‫ספק בוודאי‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בודאי‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫א‪ .‬ספק‪ /‬סוטה‬
‫פרשיית הסוטה נקראה על ידי חז"ל כמקור העיקרי ללימוד הלכות ספיקות‪ .‬הניסוח‬
‫החד 'עשה ספק כודאי' וההלכות אודות ספק טומאה ברשות היחיד וספק שיש בו דעת‬
‫לישאל‪ ,‬הלכות המהוות אבני יסוד של כל דיני ספיקות באשר הם‪ ,‬נלמדים כולם‬
‫מהלכות הסוטה‪.‬‬
‫שאלו את בן זומא מפני מה ספק רשות היחיד טמא אמר להם סוטה מה היא‬
‫לבעלה ודאי או ספק אמרו לו ספק אמר להן מצינו שהיא אסורה לבעלה ומכאן‬
‫אתה דן לשרץ מה כאן רשות היחיד אף להלן רשות היחיד מה כאן שיש בו דעת‬
‫לשאול אף להלן דבר שיש בו דעת לשאול מכאן אמרו דבר שיש בו דעת לשאול‬
‫‪1‬‬
‫ברשות היחיד ספיקו טמא ברשות הרבים ספקו טהור‪.‬‬
‫תפיסה זו‪ ,‬של הסוטה כאבי אבות (או מוטב – כאם אימות) הספק‪ ,‬מבטאת בצורה‬
‫חריפה את האינטואיציה של חכמים ביחס לסיפור של הסוטה‪ .‬הסוטה היא היא מצב‬
‫הספק‪ .‬לו היו עדים לזנותה‪ ,‬הרי שלא הייתה היא סוטה כלל‪ ,‬ודינים אחרים היו חלים‬
‫עליה‪ .‬לו לא היה בעלה חושד בה ולא הייתה נסתרת עם אחר‪ ,‬ודאי שלא הייתה סוטה‪.‬‬
‫רק במצב בו עומד לפנינו איש המסופק לגבי נאמנותה של אשתו‪ ,‬ובמצב בו אין עדים‬
‫והוכחות חותכות לכאן או לכאן‪ ,‬רק אז אנו מכנים את האישה 'סוטה'‪.‬‬
‫לפי הבנה זו‪ ,‬הספק הוא ביטוי לחוסר הידיעה המושלמת שלנו‪ ,‬לחוסר היכולת‬
‫שלנו להצביע בצורה חד משמעית על מעשה איסור (ובהקבלה‪ ,‬על מהותה של החתיכה‬
‫שנמצאה ברשות היחיד)‪ .‬ההתייחסות ההלכתית לספק כזה היא לאיסור‪ ,‬ולאישה כזו‬
‫כסוטה‪ .‬דומה הדבר לכלל הצבאי הידוע 'יש ספק – אין ספק' – לכאורה ישנו ספק מה‬
‫דינה של החתיכה שנמצאה ברשות היחיד‪ ,‬אלא שההלכה מלמדת אותנו לראות חתיכה‬
‫זו כחתיכת איסור‪ .‬החשש שמא יש כאן איסור‪ ,‬בצירוף חזקות‪ ,‬סטטיסטיקה‪ ,‬סבירות‬
‫ועוד שיקולים‪ ,‬גורם לנו להימנע מאכילתה ולהתייחס אליה כאיסור‪.‬‬
‫אך ה'ברכת שמואל' בשם ר' יצחק מוולוז'ין מציג את הדברים אחרת לגמרי‪:‬‬
‫‪ 1‬תוספתא מסכת טהרות פרק ו הלכה יז‪ .‬וע"ע ספרי‪ ,‬נשא‪ ,‬ז‪.‬‬
‫‪07‬‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫ישיבת שיח‪-‬יצחק‬
‫קינוי וסתירה הוי גוף עצם הטומאה‪ .‬פירוש – דכל כך טמאה התורה הספק‪ ,‬עד‬
‫דהקנוי והסתירה המה גוף הטומאה והדבר‪ ,‬ולא דזהו דבר ברור בזנות‪ ,‬אלא‬
‫דטמאה התורה ספק זה והוא עצם הטומאה ולא בעינן תו לראות הזנות דהוא‬
‫הטומאה‪( .‬סימן י"ז)‬
‫עשיית הספק כודאי איננה משיקולי סבירות או חזקות‪ .‬הספק הוא גם לא רק‬
‫עמדה של חוסר ידיעה‪ .‬הספק הוא גוף עצם הטומאה‪ ,‬גוף הדבר‪ 2.‬אם נחרוג מדברי ר'‬
‫יצחק מוולוז'ין‪ ,‬ונשליך את התובנה הזו על כל הספיקות‪ ,‬הרי שנוכל לבאר שאיסורם‬
‫של כל הספיקות הוא עצם היותם ספיקות‪ .‬מצב הספק הינו מצב של סטיה מהמצב‬
‫הטוב והנכון‪ .‬מצב הספק איננו רק מצב ש'אולי יש בו בעייתיות'‪ ,‬אלא הוא הרע‪.‬‬
‫האיסור‪ .‬הסטיה‪ .‬כך גם אפשר לקרוא את 'עשו ספק כוודאי' לא רק כפעולה של‬
‫חכמים‪/‬התורה שקבעו שההתייחסות לספק תהיה כוודאי (למרות שהוא רק ספק) אלא‬
‫שמצד עצמו הספק הוא ודאי איסור‪ ,‬ודאי בעייתי‪ ,‬ודאי סוטה‪.‬‬
‫רוח דברים אלו יכולה להיות זו שניצבת בבסיס דברי רבי אלעזר בירושלמי‪:‬‬
‫דאמר רבי אילא בשם רבי אלעזר מצא הפתח פתוח אסור לקיימה משום ספק‬
‫סוטה‪.‬‬
‫מושג הסוטה וטקס השקייתה כבר עברו מן העולם לפני עידן ועידנים‪ .‬יתירה מכך‪,‬‬
‫לכאורה ללא עדי קינוי וסתירה אין משמעות למושג הסוטה ההלכתי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬רבי‬
‫אלעזר סובר כי המוצא פתח פתוח אסור לו לקיים את אשתו תחתיו‪ .‬האיסור הוא כ"כ‬
‫משמעותי‪ ,‬עד כדי כך שהירושלמי מסביר לאורו את קביעת יום הנישואין למוצאי‬
‫רביעי ולא לשלישי בערב – כדי שלא יערב עליו המקח‪ ,‬וזאת כי 'לית יכיל'‪ ,‬ומדוע?‬
‫מכיוון שהיא ספק סוטה‪ .‬מושגי הסוטה והטומאה נתפסים כאן כקטגוריות לעניין‬
‫איסור אישה לבעלה‪ .‬להבדיל מהאופן שבו הבבלי יקרא את דברי רבי אלעזר ('האומר‬
‫פתח פתוח מצאתי נאמן לאוסרה עליו')‪ ,‬קריאה שתתורגם מיד ל'שויה אנפשיה חתיכה‬
‫דאיסורא' ולמערכת שבה האדם אוסר דבר על עצמו‪ ,‬הירושלמי מביא רבי אלעזר‬
‫קיצוני וחד יותר‪ .‬אסור לקיימה‪ 3.‬בקריאה עדינה אפשר לראות שהאיסור לקיימה משום‬
‫ספק סוטה איננו 'בגלל שיש לנו ספק האם היא סוטה או לא' אלא 'מכיוון שיש לנו‬
‫‪ 2‬ייתכן ודבריו של הגרנ"ט (כתובות סי' כה) בשיטת הרשב"א‪ ,‬שספיקא דאורייתא לחומרא הוא מתורת ודאי ולא‬
‫מתורת ספק‪ ,‬עולים בקנה אחד עם אינטואיציה זו‪.‬‬
‫‪ 3‬באור שמח על הרמב"ם‪ ,‬אישות‪ ,‬כ"ד‪ ,‬כ"ה מחבר את שני האלמנטים‪ ,‬ורואה את ה'שויא אנפשיה' כעומד בבסיס‬
‫איסור הסוטה‪ .‬רוב האחרונים לא כרכו אותם זה בזה וראו את 'שויא אנפשיה' כנובע מהגדרות של האדם ביחס‬
‫לעצמו ובפרט לדברים שבבעלותו (ראו בחידושי רבי שמואל רוזובסקי‪ ,‬כתובות‪ ,‬סימן י')‪ ,‬והסתייגו מהשלכות‬
‫אפשריות של 'שויא אנפשיה' ביחס לאחרים‪ .‬גם האו"ש שם מעיר בסוף דבריו שבימינו שאין יכול לגרשה בע"כ‬
‫מחדר"ג‪ ,‬לא יוכל לאוסרה עליו אפילו אם יקנא ותיסתר בעדים‪ ,‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫‪08‬‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בוודאי‬
‫ספק אודות נאמנותה לו‪ ,‬וספק זה הוא ספק מסוג הספיקות שמגדירים אישה כסוטה'‪.‬‬
‫אסור לקיימה משום ספק = אסור לקיימה משום סוטה‪.‬‬
‫הבבלי מביא מסורת נוספת בשם ר"א‪ ,‬המעצימה את דבריו – 'אין האישה נאסרת‬
‫על בעלה אלא על עסקי קנוי וסתירה'‪ ,‬ולאחר עיבוד הסתמא החתימה היא 'ופתח‬
‫פתוח – כשני עדים דמי'‪ .‬חווית הפתח הפתוח‪ ,‬על אף שאין היא אומרת דבר וחצי דבר‬
‫על זנות או בגידה (ואולי היא מוכת עץ)‪ ,‬יוצרת וודאות של ספק‪ .‬ניקור במוחו של‬
‫‪4‬‬
‫האיש‪ .‬רוח קנאה המוחזרת אל האישה כרוח טומאה‪ ,‬וכשני עדים‪ ,‬כוודאות‪.‬‬
‫ב‪ .‬ספק ספיקא‬
‫הבבלי בדף ט‪ .‬מפורר את ה'דבר' הזה בעזרת הספק עצמו‪ .‬מבחינתו טענת 'פתח‬
‫פתוח' היא טענה אודות זנותה של האישה‪ ,‬ואותה ניתן לפוגג בעזרת הטלת ספק –‬
‫האם היה הדבר באונס או ברצון‪ ,‬וספק נוסף – האם זינתה תחתיו או לא‪.‬‬
‫רבי אלעזר הירושלמי שאסר את האישה כספק סוטה נתקל בבבלי בעצמו‬
‫בחשדנות וספקנות‪ ,‬ולא סתם ספקנות אלא ספקנות האם יש כאן ספקנות בכלל‪.‬‬
‫עמדה זו של הבבלי מונחת כבר באופן שבו הוא מביא את מימרת רבי אלעזר‪ .‬אין כאן‬
‫'מצא הפתח פתוח' אלא 'האומר פתח פתוח'‪ .‬הוא אומר – אבל אנחנו מטילים ספק‬
‫בנאמנותו‪.‬‬
‫המנגנון של 'ספק ספיקא הוסבר על ידי הראשונים והאחרונים באופנים שונים‪ .‬היו‬
‫שראו בו מנגנון הפועל כמו רוב – רוב הסיכויים שדבריו אינם נכונים‪ 5.‬עמדה זו איננה‬
‫ספקנית‪ ,‬אלא מערערת את היסודות של טענת הבעל אליבא דר"א‪ .‬ערעור הטענה‬
‫והפיכתה ללא סבירה (ובמובן הזה מספיקים ‪ 51%‬שאין היא נכונה) מספקים עבורנו על‬
‫מנת להותיר אותה בהיתרה (ומאוחר יותר גם עם כתובתה)‪.‬‬
‫‪ 4‬הרמב"ם מביא את הלכתנו בהל' איסורי ביאה‪ ,‬י"ח‪ ,‬י‪':‬כהן שקידש גדולה או קטנה‪ ,‬ולאחר זמן בא עליה וטען‬
‫שמצאה דרוסת איש‪ ,‬נאסרה עליו מספק'‪ .‬עמדו נושאי כליו של הרמב"ם על השינוי מלשון הגמרא – 'פתח פתוח‬
‫מצאתי'‪ ,‬שהוחלף לטענת 'דרוסת איש את'‪ .‬ב'ברכת אברהם' מבאר יפה ש'נראה לכאורה דס"ל לרמב"ם דלא אמרינן‬
