‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫מרכז 'שלום לעם'‬
‫מפעיל ברחבי הארץ מעל‬
‫‪ 150‬מוקדי פעילות לנוער‬
‫לבנים‪ /‬בנות‬
‫רב‪ ,‬מחנך‪,‬‬
‫מדריך‪ ,‬רכז נוער‪.‬‬
‫לפתיחת מדרשת ערב או‬
‫שיעור תורה‬
‫באזור מגוריך‪:‬‬
‫‪052-7644408‬‬
‫בשביל להאיר‬
‫את הנשמה‬
‫גיליון זה יו"ל ע"י‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫במ‬
‫ד‬
‫ו‬
‫ר‬
‫אמת סיפו‬
‫ר‬
‫ל‬
‫ש‬
‫מנצ בת‬
‫ח‬
‫ת‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫ארגון "שלום לעם" בנשיאות גדולי התורה שליט"א מפעיל‪:‬‬
‫‪737‬‬
‫העלון מוקדש לכבוד חתן הבר מצווה יעקב ב"ר חיים הלל הי"ו‬
‫פרשת מטות כ"ד תמוז תשע"ו ‪ 30‬ביולי ‪2016‬‬
‫רב ורבנות (ב') –‬
‫ה'סמיכה'‬
‫יש לי‬
‫מהי "סמיכה"?‬
‫בספר במדבר נאמר‪ ,‬שלפני‬
‫פטירתו של משה רבנו הוא סמך‬
‫את ידיו על יהושע בן נון ומינה‬
‫אותו לממשיך דרכו‪ .‬משום כך‪,‬‬
‫כאשר חכמים נותנים לאדם היתר‬
‫לדון ולפסוק הלכה‪ ,‬הדבר נקרא‬
‫"סמיכה" (אף על פי שאין צורך‬
‫בסמיכת הידיים בפועל)‪.‬‬
‫יהושע בן נון סמך חכמים אחרים‪,‬‬
‫יוסף רזניק‬
‫ואלו סמכו חכמים אחרים‪ ,‬וכך‬
‫התקיימה שרשרת רצופה של‬
‫"סמיכה" מימי משה רבנו ועד סוף תקופת ה"גאונים" (לפני‬
‫כאלף שנה)‪ .‬לחכמים שנסמכו בדרך זו היתה רשות לדון בכל‬
‫דיני התורה ואף לשבת בסנהדרין‪ .‬אולם מאז חורבן הבית השני‬
‫היישוב היהודי בארץ הידלדל והלך‪ ,‬ועיקר לימוד התורה היה‬
‫בבבל ובארצות אחרות‪ .‬וכיון שהסמיכה במשמעותה המקורית‬
‫יכולה להיעשות רק בארץ ישראל‪ ,‬שרשרת הסמיכה החלה‬
‫להידלדל ובסופו של דבר נפסקה‪ .‬משום כך‪ ,‬החכמים שמאז ועד‬
‫ימינו אינם רשאים לדון דיני נפשות‪ ,‬ואף לא להטיל את עונשי‬
‫המלקות והקנסות הכתובים בתורה (כגון תשלום ה"כפל" לגנב)‪.‬‬
‫האם יש דרך לחדש את הסמיכה המקורית?‬
‫יש הסוברים (על פי דברי הרמב"ם) שאם כל חכמי ארץ ישראל‬
‫יסכימו לסמוך חכם אחד‪ ,‬יהיה לו דין "סמוך" כמו החכמים‬
‫מהדורות הראשונים והוא יוכל גם לסמוך אחרים‪ .‬ובאמת לפני‬
‫מושג‬
‫כ‪ 400-‬שנה ניסו כמה מחכמי ארץ ישראל‪ ,‬וביניהם מרן ה"בית‬
‫יוסף"‪ ,‬לחדש את הסמיכה‪ .‬אולם כמה מחכמי הדור התנגדו‬
‫לרעיון זה ולכן לא היה לו המשך‪.‬‬
‫מהי אם כן ה"סמיכה לרבנות" הנוהגת בימינו?‬
‫גם בימינו אדם זקוק לסמיכה של חכמים כדי שיוכל לפסוק הלכה‬
‫לאחרים (מעבר להלכות פשוטות הכתובות בספרים)‪ ,‬או לדון‬
‫בדיני הממונות שיכולים להיעשות בימינו‪.‬‬
‫בעבר (ובמידה פחותה ‪ -‬גם בימינו) היה נהוג‪ ,‬שמי שלמד‬
‫הרבה תורה היה הולך לאחד מחכמי הדור‪ ,‬ששוחח עמו וערך‬
‫לו בחינה‪ ,‬ואם מצא אותו ראוי היה מעניק לו "כתב סמיכה"‪ .‬כיום‬
‫נערכים מבחנים בהלכה מטעם הרבנות הראשית‪ ,‬ומי שעובר‬
‫אותם בהצלחה מקבל אישור לכהן כרב או כדיין‪ .‬כדי לפצות על‬
‫החיסרון בהיכרות אישית‪ ,‬דורשת הרבנות שלכל מועמד תהיה‬
‫המלצה מרב מוכר‪.‬‬
‫לסמוך במסירות נפש‬
‫בגמרא (סנהדרין יד‪,‬א) מסופר‪ ,‬שאחת מגזירות השמד של‬
‫הרומאים‪ ,‬שרצו להשכיח את התורה מישראל‪ ,‬היתה שאסור‬
‫לסמוך חכמים‪ .‬לפי גזירתם‪ ,‬החכם הסומך והחכם הנסמך יוצאו‬
‫להורג‪ ,‬והעיר שסומכים בה תיחרב‪.‬‬
‫התנא הזקן רבי יהודה בן בבא לא יכול היה לקבל זאת‪ .‬הוא התחכם‬
‫והלך לאמצע הדרך בין הערים אושא ושפרעם‪ ,‬וסמך שם חמישה‬
‫מגדולי התנאים ‪ -‬רבי מאיר‪ ,‬רבי יהודה בר אילעי‪ ,‬רבי שמעון‬
‫בר יוחאי‪ ,‬רבי יוסי ורבי אלעזר בן שמוע‪ .‬כשהבחינו הרומאים‬
‫בנעשה‪ ,‬הורה רבי יהודה לחכמים הצעירים לברוח‪ ,‬והוא עצמו‬
‫נשאר במקום והוצא להורג באכזריות‪ .‬קברו של רבי יהודה בן‬
‫בבא נמצא סמוך לעיר שפרעם‪ ,‬והוא נחשב כאחד מ"עשרה הרוגי‬
‫מלכות" שמסרו את נפשם על קיום התורה בעם ישראל‪.‬‬
