מסכת סוכה פרק ה
של תורה היומית הסוגיה של החמ"ד מסכת סוכה פרק ה' חוברת לימוד הוצאה לאור :ישיבת איתמר אדר תשע"ז עיצוב ועימוד :נאומבורג ודרורי | דף הגמרא באדיבות הוצאת וגשל להערות /הארות ניתן לפנות במייל[email protected] : טלפונים להזמנות054-3970259 | 02-9978114 : כל הזכויות שמורות תודה לרב ד"ר אברהם ליפשיץ ,ראש החמ"ד ,שקבל בנכונות ובשמחה את היוזמה. תודה מיוחדת לרב יהודה זולדן ,מפמ"ר תושב"ע ,שעבר על כל הסוגיות והעיר וכיוון אותנו לאופן הנכון שהדברים צריכים לצאת לפועל. תודה לישיבה הגבוהה באיתמר שלקחה חסות על הפרוייקט השתתפו בכתיבה הרב עקיבא כהנא | הרב בנצי רימון | הרב אבי בסרגליק | הרב עודד מכמן | הרב חיים שחר עריכה ועריכה לשונית :הרב עקיבא כהנא בס"ד לכל מלמדי הסוגיה היומית ולומדיה בהשתתפות ישיבות בני עקיבא לימוד גמרא היה מאז ומתמיד אחד ממקצועות הלימוד הקשים להוראה וזאת בעקבות מספר גורמים עיקריים :נושאים רבים הנלמדים על בסיס סדר הגמרא אין להם אחיזה במציאות היום יומית שבזמננו .רק סוגיות הלכתיות שיש להן השלכות למצוות שאנו מקיימים גם בימינו יתכן שהלומד ימצא בהן מוטיבציה ללמידתן .צורת דף הגמרא המודפסת כרצף ללא קטיעה בפסקאות וללא אבחנה בין נושאים מוסיפה על קושי האקטואליזציה. ספרים אחרים במקצועות נוספים שהילד לומד מהם ערוכים בצורה המושכת את העין ומגרה את התלמיד ללמידתם ,מה שאין כן בלימוד הגמרא. לימוד הגמרא מתוך מצוות "והגית בו יומם ולילה" מושך רק אוכלוסיות מסוימות ולכן מחויבים אנו במערכת החינוך הממ"ד למצוא את הדרכים המגוונות למשיכת הילד ללימוד גמרא מתוך ענין ואהבה .במחקרים רבים הוכח כי לימוד הגמרא כרוך בהרבה מאוד לוגיקה המפתחת מאוד את החשיבה המופשטת של הלומד. יפה עשו עורכי "הסוגיה היומית" בהעמדה מעניינת יותר של דף הגמרא בחלוקתו לתת נושאים מצד אחד ובשומרם על מבנה דף הגמרא המקורי כולל פרשני הגמרא שמשני צידי הדף .סוגיות רבות בגמרא דורשות ידע מלווה מוקדם יותר והרחבה למחשבה היהודית העומדת מאחורי הסוגיה ולכן גם תוספות אלו בדפי "הסוגיה היומית "בביאורה יחד עם העיון בהלכה ובמבטים נוספים ירחיב ודאי את הבנתו של הלומד .גם תוספת המבחן העצמי ללומד הנמצא בסוף החוברת תוכיח לו שמבחנים לא נועדו רק למורה הבוחן את תלמידיו אלא גם לתלמיד הבוחן את עצמו. המכללה האקדמית לחינוך "תלפיות" המכשירה שנים רבות מורות ומורים למקצועות הוראה שונים ומגוונים נטלה על עצמה למצוא את הדרכים הנכונות והטובות יותר להוראת כלל מקצועות הלימוד בכלל והוראת לימודי הקודש בפרט ,רואה בדפי ה"סוגיה היומית" מנוף לעורר את המוטיבציה של הלומדים למען יגיעו לתכלית "להגדיל תורה ולהאדירה" מתוך חדוות הלימוד וכך תהפוך האקדמיה להיות אקדמ-יה לקידום שם ה' בתחומי למידה רבים יותר. שלכם המאמין ביכולתכם בהגון בנימין ראש מכללת "תלפיות" סוגיא 1 נ ע"א -נ ע"ב החליל חמשה וששה ...מששת ימי בראשית משנה :החליל שמנגנים בו בחג הסוכות בבית המקדש ,יש שנים שבהן מנגנים בו חמשה ביאור ימים ,ויש שנים שבהן מנגנים בו ששה ימים מתוך חג הסוכות ,זהו החליל של שהיו מנגנים בו בשמחת בית השואבה שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב ולכן בשנה שבה החג הראשון של סוכות חל בשבת היו מנגנים בששת ימי חול המועד ,ואילו בשנה שבה החג הראשון של סוכות חל בימים אחרים היו מנגנים בחליל רק חמישה ימים מימי החג. [דף נ עמוד ב] גמרא :איתמר נאמר שחלקו בזה רב יהודה ורב עינא .חד אחד מהם תני שונה בדברי המשנה :בית השואבה ,וחד ואחד מהם תני שונה בדברי המשנה :בית החשובה .אמר מר זוטרא :מאן דתני מי ששנה במשנה שואבה לא משתבש אינו טועה ,ומאן דתני ומי ששנה במשנה חשובה לא משתבש אינו טועה .מאן דתני מי ששונה שואבה לא משתבש לא טועה -דכתיב שנאמר" :ושאבתם מים בששון"(ישעיה יב ,ג) .ומאן דתני ומי ששונה במשנה חשובה לא משתבש אינו טועה -דאמר רב נחמן :מצוות שאיבת וניסוך המים בסוכות -מצוה חשובה היא ,ובאה מששת ימי בראשית. עיון והלכה ניסוך המים -מששת ימי בראשית לפי רב נחמן מצוות ניסוך המים היא מצווה שבאה כבר מששת ימי בראשית .רש"י (ד"ה מששת ימי) והריטב"א (ד"ה מאן דתני) מבארים שכוונת הגמרא היא על פי מה שנאמר לעיל (דף מט עמוד א) שמתחת לשיתין שהם חורים שנמצאים בצדי המזבח לתוכם היו מנסכים ,נבראו מחילות כבר מששת ימי בראשית ויועדו לניסוך המים שבמזבח. האחרונים התקשו בדברי רש"י כי אם מדובר על המחילות שמתחת לשיתין שנבראו מששת ימי בראשית הרי אין סיבה מיוחדת לקשר אותם דווקא לניסוך המים שבחג הסוכות ,שהרי מנסכים בכל יום יין בשיתים הללו. הנצי"ב (מרומי שדה ד"ה דאמר) הסביר שמאז בריאת העולם היה נהוג לנסך ולשפוך מים בשעת שמחה ,ולכן מצוות ניסוך המים היא מצווה שמששת ימי בראשית. המהרש"א (ד"ה דכתיב) הסביר שאמנם בכל יום מנסכים יין, אבל הסיבה שלשיתין יש מחילות מתחתם המגיעות עד לתהום היא בגלל החשיבות של ניסוך המים ,ולא בגלל ניסוך היין ,וזאת מכיון שהרעיון של ניסוך המים הוא להתפלל על המים בזמן שהעולם נידון על המים ,והמים הם המצרך החשוב ביותר, לכן דווקא מצוות ניסוך המים היא מיוחדת ובאה מששת ימי בראשית. השפת אמת (ד"ה דאמר רב נחמן בהסבר השני) הסביר על פי המדרש שהובא ברש"י (ויקרא ב ,יג) שבששת ימי בראשית המים רצו לשטוף את העולם ,עד שהקב"ה הבטיח להם שיביאו מהם ניסוך המים בחג ,וכך יוצא שדווקא ניסוך המים היא מצווה שבאה מששת ימי בראשית. מבט נוסף משם שואבין רוח הקודש בירושלמי סוכה (פרק ה ,הלכה א) נאמר ששמחת בית השואבה נקראת כך משום ששם שואבים רוח הקודש משום שהשכינה שורה מתוך שמחה של מצווה ,ובגמרא שם מציינים שיונה בן אמיתי הגיע בחג הסוכות לירושלים לשמחת בית השואבה ושם התחיל את נבואתו. המהרש"א (ד"ה דכתיב) הסביר שהירושלמי למד שמשם שואבים רוח הקודש ,מכך שבפסוק דובר על שאיבת המים ,ולא על ניסוך המים ,למרות שהמצווה היא ניסוך המים ולא השאיבה. הרב שלום נתן רענן (חתנו של הראי"ה קוק ,בשמן רענן,חלק א עמ' ריט -רכ) הסביר שזהו הרעיון של שמחת בית השואבה שמסמל את ניסוך המים, מים הם למעשה לא מזינים את האדם ,כי ההזנה באה מהמאכלים עם הערכים התזונתיים ,אך בלי המים הגוף לא יוכל לעכל את המזון ולהעביר אותו למקומות הנצרכים .והרעיון של מצוות ניסוך המים בחג ,הוא שאנחנו מכירים בכך שהדבר שמכין אותנו ,הוא חשוב לפעמים אפילו יותר מהדבר הפעיל והמועיל עצמו. כך גם משמחת בית השואבה שואבים רוח הקודש ,רוח הקודש היא לא מעלת הנבואה אלא מעלה המכשירה ומכינה את האדם לנבואה ,אבל בשמחת בית השואבה ניתן לרכוש את ההכנה למעלת הנבואה ,כיון שמצווה זו מסמלת את המים שהם המכשיר וההכנה בכל תחומי החיים. דף נ ע"ב ת"ר החליל דוחה את השבת ...דנין אפשר משאי אפשר סוגיא 2 תנו רבנן :החליל שמנגנים בו בבית המקדש דוחה את השבת ומותר לחלל בחליל זה בשבת ביאור דברי רבי יוסי בר יהודה ,וחכמים אומרים :אף יום טוב אינו אין החליל דוחה .אמר רב יוסף :מחלוקת זו שבין רבי יוסי וחכמים היא דווקא בשיר של קרבן שהיו מנגנים עם הקרבת קרבן התמיד, דרבי יוסי סבר :עיקר הצורך בשירה שיחד עם הקרבן היא בכלי שיר ולא בשירה של הלווים בפה ,ולכן הנגינה בכלי נחשבת לעבודה היא ,ואז היא דוחה את השבת כמו כל עבודות הקרבנות שנעשות בשבת. ורבנן סברי :עיקר הצורך בשירה הוא בשירה בפה ,ונגינה בחליל לאו אינה נחשבת לחלק מעבוד(ה)ת הקרבנות היא ,ולכן אינה דוחה את השבת .אבל שיר של שמנגנים בשמחת בית השואבה דברי הכל הוא נועד לתוספת שמחה היא ,ואינה דוחה את השבת .אמר רב יוסף :מנא אמינא מניין אני לומד דבהא פליגי שבזה נחלקו רבי יוסי וחכמים דתניא בברייתא :כלי שרת כלים שמשרתים ועובדים על ידם בעבודת בית המקדש שעשאן של שעשו אותם מעץ ,רבי פוסל ורבי יוסי בר יהודה מכשיר .מאי לאו האם לא בהא קמיפלגי נחלקו במחלוקת זו ,מאן רבי יוסי דמכשיר סבר :שעיקר הצורך בשירה בזמן ההקרבה הוא בכלי ,וילפינן ולומדים מאבובא מכלי הנגינה שהיה נקרא אבוב שהיה בבית המקדש מימי דמשה והיה עשוי מעץ ,ואם הנגינה היא צורך הקרבן הרי שהוא נחשב לכלי שרת .ומאן ורבי דפסיל כלי שרת מעץ, סבר :עיקר הצורך בשירה הוא בנגינה בפה ולא בכלי נגינה ,ולא ילפינן לא לומדים מאבובא דמשה משום שכלי נגינה אינו נחשב לצורך הקרבן ולכן אינו כלי שרת .הגמרא דוחה :לא בזה נחלקו רבי יוסי וחכמים, דכולי עלמא לדעת שניהם :עיקר הצורך בשירה הוא בנגינה בכלי ,והכא ובעניין כלי שרת מעץ נחלקו רבי יוסי וחכמים אם דנין לומדים דינים כשאפשר לעשות את כלי הנגינה מכל חומר ,ממקרה שבו אי אפשר לשנות את חומר כלי הנגינה קמיפלגי .מאן דמכשיר רבי סבר :דנין לומדים שאפשר להכין כלי שרת מכל החומרים ,מכלי הנגינה שאי אפשר לשנות אותם לחומר אחר ,כי השינוי יפגע בקול הנגינה ומאן דפסיל רבי יוסי סבר :לא דנין לא לומדים למקרה שבו אפשר לעשות כלי שרת מחומרים אחרים משאי אפשר. אין שבות במקדש עיון והלכה התוספות (ד"ה ורבנן) הקשו שגם אם עיקר השירה בפה ,ואין מצווה לנגן בשבת בכלי שיר ,הרי שלכאורה צריך להיות מותר לנגן בשבת כי הרי 'אין שבות במקדש' כלומר ,שחכמים לא גזרו איסורי שבות דרבנן בשבת בבית המקדש ,ואיסור הנגינה בשבת הוא רק איסור דרבנן שמא יתקן את כלי השיר .ותירצו תוספות שכיון שיש בבית המקדש כלי נגינה רבים ,יש לגזור יותר, ולכן גם במקדש אסור לנגן. לגבי החליל כתבו תוספות (נ עמוד א ד"ה שאינו) שכיון שהוא נועד רק לשמחה יתירה ,לכן לא חל עליו הכלל ש'אין שבות במקדש'. הרב יהודה אסאד ,שו"ת יהודה יעלה (א ,אורח חיים נט) נשאל אם מותר לנגן בשבת בבית הכנסת בעוגב על ידי נגן גוי ,לדעת השואל הדבר נחשב למקום מצווה שבו ניתן לומר לגוי לעשות מלאכה עבור יהודי בשבת ,הרב אסאד הביא את דברי התוספות יום טוב שהביא ירושלמי ש'לא כל שבות התירו במקדש' והבין שגם במקרה של כלי נגינה זה נחשב לשבות חמורה ,ולכן לא התירו לנגן בשבת גם במקדש .ולכן גם אסור לשמוע את נגינת הגוי בבית הכנסת, למרות שזה צורך מצווה ,שהרי ברור שהצורך והמצווה הם פחותים מהמצווה בשמחת בית השואבה. מבט נוסף ניגון הלווים ופסוקי דזמרה הרב שניאור זלמן מלאדי (תורה אור בשלח ,סב ,ג) מבאר שעבודת השיר של הלווים נועדה לעורר את ליבותיהם של השומעים ,שהשירה נוגעת אל ליבם ,וכך האנשים מתעוררים להרגיש את האלוקות שבקרבם. מאותה סיבה הוא כותב שפסוקי דזמרה נתקנו לפני קריאת שמע על מנת לעורר את לב האדם לפני קבלת עול מלכות שמיים שבקריאת שמע והתפילה ,ופסוקי דזמרה הם כמו שירת הלווים ,לעומת קריאת שמע והתפילה שהם כעבודת הקרבנות. דף נ ע"ב סוגיא 3 ואיבעית אימא ...מיעט של חרס לעיל הובאה ראיית רב יוסף שמחלוקת רבי יוסי וחכמים היא לגבי שיר של קרבן ,ממחלוקת רבי ביאור יוסי ורבי לגבי כלי שרת האם ניתן לעשותם מעץ ,כעת הגמרא מבארת את המחלוקת באופן אחר :ואיבעית אימא הסבר נוסף :דכולי עלמא לדעת שניהם דעיקר הצורך בשירה הוא בשירה בפה ,וגם לא לומדים מאבוב העץ של משה ,שניתן לעשות כלי שרת מעץ כיון שאין דנין לגבי מקרים שבהם אפשר לעשות את הכלים משאר החומרים משאי אפשר לעשות את הכלים משאר החומרים ,והכא וכאן לגבי השאלה אם אפשר לעשות כלי שרת מעץ במילף האם לומדים את הפסוקים שנאמרו לגבי המנורה בצורה של כללי כלל ופרטי ופרט או בצורה של רבויי ריבוי ומיעוטי ומיעוט קא מיפלגי נחלקו שישנם שני דרכים לדרוש פסוקים שעוסקים בהגדרת דינים בתורה ,דרך מרחיבה שבה התורה תמיד מדברת בצורה של ריבויים כלליים וגם אם כתבה פרט מסוים כוונתה לכלל מסוים ,ודרך מצמצמת שבה התורה מדברת בצורה של פרטים והכללה בכללים. רבי דריש דרש בצורה של כללי ופרטי כלל ופרט ,רבי יוסי בר יהודה דריש דרש בצורה של ריבויי ומיעוטי ריבוי ומיעוט וכפי שיבואר להלן :רבי דריש כללי ופרטי :נאמר בפסוק (שמות כה ,לא) "ועשית מנורת" -כלל והיינו יכולים לעשות את המנורה מכל חומר" ,זהב טהור" -פרט והמנורה יכולה להעשות רק מזהב" ,מקשה תֵ עשה המנורה" חזר וכלל ובא להכליל את הפרט -כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט ולכן כל דבר הדומה לזהב שהוא הפרט ניתן להשתמש בו לעשיית המנורה ,מה כמו שהפרט המפורש שהוא זהב הוא -של מתכת, אף כך כל חומר שעושים ממנו את המנורה צריך להיות של מתכת .רבי יוסי בר יהודה דריש דורש בצורה של ריבויי ומיעוטי" :ועשית מנורת" -ריבה וניתן להשתמש בכל החומרים" ,זהב טהור" -מיעט שניתן להשתמש רק בדברים הדומים לזהב" ,מקשה תעשה המנורה" -חזר וריבה את כל החומרים -ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל ויש לעשות מנורה מכל החומרים פרט למיעוט שהתמעט ממה שנאמר זהב ,מאי רבי מה ריבה? רבי כל מילי כל החומרים ,מאי מה מיעט? מיעט של חרס שלא ניתן להכין מנורה מחרס שהוא החומר השונה ביותר מזהב. כלים מעץ בבית המקדש עיון והלכה בסוגייתנו למדנו שהשתמשו באבוב של עץ בעזרה, ולדעת רבי יוסי ניתן גם להשתמש בכלי שרת או מנורה מעץ. בפרשת שופטים (דברים טז ,כא) נאמר "לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה' אלוקיך" .מהפסוק אנו לומדים שאסור לטעת עצים בבית המקדש ובעזרה ליד המזבח .במדרש התנאים ספרי (אות קמא) למדו מפסוק זה שאסור לעשות כל דבר של עץ בעזרה ,והדבר כולל גם 'אכסדרה של עץ' או 'בימה של עץ' .וכך נפסק ברמב"ם (הלכות עבודה זרה ו ,י). בגמרא במסכת תמיד (כח ,ע"ב) נשללה האפשרות שהיה בעזרה מבנה מעץ מטעם זה .הראב"ד בפירושו למסכת תמיד (ל ע"ב -לא ע"א) הסביר שלמרות האיסור לבנות במה של עץ בבית המקדש ,התירו לבנות במה לפני מעמד ההקהל (סוטה פרק ז ,משנה ח) שהתקיים בעזרה ,משום שרק דבר שיש בו אוהל ויושבים בצילו כמו עץ נאסר לבנותו בעזרה ,אך אין איסור לבנות במה של עץ במקדש ,ואין איסור לבנות מבנים מעץ שאין להם צל .הוא הביא ראייה מדברי רבי יוסי המכשיר בסוגייתנו אפילו מנורה העשוייה מעץ ,אך כתב שאולי יש לדחות שמנורה היא דבר מיטלטל ,ולכן התירו לעשות אותה מעץ ,אבל יתכן שדברים קבועים גם אם אין להם צל אסורים לעשותם במקדש .אמנם, בהלכות עבודה זרה בהשגה על הרמב"ם (ו ,י) הראב"ד כתב באופן פשוט שהאיסור חל רק על דברים הקבועים בעזרה ולא על דברים המטלטלים. שאלה זו התעוררה גם לגבי בניית מקום לנשים לשמחת בית השואבה (סוכה דף נא ע"ב) ,שלכאורה אם היו הגזוזטראות עשויות מעץ הרי אסור לעשות בניין מעץ בעזרה? ועל כך ענה ה'ערוך לנר' שמדובר בבניין התלוי באוויר ולכן לא נאסר לעשות אותו מעץ .וכתב שיש הסוברים שבעזרת נשים לא נאסר לבנות מבנים מעץ. מבט נוסף טעם האיסור להשתמש בעץ בבית המקדש רבי מאיר שמחה מדווינסק (משך חכמה דברים טז ,כא) הסביר את האיסור לטעת דברים מעץ או לעשות כלים מעץ במקדש :ישנם אנשים המאמינים שעבודת האלילים שלהם מועילה לשנות את האליל ולעשות לו טוב ,אליל כזה מבחינתם משתנה כל הזמן, ואינו קבוע ,לכן הוא יכול להיות עשוי גם מעץ -צומח שמשתנה במשך הזמן .לעומת זאת אנחנו מאמינים שעבודת השם שלנו עושה טוב בעולם וזהו רצון השם כפי שאנחנו מבינים אותו בעולם, אך אין שינוי באלוקות בין אם נעשה כך או כך ,ולכן הדברים בבית המקדש עשויים אך ורק מדומם אבל לא מעץ. סוגיא 4 נ ע"ב -נא ע"א אמר רב פפא כתנאי ...בין ליוחסין בין למעשר אמר רב פפא המחלוקת לגבי הצורך בכלי שיר או בשירה בפה בזמן הקרבת הקרבן היא[ :דף ביאור נא עמוד א] כתנאי מחלוקת תנאים ,דתנן (בערכין פרק ב משנה ד) :מי היו המנגנים בבית המקדש? עבדי עבדים של כהנים היו ,דברי רבי מאיר שלדעתו עבדים כשרים לנגן בבית המקדש .רבי יוסי אומר :משפחת בית הפגרים ומשפחת בית צפריא שמות של משפחות ,ומהעיר אמאום היו ,שהיו יהודים מיוחסים ,וממשפחות אלו משיאין את בנותיהן לכהונה ומקפידות שלא להתחתן עם פסולים לכהונה .רבי חנינא בן אנטיגנוס אומר; לוים היו המנגנים .מאי לאו האם לא בהא קא מיפלגי נחלקו בזה :דמאן דאמר רבי מאיר הסובר שעבדים היו ,קסבר סובר :עיקר הצורך הוא בשירה בפה ולכן מותר לכל אדם לנגן בכלי למרות שאינו לוי ,ומאן רבי חנינא דאמר :לוים היו ,קסבר :עיקר הצורך בשירה הוא בכלי .ותסברא (האם תסביר כך?) קשה על פירוש זה רבי יוסי מאי קסבר מה סבר? אי קסבר אם סובר שעיקר הצורך בשירה הוא בפה -אפילו לעבדים נמי גם מותר לנגן .אי קסבר אם הוא סובר שעיקר הצורך בשירה הוא בכלי ,דווקא לוים -אין כן יכולים לנגן ,ישראלים שאינם לווים -לא ינגנו בבית המקדש? אלא וודאי :דכולי עלמא לדעת כולם עיקר שירה הוא בפה ומהדין כל אדם יכול לנגן בבית המקדש ,ובהא קא מיפלגי ובזה נחלקו דמר אחד סבר :הכי הוה כך היה המעשה בבית המקדש ,ומר ואחד סבר :הכי הוה כך היה המעשה .למאי נפקא מינה מה יוצא ממחלוקת זו האם היו עבדים או ממשפחות מיוחסות? יש הבדל ביניהם לשאלה האם 'מעלין ניתן להוכיח את כשרותו של אדם מכך שהיה על דוכן המנגנים בבית המקדש לגבי יוחסין כשרות לנישואין עם כהנים ,או האם אדם זה זכאי לקבל מעשר' כדין לוי קא מיפלגי נחלקו התנאים .מאן רבי מאיר דאמר עבדים היו ,קסבר סבר שאין מעלין מדוכן ליוחסין ,ולא למעשר משום שהיו גם עבדים מנגנים על הדוכן .ומאן רבי יוסי דאמר ישראל מיוחסים היו ,קסבר :מעלין מדוכן ליוחסין משום שרק יהודים מיוחסים היו מנגנים בדוכן בית המקדש ,אבל לא למעשר כי גם אנשים שאינם לווים היו מנגנים .ומאן רבי חנינא דאמר לוים היו המנגנים ,קסבר :מעלין מדוכן ,בין ליוחסין בין למעשר משום שרק לווים כשרים היו מנגנים. מעלין מדוכן ליוחסין עיון והלכה לפי הגמרא ניתן להסביר שאין צורך דווקא בלווים שינגנו על הדוכן ,ומחלוקת התנאים בברייתא מה זהות המנגנים בבית המקדש ,היא בשאלה האם יש חשש שיעלו את המנגנים לייחוס או לקבלת מעשר ראשון השייך ללווים .כלומר ,הסובר שצריכים להיות על דוכן המנגנים רק לווים חושש שמי שראו אותו על הדוכן יקבל מעשר ראשון, והסובר שצריכים ישראלים מיוחסים חושש שיאמרו שהאדם מיוחס .על מנת להבין את דין זה נסביר מה הכוונה מעלין לייחוס :בזמן הגמרא היה נהוג במשפחות רבות לשאת ולהינשא רק עם אנשים המיוחסים .כלומר ,רק עם בנות של אנשים שלא התחתנו עם נשים הפסולות לכהונה ,וגם הם עצמם אינם פסולים לכהונה .משפחות אלו היו חייבות לבדוק בדיקות קפדניות במשפחתה של כל מועמדת לנישואין (קידושין פרק ד משנה ד) למרות זאת המשנה כתבה (שם משנה ה) ש'אין בודקים מהמזבח ולמעלה ,ולא מן הדוכן ולמעלה' .כלומר ,כדי לשמש במזבח היו בית הדין שבבית המקדש מבצעים בדיקות יסודיות במשפחתם של הכהנים ,ולכן כשבאים להנשא למשפחות אלו אין צריך לבדוק היוחסין בעם ישראל במשפחת האדם ששימש על המזבח .אותו דין גם נכון לגבי אדם ההקפדה הגדולה על הייחוס שרואים אותו משורר (בפה) על דוכן הלווים וניתן להעלותו ליוחסין. של המשפחות נובעת ממה שכתבה הגמרא (ד"ה רבי יום טוב אלשבילי ,הריטב"א (ד"ה ותסברא) והמאירי בקידושין (דף ע עמוד ב) שהשכינה שורה כבר ביארנו) הסבירו שהתָ נַאים המנויים כאן מסכימים שמעלים רק על משפחות המיוחסות שבישראל, מדוכן השירה של הלווים לייחוס ,ולא מעלים מדוכן המנגנים ,אלא זאת משום שהייחוס מבטא את קדושת עם שחששו שמא יתבלבלו בין דוכן המנגנים לדוכן המשוררים ולכן ישראל ,ששומר על חיי משפחה טהורים ,וכך הקפידו על ישראלים מיוחסים או לווים. מפרש רבי עובדיה ספורנו (ויקרא כ ,ז) את המאירי העיר שלשיטה הסוברת שהיו ישראלים מיוחסים בין הפסוק " -והתקדשתם -והייתם קדושים" - המנגנים ,ישראלים מיוחסים יכולים גם לשיר בפה ,משום שהחשש שאנשים המקדשים עצמם ושומרים על חיי הוא שיתבלבלו בין אנשים העולים על דוכן השירה לבין אנשים המשפחה בקדושה ,ילדיהם יהיו קדושים המנגנים ,ואם היו מקפידים שישירו רק לווים היה צורך להקפיד על וראויים להשראת השכינה. כך גם בנגינה. מבט נוסף סוגיא 5 דף נא ע"א ורבי ירמיה בר אבא אמר ...ותיובתא דרב יוסף בתרתי תיובתא ורבי ירמיה בר אבא אמר :מחלוקת רבי יוסי וחכמים האם מותר לחלל בחליל בשבת ביאור היא בשיר של שמחת בית השואבה ,דרבי יוסי בר יהודה סבר :שמחה יתירה של בית השואבה נמי גם כן דוחה את השבת ,ורבנן סברי :שמחה יתירה של בית השואבה אינה דוחה את השבת. אבל בשיר של שמנגנים בעת הקרבת הקרבן -דברי הכל עבודה היא כחלק מעבודות הקרבן ,ודוחה את השבת .מיתיבי קושיה מברייתא על דעת רב יוסף שנחלקו התנאים בשיר של קרבן :שיר של שמחת בית השואבה דוחה את השבת -דברי רבי יוסי בר יהודה ,וחכמים אומרים :אף יום טוב אינו דוחה .תיובתא דרב יוסף ,תיובתא קושיה על רב יוסף שפירש שרבי יוסי וחכמים מסכימים שאסור לחלל בחליל בשמחת בית השואבה בשבת .לימא נאמר ונלמד מהברייתא בשיר של שואבה הוא דפליגי שנחלקו התנאים רק בשיר של שואבה ,אבל בשיר של שמנגנים בעת הקרבת הקרבן -דברי הכל גם לדעת רבי יוסי וגם לדעת חכמים דוחה את השבת ,לימא תיהוי תיובתא ותהיה מכאן קושיה על דברי רב יוסף בתרתי בשני הדברים שהוא אמר? אמר לך יכול לתרץ רב יוסף :שאין קושיה בשני הדברים פליגי נחלקו ר' יוסי וחכמים בשיר של שואבה ,והוא הדין וגם בשיר של קרבן .והאי דקמיפלגי ונחלקו בשיר של שואבה -להודיעך להראות את כחו דרבי יוסי בר יהודה ,שלדעתו אפילו שיר של דשואבה נמי דחי .והא קתני והרי נאמר במשנה לדעת חכמים (כפי שהגמרא תוכיח)" :זהו חליל של בית השואבה ,שאינו דוחה לא את השבת ולא את יום טוב" ,זהו של בית השואבה דאינו דוחה שבת ויום טוב ,אבל שיר של דקרבן -דוחה את השבת ,מני לשיטת מי נאמרו הדברים? אי נימא אם נאמר שזה לשיטת רבי יוסי בר יהודה ,הרי הוא אמר ששיר של שואבה נמי גם דוחה שבת ,אלא לאו וודאי משנה זו היא לשיטת רבנן ,ותיובתא וקשה על דרב יוסף בתרתי בשני הדברים שאמר ,תיובתא אכן זו קושיה חמורה. שמחה יתירה בשמחת בית השואבה עיון והלכה הגמרא קוראת לשמחת בית השואבה בסוגיות שלמדנו -שמחה יתירה .הרמב"ם (הלכות לולב ח ,יב) כתב ש"אף על פי שכל המועדות מצוה לשמוח בהן ,בחג הסוכות היתה שם במקדש שמחה יתירה" .כלומר ,בשמחת בית השואבה יש שמחה יתירה .ולמד מהפסוק( :ויקרא כג ,מ) 'ושמחתם לפני ה' אלוקיכם שבעת ימים'. לדעת הרמב"ם כל עניינה של שמחת בית השואבה היא בגלל מצוות השמחה היתירה שיש בחג הסוכות כפי שנאמר בפסוק, והיא איננה קשורה למצות ניסוך המים שאת הלכותיה כתב הרמב"ם במקום אחר (הלכות תמידין ומוספין י ,ו-י) .וקראו לה שמחת בית השואבה משום שנוהגים לעשותה בזמן שאיבת המים .אמנם לדעת רש"י (דף נ עמוד א ד"ה בית השואבה) שמחה זו היא על ניסוך המים שבחג הסוכות ,ואינה קשורה לשמחת החג. הרב ירוחם פישל פערלא (עשין מילואים סימן ה) כתב שמקורו של הרמב"ם הוא מהגמרא שלנו ,שבה נאמר שיש שמחה יתירה בשמחת בית השואבה ,וכוונת הגמרא לדעתו היא שהמצווה לשמוח בבית המקדש בחג הסוכות היא מצוות שמחת הרגל, שיש עליה ציווי גדול יותר בחג הסוכות. רש"י לעומת זאת (נ עמוד ב ד"ה שמחה יתירה) הסביר שכוונת הגמרא כשהיא אמרה 'שמחה יתירה' היא שהשמחה היא שמחה שאינה מן התורה אלא מצווה שנועדה לחיבוב מצוות ניסוך המים ,ולצורך מצווה זו נהגו להוסיף בניגון ,אך מצווה זו יכולה להעשות בשבת גם בלי הניגונים הנוספים. מבט נוסף שלוש פעמים מוזכרת שמחה בחג הסוכות הרא"ש בפירושו לתורה (דברים טז ,טו) כתב שהסיבה לכך שבפסח לא נאמרה מצוות השמחה בכלל ,בשבועות נאמרה פעם אחת בלבד ,ואילו בחג הסוכות המצווה נאמרה שלוש פעמים היא בגלל שבפסח התבואה עדיין לא נאספה מהשדות ,בשבועות אספו את הפירות ולא את התבואה ואילו בסוכות אספו גם את הפירות וגם את התבואה ,לכן יש שמחה יתירה שכל היבול נאסף הביתה. סוגיא 6 דף נא ע"א מאי טעמא דמאן דאמר ...אף משוררים בכלי מאי טעמא מהו טעמו ומקורו של דמאן דאמר מי שאומר שעיקר שירה בכלי? דכתיב: ביאור "ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ,ובעת החל העולה ,החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך ישראל" (דברי הימים ב כט ,כז) ,ומפסוק זה עולה שיש לנגן בחצוצרות ובכלים נוספים בזמן הקרבת הקרבן .מאי טעמא מהו טעמו ומקורו של דמאן דאמר מי שאומר שעיקר שירה בפה -דכתיב "ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים להשמיע קול אחד" (דברי הימים ב ה ,יג) ,כלומר, שהמשוררים והמנגנים בחצוצרה השתלבו יחד ,ומזה שלא הוזכרו כלי נגינה אחרים פרט לחצוצרה ,שהיא כלי שהיו תוקעים בו יחד עם הקרבנות רואים שעיקר השירה היא בפה .ואידך נמי הסובר שעיקר שירה בפה ,הא כתיב הרי כתוב בפסוק" :ויאמר חזקיהו" שממנו נראה שעיקר השירה היא בכלי? הכי קאמר כך כוונת הפסוק" :החל שיר ה' " בפה שהוא עיקר השיר "על ידי כלי דוד מלך ישראל" ותוספת הכלים היא לבסומי קלא ללוות את קול השירה .ואידך נמי הסובר שעיקר השירה היא בכלי ,הא כתיב הרי נאמר בפסוק" :ויהי כאחד למחצצרים ולמשררים" שממנו נשמע שלא היו כלים אחרים ועיקר שירה בפה? הכי קאמר כך אומר הפסוק :משוררים דומיא בדומה לדמחצצרים ,מה כמו שמחצצרים ניגנו בכלי החצוצרה -אף כך גם אלו שנאמר עליהם שהם משוררים שוררו בכלי. עיון והלכה תקיעה בחצוצרות לקרבן וניגון בחצוצרות לשיר רש"י (ד"ה למחצצרים) כתב שלמרות שבפסוק שהובא כראייה לשיטת הסובר שעיקר שירה בפה נאמר שהיו מחצצרים ,למרות זאת אין זו ראייה שעיקר השירה בכלי ,וזאת משום שהחצוצרות אינן כלי שיר ,כי הן רק "לתקיעות התמידין והמוספין" .כלומר, לשיטת רש"י יש להבדיל בין תקיעות בחצוצרות שמלוות את הקרבנות לבין כלי נגינה אחרים. תוספות בעבודה זרה (מז ע"א ד"ה קרניה) כתב גם כן שהיו שני סוגים של חצוצרות בבית המקדש ,היו החצוצרות שתוקעים בהם הכהנים בזמן הקרבן והם היו עשויות מכסף דווקא ,והיו חצוצרות שהיו מנגנים בהם הלווים כחלק מכלי השיר ,ואלו היו עשויות מכל חומר שהוא. רבי יהודה רוזאניס ,המשנה למלך (כלי המקדש ג ,ה) כותב שזו גם דעתו של הרמב"ם שפסק שעיקר השירה היא בפה ,והכלים הם רק לתוספת ,לכן רק חצוצרות הכהנים שנועדו לתקיעות היו צריכות להעשות מכסף ,וחצוצרות שנועדו לשיר בבית המקדש היו עשויות מכל חומר שהוא .הרב יוסף דב סולבייצ'יק (רשימות שיעורים סוכה עמ' ערה -רעו) חלק על דבריו ,וכתב שמזה שהרמב"ם הביא את דין החצוצרות בהלכות כלי המקדש שם הובאו דיני שירת הלווים ,ולא בהלכות הקרבנות רואים שהבין שהתקיעה והניגון בחצוצרה על הקרבן הוא מדין שירת הלווים. התוספות בסוגייתנו (ד"ה למחצצרים) ביאר אחרת מרש"י, שלמרות שהחצוצרות שבפסוק נועדו לשירה ,מכיון שהפסוק מחלק אותם לשני חלקים ,לכן החלק הראשון הוא מצוות השירה והחלק השני הוא עם חצוצרות שהיא כלי שיר אבל נועדו רק ללוות את השירה בפה ,ולכן אף שהפסוק דיבר על חצוצרה שהיא כלי שיר ,מכל מקום אין זה חיוב כדין השירה בפה. מבט נוסף עבודת הקרבנות בשמחה על ידי השירה "יש קול המביא לידי שמחה ויש קול מביא לידי עצבון .הקול המביא לידי שמחה הוא קול כלי שיר בכנור ונבל ושאר הכלים .כי הנביאים היו מנגנים בכנורות וכלי שיר לחדש בהם רוח השמחה ומתוך השמחה באין לידי רוח הקודש, שכן דרשו רז"ל ( פסחים קיז ע"א) "אין השכינה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות אלא מתוך השמחה שנאמר' :והיה כנגן המנגן ותהי עליו יד ה' '(מלכים ב ג ,טו)" .גם הלוים שהיו משרתי המקדש היו משוררים בכלי שיר כדי להמשיך הרצון על ידי הקרבנות ושתהיה העבודה בשמחה ,ומן הטעם הזה היתה כוונת יצחק אבינו (כשביקש מעשו להכין לו) במטעמים כדי שתשרה עליו רוח הקדש מתוך השמחה ולא שאל זה להנאת הגוף ולחוש הטעם .הקול המביא לידי עצבון ולידי חרדה הוא קול השופר" (רבינו בחיי ,כד הקמח ראש השנה) סוגיא 7 נא ע"א -נא ע"ב מתני' מי שלא ראה ...דברי שירות ותושבחות משנה .מי שלא ראה את שמחת בית השואבה שבבית המקדש ,לא ראה שמחה מימיו. ביאור וכך היו מסדרים את בית המקדש לקראת שמחת בית השואבה :במוצאי יום טוב הראשון של חג הסוכות ירדו כהנים ולווים לעזרת נשים שנמצאת בעזרה ומתקנין שם תיקון גדול כפי שיבואר בגמרא שמכינים מקום לנשים .