משפחת הבר

‫משפחת הבר‬
‫משפחת הבר‬
‫בשנים ‪ 1391 - 1391‬התגברה האנטישמיות ברומניה‪ .‬באווירה המאיימת חשו גם תושביה‬
‫היהודיים של העיר מויינשט עליהם נמנתה משפחתו של ליאון הבר‪ ,‬בנם של יוסף ולאה הבר‪.‬‬
‫האח הבכור‪ ,‬יצחק‪ ,‬ששהה באותה עת בפלשתינה שלח לליאון מידע אודות עמותת "אחוזה‬
‫א' ניו יורק"‪ ,‬ובעקבותיו יצא ליאון בשנת ‪ 1391‬לארץ ישראל‪ .‬הוא הגיע לרעננה ובמשך‬
‫שלושה שבועות חיפש מקום מגורים עד שרכש את בית משפחת פרטיגר‪ .‬החלטתם לרכוש‬
‫אדמה קשורה במידה רבה לרעיון לחבור לקבוצת אנשי "אחוזה א' ניו יורק" שמימשו את‬
‫חלום חייהם והתנחלו בארץ ישראל‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1399‬עלו מהעיר מויינשט שברומניה ליאון וצילי (בתם של יוסף ומלכה אידלשטיין) עם‬
‫ילדיהם‪ :‬דוד בן שתים עשרה וחצי‪ ,‬שנולד ב‪ ,49.1.1341-‬וקלרה בת עשר וחצי שנולדה‬
‫בשנת ‪ .1349‬אחיהם הבכור‪ ,‬מרסל‪-‬משה שנולד בשנת ‪ ,1313‬נפטר בגיל שלוש עשרה‬
‫ברומניה טרם עלייתם‪ .‬דוד ומרסל שהפרש השנים ביניהם היה רק שנתיים היו קרובים‬
‫במיוחד זה לזה‪ ,‬ומותו של מרסל גרם לשבר גדול במשפחה‪ .‬עימם עלתה גם הסבתא‪ ,‬אימה‬
‫של צילי‪ ,‬מלכה אידלשטיין שהתגוררה בביתם‪.‬‬
‫לאחר מסע בן חמישה ימים באוניה "פולוניה"‪ ,‬הגיעו בני המשפחה לחופי יפו והורדו לסירות‬
‫שהובילו אותם לחוף‪ .‬מיפו עשו דרכם בדיליג'נס (כרכרה רתומה לסוסים) אל הבית ברעננה‬
‫אותו רכש ליאון בביקורו המוקדם מאחד מחברי "אחוזה א' ניו יורק" שעזב לארצות הברית‪.‬‬
‫למרבה הצער לא היה בידי הסבתא מלכה "סרטיפיקט" (אישור עלייה מטעם השלטון‬
‫הבריטי)‪ ,‬והשלטונות לא התירו לה להישאר בארץ‪ .‬המשפחה נדרשה לשלם עבורה פיקדון‪,‬‬
‫סכום כסף גדול‪ ,‬והיא נאלצה לשוב לארץ המוצא‪ ,‬לרומניה‪ ,‬ולהמתין לאישור עלייה‪ .‬באותן‬
‫שנים קיבלו אנשים "סרטיפיקט" רק אם יכלו להוכיח שיש בידיהם כסף ואמצעי קיום‪ .‬אחרים‬
‫נאלצו להיכנס לארץ בדרכים בלתי לגליות‪ .‬כאשר הגיע האישור הנכסף סוף סוף לידי‬
‫המשפחה‪ ,‬הלכה כבר הסבתא לעולמה‪ .‬האישור נמסר ללא תמורה לאדם זר‪ ,‬כנהוג בימים‬
‫ההם‪ .‬כך זכה אדם נוסף לעלות לארץ‪-‬ישראל‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1399‬בנתה המשפחה את ביתה במערב רעננה‪ ,‬במעלה רחוב אחוזה‪ ,‬לא הרחק‬
‫מרחוב מגדל היום‪ .‬ליאון ודוד נטעו עצי פיקוס בחזית ביתם‪ ,‬הנטועים עד עצם היום הזה‬
‫במרכז מדרכת רחוב אחוזה‪ ,‬מצלים על סביבתם ומפארים אותה‪.‬‬
‫ליאון היה בין החקלאים והפרדסנים הראשונים במושבה‪ .‬בסמוך לבית נטע פרדס בן חמישה‬
