: עבריות בדמשק נשים 1917 – 1918 - שרה בן
ספר חדש נשים עבריות בדמשק: 1918 – 1917 מאת שרה ורמי בן-ראובן הוצאת ספרים אריאל ,ירושלים מאי 2010 שרה ורמי בן-ראובן © 2010 תוכן העניינים פתח דבר דבשה ארליך הערב במסחה כל ההתחלות קשות הדבש והעוקץ חאן אל-בשה טובות השתיים ללכת לבדך בלה רייטר וציפורה דרוקר מלאכיות החיים האדם הנכון במקום הנכון המרחפות ועפות מבור שבי הקדשה הקדושה טובה רוטמן האסירה מהחאן רבקה לישנסקי האישה השותקת מאירה בלקינד האישה המקריבה שושנה וזהרה וילבוש זוהר השושנה שרה אטקס-צ'יז'יק הנשר הגדול בתיה קריניצי עץ הרימון רשימה ביבליוגרפית רשימת התמונות 2 להלן דברי המבוא לספר וסיפור הלקוח ממנו: פתחדבר דמשק הייתה מוקד השלטון על ארץ-ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה .בה נחרצו גורלות לחיים ולמוות .שליטה הכול-יכול ,ג'מאל פשה ,אדריכל הטבח בארמנים ,סבל מתסביך אהבה-שנאה ליישוב היהודי הקטן בארץ .אף שנסתייע בבעלי-מקצוע ויועצים יהודים ,התנכל שוב ושוב ליישוב היהודי בארץ .השנתיים האחרונות למלחמה היו הקשות ביותר ולוו נגירוש והוצאות להורג .בתי-הכלא בדמשק מלאו עשרות אסירים מהיישוב שנעצרו כמשתמטים מגיוס או כחשודים בריגול בעקבות גילוי רשת ניל"י .בעקבותיהם הגיעו לדמשק נשים עבריות מהעלייה השנייה או בנות אנשי העלייה הראשונה .היו בהן נשים שבאו לסעוד את בעליהן האסורים ומתנדבות שבאו להושיט עזרה לאסירים ולחולים וכן לסייע בהברחת אסירים מהכלא. כמה מהנשים נעצרו בעצמן. הספר מתאר גם את הגברים אשר לצדם פעלו הנשים ,המסייעים לשלמות התמונה .הספר, בניגוד לספרים אחרים הקשורים לפרשת נילי ,ממעט לעסוק בפרשה עצמה ,ועיקר עניינו הוא בנשים הקשורות אליה. דמויות הנשים בספר מהוות חתך אופייני של נשות היישוב בארץ באותם ימים .ביניהן היו נציגות ההתיישבות העובדת ,כמו למשל בלה רייטר מדגניה וציפורה דרוקר מתל-עדשים ,שבאו לדמשק לבשל לאסירים הרבים .לעומתן בולטת דמותה המטופחת של ילידת-הארץ שושנה וילבוש ,אשת מהנדס המים של הצבא הטורקי ,שנעצרה ונחקרה בכלא .ימים אלה עיצבו את דמותה של בתה הקטנה זוהר ,שהייתה בת תשע בהגיעה לדמשק }לימים חוקרת רקמה ופולקלור ידועה( .טובה גיילברג מזיכרון ישבה בכלא עם בעלה לעתיד ניסן רוטמן ,בשל חברותם בניל"י. שרה אטקס-צ'יז'יק הגיעה עם בני משפחתה לדמשק בעקבות הגירוש מיפו ותל-אביב .שם התפתח הרומן בין שרה הצעירה ,לבין הגנן הראשי של דמשק ,ברוך צ'יז'יק .גם בתיה קריניצי הגיעה לדמשק בעקבות הגירוש ,להצטרף לבעלה אברהם שמילא תפקיד בכיר בתעשיית הנשק הטורקית )והבריח חלקים ארצה( .