יוסף נטר | פרקי חיים

‫יוסף נטר | פרקי חיים‬
‫יוסף נטר | פרקי חיים‬
‫יוסף נטר‬
‫פרקי חיים‬
‫‪1‬‬
‫כתיבה‪ :‬יוסף נטר‬
‫עריכה והוצאה לאור‪ :‬סימה טלמון‬
‫יחיעם – אפריל ‪1122‬‬
‫‪2‬‬
‫ה ת ו כ ן ‪:‬‬
‫ה ק ד מ ה ‪5 ........................................................................‬‬
‫ילדות ונעורים בהונגריה ‪..................................................‬‬
‫ילדות בחווה ‪..........................................................‬‬
‫תקופת הלימודים ‪....................................................‬‬
‫הלימודים בגימנסיה ‪................................................‬‬
‫החמרת האנטישמיות בשנות המלחמה ‪....................‬‬
‫‪7‬‬
‫‪7‬‬
‫‪21‬‬
‫‪25‬‬
‫‪11‬‬
‫תקופת הכיבוש הגרמני ‪....................................................‬‬
‫תקופת הגזרות‪..................................................... ....‬‬
‫המעבר לגטו ‪..........................................................‬‬
‫הגיוס לצבא ההונגרי ‪..............................................‬‬
‫פלוגת עבודה ‪.........................................................‬‬
‫ההחלטה לברוח ‪.....................................................‬‬
‫‪15‬‬
‫‪15‬‬
‫‪12‬‬
‫‪17‬‬
‫‪19‬‬
‫‪14‬‬
‫לאחר המלחמה ‪...............................................................‬‬
‫החזרה הביתה ‪........................................................‬‬
‫תקופת ההכשרה בהונגריה ‪......................................‬‬
‫קורס ה"הגנה" בהונגריה ‪........................................‬‬
‫‪18‬‬
‫‪18‬‬
‫‪41‬‬
‫‪42‬‬
‫בדרך לעליה ‪48 ...................................................................‬‬
‫יציאה מהונגריה ‪48 ....................................................‬‬
‫קורס ה"הגנה" ּבּבַּ ארי ‪52 ...........................................‬‬
‫הפעילות ּבנֶמי ‪51 ......................................................‬‬
‫העלייה לארץ ‪52 .................................................................‬‬
‫הגיוס לצה"ל ומלחמת השחרור ‪52 .............................‬‬
‫‪3‬‬
‫י ח י ע ם ‪.........................................................................‬‬
‫גרעין "עמלים" ‪......................................................‬‬
‫עבודה ותפקידים ראשונים בקיבוץ ‪.........................‬‬
‫סדרן עבודה ‪..........................................................‬‬
‫עבודתי בעדר הבקר ‪...............................................‬‬
‫משווק ב"מעדני יחיעם" ‪.........................................‬‬
‫קורס רכזי משק במדרשת רופין ‪..............................‬‬
‫אקונום ‪.................................................................‬‬
‫מלחמת יום הכיפורים ‪...........................................‬‬
‫מרכז משק ‪............................................................‬‬
‫מנהל שיווק ב"מעדני יחיעם" ‪................................‬‬
‫מנהל מפעל "מעדני יחיעם" ‪...................................‬‬
‫רכז תחבורה ‪...........................................................‬‬
‫עבודתי במינהלה ‪.....................................................‬‬
‫‪59‬‬
‫‪59‬‬
‫‪21‬‬
‫‪24‬‬
‫‪22‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪29‬‬
‫‪72‬‬
‫‪71‬‬
‫‪75‬‬
‫‪75‬‬
‫‪77‬‬
‫‪78‬‬
‫מ ש פ ח ה ‪........................................................................‬‬
‫המשפחה שלנו ‪........................................................‬‬
‫תמונות מהאלבום ‪.....................................................‬‬
‫חידוש הקשר עם משפחתי בהונגריה ‪.......................‬‬
‫"טיול שורשים" בהונגריה ‪.......................................‬‬
‫טיולים ‪...................................................................‬‬
‫סגירת מעגל ‪...........................................................‬‬
‫‪81‬‬
‫‪81‬‬
‫‪88‬‬
‫‪95‬‬
‫‪99‬‬
‫‪215‬‬
‫‪222‬‬
‫תמונות מיום הולדת ‪224 ...................................................... 81‬‬
‫‪4‬‬
‫ה ק ד מ ה‬
‫כאשר התקרב יום הולדתי השמונים‪ ,‬החליטה דליה לציין זאת ברוב עם‪.‬‬
‫לקראת האירוע היא הכינה מצגת ובה התחנות השונות והאירועים‬
‫המשמעותיים בחיי‪ .‬להכנת המצגת אספנו חומר‪ ,‬נברנו באלבומי התמונות‬
‫ושוחחנו ארוכות‪ ,‬כמובן‪ ,‬בעיקר עלי ועל מה שעברתי במשך שמונים‬
‫השנים‪ .‬זה כשלעצמו היה מאוד מעניין עבורי ולמזלי התברר לי‪ ,‬שאני‬
‫זוכר הרבה מאד פרטים‪ ,‬אם כי הזמן שעבר השאיר גם כמה משבצות‬
‫ריקות‪ ,‬שלא הצלחתי למלאן‪.‬‬
‫האירוע התקיים באולם מרשים ביותר במבצר יחיעם‪ ,‬סביב שולחנות‬
‫ערוכים‪ .‬לאחר הברכות הוקרנה המצגת‪ ,‬שמטבע הדברים רק נגעה בקצה‬
‫המזלג בתקופות השונות בחיי‪ .‬לאחר המסיבה אמרו לי רבים מהאורחים‪,‬‬
‫שהתגלו להם דברים חדשים בתולדותיי שלא ידעו עליהם‪.‬‬
‫לאחר המסיבה שאלתי את עצמי‪ :‬מה הלאה? מה עושים עם כל החומר‬
‫שאספנו והכנו לקראת היום הזה? ואז הועלה הרעיון‪ :‬למה שלא אעלה על‬
‫הכתב את כל מה שדיברנו? ההתלבטות הייתה קשה‪ :‬מה לכתוב‪ ,‬עד איזה‬
‫עומק להיחשף‪ ,‬באיזה פירוט לכתוב ובכלל‪ ,‬את מי זה מעניין? אבל‬
‫בעידודם של דליה ושלושת ילדינו‪ ,‬השתכנעתי שיש חשיבות לספר לילדי‬
‫ולנכדי את סיפור חיי‪ ,‬החל מילדותי בהונגריה‪ ,‬תקופת השואה והדרך‬
‫שהובילה אותי לישראל ולקיבוץ יחיעם‪ .‬אני רואה בסיפור חיי גם הנצחה‬
‫להורי וקרובי שנספו בשואה ולא זכו להגיע‪.‬‬
‫כך התחלתי לכתוב‪.‬‬
‫בכל מהלך הכתיבה‪ ,‬דליה ליוותה אותי בתמיכה ובעצה‪ ,‬ועל כך אני רוצה להודות‬
‫לה בכל לבי‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫לזכרם‬
‫אמי ואבי ביום נישואיהם‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫ילדות ונעורים בהונגריה‬
‫ילדות בחווה‬
‫ב ‪ 2.21.2918-‬הודיעו לאמי ארז'בת )‪ (Weisz Erzsebet‬בבית החולים‬
‫בבודפשט‪ :‬יש לך בן‪ .‬אין מה לזלזל בתאריך הזה‪ :‬ה‪ 2-‬באוקטובר הוא‬
‫יום אבל בהונגריה‪ .‬לא כי אני נולדתי‪ ,‬אלא באחת ממלחמות השיחרור של‬
‫ההונגרים‪ ,‬שהייתה ב‪ ,2848-‬האוסטרים הוציאו להורג ‪ 21‬גנרלים הונגריים‪.‬‬
‫הייתי הילד השני במשפחה‪ :‬יש לי אחות המבוגרת ממני בשלוש שנים‪.‬‬
‫שמה ‪ Agnes‬וקוראים לה בשם חיבה אגי‪ .‬היא חיה כיום בהונגריה‪ .‬היה‬
‫לי אח צעיר ממני‪ ,‬שקראו לו טומי‪.‬‬
‫באותו זמן‪ ,‬אבי אלמיר (‪ ,)Netter Elemer‬היה מנהל אחוזה על יד העיר‬
‫ֶג'נג'ייֶש )‪ .)Gyongyos‬הרבה שנים לא הבנתי למה נולדתי בבודפשט ולא‬
‫בעיר הקרובה למקום מגורינו באחוזה‪ .‬לאחרונה‪ ,‬אחותי האירה את עיני‬
‫וסיפרה‪ ,‬שכאשר היא נולדה בעיר הסמוכה (ג'נג'ייש)‪ ,‬הלידה הייתה קשה‬
‫והורי לא רצו לקחת סיכון‪ .‬לכן אני‪ ,‬וכעבור כמה שנים גם אחי טומי‪,‬‬
‫נולדנו בבית חולים ליולדות בבודפשט‪ .‬בית החולים הזה עדיין קיים ופועל‪.‬‬
‫כשהייתי בן שנה עברנו לאחוזה אחרת באזור הנקרא‪:‬‬
‫גרנו שם עד תקופת השואה‪ .‬זאת הייתה חווה חקלאית גדולה‪ ,‬שאבי התמנה‬
‫לנהל‪ .‬החווה הייתה מבודדת והכפר הקרוב ביותר היה במרחק ‪ 4‬ק"מ‪.‬‬
‫בחווה גרו‪ ,‬נוסף למשפחה שלנו‪ ,‬כעשרים משפחות צמיתים‪/‬וסלים ופועלים‬
‫יומיים שהגיעו מדי בוקר מהכפרים הסמוכים‪ .‬בנוסף להם‪ ,‬בחודשי הקיץ‪,‬‬
‫היו גם עובדים זמניים‪ ,‬שהובאו בעגלות מכפרים רחוקים והם נשארו‬
‫לעבוד בחווה חודש שלם‪.‬‬
‫‪,Hanyi Puszta‬‬
‫החווה לא הייתה מחוברת לחשמל ומים זורמים‪ ,‬לא היה גן ילדים וכמובן‬
‫‪7‬‬
‫אין מה לדבר על חנויות‪ .‬לבית הספר הקרוב היה צריך ללכת ‪ 4‬ק"מ ברגל‬
‫הלוך ו‪ 4-‬ק"מ בחזרה‪ .‬לכביש הקרוב ביותר הובילה דרך עפר של כ‪2,511-‬‬
‫מטר‪ .‬אמצעי התחבורה בחווה היה כרכרה רתומה לסוסים‪ .‬הכרכרה בת שני‬
‫הגלגלים הייתה "הרכב הצמוד" של אבי‪ ,‬והוא השתמש בה לסיור בשטחי‬
‫החווה‪ .‬הכרכרה בת ארבעה גלגלים‪ ,‬הרתומה ל – ‪ 1‬סוסים‪ ,‬שימשה‬
‫לנסיעות המשפחתיות‪.‬‬
‫בחורף כאשר ירד שלג‪ ,‬היינו משתמשים במזחלות‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬באביב‬
‫ובסתיו‪ ,‬כאשר הדרך הייתה בוצית‪ ,‬החווה הייתה לפעמים כמעט מנותקת‪,‬‬
‫ואפשר היה להגיע לכביש רק ברגל‪.‬‬
‫היו בחווה סוסים‪ ,‬פרות וכבשים‪ ,‬חזירים ושוורים‪ ,‬אווזים‪ ,‬ברווזים‬
‫ותרנגולות‪ ,‬טרקטורים על גלגלים‪ ,‬טרקטורים על שרשרות‪ ,‬מכונות דיש‪,‬‬
‫ומרחבים‪ .‬גודל האחוזה היה כעשרת אלפים דונם‪.‬‬
‫גדלתי באווירה זו ועד לידתו של אחי הצעיר טומי‪ ,‬בהיותי בגיל ‪ ,2‬הייתי ילד‬
‫יחיד ברוב חודשי השנה‪ ,‬היות ואחותי גרה במשך שנת הלימודים אצל‬
‫סבתי‪ .‬היו לי הורים נהדרים‪ ,‬אנשים אינטליגנטיים‪ ,‬שקראו הרבה‪ ,‬עבדו‬
‫קשה ושמרו מאד על הילדים שלהם‪ .‬למעשה‪ ,‬הם לא שיתפו אותנו בשום‬
‫דבר‪ ,‬לא בטוב ולא ברע‪ .‬עד היום אני יודע מעט מאד על משפחתי‬
‫הרחבה‪ .‬הכרתי רק שתי סבתות‪ .‬לצערי‪ ,‬הסבים נפטרו בטרם נולדתי‪ ,‬או‬
‫כשהייתי צעיר מאד‪ .‬גדלתי באווירה שלווה כ"ילד בר"‪ .‬בעיקר אהבתי‬
‫סוסים‪ .‬עד היום אני אוהב סוסים‪ ,‬חיה אצילה ונבונה והיה לי מהם בשפע‪.‬‬
‫אני חושב‪ ,‬שמגיל ארבע רכבתי על סוסים ואהבתי לטפל בהם‪ ,‬במיוחד‬
‫בסייחים‪ .‬הייתה לי שפה מיוחדת לתקשר איתם וכאשר הם הגיעו לגיל‬
‫שנתיים‪ ,‬כבר הרשו לי לרכב עליהם‪ .‬לאבי היה רובה ציד‪ .‬בקיץ צדנו‬
‫ברווזי בר ובחורף צדנו ארנבות וחוגלות‪ .‬אמי הכינה לנו ארוחות נהדרות‬
‫מהם‪.‬‬
‫לא היה לי קשר עם שאר תושבי החווה‪ ,‬אלא רק עם בני המשפחה‪ .‬היינו‬
‫‪8‬‬
‫המשפחה היהודית היחידה באיזור‪ .‬היו מפגשים מקריים עם מנהל בית‬
‫הספר בכפר הסמוך‪ ,‬עם הכומר ועם נציג המדינה בכפר‪ ,‬למשחק קלפים‪.‬‬
‫כאשר המבוגרים שיחקו קלפים ושתו יין‪ ,‬אני שיחקתי באורגן קטן שהיה‬
‫בחדר הסמוך‪ .‬שמעתי שהמבוגרים טענו עד כמה אני מוסיקלי‪ ,‬מה שהתברר‬
‫מהר מאוד כטעות‪ .‬עם הזמן והתגברות האנטישמיות בהונגריה‪ ,‬המפגשים‬
‫האלה נפסקו‪.‬‬
‫על סוס בחווה‬
‫הבית שלנו היה מרוחק משאר אוכלוסיית החווה וצמוד לבתי מלאכה‪.‬‬
‫הייתה לנו חצר גדולה עם גן ירק לצורכי הבית‪ .‬הבית עצמו לא היה גדול‬
‫ובו שלושה חדרים‪ ,‬מטבח‪ ,‬חדר מזווה לשימורי פירות וריבות‪ ,‬כרוב כבוש‬
‫ובשרים מעושנים (שאמי הכינה בעצמה)‪ .‬היא הייתה מבשלת נפלאה‪ .‬היה‬
‫גם חדר אמבטיה (בית השימוש היה במבנה נפרד בקצה החצר)‪ .‬צמוד‬
‫‪9‬‬
‫לבית היה המשרד של אבי‪ .‬בנוסף לזה‪ ,‬במבנה קרוב‪ ,‬היה מטבח לקיץ‬
‫מצד אחד ובצדו השני טבון‪ ,‬בו אמי אפתה כל שבוע שלוש כיכרות לחם‪.‬‬
‫היא הייתה גם אחראית על בעלי החיים בחצר ובזמנה הפנוי גידלה שפני‬
‫אנגורה וסרגה מהצמר שלהם דברים יפים וחמים למשפחה‪ .‬היה לה גם‬
‫תחביב לארוג שטיחים פרסיים לנו ולקרובי משפחה‪ .‬היא גם אהבה לקרוא‬
‫הרבה‪ ,‬להנאתה‪.‬‬
‫הורי באו מבתים שומרי מסורת‪ ,‬אבל לא היינו דתיים‪ .‬למרות זאת נשמרו‬
‫בביתנו כמה סממנים של היותנו משפחה יהודית בסביבה ובתרבות שהם‬
‫רחוקים מיהדות‪.‬‬
‫אבי היה מעשן כבד‪ ,‬אבל בשבת הוא לא עישן‪ .‬מובן שהוא עבד בשבת‪,‬‬
‫אבל את הסיורים בחווה עשה ברגל ולא השתמש אפילו בכרכרה שלו‪.‬‬
‫בכל ערב שבת אמי הדליקה שלושה נרות‪ ,‬וכאשר שאלתי אותה‪" :‬למה‬
‫שלושה נרות?" היא אמרה לי‪ ,‬שהיא הבטיחה משהו אבל לא גילתה לי‬
‫את סודה‪ .‬כמו כן היא אפתה שתי "ברחס" חלות ואבי עשה קידוש עם יין‬
‫לפי המסורת‪ .‬בכל יום שבת היו שתי עוגות לארוחת בוקר‪ :‬אחת עם פרג‬
‫ואחת עם גבינה או קקאו‪ .‬בחנוכה‪ ,‬כמובן‪ ,‬הדלקנו נרות חנוכה בחלון‪.‬‬
‫לא ניהלנו מטבח כשר‪ ,‬אבל בפסח אכלנו רק מצות והיו לנו כלי אוכל‬
‫מיוחדים‪ ,‬שהשתמשנו בהם רק בפסח‪ .‬בחגים‪ ,‬ראש השנה ויום הכיפורים‪,‬‬
‫התכנסה כל המשפחה אצל הסבתא בג'נג'ייש‪ .‬תפקידי היה לחכות לאבי‬
‫בתום תפילות יום הכיפורים ליד היציאה מבית הכנסת עם סיגריות ומצית‪.‬‬
‫העישון חסר לו מאוד במשך כל היום הזה‪ .‬אנחנו כילדים היינו צריכים‬
‫לצום רק חצי יום‪ ,‬וגם על זה לא הקפדנו ביותר‪.‬‬
‫אבי היה איש חרוץ מאד‪ .‬כל בוקר נהג לקום בשעה שלוש‪ ,‬עשה סיבוב‬
‫באורוות הסוסים‪ ,‬ברפת הפרות‪ ,‬במבנה השוורים‪ ,‬בדיר החזירים ועד אז‬
‫כבר הגיעו הפועלים היומיים מכפרי האיזור‪ .‬הוא חילק את העבודה ובא‬
‫‪11‬‬
‫הביתה לארוחת בוקר‪ .‬באותן השנים העבודה נמשכה מזריחת השמש ועד‬
‫שקיעתה‪ .‬לאחר הארוחה‪ ,‬נהג לצאת לסיור באחוזה‪ .‬סוס עם כרכרה היה‬
‫כלי הרכב שלו‪ .‬בכל הזדמנות שהוא היה מוכן לקחת אותי‪ ,‬נסעתי איתו‪.‬‬
‫אמי סיפרה לי‪ ,‬שאם קרה שהוא עבר בכרכרה ליד הבית ולא לקח אותי‪,‬‬
‫בכיתי כל כך‪ ,‬שהיה קשה מאוד להרגיע אותי‪ .‬אבי היה בעל מקצוע‬
‫מעולה‪ .‬הוכחה לכך היא העובדה‪ ,‬שכאשר המדינה החרימה את האחוזות‬
‫היהודיות‪ ,‬המשיכו להעסיק אותו ואפילו העלו אותו בדרגה‪ .‬לפני ארוחת‬
‫הצהרים חזר לישון במשך שעה ואחרי האוכל יצא שוב לשטחים‪.‬‬
‫"הרכב הצמוד" של אבי‬
‫ה"מרכבה המשפחתית"‬
‫‪11‬‬
‫לא היינו עשירים‪ ,‬היינו מסודרים מבחינה כלכלית‪ .‬המשפחה מנתה חמש‬
‫נפשות‪ .‬זה לא היה רגיל באותם הימים‪ ,‬כי בהונגריה של אז שלט העיקרון‬
‫של ילד אחד למשפחה‪ ,‬כמובן‪ ,‬לא בין היהודים‪ .‬יחד איתנו גרה גם המשרתת‬
‫שלנו‪.‬‬
‫היינו ספקי מזון לכל המשפחה‪ ,‬בעיקר בשנות המלחמה (עד כניסת הגרמנים‬
‫להונגריה)‪ .‬אמי טרחה לשלוח לכל החגים היהודיים והלא יהודיים חבילות‬
‫לכל המשפחה בערים השונות‪ .‬פעם‪ ,‬תוך כדי אריזות למשלוח‪ ,‬שאלתי‬
‫אותה‪" :‬למה את עושה את כל זה?" תשובתה הייתה‪" :‬בני‪ ,‬תהיה מאושר‬
‫שאתה יכול לעשות את זה‪ ".‬אני זוכר את דבריה הללו כל חיי‪.‬‬
‫ב‪ 2941-‬כבר לא גייסו יהודים לצבא ההונגרי‪ ,‬אלא רק לעבודות כפייה‪ .‬גם‬
‫אבי‪ ,‬ששירת בצבא האוסטרו‪-‬הונגרי במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬גויס‬
‫לעבודות כפייה‪ ,‬למרות שכבר לא היה צעיר‪ .‬היהודים המגויסים ישבו‬
‫לאורך הכביש ושברו אבנים לחצץ לצורך סלילת כבישים‪ .‬לקחו אותו‬
‫לתקופת הקיץ ובתקופה זו אמי ואני ניהלנו את האחוזה‪.‬‬
‫אבי במלחמת העולם הראשונה‬
‫‪12‬‬
‫בעל האחוזה היה יהודי לא צעיר‪ ,‬גרוש‪ ,‬שאהב את החיים הטובים‪ .‬בקיץ‬
‫גר בכפר הסמוך‪ ,‬במעין טירה‪ ,‬שם היו לו גן ענקי‪ ,‬אורווה עם שני סוסים‪,‬‬
‫שתי מרכבות עם עגלון ובהן בא לבקר באחוזה מדי פעם‪ .‬בשאר הזמן‬
‫הוא גר בבודפשט או שהה בחוץ לארץ‪ .‬נוסף לזה היו לו שני תחביבים‪:‬‬
‫נשים צעירות ומכוניות חדשות‪ .‬שני הדברים דרשו ממנו משאבים רבים‪.‬‬
‫אך הוא היה איש מוכשר והחווה הייתה יצואנית של אפונה לאנגליה‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬אבי דאג לכל‪ ,‬החל מהגידול‪ ,‬המיון והחיטוי לפני המשלוח‪ .‬בעל‬
‫האחוזה נהנה מהתמורה‪.‬‬
‫היו לאחוזה מגַּדלי משנה‪ ,‬שקיבלו את הגרעינים לזריעה מאיתנו ואבי נסע‬
‫באיזור‪ ,‬לפעמים במרכבה עם עגלון ומדי פעם בעל האחוזה העמיד לרשותו‬
‫את האוטו שלו עם הנהג‪ ,‬כדי לבצע את הבדיקות אצל המ ַּגדלים‪ .‬לפעמים‪,‬‬
‫בחופשות שלי בקיץ אבא הזמין אותי לנסוע איתו וזה היה כיף! גידלנו‬
‫בחווה גם פרחים שונים ליצוא זרעים‪.‬‬
‫בקיץ היה עוד ענף ליצוא‪ :‬ארנבות חיות‪ .‬כדי לתפוס את הארנבות‪ ,‬נפרשה‬
‫רשת בגובה של מטר וחצי בערך בקצה חלקת שדה; בצדה האחד של‬
‫הרשת נשכבה קבוצת אנשים ובקצה השני קבוצה נוספת‪ ,‬גירשה בצעקות את‬
‫הארנבות לכיוון הרשת‪ .‬הארנבות שנתפשו‪ ,‬הוכנסו לכלובים ונשלחו‬
‫ברכבת לגרמניה‪.‬‬
‫אני זוכר את כל תקופת ילדותי בחווה‪ ,‬כשנים מאושרות‪ ,‬מלאות חוויות‬
‫ועניין‪.‬‬
‫תקופת הלימודים‬
‫כפי שכבר ציינתי‪ ,‬נולדתי בחודש אוקטובר‪ .‬היות ולא מלאו לי שש שנים‪,‬‬
‫עם תחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר‪ ,‬נאלצתי לדחות את תחילת‬
‫הלימודים בשנה‪ ,‬עד שמלאו לי קרוב לשבע שנים‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫בשנה זאת שלחו אותי הורי לכפר גדול במרחק של כ‪ 8-‬ק"מ מהחווה‪,‬‬
‫ללמוד שנה אחת בישיבה ולגור אצל חברי המשפחה‪ .‬במהרה התברר‬
‫לכולם שהלימוד בישיבה לא מתאים לי ולכן חזרתי בשמחה הביתה לחווה‪.‬‬
‫התחלתי ללמוד בגיל מבוגר יחסית‪ ,‬בספטמבר ‪ .2915‬לתאריך זה יש‬
‫חשיבות רבה לגבי‪ ,‬כי חל בו שינוי משמעותי בחיי‪ .‬מאותו הזמן ובמשך‬
‫כל שנות לימודי‪ ,‬הייתי מרוחק מהבית ורק בחופשים ביליתי ּבַּ ּבַּ ית עם‬
‫הורי‪ .‬החופשים היו שבועיים בראש השנה האזרחי‪ ,‬שבועיים בפסחא‬
‫וחודשיים בחופשת הקיץ‪ .‬המרחק מהבית ומהמשפחה לא היה פשוט בשבילי‪,‬‬
‫אבל בתנאים שהיו אז‪ ,‬לא הייתה כל אפשרות אחרת‪.‬‬
‫אחות אבי ומשפחתה גרו בצפון מזרח הונגריה בעיירת כורי פחם קטנה‬
‫והוחלט שזה המקום הטוב בשבילי לגור אצלם ולהתחיל את לימודי כיתה‬
‫א'‪ .‬העיירה הייתה די רחוקה מאיתנו והיינו צריכים להחליף שתי רכבות‬
‫כדי להגיע לשם‪ .‬במשפחה זו היה עוד בן מבוגר יותר ממני‪ .‬ההורים‬
‫חשבו שתהיה לי גם חברה והכל נראה צבוע ורוד‪ .‬בדיעבד התברר שזה‬
‫בדיוק ההיפך‪.‬‬
‫המורה שלי בכיתה א' היה גם מנהל בית הספר‪ .‬במשך שנת הלימודים‬
‫דאגו הורי לשלוח לו מתנות לחגים הנוצריים‪ ,‬כפי שהיה מקובל במשפחתנו‬
‫והתוצאה הייתה‪ ,‬שסיימתי את הלימודים עם תעודה טובה באופן יוצא מן‬
‫הכלל‪ ,‬אבל למעשה לא למדתי כמעט כלום‪.‬‬
‫הורי היו אנשים נבונים ומהר מאוד הגיעו למסקנה‪ ,‬ששם אני לא אמשיך‪.‬‬
‫ַּ‬
‫את כיתה ב' כבר למדתי בבודפשט ושם גם למדתי בכיתות ג'‪-‬ד'‪ .‬גם כאן‬
‫הורי‬
‫גרתי אצל קרובים וגם להם היה בן אחד גדול ממני‪ .‬כמובן‪ ,‬גם כאן ַּ‬
‫שילמו את כל הוצאותיי‪ ,‬אבל רמת בית הספר הייתה שונה לאין שיעור‪.‬‬
‫בבודפשט נאלצתי ללמוד וללמוד קשה‪ ,‬כדי להשיג את הפיגור וגם‬
‫להתכונן להמשך הלימודים בכיתות הגבוהות יותר‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫התנאים אצל הקרובים לא היו פשוטים‪ .‬הם גרו בדירה שכורה של חדר‬
‫אחד‪ ,‬שהיה גם חדר שינה‪ .‬המטבח שימש גם כחדר אוכל‪ ,‬וחדר האמבטיה‬
‫היה עם השירותים‪.‬‬
‫במטבח הקטן היה שולחן לא גדול ועל השולחן הזה עשינו הכל‪ :‬שיעורי‬
‫בית‪ ,‬משחק פינג‪-‬פונג וכדורגל עם כפתורים‪ .‬זה היה אחרי אולימפיאדת‬
‫‪ .2912‬הורי קנו לי משחק של "אולימפיאדה" עם כפתורים‪ ,‬זה היה‬
‫המשחק באותם הימים‪ .‬ניצלנו היטב את ימי הראשון לטיולים לדנובה‪,‬‬
‫בפארקים היפים של בודפשט וביקרנו במוזיאונים‪ .‬בסך הכל‪ ,‬פרט לזה‬
‫שהתגעגעתי להורים ולחווה‪ ,‬אני זוכר את התקופה הזאת לטובה‪.‬‬
