יוסף נטר | פרקי חיים
יוסף נטר | פרקי חיים
יוסף נטר | פרקי חיים
יוסף נטר
פרקי חיים
1
כתיבה :יוסף נטר
עריכה והוצאה לאור :סימה טלמון
יחיעם – אפריל 1122
2
ה ת ו כ ן :
ה ק ד מ ה 5 ........................................................................
ילדות ונעורים בהונגריה ..................................................
ילדות בחווה ..........................................................
תקופת הלימודים ....................................................
הלימודים בגימנסיה ................................................
החמרת האנטישמיות בשנות המלחמה ....................
7
7
21
25
11
תקופת הכיבוש הגרמני ....................................................
תקופת הגזרות..................................................... ....
המעבר לגטו ..........................................................
הגיוס לצבא ההונגרי ..............................................
פלוגת עבודה .........................................................
ההחלטה לברוח .....................................................
15
15
12
17
19
14
לאחר המלחמה ...............................................................
החזרה הביתה ........................................................
תקופת ההכשרה בהונגריה ......................................
קורס ה"הגנה" בהונגריה ........................................
18
18
41
42
בדרך לעליה 48 ...................................................................
יציאה מהונגריה 48 ....................................................
קורס ה"הגנה" ּבּבַּ ארי 52 ...........................................
הפעילות ּבנֶמי 51 ......................................................
העלייה לארץ 52 .................................................................
הגיוס לצה"ל ומלחמת השחרור 52 .............................
3
י ח י ע ם .........................................................................
גרעין "עמלים" ......................................................
עבודה ותפקידים ראשונים בקיבוץ .........................
סדרן עבודה ..........................................................
עבודתי בעדר הבקר ...............................................
משווק ב"מעדני יחיעם" .........................................
קורס רכזי משק במדרשת רופין ..............................
אקונום .................................................................
מלחמת יום הכיפורים ...........................................
מרכז משק ............................................................
מנהל שיווק ב"מעדני יחיעם" ................................
מנהל מפעל "מעדני יחיעם" ...................................
רכז תחבורה ...........................................................
עבודתי במינהלה .....................................................
59
59
21
24
22
28
29
29
72
71
75
75
77
78
מ ש פ ח ה ........................................................................
המשפחה שלנו ........................................................
תמונות מהאלבום .....................................................
חידוש הקשר עם משפחתי בהונגריה .......................
"טיול שורשים" בהונגריה .......................................
טיולים ...................................................................
סגירת מעגל ...........................................................
81
81
88
95
99
215
222
תמונות מיום הולדת 224 ...................................................... 81
4
ה ק ד מ ה
כאשר התקרב יום הולדתי השמונים ,החליטה דליה לציין זאת ברוב עם.
לקראת האירוע היא הכינה מצגת ובה התחנות השונות והאירועים
המשמעותיים בחיי .להכנת המצגת אספנו חומר ,נברנו באלבומי התמונות
ושוחחנו ארוכות ,כמובן ,בעיקר עלי ועל מה שעברתי במשך שמונים
השנים .זה כשלעצמו היה מאוד מעניין עבורי ולמזלי התברר לי ,שאני
זוכר הרבה מאד פרטים ,אם כי הזמן שעבר השאיר גם כמה משבצות
ריקות ,שלא הצלחתי למלאן.
האירוע התקיים באולם מרשים ביותר במבצר יחיעם ,סביב שולחנות
ערוכים .לאחר הברכות הוקרנה המצגת ,שמטבע הדברים רק נגעה בקצה
המזלג בתקופות השונות בחיי .לאחר המסיבה אמרו לי רבים מהאורחים,
שהתגלו להם דברים חדשים בתולדותיי שלא ידעו עליהם.
לאחר המסיבה שאלתי את עצמי :מה הלאה? מה עושים עם כל החומר
שאספנו והכנו לקראת היום הזה? ואז הועלה הרעיון :למה שלא אעלה על
הכתב את כל מה שדיברנו? ההתלבטות הייתה קשה :מה לכתוב ,עד איזה
עומק להיחשף ,באיזה פירוט לכתוב ובכלל ,את מי זה מעניין? אבל
בעידודם של דליה ושלושת ילדינו ,השתכנעתי שיש חשיבות לספר לילדי
ולנכדי את סיפור חיי ,החל מילדותי בהונגריה ,תקופת השואה והדרך
שהובילה אותי לישראל ולקיבוץ יחיעם .אני רואה בסיפור חיי גם הנצחה
להורי וקרובי שנספו בשואה ולא זכו להגיע.
כך התחלתי לכתוב.
בכל מהלך הכתיבה ,דליה ליוותה אותי בתמיכה ובעצה ,ועל כך אני רוצה להודות
לה בכל לבי.
5
לזכרם
אמי ואבי ביום נישואיהם.
6
ילדות ונעורים בהונגריה
ילדות בחווה
ב 2.21.2918-הודיעו לאמי ארז'בת ) (Weisz Erzsebetבבית החולים
בבודפשט :יש לך בן .אין מה לזלזל בתאריך הזה :ה 2-באוקטובר הוא
יום אבל בהונגריה .לא כי אני נולדתי ,אלא באחת ממלחמות השיחרור של
ההונגרים ,שהייתה ב ,2848-האוסטרים הוציאו להורג 21גנרלים הונגריים.
הייתי הילד השני במשפחה :יש לי אחות המבוגרת ממני בשלוש שנים.
שמה Agnesוקוראים לה בשם חיבה אגי .היא חיה כיום בהונגריה .היה
לי אח צעיר ממני ,שקראו לו טומי.
באותו זמן ,אבי אלמיר ( ,)Netter Elemerהיה מנהל אחוזה על יד העיר
ֶג'נג'ייֶש ) .)Gyongyosהרבה שנים לא הבנתי למה נולדתי בבודפשט ולא
בעיר הקרובה למקום מגורינו באחוזה .לאחרונה ,אחותי האירה את עיני
וסיפרה ,שכאשר היא נולדה בעיר הסמוכה (ג'נג'ייש) ,הלידה הייתה קשה
והורי לא רצו לקחת סיכון .לכן אני ,וכעבור כמה שנים גם אחי טומי,
נולדנו בבית חולים ליולדות בבודפשט .בית החולים הזה עדיין קיים ופועל.
כשהייתי בן שנה עברנו לאחוזה אחרת באזור הנקרא:
גרנו שם עד תקופת השואה .זאת הייתה חווה חקלאית גדולה ,שאבי התמנה
לנהל .החווה הייתה מבודדת והכפר הקרוב ביותר היה במרחק 4ק"מ.
בחווה גרו ,נוסף למשפחה שלנו ,כעשרים משפחות צמיתים/וסלים ופועלים
יומיים שהגיעו מדי בוקר מהכפרים הסמוכים .בנוסף להם ,בחודשי הקיץ,
היו גם עובדים זמניים ,שהובאו בעגלות מכפרים רחוקים והם נשארו
לעבוד בחווה חודש שלם.
,Hanyi Puszta
החווה לא הייתה מחוברת לחשמל ומים זורמים ,לא היה גן ילדים וכמובן
7
אין מה לדבר על חנויות .לבית הספר הקרוב היה צריך ללכת 4ק"מ ברגל
הלוך ו 4-ק"מ בחזרה .לכביש הקרוב ביותר הובילה דרך עפר של כ2,511-
מטר .אמצעי התחבורה בחווה היה כרכרה רתומה לסוסים .הכרכרה בת שני
הגלגלים הייתה "הרכב הצמוד" של אבי ,והוא השתמש בה לסיור בשטחי
החווה .הכרכרה בת ארבעה גלגלים ,הרתומה ל – 1סוסים ,שימשה
לנסיעות המשפחתיות.
בחורף כאשר ירד שלג ,היינו משתמשים במזחלות .לעומת זאת ,באביב
ובסתיו ,כאשר הדרך הייתה בוצית ,החווה הייתה לפעמים כמעט מנותקת,
ואפשר היה להגיע לכביש רק ברגל.
היו בחווה סוסים ,פרות וכבשים ,חזירים ושוורים ,אווזים ,ברווזים
ותרנגולות ,טרקטורים על גלגלים ,טרקטורים על שרשרות ,מכונות דיש,
ומרחבים .גודל האחוזה היה כעשרת אלפים דונם.
גדלתי באווירה זו ועד לידתו של אחי הצעיר טומי ,בהיותי בגיל ,2הייתי ילד
יחיד ברוב חודשי השנה ,היות ואחותי גרה במשך שנת הלימודים אצל
סבתי .היו לי הורים נהדרים ,אנשים אינטליגנטיים ,שקראו הרבה ,עבדו
קשה ושמרו מאד על הילדים שלהם .למעשה ,הם לא שיתפו אותנו בשום
דבר ,לא בטוב ולא ברע .עד היום אני יודע מעט מאד על משפחתי
הרחבה .הכרתי רק שתי סבתות .לצערי ,הסבים נפטרו בטרם נולדתי ,או
כשהייתי צעיר מאד .גדלתי באווירה שלווה כ"ילד בר" .בעיקר אהבתי
סוסים .עד היום אני אוהב סוסים ,חיה אצילה ונבונה והיה לי מהם בשפע.
אני חושב ,שמגיל ארבע רכבתי על סוסים ואהבתי לטפל בהם ,במיוחד
בסייחים .הייתה לי שפה מיוחדת לתקשר איתם וכאשר הם הגיעו לגיל
שנתיים ,כבר הרשו לי לרכב עליהם .לאבי היה רובה ציד .בקיץ צדנו
ברווזי בר ובחורף צדנו ארנבות וחוגלות .אמי הכינה לנו ארוחות נהדרות
מהם.
לא היה לי קשר עם שאר תושבי החווה ,אלא רק עם בני המשפחה .היינו
8
המשפחה היהודית היחידה באיזור .היו מפגשים מקריים עם מנהל בית
הספר בכפר הסמוך ,עם הכומר ועם נציג המדינה בכפר ,למשחק קלפים.
כאשר המבוגרים שיחקו קלפים ושתו יין ,אני שיחקתי באורגן קטן שהיה
בחדר הסמוך .שמעתי שהמבוגרים טענו עד כמה אני מוסיקלי ,מה שהתברר
מהר מאוד כטעות .עם הזמן והתגברות האנטישמיות בהונגריה ,המפגשים
האלה נפסקו.
על סוס בחווה
הבית שלנו היה מרוחק משאר אוכלוסיית החווה וצמוד לבתי מלאכה.
הייתה לנו חצר גדולה עם גן ירק לצורכי הבית .הבית עצמו לא היה גדול
ובו שלושה חדרים ,מטבח ,חדר מזווה לשימורי פירות וריבות ,כרוב כבוש
ובשרים מעושנים (שאמי הכינה בעצמה) .היא הייתה מבשלת נפלאה .היה
גם חדר אמבטיה (בית השימוש היה במבנה נפרד בקצה החצר) .צמוד
9
לבית היה המשרד של אבי .בנוסף לזה ,במבנה קרוב ,היה מטבח לקיץ
מצד אחד ובצדו השני טבון ,בו אמי אפתה כל שבוע שלוש כיכרות לחם.
היא הייתה גם אחראית על בעלי החיים בחצר ובזמנה הפנוי גידלה שפני
אנגורה וסרגה מהצמר שלהם דברים יפים וחמים למשפחה .היה לה גם
תחביב לארוג שטיחים פרסיים לנו ולקרובי משפחה .היא גם אהבה לקרוא
הרבה ,להנאתה.
הורי באו מבתים שומרי מסורת ,אבל לא היינו דתיים .למרות זאת נשמרו
בביתנו כמה סממנים של היותנו משפחה יהודית בסביבה ובתרבות שהם
רחוקים מיהדות.
אבי היה מעשן כבד ,אבל בשבת הוא לא עישן .מובן שהוא עבד בשבת,
אבל את הסיורים בחווה עשה ברגל ולא השתמש אפילו בכרכרה שלו.
בכל ערב שבת אמי הדליקה שלושה נרות ,וכאשר שאלתי אותה" :למה
שלושה נרות?" היא אמרה לי ,שהיא הבטיחה משהו אבל לא גילתה לי
את סודה .כמו כן היא אפתה שתי "ברחס" חלות ואבי עשה קידוש עם יין
לפי המסורת .בכל יום שבת היו שתי עוגות לארוחת בוקר :אחת עם פרג
ואחת עם גבינה או קקאו .בחנוכה ,כמובן ,הדלקנו נרות חנוכה בחלון.
לא ניהלנו מטבח כשר ,אבל בפסח אכלנו רק מצות והיו לנו כלי אוכל
מיוחדים ,שהשתמשנו בהם רק בפסח .בחגים ,ראש השנה ויום הכיפורים,
התכנסה כל המשפחה אצל הסבתא בג'נג'ייש .תפקידי היה לחכות לאבי
בתום תפילות יום הכיפורים ליד היציאה מבית הכנסת עם סיגריות ומצית.
העישון חסר לו מאוד במשך כל היום הזה .אנחנו כילדים היינו צריכים
לצום רק חצי יום ,וגם על זה לא הקפדנו ביותר.
אבי היה איש חרוץ מאד .כל בוקר נהג לקום בשעה שלוש ,עשה סיבוב
באורוות הסוסים ,ברפת הפרות ,במבנה השוורים ,בדיר החזירים ועד אז
כבר הגיעו הפועלים היומיים מכפרי האיזור .הוא חילק את העבודה ובא
11
הביתה לארוחת בוקר .באותן השנים העבודה נמשכה מזריחת השמש ועד
שקיעתה .לאחר הארוחה ,נהג לצאת לסיור באחוזה .סוס עם כרכרה היה
כלי הרכב שלו .בכל הזדמנות שהוא היה מוכן לקחת אותי ,נסעתי איתו.
אמי סיפרה לי ,שאם קרה שהוא עבר בכרכרה ליד הבית ולא לקח אותי,
בכיתי כל כך ,שהיה קשה מאוד להרגיע אותי .אבי היה בעל מקצוע
מעולה .הוכחה לכך היא העובדה ,שכאשר המדינה החרימה את האחוזות
היהודיות ,המשיכו להעסיק אותו ואפילו העלו אותו בדרגה .לפני ארוחת
הצהרים חזר לישון במשך שעה ואחרי האוכל יצא שוב לשטחים.
"הרכב הצמוד" של אבי
ה"מרכבה המשפחתית"
11
לא היינו עשירים ,היינו מסודרים מבחינה כלכלית .המשפחה מנתה חמש
נפשות .זה לא היה רגיל באותם הימים ,כי בהונגריה של אז שלט העיקרון
של ילד אחד למשפחה ,כמובן ,לא בין היהודים .יחד איתנו גרה גם המשרתת
שלנו.
היינו ספקי מזון לכל המשפחה ,בעיקר בשנות המלחמה (עד כניסת הגרמנים
להונגריה) .אמי טרחה לשלוח לכל החגים היהודיים והלא יהודיים חבילות
לכל המשפחה בערים השונות .פעם ,תוך כדי אריזות למשלוח ,שאלתי
אותה" :למה את עושה את כל זה?" תשובתה הייתה" :בני ,תהיה מאושר
שאתה יכול לעשות את זה ".אני זוכר את דבריה הללו כל חיי.
ב 2941-כבר לא גייסו יהודים לצבא ההונגרי ,אלא רק לעבודות כפייה .גם
אבי ,ששירת בצבא האוסטרו-הונגרי במלחמת העולם הראשונה ,גויס
לעבודות כפייה ,למרות שכבר לא היה צעיר .היהודים המגויסים ישבו
לאורך הכביש ושברו אבנים לחצץ לצורך סלילת כבישים .לקחו אותו
לתקופת הקיץ ובתקופה זו אמי ואני ניהלנו את האחוזה.
אבי במלחמת העולם הראשונה
12
בעל האחוזה היה יהודי לא צעיר ,גרוש ,שאהב את החיים הטובים .בקיץ
גר בכפר הסמוך ,במעין טירה ,שם היו לו גן ענקי ,אורווה עם שני סוסים,
שתי מרכבות עם עגלון ובהן בא לבקר באחוזה מדי פעם .בשאר הזמן
הוא גר בבודפשט או שהה בחוץ לארץ .נוסף לזה היו לו שני תחביבים:
נשים צעירות ומכוניות חדשות .שני הדברים דרשו ממנו משאבים רבים.
אך הוא היה איש מוכשר והחווה הייתה יצואנית של אפונה לאנגליה.
למעשה ,אבי דאג לכל ,החל מהגידול ,המיון והחיטוי לפני המשלוח .בעל
האחוזה נהנה מהתמורה.
היו לאחוזה מגַּדלי משנה ,שקיבלו את הגרעינים לזריעה מאיתנו ואבי נסע
באיזור ,לפעמים במרכבה עם עגלון ומדי פעם בעל האחוזה העמיד לרשותו
את האוטו שלו עם הנהג ,כדי לבצע את הבדיקות אצל המ ַּגדלים .לפעמים,
בחופשות שלי בקיץ אבא הזמין אותי לנסוע איתו וזה היה כיף! גידלנו
בחווה גם פרחים שונים ליצוא זרעים.
בקיץ היה עוד ענף ליצוא :ארנבות חיות .כדי לתפוס את הארנבות ,נפרשה
רשת בגובה של מטר וחצי בערך בקצה חלקת שדה; בצדה האחד של
הרשת נשכבה קבוצת אנשים ובקצה השני קבוצה נוספת ,גירשה בצעקות את
הארנבות לכיוון הרשת .הארנבות שנתפשו ,הוכנסו לכלובים ונשלחו
ברכבת לגרמניה.
אני זוכר את כל תקופת ילדותי בחווה ,כשנים מאושרות ,מלאות חוויות
ועניין.
תקופת הלימודים
כפי שכבר ציינתי ,נולדתי בחודש אוקטובר .היות ולא מלאו לי שש שנים,
עם תחילת שנת הלימודים בחודש ספטמבר ,נאלצתי לדחות את תחילת
הלימודים בשנה ,עד שמלאו לי קרוב לשבע שנים.
13
בשנה זאת שלחו אותי הורי לכפר גדול במרחק של כ 8-ק"מ מהחווה,
ללמוד שנה אחת בישיבה ולגור אצל חברי המשפחה .במהרה התברר
לכולם שהלימוד בישיבה לא מתאים לי ולכן חזרתי בשמחה הביתה לחווה.
התחלתי ללמוד בגיל מבוגר יחסית ,בספטמבר .2915לתאריך זה יש
חשיבות רבה לגבי ,כי חל בו שינוי משמעותי בחיי .מאותו הזמן ובמשך
כל שנות לימודי ,הייתי מרוחק מהבית ורק בחופשים ביליתי ּבַּ ּבַּ ית עם
הורי .החופשים היו שבועיים בראש השנה האזרחי ,שבועיים בפסחא
וחודשיים בחופשת הקיץ .המרחק מהבית ומהמשפחה לא היה פשוט בשבילי,
אבל בתנאים שהיו אז ,לא הייתה כל אפשרות אחרת.
אחות אבי ומשפחתה גרו בצפון מזרח הונגריה בעיירת כורי פחם קטנה
והוחלט שזה המקום הטוב בשבילי לגור אצלם ולהתחיל את לימודי כיתה
א' .העיירה הייתה די רחוקה מאיתנו והיינו צריכים להחליף שתי רכבות
כדי להגיע לשם .במשפחה זו היה עוד בן מבוגר יותר ממני .ההורים
חשבו שתהיה לי גם חברה והכל נראה צבוע ורוד .בדיעבד התברר שזה
בדיוק ההיפך.
המורה שלי בכיתה א' היה גם מנהל בית הספר .במשך שנת הלימודים
דאגו הורי לשלוח לו מתנות לחגים הנוצריים ,כפי שהיה מקובל במשפחתנו
והתוצאה הייתה ,שסיימתי את הלימודים עם תעודה טובה באופן יוצא מן
הכלל ,אבל למעשה לא למדתי כמעט כלום.
הורי היו אנשים נבונים ומהר מאוד הגיעו למסקנה ,ששם אני לא אמשיך.
ַּ
את כיתה ב' כבר למדתי בבודפשט ושם גם למדתי בכיתות ג'-ד' .גם כאן
הורי
גרתי אצל קרובים וגם להם היה בן אחד גדול ממני .כמובן ,גם כאן ַּ
שילמו את כל הוצאותיי ,אבל רמת בית הספר הייתה שונה לאין שיעור.
בבודפשט נאלצתי ללמוד וללמוד קשה ,כדי להשיג את הפיגור וגם
להתכונן להמשך הלימודים בכיתות הגבוהות יותר.
14
התנאים אצל הקרובים לא היו פשוטים .הם גרו בדירה שכורה של חדר
אחד ,שהיה גם חדר שינה .המטבח שימש גם כחדר אוכל ,וחדר האמבטיה
היה עם השירותים.
במטבח הקטן היה שולחן לא גדול ועל השולחן הזה עשינו הכל :שיעורי
בית ,משחק פינג-פונג וכדורגל עם כפתורים .זה היה אחרי אולימפיאדת
.2912הורי קנו לי משחק של "אולימפיאדה" עם כפתורים ,זה היה
המשחק באותם הימים .ניצלנו היטב את ימי הראשון לטיולים לדנובה,
בפארקים היפים של בודפשט וביקרנו במוזיאונים .בסך הכל ,פרט לזה
שהתגעגעתי להורים ולחווה ,אני זוכר את התקופה הזאת לטובה.
אמי באה מדי פעם לבקר אותי בבודפשט .היה לי סימן ברור שהיא נמצאת
בבודפשט :כשראיתי את המעיל שלה תלוי בחדר הכניסה בדירה .אני זוכר
עד היום ,שכל פעם שחזרתי מבית הספר ,הדבר הראשון שבדקתי היה ,אם
אני רואה את המעיל של אמי .היו לי המון ימי אכזבה .באחת ההזדמנויות,
הלכתי מבית הספר ישר לטיפולי שיניים וכשיצאתי מהמרפאה ,מה רבה
הייתה ההפתעה והשמחה למצוא את אמי מחכה לי .היא ראתה אותי הולך
לרופא השיניים ,אבל חששה שאם אראה אותה ,אסרב ללכת לטיפול.
בבודפשט כבר אפשר היה לחוש את עלייתו של היטלר ואת התחזקותה
של המפלגה הפשיסטית בהונגריה " -צלב החץ" .בפרלמנט ההונגרי התברר
שלראש הממשלה יש איזו נגיעה רחוקה ליהדות וכאשר הוא נאם על הצבי
המפואר שהוביל את ההונגרים לארצם ,היו מי שאמרו" :צריך לסרק את הזקן
של הצבי" ,רמז ברור למוצאו היהודי.
הקרובים שלי ,שנהגו לקרוא עיתון באנגלית ,כבר לא העזו ללכת לקנות את
העיתון ,אלא שלחו אותי בתקווה שלא יעקבו אחרי ילד.
מה שאני זוכר היטב ,שבכיתה ד' הכנו הצגה בכיתה והמורה נתנה לי את
התפקיד של "יוסף הקדוש" .כאשר נודע הדבר למנהל בית הספר ,הוא
15
הזמין אותי אליו והודיע לי באופן חד משמעי ,שיהודי לא יכול לשחק
קדוש נוצרי והוציא אותי מההצגה.
בבית הספר הזה למדתי עד סיום כיתה ד' של בית הספר היסודי.
הלימודים בגימנסיה
באותם הימים בהונגריה הייתה אפשרות ללמוד ארבע כיתות עממיות,
שאותן סיימתי בבודפשט ולאחר מכן עמדו לפני שתי ברירות :להמשיך
לשמונה כיתות גימנסיה ,עם אפשרות להמשיך לאוניברסיטה ,או מסלול של
ארבע כיתות שנקראו "אזרחי" ולהתחיל ללמוד מקצוע .גם זה היה מקובל
ומכובד .בסיום המסלול ה"אזרחי" אפשר היה למצוא עבודות ותפקידים
בהחלט סבירים .במסלול זה למדו בעיקר בנות ומי שהגימנסיה נראתה להם
בלתי מושגת ,עקב יכולת אישית או בעיות כלכליות .מיותר לציין
שהלימודים הגבוהים היו פרטיים ויקרים .חינוך חובה ,אם אני זוכר טוב,
כלל רק שש כיתות עממיות.
אבי הודיע לי ,שעלי ללמוד בגימנסיה ושיש ביכולתו לשלם את כל
ההוצאות .היה לו נימוק משכנע :כשאדם בעל תעודת בגרות מתגייס לצבא
ההונגרי ,הוא עושה טירונות רק חודשיים ,בתור רב -טוראי ומיד לאחר מכן
מקבל באופן אוטומטי דרגת סגן משנה .כנראה בטירונות שלו הוא סבל כל
כך ,שלא רצה שאני אעבור אותו דבר.