שתי הנשים זכרו את ימי שהותן בדמשק כתקופה היפה בחייהן. מקום דומיננטי בספר תופסת דמותה של דבשה ארליך ,אשת המורה אשר ארליך מכפר-תבור, שנעצר והובל למאסר בדמשק בשל טעות בזיהוי .בעזרת יומנה שוחזרו חייה לצד בעלה .דבשה הגיעה לדמשק עם חברתה חנה בן-טובים לסעוד את בעליהן העצורים ,אך עד מהרה יצאו השתיים לפעולה נרחבת לשיפור חייהם ובריאותם של האסירים הרבים בבתי-הכלא ובבית- החולים הצבאי .דבשה הגדילה לעשות בהצליחה להציל את בעלה מחבל התלייה .הספר עוקב אחר השינויים בפעילותה מ'עזר-כנגדו' עד להיותה אישה עצמאית ,שהתמסרה לעבודה למען הכלל .דבשה וחנה נכחו בעת תלייתם של שני הרוגי המלכות ,בלקינד ולישנסקי .הסיפור עוקב אחרי המהפך בחייהן של הנשים במשפחות הנידונים בעקבות המעשה המחריד ,למרות שלא היו כלל בדמשק. 3 בכתיבת הספר נעשה שימוש במקורות חדשים ולא ידועים מקור סיפורי הנשים לקוח בחלקו מיומנים ,מכתבים ,סרטים ותעודות משפחתיות שהגיעו לידינו וטרם פורסמו .את סיפורה של דבשה ,המצוי ביומנה ובמכתביה שכונסו לספר "דבש מסלע" והודפסו להפצה בחיק המשפחה ,קיבלנו מנכדה עדי קוצר .את סיפורה של מאירה בלקינד מצאנו ביומנה הפרטי ,שלא פורסם ,שמסרה לנו אחייניתה מאירה אידלשטיין .על זהרה ושושנה וילבוש למדנו מראיון מוסרט עם זהרה בת ה 90-שערך נעמן-נמי בלקינד ,בנו של איתן בלקינד .יומנו של עודד בורלא נתקבל מאחותו צוריה בן-נון .על שרה וברוך צ'יז'יק שמענו מבתם נעמי איילון ,שהביאה אותנו בסוד עבודת-הרקמה המדהימה שעשתה להכנת ספרו של אביה "צמחיאל" .הסתמכנו גם על ראיונות אישיים שערכנו עם כמה מקרובי משפחות הנשים ומכריהן .להשלמת הסיפורים נעזרנו בספרות הענפה שפורסמה בנושא .הרשימה הביבליוגרפית הכלולה בספר מציינת את המקורות עליהם הסתמכנו וספרים אחרים המרחיבים את הידע אודות הרקע ההיסטורי של האירועים .על השימוש במרבית הספרים להכנת העבודה נסתייענו בספריית סוראסקי באוניברסיטת תל-אביב, ספריית מכללת סמינר הקיבוצים והספרייה העירונית של רמת-השרון .תודתנו נתונה להם בזאת כמו גם לספרניות שלא חסכו כל מאמץ לעזור לנו במלאכתנו. רבים סייעו לנו בהכנת הספר ונעתרו ברצון לבקשותינו ,הפנו אותנו למקורות מידע מגוונים ועודדונו רבות .מהם שנאותו לקרוא את כתב היד או חלקיו והחכימו אותנו בביקורתם ובהערותיהם .הארכיונים ,מרכזי ההנצחה והמוסדות שאליהם פנינו נעתרו ברצון להעביר לידינו חומר כתוב ,תמונות ומידע .הופתענו להיווכח עד כמה העיסוק בנושא הקשור לפרשת ניל"י מעורר עניין בציבור ובקרב חוקרים ואנשי מקצוע .