משפחת הבר
משפחת הבר משפחת הבר בשנים 1391 - 1391התגברה האנטישמיות ברומניה .באווירה המאיימת חשו גם תושביה היהודיים של העיר מויינשט עליהם נמנתה משפחתו של ליאון הבר ,בנם של יוסף ולאה הבר. האח הבכור ,יצחק ,ששהה באותה עת בפלשתינה שלח לליאון מידע אודות עמותת "אחוזה א' ניו יורק" ,ובעקבותיו יצא ליאון בשנת 1391לארץ ישראל .הוא הגיע לרעננה ובמשך שלושה שבועות חיפש מקום מגורים עד שרכש את בית משפחת פרטיגר .החלטתם לרכוש אדמה קשורה במידה רבה לרעיון לחבור לקבוצת אנשי "אחוזה א' ניו יורק" שמימשו את חלום חייהם והתנחלו בארץ ישראל. בשנת 1399עלו מהעיר מויינשט שברומניה ליאון וצילי (בתם של יוסף ומלכה אידלשטיין) עם ילדיהם :דוד בן שתים עשרה וחצי ,שנולד ב ,49.1.1341-וקלרה בת עשר וחצי שנולדה בשנת .1349אחיהם הבכור ,מרסל-משה שנולד בשנת ,1313נפטר בגיל שלוש עשרה ברומניה טרם עלייתם .דוד ומרסל שהפרש השנים ביניהם היה רק שנתיים היו קרובים במיוחד זה לזה ,ומותו של מרסל גרם לשבר גדול במשפחה .עימם עלתה גם הסבתא ,אימה של צילי ,מלכה אידלשטיין שהתגוררה בביתם. לאחר מסע בן חמישה ימים באוניה "פולוניה" ,הגיעו בני המשפחה לחופי יפו והורדו לסירות שהובילו אותם לחוף .מיפו עשו דרכם בדיליג'נס (כרכרה רתומה לסוסים) אל הבית ברעננה אותו רכש ליאון בביקורו המוקדם מאחד מחברי "אחוזה א' ניו יורק" שעזב לארצות הברית. למרבה הצער לא היה בידי הסבתא מלכה "סרטיפיקט" (אישור עלייה מטעם השלטון הבריטי) ,והשלטונות לא התירו לה להישאר בארץ .המשפחה נדרשה לשלם עבורה פיקדון, סכום כסף גדול ,והיא נאלצה לשוב לארץ המוצא ,לרומניה ,ולהמתין לאישור עלייה .באותן שנים קיבלו אנשים "סרטיפיקט" רק אם יכלו להוכיח שיש בידיהם כסף ואמצעי קיום .אחרים נאלצו להיכנס לארץ בדרכים בלתי לגליות .כאשר הגיע האישור הנכסף סוף סוף לידי המשפחה ,הלכה כבר הסבתא לעולמה .האישור נמסר ללא תמורה לאדם זר ,כנהוג בימים ההם .כך זכה אדם נוסף לעלות לארץ-ישראל. בשנת 1399בנתה המשפחה את ביתה במערב רעננה ,במעלה רחוב אחוזה ,לא הרחק מרחוב מגדל היום .ליאון ודוד נטעו עצי פיקוס בחזית ביתם ,הנטועים עד עצם היום הזה במרכז מדרכת רחוב אחוזה ,מצלים על סביבתם ומפארים אותה. ליאון היה בין החקלאים והפרדסנים הראשונים במושבה .בסמוך לבית נטע פרדס בן חמישה דונמים ,ומאוחר יותר הוסיף עשרים דונם פרדס ,שטופחו על ידי המשפחה בסיוע עובדים שכירים מהמושבה .בית אריזה גדול נבנה בטבורו של הפרדס וסיפק פרנסה למשפחות רבות .הפרדסנות היתה ענף הפרנסה העיקרי ברעננה דאזּ ,ופֵ ירֹות ההדר יועדו ליצוא .