עקב סיבות שלא ידועות לי ,לא יכולתי להמשיך ללמוד בבודפשט.
בחיפושים אחר מקום לימודים אחר ,מצאו הורי בעיר הטוואן ((Hatvan
גימנסיה שהייתה מוכנה לקבל אותי והייתה על ידה גם פנימייה פרטית.
בתקופה ההיא כבר שררו גזרות "נומרוס קלאוזוס" (.1)Numerus Clausus
1שם כולל לשיטות להגבלת מספר הסטודנטים בבתי ספר תיכוניים ובאוניברסיטאות בשל
חוסר במקומות לימוד או בשל סיבות פוליטיות וחברתיות שונות.
16
עקב זאת לא קיבלו יהודים בכל מקום ומספרם הוגבל בבתי ספר גבוהים.
לכן ,בכיתה בת 51תלמידים היינו רק שני יהודים.
כך הגעתי לפנימיה בהטוואן ,שמנתה 211תלמידי גימנסיה מכל הכיתות
וביניהם ,רק שני יהודים .בפנימייה שררה הירארכיה ברורה .היה משגיח
מפקח מבוגר ותלמידי שתי הכיתות הגבוהות ,שהיו בעלי זכויות יתר
ושימשו כעוזרי המפקחים .החיים בפנימייה לא היו קלים :הייתה מלחמת
מעמדות ,אבל במשך הזמן ,עם עלייתי לכיתות גבוהות ,המצב מבחינה זאת
השתפר.
היה לנו סדר יום קבוע :קימה בשעה שש ,ארוחת בוקר בשעה שבע,
בשעה שבע וארבעים יצאנו לגימנסיה .הלימודים נמשכו משמונה בבוקר עד
שעה אחת או שתיים בצהרים .אחרי ארוחת צהרים ,היה טיול חובה של כל
הפנימייה ,כקבוצה ,או עבודה בגן הירק .כשעה לאחר מכן ,הלכנו לעשות
שיערי בית שנמשכו עד ארוחת הערב והתקיימו באולם גדול אחד ,שהיה בו
שולחן אישי לכל תלמיד .לאחר ארוחת הערב צחצחנו שיניים והיה כיבוי
אורות.
חדרי השינה היו גדולים ,כעשרים מיטות או יותר ,בחדר .בבוקר ,אֵ ם
הבית העירה אותנו ובדקה אם יש חולים .אם מישהו הודיע שהוא חולה,
היא הביאה מיד מדחום ולמען האמת ,מדי פעם לתלמיד זה או אחר לא
התחשק לצאת מהמיטה החמה וללכת ללמוד ,והוא התחזה לחולה .היו אז
כמה שיטות להעלות חום :היו כאלה שאכלו גיר לבן .הייתה מין אמונה
שגיר מעלה את החום .שיטה נוספת הייתה לשים את המדחום מתחת לבית
השחי ולתת מכות קטנות בחלק העליון של המדחום כדי שהכספית תעלה.
אבל שיטה זו התגלתה ,כאשר אחד התלמידים הגזים והכספית עלתה עד
הסוף .מי שנתפס כמעמיד פנים ,מיד קיבל שמן קיק וזה לא טעים
במיוחד.
לא היו ביקורי הורים בפנימייה והתקשורת הייתה דרך מכתבים .הייתה
17
חובה לכתוב מכתב הביתה פעם בחודש ,באחד מימי ראשון .התלמידים
כתבו את המכתבים באולם הלימודים ,מסרו את המכתבים ,כשהמעטפות
פתוחות והם עברו ביקורת של ההנהלה .בכל פעם הוקרא מכתב טוב אחד
בפני כולם .איתרע מזלי ורק פעם אחת במשך כל השנים הוקרא אחד
המכתבים שלי.
כפי שכבר ציינתי ,היו שלושה חופשים במשך השנה :בחג המולד ,בפסחא
ובקיץ .הפנימייה הייתה סגורה בחופשים האלה.
האנטישמיות בהונגריה הלכה וגברה והתחילו לעשות צרות ליהודים ברכבת
ובמקומות ציבוריים .חששתי מזה והחלטתי שלי לא יציקו .בהטווַּ אן היו לנו
קרובים ,ביקשתי מהם אופניים ונסעתי עד הכפר הגדול בו המתינה לי אמי
בתחנת הרכבת ,עם המרכבה .המרחק הוא קצת יותר מחמישים קילומטר
ולשמחתי הצלחתי להגיע כמה דקות אחרי הרכבת ,בה הייתי אמור להגיע.
אמי היתה מופתעת לפגוש אותי מחוץ לתחנה על יד המרכבה ,כאשר היא
לא ראתה אותי יורד מהרכבת .קודם כל קיבלתי על הראש ואחר כך שתי
נשיקות .עד היום אני לא מבין איך העזתי לעשות דבר כזה .אין לי ספק
שזה היה מעשה של חוסר אחריות מצידי ,מה עוד שהונגריה כבר הייתה
במלחמה ואחד הצמיגים באופניים היה מלופף בחוט שפגט .הייתי עלול
להיתקע בדרך ולגרום דאגה רבה להורי.
במשך שלוש השנים הראשונות בפנימייה ,גרנו שני התלמידים היהודים בשטח
הפנימייה ,אבל בשנה הרביעית נשכר עבורנו חדר בקרבת הפנימייה ושנינו
הועברנו לישון שם .על מנת שהדבר לא ייראה כביטוי לאנטישמיות ,הועבר
גם "גוי" אחד לגור איתנו .נאלצנו להסכים ,וכי הייתה לנו ברירה?
שמו של מחנך הכתה שלי היה ד"ר הורבט ֶלהֶ ל .אני חושב שהוא לא היה
אוהד יהודים במיוחד ,אבל הוא גם לא היה אנטישמי .לעתים הוא בא
בשעות הערב לבקר ולשוחח איתנו.
18
עוד סיפור מתקופת הלימודים :ב 2941-לא נפתחה שנת הלימודים
בספטמבר כרגיל ,אלא נדחתה בחודשיים .הורי היו מודאגים לגבי וסיכמו
עם מנהל בית הספר מהכפר הקרוב ,שהוא יתרגל איתי מתמטיקה (תמורת
תשלום ,כמובן) ,מתוך ספר התרגילים שהיינו אמורים להתחיל ללמוד ממנו.
כך רכבתי על אופניים ארבע פעמים בשבוע לכפר וניסיתי ללמוד איתו.
אחר כך סיפרו לי הורי שהמנהל אמר להם ,שיותר מאשר הוא לימד ,הוא למד
ממני.
לימודי דת היו מקצוע חובה בגימנסיה .הנוצרים הלכו לכנסיה בימי ראשון
והיהודים היו חייבים ללכת לבית הכנסת ביום שישי אחר הצהרים .עלי
להודות ,שלא הייתי חזק בלימודי דת .בימי שישי לפנות ערב הלכתי גם
אני מהפנימייה לבית הכנסת ,אבל במקום לבית הכנסת הלכתי לפעמים
לקרובים שלי ,אכלתי איתם ארוחת ערב טובה וחזרתי לפנימייה .להפתעתי
הרבה ,באחת הפעמים חיכה לי שם המורה לדת ,שבא לבדוק למה לא הגעתי
לבית הכנסת .כמובן שנענשתי והייתי צריך לעבוד קשה כדי שהמורה לדת
לא יכשיל אותי בסוף השנה .אותו מורה הוא גם זה שהכין אותי לבר-
המצווה שלי.
בית הכנסת בהטוואן
19
בתחילת כל שנה הייתי מגיע לפנימייה עם ארגז גדול ובסוף השנה הייתי
מחזיר בו את הציוד .ב 2941-חזרתי הביתה עם הארגז וכאשר אמי פתחה
אותו ,היא מצאה בו פתקי הסתה נגד יהודים ונגדי אישית ,כיהודי .היא הייתה
מופתעת ועצובה .לא סיפרתי להורי את הדברים שאני עובר בפנימייה ,כי
לא רציתי לצער אותם .היו להם דאגות רבות גם בלי זה .בשנת הלימודים
האחרונה ,ככל שהמלחמה הלכה והתקרבה מצד מזרח ,הפשיסטים
ההונגריים "( " Nyilas Keresztצלב החץ) נהיו אגרסיביים יותר נגד היהודים
והייתה לכך השפעה גם על תלמידי הגימנסיה .חברי לכיתה כבר הראו לי
על איזה עץ יתלו אותי.
בשיעורי הכנה לצבא (מעין גדנ"ע) ,התלמידים היהודים נאלצו לצעוד עם
את חפירה או עם מכוש ולא עם רובה עשוי מעץ כמו יתר התלמידים.
בשיעורי התעמלות בחורף ,הכיתה התאמנה בהחלקה על הקרח בחצר
הגימנסיה ,אבל לנו ,לשני התלמידים היהודים לא הותר הדבר .אנחנו
נאלצנו לנקות את הקרח עבור המחליקים.
למזלנו ,מנהל הגימנסיה לא היה אנטישמי .כשפורסמו החוקים נגד היהודים,
בטרם כניסת הגרמנים להונגריה ,הוא הזמין אותנו (שני היהודים
מהפנימייה) ואמר לנו" :זה המצב ,נשתדל להקל עליכם במידת האפשר,
אבל קחו בחשבון שזה לא יהיה פשוט" .כך זה נמשך עד 29למרץ - 2944
כיבוש הונגריה ע"י הצבא הגרמני .ברגע שראיתי את החייל הגרמני
הראשון בהטוואן ,עליתי לרכבת הראשונה ונסעתי הביתה לחווה.
החמרת האנטישמיות בשנות המלחמה
אינני זוכר במדויק מתי ממשלת הונגריה החרימה את החווֹת החקלאיות של
היהודים ופיטרה את כל היהודים שהועסקו בהן .זה היה ב 2942-או ב-
.2941לשמחתנו ,העריכו את כישוריו של אבי והוא לא פוטר .להפך ,העלו
אותו בדרגה .עקב מעמדו ,חייבו אותו אפילו לנסוע ברכבת ,רק במחלקה
השנייה ולא במחלקה השלישית העממית ,כפי שהיינו רגילים עד כה.
21
הפקידו בידיו את קניית הסוסים עבור כל החוות המוחרמות באיזור .חלק
מסוחרי הסוסים היו יהודים שפוטרו עקב החרמת החוות שעבדו בהן .לכל
סוס הייתה צריכה להיות תעודת זהות וסוחרי הסוסים לא תמיד הקפידו על
כך .מדי פעם הייתה אי-התאמה בולטת בין התעודה לבין הסוס .אבי לא
נטה להסכים לשום "טעות" מכוונת מצד הסוחרים .היו שפנו אלי ובקשו
את עזרתי כדי לשכנע אותו .ברוב המקרים הצלחתי לשכנע אותו ,שכדאי
במידת האפשר להתחשב בהם.
עם החרמת האחוזה ע"י הממשלה ,כללי המשחק השתנו .בעל האחוזה
היהודי סולק מהארמון בכפר והגיע מנהל חדש בעל דיפלומה בחקלאות.
הוא היה הונגרי טהור גזע .העץ המשפחתי שלו הגיע כמעט עד "ארפאד"
(מייסד האומה ההונגרית) .הוא הראה לנו קלף עשוי מעור כלב המאשר את
ייחוסו .תחילה היחסים היו טובים .אשתו הזמינה את אמי ,שרכבה לביתם
לבדה על אופניים ,לתה של אחר הצהרים .אני נהגתי לבוא לשם לפנות
ערב כדי ללוות אותה בנסיעה חזרה .הייתה לנו ולהם גם להקת אווזים
משותפת.
בבוקר יום ראשון אחד הגיע שליח מהארמון בכפר ודרש מאבי לבוא מיד אל
המנהל .זה היה דבר יוצא דופן ואבי היה מודאג מאד ,כי חשש מפיטורים .זה היה
בחופשת הקיץ ואני הייתי בבית .הוא ביקש ממני להתלוות אליו .נסענו שנינו
בכרכרה שלו וכשהתקרבנו לארמון שמענו מוסיקה צוענית .התברר שהדאגה
הייתה מיותרת ,כי הוא הוזמן למסיבה שהייתה כבר בעיצומה לכבוד אורח של
המנהל ,אשר למד עם אבי לפני שנים והביע את רצונו לפגוש אותו .הפגישה
הייתה משמחת ולאחר בילוי איתם חזרנו הביתה בהרגשת הקלה.
אירוע נוסף שנחרט בזיכרוני קרה ,כאשר התגלתה מחלה בלהקת האווזים
והייתה תמותה משמעותית .יום אחד הגיע שליח מטעם הארמון ,נתן לאמי
מעטפה והלך מבלי לחכות לתשובה .זה היה מכתב נאצה ,מלא קללות
וגידופים אנטישמיים ,שנכתב על ידי בנו של המנהל ,שהאשים אותנו בתמותת
האווזים .אחרי זה היו התנצלויות ,אבל היחסים כבר לא חזרו להיות כבעבר.
הבן למד באוניברסיטה החקלאית היחידה בהונגריה של אז ,שהייתה
בדברצן ) , (Debrecenאליה תכננו הורי לשלוח אותי.
21
תמונות משפחה
הורי :אלמיר וארז'בת
מימין לשמאל :אני ,אבי ,אחי טומי ,אמי ,אחותי אגי
22
עם אבא ואמא
אפריל 2917
אגי
טומי
ואני
23
1דורות :אמי ,אחותי אגי ,דודתי לילי ,סבתי פאני ,אחי טומי ,בן דודי יאניקה
דודי בילא ,בנו טיבור ,דודתי מרגיט וסבתי מצד אבי
24
תקופת הכיבוש הגרמני
תקופת הגזרות
כפי שכבר כתבתי ,נסעתי מבית הספר לחווה ב – ,29.1.44מיד עם כניסת
הגרמנים להונגריה .הורי היו מופתעים לראות אותי מגיע הביתה ברגל
בשעות אחר-הצהריים ,מרחק של 8ק"מ מתחנת הרכבת .הם לא בדיוק הבינו
למה עזבתי את הלימודים .מהר מאד התברר לכולנו ,שפעלתי נכון .ההוראות
נגד היהודים יצאו בזו אחר זו .דבר ראשון ,היהודים נדרשו להחזיר באופן אישי
את מקלטי הרדיו .אבי נסע אישית עם המַּ קלט שלנו (שפעל על בטריות)
לעיר המחוז אֶ גֶר ( .) Egerהוא חזר בשלום לשמחתנו .היהודים חויבו לסמן את
עצמם ע"י מגן דוד צהוב בגודל מסוים .העונשים על מפירי ההוראות היו
כבדים מאד .בשלב מסוים ,הודיעו על ריכוז היהודים בגטאות .הכל קרה מהר
מאוד .כל יום פורסמו הנחיות חדשות ,והעתיד היה בלתי ידוע.
הורי החליטו שבעת כזאת על המשפחה להתכנס יחד בעיר .לכן ,ארזנו מהר חלק
ַּ
מתכולת הבית ,השארנו בחווה את כל בעלי החיים ותוך מספר ימים
העמסנו הכל על מספר עגלות ,עלינו על מרכבה ואמרנו שלום לאחוזה.
השיירה יצאה לדרך לעיר ג'יינג'ייש ,שבה גרו סבתי מצד אימי ובני
משפחה נוספים .נאלצנו לצאת מוקדם בבוקר כי היה עוצר ליהודים ואחרי
השעה שש בערב ,אסור היה ליהודים לשהות ברחוב .העיר נמצאת כחמישים
ק"מ מהחווה.
למזלנו ,דודי דאג מראש למקומות איחסון .פרקנו את העגלות ,שיחררנו
את העגלונים וקצת באיחור הגענו לדירה של סבתא.
סבתא פאני והדוד ננדור ,שהיה רווק ,גרו בדירה של שני חדרים ,עם
שירותים ומטבח מעל ומרתף יינות גדול מאד.
25
הצטופפנו בדירה ונדמה לי שהייתה הפוגה קלה באירועים .הדירה הייתה
בתוך חצר גדולה ,שבה היו מספר דירות עם משרדים של חברות שונות .שם
הכרתי בחור יהודי ,בערך בגילי והתיידדנו מאד .שיחקנו יחד ושוחחנו
ארוכות על גורלנו.
בית הכנסת בג'יינג'ייש לפני המלחמה (אוסף יד ושם)
המעבר לגטו
בינתיים עסקו ההונגרים בקדחתנות בהקמת הגטו .הם פינו איזור דירות
קטנות של כורי פחם ,בנות חדר אחד ומטבח ,גידרו אותו בגדר תיל
וחילקו את הדירות ליהודי העיר .לנו הקציבו את הדירה השנייה ,מיד
בכניסה .לא ידענו דבר ממה שהולך לקרות :לכמה זמן? מה יקרה איתנו? כיצד
וממה נתקיים? העתיד נראה מעורפל לגמרי .דודי הזמין מיטות על קומות,
כדי שלא נצטרך לישון על הרצפה .את הדירה של הסבתא היינו צריכים
לעזוב ורק דברים אישיים מעטים יכולנו לקחת איתנו.
26
בהתחלה המצב בגטו היה קשה מאוד ,כי האנשים היו מבולבלים
וההוראות הונחתו עלינו בזו אחר זו .אנחנו סבלנו במיוחד ,כי בדירה
הסמוכה התמקמה הז'נדרמריה ונאלצנו לשמוע את חקירתם של יהודים שונים
שהוכו במהלך החקירה ,כדי להוציא מהם היכן החביאו את רכושם .השלטונות
רצו להוציא מהם כל דברי הערך :בעיקר זהב וכסף .ראינו איך הם נכנסים
וראינו גם איך הם נזרקו החוצה ,מוכים וחבולים ,בקושי יכולים להתנועע.
העתיד נראה קודר ביותר .לי כילד החיים היו קלים יחסית .היו לי חברים עמם
נפגשתי במשך היום .במפגשים הללו למדתי לשחק פוקר ומשחקי קלפים
נוספים .היינו מוקפים גדרות ועל הגדרות שמרו חיילים הונגריים .אבל
שמתי לב שאנשים מסוימים נעלמים מהגטו ,בעיקר העשירים .זה היה לי
מוזר ,אבל לא דיברתי על כך עם אף אחד.
זמן קצר לאחר כניסתנו לגטו ,דודי ננדור גויס לפלוגות עבודה .הוא היה
רב-סרן במלחמת העולם הראשונה ,לכן נהנה מפריווילגיה שהוא רשאי
ללכת עם סרט אדום -לבן -ירוק ,צבעי הדגל ההונגרי ,בעוד האחרים הלכו
עם פס צהוב .זמן קצר אחרי זה נלקח גם אבי לפלוגות עבודה .גם הוא
השתתף במלחמת העולם הראשונה ,נפל בשבי האיטלקים וסיים את
המלחמה בדרגת רב-טוראי .לפני לכתו אמר לי" :כעת אתה נשאר הגבר
המבוגר במשפחה ,שמור עליה!" בנסיבות שנוצרו ,לא עמדתי בבקשתו ועד
היום אני לא סולח לעצמי! האם היה הדבר באפשרותי? זו לא שאלה
רלוונטית .במבחן התוצאה נכשלתי.
הגיוס לצבא ההונגרי
זמן קצר לאחר שאבי גויס הופיע בגטו רב סרן בשם Horvathוריכז את כל
הגברים בגטו מגיל חמש עשרה ועד שישים .חברי ואני עמדנו אחד על יד
השני .הרב-סרן עבר בינינו ושאל כל אחד" :אתה רוצה להיות חייל?"
חברי אמר "לא" .אני עניתי בחיוב .עד היום לא ברור לי לגמרי למה הסכמתי.
יכול להיות שהחינוך הנוקשה שקיבלתי בבתי הספר ההונגריים גרם לכך .זה
27
מחזיר אותי לבר-המצווה שלי ,שהיה בבית הכנסת של ֶג'נג'ייֶש .לאחר
העלייה לתורה ,הובילו אותי אל הרב הצעיר כדי לקבל את ברכתו .נעמדתי
לפניו בדום מתוח ,בית הכנסת הדהד מהעמידה הצבאית שלי וזה עשה רושם
עצום על הקהילה .קיבלתי המון מחמאות ,נוסף למתנות .החבר שלי ,שלא
רצה "להיות חייל" ,לא שרד לצערי את המלחמה.
לאחר המלחמה התברר ,שכוונת הרב-סרן הזה הייתה להציל יהודים על ידי
גיוסם לעבודות כפייה עבור הצבא והוא אכן הוכר כעבור שנים כחסיד
אומות העולם.
נתנו לנו חצי שעה ללכת הביתה ,לקחת תרמיל גב או מזוודה ולהתייצב ליד
שער הגטו .רכבת עם קרונות להובלת בהמות כבר חיכתה לנו ,הכל היה מהר,
לא היה זמן .חזרתי לדירה שלנו וסיפרתי לאמי מה המצב .היא לא הביעה
התנגדות ,להיפך ,היא עודדה אותי ,אולי קיוותה שזה יעזור למשפחה ,ששלושה
מגבריה תורמים לעם ההונגרי .היא הכינה תרמיל גב עם כמה דברים
בסיסיים ,נפרדתי מכולם ויצאתי עם כל המגויסים החדשים מהגטו .לא
העליתי אז בדעתי שיותר לא אראה אותם לעולם.
תמונה אחרונה של המשפחה
28
פלוגת עבודה Munka szolgalatos
על כל קרון משא בהונגריה היה כתוב כמה סוסים וכמה אנשים הוא יכול
להכיל .ביציאתנו מהגטו הכניסו אותנו לקרונות משא ,ללא התייחסות
לקיבולת המותרת .אף אחד לא ידע מה היעד ,לאן לוקחים אותנו ומה יקרה
איתנו .על אוכל ומים לא היה מה לדבר בכלל .כעבור עשרים וארבע שעות,
התמונה התחילה להתבהר .הגענו למחנה צבאי ענק בעיר יולשבה (,)Jolsva
הנמצאת בצפון מזרח הונגריה ,באיזור שהוחזר להונגריה מצ'כוסלובקיה .היו
שם אלפי יהודים מכל הגילים והבלגן היה גדול .אמנם קיבלנו אוכל ,אבל
נאלצנו לישון בחצר .הוקפנו חיילים הונגריים ,אשר שמרו עלינו .היו
שמועות על כל מיני תרחישים אפשריים :החל מכך שישלחו אותנו לגרמניה
ועד לשליחתנו לקו החזית מול הרוסים .ידענו שחיילים רגילים לא נהיה,
אלא נילקח במקרה הטוב לעבודות כפיה .הורו לנו להסיר את הטלאי
הצהוב קיבלנו רק כובע צבאי עם סמל ופס צהוב.
בשלב מסוים ,עקב הבלגן ,הסַּ מל התורן הרגיש שהוא אינו משתלט על
אלפי היהודים שהיו מרוכזים בחצר המחנה ,ואז ,הוא פקד בצעקות" :כל
היהודים -על הברכיים!" השתרר שקט ,וכולם ירדו על הברכיים .זה היה
מחזה משפיל שאינני יכול לשכוח אותו.
התחילו לארגן אותנו לפלוגות בהתאם לערים שהגענו מהן .לפתע פגשתי
את דודי ננדור ,שגויס כבר לפני כן והיה מוצב במחלקה אחרת .החלטתי
שמה שלא יהיה ,אני אלך יחד איתו .כל הזמן הסתכלתי לאן מובילים אותו
ולמעשה ,הצטרפתי לפלוגה שלו .אי-הסדר היה גדול כל כך ,שלא הבחינו
בכך .חלק ניכר מתקופת המלחמה היינו ביחד .הוא נחשב מיוחס ,עקב היותו
קצין במלחמת העולם הראשונה .אני הייתי עובד כפייה פשוט .בזמן שהיינו
ביחד הוא לא כל כך היה יכול לעזור לי ,אבל עצם הידיעה שהוא קרוב אלי
גרמה לי הרגשה טובה.