‫שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא באופן שהוא בעצמו מסתפק אם היא מוכת עץ‪ ,‬רק באופן שהיא בעולה‪ ...‬וצ"ע בזה כי‬
‫זהו דבר מחודש מיהו לשון הרמב"ם משמע כן וצ"ב מנ"ל לרמב"ם לחדש כן נגד לשון הגמרא'‪ .‬על פי דברינו‬
‫הרמב"ם מושרה מהסוטה העומדת בבסיס הספק‪ ,‬ומתוכה הוא קורא את סוגייתנו‪ ,‬ואף את דיני 'שויא אנפשיה'‪ ,‬וראו‬
‫הערה קודמת‪.‬‬
‫‪ 5‬ראו למשל שו"ת הרשב"א‪ ,‬א‪ ,‬ת"א‪ ,‬ועיינו בתוס' בסוגיין ד"ה ואב"א‪ ,‬ופנ"י‪.‬‬
‫‪09‬‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫ישיבת שיח‪-‬יצחק‬
‫אך אחרים (הריב"ש‪ 6‬למשל) ראו ב'ספק ספיקא' לא הוכחה לכך שרוב הסיכויים‬
‫שהיא לא זינתה תחתיו ברצון‪ ,‬אלא הטלת ספק בקביעה האחרת‪ .‬הטלת הספק אומרת‬
‫'זה אפשרי כמו זה'‪ ,‬ודי בכך על מנת לפרוך את נאמנות הבעל‪.‬‬
‫בעוד רבי אלעזר הירושלמי ראה את הסוטה כבסיס להלכה במצבי ספק‪ ,‬ובעוד‬
‫הרוח הנושבת מדבריו היא רוחם של חכמים שעשו ספק כודאי‪ ,‬הרי כאן המצב הוא‬
‫אחר‪ .‬הספק לא מופיע כנוכחות‪ ,‬וכוודאות‪ ,‬אלא כשומט את הקרקע‪ ,‬כתמיהה וכהצבת‬
‫סימן שאלה ליד רוח הקנאה המייצרת טומאה‪ .‬ספיחי עולם הסוטה קראו כל ספק‬
‫כעצם הדבר‪ ,‬כגוף וכטומאה‪ .‬בעולם הבבלי צומחת רכות נטולת 'דבר' ו'גוף'‪ .‬כל שיש‬
‫בה הוא התבונה הטהורה‪ ,‬ה‪ cogito‬המטיל ספק‪ ,‬וממקום זה עצם האפשרות האחרת‬
‫די בה על מנת לערער על המוסכמות‪ .‬כפל ה'פתח פתוח' מומר בכפל הספיקות 'ספק‬
‫ספיקא'‪ .‬הפתח פתוח‪ ,‬והספק מסופק‪ .‬מכאן שאין לנו ודאות הפוכה‪ ,‬אבל ספק יש לנו‪,‬‬
‫‪7‬‬
‫ועוד אחד‪.‬‬
‫סוף דבר‪ ,‬אין דבר‪ .‬יש התייחסות אנושית אל המציאות‪ ,‬והתייחסות זו ממהותה‬
‫‪8‬‬
‫מסופקת היא‪ .‬וממילא מעורערת‪ .‬אולי‪.‬‬
‫ג‪ .‬ההוא וההיא‬
‫בסיום דיונו של התלמוד הבבלי במשנה מובא אוסף של שישה סיפורים‪ .‬בסיפורים‬
‫אלו מתייצב ה'הוא' התלמודי בפני דמויות רבניות שונות (רבן גמליאל‪ ,‬רבי‪ ,‬ר"ג בן רבי‪,‬‬
‫רב נחמן) ומגולל בפניהם את ספיקו‪/‬חשדו‪ .‬הסיפורים מובאים כאן ללא הערות‬
‫האמוראים והתערבות הסתמא‪ ,‬אם כי ראוי לבחון גם את אלו‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרב נחמן‪ ,‬אמר ליה‪ :‬פתח פתוח מצאתי‬
‫אמר ליה רב נחמן‪ :‬אסבוהו כופרי‪ ,‬מברכתא חביטא ליה‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל‪ ,‬אמר ליה‪ :‬פתח פתוח מצאתי‬
‫‪ 6‬שו"ת‪ ,‬סימן שע"ב‪" :‬אבל אנו אומרים‪ :‬שהדבר בספק‪ ,‬שזה אפשר כמו זה‪ .‬ואף אם נאמר‪ :‬סמוך מעוטא דאונס‪ ,‬לאין‬
‫תחתיו; אכתי לא הוי‪ :‬תחתיו ברצון; מעוטא בודאי‪ .‬אבל עדיין נאמר‪ :‬שאפשר זה כמו זה"‪.‬‬
‫‪ 7‬מי שעמד היטב על הניגוד העמוק בין הסוטה לבין הס"ס הוא השטמ"ק‪ .‬תשובתו‪ ,‬יוצרת הפרדה בין מקום בו‬
‫הוחזקה טומאה (כמו בסוטה) לבין מצב שלא הוחזקה טומאה כלל – ולכן אין אוסרין כשיש ס"ס‪.‬‬
‫תשובה זו בעומקה משקפת לא רק את החזקות השונות (חזקת טומאה או חזקת היתר) אלא את הפרספקטיבות אודות‬
‫הספק‪ .‬האם כשיש ספק אז הוא בחזקת טומאה‪ ,‬עצם ע רעור הודאות מחזק את נוכחות הטומאה ואולי מייצר אותה‪ ,‬או‬
‫לחילופין שכל עוד לא הוכח אחרת המבט איננו חשדני – ולא רק כי כולם כנראה כשרים והכל כנראה טהור‪ ,‬ואדם‬
‫חף מפשע כל עוד לא הוכחה אשמתו‪ ,‬אלא בעיקר כי יש ספק על עצם הספק וכמו שנתבאר‪.‬‬
‫‪ 8‬דבריו של ר' שמעון שקאפ בשערי יושר יכולים להתחבר לדברים אלו‪ .‬ר' שמעון רואה את ה'ספיקא דאורייתא‬
‫לחומרא' כאיסור הנגזר מהיקש שכלי‪ ,‬והוא איסור הקל מהאיסור על עצם הדבר‪ .‬זוהי הנחיה לאדם להימנע‬
‫מלהיכנס למצבי ספק – אך לא אמירה אודות טיבו וטבעו של מצב הספק‪ ,‬וגם בזה אכמ"ל‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בוודאי‬