‫דונמים‪ ,‬ומאוחר יותר הוסיף עשרים דונם פרדס‪ ,‬שטופחו על ידי המשפחה בסיוע עובדים‬
‫שכירים מהמושבה‪ .‬בית אריזה גדול נבנה בטבורו של הפרדס וסיפק פרנסה למשפחות‬
‫רבות‪ .‬הפרדסנות היתה ענף הפרנסה העיקרי ברעננה דאז‪ּ ,‬ופֵ ירֹות ההדר יועדו ליצוא‪ .‬בנוסף‬
‫נטעו עצי פרי שונים‪ ,‬ביניהם שסק‪ ,‬תפוחים‪ ,‬שזיפים‪ ,‬כרם ענבים ועוד‪.‬‬
‫האם צילי הצטרפה ל"הגנה"‪ ,‬והשתייכה לקבוצת נשים "חברות ההגנה"‪ .‬תפקידה היה לסייע‬
‫לעולים בלתי לגליים שהגיעו בחשאי לחופי הארץ‪ ,‬להתמקם בימיהם הראשונים במקומות‬
‫שהוכנו מראש לאכלוס זמני‪ .‬בבית משפחת הבר נבנה חדר מיוחד‪ ,‬חציו מרתף‪ ,‬ששימש‬
‫למגורי העולים‪" .‬השיטה" הייתה להסתיר את העולים במשך תקופה קצרה ולדאוג לצרכיהם‪.‬‬
‫לאחר מכן הועברו למשפחה אחרת ביישוב עד לקליטתם ועד שמצאו מקור פרנסה‪ .‬צילי הבר‬
‫נהגה לא אחת לצאת בחשאי‪ ,‬בחסות החשכה‪ ,‬עם חברי ההגנה לחופי סידני‪-‬עלי כדי לקבל‬
‫את פני העולים‪ .‬היא דאגה להחליף את בגדיהם ולהביאם למקום מבטחים – לביתה‪.‬‬
‫‪1‬‬
‫לאחר מותה הפתאומי של צילי בשנת ‪ ,1391‬מכר ליאון את הפרדס ואת המשק ופתח במרכז‬
‫רעננה בית מסחר קמעונאי למוצרי מזון אותם סיפק לחנויות במושבה‪ .‬במשך השנים מכר גם‬
‫את ביתו ועבר להתגורר בתל‪-‬אביב‪.‬‬
‫דוד הבר‬
‫דוד הבר נולד ברומניה והספיק ללמוד משנת ‪ 1349‬בבית ספר רומני "ליצאום" בגיישט –‬
‫ארבע כיתות‪ ,‬למרות שאביו חזר ואמר בשפת האידיש‪:‬‬
‫ידר" – "צריך ללכת ללמוד בחדר"‪.‬‬
‫"מנדרף ֵגיין צּום חֵ י ֵ‬
‫המשפחה עלתה לפלשתינה‪ ,‬התיישבה ברעננה‪ ,‬ודוד למד עם כל הילדים בבית הספר‬
‫העממי במושבה‪ ,‬לימים בית ספר "מגד"‪ ,‬שהכיל רק ארבע כיתות מעורבות ומורכבות‬
‫מתלמידים בני גילאים שונים‪ .‬הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת ‪ 1399‬במחזור ה'‪ .‬בין‬
‫המורים שלימדו את דוד היו משה מגד‪ ,‬ישעיהו ברטוב ובן‪-‬ציון זלטין (זיו)‪ .‬על שמם קרואים‬
‫כיום שלושה בתי ספר יסודיים ברעננה‪ .‬שנתיים אחריו למדה באותו בית ספר גם סילביה‬
‫רוהר‪ ,‬במחזור ז'‪ .‬ברבות השנים למדו באותו בית ספר גם ילדיהם מוקי‪ ,‬צילי ויוסי‪ ,‬ואף‬
‫נכדתם הבכורה שירי‪ .‬שלושה דורות למדו באותו בית ספר יסודי‪ .‬כאשר הגיע דוד למצוות‪,‬‬
‫עלה לתורה בבית הכנסת הקטן "מוריה" הסמוך לביתם‪ ,‬כיום חלק מביה"ס "יבנה"‪.‬‬
‫" כאשר החליטו המתיישבים לעסוק בגידול הדרים הגיעו למושבה מומחים בנושאי שתילה‬
‫שהכינו את העצים לנטיעה‪ .‬אחר כך הגיעו המודדים שסימנו את מקומות השתילה ולבסוף‬
