‫אנטון צ'כוב – סיפורים‬ ‫הערות והנחיות ללימוד ולקריאה‬ ‫יוסף שה‪-‬לבן‬ ‫©‬ ‫כל הזכויות שמורות‬ ‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬שלם או חלקי מספר זה‬ ‫אסור ללא רשות בכתב מההוצאה‪.‬‬ ‫‪All rights reserved‬‬ ‫‪No part of this book may be produced in any form‬‬ ‫‪Without permission in writing from the Publisher.‬‬ ‫תוכן‬ ‫חיי הסופר‬ ‫מזיכרונות מ' גורקי על צ'כוב‬ ‫יצירתו של צ'כוב‬ ‫הגברת עם הכלבלב‬ ‫כינורו של רוטשילד‬ ‫עצבות‬ ‫איכרים‬ ‫ואנקה‬ ‫זיקית‬ ‫שאלות ותשובות‬ ‫חיי הסופר‬ ‫עשרות שנים צובר סבו של צ'כוב את הסכום של שלושת אלפים וחמש מאות‬ ‫רובל ופודה את עצמו ואת משפחתו מעבדות‪ .‬אביו‪ ,‬פאבל צ'כוב‪ ,‬הוא חנווני בעל‬ ‫השכלה מסוימת‪ ,‬ואפילו בעל נטיות אמנותיות ‪ -‬הוא מנגן על כינור ומנהל את‬ ‫המקהלה בכנסייה‪ .‬הוא גם עושה כמיטב יכולתו‪ ,‬כדי להקנות לבניו השכלה טובה;‬ ‫אבל הוא עריץ באופיו ובעל השקפות פטריארכאליות )של ימי שלטון האב( על החיים;‬ ‫הוא מכריח את כל משפחתו לציית ציות עיוור לכל פקודותיו; מכות ושבטים הם אמצעי‬ ‫החינוך שלו‪" .‬עד היום איני יכול לשכוח את עלבון המלקות‪ ,‬שספגתי בימי ילדותי" ‪-‬‬ ‫מתאונן אנטון צ'כוב לפני גורקי‪.‬‬ ‫בשנתו השש עשרה‪ ,‬בעוד אנטון תלמיד בגימנסיה בטאגאנרוג‪ ,‬עיר מולדתו‪,‬‬ ‫נהרס קן המשפחה‪ :‬אביו פושט את הרגל‪ ,‬ביתו נמכר במכירה פומבית‪ ,‬וכל המשפחה‬ ‫עוקרת למוסקבה‪ .‬רק אנטון לבדו נשאר כמורה‪-‬עוזר במשפחת האיש הקונה במרמה‬ ‫את ביתם‪ .‬הנער בן השש עשרה לא רק מפרנס את עצמו‪ ,‬אלא גם חוסך משכרו הדל‪,‬‬ ‫כמה רובלים בחודש‪ ,‬ומעבירם למשפחתו הרעבה‪ .‬בשנת ‪ 1879‬מסיים אנטון את‬ ‫לימודיו בגימנסיה‪ ,‬מקבל מלגה מהעירייה בסכום של מאה רובל ונתקבל ללימודי‬ ‫רפואה באוניברסיטה במוסקבה‪ .‬אז מתחיל הוא לפרסם רשימות קצרות בעיתונים‬ ‫היתוליים‪ ,‬תחת השם "אנטושה צ'יכונטה"‪ .‬רשימותיו וסיפוריו מתקבלים ברצון‪ ,‬בשכר‬ ‫הסופרים הדל שלו מפרנס הוא כמעט את כל משפחתו‪ ,‬ולא רק בחומר‪ ,‬כי אם גם‬ ‫ברוח‪ ,‬משתלט אנטון על כל המשפחה‪ .‬בעדינות‪ ,‬אבל ביד חזקה‪ ,‬מתנגד הוא לשרירות‬ ‫לבו של אביו וגומלהו מכמה מידות של עריצות‪.