לא נשארנו זמן רב ביולשבה .לאחר שהרכיבו פלוגות מההמון שהיה שם,
29
פיזרו אותנו למקומות שונים .אבל הרכָּבַּ ת הפלוגות לא הייתה פשוטה .מיד
בהתחלה התברר להם שאספו יותר מדי יהודים ולא היה מקום לשבץ את
כולם ואז החל המיון .הפחד היה נוראי ,כי השמועה הייתה :מי שלא
ישובץ לפלוגות עבודה יישלח לגרמניה .התחילו לקצץ בשני הקצוות:
צעירים מדי ומבוגרים מדי .אחר כך בדקו מי מסוגל לעבוד יותר :היו רבים
מהמבוגרים בינינו ,שמרחו את ידיהם באדמה ובבוץ כדי שהם ייראו כאנשי
עבודת כפיים ולא סוחרים או אנשי צווארון לבן .זה היה מחזה קורע לב
לראות אנשים מבוגרים בוכים ומתחננים שישבצו אותם לפלוגות העבודה.
הפלוגה שלנו ,שמספרה היה ,7/124נשלחה לכפר נידח בצפון מזרח
הונגריה ,כמובן הלכנו ברגל .שיכנו אותנו במתבן עם ערמות חציר .היה לנו
ליווי צמוד של כתריסר חיילים הונגריים (הם נקראו "המסגרת") ,עליהם
פיקד סמל ומפקד פלוגה בדרגת סרן ,איש מבוגר ,זעוף פנים ושונא
יהודים .למעשה ,לא ידעו מה לעשות איתנו .הכפריים ביקשו לאפשר להם
לקחת עובדים לעזרה בחקלאות והצבא הסכים ,בתנאי שהם יבואו לקחת
אותנו בבוקר ויחזירו אותנו בערב .בפלוגה התיידדתי עם בחור מבוגר
ממני במספר שנים והחלטנו שאנחנו הולכים על זה .סך הכל ,בזמן ההוא
ובתנאים ההם ,היה לנו טוב יחסית .עבדנו בשדה ,האיכרים היו נחמדים
ואפילו בישלו לנו פעם אטריות עם פרג ,כי שמעו שאני אוהב את זה .נתנו
לנו להתרחץ במים חמים בבתים ,כמעט קייטנה .זה נמשך כמה שבועות,
אינני זוכר כמה זמן בדיוק .בכלל ,בתקופה הזאת מושג הזמן נעלם אצלי.
כל יום שנשארנו בחיים היה הישג.
בוקר אחד לא נתנו לנו לצאת לעבודה ,כמובן ללא הסבר ,כי מי צריך
להתייחס ליהודים? כעבור כמה שעות הצעידו אותנו לתחנת הרכבת
הקרובה ,הכניסו את הפלוגה לקרונות להובלת בהמות ושוב נסענו :לאן?
כמה זמן? איש לא אמר ולא ידע ,יכול להיות שאפילו הסגל לא ידע.
כעבור זמן ,הרכבת עצרה .הודיעו לנו שאנחנו על הגבול הפולני ואנחנו
עוברים לפולין .מפה והלאה נקבל תשלומים בכסף פולני (זלוטי) .למעשה,
31
הכסף הפולני עבורנו לא היה שווה כלום ואם אינני טועה ,בסופו של דבר
גם לא קיבלנו.
הגענו לעיירה פולנית ,שם הורידו את כל הפלוגה שהייתה מורכבת ממספר
מחלקות ,עגלות וסוסים .צעדנו ימים רבים מזרחה .מהר מאד הבהירו לנו
שכללי המשחק השתנו .ה"מסגרת" ,קרי החיילים ההונגריים ,התייחסו אלינו
בנוקשות והודיעו לנו שאנחנו בחזית מול ברית המועצות .עלינו לעבוד
קשה כדי לעזור לצבא ההונגרי ומי שלא יעבוד כנדרש ,ייענש .גרנו
ביערות .נדדנו ממקום למקום ,הסתיו הגיע והיה קר .העבירו אותנו לפנים
ולאחור ,בהתאם להתפתחות המלחמה .עבדנו קשה ,סללנו דרכים וחפרנו
תעלות קשר ,עסקנו הרבה בהסוואה ,בנינו גשרים ,הכנו עמדות לתותחים
והיינו כל הזמן בחוץ ,בגשם וברוח .לסגל היו אוהלים ,או שהם החרימו,
לעתים ,בית קרוב ,אבל זה לא היה בשבילנו .גרנו בחוץ ,אכלנו בחוץ ,ישנו
בחוץ וניסינו להתרחץ במים הקרים שזרמו בהרי הקרפאטים.
זכורה לי היטב הפעם הראשונה שהופיעו אצלי כינים בבגדים .לא העזתי
לספר לאף אחד .הכינים ליוו אותי עד השחרור .האנשים סבלו מהעבודה
ומהתנאים הקשים ,במיוחד המבוגרים שבינינו ומי שנתפס בבטלה או
בהתחמקות מעבודה ,נענש .הייתה להם שיטה לתלות אנשים על עצים ,לא
בצווארם כדי להרוג אותם ,אלא קשרו את הידיים מאחורי הגב ומשכו
אותם כלפי מעלה ,כך שיוכלו לעמוד רק על קצות האצבעות על מנת
שיסבלו וכך השאירו אותם זמן רב .רבים התעלפו .הפחד היה נוראי ,אבל
עדיין היינו בחזקת עובדי כפייה של הצבא ההונגרי ,שדאג לנו לאוכל.
לקראת
הורידו
היחידי
הרבה
הסתיו המאוחר הודיעו ,שמעתה אנחנו נחשבים לשבויי מלחמה.
לנו את הסמל של הצבא ההונגרי מהכובע הצבאי (זה היה הלבוש
שהצבא נתן לנו ,כי לבשנו בגדים אזרחיים) .לגבינו זה לא שינה
פרט לזה שצמצמו לנו את האוכל .היו בפלוגה גם יהודים
31
מקרפטורוס ,2שידעו את השפה ויכלו לתקשר עם האוכלוסייה המקומית.
פעם הרעב היה חמור עד כדי כך ,שמפקד הפלוגה אפשר לאחד מהם
ללכת ולהביא פרה .עבדנו גם תחת פיקוח של חיילים גרמנים ,שהיו בלי
נשק ועשו את העבודות יחד איתנו .אצלם קיבלנו אוכל יותר טוב.
בינתיים התחיל כבר החורף ,הגשם לא הפסיק לרדת .היינו יום ולילה
בחוץ ומצבנו היה קשה מנשוא .בעמל רב הצלחנו להדליק אש .עצים לא
חסרו והסתבר שעלים של ארזים בוערים גם כשהם רטובים .בלילות היינו
יושבים על יד האש ומנסים לשרוד.
חפירת תעלות הקשר היתה ממש בקו הראשון של החזית .ראינו את
החיילים הרוסים ברכס ממול .אני מניח שגם הם ראו אותנו ,אבל החזית
לא התקדמה וההפגזות עברו מעלינו.
באחד הימים ,כמה מעובדי הכפייה שבינינו התמוטטו .השומר שאל מי
מכיר את הדרך כדי להוביל אותם חזרה לבסיס הפלוגה .התנדבתי מיד.
למען האמת ,לא היה לי מושג איפה בדיוק נמצא הבסיס ,אבל הייתה לי
כוונה אחת :לברוח מהגיהינום הזה .חשבתי לעצמי ,שבמקרה הגרוע ביותר
ניפול בשבי הרוסים (אז לא ידעתי מה זה אומר להיות שבוי ברוסיה).
לשמחתי מצאנו את המקום.
אינני זוכר תאריכים ,כי לא ידעתי אז לא חודש ,לא שבוע ואפילו לא
שעה .חיינו מאור לחושך ומיום ליום .בחורף ,התחדשה ההתקפה לכל
אור ך החזית של הצבא הרוסי והחלה נסיגה יותר מהירה של חֵ ילות מדינות
הציר (גרמניה ,איטליה ושותפיהן) .צעדנו כל יום בין עשרים לשלושים
קילומטר (כך הערכנו אז) ,בחזרה להונגריה .היינו רטובים וקפואים ולא
התייבשנו במשך שבועות .בשלב הזה ,אחד המבוגרים ריחם עלי והציע לי
2קרפטורוס הנו חבל ארץ במזרח אירופה ,מוקף מצפון וצפון-מזרח בהרי הקרפטים ,מאוכלס
על-ידי קבוצות אתניות רבות ,ביניהם היו יהודים רבים.
32
להיות עגלון ולנסוע על עגלה .כעבור יום ,מבוגר אחר הוריד אותי
מהעגלה ואמר לי :אתה תקפא מקור אם לא תזוז.
כל אחד היה חייב לשאת איתו כלי עבודה כלשהו .אני איבדתי את שלי
בתוך המצעד האין-סופי .באחד הימים ,עצרה הז'נדרמיה הצבאית את
הפלוגה שלנו (הם היו חיות אדם) ,כדי לבדוק אם לא גנבנו משהו מהצבא
הנסוג ואם לכל אחד יש כלי העבודה שלו .לי ,כאמור ,לא היה .הייתי
בבעיה קשה ,שהייתה יכולה להסתיים בכדור בראש .אדם אחד מהפלוגה
נחלץ לעזרתי :הוא נשא איתו אֵ ת ומשור וכשראה מה עלולים לעשות לי
נתן לי את המשור .זה אולי דבר פעוט ,אבל אני זוכר אותו לכל החיים.
ביום שהגרמנים הורידו מהשלטון בהונגריה את הורטי מיקלוש ,שהיה
המנהיג ההונגרי המיתולוגי מאז מלחמת העולם הראשונה ובמקומו עלה
לשלטון סאלאשי פֶ ֶרנץ ,ראש "צלב החץ" ההונגרי ,החיילים השומרים עלינו
נכנסו לפלוגה עם מקלות והיכו אותנו ללא שום סיבה .הם הרגישו שאם
"צלב החץ" שולט בהונגריה ,מותר להם לעשות ליהודים ככל שעולה על
רוחם.
זכור לי מקרה שבו במהלך הנסיגה של הצבא ההונגרי ,היה עלינו לעבור
בשטח הררי בהרי הקרפטים .הסוסים התקשו לסחוב את התותחים .אחד
הקצינים פקד לעצור את הפלוגה ,ואמר" :מה שהסוסים אינם יכולים
לעשות יעשו היהודים" .אילצו אותנו במכות לדחוף את התותחים במעלה
ההר.
תוך כדי נסיגה בשטח הונגריה ,נעצרנו בעיר ֶג'נג'ייֶש ,ממנה נלקחתי
לעבודות הכפייה .העיר הייתה מלאה כרזות ,שהכריזו על מצב חירום ושכל
מי שמסתיר יהודי יוצא להורג מיד .אינני יודע מה קרה לי או מה חשבתי
באותו רגע ,אבל הורדתי את הפס הצהוב ומוקדם בבוקר הלכתי לביתה של
סבתי .למזלי בשעה זו לא ראיתי אף אחד ,לא פגשתי איש וחזרתי לפלוגה.
אם אני חושב על זה היום ,היה לי מזל גדול שלא נתפשתי.
33
היינו שם יותר מיום אחד .אני זוכר את זה בפירוש ,כי היה איתנו רופא
אחד שמצא קערה גדולה ,עשה מדורה ,הרתיח מים והציע לי לעשות
כמוהו ,להתפשט ולהרתיח את הבגדים ,כי מים רותחים הורגים את הכינים.
מדי פעם עצרנו לבצע עבודות שונות או נאלצנו לעצור ולהתפזר בגלל
התקפות אוויר רוסיות ,עד שהגענו לכפר גדול על יד הדנובה שנקרא
.Nogradveroceלגביי יש חשיבות רבה למקום הזה .קודם כל פיזרו אותנו
בבתי הכפר לפי קבוצות שהתושבים יכלו לקלוט .היינו חמישה אנשים אצל
משפחה אחת.
בחזית ,שרר אי-סדר גדול מאד :שיירות של הצבא הגרמני ,הצבא ההונגרי,
פליטים ,משתפי פעולה אוקראינים ,שברחו מפחד הרוסים עם עגלות סוסים
כל אלה עברו דרך הכפר לכיוון מערב .זה היה די קרוב לבודפשט.שמענו את התותחים הרוסיים שירו מאוניות בדנובה .לא היה ברור אם עיר
הבירה ההונגרית כבר נפלה בידי הצבא הרוסי .הבלגן היה גדול ולא היו
הוראות ברורות.
הז'נדרמריה הצבאית שלטה בכל :אם תפסו חייל הונגרי שניסה לערוק,
הוציאו אותו במקום להורג .היינו תחת פיקוחם של השומרים ההונגרים כל
יום .לפעמים הביאו אוכל .ערב אחד ,בשעה די מאוחרת נשמעה פקודה:
"כולם להתכנס מיד במרכז עם כל הציוד ,ממשיכים לצעוד".
ההחלטה לברוח
הייתי בדילמה קשה :בין האנשים בפלוגה הסתובבה שמועה ,שמי שעובר
את הדנובה לוקחים אותו לגרמניה .מצד שני ,אם יתפסו אותי בבריחה,
אקבל כדור בראש .החלטתי לקחת סיכון ולא לעבור את הדנובה בכל
מחיר .הסתתרתי בבית השימוש שהיה בחצר .חיכיתי זמן מה עד שלא
שמעתי יותר את קולותיהם של אנשי הפלוגה .מקום מחבואי היה לא רחוק
מהדנובה .נשארתי שם עד אור הבוקר.
34
כמעט קפאתי מקור .חיכיתי עד עלות השחר .לאחר מכן ,חזרתי לדירה
שהייתי בה ולהפתעתי תוך זמן קצר הגיעו לשם עוד שלושה אנשים
מהפלוגה שלי.
היינו ארבעה .מצד אחד הרגשנו טוב ביחד ,אבל מצד שני חששנו שזה
יבלוט ויכולה להיות הלשנה .החלטנו להתפזר ביום ולהיפגש ולהסתתר
בערב באותה הדירה ,כאילו לא קרה כלום .בערב ,אכן ,נפגשנו בדירה
והתכוננו ללינת לילה כאשר לפתע שמענו דפיקות בדלת והופיעו חיילים
גרמנים .היינו בטוחים שזה הסוף ,אבל להפתעתנו ולמזלנו הם ביקשו רק
קורת גג ללילה והגנה מפני הקור .למחרת בבוקר הם הלכו.
שוב התפזרנו למשך היום וכשחזרנו בערב למקום הלינה שלנו ,הרגשנו
שהמצב השתנה :מסביב שרר שקט .השיירות פסקו ,החיילים ההונגרים
והגרמנים נעלמו ושרר שקט מפחיד .חשנו מתח עצום .כבר לא הסתתרנו
אך חששנו לצאת לרחוב .נוסף לזה לא היה לנו אוכל .החלטנו שאני ,כצעיר
ביותר ,שנראה כילד ,אלך למאפיה ואנסה לשנורר לחם .הצלחתי להביא
כיכר לחם .החלטנו לחלק אותה ליומיים לארבעתנו .בשלב הזה התחלנו
לשמוע יריות מנשק קל ,שבא מכיוונים שונים .הסתגרנו בבית ,שכבנו על
הרצפה וחיכינו .למחרת בבוקר הגיע הצבא הרוסי .למעשה ,הצבא הרוסי
בהנהגתו של סטלין ,הציל את חיי ועם כל ההסתייגויות ממנו ,שיבואו
בשנים הבאות ,את זה אינני יכול לשכוח.
כשראינו את החיילים הרוסים ,מיד הלכנו לקראתם מהחשש ,שמא תבוא
התקפת נגד של כוחות הציר ואנחנו נתפס .הם עצרו אותנו והכניסו אותנו
יחד עם חיילים גרמנים והונגרים שנפלו בשבי לחצר גדולה של בית ספר.
היינו שם כמה מאות .מהר מאד הם עשו מיון :חיילים הונגרים לחוד,
גרמנים לחוד ויהודים לחוד .על החיילים הפקידו משמר ואילו את היהודים
שיחררו.
ביקשנו אישור או מסמך כלשהו שאנחנו משוחררים .הקצינים הרוסים אמרו
35
לנו ש"אין צורך ,אתם חופשיים".
התחלנו ללכת ,לא ידענו לאן ,לא היתה לנו כל תוכנית -העיקר לברוח.
כמובן ,כל אחד רצה להגיע בהקדם לביתו .עדיין לא כל הונגריה הייתה
"משוחררת" על ידי הצבא הרוסי .הרכבות לא פעלו ,שום תחבורה אחרת
לא הייתה ושרר חורף הונגרי קר עם שלג .תוך כדי הליכה עצרו אותנו
במחסומים חיילים רוסים .בדרך כלל הם האמינו לנו שאנחנו יהודים .אגב,
זו המילה הראשונה שלמדתי ברוסית ,אבל באחד המחסומים ,כאשר
הצהרנו שאנחנו יהודים אמרו לנו" :אז דברו יידיש" .אני לא ידעתי יידיש.
חבריי עמלו קשות כדי לשכנע את החיילים הרוסים ,שכנראה גם הם היו
יהודים ,שאני אחד מהם.
התברר לי ,שאין כל סיכוי שאצליח להגיע לביתי ,כי הרוסים עדיין לא
כבשו את האיזור הזה.
כאן נפער אצלי "חור שחור" בזיכרון לגבי מה שקרה איתי במהלך הימים
הבאים .בעיירה מסוימת שהגענו אליה ,נפרדו דרכינו .סודרתי שם על-ידי
הקהילה המקומית בבית משפחה של גויים מבוגרים ,לתקופת מה ,כדי
להתאושש ולחכות עד שאוכל להגיע לביתי .אני זוכר רק שני דברים
מהתקופה הזאת .האחד ,שפעם נשלחתי להביא מים מהבאר המרכזית בכפר
ונתפסתי על ידי חייל רוסי ,שרצה לקחת אותי לעבודה ולשבי הרוסי .צריך
לציין שבאותה התקופה היו בהונגריה מחנות גדולים של שבויי מלחמה,
בעיקר הונגרים ,שיצאו לעבודות שונות בליווי חיילים רוסים .בבוקר יצאו
החיילים עם מספר שבויים ואת אותו מספר הם היו צריכים להחזיר בערב
למחנה .אחר הצהרים ולפנות ערב היה מסוכן להיות בחוץ ,כי החיילים
אספו את כל מי שהם מצאו ,העיקר שיחזרו למחנה עם אותו מספר אנשים
שהם יצאו איתו .לאחר שנים ,הכרתי בקבוץ השכן חבר ,שבצורה כזאת
נלקח למחנות שבויים לרוסיה .במקרה שלי היה לי מזל ,כי בעלי הבית
שלי שכנעו את החייל שאני ילד מסכן ולא בריא והוא ויתר עלי .הדבר
השני הזכור לי ,שהלכתי עם אבי המשפחה מרחק רב בשלג לאורך פסי
36
הרכבת לחווה קטנה של בנו .עבדתי שם בעבודות חקלאיות כמו ,פיזור
זבל בשדות והאכלת בעלי חיים .אינני זוכר איך הגעתי לשם ,כמה זמן
נמשכה תקופת שהותי שם (לפי הערכתי לא זמן ממושך) ,מתי זה נפסק
ואיפה זה התרחש .פשוט "חור שחור" .אני זוכר רק את המישור המושלג
ההונגרי עם החווה הבודדת של משפחה אחת וההליכה בשלג לאורך פסי
רכבת ,שעדיין לא פעלה.
37
לאחר המלחמה
החזרה הביתה
אני זוכר שלאחר תקופת מה החלטתי לחזור לכפר שלי .נודע לי שהאיזור
שוחרר ע"י הצבא הרוסי .ישבתי ברכבת בקרון משא עם הרבה אנשים
וניסיתי להתקרב למטרה שלי .הגרמנים הרסו בנסיגתם את אדני מסילות
הברזל כדי למנוע את השימוש בהם על ידי הרוסים .תיקון המסילות לקח
הרבה זמן ודרש כוח אדם רב .החיילים הרוסים לא היו "ביישנים"
והשתמשו בשבויי מלחמה ובכל גבר הונגרי שידם השיגה .הגענו ברכבת
לתחנה כלשהי ,עלה חייל רוסי לקרון והתחיל להוריד גברים לעבודה .הוא
עבר אחד אחד והוריד אותם ללא התלבטות .תוך כדי מיון האנשים ,שמעתי
שאחד מהנוסעים מסביר לחייל שהוא סלובקי ואינו חייב לעבוד בהונגריה.
אני הייתי ה"סלובקי" השני ,וכך התאפשר לי להמשיך בדרכי.
לאחר גלגולים רבים ,הגעתי לפּוזֶשַּ ּב ֹונִי ( ,(Fuzesabonyכפר גדול שבו
ללימודי
ַּ
היתה תחנת הרכבת הקרובה ביותר לביתי ,דרכה נסעתי בזמנו
בגימנסיה וכאן התחלתי להתלבט :מה עושים ,לאן פונים? ידעתי שבכפר
הזה גר מי שהיה עוזרו של אבי .החלטתי לנסות לפנות אליו ,כי בעבר
היינו מיודדים .הגעתי לביתו ומצאתי רק את הוריו המבוגרים .הם הכירו
אותי והלינו אותי בביתם שני לילות .הם לא ידעו איפה הוא ומתי יחזור.
לאור הנסיבות הללו ,החלטתי לצאת לכפר שלי ,הסמוך לחווה.
שהורי רכשו שנים קודם לכן בית עם 2דונם אדמה
ַּ
כאן המקום לספר,
בכפר דורמנד ) ,(Dormandסמוך לחווה שגרנו בה .הם תכננו לבלות את
זקנתם בו .כאשר התחילו לרדוף את היהודים ולהחרים את רכושם ,הורי
השכירו את הבית לדואר הממשלתי ההונגרי .הם סברו שע"י כך ימנעו את
החרמתו ע"י הממשלה.
את סניף הדואר הפעילו שתי אחיות רווקות לא צעירות .החלטתי להגיע
38
לבית הזה (ולא לחווה) .הן הסכימו לפַּ נות לי חדר אחד לגור בו בינתיים.
ההתחלה לא הייתה פשוטה :היה עלי לחשוב ממה אוכל לקיים את עצמי
וכדבר ראשון היה עלי לדאוג לעצים להסקה בחורף הקר.
סניף הדואר בדורמנד – הבית שרכשו הורי
הלכתי לחווה ,ובעזרת אנשים טובים כרתנו שני עצים והובלנו אותם לבית.
נציג הממסד של הכפר ,שהיה המזכיר ,בא לעזרתי בכל הדברים
הפרוצדוראליים .לאמי היו שני צמידי זהב והיא נתנה אותם (לפני הליכתה
לגטו) לרופא האזורי למשמרת .לא ידעתי על זה ולהפתעתי הרבה הוא
החזיר לי אותם .מכרתי אחד מהם ולפתע היה לי הרבה כסף .בינתיים
המשטר הלך והתייצב והתחילו לבצע את המדיניות החדשה של הממשלה
הזמנית :חילקו את החווה לתושבי הכפר ,כל משפחה שלא הייתה ברשותה
חלקת אדמה ,קיבלה כ 15-דונם .אני דרשתי שטח כפול כי סבלתי
מהמלחמה ובקשתי נענתה .קניתי סוס ועגלה במחשבה לעבד את החלקה
שקיבלתי.
בחודש מאי 2945המלחמה הסתיימה .הייתי מלא ציפיות לקבל ידיעות על
39
בני משפחתי .היו שמועות משמועות שונות .היו שסיפרו לי שראו את אחי
טומי לאחר המלחמה .חיכיתי וחיכיתי ואף אחד מהם לא הגיע .האכזבה
היתה קשה מאוד והתסכול גדול .תוך שנה הפכתי מילד שההורים דאגו לו
לכל צרכיו ,לנער עצמאי שהיה צריך קודם כל לחיות ,להתפרנס ,לקבוע
כיוון לעתיד .יש לזכור שטרם מלאו לי 27שנים בשלב הזה של חיי.
בינתיים עיבדתי את האדמה ,עסקתי קצת במסחר ,היו לי חברים וחברות
מבני הכפר .הייתי אמנם היהודי היחידי ,אבל לא הייתי בודד.
מצבת זיכרון ליהודי ֶג'נג'ייֶש (אוסף יד ושם)
פתאום הגיעה אחותי אגי .שמחתי מאד שנשארה בחיים ,אבל מהר מאד
דרכינו נפרדו .לא הצלחתי להוציא ממנה פרטים על קורותיה היא ועל
גורלם של יתר בני המשפחה מהם נפרדתי בגטו עם גיוסי לפלוגת העבודה.
היא הייתה הניצולה היחידה.
41
בשנים הבאות נודעו לי הפרטים הבאים:
דודי ננדור ,שנפרדתי ממנו בזמן הנסיגה ,חלה בטיפוס ונפטר בהמשך
הדרך.