‫הגיע תור השותלים‪ .‬עד להרכבת השתילים נדרשו שלוש שנים‪ ,‬ובשנותיו הראשונות היה‬
‫הפרי גדול מדי‪ ,‬קליפתו עבה וגסה ותוכו דל‪ .‬זמן ארוך נדרש קודם שאפשר היה לייצא את‬
‫פרי ההדר ואין פלא שהיו חקלאים שנואשו‪ ,‬מכרו את משקיהם ועזבו‪".‬‬
‫דוד נהג להשכים קום בטרם הליכתו לבית הספר כדי לסייע להוריו בעבודות המרובות במשק‬
‫ובפרדס‪ .‬הוא אהב ללכת לבית הכנסת בפסח ובראש השנה‪ ,‬וראה בו גם מקום למפגש‬
‫חברים שעם רבים מהם היה פעיל בתנועת "מחנות העולים"‪ .‬חברו הטוב של דוד באותם‬
‫ימים היה בני אוסטרובסקי שאיתו בילה את ימי ילדותו‪ .‬אף שהיו בני נוער הרגישו הזדהות‬
‫מוחלטת עם בעיותיה והתפתחותה של המושבה והכירו את כל תושביה‪.‬‬
‫בראיון לעיתון "רעננה פנינת השרון" מספר דוד על ילדותו‪:‬‬
‫"אחד הזיכרונות הבולטים מילדותי הוא חלוקה ברורה של קבוצת הילדים‪ .‬כולם הלכו לאותו‬
‫בית ספר‪ ,‬אך ילדי הסוחרים העשירים היו משחקים בשעות הפנאי‪ ,‬משתוללים‪ ,‬מסתובבים‬
‫ו‪ ...‬משתעממים‪ .‬מצב זה היה שונה לחלוטין ממצב ילדיהם של בעלי המשקים וביניהם אני‪,‬‬
‫שתמיד הייתי עמוס בעבודה‪ .‬בשעות הפנאי לא הלכתי להתרוצץ ברחובות‪ ,‬אלא עזרתי‬
‫להוריי בניהול המשק‪ ,‬והעבודה היתה רבה‪ .‬למשל‪ ,‬אחת לשלושה שבועות היה צריך לדאוג‬
‫להשקיית עצי הפרדס‪ .‬היינו לוקחים צינור מים רחב ועוברים משורת עצים אחת לשנייה‪ .‬ליד‬
‫כל שורה‪ ,‬בצד הדרך‪ ,‬היינו פותחים את הצינור הגדול‪ ,‬והמים היו זורמים לאורך תעלה‬
‫שנחפרה ליד עצי השורה‪ .‬כל עץ היה נטוע בתוך בור‪ .‬כדי למלא את הבור במים היה עלינו‬
‫לחפור פתח למעבר המים מהתעלה לעץ‪ .‬לאחר שהתמלא הבור סגרנו את הפתח ועברנו‬
‫לעץ הבא‪ .‬אחר כך היה עלינו לעדור ולהפוך את אדמת הבור בו צמח העץ כדי לאפשר הגעת‬
‫חמצן לשורשים‪ .‬התפקידים היו רבים ותעסוקה לא חסרה‪.‬‬
‫למעשה ידע כל ילד לנהל משק‪ .‬הילדים היו מטפלים בפרות‪ ,‬מאכילים‪ ,‬משקים וחולבים אותן‪.‬‬
‫פרה שנתנה רק ליטרים בודדים ביום שימשה כ"פרת הבית"‪ .‬לא היה צורך ביותר חלב מזה‪.‬‬
‫אך את החלב של פרה שנתנה כמה עשרות ליטרים ביום היו מוכרים ל"עין חי" – "תנובה"‪.‬‬
‫על טריות המוצרים שמרנו בעזרת בלוקים של קרח שיוצרו בבתי חרושת ברעננה‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫דוד זוכר את אותו המראה של הפרות שהיו יוצאות מדי בוקר מחצרות הבתים ועולות על‬
‫הדרך הראשית ‪ -‬רחוב אחוזה ‪ -‬שרוחבו היה חריג מן המקובל‪ ,‬ומצטרפות לעדר שהובל על‬
‫ידי מר רייזמן‪ ,‬הרועה הראשון במושבה‪.‬‬
‫בשעות החופשיות הבודדות נפגשנו לפעילויות חברתיות מאורגנות‪ .‬בתחילה נסענו לים עם‬