‫אמי באה מדי פעם לבקר אותי בבודפשט‪ .‬היה לי סימן ברור שהיא נמצאת‬
‫בבודפשט‪ :‬כשראיתי את המעיל שלה תלוי בחדר הכניסה בדירה‪ .‬אני זוכר‬
‫עד היום‪ ,‬שכל פעם שחזרתי מבית הספר‪ ,‬הדבר הראשון שבדקתי היה‪ ,‬אם‬
‫אני רואה את המעיל של אמי‪ .‬היו לי המון ימי אכזבה‪ .‬באחת ההזדמנויות‪,‬‬
‫הלכתי מבית הספר ישר לטיפולי שיניים וכשיצאתי מהמרפאה‪ ,‬מה רבה‬
‫הייתה ההפתעה והשמחה למצוא את אמי מחכה לי‪ .‬היא ראתה אותי הולך‬
‫לרופא השיניים‪ ,‬אבל חששה שאם אראה אותה‪ ,‬אסרב ללכת לטיפול‪.‬‬
‫בבודפשט כבר אפשר היה לחוש את עלייתו של היטלר ואת התחזקותה‬
‫של המפלגה הפשיסטית בהונגריה ‪" -‬צלב החץ"‪ .‬בפרלמנט ההונגרי התברר‬
‫שלראש הממשלה יש איזו נגיעה רחוקה ליהדות וכאשר הוא נאם על הצבי‬
‫המפואר שהוביל את ההונגרים לארצם‪ ,‬היו מי שאמרו‪" :‬צריך לסרק את הזקן‬
‫של הצבי"‪ ,‬רמז ברור למוצאו היהודי‪.‬‬
‫הקרובים שלי‪ ,‬שנהגו לקרוא עיתון באנגלית‪ ,‬כבר לא העזו ללכת לקנות את‬
‫העיתון‪ ,‬אלא שלחו אותי בתקווה שלא יעקבו אחרי ילד‪.‬‬
‫מה שאני זוכר היטב‪ ,‬שבכיתה ד' הכנו הצגה בכיתה והמורה נתנה לי את‬
‫התפקיד של "יוסף הקדוש"‪ .‬כאשר נודע הדבר למנהל בית הספר‪ ,‬הוא‬
‫‪15‬‬
‫הזמין אותי אליו והודיע לי באופן חד משמעי‪ ,‬שיהודי לא יכול לשחק‬
‫קדוש נוצרי והוציא אותי מההצגה‪.‬‬
‫בבית הספר הזה למדתי עד סיום כיתה ד' של בית הספר היסודי‪.‬‬
‫הלימודים בגימנסיה‬
‫באותם הימים בהונגריה הייתה אפשרות ללמוד ארבע כיתות עממיות‪,‬‬
‫שאותן סיימתי בבודפשט ולאחר מכן עמדו לפני שתי ברירות‪ :‬להמשיך‬
‫לשמונה כיתות גימנסיה‪ ,‬עם אפשרות להמשיך לאוניברסיטה‪ ,‬או מסלול של‬
‫ארבע כיתות שנקראו "אזרחי" ולהתחיל ללמוד מקצוע‪ .‬גם זה היה מקובל‬
‫ומכובד‪ .‬בסיום המסלול ה"אזרחי" אפשר היה למצוא עבודות ותפקידים‬
‫בהחלט סבירים‪ .‬במסלול זה למדו בעיקר בנות ומי שהגימנסיה נראתה להם‬
‫בלתי מושגת‪ ,‬עקב יכולת אישית או בעיות כלכליות‪ .‬מיותר לציין‬
‫שהלימודים הגבוהים היו פרטיים ויקרים‪ .‬חינוך חובה‪ ,‬אם אני זוכר טוב‪,‬‬
‫כלל רק שש כיתות עממיות‪.‬‬
‫אבי הודיע לי‪ ,‬שעלי ללמוד בגימנסיה ושיש ביכולתו לשלם את כל‬
‫ההוצאות‪ .‬היה לו נימוק משכנע‪ :‬כשאדם בעל תעודת בגרות מתגייס לצבא‬
‫ההונגרי‪ ,‬הוא עושה טירונות רק חודשיים‪ ,‬בתור רב‪ -‬טוראי ומיד לאחר מכן‬
‫מקבל באופן אוטומטי דרגת סגן משנה‪ .‬כנראה בטירונות שלו הוא סבל כל‬
‫כך‪ ,‬שלא רצה שאני אעבור אותו דבר‪.‬‬
‫עקב סיבות שלא ידועות לי‪ ,‬לא יכולתי להמשיך ללמוד בבודפשט‪.‬‬
‫בחיפושים אחר מקום לימודים אחר‪ ,‬מצאו הורי בעיר הטוואן (‪(Hatvan‬‬
‫גימנסיה שהייתה מוכנה לקבל אותי והייתה על ידה גם פנימייה פרטית‪.‬‬
‫בתקופה ההיא כבר שררו גזרות "נומרוס קלאוזוס" (‪.1)Numerus Clausus‬‬
‫‪ 1‬שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל‬
‫חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫עקב זאת לא קיבלו יהודים בכל מקום ומספרם הוגבל בבתי ספר גבוהים‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬בכיתה בת ‪ 51‬תלמידים היינו רק שני יהודים‪.‬‬
‫כך הגעתי לפנימיה בהטוואן‪ ,‬שמנתה ‪ 211‬תלמידי גימנסיה מכל הכיתות‬
‫וביניהם‪ ,‬רק שני יהודים‪ .‬בפנימייה שררה הירארכיה ברורה‪ .‬היה משגיח‬
‫מפקח מבוגר ותלמידי שתי הכיתות הגבוהות‪ ,‬שהיו בעלי זכויות יתר‬
‫ושימשו כעוזרי המפקחים‪ .‬החיים בפנימייה לא היו קלים‪ :‬הייתה מלחמת‬
‫מעמדות‪ ,‬אבל במשך הזמן‪ ,‬עם עלייתי לכיתות גבוהות‪ ,‬המצב מבחינה זאת‬
‫השתפר‪.‬‬
‫היה לנו סדר יום קבוע‪ :‬קימה בשעה שש‪ ,‬ארוחת בוקר בשעה שבע‪,‬‬
‫בשעה שבע וארבעים יצאנו לגימנסיה‪ .‬הלימודים נמשכו משמונה בבוקר עד‬
‫שעה אחת או שתיים בצהרים‪ .‬אחרי ארוחת צהרים‪ ,‬היה טיול חובה של כל‬
‫הפנימייה‪ ,‬כקבוצה‪ ,‬או עבודה בגן הירק‪ .‬כשעה לאחר מכן‪ ,‬הלכנו לעשות‬
‫שיערי בית שנמשכו עד ארוחת הערב והתקיימו באולם גדול אחד‪ ,‬שהיה בו‬
‫שולחן אישי לכל תלמיד‪ .‬לאחר ארוחת הערב צחצחנו שיניים והיה כיבוי‬
‫אורות‪.‬‬
‫חדרי השינה היו גדולים‪ ,‬כעשרים מיטות או יותר‪ ,‬בחדר‪ .‬בבוקר‪ ,‬אֵ ם‬
‫הבית העירה אותנו ובדקה אם יש חולים‪ .‬אם מישהו הודיע שהוא חולה‪,‬‬
‫היא הביאה מיד מדחום ולמען האמת‪ ,‬מדי פעם לתלמיד זה או אחר לא‬
‫התחשק לצאת מהמיטה החמה וללכת ללמוד‪ ,‬והוא התחזה לחולה‪ .‬היו אז‬
‫כמה שיטות להעלות חום‪ :‬היו כאלה שאכלו גיר לבן‪ .‬הייתה מין אמונה‬
‫שגיר מעלה את החום‪ .‬שיטה נוספת הייתה לשים את המדחום מתחת לבית‬
‫השחי ולתת מכות קטנות בחלק העליון של המדחום כדי שהכספית תעלה‪.‬‬
‫אבל שיטה זו התגלתה‪ ,‬כאשר אחד התלמידים הגזים והכספית עלתה עד‬
‫הסוף‪ .‬מי שנתפס כמעמיד פנים‪ ,‬מיד קיבל שמן קיק וזה לא טעים‬
‫במיוחד‪.‬‬
‫לא היו ביקורי הורים בפנימייה והתקשורת הייתה דרך מכתבים‪ .‬הייתה‬
‫‪17‬‬
‫חובה לכתוב מכתב הביתה פעם בחודש‪ ,‬באחד מימי ראשון‪ .‬התלמידים‬
‫כתבו את המכתבים באולם הלימודים‪ ,‬מסרו את המכתבים‪ ,‬כשהמעטפות‬
‫פתוחות והם עברו ביקורת של ההנהלה‪ .‬בכל פעם הוקרא מכתב טוב אחד‬
‫בפני כולם‪ .‬איתרע מזלי ורק פעם אחת במשך כל השנים הוקרא אחד‬
‫המכתבים שלי‪.‬‬
‫כפי שכבר ציינתי‪ ,‬היו שלושה חופשים במשך השנה‪ :‬בחג המולד‪ ,‬בפסחא‬
‫ובקיץ‪ .‬הפנימייה הייתה סגורה בחופשים האלה‪.‬‬
‫האנטישמיות בהונגריה הלכה וגברה והתחילו לעשות צרות ליהודים ברכבת‬
‫ובמקומות ציבוריים‪ .‬חששתי מזה והחלטתי שלי לא יציקו‪ .‬בהטווַּ אן היו לנו‬
‫קרובים‪ ,‬ביקשתי מהם אופניים ונסעתי עד הכפר הגדול בו המתינה לי אמי‬
‫בתחנת הרכבת‪ ,‬עם המרכבה‪ .‬המרחק הוא קצת יותר מחמישים קילומטר‬
‫ולשמחתי הצלחתי להגיע כמה דקות אחרי הרכבת‪ ,‬בה הייתי אמור להגיע‪.‬‬
‫אמי היתה מופתעת לפגוש אותי מחוץ לתחנה על יד המרכבה‪ ,‬כאשר היא‬
‫לא ראתה אותי יורד מהרכבת‪ .‬קודם כל קיבלתי על הראש ואחר כך שתי‬
‫נשיקות‪ .‬עד היום אני לא מבין איך העזתי לעשות דבר כזה‪ .‬אין לי ספק‬
‫שזה היה מעשה של חוסר אחריות מצידי‪ ,‬מה עוד שהונגריה כבר הייתה‬
‫במלחמה ואחד הצמיגים באופניים היה מלופף בחוט שפגט‪ .‬הייתי עלול‬
‫להיתקע בדרך ולגרום דאגה רבה להורי‪.‬‬
‫במשך שלוש השנים הראשונות בפנימייה‪ ,‬גרנו שני התלמידים היהודים בשטח‬
‫הפנימייה‪ ,‬אבל בשנה הרביעית נשכר עבורנו חדר בקרבת הפנימייה ושנינו‬
‫הועברנו לישון שם‪ .‬על מנת שהדבר לא ייראה כביטוי לאנטישמיות‪ ,‬הועבר‬
‫גם "גוי" אחד לגור איתנו‪ .‬נאלצנו להסכים‪ ,‬וכי הייתה לנו ברירה?‬
‫שמו של מחנך הכתה שלי היה ד"ר הורבט ֶלהֶ ל‪ .‬אני חושב שהוא לא היה‬
‫אוהד יהודים במיוחד‪ ,‬אבל הוא גם לא היה אנטישמי‪ .‬לעתים הוא בא‬
‫בשעות הערב לבקר ולשוחח איתנו‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫עוד סיפור מתקופת הלימודים‪ :‬ב‪ 2941-‬לא נפתחה שנת הלימודים‬
‫בספטמבר כרגיל‪ ,‬אלא נדחתה בחודשיים‪ .‬הורי היו מודאגים לגבי וסיכמו‬
‫עם מנהל בית הספר מהכפר הקרוב‪ ,‬שהוא יתרגל איתי מתמטיקה (תמורת‬
‫תשלום‪ ,‬כמובן)‪ ,‬מתוך ספר התרגילים שהיינו אמורים להתחיל ללמוד ממנו‪.‬‬
‫כך רכבתי על אופניים ארבע פעמים בשבוע לכפר וניסיתי ללמוד איתו‪.‬‬
‫אחר כך סיפרו לי הורי שהמנהל אמר להם‪ ,‬שיותר מאשר הוא לימד‪ ,‬הוא למד‬
‫ממני‪.‬‬
‫לימודי דת היו מקצוע חובה בגימנסיה‪ .‬הנוצרים הלכו לכנסיה בימי ראשון‬
‫והיהודים היו חייבים ללכת לבית הכנסת ביום שישי אחר הצהרים‪ .‬עלי‬
‫להודות‪ ,‬שלא הייתי חזק בלימודי דת‪ .‬בימי שישי לפנות ערב הלכתי גם‬
‫אני מהפנימייה לבית הכנסת‪ ,‬אבל במקום לבית הכנסת הלכתי לפעמים‬
‫לקרובים שלי‪ ,‬אכלתי איתם ארוחת ערב טובה וחזרתי לפנימייה‪ .‬להפתעתי‬
‫הרבה‪ ,‬באחת הפעמים חיכה לי שם המורה לדת‪ ,‬שבא לבדוק למה לא הגעתי‬
‫לבית הכנסת‪ .‬כמובן שנענשתי והייתי צריך לעבוד קשה כדי שהמורה לדת‬
‫לא יכשיל אותי בסוף השנה‪ .‬אותו מורה הוא גם זה שהכין אותי לבר‪-‬‬
‫המצווה שלי‪.‬‬
‫בית הכנסת בהטוואן‬
‫‪19‬‬
‫בתחילת כל שנה הייתי מגיע לפנימייה עם ארגז גדול ובסוף השנה הייתי‬
‫מחזיר בו את הציוד‪ .‬ב‪ 2941-‬חזרתי הביתה עם הארגז וכאשר אמי פתחה‬
‫אותו‪ ,‬היא מצאה בו פתקי הסתה נגד יהודים ונגדי אישית‪ ,‬כיהודי‪ .‬היא הייתה‬
‫מופתעת ועצובה‪ .‬לא סיפרתי להורי את הדברים שאני עובר בפנימייה‪ ,‬כי‬
‫לא רציתי לצער אותם‪ .‬היו להם דאגות רבות גם בלי זה‪ .‬בשנת הלימודים‬
‫האחרונה‪ ,‬ככל שהמלחמה הלכה והתקרבה מצד מזרח‪ ,‬הפשיסטים‬
‫ההונגריים "‪( " Nyilas Kereszt‬צלב החץ) נהיו אגרסיביים יותר נגד היהודים‬
‫והייתה לכך השפעה גם על תלמידי הגימנסיה‪ .‬חברי לכיתה כבר הראו לי‬
‫על איזה עץ יתלו אותי‪.‬‬
‫בשיעורי הכנה לצבא (מעין גדנ"ע)‪ ,‬התלמידים היהודים נאלצו לצעוד עם‬
‫את חפירה או עם מכוש ולא עם רובה עשוי מעץ כמו יתר התלמידים‪.‬‬
‫בשיעורי התעמלות בחורף‪ ,‬הכיתה התאמנה בהחלקה על הקרח בחצר‬
‫הגימנסיה‪ ,‬אבל לנו‪ ,‬לשני התלמידים היהודים לא הותר הדבר‪ .‬אנחנו‬
‫נאלצנו לנקות את הקרח עבור המחליקים‪.‬‬
‫למזלנו‪ ,‬מנהל הגימנסיה לא היה אנטישמי‪ .‬כשפורסמו החוקים נגד היהודים‪,‬‬
‫בטרם כניסת הגרמנים להונגריה‪ ,‬הוא הזמין אותנו (שני היהודים‬
‫מהפנימייה) ואמר לנו‪" :‬זה המצב‪ ,‬נשתדל להקל עליכם במידת האפשר‪,‬‬
‫אבל קחו בחשבון שזה לא יהיה פשוט"‪ .‬כך זה נמשך עד ‪ 29‬למרץ ‪- 2944‬‬
‫כיבוש הונגריה ע"י הצבא הגרמני‪ .‬ברגע שראיתי את החייל הגרמני‬
‫הראשון בהטוואן‪ ,‬עליתי לרכבת הראשונה ונסעתי הביתה לחווה‪.‬‬
‫החמרת האנטישמיות בשנות המלחמה‬
‫אינני זוכר במדויק מתי ממשלת הונגריה החרימה את החווֹת החקלאיות של‬
‫היהודים ופיטרה את כל היהודים שהועסקו בהן‪ .‬זה היה ב‪ 2942-‬או ב‪-‬‬
‫‪ .2941‬לשמחתנו‪ ,‬העריכו את כישוריו של אבי והוא לא פוטר‪ .‬להפך‪ ,‬העלו‬
‫אותו בדרגה‪ .‬עקב מעמדו‪ ,‬חייבו אותו אפילו לנסוע ברכבת‪ ,‬רק במחלקה‬
‫השנייה ולא במחלקה השלישית העממית‪ ,‬כפי שהיינו רגילים עד כה‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫הפקידו בידיו את קניית הסוסים עבור כל החוות המוחרמות באיזור‪ .‬חלק‬
‫מסוחרי הסוסים היו יהודים שפוטרו עקב החרמת החוות שעבדו בהן‪ .‬לכל‬
‫סוס הייתה צריכה להיות תעודת זהות וסוחרי הסוסים לא תמיד הקפידו על‬
‫כך‪ .‬מדי פעם הייתה אי‪-‬התאמה בולטת בין התעודה לבין הסוס‪ .‬אבי לא‬
‫נטה להסכים לשום "טעות" מכוונת מצד הסוחרים‪ .‬היו שפנו אלי ובקשו‬
‫את עזרתי כדי לשכנע אותו‪ .‬ברוב המקרים הצלחתי לשכנע אותו‪ ,‬שכדאי‬
‫במידת האפשר להתחשב בהם‪.‬‬
‫עם החרמת האחוזה ע"י הממשלה‪ ,‬כללי המשחק השתנו‪ .‬בעל האחוזה‬
‫היהודי סולק מהארמון בכפר והגיע מנהל חדש בעל דיפלומה בחקלאות‪.‬‬
‫הוא היה הונגרי טהור גזע‪ .‬העץ המשפחתי שלו הגיע כמעט עד "ארפאד"‬
‫(מייסד האומה ההונגרית)‪ .‬הוא הראה לנו קלף עשוי מעור כלב המאשר את‬
‫ייחוסו‪ .‬תחילה היחסים היו טובים‪ .‬אשתו הזמינה את אמי‪ ,‬שרכבה לביתם‬
‫לבדה על אופניים‪ ,‬לתה של אחר הצהרים‪ .‬אני נהגתי לבוא לשם לפנות‬
‫ערב כדי ללוות אותה בנסיעה חזרה‪ .‬הייתה לנו ולהם גם להקת אווזים‬
‫משותפת‪.‬‬
‫בבוקר יום ראשון אחד הגיע שליח מהארמון בכפר ודרש מאבי לבוא מיד אל‬
‫המנהל‪ .‬זה היה דבר יוצא דופן ואבי היה מודאג מאד‪ ,‬כי חשש מפיטורים‪ .‬זה היה‬
‫בחופשת הקיץ ואני הייתי בבית‪ .‬הוא ביקש ממני להתלוות אליו‪ .‬נסענו שנינו‬
‫בכרכרה שלו וכשהתקרבנו לארמון שמענו מוסיקה צוענית‪ .‬התברר שהדאגה‬
‫הייתה מיותרת‪ ,‬כי הוא הוזמן למסיבה שהייתה כבר בעיצומה לכבוד אורח של‬
‫המנהל‪ ,‬אשר למד עם אבי לפני שנים והביע את רצונו לפגוש אותו‪ .‬הפגישה‬
‫הייתה משמחת ולאחר בילוי איתם חזרנו הביתה בהרגשת הקלה‪.‬‬
‫אירוע נוסף שנחרט בזיכרוני קרה‪ ,‬כאשר התגלתה מחלה בלהקת האווזים‬
‫והייתה תמותה משמעותית‪ .‬יום אחד הגיע שליח מטעם הארמון‪ ,‬נתן לאמי‬
‫מעטפה והלך מבלי לחכות לתשובה‪ .‬זה היה מכתב נאצה‪ ,‬מלא קללות‬
‫וגידופים אנטישמיים‪ ,‬שנכתב על ידי בנו של המנהל‪ ,‬שהאשים אותנו בתמותת‬
‫האווזים‪ .‬אחרי זה היו התנצלויות‪ ,‬אבל היחסים כבר לא חזרו להיות כבעבר‪.‬‬
‫הבן למד באוניברסיטה החקלאית היחידה בהונגריה של אז‪ ,‬שהייתה‬
‫בדברצן )‪ , (Debrecen‬אליה תכננו הורי לשלוח אותי‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫תמונות משפחה‬
‫הורי‪ :‬אלמיר וארז'בת‬
‫מימין לשמאל‪ :‬אני‪ ,‬אבי‪ ,‬אחי טומי‪ ,‬אמי‪ ,‬אחותי אגי‬
‫‪22‬‬
‫עם אבא ואמא‬
‫אפריל ‪2917‬‬
‫אגי‬
‫טומי‬
‫ואני‬
‫‪23‬‬
‫‪ 1‬דורות‪ :‬אמי‪ ,‬אחותי אגי‪ ,‬דודתי לילי‪ ,‬סבתי פאני‪ ,‬אחי טומי‪ ,‬בן דודי יאניקה‬
‫דודי בילא‪ ,‬בנו טיבור‪ ,‬דודתי מרגיט וסבתי מצד אבי‬
‫‪24‬‬
‫תקופת הכיבוש הגרמני‬
‫תקופת הגזרות‬
‫כפי שכבר כתבתי‪ ,‬נסעתי מבית הספר לחווה ב – ‪ ,29.1.44‬מיד עם כניסת‬
‫הגרמנים להונגריה‪ .‬הורי היו מופתעים לראות אותי מגיע הביתה ברגל‬
‫בשעות אחר‪-‬הצהריים‪ ,‬מרחק של ‪ 8‬ק"מ מתחנת הרכבת‪ .‬הם לא בדיוק הבינו‬
‫למה עזבתי את הלימודים‪ .‬מהר מאד התברר לכולנו‪ ,‬שפעלתי נכון‪ .‬ההוראות‬
‫נגד היהודים יצאו בזו אחר זו‪ .‬דבר ראשון‪ ,‬היהודים נדרשו להחזיר באופן אישי‬
‫את מקלטי הרדיו‪ .‬אבי נסע אישית עם המַּ קלט שלנו (שפעל על בטריות)‬
‫לעיר המחוז אֶ גֶר (‪ .) Eger‬הוא חזר בשלום לשמחתנו‪ .‬היהודים חויבו לסמן את‬
‫עצמם ע"י מגן דוד צהוב בגודל מסוים‪ .‬העונשים על מפירי ההוראות היו‬
‫כבדים מאד‪ .‬בשלב מסוים‪ ,‬הודיעו על ריכוז היהודים בגטאות‪ .‬הכל קרה מהר‬
‫מאוד‪ .‬כל יום פורסמו הנחיות חדשות‪ ,‬והעתיד היה בלתי ידוע‪.‬‬
‫הורי החליטו שבעת כזאת על המשפחה להתכנס יחד בעיר‪ .‬לכן‪ ,‬ארזנו מהר חלק‬
‫ַּ‬
‫מתכולת הבית‪ ,‬השארנו בחווה את כל בעלי החיים ותוך מספר ימים‬
‫העמסנו הכל על מספר עגלות‪ ,‬עלינו על מרכבה ואמרנו שלום לאחוזה‪.‬‬
‫השיירה יצאה לדרך לעיר ג'יינג'ייש‪ ,‬שבה גרו סבתי מצד אימי ובני‬
‫משפחה נוספים‪ .‬נאלצנו לצאת מוקדם בבוקר כי היה עוצר ליהודים ואחרי‬
‫השעה שש בערב‪ ,‬אסור היה ליהודים לשהות ברחוב‪ .‬העיר נמצאת כחמישים‬
‫ק"מ מהחווה‪.‬‬
‫למזלנו‪ ,‬דודי דאג מראש למקומות איחסון‪ .‬פרקנו את העגלות‪ ,‬שיחררנו‬
‫את העגלונים וקצת באיחור הגענו לדירה של סבתא‪.‬‬
‫סבתא פאני והדוד ננדור‪ ,‬שהיה רווק‪ ,‬גרו בדירה של שני חדרים‪ ,‬עם‬
‫שירותים ומטבח מעל ומרתף יינות גדול מאד‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫הצטופפנו בדירה ונדמה לי שהייתה הפוגה קלה באירועים‪ .‬הדירה הייתה‬
‫בתוך חצר גדולה‪ ,‬שבה היו מספר דירות עם משרדים של חברות שונות‪ .‬שם‬
‫הכרתי בחור יהודי‪ ,‬בערך בגילי והתיידדנו מאד‪ .‬שיחקנו יחד ושוחחנו‬
‫ארוכות על גורלנו‪.‬‬
‫בית הכנסת בג'יינג'ייש לפני המלחמה (אוסף יד ושם)‬
‫המעבר לגטו‬
‫בינתיים עסקו ההונגרים בקדחתנות בהקמת הגטו‪ .‬הם פינו איזור דירות‬
‫קטנות של כורי פחם‪ ,‬בנות חדר אחד ומטבח‪ ,‬גידרו אותו בגדר תיל‬
‫וחילקו את הדירות ליהודי העיר‪ .‬לנו הקציבו את הדירה השנייה‪ ,‬מיד‬
‫בכניסה‪ .‬לא ידענו דבר ממה שהולך לקרות‪ :‬לכמה זמן? מה יקרה איתנו? כיצד‬
‫וממה נתקיים? העתיד נראה מעורפל לגמרי‪ .‬דודי הזמין מיטות על קומות‪,‬‬
‫כדי שלא נצטרך לישון על הרצפה‪ .‬את הדירה של הסבתא היינו צריכים‬
‫לעזוב ורק דברים אישיים מעטים יכולנו לקחת איתנו‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫בהתחלה המצב בגטו היה קשה מאוד‪ ,‬כי האנשים היו מבולבלים‬
‫וההוראות הונחתו עלינו בזו אחר זו‪ .‬אנחנו סבלנו במיוחד‪ ,‬כי בדירה‬
‫הסמוכה התמקמה הז'נדרמריה ונאלצנו לשמוע את חקירתם של יהודים שונים‬
‫שהוכו במהלך החקירה‪ ,‬כדי להוציא מהם היכן החביאו את רכושם‪ .‬השלטונות‬
‫רצו להוציא מהם כל דברי הערך‪ :‬בעיקר זהב וכסף‪ .‬ראינו איך הם נכנסים‬
‫וראינו גם איך הם נזרקו החוצה‪ ,‬מוכים וחבולים‪ ,‬בקושי יכולים להתנועע‪.‬‬
‫העתיד נראה קודר ביותר‪ .‬לי כילד החיים היו קלים יחסית‪ .‬היו לי חברים עמם‬
‫נפגשתי במשך היום‪ .‬במפגשים הללו למדתי לשחק פוקר ומשחקי קלפים‬
‫נוספים‪ .‬היינו מוקפים גדרות ועל הגדרות שמרו חיילים הונגריים‪ .‬אבל‬
‫שמתי לב שאנשים מסוימים נעלמים מהגטו‪ ,‬בעיקר העשירים‪ .‬זה היה לי‬
‫מוזר‪ ,‬אבל לא דיברתי על כך עם אף אחד‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר כניסתנו לגטו‪ ,‬דודי ננדור גויס לפלוגות עבודה‪ .‬הוא היה‬
‫רב‪-‬סרן במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬לכן נהנה מפריווילגיה שהוא רשאי‬
‫ללכת עם סרט אדום‪ -‬לבן‪ -‬ירוק‪ ,‬צבעי הדגל ההונגרי‪ ,‬בעוד האחרים הלכו‬
‫עם פס צהוב‪ .‬זמן קצר אחרי זה נלקח גם אבי לפלוגות עבודה‪ .‬גם הוא‬
‫השתתף במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬נפל בשבי האיטלקים וסיים את‬
‫המלחמה בדרגת רב‪-‬טוראי‪ .‬לפני לכתו אמר לי‪" :‬כעת אתה נשאר הגבר‬
‫המבוגר במשפחה‪ ,‬שמור עליה!" בנסיבות שנוצרו‪ ,‬לא עמדתי בבקשתו ועד‬
‫היום אני לא סולח לעצמי! האם היה הדבר באפשרותי? זו לא שאלה‬
‫רלוונטית‪ .‬במבחן התוצאה נכשלתי‪.‬‬
‫הגיוס לצבא ההונגרי‬
‫זמן קצר לאחר שאבי גויס הופיע בגטו רב סרן בשם ‪ Horvath‬וריכז את כל‬
‫הגברים בגטו מגיל חמש עשרה ועד שישים‪ .‬חברי ואני עמדנו אחד על יד‬
‫השני‪ .‬הרב‪-‬סרן עבר בינינו ושאל כל אחד‪" :‬אתה רוצה להיות חייל?"‬
‫חברי אמר "לא"‪ .‬אני עניתי בחיוב‪ .‬עד היום לא ברור לי לגמרי למה הסכמתי‪.‬‬
‫יכול להיות שהחינוך הנוקשה שקיבלתי בבתי הספר ההונגריים גרם לכך‪ .‬זה‬
‫‪27‬‬
‫מחזיר אותי לבר‪-‬המצווה שלי‪ ,‬שהיה בבית הכנסת של ֶג'נג'ייֶש‪ .‬לאחר‬
‫העלייה לתורה‪ ,‬הובילו אותי אל הרב הצעיר כדי לקבל את ברכתו‪ .‬נעמדתי‬
‫לפניו בדום מתוח‪ ,‬בית הכנסת הדהד מהעמידה הצבאית שלי וזה עשה רושם‬
‫עצום על הקהילה‪ .‬קיבלתי המון מחמאות‪ ,‬נוסף למתנות‪ .‬החבר שלי‪ ,‬שלא‬
‫רצה "להיות חייל"‪ ,‬לא שרד לצערי את המלחמה‪.‬‬
‫לאחר המלחמה התברר‪ ,‬שכוונת הרב‪-‬סרן הזה הייתה להציל יהודים על ידי‬
‫גיוסם לעבודות כפייה עבור הצבא והוא אכן הוכר כעבור שנים כחסיד‬
‫אומות העולם‪.‬‬
‫נתנו לנו חצי שעה ללכת הביתה‪ ,‬לקחת תרמיל גב או מזוודה ולהתייצב ליד‬
‫שער הגטו‪ .‬רכבת עם קרונות להובלת בהמות כבר חיכתה לנו‪ ,‬הכל היה מהר‪,‬‬
‫לא היה זמן‪ .‬חזרתי לדירה שלנו וסיפרתי לאמי מה המצב‪ .‬היא לא הביעה‬
‫התנגדות‪ ,‬להיפך‪ ,‬היא עודדה אותי‪ ,‬אולי קיוותה שזה יעזור למשפחה‪ ,‬ששלושה‬
‫מגבריה תורמים לעם ההונגרי‪ .‬היא הכינה תרמיל גב עם כמה דברים‬
‫בסיסיים‪ ,‬נפרדתי מכולם ויצאתי עם כל המגויסים החדשים מהגטו‪ .‬לא‬
‫העליתי אז בדעתי שיותר לא אראה אותם לעולם‪.‬‬
‫תמונה אחרונה של המשפחה‬