תודתנו נתונה לכולם .ראויה לציון מיוחד נינה רודין ,מנהלת מוזיאון הח'אן בחדרה ,על עזרתה הנדיבה. האירועים המתוארים בספר הם כולם אותנטיים .השתדלנו לאמת ככל האפשר את הפרטים, למרות הסתירות הרבות בין העדויות .נטלנו את החופש להשלים פרטים לפי מיטב הבנתנו ,מבלי לחטוא לאמת הצרופה .מאליו יובן שהאחריות לכל שגיאה או שיבוש לשוני שנפלו בספר הם עלינו. הספר דן לא אחת בפרשיות כואבות .השתדלנו ככל האפשר להימנע מפגיעה ברגשותיהם של אנשים שהיו מעורבים בנושא. תודה לכולם מקרב לב על הנכונות והעזרה הרבה שלהן זכינו ,שבלעדיהן הספר לא היה רואה אור .תודה מיוחדת לאלי שילר מ'אריאל' על עזרתו הרבה בהוצאת הספר באכסנייתו ועל פרסומו בצורה מכובדת. * * * * * 4 הקטע הבא מהספר המתאר כמה ממעלליה של דבשה ארליך בדמשק: ללכת לבדך במוצאי שבת אחת ,בשבועות הראשונים לישיבתה של דבשה ארליך במלון גורדון, הגיעה לפתע ידיעה לעובדי המלון כי קבוצה של אסירים מארץ-ישראל עומדת להישלח ללב טורקיה מתחנת-הרכבת בדמשק .כששמעה זאת דבשה ,לא הרבתה לחשוב .היא הזעיקה מחדרו את שליח "השומר" מאיר ספקטור .שניהם החלו לרוקן את אולם הקבלה מכל הבגדים שהיו תלויים בו על קולבים .הם אספו מעילי-גברים ,כובעים ,עבאיות ,נעליים ונעלי-בית .חבילה עטופה וקשורה שהייתה מונחת בפינה משכה את תשומת-ליבה של דבשה .כשמיששה אותה הרגישה שיש בה בגדים .לכן צרפה אותה לצרור הבגדים שנאספו .דבשה ראתה עצמה כמין רובין הוד ,השודד את העשירים כדי לחלק את רכושם לנזקקים .כל אותה עת ,ישב דיזנגוף בצד על אחד ממושבי הדיוָן ועקב אחר להיטותם לאסוף את הבגדים .הזדמן אז לדבשה לראות כיצד הוא פועל לעזור לשליחי-מצווה ,ללא רישום ובלי ביקורת .הוא ניגש אליה ,הכניס יד לכיסו ודלה ממנו חופן מלא מטבעות זהב .את הכסף דחף לידיה מבלי לספור אותו ,כדי שתעשה בו שימוש במתן בקשיש לשומרים ודמי-כיס לאסירים .דבשה וספקטור מיהרו לצאת עם שללם אל הכרכרה שהמתינה בחוץ להסעתם לתחנת-הרכבת. כשהגיעה דבשה ,בלוויית מאיר ספקטור ,לקרבת תחנת-הרכבת בדמשק ,ירדה מהכרכרה ובידיה צרור הבגדים והכסף שנשאה ממלון "גורדון" .להפתעתה ,סירב ספקטור לרדת מהכרכרה .הוא נפרד ממנה באומרו: "מכאן יהיה עליך ללכת לבדך ,החברה ארליך! יותר לא אוכל ללוותך פן אתפס .חזקי ואמצי!". דבשה הועמדה במבחן אישי קשה .היא חששה שלא תצליח לפעול לבד ,כשהגבר האמיץ שלידה מסרב לעזור לה .היא לא הייתה מוכנה להשלים עם כך ,שחובותיו של ספקטור אסרו עליו להסתכן .בעודה עומדת מתלבטת ,הבינה דבשה שאין עוד דרך חזרה .