‫המורים‪ ,‬אך בעקבות תאונה בה טבעו שני ילדים הפסקנו לנסוע‪".‬‬
‫רעננה ‪ -‬כמו רוב המושבות באותה תקופה ‪ -‬הייתה מוקפת ביישובים ערביים ובמאהלי‬
‫ערבים נוודים‪ ,‬שהיו מגיעים לאזור עם עדריהם‪ .‬בשל האיום המתמיד על הרכוש ועל חייהם‬
‫נדרשו התושבים להתארגן לפעולות הגנה בתורנויות שמירה‪ .‬בכל לילה תרמו תושבי רעננה‪,‬‬
‫מבוגרים ובני נוער צעירים‪ ,‬את חלקם בהגנה על הבית‪.‬‬
‫עם פרוץ המאורעות בשנת ‪ 1391‬נרתמו תלמידי כיתות ז'‪-‬ח' ומעלה למשימות‪ ,‬ורבים מהם‬
‫היו מאורגנים ב"הגנה" בתפקידי קשרים‪ .‬דוד מילא באותה מסגרת תפקידים רבים‪ ,‬ביניהם‬
‫הכנת תה ליוצאים‪ ,‬ובעיקר ניקוי כלי הנשק והכנתם‪ ,‬תפקיד שמילא "בחרדת קודש" וייחס לו‬
‫חשיבות מרובה‪ .‬דוד עבד גם באריזה בפרדס‪ ,‬עסק בגידול הדרים‪ ,‬והיה בעל תפקיד באגודת‬
‫האורז "מקווה ישראל"‪.‬‬
‫נערי הקשר ובתוכם בני אוסטרובסקי ודוד נהגו להתאסף במרתף משפחת אדלר בתחילת‬
‫רחוב מוצקין‪ ,‬לשם היו מסופחים‪ .‬תפקידם היה לדאוג לתורניות מסודרות להעברת הודעות‬
‫ולניקוי המקום‪ .‬כאשר הצטיינו בחריצותם‪ ,‬והיו ראויים לפרס על עמלם‪ ,‬אפשרו להם לירות‬
‫כדור אחד בלבד מהעמדה התורכית הישנה‪ ,‬מימי מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬שהופעלה על‬
‫ידי אנשי "ההגנה" בגבולה הצפוני של אדמת משפחת מרגלית‪ ,‬המקום בו נמצא כיום "מרכז‬
‫גולן"‪.‬‬
‫מוסיף ומספר דוד‪" :‬את רעננה חילקו לאזורים וכל ילד היה אחראי על אזור מסוים‪ .‬היו‬
‫בוחרים בית בכל אזור וכל נער היה אחראי על ניקיונו וסידורו‪ .‬אני הייתי אחראי על "בית‬
‫אדלר"‪ .‬כשהגפירים (שומרי היישוב העברי) היו באים מהשמירה‪ ,‬היה צריך להכין להם אוכל‬
‫ושתייה כדי שיוכלו לצאת ישר לדרך למשמרת הבאה‪ .‬אני זוכר שאם מישהו היה מבקש‬
‫עזרה‪ ,‬תמיד היתה היענות מלאה‪ .‬תמיד היה לנו קשר עם מושבות הסביבה‪ ,‬ותמיד באו זה‬
‫לעזרתו של זה‪".‬‬
‫דוד שימש כצופה‪-‬קשר מעל מגדל המים של היישוב‪ ,‬תפקיד שדרש מיומנות ב"מֹורס" (שפת‬
‫איתות באמצעות קרני אור)‪ .‬על מגדל המים הוצב פרוז'קטור‪ ,‬זרקור ענק‪ ,‬שתפקידו היה‬
‫להאיר את גבולות המושבה כדי לגלות כנופיות ערביות המתקרבות ליישוב‪ .‬תפקיד הצופה‪-‬‬
‫קשר היה לעקוב אחר האור ולזהות תנועות חשודות‪.‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬על פי היתר מהשלטונות הבריטיים‪ ,‬גויסו מתנדבים מיוחדים‪ ,‬שנקראו "נוטרים"‪,‬‬
‫אשר הורשו להשתמש בנשק בעת השמירה על היישוב‪ .‬עם התבגרותו הפך דוד לחבר מן‬