‫‪28‬‬
‫פלוגת עבודה ‪Munka szolgalatos‬‬
‫על כל קרון משא בהונגריה היה כתוב כמה סוסים וכמה אנשים הוא יכול‬
‫להכיל‪ .‬ביציאתנו מהגטו הכניסו אותנו לקרונות משא‪ ,‬ללא התייחסות‬
‫לקיבולת המותרת‪ .‬אף אחד לא ידע מה היעד‪ ,‬לאן לוקחים אותנו ומה יקרה‬
‫איתנו‪ .‬על אוכל ומים לא היה מה לדבר בכלל‪ .‬כעבור עשרים וארבע שעות‪,‬‬
‫התמונה התחילה להתבהר‪ .‬הגענו למחנה צבאי ענק בעיר יולשבה (‪,)Jolsva‬‬
‫הנמצאת בצפון מזרח הונגריה‪ ,‬באיזור שהוחזר להונגריה מצ'כוסלובקיה‪ .‬היו‬
‫שם אלפי יהודים מכל הגילים והבלגן היה גדול‪ .‬אמנם קיבלנו אוכל‪ ,‬אבל‬
‫נאלצנו לישון בחצר‪ .‬הוקפנו חיילים הונגריים‪ ,‬אשר שמרו עלינו‪ .‬היו‬
‫שמועות על כל מיני תרחישים אפשריים‪ :‬החל מכך שישלחו אותנו לגרמניה‬
‫ועד לשליחתנו לקו החזית מול הרוסים‪ .‬ידענו שחיילים רגילים לא נהיה‪,‬‬
‫אלא נילקח במקרה הטוב לעבודות כפיה‪ .‬הורו לנו להסיר את הטלאי‬
‫הצהוב קיבלנו רק כובע צבאי עם סמל ופס צהוב‪.‬‬
‫בשלב מסוים‪ ,‬עקב הבלגן‪ ,‬הסַּ מל התורן הרגיש שהוא אינו משתלט על‬
‫אלפי היהודים שהיו מרוכזים בחצר המחנה‪ ,‬ואז ‪ ,‬הוא פקד בצעקות‪" :‬כל‬
‫היהודים ‪ -‬על הברכיים!" השתרר שקט‪ ,‬וכולם ירדו על הברכיים‪ .‬זה היה‬
‫מחזה משפיל שאינני יכול לשכוח אותו‪.‬‬
‫התחילו לארגן אותנו לפלוגות בהתאם לערים שהגענו מהן‪ .‬לפתע פגשתי‬
‫את דודי ננדור‪ ,‬שגויס כבר לפני כן והיה מוצב במחלקה אחרת‪ .‬החלטתי‬
‫שמה שלא יהיה‪ ,‬אני אלך יחד איתו‪ .‬כל הזמן הסתכלתי לאן מובילים אותו‬
‫ולמעשה‪ ,‬הצטרפתי לפלוגה שלו‪ .‬אי‪-‬הסדר היה גדול כל כך‪ ,‬שלא הבחינו‬
‫בכך‪ .‬חלק ניכר מתקופת המלחמה היינו ביחד‪ .‬הוא נחשב מיוחס‪ ,‬עקב היותו‬
‫קצין במלחמת העולם הראשונה‪ .‬אני הייתי עובד כפייה פשוט‪ .‬בזמן שהיינו‬
‫ביחד הוא לא כל כך היה יכול לעזור לי‪ ,‬אבל עצם הידיעה שהוא קרוב אלי‬
‫גרמה לי הרגשה טובה‪.‬‬
‫לא נשארנו זמן רב ביולשבה‪ .‬לאחר שהרכיבו פלוגות מההמון שהיה שם‪,‬‬
‫‪29‬‬
‫פיזרו אותנו למקומות שונים‪ .‬אבל הרכָּבַּ ת הפלוגות לא הייתה פשוטה‪ .‬מיד‬
‫בהתחלה התברר להם שאספו יותר מדי יהודים ולא היה מקום לשבץ את‬
‫כולם ואז החל המיון‪ .‬הפחד היה נוראי‪ ,‬כי השמועה הייתה‪ :‬מי שלא‬
‫ישובץ לפלוגות עבודה יישלח לגרמניה‪ .‬התחילו לקצץ בשני הקצוות‪:‬‬
‫צעירים מדי ומבוגרים מדי‪ .‬אחר כך בדקו מי מסוגל לעבוד יותר‪ :‬היו רבים‬
‫מהמבוגרים בינינו‪ ,‬שמרחו את ידיהם באדמה ובבוץ כדי שהם ייראו כאנשי‬
‫עבודת כפיים ולא סוחרים או אנשי צווארון לבן‪ .‬זה היה מחזה קורע לב‬
‫לראות אנשים מבוגרים בוכים ומתחננים שישבצו אותם לפלוגות העבודה‪.‬‬
‫הפלוגה שלנו‪ ,‬שמספרה היה ‪ ,7/124‬נשלחה לכפר נידח בצפון מזרח‬
‫הונגריה‪ ,‬כמובן הלכנו ברגל‪ .‬שיכנו אותנו במתבן עם ערמות חציר‪ .‬היה לנו‬
‫ליווי צמוד של כתריסר חיילים הונגריים (הם נקראו "המסגרת")‪ ,‬עליהם‬
‫פיקד סמל ומפקד פלוגה בדרגת סרן‪ ,‬איש מבוגר‪ ,‬זעוף פנים ושונא‬
‫יהודים‪ .‬למעשה‪ ,‬לא ידעו מה לעשות איתנו‪ .‬הכפריים ביקשו לאפשר להם‬
‫לקחת עובדים לעזרה בחקלאות והצבא הסכים‪ ,‬בתנאי שהם יבואו לקחת‬
‫אותנו בבוקר ויחזירו אותנו בערב‪ .‬בפלוגה התיידדתי עם בחור מבוגר‬
‫ממני במספר שנים והחלטנו שאנחנו הולכים על זה‪ .‬סך הכל‪ ,‬בזמן ההוא‬
‫ובתנאים ההם‪ ,‬היה לנו טוב יחסית‪ .‬עבדנו בשדה‪ ,‬האיכרים היו נחמדים‬
‫ואפילו בישלו לנו פעם אטריות עם פרג‪ ,‬כי שמעו שאני אוהב את זה‪ .‬נתנו‬
‫לנו להתרחץ במים חמים בבתים‪ ,‬כמעט קייטנה‪ .‬זה נמשך כמה שבועות‪,‬‬
‫אינני זוכר כמה זמן בדיוק‪ .‬בכלל‪ ,‬בתקופה הזאת מושג הזמן נעלם אצלי‪.‬‬
‫כל יום שנשארנו בחיים היה הישג‪.‬‬
‫בוקר אחד לא נתנו לנו לצאת לעבודה‪ ,‬כמובן ללא הסבר‪ ,‬כי מי צריך‬
‫להתייחס ליהודים? כעבור כמה שעות הצעידו אותנו לתחנת הרכבת‬
‫הקרובה‪ ,‬הכניסו את הפלוגה לקרונות להובלת בהמות ושוב נסענו‪ :‬לאן?‬
‫כמה זמן? איש לא אמר ולא ידע‪ ,‬יכול להיות שאפילו הסגל לא ידע‪.‬‬
‫כעבור זמן‪ ,‬הרכבת עצרה‪ .‬הודיעו לנו שאנחנו על הגבול הפולני ואנחנו‬
‫עוברים לפולין‪ .‬מפה והלאה נקבל תשלומים בכסף פולני (זלוטי)‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫‪31‬‬
‫הכסף הפולני עבורנו לא היה שווה כלום ואם אינני טועה‪ ,‬בסופו של דבר‬
‫גם לא קיבלנו‪.‬‬
‫הגענו לעיירה פולנית‪ ,‬שם הורידו את כל הפלוגה שהייתה מורכבת ממספר‬
‫מחלקות‪ ,‬עגלות וסוסים‪ .‬צעדנו ימים רבים מזרחה‪ .‬מהר מאד הבהירו לנו‬
‫שכללי המשחק השתנו‪ .‬ה"מסגרת"‪ ,‬קרי החיילים ההונגריים‪ ,‬התייחסו אלינו‬
‫בנוקשות והודיעו לנו שאנחנו בחזית מול ברית המועצות‪ .‬עלינו לעבוד‬
‫קשה כדי לעזור לצבא ההונגרי ומי שלא יעבוד כנדרש‪ ,‬ייענש‪ .‬גרנו‬
‫ביערות‪ .‬נדדנו ממקום למקום‪ ,‬הסתיו הגיע והיה קר‪ .‬העבירו אותנו לפנים‬
‫ולאחור‪ ,‬בהתאם להתפתחות המלחמה‪ .‬עבדנו קשה‪ ,‬סללנו דרכים וחפרנו‬
‫תעלות קשר‪ ,‬עסקנו הרבה בהסוואה‪ ,‬בנינו גשרים‪ ,‬הכנו עמדות לתותחים‬
‫והיינו כל הזמן בחוץ‪ ,‬בגשם וברוח‪ .‬לסגל היו אוהלים‪ ,‬או שהם החרימו‪,‬‬
‫לעתים‪ ,‬בית קרוב‪ ,‬אבל זה לא היה בשבילנו‪ .‬גרנו בחוץ‪ ,‬אכלנו בחוץ‪ ,‬ישנו‬
‫בחוץ וניסינו להתרחץ במים הקרים שזרמו בהרי הקרפאטים‪.‬‬
‫זכורה לי היטב הפעם הראשונה שהופיעו אצלי כינים בבגדים‪ .‬לא העזתי‬
‫לספר לאף אחד‪ .‬הכינים ליוו אותי עד השחרור‪ .‬האנשים סבלו מהעבודה‬
‫ומהתנאים הקשים‪ ,‬במיוחד המבוגרים שבינינו ומי שנתפס בבטלה או‬
‫בהתחמקות מעבודה‪ ,‬נענש‪ .‬הייתה להם שיטה לתלות אנשים על עצים‪ ,‬לא‬
‫בצווארם כדי להרוג אותם‪ ,‬אלא קשרו את הידיים מאחורי הגב ומשכו‬
‫אותם כלפי מעלה‪ ,‬כך שיוכלו לעמוד רק על קצות האצבעות על מנת‬
‫שיסבלו וכך השאירו אותם זמן רב‪ .‬רבים התעלפו‪ .‬הפחד היה נוראי‪ ,‬אבל‬
‫עדיין היינו בחזקת עובדי כפייה של הצבא ההונגרי‪ ,‬שדאג לנו לאוכל‪.‬‬
‫לקראת‬
‫הורידו‬
‫היחידי‬
‫הרבה‬
‫הסתיו המאוחר הודיעו‪ ,‬שמעתה אנחנו נחשבים לשבויי מלחמה‪.‬‬
‫לנו את הסמל של הצבא ההונגרי מהכובע הצבאי (זה היה הלבוש‬
‫שהצבא נתן לנו‪ ,‬כי לבשנו בגדים אזרחיים)‪ .‬לגבינו זה לא שינה‬
‫פרט לזה שצמצמו לנו את האוכל‪ .‬היו בפלוגה גם יהודים‬
‫‪31‬‬
‫מקרפטורוס‪ ,2‬שידעו את השפה ויכלו לתקשר עם האוכלוסייה המקומית‪.‬‬
‫פעם הרעב היה חמור עד כדי כך‪ ,‬שמפקד הפלוגה אפשר לאחד מהם‬
‫ללכת ולהביא פרה‪ .‬עבדנו גם תחת פיקוח של חיילים גרמנים‪ ,‬שהיו בלי‬
‫נשק ועשו את העבודות יחד איתנו‪ .‬אצלם קיבלנו אוכל יותר טוב‪.‬‬
‫בינתיים התחיל כבר החורף‪ ,‬הגשם לא הפסיק לרדת‪ .‬היינו יום ולילה‬
‫בחוץ ומצבנו היה קשה מנשוא‪ .‬בעמל רב הצלחנו להדליק אש‪ .‬עצים לא‬
‫חסרו והסתבר שעלים של ארזים בוערים גם כשהם רטובים‪ .‬בלילות היינו‬
‫יושבים על יד האש ומנסים לשרוד‪.‬‬
‫חפירת תעלות הקשר היתה ממש בקו הראשון של החזית‪ .‬ראינו את‬
‫החיילים הרוסים ברכס ממול‪ .‬אני מניח שגם הם ראו אותנו‪ ,‬אבל החזית‬
‫לא התקדמה וההפגזות עברו מעלינו‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬כמה מעובדי הכפייה שבינינו התמוטטו‪ .‬השומר שאל מי‬
‫מכיר את הדרך כדי להוביל אותם חזרה לבסיס הפלוגה‪ .‬התנדבתי מיד‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬לא היה לי מושג איפה בדיוק נמצא הבסיס‪ ,‬אבל הייתה לי‬
‫כוונה אחת‪ :‬לברוח מהגיהינום הזה‪ .‬חשבתי לעצמי‪ ,‬שבמקרה הגרוע ביותר‬
‫ניפול בשבי הרוסים (אז לא ידעתי מה זה אומר להיות שבוי ברוסיה)‪.‬‬
‫לשמחתי מצאנו את המקום‪.‬‬
‫אינני זוכר תאריכים‪ ,‬כי לא ידעתי אז לא חודש‪ ,‬לא שבוע ואפילו לא‬
‫שעה‪ .‬חיינו מאור לחושך ומיום ליום‪ .‬בחורף‪ ,‬התחדשה ההתקפה לכל‬
‫אור ך החזית של הצבא הרוסי והחלה נסיגה יותר מהירה של חֵ ילות מדינות‬
‫הציר (גרמניה‪ ,‬איטליה ושותפיהן)‪ .‬צעדנו כל יום בין עשרים לשלושים‬
‫קילומטר (כך הערכנו אז)‪ ,‬בחזרה להונגריה‪ .‬היינו רטובים וקפואים ולא‬
‫התייבשנו במשך שבועות‪ .‬בשלב הזה‪ ,‬אחד המבוגרים ריחם עלי והציע לי‬
‫‪ 2‬קרפטורוס הנו חבל ארץ במזרח אירופה‪ ,‬מוקף מצפון וצפון‪-‬מזרח בהרי הקרפטים‪ ,‬מאוכלס‬
‫על‪-‬ידי קבוצות אתניות רבות‪ ,‬ביניהם היו יהודים רבים‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫להיות עגלון ולנסוע על עגלה‪ .‬כעבור יום‪ ,‬מבוגר אחר הוריד אותי‬
‫מהעגלה ואמר לי‪ :‬אתה תקפא מקור אם לא תזוז‪.‬‬
‫כל אחד היה חייב לשאת איתו כלי עבודה כלשהו‪ .‬אני איבדתי את שלי‬
‫בתוך המצעד האין‪-‬סופי‪ .‬באחד הימים‪ ,‬עצרה הז'נדרמיה הצבאית את‬
‫הפלוגה שלנו (הם היו חיות אדם)‪ ,‬כדי לבדוק אם לא גנבנו משהו מהצבא‬
‫הנסוג ואם לכל אחד יש כלי העבודה שלו‪ .‬לי‪ ,‬כאמור‪ ,‬לא היה‪ .‬הייתי‬
‫בבעיה קשה‪ ,‬שהייתה יכולה להסתיים בכדור בראש‪ .‬אדם אחד מהפלוגה‬
‫נחלץ לעזרתי‪ :‬הוא נשא איתו אֵ ת ומשור וכשראה מה עלולים לעשות לי‬
‫נתן לי את המשור‪ .‬זה אולי דבר פעוט‪ ,‬אבל אני זוכר אותו לכל החיים‪.‬‬
‫ביום שהגרמנים הורידו מהשלטון בהונגריה את הורטי מיקלוש‪ ,‬שהיה‬
‫המנהיג ההונגרי המיתולוגי מאז מלחמת העולם הראשונה ובמקומו עלה‬
‫לשלטון סאלאשי פֶ ֶרנץ‪ ,‬ראש "צלב החץ" ההונגרי‪ ,‬החיילים השומרים עלינו‬
‫נכנסו לפלוגה עם מקלות והיכו אותנו ללא שום סיבה‪ .‬הם הרגישו שאם‬
‫"צלב החץ" שולט בהונגריה‪ ,‬מותר להם לעשות ליהודים ככל שעולה על‬
‫רוחם‪.‬‬
‫זכור לי מקרה שבו במהלך הנסיגה של הצבא ההונגרי‪ ,‬היה עלינו לעבור‬
‫בשטח הררי בהרי הקרפטים‪ .‬הסוסים התקשו לסחוב את התותחים‪ .‬אחד‬
‫הקצינים פקד לעצור את הפלוגה‪ ,‬ואמר‪" :‬מה שהסוסים אינם יכולים‬
‫לעשות יעשו היהודים"‪ .‬אילצו אותנו במכות לדחוף את התותחים במעלה‬
‫ההר‪.‬‬
‫תוך כדי נסיגה בשטח הונגריה‪ ,‬נעצרנו בעיר ֶג'נג'ייֶש‪ ,‬ממנה נלקחתי‬
‫לעבודות הכפייה‪ .‬העיר הייתה מלאה כרזות‪ ,‬שהכריזו על מצב חירום ושכל‬
‫מי שמסתיר יהודי יוצא להורג מיד‪ .‬אינני יודע מה קרה לי או מה חשבתי‬
‫באותו רגע‪ ,‬אבל הורדתי את הפס הצהוב ומוקדם בבוקר הלכתי לביתה של‬
‫סבתי‪ .‬למזלי בשעה זו לא ראיתי אף אחד‪ ,‬לא פגשתי איש וחזרתי לפלוגה‪.‬‬
‫אם אני חושב על זה היום‪ ,‬היה לי מזל גדול שלא נתפשתי‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫היינו שם יותר מיום אחד‪ .‬אני זוכר את זה בפירוש‪ ,‬כי היה איתנו רופא‬
‫אחד שמצא קערה גדולה‪ ,‬עשה מדורה‪ ,‬הרתיח מים והציע לי לעשות‬
‫כמוהו‪ ,‬להתפשט ולהרתיח את הבגדים‪ ,‬כי מים רותחים הורגים את הכינים‪.‬‬
‫מדי פעם עצרנו לבצע עבודות שונות או נאלצנו לעצור ולהתפזר בגלל‬
‫התקפות אוויר רוסיות‪ ,‬עד שהגענו לכפר גדול על יד הדנובה שנקרא‬
‫‪ .Nogradveroce‬לגביי יש חשיבות רבה למקום הזה‪ .‬קודם כל פיזרו אותנו‬
‫בבתי הכפר לפי קבוצות שהתושבים יכלו לקלוט‪ .‬היינו חמישה אנשים אצל‬
‫משפחה אחת‪.‬‬
‫בחזית‪ ,‬שרר אי‪-‬סדר גדול מאד‪ :‬שיירות של הצבא הגרמני‪ ,‬הצבא ההונגרי‪,‬‬
‫פליטים‪ ,‬משתפי פעולה אוקראינים‪ ,‬שברחו מפחד הרוסים עם עגלות סוסים‬
‫ כל אלה עברו דרך הכפר לכיוון מערב‪ .‬זה היה די קרוב לבודפשט‪.‬‬‫שמענו את התותחים הרוסיים שירו מאוניות בדנובה‪ .‬לא היה ברור אם עיר‬
‫הבירה ההונגרית כבר נפלה בידי הצבא הרוסי‪ .‬הבלגן היה גדול ולא היו‬
‫הוראות ברורות‪.‬‬
‫הז'נדרמריה הצבאית שלטה בכל‪ :‬אם תפסו חייל הונגרי שניסה לערוק‪,‬‬
‫הוציאו אותו במקום להורג‪ .‬היינו תחת פיקוחם של השומרים ההונגרים כל‬
‫יום‪ .‬לפעמים הביאו אוכל‪ .‬ערב אחד‪ ,‬בשעה די מאוחרת נשמעה פקודה‪:‬‬
‫"כולם להתכנס מיד במרכז עם כל הציוד‪ ,‬ממשיכים לצעוד"‪.‬‬
‫ההחלטה לברוח‬
‫הייתי בדילמה קשה‪ :‬בין האנשים בפלוגה הסתובבה שמועה ‪ ,‬שמי שעובר‬
‫את הדנובה לוקחים אותו לגרמניה‪ .‬מצד שני‪ ,‬אם יתפסו אותי בבריחה‪,‬‬
‫אקבל כדור בראש‪ .‬החלטתי לקחת סיכון ולא לעבור את הדנובה בכל‬
‫מחיר‪ .‬הסתתרתי בבית השימוש שהיה בחצר‪ .‬חיכיתי זמן מה עד שלא‬
‫שמעתי יותר את קולותיהם של אנשי הפלוגה‪ .‬מקום מחבואי היה לא רחוק‬
‫מהדנובה‪ .‬נשארתי שם עד אור הבוקר‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫כמעט קפאתי מקור‪ .‬חיכיתי עד עלות השחר‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬חזרתי לדירה‬
‫שהייתי בה ולהפתעתי תוך זמן קצר הגיעו לשם עוד שלושה אנשים‬
‫מהפלוגה שלי‪.‬‬
‫היינו ארבעה‪ .‬מצד אחד הרגשנו טוב ביחד‪ ,‬אבל מצד שני חששנו שזה‬
‫יבלוט ויכולה להיות הלשנה‪ .‬החלטנו להתפזר ביום ולהיפגש ולהסתתר‬
‫בערב באותה הדירה‪ ,‬כאילו לא קרה כלום‪ .‬בערב‪ ,‬אכן‪ ,‬נפגשנו בדירה‬
‫והתכוננו ללינת לילה כאשר לפתע שמענו דפיקות בדלת והופיעו חיילים‬
‫גרמנים‪ .‬היינו בטוחים שזה הסוף‪ ,‬אבל להפתעתנו ולמזלנו הם ביקשו רק‬
‫קורת גג ללילה והגנה מפני הקור‪ .‬למחרת בבוקר הם הלכו‪.‬‬
‫שוב התפזרנו למשך היום וכשחזרנו בערב למקום הלינה שלנו‪ ,‬הרגשנו‬
‫שהמצב השתנה‪ :‬מסביב שרר שקט‪ .‬השיירות פסקו‪ ,‬החיילים ההונגרים‬
‫והגרמנים נעלמו ושרר שקט מפחיד‪ .‬חשנו מתח עצום‪ .‬כבר לא הסתתרנו‬
‫אך חששנו לצאת לרחוב‪ .‬נוסף לזה לא היה לנו אוכל‪ .‬החלטנו שאני‪ ,‬כצעיר‬
‫ביותר‪ ,‬שנראה כילד‪ ,‬אלך למאפיה ואנסה לשנורר לחם‪ .‬הצלחתי להביא‬
‫כיכר לחם‪ .‬החלטנו לחלק אותה ליומיים לארבעתנו‪ .‬בשלב הזה התחלנו‬
‫לשמוע יריות מנשק קל‪ ,‬שבא מכיוונים שונים‪ .‬הסתגרנו בבית‪ ,‬שכבנו על‬
‫הרצפה וחיכינו‪ .‬למחרת בבוקר הגיע הצבא הרוסי‪ .‬למעשה‪ ,‬הצבא הרוסי‬
‫בהנהגתו של סטלין‪ ,‬הציל את חיי ועם כל ההסתייגויות ממנו‪ ,‬שיבואו‬
‫בשנים הבאות‪ ,‬את זה אינני יכול לשכוח‪.‬‬
‫כשראינו את החיילים הרוסים‪ ,‬מיד הלכנו לקראתם מהחשש‪ ,‬שמא תבוא‬
‫התקפת נגד של כוחות הציר ואנחנו נתפס‪ .‬הם עצרו אותנו והכניסו אותנו‬
‫יחד עם חיילים גרמנים והונגרים שנפלו בשבי לחצר גדולה של בית ספר‪.‬‬
‫היינו שם כמה מאות‪ .‬מהר מאד הם עשו מיון‪ :‬חיילים הונגרים לחוד‪,‬‬
‫גרמנים לחוד ויהודים לחוד‪ .‬על החיילים הפקידו משמר ואילו את היהודים‬
‫שיחררו‪.‬‬
‫ביקשנו אישור או מסמך כלשהו שאנחנו משוחררים‪ .‬הקצינים הרוסים אמרו‬
‫‪35‬‬
‫לנו ש"אין צורך‪ ,‬אתם חופשיים"‪.‬‬
‫התחלנו ללכת‪ ,‬לא ידענו לאן‪ ,‬לא היתה לנו כל תוכנית ‪ -‬העיקר לברוח‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬כל אחד רצה להגיע בהקדם לביתו‪ .‬עדיין לא כל הונגריה הייתה‬
‫"משוחררת" על ידי הצבא הרוסי‪ .‬הרכבות לא פעלו‪ ,‬שום תחבורה אחרת‬
‫לא הייתה ושרר חורף הונגרי קר עם שלג‪ .‬תוך כדי הליכה עצרו אותנו‬
‫במחסומים חיילים רוסים‪ .‬בדרך כלל הם האמינו לנו שאנחנו יהודים‪ .‬אגב‪,‬‬
‫זו המילה הראשונה שלמדתי ברוסית‪ ,‬אבל באחד המחסומים‪ ,‬כאשר‬
‫הצהרנו שאנחנו יהודים אמרו לנו‪" :‬אז דברו יידיש"‪ .‬אני לא ידעתי יידיש‪.‬‬
‫חבריי עמלו קשות כדי לשכנע את החיילים הרוסים‪ ,‬שכנראה גם הם היו‬
‫יהודים‪ ,‬שאני אחד מהם‪.‬‬
‫התברר לי‪ ,‬שאין כל סיכוי שאצליח להגיע לביתי‪ ,‬כי הרוסים עדיין לא‬
‫כבשו את האיזור הזה‪.‬‬
‫כאן נפער אצלי "חור שחור" בזיכרון לגבי מה שקרה איתי במהלך הימים‬
‫הבאים‪ .‬בעיירה מסוימת שהגענו אליה‪ ,‬נפרדו דרכינו‪ .‬סודרתי שם על‪-‬ידי‬
‫הקהילה המקומית בבית משפחה של גויים מבוגרים‪ ,‬לתקופת מה‪ ,‬כדי‬
‫להתאושש ולחכות עד שאוכל להגיע לביתי‪ .‬אני זוכר רק שני דברים‬
‫מהתקופה הזאת‪ .‬האחד‪ ,‬שפעם נשלחתי להביא מים מהבאר המרכזית בכפר‬
‫ונתפסתי על ידי חייל רוסי‪ ,‬שרצה לקחת אותי לעבודה ולשבי הרוסי‪ .‬צריך‬
‫לציין שבאותה התקופה היו בהונגריה מחנות גדולים של שבויי מלחמה‪,‬‬
‫בעיקר הונגרים‪ ,‬שיצאו לעבודות שונות בליווי חיילים רוסים‪ .‬בבוקר יצאו‬
‫החיילים עם מספר שבויים ואת אותו מספר הם היו צריכים להחזיר בערב‬
‫למחנה‪ .‬אחר הצהרים ולפנות ערב היה מסוכן להיות בחוץ‪ ,‬כי החיילים‬
‫אספו את כל מי שהם מצאו‪ ,‬העיקר שיחזרו למחנה עם אותו מספר אנשים‬
‫שהם יצאו איתו‪ .‬לאחר שנים‪ ,‬הכרתי בקבוץ השכן חבר‪ ,‬שבצורה כזאת‬
‫נלקח למחנות שבויים לרוסיה‪ .‬במקרה שלי היה לי מזל‪ ,‬כי בעלי הבית‬
‫שלי שכנעו את החייל שאני ילד מסכן ולא בריא והוא ויתר עלי‪ .‬הדבר‬
‫השני הזכור לי‪ ,‬שהלכתי עם אבי המשפחה מרחק רב בשלג לאורך פסי‬
‫‪36‬‬
‫הרכבת לחווה קטנה של בנו‪ .‬עבדתי שם בעבודות חקלאיות כמו‪ ,‬פיזור‬
‫זבל בשדות והאכלת בעלי חיים‪ .‬אינני זוכר איך הגעתי לשם‪ ,‬כמה זמן‬
‫נמשכה תקופת שהותי שם (לפי הערכתי לא זמן ממושך)‪ ,‬מתי זה נפסק‬
‫ואיפה זה התרחש‪ .‬פשוט "חור שחור"‪ .‬אני זוכר רק את המישור המושלג‬
‫ההונגרי עם החווה הבודדת של משפחה אחת וההליכה בשלג לאורך פסי‬
‫רכבת‪ ,‬שעדיין לא פעלה‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫לאחר המלחמה‬
‫החזרה הביתה‬
‫אני זוכר שלאחר תקופת מה החלטתי לחזור לכפר שלי‪ .‬נודע לי שהאיזור‬
‫שוחרר ע"י הצבא הרוסי‪ .‬ישבתי ברכבת בקרון משא עם הרבה אנשים‬
‫וניסיתי להתקרב למטרה שלי‪ .‬הגרמנים הרסו בנסיגתם את אדני מסילות‬
‫הברזל כדי למנוע את השימוש בהם על ידי הרוסים‪ .‬תיקון המסילות לקח‬
‫הרבה זמן ודרש כוח אדם רב‪ .‬החיילים הרוסים לא היו "ביישנים"‬
‫והשתמשו בשבויי מלחמה ובכל גבר הונגרי שידם השיגה‪ .‬הגענו ברכבת‬
‫לתחנה כלשהי‪ ,‬עלה חייל רוסי לקרון והתחיל להוריד גברים לעבודה‪ .‬הוא‬
‫עבר אחד אחד והוריד אותם ללא התלבטות‪ .‬תוך כדי מיון האנשים‪ ,‬שמעתי‬
‫שאחד מהנוסעים מסביר לחייל שהוא סלובקי ואינו חייב לעבוד בהונגריה‪.‬‬
‫אני הייתי ה"סלובקי" השני‪ ,‬וכך התאפשר לי להמשיך בדרכי‪.‬‬
‫לאחר גלגולים רבים‪ ,‬הגעתי לפּוזֶשַּ ּב ֹונִי ( ‪ ,(Fuzesabony‬כפר גדול שבו‬
‫ללימודי‬
‫ַּ‬
‫היתה תחנת הרכבת הקרובה ביותר לביתי‪ ,‬דרכה נסעתי בזמנו‬
‫בגימנסיה וכאן התחלתי להתלבט‪ :‬מה עושים‪ ,‬לאן פונים? ידעתי שבכפר‬
‫הזה גר מי שהיה עוזרו של אבי‪ .‬החלטתי לנסות לפנות אליו‪ ,‬כי בעבר‬
‫היינו מיודדים‪ .‬הגעתי לביתו ומצאתי רק את הוריו המבוגרים‪ .‬הם הכירו‬
‫אותי והלינו אותי בביתם שני לילות‪ .‬הם לא ידעו איפה הוא ומתי יחזור‪.‬‬
‫לאור הנסיבות הללו‪ ,‬החלטתי לצאת לכפר שלי‪ ,‬הסמוך לחווה‪.‬‬
‫שהורי רכשו שנים קודם לכן בית עם ‪ 2‬דונם אדמה‬
‫ַּ‬
‫כאן המקום לספר‪,‬‬
‫בכפר דורמנד )‪ ,(Dormand‬סמוך לחווה שגרנו בה‪ .‬הם תכננו לבלות את‬
‫זקנתם בו‪ .‬כאשר התחילו לרדוף את היהודים ולהחרים את רכושם‪ ,‬הורי‬
‫השכירו את הבית לדואר הממשלתי ההונגרי‪ .‬הם סברו שע"י כך ימנעו את‬
‫החרמתו ע"י הממשלה‪.‬‬
‫את סניף הדואר הפעילו שתי אחיות רווקות לא צעירות‪ .‬החלטתי להגיע‬
‫‪38‬‬
‫לבית הזה (ולא לחווה)‪ .‬הן הסכימו לפַּ נות לי חדר אחד לגור בו בינתיים‪.‬‬
‫ההתחלה לא הייתה פשוטה‪ :‬היה עלי לחשוב ממה אוכל לקיים את עצמי‬
