‫של תורה‬
‫היומית‬
‫הסוגיה של החמ"ד‬
‫מסכת סוכה פרק ה'‬
‫חוברת לימוד‬
‫הוצאה לאור‪ :‬ישיבת איתמר‬
‫אדר תשע"ז‬
‫עיצוב ועימוד‪ :‬נאומבורג ודרורי | דף הגמרא באדיבות הוצאת וגשל‬
‫להערות ‪ /‬הארות ניתן לפנות במייל‪[email protected] :‬‬
‫טלפונים להזמנות‪054-3970259 | 02-9978114 :‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫תודה לרב ד"ר אברהם ליפשיץ‪ ,‬ראש החמ"ד‪ ,‬שקבל בנכונות ובשמחה את היוזמה‪.‬‬
‫תודה מיוחדת לרב יהודה זולדן‪ ,‬מפמ"ר תושב"ע‪ ,‬שעבר על כל הסוגיות והעיר‬
‫וכיוון אותנו לאופן הנכון שהדברים צריכים לצאת לפועל‪.‬‬
‫תודה לישיבה הגבוהה באיתמר שלקחה חסות על הפרוייקט‬
‫השתתפו‬
‫בכתיבה‬
‫הרב עקיבא כהנא | הרב בנצי רימון | הרב אבי בסרגליק | הרב עודד מכמן | הרב חיים שחר‬
‫עריכה ועריכה לשונית‪ :‬הרב עקיבא כהנא‬
‫בס"ד‬
‫לכל מלמדי הסוגיה היומית ולומדיה‬
‫בהשתתפות ישיבות בני עקיבא‬
‫לימוד גמרא היה מאז ומתמיד אחד ממקצועות הלימוד הקשים להוראה וזאת בעקבות‬
‫מספר גורמים עיקריים‪ :‬נושאים רבים הנלמדים על בסיס סדר הגמרא אין להם אחיזה‬
‫במציאות היום יומית שבזמננו‪ .‬רק סוגיות הלכתיות שיש להן השלכות למצוות שאנו‬
‫מקיימים גם בימינו יתכן שהלומד ימצא בהן מוטיבציה ללמידתן‪ .‬צורת דף הגמרא המודפסת‬
‫כרצף ללא קטיעה בפסקאות וללא אבחנה בין נושאים מוסיפה על קושי האקטואליזציה‪.‬‬
‫ספרים אחרים במקצועות נוספים שהילד לומד מהם ערוכים בצורה המושכת את העין‬
‫ומגרה את התלמיד ללמידתם‪ ,‬מה שאין כן בלימוד הגמרא‪.‬‬
‫לימוד הגמרא מתוך מצוות "והגית בו יומם ולילה" מושך רק אוכלוסיות מסוימות ולכן‬
‫מחויבים אנו במערכת החינוך הממ"ד למצוא את הדרכים המגוונות למשיכת הילד ללימוד‬
‫גמרא מתוך ענין ואהבה‪ .‬במחקרים רבים הוכח כי לימוד הגמרא כרוך בהרבה מאוד לוגיקה‬
‫המפתחת מאוד את החשיבה המופשטת של הלומד‪.‬‬
‫יפה עשו עורכי "הסוגיה היומית" בהעמדה מעניינת יותר של דף הגמרא בחלוקתו לתת‬
‫נושאים מצד אחד ובשומרם על מבנה דף הגמרא המקורי כולל פרשני הגמרא שמשני‬
‫צידי הדף‪ .‬סוגיות רבות בגמרא דורשות ידע מלווה מוקדם יותר והרחבה למחשבה היהודית‬
‫העומדת מאחורי הסוגיה ולכן גם תוספות אלו בדפי "הסוגיה היומית "בביאורה יחד עם‬
‫העיון בהלכה ובמבטים נוספים ירחיב ודאי את הבנתו של הלומד‪ .‬גם תוספת המבחן העצמי‬
‫ללומד הנמצא בסוף החוברת תוכיח לו שמבחנים לא נועדו רק למורה הבוחן את תלמידיו‬
‫אלא גם לתלמיד הבוחן את עצמו‪.‬‬
‫המכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" המכשירה שנים רבות מורות ומורים למקצועות‬
‫הוראה שונים ומגוונים נטלה על עצמה למצוא את הדרכים הנכונות והטובות יותר להוראת‬
‫כלל מקצועות הלימוד בכלל והוראת לימודי הקודש בפרט‪ ,‬רואה בדפי ה"סוגיה היומית"‬
‫מנוף לעורר את המוטיבציה של הלומדים למען יגיעו לתכלית "להגדיל תורה ולהאדירה"‬
‫מתוך חדוות הלימוד וכך תהפוך האקדמיה להיות אקדמ‪-‬יה לקידום שם ה' בתחומי למידה‬
‫רבים יותר‪.‬‬
‫שלכם‬
‫המאמין ביכולתכם‬
‫בהגון בנימין‬
‫ראש מכללת "תלפיות"‬
‫סוגיא ‪1‬‬
‫נ ע"א ‪ -‬נ ע"ב‬
‫החליל חמשה וששה‪ ...‬מששת ימי בראשית‬
‫משנה‪ :‬החליל שמנגנים בו בחג הסוכות בבית המקדש‪ ,‬יש שנים שבהן מנגנים בו חמשה‬
‫ביאור ימים‪ ,‬ויש שנים שבהן מנגנים בו ששה ימים מתוך חג הסוכות‪ ,‬זהו החליל של שהיו מנגנים‬
‫בו בשמחת בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ולכן בשנה שבה החג הראשון של‬
‫סוכות חל בשבת היו מנגנים בששת ימי חול המועד‪ ,‬ואילו בשנה שבה החג הראשון של סוכות חל בימים‬
‫אחרים היו מנגנים בחליל רק חמישה ימים מימי החג‪.‬‬
‫[דף נ עמוד ב] גמרא‪ :‬איתמר נאמר שחלקו בזה רב יהודה ורב עינא‪ .‬חד אחד מהם תני שונה בדברי‬
‫המשנה‪ :‬בית השואבה‪ ,‬וחד ואחד מהם תני שונה בדברי המשנה‪ :‬בית החשובה‪ .‬אמר מר זוטרא‪ :‬מאן‬
‫דתני מי ששנה במשנה שואבה לא משתבש אינו טועה‪ ,‬ומאן דתני ומי ששנה במשנה חשובה לא‬
‫משתבש אינו טועה‪ .‬מאן דתני מי ששונה שואבה לא משתבש לא טועה ‪ -‬דכתיב שנאמר‪" :‬ושאבתם‬
‫מים בששון"(ישעיה יב‪ ,‬ג)‪ .‬ומאן דתני ומי ששונה במשנה חשובה לא משתבש אינו טועה ‪ -‬דאמר רב‬
‫נחמן‪ :‬מצוות שאיבת וניסוך המים בסוכות ‪ -‬מצוה חשובה היא‪ ,‬ובאה מששת ימי בראשית‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫ניסוך המים ‪ -‬מששת ימי‬
‫בראשית‬
‫לפי רב נחמן מצוות ניסוך המים היא מצווה שבאה כבר מששת‬
‫ימי בראשית‪ .‬רש"י (ד"ה מששת ימי) והריטב"א (ד"ה מאן דתני)‬
‫מבארים שכוונת הגמרא היא על פי מה שנאמר לעיל (דף מט‬
‫עמוד א) שמתחת לשיתין שהם חורים שנמצאים בצדי המזבח‬
‫לתוכם היו מנסכים‪ ,‬נבראו מחילות כבר מששת ימי בראשית‬
‫ויועדו לניסוך המים שבמזבח‪.‬‬
‫האחרונים התקשו בדברי רש"י כי אם מדובר על המחילות‬
‫שמתחת לשיתין שנבראו מששת ימי בראשית הרי אין סיבה‬
‫מיוחדת לקשר אותם דווקא לניסוך המים שבחג הסוכות‪ ,‬שהרי‬
‫מנסכים בכל יום יין בשיתים הללו‪.‬‬
‫הנצי"ב (מרומי שדה ד"ה דאמר) הסביר שמאז בריאת העולם‬
‫היה נהוג לנסך ולשפוך מים בשעת שמחה‪ ,‬ולכן מצוות ניסוך‬
‫המים היא מצווה שמששת ימי בראשית‪.‬‬
‫המהרש"א (ד"ה דכתיב) הסביר שאמנם בכל יום מנסכים יין‪,‬‬
‫אבל הסיבה שלשיתין יש מחילות מתחתם המגיעות עד לתהום‬
‫היא בגלל החשיבות של ניסוך המים‪ ,‬ולא בגלל ניסוך היין‪ ,‬וזאת‬
‫מכיון שהרעיון של ניסוך המים הוא להתפלל על המים בזמן‬
‫שהעולם נידון על המים‪ ,‬והמים הם המצרך החשוב ביותר‪,‬‬
‫לכן דווקא מצוות ניסוך המים היא מיוחדת ובאה מששת ימי‬
‫בראשית‪.‬‬
‫השפת אמת (ד"ה דאמר רב נחמן בהסבר השני) הסביר על‬
‫פי המדרש שהובא ברש"י (ויקרא ב‪ ,‬יג) שבששת ימי בראשית‬
‫המים רצו לשטוף את העולם‪ ,‬עד שהקב"ה הבטיח להם שיביאו‬
‫מהם ניסוך המים בחג‪ ,‬וכך יוצא שדווקא ניסוך המים היא מצווה‬
‫שבאה מששת ימי בראשית‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫משם שואבין רוח הקודש‬
‫בירושלמי סוכה (פרק ה‪ ,‬הלכה‬
‫א) נאמר ששמחת בית השואבה נקראת כך משום‬
‫ששם שואבים רוח הקודש משום שהשכינה שורה‬
‫מתוך שמחה של מצווה‪ ,‬ובגמרא שם מציינים‬
‫שיונה בן אמיתי הגיע בחג הסוכות לירושלים‬
‫לשמחת בית השואבה ושם התחיל את נבואתו‪.‬‬
‫המהרש"א (ד"ה דכתיב) הסביר שהירושלמי למד‬
‫שמשם שואבים רוח הקודש‪ ,‬מכך שבפסוק דובר‬
‫על שאיבת המים‪ ,‬ולא על ניסוך המים‪ ,‬למרות‬
‫שהמצווה היא ניסוך המים ולא השאיבה‪.‬‬
‫הרב שלום נתן רענן (חתנו של הראי"ה קוק‪ ,‬בשמן‬
‫רענן‪,‬חלק א עמ' ריט ‪ -‬רכ) הסביר שזהו הרעיון של‬
‫שמחת בית השואבה שמסמל את ניסוך המים‪,‬‬
‫מים הם למעשה לא מזינים את האדם‪ ,‬כי ההזנה‬
‫באה מהמאכלים עם הערכים התזונתיים‪ ,‬אך בלי‬
‫המים הגוף לא יוכל לעכל את המזון ולהעביר‬
‫אותו למקומות הנצרכים‪ .‬והרעיון של מצוות ניסוך‬
‫המים בחג‪ ,‬הוא שאנחנו מכירים בכך שהדבר‬
‫שמכין אותנו‪ ,‬הוא חשוב לפעמים אפילו יותר‬
‫מהדבר הפעיל והמועיל עצמו‪.‬‬
‫כך גם משמחת בית השואבה שואבים רוח‬
‫הקודש‪ ,‬רוח הקודש היא לא מעלת הנבואה אלא‬
‫מעלה המכשירה ומכינה את האדם לנבואה‪ ,‬אבל‬
‫בשמחת בית השואבה ניתן לרכוש את ההכנה‬
‫למעלת הנבואה‪ ,‬כיון שמצווה זו מסמלת את‬
‫המים שהם המכשיר וההכנה בכל תחומי החיים‪.‬‬
‫דף נ ע"ב‬
‫ת"ר החליל דוחה את השבת‪ ...‬דנין אפשר משאי אפשר‬
‫סוגיא ‪2‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬החליל שמנגנים בו בבית המקדש דוחה את השבת ומותר לחלל בחליל זה בשבת‬
‫ביאור דברי רבי יוסי בר יהודה‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬אף יום טוב אינו אין החליל דוחה‪ .‬אמר רב‬
‫יוסף‪ :‬מחלוקת זו שבין רבי יוסי וחכמים היא דווקא בשיר של קרבן שהיו מנגנים עם הקרבת קרבן התמיד‪,‬‬
‫דרבי יוסי סבר‪ :‬עיקר הצורך בשירה שיחד עם הקרבן היא בכלי שיר ולא בשירה של הלווים בפה‪ ,‬ולכן‬
‫הנגינה בכלי נחשבת לעבודה היא‪ ,‬ואז היא דוחה את השבת כמו כל עבודות הקרבנות שנעשות בשבת‪.‬‬
‫ורבנן סברי‪ :‬עיקר הצורך בשירה הוא בשירה בפה‪ ,‬ונגינה בחליל לאו אינה נחשבת לחלק מעבוד(ה)ת‬
‫הקרבנות היא‪ ,‬ולכן אינה דוחה את השבת‪ .‬אבל שיר של שמנגנים בשמחת בית השואבה דברי הכל‬
‫הוא נועד לתוספת שמחה היא‪ ,‬ואינה דוחה את השבת‪ .‬אמר רב יוסף‪ :‬מנא אמינא מניין אני לומד דבהא‬
‫פליגי שבזה נחלקו רבי יוסי וחכמים דתניא בברייתא‪ :‬כלי שרת כלים שמשרתים ועובדים על ידם בעבודת‬
‫בית המקדש שעשאן של שעשו אותם מעץ‪ ,‬רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר‪ .‬מאי לאו האם לא‬
‫בהא קמיפלגי נחלקו במחלוקת זו‪ ,‬מאן רבי יוסי דמכשיר סבר‪ :‬שעיקר הצורך בשירה בזמן ההקרבה הוא‬
‫בכלי‪ ,‬וילפינן ולומדים מאבובא מכלי הנגינה שהיה נקרא אבוב שהיה בבית המקדש מימי דמשה והיה‬
‫עשוי מעץ‪ ,‬ואם הנגינה היא צורך הקרבן הרי שהוא נחשב לכלי שרת‪ .‬ומאן ורבי דפסיל כלי שרת מעץ‪,‬‬
‫סבר‪ :‬עיקר הצורך בשירה הוא בנגינה בפה ולא בכלי נגינה‪ ,‬ולא ילפינן לא לומדים מאבובא דמשה משום‬
‫שכלי נגינה אינו נחשב לצורך הקרבן ולכן אינו כלי שרת‪ .‬הגמרא דוחה‪ :‬לא בזה נחלקו רבי יוסי וחכמים‪,‬‬
‫דכולי עלמא לדעת שניהם‪ :‬עיקר הצורך בשירה הוא בנגינה בכלי‪ ,‬והכא ובעניין כלי שרת מעץ נחלקו רבי‬
‫יוסי וחכמים אם דנין לומדים דינים כשאפשר לעשות את כלי הנגינה מכל חומר‪ ,‬ממקרה שבו אי אפשר‬
‫לשנות את חומר כלי הנגינה קמיפלגי‪ .‬מאן דמכשיר רבי סבר‪ :‬דנין לומדים שאפשר להכין כלי שרת מכל‬
‫החומרים‪ ,‬מכלי הנגינה שאי אפשר לשנות אותם לחומר אחר‪ ,‬כי השינוי יפגע בקול הנגינה ומאן דפסיל‬
‫רבי יוסי סבר‪ :‬לא דנין לא לומדים למקרה שבו אפשר לעשות כלי שרת מחומרים אחרים משאי אפשר‪.‬‬
‫אין שבות במקדש‬
‫עיון והלכה התוספות (ד"ה ורבנן) הקשו שגם אם עיקר‬
‫השירה בפה‪ ,‬ואין מצווה לנגן בשבת בכלי שיר‪ ,‬הרי שלכאורה צריך‬
‫להיות מותר לנגן בשבת כי הרי 'אין שבות במקדש' כלומר‪ ,‬שחכמים‬
‫לא גזרו איסורי שבות דרבנן בשבת בבית המקדש‪ ,‬ואיסור הנגינה‬
‫בשבת הוא רק איסור דרבנן שמא יתקן את כלי השיר‪ .‬ותירצו‬
‫תוספות שכיון שיש בבית המקדש כלי נגינה רבים‪ ,‬יש לגזור יותר‪,‬‬
‫ולכן גם במקדש אסור לנגן‪.‬‬
‫לגבי החליל כתבו תוספות (נ עמוד א ד"ה שאינו) שכיון שהוא נועד‬
‫רק לשמחה יתירה‪ ,‬לכן לא חל עליו הכלל ש'אין שבות במקדש'‪.‬‬
‫הרב יהודה אסאד‪ ,‬שו"ת יהודה יעלה (א‪ ,‬אורח חיים נט) נשאל אם‬
‫מותר לנגן בשבת בבית הכנסת בעוגב על ידי נגן גוי‪ ,‬לדעת השואל‬
‫הדבר נחשב למקום מצווה שבו ניתן לומר לגוי לעשות מלאכה‬
‫עבור יהודי בשבת‪ ,‬הרב אסאד הביא את דברי התוספות יום טוב‬
‫שהביא ירושלמי ש'לא כל שבות התירו במקדש' והבין שגם במקרה‬
‫של כלי נגינה זה נחשב לשבות חמורה‪ ,‬ולכן לא התירו לנגן בשבת‬
‫גם במקדש‪ .‬ולכן גם אסור לשמוע את נגינת הגוי בבית הכנסת‪,‬‬
‫למרות שזה צורך מצווה‪ ,‬שהרי ברור שהצורך והמצווה הם פחותים‬
‫מהמצווה בשמחת בית השואבה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫ניגון הלווים ופסוקי‬
‫דזמרה‬
‫הרב שניאור זלמן מלאדי (תורה‬
‫אור בשלח‪ ,‬סב‪ ,‬ג) מבאר שעבודת‬
‫השיר של הלווים נועדה לעורר את‬
‫ליבותיהם של השומעים‪ ,‬שהשירה‬
‫נוגעת אל ליבם‪ ,‬וכך האנשים‬
‫מתעוררים להרגיש את האלוקות‬
‫שבקרבם‪.‬‬
‫מאותה סיבה הוא כותב שפסוקי‬
‫דזמרה נתקנו לפני קריאת שמע על‬
‫מנת לעורר את לב האדם לפני קבלת‬
‫עול מלכות שמיים שבקריאת שמע‬
‫והתפילה‪ ,‬ופסוקי דזמרה הם כמו‬
‫שירת הלווים‪ ,‬לעומת קריאת שמע‬
‫והתפילה שהם כעבודת הקרבנות‪.‬‬
‫דף נ ע"ב‬
‫סוגיא ‪3‬‬
‫ואיבעית אימא‪ ...‬מיעט של חרס‬
‫לעיל הובאה ראיית רב יוסף שמחלוקת רבי יוסי וחכמים היא לגבי שיר של קרבן‪ ,‬ממחלוקת רבי‬
‫ביאור יוסי ורבי לגבי כלי שרת האם ניתן לעשותם מעץ‪ ,‬כעת הגמרא מבארת את המחלוקת באופן‬
‫אחר‪ :‬ואיבעית אימא הסבר נוסף‪ :‬דכולי עלמא לדעת שניהם דעיקר הצורך בשירה הוא בשירה בפה‪ ,‬וגם לא‬
‫לומדים מאבוב העץ של משה‪ ,‬שניתן לעשות כלי שרת מעץ כיון שאין דנין לגבי מקרים שבהם אפשר לעשות‬
‫את הכלים משאר החומרים משאי אפשר לעשות את הכלים משאר החומרים‪ ,‬והכא וכאן לגבי השאלה אם‬
‫אפשר לעשות כלי שרת מעץ במילף האם לומדים את הפסוקים שנאמרו לגבי המנורה בצורה של כללי כלל‬
‫ופרטי ופרט או בצורה של רבויי ריבוי ומיעוטי ומיעוט קא מיפלגי נחלקו שישנם שני דרכים לדרוש פסוקים‬
‫שעוסקים בהגדרת דינים בתורה‪ ,‬דרך מרחיבה שבה התורה תמיד מדברת בצורה של ריבויים כלליים וגם אם‬
‫כתבה פרט מסוים כוונתה לכלל מסוים‪ ,‬ודרך מצמצמת שבה התורה מדברת בצורה של פרטים והכללה בכללים‪.‬‬
‫רבי דריש דרש בצורה של כללי ופרטי כלל ופרט‪ ,‬רבי יוסי בר יהודה דריש דרש בצורה של ריבויי ומיעוטי ריבוי‬
‫ומיעוט וכפי שיבואר להלן‪ :‬רבי דריש כללי ופרטי‪ :‬נאמר בפסוק (שמות כה‪ ,‬לא) "ועשית מנורת" ‪ -‬כלל והיינו‬
‫יכולים לעשות את המנורה מכל חומר‪" ,‬זהב טהור" ‪ -‬פרט והמנורה יכולה להעשות רק מזהב‪" ,‬מקשה תֵ עשה‬
‫המנורה" חזר וכלל ובא להכליל את הפרט ‪ -‬כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ולכן כל דבר הדומה‬
‫לזהב שהוא הפרט ניתן להשתמש בו לעשיית המנורה‪ ,‬מה כמו שהפרט המפורש שהוא זהב הוא ‪ -‬של מתכת‪,‬‬
‫אף כך כל חומר שעושים ממנו את המנורה צריך להיות של מתכת‪ .‬רבי יוסי בר יהודה דריש דורש בצורה של‬
‫ריבויי ומיעוטי‪" :‬ועשית מנורת" ‪ -‬ריבה וניתן להשתמש בכל החומרים‪" ,‬זהב טהור" ‪ -‬מיעט שניתן להשתמש‬
‫רק בדברים הדומים לזהב‪" ,‬מקשה תעשה המנורה" ‪ -‬חזר וריבה את כל החומרים ‪ -‬ריבה ומיעט וריבה ריבה‬
‫הכל ויש לעשות מנורה מכל החומרים פרט למיעוט שהתמעט ממה שנאמר זהב‪ ,‬מאי רבי מה ריבה? רבי כל מילי‬
‫כל החומרים‪ ,‬מאי מה מיעט? מיעט של חרס שלא ניתן להכין מנורה מחרס שהוא החומר השונה ביותר מזהב‪.‬‬
‫כלים מעץ בבית המקדש‬
‫עיון והלכה בסוגייתנו למדנו שהשתמשו באבוב של עץ בעזרה‪,‬‬
‫ולדעת רבי יוסי ניתן גם להשתמש בכלי שרת או מנורה מעץ‪.‬‬
‫בפרשת שופטים (דברים טז‪ ,‬כא) נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל‬
‫מזבח ה' אלוקיך"‪ .‬מהפסוק אנו לומדים שאסור לטעת עצים בבית המקדש‬
‫ובעזרה ליד המזבח‪ .‬במדרש התנאים ספרי (אות קמא) למדו מפסוק זה‬
‫שאסור לעשות כל דבר של עץ בעזרה‪ ,‬והדבר כולל גם 'אכסדרה של עץ' או‬
‫'בימה של עץ'‪ .‬וכך נפסק ברמב"ם (הלכות עבודה זרה ו‪ ,‬י)‪.‬‬
‫בגמרא במסכת תמיד (כח‪ ,‬ע"ב) נשללה האפשרות שהיה בעזרה מבנה מעץ‬
‫מטעם זה‪ .‬הראב"ד בפירושו למסכת תמיד (ל ע"ב ‪ -‬לא ע"א) הסביר שלמרות‬
‫האיסור לבנות במה של עץ בבית המקדש‪ ,‬התירו לבנות במה לפני מעמד‬
‫ההקהל (סוטה פרק ז‪ ,‬משנה ח) שהתקיים בעזרה‪ ,‬משום שרק דבר שיש בו‬
‫אוהל ויושבים בצילו כמו עץ נאסר לבנותו בעזרה‪ ,‬אך אין איסור לבנות במה‬
‫של עץ במקדש‪ ,‬ואין איסור לבנות מבנים מעץ שאין להם צל‪ .‬הוא הביא ראייה‬
‫מדברי רבי יוסי המכשיר בסוגייתנו אפילו מנורה העשוייה מעץ‪ ,‬אך כתב שאולי‬
‫יש לדחות שמנורה היא דבר מיטלטל‪ ,‬ולכן התירו לעשות אותה מעץ‪ ,‬אבל‬
‫יתכן שדברים קבועים גם אם אין להם צל אסורים לעשותם במקדש‪ .‬אמנם‪,‬‬
‫בהלכות עבודה זרה בהשגה על הרמב"ם (ו‪ ,‬י) הראב"ד כתב באופן פשוט‬
‫שהאיסור חל רק על דברים הקבועים בעזרה ולא על דברים המטלטלים‪.‬‬
‫שאלה זו התעוררה גם לגבי בניית מקום לנשים לשמחת בית השואבה (סוכה‬
‫דף נא ע"ב)‪ ,‬שלכאורה אם היו הגזוזטראות עשויות מעץ הרי אסור לעשות‬
‫בניין מעץ בעזרה? ועל כך ענה ה'ערוך לנר' שמדובר בבניין התלוי באוויר ולכן‬
‫לא נאסר לעשות אותו מעץ‪ .‬וכתב שיש הסוברים שבעזרת נשים לא נאסר‬
‫לבנות מבנים מעץ‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫טעם האיסור‬
‫להשתמש בעץ‬
‫בבית המקדש‬
‫רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך‬
‫חכמה דברים טז‪ ,‬כא) הסביר את‬
‫האיסור לטעת דברים מעץ או‬
‫לעשות כלים מעץ במקדש‪ :‬ישנם‬
‫אנשים המאמינים שעבודת‬
‫האלילים שלהם מועילה לשנות‬
‫את האליל ולעשות לו טוב‪ ,‬אליל‬
‫כזה מבחינתם משתנה כל הזמן‪,‬‬
‫ואינו קבוע‪ ,‬לכן הוא יכול להיות‬
‫עשוי גם מעץ ‪ -‬צומח שמשתנה‬
‫במשך הזמן‪ .‬לעומת זאת אנחנו‬
‫מאמינים שעבודת השם שלנו‬
‫עושה טוב בעולם וזהו רצון השם‬
‫כפי שאנחנו מבינים אותו בעולם‪,‬‬
‫אך אין שינוי באלוקות בין אם‬
‫נעשה כך או כך‪ ,‬ולכן הדברים‬
‫בבית המקדש עשויים אך ורק‬
‫מדומם אבל לא מעץ‪.‬‬
‫סוגיא ‪4‬‬
‫נ ע"ב ‪ -‬נא ע"א‬
‫אמר רב פפא כתנאי‪ ...‬בין ליוחסין בין למעשר‬
‫אמר רב פפא המחלוקת לגבי הצורך בכלי שיר או בשירה בפה בזמן הקרבת הקרבן היא‪[ :‬דף‬
‫ביאור נא עמוד א] כתנאי מחלוקת תנאים‪ ,‬דתנן (בערכין פרק ב משנה ד)‪ :‬מי היו המנגנים בבית‬
‫המקדש? עבדי עבדים של כהנים היו‪ ,‬דברי רבי מאיר שלדעתו עבדים כשרים לנגן בבית המקדש‪ .‬רבי יוסי‬
‫אומר‪ :‬משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא שמות של משפחות‪ ,‬ומהעיר אמאום היו‪ ,‬שהיו יהודים‬
‫מיוחסים‪ ,‬וממשפחות אלו משיאין את בנותיהן לכהונה ומקפידות שלא להתחתן עם פסולים לכהונה‪ .‬רבי‬
‫חנינא בן אנטיגנוס אומר; לוים היו המנגנים‪ .‬מאי לאו האם לא בהא קא מיפלגי נחלקו בזה‪ :‬דמאן דאמר‬
‫רבי מאיר הסובר שעבדים היו‪ ,‬קסבר סובר‪ :‬עיקר הצורך הוא בשירה בפה ולכן מותר לכל אדם לנגן בכלי‬
‫למרות שאינו לוי‪ ,‬ומאן רבי חנינא דאמר‪ :‬לוים היו‪ ,‬קסבר‪ :‬עיקר הצורך בשירה הוא בכלי‪ .‬ותסברא (האם‬
‫תסביר כך?) קשה על פירוש זה רבי יוסי מאי קסבר מה סבר? אי קסבר אם סובר שעיקר הצורך בשירה הוא‬
‫בפה ‪ -‬אפילו לעבדים נמי גם מותר לנגן‪ .‬אי קסבר אם הוא סובר שעיקר הצורך בשירה הוא בכלי‪ ,‬דווקא‬
‫לוים‪ -‬אין כן יכולים לנגן‪ ,‬ישראלים שאינם לווים ‪ -‬לא ינגנו בבית המקדש? אלא וודאי‪ :‬דכולי עלמא לדעת‬
‫כולם עיקר שירה הוא בפה ומהדין כל אדם יכול לנגן בבית המקדש‪ ,‬ובהא קא מיפלגי ובזה נחלקו דמר אחד‬
‫סבר‪ :‬הכי הוה כך היה המעשה בבית המקדש‪ ,‬ומר ואחד סבר‪ :‬הכי הוה כך היה המעשה‪ .‬למאי נפקא מינה‬
‫מה יוצא ממחלוקת זו האם היו עבדים או ממשפחות מיוחסות? יש הבדל ביניהם לשאלה האם 'מעלין ניתן‬
‫להוכיח את כשרותו של אדם מכך שהיה על דוכן המנגנים בבית המקדש לגבי יוחסין כשרות לנישואין עם‬
‫כהנים‪ ,‬או האם אדם זה זכאי לקבל מעשר' כדין לוי קא מיפלגי נחלקו התנאים‪ .‬מאן רבי מאיר דאמר עבדים‬
‫היו‪ ,‬קסבר סבר שאין מעלין מדוכן ליוחסין‪ ,‬ולא למעשר משום שהיו גם עבדים מנגנים על הדוכן‪ .‬ומאן‬
‫רבי יוסי דאמר ישראל מיוחסים היו‪ ,‬קסבר‪ :‬מעלין מדוכן ליוחסין משום שרק יהודים מיוחסים היו מנגנים‬
‫בדוכן בית המקדש‪ ,‬אבל לא למעשר כי גם אנשים שאינם לווים היו מנגנים‪ .‬ומאן רבי חנינא דאמר לוים היו‬
‫המנגנים‪ ,‬קסבר‪ :‬מעלין מדוכן‪ ,‬בין ליוחסין בין למעשר משום שרק לווים כשרים היו מנגנים‪.‬‬
‫מעלין מדוכן ליוחסין‬
‫עיון והלכה לפי הגמרא ניתן להסביר שאין צורך דווקא בלווים שינגנו על הדוכן‪ ,‬ומחלוקת התנאים בברייתא‬
‫מה זהות המנגנים בבית המקדש‪ ,‬היא בשאלה האם יש חשש שיעלו את המנגנים לייחוס או לקבלת מעשר ראשון השייך‬
‫ללווים‪ .‬כלומר‪ ,‬הסובר שצריכים להיות על דוכן המנגנים רק לווים חושש שמי שראו אותו על הדוכן יקבל מעשר ראשון‪,‬‬
‫והסובר שצריכים ישראלים מיוחסים חושש שיאמרו שהאדם מיוחס‪ .‬על מנת להבין את דין זה נסביר מה הכוונה מעלין‬
‫לייחוס‪ :‬בזמן הגמרא היה נהוג במשפחות רבות לשאת ולהינשא רק עם אנשים המיוחסים‪ .‬כלומר‪ ,‬רק עם בנות של אנשים‬
‫שלא התחתנו עם נשים הפסולות לכהונה‪ ,‬וגם הם עצמם אינם פסולים לכהונה‪ .‬משפחות אלו היו חייבות לבדוק בדיקות‬
‫קפדניות במשפחתה של כל מועמדת לנישואין (קידושין פרק ד‬
‫משנה ד) למרות זאת המשנה כתבה (שם משנה ה) ש'אין בודקים‬
‫מהמזבח ולמעלה‪ ,‬ולא מן הדוכן ולמעלה'‪ .‬כלומר‪ ,‬כדי לשמש במזבח‬
‫היו בית הדין שבבית המקדש מבצעים בדיקות יסודיות במשפחתם‬
‫של הכהנים‪ ,‬ולכן כשבאים להנשא למשפחות אלו אין צריך לבדוק‬
‫היוחסין בעם ישראל‬
‫במשפחת האדם ששימש על המזבח‪ .‬אותו דין גם נכון לגבי אדם‬
‫ההקפדה הגדולה על הייחוס‬
‫שרואים אותו משורר (בפה) על דוכן הלווים וניתן להעלותו ליוחסין‪.‬‬
‫של המשפחות נובעת ממה שכתבה הגמרא‬
‫(ד"ה‬
‫רבי יום טוב אלשבילי‪ ,‬הריטב"א (ד"ה ותסברא) והמאירי‬
‫בקידושין (דף ע עמוד ב) שהשכינה שורה‬
‫כבר ביארנו) הסבירו שהתָ נַאים המנויים כאן מסכימים שמעלים‬
‫רק על משפחות המיוחסות שבישראל‪,‬‬
‫מדוכן השירה של הלווים לייחוס‪ ,‬ולא מעלים מדוכן המנגנים‪ ,‬אלא‬
‫זאת משום שהייחוס מבטא את קדושת עם‬
‫שחששו שמא יתבלבלו בין דוכן המנגנים לדוכן המשוררים ולכן‬
‫ישראל‪ ,‬ששומר על חיי משפחה טהורים‪ ,‬וכך‬
‫הקפידו על ישראלים מיוחסים או לווים‪.‬‬
‫מפרש רבי עובדיה ספורנו (ויקרא כ‪ ,‬ז) את‬
‫המאירי העיר שלשיטה הסוברת שהיו ישראלים מיוחסים בין‬
‫הפסוק ‪" -‬והתקדשתם ‪ -‬והייתם קדושים" ‪-‬‬
‫המנגנים‪ ,‬ישראלים מיוחסים יכולים גם לשיר בפה‪ ,‬משום שהחשש‬
‫שאנשים המקדשים עצמם ושומרים על חיי‬
‫הוא שיתבלבלו בין אנשים העולים על דוכן השירה לבין אנשים‬
‫המשפחה בקדושה‪ ,‬ילדיהם יהיו קדושים‬
‫המנגנים‪ ,‬ואם היו מקפידים שישירו רק לווים היה צורך להקפיד על‬
‫וראויים להשראת השכינה‪.‬‬
‫כך גם בנגינה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫סוגיא ‪5‬‬
‫דף נא ע"א‬
‫ורבי ירמיה בר אבא אמר‪ ...‬ותיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא‬
‫ורבי ירמיה בר אבא אמר‪ :‬מחלוקת רבי יוסי וחכמים האם מותר לחלל בחליל בשבת‬
‫ביאור היא בשיר של שמחת בית השואבה‪ ,‬דרבי יוסי בר יהודה סבר‪ :‬שמחה יתירה של בית‬
‫השואבה נמי גם כן דוחה את השבת‪ ,‬ורבנן סברי‪ :‬שמחה יתירה של בית השואבה אינה דוחה את השבת‪.‬‬
‫אבל בשיר של שמנגנים בעת הקרבת הקרבן ‪ -‬דברי הכל עבודה היא כחלק מעבודות הקרבן‪ ,‬ודוחה את‬
‫השבת‪ .‬מיתיבי קושיה מברייתא על דעת רב יוסף שנחלקו התנאים בשיר של קרבן‪ :‬שיר של שמחת בית‬
‫השואבה דוחה את השבת ‪ -‬דברי רבי יוסי בר יהודה‪ ,‬וחכמים אומרים‪ :‬אף יום טוב אינו דוחה‪ .‬תיובתא‬
‫דרב יוסף‪ ,‬תיובתא קושיה על רב יוסף שפירש שרבי יוסי וחכמים מסכימים שאסור לחלל בחליל בשמחת‬
‫בית השואבה בשבת‪ .‬לימא נאמר ונלמד מהברייתא בשיר של שואבה הוא דפליגי שנחלקו התנאים‬
‫רק בשיר של שואבה‪ ,‬אבל בשיר של שמנגנים בעת הקרבת הקרבן ‪ -‬דברי הכל גם לדעת רבי יוסי וגם‬
‫לדעת חכמים דוחה את השבת‪ ,‬לימא תיהוי תיובתא ותהיה מכאן קושיה על דברי רב יוסף בתרתי בשני‬
‫הדברים שהוא אמר? אמר לך יכול לתרץ רב יוסף‪ :‬שאין קושיה בשני הדברים פליגי נחלקו ר' יוסי וחכמים‬
‫בשיר של שואבה‪ ,‬והוא הדין וגם בשיר של קרבן‪ .‬והאי דקמיפלגי ונחלקו בשיר של שואבה ‪ -‬להודיעך‬
‫להראות את כחו דרבי יוסי בר יהודה‪ ,‬שלדעתו אפילו שיר של דשואבה נמי דחי‪ .‬והא קתני והרי נאמר‬
‫במשנה לדעת חכמים (כפי שהגמרא תוכיח)‪" :‬זהו חליל של בית השואבה‪ ,‬שאינו דוחה לא את השבת‬
‫ולא את יום טוב"‪ ,‬זהו של בית השואבה דאינו דוחה שבת ויום טוב‪ ,‬אבל שיר של דקרבן ‪ -‬דוחה את‬
‫השבת‪ ,‬מני לשיטת מי נאמרו הדברים? אי נימא אם נאמר שזה לשיטת רבי יוסי בר יהודה‪ ,‬הרי הוא אמר‬
‫ששיר של שואבה נמי גם דוחה שבת‪ ,‬אלא לאו וודאי משנה זו היא לשיטת רבנן‪ ,‬ותיובתא וקשה על דרב‬
‫יוסף בתרתי בשני הדברים שאמר‪ ,‬תיובתא אכן זו קושיה חמורה‪.‬‬
‫שמחה יתירה בשמחת בית השואבה‬
‫עיון והלכה הגמרא קוראת לשמחת בית השואבה‬
‫בסוגיות שלמדנו ‪ -‬שמחה יתירה‪ .‬הרמב"ם (הלכות לולב ח‪ ,‬יב)‬
‫כתב ש"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן‪ ,‬בחג הסוכות‬
‫היתה שם במקדש שמחה יתירה"‪ .‬כלומר‪ ,‬בשמחת בית השואבה‬
‫יש שמחה יתירה‪ .‬ולמד מהפסוק‪( :‬ויקרא כג‪ ,‬מ) 'ושמחתם לפני‬
‫ה' אלוקיכם שבעת ימים'‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ם כל עניינה של שמחת בית השואבה היא בגלל‬
‫מצוות השמחה היתירה שיש בחג הסוכות כפי שנאמר בפסוק‪,‬‬
‫והיא איננה קשורה למצות ניסוך המים שאת הלכותיה כתב‬
‫הרמב"ם במקום אחר (הלכות תמידין ומוספין י‪ ,‬ו‪-‬י)‪ .‬וקראו לה‬
‫שמחת בית השואבה משום שנוהגים לעשותה בזמן שאיבת‬
‫המים‪ .‬אמנם לדעת רש"י (דף נ עמוד א ד"ה בית השואבה) שמחה‬
‫זו היא על ניסוך המים שבחג הסוכות‪ ,‬ואינה קשורה לשמחת החג‪.‬‬
‫הרב ירוחם פישל פערלא (עשין מילואים סימן ה) כתב שמקורו‬
‫של הרמב"ם הוא מהגמרא שלנו‪ ,‬שבה נאמר שיש שמחה יתירה‬
‫בשמחת בית השואבה‪ ,‬וכוונת הגמרא לדעתו היא שהמצווה‬
‫לשמוח בבית המקדש בחג הסוכות היא מצוות שמחת הרגל‪,‬‬
‫שיש עליה ציווי גדול יותר בחג הסוכות‪.‬‬
‫רש"י לעומת זאת (נ עמוד ב ד"ה שמחה יתירה) הסביר שכוונת‬
‫הגמרא כשהיא אמרה 'שמחה יתירה' היא שהשמחה היא‬
‫שמחה שאינה מן התורה אלא מצווה שנועדה לחיבוב מצוות‬
‫ניסוך המים‪ ,‬ולצורך מצווה זו נהגו להוסיף בניגון‪ ,‬אך מצווה זו‬
‫יכולה להעשות בשבת גם בלי הניגונים הנוספים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫שלוש פעמים מוזכרת‬
‫שמחה בחג הסוכות‬
‫הרא"ש בפירושו לתורה (דברים טז‪ ,‬טו)‬
‫כתב שהסיבה לכך שבפסח לא נאמרה‬
‫מצוות השמחה בכלל‪ ,‬בשבועות נאמרה‬
‫פעם אחת בלבד‪ ,‬ואילו בחג הסוכות‬
‫המצווה נאמרה שלוש פעמים היא בגלל‬
‫שבפסח התבואה עדיין לא נאספה‬
‫מהשדות‪ ,‬בשבועות אספו את הפירות‬
‫ולא את התבואה ואילו בסוכות אספו‬
‫גם את הפירות וגם את התבואה‪ ,‬לכן יש‬
‫שמחה יתירה שכל היבול נאסף הביתה‪.‬‬
‫סוגיא ‪6‬‬
‫דף נא ע"א‬
‫מאי טעמא דמאן דאמר‪ ...‬אף משוררים בכלי‬
‫מאי טעמא מהו טעמו ומקורו של דמאן דאמר מי שאומר שעיקר שירה בכלי? דכתיב‪:‬‬
‫ביאור "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח‪ ,‬ובעת החל העולה‪ ,‬החל שיר ה' והחצוצרות‬
‫ועל ידי כלי דוד מלך ישראל" (דברי הימים ב כט‪ ,‬כז)‪ ,‬ומפסוק זה עולה שיש לנגן בחצוצרות ובכלים‬
‫נוספים בזמן הקרבת הקרבן‪ .‬מאי טעמא מהו טעמו ומקורו של דמאן דאמר מי שאומר שעיקר שירה‬
‫בפה ‪ -‬דכתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב ה‪ ,‬יג)‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫שהמשוררים והמנגנים בחצוצרה השתלבו יחד‪ ,‬ומזה שלא הוזכרו כלי נגינה אחרים פרט לחצוצרה‪ ,‬שהיא‬
‫כלי שהיו תוקעים בו יחד עם הקרבנות רואים שעיקר השירה היא בפה‪ .‬ואידך נמי הסובר שעיקר שירה‬
‫בפה‪ ,‬הא כתיב הרי כתוב בפסוק‪" :‬ויאמר חזקיהו" שממנו נראה שעיקר השירה היא בכלי? הכי קאמר‬
‫כך כוונת הפסוק‪" :‬החל שיר ה' " בפה שהוא עיקר השיר "על ידי כלי דוד מלך ישראל" ותוספת הכלים‬
‫היא לבסומי קלא ללוות את קול השירה‪ .‬ואידך נמי הסובר שעיקר השירה היא בכלי‪ ,‬הא כתיב הרי נאמר‬
‫בפסוק‪" :‬ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים" שממנו נשמע שלא היו כלים אחרים ועיקר שירה בפה? הכי‬
‫קאמר כך אומר הפסוק‪ :‬משוררים דומיא בדומה לדמחצצרים‪ ,‬מה כמו שמחצצרים ניגנו בכלי החצוצרה‬
‫‪ -‬אף כך גם אלו שנאמר עליהם שהם משוררים שוררו בכלי‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫תקיעה בחצוצרות לקרבן וניגון‬
‫בחצוצרות לשיר‬
‫רש"י (ד"ה למחצצרים) כתב שלמרות שבפסוק שהובא כראייה‬
‫לשיטת הסובר שעיקר שירה בפה נאמר שהיו מחצצרים‪ ,‬למרות‬
‫זאת אין זו ראייה שעיקר השירה בכלי‪ ,‬וזאת משום שהחצוצרות‬
‫אינן כלי שיר‪ ,‬כי הן רק "לתקיעות התמידין והמוספין"‪ .‬כלומר‪,‬‬
‫לשיטת רש"י יש להבדיל בין תקיעות בחצוצרות שמלוות את‬
‫הקרבנות לבין כלי נגינה אחרים‪.‬‬
‫תוספות בעבודה זרה (מז ע"א ד"ה קרניה) כתב גם כן שהיו שני‬
‫סוגים של חצוצרות בבית המקדש‪ ,‬היו החצוצרות שתוקעים בהם‬
‫הכהנים בזמן הקרבן והם היו עשויות מכסף דווקא‪ ,‬והיו חצוצרות‬
‫שהיו מנגנים בהם הלווים כחלק מכלי השיר‪ ,‬ואלו היו עשויות מכל‬
‫חומר שהוא‪.‬‬
‫רבי יהודה רוזאניס‪ ,‬המשנה למלך (כלי המקדש ג‪ ,‬ה) כותב שזו‬
‫גם דעתו של הרמב"ם שפסק שעיקר השירה היא בפה‪ ,‬והכלים‬
‫הם רק לתוספת‪ ,‬לכן רק חצוצרות הכהנים שנועדו לתקיעות היו‬
‫צריכות להעשות מכסף‪ ,‬וחצוצרות שנועדו לשיר בבית המקדש‬
‫היו עשויות מכל חומר שהוא‪ .‬הרב יוסף דב סולבייצ'יק (רשימות‬
‫שיעורים סוכה עמ' ערה ‪ -‬רעו) חלק על דבריו‪ ,‬וכתב שמזה‬
‫שהרמב"ם הביא את דין החצוצרות בהלכות כלי המקדש שם‬
‫הובאו דיני שירת הלווים‪ ,‬ולא בהלכות הקרבנות רואים שהבין‬
‫שהתקיעה והניגון בחצוצרה על הקרבן הוא מדין שירת הלווים‪.‬‬
‫התוספות בסוגייתנו (ד"ה למחצצרים) ביאר אחרת מרש"י‪,‬‬
‫שלמרות שהחצוצרות שבפסוק נועדו לשירה‪ ,‬מכיון שהפסוק‬
‫מחלק אותם לשני חלקים‪ ,‬לכן החלק הראשון הוא מצוות השירה‬
‫והחלק השני הוא עם חצוצרות שהיא כלי שיר אבל נועדו רק‬
‫ללוות את השירה בפה‪ ,‬ולכן אף שהפסוק דיבר על חצוצרה שהיא‬
‫כלי שיר‪ ,‬מכל מקום אין זה חיוב כדין השירה בפה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫עבודת הקרבנות בשמחה‬
‫על ידי השירה‬
‫"יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא‬
‫לידי עצבון‪ .‬הקול המביא לידי שמחה הוא קול‬
‫כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים‪ .‬כי הנביאים‬
‫היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח‬
‫השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש‪,‬‬
‫שכן דרשו רז"ל ( פסחים קיז ע"א) "אין השכינה‬
‫שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא‬
‫מתוך השמחה שנאמר‪' :‬והיה כנגן המנגן ותהי‬
‫עליו יד ה' '(מלכים ב ג‪ ,‬טו)"‪ .‬גם הלוים שהיו‬
‫משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי‬
‫להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה‬
‫העבודה בשמחה‪ ,‬ומן הטעם הזה היתה‬
‫כוונת יצחק אבינו (כשביקש מעשו להכין לו)‬
‫במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך‬
‫השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש‬
‫הטעם‪ .‬הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא‬
‫קול השופר" (רבינו בחיי‪ ,‬כד הקמח ראש השנה)‬
‫סוגיא ‪7‬‬
‫נא ע"א ‪ -‬נא ע"ב‬
‫מתני' מי שלא ראה‪ ...‬דברי שירות ותושבחות‬
‫משנה‪ .‬מי שלא ראה את שמחת בית השואבה שבבית המקדש‪ ,‬לא ראה שמחה מימיו‪.‬‬
‫ביאור וכך היו מסדרים את בית המקדש לקראת שמחת בית השואבה‪ :‬במוצאי יום טוב הראשון‬
‫של חג הסוכות ירדו כהנים ולווים לעזרת נשים שנמצאת בעזרה ומתקנין שם תיקון גדול כפי שיבואר‬
‫בגמרא שמכינים מקום לנשים‪ .‬מנורות של זהב היו שם בעזרה מוגבהות על עמודים‪ ,‬וארבעה ספלים‬
‫של זהב בראשיהם שניתן לשים בהם שמן‪ ,‬וארבעה סולמות היו מחוברים לכל אחד ואחד מהעמודים‬
‫שעליהם הספלים‪ ,‬וארבעה ילדים מפירחי צעירי הכהונה היו עולים בסולמות‪ ,‬ובידיהם היו כדים של‬
‫מאה ועשרים לוג שמן שהן מטילין מהם לכל ספל וספל שבראש הסולמות‪ .‬מבלאי מכנסי מהמכנסיים‬
‫הבלויים של הכהנים ומהמייניהן ומהאבנטים (חגורות) הבלויים‪ ,‬מהן היו מפקיעין קורעים וחותכים‪,‬‬