‫יש מה להפסיד‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫המחשבות על העתיד התרוצצו במוחו‬
‫ללא הפסקה‪ ,‬הוא הרגיש שהריכוז ממנו‬
‫והלאה‪ .‬הדרך נראתה לו הפעם ארוכה‬
‫מהרגיל והוא ציפה בדריכות לנחיתת‬
‫המטוס‪" .‬מה תרצה להיות כשתגדל?"‪,‬‬
‫אהבו לשאול אותו הסובבים‪ ,‬והוא לא‬
‫הסתיר את שאיפתו הגבוהה להיות ‪-‬‬
‫שופט! שנים רבות עברו מאז‪ ,‬האחים‬
‫והחברים ניסו בכל הזדמנות להוריד‬
‫אותו מהעץ‪ ,‬אך הוא נשאר בשלו‪ .‬הוא‬
‫לא נחשב לחכם במיוחד אבל הוא הבין‬
‫שכדי לזכות למעמד הנכסף צריך ראש‬
‫הצטיין‬
‫גדול ומוח מבריק ‪ -‬דבר שלא‬
‫איתי גלבוע‬
‫בו במיוחד‪ ,‬ובעיקר‪ ,‬הרבה קשרים עם‬
‫האנשים המתאימים‪ .‬קשרים לא היו לו‪,‬‬
‫כיוון שהוריו נמנו על השכבה החלשה בחברה‪ .‬אבל למרות כל הטיעונים‬
‫המשכנעים הוא החליט להשקיע את חייו במקצוע בתקווה שמשאלתו‬
‫תתממש ביום מן הימים‪.‬‬
‫"הרגע הגדול מתקרב"‪ ,‬הוא לחש לעצמו‪ .‬כעת הוא יוכיח לכולם שבשביל‬
‫להיות שופט צריך רק כוח רצון‪" .‬לחגור חגורות‪ ,‬אנו עומדים לנחות!"‪,‬‬
‫בישר הדייל לנוסעי המטוס‪ .‬מייק הניח את תיקו‪ ,‬חגר את עצמו היטב‬
‫וכעבור דקות בודדות נחת המטוס בשלום‪ .‬מייק קם מכיסאו ופנה לכיוון‬
‫היציאה‪ .‬בעמדת הבידוק חיכתה לו הפתעה לא נעימה‪" .‬זאת המזוודה‬
‫שלך?" שאל אותו אחד מאנשי הבידוק בעיניים חמורות סבר וכשהשיב‬
‫בחיוב הורה לו האיש לבוא אחריו‪ .‬מייק לא הבין מה השתבש פתאום‬
‫אך לאחר דקה קצרה הוא קלט לאיזה מלכוד הוא נקלע‪" .‬אתה ארזת את‬
‫המזוודה או שמישהו אחר ארז אותו במקומך?" הוא לא הבין במה מדובר‪,‬‬
‫אבל לפתע החלו הדברים להסתדר במוחו‪ :‬כשביקר בגרמניה במטרה‬
‫לפגוש מומחה למשפטים הגיע לביקור אצל קרוב משפחה המתגורר בעיר‬
‫ובסיום הפגישה ביקש ממנו בן המשפחה להעביר מכתב לחבר שגר בעיר‬
‫מגוריו‪ ,‬הוא לא חשד במאומה‪ ,‬אך ככל הנראה‪ ,‬יש משהו מפליל במכתב‬
‫הזה שעלול לסבך אותו‪ ,‬מייק החליט להודות על האמת‪" :‬ארזתי את הכול‬
‫בעצמי‪ ,‬מלבד מכתב אחד שקרוב משפחתי מסר לי‪ ,‬כך שאינני יודע מהו‬
‫תוכן המעטפה"‪ ,‬איש הביטחון הנהן בראשו ויצא מהחדר‪" .‬למה עשיתי‬
‫את זה?"‪ ,‬שאל מייק את עצמו בכעס כשאין לו אפילו את מי להאשים‪.‬‬
‫אלפי מחשבות עלו בראשו בניסיון לנחש מה מכילה המעטפה‪ ,‬הדלת‬
‫נפתחה ושני חוקרים חמורי סבר צעדו לעברו‪ ,‬הם התיישבו מולו והחלו‬
‫לחקור אותו כשהם מתמקדים בעיקר סביב ביקורו אצל קרוב משפחתו‪,‬‬
‫ורק לאחר שעתיים מתישות הם עזבו את החדר‪.‬‬
‫התדמית הקשוחה שניסה לשוות לעצמו בתקופה האחרונה לקראת‬
‫תפקידו הצפוי בבית המשפט לא הועילה לו באותם רגעים מתוחים‪ ,‬והוא‬
‫הבין מהר שאם יקשרו אותו באיזושהי צורה לפרשייה הזאת הרי שכל‬
‫ההבטחות למינויו העתידי במקומו של השופט הפורש לא יהיו שווים‬
‫מאומה ומישהו אחר ישמח לתפוס את מקומו‪ .‬הוא הרגיש חסר אונים כפי‬
‫שלא הרגיש בחייו והוא חש כי אינו מסוגל לעמוד בלחץ האדיר‪.‬‬
‫לאחר מספר שעות הוא נקרא להיכנס לחדר אחר‪" ,‬בעוד מספר דקות ייכנס‬
‫לכאן חוקר בכיר כדי לחקור אותך‪ .‬תשתדל לענות לו על שאלותיו ולרצות‬
‫אותו כמה שיותר"‪.‬‬
‫בפעם הראשונה הרגיש מייק‬
‫את כוחו של הלחץ הנפשי‪.‬‬
‫הם מנסים לשכנע אותו לשתף‬
‫איתם פעולה ואולי גם להוציא‬
‫ממנו הודאה על מעשה שלא‬
‫עשה כדי לסיים את החקירה‬
‫במהירות‪ .‬גם לסגנון החדר יש‬
‫את אותה מטרה‪ ,‬קירות החדר‬
‫היו מכוסות בארונות גבוהים‬
‫מצד לצד כשעל כל מדף שכבו‬
‫עשרות קלסרים עבים שלאורם‬
‫נשלחו רבים וטובים לכלא‪.‬‬
‫התמונה צולמה ע"י הרב י‪.‬ה‪ .‬ווארזאזת ‪ -‬מרוקו‬
‫לפתע הוא קפא על מקומו‪ .‬באחד המדפים הגבוהים נחה לה מוסתרת‬
‫השקית שבתוכה הכניס את המעטפה הסגורה‪ ,‬הוא התלבט לשנייה‪,‬‬
‫אזר אומץ‪ ,‬ניגש לארון במהירות‪ ,‬הוריד את השקית‪ ,‬הציץ לתוכה‪ ,‬הוציא‬