‫וכדבר ראשון היה עלי לדאוג לעצים להסקה בחורף הקר‪.‬‬
‫סניף הדואר בדורמנד – הבית שרכשו הורי‬
‫הלכתי לחווה‪ ,‬ובעזרת אנשים טובים כרתנו שני עצים והובלנו אותם לבית‪.‬‬
‫נציג הממסד של הכפר‪ ,‬שהיה המזכיר‪ ,‬בא לעזרתי בכל הדברים‬
‫הפרוצדוראליים‪ .‬לאמי היו שני צמידי זהב והיא נתנה אותם (לפני הליכתה‬
‫לגטו) לרופא האזורי למשמרת‪ .‬לא ידעתי על זה ולהפתעתי הרבה הוא‬
‫החזיר לי אותם‪ .‬מכרתי אחד מהם ולפתע היה לי הרבה כסף‪ .‬בינתיים‬
‫המשטר הלך והתייצב והתחילו לבצע את המדיניות החדשה של הממשלה‬
‫הזמנית‪ :‬חילקו את החווה לתושבי הכפר‪ ,‬כל משפחה שלא הייתה ברשותה‬
‫חלקת אדמה‪ ,‬קיבלה כ‪ 15-‬דונם‪ .‬אני דרשתי שטח כפול כי סבלתי‬
‫מהמלחמה ובקשתי נענתה‪ .‬קניתי סוס ועגלה במחשבה לעבד את החלקה‬
‫שקיבלתי‪.‬‬
‫בחודש מאי ‪ 2945‬המלחמה הסתיימה‪ .‬הייתי מלא ציפיות לקבל ידיעות על‬
‫‪39‬‬
‫בני משפחתי‪ .‬היו שמועות משמועות שונות‪ .‬היו שסיפרו לי שראו את אחי‬
‫טומי לאחר המלחמה‪ .‬חיכיתי וחיכיתי ואף אחד מהם לא הגיע‪ .‬האכזבה‬
‫היתה קשה מאוד והתסכול גדול‪ .‬תוך שנה הפכתי מילד שההורים דאגו לו‬
‫לכל צרכיו‪ ,‬לנער עצמאי שהיה צריך קודם כל לחיות‪ ,‬להתפרנס‪ ,‬לקבוע‬
‫כיוון לעתיד‪ .‬יש לזכור שטרם מלאו לי ‪ 27‬שנים בשלב הזה של חיי‪.‬‬
‫בינתיים עיבדתי את האדמה‪ ,‬עסקתי קצת במסחר‪ ,‬היו לי חברים וחברות‬
‫מבני הכפר‪ .‬הייתי אמנם היהודי היחידי‪ ,‬אבל לא הייתי בודד‪.‬‬
‫מצבת זיכרון ליהודי ֶג'נג'ייֶש (אוסף יד ושם)‬
‫פתאום הגיעה אחותי אגי‪ .‬שמחתי מאד שנשארה בחיים‪ ,‬אבל מהר מאד‬
‫דרכינו נפרדו‪ .‬לא הצלחתי להוציא ממנה פרטים על קורותיה היא ועל‬
‫גורלם של יתר בני המשפחה מהם נפרדתי בגטו עם גיוסי לפלוגת העבודה‪.‬‬
‫היא הייתה הניצולה היחידה‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫בשנים הבאות נודעו לי הפרטים הבאים‪:‬‬
‫דודי ננדור‪ ,‬שנפרדתי ממנו בזמן הנסיגה‪ ,‬חלה בטיפוס ונפטר בהמשך‬
‫הדרך‪.‬‬
‫אבי‪ ,‬שהיה מגויס בפלוגת עבודה‪ ,‬הצליח להגיע לבודפשט לקראת סוף‬
‫גרטי‪ ,‬שסידרה לו "תעודת‬
‫המלחמה‪ ,‬שם הוא פגש חבֵ רה טובה שלנו‪ֶ ,‬‬
‫חסינות" מטעם השגרירות השוויצרית והוא נכנס ל"בית מוגן"‪ .‬אבל בשלב‬
‫כלשהו‪ ,‬הפשיסטים ההונגרים הפסיקו להתחשב בתעודות האלה והוא הוצא‬
‫מהבית‪ .‬אין לי מידע מדויק כיצד סיים את חייו‪ .‬יתר בני המשפחה‪ ,‬פרט‬
‫לאחותי אגי‪ִ ,‬נספו באושוויץ‪.‬‬
‫ואלה שמות בני משפחתי הקרובים שניספו בשואה‪:‬‬
‫אמי ארז'בט‬
‫אבי אלמיר‬
‫אחי טומי‬
‫דודתי מרגיט‬
‫דודתי לילי‬
‫דודי ננדור‬
‫בן‪-‬דודי יאניקה‬
‫סבתי פאני‪.‬‬
‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫הנצחתי את כולם בדפי‪-‬עד ב"יד ושם"‪.‬‬
‫לאחר שנפגשתי עם אגי‪ ,‬היא החליטה לנסוע לבודפשט ואני שוב נשארתי‬
‫לבד‪ .‬על יחסי עם אחותי בשנים הבאות אספר בהמשך‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫בנוסף לחקלאות‪ ,‬עסקתי לפרנסתי גם בשוק השחור‪ .‬הובלתי לבודפשט‪ ,‬על‬
‫פי רוב על הגג של הרכבת‪ ,‬דברי מזון שהיו במחסור ובדרך חזרה‪ ,‬הבאתי‬
‫מלח ומצרכים שהיו זקוקים להם באיזור הכפרי‪ .‬בכפר שלי לא גידלו‬
‫גפנים ואחרי המלחמה היה מחסור גדול במשקאות חריפים‪ .‬היות והיו לי‬
‫סוס ועגלה וגם כסף מזומן‪ ,‬נסעתי לאיזורים עשירי יינות והובלתי לכפרים‪.‬‬
‫באחת ההזדמנויות עצרו אותי חיילים רוסים‪ ,‬בדקו את תכולת העגלה‬
‫והחרימו את כל החביות והבקבוקים‪ .‬יותר לא עסקתי במסחר ביין ומזלי‬
‫היה‪ ,‬שלפחות נתנו לי להמשיך בדרכי‪.‬‬
‫תקופת ההכשרה בהונגריה‬
‫מדי קיץ הגיעה לחווה בחורה צעירה‪ ,‬לרוב מאוסטריה או מבודפשט‪ ,‬אשר‬
‫הורינו שכרו כדי שתעסיק את הילדים בחופשה‪ .‬כך הגיעה אלינו גרטי‬
‫מבודפשט‪ .‬היא הייתה בחורה יהודיה נחמדה‪ ,‬שהקשרים איתה התפתחו‬
‫מעבר לקיץ אחד‪ .‬פגשתי אותה גם לאחר‬
‫המלחמה‪ .‬היא ניסתה לשכנע אותי שאין‬
‫טעם בחיים בכפר ושאלה‪ ,‬מה דעתי על‬
‫מעבר לפלשתינה‪ .‬הרעיון היה רחוק ממני‬
‫כרחוק מזרח ממערב‪ ,‬למרות שאמי אמרה‬
‫לי לא פעם שאני צריך להגיע לשם‪.‬‬
‫באותו זמן התקיימה בבודפשט תערוכה‬
‫ציונית‪ ,‬שהלכתי לראות בהמלצתה‪ ,‬אבל לא‬
‫התרשמתי במיוחד‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא דחיתי‬
‫את הרעיון על הסף‪ .‬שמעתי שיש בבודפשט‬
‫מקום שבו מתקיימת הכשרה של‬
‫גרטי‬
‫צעירים יהודים ציוניים ורציתי לראות על מה‬
‫מדובר‪ .‬הגעתי לשם בשעות לפני הצהרים ופגשתי בחור‪ ,‬פחות או יותר בן‬
‫גילי‪ ,‬בשם וילי (היה חבר יחיעם עד יום מותו)‪ .‬הצגתי את עצמי ואחרי‬
‫הסבר קצר על "השומר הצעיר" הוא הוביל אותי דרך חדרי המגורים‬
‫שלהם‪ .‬יצאתי לא מרוצה‪ ,‬כי הכל נראה לי לא מסודר‪ :‬חלק מהנוכחים‬
‫‪42‬‬
‫בשעות הצהרים עדיין הסתובבו בפיג'מות‪ .‬סיכמתי שזה לא בשבילי וחזרתי‬
‫לכפר‪.‬‬
‫בגיחה הבאה שלי לבודפשט גרטי הפגישה אותי עם איש שעמד אז בראש‬
‫המדור הציוני חלוצי של המוסדות היהודיים‪ .‬הוא שמע על עברי החקלאי‬
‫והציע לי להצטרף להכשרה חקלאית‪ .‬כך הגעתי כעבור זמן להכשרה‬
‫בהַּ יידובֶ סרמֵ יין‪ .‬אולי פה המקום לציין שלא גרטי ולא האיש שהפנה אותי‬
‫להכשרה‪ ,‬עלו לישראל‪ .‬הסתובבה אז בדיחה בין היהודים על מה זה ציונות‪:‬‬
‫יהודי אחד שולח את השני על חשבון השלישי לפלשתינה‪ .‬יכול להיות‬
‫שזה התאים גם למקרה שלי‪.‬‬
‫כאן עלי להסביר‪ ,‬שלמעשה לא קיבלתי חינוך ציוני בבית ומשחר ילדותי‬
‫חייתי בחברה לא יהודית‪ .‬אמנם בביתנו הייתה קופסה כחולה של הקרן‬
‫הקיימת ואני זוכר שמדי פעם היה בא יהודי בעל מכולת מהכפר הסמוך‬
‫לרוקן אותה‪.‬‬
‫בפעם הראשונה "פגשתי" את הציונות כאשר קבוצת חלוצים הגיעה לחווה‪.‬‬
‫אני מניח בדיעבד‪ ,‬שהם היו דתיים שברחו מקרפטורוס ובגלל המלחמה‬
‫"נתקעו" בהונגריה‪ .‬בעל החווה שהיה יהודי‪ ,‬נתן להם מקלט זמני בחווה‪.‬‬
‫הם היו בגילאי ‪ +11‬והם היוו "אטרקציה" בחווה‪ :‬הנשים לבשו מכנסיים‪,‬‬
‫דבר שלא היה מקובל באותם הימים בהונגריה‪ .‬הם עבדו בשדה ואכלו רק‬
‫כשר‪ .‬כל זה היה מאד שונה‪ ,‬מיוחד ובולט בחיי אנשי החווה‪ .‬לאחר‬
‫העבודה ובערבים הם רקדו הורה‪ .‬הם לימדו את כל צעירי החווה לרקוד‬
‫הורה ועוד ריקודים ישראליים אחרים‪.‬‬
‫זכור לי היטב עד היום איך שרנו איתם‪ּ" :‬בֵ ינר הרים ּבֵ ינר כפרים טיסה‬
‫הרכבת" במלעיל ובמבטא הונגרי (טיסה הוא שם נהר גדול בהונגריה)‪,‬‬
‫וברור שלא היה לנו מושג כלל מה הן המילים האלה‪ .‬הם נשארו אצלנו‬
‫בתקופת הקיץ (זה היה בראשית המלחמה‪ ,‬כנראה ב ‪ 2941 -‬או ‪,)2942‬‬
‫ונעלמו מחיינו באותה פתאומיות כפי שהופיעו‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫כאשר הגעתי להכשרה הציונית והחלטתי להצטרף אליה‪ ,‬לא כל‪-‬כך ידעתי‬
‫לקראת מה אני הולך‪ .‬הבנתי שההורים שלי כבר לא יחזרו ולא ראיתי‬
‫תכלית להמשיך לבדי בכפר‪ .‬זה היה הזמן לעשות תפנית בחיי‪ .‬בערב סתווי‬
‫אחד דפקתי על דלת בבניין ההכשרה בהיידובסרמן ואמרתי בהונגרית צחה‬
‫(כי לא ידעתי את הברכות המקובלות בהכשרה‪" :‬שלום" או "חזק ואמץ")‪:‬‬
‫?‪ "( Jo estet itt van a pluga itt lakik Spitz ur‬ערב טוב‪ ,‬האם הפלוגה‬
‫כאן‪ ,‬האם מר שפיץ גר כאן"?) "מר שפיץ" ששאלתי עליו הוא יהודה‬
‫צמרת‪ ,‬שהיה המדריך של ההכשרה‪ .‬את המשפט הלא‪-‬מקובל הזה מזכירים‬
‫לי החברים עד היום‪ .‬הם ראו לפניהם בחור כבן שמונה‪-‬עשרה‪ ,‬במעיל‬
‫פרווה‪ ,‬לבוש היטב‪ .‬תחילה לא כל כך ידעו מאיפה נפלתי עליהם‪ .‬אבל מהר‬
‫מאד הם התעשתו וקיבלו אותי בסבר פנים יפות‪ .‬הצטרפתי להכשרה ואלה‬
‫היו צעדי הראשונים בדרכי לעלייה לארץ‪.‬‬
‫היידובסרמן היתה עיירת שדה‪ ,‬אשר לפני המלחמה חיו בה כאלף יהודים‪.‬‬
‫כחמישה ק"מ מהעיירה הייתה חווה פרטית אשר הג'וינט שכר אותה עבור‬
‫בני נוער יהודים במטרה להכשיר אותם לעלייה‪ .‬בקיץ היינו בחווה ובחורף‬
‫הקהילה נתנה לנו בית גדול ואורווה‪ ,‬שהיו שייכים ליהודי‪ ,‬שמשפחתו‬
‫נספתה‪ .‬היו לנו שני סוסים וכלים חקלאיים מינימאליים לעבודות שדה‪ .‬היו‬
‫עוד הכשרות כאלה באיזור‪ .‬בהכשרה שלנו היינו‪ ,‬כעשרים בחורות‬
‫ובחורים‪ .‬בקיץ היינו עסוקים מעל לראש בעבודות השדה בחווה‪ ,‬בחורף‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬גרנו בבית בעיירה ועקב הקור‪ ,‬הצטופפנו בחדר גדול אחד‪.‬‬
‫בחדר נוסף‪ ,‬שלא היה מחומם‪ ,‬היה שולחן פינג‪-‬פונג‪ .‬ניצלנו את השולחן‬
‫הזה כל החורף‪ .‬בנוסף לזה עסקנו גם בהובלות מהעיירה אל העיר הגדולה‬
‫דברצן )‪ ,(Debrecen‬במרחק של כ ‪ 22-‬ק"מ ובחזרה ממנה לחנויות בעיירה‪.‬‬
‫לדברצן היינו מובילים עורות שקיבלנו מקַּ צָּ בים יהודים ובחזרה הבאנו‬
‫סחורות מסיטונאים‪ ,‬על פי הזמנות של החנויות בעיירה‪ .‬בחורף היה קר‬
‫מאד ו"נאלצנו" לעצור בבית מרזח שהיה בדרך כדי לשתות ליקר אגסים ( ‪Fel‬‬
‫"‪ .)"Deci Csaszarkorte‬הסוסים כבר ידעו את הדרך ובאופן אוטומטי הם‬
‫נכנסו לחניה של בית המרזח‪ .‬כך שאפילו אם לא רצינו לעצור‪ ,‬הם לא‬
‫‪44‬‬
‫ויתרו‪ .‬את רוב ההובלות עשיתי עם אהרון פורת‪ ,‬חבר יחיעם עד היום הזה‪.‬‬
‫השתייה לא הייתה בדיוק לפי הדיברות של "השומר הצעיר" אבל זה היה‬
‫טעים ומחמם‪ .‬באחד הטיולים של דליה ושלי בהונגריה‪ ,‬כעבור שנים‪ ,‬נתתי‬
‫לה לטעום את המשקה הזה והוא מצא חן בעיניה‪.‬‬
‫בכל הכשרה כזאת היה מדריך והכל התנהל באחריותו‪ .‬הוא בדרך כלל היה‬
‫מבוגר מאיתנו‪ ,‬עמד בקשר עם התנועה‪ ,‬עם הג'וינט ועם ההכשרות‬
‫האחרות‪ .‬למזלי‪ ,‬ההכשרה שלנו לא הייתה "שומרית" אדוקה‪ ,‬כך שלא‬
‫הייתה לי בעיה להשתלב בה‪ .‬לפי הרוח של אותה תקופה עשינו הרבה‬
‫"משפטים חינוכיים" על כל מיני נושאים‪ .‬אני בדרך כלל ייצגתי את‬
‫הפיאודלים ואת הקולקים שהיו ידועים לשימצה בעת ההיא‪ .‬חשבתי אז‬
‫שאני‪ ,‬כיוצא מהסקטור הזה וכמתנגד לחלוקת האחוזות‪ ,‬צריך להגן עליו‪.‬‬
‫במשך הזמן התנועה איחדה מספר הכשרות והוקם גרעין "עמלים"‪,‬‬
‫שבמסגרתו הגעתי כעבור זמן לקיבוץ יחיעם‪.‬‬
‫חברי ההכשרה‬
‫‪45‬‬
‫קורס ה"הגנה" בהונגריה‬
‫בנדודי בין ההכשרות השונות של גרעין "עמלים" הגעתי לבודפשט‪ .‬משם‬
‫נשלחתי לקורס של ה"הגנה"‪ ,‬שאורגן על ידי התנועות הציוניות‪.‬‬
‫הציונות באופן רשמי הייתה אסורה בהונגריה תחת המשטר הקומוניסטי‪.‬‬
‫אך היות ורוב שרי הממשלה‪ ,‬כולל המנהיג ראקושי (רוט) מטיאש‪ ,‬היו‬
‫יהודים‪ ,‬הם העלימו עין ואפשרו לתנועות הציוניות לפעול בינתיים בשקט‪.‬‬
‫מה עוד‪ ,‬שתנועת "השומר הצעיר" עזרה בבחירות למפלגה הקומוניסטית‪.‬‬
‫הקורס התקיים בעיירה קרובה לבודפשט‪ .‬הוא היה סודי ואסור היה‬
‫לשלטונות לדעת עליו‪ .‬המדריכים היו בוגרים מאיתנו והיו גם ביקורים של‬
‫שליחים מהארץ‪ .‬אחד השליחים היה חיים גורי‪ ,‬שגם לימד אותנו לרקוד‬
‫הורה‪ .‬הוא שם לב כמה דל כישרוני בריקודים‪ ,‬לקח את ידי בידו ולא הרפה‬
‫ממני עד שלמדתי את ההורה לשביעות רצונו‪.‬‬
‫גרנו בבית גדול בן שתי קומות‪ ,‬בו התקיימו כל הפעילויות‪ ,‬פרט לריצת‬
‫הבוקר‪ .‬את הריצה עשינו מסביב לכיכר‪ ,‬שהייתה בקרבת הבית‪ .‬היקף‬
‫הכיכר היה כ‪ 511-‬מ'‪ .‬כל יום רצנו סיבוב נוסף‪ .‬הקורס היה צריך להימשך‬
‫חודש ימים‪ ,‬אך בסוף השבוע השלישי הופיעו לפתע בשעות הערב בלשים‬
‫מהמשטרה כדי להתעניין‪ :‬מי הם אלה שרצים בכיכר? מה אנחנו עושים‬
‫בבית? בדקו תעודות זהות‪ ,‬שאז עוד היו ללא תמונה‪ ,‬שוחחו עם הבוגרים‬
‫והם סיפרו להם את האמת‪" :‬אנחנו יהודים שמתכוננים לעלות לפלשתינה"‪.‬‬
‫הם אמרו לנו שפעילותנו אסורה במדינה קומוניסטית וביקשו שנתפזר‪.‬‬
‫מיותר לציין שרובם‪ ,‬אם לא כולם‪ ,‬היו מבני עמנו‪ .‬לאחר האזהרה של‬
‫אנשי הבולשת‪ ,‬לא נותרה ברירה ותוך שלושה ימים הקורס הסתיים‪.‬‬
‫לא הרבה זמן לאחר הקורס הודיעו לנו מהתנועה בסודי סודות שהגרעין‬
‫שלנו מועמד בקרוב לעלייה לארץ (ב"עליה ב'")‪ .‬הוזהרנו שכל מי שרוצה‬
‫להיפרד מקרוביו עליו לאמר את האמת‪ ,‬אבל לא את כל האמת‪ .‬כך גם‬
‫‪46‬‬
‫אני‪ ,‬נסעתי אל אחותי ונפרדנו‪ ,‬מבלי שהיא ידעה על כוונותיי‪ .‬מאז‪ ,‬במשך‬
‫שנים רבות נותק הקשר בינינו‪ .‬הפעם הבאה שנפגשנו לאחר מכן הייתה‬
‫כעבור ‪ 17‬שנים בביקורנו בבודפשט‪.‬‬
‫ביקורי בחוות ילדותי‪ :‬האסם הוא המבנה היחיד שנשאר מאז‬
‫(עם בעלת החווה)‬
‫‪47‬‬
‫בדרך לעלייה‬
‫היציאה מהונגריה‬
‫בליל כריסמס ‪ ,2947‬יצאנו בשיירת משאיות לכיוון הגבול האוסטרי‪ .‬קבוצת‬
‫העלייה הזאת הייתה גדולה‪ ,‬כללה בערך ‪ 91‬איש‪ ,‬שבאו משלושה גופים‪:‬‬
‫שליש מהם היו נערים ונערות צעירים כבני ‪ ,+22‬הקבוצה השנייה היינו‬
‫גרעין "עמלים" (הגרעין שלי) והקבוצה השלישית היו "אנשי בורוכוב" ‪-‬‬
‫אנשים ונשים מבוגרים‪ .‬התמניתי כמה ימים לפני היציאה לאחראי על‬
‫קבוצת "אנשי בורוכוב"‪ .‬הדבר לא היה פשוט‪ ,‬כיוון שהיה עלי‪ ,‬כצוציק בן‬
‫‪ ,29‬להורות לאנשים בעלי ניסיון בחיים‪ ,‬מה לעשות וכיצד להתנהג‪.‬‬
‫הסברתי להם ‪ ,‬שאת הגבול עוברים ברגל ושהם לא יכולים לסחוב איתם‬
‫את כל מה שהם התכוונו להביא‪ .‬עזרתי לכל אחד מהם באופן אישי לארוז‬
‫ולנסות להתאים את מטענו למשקל שהוא מסוגל לשאת‪ .‬היה להם קשה‬
‫מאד להיפרד מהחפצים האישיים שאספו לאחר המלחמה‪ .‬רובם ככולם היו‬
‫ניצולי שואה‪ .‬למרות כל האזהרות והעזרה שלי‪ ,‬אנשים זרקו דברים רבים‬
‫במהלך המעבר בגבול האוסטרי‪ ,‬מחוסר יכולת לסחוב‪.‬‬
‫הובילו אותנו במשאיות וקיבלנו הנחיות מראש לא להוציא הגה‪ .‬נאמר‬
‫למשמר הגבול ההונגרי‪ ,‬שאנחנו פליטים שבורחים מרומניה ואיננו מדברים‬
‫הונגרית‪ .‬החיילים ההונגרים העבירו אותנו את הגבול‪ ,‬הם רק לא שמו לב‪,‬‬
‫שכאשר נתנו לנו הוראות‪ ,‬כמובן בהונגרית‪ ,‬כולם הבינו‪ .‬חצינו את הגבול‬
‫בשעות של לפנות בוקר והגענו לאוסטריה באור יום‪ .‬שם נעצרנו על ידי‬
‫אנשי המכס האוסטרי‪ ,‬שבדקו כל אחד אם אינו מבריח סיגריות או משהו‬
‫שחייב מס‪ .‬המשכנו במשאיות של הצבא האמריקאי ישר לווינה לבית חולים‬
‫רוטשילד לשעבר‪.‬‬
‫בית זה שימש לקליטה ראשונית של קבוצות פליטים בדרכם ארצה‪ ,‬שהיו‬
‫תחת חסות של הג`ויינט‪ .‬הבית המה בני אדם‪ .‬נתנו לנו כמה חדרים עם‬
‫מיטות מתקפלות‪ ,‬ששימשו את הצבא האמריקאי במלחמה‪ ,‬כל קבוצה‬
‫‪48‬‬
‫התמקמה בנפרד‪.‬‬
‫התבקשתי להיות האקונום של קבוצת העלייה שלנו‪ .‬זה כלל הליכה יום‪-‬‬
‫יומית עם מספר חברים למחסן אספקה בו חילקו אוכל ליום שלם לכל‬
‫הקבוצות‪ ,‬בהתאם למספר שהיה רשום בהנהלת הבית‪ .‬את המזון סחבנו‬
‫בשמיכות וחילקתי אותו לשלוש הקבוצות‪ .‬הדברים בבית התנהלו בשפות‬
‫רבות‪ ,‬בעיקר יידיש‪ ,‬שפה שלא ידעתי‪ .‬דיברתי קצת גרמנית והסתדרתי עם‬
‫זה לא רע‪.‬‬
‫בדרך עלייתי ארצה עמדה לפני ברירה‪ :‬ללמוד יידיש או עברית‪ .‬החלטתי‬
‫להתמקד בלימוד השפה העברית‪ ,‬כי לא נראה לי הגיוני ללמוד קודם יידיש‪.‬‬
‫רציתי לקצר את הדרך ולהגיע אל העברית מהר יותר‪ .‬אינני זוכר כמה זמן‬
‫היינו בווינה‪ .‬פה הזמן להזכיר‪ ,‬שבאותו הזמן וינה הייתה מחולקת לארבעה‬
‫איזורים שנקראו ‪ ZONE‬בלועזית‪.‬‬
‫אני זוכר בוודאות שהנערים והגרעין שלי ארגנו הופעת ריקודים‪ ,‬שירים‬
‫עבריים והצגה בעברית בפני כל תושבי בית‪-‬חולים רוטשילד‪ .‬הדבר עשה‬
‫רושם עצום על יושבי הבית‪ .‬יהודית ארנון (כיום חברת קיבוץ געתון‬
‫ומייסדת להקת המחול הקיבוצית) הייתה המלווה של הצעירים‪.‬‬
‫כעבור שנים‪ ,‬בשנות החמישים המוקדמות‪ ,‬בהיותי כבר ביחיעם‪ ,‬עבדתי‬
‫תקופה ארוכה על בולדוזר בהרי אפרים עבור "קרן קיימת"‪ .‬גרתי אז‬
‫במקלט בקיבוץ עין‪-‬השופט‪ .‬פגשתי שם‪ ,‬בחדר האוכל‪ ,‬חבר שהיה שליח‬
‫בתקופתי בווינה‪ .‬הפגישה הייתה מרגשת והעלינו זיכרונות מתקופת העלייה‪.‬‬
‫תוך כדי שיחה אמרתי לו שנפגשנו ב"ז ֹונָּה" )‪ (ZONE‬האמריקאית‪ .‬הוא‬
‫מיד ביקש ממני להנמיך את הקול‪ .‬מסתבר שהעברית שלי עוד לא הייתה‬
‫כל כך משובחת‪.‬‬
‫ערב אחד‪ ,‬ללא הודעה מוקדמת‪ ,‬הודיעו לנו שתוך זמן קצר ביותר עלינו‬
‫לארוז ולהתכונן לתזוזה‪ .‬אני נהייתי מומחה לאריזת תרמילי גב‪ .‬עזרתי‬
‫‪49‬‬
‫לחברים הצעירים ובעיקר לצעירות לארוז‪ ,‬בקושי סיימנו ונלקחנו במשאיות‬
‫לתחנת רכבת כלשהי‪ .‬נכנסנו לקרונות משא ונדרשנו להיות בשקט ולא‬
‫להוציא מילה‪ ,‬כאילו הקרונות ריקים‪ .‬כך נסענו חלק מהלילה עד למעבר‬
‫"ברנר" בין אוסטריה לאיטליה‪ .‬את הברנר עברנו ברגל‪ ,‬דבר שכלל לא היה‬
‫פשוט‪ .‬היה קר מאד והשלג היה בגובה של מטר לפחות‪ .‬בהזדמנות זו‬
‫עברו יחד איתנו קבוצות נוספות‪ .‬אנשי ה"בריחה"‪ ,‬המארגנים‪ ,‬שמו אותנו‬
‫בסוף הטור כדי לדאוג שלא יישאר אף אחד בדרך‪ .‬היו לא מעט נשים‪,‬‬
‫שנאלצנו לסחוב דרך ארוכה על הידיים‪ .‬ארבעה בחורים לקחו יחד אישה‬
‫בתוך שמיכה וצעדו איתה בשלג הכבד‪ .‬קרוב למעבר‪ ,‬בצד האיטלקי של‬
‫הגבול‪ ,‬היה כפר קטן‪ ,‬שבו שיכנו אותנו בבית ריק בן שתי קומות‪ .‬אין‬
‫יוצא ואין בא‪ ,‬מחכים להוראות אנשי הבריחה‪ .‬היינו שם כ‪ 48-‬שעות‪ .‬כדי‬
‫להעביר את הזמן‪ ,‬סיפר לנו דוד יונגרייס‪ ,‬חבר קיבוץ געתון‪ ,‬שהתכונן לפני‬
‫המלחמה להיות רב באחת מערי סלובקיה‪ ,‬על לימודיו בישיבות ועל‬
‫הסמכתו כרב‪ .‬עבורנו‪ ,‬כחילונים גמורים‪ ,‬זה היה מאד מעניין (עובדה‬
‫שאני זוכר זאת עד היום)‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬פתאום‪ ,‬כבמטה קסם‪ ,‬הופיעו מספר מכוניות של הצבא‬
‫האמריקאי‪ .‬עלינו למכוניות ונסענו‪ ,‬כשהברזנט סגור מכל הצדדים‪ .‬לא ראינו‬
‫כלום‪ ,‬היה קור כלבים‪ ,‬כמה מבני הנוער שהיו ברכב איתנו סבלו קשה‬
‫מהקור‪ .‬במשך הנסיעה עברתי מאחד לשני‪ ,‬חלצתי להם את הנעליים‬
‫ושפשפתי את רגליהם כדי לחמם אותם קצת‪ .‬בסוף הנסיעה הגענו למקום‬
‫שנקרא קיארי (‪ .)Chiari‬שיכנו אותנו במחנה צבאי לשעבר‪ .‬המחנה שימש‬
‫את אירגון ה"בריחה"‪ ,‬כמחנה מעבר‪ .‬גם פה כולם הלכו לנוח ואני הלכתי‬
‫לדאוג לאוכל‪ .‬הפרוצדורה פה הייתה דומה לזו שבווינה‪ ,‬אבל המזון היה‬
‫יותר עשיר‪ :‬קיבלנו חלב מרוכז‪ ,‬תמרים מיובשים‪ ,‬תאנים ועוד‪.‬‬
‫בקיארי‪ ,‬אשר שימשה למעשה כתחנת מעבר‪ ,‬קבוצת העלייה ההונגרית‬
‫התפרקה‪ .‬כל אחת מ‪ 1-‬הקבוצות נשלחה למקום אחר‪ .‬אנחנו הגענו לעיר‬
‫ג'נובה (‪ ,)Genova‬השוכנת בצפון‪-‬מערב איטליה‪ ,‬על שפת הים‪ .‬שם ראיתי‬
‫לראשונה בחיי את הים‪ .‬זה עשה על כולנו רושם עצום‪ .‬לאחר זמן קצר‪,‬‬
‫‪51‬‬
‫זומנתי להשתתף בקורס של ה"הגנה"‪ ,‬כנראה בהמלצת אנשים שהכירו אותי‬
‫מהקורס בהונגריה‪ .‬הקורס התקיים בדרום איטליה בעיר ּבַּ ארי (‪)Bari‬‬
‫והשתתפו בו צעירים שרוכזו מהתנועות הציוניות‪ .‬נסענו לשם עם מלווה‬
‫וקיבלנו ניירות "רשמיים"‪ ,‬שבעליהם האמיתיים עזבו כבר את ארץ המגף‪.‬‬
‫אני רוצה להביע כאן את הערכתי והוקרתי לאנשי "עליה ב'" ולאנשי‬
‫ה"בריחה" שעבדתי איתם בכל התקופה הזאת‪ ,‬אשר פעלו בכישרון‪,‬‬