‫ומכינים פתילות‪ ,‬ובהן היו מדליקין את השמן‪ .‬והאור של הספלים היה חזק כל כך עד שלא היה חצר‬
‫בירושלים שאינה מאירה מאור של בית השואבה‪ .‬חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם של‬
‫המשתתפים בשמחת בית השואבה [דף נא עמוד ב] באבוקות של אור אש שבידיהן והיו זורקים ותופסים‬
‫אותם‪ ,‬ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות לה'‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫הכנת פתילות מבגדי הכהן הגדול‬
‫במשנה נאמר שהפתילות היו נעשות‬
‫מבגדים בלויים של הכהנים ומהאבנטים שלהם‪ .‬בתלמוד‬
‫הירושלמי (סוכה פרק ה הלכה ג) נאמר ש”מבלאי מכנסי כהן גדול‬
‫היו מדליקין את הנרות שבפנים (נרות המנורה)‪ ,‬ומבלאי מכנסי‬
‫כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ (שמחת בית השואבה)"‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬היו משתמשים גם במכנסי הכהן הגדול לצורך פתילות‪.‬‬
‫רבי דוד הירש‪ ,‬בפירושו לירושלמי 'קרבן העדה'‪ ,‬הסביר שכיון‬
‫שמכנסי הכהן הגדול היו עשויים מבד משובח היו מדליקים מהם‬
‫את המנורה‪ ,‬ואילו לשמחת בית השואבה היו משתמשים בבד‬
‫של כהני הדיוט שהיה משובח פחות‪ .‬אמנם המשנה למלך (מעילה‬
‫פרק ה‪ ,‬הלכה יד) הסביר שבגדי כהן גדול קדושתם גדולה יותר‬
‫מבגדי כהן הדיוט ולכן הכינו מהם פתילות למנורה‪ ,‬ומבגדי כהן‬
‫הדיוט שקדושתם קלה לשמחת בית השואבה‪.‬‬
‫הרמב"ם (הל' כלי המקדש פרק ח‪ ,‬הלכה ו) פסק שמבגדי הכהן‬
‫ההדיוט עושים גם פתילות למנורה (מהכתנות) וגם פתילות‬
‫לשמחת בית השואבה (מהמכנסיים והאבנטים)‪ .‬המשנה למלך‬
‫(שם) הסביר שדעת הרמב"ם כשיטת התנא בגמרא ביומא (יב‬
‫עמוד א) שיש לגנוז את בגדי הכהונה של הכהן הגדול מיד לאחר‬
‫השימוש בהם‪ ,‬ולכן לא ניתן להכין מהם פתילות‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ם גם מובן מדוע במשנה מוזכרים רק המכנסיים‬
‫והאבנטים‪ ,‬ולא שאר בגדי הכהונה זאת משום שמהכתונת היו‬
‫עושים פתילות למנורה‪ ,‬ואילו המצנפת לא היתה ראויה להדלקה‬
‫בכלל (כסף משנה)‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬לדברי הירושלמי צריך להבין מדוע במשנה לא נאמרו בגדי‬
‫כהן הדיוט אחרים? התוספות הקשו מדוע במשנה לא הזכירו את‬
‫עשיית הפתילות משאר בגדי כהן הדיוט‪ ,‬אך לא תירצו‪ ,‬והתפארת‬
‫ישראל (אות יב) הסביר שבדרך כלל המכנסים מתבלים מהר יותר‬
‫משום שהם מתחככים בדברים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מדוע השתמשו לפתילות‬
‫במכנסיים ואבנט?‬
‫רבי צבי אלימלך מדינוב (ברכה משולשת עמוד‬
‫יד) הביא את קושיית התוספות מדוע המשנה‬
‫כתבה שעושים פתילות אך ורק ממכנסיים‬
‫ואבנט‪ ,‬ולא מבגדי הכהונה האחרים? הוא‬
‫מסביר שהסיבה שהכינו את הפתילות לשמחת‬
‫בית השואבה דווקא מהמכנסיים והאבנט היא‬
‫בגלל שנאמר על בגדים אלו שהם מכפרים על‬
‫מחשבת ערווה‪ .‬ושמחת בית השואבה שבאה‬
‫אחרי יום כיפור‪ ,‬באה לתת כח לאדם לתקן‬
‫את המעשים שלו‪ ,‬וביניהם את חטא הערווה‪,‬‬
‫וממילא האור שנועד לשמחת בית השואבה‬
‫נעשה על ידי בגדי הכהונה האלו שמבטאים‬
‫את ההתגברות על חטאי הערווה‪ ,‬ולא מבגדי‬
‫הכהונה האחרים‪ .‬אור זה אמור להאיר את כל‬
‫האנשים כולם‪ ,‬וגם האנשים שבדרך כלל אור‬
‫זה אינו מגיע אליהם‪ ,‬כמו שנאמר במשנה‪ :‬לא‬
‫היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית‬
‫השואבה‪.‬‬
‫דף נא ע"ב‬
‫והלוים בכנורות ובנבלים‪ ...‬אנו ליה וליה עינינו‬
‫סוגיא ‪8‬‬
‫והלוים ניגנו בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר‪ ,‬ועמדו‬
‫ביאור בזמן השירים על חמש עשרה מעלות מדרגות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים‪,‬‬
‫וחמש עשרה מעלות אלו הם כנגד חמש עשרה פרקים הפותחים במילים 'שיר המעלות' שנאמרו‬
‫בתהלים‪ ,‬שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה‪ .‬ועמדו שני כהנים בשער העליון שבעזרה‬
‫שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים‪ ,‬ושני חצוצרות בידיהן‪ .‬ובזמן שקרא הגבר התרנגול עם אור הבוקר‪,‬‬
‫תקעו הכהנים בחצוצרות והריעו תרועה ותקעו ותקיעה‪ .‬כשהגיעו נושאי הכלי לניסוך המים למעלה‬
‫עשירית מתוך חמש עשרה המעלות‪ ,‬שוב תקעו והריעו ותקעו‪ .‬הגיעו נושאי המים לעזרה שוב תקעו‬
‫והריעו ותקעו‪( .‬הגיעו לקרקע העזרה‪ ,‬שוב תקעו והריעו ותקעו)‪ .‬היו ממשיכים ותוקעין והולכין‪ ,‬עד‬
‫שמגיעין לשער היוצא מהעזרה לכיוון הר הבית למזרח‪ .‬הגיעו לשער היוצא ממזרח‪ ,‬הפכו פניהן ממזרח‬
‫לכיוון קודש הקודשים שבמערב ואמרו‪ :‬אבותינו בסוף זמן הבית הראשון שעבדו לשמש שהיו במקום‬
‫הזה בבית המקדש היו מפנים את אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה למזרח לכיוון השמש‪ ,‬ומשתחוים‬
‫קדמה לשמש‪ ,‬ואילו אנו ליה עינינו‪ .‬רבי יהודה אומר‪ :‬היו שונין ואומרין פעמיים אנו ליה וליה עינינו‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫לעמוד כשאחוריו של האדם מופנים‬
‫לארון הקודש‬
‫מהמשנה נראה שאסור לאדם לסובב את אחוריו כך שיהיו אל מול‬
‫ההיכל‪ ,‬ולכן גם הכהנים כשהיו יוצאים מבית המקדש היו יוצאים‬
‫אחורה‪ ,‬כך שפניהם היו אל מול היכל ה' (גמרא יומא נג עמוד א)‪.‬‬
‫מכאן כתב ה'לקט יושר' (עמוד לא‪ ,‬ענין ב) בשם רבו רבי ישראל איסרליין‬
‫(בעל 'תרומת הדשן') שאסור לאדם לעמוד בבית הכנסת כשאחוריו‬
‫נמצאים אל ארון הקודש שהוא כמו ההיכל‪ ,‬אבל לאדם שמוציא את‬
‫ספר התורה מותר להפוך את פניו משום כבוד הציבור‪ .‬וכן פסק שולחן‬
‫ערוך (יורה דעה רפב‪ ,‬א) שאין להפנות את הגב אל ספר תורה‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬הט"ז (שם סק"א) דן בשאלה האם חכם הדורש יכול להפנות‬
‫את אחוריו אל היכל ה'‪ ,‬וכותב שהאיסור שנובע מהפניית האחוריים‬
‫לספר התורה‪ ,‬אינו תקף כשאדם מפנה את אחוריו אל ארון הקודש‪,‬‬
‫וזאת משום שספר התורה מונח בתוך ארון‪ ,‬והוא גבוה מהקרקע‪ .‬ערוך‬
‫השולחן (רפב‪ ,‬ב) הוסיף טעם נוסף שזהו עצמו כבוד התורה שהאדם‬
‫דורש ולכן מותר להפנות את גבו אל הארון‪ ,‬וזה כמו שבברכת כהנים‬
‫התורה ציותה על הכהנים להיות מול העם‪ ,‬כשברור שהם מסתובבים‬
‫ואחוריהם אל ארון הקודש‪ ,‬זאת משום שזהו כבוד התורה וכבוד הציבור‪.‬‬
‫וכתב ערוך השולחן (אורח חיים קכח‪ ,‬יח)‪" :‬כמה חביבים ישראל לפני‬
‫הקדוש ברוך הוא שהרשה לכהנים לעמוד אחוריהם כלפי היכל בשביל‬
‫ברכות ישראל"‪.‬‬
‫המשנה ברורה (אורח חיים קנ‪ ,‬יד) כתב שיש לאסור לשבת במקומות‬
‫כאלו שבהם אחוריו אל ארון הקודש‪ ,‬וכותב (שער הציון יג) שהט"ז‬
‫שהוזכר לעיל התיר אמנם לדרשן להסתובב מההיכל בגלל שספר‬
‫התורה נמצא בארון רק בגלל שמדובר על זמן קצר‪ ,‬אך כשמדובר על‬
‫ישיבה קבועה אין לשבת כשגבו מופנה לארון הקודש‪.‬‬
‫ומאותו טעם כתב הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ג‪ ,‬יט) שמותר להפנות‬
‫את אחוריו אל ארון הקודש בזמן לכה דודי כשאומר 'בואי כלה' כיון‬
‫שמדובר על זמן קצר‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫המשתחווים לשמש‬
‫בבית המקדש הפכו‬
‫את היוצרות‬
‫הרמב"ם בספרו המורה נבוכים (ג‪ ,‬מה)‬
‫כתב‪" :‬ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא‬
‫שאברהם אבינו ייחד המערב לבית קדש‬
‫הקדשים‪ ,‬וסבת זה‪ ...‬שמפני שהיה הדעת‬
‫מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא‬
‫האלוה‪ ,‬אין ספק שבני אדם היו כלם פונים‬
‫למזרח‪ ,‬מפני זה פנה אברהם אבינו למערב‬
‫בהר המוריה במקדש עד שישים אחוריו‬
‫לשמש (על מנת שידעו שהוא לא עובד‬
‫לשמש)‪ ,‬הלא תראה ישראל בעת כופרם‬
‫ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם‪,‬‬
‫מה עשו‪ ,‬אחוריהם אל היכל השם ופניהם‬
‫קדמה והם משתחוים קדמה לשמש‪ ,‬והבן‬
‫זאת הפליאה"‪ .‬כלומר‪ ,‬שהאנשים הללו‬
‫שהשתחוו לשמש הפכו את היוצרות‪,‬‬
‫אברהם אבינו קבע את בית המקדש וקודש‬
‫הקודשים במערב‪ ,‬על מנת שאנשים ידעו‬
‫שהם לא עובדים לשמש ואילו אנשים‬
‫אלו שהיו בבית ראשון היו נמצאים בבית‬
‫המקדש ועובדים לשמש‪.‬‬
‫דף נא ע"ב‬
‫גמ' ת"ר מי שלא ראה‪ ...‬וכל העם עונין אמן‬
‫סוגיא ‪9‬‬
‫גמרא‪ .‬תנו רבנן‪ :‬מי שלא ראה שמחת בית השואבה שבמקדש לא ראה שמחה מימיו‪ .‬מי שלא‬
‫ביאור‬
‫ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם‪ .‬מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה‬
‫בנין מפואר מעולם‪ ,‬מבררת הגמרא מאי היא באיזה מבתי המקדש מדובר? אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שרב‬
‫חסדא אמר כן‪ :‬זה בנין בית המקדש שבנה הורדוס‪ .‬במאי בניה במה בנאו? אמר רבה‪ :‬באבני שישא שיש הצבוע ירוק‬
‫ומרמרא ושיש לבן‪ .‬איכא דאמרי ויש אומרים שהיו שלשה מינים‪ :‬באבני שישא כוחלא שיש הצבוע כחול ומרמרא‪.‬‬
‫הגמרא ממשיכה לתאר את בנין הורדוס‪ :‬אפיק שפה ועייל שפה הוציא שורת אבנים אחת והכניס שורה אחת‪ ,‬כי היכי‬
‫דלקבל סידא כך שהסיד יתפס היטב בבנין‪ .‬סבר למשעיין בדהבא רצה גם לטוח את האבנים בציפוי זהב‪ ,‬אמרו ליה‬
‫רבנן אמרו לו חכמים‪ :‬שבקיה הניחהו כך ואל תצפה‪ ,‬דהכי שפיר טפי שכך הבנין נאה יותר‪ ,‬דמיתחזי כאדותא דימא‬
‫שכך הוא נראה כגלי הים שנעים ונדים‪ .‬תניא שנינו בברייתא‪ ,‬רבי יהודה אומר‪ :‬מי שלא ראה דיופלוסטון (שורת‬
‫עמודים כפולה המיועדת לשרים ‪ -‬דיו ‪ -‬שניים‪ ,‬פלו ‪ -‬שרים‪ ,‬סטון ‪ -‬שורת עמודים) שבבית הכנסת הגדול של העיר‬
‫אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל‪ .‬אמרו‪ :‬כמין בסילקי גדולה ארמון גבוה היתה‪ ,‬ובתוכו סטיו‬
‫לפנים מסטיו שתי שורות של ספסלים העשויות אבנים המקיפות את המקום זו לפנים מזו‪ ,‬וכמה פעמים ארע שהיו‬
‫שם ששים רבוא איש כמנין יוצאי מצרים‪ ,‬ואמרי לה ויש אומרים שהיו שם כפלים כיוצאי מצרים‪ ,‬והיו בה שבעים‬
‫ואחת קתדראות כסאות של זהב כנגד שבעים ואחד זקנים של סנהדרי גדולה‪ ,‬כל אחת ואחת מהקתדראות אינה‬
‫פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב‪ .‬ובימה של עץ באמצעיתה‪ ,‬וחזן הכנסת השמש של הציבור (גבאי) עומד‬
‫עליה על הבימה והסודרין כעין דגלים מבד בידו‪ .‬וכיון שהגיע שליח הציבור בתפילתו למקום שצריך לענות אמן ‪-‬‬
‫הלה השמש מניף בסודר שבידו לסימן‪ ,‬וכל העם רואין את הסודר ועונין אמן‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מיקומה של הבימה בבית הכנסת‬
‫מנהגנו הוא לקבוע את הבימה שבה קוראים בתורה‬
‫באמצע בית הכנסת‪ .‬וכך כותב הרמב”ם (הלכות תפלה פרק י"א הלכה ג)‪" :‬ומעמידין‬
‫בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי‬
‫כבושין כדי שישמעו כולם"‪ .‬ומדבריו למדנו שהטעם לכך הוא משום שבדרך זו יכול‬
‫הציבור כולו לשמוע את קריאת התורה‪.‬‬
‫מסיבה זו כותב הכסף משנה שאין חיוב לקבוע את הבימה באמצע והכל לפי המקום‬
‫והזמן‪.‬בבתי כנסת גדולים יש להעמיד באמצע שישמעו כולם‪ ,‬אך בבתי כנסיות‬
‫קטנים שאין קושי לשמוע‪ ,‬יותר נוי שתהיה הבימה בצד‪.‬‬
‫לפני כמה דורות‪ ,‬בתקופת ההשכלה‪ ,‬היו קהילות במדינות אירופה שרצו להעביר‬
‫את הבימה לקידמת בית הכנסת כמנהגם של הגויים בבתי תיפלתם ודבר זה עורר‬
‫פולמוס גדול‪.‬‬
‫החת”ם סופר (שו”ת אורח חיים סימן כ”ח) כתב שהמקור להעמדת הבימה באמצע‬
‫בית הכנסת הוא מסוגייתנו‪ ,‬בה מסופר שבבית הכנסת הגדול שבאלכסנדריא היתה‬
‫בימה של עץ באמצע‪ ,‬וודאי לא עשו כן כדי שישמעו כולם‪ ,‬שהרי מבואר בסוגיא‬
‫שבכל מקרה לא יכלו לשמוע את שליח הציבור והיה השמש צריך להניף הסודרין‬
‫כדי שיענו אמן‪ .‬הטעם להעמדת הבימה באמצע לדעת החת”ם סופר הוא משום‬
‫שהבימה דומה למזבח הפנימי כיון שקורין בספר התורה עליה את פרשת הקרבנות‪,‬‬
‫ואנו מסבבים סביבה בחג הסוכות‪ ,‬וכיון שהמזבח היה באמצע ההיכל בין המנורה‬
‫לשולחן‪ ,‬ראוי להעמידה באמצע בית הכנסת לדמותה לבית המקדש ככל האפשר‪,‬‬
‫וכדבריו כתב גם הנצי”ב מוולאז’ין בשו”ת משיב דבר (חלק א סימן ט”ו) והאריך בענין‬
‫זה בספר שדי חמד (אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות י”ג)‪.‬‬
‫הרב קוק כותב בתשובה (שו”ת אורח משפט אורח חיים סימן קמ”ט) לגבאי בית‬
‫כנסת במושבה ‘זכרון יעקב’ שבניה של הבימה שלא באמצע בית הכנסת יש בה גם‬
‫איסור של נטישת מנהגים מקובלים והשתוות לדרכי הגויים‪ ,‬ואף חשש לאיסור תורה‬
‫של “לא תתגודדו” משום שלדעתו בכלל לאו זה גם "שבמקום שהדבר שוה בישראל‬
‫בציבורים רבים אין לשום ציבור להיפרד ולהשתנות"‪ .‬הראי"ה קוק ורבנים נוספים‬
‫לא הסכימו להכנס לבית הכנסת בזכרון יעקב‪ ,‬עד אשר ראשי הוועד הבטיחו שהם‬
‫יחזירו את הבימה למרכז בית הכנסת (אלה מסעי‪ ,‬עמ' ‪.)83‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מי היה הורדוס?‬
‫בן‬
‫היה‬
‫הורדוס‬
‫למשפחת גרים‪ .‬החל למלוך על ממלכת‬
‫יהודה בשנת ‪ 37‬לפני הספירה הנוצרית‬
‫לאחר שכבש את ירושלים מידי המלך‬
‫החשמונאי האחרון ‪ -‬מתתיהו אנטיגונוס‪.‬‬
‫הורדוס הוכתר למלך בחסות הסנאט‬
‫הרומאי שאף שלח צבא לעזרתו‪.‬‬
‫הורדוס התבלט במפעלי הבניה הרבים שלו‪.‬‬
‫הוא בנה גם את העיר ‘סבסטיה’ (במקום‬
‫שומרון העתיקה) ואת העיר קיסריה‪ .‬בניין‬
‫נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד‬
‫על תילו עד לימינו אנו‪ ,‬הוא חלק מהמבנה‬
‫שמעל למערת המכפלה‪.‬‬
‫אמנם אין ספק שמפעל הבנייה המפואר‬
‫ביותר של הורדוס היה בניין בית המקדש‪.‬‬
‫הוא סתר את בנין בית המקדש שנבנה ע”י‬
‫עזרא ונחמיה ובנאו מחדש כפי שמבואר‬
‫באריכות במסכת בבא בתרא (ג ע”ב‪ -‬ד‬
‫ע”א)‪ .‬הורדוס הכפיל את שטח הר הבית‬
‫ועליו בנה בית גדול מצופה שיש‪ .‬מסביב‬
‫לבית הייתה חצר גדולה ובקצותיה סטווים‬
‫מפוארים‪ .‬בכל שנות הבנייה העסיק הורדוס‬
‫פועלים ואומנים רבים‪ ,‬והקפיד שרק כוהנים‬
‫כשרים יעסקו בבניית המקדש‪ ,‬בהתאם‬
‫להלכה‪.‬‬
‫דף נא ע"ב‬
‫ולא היו יושבין‪ ...‬נפל עלייהו וקטלינהו‬
‫סוגיא ‪10‬‬
‫הברייתא ממשיכה לתאר את בית הכנסת הגדול של אלכסנדריא‪ :‬ולא היו יושבין שם‬
‫ביאור הציבור מעורבין‪ ,‬אלא זהבין צורפי זהב בפני עצמן במקום המיוחד להם‪ ,‬וכספין צורפי‬
‫כסף בפני עצמן‪ ,‬ונפחין אומני ברזל בפני עצמן‪ ,‬וטרסיים אומני נחושת בפני עצמן‪ ,‬וגרדיים חייטים‬
‫בפני עצמן‪ .‬וכשעני היה נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם והולך למקומם בבית הכנסת‬
‫וכך מוצא עבודה במלאכתו‪ ,‬ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו‪ .‬אמר אביי‪ :‬וכולהו כל יהודי אלכסנדריא‬
‫קטלינהו הרגם אלכסנדרוס מוקדן‪ .‬מאי טעמא איענשו מדוע נענשו בעונש זה? משום דעברי אהאי‬
‫קרא משום שבישיבתם במצרים עברו על דברי הפסוק “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים יז‪,‬טז)‬
‫שממנו למדנו שנאסר על ישראל לשוב למצרים‪ ,‬ואינהו הדור אתו והם חזרו ובאו למצרים שלא כדין‪ .‬כי‬
‫אתא כאשר הגיע אלכסנדרוס למצרים‪ ,‬אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא מצא שהיו היהודים קוראים בספר‬
‫התורה את הפסוק‪“ :‬ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר” (דברים כח‪ ,‬מט)‪ .‬אמר‬
‫אלכסנדרוס על עצמו‪ :‬מכדי‪ ,‬ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי הרי אותו האיש (אלכסנדרוס)‬
‫תכנן לבוא עם ספינתו למצרים בעשרה ימים‪ ,‬דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי ולבסוף התגברה‬
‫הרוח והספינה הגיעה למצרים בחמשה ימים‪ ,‬ומזה שהגעתי במהירות כמו נשר ודאי יש כאן סימן מן השמים‬
‫שאני הוא אותו גוי המוזכר בפסוק‪ ,‬ואם כך זו גזירה מהשמיים להחריב את יהדות אלכסנדריא‪ ,‬ולכן נפל‬
‫עלייהו וקטלינהו התנפל עלהם והרגם‪.‬‬
‫מגורים במצרים‬
‫עיון והלכה סוגייתנו מזכירה את הקהילה היהודית הגדולה‬
‫שהיתה במצרים בימי בית שני‪ .‬בהמשך הסוגיא מתבאר שכל הקהילה נהרגה‬
‫משום שישנו איסור לשוב למצרים לאחר שיצאנו משם‪ .‬איסור זה נלמד מן‬
‫הפסוק (דברים יז‪ ,‬טז) “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (ובירושלמי סוכה פרק‬
‫ה הלכה א הובאו מקומות נוספים שהוזהרו על איסור זה)‪.‬‬
‫כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה‪ ,‬ח)‪" :‬ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ‬
‫מצרים על פי בית דין שהיא מותרת‪ ,‬ולא הזהירה התורה אלא לשוב אליה יחידים‬
‫או לשכון בה והיא ביד עובדי כוכבים מפני שמעשיהן מקולקלים ביותר"‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬ברבות הדורות מצאנו שהיו קהילות יהודיות במצרים‪ ,‬ואף הרמב”ם היה‬
‫גר במצרים‪.‬‬
‫המפרשים ישבו מנהג זה בכמה דרכים‪:‬‬
‫א‪ .‬בספר מצוות גדול (לאוין סימן רכז) כתב שאחר שעלה סנחריב ובלבל את‬
‫האומות (משנה ידים ד‪ ,‬ד) אין זו אותה אומה מצרית ובטל האיסור‪ .‬אך הוא‬
‫מקשה על דבריו מסוגייתנו בה מבואר שאף בימי בית שני לאחר שסנחריב‬
‫בלבל את האומות היה איסור זה בתוקף‪.‬‬
‫ב‪ .‬בספר יראים (סימן שט) כתב שהאיסור הוא רק לחזור מארץ ישראל למצרים‬
‫וכלשון הפסוק “בדרך הזה”‪ ,‬אבל אין איסור לבוא למצרים משאר ארצות‪.‬‬
‫ג‪ .‬הריטב”א (יומא לח ע”א) כתב שהאיסור אינו אלא בזמן שישראל יושבין על‬
‫אדמתן‪ ,‬אבל בזמן הגלות שישראל נידחים בכל קצוי הארץ‪ ,‬מותר לשבת‬
‫במצרים כמו בשאר הארצות‪.‬‬
‫את עמדתו של הרמב”ם בשאלה זו איננו יודעים במדוייק‪ .‬אך כתב בספר‬
‫כפתור ופרח (סוף פרק ה) שנכדו של הרמב”ם העיד שהרמב”ם היה חותם‬
‫שמו באגרות “העובר בכל יום ג’ לאוין”‪ ,‬ולפי זה צריך לומר שהרמב”ם היה אנוס‬
‫על פי המלכות להישאר במצרים וכמו שכתב הרדב”ז (הלכות מלכים פרק ה‬
‫הלכה ז)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫יחסם של חז"ל‬
‫לאלכסנדר מוקדון‬
‫בדברי חז"ל מצאנו בכמה מקומות‬
‫התייחסות לאלכסנדר מוקדון‪ ,‬ובחלק‬
‫לא מבוטל מהם חז"ל מדגישים את‬
‫גודל תאוותיו ומלמדים אותנו שאין נפשו‬
‫של האדם שבעה מתאוות העולם הזה‬
‫וגם אין לו תועלת אמיתית מהם‪.‬‬
‫לדוגמא בתלמוד הירושלמי במסכת‬
‫בבא מציעא (ב‪ ,‬ה) מסופר (סיפור דומה‬
‫מופיע בתלמוד הבבלי בתמיד דף לב‬
‫ע"ב) שאלכסנדר מוקדון הלך אל מלך‬
‫קציא‪ ,‬ומתוך חילופי הדברים שהיו‬
‫ביניהם הבחין מלך קציא שאלכסנדר‬
‫מוקדון להוט מאד אחר ריבוי הכסף‬
‫והזהב‪ .‬ציוה מלך קציא להכין לכבודו‬
‫של אלכסנדר סעודה מלכותית‪ ,‬ובה‬
‫הוגש לפניו בשר עשוי זהב ותרנגולים‬
‫עשויים זהב‪ .‬כמובן שאלכסנדר התפלא‬
‫ושאל‪' :‬וכי זהב אני אוכל'? ענהו מלך‬
‫קציא בתשובה כהלכה‪ :‬אם אין אתה‬
‫אוכל זהב‪ ,‬מדוע להוט אתה אחר הזהב‪.‬‬
‫שכן אם הזהב משמש לאכילה יש מקום‬
‫לאהוב אותו ולרדוף אחריו בכדי לאכלו‪,‬‬
‫אולם אם לא ניתן לאכול את הזהב מה‬
‫תועלת יש בו?‬
‫נא ע"ב ‪ -‬נב ע"א‬
‫במוצאי יום טוב‪ ...‬על אחת כמה וכמה‬
‫סוגיא ‪11‬‬
‫שנינו במשנה‪ :‬במוצאי יום טוב כו’ ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול‪ .‬מאי מהו אותו‬
‫ביאור‬
‫תיקון גדול שהזכירה המשנה? ‪ -‬אמר רבי אלעזר‪ :‬כמבואר באותה משנה ששנינו‪( ,‬מסכת מידות‬
‫פרק ב משנה ה) חלקה היתה עזרת הנשים שבמקדש בראשונה ולא היו יתדות יוצאים מכתליה ואחר כך הקיפוה‬
‫גזוזטרא קבעו בכותלי העזרה יתדות שעליהם היו מניחים קרשים בכל שנה בחג הסוכות כדי שיוכלו לראות משם‬
‫את שמחת בית השואבה‪ ,‬והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ולא יבואו לידי קלות ראש‪ .‬תנו‬
‫רבנן שנו חכמים בברייתא‪ :‬בראשונה קודם שהתקינו את הגזוזטרא‪ ,‬בזמן שמחת בית השואבה היו נשים יושבות‬
‫מבפנים בתוך עזרת הנשים ואנשים היו יושבים מבחוץ לעזרה‪ ,‬ברחבת הר הבית ובחיל‪ ,‬והיו באים לידי קלות‬
‫ראש‪ ,‬לפיכך התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים‪ .‬ועדיין היו באין לידי קלות ראש‪ .‬התקינו‬
‫שיהו נשים יושבות מלמעלה על גבי הגזוזטרא ואנשים מלמטה כך שתהיה הפרדה מוחלטת בין הגברים לנשים‪.‬‬
‫היכי עביד הכי על סמך מה עשו כך? והכתיב והלא כתוב לגבי תבנית המקדש שנתן דוד המלך לשלמה בנו (דברי‬
‫הימים א כח‪ ,‬יט) “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כל מלאכות התבנית” ולמדנו מכאן שתכנית המקדש ניתנה‬
‫בנבואה ואין לשנותה! ‪ -‬אמר רב‪ :‬חכמי הדור קרא אשכחו ודרוש מצאו פסוק ודרשו ממנו שראוי לעשות הפרדה‬
‫כזו‪ ,‬שהרי כך נאמר בנבואת זכריה על המספד שיספידו לעתיד לבוא את משיח בן יוסף שנהרג (זכריה יב‪ ,‬יב) [דף נב‬
‫עמוד א] “וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד” ולמדנו שתהיה הפרדה‬
‫בין האנשים והנשים במעמד זה‪ .‬אמרו חכמים‪ :‬והלא דברים קל וחומר‪ .‬ומה לעתיד לבא במספד על משיח בן יוסף‬
‫ שעוסקין בהספד ומי שמצטער אינו בא לקלות ראש במהרה וגם באותו הזמן אין יצר הרע שולט בהם שהרי‬‫לעתיד לבוא יתבטל יצר הרע ‪ -‬אמרה תורה שיעמדו אנשים לבד ונשים לבד‪ ,‬עכשיו שעסוקין בשמחה וקרובים‬
‫לבוא לידי קלות ראש וגם יצר הרע שולט בהם ‪ -‬על אחת כמה וכמה שצריך להפריד בין הגברים לנשים‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מחיצה בין גברים לנשים בבית הכנסת‬
‫למדנו בסוגיא על התיקון הגדול שעשו בשמחת בית השואבה‬
‫להפריד בין הגברים לנשים‪.‬‬
‫רבי משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לט) למד מכאן את החובה‬
‫לעשות מחיצה בבית הכנסת בין גברים לנשים‪ .‬לדעתו חיוב זה הוא חיוב מן התורה וכמו‬
‫שלמדנו בנבואת זכריה שהנשים עמדו בנפרד מן הנשים‪.‬‬
‫האגרות משה הוכיח שההפרדה צריכה להיות באופן שימנע קשר בין הגברים לנשים‪,‬‬
‫שהרי רואים אנו שאף שבתחילה היתה הפרדה לא הספיק הדבר‪ ,‬והתקינו גזוזטרא כך‬
‫שהנשים יהיו למעלה והגברים למטה‪ .‬ומכאן הוא לומד שלכתחילה עדיף שעזרת הנשים‬
‫תהיה למעלה‪ ,‬אבל במקום שאי אפשר‪ ,‬יעשו מחיצה גבוהה לפחות עד הכתפיים כזו‬
‫שאינה מאפשרת להרבות שיחה ונגיעה בין הגברים והנשים‪ ,‬אבל מחיצה בגובה עשרה‬
‫טפחים הנחשבת כמחיצה במקומות אחרים אינה מספיקה בבית הכנסת‪.‬‬
‫היו פוסקים שהחמירו יותר ולדעתם המחיצה צריכה להיות באופן כזה שהגברים לא‬
‫יוכלו לראות כלל את הנשים‪ ,‬ודייקו זאת מפירוש המשנה לרמב"ם כאן שכתב "ומקום‬
‫הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים"‪ ,‬כלומר‬
‫שהמחיצה צריכה להיות כזו שאינה מאפשרת את ראיית הנשים‪.‬‬
‫אבל לדעת האגרות משה אין מטרת המחיצה שלא יראו כלל זה את זה אלא ליצור‬
‫הפרדה בלבד‪ ,‬וכלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ה הלכה ט) "עזרת הנשים‬
‫היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו‬
‫מעורבבין" וכוונתו בפירוש המשנה לומר שמחמת הבדלה זו שהנשים נמצאות למעלה‬
‫לא יבואו להסתכל בנשים‪ ,‬אך אין הוא מתכוון לומר שאי אפשר לראותן כלל‪.‬‬
‫השרידי אש (חלק א סימן ח וסימן יד) מצדד בדעתו של האגרות משה והוא כותב שכך‬
‫גם משמע מלשון המשנה במסכת מידות (פרק ב משנה ה) והתוספתא (פרק ד הלכה‬
‫א) שהתקנה היתה "כדי שלא יהו מעורבין"‪ .‬וכן מבואר גם מדברי רש"י בסוגייתנו שכתב‬
‫שלמדו מן הפסוק "שצריך להבדיל אנשים מנשים‪ ,‬ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי‬
‫קלקול"‪ ,‬אם כן ההבדלה עיקר ואין חובה שלא יראו כלל זה את זה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫ההפרדה בתפלה‬
‫כמסייעת לטהרת‬
‫הכוונה‬
‫על חשיבות נקיות הדעת מהרהורי‬
‫עבירה בשעה שאנו עוסקים בענייני‬
‫תפלה ושבח לבורא כותב חת”ם סופר‬
‫(שו"ת חלק ה השמטות סימן ק"צ)‪“ :‬אנו‬
‫מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה‬
‫שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור‬
‫אפילו באשתו לא תעלה במעלות‬
‫לפני ה' ולא תקובל לפניו‪ ,‬ומפני זה‬
‫אנו מפרישים הנשים מן האנשים‬
‫בבית הכנסת שלא יבאו לידי הרהור‬
‫בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית‬
‫רחמנא לצלן ויצא לנו זה משמחת בית‬
‫השואבה"‪ .‬ומהפסוק שהוא מקור הדין‬
‫"משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד"‬
‫שמזה רואים שאפילו הגברים לא עמדו‬
‫עם נשותיהם הוא לומד שאפילו אם זו‬
‫אשתו‪" ,‬במקום תפלה והודאה או הספד‬
‫כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר‬
‫שום ענין הרהור אפילו באשתו אמרו"‬
‫כיון שזה גורם להרהור וביטול הכוונה‪.‬‬
‫סוגיא ‪12‬‬
‫דף נב ע"א‬
‫הא הספידא מאי‪ ...‬גם בעיני יפלא‬
‫מכיון שהזכירה הגמרא את ההספד שבנבואת זכריה‪ ,‬היא עוברת לברר עניינו של הספד זה‪:‬‬
‫ביאור שואלת הגמרא הא הספידא מאי עבידתיה הספד זה מה עניינו? עונה הגמרא‪ :‬פליגי בה נחלקו‬
‫בזה רבי דוסא ורבנן‪ .‬חד אחד מהם אמר‪ :‬הספד זה נאמר על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג‪ ,‬וחד‬
‫ואחד מהם אמר‪ :‬ההספד נאמר על יצר הרע שנהרג על ידי הקדוש ברוך הוא‪ .‬מקשה הגמרא‪ :‬בשלמא למאן‬
‫דאמר הדבר מובן לפי מי שאמר שההספד הוא על משיח בן יוסף שנהרג שודאי ראוי להצטער ולספוד על‬
‫כך‪ -‬היינו דכתיב זהו שכתוב (זכריה יב‪ ,‬י)‪“ :‬והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד” כלומר‬
‫שיספידו את משיח בן יוסף כפי שמספיד אדם שיש לו בן יחיד שמת‪ .‬אלא לפי מאן דאמר מי שאמר שעל יצר‬
‫הרע שנהרג היה ההספד ‪ -‬האי הספידא בעי למעבד וכי על דבר שכזה צריך לעשות בכי והספד? להפך‪ ,‬שמחה‬
‫בעי למעבד יש לשמוח על כך‪ ,‬ואם כן אמאי מדוע בכו? מתרצת הגמרא‪ :‬הסיבה לבכי היתה כדדרש כפי שדרש‬
‫רבי יהודה‪ :‬לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים‪ .‬צדיקים‬
‫נדמה להם היצר הרע באותה שעה כהר גבוה שקשה לכובשו‪ ,‬ורשעים נדמה להם כחוט השערה שקל‬
‫לקורעו‪ .‬הללו בוכין‪ ,‬והללו בוכין‪ .‬צדיקים בוכין כשנזכרים בצערם בזמן שנלחמו ביצר הרע ואומרים‪ :‬היאך‬
‫כיצד יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים‪ :‬היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה!‬
‫ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם עם הצדיקים כיצד יכלו לעמוד מול היצר‪ ,‬שנאמר (זכריה ח‪ ,‬ו)‪“ :‬כה אמר ה’‬
‫צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא” ובכי זה של הצדיקים הוא ההספד הנזכר‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫משיח בן יוסף ומשיח בן דוד‬
‫אחד מיסודות אמונת ישראל היא האמונה בביאת המשיח‪,‬‬
‫וכפי שניסח זאת הרמב”ם בי”ג העיקרים שמיסודו “אני מאמין בביאת המשיח ואף על‬
‫פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא”‪ .‬הרמב”ם מתכוון למשיח בן דוד‪,‬‬
‫כלומר מזרעו של דוד המלך‪ ,‬וכמו שהוא מבאר בהלכות מלכים פרק (יא הלכה א)‬
‫ובפירוש המשנה בהקדמה לפרק ‘חלק’ “ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא‬
‫מדוד ומזרע שלמה דוקא"‪.‬‬
‫אמנם בסוגיא‪ .‬שלנו מוזכר משיח נוסף “משיח בן יוסף”‪ .‬מיהו משיח בן יוסף? המהרש”א‬
‫מפרש כך‪“ :‬בגאולה העתידה במהרה בימינו בתחלה יבא משיח בן יוסף להושיע‬
‫ישראל כמו שנאמר (עובדיה פרק א פסוק י"ח) 'ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' שאין‬
‫זרעו של עשו כלה אלא על ידי משיח בן יוסף‪ ,‬אבל על ידי עובדי כוכבים רבים שיבואו‬
‫שוב לירושלים יהרג ולא יהיה גאולה שלימה עד בא משיח בן דוד כמפורש בכמה‬
‫מקראות”‪ .‬כלומר‪ ,‬שקודם להופעת משיח בן דוד יופיע משיח בן יוסף ויושיע את עם‬
‫ישראל מזרעו של עשו‪ ,‬אך סופו שיהרג כפי שמבואר בסוגיא‪.‬‬
‫בספר קול התור‪ ,‬המיוחס לרבי הלל משקלוב‪ ,‬תלמידו של הגאון מוילנא‪ ,‬מתבאר‬
‫ששני משיחים אלו מבטאים שתי תקופות ושני שלבים בגאולת ישראל‪ ,‬השלב הראשון‬
‫“אתחלתא דגאולה” מיוחס למשיח בן יוסף‪ ,‬ואילו השלב השני‪ ,‬הגאולה השלמה‪,‬‬
‫מיוחס למשיח בן דוד‪ .‬על פי המסורת מהגאון מוילנא "כל עבודת קיבוץ ‪ -‬גלויות‪ ,‬בנין‬
‫ירושלים והרחבת ישוב ארץ ‪ -‬ישראל להחזרת השכינה‪ ...‬נאחזים ביעודו ובתפקידו‬
‫של משיחא דאתחלתא משיח הראשון‪ ,‬משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל‬
‫פעולה הנעשית באתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה) על דרך הטבע‪ ,‬כי משיח‬
‫בן יוסף מארץ‪ ,‬ומשיח בן דוד משמים" (קול התור‪ ,‬פרק ראשון אות ב')‪ .‬עוד כתוב שם‪:‬‬
‫"על פי רבינו הגר"א אם לא זכו תתחיל אתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו‬
‫שהיה בימי כורש בימי בית שני‪ ...‬ותהיה ברשיון מלכי האומות‪ ,‬ואחר כך תבוא שלימות‬
‫הגאולה" (שם אות ג')‪ .‬עניינה של תקופת משיח בן יוסף הוא אם כן שהגאולה מופיעה‬
‫בדרך הטבע‪ ,‬גאולה חומרית‪ ,‬לא באופן ניסי מן השמים‪ ,‬אלא על ידי פעולות של בני‬
‫האדם‪ .‬לכן תקופה זו מיוחסת ליוסף‪ ,‬שכוחו הוא כח של עשיה ונאמר עליו "וכל אשר‬
‫הוא עושה ה' מצליח בידו"‪ .‬לאחר מכן עתידה להופיע הגאולה השלימה‪ ,‬הרוחנית‪ ,‬והיא‬
‫מיוחסת למשיח בן דוד‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫משיח בן יוסף‬
‫וההתעוררות הלאומית בדורותינו‬
‫הרב קוק זצ”ל‪ ,‬שינק מבית מדרשו של‬
‫הגאון מוילנא‪ ,‬זיהה את התהליכים של‬
‫ההתעוררות הלאומית בעם ישראל‬
‫בדורות האחרונים כהופעת השלב‬
‫הראשון של הגאולה – משיח בן יוסף”‪.‬‬
‫מסיבה זו‪ ,‬הוא ראה באור חיובי ביותר‬
‫את התפתחות הישוב היהודי בארץ‬
‫ישראל ואת פעילותה של התנועה‬
‫הציונית להשיב את עם ישראל לארצו‪.‬‬
‫יחד עם הביקורות על תופעות שליליות‬
‫שנלוו להתעוררות הלאומית כמו‬
‫זניחת שמירת המצוות הוא לא היסס‬
‫לתמוך בעצם המפעל הציוני וראה בו‬
‫“אתחלתא דגאולה”‪.‬‬
‫משנפטר מנהיגה הראשון של התנועה‬
‫הציונית‪“ ,‬חוזה המדינה”‪ ,‬הד”ר בנימין‬
‫זאב הרצל‪ ,‬נשא עליו הרב קוק הספד‬
‫(המספד בירושלים‪ ,‬מאמרי הראי”ה‬
‫עמוד ‪ )94‬בו הוא העמיק ובירר בהרחבה‬
‫מהו תפקידם של שני המשיחים‪ ,‬הספד‬
‫זה יוסד על דברי הגמרא בסוגייתנו‬
‫המזהים את המספד המוזכר בספר‬
‫זכריה כמספד על משיח בן יוסף‪.‬‬
‫סוגיא ‪13‬‬
‫דף נב ע"א‬
‫א"ר אסי יצה"ר‪ ...‬שאל ממך נתת לו וגו'‬
‫אמר רבי אסי‪ :‬יצר הרע‪ ,‬בתחילה דומה לחוט של בוכיא קור של עכביש שהוא דק ונקרע‬
‫ביאור בקלות‪ ,‬כלומר שבקלות ניתן להתגבר על היצר‪ ,‬ולבסוף לאחר שכבר נמשך האדם אחר‬
‫יצרו מעט‪ ,‬היצר מתחזק מאד ודומה כעבותות העגלה חבל עבה שקושרים בו את הקרון‪ ,‬שנאמר‪“ :‬הוי‬
‫מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה” (ישעיה ה‪ ,‬יח) כלומר‪ ,‬אבוי לאלו שבתחילה מתפתים‬
‫ליצר הדומה אז כחבל שוא שאינו כלום ולבסוף נקשרים אליו בחוזקה כמו חבל של עגלה וכבר אינם יכולים‬
‫לו‪ .‬תנו רבנן שנו חכמים בברייתא‪ :‬משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו‪ ,‬אומר לו הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ :‬שאל בקש ממני דבר ואתן לך‪ ,‬שנאמר (תהלים ב‪ ,‬ז‪-‬ח) “אספרה אל חוק וגו’ אני היום ילדתיך‬
‫שאל ממני ואתנה גוים נחלתך” כלומר‪ ,‬שה’ אמר למשיח שיבקש ממנו הצלחה בכיבוש כל העמים‪ ,‬על‬
‫מנת שה’ יראה לכל הבריות את חביבות עם ישראל והמשיח‪ .‬וכיון שראה משיח בן דוד את משיח בן יוסף‬
‫שנהרג‪ ,‬אומר לפניו לפני הקב”ה‪ :‬רבונו של עולם‪ ,‬איני מבקש ממך אלא חיים שלא אמות כמשיח בן‬