מנורות של זהב היו שם בעזרה מוגבהות על עמודים ,וארבעה ספלים של זהב בראשיהם שניתן לשים בהם שמן ,וארבעה סולמות היו מחוברים לכל אחד ואחד מהעמודים שעליהם הספלים ,וארבעה ילדים מפירחי צעירי הכהונה היו עולים בסולמות ,ובידיהם היו כדים של מאה ועשרים לוג שמן שהן מטילין מהם לכל ספל וספל שבראש הסולמות .מבלאי מכנסי מהמכנסיים הבלויים של הכהנים ומהמייניהן ומהאבנטים (חגורות) הבלויים ,מהן היו מפקיעין קורעים וחותכים, ומכינים פתילות ,ובהן היו מדליקין את השמן .והאור של הספלים היה חזק כל כך עד שלא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור של בית השואבה .חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם של המשתתפים בשמחת בית השואבה [דף נא עמוד ב] באבוקות של אור אש שבידיהן והיו זורקים ותופסים אותם ,ואומרים לפניהם דברי שירות ותושבחות לה'. עיון והלכה הכנת פתילות מבגדי הכהן הגדול במשנה נאמר שהפתילות היו נעשות מבגדים בלויים של הכהנים ומהאבנטים שלהם .בתלמוד הירושלמי (סוכה פרק ה הלכה ג) נאמר ש”מבלאי מכנסי כהן גדול היו מדליקין את הנרות שבפנים (נרות המנורה) ,ומבלאי מכנסי כהן הדיוט היו מדליקין את הנרות שבחוץ (שמחת בית השואבה)". כלומר ,היו משתמשים גם במכנסי הכהן הגדול לצורך פתילות. רבי דוד הירש ,בפירושו לירושלמי 'קרבן העדה' ,הסביר שכיון שמכנסי הכהן הגדול היו עשויים מבד משובח היו מדליקים מהם את המנורה ,ואילו לשמחת בית השואבה היו משתמשים בבד של כהני הדיוט שהיה משובח פחות .אמנם המשנה למלך (מעילה פרק ה ,הלכה יד) הסביר שבגדי כהן גדול קדושתם גדולה יותר מבגדי כהן הדיוט ולכן הכינו מהם פתילות למנורה ,ומבגדי כהן הדיוט שקדושתם קלה לשמחת בית השואבה. הרמב"ם (הל' כלי המקדש פרק ח ,הלכה ו) פסק שמבגדי הכהן ההדיוט עושים גם פתילות למנורה (מהכתנות) וגם פתילות לשמחת בית השואבה (מהמכנסיים והאבנטים) .המשנה למלך (שם) הסביר שדעת הרמב"ם כשיטת התנא בגמרא ביומא (יב עמוד א) שיש לגנוז את בגדי הכהונה של הכהן הגדול מיד לאחר השימוש בהם ,ולכן לא ניתן להכין מהם פתילות. לדעת הרמב"ם גם מובן מדוע במשנה מוזכרים רק המכנסיים והאבנטים ,ולא שאר בגדי הכהונה זאת משום שמהכתונת היו עושים פתילות למנורה ,ואילו המצנפת לא היתה ראויה להדלקה בכלל (כסף משנה). אמנם ,לדברי הירושלמי צריך להבין מדוע במשנה לא נאמרו בגדי כהן הדיוט אחרים? התוספות הקשו מדוע במשנה לא הזכירו את עשיית הפתילות משאר בגדי כהן הדיוט ,אך לא תירצו ,והתפארת ישראל (אות יב) הסביר שבדרך כלל המכנסים מתבלים מהר יותר משום שהם מתחככים בדברים. מבט נוסף מדוע השתמשו לפתילות במכנסיים ואבנט? רבי צבי אלימלך מדינוב (ברכה משולשת עמוד יד) הביא את קושיית התוספות מדוע המשנה כתבה שעושים פתילות אך ורק ממכנסיים ואבנט ,ולא מבגדי הכהונה האחרים? הוא מסביר שהסיבה שהכינו את הפתילות לשמחת בית השואבה דווקא מהמכנסיים והאבנט היא בגלל שנאמר על בגדים אלו שהם מכפרים על מחשבת ערווה .ושמחת בית השואבה שבאה אחרי יום כיפור ,באה לתת כח לאדם לתקן את המעשים שלו ,וביניהם את חטא הערווה, וממילא האור שנועד לשמחת בית השואבה נעשה על ידי בגדי הכהונה האלו שמבטאים את ההתגברות על חטאי הערווה ,ולא מבגדי הכהונה האחרים .אור זה אמור להאיר את כל האנשים כולם ,וגם האנשים שבדרך כלל אור זה אינו מגיע אליהם ,כמו שנאמר במשנה :לא היתה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה. דף נא ע"ב והלוים בכנורות ובנבלים ...אנו ליה וליה עינינו סוגיא 8 והלוים ניגנו בכנורות ובנבלים ובמצלתים ובחצוצרות ובכלי שיר בלא מספר ,ועמדו ביאור בזמן השירים על חמש עשרה מעלות מדרגות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים, וחמש עשרה מעלות אלו הם כנגד חמש עשרה פרקים הפותחים במילים 'שיר המעלות' שנאמרו בתהלים ,שעליהן לוים עומדין בכלי שיר ואומרים שירה .ועמדו שני כהנים בשער העליון שבעזרה שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ,ושני חצוצרות בידיהן .ובזמן שקרא הגבר התרנגול עם אור הבוקר, תקעו הכהנים בחצוצרות והריעו תרועה ותקעו ותקיעה .כשהגיעו נושאי הכלי לניסוך המים למעלה עשירית מתוך חמש עשרה המעלות ,שוב תקעו והריעו ותקעו .הגיעו נושאי המים לעזרה שוב תקעו והריעו ותקעו( .הגיעו לקרקע העזרה ,שוב תקעו והריעו ותקעו) .היו ממשיכים ותוקעין והולכין ,עד שמגיעין לשער היוצא מהעזרה לכיוון הר הבית למזרח .הגיעו לשער היוצא ממזרח ,הפכו פניהן ממזרח לכיוון קודש הקודשים שבמערב ואמרו :אבותינו בסוף זמן הבית הראשון שעבדו לשמש שהיו במקום הזה בבית המקדש היו מפנים את אחוריהם אל ההיכל ופניהם קדמה למזרח לכיוון השמש ,ומשתחוים קדמה לשמש ,ואילו אנו ליה עינינו .רבי יהודה אומר :היו שונין ואומרין פעמיים אנו ליה וליה עינינו. עיון והלכה לעמוד כשאחוריו של האדם מופנים לארון הקודש מהמשנה נראה שאסור לאדם לסובב את אחוריו כך שיהיו אל מול ההיכל ,ולכן גם הכהנים כשהיו יוצאים מבית המקדש היו יוצאים אחורה ,כך שפניהם היו אל מול היכל ה' (גמרא יומא נג עמוד א). מכאן כתב ה'לקט יושר' (עמוד לא ,ענין ב) בשם רבו רבי ישראל איסרליין (בעל 'תרומת הדשן') שאסור לאדם לעמוד בבית הכנסת כשאחוריו נמצאים אל ארון הקודש שהוא כמו ההיכל ,אבל לאדם שמוציא את ספר התורה מותר להפוך את פניו משום כבוד הציבור .וכן פסק שולחן ערוך (יורה דעה רפב ,א) שאין להפנות את הגב אל ספר תורה. אמנם ,הט"ז (שם סק"א) דן בשאלה האם חכם הדורש יכול להפנות את אחוריו אל היכל ה' ,וכותב שהאיסור שנובע מהפניית האחוריים לספר התורה ,אינו תקף כשאדם מפנה את אחוריו אל ארון הקודש, וזאת משום שספר התורה מונח בתוך ארון ,והוא גבוה מהקרקע .ערוך השולחן (רפב ,ב) הוסיף טעם נוסף שזהו עצמו כבוד התורה שהאדם דורש ולכן מותר להפנות את גבו אל הארון ,וזה כמו שבברכת כהנים התורה ציותה על הכהנים להיות מול העם ,כשברור שהם מסתובבים ואחוריהם אל ארון הקודש ,זאת משום שזהו כבוד התורה וכבוד הציבור. וכתב ערוך השולחן (אורח חיים קכח ,יח)" :כמה חביבים ישראל לפני הקדוש ברוך הוא שהרשה לכהנים לעמוד אחוריהם כלפי היכל בשביל ברכות ישראל". המשנה ברורה (אורח חיים קנ ,יד) כתב שיש לאסור לשבת במקומות כאלו שבהם אחוריו אל ארון הקודש ,וכותב (שער הציון יג) שהט"ז שהוזכר לעיל התיר אמנם לדרשן להסתובב מההיכל בגלל שספר התורה נמצא בארון רק בגלל שמדובר על זמן קצר ,אך כשמדובר על ישיבה קבועה אין לשבת כשגבו מופנה לארון הקודש. ומאותו טעם כתב הרב עובדיה יוסף (יחוה דעת ג ,יט) שמותר להפנות את אחוריו אל ארון הקודש בזמן לכה דודי כשאומר 'בואי כלה' כיון שמדובר על זמן קצר. מבט נוסף המשתחווים לשמש בבית המקדש הפכו את היוצרות הרמב"ם בספרו המורה נבוכים (ג ,מה) כתב" :ובארו רבותינו ז"ל בגמרא יומא שאברהם אבינו ייחד המערב לבית קדש הקדשים ,וסבת זה ...שמפני שהיה הדעת מפורסם אז בעולם עבודת השמש ושהוא האלוה ,אין ספק שבני אדם היו כלם פונים למזרח ,מפני זה פנה אברהם אבינו למערב בהר המוריה במקדש עד שישים אחוריו לשמש (על מנת שידעו שהוא לא עובד לשמש) ,הלא תראה ישראל בעת כופרם ושובם לדעות הקודמות הרעות ההם, מה עשו ,אחוריהם אל היכל השם ופניהם קדמה והם משתחוים קדמה לשמש ,והבן זאת הפליאה" .כלומר ,שהאנשים הללו שהשתחוו לשמש הפכו את היוצרות, אברהם אבינו קבע את בית המקדש וקודש הקודשים במערב ,על מנת שאנשים ידעו שהם לא עובדים לשמש ואילו אנשים אלו שהיו בבית ראשון היו נמצאים בבית המקדש ועובדים לשמש. דף נא ע"ב גמ' ת"ר מי שלא ראה ...וכל העם עונין אמן סוגיא 9 גמרא .תנו רבנן :מי שלא ראה שמחת בית השואבה שבמקדש לא ראה שמחה מימיו .מי שלא ביאור ראה ירושלים בתפארתה לא ראה כרך נחמד מעולם .מי שלא ראה בית המקדש בבנינו לא ראה בנין מפואר מעולם ,מבררת הגמרא מאי היא באיזה מבתי המקדש מדובר? אמר אביי ואיתימא ויש אומרים שרב חסדא אמר כן :זה בנין בית המקדש שבנה הורדוס .במאי בניה במה בנאו? אמר רבה :באבני שישא שיש הצבוע ירוק ומרמרא ושיש לבן .איכא דאמרי ויש אומרים שהיו שלשה מינים :באבני שישא כוחלא שיש הצבוע כחול ומרמרא. הגמרא ממשיכה לתאר את בנין הורדוס :אפיק שפה ועייל שפה הוציא שורת אבנים אחת והכניס שורה אחת ,כי היכי דלקבל סידא כך שהסיד יתפס היטב בבנין .סבר למשעיין בדהבא רצה גם לטוח את האבנים בציפוי זהב ,אמרו ליה רבנן אמרו לו חכמים :שבקיה הניחהו כך ואל תצפה ,דהכי שפיר טפי שכך הבנין נאה יותר ,דמיתחזי כאדותא דימא שכך הוא נראה כגלי הים שנעים ונדים .תניא שנינו בברייתא ,רבי יהודה אומר :מי שלא ראה דיופלוסטון (שורת עמודים כפולה המיועדת לשרים -דיו -שניים ,פלו -שרים ,סטון -שורת עמודים) שבבית הכנסת הגדול של העיר אלכסנדריא של מצרים לא ראה בכבודן של ישראל .אמרו :כמין בסילקי גדולה ארמון גבוה היתה ,ובתוכו סטיו לפנים מסטיו שתי שורות של ספסלים העשויות אבנים המקיפות את המקום זו לפנים מזו ,וכמה פעמים ארע שהיו שם ששים רבוא איש כמנין יוצאי מצרים ,ואמרי לה ויש אומרים שהיו שם כפלים כיוצאי מצרים ,והיו בה שבעים ואחת קתדראות כסאות של זהב כנגד שבעים ואחד זקנים של סנהדרי גדולה ,כל אחת ואחת מהקתדראות אינה פחותה מעשרים ואחד רבוא ככרי זהב .ובימה של עץ באמצעיתה ,וחזן הכנסת השמש של הציבור (גבאי) עומד עליה על הבימה והסודרין כעין דגלים מבד בידו .וכיון שהגיע שליח הציבור בתפילתו למקום שצריך לענות אמן - הלה השמש מניף בסודר שבידו לסימן ,וכל העם רואין את הסודר ועונין אמן. עיון והלכה מיקומה של הבימה בבית הכנסת מנהגנו הוא לקבוע את הבימה שבה קוראים בתורה באמצע בית הכנסת .וכך כותב הרמב”ם (הלכות תפלה פרק י"א הלכה ג)" :ומעמידין בימה באמצע הבית כדי שיעלה עליה הקורא בתורה או מי אשר אומר לעם דברי כבושין כדי שישמעו כולם" .ומדבריו למדנו שהטעם לכך הוא משום שבדרך זו יכול הציבור כולו לשמוע את קריאת התורה. מסיבה זו כותב הכסף משנה שאין חיוב לקבוע את הבימה באמצע והכל לפי המקום והזמן.בבתי כנסת גדולים יש להעמיד באמצע שישמעו כולם ,אך בבתי כנסיות קטנים שאין קושי לשמוע ,יותר נוי שתהיה הבימה בצד. לפני כמה דורות ,בתקופת ההשכלה ,היו קהילות במדינות אירופה שרצו להעביר את הבימה לקידמת בית הכנסת כמנהגם של הגויים בבתי תיפלתם ודבר זה עורר פולמוס גדול. החת”ם סופר (שו”ת אורח חיים סימן כ”ח) כתב שהמקור להעמדת הבימה באמצע בית הכנסת הוא מסוגייתנו ,בה מסופר שבבית הכנסת הגדול שבאלכסנדריא היתה בימה של עץ באמצע ,וודאי לא עשו כן כדי שישמעו כולם ,שהרי מבואר בסוגיא שבכל מקרה לא יכלו לשמוע את שליח הציבור והיה השמש צריך להניף הסודרין כדי שיענו אמן .הטעם להעמדת הבימה באמצע לדעת החת”ם סופר הוא משום שהבימה דומה למזבח הפנימי כיון שקורין בספר התורה עליה את פרשת הקרבנות, ואנו מסבבים סביבה בחג הסוכות ,וכיון שהמזבח היה באמצע ההיכל בין המנורה לשולחן ,ראוי להעמידה באמצע בית הכנסת לדמותה לבית המקדש ככל האפשר, וכדבריו כתב גם הנצי”ב מוולאז’ין בשו”ת משיב דבר (חלק א סימן ט”ו) והאריך בענין זה בספר שדי חמד (אסיפת דינים מערכת בית הכנסת אות י”ג). הרב קוק כותב בתשובה (שו”ת אורח משפט אורח חיים סימן קמ”ט) לגבאי בית כנסת במושבה ‘זכרון יעקב’ שבניה של הבימה שלא באמצע בית הכנסת יש בה גם איסור של נטישת מנהגים מקובלים והשתוות לדרכי הגויים ,ואף חשש לאיסור תורה של “לא תתגודדו” משום שלדעתו בכלל לאו זה גם "שבמקום שהדבר שוה בישראל בציבורים רבים אין לשום ציבור להיפרד ולהשתנות" .הראי"ה קוק ורבנים נוספים לא הסכימו להכנס לבית הכנסת בזכרון יעקב ,עד אשר ראשי הוועד הבטיחו שהם יחזירו את הבימה למרכז בית הכנסת (אלה מסעי ,עמ' .)83 מבט נוסף מי היה הורדוס? בן היה הורדוס למשפחת גרים .החל למלוך על ממלכת יהודה בשנת 37לפני הספירה הנוצרית לאחר שכבש את ירושלים מידי המלך החשמונאי האחרון -מתתיהו אנטיגונוס. הורדוס הוכתר למלך בחסות הסנאט הרומאי שאף שלח צבא לעזרתו. הורדוס התבלט במפעלי הבניה הרבים שלו. הוא בנה גם את העיר ‘סבסטיה’ (במקום שומרון העתיקה) ואת העיר קיסריה .בניין נוסף שבנייתו מיוחסת להורדוס ואשר עומד על תילו עד לימינו אנו ,הוא חלק מהמבנה שמעל למערת המכפלה. אמנם אין ספק שמפעל הבנייה המפואר ביותר של הורדוס היה בניין בית המקדש. הוא סתר את בנין בית המקדש שנבנה ע”י עזרא ונחמיה ובנאו מחדש כפי שמבואר באריכות במסכת בבא בתרא (ג ע”ב -ד ע”א) .הורדוס הכפיל את שטח הר הבית ועליו בנה בית גדול מצופה שיש .מסביב לבית הייתה חצר גדולה ובקצותיה סטווים מפוארים .בכל שנות הבנייה העסיק הורדוס פועלים ואומנים רבים ,והקפיד שרק כוהנים כשרים יעסקו בבניית המקדש ,בהתאם להלכה. דף נא ע"ב ולא היו יושבין ...נפל עלייהו וקטלינהו סוגיא 10 הברייתא ממשיכה לתאר את בית הכנסת הגדול של אלכסנדריא :ולא היו יושבין שם ביאור הציבור מעורבין ,אלא זהבין צורפי זהב בפני עצמן במקום המיוחד להם ,וכספין צורפי כסף בפני עצמן ,ונפחין אומני ברזל בפני עצמן ,וטרסיים אומני נחושת בפני עצמן ,וגרדיים חייטים בפני עצמן .וכשעני היה נכנס לשם היה מכיר בעלי אומנתו ונפנה לשם והולך למקומם בבית הכנסת וכך מוצא עבודה במלאכתו ,ומשם פרנסתו ופרנסת אנשי ביתו .אמר אביי :וכולהו כל יהודי אלכסנדריא קטלינהו הרגם אלכסנדרוס מוקדן .מאי טעמא איענשו מדוע נענשו בעונש זה? משום דעברי אהאי קרא משום שבישיבתם במצרים עברו על דברי הפסוק “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (דברים יז,טז) שממנו למדנו שנאסר על ישראל לשוב למצרים ,ואינהו הדור אתו והם חזרו ובאו למצרים שלא כדין .כי אתא כאשר הגיע אלכסנדרוס למצרים ,אשכחינהו דהוו קרו בסיפרא מצא שהיו היהודים קוראים בספר התורה את הפסוק“ :ישא ה’ עליך גוי מרחוק מקצה הארץ כאשר ידאה הנשר” (דברים כח ,מט) .אמר אלכסנדרוס על עצמו :מכדי ,ההוא גברא בעי למיתי ספינתא בעשרה יומי הרי אותו האיש (אלכסנדרוס) תכנן לבוא עם ספינתו למצרים בעשרה ימים ,דליה זיקא ואתי ספינתא בחמשא יומי ולבסוף התגברה הרוח והספינה הגיעה למצרים בחמשה ימים ,ומזה שהגעתי במהירות כמו נשר ודאי יש כאן סימן מן השמים שאני הוא אותו גוי המוזכר בפסוק ,ואם כך זו גזירה מהשמיים להחריב את יהדות אלכסנדריא ,ולכן נפל עלייהו וקטלינהו התנפל עלהם והרגם. מגורים במצרים עיון והלכה סוגייתנו מזכירה את הקהילה היהודית הגדולה שהיתה במצרים בימי בית שני .בהמשך הסוגיא מתבאר שכל הקהילה נהרגה משום שישנו איסור לשוב למצרים לאחר שיצאנו משם .איסור זה נלמד מן הפסוק (דברים יז ,טז) “לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד” (ובירושלמי סוכה פרק ה הלכה א הובאו מקומות נוספים שהוזהרו על איסור זה). כתב הרמב"ם (הלכות מלכים ה ,ח)" :ויראה לי שאם כבש מלך ישראל את ארץ מצרים על פי בית דין שהיא מותרת ,ולא הזהירה התורה אלא לשוב אליה יחידים או לשכון בה והיא ביד עובדי כוכבים מפני שמעשיהן מקולקלים ביותר". אמנם ,ברבות הדורות מצאנו שהיו קהילות יהודיות במצרים ,ואף הרמב”ם היה גר במצרים. המפרשים ישבו מנהג זה בכמה דרכים: א .בספר מצוות גדול (לאוין סימן רכז) כתב שאחר שעלה סנחריב ובלבל את האומות (משנה ידים ד ,ד) אין זו אותה אומה מצרית ובטל האיסור .אך הוא מקשה על דבריו מסוגייתנו בה מבואר שאף בימי בית שני לאחר שסנחריב בלבל את האומות היה איסור זה בתוקף. ב .בספר יראים (סימן שט) כתב שהאיסור הוא רק לחזור מארץ ישראל למצרים וכלשון הפסוק “בדרך הזה” ,אבל אין איסור לבוא למצרים משאר ארצות. ג .הריטב”א (יומא לח ע”א) כתב שהאיסור אינו אלא בזמן שישראל יושבין על אדמתן ,אבל בזמן הגלות שישראל נידחים בכל קצוי הארץ ,מותר לשבת במצרים כמו בשאר הארצות. את עמדתו של הרמב”ם בשאלה זו איננו יודעים במדוייק .אך כתב בספר כפתור ופרח (סוף פרק ה) שנכדו של הרמב”ם העיד שהרמב”ם היה חותם שמו באגרות “העובר בכל יום ג’ לאוין” ,ולפי זה צריך לומר שהרמב”ם היה אנוס על פי המלכות להישאר במצרים וכמו שכתב הרדב”ז (הלכות מלכים פרק ה הלכה ז). מבט נוסף יחסם של חז"ל לאלכסנדר מוקדון בדברי חז"ל מצאנו בכמה מקומות התייחסות לאלכסנדר מוקדון ,ובחלק לא מבוטל מהם חז"ל מדגישים את גודל תאוותיו ומלמדים אותנו שאין נפשו של האדם שבעה מתאוות העולם הזה וגם אין לו תועלת אמיתית מהם. לדוגמא בתלמוד הירושלמי במסכת בבא מציעא (ב ,ה) מסופר (סיפור דומה מופיע בתלמוד הבבלי בתמיד דף לב ע"ב) שאלכסנדר מוקדון הלך אל מלך קציא ,ומתוך חילופי הדברים שהיו ביניהם הבחין מלך קציא שאלכסנדר מוקדון להוט מאד אחר ריבוי הכסף והזהב .ציוה מלך קציא להכין לכבודו של אלכסנדר סעודה מלכותית ,ובה הוגש לפניו בשר עשוי זהב ותרנגולים עשויים זהב .כמובן שאלכסנדר התפלא ושאל' :וכי זהב אני אוכל'? ענהו מלך קציא בתשובה כהלכה :אם אין אתה אוכל זהב ,מדוע להוט אתה אחר הזהב. שכן אם הזהב משמש לאכילה יש מקום לאהוב אותו ולרדוף אחריו בכדי לאכלו, אולם אם לא ניתן לאכול את הזהב מה תועלת יש בו? נא ע"ב -נב ע"א במוצאי יום טוב ...על אחת כמה וכמה סוגיא 11 שנינו במשנה :במוצאי יום טוב כו’ ירדו לעזרת נשים ומתקנין שם תיקון גדול .מאי מהו אותו ביאור תיקון גדול שהזכירה המשנה? -אמר רבי אלעזר :כמבואר באותה משנה ששנינו( ,מסכת מידות פרק ב משנה ה) חלקה היתה עזרת הנשים שבמקדש בראשונה ולא היו יתדות יוצאים מכתליה ואחר כך הקיפוה גזוזטרא קבעו בכותלי העזרה יתדות שעליהם היו מניחים קרשים בכל שנה בחג הסוכות כדי שיוכלו לראות משם את שמחת בית השואבה ,והתקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה ואנשים מלמטה ולא יבואו לידי קלות ראש .תנו רבנן שנו חכמים בברייתא :בראשונה קודם שהתקינו את הגזוזטרא ,בזמן שמחת בית השואבה היו נשים יושבות מבפנים בתוך עזרת הנשים ואנשים היו יושבים מבחוץ לעזרה ,ברחבת הר הבית ובחיל ,והיו באים לידי קלות ראש ,לפיכך התקינו שיהו נשים יושבות מבחוץ ואנשים מבפנים .ועדיין היו באין לידי קלות ראש .התקינו שיהו נשים יושבות מלמעלה על גבי הגזוזטרא ואנשים מלמטה כך שתהיה הפרדה מוחלטת בין הגברים לנשים. היכי עביד הכי על סמך מה עשו כך? והכתיב והלא כתוב לגבי תבנית המקדש שנתן דוד המלך לשלמה בנו (דברי הימים א כח ,יט) “הכל בכתב מיד ה’ עלי השכיל כל מלאכות התבנית” ולמדנו מכאן שתכנית המקדש ניתנה בנבואה ואין לשנותה! -אמר רב :חכמי הדור קרא אשכחו ודרוש מצאו פסוק ודרשו ממנו שראוי לעשות הפרדה כזו ,שהרי כך נאמר בנבואת זכריה על המספד שיספידו לעתיד לבוא את משיח בן יוסף שנהרג (זכריה יב ,יב) [דף נב עמוד א] “וספדה הארץ משפחות משפחות לבד משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד” ולמדנו שתהיה הפרדה בין האנשים והנשים במעמד זה .אמרו חכמים :והלא דברים קל וחומר .ומה לעתיד לבא במספד על משיח בן יוסף שעוסקין בהספד ומי שמצטער אינו בא לקלות ראש במהרה וגם באותו הזמן אין יצר הרע שולט בהם שהרילעתיד לבוא יתבטל יצר הרע -אמרה תורה שיעמדו אנשים לבד ונשים לבד ,עכשיו שעסוקין בשמחה וקרובים לבוא לידי קלות ראש וגם יצר הרע שולט בהם -על אחת כמה וכמה שצריך להפריד בין הגברים לנשים. עיון והלכה מחיצה בין גברים לנשים בבית הכנסת למדנו בסוגיא על התיקון הגדול שעשו בשמחת בית השואבה להפריד בין הגברים לנשים. רבי משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן לט) למד מכאן את החובה לעשות מחיצה בבית הכנסת בין גברים לנשים .לדעתו חיוב זה הוא חיוב מן התורה וכמו שלמדנו בנבואת זכריה שהנשים עמדו בנפרד מן הנשים. האגרות משה הוכיח שההפרדה צריכה להיות באופן שימנע קשר בין הגברים לנשים, שהרי רואים אנו שאף שבתחילה היתה הפרדה לא הספיק הדבר ,והתקינו גזוזטרא כך שהנשים יהיו למעלה והגברים למטה .ומכאן הוא לומד שלכתחילה עדיף שעזרת הנשים תהיה למעלה ,אבל במקום שאי אפשר ,יעשו מחיצה גבוהה לפחות עד הכתפיים כזו שאינה מאפשרת להרבות שיחה ונגיעה בין הגברים והנשים ,אבל מחיצה בגובה עשרה טפחים הנחשבת כמחיצה במקומות אחרים אינה מספיקה בבית הכנסת. היו פוסקים שהחמירו יותר ולדעתם המחיצה צריכה להיות באופן כזה שהגברים לא יוכלו לראות כלל את הנשים ,ודייקו זאת מפירוש המשנה לרמב"ם כאן שכתב "ומקום הנשים למעלה על מקום האנשים גבוה ממנו כדי שלא יסתכלו האנשים בנשים" ,כלומר שהמחיצה צריכה להיות כזו שאינה מאפשרת את ראיית הנשים. אבל לדעת האגרות משה אין מטרת המחיצה שלא יראו כלל זה את זה אלא ליצור הפרדה בלבד ,וכלשון הרמב"ם בהלכות בית הבחירה (פרק ה הלכה ט) "עזרת הנשים היתה מוקפת גזוזטרא כדי שיהיו הנשים רואות מלמעלן והאנשים מלמטן כדי שלא יהיו מעורבבין" וכוונתו בפירוש המשנה לומר שמחמת הבדלה זו שהנשים נמצאות למעלה לא יבואו להסתכל בנשים ,אך אין הוא מתכוון לומר שאי אפשר לראותן כלל. השרידי אש (חלק א סימן ח וסימן יד) מצדד בדעתו של האגרות משה והוא כותב שכך גם משמע מלשון המשנה במסכת מידות (פרק ב משנה ה) והתוספתא (פרק ד הלכה א) שהתקנה היתה "כדי שלא יהו מעורבין" .וכן מבואר גם מדברי רש"י בסוגייתנו שכתב שלמדו מן הפסוק "שצריך להבדיל אנשים מנשים ,ולעשות גדר בישראל שלא יבאו לידי קלקול" ,אם כן ההבדלה עיקר ואין חובה שלא יראו כלל זה את זה. מבט נוסף ההפרדה בתפלה כמסייעת לטהרת הכוונה על חשיבות נקיות הדעת מהרהורי עבירה בשעה שאנו עוסקים בענייני תפלה ושבח לבורא כותב חת”ם סופר (שו"ת חלק ה השמטות סימן ק"צ)“ :אנו מאמינים שכל תפלה או שבח והודאה שמתערב במחשבה ההיא שום הרהור אפילו באשתו לא תעלה במעלות לפני ה' ולא תקובל לפניו ,ומפני זה אנו מפרישים הנשים מן האנשים בבית הכנסת שלא יבאו לידי הרהור בשעת תפלה ותהיה תפלה נדחית רחמנא לצלן ויצא לנו זה משמחת בית השואבה" .ומהפסוק שהוא מקור הדין "משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד" שמזה רואים שאפילו הגברים לא עמדו עם נשותיהם הוא לומד שאפילו אם זו אשתו" ,במקום תפלה והודאה או הספד כל מה דבעי לבא לרחמנא לא יתעורר שום ענין הרהור אפילו באשתו אמרו" כיון שזה גורם להרהור וביטול הכוונה. סוגיא 12 דף נב ע"א הא הספידא מאי ...גם בעיני יפלא מכיון שהזכירה הגמרא את ההספד שבנבואת זכריה ,היא עוברת לברר עניינו של הספד זה: ביאור שואלת הגמרא הא הספידא מאי עבידתיה הספד זה מה עניינו? עונה הגמרא :פליגי בה נחלקו בזה רבי דוסא ורבנן .חד אחד מהם אמר :הספד זה נאמר על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג ,וחד ואחד מהם אמר :ההספד נאמר על יצר הרע שנהרג על ידי הקדוש ברוך הוא .מקשה הגמרא :בשלמא למאן דאמר הדבר מובן לפי מי שאמר שההספד הוא על משיח בן יוסף שנהרג שודאי ראוי להצטער ולספוד על כך -היינו דכתיב זהו שכתוב (זכריה יב ,י)“ :והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד” כלומר שיספידו את משיח בן יוסף כפי שמספיד אדם שיש לו בן יחיד שמת .אלא לפי מאן דאמר מי שאמר שעל יצר הרע שנהרג היה ההספד -האי הספידא בעי למעבד וכי על דבר שכזה צריך לעשות בכי והספד? להפך ,שמחה בעי למעבד יש לשמוח על כך ,ואם כן אמאי מדוע בכו? מתרצת הגמרא :הסיבה לבכי היתה כדדרש כפי שדרש רבי יהודה :לעתיד לבא מביאו הקדוש ברוך הוא ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים .צדיקים נדמה להם היצר הרע באותה שעה כהר גבוה שקשה לכובשו ,ורשעים נדמה להם כחוט השערה שקל לקורעו .הללו בוכין ,והללו בוכין .צדיקים בוכין כשנזכרים בצערם בזמן שנלחמו ביצר הרע ואומרים :היאך כיצד יכולנו לכבוש הר גבוה כזה! ורשעים בוכין ואומרים :היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה! ואף הקדוש ברוך הוא תמה עמהם עם הצדיקים כיצד יכלו לעמוד מול היצר ,שנאמר (זכריה ח ,ו)“ :כה אמר ה’ צבאות כי יפלא בעיני שארית העם הזה בימים ההם גם בעיני יפלא” ובכי זה של הצדיקים הוא ההספד הנזכר. עיון והלכה משיח בן יוסף ומשיח בן דוד אחד מיסודות אמונת ישראל היא האמונה בביאת המשיח, וכפי שניסח זאת הרמב”ם בי”ג העיקרים שמיסודו “אני מאמין בביאת המשיח ואף על פי שיתמהמה עם כל זה אחכה לו בכל יום שיבוא” .הרמב”ם מתכוון למשיח בן דוד, כלומר מזרעו של דוד המלך ,וכמו שהוא מבאר בהלכות מלכים פרק (יא הלכה א) ובפירוש המשנה בהקדמה לפרק ‘חלק’ “ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא". אמנם בסוגיא .שלנו מוזכר משיח נוסף “משיח בן יוסף” .מיהו משיח בן יוסף? המהרש”א מפרש כך“ :בגאולה העתידה במהרה בימינו בתחלה יבא משיח בן יוסף להושיע ישראל כמו שנאמר (עובדיה פרק א פסוק י"ח) 'ובית יוסף להבה ובית עשו לקש' שאין זרעו של עשו כלה אלא על ידי משיח בן יוסף ,אבל על ידי עובדי כוכבים רבים שיבואו שוב לירושלים יהרג ולא יהיה גאולה שלימה עד בא משיח בן דוד כמפורש בכמה מקראות” .כלומר ,שקודם להופעת משיח בן דוד יופיע משיח בן יוסף ויושיע את עם ישראל מזרעו של עשו ,אך סופו שיהרג כפי שמבואר בסוגיא. בספר קול התור ,המיוחס לרבי הלל משקלוב ,תלמידו של הגאון מוילנא ,מתבאר ששני משיחים אלו מבטאים שתי תקופות ושני שלבים בגאולת ישראל ,השלב הראשון “אתחלתא דגאולה” מיוחס למשיח בן יוסף ,ואילו השלב השני ,הגאולה השלמה, מיוחס למשיח בן דוד .על פי המסורת מהגאון מוילנא "כל עבודת קיבוץ -גלויות ,בנין ירושלים והרחבת ישוב ארץ -ישראל להחזרת השכינה ...נאחזים ביעודו ובתפקידו של משיחא דאתחלתא משיח הראשון ,משיח בן יוסף שהוא הכח הנסי המסייע לכל פעולה הנעשית באתערותא דלתתא (=התעוררות מלמטה) על דרך הטבע ,כי משיח בן יוסף מארץ ,ומשיח בן דוד משמים" (קול התור ,פרק ראשון אות ב') .עוד כתוב שם: "על פי רבינו הגר"א אם לא זכו תתחיל אתחלתא דגאולה באתערותא דלתתא כמו שהיה בימי כורש בימי בית שני ...ותהיה ברשיון מלכי האומות ,ואחר כך תבוא שלימות הגאולה" (שם אות ג') .עניינה של תקופת משיח בן יוסף הוא אם כן שהגאולה מופיעה בדרך הטבע ,גאולה חומרית ,לא באופן ניסי מן השמים ,אלא על ידי פעולות של בני האדם .לכן תקופה זו מיוחסת ליוסף ,שכוחו הוא כח של עשיה ונאמר עליו "וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו" .לאחר מכן עתידה להופיע הגאולה השלימה ,הרוחנית ,והיא מיוחסת למשיח בן דוד. מבט נוסף משיח בן יוסף וההתעוררות הלאומית בדורותינו הרב קוק זצ”ל ,שינק מבית מדרשו של הגאון מוילנא ,זיהה את התהליכים של ההתעוררות הלאומית בעם ישראל בדורות האחרונים כהופעת השלב הראשון של הגאולה – משיח בן יוסף”. מסיבה זו ,הוא ראה באור חיובי ביותר את התפתחות הישוב היהודי בארץ ישראל ואת פעילותה של התנועה הציונית להשיב את עם ישראל לארצו. יחד עם הביקורות על תופעות שליליות שנלוו להתעוררות הלאומית כמו זניחת שמירת המצוות הוא לא היסס לתמוך בעצם המפעל הציוני וראה בו “אתחלתא דגאולה”. משנפטר מנהיגה הראשון של התנועה הציונית“ ,חוזה המדינה” ,הד”ר בנימין זאב הרצל ,נשא עליו הרב קוק הספד (המספד בירושלים ,מאמרי הראי”ה עמוד )94בו הוא העמיק ובירר בהרחבה מהו תפקידם של שני המשיחים ,הספד זה יוסד על דברי הגמרא בסוגייתנו המזהים את המספד המוזכר בספר זכריה כמספד על משיח בן יוסף. סוגיא 13 דף נב ע"א א"ר אסי יצה"ר ...שאל ממך נתת לו וגו' אמר רבי אסי :יצר הרע ,בתחילה דומה לחוט של בוכיא קור של עכביש שהוא דק ונקרע ביאור בקלות ,כלומר שבקלות ניתן להתגבר על היצר ,ולבסוף לאחר שכבר נמשך האדם אחר יצרו מעט ,היצר מתחזק מאד ודומה כעבותות העגלה חבל עבה שקושרים בו את הקרון ,שנאמר“ :הוי מושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה” (ישעיה ה ,יח) כלומר ,אבוי לאלו שבתחילה מתפתים ליצר הדומה אז כחבל שוא שאינו כלום ולבסוף נקשרים אליו בחוזקה כמו חבל של עגלה וכבר אינם יכולים לו .תנו רבנן שנו חכמים בברייתא :משיח בן דוד שעתיד להגלות במהרה בימינו ,אומר לו הקדוש ברוך הוא :שאל בקש ממני דבר ואתן לך ,שנאמר (תהלים ב ,ז-ח) “אספרה אל חוק וגו’ אני היום ילדתיך שאל ממני ואתנה גוים נחלתך” כלומר ,שה’ אמר למשיח שיבקש ממנו הצלחה בכיבוש כל העמים ,על מנת שה’ יראה לכל הבריות את חביבות עם ישראל והמשיח .