‫בחריצות‪ ,‬בתושייה מדהימה ובתעוזה בכל מקום‪ ,‬מאז יציאתי מהונגריה‬
‫ועד הַּ גָּעתי ארצה‪.‬‬
‫קורס ה"הגנה" ּבּבַּ ארי‬
‫הקורס התקיים בחווה מבודדת מחוץ לעיר ּבַּ ארי‪ .‬היינו כמאה גברים ונשים‬
‫מכל התנועות הציוניות ומכל הגלויות‪ ,‬פחות או יותר בני אותו הגיל‪ .‬גרנו‬
‫כולנו ברפת ארוכה‪ ,‬שם יָּשַּ נו על מיטות של הצבא האמריקאי‪ .‬המדריכים‬
‫היו צברים מהפלמ"ח ומההגנה‪ .‬זה היה המפגש הראשון הרציני שלי עם‬
‫ילידי הארץ‪ .‬התוכנית הייתה דומה לזו שעברתי בהונגריה‪ :‬התחלנו את‬
‫היום בריצה ארוכה ובהמשך היום עסקנו באימוני ג'ודו‪ ,‬קפא"פ‪ ,‬איגרוף‪,‬‬
‫תרגילי כושר‪ ,‬א"ש‪-‬יום וא"ש‪-‬לילה ולימוד נשק‪ .‬למדנו להפעיל אקדח‪,‬‬
‫סטן‪ ,‬ברן וזריקת רימון‪ .‬בערבים שמענו הרצאות ובילינו בערבי הווי‬
‫ישראליים‪ .‬הקורס נמשך חודש ימים‪.‬‬
‫המקום התנהל כמחנה צבאי והיינו מחולקים לארבע מחלקות‪ .‬היה מסדר‬
‫בוקר‪ ,‬שבו מפקד המחנה קיבל את המסדר‪ .‬התנהגנו כצבא שמתכונן‬
‫למלחמה‪ .‬כבר בהתחלת הקורס נבחרתי להיות "סליקר"‪ .‬חפרנו בור מתחת‬
‫האבוס‪ ,‬משם היינו מוציאים את הנשק לאימונים ומחזירים לאחר מכן‪ .‬מדי‬
‫פעם ביקרו אצלנו שוטרים מהמשטרה האיטלקית‪ .‬המפקדים‪ ,‬שידעו את‬
‫השפה‪ ,‬אירחו אותם כיד המלך‪ .‬הם הסבירו להם שהאנשים שרצים כל‬
‫בוקר ועושים ספורט‪ ,‬הם נפגעי השואה ולכן מעסיקים אותם בצורה כזאת‪.‬‬
‫למעשה אני חושב‪ ,‬שהם ידעו את האמת‪ ,‬אבל היה להם נוח להעלים עין‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫בהיותי מפקד מחלקה‪ ,‬הייתי צריך לדווח למפקד התורן כמה נוכחים‬
‫במסדר הבוקר במחלקה‪ .‬אבל מה עושים כשהמחלקה מונה גם בנים וגם‬
‫בנות‪ ,‬האם יש לומר נוכחים או נוכחות? המפקד עזר לי לצאת מהתלבטותי‬
‫בהסבר‪ :‬כשיש בקבוצה אפילו גבר אחד‪ ,‬הכל נאמר במין זכר‪ .‬בסיום הקורס‬
‫נמסר לנו שנתפזר לקבוצות במקומות שונים באיטליה‪ ,‬כדי להכין את‬
‫העולים לגיוס לצבא הישראלי‪ ,‬מיד עם בואם ארצה‪ .‬כך הגעתי עם קבוצת‬
‫עולים לעיירה נֶמי (‪.)Nemi‬‬
‫הפעילות בנמי‬
‫נמי היא עיירה איטלקית טיפוסית במרחק לא רב מרומא‪ .‬שיכנו אותנו‬
‫בטירה גדולה עם הרבה מאוד חדרים‪ ,‬שבמרכזה פארק רחב ידיים‪ .‬הטירה‬
‫שכנה במרחק מה מהכפר‪ .‬במהלך השהות שלנו שם‪ ,‬הגיע אלינו "צבר" צעיר‪,‬‬
‫קצת בוגר מאיתנו‪ ,‬שההגנה גייסה בשוויצריה‪ ,‬שם הוא למד רפואה‪ .‬שמו‬
‫היה‪ :‬עזרה זוהר‪ .‬ברבות הימים הוא התפרסם כפרופסור מומחה בעל שם‬
‫עולמי לתזונה‪ .‬הוא היה מפקדנו הראשון‪ .‬אדם בלתי רגיל‪ ,‬שידע להפעיל‬
‫את המדריכים ולצקת תוכן גם לחיי החניכים‪ .‬הוא חילק תפקיד לכל אחד‬
‫מהמדריכים ובחלקי נפל להדריך ג'ודו‪ .‬צוות המדריכים היה מורכב מיוצאי‬
‫ארצות רבות‪ ,‬שחלקם דיברו רק עברית‪ .‬כאן נוכחתי‪ ,‬שהחלטתי ביחס‬
‫ללימוד העברית הייתה נכונה‪.‬‬
‫הגיעו אלינו קבוצות מעורבות של הכשרות בסדר גודל של חמישים עד‬
‫שישים איש‪ .‬הם שהו בקורס כחודש ימים והמשיכו בדרכם ארצה‪ ,‬באוניות‬
‫של "עליה ב'"‪ .‬חלק מאוניות המעפילים הצליח להגיע לחופי הארץ מבלי‬
‫שהתגלו ע"י הבריטים‪ ,‬אבל אוניות רבות‪ ,‬לצערנו‪ ,‬גורשו לקפריסין‪ .‬החיים‬
‫בנמי נמשכו על פי מתכונת דומה פחות או יותר‪ ,‬של קורס ה"הגנה" בבארי‪.‬‬
‫באחד המחזורים הגיע לאימונים גם הגרעין שלי‪ ,‬גרעין "עמלים"‪ .‬חוץ מאי‪-‬‬
‫הנעימות להדריך את החברים שלי‪ ,‬פרץ שם כעין מרד‪ .‬האקונום שלנו היה‬
‫ממוצא פולני והוא הכניס לתפריט מרק חלב‪ .‬את זה החבר'ה שלי יוצאי‬
‫‪52‬‬
‫הונגריה לא היו מסוגלים לבלוע (תרתי משמע)‪ .‬הם מחו נגד זה‪ ,‬אבל‬
‫מחאתם לא התקבלה‪ .‬האקונום התעקש והמפקד פקד להגיש את המרק יום‬
‫נוסף‪ .‬ההתנהלות שלנו הייתה‪ ,‬כבמעין משטר צבאי ובצבא‪ ,‬כידוע‪ ,‬אין‬
‫שביתות‪ .‬חילקו את המרק מחדש לכולם אבל לא היו חייבים לאכול‪.‬‬
‫החברים סיפרו לי שהם הכניסו כל מיני דברים לצלחת המרק‪ .‬כאשר ביום‬
‫השלישי הגישו פעם נוספת את אותו המרק‪ ,‬ידעתי מה שהחברים שלי‬
‫הכניסו למרק‪ ,‬אך בהיותי מדריך וכדי להראות דוגמא אישית‪ ,‬נאלצתי‬
‫לאכול אותו עד תומו‪ .‬באותו המחזור לא בישלו יותר מרק חלב!‬
‫נמי קרובה לרומא ולכן זכינו לביקורים רבים‪ .‬כך הכרתי את הגר סירני‪,‬‬
‫ּבִ תם של עדה ואנצו סירני‪ ,‬שהיתה אז באירופה‪ .‬צברית עם שיער ארוך‬
‫שהייתה אטרקציה בעינינו‪ .‬בביקורה השני כבר אספתי לה זר פרחים‪ .‬היא‬
‫ביקרה אצלנו מספר פעמים‪ ,‬אבל לצערי מאז לא פגשתי אותה‪.‬‬
‫מקרה נוסף שזכור לי היטב‪ :‬קיבלנו הודעה שאנשים מאד חשובים יבואו‬
‫לראות איך מתכוננים לעליה לארץ‪ .‬לא שאלתי‪ ,‬אבל כנראה היו אלה‬
‫יהודים עשירים מארצות שונות‪ ,‬בעיקר אמריקאים‪ ,‬שרצו להראות להם לאן‬
‫הולך הכסף שהם תורמים‪ .‬החלטנו להראות להם מה אנחנו יודעים‪ .‬הכנתי‬
‫עם שני בחורים מוכשרים תרגילי ג'ודו ברצף וזה עשה רושם כאילו הם‬
‫נאבקים במלוא הרצינות‪ .‬תרגלנו היטב את ההופעה‪ ,‬שהייתה מוצלחת‬
‫והמבקרים מאד התרשמו‪ .‬בסיום ההופעות‪ ,‬המפקד הציג אותנו (את צוות‬
‫המדריכים)‪ ,‬קיבלתי מהם הרבה מחמאות וזכיתי ללחיצות ידיים רבות‪.‬‬
‫הייתה לנו תעסוקה נוספת‪ ,‬אולי המעניינת ביותר‪ ,‬להשתתף בפועל בשליחת‬
‫העולים ארצה‪ .‬הדבר נעשה בחשאיות רבה‪ .‬מדי פעם הסיעו מספר מדריכים‬
‫במשאית לנאפולי‪ ,‬ליד חוף הים‪ ,‬למקום שנקרא "קמפו פולַּקו"‪ .‬שם היה‬
‫מחסן ענק‪ ,‬שהיה כנראה בשימוש של יחידה פולנית במלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬במחסן הזה היו דרגשים מסודרים במספר קומות כמו באוניית‬
‫מעפילים‪ .‬תפקידנו היה להכין אספקה ולהעביר אותה לאוניה בסירות‪ ,‬כי‬
‫אסור היה שאוניית המעפילים תתקרב לחוף‪ .‬כל זה נעשה לאור היום‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫בלילה הגיעו העולים באוטובוסים‪ ,‬היינו צריכים לקלוט אותם ולסדר אותם‬
‫על הדרגשים‪ :‬צעירים למעלה והבוגרים בקומות התחתונות‪ .‬כל זה היה‬
‫צריך להיעשות בשקט ומהר‪ ,‬כמובן מחשש האנגלים‪ ,‬שעדיין היו בתקופה‬
‫הזאת באיטליה‪ ,‬כצבא כיבוש‪ .‬בדרך כלל העולים היו סגורים במשך יום‬
‫אחד בהַּ אנגר הגדול ולמחרת בלילה התחילה ההעברה לאוניה‪.‬‬
‫עם הגר סירני בנֶמי‬
‫ההעברה התבצעה בכמה שלבים‪ :‬העולים עלו בחוף על סירות‪ ,‬אשר‬
‫העבירו אותם אל האוניה ה"גדולה"‪ ,‬שעגנה במרחק מהחוף‪ .‬כך זה נמשך‬
‫עד העולה האחרון‪ .‬היו מקרים שהים היה סוער ואז‪ ,‬עם כל הסיכונים‬
‫הכניסו את אוניית העולים לנמל קטן סמוך‪ ,‬כדי לאפשר לעולים לעלות‬
‫‪54‬‬
‫עליה‪ .‬לאחר שהאנייה הפליגה החזירו אותנו לנמי לעבודתנו השוטפת‪.‬‬
‫באחת הפעמים לא הייתה לי סבלנות לחכות להסעה ונסעתי מנפולי לרומא‬
‫ברכבת‪ .‬כשהגעתי‪ ,‬התברר לי שאיחרתי את האוטובוס לנמי‪ .‬זכרתי שפעם‬
‫אמרו לנו‪ ,‬שאם קורה לנו משהו‪ ,‬עלינו לקחת מונית ולהגיע ל"ויאה‬
‫אוניונה דואה"‪ .‬כך עשיתי‪ .‬עליתי לבניין ובעברית שידעתי ניסיתי להסביר‬
‫את מצבי ומי אני‪ .‬להפתעתי ולאכזבתי הרבה‪ ,‬אף אחד לא הבין אותי‪.‬‬
‫האכזבה הייתה קשה ביותר מכיוון שהייתי בטוח שאני כבר מדבר עברית‬
‫טובה‪ :‬הרי אני מדבר בשפה זו עם צוות המדריכים ועם המפקדים‪ .‬למזלי‪,‬‬
‫הופיע שם אדם שהכיר אותי וכך יצאתי ממצבי המביך‪ .‬פעילותי באיטליה‬
‫נמשכה עד עלייתי ארצה ב ‪.17/7/2948 -‬‬
‫‪55‬‬
‫העלייה לארץ‬
‫הגעתי לנמל חיפה באוניה בשם קמפידוליו‪ ,‬כחודשיים לאחר הקמת מדינת‬
‫ישראל ובעיצומה של מלחמת השחרור‪ .‬עדיין אני שומר את תעודת העולה‬
‫שלי‪ .‬התרגשתי מאד‪ ,‬אך לא ניתן לי זמן רב להתרגש‪ ,‬כי מיד כשירדנו‬
‫מהאוניה‪ ,‬כל מי שהיה בגיל ובכושר המתאים‪ ,‬הועבר באוטובוסים לבית‪-‬‬
‫ליד וגויס לצה"ל‪ .‬נסענו דרך ג'למי וואדי מילק כי בכביש הישן לתל‪-‬אביב‬
‫עדיין היו קרבות‪.‬‬
‫חלק מהגרעין שלי הגיע לפָּ נַּיי לארץ והיה בהכשרה בקיבוץ שער העמקים‪,‬‬
‫הקרוב מאד לג'למי‪ .‬היו איתי באוטובוס אנשים שהציעו לי לרדת וללכת‬
‫לַּקיבוץ‪ ,‬אך לא קבלתי את עצתם‪.‬‬
‫הגיוס לצה"ל ומלחמת השחרור‬
‫בבית‪-‬ליד היה מחנה צבאי גדול‪ .‬גרנו באוהלים ולאחר זמן מה הוצבתי‬
‫בחטיבה שבע גדוד ‪ ,71‬בפלוגה מסייעת‪ .‬הכל היה חדש בשבילי‪ .‬למעשה‬
‫שם התחיל פרק נוסף בחיי‪.‬‬
‫הגדוד שלי היה מורכב מפלוגה אחת של‬
‫מתנדבי מח"ל (מתנדבי חו"ל)‪ ,‬פלוגה אחת‬
‫של אנשי גח"ל (גיוס חו"ל) ופלוגה אחת‬
‫מאנשי אצ"ל‪ .‬פה ושם היו ביניהם העברות‪.‬‬
‫התקשורת בפלוגה הייתה בעייתית‪ :‬מפקד‬
‫הפלוגה היה אמריקאי‪ ,‬סגן מפקד הפלוגה‬
‫היה קנדי ושניהם דיברו רק אנגלית‪ .‬מפקד‬
‫המחלקה היה ישראלי‪ .‬שוב התברר לי‬
‫שההימור שלי ללמוד עברית היה נכון‪.‬‬
‫הבנתי מה שאמרו לנו וידעתי גם להביע את‬
‫‪56‬‬
‫עצמי‪ ,‬אמנם במבטא הונגרי אבל הבינו אותי‪ .‬ממחנה בית‪-‬ליד עברנו‬
‫למחנה בנֶשר‪ ,‬שם התחלנו להתאמן במרגמות ‪ 82‬מ"מ‪ .‬במהרה העלו אותי‬
‫לתפקיד מ"כ‪ .‬אז עוד לא היו דרגות‪ .‬כשהתחילו לחלק דרגות‪ ,‬קיבלתי‬
‫דרגת רב טוראי‪ .‬עוד בזמן מלחמת העצמאות הועליתי לדרגת סמל‪ ,‬דרגה‬
‫שהתמדתי בה שנים רבות‪ .‬משפחתי נהגה להתלוצץ‪ ,‬שאני הוא הסמל‬
‫הוותיק ביותר בצה"ל‪ .‬רק חודשים ספורים לפני שחרורי ממילואים‪ ,‬בגיל‬
‫חמישים וארבע‪ ,‬העניקו לי דרגת סמל ראשון‪.‬‬
‫תעודת עולה‬
‫בדרך כלל התאמַּ נו במחנה‪ .‬באחת ההזדמנויות הזמין אותי המ"מ ובשורה‬
‫בפיו‪ :‬מחר נתאמן במורדות הכרמל‪ .‬שמחתי מאד לצאת קצת מהמחנה‪.‬‬
‫למחרת בבוקר העמסנו את הציוד על משאית ועלינו לכרמל‪ .‬הגענו למעלה‬
‫והמראה שנגלה לעיני‪ ,‬לראשונה מאז עלייתי לארץ‪ ,‬היה נהדר‪ .‬חלק ניכר‬
‫ממדינת ישראל היה פרוש לרגלינו‪ .‬פרקנו את המרגמות עם כל הציוד ואז‬
‫המ"מ אמר לי‪" :‬קח את המחלקה ותאמן אותה‪ .‬אני אחזור בעוד כמה‬
‫שעות"‪ .‬כעבור זמן לא רב התברר לי שמנחם בגין נאם בחיפה והוא נסע‬
‫לשמוע אותו‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫לאחר שהסתיימו האימונים הבסיסיים‪ ,‬הפלוגה לקחה חלק בפועַּ ל בקרבות‬
‫מלחמת השחרור‪ ,‬בעיקר בגליל‪ .‬השתתפנו בכמה מבצעים‪ :‬תחילה יצאנו‬
‫מאכזיב והתקדמנו לכיוון ההרים מזרחה‪ .‬לאחר מכן נלחמנו נגד צבאות‬
‫קאוקג'י (ביום עלייתו של קיבוץ געתון להתיישבות) והתמקמנו עד ההפוגה‬
‫מעל צומת אחיהוד‪ .‬השתתפנו גם במבצע חירם שיצא מצפת‪ :‬בלילה‬
‫הראשון הגענו עד גוש חלב ולמחרת המשכנו קצת מעבר למלכיה‪ .‬תקופה‬
‫ארוכה ישבנו ליד שדה התעופה של מחניים מול הסורים‪ .‬השתתפנו גם‬
‫בשחרור נצרת‪.‬‬
‫לא אפרט את כל קורותיי במלחמת השחרור‪ ,‬אבל אני יכול לציין‪,‬‬
‫שבהתחלה התייחסו קצת בזלזול למגויסי חוץ לארץ‪ ,‬אך במשך הזמן‬
‫הוכחנו את עצמנו‪ .‬אני מרגיש שתרמנו את חלקנו בכבוד במלחמה הקשה‪.‬‬
‫הווי ליד האוהל‬
‫‪58‬‬
‫יחיעם‬
‫גרעין "עמלים"‬
‫חברי הגרעין שלי‪ ,‬גרעין "עמלים"‪ ,‬עלו לארץ עוד בתקופת פעילותי‬
‫באיטליה‪ ,‬במסגרת "עליה ב'"‪ .‬חלקם עלו באוניות‪ ,‬שגורשו ע"י הבריטים‬
‫לקפריסין וחלקם הצליחו להגיע ישירות לארץ‪ .‬כאשר עליתי ארצה‪ ,‬חלק‬
‫מהגרעין כבר היה מרוכז בהכשרה בקיבוץ שער העמקים‪ ,‬לשם הגעתי מדי‬
‫פעם לביקור‪ .‬השתדלתי לשמור איתם על קשר‪ ,‬ככל שהדבר התאפשר‬
‫בתקופת שירותי בצה"ל‪ .‬מלחמת השחרור הייתה בעיצומה‪ ,‬ועוד אפשר היה‬
‫לשמוע שם את הפגזת משמר העמק‪.‬‬
‫חברי הגרעין היו עסוקים בבחירת מקום להגשמה‪ .‬התנועה הציעה שתי‬
‫אפשרויות‪ :‬להשלים קיבוץ בדרום הארץ או את קיבוץ יחיעם בצפון‪ ,‬עם‬
‫המלצה חמה על קיבוץ בדרום‪ .‬בגרעין סערו הרוחות ובסופו של עניין‬
‫הוחלט להעדיף את יחיעם‪ .‬התנועה התנגדה לכך תחילה‪ ,‬אבל לבסוף‬
‫השלימה עם החלטת הגרעין וכך הגענו ליחיעם‪.‬‬
‫היינו גרעין גדול‪ ,‬מלא נכונות ויחס חיובי לעבודה‪ .‬בדברי הפרידה‪ ,‬כאשר‬
‫הגרעין עזב את שער העמקים‪ ,‬אמרו המדריכים‪ ,‬שבדרך כלל בני ההכשרה‬
‫באים ללמוד מחברי הקיבוץ לעבוד‪ ,‬אבל הפעם היה להיפך‪ :‬חברי הקיבוץ‬
‫יכלו ללמוד מהגרעין‪.‬‬
‫בתום מלחמת השחרור‪ ,‬עקב היותי חבר הכשרה‪ ,‬שוחררתי מצה"ל‪.‬‬
‫לחברי לגרעין בשער העמקים ולאחר זמן קצר‪ ,‬יצאנו להגשמה‬
‫ַּ‬
‫הצטרפתי‬
‫בקיבוץ יחיעם ומאז ועד היום‪ ,‬זהו ביתי‪.‬‬
‫חברי יחיעם המייסדים‪ ,‬היו מעוניינים להתרחב ולגדול‪ ,‬אבל הם לא הספיקו‬
‫להתארגן לקבלת הגרעין מבחינת שיכון ותעסוקה‪ .‬במיוחד לא התכוננו‬
‫לעלייה הונגרית עם מבטא מאוד בולט‪ .‬הקיבוץ למעשה‪ ,‬יצא מהמצור לא‬
‫‪59‬‬
‫הרבה זמן לפני כן והיה בתהליך בנייתו‪ .‬היו עזיבות רבות בין המייסדים‬
‫והתחילו גם עזיבות של חברים מהגרעין‪ .‬ידוע לי על כמה חברי גרעין‬
‫שחזרו להונגריה‪.‬‬
‫התנאים הפיזיים היו קשים‪ :‬גרנו חמישה חברים בחדר‪ ,‬חדר האוכל עוד‬
‫היה במבצר וכאמור לא הייתה תמיד עבודה לכולם‪ .‬החורף היה קר וחלק‬
‫מהחברים גרו באוהלים או ב"דרקונים"‪ .‬לעתים‪ ,‬שתי משפחות גרו יחד בחדר‬
‫קטן בצריף‪ .‬לא היה כביש סלול‪ ,‬בקיצור ‪ :‬חיים חלוציים מכל הבחינות‪.‬‬
‫הקבוץ השתדל ככל יכולתו לשלב את הגרעין‪ .‬קיבלנו שיעורים בעברית (היו‬
‫בעיות חמורות בקשר למבטא)‪ ,‬ניסו ללמד אותנו את "הקורס הקצר של‬
‫המפלגה הקומוניסטית" (לא בהצלחה רבה) וכו'‪.‬‬
‫אנסה לתאר את קורותיי ביחיעם‪ ,‬אך היות ולא ניהלתי יומן‪ ,‬אינני יכול‬
‫לציין תאריכים מדויקים‪.‬‬
‫עבודה ותפקידים ראשונים בקיבוץ‬
‫התחלתי את הקריירה שלי‪ ,‬כעובד גן ירק‪ .‬זמן קצר עבדתי בגן ירק ואחר כך‬
‫הפכתי מהר מאד להיות "פלאח"‪ .‬רוב האדמות שלנו היו מרוחקות‬
‫מהקיבוץ ונמצאו בעמק קורן‪ .‬עובדי הפלחה עבדו במשמרות והתחלפו‬
‫בצהרים‪ .‬אכלנו בקבוץ סער וגרנו בבית עזוב ובודד לא רחוק מהקיבוץ‪.‬‬
‫החלפת המשמרות היתה צריכה להתבצע ברכב של הקיבוץ‪ ,‬אבל זה לא‬
‫תמיד הסתייע‪ .‬לא פעם אחרי משמרת של חריש‪ ,‬חזרתי ברגל מהשדה‪.‬‬
‫באחת ההזדמנויות‪ ,‬כשהלכתי בצד הכביש ליחיעם‪ ,‬נעצר על ידי אוטובוס‬
‫של אגד‪ .‬סירבתי לעלות עליו כי לא הייתה פרוטה בכיסי‪ .‬בפעם הבאה‬
‫שזה קרה‪ ,‬התחבאתי בין השיחים כדי שנהג האוטובוס לא יראה אותי‪.‬‬
‫עיקר העבודה הייתה חריש‪ .‬באותה תקופה אפילו קבוץ כברי עוד לא היה‬
‫קיים‪ ,‬כך שהתלם היה ארוך ונמשך מכביש תרשיחא הישן‪ ,‬כמעט עד‬
‫לכביש חניתה‪-‬אילון‪ ,‬רק קבוץ סער ואנחנו היינו בשטח‪ .‬בפלחה‪ ,‬לא עבדתי‬
‫תקופה ממושכת כי הציעו לי לעבור לעבודה על בולדוזר‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫לקיבוץ יחיעם היה בולדוזר קטן קטרפילר ‪ R.D. 4‬איתו יצאנו לעבוד‬
‫במסגרת "סולל בונה"‪ ,‬בחולות קריית חיים‪ .‬בהתחלה עבדתי עם עוזי‬
‫חשמונאי ואחר כך עם אברי שוורץ ז"ל‪ .‬גרנו כל השבוע בקן השומר‪-‬‬
‫הצעיר בקרית‪-‬חיים‪ .‬העבודה הייתה קשה‪ .‬יום עבודה החל בשעה שש‬
‫בבוקר ונמשך עד שש בערב‪ .‬התחלפנו על הבולדוזר כל שעתיים‪ ,‬אבל‬
‫נשארנו בשטח‪ .‬אכלנו ארוחת ערב במסעדת הפועלים ואת שאר הארוחות‬
‫אכלנו בשטח‪ ,‬ממצרכים שקנינו ב"צרכניה"‪ .‬העבודה נמשכה שישה ימים‪.‬‬
‫יצאנו מיחיעם במוצאי שבת וחזרנו בימי שישי בערב באוטובוס האחרון‬
‫לכיוון תרשיחא ומשם הייתה הסעה‪ ,‬אך קרה גם שבאנו ברגל ליחיעם‪.‬‬
‫התנאים לא היו פשוטים‪ ,‬אבל העיקר שהרווחנו כסף‪ ,‬מה שכמובן היה‬
‫חשוב ביותר לקיבוץ הצעיר‪ .‬יִישַּ רנו חולות לבתים‪ ,‬שניבנו אז בשיטה‬
‫שהביאו מארה"ב‪ :‬בתים יצוקים בתבניות‪ .‬זו הייתה אז ממש מהפכה‬
‫בבניה‪.‬‬
‫פריצת דרכים בהרי אפרים‬
‫‪61‬‬
‫כעבור זמן מה‪ ,‬קיבלנו מהסוכנות בולדוזר חדש‪ ,‬קטרפילר‪ ,‬אבל גדול‬
‫בהרבה מהקודם ומודרני יותר‪ .‬באופן טבעי הבולדוזר הקטן עבר לפלחה‬
‫והחדש נכנס לפעולה‪ .‬קיבלנו עבודה גדולה ב"קרן קיימת"‪ ,‬לפרוץ דרכים‬
‫בהרי אפרים‪ .‬גרנו בעין‪-‬השופט במקלט תת‪-‬קרקעי והסידורים היו פחות או‬
‫יותר דומים לעבודתנו הקודמת‪.‬‬
‫עבדנו ‪ 21‬שעות ביום‪ .‬בבוקר קיבלנו מנת חוץ וחזרנו לקיבוץ לארוחת‬
‫ערב‪ .‬פרצנו את רוב הדרכים בהרי אפרים‪ ,‬מיוקנעם עד משמר העמק‪,‬‬
‫גַּלעֵ ד‪ ,‬דליה ורמת השופט‪ .‬היה לנו "מהנדס דרכים" עובד קרן קיימת‬
‫שהנחה אותנו בכישרון רב‪.‬‬
‫כשהסתיימה העבודה בקרן‪-‬קיימת ביצענו עבודות עבור מע"צ באיזור‬
‫הקיבוץ והבסיס שלנו היה כבר ביחיעם‪ .‬פרצנו את הדרכים לקראת הקמתם‬
‫של המושבים‪ :‬בצת ולימן בגליל המערבי‪ ,‬הכנו תשתיות לכביש עוקף עכו‬
‫הראשון‪ ,‬לדרך מצומת כברי לכיוון בית העמק ועמקא‪ ,‬דרכים לקראת‬
‫הקמת מושב עמקא ועוד‪ .‬אני מפרט את המקומות‪ ,‬כי לפעמים כשאני‬
‫נוסע במקומות האלה‪ ,‬הלב מתרחב לראות למה כל זה התפתח‪ .‬היה לי‬
‫חלק בפיתוח האיזור‪ ,‬אולי קטן‪ ,‬אבל בכל זאת תרמתי את חלקי‪.‬‬
‫ברצוני לספר כאן סיפור ששייך לשנותיי הראשונות בקיבוץ‪ :‬לאבי הייתה‬
‫אחות‪ ,‬שהיגרה לארצות‪-‬הברית‪ ,‬בין שתי מלחמות העולם‪ .‬הוא עמד איתה‬
‫בקשר מכתבים וגם שלח לה מדי פעם תמונות של המשפחה‪.‬‬
‫אחת מבנותיה‪ ,‬אלסי )‪ ,(Elsie Kodish‬הצליחה ליצור איתי קשר אחרי‬
‫המלחמה עוד בהיותי בהונגריה‪ .‬הדבר היה די מסובך‪ ,‬כי אלסי לא ידעה‬
‫הונגרית ואני לא דיברתי אנגלית‪ .‬ההתכתבות נעשתה בשתי שפות בעזרת‬
‫"מתורגמנים"‪ .‬עם עלייתי ארצה הקשר נפסק וחידשתי אותו כאשר הגעתי‬
‫ליחיעם‪ .‬ההתכתבות בינינו נמשכה כל השנים‪ .‬היא סיפרה לי על ילדיה‬
‫טניה וג'וזף ואחר כך על הולדת הנכדים ובהמשך גם נפגשנו והתיידדנו עם‬
‫כל המשפחה‪ .‬למעשה‪ ,‬רק הודות לאלסי יש לי תמונות ממשפחתי‪ ,‬כי היא‬
‫‪62‬‬
‫אספה את כל התמונות שבמשך השנים הורי שלחו להוריה והיא החזירה‬
‫לי אותן‪.‬‬
‫באחד המכתבים משנות ה‪ 51 -‬המוקדמות היא שאלה אותי מה הייתי רוצה‬
‫לקבל מתנה‪ .‬ביקשתי מכונת חליבה לרפת של יחיעם ואכן‪ ,‬היא מילאה את‬
‫בקשתי ובעזרת מגבית שערכה בקהילה היהודית המקומית‪ ,‬שלחה מכונת‬
‫חליבה ניידת "דה לבל" אם אינני טועה‪ .‬זו הייתה מכונת החליבה הראשונה‬
‫של הקיבוץ‪.‬‬
‫החברים הודו לה מאוד ושלחו לה אלבום תמונות יפה עם כתוביות‬
‫באנגלית‪ ,‬על השנים הראשונות של יחיעם‪ .‬כאשר דליה ואני ביקרנו אצלם‬
‫בטיולנו בארה"ב‪ ,‬כעבור שנים רבות‪ ,‬ראינו את האלבום והתרשמנו ממנו‬
‫מאוד‪ .‬לאחר שאלסי ובעלה מילטון הלכו לעולמם‪ ,‬שאלתי את הנכד‬
‫שלהם‪ ,‬ריקי )‪ (Eric Kodish‬האם הם מעוניינים לשמור את האלבום‬
‫אצלם‪ ,‬אם לא ‪ -‬אשמח לקבלו למזכרת‪ .‬ואכן‪ ,‬האלבום נמצא כעת במוזיאון‬
‫של יחיעם‪.‬‬
‫קבוץ יחיעם היה חבר בקואופרטיב "הקו" ‪ -‬חברת הובלות של קיבוצי‬
‫השומר‪-‬הצעיר בגליל המערבי‪ .‬הנהגים היו חברי הקיבוצים‪ .‬היות והיה לי‬
‫רישיון נהיגה למשאית‪ ,‬עברתי לעבוד בו כנהג‪ .‬בהתחלה הובלתי חלב‪.‬‬
‫החלב נאסף בכדים והיה עלי לאסוף את הכדים מדי בוקר מהרפתות בקיבוצי‬
‫השומר‪-‬הצעיר באיזור ולהוביל ל"תנובה" חיפה‪ .‬קואופרטיב "הגליל‬
‫המערבי" היה אוסף את החלב מקיבוצי "האיחוד" ו"המאוחד"‪ .‬העבודה‬