‫יוסף‪ .‬אומר לו הקדוש ברוך הוא‪ :‬חיים אין צורך שתבקש‪ ,‬כיון שעד שלא אמרת עוד קודם שאתה מבקש‬
‫ כבר התנבא עליך דוד אביך שתחיה ולא תמות שנאמר בתפילת דוד על מלך המשיח שיהיה מזרעו‬‫(תהלים כא‪ ,‬ה) “חיים שאל ממך נתתה לו וגו’ אורך ימים עולם ועד”‪.‬‬
‫התגרות ביצר הרע‬
‫עיון והלכה לעומת מה שאנו לומדים בסוגייתנו שאל‬
‫לו לאדם להתפתות ולחשוב שקל להתמודד מול היצר הרע כיון‬
‫שלאט לאט היצר מתגבר עד שאין האדם יכול לו‪ ,‬יש לתמוה על‬
‫מה שמצאנו בגמרא מעשים שלכאורה סותרים הדרכה זו‪.‬‬
‫בבבא מציעא (פד ע”א) מובא שרבי יוחנן‪ ,‬שהיה יפה תואר‪ ,‬היה‬
‫יושב בשערי המקוה כדי שנשים הבאות לטבול יסתכלו עליו‬
‫ויולידו בנים נאים כמותו‪ .‬וכן בכתובות (יז ע”א) מובא שרב אחא‬
‫היה לוקח בשעת החתונה את הכלה ומרכיב אותה על כתפיו‬
‫וכששאלו אותו החכמים אם גם להם מותר לעשות כן אמר להם‬
‫שאם הכלה נדמית להם כקורת עץ ואין הדבר גורם להם להרהור‪,‬‬
‫גם להם מותר‪.‬‬
‫על מה מבוסס ההיתר שהתירו חכמים אלו לעצמם להתגרות‬
‫ביצר הרע?‬
‫ספר החינוך (מצוה קפ”ח) משיב על כך שתי תשובות‪:‬‬
‫א‪ .‬הם היו מקילים בדבר זה רק במקום מצוה‪ ,‬כמו רבי יוחנן‬
‫שעשה כן כדי שיולידו בנים נאים אבל הוא עצמו היה נזהר‬
‫מלהסתכל בהן‪ ,‬וגם רב אחא עשה כן כדי לשמח את הכלה‬
‫שהוא דבר מצוה‪.‬‬
‫ב‪ .‬חז”ל היו “כמלאכים‪ ,‬שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם‬
‫בתורה ובמצוות‪ ,‬והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש‪,‬‬
‫ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה‬
‫ובמצוות"‪.‬‬
‫לאור תשובתו השניה קובע ספר החינוך שבזמננו אין יכולת‬
‫להשתמש בהיתרים מסוג זה‪ ,‬וכך הוא מסיים‪" :‬אבל אנחנו עכשיו‬
‫אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל‪ ,‬אלא לשמור כל‬
‫ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט"‪ ,‬והוא מוסיף שכל‬
‫אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות לעצמו הרחקות נוספות בעניינים‬
‫אלו כפי מה שהוא מכיר את עצמו‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מול יצר הרע – לא לזוז‬
‫מדברי חז”ל‬
‫ספר החינוך (מצוה קפ”ח) כותב דברי מוסר‬
‫לאור מה שלמדנו בסוגייתנו שיצר הרע נדמה‬
‫לאדם בהתחלה כחלש אך ככל שעובר הזמן הוא‬
‫מתחזק‪ .‬ואלו דבריו‪:‬‬
‫"ומכל מקום‪ ,‬לפי הדומה מכל מה שהזהירו‬
‫זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם‬
‫הטוב‪ ,‬ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה‬
‫קצת‪ ,‬לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה‬
‫איכפת לי אם אסתכל בנשים כי יודע אני בעצמי‬
‫שלא יתעורר יצרי בכך‪ ,‬שהרבה אמרו כן ונכשלו‪.‬‬
‫ועל זה רמזו זכרונם לברכה באומרם כי היצר‬
‫בתחילה חלש מאוד והולך ומתחזק על האדם‬
‫הרבה‪ .‬ואתה בני הזהר על זה מאוד ואל יבטיחך‬
‫יצרך‪ ,‬ואם אלף ערבים יתן לך”‪.‬‬
‫סוגיא ‪14‬‬
‫דף נב ע"א‬
‫דרש ר' עוירא‪ ...‬ואת הצפוני ארחיק מעליכם‬
‫דרש רבי עוירא‪ ,‬ואיתימא ויש אומרים שדרש זאת רבי יהושע בן לוי‪ :‬שבעה שמות יש לו‬
‫ביאור ליצר הרע‪ .‬והם‪ :‬הקדוש ברוך הוא קראו ‘רע’ אחר המבול‪ ,‬שנאמר (בראשית ח‪ ,‬כא) “כי‬
‫יצר לב האדם רע מנעוריו”‪ .‬משה קראו ‘ערל’‪ ,‬שנאמר (דברים י‪ ,‬טז)‪“ :‬ומלתם את ערלת לבבכם”‪ .‬דוד‬
‫קראו ‘טמא’ שנאמר (תהלים נא‪ ,‬יב) “לב טהור ברא לי אלהים” – וממה שביקש לב טהור מכלל דאיכא‬
‫משמע שישנו לב טמא‪ .‬שלמה קראו ‘שונא’‪ ,‬שנאמר (משלי כה‪ ,‬כא‪-‬כב) “אם רעב שנאך האכילהו‬
‫לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה’ ישלם לך” כלומר‪ ,‬אם היצר הרע‪ ,‬שהוא‬
‫שונאך‪ ,‬רעב ומתאוה לעבירה הטריחהו במלחמתה של תורה הנקראת לחם שנאמר (משלי ט‪ ,‬ה) “לכו לחמו‬
‫בלחמי”‪ ,‬וכן אם הוא צמא לעבירה השקהו מים דהיינו תורה הנקראת מים שנאמר (ישעיה נה‪ ,‬א) “הוי כל‬
‫צמא לכו למים” ורק כך תנצח אותו וכאילו נתת גחלים לוהטות על ראשו‪ .‬ומה שנאמר בסוף הפסוק “וה’‬
‫ישלם לך” דורשת הגמרא אל תקרי ‘ישלם לך’ אלא ישלימנו לך שאם תעשה כך ה’ יעזור לך שלבסוף‬
‫יצרך יאהב אותך וישלים איתך ולא ירצה יותר להכשילך‪ .‬ישעיה קראו ‘מכשול’‪ ,‬שנאמר (ישעיה נד‪ ,‬יז)‪:‬‬
‫“סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי” כלומר הכינו דרך סלולה לילך בה וסלקו את היצר הרע‬
‫מדרך זו שלא יכשיל אתכם‪ .‬יחזקאל קראו ‘אבן’‪ ,‬שנאמר (יחזקאל לו‪ ,‬כו)‪ :‬על ימות המשיח “והסרתי את‬
‫לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר”‪ .‬יואל קראו ‘צפוני’‪ ,‬שנאמר (יואל ב‪ ,‬כ)‪“ :‬ואת הצפוני ארחיק‬
‫מעליכם” כלומר שלעתיד לבוא ארחיק מכם את היצר הרע הצפון בליבו של האדם‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫משמעות שבע השמות של יצר הרע‬
‫בספר ערוך לנר (סוכה נ"ב ע"א) עמד על‬
‫משמעותם של שבע השמות של יצר הרע ‪:‬‬
‫"הפירוש בזה אפשר לומר‪ ,‬ששבע בחינות הם שעל ידם היצר הרע‬
‫קשה לבני אדם‪ ,‬וכל אחת מהבחינות נכללה באחד מהשמות‪:‬‬
‫‪.‬אשהוא מקור כל העבירות ומוקשי מות ואין לך רעה גדול מזה‪.‬‬
‫וזה ענין הקדוש ברוך הוא קראו רע‪.‬‬
‫‪.‬בהוא עומד בפני הטוב שלא יוכל להגיע ללבות בני אדם כמו‬
‫הערלה שעומדת בפני הבשר‪ .‬וזהו ענין משה קראו ערל‪.‬‬
‫‪.‬גשאפילו המחשבות קדושות וטהורות שכבר באו ללב של אדם‬
‫מטמא היצר הרע‪ .‬וזהו דוד קראו טמא‪.‬‬
‫‪.‬דלא בלבד שהוא רע לאדם המבקשו אלא שהוא אורב לאדם‬
‫לצוד נפשו כמו איש השונא לרעהו וארב לו‪ .‬וזהו שלמה קראו‬
‫שונא‪.‬‬
‫‪.‬האפילו מי שנשמר ממנו שלא יכול לו‪ ,‬עם כל זה הוא נעשה לו‬
‫מכשול בדרך שיפול באין מבין‪ .‬דהיינו מי שאין יכול להחטיאו‬
‫בדברים גדולים הוא מתנכל להיות לו כמו אבן נגף בדרך‪ ,‬שבקל‬
‫אדם כושל ונופל באין מבין‪ .‬וזהו ישעיה קראו מכשול‪.‬‬
‫‪ .‬ואי אפשר להסיעו ולהנצל ממנו בקל כי הוא קשה וכבד כאבן‪.‬‬
‫‪ .‬זהיא הבחינה שנסתר בתוך לבו של אדם‪ ,‬עד שאין מרגיש בו‬
‫כלל ומכירו אפילו שכבר החטיאו‪ .‬שלפעמים אדם חושב שעושה‬
‫מצוה ולא ידע כי עצת יצר הרע מעורב בו‪ ,‬ולכן צריך שמירה‬
‫ובחינה מעולה להכיר ַמ ְצפון מעשה היצר הרע וזהו יואל קראו‬
‫צפוני"‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫התורה ויצר הרע‬
‫למדנו‬
‫בסוגיא‬
‫שהמלחמה הטובה ביותר כנגד היצר‬
‫הרע היא מלחמתה של תורה‪ ,‬כלומר‬
‫להרבות בלימוד תורה‪ .‬מהו כוחה‬
‫המיוחד של התורה ובמה היא טובה‬
‫במלחמת היצר יותר משאר מצוות?‬
‫כתבו על כך החיד”א בספרו חומת‬
‫אנך (ישעיה פרק כו) והרב חיים‬
‫פלאג’י בספרו ראה חיים (חלק ב עמ’‬
‫רלב לפרשת פנחס) ששאר מצוות‬
‫אין כוחן אלא לכפות את היצר שלא‬
‫יתגבר להחטיא‪ ,‬ברם על ידי התורה‬
‫הופך היצר הרע לטוב‪ ,‬כמו שאמרו‬
‫חז”ל “בראתי יצר הרע בראתי לו‬
‫תורה תבלין” (קידושין ל ע”ב) שכמו‬
‫שהתבלין מכשיר וממתק את התבשיל‬
‫כך התורה מכשירה וממתקת את‬
‫היצר הרע‪.‬‬
‫סוגיא ‪15‬‬
‫נב ע"א ‪ -‬נב ע"ב‬
‫ת"ר ואת הצפוני‪ ...‬יצרו גדול הימנו‬
‫הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק ביואל (ב‪ ,‬כ) שהובא קודם לכן‪ .‬תנו רבנן שנו‬
‫ביאור חכמים בברייתא‪“ :‬ואת הצפוני ארחיק מעליכם” ‪ -‬זה יצר הרע‪ ,‬שצפון ועומד בלבו של‬
‫אדם והבטיח הקב”ה שיסלקו לעתיד לבוא; “והדחתיו אל ארץ ציה ושממה” – הקב”ה ידיחנו למקום‬
‫שאין בני אדם מצויין שם כך שלא יוכל להתגרות בהן באנשים ולהחטיאם; “את פניו אל הים הקדמוני”‬
‫– ויעשה כן מפני שנתן היצר את עיניו במקדש ראשון (הקדמוני) וגרם להחריבו והרג תלמידי חכמים שבו‬
‫שהרי מחמתו חטאו ישראל; “וסופו אל הים האחרון” ‪ -‬וכן מפני שנתן עיניו במקדש שני וגרם להחריבו‪,‬‬
‫והרג תלמידי חכמים שבו במה שהחטיא את ישראל; “ועלה באשו ותעל צחנתו” – וכן מפני שמניח‬
‫אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל בזה שהוא מתגרה דווקא בישראל (לשון סגי נהור)‪ ,‬הוא‬
‫מעלה באשה וסרחון; “כי הגדיל לעשות” ‪ -‬אמר אביי‪ :‬ובתלמידי חכמים היצר מתגרה יותר מכולם‪ .‬כי‬
‫הא כמו אותו מעשה‪ ,‬דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא שמע אדם שאומר לאשה‪:‬‬
‫נקדים וניזיל באורחא נשכים בבוקר ונלך יחד בדרך‪ .‬אמר אביי לעצמו‪ :‬אם ילכו לבד יש חשש שיבואו לידי‬
‫עבירה‪ ,‬לכן איזיל אפרשינהו מאיסורא אלך אחריהם ואפרישם מן האיסור‪ .‬אזל בתרייהו תלתא פרסי‬
‫באגמא הלך אחריהם שלש פרסאות בשדה‪ .‬כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי כשהגיעו לפרשת‬
‫דרכים וכיון שהלכו לשתי עיירות הוצרכו ליפרד ולילך זה לכאן וזו לשם‪ ,‬שמע אותם אביי אומרים זה לזו‪:‬‬
‫אורחין רחיקא יש מרחק רב בין שתי העיירות ולכן מוכרחים אנו ליפרד וצוותין בסימא היה נעים לנו לילך‬
‫יחד‪ .‬אמר אביי‪ :‬אי מאן דסני לי הוה אם היה שונאי (וכוונתו לעצמו‪ ,‬ולשון סגי נהור הוא) מתייחד עם‬
‫האשה ‪ -‬לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה לא היה מצליח להעמיד עצמו מלחטוא‪ .‬אזל הלך‪ ,‬תלא נפשיה‬
‫בעיבורא דדשא השעין עצמו על בריח הדלת והיה מהרהר‪ ,‬ומצטער על כך שאינו יכול לשלוט ביצרו כאותו‬
‫אדם פשוט‪ .‬אתא ההוא סבא בא זקן אחד‪ ,‬תנא ליה ושנה לפניו‪ :‬כל הגדול מחבירו בתורה ומצוות יצרו‬
‫גדול הימנו אף היצר הרע שלו גדול מהיצר הרע של חברו‪ ,‬שבתלמידי חכמים מתגרה היצר ביותר‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫דין יחוד אשה אחת עם‬
‫כמה גברים‬
‫מן התורה אסור לאיש להתייחד עם אשה שאסורה‬
‫עליו באיסור ערוה‪ .‬וכשארע מעשה אמנון ותמר גזרו‬
‫דוד המלך ובית דינו שאסור להתייחד אף עם פנויה‬
‫שאינה ערוה‪.‬‬
‫בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כ”ב סעיף ה’) נחלקו‬
‫המחבר והרמ”א מה דין יחוד אשה אחת עם כמה‬
‫אנשים‪ .‬המחבר פסק כדעת הרמב”ם (הלכות איסורי‬
‫ביאה פרק כ”ב הלכה ח) שאסור לאשה להתייחד‬
‫אפילו עם הרבה אנשים‪ ,‬ואילו הרמ”א פסק כדעת‬
‫הטור והרא”ש (קידושין פרק ד’ סימן כ”א) שאשה‬
‫אחת יכולה להתייחד עם שני אנשים כשרים בעיר‪,‬‬
‫ובשדה (או בלילה) צריך שיהיו שלשה אנשים עמה‪.‬‬
‫בספר עמק סוכות (על מסכת סוכה) ובשו”ת‬
‫שב יעקב (אבן העזר סימן י”ט) הקשו על דין זה‬
‫מסוגייתנו‪ ,‬שהרי מבואר שאביי הלך אחרי איש ואשה‬
‫בדרך מהלך ג’ פרסאות‪ ,‬ואף אם הם עברו איסור‪,‬‬
‫מה ההסבר למעשהו של האמורא אביי שהצטרף‬
‫אף הוא ועבר על איסור יחוד?‬
‫הם מתרצים שאביי הלך בריחוק מסויים מהם ולכן‬
‫לא עבר על איסור‪ ,‬וכפי שאכן משמע בסוגיא שאותם‬
‫איש ואשה לא ידעו כלל שאביי הולך אחריהם‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫יצר הרע שמתדמה ליצר הטוב‬
‫ביאורים שונים נאמרו לדברי חז”ל המפורסמים‬
‫שנזכרו בסוגייתנו “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”‪ .‬רבי חיים‬
‫מוולאז’ין בספרו נפש החיים (פרק ד) מסביר את הדבר כך‪:‬‬
‫“כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי עניינו ומדרגתו‬
‫בתורה ועבודה‪ .‬שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם‬
‫אם ישיאהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עון‬
‫וחטא חמור או קל שלא יאבה לו‪ ,‬הוא מתחפש להתדמות אל‬
‫האדם כיצר טוב‪ ,‬לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו‬
‫האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה‪ ,‬שמראה לו בה איזה‬
‫דרך הנראה לאדם בהשקפה ראשונה שהוא עצת יצרו הטוב‬
‫להדריכו בדרך יותר גבוה‪ ,‬כפי שמראה לו בה פנים וסימני‬
‫טהרה‪ .‬והאדם נופל ברשתו כמהר צפור אל פח בלי התבוננות‬
‫רב‪ ,‬ולא ידע כי בנפשו הוא ורגליה יורדות מות חס ושלום”‪.‬‬
‫לדעת רבי חיים מוולאז’ין כפי מדרגת גדלותו של האדם גם היצר‬
‫עצמו פועל מתוך אותה מדרגה שבה הוא נמצא ומדמה בעיניו‬
‫כאילו מעשה זה הוא מעשה טוב השייך לאותה מדרגה‪ ,‬ועל כן עליו‬
‫ליזהר בזה ביותר‪“ .‬גדול הימנו” מתפרש לפי זה כך‪ :‬גדול ממנו‪,‬‬
‫מתוכו‪ ,‬מתוך אותה מדרגה בה נמצא האדם עצמו‪ ,‬בניגוד לביאור‬
‫הפשוט שהכוונה שיצרו של האדם הגדול גדול מיצרו של חברו‪.‬‬
‫נב ע"א ‪ -‬נב ע"ב‬
‫אמר רבי יצחק יצרו‪ ...‬וכפטיש יפוצץ סלע‬
‫סוגיא ‪16‬‬
‫אמר רבי יצחק‪ :‬יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להכשילו‪ ,‬שנאמר (בראשית ו‪ ,‬ה)‪:‬‬
‫ביאור “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק [נב עמוד ב] רע כל היום”‪.‬‬
‫אמר רבי שמעון בן לקיש‪ :‬יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ומנסה להכשילו בחטא‪,‬‬
‫שנאמר (תהלים לז‪ ,‬לב) “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו” כלומר‪ ,‬יצר הרע שהוא הרשע צופה ואורב‬
‫לצדיק מתי יוכל להחטיאו כדי שימות‪ ,‬ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו לצדיק לנצח את היצר ‪ -‬אינו‬
‫יכול לו‪ ,‬שנאמר בפסוק הסמוך (תהלים לז‪ ,‬לג) “ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו” משמע מכאן‬
‫שאם יעזבנו ביד היצר – לא יוכל לו‪ .‬תנא דבי רבי ישמעאל בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו בברייתא‪:‬‬
‫אם פגע בך מנוול זה היצר הרע ‪ -‬משכהו לבית המדרש לך ללמוד תורה וכך תכניעו‪ .‬שאם חזק כאבן הוא‬
‫היצר – נימוח מתרכך ונמס‪ ,‬אם חזק כברזל הוא – מתפוצץ מתרכך וניצוצות ניתזין ממנו כברזל הניתך‬
‫באש‪ .‬ומנין למדנו זאת? אם אבן הוא ‪ -‬נימוח‪ ,‬דכתיב ממה שכתוב (ישעיה נה‪ ,‬א) “הוי כל צמא לכו למים”‬
‫והכוונה לתורה שנמשלה למים‪ ,‬וכתיב עוד (איוב יד‪ ,‬יט) “אבנים שחקו מים” כלומר שהמים שוחקים‬
‫אפילו אבנים קשות אם הם נוזלים עליהם באופן מתמיד‪ ,‬כך התורה שוחקת אט אט את היצר הרע אם‬
‫מתמיד ללומדה‪ .‬אם ברזל הוא ‪ -‬מתפוצץ‪ ,‬דכתיב ממה שכתוב “הלא כה דברי כאש נאום ה’ וכפטיש‬
‫יפוצץ סלע” ולמדנו שדברי התורה יש להם כח גדול להכניע את היצר ככוחה של האש לפוצץ את הברזל‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫לימוד ספרי מוסר להתמודדות‬
‫עם היצר הרע‬
‫סוגייתנו מלמדת שההתמודדות עם היצר הרע היא על ידי‬
‫לימוד תורה – “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”‪.‬‬
‫הרמב”ם כתב (הלכות איסורי ביאה פרק כא‪ ,‬הלכה יט) "אם‬
‫יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה‪ ,‬שהיא אילת‬
‫אהבים ויעלת חן”‪ ,‬וכתב הבית יוסף שמקור דברי הרמב”ם הוא‬
‫מסוגייתנו‪.‬‬
‫והרב חיד”א בברכי יוסף (אורח חיים סימן א סק”ט) כתב שמקובל‬
‫בידו שבכלל מה שאמרו חז”ל (קידושין ל ע”ב) “בראתי יצר הרע‬
‫בראתי לו תורה תבלין” (התורה עוזרת להתמודדות עם יצר‬
‫הרע‪ ,‬כמו תבלין שעוזר לאכול מאכלים) הוא לימוד ספרי מוסר‬
‫שכתבו הראשונים האחרונים‪ .‬והוסיף שתלמידי חכמים בפרט‬
‫העוסקים בלימוד תורה תדיר "ראוי שיקבעו עת כפעם בפעם‬
‫ללמוד בספרי מוסר‪ ,‬כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נב‬
‫א)‪ ,‬ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה‪ ,‬קרוב‬
‫שיגבה לבו”‪ ,‬כלומר שיש חשש שדוקא לימוד התורה יביאהו‬
‫לגאוה ועל כן חייב הוא להוסיף לימוד מוסר‪ .‬והוסיף והבהיר את‬
‫חשיבות לימוד ספרי המוסר בספרו שו”ת טוב עין (סימן י”ח אות‬
‫ב) דיש לצרף “לעסק התורה תוכחות מוסר כי בזה זאת תורת‬
‫העולה תורה נקיה בענוה ושמירת הלשון וכיוצא ואז היא תבלין‬
‫ליצר הרע‪ ,‬כי אם עסק בגופי הלכות ולא השגיח בעבירות שאדם‬
‫דש בעקביו לא לרצון תהיה התורה לבטל יצר הרע”‪.‬‬
‫והאריך עוד בחיוב לימוד המוסר בספרו דבש לפי (מערכת‬
‫הת"ו אות מ"א) ז"ל "ואמרו קדמונינו שעיקר הלימוד לצרף‬
‫ללימוד שלומד מוסר הבנוי על פי התורה‪ ,‬ועל ידי זה לומד תורה‬
‫בהרהור תשובה ונכנע וזה הלימוד מבטל יצה"ר כי ההכנעה‬
‫מבטל ליצה"ר כמ"ש בזוהר הקדוש”‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫במה מושכים את יצר הרע לבית‬
‫המדרש?‬
‫על דברי תנא דבי רבי ישמעאל שנזכרו בסוגייתנו “אם פגע‬
‫בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”‪ ,‬ועל דרשת חז”ל לעיל‬
‫על הפסוק (משלי כ”ה כ”א‪-‬כ”ב) “אם רעב שונאך האכילהו‬
‫לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו”‬
‫שמהם למדנו שההתמודדות עם יצר הרע היא על ידי לימוד‬
‫התורה‪ ,‬הקשה בספר ‘מעלות התורה’ לרבי אברהם אחיו‬
‫של הגאון רבי אליהו מוילנא כמה קושיות‪:‬‬
‫א‪ .‬הרי היצר הרע נמשך מאליו אחר האדם‪ ,‬ואם כן מדוע‬
‫נקטו חז”ל לשון “משכהו”?‬
‫ב‪ .‬מדוע צריך להכניס את היצר הרע לתוך בית המדרש‪,‬‬
‫וכי אינו יכול להישאר בחוץ?‬
‫ג‪ .‬מה לו ליצר הרע ולתורה שהוא נדרש לאוכלה‪ ,‬וגם כיצד‬
‫מתפרש לפי זה סוף הפסוק “כי גחלים אתה חותה על‬
‫ראשו”‪.‬‬
‫את התשובה לכל הקושיות הוא מביא בשם אחיו‪ ,‬הגאון‬
‫מוילנא‪ ,‬וכך הוא כותב‪“ :‬פירוש אם פגע בך מנול זה יצר‬
‫הרע ואין אתה יכול לו‪ ,‬מחמת שמתגבר עליך‪ ,‬משכהו לבית‬
‫המדרש‪ ,‬פירוש שתאמר לו בבית המדרש אמלא רצונך‬
‫במה שאלמוד שלא לשמה‪ ,‬רק להתגאות‪ ,‬ובזה תניח את‬
‫דעתו ויתרצה‪ ,‬ואם כן מתוך שלא לשמה בא לשמה ותפטר‬
‫ממנו לגמרי‪ .‬וזהו פירוש הפסוק “אם רעב שונאך” שהוא‬
‫רוצה להחטיאך‪ ,‬האכילהו לחמה של תורה‪ ,‬פירוש עשה‬
‫רצונו בלימוד שלא לשמה ובכך אתה חותה גחלים על‬
‫ראשו כשתבוא אחר כך למדרגה שתלמוד לשמה”‪.‬‬
‫דף נב ע"ב‬
‫א"ר שמואל בר נחמני‪ ...‬כמרעיתם וישבעו וגו'‬
‫סוגיא ‪17‬‬
‫אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן‪ :‬יצר הרע מסיתו לאדם לחטוא בעולם הזה‪ ,‬ומעיד‬
‫ביאור עליו שחטא לעולם הבא‪ .‬שנאמר (משלי כט כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון‬
‫כלומר‪ ,‬המפנק בנערותו את היצר הרע שהיה ראוי להיות עבדו של האדם‪ ,‬באחריתו יעיד עליו היצר להרשיעו‪,‬‬
‫שכן באטב”ח של רבי חייא שהיא כתיבה מוצפנת הנעשית על ידי חילוף אותיות של האל”ף בי”ת שלימד‬
‫רבי חייא קורין לסהדה מנון אותיות המילה ‘מנון’ מתחלפות ל’סהדה’ שמשמעותה בארמית – עדות‪ .‬בכתיבה‬
‫זו אותיות אל”ף עד טי”ת מתחלפות זו בזו‪ ,‬א’ מוחלפת בט’‪ ,‬ב’ בח’ ג’ בז’ ד’ בו’ וכן להפך‪ .‬אותיות יו”ד עד צד”י‬
‫מתחלפות זו בזו‪ ,‬י’ בצ’‪ ,‬כ’ בפ’ ל’ בע’ מ’ בס’ וכן להפך‪ .‬ארבעת האותיות האחרונות מתחלפות עם האותיות‬
‫הסופיות‪ ,‬ק’ בץ’ ר’ בף’ ש’ בן’ ת’ בם’‪ .‬האותיות ה’ נ’ וך’ שנותרו ללא בן זוג מתחלפות אף הן זו בזו‪ .‬נמצא לפי זה‬
‫שכשהפסוק החליף את המילה ‘סהדה’‪ ,‬הוחלפה האות ס’ באות מ’‪ ,‬נ’ באות ה’‪ ,‬ד’ באות ו’ וה’ באות נ’‪ .‬בגמרא‬
‫הובאו מאמרים נוספים על התגברות היצר על מי שמתחיל להימשך אחריו‪ :‬רב הונא רמי הקשה משני פסוקים‬
‫הסותרים לכאורה זה את זה‪ :‬כתיב (הושע ד‪ ,‬ב) “כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלהיהם” ומשמע שהיצר רק‬
‫מתעה אנשים ואינו שוכן בתוכם‪ ,‬וכתיב (שם ה‪ ,‬ד) “כי רוח זנונים בקרבם” ומשמע שהיצר נטוע בתוך ליבם?‬
‫מתרץ רב הונא‪ :‬אכן בתחילה היצר רק התעם‪ ,‬ולבסוף לאחר שכבר נמשכו אחריו הוא נכנס בקרבם‪ .‬אמר רבא‪:‬‬
‫בתחילה קראו הכתוב ליצר הרע ‘הלך’ כמי שפוגש אדם באקראי בדרך אך אינו מתאכסן אצלו ולבסוף לאחר‬
‫שנמשך אחריו קצת קראו הכתוב ‘אורח’ שהיצר הוא כבר כאורח המתאכסן אצלו ולבסוף כיון שהמשיך להגרר‬
‫אחריו קראו הכתוב ליצר הרע ‘איש’ שהופך היצר כבר להיות בעל הבית על האדם‪ ,‬שנאמר בתוכחתו של נתן‬
‫הנביא לדוד על שלקח את בת שבע אשת אוריה החיתי (שמואל ב יב‪ ,‬א‪-‬ד) ויבא הלך לאיש העשיר הוא דוד‬
‫ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח וגו’ ‪ ,‬וכתיב לאחר מכן ויקח את כבשת האיש הרש היא בת‬
‫שבע ויעשה לאיש הוא היצר הבא אליו משל זה בא לתאר כיצד יצר הרע של עריות פיתה את דוד לקחת את‬
‫בת שבע מאוריה‪ ,‬ומבואר בלשון הכתוב שבתחילה נקרא היצר ‘הלך’ לאחר מכן ‘אורח’ ולבסוף ‘איש’‪ .‬אמר רבי‬
‫יוחנן‪ :‬אבר קטן יש לו לאדם דהיינו אבר התשמיש‪ ,‬אם האדם מרעיבו מתשמיש ואינו נותן דרור לתאוותו – גופו‬
‫שבע כלומר שלם וחזק‪ ,‬אך אם משביעו בתשמיש – גופו רעב כלומר חסר כח לעת זקנתו‪ ,‬שנאמר (הושע יג‪ ,‬ו)‬
‫כמרעיתם וישבעו וגו’ כלומר כיון שהרעו לגופם ולא מילאו תאוותו ‪ -‬שבעו‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫משביעו רעב מרעיבו שבע‬
‫"אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב"‪ .‬בגמרא מובא‬
‫מאמר זה לענין הנסיון של דוד ובת שבע‪ ,‬ופשטות דברי חז"ל שענין זה נאמר במיוחד על יצר‬
‫העריות‪ .‬את הביטוי 'משביעו רעב' מפרש רש"י כאן שאדם המשביעו בתשמיש גופו רעב וחסר‬
‫לעת זקנה‪.‬‬
‫מאמר זה נמצא גם בגמרא בסנהדרין (קז ע"א) ושם מפרש רש"י באופן שונה‪" :‬שהמשביע‬
‫אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה"‪ ,‬כלומר שחז"ל מלמדים אותנו שהדרך להתמודד עם יצר‬
‫העריות היא להרעיבו‪.‬‬
‫הרמב"ן (דברים כט יח) הולך בדרך פירושו האחרון של רש"י ומרחיב את העקרון הזה‬
‫להתמודדות עם כל ענייני התאווה ולא רק עם יצר העריות‪ ,‬וכך כתב‪:‬‬
‫"נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה‪ ,‬כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא‬
‫ימלא תאותו‪ ,‬אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה‬
‫יותר מבראשונה‪ ,‬ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה‪ .‬כי המתאוה‬
‫לזמת הנשים היפות‪ ,‬כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה‪ ,‬וכיוצא‬
‫בזה בשאר התאוות‪ ,‬וכענין שהזכירו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע"‪.‬‬
‫גם בספר עקידת יצחק (פרשת תולדות שער כד) מבאר בדרך זו‪ ,‬והוא מחדש שכוונת‬
‫חז"ל באומרם 'אבר קטן' אינה לאבר התשמיש אלא ללב ולעין שהם ראשי האברים שמהם‬
‫מתפתחות התאוות‪" :‬וכבר אמרו רז"ל אבר קטן וכו' ולדעתי על הלב או על העין יצדק זה‪,‬‬
‫כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם אבר קטן מחזיק כל התאוות שבעולם‪ ...‬ואין ספק‬
‫שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאווה הנה הוא מקצר תאוותיו‪ ,‬אמנם המשביעו הוא‬
‫מלמדו להתאוות ועיני האדם לא תשבענה"‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫“אל תפנו אל‬
‫האלילים”‬
‫רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק‬
‫קדושים אות ו) הסביר שהפסוק‬
‫(ויקרא יט‪ ,‬ד) מזהיר מכל פנייה‬
‫לכיוון עבודה זרה‪ ,‬וכמו שיש להזהר‬
‫מכל מחשבה על אשה זרה‪ ,‬זאת‬
‫משום שהיצר הרע בהתחלה‬
‫מסית את האדם לדברים קטנים‪,‬‬
‫רק לפנות אל האלילים או אל‬
‫העריות במחשבתו‪ ,‬רק להוסיף‬
‫קצת “שמחה ועניין” לחיים‪,‬‬
‫ולאט לאט הוא מדיח את האדם‬
‫לעבירות חמורות יותר‪ ,‬ומקור דבר‬
‫זה מהגמרא שבהתחלה היצר‬
‫הרע נראה רק כהלך‪ ,‬ולבסוף הוא‬
‫נהיה בן בית‪.‬‬
‫דף נב ע"ב‬
‫אמר רב חנא בר אחא‪ ...‬ואת רוחי אתן בקרבכם וגו'‬
‫סוגיא ‪18‬‬
‫אמר רב חנא בר אחא‪ ,‬אמרי בי רב אמרו בבית מדרשו של רב‪ :‬ארבעה דברים כביכול‬
‫ביאור מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם‪ ,‬ואלו הן‪ :‬גלות שהגלה ה’ את ישראל מארצם‬
‫לבין הגויים‪ ,‬כשדים שהחריבו את בית המקדש הראשון‪ ,‬וישמעאלים‪ ,‬ויצר הרע‪ .‬על הגלות ‪ -‬מדכתיב‪:‬‬
‫(ישעיה נב‪ ,‬ה) ועתה מה לי פה נאם ה’ כי לקח עמי חנם שה’ שואל ‘מה לי פה’ בגלות‪ .‬ראיה שמתחרט על‬
‫בריאת הכשדים – מדכתיב (שם כג‪ ,‬יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה הלואי שעם זה שבארץ כשדים‬
‫לא היה‪ .‬על בריאת הישמעאלים ‪ -‬מדכתיב (איוב יב‪ ,‬ו)‪“ :‬ישליו אהלים לשודדים ובטוחות זרע ישמעאל‬
‫יושבים בשלוה באהליהם שבמדבר ורועים את המקנה למרות שהם למרגיזי אל‪ ,‬לאשר הביא אלוה בידו‬
‫וה’ הוא שגרם שירגיזוהו במה שהביאם לעולם‪ ,‬משמע שמתחרט על בריאתם”‪ .‬על בריאת היצר הרע –‬
‫מדכתיב‪( :‬מיכה ד‪ ,‬ו) “ביום ההוא נאם ה’ אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי” אאסוף את עדת‬
‫ישראל שהיתה בגלות כצולעת‪ ,‬ואקבץ לארץ ישראל את אלו שהרעתי להם‪ .‬ומלשון ‘הרעתי’ משמע שה’‬
‫הוא שגרם להם לכל הרעות הללו כיון שברא את היצר הרע שגרם להם לחטוא‪ ,‬והוא מתחרט על בריאתו‬
‫כביכול‪ .‬אמר רבי יוחנן‪ :‬אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל דהיינו‬
‫של ישראל עצמם (לשון סגי נהור) ולא היו יכולים לעמוד בדין‪ ,‬ומפסוקים אלו למדנו שהשליטה על היצר‬
‫הרע היא בידו של הקב”ה‪ ,‬חד פסוק אחד ‪ -‬דכתיב (שם) ואשר הרעתי דהיינו שה’ גרם להם להרע ולחטוא‬
‫במה שנתן בהם את היצר‪ ,‬וחד פסוק שני ‪ -‬דכתיב (ירמיה יח ו) “הנה כחומר ביד היוצר כן אתם וגו’ בידי‬
‫בית ישראל” כלומר שליבם של בני ישראל מסור בידיו של הקב”ה‪ .‬ואידך ופסוק שלישי – שנאמר על‬
‫אחרית הימים (יחזקאל לו‪ ,‬כו) והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר דהיינו שהקב”ה יסיר‬
‫את היצר מאיתנו‪ .‬רב פפא אמר‪ :‬אף מהאי נמי גם מפסוק זה ניתן ללמוד כן ואת רוחי אתן בקרבכם וגו’‬
‫משמע שביד הקב”ה לתת בנו את רוחו ורק על ידי כך נוכל להתגבר על היצר‪.‬‬
‫בחירה חופשית ושלילת הבחירה‬
‫עיון והלכה בגמרא הובאו שלושה פסוקים שמלמדים‬
‫שהשליטה על היצר הרע היא ביד הקב"ה ולא ביד האדם‪ .‬בכמה‬
‫מקומות בתורה ובנביא נאמר שה' גורם לאנשים לחטוא או שמונע‬
‫מהם לחזור בתשובה‪.‬‬
‫פסוקים כאלו‪( :‬ישעיה ו‪ ,‬י) "השמן לב העם הזה" או (שמות ז‪ ,‬ג)‪" :‬ואני‬
‫אקשה את לב פרעה" וכן (מלכים א‪ ,‬יח‪ ,‬לז)‪" :‬ואתה הסבות את לבם‬
‫אחרונית" עוררו את רבי סעדיה גאון (אמונות ודעות פרק ד) לשאול‬
‫האם זה נכון לומר שישנם מקרים שבהם לאדם אין בחירה חופשית‪,‬‬
‫כפי שמשתמע מפסוקים אלו‪ .‬הוא מסביר שבכל הפסוקים הללו אין‬
‫הכוונה שהקב"ה מונע מאדם לשוב בתשובה או גורם לו לחטוא‪ ,‬אלא‬
‫שהוא יוצר מציאות שקשה בה מאוד לעשות שינויים‪ ,‬כמו מלחמה או‬
‫קשיים אחרים שבגללם קשה מאוד לעשות תשובה‪ ,‬או לקיים מצוות‬
‫אבל הקב"ה אינו שולל את הבחירה החופשית‪.‬‬
‫הרמב"ם לעומת זאת (הלכות תשובה ו‪ ,‬ג) כתב שלעיתים אדם חוטא‬
‫פעמים רבות עד שהוא מאבד את האפשרות לשוב בתשובה‪ ,‬וזאת‬
‫על מנת שיבוא על עונשו על העבירות שהוא ביצע‪ ,‬כך הוא מסביר‬
‫את הפסוקים שהובאו לעיל‪ .‬ולכן כותב הרמב"ם (שם הלכה ד) שהיו‬
‫הצדיקים והנביאים מתפללים שה' יעזור להם וחטאיהם לא יגרמו‬
‫להם לאבד את האפשרות לשוב בתשובה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫משמעות החרטה לאחר‬
‫הבריאה‬
‫המהר"ל (גבורות ה' פרק נד) שאל מה הכוונה‬
‫שה' מצטער על הדברים הללו שבראם‪ ,‬והרי הוא‬
‫היה יכול שלא לברוא אותם‪ ,‬ומדוע מצד אחד‬
‫לברוא ומצד שני להצטער שהוא בורא אותם?‬
‫והסביר שאמנם הקב"ה ברא את הדברים אלו‪,‬‬
‫אך הוא ברא אותם כמשהו טפל למשהו אחר או‬
‫משהו שפל‪ ,‬והם לא נחשב לבריאה‪ .‬זו הכוונה‬
‫שהקב"ה מצטער עליהם שבראם‪ ,‬כלומר שהוא‬
‫לא ברא אותם כבריאה שלימה ‪ -‬הגלות ‪ -‬אינה‬
‫מצב רגיל לעם‪ .‬הכשדים ‪ -‬הם עם פחות ובזוי‪,‬‬
‫ולשונם גם נחשבת לפחותה‪ .‬ישמעאלים ‪ -‬אינם‬
‫גרים בישוב אלא במדבר (נוודים) ואינם חלק‬
‫מהעמים הרגילים‪ ,‬ויצר הרע ‪ -‬אינו נחשב לבריאה‬
‫משום שהוא מושך את האדם למציאות לא נכונה‪.‬‬
‫דף נב ע"ב‬
‫ויראני ה' ארבעה חרשים‪ ...‬צדקיה ומשיח ואליהו‬
‫סוגיא ‪19‬‬
‫הגמרא חוזרת לעסוק בביאורי מקראות העוסקים באחרית הימים‪ .‬נאמר בספר זכריה‪( :‬ב‪ ,‬ג)‬
‫ביאור “ויראני ה’ ארבעה חרשים אומנים” העתידים להושיע את ישראל באחרית הימים‪ .‬מאן נינהו‬
‫מי הם ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא‪ :‬משיח בן דוד ומשיח בן יוסף קרויים‬
‫חרשים כיון ששניהם עתידים לבנות את בית המקדש‪ ,‬ואליהו הנביא שגם הוא עתיד להופיע באחרית הימים‪,‬‬
‫וגם הוא קרוי חרש על שם שבנה מזבח אבנים בהר הכרמל‪ ,‬וכהן צדק הוא שם בן נח הקרוי גם הוא חרש על‬
‫שם שבנה את התיבה יחד עם אביו‪ .‬מתיב הקשה רב ששת‪ :‬אי הכי אם כך‪ ,‬שאלו הם החרשים‪ ,‬כיצד נפרש‬
‫היינו דכתיב מה שכתוב שם בסמוך (ב‪ ,‬ד) “ואמר מה אלה באים לעשות ויאמר (אלי) לאמר אלה הקרנות אשר‬
‫זרו את יהודה” כלומר שהמלאך משיב לנביא שאלו החרשים הם הקרניים שבאו לנגח את ישראל ולפזרם‪,‬‬
‫ומכאן נראה שהחרשים באו לפזר את ישראל ואילו לפי פירושו של רבי שמעון חסידא הלא הני אלו הארבעה‬
‫לשובָה אָ תו ּ באו על מנת להשיב את ישראל לאדמתם ולא לפזרם? אמר ליה אמר לו רב חנא לרב ששת‪ :‬שפיל‬
‫לסיפיה דקרא השפל עצמך ורד לסוף הפסוק‪ ,‬שם נאמר “ויבואו אלה להחריד אותם לידות את קרנות‬
‫הגוים הנושאים קרן אל ארץ יהודה לזרותה” וגו’ כלומר‪ ,‬לאחר שהנביא שאל את המלאך מה החרשים באים‬
‫לעשות‪ ,‬עונה לו המלאך שאת אלה הקרנות‪ ,‬דהיינו האומות שפזרו את יהודה‪ ,‬באו חרשים אלו להחריד ולקבץ‬
‫אותם‪ .‬אמר ליה רב ששת‪ :‬בהדי חנא באגדתא למה לי מה לי להתווכח עם רב חנא בדברי אגדה‪ ,‬הלא בקי הוא‬
‫בהם ממני‪ .‬נאמר בספר מיכה (ה‪ ,‬ד) “והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו‬
‫שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם” כלומר שלעתיד לבוא יהיה שלום ושלוה ואם יבוא אשור להלחם בישראל‬
‫יקומו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם‪ .‬מאן נינהו מי הם אותם שבעה רועים? דוד באמצע כלומר‪ ,‬שהוא‬
‫יהיה העיקרי‪ ,‬אדם שת ומתושלח מימינו‪ ,‬אברהם יעקב ומשה בשמאלו‪ .‬ומאן נינהו ומי אלו שמנה נסיכי‬
‫אדם – ישי אבי דוד‪ ,‬ושאול המלך‪ ,‬ושמואל‪ ,‬עמוס‪ ,‬וצפניה הנביאים‪ ,‬צדקיה המלך‪ ,‬ומשיח‪ ,‬ואליהו הנביא‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫שבעה רועים‬
‫את הביטוי “שבעה רועים” מכירים אנו מבית הסיום‬
‫של הפיוט הידוע “מעוז צור” המושר בחג החנוכה על ידי בני אשכנז לאחר‬
‫הדלקת הנרות‪ .‬פיוט זה חובר לפני בערך כ‪ 750-‬שנה בתקופת מסעי הצלב‪.‬‬
‫הפיוט מתאר אירועים היסטוריים של צרות בחיי עם ישראל ומציין את הישועות‬
‫שהעם זכה להם בימים ההם‪ .‬האירועים שמצויינים בו הם גלות מצרים גלות‬
‫בבל ישועת פורים וחנוכה‪ .‬בסוף הפיוט נושא הפייטן תפלה לישועה גם‬
‫מהגלות האחרונה ‪ -‬גלות מלכות אדום‪ ,‬הנרמזת במילה ‘אדמון’ וכך הוא כותב‪:‬‬
‫"חׂשֹוף זְ ר ַֹוע ָק ְד ֶשָׁך ו ְָק ֵרב ֵקץ ַה ְיׁש ָּועה‪ ,‬נְ קֹם נִ ְק ַמת ֲע ָב ֶדיָך ֵמ ֻא ָמּה ָה ְר ָש ָׁעה‪,‬‬
‫ֲ‬
‫ש ָׁעה ו ְֵאין ֵקץ לִ ֵימי ָה ָר ָעה‪ְ ,‬ד ֵּחה ַא ְדמֹון ְב ֵּצל ַצלְ מֹון ָה ֵקם לָ נּו ר ִֹועים‬
‫כִ ּי ָא ְרכָ ה ַה ָ ּ‬
‫ִש ְׁב ָעה"‪.‬‬
‫אורכה של גלות זו מבוטא במילים "כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה"‪,‬‬
‫והפייטן מסיים בציפייה לנפילתה של מלכות אדום‪ .‬אמנם כפי שהזכרנו פיוט זה‬
‫חובר בתקופת מסעות הצלב ולכן כנראה יש בבית זה רמז לאירועי התקופה‪.‬‬
‫המילה "צלמון" אמנם נגזרת מהמילה "צלמוות"‪ ,‬אך יש שפירשו "דחה אדמון‬
‫בצל צלמון"‪ :‬הפל את המושל הנוצרי (אדמון‪-‬אדום שחז"ל במדרש מזהים‬
‫אותו עם רומא הנוצרית) שמסתופף בצל הצלב (צלמון‪-‬צלם‪-‬צלב)‪ .‬יש אף‬
‫שפירשו שהשם "אדמון" רומז למלך פרידריך הראשון המכונה "ברברוסה"‬