‫את המעטפה הגורלית‪ ,‬שלף מתוכה שני דפים מקומטים ‪ -‬עדות לכך‬
‫שהחליפה ידיים רבות‪ ,‬ועיניו נקרעו מתדהמה‪ .‬בדף הראשון נראה צילום‬
‫אווירי של בניין בית המשפט המחוזי ובדף שמתחתיו הופיעה תכנית‬
‫מסודרת לביצוע פיגוע ראווה במקום‪ .‬ראשו של מייק חישב להתפוצץ‪:‬‬
‫הולכים להאשים אותו בלא פחות מקשירת קשר לביצוע פעולת טרור‬
‫בתוך הבניין שאליו חלם להגיע כל ימי חייו! לא יעלה על הדעת!‬
‫הוא הבין שכבר אין לו מה להפסיד ובאומץ בלתי נתפס תפס את הדפים‬
‫בשתי ידיו‪ ,‬גלגל אותם ובלע אותם‪ ,‬שלש דקות עברו עד שהחוקר הופיע‬
‫בחדר‪" .‬החברים שלך אומרים שהבעת בפניהם מספר פעמים סלידה‬
‫ממערכת המשפט הנוכחית‪ ,‬האם זה נכון?"‪ ,‬הפנה אליו החוקר שאלה‬
‫ישירה‪" .‬מה פתאום!"‪ ,‬זעם מייק כאשר התחיל להבין שמישהו החליט‬
‫להתנכל אליו‪ .‬החוקר שאל עוד מספר שאלות ויצא מהחדר‪.‬‬
‫לאחר שעתיים ניגשו אליו החוקרים והודיעו לו שהוא משוחרר‪ .‬הוא‬
‫נשם לרווחה והיה בטוח שהסיוט הסתיים‪ ,‬כעת אין הוכחות לקיומה של‬
‫המעטפה והוא היה בטוח שהוא יצא מתקרית ההתנכלות הזאת בשלום‪.‬‬
‫לאחר שבוע נקרא מייק ללשכתו של שר המשפטים כדי לדון עמו לקראת‬
‫המינוי הצפוי‪" .‬שופט אתה כבר לא תהיה!"‪ ,‬הודיע לו השר בנחישות‪.‬‬
‫לתדהמתו של מייק‪ ,‬הוא הניח לפניו את צילום שני הדפים שהיו בחדר‬
‫החקירות‪ .‬מייק היה בהלם מוחלט‪ .‬בעוד שהשר הסביר לו‪" :‬הגיעו אלינו‬
‫תלונות שאינך מאמין במערכת המשפט‪ ,‬אבל החלטנו לבדוק אותך‪.‬‬
‫הוכחת אמינות וישרות מדהימה‪ ,‬אך ברגע האחרון עשית משום מה‬
‫טעות איומה כשהעלמת ראיות מחוקרי הביטחון‪ ,‬לצערי הרב כנראה‬
‫שחבריך צדקו‪"...‬‬
‫***‬
‫לפעמים אנו מרגישים אבודים וחיים בתחושה ש'אין כבר מה להפסיד'‪ ,‬אך‬
‫למעשה ההיפך הוא הנכון הכול הולך כשורה והחריגות התמוהות מלוות‬
‫ומכוונות אותנו לעתיד המבטיח‪ ,‬ורק טעות קטנה מצדנו בתקווה 'להציל‬
‫את מצב' היא זו שהורסת לנו את כל ההצלחה‪...‬‬
‫לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה‬
‫כשור לעול‪ ,‬וכחמור למשא‬
‫(תלמוד בבלי מסכת 'עבודה זרה' דף ה' עמוד ב')‬
‫כדי להגיע לפסגות רוחניות בלימוד התורה‪ ,‬צריך לגלות נכונות‬
‫ולהשקיע מאמצים כדי לסלול את הדרך אל היעד‪.‬‬
‫הַ חַ ּיִים הֵ ם ּבֹונּוס‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫אּובן ַּב ַעל ִמ ְׁש ָּפ ָחה ְּברּוכָ ה ָהיָ ה‪ֶ ,‬מ ֶׁשְך ָׁשנִ ים‬
‫ְר ֵ‬
‫ֲא ֻרּכֹות ָע ַבד ְּב ַא ַחד ַה ִּמ ְפ ָעלִ ים ַה ְמ ַׂשגְ ְׂשגִ ים ְּב ֵאזֹור‬
‫בֹודתֹו ָר ָאה ַהכְ נָ ָסה יָ ָפה‪ֶׁ ,‬ש ִה ְס ִּפ ָיקה‬
‫ּומ ֲע ָ‬
‫גּוריו‪ֵ ,‬‬
‫ְמ ָ‬
‫לְ ַפ ְרנֵ ס ֶאת ְּבנֵ י ִמ ְׁש ַּפ ְחּתֹו ְּבכָ בֹוד‪.‬‬
‫ַאְך ֹלא לְ עֹולָ ם ח ֶֹסן‪ַ ,‬הּיַ ִּציבּות ַהּכַ לְ ּכָ לִ ית ִה ְת ַע ְר ֲע ָרה‪,‬‬
‫ּובתֹוְך זְ ַמן ָק ָצר‬
‫ַה ִּמ ְפ ָעל נִ ְקלַ ע לִ ְק ָׁשיִ ים ּגְ דֹולִ ים‪ְ ,‬‬
‫עֹוב ִדים‬
‫ָמ ָצא ָה ִאיׁש ֶאת ַע ְצמֹו לְ ַצד עֹוד ַע ְשֹרֹות ְ‬
‫ּומ ֻח ָּסר ַּפ ְרנָ ָסה‪.‬‬
‫בֹודה ְ‬
‫וָ ִת ִיקים ְמ ֻח ָּסר ֲע ָ‬
‫חּומים ֲא ֵח ִרים‪ ,‬וְ ֹלא‬
‫נִ ָּסה ָה ִאיׁש ֶאת ַמּזָ לֹו ּגַ ם ִּב ְת ִ‬
‫בֹודה‪ ,‬הּוא ָהיָ ה מּוכָ ן לַ ֲעשֹוֹת‬
‫ָּב ַחל ְּבׁשּום ַה ָּצ ַעת ֲע ָ‬
‫ּובלְ ַבד ֶׁשּיּוכַ ל לְ ַה ְמ ִׁשיְך ּולְ ַפ ְרנֵ ס ֶאת ְּבנֵ י‬
‫ּכָ ל ֶׁשּיִ ָּד ֵרׁש‪ִ ,‬‬
‫בֹודה ַה ָּמלֵ א ַּדּיֹו ֹלא‬
‫ֵּביתֹו ְּבכָ בֹוד‪ַ .‬אְך לַ ָּׁשוְ א‪ׁ ,‬שּוק ָה ֲע ָ‬
‫"מ ְב ָטל"‪.‬‬
‫נֹותר ְּבת ַֹאר ֻ‬
‫יׁשים ּכָ מֹוהּו‪ ,‬וְ הּוא ַ‬
‫ָח ֵפץ ִּב ְק ִׁש ִ‬
‫"מ ְב ָטל" ִאי ֶא ְפ ָׁשר לְ ִה ְת ַּפ ְרנֵ ס ֲא ִפּלּו‬
‫ּמּובן‪ִ ,‬מּת ַֹאר ֻ‬
‫ּכַ ָ‬
‫עֹוצ ִרים ִמּלֶ כֶ ת‬