עליה לנהוג כמעשה השופט גדעון ,שהמלאך אמר לו" :לך בכוחך זה והושעת את ישראל ...הלא שלחתיך". גשם שוטף ירד כשהתרחקה דבשה מהכרכרה .היא רעדה מקור ומפחד ,גוררת עמה את צרור הבגדים .בפתח התחנה ניצב זקיף מזוין ,שהטה את כידונו לעברה בראותו אותה קרבה לעומתו. כאסתר המלכה שהתקרבה אל שרביטו הנטוי של אחשורוש ,התמתח גופה של דבשה ולבש מלכות .היא דחפה כף-יד מלאה בנוצצים לידו של הזקיף ,שפתח לפניה בהכנעה את השער .חצי המלכות כבר היה בידה .דבשה הבחינה מולה בחבורה של אסירים שישבו מכווצים יחדיו ,מכוסי בוץ ,חיילים טורקים עומדים מעליהם ומצליפים בהם להנאתם .דבשה נגשה לשומרים ,חילקה להם מטבעות ואמרה בערבית שהיא מחפשת את אחיה .כשעברה בין האסירים ,פנתה אליהם בעברית וחילקה להם את הבגדים והנעליים שאספה במלון .את הכסף ששמרה לאסירים העבירה לידי אחד מהם ולחשה לו לחלק אותו בין כולם .כדי להסתיר זאת מהשומרים ,פנתה אל האסיר כאילו הוא אחיה האובד .היא חיבקה אותו בחום ודחפה לכיסו את מטבעות הזהב שנותרו בידה. כשביקשו האסירים לדעת מי היא ,הציגה עצמה כדבשה ארליך מטבריה .היא הזמינה אותם לבקר בביתה לאחר המלחמה ,ועודדה אותם לקראת העתיד הטוב הממתין להם ,בספרה להם על הצהרת בלפור. 5 כשחזרה דבשה למלון ,התברר לה כי חבילת הבגדים הארוזה ,שצרפה מבלי לבדוק את תוכנה לשאר הבגדים שנטלה מהמלון ,הכילה את לבניה של הטבחית שחזרו מהמכבסה .דבשה התנחמה בכך שהבגדים שחילקה לאסירים יצילו אותם מהקור ,והכסף יאפשר להם לרכוש אוכל .היא האמינה שגם ללבני המבשלת יימצא שימוש בגלות טורקיה כמצרך עובר לסוחר. בדמשק נמצא אדם נוסף ששמו ספקטור ,מלבד מאיר איש "השומר" .שמו היה אברהם ספקטור ,רוקח מחיפה ,שהתגורר בדמשק וקשר קשרים עם ראשי השלטון בעיר .נודע לדבשה שיש לאיש מהלכים בלשכת התובע הכללי הצבאי בדמשק .כשמועד משפטם של ארליך ובן- טובים קרב ובא ,פנו דבשה וחנה לעזרתו של אברהם ספקטור ,בבקשה שינסה לשחד את התובע, להסכים לקבלתן לשימוע כדי להציג בפניו את העדויות לחפותם של בעליהן .השוחד היה אז נוהג מקובל להשגת הטבות מאחרון השומרים בבית-המאסר ועד לתובע הכללי היושב על כיסאו. ההבדל היה במחיר הנדרש .כגובה הדרגה כן גובה השוחד. סמוך למועד המשפט הגיעו חנה ודבשה בכרכרה מהודרת לבית-המשפט ,לפגישה עם התובע הכללי .שתי הנשים לא סמכו רק על יופיין הטבעי .הן לבשו את שמלותיהן המהודרות ביותר וחבשו כובעים לראשיהן .חנה הייתה הדוברת כיוון ששלטה בשפה הצרפתית .היא הציגה את בעלה הבנקאי כאיש פיננסים חסר כל עניין בפוליטיקה ,שנאסר בשל טעות .