וכיון שראה משיח בן דוד את משיח בן יוסף שנהרג ,אומר לפניו לפני הקב”ה :רבונו של עולם ,איני מבקש ממך אלא חיים שלא אמות כמשיח בן יוסף .אומר לו הקדוש ברוך הוא :חיים אין צורך שתבקש ,כיון שעד שלא אמרת עוד קודם שאתה מבקש כבר התנבא עליך דוד אביך שתחיה ולא תמות שנאמר בתפילת דוד על מלך המשיח שיהיה מזרעו(תהלים כא ,ה) “חיים שאל ממך נתתה לו וגו’ אורך ימים עולם ועד”. התגרות ביצר הרע עיון והלכה לעומת מה שאנו לומדים בסוגייתנו שאל לו לאדם להתפתות ולחשוב שקל להתמודד מול היצר הרע כיון שלאט לאט היצר מתגבר עד שאין האדם יכול לו ,יש לתמוה על מה שמצאנו בגמרא מעשים שלכאורה סותרים הדרכה זו. בבבא מציעא (פד ע”א) מובא שרבי יוחנן ,שהיה יפה תואר ,היה יושב בשערי המקוה כדי שנשים הבאות לטבול יסתכלו עליו ויולידו בנים נאים כמותו .וכן בכתובות (יז ע”א) מובא שרב אחא היה לוקח בשעת החתונה את הכלה ומרכיב אותה על כתפיו וכששאלו אותו החכמים אם גם להם מותר לעשות כן אמר להם שאם הכלה נדמית להם כקורת עץ ואין הדבר גורם להם להרהור, גם להם מותר. על מה מבוסס ההיתר שהתירו חכמים אלו לעצמם להתגרות ביצר הרע? ספר החינוך (מצוה קפ”ח) משיב על כך שתי תשובות: א .הם היו מקילים בדבר זה רק במקום מצוה ,כמו רבי יוחנן שעשה כן כדי שיולידו בנים נאים אבל הוא עצמו היה נזהר מלהסתכל בהן ,וגם רב אחא עשה כן כדי לשמח את הכלה שהוא דבר מצוה. ב .חז”ל היו “כמלאכים ,שלא היה עסקם אפילו שעה קלה כי אם בתורה ובמצוות ,והיתה מפורסמת כוונתם לכל העולם כשמש, ולא היו מרגישים הרגש רע בשום דבר מרוב דבקותם בתורה ובמצוות". לאור תשובתו השניה קובע ספר החינוך שבזמננו אין יכולת להשתמש בהיתרים מסוג זה ,וכך הוא מסיים" :אבל אנחנו עכשיו אין לנו לפרוץ אפילו גדר קטן בענינים אלו כלל ,אלא לשמור כל ההרחקים שהודיעונו זכרונם לברכה בפרט" ,והוא מוסיף שכל אחד ואחד מאיתנו צריך לעשות לעצמו הרחקות נוספות בעניינים אלו כפי מה שהוא מכיר את עצמו. מבט נוסף מול יצר הרע – לא לזוז מדברי חז”ל ספר החינוך (מצוה קפ”ח) כותב דברי מוסר לאור מה שלמדנו בסוגייתנו שיצר הרע נדמה לאדם בהתחלה כחלש אך ככל שעובר הזמן הוא מתחזק .ואלו דבריו: "ומכל מקום ,לפי הדומה מכל מה שהזהירו זכרונם לברכה אין אדם רשאי לזוז ממוסרם הטוב ,ואף על פי שהוא מוצא עצמו חשוך התאוה קצת ,לא יאמר כיון שאני מוצא עצמי כן מה איכפת לי אם אסתכל בנשים כי יודע אני בעצמי שלא יתעורר יצרי בכך ,שהרבה אמרו כן ונכשלו. ועל זה רמזו זכרונם לברכה באומרם כי היצר בתחילה חלש מאוד והולך ומתחזק על האדם הרבה .ואתה בני הזהר על זה מאוד ואל יבטיחך יצרך ,ואם אלף ערבים יתן לך”. סוגיא 14 דף נב ע"א דרש ר' עוירא ...ואת הצפוני ארחיק מעליכם דרש רבי עוירא ,ואיתימא ויש אומרים שדרש זאת רבי יהושע בן לוי :שבעה שמות יש לו ביאור ליצר הרע .והם :הקדוש ברוך הוא קראו ‘רע’ אחר המבול ,שנאמר (בראשית ח ,כא) “כי יצר לב האדם רע מנעוריו” .משה קראו ‘ערל’ ,שנאמר (דברים י ,טז)“ :ומלתם את ערלת לבבכם” .דוד קראו ‘טמא’ שנאמר (תהלים נא ,יב) “לב טהור ברא לי אלהים” – וממה שביקש לב טהור מכלל דאיכא משמע שישנו לב טמא .שלמה קראו ‘שונא’ ,שנאמר (משלי כה ,כא-כב) “אם רעב שנאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו וה’ ישלם לך” כלומר ,אם היצר הרע ,שהוא שונאך ,רעב ומתאוה לעבירה הטריחהו במלחמתה של תורה הנקראת לחם שנאמר (משלי ט ,ה) “לכו לחמו בלחמי” ,וכן אם הוא צמא לעבירה השקהו מים דהיינו תורה הנקראת מים שנאמר (ישעיה נה ,א) “הוי כל צמא לכו למים” ורק כך תנצח אותו וכאילו נתת גחלים לוהטות על ראשו .ומה שנאמר בסוף הפסוק “וה’ ישלם לך” דורשת הגמרא אל תקרי ‘ישלם לך’ אלא ישלימנו לך שאם תעשה כך ה’ יעזור לך שלבסוף יצרך יאהב אותך וישלים איתך ולא ירצה יותר להכשילך .ישעיה קראו ‘מכשול’ ,שנאמר (ישעיה נד ,יז): “סולו סולו פנו דרך הרימו מכשול מדרך עמי” כלומר הכינו דרך סלולה לילך בה וסלקו את היצר הרע מדרך זו שלא יכשיל אתכם .יחזקאל קראו ‘אבן’ ,שנאמר (יחזקאל לו ,כו) :על ימות המשיח “והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר” .יואל קראו ‘צפוני’ ,שנאמר (יואל ב ,כ)“ :ואת הצפוני ארחיק מעליכם” כלומר שלעתיד לבוא ארחיק מכם את היצר הרע הצפון בליבו של האדם. עיון והלכה משמעות שבע השמות של יצר הרע בספר ערוך לנר (סוכה נ"ב ע"א) עמד על משמעותם של שבע השמות של יצר הרע : "הפירוש בזה אפשר לומר ,ששבע בחינות הם שעל ידם היצר הרע קשה לבני אדם ,וכל אחת מהבחינות נכללה באחד מהשמות: .אשהוא מקור כל העבירות ומוקשי מות ואין לך רעה גדול מזה. וזה ענין הקדוש ברוך הוא קראו רע. .בהוא עומד בפני הטוב שלא יוכל להגיע ללבות בני אדם כמו הערלה שעומדת בפני הבשר .וזהו ענין משה קראו ערל. .גשאפילו המחשבות קדושות וטהורות שכבר באו ללב של אדם מטמא היצר הרע .וזהו דוד קראו טמא. .דלא בלבד שהוא רע לאדם המבקשו אלא שהוא אורב לאדם לצוד נפשו כמו איש השונא לרעהו וארב לו .וזהו שלמה קראו שונא. .האפילו מי שנשמר ממנו שלא יכול לו ,עם כל זה הוא נעשה לו מכשול בדרך שיפול באין מבין .דהיינו מי שאין יכול להחטיאו בדברים גדולים הוא מתנכל להיות לו כמו אבן נגף בדרך ,שבקל אדם כושל ונופל באין מבין .וזהו ישעיה קראו מכשול. .ואי אפשר להסיעו ולהנצל ממנו בקל כי הוא קשה וכבד כאבן. .זהיא הבחינה שנסתר בתוך לבו של אדם ,עד שאין מרגיש בו כלל ומכירו אפילו שכבר החטיאו .שלפעמים אדם חושב שעושה מצוה ולא ידע כי עצת יצר הרע מעורב בו ,ולכן צריך שמירה ובחינה מעולה להכיר ַמ ְצפון מעשה היצר הרע וזהו יואל קראו צפוני". מבט נוסף התורה ויצר הרע למדנו בסוגיא שהמלחמה הטובה ביותר כנגד היצר הרע היא מלחמתה של תורה ,כלומר להרבות בלימוד תורה .מהו כוחה המיוחד של התורה ובמה היא טובה במלחמת היצר יותר משאר מצוות? כתבו על כך החיד”א בספרו חומת אנך (ישעיה פרק כו) והרב חיים פלאג’י בספרו ראה חיים (חלק ב עמ’ רלב לפרשת פנחס) ששאר מצוות אין כוחן אלא לכפות את היצר שלא יתגבר להחטיא ,ברם על ידי התורה הופך היצר הרע לטוב ,כמו שאמרו חז”ל “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין” (קידושין ל ע”ב) שכמו שהתבלין מכשיר וממתק את התבשיל כך התורה מכשירה וממתקת את היצר הרע. סוגיא 15 נב ע"א -נב ע"ב ת"ר ואת הצפוני ...יצרו גדול הימנו הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוק ביואל (ב ,כ) שהובא קודם לכן .תנו רבנן שנו ביאור חכמים בברייתא“ :ואת הצפוני ארחיק מעליכם” -זה יצר הרע ,שצפון ועומד בלבו של אדם והבטיח הקב”ה שיסלקו לעתיד לבוא; “והדחתיו אל ארץ ציה ושממה” – הקב”ה ידיחנו למקום שאין בני אדם מצויין שם כך שלא יוכל להתגרות בהן באנשים ולהחטיאם; “את פניו אל הים הקדמוני” – ויעשה כן מפני שנתן היצר את עיניו במקדש ראשון (הקדמוני) וגרם להחריבו והרג תלמידי חכמים שבו שהרי מחמתו חטאו ישראל; “וסופו אל הים האחרון” -וכן מפני שנתן עיניו במקדש שני וגרם להחריבו, והרג תלמידי חכמים שבו במה שהחטיא את ישראל; “ועלה באשו ותעל צחנתו” – וכן מפני שמניח אומות העולם ומתגרה בשונאיהם של ישראל בזה שהוא מתגרה דווקא בישראל (לשון סגי נהור) ,הוא מעלה באשה וסרחון; “כי הגדיל לעשות” -אמר אביי :ובתלמידי חכמים היצר מתגרה יותר מכולם .כי הא כמו אותו מעשה ,דאביי שמעיה לההוא גברא דקאמר לההיא אתתא שמע אדם שאומר לאשה: נקדים וניזיל באורחא נשכים בבוקר ונלך יחד בדרך .אמר אביי לעצמו :אם ילכו לבד יש חשש שיבואו לידי עבירה ,לכן איזיל אפרשינהו מאיסורא אלך אחריהם ואפרישם מן האיסור .אזל בתרייהו תלתא פרסי באגמא הלך אחריהם שלש פרסאות בשדה .כי הוו פרשי מהדדי שמעינהו דקא אמרי כשהגיעו לפרשת דרכים וכיון שהלכו לשתי עיירות הוצרכו ליפרד ולילך זה לכאן וזו לשם ,שמע אותם אביי אומרים זה לזו: אורחין רחיקא יש מרחק רב בין שתי העיירות ולכן מוכרחים אנו ליפרד וצוותין בסימא היה נעים לנו לילך יחד .אמר אביי :אי מאן דסני לי הוה אם היה שונאי (וכוונתו לעצמו ,ולשון סגי נהור הוא) מתייחד עם האשה -לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה לא היה מצליח להעמיד עצמו מלחטוא .אזל הלך ,תלא נפשיה בעיבורא דדשא השעין עצמו על בריח הדלת והיה מהרהר ,ומצטער על כך שאינו יכול לשלוט ביצרו כאותו אדם פשוט .אתא ההוא סבא בא זקן אחד ,תנא ליה ושנה לפניו :כל הגדול מחבירו בתורה ומצוות יצרו גדול הימנו אף היצר הרע שלו גדול מהיצר הרע של חברו ,שבתלמידי חכמים מתגרה היצר ביותר. עיון והלכה דין יחוד אשה אחת עם כמה גברים מן התורה אסור לאיש להתייחד עם אשה שאסורה עליו באיסור ערוה .וכשארע מעשה אמנון ותמר גזרו דוד המלך ובית דינו שאסור להתייחד אף עם פנויה שאינה ערוה. בשולחן ערוך (אבן העזר סימן כ”ב סעיף ה’) נחלקו המחבר והרמ”א מה דין יחוד אשה אחת עם כמה אנשים .המחבר פסק כדעת הרמב”ם (הלכות איסורי ביאה פרק כ”ב הלכה ח) שאסור לאשה להתייחד אפילו עם הרבה אנשים ,ואילו הרמ”א פסק כדעת הטור והרא”ש (קידושין פרק ד’ סימן כ”א) שאשה אחת יכולה להתייחד עם שני אנשים כשרים בעיר, ובשדה (או בלילה) צריך שיהיו שלשה אנשים עמה. בספר עמק סוכות (על מסכת סוכה) ובשו”ת שב יעקב (אבן העזר סימן י”ט) הקשו על דין זה מסוגייתנו ,שהרי מבואר שאביי הלך אחרי איש ואשה בדרך מהלך ג’ פרסאות ,ואף אם הם עברו איסור, מה ההסבר למעשהו של האמורא אביי שהצטרף אף הוא ועבר על איסור יחוד? הם מתרצים שאביי הלך בריחוק מסויים מהם ולכן לא עבר על איסור ,וכפי שאכן משמע בסוגיא שאותם איש ואשה לא ידעו כלל שאביי הולך אחריהם. מבט נוסף יצר הרע שמתדמה ליצר הטוב ביאורים שונים נאמרו לדברי חז”ל המפורסמים שנזכרו בסוגייתנו “כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו” .רבי חיים מוולאז’ין בספרו נפש החיים (פרק ד) מסביר את הדבר כך: “כי היצר מתהפך בתחבולותיו לכל אדם כפי עניינו ומדרגתו בתורה ועבודה .שאם הוא רואה שכפי גובה מדרגתו של האדם אם ישיאהו שיניח מקומו ומדרגתו לעשות בפועל איזה עון וחטא חמור או קל שלא יאבה לו ,הוא מתחפש להתדמות אל האדם כיצר טוב ,לסמות שכלו להטיל ארס ולהטעותו באותו האופן והמדרגה עצמה שהאדם דבוק בה ,שמראה לו בה איזה דרך הנראה לאדם בהשקפה ראשונה שהוא עצת יצרו הטוב להדריכו בדרך יותר גבוה ,כפי שמראה לו בה פנים וסימני טהרה .והאדם נופל ברשתו כמהר צפור אל פח בלי התבוננות רב ,ולא ידע כי בנפשו הוא ורגליה יורדות מות חס ושלום”. לדעת רבי חיים מוולאז’ין כפי מדרגת גדלותו של האדם גם היצר עצמו פועל מתוך אותה מדרגה שבה הוא נמצא ומדמה בעיניו כאילו מעשה זה הוא מעשה טוב השייך לאותה מדרגה ,ועל כן עליו ליזהר בזה ביותר“ .גדול הימנו” מתפרש לפי זה כך :גדול ממנו, מתוכו ,מתוך אותה מדרגה בה נמצא האדם עצמו ,בניגוד לביאור הפשוט שהכוונה שיצרו של האדם הגדול גדול מיצרו של חברו. נב ע"א -נב ע"ב אמר רבי יצחק יצרו ...וכפטיש יפוצץ סלע סוגיא 16 אמר רבי יצחק :יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום להכשילו ,שנאמר (בראשית ו ,ה): ביאור “וירא ה’ כי רבה רעת האדם בארץ וכל יצר מחשבות לבו רק [נב עמוד ב] רע כל היום”. אמר רבי שמעון בן לקיש :יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו ומנסה להכשילו בחטא, שנאמר (תהלים לז ,לב) “צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו” כלומר ,יצר הרע שהוא הרשע צופה ואורב לצדיק מתי יוכל להחטיאו כדי שימות ,ואלמלא הקדוש ברוך הוא שעוזר לו לצדיק לנצח את היצר -אינו יכול לו ,שנאמר בפסוק הסמוך (תהלים לז ,לג) “ה’ לא יעזבנו בידו ולא ירשיענו בהשפטו” משמע מכאן שאם יעזבנו ביד היצר – לא יוכל לו .תנא דבי רבי ישמעאל בבית מדרשו של רבי ישמעאל שנו בברייתא: אם פגע בך מנוול זה היצר הרע -משכהו לבית המדרש לך ללמוד תורה וכך תכניעו .שאם חזק כאבן הוא היצר – נימוח מתרכך ונמס ,אם חזק כברזל הוא – מתפוצץ מתרכך וניצוצות ניתזין ממנו כברזל הניתך באש .ומנין למדנו זאת? אם אבן הוא -נימוח ,דכתיב ממה שכתוב (ישעיה נה ,א) “הוי כל צמא לכו למים” והכוונה לתורה שנמשלה למים ,וכתיב עוד (איוב יד ,יט) “אבנים שחקו מים” כלומר שהמים שוחקים אפילו אבנים קשות אם הם נוזלים עליהם באופן מתמיד ,כך התורה שוחקת אט אט את היצר הרע אם מתמיד ללומדה .אם ברזל הוא -מתפוצץ ,דכתיב ממה שכתוב “הלא כה דברי כאש נאום ה’ וכפטיש יפוצץ סלע” ולמדנו שדברי התורה יש להם כח גדול להכניע את היצר ככוחה של האש לפוצץ את הברזל. עיון והלכה לימוד ספרי מוסר להתמודדות עם היצר הרע סוגייתנו מלמדת שההתמודדות עם היצר הרע היא על ידי לימוד תורה – “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש”. הרמב”ם כתב (הלכות איסורי ביאה פרק כא ,הלכה יט) "אם יבא לו הרהור יסיע לבו מדברי הבאי לדברי תורה ,שהיא אילת אהבים ויעלת חן” ,וכתב הבית יוסף שמקור דברי הרמב”ם הוא מסוגייתנו. והרב חיד”א בברכי יוסף (אורח חיים סימן א סק”ט) כתב שמקובל בידו שבכלל מה שאמרו חז”ל (קידושין ל ע”ב) “בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין” (התורה עוזרת להתמודדות עם יצר הרע ,כמו תבלין שעוזר לאכול מאכלים) הוא לימוד ספרי מוסר שכתבו הראשונים האחרונים .והוסיף שתלמידי חכמים בפרט העוסקים בלימוד תורה תדיר "ראוי שיקבעו עת כפעם בפעם ללמוד בספרי מוסר ,כי כל הגדול מחבירו יצרו גדול (סוכה נב א) ,ואיידי דטריד בגופי הלכות ומחדש בטובו חידושי תורה ,קרוב שיגבה לבו” ,כלומר שיש חשש שדוקא לימוד התורה יביאהו לגאוה ועל כן חייב הוא להוסיף לימוד מוסר .והוסיף והבהיר את חשיבות לימוד ספרי המוסר בספרו שו”ת טוב עין (סימן י”ח אות ב) דיש לצרף “לעסק התורה תוכחות מוסר כי בזה זאת תורת העולה תורה נקיה בענוה ושמירת הלשון וכיוצא ואז היא תבלין ליצר הרע ,כי אם עסק בגופי הלכות ולא השגיח בעבירות שאדם דש בעקביו לא לרצון תהיה התורה לבטל יצר הרע”. והאריך עוד בחיוב לימוד המוסר בספרו דבש לפי (מערכת הת"ו אות מ"א) ז"ל "ואמרו קדמונינו שעיקר הלימוד לצרף ללימוד שלומד מוסר הבנוי על פי התורה ,ועל ידי זה לומד תורה בהרהור תשובה ונכנע וזה הלימוד מבטל יצה"ר כי ההכנעה מבטל ליצה"ר כמ"ש בזוהר הקדוש”. מבט נוסף במה מושכים את יצר הרע לבית המדרש? על דברי תנא דבי רבי ישמעאל שנזכרו בסוגייתנו “אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש” ,ועל דרשת חז”ל לעיל על הפסוק (משלי כ”ה כ”א-כ”ב) “אם רעב שונאך האכילהו לחם ואם צמא השקהו מים כי גחלים אתה חותה על ראשו” שמהם למדנו שההתמודדות עם יצר הרע היא על ידי לימוד התורה ,הקשה בספר ‘מעלות התורה’ לרבי אברהם אחיו של הגאון רבי אליהו מוילנא כמה קושיות: א .הרי היצר הרע נמשך מאליו אחר האדם ,ואם כן מדוע נקטו חז”ל לשון “משכהו”? ב .מדוע צריך להכניס את היצר הרע לתוך בית המדרש, וכי אינו יכול להישאר בחוץ? ג .מה לו ליצר הרע ולתורה שהוא נדרש לאוכלה ,וגם כיצד מתפרש לפי זה סוף הפסוק “כי גחלים אתה חותה על ראשו”. את התשובה לכל הקושיות הוא מביא בשם אחיו ,הגאון מוילנא ,וכך הוא כותב“ :פירוש אם פגע בך מנול זה יצר הרע ואין אתה יכול לו ,מחמת שמתגבר עליך ,משכהו לבית המדרש ,פירוש שתאמר לו בבית המדרש אמלא רצונך במה שאלמוד שלא לשמה ,רק להתגאות ,ובזה תניח את דעתו ויתרצה ,ואם כן מתוך שלא לשמה בא לשמה ותפטר ממנו לגמרי .וזהו פירוש הפסוק “אם רעב שונאך” שהוא רוצה להחטיאך ,האכילהו לחמה של תורה ,פירוש עשה רצונו בלימוד שלא לשמה ובכך אתה חותה גחלים על ראשו כשתבוא אחר כך למדרגה שתלמוד לשמה”. דף נב ע"ב א"ר שמואל בר נחמני ...כמרעיתם וישבעו וגו' סוגיא 17 אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן :יצר הרע מסיתו לאדם לחטוא בעולם הזה ,ומעיד ביאור עליו שחטא לעולם הבא .שנאמר (משלי כט כא) מפנק מנוער עבדו ואחריתו יהיה מנון כלומר ,המפנק בנערותו את היצר הרע שהיה ראוי להיות עבדו של האדם ,באחריתו יעיד עליו היצר להרשיעו, שכן באטב”ח של רבי חייא שהיא כתיבה מוצפנת הנעשית על ידי חילוף אותיות של האל”ף בי”ת שלימד רבי חייא קורין לסהדה מנון אותיות המילה ‘מנון’ מתחלפות ל’סהדה’ שמשמעותה בארמית – עדות .בכתיבה זו אותיות אל”ף עד טי”ת מתחלפות זו בזו ,א’ מוחלפת בט’ ,ב’ בח’ ג’ בז’ ד’ בו’ וכן להפך .אותיות יו”ד עד צד”י מתחלפות זו בזו ,י’ בצ’ ,כ’ בפ’ ל’ בע’ מ’ בס’ וכן להפך .ארבעת האותיות האחרונות מתחלפות עם האותיות הסופיות ,ק’ בץ’ ר’ בף’ ש’ בן’ ת’ בם’ .האותיות ה’ נ’ וך’ שנותרו ללא בן זוג מתחלפות אף הן זו בזו .נמצא לפי זה שכשהפסוק החליף את המילה ‘סהדה’ ,הוחלפה האות ס’ באות מ’ ,נ’ באות ה’ ,ד’ באות ו’ וה’ באות נ’ .בגמרא הובאו מאמרים נוספים על התגברות היצר על מי שמתחיל להימשך אחריו :רב הונא רמי הקשה משני פסוקים הסותרים לכאורה זה את זה :כתיב (הושע ד ,ב) “כי רוח זנונים התעה ויזנו מתחת אלהיהם” ומשמע שהיצר רק מתעה אנשים ואינו שוכן בתוכם ,וכתיב (שם ה ,ד) “כי רוח זנונים בקרבם” ומשמע שהיצר נטוע בתוך ליבם? מתרץ רב הונא :אכן בתחילה היצר רק התעם ,ולבסוף לאחר שכבר נמשכו אחריו הוא נכנס בקרבם .אמר רבא: בתחילה קראו הכתוב ליצר הרע ‘הלך’ כמי שפוגש אדם באקראי בדרך אך אינו מתאכסן אצלו ולבסוף לאחר שנמשך אחריו קצת קראו הכתוב ‘אורח’ שהיצר הוא כבר כאורח המתאכסן אצלו ולבסוף כיון שהמשיך להגרר אחריו קראו הכתוב ליצר הרע ‘איש’ שהופך היצר כבר להיות בעל הבית על האדם ,שנאמר בתוכחתו של נתן הנביא לדוד על שלקח את בת שבע אשת אוריה החיתי (שמואל ב יב ,א-ד) ויבא הלך לאיש העשיר הוא דוד ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח וגו’ ,וכתיב לאחר מכן ויקח את כבשת האיש הרש היא בת שבע ויעשה לאיש הוא היצר הבא אליו משל זה בא לתאר כיצד יצר הרע של עריות פיתה את דוד לקחת את בת שבע מאוריה ,ומבואר בלשון הכתוב שבתחילה נקרא היצר ‘הלך’ לאחר מכן ‘אורח’ ולבסוף ‘איש’ .אמר רבי יוחנן :אבר קטן יש לו לאדם דהיינו אבר התשמיש ,אם האדם מרעיבו מתשמיש ואינו נותן דרור לתאוותו – גופו שבע כלומר שלם וחזק ,אך אם משביעו בתשמיש – גופו רעב כלומר חסר כח לעת זקנתו ,שנאמר (הושע יג ,ו) כמרעיתם וישבעו וגו’ כלומר כיון שהרעו לגופם ולא מילאו תאוותו -שבעו. עיון והלכה משביעו רעב מרעיבו שבע "אבר קטן יש באדם מרעיבו שבע משביעו רעב" .בגמרא מובא מאמר זה לענין הנסיון של דוד ובת שבע ,ופשטות דברי חז"ל שענין זה נאמר במיוחד על יצר העריות .את הביטוי 'משביעו רעב' מפרש רש"י כאן שאדם המשביעו בתשמיש גופו רעב וחסר לעת זקנה. מאמר זה נמצא גם בגמרא בסנהדרין (קז ע"א) ושם מפרש רש"י באופן שונה" :שהמשביע אברו בתשמיש רעב ומרבה תאוה" ,כלומר שחז"ל מלמדים אותנו שהדרך להתמודד עם יצר העריות היא להרעיבו. הרמב"ן (דברים כט יח) הולך בדרך פירושו האחרון של רש"י ומרחיב את העקרון הזה להתמודדות עם כל ענייני התאווה ולא רק עם יצר העריות ,וכך כתב: "נפש האדם הרוה שאיננה מתאוה לדברים הרעים לה ,כאשר תבא בלבו קצת התאוה והוא ימלא תאותו ,אז יוסיף בנפשו תאוה יתירה ותהיה צמאה מאד לדבר ההוא שאכל או שעשה יותר מבראשונה ,ותתאוה עוד לדברים רעים שלא היתה מתאוה להם מתחלה .כי המתאוה לזמת הנשים היפות ,כשיהיה שטוף בזמתן תבואהו תאוה לבוא על הזכר ועל הבהמה ,וכיוצא בזה בשאר התאוות ,וכענין שהזכירו חכמים משביעו רעב מרעיבו שבע". גם בספר עקידת יצחק (פרשת תולדות שער כד) מבאר בדרך זו ,והוא מחדש שכוונת חז"ל באומרם 'אבר קטן' אינה לאבר התשמיש אלא ללב ולעין שהם ראשי האברים שמהם מתפתחות התאוות" :וכבר אמרו רז"ל אבר קטן וכו' ולדעתי על הלב או על העין יצדק זה, כי העין רואה והלב חומד וכל אחד מהם אבר קטן מחזיק כל התאוות שבעולם ...ואין ספק שהמרעיב עצמו מתת לאחד מהם אשר יתאווה הנה הוא מקצר תאוותיו ,אמנם המשביעו הוא מלמדו להתאוות ועיני האדם לא תשבענה". מבט נוסף “אל תפנו אל האלילים” רבי צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק קדושים אות ו) הסביר שהפסוק (ויקרא יט ,ד) מזהיר מכל פנייה לכיוון עבודה זרה ,וכמו שיש להזהר מכל מחשבה על אשה זרה ,זאת משום שהיצר הרע בהתחלה מסית את האדם לדברים קטנים, רק לפנות אל האלילים או אל העריות במחשבתו ,רק להוסיף קצת “שמחה ועניין” לחיים, ולאט לאט הוא מדיח את האדם לעבירות חמורות יותר ,ומקור דבר זה מהגמרא שבהתחלה היצר הרע נראה רק כהלך ,ולבסוף הוא נהיה בן בית. דף נב ע"ב אמר רב חנא בר אחא ...ואת רוחי אתן בקרבכם וגו' סוגיא 18 אמר רב חנא בר אחא ,אמרי בי רב אמרו בבית מדרשו של רב :ארבעה דברים כביכול ביאור מתחרט עליהן הקדוש ברוך הוא שבראם ,ואלו הן :גלות שהגלה ה’ את ישראל מארצם לבין הגויים ,כשדים שהחריבו את בית המקדש הראשון ,וישמעאלים ,ויצר הרע .על הגלות -מדכתיב: (ישעיה נב ,ה) ועתה מה לי פה נאם ה’ כי לקח עמי חנם שה’ שואל ‘מה לי פה’ בגלות .ראיה שמתחרט על בריאת הכשדים – מדכתיב (שם כג ,יג) הן ארץ כשדים זה העם לא היה הלואי שעם זה שבארץ כשדים לא היה .על בריאת הישמעאלים -מדכתיב (איוב יב ,ו)“ :ישליו אהלים לשודדים ובטוחות זרע ישמעאל יושבים בשלוה באהליהם שבמדבר ורועים את המקנה למרות שהם למרגיזי אל ,לאשר הביא אלוה בידו וה’ הוא שגרם שירגיזוהו במה שהביאם לעולם ,משמע שמתחרט על בריאתם” .על בריאת היצר הרע – מדכתיב( :מיכה ד ,ו) “ביום ההוא נאם ה’ אספה הצלעה והנדחה אקבצה ואשר הרעתי” אאסוף את עדת ישראל שהיתה בגלות כצולעת ,ואקבץ לארץ ישראל את אלו שהרעתי להם .ומלשון ‘הרעתי’ משמע שה’ הוא שגרם להם לכל הרעות הללו כיון שברא את היצר הרע שגרם להם לחטוא ,והוא מתחרט על בריאתו כביכול .אמר רבי יוחנן :אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאיהן של ישראל דהיינו של ישראל עצמם (לשון סגי נהור) ולא היו יכולים לעמוד בדין ,ומפסוקים אלו למדנו שהשליטה על היצר הרע היא בידו של הקב”ה ,חד פסוק אחד -דכתיב (שם) ואשר הרעתי דהיינו שה’ גרם להם להרע ולחטוא במה שנתן בהם את היצר ,וחד פסוק שני -דכתיב (ירמיה יח ו) “הנה כחומר ביד היוצר כן אתם וגו’ בידי בית ישראל” כלומר שליבם של בני ישראל מסור בידיו של הקב”ה .ואידך ופסוק שלישי – שנאמר על אחרית הימים (יחזקאל לו ,כו) והסרתי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר דהיינו שהקב”ה יסיר את היצר מאיתנו .רב פפא אמר :אף מהאי נמי גם מפסוק זה ניתן ללמוד כן ואת רוחי אתן בקרבכם וגו’ משמע שביד הקב”ה לתת בנו את רוחו ורק על ידי כך נוכל להתגבר על היצר. בחירה חופשית ושלילת הבחירה עיון והלכה בגמרא הובאו שלושה פסוקים שמלמדים שהשליטה על היצר הרע היא ביד הקב"ה ולא ביד האדם .בכמה מקומות בתורה ובנביא נאמר שה' גורם לאנשים לחטוא או שמונע מהם לחזור בתשובה. פסוקים כאלו( :ישעיה ו ,י) "השמן לב העם הזה" או (שמות ז ,ג)" :ואני אקשה את לב פרעה" וכן (מלכים א ,יח ,לז)" :ואתה הסבות את לבם אחרונית" עוררו את רבי סעדיה גאון (אמונות ודעות פרק ד) לשאול האם זה נכון לומר שישנם מקרים שבהם לאדם אין בחירה חופשית, כפי שמשתמע מפסוקים אלו .הוא מסביר שבכל הפסוקים הללו אין הכוונה שהקב"ה מונע מאדם לשוב בתשובה או גורם לו לחטוא ,אלא שהוא יוצר מציאות שקשה בה מאוד לעשות שינויים ,כמו מלחמה או קשיים אחרים שבגללם קשה מאוד לעשות תשובה ,או לקיים מצוות אבל הקב"ה אינו שולל את הבחירה החופשית. הרמב"ם לעומת זאת (הלכות תשובה ו ,ג) כתב שלעיתים אדם חוטא פעמים רבות עד שהוא מאבד את האפשרות לשוב בתשובה ,וזאת על מנת שיבוא על עונשו על העבירות שהוא ביצע ,כך הוא מסביר את הפסוקים שהובאו לעיל .ולכן כותב הרמב"ם (שם הלכה ד) שהיו הצדיקים והנביאים מתפללים שה' יעזור להם וחטאיהם לא יגרמו להם לאבד את האפשרות לשוב בתשובה. מבט נוסף משמעות החרטה לאחר הבריאה המהר"ל (גבורות ה' פרק נד) שאל מה הכוונה שה' מצטער על הדברים הללו שבראם ,והרי הוא היה יכול שלא לברוא אותם ,ומדוע מצד אחד לברוא ומצד שני להצטער שהוא בורא אותם? והסביר שאמנם הקב"ה ברא את הדברים אלו, אך הוא ברא אותם כמשהו טפל למשהו אחר או משהו שפל ,והם לא נחשב לבריאה .זו הכוונה שהקב"ה מצטער עליהם שבראם ,כלומר שהוא לא ברא אותם כבריאה שלימה -הגלות -אינה מצב רגיל לעם .הכשדים -הם עם פחות ובזוי, ולשונם גם נחשבת לפחותה .ישמעאלים -אינם גרים בישוב אלא במדבר (נוודים) ואינם חלק מהעמים הרגילים ,ויצר הרע -אינו נחשב לבריאה משום שהוא מושך את האדם למציאות לא נכונה. דף נב ע"ב ויראני ה' ארבעה חרשים ...צדקיה ומשיח ואליהו סוגיא 19 הגמרא חוזרת לעסוק בביאורי מקראות העוסקים באחרית הימים .נאמר בספר זכריה( :ב ,ג) ביאור “ויראני ה’ ארבעה חרשים אומנים” העתידים להושיע את ישראל באחרית הימים .מאן נינהו מי הם ארבעה חרשים? אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא :משיח בן דוד ומשיח בן יוסף קרויים חרשים כיון ששניהם עתידים לבנות את בית המקדש ,ואליהו הנביא שגם הוא עתיד להופיע באחרית הימים, וגם הוא קרוי חרש על שם שבנה מזבח אבנים בהר הכרמל ,וכהן צדק הוא שם בן נח הקרוי גם הוא חרש על שם שבנה את התיבה יחד עם אביו .מתיב הקשה רב ששת :אי הכי אם כך ,שאלו הם החרשים ,כיצד נפרש היינו דכתיב מה שכתוב שם בסמוך (ב ,ד) “ואמר מה אלה באים לעשות ויאמר (אלי) לאמר אלה הקרנות אשר זרו את יהודה” כלומר שהמלאך משיב לנביא שאלו החרשים הם הקרניים שבאו לנגח את ישראל ולפזרם, ומכאן נראה שהחרשים באו לפזר את ישראל ואילו לפי פירושו של רבי שמעון חסידא הלא הני אלו הארבעה לשובָה אָ תו ּ באו על מנת להשיב את ישראל לאדמתם ולא לפזרם? אמר ליה אמר לו רב חנא לרב ששת :שפיל לסיפיה דקרא השפל עצמך ורד לסוף הפסוק ,שם נאמר “ויבואו אלה להחריד אותם לידות את קרנות הגוים הנושאים קרן אל ארץ יהודה לזרותה” וגו’ כלומר ,לאחר שהנביא שאל את המלאך מה החרשים באים לעשות ,עונה לו המלאך שאת אלה הקרנות ,דהיינו האומות שפזרו את יהודה ,באו חרשים אלו להחריד ולקבץ אותם .אמר ליה רב ששת :בהדי חנא באגדתא למה לי מה לי להתווכח עם רב חנא בדברי אגדה ,הלא בקי הוא בהם ממני .נאמר בספר מיכה (ה ,ד) “והיה זה שלום אשור כי יבוא בארצנו וכי ידרוך בארמנותינו והקמונו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם” כלומר שלעתיד לבוא יהיה שלום ושלוה ואם יבוא אשור להלחם בישראל יקומו עליו שבעה רועים ושמנה נסיכי אדם .מאן נינהו מי הם אותם שבעה רועים? דוד באמצע כלומר ,שהוא יהיה העיקרי ,אדם שת ומתושלח מימינו ,אברהם יעקב ומשה בשמאלו .ומאן נינהו ומי אלו שמנה נסיכי אדם – ישי אבי דוד ,ושאול המלך ,ושמואל ,עמוס ,וצפניה הנביאים ,צדקיה המלך ,ומשיח ,ואליהו הנביא. עיון והלכה שבעה רועים את הביטוי “שבעה רועים” מכירים אנו מבית הסיום של הפיוט הידוע “מעוז צור” המושר בחג החנוכה על ידי בני אשכנז לאחר הדלקת הנרות .פיוט זה חובר לפני בערך כ 750-שנה בתקופת מסעי הצלב. הפיוט מתאר אירועים היסטוריים של צרות בחיי עם ישראל ומציין את הישועות שהעם זכה להם בימים ההם .האירועים שמצויינים בו הם גלות מצרים גלות בבל ישועת פורים וחנוכה .בסוף הפיוט נושא הפייטן תפלה לישועה גם מהגלות האחרונה -גלות מלכות אדום ,הנרמזת במילה ‘אדמון’ וכך הוא כותב: "חׂשֹוף זְ ר ַֹוע ָק ְד ֶשָׁך ו ְָק ֵרב ֵקץ ַה ְיׁש ָּועה ,נְ קֹם נִ ְק ַמת ֲע ָב ֶדיָך ֵמ ֻא ָמּה ָה ְר ָש ָׁעה, ֲ ש ָׁעה ו ְֵאין ֵקץ לִ ֵימי ָה ָר ָעהְ ,ד ֵּחה ַא ְדמֹון ְב ֵּצל ַצלְ מֹון ָה ֵקם לָ נּו ר ִֹועים כִ ּי ָא ְרכָ ה ַה ָ ּ ִש ְׁב ָעה". אורכה של גלות זו מבוטא במילים "כי ארכה לנו השעה ואין קץ לימי הרעה", והפייטן מסיים בציפייה לנפילתה של מלכות אדום .