‫אמר ליה‪ :‬שמא הטיתה? אמשול לך משל‪ ,‬למה הדבר דומה? לאדם שהיה מהלך‬
‫באישון לילה ואפילה‪ ,‬היטה מצאו פתוח‪ ,‬לא היטה מצאו נעול‪.‬‬
‫איכא דאמרי‪ ,‬הכי אמר ליה‪ :‬שמא במזיד הטיתה‪ ,‬ועקרת לדשא ועברא? אמשול‬
‫לך משל‪ ,‬למה הדבר דומה? לאדם שהוא מהלך באישון לילה ואפילה‪ ,‬היטה‬
‫במזיד מצאו פתוח‪ ,‬לא היטה במזיד מצאו נעול‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי‬
‫אמר ליה‪ :‬רבי‪ ,‬בעלתי ולא מצאתי דם‪ ,‬אמרה לו‪ :‬רבי‪ ,‬בתולה הייתי‪.‬‬
‫אמר להם‪ :‬הביאו לי אותו סודר‪ ,‬הביאו לו הסודר‪ ,‬ושראו במים וכבסו ומצא‬
‫עליו כמה טיפי דמים‬
‫אמר לו‪ :‬לך זכה במקחך‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל בר רבי‬
‫אמר ליה‪ :‬רבי‪ ,‬בעלתי ולא מצאתי דם‪ ,‬אמרה ליה‪ :‬רבי‪ ,‬עדיין בתולה אני‪.‬‬
‫אמר להן‪ :‬הביאו לי שתי שפחות‪ ,‬אחת בתולה ואחת בעולה‪ ,‬הביאו לו והושיבן‬
‫על פי חבית של יין‪ ,‬בעולה ריחה נודף‪ ,‬בתולה אין ריחה נודף‪ ,‬אף זו הושיבה‬
‫ולא היה ריחה נודף‬
‫אמר לו‪ :‬לך זכה במקחך‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרבן גמליאל הזקן‬
‫אמר לו‪ :‬רבי‪ ,‬בעלתי ולא מצאתי דם‪ ,‬אמרה לו‪ :‬רבי‪ ,‬ממשפחת דורקטי אני‪,‬‬
‫שאין להן לא דם נדה ולא דם בתולים‪.‬‬
‫בדק רבן גמליאל בקרובותיה ומצא כדבריה‪,‬‬
‫אמר לו‪ :‬לך זכה במקחך‪ ,‬אשריך שזכית למשפחת דורקטי‪.‬‬
‫ההוא דאתא לקמיה דרבי‬
‫אמר ליה‪ :‬רבי‪ ,‬בעלתי ולא מצאתי דם‪ ,‬אמרה לו‪ :‬רבי‪ ,‬עדיין בתולה הייתי‪ ,‬ושני‬
‫בצורת הוה‪.‬‬
‫ראה רבי שפניהם שחורים‪ ,‬צוה עליהן והכניסום למרחץ והאכילום והשקום‬
‫והכניסום לחדר‪ ,‬בעל ומצא דם‪,‬‬
‫אמר לו‪ :‬לך זכה במקחך‪ .‬קרי רבי עליהם‪ :‬צפד עורם על עצמם יבש היה כעץ‪.‬‬
‫נשים לב – בניגוד להנחיות ההלכתיות שקדמו לסיפורים הללו‪ ,‬אף אחד‬
‫מהסיפורים לא מסתיים בקבלת הטענה שלו עד כדי איסור האישה עליו או לחילופין‬
‫הפסדת כתובתה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫ישיבת שיח‪-‬יצחק‬
‫ארבעת הסיפורים האחרונים מובחנים מהשניים הראשונים בכמה פרטים‪ .‬ראשית‪,‬‬
‫בעוד בשניים הראשונים הטענה המובאת היא 'פתח פתוח מצאתי'‪ ,‬הרי שבארבעת‬
‫האחרונים ההיגד הוא 'בעלתי ולא מצאתי דם'‪ .‬טענה מסופקת‪ ,‬מעודנת‪ .‬לא מצאתי דם‬
‫– אבל איני יודע מה ולמה‪ .‬יתירה מכך‪ ,‬בארבעת הסיפורים האחרונים מגיעה אשתו‬
‫עימו לבית הדין‪ ,‬ומספרת את הסיפור שלה – (בשלושה מהמקרים היא טוענת 'בתולה‬
‫אני‪ /‬בתולה הייתי' ובאחד 'ממשפחת דורקטי אני')‪ .‬ועוד – בארבעת הסיפורים‬
‫האחרונים הסוף הוא טוב‪ ,‬ובלשון החכמים 'לך זכה במקחך'‪ .‬האווירה הכללית‬
‫בסיפורים אלו היא של זוג צעיר ומבולבל‪ ,‬שלא מגיע על רקע של מחלוקת או ויכוח בין‬
‫טענות שונות‪ ,‬אלא על רקע מצב מסופק ורגיש – האישה בתולה הייתה‪ ,‬ולמרות זאת‬
‫לא נמצא דם‪ .‬הספק מטריד את שניהם‪ ,‬וההליכה לביה"ד מסתברת כהליכה לייעוץ‬
‫וכבקשת סיוע‪ .‬התנאים הנשיאים לא מאכזבים‪ .‬בוירטואוזיות ותוך שימוש בידע כימי‪,‬‬
‫ביולוגי‪ ,‬גניאולוגי ורפואי הם מוכיחים את צדקת טענתה‪ ,‬ולרווחת כל הנוכחים‬
‫שולחים את בני הזוג לזכות במקחם‪ .‬המקח שרבי אלעזר כל כך חשש שיערב על הבחור‬
‫הצעיר הוא הזכות הגדולה אליבא דחתימת הבבלי‪.‬‬
‫בזהירות רבה ניתן להציע שנוכחותה של הסוטה מלווה גם את הסיפורים הללו –‬
‫אבל לא מפרספקטיבת הבעל החשדן או האישה המנאפת‪ ,‬אלא דווקא לאור תפקידו‬
‫של בית הדין המוצג כאן כממלא מקום של בית המקדש – ברצונו להשכין שלום בין‬
‫‪9‬‬
‫בני הזוג‪ ,‬ובסופו של דבר להשיב אותם זה לזו‪ ,‬מתוך אהבה ומלאות‪.‬‬