כל חטאו היה שטיח שקיבל במתנה ועליו הדיוקן של הרצל .בהגיע תורה של דבשה ,היא דיברה עברית ,ודבריה תורגמו לצרפתית על-ידי חנה. דבשה סיפרה לתובע על מעשיו של בעלה לטובת שבויים טורקים בעת שהותה עמו בפלובדיב שבבולגריה ,כשפרצה מלחמת הבלקן הראשונה .השבויים שהגיעו לפלובדיב שוכנו במחסנים ובחדרי הפרוגימנסיה ,שניהל אשר בעלה .בעוד הבולגרים התעללו בשבויים ומנעו מפיהם אוכל, גייס אשר את יהודי פלובדיב כדי לתרום לשבויים אוכל ובגדים .כך ניצלו חייהם של רבים מהשבויים .בתום המלחמה ,סיפרה דבשה ,קיבל ארליך מברק בחתימת השולטאן הטורקי ,ובו דברי תודה ושבח על פעילותו ההומאנית להצלת השבויים הטורקים .השלטונות בבולגריה כעסו על ארליך ,אך נמנעו מפגיעה בו בשל נתינותו הרוסית .בסוף דבריה טענה דבשה כי בעלה לא היה שייך לחבורת "השומר" .גם לישנסקי ,שנקרא להעיד על אשר ארליך ,טען שהוא מכיר רק ארליך אחד – את שבתאי ארליך ,איש "השומר" שירה בכתפו. כל שעת הפגישה לא הסיר התובע את מבטו משתי הנשים ,אך לא הגיב במילה .בתום הפגישה לא היה להן מושג אם הצליחו להרחיק מבעליהן את חבל התלייה .השתיים יצאו לדרכן חזרה למלון ,מלאות תקווה אך גם חששות מתוצאות השימוע .נאמר במסכת שבת ל"ב" ,כל העולה לגרדום לִּדֹון ,אם יש לו פרקליטין גדולים ,נִּצֹול" .השתיים לא יכלו להעריך אם הן הצליחו לפעול כפרקליטים גדולים .הן התפללו לנס חנוכה ,שלא יפסח על בעליהן .הגברים יינצלו מעונש המוות והן לא תשארנה אלמנות .כשהגיעו השתיים למלון ,שמעו בהתרגשות מפי שליח שהגיע מהארץ ,כי ביום הראשון של חנוכה ארע בירושלים נס חנוכה אחר .ירושלים נכנעה למצביא הבריטי ,הגנרל אֶדמּונד אלנבי ,ללא קרב. הידיעה פשטה כאש בין באי המלון ,שראו באלנבי את מבשרו של המשיח .אלנבי עצמו נהג בהתאם לקדושת המעמד .הוא לא הלך בדרכו של הקייזר וילהלם השני מגרמניה ,שבא לירושלים לביקור של שלום בנובמבר .1898כדי לתת למרכבותיו של הקייזר להיכנס בכבוד לעיר העתיקה ,נפרץ לו ולפמלייתו שער חדש בחומת העיר ,לצדו של שער יפו .כאשר אלנבי 6 הגיע לשער יפו כמנצח 19 ,שנה אחרי-כן ,ירד מסוסו ,פנה אל קציניו וחייליו ואמר להם בענווה: "בעיר שהמושיע הלך בה ברגל ,איך אכנס רכוב על סוס?". השמחה הלפה עד מהרה .בעת השימוע לא הבטיח התובע הכללי מאומה לדבשה ולחנה .לכן חששן גבר כשנודע כי בשביעי של חנוכה יוצאו להורג בתלייה כמה נאשמים .שמות הנידונים לתלייה לא פורסמו .השתיים לא הצליחו להירדם בצאת השבת ,בלילה שלפני מועד התלייה. רדפו אותן סיוטים בהם ראו את הבעלים תלויים בחבל בכיכר העיר .