בנוסף נטעו עצי פרי שונים ,ביניהם שסק ,תפוחים ,שזיפים ,כרם ענבים ועוד. האם צילי הצטרפה ל"הגנה" ,והשתייכה לקבוצת נשים "חברות ההגנה" .תפקידה היה לסייע לעולים בלתי לגליים שהגיעו בחשאי לחופי הארץ ,להתמקם בימיהם הראשונים במקומות שהוכנו מראש לאכלוס זמני .בבית משפחת הבר נבנה חדר מיוחד ,חציו מרתף ,ששימש למגורי העולים" .השיטה" הייתה להסתיר את העולים במשך תקופה קצרה ולדאוג לצרכיהם. לאחר מכן הועברו למשפחה אחרת ביישוב עד לקליטתם ועד שמצאו מקור פרנסה .צילי הבר נהגה לא אחת לצאת בחשאי ,בחסות החשכה ,עם חברי ההגנה לחופי סידני-עלי כדי לקבל את פני העולים .היא דאגה להחליף את בגדיהם ולהביאם למקום מבטחים – לביתה. 1 לאחר מותה הפתאומי של צילי בשנת ,1391מכר ליאון את הפרדס ואת המשק ופתח במרכז רעננה בית מסחר קמעונאי למוצרי מזון אותם סיפק לחנויות במושבה .במשך השנים מכר גם את ביתו ועבר להתגורר בתל-אביב. דוד הבר דוד הבר נולד ברומניה והספיק ללמוד משנת 1349בבית ספר רומני "ליצאום" בגיישט – ארבע כיתות ,למרות שאביו חזר ואמר בשפת האידיש: ידר" – "צריך ללכת ללמוד בחדר". "מנדרף ֵגיין צּום חֵ י ֵ המשפחה עלתה לפלשתינה ,התיישבה ברעננה ,ודוד למד עם כל הילדים בבית הספר העממי במושבה ,לימים בית ספר "מגד" ,שהכיל רק ארבע כיתות מעורבות ומורכבות מתלמידים בני גילאים שונים .הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת 1399במחזור ה' .בין המורים שלימדו את דוד היו משה מגד ,ישעיהו ברטוב ובן-ציון זלטין (זיו) .על שמם קרואים כיום שלושה בתי ספר יסודיים ברעננה .שנתיים אחריו למדה באותו בית ספר גם סילביה רוהר ,במחזור ז' .ברבות השנים למדו באותו בית ספר גם ילדיהם מוקי ,צילי ויוסי ,ואף נכדתם הבכורה שירי .שלושה דורות למדו באותו בית ספר יסודי .כאשר הגיע דוד למצוות, עלה לתורה בבית הכנסת הקטן "מוריה" הסמוך לביתם ,כיום חלק מביה"ס "יבנה". " כאשר החליטו המתיישבים לעסוק בגידול הדרים הגיעו למושבה מומחים בנושאי שתילה שהכינו את העצים לנטיעה .אחר כך הגיעו המודדים שסימנו את מקומות השתילה ולבסוף הגיע תור השותלים .עד להרכבת השתילים נדרשו שלוש שנים ,ובשנותיו הראשונות היה הפרי גדול מדי ,קליפתו עבה וגסה ותוכו דל .זמן ארוך נדרש קודם שאפשר היה לייצא את פרי ההדר ואין פלא שהיו חקלאים שנואשו ,מכרו את משקיהם ועזבו". דוד נהג להשכים קום בטרם הליכתו לבית הספר כדי לסייע להוריו בעבודות המרובות במשק ובפרדס .הוא אהב ללכת לבית הכנסת בפסח ובראש השנה ,וראה בו גם מקום למפגש חברים שעם רבים מהם היה פעיל בתנועת "מחנות העולים" .חברו הטוב של דוד באותם ימים היה בני אוסטרובסקי שאיתו בילה את ימי ילדותו .