אבי ,שהיה מגויס בפלוגת עבודה ,הצליח להגיע לבודפשט לקראת סוף
גרטי ,שסידרה לו "תעודת
המלחמה ,שם הוא פגש חבֵ רה טובה שלנוֶ ,
חסינות" מטעם השגרירות השוויצרית והוא נכנס ל"בית מוגן" .אבל בשלב
כלשהו ,הפשיסטים ההונגרים הפסיקו להתחשב בתעודות האלה והוא הוצא
מהבית .אין לי מידע מדויק כיצד סיים את חייו .יתר בני המשפחה ,פרט
לאחותי אגיִ ,נספו באושוויץ.
ואלה שמות בני משפחתי הקרובים שניספו בשואה:
אמי ארז'בט
אבי אלמיר
אחי טומי
דודתי מרגיט
דודתי לילי
דודי ננדור
בן-דודי יאניקה
סבתי פאני.
יהי זכרם ברוך.
הנצחתי את כולם בדפי-עד ב"יד ושם".
לאחר שנפגשתי עם אגי ,היא החליטה לנסוע לבודפשט ואני שוב נשארתי
לבד .על יחסי עם אחותי בשנים הבאות אספר בהמשך.
41
בנוסף לחקלאות ,עסקתי לפרנסתי גם בשוק השחור .הובלתי לבודפשט ,על
פי רוב על הגג של הרכבת ,דברי מזון שהיו במחסור ובדרך חזרה ,הבאתי
מלח ומצרכים שהיו זקוקים להם באיזור הכפרי .בכפר שלי לא גידלו
גפנים ואחרי המלחמה היה מחסור גדול במשקאות חריפים .היות והיו לי
סוס ועגלה וגם כסף מזומן ,נסעתי לאיזורים עשירי יינות והובלתי לכפרים.
באחת ההזדמנויות עצרו אותי חיילים רוסים ,בדקו את תכולת העגלה
והחרימו את כל החביות והבקבוקים .יותר לא עסקתי במסחר ביין ומזלי
היה ,שלפחות נתנו לי להמשיך בדרכי.
תקופת ההכשרה בהונגריה
מדי קיץ הגיעה לחווה בחורה צעירה ,לרוב מאוסטריה או מבודפשט ,אשר
הורינו שכרו כדי שתעסיק את הילדים בחופשה .כך הגיעה אלינו גרטי
מבודפשט .היא הייתה בחורה יהודיה נחמדה ,שהקשרים איתה התפתחו
מעבר לקיץ אחד .פגשתי אותה גם לאחר
המלחמה .היא ניסתה לשכנע אותי שאין
טעם בחיים בכפר ושאלה ,מה דעתי על
מעבר לפלשתינה .הרעיון היה רחוק ממני
כרחוק מזרח ממערב ,למרות שאמי אמרה
לי לא פעם שאני צריך להגיע לשם.
באותו זמן התקיימה בבודפשט תערוכה
ציונית ,שהלכתי לראות בהמלצתה ,אבל לא
התרשמתי במיוחד .יחד עם זאת ,לא דחיתי
את הרעיון על הסף .שמעתי שיש בבודפשט
מקום שבו מתקיימת הכשרה של
גרטי
צעירים יהודים ציוניים ורציתי לראות על מה
מדובר .הגעתי לשם בשעות לפני הצהרים ופגשתי בחור ,פחות או יותר בן
גילי ,בשם וילי (היה חבר יחיעם עד יום מותו) .הצגתי את עצמי ואחרי
הסבר קצר על "השומר הצעיר" הוא הוביל אותי דרך חדרי המגורים
שלהם .יצאתי לא מרוצה ,כי הכל נראה לי לא מסודר :חלק מהנוכחים
42
בשעות הצהרים עדיין הסתובבו בפיג'מות .סיכמתי שזה לא בשבילי וחזרתי
לכפר.
בגיחה הבאה שלי לבודפשט גרטי הפגישה אותי עם איש שעמד אז בראש
המדור הציוני חלוצי של המוסדות היהודיים .הוא שמע על עברי החקלאי
והציע לי להצטרף להכשרה חקלאית .כך הגעתי כעבור זמן להכשרה
בהַּ יידובֶ סרמֵ יין .אולי פה המקום לציין שלא גרטי ולא האיש שהפנה אותי
להכשרה ,עלו לישראל .הסתובבה אז בדיחה בין היהודים על מה זה ציונות:
יהודי אחד שולח את השני על חשבון השלישי לפלשתינה .יכול להיות
שזה התאים גם למקרה שלי.
כאן עלי להסביר ,שלמעשה לא קיבלתי חינוך ציוני בבית ומשחר ילדותי
חייתי בחברה לא יהודית .אמנם בביתנו הייתה קופסה כחולה של הקרן
הקיימת ואני זוכר שמדי פעם היה בא יהודי בעל מכולת מהכפר הסמוך
לרוקן אותה.
בפעם הראשונה "פגשתי" את הציונות כאשר קבוצת חלוצים הגיעה לחווה.
אני מניח בדיעבד ,שהם היו דתיים שברחו מקרפטורוס ובגלל המלחמה
"נתקעו" בהונגריה .בעל החווה שהיה יהודי ,נתן להם מקלט זמני בחווה.
הם היו בגילאי +11והם היוו "אטרקציה" בחווה :הנשים לבשו מכנסיים,
דבר שלא היה מקובל באותם הימים בהונגריה .הם עבדו בשדה ואכלו רק
כשר .כל זה היה מאד שונה ,מיוחד ובולט בחיי אנשי החווה .לאחר
העבודה ובערבים הם רקדו הורה .הם לימדו את כל צעירי החווה לרקוד
הורה ועוד ריקודים ישראליים אחרים.
זכור לי היטב עד היום איך שרנו איתםּ" :בֵ ינר הרים ּבֵ ינר כפרים טיסה
הרכבת" במלעיל ובמבטא הונגרי (טיסה הוא שם נהר גדול בהונגריה),
וברור שלא היה לנו מושג כלל מה הן המילים האלה .הם נשארו אצלנו
בתקופת הקיץ (זה היה בראשית המלחמה ,כנראה ב 2941 -או ,)2942
ונעלמו מחיינו באותה פתאומיות כפי שהופיעו.
43
כאשר הגעתי להכשרה הציונית והחלטתי להצטרף אליה ,לא כל-כך ידעתי
לקראת מה אני הולך .הבנתי שההורים שלי כבר לא יחזרו ולא ראיתי
תכלית להמשיך לבדי בכפר .זה היה הזמן לעשות תפנית בחיי .בערב סתווי
אחד דפקתי על דלת בבניין ההכשרה בהיידובסרמן ואמרתי בהונגרית צחה
(כי לא ידעתי את הברכות המקובלות בהכשרה" :שלום" או "חזק ואמץ"):
? "( Jo estet itt van a pluga itt lakik Spitz urערב טוב ,האם הפלוגה
כאן ,האם מר שפיץ גר כאן"?) "מר שפיץ" ששאלתי עליו הוא יהודה
צמרת ,שהיה המדריך של ההכשרה .את המשפט הלא-מקובל הזה מזכירים
לי החברים עד היום .הם ראו לפניהם בחור כבן שמונה-עשרה ,במעיל
פרווה ,לבוש היטב .תחילה לא כל כך ידעו מאיפה נפלתי עליהם .אבל מהר
מאד הם התעשתו וקיבלו אותי בסבר פנים יפות .הצטרפתי להכשרה ואלה
היו צעדי הראשונים בדרכי לעלייה לארץ.
היידובסרמן היתה עיירת שדה ,אשר לפני המלחמה חיו בה כאלף יהודים.
כחמישה ק"מ מהעיירה הייתה חווה פרטית אשר הג'וינט שכר אותה עבור
בני נוער יהודים במטרה להכשיר אותם לעלייה .בקיץ היינו בחווה ובחורף
הקהילה נתנה לנו בית גדול ואורווה ,שהיו שייכים ליהודי ,שמשפחתו
נספתה .היו לנו שני סוסים וכלים חקלאיים מינימאליים לעבודות שדה .היו
עוד הכשרות כאלה באיזור .בהכשרה שלנו היינו ,כעשרים בחורות
ובחורים .בקיץ היינו עסוקים מעל לראש בעבודות השדה בחווה ,בחורף,
לעומת זאת ,גרנו בבית בעיירה ועקב הקור ,הצטופפנו בחדר גדול אחד.
בחדר נוסף ,שלא היה מחומם ,היה שולחן פינג-פונג .ניצלנו את השולחן
הזה כל החורף .בנוסף לזה עסקנו גם בהובלות מהעיירה אל העיר הגדולה
דברצן ) ,(Debrecenבמרחק של כ 22-ק"מ ובחזרה ממנה לחנויות בעיירה.
לדברצן היינו מובילים עורות שקיבלנו מקַּ צָּ בים יהודים ובחזרה הבאנו
סחורות מסיטונאים ,על פי הזמנות של החנויות בעיירה .בחורף היה קר
מאד ו"נאלצנו" לעצור בבית מרזח שהיה בדרך כדי לשתות ליקר אגסים ( Fel
" .)"Deci Csaszarkorteהסוסים כבר ידעו את הדרך ובאופן אוטומטי הם
נכנסו לחניה של בית המרזח .כך שאפילו אם לא רצינו לעצור ,הם לא
44
ויתרו .את רוב ההובלות עשיתי עם אהרון פורת ,חבר יחיעם עד היום הזה.
השתייה לא הייתה בדיוק לפי הדיברות של "השומר הצעיר" אבל זה היה
טעים ומחמם .באחד הטיולים של דליה ושלי בהונגריה ,כעבור שנים ,נתתי
לה לטעום את המשקה הזה והוא מצא חן בעיניה.
בכל הכשרה כזאת היה מדריך והכל התנהל באחריותו .הוא בדרך כלל היה
מבוגר מאיתנו ,עמד בקשר עם התנועה ,עם הג'וינט ועם ההכשרות
האחרות .למזלי ,ההכשרה שלנו לא הייתה "שומרית" אדוקה ,כך שלא
הייתה לי בעיה להשתלב בה .לפי הרוח של אותה תקופה עשינו הרבה
"משפטים חינוכיים" על כל מיני נושאים .אני בדרך כלל ייצגתי את
הפיאודלים ואת הקולקים שהיו ידועים לשימצה בעת ההיא .חשבתי אז
שאני ,כיוצא מהסקטור הזה וכמתנגד לחלוקת האחוזות ,צריך להגן עליו.
במשך הזמן התנועה איחדה מספר הכשרות והוקם גרעין "עמלים",
שבמסגרתו הגעתי כעבור זמן לקיבוץ יחיעם.
חברי ההכשרה
45
קורס ה"הגנה" בהונגריה
בנדודי בין ההכשרות השונות של גרעין "עמלים" הגעתי לבודפשט .משם
נשלחתי לקורס של ה"הגנה" ,שאורגן על ידי התנועות הציוניות.
הציונות באופן רשמי הייתה אסורה בהונגריה תחת המשטר הקומוניסטי.
אך היות ורוב שרי הממשלה ,כולל המנהיג ראקושי (רוט) מטיאש ,היו
יהודים ,הם העלימו עין ואפשרו לתנועות הציוניות לפעול בינתיים בשקט.
מה עוד ,שתנועת "השומר הצעיר" עזרה בבחירות למפלגה הקומוניסטית.
הקורס התקיים בעיירה קרובה לבודפשט .הוא היה סודי ואסור היה
לשלטונות לדעת עליו .המדריכים היו בוגרים מאיתנו והיו גם ביקורים של
שליחים מהארץ .אחד השליחים היה חיים גורי ,שגם לימד אותנו לרקוד
הורה .הוא שם לב כמה דל כישרוני בריקודים ,לקח את ידי בידו ולא הרפה
ממני עד שלמדתי את ההורה לשביעות רצונו.
גרנו בבית גדול בן שתי קומות ,בו התקיימו כל הפעילויות ,פרט לריצת
הבוקר .את הריצה עשינו מסביב לכיכר ,שהייתה בקרבת הבית .היקף
הכיכר היה כ 511-מ' .כל יום רצנו סיבוב נוסף .הקורס היה צריך להימשך
חודש ימים ,אך בסוף השבוע השלישי הופיעו לפתע בשעות הערב בלשים
מהמשטרה כדי להתעניין :מי הם אלה שרצים בכיכר? מה אנחנו עושים
בבית? בדקו תעודות זהות ,שאז עוד היו ללא תמונה ,שוחחו עם הבוגרים
והם סיפרו להם את האמת" :אנחנו יהודים שמתכוננים לעלות לפלשתינה".
הם אמרו לנו שפעילותנו אסורה במדינה קומוניסטית וביקשו שנתפזר.
מיותר לציין שרובם ,אם לא כולם ,היו מבני עמנו .לאחר האזהרה של
אנשי הבולשת ,לא נותרה ברירה ותוך שלושה ימים הקורס הסתיים.
לא הרבה זמן לאחר הקורס הודיעו לנו מהתנועה בסודי סודות שהגרעין
שלנו מועמד בקרוב לעלייה לארץ (ב"עליה ב'") .הוזהרנו שכל מי שרוצה
להיפרד מקרוביו עליו לאמר את האמת ,אבל לא את כל האמת .כך גם
46
אני ,נסעתי אל אחותי ונפרדנו ,מבלי שהיא ידעה על כוונותיי .מאז ,במשך
שנים רבות נותק הקשר בינינו .הפעם הבאה שנפגשנו לאחר מכן הייתה
כעבור 17שנים בביקורנו בבודפשט.
ביקורי בחוות ילדותי :האסם הוא המבנה היחיד שנשאר מאז
(עם בעלת החווה)
47
בדרך לעלייה
היציאה מהונגריה
בליל כריסמס ,2947יצאנו בשיירת משאיות לכיוון הגבול האוסטרי .קבוצת
העלייה הזאת הייתה גדולה ,כללה בערך 91איש ,שבאו משלושה גופים:
שליש מהם היו נערים ונערות צעירים כבני ,+22הקבוצה השנייה היינו
גרעין "עמלים" (הגרעין שלי) והקבוצה השלישית היו "אנשי בורוכוב" -
אנשים ונשים מבוגרים .התמניתי כמה ימים לפני היציאה לאחראי על
קבוצת "אנשי בורוכוב" .הדבר לא היה פשוט ,כיוון שהיה עלי ,כצוציק בן
,29להורות לאנשים בעלי ניסיון בחיים ,מה לעשות וכיצד להתנהג.
הסברתי להם ,שאת הגבול עוברים ברגל ושהם לא יכולים לסחוב איתם
את כל מה שהם התכוונו להביא .עזרתי לכל אחד מהם באופן אישי לארוז
ולנסות להתאים את מטענו למשקל שהוא מסוגל לשאת .היה להם קשה
מאד להיפרד מהחפצים האישיים שאספו לאחר המלחמה .רובם ככולם היו
ניצולי שואה .למרות כל האזהרות והעזרה שלי ,אנשים זרקו דברים רבים
במהלך המעבר בגבול האוסטרי ,מחוסר יכולת לסחוב.
הובילו אותנו במשאיות וקיבלנו הנחיות מראש לא להוציא הגה .נאמר
למשמר הגבול ההונגרי ,שאנחנו פליטים שבורחים מרומניה ואיננו מדברים
הונגרית .החיילים ההונגרים העבירו אותנו את הגבול ,הם רק לא שמו לב,
שכאשר נתנו לנו הוראות ,כמובן בהונגרית ,כולם הבינו .חצינו את הגבול
בשעות של לפנות בוקר והגענו לאוסטריה באור יום .שם נעצרנו על ידי
אנשי המכס האוסטרי ,שבדקו כל אחד אם אינו מבריח סיגריות או משהו
שחייב מס .המשכנו במשאיות של הצבא האמריקאי ישר לווינה לבית חולים
רוטשילד לשעבר.
בית זה שימש לקליטה ראשונית של קבוצות פליטים בדרכם ארצה ,שהיו
תחת חסות של הג`ויינט .הבית המה בני אדם .נתנו לנו כמה חדרים עם
מיטות מתקפלות ,ששימשו את הצבא האמריקאי במלחמה ,כל קבוצה
48
התמקמה בנפרד.
התבקשתי להיות האקונום של קבוצת העלייה שלנו .זה כלל הליכה יום-
יומית עם מספר חברים למחסן אספקה בו חילקו אוכל ליום שלם לכל
הקבוצות ,בהתאם למספר שהיה רשום בהנהלת הבית .את המזון סחבנו
בשמיכות וחילקתי אותו לשלוש הקבוצות .הדברים בבית התנהלו בשפות
רבות ,בעיקר יידיש ,שפה שלא ידעתי .דיברתי קצת גרמנית והסתדרתי עם
זה לא רע.
בדרך עלייתי ארצה עמדה לפני ברירה :ללמוד יידיש או עברית .החלטתי
להתמקד בלימוד השפה העברית ,כי לא נראה לי הגיוני ללמוד קודם יידיש.
רציתי לקצר את הדרך ולהגיע אל העברית מהר יותר .אינני זוכר כמה זמן
היינו בווינה .פה הזמן להזכיר ,שבאותו הזמן וינה הייתה מחולקת לארבעה
איזורים שנקראו ZONEבלועזית.
אני זוכר בוודאות שהנערים והגרעין שלי ארגנו הופעת ריקודים ,שירים
עבריים והצגה בעברית בפני כל תושבי בית-חולים רוטשילד .הדבר עשה
רושם עצום על יושבי הבית .יהודית ארנון (כיום חברת קיבוץ געתון
ומייסדת להקת המחול הקיבוצית) הייתה המלווה של הצעירים.
כעבור שנים ,בשנות החמישים המוקדמות ,בהיותי כבר ביחיעם ,עבדתי
תקופה ארוכה על בולדוזר בהרי אפרים עבור "קרן קיימת" .גרתי אז
במקלט בקיבוץ עין-השופט .פגשתי שם ,בחדר האוכל ,חבר שהיה שליח
בתקופתי בווינה .הפגישה הייתה מרגשת והעלינו זיכרונות מתקופת העלייה.
תוך כדי שיחה אמרתי לו שנפגשנו ב"ז ֹונָּה" ) (ZONEהאמריקאית .הוא
מיד ביקש ממני להנמיך את הקול .מסתבר שהעברית שלי עוד לא הייתה
כל כך משובחת.
ערב אחד ,ללא הודעה מוקדמת ,הודיעו לנו שתוך זמן קצר ביותר עלינו
לארוז ולהתכונן לתזוזה .אני נהייתי מומחה לאריזת תרמילי גב .עזרתי
49
לחברים הצעירים ובעיקר לצעירות לארוז ,בקושי סיימנו ונלקחנו במשאיות
לתחנת רכבת כלשהי .נכנסנו לקרונות משא ונדרשנו להיות בשקט ולא
להוציא מילה ,כאילו הקרונות ריקים .כך נסענו חלק מהלילה עד למעבר
"ברנר" בין אוסטריה לאיטליה .את הברנר עברנו ברגל ,דבר שכלל לא היה
פשוט .היה קר מאד והשלג היה בגובה של מטר לפחות .בהזדמנות זו
עברו יחד איתנו קבוצות נוספות .אנשי ה"בריחה" ,המארגנים ,שמו אותנו
בסוף הטור כדי לדאוג שלא יישאר אף אחד בדרך .היו לא מעט נשים,
שנאלצנו לסחוב דרך ארוכה על הידיים .ארבעה בחורים לקחו יחד אישה
בתוך שמיכה וצעדו איתה בשלג הכבד .קרוב למעבר ,בצד האיטלקי של
הגבול ,היה כפר קטן ,שבו שיכנו אותנו בבית ריק בן שתי קומות .אין
יוצא ואין בא ,מחכים להוראות אנשי הבריחה .היינו שם כ 48-שעות .כדי
להעביר את הזמן ,סיפר לנו דוד יונגרייס ,חבר קיבוץ געתון ,שהתכונן לפני
המלחמה להיות רב באחת מערי סלובקיה ,על לימודיו בישיבות ועל
הסמכתו כרב .עבורנו ,כחילונים גמורים ,זה היה מאד מעניין (עובדה
שאני זוכר זאת עד היום).
באחד הימים ,פתאום ,כבמטה קסם ,הופיעו מספר מכוניות של הצבא
האמריקאי .עלינו למכוניות ונסענו ,כשהברזנט סגור מכל הצדדים .לא ראינו
כלום ,היה קור כלבים ,כמה מבני הנוער שהיו ברכב איתנו סבלו קשה
מהקור .במשך הנסיעה עברתי מאחד לשני ,חלצתי להם את הנעליים
ושפשפתי את רגליהם כדי לחמם אותם קצת .בסוף הנסיעה הגענו למקום
שנקרא קיארי ( .)Chiariשיכנו אותנו במחנה צבאי לשעבר .המחנה שימש
את אירגון ה"בריחה" ,כמחנה מעבר .גם פה כולם הלכו לנוח ואני הלכתי
לדאוג לאוכל .הפרוצדורה פה הייתה דומה לזו שבווינה ,אבל המזון היה
יותר עשיר :קיבלנו חלב מרוכז ,תמרים מיובשים ,תאנים ועוד.
בקיארי ,אשר שימשה למעשה כתחנת מעבר ,קבוצת העלייה ההונגרית
התפרקה .כל אחת מ 1-הקבוצות נשלחה למקום אחר .אנחנו הגענו לעיר
ג'נובה ( ,)Genovaהשוכנת בצפון-מערב איטליה ,על שפת הים .שם ראיתי
לראשונה בחיי את הים .זה עשה על כולנו רושם עצום .לאחר זמן קצר,
51
זומנתי להשתתף בקורס של ה"הגנה" ,כנראה בהמלצת אנשים שהכירו אותי
מהקורס בהונגריה .הקורס התקיים בדרום איטליה בעיר ּבַּ ארי ()Bari
והשתתפו בו צעירים שרוכזו מהתנועות הציוניות .נסענו לשם עם מלווה
וקיבלנו ניירות "רשמיים" ,שבעליהם האמיתיים עזבו כבר את ארץ המגף.
אני רוצה להביע כאן את הערכתי והוקרתי לאנשי "עליה ב'" ולאנשי
ה"בריחה" שעבדתי איתם בכל התקופה הזאת ,אשר פעלו בכישרון,
בחריצות ,בתושייה מדהימה ובתעוזה בכל מקום ,מאז יציאתי מהונגריה
ועד הַּ גָּעתי ארצה.
קורס ה"הגנה" ּבּבַּ ארי
הקורס התקיים בחווה מבודדת מחוץ לעיר ּבַּ ארי .היינו כמאה גברים ונשים
מכל התנועות הציוניות ומכל הגלויות ,פחות או יותר בני אותו הגיל .גרנו
כולנו ברפת ארוכה ,שם יָּשַּ נו על מיטות של הצבא האמריקאי .המדריכים
היו צברים מהפלמ"ח ומההגנה .זה היה המפגש הראשון הרציני שלי עם
ילידי הארץ .התוכנית הייתה דומה לזו שעברתי בהונגריה :התחלנו את
היום בריצה ארוכה ובהמשך היום עסקנו באימוני ג'ודו ,קפא"פ ,איגרוף,
תרגילי כושר ,א"ש-יום וא"ש-לילה ולימוד נשק .למדנו להפעיל אקדח,
סטן ,ברן וזריקת רימון .בערבים שמענו הרצאות ובילינו בערבי הווי
ישראליים .הקורס נמשך חודש ימים.
המקום התנהל כמחנה צבאי והיינו מחולקים לארבע מחלקות .היה מסדר
בוקר ,שבו מפקד המחנה קיבל את המסדר .התנהגנו כצבא שמתכונן
למלחמה .כבר בהתחלת הקורס נבחרתי להיות "סליקר" .חפרנו בור מתחת
האבוס ,משם היינו מוציאים את הנשק לאימונים ומחזירים לאחר מכן .מדי
פעם ביקרו אצלנו שוטרים מהמשטרה האיטלקית .המפקדים ,שידעו את
השפה ,אירחו אותם כיד המלך .הם הסבירו להם שהאנשים שרצים כל
בוקר ועושים ספורט ,הם נפגעי השואה ולכן מעסיקים אותם בצורה כזאת.
למעשה אני חושב ,שהם ידעו את האמת ,אבל היה להם נוח להעלים עין.