‫ַמ ְשֹּכ ֶֹרת ֶׁשל יֹום ֶא ָחד‪ .‬וְ ַה ַחּיִ ים ֵאינָ ם ְ‬
‫ּדֹור ֶׁשת ֶאת ֶׁשּלָ ּה‪ָ .‬ק ֶׁשה לְ ַה ְס ִּביר לִ ילָ ִדים‬
‫וְ ַה ִּמ ְׁש ָּפ ָחה ֶ‬
‫ּוב ְטנָ ם‬
‫בֹודה‪ִ ,‬‬
‫ּדֹור ִׁשים לֶ ֶחם וְ ָחלָ ב‪ּ ,‬כִ י לְ ַא ָּבא ֵאין ֲע ָ‬
‫ֶׁש ְ‬
‫יה ַעד‬
‫ֵאינָ ּה ִמ ְת ַּב ֶּק ֶׁשת לְ ִה ְת ַח ֵּׁשב וְ לִ ְׁשקֹט ַעל ְׁש ָמ ֶר ָ‬
‫בֹודה‪.‬‬
‫ֶׁשּיִ ְמ ָצא ֲע ָ‬
‫אֹוסף ְּתרּומֹות ּכְ ֶׁש ִּמכְ ְּת ֵבי ַה ְמלָ ָצה ְּביָ דֹו‪ ,‬וְ כָ ְך ָהיָ ה ְמ ַק ֵּבץ‬
‫עֹובר ִמ ַּביִ ת לְ ַביִ ת ֵ‬
‫ָמ ָצא ָה ִאיׁש ֶאת ַע ְצמֹו ֵ‬
‫יָ ד ַעל יָ ד ּכְ ֶא ָחד ֵמ ֲענִ ּיֵ י ָה ִעיר‪.‬‬
‫נֹור ִאים‪ַ ,‬הּלֵ ב נִ ְצ ָּבט ִמּכְ ֵאב‪ ,‬הּוא ּכִ ְמ ַעט נָ סֹוג‪ַ .‬אְך קֹולֹות ַהיְ לָ ִדים‬
‫צֹור ֶבת‪ַ ,‬ה ִּבזְ יֹונֹות ָ‬
‫ּבּוׁשה ֶ‬
‫ַה ָ‬
‫נֹותר ְּב ִמ ְקצֹועֹו ֶה ָח ָדׁש לְ ַק ֵּבץ נְ ָדבֹות‪.‬‬
‫ּבּוׁשה ַה ִּט ְב ִעית‪ ,‬וְ הּוא ַ‬
‫ּגֹוב ִרים ַעל ַה ָ‬
‫ָה ְר ֵע ִבים ְ‬
‫עֹומד מּול ְּדמּות ֻמּכֶ ֶרת; ָהיָ ה‬
‫ּגֹורר ֶאת ַרגְ לָ יו ִמ ֶּדלֶ ת לְ ֶדלֶ ת‪ָ ,‬מ ָצא ֶאת ַע ְצמֹו ֵ‬
‫ְּביֹום ִמן ַהּיָ ִמים‪ְּ ,‬בעֹודֹו ֵ‬
‫זֶ ה יָ ִדיד ִמ ֶּׁשּכְ ָבר ַהּיָ ִמים ֶׁש ָר ָאה ְּב ָרכָ ה ַּב ֲע ָס ָקיו וְ ָהיָ ה לְ ִאיׁש ָע ִׁשיר‪ .‬הּוא ָע ַמד נָ בֹוְך‪ְּ ,‬ב ֶה ְחלֵ ט ֶׁשֹּלא‬
‫יׁשים ִק ֵּבל אֹותֹו‬
‫חּוׁשים ְרגִ ִ‬
‫ִצ ָּפה לִ ְפּגֹׁש ִּב ְדמּות ֻמּכֶ ֶרת ַּב ְּׁשכּונָ ה ַה ְמ ֻר ֶח ֶקת ַהּזֹו‪ַ .‬הּיָ ִדיד ֶׁש ִה ְת ָּב ֵרְך ְּב ִ‬
‫ּוב ֵּקׁש לִ ְׁשמ ַֹע ֶאת ְמ ֻב ָּקׁשֹו‪.‬‬
‫הֹוׁשיבֹו ְּבכָ בֹוד ִ‬
‫ימה‪ִ ,‬‬
‫ּוב ְּקׁשֹו לְ ִהּכָ נֵ ס ִעּמֹו ֶאל ַה ַּביִ ת ְּפנִ ָ‬
‫ִּב ְמאֹור ָּפנִ ים ִ‬
‫חּוצה ּכְ לַ ַּבת ַהר‬
‫אּובן ָּפ ַרץ ְּב ֶבכִ י‪ִ ,‬מ ְט ַען ְרגָ ׁשֹות ֶׁש ִה ְצ ַט ֵּבר ְּבלִ ּבֹו ֶמ ֶׁשְך ֳח ָד ִׁשים ֲא ֻרּכִ ים ָּפ ַרץ ַה ָ‬
‫ְר ֵ‬
‫ּסּורי‬
‫ּבּוׁשה‪ּ ,‬כְ ֵאב ַהּלֵ ב וְ יִ ֵ‬
‫ּנֹור ָאה‪ַ ,‬על ַה ִּבּזָ יֹון וְ ַעל ַה ָ‬
‫צּוקה ַה ָ‬
‫ּגַ ַעׁש‪ִּ .‬ד ֵּבר וְ ִס ֵּפר ַעל ַה ְּק ָׁשיִ ים‪ַ ,‬על ַה ְמ ָ‬
‫ׂשֹוחח ִעּמֹו ַּב ַּפ ַעם‬
‫ַהּנֶ ֶפׁש‪ּ ,‬כָ ל ֵאּלּו ָח ְברּו לְ ַמ ָּסה ֲא ֻרּכָ ה ֶׁשל ִה ְׁש ַּת ְּפכּות לֵ ב ִּב ְפנֵ י ָא ָדם‪ֶׁ ,‬ש ֵּמ ָאז ַ‬
‫ׂשֹורים‪.‬‬
‫ָה ַא ֲחרֹונָ ה ָחלְ פּו ּכַ ָּמה ֲע ִ‬
‫צּוק ְתָך נָ גְ ָעה‬
‫הֹוציא ִּפנְ ַקס ַה ְמ ָחאֹות וְ ָא ַמר‪" :‬יְ ִד ִידי‪ְ ,‬מ ָ‬
‫לּוחית ַקּלָ ה ִמ ְּק ֵצה ֵעינֹו‪ִ ,‬‬
‫ַּב ַעל ַה ַּביִ ת ָמ ָחה לַ ְח ִ‬
‫ּׁשּוריָך עֹוד ִמ ָּׁשנִ ים ָע ָברּו‪ֹ .‬לא אּוכַ ל לָ ֵשֹאת ֶאת ַה ַּמ ֲח ָׁש ָבה‬
‫לְ לִ ִּבי ְמאֹד; ַה ֲע ָרכָ ה ַר ָּבה לִ י ֵאלֶ יָך ּולְ כִ ֶ‬
‫ּוב ְתנַ אי‬
‫ֶׁש ִאיׁש ּכָ מֹוָך ָעסּוק ְּב ִקּבּוץ נְ ָדבֹות‪ .‬מּוכָ ן ֲאנִ י ֵאיפֹה לְ ַה ְק ִציב לְ ָך ַסְך ָח ְד ִׁשי ֶׁשל ‪ִ , 1500$‬‬
‫יֹותר ְּב ִקּבּוץ נְ ָדבֹות‪ָ .‬ה ֵחל ֵמ ַהּיֹום ּתּוכַ ל לָ בֹוא ַא ַחת לְ ח ֶֹדׁש‬
‫ֶׁש ַּת ְב ִט ַיח לִ י ְּב ֵהן ִצ ְד ְקָך ֶׁשֹּלא ַּת ֲעסֹק ֵ‬
‫בֹודה ּכִ לְ ָב ְבָך"‪.‬‬
‫לְ ֵב ִיתי ּולְ ַק ֵּבל ֶאת ַה ְּסכּום ָה ָאמּור ַעד ֶׁש ִּת ְמ ָצא לְ ָך ֲע ָ‬
‫הֹודה ֵמע ֶֹמק לִ ּבֹו ַעל ַה ֶח ֶסד ֶה ָעצּום‪,‬‬
‫הּוא ָּפ ַרץ ְּב ֶבכִ י נִ ְרּגָ ׁש‪ְּ .‬ב ִמּלִ ים ְמ ֻר ָּסקֹות ֵמ ִה ְת ַרּגְ ׁשּות הּוא ָ‬
‫ֶׁש ָע ָשֹה ִעּמֹו יְ ִדידֹו ִמ ֶּׁשּכְ ָבר ַהּיָ ִמים‪ ,‬הּוא ְּבק ִֹׁשי ָמ ָצא ֶאת ַה ִּמּלִ ים ַהּנְ כֹונֹות‪ֲ ,‬א ָבל ַה ָּב ַעת ָּפנָ יו ּכְ ָבר‬
‫ָא ְמ ָרה ַהּכֹל‪.‬‬
‫וְ כָ ְך ִמ ֵּדי ח ֶֹדׁש נִ ּגַ ׁש הּוא ֶאל ֵּבית יְ ִדידֹו ֶה ָע ִׁשיר‪ְ ,‬מ ַק ֵּבל ֶאת ַה ַּמ ֲע ָט ָפה וְ ֵאינֹו ׁשֹוכֵ ַח לְ הֹודֹות ַעל‬