אף שהיו בני נוער הרגישו הזדהות מוחלטת עם בעיותיה והתפתחותה של המושבה והכירו את כל תושביה. בראיון לעיתון "רעננה פנינת השרון" מספר דוד על ילדותו: "אחד הזיכרונות הבולטים מילדותי הוא חלוקה ברורה של קבוצת הילדים .כולם הלכו לאותו בית ספר ,אך ילדי הסוחרים העשירים היו משחקים בשעות הפנאי ,משתוללים ,מסתובבים ו ...משתעממים .מצב זה היה שונה לחלוטין ממצב ילדיהם של בעלי המשקים וביניהם אני, שתמיד הייתי עמוס בעבודה .בשעות הפנאי לא הלכתי להתרוצץ ברחובות ,אלא עזרתי להוריי בניהול המשק ,והעבודה היתה רבה .למשל ,אחת לשלושה שבועות היה צריך לדאוג להשקיית עצי הפרדס .היינו לוקחים צינור מים רחב ועוברים משורת עצים אחת לשנייה .ליד כל שורה ,בצד הדרך ,היינו פותחים את הצינור הגדול ,והמים היו זורמים לאורך תעלה שנחפרה ליד עצי השורה .כל עץ היה נטוע בתוך בור .כדי למלא את הבור במים היה עלינו לחפור פתח למעבר המים מהתעלה לעץ .לאחר שהתמלא הבור סגרנו את הפתח ועברנו לעץ הבא .אחר כך היה עלינו לעדור ולהפוך את אדמת הבור בו צמח העץ כדי לאפשר הגעת חמצן לשורשים .התפקידים היו רבים ותעסוקה לא חסרה. למעשה ידע כל ילד לנהל משק .הילדים היו מטפלים בפרות ,מאכילים ,משקים וחולבים אותן. פרה שנתנה רק ליטרים בודדים ביום שימשה כ"פרת הבית" .לא היה צורך ביותר חלב מזה. אך את החלב של פרה שנתנה כמה עשרות ליטרים ביום היו מוכרים ל"עין חי" – "תנובה". על טריות המוצרים שמרנו בעזרת בלוקים של קרח שיוצרו בבתי חרושת ברעננה. 2 דוד זוכר את אותו המראה של הפרות שהיו יוצאות מדי בוקר מחצרות הבתים ועולות על הדרך הראשית -רחוב אחוזה -שרוחבו היה חריג מן המקובל ,ומצטרפות לעדר שהובל על ידי מר רייזמן ,הרועה הראשון במושבה. בשעות החופשיות הבודדות נפגשנו לפעילויות חברתיות מאורגנות .בתחילה נסענו לים עם המורים ,אך בעקבות תאונה בה טבעו שני ילדים הפסקנו לנסוע". רעננה -כמו רוב המושבות באותה תקופה -הייתה מוקפת ביישובים ערביים ובמאהלי ערבים נוודים ,שהיו מגיעים לאזור עם עדריהם .בשל האיום המתמיד על הרכוש ועל חייהם נדרשו התושבים להתארגן לפעולות הגנה בתורנויות שמירה .בכל לילה תרמו תושבי רעננה, מבוגרים ובני נוער צעירים ,את חלקם בהגנה על הבית. עם פרוץ המאורעות בשנת 1391נרתמו תלמידי כיתות ז'-ח' ומעלה למשימות ,ורבים מהם היו מאורגנים ב"הגנה" בתפקידי קשרים .דוד מילא באותה מסגרת תפקידים רבים ,ביניהם הכנת תה ליוצאים ,ובעיקר ניקוי כלי הנשק והכנתם ,תפקיד שמילא "בחרדת קודש" וייחס לו חשיבות מרובה .דוד עבד גם באריזה בפרדס ,עסק בגידול הדרים ,והיה בעל תפקיד באגודת האורז "מקווה ישראל". נערי הקשר ובתוכם בני אוסטרובסקי ודוד נהגו להתאסף במרתף משפחת אדלר בתחילת רחוב מוצקין ,לשם היו מסופחים .