‬‬ ‫בשנת ‪ 1884‬מסיים אנטון את לימודיו במחלקה הרפואית‪ ,‬ומתמנה לרופא באחד‬ ‫מבתי החולים של ה"זאמסטבו" )ועדים ציבוריים( בסביבות מוסקבה‪ .‬בעבודתו זו נפגש‬ ‫הוא עם העם הרוסי על כל שכבותיו ‪ -‬איכרים‪ ,‬עירונים ואצילים‪ .‬ממקור זה שואב הוא‬ ‫אחר כך את החומר לרוב יצירותיו‪.‬‬ ‫לאט‪-‬לאט מתחוור לצ'כוב כי משימתו בחיים היא הספרות ולא הרפואה‪ .‬יש לו‬ ‫הרגשה והכרה כאחת‪ ,‬כי כישרונו האמנותי מחייב אותו ליצור למען העם‪ ,‬למען הקורא‬ ‫הרוסי‪ .‬ואכן‪ ,‬כישרונו מבשיל והולך‪ ,‬וכוחו האמנותי מעורר תשומת לב בציבוריות‬ ‫הרוסית‪ .‬במכתבו אל סובורין מסכם הוא את דרך חייו עד כה ומטעים כאן‪ ,‬כי נאבק‬ ‫הרבה עם עצמו‪ ,‬עם סביבתו ועם נסיבות חייו עד שהקיץ בבוקר לא עבות אחד והרגיש‪,‬‬ ‫כי לא עוד דם עבדים נוזל בעורקיו‪ ,‬כי אם דם אדם חופשי וטהור‪.‬‬ ‫באחת האגרות לסובורין הוא מזכיר את מחלתו‪ ,‬המטרידה אותו וממלאה את‬ ‫נפשו פחדים מפני המוות האורב לו; באיגרת זו מדגיש צ'כוב‪ ,‬שהוא חרד‪ ,‬שמא‬ ‫ההתמסרות להווייתו האישית‪ ,‬שמא אהבה גדולה‪ ,‬או חרדה גדולה מפני מחלה‪ ,‬תסיח‬ ‫את דעתו מן העיקר ‪ -‬להיות סופר ראוי לשם זה‪.‬‬ ‫מות אחיו הצעיר‪ ,‬ניקולאי‪ ,‬הצייר המחונן‪ ,‬אינו נותן לו להסיח את דעתו מן האויב‬ ‫האורב לו‪ .‬עם זאת הוא מתגבר על הרהוריו הקודרים הממלאים את ישותו רוח נכאים‪,‬‬ ‫מפתיע את מקורביו ביציאתו לאי סחלין‪ ,‬סמוך למותו של אחיו‪.‬‬ ‫וכך הוא כותב על נסיעתו זו למקורביו‪" :‬מתוך ספרים שקראתי ושאני קורא בהם‪,‬‬ ‫יודע אני כי נידונו מיליונים של אנשים לריקבון בבתי הסוהר‪ ,‬וכי הרצנו אנשים כבולים‬ ‫עשרות אלפי ורסטאות בקור‪ ,‬הדבקנו אותם בעגבת‪ ,‬הרבינו פושעים‪ ,‬ואת כל האשמה‬ ‫הטלנו על מפקחי הסוהר אדומי החוטם‪ ...‬לא המפקחים אשמים‪ ,‬כי אם אנחנו כולנו‪,‬‬ ‫שאין אנו מוצאים עניין בזה"‪.‬‬ ‫אכן הוא יודע‪ ,‬כי בפגישתו עם המוני אנשים ילמד לדעת את חיי המקום‪ ,‬והוא‬ ‫חותר להכיר את כל ארצו‪ .‬מסחלין הוא נודד מיישוב ליישוב‪ ,‬בא במגע עם עשרת‬ ‫אלפים איש‪ .‬הוא רואה כאן עוני משווע‪ ,‬שפל רוחני‪ ,‬עזובה פושעת מצד השלטון‪ .