אמנם כפי שהזכרנו פיוט זה חובר בתקופת מסעות הצלב ולכן כנראה יש בבית זה רמז לאירועי התקופה. המילה "צלמון" אמנם נגזרת מהמילה "צלמוות" ,אך יש שפירשו "דחה אדמון בצל צלמון" :הפל את המושל הנוצרי (אדמון-אדום שחז"ל במדרש מזהים אותו עם רומא הנוצרית) שמסתופף בצל הצלב (צלמון-צלם-צלב) .יש אף שפירשו שהשם "אדמון" רומז למלך פרידריך הראשון המכונה "ברברוסה" (זקן אדום) ,גדול שליטי אירופה במאה ה ,12-מנהיג הנצרות המערבית ויוזם מסע הצלב השלישי .באותו מסע הוא טבע באחד הנהרות בדרום מזרח תורקיה ,בדרכו לא"י ,לפני מותו הוא הצליח לכבוש את העיר איקוניון (צלם - צלמון בעברית) ,שהייתה עיר הבירה של מדינת ליקאוניה במרכז אסיה הקטנה (טורקיה) .לפי פירוש זה הפייטן מתפלל על מפלתו של פרידריך הראשון, העומד בצל העיר איקוניון. מבט נוסף מדוע יצחק אינו נזכר בין שבעת הרועים תמוה לכאורה שבשבעת הרועים מוזכרים רק אברהם ויעקב ואילו שמו של יצחק נפקד ,מה פשר הדבר? על שאלה זו כבר עמד המדרש (שיר השירים רבה וילנא פרשה ח) וענה" :ויצחק להיכן הלך ,הלך וישב על פתחה של גיהנם להציל בניו מדינה של גיהנם" .רש"י בסוגייתנו כותב שכוונת המדרש לדברי הגמרא (שבת פט ע"ב) המספרת שלעתיד לבוא הקב"ה בא לאברהם ואומר לו 'בניך חטאו' ואברהם עונה 'ימחו על קדושת שמך' ,כך גם עונה לו יעקב ,ורק יצחק עונה לקב"ה ואומר לו 'רבונו של עולם ,בני ולא בניך? בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע ,קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?' ובזכות דבריו הקב"ה מרחם על עם ישראל. נב ע"ב -נג ע"א ארבעה סולמות ...לאור של בית השואבה סוגיא 20 שנינו במשנה :מנורות של זהב היו שם ,וארבעה ספלים של זהב בראשיהם ,וארבעה סולמות ביאור כו’ לכל מנורה .תנא שנינו בברייתא :גובהה של כל מנורה חמשים אמה (כו’) .עוד שנינו במשנה -וארבעה ילדים של פרחי כהונה ובידיהם כדי שמן של מאה ועשרים לוג היו עולים בסולמות לכל מנורה .איבעיא להו הסתפקו בני הישיבה :מאה ועשרים לוג כולהו האם מספר זה של מאה ועשרים לוג הוא לכל ארבעת הילדים יחד ,ונמצא שכל אחד נשא שלושים לוג ,או דלמא לכל חד וחד או שמא כל אחד ואחד מן הילדים נשא מאה ועשרים לוג? תא שמע בוא ושמע ראיה לפשוט את הספק :שנינו בברייתא ובידיהם כדי שמן של שלשים שלשים לוג ,שהם כולם מאה ועשרים לוג ולמדנו מכאן שכל אחד מהילדים נשא שלושים לוג. תנא שנינו בברייתא :והן ילדים אלו משובחין היו בכוחם הגדול יותר מבנה של מרתא בת בייתוס שהיה כהן. אמרו על בנה של מרתא בת בייתוס שהיה נוטל שתי ירכות של שור הגדול ,שלקוח באלף זוז כדי להוליכן להקרבה על המזבח ומהלך עקב בצד גודל על כבש המזבח בנחת ובפסיעות קטנות ,שלא כדרכם של נושאי משאות הנוהגים לרוץ כדי להוריד מהר את משאם .ולא הניחוהו אחיו הכהנים לעשות כן להוליך שני אברים יחד אלא חילקו את הולכת הקרבן בין עשרים וארבעה כהנים משום ברב עם הדרת מלך כשעובדים כהנים רבים יש בכך כבוד יותר לה’ .שואלת הגמרא :מאי משובחים במה היו ילדים אלה משובחים יותר מבנה של מרתא? אילימא משום יוקרא אם נאמר משום כובד המשא שנשאו – הלא הני יקירי טפי שתי ירכות השור כבדות הן מכד של שלשים לוג? אלא ,התם ששם ,אצל בנה של מרתא כבש ומרובע ולא זקיף היה הולך על גבי הכבש של המזבח שאינו זקוף ושיפועו קל לעלייה ,ואילו הכא כאן ,הילדים עלו עם משאם בסולמות ,וזקיף טובא שהם זקופים מאד ושיפועם קשה לעלייה. שנינו במשנה :ולא היה חצר בירושלים שאינה מאירה מאור בית השואבה .תנא שנינו בברייתא[ :דף נג עמוד א] האור היה כה גדול עד שאשה שהיתה יושבת בחצר בירושלים היתה בוררת חטים לאור של בית השואבה. עיון והלכה ברב עם הדרת מלך המושג ‘ברב עם הדרת מלך’ מוזכר בהקשר של עשיית מצוות בקהל רב ולא בצינעה .מסוגייתנו למדנו שגם בחלוקת מצוה אחת לאנשים רבים יש ענין של ‘ברב עם הדרת מלך’ ,כיון שעל ידי זה משתתפים אנשים רבים יותר במצוה. השפת אמת (סוכה נב ע”ב) שואל ,הלא למדנו שכבׂש מוליכים ממקום שחיטתו לכבש על ידי תשעה כהנים ואת הפר מוליכים על ידי עשרים וארבע כהנים רק מחמת כובדו של הפר .ואם כן ,כיון שהשיקול הוא כובדו של הפר מדוע לא הניחו לבנה של מרתא לשאת שתי ירכות ,הרי בכוחו היה לשאתם? הוא מתרץ שאמנם ראוי להרבות בכהנים ,ולכן לא הניחו לבנה של מרתא לקחת תפקיד של כהן אחר ,לעומת זאת בכבש -אם יתנו ליותר מתשעה אנשים לשאתו נמצא ששני כהנים ישאו חלק הראוי לכהן אחד, והוי כשנים שעשו מלאכה אחת ,שבמלאכות שבת מצאנו שאין הדבר נחשב למלאכה ולכן גם בהולכה לכבש אין לעשות כך. עוד מצאנו באור זרוע (חלק א סימן קטו) שהיה מי שערער על המנהג שלפני קריאת התורה היה אדם אחד פותח את ארון הקודש ומוציא את ספר התורה ומוסרו לחזן .והמערער טען שמצות הוצאת ספר התורה שייכת לחזן שעליו מוטל לעשות את כל צרכי הציבור בתפלה .והשיבו האור זרוע שאדרבה, משום ‘ברב עם הדרת מלך’ עדיף לחלק את המצוה להרבה אנשים ולא לתת רק לאחד לעשות את הכל וכפי שלמדנו בסוגייתנו .הוא מוסיף שלכן נהגו גם לחלק את התפלה עצמה לחזנים רבים שחרית לחזן אחד ומוסף לחזן אחר וכן מי שקונה את הזכות לגלול את ספר התורה אינו זוכה גם בזכות להגיש את המעילים ויכול אדם אחר לקנות זכות זו של הגשת המעיל ביד הגולל וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים סימן קמז סעיף ב). מבט נוסף אור בית השואבה את דברי חז"ל שאשה היתה בוררת חטים לאור בית השואבה שהיה מאיר מבית המקדש מסביר בספר חזון למועד (הרב מרדכי איילברג ,עמוד עב) בדרך דרוש" :דענין חטים הוא סמל גשמיות הבית והנהגתו בעניני אכילה וזה שרמזו לנו חז"ל דבשמחת בית השואבה שעשו תיקון גדול בעזרת נשים נתקבצו ובאו גם נשים לשאוב רוח הקודש ,ועל ידי רוח הקודש ורגשות קודש שנתקבצו אצל הנשים נהגו על ידי זה את כל עניני ביתם בדרך התורה והיראה .וזהו מליצתם שאור שמחת בית השואבה מאיר את כל החצירות בירושלים ואשה בוררת חטים לאור שמחת בית השואבה, רוצה לומר שזאת גרמה לה לסדר כל עניני הבית במדת ההסתפקות שבאה על ידי האמונה הטהורה והצרופה שנתעוררה אצל הנשים בחג בעזרת נשים על ידי שמחת בית השואבה". סוגיא 21 דף נג ע"א חסידים ואנשי מעשה ...דאטפת אטפוך ומטיפיך יטופון שנינו במשנה :חסידים ואנשי מעשה היו מרקדין בפניהם וכו’ ואומרים לפניהם דברי שירות ביאור ותשבחות .תנו רבנן שנו חכמים בברייתא :יש מהן שהיו אומרים ‘אשרי ילדותנו שלא ביישה את זקנותנו’ כלומר שלא עברנו עבירה בילדותנו שתגרום לנו להתבייש בזקנותנו -אלו חסידים ואנשי מעשה שלא חטאו מעולם ,ויש מהן שהיו אומרים ‘אשרי זקנותנו שכפרה את ילדותנו’ לאחר שחטאו בילדותם -אלו בעלי תשובה .אלו ואלו אומרים: :אשרי מי שלא חטא ,ומי שחטא ישוב בתשובה והקב”ה ימחול לו” .תניא שנינו בברייתא ,אמרו עליו על הלל הזקן כשהיה שמח בשמחת בית השואבה אמר כן ודרש בשמו של הקב”ה על מנת שהעם לא יחטאו :אם אני כאן כל זמן שהקב”ה חפץ בקיומו של הבית הזה ושכינתו שרויה בו ,כבודו של הבית קיים -והכל כאן וכל ישראל באים אליו ,ואם איני כאן אך אם תחטאו והקב”ה יסלק את שכינתו ממנו - מי יבוא לכאן? הוא הלל הזקן היה אומר גם כן :למקום שאני אוהב כלומר לבית המקדש לשם רגלי מוליכות אותי מעצמן .ועוד היה הלל אומר משמו של הקב”ה :אם אתה תבא אל ביתי לבית המקדש -אני אבא אל ביתך ואשרה שם שכינתי ,אבל אם אתה לא תבא אל ביתי -אני לא אבא אל ביתך ,שנאמר( :שמות כ ,כא) “בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך” ונדרוש את הפסוק כך :בכל מקום שאתן לך רשות להזכיר את שמי ,דהיינו בבית המקדש ,ותזכיר את שמי שם – אבוא אני אל ביתך ואשכין שכינתי שם ותהיה לך ברכה. ואימרה נוספת של הלל (מופיעה גם באבות פרק ב משנה ו) :אף הוא הלל הזקן ראה גלגולת אחת שצפה על פני המים שכנופיית רוצחים חתכו את ראשו והטילוהו למים ,והכיר בו הלל באדם זה שבעצמו היה רוצח ,אמר לה לגולגולת :על דאטפת אטפוך כיון שרצחת והצפת גולגלות של אחרים במים ,הציפו את גולגלתך מידה כנגד מידה ,אך ומטיפיך יטופון יבוא יום שיציפו אף את גולגלתם של מי שהרגוך. עיון והלכה אם אני כאן – הכל כאן על דברי הלל "אם אני כאן הכל כאן" תמהו רבים ,כיצד יתכן שהלל הזקן שהיה ידוע בענוותנותו ,אמר משפט שכזה שלפי משמעותו הפשוטה יש בו גאוה גדולה. השל"ה (מסכת סוכה פרק נר מצוה אות לג) מבאר שכוונת הלל לא היתה כלל על עצמו אלא על ה’, ורצה הלל שהחוגגים בשמחת בית השואבה יכוונו את שמחתם לשם ה’ ,וכך הוא כותב: "אין לחשוב עליו שעל עצמו אמר כן :ראו כי אני אני הוא הכל ,חס ושלום לחשוב על הלל מחשבה זו וכיוצא בזו ,בשכבר ידוע כי במקום גדולתו היה ענוותנותו. רק עיקר כוונתו בזה ,שכאשר היו עוסקין בשמחת בית השואבה ,שעליה אמרו חכמינו ז"ל שמי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו, והיה מתיירא התנא האלקי ,שמא מתוך שמחה יתירה, ישכחו חס ושלום השם יתברך ,הנותן להם כח לשמוח שמחה גדולה כזו ,על כן היה דורש ברבים ואומר :אם אני כאן הכל כאן ,רמז על השם ,כי 'אני' משמות השם יתברך ,כמו שפירשו המפרשים על 'אני והוא' השנוי במשנה (סוכה מה א ועיין שם בתוספות ד"ה ואני). ואמר' :אם אני כאן הכל כאן' ,רצה לומר ,כי כשנכוין בשמחתינו לשם ה' ,אז יהי ה' אלקינו עמנו ,ושכינתו תהיה שרויה בינינו ,וזהו שאמר :הכל כאן". מבט נוסף אהבת רעים אמיתית פירוש מחודד לדברי הלל הנ"ל אך עם מסר חשוב כתב הרב אליעזר וולדינברג בשו"ת ציץ אליעזר (חלק יט סימן כה אות ב): במסכת שבת (לא ע"ב) מסופר כי כוי אחד בא לפני הלל ואמר לו' :גיירני על מנת שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת' ...והוא קיבלו וגיירו ,ואמר לו" :דעלך סני (מה שעליך שנוא) לחברך לא תעביד (לא תעשה) ,זו היא כל התורה כולה, ואידך (והשאר) פירושה הוא זיל גמור (לך ללמוד את השאר)". הכלל הזה של הלל הכה גלים בקרב ההמונים ונתן להרבה בני אדם מקום לטעות ולחשוב שעיקר העיקרים הוא "ואהבת לרעך כמוך" בלבד גם כשהוא לא קשור לשם שמים" .הדברים הגיעו לאוזני הלל ,ומצא הזדמנות לפרש כוונת דבריו בזמן אסיפת עם גדולה כשמחת בית השואבה ...והכריז לומר :מה שאמרתי 'דעלך סני לחברך לא תעביד ,זו היא כל התורה כולה' מתי נאמר כן? אם מקיימים את הפסוק בשלימותו דכתיב" :ואהבת לרעך כמוך אני ה'" ,אזי ודוקא אז אם גם "אני כאן" דהיינו שבאהבת רעך משותף ונמצא בקרבם גם ה"אני" ה' ,אזי "הכל כאן" ...אבל אם אין אני כאן ,אם אין "אני ה'" הרע לכלום ,כי משותף בזה ,אזי מי כאן ,לא נחשב כל אהבת ֵ אין זו אהבה אמיתית ובר קיימא .ובבא איזה נגיעה עצמית הכל מתנפץ לרסיסים ויכולים להתדרדר עד הדיוטא התחתונה ולהגיע אפילו לידי שנאה כבושה". סוגיא 22 דף נג ע"א אמר רבי יוחנן רגלוהי ...תמן מובילין יתיה אגב דברי הלל שאמר שרגליו מוליכות אותו לבית המקדש מביאה הגמרא מאמר דומה: ביאור אמר רבי יוחנן :רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה רגליו של אדם הן ערבות בעדו ,לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה למקום שהוא מתבקש לילך לשם כאשר נגזר עליו למות – לשם הן מוליכות אותו .הנהו תרתי כושאי שני אנשים כושיים (יפים ביותר ומכונים ‘כושים’ בלשון סגי נהור) דהוו קיימי קמי שהיו עומדים לפני שלמה המלך ,ושמם אליחרף ואחיה בני שישא ,סופרים דשלמה הוו היו .יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב יום אחד ראה שלמה את מלאך המות כשהוא עצוב .אמר ליה שלמה :אמאי עציבת מדוע אתה עצוב? אמר ליה מלאך המות :דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא משום שבקשו ממני ליטול את נשמתם של שני הכושיים אליחרף ואחיה ,מששמע זאת שלמה ביקש להצילם ,מסרינהו לשעירים ומסר אותם לשדים ,שעליהם שלט שלמה ,שדרינהו למחוזא דלוז ושלח אותם לעיר ששמה לוז ,שאין מלאך המות שולט בתוכה .כי מטו למחוזא דלוז שכיבו כשהגיעו אליחרף ואחיה לעיר לוז -מתו .למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח למחרת ראה שלמה את מלאך המות כשהוא צוחק ,אמר ליה שלמה :אמאי בדיחת מדוע אתה צוחק? אמר ליה :באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו למקום שבו ביקשו ממני ליטול את נשמתם שלחת אותם .מיד פתח שלמה ואמר :רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה ,לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה רגליו של אדם הן ערבות בעדו לשמים ,למקום שהוא מתבקש לילך כאשר נגזר עליו למות – לשם הן מוליכות אותו. עיון והלכה מגורים בעיר לוז בסוגייתנו נאמר ששלמה בנסיון להציל את עבדיו ממות שלח אותם לעיר לוז שאין מלאך המות שולט שם. הגמרא בסוטה (מו ע”ב) מתארת את העיר לוז כעיר שאף מלך לא יכל לכבוש אותה ,וכמו כן למלאך המות אין רשות להכנס אליה, אמנם ,אדם זקן שמרגיש שכבר קץ בחייו יוצא מהעיר ומת מחוצה לה. האם יהיה מותר לאדם כזה לצאת מהעיר לוז? הרי בכך הוא גורם לעצמו למות ,ולעומת זאת אם היה ממשיך לגור בעיר לוז היה חי. שאלה דומה התעוררה בימינו במקרה שאנשים רבים הנמצאים במצב בריאותי שאינו טוב ,ובאופן טבעי היו מתים ,ולפעמים הם מבקשים שלא יאריכו את חייהם על ידי מכשירים רפואיים ,על מנת שהם לא יסבלו ,ואכן הרב צבי שכטר (אסיא תש”ן עמ’ )135 הוכיח מהגמרא המתייחסת לזקנים הגרים בלוז ,שאדם שמצוי במצב שאנשים אחרים במצבו אינם רוצים להאריך את חייהם באופן מלאכותי ,הוא לא חייב להאריך את חייו באופן מלאכותי. הרב עובדיה יוסף (יביע אומר ד אורח חיים לה) הסביר שבנידון של העיר לוז כיון שאף אדם לא עושה שום מעשה בידיים על מנת להרוג את האיש הזה ,וכשאדם יוצא מלוז הוא רק מוריד את ההגנה המיוחדת שהיתה עליו ,ממילא ברור שאין כאן שום איסור. הרב וולדנברג (ציץ אליעזר יח ,מה) אמר שני הסברים לגבי אנשי העיר לוז :א .יתכן שמדובר בעיר שהיו גרים בה גויים ,ואם כן אין ללמוד הלכות ממעשיהם .ב .ישנה גירסה הגורסת שאנשי העיר היו מוציאים את הזקנים ,ולא שהזקנים היו יוצאים מעצמם ,כלומר ,שכיון שאנשי העיר חששו שזקנים שכבר אינם רוצים לחיות ימותו מעצמם, ויביאו את מלאך המות לעיר ,לכן הם ביקשו מהם לעזוב את העיר לפני שהם מתים. מבט נוסף בטחון והשתדלות גדולי ישראל במהלך הדורות עסקו בשאלת היחס הנכון בין חובת האדם להשתדל בפרנסתו ובשאר צרכיו לבין הצורך לבטוח בה’ ,ושיטות שונות נאמרו בזה, יש שהדגישו את הצורך לפעול בדרכי הטבע ולבטוח בה’ שיזמין לו צרכיו בדרך זו ,ויש שנטו לדרך הממעטת בצורך בהשתדלות טבעית ומדגישה את הבטחון בה’ שיזמין לו צרכיו על כל פנים. הערה מעניינת בסוגיא זו לומד רבי חיים שמואלביץ (שיחות מוסר ,שנת תשל”ב מאמר ל) מהמעשה על אליחרף ואחיה סופרי שלמה המלך .הוא ציין לדברי המהרש”א שכתב ששלמה היה סבור שמלאך המות היה עצוב משום שלא רצה ליטול את נשמתם ועל כן שלחם ללוז להצילם ,אבל אילו היה יודע שמלאך המות עצוב משום שלא היה יכול ליטול את נשמתם ודאי לא היה שולחם ללוז אלא אדרבא מעכבם במקומם. ומסיק מכך רבי חיים“ :הורונו חז"ל בזה דוגמא מאלפת איך ההשתדלות פועלת את ההיפוך המוחלט של כונת האדם ודוקא ההתאמצות היתירה להצילם היא גרמה למותם”. סוגיא 23 דף נג ע"א תניא אמרו עליו ...ואמרי לה בארבעה ביעי תניא שנינו בברייתא ,אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל כשהיה שמח שמחת בית ביאור השואבה היה נוטל שמנה אבוקות של אור לפידים של אש ,וזורק אחת לאויר ונוטל אחת בידו ולא היתה אחת נוגעת בחברתה ,וכך היה עושה עם כל שמונה האבוקות ואין נוגעות זו בזו. וכשהוא משתחוה היה נועץ שני אגודליו של שתי ידיו בארץ ונשען עליהן ושוחה ומתכופף ,ונושק את הרצפה בגלל חיבת עפר ארץ ישראל וזוקף בחזרה ,ואין כל בריה בדורו של רבן שמעון יכולה לעשות כן אלא הוא בלבד .וזו היא קידה שהיא השתחוויה רק בפנים (על אפים) שהאדם לא משתטח בכל גופו אלא רק ראשו נוגע בארץ .לוי אחוי קידה קמיה דרבי לוי הראה כיצד עושים קידה בפני רבי ,ואיטלע ונעשה צולע ,כי כשזקף את גופו בלי שנשען על הידיים ,נפגעו יריכיו בגלל המאמץ .שואלת הגמרא :והא גרמא ליה וכי קידה זו היא שגרמה לו לצליעה? והאמר והרי אמר רבי אלעזר :לעולם אל יטיח אדם יוציא מפיו דברים קשים כלפי מעלה הקב”ה ,שהרי אדם גדול הטיח דברים כלפי מעלה ואיטלע ונעשה צולע ,ומנו ומיהו אותו אדם גדול? לוי ,אם כן הסיבה לצליעתו לא היתה משום שהראה קידה? עונה הגמרא :הא והא גרמא ליה זה וזה גרמו לו ,הסיבה לכך שנענש בצליעה היא משום שהטיח דברים כלפי מעלה ,והענישוהו בזמן הקידה כשביצע דבר מסוכן .לוי הוה מטייל קמיה משחק לפני דרבי כדי לשמחו( ,היו משמחים את רבי שהיה נשיא כי היה תמיד דואג מצרות עם ישראל) בתמני סכיני בשמונה סכינים שזרקם לאויר זה אחר זה ותפסם .שמואל שיחק קמיה לפני שבור מלכא מלך פרס בתמניא מזגי חמרא בשמונה כוסות מלאות יין ,שזרקם לאויר זו אחר זו ותפסם ולא נשברו ולא נשפך היין .אביי שיחק קמיה לפני דרבה בתמניא ביעי בשמונה ביצים ולא נשברו ,ואמרי לה בארבעה ביעי ויש אומרים שלא עשה כן אלא בארבעה ביצים. עיון והלכה איזו השתחוויה אסורה מחוץ לבית המקדש? בגמרא מוזכרת קידתו של לוי שהיה קד קידה כך שרק פניו היו מגיעות לרצפה ,הגמרא אומרת שזו היא הקידה, שהיא אחת מסוגי ההשתחוויות. בוודאי שמותר ומצווה להשתחוות לה’ בבית המקדש .אך הגמרא במגילה (כב ע”ב) כתבה שאסור להשתחוות גם לשם ה’ על אבנים במקומות שאינם בית המקדש ,משום שזה נחשב ל’אבן משכית’ שאסורה הרמב”ם בספר המצוות (לא תעשה יב) הסביר שהטעם לכך הוא שעובדי עבודה זרה היו משתחווים על אבנים לעבודה זרה שלהם. הרמב”ם (עבודה זרה ו ,ו-ח) פסק שאיסור זה קיים מהתורה רק כאשר האדם נמצא כולו ב’פישוט ידיים ורגליים’ (כשידיו ורגליו פתוחות) מעל רצפת האבנים ,אך אסור גם לקוד קידה מעל רצפה וזהו איסור מדרבנן .וכתב הרמב”ם שבגלל איסור זה אנשים נהגו לשים על רצפת בבית הכנסת שטיחים על מנת שלא ישתחוו על הרצפה. זו הסיבה גם שביום כיפור אנו מניחים מעל הרצפה שטיח או משהו אחר המפריד ביננו לבין הרצפה ,על מנת שלא להשתחוות על רצפת אבנים. רבי לוי בן חביב (מהרלב”ח סי’ ק) כתב שלדעתו כיון שנאמר בגמרא שאם האדם עומד ומתכופף זו קידה ולא השתחוויה אין לאסור על אדם בבית כנסת גם מדרבנן לעשות כך מעל אבנים משום שזה לא נחשב להשתחוויה אלא לקידה שלא נאסרה מעל רצפת אבנים. מבט נוסף לא לחוש לכבוד עצמו בשעה שעוסק במצוה אדם העוסק במצוה ,אל לו לחשוב בשעה שעוסק בה על כבוד עצמו אלא לכבוד שמים בלבד. וכך כתב בספר מנורת המאור (פרק ו שער רביעי)“ :שלא יחוש על כבודו יותר מעל כבוד יוצרו ...וכל מה שהוא אדם חשוב ונכבד ,יאות לו להמעיט את עצמו ולמחול על כבודו כשהוא עוסק במצוה ,ואפי' הוא מלך ישראל .וחזקיה המלך עליו השלום היה מוליך התינוקות על כתיפיו לבית המדרש. וגרסינן במסכת בכורים אפילו אגריפס המלך היה נוטל הסל על כתיפו .וגרסינן במסכת סוכה בפרק החליל ,אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל ,שהיה שמח בשמחת בית השואבה, והיה נוטל שמונה אבוקות בידו וזורקן כלפי מעלה ,זורק אחת ומקבל אחת ,ואין אחת מהן מגעת בחבירתה ,ושהיה נועץ שני גודליו בארץ ונושק את הרצפה וזוקף ,מה שאין בריה יכולה לעשות כן .וגרסינן במסכת כתובות אמרו עליו על רב שמואל בר רב יצחק ,שהיה מרקד לפני הכלות ,ומבזה עצמו לכבוד המצוה ...ובשעת פטירתו פסק עמוד האש בינו ובין העם כשהיו מוליכין את מטתו ,והיו מקובלין שלא יארע זה אלא ליחיד בדורו ...וכל המכבד את המצות הוא מכבד את הקב"ה שצוה לעשות אותן ,והקב"ה מכבדו ,שנאמר כי מכבדי אכבד". סוגיא 24 דף נג ע"א תניא אמר ר' יהושע בן חנניה ...מנמנמי אכתפא דהדדי תניא שנינו בברייתא ,אמר רבי יהושע בן חנניה :כשהיינו שמחים שמחת בית השואבה ביאור לא ראינו שינה בעינינו כל ימי חול המועד סוכות .כיצד היה סדר היום שלנו בזמן שמחת בית השואבה? שעה ראשונה של היום – הקריבו קרבן תמיד של שחר ,משם הלכו -לתפלה ,משם - לקרבן מוסף ,משם -לתפלת המוספין ,משם -לבית המדרש כדי ללמוד תורה ,משם -לאכילה ושתיה ,משם -לתפלת המנחה ,משם להקריב קרבן תמיד של בין הערבים ,מכאן ואילך -לשמחת בית השואבה במשך כל הלילה .מקשה הגמרא :איני האם באמת יתכן שכך היה שהנוכחים שם לא ישנו? והאמר והרי אמר רבי יוחנן :האומר ‘שבועה שלא אישן שלשה ימים’ הרי זו שבועת שוא ,כיון שאי אפשר שלא לישן שלשה ימים רצופים ולכן הוא כמו שנשבע על עמוד של אבן שהוא של זהב – ומלקין אותו משום שבועת שוא וישן לאלתר ויכול לישון מיד כיון ששבועתו אינה חלה ,ואם כן ,כיצד יתכן שלא ישנו כל ימי חול המועד? מתרצת הגמרא :אכן אי אפשר לומר שלא ישנו כלל אלא הכי קאמר וכך היתה כוונת רבי יהושע בן לוי לומר :לא טעמנו טעם שינה של קבע אלא נמנום בדרך ארעי בלבד ,דהוו מנמנמי אכתפא דהדדי שהיו מנמנמים זה על כתפו של זה. עיון והלכה שינה מחוץ לסוכה בשמחת בית השואבה בסוגייתנו מבואר שבשמחת בית השואבה בהר הבית היו החוגגים מנמנמים זה על כתפו של חברו .ויש להקשות הלא אסור לישון אפילו שינת ארעי מחוץ לסוכה (סוכה כו ע”א) וכיצד עשו כן ,הלא בהר הבית לא היו סוכות? לשאלה זו נאמרו כמה תשובות: התשב”ץ (חלק א סימן ק) כתב שכיון ששינת ארעי חוץ לסוכה אינה אסורה אלא מדרבנן לכן במקום שאי אפשר למנוע זאת – לא גזרו. דברי התשב”ץ מבוססים על דעת אביי (סוכה כ”ו ע”א) ששינת ארעי אסורה רק מדרבנן גזרה שמא ירדם וישן שינת קבע ,אבל הרי”ף וראשונים נוספים פסקו להלכה כדעת רבא ששינת ארעי מחוץ לסוכה אסורה מן התורה משום ש’אין קבע לשינה’ ,כלומר, שלפעמים אדם מסתפק בזמן קצר מאוד לשינה ,כי זה מה שהוא צריך באותו הזמן “הלכך זו היא שינתו” (רש”י שם) ,וכנימוקו של רבא פסקו גם הטורי זהב והמגן אברהם בשולחן ערוך (סימן תרל”ט סעיף ב) ,ואם כן לשיטה זו עדין הקושיא במקומה עומדת. יש שרצו לחלק בין שינת ארעי לנמנום כלשהו ,וכפי שהובא במשנה ברורה (סימן תרל”ט סקי”א) בשם הפרי מגדים ששיעור שינת ארעי הוא זמן הילוך מאה אמה ,ובפחות מכך אינה נקראת שינת ארעי אף לענין סוכה ומותרת ,ובשמחת בית השואבה ישנו רק שיעור מועט כזה. ובספר ילקוט יוסף (סימן סג הערה א) כתב שאפשר שנרדמו מתוך אונס ,וכלל נקוט בידינו ‘אונס רחמנא פטריה’. מבט נוסף דיבוק חברים שלמה רבי האדמו”ר מראדומסק בספרו ‘תפארת שלמה’ (לסוכות) לומד מסוגייתנו על מעלת דיבוק החברים בענייני יראת שמים .את ה’שינה’ שהוזכרה בדברי רבי יהושע בן חנניה הוא מפרש כירידה רוחנית ,ועל פי זה הוא מבאר את כלל דבריו כך: "לא ראינו שינה וחסרון השתנות כל אחד ואחד אצל חברו .רק כשהיה חס ושלום אחד נופל בדעתו והולך במרירות על מיעוט השגה בעבודת הבורא או שום דאגת עולם הזה ,הוו מכתפי אהדדי -כל אחד סומך על חבירו כאשר שפך שיחו וצרתו לפניו יגיד ,הנה חברו היה תומך בידו לתת לו עצה הגונה לחזק ולאמץ לבבו להסיר תוגה מנפשו ,וזה העיקר אהבת חברים להיותם אגודה אחת". סוגיא 25 נג ע"א -נג ע"ב חמש עשרה מעלות ...ואוקמיה באלפי גרמידי הגמרא פותחת בציטוט מהמשנה (דף נא ע”ב) שהלויים עמדו עם כלי שיר על חמש עשרה ביאור מעלות היורדות מעזרת ישראל לעזרת נשים ומעלות אלה הן כנגד חמש עשרה ‘שיר המעלות’ שבתהלים .אמר ליה לו רב חסדא לההוא מדרבנן לאחד מן החכמים דהוי קמסדר אגדתא קמיה שהיה מסדר אגדות לפניו אמר ליה לו :שמיע לך האם שמעת הני אלו חמש עשרה פרקים בספר תהלים שפותחים בשיר המעלות (פרקים קכ-קלד) כנגד מי אמרם דוד? אמר ליה לו אותו החכם לרב חסדא ,הכי כך אמר רבי יוחנן: בשעה שכרה דוד בקרקע של הר הבית את השיתין המחילות שמתחת למזבח ,קפא תהומא צפו מי התהום ובעי למשטפא עלמא וביקשו לשטוף את כל העולם ,באותה השעה אמר דוד חמש עשרה פרקי שיר המעלות והורידן בחזרה לתהום .הגמרא מקשה אי הכי אם כך ,מדוע קרא דוד לפרקים אלה חמש עשרה שיר המעלות? הרי שיר היורדות מיבעי ליה היה צריך לקרותן שעיקר הזכות שזכו בגינן היתה ירידת מי התהום .אמר ליה לו רב חסדא לאותו חכם :הואיל ואדכרתן (מלתא) כיון שהזכרתני מעשה זה נזכרתי שאינו כפי שאמרת ,אלא הכי אתמר כך נאמר :בשעה שכרה דוד שיתין קפא תהומא ובעא למשטפא עלמא מי התהום רצו לשטוף את העולם ,אמר דוד :מי איכא האם יש מישהו דידע אי שרי שיודע אם מותר למכתב שם לכתוב שם ה’ [דף נג עמוד ב] אחספא על חרס ונשדיה בתהומא ומנח ונזרקנו לתהום כדי שירד לתהום ויעצור את המים מכח שם ה’ שעליו? ליכא דקאמר ליה מידי לא היה מי שישיב לו .אמר דוד :כל דידע למימר כל היודע לומר אם מותר ואינו אומר -יחנק בגרונו כלומר יקולל .נשא אחיתופל קל וחומר בעצמו :מצאנו בפרשת סוטה שאם אחד חושד באשתו שנטמאה הוא עולה איתה למקדש והיא נבדקת על ידי מים מרים שבתוכם הכהן מוחק מגילה שכתוב עליה שם ה’ ,ואם היא לא נטמאה היא מותרת לבעלה אחרי ששתתה את המים .ומה לעשות שלום בין איש לאשתו להתיר אשה סוטה לבעלה ,אמרה תורה :שמי שנכתב בקדושה במגילת סוטה ימחה על המים המרים, לעשות שלום לכל העולם כולו שלא ישטפוהו מי תהום -על אחת כמה וכמה שמותר למחוק את ה’ .אמר ליה לו אחיתופל לדוד :שרי מותר .כתב דוד שם השם אחספא על חרס ,ושדי לתהומא וזרק לתהום ,ונחית תהומא וירד התהום שיתסר אלפי גרמידי שש עשרה אלף אמות .כי חזי דנחית טובא כיון שראה דוד שירדו מי התהום הרבה ,אמר :כמה דמידלי טפי מירטב עלמא כמה שיעלו מי התהום ויהיו גבוהים וסמוכים לארץ תהיה האדמה לחה ותצמיח פירותיה .אמר חמש עשרה פרקי שיר המעלות ואסקיה והעלה את מי התהום חמיסר אלפי גרמידי חמש עשרה אלף אמה ,ואוקמיה באלפי גרמידי והעמידם אלף אמות מתחת לארץ. עיון והלכה גרם מחיקה בגמרא מבואר שדוד התייחס לזריקת חרס עם שם ה’ ,לתוך המים כמחיקת שם ה’ .רבי דב בעריש וידנפלד ,הגאון מטשעיבין ,בספר ‘דובב מישרים’ (חלק א’ סימן צט) ,הקשה מדוע אסור למחוק שם ה’ בזריקה למים ,הרי מצאנו במסכת שבת (דף קכ ע”א) שאדם ששם ה’ כתוב על בשרו יורד וטובל ואין בכך איסור מחיקה ,משום שהוא לא מוחק את שם ה’ אלא רק טובל במים ושם ה’ נמחק מאיליו? ה’דובב מישרים’ מתרץ קושיא זו על פי דברי הרשב”א (מסכת שבת ,שם) .הרשב”א מסייג שההיתר למחוק בגרמא הוא רק כאשר יש ספק אם יימחק ,במקום שתגרם מחיקה בוודאות גם גרימת מחיקה אסורה. לפי זה פוסק ה’דובב מישרים’ דין נוסף .אדם שומר מצוות שחלה במחלה מדבקת ל”ע ,ביקש שיביאו לו תפילין להניח .ההוראה של הרופאים במצב כזה היא שצריך לשרוף את כל החפצים שהיו במגע עם החולה .האם מותר להביא לו תפילין? לפי דבריו שלעיל אסר ה’דובב מישרים’ להביא לו תפילין ולא התיר משום שזו רק גרמא של שריפת התפילין ,כיון שתפילין אלו בודאי יישרפו. מבט נוסף עלייה מבחינת מקבל למדרגת משפיע ר’ שמואל בורנשטיין בספר ‘שם משמואל’ (פרשת ויצא תרע”ב) מסביר שחמש עשרה המעלות היו בין עזרת נשים לעזרת ישראל .עזרת נשים מסמלת אדם שהוא בבחינת מקבל ,ואין לו השפעה משלו על העולם ,ועזרת ישראל מסמלת אדם שהוא בבחינת משפיע ,ומגיע להשגות משלו. כדי לעלות ממדרגת מקבל למדרגת משפיע צריך אדם לעלות חמש עשרה מעלות ומדרגות בקדושה .ובזה הוא מבאר מדוע כתוב במדרש (רבה ,פרשת ויצא ,פרשה סח) שיעקב אבינו אמר בבית לבן את חמש עשרה שיר המעלות .הסיבה לכך היא ,שיעקב בשנים שהיה בבית לבן ,עלה והתעלה ,מבחינת מקבל לבחינת משפיע. דף נג ע"ב אמר עולא ש"מ סומכא דארעא ...ועינינו ליה מיחלות סוגיא 26 בסוגיה הקודמת למדנו שלאחר שירדו מי התהום שש עשרה אלף אמה ,אמר דוד את חמישה ביאור עשר פרקי שיר המעלות על מנת להעלות את מי התהום חמש עשרה אלף אמה ,והעמידם אלף אמה מתחת לארץ .אמר עולא :שמע מינה נשמע ממעשה זה ,סומכא דארעא אלפי גרמידי שהמרחק מהארץ עד מי התהום הוא אלף אמה .על כך מקשה הגמרא והא חזינן דכרינן פורתא ונפקי מיא והרי רואים אנו בבבל שחופרים מעט באדמה וכבר יוצאים מים? מתרצת הגמרא אמר רב משרשיא :ההוא מסולמא דפרת המים היוצאים מאדמת בבל אינם מי תהום אלא מגיעים ממחילות של נהר פרת. בהמשך המשנה שנינו ‘ועמדו שני כהנים בשער העליון שיורד מעזרת ישראל לעזרת נשים ושתי חצוצרות בידיהם הגיעו למעלה עשירית תקעו והריעו ותקעו’ וכו’ כלומר שירדו במעלות ,ובמעלה העשירית תקעו והריעו ותקעו .