‫(זקן אדום)‪ ,‬גדול שליטי אירופה במאה ה‪ ,12-‬מנהיג הנצרות המערבית ויוזם‬
‫מסע הצלב השלישי‪ .‬באותו מסע הוא טבע באחד הנהרות בדרום מזרח‬
‫תורקיה‪ ,‬בדרכו לא"י‪ ,‬לפני מותו הוא הצליח לכבוש את העיר איקוניון (צלם ‪-‬‬
‫צלמון בעברית)‪ ,‬שהייתה עיר הבירה של מדינת ליקאוניה במרכז אסיה הקטנה‬
‫(טורקיה)‪ .‬לפי פירוש זה הפייטן מתפלל על מפלתו של פרידריך הראשון‪,‬‬
‫העומד בצל העיר איקוניון‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מדוע יצחק אינו נזכר‬
‫בין שבעת הרועים‬
‫תמוה לכאורה שבשבעת הרועים מוזכרים‬
‫רק אברהם ויעקב ואילו שמו של יצחק‬
‫נפקד‪ ,‬מה פשר הדבר? על שאלה זו כבר‬
‫עמד המדרש (שיר השירים רבה וילנא‬
‫פרשה ח) וענה‪" :‬ויצחק להיכן הלך‪ ,‬הלך‬
‫וישב על פתחה של גיהנם להציל בניו‬
‫מדינה של גיהנם"‪ .‬רש"י בסוגייתנו כותב‬
‫שכוונת המדרש לדברי הגמרא (שבת פט‬
‫ע"ב) המספרת שלעתיד לבוא הקב"ה בא‬
‫לאברהם ואומר לו 'בניך חטאו' ואברהם‬
‫עונה 'ימחו על קדושת שמך'‪ ,‬כך גם עונה לו‬
‫יעקב‪ ,‬ורק יצחק עונה לקב"ה ואומר לו 'רבונו‬
‫של עולם‪ ,‬בני ולא בניך? בשעה שהקדימו‬
‫לפניך נעשה לנשמע‪ ,‬קראת להם בני בכורי‪,‬‬
‫עכשיו בני ולא בניך?' ובזכות דבריו הקב"ה‬
‫מרחם על עם ישראל‪.‬‬
‫נב ע"ב ‪ -‬נג ע"א‬
‫ארבעה סולמות‪ ...‬לאור של בית השואבה‬
‫סוגיא ‪20‬‬
‫שנינו במשנה‪ :‬מנורות של זהב היו שם‪ ,‬וארבעה ספלים של זהב בראשיהם‪ ,‬וארבעה סולמות‬
‫ביאור כו’ לכל מנורה‪ .‬תנא שנינו בברייתא‪ :‬גובהה של כל מנורה חמשים אמה (כו’)‪ .‬עוד שנינו‬
‫במשנה ‪ -‬וארבעה ילדים של פרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג היו עולים בסולמות לכל‬
‫מנורה‪ .‬איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה‪ :‬מאה ועשרים לוג כולהו האם מספר זה של מאה ועשרים לוג הוא‬
‫לכל ארבעת הילדים יחד‪ ,‬ונמצא שכל אחד נשא שלושים לוג‪ ,‬או דלמא לכל חד וחד או שמא כל אחד ואחד מן‬
‫הילדים נשא מאה ועשרים לוג? תא שמע בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק‪ :‬שנינו בברייתא ובידיהם כדי שמן‬
‫של שלשים שלשים לוג‪ ,‬שהם כולם מאה ועשרים לוג ולמדנו מכאן שכל אחד מהילדים נשא שלושים לוג‪.‬‬
‫תנא שנינו בברייתא‪ :‬והן ילדים אלו משובחין היו בכוחם הגדול יותר מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה כהן‪.‬‬
‫אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול‪ ,‬שלקוח באלף זוז כדי להוליכן‬
‫להקרבה על המזבח ומהלך עקב בצד גודל על כבש המזבח בנחת ובפסיעות קטנות‪ ,‬שלא כדרכם של נושאי‬
‫משאות הנוהגים לרוץ כדי להוריד מהר את משאם‪ .‬ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן להוליך שני אברים‬
‫יחד אלא חילקו את הולכת הקרבן בין עשרים וארבעה כהנים משום ברב עם הדרת מלך כשעובדים כהנים רבים‬
‫יש בכך כבוד יותר לה’‪ .‬שואלת הגמרא‪ :‬מאי משובחים במה היו ילדים אלה משובחים יותר מבנה של מרתא?‬
‫אילימא משום יוקרא אם נאמר משום כובד המשא שנשאו – הלא הני יקירי טפי שתי ירכות השור כבדות הן‬
‫מכד של שלשים לוג? אלא‪ ,‬התם ששם‪ ,‬אצל בנה של מרתא כבש ומרובע ולא זקיף היה הולך על גבי הכבש של‬
‫המזבח שאינו זקוף ושיפועו קל לעלייה‪ ,‬ואילו הכא כאן‪ ,‬הילדים עלו עם משאם בסולמות‪ ,‬וזקיף טובא שהם‬
‫זקופים מאד ושיפועם קשה לעלייה‪.‬‬
‫שנינו במשנה‪ :‬ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה‪ .‬תנא שנינו בברייתא‪[ :‬דף נג עמוד‬
‫א] האור היה כה גדול עד שאשה שהיתה יושבת בחצר בירושלים היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫ברב עם הדרת מלך‬
‫המושג ‘ברב עם הדרת מלך’ מוזכר בהקשר‬
‫של עשיית מצוות בקהל רב ולא בצינעה‪ .‬מסוגייתנו למדנו שגם בחלוקת‬
‫מצוה אחת לאנשים רבים יש ענין של ‘ברב עם הדרת מלך’‪ ,‬כיון שעל ידי זה‬
‫משתתפים אנשים רבים יותר במצוה‪.‬‬
‫השפת אמת (סוכה נב ע”ב) שואל‪ ,‬הלא למדנו שכבׂש מוליכים ממקום‬
‫שחיטתו לכבש על ידי תשעה כהנים ואת הפר מוליכים על ידי עשרים‬
‫וארבע כהנים רק מחמת כובדו של הפר‪ .‬ואם כן‪ ,‬כיון שהשיקול הוא כובדו‬
‫של הפר מדוע לא הניחו לבנה של מרתא לשאת שתי ירכות‪ ,‬הרי בכוחו היה‬
‫לשאתם? הוא מתרץ שאמנם ראוי להרבות בכהנים‪ ,‬ולכן לא הניחו לבנה‬
‫של מרתא לקחת תפקיד של כהן אחר‪ ,‬לעומת זאת בכבש ‪ -‬אם יתנו ליותר‬
‫מתשעה אנשים לשאתו נמצא ששני כהנים ישאו חלק הראוי לכהן אחד‪,‬‬
‫והוי כשנים שעשו מלאכה אחת‪ ,‬שבמלאכות שבת מצאנו שאין הדבר נחשב‬
‫למלאכה ולכן גם בהולכה לכבש אין לעשות כך‪.‬‬
‫עוד מצאנו באור זרוע (חלק א סימן קטו) שהיה מי שערער על המנהג שלפני‬
‫קריאת התורה היה אדם אחד פותח את ארון הקודש ומוציא את ספר התורה‬
‫ומוסרו לחזן‪ .‬והמערער טען שמצות הוצאת ספר התורה שייכת לחזן שעליו‬
‫מוטל לעשות את כל צרכי הציבור בתפלה‪ .‬והשיבו האור זרוע שאדרבה‪,‬‬
‫משום ‘ברב עם הדרת מלך’ עדיף לחלק את המצוה להרבה אנשים ולא‬
‫לתת רק לאחד לעשות את הכל וכפי שלמדנו בסוגייתנו‪ .‬הוא מוסיף שלכן‬
‫נהגו גם לחלק את התפלה עצמה לחזנים רבים שחרית לחזן אחד ומוסף‬
‫לחזן אחר וכן מי שקונה את הזכות לגלול את ספר התורה אינו זוכה גם‬
‫בזכות להגיש את המעילים ויכול אדם אחר לקנות זכות זו של הגשת המעיל‬
‫ביד הגולל וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קמז סעיף ב)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫אור בית השואבה‬
‫את דברי חז"ל שאשה‬
‫היתה בוררת חטים לאור בית השואבה‬
‫שהיה מאיר מבית המקדש מסביר בספר‬
‫חזון למועד (הרב מרדכי איילברג‪ ,‬עמוד‬
‫עב) בדרך דרוש‪" :‬דענין חטים הוא סמל‬
‫גשמיות הבית והנהגתו בעניני אכילה וזה‬
‫שרמזו לנו חז"ל דבשמחת בית השואבה‬
‫שעשו תיקון גדול בעזרת נשים נתקבצו‬
‫ובאו גם נשים לשאוב רוח הקודש‪ ,‬ועל‬
‫ידי רוח הקודש ורגשות קודש שנתקבצו‬
‫אצל הנשים נהגו על ידי זה את כל‬
‫עניני ביתם בדרך התורה והיראה‪ .‬וזהו‬
‫מליצתם שאור שמחת בית השואבה‬
‫מאיר את כל החצירות בירושלים ואשה‬
‫בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה‪,‬‬
‫רוצה לומר שזאת גרמה לה לסדר כל‬
‫עניני הבית במדת ההסתפקות שבאה‬
‫על ידי האמונה הטהורה והצרופה‬
‫שנתעוררה אצל הנשים בחג בעזרת‬
‫נשים על ידי שמחת בית השואבה"‪.‬‬
‫סוגיא ‪21‬‬
‫דף נג ע"א‬
‫חסידים ואנשי מעשה‪ ...‬דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון‬
‫שנינו במשנה‪ :‬חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם וכו’ ואומרים לפניהם דברי שירות‬
‫ביאור ותשבחות‪ .‬תנו רבנן שנו חכמים בברייתא‪ :‬יש מהן שהיו אומרים ‘אשרי ילדותנו שלא ביישה‬
‫את זקנותנו’ כלומר שלא עברנו עבירה בילדותנו שתגרום לנו להתבייש בזקנותנו ‪ -‬אלו חסידים ואנשי מעשה‬
‫שלא חטאו מעולם‪ ,‬ויש מהן שהיו אומרים ‘אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו’ לאחר שחטאו בילדותם ‪ -‬אלו‬
‫בעלי תשובה‪ .‬אלו ואלו אומרים‪: :‬אשרי מי שלא חטא‪ ,‬ומי שחטא ישוב בתשובה והקב”ה ימחול לו”‪ .‬תניא‬
‫שנינו בברייתא‪ ,‬אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן ודרש בשמו של הקב”ה‬
‫על מנת שהעם לא יחטאו‪ :‬אם אני כאן כל זמן שהקב”ה חפץ בקיומו של הבית הזה ושכינתו שרויה בו‪ ,‬כבודו של‬
‫הבית קיים ‪ -‬והכל כאן וכל ישראל באים אליו‪ ,‬ואם איני כאן אך אם תחטאו והקב”ה יסלק את שכינתו ממנו ‪-‬‬
‫מי יבוא לכאן? הוא הלל הזקן היה אומר גם כן‪ :‬למקום שאני אוהב כלומר לבית המקדש לשם רגלי מוליכות‬
‫אותי מעצמן‪ .‬ועוד היה הלל אומר משמו של הקב”ה‪ :‬אם אתה תבא אל ביתי לבית המקדש ‪ -‬אני אבא אל ביתך‬
‫ואשרה שם שכינתי‪ ,‬אבל אם אתה לא תבא אל ביתי ‪ -‬אני לא אבא אל ביתך‪ ,‬שנאמר‪( :‬שמות כ‪ ,‬כא) “בכל‬
‫המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך” ונדרוש את הפסוק כך‪ :‬בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר‬
‫את שמי‪ ,‬דהיינו בבית המקדש‪ ,‬ותזכיר את שמי שם – אבוא אני אל ביתך ואשכין שכינתי שם ותהיה לך ברכה‪.‬‬
‫ואימרה נוספת של הלל (מופיעה גם באבות פרק ב משנה ו)‪ :‬אף הוא הלל הזקן ראה גלגולת אחת שצפה על‬
‫פני המים שכנופיית רוצחים חתכו את ראשו והטילוהו למים‪ ,‬והכיר בו הלל באדם זה שבעצמו היה רוצח‪ ,‬אמר‬
‫לה לגולגולת‪ :‬על דאטפת אטפוך כיון שרצחת והצפת גולגלות של אחרים במים‪ ,‬הציפו את גולגלתך מידה כנגד‬
‫מידה‪ ,‬אך ומטיפיך יטופון יבוא יום שיציפו אף את גולגלתם של מי שהרגוך‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫אם אני כאן – הכל כאן‬
‫על דברי הלל "אם אני כאן‬
‫הכל כאן" תמהו רבים‪ ,‬כיצד יתכן שהלל הזקן שהיה‬
‫ידוע בענוותנותו‪ ,‬אמר משפט שכזה שלפי משמעותו‬
‫הפשוטה יש בו גאוה גדולה‪.‬‬
‫השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה אות לג) מבאר‬
‫שכוונת הלל לא היתה כלל על עצמו אלא על ה’‪,‬‬
‫ורצה הלל שהחוגגים בשמחת בית השואבה יכוונו את‬
‫שמחתם לשם ה’‪ ,‬וכך הוא כותב‪:‬‬
‫"אין לחשוב עליו שעל עצמו אמר כן‪ :‬ראו כי אני אני הוא‬
‫הכל‪ ,‬חס ושלום לחשוב על הלל מחשבה זו וכיוצא‬
‫בזו‪ ,‬בשכבר ידוע כי במקום גדולתו היה ענוותנותו‪.‬‬
‫רק עיקר כוונתו בזה‪ ,‬שכאשר היו עוסקין בשמחת‬
‫בית השואבה‪ ,‬שעליה אמרו חכמינו ז"ל שמי שלא‬
‫ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו‪,‬‬
‫והיה מתיירא התנא האלקי‪ ,‬שמא מתוך שמחה יתירה‪,‬‬
‫ישכחו חס ושלום השם יתברך‪ ,‬הנותן להם כח לשמוח‬
‫שמחה גדולה כזו‪ ,‬על כן היה דורש ברבים ואומר‪ :‬אם‬
‫אני כאן הכל כאן‪ ,‬רמז על השם‪ ,‬כי 'אני' משמות השם‬
‫יתברך‪ ,‬כמו שפירשו המפרשים על 'אני והוא' השנוי‬
‫במשנה (סוכה מה א ועיין שם בתוספות ד"ה ואני)‪.‬‬
‫ואמר‪' :‬אם אני כאן הכל כאן'‪ ,‬רצה לומר‪ ,‬כי כשנכוין‬
‫בשמחתינו לשם ה'‪ ,‬אז יהי ה' אלקינו עמנו‪ ,‬ושכינתו‬
‫תהיה שרויה בינינו‪ ,‬וזהו שאמר‪ :‬הכל כאן"‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫אהבת רעים אמיתית‬
‫פירוש מחודד לדברי הלל הנ"ל אך עם מסר‬
‫חשוב כתב הרב אליעזר וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק‬
‫יט סימן כה אות ב)‪:‬‬
‫במסכת שבת (לא ע"ב) מסופר כי כוי אחד בא לפני הלל ואמר‬
‫לו‪' :‬גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על‬
‫רגל אחת'‪ ...‬והוא קיבלו וגיירו‪ ,‬ואמר לו‪" :‬דעלך סני (מה שעליך‬
‫שנוא) לחברך לא תעביד (לא תעשה)‪ ,‬זו היא כל התורה כולה‪,‬‬
‫ואידך (והשאר) פירושה הוא זיל גמור (לך ללמוד את השאר)"‪.‬‬
‫הכלל הזה של הלל הכה גלים בקרב ההמונים ונתן להרבה‬
‫בני אדם מקום לטעות ולחשוב שעיקר העיקרים הוא "ואהבת‬
‫לרעך כמוך" בלבד גם כשהוא לא קשור לשם שמים‪" .‬הדברים‬
‫הגיעו לאוזני הלל‪ ,‬ומצא הזדמנות לפרש כוונת דבריו בזמן‬
‫אסיפת עם גדולה כשמחת בית השואבה‪ ...‬והכריז לומר‪ :‬מה‬
‫שאמרתי 'דעלך סני לחברך לא תעביד‪ ,‬זו היא כל התורה‬
‫כולה' מתי נאמר כן? אם מקיימים את הפסוק בשלימותו‬
‫דכתיב‪" :‬ואהבת לרעך כמוך אני ה'"‪ ,‬אזי ודוקא אז אם גם‬
‫"אני כאן" דהיינו שבאהבת רעך משותף ונמצא בקרבם גם‬
‫ה"אני" ה'‪ ,‬אזי "הכל כאן"‪ ...‬אבל אם אין אני כאן‪ ,‬אם אין "אני ה'"‬
‫הרע לכלום‪ ,‬כי‬
‫משותף בזה‪ ,‬אזי מי כאן‪ ,‬לא נחשב כל אהבת ֵ‬
‫אין זו אהבה אמיתית ובר קיימא‪ .‬ובבא איזה נגיעה עצמית הכל‬
‫מתנפץ לרסיסים ויכולים להתדרדר עד הדיוטא התחתונה‬
‫ולהגיע אפילו לידי שנאה כבושה"‪.‬‬
‫סוגיא ‪22‬‬
‫דף נג ע"א‬
‫אמר רבי יוחנן רגלוהי‪ ...‬תמן מובילין יתיה‬
‫אגב דברי הלל שאמר שרגליו מוליכות אותו לבית המקדש מביאה הגמרא מאמר דומה‪:‬‬
‫ביאור אמר רבי יוחנן‪ :‬רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה רגליו של אדם הן ערבות בעדו‪ ,‬לאתר‬
‫דמיתבעי תמן מובילין יתיה למקום שהוא מתבקש לילך לשם כאשר נגזר עליו למות – לשם הן מוליכות‬
‫אותו‪ .‬הנהו תרתי כושאי שני אנשים כושיים (יפים ביותר ומכונים ‘כושים’ בלשון סגי נהור) דהוו קיימי‬
‫קמי שהיו עומדים לפני שלמה המלך‪ ,‬ושמם אליחרף ואחיה בני שישא‪ ,‬סופרים דשלמה הוו היו‪ .‬יומא‬
‫חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב יום אחד ראה שלמה את מלאך המות כשהוא עצוב‪ .‬אמר ליה‬
‫שלמה‪ :‬אמאי עציבת מדוע אתה עצוב? אמר ליה מלאך המות‪ :‬דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי‬
‫הכא משום שבקשו ממני ליטול את נשמתם של שני הכושיים אליחרף ואחיה‪ ,‬מששמע זאת שלמה ביקש‬
‫להצילם‪ ,‬מסרינהו לשעירים ומסר אותם לשדים‪ ,‬שעליהם שלט שלמה‪ ,‬שדרינהו למחוזא דלוז ושלח‬
‫אותם לעיר ששמה לוז‪ ,‬שאין מלאך המות שולט בתוכה‪ .‬כי מטו למחוזא דלוז שכיבו כשהגיעו אליחרף‬
‫ואחיה לעיר לוז ‪ -‬מתו‪ .‬למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח למחרת ראה שלמה את מלאך המות כשהוא‬
‫צוחק‪ ,‬אמר ליה שלמה‪ :‬אמאי בדיחת מדוע אתה צוחק? אמר ליה‪ :‬באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו‬
‫למקום שבו ביקשו ממני ליטול את נשמתם שלחת אותם‪ .‬מיד פתח שלמה ואמר‪ :‬רגלוהי דבר איניש‬
‫אינון ערבין ביה‪ ,‬לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה רגליו של אדם הן ערבות בעדו לשמים‪ ,‬למקום שהוא‬
‫מתבקש לילך כאשר נגזר עליו למות – לשם הן מוליכות אותו‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מגורים בעיר לוז‬
‫בסוגייתנו נאמר ששלמה בנסיון להציל את‬
‫עבדיו ממות שלח אותם לעיר לוז שאין מלאך המות שולט שם‪.‬‬
‫הגמרא בסוטה (מו ע”ב) מתארת את העיר לוז כעיר שאף מלך לא‬
‫יכל לכבוש אותה‪ ,‬וכמו כן למלאך המות אין רשות להכנס אליה‪,‬‬
‫אמנם‪ ,‬אדם זקן שמרגיש שכבר קץ בחייו יוצא מהעיר ומת מחוצה‬
‫לה‪.‬‬
‫האם יהיה מותר לאדם כזה לצאת מהעיר לוז? הרי בכך הוא גורם‬
‫לעצמו למות‪ ,‬ולעומת זאת אם היה ממשיך לגור בעיר לוז היה חי‪.‬‬
‫שאלה דומה התעוררה בימינו במקרה שאנשים רבים הנמצאים‬
‫במצב בריאותי שאינו טוב‪ ,‬ובאופן טבעי היו מתים‪ ,‬ולפעמים הם‬
‫מבקשים שלא יאריכו את חייהם על ידי מכשירים רפואיים‪ ,‬על‬
‫מנת שהם לא יסבלו‪ ,‬ואכן הרב צבי שכטר (אסיא תש”ן עמ’ ‪)135‬‬
‫הוכיח מהגמרא המתייחסת לזקנים הגרים בלוז‪ ,‬שאדם שמצוי‬
‫במצב שאנשים אחרים במצבו אינם רוצים להאריך את חייהם באופן‬
‫מלאכותי‪ ,‬הוא לא חייב להאריך את חייו באופן מלאכותי‪.‬‬
‫הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ד אורח חיים לה) הסביר שבנידון‬
‫של העיר לוז כיון שאף אדם לא עושה שום מעשה בידיים על מנת‬
‫להרוג את האיש הזה‪ ,‬וכשאדם יוצא מלוז הוא רק מוריד את ההגנה‬
‫המיוחדת שהיתה עליו‪ ,‬ממילא ברור שאין כאן שום איסור‪.‬‬
‫הרב וולדנברג (ציץ אליעזר יח‪ ,‬מה) אמר שני הסברים לגבי אנשי‬
‫העיר לוז‪ :‬א‪ .‬יתכן שמדובר בעיר שהיו גרים בה גויים‪ ,‬ואם כן אין‬
‫ללמוד הלכות ממעשיהם‪ .‬ב‪ .‬ישנה גירסה הגורסת שאנשי העיר היו‬
‫מוציאים את הזקנים‪ ,‬ולא שהזקנים היו יוצאים מעצמם‪ ,‬כלומר‪ ,‬שכיון‬
‫שאנשי העיר חששו שזקנים שכבר אינם רוצים לחיות ימותו מעצמם‪,‬‬
‫ויביאו את מלאך המות לעיר‪ ,‬לכן הם ביקשו מהם לעזוב את העיר‬
‫לפני שהם מתים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫בטחון והשתדלות‬
‫גדולי ישראל במהלך הדורות‬
‫עסקו בשאלת היחס הנכון בין חובת האדם‬
‫להשתדל בפרנסתו ובשאר צרכיו לבין‬
‫הצורך לבטוח בה’‪ ,‬ושיטות שונות נאמרו בזה‪,‬‬
‫יש שהדגישו את הצורך לפעול בדרכי הטבע‬
‫ולבטוח בה’ שיזמין לו צרכיו בדרך זו‪ ,‬ויש‬
‫שנטו לדרך הממעטת בצורך בהשתדלות‬
‫טבעית ומדגישה את הבטחון בה’ שיזמין לו‬
‫צרכיו על כל פנים‪.‬‬
‫הערה מעניינת בסוגיא זו לומד רבי חיים‬
‫שמואלביץ (שיחות מוסר‪ ,‬שנת תשל”ב‬
‫מאמר ל) מהמעשה על אליחרף ואחיה סופרי‬
‫שלמה המלך‪ .‬הוא ציין לדברי המהרש”א‬
‫שכתב ששלמה היה סבור שמלאך המות‬
‫היה עצוב משום שלא רצה ליטול את נשמתם‬
‫ועל כן שלחם ללוז להצילם‪ ,‬אבל אילו היה‬
‫יודע שמלאך המות עצוב משום שלא היה‬
‫יכול ליטול את נשמתם ודאי לא היה שולחם‬
‫ללוז אלא אדרבא מעכבם במקומם‪.‬‬
‫ומסיק מכך רבי חיים‪“ :‬הורונו חז"ל בזה דוגמא‬
‫מאלפת איך ההשתדלות פועלת את ההיפוך‬
‫המוחלט של כונת האדם ודוקא ההתאמצות‬
‫היתירה להצילם היא גרמה למותם”‪.‬‬
‫סוגיא ‪23‬‬
‫דף נג ע"א‬
‫תניא אמרו עליו‪ ...‬ואמרי לה בארבעה ביעי‬
‫תניא שנינו בברייתא‪ ,‬אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית‬
‫ביאור השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור לפידים של אש‪ ,‬וזורק אחת לאויר ונוטל‬
‫אחת בידו ולא היתה אחת נוגעת בחברתה‪ ,‬וכך היה עושה עם כל שמונה האבוקות ואין נוגעות זו בזו‪.‬‬
‫וכשהוא משתחוה היה נועץ שני אגודליו של שתי ידיו בארץ ונשען עליהן ושוחה ומתכופף‪ ,‬ונושק את‬
‫הרצפה בגלל חיבת עפר ארץ ישראל וזוקף בחזרה‪ ,‬ואין כל בריה בדורו של רבן שמעון יכולה לעשות כן‬
‫אלא הוא בלבד‪ .‬וזו היא קידה שהיא השתחוויה רק בפנים (על אפים) שהאדם לא משתטח בכל גופו אלא‬
‫רק ראשו נוגע בארץ‪ .‬לוי אחוי קידה קמיה דרבי לוי הראה כיצד עושים קידה בפני רבי‪ ,‬ואיטלע ונעשה‬
‫צולע‪ ,‬כי כשזקף את גופו בלי שנשען על הידיים‪ ,‬נפגעו יריכיו בגלל המאמץ‪ .‬שואלת הגמרא‪ :‬והא גרמא‬
‫ליה וכי קידה זו היא שגרמה לו לצליעה? והאמר והרי אמר רבי אלעזר‪ :‬לעולם אל יטיח אדם יוציא מפיו‬
‫דברים קשים כלפי מעלה הקב”ה‪ ,‬שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ונעשה צולע‪ ,‬ומנו‬
‫ומיהו אותו אדם גדול? לוי‪ ,‬אם כן הסיבה לצליעתו לא היתה משום שהראה קידה? עונה הגמרא‪ :‬הא והא‬
‫גרמא ליה זה וזה גרמו לו‪ ,‬הסיבה לכך שנענש בצליעה היא משום שהטיח דברים כלפי מעלה‪ ,‬והענישוהו‬
‫בזמן הקידה כשביצע דבר מסוכן‪ .‬לוי הוה מטייל קמיה משחק לפני דרבי כדי לשמחו‪( ,‬היו משמחים את‬
‫רבי שהיה נשיא כי היה תמיד דואג מצרות עם ישראל) בתמני סכיני בשמונה סכינים שזרקם לאויר זה אחר‬
‫זה ותפסם‪ .‬שמואל שיחק קמיה לפני שבור מלכא מלך פרס בתמניא מזגי חמרא בשמונה כוסות מלאות‬
‫יין‪ ,‬שזרקם לאויר זו אחר זו ותפסם ולא נשברו ולא נשפך היין‪ .‬אביי שיחק קמיה לפני דרבה בתמניא ביעי‬
‫בשמונה ביצים ולא נשברו‪ ,‬ואמרי לה בארבעה ביעי ויש אומרים שלא עשה כן אלא בארבעה ביצים‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫איזו השתחוויה אסורה‬
‫מחוץ לבית המקדש?‬
‫בגמרא מוזכרת קידתו של לוי שהיה קד קידה כך שרק‬
‫פניו היו מגיעות לרצפה‪ ,‬הגמרא אומרת שזו היא הקידה‪,‬‬
‫שהיא אחת מסוגי ההשתחוויות‪.‬‬
‫בוודאי שמותר ומצווה להשתחוות לה’ בבית המקדש‪ .‬אך‬
‫הגמרא במגילה (כב ע”ב) כתבה שאסור להשתחוות גם‬
‫לשם ה’ על אבנים במקומות שאינם בית המקדש‪ ,‬משום‬
‫שזה נחשב ל’אבן משכית’ שאסורה הרמב”ם בספר‬
‫המצוות (לא תעשה יב) הסביר שהטעם לכך הוא שעובדי‬
‫עבודה זרה היו משתחווים על אבנים לעבודה זרה שלהם‪.‬‬
‫הרמב”ם (עבודה זרה ו‪ ,‬ו‪-‬ח) פסק שאיסור זה קיים‬
‫מהתורה רק כאשר האדם נמצא כולו ב’פישוט ידיים‬
‫ורגליים’ (כשידיו ורגליו פתוחות) מעל רצפת האבנים‪ ,‬אך‬
‫אסור גם לקוד קידה מעל רצפה וזהו איסור מדרבנן‪ .‬וכתב‬
‫הרמב”ם שבגלל איסור זה אנשים נהגו לשים על רצפת‬
‫בבית הכנסת שטיחים על מנת שלא ישתחוו על הרצפה‪.‬‬
‫זו הסיבה גם שביום כיפור אנו מניחים מעל הרצפה שטיח‬
‫או משהו אחר המפריד ביננו לבין הרצפה‪ ,‬על מנת שלא‬
‫להשתחוות על רצפת אבנים‪.‬‬
‫רבי לוי בן חביב (מהרלב”ח סי’ ק) כתב שלדעתו כיון‬
‫שנאמר בגמרא שאם האדם עומד ומתכופף זו קידה ולא‬
‫השתחוויה אין לאסור על אדם בבית כנסת גם מדרבנן‬
‫לעשות כך מעל אבנים משום שזה לא נחשב להשתחוויה‬
‫אלא לקידה שלא נאסרה מעל רצפת אבנים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫לא לחוש לכבוד עצמו בשעה שעוסק‬
‫במצוה‬
‫אדם העוסק במצוה‪ ,‬אל לו לחשוב בשעה שעוסק בה על כבוד‬
‫עצמו אלא לכבוד שמים בלבד‪.‬‬
‫וכך כתב בספר מנורת המאור (פרק ו שער רביעי)‪“ :‬שלא‬
‫יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו‪ ...‬וכל מה שהוא אדם‬
‫חשוב ונכבד‪ ,‬יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו‬
‫כשהוא עוסק במצוה‪ ,‬ואפי' הוא מלך ישראל‪ .‬וחזקיה המלך‬
‫עליו השלום היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש‪.‬‬
‫וגרסינן במסכת בכורים אפילו אגריפס המלך היה נוטל הסל‬
‫על כתיפו‪ .‬וגרסינן במסכת סוכה בפרק החליל‪ ,‬אמרו עליו על‬
‫רבן שמעון בן גמליאל‪ ,‬שהיה שמח בשמחת בית השואבה‪,‬‬
‫והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה‪ ,‬זורק אחת‬
‫ומקבל אחת‪ ,‬ואין אחת מהן מגעת בחבירתה‪ ,‬ושהיה נועץ שני‬
‫גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף‪ ,‬מה שאין בריה יכולה‬
‫לעשות כן‪ .‬וגרסינן במסכת כתובות אמרו עליו על רב שמואל‬
‫בר רב יצחק‪ ,‬שהיה מרקד לפני הכלות‪ ,‬ומבזה עצמו לכבוד‬
‫המצוה‪ ...‬ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו‬
‫מוליכין את מטתו‪ ,‬והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד‬
‫בדורו‪ ...‬וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הקב"ה שצוה‬
‫לעשות אותן‪ ,‬והקב"ה מכבדו‪ ,‬שנאמר כי מכבדי אכבד"‪.‬‬
‫סוגיא ‪24‬‬
‫דף נג ע"א‬
‫תניא אמר ר' יהושע בן חנניה‪ ...‬מנמנמי אכתפא דהדדי‬
‫תניא שנינו בברייתא‪ ,‬אמר רבי יהושע בן חנניה‪ :‬כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה‬
‫ביאור לא ראינו שינה בעינינו כל ימי חול המועד סוכות‪ .‬כיצד היה סדר היום שלנו בזמן שמחת‬
‫בית השואבה? שעה ראשונה של היום – הקריבו קרבן תמיד של שחר‪ ,‬משם הלכו ‪ -‬לתפלה‪ ,‬משם ‪-‬‬
‫לקרבן מוסף‪ ,‬משם ‪ -‬לתפלת המוספין‪ ,‬משם ‪ -‬לבית המדרש כדי ללמוד תורה‪ ,‬משם ‪ -‬לאכילה‬
‫ושתיה‪ ,‬משם ‪ -‬לתפלת המנחה‪ ,‬משם להקריב קרבן תמיד של בין הערבים‪ ,‬מכאן ואילך ‪ -‬לשמחת‬
‫בית השואבה במשך כל הלילה‪ .‬מקשה הגמרא‪ :‬איני האם באמת יתכן שכך היה שהנוכחים שם לא ישנו?‬
‫והאמר והרי אמר רבי יוחנן‪ :‬האומר ‘שבועה שלא אישן שלשה ימים’ הרי זו שבועת שוא‪ ,‬כיון שאי אפשר‬
‫שלא לישן שלשה ימים רצופים ולכן הוא כמו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב – ומלקין אותו‬
‫משום שבועת שוא וישן לאלתר ויכול לישון מיד כיון ששבועתו אינה חלה‪ ,‬ואם כן‪ ,‬כיצד יתכן שלא ישנו כל‬
‫ימי חול המועד? מתרצת הגמרא‪ :‬אכן אי אפשר לומר שלא ישנו כלל אלא הכי קאמר וכך היתה כוונת רבי‬
‫יהושע בן לוי לומר‪ :‬לא טעמנו טעם שינה של קבע אלא נמנום בדרך ארעי בלבד‪ ,‬דהוו מנמנמי אכתפא‬
‫דהדדי שהיו מנמנמים זה על כתפו של זה‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫שינה מחוץ לסוכה בשמחת בית‬
‫השואבה‬
‫בסוגייתנו מבואר שבשמחת בית השואבה בהר הבית היו החוגגים‬
‫מנמנמים זה על כתפו של חברו‪ .‬ויש להקשות הלא אסור לישון‬
‫אפילו שינת ארעי מחוץ לסוכה (סוכה כו ע”א) וכיצד עשו כן‪ ,‬הלא‬
‫בהר הבית לא היו סוכות?‬
‫לשאלה זו נאמרו כמה תשובות‪:‬‬
‫התשב”ץ (חלק א סימן ק) כתב שכיון ששינת ארעי חוץ לסוכה‬
‫אינה אסורה אלא מדרבנן לכן במקום שאי אפשר למנוע זאת – לא‬
‫גזרו‪.‬‬
‫דברי התשב”ץ מבוססים על דעת אביי (סוכה כ”ו ע”א) ששינת‬
‫ארעי אסורה רק מדרבנן גזרה שמא ירדם וישן שינת קבע‪ ,‬אבל‬
‫הרי”ף וראשונים נוספים פסקו להלכה כדעת רבא ששינת ארעי‬
‫מחוץ לסוכה אסורה מן התורה משום ש’אין קבע לשינה’‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫שלפעמים אדם מסתפק בזמן קצר מאוד לשינה‪ ,‬כי זה מה שהוא‬
‫צריך באותו הזמן “הלכך זו היא שינתו” (רש”י שם)‪ ,‬וכנימוקו של‬
‫רבא פסקו גם הטורי זהב והמגן אברהם בשולחן ערוך (סימן‬
‫תרל”ט סעיף ב)‪ ,‬ואם כן לשיטה זו עדין הקושיא במקומה עומדת‪.‬‬
‫יש שרצו לחלק בין שינת ארעי לנמנום כלשהו‪ ,‬וכפי שהובא‬
‫במשנה ברורה (סימן תרל”ט סקי”א) בשם הפרי מגדים ששיעור‬
‫שינת ארעי הוא זמן הילוך מאה אמה‪ ,‬ובפחות מכך אינה נקראת‬
‫שינת ארעי אף לענין סוכה ומותרת‪ ,‬ובשמחת בית השואבה ישנו‬
‫רק שיעור מועט כזה‪.‬‬
‫ובספר ילקוט יוסף (סימן סג הערה א) כתב שאפשר שנרדמו מתוך‬
‫אונס‪ ,‬וכלל נקוט בידינו ‘אונס רחמנא פטריה’‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫דיבוק חברים‬
‫שלמה‬
‫רבי‬
‫האדמו”ר‬
‫מראדומסק בספרו ‘תפארת שלמה’ (לסוכות)‬
‫לומד מסוגייתנו על מעלת דיבוק החברים בענייני‬
‫יראת שמים‪ .‬את ה’שינה’ שהוזכרה בדברי רבי‬
‫יהושע בן חנניה הוא מפרש כירידה רוחנית‪ ,‬ועל‬
‫פי זה הוא מבאר את כלל דבריו כך‪:‬‬
‫"לא ראינו שינה וחסרון השתנות כל אחד ואחד‬
‫אצל חברו‪ .‬רק כשהיה חס ושלום אחד נופל‬
‫בדעתו והולך במרירות על מיעוט השגה בעבודת‬
‫הבורא או שום דאגת עולם הזה‪ ,‬הוו מכתפי‬
‫אהדדי ‪ -‬כל אחד סומך על חבירו כאשר שפך‬
‫שיחו וצרתו לפניו יגיד‪ ,‬הנה חברו היה תומך בידו‬
‫לתת לו עצה הגונה לחזק ולאמץ לבבו להסיר‬
‫תוגה מנפשו‪ ,‬וזה העיקר אהבת חברים להיותם‬
‫אגודה אחת"‪.‬‬
‫סוגיא ‪25‬‬
‫נג ע"א ‪ -‬נג ע"ב‬
‫חמש עשרה מעלות‪ ...‬ואוקמיה באלפי גרמידי‬
‫הגמרא פותחת בציטוט מהמשנה (דף נא ע”ב) שהלויים עמדו עם כלי שיר על חמש עשרה‬
‫ביאור מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים ומעלות אלה הן כנגד חמש עשרה ‘שיר המעלות’‬
‫שבתהלים‪ .‬אמר ליה לו רב חסדא לההוא מדרבנן לאחד מן החכמים דהוי קמסדר אגדתא קמיה שהיה מסדר‬
‫אגדות לפניו אמר ליה לו‪ :‬שמיע לך האם שמעת הני אלו חמש עשרה פרקים בספר תהלים שפותחים בשיר‬
‫המעלות (פרקים קכ‪-‬קלד) כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה לו אותו החכם לרב חסדא‪ ,‬הכי כך אמר רבי יוחנן‪:‬‬
‫בשעה שכרה דוד בקרקע של הר הבית את השיתין המחילות שמתחת למזבח‪ ,‬קפא תהומא צפו מי התהום‬
‫ובעי למשטפא עלמא וביקשו לשטוף את כל העולם‪ ,‬באותה השעה אמר דוד חמש עשרה פרקי שיר המעלות‬
‫והורידן בחזרה לתהום‪ .‬הגמרא מקשה אי הכי אם כך‪ ,‬מדוע קרא דוד לפרקים אלה חמש עשרה שיר המעלות?‬
‫הרי שיר היורדות מיבעי ליה היה צריך לקרותן שעיקר הזכות שזכו בגינן היתה ירידת מי התהום‪ .‬אמר ליה לו רב‬
‫חסדא לאותו חכם‪ :‬הואיל ואדכרתן (מלתא) כיון שהזכרתני מעשה זה נזכרתי שאינו כפי שאמרת‪ ,‬אלא הכי‬
‫אתמר כך נאמר‪ :‬בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא מי התהום רצו לשטוף את‬
‫העולם‪ ,‬אמר דוד‪ :‬מי איכא האם יש מישהו דידע אי שרי שיודע אם מותר למכתב שם לכתוב שם ה’ [דף נג‬
‫עמוד ב] אחספא על חרס ונשדיה בתהומא ומנח ונזרקנו לתהום כדי שירד לתהום ויעצור את המים מכח שם ה’‬
‫שעליו? ליכא דקאמר ליה מידי לא היה מי שישיב לו‪ .‬אמר דוד‪ :‬כל דידע למימר כל היודע לומר אם מותר ואינו‬
‫אומר ‪ -‬יחנק בגרונו כלומר יקולל‪ .‬נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו‪ :‬מצאנו בפרשת סוטה שאם אחד חושד‬
‫באשתו שנטמאה הוא עולה איתה למקדש והיא נבדקת על ידי מים מרים שבתוכם הכהן מוחק מגילה שכתוב‬
‫עליה שם ה’‪ ,‬ואם היא לא נטמאה היא מותרת לבעלה אחרי ששתתה את המים‪ .‬ומה לעשות שלום בין איש‬
‫לאשתו להתיר אשה סוטה לבעלה‪ ,‬אמרה תורה‪ :‬שמי שנכתב בקדושה במגילת סוטה ימחה על המים המרים‪,‬‬
‫לעשות שלום לכל העולם כולו שלא ישטפוהו מי תהום ‪ -‬על אחת כמה וכמה שמותר למחוק את ה’‪ .‬אמר ליה‬
‫לו אחיתופל לדוד‪ :‬שרי מותר‪ .‬כתב דוד שם השם אחספא על חרס‪ ,‬ושדי לתהומא וזרק לתהום‪ ,‬ונחית תהומא‬
‫וירד התהום שיתסר אלפי גרמידי שש עשרה אלף אמות‪ .‬כי חזי דנחית טובא כיון שראה דוד שירדו מי התהום‬
‫הרבה‪ ,‬אמר‪ :‬כמה דמידלי טפי מירטב עלמא כמה שיעלו מי התהום ויהיו גבוהים וסמוכים לארץ תהיה האדמה‬
‫לחה ותצמיח פירותיה‪ .‬אמר חמש עשרה פרקי שיר המעלות ואסקיה והעלה את מי התהום חמיסר אלפי‬
‫גרמידי חמש עשרה אלף אמה‪ ,‬ואוקמיה באלפי גרמידי והעמידם אלף אמות מתחת לארץ‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫גרם מחיקה‬
‫בגמרא מבואר שדוד התייחס לזריקת‬
‫חרס עם שם ה’‪ ,‬לתוך המים כמחיקת שם ה’‪ .‬רבי דב בעריש‬
‫וידנפלד‪ ,‬הגאון מטשעיבין‪ ,‬בספר ‘דובב מישרים’ (חלק א’ סימן‬
‫צט)‪ ,‬הקשה מדוע אסור למחוק שם ה’ בזריקה למים‪ ,‬הרי מצאנו‬
‫במסכת שבת (דף קכ ע”א) שאדם ששם ה’ כתוב על בשרו יורד‬
‫וטובל ואין בכך איסור מחיקה‪ ,‬משום שהוא לא מוחק את שם ה’‬
‫אלא רק טובל במים ושם ה’ נמחק מאיליו?‬
‫ה’דובב מישרים’ מתרץ קושיא זו על פי דברי הרשב”א (מסכת‬
‫שבת‪ ,‬שם)‪ .‬הרשב”א מסייג שההיתר למחוק בגרמא הוא רק‬
‫כאשר יש ספק אם יימחק‪ ,‬במקום שתגרם מחיקה בוודאות גם‬
‫גרימת מחיקה אסורה‪.‬‬
‫לפי זה פוסק ה’דובב מישרים’ דין נוסף‪ .‬אדם שומר מצוות שחלה‬
‫במחלה מדבקת ל”ע‪ ,‬ביקש שיביאו לו תפילין להניח‪ .‬ההוראה של‬
‫הרופאים במצב כזה היא שצריך לשרוף את כל החפצים שהיו‬
‫במגע עם החולה‪ .‬האם מותר להביא לו תפילין? לפי דבריו שלעיל‬
‫אסר ה’דובב מישרים’ להביא לו תפילין ולא התיר משום שזו רק‬
‫גרמא של שריפת התפילין‪ ,‬כיון שתפילין אלו בודאי יישרפו‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫עלייה מבחינת מקבל‬
‫למדרגת משפיע‬
‫ר’ שמואל בורנשטיין בספר ‘שם משמואל’ (פרשת‬
‫ויצא תרע”ב) מסביר שחמש עשרה המעלות‬
‫היו בין עזרת נשים לעזרת ישראל‪ .‬עזרת נשים‬
‫מסמלת אדם שהוא בבחינת מקבל‪ ,‬ואין לו‬
‫השפעה משלו על העולם‪ ,‬ועזרת ישראל מסמלת‬
‫אדם שהוא בבחינת משפיע‪ ,‬ומגיע להשגות משלו‪.‬‬
‫כדי לעלות ממדרגת מקבל למדרגת משפיע‬
‫צריך אדם לעלות חמש עשרה מעלות ומדרגות‬
‫בקדושה‪ .‬ובזה הוא מבאר מדוע כתוב במדרש‬
‫(רבה‪ ,‬פרשת ויצא‪ ,‬פרשה סח) שיעקב אבינו אמר‬
‫בבית לבן את חמש עשרה שיר המעלות‪ .‬הסיבה‬
‫לכך היא‪ ,‬שיעקב בשנים שהיה בבית לבן‪ ,‬עלה‬
‫והתעלה‪ ,‬מבחינת מקבל לבחינת משפיע‪.‬‬
‫דף נג ע"ב‬
‫אמר עולא ש"מ סומכא דארעא‪ ...‬ועינינו ליה מיחלות‬
‫סוגיא ‪26‬‬
‫בסוגיה הקודמת למדנו שלאחר שירדו מי התהום שש עשרה אלף אמה‪ ,‬אמר דוד את חמישה‬
‫ביאור עשר פרקי שיר המעלות על מנת להעלות את מי התהום חמש עשרה אלף אמה‪ ,‬והעמידם אלף‬
‫אמה מתחת לארץ‪ .‬אמר עולא‪ :‬שמע מינה נשמע ממעשה זה‪ ,‬סומכא דארעא אלפי גרמידי שהמרחק מהארץ‬
‫עד מי התהום הוא אלף אמה‪ .‬על כך מקשה הגמרא והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא והרי רואים אנו בבבל‬
‫שחופרים מעט באדמה וכבר יוצאים מים? מתרצת הגמרא אמר רב משרשיא‪ :‬ההוא מסולמא דפרת המים‬
‫היוצאים מאדמת בבל אינם מי תהום אלא מגיעים ממחילות של נהר פרת‪.‬‬
‫בהמשך המשנה שנינו ‘ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות‬
‫בידיהם הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו’ וכו’ כלומר שירדו במעלות‪ ,‬ובמעלה העשירית תקעו והריעו‬
‫ותקעו‪ .‬בעי הסתפק רבי ירמיה‪ :‬מה כוונת התנא למעלה עשירית האם כוונתו דנחית חמשה וקאי אעשרה‬
‫שירדו חמש ועמדו על העשירית באופן שנותרו להם עוד עשר לרדת‪ ,‬או דלמא או שמא דנחית עשרה וקאי‬
‫אחמשה שירדו עשר מלמעלה ועמדו על החמישית באופן שנותרו להם עוד חמש לרדת? תיקו תעמוד שאלה‬