תפקידם היה לדאוג לתורניות מסודרות להעברת הודעות ולניקוי המקום .כאשר הצטיינו בחריצותם ,והיו ראויים לפרס על עמלם ,אפשרו להם לירות כדור אחד בלבד מהעמדה התורכית הישנה ,מימי מלחמת העולם הראשונה ,שהופעלה על ידי אנשי "ההגנה" בגבולה הצפוני של אדמת משפחת מרגלית ,המקום בו נמצא כיום "מרכז גולן". מוסיף ומספר דוד" :את רעננה חילקו לאזורים וכל ילד היה אחראי על אזור מסוים .היו בוחרים בית בכל אזור וכל נער היה אחראי על ניקיונו וסידורו .אני הייתי אחראי על "בית אדלר" .כשהגפירים (שומרי היישוב העברי) היו באים מהשמירה ,היה צריך להכין להם אוכל ושתייה כדי שיוכלו לצאת ישר לדרך למשמרת הבאה .אני זוכר שאם מישהו היה מבקש עזרה ,תמיד היתה היענות מלאה .תמיד היה לנו קשר עם מושבות הסביבה ,ותמיד באו זה לעזרתו של זה". דוד שימש כצופה-קשר מעל מגדל המים של היישוב ,תפקיד שדרש מיומנות ב"מֹורס" (שפת איתות באמצעות קרני אור) .על מגדל המים הוצב פרוז'קטור ,זרקור ענק ,שתפקידו היה להאיר את גבולות המושבה כדי לגלות כנופיות ערביות המתקרבות ליישוב .תפקיד הצופה- קשר היה לעקוב אחר האור ולזהות תנועות חשודות. מאוחר יותר ,על פי היתר מהשלטונות הבריטיים ,גויסו מתנדבים מיוחדים ,שנקראו "נוטרים", אשר הורשו להשתמש בנשק בעת השמירה על היישוב .עם התבגרותו הפך דוד לחבר מן המניין בשורות ה"הגנה" ומילא תפקידי פיקוד. מספר דוד" :עד שנת 1393היו ברעננה רק שבעה רחובות :אחוזה ,עקיבא ,העמק ,רמב"ם, הרצל ,בורוכוב ומוצקין .רעננה כמושבה היתה מלאה בפרדסים ושדות זרועים .הרחובות הוארו במנורות נפט .היו רק ארבעה אופנועים גדולים ושניים קטנים ,וארבע מכוניות .אני זוכר את בית העם ,ביתן קטן בן שני חדרים .החדר הימני שימש כמקום מפגש לראשות המושבה שכללה מועצה ,גזבר ופקידה .בחדר השמאלי הייתה ממוקמת קופת חולים קטנה". בשנת 1393פרצה מלחמת העולם השנייה. ממשיך דוד לספר" :היות שלא הייתה אפשרות לקיים קשרי מסחר עם המדינות בחוץ לארץ, לא היה מה לעשות עם היבול שנתנה האדמה .הפירות בפרדסים נרקבו ומשכו אליהם טפילים שהביאו עימם מחלות רבות .בעקבות זאת התקבלה החלטה לקבור את הפירות באדמה כדי למנוע מהטפילים גישה אליהם". 3 בשנת 1393התגייס דוד על בסיס החלטת מוסדות היישוב -יחד עם 99.111אנשי היישוב ליחידה הארץ-ישראלית בצבא הבריטי ושירת בין השנים 1391-1391בגדוד הראשון,שהיה מורכב מבני היישוב בלבד .התפקידים שהוטלו על יחידות אלה היו אבטחת מחנות השבויים הגרמניים ,ליווי שבויים ואבטחת מרכזי ציוד ברחבי המזרח התיכון .