‫ד‪ .‬שמא הטית‬
‫אך שני הסיפורים הראשונים המובאים לפני ארבעת אלו‪ ,‬הינם שונים‪ .‬האישה‬
‫נעדרת‪ ,‬החתימה 'לך זכה במקחך' גם היא חסרה‪ ,‬ובעיקר חסרה האישה‪.‬‬
‫הסיפור השני הוא סיפור אודות רבן גמליאל‪ .‬הבחור הטוען בבית דינו 'פתח פתוח‬
‫מצאתי' זוכה לתגובה שניתן לסכמה במילה אחת – 'שמא'‪ .‬רבן גמליאל מטיל ספק‬
‫בטענתו הודאית‪ .‬אין הוא עסוק בהוכחות פיזיולוגיות כאלו ואחרות על מנת להוכיח‬
‫שפתחה של האישה סגור היה‪ .‬כל שהוא אומר הוא 'שמא הטית'‪ .‬אמירת ה'שמא'‬
‫שומטת את הקרקע תחת ודאותו של הטוען 'פתח פתוח'‪ ,‬וזאת מבלי להוכיח דבר וחצי‬
‫דבר‪ .‬אל מול התנהלותו של ר"ג (ואחרים) בסיפורים הבאים‪ ,‬בהם 'בעלתי ולא מצאתי‬
‫דם' זוכה לחיפוש אחרי הדם האבוד‪ ,‬הרי שטענת 'פתח פתוח' מעוררת תגובה של‬
‫'שמא הטית'‪ .‬תגובת ה'שמא' היא תגובה ממישור שונה מאשר הושבת האישה על‬
‫חבית או כיבוס הבגד‪ .‬בעוד האחרונות מנסות להוכיח בוודאות את קיומו של הדם‪,‬‬
‫‪ 9‬ייתכן וניתן למצוא רמזים רחוקים לפרשיית הסוטה בסיפורים‪ ,‬בבגד הנשרה במים (הרומז לשם ה' הנמחה על‬
‫המים) ובחבית היין שריחה נודף (הרומזת לזיקה של סוטה ונזירות מן היין)‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בוודאי‬
‫הרי שטענת השמא פועלת בדיוק הפוך‪ ,‬ובדומה לדברי הבבלי ביחס לר"א – 'ואמאי‬
‫ספק ספיקא הוא' – מספיקה הטלת הספק על מנת לפרוך את הטענה‪ .‬המשל שמביא‬
‫ר"ג על מנת להסביר לאותו אחד את דבריו מעמיק את דבריו‪' .‬למה הדבר דומה? לאדם‬
‫שהיה מהלך באישון לילה ואפילה‪ ,‬היטה מצאו פתוח‪ ,‬לא היטה מצאו נעול'‪ .‬החתן הוא‬
‫כאדם המהלך באישון לילה ואפילה ומכאן שיכולתו לומר משהו בוודאות משוללת‬
‫יסוד‪ .‬הדברים מזכירים את פירושו של הריטב"א לדברי הגמרא אודות הבבליים‬
‫הבקיאים בהטיה (ו‪ – ):‬שמוסברים כבבליים הבקיאים והמבינים שהטיה יכולה להזדמן‬
‫לכל אחד‪ .‬אין זה אומר דבר וחצי דבר על יכולותיהם או בקיאותם ביחסי אישות‪ ,‬אלא‬
‫אך ורק על הבנתם העמוקה בכך שחיי האישות (ובפרט אלו שסמוכים לנישואין) הינם‬
‫ממלכת אי הודאות‪ ,‬כהליכה באישון לילה ואפילה‪ .‬הטיה יכולה להזדמן לכל אחד‪,‬‬
‫וממילא הספק 'שמא הטית' הוא ספק סביר‪ .‬על כן‪ ,‬אומר ר"ג‪ ,‬אל נא תבוא בוודאות‬
‫של 'פתח פתוח מצאתי'‪ ,‬ושוב לך לביתך‪.‬‬
‫באופן השני של דברי ר"ג הוא כבר מעורר חשד הפוך‪ ,‬כלפי הבחור הנבוך‪' ,‬שמא‬
‫במזיד הטית'‪ .‬עולם חשדני וצר עין יכול להתהפך כלפיך ברגע אחד – אתה בא אלי‬
‫בשם 'פתח פתוח' ואני בא אליך בשמא במזיד הטית‪ .‬הטענה אודות ההטיה במזיד לא‬
‫מבוססת על מידע כלשהו שיש לר"ג‪ ,‬ולתחושתי אין הוא מתכוון לומר לבחור 'אתה‬
‫אשם'‪ .‬כל שהוא מציב בפניו הוא מראה לחשדנותו‪ .‬חשוד בה ואחשוד בך‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫בנוסחה שניה זו של דברי ר"ג בוקעת הצעה חדשה להתמודדות עם הוודאות נוסח ר"א‬
‫(פתח פתוח כספק סוטה)‪ .‬ר"ג מחזיר את הספק על ראשו של החשדן‪ .‬אין זו הטלת‬
‫ספק באמירתו‪ ,‬אלא שימוש בחשדנות כלפיו עצמו‪.‬‬
‫הסיטואציה המאיימת של 'אישון לילה ואפילה' מזכירה מאוד את פסוקי משלי ז'‬
‫המציבים את התורה‪ 10‬והחכמה אל מול האישה הזרה‪ ,‬המפתה את הנער הצעיר וחסר‬
‫הלב‪:‬‬
‫(ד) אֱמֹ ר לַחָ כְ מָ ה אֲחֹ תִ י אָ תְ ּומֹ דָ ע לַבִ ינָה תִ ְק ָרא‪( :‬ה) לִ ְשמָ ְרָך מֵ אִ שָ ה ז ָָרה ִמנָכְ ִריָה‬
‫אֲמָ רֶ יהָ הֶ חֱלִ יקָ ה‪( :‬ו) כִ י בְ חַ ּלוֹן בֵ יתִ י בְ עַ ד אֶ ְשנַבִ י נ ְִשקָ פְ תִ י‪( :‬ז) וָאֵ ֶרא בַ עְ תָ איִם‬
‫ָאבִ ינָה בַ בָ נִים נַעַ ר חֲסַ ר לֵב‪( :‬ח) עֹ בֵ ר בַ שּוק אֵ צֶ ל עִ נָּה וְ ֶדרֶ ְך בֵ יתָ ּה יִצְ עָ ד‪( :‬ט) בְ נֶשֶ ף‬