‫זו בספק‪.‬‬
‫בהקשר לדברי המשנה שכאשר הגיעו לשער המזרח הפכו פניהם למערב ואמרו‪“ :‬אבותינו שהיו במקום הזה‬
‫אחוריהם אל ההיכל‪ ,‬ופניהם מזרחה”‪ .‬דברים אלו נסמכים על הפסוק שמובא בברייתא‪ :‬תנו רבנן שנו חכמים‬
‫בברייתא‪ :‬נאמר ביחזקאל (ח‪ ,‬טז)‪“ :‬והנה פתח היכל ה’‪ ..‬כעשרים וחמישה איש אחוריהם אל היכל ה’‪ ,‬ופניהם‬
‫קדמה‪ ,‬והמה משתחויתם קדמה לשמש”‪ .‬דורשת הברייתא את הפסוק ממשמע שנאמר בפסוק ‘ופניהם‬
‫קדמה’ האם איני יודע שאחוריהם אל היכל ה’ פשוט שאם עמדו בפתח ההיכל הפונה למזרח וההיכל במערבו‪,‬‬
‫ופניהם לכיוון מזרח נמצא שאחוריהם אל היכל ה’? אלא מה תלמוד לומר מה בא ללמדנו הפסוק‪“ :‬אחוריהם אל‬
‫היכל ה’” ‪ -‬מלמד שהיו פורעין עצמן מגלים אחוריהם כלפי ההיכל‪ ,‬ומתריזין ומוציאין רעי כלפי מטה‪.‬‬
‫עוד שנינו במשנה שהיו אומרים‪“ :‬ואנו ליה עינינו‪ .‬ר’ יהודה אומר‪ :‬היו שונין ואומרים אנו ליה וליה עינינו כו’”‪.‬‬
‫מקשה הגמרא איני האם מותר היה להם לכפול את דבריהם? והאמר והרי אמר רבי זירא‪ :‬כל האומר שמע‬
‫שמע כלומר‪ ,‬שכפל את הפסוק ראשון של קריאת שמע ואמרו פעמיים כאילו אמר בתפילת עמידה מודים‬
‫מודים פעמיים שמבואר במסכת ברכות שמשתיקים אותו‪ ,‬כיון שנראה כמודה לשתי רשויות (אלוהיות)‪ ,‬ואם‬
‫כן גם אמירת אנו ליה וליה עינינו נשמעת כהודאה לשתי רשויות? אלא הכי אמרי כך היו אומרים‪ :‬אבותינו ‪ -‬המה‬
‫משתחוים קדמה‪ ,‬ואנו ליה (אנחנו מודים) ומשתחוים‪ ,‬ועינינו ליה מיחלות מצפות‪ ,‬וכיון שהזכירו שני דברים‪-‬‬
‫השתחויה וציפייה ולא כפלו ענין אחד‪ ,‬אין לחשוש שיראו כמודים לשתי רשויות‪.‬‬
‫האומר שמע שמע‬
‫עיון והלכה הגמרא בברכות (דף ל”ג ע”ב) הביאה את‬
‫דברי רבי זירא שהאומר‪“ :‬שמע שמע‪ ,‬כאומר מודים מודים ומשתקין‬
‫אותו”‪ .‬על כך מקשה הגמרא מברייתא בה מבואר שהקורא קריאת‬
‫שמע וכופלה הרי זה מגונה‪ .‬משמע לפי הברייתא שהוא מגונה אבל לא‬
‫משתקין אותו? בתירוץ מחלקת הגמרא בין כפילת מילים‪ ,‬כלומר אמירת‬
‫המילה שמע פעמיים‪ ,‬לבין כפילת כל הפסוק‪.‬‬
‫רש”י והרמב”ם חלקו בהבנת התירוץ‪ .‬לדעת רש”י הכופל את מילת שמע‬
‫הרי זה מגונה‪ ,‬אבל לא משתקין שהרי הוא כמתלוצץ‪ ,‬לעומת הכופל‬
‫פסוק משתקים אותו כיון שנראה כשתי רשויות‪ .‬רמב”ם (הלכות קריאת‬
‫שמע‪ ,‬ב‪ ,‬יא) סובר להיפך‪ :‬בכפילת הפסוק הרי זה מגונה‪ ,‬ובכפילת‬
‫תיבה משתקים אותו משום שרק בכפילת תיבה זה נראה כשתי רשויות‪.‬‬
‫למעשה פסק בשולחן ערוך (אורח חיים‪ ,‬סא‪ ,‬ט) בשני המקרים שאסור‬
‫לכפול‪ ,‬וביאר בביאור הלכה (שם ד”ה בין שכופל) שבשני המצבים אם‬
‫עבר וכפל בדיעבד יצא ידי חובתו‪ ,‬ואינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע‪.‬‬
‫אמנם הסתפק לפי דעת רש”י שאדם הכופל מילים הוא כמתלוצץ‪ ,‬ולפי‬
‫זה יש מקום לפסול אפילו בדיעבד‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מסירות נפש בקריאת שמע‬
‫הגמרא בברכות (לג ע”ב) שואלת‬
‫מדוע האומר שמע שמע משתקין אותו הרי אולי‬
‫היה טרוד ולא כיון‪ .‬מתרצת הגמרא שמי שלא מכוין‬
‫בפסוק ראשון של שמע הוא נוהג כ’חברותא כלפי‬
‫שמיא’ כלומר בזלזול‪ ,‬ואם יהא רגיל בזה צריך להכותו‬
‫(מחינן ליה במרזפתא דנפחא)‪ .‬האדמו”ר ר’ אברהם‬
‫מרדכי מגור בספר אמרי אמת (שבועות במדבר‪,‬‬
‫תרע”א) מסביר שתפילה שהיא עבודה שבלב‪,‬‬
‫היא כמו מלחמה עם המחשבות הזרות שמאיימות‬
‫להפריע‪ ,‬לכן צריך להקדים לה קריאת שמע שעניינה‬
‫מסירות נפש‪ .‬אדם שמוסר את הנפש בקריאת שמע‪,‬‬
‫יהיה עסוק במחשבתו רק ברצון לעבוד את ה’ וכל‬
‫המחשבות הזרות שלו ייעלמו‪ ,‬לכן הוא לא אמור לבא‬
‫למצב שיהא טרוד ולא יתכוון בפסוק ראשון‪.‬‬
‫דף נג ע"ב‬
‫מתני' אין פוחתין מעשרים ואחת‪ ...‬להבדיל בין קודש לחול‬
‫סוגיא ‪27‬‬
‫המשנה הקודמת ציינה את התקיעות שהיו הכהנים תוקעים בדרך לשאיבת המים שמנסכים‬
‫ביאור על המזבח‪ .‬המשנה שלפנינו מבארת את סדר התקיעות במקדש‪.‬‬
‫משנה‪ .‬אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש בכל יום במקדש תוקעים לכל הפחות עשרים ואחת‬
‫תקיעות‪ ,‬ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה ואין יום שתוקעים בו יותר מארבעים ושמונה‪ .‬בכל יום היו שם‬
‫עשרים ואחת תקיעות במקדש‪ :‬והמשנה מפרטת‪ -‬שלש לפתיחת שערים שערי העזרה תקעו תקיעה‬
‫תרועה תקיעה כדי שידעו הכהנים והלויים שצריך להתחיל לעבוד ‪ ,‬ותשע לתמיד של שחר בזמן ניסוך היין‬
‫בהקרבת התמיד היו הלויים שרים את שירו של אותו היום ובשיר היו שלושה חלקים ועל כל חלק ממנו‬
‫היו הכהנים תוקעים בחצוצרות ‪ -‬תקיעה‪ ,‬תרועה ותקיעה‪ .‬ותשע לתמיד של בין הערבים באותו האופן‬
‫של תמיד של שחר‪ .‬ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין שגם אותו חלקו לשלושה פרקים‪.‬‬
‫ובערב שבת ביום שישי היו מוסיפין שש לפני כניסת השבת‪ :‬שלש תקיעות ראשונות נועדו להבטיל את‬
‫העם ממלאכה שיפסיקו מעבודתם‪ ,‬ושלש נוספות להבדיל בין קדש לחול כשקדש היום‪ ,‬ומעתה יש‬
‫חיוב סקילה על אדם שיעשה מלאכה‪ .‬ערב שבת שבתוך החג הסוכות היו שם ארבעים ושמנה תקיעות‬
‫ומפרטת המשנה‪ :‬שלש לפתיחת שערים כמו כל יום כפי ששנינו לעיל‪ ,‬שלש לפתיחת שער העליון‬
‫שלמדנו בסוגיות הקודמות שבקרות הגבר היו תוקעים כשיצאו הכהנים בדרך לשאיבת המים‪ ,‬ושלש‬
‫לשער התחתון שלמדנו במשנה הקודמת שכאשר הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו‪ ,‬ושלש נוספות‬
‫למילוי המים לאחר שחזרו משאיבת המים במעין השילוח ובאו לעזרה נכנסו דרך שער המים ותקעו‬
‫והריעו ותקעו‪ .‬ושלש על גבי מזבח כשהיו זוקפין את הערבות בצידי המזבח תקעו והריעו ותקעו‪ ,‬תשע‬
‫לתמיד של שחר‪ ,‬ותשע לתמיד של בין הערבים‪ ,‬ותשע למוספין של סוכות‪ ,‬שלש להבטיל את העם מן‬
‫המלאכה‪ ,‬ושלש להבדיל בין קודש לחול כפי שהתבאר לעיל‪ ,‬נמצא שבערב שבת בסוכות היו ארבעים‬
‫ושמונה תקיעות שהוא המספר הגבוה ביותר‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫המקור לחיוב‬
‫התקיעות במקדש‬
‫הרמב”ם (הלכות כלי המקדש ג‪ ,‬ה) הזכיר את‬
‫מצוות תקיעה בחצוצרות רק בימי המועדות‬
‫וראשי חדשים‪ .‬מאידך‪ ,‬הוא כתב (הלכות כלי‬
‫המקדש ז‪ ,‬ה) גם את דין המשנה שתוקעים‬
‫בכל יום לפחות עשרים ואחת תקיעות‪.‬‬
‫ר’ יוסף באב”ד בספר מנחת חינוך (מצוה‬
‫שפד) מבאר שלשיטת הרמב”ם רק במועדים‬
‫וראשי חדשים התקיעה היא מדאורייתא‪ ,‬משום‬
‫שבפסוק שלמדו ממנו את חיוב התקיעות בבית‬
‫המקדש נאמר‪‘ :‬וביום שמחתכם ובמועדיכם‬
‫ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על‬
‫עלתיכם ועל זבחי שלמיכם’ (במדבר י‪ ,‬י)‬
‫ומדובר בפסוק רק על ראשי חודשים ומועדות‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כל התקיעות האחרות שהיו‬
‫תוקעים במקדש חיובן מדרבנן‪.‬‬
‫ה’חינוך’ (מצוה שפד) חולק על הרמב”ם‬
‫וסובר כי מצוות התקיעה בחצוצרות במקדש‬
‫מהתורה היא בכל יום‪ ,‬והיא באה על מנת‬
‫לגרום לאנשים לכוון בזמן הקרבת הקרבנות‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫תקיעות במקדש ‪ -‬כח התורה‬
‫ר’ יהודה אריה ליב מגור‪ ,‬בספר שפת אמת‬
‫(בהעלותך תרמ”ו) אומר שהתקיעות במקדש ובשעת המלחמה‬
‫שתיהן באות לבטא ש’כל כחן של ישראל הוא בפה כמו שנאמר‬
‫רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם‪ .‬ובכח התורה שעליו רומז‬
‫השופר גברו כל המלחמות‪ ..‬וכל מלחמתן היתה על ידי התורה’‪.‬‬
‫נראה לבאר שהשופר מבטא את הכח המיוחד שיש בעם ישראל‬
‫בקדושת הדיבור‪ .‬העובדה שיש לנו יכולת לעסוק בתורה על ידי הפה‪,‬‬
‫היא הופעה של קדושת הדיבור‪ .‬גם קול השופר שהינו קול טהור‬
‫ופשוט בלי חיתוכי המילים‪ ,‬מראה את קדושת הדיבור‪ .‬לפי זה חלק‬
‫מעניינו של השופר נובע מחיבורנו לתורה‪ .‬ולכן נצטוינו לתקוע בזמן‬
‫המלחמות בשופר ובחצוצרות‪ ,‬כיון שהם מראים לישראל שעיקר‬
‫המלחמה נגד עם ישראל נובעת ממלחמה על הופעת הקדושה‬
‫בעולם‪ .‬לכן בלב האומה ‪ -‬במקדש‪ ,‬היו תוקעין בכל יום‪ ,‬לזכור ולהזכיר‬
‫ממה נובע כחן של ישראל‪.‬‬
‫נג ע”ב ‪ -‬נד ע”א‬
‫גמ' מתניתין דלא כרבי יהודה‪ ...‬מאי ולא כלום‬
‫סוגיא ‪28‬‬
‫גמרא‪ .‬מתניתין דלא כרבי יהודה משנתנו אינה כשיטת ר’ יהודה‪ .‬דתניא שנינו בברייתא‪ ,‬רבי‬
‫ביאור‬
‫יהודה אומר‪ :‬הפוחת לא יפחות משבע ביום המועט ביותר אין פחות משבע תקיעות‪ ,‬והמוסיף לא‬
‫יוסיף על שש עשרה והיום המרובה ביותר בתקיעות אין בו יותר משש עשרה‪ .‬במאי קא מיפלגי במה חלקו ר’ יהודה‬
‫וחכמים? רבי יהודה סבר‪ :‬סדר התקיעות שכולל תקיעה תרועה תקיעה מצוה אחת היא והחשיבן בתור תקיעה‬
‫אחת‪ ,‬ורבנן סברי סוברים‪ :‬שמצות תקיעה לחוד ומצות תרועה לחוד נמצא שר’ יהודה וחכמים מסכימים על מספר‬
‫התקיעות אלא שחלקו אם תקיעה תרועה ותקיעה הן מצוה אחת או שלש‪ .‬שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יהודה‬
‫מה טעמו של ר’ יהודה שסובר שתקיעה תרועה תקיעה נחשבות למצוה אחת? אמר קרא “ותקעתם תרועה” (במדבר‬
‫י‪ ,‬ו) מכך שהפסוק קורא לתקיעה תרועה אלמא משמע שתרועה ותקיעה אחת היא‪ .‬ורבנן‪ :‬ההוא לפשוטה לפניה‬
‫ולאחריה הוא דאתא רבנן סוברים שהפסוק הזה בא ללמד שכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ולאחריה‪ .‬ורבנן‬
‫הסוברים שכל תקיעה ותרועה נחשבת למצוה בפני עצמה מאי טעמייהו מהו טעמם? דכתיב כשתוקעים לאסוף את‬
‫העם‪“ :‬ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו” (במדבר י‪ ,‬ז) ואי סלקא דעתך אם תעלה בדעתך כסברת ר’ יהודה‬
‫שתקיעה תרועה אחת היא‪ ,‬היתכן שאמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד שאמרה התורה ‪ -‬חצי מצוה‬
‫תעשה וחציה לא תעשה? אלא ודאי צריך לומר שכל תקיעה היא מצוה נפרדת‪ .‬ורבי יהודה הסובר שסדר התקיעות‬
‫נחשב למצוה אחת‪ :‬ההוא אותה תקיעה שנאמרה בפסוק לגבי אסיפת העם לסימנא בעלמא הוא דאתא היא באה‬
‫רק לסימן כשמשה רבינו רצה לדבר אל העם‪ ,‬ואינה לשם מצוה‪ .‬ורבנן סוברים‪ :‬אמנם כן התקיעה סימנא לסימן הוא‪,‬‬
‫ובכל זאת רחמנא שויה התורה החשיבה אותה כמצוה‪.‬‬
‫הגמרא מביאה דין נוסף שיחלקו בו ר’ יהודה וחכמים‪ .‬כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא כשיטת מי הולכים דברי רב‬
‫כהנא שאמר‪ :‬אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כלומר שאסור לשהות בין תקיעה לתרועה אלא כדי נשימה‪ ,‬כמאן‬
‫כדעת מי זה? ודאי כשיטת רבי יהודה‪ .‬מקשה הגמרא פשיטא? [דף נד עמוד א] פשוט הוא שאם התקיעה והתרועה‬
‫הן מצוה אחת יש לאסור להפסיק ביניהן? מתרצת הגמרא מהו דתימא שמא תאמר שדברי רב כהנא נכונים אפילו‬
‫כרבנן וגם לשיטתם אסור לעשות הפסקות ארוכות בין התקיעות‪ ,‬ולאפוקי ולהוציא מדברי רבי יוחנן‪ ,‬דאמר‪ :‬שאם‬
‫אדם שמע בראש השנה תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא ידי חובת שופר‪ ,‬קא משמע לן שדברי רב כהנא‬
‫הינם לשיטת ר’ יהודה אבל לפי חכמים יוצא ידי חובה אפילו בהפסק גדול‪ .‬שואלת הגמרא‪ -‬ואימא הכי נמי שדברי‬
‫רב כהנא נאמרו בשיטת חכמים וגם לשיטתם אסור להפסיק הפסקה ארוכה? אם כן‪ ,‬מאי מדוע השתמש רב כהנא‬
‫במטבע הלשון ולא כלום שמשמעותו היא שאין להפסיק אפילו הפסקה קצרה? וממילא נכון לומר שדין זה נאמר רק‬
‫לשיטת ר’ יהודה ששלש התקיעות הן מצוה אחת‪ ,‬ולא לשיטת חכמים‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫תקיעה ותרועה בנשימה‬
‫אחת‬
‫הריטב”א (ד”ה ואימא הכי נמי) מבאר שלפי הסבר רבי‬
‫יוחנן שבגמרא לשיטת ר’ יהודה תקיעה תרועה ותקיעה‬
‫הן מצווה אחת צריכות כולן להיות בנשימה אחת‪ ,‬ואם‬
‫הפסיק אפילו בשיעור נשימה ביניהם התקיעות פסולות‪.‬‬
‫אמנם תוספות (ד”ה מהו דתימא) חולקים עליו וסוברים‬
‫שגם לשיטת ר’ יהודה אסור להפסיק בשיעור כדי לגמור‬
‫את כל התקיעה תרועה ותקיעה‪ ,‬ומותר להפסיק בשיעור‬
‫נשימה בין התקיעות שהרי צריך הפסקה ביניהם‪ ,‬כדי‬
‫שיהיה ניכר מה תקיעה ומה תרועה‪ .‬תוספות הוכיח‬
‫זאת מגמרא במסכת ראש השנה (לד ע”ב) שנאמר בה‬
‫ש”תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה”‪.‬‬
‫רבי יעקב עטלינגר (ערוך לנר על תוספות) הסביר‬
‫שלדעת הריטב”א הגמרא במסכת ראש השנה היא רק‬
‫לשיטת רבנן ולא לשיטת רבי יהודה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫תקיעה תרועה ותקיעה ‪ -‬פשט דרש‬
‫ופשט‬
‫ר' אפרים מסדליקוב בספר 'דגל מחנה אפרים' (ליקוטים ד"ה עוד‬
‫יש) כותב ש'סוד תקיעה תרועה תקיעה הוא על דרך אין מקרא יוצא‬
‫מידי פשוטו' (שבת סג ע"א) היינו כי בתחילה צריך האדם ללמוד‬
‫ולהבין הפשוט ואחר כך יתפשט לכמה נהורין ורזין דאורייתא‬
‫ואחר כך מכח הדרוש יחזור ויבוא אל הפשט האמת וזהו‪ ...‬תקיעה‬
‫מורה על הפשוט קול פשוט ואחר כך תרועה אותיות תורה ע' היינו‬
‫שנדרשת בשבעים אנפין ואחר כך תקיעה לשוב אל פשט האמת'‪.‬‬
‫ובלשוננו‪ -‬בתחילה לומדים את הדבר כפשוטו‪ ,‬אחר כך מעמיקים‬
‫ומתבוננים ומחדשים‪ ,‬ואחר כך רואים איך כל החידושים נעוצים‬
‫בפשט הדברים‪ ,‬כמו התקיעה הפשוטה‪ ,‬שלאחריה התרועה והעיון‬
‫והסיבוך‪ ,‬ולאחריה חוזרים לפשטות‪.‬‬
‫סוגיא ‪29‬‬
‫דף נד ע”א‬
‫ע"ש שבתוך החג‪ ...‬למעלה העשירית עדיף‬
‫מבואר במשנה שבערב שבת שבתוך החג כו’ תקעו ארבעים ושמונה תקיעות‪ .‬המשנה‬
‫ביאור מנתה ארבעים ושמונה תקיעות ובהן התקיעות של שמחת בית השואבה‪ ,‬שלש לשער‬
‫העליון‪ ,‬שלש לשער התחתון שלש למילוי מים ושלש על גבי מזבח ואילו את שלש התקיעות שתקעו‬
‫כשהגיעו למעלה מדרגה עשירית כפי ששנינו במשנה (סוכה נא ע”ב) לא קתני לא מנתה המשנה‪ .‬מתניתין‬
‫מני כשיטת מי היא? רבי אליעזר בן יעקב היא הסובר שלא היו תוקעים במעלה העשירית‪ .‬דתניא שנינו‬
‫בברייתא‪ :‬שלש תקיעות תקעו כשהגיעו למעלה עשירית‪ ,‬כך סובר תנא קמא‪ ,‬רבי אליעזר בן יעקב חולק‬
‫ואומר‪ :‬שלש תקיעות תקעו כשזקפו את הערבה על גבי המזבח‪ .‬האומר שתקעו למעלה עשירית ‪ -‬אינו‬
‫אומר שתקעו על גבי המזבח‪ ,‬והאומר שתקעו על גבי המזבח ‪ -‬אינו אומר סובר שלא תקעו למעלה‬
‫עשירית‪ .‬ומבארת הגמרא מחלוקתם‪ :‬מאי טעמא מה טעמו של דרבי אליעזר בן יעקב הסובר שתקעו על‬
‫גבי המזבח ולא תקעו למעלה עשירית? כיון דתקע כיון שמצאנו שהתקיעות שהוסיפו בחג היו לפתיחת‬
‫שערים כמו שמצאנו שתקעו לשער העליון ולשער התחתון‪ ,‬למעלה עשירית למה לי דתקע למה לו‬
‫לתקוע? הרי האי לאו שער הוא הוא איננו שער הלכך‪ ,‬לתקוע על גבי המזבח בשעת זקיפת הערבה‬
‫עדיף‪ .‬ורבנן החולקים וסוברים שתקעו למעלה העשירית ולא על גבי המזבח סברי‪ :‬כיון דתקע למילוי‬
‫המים שכל התקיעות שמוסיפים בחג הם לכבוד שמחת מילוי המים‪ ,‬על גבי המזבח למה לי בשעת זקיפת‬
‫הערבה למה לתקוע הרי אין זה שייך למילוי המים? הלכך‪ ,‬למעלה העשירית עדיף לתקוע שכיון שעוברים‬
‫שם בדרך למילוי מים ניכר שהוא לכבוד מילוי המים‪.‬‬
‫תקיעות שעל גבי המזבח‬
‫עיון והלכה בביאור הובא הפירוש הראשון‬
‫ברש”י למילים “על גבי המזבח”‪ .‬רש”י הסביר שהכוונה‬
‫שהיו תוקעים בשעת זקיפת הערבה על המזבח‪.‬‬
‫רש”י הביא פירוש נוסף ש’על גבי המזבח’ אין פירושו‬
‫זקיפת הערבה אלא בשעת הולכת המים למזבח‪ .‬לפי‬
‫זה צריך לגרוס בגמרא בדברי חכמים‪‘ :‬כיון דתקע‬
‫לניסוך המים‪ ,‬על גבי המזבח למה לי’‪ .‬פירוש הדברים‪-‬‬
‫לדברי חכמים תוקעים בשעת ניסוך המים על המזבח‪,‬‬
‫וכיון שניסוך המים היה בשעת ניסוך היין והוא זמן‬
‫תקיעה כמו ששנינו שתקעו תשע תקיעות בשעת‬
‫התמיד‪ ,‬אם כן‪ ,‬תקיעה נוספת בדרך למזבח מהמעיין‬
‫אינה נצרכת ולכן לשיטתם תוקעים במעלה העשירית‪.‬‬
‫נראה שההבדל בגירסאות הוא בשאלה האם התקיעות‬
‫בשעת ניסוך מים הן גם בשעת ניסוך היין‪ .‬יש מקום‬
‫לומר שדיון זה תלוי בשאלה זו (שדן בה ר’ יעקב‬
‫עטלינגר בשו”ת בנין ציון סימן מג)‪ :‬לפי הגירסה השנייה‬
‫ניסוך המים הוא חלק מדיני הקרבן‪ ,‬ולפי זה התקיעות‬
‫בשעת ניסוך היין בזמן הקרבת הקרבן נחשבות גם על‬
‫ניסוך המים‪ .‬לפי הגירסה הראשונה ניסוך המים הוא‬
‫חובת היום שאינה חלק מדיני הקרבן‪ ,‬ולכן אין לקשר‬
‫בין התקיעות בשעת ניסוך היין של הקרבן לניסוך המים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫תקיעה למעלה עשירית‬
‫המהרש”א בחידושי אגדות (נ”א ע”ב ד”ה‬
‫על) מסביר שהסיבה לתקיעה על מעלה עשירית לפי שני‬
‫הפירושים‪ -‬או מעלה עשירית מלמעלה או מלמטה‪ ,‬בא‬
‫לרמוז על שם י‪-‬ה‪ .‬יש חמש עשרה מעלות שהיו יורדים‬
‫בהן לניסוך המים‪ ,‬אך מכל מקום עוצרים לתקוע במעלה‬
‫עשירית כדי לרמוז רמז נוסף להזכיר את שם י‪-‬ה‪ .‬השם‬
‫הזה גם נזכר גם היה מוזכר על ידם כאשר היו מתפללים‬
‫ומתוודים ‪‘ -‬אבותינו היו משתחווים קדמה לשמש ואנו לי‪-‬ה‬
‫עינינו‪.‬‬
‫ר’ יעקב עטלינגר בספר ערוך לנר (דף נ”א ע”ב ד”ה מתניתין)‬
‫מסביר שהשם י‪-‬ה הוזכר במיוחד בבית המקדש השני‬
‫כיון שבית המקדש היה בנוי‪ ,‬אבל עדיין לא הגיעו לגאולה‬
‫השלימה‪ ,‬ושם זה שאינו שלם‪ ,‬מזכיר זאת‪ .‬וכמו שדרשו‬
‫חז”ל על הפסוק “כי יד על כס י‪-‬ה מלחמה לה’ בעמלק”‬
‫(שמות יז‪ ,‬טז) היינו שאין שם השם שלם עד שימחה זרע‬
‫עמלק (רש”י על הפסוק שם) לכן בבית שני עדיין היה חסרון‬
‫בשלמות שם ה’‪.‬‬
‫סוגיא ‪30‬‬
‫דף נד ע”א‬
‫כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא‪ ...‬בשבת דבצרי טובא‬
‫למדנו במשנה שביום שיש בו קרבן מוסף מוסיפים תשע תקיעות בשיר של מוספין‪ .‬כי אתא‬
‫ביאור כאשר בא רבי אחא בר חנינא מדרומא מדרום ארץ ישראל‪ ,‬אייתי מתניתא בידיה הביא אתו‬
‫ברייתא שעוסקת בתקיעות המוספין‪“ :‬ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות” (במדבר י‪,‬ח) שאין תלמוד לומר‬
‫שאין צורך שהפסוק יאמר‪‘ :‬יתקעו’‪ ,‬שכבר נאמר‪“ :‬ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם”(במדבר‬
‫י‪ ,‬י) ומה תלמוד לומר מה בא לומר המילה ‘יתקעו’? הכל לפי המוספין תוקעין כפי שיתבאר בשורות הבאות‪.‬‬
‫הוא תני לה והוא אמר לה ר’ אחא ששנה את הברייתא הוא פירש אותה‪ :‬לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף‬
‫וביום שיש בו שני מוספין כגון ראש חדש שחל בשבת תוקעין לכל מוסף ומוסף עוד תקיעות‪ .‬תנן קושיא על‬
‫דברי רב אחא מהמשנה‪ :‬ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה תקיעות וזה המספר הגדול ביותר של‬
‫תקיעות במקדש‪ .‬ואם איתא אם נכון הוא שביום שיש שני מוספין תוקעין לכל מוסף‪ ,‬ליתני המשנה צריכה לדבר‬
‫על מקרה של שבת שבתוך החג‪ ,‬שאז משכחת לה חמשין וחד יהיו חמשים ואחד תקיעות‪ ,‬שבשבת אמנם אין‬
‫שש תקיעות לקבלת שבת אך מוסיפין עוד תשע של שבת חוץ מתשע של החג ואם כן מצאנו שיש יותר מארבעים‬
‫ושמונה תקיעות? מתרצת הגמרא אמר רבי זירא‪ :‬לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת כיון שאין תקיעות‬
‫אלה לצורך מצוה כמו תקיעות של קרבן אלא רק לסימן שישמעו ויבואו לדוכנם ומעמדם ואינה דוחה שבת‪ .‬אמר‬
‫רבא‪ :‬מאן הא דלא חש לקימחא מי הוא זה שלא אכפת לו להוציא סובין במקום קמח‪ ,‬והוא משל לאדם שאומר‬
‫דברים שאינם נכונים? חדא דחייה ראשונה‪ :‬דבכל יום תנן שנינו שבכל יום תוקעים לפתיחת שערים ומשמע‬
‫אף בשבת‪ .‬ועוד דחייה נוספת‪ :‬אי נמי כהדדי נינהו גם אם נאמר שבשבת לא תקעו לפתיחת שערים ובשבת‬
‫שבתוך החג תקעו ארבעים ושמונה מדוע כתבה המשנה דווקא את הדוגמא של ערב שבת שבתוך החג‪ ,‬ליתני‬
‫היתה צריכה לכתוב את המקרה של שבת שבתוך החג שהיו שם ארבעים ושמנה‪ ,‬ויש עדיפות לכתוב מקרה זה‬
‫דשמעת מינה תרתי‪ :‬שלומדים ממנו שני דינים‪ :‬שמעת מינה יש ללמוד מכאן את הדין של דרבי אליעזר בן יעקב‬
‫שתוקעים על גבי המזבח ולא למעלה עשירית כמו שלמדנו בסוגיה הקודמת‪ ,‬ושמעת מינה דרבי אחא בר חנינא‬
‫וגם אפשר ללמוד את החידוש של ר’ אחא בר חנינא שחדש שתוקעים על כל מוסף‪ .‬אלא אמר רבא‪ :‬יש טעם‬
‫אחר שבגללו אין ארבעים ושמונה תקיעות בשבת שבתוך החג‪ ,‬והוא לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת‪ ,‬כיון‬
‫שלא היתה שאיבת מים בשבת ונמצא דבצרי טובא שנחסרו הרבה תקיעות – שלש לשער עליון‪ ,‬שלש לתחתון‪,‬‬
‫שלש לשער המים ושלש לגבי‬
‫מזבח‪ ,‬מלבד התקיעות של ערב‬
‫עיון והלכה תקיעות לשער עליון ושער תחתון בשבת‬
‫שבת נמצא שיש שלושים ותשע‬
‫רבא בתירוצו מסביר כי הסיבה לכך שלא שנו במשנה‬
‫תקיעות בלבד‪.‬‬
‫את המקרה של שבת בתוך החג שבו יש ארבעים ושמונה תקיעות‪ ,‬היא מכיון‬
‫שבשבת זו לא היו תוקעין למילוי מים‪ ,‬ולכן יש הרבה תקיעות שלא תוקעים‪.‬‬
‫רש”י הסביר (ד”ה ובצרי) שכוונת רבא ‘שאין תוקעין למילוי מים בשבת’ היינו‬
‫כל התקיעות ששייכות למילוי מים והן כוללות את התקיעות של שער העליון‪,‬‬
‫שער התחתון‪ ,‬שער המים‪ ,‬ותקיעות שעל גבי מזבח‪ .‬לפירוש זה תקיעות אלה‬
‫לא תוקעים בשבת שבתוך החג‪.‬‬
‫לעומתו הרמב”ם פסק בהלכות כלי המקדש (ז‪ ,‬ו) שאת תקיעות שער העליון‬
‫והתחתון תוקעים בכל רגל ולא רק בסוכות‪ ,‬כלומר שתקיעות אלה אינן שייכות‬
‫למילוי המים‪ .‬על שיטת רמב”ם מקשה ר’ יעקב עטלינגר ב’ערוך לנר’ (ד”ה‬
‫בגמרא דבצרי) מסוגייתנו‪ ,‬הגמרא אומרת שבשבת חול המועד יורדות תקיעות‬
‫רבות בגלל שלא תוקעים לניסוך המים אמנם לשיטת הרמב”ם יש להוריד‬
‫רק שלוש תקיעות ויוצא שלפי רבי אחא יש ארבעים ושמונה תקיעות בשבת‬
‫שבתוך החג‪ ,‬שהרי ניסוך המים התקיים בשבת חול המועד כרגיל?‬
‫הוא כתב שאולי לרמב”ם לא היו תוקעין לניסוך המים בשבת‪ ,‬אך מקשה‬
‫קושיות אחרות‪ .‬רבי יהודה עייאש (לחם יהודה על הרמב”ם) תירץ שהרמב”ם‬
‫סבר שדברי רבא נאמרו רק לפי הדעה שתוקעים על כל מוסף‪ ,‬אבל הסבר זה‬
‫נדחה‪ ,‬לכן לא ניתן להקשות על דברי הרמב”ם משלב זה בגמרא שבסוגיות‬
‫הבאות נראה שאינו להלכה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫ר’ שמואל בורנשטיין‬
‫בספר שם משמואל‬
‫(פרשת בהעלותך תר”ע) מסביר‬
‫שענין החצוצורות שייך דוקא לבית‬
‫המקדש כיון ש'כל ענין הקרבנות מורה‬
‫על הכנעה כאילו הקריב נפשו‪ ,‬ולכן‬
‫שם לעולם משתמשים בחצוצרות'‪,‬‬
‫כלומר שתרועת החצוצרות מוסיפה‬
‫לתחושת ההכנעה של האדם שהיא‬
‫תחושה הכרחית כאשר אדם בא‬
‫להקריב במקדש‪ .‬לכן ציוותה התורה‬
‫לתקוע בחצוצרות על הקרבן‪.‬‬
‫נד ע”א ‪ -‬נד ע”ב‬
‫סוגיא ‪31‬‬
‫וליתני נמי ר"ה שחל להיות בשבת‪ ...‬אפיק שית ועייל שית‬
‫הגמרא מקשה עוד קושיא על דברי רב אחא שמוסיפים לכל מוסף תשע תקיעות וליתני נמי מדוע‬
‫ביאור‬
‫המשנה לא כתבה גם את המקרה של ראש השנה שחל להיות בשבת כדוגמא נוספת ליום שיש‬
‫בו ארבעים ושמונה תקיעות‪ ,‬דהא איכא תלתא שהרי ביום זה יש שלושה מוספין‪ :‬מוסף דראש השנה‪ ,‬מוסף‬
‫דראש חודש‪ ,‬ומוסף דשבת? מתרצת הגמרא‪ :‬שהמקרה שהובא במשנה ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה‬
‫הוצרך לנו‪ ,‬לאשמעינן להשמיע כדרבי אליעזר בן יעקב שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח‪ ,‬ולא תוקעין‬
‫במעלה העשירית‪ ,‬לכן המשנה לא הביאה את המקרה של ראש השנה שחל בשבת‪ .‬על כך מקשה הגמרא אטו מי‬
‫קאמר ליתני הא ולא ליתני הא האם הקושיא לעיל היתה שנכתוב רק את המקרה של ראש השנה החל בשבת ולא‬
‫ערב שבת שבסוכות? ליתני הא וליתני הא שיובאו במשנה שני המקרים? תנא ושייר אין דרך התנא להביא את כל‬
‫המקרים‪ ,‬והוא הביא מקרה אחד ושייר מקרים אחרים שתוקעים בהם ארבעים ושמונה תקיעות‪ .‬מאי שייר דהאי‬
‫שייר כלל נקוט בידינו שהתנא לא משייר רק מקרה אחד‪ ,‬ואם כן איזה מקרה נוסף שייר התנא ולא כתב? שייר ערב‬
‫הפסח שאף בו תקעו ארבעים ושמונה תקיעות‪ ,‬עשרים ואחת שבכל יום‪ ,‬ועוד עשרים ושבע בזמן אמירת ההלל‬
‫שבשחיטת הפסח‪ ,‬שהרי הפסח נשחט בשלוש כיתות (קבוצות)‪ ,‬וכל אחת מהכיתות קוראת את ההלל שלוש‬
‫פעמים‪ ,‬וכל קריאת הלל פותחת בשלוש תקיעות‪ ,‬וסך הכל עשרים ושבע תקיעות‪[ .‬דף נד עמוד ב] הגמרא דוחה‪:‬‬
‫אי משום ערב הפסח מה שהתנא לא שנה את ערב פסח ‪ -‬לאו שיורא הוא אין זה שיור‪ ,‬דהא מני המשנה כשיטת‬
‫מי היא? כשיטת רבי יהודה היא‪ ,‬דאמר‪ :‬במסכת פסחים‪‘ :‬מימיהם של הכת (הקבוצה) השלישית לשחיטת הפסח‪,‬‬
‫לא הגיעה הכת השלישית לומר “אהבתי כי ישמע ה’” (תהילים קטז‪ ,‬א) שהוא הפרק השני בהלל מפני שהיו עמה‬
‫מועטין’ כי רובם של האנשים שחטו בכת ראשונה ושנייה‪ ,‬וכיון שהיו מועטים לא סיימו את ההלל אפילו פעם אחת‬
‫בעת הקרבת הפסח‪ ,‬ולכן בכת הראשונה והשניה תקעו תשע לכל אחת‪ ,‬ובכת השלישית תקעו שלוש בלבד‪ ,‬ואין כאן‬
‫עשרים ושבע תקיעות‪ ,‬אלא רק עשרים ואחת‪ .‬מקשה הגמרא על אוקימתא זו‪ :‬והא אמרת רישא דלא כרבי יהודה‬
‫הרי לעיל למדנו שרבי יהודה סבר שתקיעה תרועה ותקיעה נספרת כתקיעה אחת ‪,‬ואילו משנתנו סברה שמונים אותן‬
‫כשלש תקיעות‪ ,‬ואינה כרבי יהודה? ומיישבת הגמרא ודלמא האי תנא שמא התנא של המשנה סבר לה כוותיה‬
‫בחדא סובר כר’ יהודה בדבר אחד ‪ -‬שכת שלישית לא סיימה את ההלל אפילו פעם אחת‪ ,‬ופליג עליה בחדא וחולק‬
‫עליו בדבר אחד ‪ -‬שרבי יהודה מונה תקיעה ותרועה ותקיעה כאחת‪ ,‬והתנא במשנה מונה אותם כשלוש‪ .‬אלא‪ :‬מאי‬
‫שייר דהאי שייר אם כן חוזרת הקושיא‪ :‬איזה מקרה עוד שייר התנא‪ ,‬מלבד המקרה של ראש השנה שחל בשבת?‬
‫מתרצת הגמרא‪ :‬שייר ערב הפסח שחל להיות בערב שבת שגם לר’ יהודה תקעו בו ארבעים ושמונה תקיעות‪ ,‬כי‬
‫אפיק שית הוצא את שש התקיעות שלרבי יהודה ירדו בכת שלישית‪ ,‬ועייל שית והוסף עוד שש שהיו מוסיפים‬
‫בערב שבת לפני שבת על מנת להודיע על כניסת השבת‪ .‬נמצא שיש עוד מקרה של יום שתוקעים בו ארבעים ושמונה‬
‫תקיעות ולכן התנא שייר את שניהם‪ :‬ראש השנה שחל בשבת‪ ,‬וערב פסח שחל בערב שבת‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מי קרא את ההלל בעת‬
‫שחיטת הפסח‬
‫רש”י (ד”ה ערב) פירש שקריאת ההלל בערב פסח היתה‬
‫על ידי אנשי הכת שבאו לשחוט את הפסח‪ .‬תוספות (ד”ה‬
‫שייר בסופו) חולקים על רש”י והביאו ראיה מהתוספתא‬
‫שהלויים הם אלו שקוראים‪ ,‬וכך גם פסק הרמב”ם (הלכות‬
‫קרבן פסח א‪ ,‬יא)‪.‬‬
‫ר’ יצחק זאב סולוביצ’יק (הגרי”ז) בחידושיו על הרמב”ם‬
‫(שם) ביאר שלדעת רש”י גם הלווים‪ ,‬וגם אנשי הכת קראו‬
‫את ההלל בזמן שחיטת הפסח‪ ,‬כי יש שני סוגי קריאת הלל‬
‫בעת שחיטת הפסח‪ :‬האחד‪ :‬הלוויים שוררו את ההלל בזמן‬
‫השחיטה משום שיש חובה לשיר על הקרבן‪ ,‬כמו שמבואר‬
‫בגמרא כאן שיש חובה גם לתקוע על הקרבן‪ ,‬והשני‪ :‬שאנשי‬
‫הכת קוראים את ההלל‪ ,‬וזה דין מיוחד בקרבן הפסח‪,‬‬
‫שכשם שטעון הלל באכילתו‪ ,‬כך טעון הלל בהקרבתו‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫קהל עדה וישראל ‪ -‬שלושה כוחות בעם‬
‫ישראל‬
‫המשנה בפסחים (ס”ד ע”א) אומרת ששלושת הכיתות ששחטו את‬
‫הפסח הן כנגד קהל‪ ,‬עדה וישראל שנאמרו בפסוק‪“ :‬ושחטו אותו כל‬
‫קהל עדת ישראל” (שמות יב‪ ,‬ו)‪.‬‬
‫הרב קוק (עין איה ברכות פרק ג פיסקה כט) הסביר שיש כמה כוחות‬
‫בעם ישראל‪ :‬יש חכמים שכוחם שכלי יותר‪ ,‬יש חכמים שכוחם‬
‫בעבודת הלב‪ ,‬ויש שכוחם בשלימות מעשיהם‪ ,‬רק מחיבור כל החלקים‬
‫הללו תהיה שלימות בעם ישראל‪ ,‬ולכן יש שלוש כיתות‪ :‬קהל ‪ -‬של‬
‫אנשים שמתחברים על מנת לעשות מעשים יחד ‪ -‬מבטא את שלימות‬
‫המעשה‪ ,‬עדה ‪ -‬התועלת הנפשית שמכינוס אנשים (העדות והרושם‬
‫שנוצרת מהכינוס) ‪ -‬שלימות עבודת הלב והנפש‪ ,‬ואילו ישראל ‪ -‬הכח‬
‫השכלי והמחשבתי‪ .‬ושלושת החבורות הללו‪ ,‬נקבעו דווקא בקרבן‬
‫פסח שהוא מאחד בין כולם ומרבה רעות בין הכתות‪.‬‬
‫דף נד ע”ב‬
‫ואין מוסיפין על מ"ח‪ ...‬הלכך דחינן ליה‬
‫סוגיא ‪32‬‬
‫נאמר במשנה ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה תקיעות במקדש ביום אחד‪ .‬ומקשה על‬
‫ביאור כך הגמרא שמצאנו שיש פעמים שתוקעים יותר מארבעים ושמונה תקיעות ביום אחד‪ .‬ולא‬
‫יותר מארבעים ושמונה? והא איכא והרי יש יום שתוקעים בו יותר והוא ערב הפסח שחל להיות בשבת‪,‬‬
‫דאי לרבי יהודה שהובא בסוגיה הקודמת שסובר שכת שלישית תקעו רק שלוש פעמים ולא תשע‪ ,‬תקעו‬
‫בערב פסח שחל בשבת חמשין וחדא חמשים ואחת תקיעות‪ ,‬עשרים ואחת שבכל יום‪ ,‬תשע שבכל שבת‪,‬‬
‫שמונה עשרה תקיעות לשתי כתות‪ ,‬ועוד שלוש להלל של כת שלישית הרי חמישים ואחת תקיעות‪ ,‬אי‬
‫לרבנן הסוברים שאף כת שלישית קראה את ההלל שלוש פעמים ותקעה תשע תקיעות נמצא שתקעו‬
‫בסך הכל חמשין ושבע חמישים ושבע תקיעות? מתרצת הגמרא‪ :‬כי קתני המשנה מנתה מידי דאיתיה‬
‫בכל שנה רק תקיעות שתוקעים בכל שנה ולכן ערב הפסח חל להיות בשבת‪ ,‬דליתיה בכל שנה ושנה‬
‫שאינו חל בכל שנה אלא פעם בכמה שנים ‪ -‬לא קתני לא מנתה המשנה למרות שבאופן כזה שחל ערב‬
‫פסח בשבת תוקעים יותר מארבעים ושמונה‪ .‬על כך מקשה הגמרא ‪ -‬אטו ערב שבת שבתוך החג מי‬
‫איתיה בכל שנה וכי ערב שבת שבתוך חג סוכות שעליו דברה המשנה תמיד תוקעים בו ארבעים ושמונה‬
‫תקיעות? הרי זימנין דלא משכחת ליה פעמים שלא תוקעים בו ארבעים ושמונה‪ ,‬והיכי דמי וכיצד? ‪ -‬כגון‬
‫שחל יום טוב ראשון של סוכות בערב שבת שיום שישי שלאחר מכן כבר יחול בשמיני עצרת שאין בו‬
‫ניסוך המים‪ .‬מתרצת הגמרא שיום טוב ראשון של סוכות לא יחול בערב שבת ‪ -‬כי מקלעינן כאשר יחול‬
‫יום טוב ראשון של סוכות בערב שבת‪ ,‬מדחי דחינן ליה בית דין דוחים אותו על מנת שיחול בשבת על ידי‬
‫תוספת יום לחדש אלול באופן שהוא יהיה חדש של שלושים יום‪ ,‬וכך כל החגים יידחו ביום‪ .‬מאי טעמא‬
‫ומה הטעם שדוחים את ראש השנה ביום אחד? כיון דאיקלע שכאשר חל יום טוב הראשון של חג להיות‬
‫בערב שבת ‪ ,‬במקרה זה יום הכיפורים אימת הוי מתי יחול? ‪ -‬בחד בשבת ביום ראשון בשבוע‪ ,‬ובית דין‬
‫רוצים להימנע ממצב ששבת ויום כיפור יחולו בסמיכות כמו שמבואר במסכת ראש השנה (כ ע”א) הלכך‬
‫דחינן ליה לכן דוחים את יום כיפור ליום שני על ידי הוספת יום לאלול וממילא יום טוב ראשון של סוכות‬
‫נדחה לשבת‪ .‬נמצא‪ ,‬שיום טוב ראשון של סוכות לא יחול בערב שבת‪ ,‬ואם כן תמיד ערב שבת שבתוך החג‬
‫תוקעים ארבעים ושמונה תקיעות‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מתיא וירקיא‬
‫בסוגיה התבאר שבית הדין לא‬
‫רוצים שיום כיפור יהיה סמוך לשבת‪ .‬בגמרא בראש השנה‬
‫(כ ע”א) הובאו שני טעמים לדבר זה‪ .‬טעם ראשון ‪ -‬משום‬
‫ירקיא‪ .‬היינו אם יום כיפור יהיה סמוך לשבת‪ ,‬נמצא שיש‬
‫יומיים שבהם לא ניתן לקטוף ולטפל בירקות‪ ,‬ויש חשש‬
‫שהירקות יתעפשו ביומיים אלו‪ .‬טעם שני‪ -‬משום מתיא‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬שיש חשש שכיון שיש יומיים שבהם לא ניתן לקבור‬
‫את המתים‪ ,‬הם יסריחו ויהיו בבזיון‪.‬‬
‫לכן במצב כזה יש סמכות לבית הדין לומר לעדים שלא‬
‫יעידו עדיין על קידוש החדש וממילא חדש תשרי ידחה ביום‬
‫אחד ויום הכיפורים לא יחול סמוך לשבת‪ .‬כך גם אנו נוהגים‬
‫בלוח שלנו שלעולם לא יחול יום כיפור בסמוך לשבת‪ .‬וכלל‬
‫נקוט בידינו – לא אד”ו ראש‪ .‬היינו ראש השנה לא יחול‬
‫בימים א’ ד’ וו’‪ .‬הסיבה שראש השנה לא יחול בימים ד’ וו’‬
‫היא הסיבה המבוארת כאן‪ .‬שאם כן יוצא שיום כיפור יהיה‬
‫סמוך לשבת ויש חשש לירקיא ומתיא (על פי ה’תפארת‬
‫ישראל’ בשבילי דרקיעא קביעת החדש)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫ישראל דקדשינהו לזמנים‬