‬הוא‬ ‫חוזר בדרך ארוכה ‪ -‬בואכה סינגפור‪ ,‬ציילון‪ ,‬פורט סעיד‪ ,‬ואת רשמי הנסיעה הוא מתאר‬ ‫בספרו "סחלין"‪.‬‬ ‫השנים ‪ 1892-1896‬הן שנות ברכה לכישרונו‪ .‬אמנם הוא עסוק שעות רבות‬ ‫בעבודתו כרופא‪ ,‬ובמיוחד מתמסר לתפקידו הרפואי בעבודתו למען האיכרים; הוא‬ ‫מרפא חולים‪ ,‬בונה בתי ספר לילדי האיכרים )על חשבונו(‪ ,‬ובשעת מגיפת החולירע‬ ‫עומד בראש מחוז שלם במלחמה עם המחלה הממארת‪ ,‬נוסע ממקום למקום‪ ,‬מקבל‬ ‫חולים בביתו ‪ -‬אך עם זאת הוא מתפנה גם לעבודתו הספרותית‪ .‬הוא מנסה את כוחו‬ ‫בכתיבת דרמות‪ .‬בתחילה ‪ -‬אלו הן קומדיות קלות‪ ,‬אולם לבסוף הוא יוצר צורה מיוחדת‬ ‫לו ‪ -‬את הדרמה הלירית‪ .‬ב‪ 1896-‬נוחל המחזה שלו "בת שחף" כשלון‪ .‬הקהל‪ ,‬המקווה‬ ‫לראות על הבמה קומדיה משעשעת של הסופר הידוע בהומור שלו‪ ,‬אינו תופס את‬ ‫הנעימה הפיוטית הנוגה המפרנסת את המחזה‪ .‬צ'כוב מזועזע מתגובתו השלילית של‬ ‫הקהל ומבקרי התיאטרון גם יחד‪.‬‬ ‫מחלתו של צ'כוב עוררה בו לפרקים הלך רוח של מרה שחורה‪ ,‬של שנאה‬ ‫לבריות‪ .‬בימים כאלה היה קשה ביחסו לאנשים‪ .‬יום אחד אמר‪ ,‬בשחקו במד החום‬ ‫שבידו‪ ,‬תוך שיעול יבש‪" :‬לחיות כדי למות לבסוף ‪ -‬אין זה משמח בדרך כלל‪ ,‬אולם‬ ‫לחיות מתוך ביטחון כי תמות בטרם זמן‪ ,‬זה כבר טיפשי בהחלט"‪.‬‬ ‫פעם‪ ,‬בהביטו בעד החלון אל הים‪ ,‬אמר בזעף‪" :‬הורגלנו לחיות תוך תקווה‬ ‫לשיפור מזג האוויר‪ ,‬ליבול טוב‪ ,‬לרומן נעים; תוך תקווה ‪ -‬להתעשר ולקבל משרת‬ ‫מפקח משטרה‪ ,‬ואילו תקווה להחכים ‪ -‬איני מוצא בקרב בני האדם"‪ .‬תמיד אנו‬ ‫חושבים‪" :‬בהתחלף המלך‪ ,‬ישופר המצב‪ ,‬ובעוד מאתיים שנה ‪ -‬ייטב שבעתיים‪ .‬אך איש‬ ‫אינו דואג כי ההטבה תחול כבר מחר‪ ,‬בדרך כלל החיים מסתבכים מידי יום ביומו‪ ,‬הם‬ ‫נעים מעצמם אי לשם‪ ,‬והאנשים ‪ -‬טיפשותם גדלה והולכת לעיני כל‪ ,‬ומספר בני האדם‬ ‫הנשאר עומד מחוץ לחיים ‪ -‬אף הוא גדל והולך"‪.‬‬ ‫צ'כוב היה רופא‪ ,‬וחוליו של רופא קשה שבעתיים‪ .‬החולה מרגיש את מחלתו‪,‬‬ ‫ואילו הרופא יודע‪ ,‬נוסף על כך‪ ,‬גם משהו על הרס גופו‪ .‬אפשר להגיד בבטחה‪ ,‬כי‬ ‫הידיעה מקרבת את הסוף‪.