רק לפנות בוקר הצליחו לחטוף תנומה קצרה. בבוקר יום א' ,ה 16-בדצמבר ,1917א' בטבת תרע"ח ,יצאו השתיים למרכז העיר ,לחזות בתלייה .מקום הגרדום היה בכיכר המרכזית של דמשק ,כיכר מרג'ה ,הסמוכה לבית-המשפט הפלילי ולבית העירייה .זמן רב נדרש להן להגיע ממלון "גורדון" במזרח העיר העתיקה לכיכר בעיר החדשה במערב .כשהגיעו לכיכר ,גילו דבשה וחנה שאיחרו לתלייה .מרחוק ראו שתי גופות תלויות בחבל על עמודי התלייה .על בגדיהם עטו גלביות לבנות ,שהוצמדו להן לוחות. בלוחות נכתבו כתבי האשמה שלהם .התלויים לא היו בעליהן .הן זיהו את התלויים בנקל כיוסף לישנסקי ונעמן בלקינד .מהגלבייה שלבש לישנסקי בצבצה חליפה הדורה עטורת עניבת פפיון. לבושו של בלקינד היה מרושל יותר .לשתיים סופר כי בלקינד כתב את צוואתו למרגלות עמוד התלייה ,והתפלל עם רב שנכח במקום .לעומתו ,סירב לישנסקי להתפלל ולכתוב צוואה .תחת זאת ביקש לנאום בערבית בפני הקהל הרב שהתאסף במקום .שני הנידונים ,שהובלו לכיכר הגרדום בטרם שחר ,נוכחו כי עצי התלייה עדיין לא מוכנים .לישנסקי פנה לתלייניו ולגלג עליהם ,על כך שאפילו עץ תלייה אינם מסוגלים להכין במועד" .בא קצכם .עוד מעט יבואו האנגלים לשחרר את ארצנו" ,אמר להם. את נאום הפרידה של לישנסקי טרם עלייתו לגרדום ,שנאמר בערבית ,אמור היה הכרוז לתרגם לטורקית .הוא ציפה כי הנידון יודה בחטאו ויתחרט על בגידתו .אולם לישנסקי פתח את נאומו בהכרזה על שמחתו-לאיד למפלתה הצפויה של האימפריה העות'מאנית ,לאחר שאיבדה את ירושלים לאנגלים .כשהבין הממונה על הטקס על מה הוא מדבר ,פקד מיד לעצור את מלאכת התרגום ולתקוע בחצוצרה .לישנסקי ובלקינד הושיטו יד איש לרעהו ,ונפלו איש על צווארי חברו .לישנסקי עלה ראשון אל דוכן התלייה ,פשט צווארו לתליין וקרא בקול את שם אהובתו: "שרה ,שרה!" .הוא נפח את נשמתו כשבת-צחוק על פניו .השוטר הערבי שליווה אותו לעמוד התלייה ,הזדעזע ממראה פניו של התלוי" .בת-צחוק זו – סימן רע היא לנו; ידוע שצחוק של תלוי מנבא רע לשופטיו" ,אמר בקול נבוך .אחרי לישנסקי הגיע תורו של בלקינד לתלייה. בשעת התלייה נקלעה למקום קבוצה של חיילים אוסטרים .אחד מהם ,קצין-הקישור של הצבא האוסטרי בדמשק דניאל אוסטר )לימים ראש-העיר היהודי הראשון בירושלים( ,הנציח את המעמד הקשה במצלמתו .בסיום הטקס קרא הכרוז בקול" :ככה ייעשה למי שבגדו במולדת!". דבשה וחנה ההמומות נותרו במקום ,כדי לראות מה ייעשה בגופות .רק סמוך לעשר בבוקר הגיעה משאית ,וחיילים גררו את הגופות לתוכה .החיילים הרחיקו באלות את הקהל הרב שמיאן להתפזר. לאחר שנוכחו כי בעליהן לא נתלו ,נגולה אבן מליבן של דבשה וחנה .