‫מבואר בגמרא שלבית דין יש‬
‫סמכות לקדש את החדש בשונה מזמן המולד על‬
‫מנת לשנות את לוח השנה‪ ,‬ואף אם יבואו עדים‬
‫בית הדין יכריחו אותם לא להעיד‪ .‬הגמרא במסכת‬
‫ראש השנה (כ”ה ע”א) למדה זאת מפסוק על כחם‬
‫של בית הדין שבישראל ונאמר שם‪“ :‬אתם” ללמד‬
‫שאף כשבית הדין עושה זאת בכוונה השינוי חל‪.‬‬
‫ודבר זה מבואר בחז”ל שלמדונו שברגלים אנו‬
‫מברכים מקדש ישראל והזמנים ומבואר בגמרא‬
‫(ברכות מ”ט ע”א) שהכוונה ‘ישראל דקדשינהו‬
‫לזמנים’ ישראל שמקדשים את הזמנים‪ .‬והוא עדות‬
‫על כוחם של ישראל שיש להן סמכות לשנות את‬
‫לוח השנה ולחולל את קדושת החגים‪.‬‬
‫דף נד ע"ב‬
‫ומי דחינן ליה‪ ...‬ואם היתה שנה מעוברת חמשה‬
‫סוגיא ‪33‬‬
‫נאמר בגמרא שיום טוב ראשון של חג סוכות לא יחול ביום שישי‪ ,‬כיון שלא רוצים שיום‬
‫ביאור כיפור יחול בים ראשון‪ .‬ואם צריך אז מעברים את חודש אלול הקודם לו‪ ,‬שיהיה שלושים‬
‫יום ולא עשרים ותשע‪ ,‬וכך נדחים החגים ביום‪ .‬שואלת הגמרא‪ :‬ומי דחינן ליה‪ ,‬האם במקרה כזה דוחים‬
‫את החגים ביום כך שיום כיפור לא יחול ביום ראשון? והא תנן‪ ,‬והרי שנינו במשנה‪ :‬חלבי חלקי הקורבן‬
‫שמקריבים על המזבח‪ ,‬ודם הקורבן כבר נזרק בשבת קריבין על גבי המזבח גם ביום הכיפורים שחל להיות‬
‫במוצאי שבת‪ .‬הרי שיום הכיפורים חל להיות במוצאי שבת‪ ,‬ומשמע שאין דוחים אותו? קושיא נוספת‪ :‬ואמר‬
‫רבי זירא כי הוינן כשהיינו בי בבית מדרשו של רב בבבל‪ ,‬הוה אמרי הייתי אומר‪ ,‬הא דתניא לגבי הברייתא‬
‫הזו‪ :‬יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין את התקיעות המזכירות לשבות ממלאכה לפני‬
‫שבת‪ ,‬מכיוון שגם ביום כיפור שובתים ממלאכה‪ ,‬ויום כיפור שחל להיות במוצאי שבת לא היו מבדילין‬
‫כיון שגם ביום כיפור כל המלאכות אסורות‪ ,‬ר' זירא אומר שדעה זו דברי הכל היא ואין עליה מחלוקת‪.‬‬
‫אך כי סליקית להתם‪ ,‬כשעליתי לארץ ישראל‪ ,‬אשכחתיה מצאתי לרבי יהודה בריה בנו דרבי שמעון בן‬
‫פזי דיתיב וקאמר שישב ואמר על הברייתא הזאת‪ ,‬שאינה דברי הכל‪ ,‬אלא‪ :‬רבי עקיבא היא‪ .‬ומברייתא זו‬
‫רואים שיום כיפור יכול לחול במוצאי שבת‪ .‬מתרצת הגמרא‪ :‬לא קשיא אין זה קשה‪ ,‬הא השיטה שדוחים‬
‫את החגים ביום כשיום כיפור אמור לחול ביום ראשון‪ ,‬היא שיטת רבנן‪ ,‬הא והשיטה שאין דוחים את החגים‬
‫ שיטת "אחרים" היא‪ .‬דתניא‪ ,‬כמובא בברייתא‪ :‬אחרים אומרים‪ :‬אין בין עצרת חג שבועות של שנה‬‫אחת‪ ,‬לעצרת חג שבועות של השנה שאחריה‪ ,‬וכן אין בין ראש השנה של שנה אחת לראש השנה של‬
‫השנה שאחריה אלא ארבעה ימים מימות השבוע בלבד כלומר‪ ,‬אם ראש השנה בשנה אחת היה ביום‬
‫ראשון‪ ,‬אז בשנה שאחריה הוא יהיה ארבעה ימים אחר‪-‬כך‪ ,‬ביום חמישי‪ .‬ואם היתה שנה מעוברת יהיה בין‬
‫תאריך לתאריך חמשה ימים ולדעתם ההפרש בין התאריכים קבוע‪ ,‬ולדעתם לעולם לא דוחים את החגים‬
‫ביום גם אם יום כיפור חל ביום ראשון וסוכות חל בערב שבת‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫עיבור החודש‬
‫מהלך סיבוב הלבנה החודשי הוא כעשרים ותשעה יום‬
‫וחצי‪ .‬לכן ישנם חודשים שהם עשרים ותשעה יום ויש חודשים שהם שלושים‬
‫יום‪ ,‬הם החודשים המעוברים‪ .‬בסוגיה שלנו מובא שיש חודשים שמעברים אותם‬
‫בגלל צורך מסויים‪ ,‬למשל כאשר רוצים שיום טוב של סוכות לא יצא בערב שבת‪.‬‬
‫מה קורה כאשר רוצים לעבר חודש אך מגיעים עדים ביום השלושים ומעידים‬
‫שראו את הלבנה מתחדשת? הרי כשתתקבל עדות העדים יצטרכו בית דין‬
‫להתחיל ולמנות מהיום את היום הראשון לחודש הבא?‬
‫במסכת ראש השנה (דף כ ע"א) מובא בשם ר' יהושע בן לוי שמאיימים על‬
‫העדים שראו את החודש בזמנו‪ ,‬שלא יעידו‪ ,‬כדי שיהיה אפשר לעברו ולהוסיף לו‬
‫יום‪ .‬וכן פסקו בתוספות מסכת פסחים (דף נח ע"ב ד"ה כאילו)‪.‬‬
‫אמנם הרמב"ם פסק (קידוש החודש ג‪ ,‬טו‪-‬טז) שאם חקרו את העדים שהעידו‬
‫שהחודש הקודם היה חודש חסר‪ ,‬ומצאו שעדותם מכוונת‪ ,‬אפילו אם כבר עיברו‬
‫את החודש‪ ,‬ואפילו אם כבר עברו כמה ימים מהחודש החדש‪ ,‬חוזרים ומונים‬
‫מחדש כאילו אותו יום שלושים לחודש הקודם‪ ,‬היה יום ראשון לחודש החדש‪.‬‬
‫הלחם משנה (שם הלכה טו) הסביר שלדעת הרמב"ם מעברים את החודש רק‬
‫כאשר חידוש הלבנה אינו נראה בבירור‪ ,‬אך אם מגיעים עדים והוא נראה בבירור‪,‬‬
‫מקבלים את העדים ולא מאיימים עליהם ולא יעברו את החודש‪ .‬המקרה שבו‬
‫מאיימים על העדים‪ ,‬הוא רק כאשר העדים מגיעים לאחר זמן והיה צורך בעיבור‪,‬‬
‫או בחודשים שיש בהם מועדים וכבר עברו המועדים‪ ,‬אז מאיימים על העדים על‬
‫מנת שלא תתקבל עדותם כיון שאם תתקבל עדותם יתקלקלו המועדות‪ .‬אך אם‬
‫אין צורך מיוחד‪ ,‬מקבלים עדותם‪ ,‬ומחשבים את החודש מחדש‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫משואות‬
‫בתחילת החודש‬
‫במשנה במסכת ראש השנה (ב‪ ,‬ב)‬
‫מסופר איך הודיעו לכל העם על קידוש‬
‫החודש ‪ -‬היו מבעירים לפידים של‬
‫אש וכך מסמנים שהיום ראש חודש‪.‬‬
‫בשפת אמת (נשא‪ ,‬תרלז) מבאר‬
‫שהלפידים מסמלים את ההתלהבות‬
‫שיש בלבות בני ישראל כשלהבת‬
‫העולה למעלה‪ .‬בתחילת החודש שבו‬
‫הלבנה חשוכה‪ ,‬ונראה שאינה מקבלת‬
‫יותר מאור החמה‪ ,‬יש להשיא משואות‬
‫ולהבעיר את ליבות ישראל לאביהם‬
‫שבשמים‪ .‬וכך גם נאמר בתפילת ראש‬
‫חודש‪" :‬ראשי חודשים לעמך נתת זמן‬
‫כפרה לכל תולדותם"‪ ,‬ראש חודש הוא‬
‫זמן לכפרה ולהתקרבות גדולה לה'‪.‬‬
‫נד ע"ב ‪ -‬נה ע"א‬
‫מיתיבי ראש חדש שחל להיות בשבת‪ ...‬וחזי בהאי חזי‬
‫סוגיא ‪34‬‬
‫בזמן הקרבת קורבן מוסף היה שרים הלויים שיר השייך לאותו מוסף‪ ,‬ובזמן זה היו גם‬
‫ביאור תוקעין‪ .‬לדעת ר' אחא בר' חנינא‪ ,‬ביום שיש בו כמה מוספים בזמן הקרבת קורבן המוסף‬
‫תוקעים תשע תקיעות לכל מוסף‪ .‬הגמרא מקשה על דעה זו‪ :‬מיתיבי‪ ,‬קושיא מברייתא‪ :‬ראש חדש שחל‬
‫להיות בשבת שיר של ראש חדש הנאמר במקדש דוחה שיר של שבת‪ .‬ואי איתא‪ ,‬ואם כדברי האומר‬
‫שתוקעים על כל מוסף‪ ,‬מכיוון שתוקעים בזמן השירה‪ ,‬לימא שיאמרו גם שיר של דשבת‪ ,‬ולימא ויאמרו‬
‫גם שיר דראש חדש? מתרצת הגמרא‪ :‬אמר רב ספרא‪ ,‬מאי דוחה‪ ,‬מה הכוונה שנאמר דוחה? דוחה לקדם‪,‬‬
‫אומרים את שני השירים‪ ,‬כדעת ר' אחא בר' חנינא‪ ,‬אך שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת‪ .‬ואמאי‪,‬‬
‫מדוע מקדימים את של ראש חודש‪ ,‬והרי יש כלל שתדיר ושאינו תדיר ‪ -‬תדיר קודם‪ ,‬והרי שבת תדיר יותר‬
‫מראש חודש? ‪ -‬אמר רבי יוחנן‪ :‬מקדימים את של ראש חודש כדי לידע לעשות היכר שהוקבע ראש חדש‬
‫בזמנו‪ .‬והאי היכירא עבדינן‪ ,‬ואת ההיכר הזה עושים? הא היכירא אחריתא עבדינן הרי עושים היכר אחר‪,‬‬
‫ואין צורך להיכר הזה‪ .‬דתניא חלבי חלקי הקורבן שעומדים להקרבה של תמיד של שחר ניתנין מניחים‬
‫אותם מחצי כבש המזבח ולמטה בצד מזרח עד זמן הקרבתן‪ ,‬וחלבים של קורבן המוספין של שבת ניתנין‬
‫מחצי כבש המזבח ולמטה בצד מערב‪ ,‬וחלבים של קורבן מוסף ראש חדש ניתנין תחת כרכוב המזבח‬
‫הנמצא בחצי העליון של הכבש‪ .‬ולמטה בחלק התחתון של החצי העליון‪ ,‬ומניחים את חלבי ראש חודש‬
‫מעל החלבים של הקורבנות האחרים‪ ,‬כדי שידעו שזה מוסף ראש חודש‪[ .‬דף נה עמוד א] ואמר רבי יוחנן‪,‬‬
‫שמשנים את מקום חלבי מוסף ראש חודש כדי לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו‪ .‬ואם כן ישנו היכר לכך‬
‫שהוקבע ראש חודש בזמנו‪ ,‬ולא צריך להקדים את השיר של ראש חודש לשיר של שבת? עונה הגמרא‪ :‬תרי‬
‫היכירא עבדינן‪ ,‬שני היכרים עושים לראש חודש דחזי האי – חזי שאם אדם יראה את החלבים על הכבש‬
‫ידע שהיום ראש חודש‪ ,‬אף שלא שמע את השיר של ראש חודש‪ ,‬וחזי בהאי – חזי אם שמע את השיר‪ ,‬ידע‬
‫שהיום ראש חודש‪ ,‬אף שלא ראה את החלבים שבכבש‪.‬‬
‫סימן שראש חודש נקבע בזמנו‬
‫עיון והלכה יש כלל‪ :‬שתדיר ושאינו תדיר‪ ,‬תדיר קודם"‪.‬‬
‫לפי כלל זה יש להקדים את השיר של שבת לשיר של ראש חודש‪.‬‬
‫אך בגמרא נאמר שבכל זאת מקדימים שיר של ראש חודש וזאת כדי‬
‫'לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו'‪ .‬לדעת רש"י (ד"ה לידע) הפירוש‬
‫הוא שכיון שאנשים רבים אינם יודעים שהירח נראה בזמנו‪ ,‬לכן‬
‫מפרסמים שהיום ראש חודש על מנת שאנשים ידעו בבירור את זה‪.‬‬
‫לדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ו‪ ,‬י) הטעם בגמרא אינו על‬
‫מנת שידעו האנשים שהיום ראש חודש אלא‪" :‬כדי לפרסם שהיום‬
‫ראש חדש"‪ .‬כלומר‪ ,‬שמקדימים את השיר של ראש חודש על מנת‬
‫לפרסם את העובדה שהיום ראש חודש‪ ,‬הרב יעקב עטלינגר (ערוך‬
‫לנר על הסוגיה כאן) והרב יוסף באב"ד (מנחת חינוך שיב) הסבירו‬
‫שטעם הרמב"ם נכון לכל ראש חודש‪ ,‬ולא כמו טעם רש"י שנכון רק‬
‫לחודש חסר‪ ,‬כיון שבחודש מלא הרי ברור לאנשים שכבר הגיע ראש‬
‫חודש‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫פרסום ראש חודש‬
‫בכל בוקר לפני תפילת שחרית‬
‫אומרים את פסוקי פרשת קורבן התמיד הקרב‬
‫בכל יום‪ .‬בשולחן ערוך (אורח חיים‪ ,‬סימן מח) כתוב‬
‫שבשבת יש להוסיף גם את פסוקי קורבן מוסף‬
‫השבת לפני התפילה‪ .‬אבל בראש חודש וביום‬
‫טוב אין צורך לומר את פסוקי קורבנות המוסף‬
‫מפני שקוראים פסוקים אלו בקריאת התורה‬
‫באותם ימים‪( .‬בשבת אין קוראים בתורה את פסוקי‬
‫הקורבנות משום שהם רק שני פסוקים ואין מעלים‬
‫קורא רק לשני פסוקים)‪ .‬הרמ"א שם הביא דעה‬
‫שמזכירים גם את פסוקי מוסף ראש חודש כדי‬
‫לפרסם שהוא ראש חודש‪ ,‬כמובא כאן בגמרא‬
‫שאת חלבי מוסף ראש חודש היו נותנים מתחת‬
‫לכרכוב המזבח כדי לפרסם שהוקבע ראש חודש‬
‫בזמנו‪ .‬אך ביום טוב אין צורך לומר את פסוקי קורבן‬
‫המוסף כדי לפרסם‪ ,‬מפני שכבר מהלילה הקודם‬
‫ידוע לכל שהוא יום טוב‪.‬‬
‫סוגיא ‪35‬‬
‫דף נה ע"א‬
‫מיתיבי דתני רבא בר שמואל‪ ...‬חדשכם חד היא‬
‫בזמן הקרבת קרבן מוסף היה שיר השייך לאותו מוסף אותו שרו הלויים‪ ,‬ובזמן זה היו‬
‫ביאור תוקעין‪ .‬בדף נד ע"ב הובאה דעת ר' אחא בר' חנינא‪ ,‬שביום בו יש כמה מוספים‪ ,‬למשל מוסף‬
‫שבת ומוסף ראש חודש‪ .‬בזמן הקרבת קורבן המוסף תוקעים לכל מוסף בפני עצמו‪ .‬הגמרא מקשה קושיא‬
‫נוספת על הוראה זו‪ :‬מיתיבי‪ ,‬דתני רבא בר שמואל‪ :‬יכול כשם שתוקעין על קורבן מוסף של שבת כשהוא‬
‫קרב בפני עצמו לבדו‪ ,‬ללא מוסף אחר‪ .‬וכן כשם שתוקעין על קורבן מוסף של ראש חדש כשהוא קרב‬
‫בפני עצמו‪ ,‬לבדו‪ ,‬ללא מוסף אחר‪ .‬האם כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף‪ ,‬גם כשהם קרבים יחד? עונה‬
‫הגמרא‪ ,‬תלמוד לומר "ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות‪( "...‬במדבר י‪ ,‬י) ומשמע מהפסוק שאף שיש‬
‫כמה מוספים‪ ,‬תוקעים רק עבור מוסף אחד בלבד‪ .‬תיובתא דרבי אחא תיובתא אכן מברייתא זו קשה על‬
‫דברי ר' אחא בר' חנינא‪ .‬מאי תלמודא? איך לומדים מהפסוק "ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות‪"...‬‬
‫שתוקעים רק על מוסף אחד בלבד? אמר אביי‪ :‬אמר קרא כתוב בפסוק‪" :‬ובראשי חדשיכם" מכך שנאמר‬
‫'חדשיכם' בלשון רבים‪ ,‬הוקשו כל חדשים כולם זה לזה‪ ,‬וכמו שבחודש רגיל שאינו חל בשבת‪ ,‬תוקעים‬
‫רק על מוסף ראש חודש‪ ,‬כך גם כשראש חודש חל בשבת תוקעים רק על מוסף אחד בלבד‪ .‬רב אשי אמר‪:‬‬
‫כתיב בפסוק "חדשכם" והבין רב אשי שהכוונה לחודש אחד‪ .‬וכתיב בפסוק "ובראשי" והרי יש כאן שני‬
‫ראשים‪ ,‬ואיזה הוא חדש אחד שיש לו שני ראשים? הוי אומר זה ראש השנה‪ ,‬שהוא יום אחד ויש בו שני‬
‫ראשים‪ ,‬ראש השנה וראש חודש‪ .‬ואמר רחמנא ואמרה התורה‪" :‬חדשכם"‪ ,‬ללא האות יו"ד‪ ,‬בלשון יחיד‪,‬‬
‫חד אחד היא אף שיש בראש השנה שני מוספים‪ ,‬מוסף ראש חודש ומוסף ראש השנה‪ ,‬לעניין התקיעות‬
‫תוקעים כמוסף אחד‪ ,‬ומכאן יש ללמוד לשאר מקרים שיש בהם שני מוספים‪ ,‬שתוקעים בהם רק תקיעה‬
‫על מוסף אחד‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫שיר של יום בראש חודש ‪-‬‬
‫בשחרית או במוסף?‬
‫הרב רפאל חזן (חקרי לב חלק א סימן לב) כתב שבעירו היו‬
‫נוהגים בראש חודש לומר לאחר תפילת שחרית שיר של יום‬
‫הרגיל לאותו היום‪ ,‬ולאחר תפילת מוסף נהגו לומר 'ברכי‬
‫נפשי' (תהילים קד) שהוא השיר השייך לראש חודש‪.‬‬
‫לאחר שהוא דן בדבר הוא מגיע למסקנה שמנהג זה הוא‬
‫מנהג נכון‪ ,‬וזאת משום שבגמרא שלנו משמע שהשיר המיוחד‬
‫לראש חודש הוא בעת הקרבת המוסף‪ ,‬ולא בעת הקרבת‬
‫תמיד של שחר‪ ,‬כי אחרת לא היתה קושיה על ר' אחא שדיבר‬
‫על תקיעות המוספין‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬כתב שמסוגייתנו מוכח אמנם ששיר של ראש חודש‬
‫היה במוסף‪ ,‬אך לא ניתן להוכיח שלא היה שיר של ראש חודש‬
‫בשחרית‪ ,‬אולם התוספות במסכת ראש השנה (כו עמוד ב‬
‫ד"ה ונתקלקו) כתבו במפורש שלא קבעו שיר של ראש חודש‬
‫לשחרית משום שברוב השנים לא הגיעו עדים בשלב זה של‬
‫היום‪.‬‬
‫מסיבה זאת מובן המנהג לומר שיר של יום הרגיל לאחר‬
‫תפילת שחרית‪ ,‬ושיר של יום של ראש חודש לאחר תפילת‬
‫המוסף כיון שאף בבית המקדש זה היה סדר השירים‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫כפרת שעיר של ראש חודש‬
‫בקורבן השעיר הבא ביום טוב נאמר‬
‫שהוא בא "לכפר עליכם"‪ ,‬אך בשעיר של ראש חודש‬
‫נאמר "שעיר עיזים אחד לחטאת לה' " (במדבר כח‪,‬‬
‫טו)‪ .‬שעיר ראש חודש בא לכפר על טומאה שאינה‬
‫ידועה לנו אלא ידועה רק לה'‪ .‬דווקא בראש חודש‬
‫בו הלבנה מכוסה‪ ,‬מביאים שעיר לכפר על העוונות‬
‫המכוסים ושאינם ידועים לנו (גמרא שבועות ט ע"א)‪.‬‬
‫דרשה נוספת על שעיר ראש חודש שהוא לה'‬
‫מובאת בגמרא בחולין (דף ס ע"ב) "מה נשתנה שעיר‬
‫של ראש חדש שנאמר בו לה' ‪ -‬אמר הקדוש ברוך‬
‫הוא‪ :‬שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח"‪.‬‬
‫שעיר זה הוא כביכול כפרה על כך שהקב"ה יצר‬
‫בעולם מציאות שיש בה חסרון‪ .‬מיעוט הלבנה רומז‬
‫על החסרונות שיש לנו‪ .‬מצד אחד אנו האחראיים על‬
‫המעשים שלנו‪ ,‬ומצד שני מאחר שאנו חיים בעולם‬
‫שיש בו חסרונות וחטאים‪ ,‬הקב"ה ציווה שנקריב‬
‫קורבן בראש חודש כדי לכפר על כך‪.‬‬
‫סוגיא ‪36‬‬
‫דף נה ע"א‬
‫ועוד תניא בחולו של מועד‪ ...‬בנהרדעא דמדלגי דלוגי‬
‫לדעת ר' אחא בר' חנינא‪ ,‬ביום שיש בו כמה מוספים‪ .‬בזמן הקרבת קורבנות המוסף תוקעים תשע‬
‫ביאור‬
‫תקיעות עבור כל מוסף‪ .‬הגמרא מקשה קושיא נוספת על הוראה זו‪ :‬ועוד‪ ,‬תניא הברייתא מפרטת‬
‫אילו פרקים היו נאמרים על ידי הלווים בתור שיר של יום במוספי חולו של מועד סוכות‪ :‬ביום הראשון מה הפרק שהיו‬
‫אומרים? "הבו לה' בני אלים‪( "...‬תהילים כט)‪ ,‬ביום שני של חול המועד‪ ,‬מה היו אומרים? "ולרשע אמר אלהים מה‬
‫לך לספר חוקי‪( "...‬שם נ‪ ,‬טז)‪ ,‬ביום שלישי של חול המועד‪ ,‬מה היו אומרים? "מי יקום לי עם מרעים‪( "...‬שם‪ ,‬צד‪ ,‬טז)‪,‬‬
‫ביום רביעי של חול המועד‪ ,‬מה היו אומרים? "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו‪( "...‬שם‪ ,‬צד‪ ,‬ח)‪ ,‬ביום חמישי‬
‫של חול המועד מה היו אומרים? "הסירותי מסבל שכמו" (שם פא‪ ,‬ז)‪ ,‬ביום הששי של חול המועד מה היו אומרים?‬
‫"ימוטו כל מוסדי ארץ" (שם פב)‪ .‬ואם חל שבת באחד מהם מימי חול המועד‪ ,‬המזמור האחרון שהוא "ימוטו"‬
‫ידחה‪ ,‬ביום בו חל שבת‪ ,‬יאמרו מזמור של שבת‪ ,‬ובימים שלאחר מכן ימשיכו לפי סדר המזמורים‪ ,‬כך שהמזמור של‬
‫היום האחרון ‪' -‬ימוטו' לא יאמר‪ .‬רב ספרא מנח נתן בהו בסדר המזמורים סימנא סימן ‪ -‬ראשי התיבות של המילה‬
‫הראשונה בכל מזמור‪ :‬הומבה"י‪ .‬וסימנך סימן שיהיה קל לזכור את הסימן של רב פפא‪ :‬אמבוהא דספרי שפירושו‪,‬‬
‫חבורת אנשים המתאספים במבוי בו מלמדים את התינוקות‪ .‬ביטוי זה מזכיר את שמו של רב ספרא‪ ,‬בהקשר למילה‬
‫'אמבוהא' המזכירה את המילה 'הומבה"י'‪ .‬ומבואר בברייתא שאין אומרים שיר על כל מוסף ומוסף‪ ,‬אלא ששיר המוסף‬
‫של חג הסוכות‪ ,‬נדחה מפני שיר של מוסף של שבת‪ ,‬תיובתא דרבי אחא בר חנינא‪ ,‬תיובתא וקשה על ר' אחא הסובר‬
‫שתוקעים ואומרים שיר על כל מוסף ומוסף‪ ,‬גם כשהם באותו יום‪ .‬והא והרי רבי אחא בר חנינא למד את הדין שלו (נד‬
‫ע"א) מקרא פסוק ומתניתא וממשנה קאמר? אם כן מה נלמד מהפסוק שממנו למד ר' אחא? אמר רבינא‪ :‬מהפסוק‬
‫שלמד ממנו ר' אחא‪ ,‬לומר אנו למדים שמאריכין בתקיעות‪ ,‬שביום זה התקיעות ארוכות יותר‪ .‬רבנן דקיסרי חכמי‬
‫קיסריה‪ ,‬משמיה משמו של דרבי אחא אמרי‪ :‬לומר שמרבה בתוקעין‪ ,‬למדים מהפסוק‪ ,‬שכשיש שני מוספים מרבים‬
‫במספר הכהנים התוקעים על הקורבן‪.‬‬
‫כל יום בתפילת מוסף מזכירים את קורבנות המוסף שיש להקריב באותו היום‪ .‬בחו"ל יש שני ימים טובים מספק‪ ,‬וביום‬
‫השני מזכירים שוב את קורבנות היום הראשון‪ ,‬כיוון שהוא כספק יום טוב ראשון‪ ,‬ואין מזכירים בו קורבנות של חול‬
‫המועד‪ .‬יש לשאול כיצד ינהגו בראשון של חול המועד (שהוא היום השלישי לחג)‪ ,‬וכן בשאר הימים‪ :‬ואנן ואנו בני חו"ל‬
‫דאית לן תרי יומי‪ ,‬של יום טוב‪ ,‬היכי עבדינן כיצד ננהג‪ ,‬לגבי פסוקי הקורבנות במוסף? אביי אמר‪ :‬שני ידחה‪" ,‬ובים‬
‫השני" שנאמר בישראל ביום ראשון של חול המועד‪ ,‬כשבחו"ל יום טוב‪ ,‬ידחה ולא יאמר כלל‪ .‬רבא אמר‪ :‬שביעי ידחה‪,‬‬
‫בראשון של חול המועד בחו"ל יאמרו "וביום השני"‪ ,‬וכך יתקדמו בשאר הימים‪ ,‬ונמצא שפסוקי היום השביעי ידחו ולא‬
‫יאמרו‪ .‬תניא כותיה דרבא‪ :‬אם חל שבת להיות באחד מהן – "ימוטו" שהוא המזמור האחרון ידחה‪ ,‬כאמור לעיל‪.‬‬
‫אפשרות שלישית‪ :‬אתקין תיקן האמורא‬
‫שירת הלויים ‪ -‬שמחת המצווה‬
‫אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי‪ ,‬כל יום‬
‫עיון והלכה שירת הלויים לא נאמרה במפורש בתורה‪ ,‬אך‬
‫יאמרו פסוקים של שני ימים‪ .‬בראשון‬
‫הגמרא במסכת ערכין (דף יא ע"א) הביאה מקור לשירת הלוויים מכמה‬
‫של חול המועד בחו"ל יאמרו 'ביום השני'‬
‫פסוקים‪" :‬אמר רב יהודה אמר שמואל‪ :‬מנין לעיקר שירה מן התורה?‬
‫וגם 'וביום השלישי'‪ ,‬בשני של חול המועד‬
‫שנאמר‪' :‬ושרת בשם ה' אלהיו' (דברים יח‪ ,‬ז)‪ ,‬איזהו שירות שבשם? הוי‬
‫יאמרו‪' ,‬שלישי' ו'רביעי'‪ ,‬וכן הלאה‪ ,‬ונמצא‬
‫אומר‪ :‬זה שירה‪...‬רב מתנה אמר‪ ,‬מהכא‪' :‬תחת אשר לא עבדת את ה'‬
‫שאף יום לא נדחה ממקומו‪.‬‬
‫אלהיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח‪ ,‬מז)‪ ,‬איזו היא עבודה שבשמחה‬
‫ובטוב לבב? הוי אומר‪ :‬זה שירה‪ ,"...‬ומובאים שם בגמרא פסוקים נוספים‬
‫שדורשים אותם על שירת הלויים‪.‬‬
‫בטעם המצווה כותב רבינו בחיי (כד הקמח‪ ,‬שמחה) "וידוע כי השמחה‬
‫במעשה המצות מצוה בפני עצמה‪ ,‬וכשם שהמצוה עבודה להשם יתברך‬
‫כך השמחה על המצוה נקראת עבודה‪ ,‬וכן כתיב‪' :‬תחת אשר לא עבדת‬
‫את ה' אלהיך בשמחה'‪ ,‬והוא שכתוב‪' :‬עבדו את ה' בשמחה' (תהלים ק‪,‬‬
‫ב)‪ .‬השמחה שלמות העבודה‪ .‬ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן‬
‫בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה‪ ,‬ומכאן אמר‬
‫הכתוב בלוים‪" :‬לעבוד עבודת עבודה"‪ .‬ודרשו רז"ל‪( :‬ערכין יא ע"א) אי זו‬
‫עבודה לעבודה‪ ,‬הוי אומר זה השיר‪ ,‬כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר‬
‫ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה"‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫סודות השירה‬
‫ר' ישראל משקלוב כתב‬
‫בהקדמתו לספר 'פאת השולחן' בשם‬
‫הגר"א שעל ידי ידיעת חכמת המוזיקה ניתן‬
‫להבין טעמי תורה ועומקי סודותיה‪ ,‬וסודות‬
‫שירת הלויים‪ ,‬ואי אפשר לדעת טעמי תורה‬
‫ללא חכמת המוזיקה‪ .‬וכמו כן כתב שמנגינות‬
‫שירת הלויים ניתנו מפי הגבורה בהר סיני‪.‬‬
‫דף נה ע"ב‬
‫מתני' יום טוב הראשון‪ ...‬אלא חוזרין חלילה‬
‫סוגיא ‪37‬‬
‫משנה‪ .‬המשנה מפרטת את החלוקה של עשרים וארבעה משמרות הכהונה בהקרבת‬
‫ביאור קרבנות חג הסוכות‪ .‬הקרבנות של כל יום בחג הסוכות הם‪ :‬שני אילים‪ ,‬שעיר אחד‪ ,‬וארבעה‬
‫עשר כבשים‪ .‬שלושה עשר פרים ביום הראשון‪ ,‬ובכל יום משבעת ימי החג היו מקריבים פר אחד פחות‪,‬‬
‫ביום שמיני עצרת היו מקריבים רק פר אחד‪ .‬מפרטת המשנה‪ :‬יום טוב הראשון של חג סוכות היו מקריבים‬
‫שם שלשה עשר פרים‪ ,‬אילים שנים‪ ,‬ושעיר אחד‪ ,‬סך הכל ששה עשר קרבנות‪ ,‬המתחלקים לשש עשרה‬
‫משמרות‪ ,‬קורבן לכל משמרות‪ .‬נשתיירו שם להקריב ארבעה עשר כבשים הקרבים לעולה בכל יום מימי‬
‫החג‪ ,‬ומחלקים את הקרבתם לשמונה המשמרות הנותרות‪ .‬ביום ראשון‪ ,‬היו נותרות ששה מהמשמרות‬
‫שהיתה כל אחת מהן מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים‪ ,‬והשאר המשמרות האחרות הקריבו‬
‫אחד אחד כבש לכל משמרת‪ .‬ביום השני שבו היו מקריבים שנים עשר פרים‪ ,‬ועוד שני אילים ושעיר‪,‬‬
‫נשארו תשע משמרות להקרבת הכבשים ‪ -‬חמשה משמרות מקריבין שנים שנים מהכבשים‪ ,‬והשאר‪,‬‬
‫ארבעת המשמרות הנוספות הקריבו אחד אחד ‪ -‬כבש לכל משמרת‪ .‬ביום השלישי‪ ,‬היו מקריבים אחד‬
‫עשר פרים שני אילים ושעיר‪ ,‬ולכן ארבעה משמרות מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים‪ .‬והשאר‬
‫השישה הנותרים‪ ,‬אחד אחד לכל משמרת כבש אחד‪ .‬ביום הרביעי היו מקריבים עשרה פרים‪ ,‬שני אילים‬
‫ושעיר‪ ,‬המשמרות הנותרות ‪ -‬שלשה משמרות מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים‪ .‬והשאר‪,‬‬
‫שמונה המשמרות הנותרות‪ ,‬אחד אחד‪ .‬ביום החמישי‪ ,‬הקריבו תשעה פרים שני אילים ושעיר‪ ,‬והמשמרות‬
‫הנותרות ‪ -‬שנים מקריבין שנים שנים כל אחת שני כבשים‪ .‬והשאר עשר המשמרות הנותרות אחד אחד‪.‬‬
‫ביום הששי הקריבו שמונה פרים‪ ,‬שני אילים ושעיר אחד משמרת אחת מקריב שנים שני כבשים‪ ,‬והשאר‬
‫השתים עשר הנותרות אחד אחד‪ .‬ביום השביעי מקריבים שבעה פרים שני אילים ושעיר‪ ,‬נותרו ארבעה‬
‫עשר משמרות נותרים וכולן שוין‪ .‬ביום השמיני‪ ,‬בו יש רק פר אחד‪ ,‬חזרו לפייס להקריב על פי גורל כבשאר‬
‫הרגלים‪ .‬במשך ימי החג אמרו‪ :‬מי שהקריב פרים היום ביום אחד לא יקריב למחר גם פרים‪ ,‬אלא חוזרין‬
‫חלילה והמשמרות שאתמול לא הקריבו פרים הן שיקריבו היום פרים‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫חלוקה שווה של הקרבנות בחג‬
‫הסוכות‬
‫המשנה מסיימת שהקפידו על כך שמי שהקריב פרים היום‪ ,‬לא‬
‫יקריב למחר‪ ,‬ואף משמרת לא הקריבה פרים יום אחר יום‪ .‬דבר‬
‫זה אינו מדויק לגמרי‪ .‬שכן סה"כ יש עשרים וארבע משמרות‪ ,‬ביום‬
‫הראשון הקריבו שלושה עשר פרים ומשמרות ‪ 13-1‬הקריבה‬
‫כל אחת פר אחד‪ .‬ביום השני הקריבו שנים עשר פרים‪ ,‬והקריבו‬
‫משמרות ‪ ,24-14‬וגם משמרת מספר ‪ .1‬אם כן יוצא שהמשמרת‬
‫הראשונה הקריבה פר גם ביום הראשון וגם ביום השני‪ .‬דבר‬
‫זה יצא מכיון שלא הייתה ברירה‪ ,‬אך כל עוד הייתה ברירה‪,‬‬
‫המשמרת שהקריבה פר היום לא הקריבה אתמול (ריטב"א)‪.‬‬
‫יוצא שבשבעת ימי החג‪ ,‬כל המשמרות הקריבו שלושה פרים‪,‬‬
‫חוץ משתי משמרות שהקריבו רק שני פרים‪ .‬שכן בשבעת‬
‫ימי החג הקריבו שבעים פרים‪ ,‬וכשמחלקים שבעים לעשרים‬
‫וארבע‪ ,‬התוצאה היא שתיים עם שארית עשרים ושתיים‪,‬‬
‫אלו עשרים ושתיים המשמרות שהקריבו פעם שלישית‪.‬‬
‫יש אומרים שעל החלוקה השווה הקפידו בעיקר בפרים‪ ,‬ופחות‬
‫הקפידו בשאר הקרבנות‪ ,‬משום שעורות הפרים היו יקרים‪ .‬אך‬
‫רדב"ז (הלכות תמידין ומוספים‪ ,‬י‪ ,‬יב‪-‬יג) פירש שגם בכבשים הקפידו‬
‫שמשמרת שהקריבה אתמול שני כבשים למחר תקריב רק כבש‬
‫אחת‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫משמרות הכהונה‬
‫במסכת תענית (דף כז ע"א)‬
‫מבואר שבתחילה משה תיקן לישראל שמונה‬
‫משמרות כהונה‪ ,‬ארבעה מהם מאלעזר וארבעה‬
‫מאיתמר בני אהרון‪ .‬לאחריו בימי שמואל הנביא‬
‫התרבו הכהנים ושמואל תיקן להם שש עשרה‬
‫משמרות‪ ,‬ודוד המלך בסוף ימיו העמידן על‬
‫עשרים וארבע משמרות‪ ,‬משמרות אלו מפורטות‬
‫בספר דברי הימים א פרק כד‪ .‬מסופר שם שדוד‬
‫וצדוק הכהן חילקו את המשמרות‪ ,‬בני אלעזר היו‬
‫מרובים מבני איתמר‪ ,‬ולכן מבני אלעזר יש שש‬
‫עשרה משמרות ולבני איתמר שמונה משמרות‪.‬‬
‫סדר המשמרות נקבע על פי גורל‪ ,‬שמעיה בן‬
‫נתנאל הסופר כתב את שמות כל המשמרות‪,‬‬
‫ועשה גורל בו יקבע סדר המשמרות‪ .‬הגורל נעשה‬
‫בפני דוד‪ ,‬צדוק הכהן‪ ,‬אחימלך בן אביתר‪ ,‬ונציגי‬
‫ראשי האבות‪ .‬לפי סדר זה כל משמרת עולה‬
‫לעבוד בבית המקדש בתורה למשך שבוע‪ ,‬לכל‬
‫משמרת יצא לעבוד כשבועיים במשך כל שנה‪.‬‬
‫דף נה ע"ב‬
‫גמ' נימא מתני' רבי היא‪ ...‬ועכשיו מי מכפר עליהן‬
‫סוגיא ‪38‬‬
‫במשנה הובא סדר חלוקת קורבנות החג בין עשרים וארבע משמרות הכהונה‪ .‬מחלוקה זו יוצא‬
‫ביאור שבשבעת ימי החג‪ ,‬כל משמר הקריב שלושה פרים‪ ,‬חוץ משתי משמרות שהקריבו רק שני‬
‫פרים‪ .‬על הקרבת הפר הקרב בשמיני עצרת‪ ,‬חזרו לעשות גורל בין המשמרות‪ .‬גמרא‪ .‬נימא מתניתין רבי היא‬
‫ולא רבנן‪ ,‬האם נאמר שמשנתינו היא כשיטת רבי ולא כשיטת רבנן‪ ,‬דתניא‪ :‬פר הבא בשמיני ‪ -‬בתחילה מפיסין‬
‫עליו כל המשמרות כולם‪ ,‬דברי רבי‪ .‬וחכמים אומרים‪ :‬אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים עושה אותו‬
‫אחת משתי המשמרות שבשבעת הימים הראשונים הקריבו רק שני פרים ולא שלושה מקריבה ביום השמיני‬
‫את הפר‪ .‬ונמצא שדברי המשנה הם כשיטת רבי‪ ,‬שכתוב בה שמפייסים מי יקריב את הפר‪ .‬הגמרא דוחה‪ :‬אפילו‬
‫תימא רבנן משנתינו יכולה להתאים גם לשיטת חכמים‪ ,‬שהרי יש שתי משמרות שהקריבו רק שני פרים ואטו‬
‫שתי משמרות הללו לא אפוסי בעי האין הם נצרכות להפיס ולהגריל ביניהן? ואפשר לומר שהפיס המדובר‬
‫במשנה ביום השמיני הוא רק בין שתי המשמרות‪ ,‬ולא בין כולן‪ .‬כמאן אזלא הא דתניא‪ :‬כמי מהשיטות הברייתא‬
‫המובאת‪ :‬כל המשמרות שונות ומשלשות מקריבות פר שלוש פעמים‪ ,‬חוץ משני משמרות‪ ,‬ששונות ואין‬
‫משלשות מקריבות פר רק פעמיים ולא שלוש פעמים‪ .‬נימא נאמר שברייתא זו היא כדעת רבי הסובר שביום‬
‫השמיני כל המשמרות משתתפות בגורל על הקרבת הפר‪ ,‬ולא רבנן הסוברים שרק שתי המשמרות שהקריבו‬
‫פעמיים משתתפות‪ ,‬והרי שאחת מהן תקריב שלוש פעמים פר‪ .‬דוחה הגמרא‪ :‬אפילו תימא תאמר שברייתא זו‬
‫היא כרבנן‪ ,‬מאי מה הכוונה שכתוב לא שלשו? בפרי שבעת ימי החג‪ ,‬ואין הכוונה יחד עם היום השמיני‪ .‬ומאי‬
‫קא משמע לן‪ ,‬ואם כן מה באה להשמיע לנו הברייתא לפי פירוש זה? הא קא משמע לן; היא באה להשמיע‬
‫לנו‪ ,‬שמי משמר שהקריב פרים היום באחד ימי החג‪ ,‬לא יקריב למחר‪ ,‬אלא חוזרין חלילה‪ ,‬ולמחר יקריבו‬
‫המשמרות שלא הקריבו פר אתמול‪ ,‬וכן כל הימים על פי סדר‪ .‬אמר רבי אלעזר‪ :‬הני שבעים פרים שמקריבים‬
‫במשך שבעת ימי חג סוכות‪ ,‬כנגד מי מקריבים אותם? כנגד שבעים אומות העולם‪ .‬פר יחידי הקרב ביום שמיני‬
‫עצרת‪ ,‬למה? כנגד אומה יחידה ‪ -‬ישראל‪ .‬משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו‪ :‬עשו לי סעודה גדולה‪ ,‬והיו‬
‫בה אורחים רבים ‪ -‬משל לפרים שהם כנגד אומות העולם‪ .‬ליום אחרון אמר לאוהבו‪ :‬עשה לי סעודה קטנה‪,‬‬
‫כדי שאהנה ממך‪ ,‬וזהו הפר היחיד הבא בשמיני עצרת כנגד עם ישראל‪ .‬אמר רבי יוחנן‪ :‬אוי להם לגויים שאבדו‬
‫את בית המקדש‪ ,‬ואין יודעין הם הגויים מה שאבדו‪ ,‬בזמן שבית המקדש קיים ‪ -‬מזבח מכפר עליהן על הגויים‪,‬‬
‫ועכשיו שהבית חרב‪ ,‬מי מכפר עליהן?‬
‫עיון והלכה‬
‫מי המשתתפים בפייס על‬
‫הפר ביום בשמיני‬
‫רבי וחכמים חלקו לגבי פר הבא ביום שמיני עצרת האם כל‬
‫המשמרות מפייסים עליו‪ ,‬או רק שתי המשמרות שהקריבו‬
‫רק שני פרים ולא שלושה פרים‪ .‬מלשון המשנה "בשמיני‬
‫חזרו לפייס כברגלים" משמע כדעת רבי‪ ,‬ששמיני עצרת‬
‫הוא כמו רגל חדש‪ ,‬ולא מתחשבים במה שהיה בשבעת ימי‬
‫החג‪ .‬כך גם פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספים י‪ ,‬יג)‪.‬‬
‫הלחם משנה על הרמב"ם הקשה מדוע פסק הרמב"ם‬
‫כרבי ולא כרבנן‪ ,‬הרי הכלל הוא כאשר רבי חלוק על תנא‬
‫אחר שהלכה כרבי מחבירו‪ ,‬וכאן שהוא חולק על רבים‪,‬‬
‫במקרה זה אין הלכה כרבי? נאמרו כמה תירוצים לפסק‬
‫הרמב"ם‪ :‬א‪ .‬פשט לשון המשנה היא כרבי‪ .‬ב‪ .‬אי אפשר‬
‫להגריל בין שתי משמרות בלבד‪ ,‬משום שהגורל נעשה על‬
‫ידי ספירת אצבעות‪ ,‬וכשיש שניים מיד בתחילה יודעים על‬
‫מי יפול הגורל‪ ,‬ואין כאן כלל גורל‪ .‬ג‪ .‬פר של שמיני עצרת‬
‫הוא כנגד כל עם ישראל‪ ,‬ולכן צריך לפייס בין כולם (חידושי‬
‫ר' מאיר שמחה)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫סעודה קטנה‬
‫בשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים‬
‫כנגד שבעים אומות העולם‪ .‬ביום שמיני עצרת מקריבים פר‬
‫אחד כנגד עם ישראל‪ .‬בתחילת המסכת (דף ב ע"א) דורשת‬
‫הגמרא שהסוכה דומה לחופה‪ .‬ושבעת ימי החג מזכירים לנו‬
‫את שבעת ימי הנישואין בהם על דרך משל עם ישראל נקשר‬
‫בקשר עם הקב"ה‪ .‬בשבעת הימים השמחה היא שמחה‬
‫ששותפים לה כל שבעים אומות העולם‪ ,‬אך בסיום השמחה‪,‬‬
‫הולכים כל האורחים והסעודה הקטנה מיועדת רק לחתן ולכלה‪.‬‬
‫וכן מובא שבסוף שבעת ימי החג אומר הקב"ה לעם ישראל‪" ,‬קשה‬
‫עלי פרידתכם עכבו לפני עוד יום אחד" (רש"י ויקרא כג‪ ,‬לו)‪ .‬ביום זה‬
‫מתגלה קשר מיוחד בין הקב"ה לעם ישראל שלא שייך שיהיו שותפים‬
‫בו אורחים אחרים‪ .‬ביום זה מספיק פר אחד‪ ,‬מספיקה סעודה מועטת‬
‫שכן העיקר הוא לא הסעודה אלא עומק הקשר המתגלה ביום זה‪.‬‬
‫במהלך הדורות נתווסף ליום שמיני עצרת חג שמחת תורה בו שמחים‬
‫ישראל בסיום התורה‪ ,‬בלימוד התורה ובקשר שלהם לתורה‪ .‬השמחה‬
‫בתורה והשמחה בקב"ה הם לא שני דברים שונים‪ ,‬אלא דבר אחד‬
‫כמובא בזוהר הקדוש שהקב"ה והתורה דבר אחד הם‪.‬‬
‫דף נה ע"ב‬
‫מתני' בשלשה פרקים בשנה‪ ...‬נכנסין בשער אחד‬
‫סוגיא ‪39‬‬
‫משנה‪ .‬בשלשה פרקים זמנים בשנה היו כל עשרים וארבע משמרות הכהונה שוות‪:‬‬
‫ביאור באימורי הרגלים בשלושת הרגלים‪ ,‬בחלוקת קרבנות החג‪ ,‬ובחילוק לחם הפנים המתחלק‬
‫בשבת שברגל‪ .‬בעצרת‪ ,‬חג שבועות שחל בשבת‪ ,‬ומחלקים בו את לחם הפנים שהוא עשוי כמצה‪ ,‬כמו בכל‬
‫שבת‪ ,‬וכן מחלקים בו את שתי הלחם של חג השבועות שהן חמץ‪ .‬אומר לו המחלק‪ :‬הילך קח לך מצה‪,‬‬
‫מלחם הפנים‪ ,‬והילך קח לך חמץ משתי הלחם‪ .‬משמר שזמנו קבוע משמר שזמנו לשרת יוצא ברגל‪ ,‬הוא‬
‫אותו משמר מקריב‪ :‬תמידין קורבן התמיד נדרים ונדבות שאנשים נדרו ונדבו והביאו ברגל את קרבנם‬
‫ושאר קרבנות צבור ‪ -‬ומקריב את הכל‪ ,‬אך בקרבנות הרגל‪ ,‬מתחלק הוא עם שאר המשמרות‪.‬‬
‫גמרא‪ .‬מקשה הגמרא‪ :‬אמורי קרבנות הרגלים כיצד יכול להיות שהם מתחלקים? הרי של גבוה נינהו הם‬
‫חלקי הקורבן שעולים על המזבח‪ ,‬ומה יש לחלק בהם? אמר רב חסדא‪ :‬אין הכוונה לחלק הקורבן הנקרא‬
‫אמורים‪ ,‬אלא למה שאמור שאמרה התורה להקריב ברגלים שהם הקרבנות המיוחדים ברגלים‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬מנין שכל המשמרות שוות בחלוקת אימורי הרגלים ‪ -‬תלמוד לומר‪" :‬ובא בכל אות נפשו אל‬
‫המקום אשר יבחר ה' ושרת‪( "...‬דברים יח‪ ,‬ו)‪ .‬יכול אף בשאר ימות השנה כן‪ ,‬האם גם בשאר ימות השנה‬
‫כל כהן יכול לבקש להקריב אף בשבוע שהמשמר אינו שלו? תלמוד לומר‪" :‬וכי יבוא הלוי מאחד שעריך‪...‬‬