בעי הסתפק רבי ירמיה :מה כוונת התנא למעלה עשירית האם כוונתו דנחית חמשה וקאי אעשרה שירדו חמש ועמדו על העשירית באופן שנותרו להם עוד עשר לרדת ,או דלמא או שמא דנחית עשרה וקאי אחמשה שירדו עשר מלמעלה ועמדו על החמישית באופן שנותרו להם עוד חמש לרדת? תיקו תעמוד שאלה זו בספק. בהקשר לדברי המשנה שכאשר הגיעו לשער המזרח הפכו פניהם למערב ואמרו“ :אבותינו שהיו במקום הזה אחוריהם אל ההיכל ,ופניהם מזרחה” .דברים אלו נסמכים על הפסוק שמובא בברייתא :תנו רבנן שנו חכמים בברייתא :נאמר ביחזקאל (ח ,טז)“ :והנה פתח היכל ה’ ..כעשרים וחמישה איש אחוריהם אל היכל ה’ ,ופניהם קדמה ,והמה משתחויתם קדמה לשמש” .דורשת הברייתא את הפסוק ממשמע שנאמר בפסוק ‘ופניהם קדמה’ האם איני יודע שאחוריהם אל היכל ה’ פשוט שאם עמדו בפתח ההיכל הפונה למזרח וההיכל במערבו, ופניהם לכיוון מזרח נמצא שאחוריהם אל היכל ה’? אלא מה תלמוד לומר מה בא ללמדנו הפסוק“ :אחוריהם אל היכל ה’” -מלמד שהיו פורעין עצמן מגלים אחוריהם כלפי ההיכל ,ומתריזין ומוציאין רעי כלפי מטה. עוד שנינו במשנה שהיו אומרים“ :ואנו ליה עינינו .ר’ יהודה אומר :היו שונין ואומרים אנו ליה וליה עינינו כו’”. מקשה הגמרא איני האם מותר היה להם לכפול את דבריהם? והאמר והרי אמר רבי זירא :כל האומר שמע שמע כלומר ,שכפל את הפסוק ראשון של קריאת שמע ואמרו פעמיים כאילו אמר בתפילת עמידה מודים מודים פעמיים שמבואר במסכת ברכות שמשתיקים אותו ,כיון שנראה כמודה לשתי רשויות (אלוהיות) ,ואם כן גם אמירת אנו ליה וליה עינינו נשמעת כהודאה לשתי רשויות? אלא הכי אמרי כך היו אומרים :אבותינו -המה משתחוים קדמה ,ואנו ליה (אנחנו מודים) ומשתחוים ,ועינינו ליה מיחלות מצפות ,וכיון שהזכירו שני דברים- השתחויה וציפייה ולא כפלו ענין אחד ,אין לחשוש שיראו כמודים לשתי רשויות. האומר שמע שמע עיון והלכה הגמרא בברכות (דף ל”ג ע”ב) הביאה את דברי רבי זירא שהאומר“ :שמע שמע ,כאומר מודים מודים ומשתקין אותו” .על כך מקשה הגמרא מברייתא בה מבואר שהקורא קריאת שמע וכופלה הרי זה מגונה .משמע לפי הברייתא שהוא מגונה אבל לא משתקין אותו? בתירוץ מחלקת הגמרא בין כפילת מילים ,כלומר אמירת המילה שמע פעמיים ,לבין כפילת כל הפסוק. רש”י והרמב”ם חלקו בהבנת התירוץ .לדעת רש”י הכופל את מילת שמע הרי זה מגונה ,אבל לא משתקין שהרי הוא כמתלוצץ ,לעומת הכופל פסוק משתקים אותו כיון שנראה כשתי רשויות .רמב”ם (הלכות קריאת שמע ,ב ,יא) סובר להיפך :בכפילת הפסוק הרי זה מגונה ,ובכפילת תיבה משתקים אותו משום שרק בכפילת תיבה זה נראה כשתי רשויות. למעשה פסק בשולחן ערוך (אורח חיים ,סא ,ט) בשני המקרים שאסור לכפול ,וביאר בביאור הלכה (שם ד”ה בין שכופל) שבשני המצבים אם עבר וכפל בדיעבד יצא ידי חובתו ,ואינו צריך לחזור ולקרוא קריאת שמע. אמנם הסתפק לפי דעת רש”י שאדם הכופל מילים הוא כמתלוצץ ,ולפי זה יש מקום לפסול אפילו בדיעבד. מבט נוסף מסירות נפש בקריאת שמע הגמרא בברכות (לג ע”ב) שואלת מדוע האומר שמע שמע משתקין אותו הרי אולי היה טרוד ולא כיון .מתרצת הגמרא שמי שלא מכוין בפסוק ראשון של שמע הוא נוהג כ’חברותא כלפי שמיא’ כלומר בזלזול ,ואם יהא רגיל בזה צריך להכותו (מחינן ליה במרזפתא דנפחא) .האדמו”ר ר’ אברהם מרדכי מגור בספר אמרי אמת (שבועות במדבר, תרע”א) מסביר שתפילה שהיא עבודה שבלב, היא כמו מלחמה עם המחשבות הזרות שמאיימות להפריע ,לכן צריך להקדים לה קריאת שמע שעניינה מסירות נפש .אדם שמוסר את הנפש בקריאת שמע, יהיה עסוק במחשבתו רק ברצון לעבוד את ה’ וכל המחשבות הזרות שלו ייעלמו ,לכן הוא לא אמור לבא למצב שיהא טרוד ולא יתכוון בפסוק ראשון. דף נג ע"ב מתני' אין פוחתין מעשרים ואחת ...להבדיל בין קודש לחול סוגיא 27 המשנה הקודמת ציינה את התקיעות שהיו הכהנים תוקעים בדרך לשאיבת המים שמנסכים ביאור על המזבח .המשנה שלפנינו מבארת את סדר התקיעות במקדש. משנה .אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש בכל יום במקדש תוקעים לכל הפחות עשרים ואחת תקיעות ,ואין מוסיפין על ארבעים ושמנה ואין יום שתוקעים בו יותר מארבעים ושמונה .בכל יום היו שם עשרים ואחת תקיעות במקדש :והמשנה מפרטת -שלש לפתיחת שערים שערי העזרה תקעו תקיעה תרועה תקיעה כדי שידעו הכהנים והלויים שצריך להתחיל לעבוד ,ותשע לתמיד של שחר בזמן ניסוך היין בהקרבת התמיד היו הלויים שרים את שירו של אותו היום ובשיר היו שלושה חלקים ועל כל חלק ממנו היו הכהנים תוקעים בחצוצרות -תקיעה ,תרועה ותקיעה .ותשע לתמיד של בין הערבים באותו האופן של תמיד של שחר .ובמוספין היו מוסיפין עוד תשע לשיר של מוספין שגם אותו חלקו לשלושה פרקים. ובערב שבת ביום שישי היו מוסיפין שש לפני כניסת השבת :שלש תקיעות ראשונות נועדו להבטיל את העם ממלאכה שיפסיקו מעבודתם ,ושלש נוספות להבדיל בין קדש לחול כשקדש היום ,ומעתה יש חיוב סקילה על אדם שיעשה מלאכה .ערב שבת שבתוך החג הסוכות היו שם ארבעים ושמנה תקיעות ומפרטת המשנה :שלש לפתיחת שערים כמו כל יום כפי ששנינו לעיל ,שלש לפתיחת שער העליון שלמדנו בסוגיות הקודמות שבקרות הגבר היו תוקעים כשיצאו הכהנים בדרך לשאיבת המים ,ושלש לשער התחתון שלמדנו במשנה הקודמת שכאשר הגיעו לעזרה תקעו והריעו ותקעו ,ושלש נוספות למילוי המים לאחר שחזרו משאיבת המים במעין השילוח ובאו לעזרה נכנסו דרך שער המים ותקעו והריעו ותקעו .ושלש על גבי מזבח כשהיו זוקפין את הערבות בצידי המזבח תקעו והריעו ותקעו ,תשע לתמיד של שחר ,ותשע לתמיד של בין הערבים ,ותשע למוספין של סוכות ,שלש להבטיל את העם מן המלאכה ,ושלש להבדיל בין קודש לחול כפי שהתבאר לעיל ,נמצא שבערב שבת בסוכות היו ארבעים ושמונה תקיעות שהוא המספר הגבוה ביותר. עיון והלכה המקור לחיוב התקיעות במקדש הרמב”ם (הלכות כלי המקדש ג ,ה) הזכיר את מצוות תקיעה בחצוצרות רק בימי המועדות וראשי חדשים .מאידך ,הוא כתב (הלכות כלי המקדש ז ,ה) גם את דין המשנה שתוקעים בכל יום לפחות עשרים ואחת תקיעות. ר’ יוסף באב”ד בספר מנחת חינוך (מצוה שפד) מבאר שלשיטת הרמב”ם רק במועדים וראשי חדשים התקיעה היא מדאורייתא ,משום שבפסוק שלמדו ממנו את חיוב התקיעות בבית המקדש נאמר‘ :וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצצרת על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם’ (במדבר י ,י) ומדובר בפסוק רק על ראשי חודשים ומועדות, לעומת זאת ,כל התקיעות האחרות שהיו תוקעים במקדש חיובן מדרבנן. ה’חינוך’ (מצוה שפד) חולק על הרמב”ם וסובר כי מצוות התקיעה בחצוצרות במקדש מהתורה היא בכל יום ,והיא באה על מנת לגרום לאנשים לכוון בזמן הקרבת הקרבנות. מבט נוסף תקיעות במקדש -כח התורה ר’ יהודה אריה ליב מגור ,בספר שפת אמת (בהעלותך תרמ”ו) אומר שהתקיעות במקדש ובשעת המלחמה שתיהן באות לבטא ש’כל כחן של ישראל הוא בפה כמו שנאמר רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם .ובכח התורה שעליו רומז השופר גברו כל המלחמות ..וכל מלחמתן היתה על ידי התורה’. נראה לבאר שהשופר מבטא את הכח המיוחד שיש בעם ישראל בקדושת הדיבור .העובדה שיש לנו יכולת לעסוק בתורה על ידי הפה, היא הופעה של קדושת הדיבור .גם קול השופר שהינו קול טהור ופשוט בלי חיתוכי המילים ,מראה את קדושת הדיבור .לפי זה חלק מעניינו של השופר נובע מחיבורנו לתורה .ולכן נצטוינו לתקוע בזמן המלחמות בשופר ובחצוצרות ,כיון שהם מראים לישראל שעיקר המלחמה נגד עם ישראל נובעת ממלחמה על הופעת הקדושה בעולם .לכן בלב האומה -במקדש ,היו תוקעין בכל יום ,לזכור ולהזכיר ממה נובע כחן של ישראל. נג ע”ב -נד ע”א גמ' מתניתין דלא כרבי יהודה ...מאי ולא כלום סוגיא 28 גמרא .מתניתין דלא כרבי יהודה משנתנו אינה כשיטת ר’ יהודה .דתניא שנינו בברייתא ,רבי ביאור יהודה אומר :הפוחת לא יפחות משבע ביום המועט ביותר אין פחות משבע תקיעות ,והמוסיף לא יוסיף על שש עשרה והיום המרובה ביותר בתקיעות אין בו יותר משש עשרה .במאי קא מיפלגי במה חלקו ר’ יהודה וחכמים? רבי יהודה סבר :סדר התקיעות שכולל תקיעה תרועה תקיעה מצוה אחת היא והחשיבן בתור תקיעה אחת ,ורבנן סברי סוברים :שמצות תקיעה לחוד ומצות תרועה לחוד נמצא שר’ יהודה וחכמים מסכימים על מספר התקיעות אלא שחלקו אם תקיעה תרועה ותקיעה הן מצוה אחת או שלש .שואלת הגמרא מאי טעמא דרבי יהודה מה טעמו של ר’ יהודה שסובר שתקיעה תרועה תקיעה נחשבות למצוה אחת? אמר קרא “ותקעתם תרועה” (במדבר י ,ו) מכך שהפסוק קורא לתקיעה תרועה אלמא משמע שתרועה ותקיעה אחת היא .ורבנן :ההוא לפשוטה לפניה ולאחריה הוא דאתא רבנן סוברים שהפסוק הזה בא ללמד שכל תרועה צריך שתהיה תקיעה לפניה ולאחריה .ורבנן הסוברים שכל תקיעה ותרועה נחשבת למצוה בפני עצמה מאי טעמייהו מהו טעמם? דכתיב כשתוקעים לאסוף את העם“ :ובהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו” (במדבר י ,ז) ואי סלקא דעתך אם תעלה בדעתך כסברת ר’ יהודה שתקיעה תרועה אחת היא ,היתכן שאמר רחמנא פלגא דמצוה עביד ופלגא לא עביד שאמרה התורה -חצי מצוה תעשה וחציה לא תעשה? אלא ודאי צריך לומר שכל תקיעה היא מצוה נפרדת .ורבי יהודה הסובר שסדר התקיעות נחשב למצוה אחת :ההוא אותה תקיעה שנאמרה בפסוק לגבי אסיפת העם לסימנא בעלמא הוא דאתא היא באה רק לסימן כשמשה רבינו רצה לדבר אל העם ,ואינה לשם מצוה .ורבנן סוברים :אמנם כן התקיעה סימנא לסימן הוא, ובכל זאת רחמנא שויה התורה החשיבה אותה כמצוה. הגמרא מביאה דין נוסף שיחלקו בו ר’ יהודה וחכמים .כמאן אזלא הא דאמר רב כהנא כשיטת מי הולכים דברי רב כהנא שאמר :אין בין תקיעה לתרועה ולא כלום כלומר שאסור לשהות בין תקיעה לתרועה אלא כדי נשימה ,כמאן כדעת מי זה? ודאי כשיטת רבי יהודה .מקשה הגמרא פשיטא? [דף נד עמוד א] פשוט הוא שאם התקיעה והתרועה הן מצוה אחת יש לאסור להפסיק ביניהן? מתרצת הגמרא מהו דתימא שמא תאמר שדברי רב כהנא נכונים אפילו כרבנן וגם לשיטתם אסור לעשות הפסקות ארוכות בין התקיעות ,ולאפוקי ולהוציא מדברי רבי יוחנן ,דאמר :שאם אדם שמע בראש השנה תשע תקיעות בתשע שעות ביום – יצא ידי חובת שופר ,קא משמע לן שדברי רב כהנא הינם לשיטת ר’ יהודה אבל לפי חכמים יוצא ידי חובה אפילו בהפסק גדול .שואלת הגמרא -ואימא הכי נמי שדברי רב כהנא נאמרו בשיטת חכמים וגם לשיטתם אסור להפסיק הפסקה ארוכה? אם כן ,מאי מדוע השתמש רב כהנא במטבע הלשון ולא כלום שמשמעותו היא שאין להפסיק אפילו הפסקה קצרה? וממילא נכון לומר שדין זה נאמר רק לשיטת ר’ יהודה ששלש התקיעות הן מצוה אחת ,ולא לשיטת חכמים. עיון והלכה תקיעה ותרועה בנשימה אחת הריטב”א (ד”ה ואימא הכי נמי) מבאר שלפי הסבר רבי יוחנן שבגמרא לשיטת ר’ יהודה תקיעה תרועה ותקיעה הן מצווה אחת צריכות כולן להיות בנשימה אחת ,ואם הפסיק אפילו בשיעור נשימה ביניהם התקיעות פסולות. אמנם תוספות (ד”ה מהו דתימא) חולקים עליו וסוברים שגם לשיטת ר’ יהודה אסור להפסיק בשיעור כדי לגמור את כל התקיעה תרועה ותקיעה ,ומותר להפסיק בשיעור נשימה בין התקיעות שהרי צריך הפסקה ביניהם ,כדי שיהיה ניכר מה תקיעה ומה תרועה .תוספות הוכיח זאת מגמרא במסכת ראש השנה (לד ע”ב) שנאמר בה ש”תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה”. רבי יעקב עטלינגר (ערוך לנר על תוספות) הסביר שלדעת הריטב”א הגמרא במסכת ראש השנה היא רק לשיטת רבנן ולא לשיטת רבי יהודה. מבט נוסף תקיעה תרועה ותקיעה -פשט דרש ופשט ר' אפרים מסדליקוב בספר 'דגל מחנה אפרים' (ליקוטים ד"ה עוד יש) כותב ש'סוד תקיעה תרועה תקיעה הוא על דרך אין מקרא יוצא מידי פשוטו' (שבת סג ע"א) היינו כי בתחילה צריך האדם ללמוד ולהבין הפשוט ואחר כך יתפשט לכמה נהורין ורזין דאורייתא ואחר כך מכח הדרוש יחזור ויבוא אל הפשט האמת וזהו ...תקיעה מורה על הפשוט קול פשוט ואחר כך תרועה אותיות תורה ע' היינו שנדרשת בשבעים אנפין ואחר כך תקיעה לשוב אל פשט האמת'. ובלשוננו -בתחילה לומדים את הדבר כפשוטו ,אחר כך מעמיקים ומתבוננים ומחדשים ,ואחר כך רואים איך כל החידושים נעוצים בפשט הדברים ,כמו התקיעה הפשוטה ,שלאחריה התרועה והעיון והסיבוך ,ולאחריה חוזרים לפשטות. סוגיא 29 דף נד ע”א ע"ש שבתוך החג ...למעלה העשירית עדיף מבואר במשנה שבערב שבת שבתוך החג כו’ תקעו ארבעים ושמונה תקיעות .המשנה ביאור מנתה ארבעים ושמונה תקיעות ובהן התקיעות של שמחת בית השואבה ,שלש לשער העליון ,שלש לשער התחתון שלש למילוי מים ושלש על גבי מזבח ואילו את שלש התקיעות שתקעו כשהגיעו למעלה מדרגה עשירית כפי ששנינו במשנה (סוכה נא ע”ב) לא קתני לא מנתה המשנה .מתניתין מני כשיטת מי היא? רבי אליעזר בן יעקב היא הסובר שלא היו תוקעים במעלה העשירית .דתניא שנינו בברייתא :שלש תקיעות תקעו כשהגיעו למעלה עשירית ,כך סובר תנא קמא ,רבי אליעזר בן יעקב חולק ואומר :שלש תקיעות תקעו כשזקפו את הערבה על גבי המזבח .האומר שתקעו למעלה עשירית -אינו אומר שתקעו על גבי המזבח ,והאומר שתקעו על גבי המזבח -אינו אומר סובר שלא תקעו למעלה עשירית .ומבארת הגמרא מחלוקתם :מאי טעמא מה טעמו של דרבי אליעזר בן יעקב הסובר שתקעו על גבי המזבח ולא תקעו למעלה עשירית? כיון דתקע כיון שמצאנו שהתקיעות שהוסיפו בחג היו לפתיחת שערים כמו שמצאנו שתקעו לשער העליון ולשער התחתון ,למעלה עשירית למה לי דתקע למה לו לתקוע? הרי האי לאו שער הוא הוא איננו שער הלכך ,לתקוע על גבי המזבח בשעת זקיפת הערבה עדיף .ורבנן החולקים וסוברים שתקעו למעלה העשירית ולא על גבי המזבח סברי :כיון דתקע למילוי המים שכל התקיעות שמוסיפים בחג הם לכבוד שמחת מילוי המים ,על גבי המזבח למה לי בשעת זקיפת הערבה למה לתקוע הרי אין זה שייך למילוי המים? הלכך ,למעלה העשירית עדיף לתקוע שכיון שעוברים שם בדרך למילוי מים ניכר שהוא לכבוד מילוי המים. תקיעות שעל גבי המזבח עיון והלכה בביאור הובא הפירוש הראשון ברש”י למילים “על גבי המזבח” .רש”י הסביר שהכוונה שהיו תוקעים בשעת זקיפת הערבה על המזבח. רש”י הביא פירוש נוסף ש’על גבי המזבח’ אין פירושו זקיפת הערבה אלא בשעת הולכת המים למזבח .לפי זה צריך לגרוס בגמרא בדברי חכמים‘ :כיון דתקע לניסוך המים ,על גבי המזבח למה לי’ .פירוש הדברים- לדברי חכמים תוקעים בשעת ניסוך המים על המזבח, וכיון שניסוך המים היה בשעת ניסוך היין והוא זמן תקיעה כמו ששנינו שתקעו תשע תקיעות בשעת התמיד ,אם כן ,תקיעה נוספת בדרך למזבח מהמעיין אינה נצרכת ולכן לשיטתם תוקעים במעלה העשירית. נראה שההבדל בגירסאות הוא בשאלה האם התקיעות בשעת ניסוך מים הן גם בשעת ניסוך היין .יש מקום לומר שדיון זה תלוי בשאלה זו (שדן בה ר’ יעקב עטלינגר בשו”ת בנין ציון סימן מג) :לפי הגירסה השנייה ניסוך המים הוא חלק מדיני הקרבן ,ולפי זה התקיעות בשעת ניסוך היין בזמן הקרבת הקרבן נחשבות גם על ניסוך המים .לפי הגירסה הראשונה ניסוך המים הוא חובת היום שאינה חלק מדיני הקרבן ,ולכן אין לקשר בין התקיעות בשעת ניסוך היין של הקרבן לניסוך המים. מבט נוסף תקיעה למעלה עשירית המהרש”א בחידושי אגדות (נ”א ע”ב ד”ה על) מסביר שהסיבה לתקיעה על מעלה עשירית לפי שני הפירושים -או מעלה עשירית מלמעלה או מלמטה ,בא לרמוז על שם י-ה .יש חמש עשרה מעלות שהיו יורדים בהן לניסוך המים ,אך מכל מקום עוצרים לתקוע במעלה עשירית כדי לרמוז רמז נוסף להזכיר את שם י-ה .השם הזה גם נזכר גם היה מוזכר על ידם כאשר היו מתפללים ומתוודים ‘ -אבותינו היו משתחווים קדמה לשמש ואנו לי-ה עינינו. ר’ יעקב עטלינגר בספר ערוך לנר (דף נ”א ע”ב ד”ה מתניתין) מסביר שהשם י-ה הוזכר במיוחד בבית המקדש השני כיון שבית המקדש היה בנוי ,אבל עדיין לא הגיעו לגאולה השלימה ,ושם זה שאינו שלם ,מזכיר זאת .וכמו שדרשו חז”ל על הפסוק “כי יד על כס י-ה מלחמה לה’ בעמלק” (שמות יז ,טז) היינו שאין שם השם שלם עד שימחה זרע עמלק (רש”י על הפסוק שם) לכן בבית שני עדיין היה חסרון בשלמות שם ה’. סוגיא 30 דף נד ע”א כי אתא ר' אחא בר חנינא מדרומא ...בשבת דבצרי טובא למדנו במשנה שביום שיש בו קרבן מוסף מוסיפים תשע תקיעות בשיר של מוספין .כי אתא ביאור כאשר בא רבי אחא בר חנינא מדרומא מדרום ארץ ישראל ,אייתי מתניתא בידיה הביא אתו ברייתא שעוסקת בתקיעות המוספין“ :ובני אהרן הכהנים יתקעו בחצצרות” (במדבר י,ח) שאין תלמוד לומר שאין צורך שהפסוק יאמר‘ :יתקעו’ ,שכבר נאמר“ :ותקעתם בחצצרות על עלתיכם ועל זבחי שלמיכם”(במדבר י ,י) ומה תלמוד לומר מה בא לומר המילה ‘יתקעו’? הכל לפי המוספין תוקעין כפי שיתבאר בשורות הבאות. הוא תני לה והוא אמר לה ר’ אחא ששנה את הברייתא הוא פירש אותה :לומר שתוקעין על כל מוסף ומוסף וביום שיש בו שני מוספין כגון ראש חדש שחל בשבת תוקעין לכל מוסף ומוסף עוד תקיעות .תנן קושיא על דברי רב אחא מהמשנה :ערב שבת שבתוך החג היו שם ארבעים ושמנה תקיעות וזה המספר הגדול ביותר של תקיעות במקדש .ואם איתא אם נכון הוא שביום שיש שני מוספין תוקעין לכל מוסף ,ליתני המשנה צריכה לדבר על מקרה של שבת שבתוך החג ,שאז משכחת לה חמשין וחד יהיו חמשים ואחד תקיעות ,שבשבת אמנם אין שש תקיעות לקבלת שבת אך מוסיפין עוד תשע של שבת חוץ מתשע של החג ואם כן מצאנו שיש יותר מארבעים ושמונה תקיעות? מתרצת הגמרא אמר רבי זירא :לפי שאין תוקעין לפתיחת שערים בשבת כיון שאין תקיעות אלה לצורך מצוה כמו תקיעות של קרבן אלא רק לסימן שישמעו ויבואו לדוכנם ומעמדם ואינה דוחה שבת .אמר רבא :מאן הא דלא חש לקימחא מי הוא זה שלא אכפת לו להוציא סובין במקום קמח ,והוא משל לאדם שאומר דברים שאינם נכונים? חדא דחייה ראשונה :דבכל יום תנן שנינו שבכל יום תוקעים לפתיחת שערים ומשמע אף בשבת .ועוד דחייה נוספת :אי נמי כהדדי נינהו גם אם נאמר שבשבת לא תקעו לפתיחת שערים ובשבת שבתוך החג תקעו ארבעים ושמונה מדוע כתבה המשנה דווקא את הדוגמא של ערב שבת שבתוך החג ,ליתני היתה צריכה לכתוב את המקרה של שבת שבתוך החג שהיו שם ארבעים ושמנה ,ויש עדיפות לכתוב מקרה זה דשמעת מינה תרתי :שלומדים ממנו שני דינים :שמעת מינה יש ללמוד מכאן את הדין של דרבי אליעזר בן יעקב שתוקעים על גבי המזבח ולא למעלה עשירית כמו שלמדנו בסוגיה הקודמת ,ושמעת מינה דרבי אחא בר חנינא וגם אפשר ללמוד את החידוש של ר’ אחא בר חנינא שחדש שתוקעים על כל מוסף .אלא אמר רבא :יש טעם אחר שבגללו אין ארבעים ושמונה תקיעות בשבת שבתוך החג ,והוא לפי שאין תוקעין למילוי מים בשבת ,כיון שלא היתה שאיבת מים בשבת ונמצא דבצרי טובא שנחסרו הרבה תקיעות – שלש לשער עליון ,שלש לתחתון, שלש לשער המים ושלש לגבי מזבח ,מלבד התקיעות של ערב עיון והלכה תקיעות לשער עליון ושער תחתון בשבת שבת נמצא שיש שלושים ותשע רבא בתירוצו מסביר כי הסיבה לכך שלא שנו במשנה תקיעות בלבד. את המקרה של שבת בתוך החג שבו יש ארבעים ושמונה תקיעות ,היא מכיון שבשבת זו לא היו תוקעין למילוי מים ,ולכן יש הרבה תקיעות שלא תוקעים. רש”י הסביר (ד”ה ובצרי) שכוונת רבא ‘שאין תוקעין למילוי מים בשבת’ היינו כל התקיעות ששייכות למילוי מים והן כוללות את התקיעות של שער העליון, שער התחתון ,שער המים ,ותקיעות שעל גבי מזבח .לפירוש זה תקיעות אלה לא תוקעים בשבת שבתוך החג. לעומתו הרמב”ם פסק בהלכות כלי המקדש (ז ,ו) שאת תקיעות שער העליון והתחתון תוקעים בכל רגל ולא רק בסוכות ,כלומר שתקיעות אלה אינן שייכות למילוי המים .על שיטת רמב”ם מקשה ר’ יעקב עטלינגר ב’ערוך לנר’ (ד”ה בגמרא דבצרי) מסוגייתנו ,הגמרא אומרת שבשבת חול המועד יורדות תקיעות רבות בגלל שלא תוקעים לניסוך המים אמנם לשיטת הרמב”ם יש להוריד רק שלוש תקיעות ויוצא שלפי רבי אחא יש ארבעים ושמונה תקיעות בשבת שבתוך החג ,שהרי ניסוך המים התקיים בשבת חול המועד כרגיל? הוא כתב שאולי לרמב”ם לא היו תוקעין לניסוך המים בשבת ,אך מקשה קושיות אחרות .רבי יהודה עייאש (לחם יהודה על הרמב”ם) תירץ שהרמב”ם סבר שדברי רבא נאמרו רק לפי הדעה שתוקעים על כל מוסף ,אבל הסבר זה נדחה ,לכן לא ניתן להקשות על דברי הרמב”ם משלב זה בגמרא שבסוגיות הבאות נראה שאינו להלכה. מבט נוסף ר’ שמואל בורנשטיין בספר שם משמואל (פרשת בהעלותך תר”ע) מסביר שענין החצוצורות שייך דוקא לבית המקדש כיון ש'כל ענין הקרבנות מורה על הכנעה כאילו הקריב נפשו ,ולכן שם לעולם משתמשים בחצוצרות', כלומר שתרועת החצוצרות מוסיפה לתחושת ההכנעה של האדם שהיא תחושה הכרחית כאשר אדם בא להקריב במקדש .לכן ציוותה התורה לתקוע בחצוצרות על הקרבן. נד ע”א -נד ע”ב סוגיא 31 וליתני נמי ר"ה שחל להיות בשבת ...אפיק שית ועייל שית הגמרא מקשה עוד קושיא על דברי רב אחא שמוסיפים לכל מוסף תשע תקיעות וליתני נמי מדוע ביאור המשנה לא כתבה גם את המקרה של ראש השנה שחל להיות בשבת כדוגמא נוספת ליום שיש בו ארבעים ושמונה תקיעות ,דהא איכא תלתא שהרי ביום זה יש שלושה מוספין :מוסף דראש השנה ,מוסף דראש חודש ,ומוסף דשבת? מתרצת הגמרא :שהמקרה שהובא במשנה ערב שבת שבתוך החג איצטריך ליה הוצרך לנו ,לאשמעינן להשמיע כדרבי אליעזר בן יעקב שתוקעים שלוש תקיעות על גבי המזבח ,ולא תוקעין במעלה העשירית ,לכן המשנה לא הביאה את המקרה של ראש השנה שחל בשבת .על כך מקשה הגמרא אטו מי קאמר ליתני הא ולא ליתני הא האם הקושיא לעיל היתה שנכתוב רק את המקרה של ראש השנה החל בשבת ולא ערב שבת שבסוכות? ליתני הא וליתני הא שיובאו במשנה שני המקרים? תנא ושייר אין דרך התנא להביא את כל המקרים ,והוא הביא מקרה אחד ושייר מקרים אחרים שתוקעים בהם ארבעים ושמונה תקיעות .מאי שייר דהאי שייר כלל נקוט בידינו שהתנא לא משייר רק מקרה אחד ,ואם כן איזה מקרה נוסף שייר התנא ולא כתב? שייר ערב הפסח שאף בו תקעו ארבעים ושמונה תקיעות ,עשרים ואחת שבכל יום ,ועוד עשרים ושבע בזמן אמירת ההלל שבשחיטת הפסח ,שהרי הפסח נשחט בשלוש כיתות (קבוצות) ,וכל אחת מהכיתות קוראת את ההלל שלוש פעמים ,וכל קריאת הלל פותחת בשלוש תקיעות ,וסך הכל עשרים ושבע תקיעות[ .דף נד עמוד ב] הגמרא דוחה: אי משום ערב הפסח מה שהתנא לא שנה את ערב פסח -לאו שיורא הוא אין זה שיור ,דהא מני המשנה כשיטת מי היא? כשיטת רבי יהודה היא ,דאמר :במסכת פסחים‘ :מימיהם של הכת (הקבוצה) השלישית לשחיטת הפסח, לא הגיעה הכת השלישית לומר “אהבתי כי ישמע ה’” (תהילים קטז ,א) שהוא הפרק השני בהלל מפני שהיו עמה מועטין’ כי רובם של האנשים שחטו בכת ראשונה ושנייה ,וכיון שהיו מועטים לא סיימו את ההלל אפילו פעם אחת בעת הקרבת הפסח ,ולכן בכת הראשונה והשניה תקעו תשע לכל אחת ,ובכת השלישית תקעו שלוש בלבד ,ואין כאן עשרים ושבע תקיעות ,אלא רק עשרים ואחת .מקשה הגמרא על אוקימתא זו :והא אמרת רישא דלא כרבי יהודה הרי לעיל למדנו שרבי יהודה סבר שתקיעה תרועה ותקיעה נספרת כתקיעה אחת ,ואילו משנתנו סברה שמונים אותן כשלש תקיעות ,ואינה כרבי יהודה? ומיישבת הגמרא ודלמא האי תנא שמא התנא של המשנה סבר לה כוותיה בחדא סובר כר’ יהודה בדבר אחד -שכת שלישית לא סיימה את ההלל אפילו פעם אחת ,ופליג עליה בחדא וחולק עליו בדבר אחד -שרבי יהודה מונה תקיעה ותרועה ותקיעה כאחת ,והתנא במשנה מונה אותם כשלוש .אלא :מאי שייר דהאי שייר אם כן חוזרת הקושיא :איזה מקרה עוד שייר התנא ,מלבד המקרה של ראש השנה שחל בשבת? מתרצת הגמרא :שייר ערב הפסח שחל להיות בערב שבת שגם לר’ יהודה תקעו בו ארבעים ושמונה תקיעות ,כי אפיק שית הוצא את שש התקיעות שלרבי יהודה ירדו בכת שלישית ,ועייל שית והוסף עוד שש שהיו מוסיפים בערב שבת לפני שבת על מנת להודיע על כניסת השבת .נמצא שיש עוד מקרה של יום שתוקעים בו ארבעים ושמונה תקיעות ולכן התנא שייר את שניהם :ראש השנה שחל בשבת ,וערב פסח שחל בערב שבת. עיון והלכה מי קרא את ההלל בעת שחיטת הפסח רש”י (ד”ה ערב) פירש שקריאת ההלל בערב פסח היתה על ידי אנשי הכת שבאו לשחוט את הפסח .תוספות (ד”ה שייר בסופו) חולקים על רש”י והביאו ראיה מהתוספתא שהלויים הם אלו שקוראים ,וכך גם פסק הרמב”ם (הלכות קרבן פסח א ,יא). ר’ יצחק זאב סולוביצ’יק (הגרי”ז) בחידושיו על הרמב”ם (שם) ביאר שלדעת רש”י גם הלווים ,וגם אנשי הכת קראו את ההלל בזמן שחיטת הפסח ,כי יש שני סוגי קריאת הלל בעת שחיטת הפסח :האחד :הלוויים שוררו את ההלל בזמן השחיטה משום שיש חובה לשיר על הקרבן ,כמו שמבואר בגמרא כאן שיש חובה גם לתקוע על הקרבן ,והשני :שאנשי הכת קוראים את ההלל ,וזה דין מיוחד בקרבן הפסח, שכשם שטעון הלל באכילתו ,כך טעון הלל בהקרבתו. מבט נוסף קהל עדה וישראל -שלושה כוחות בעם ישראל המשנה בפסחים (ס”ד ע”א) אומרת ששלושת הכיתות ששחטו את הפסח הן כנגד קהל ,עדה וישראל שנאמרו בפסוק“ :ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל” (שמות יב ,ו). הרב קוק (עין איה ברכות פרק ג פיסקה כט) הסביר שיש כמה כוחות בעם ישראל :יש חכמים שכוחם שכלי יותר ,יש חכמים שכוחם בעבודת הלב ,ויש שכוחם בשלימות מעשיהם ,רק מחיבור כל החלקים הללו תהיה שלימות בעם ישראל ,ולכן יש שלוש כיתות :קהל -של אנשים שמתחברים על מנת לעשות מעשים יחד -מבטא את שלימות המעשה ,עדה -התועלת הנפשית שמכינוס אנשים (העדות והרושם שנוצרת מהכינוס) -שלימות עבודת הלב והנפש ,ואילו ישראל -הכח השכלי והמחשבתי .ושלושת החבורות הללו ,נקבעו דווקא בקרבן פסח שהוא מאחד בין כולם ומרבה רעות בין הכתות. דף נד ע”ב ואין מוסיפין על מ"ח ...הלכך דחינן ליה סוגיא 32 נאמר במשנה ואין מוסיפין על ארבעים ושמונה תקיעות במקדש ביום אחד .ומקשה על ביאור כך הגמרא שמצאנו שיש פעמים שתוקעים יותר מארבעים ושמונה תקיעות ביום אחד .ולא יותר מארבעים ושמונה? והא איכא והרי יש יום שתוקעים בו יותר והוא ערב הפסח שחל להיות בשבת, דאי לרבי יהודה שהובא בסוגיה הקודמת שסובר שכת שלישית תקעו רק שלוש פעמים ולא תשע ,תקעו בערב פסח שחל בשבת חמשין וחדא חמשים ואחת תקיעות ,עשרים ואחת שבכל יום ,תשע שבכל שבת, שמונה עשרה תקיעות לשתי כתות ,ועוד שלוש להלל של כת שלישית הרי חמישים ואחת תקיעות ,אי לרבנן הסוברים שאף כת שלישית קראה את ההלל שלוש פעמים ותקעה תשע תקיעות נמצא שתקעו בסך הכל חמשין ושבע חמישים ושבע תקיעות? מתרצת הגמרא :כי קתני המשנה מנתה מידי דאיתיה בכל שנה רק תקיעות שתוקעים בכל שנה ולכן ערב הפסח חל להיות בשבת ,דליתיה בכל שנה ושנה שאינו חל בכל שנה אלא פעם בכמה שנים -לא קתני לא מנתה המשנה למרות שבאופן כזה שחל ערב פסח בשבת תוקעים יותר מארבעים ושמונה .על כך מקשה הגמרא -אטו ערב שבת שבתוך החג מי איתיה בכל שנה וכי ערב שבת שבתוך חג סוכות שעליו דברה המשנה תמיד תוקעים בו ארבעים ושמונה תקיעות? הרי זימנין דלא משכחת ליה פעמים שלא תוקעים בו ארבעים ושמונה ,והיכי דמי וכיצד? -כגון שחל יום טוב ראשון של סוכות בערב שבת שיום שישי שלאחר מכן כבר יחול בשמיני עצרת שאין בו ניסוך המים .מתרצת הגמרא שיום טוב ראשון של סוכות לא יחול בערב שבת -כי מקלעינן כאשר יחול יום טוב ראשון של סוכות בערב שבת ,מדחי דחינן ליה בית דין דוחים אותו על מנת שיחול בשבת על ידי תוספת יום לחדש אלול באופן שהוא יהיה חדש של שלושים יום ,וכך כל החגים יידחו ביום .מאי טעמא ומה הטעם שדוחים את ראש השנה ביום אחד? כיון דאיקלע שכאשר חל יום טוב הראשון של חג להיות בערב שבת ,במקרה זה יום הכיפורים אימת הוי מתי יחול? -בחד בשבת ביום ראשון בשבוע ,ובית דין רוצים להימנע ממצב ששבת ויום כיפור יחולו בסמיכות כמו שמבואר במסכת ראש השנה (כ ע”א) הלכך דחינן ליה לכן דוחים את יום כיפור ליום שני על ידי הוספת יום לאלול וממילא יום טוב ראשון של סוכות נדחה לשבת .נמצא ,שיום טוב ראשון של סוכות לא יחול בערב שבת ,ואם כן תמיד ערב שבת שבתוך החג תוקעים ארבעים ושמונה תקיעות. עיון והלכה מתיא וירקיא בסוגיה התבאר שבית הדין לא רוצים שיום כיפור יהיה סמוך לשבת .בגמרא בראש השנה (כ ע”א) הובאו שני טעמים לדבר זה .