‫בְ עֶ רֶ ב יוֹם בְ אִ ישוֹן ַל ְילָה ַואֲפֵ לָה‪( :‬י) וְ הִ נֵה אִ שָ ה לִ ְק ָראת ֹו ִשית ז ֹונָה ּו ְנצ ַֺרת לֵב‪...‬‬
‫‪ 10‬מקומה של התורה כמאירה את הלילה והאפילה החשכים מובע בעצמה רבה בברייתא המפורסמת מסוטה דף כא‬
‫עמוד א‪' :‬והתניא‪ ,‬את זו דרש רבי מנחם בר יוסי‪+ :‬משלי ו‪ +‬כי נר מצוה ותורה אור – תלה הכתוב את המצוה בנר‬
‫ואת התורה באור‪ ,‬את המצוה בנר‪ ,‬לומר לך‪ :‬מה נר אינה מגינה אלא לפי שעה‪ ,‬אף מצוה אינה מגינה אלא לפי שעה;‬
‫ואת התורה באור‪ ,‬לומר לך‪ :‬מה אור מגין לעולם‪ ,‬אף תורה מגינה לעולם; ואומר‪+ :‬משלי ו‪ +‬בהתהלכך תנחה אותך‬
‫וגו'‪ ,‬בהתהלכך תנחה אותך – זה העוה"ז‪ ,‬בשכבך תשמור עליך – זו מיתה‪ ,‬והקיצות היא תשיחך – לעתיד לבא; משל‪,‬‬
‫לאדם שהיה מהלך באישון לילה ואפילה‪ ,‬ומתיירא מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים ומחיה רעה ומן הלסטין‪,‬‬
‫ואינו יודע באיזה דרך מהלך‪ ,‬נזדמנה לו אבוקה של אור ניצל מן הקוצים ומן הפחתים ומן הברקנים‪ ,‬ועדיין‬
‫מתיירא מחיה רעה ומן הליסטין ואינו יודע באיזה דרך מהלך‪ ,‬כיון שעלה עמוד השחר ניצל מחיה רעה ומן‬
‫הליסטין‪ ,‬ועדיין אינו יודע באיזה דרך מהלך‪ ,‬הגיע לפרשת דרכים ניצל מכולם'‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫ישיבת שיח‪-‬יצחק‬
‫(יג) וְ הֶ חֱזִ יקָ ה ב ֹו וְ נ ְָשקָ ה ּל ֹו הֵ עֵ זָה פָ נֶיהָ וַתֹ אמַ ר ל ֹו‪( ... :‬יח) לְ כָה נ ְִרוֶה ד ִֹדים עַ ד‬
‫הַ בֹקֶ ר נִתְ עַ ּלְ סָ ה בָ אֳהָ בִ ים‪( ... :‬כא) הִ טַ תּו בְ רֹב לִ ְקחָ ּה בְ חֵ לֶק ְשפָ תֶ יהָ תַ ִדיחֶ נּו‪:‬‬
‫פסוק כ"א אף נותן ארומה אחרת להטיה‪ ,‬הטיה שיש בה רמז לנטיה וסטיה מדרך‬
‫הישר אל הזונה נצורת הלב‪ ,‬ומכאן 'שמא הטית' כהפניית הביקורת כלפי הבחור עצמו‬
‫– עד שאתה בא אליי בביקורת על טהרתה של אשתך‪ ,‬טול קורה מעצמך‪ .‬נראה שגם‬
‫את התביעה המוסרית הזו ניתן ללמוד מאחת מהלכות הסוטה – 'כשם שהמים בודקין‬
‫אותה כך המים בודקין אותו' (סוטה‪ ,‬ה‪ ,‬א) ומדברי ריב"ז 'משרבו המנאפים – פסקו‬
‫המים המרים‪ ,‬ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן' (סוטה‪ ,‬ט ‪,‬ט)‪ .‬עמדה זו מוצגת בסיפורו של‬
‫רב נחמן בגמרא באופן קיצוני ואלים יותר‪.‬‬
‫ה‪ .‬רב נחמן‬
‫הסיפור הראשון שהוא סיפור המעבר בין החלק ההלכתי לחלק הסיפור של הסוגיה‪,‬‬
‫כנראה דרך רב נחמן (המביא מימרא הלכתית בשם שמואל בחלק ההלכתי‪ ,‬ובעל‬
‫הסיפור הראשון בחלק הסיפורי)‪ ,‬הינו סיפור שהבנתו איננה פשוטה כלל ועיקר‪.‬‬
‫רוב המילים בסיפור מפורשות על ידי הראשונים באופן כמעט זהה‪ .‬כך פירש רש"י‪:‬‬
‫אסבוהו כופרי – הלקוהו מלקיות במקלות חריות של דקל שיש בהן עוקצין כמין‬
‫קוצין‪.‬‬
‫מברכתא חביטא ליה – זונות העיר הזאת ששמה מברכתא חבוטות ושוכבות‬
‫תמיד לפניו לזנות מאחר שהוא בקי בפתח פתוח‪.‬‬
‫ההנחיה 'אסבוהו כופרי' מוסברת כמוסבת אל עוזריו של ר"נ בבית דינו‪ ,‬המוציאים‬
‫לפועל‪ .‬ר"נ חפץ בהלקאת הבחור הטוען 'פתח פתוח מצאתי'‪ .‬ומדוע להלקותו?‬
‫כאן נחלקו הראשונים‪ .‬יש המסבירים כי ההלקאה היא על רקע הוצאת השם הרע‬
‫עליה‪ 11.‬לשיטתם‪ ,‬לאור צעירותו וחוסר נסיונו של הבחור הרי שטענה 'פתח פתוח‬
‫מצאתי' היא הוצאת שם רע ללא ביסוס‪ .‬אל מול עולמו של ר"א הרואה את הסוטה‬
‫כוודאי בכל ספק‪ ,‬מציב ר"נ את עולמו של המוציא שם רע‪ ,‬שראוי לעונש על חטא‬
‫הוצאת הדיבה‪.‬‬
‫טענת פ"פ היא חרב פיפיות‪ .‬מצד אחד די בה כדי לאוסרה עליו‪ ,‬אך בה בעת היא‬
‫משמשת כהרשעה כלפיו (לאור חוסר נסיונו) על הוצאת שם רע‪ .‬הספק שהציב ר"ג‬