הבעלים הועמדו למשפט עם עוד אסירים רבים בפני בית-דין צבאי ,שלושה ימים לאחר התלייה של לישנסקי ובלקינד. האסירים הוכנסו אחד אחר השני לאולם מלא אבק .מאחורי שולחן הדיינים המכוסה מפה אדומה, 7 ישבו שישה קציני צבא .פנחס שניאורסון ,שהיה אחד הנאשמים ,סיפר כי להפתעתו התנהלה החקירה בצורה עניינית .שאלות הדיינים הושמעו בשקט ובנימוס .הקצינים חקרו אותו על מהות ארגון "השומר" ועל מטרותיו .לאחר שמיעת העדויות ,פסק בית-הדין כי הנאשמים ,כמעט כולם אנשי "השומר" ,אינם שייכים לכנופיית המרגלים אנשי ניל"י .לכן הם אינם אשמים בריגול .הוא פסק שלצורך קביעת גזרי-הדין יש להעבירם לטיפולו של מושל דמשק .פסק-הדין לא הבטיח זיכוי מלא .הנשפטים היו עדיין צפויים לגיוס לצבא או למאסר ממושך ,אך לא לדין-המוות הצפוי למרגלים .בתום הדיון ,הובלו האסירים למעצר בתחנת המשטרה ,עד לגזירת דינם. מאוחר יותר ,בשיחה בה שמע מקלווריסקי כיצד שוחרר גלעדי מהכלא בנצרת ,נודע לשניאורסון גם מה התרחש מאחורי הקלעים של בית-הדין הצבאי בדמשק .קלווריסקי נפגש עם הדיינים לפני המשפט ושכנע אותם ,בעזרת שוחד ,שחברי "השומר" לא היו מרגלים .כשפגש קלווריסקי את ג'מאל פשה במסדרון ,לפני תחילת הדיונים ,הצהיר בפניו שהם אינם מרגלים. ג'מאל פשה איים עליו בכעס שאם יימצא אפילו אחד מהאסירים אשם בריגול ,הוא יהיה הראשון שייתלה על עץ .קלווריסקי לא נבהל מהאיומים וחזר על הצהרתו. דר' משה ניימן מונה בספרו את העונשים שנגזרו על הנשפטים .על 30איש ,בעלי אזרחות עות'מנית ,נגזר לשרת בצבא .ביניהם היו אשר ארליך ,ברוך בן-טובים ,פנחס שניאורסון וצבי נדב .שנת מאסר נגזרה על 15גברים אחרים בעלי נתינות דומה ,בהם מאיר קוזלובסקי ,שמואל הפטר ודר' ניימן עצמו .אסירים בעלי אזרחות אוסטרית ,גרמנית או ספרדית יצאו לחופשי. שלושה מהאישים ששהו בדמשק – דיזנגוף ,קלווריסקי וגדליה וילבושביץ' ,יחד עם אחד מנכבדי הנוצרים בעיר ,חתמו על ערבות כדי לשחרר לחופשה של יממה אחת את 30האסירים שנידונו לגיוס .סיפרה על כך דבשה: "האסירים נפלו איש על צוואר רעהו והתנשקו .נשמעו גם בכיות .כל אותו הלילה ההוא ישבתי עם אשר; הפלגנו בדברים כמעיין המתגבר ואינו פוסק ,וחילקנו בינינו את חוויותינו". בשובם מהחופשה ,חזרו 30האסירים לתחנת המשטרה ,ומשם הועברו למעצר בכלא חָאמִידִייָה ,ששכן בקסרקטין צבאי גדול ליד תחנת הרכבת .נאמר להם כי יוסעו מדמשק לאיסטנבול ברכבת ,דרך חָאלֶּב ו; ָדנָה ,ושם יוחלט על יעדיהם .דבשה הבינה כי לא יינתן לה להתלוות לבעלה ,ולא תוכל לדעת עתה לאן יישלח לבסוף .