‫ַה ֶח ֶסד‪.‬‬
‫אּובן לִ ִידידֹו ַהּנָ ִדיב‪" :‬אּולַ י ּתּוכַ ל ְּב ַד ְרּכְ ָך לַ ִּמ ְש ָֹרד ַּבּב ֶֹקר לְ ַה ֲע ִביר ֶאת‬
‫קּופה ּפֹונֶ ה ְר ֵ‬
‫ּכַ ֲעבֹר ְּת ָ‬
‫אֹותּה ְּב ֵת ַבת ַהּד ַֹאר ֶׁשּלִ י‪ּ ,‬כָ ְך ַּת ֲחסְֹך לִ י ֶאת ַה ֶּד ֶרְך ָה ֲא ֻרּכָ ה‬
‫ַה ַּמ ֲע ָט ָפה יְ ִׁשירֹות לְ ֵב ִיתי וְ לָ ִשֹים ָ‬
‫עֹובר ָׁשם ְּבכָ ל יֹום"‪.‬‬
‫לְ ֵב ְיתָך‪ ,‬וְ ַא ָּתה ֲהֹלא ִמ ֵּמילָ א ֵ‬
‫ּומ ֵּדי ח ֶֹדׁש ׁשֹוכֶ נֶ ת לָ ּה ַמ ֲע ֶט ֶפת ָה ֶאלֶ ף וַ ֲח ֵמׁש ֵמאֹות ְּב ֵת ַבת ַהּד ַֹאר‪.‬‬
‫ָה ִאיׁש ַמ ְסּכִ ים ְּבטּובֹו‪ִ ,‬‬
‫אּובן‪ֵ ,‬הם ִה ְת ַרּגְ לּו לַ ִּק ְצ ָּבה‬
‫עֹושֹה ֶאת ֶׁשּלֹו‪ַׁ ,‬שלְ וַ ת ַה ַחּיִ ים חֹוזֶ ֶרת לִ ְׁשּכֹן ְּב ֵביתֹו ֶׁשל ְר ֵ‬
‫ַה ֶה ְרּגֵ ל ֶ‬
‫ּגֹורם לֹו‬
‫עֹומד ַּב ֶּפ ַתח ֵ‬
‫ּׁשֹוט ֶפת‪ֶ .‬אּלָ א ֶׁש ֵר ַיח ָה ָא ִביב ָה ֵ‬
‫ַה ָח ְד ִׁשית ֶׁש ְּב ֶה ְחלֵ ט ַמ ְס ִּפ ָיקה לַ ִּמ ְחיָ ה ַה ֶ‬
‫יֹוד ַע יָ ֶפה ֶׁש ֵר ַיח ָה ָא ִביב ְמ ַב ֵּׂשר ַעל ּבֹואֹו ֶׁשל‬
‫מּוע ִטים וְ ֹלא ֵמ ֲאלֶ ְרּגִ ּיָ ה‪ .‬הּוא ֵ‬
‫אּובן ּכְ ֵא ֵבי רֹאׁש ֹלא ָ‬
‫לִ ְר ֵ‬
‫ַחג ַה ֶּפ ַסח‪ַ ,‬מה ֶּׁש ַּמזְ ּכִ יר לֹו ּכִ י ֶאלֶ ף וַ ֲח ֵמׁש ֵמאֹות ּדֹולָ ִרים ְּב ֶה ְחלֵ ט ַמ ְס ִּפ ִיקים לְ ִׁשגְ ַרת ַה ַחּיִ ים‪ֲ ,‬א ָבל‬
‫בֹודה ֵאין‪ּ ,‬ולְ ַק ֵּבץ נְ ָדבֹות ֵאינֹו יָ כֹול ‪-‬‬
‫ּומ ַא ַחר ֶׁש ֲע ָ‬
‫ִאי ֶא ְפ ָׁשר לַ ְחּגֹג ִא ָּתם ֶאת ַחג ַה ֶּפ ַסח ּכְ ִהלְ כָ תֹו‪ֵ .‬‬
‫ּכֹואב‪.‬‬
‫עֹומד הּוא וְ רֹאׁשֹו ֵ‬
‫ֶׁש ֲה ֵרי ִה ְת ַחּיֵ ב ְּב ֵהן ִצ ְדקֹו ‪ֵ -‬‬
‫הֹוציא ֶאת ַה ַּמ ֲע ָט ָפה ַה ָח ְד ִׁשית‪ ,‬וְ ִהּנֵ ה ַה ְפ ָּת ָעה! לְ ֶאלֶ ף וַ ֲח ֵמׁש ֵמאֹות‬
‫יֹורד הּוא לְ ֵת ַבת ַהּד ַֹאר לְ ִ‬
‫ֵ‬
‫יהם ְמצ ֶֹר ֶפת ִּפ ְת ִקית ִּפ ְרחֹונִ ית ַה ְמ ַא ֶחלֶ ת ַחג ָש ֵֹמ ַח‪.‬‬
‫נֹוס ִפים ּכְ ֶׁש ֲאלֵ ֶ‬
‫נֹוספּו ֶאלֶ ף יְ ֻר ִּקים ָ‬
‫בּועים ְ‬
‫ַה ְּק ִ‬
‫ָהאֹור ָחזַ ר לְ ֵעינָ יו‪.‬‬
‫יטיבֹו‪ .‬הּוא ִמ ְת ָּפ ֵרץ‬
‫ּומ ַמ ֵהר לְ ִמ ְׂש ָרדֹו ֶׁשל ֵמ ִ‬
‫עֹוצר ֶאת ַהּמֹונִ ית ָה ִראׁשֹונָ ה ְ‬
‫יֹוצא ֶאל ָה ְרחֹוב‪ֵ ,‬‬
‫הּוא ֵ‬
‫מֹודה לֹו ַעל ֶאלֶ ף ַהּדֹולָ ִרים ֶׁש ָּׁשלַ ח לֹו‬
‫ּוב ֶבכִ י נִ ְרּגָ ׁש הּוא ֶ‬
‫יסה‪ְ ,‬‬
‫לַ ֶח ֶדר ְּבֹלא לְ ַה ְמ ִּתין לְ ִאּׁשּור ּכְ נִ ָ‬
‫לִ כְ בֹוד ֶה ָחג‪.‬‬
‫"אלֶ ף??? זֶ ה ּכָ ל ַמה ֶּׁש ָהיָ ה ַּב ַּמ ֲע ָט ָפה?" ָּת ַמּה ָה ִאיׁש‪.‬‬
‫ֶ‬
‫בּוע!‪ֲ ...‬א ָבל‪"...‬‬
‫אֹותי‪ָ ...‬ק ַ‬
‫"ֹלא‪ַ ,‬על ָה ֶאלֶ ף ֲח ֵמׁש ֵמאֹות ֲאנִ י ּכְ ָבר ֹלא ְמ ַד ֵּבר‪ ,‬זֶ ה ֲה ֵרי‪ ...‬נּו‪ַ ...‬א ָּתה ֵמ ִבין ִ‬
‫"מה‪ָ ...‬מה ֲא ָבל?"‬
‫ׁשֹואל ִּבכְ ֵאב‪ָ :‬‬
‫וִ ִידידֹו ֵ‬
‫אֹותּה ּכְ לִ ָּמה‪.‬‬
‫ּבּוׁשה‪ֲ ,‬אבֹוי לָ ּה לְ ָ‬
‫אֹותּה ָ‬
‫אֹוי לָ ּה לְ ָ‬
‫***‬
‫ּמּובן ֵמ ֵאלָ יו‪ּ ,‬גַ ם ַעל ַמה ֶּׁש ִה ְת ַרּגַ לְ נּו ּכְ ָבר ֶׁשֹּלא לְ הֹודֹות‪ּ .‬כִ י‬
‫בֹורא עֹולָ ם ּגַ ם ַעל ַה ָ‬
‫נִ זְ ּכֹר לְ הֹודֹות לְ ֵ‬
‫ַה ַחּיִ ים ּכֻ ּלָ ם ֵהם ּבֹונּוס ֶא ָחד ּגָ דֹול‪.‬‬
‫ָמ ַתי ַּב ַּפ ַעם ָה ַא ֲחרֹונָ ה ָע ַצ ְרנּו לְ ֶרגַ ע לַ ֲחׁשֹב ַעל ַה ַּמ ָּתנָ ה ַהּנִ ְפלָ ָאה ֶׁש ְּׁש ָמּה ֵעינַ יִ ם? אֹו ָמ ַתי ִה ְתּבֹונַ ּנּו‬
‫יבה לְ ַתלְ ִּפּיֹות?‬
‫לַ ַא ֲחרֹונָ ה ַּב ַּמ ֲע ֶרכֶ ת ַה ֻּמ ְפלָ ָאה ֶׁשל ַה ְּׁש ִר ִירים וְ ֶׁשל ַה ְּפ ָר ִקים ַהּבֹונָ ה ַמ ֲע ֶרכֶ ת יַ ִּצ ָ‬
‫ּפֹועל‬
‫ּבֹורא ַעל ַה ַּמ ֲע ֶרכֶ ת ַהּנִ ְפלָ ָאה ֶׁש ְּׁש ָמּה "ּגּוף ָה ָא ָדם"‪ַ ,‬על ּכָ ל ַמה ֶּׁש ֵ‬
‫ַה ִאם נֶ ֱע ַמ ְדנּו לְ הֹודֹות לַ ֵ‬