‫‪ 11‬תוד"ה מברכתא בתירוץ ראשון‪ ,‬תוס' רא"ש‪ ,‬ולהלכה הסתייע בזה הרשב"ש בתשובה בשו"תו בסימן תקיא‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בוודאי‬
‫בדבריו 'שמא הטית'‪ ,‬ספק שהובא כעמדת נגד לטענה הודאית 'פתח פתוח מצאתי'‬
‫מומר כאן בודאות אחרת – ודאי הוצאת שם רע‪ .‬ודאי שאינך בקי‪.‬‬
‫ראשונים אחרים מסבירים את ההלקאה כענישה על הידע שלא אמור להיות‬
‫לבחור‪ 12.‬אתה לא אמור לדעת‪ ,‬אא"כ כבר התרועעת עם זונות ורכשת ניסיון‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫הספק ואי הידיעה הופכים כאן למצב הטבעי של הבחור התמים‪ ,‬ואילו הידיעה היא‬
‫‪13‬‬
‫ראיה לזנותו שלו – כמו שהצענו בנוסח השני לדברי ר"ג לעיל‪.‬‬
‫נוסח הסיפור בכתב יד רומי שונה במעט מהנוסח שלפנינו‪ ,‬אך יכול לתרום להבנה‬
‫שונה מעט של דברי רב נחמן‪ .‬השינוי המשמעותי ביותר הוא במילה 'אסבוהו' הגרוסה‬
‫ללא האות האחרונה‪.‬‬
‫משמעות שינוי זה היא שבדברי ר' נחמן אין פניה לאחרים שילקו אותו‪ ,‬אלא היגד‬
‫(מצער משהו) המוסב על האישה‪ .‬נראה כי שורשה של המילה 'אסבוה' הוא 'נסב' –‬
‫שורש המשומש מאוד בבבלי בהקשר לנישואין‪ ,‬ומקורו כבר במשנת גיטין ט‪ ,‬ג‪' :‬גופו‬
‫של גט – הרי את מותרת לכל אדם‪ ...‬להתנסבא לכל גבר דתצביין'‪.‬‬
‫ה'כופרי' יכול בהחלט להיות הדקל הקטן והלא מפותח‪ ,‬הרווי כולו בקוצים‪ ,‬קוצים‬
‫שמבחינת הגמרא בסוכה (לב‪ ).‬מונעים אותו מלהיות ראוי לשמש כלולב‪ ,‬כי אין הוא‬
‫מקיים את התנאי של 'דרכי דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום'‪.‬‬
‫ממילא אפשר להבין שר"נ בדבריו מגיב ואומר 'השיאו לה דקל צעיר וקוצני'‪.‬‬
‫קריאה זו תנטרל את אלמנט ההלקאה‪ ,‬ותהיה הסולם שבעזרתו יוריד ר"נ את הבחור‬
‫החשדן מהעץ‪ .‬החשדנות‪ ,‬כך מסתבר‪ ,‬היא שיקוף של רוע העין שלך‪ .‬אתה קוצני‪ ,‬אתה‬
‫צעיר‪ ,‬ומכאן נובעת חשדנותך ברעייתך‪ .‬הביקורת יכולה להיות‪ ,‬כמו שראינו לעיל‪,‬‬
‫ביקורת על ידיעתך ועל נסיונך העשיר‪ ,‬אך נוכל להבין מכאן שלא זו בלבד שהחשדנות‬
‫עצמה זוכה למבט חשדני וספקני כלפיה‪ ,‬אלא היא נעקרת על ידי השבתה אל האדם‬
‫החשדן‪ ,‬וזאת בהצבת מראה אל מול פניו המראה לו שכל שהוא רואה בחבירו (בוודאי‬
‫ברעייתו) נובע מהעין שלו‪.‬‬
‫‪ 12‬תוס' שם בתירוץ השני‪ ,‬ר"ח‪ ,‬ולהלכה ב שו"ת תשב"ץ חלק ב סימן רעד‪.‬‬
‫‪ 13‬הגמרא מוטרדת מהסיפור הזה אודות ר' נחמן – והרי הוא שפסק לעיל שהבחור נאמן להפסידה כתובתה‪.‬‬
‫לתמיהה זו שתי תשובות – "מהימן‪ ,‬ומסבינן ליה כופרי‪ .‬רב אחאי משני‪ :‬כאן בבחור‪ ,‬כאן בנשוי‪ ".‬לשיטת רש"י‬
‫תשובת רב אחאי מחלקת בין בחור שאינו נאמן (ולכן לוקה) לבין נשוי‪ ,‬שנאמן (ולכן לא ילקה)‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬אחד‬
‫מפירושי התוספות יוצר מורכבות גדולה‪ .‬לשיטתו‪ ,‬הבחור הצעיר נאמן – ובה בעת הוא ילקה‪ .‬עמדה זו אוחזת את‬
‫החבל בשני קצותיו – והחזו"א תמה על כך שאם תלקה את הבחור‪ ,‬נמצאת מונע מאחרים כמותו להגיע לביה"ד‪ ,‬על‬
‫אף שלכאורה הם אמורים להיות נאמנים‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫ישיבת שיח‪-‬יצחק‬
‫הרב אורי ליפשיץ‬
‫אך גם כאן ניתן לנטות לדרך אחרת‪ ,‬ולשחרר את ר' נחמן מלראות את הבחור בעין‬
‫לא טובה גם הוא‪.‬‬
‫ה'כופרי' אינם בהכרח כפות התמרים הצעירות‪ ,‬אלא ביטוי שגור ל'קטנים'‬
‫ו'צעירים'‪ .‬כך ביחס לבצלים‪ 14,‬פירות התמרים‪ 15‬ואף כלבים‪ 16.‬כזכור‪' ,‬מברכתא' הוסברה‬
‫על ידי רש"י כמרמזת לזונות העיר ששמה מברכתא‪ .‬פירוש שנראה פשוט יותר‪ ,‬ולא‬
‫נדרש להוסיף את הזונות (החסרות לכאורה בדבריו של ר' נחמן)‪ ,‬נמצא בדברי הגאונים‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫לדבריהם‪' ,‬מברכתא' היא הנברכת של הכובסין‪ ,‬והיא לשון נקיה למקורה של האישה‪.‬‬