לכן החליטה שעליה להיפרד ממנו ולחזור לבנותיה בטבריה .כשהגיעה שעתו של אשר לצאת לדרך ,ליוותה אותו דבשה עד תחנת הרכבת ,ציידה אותו במגדנות ובכסף ונישקה אותו לשלום .דבשה נותרה עם בן-טובים כמה ימים בדמשק ,כדי לעדכן את הרצפלד ובן-יעקב בפרטי פעולתן טרם שובן הביתה .דבשה חשה שמלאכתה טרם תמה ,אך לא עליה החובה לגמרה .הידיעה שאנשים בשיעור קומתם של הרצפלד ובן-יעקב נמצאים במקום ,הקלה על החלטתה לחזור הביתה .בסוף דצמבר יצאה דבשה לדרכה חזרה ארצה .היא נסעה ברכבת לצמח ומשם הגיעה לביתה בטבריה .חברתה חנה נאלצה להתעכב זמן נוסף בדמשק .לרוע מזלה ,חלתה בטיפוס ואושפזה בבית-חולים עם תינוקה. הנסיעה של דבשה ברכבת ארצה לא עברה בקלות .כשעלתה לרכבת הדחוסה בנוסעים ,לא מצאה פיסת-מקום כלשהי בה תוכל לשבת או לעמוד בנחת לאורך זמן .לעזרתה נחלץ קרוב- משפחתה נחום פפר ,שעלה לרכבת לבוש מדי קצין-צבא טורקי .לאחר שיטוטים ממושכים לאורך הרכבת ,מצאו קרון-משא ללא גג ,ובו ערימה ענקית של גרגירי דּורָה .בראש הערימה ישב בדואי רועד מקור ,ולידו כבשה לבנה – אף היא רועדת מקור – שלא חדלה לפעות מה-מה- מה בקול רם .דבשה סירבה לטפס על הערימה בטענה שלא תוכל להחזיק מעמד בקור .אולם 8 נחום הקצין ציווה עליה לעלות וגרר אותה אל ראש הערימה .לא חלפו אלא דקות ספורות והם החליטו לרדת .על-כך סיפרה דבשה בזיכרונותיה: "תחילה יורד הגבר – נחום פפר .אני מנסה לרדת בעקבותיו ,אך פתאום ,מעשה שטן, פותחת הרכבת בתמרונים של הלוך ושוב; ואני ,ויי לאותה בושה ,נתלית בין השמיים ובין הארץ כשידי נאחזת ,כבקנה של קש ,בשלבי הקרון ורגליי מפרפרות בחוסר-ישע משווע באוויר... ]שנינו[ צועקים וצווחים בקולות מחרידים ,אך מגדיל מכולם האחראי לשלומי הקצין העברי- התורכי ...זעקותיו מגיעות איך-שהוא אפילו לאוזניו של הּכַוון ,המאותת לרכבת לעצור ...הרכבת נעצרת .מתאסף קהל רב ,וכל הגברים פוקדים עלי ,בכל מיני שפות ...להטיל את עצמי לזרועותיו של פפר ....אני עושה כמצּווֶה עלי והֹוּפ ,השבח למרומים ,רגליי האומללות הגיעו למחוז-חפצם – ארצה .למרבה שמחתי הייתי לבושה לגופי זוג מכנסיים ארוכים וחמים ,וכך ניצלתי מהיחשפות- יתר קבל עם ועדה". הכוון ריחם על השניים ,ומצא להם מקום עמידה במעבר בין שני קרונות ,דחוקים ודחוסים מכל-עבר .לפתע נשמע קול נפץ אדיר .באחד מקרונות הרכבת התפוצצה פצצה בתוך מלאי תחמושת .הנוסעים החלו לנוס לכל עבר .כיבוי השריפה שפרצה נמשך זמן רב ,בטרם ניתן לרכבת לצאת סוף-סוף מהתחנה .הנסיעה ברכבת עד צמח נמשכה ארבע יממות... * * * * * 9
© Copyright 2024