‫הייתה קשה מאד‪ ,‬כי הייתי צריך לפעמים להעמיס את כדי החלב בשתיים‬
‫ואפילו בשלוש קומות‪.‬‬
‫באותו זמן עסקתי גם בפעילות פוליטית לקראת הבחירות שהתקיימו‬
‫באותה שנה‪ :‬אלי הררי ואני פעלנו בתרשיחא‪ ,‬בסניף המקומי של מפ"ם‪.‬‬
‫יצאנו מדי ערב לביקורי בית עד שעות ערב מאוחרות ולמחרת כבר השכמתי‬
‫לעבודתי בהובלת חלב‪ .‬עלי לציין שעבודתנו נשאה פרי ומפ"ם הגיעה‬
‫‪63‬‬
‫למקום השני ברשימת המפלגות בתרשיחא‪ .‬למרות זאת הגעתי למסקנה‬
‫שהעיסוק בפוליטיקה הוא לא בשבילי ומאז לא המשכתי בכך‪.‬‬
‫כשעברו להובלת חלב בטנקרים‪ ,‬התקדמתי ל"מק" צבאי ממלחמת העולם‬
‫השנייה ולאחר מכן נהייתי נהג סמיטריילר‪ .‬המשכתי לעבוד שם עד פירוק‬
‫הקואופרטיב‪ .‬העבודה בנהגות הייתה קשה‪ ,‬נמשכה הרבה שעות ולפעמים‬
‫נאלצתי להישאר ללון בתל‪-‬אביב וגם להשכים לקום‪ ,‬עקב התחרות בקבלת‬
‫הובלות ממרכז שנקרא אז "תחבורה"‪.‬‬
‫עם פירוק הקואופרטיב חזרתי לעבודה בקיבוץ ועד מהרה נבחרתי לסדרן‬
‫עבודה‪.‬‬
‫סדרן עבודה‬
‫כשקיבלתי על עצמי את תפקיד סדרן העבודה‪ ,‬לא ידעתי מה זה אומר‬
‫בדיוק‪ .‬לפני כן היו לי מקומות עבודה קבועים ולא נזקקתי לסידור העבודה‬
‫היומיומי‪ .‬פה אני רוצה קצת להרחיב‪ .‬סדרן עבודה היה צריך להיות הקוסם‬
‫שמספק את כל הדרישות בתחום העבודה של הקיבוץ ומצד שני הסדרן היה‬
‫נתון לחסדי הרצון הטוב של החברים‪ .‬לא היו בידי הסדרן כל אמצעי כפיה‪,‬‬
‫פרט לכושר תכנון ויחסי אנוש טובים‪ .‬במאמצים להתאים את האנשים‬
‫לצרכים היומיומיים היה צריך כושר שכנוע ומיקוח‪ .‬מגבלות רבות הקשו על‬
‫מציאת פתרונות‪ ,‬כמו‪ :‬בריאות‪ ,‬תקנים‪ ,‬צורך שענפי החקלאות ירוויחו כסף‪,‬‬
‫לקיים את תקנוני התנועה בחיינו‪ ,‬לדאוג לחדר האוכל והמטבח‪ ,‬לבתי‬
‫הילדים‪ ,‬לטיפול חולים‪ ,‬קומונה‪ ,‬תורניות שבת וחג ועוד‪ .‬כל זאת שבעה ימים‬
‫בשבוע ללא הפסקה‪ .‬כנראה שבכל זאת הצלחתי‪ ,‬כי לאחר השנה הראשונה‬
‫שמילאתי את התפקיד‪ ,‬נתבקשתי לחזור אליו כל פעם שמישהו אחר נשבר‬
‫בתפקיד וזה קרה מספר פעמים‪.‬‬
‫ברצוני להקדים ולומר‪ ,‬שבכל עבודה או תפקיד שמילאתי השתדלתי לשפר‬
‫ולייעל‪ .‬זה אולי נשמע לא צנוע‪ ,‬אבל מדי פעם אחזור ואזכיר את זה‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫גישה זו הנחתה אותי גם בסידור עבודה‪ .‬כשקיבלתי על עצמי את התפקיד‪,‬‬
‫הסידור נערך מדי יום‪ .‬זאת אומרת‪ ,‬כל יום כתבו את כל השמות על גיליון‬
‫נייר גדול וכיוון שחברים רבים עבדו יום מפוצל‪ ,‬שמם נכתב מספר פעמים‪.‬‬
‫הגעתי למסקנה שניתן לפשט את זה ובעזרתו של חברנו צבי גרשון ז"ל‪,‬‬
‫שהיה בתקן של מייעל‪ ,‬עברנו לסידור שבועי‪ .‬לקח זמן עד שהחברים‬
‫התרגלו‪ ,‬אבל בסופו של דבר גם הם היו מרוצים‪ .‬בשבתות עבדנו‬
‫בשירותים ובבתי הילדים‪ .‬גם כאן שיניתי את השיטה והכנתי תורנות‬
‫שבתות חודשית‪ .‬לכל חבר היה מקום קבוע לתורנות שבת והוא ידע זאת‬
‫חודש מראש‪ .‬כמובן‪ ,‬שגם בזה היו חריקות בהתחלה‪ ,‬אבל זה עזר לחברים‬
‫לתכנן את זמנם הפנוי‪.‬‬
‫בתפקיד‬
‫תקופה מסוימת הייתי גם מרכז קניות‪ .‬התפקיד כלל ביצוע קניות עבור‬
‫הקיבוץ‪ ,‬בעיקר בחיפה‪ ,‬נסיעה עם משלוחי עופות לתנובה בלילה ומילוי‬
‫שליחויות של הגזבר בבנקים בחיפה‪ ,‬כי על פי רוב הוא היה בתל אביב‬
‫במשך השבוע‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫עבודתי בעדר הבקר‬
‫הענפים העיקריים ביחיעם היו ענפי חקלאות‪ :‬בננות‪ ,‬פרדס ופלחה‪ .‬אני לא‬
‫הייתי קשור לאף אחד מהם‪ .‬אחרי אחד המחזורים של סידור עבודה‬
‫הוחלט שאני צריך לעבוד בענף הבקר לבשר‪ .‬קיבלתי את הדין בלי‬
‫התלהבות‪ .‬אמנם בילדותי גדלתי בחווה שאבי ניהל‪ ,‬אבל לא היה לי מושג‬
‫קלוש איך מגדלים בקר לבשר‪ .‬הענף היה מורכב משתי זרועות‪ :‬עדר פרות‬
‫(אימהות) ופיטום עגלים‪.‬‬
‫עבדו בו מרדכי קרני (ז"ל)‪ ,‬שכינויו היה דגי ועובד שכיר ‪ -‬עבדאללה ביסאן‬
‫(ז"ל) מהכפר ג'ת‪ .‬הענף היה בעייתי מבחינה כלכלית וגם מבחינות אחרות‪.‬‬
‫הוא סבל מחוסר במבנים מתאימים‪ ,‬מחסור במרעה לבקר ועוד‪ .‬עבדאללה‬
‫עזב אותנו במהרה ולכן תקופת ההכשרה שלי הייתה קצרה ביותר‪ .‬נשארנו‬
‫שני חברי קיבוץ בענף‪.‬‬
‫במסגרת השינויים והשיפורים שהנהגתי‪ ,‬התחלתי להכין "ספר עדר"‪ ,‬שכלל‬
‫רישומים מדויקים על כל עגל פיטום‪ .‬עשינו בדיקות הריון לאימהות‪ ,‬מכרנו‬
‫את הפרות שלא התעברו ועוד שינויים רבים‪ .‬ניסינו גם להשביח את‬
‫המרעה‪ ,‬אבל הטבע גבר עלינו ולמרות כל מאמצינו והשקעותינו‪ ,‬הענף לא‬
‫הצליח להתרומם‪ .‬עם הקמת "מעדני יחיעם"‪ ,‬הקיבוץ החליט לסגור את‬
‫ענף הבקר ולמכור את הפרות‪.‬‬
‫מקובל לחשוב שהפרות הן חיות לא חכמות‪ .‬לאחר מספר שנות עבודה‬
‫בבקר אני עומד לסתור את הטענה הזאת‪ .‬אביא כמה דוגמאות‪ :‬עבדנו לפי‬
‫שיטת המלטה מרוכזת‪ ,‬דהיינו‪ ,‬הפרים שהו רק תקופה מוגבלת עם עדר‬
‫הפרות‪ .‬העדר היה מפוזר בשטחי המרעה ואני נהגתי לבקר אותו לעיתים‬
‫קרובות‪ ,‬ברכיבה על סוס‪ .‬זה היה אחד הדברים שאהבתי במיוחד באביב‪,‬‬
‫לצאת לראות את העדר במרעה‪ ,‬השמש זרחה‪ ,‬השמים היו כחולים ושמעתי‬
‫רק את ציוץ הציפורים וגעיית הפרות‪ .‬פעם החזרתי שני פרים למכלאה לנוח‪,‬‬
‫לאכול מזון מרוכז ולהתחזק‪ .‬כעבור יומיים שחררתי אותם בחזרה לעדר‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫כעבור יום‪ ,‬הגיעו שני פרים אחרים למכלאה‪ ,‬כאילו אמרו‪" :‬מה? גם לנו‬
‫מגיע הפינוק"‪ .‬כמובן שגם להם הענקתי פינוק דומה‪.‬‬
‫כשהתחלתי לעבוד בבקר שמעתי את הצעקות שבעזרתן היו דגי ועבדאללה‬
‫מכוונים את העדר וחשבתי לעצמי שלעולם לא אדע לחקות אותם‪ .‬לאחר‬
‫מספר שנים למדתי את התנהגות הפרות ואת השפה שבה אפשר "לתקשר"‬
‫איתן‪ ,‬והגעתי למצב שיכולתי לקרוא לפרות והן באו אחרי "כמו ילדות‬
‫טובות"‪.‬‬
‫הובלות לעדר הבקר‬
‫בסופו של דבר מכרנו את העדר לקיבוץ סאסא וביום שישי אחד‪ ,‬באו‬
‫הבוקרים שלהם לקחת את הפרות‪ .‬שאלתי אותם‪ :‬איפה המשאיות?‬
‫תשובתם הייתה שהם החליטו להעביר את העדר ברגל‪ .‬הייתי מסופק אם‬
‫זה אפשרי‪ ,‬אבל הם היו בטוחים בעצמם‪ .‬נפרדתי מהם ומהפרות והם יצאו‬
‫לדרך‪ .‬חבר שלנו ליווה אותם ועזר להם בהעברה‪ .‬למחרת‪ ,‬בשבת בבוקר‪,‬‬
‫התעוררתי לקול מוכר של הפרות‪ .‬הערתי את דליה ואמרתי לה שנדמה לי‬
‫שהפרות שלנו חזרו‪ .‬התלבשתי מהר ‪ ,‬יצאתי החוצה ולתדהמתי אכן הפרות‬
‫הגיעו בחזרה‪ .‬הלכתי למלא שקתות במים‪ ,‬במקומות שהפרות הכירו‪ ,‬כי‬
‫‪67‬‬
‫הבנתי שהן לא שתו יום שלם‪ .‬תוך יום‪ ,‬כל העדר חזר‪ .‬אספנו אותם‬
‫במכלאה וכעבור יומיים הבוקרים מסאסא כבר באו עם משאיות ואנחנו‬
‫נפרדנו סופית מהעדר‪ .‬באותה תקופה ההורים של דליה גרו בצפת והיינו‬
‫נוסעים אליהם דרך סאסא‪ .‬העדר של סאסא רעה לצד הכביש ואחרי שנים‬
‫עוד יכולתי לזהות פה ושם פרות שמוצאן מהעדר שלנו‪.‬‬
‫לסיום פרשה זאת אני רוצה לציין‪ ,‬שהעדר שלנו היה משובח והיה מוכר‬
‫בכל האיזור‪.‬‬
‫משווק ב"מעדני יחיעם"‬
‫אחרי מכירת הבקר הציעו לי להיות משווק של "מעדני יחיעם"‪ ,‬מפעל‬
‫הבשר שהוקם ביחיעם‪ .‬לא פחדתי אף פעם מאתגרים והנושא נראה לי‬
‫מעניין ושונה לגמרי ממה שעשיתי עד כה‪ .‬הסכמתי ברצון‪ .‬התחלנו לשווק‬
‫בקיבוצים‪ .‬המפעל היה חדש‪ ,‬לא מוכר וייצר מוצרים חדשים‪ .‬בשוק‬
‫הקיבוצי שלטו אז המפעלים "מעדני מזרע" ו"זוגלובק" בתחום מוצרי בשר‪.‬‬
‫החדירה לשוק בעת ההיא ובתנאים שהתחלנו בהם הייתה קשה ביותר‪ .‬היו‬
‫מקרים שנסעתי ימים שלמים מבלי למכור גרם אחד של סחורה‪ .‬התסכול‬
‫היה גדול‪ ,‬אבל לא ויתרתי‪ .‬למרות שהתחום הזה היה חדש עבורי‪,‬‬
‫השתדלתי וגם הצלחתי לרכוש את אמון הלקוחות‪ .‬אירגַּנו ימי עיון‬
‫לאקונומיות של הקיבוצים והמפעל גם התאים את המוצרים לדרישות השוק‪.‬‬
‫בעבודה קשה‪" ,‬מעדני יחיעם" הפך להיות גורם חשוב בשוק הקיבוצי‪.‬‬
‫בהדרגה התחלנו לשווק גם בחנויות והצלחנו להיכנס לרשתות הארציות‪.‬‬
‫מנהל המפעל היה יהודה הררי ז"ל והוא הציע לי לצאת להשתלמות של‬
‫חודש ימים בשיווק‪ .‬למדתי הרבה וקיבלתי חיזוקים רבים לדברים שעשיתי‬
‫בשיווק באופן אינטואיטיבי‪ ,‬אבל הרגשתי‪ ,‬שאם ברצוני להתקדם‪ ,‬עלי‬
‫לצאת ללימודים רציניים יותר‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫קורס רכזי משק במדרשת רופין‬
‫בשלב זה של חיי‪ ,‬הרגשתי צורך להרחיב את השכלתי המקצועית והכללית‪.‬‬
‫עקב כך‪ ,‬יצאתי בשנת ‪ 2971‬לקורס רכזי משק במדרשת רופין‪ .‬מצד אחד‪ ,‬מאוד‬
‫רציתי לצאת ללימודים האלה ומצד שני גם חששתי מאוד‪ .‬עברו כשלושים‬
‫שנה מאז ישבתי על ספסל הלימודים‪ ,‬פרט להשתלמויות קצרות פה ושם‪.‬‬
‫זה היה קורס אינטנסיבי‪ ,‬שנמשך שלושה עשר חודשים בתנאי פנימייה‪,‬‬
‫חמישה ימים בשבוע‪ ,‬שמונה שעות פרונטליות ביום‪ .‬בתקופה ההיא כבר‬
‫היינו משפחה עם שלושה ילדים‪.‬‬
‫היה מקובל לנסוע בימי שלישי לאחר הלימודים לקיבוצים לבילוי עם‬
‫המשפחות והילדים ולחזור ביום רביעי בבוקר‪ .‬דליה עודדה אותי לנצל את‬
‫הזמן הזה ללימודים ובהמלצתה לא חזרתי באמצע השבוע ליחיעם‪ .‬יכולתי‬
‫להקדיש את השעות שהתפנו להשלמת פערים‪ .‬הקורס הזה תרם לי מכל‬
‫הבחינות‪.‬‬
‫היינו באותו קורס ‪ 71‬סטודנטים‪ ,‬כולם קיבוצניקים בגילאים שונים וחולקנו‬
‫לשתי כיתות‪ .‬אני הייתי כמעט המבוגר ביותר‪ .‬הקורס היה קשה עם הרבה‬
‫שיעורי בית בערבים‪ .‬האווירה הייתה טובה והייתה עזרה הדדית‪ .‬למדנו‬
‫מקצועות מתחומי הכלכלה‪ ,‬הסוציולוגיה‪ ,‬הארגון והניהול‪ ,‬הנהלת חשבונות‪,‬‬
‫מדעי התנהגות וגם לימודי יסוד כגון‪ :‬מתמטיקה ואנגלית‪ .‬חזרתי מרופין‬
‫לאחר השנה הזאת עם מטען גדול וביטחון עצמי‪ ,‬רב יותר ממה שיצאתי‪,‬‬
‫כי השתדלתי להפיק את המקסימום מהלימודים‪ .‬המפגש עם החברים‬
‫מקיבוצים אחרים היה מפרה ביותר‪ .‬בסך הכל הייתה זאת שנה מצוינת‬
‫עבורי‪.‬‬
‫אקונום‬
‫חזרתי ליחיעם ומיד נבחרתי להיות אקונום‪ .‬שוב משהו חדש‪ ,‬שונה מאוד‬
‫ומאתגר‪ :‬להאכיל קבוץ שלם‪ ,‬כולל עובדי המפעל‪ ,‬שלוש ארוחות‪ ,‬שבעה‬
‫‪69‬‬
‫ימים בשבוע‪ .‬הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד‪ .‬היה לי רצון עז להוכיח‬
‫להנהלת הקיבוץ‪ ,‬שניתן לאכול טוב ומגוון וגם לעמוד בתקציב‪.‬‬
‫אציין כאן‪ ,‬שלאחר תקופה קצרה בתפקידי‪ ,‬פרצה מלחמת יום הכיפורים‪,‬‬
‫בה הייתי מגויס במשך כחצי שנה (אספר על כך בהמשך)‪ .‬עם שחרורי‬
‫השלמתי את הקדנציה באקונומיה‪.‬‬
‫לא אספר מה זה להיות מנהל מטבח‪ ,‬כשכל הצוות מורכב מקיבוצניקים‬
‫ואתה נזקק לטוב ליבו של סדרן העבודה‪ .‬אציין מספר דברים שהצלחתי‬
‫לקדם‪.‬‬
‫כשהגעתי לאקונומיה‪ ,‬שטיפת הכלים הייתה ידנית ועשו את זה רק‬
‫ה"מתנדבים" מחו"ל‪ .‬הבנתי מהר שזה לא נקי ולא היגייני‪ .‬פניתי למרכז‬
‫המשק ולמזלי מצאתי אצלו אוזן קשבת‪ .‬קנינו מכונה לשטיפת כלים‪,‬‬
‫שהייתה חידוש מרענן ומוצלח‪.‬‬
‫בתקופת כהונתי סיימנו לבנות אגף נוסף לחדר האוכל‪ .‬למרות זאת‪ ,‬שעות‬
‫הארוחות התפרסו על יותר ממשמרת אחת‪ .‬ראיתי שבהתארגנות מסוימת ניתן‬
‫להושיב את הקיבוץ יחד‪ ,‬במשמרת אחת לקבלות שבת חגיגיות ואכן‪ ,‬קבלות‬
‫השבת‪ ,‬שכללו גם הקראות‪ ,‬ברכות לציון אירועים וכו'‪ ,‬הפכו למסורת רבת‬
‫שנים‪ .‬ההגשה בארוחות החגיגיות האלה התבצעה בתורנות‪.‬‬
‫אזכיר כמה צעדי ייעול נוספים‪ :‬הנהגנו הגשה עצמית‪ ,‬צעד שצמצם את‬
‫מספר העובדים ואפשר להגיש לחברים מגוון רחב יותר של מזון‪ .‬המכונה‬
‫לשטיפת כלים פתרה גם את שטיפת המגשים‪ .‬עד אז היינו קונים חלב‬
‫בכדים‪ ,‬שופכים לסיר גדול ומשם לקחו החברים חלב בכלים שונים‬
‫לשימוש ביתי‪ .‬הדבר לא היה היגייני ולא אסתטי וגרם לבזבוז חלב‪.‬‬
‫התחלתי לקנות חלב בשקיות קטנות‪ ,‬אבל לפני כן קנינו לכל החברים‬
‫מיכלי פלסטיק להחזקת השקיות במקררים הביתיים‪.‬‬
‫היה מקובל לחלק פירות לחברים‪ ,‬מהמטעים שלנו‪ .‬לשם כך הניחו מיכל‬
‫‪71‬‬
‫גדול על מרפסת המטבח וכל אחד לקח לעצמו הביתה‪ .‬שיטה זו הביאה‬
‫להפקרות‪ :‬כל העולם "חגג" על חשבוננו‪ :‬פועלי המפעל‪ ,‬הספקים‪ ,‬פועלי‬
‫הבניין ועוד‪ .‬החלטתי לשים לזה קץ‪ .‬התחלנו לארוז את הפירות בשקיות‬
‫וכל משפחה קיבלה מדי שבוע שקית בהתאם לגודלה‪ .‬האקונומיה חילקה‬
‫לחברים פירות במשך כל השנה‪ .‬העשרנו גם את המגוון על ידי כך שקנינו‬
‫פירות ממועצת הפירות‪ ,‬שהביאה אותם עד הקיבוץ או הבאנו אנחנו‬
‫ממילופרי‪.‬‬
‫שיפור נוסף שהכנסנו היה גיוון התפריטים לארוחת הצהרים‪ ,‬כך שלא יחזרו‬
‫על עצמם לעיתים קרובות מדי‪.‬‬
‫מלחמת יום הכיפורים‬
‫מאז עלייתי לארץ במלחמת השחרור‪ ,‬המשכתי לשרת במילואים כל השנים‬
‫בתור סמל מרגמות‪ ,‬עד מלחמת ששת הימים‪ .‬במלחמה זו הייתי מא"ז‬
‫בקיבוץ יחיעם ולאחריה‪ ,‬כבעל רישיון נהיגה לסמיטריילר‪ ,‬הוצבתי‬
‫למילואים ליחידת תובלה‪ .‬גויסתי מדי שנה‪ ,‬כנהג משאית לפחות לחודש‬
‫מילואים‪ ,‬להובלות שונות בסיני‪ .‬זכור לי שבפסח ‪ ,2928‬בזמן מלחמת ההתשה‪,‬‬
‫חילקתי מצות ויין למעוזים לארוך התעלה‪.‬‬
‫ב‪ 2-‬באוקטובר ‪ ,2971‬שהיה גם יום הולדתי ה ‪ ,45-‬שמעתי ברדיו שפרצו‬
‫קרבות בדרום‪ .‬אמרתי לדליה שאני צריך להכין את המזוודה‪ ,‬כי ידעתי‬
‫שנהגי התובלה יהיו בין ראשוני המגויסים‪ .‬תגובתה הראשונה הייתה‪" :‬כמה‬
‫טוב שחגגנו לך יום הולדת אתמול"‪ .‬אז עוד לא יכולנו לדעת את חומרת‬
‫המצב‪ .‬ואכן‪ ,‬כעבור שעה כבר הגיע טנדר לקחת אותי ועוד כמה נהגים‬
‫מיחיעם‪ ,‬ששירתו באותה יחידה‪ .‬הייתי מגויס כשישה חודשים‪.‬‬
‫בהגיענו לבסיס באיזור חיפה קיבלתי סמיטריילר‪ ,‬רכב שלא נהגתי בו‬
‫עשרות שנים‪ ,‬מאז קואופרטיב "הקו"‪ ,‬אבל כעבור יום כבר הייתה לי‬
‫שליטה מלאה בו‪ .‬התחלתי בהובלת תחמושת לרמת הגולן‪ ,‬אבל כעבור‬
‫‪71‬‬
‫כמה ימים הועברתי לחזית הדרומית והשתתפתי בהובלת חלקים מגשר‬
‫הגלילים לחציית התעלה‪ .‬כמו כן הובלתי תחמושת מנמל אשדוד לכוחותינו‬
‫בסיני‪ .‬את עיקר ההובלות עשיתי בחזית הדרום בסיני‪ .‬במשך תקופה ארוכה‬
‫תפקידי היה להוביל מזון מעבר לתעלה‪ .‬המסלול היה מצריפין דרך אל‪-‬‬
‫עריש עד בלוזה‪ ,‬משם לטסה ומשם לכיוון התעלה‪ .‬חציתי את התעלה‬
‫בצפון האגם המר עד צומת צח ומשם‪ ,‬דרומה לפאיד או עוד יותר דרומה‪.‬‬
‫באחד הלילות הייתי עייף מאד והחלטתי לקצר ולא להגיע לצומת צח‪ ,‬אלא‬
‫לנסוע לאורך האגם המר‪ .‬לפי הבנתי‪ ,‬שני הכבישים האלה היו צריכים‬
‫להצטלב לפני פאיד‪ .‬נסעתי בלילה חשוך‪ ,‬ללא סימן חיים‪ ,‬פרט לאוניות‬
‫שהיו תקועות באגם‪ .‬כבר הצטערתי על זה שלא נסעתי בדרך המוכרת‪ ,‬אך‬
‫לא הייתה כל אפשרות להסתובב עם סמיטריילר‪ .‬ידעתי שבקצה הדרך‬
‫נמצאת הארמיה השלישית המצרית‪ ,‬אבל קיוויתי למצוא חיילים שלנו‬
‫קודם‪ .‬לבסוף ראיתי מדורה בצד‪ ,‬עצרתי‪ .‬החלטתי לגשת‪ ,‬יהיה מה שיהיה‪.‬‬
‫פגשתי חייל צה"ל והוא הסביר לי איך אני יכול להגיע לפאיד‪ .‬לא טעיתי‬
‫בהרבה‪ ,‬כי באמת שני הכבישים דרומה הם מקבילים אך לא מצטלבים‪.‬‬
‫במלחמת יום הכיפורים על שפת האגם המר‬
‫‪72‬‬
‫עבדנו קשה מאד במלחמה‪ .‬הקשר עם‬
‫המשפחה היה מאד רופף‪ ,‬כי אז עוד לא‬
‫היו טלפונים בדירות החברים בקיבוץ‪.‬‬
‫רק לעתים רחוקות היה ניתן להגיע‬
‫הביתה לסוף שבוע‪ .‬הגעגועים למשפחה‬
‫מאד הכבידו עלי‪ ,‬אבל הייתה מלחמה‪.‬‬
‫עוד שמורים איתי מכתבים שהחלפתי‬
‫עם דליה והילדים בתקופה הזאת‪ .‬למזלי‪,‬‬
‫ברכב שבו נהגתי הייתה מעין מיטה‬
‫מאחורי מושב הנהג‪ ,‬קניתי מזרון גומי‬
‫והאוטו שימש אותי נאמנה כחדר אוכל‪,‬‬
‫כחדר שינה וכו' עד שהשתחררתי כעבור‬
‫כחצי שנה בחודש מרץ ‪.2974‬‬
‫בקילומטר ה‪ 47-‬מסואץ‬
‫מרכז משק‬
‫לאחר שהשלמתי את הקדנציה באקונומיה‪ ,‬נבחרתי להיות מרכז משק‪,‬‬
‫תפקיד שמלאתי במשך שלוש שנים‪ .‬זהו תפקיד מורכב שכולל אחריות‬
‫ודאגה לפיתוח המשק ולהישגים הכלכליים של הקיבוץ‪ .‬כל זאת במסגרת‬
‫מגבלות שנטלנו על עצמנו בהיותנו חברי קיבוץ‪ .‬התברר לי במהרה‬
‫שהלימודים היו חשובים מאד ושבלעדיהם לא הייתי מעז לקבל זאת על‬
‫עצמי‪ .‬אבל המציאות היתה שונה מהלימודים‪.‬‬
‫עד מהרה הבנתי את כללי המשחק והצלחתי ליצור קשר טוב עם מוסדות‬
‫חוץ‪ :‬המחלקה לכלכלה של התנועה‪ ,‬הלשכה האיזורית של משרד‬
‫החקלאות‪ ,‬האשראי המרוכז ועוד‪ .‬קשרים אלה סייעו לי מאוד בעיקר‬
‫במתן סיוע רציני לגזבר‪ ,‬שתמיד‪ ,‬אבל תמיד‪ ,‬סבל מחוסר מזומנים‪.‬‬
‫הכנתי תוכנית משק פרספקטיבית לשבע שנים עבור הקיבוץ‪ ,‬שמטרתה‬
‫הייתה להגיע לניצול מקסימלי של שטחי החקלאות‪ ,‬כמות המים וכוח אדם‪,‬‬
‫‪73‬‬
‫ולהגיע למרב הרווחים‪ .‬בתוכנית הזאת השתמשו מרכזי המשק שבאו אחרי‪,‬‬
‫כשנתבקשו להציג תוכניות למוסדות שונים‪.‬‬
‫חשבתי אז‪ ,‬וכן גם היום‪ ,‬שלא באנו‬
‫לקיבוץ רק כדי "להפריח את‬
‫השממה"‪ ,‬אלא עלינו גם לדאוג‬
‫לחֶ ברה ולרווחת הפרט‪ .‬אחת‬
‫הנקודות הכאובות באותה תקופה‬
‫היו נסיעות לחו"ל‪ ,‬שהתאפשרו רק‬
‫לאלה שנהנו ממקורות חוץ‪.‬‬
‫ביוזמתי הכנסנו לראשונה לתקציב‬
‫השנתי סעיף שאיפשר למספר‬
‫חברים‪ ,‬מדי שנה‪ ,‬לנסוע לטיול‬
‫בחו"ל על חשבון הקיבוץ‪.‬‬
‫אחרי סיום תפקידי בריכוז משק‪,‬‬
‫מילאתי מתוך עיקרון‪ ,‬תורנות‬
‫הגשה בחדר האוכל‪ ,‬עבודה‬
‫שלא הייתה מבוקשת‪ ,‬בלשון המעטה‪ ,‬על ידי חברים‪.‬‬
‫לאחר התפקידים שמילאתי עד כה‪ ,‬הרגשתי‪ ,‬שמיציתי את עצמי והייתי זקוק‬
‫ל"תידלוק"‪ ,‬כלומר להשלמת השכלתי הכלכלית‪ .‬פניתי לקיבוץ ולשמחתי‪,‬‬
‫נעניתי בחיוב‪ .‬שוב יצאתי למדרשת רופין לשנה‪ ,‬לקורס מינהל עסקים‪,‬‬
‫שהיה המשכו של קורס מרכזי משק‪ ,‬שלמדתי בו בעבר‪ .‬הלימודים היו‬
‫מאד אינטנסיביים והוסיפו לי הרבה‪ .‬בקורס השתתפו עוד שני חברים‬
‫מיחיעם‪ .‬במשך שנת הלימודים‪ ,‬שמרתי על קשר עם המפעל ובימי שישי‬
‫עסקתי בשיווק באיזור חיפה‪.‬‬
‫‪74‬‬
‫מנהל שיווק במעדני יחיעם‬
‫לאחר הלימודים חזרתי להיות משווק של המפעל ועם התפתחותו והגדלת‬
‫מספר המשווקים התמניתי למנהל השיווק‪ .‬בתפקיד זה הצלחתי להרחיב את‬
‫השוק של מוצרי המפעל‪ .‬באותו זמן קמו החנויות הסקטוריאליות לעובדי‬
‫מפעלים כמו‪ :‬אגד‪ ,‬כור‪ ,‬חברת חשמל‪ ,‬וכו'‪ ,‬שקנו את מוצרינו‪ .‬בנוסף לזה‬
‫זכינו גם במכרזים עבור צה"ל‪.‬‬
‫באחת הנסיעות שלי‬
‫של‬
‫שיירה‬
‫ראיתי‬
‫"יוניפיל" נכנסת לתנובה‬
‫בנהרייה‪ .‬חשבתי לעצמי‬
‫שהם בוודאי ישמחו‬
‫להכיר גם את המוצרים‬
‫שלנו‪ .‬נסעתי אחרי‬
‫המכוניות עד לתנובה‬
‫ובאמצעות הסניף של‬
‫תנובה (שהסכים שהתשלומים יהיו דרכם)‪ ,‬יצרתי איתם קשר‪ ,‬הזמנתי אותם לבקר‬
‫במפעל וכך נהיינו גם ספקים של כוחות "יוניפיל"‪ .‬לאחר שמנהל המפעל‪,‬‬
‫אבוש גנז נאלץ מסיבות בריאותיות לסיים את תפקידו‪ ,‬נבחרתי לנהל את‬
‫"מעדני יחיעם"‪.‬‬
‫מנהל מפעל מעדני יחיעם‬
‫הצטערתי לעזוב את ניהול השיווק כי מצאתי עניין בתחום הזה‪ ,‬אבל מצד‬
‫שני‪ ,‬ניהול המפעל קסם לי וראיתי בו אתגר‪ .‬ניהלתי את המפעל ארבע‬