טעם ראשון -משום ירקיא .היינו אם יום כיפור יהיה סמוך לשבת ,נמצא שיש יומיים שבהם לא ניתן לקטוף ולטפל בירקות ,ויש חשש שהירקות יתעפשו ביומיים אלו .טעם שני -משום מתיא. כלומר ,שיש חשש שכיון שיש יומיים שבהם לא ניתן לקבור את המתים ,הם יסריחו ויהיו בבזיון. לכן במצב כזה יש סמכות לבית הדין לומר לעדים שלא יעידו עדיין על קידוש החדש וממילא חדש תשרי ידחה ביום אחד ויום הכיפורים לא יחול סמוך לשבת .כך גם אנו נוהגים בלוח שלנו שלעולם לא יחול יום כיפור בסמוך לשבת .וכלל נקוט בידינו – לא אד”ו ראש .היינו ראש השנה לא יחול בימים א’ ד’ וו’ .הסיבה שראש השנה לא יחול בימים ד’ וו’ היא הסיבה המבוארת כאן .שאם כן יוצא שיום כיפור יהיה סמוך לשבת ויש חשש לירקיא ומתיא (על פי ה’תפארת ישראל’ בשבילי דרקיעא קביעת החדש). מבט נוסף ישראל דקדשינהו לזמנים מבואר בגמרא שלבית דין יש סמכות לקדש את החדש בשונה מזמן המולד על מנת לשנות את לוח השנה ,ואף אם יבואו עדים בית הדין יכריחו אותם לא להעיד .הגמרא במסכת ראש השנה (כ”ה ע”א) למדה זאת מפסוק על כחם של בית הדין שבישראל ונאמר שם“ :אתם” ללמד שאף כשבית הדין עושה זאת בכוונה השינוי חל. ודבר זה מבואר בחז”ל שלמדונו שברגלים אנו מברכים מקדש ישראל והזמנים ומבואר בגמרא (ברכות מ”ט ע”א) שהכוונה ‘ישראל דקדשינהו לזמנים’ ישראל שמקדשים את הזמנים .והוא עדות על כוחם של ישראל שיש להן סמכות לשנות את לוח השנה ולחולל את קדושת החגים. דף נד ע"ב ומי דחינן ליה ...ואם היתה שנה מעוברת חמשה סוגיא 33 נאמר בגמרא שיום טוב ראשון של חג סוכות לא יחול ביום שישי ,כיון שלא רוצים שיום ביאור כיפור יחול בים ראשון .ואם צריך אז מעברים את חודש אלול הקודם לו ,שיהיה שלושים יום ולא עשרים ותשע ,וכך נדחים החגים ביום .שואלת הגמרא :ומי דחינן ליה ,האם במקרה כזה דוחים את החגים ביום כך שיום כיפור לא יחול ביום ראשון? והא תנן ,והרי שנינו במשנה :חלבי חלקי הקורבן שמקריבים על המזבח ,ודם הקורבן כבר נזרק בשבת קריבין על גבי המזבח גם ביום הכיפורים שחל להיות במוצאי שבת .הרי שיום הכיפורים חל להיות במוצאי שבת ,ומשמע שאין דוחים אותו? קושיא נוספת :ואמר רבי זירא כי הוינן כשהיינו בי בבית מדרשו של רב בבבל ,הוה אמרי הייתי אומר ,הא דתניא לגבי הברייתא הזו :יום הכיפורים שחל להיות ערב שבת לא היו תוקעין את התקיעות המזכירות לשבות ממלאכה לפני שבת ,מכיוון שגם ביום כיפור שובתים ממלאכה ,ויום כיפור שחל להיות במוצאי שבת לא היו מבדילין כיון שגם ביום כיפור כל המלאכות אסורות ,ר' זירא אומר שדעה זו דברי הכל היא ואין עליה מחלוקת. אך כי סליקית להתם ,כשעליתי לארץ ישראל ,אשכחתיה מצאתי לרבי יהודה בריה בנו דרבי שמעון בן פזי דיתיב וקאמר שישב ואמר על הברייתא הזאת ,שאינה דברי הכל ,אלא :רבי עקיבא היא .ומברייתא זו רואים שיום כיפור יכול לחול במוצאי שבת .מתרצת הגמרא :לא קשיא אין זה קשה ,הא השיטה שדוחים את החגים ביום כשיום כיפור אמור לחול ביום ראשון ,היא שיטת רבנן ,הא והשיטה שאין דוחים את החגים שיטת "אחרים" היא .דתניא ,כמובא בברייתא :אחרים אומרים :אין בין עצרת חג שבועות של שנהאחת ,לעצרת חג שבועות של השנה שאחריה ,וכן אין בין ראש השנה של שנה אחת לראש השנה של השנה שאחריה אלא ארבעה ימים מימות השבוע בלבד כלומר ,אם ראש השנה בשנה אחת היה ביום ראשון ,אז בשנה שאחריה הוא יהיה ארבעה ימים אחר-כך ,ביום חמישי .ואם היתה שנה מעוברת יהיה בין תאריך לתאריך חמשה ימים ולדעתם ההפרש בין התאריכים קבוע ,ולדעתם לעולם לא דוחים את החגים ביום גם אם יום כיפור חל ביום ראשון וסוכות חל בערב שבת. עיון והלכה עיבור החודש מהלך סיבוב הלבנה החודשי הוא כעשרים ותשעה יום וחצי .לכן ישנם חודשים שהם עשרים ותשעה יום ויש חודשים שהם שלושים יום ,הם החודשים המעוברים .בסוגיה שלנו מובא שיש חודשים שמעברים אותם בגלל צורך מסויים ,למשל כאשר רוצים שיום טוב של סוכות לא יצא בערב שבת. מה קורה כאשר רוצים לעבר חודש אך מגיעים עדים ביום השלושים ומעידים שראו את הלבנה מתחדשת? הרי כשתתקבל עדות העדים יצטרכו בית דין להתחיל ולמנות מהיום את היום הראשון לחודש הבא? במסכת ראש השנה (דף כ ע"א) מובא בשם ר' יהושע בן לוי שמאיימים על העדים שראו את החודש בזמנו ,שלא יעידו ,כדי שיהיה אפשר לעברו ולהוסיף לו יום .וכן פסקו בתוספות מסכת פסחים (דף נח ע"ב ד"ה כאילו). אמנם הרמב"ם פסק (קידוש החודש ג ,טו-טז) שאם חקרו את העדים שהעידו שהחודש הקודם היה חודש חסר ,ומצאו שעדותם מכוונת ,אפילו אם כבר עיברו את החודש ,ואפילו אם כבר עברו כמה ימים מהחודש החדש ,חוזרים ומונים מחדש כאילו אותו יום שלושים לחודש הקודם ,היה יום ראשון לחודש החדש. הלחם משנה (שם הלכה טו) הסביר שלדעת הרמב"ם מעברים את החודש רק כאשר חידוש הלבנה אינו נראה בבירור ,אך אם מגיעים עדים והוא נראה בבירור, מקבלים את העדים ולא מאיימים עליהם ולא יעברו את החודש .המקרה שבו מאיימים על העדים ,הוא רק כאשר העדים מגיעים לאחר זמן והיה צורך בעיבור, או בחודשים שיש בהם מועדים וכבר עברו המועדים ,אז מאיימים על העדים על מנת שלא תתקבל עדותם כיון שאם תתקבל עדותם יתקלקלו המועדות .אך אם אין צורך מיוחד ,מקבלים עדותם ,ומחשבים את החודש מחדש. מבט נוסף משואות בתחילת החודש במשנה במסכת ראש השנה (ב ,ב) מסופר איך הודיעו לכל העם על קידוש החודש -היו מבעירים לפידים של אש וכך מסמנים שהיום ראש חודש. בשפת אמת (נשא ,תרלז) מבאר שהלפידים מסמלים את ההתלהבות שיש בלבות בני ישראל כשלהבת העולה למעלה .בתחילת החודש שבו הלבנה חשוכה ,ונראה שאינה מקבלת יותר מאור החמה ,יש להשיא משואות ולהבעיר את ליבות ישראל לאביהם שבשמים .וכך גם נאמר בתפילת ראש חודש" :ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם" ,ראש חודש הוא זמן לכפרה ולהתקרבות גדולה לה'. נד ע"ב -נה ע"א מיתיבי ראש חדש שחל להיות בשבת ...וחזי בהאי חזי סוגיא 34 בזמן הקרבת קורבן מוסף היה שרים הלויים שיר השייך לאותו מוסף ,ובזמן זה היו גם ביאור תוקעין .לדעת ר' אחא בר' חנינא ,ביום שיש בו כמה מוספים בזמן הקרבת קורבן המוסף תוקעים תשע תקיעות לכל מוסף .הגמרא מקשה על דעה זו :מיתיבי ,קושיא מברייתא :ראש חדש שחל להיות בשבת שיר של ראש חדש הנאמר במקדש דוחה שיר של שבת .ואי איתא ,ואם כדברי האומר שתוקעים על כל מוסף ,מכיוון שתוקעים בזמן השירה ,לימא שיאמרו גם שיר של דשבת ,ולימא ויאמרו גם שיר דראש חדש? מתרצת הגמרא :אמר רב ספרא ,מאי דוחה ,מה הכוונה שנאמר דוחה? דוחה לקדם, אומרים את שני השירים ,כדעת ר' אחא בר' חנינא ,אך שיר של ראש חודש קודם לשיר של שבת .ואמאי, מדוע מקדימים את של ראש חודש ,והרי יש כלל שתדיר ושאינו תדיר -תדיר קודם ,והרי שבת תדיר יותר מראש חודש? -אמר רבי יוחנן :מקדימים את של ראש חודש כדי לידע לעשות היכר שהוקבע ראש חדש בזמנו .והאי היכירא עבדינן ,ואת ההיכר הזה עושים? הא היכירא אחריתא עבדינן הרי עושים היכר אחר, ואין צורך להיכר הזה .דתניא חלבי חלקי הקורבן שעומדים להקרבה של תמיד של שחר ניתנין מניחים אותם מחצי כבש המזבח ולמטה בצד מזרח עד זמן הקרבתן ,וחלבים של קורבן המוספין של שבת ניתנין מחצי כבש המזבח ולמטה בצד מערב ,וחלבים של קורבן מוסף ראש חדש ניתנין תחת כרכוב המזבח הנמצא בחצי העליון של הכבש .ולמטה בחלק התחתון של החצי העליון ,ומניחים את חלבי ראש חודש מעל החלבים של הקורבנות האחרים ,כדי שידעו שזה מוסף ראש חודש[ .דף נה עמוד א] ואמר רבי יוחנן, שמשנים את מקום חלבי מוסף ראש חודש כדי לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו .ואם כן ישנו היכר לכך שהוקבע ראש חודש בזמנו ,ולא צריך להקדים את השיר של ראש חודש לשיר של שבת? עונה הגמרא :תרי היכירא עבדינן ,שני היכרים עושים לראש חודש דחזי האי – חזי שאם אדם יראה את החלבים על הכבש ידע שהיום ראש חודש ,אף שלא שמע את השיר של ראש חודש ,וחזי בהאי – חזי אם שמע את השיר ,ידע שהיום ראש חודש ,אף שלא ראה את החלבים שבכבש. סימן שראש חודש נקבע בזמנו עיון והלכה יש כלל :שתדיר ושאינו תדיר ,תדיר קודם". לפי כלל זה יש להקדים את השיר של שבת לשיר של ראש חודש. אך בגמרא נאמר שבכל זאת מקדימים שיר של ראש חודש וזאת כדי 'לידע שהוקבע ראש חדש בזמנו' .לדעת רש"י (ד"ה לידע) הפירוש הוא שכיון שאנשים רבים אינם יודעים שהירח נראה בזמנו ,לכן מפרסמים שהיום ראש חודש על מנת שאנשים ידעו בבירור את זה. לדעת הרמב"ם (הל' תמידין ומוספין ו ,י) הטעם בגמרא אינו על מנת שידעו האנשים שהיום ראש חודש אלא" :כדי לפרסם שהיום ראש חדש" .כלומר ,שמקדימים את השיר של ראש חודש על מנת לפרסם את העובדה שהיום ראש חודש ,הרב יעקב עטלינגר (ערוך לנר על הסוגיה כאן) והרב יוסף באב"ד (מנחת חינוך שיב) הסבירו שטעם הרמב"ם נכון לכל ראש חודש ,ולא כמו טעם רש"י שנכון רק לחודש חסר ,כיון שבחודש מלא הרי ברור לאנשים שכבר הגיע ראש חודש. מבט נוסף פרסום ראש חודש בכל בוקר לפני תפילת שחרית אומרים את פסוקי פרשת קורבן התמיד הקרב בכל יום .בשולחן ערוך (אורח חיים ,סימן מח) כתוב שבשבת יש להוסיף גם את פסוקי קורבן מוסף השבת לפני התפילה .אבל בראש חודש וביום טוב אין צורך לומר את פסוקי קורבנות המוסף מפני שקוראים פסוקים אלו בקריאת התורה באותם ימים( .בשבת אין קוראים בתורה את פסוקי הקורבנות משום שהם רק שני פסוקים ואין מעלים קורא רק לשני פסוקים) .הרמ"א שם הביא דעה שמזכירים גם את פסוקי מוסף ראש חודש כדי לפרסם שהוא ראש חודש ,כמובא כאן בגמרא שאת חלבי מוסף ראש חודש היו נותנים מתחת לכרכוב המזבח כדי לפרסם שהוקבע ראש חודש בזמנו .אך ביום טוב אין צורך לומר את פסוקי קורבן המוסף כדי לפרסם ,מפני שכבר מהלילה הקודם ידוע לכל שהוא יום טוב. סוגיא 35 דף נה ע"א מיתיבי דתני רבא בר שמואל ...חדשכם חד היא בזמן הקרבת קרבן מוסף היה שיר השייך לאותו מוסף אותו שרו הלויים ,ובזמן זה היו ביאור תוקעין .בדף נד ע"ב הובאה דעת ר' אחא בר' חנינא ,שביום בו יש כמה מוספים ,למשל מוסף שבת ומוסף ראש חודש .בזמן הקרבת קורבן המוסף תוקעים לכל מוסף בפני עצמו .הגמרא מקשה קושיא נוספת על הוראה זו :מיתיבי ,דתני רבא בר שמואל :יכול כשם שתוקעין על קורבן מוסף של שבת כשהוא קרב בפני עצמו לבדו ,ללא מוסף אחר .וכן כשם שתוקעין על קורבן מוסף של ראש חדש כשהוא קרב בפני עצמו ,לבדו ,ללא מוסף אחר .האם כך יהיו תוקעין על כל מוסף ומוסף ,גם כשהם קרבים יחד? עונה הגמרא ,תלמוד לומר "ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות( "...במדבר י ,י) ומשמע מהפסוק שאף שיש כמה מוספים ,תוקעים רק עבור מוסף אחד בלבד .תיובתא דרבי אחא תיובתא אכן מברייתא זו קשה על דברי ר' אחא בר' חנינא .מאי תלמודא? איך לומדים מהפסוק "ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות"... שתוקעים רק על מוסף אחד בלבד? אמר אביי :אמר קרא כתוב בפסוק" :ובראשי חדשיכם" מכך שנאמר 'חדשיכם' בלשון רבים ,הוקשו כל חדשים כולם זה לזה ,וכמו שבחודש רגיל שאינו חל בשבת ,תוקעים רק על מוסף ראש חודש ,כך גם כשראש חודש חל בשבת תוקעים רק על מוסף אחד בלבד .רב אשי אמר: כתיב בפסוק "חדשכם" והבין רב אשי שהכוונה לחודש אחד .וכתיב בפסוק "ובראשי" והרי יש כאן שני ראשים ,ואיזה הוא חדש אחד שיש לו שני ראשים? הוי אומר זה ראש השנה ,שהוא יום אחד ויש בו שני ראשים ,ראש השנה וראש חודש .ואמר רחמנא ואמרה התורה" :חדשכם" ,ללא האות יו"ד ,בלשון יחיד, חד אחד היא אף שיש בראש השנה שני מוספים ,מוסף ראש חודש ומוסף ראש השנה ,לעניין התקיעות תוקעים כמוסף אחד ,ומכאן יש ללמוד לשאר מקרים שיש בהם שני מוספים ,שתוקעים בהם רק תקיעה על מוסף אחד. עיון והלכה שיר של יום בראש חודש - בשחרית או במוסף? הרב רפאל חזן (חקרי לב חלק א סימן לב) כתב שבעירו היו נוהגים בראש חודש לומר לאחר תפילת שחרית שיר של יום הרגיל לאותו היום ,ולאחר תפילת מוסף נהגו לומר 'ברכי נפשי' (תהילים קד) שהוא השיר השייך לראש חודש. לאחר שהוא דן בדבר הוא מגיע למסקנה שמנהג זה הוא מנהג נכון ,וזאת משום שבגמרא שלנו משמע שהשיר המיוחד לראש חודש הוא בעת הקרבת המוסף ,ולא בעת הקרבת תמיד של שחר ,כי אחרת לא היתה קושיה על ר' אחא שדיבר על תקיעות המוספין. אמנם ,כתב שמסוגייתנו מוכח אמנם ששיר של ראש חודש היה במוסף ,אך לא ניתן להוכיח שלא היה שיר של ראש חודש בשחרית ,אולם התוספות במסכת ראש השנה (כו עמוד ב ד"ה ונתקלקו) כתבו במפורש שלא קבעו שיר של ראש חודש לשחרית משום שברוב השנים לא הגיעו עדים בשלב זה של היום. מסיבה זאת מובן המנהג לומר שיר של יום הרגיל לאחר תפילת שחרית ,ושיר של יום של ראש חודש לאחר תפילת המוסף כיון שאף בבית המקדש זה היה סדר השירים. מבט נוסף כפרת שעיר של ראש חודש בקורבן השעיר הבא ביום טוב נאמר שהוא בא "לכפר עליכם" ,אך בשעיר של ראש חודש נאמר "שעיר עיזים אחד לחטאת לה' " (במדבר כח, טו) .שעיר ראש חודש בא לכפר על טומאה שאינה ידועה לנו אלא ידועה רק לה' .דווקא בראש חודש בו הלבנה מכוסה ,מביאים שעיר לכפר על העוונות המכוסים ושאינם ידועים לנו (גמרא שבועות ט ע"א). דרשה נוספת על שעיר ראש חודש שהוא לה' מובאת בגמרא בחולין (דף ס ע"ב) "מה נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו לה' -אמר הקדוש ברוך הוא :שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח". שעיר זה הוא כביכול כפרה על כך שהקב"ה יצר בעולם מציאות שיש בה חסרון .מיעוט הלבנה רומז על החסרונות שיש לנו .מצד אחד אנו האחראיים על המעשים שלנו ,ומצד שני מאחר שאנו חיים בעולם שיש בו חסרונות וחטאים ,הקב"ה ציווה שנקריב קורבן בראש חודש כדי לכפר על כך. סוגיא 36 דף נה ע"א ועוד תניא בחולו של מועד ...בנהרדעא דמדלגי דלוגי לדעת ר' אחא בר' חנינא ,ביום שיש בו כמה מוספים .בזמן הקרבת קורבנות המוסף תוקעים תשע ביאור תקיעות עבור כל מוסף .הגמרא מקשה קושיא נוספת על הוראה זו :ועוד ,תניא הברייתא מפרטת אילו פרקים היו נאמרים על ידי הלווים בתור שיר של יום במוספי חולו של מועד סוכות :ביום הראשון מה הפרק שהיו אומרים? "הבו לה' בני אלים( "...תהילים כט) ,ביום שני של חול המועד ,מה היו אומרים? "ולרשע אמר אלהים מה לך לספר חוקי( "...שם נ ,טז) ,ביום שלישי של חול המועד ,מה היו אומרים? "מי יקום לי עם מרעים( "...שם ,צד ,טז), ביום רביעי של חול המועד ,מה היו אומרים? "בינו בוערים בעם וכסילים מתי תשכילו( "...שם ,צד ,ח) ,ביום חמישי של חול המועד מה היו אומרים? "הסירותי מסבל שכמו" (שם פא ,ז) ,ביום הששי של חול המועד מה היו אומרים? "ימוטו כל מוסדי ארץ" (שם פב) .ואם חל שבת באחד מהם מימי חול המועד ,המזמור האחרון שהוא "ימוטו" ידחה ,ביום בו חל שבת ,יאמרו מזמור של שבת ,ובימים שלאחר מכן ימשיכו לפי סדר המזמורים ,כך שהמזמור של היום האחרון ' -ימוטו' לא יאמר .רב ספרא מנח נתן בהו בסדר המזמורים סימנא סימן -ראשי התיבות של המילה הראשונה בכל מזמור :הומבה"י .וסימנך סימן שיהיה קל לזכור את הסימן של רב פפא :אמבוהא דספרי שפירושו, חבורת אנשים המתאספים במבוי בו מלמדים את התינוקות .ביטוי זה מזכיר את שמו של רב ספרא ,בהקשר למילה 'אמבוהא' המזכירה את המילה 'הומבה"י' .ומבואר בברייתא שאין אומרים שיר על כל מוסף ומוסף ,אלא ששיר המוסף של חג הסוכות ,נדחה מפני שיר של מוסף של שבת ,תיובתא דרבי אחא בר חנינא ,תיובתא וקשה על ר' אחא הסובר שתוקעים ואומרים שיר על כל מוסף ומוסף ,גם כשהם באותו יום .והא והרי רבי אחא בר חנינא למד את הדין שלו (נד ע"א) מקרא פסוק ומתניתא וממשנה קאמר? אם כן מה נלמד מהפסוק שממנו למד ר' אחא? אמר רבינא :מהפסוק שלמד ממנו ר' אחא ,לומר אנו למדים שמאריכין בתקיעות ,שביום זה התקיעות ארוכות יותר .רבנן דקיסרי חכמי קיסריה ,משמיה משמו של דרבי אחא אמרי :לומר שמרבה בתוקעין ,למדים מהפסוק ,שכשיש שני מוספים מרבים במספר הכהנים התוקעים על הקורבן. כל יום בתפילת מוסף מזכירים את קורבנות המוסף שיש להקריב באותו היום .בחו"ל יש שני ימים טובים מספק ,וביום השני מזכירים שוב את קורבנות היום הראשון ,כיוון שהוא כספק יום טוב ראשון ,ואין מזכירים בו קורבנות של חול המועד .יש לשאול כיצד ינהגו בראשון של חול המועד (שהוא היום השלישי לחג) ,וכן בשאר הימים :ואנן ואנו בני חו"ל דאית לן תרי יומי ,של יום טוב ,היכי עבדינן כיצד ננהג ,לגבי פסוקי הקורבנות במוסף? אביי אמר :שני ידחה" ,ובים השני" שנאמר בישראל ביום ראשון של חול המועד ,כשבחו"ל יום טוב ,ידחה ולא יאמר כלל .רבא אמר :שביעי ידחה, בראשון של חול המועד בחו"ל יאמרו "וביום השני" ,וכך יתקדמו בשאר הימים ,ונמצא שפסוקי היום השביעי ידחו ולא יאמרו .תניא כותיה דרבא :אם חל שבת להיות באחד מהן – "ימוטו" שהוא המזמור האחרון ידחה ,כאמור לעיל. אפשרות שלישית :אתקין תיקן האמורא שירת הלויים -שמחת המצווה אמימר בנהרדעא דמדלגי דלוגי ,כל יום עיון והלכה שירת הלויים לא נאמרה במפורש בתורה ,אך יאמרו פסוקים של שני ימים .בראשון הגמרא במסכת ערכין (דף יא ע"א) הביאה מקור לשירת הלוויים מכמה של חול המועד בחו"ל יאמרו 'ביום השני' פסוקים" :אמר רב יהודה אמר שמואל :מנין לעיקר שירה מן התורה? וגם 'וביום השלישי' ,בשני של חול המועד שנאמר' :ושרת בשם ה' אלהיו' (דברים יח ,ז) ,איזהו שירות שבשם? הוי יאמרו' ,שלישי' ו'רביעי' ,וכן הלאה ,ונמצא אומר :זה שירה...רב מתנה אמר ,מהכא' :תחת אשר לא עבדת את ה' שאף יום לא נדחה ממקומו. אלהיך בשמחה ובטוב לבב' (דברים כח ,מז) ,איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב? הוי אומר :זה שירה ,"...ומובאים שם בגמרא פסוקים נוספים שדורשים אותם על שירת הלויים. בטעם המצווה כותב רבינו בחיי (כד הקמח ,שמחה) "וידוע כי השמחה במעשה המצות מצוה בפני עצמה ,וכשם שהמצוה עבודה להשם יתברך כך השמחה על המצוה נקראת עבודה ,וכן כתיב' :תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה' ,והוא שכתוב' :עבדו את ה' בשמחה' (תהלים ק, ב) .השמחה שלמות העבודה .ועל כן היה ענין השיר במקדש ובמשכן בשיר הפה והכלי שהוא מביא נפש האדם לדרך השמחה ,ומכאן אמר הכתוב בלוים" :לעבוד עבודת עבודה" .ודרשו רז"ל( :ערכין יא ע"א) אי זו עבודה לעבודה ,הוי אומר זה השיר ,כי היו הלוים מוזהרין ומצווים לשורר ולעורר השמחה על מצות הקרבן כדי להיות מעשה המצוה בשמחה". מבט נוסף סודות השירה ר' ישראל משקלוב כתב בהקדמתו לספר 'פאת השולחן' בשם הגר"א שעל ידי ידיעת חכמת המוזיקה ניתן להבין טעמי תורה ועומקי סודותיה ,וסודות שירת הלויים ,ואי אפשר לדעת טעמי תורה ללא חכמת המוזיקה .וכמו כן כתב שמנגינות שירת הלויים ניתנו מפי הגבורה בהר סיני. דף נה ע"ב מתני' יום טוב הראשון ...אלא חוזרין חלילה סוגיא 37 משנה .המשנה מפרטת את החלוקה של עשרים וארבעה משמרות הכהונה בהקרבת ביאור קרבנות חג הסוכות .הקרבנות של כל יום בחג הסוכות הם :שני אילים ,שעיר אחד ,וארבעה עשר כבשים .שלושה עשר פרים ביום הראשון ,ובכל יום משבעת ימי החג היו מקריבים פר אחד פחות, ביום שמיני עצרת היו מקריבים רק פר אחד .מפרטת המשנה :יום טוב הראשון של חג סוכות היו מקריבים שם שלשה עשר פרים ,אילים שנים ,ושעיר אחד ,סך הכל ששה עשר קרבנות ,המתחלקים לשש עשרה משמרות ,קורבן לכל משמרות .נשתיירו שם להקריב ארבעה עשר כבשים הקרבים לעולה בכל יום מימי החג ,ומחלקים את הקרבתם לשמונה המשמרות הנותרות .ביום ראשון ,היו נותרות ששה מהמשמרות שהיתה כל אחת מהן מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים ,והשאר המשמרות האחרות הקריבו אחד אחד כבש לכל משמרת .ביום השני שבו היו מקריבים שנים עשר פרים ,ועוד שני אילים ושעיר, נשארו תשע משמרות להקרבת הכבשים -חמשה משמרות מקריבין שנים שנים מהכבשים ,והשאר, ארבעת המשמרות הנוספות הקריבו אחד אחד -כבש לכל משמרת .ביום השלישי ,היו מקריבים אחד עשר פרים שני אילים ושעיר ,ולכן ארבעה משמרות מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים .והשאר השישה הנותרים ,אחד אחד לכל משמרת כבש אחד .ביום הרביעי היו מקריבים עשרה פרים ,שני אילים ושעיר ,המשמרות הנותרות -שלשה משמרות מקריבין שנים שנים כל משמר שני כבשים .והשאר, שמונה המשמרות הנותרות ,אחד אחד .ביום החמישי ,הקריבו תשעה פרים שני אילים ושעיר ,והמשמרות הנותרות -שנים מקריבין שנים שנים כל אחת שני כבשים .והשאר עשר המשמרות הנותרות אחד אחד. ביום הששי הקריבו שמונה פרים ,שני אילים ושעיר אחד משמרת אחת מקריב שנים שני כבשים ,והשאר השתים עשר הנותרות אחד אחד .ביום השביעי מקריבים שבעה פרים שני אילים ושעיר ,נותרו ארבעה עשר משמרות נותרים וכולן שוין .ביום השמיני ,בו יש רק פר אחד ,חזרו לפייס להקריב על פי גורל כבשאר הרגלים .במשך ימי החג אמרו :מי שהקריב פרים היום ביום אחד לא יקריב למחר גם פרים ,אלא חוזרין חלילה והמשמרות שאתמול לא הקריבו פרים הן שיקריבו היום פרים. עיון והלכה חלוקה שווה של הקרבנות בחג הסוכות המשנה מסיימת שהקפידו על כך שמי שהקריב פרים היום ,לא יקריב למחר ,ואף משמרת לא הקריבה פרים יום אחר יום .דבר זה אינו מדויק לגמרי .שכן סה"כ יש עשרים וארבע משמרות ,ביום הראשון הקריבו שלושה עשר פרים ומשמרות 13-1הקריבה כל אחת פר אחד .ביום השני הקריבו שנים עשר פרים ,והקריבו משמרות ,24-14וגם משמרת מספר .1אם כן יוצא שהמשמרת הראשונה הקריבה פר גם ביום הראשון וגם ביום השני .דבר זה יצא מכיון שלא הייתה ברירה ,אך כל עוד הייתה ברירה, המשמרת שהקריבה פר היום לא הקריבה אתמול (ריטב"א). יוצא שבשבעת ימי החג ,כל המשמרות הקריבו שלושה פרים, חוץ משתי משמרות שהקריבו רק שני פרים .שכן בשבעת ימי החג הקריבו שבעים פרים ,וכשמחלקים שבעים לעשרים וארבע ,התוצאה היא שתיים עם שארית עשרים ושתיים, אלו עשרים ושתיים המשמרות שהקריבו פעם שלישית. יש אומרים שעל החלוקה השווה הקפידו בעיקר בפרים ,ופחות הקפידו בשאר הקרבנות ,משום שעורות הפרים היו יקרים .אך רדב"ז (הלכות תמידין ומוספים ,י ,יב-יג) פירש שגם בכבשים הקפידו שמשמרת שהקריבה אתמול שני כבשים למחר תקריב רק כבש אחת. מבט נוסף משמרות הכהונה במסכת תענית (דף כז ע"א) מבואר שבתחילה משה תיקן לישראל שמונה משמרות כהונה ,ארבעה מהם מאלעזר וארבעה מאיתמר בני אהרון .לאחריו בימי שמואל הנביא התרבו הכהנים ושמואל תיקן להם שש עשרה משמרות ,ודוד המלך בסוף ימיו העמידן על עשרים וארבע משמרות ,משמרות אלו מפורטות בספר דברי הימים א פרק כד .מסופר שם שדוד וצדוק הכהן חילקו את המשמרות ,בני אלעזר היו מרובים מבני איתמר ,ולכן מבני אלעזר יש שש עשרה משמרות ולבני איתמר שמונה משמרות. סדר המשמרות נקבע על פי גורל ,שמעיה בן נתנאל הסופר כתב את שמות כל המשמרות, ועשה גורל בו יקבע סדר המשמרות .הגורל נעשה בפני דוד ,צדוק הכהן ,אחימלך בן אביתר ,ונציגי ראשי האבות .לפי סדר זה כל משמרת עולה לעבוד בבית המקדש בתורה למשך שבוע ,לכל משמרת יצא לעבוד כשבועיים במשך כל שנה. דף נה ע"ב גמ' נימא מתני' רבי היא ...ועכשיו מי מכפר עליהן סוגיא 38 במשנה הובא סדר חלוקת קורבנות החג בין עשרים וארבע משמרות הכהונה .מחלוקה זו יוצא ביאור שבשבעת ימי החג ,כל משמר הקריב שלושה פרים ,חוץ משתי משמרות שהקריבו רק שני פרים .על הקרבת הפר הקרב בשמיני עצרת ,חזרו לעשות גורל בין המשמרות .גמרא .נימא מתניתין רבי היא ולא רבנן ,האם נאמר שמשנתינו היא כשיטת רבי ולא כשיטת רבנן ,דתניא :פר הבא בשמיני -בתחילה מפיסין עליו כל המשמרות כולם ,דברי רבי .וחכמים אומרים :אחת משתי משמרות דלא שלשו בפרים עושה אותו אחת משתי המשמרות שבשבעת הימים הראשונים הקריבו רק שני פרים ולא שלושה מקריבה ביום השמיני את הפר .ונמצא שדברי המשנה הם כשיטת רבי ,שכתוב בה שמפייסים מי יקריב את הפר .הגמרא דוחה :אפילו תימא רבנן משנתינו יכולה להתאים גם לשיטת חכמים ,שהרי יש שתי משמרות שהקריבו רק שני פרים ואטו שתי משמרות הללו לא אפוסי בעי האין הם נצרכות להפיס ולהגריל ביניהן? ואפשר לומר שהפיס המדובר במשנה ביום השמיני הוא רק בין שתי המשמרות ,ולא בין כולן .כמאן אזלא הא דתניא :כמי מהשיטות הברייתא המובאת :כל המשמרות שונות ומשלשות מקריבות פר שלוש פעמים ,חוץ משני משמרות ,ששונות ואין משלשות מקריבות פר רק פעמיים ולא שלוש פעמים .נימא נאמר שברייתא זו היא כדעת רבי הסובר שביום השמיני כל המשמרות משתתפות בגורל על הקרבת הפר ,ולא רבנן הסוברים שרק שתי המשמרות שהקריבו פעמיים משתתפות ,והרי שאחת מהן תקריב שלוש פעמים פר .דוחה הגמרא :אפילו תימא תאמר שברייתא זו היא כרבנן ,מאי מה הכוונה שכתוב לא שלשו? בפרי שבעת ימי החג ,ואין הכוונה יחד עם היום השמיני .ומאי קא משמע לן ,ואם כן מה באה להשמיע לנו הברייתא לפי פירוש זה? הא קא משמע לן; היא באה להשמיע לנו ,שמי משמר שהקריב פרים היום באחד ימי החג ,לא יקריב למחר ,אלא חוזרין חלילה ,ולמחר יקריבו המשמרות שלא הקריבו פר אתמול ,וכן כל הימים על פי סדר .אמר רבי אלעזר :הני שבעים פרים שמקריבים במשך שבעת ימי חג סוכות ,כנגד מי מקריבים אותם? כנגד שבעים אומות העולם .פר יחידי הקרב ביום שמיני עצרת ,למה? כנגד אומה יחידה -ישראל .משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו :עשו לי סעודה גדולה ,והיו בה אורחים רבים -משל לפרים שהם כנגד אומות העולם .ליום אחרון אמר לאוהבו :עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך ,וזהו הפר היחיד הבא בשמיני עצרת כנגד עם ישראל .אמר רבי יוחנן :אוי להם לגויים שאבדו את בית המקדש ,ואין יודעין הם הגויים מה שאבדו ,בזמן שבית המקדש קיים -מזבח מכפר עליהן על הגויים, ועכשיו שהבית חרב ,מי מכפר עליהן? עיון והלכה מי המשתתפים בפייס על הפר ביום בשמיני רבי וחכמים חלקו לגבי פר הבא ביום שמיני עצרת האם כל המשמרות מפייסים עליו ,או רק שתי המשמרות שהקריבו רק שני פרים ולא שלושה פרים .מלשון המשנה "בשמיני חזרו לפייס כברגלים" משמע כדעת רבי ,ששמיני עצרת הוא כמו רגל חדש ,ולא מתחשבים במה שהיה בשבעת ימי החג .כך גם פסק הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספים י ,יג). הלחם משנה על הרמב"ם הקשה מדוע פסק הרמב"ם כרבי ולא כרבנן ,הרי הכלל הוא כאשר רבי חלוק על תנא אחר שהלכה כרבי מחבירו ,וכאן שהוא חולק על רבים, במקרה זה אין הלכה כרבי? נאמרו כמה תירוצים לפסק הרמב"ם :א .פשט לשון המשנה היא כרבי .ב .אי אפשר להגריל בין שתי משמרות בלבד ,משום שהגורל נעשה על ידי ספירת אצבעות ,וכשיש שניים מיד בתחילה יודעים על מי יפול הגורל ,ואין כאן כלל גורל .ג .פר של שמיני עצרת הוא כנגד כל עם ישראל ,ולכן צריך לפייס בין כולם (חידושי ר' מאיר שמחה). מבט נוסף סעודה קטנה בשבעת ימי החג מקריבים שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם .ביום שמיני עצרת מקריבים פר אחד כנגד עם ישראל .בתחילת המסכת (דף ב ע"א) דורשת הגמרא שהסוכה דומה לחופה .ושבעת ימי החג מזכירים לנו את שבעת ימי הנישואין בהם על דרך משל עם ישראל נקשר בקשר עם הקב"ה .בשבעת הימים השמחה היא שמחה ששותפים לה כל שבעים אומות העולם ,אך בסיום השמחה, הולכים כל האורחים והסעודה הקטנה מיועדת רק לחתן ולכלה. וכן מובא שבסוף שבעת ימי החג אומר הקב"ה לעם ישראל" ,קשה עלי פרידתכם עכבו לפני עוד יום אחד" (רש"י ויקרא כג ,לו) .ביום זה מתגלה קשר מיוחד בין הקב"ה לעם ישראל שלא שייך שיהיו שותפים בו אורחים אחרים .ביום זה מספיק פר אחד ,מספיקה סעודה מועטת שכן העיקר הוא לא הסעודה אלא עומק הקשר המתגלה ביום זה. במהלך הדורות נתווסף ליום שמיני עצרת חג שמחת תורה בו שמחים ישראל בסיום התורה ,בלימוד התורה ובקשר שלהם לתורה .השמחה בתורה והשמחה בקב"ה הם לא שני דברים שונים ,אלא דבר אחד כמובא בזוהר הקדוש שהקב"ה והתורה דבר אחד הם. דף נה ע"ב מתני' בשלשה פרקים בשנה ...נכנסין בשער אחד סוגיא 39 משנה .