51
בהיותי מפקד מחלקה ,הייתי צריך לדווח למפקד התורן כמה נוכחים
במסדר הבוקר במחלקה .אבל מה עושים כשהמחלקה מונה גם בנים וגם
בנות ,האם יש לומר נוכחים או נוכחות? המפקד עזר לי לצאת מהתלבטותי
בהסבר :כשיש בקבוצה אפילו גבר אחד ,הכל נאמר במין זכר .בסיום הקורס
נמסר לנו שנתפזר לקבוצות במקומות שונים באיטליה ,כדי להכין את
העולים לגיוס לצבא הישראלי ,מיד עם בואם ארצה .כך הגעתי עם קבוצת
עולים לעיירה נֶמי (.)Nemi
הפעילות בנמי
נמי היא עיירה איטלקית טיפוסית במרחק לא רב מרומא .שיכנו אותנו
בטירה גדולה עם הרבה מאוד חדרים ,שבמרכזה פארק רחב ידיים .הטירה
שכנה במרחק מה מהכפר .במהלך השהות שלנו שם ,הגיע אלינו "צבר" צעיר,
קצת בוגר מאיתנו ,שההגנה גייסה בשוויצריה ,שם הוא למד רפואה .שמו
היה :עזרה זוהר .ברבות הימים הוא התפרסם כפרופסור מומחה בעל שם
עולמי לתזונה .הוא היה מפקדנו הראשון .אדם בלתי רגיל ,שידע להפעיל
את המדריכים ולצקת תוכן גם לחיי החניכים .הוא חילק תפקיד לכל אחד
מהמדריכים ובחלקי נפל להדריך ג'ודו .צוות המדריכים היה מורכב מיוצאי
ארצות רבות ,שחלקם דיברו רק עברית .כאן נוכחתי ,שהחלטתי ביחס
ללימוד העברית הייתה נכונה.
הגיעו אלינו קבוצות מעורבות של הכשרות בסדר גודל של חמישים עד
שישים איש .הם שהו בקורס כחודש ימים והמשיכו בדרכם ארצה ,באוניות
של "עליה ב'" .חלק מאוניות המעפילים הצליח להגיע לחופי הארץ מבלי
שהתגלו ע"י הבריטים ,אבל אוניות רבות ,לצערנו ,גורשו לקפריסין .החיים
בנמי נמשכו על פי מתכונת דומה פחות או יותר ,של קורס ה"הגנה" בבארי.
באחד המחזורים הגיע לאימונים גם הגרעין שלי ,גרעין "עמלים" .חוץ מאי-
הנעימות להדריך את החברים שלי ,פרץ שם כעין מרד .האקונום שלנו היה
ממוצא פולני והוא הכניס לתפריט מרק חלב .את זה החבר'ה שלי יוצאי
52
הונגריה לא היו מסוגלים לבלוע (תרתי משמע) .הם מחו נגד זה ,אבל
מחאתם לא התקבלה .האקונום התעקש והמפקד פקד להגיש את המרק יום
נוסף .ההתנהלות שלנו הייתה ,כבמעין משטר צבאי ובצבא ,כידוע ,אין
שביתות .חילקו את המרק מחדש לכולם אבל לא היו חייבים לאכול.
החברים סיפרו לי שהם הכניסו כל מיני דברים לצלחת המרק .כאשר ביום
השלישי הגישו פעם נוספת את אותו המרק ,ידעתי מה שהחברים שלי
הכניסו למרק ,אך בהיותי מדריך וכדי להראות דוגמא אישית ,נאלצתי
לאכול אותו עד תומו .באותו המחזור לא בישלו יותר מרק חלב!
נמי קרובה לרומא ולכן זכינו לביקורים רבים .כך הכרתי את הגר סירני,
ּבִ תם של עדה ואנצו סירני ,שהיתה אז באירופה .צברית עם שיער ארוך
שהייתה אטרקציה בעינינו .בביקורה השני כבר אספתי לה זר פרחים .היא
ביקרה אצלנו מספר פעמים ,אבל לצערי מאז לא פגשתי אותה.
מקרה נוסף שזכור לי היטב :קיבלנו הודעה שאנשים מאד חשובים יבואו
לראות איך מתכוננים לעליה לארץ .לא שאלתי ,אבל כנראה היו אלה
יהודים עשירים מארצות שונות ,בעיקר אמריקאים ,שרצו להראות להם לאן
הולך הכסף שהם תורמים .החלטנו להראות להם מה אנחנו יודעים .הכנתי
עם שני בחורים מוכשרים תרגילי ג'ודו ברצף וזה עשה רושם כאילו הם
נאבקים במלוא הרצינות .תרגלנו היטב את ההופעה ,שהייתה מוצלחת
והמבקרים מאד התרשמו .בסיום ההופעות ,המפקד הציג אותנו (את צוות
המדריכים) ,קיבלתי מהם הרבה מחמאות וזכיתי ללחיצות ידיים רבות.
הייתה לנו תעסוקה נוספת ,אולי המעניינת ביותר ,להשתתף בפועל בשליחת
העולים ארצה .הדבר נעשה בחשאיות רבה .מדי פעם הסיעו מספר מדריכים
במשאית לנאפולי ,ליד חוף הים ,למקום שנקרא "קמפו פולַּקו" .שם היה
מחסן ענק ,שהיה כנראה בשימוש של יחידה פולנית במלחמת העולם
השנייה .במחסן הזה היו דרגשים מסודרים במספר קומות כמו באוניית
מעפילים .תפקידנו היה להכין אספקה ולהעביר אותה לאוניה בסירות ,כי
אסור היה שאוניית המעפילים תתקרב לחוף .כל זה נעשה לאור היום.
53
בלילה הגיעו העולים באוטובוסים ,היינו צריכים לקלוט אותם ולסדר אותם
על הדרגשים :צעירים למעלה והבוגרים בקומות התחתונות .כל זה היה
צריך להיעשות בשקט ומהר ,כמובן מחשש האנגלים ,שעדיין היו בתקופה
הזאת באיטליה ,כצבא כיבוש .בדרך כלל העולים היו סגורים במשך יום
אחד בהַּ אנגר הגדול ולמחרת בלילה התחילה ההעברה לאוניה.
עם הגר סירני בנֶמי
ההעברה התבצעה בכמה שלבים :העולים עלו בחוף על סירות ,אשר
העבירו אותם אל האוניה ה"גדולה" ,שעגנה במרחק מהחוף .כך זה נמשך
עד העולה האחרון .היו מקרים שהים היה סוער ואז ,עם כל הסיכונים
הכניסו את אוניית העולים לנמל קטן סמוך ,כדי לאפשר לעולים לעלות
54
עליה .לאחר שהאנייה הפליגה החזירו אותנו לנמי לעבודתנו השוטפת.
באחת הפעמים לא הייתה לי סבלנות לחכות להסעה ונסעתי מנפולי לרומא
ברכבת .כשהגעתי ,התברר לי שאיחרתי את האוטובוס לנמי .זכרתי שפעם
אמרו לנו ,שאם קורה לנו משהו ,עלינו לקחת מונית ולהגיע ל"ויאה
אוניונה דואה" .כך עשיתי .עליתי לבניין ובעברית שידעתי ניסיתי להסביר
את מצבי ומי אני .להפתעתי ולאכזבתי הרבה ,אף אחד לא הבין אותי.
האכזבה הייתה קשה ביותר מכיוון שהייתי בטוח שאני כבר מדבר עברית
טובה :הרי אני מדבר בשפה זו עם צוות המדריכים ועם המפקדים .למזלי,
הופיע שם אדם שהכיר אותי וכך יצאתי ממצבי המביך .פעילותי באיטליה
נמשכה עד עלייתי ארצה ב .17/7/2948 -
55
העלייה לארץ
הגעתי לנמל חיפה באוניה בשם קמפידוליו ,כחודשיים לאחר הקמת מדינת
ישראל ובעיצומה של מלחמת השחרור .עדיין אני שומר את תעודת העולה
שלי .התרגשתי מאד ,אך לא ניתן לי זמן רב להתרגש ,כי מיד כשירדנו
מהאוניה ,כל מי שהיה בגיל ובכושר המתאים ,הועבר באוטובוסים לבית-
ליד וגויס לצה"ל .נסענו דרך ג'למי וואדי מילק כי בכביש הישן לתל-אביב
עדיין היו קרבות.
חלק מהגרעין שלי הגיע לפָּ נַּיי לארץ והיה בהכשרה בקיבוץ שער העמקים,
הקרוב מאד לג'למי .היו איתי באוטובוס אנשים שהציעו לי לרדת וללכת
לַּקיבוץ ,אך לא קבלתי את עצתם.
הגיוס לצה"ל ומלחמת השחרור
בבית-ליד היה מחנה צבאי גדול .גרנו באוהלים ולאחר זמן מה הוצבתי
בחטיבה שבע גדוד ,71בפלוגה מסייעת .הכל היה חדש בשבילי .למעשה
שם התחיל פרק נוסף בחיי.
הגדוד שלי היה מורכב מפלוגה אחת של
מתנדבי מח"ל (מתנדבי חו"ל) ,פלוגה אחת
של אנשי גח"ל (גיוס חו"ל) ופלוגה אחת
מאנשי אצ"ל .פה ושם היו ביניהם העברות.
התקשורת בפלוגה הייתה בעייתית :מפקד
הפלוגה היה אמריקאי ,סגן מפקד הפלוגה
היה קנדי ושניהם דיברו רק אנגלית .מפקד
המחלקה היה ישראלי .שוב התברר לי
שההימור שלי ללמוד עברית היה נכון.
הבנתי מה שאמרו לנו וידעתי גם להביע את
56
עצמי ,אמנם במבטא הונגרי אבל הבינו אותי .ממחנה בית-ליד עברנו
למחנה בנֶשר ,שם התחלנו להתאמן במרגמות 82מ"מ .במהרה העלו אותי
לתפקיד מ"כ .אז עוד לא היו דרגות .כשהתחילו לחלק דרגות ,קיבלתי
דרגת רב טוראי .עוד בזמן מלחמת העצמאות הועליתי לדרגת סמל ,דרגה
שהתמדתי בה שנים רבות .משפחתי נהגה להתלוצץ ,שאני הוא הסמל
הוותיק ביותר בצה"ל .רק חודשים ספורים לפני שחרורי ממילואים ,בגיל
חמישים וארבע ,העניקו לי דרגת סמל ראשון.
תעודת עולה
בדרך כלל התאמַּ נו במחנה .באחת ההזדמנויות הזמין אותי המ"מ ובשורה
בפיו :מחר נתאמן במורדות הכרמל .שמחתי מאד לצאת קצת מהמחנה.
למחרת בבוקר העמסנו את הציוד על משאית ועלינו לכרמל .הגענו למעלה
והמראה שנגלה לעיני ,לראשונה מאז עלייתי לארץ ,היה נהדר .חלק ניכר
ממדינת ישראל היה פרוש לרגלינו .פרקנו את המרגמות עם כל הציוד ואז
המ"מ אמר לי" :קח את המחלקה ותאמן אותה .אני אחזור בעוד כמה
שעות" .כעבור זמן לא רב התברר לי שמנחם בגין נאם בחיפה והוא נסע
לשמוע אותו.
57
לאחר שהסתיימו האימונים הבסיסיים ,הפלוגה לקחה חלק בפועַּ ל בקרבות
מלחמת השחרור ,בעיקר בגליל .השתתפנו בכמה מבצעים :תחילה יצאנו
מאכזיב והתקדמנו לכיוון ההרים מזרחה .לאחר מכן נלחמנו נגד צבאות
קאוקג'י (ביום עלייתו של קיבוץ געתון להתיישבות) והתמקמנו עד ההפוגה
מעל צומת אחיהוד .השתתפנו גם במבצע חירם שיצא מצפת :בלילה
הראשון הגענו עד גוש חלב ולמחרת המשכנו קצת מעבר למלכיה .תקופה
ארוכה ישבנו ליד שדה התעופה של מחניים מול הסורים .השתתפנו גם
בשחרור נצרת.
לא אפרט את כל קורותיי במלחמת השחרור ,אבל אני יכול לציין,
שבהתחלה התייחסו קצת בזלזול למגויסי חוץ לארץ ,אך במשך הזמן
הוכחנו את עצמנו .אני מרגיש שתרמנו את חלקנו בכבוד במלחמה הקשה.
הווי ליד האוהל
58
יחיעם
גרעין "עמלים"
חברי הגרעין שלי ,גרעין "עמלים" ,עלו לארץ עוד בתקופת פעילותי
באיטליה ,במסגרת "עליה ב'" .חלקם עלו באוניות ,שגורשו ע"י הבריטים
לקפריסין וחלקם הצליחו להגיע ישירות לארץ .כאשר עליתי ארצה ,חלק
מהגרעין כבר היה מרוכז בהכשרה בקיבוץ שער העמקים ,לשם הגעתי מדי
פעם לביקור .השתדלתי לשמור איתם על קשר ,ככל שהדבר התאפשר
בתקופת שירותי בצה"ל .מלחמת השחרור הייתה בעיצומה ,ועוד אפשר היה
לשמוע שם את הפגזת משמר העמק.
חברי הגרעין היו עסוקים בבחירת מקום להגשמה .התנועה הציעה שתי
אפשרויות :להשלים קיבוץ בדרום הארץ או את קיבוץ יחיעם בצפון ,עם
המלצה חמה על קיבוץ בדרום .בגרעין סערו הרוחות ובסופו של עניין
הוחלט להעדיף את יחיעם .התנועה התנגדה לכך תחילה ,אבל לבסוף
השלימה עם החלטת הגרעין וכך הגענו ליחיעם.
היינו גרעין גדול ,מלא נכונות ויחס חיובי לעבודה .בדברי הפרידה ,כאשר
הגרעין עזב את שער העמקים ,אמרו המדריכים ,שבדרך כלל בני ההכשרה
באים ללמוד מחברי הקיבוץ לעבוד ,אבל הפעם היה להיפך :חברי הקיבוץ
יכלו ללמוד מהגרעין.
בתום מלחמת השחרור ,עקב היותי חבר הכשרה ,שוחררתי מצה"ל.
לחברי לגרעין בשער העמקים ולאחר זמן קצר ,יצאנו להגשמה
ַּ
הצטרפתי
בקיבוץ יחיעם ומאז ועד היום ,זהו ביתי.
חברי יחיעם המייסדים ,היו מעוניינים להתרחב ולגדול ,אבל הם לא הספיקו
להתארגן לקבלת הגרעין מבחינת שיכון ותעסוקה .במיוחד לא התכוננו
לעלייה הונגרית עם מבטא מאוד בולט .הקיבוץ למעשה ,יצא מהמצור לא
59
הרבה זמן לפני כן והיה בתהליך בנייתו .היו עזיבות רבות בין המייסדים
והתחילו גם עזיבות של חברים מהגרעין .ידוע לי על כמה חברי גרעין
שחזרו להונגריה.
התנאים הפיזיים היו קשים :גרנו חמישה חברים בחדר ,חדר האוכל עוד
היה במבצר וכאמור לא הייתה תמיד עבודה לכולם .החורף היה קר וחלק
מהחברים גרו באוהלים או ב"דרקונים" .לעתים ,שתי משפחות גרו יחד בחדר
קטן בצריף .לא היה כביש סלול ,בקיצור :חיים חלוציים מכל הבחינות.
הקבוץ השתדל ככל יכולתו לשלב את הגרעין .קיבלנו שיעורים בעברית (היו
בעיות חמורות בקשר למבטא) ,ניסו ללמד אותנו את "הקורס הקצר של
המפלגה הקומוניסטית" (לא בהצלחה רבה) וכו'.
אנסה לתאר את קורותיי ביחיעם ,אך היות ולא ניהלתי יומן ,אינני יכול
לציין תאריכים מדויקים.
עבודה ותפקידים ראשונים בקיבוץ
התחלתי את הקריירה שלי ,כעובד גן ירק .זמן קצר עבדתי בגן ירק ואחר כך
הפכתי מהר מאד להיות "פלאח" .רוב האדמות שלנו היו מרוחקות
מהקיבוץ ונמצאו בעמק קורן .עובדי הפלחה עבדו במשמרות והתחלפו
בצהרים .אכלנו בקבוץ סער וגרנו בבית עזוב ובודד לא רחוק מהקיבוץ.
החלפת המשמרות היתה צריכה להתבצע ברכב של הקיבוץ ,אבל זה לא
תמיד הסתייע .לא פעם אחרי משמרת של חריש ,חזרתי ברגל מהשדה.
באחת ההזדמנויות ,כשהלכתי בצד הכביש ליחיעם ,נעצר על ידי אוטובוס
של אגד .סירבתי לעלות עליו כי לא הייתה פרוטה בכיסי .בפעם הבאה
שזה קרה ,התחבאתי בין השיחים כדי שנהג האוטובוס לא יראה אותי.
עיקר העבודה הייתה חריש .באותה תקופה אפילו קבוץ כברי עוד לא היה
קיים ,כך שהתלם היה ארוך ונמשך מכביש תרשיחא הישן ,כמעט עד
לכביש חניתה-אילון ,רק קבוץ סער ואנחנו היינו בשטח .בפלחה ,לא עבדתי
תקופה ממושכת כי הציעו לי לעבור לעבודה על בולדוזר.
61
לקיבוץ יחיעם היה בולדוזר קטן קטרפילר R.D. 4איתו יצאנו לעבוד
במסגרת "סולל בונה" ,בחולות קריית חיים .בהתחלה עבדתי עם עוזי
חשמונאי ואחר כך עם אברי שוורץ ז"ל .גרנו כל השבוע בקן השומר-
הצעיר בקרית-חיים .העבודה הייתה קשה .יום עבודה החל בשעה שש
בבוקר ונמשך עד שש בערב .התחלפנו על הבולדוזר כל שעתיים ,אבל
נשארנו בשטח .אכלנו ארוחת ערב במסעדת הפועלים ואת שאר הארוחות
אכלנו בשטח ,ממצרכים שקנינו ב"צרכניה" .העבודה נמשכה שישה ימים.
יצאנו מיחיעם במוצאי שבת וחזרנו בימי שישי בערב באוטובוס האחרון
לכיוון תרשיחא ומשם הייתה הסעה ,אך קרה גם שבאנו ברגל ליחיעם.
התנאים לא היו פשוטים ,אבל העיקר שהרווחנו כסף ,מה שכמובן היה
חשוב ביותר לקיבוץ הצעיר .יִישַּ רנו חולות לבתים ,שניבנו אז בשיטה
שהביאו מארה"ב :בתים יצוקים בתבניות .זו הייתה אז ממש מהפכה
בבניה.
פריצת דרכים בהרי אפרים
61
כעבור זמן מה ,קיבלנו מהסוכנות בולדוזר חדש ,קטרפילר ,אבל גדול
בהרבה מהקודם ומודרני יותר .באופן טבעי הבולדוזר הקטן עבר לפלחה
והחדש נכנס לפעולה .קיבלנו עבודה גדולה ב"קרן קיימת" ,לפרוץ דרכים
בהרי אפרים .גרנו בעין-השופט במקלט תת-קרקעי והסידורים היו פחות או
יותר דומים לעבודתנו הקודמת.
עבדנו 21שעות ביום .בבוקר קיבלנו מנת חוץ וחזרנו לקיבוץ לארוחת
ערב .פרצנו את רוב הדרכים בהרי אפרים ,מיוקנעם עד משמר העמק,
גַּלעֵ ד ,דליה ורמת השופט .היה לנו "מהנדס דרכים" עובד קרן קיימת
שהנחה אותנו בכישרון רב.
כשהסתיימה העבודה בקרן-קיימת ביצענו עבודות עבור מע"צ באיזור
הקיבוץ והבסיס שלנו היה כבר ביחיעם .פרצנו את הדרכים לקראת הקמתם
של המושבים :בצת ולימן בגליל המערבי ,הכנו תשתיות לכביש עוקף עכו
הראשון ,לדרך מצומת כברי לכיוון בית העמק ועמקא ,דרכים לקראת
הקמת מושב עמקא ועוד .אני מפרט את המקומות ,כי לפעמים כשאני
נוסע במקומות האלה ,הלב מתרחב לראות למה כל זה התפתח .היה לי
חלק בפיתוח האיזור ,אולי קטן ,אבל בכל זאת תרמתי את חלקי.
ברצוני לספר כאן סיפור ששייך לשנותיי הראשונות בקיבוץ :לאבי הייתה
אחות ,שהיגרה לארצות-הברית ,בין שתי מלחמות העולם .הוא עמד איתה
בקשר מכתבים וגם שלח לה מדי פעם תמונות של המשפחה.
אחת מבנותיה ,אלסי ) ,(Elsie Kodishהצליחה ליצור איתי קשר אחרי
המלחמה עוד בהיותי בהונגריה .הדבר היה די מסובך ,כי אלסי לא ידעה
הונגרית ואני לא דיברתי אנגלית .ההתכתבות נעשתה בשתי שפות בעזרת
"מתורגמנים" .עם עלייתי ארצה הקשר נפסק וחידשתי אותו כאשר הגעתי
ליחיעם .ההתכתבות בינינו נמשכה כל השנים .היא סיפרה לי על ילדיה
טניה וג'וזף ואחר כך על הולדת הנכדים ובהמשך גם נפגשנו והתיידדנו עם
כל המשפחה .למעשה ,רק הודות לאלסי יש לי תמונות ממשפחתי ,כי היא
62
אספה את כל התמונות שבמשך השנים הורי שלחו להוריה והיא החזירה
לי אותן.
באחד המכתבים משנות ה 51 -המוקדמות היא שאלה אותי מה הייתי רוצה
לקבל מתנה .ביקשתי מכונת חליבה לרפת של יחיעם ואכן ,היא מילאה את
בקשתי ובעזרת מגבית שערכה בקהילה היהודית המקומית ,שלחה מכונת
חליבה ניידת "דה לבל" אם אינני טועה .זו הייתה מכונת החליבה הראשונה
של הקיבוץ.
החברים הודו לה מאוד ושלחו לה אלבום תמונות יפה עם כתוביות
באנגלית ,על השנים הראשונות של יחיעם .כאשר דליה ואני ביקרנו אצלם
בטיולנו בארה"ב ,כעבור שנים רבות ,ראינו את האלבום והתרשמנו ממנו
מאוד .לאחר שאלסי ובעלה מילטון הלכו לעולמם ,שאלתי את הנכד
שלהם ,ריקי ) (Eric Kodishהאם הם מעוניינים לשמור את האלבום
אצלם ,אם לא -אשמח לקבלו למזכרת .ואכן ,האלבום נמצא כעת במוזיאון
של יחיעם.
קבוץ יחיעם היה חבר בקואופרטיב "הקו" -חברת הובלות של קיבוצי
השומר-הצעיר בגליל המערבי .הנהגים היו חברי הקיבוצים .היות והיה לי
רישיון נהיגה למשאית ,עברתי לעבוד בו כנהג .בהתחלה הובלתי חלב.
החלב נאסף בכדים והיה עלי לאסוף את הכדים מדי בוקר מהרפתות בקיבוצי
השומר-הצעיר באיזור ולהוביל ל"תנובה" חיפה .קואופרטיב "הגליל
המערבי" היה אוסף את החלב מקיבוצי "האיחוד" ו"המאוחד" .העבודה
הייתה קשה מאד ,כי הייתי צריך לפעמים להעמיס את כדי החלב בשתיים
ואפילו בשלוש קומות.
באותו זמן עסקתי גם בפעילות פוליטית לקראת הבחירות שהתקיימו
באותה שנה :אלי הררי ואני פעלנו בתרשיחא ,בסניף המקומי של מפ"ם.
יצאנו מדי ערב לביקורי בית עד שעות ערב מאוחרות ולמחרת כבר השכמתי
לעבודתי בהובלת חלב .עלי לציין שעבודתנו נשאה פרי ומפ"ם הגיעה
63
למקום השני ברשימת המפלגות בתרשיחא .למרות זאת הגעתי למסקנה
שהעיסוק בפוליטיקה הוא לא בשבילי ומאז לא המשכתי בכך.
כשעברו להובלת חלב בטנקרים ,התקדמתי ל"מק" צבאי ממלחמת העולם
השנייה ולאחר מכן נהייתי נהג סמיטריילר .המשכתי לעבוד שם עד פירוק
הקואופרטיב .העבודה בנהגות הייתה קשה ,נמשכה הרבה שעות ולפעמים
נאלצתי להישאר ללון בתל-אביב וגם להשכים לקום ,עקב התחרות בקבלת
הובלות ממרכז שנקרא אז "תחבורה".
עם פירוק הקואופרטיב חזרתי לעבודה בקיבוץ ועד מהרה נבחרתי לסדרן
עבודה.