‫שנים‪ .‬אפרט רק כמה דברים שנעשו בתקופת ניהולי‪ .‬ראשית‪ ,‬הרחבנו את‬
‫המפעל והוא הוכפל בהיקפו‪ .‬הפכנו להיות גורם רציני בתעשיית מוצרי‬
‫הבשר בארץ‪ .‬הוכרנו על ידי משרד הבריאות האמריקאי והתחלנו לייצא‬
‫לארצות הברית ולצרפת‪ .‬נוסף לכך קלטנו וטרינר קבוע למפעל‪ .‬הבעיה‬
‫‪75‬‬
‫העיקרית בתקופתי הייתה‪ ,‬התמודדות עם אינפלציה של ‪ ,411%‬שהיתה בארץ‬
‫בשנות ה‪.81-‬‬
‫אני שמח לציין בכל הצניעות‪ ,‬שאפילו במצב הזה המפעל היה רווחי ותרם‬
‫תרומה רצינית לקיבוץ‪ .‬אחרי ארבע שנים מאומצות שוב חזרתי להגשה‬
‫בחדר האוכל‪.‬‬
‫קטע מצולם מעלון המפעל‬
‫באותו הזמן יחיעם התבקש על ידי ה"קיבוץ הארצי" לשלוח פעיל לתפקיד‬
‫מנהל סניף "מוצרי תכן" בחיפה‪" .‬מוצרי תכן" הייתה חברת שיווק של‬
‫קיבוצי הקבה"א‪ .‬הציעו לי את התפקיד והחלטתי לנסות‪ .‬הוזמנתי לראיון‬
‫אצל הנהלת מוצרי תכן והתקבלתי‪ .‬מילאתי תפקיד זה במשך שנתיים‪,‬‬
‫שבסיומן חזרתי לעבודה בקיבוץ‪.‬‬
‫בשלב זה הוחלט ב"מעדני יחיעם" להפריד את הגזברות של המפעל מזו‬
‫של הקיבוץ‪ .‬נכנסתי לתפקיד גזבר המפעל‪ .‬מילאתי תפקיד זה תקופה‬
‫מסוימת‪ ,‬עד שהתחלף מנהל המפעל ונעשה ארגון מחדש של התפקידים‬
‫‪76‬‬
‫השונים‪ .‬במסגרת ההתארגנות החדשה לא נמצא לי תפקיד מתאים לשביעות‬
‫רצוני וסיימתי את עבודתי ב"מעדני יחיעם"‪.‬‬
‫הנשיא יצחק נבון מבקר בביתן של "מעדני יחיעם"‬
‫בתערוכת מזון בתל‪-‬אביב‬
‫רכז תחבורה‬
‫בשנים אלו כבר הייתי גימלאי על פי הגיל‪ ,‬אבל באותה תקופה לא היה‬
‫מושג כזה בקיבוץ‪ .‬הוותיקים (ה"גימלאים") המשיכו לעבוד‪ ,‬אם כי פחות‬
‫שעות ביום‪ .‬מרכז המשק הציע לי לקבל על עצמי את ריכוז התחבורה‬
‫בקיבוץ‪ .‬לאחר התלבטויות נעניתי לבקשתו ונהייתי רכז תחבורה‪.‬‬
‫מצב הרכבים בקיבוץ לא היה טוב‪ .‬עדיין לא היו רכבים פרטיים בידי‬
‫החברים והדרישות לרכב היו רבות‪ .‬קשה היה לעמוד בכל ההזמנות ולהחזיק‬
‫את הרכבים הישנים במצב סביר‪ .‬הצלחתי לשכנע את גזבר הקיבוץ לחדש‬
‫את מצבת הרכבים‪ .‬נפלה לידינו הזדמנות ובאמצעות התנועה קנינו בבת‬
‫אחת שלושה "פיאט פונטו"‪ .‬זה רכב פשוט‪ ,‬ששימש אותנו נאמנה‪ .‬כדי‬
‫‪77‬‬
‫להמחיש זאת‪ ,‬אני יכול לספר‪ ,‬שבמשך ‪ 1‬השנים שהחזקנו אותם‪ ,‬כל אחד‬
‫"עשה" מעל מאתיים אלף קילומטר‪ .‬לאחר מכן עברנו לרכבים יותר גדולים‬
‫ויותר טובים‪.‬‬
‫עסקתי בריכוז תחבורה שנים רבות‪ ,‬בהן טיפלתי גם בתחזוקת הרכבים וגם‬
‫בסידור תחבורה יום‪-‬יומי‪ .‬היחס המזלזל של ציבור החברים לרכוש המשותף‬
‫הקשה עלי מאד וביקשתי להשתחרר מהתפקיד‪ .‬תחילה הוסיפו לעזרתי עוד‬
‫חבר‪ ,‬שעסק בסידור היומי‪ .‬אני המשכתי רק לתחזק את הרכבים‪ .‬עם‬
‫המעבר לקיבוץ המשתנה ("השינוי")‪ ,‬הופיעו רכבים פרטיים רבים ומספר‬
‫כלי הרכב בבעלות הקיבוץ הצטמצם‪ .‬מנהל הקהילה החדש‪ ,‬דוד שדה‪ ,‬הגיע‬
‫למסקנה שמספיק שרק אדם אחד יעסוק בתחבורה ואני סיימתי את תפקידי‪.‬‬
‫עבודתי במינהלה‬
‫בד בבד עם סיום תפקידי בתחבורה‪ ,‬מנהל הקהילה הציע לי להצטרף‬
‫במשרה חלקית‪ ,‬כעובד מינהלה‪ .‬הצורך בתפקיד זה נבע מכך‪ ,‬שהוא עצמו‬
‫עבד במשרה חלקית ולא נמצא בקיבוץ ביתר ימי השבוע ונותרו תחומים‬
‫לא מטופלים‪ .‬עבדתי איתו בשיתוף פעולה פורה כשנתיים‪ ,‬והמשכתי‬
‫בתפקיד זה גם עם המנהלים שבאו אחריו‪ .‬זו הייתה תקופה רבת שינויים‬
‫ופעילות בקיבוץ‪ ,‬קביעת דפוסים חדשים‪ ,‬כאשר הקיבוץ עובר להפרטות‬
‫ושינויים ארגוניים‪.‬‬
‫על רקע בית המנהלה‬
‫‪78‬‬
‫עבורי הייתה זו תקופה מעניינת במיוחד‪ .‬הרגשתי שתרמתי בפעילותי‬
‫לעיצוב דמותו של הקיבוץ המתחדש‪ ,‬וגם זכיתי להערכה מהציבור‪.‬‬
‫עם כתיבת שורות אלה אני כבר גימלאי "במשרה מלאה"‪ ,‬מאחר שהודעתי‬
‫על סיום עבודתי במינהלה‪ .‬בעלון הקיבוץ מתאריך ‪ 28/22/21‬הופיעה‬
‫ההודעה הבאה‪:‬‬
‫יחד איתי סיימו את תפקידם גם מנהל הקהילה אברהם רוזנקיאר ויו"ר‬
‫העסקים צביקה רמות‪ .‬ב – ‪ 11/21/21‬התקיימה מסיבת פרידה לשלושתנו‪,‬‬
‫שנערכה במועדון לחבר ברוב עם והושמעו דברי ברכה ופרידה של כל‬
‫הנוגעים בדבר‪.‬‬
‫נושא דברים במסיבה‬
‫‪79‬‬
‫חוה ילון‪ ,‬בשם המנהלה‪ ,‬התייחסה בדברי ברכתה לכל אחד מהמסיימים‪.‬‬
‫אני מביא את הקטע מדבריה המתייחס אלי‪:‬‬
‫"נלך לפי הגיל ונודה קודם כל ליוסף‪:‬‬
‫אינני יודעת עדיין איך מנהלי הקהילה בעתיד יוכלו‬
‫להסתדר בלעדיך‪ .‬אתה הרי לקחת מהם חלק גדול‬
‫מהעבודה הטכנית שהייתה כרוכה בניהול הקהילה‪.‬‬
‫בהתחלה היו אלה כל ענייני החצר‪ ,‬ענייני חדר האוכל‪,‬‬
‫כשהיה עוד קיים‪ ,‬המחסנים השונים‪ ,‬בכל אלו ובעוד‬
‫נושאים רבים היית מעורב לפני שמורדו נכנס לתפקידו‪.‬‬
‫גם אחר כך עזרת לאברהם בהרבה דברים‪ .‬אתה היית‬
‫אחראי על כל הקניות עבור הקהילה‪ ,‬חילקת את מתנות‬
‫החג‪ ,‬היית נהג בעת הצורך וגם עם החוש הטכני‬
‫והנכונות המתמדת שלך לעזור‪ ,‬תמיד היה לנו אל מי‬
‫לפנות כאשר מנעול לא נפתח או "שדכן" היה תקוע‬
‫ואתה תיקנת לנו הכל‪ .‬וכל מה שעשית ‪ -‬עשית‬
‫בדייקנות ובאחריות‪ .‬תמיד אפשר היה לסמוך עליך‬
‫שהעבודה תתבצע ללא דופי‪.‬‬
‫להבדיל‬
‫מבעלי‬
‫תפקידים‬
‫אחרים‬
‫‪ -‬אתה‬
‫תמיד‬
‫היית‬
‫למשרדי‬
‫נוכח‪ .‬לכן גם שימשת לי ולרבים אחרים שבאו‬
‫המנהלה‪ ,‬אוזן קשבת וכתף תומכת כאשר היינו‬
‫מתוסכלים ואובדי עצות מסיבה כלשהי‪ .‬תרמת ביחד עם‬
‫ָשני לאווירה הנעימה ששררה במינהלה‪.‬‬
‫על כל אלה הרבה תודות לך יוסף‪ .‬אני סומכת עליך‬
‫שתדע למלא את הזמן החופשי שברשותך בתוכן ואני‬
‫מאחלת לך הרבה בריאות ונחת"‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫לאחר סיום הברכות ניתנה רשות הדיבור למסיימים‪ ,‬ואני בתורי אמרתי את‬
‫הדברים הבאים‪ ,‬שבעצם מסכמים את שנות עבודתי בקיבוץ‪:‬‬
‫"ערב טוב לכולם !‬
‫בניגוד לשני חברי המכובדים המסיימים היום את תפקידם‬
‫הנוכחי‪ ,‬אני מסיים היום לא רק ‪ 7‬שנים במינהלה‪ ,‬אלא‬
‫‪ 66‬שנות עבודה‪ ,‬מאז גויסתי לעבודת כפייה ב‪ 4411-‬ע"י‬
‫אני מרגיש‬
‫כאילו‬
‫רק‬
‫היום‬
‫אני הופך‬
‫הצבא ההונגרי‪.‬‬
‫להיות גימלאי‪.‬‬
‫מאז ועד היום‪ ,‬ובעיקר מאז בואי ליחיעם ב‪,4414-‬‬
‫השתדלתי לתרום את מלוא יכולתי לקיבוץ יחיעם ולקדמו‬
‫ממרכּ ז עדר הבקר‪ ,‬דרך‬
‫ַ‬
‫בכל תפקיד שמילאתי‪ .‬החל‬
‫התפקידים‪ :‬אקונום‪ ,‬סדרן עבודה‪ ,‬מרכז משק‪ ,‬משווק‪ ,‬מנהל‬
‫"מעדני יחיעם"‪ ,‬רכז תחבורה ועד עבודתי במינהלה‪ .‬בכל‬
‫ראיתי עצמי‬
‫התפקידים‪ ,‬נוסף להיבט הכלכלי שלהם‪,‬‬
‫כמשרת ציבור המחויב לדאוג לרווחת הפרט והכלל‪.‬‬
‫ָ‬
‫מאז שדוד שדה הזמין אותי לעבוד איתו במינהלה‪ ,‬עבדתי‬
‫בשיתוף פעולה מלא איתו‪ ,‬עם צביקה‪ ,‬עם אברהם ועם‬
‫כל עובדי המינהלה‪ .‬בהזדמנות זו אני רוצה להודות להם‬
‫ולומר שהיה לי מעניין לעבוד איתם ולהיות שותף לעיצוב‬
‫דמותו של הקיבוץ המתחדש‪ .‬לא תמיד הסכמנו‪ ,‬ואם‬
‫לפעמים נאמרו‬
‫להתנצל על כך‪.‬‬
‫דברים‬
‫בלהט הוויכוח‪,‬‬
‫חריפים‬
‫אני‬
‫רוצה‬
‫ולשני על האווירה הטובה‬
‫ָ‬
‫תודה מיוחדת גם לחווה‬
‫ולשני‬
‫בעבודת המינהלה‪ .‬לאברהם ולצביקה המסיימים‪,‬‬
‫המנהלים החדשים נירה ויהודה‪ ,‬אני רוצה לאחל מקרב‬
‫הצלחה בתפקידיהם החדשים"‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫לב‬
‫משפחה‬
‫המשפחה שלנו‬
‫סיפרתי עד כאן על קורות חיי האישיים והמקצועיים‪ ,‬אך לא עברתי את כל‬
‫הדרך הארוכה הזאת לבד‪ .‬הייתה לצידי משפחה יקרה ותומכת‪ ,‬שהקמתי עם‬
‫דליה ביחיעם והיא מלווה אותי עד היום‪.‬‬
‫אני זוכר היטב את יום נישואינו ב‪ 11/21/2952-‬בנהריה‪ .‬דליה ואני ירדנו‬
‫בג'יפ בשעות אחר הצהרים עם חברינו אפרה נדב והמזכיר הטכני‬
‫המיתולוגי של הקיבוץ פפה (אליעזר פרידמן ז"ל)‪ ,‬לבית הכנסת בנהרייה‪.‬‬
‫הרב קלר ערך את טקס הנישואים‪ .‬הטקס היה צנוע ולא עשינו מסיבה‬
‫גדולה‪ .‬כך היה כמקובל בקיבוץ באותה תקופה‪.‬‬
‫אבל הסיפור התחיל הרבה לפני זה‪ .‬הכרתי את דליה בקיבוץ יחיעם‬
‫ונרקם בינינו רומן‪ .‬מצאנו שפה משותפת‪ ,‬למרות שבאנו מעולמות שונים‪.‬‬
‫אחרי זמן קצר דליה יצאה לתקופת הדרכה בתנועת "השומר הצעיר"‬
‫ברמת‪-‬גן והאהבה בינינו פרחה דרך מכתבים ופגישות‪ ,‬כאשר דליה הגיעה‬
‫לביקורים ביחיעם‪.‬‬
‫קטע מתעודת הנישואין‬
‫‪82‬‬
‫מאז שנחשפתי לציונות והתחלתי להכיר "צברים" ילידי הארץ‪ :‬בהונגריה ‪-‬‬
‫את חיים גורי‪ ,‬באיטליה‪ ,‬ב"עליה ב" ‪ -‬את המדריכים שהגיעו מהארץ‪,‬‬
‫שאפתי להיות כמוהם ולפחות דומה להם‪ .‬כשהזדמן לי להכיר את דליה‪,‬‬
‫היה לי קל מאד להתאהב בה ולהקים איתה משפחה‪ .‬התקבלתי על ידי‬
‫הוריה יעקב ורחל וכל בני משפחתה בחמימות ובזרועות פתוחות וזה‬
‫בהחלט נעם לי מאד‪ ,‬כי לי לא היו קרובים בארץ‪ .‬האהבה‪ ,‬החברות‪,‬‬
‫והתמיכה אחד בשני קיימים עד היום‪ ,‬ומחזיקים מעמד כבר למעלה‬
‫מחמישים שנה‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫כעבור שנה‪ ,‬ב‪ 8.21.57 -‬נולדה ּבִ תנו הבכורה הדס‪ .‬התנאים היו קשים‪ ,‬גרנו‬
‫בצריף ללא מים זורמים וללא שירותים‪ .‬היינו ממש חלוצים‪.‬‬
‫התחילה תקופה חדשה בחיי‪ ,‬נהייתי אב ואנחנו נהיינו הורים לילדה חמודה‬
‫ויפה‪ .‬קשה לתאר את האושר שמילא את ליבי‪ .‬לאחר אובדן רוב משפחתי‬
‫בשואה‪ ,‬שאפתי למשפחה ולילדים משלי וכאשר זה התגשם‪ ,‬נוסף לאושר‬
‫בהיותי אבא‪ ,‬הרגשתי את האחריות הגדולה שנפלה עלי‪ .‬ההרגשה הזאת‬
‫מלווה אותי עד היום‪ :‬למרות שילדי כבר גדלו‪ ,‬אני עדיין דואג להם‪.‬‬
‫היינו הורים צעירים ומאושרים אבל ללא ניסיון ובוודאי עשינו בחינוכה של‬
‫הדס את כל השגיאות האפשריות‪ .‬אבל בכל זאת הדסי הצליחה לגדול‬
‫לילדה חמודה‪ ,‬מוכשרת ומאושרת‪.‬‬
‫ורד ּבִ תנו השנייה נולדה במזל טוב כעבור שלוש שנים‪ ,‬ב‪ .8.2.22-‬כבר היינו‬
‫הורים קצת יותר מנוסים וגרנו בבנין עם מטבחון ושירותים ויכולנו לתת‬
‫לילדינו תנאים משופרים יותר‪ .‬פיתחנו הווי משפחתי עם "ארוחות ארבע"‪,‬‬
‫משחקים‪ ,‬סיפורים לפני השינה ועוד‪.‬‬
‫גם ורד הייתה ילדה מוכשרת ויפה‪,‬‬
‫והסבה לנו אושר ושמחה‪ .‬נהגנו לצאת‬
‫מדי שנה לחופשה בתל‪-‬אביב עם הדס‬
‫וורד‪ ,‬בדירה שהקיבוץ העמיד‬
‫לרשות החברים ומדי פעם גם נסענו‬
‫לצפת לבקר את הסבים (ההורים של‬
‫דליה)‪.‬‬
‫סבא יעקב היה נוסע לרגל עבודתו‬
‫במע"ץ ברחבי הגליל ולקח אותנו איתו‬
‫לטיולים בגליל העליון‪ ,‬בחורשת טל‬
‫ובכינרת‪ .‬בתום יום העבודה היינו‬
‫חוזרים לצפת‪ ,‬ליהנות מהמאכלים‬
‫עם הסבים יעקב ורחל בצפת‬
‫הטעימים של סבתא רחל‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫הרגשנו רצון להרחיב שוב את משפחתנו‪ .‬בסתר ליבי ציפיתי הפעם ל"יורש‬
‫עצר" בן זכר‪ ,‬שימשיך את השושלת למשפחת נטר‪.‬‬
‫ניצן‪ ,‬בן הזקונים שלנו נולד שש שנים אחרי ורד‪ ,‬ב‪ .11.22.22 -‬הסעתי את‬
‫דליה ללדת בבית החולים בנהריה בלילה‪ ,‬בטנדר היחיד שהיה אז ברשות‬
‫הקיבוץ ומבית החולים נשלחתי הביתה‪ .‬באותו זמן לא היה נהוג שהאבות‬
‫יהיו נוכחים בלידה‪ .‬ביחיעם היה רק טלפון אחד וגם הוא לא תמיד פעל‪.‬‬
‫למחרת בבוקר רציתי לטלפן לבית החולים‪ ,‬לשאול האם דליה כבר ילדה‬
‫ומה מין הילוד ולאכזבתי הרבה הטלפון היה משותק‪ .‬הייתי זקוק באופן‬
‫דחוף לרכב כדי לנסוע‬
‫לבית החולים וראיתי את‬
‫אלי הררי‪ ,‬שעבד אז‬
‫במחלקת הבניה‪ ,‬נכנס‬
‫לטנדר שלו‪ .‬הוא היה‬
‫בדרכו לנצרת לצורך‬
‫עבודתו‪.‬‬
‫הסברתי לו את מצבי‪.‬‬
‫הוא יצא מהאוטו ונתן לי‬
‫אותו‪ .‬אני זוכר לו את זה‬
‫לטובה עד היום‪ .‬הגעתי‬
‫לבית החולים ודליה אמרה‬
‫לי‪" :‬בן!"‪.‬‬
‫נתתי לה נשיקה ומיהרתי‬
‫הביתה להחזיר לאלי את‬
‫הטנדר‪ .‬הייתי אז סדרן‬
‫עבודה והדבר הראשון‬
‫שעשיתי‪ ,‬הלכתי למשרד‬
‫ניצן בן‪-‬הזקונים מצטרף למשפחה‬
‫שלי וכתבתי פתק ללוח‬
‫המודעות‪" :‬אף על פי כן בן!!!"‬
‫‪85‬‬
‫הפתק המקורי עדיין קיים‪ ,‬הודות לאברי סלע ז"ל ששמר כל פתק בארכיון‬
‫הקיבוץ‪.‬‬
‫כאן המקום לומר כמה מילים על החינוך המשותף‪ ,‬שילדינו גדלו והתחנכו‬
‫בו‪ .‬כיום נשמעים ונכתבים הרבה דברי ביקורת וזיכרונות של בוגרי החינוך‬
‫המשותף‪ ,‬שחלקם מתארים אותו באור לא מחמיא במיוחד‪ ,‬כל אחד על פי‬
‫ניסיונו האישי‪ .‬עלי לומר‪ ,‬שגם לי היו ספקות מסוימים בקשר ללינה‬
‫המשותפת‪ ,‬אבל חשוב לראות את הנושא בהקשר של התקופה‪ .‬חשוב לי‬
‫להגיד‪ ,‬שדליה ואני השתדלנו לתת לילדים את המיטב שיכולנו‪ .‬נהגנו לבלות‬
‫במשותף כמה שעות ביום‪ ,‬מה שנקרא היום "זמן איכות"‪ .‬שעות אלו היו‬
‫מוקדשות נטו לילדינו ובהן גם חיזקנו את הקשר המשפחתי‪ ,‬גם בילינו יחד‬
‫בשיחות‪ ,‬משחקים‪ ,‬טיולים וסיפורים‪ ,‬לפי ההתעניינות של כל אחד מהם‪.‬‬
‫ליווינו את גידולם והתפתחותם של ילדינו בדאגה ובאהבה‪ ,‬עד סיום חוק‬
‫לימודיהם ואחר כך בשירותם הצבאי‪ .‬במשך השנים‪ ,‬גם החינוך הקיבוצי וגם‬
‫"מסלול הצעירים" שלאחר השחרור מהצבא‪ ,‬עברו שינויים רבים‪ .‬אבל‬
‫המרכיבים של ה"מסלול" היו דומים‪ :‬תחילה השתלבו הבנים בעבודה בקיבוץ‬
‫ואחר כך יצאו לטיול בחו"ל‪ ,‬חופש‪ ,‬לימודים ‪ -‬כל אחד על פי רצונו‬
‫והתעניינותו‪.‬‬
‫הדס שירתה בצבא במפקדת הנח"ל ולאחר שחרורה עבדה תחילה בקיבוץ‬
‫ויצאה לאחר מכן ללימודי מחשב בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫ורד יצאה לאחר סיום י"ב לשנת לימודים בגבעת חביבה בקורס מזרחנות‬
‫ולימוד השפה העַּ רבית‪ ,‬שלאחריו התגייסה ושירתה במודיעין‪ .‬לאחר‬
‫שחרורה חזרה לקיבוץ ונשלחה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫היא עבדה לאחר סיום לימודיה כמורה ומחנכת בקיבוץ‪.‬‬
‫ניצן שירת בצבא בשלישות‪ ,‬עבד לאחר שחרורו במטע הבננות ולאחר שנת‬
‫חופש בארץ ובחו"ל יצא ללימודי מינהל עסקים במדרשת רופין‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫משפחתנו התרחבה עם נישואיה של הדס ליוסי פלד‪ ,‬בטקס ומסיבה רבת‬
‫רושם‪ ,‬משותפת לעוד כמה זוגות בקיבוץ‪ .‬לאחר נישואיהם הם למדו יחד‬
‫בתל‪-‬אביב‪ :‬הדס‪ ,‬כאמור‪ ,‬למדה לימודי מחשב ויוסי למד בסמינר הקיבוצים‪.‬‬
‫הוא עבד כמה שנים בקיבוץ כמורה לספורט ומדריך נוער ואח"כ השלים‬
‫את השכלתו בבית‪-‬ברל ובאוניברסיטת חיפה במינהל החינוך‪.‬‬
‫ילדינו לא נשארו חברי קיבוץ ופנו כל אחד לדרכו‪ .‬ורד עלתה לירושלים‪,‬‬
‫השלימה את לימודיה לתואר ראשון ושני בלשון עברית והיא מלמדת לשון‬
‫לבגרות וגם עובדת ברשת "סטימצקי"‪ .‬ניצן עבר לתל‪-‬אביב‪ ,‬גם הוא השלים‬
‫את לימודיו לתואר שני בכלכלה ומינהל עסקים ועובד כיום בבנק לאומי‬
‫במחלקת עסקים‪.‬‬
‫הדס ויוסי הביאו לנו את שני נכדינו האהובים תמיר ודור‪ ,‬שנולדו שניהם‬
‫ביחיעם וגרמו לנו הרבה אושר‪ .‬ליווינו את גידולם בשנות ילדותם‬
‫הראשונות בקיבוץ ונהנינו לבלות איתם ולעקוב אחרי התפתחותם‪ .‬גם הם‬
‫לא נשארו בקיבוץ‪ ,‬אבל לשמחתנו הם גרים קרוב אלינו במצפה הילה בגליל‬
‫המערבי‪ .‬הדס עובדת כיום במפעל "מעדני יחיעם" בהנהלת חשבונות ואנחנו‬
‫מתראים לעיתים קרובות‪ .‬יוסי השלים לימודי דוקטורט‪ ,‬והוא עוסק בייעוץ‬
‫חינוכי ופעיל בעמותת "הדרך" לגמילה מסמים‪.‬‬
‫‪87‬‬
‫תמונות מהאלבום – תקופת בחיי המשפחה‬
‫על הדשא‬
‫‪88‬‬
‫במחנה ל"ג בעומר‬
‫הווי משפחתי‬
‫‪89‬‬
‫ה"הון" שלנו‪ :‬הדס‪ ,‬ורד‪ ,‬ניצן‬
‫‪91‬‬
‫נישואי הדס ויוסי‬
‫"הרי את מקודשת"‬
‫‪91‬‬
‫אנחנו הופכים לסבים‬
‫עם תמיר – נכדנו הבכור‬
‫בבר המצווה‬
‫תמיר והמחשב‬
‫כיום סטודנט במכללת תל‪-‬חי‬
‫‪92‬‬
‫עם נכדנו דור‬
‫בבר המצווה‬
‫טיול באמריקה‬
‫הדרומית‬
‫‪93‬‬
‫דליה והבנות‬
‫מנגל על הדשא‬
‫‪94‬‬
‫חידוש הקשר עם משפחתי בהונגריה‬
‫מאז עלייתי לארץ‪ ,‬הקשר עם אחותי היה רופף מאוד והתקיים לעיתים‬
‫רחוקות דרך מכתבים‪ .‬התרשמתי שהיא חששה מאוד לשמור על קשר איתי‪,‬‬
‫עקב יחסו של המשטר הקומוניסטי לישראל וליהדות‪ .‬לימים נודע לי‬
‫שבעלה לא היה יהודי ולכן הם לא קיימו בביתם אורח חיים יהודי‪ .‬היא‬
‫גם לא סיפרה לבנותיה על משפחתה ועל קורותיה בתקופת השואה‪.‬‬
‫הייתה לי גם דודה‪ ,‬אחותה של אמי ששמה בורישקה‪ ,‬אשר היתה חניכת‬
‫"השומר הצעיר" בהונגריה‪ .‬היא עלתה לארץ ישראל בשנת ‪ 2912‬והייתה‬
‫ממקימי קיבוץ מעברות‪ .‬היא לא עברה את המלחמה ואת השואה באירופה‪,‬‬
‫אבל בהיותה קומוניסטית בהשקפתה היא חזרה להונגריה ב‪ .2947-‬פגשתי‬
‫אותה ואת משפחתה בהונגריה עוד לפני עלייתי לארץ ואז גם נפרדתי‬
‫ממנה‪ .‬עם בורישקה היה לי קשר מכתבים רצוף במשך כל השנים‪ ,‬אבל לא‬
‫יכולנו להיפגש עקב הגבלות המשטר‪.‬‬
‫בפגישה עם בורישקה‬
‫‪95‬‬
‫ההזדמנות לפגישה מחודשת עם משפחתי נוצרה כאשר נפתחו שערי‬
‫הונגריה לביקור ישראלים בשנת ‪ .2984‬בורישקה יזמה את הביקור שלי‬
‫ושל דליה‪ ,‬סידרה לנו אישור כניסה דרך וינה וגם שכרה למעננו חדר‬
‫לשבועיים בבודפשט‪ .‬היא כבר הייתה באותו זמן אלמנה וגרה בדיור מוגן‬
‫יוקרתי מאוד ל"ותיקי המפלגה הקומוניסטית"‪.‬‬
‫הפגישה הייתה מאוד מרגשת‪ .‬במשך שבועיים בילינו יחד כל יום וטיילנו‬
‫בבודפשט וסביבתה‪ .‬הכרנו גם את בתה ומשפחתה‪ .‬בורישקה קבעה לנו‬
‫פגישה למחרת היום עם אחותי אגי‪ ,‬שגם היא הייתה אלמנה באותו זמן‪.‬‬
‫הגענו למסעדה שבה נערכה הפגישה וברגע שאגי הופיעה בפתח מיד‬
‫זיהיתי אותה‪ ,‬למרות ‪ 17‬השנים שעברו מאז פגישתנו האחרונה‪ .‬התחבקנו‬
‫בהתרגשות‪ ,‬שוחחנו‪ ,‬בכינו‪ ,‬ובילינו יחד עד שעות הערב‪ .‬קיבלתי חיזוק‬
‫להרגשתי‪ ,‬שאגי עדיין חוששת מגילוי קשר כלשהו לישראל והיא אפילו לא‬
‫סיפרה למשפחתה על הביקור שלנו בהונגריה‪ .‬נפגשנו איתה גם למחרת‬
‫ובילינו יחד עד הצהרים ואז היא נסעה מבלי להזמין אותנו אליה ומבלי‬
‫להפגיש אותנו עם שתי בנותיה‪.‬‬
‫פגישה עם אגי לאחר ‪ 17‬שנים‬
‫‪96‬‬
‫במשך השבועיים שהיינו בהונגריה היא לא יצרה איתנו קשר נוסף‪ .‬הדבר‬
‫הזה היה לי קשה מנשוא‪.‬‬
‫כעבור שש שנים ב‪ 2991-‬עמדנו לטוס לארצות הברית לטיול ולביקור‬
‫קרובים‪ .‬יום לפני יציאתנו קיבלתי מכתב מפתיע מהונגריה‪ ,‬מאחת הבנות‬
‫של אחותי ששמה קטה )‪ . (Kata‬כפי שסיפרתי‪ ,‬לא הכרנו אותה בביקורנו‬
‫הראשון בהונגריה‪ .‬במכתב‪ ,‬קטה מספרת שמצאה את הכתובת שלי במקרה‬
‫אצל אמה והחליטה ליצור איתי קשר‪ ,‬ללא ידיעת אמה‪ .‬היא ידעה שיש לה‬
‫דוד בישראל ולא הבינה למה אחותי הסתירה אותי מפניה‪ .‬המכתב היה‬
‫מלא שאלות‪ .‬היא סיפרה על עצמה ועל משפחתה והביעה את רצונה העז‬
‫ליצור איתי קשר‪ .‬מצד אחד שמחתי מאוד מאוד ומצד שני הייתי נרגש‬
‫ומבולבל‪ .‬עניתי לה בקצרה עוד באותו ערב‪ ,‬והבטחתי שעם שובי מארה"ב‬
‫אענה לה בהרחבה‪ .‬כמובן שהבעתי גם את רצוני ביצירת הקשר איתה‪.‬‬
‫התכתבנו באינטנסיביות במשך כשנה‪ ,‬שבמהלכה קטה סיפרה לאימה על‬
‫ההתכתבות בינינו‪ .‬היא הזמינה אותנו (אותי ואת דליה) לביקור נוסף‬
‫בהונגריה‪.‬‬
‫נסענו ב – ‪ 2991‬להונגריה‪ .‬קטה ובעלה פגשו אותנו בשדה התעופה וכולנו‬