‫המניין בשורות ה"הגנה" ומילא תפקידי פיקוד‪.‬‬
‫מספר דוד‪" :‬עד שנת ‪ 1393‬היו ברעננה רק שבעה רחובות‪ :‬אחוזה‪ ,‬עקיבא‪ ,‬העמק‪ ,‬רמב"ם‪,‬‬
‫הרצל‪ ,‬בורוכוב ומוצקין‪ .‬רעננה כמושבה היתה מלאה בפרדסים ושדות זרועים‪ .‬הרחובות‬
‫הוארו במנורות נפט‪ .‬היו רק ארבעה אופנועים גדולים ושניים קטנים‪ ,‬וארבע מכוניות‪ .‬אני זוכר‬
‫את בית העם‪ ,‬ביתן קטן בן שני חדרים‪ .‬החדר הימני שימש כמקום מפגש לראשות המושבה‬
‫שכללה מועצה‪ ,‬גזבר ופקידה‪ .‬בחדר השמאלי הייתה ממוקמת קופת חולים קטנה‪".‬‬
‫בשנת ‪ 1393‬פרצה מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫ממשיך דוד לספר‪" :‬היות שלא הייתה אפשרות לקיים קשרי מסחר עם המדינות בחוץ לארץ‪,‬‬
‫לא היה מה לעשות עם היבול שנתנה האדמה‪ .‬הפירות בפרדסים נרקבו ומשכו אליהם‬
‫טפילים שהביאו עימם מחלות רבות‪ .‬בעקבות זאת התקבלה החלטה לקבור את הפירות‬
‫באדמה כדי למנוע מהטפילים גישה אליהם‪".‬‬
‫‪3‬‬
‫בשנת ‪ 1393‬התגייס דוד על בסיס החלטת מוסדות היישוב ‪ -‬יחד עם ‪ 99.111‬אנשי היישוב‬
‫ ליחידה הארץ‪-‬ישראלית בצבא הבריטי ושירת בין השנים ‪ 1391-1391‬בגדוד הראשון‪,‬‬‫שהיה מורכב מבני היישוב בלבד‪ .‬התפקידים שהוטלו על יחידות אלה היו אבטחת מחנות‬
‫השבויים הגרמניים‪ ,‬ליווי שבויים ואבטחת מרכזי ציוד ברחבי המזרח התיכון‪ .‬השירות בצבא‬
‫הבריטי תרם את תרומתו בכך שהמתנדבים היוו את הגרעין העיקרי להקמת הצבא העברי‬
‫בדרך‪ ,‬לימים צבא הגנה לישראל‪.‬‬
‫משפחתה של סילביה רוהר‬
‫אשר והני רוהר‪ ,‬סביה של סילביה רוהר נמנו על ראשוני קבוצת "אחוזה א' ניו‪-‬יורק"‬
‫האמריקאית שרכשה בשנות העשרים את אדמות רעננה‪.‬‬
‫אשר והני עלו ארצה בשנת ‪ ,1349‬שנת ייסוד רעננה והקמתה‪ ,‬ובעקבותיהם עלו בשנת‬
‫‪ 1399‬גם יוסף ופסיה רוהר עם שתי בנותיהם שנולדו עוד בניו יורק‪ :‬הבכורה סילביה שנולדה‬
‫ב‪ ,11.1.1349 -‬והצעירה דבורה – דורותי‪ ,‬שנולדה ב‪.1.9.1341-‬‬
‫משפחת רוהר נודעה בנדיבותה ובדאגתה לרווחת הקהילה ברעננה‪ .‬השתתפה במימון בניית‬
‫בית הכנסת הגדול‪ ,‬ובתרומת ארבעה דונם מאדמותיה לאגודת "מכבי רעננה"‪ .‬על אותה‬
‫חלקה נבנו בית "מכבי רעננה" במטרה לקדם את הספורט והנוער‪ ,‬בריכת השחייה‬
‫האולימפית ובית הקולנוע "צוק אור"‪.‬‬
‫סילביה רוהר ודוד הבר נישאו ביום ‪ .11.1.1399‬בני הזוג גדלו יחד עם המושבה הקטנה‬
‫ומימשו בחייהם המשותפים הלכה למעשה את חלום ההתיישבות העברית בארץ ישראל‪ .‬הם‬
‫למדו יחדיו בבית הספר העממי‪ ,‬שניהם בני משפחות המייסדים‪ ,‬המתיישבים הראשונים‬