סדרן עבודה
כשקיבלתי על עצמי את תפקיד סדרן העבודה ,לא ידעתי מה זה אומר
בדיוק .לפני כן היו לי מקומות עבודה קבועים ולא נזקקתי לסידור העבודה
היומיומי .פה אני רוצה קצת להרחיב .סדרן עבודה היה צריך להיות הקוסם
שמספק את כל הדרישות בתחום העבודה של הקיבוץ ומצד שני הסדרן היה
נתון לחסדי הרצון הטוב של החברים .לא היו בידי הסדרן כל אמצעי כפיה,
פרט לכושר תכנון ויחסי אנוש טובים .במאמצים להתאים את האנשים
לצרכים היומיומיים היה צריך כושר שכנוע ומיקוח .מגבלות רבות הקשו על
מציאת פתרונות ,כמו :בריאות ,תקנים ,צורך שענפי החקלאות ירוויחו כסף,
לקיים את תקנוני התנועה בחיינו ,לדאוג לחדר האוכל והמטבח ,לבתי
הילדים ,לטיפול חולים ,קומונה ,תורניות שבת וחג ועוד .כל זאת שבעה ימים
בשבוע ללא הפסקה .כנראה שבכל זאת הצלחתי ,כי לאחר השנה הראשונה
שמילאתי את התפקיד ,נתבקשתי לחזור אליו כל פעם שמישהו אחר נשבר
בתפקיד וזה קרה מספר פעמים.
ברצוני להקדים ולומר ,שבכל עבודה או תפקיד שמילאתי השתדלתי לשפר
ולייעל .זה אולי נשמע לא צנוע ,אבל מדי פעם אחזור ואזכיר את זה.
64
גישה זו הנחתה אותי גם בסידור עבודה .כשקיבלתי על עצמי את התפקיד,
הסידור נערך מדי יום .זאת אומרת ,כל יום כתבו את כל השמות על גיליון
נייר גדול וכיוון שחברים רבים עבדו יום מפוצל ,שמם נכתב מספר פעמים.
הגעתי למסקנה שניתן לפשט את זה ובעזרתו של חברנו צבי גרשון ז"ל,
שהיה בתקן של מייעל ,עברנו לסידור שבועי .לקח זמן עד שהחברים
התרגלו ,אבל בסופו של דבר גם הם היו מרוצים .בשבתות עבדנו
בשירותים ובבתי הילדים .גם כאן שיניתי את השיטה והכנתי תורנות
שבתות חודשית .לכל חבר היה מקום קבוע לתורנות שבת והוא ידע זאת
חודש מראש .כמובן ,שגם בזה היו חריקות בהתחלה ,אבל זה עזר לחברים
לתכנן את זמנם הפנוי.
בתפקיד
תקופה מסוימת הייתי גם מרכז קניות .התפקיד כלל ביצוע קניות עבור
הקיבוץ ,בעיקר בחיפה ,נסיעה עם משלוחי עופות לתנובה בלילה ומילוי
שליחויות של הגזבר בבנקים בחיפה ,כי על פי רוב הוא היה בתל אביב
במשך השבוע.
65
עבודתי בעדר הבקר
הענפים העיקריים ביחיעם היו ענפי חקלאות :בננות ,פרדס ופלחה .אני לא
הייתי קשור לאף אחד מהם .אחרי אחד המחזורים של סידור עבודה
הוחלט שאני צריך לעבוד בענף הבקר לבשר .קיבלתי את הדין בלי
התלהבות .אמנם בילדותי גדלתי בחווה שאבי ניהל ,אבל לא היה לי מושג
קלוש איך מגדלים בקר לבשר .הענף היה מורכב משתי זרועות :עדר פרות
(אימהות) ופיטום עגלים.
עבדו בו מרדכי קרני (ז"ל) ,שכינויו היה דגי ועובד שכיר -עבדאללה ביסאן
(ז"ל) מהכפר ג'ת .הענף היה בעייתי מבחינה כלכלית וגם מבחינות אחרות.
הוא סבל מחוסר במבנים מתאימים ,מחסור במרעה לבקר ועוד .עבדאללה
עזב אותנו במהרה ולכן תקופת ההכשרה שלי הייתה קצרה ביותר .נשארנו
שני חברי קיבוץ בענף.
במסגרת השינויים והשיפורים שהנהגתי ,התחלתי להכין "ספר עדר" ,שכלל
רישומים מדויקים על כל עגל פיטום .עשינו בדיקות הריון לאימהות ,מכרנו
את הפרות שלא התעברו ועוד שינויים רבים .ניסינו גם להשביח את
המרעה ,אבל הטבע גבר עלינו ולמרות כל מאמצינו והשקעותינו ,הענף לא
הצליח להתרומם .עם הקמת "מעדני יחיעם" ,הקיבוץ החליט לסגור את
ענף הבקר ולמכור את הפרות.
מקובל לחשוב שהפרות הן חיות לא חכמות .לאחר מספר שנות עבודה
בבקר אני עומד לסתור את הטענה הזאת .אביא כמה דוגמאות :עבדנו לפי
שיטת המלטה מרוכזת ,דהיינו ,הפרים שהו רק תקופה מוגבלת עם עדר
הפרות .העדר היה מפוזר בשטחי המרעה ואני נהגתי לבקר אותו לעיתים
קרובות ,ברכיבה על סוס .זה היה אחד הדברים שאהבתי במיוחד באביב,
לצאת לראות את העדר במרעה ,השמש זרחה ,השמים היו כחולים ושמעתי
רק את ציוץ הציפורים וגעיית הפרות .פעם החזרתי שני פרים למכלאה לנוח,
לאכול מזון מרוכז ולהתחזק .כעבור יומיים שחררתי אותם בחזרה לעדר.
66
כעבור יום ,הגיעו שני פרים אחרים למכלאה ,כאילו אמרו" :מה? גם לנו
מגיע הפינוק" .כמובן שגם להם הענקתי פינוק דומה.
כשהתחלתי לעבוד בבקר שמעתי את הצעקות שבעזרתן היו דגי ועבדאללה
מכוונים את העדר וחשבתי לעצמי שלעולם לא אדע לחקות אותם .לאחר
מספר שנים למדתי את התנהגות הפרות ואת השפה שבה אפשר "לתקשר"
איתן ,והגעתי למצב שיכולתי לקרוא לפרות והן באו אחרי "כמו ילדות
טובות".
הובלות לעדר הבקר
בסופו של דבר מכרנו את העדר לקיבוץ סאסא וביום שישי אחד ,באו
הבוקרים שלהם לקחת את הפרות .שאלתי אותם :איפה המשאיות?
תשובתם הייתה שהם החליטו להעביר את העדר ברגל .הייתי מסופק אם
זה אפשרי ,אבל הם היו בטוחים בעצמם .נפרדתי מהם ומהפרות והם יצאו
לדרך .חבר שלנו ליווה אותם ועזר להם בהעברה .למחרת ,בשבת בבוקר,
התעוררתי לקול מוכר של הפרות .הערתי את דליה ואמרתי לה שנדמה לי
שהפרות שלנו חזרו .התלבשתי מהר ,יצאתי החוצה ולתדהמתי אכן הפרות
הגיעו בחזרה .הלכתי למלא שקתות במים ,במקומות שהפרות הכירו ,כי
67
הבנתי שהן לא שתו יום שלם .תוך יום ,כל העדר חזר .אספנו אותם
במכלאה וכעבור יומיים הבוקרים מסאסא כבר באו עם משאיות ואנחנו
נפרדנו סופית מהעדר .באותה תקופה ההורים של דליה גרו בצפת והיינו
נוסעים אליהם דרך סאסא .העדר של סאסא רעה לצד הכביש ואחרי שנים
עוד יכולתי לזהות פה ושם פרות שמוצאן מהעדר שלנו.
לסיום פרשה זאת אני רוצה לציין ,שהעדר שלנו היה משובח והיה מוכר
בכל האיזור.
משווק ב"מעדני יחיעם"
אחרי מכירת הבקר הציעו לי להיות משווק של "מעדני יחיעם" ,מפעל
הבשר שהוקם ביחיעם .לא פחדתי אף פעם מאתגרים והנושא נראה לי
מעניין ושונה לגמרי ממה שעשיתי עד כה .הסכמתי ברצון .התחלנו לשווק
בקיבוצים .המפעל היה חדש ,לא מוכר וייצר מוצרים חדשים .בשוק
הקיבוצי שלטו אז המפעלים "מעדני מזרע" ו"זוגלובק" בתחום מוצרי בשר.
החדירה לשוק בעת ההיא ובתנאים שהתחלנו בהם הייתה קשה ביותר .היו
מקרים שנסעתי ימים שלמים מבלי למכור גרם אחד של סחורה .התסכול
היה גדול ,אבל לא ויתרתי .למרות שהתחום הזה היה חדש עבורי,
השתדלתי וגם הצלחתי לרכוש את אמון הלקוחות .אירגַּנו ימי עיון
לאקונומיות של הקיבוצים והמפעל גם התאים את המוצרים לדרישות השוק.
בעבודה קשה" ,מעדני יחיעם" הפך להיות גורם חשוב בשוק הקיבוצי.
בהדרגה התחלנו לשווק גם בחנויות והצלחנו להיכנס לרשתות הארציות.
מנהל המפעל היה יהודה הררי ז"ל והוא הציע לי לצאת להשתלמות של
חודש ימים בשיווק .למדתי הרבה וקיבלתי חיזוקים רבים לדברים שעשיתי
בשיווק באופן אינטואיטיבי ,אבל הרגשתי ,שאם ברצוני להתקדם ,עלי
לצאת ללימודים רציניים יותר.
68
קורס רכזי משק במדרשת רופין
בשלב זה של חיי ,הרגשתי צורך להרחיב את השכלתי המקצועית והכללית.
עקב כך ,יצאתי בשנת 2971לקורס רכזי משק במדרשת רופין .מצד אחד ,מאוד
רציתי לצאת ללימודים האלה ומצד שני גם חששתי מאוד .עברו כשלושים
שנה מאז ישבתי על ספסל הלימודים ,פרט להשתלמויות קצרות פה ושם.
זה היה קורס אינטנסיבי ,שנמשך שלושה עשר חודשים בתנאי פנימייה,
חמישה ימים בשבוע ,שמונה שעות פרונטליות ביום .בתקופה ההיא כבר
היינו משפחה עם שלושה ילדים.
היה מקובל לנסוע בימי שלישי לאחר הלימודים לקיבוצים לבילוי עם
המשפחות והילדים ולחזור ביום רביעי בבוקר .דליה עודדה אותי לנצל את
הזמן הזה ללימודים ובהמלצתה לא חזרתי באמצע השבוע ליחיעם .יכולתי
להקדיש את השעות שהתפנו להשלמת פערים .הקורס הזה תרם לי מכל
הבחינות.
היינו באותו קורס 71סטודנטים ,כולם קיבוצניקים בגילאים שונים וחולקנו
לשתי כיתות .אני הייתי כמעט המבוגר ביותר .הקורס היה קשה עם הרבה
שיעורי בית בערבים .האווירה הייתה טובה והייתה עזרה הדדית .למדנו
מקצועות מתחומי הכלכלה ,הסוציולוגיה ,הארגון והניהול ,הנהלת חשבונות,
מדעי התנהגות וגם לימודי יסוד כגון :מתמטיקה ואנגלית .חזרתי מרופין
לאחר השנה הזאת עם מטען גדול וביטחון עצמי ,רב יותר ממה שיצאתי,
כי השתדלתי להפיק את המקסימום מהלימודים .המפגש עם החברים
מקיבוצים אחרים היה מפרה ביותר .בסך הכל הייתה זאת שנה מצוינת
עבורי.
אקונום
חזרתי ליחיעם ומיד נבחרתי להיות אקונום .שוב משהו חדש ,שונה מאוד
ומאתגר :להאכיל קבוץ שלם ,כולל עובדי המפעל ,שלוש ארוחות ,שבעה
69
ימים בשבוע .הפשלתי שרוולים והתחלתי לעבוד .היה לי רצון עז להוכיח
להנהלת הקיבוץ ,שניתן לאכול טוב ומגוון וגם לעמוד בתקציב.
אציין כאן ,שלאחר תקופה קצרה בתפקידי ,פרצה מלחמת יום הכיפורים,
בה הייתי מגויס במשך כחצי שנה (אספר על כך בהמשך) .עם שחרורי
השלמתי את הקדנציה באקונומיה.
לא אספר מה זה להיות מנהל מטבח ,כשכל הצוות מורכב מקיבוצניקים
ואתה נזקק לטוב ליבו של סדרן העבודה .אציין מספר דברים שהצלחתי
לקדם.
כשהגעתי לאקונומיה ,שטיפת הכלים הייתה ידנית ועשו את זה רק
ה"מתנדבים" מחו"ל .הבנתי מהר שזה לא נקי ולא היגייני .פניתי למרכז
המשק ולמזלי מצאתי אצלו אוזן קשבת .קנינו מכונה לשטיפת כלים,
שהייתה חידוש מרענן ומוצלח.
בתקופת כהונתי סיימנו לבנות אגף נוסף לחדר האוכל .למרות זאת ,שעות
הארוחות התפרסו על יותר ממשמרת אחת .ראיתי שבהתארגנות מסוימת ניתן
להושיב את הקיבוץ יחד ,במשמרת אחת לקבלות שבת חגיגיות ואכן ,קבלות
השבת ,שכללו גם הקראות ,ברכות לציון אירועים וכו' ,הפכו למסורת רבת
שנים .ההגשה בארוחות החגיגיות האלה התבצעה בתורנות.
אזכיר כמה צעדי ייעול נוספים :הנהגנו הגשה עצמית ,צעד שצמצם את
מספר העובדים ואפשר להגיש לחברים מגוון רחב יותר של מזון .המכונה
לשטיפת כלים פתרה גם את שטיפת המגשים .עד אז היינו קונים חלב
בכדים ,שופכים לסיר גדול ומשם לקחו החברים חלב בכלים שונים
לשימוש ביתי .הדבר לא היה היגייני ולא אסתטי וגרם לבזבוז חלב.
התחלתי לקנות חלב בשקיות קטנות ,אבל לפני כן קנינו לכל החברים
מיכלי פלסטיק להחזקת השקיות במקררים הביתיים.
היה מקובל לחלק פירות לחברים ,מהמטעים שלנו .לשם כך הניחו מיכל
71
גדול על מרפסת המטבח וכל אחד לקח לעצמו הביתה .שיטה זו הביאה
להפקרות :כל העולם "חגג" על חשבוננו :פועלי המפעל ,הספקים ,פועלי
הבניין ועוד .החלטתי לשים לזה קץ .התחלנו לארוז את הפירות בשקיות
וכל משפחה קיבלה מדי שבוע שקית בהתאם לגודלה .האקונומיה חילקה
לחברים פירות במשך כל השנה .העשרנו גם את המגוון על ידי כך שקנינו
פירות ממועצת הפירות ,שהביאה אותם עד הקיבוץ או הבאנו אנחנו
ממילופרי.
שיפור נוסף שהכנסנו היה גיוון התפריטים לארוחת הצהרים ,כך שלא יחזרו
על עצמם לעיתים קרובות מדי.
מלחמת יום הכיפורים
מאז עלייתי לארץ במלחמת השחרור ,המשכתי לשרת במילואים כל השנים
בתור סמל מרגמות ,עד מלחמת ששת הימים .במלחמה זו הייתי מא"ז
בקיבוץ יחיעם ולאחריה ,כבעל רישיון נהיגה לסמיטריילר ,הוצבתי
למילואים ליחידת תובלה .גויסתי מדי שנה ,כנהג משאית לפחות לחודש
מילואים ,להובלות שונות בסיני .זכור לי שבפסח ,2928בזמן מלחמת ההתשה,
חילקתי מצות ויין למעוזים לארוך התעלה.
ב 2-באוקטובר ,2971שהיה גם יום הולדתי ה ,45-שמעתי ברדיו שפרצו
קרבות בדרום .אמרתי לדליה שאני צריך להכין את המזוודה ,כי ידעתי
שנהגי התובלה יהיו בין ראשוני המגויסים .תגובתה הראשונה הייתה" :כמה
טוב שחגגנו לך יום הולדת אתמול" .אז עוד לא יכולנו לדעת את חומרת
המצב .ואכן ,כעבור שעה כבר הגיע טנדר לקחת אותי ועוד כמה נהגים
מיחיעם ,ששירתו באותה יחידה .הייתי מגויס כשישה חודשים.
בהגיענו לבסיס באיזור חיפה קיבלתי סמיטריילר ,רכב שלא נהגתי בו
עשרות שנים ,מאז קואופרטיב "הקו" ,אבל כעבור יום כבר הייתה לי
שליטה מלאה בו .התחלתי בהובלת תחמושת לרמת הגולן ,אבל כעבור
71
כמה ימים הועברתי לחזית הדרומית והשתתפתי בהובלת חלקים מגשר
הגלילים לחציית התעלה .כמו כן הובלתי תחמושת מנמל אשדוד לכוחותינו
בסיני .את עיקר ההובלות עשיתי בחזית הדרום בסיני .במשך תקופה ארוכה
תפקידי היה להוביל מזון מעבר לתעלה .המסלול היה מצריפין דרך אל-
עריש עד בלוזה ,משם לטסה ומשם לכיוון התעלה .חציתי את התעלה
בצפון האגם המר עד צומת צח ומשם ,דרומה לפאיד או עוד יותר דרומה.
באחד הלילות הייתי עייף מאד והחלטתי לקצר ולא להגיע לצומת צח ,אלא
לנסוע לאורך האגם המר .לפי הבנתי ,שני הכבישים האלה היו צריכים
להצטלב לפני פאיד .נסעתי בלילה חשוך ,ללא סימן חיים ,פרט לאוניות
שהיו תקועות באגם .כבר הצטערתי על זה שלא נסעתי בדרך המוכרת ,אך
לא הייתה כל אפשרות להסתובב עם סמיטריילר .ידעתי שבקצה הדרך
נמצאת הארמיה השלישית המצרית ,אבל קיוויתי למצוא חיילים שלנו
קודם .לבסוף ראיתי מדורה בצד ,עצרתי .החלטתי לגשת ,יהיה מה שיהיה.
פגשתי חייל צה"ל והוא הסביר לי איך אני יכול להגיע לפאיד .לא טעיתי
בהרבה ,כי באמת שני הכבישים דרומה הם מקבילים אך לא מצטלבים.
במלחמת יום הכיפורים על שפת האגם המר
72
עבדנו קשה מאד במלחמה .הקשר עם
המשפחה היה מאד רופף ,כי אז עוד לא
היו טלפונים בדירות החברים בקיבוץ.
רק לעתים רחוקות היה ניתן להגיע
הביתה לסוף שבוע .הגעגועים למשפחה
מאד הכבידו עלי ,אבל הייתה מלחמה.
עוד שמורים איתי מכתבים שהחלפתי
עם דליה והילדים בתקופה הזאת .למזלי,
ברכב שבו נהגתי הייתה מעין מיטה
מאחורי מושב הנהג ,קניתי מזרון גומי
והאוטו שימש אותי נאמנה כחדר אוכל,
כחדר שינה וכו' עד שהשתחררתי כעבור
כחצי שנה בחודש מרץ .2974
בקילומטר ה 47-מסואץ
מרכז משק
לאחר שהשלמתי את הקדנציה באקונומיה ,נבחרתי להיות מרכז משק,
תפקיד שמלאתי במשך שלוש שנים .זהו תפקיד מורכב שכולל אחריות
ודאגה לפיתוח המשק ולהישגים הכלכליים של הקיבוץ .כל זאת במסגרת
מגבלות שנטלנו על עצמנו בהיותנו חברי קיבוץ .התברר לי במהרה
שהלימודים היו חשובים מאד ושבלעדיהם לא הייתי מעז לקבל זאת על
עצמי .אבל המציאות היתה שונה מהלימודים.
עד מהרה הבנתי את כללי המשחק והצלחתי ליצור קשר טוב עם מוסדות
חוץ :המחלקה לכלכלה של התנועה ,הלשכה האיזורית של משרד
החקלאות ,האשראי המרוכז ועוד .קשרים אלה סייעו לי מאוד בעיקר
במתן סיוע רציני לגזבר ,שתמיד ,אבל תמיד ,סבל מחוסר מזומנים.
הכנתי תוכנית משק פרספקטיבית לשבע שנים עבור הקיבוץ ,שמטרתה
הייתה להגיע לניצול מקסימלי של שטחי החקלאות ,כמות המים וכוח אדם,
73
ולהגיע למרב הרווחים .בתוכנית הזאת השתמשו מרכזי המשק שבאו אחרי,
כשנתבקשו להציג תוכניות למוסדות שונים.
חשבתי אז ,וכן גם היום ,שלא באנו
לקיבוץ רק כדי "להפריח את
השממה" ,אלא עלינו גם לדאוג
לחֶ ברה ולרווחת הפרט .אחת
הנקודות הכאובות באותה תקופה
היו נסיעות לחו"ל ,שהתאפשרו רק
לאלה שנהנו ממקורות חוץ.
ביוזמתי הכנסנו לראשונה לתקציב
השנתי סעיף שאיפשר למספר
חברים ,מדי שנה ,לנסוע לטיול
בחו"ל על חשבון הקיבוץ.
אחרי סיום תפקידי בריכוז משק,
מילאתי מתוך עיקרון ,תורנות
הגשה בחדר האוכל ,עבודה
שלא הייתה מבוקשת ,בלשון המעטה ,על ידי חברים.
לאחר התפקידים שמילאתי עד כה ,הרגשתי ,שמיציתי את עצמי והייתי זקוק
ל"תידלוק" ,כלומר להשלמת השכלתי הכלכלית .פניתי לקיבוץ ולשמחתי,
נעניתי בחיוב .שוב יצאתי למדרשת רופין לשנה ,לקורס מינהל עסקים,
שהיה המשכו של קורס מרכזי משק ,שלמדתי בו בעבר .הלימודים היו
מאד אינטנסיביים והוסיפו לי הרבה .בקורס השתתפו עוד שני חברים
מיחיעם .במשך שנת הלימודים ,שמרתי על קשר עם המפעל ובימי שישי
עסקתי בשיווק באיזור חיפה.
74
מנהל שיווק במעדני יחיעם
לאחר הלימודים חזרתי להיות משווק של המפעל ועם התפתחותו והגדלת
מספר המשווקים התמניתי למנהל השיווק .בתפקיד זה הצלחתי להרחיב את
השוק של מוצרי המפעל .באותו זמן קמו החנויות הסקטוריאליות לעובדי
מפעלים כמו :אגד ,כור ,חברת חשמל ,וכו' ,שקנו את מוצרינו .בנוסף לזה
זכינו גם במכרזים עבור צה"ל.
באחת הנסיעות שלי
של
שיירה
ראיתי
"יוניפיל" נכנסת לתנובה
בנהרייה .חשבתי לעצמי
שהם בוודאי ישמחו
להכיר גם את המוצרים
שלנו .נסעתי אחרי
המכוניות עד לתנובה
ובאמצעות הסניף של
תנובה (שהסכים שהתשלומים יהיו דרכם) ,יצרתי איתם קשר ,הזמנתי אותם לבקר
במפעל וכך נהיינו גם ספקים של כוחות "יוניפיל" .לאחר שמנהל המפעל,
אבוש גנז נאלץ מסיבות בריאותיות לסיים את תפקידו ,נבחרתי לנהל את
"מעדני יחיעם".
מנהל מפעל מעדני יחיעם
הצטערתי לעזוב את ניהול השיווק כי מצאתי עניין בתחום הזה ,אבל מצד
שני ,ניהול המפעל קסם לי וראיתי בו אתגר .ניהלתי את המפעל ארבע
שנים .אפרט רק כמה דברים שנעשו בתקופת ניהולי .ראשית ,הרחבנו את
המפעל והוא הוכפל בהיקפו .הפכנו להיות גורם רציני בתעשיית מוצרי
הבשר בארץ .הוכרנו על ידי משרד הבריאות האמריקאי והתחלנו לייצא
לארצות הברית ולצרפת .נוסף לכך קלטנו וטרינר קבוע למפעל .הבעיה
75
העיקרית בתקופתי הייתה ,התמודדות עם אינפלציה של ,411%שהיתה בארץ
בשנות ה.81-
אני שמח לציין בכל הצניעות ,שאפילו במצב הזה המפעל היה רווחי ותרם
תרומה רצינית לקיבוץ .אחרי ארבע שנים מאומצות שוב חזרתי להגשה
בחדר האוכל.