‫בדף ל"ו‪ :‬מצטטת הגמרא את רבי זירא‪ ,‬המבאר את דברי סומכוס בשם ר"מ‬
‫ש'סומא אין לה טענת בתולים'‪.‬‬
‫מ"ט דסומכוס? א"ר זירא‪ :‬מפני שנחבטת על גבי קרקע‪.‬‬
‫כולהו נמי חבוטי מיחבטי!‬
‫כולהו רואות ומראות לאמן‪ ,‬זו אינה רואה ואינה מראה לאמה‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬בקלות ניתן להסביר את דברי ר' נחמן באופן מרוכך ואחר – אין בדבריו‬
‫הנחיה להלקות את הבחור‪ ,‬ואף לא ביקורת על הוצאת שם רע או על זנותו עם נשות‬
‫העיר‪ .‬יש בדבריו תשומת לב לכך שהשיאו את האישה לבחור צעיר‪ ,‬שלא מודע לכך‬
‫שגם אם הפתח פתוח – ייתכן מאוד שהסיבה לכך היא נפילות ומכות קודמות שאירעו‬
‫לרעייתו הצעירה‪.‬‬
‫בקריאה שכזו ר' נחמן לא משיב באלימות כלפי הבחור‪ ,‬ואף לא מבקר אותו בעין‬
‫חשדנית תחת חשדנותו‪ .‬להיפך – ר' נחמן רואה בו צעיר‪ ,‬בוסרי וחסר ידע‪ ,‬ומלמד‬
‫אותו את הסיבה לכך שהפתח היה אכן פתוח‪ .‬אל מול הספק והחשד מגיב ר' נחמן‬
‫בנינוחות‪ ,‬בהכלה של הבחור ובשדר אופטימי של 'כשתגדל תבין'‪.‬‬
‫ו‪ .‬אנשי ירושלים‬
‫עד כה נפגשנו בכמה עמדות ביחס לספק – פתחנו בסוטה כתשתית הספק –‬
‫תחילה כאיסור משיקולי סבירות‪ ,‬ואח"כ כספק שהוא הוא גוף הטומאה‪ .‬עברנו לספק‬
‫ספיקא הבבלי‪ ,‬המערער על כל הנחה באשר היא ומשאיר אותנו עם ספקנות ביחס‬
‫‪ 14‬משנת תרומות ב‪ ,‬ה‪.‬‬
‫‪ 15‬בבלי‪ ,‬ברכות ל"ו ע"ב‪.‬‬
‫‪ 16‬משנת כלאים א‪ ,‬ו‪.‬‬
‫‪ 17‬ר"ח (אוצר הגאונים‪ ,‬לקוטי פירוש ר"ח‪ ,‬עמ' ‪ ,)7‬בשטמ"ק בשם רב האי גאון ובלשון רבנן סבוראי כפי שהם‬
‫מצוטטים ב'ערוך' (אוצה"ג שם)‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫קונטרס פורים תשע"א‬
‫ספק בוודאי‬
‫לספקנות עצמה‪ ,‬ראינו את עמדת ר"ג הבאה בטרוניה כלפי החשדן ורואה בכך השלכה‬
‫של רוע העין שלו על רעייתו התמימה‪ ,‬וסיימנו בעמדת ר"נ (בקריאה שניה ושלישית)‬
‫המגיבה אל הספק ברכות ובבהירות‪ ,‬שממסמסות את הקוצים ואת המלקות גם יחד‪.‬‬
‫מיתוק החשדנות מופיע בספרי בשם אנשי ירושלים‪:‬‬
‫אמר רבי יאשיה שלשה דברים סח לי זעירא משום אנשי ירושלם‪ :‬סוטה אם רצה‬
‫בעלה למחול לה מוחל בן סורר ומורה אם רצו אביו ואמו למחול לו מוחלים זקן‬
‫ממרא על פי בית דין אם רצו חביריו למחול לו מוחלים וכשבאתי והרציתי‬
‫הדברים לפני רבי יהודה בן בתירה על שנים הודה לי ועל אחד לא הודה לי על‬
‫סוטה ועל בן סורר ומורה הודה לי על זקן ממרא על פי בית דין לא הודה לי מפני‬
‫‪18‬‬
‫שהיה מעמיד מחלוקת בישראל‪.‬‬
‫אם ננסה לסגור את המעגל אל הנקודה בה פתחנו אותו‪ ,‬נוכל לראות שאנשי‬
‫ירושלים שותפים לתחושה שהספק של הסוטה איננו על רקע של חוסר ודאות‪ ,‬ונראה‬
‫שלהבנתם אכן יש בספק ובחשד את 'גוף עצם הטומאה' של הברכת שמואל‪ .‬אלא‬
‫שאליבם הבעיה האמיתית של הסוטה היא חוסר האמון של בעלה בה‪ .‬לו היה הוא‬
‫מסוגל לתת בה אמון ולמחול לה על הסתרותה – הרי שלא הייתה היא סוטה‪ .‬אין‬
‫הכוונה רק שכח המחילה נמצא בידיו‪ ,‬אלא שמוכנותו למחול מאיינת את הסטיה‬
‫מעיקרה‪ .‬היכולת להכיל את הספק ולמחול על נוכחותו מבטלת את הצורך בטקס‬
‫הבירור המימי‪-‬שמימי ולהשיב את הסדר על כנו‪.‬‬
‫המצב שבו קיים ספק בין בני הזוג הוא הנותן גוון של טומאה לסיטואציה‪,‬‬
‫וסטאטוס של סוטה לאישה‪ .‬זהו‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬ה'ספק כוודאי'‪ .‬הצד השני של המטבע‬
‫הוא שרצונו למחול יבטל את הספק ואת הסטיה גם יחד‪ .‬כל עוד הספק קיים –‬
‫הטומאה נוכחת‪ ,‬והספק הוא עצם הדבר‪ .‬ברגע שהספק (שמונח כאן על אדני החשד)‬
‫ייעלם – הרי שהטומאה תיעלם‪ .‬בוודאי‪.‬‬
‫‪ 18‬ספרי דברים פיסקא ריח‪.‬‬
‫‪27‬‬