השירות בצבא הבריטי תרם את תרומתו בכך שהמתנדבים היוו את הגרעין העיקרי להקמת הצבא העברי בדרך ,לימים צבא הגנה לישראל. משפחתה של סילביה רוהר אשר והני רוהר ,סביה של סילביה רוהר נמנו על ראשוני קבוצת "אחוזה א' ניו-יורק" האמריקאית שרכשה בשנות העשרים את אדמות רעננה. אשר והני עלו ארצה בשנת ,1349שנת ייסוד רעננה והקמתה ,ובעקבותיהם עלו בשנת 1399גם יוסף ופסיה רוהר עם שתי בנותיהם שנולדו עוד בניו יורק :הבכורה סילביה שנולדה ב ,11.1.1349 -והצעירה דבורה – דורותי ,שנולדה ב.1.9.1341- משפחת רוהר נודעה בנדיבותה ובדאגתה לרווחת הקהילה ברעננה .השתתפה במימון בניית בית הכנסת הגדול ,ובתרומת ארבעה דונם מאדמותיה לאגודת "מכבי רעננה" .על אותה חלקה נבנו בית "מכבי רעננה" במטרה לקדם את הספורט והנוער ,בריכת השחייה האולימפית ובית הקולנוע "צוק אור". סילביה רוהר ודוד הבר נישאו ביום .11.1.1399בני הזוג גדלו יחד עם המושבה הקטנה ומימשו בחייהם המשותפים הלכה למעשה את חלום ההתיישבות העברית בארץ ישראל .הם למדו יחדיו בבית הספר העממי ,שניהם בני משפחות המייסדים ,המתיישבים הראשונים ברעננה .בהמשך נפגשו שוב בתפקידיהם כפעילים ב"הגנה" ,ובצבא הבריטי בו שרתה סילביה כמתורגמנית. חתונתם התקיימה בשעות הבוקר בבית-העם (כיום חלק מבניין העירייה) .כל תושבי המושבה היו נוכחים ,וילדי בית הספר צבאו על הדלתות והחלונות בסקרנות .הכיבוד הוכן בעזרת נשות המושבה .את החופה ערך הרב אפרים סוקולובר (שערך לימים את חופתה של בתם הבכורה מוקי עם שלום פרינץ). כעשרים שנה התגוררו ברחוב יהושוע חנקין .91בקרב תושבי הרחוב שהגיעו מתפוצות תבל שררה אווירת אחווה ,פתיחות וידידות למרות הבדלי התרבויות והשפות .במלחמת השחרור נהרג אחד מבני השכונה .השכנים הושיטו יד עוזרת ומנחמת ומשפחתו הוזמנה להסב איתם בליל הסדר ובמועדים נוספים .הקשר המיוחד בין ילדי השכונה שבילו יחד בבית הספר, בקולנוע ,במשחקי רחוב ובתנועת הנוער ,נשמר עד עצם היום הזה במפגשים ואירועים. עם סיום שירותו בצבא הבריטי בשנת 1391לקח דוד חלק בהקמת כוחות הפל"ם ,פלוגות מיוחדות ,ובהגנה על מגדיאל .עם הקמת צה"ל סופח לחטיבת גבעתי בחזית הדרום .בשנת 1391הועבר לאגף ההדרכה תחת פיקודו של חיים לסקוב .לאחר כשנה ,בשנת 1391צורף ליחידת הג'יפים בתל השומר ,לגדוד אה"ד (אגף הדרכה) "גבעתי" בגדרה ,ולקח חלק במבצע "עשר המכות" בפיקוד שמעון אבידן. לאחר מלחמת השחרור ,בשנת ,1391כשהיישובים היהודיים היו חשופים לחדירת פדאיון (מחבלים) למטרות רצח ,התמנה דוד למפקד פלוגת חי"ר בחטיבה .11הוא היה מפקד בית הספר חטיבת מחוז של חטיבה ,11לצידו של אסף שמחוני .