‫ּצּורה ַהּנְ כֹונָ ה ְּבא ֶֹפן ַמ ְד ִהים‪ָ .‬מ ַתי זֶ ה ָהיָ ה? ָק ֶׁשה לָ נּו לְ ִהּזָ כֵ ר‬
‫ּוב ָ‬
‫ׁשֹוטף וְ ָס ִדיר ַּב ֵּס ֶדר ַ‬
‫עֹובד ְּבא ֶֹפן ֵ‬
‫וְ ֵ‬
‫אֹותם ַה ְּפ ָע ִמים‪.‬‬
‫ְּב ָ‬
‫עֹושֹה‬
‫ּכִ י ִה ְת ַרּגַ לְ נּו‪ִ .‬ה ְת ַרּגַ לְ נּו לִ ְראֹות‪ִ ,‬ה ְת ַרּגַ לְ נּו לִ ְׁשמ ַֹע‪ִ ,‬ה ְת ַרּגַ לְ נּו לִ נְ ׁשֹם‪ִ ,‬ה ְת ַרּגַ לְ נּו לָ לֶ כֶ ת‪ ,‬וְ ַה ֶה ְרּגֵ ל ֶ‬
‫ֶאת ֶׁשּלֹו‪.‬‬
‫ּׁשּורה‪ַ ,‬א ַחת‬
‫ּפֹועל ּכַ ָ‬
‫קֹורה ָחלִ ילָ ה ִמ ְק ֶרה ָח ִריג‪ַ ,‬מ ֶּׁשהּו ֵאינֹו ֵ‬
‫ָמ ַתי נִ זְ ּכָ ִרים לְ הֹודֹות?! ּכְ ֶׁשּלְ ֶפ ַתע ֶ‬
‫עֹושֹה ֶאת ַּת ְפ ִקידֹו‬
‫יב ִרים ֵאינֹו ֶ‬
‫קֹור ֶסת‪ִ ,‬מי ִמן ַה ְּׁשלּוחֹות ֵאינָ ּה ְמ ַת ְפ ֶק ֶדת‪ַ ,‬א ַחד ָה ֵא ָ‬
‫ַה ַּמ ֲע ָרכֹות ֶ‬
‫עֹובד‪.‬‬
‫ּכָ ָראּוי‪ .‬אֹו ָאז ִּפ ְתאֹם נִ זְ ּכָ ִרים לְ הֹודֹות ַעל ַמה ֶּׁש ַּקּיָ ם‪ַ ,‬על ַמה ֶּׁשּטֹוב‪ַ ,‬על ַמה ֶּׁש ֵ‬
‫ּוכְ ֶׁשּלְ ֶפ ַתע ִּפ ְתאֹם ַהּכֹל ִמ ְס ַּת ֵּדר‪ּ ,‬כְ ֶׁשּלְ ֶפ ַתע ָא ָדם ַמ ְב ִריא ִמ ַּמ ֲחלָ ה ָק ָׁשה‪ּ ,‬כְ ֶׁש ַּמ ֲחלָ ה ֲחׂשּוכַ ת‬
‫ּומ ָפ ֲא ִרים‪ּ .‬וכְ ֶׁש ִּמ ְת ַרּגְ לִ ים‪ׁ ,‬שּוב ׁשֹוכְ ִחים‬
‫ּומ ַׁש ְּב ִחים ְ‬
‫מֹודים ְ‬
‫ּפֹור ַח‪ ,‬אֹו ָאז ָאנּו ִ‬
‫ַמ ְר ֵּפא ִמ ְתּגַ ּלָ ה ּכְ ָא ָבק ֵ‬
‫לְ הֹודֹות‪.‬‬
‫אמת מנצחת‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫כשהגיעה ההזמנה לביתה של גברת‬
‫כהן‪ ,‬היא הייתה בטוחה שמדובר‬
‫בטעות בכתובת‪ .‬מה לה ולבית‬
‫המשפט? מעולם לא ביקרה במקום‪,‬‬
‫ולא היו לה כל עסקים עם הרשויות‬
‫או עם המשטרה‪ .‬אבל שמה הופיע‬
‫באותיות ברורות על המעטפה‪ ,‬והיא‬
‫הבינה כי לא תהיה לה כל ברירה‬
‫אלא לבדוק מהי מקורה של ה'טעות'‪.‬‬
‫היא פנתה למשרד התובע המחוזי‬
‫עם המכתב שבידה וניסתה לברר עם‬
‫הפקידים במקום האם המכתב שנשלח‬
‫אליה אכן מיועד עבורה‪.‬‬
‫למרבה ההפתעה‪ ,‬עוזר התובע המחוזי‬
‫אריק סגל‬
‫אמר לה בקול שקט ובפנים חתומות‪ ,‬כי‬
‫המכתב אכן מיועד עבורה וכי הוא היה‬
‫ממליץ לה להיעזר בעורך דין מהשורה הראשונה‪ .‬הוא הוסיף כי מדובר‬
‫בעבירת מיסים חמורה שיכולה לשלוח אותה אל הכלא לשנים ארוכות‪.‬‬
‫גברת כהן המבוהלת פנתה מיד לעזרת חברותיה ואלו המליצו לה על‬
‫עורך דין שנחשב למומחה בתחום המיסים‪ .‬היא קבעה אצלו פגישה‬
‫בדחיפות‪ ,‬וכשהגיע הזמן ישבה מולו וניסתה להשיב לשאלותיו‪" :‬האם‬
‫יש לך עסק?" שאל עורך הדין‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬השיבה האישה "בעלי עובד כשכיר בסניף הדואר המקומי"‪ .‬עורך‬
‫הדין הביט בה בפליאה אבל המשיך בשאלותיו‪" :‬האם העבירו דרכך‬
‫כספים או דרך חשבון הבנק שלך?"‬
‫"מעולם לא העבירו דרכי כספים‪ "...‬אמרה גברת כהן בביטחון מלא‪.‬‬
‫עורך הדין גרד בפדחתו במבוכה ואמר‪" :‬אם את משוכנעת במאה אחוז‬
‫שמעולם לא הפעלת עסק כלשהו‪ ,‬או שלא ארעה פעולה חריגה בחשבון‬
‫הבנק שלך ‪ -‬אני מציע שתכחישי הכול‪ .‬ייתכן שהם רק סתם מנסים‬
‫לגשש במה מדובר‪"...‬‬
‫הגברת כהן הודתה לעורך הדין ולאחר ששילמה לו את שכר טרחתו‬
‫אמרה‪" :‬ייתכן שיש משהו אחד שאולי בגללו קיבלתי את המכתב‪ ,‬לפני‬
‫כשנה פרסמה חברת ממתקים שמשווקת 'ביצי הפתעה' משוקולד ‪ -‬כתב‬
‫חידה שהמפענח אותו עשוי לזכות בפרס גדול‪ .‬בני הקטן שלח את פתרון‬
‫החידה לחברה ואנחנו זכינו בפרס שכלל מאה ביצי הפתעה משוקולד‪,‬‬
‫שבתוכם מסתתרת הפתעה קטנה לילדים כמו מכונית פלסטיק או בובה‬
‫קטנה‪ .‬לא היה לנו מה לעשות עם מאה ביצי הפתעה‪ ,‬ולכן הצעתי לבן‬
‫שלי למכור ‪ 90‬מהביצים לילדים בשכונה תמורת סכום פעוט של שני‬
‫שקלים‪ .‬ובסכום שנאסוף‪ ,‬נוכל לרכוש מתנה גדולה יותר כמו ספר קריאה‬
‫או צעצוע בעל ערך‪"...‬‬