‫ובא בכל אות נפשו‪ ...‬ושרת" (שם) לא אמרתי שכל המשמרות מתחלקות אלא בשעה שכל ישראל‬
‫נכנסין בשער אחד וברגלים כל ישראל מגיעים לבית המקדש‪ ,‬ולא בזמן אחר‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫חלוקת הקרבנות בין‬
‫המשמרות‬
‫מבואר במשנה שקרבנות הבאים מחמת הרגל מתחלקים‬
‫בין כל המשמרות‪ ,‬ואילו קרבנות הבאים שלא מחמת הרגל‬
‫מתחלקים רק לאותו משמר שזמנו קבוע‪ .‬פירוט הדברים‪:‬‬
‫קרבנות המתחלקים בין כל המשמרת הם‪:‬‬
‫לחם הפנים‪ ,‬שתי הלחם המובא בשבועות‪,‬‬
‫העורות של עולות הראיה ושל מוספי ציבור‪ ,‬חזה‬
‫ושוק של שלמי חגיגה ואכילת שעירי החטאת‪.‬‬
‫קרבנות המתחלקים רק למשמר הקבוע‪ :‬תמידין‪ ,‬נדרים‬
‫ונדבות – הם קרבנות של יחידים שנדרו או שנדבו‬
‫ובדרך כלל היו מקריבים את רובם ברגל משום שאז‬
‫היו עולים כולם לירושלים‪ .‬וכן שאר קרבנות ציבור כגון‬
‫פר העלם דבר‪ ,‬מוספי שבת‪ ,‬הקטרת בזיכי לחם הפנים‪.‬‬
‫ר' יוסף באב"ד דן לגבי קורבן פסח המוקרב בערב פסח‪,‬‬
‫מצד אחד הוא מובא "בשעה שכל ישראל נכנסים בשער‬
‫אחד" (פסחים צא ע"א) ולכן עליו להתחלק בין כולם‪.‬‬
‫מצד שני הוא אינו קרב בזמן הרגל ולכן הוא צריך להיות‬
‫שייך לאנשי המשמר שבאותו שבוע‪ .‬מכיוון שקורבן פסח‬
‫נאכל על ידי הבעלים‪ ,‬ולא מתחלק לכהנים כלל‪ ,‬הדיון‬
‫הוא רק על העבודה שבו‪ ,‬ולא על אכילתו (מנחת חינוך‪,‬‬
‫מצווה תקט‪ ,‬ד)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מעמדות ישראל על הקרבנות‬
‫במשנה במסכת תענית (דף כו ע"א) מבואר‬
‫שכל ישראל נצטוו להקריב קרבנות‪ ,‬ולמדו מהפסוק‪" :‬צו את בני‬
‫ישראל את קרבני לחמי‪ ...‬תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר‬
‫כח‪ ,‬ב)‪ .‬שנאמר על קורבן התמיד‪ ,‬ואומרת שם המשנה‪" :‬וכי‬
‫היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?" ולכן‬
‫"התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות‪ ,‬ועל כל‬
‫משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לויים ושל‬
‫ישראלים"‪ .‬כל ישראל התחלקו לעשרים וארבעה מעמדות‪,‬‬
‫וכנגד כל משמר של כהנים ולווים היה מעמד של ישראלים‪.‬‬
‫מתואר שם עוד במשנה‪ ,‬שחלק מהמעמד היה עולה לירושלים‪,‬‬
‫כדי להיות הנציגים שעומדים על הקורבן‪ ,‬ושאר אנשי המעמד‬
‫היו מתכנסים בעירם‪ ,‬באותו שבוע היה להם סדר קריאה בתורה‪,‬‬
‫והם היו מתענים ארבעה ימים ומתפללים שקרבנם יתקבל ברצון‪.‬‬
‫מדוע צריך את הנציגים שהם ישראלים‪ ,‬הרי הכהנים עומדים‬
‫על הקורבן‪ ,‬והם יכולים להיות שלוחים ונציגים של כלל ישראל?‬
‫קורבן התמיד נקנה מכספי מחצית השקל‪ ,‬לדעת הסובר‬
‫שהכהנים אינם נותנים מחצית השקל שנאספים לצורך‬
‫קרבנות הציבור‪ ,‬אין להם חלק בקורבן התמיד ככל ישראל‪,‬‬
‫ורק מי שיש לו חלק בקורבן כמו שאר ישראל יכול להיות‬
‫שליח ולעמוד על הקורבן עבור ישראל‪ .‬אך לדעת הסובר שגם‬
‫הכהנים נותנים מחצית השקל‪ ,‬יש לומר שכל שבט ושבט‬
‫נקרא קהל‪ ,‬ולכן צריך שליחים שיעמדו על הקורבן מכל שבט‬
‫ושבט (תוס' רא"ש‪ ,‬תענית כו ע"א)‪.‬‬
‫סוגיא ‪40‬‬
‫נה ע"ב ‪ -‬נו ע"א‬
‫ובחילוק לחם הפנים כו'‪ ...‬אני בשבתי ואתה בשבתך‬
‫ובחילוק לחם הפנים כו' במשנה הובא שבשבת שבתוך הרגל ‪ -‬שבת חול המועד כל‬
‫ביאור המשמרות מתחלקות בלחם הפנים‪ .‬הגמרא מביאה מקור לכך שנלמד בברייתא‪ :‬תנו רבנן‪:‬‬
‫מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים‪ ,‬בשבת שחלה ברגל‪ ,‬הרי לחם הפנים אינו קרבן מיוחד‬
‫לרגל‪ ,‬והיה צריך להתחלק למשמר של אותו שבוע לבדו? [דף נו עמוד א] תלמוד לומר‪" :‬חלק כחלק‬
‫יאכלו" (דברים יח‪ ,‬ח)‪ ,‬כחלק עבודה כמו שעבודת הקרבנות בחג מתחלקת בין כל המשמרות‪ ,‬כך גם‬
‫חלק אכילה מתחלק בין כל המשמרות‪ .‬ומאי ומהי האכילה המדוברת שמתחלקת לכולם? אילימא אם‬
‫נאמר שמדובר בקרבנות החג? מהתם נפקא משם יש ללמוד זאת שהרי למדנו דין זה מהפסוק‪" :‬לכהן‬
‫המקריב אותה לו תהיה" (ויקרא ז‪ ,‬ט) וכיון שבהקרבת קרבנות הרגל מתחלקים כל המשמרות‪ ,‬ממילא‬
‫הם מתחלקות גם באכילתם‪ .‬אלא מהפסוק "חלק כחלק" יש לנו ללמוד לגבי לחם הפנים בשבת שחלה‬
‫ברגל שהוא מתחלק בין כולם‪ .‬יכול שיחלקו בין כולם אף בקרבנות שהן חובות הבאות שלא מחמת הרגל‪,‬‬
‫אך הן באות בזמן הרגל? למשל מוסף שבת הבא בשבת שברגל? תלמוד לומר‪" :‬חלק כחלק יאכלו‪ ,‬לבד‬
‫ממכריו על האבות"‪ .‬מה מכרו האבות זה לזה‪ ,‬אבות משפחות הכהונה‪ ,‬כשחילקו ביניהם את עשרים‬
‫וארבע המשמרות‪ ,‬וקבעו מה תהיה הזכות של כל משמרת‪ ,‬וקבעו שהמשמר הקבוע לשבוע של הרגל יזכה‬
‫בנדרים ונדבות‪ ,‬ובקרבנות חובה הבאים שלא מחמת הרגל‪ .‬כי בחלוקת המשמרות הם קבעו ביניהם‪ :‬אני‬
‫ּש ּב ְַּתך ָ בשבוע שלך‪ ,‬ולמדו מהפסוק‬
‫ּש ּב ִַּתי בשבוע שלי‪ ,‬ואתה זוכה בכל הקרבנות ב ַ‬
‫זוכה בכל הקרבנות ב ַ‬
‫'חלק כחלק' שלחם הפנים הבא בשבת שברגל‪ ,‬יתחלק בין כל המשמרות‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫אופן חלוקת לחם‬
‫הפנים‬
‫לחם הפנים היו בו שתים עשרה חלות‪ ,‬כפי‬
‫שהתבאר במשנה בכל שבת חילקו שש חלות‬
‫למשמר הנכנס ושש חלות למשמר היוצא‪.‬‬
‫בשבת שברגל כל החלות היו מתחלקות בין כל‬
‫המשמרות‪.‬‬
‫בשבת שחלה להיות בערב הרגל או במוצאי‬
‫הרגל‪ ,‬היו מחלקים את החלות בין כל המשמרות‪,‬‬
‫לדעת הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ד‪,‬יב)‬
‫הדבר נועד כדי לגרום לכהנים להתאחר בבית‬
‫המקדש בשביל חלוקת לחם הפנים‪ .‬אמנם‬
‫הראב"ד (שם) חלק עליו ואמר שמהמשנה‬
‫ומהגמרא לא נשמע שיש עניין שהכהנים יישארו‬
‫ולכן מחלקים להם את לחם הפנים‪ ,‬אלא שבגלל‬
‫שבדרך כלל הכהנים נשארים כיון שביתם רחוק‪,‬‬
‫לכן מחלקים גם להם את לחם הפנים‪.‬‬
‫החלוקה ברגל לכל המשמרות היתה באכילת‬
‫הקרבנות‪ ,‬ובעבודת הקרבנות‪ .‬לגבי לחם‬
‫הפנים רק האכילה התחלקה לכל המשמרות‬
‫אך הקטרת הבזיכין שבלחם הפנים התחלקה‬
‫רק למשמר של אותו שבוע‪ .‬דבר זה נלמד‬
‫מהפסוק ממנו למדו שחילוק לחם הפנים הוא‬
‫לכל המשמרות "חלק כחלק יאכלו"‪ ,‬משמע שרק‬
‫באכילתו הוא מתחלק ואין הוא מתחלק בעבודתו‬
‫(תוס' ד"ה ובחילוק)‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫לחם הפנים ‪ -‬קדושת האכילה בשבת‬
‫בבית המקדש‪ ,‬בקודש‪ ,‬עמדו המנורה‪ ,‬שולחן‬
‫לחם הפנים ומזבח הזהב‪ .‬המנורה היא מקור שפע החכמה‪ .‬אורה‬
‫של המנורה רומז על חכמת התורה‪ ,‬אור הוא דבר רוחני‪ ,‬וכן אור‬
‫המנורה‪ .‬ולכן אמרו על כך (גמרא בבא בתרא כה ע"ב)‪ ,‬שהמנורה‬
‫עמדה בדרום ולכן הרוצה להחכים ידרים‪ .‬לעומת זאת השולחן‬
‫עמד בצפון בית המקדש‪ ,‬שולחן לחם הפנים שיש בו את הלחם‬
‫הוא מקור השפע הגשמי‪ ,‬ולכן נאמר עליו שהרוצה להעשיר יצפין‪.‬‬
‫יחזקאל הנביא התנבא על הכהנים שיבואו לעבוד בבית המקדש‪:‬‬
‫"המה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני ושמרו את‬
‫משמרתי" (יחזקאל מד‪ ,‬טז)‪ ,‬בהמשך הפרק נאמר על הכהנים‬
‫"ואת שבתותי יקדשו" (שם כד)‪ .‬יש לשאול מדוע מכל עבודת‬
‫הכהנים‪ ,‬מוזכר דווקא השולחן ולא הכלים האחרים‪ ,‬ולמה זה נאמר‬
‫דווקא בקשר לשבת‪.‬‬
‫כותב ר' צדוק הכהן מלובלין‪ ,‬שלכהנים יש עבודה מיוחדת לקדש‬
‫את השבת גם על ידי האכילה‪ .‬את השבת אנו מענגים לא רק על‬
‫ידי עבודה רוחנית‪ ,‬אלא גם במאכל ובמשתה‪ .‬ועיקר סעודת השבת‬
‫היא באכילת לחם הפנים ועל ידי אכילת הכהנים נכנסת קדושה‬
‫בכל האכילות של עם ישראל בשבת‪ ,‬וכן זה מועיל לאכילת כל‬
‫הימים שיהיו בקדושה‪ .‬וזה כוונת הנביא "ואת שבתותי יקדשו"‪,‬‬
‫דווקא בזה ש"יקרבו אל שולחני" (פרי צדיק‪ ,‬פרשת אמור)‪.‬‬
‫סוגיא ‪41‬‬
‫דף נו ע”א‬
‫בעצרת אומר לו הילך‪ ...‬ואחר כך מברך על היום‬
‫שנינו במשנה בעצרת בשבועות אומר המחלק את לחם הפנים לו לכל אחד ואחד‬
‫ביאור מהכהנים‪ :‬הילך וכו’ הרי לך מצה מלחם הפנים‪ ,‬הרי לך חמץ משתי הלחם‪ .‬איתמר נאמר‬
‫בבית המדרש‪ ,‬רב אמר‪ :‬כאשר אדם נכנס לסוכה ביום הראשון והוא מקדש‪ ,‬מברך קודם על הסוכה ברכת‬
‫לישב בסוכה ואחר כך מברך על הזמן ברכת שהחיינו‪ ,‬ואילו רבה בר בר חנה אמר מברך קודם על הזמן‬
‫ואחר כך מברך על הסוכה‪ .‬מסבירה הגמרא את טעמם‪ :‬רב אמר‪ :‬מברך קודם על הסוכה ואחר כך על הזמן‪,‬‬
‫בגלל שסבר חיובא דיומא החיוב המיוחד של היום ‪ -‬היינו על הסוכה עדיף‪ .‬ואילו רבה בר בר חנה אמר‪:‬‬
‫מברך קודם על הזמן ואחר כך על הסוכה‪ ,‬בגלל הכלל תדיר מצוי ושאינו תדיר שאינו מצוי – תדיר המצוי‬
‫קודם וברכת שהחיינו מצויה כל השנה‪ ,‬ואילו ברכת הסוכה מצויה רק בחג הסוכות‪ .‬שואלת הגמרא לימא‬
‫האם נאמר שרב ורבה בר בר חנה בפלוגתא במחלוקת (ד)של בית שמאי ובית הלל קמיפלגי נחלקו;‬
‫דתנו רבנן‪ :‬שנו חכמים‪ :‬אלו דברים שמבדילים בין בית שמאי ובית הלל שהם נחלקו בהלכות הקשורות‬
‫לסעודה‪ :‬בית שמאי אומרים‪ :‬בשבת מברך קודם על היום ברכת הקידוש ואחר כך מברך על היין ברכת‬
‫בורא פרי הגפן‪ ,‬ובית הלל אומרים‪ :‬מברך קודם על היין בורא פרי הגפן ואחר כך מברך על היום ברכת‬
‫מקדש השבת‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫ברכת שהחיינו בישיבת הסוכה או‬
‫בעשייתה?‬
‫האמוראים דנו במקרה בו אדם נכנס לסוכה ועליו לברך שתי ברכות‪:‬‬
‫ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו‪ .‬איזו ברכה יקדים?‬
‫מסוגייתנו עולה שהדין הוא שאדם מברך את ברכת שהחיינו‪ ,‬רק כאשר‬
‫יושב בסוכה בפועל‪ .‬אמנם מהגמרא לעיל (מו ע”א) נראה שאת ברכת‬
‫שהחיינו יש לברך כבר בשעת עשיית הסוכה‪" :‬העושה סוכה לעצמו‬
‫אומר ברוך שהחיינו וקיימנו"‬
‫רש”י (ד”ה סוכה) הסביר שכאן מדובר שבעל הסוכה לא בירך בשעת‬
‫העשייה‪ ,‬כגון שכבר הייתה הסוכה מוכנה מלפני כן‪ ,‬ובמצב כזה מברך‬
‫בשעת כניסתו לסוכה‪ .‬יוצא שלשיטת רש”י אם בעל הסוכה ברך בשעת‬
‫עשיית הסוכה שוב אינו צריך לברך ברכת שהחיינו כשהגיע החג‪ ,‬ואפילו‬
‫לא על הרגל ‪ -‬חג הסוכות‪ .‬הר”ן הסביר (כב ע”ב מדפי הרי”ף ד”ה ואם)‬
‫שטעמו של רש”י הוא שכיוון שחיוב בניית הסוכה הוא חלק ממצוות חג‬
‫הסוכות‪ ,‬לכן ברכת שהחיינו בשעת עשיית הסוכה פוטרת גם את ברכת‬
‫שהחיינו שמתחייבים בה בחג הסוכות‪.‬‬
‫לעומת זאת דעת הרב יום טוב אלאשבילי (הריטב”א‪ ,‬סוכה מו ע”א ד”ה‬
‫אמר רב אשי) שגם כשבעל הסוכה בירך שהחיינו בשעת העשייה‪ ,‬עדיין‬
‫הוא צריך לשוב ולברך כשהגיע החג‪ ,‬מחמת הרגל‪ ,‬וכמו שמברכים‬
‫שהחיינו בחג הפסח ובחג השבועות ‪ -‬על עצם החג‪ .‬לשיטת הריטב”א‬
‫אפשר להעמיד את הסוגיה גם כשבעל הסוכה בירך בשעת העשייה‬
‫ועדיין הוא צריך לברך זמן על הרגל‪ ,‬במקרה כזה יש לדון איזו ברכה‬
‫קודמת‪.‬‬
‫המנהג היום הוא לא לברך בשעת העשייה כיון ש'סומכים על זמן שאנו‬
‫אומרים על הכוס של קידוש' (שולחן ערוך אורח חיים תרמא) ויוצאים בו‬
‫ידי חובה גם על מצוות בניית הסוכה וגם על עצם הרגל‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫ברכת שהחיינו על‬
‫המצוות‬
‫ברכת שהחיינו עניינה הודאה לה’ במצבים‬
‫של שמחה כמו שמברכים בשעה שאדם‬
‫בונה בית חדש או קנה כלים חדשים‪ .‬מה‬
‫מקומה של ברכה זו על מצוות?‬
‫הרב יעקב עמדין (מור וקציעה סימן רכג)‬
‫כתב ביחס לברכה על קניית ספרי קודש‬
‫חדשים "אבל איך אפשר לומר שאין שמחה‬
‫והנאה מגעת לנפש ממצות‪ ,‬והלא אין שם‬
‫שמחה גדולה והנאה ערבה לנפש יותר‬
‫מההנאה והערבות שמגיע אליה מ'פקודי ה'‬
‫ישרים משמחי לב'”‪ .‬הברכה על עצם עשיית‬
‫המצוות – היא מבטאת את שמחת הנפש על‬
‫עשיית רצונו של ה’‪.‬‬
‫סוגיא ‪42‬‬
‫דף נו ע”א‬
‫בית שמאי אומרים מברך ‪ ...‬מי לא אמרינן זמן‬
‫הגמרא מבארת את מחלוקת בית שמאי ובית הלל שהובאה בבריתא‪ :‬בית שמאי שאומרים‪:‬‬
‫ביאור מברך קודם על היום על השבת ואחר כך מברך על היין ‪ -‬טעמם שהיום גורם ליין שיבא‬
‫שאלמלא ששבת היום לא היינו שותים יין לפני הסעודה‪ ,‬וטעם נוסף‪ :‬שכבר קידש היום משעת חשיכה‬
‫ועדיין יין לא בא לפניו לשולחן‪ ,‬ולכן היום קודם ליין‪ .‬ובית הלל שאומרים‪ :‬מברך קודם על היין ואחר‬
‫כך מברך על היום ‪ -‬טעמם שהיין גורם לקידושא לקידוש על היום שתאמר‪ ,‬שאם לא היה לו יין לא היה‬
‫מקדש‪ .‬דבר אחר‪ :‬טעמם של בית הלל‪ :‬שברכת היין תדירה מצויה בכל פעם ששותה יין‪ ,‬וברכת היום‬
‫אינה תדירה אלא בשבת‪ ,‬והכלל הוא תדיר ושאינו תדיר ‪ -‬תדיר קודם לכן היין קודם ליום‪ .‬הגמרא חוזרת‬
‫לנסיונה לתלות את מחלוקת רב ורבה בר בר חנה בסוכה‪ ,‬במחלוקת בית הלל ובית שמאי בשבת‪ ,‬לימא‬
‫האם נאמר שרב המקדים ברכת הסוכה לברכת שהחיינו הוא זה דאמר שסובר כבית שמאי המקדימים‬
‫ברכת היום לברכת היין‪ ,‬ואילו רבה בר בר חנה המקדים את ברכת שהחיינו לברכת הסוכה הוא זה דאמר‬
‫שסובר כבית הלל המקדימים ברכת היין לברכת היום‪ .‬דוחה הגמרא‪ :‬אמר יכול לומר לך רב‪ :‬אנא דאמרי‬
‫אני שאמרתי את דברי‪ ,‬זה נכון אפילו לשיטת בית הלל‪ ,‬כי עד כאן לא קאמרי אמרו בית הלל התם בשבת‪,‬‬
‫להקדים היין – אלא בגלל הטעם שהיין גורם לקידושא לקידוש שתאמר‪ ,‬אבל הכא כאן בסוכה ‪ -‬אי לאו‬
‫אם לא היה מברך על הזמן‪ ,‬מי לא אמרינן האם לא היינו אומרים ברכה על הסוכה? ורבה בר בר חנה אמר‬
‫לך יכול לומר לך‪ :‬אנא דאמרי אני אמרתי את דברי אפילו לשיטת בית שמאי‪ ,‬כי עד כאן לא אמרי אמרו‬
‫בית שמאי התם בשבת‪ ,‬להקדים היום אלא בגלל שהיום גורם ליין שיבא‪ ,‬אבל הכא כאן בסוכה ‪ -‬אי לאו‬
‫אם לא היה מברך על הסוכה‪ ,‬מי לא אמרינן האם לא היינו מברכים על הזמן?‬
‫המקור לקידוש על היין‬
‫עיון והלכה הגמרא בפסחים (קו ע”א) לומדת את מצוות‬
‫הקידוש מהפסוק בעשרת הדברות‪”“ :‬זכור את יום השבת לקדשו” (יתרו‬
‫כ‪ ,‬ח) ‪ -‬זוכרהו על היין”‪ .‬בהמשך הגמרא (ע”ב) מובא שפעמים רבות רב‬
‫היה עושה קידוש על הפת במקום על היין‪ .‬תוספות שם (ד”ה זוכרהו)‬
‫הביא מחלוקת ראשונים האם הצורך ביין או בפת הוא דין מהתורה‪ ,‬או‬
‫שמהתורה מספיק לומר את פסוקי הקידוש בפה‪ ,‬וחכמים חייבו לעשות‬
‫קידוש על היין‪ ,‬והפסוק שהוזכר בגמרא הוא ‘אסמכתא בעלמא’ ‪ -‬כלומר‪,‬‬
‫רק סמך לתקנת חכמים‪ .‬הרמב”ם (שבת פרק כט‪ ,‬הלכה ו) פסק להלכה‬
‫שקידוש על היין הוא מדרבנן‪.‬‬
‫בסוגייתנו נכתב שלדעת בית הלל ברכת היין קודמת‪ ,‬כי “היין גורם‬
‫לקידוש שיאמר” ולכאורה אין צורך ביין דווקא ואפשר גם בפת? רש”י‬
‫(ד”ה שהיין) מסביר שאומנם אפשר לעשות קידוש גם על פת אבל סוף‬
‫כל סוף צריך משהו כדי לעשות עליו קידוש ולכן קודמת ברכת היין והפת‬
‫לברכת הקידוש‪.‬‬
‫עדיין קשה הרי מהתורה אין צורך לא ביין ולא בפת ויכול לקדש בפה?‬
‫תוס’ רי”ד (פסחים קיד מהדורא תליתאה‪ ,‬ד”ה שהיין) תירץ שמדובר כאן‬
‫במי שקידש בתפילה ויצא ידי חובת קידוש דאורייתא וחייב רק מדרבנן‬
‫לעשות על היין‪ ,‬ואצלו נכון לומר שהיין גורם לקידוש שיאמר‪.‬‬
‫הרב יחזקאל לנדא (צל”ח ברכות נא ע”ב) מעיר שלפי זה נשים שלא‬
‫התפללו ערבית ויוצאות ידי חובת הקידוש מהתורה על היין יהיו צריכות‬
‫להקדים את ברכת הקידוש ליין שהרי לא היין גרם לקידוש שיאמר? הרב‬
‫יוסף נתנזון (בעל השואל ומשיב) תירץ‪ ,‬שאחרי שרבנן קבעו את סדר‬
‫הקידוש‪ ,‬לא נחלק וגם אם במקרה מסוים היין גרם לקידוש שיאמר‪ ,‬יש‬
‫להקדים תמיד את ברכת היין לברכת הקידוש‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫זכר לבאר ולמן‬
‫הרב חיים יוסף דוד‬
‫אזולאי‪ ,‬החיד”א (ברכי יוסף‪ ,‬או”ח תרכה‬
‫א)‪ ,‬שואל מדוע ציוה אותנו ה’ לעשות זכר‬
‫לענני הכבוד (הסוכה) ולא ציווה אותנו‬
‫לעשות זכר לשתי המתנות הנוספות‬
‫שקבלנו במדבר המן והבאר?‬
‫הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פרשת‬
‫תרומה אות יא) מתרץ שאנחנו עושים זכר‬
‫למתנות אלו בכל שבת‪“ :‬והלחם בשבת‬
‫הוא זכר למן והיין של קידוש ושאר שתיית‬
‫יין לעונג שבת‪ ..‬הוא זכר לבאר שכתוב‪-‬‬
‫דהבאר היו טועמין בו טעם יין ישן וטעם‬
‫יין חדש‪ ,‬וטעם כל הממתקים שבעולם‬
‫(מכילתא פרשת יתרו על פסוק "ויחד‬
‫יתרו")”‪ .‬על פי הסבר זה מבואר גם הדין‬
‫שיש לעשות קידוש דווקא על יין‪.‬‬
‫סוגיא ‪43‬‬
‫דף נו ע”א‬
‫תנן בעצרת אומר לו הילך‪ ...‬סוכה ואחר כך זמן‬
‫הגמרא ממשיכה לברר את מחלוקת רב ורבה בר בר חנה ומביאה ראייה מהמשנה תנן‪:‬‬
‫ביאור בעצרת בשבועות שחל בשבת אומר לו‪ :‬המחלק לכל אחד ואחד מהכהנים הילך הרי לך‬
‫מצה לחם הפנים שמקריבים בכל שבת הילך הרי לך חמץ שתי הלחם שמקריבים בשבועות‪ .‬והא הכא והרי‬
‫כאן‪ ,‬דחמץ שתי הלחם העשויים חמץ ובאים בגלל היום הם העיקר ומצה של לחם הפנים שנמצאת בכל‬
‫שבת היא טפל‪ ,‬וקתני‪ :‬ושנינו הילך מצה והילך חמץ ומקדים את הטפל לעיקר כי הוא מצוי ותדיר יותר‪,‬‬
‫תיובתא קושיה על דרב שלא הקדים את התדיר? מתרצת הגמרא אמר לך רב‪ :‬תנאי היא ‪ -‬מחלוקת תנאים‬
‫היא‪ ,‬דתניא שניינו בברייתא שחלקו תנאים בזה ‪ -‬תנא קמא סבר שאומר המחלק הילך מצה הילך חמץ‪,‬‬
‫ואילו אבא שאול חולק ואומר‪ :‬הילך חמץ הילך מצה‪.‬‬
‫דרש רב נחמן בר רב חסדא‪ :‬לא אין הלכה כדברי רב דאמר סוכה ואחר כך זמן‪ ,‬אלא‪ :‬זמן ואחר כך סוכה‪.‬‬
‫ורב ששת בריה דרב אידי אמר‪ :‬שההלכה היא שמברך קודם על סוכה ואחר כך זמן‪ .‬מסיקה הגמרא‬
‫והלכתא‪ :‬סוכה ואחר כך זמן‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫מתי נאמר הכלל‪ :‬תדיר ושאינו‬
‫תדיר‪ ,‬תדיר קודם?‬
‫הכרעת הגמרא היא שמברך על הסוכה ורק אחר כך מברך‬
‫ברכת שהחיינו על הזמן‪ ,‬כדעת רב‪ .‬ולכאורה הכלל שהביא‬
‫רבה בר בר חנה שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הוא כלל‬
‫בכל התורה (כמו שכתוב במשנה זבחים פרק י משנה א "כל‬
‫התדיר מחבירו קודם את חבירו") ומדוע בגמרא כאן פסקו נגד‬
‫כלל זה?‬
‫רבינו חננאל (ד"ה רבה) מסביר שגם רב מודה באופן עקרוני‬
‫שצריך להקדים את התדיר בדינים הקשורים לעשייה‪ ,‬כמו‬
‫הקדמת קרבנות‪ ,‬אך בגמרא כאן מדובר על ברכה שהיא‬
‫הודאה לה'‪ ,‬ובה אין את הכלל הזה‪.‬‬
‫המאירי (בית הבחירה‪ ,‬ד"ה בלילי החג) מבאר שהכלל נאמר‬
‫בדרך כלל כאשר יש שני דברים ששניהם חובה זהה‪ ,‬והשאלה‬
‫איזה מהם יקדם ‪ -‬אז מקדימים את התדיר‪ ,‬אולם הברכה על‬
‫הסוכה היא ברכת המצווה על החובה לשבת בסוכה‪ ,‬ואילו‬
‫ברכת שהחיינו אינה ברכה על מצווה‪ ,‬לכן עדיף להקדים‬
‫את הברכה על החובה אפילו שהיא פחות תדירה‪ .‬וכעין זה‬
‫אנו נוהגים בשאר המצוות‪ :‬שופר‪ ,‬לולב‪ ,‬מגילה ונר חנוכה‬
‫שמקדימים ברכת המצוות ורק אחריה את ברכת שהחיינו‪.‬‬
‫המאירי כתב טעם נוסף לאחר את ברכת הזמן (שהחיינו)‬
‫לסוף למרות תדירותה‪ ,‬כיוון שאנו מכוונים בברכת הזמן זו גם‬
‫על היום טוב וגם על הסוכה‪ ,‬לכן נכון לברכה אחר הברכות‬
‫של שתיהן‪.‬‬
‫הנפקא מינא היא לגבי יום טוב שני של גלויות‪ ,‬שבו הברכה‬
‫היא רק על היום טוב ולא על הסוכה‪ ,‬שלפי הטעם השני יש‬
‫להקדים את ברכת הזמן לברכת הסוכה‪ ,‬ואילו לפי הטעם‬
‫הראשון גם כאן ברכת הסוכה קודמת‪ .‬וכך מצאנו ברא"ש‬
‫(לעיל פרק ד סימן ד) שכתב בשם יש מן הגדולים שבלילה‬
‫השני שברכת הזמן רק על היום טוב היא קודמת‪ ,‬ואילו‬
‫ראבי"ה פסק שתמיד זמן בסוף‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מדוע תדיר קודם לשאינו‬
‫תדיר?‬
‫נאמר בפסוק (במדבר כח‪ ,‬כג)‪" :‬מלבד עולת הבוקר‬
‫אשר לעולת התמיד" למדו מכאן חז"ל שכל התדיר‬
‫מחבירו קודם את חבירו‪ .‬הרב שמשון רפאל הירש‬
‫(בפירושו לתורה‪ ,‬שם) מעיר‪" :‬וראוי לשים לב לכלל‬
‫הזה‪ ,‬שהרי כך דרכם של בריות בעבודת ה' מצוות‬
‫נדירות זוכות לתשומת לב יותר מהמצוות הרגילות‬
‫או השגרתיות"‪ ,‬התורה דווקא מעדיפה את המצווה‬
‫התדירה‪.‬‬
‫הראי"ה קוק (שמונה קבצים ח‪ ,‬לח) כותב על נטייה‬
‫זו והסכנה שבה‪" :‬השאיפה לדברים גדולים דוקא‪,‬‬
‫ליצירות גדולות למדעים גדולים‪ ,‬למדריגות גדולות‪,‬‬
‫היא מרוקנת את האדם מתוכיותו‪ ,‬שהיא הולכת‬
‫ומתכוננת (ונבנית) דוקא מזרזיפים תדיריים הבאים‬
‫בלי הרף‪ ,‬קמעא קמעא‪".‬‬
‫במקום אחר (עולת ראיה א קכ"ה) מרחיב הראי"ה קוק‬
‫על מעלת התמיד‪" :‬הקדושה התמידית‪ ,‬יסוד מעלת‬
‫התדיר‪ ...‬יש לה אותו האופי‪ ,‬המצין אותה‪ ,‬בהליכתה‬
‫המסודרת‪ ,‬האטית‪ ,‬הבלתי פוסקת‪ ,‬היא שומרת על‬
‫קדושת החיים מלהכשל‪ ...‬ומקדשת היא בהשפעתה‬
‫את כל החיים הקבועים‪ ,‬ומרימה אותם תמיד בלא‬
‫הפסק‪ ,‬מדרגה אחר מדרגה‪ ,‬בקו ישר‪ .‬ולשם קביעות‬
‫אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה‪ ...‬באה מצות‬
‫התמיד‪ ,‬שהתפלות התדיריות‪ ,‬מדי יום ביומו‪ ,‬יונקות‬
‫ממנה את לשד הקדש שלהן‪" .‬תפלות כנגד תמידין‬
‫תקנום" (ברכות כ"ו)‪".‬‬
‫סוגיא ‪44‬‬
‫דף נו ע”א‬
‫משמר שזמנו קבוע‪ ...‬וטבעתה קבועה וחלונה סתומה‬
‫שנינו במשנה משמר שזמנו קבוע וכו’ הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות ושאר קרבנות צבור‪.‬‬
‫ביאור שואלת הגמרא על הביטוי‪‘ :‬ושאר קרבנות ציבור’ לאתויי מאי אילו קרבנות הוא בא לרבות?‬
‫עונה הגמרא לאתויי לרבות פר העלם דבר של צבור פר שבית הדין מביא‪ ,‬כאשר נעלם מבית הדין דבר והורה‬
‫לציבור היתר בטעות‪ ,‬בעבירה שיש בה כרת‪ ,‬ונכשלו הציבור בעקבות ההוראה‪ .‬וכן לרבות שעירי עבודה זרה‬
‫שעיר שבית דין מביא כשהורו היתר בעבודה זרה ונכשלו הציבור בעקבות ההוראה‪ ,‬ולימדה המשנה שגם‬
‫קרבנות אלו אם באו ברגל מקריב המשמר הקבוע‪ .‬שואלת הגמרא והביטוי ‘והוא מקריב את הכל’ לאתויי‬
‫מאי לרבות מה? עונה הגמרא לאתויי לרבות קייץ המזבח היינו עולות נדבה‪ ,‬שהיו מביאים מכספי המקדש‬
‫כשאין קרבנות אחרים על מנת שלא יעמוד המזבח ריק‪ ,‬ואף בהם זכות קדימה למשמר הקבוע‪.‬‬
‫משנה‪ .‬יום טוב הסמוך לשבת‪ ,‬בין מלפניה שחל יום טוב לפני השבת‪ ,‬היינו ביום שישי בין לאחריה שחל‬
‫אחרי שבת היינו ביום ראשון‪ ,‬היו במקרה זה כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים‪ .‬אבל אם חל להיות‬
‫יום אחד (להפסיק) בינתים שהיה יום ריווח בין יום טוב לשבת‪ ,‬אזי משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר‬
‫חלות‪ ,‬ואילו משמר המתעכב מעצמו נוטל שתים‪ .‬ובשאר ימות השנה כיצד מחלקים את לחם הפנים?‬
‫משמר הנכנס ומתחיל את משמרתו נוטל שש ומשמר היוצא‪ ,‬שסיים את משמרתו נוטל שש‪ .‬רבי יהודה‬
‫אומר‪ :‬משמר הנכנס נוטל שבע‪ ,‬ומשמר היוצא נוטל חמש‪ .‬הכהנים הנכנסין לעבוד במשמרת של שבוע‬
‫הבא חולקין בצפון את לחם הפנים ואילו היוצאין חולקין בדרום‪ .‬אולם משמרת בילגה לעולם חולקת‬
‫בדרום‪ ,‬שקנסו אותה חכמים‪ ,‬כמפורט להלן‪ ,‬ועוד קנסו אותה שתהיה טבעתה הטבעת המיוחדת למשמרתה‪,‬‬
‫שאמורה לשמש לתפיסת ראש הבהמה בזמן השחיטה קבועה מחוברת ואינה נפתחת‪ ,‬וכן חלונה החלון (תא)‬
‫המיוחדת למשמרתה‪ ,‬המשמשת לשמירת סכיני השחיטה ‪ -‬סתומה והמשמרת אינה יכולה להשתמש בהם‪.‬‬
‫עולות קיץ המזבח‬
‫עיון והלכה הקרבנות שמקריבים על מנת שהמזבח לא‬
‫יעמוד בטל נקראים קיץ המזבח‪ .‬מה משמעות שם זה?‬
‫רש”י כתב ‘ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקינוח הסעודה’‪.‬‬
‫הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת שקלים פרק ד משנה ד) מפרט‬
‫את הדברים ומסביר שהמילה קיץ היא כינוי גם לימות החמה אך גם‬
‫לפירות של תקופה זו שהם תאנים וענבים‪ ,‬פירות אלו לאחר שקצצו‬
‫וייבשו אותם היו מובאים בסיום הסעודה ואוכלים מהם הרבה‪ ,‬גם‬
‫קרבנות ‘קיץ המזבח’ הם בנוסף ל’אכילת’ המזבח הרגילה היינו‬
‫קרבנות החובה הקבועים‪.‬‬
‫המהר”ל (גור אריה ויקרא פרק א ב) מוסיף שכינוי זה מדגיש שכמו‬
‫שקינוח אינו עיקר הסעודה "כך אלו המותרות אינם עיקר קורבן"‪.‬‬
‫בעלי התוספות (מושב זקנים על התורה‪ ,‬ויקרא שם) פירשו בדרך‬
‫אחרת ‘וקיץ לשון סוף כלומר שכלין קרבנות המזבח’ ואז מביאים‬
‫קרבנות אלו‪.‬‬
‫לכאורה ניתן להוכיח מהסוגיא שלנו שקרבנות ‘קיץ המזבח’ אינם‬
‫נחשבות קרבנות ציבור ומעמדם רק כקורבן שותפים‪ .‬שהרי הגמרא‬
‫לא כללה אותם במה שנאמר במשנה‪‘ :‬ושאר קרבנות ציבור’‪ .‬ומתאים‬
‫הדבר לדין נוסף שעולה ממסקנת הגמרא בערכין (יא ע”ב) שקרבנות‬
‫קיץ המזבח שונים מקרבנות ציבור בכך שאין אומרים עליהם שירה‪.‬‬
‫אולם הגאון ר’ מנחם זמבא (חידושי הגרמ”ז לח‪ ,‬ג) אמר שיתכן‬
‫שהגמרא הבינה שהמילים‪‘ :‬ושאר קרבנות ציבור’ מתייחסים דווקא‬
‫לקרבנות חובה ולא לנדבה‪ ,‬ולכן נזקקה הגמרא ללמוד את דין עולת‬
‫קיץ המזבח מהסיפא‪ ,‬אבל גם קיץ המזבח חשוב קורבן ציבור‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫‘קיץ המזבח’ בלימוד‬
‫תורה‬
‫הרב יצחק אייזיק חבר (אור תורה‪ ,‬ליקוטים)‬
‫מסביר מהי הסיבה שמחמתה אנו מקפידים‬
‫כל כך שהמזבח לא יהיה בטל? ומפרש שקיום‬
‫העולם הוא על ידי הקרבנות כדברי חז”ל‬
‫בגמרא מגילה‪( :‬ל ע”ב) “אמר ר’ אמי אלמלא‬
‫מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ”‪ ,‬ועוד נאמר‬
‫בגמרא שאברהם שאל את הקב”ה במה אדע‬
‫שאם ישראל יחטאו לא יגרש אותם ויעשה‬
‫להם כמו דור המבול? וענה לו ה’‪‘ :‬קחה לי‬
‫עגלה משולשת’‪ ,‬כלומר‪ ,‬הקרבנות יכפרו‬
‫עליהם (רש”י)‪ .‬ואילו היה העולם בטל רגע‬
‫אחד מקרבנות היה העולם חרב‪ .‬ומוסיף שם‬
‫שהיום שאין קרבנות העולם עומד בזכות‬
‫התורה‪ ,‬ולכן אף על פי שאדם יכול לצאת‬
‫ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע שחרית‬
‫וערבית‪ ,‬בכל אופן צריך שלא יהיה רגע אחד‬
‫שהעולם בטל מתורה‪ .‬ונראה שכוונתו לעשות‬
‫מעין ‘קיץ המזבח’ גם בלימוד תורה להוסיף‬
‫בלימוד נדבה מעבר לחובה‪.‬‬
‫סוגיא ‪45‬‬
‫נו ע"א ‪ -‬נו ע"ב‬
‫גמ' מאי מלפניה‪ ...‬בוצינא טבא מקרא‬
‫נאמר במשנה‪“ :‬יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין לאחריה”‪ .‬מבררת הגמרא מאי מה‬
‫ביאור הכוונה מלפניה‪ ,‬ומאי ומה הכוונה מלאחריה? אילימא ‪ -‬אם נאמר שלפניה – הכוונה שיום‬
‫טוב ראשון חל לפני שבת‪ ,‬ולאחריה הכוונה שיום טוב אחרון חל אחרי שבת‪ ,‬אם כן היינו שבת שבתוך‬
‫החג? שבה כבר למדנו במשנה הקודמת שכל המשמרות שוות בחלוקת לחם הפנים‪ .‬אלא צריך לפרש את‬
‫המשנה‪ :‬שיום טוב הסמוך לשבת לפניה היינו יום טוב אחרון והשבת הצמודה היא רק לאחר החג‪ ,‬ויום‬
‫טוב הסמוך לשבת מלאחריה היינו יום טוב ראשון והשבת הייתה קודם לחג ובכל אופן מחלקים באופן‬
‫שווה לכל המשמרות את לחם הפנים‪ .‬מאי טעמא מה הטעם שחולקים בשווה? כיון דהני מקדמי שאלו‬
‫המשמרות מקדימות‪ ,‬בשבת שלפני הרגל והני מאחרי ואלו מאחרות‪ ,‬בשבת שלאחר הרגל ‪ -‬תיקנו רבנן‬
‫מילתא תקנו חכמים דבר זה שיחלקו יחד‪ ,‬כי היכי דניכלו בהדי הדדי כדי שיאכלו ביחד כולם‪.‬‬
‫נאמר עוד במשנה‪ :‬חל יום אחד הפרש בין החג לבינה‪ ,‬המתעכב נוטל שתים‪ ,‬ובשאר ימות השנה דעת ר’‬
‫יהודה שהמשמר הנכנס נוטל שתים יותר מהיוצא‪ :‬שואלת הגמרא [דף נו עמוד ב] והני תרתי ואלו השתים‬
‫מאי עבידתייהו מה מעשיהם? מדוע המשמר הנכנס מקבל יותר‪ .‬עונה הגמרא אמר רבי יצחק‪ :‬בשכר‬
‫הגפת דלתות המשמר הנכנס מקבל אותם בשכר סגירת דלתות ההיכל בערב‪ .‬ממשיכה הגמרא לשאול‬
‫ונימא ליה ויאמר לו משמר היוצא‪ :‬דל בדל הסר בשביל שיסירו ממך! כלומר‪ :‬ותר על זכותך עכשיו כדי‬
‫שיוותרו לך כשאתה תצא? עונה הגמרא אמר אביי‪ :‬בוצינא דלעת קטנה טבא מקרא עדיף לקחת אותה‬
‫מיד כשמציעים אותה‪ ,‬אפילו אם כשתגדל היא תהיה גדולה יותר‪ ,‬לכן משמר הנכנס מעדיף ליטול עכשיו‬
‫יותר מאשר לחכות לשבוע הבא‪ ,‬כאשר הוא יצא‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫בשכר הגפת דלתות‬
‫הגמרא ביארה שלדעת ר' יהודה היה‬
‫המשמר הנכנס נוטל שבעה לחמים מלחם הפנים בשכר הגפת דלתות‪.‬‬
‫רש”י (ד”ה בשכר) מפרש ‘שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית‪ ,‬שפתח‬
‫אותן משמר היוצא’ ניתן להבין שהמשמר הנכנס מקבל שתים עבור‬
‫הנעילה ואת עשרת הלחמים שנשארו חולקים בשווה (כך נראה מרש”י‬
‫במסכת יומא יח ע”א ד”ה ולר’ יהודה)‪ .‬אך ניתן להבין שכל משמרת‬
‫מקבלת שש חלות‪ ,‬ורק היות שהמשמר היוצא פתח והיה עליו גם לסגור‬
‫והנכנס עושה זאת עבורו‪ ,‬המשמר היוצא נותן למשמר הנכנס חלה‬
‫אחת משלו‪( .‬הרב אריה ליב‪ ,‬גבורת ארי שם‪ ,‬ד”ה ולר’ יהודה)‬
‫המאירי (בית הבחירה נה ע”ב ד”ה ובשאר) הקשה על דברי רש”י מדוע‬
‫משמר היוצא לא יקבל על זה שהוא פתח את הדלתות? לכן הוא מסביר‪:‬‬
‫"ששתיהן פותחות הדלתות‪ ,‬שאף משמר הנכנס זריז להקדים ולבוא‬
‫ועומד שם עם המשמר היוצא שעובד בתמיד של שחר ובמוספים ויוצא‬
‫לו‪ ,‬והנכנס עובד בתמיד של בין הערבים ומגיף לבדו”‪ ,‬לפי זה בשכר‬
‫“הגפת דלתות” הכוונה בשעת בין הערביים‪ ,‬שמשמר הנכנס עושה‬
‫אותה לבדו‪ ,‬לעומת הפתיחה שנעשית ביחד‪.‬‬
‫יתכן לבאר שלשיטת רש”י על עבודת הפתיחה אין להוסיף חלות‬
‫למשמרת שעושה אותה משום שיש בה שמחה של התחלת היום‬
‫וכניסה לעבודה‪ ,‬לעומת סגירת הדלתות שהיא סיום היום והעבודה‪,‬‬
‫ולכן היא פחות נחשקת‪ ,‬ועל כן מגיעה למשמרת הסוגרת את השערים‬
‫תוספת חלות על פני המשמרת הפותחת‪.‬‬
‫כעין זה כתב הרב זונדל קרוזר (אור החמה‪ ,‬ע”ב ד”ה אמר ר”י) שפתיחה‬
‫נעשית לצורך עבודה ואילו הגפה שעושה משמר הנכנס נועדה רק‬
‫לשמירה‪ ,‬ויש כאן הורדה בחשיבות הנכנסים‪ ,‬כדי להדגיש את חשיבותם‬
‫הוסיפו להם בשכרם‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫גדול השלום‬
‫מסקנת הסוגיא שגם בשבת‬
‫שלפני הרגל או אחריה אם היא צמודה לרגל‪,‬‬
‫שוות כל המשמרות באכילת לחם הפנים‪.‬‬
‫והדבר צריך הסבר הרי בשבת זו כל המשמרות‬
‫כבר אינם עובדות‪ ,‬ומדוע שיטלו מלחם‬
‫הפנים? בארה הגמרא “תקינו רבנן מילתא‬
‫כי היכי דניכלו בהדי הדדי” מבאר הרב איסר‬
‫זלמן מלצר (האבן האזל תמידין ומוספין פרק‬
‫ד יב) “ואולי הטעם כי היכי דלא ליתי לאנצויי‬
‫(שלא יבואו לריב) שיטענו כהני המשמרות‪:‬‬
‫כיון שאנחנו מוכרחים להיות במקדש‪ ,‬יש לנו‬
‫זכות כמו כהני המשמר"‪ .‬ומוסיף שאולי כוונת‬
‫הגמרא שעל ידי זה ירבה השלום ויבואו לאכול‬
‫יחד גם את האוכל שכל אחד הביא מביתו‪ ,‬וזו‬
‫הכוונה בדברי הגמרא‪" :‬כי היכי דניכלו בהדי‬
‫הדדי" את כל האוכל שיש להם‪ .‬למדנו כאן את‬
‫מעלת השלום שאפילו שמעיקר הדין הלחם‬
‫מיועד למשמרת העובדת נתנו אותו לכולם‬
‫לאכול כדי שירבה השלום מעין דברי חז"ל‬
‫לעיל (סוכה נג ע"ב) שעל מנת לעשות שלום‬
‫בין איש ואשתו (שחשודה כסוטה) אפשרה‬
‫תורה שאפילו שמו הגדול של השם שנכתב‬
‫בקדושה ימחה על המים‪.‬‬
‫דף נו ע"ב‬
‫אמר רב יהודה ובמוספין‪ ...‬תיובתא דרב יהודה תיובתא‬
‫סוגיא ‪46‬‬
‫למדנו במשנה שבשאר ימות השנה המשמר הנכנס והמשמר היוצא חולקים ביניהם את‬
‫ביאור לחם הפנים‪ .‬אמר רב יהודה‪ :‬וגם במוספין בקרבנות מוסף שהכהנים מקבלים את העור‬
‫חולקין ביניהם שתי המשמרות ‪ -‬הנכנסת והיוצאת‪ .‬מיתיבי‪ :‬יש להקשות מברייתא‪ :‬משמרה היוצאת‬
‫עושה מקריבה את תמיד של שחר וכן את המוספין‪ .‬משמרה הנכנסת עושה מקריבה את תמיד של‬
‫בין הערבים וכן מקטירה את שני הבזיכין כלים המכילים לבונה‪ ,‬שהיו מונחים על שולחן לחם הפנים‪,‬‬
‫והיו מוקטרים על המזבח לאחר החלפת לחם הפנים הקודם‪ .‬ואילו את הדין שמוספין חולקין לא קתני‬
‫לא שנה התנא? ונדייק שבמוספים לא חולקות שתי המשמרות? מתרצת הגמרא‪ :‬האי תנא התנא הזה‬
‫בחלוקה לא קא מיירי לא עסק ולכן לא הזכיר את חלוקת המוספים‪ .‬ממשיכה הגמרא להקשות אמר רבא‪:‬‬