בשלשה פרקים זמנים בשנה היו כל עשרים וארבע משמרות הכהונה שוות: ביאור באימורי הרגלים בשלושת הרגלים ,בחלוקת קרבנות החג ,ובחילוק לחם הפנים המתחלק בשבת שברגל .בעצרת ,חג שבועות שחל בשבת ,ומחלקים בו את לחם הפנים שהוא עשוי כמצה ,כמו בכל שבת ,וכן מחלקים בו את שתי הלחם של חג השבועות שהן חמץ .אומר לו המחלק :הילך קח לך מצה, מלחם הפנים ,והילך קח לך חמץ משתי הלחם .משמר שזמנו קבוע משמר שזמנו לשרת יוצא ברגל ,הוא אותו משמר מקריב :תמידין קורבן התמיד נדרים ונדבות שאנשים נדרו ונדבו והביאו ברגל את קרבנם ושאר קרבנות צבור -ומקריב את הכל ,אך בקרבנות הרגל ,מתחלק הוא עם שאר המשמרות. גמרא .מקשה הגמרא :אמורי קרבנות הרגלים כיצד יכול להיות שהם מתחלקים? הרי של גבוה נינהו הם חלקי הקורבן שעולים על המזבח ,ומה יש לחלק בהם? אמר רב חסדא :אין הכוונה לחלק הקורבן הנקרא אמורים ,אלא למה שאמור שאמרה התורה להקריב ברגלים שהם הקרבנות המיוחדים ברגלים. תנו רבנן :מנין שכל המשמרות שוות בחלוקת אימורי הרגלים -תלמוד לומר" :ובא בכל אות נפשו אל המקום אשר יבחר ה' ושרת( "...דברים יח ,ו) .יכול אף בשאר ימות השנה כן ,האם גם בשאר ימות השנה כל כהן יכול לבקש להקריב אף בשבוע שהמשמר אינו שלו? תלמוד לומר" :וכי יבוא הלוי מאחד שעריך... ובא בכל אות נפשו ...ושרת" (שם) לא אמרתי שכל המשמרות מתחלקות אלא בשעה שכל ישראל נכנסין בשער אחד וברגלים כל ישראל מגיעים לבית המקדש ,ולא בזמן אחר. עיון והלכה חלוקת הקרבנות בין המשמרות מבואר במשנה שקרבנות הבאים מחמת הרגל מתחלקים בין כל המשמרות ,ואילו קרבנות הבאים שלא מחמת הרגל מתחלקים רק לאותו משמר שזמנו קבוע .פירוט הדברים: קרבנות המתחלקים בין כל המשמרת הם: לחם הפנים ,שתי הלחם המובא בשבועות, העורות של עולות הראיה ושל מוספי ציבור ,חזה ושוק של שלמי חגיגה ואכילת שעירי החטאת. קרבנות המתחלקים רק למשמר הקבוע :תמידין ,נדרים ונדבות – הם קרבנות של יחידים שנדרו או שנדבו ובדרך כלל היו מקריבים את רובם ברגל משום שאז היו עולים כולם לירושלים .וכן שאר קרבנות ציבור כגון פר העלם דבר ,מוספי שבת ,הקטרת בזיכי לחם הפנים. ר' יוסף באב"ד דן לגבי קורבן פסח המוקרב בערב פסח, מצד אחד הוא מובא "בשעה שכל ישראל נכנסים בשער אחד" (פסחים צא ע"א) ולכן עליו להתחלק בין כולם. מצד שני הוא אינו קרב בזמן הרגל ולכן הוא צריך להיות שייך לאנשי המשמר שבאותו שבוע .מכיוון שקורבן פסח נאכל על ידי הבעלים ,ולא מתחלק לכהנים כלל ,הדיון הוא רק על העבודה שבו ,ולא על אכילתו (מנחת חינוך, מצווה תקט ,ד). מבט נוסף מעמדות ישראל על הקרבנות במשנה במסכת תענית (דף כו ע"א) מבואר שכל ישראל נצטוו להקריב קרבנות ,ולמדו מהפסוק" :צו את בני ישראל את קרבני לחמי ...תשמרו להקריב לי במועדו" (במדבר כח ,ב) .שנאמר על קורבן התמיד ,ואומרת שם המשנה" :וכי היאך קרבנו של אדם קרב והוא אינו עומד על גביו?" ולכן "התקינו נביאים הראשונים עשרים וארבעה משמרות ,ועל כל משמר ומשמר היה מעמד בירושלים של כהנים של לויים ושל ישראלים" .כל ישראל התחלקו לעשרים וארבעה מעמדות, וכנגד כל משמר של כהנים ולווים היה מעמד של ישראלים. מתואר שם עוד במשנה ,שחלק מהמעמד היה עולה לירושלים, כדי להיות הנציגים שעומדים על הקורבן ,ושאר אנשי המעמד היו מתכנסים בעירם ,באותו שבוע היה להם סדר קריאה בתורה, והם היו מתענים ארבעה ימים ומתפללים שקרבנם יתקבל ברצון. מדוע צריך את הנציגים שהם ישראלים ,הרי הכהנים עומדים על הקורבן ,והם יכולים להיות שלוחים ונציגים של כלל ישראל? קורבן התמיד נקנה מכספי מחצית השקל ,לדעת הסובר שהכהנים אינם נותנים מחצית השקל שנאספים לצורך קרבנות הציבור ,אין להם חלק בקורבן התמיד ככל ישראל, ורק מי שיש לו חלק בקורבן כמו שאר ישראל יכול להיות שליח ולעמוד על הקורבן עבור ישראל .אך לדעת הסובר שגם הכהנים נותנים מחצית השקל ,יש לומר שכל שבט ושבט נקרא קהל ,ולכן צריך שליחים שיעמדו על הקורבן מכל שבט ושבט (תוס' רא"ש ,תענית כו ע"א). סוגיא 40 נה ע"ב -נו ע"א ובחילוק לחם הפנים כו' ...אני בשבתי ואתה בשבתך ובחילוק לחם הפנים כו' במשנה הובא שבשבת שבתוך הרגל -שבת חול המועד כל ביאור המשמרות מתחלקות בלחם הפנים .הגמרא מביאה מקור לכך שנלמד בברייתא :תנו רבנן: מנין שכל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים ,בשבת שחלה ברגל ,הרי לחם הפנים אינו קרבן מיוחד לרגל ,והיה צריך להתחלק למשמר של אותו שבוע לבדו? [דף נו עמוד א] תלמוד לומר" :חלק כחלק יאכלו" (דברים יח ,ח) ,כחלק עבודה כמו שעבודת הקרבנות בחג מתחלקת בין כל המשמרות ,כך גם חלק אכילה מתחלק בין כל המשמרות .ומאי ומהי האכילה המדוברת שמתחלקת לכולם? אילימא אם נאמר שמדובר בקרבנות החג? מהתם נפקא משם יש ללמוד זאת שהרי למדנו דין זה מהפסוק" :לכהן המקריב אותה לו תהיה" (ויקרא ז ,ט) וכיון שבהקרבת קרבנות הרגל מתחלקים כל המשמרות ,ממילא הם מתחלקות גם באכילתם .אלא מהפסוק "חלק כחלק" יש לנו ללמוד לגבי לחם הפנים בשבת שחלה ברגל שהוא מתחלק בין כולם .יכול שיחלקו בין כולם אף בקרבנות שהן חובות הבאות שלא מחמת הרגל, אך הן באות בזמן הרגל? למשל מוסף שבת הבא בשבת שברגל? תלמוד לומר" :חלק כחלק יאכלו ,לבד ממכריו על האבות" .מה מכרו האבות זה לזה ,אבות משפחות הכהונה ,כשחילקו ביניהם את עשרים וארבע המשמרות ,וקבעו מה תהיה הזכות של כל משמרת ,וקבעו שהמשמר הקבוע לשבוע של הרגל יזכה בנדרים ונדבות ,ובקרבנות חובה הבאים שלא מחמת הרגל .כי בחלוקת המשמרות הם קבעו ביניהם :אני ּש ּב ְַּתך ָ בשבוע שלך ,ולמדו מהפסוק ּש ּב ִַּתי בשבוע שלי ,ואתה זוכה בכל הקרבנות ב ַ זוכה בכל הקרבנות ב ַ 'חלק כחלק' שלחם הפנים הבא בשבת שברגל ,יתחלק בין כל המשמרות. עיון והלכה אופן חלוקת לחם הפנים לחם הפנים היו בו שתים עשרה חלות ,כפי שהתבאר במשנה בכל שבת חילקו שש חלות למשמר הנכנס ושש חלות למשמר היוצא. בשבת שברגל כל החלות היו מתחלקות בין כל המשמרות. בשבת שחלה להיות בערב הרגל או במוצאי הרגל ,היו מחלקים את החלות בין כל המשמרות, לדעת הרמב"ם (הלכות תמידין ומוספין ד,יב) הדבר נועד כדי לגרום לכהנים להתאחר בבית המקדש בשביל חלוקת לחם הפנים .אמנם הראב"ד (שם) חלק עליו ואמר שמהמשנה ומהגמרא לא נשמע שיש עניין שהכהנים יישארו ולכן מחלקים להם את לחם הפנים ,אלא שבגלל שבדרך כלל הכהנים נשארים כיון שביתם רחוק, לכן מחלקים גם להם את לחם הפנים. החלוקה ברגל לכל המשמרות היתה באכילת הקרבנות ,ובעבודת הקרבנות .לגבי לחם הפנים רק האכילה התחלקה לכל המשמרות אך הקטרת הבזיכין שבלחם הפנים התחלקה רק למשמר של אותו שבוע .דבר זה נלמד מהפסוק ממנו למדו שחילוק לחם הפנים הוא לכל המשמרות "חלק כחלק יאכלו" ,משמע שרק באכילתו הוא מתחלק ואין הוא מתחלק בעבודתו (תוס' ד"ה ובחילוק). מבט נוסף לחם הפנים -קדושת האכילה בשבת בבית המקדש ,בקודש ,עמדו המנורה ,שולחן לחם הפנים ומזבח הזהב .המנורה היא מקור שפע החכמה .אורה של המנורה רומז על חכמת התורה ,אור הוא דבר רוחני ,וכן אור המנורה .ולכן אמרו על כך (גמרא בבא בתרא כה ע"ב) ,שהמנורה עמדה בדרום ולכן הרוצה להחכים ידרים .לעומת זאת השולחן עמד בצפון בית המקדש ,שולחן לחם הפנים שיש בו את הלחם הוא מקור השפע הגשמי ,ולכן נאמר עליו שהרוצה להעשיר יצפין. יחזקאל הנביא התנבא על הכהנים שיבואו לעבוד בבית המקדש: "המה יבואו אל מקדשי והמה יקרבו אל שולחני ושמרו את משמרתי" (יחזקאל מד ,טז) ,בהמשך הפרק נאמר על הכהנים "ואת שבתותי יקדשו" (שם כד) .יש לשאול מדוע מכל עבודת הכהנים ,מוזכר דווקא השולחן ולא הכלים האחרים ,ולמה זה נאמר דווקא בקשר לשבת. כותב ר' צדוק הכהן מלובלין ,שלכהנים יש עבודה מיוחדת לקדש את השבת גם על ידי האכילה .את השבת אנו מענגים לא רק על ידי עבודה רוחנית ,אלא גם במאכל ובמשתה .ועיקר סעודת השבת היא באכילת לחם הפנים ועל ידי אכילת הכהנים נכנסת קדושה בכל האכילות של עם ישראל בשבת ,וכן זה מועיל לאכילת כל הימים שיהיו בקדושה .וזה כוונת הנביא "ואת שבתותי יקדשו", דווקא בזה ש"יקרבו אל שולחני" (פרי צדיק ,פרשת אמור). סוגיא 41 דף נו ע”א בעצרת אומר לו הילך ...ואחר כך מברך על היום שנינו במשנה בעצרת בשבועות אומר המחלק את לחם הפנים לו לכל אחד ואחד ביאור מהכהנים :הילך וכו’ הרי לך מצה מלחם הפנים ,הרי לך חמץ משתי הלחם .איתמר נאמר בבית המדרש ,רב אמר :כאשר אדם נכנס לסוכה ביום הראשון והוא מקדש ,מברך קודם על הסוכה ברכת לישב בסוכה ואחר כך מברך על הזמן ברכת שהחיינו ,ואילו רבה בר בר חנה אמר מברך קודם על הזמן ואחר כך מברך על הסוכה .מסבירה הגמרא את טעמם :רב אמר :מברך קודם על הסוכה ואחר כך על הזמן, בגלל שסבר חיובא דיומא החיוב המיוחד של היום -היינו על הסוכה עדיף .ואילו רבה בר בר חנה אמר: מברך קודם על הזמן ואחר כך על הסוכה ,בגלל הכלל תדיר מצוי ושאינו תדיר שאינו מצוי – תדיר המצוי קודם וברכת שהחיינו מצויה כל השנה ,ואילו ברכת הסוכה מצויה רק בחג הסוכות .שואלת הגמרא לימא האם נאמר שרב ורבה בר בר חנה בפלוגתא במחלוקת (ד)של בית שמאי ובית הלל קמיפלגי נחלקו; דתנו רבנן :שנו חכמים :אלו דברים שמבדילים בין בית שמאי ובית הלל שהם נחלקו בהלכות הקשורות לסעודה :בית שמאי אומרים :בשבת מברך קודם על היום ברכת הקידוש ואחר כך מברך על היין ברכת בורא פרי הגפן ,ובית הלל אומרים :מברך קודם על היין בורא פרי הגפן ואחר כך מברך על היום ברכת מקדש השבת. עיון והלכה ברכת שהחיינו בישיבת הסוכה או בעשייתה? האמוראים דנו במקרה בו אדם נכנס לסוכה ועליו לברך שתי ברכות: ברכת לישב בסוכה וברכת שהחיינו .איזו ברכה יקדים? מסוגייתנו עולה שהדין הוא שאדם מברך את ברכת שהחיינו ,רק כאשר יושב בסוכה בפועל .אמנם מהגמרא לעיל (מו ע”א) נראה שאת ברכת שהחיינו יש לברך כבר בשעת עשיית הסוכה" :העושה סוכה לעצמו אומר ברוך שהחיינו וקיימנו" רש”י (ד”ה סוכה) הסביר שכאן מדובר שבעל הסוכה לא בירך בשעת העשייה ,כגון שכבר הייתה הסוכה מוכנה מלפני כן ,ובמצב כזה מברך בשעת כניסתו לסוכה .יוצא שלשיטת רש”י אם בעל הסוכה ברך בשעת עשיית הסוכה שוב אינו צריך לברך ברכת שהחיינו כשהגיע החג ,ואפילו לא על הרגל -חג הסוכות .הר”ן הסביר (כב ע”ב מדפי הרי”ף ד”ה ואם) שטעמו של רש”י הוא שכיוון שחיוב בניית הסוכה הוא חלק ממצוות חג הסוכות ,לכן ברכת שהחיינו בשעת עשיית הסוכה פוטרת גם את ברכת שהחיינו שמתחייבים בה בחג הסוכות. לעומת זאת דעת הרב יום טוב אלאשבילי (הריטב”א ,סוכה מו ע”א ד”ה אמר רב אשי) שגם כשבעל הסוכה בירך שהחיינו בשעת העשייה ,עדיין הוא צריך לשוב ולברך כשהגיע החג ,מחמת הרגל ,וכמו שמברכים שהחיינו בחג הפסח ובחג השבועות -על עצם החג .לשיטת הריטב”א אפשר להעמיד את הסוגיה גם כשבעל הסוכה בירך בשעת העשייה ועדיין הוא צריך לברך זמן על הרגל ,במקרה כזה יש לדון איזו ברכה קודמת. המנהג היום הוא לא לברך בשעת העשייה כיון ש'סומכים על זמן שאנו אומרים על הכוס של קידוש' (שולחן ערוך אורח חיים תרמא) ויוצאים בו ידי חובה גם על מצוות בניית הסוכה וגם על עצם הרגל. מבט נוסף ברכת שהחיינו על המצוות ברכת שהחיינו עניינה הודאה לה’ במצבים של שמחה כמו שמברכים בשעה שאדם בונה בית חדש או קנה כלים חדשים .מה מקומה של ברכה זו על מצוות? הרב יעקב עמדין (מור וקציעה סימן רכג) כתב ביחס לברכה על קניית ספרי קודש חדשים "אבל איך אפשר לומר שאין שמחה והנאה מגעת לנפש ממצות ,והלא אין שם שמחה גדולה והנאה ערבה לנפש יותר מההנאה והערבות שמגיע אליה מ'פקודי ה' ישרים משמחי לב'” .הברכה על עצם עשיית המצוות – היא מבטאת את שמחת הנפש על עשיית רצונו של ה’. סוגיא 42 דף נו ע”א בית שמאי אומרים מברך ...מי לא אמרינן זמן הגמרא מבארת את מחלוקת בית שמאי ובית הלל שהובאה בבריתא :בית שמאי שאומרים: ביאור מברך קודם על היום על השבת ואחר כך מברך על היין -טעמם שהיום גורם ליין שיבא שאלמלא ששבת היום לא היינו שותים יין לפני הסעודה ,וטעם נוסף :שכבר קידש היום משעת חשיכה ועדיין יין לא בא לפניו לשולחן ,ולכן היום קודם ליין .ובית הלל שאומרים :מברך קודם על היין ואחר כך מברך על היום -טעמם שהיין גורם לקידושא לקידוש על היום שתאמר ,שאם לא היה לו יין לא היה מקדש .דבר אחר :טעמם של בית הלל :שברכת היין תדירה מצויה בכל פעם ששותה יין ,וברכת היום אינה תדירה אלא בשבת ,והכלל הוא תדיר ושאינו תדיר -תדיר קודם לכן היין קודם ליום .הגמרא חוזרת לנסיונה לתלות את מחלוקת רב ורבה בר בר חנה בסוכה ,במחלוקת בית הלל ובית שמאי בשבת ,לימא האם נאמר שרב המקדים ברכת הסוכה לברכת שהחיינו הוא זה דאמר שסובר כבית שמאי המקדימים ברכת היום לברכת היין ,ואילו רבה בר בר חנה המקדים את ברכת שהחיינו לברכת הסוכה הוא זה דאמר שסובר כבית הלל המקדימים ברכת היין לברכת היום .דוחה הגמרא :אמר יכול לומר לך רב :אנא דאמרי אני שאמרתי את דברי ,זה נכון אפילו לשיטת בית הלל ,כי עד כאן לא קאמרי אמרו בית הלל התם בשבת, להקדים היין – אלא בגלל הטעם שהיין גורם לקידושא לקידוש שתאמר ,אבל הכא כאן בסוכה -אי לאו אם לא היה מברך על הזמן ,מי לא אמרינן האם לא היינו אומרים ברכה על הסוכה? ורבה בר בר חנה אמר לך יכול לומר לך :אנא דאמרי אני אמרתי את דברי אפילו לשיטת בית שמאי ,כי עד כאן לא אמרי אמרו בית שמאי התם בשבת ,להקדים היום אלא בגלל שהיום גורם ליין שיבא ,אבל הכא כאן בסוכה -אי לאו אם לא היה מברך על הסוכה ,מי לא אמרינן האם לא היינו מברכים על הזמן? המקור לקידוש על היין עיון והלכה הגמרא בפסחים (קו ע”א) לומדת את מצוות הקידוש מהפסוק בעשרת הדברות”“ :זכור את יום השבת לקדשו” (יתרו כ ,ח) -זוכרהו על היין” .בהמשך הגמרא (ע”ב) מובא שפעמים רבות רב היה עושה קידוש על הפת במקום על היין .תוספות שם (ד”ה זוכרהו) הביא מחלוקת ראשונים האם הצורך ביין או בפת הוא דין מהתורה ,או שמהתורה מספיק לומר את פסוקי הקידוש בפה ,וחכמים חייבו לעשות קידוש על היין ,והפסוק שהוזכר בגמרא הוא ‘אסמכתא בעלמא’ -כלומר, רק סמך לתקנת חכמים .הרמב”ם (שבת פרק כט ,הלכה ו) פסק להלכה שקידוש על היין הוא מדרבנן. בסוגייתנו נכתב שלדעת בית הלל ברכת היין קודמת ,כי “היין גורם לקידוש שיאמר” ולכאורה אין צורך ביין דווקא ואפשר גם בפת? רש”י (ד”ה שהיין) מסביר שאומנם אפשר לעשות קידוש גם על פת אבל סוף כל סוף צריך משהו כדי לעשות עליו קידוש ולכן קודמת ברכת היין והפת לברכת הקידוש. עדיין קשה הרי מהתורה אין צורך לא ביין ולא בפת ויכול לקדש בפה? תוס’ רי”ד (פסחים קיד מהדורא תליתאה ,ד”ה שהיין) תירץ שמדובר כאן במי שקידש בתפילה ויצא ידי חובת קידוש דאורייתא וחייב רק מדרבנן לעשות על היין ,ואצלו נכון לומר שהיין גורם לקידוש שיאמר. הרב יחזקאל לנדא (צל”ח ברכות נא ע”ב) מעיר שלפי זה נשים שלא התפללו ערבית ויוצאות ידי חובת הקידוש מהתורה על היין יהיו צריכות להקדים את ברכת הקידוש ליין שהרי לא היין גרם לקידוש שיאמר? הרב יוסף נתנזון (בעל השואל ומשיב) תירץ ,שאחרי שרבנן קבעו את סדר הקידוש ,לא נחלק וגם אם במקרה מסוים היין גרם לקידוש שיאמר ,יש להקדים תמיד את ברכת היין לברכת הקידוש. מבט נוסף זכר לבאר ולמן הרב חיים יוסף דוד אזולאי ,החיד”א (ברכי יוסף ,או”ח תרכה א) ,שואל מדוע ציוה אותנו ה’ לעשות זכר לענני הכבוד (הסוכה) ולא ציווה אותנו לעשות זכר לשתי המתנות הנוספות שקבלנו במדבר המן והבאר? הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק פרשת תרומה אות יא) מתרץ שאנחנו עושים זכר למתנות אלו בכל שבת“ :והלחם בשבת הוא זכר למן והיין של קידוש ושאר שתיית יין לעונג שבת ..הוא זכר לבאר שכתוב- דהבאר היו טועמין בו טעם יין ישן וטעם יין חדש ,וטעם כל הממתקים שבעולם (מכילתא פרשת יתרו על פסוק "ויחד יתרו")” .על פי הסבר זה מבואר גם הדין שיש לעשות קידוש דווקא על יין. סוגיא 43 דף נו ע”א תנן בעצרת אומר לו הילך ...סוכה ואחר כך זמן הגמרא ממשיכה לברר את מחלוקת רב ורבה בר בר חנה ומביאה ראייה מהמשנה תנן: ביאור בעצרת בשבועות שחל בשבת אומר לו :המחלק לכל אחד ואחד מהכהנים הילך הרי לך מצה לחם הפנים שמקריבים בכל שבת הילך הרי לך חמץ שתי הלחם שמקריבים בשבועות .והא הכא והרי כאן ,דחמץ שתי הלחם העשויים חמץ ובאים בגלל היום הם העיקר ומצה של לחם הפנים שנמצאת בכל שבת היא טפל ,וקתני :ושנינו הילך מצה והילך חמץ ומקדים את הטפל לעיקר כי הוא מצוי ותדיר יותר, תיובתא קושיה על דרב שלא הקדים את התדיר? מתרצת הגמרא אמר לך רב :תנאי היא -מחלוקת תנאים היא ,דתניא שניינו בברייתא שחלקו תנאים בזה -תנא קמא סבר שאומר המחלק הילך מצה הילך חמץ, ואילו אבא שאול חולק ואומר :הילך חמץ הילך מצה. דרש רב נחמן בר רב חסדא :לא אין הלכה כדברי רב דאמר סוכה ואחר כך זמן ,אלא :זמן ואחר כך סוכה. ורב ששת בריה דרב אידי אמר :שההלכה היא שמברך קודם על סוכה ואחר כך זמן .מסיקה הגמרא והלכתא :סוכה ואחר כך זמן. עיון והלכה מתי נאמר הכלל :תדיר ושאינו תדיר ,תדיר קודם? הכרעת הגמרא היא שמברך על הסוכה ורק אחר כך מברך ברכת שהחיינו על הזמן ,כדעת רב .ולכאורה הכלל שהביא רבה בר בר חנה שתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם הוא כלל בכל התורה (כמו שכתוב במשנה זבחים פרק י משנה א "כל התדיר מחבירו קודם את חבירו") ומדוע בגמרא כאן פסקו נגד כלל זה? רבינו חננאל (ד"ה רבה) מסביר שגם רב מודה באופן עקרוני שצריך להקדים את התדיר בדינים הקשורים לעשייה ,כמו הקדמת קרבנות ,אך בגמרא כאן מדובר על ברכה שהיא הודאה לה' ,ובה אין את הכלל הזה. המאירי (בית הבחירה ,ד"ה בלילי החג) מבאר שהכלל נאמר בדרך כלל כאשר יש שני דברים ששניהם חובה זהה ,והשאלה איזה מהם יקדם -אז מקדימים את התדיר ,אולם הברכה על הסוכה היא ברכת המצווה על החובה לשבת בסוכה ,ואילו ברכת שהחיינו אינה ברכה על מצווה ,לכן עדיף להקדים את הברכה על החובה אפילו שהיא פחות תדירה .וכעין זה אנו נוהגים בשאר המצוות :שופר ,לולב ,מגילה ונר חנוכה שמקדימים ברכת המצוות ורק אחריה את ברכת שהחיינו. המאירי כתב טעם נוסף לאחר את ברכת הזמן (שהחיינו) לסוף למרות תדירותה ,כיוון שאנו מכוונים בברכת הזמן זו גם על היום טוב וגם על הסוכה ,לכן נכון לברכה אחר הברכות של שתיהן. הנפקא מינא היא לגבי יום טוב שני של גלויות ,שבו הברכה היא רק על היום טוב ולא על הסוכה ,שלפי הטעם השני יש להקדים את ברכת הזמן לברכת הסוכה ,ואילו לפי הטעם הראשון גם כאן ברכת הסוכה קודמת .וכך מצאנו ברא"ש (לעיל פרק ד סימן ד) שכתב בשם יש מן הגדולים שבלילה השני שברכת הזמן רק על היום טוב היא קודמת ,ואילו ראבי"ה פסק שתמיד זמן בסוף. מבט נוסף מדוע תדיר קודם לשאינו תדיר? נאמר בפסוק (במדבר כח ,כג)" :מלבד עולת הבוקר אשר לעולת התמיד" למדו מכאן חז"ל שכל התדיר מחבירו קודם את חבירו .הרב שמשון רפאל הירש (בפירושו לתורה ,שם) מעיר" :וראוי לשים לב לכלל הזה ,שהרי כך דרכם של בריות בעבודת ה' מצוות נדירות זוכות לתשומת לב יותר מהמצוות הרגילות או השגרתיות" ,התורה דווקא מעדיפה את המצווה התדירה. הראי"ה קוק (שמונה קבצים ח ,לח) כותב על נטייה זו והסכנה שבה" :השאיפה לדברים גדולים דוקא, ליצירות גדולות למדעים גדולים ,למדריגות גדולות, היא מרוקנת את האדם מתוכיותו ,שהיא הולכת ומתכוננת (ונבנית) דוקא מזרזיפים תדיריים הבאים בלי הרף ,קמעא קמעא". במקום אחר (עולת ראיה א קכ"ה) מרחיב הראי"ה קוק על מעלת התמיד" :הקדושה התמידית ,יסוד מעלת התדיר ...יש לה אותו האופי ,המצין אותה ,בהליכתה המסודרת ,האטית ,הבלתי פוסקת ,היא שומרת על קדושת החיים מלהכשל ...ומקדשת היא בהשפעתה את כל החיים הקבועים ,ומרימה אותם תמיד בלא הפסק ,מדרגה אחר מדרגה ,בקו ישר .ולשם קביעות אור קדוש זה בתוכיות האומה כולה ...באה מצות התמיד ,שהתפלות התדיריות ,מדי יום ביומו ,יונקות ממנה את לשד הקדש שלהן" .תפלות כנגד תמידין תקנום" (ברכות כ"ו)". סוגיא 44 דף נו ע”א משמר שזמנו קבוע ...וטבעתה קבועה וחלונה סתומה שנינו במשנה משמר שזמנו קבוע וכו’ הוא מקריב תמידין נדרים ונדבות ושאר קרבנות צבור. ביאור שואלת הגמרא על הביטוי‘ :ושאר קרבנות ציבור’ לאתויי מאי אילו קרבנות הוא בא לרבות? עונה הגמרא לאתויי לרבות פר העלם דבר של צבור פר שבית הדין מביא ,כאשר נעלם מבית הדין דבר והורה לציבור היתר בטעות ,בעבירה שיש בה כרת ,ונכשלו הציבור בעקבות ההוראה .וכן לרבות שעירי עבודה זרה שעיר שבית דין מביא כשהורו היתר בעבודה זרה ונכשלו הציבור בעקבות ההוראה ,ולימדה המשנה שגם קרבנות אלו אם באו ברגל מקריב המשמר הקבוע .שואלת הגמרא והביטוי ‘והוא מקריב את הכל’ לאתויי מאי לרבות מה? עונה הגמרא לאתויי לרבות קייץ המזבח היינו עולות נדבה ,שהיו מביאים מכספי המקדש כשאין קרבנות אחרים על מנת שלא יעמוד המזבח ריק ,ואף בהם זכות קדימה למשמר הקבוע. משנה .יום טוב הסמוך לשבת ,בין מלפניה שחל יום טוב לפני השבת ,היינו ביום שישי בין לאחריה שחל אחרי שבת היינו ביום ראשון ,היו במקרה זה כל המשמרות שוות בחילוק לחם הפנים .אבל אם חל להיות יום אחד (להפסיק) בינתים שהיה יום ריווח בין יום טוב לשבת ,אזי משמר שזמנו קבוע היה נוטל עשר חלות ,ואילו משמר המתעכב מעצמו נוטל שתים .ובשאר ימות השנה כיצד מחלקים את לחם הפנים? משמר הנכנס ומתחיל את משמרתו נוטל שש ומשמר היוצא ,שסיים את משמרתו נוטל שש .רבי יהודה אומר :משמר הנכנס נוטל שבע ,ומשמר היוצא נוטל חמש .הכהנים הנכנסין לעבוד במשמרת של שבוע הבא חולקין בצפון את לחם הפנים ואילו היוצאין חולקין בדרום .אולם משמרת בילגה לעולם חולקת בדרום ,שקנסו אותה חכמים ,כמפורט להלן ,ועוד קנסו אותה שתהיה טבעתה הטבעת המיוחדת למשמרתה, שאמורה לשמש לתפיסת ראש הבהמה בזמן השחיטה קבועה מחוברת ואינה נפתחת ,וכן חלונה החלון (תא) המיוחדת למשמרתה ,המשמשת לשמירת סכיני השחיטה -סתומה והמשמרת אינה יכולה להשתמש בהם. עולות קיץ המזבח עיון והלכה הקרבנות שמקריבים על מנת שהמזבח לא יעמוד בטל נקראים קיץ המזבח .מה משמעות שם זה? רש”י כתב ‘ולשון קיץ כאדם האוכל תאנים בקינוח הסעודה’. הרמב"ם בפירוש המשניות (מסכת שקלים פרק ד משנה ד) מפרט את הדברים ומסביר שהמילה קיץ היא כינוי גם לימות החמה אך גם לפירות של תקופה זו שהם תאנים וענבים ,פירות אלו לאחר שקצצו וייבשו אותם היו מובאים בסיום הסעודה ואוכלים מהם הרבה ,גם קרבנות ‘קיץ המזבח’ הם בנוסף ל’אכילת’ המזבח הרגילה היינו קרבנות החובה הקבועים. המהר”ל (גור אריה ויקרא פרק א ב) מוסיף שכינוי זה מדגיש שכמו שקינוח אינו עיקר הסעודה "כך אלו המותרות אינם עיקר קורבן". בעלי התוספות (מושב זקנים על התורה ,ויקרא שם) פירשו בדרך אחרת ‘וקיץ לשון סוף כלומר שכלין קרבנות המזבח’ ואז מביאים קרבנות אלו. לכאורה ניתן להוכיח מהסוגיא שלנו שקרבנות ‘קיץ המזבח’ אינם נחשבות קרבנות ציבור ומעמדם רק כקורבן שותפים .שהרי הגמרא לא כללה אותם במה שנאמר במשנה‘ :ושאר קרבנות ציבור’ .ומתאים הדבר לדין נוסף שעולה ממסקנת הגמרא בערכין (יא ע”ב) שקרבנות קיץ המזבח שונים מקרבנות ציבור בכך שאין אומרים עליהם שירה. אולם הגאון ר’ מנחם זמבא (חידושי הגרמ”ז לח ,ג) אמר שיתכן שהגמרא הבינה שהמילים‘ :ושאר קרבנות ציבור’ מתייחסים דווקא לקרבנות חובה ולא לנדבה ,ולכן נזקקה הגמרא ללמוד את דין עולת קיץ המזבח מהסיפא ,אבל גם קיץ המזבח חשוב קורבן ציבור. מבט נוסף ‘קיץ המזבח’ בלימוד תורה הרב יצחק אייזיק חבר (אור תורה ,ליקוטים) מסביר מהי הסיבה שמחמתה אנו מקפידים כל כך שהמזבח לא יהיה בטל? ומפרש שקיום העולם הוא על ידי הקרבנות כדברי חז”ל בגמרא מגילה( :ל ע”ב) “אמר ר’ אמי אלמלא מעמדות לא נתקיימו שמים וארץ” ,ועוד נאמר בגמרא שאברהם שאל את הקב”ה במה אדע שאם ישראל יחטאו לא יגרש אותם ויעשה להם כמו דור המבול? וענה לו ה’‘ :קחה לי עגלה משולשת’ ,כלומר ,הקרבנות יכפרו עליהם (רש”י) .ואילו היה העולם בטל רגע אחד מקרבנות היה העולם חרב .ומוסיף שם שהיום שאין קרבנות העולם עומד בזכות התורה ,ולכן אף על פי שאדם יכול לצאת ידי חובת לימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית ,בכל אופן צריך שלא יהיה רגע אחד שהעולם בטל מתורה .ונראה שכוונתו לעשות מעין ‘קיץ המזבח’ גם בלימוד תורה להוסיף בלימוד נדבה מעבר לחובה. סוגיא 45 נו ע"א -נו ע"ב גמ' מאי מלפניה ...בוצינא טבא מקרא נאמר במשנה“ :יום טוב הסמוך לשבת בין מלפניה בין לאחריה” .מבררת הגמרא מאי מה ביאור הכוונה מלפניה ,ומאי ומה הכוונה מלאחריה? אילימא -אם נאמר שלפניה – הכוונה שיום טוב ראשון חל לפני שבת ,ולאחריה הכוונה שיום טוב אחרון חל אחרי שבת ,אם כן היינו שבת שבתוך החג? שבה כבר למדנו במשנה הקודמת שכל המשמרות שוות בחלוקת לחם הפנים .אלא צריך לפרש את המשנה :שיום טוב הסמוך לשבת לפניה היינו יום טוב אחרון והשבת הצמודה היא רק לאחר החג ,ויום טוב הסמוך לשבת מלאחריה היינו יום טוב ראשון והשבת הייתה קודם לחג ובכל אופן מחלקים באופן שווה לכל המשמרות את לחם הפנים .מאי טעמא מה הטעם שחולקים בשווה? כיון דהני מקדמי שאלו המשמרות מקדימות ,בשבת שלפני הרגל והני מאחרי ואלו מאחרות ,בשבת שלאחר הרגל -תיקנו רבנן מילתא תקנו חכמים דבר זה שיחלקו יחד ,כי היכי דניכלו בהדי הדדי כדי שיאכלו ביחד כולם. נאמר עוד במשנה :חל יום אחד הפרש בין החג לבינה ,המתעכב נוטל שתים ,ובשאר ימות השנה דעת ר’ יהודה שהמשמר הנכנס נוטל שתים יותר מהיוצא :שואלת הגמרא [דף נו עמוד ב] והני תרתי ואלו השתים מאי עבידתייהו מה מעשיהם? מדוע המשמר הנכנס מקבל יותר .עונה הגמרא אמר רבי יצחק :בשכר הגפת דלתות המשמר הנכנס מקבל אותם בשכר סגירת דלתות ההיכל בערב .ממשיכה הגמרא לשאול ונימא ליה ויאמר לו משמר היוצא :דל בדל הסר בשביל שיסירו ממך! כלומר :ותר על זכותך עכשיו כדי שיוותרו לך כשאתה תצא? עונה הגמרא אמר אביי :בוצינא דלעת קטנה טבא מקרא עדיף לקחת אותה מיד כשמציעים אותה ,אפילו אם כשתגדל היא תהיה גדולה יותר ,לכן משמר הנכנס מעדיף ליטול עכשיו יותר מאשר לחכות לשבוע הבא ,כאשר הוא יצא. עיון והלכה בשכר הגפת דלתות הגמרא ביארה שלדעת ר' יהודה היה המשמר הנכנס נוטל שבעה לחמים מלחם הפנים בשכר הגפת דלתות. רש”י (ד”ה בשכר) מפרש ‘שמשמר הנכנס מגיף הדלתות ערבית ,שפתח אותן משמר היוצא’ ניתן להבין שהמשמר הנכנס מקבל שתים עבור הנעילה ואת עשרת הלחמים שנשארו חולקים בשווה (כך נראה מרש”י במסכת יומא יח ע”א ד”ה ולר’ יהודה) .אך ניתן להבין שכל משמרת מקבלת שש חלות ,ורק היות שהמשמר היוצא פתח והיה עליו גם לסגור והנכנס עושה זאת עבורו ,המשמר היוצא נותן למשמר הנכנס חלה אחת משלו( .הרב אריה ליב ,גבורת ארי שם ,ד”ה ולר’ יהודה) המאירי (בית הבחירה נה ע”ב ד”ה ובשאר) הקשה על דברי רש”י מדוע משמר היוצא לא יקבל על זה שהוא פתח את הדלתות? לכן הוא מסביר: "ששתיהן פותחות הדלתות ,שאף משמר הנכנס זריז להקדים ולבוא ועומד שם עם המשמר היוצא שעובד בתמיד של שחר ובמוספים ויוצא לו ,והנכנס עובד בתמיד של בין הערבים ומגיף לבדו” ,לפי זה בשכר “הגפת דלתות” הכוונה בשעת בין הערביים ,שמשמר הנכנס עושה אותה לבדו ,לעומת הפתיחה שנעשית ביחד. יתכן לבאר שלשיטת רש”י על עבודת הפתיחה אין להוסיף חלות למשמרת שעושה אותה משום שיש בה שמחה של התחלת היום וכניסה לעבודה ,לעומת סגירת הדלתות שהיא סיום היום והעבודה, ולכן היא פחות נחשקת ,ועל כן מגיעה למשמרת הסוגרת את השערים תוספת חלות על פני המשמרת הפותחת. כעין זה כתב הרב זונדל קרוזר (אור החמה ,ע”ב ד”ה אמר ר”י) שפתיחה נעשית לצורך עבודה ואילו הגפה שעושה משמר הנכנס נועדה רק לשמירה ,ויש כאן הורדה בחשיבות הנכנסים ,כדי להדגיש את חשיבותם הוסיפו להם בשכרם. מבט נוסף גדול השלום מסקנת הסוגיא שגם בשבת שלפני הרגל או אחריה אם היא צמודה לרגל, שוות כל המשמרות באכילת לחם הפנים. והדבר צריך הסבר הרי בשבת זו כל המשמרות כבר אינם עובדות ,ומדוע שיטלו מלחם הפנים? בארה הגמרא “תקינו רבנן מילתא כי היכי דניכלו בהדי הדדי” מבאר הרב איסר זלמן מלצר (האבן האזל תמידין ומוספין פרק ד יב) “ואולי הטעם כי היכי דלא ליתי לאנצויי (שלא יבואו לריב) שיטענו כהני המשמרות: כיון שאנחנו מוכרחים להיות במקדש ,יש לנו זכות כמו כהני המשמר" .