‫ברעננה‪ .‬בהמשך נפגשו שוב בתפקידיהם כפעילים ב"הגנה"‪ ,‬ובצבא הבריטי בו שרתה‬
‫סילביה כמתורגמנית‪.‬‬
‫חתונתם התקיימה בשעות הבוקר בבית‪-‬העם (כיום חלק מבניין העירייה)‪ .‬כל תושבי‬
‫המושבה היו נוכחים‪ ,‬וילדי בית הספר צבאו על הדלתות והחלונות בסקרנות‪ .‬הכיבוד הוכן‬
‫בעזרת נשות המושבה‪ .‬את החופה ערך הרב אפרים סוקולובר (שערך לימים את חופתה של‬
‫בתם הבכורה מוקי עם שלום פרינץ)‪.‬‬
‫כעשרים שנה התגוררו ברחוב יהושוע חנקין ‪ .91‬בקרב תושבי הרחוב שהגיעו מתפוצות תבל‬
‫שררה אווירת אחווה‪ ,‬פתיחות וידידות למרות הבדלי התרבויות והשפות‪ .‬במלחמת השחרור‬
‫נהרג אחד מבני השכונה‪ .‬השכנים הושיטו יד עוזרת ומנחמת ומשפחתו הוזמנה להסב איתם‬
‫בליל הסדר ובמועדים נוספים‪ .‬הקשר המיוחד בין ילדי השכונה שבילו יחד בבית הספר‪,‬‬
‫בקולנוע‪ ,‬במשחקי רחוב ובתנועת הנוער‪ ,‬נשמר עד עצם היום הזה במפגשים ואירועים‪.‬‬
‫עם סיום שירותו בצבא הבריטי בשנת ‪ 1391‬לקח דוד חלק בהקמת כוחות הפל"ם‪ ,‬פלוגות‬
‫מיוחדות‪ ,‬ובהגנה על מגדיאל‪ .‬עם הקמת צה"ל סופח לחטיבת גבעתי בחזית הדרום‪ .‬בשנת‬
‫‪ 1391‬הועבר לאגף ההדרכה תחת פיקודו של חיים לסקוב‪ .‬לאחר כשנה‪ ,‬בשנת ‪ 1391‬צורף‬
‫ליחידת הג'יפים בתל השומר‪ ,‬לגדוד אה"ד (אגף הדרכה) "גבעתי" בגדרה‪ ,‬ולקח חלק במבצע‬
‫"עשר המכות" בפיקוד שמעון אבידן‪.‬‬
‫לאחר מלחמת השחרור‪ ,‬בשנת ‪ ,1391‬כשהיישובים היהודיים היו חשופים לחדירת פדאיון‬
‫(מחבלים) למטרות רצח‪ ,‬התמנה דוד למפקד פלוגת חי"ר בחטיבה ‪ .11‬הוא היה מפקד בית‬
‫הספר חטיבת מחוז של חטיבה ‪ ,11‬לצידו של אסף שמחוני‪ .‬את שנת ‪ 1394‬העביר בחטיבת‬
‫‪4‬‬
‫מילואים בגוש הרטוב‪ ,‬ובסוף שנת ‪ 1399‬סיים את שירותו כקצין בקבע והחל בשירות‬
‫מילואים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1399‬הקים דוד את מנסרת העצים הראשונה באזור על שטחה של משפחת רוהר‪,‬‬
‫הורי אשתו סילביה‪ .‬בעסק המשפחתי עבדו גם סילביה ואביה יוסף רוהר‪ .‬עם השנים הפכה‬
‫המנסרה לחברה קבלנית‪ ,‬שבנתה ברעננה בתים משותפים‪ ,‬מרכז לב אחוזה‪ ,‬מרכזי‬
‫תעשייה‪ ,‬מחנות צבא‪ ,‬מרכזים מסחריים‪ ,‬מתקנים צבאיים לאורך תעלת סואץ‪ ,‬ועוד‪ .‬ברבות‬
‫השנים הצטרפו לעסק החתן שלום פרינץ בעלה של מוקי‪ ,‬הבן יוסי הבר ואשתו ריבה –‬
‫שניהם מהנדסי בניין‪.‬‬
‫דוד היה חבר בנשיאות מרכז הקבלנים‪ ,‬ממייסדי "בנק הבנייה" וחבר הנהלתו ושימש‬
‫בתפקידים נוספים‪.‬‬
‫על אף כל עיסוקיו מעולם לא זנח את עירו רעננה‪ ,‬ובין השנים ‪ 1311-1313‬היה חבר מועצת‬
‫העיר‪ ,‬הקים את מחלקת ההנדסה ותרם מכישוריו לפיתוח העיר ולבינויה‪ .‬כיום עומד דוד‬