‫והא והרי תנא דבי שמואל‪ ,‬דמיירי שעסק בחלוקה‪ ,‬ובכל אופן “במוספין חולקין” לא קתני לא שנה‬
‫בתוך דבריו‪ ,‬דתנא דבי שמואל‪ :‬משמרה היוצאת ‪ -‬עושה את תמיד של שחר ומקריבה את המוספין‪,‬‬
‫משמרה הנכנסת – עושה את תמיד של בין הערבים ומקטירה את הבזיכין‪ .‬ארבעה כהנים היו נכנסין‬
‫שם לעזרה‪ ,‬שנים ממשמר זו היוצא ושנים ממשמר זו הנכנס‪ ,‬וחולקין ביניהם את לחם הפנים‪ .‬ואילו‬
‫את הדין שבמוספין חולקין לא קתני לא כתב? מסיקה הגמרא תיובתא קושיה (ד)על רב יהודה‪ ,‬תיובתא‬
‫קושיה חמורה שאין עליה תשובה‪.‬‬
‫מי מקבל – המשמרת הנכנסת או היוצאת?‬
‫עיון והלכה נאמר בתורה (ויקרא פרק ז פסוקים ט‪-‬י)‪" :‬וכל מנחה‬
‫אשר תאפה בתנור‪ ..‬לכהן המקריב אותה לו תהיה‪ :‬וכל מנחה‪ ..‬לכל בני אהרן‬
‫תהיה איש כאחיו " ולכאורה יש כאן סתירה‪ :‬האם לכהן המקריב או לכל‬
‫בני אהרון? ביארו חז”ל (תורת כהנים שם) “נחלקת לבית אב (המשמרת)‬
‫המקריבים אותה”‬
‫למדנו שהקרבנות מתחלקים למשמרות שמקריבות אותם‪ .‬לאור זה יש‬
‫לשאול על דברי רב יהודה שבקרבנות מוסף חולקים גם המשמרת היוצאת‬
‫וגם המשמרת הנכנסת‪ ,‬והרי את הקרבת המוסף עושה המשמרת היוצאת‬
‫כמו שמופיע בדברי תנא דבי שמואל ומדוע תקבל המשמרת הנכנסת כשהיא‬
‫כלל לא עובדת בקורבן?‬
‫רש”י כאן (ד”ה האי ) מתרץ‪" :‬אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא (מזלג מברזל) על‬
‫המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא”‪ .‬כלומר‪ ,‬גם המשמר הנכנס היה‬
‫שותף בעבודה‪ ,‬כי הוא היה הופך במזלג את חתיכות הבשר שעל גבי המזבח‬
‫על מנת שיתעכלו היטב‪.‬‬
‫הרב חנוך הניך אייגש (ספר ה’מרחשת’ חלק א‪ ,‬סימן יא‪ ,‬אות יב בהגהה) מקשה‬
‫על רש”י שעבודה זו של היפוך חלקי הקורבן אינה הכרחית‪ ,‬שהרי הבשר בדרך‬
‫כלל מתעכל בעצמו‪ ,‬ומדוע עבודה זו תזכה את המשמרת בחלוקת הקורבן?‬
‫לכן הוא מבאר בדרך אחרת‪ :‬את נסכי היין של קורבן המוסף הייתה מקריבה‬
‫המשמרת הנכנסת‪ ,‬על פי דברי הרמב”ם שאת הנסכים היו מקריבים לאחר‬
‫הקטרת הבזיכין שהייתה מתפקידי המשמרת הנכנסת‪ ,‬כמבואר בסוגיא‪.‬‬
‫הרב אברהם מאיר איזראעל (ילקוט המאירי‪ ,‬על רש”י ד”ה האי) כתב שלרש”י‬
‫אכן יש מצווה להפך באברי המוספים‪ ,‬והכהנים שבמשמרת הנכנסת צריכים‬
‫לעשות זאת‪ ,‬וכן נראה גם מפירושו במסכת זבחים (קט ע”א ד”ה ת”ל)‪.‬‬
‫במסקנת הסוגיא נשארנו בקושיה על דבריו של רב יהודה‪ ,‬וביאר רבינו חננאל‬
‫(ד”ה רב יהודה) שלהלכה המשמרת הנכנסת לא חולקת במוספים‪ ,‬אלא רק‬
‫המשמרת היוצאת מקבלת את עורות המוספים‪ .‬ונראה שהטעם הוא שהם‬
‫עשו את העבודה העיקרית ואין העזרה המועטה של המשמרת הנכנסת‬
‫נחשבת כדי שישתתפו בחלוקה‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫מוספין קודמים‬
‫לבזיכין‬
‫נאמר בסוגיא‪ ,‬שאת קרבנות‬
‫המוספים הייתה מקריבה המשמרת‬
‫היוצאת ואילו את הבזיכין ‪ -‬הלבונה‬
‫שעל לחם הפנים הייתה מקטירה‬
‫המשמרת הנכנסת‪ ,‬מתאים הדבר‬
‫לסדר ההקרבה שהקרבת המוספים‬
‫קודמת להקטרת הבזיכים (יומא‬
‫לג ע”א סדר המערכה של אביי‪,‬‬
‫ברייתא זו נאמרת גם בסדר קרבנות‬
‫שלפני התפילה)‪ .‬בטעם הדבר כתב‬
‫הראי”ה קוק (עולת ראיה חלק א‬
‫עמ’ קנה) שהמוספים מבטאים את‬
‫תוספת הקדושה שביום השבת‬
‫ובמועדים‪ ,‬ואילו הבזיכים שעל‬
‫לחם הפנים מבטאים את הברכה‬
‫העליונה שה’ ברך בה את יצוריו‪ ,‬לכן‬
‫ראוי להקדים את הדגשת קדושת‬
‫היום המיוחדת שמכוחה באה גם‬
‫הברכה המעשית לכל השבוע‪.‬‬
‫כדברי הרב שלמה אלקבץ בפיוט‬
‫לכה דודי “לקראת שבת לכו ונלכה‬
‫כי היא מקור הברכה”‪.‬‬
‫דף נו ע"ב‬
‫הנכנסין חולקין בצפון‪ ...‬וישבב אחיו בצפון‬
‫סוגיא ‪47‬‬
‫נאמר במשנה‪ :‬הנכנסין כהני המשמרת הנכנסת חולקין את לחם הפנים שהם מקבלים‬
‫ביאור בצפון העזרה‪ .‬תנו רבנן‪ :‬שנו חכמים הנכנסין חולקין בצפון שהוא הצד החשוב יותר‪ ,‬כדי‬
‫שיראו כולם שהן נכנסין‪ ,‬ואילו היוצאין כהני המשמרת היוצאת חולקין בדרום‪ ,‬כדי שיראו כולם שהן‬
‫יוצאין וכבר סיימו עבודתם‪ .‬משמרת בילגה לעולם חולקת בדרום אפילו כשהיא נכנסת‪ ,‬כקנס על מעשיהם‪.‬‬
‫תנו רבנן‪ :‬שנו חכמים מעשה במרים בת בילגה ממשמרת בילגה שהמירה דתה‪ ,‬והלכה ונשאת לסרדיוט‬
‫שר אחד ממלכי יוונים‪ .‬כשנכנסו יוונים להיכל בימי מתתיהו (החשמונאים)‪ ,‬נכנסה איתם והיתה מבעטת‬
‫בועטת בסנדלה על גבי המזבח‪ ,‬ואמרה‪ :‬לוקוס לוקוס זאב זאב‪ ,‬עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל‬
‫שמביאים קרבנות מממונם ואי ואין אתה עומד עליהם עוזר להם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר‬
‫לאחר שניצחו בית חשמונאי‪ ,‬קנסו את משמרתה וקבעו סגרו את טבעתה המשמשת לשחיטה שלא תפתח‪,‬‬
‫וסתמו את חלונה התא שלה המשמש לשמירת הסכינים‪ ,‬ומשמרת זו היתה צריכה להשתמש בטבעת וחלון‬
‫של משמרת אחרת‪ .‬ויש אומרים‪ :‬טעם אחר מדוע קנסו אותם‪ ,‬מפני שהיתה משמרתו של בילגה שוהה לבא‬
‫ולא היו מגיעים בזמן למשמרת‪ ,‬ונכנס ישבב אחיו שהיה זמנו בשבוע הקודם ונשאר עמו בזמן של בילגה‪,‬‬
‫ושימש תחתיו במקומו‪ .‬מסיימת הברייתא אף על פי ששכיני הרשעים בדרך כלל לא נשתכרו לא מרוויחים‪,‬‬
‫כאן שכיני בילגה נשתכרו הרוויחו‪ ,‬שבילגה לעולם חולקת בדרום אפילו כשהיא משמר הנכנס וממילא‬
‫משמרת ישבב אחיו הקודמת לה תמיד חולקת בצפון אפילו כשהיא משמר היוצא‪.‬‬
‫משמרת בילגה‬
‫עיון והלכה במסכת תענית (כז ע”א) נאמר‪“ :‬אמר רב חמא בר‬
‫גוריא אמר רב‪ :‬משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות ‪ -‬ארבעה מאלעזר‬
‫וארבעה מאיתמר‪ .‬בא שמואל והעמידן על שש עשרה‪ ,‬בא דוד והעמידן על‬
‫עשרים וארבעה”‪.‬‬
‫בספר דברי הימים (א‪ ,‬פרק כד‪ ,‬פסוק ד) מתואר התהליך של חלוקת המשמרות‬
‫על ידי דוד לעשרים וארבעה “וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני‬
‫איתמר‪ ,‬ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר‪ ,‬ולבני איתמר לבית‬
‫אבותם שמונה”‪ .‬ובהמשך שם (פסוקים ז‪ -‬יח) מפורטים שמות המשמרות וסדרן‪.‬‬
‫בתוך הרשימה מופיעים גם שתי המשמרות שבסוגיה‪“ :‬לישבאב ארבעה עשר‪,‬‬
‫לבלגה חמשה עשר” (יג‪ -‬יד)‬
‫אלא שהסיפור המופיע בסוגיתנו הוא בימי בית שני‪ -‬בתקופת מתתיהו (רש”י‬
‫ד”ה כשנכנסו) ועל בית שני נאמר בגמרא בתענית (כז עמוד א‪-‬ב)‪“ :‬תנו רבנן‪:‬‬
‫ארבעה משמרות עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה (חרים) פשחור ואימר‪ .‬עמדו נביאים‬
‫שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה‪ ,‬בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה‬
‫ונטל חלקו וחלק חבריו ‪ -‬שש‪ ,‬בא (חרים) ונטל חלקו וחלק חבריו ‪ -‬שש‪ ,‬וכן‬
‫פשחור וכן אימר” ואם כן בבית שני לא היו קיימות כלל לא משמרת בילגה ולא‬
‫משמרת ישבב? (כך הקשה המהרש”א בחידושי אגדות על הגמרא שם)‪.‬‬
‫תוספות במסכת ערכין (יג ע”א) שואל שאלה דומה‪ :‬כיצד בגמרא בבא קמא‬
‫מתואר שאדם נתן כסף למשמרת יהויריב‪ ,‬הרי בבית שני כלל לא הייתה משמרת‬
‫כזו? ומתרץ בתירוץ השני שהכוונה למשמרת שעמדה במקומו‪ .‬על פי זה ניתן‬
‫לומר שגם אצלנו משמרת בילגה היינו המשמרת שעמדה תחתיה בבית שני‪.‬‬
‫הרב יהודה אריה לייב‪ ,‬האדמו”ר מגור (שפת אמת תענית כז ע”ב ד”ה גמרא)‬
‫פירש שבהתחלה עלו רק ארבעה משמרות וכל אחת מהם התחלקה ושימשה‬
‫במשך זמן של שישה משמרות‪ ,‬אבל לאחר מכן כשעלו עוד משמרות‪ ,‬צמצמו‬
‫את הראשונות שעלו שישמשו פחות זמן‪ .‬על פי זה מסביר שאף שבהתחלה‬
‫משמרות בילגה וישבב לא עלו‪ ,‬לאחר זמן עלו משמרות ישבב ובילגה כמופיע‬
‫אצלנו בסוגיא‪ ,‬ורק ארבעת המשמרות שעלו בהתחלה הם היו קודמות בסדר‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫תשוקה וזריזות‬
‫בעבודת הקודש‬
‫הרב דוד יצחק מן מבאר את הבעיה‬
‫הפנימית באיחורי משמרת בילגה‪:‬‬
‫“נראה‪ ...‬ממה שמשמרתו שוהה לבא‬
‫מבואר שלא היה בה את התשוקה‬
‫והרצון העצמי לעבודה‪ ,‬הבאה מחמת‬
‫אהבתם את העבודה בהיותה חביבה‬
‫להם עד מאד‪ ,‬שאז ממהרים ומקדמים‬
‫לבוא כדי למלאות את תשוקתו ולספק‬
‫את רצונו‪( ...‬וכלהבדיל בתשוקות לענייני‬
‫עולם הזה) אלא היתה עבודתם רק‬
‫מחמת החובה והחיוב‪ ,‬בלא חביבות‬
‫ואהבה‪ ,‬שאז אין זריזות וחשק‪ ,‬הדוחף‬
‫להקדים ולבוא כדי לעשות לקיים את‬
‫הרצון העצמי לעבודה‪ ”...‬ומסביר מדוע‬
‫קנסו אותם דווקא בקנס זה‪“ :‬היות טבעת‬
‫וחלון נפרדים לכל משמר ומשמר רומז‬
‫שעובדים הם מחמת‪ ..‬רצון עצמי המיוחד‬
‫לכל אחד ואחד‪ ..‬ולא רק מהיותם חלק‬
‫מכלל הכהנים‪ ”..‬ומשמרת בילגה שאיחרו‬
‫הראו שאין להם תשוקה עצמית מיוחדת‬
‫“אלא שעבודתם רק מחמת עניינם של‬
‫כל הכהנים היא ולכן ביטלו את טבעתם‬
‫וחלונם” (סוכת דוד סימן מב אות ג וד)‬
‫דף נו ע"ב‬
‫בשלמא למ"ד משמרתו שוהה‪ ...‬כי פרי מעלליהם יאכלו‬
‫סוגיא ‪48‬‬
‫בגמרא נאמרו שני טעמים מדוע קנסו את משמרת בילגה‪ :‬בגלל מעשיה של מרים בת בילגה‬
‫ביאור או בגלל שהיו מאחרים למשמרות שלהם‪ .‬מקשה הגמרא‪ :‬בשלמא (בשלום) מובן למאן‬
‫דאמר למי שאמר שהטעם שקנסו הוא בגלל שמשמרתו שוהה לבא ומאחרת היינו דקנסינן זו הסיבה‬
‫שקנסו לכולה משמר את כל המשמרת‪ ,‬שהיו מאחרים‪ .‬אלא למאן דאמר למי שאמר שהטעם בגלל מרים‬
‫בת בילגה שהמירה דתה‪ ,‬וכי משום ברתיה בתו קנסינן ליה לדידיה קונסים את אביה? וקל וחומר שלא‬
‫את כל המשמרת? אמר אביי‪ :‬אין כן‪ ,‬יש מקום לקנוס את אביה‪ ,‬כדאמרי אינשי‪ :‬כמו שאומרים האנשים‬
‫שותא דינוקא בשוקא הדיבור של ילד בשוק‪ ,‬או דאבוה בא או מדיבורו של אביו ששמע ממנו או דאימיה‬
‫או מדיבור אמו‪ ,‬וגם מרים וודאי שמעה את אביה מבזה את העבודה‪ ,‬ולכן התנהגה בצורה מבזה למזבח‪.‬‬
‫מקשה הגמרא וכי משום אבוה ואימיה אביה ואמה קנסינן קונסים לכולה משמרה את כל המשמרת?‬
‫אמר אביי‪ :‬צריך לקונסם בגלל הכלל‪ :‬אוי לרשע ואוי לשכינו ואף כאן כשקנסו את משפחת מרים קנסו גם‬
‫את יתר המשמרת שנחשבים שכיניהם‪ ,‬וכלל זה נכון גם לצד השני‪ :‬טוב לצדיק טוב לשכינו כשמגיע טוב‬
‫לצדיק מקבל אף שכנו‪ ,‬שנאמר‪ :‬אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג‪ ,‬י)‪.‬‬
‫עיון והלכה‬
‫אחריות הורים על מעשי ילדיהם‬
‫נאמר בתורה (ויקרא כא ט)‪“ :‬ובת איש‬
‫כהן כי תחל לזנות‪ ,‬את אביה היא מחללת באש תשרף” הגמרא‬
‫(סנהדרין נב ע"א) לומדת מהפסוק‪" :‬היה רבי מאיר אומר‪ :‬מה‬
‫תלמוד לומר את אביה היא מחללת ‪ -‬שאם היו נוהגין בו קודש ‪-‬‬
‫נוהגין בו חול‪ ,‬כבוד ‪ -‬נוהגין בו בזיון‪ ,‬אומרין‪ :‬ארור שזו ילד‪ ,‬ארור שזו‬
‫גידל‪ ,‬ארור שיצא זו מחלציו”‪.‬‬
‫המרדכי (סנהדרין אות תשיז) למד מזה שכהן שיש לו בת‬
‫שהמירה דתה‪ ,‬או שזינתה‪ ,‬אסור לתת לו לפתוח ראשון ולעלות‬
‫ראשון לתורה‪ .‬אולם הביא את דעת רבו שמותר שלא לכבד אותו‪,‬‬
‫אך מותר גם לכבד אותו לפתוח ראשון ככהן‪.‬‬
‫הרב יוסף תאומים (פרי חדש אורח חיים סימן קכח ס”ק מא) הוכיח‬
‫מסוגייתנו לגבי מרים בת בילגה שקנסו את אביה בגללה‪ ,‬כסברת‬
‫המרדכי שאסור לנהוג בכהן כזה כבוד‪.‬‬
‫אולם הרב אליעזר יהודה ולדנברג (ציץ אליעזר חלק י סי' יז) חלק‬
‫עליו‪ ,‬ולשיטתו מהסוגיא שלנו מוכח ההיפך‪ ,‬שרק בגלל הטעם‬
‫שהיא שמעה את דבריה מאביה או מאמה‪ ,‬קנסו אותם‪ ,‬אבל‬
‫במקרים אחרים שמעשי הילד לא הגיעו מהוריו‪ ,‬סברא זו לא‬
‫שייכת ולא חייבים לקנוס את ההורים‪.‬‬
‫כך נראה גם שפסק הרמ"א (אורח חיים סימן קכח‪ ,‬סעיף מא)‬
‫להלכה‪" :‬שמי שיש לו בת שהמירה לעבודת כוכבים‪ ,‬או שזנתה‪,‬‬
‫אין מחוייבין עוד לקדשו‪ ,‬כי אביה היא מחללת" ומשמע אין‬
‫מחוייבים אבל רשאים‪.‬‬
‫המגן אברהם (שם ס”ק סב) מצמצם שדין זה שאין לכבד את האב‬
‫נכון דווקא כשהבת זינתה‪ ,‬שעל זה נאמר הפסוק “את אביה היא‬
‫מחללת” וגם כשממירה דתה אז מסתמא היא זינתה‪ ,‬אבל בשאר‬
‫עבירות שעושה הבת חייבים להמשיך לכבד את האב ככהן‪ .‬וכתב‬
‫הרב ולדנברג (ציץ אליעזר שם) שזו הסיבה שהיתה הגמרא אצלנו‬
‫צריכה טעם מיוחד לקנוס את הוריה‪ ,‬ולא הסתפקה בטעם “את‬
‫אביה היא מחללת” כי במקרה של מרים הבעייה לא היתה זנות‪.‬‬
‫מבט נוסף‬
‫אוי לרשע ואוי לשכנו‬
‫הגמרא מנמקת שקנסו את כל‬
‫המשמרת בגלל‪‘ :‬אוי לרשע ואוי לשכנו’ רש”י (ד"ה‬
‫אוי) מביא את המקור מהתורת כהנים לגבי צרעת‬
‫הבית "תניא‪ :‬וחלצו את האבנים ‪ -‬נגע באבן שבמקצוע‬
‫(שבקצה הבית‪ ,‬בקיר משותף לשכן) שניהן חולצין‪,‬‬
‫ואף על פי שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה‪ ...‬חבירו‬
‫לקה בשבילו‪ ,‬מכאן אמרו‪ :‬אוי לרשע אוי לשכינו"‬
‫הרב צבי וויספיש (דברות צבי יז מאמר לד) הביא‬
‫מקור נוסף במדרש רבה (פרשת קרח יח‪ ,‬ה) "מכאן‬
‫אמרו‪ :‬אוי לרשע אוי לשכנו‪ ,‬דתן ואבירם לפי שהיו‬
‫שכנים של קרח שהיה שרוי בדרום‪ "..‬דתן ואבירם‬
‫הצטרפו לקורח במחלוקתו בגלל שכנותם‪.‬‬
‫ומפרש‪ ,‬שיש שני עניינים של אוי לרשע ואוי לשכנו‪:‬‬
‫האחד נובע מכך שמחמת השכנות האדם מושפע‬
‫ולומד מדרכו של הרשע ולכן נענש עמו‪ ,‬וכמו שהיה‬
‫אצל קורח שהושפעו דתן ואבירם ממנו‪ ,‬והשני שגם‬
‫במקום שלא הושפע מהרשע‪ ,‬עצם הקירבה לרשע‬
‫גורמת שהשכן יענש יחד עימו‪ .‬הפסוק בנגעים שגם‬
‫שכנו של בעל הנגע נענש עמו מוסיף את העניין השני‪,‬‬
‫שגם אם לא ניכרת השפעת הרשע‪ ,‬השכן לוקה עמו‪.‬‬
‫רש"י העדיף להביא את הפסוק בנגעים כמקור לכלל‪,‬‬
‫בגלל שאצלנו לא מצאנו שכל המשמר למד ממעשיה‬
‫הרעים‪ ,‬ואף על פי כן ראוי להיענש מחמתה‪.‬‬
‫כעין זה מצאנו גם בעניין טוב לצדיק וטוב לשכנו‬
‫"המדבק לצדיקים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם‬
‫נוטל שכר כיוצא בהם” (רבנו יונה אבות א‪ ,‬ז ד”ה ואל)‪.‬‬
‫בחן את עצמך‬
‫‪1.1‬באילו שנים מנגנים בחליל בבית המקדש חמישה ימים‪ ,‬ובאילו שנים שישה?‬
‫‪7.7‬את מי היו שולחים למלא את המנורות של שמחת בית השואבה בשמן?‬
‫‪2.2‬מהו "אבובא דמשה"‪ ,‬ומה לומדים ממנו בגמרא?‬
‫‪8.8‬כנגד מה בנו מעזרת נשים לעזרת ישראל חמש עשרה מדרגות (מעלות)?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אבשנת השמיטה ‪ -‬שישה‪ ,‬בשנת אחרת ‪ -‬חמישה‪.‬‬
‫באחרי שנה מעוברת ‪ -‬שישה‪ ,‬אחרי שנה רגילה ‪ -‬חמישה‪.‬‬
‫גבשנה שלא יורד בה גשם ‪ -‬שישה‪ ,‬בשנה שיורד גשם ‪ -‬חמישה‪.‬‬
‫דבשנה שחל היום הראשון של סוכות בשבת ‪ -‬שישה‪ ,‬בשנה אחרת ‪ -‬חמישה‪.‬‬
‫אכלי נגינה‪ ,‬ולמדו ממנו שניתן לעשות כלי נגינה מעץ‪.‬‬
‫בכלי להגן מהשמש באביב‪ ,‬למדו ממנו שיש צורך בצל גם באביב‪.‬‬
‫גכלי לשוט בו במים‪ ,‬למדו ממנו שמותר להשתמש בו בבית המקדש‪.‬‬
‫דצינור שהניחו בו את המן שהיה במדבר‪ ,‬ולמדו ממנו שלומדי התורה מקבלים אוכל מהשם‪.‬‬
‫‪3.3‬מהם החומרים שמהם מותר להכין את מנורת המקדש? סמן את התשובה בה כל הפרטים‬
‫נכונים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ארבי ‪ -‬רק זהב‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬כל המתכות‪.‬‬
‫ברבי ‪ -‬זהב כסף או נחושת‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬כל המתכות‪.‬‬
‫גרבי ‪ -‬כל המתכות‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬כל החומרים פרט לחרס‪.‬‬
‫דרבי‪ -‬כל החומרים פרט לחרס ואבן‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬כל החומרים‪.‬‬
‫‪4.4‬מה היתה זהות המנגנים בבית המקדש? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫ארבי מאיר ‪ -‬גויים‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬יהודים‪ ,‬רבי חנינא ‪ -‬ישראלים מיוחסים‪.‬‬
‫ברבי מאיר ‪ -‬גרים וישראלים‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬לווים‪ ,‬רבי חנינא ‪ -‬כהנים‪.‬‬
‫גרבי מאיר ‪ -‬לווים‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬כהנים‪ ,‬רבי חנינא ‪ -‬ממשפחות כהונה גדולה‪.‬‬
‫דרבי מאיר ‪ -‬עבדים‪ ,‬רבי יוסי ‪ -‬ישראלים מממשפחות מיוחסות‪ ,‬רבי חנינא ‪ -‬לווים‪.‬‬
‫‪5.5‬מהי הסיבה שהנגינה לליווי הקרבן ‪' -‬שיר של קרבן' אמור לדחות את השבת יותר מאשר‬
‫שיר של שמחת בית השואבה?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמשום שהנגינה בקרבנות היא לצורך הציבור‪ ,‬ואילו הנגינה בשמחת בית השואבה היא לצורך שמחה‪.‬‬
‫במשום ששיר של קרבן הוא בלי מנגינה‪ ,‬ושיר של שמחת בית השואבה הוא עם מנגינות רבות‪.‬‬
‫גמשום ששיר של קרבן הוא צורך הקרבן‪ ,‬ואילו שיר לשמחת בית השואבה הוא רק לשמחה יתירה‪.‬‬
‫דמשום שכלי הנגינה שליוו את הקרבן היו עשויים מעץ‪ ,‬וכלי הנגינה בשמחת בית השואבה היו‬
‫עשויים מכל החומרים‪.‬‬
‫‪6.6‬מהו הסברו של מאן דאמר 'עיקר השירה בפה' לפסוק שממנו נשמע שניגנו בכלים רבים‬
‫בזמן הקרבת העולה?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמדובר בפסוק על יום שיש בו הלל‪.‬‬
‫בהנגינה בכלים באה כליווי לשירה בפה‪.‬‬
‫גהנגינה בפסוק היא בשמחת בית השואבה‪.‬‬
‫דהנגינה בכלים בפסוק היה בעת הקרבת קרבן נזיר‪ ,‬בקרבנות אחרים שרים רק בפה‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אאת הכהן הגדול‪.‬‬
‫בכהנים צעירים ‪ -‬פרחי כהונה‪.‬‬
‫גכהנים מבוגרים וחזקים ‪ -‬כהני הדיוט‪.‬‬
‫דעבדי הכהנים שהיו במקדש (גם גבעונים)‪.‬‬
‫אכנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים‪.‬‬
‫בכנגד פירות האילן שמשתנה השנה שלהם בט"ו בשבט‪.‬‬
‫גכנגד שנות האדם שמגיל חמש עשרה הוא צריך ללמוד תלמוד‪.‬‬
‫דכנגד חמש עשרה שנה שהוסיפו לחזקיהו המלך כשהיה חולה והתרפא‪.‬‬
‫‪9.9‬מהי הסיבה שהורדוס לא ציפה את בית המקדש בזהב?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמשום שהמלכות הרומאית אסרה עליו‪.‬‬
‫במשום שנגמר לו התקציב לבניין בית המקדש‪.‬‬
‫גמשום שחכמים הורו לו שעדיף שיהיה בצבע כחול שיראה כמו גלי הים‪.‬‬
‫דמשום שידעו שבית המקדש עתיד להחרב ולא רצו שהזהב יפול ביד הגויים‪.‬‬
‫‪1010‬באיזה אופן חילקו את מקומות הישיבה בבית הכנסת שהיה באלכסנדריא במצרים?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אלפי הגרלה ‪ -‬כל שנה היו מבצעים הגרלה‪.‬‬
‫בלפי החשיבות של היושבים ‪ -‬החשוב יותר יושב במקום המזרחי יותר‪.‬‬
‫גלפי העיסוק במלאכה ‪ -‬כל בעלי מלאכה מסוג מסוים ישבו באיזור מסוים‪.‬‬
‫דלפי זמן ההגעה ‪ -‬מי שהגיע מוקדם יותר לתפילה היה מקבל מקום טוב יותר‪.‬‬
‫‪1111‬מהו ה'תיקון גדול' שביצעו בעזרה לפני שמחת בית השואבה?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אהוסיפו מרפסת לנשים‪.‬‬
‫בעשו מקום מוגבה לנגנים שיוכלו לנגן לעם‪.‬‬
‫גהוסיפו בתים של כבוד (שירותים) עבור המבקרים‪.‬‬
‫דעשו גשר על מנת שאנשים יוכלו להכנס לעזרה בקלות‪.‬‬
‫‪1212‬מדוע יהיו הספדים על היצר הרע לאחר שהוא יהרג (הרי לכאורה זה דבר טוב)?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫איבכו כמו שאדם שעושה ניתוח להסרת איבר נגוע (מדולדל) בוכה‪.‬‬
‫ברשעים יבכו על אובדן שליטת הרוע‪ ,‬וצדיקים יבכו על השכר שה' לא יתן להם‪.‬‬
‫גכולם יבכו משום שהעולם יתנהל אחרת ויהיה קשה לאנשים להשתנות ברגע‪.‬‬
‫דרשעים יבכו על כך שלא הצליחו להתמודד מולו‪ ,‬וצדיקים יבכו כיצד הצליחו להתמודד איתו בקושי‪.‬‬
‫‪1313‬איזו בקשה יבקש משיח בן דוד לאחר שיראה שמשיח בן יוסף נהרג?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשה' ינקום את הריגתו‪.‬‬
‫בשיקימו את משיח בן יוסף לתחייה‪.‬‬
‫גשלא ימות גם הוא (משיח בן דוד)‪.‬‬
‫דשמיתתו תהיה כפרה על עם ישראל‪ ,‬ולא יהרגו יותר אנשים מעם ישראל‪.‬‬
‫‪1414‬מה ההסבר בגמרא למילה "אם רעב שונאך האכילהו לחם"?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשונאך ‪ -‬היצר הרע‪.‬‬
‫בשונאך ‪ -‬האויב במלחמה‪.‬‬
‫גשונאך ‪ -‬יהודי שמעשיו רעים‪.‬‬
‫דשונאך ‪ -‬עשו‪ ,‬שהלכה שהוא שונא ליעקב‪.‬‬
‫‪1919‬מי הם ארבעת החָ רָ ִשים המוזכרים בפסוק בזכריה שהובא בגמרא?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמתושלח‪ ,‬נח‪ ,‬דוד ושלמה‪.‬‬
‫בבצלאל‪ ,‬שלמה‪ ,‬עזרא ונחמיה‪.‬‬
‫גחרש נחושת‪ ,‬חרש ברזל‪ ,‬חרש כסף וחרש זהב‪.‬‬
‫דמשיח בן דוד‪ ,‬משיח בן יוסף‪ ,‬אליהו וכהן צדק‪.‬‬
‫‪2020‬כמה לוגים שמן היו בכל מנורה של שמחת בית השואבה?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשלושים‪.‬‬
‫בחמישים‪.‬‬
‫גשישים‪.‬‬
‫דמאה ועשרים‪.‬‬
‫‪1515‬מהו 'הצפוני' שנאמר בספר יואל שהקב"ה ירחיקו מאיתנו?‬
‫‪2121‬מי מהמשתתפים בשמחת בית השואבה היו אומרים‪' :‬אשרי זקנותנו שכיפרה את‬
‫ילדותנו''?‬
‫‪1616‬על מי נאמר בגמרא שבלי עזרתו אדם לא יכול להתגבר על יצרו?‬
‫‪2222‬מהי הייחודיות של העיר לוז?‬
‫‪1717‬מהו הפירוש במילה "אטב"ח" המוזכרת בגמרא?‬
‫‪2323‬מהו האירוע שממנו נהיה החכם לוי צולע?‬
‫‪1818‬מהם ארבעת הדברים שהקב"ה מתחרט עליהם שברא אותם?‬
‫‪2424‬מה ההסבר בגמרא לדברי רבי יהושע שבזמן שמחת בית השואבה 'לא טעמנו טעם‬
‫שינה'?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אהעם הבבלי שמגיע מצפון‪.‬‬
‫בהיצר הרע שצפון בלבו של האדם‪.‬‬
‫גכל האנשים שבלבם צפונה שנאה לעם ישראל‪.‬‬
‫דאריות שהגיעו מצפון לישראל והזיקו לאנשים ולחיות‪.‬‬
‫אהקב"ה‪.‬‬
‫בהצדיק שבדור‪.‬‬
‫גאברהם אבינו‪.‬‬
‫דאביו של האדם‪.‬‬
‫א"טובח" (שוחט) בזמן עתיד‪.‬‬
‫בראשי תיבות‪ :‬אדם טוב בלי חטאים‪.‬‬
‫גצופן להחלפת אותיות באותיות אחרות‪.‬‬
‫דהאות א' בארמית ‪ -‬על‪ ,‬והפירוש ‪" -‬על הטַ ּבָח"‪.‬‬
‫ארומאים‪ ,‬מריבות‪ ,‬שודדים וגאווה‪.‬‬
‫במחלה‪ ,‬נחש‪ ,‬עצי רעל ובבליים‪.‬‬
‫גשיגעון‪ ,‬עצי סרק‪ ,‬יתושים וכעס‪.‬‬
‫דגלות‪ ,‬כשדים‪ ,‬ישמעאלים ויצר הרע‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אצדיקים‬
‫בבעלי תשובה‪.‬‬
‫גזקני הדור ונכבדיו‪.‬‬
‫דכהנים ממשפחת הכהונה הגדולה‪.‬‬
‫אגרים שם כושים רבים‪.‬‬
‫באנשים לא מתים שם‪.‬‬
‫געבדי שלמה היו גרים שם‪.‬‬
‫דיש שם אנדרטא מיוחדת וגדולה‪.‬‬
‫אהוא הראה כיצד עושים קידה‪ ,‬ורגליו נפגעו‪.‬‬
‫בהוא רקד בשמחת בית השואבה ורגלו נפגעה‪.‬‬
‫גהוא הניף שמונה סכינים באויר וסכין פגע ברגלו‪.‬‬
‫דחכמים כעסו עליו שהוא אמר לשון הרע‪ ,‬וקיללו אותו שיהיה צולע‪.‬‬
‫אלא ישנו אלא רק נמנמו‪.‬‬
‫בלא טעמו טעם שינה בלילה‪ ,‬אלא רק ביום‪.‬‬
‫גהיו ישנים פחות מ'שינת הסוס' (קצת פחות מחצי שעה)‪.‬‬
‫דלא טעמו טעם שינה משום שהיה רעש גדול מהנגינה בבית המקדש‪.‬‬
‫‪2525‬מהיכן למד אחיתופל שמותר להטיל חרס עם ֵשם הַ ֵשם על מנת לעצור את המים שרצו‬
‫להציף את העולם?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמכך שמותר לשקר מפני השלום‪ ,‬למרות ששמו של הקב"ה הוא אמת‪.‬‬
‫במכך שהשם התיר למחוק את שמו על מנת לעשות שלום בין אשה לבעלה‪.‬‬
‫גמכך שמשה הרג את המצרי על ידי אמירת השם‪ ,‬כיון שהיה צורך לעם ישראל‪.‬‬
‫דמכך שמשה שבר את הלוחות שהיה בהם שם השם כדי להציל את עם ישראל מעונש‪.‬‬
‫‪3131‬מהי הסיבה שכת שלישית של עשיית הפסח לא הגיעה מעולם ל'אהבתי כי ישמע'‬
‫בקריאת ההלל?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמשום שהכהנים כבר היו הולכים הביתה‪.‬‬
‫במשום שלא רצו לתקוע תקיעות רבות מדי‪.‬‬
‫גמשום שכת שלישית לא אהבו לשיר בהלל‪.‬‬
‫דמשום שהיו בה אנשים מועטים והיו מסיימים מהר את עשיית הפסח‪.‬‬
‫‪3232‬מהי הסיבה שבגללה בית דין לא עושים שיהיה יום טוב ראשון של סוכות ביום שישי?‬
‫‪2626‬מהי ההתנהגות הפסולה כלפי ההיכל‪ ,‬שעשו האנשים בבית המקדש הראשון?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אהיו מכניסים גויים לבית המקדש‪.‬‬
‫בהיו עובדים עבודה זרה בבית המקדש‪.‬‬
‫גהיו אוכלים את הבשר שמיועד לקרבנות‪.‬‬
‫דהיו מפנים את אחוריהם אל היכל השם‪ ,‬ופורעים את עצמם‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אכי אז יחול יום כיפור ביום ראשון ורוצים להמנע מזה‪.‬‬
‫בכי אז אנשים יימנעו מישיבה בסוכה בשבת חול המועד סוכות‪.‬‬
‫גכי בית דין לא רוצים ששמיני עצרת יחול ביום שישי‪ ,‬ואנשים ימנעו מלשמוח עם התורה‪.‬‬
‫דכי בית דין לא רוצים שהיום השני של ראש השנה יחול בשבת‪ ,‬משום שיבואו לזלזל בו‪ ,‬כי יחשבו‬
‫שהוא אסור במלאכה רק בגלל שחל בשבת‪.‬‬
‫‪2727‬כמה תקיעות היו מוסיפים בבית המקדש בכל יום שישי?‬
‫‪3333‬לדעת 'אחרים' אם ראש השנה בשנה רגילה חל ביום ראשון‪ ,‬ראש השנה בשנה הבאה‬
‫יהיה ביום?‬
‫‪2828‬מהו ההסבר לכך שרבי יהודה אומר שמספר התקיעות הקטן ביום הוא שבע ואילו‬
‫במשנה כתוב שהוא עשרים ואחת?‬
‫‪3434‬מדוע בראש חודש שחל בשבת‪ ,‬מקדימים את שיר של ראש חודש לשיר של שבת?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשלוש‪.‬‬
‫בחמש‪.‬‬
‫גשש‪.‬‬
‫דתשע‪.‬‬
‫ארבי יהודה לא סופר את ה'תקיעות דמיושב'‪.‬‬
‫ברבי יהודה סופר רק את התקיעות שתוקעים בבית המקדש עצמו‪.‬‬
‫גרבי יהודה סופר כל שלישייה של 'תקיעה תרועה תקיעה' כיחידה אחת‪.‬‬
‫דרבי יהודה חולק על המשנה וסובר שלא תוקעים תקיעות לפתיחת שערים‪ ,‬משום שפותחים את‬
‫השערים לפני עלות השחר‪.‬‬
‫‪2929‬לשיטת הסובר שתוקעים ליד המזבח‪ ,‬היכן לא תוקעים?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אבמעלה עשירית‪.‬‬
‫בבעת מילוי המים‪.‬‬
‫גבזמן הקרבת קרבן מוסף‪.‬‬
‫דבזמן שאומרים את ההלל‪.‬‬
‫‪3030‬מהו חידושו של רבי אחא לגבי תקיעות ביום שיש בו שני מוספים?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשתוקעים בין המוסף הראשון למוסף השני‪.‬‬
‫בשתוקעים בכניסה לעזרה‪ ,‬ולא בתוך העזרה‪.‬‬
‫גשאם יש שני מוספים מוסיפים עוד תקיעות למוסף השני‪.‬‬
‫דשלווים תוקעים ולא כהנים‪ ,‬על מנת שיזכרו שיש שני מוספים‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשני‬
‫בשלישי‪.‬‬
‫גחמישי‪.‬‬
‫דשישי‪.‬‬
‫אמשום שראש חודש קדוש משבת‪.‬‬
‫בעל מנת שאנשים ידעו שעכשו ראש חודש‪.‬‬
‫גמשום ש'תדיר' ו'שאינו תדיר' תדיר קודם‪.‬‬
‫דעל מנת שלא ישכחו לשיר את שיר ראש חודש‪.‬‬
‫‪3535‬מהו הפירוש‪" :‬חודש שיש לו שני ראשים"?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אחודש ניסן שראש החודש שלו הוא גם ראשון למלכים‪.‬‬
‫בחודש תשרי שראש החודש שלו הוא גם ראש השנה‪.‬‬
‫גחודש שחל אחרי חודש מלא‪ ,‬ואז יש יומיים ראש חודש‪.‬‬
‫דחודש שבט שהוא גם ראש השנה לאילנות‪.‬‬
‫‪3636‬כיצד מסבירה הגמרא את דעתו של רבי אחא שביום שיש כמה מוספים מוסיפים‬
‫תקיעות?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אעל כל מוסף תוקעים תשע תקיעות‪.‬‬
‫במוסיפים אנשים שתוקעים או מאריכים בתקיעות‪.‬‬
‫גמעמידים תוקעים גם בבית המקדש‪ ,‬וגם במרכז העיר ירושלים (בתוך החומות)‪.‬‬
‫דמוסיפים תקיעות בזמן שהיה משכן‪ ,‬על מנת שידעו כמה מוספים יש‪ ,‬בימינו שיש מקדש קבוע‪ ,‬לא‬
‫מוסיפים תקיעות‪.‬‬
‫‪3737‬כמה כבשים חובה להקריב בימי חג הסוכות?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אבכל יום שבעה‪.‬‬
‫בבכל יום ארבעה עשר‪.‬‬
‫גביום הראשון שלושה עשר‪ ,‬כל יום יורד אחד‪ ,‬ביום האחרון מקריבים שבעה‪.‬‬
‫דביום הראשון ארבעה עשר‪ ,‬כל יום יורד אחד‪ ,‬ביום האחרון מקריבים שמונה‪.‬‬
‫‪3838‬כנגד מי מקריבים שבעים פרים בחג הסוכות?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אכנגד שבעים זקנים‪.‬‬
‫בכנגד שבעים אומות‪.‬‬
‫גכנגד שבעים שמות הקב"ה‪.‬‬
‫דכנגד דוד שנפטר בן שבעים (ויסד את בית המקדש)‪.‬‬
‫‪3939‬באילו זמנים יכול כהן שאינו מהמשמרת השבוע לבא לבית המקדש להקריב ולקבל חלק‬
‫בקרבן?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אברגלים‪.‬‬
‫בבכל שבת‪.‬‬
‫ג בראשי חודשים‪.‬‬
‫דבחודשים תשרי וניסן שבהם חלים הרגלים‪.‬‬
‫‪4040‬למי מחלקים את לחם הפנים בשבת חול המועד?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אלכל עם ישראל הנמצאים שם‪.‬‬
‫בלמשמרת שאחראית על אותו שבוע‪.‬‬
‫גלכל משמרות הכהונה שנמצאות בבית המקדש‪.‬‬
‫דלמשמרת של שבת שעברה‪ ,‬ולמשמרת של שבת הבאה‪.‬‬
‫‪4141‬מדוע לדעת רב יש לברך קודם על הסוכה ורק אחר כך על הזמן (שהחיינו)?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמשום שתמיד בונים את הסוכה לפני שהגיע זמן הסוכות‪.‬‬
‫במשום שהסוכה היא החיוב המיוחד של סוכות (חיובא דיומא)‪.‬‬
‫גמשום שברכת הזמן (שהחיינו) תדירה פחות מברכת הסוכה‪.‬‬
‫דמשום שבלי שיש לאדם סוכה הוא לא יכול לחגוג בחג הסוכות‪.‬‬
‫‪4242‬את מה בא להסביר המשפט‪" :‬כבר קידש היום ועדיין יין לא בא"?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אאת שיטת בית הלל שבקידוש יש להקדים את ברכת היין (גפן) לברכת שבת‪.‬‬
‫באת שיטת בית שמאי שבקידוש יש להקדים את ברכת שבת לברכת היין (גפן)‪.‬‬
‫גאת שיטת רב שיש להקדים סוכה לברכת הגפן בקידוש בסוכות‪.‬‬
‫דאת שיטת רבה בר בר חנה שיש להקדים ברכת הזמן לברכת הסוכה‪.‬‬
‫‪4343‬מה הכוונה במילים המודגשות‪ ,‬ובאיזה זמן הן נאמרו‪" :‬הילך מצה הילך חמץ"? סמן את‬
‫התשובה בה כל הפרטים נכונים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמצה ‪ -‬שאוכלים בפסח‪ ,‬חמץ ‪ -‬לחם רגיל‪ ,‬נאמר בערב פסח‪.‬‬
‫במצה ‪ -‬לחם הפנים‪ ,‬חמץ ‪ -‬שתי הלחם‪ ,‬נאמר בשבועות שחל בשבת‪.‬‬
‫גמצה ‪ -‬של פסח שני‪ ,‬חמץ ‪ -‬לחם רגיל‪ ,‬נאמר בזמן הקרבת פסח שני‪.‬‬
‫דמצה ‪ -‬של מנחות‪ ,‬חמץ ‪ -‬לחם רגיל‪ ,‬נאמר בבית המקדש בזמן אכילת המנחה‪.‬‬
‫‪4444‬לדעת חכמים כמה לחמים מלחם הפנים מקבל המשמר הנכנס וכמה המשמר היוצא?‬
‫סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אהנכנס ‪ ,6 -‬היוצא ‪.6 -‬‬
‫בהנכנס ‪ ,8 -‬היוצא ‪.4 -‬‬
‫גהנכנס ‪ ,10 -‬היוצא ‪.2 -‬‬
‫דהנכנס ‪ ,12 -‬היוצא ‪.0 -‬‬
‫‪4545‬איזה ביטוי מודרני יכול להחליף את הביטוי בגמרא‪' :‬בוצינא טב מקרא' (שנאמר לגבי‬
‫מספר הלחמים שמקבלים אנשי המשמר הנכנס והיוצא לדעת רבי יהודה)?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אהתפוח לא נופל רחוק מהעץ‪.‬‬
‫בטוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ‪.‬‬
‫גאדם ניכר בכוסו‪ ,‬בכיסו ובכעסו‪.‬‬
‫דדרך ארץ קדמה לתורה‪.‬‬
‫‪4646‬אילו תמידים בשבת נעשים על ידי משמר הנכנס‪ ,‬ואילו על ידי המשמר היוצא? סמן את‬
‫התשובה בה כל הפרטים נכונים‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אשני התמידים על ידי משמר היוצא‪.‬‬
‫בשני התמידים על ידי המשמר הנכנס‪.‬‬
‫גתמיד של שחר ‪ -‬משמר הנכנס‪ ,‬תמיד של בין הערבים ‪ -‬משמר היוצא‪.‬‬
‫דתמיד של שחר ‪ -‬משמר היוצא‪ ,‬תמיד של בין הערבים ‪ -‬משמר הנכנס‪.‬‬
‫‪4747‬כיצד כינתה מרים בת בילגה את המזבח?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אלוקוס ‪ -‬זאב‪.‬‬
‫בזללן בשר‪.‬‬
‫גחמרא ‪ -‬חמור‪.‬‬
‫דליסטים ‪ -‬שודד‪.‬‬
‫‪4848‬את מה הסבירה הגמרא באמירה‪" :‬אוי לרשע ואוי לשכינו"?‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אמדוע דווקא שבט ראובן הצטרף למחלוקת קורח ועדתו‪.‬‬
‫במדוע שכיני בילגה מרוויחים מכך שקונסים את משמרת בילגה‪.‬‬
‫גמדוע הורים של ילד צריכים להענש בגלל צורת הדיבור של הילד‪.‬‬
‫דמדוע קונסים את כל משמרת בילגה בגלל איך שהיא והוריה התנהגו‪.‬‬