קטע מצולם מעלון המפעל
באותו הזמן יחיעם התבקש על ידי ה"קיבוץ הארצי" לשלוח פעיל לתפקיד
מנהל סניף "מוצרי תכן" בחיפה" .מוצרי תכן" הייתה חברת שיווק של
קיבוצי הקבה"א .הציעו לי את התפקיד והחלטתי לנסות .הוזמנתי לראיון
אצל הנהלת מוצרי תכן והתקבלתי .מילאתי תפקיד זה במשך שנתיים,
שבסיומן חזרתי לעבודה בקיבוץ.
בשלב זה הוחלט ב"מעדני יחיעם" להפריד את הגזברות של המפעל מזו
של הקיבוץ .נכנסתי לתפקיד גזבר המפעל .מילאתי תפקיד זה תקופה
מסוימת ,עד שהתחלף מנהל המפעל ונעשה ארגון מחדש של התפקידים
76
השונים .במסגרת ההתארגנות החדשה לא נמצא לי תפקיד מתאים לשביעות
רצוני וסיימתי את עבודתי ב"מעדני יחיעם".
הנשיא יצחק נבון מבקר בביתן של "מעדני יחיעם"
בתערוכת מזון בתל-אביב
רכז תחבורה
בשנים אלו כבר הייתי גימלאי על פי הגיל ,אבל באותה תקופה לא היה
מושג כזה בקיבוץ .הוותיקים (ה"גימלאים") המשיכו לעבוד ,אם כי פחות
שעות ביום .מרכז המשק הציע לי לקבל על עצמי את ריכוז התחבורה
בקיבוץ .לאחר התלבטויות נעניתי לבקשתו ונהייתי רכז תחבורה.
מצב הרכבים בקיבוץ לא היה טוב .עדיין לא היו רכבים פרטיים בידי
החברים והדרישות לרכב היו רבות .קשה היה לעמוד בכל ההזמנות ולהחזיק
את הרכבים הישנים במצב סביר .הצלחתי לשכנע את גזבר הקיבוץ לחדש
את מצבת הרכבים .נפלה לידינו הזדמנות ובאמצעות התנועה קנינו בבת
אחת שלושה "פיאט פונטו" .זה רכב פשוט ,ששימש אותנו נאמנה .כדי
77
להמחיש זאת ,אני יכול לספר ,שבמשך 1השנים שהחזקנו אותם ,כל אחד
"עשה" מעל מאתיים אלף קילומטר .לאחר מכן עברנו לרכבים יותר גדולים
ויותר טובים.
עסקתי בריכוז תחבורה שנים רבות ,בהן טיפלתי גם בתחזוקת הרכבים וגם
בסידור תחבורה יום-יומי .היחס המזלזל של ציבור החברים לרכוש המשותף
הקשה עלי מאד וביקשתי להשתחרר מהתפקיד .תחילה הוסיפו לעזרתי עוד
חבר ,שעסק בסידור היומי .אני המשכתי רק לתחזק את הרכבים .עם
המעבר לקיבוץ המשתנה ("השינוי") ,הופיעו רכבים פרטיים רבים ומספר
כלי הרכב בבעלות הקיבוץ הצטמצם .מנהל הקהילה החדש ,דוד שדה ,הגיע
למסקנה שמספיק שרק אדם אחד יעסוק בתחבורה ואני סיימתי את תפקידי.
עבודתי במינהלה
בד בבד עם סיום תפקידי בתחבורה ,מנהל הקהילה הציע לי להצטרף
במשרה חלקית ,כעובד מינהלה .הצורך בתפקיד זה נבע מכך ,שהוא עצמו
עבד במשרה חלקית ולא נמצא בקיבוץ ביתר ימי השבוע ונותרו תחומים
לא מטופלים .עבדתי איתו בשיתוף פעולה פורה כשנתיים ,והמשכתי
בתפקיד זה גם עם המנהלים שבאו אחריו .זו הייתה תקופה רבת שינויים
ופעילות בקיבוץ ,קביעת דפוסים חדשים ,כאשר הקיבוץ עובר להפרטות
ושינויים ארגוניים.
על רקע בית המנהלה
78
עבורי הייתה זו תקופה מעניינת במיוחד .הרגשתי שתרמתי בפעילותי
לעיצוב דמותו של הקיבוץ המתחדש ,וגם זכיתי להערכה מהציבור.
עם כתיבת שורות אלה אני כבר גימלאי "במשרה מלאה" ,מאחר שהודעתי
על סיום עבודתי במינהלה .בעלון הקיבוץ מתאריך 28/22/21הופיעה
ההודעה הבאה:
יחד איתי סיימו את תפקידם גם מנהל הקהילה אברהם רוזנקיאר ויו"ר
העסקים צביקה רמות .ב – 11/21/21התקיימה מסיבת פרידה לשלושתנו,
שנערכה במועדון לחבר ברוב עם והושמעו דברי ברכה ופרידה של כל
הנוגעים בדבר.
נושא דברים במסיבה
79
חוה ילון ,בשם המנהלה ,התייחסה בדברי ברכתה לכל אחד מהמסיימים.
אני מביא את הקטע מדבריה המתייחס אלי:
"נלך לפי הגיל ונודה קודם כל ליוסף:
אינני יודעת עדיין איך מנהלי הקהילה בעתיד יוכלו
להסתדר בלעדיך .אתה הרי לקחת מהם חלק גדול
מהעבודה הטכנית שהייתה כרוכה בניהול הקהילה.
בהתחלה היו אלה כל ענייני החצר ,ענייני חדר האוכל,
כשהיה עוד קיים ,המחסנים השונים ,בכל אלו ובעוד
נושאים רבים היית מעורב לפני שמורדו נכנס לתפקידו.
גם אחר כך עזרת לאברהם בהרבה דברים .אתה היית
אחראי על כל הקניות עבור הקהילה ,חילקת את מתנות
החג ,היית נהג בעת הצורך וגם עם החוש הטכני
והנכונות המתמדת שלך לעזור ,תמיד היה לנו אל מי
לפנות כאשר מנעול לא נפתח או "שדכן" היה תקוע
ואתה תיקנת לנו הכל .וכל מה שעשית -עשית
בדייקנות ובאחריות .תמיד אפשר היה לסמוך עליך
שהעבודה תתבצע ללא דופי.
להבדיל
מבעלי
תפקידים
אחרים
-אתה
תמיד
היית
למשרדי
נוכח .לכן גם שימשת לי ולרבים אחרים שבאו
המנהלה ,אוזן קשבת וכתף תומכת כאשר היינו
מתוסכלים ואובדי עצות מסיבה כלשהי .תרמת ביחד עם
ָשני לאווירה הנעימה ששררה במינהלה.
על כל אלה הרבה תודות לך יוסף .אני סומכת עליך
שתדע למלא את הזמן החופשי שברשותך בתוכן ואני
מאחלת לך הרבה בריאות ונחת".
81
לאחר סיום הברכות ניתנה רשות הדיבור למסיימים ,ואני בתורי אמרתי את
הדברים הבאים ,שבעצם מסכמים את שנות עבודתי בקיבוץ:
"ערב טוב לכולם !
בניגוד לשני חברי המכובדים המסיימים היום את תפקידם
הנוכחי ,אני מסיים היום לא רק 7שנים במינהלה ,אלא
66שנות עבודה ,מאז גויסתי לעבודת כפייה ב 4411-ע"י
אני מרגיש
כאילו
רק
היום
אני הופך
הצבא ההונגרי.
להיות גימלאי.
מאז ועד היום ,ובעיקר מאז בואי ליחיעם ב,4414-
השתדלתי לתרום את מלוא יכולתי לקיבוץ יחיעם ולקדמו
ממרכּ ז עדר הבקר ,דרך
ַ
בכל תפקיד שמילאתי .החל
התפקידים :אקונום ,סדרן עבודה ,מרכז משק ,משווק ,מנהל
"מעדני יחיעם" ,רכז תחבורה ועד עבודתי במינהלה .בכל
ראיתי עצמי
התפקידים ,נוסף להיבט הכלכלי שלהם,
כמשרת ציבור המחויב לדאוג לרווחת הפרט והכלל.
ָ
מאז שדוד שדה הזמין אותי לעבוד איתו במינהלה ,עבדתי
בשיתוף פעולה מלא איתו ,עם צביקה ,עם אברהם ועם
כל עובדי המינהלה .בהזדמנות זו אני רוצה להודות להם
ולומר שהיה לי מעניין לעבוד איתם ולהיות שותף לעיצוב
דמותו של הקיבוץ המתחדש .לא תמיד הסכמנו ,ואם
לפעמים נאמרו
להתנצל על כך.
דברים
בלהט הוויכוח,
חריפים
אני
רוצה
ולשני על האווירה הטובה
ָ
תודה מיוחדת גם לחווה
ולשני
בעבודת המינהלה .לאברהם ולצביקה המסיימים,
המנהלים החדשים נירה ויהודה ,אני רוצה לאחל מקרב
הצלחה בתפקידיהם החדשים".
81
לב
משפחה
המשפחה שלנו
סיפרתי עד כאן על קורות חיי האישיים והמקצועיים ,אך לא עברתי את כל
הדרך הארוכה הזאת לבד .הייתה לצידי משפחה יקרה ותומכת ,שהקמתי עם
דליה ביחיעם והיא מלווה אותי עד היום.
אני זוכר היטב את יום נישואינו ב 11/21/2952-בנהריה .דליה ואני ירדנו
בג'יפ בשעות אחר הצהרים עם חברינו אפרה נדב והמזכיר הטכני
המיתולוגי של הקיבוץ פפה (אליעזר פרידמן ז"ל) ,לבית הכנסת בנהרייה.
הרב קלר ערך את טקס הנישואים .הטקס היה צנוע ולא עשינו מסיבה
גדולה .כך היה כמקובל בקיבוץ באותה תקופה.
אבל הסיפור התחיל הרבה לפני זה .הכרתי את דליה בקיבוץ יחיעם
ונרקם בינינו רומן .מצאנו שפה משותפת ,למרות שבאנו מעולמות שונים.
אחרי זמן קצר דליה יצאה לתקופת הדרכה בתנועת "השומר הצעיר"
ברמת-גן והאהבה בינינו פרחה דרך מכתבים ופגישות ,כאשר דליה הגיעה
לביקורים ביחיעם.
קטע מתעודת הנישואין
82
מאז שנחשפתי לציונות והתחלתי להכיר "צברים" ילידי הארץ :בהונגריה -
את חיים גורי ,באיטליה ,ב"עליה ב" -את המדריכים שהגיעו מהארץ,
שאפתי להיות כמוהם ולפחות דומה להם .כשהזדמן לי להכיר את דליה,
היה לי קל מאד להתאהב בה ולהקים איתה משפחה .התקבלתי על ידי
הוריה יעקב ורחל וכל בני משפחתה בחמימות ובזרועות פתוחות וזה
בהחלט נעם לי מאד ,כי לי לא היו קרובים בארץ .האהבה ,החברות,
והתמיכה אחד בשני קיימים עד היום ,ומחזיקים מעמד כבר למעלה
מחמישים שנה.
83
כעבור שנה ,ב 8.21.57 -נולדה ּבִ תנו הבכורה הדס .התנאים היו קשים ,גרנו
בצריף ללא מים זורמים וללא שירותים .היינו ממש חלוצים.
התחילה תקופה חדשה בחיי ,נהייתי אב ואנחנו נהיינו הורים לילדה חמודה
ויפה .קשה לתאר את האושר שמילא את ליבי .לאחר אובדן רוב משפחתי
בשואה ,שאפתי למשפחה ולילדים משלי וכאשר זה התגשם ,נוסף לאושר
בהיותי אבא ,הרגשתי את האחריות הגדולה שנפלה עלי .ההרגשה הזאת
מלווה אותי עד היום :למרות שילדי כבר גדלו ,אני עדיין דואג להם.
היינו הורים צעירים ומאושרים אבל ללא ניסיון ובוודאי עשינו בחינוכה של
הדס את כל השגיאות האפשריות .אבל בכל זאת הדסי הצליחה לגדול
לילדה חמודה ,מוכשרת ומאושרת.
ורד ּבִ תנו השנייה נולדה במזל טוב כעבור שלוש שנים ,ב .8.2.22-כבר היינו
הורים קצת יותר מנוסים וגרנו בבנין עם מטבחון ושירותים ויכולנו לתת
לילדינו תנאים משופרים יותר .פיתחנו הווי משפחתי עם "ארוחות ארבע",
משחקים ,סיפורים לפני השינה ועוד.
גם ורד הייתה ילדה מוכשרת ויפה,
והסבה לנו אושר ושמחה .נהגנו לצאת
מדי שנה לחופשה בתל-אביב עם הדס
וורד ,בדירה שהקיבוץ העמיד
לרשות החברים ומדי פעם גם נסענו
לצפת לבקר את הסבים (ההורים של
דליה).
סבא יעקב היה נוסע לרגל עבודתו
במע"ץ ברחבי הגליל ולקח אותנו איתו
לטיולים בגליל העליון ,בחורשת טל
ובכינרת .בתום יום העבודה היינו
חוזרים לצפת ,ליהנות מהמאכלים
עם הסבים יעקב ורחל בצפת
הטעימים של סבתא רחל.
84
הרגשנו רצון להרחיב שוב את משפחתנו .בסתר ליבי ציפיתי הפעם ל"יורש
עצר" בן זכר ,שימשיך את השושלת למשפחת נטר.
ניצן ,בן הזקונים שלנו נולד שש שנים אחרי ורד ,ב .11.22.22 -הסעתי את
דליה ללדת בבית החולים בנהריה בלילה ,בטנדר היחיד שהיה אז ברשות
הקיבוץ ומבית החולים נשלחתי הביתה .באותו זמן לא היה נהוג שהאבות
יהיו נוכחים בלידה .ביחיעם היה רק טלפון אחד וגם הוא לא תמיד פעל.
למחרת בבוקר רציתי לטלפן לבית החולים ,לשאול האם דליה כבר ילדה
ומה מין הילוד ולאכזבתי הרבה הטלפון היה משותק .הייתי זקוק באופן
דחוף לרכב כדי לנסוע
לבית החולים וראיתי את
אלי הררי ,שעבד אז
במחלקת הבניה ,נכנס
לטנדר שלו .הוא היה
בדרכו לנצרת לצורך
עבודתו.
הסברתי לו את מצבי.
הוא יצא מהאוטו ונתן לי
אותו .אני זוכר לו את זה
לטובה עד היום .הגעתי
לבית החולים ודליה אמרה
לי" :בן!".
נתתי לה נשיקה ומיהרתי
הביתה להחזיר לאלי את
הטנדר .הייתי אז סדרן
עבודה והדבר הראשון
שעשיתי ,הלכתי למשרד
ניצן בן-הזקונים מצטרף למשפחה
שלי וכתבתי פתק ללוח
המודעות" :אף על פי כן בן!!!"
85
הפתק המקורי עדיין קיים ,הודות לאברי סלע ז"ל ששמר כל פתק בארכיון
הקיבוץ.
כאן המקום לומר כמה מילים על החינוך המשותף ,שילדינו גדלו והתחנכו
בו .כיום נשמעים ונכתבים הרבה דברי ביקורת וזיכרונות של בוגרי החינוך
המשותף ,שחלקם מתארים אותו באור לא מחמיא במיוחד ,כל אחד על פי
ניסיונו האישי .עלי לומר ,שגם לי היו ספקות מסוימים בקשר ללינה
המשותפת ,אבל חשוב לראות את הנושא בהקשר של התקופה .חשוב לי
להגיד ,שדליה ואני השתדלנו לתת לילדים את המיטב שיכולנו .נהגנו לבלות
במשותף כמה שעות ביום ,מה שנקרא היום "זמן איכות" .שעות אלו היו
מוקדשות נטו לילדינו ובהן גם חיזקנו את הקשר המשפחתי ,גם בילינו יחד
בשיחות ,משחקים ,טיולים וסיפורים ,לפי ההתעניינות של כל אחד מהם.
ליווינו את גידולם והתפתחותם של ילדינו בדאגה ובאהבה ,עד סיום חוק
לימודיהם ואחר כך בשירותם הצבאי .במשך השנים ,גם החינוך הקיבוצי וגם
"מסלול הצעירים" שלאחר השחרור מהצבא ,עברו שינויים רבים .אבל
המרכיבים של ה"מסלול" היו דומים :תחילה השתלבו הבנים בעבודה בקיבוץ
ואחר כך יצאו לטיול בחו"ל ,חופש ,לימודים -כל אחד על פי רצונו
והתעניינותו.
הדס שירתה בצבא במפקדת הנח"ל ולאחר שחרורה עבדה תחילה בקיבוץ
ויצאה לאחר מכן ללימודי מחשב בתל-אביב.
ורד יצאה לאחר סיום י"ב לשנת לימודים בגבעת חביבה בקורס מזרחנות
ולימוד השפה העַּ רבית ,שלאחריו התגייסה ושירתה במודיעין .לאחר
שחרורה חזרה לקיבוץ ונשלחה ללמוד הוראה בסמינר הקיבוצים בתל-אביב.
היא עבדה לאחר סיום לימודיה כמורה ומחנכת בקיבוץ.
ניצן שירת בצבא בשלישות ,עבד לאחר שחרורו במטע הבננות ולאחר שנת
חופש בארץ ובחו"ל יצא ללימודי מינהל עסקים במדרשת רופין.
86
משפחתנו התרחבה עם נישואיה של הדס ליוסי פלד ,בטקס ומסיבה רבת
רושם ,משותפת לעוד כמה זוגות בקיבוץ .לאחר נישואיהם הם למדו יחד
בתל-אביב :הדס ,כאמור ,למדה לימודי מחשב ויוסי למד בסמינר הקיבוצים.
הוא עבד כמה שנים בקיבוץ כמורה לספורט ומדריך נוער ואח"כ השלים
את השכלתו בבית-ברל ובאוניברסיטת חיפה במינהל החינוך.
ילדינו לא נשארו חברי קיבוץ ופנו כל אחד לדרכו .ורד עלתה לירושלים,
השלימה את לימודיה לתואר ראשון ושני בלשון עברית והיא מלמדת לשון
לבגרות וגם עובדת ברשת "סטימצקי" .ניצן עבר לתל-אביב ,גם הוא השלים
את לימודיו לתואר שני בכלכלה ומינהל עסקים ועובד כיום בבנק לאומי
במחלקת עסקים.
הדס ויוסי הביאו לנו את שני נכדינו האהובים תמיר ודור ,שנולדו שניהם
ביחיעם וגרמו לנו הרבה אושר .ליווינו את גידולם בשנות ילדותם
הראשונות בקיבוץ ונהנינו לבלות איתם ולעקוב אחרי התפתחותם .גם הם
לא נשארו בקיבוץ ,אבל לשמחתנו הם גרים קרוב אלינו במצפה הילה בגליל
המערבי .הדס עובדת כיום במפעל "מעדני יחיעם" בהנהלת חשבונות ואנחנו
מתראים לעיתים קרובות .יוסי השלים לימודי דוקטורט ,והוא עוסק בייעוץ
חינוכי ופעיל בעמותת "הדרך" לגמילה מסמים.
87
תמונות מהאלבום – תקופת בחיי המשפחה
על הדשא
88
במחנה ל"ג בעומר
הווי משפחתי
89
ה"הון" שלנו :הדס ,ורד ,ניצן
91
נישואי הדס ויוסי
"הרי את מקודשת"
91
אנחנו הופכים לסבים
עם תמיר – נכדנו הבכור
בבר המצווה
תמיר והמחשב
כיום סטודנט במכללת תל-חי
92
עם נכדנו דור
בבר המצווה
טיול באמריקה
הדרומית
93
דליה והבנות
מנגל על הדשא
94
חידוש הקשר עם משפחתי בהונגריה
מאז עלייתי לארץ ,הקשר עם אחותי היה רופף מאוד והתקיים לעיתים
רחוקות דרך מכתבים .התרשמתי שהיא חששה מאוד לשמור על קשר איתי,
עקב יחסו של המשטר הקומוניסטי לישראל וליהדות .לימים נודע לי
שבעלה לא היה יהודי ולכן הם לא קיימו בביתם אורח חיים יהודי .היא
גם לא סיפרה לבנותיה על משפחתה ועל קורותיה בתקופת השואה.
הייתה לי גם דודה ,אחותה של אמי ששמה בורישקה ,אשר היתה חניכת
"השומר הצעיר" בהונגריה .היא עלתה לארץ ישראל בשנת 2912והייתה
ממקימי קיבוץ מעברות .היא לא עברה את המלחמה ואת השואה באירופה,
אבל בהיותה קומוניסטית בהשקפתה היא חזרה להונגריה ב .2947-פגשתי
אותה ואת משפחתה בהונגריה עוד לפני עלייתי לארץ ואז גם נפרדתי
ממנה .עם בורישקה היה לי קשר מכתבים רצוף במשך כל השנים ,אבל לא
יכולנו להיפגש עקב הגבלות המשטר.
בפגישה עם בורישקה
95
ההזדמנות לפגישה מחודשת עם משפחתי נוצרה כאשר נפתחו שערי
הונגריה לביקור ישראלים בשנת .2984בורישקה יזמה את הביקור שלי
ושל דליה ,סידרה לנו אישור כניסה דרך וינה וגם שכרה למעננו חדר
לשבועיים בבודפשט .היא כבר הייתה באותו זמן אלמנה וגרה בדיור מוגן
יוקרתי מאוד ל"ותיקי המפלגה הקומוניסטית".
הפגישה הייתה מאוד מרגשת .במשך שבועיים בילינו יחד כל יום וטיילנו
בבודפשט וסביבתה .הכרנו גם את בתה ומשפחתה .בורישקה קבעה לנו
פגישה למחרת היום עם אחותי אגי ,שגם היא הייתה אלמנה באותו זמן.
הגענו למסעדה שבה נערכה הפגישה וברגע שאגי הופיעה בפתח מיד
זיהיתי אותה ,למרות 17השנים שעברו מאז פגישתנו האחרונה .התחבקנו
בהתרגשות ,שוחחנו ,בכינו ,ובילינו יחד עד שעות הערב .קיבלתי חיזוק
להרגשתי ,שאגי עדיין חוששת מגילוי קשר כלשהו לישראל והיא אפילו לא
סיפרה למשפחתה על הביקור שלנו בהונגריה .נפגשנו איתה גם למחרת
ובילינו יחד עד הצהרים ואז היא נסעה מבלי להזמין אותנו אליה ומבלי
להפגיש אותנו עם שתי בנותיה.
פגישה עם אגי לאחר 17שנים
96
במשך השבועיים שהיינו בהונגריה היא לא יצרה איתנו קשר נוסף .הדבר
הזה היה לי קשה מנשוא.
כעבור שש שנים ב 2991-עמדנו לטוס לארצות הברית לטיול ולביקור
קרובים .יום לפני יציאתנו קיבלתי מכתב מפתיע מהונגריה ,מאחת הבנות
של אחותי ששמה קטה ) . (Kataכפי שסיפרתי ,לא הכרנו אותה בביקורנו
הראשון בהונגריה .במכתב ,קטה מספרת שמצאה את הכתובת שלי במקרה
אצל אמה והחליטה ליצור איתי קשר ,ללא ידיעת אמה .היא ידעה שיש לה
דוד בישראל ולא הבינה למה אחותי הסתירה אותי מפניה .המכתב היה
מלא שאלות .היא סיפרה על עצמה ועל משפחתה והביעה את רצונה העז
ליצור איתי קשר .מצד אחד שמחתי מאוד מאוד ומצד שני הייתי נרגש
ומבולבל .עניתי לה בקצרה עוד באותו ערב ,והבטחתי שעם שובי מארה"ב
אענה לה בהרחבה .כמובן שהבעתי גם את רצוני ביצירת הקשר איתה.
התכתבנו באינטנסיביות במשך כשנה ,שבמהלכה קטה סיפרה לאימה על
ההתכתבות בינינו .היא הזמינה אותנו (אותי ואת דליה) לביקור נוסף
בהונגריה.
נסענו ב – 2991להונגריה .קטה ובעלה פגשו אותנו בשדה התעופה וכולנו
נסענו לבית של אחותה יודית ) (Juditומשפחתה .הם ביקשו ממני להשלים
את התמונה על תולדות משפחת נטר בהונגריה .הם היו צמאים לדעת
הכל ,כולל על תקופת השואה ,מה שאגי לא סיפרה להם.
למעשה קטה ביוזמתה החזירה לי את משפחתי בהונגריה ואין לי מילים
להודות לה על כך .מאז אנחנו שומרים על קשר נהדר בטלפון ובאמצעות
האינטרנט ,היא ומשפחתה ביקרו אצלנו כבר פעמַּ יים וגם אנחנו ביקרנו
מספר פעמים בהונגריה.