‫נסענו לבית של אחותה יודית )‪ (Judit‬ומשפחתה‪ .‬הם ביקשו ממני להשלים‬
‫את התמונה על תולדות משפחת נטר בהונגריה‪ .‬הם היו צמאים לדעת‬
‫הכל‪ ,‬כולל על תקופת השואה‪ ,‬מה שאגי לא סיפרה להם‪.‬‬
‫למעשה קטה ביוזמתה החזירה לי את משפחתי בהונגריה ואין לי מילים‬
‫להודות לה על כך‪ .‬מאז אנחנו שומרים על קשר נהדר בטלפון ובאמצעות‬
‫האינטרנט‪ ,‬היא ומשפחתה ביקרו אצלנו כבר פעמַּ יים וגם אנחנו ביקרנו‬
‫מספר פעמים בהונגריה‪.‬‬
‫גם עם אגי התפתחו יחסים חמים של אח ואחות‪ ,‬אבל אי אפשר כמובן‬
‫‪97‬‬
‫להחזיר את השנים הארוכות שהיינו מנותקים זה מזו‪ .‬לצערי אגי התאלמנה‬
‫לפני שנים רבות ולא הספקתי להכיר את בעלה‪.‬‬
‫בביקורנו השני בהונגריה‬
‫עם אגי‬
‫עם בנותיה של אגי‪ :‬קטה ויּודית‬
‫‪98‬‬
‫"טיול שורשים" בהונגריה‬
‫ולנכדי על ילדותי בהונגריה‪ ,‬אבל תמיד‬
‫ַּ‬
‫לילדי‬
‫ַּ‬
‫במשך השנים הרביתי לספר‬
‫שאפתי להראות להם את המקומות בהם גדלתי‪ ,‬ולהפגיש אותם עם אחותי‬
‫ומשפחתה‪.‬‬
‫ואכן בשנת ‪ 1111‬זכיתי להגשים את שאיפתי וערכנו "טיול שורשים"‬
‫בהונגריה עם שלושת ילדינו ונכדנו הצעיר דור (תמיר לצערי לא הצטרף‬
‫עקב שירותו הצבאי)‪.‬‬
‫הטיול הזה היה חוויה מרגשת לכל המשפחה‪ .‬בילינו יחד כשמונה ימים‬
‫וביקרנו בכל מחוזות ילדותי‪ .‬זו הייתה הזדמנות לילדי להכיר את כל בני‬
‫המשפחה בהונגריה‪ :‬פגשנו את אחותי אגי‪ ,‬את בנותיה קטה ויודית‪ ,‬בני‬
‫זוגן וילדיהן (נכדיה של אחותי)‪ ,‬וגם את הנין הצעיר שלה‪.‬‬
‫את מסע השורשים התחלנו בבודפשט וסביבתה שבה למדתי בכיתות‬
‫הראשונות של בית הספר‪ .‬ילדינו התרשמו מאוד מיופייה של העיר ומשפע‬
‫האתרים המעניינים שבה‪ .‬גולת הכותרת של הביקור בבודפשט היה בית‬
‫הכנסת הגדול ברחוב דוהני‪ ,‬מוזיאון היודאיקה הצמוד אליו ואנדרטת‬
‫"הערבה הבוכייה" לזכר קורבנות השואה‪.‬‬
‫התמזל מזלנו‪ ,‬ובאותו שבוע התקיים "שבוע ישראל" באיזור בית הכנסת‪,‬‬
‫שמשך אליו קהל רב‪ .‬לביקור הזה הצטרפו גם בני משפחתי מהונגריה‬
‫וילדיהם‪.‬‬
‫התחנה הבאה במסענו היתה לעיר הטוואן‪ ,‬שבה למדתי בגימנסיה‪ .‬מצאנו‬
‫את הבניין‪ ,‬בדיוק כפי שזכרתי אותו‪ ,‬ורק השם שלו השתנה‪ .‬זה היה‬
‫בחודש אוגוסט‪ ,‬שאין בו לימודים‪ ,‬אך מנהל בית הספר ומזכירתו היו‬
‫ּבַּ מָּ קום‪.‬‬
‫‪99‬‬
‫הצגתי את עצמי כמי שלמד כאן לפני‬
‫כ‪ 21-‬שנה והוא קיבל אותנו בסבר‬
‫פנים יפות‪ .‬הוא סיפר לנו שאחד‬
‫המורים עשה מחקר על גורלם של‬
‫התלמידים היהודים שלימודיהם הופסקו‬
‫ב‪ ,2944-‬ושלף מהמחשב את הדפים‬
‫שגם שמי מופיע בהם עם ההערה‪:‬‬
‫"גורלו לא ידוע"‪.‬‬
‫בכניסה לגימנסיה בהטוואן‬
‫מחקר נוסף שערך בית הספר‪ ,‬וגם אותו הוא נתן לי‪ ,‬מתאר את קורותיהם‬
‫של כל יהודי האיזור בתקופת השואה‪ .‬המחקר הזה השלים עבורי קטע‬
‫שהיה חסר לי בקורות בני משפחתי‪ .‬אני‪ ,‬כפי שסיפרתי‪ ,‬נפרדתי מהם בגטו‬
‫ג'יינג'ייש ולא ראיתי אותם יותר‪ .‬התברר לי שהיהודים מכל הגטאות באזור‬
‫הזה רוכזו לאחר מכן בעיר הטוואן‪ ,‬שהיה בה בית חרושת גדול לסוכר‬
‫וצומת של מסילות ברזל‪ ,‬שהובילו אליו‪ .‬משם היהודים הובלו לאושוויץ‬
‫לדרכם האחרונה‪.‬‬
‫שמי ברשימת תלמידי הגימנסיה‬
‫‪111‬‬
‫הראיתי לילדי את הכיתה שבה למדתי‪ ,‬את תמונות התלמידים והמורים‬
‫התלויות לאורך הקירות‪ ,‬אך לצערי תמונת הסיום של כיתתי לא הייתה‬
‫חברי ללימודים שישב לידי‬
‫ִ‬
‫ביניהן‪ .‬לשאלתי‪ ,‬המנהל סיפר לי שהכיר את‬
‫בכיתה‪ ,‬שהיה בחור מוכשר‪ ,‬אך המשטר הקומוניסטי לא אפשר לו ללמוד‬
‫באוניברסיטה לאחר הגימנסיה היות ואביו היה "קולק"‪.‬‬
‫מבית הספר המשכנו לעיר ג'יינג'ייש‪ ,‬שבה הייתה גרה סבתי והדודים שלי‪,‬‬
‫ושם גם ערכנו את בר‪-‬המצווה שלי‪.‬‬
‫חיפשתי את בית הכנסת ומאחר שלא זכרתי את מקומו ניגשתי למודיעין‬
‫התיירות בעיר‪ .‬הפקיד שמח לפגוש ישראלים‪ ,‬סיפר לי שגם הוא יהודי ויש‬
‫לו קרובים בישראל‪ .‬לגבי בית הכנסת הוא אמר שהבניין הפך להיות חנות‬
‫רהיטים‪ .‬הלכנו למקום וראינו את הבניין המפואר כפי שזכרתי אותו‪ ,‬ואכן‬
‫מראהו החיצוני לא השתנה‪ .‬אך כשנכנסנו פנימה‪ ,‬ראינו חנות רהיטים‬
‫גדולה‪ .‬הראיתי לילדים היכן עמדתי בבר‪-‬המצווה ובצער רב עזבנו את‬
‫המקום‪.‬‬
‫בית הכנסת כיום‬
‫תמונה משפחתית על רקע בית הכנסת‬
‫‪111‬‬
‫התחנה הבאה הייתה החווה שבה גרנו עד השואה‪ .‬למעשה‪ ,‬דליה ואני כבר‬
‫ביקרנו בה באחת מנסיעותינו הקודמות להונגריה‪ ,‬כשהייתה עדיין בבעלות‬
‫ממשלתית‪ ,‬תחת המשטר הקומוניסטי‪ .‬עכשיו היא בבעלות פרטית ובעלי‬
‫החווה פגשו אותנו וערכו לנו סיור מקיף (תמונה בעמ' ‪ .)47‬למעשה‪ ,‬נשארו‬
‫שני מבנים מתקופת ילדותי‪ :‬האסם לגרעינים והשוקת לסוסים‪ .‬יתר המבנים‬
‫הם חדשים ויש כמובן חשמל ומים זורמים שלא היו בזמני‪ .‬מהחווה נסענו‬
‫לכפר דורמנד כדי לראות את הבית שרכשו הוריי בזמנם‪ ,‬אשר משמש מאז ועד‬
‫היום כסניף דואר‪ .‬לסיום המסע הזה‪ ,‬בדרכנו חזרה לבודפשט‪ ,‬עברנו דרך תחנת‬
‫הרכבת שממנה הייתי נוסע לגימנסיה ובחזרה לחופשים‪.‬‬
‫בכל הסיורים האלה התלוותה אלינו קטה‪ ,‬שגם הדריכה אותנו בכל משך‬
‫הביקור בהונגריה‪ .‬זה היה יום גדוש באירועים שגרם לי התרגשות רבה‪.‬‬
‫ליד הבית בדורמנד‬
‫לקראת סוף הביקור זכינו‪ ,‬בתאריך ‪ 11‬לאוגוסט‪ ,‬לחוויה מיוחדת‪ :‬יום זה‬
‫הוא יום חג המציין מדי שנה את יום החוקה בהונגריה‪ .‬ביום הזה מתקיים‬
‫מופע מרהיב של זיקוקים לאורך הדנובה‪ .‬עם רדת החשכה מתקבצים‬
‫המונים משני צידי הנהר כדי לחזות במופע וכבר משעות אחר הצהרים‬
‫‪112‬‬
‫נפסקת התחבורה על גשרי הדנובה ויש ללכת ברגל מרחק רב ולעמוד‬
‫שעות ארוכות על הרגליים‪.‬‬
‫דליה ואני חזינו במופע מהמלון ובעיקר מהשידור בטלוויזיה‪ .‬אך ה"דור‬
‫הצעיר"‪ ,‬בלוויית אימולה (ּבִ תה של יודית)‪ ,‬תפסו מקום בעוד מועד ליד‬
‫הדנובה וחזו בכל משך המופע‪ .‬הם חזרו מוקסמים ומלאי התפעלות בשעה‬
‫מאוחרת בלילה‪.‬‬
‫באחד הערבים נפגשנו בבודפשט עם נאוה (אחותה של דליה)‪ ,‬טומי‬
‫ובנותיהם‪ ,‬שגם הם בילו בהונגריה באותו שבוע‪ .‬ישבנו כולנו בקונדיטוריה‬
‫המפורסמת "ז'רבו" ונהנינו מהעוגות המשובחות הידועות בכל העולם‪.‬‬
‫הייתה זו פגישה מרגשת בין שתי המשפחות‪ ,‬שכמעט אין לנו הזדמנויות‬
‫למפגש בהרכב מלא בארץ‪.‬‬
‫פגישה עם נאוה וטומי בבודפשט‬
‫השבוע כולו בהונגריה היה מלא חוויות והתרגשות‪ .‬היה בו שילוב של‬
‫מסע שורשים והכרת משפחתי הרחבה‪ ,‬עם בילוי משותף של כל המשפחה‬
‫‪113‬‬
‫באתרים היפהפיים של בודפשט וסביבותיה‪ .‬הייתה זו מתנה מיוחדת ליום‬
‫הולדתי ה – ‪ 75‬שחל באותה שנה‪.‬‬
‫טיול שורשים‪ :‬בכיכר הגיבורים בבודפשט‬
‫בכיכר דיאק בבודפשט‬
‫‪114‬‬
‫טיולים‬
‫טיול השורשים מחזיר אותי לטיולים הרבים שעשיתי במשך השנים בארץ‬
‫ובחו"ל‪ .‬היו טיולים במסגרת הקיבוץ‪ ,‬שאני הייתי בין המארגנים שלהם‪,‬‬
‫ולא פעם הייתי גם הנהג של הטיול‪ .‬אזכיר לדוגמה את הטיול לאילת‬
‫בשנותי הראשונות בקיבוץ‪ ,‬כשעוד לא היה כביש לאילת‪ .‬טיילתי בימים‬
‫ההם עם הקיבוץ גם לסדום ולמצדה‪ ,‬כשהטיפוס למצדה היה רק דרך שביל‬
‫הנחש‪ .‬המדריך ברוב טיולי הקיבוץ היה אליעזר עמיר ז"ל‪ ,‬שהיה בעל ידע‬
‫נרחב בטבע ובידיעת הארץ‪ ,‬והסבריו המאלפים העשירו אותנו מאוד‪.‬‬
‫טיול בלתי נשכח של הקיבוץ היה למצרים‪ ,‬לאחר "פרוץ" השלום‪ .‬רינה גל‬
‫ואני ארגַּנו ‪ 5‬מחזורים של חברי הקיבוץ‪ ,‬ואנחנו (דליה ואני) יצאנו במחזור‬
‫הראשון‪ .‬נזכרתי ב"ביקורי" הקודם במצרים במדי צה"ל במלחמת יום‬
‫הכיפורים‪ .‬לא העליתי אז בדעתי שאגיע אי פעם למצריים בתור תייר‪.‬‬
‫הטיול כולו גרם לכולנו התרגשות רבה‪ .‬אספר על חוויה מיוחדת שהייתה‬
‫לי בטיול הזה‪ :‬ביום האחרון לפני חזרתנו לארץ היה התאריך ‪ 2‬באוקטובר‪,‬‬
‫שהוא יום הולדתי‪ ,‬ובאותה שנה חל בו גם יום השנה הראשון לרצח‬
‫סאדאת‪ .‬באותו יום טיילנו בקהיר‪ .‬באחת ההפסקות‪ ,‬דליה סיפרה למדריך‬
‫המצרי‪ ,‬ללא ידיעתי‪ ,‬שזהו יום הולדתי וכשחזרנו לאוטובוס להמשך הסיור‪,‬‬
‫הוא הוציא עוגה עם נרות וברך אותי בחום‪ .‬העוגה חולקה לכל נוסעי‬
‫האוטובוס‪ .‬למחרת‪ ,‬בדרך חזרה לארץ‪ ,‬עברנו ליד "קבר החייל האלמוני"‪,‬‬
‫שם נמצא גם קברו של סאדאת‪ .‬ברחבת הקבר עדיין היה פרוש השטיח‬
‫האדום וכל זרי הפרחים שהונחו במקום ביום הקודם‪ ,‬בטקס האזכרה‬
‫הממלכתית לסאדאת‪.‬‬
‫אני רוצה לספר על כמה חוויות שנחרתו בזיכרוני מהטיולים המשפחתיים‬
‫של דליה ושלי‪ .‬טיולנו הראשון לחו"ל היה בשנת ‪ ,2978‬אשר היה מקובל‬
‫להגדירו כ"אירופה הקלסית"‪ .‬לדליה זו הייתה היציאה הראשונה לחו"ל‪,‬‬
‫בגיל ‪ .45‬טיילנו במשך ארבעה שבועות באיטליה‪ ,‬שווייץ‪ ,‬צרפת‪ ,‬הולנד‪,‬‬
‫וגם בלונדון ווינה‪ .‬בטיול זה "טעמנו" רק על קצה המזלג מכאן ומכאן‪,‬‬
‫‪115‬‬
‫ונוכחנו לדעת שזו אינה שיטה טובה לספוג ולהתרשם לעומק מהנופים‪,‬‬
‫מהפולקלור והתרבות של המדינות השונות‪ .‬לכן להבא‪ ,‬ארגַּנו את הטיולים‬
‫שלנו בצורה שונה‪.‬‬
‫ההזדמנות הבאה לצאת לחו"ל הייתה בביקורנו הראשון בהונגריה (שהוזכר‬
‫לעיל ‪ -‬בהזמנת דודתי בורישקה)‪ ,‬בו בילינו שבועיים ימים בבודפשט‬
‫וסביבתה‪ .‬היות ולא היו עדיין טיסות ישירות מישראל‪ ,‬אלא דרך וינה‪,‬‬
‫הוספנו לטיול הזה שבוע ימים‪ ,‬בו טיילנו ברכב ששכרנו בווינה לכל‬
‫אורכה של אוסטריה‪ ,‬עד ציריך שבשווייץ‪ .‬המסלול היה מתוכנן מראש‬
‫בקווים כלליים‪ ,‬בין עיירות יפהפיות שעברנו בדרכנו‪ .‬הרגשנו שאנחנו‬
‫נוסעים כמו בתוך גלויה מצוירת של הרים מושלגים‪ ,‬ירק ופרחים‪ ,‬ותמיד‬
‫בחרנו ללינת לילה את הצימר עם הפרחים היפים ביותר באדניות‬
‫המשתלשלות מהחלונות‪.‬‬
‫גם בנסיעתנו השנייה להונגריה הוספנו טיול‪ ,‬הפעם לצ'כוסלובקיה (טרם‬
‫חלוקתה לשתי מדינות)‪ .‬בבודפשט הצטרפנו לקבוצה מאורגנת מישראל‪.‬‬
‫חצינו את הגבול לסלובקיה והגענו עד הרי הטַּ טרה הגבוהים‪ ,‬שם עלינו‬
‫ברכבל לאחת הפסגות‪ .‬תוך כדי סיורנו באתר‪ ,‬התחילה סופה שלא אפשרה‬
‫להפעיל את הרכבל ונאלצנו לרדת ברגל כ‪ 1 -‬שעות כל הדרך חזרה‪.‬‬
‫בדיעבד הייתה זו הליכה מקסימה בשבילים מתפתלים בתוך היערות‬
‫העבותים‪ ,‬שקודם לכן חלפנו ברכבל מעל צמרותיהם‪ .‬בהמשך הטיול הגענו‬
‫לפראג‪ ,‬והתרשמנו מיופייה של העיר ומאתריה המקסימים‪ .‬התרגשות‬
‫מיוחדת גרם לי הביקור ברובע היהודי בפראג‪ ,‬המשַּ מר פרק מההיסטוריה‬
‫של עמנו‪ .‬ביקרנו גם בטרזינשטט ‪ -‬עדות אילמת למה שהתרחש שם‬
‫בתקופה האפלה ביותר באירופה‪ .‬דמעות זלגו מעיני במשך כל הסיור‬
‫באתר‪ ,‬ומחשבותיי החזירו אותי אל אותם ימים ואל יקיריי אשר לא חזרו‬
‫מהתופת הנוראה ההיא‪.‬‬
‫הרבה שנים רצינו להגיע לארצות הברית‪ ,‬ותוכניתנו התגשמה בשנת ‪.2991‬‬
‫בטיול בן ‪ 2‬שבועות‪" ,‬חרשנו" את ארה"ב מחוף לחוף‪ ,‬גם בטיסות פנים‬
‫‪116‬‬
‫מתוכננות מראש‪ ,‬וגם בנהיגה עצמית בין שמורות הטבע היפהפיות‪ .‬לקראת‬
‫הטיול עשינו עבודת הכנה יסודית‪ ,‬על מנת לשלב בו אתרי טבע ונוף‪,‬‬
‫ביקורים אצל קרובים וחברים‪ ,‬וגם בילוי בערים החשובות (וושינגטון‪ ,‬ניו‪-‬‬
‫יורק‪ ,‬לוס‪-‬אנג'לס)‪ ,‬במוזיאונים‪ ,‬ובאתרים מעניינים‪ .‬נפגשתי עם ה"אגף"‬
‫האמריקאי של משפחתי‪ :‬אלסי ומילטון קודיש (שכבר הזכרתי אותם לעיל)‪,‬‬
‫עם ילדיהם‪ :‬ג'וזף וטניה ומשפחותיהם‪ .‬התארחנו גם אצל קרוביה של דליה‬
‫בפורטלנד אורגון ובלורנס קנזס‪.‬‬
‫פגישה עם אלסי ומילטון קודיש בארצות הברית‬
‫אינדפֶ ֶנדנס ליד קנזס‪-‬סיטי‪ ,‬שם נמצא‬
‫ֶ‬
‫קרובינו לקחו אותנו לסיור בעיר‬
‫"מרכז טרומן"‪ .‬ה"מרכז" כולל את קברם של טרומן ורעייתו‪ ,‬חדר עבודתו‬
‫ומוזיאון‪ .‬במָּ קום בולט באמצע המוזיאון ראינו ויטרינה ובתוכה חנוכיה‬
‫יפה עם הקדשה מדוד בן‪-‬גוריון לנשיא טרומן‪ ,‬וכדים מזכוכית עתיקה‬
‫שהנשיא קיבל מהרב הרצוג‪ ,‬שהיה הרב הראשי בישראל‪ .‬מסתבר שבכל‬
‫טיול בחו"ל יש גם איזו שהיא "נקודה יהודית"‪ .‬הטיול כולו בארה"ב ריגש‬
‫אותי מאוד‪ ,‬ובמהלכו כתבתי "יומן דרכים" מפורט‪ ,‬שערכתי אותו לחוברת‬
‫עם חזרתנו הביתה‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫טיילנו גם באנגליה וסקוטלנד‪ ,‬בסקנדינביה של הפיורדים והנופים‬
‫המרהיבים‪ ,‬ובכל מדינה "טעמנו" גם קצת מהפולקלור של המקום‪ .‬אזכיר‬
‫את שני הטיולים הבלתי נשכחים שעשינו בסינַּי‪ ,‬עם הנופים ה"בראשיתיים"‬
‫והחופים הצלולים‪ ,‬דהב‪ ,‬שארם‪-‬א‪-‬שייך ועוד‪ ,‬ומובן שלא ויתרנו על‬
‫הטיפוס למרומי הר סיני‪.‬‬
‫לסיום הפרק הזה ברצוני לספר על טיול הקיבוץ לירדן‪ ,‬לאחר חתימת‬
‫הסכם השלום איתה‪ .‬התחלנו את המסלול בעיר ג'רש בצפון וסיימנו אותו‬
‫בעקבה בדרום‪ .‬טיילנו ברבת‪-‬עמון‪ ,‬באתרים המוכרים לנו מהתנ"ך‪ ,‬כמו‬
‫מידבא (עם ריצפת הפסיפס המפורסמת)‪ ,‬והשקפנו מהר נבו לעבר ישראל‪,‬‬
‫כשבאופק הרחוק נראה קצֵ ה קָּ צֶ הָּ של ירושלים‪ .‬פסגת הטיול הייתה‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫פטרה‪.‬‬
‫כאן המקום לספר‪,‬‬
‫שפטרה מתקשרת אצלי‬
‫לזיכרון אישי עצוב‪:‬‬
‫כידוע‪ ,‬בשנת ‪2951‬‬
‫חצתה בהסתר קבוצה של‬
‫‪ 5‬מטיילים ישראלים‬
‫הגבול‬
‫את‬
‫נועזים‬
‫הירדני‪ ,‬על מנת לבקר‬
‫בפטרה‪ .‬הם נתגלו ע"י‬
‫כוחות ירדניים‪ ,‬וכולם‬
‫נהרגו בהיתקלות עימם‪.‬‬
‫בין ההרוגים הייתה‬
‫מרים מונדרר‪ ,‬שהייתה‬
‫חברתו של ישראל‬
‫כספי‪ ,‬חבר קיבוצנו‪.‬‬
‫לו‬
‫נודעה‬
‫כאשר‬
‫הבשורה הנוראה‪ ,‬הוא‬
‫‪118‬‬
‫הסתגר בחדרו ונעל את הדלת‪ .‬אני‪ ,‬יחד עם שמואל עמיר‪ ,‬שהיינו חבריו‬
‫ושכניו לצריף‪ ,‬הפצרנו והתחננו שיפתח לנו את הדלת‪ ,‬אך הוא סרב‪ .‬לא‬
‫עבר זמן רב‪ ,‬ונשמעה מהחדר ירייה ששמה קץ לחייו‪.‬‬
‫בהגיענו לפטרה‪ ,‬מצאנו לנכון לערוך לו אזכרה מאולתרת‪ .‬היו איתנו בטיול‬
‫גם חברים צעירים שלא זכו להכיר אותו‪ .‬קבוצת המטיילים מיחיעם‬
‫התאספה ליד אחד הסלעים הגדולים במתחם‪ ,‬ואליעזר עמיר סיפר את‬
‫סיפורו של ישראל כספי ז"ל‪.‬‬
‫הטיולים לחו"ל משקפים את הרצון לחרוג מהגבולות המצומצמים שלנו‪,‬‬
‫ולהיפתח לעולם הגדול‪ .‬אבל אהבנו לא פחות מכך לטייל ולשוטט בארצנו‪,‬‬
‫להכיר את נופיה ואתריה ולהרגיש את הקשר לעברה ההיסטורי‪.‬‬
‫הבאתי כאן רק כמה חוויות נקודתיות מכל השפע הרב‪ .‬אין טיול דומה‬
‫למשנהו‪ .‬כל טיול וחוויותיו המיוחדות‪.‬‬
‫ליד הדוידקה בצפת‬
‫‪119‬‬
‫"תופסים שלווה" בטיול‬
‫מבט על ירושלים מהר הצופים‬
‫‪111‬‬
‫סגירת מעגל‬
‫כאשר התקרבתי לגיל ‪ 71‬תכננה המשפחה לערוך לי יום הולדת גדול‬
‫בהשתתפות חברים‪ ,‬קרובים ואורחים‪ .‬דחינו את מועד המסיבה עקב חג‬
‫הסוכות‪ ,‬לסוף חודש אוקטובר וכבר הודענו לחלק מחברינו על כוונתנו‪.‬‬
‫אבל ערב יום הולדתי‪ ,‬ב – ‪ 5‬לאוקטובר פקד אותנו אסון כבד‪ :‬זוהר‪ ,‬בנם‬
‫של נאווה וטומי‪ ,‬נפל בלבנון בעת שירותו הצבאי‪ ,‬כשהשיירה שנסע בה‬
‫נפגעה ממטען צד‪.‬‬
‫מובן שהחלטנו מיד לבטל את המסיבה המתוכננת ובדיוק ביום הולדתי‬
‫נסענו לקיבוץ להב להלוויה‪ .‬כאב לי הלב לראות את טומי עוזר לכסות‬
‫את קבר בנו‪ .‬המראה הזה מלווה אותי עד היום‪.‬‬
‫חברינו הטובים הבינו את המצב‪ ,‬אבל בכל זאת לא ויתרו ורצו לציין‬
‫בצורה צנועה את הגיעי לגיל שבעים‪ .‬באחת השבתות‪ ,‬הופיעו בביתנו‬
‫במפתיע רחל וגבי ורבורג עם נירה ומקי נאמן‪ ,‬שגרו בחיפה‪ ,‬בידם בקבוק‬
‫משקה חריף עם כיבוד‪ ,‬להרמת כוסית‪ .‬זו הייתה מחווה יפה מאוד מצידם‪,‬‬
‫ואני זוכר זאת בהתרגשות עד היום‪.‬‬
‫כשבוע לאחר מכן‪ ,‬גם חברינו ציפי ואפרה נדב באו מתל אביב והפתיעו‬
‫אותנו בארוחת צהרים שהוזמנה מראש במסעדה כורדית במושב שתולה‪.‬‬
‫אני מציין את האירועים האלה‪ ,‬כי הם מדגימים את החברות שנרקמה‬
‫בינינו מאז היכרותנו ביחיעם והיא נמשכת שנים רבות מאז‪ .‬בין חברי‬
‫הטובים מראשית שנותיי ביחיעם‪ ,‬אני רוצה להזכיר גם את שמואל עמיר‪,‬‬
‫שהרחיק לארצות הברית לפני כ– ‪ 51‬שנה ומאז ועד היום‪ ,‬אנחנו שומרים‬
‫על הקשר החברי איתו ועם רעייתו הרטה‪ .‬החברות עם כל המשפחות‬
‫האלה יקרה ללבי‪ ,‬והיא עומדת עד היום במבחן הזמן‪.‬‬
‫לא הזכרתי עד כה את חברי הטובים מקיבוץ יחיעם‪ ,‬איתם אני חי כבר‬
‫למעלה מ‪ 21-‬שנה‪ .‬לצערי הרב‪ ,‬חלקם כבר אינם איתנו היום‪ .‬לא אוכל‬
‫‪111‬‬
‫לנקוב בשמות כולם‪ ,‬אבל לא ניתן לתאר את חיי בקיבוץ בלעדיהם‪.‬‬
‫אסיים ביום הולדתי ה‪ 81-‬שכבר הוזכר בהקדמה לחוברת‪ ,‬ואשר היווה את‬
‫התמריץ לכתיבת החוברת הזו‪.‬‬
‫חגגנו אותו בשַּ ּבָּ ת ‪ 15/21/1118‬עם קרובינו וחברינו‪ ,‬במבצר יחיעם‪,‬‬
‫בשעות הצהריים‪ .‬מזג האוויר היה אביבי ושטוף שמש והאורחים התרשמו‬
‫מיופיו של המקום‪ ,‬הנוף והאולם‪ ,‬שבו התכנסנו למסיבה ולארוחת צהרים‪.‬‬
‫לאחר הרמת כוסית וברכות‪ ,‬הוקרנה המצגת שכללה תמונות מהתחנות‬
‫השונות בחיי‪ .‬לסיום‪ ,‬אני מביא בזאת כמה קטעים מדבריה של הדס‪,‬‬
‫שברכה אותי בשם הילדים והנכדים‪ .‬דבריה חיממו את ליבי והיו עבורי‬
‫גולת הכותרת של כל מה שעברתי בחיי‪ ,‬והמחישו לי שהכל היה כדאי‪.‬‬
‫"לאבא היקר‪,‬‬
‫אבא שלנו הוא מאוד מיוחד‪.‬‬
‫אצל אבא המשפחה קודמת לכל‪.‬‬
‫‪...‬‬
‫עצמו‬
‫את‬
‫מעמיד‬
‫תמיד‬
‫אבא‬
‫לרשותנו עד בלי די‪ ,‬ומוסיף‪" :‬הלוואי‬
‫שיכולתי לעזור יותר"‪ ,‬ואנחנו חושבים‬
‫מעל‬
‫בשבילנו‬
‫עושה‬
‫בליבנו‪ :‬אתה‬
‫ומעבר‪ ,‬הלוואי ואנחנו נוכל אי פעם‬
‫להחזיר לך ולו קמצוץ ממה שאתה‬
‫הענקת מעצמך‪.‬‬
‫‪...‬‬
‫‪112‬‬
‫אבא‪ ,‬אנחנו לומדים ממך המון על נתינה‬
‫אין סופית‪ .‬היכן שלא היית‪ ,‬תמיד העמדת‬
‫עצמך לרשות הכלל והמקום‪ ,‬היית פעיל‬
‫ותרמת מהידע והניסיון שצברת בכל תחנות‬
‫חייך‪.‬‬
‫קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שאפשר‬
‫לומר ולספר‪.‬‬
‫אנחנו רוצים לומר לך שאתה אבא נהדר‪,‬‬
‫אחורה ולחוש‬
‫אתה יכול בהחלט להסתכל‬
‫סיפוק אדיר‪.‬‬
‫אתה‪ ,‬ביחד עם אמא‪ ,‬הקמתם משפחה‬
‫לתפארת‪ ,‬ועל זאת אנחנו רוצים לומר לך‬
‫תודה ענקית‪.‬‬
‫אנחנו מעריכים ואוהבים את מה שבך‪ ,‬את‬
‫חוכמת חייך ואת הטוב שבלבך‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬הגיע זמן שתנוח קצת‪ ,‬תרפה מהעשייה‬
‫למען הכלל ותעשה דברים שאתה אוהב‪.‬‬
‫אנחנו רוצים לאחל לך שתמשיך להיות מאושר‬
‫בחלקך‪ ,‬תמשיך להיות בריא ולעסוק בפעילות‬
‫גופנית‪ ,‬לפתור תשבצים‪ ,‬לעבוד בגינה ותנסה‬
‫כמה שיותר ליהנות מהחיים‪.‬‬
‫לסיום ‪ -‬גם אם אנחנו לא אומרים לך את‬
‫כל‬
‫זה מספיק‪ ,‬תדע שאנחנו‬
‫עליך ואוהבים אותך‪.‬‬
‫מאחלים לך המון המון מזל טוב בהגיעך‬
‫לגיל ‪ ,08‬ומאחלים לך ולנו עוד המון שנים‬
‫של בריאות‪ ,‬אושר והנאה‪.‬‬
‫אמא‪,‬‬
‫הזמן חושבים‬
‫הדס‪ ,‬יוסי‪ ,‬ורד‪ ,‬ניצן‪,‬‬
‫‪113‬‬
‫תמיר ודור"‪.‬‬
‫תמונות מיום הולדת ‪81‬‬
‫האולם במבצר יחיעם‬
‫דליה מברכת‬
‫‪114‬‬
‫הדס בשם הילדים והנכדים‬
‫נאווה נושאת דברים‬
‫‪115‬‬
‫משפחתנו והאורחים במסיבה‬
‫יוסף מודה לאורחים‬
‫תם – ולא נשלם!‬
‫‪116‬‬