‫בראש חברת בניה קבלנית והנדסה אזרחית‪.‬‬
‫מדור לדור‬
‫לדוד ולסילביה שלושה ילדים‪ :‬מוקי‪ ,‬צילי ויוסי‪ ,‬שבעה נכדים ותשעה נינים‪:‬‬
‫מוקי הבת הבכורה ילידת שנת ‪ ,1391‬נקראה על שם האח מרסל‪-‬משה‪ .‬לאחר פטירת האח‬
‫האהוב מרסל‪ ,‬נדר דוד נדר לקרוא לבנו בכורו על שמו‪ ,‬ואילו סילביה בקשה לתת לבתה שם‬
‫עברי‪ .‬התינוקת נקראה מרסלה‪-‬מרים (על שם מרים אחות משה בתורה‪ ).‬סילביה החליטה כי‬
‫שם החיבה של בתה יהיה מוקי‪ ,‬וכך היא נקראת בפי כול‪ .‬בני משפחתו של דוד המשיכו‬
‫לכנות אותה בשם מרסלה‪.‬‬
‫צילי‪ ,‬ילידת שנת ‪ ,1399‬נקראה על שם הסבתא צילי הבר‪.‬‬
‫יוסי‪ ,‬יליד שנת ‪ ,1311‬נקרא על שם הסב יוסף רוהר‪.‬‬
‫מוקי‪ ,‬צילי ויוסי למדו בילדותם בגני הילדים ברעננה‪ :‬מוקי בפעוטון "גן שושנה" (הגננת‬
‫שושנה גלבר‪ -‬רוהר)‪ ,‬ובגן "שרה מיכאלי" במשך שנתיים‪ ,‬ושלושתם ב"גן מלכה" עם הגננת‬
‫המיתולוגית מלכה לוין‪ .‬הם למדו בבית הספר היסודי "מגד"‪ ,‬כהוריהם‪ ,‬ובתיכון‬
‫"אוסטרובסקי"‪.‬‬
‫מוקי המשיכה את לימודיה במכללת "לוינסקי" ובמכללה האקדמית "תל אביב"‪ :‬והתמחתה‬
‫במידענות וספרנות‪ .‬ניהלה את מערכת הספריות העירוניות בעיריית רעננה לאורך שלושים‬
‫וחמש שנים‪ .‬במקביל לימדה ספרנות ומידענות במכללת "בית ברל"‪ .‬מוקי זכתה בפרסי‬
‫הצטיינות מטעם משרד החינוך והתרבות ואף נבחרה לייצג את ישראל מטעם מכון "גתה"‬
‫בסיור מקצועי בברלין‪.‬‬
‫צילי המשיכה את לימודיה ב"מכללת סמינר הקיבוצים"‪ ,‬עוסקת בחינוך במרכז הבינתחומי‬
‫בהרצליה‪.‬‬
‫יוסי למד בטכניון הנדסת בניין‪ ,‬תחום בו הוא עוסק עד היום‪.‬‬
‫שלושתם היו חברי תנועת הנוער "מכבי צעיר" רעננה בניהולו של זאב ברגמן ובהדרכתו של‬
‫איתן שגיא מרכז סניף רעננה‪.‬‬
‫מוקי הבר נישאה לבן רעננה‪ ,‬שלום פרינץ‪ .‬להם שני ילדים‪ :‬שירי ושי‪.‬‬
‫שירי פרינץ נישאה למוטי שפריצר‪ .‬להם שתי בנות‪ :‬גל וטל‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫שי פרינץ נשא לאישה את טלי בית‪-‬הלחמי‪ .‬להם שלושה ילדים‪ :‬דביר שוהם ונועם‪.‬‬
‫צילי הבר נישאה לבן רעננה‪ ,‬יצחק אידלמן‪ .‬להם שלושה ילדים‪ :‬יוסי‪ ,‬מורן ועדי‪.‬‬
‫יוסי אידלמן נשא לאישה את שלומית כרמלי להם תאומים הבת אורי והבן שגיב‪.‬‬
‫מורן אידלמן נישאה לניסים חורש‪ .‬להם שתי בנות‪ :‬נטע ואלה‪.‬‬
‫עדי אידלמן נישאה לצביקה ארדן‪.‬‬
‫יוסי הבר נשא לאישה את ריבה קלדרון להם שני בנים עידו ועומרי‪.‬‬
‫***‬
‫קלרה הבר‪ ,‬בתם של ליאון וצילי הבר‪ ,‬למדה בבית הספר העממי ברעננה (לימים "מגד")‪,‬‬