גם עם אגי התפתחו יחסים חמים של אח ואחות ,אבל אי אפשר כמובן
97
להחזיר את השנים הארוכות שהיינו מנותקים זה מזו .לצערי אגי התאלמנה
לפני שנים רבות ולא הספקתי להכיר את בעלה.
בביקורנו השני בהונגריה
עם אגי
עם בנותיה של אגי :קטה ויּודית
98
"טיול שורשים" בהונגריה
ולנכדי על ילדותי בהונגריה ,אבל תמיד
ַּ
לילדי
ַּ
במשך השנים הרביתי לספר
שאפתי להראות להם את המקומות בהם גדלתי ,ולהפגיש אותם עם אחותי
ומשפחתה.
ואכן בשנת 1111זכיתי להגשים את שאיפתי וערכנו "טיול שורשים"
בהונגריה עם שלושת ילדינו ונכדנו הצעיר דור (תמיר לצערי לא הצטרף
עקב שירותו הצבאי).
הטיול הזה היה חוויה מרגשת לכל המשפחה .בילינו יחד כשמונה ימים
וביקרנו בכל מחוזות ילדותי .זו הייתה הזדמנות לילדי להכיר את כל בני
המשפחה בהונגריה :פגשנו את אחותי אגי ,את בנותיה קטה ויודית ,בני
זוגן וילדיהן (נכדיה של אחותי) ,וגם את הנין הצעיר שלה.
את מסע השורשים התחלנו בבודפשט וסביבתה שבה למדתי בכיתות
הראשונות של בית הספר .ילדינו התרשמו מאוד מיופייה של העיר ומשפע
האתרים המעניינים שבה .גולת הכותרת של הביקור בבודפשט היה בית
הכנסת הגדול ברחוב דוהני ,מוזיאון היודאיקה הצמוד אליו ואנדרטת
"הערבה הבוכייה" לזכר קורבנות השואה.
התמזל מזלנו ,ובאותו שבוע התקיים "שבוע ישראל" באיזור בית הכנסת,
שמשך אליו קהל רב .לביקור הזה הצטרפו גם בני משפחתי מהונגריה
וילדיהם.
התחנה הבאה במסענו היתה לעיר הטוואן ,שבה למדתי בגימנסיה .מצאנו
את הבניין ,בדיוק כפי שזכרתי אותו ,ורק השם שלו השתנה .זה היה
בחודש אוגוסט ,שאין בו לימודים ,אך מנהל בית הספר ומזכירתו היו
ּבַּ מָּ קום.
99
הצגתי את עצמי כמי שלמד כאן לפני
כ 21-שנה והוא קיבל אותנו בסבר
פנים יפות .הוא סיפר לנו שאחד
המורים עשה מחקר על גורלם של
התלמידים היהודים שלימודיהם הופסקו
ב ,2944-ושלף מהמחשב את הדפים
שגם שמי מופיע בהם עם ההערה:
"גורלו לא ידוע".
בכניסה לגימנסיה בהטוואן
מחקר נוסף שערך בית הספר ,וגם אותו הוא נתן לי ,מתאר את קורותיהם
של כל יהודי האיזור בתקופת השואה .המחקר הזה השלים עבורי קטע
שהיה חסר לי בקורות בני משפחתי .אני ,כפי שסיפרתי ,נפרדתי מהם בגטו
ג'יינג'ייש ולא ראיתי אותם יותר .התברר לי שהיהודים מכל הגטאות באזור
הזה רוכזו לאחר מכן בעיר הטוואן ,שהיה בה בית חרושת גדול לסוכר
וצומת של מסילות ברזל ,שהובילו אליו .משם היהודים הובלו לאושוויץ
לדרכם האחרונה.
שמי ברשימת תלמידי הגימנסיה
111
הראיתי לילדי את הכיתה שבה למדתי ,את תמונות התלמידים והמורים
התלויות לאורך הקירות ,אך לצערי תמונת הסיום של כיתתי לא הייתה
חברי ללימודים שישב לידי
ִ
ביניהן .לשאלתי ,המנהל סיפר לי שהכיר את
בכיתה ,שהיה בחור מוכשר ,אך המשטר הקומוניסטי לא אפשר לו ללמוד
באוניברסיטה לאחר הגימנסיה היות ואביו היה "קולק".
מבית הספר המשכנו לעיר ג'יינג'ייש ,שבה הייתה גרה סבתי והדודים שלי,
ושם גם ערכנו את בר-המצווה שלי.
חיפשתי את בית הכנסת ומאחר שלא זכרתי את מקומו ניגשתי למודיעין
התיירות בעיר .הפקיד שמח לפגוש ישראלים ,סיפר לי שגם הוא יהודי ויש
לו קרובים בישראל .לגבי בית הכנסת הוא אמר שהבניין הפך להיות חנות
רהיטים .הלכנו למקום וראינו את הבניין המפואר כפי שזכרתי אותו ,ואכן
מראהו החיצוני לא השתנה .אך כשנכנסנו פנימה ,ראינו חנות רהיטים
גדולה .הראיתי לילדים היכן עמדתי בבר-המצווה ובצער רב עזבנו את
המקום.
בית הכנסת כיום
תמונה משפחתית על רקע בית הכנסת
111
התחנה הבאה הייתה החווה שבה גרנו עד השואה .למעשה ,דליה ואני כבר
ביקרנו בה באחת מנסיעותינו הקודמות להונגריה ,כשהייתה עדיין בבעלות
ממשלתית ,תחת המשטר הקומוניסטי .עכשיו היא בבעלות פרטית ובעלי
החווה פגשו אותנו וערכו לנו סיור מקיף (תמונה בעמ' .)47למעשה ,נשארו
שני מבנים מתקופת ילדותי :האסם לגרעינים והשוקת לסוסים .יתר המבנים
הם חדשים ויש כמובן חשמל ומים זורמים שלא היו בזמני .מהחווה נסענו
לכפר דורמנד כדי לראות את הבית שרכשו הוריי בזמנם ,אשר משמש מאז ועד
היום כסניף דואר .לסיום המסע הזה ,בדרכנו חזרה לבודפשט ,עברנו דרך תחנת
הרכבת שממנה הייתי נוסע לגימנסיה ובחזרה לחופשים.
בכל הסיורים האלה התלוותה אלינו קטה ,שגם הדריכה אותנו בכל משך
הביקור בהונגריה .זה היה יום גדוש באירועים שגרם לי התרגשות רבה.
ליד הבית בדורמנד
לקראת סוף הביקור זכינו ,בתאריך 11לאוגוסט ,לחוויה מיוחדת :יום זה
הוא יום חג המציין מדי שנה את יום החוקה בהונגריה .ביום הזה מתקיים
מופע מרהיב של זיקוקים לאורך הדנובה .עם רדת החשכה מתקבצים
המונים משני צידי הנהר כדי לחזות במופע וכבר משעות אחר הצהרים
112
נפסקת התחבורה על גשרי הדנובה ויש ללכת ברגל מרחק רב ולעמוד
שעות ארוכות על הרגליים.
דליה ואני חזינו במופע מהמלון ובעיקר מהשידור בטלוויזיה .אך ה"דור
הצעיר" ,בלוויית אימולה (ּבִ תה של יודית) ,תפסו מקום בעוד מועד ליד
הדנובה וחזו בכל משך המופע .הם חזרו מוקסמים ומלאי התפעלות בשעה
מאוחרת בלילה.
באחד הערבים נפגשנו בבודפשט עם נאוה (אחותה של דליה) ,טומי
ובנותיהם ,שגם הם בילו בהונגריה באותו שבוע .ישבנו כולנו בקונדיטוריה
המפורסמת "ז'רבו" ונהנינו מהעוגות המשובחות הידועות בכל העולם.
הייתה זו פגישה מרגשת בין שתי המשפחות ,שכמעט אין לנו הזדמנויות
למפגש בהרכב מלא בארץ.
פגישה עם נאוה וטומי בבודפשט
השבוע כולו בהונגריה היה מלא חוויות והתרגשות .היה בו שילוב של
מסע שורשים והכרת משפחתי הרחבה ,עם בילוי משותף של כל המשפחה
113
באתרים היפהפיים של בודפשט וסביבותיה .הייתה זו מתנה מיוחדת ליום
הולדתי ה – 75שחל באותה שנה.
טיול שורשים :בכיכר הגיבורים בבודפשט
בכיכר דיאק בבודפשט
114
טיולים
טיול השורשים מחזיר אותי לטיולים הרבים שעשיתי במשך השנים בארץ
ובחו"ל .היו טיולים במסגרת הקיבוץ ,שאני הייתי בין המארגנים שלהם,
ולא פעם הייתי גם הנהג של הטיול .אזכיר לדוגמה את הטיול לאילת
בשנותי הראשונות בקיבוץ ,כשעוד לא היה כביש לאילת .טיילתי בימים
ההם עם הקיבוץ גם לסדום ולמצדה ,כשהטיפוס למצדה היה רק דרך שביל
הנחש .המדריך ברוב טיולי הקיבוץ היה אליעזר עמיר ז"ל ,שהיה בעל ידע
נרחב בטבע ובידיעת הארץ ,והסבריו המאלפים העשירו אותנו מאוד.
טיול בלתי נשכח של הקיבוץ היה למצרים ,לאחר "פרוץ" השלום .רינה גל
ואני ארגַּנו 5מחזורים של חברי הקיבוץ ,ואנחנו (דליה ואני) יצאנו במחזור
הראשון .נזכרתי ב"ביקורי" הקודם במצרים במדי צה"ל במלחמת יום
הכיפורים .לא העליתי אז בדעתי שאגיע אי פעם למצריים בתור תייר.
הטיול כולו גרם לכולנו התרגשות רבה .אספר על חוויה מיוחדת שהייתה
לי בטיול הזה :ביום האחרון לפני חזרתנו לארץ היה התאריך 2באוקטובר,
שהוא יום הולדתי ,ובאותה שנה חל בו גם יום השנה הראשון לרצח
סאדאת .באותו יום טיילנו בקהיר .באחת ההפסקות ,דליה סיפרה למדריך
המצרי ,ללא ידיעתי ,שזהו יום הולדתי וכשחזרנו לאוטובוס להמשך הסיור,
הוא הוציא עוגה עם נרות וברך אותי בחום .העוגה חולקה לכל נוסעי
האוטובוס .למחרת ,בדרך חזרה לארץ ,עברנו ליד "קבר החייל האלמוני",
שם נמצא גם קברו של סאדאת .ברחבת הקבר עדיין היה פרוש השטיח
האדום וכל זרי הפרחים שהונחו במקום ביום הקודם ,בטקס האזכרה
הממלכתית לסאדאת.
אני רוצה לספר על כמה חוויות שנחרתו בזיכרוני מהטיולים המשפחתיים
של דליה ושלי .טיולנו הראשון לחו"ל היה בשנת ,2978אשר היה מקובל
להגדירו כ"אירופה הקלסית" .לדליה זו הייתה היציאה הראשונה לחו"ל,
בגיל .45טיילנו במשך ארבעה שבועות באיטליה ,שווייץ ,צרפת ,הולנד,
וגם בלונדון ווינה .בטיול זה "טעמנו" רק על קצה המזלג מכאן ומכאן,
115
ונוכחנו לדעת שזו אינה שיטה טובה לספוג ולהתרשם לעומק מהנופים,
מהפולקלור והתרבות של המדינות השונות .לכן להבא ,ארגַּנו את הטיולים
שלנו בצורה שונה.
ההזדמנות הבאה לצאת לחו"ל הייתה בביקורנו הראשון בהונגריה (שהוזכר
לעיל -בהזמנת דודתי בורישקה) ,בו בילינו שבועיים ימים בבודפשט
וסביבתה .היות ולא היו עדיין טיסות ישירות מישראל ,אלא דרך וינה,
הוספנו לטיול הזה שבוע ימים ,בו טיילנו ברכב ששכרנו בווינה לכל
אורכה של אוסטריה ,עד ציריך שבשווייץ .המסלול היה מתוכנן מראש
בקווים כלליים ,בין עיירות יפהפיות שעברנו בדרכנו .הרגשנו שאנחנו
נוסעים כמו בתוך גלויה מצוירת של הרים מושלגים ,ירק ופרחים ,ותמיד
בחרנו ללינת לילה את הצימר עם הפרחים היפים ביותר באדניות
המשתלשלות מהחלונות.
גם בנסיעתנו השנייה להונגריה הוספנו טיול ,הפעם לצ'כוסלובקיה (טרם
חלוקתה לשתי מדינות) .בבודפשט הצטרפנו לקבוצה מאורגנת מישראל.
חצינו את הגבול לסלובקיה והגענו עד הרי הטַּ טרה הגבוהים ,שם עלינו
ברכבל לאחת הפסגות .תוך כדי סיורנו באתר ,התחילה סופה שלא אפשרה
להפעיל את הרכבל ונאלצנו לרדת ברגל כ 1 -שעות כל הדרך חזרה.
בדיעבד הייתה זו הליכה מקסימה בשבילים מתפתלים בתוך היערות
העבותים ,שקודם לכן חלפנו ברכבל מעל צמרותיהם .בהמשך הטיול הגענו
לפראג ,והתרשמנו מיופייה של העיר ומאתריה המקסימים .התרגשות
מיוחדת גרם לי הביקור ברובע היהודי בפראג ,המשַּ מר פרק מההיסטוריה
של עמנו .ביקרנו גם בטרזינשטט -עדות אילמת למה שהתרחש שם
בתקופה האפלה ביותר באירופה .דמעות זלגו מעיני במשך כל הסיור
באתר ,ומחשבותיי החזירו אותי אל אותם ימים ואל יקיריי אשר לא חזרו
מהתופת הנוראה ההיא.
הרבה שנים רצינו להגיע לארצות הברית ,ותוכניתנו התגשמה בשנת .2991
בטיול בן 2שבועות" ,חרשנו" את ארה"ב מחוף לחוף ,גם בטיסות פנים
116
מתוכננות מראש ,וגם בנהיגה עצמית בין שמורות הטבע היפהפיות .לקראת
הטיול עשינו עבודת הכנה יסודית ,על מנת לשלב בו אתרי טבע ונוף,
ביקורים אצל קרובים וחברים ,וגם בילוי בערים החשובות (וושינגטון ,ניו-
יורק ,לוס-אנג'לס) ,במוזיאונים ,ובאתרים מעניינים .נפגשתי עם ה"אגף"
האמריקאי של משפחתי :אלסי ומילטון קודיש (שכבר הזכרתי אותם לעיל),
עם ילדיהם :ג'וזף וטניה ומשפחותיהם .התארחנו גם אצל קרוביה של דליה
בפורטלנד אורגון ובלורנס קנזס.
פגישה עם אלסי ומילטון קודיש בארצות הברית
אינדפֶ ֶנדנס ליד קנזס-סיטי ,שם נמצא
ֶ
קרובינו לקחו אותנו לסיור בעיר
"מרכז טרומן" .ה"מרכז" כולל את קברם של טרומן ורעייתו ,חדר עבודתו
ומוזיאון .במָּ קום בולט באמצע המוזיאון ראינו ויטרינה ובתוכה חנוכיה
יפה עם הקדשה מדוד בן-גוריון לנשיא טרומן ,וכדים מזכוכית עתיקה
שהנשיא קיבל מהרב הרצוג ,שהיה הרב הראשי בישראל .מסתבר שבכל
טיול בחו"ל יש גם איזו שהיא "נקודה יהודית" .הטיול כולו בארה"ב ריגש
אותי מאוד ,ובמהלכו כתבתי "יומן דרכים" מפורט ,שערכתי אותו לחוברת
עם חזרתנו הביתה.
117
טיילנו גם באנגליה וסקוטלנד ,בסקנדינביה של הפיורדים והנופים
המרהיבים ,ובכל מדינה "טעמנו" גם קצת מהפולקלור של המקום .אזכיר
את שני הטיולים הבלתי נשכחים שעשינו בסינַּי ,עם הנופים ה"בראשיתיים"
והחופים הצלולים ,דהב ,שארם-א-שייך ועוד ,ומובן שלא ויתרנו על
הטיפוס למרומי הר סיני.
לסיום הפרק הזה ברצוני לספר על טיול הקיבוץ לירדן ,לאחר חתימת
הסכם השלום איתה .התחלנו את המסלול בעיר ג'רש בצפון וסיימנו אותו
בעקבה בדרום .טיילנו ברבת-עמון ,באתרים המוכרים לנו מהתנ"ך ,כמו
מידבא (עם ריצפת הפסיפס המפורסמת) ,והשקפנו מהר נבו לעבר ישראל,
כשבאופק הרחוק נראה קצֵ ה קָּ צֶ הָּ של ירושלים .פסגת הטיול הייתה ,כמובן,
פטרה.
כאן המקום לספר,
שפטרה מתקשרת אצלי
לזיכרון אישי עצוב:
כידוע ,בשנת 2951
חצתה בהסתר קבוצה של
5מטיילים ישראלים
הגבול
את
נועזים
הירדני ,על מנת לבקר
בפטרה .הם נתגלו ע"י
כוחות ירדניים ,וכולם
נהרגו בהיתקלות עימם.
בין ההרוגים הייתה
מרים מונדרר ,שהייתה
חברתו של ישראל
כספי ,חבר קיבוצנו.
לו
נודעה
כאשר
הבשורה הנוראה ,הוא
118
הסתגר בחדרו ונעל את הדלת .אני ,יחד עם שמואל עמיר ,שהיינו חבריו
ושכניו לצריף ,הפצרנו והתחננו שיפתח לנו את הדלת ,אך הוא סרב .לא
עבר זמן רב ,ונשמעה מהחדר ירייה ששמה קץ לחייו.
בהגיענו לפטרה ,מצאנו לנכון לערוך לו אזכרה מאולתרת .היו איתנו בטיול
גם חברים צעירים שלא זכו להכיר אותו .קבוצת המטיילים מיחיעם
התאספה ליד אחד הסלעים הגדולים במתחם ,ואליעזר עמיר סיפר את
סיפורו של ישראל כספי ז"ל.
הטיולים לחו"ל משקפים את הרצון לחרוג מהגבולות המצומצמים שלנו,
ולהיפתח לעולם הגדול .אבל אהבנו לא פחות מכך לטייל ולשוטט בארצנו,
להכיר את נופיה ואתריה ולהרגיש את הקשר לעברה ההיסטורי.
הבאתי כאן רק כמה חוויות נקודתיות מכל השפע הרב .אין טיול דומה
למשנהו .כל טיול וחוויותיו המיוחדות.
ליד הדוידקה בצפת
119
"תופסים שלווה" בטיול
מבט על ירושלים מהר הצופים
111
סגירת מעגל
כאשר התקרבתי לגיל 71תכננה המשפחה לערוך לי יום הולדת גדול
בהשתתפות חברים ,קרובים ואורחים .דחינו את מועד המסיבה עקב חג
הסוכות ,לסוף חודש אוקטובר וכבר הודענו לחלק מחברינו על כוונתנו.
אבל ערב יום הולדתי ,ב – 5לאוקטובר פקד אותנו אסון כבד :זוהר ,בנם
של נאווה וטומי ,נפל בלבנון בעת שירותו הצבאי ,כשהשיירה שנסע בה
נפגעה ממטען צד.
מובן שהחלטנו מיד לבטל את המסיבה המתוכננת ובדיוק ביום הולדתי
נסענו לקיבוץ להב להלוויה .כאב לי הלב לראות את טומי עוזר לכסות
את קבר בנו .המראה הזה מלווה אותי עד היום.
חברינו הטובים הבינו את המצב ,אבל בכל זאת לא ויתרו ורצו לציין
בצורה צנועה את הגיעי לגיל שבעים .באחת השבתות ,הופיעו בביתנו
במפתיע רחל וגבי ורבורג עם נירה ומקי נאמן ,שגרו בחיפה ,בידם בקבוק
משקה חריף עם כיבוד ,להרמת כוסית .זו הייתה מחווה יפה מאוד מצידם,
ואני זוכר זאת בהתרגשות עד היום.
כשבוע לאחר מכן ,גם חברינו ציפי ואפרה נדב באו מתל אביב והפתיעו
אותנו בארוחת צהרים שהוזמנה מראש במסעדה כורדית במושב שתולה.
אני מציין את האירועים האלה ,כי הם מדגימים את החברות שנרקמה
בינינו מאז היכרותנו ביחיעם והיא נמשכת שנים רבות מאז .בין חברי
הטובים מראשית שנותיי ביחיעם ,אני רוצה להזכיר גם את שמואל עמיר,
שהרחיק לארצות הברית לפני כ– 51שנה ומאז ועד היום ,אנחנו שומרים
על הקשר החברי איתו ועם רעייתו הרטה .החברות עם כל המשפחות
האלה יקרה ללבי ,והיא עומדת עד היום במבחן הזמן.
לא הזכרתי עד כה את חברי הטובים מקיבוץ יחיעם ,איתם אני חי כבר
למעלה מ 21-שנה .לצערי הרב ,חלקם כבר אינם איתנו היום .לא אוכל
111
לנקוב בשמות כולם ,אבל לא ניתן לתאר את חיי בקיבוץ בלעדיהם.
אסיים ביום הולדתי ה 81-שכבר הוזכר בהקדמה לחוברת ,ואשר היווה את
התמריץ לכתיבת החוברת הזו.
חגגנו אותו בשַּ ּבָּ ת 15/21/1118עם קרובינו וחברינו ,במבצר יחיעם,
בשעות הצהריים .מזג האוויר היה אביבי ושטוף שמש והאורחים התרשמו
מיופיו של המקום ,הנוף והאולם ,שבו התכנסנו למסיבה ולארוחת צהרים.
לאחר הרמת כוסית וברכות ,הוקרנה המצגת שכללה תמונות מהתחנות
השונות בחיי .לסיום ,אני מביא בזאת כמה קטעים מדבריה של הדס,
שברכה אותי בשם הילדים והנכדים .דבריה חיממו את ליבי והיו עבורי
גולת הכותרת של כל מה שעברתי בחיי ,והמחישו לי שהכל היה כדאי.
"לאבא היקר,
אבא שלנו הוא מאוד מיוחד.
אצל אבא המשפחה קודמת לכל.
...
עצמו
את
מעמיד
תמיד
אבא
לרשותנו עד בלי די ,ומוסיף" :הלוואי
שיכולתי לעזור יותר" ,ואנחנו חושבים
מעל
בשבילנו
עושה
בליבנו :אתה
ומעבר ,הלוואי ואנחנו נוכל אי פעם
להחזיר לך ולו קמצוץ ממה שאתה
הענקת מעצמך.
...
112
אבא ,אנחנו לומדים ממך המון על נתינה
אין סופית .היכן שלא היית ,תמיד העמדת
עצמך לרשות הכלל והמקום ,היית פעיל
ותרמת מהידע והניסיון שצברת בכל תחנות
חייך.
קצרה היריעה מלהכיל את כל מה שאפשר
לומר ולספר.
אנחנו רוצים לומר לך שאתה אבא נהדר,
אחורה ולחוש
אתה יכול בהחלט להסתכל
סיפוק אדיר.
אתה ,ביחד עם אמא ,הקמתם משפחה
לתפארת ,ועל זאת אנחנו רוצים לומר לך
תודה ענקית.
אנחנו מעריכים ואוהבים את מה שבך ,את
חוכמת חייך ואת הטוב שבלבך.
עכשיו ,הגיע זמן שתנוח קצת ,תרפה מהעשייה
למען הכלל ותעשה דברים שאתה אוהב.
אנחנו רוצים לאחל לך שתמשיך להיות מאושר
בחלקך ,תמשיך להיות בריא ולעסוק בפעילות
גופנית ,לפתור תשבצים ,לעבוד בגינה ותנסה
כמה שיותר ליהנות מהחיים.
לסיום -גם אם אנחנו לא אומרים לך את
כל
זה מספיק ,תדע שאנחנו
עליך ואוהבים אותך.
מאחלים לך המון המון מזל טוב בהגיעך
לגיל ,08ומאחלים לך ולנו עוד המון שנים
של בריאות ,אושר והנאה.
אמא,
הזמן חושבים
הדס ,יוסי ,ורד ,ניצן,
113
תמיר ודור".
תמונות מיום הולדת 81
האולם במבצר יחיעם
דליה מברכת
114
הדס בשם הילדים והנכדים
נאווה נושאת דברים
115
משפחתנו והאורחים במסיבה
יוסף מודה לאורחים
תם – ולא נשלם!
116
© Copyright 2024