‫עורך הדין צחק ואמר‪" :‬על כזה דבר אין צורך לדווח‪ ,‬המשטרה ובית‬
‫המשפט לא זימנו אתכם על אי דיווח מס של מכירת ביצי הפתעה‬
‫עשויים משוקולד‪ "..‬אבל גברת כהן נשארה במקומה ואמרה בנחישות‪:‬‬
‫"אני חייבת לומר לך שמעולם לא שיקרתי‪ ,‬ואינני מתכוונת לעשות זאת‬
‫עכשיו‪ .‬אם ישאלו אותי‪ ,‬אספר על מכירת הביצים הללו‪ ,‬ואם עלי לשאת‬
‫בעונש – אני אקח אותו על עצמי בהבנה מלאה!"‪ .‬עורך הדין הביט באשה‬
‫בתמיהה מהולה ברחמים‪" :‬אל תעשי את השטות הזו‪ ,‬הם עוד יחשבו‬
‫שהיה לך עסק רציני של ממכר ממתקים‪ .‬אני מזהיר אותך לא להזכיר‬
‫זאת!"‪ .‬הגברת כהן לא הגיבה ועזבה את המשרד בשתיקה‪.‬‬
‫חודשיים חלפו ויום המשפט הגיע‪ .‬הגברת כהן מלווה בבעלה ועורך‬
‫הדין הופיעו בבית המשפט ושם הופתעה לגלות נציגים מהתקשורת‬
‫והעיתונות‪ ,‬קצינים בדרגות גבוהות ואנשים מבכירי הפרקליטות‪" .‬כל‬
‫האנשים האלו הגיעו בגלל משפט על מיסים?"‪ ,‬תמה עורך הדין‪ ,‬וחזר‬
‫בלחש על האזהרה לגברת כהן‪" :‬אל תודי בכלום‪ ,‬את לא עובדת ובעלך‬
‫הוא פקיד בסניף הדואר"‪ .‬גברת כהן לא השיבה‪ ,‬והתיישבה על ספסל‬
‫הנאשמים‪ .‬השופט נכנס‪ ,‬ופקיד בית המשפט דרש מכולם לעמוד‪.‬‬
‫השופט הורה לתובע המחוזי לפתוח בדבריו‪ ,‬וזה הכביר במילים על‬
‫חומרת עבירות מרמה בסחר בלתי חוקי‪ ,‬ואז פנה ישירות לגברת כהן‪:‬‬
‫"האם את עובדת בעבודה כל שהיא גבירתי?"‬
‫"לא!" השיבה האישה בקול צלול ובוטח‪ .‬אבל המשיך התובע להקשות‪,‬‬
‫"האם עבדת בעבר או הפעלת עסק בביתך?" עורך הדין עצר את נשימתו‬
‫ושמע באכזבה את הגברת כהן משיבה בבטחה‪" :‬כן אדוני‪ ,‬לפני כשנה‬
‫קיימנו מכירה קטנה של ממתקים‪"...‬‬
‫"איזה ממתקים?" שאל התובע להפתעת הקהל‪ ,‬והגברת כהן השיבה‪:‬‬
‫"ביצי הפתעה עשויים משוקולד‪"...‬התובע היה נראה מאוכזב אך המשיך‬
‫לשאול‪" :‬האם זכור לך משהו מיוחד מן המכירה הזאת?" הגברת כהן‬
‫הנהנה בראשה לחיוב‪ ,‬ואמרה‪" :‬היה משהו אחד קטן‪ .‬אחד הילדים החזיר‬
‫את ביצת ההפתעה בטענה שבמקום מתנה הכילה הביצה חתיכת אבן או‬
‫זכוכית‪ .‬כמובן שפיצינו אותו מיד והבאנו לו ביצה אחרת‪"...‬‬
‫"והיכן הביצה הפגומה?" שאל התובע‪" ,‬אצלנו בבית" ענתה האישה‪.‬‬
‫התובע החליף מספר מילים עם השופט והלה הכריז‪" :‬המשטרה תתלווה‬
‫לגברת כהן‪ ,‬והביצה המדוברת תעבור לרשות בית המשפט‪ .‬לאחר מכן‬
‫הגברת משוחררת וזכאית מכל אשמה‪"...‬‬
‫"אתה יכול להסביר לי מה הולך כאן?" דרש עורך הדין של גברת כהן‬
‫לדעת‪ .‬התובע במשפט לא ענה לו‪ ,‬ובמקום זאת‪ ,‬הוא נעמד לפני‬
‫העיתונאים שהקיפו אותו והסביר‪" :‬בחודשים האחרונים קיבלנו מידע על‬
‫יהלום יקר ערך שנגנב‪ ,‬והוסתר בתוך ביצת הפתעה משוקולד‪ .‬העקבות‬
‫הובילו הישר למשפחת כהן שהחזיקה את ביצת השוקולד‪ ,‬שבה‬
‫הוסתר היהלום‪ .‬חשדנו שהמשפחה שייכת לכנופיה של גנבי יהלומים‬
‫מתוחכמים‪ ,‬וניסינו להפתיע אותה במשפט מבוים על מיסים‪ .‬אלא שאז‬
‫האישה הודתה בתמימות על המכירה הקטנה שביצעה בביתה והסבירה‬
‫במה מדובר‪ ,‬הבנו שלא מדובר כאן בפושעים אלא באשה תמימה שלא‬
‫ידעה אפילו שהיא מחזיקה ביהלום יקר ערך‪ .‬כעת היהלום יחזור לבעליו‬
‫המקוריים והגברת כהן משוחררת מכל אשמה‪"...‬‬
‫עורך הדין ניגש לגברת כהן ואמר לה בבושה‪" :‬תודה שהתעקשת לומר‬
‫את האמת‪ ,‬אילו היית מכחישה את המכירה ייתכן מאד שהיית מוצאת את‬
‫עצמך בכלא לשנים ארוכות‪"...‬‬
‫***‬
‫עוסקת‬
‫מטות‬
‫פרשת‬
‫בחשיבותו של הדיבור‪ :‬לכוח‬
‫דיבור יש חשיבות עצומה‪,‬‬
‫ושמירה על דברי הפה היא‬
‫אחת מאבני היסוד של עבודת‬
‫האדם‪ .‬ככל שהאדם שומר על‬
‫פיו‪ ,‬ונזהר מלהוציא דיבורים‬
‫אסורים או דברי שקר‪ ,‬כך‬
‫הוא מתעלה יותר ומתקרב אל‬
‫השלמות האמיתית‪.‬‬
‫טעות טיפשית‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫"שלום‪ ,‬אני רוצה להזמין חדר‬