ומוסיף שאולי כוונת הגמרא שעל ידי זה ירבה השלום ויבואו לאכול יחד גם את האוכל שכל אחד הביא מביתו ,וזו הכוונה בדברי הגמרא" :כי היכי דניכלו בהדי הדדי" את כל האוכל שיש להם .למדנו כאן את מעלת השלום שאפילו שמעיקר הדין הלחם מיועד למשמרת העובדת נתנו אותו לכולם לאכול כדי שירבה השלום מעין דברי חז"ל לעיל (סוכה נג ע"ב) שעל מנת לעשות שלום בין איש ואשתו (שחשודה כסוטה) אפשרה תורה שאפילו שמו הגדול של השם שנכתב בקדושה ימחה על המים. דף נו ע"ב אמר רב יהודה ובמוספין ...תיובתא דרב יהודה תיובתא סוגיא 46 למדנו במשנה שבשאר ימות השנה המשמר הנכנס והמשמר היוצא חולקים ביניהם את ביאור לחם הפנים .אמר רב יהודה :וגם במוספין בקרבנות מוסף שהכהנים מקבלים את העור חולקין ביניהם שתי המשמרות -הנכנסת והיוצאת .מיתיבי :יש להקשות מברייתא :משמרה היוצאת עושה מקריבה את תמיד של שחר וכן את המוספין .משמרה הנכנסת עושה מקריבה את תמיד של בין הערבים וכן מקטירה את שני הבזיכין כלים המכילים לבונה ,שהיו מונחים על שולחן לחם הפנים, והיו מוקטרים על המזבח לאחר החלפת לחם הפנים הקודם .ואילו את הדין שמוספין חולקין לא קתני לא שנה התנא? ונדייק שבמוספים לא חולקות שתי המשמרות? מתרצת הגמרא :האי תנא התנא הזה בחלוקה לא קא מיירי לא עסק ולכן לא הזכיר את חלוקת המוספים .ממשיכה הגמרא להקשות אמר רבא: והא והרי תנא דבי שמואל ,דמיירי שעסק בחלוקה ,ובכל אופן “במוספין חולקין” לא קתני לא שנה בתוך דבריו ,דתנא דבי שמואל :משמרה היוצאת -עושה את תמיד של שחר ומקריבה את המוספין, משמרה הנכנסת – עושה את תמיד של בין הערבים ומקטירה את הבזיכין .ארבעה כהנים היו נכנסין שם לעזרה ,שנים ממשמר זו היוצא ושנים ממשמר זו הנכנס ,וחולקין ביניהם את לחם הפנים .ואילו את הדין שבמוספין חולקין לא קתני לא כתב? מסיקה הגמרא תיובתא קושיה (ד)על רב יהודה ,תיובתא קושיה חמורה שאין עליה תשובה. מי מקבל – המשמרת הנכנסת או היוצאת? עיון והלכה נאמר בתורה (ויקרא פרק ז פסוקים ט-י)" :וכל מנחה אשר תאפה בתנור ..לכהן המקריב אותה לו תהיה :וכל מנחה ..לכל בני אהרן תהיה איש כאחיו " ולכאורה יש כאן סתירה :האם לכהן המקריב או לכל בני אהרון? ביארו חז”ל (תורת כהנים שם) “נחלקת לבית אב (המשמרת) המקריבים אותה” למדנו שהקרבנות מתחלקים למשמרות שמקריבות אותם .לאור זה יש לשאול על דברי רב יהודה שבקרבנות מוסף חולקים גם המשמרת היוצאת וגם המשמרת הנכנסת ,והרי את הקרבת המוסף עושה המשמרת היוצאת כמו שמופיע בדברי תנא דבי שמואל ומדוע תקבל המשמרת הנכנסת כשהיא כלל לא עובדת בקורבן? רש”י כאן (ד”ה האי ) מתרץ" :אינהו נמי מהפכי בהו בצינורא (מזלג מברזל) על המזבח כל היום לאחר שיצא משמר היוצא” .כלומר ,גם המשמר הנכנס היה שותף בעבודה ,כי הוא היה הופך במזלג את חתיכות הבשר שעל גבי המזבח על מנת שיתעכלו היטב. הרב חנוך הניך אייגש (ספר ה’מרחשת’ חלק א ,סימן יא ,אות יב בהגהה) מקשה על רש”י שעבודה זו של היפוך חלקי הקורבן אינה הכרחית ,שהרי הבשר בדרך כלל מתעכל בעצמו ,ומדוע עבודה זו תזכה את המשמרת בחלוקת הקורבן? לכן הוא מבאר בדרך אחרת :את נסכי היין של קורבן המוסף הייתה מקריבה המשמרת הנכנסת ,על פי דברי הרמב”ם שאת הנסכים היו מקריבים לאחר הקטרת הבזיכין שהייתה מתפקידי המשמרת הנכנסת ,כמבואר בסוגיא. הרב אברהם מאיר איזראעל (ילקוט המאירי ,על רש”י ד”ה האי) כתב שלרש”י אכן יש מצווה להפך באברי המוספים ,והכהנים שבמשמרת הנכנסת צריכים לעשות זאת ,וכן נראה גם מפירושו במסכת זבחים (קט ע”א ד”ה ת”ל). במסקנת הסוגיא נשארנו בקושיה על דבריו של רב יהודה ,וביאר רבינו חננאל (ד”ה רב יהודה) שלהלכה המשמרת הנכנסת לא חולקת במוספים ,אלא רק המשמרת היוצאת מקבלת את עורות המוספים .ונראה שהטעם הוא שהם עשו את העבודה העיקרית ואין העזרה המועטה של המשמרת הנכנסת נחשבת כדי שישתתפו בחלוקה. מבט נוסף מוספין קודמים לבזיכין נאמר בסוגיא ,שאת קרבנות המוספים הייתה מקריבה המשמרת היוצאת ואילו את הבזיכין -הלבונה שעל לחם הפנים הייתה מקטירה המשמרת הנכנסת ,מתאים הדבר לסדר ההקרבה שהקרבת המוספים קודמת להקטרת הבזיכים (יומא לג ע”א סדר המערכה של אביי, ברייתא זו נאמרת גם בסדר קרבנות שלפני התפילה) .בטעם הדבר כתב הראי”ה קוק (עולת ראיה חלק א עמ’ קנה) שהמוספים מבטאים את תוספת הקדושה שביום השבת ובמועדים ,ואילו הבזיכים שעל לחם הפנים מבטאים את הברכה העליונה שה’ ברך בה את יצוריו ,לכן ראוי להקדים את הדגשת קדושת היום המיוחדת שמכוחה באה גם הברכה המעשית לכל השבוע. כדברי הרב שלמה אלקבץ בפיוט לכה דודי “לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה”. דף נו ע"ב הנכנסין חולקין בצפון ...וישבב אחיו בצפון סוגיא 47 נאמר במשנה :הנכנסין כהני המשמרת הנכנסת חולקין את לחם הפנים שהם מקבלים ביאור בצפון העזרה .תנו רבנן :שנו חכמים הנכנסין חולקין בצפון שהוא הצד החשוב יותר ,כדי שיראו כולם שהן נכנסין ,ואילו היוצאין כהני המשמרת היוצאת חולקין בדרום ,כדי שיראו כולם שהן יוצאין וכבר סיימו עבודתם .משמרת בילגה לעולם חולקת בדרום אפילו כשהיא נכנסת ,כקנס על מעשיהם. תנו רבנן :שנו חכמים מעשה במרים בת בילגה ממשמרת בילגה שהמירה דתה ,והלכה ונשאת לסרדיוט שר אחד ממלכי יוונים .כשנכנסו יוונים להיכל בימי מתתיהו (החשמונאים) ,נכנסה איתם והיתה מבעטת בועטת בסנדלה על גבי המזבח ,ואמרה :לוקוס לוקוס זאב זאב ,עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל שמביאים קרבנות מממונם ואי ואין אתה עומד עליהם עוזר להם בשעת הדחק! וכששמעו חכמים בדבר לאחר שניצחו בית חשמונאי ,קנסו את משמרתה וקבעו סגרו את טבעתה המשמשת לשחיטה שלא תפתח, וסתמו את חלונה התא שלה המשמש לשמירת הסכינים ,ומשמרת זו היתה צריכה להשתמש בטבעת וחלון של משמרת אחרת .ויש אומרים :טעם אחר מדוע קנסו אותם ,מפני שהיתה משמרתו של בילגה שוהה לבא ולא היו מגיעים בזמן למשמרת ,ונכנס ישבב אחיו שהיה זמנו בשבוע הקודם ונשאר עמו בזמן של בילגה, ושימש תחתיו במקומו .מסיימת הברייתא אף על פי ששכיני הרשעים בדרך כלל לא נשתכרו לא מרוויחים, כאן שכיני בילגה נשתכרו הרוויחו ,שבילגה לעולם חולקת בדרום אפילו כשהיא משמר הנכנס וממילא משמרת ישבב אחיו הקודמת לה תמיד חולקת בצפון אפילו כשהיא משמר היוצא. משמרת בילגה עיון והלכה במסכת תענית (כז ע”א) נאמר“ :אמר רב חמא בר גוריא אמר רב :משה תיקן להם לישראל שמונה משמרות -ארבעה מאלעזר וארבעה מאיתמר .בא שמואל והעמידן על שש עשרה ,בא דוד והעמידן על עשרים וארבעה”. בספר דברי הימים (א ,פרק כד ,פסוק ד) מתואר התהליך של חלוקת המשמרות על ידי דוד לעשרים וארבעה “וימצאו בני אלעזר רבים לראשי הגברים מן בני איתמר ,ויחלקום לבני אלעזר ראשים לבית אבות ששה עשר ,ולבני איתמר לבית אבותם שמונה” .ובהמשך שם (פסוקים ז -יח) מפורטים שמות המשמרות וסדרן. בתוך הרשימה מופיעים גם שתי המשמרות שבסוגיה“ :לישבאב ארבעה עשר, לבלגה חמשה עשר” (יג -יד) אלא שהסיפור המופיע בסוגיתנו הוא בימי בית שני -בתקופת מתתיהו (רש”י ד”ה כשנכנסו) ועל בית שני נאמר בגמרא בתענית (כז עמוד א-ב)“ :תנו רבנן: ארבעה משמרות עלו מן הגולה ואלו הן ידעיה (חרים) פשחור ואימר .עמדו נביאים שביניהם וחלקום והעמידום על עשרים וארבעה ,בללום ונתנום בקלפי בא ידעיה ונטל חלקו וחלק חבריו -שש ,בא (חרים) ונטל חלקו וחלק חבריו -שש ,וכן פשחור וכן אימר” ואם כן בבית שני לא היו קיימות כלל לא משמרת בילגה ולא משמרת ישבב? (כך הקשה המהרש”א בחידושי אגדות על הגמרא שם). תוספות במסכת ערכין (יג ע”א) שואל שאלה דומה :כיצד בגמרא בבא קמא מתואר שאדם נתן כסף למשמרת יהויריב ,הרי בבית שני כלל לא הייתה משמרת כזו? ומתרץ בתירוץ השני שהכוונה למשמרת שעמדה במקומו .על פי זה ניתן לומר שגם אצלנו משמרת בילגה היינו המשמרת שעמדה תחתיה בבית שני. הרב יהודה אריה לייב ,האדמו”ר מגור (שפת אמת תענית כז ע”ב ד”ה גמרא) פירש שבהתחלה עלו רק ארבעה משמרות וכל אחת מהם התחלקה ושימשה במשך זמן של שישה משמרות ,אבל לאחר מכן כשעלו עוד משמרות ,צמצמו את הראשונות שעלו שישמשו פחות זמן .על פי זה מסביר שאף שבהתחלה משמרות בילגה וישבב לא עלו ,לאחר זמן עלו משמרות ישבב ובילגה כמופיע אצלנו בסוגיא ,ורק ארבעת המשמרות שעלו בהתחלה הם היו קודמות בסדר. מבט נוסף תשוקה וזריזות בעבודת הקודש הרב דוד יצחק מן מבאר את הבעיה הפנימית באיחורי משמרת בילגה: “נראה ...ממה שמשמרתו שוהה לבא מבואר שלא היה בה את התשוקה והרצון העצמי לעבודה ,הבאה מחמת אהבתם את העבודה בהיותה חביבה להם עד מאד ,שאז ממהרים ומקדמים לבוא כדי למלאות את תשוקתו ולספק את רצונו( ...וכלהבדיל בתשוקות לענייני עולם הזה) אלא היתה עבודתם רק מחמת החובה והחיוב ,בלא חביבות ואהבה ,שאז אין זריזות וחשק ,הדוחף להקדים ולבוא כדי לעשות לקיים את הרצון העצמי לעבודה ”...ומסביר מדוע קנסו אותם דווקא בקנס זה“ :היות טבעת וחלון נפרדים לכל משמר ומשמר רומז שעובדים הם מחמת ..רצון עצמי המיוחד לכל אחד ואחד ..ולא רק מהיותם חלק מכלל הכהנים ”..ומשמרת בילגה שאיחרו הראו שאין להם תשוקה עצמית מיוחדת “אלא שעבודתם רק מחמת עניינם של כל הכהנים היא ולכן ביטלו את טבעתם וחלונם” (סוכת דוד סימן מב אות ג וד) דף נו ע"ב בשלמא למ"ד משמרתו שוהה ...כי פרי מעלליהם יאכלו סוגיא 48 בגמרא נאמרו שני טעמים מדוע קנסו את משמרת בילגה :בגלל מעשיה של מרים בת בילגה ביאור או בגלל שהיו מאחרים למשמרות שלהם .מקשה הגמרא :בשלמא (בשלום) מובן למאן דאמר למי שאמר שהטעם שקנסו הוא בגלל שמשמרתו שוהה לבא ומאחרת היינו דקנסינן זו הסיבה שקנסו לכולה משמר את כל המשמרת ,שהיו מאחרים .אלא למאן דאמר למי שאמר שהטעם בגלל מרים בת בילגה שהמירה דתה ,וכי משום ברתיה בתו קנסינן ליה לדידיה קונסים את אביה? וקל וחומר שלא את כל המשמרת? אמר אביי :אין כן ,יש מקום לקנוס את אביה ,כדאמרי אינשי :כמו שאומרים האנשים שותא דינוקא בשוקא הדיבור של ילד בשוק ,או דאבוה בא או מדיבורו של אביו ששמע ממנו או דאימיה או מדיבור אמו ,וגם מרים וודאי שמעה את אביה מבזה את העבודה ,ולכן התנהגה בצורה מבזה למזבח. מקשה הגמרא וכי משום אבוה ואימיה אביה ואמה קנסינן קונסים לכולה משמרה את כל המשמרת? אמר אביי :צריך לקונסם בגלל הכלל :אוי לרשע ואוי לשכינו ואף כאן כשקנסו את משפחת מרים קנסו גם את יתר המשמרת שנחשבים שכיניהם ,וכלל זה נכון גם לצד השני :טוב לצדיק טוב לשכינו כשמגיע טוב לצדיק מקבל אף שכנו ,שנאמר :אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו (ישעיה ג ,י). עיון והלכה אחריות הורים על מעשי ילדיהם נאמר בתורה (ויקרא כא ט)“ :ובת איש כהן כי תחל לזנות ,את אביה היא מחללת באש תשרף” הגמרא (סנהדרין נב ע"א) לומדת מהפסוק" :היה רבי מאיר אומר :מה תלמוד לומר את אביה היא מחללת -שאם היו נוהגין בו קודש - נוהגין בו חול ,כבוד -נוהגין בו בזיון ,אומרין :ארור שזו ילד ,ארור שזו גידל ,ארור שיצא זו מחלציו”. המרדכי (סנהדרין אות תשיז) למד מזה שכהן שיש לו בת שהמירה דתה ,או שזינתה ,אסור לתת לו לפתוח ראשון ולעלות ראשון לתורה .אולם הביא את דעת רבו שמותר שלא לכבד אותו, אך מותר גם לכבד אותו לפתוח ראשון ככהן. הרב יוסף תאומים (פרי חדש אורח חיים סימן קכח ס”ק מא) הוכיח מסוגייתנו לגבי מרים בת בילגה שקנסו את אביה בגללה ,כסברת המרדכי שאסור לנהוג בכהן כזה כבוד. אולם הרב אליעזר יהודה ולדנברג (ציץ אליעזר חלק י סי' יז) חלק עליו ,ולשיטתו מהסוגיא שלנו מוכח ההיפך ,שרק בגלל הטעם שהיא שמעה את דבריה מאביה או מאמה ,קנסו אותם ,אבל במקרים אחרים שמעשי הילד לא הגיעו מהוריו ,סברא זו לא שייכת ולא חייבים לקנוס את ההורים. כך נראה גם שפסק הרמ"א (אורח חיים סימן קכח ,סעיף מא) להלכה" :שמי שיש לו בת שהמירה לעבודת כוכבים ,או שזנתה, אין מחוייבין עוד לקדשו ,כי אביה היא מחללת" ומשמע אין מחוייבים אבל רשאים. המגן אברהם (שם ס”ק סב) מצמצם שדין זה שאין לכבד את האב נכון דווקא כשהבת זינתה ,שעל זה נאמר הפסוק “את אביה היא מחללת” וגם כשממירה דתה אז מסתמא היא זינתה ,אבל בשאר עבירות שעושה הבת חייבים להמשיך לכבד את האב ככהן .וכתב הרב ולדנברג (ציץ אליעזר שם) שזו הסיבה שהיתה הגמרא אצלנו צריכה טעם מיוחד לקנוס את הוריה ,ולא הסתפקה בטעם “את אביה היא מחללת” כי במקרה של מרים הבעייה לא היתה זנות. מבט נוסף אוי לרשע ואוי לשכנו הגמרא מנמקת שקנסו את כל המשמרת בגלל‘ :אוי לרשע ואוי לשכנו’ רש”י (ד"ה אוי) מביא את המקור מהתורת כהנים לגבי צרעת הבית "תניא :וחלצו את האבנים -נגע באבן שבמקצוע (שבקצה הבית ,בקיר משותף לשכן) שניהן חולצין, ואף על פי שהנגע לא נראה אלא בביתו של זה ...חבירו לקה בשבילו ,מכאן אמרו :אוי לרשע אוי לשכינו" הרב צבי וויספיש (דברות צבי יז מאמר לד) הביא מקור נוסף במדרש רבה (פרשת קרח יח ,ה) "מכאן אמרו :אוי לרשע אוי לשכנו ,דתן ואבירם לפי שהיו שכנים של קרח שהיה שרוי בדרום "..דתן ואבירם הצטרפו לקורח במחלוקתו בגלל שכנותם. ומפרש ,שיש שני עניינים של אוי לרשע ואוי לשכנו: האחד נובע מכך שמחמת השכנות האדם מושפע ולומד מדרכו של הרשע ולכן נענש עמו ,וכמו שהיה אצל קורח שהושפעו דתן ואבירם ממנו ,והשני שגם במקום שלא הושפע מהרשע ,עצם הקירבה לרשע גורמת שהשכן יענש יחד עימו .הפסוק בנגעים שגם שכנו של בעל הנגע נענש עמו מוסיף את העניין השני, שגם אם לא ניכרת השפעת הרשע ,השכן לוקה עמו. רש"י העדיף להביא את הפסוק בנגעים כמקור לכלל, בגלל שאצלנו לא מצאנו שכל המשמר למד ממעשיה הרעים ,ואף על פי כן ראוי להיענש מחמתה. כעין זה מצאנו גם בעניין טוב לצדיק וטוב לשכנו "המדבק לצדיקים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם” (רבנו יונה אבות א ,ז ד”ה ואל). בחן את עצמך 1.1באילו שנים מנגנים בחליל בבית המקדש חמישה ימים ,ובאילו שנים שישה? 7.7את מי היו שולחים למלא את המנורות של שמחת בית השואבה בשמן? 2.2מהו "אבובא דמשה" ,ומה לומדים ממנו בגמרא? 8.8כנגד מה בנו מעזרת נשים לעזרת ישראל חמש עשרה מדרגות (מעלות)? . . . . . . . . אבשנת השמיטה -שישה ,בשנת אחרת -חמישה. באחרי שנה מעוברת -שישה ,אחרי שנה רגילה -חמישה. גבשנה שלא יורד בה גשם -שישה ,בשנה שיורד גשם -חמישה. דבשנה שחל היום הראשון של סוכות בשבת -שישה ,בשנה אחרת -חמישה. אכלי נגינה ,ולמדו ממנו שניתן לעשות כלי נגינה מעץ. בכלי להגן מהשמש באביב ,למדו ממנו שיש צורך בצל גם באביב. גכלי לשוט בו במים ,למדו ממנו שמותר להשתמש בו בבית המקדש. דצינור שהניחו בו את המן שהיה במדבר ,ולמדו ממנו שלומדי התורה מקבלים אוכל מהשם. 3.3מהם החומרים שמהם מותר להכין את מנורת המקדש? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים . . . . ארבי -רק זהב ,רבי יוסי -כל המתכות. ברבי -זהב כסף או נחושת ,רבי יוסי -כל המתכות. גרבי -כל המתכות ,רבי יוסי -כל החומרים פרט לחרס. דרבי -כל החומרים פרט לחרס ואבן ,רבי יוסי -כל החומרים. 4.4מה היתה זהות המנגנים בבית המקדש? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים . . . . ארבי מאיר -גויים ,רבי יוסי -יהודים ,רבי חנינא -ישראלים מיוחסים. ברבי מאיר -גרים וישראלים ,רבי יוסי -לווים ,רבי חנינא -כהנים. גרבי מאיר -לווים ,רבי יוסי -כהנים ,רבי חנינא -ממשפחות כהונה גדולה. דרבי מאיר -עבדים ,רבי יוסי -ישראלים מממשפחות מיוחסות ,רבי חנינא -לווים. 5.5מהי הסיבה שהנגינה לליווי הקרבן ' -שיר של קרבן' אמור לדחות את השבת יותר מאשר שיר של שמחת בית השואבה? . . . . אמשום שהנגינה בקרבנות היא לצורך הציבור ,ואילו הנגינה בשמחת בית השואבה היא לצורך שמחה. במשום ששיר של קרבן הוא בלי מנגינה ,ושיר של שמחת בית השואבה הוא עם מנגינות רבות. גמשום ששיר של קרבן הוא צורך הקרבן ,ואילו שיר לשמחת בית השואבה הוא רק לשמחה יתירה. דמשום שכלי הנגינה שליוו את הקרבן היו עשויים מעץ ,וכלי הנגינה בשמחת בית השואבה היו עשויים מכל החומרים. 6.6מהו הסברו של מאן דאמר 'עיקר השירה בפה' לפסוק שממנו נשמע שניגנו בכלים רבים בזמן הקרבת העולה? . . . . אמדובר בפסוק על יום שיש בו הלל. בהנגינה בכלים באה כליווי לשירה בפה. גהנגינה בפסוק היא בשמחת בית השואבה. דהנגינה בכלים בפסוק היה בעת הקרבת קרבן נזיר ,בקרבנות אחרים שרים רק בפה. . . . . . . . . אאת הכהן הגדול. בכהנים צעירים -פרחי כהונה. גכהנים מבוגרים וחזקים -כהני הדיוט. דעבדי הכהנים שהיו במקדש (גם גבעונים). אכנגד חמש עשרה שיר המעלות שבתהילים. בכנגד פירות האילן שמשתנה השנה שלהם בט"ו בשבט. גכנגד שנות האדם שמגיל חמש עשרה הוא צריך ללמוד תלמוד. דכנגד חמש עשרה שנה שהוסיפו לחזקיהו המלך כשהיה חולה והתרפא. 9.9מהי הסיבה שהורדוס לא ציפה את בית המקדש בזהב? . . . . אמשום שהמלכות הרומאית אסרה עליו. במשום שנגמר לו התקציב לבניין בית המקדש. גמשום שחכמים הורו לו שעדיף שיהיה בצבע כחול שיראה כמו גלי הים. דמשום שידעו שבית המקדש עתיד להחרב ולא רצו שהזהב יפול ביד הגויים. 1010באיזה אופן חילקו את מקומות הישיבה בבית הכנסת שהיה באלכסנדריא במצרים? . . . . אלפי הגרלה -כל שנה היו מבצעים הגרלה. בלפי החשיבות של היושבים -החשוב יותר יושב במקום המזרחי יותר. גלפי העיסוק במלאכה -כל בעלי מלאכה מסוג מסוים ישבו באיזור מסוים. דלפי זמן ההגעה -מי שהגיע מוקדם יותר לתפילה היה מקבל מקום טוב יותר. 1111מהו ה'תיקון גדול' שביצעו בעזרה לפני שמחת בית השואבה? . . . . אהוסיפו מרפסת לנשים. בעשו מקום מוגבה לנגנים שיוכלו לנגן לעם. גהוסיפו בתים של כבוד (שירותים) עבור המבקרים. דעשו גשר על מנת שאנשים יוכלו להכנס לעזרה בקלות. 1212מדוע יהיו הספדים על היצר הרע לאחר שהוא יהרג (הרי לכאורה זה דבר טוב)? . . . . איבכו כמו שאדם שעושה ניתוח להסרת איבר נגוע (מדולדל) בוכה. ברשעים יבכו על אובדן שליטת הרוע ,וצדיקים יבכו על השכר שה' לא יתן להם. גכולם יבכו משום שהעולם יתנהל אחרת ויהיה קשה לאנשים להשתנות ברגע. דרשעים יבכו על כך שלא הצליחו להתמודד מולו ,וצדיקים יבכו כיצד הצליחו להתמודד איתו בקושי. 1313איזו בקשה יבקש משיח בן דוד לאחר שיראה שמשיח בן יוסף נהרג? . . . . אשה' ינקום את הריגתו. בשיקימו את משיח בן יוסף לתחייה. גשלא ימות גם הוא (משיח בן דוד). דשמיתתו תהיה כפרה על עם ישראל ,ולא יהרגו יותר אנשים מעם ישראל. 1414מה ההסבר בגמרא למילה "אם רעב שונאך האכילהו לחם"? . . . . אשונאך -היצר הרע. בשונאך -האויב במלחמה. גשונאך -יהודי שמעשיו רעים. דשונאך -עשו ,שהלכה שהוא שונא ליעקב. 1919מי הם ארבעת החָ רָ ִשים המוזכרים בפסוק בזכריה שהובא בגמרא? . . . . אמתושלח ,נח ,דוד ושלמה. בבצלאל ,שלמה ,עזרא ונחמיה. גחרש נחושת ,חרש ברזל ,חרש כסף וחרש זהב. דמשיח בן דוד ,משיח בן יוסף ,אליהו וכהן צדק. 2020כמה לוגים שמן היו בכל מנורה של שמחת בית השואבה? . . . . אשלושים. בחמישים. גשישים. דמאה ועשרים. 1515מהו 'הצפוני' שנאמר בספר יואל שהקב"ה ירחיקו מאיתנו? 2121מי מהמשתתפים בשמחת בית השואבה היו אומרים' :אשרי זקנותנו שכיפרה את ילדותנו''? 1616על מי נאמר בגמרא שבלי עזרתו אדם לא יכול להתגבר על יצרו? 2222מהי הייחודיות של העיר לוז? 1717מהו הפירוש במילה "אטב"ח" המוזכרת בגמרא? 2323מהו האירוע שממנו נהיה החכם לוי צולע? 1818מהם ארבעת הדברים שהקב"ה מתחרט עליהם שברא אותם? 2424מה ההסבר בגמרא לדברי רבי יהושע שבזמן שמחת בית השואבה 'לא טעמנו טעם שינה'? . . . . . . . . . . . . . . . . אהעם הבבלי שמגיע מצפון. בהיצר הרע שצפון בלבו של האדם. גכל האנשים שבלבם צפונה שנאה לעם ישראל. דאריות שהגיעו מצפון לישראל והזיקו לאנשים ולחיות. אהקב"ה. בהצדיק שבדור. גאברהם אבינו. דאביו של האדם. א"טובח" (שוחט) בזמן עתיד. בראשי תיבות :אדם טוב בלי חטאים. גצופן להחלפת אותיות באותיות אחרות. דהאות א' בארמית -על ,והפירוש " -על הטַ ּבָח". ארומאים ,מריבות ,שודדים וגאווה. במחלה ,נחש ,עצי רעל ובבליים. גשיגעון ,עצי סרק ,יתושים וכעס. דגלות ,כשדים ,ישמעאלים ויצר הרע. . . . . . . . . . . . . . . . . אצדיקים בבעלי תשובה. גזקני הדור ונכבדיו. דכהנים ממשפחת הכהונה הגדולה. אגרים שם כושים רבים. באנשים לא מתים שם. געבדי שלמה היו גרים שם. דיש שם אנדרטא מיוחדת וגדולה. אהוא הראה כיצד עושים קידה ,ורגליו נפגעו. בהוא רקד בשמחת בית השואבה ורגלו נפגעה. גהוא הניף שמונה סכינים באויר וסכין פגע ברגלו. דחכמים כעסו עליו שהוא אמר לשון הרע ,וקיללו אותו שיהיה צולע. אלא ישנו אלא רק נמנמו. בלא טעמו טעם שינה בלילה ,אלא רק ביום. גהיו ישנים פחות מ'שינת הסוס' (קצת פחות מחצי שעה). דלא טעמו טעם שינה משום שהיה רעש גדול מהנגינה בבית המקדש. 2525מהיכן למד אחיתופל שמותר להטיל חרס עם ֵשם הַ ֵשם על מנת לעצור את המים שרצו להציף את העולם? . . . . אמכך שמותר לשקר מפני השלום ,למרות ששמו של הקב"ה הוא אמת. במכך שהשם התיר למחוק את שמו על מנת לעשות שלום בין אשה לבעלה. גמכך שמשה הרג את המצרי על ידי אמירת השם ,כיון שהיה צורך לעם ישראל. דמכך שמשה שבר את הלוחות שהיה בהם שם השם כדי להציל את עם ישראל מעונש. 3131מהי הסיבה שכת שלישית של עשיית הפסח לא הגיעה מעולם ל'אהבתי כי ישמע' בקריאת ההלל? . . . . אמשום שהכהנים כבר היו הולכים הביתה. במשום שלא רצו לתקוע תקיעות רבות מדי. גמשום שכת שלישית לא אהבו לשיר בהלל. דמשום שהיו בה אנשים מועטים והיו מסיימים מהר את עשיית הפסח. 3232מהי הסיבה שבגללה בית דין לא עושים שיהיה יום טוב ראשון של סוכות ביום שישי? 2626מהי ההתנהגות הפסולה כלפי ההיכל ,שעשו האנשים בבית המקדש הראשון? . . . . אהיו מכניסים גויים לבית המקדש. בהיו עובדים עבודה זרה בבית המקדש. גהיו אוכלים את הבשר שמיועד לקרבנות. דהיו מפנים את אחוריהם אל היכל השם ,ופורעים את עצמם. . . . . אכי אז יחול יום כיפור ביום ראשון ורוצים להמנע מזה. בכי אז אנשים יימנעו מישיבה בסוכה בשבת חול המועד סוכות. גכי בית דין לא רוצים ששמיני עצרת יחול ביום שישי ,ואנשים ימנעו מלשמוח עם התורה. דכי בית דין לא רוצים שהיום השני של ראש השנה יחול בשבת ,משום שיבואו לזלזל בו ,כי יחשבו שהוא אסור במלאכה רק בגלל שחל בשבת. 2727כמה תקיעות היו מוסיפים בבית המקדש בכל יום שישי? 3333לדעת 'אחרים' אם ראש השנה בשנה רגילה חל ביום ראשון ,ראש השנה בשנה הבאה יהיה ביום? 2828מהו ההסבר לכך שרבי יהודה אומר שמספר התקיעות הקטן ביום הוא שבע ואילו במשנה כתוב שהוא עשרים ואחת? 3434מדוע בראש חודש שחל בשבת ,מקדימים את שיר של ראש חודש לשיר של שבת? . . . . . . . . אשלוש. בחמש. גשש. דתשע. ארבי יהודה לא סופר את ה'תקיעות דמיושב'. ברבי יהודה סופר רק את התקיעות שתוקעים בבית המקדש עצמו. גרבי יהודה סופר כל שלישייה של 'תקיעה תרועה תקיעה' כיחידה אחת. דרבי יהודה חולק על המשנה וסובר שלא תוקעים תקיעות לפתיחת שערים ,משום שפותחים את השערים לפני עלות השחר. 2929לשיטת הסובר שתוקעים ליד המזבח ,היכן לא תוקעים? . . . . אבמעלה עשירית. בבעת מילוי המים. גבזמן הקרבת קרבן מוסף. דבזמן שאומרים את ההלל. 3030מהו חידושו של רבי אחא לגבי תקיעות ביום שיש בו שני מוספים? . . . . אשתוקעים בין המוסף הראשון למוסף השני. בשתוקעים בכניסה לעזרה ,ולא בתוך העזרה. גשאם יש שני מוספים מוסיפים עוד תקיעות למוסף השני. דשלווים תוקעים ולא כהנים ,על מנת שיזכרו שיש שני מוספים. . . . . . . . . אשני בשלישי. גחמישי. דשישי. אמשום שראש חודש קדוש משבת. בעל מנת שאנשים ידעו שעכשו ראש חודש. גמשום ש'תדיר' ו'שאינו תדיר' תדיר קודם. דעל מנת שלא ישכחו לשיר את שיר ראש חודש. 3535מהו הפירוש" :חודש שיש לו שני ראשים"? . . . . אחודש ניסן שראש החודש שלו הוא גם ראשון למלכים. בחודש תשרי שראש החודש שלו הוא גם ראש השנה. גחודש שחל אחרי חודש מלא ,ואז יש יומיים ראש חודש. דחודש שבט שהוא גם ראש השנה לאילנות. 3636כיצד מסבירה הגמרא את דעתו של רבי אחא שביום שיש כמה מוספים מוסיפים תקיעות? . . . . אעל כל מוסף תוקעים תשע תקיעות. במוסיפים אנשים שתוקעים או מאריכים בתקיעות. גמעמידים תוקעים גם בבית המקדש ,וגם במרכז העיר ירושלים (בתוך החומות). דמוסיפים תקיעות בזמן שהיה משכן ,על מנת שידעו כמה מוספים יש ,בימינו שיש מקדש קבוע ,לא מוסיפים תקיעות. 3737כמה כבשים חובה להקריב בימי חג הסוכות? . . . . אבכל יום שבעה. בבכל יום ארבעה עשר. גביום הראשון שלושה עשר ,כל יום יורד אחד ,ביום האחרון מקריבים שבעה. דביום הראשון ארבעה עשר ,כל יום יורד אחד ,ביום האחרון מקריבים שמונה. 3838כנגד מי מקריבים שבעים פרים בחג הסוכות? . . . . אכנגד שבעים זקנים. בכנגד שבעים אומות. גכנגד שבעים שמות הקב"ה. דכנגד דוד שנפטר בן שבעים (ויסד את בית המקדש). 3939באילו זמנים יכול כהן שאינו מהמשמרת השבוע לבא לבית המקדש להקריב ולקבל חלק בקרבן? . . . . אברגלים. בבכל שבת. ג בראשי חודשים. דבחודשים תשרי וניסן שבהם חלים הרגלים. 4040למי מחלקים את לחם הפנים בשבת חול המועד? . . . . אלכל עם ישראל הנמצאים שם. בלמשמרת שאחראית על אותו שבוע. גלכל משמרות הכהונה שנמצאות בבית המקדש. דלמשמרת של שבת שעברה ,ולמשמרת של שבת הבאה. 4141מדוע לדעת רב יש לברך קודם על הסוכה ורק אחר כך על הזמן (שהחיינו)? . . . . אמשום שתמיד בונים את הסוכה לפני שהגיע זמן הסוכות. במשום שהסוכה היא החיוב המיוחד של סוכות (חיובא דיומא). גמשום שברכת הזמן (שהחיינו) תדירה פחות מברכת הסוכה. דמשום שבלי שיש לאדם סוכה הוא לא יכול לחגוג בחג הסוכות. 4242את מה בא להסביר המשפט" :כבר קידש היום ועדיין יין לא בא"? . . . . אאת שיטת בית הלל שבקידוש יש להקדים את ברכת היין (גפן) לברכת שבת. באת שיטת בית שמאי שבקידוש יש להקדים את ברכת שבת לברכת היין (גפן). גאת שיטת רב שיש להקדים סוכה לברכת הגפן בקידוש בסוכות. דאת שיטת רבה בר בר חנה שיש להקדים ברכת הזמן לברכת הסוכה. 4343מה הכוונה במילים המודגשות ,ובאיזה זמן הן נאמרו" :הילך מצה הילך חמץ"? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים . . . . אמצה -שאוכלים בפסח ,חמץ -לחם רגיל ,נאמר בערב פסח. במצה -לחם הפנים ,חמץ -שתי הלחם ,נאמר בשבועות שחל בשבת. גמצה -של פסח שני ,חמץ -לחם רגיל ,נאמר בזמן הקרבת פסח שני. דמצה -של מנחות ,חמץ -לחם רגיל ,נאמר בבית המקדש בזמן אכילת המנחה. 4444לדעת חכמים כמה לחמים מלחם הפנים מקבל המשמר הנכנס וכמה המשמר היוצא? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים . . . . אהנכנס ,6 -היוצא .6 - בהנכנס ,8 -היוצא .4 - גהנכנס ,10 -היוצא .2 - דהנכנס ,12 -היוצא .0 - 4545איזה ביטוי מודרני יכול להחליף את הביטוי בגמרא' :בוצינא טב מקרא' (שנאמר לגבי מספר הלחמים שמקבלים אנשי המשמר הנכנס והיוצא לדעת רבי יהודה)? . . . . אהתפוח לא נופל רחוק מהעץ. בטוב ציפור אחת ביד מעשר על העץ. גאדם ניכר בכוסו ,בכיסו ובכעסו. דדרך ארץ קדמה לתורה. 4646אילו תמידים בשבת נעשים על ידי משמר הנכנס ,ואילו על ידי המשמר היוצא? סמן את התשובה בה כל הפרטים נכונים . . . . אשני התמידים על ידי משמר היוצא. בשני התמידים על ידי המשמר הנכנס. גתמיד של שחר -משמר הנכנס ,תמיד של בין הערבים -משמר היוצא. דתמיד של שחר -משמר היוצא ,תמיד של בין הערבים -משמר הנכנס. 4747כיצד כינתה מרים בת בילגה את המזבח? . . . . אלוקוס -זאב. בזללן בשר. גחמרא -חמור. דליסטים -שודד. 4848את מה הסבירה הגמרא באמירה" :אוי לרשע ואוי לשכינו"? . . . . אמדוע דווקא שבט ראובן הצטרף למחלוקת קורח ועדתו. במדוע שכיני בילגה מרוויחים מכך שקונסים את משמרת בילגה. גמדוע הורים של ילד צריכים להענש בגלל צורת הדיבור של הילד. דמדוע קונסים את כל משמרת בילגה בגלל איך שהיא והוריה התנהגו.
© Copyright 2024