‫בשנת ‪ 1391‬נישאה לבן‪-‬ציון עצור‪ ,‬יליד ירושלים‪ .‬קלרה עבדה שנים רבות בתפקיד בכיר‬
‫במשרדי מס‪-‬הכנסה‪ ,‬ובן‪-‬ציון ניהל את הדואר הראשי ברמת‪-‬גן‪.‬‬
‫לקלרה ולבן‪-‬ציון עצור שתי בנות ‪ :‬נילי ומלכה (שנקראה על שם הסבתא מלכה אידלשטיין)‪,‬‬
‫שבעה נכדים ועשרים ושלושה נינים‪.‬‬
‫נילי עצור נישאה למרדכי בן–צוק‪ .‬להם שלושה ילדים‪ :‬אורית‪ ,‬זיו ואריק (שנקרא על שם‬
‫הסבא ליאון הבר)‪ ,‬ושמונה נכדים‪.‬‬
‫נילי ומוטי בן‪-‬צוק התגוררו ברעננה ועסקו שנים רבות בהוראה‪ .‬מוטי שימש כסגנו של דוד‬
‫קורנגרון בתיכון "אוסטרובסקי" וכמורה למתמטיקה ופיזיקה‪ .‬נילי חינכה תלמידים בבית‬
‫הספר "מגד" ועסקה בייעוץ חינוכי בחטיבת "אלון"‪.‬‬
‫אורית בן‪-‬צוק נישאה לאבי מי‪-‬דן‪ .‬להם שני בנים‪ :‬יוני וטום‪.‬‬
‫זיו בן‪-‬צוק נשא לאישה את רוית קישון‪ .‬להם שלוש בנות‪ :‬נעם‪ ,‬ענבר ועלמה‪.‬‬
‫אריק בן‪-‬צוק נשא לאישה את אורית אברמוביץ‪ .‬להם שלושה ילדים‪ :‬תומר‪ ,‬גאיה ורותם‪.‬‬
‫מלכה עצור נישאה לנחום ארבל‪ .‬להם ארבעה ילדים‪ :‬אריק (גם הוא נקרא על שם הסבא‬
‫ליאון הבר)‪ ,‬גילי‪ ,‬תמר וקוני‪ ,‬וחמישה עשר נכדים‪.‬‬
‫אריק ארבל נשא לאישה את רינת‪ .‬להם שישה ילדים‪ :‬שחר‪ ,‬הדר‪ ,‬יובל‪ ,‬הלל‪-‬בן ציון‪ ,‬ינון ‪,‬‬
‫אליה ואורי‪-‬מלכה (על שם סבתה מלכה ארבל)‪.‬‬
‫גילי ארבל נישאה לדודו אילוז‪ .‬להם חמישה ילדים‪ :‬רותם‪ ,‬מור‪ ,‬חן‪ ,‬והתאומות שקד ויובל‪-‬‬
‫מלכה (על שם סבתה מלכה ארבל)‪.‬‬
‫תמר ארבל נישאה למתן צרור‪ .‬להם‪ :‬ארבעה ילדים‪ :‬בת‪-‬ציון‪ ,‬אמוץ‪ ,‬ישי ומלאכי‪.‬‬
‫קוני ארבל נישאה למיכאל הוס‪.‬‬
‫האם‪ ,‬צילי הבר‪ ,‬נפטרה בערב סוכות ‪ .1391‬נטמנה בבית העלמין בנחלת יצחק‪.‬‬
‫האב‪ ,‬ליאון הבר‪ ,‬נפטר בערב יום הכיפורים ‪ .1311‬נטמן בבית העלמין קריית שאול בתל‬
‫אביב‪.‬‬
‫בן ‪-‬ציון עצור נפטר בשנת ‪ .4111‬נטמן בבית העלמין קריית שאול בתל אביב‪.‬‬
‫מלכה עצור‪-‬ארבל נפטרה בשנת ‪ .4111‬נטמנה בבית העלמין באלקנה‪.‬‬
‫***‬
‫משפחת הבר השורשית החלה את דרכה ברעננה עם החלטתו האמיצה של ליאון הבר לעזוב‬
‫את ארץ הולדתו רומניה‪ ,‬ולעלות לפלשתינה‪ ,‬למושבה שהייתה עדיין בחיתוליה‪ .‬ליאון היה‬
‫נחוש לבנות בית בטוח ויציב בארץ החדשה עם צילי אשתו שעמדה לצידו לאורך כל השנים‪.‬‬
‫הם וילדיהם הצליחו להקים בארץ החדשה משפחה לתפארת‪ ,‬הגדלה והולכת‪ .‬חלומם‬
‫מתגשם ודורות של נכדים ונינים ממשיכים את דרכם הסלולה של אבותיהם‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫ינואר ‪4119‬‬
‫‪7‬‬