‫במלון לארבעה ימים לאמצע‬
‫חודש אוגוסט" אמר שימי‬
‫לפקידה‪" .‬אין בעיה‪ ,‬אני כבר‬
‫מבצעת לך את ההזמנה‪ .‬אני‬
‫רק צריכה ממך את מספר‬
‫האשראי עבור ההתחייבות‬
‫להזמנה‪ .‬מה המספר?" שאלה‬
‫הפקידה באדיבות‪ ,‬ושימי‬
‫התבלבל לרגע‪" .‬אה‪ ,‬הכרטיס?‬
‫כן הנה אני אומר לך!" אמר‬
‫שאלה מס' ‪405‬‬
‫בקול‪ .‬הוא שלף מכיסו את‬
‫כרטיס האשראי של מוטי‬
‫שאפשר לו להשתמש בכרטיס‪ ,‬כיוון שהמסגרת של שימי‬
‫כבר התמלאה החודש‪ .‬הוא נתן לפקידה את הפרטים‬
‫המלאים כולל תעודת הזהות של מוטי‪ ,‬והתלהב מעצם‬
‫העובדה שהוא כבר 'סגר' לעצמו את החופש השנה‪ .‬שימי‬
‫שלא היה מאופס‪ ,‬שכח שהוא נמצא ברכבת ושהוא דיבר‬
‫בקולי קולות‪ ,‬כך שבינתיים ישב מאחוריו אלמוני שמיהר‬
‫לרשום את כל פרטי האשראי של מוטי‪ .‬עד שמוטי עלה‬
‫על העובדה שמבצעים לו קניות בכרטיס האשראי‪,‬‬
‫הספיק הגנב לחייב את הכרטיס ב‪ 2,000‬שקלים‪.‬‬
‫בבירור מעמיק שערך מוטי כדי להבין כיצד נגנב לו‬
‫מספר האשראי‪ ,‬הוא הבין ששימי נתן את פרטי האשראי‬
‫ברכבת וכך בוצעה הגניבה‪ :‬כעת הוא תובע משימי‬
‫לשלם לו את כל ההפסדים‪ ,‬בגלל חוסר הזהירות שלו‪.‬‬
‫האם שימי חייב לשלם למוטי את ההפסדים?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬א')‬
‫האם שימי נחשב כ'שומר'? שולחן ערוך 'חושן משפט'‬
‫סימן ש"א סעיף א' ובש"ך סימן ס"ו סעיף קטן קכ"ו‪.‬‬
‫ב') האם מוטי נקרא 'מזיק'? סימן שצ"ו סעיף ד' בדין‪:‬‬
‫'פורץ גדר חברו‪ ,‬בפני בהמת חברו' וב'נתיבות המשפט'‬
‫סימן רצ"א סעיף קטן ז'‪.‬‬
‫ג') האם יש למוטי דין של 'מוסר ממון'? סימן שמ"ח‬
‫ובש"ך סעיף קטן ה' בשם 'תרומת הדשן'‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "חלוקת הצדקה" (שאלה מס' ‪)403‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬יורם עשה עסקה טובה‬
‫שגרפה לכיסו רווח יפה‪ ,‬הוא קיבל החלטה לתת מעשרות‬
‫לצדקה‪ ,‬הוא פנה לגבאי בית הכנסת‪ .‬הגבאי התלבט האם‬
‫להפנות אותו למשפחה אחת שסכום הגון יעמיד אותה‬
‫על רגליה ויתאפשר לה לחגוג את החג בשקט‪ ,‬או לחלק‬
‫את התרומה בין כמה משפחות‪ .‬הם נגשו לרב שיפסוק‬
‫להם‪ ,‬מה פסק הרב?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬עדיף שיורם יעניק את כל הכסף‬
‫למשפחה אחת שתוכל לחגוג את החגים כראוי‪ ,‬ובפעם‬
‫הבאה כשירצה יעניק למשפחה אחרת‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬בהלכה נפסק (שולחן ערוך 'יורה דעה'‬
‫סימן רנ"ז סעיף ט') ש'לא ייתן אדם את כל צדקותיו לעני‬
‫אחד בלבד' והכוונה שאם יש לאדם סכום כסף גדול‪ ,‬לא‬
‫ייתן את כולו לעני אחד בלבד‪ -‬לדוגמא עשרת אלפים‬
‫דולר‪ ,‬אלא עדיף שיחלק את הסכום למאה צדקות של‬
‫מאה דולר שאז הוא מקיים מאה פעמים את מצוות צדקה‬
‫ומחיה בכסף הזה מאה משפחות‪ ,‬וכך מפרש הרמב"ם‬
‫בפירושו על המשניות ו'הכול לפי רוב המעשה' לפי ריבוי‬
‫הכסף והעניים‪ ,‬ולכן עדיף לחלק את הכסף בין כמה‬
‫משפחות‪.‬‬
‫אבל במקרה שלנו נראה שעדיף לתת את הכסף למשפחה‬
‫אחת‪ ,‬כדי שהיא תוכל לחגוג את החג כראוי כפי שכתוב‬
‫בספר 'חסידים' (סימן ס"א) "טוב לאדם לפרנס אחד‬
‫אם אין לו כסף לפרנס עוד אחרים‪ ,‬טוב לו לפרנס נפש‬
‫אחת מאשר לתת לחמישה אחרים שלא יספיק הממון‬
‫בעבורם‪ "...‬דברים אלו אינם סותרים את דברי ה'שולחן‬
‫ערוך' והרמב"ם כיוון שהם מדברים כשאין מספיק כסף‬
‫כדי לפרנס משפחה אחת לכל צרכיהם‪ ,‬ולכן כשאין‬
‫מספיק כסף לפרנס משפחה אחת כראוי עדיף לפרנס‬
‫כמה משפחות‪ ,‬שכך הוא מקיים כמה פעמים את מצוות‬
‫צדקה‪.‬‬
‫ולכן במקרה שלנו‪ ,‬כולם מודים שעדיף לתת את כל‬
‫הסכום למשפחה אחת כדי שתוכל לחגוג את החג כראוי‬
‫ובפעם הבאה כשירצה לתת‪ ,‬יוכל להעניק למשפחה‬
‫אחרת‪.‬‬