את שנת 1394העביר בחטיבת 4 מילואים בגוש הרטוב ,ובסוף שנת 1399סיים את שירותו כקצין בקבע והחל בשירות מילואים. בשנת 1399הקים דוד את מנסרת העצים הראשונה באזור על שטחה של משפחת רוהר, הורי אשתו סילביה .בעסק המשפחתי עבדו גם סילביה ואביה יוסף רוהר .עם השנים הפכה המנסרה לחברה קבלנית ,שבנתה ברעננה בתים משותפים ,מרכז לב אחוזה ,מרכזי תעשייה ,מחנות צבא ,מרכזים מסחריים ,מתקנים צבאיים לאורך תעלת סואץ ,ועוד .ברבות השנים הצטרפו לעסק החתן שלום פרינץ בעלה של מוקי ,הבן יוסי הבר ואשתו ריבה – שניהם מהנדסי בניין. דוד היה חבר בנשיאות מרכז הקבלנים ,ממייסדי "בנק הבנייה" וחבר הנהלתו ושימש בתפקידים נוספים. על אף כל עיסוקיו מעולם לא זנח את עירו רעננה ,ובין השנים 1311-1313היה חבר מועצת העיר ,הקים את מחלקת ההנדסה ותרם מכישוריו לפיתוח העיר ולבינויה .כיום עומד דוד בראש חברת בניה קבלנית והנדסה אזרחית. מדור לדור לדוד ולסילביה שלושה ילדים :מוקי ,צילי ויוסי ,שבעה נכדים ותשעה נינים: מוקי הבת הבכורה ילידת שנת ,1391נקראה על שם האח מרסל-משה .לאחר פטירת האח האהוב מרסל ,נדר דוד נדר לקרוא לבנו בכורו על שמו ,ואילו סילביה בקשה לתת לבתה שם עברי .התינוקת נקראה מרסלה-מרים (על שם מרים אחות משה בתורה ).סילביה החליטה כי שם החיבה של בתה יהיה מוקי ,וכך היא נקראת בפי כול .בני משפחתו של דוד המשיכו לכנות אותה בשם מרסלה. צילי ,ילידת שנת ,1399נקראה על שם הסבתא צילי הבר. יוסי ,יליד שנת ,1311נקרא על שם הסב יוסף רוהר. מוקי ,צילי ויוסי למדו בילדותם בגני הילדים ברעננה :מוקי בפעוטון "גן שושנה" (הגננת שושנה גלבר -רוהר) ,ובגן "שרה מיכאלי" במשך שנתיים ,ושלושתם ב"גן מלכה" עם הגננת המיתולוגית מלכה לוין .הם למדו בבית הספר היסודי "מגד" ,כהוריהם ,ובתיכון "אוסטרובסקי". מוקי המשיכה את לימודיה במכללת "לוינסקי" ובמכללה האקדמית "תל אביב" :והתמחתה במידענות וספרנות .ניהלה את מערכת הספריות העירוניות בעיריית רעננה לאורך שלושים וחמש שנים .במקביל לימדה ספרנות ומידענות במכללת "בית ברל" .מוקי זכתה בפרסי הצטיינות מטעם משרד החינוך והתרבות ואף נבחרה לייצג את ישראל מטעם מכון "גתה" בסיור מקצועי בברלין. צילי המשיכה את לימודיה ב"מכללת סמינר הקיבוצים" ,עוסקת בחינוך במרכז הבינתחומי בהרצליה. יוסי למד בטכניון הנדסת בניין ,תחום בו הוא עוסק עד היום. שלושתם היו חברי תנועת הנוער "מכבי צעיר" רעננה בניהולו של זאב ברגמן ובהדרכתו של איתן שגיא מרכז סניף רעננה. מוקי הבר נישאה לבן רעננה ,שלום פרינץ .להם שני ילדים :שירי ושי. שירי פרינץ נישאה למוטי שפריצר .להם שתי בנות :גל וטל. 5 שי פרינץ נשא לאישה את טלי בית-הלחמי .להם שלושה ילדים :דביר שוהם ונועם. צילי הבר נישאה לבן רעננה ,יצחק אידלמן .להם שלושה ילדים :יוסי ,מורן ועדי. יוסי אידלמן נשא לאישה את שלומית כרמלי להם תאומים הבת אורי והבן שגיב. מורן אידלמן נישאה לניסים חורש .להם שתי בנות :נטע ואלה. עדי אידלמן נישאה לצביקה ארדן. יוסי הבר נשא לאישה את ריבה קלדרון להם שני בנים עידו ועומרי. *** קלרה הבר ,בתם של ליאון וצילי הבר ,למדה בבית הספר העממי ברעננה (לימים "מגד"), בשנת 1391נישאה לבן-ציון עצור ,יליד ירושלים .קלרה עבדה שנים רבות בתפקיד בכיר במשרדי מס-הכנסה ,ובן-ציון ניהל את הדואר הראשי ברמת-גן. לקלרה ולבן-ציון עצור שתי בנות :נילי ומלכה (שנקראה על שם הסבתא מלכה אידלשטיין), שבעה נכדים ועשרים ושלושה נינים. נילי עצור נישאה למרדכי בן–צוק .להם שלושה ילדים :אורית ,זיו ואריק (שנקרא על שם הסבא ליאון הבר) ,ושמונה נכדים. נילי ומוטי בן-צוק התגוררו ברעננה ועסקו שנים רבות בהוראה .מוטי שימש כסגנו של דוד קורנגרון בתיכון "אוסטרובסקי" וכמורה למתמטיקה ופיזיקה .נילי חינכה תלמידים בבית הספר "מגד" ועסקה בייעוץ חינוכי בחטיבת "אלון". אורית בן-צוק נישאה לאבי מי-דן .להם שני בנים :יוני וטום. זיו בן-צוק נשא לאישה את רוית קישון .להם שלוש בנות :נעם ,ענבר ועלמה. אריק בן-צוק נשא לאישה את אורית אברמוביץ .להם שלושה ילדים :תומר ,גאיה ורותם. מלכה עצור נישאה לנחום ארבל .להם ארבעה ילדים :אריק (גם הוא נקרא על שם הסבא ליאון הבר) ,גילי ,תמר וקוני ,וחמישה עשר נכדים. אריק ארבל נשא לאישה את רינת .להם שישה ילדים :שחר ,הדר ,יובל ,הלל-בן ציון ,ינון , אליה ואורי-מלכה (על שם סבתה מלכה ארבל). גילי ארבל נישאה לדודו אילוז .להם חמישה ילדים :רותם ,מור ,חן ,והתאומות שקד ויובל- מלכה (על שם סבתה מלכה ארבל). תמר ארבל נישאה למתן צרור .להם :ארבעה ילדים :בת-ציון ,אמוץ ,ישי ומלאכי. קוני ארבל נישאה למיכאל הוס. האם ,צילי הבר ,נפטרה בערב סוכות .1391נטמנה בבית העלמין בנחלת יצחק. האב ,ליאון הבר ,נפטר בערב יום הכיפורים .1311נטמן בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. בן -ציון עצור נפטר בשנת .4111נטמן בבית העלמין קריית שאול בתל אביב. מלכה עצור-ארבל נפטרה בשנת .4111נטמנה בבית העלמין באלקנה. *** משפחת הבר השורשית החלה את דרכה ברעננה עם החלטתו האמיצה של ליאון הבר לעזוב את ארץ הולדתו רומניה ,ולעלות לפלשתינה ,למושבה שהייתה עדיין בחיתוליה .ליאון היה נחוש לבנות בית בטוח ויציב בארץ החדשה עם צילי אשתו שעמדה לצידו לאורך כל השנים. הם וילדיהם הצליחו להקים בארץ החדשה משפחה לתפארת ,הגדלה והולכת .חלומם מתגשם ודורות של נכדים ונינים ממשיכים את דרכם הסלולה של אבותיהם. 6 ינואר 4119 7
© Copyright 2024