‬‬ ‫מחלתו מחריפה‪ ,‬אולם מבחינה רוחנית הוא מבליג על כאבו‪ ,‬כאב הכישלון‪ ,‬ויוצר‬ ‫את סיפוריו היפים ביותר כגון "איכרים"‪ .‬בשנת ‪ 1898‬מעלה התיאטרון האמנותי‬ ‫המוסקבאי של סטניסלבסקי את המחזה "בת השחף"‪ ,‬ובפעם זו ההתרשמות היא‬ ‫חיובית ולמעלה מזה‪ ,‬ההתרגשות של הקהל גדולה‪ ,‬והדבר הופך למאורע גדול בחיי‬ ‫צ'כוב‪ ,‬הנוהה אחרי עולם התיאטרון עוד מראשית צעדיו בעולמה של הספרות‪.‬‬ ‫להצגה זו קשור מאורע גדול אחר בחייו האישיים של צ'כוב‪ :‬הוא מכיר את‬ ‫השחקנית א‪ .‬ל‪ .‬קניפאר‪ ,‬העתידה להיות אשתו‪ .‬בשנה זו הוא נאלץ לצאת במצוות‬ ‫הרופאים לדרומה של רוסיה‪ ,‬לקרים‪ .‬בשנת ‪ 1899‬מגיע התיאטרון האמנותי לקרים‪,‬‬ ‫וברפרטואר שלו‪ ,‬מלבד "בת השחף"‪ ,‬גם המחזה "הדוד ואניה"‪ .‬בשנה זו הוא נושא‬ ‫לאישה את א‪ .‬ל‪ .‬קניפאר‪.‬‬ ‫בקרים נמצאת בימים אלה חבורה של סופרים רוסיים‪ ,‬בכללם גורקי‪ ,‬קופרין‪,‬‬ ‫בונין ‪ -‬והם מתכנסים מידי פעם בפעם ביאלטה בביתו של צ'כוב‪ .‬בסתיו ‪ 1901‬מתקשר‬ ‫צ'כוב עם טולסטוי‪ ,‬היושב בקרים‪ ,‬בקשרי ידידות אמיתית‪ ,‬ומבקר אותו לעתים קרובות‪.‬‬ ‫באביב של שנת ‪ 1904‬מתגלים סימנים של שחפת המעיים אצל צ'כוב‪ .‬הוא‬ ‫מועבר לבדנוויילאר‪ ,‬ושם הוא מת בקיץ של אותה שנה‪ .‬מותו‪ ,‬שלא בעתו‪ ,‬מעורר קינות‬ ‫מרובות בציבוריות הרוסית‪ ,‬ורבים וטובים מספידים על האבידה‪ .‬בחירי הסופרים‬ ‫הרוסיים‪ ,‬גורקי‪ ,‬קופרין‪ ,‬אנדראייב ובונין‪ ,‬מעלים את זכרו במלים נרגשות ומרוממים‬ ‫את פועלו האמנותי המושלם והמופתי‪ ,‬ורואים בו את אביה מחוללה של אסכולת‬ ‫סופרים שלמה‪.‬‬ ‫מזיכרונות מ' גורקי על צ'כוב‬ ‫ארונו של הסופר‪ ,‬שמוסקבה כה אהבה אותו‪ ,‬הובא באיזה קרון ירוק‪ ,‬שהתנוססה‬ ‫עליו כתובת באותיות גדולות‪" :‬מיועד לצדפות"‪ .‬הקהל המועט‪ ,‬שהתכנס בתחנת‬ ‫הרכבת כדי להקביל את ארונו של הסופר‪ ,‬פנה בטעות לצד לווייתו של גנרל‪ ,‬שהובא‬ ‫אותה שעה ממרחקים‪ .‬האנשים תמהו מאוד‪ ,‬שקוברים את צ'כוב בליווי תזמורת‬ ‫צבאית‪ .‬משעמדו על טעותם‪ ,‬התחילו הליצנים שבחבורה מגחכים‪ .‬את צ'כוב ליוו‬ ‫לעולמו מאה איש‪ ,‬לא יותר; נחרתו בזיכרוני שני עורכי דין מקושטים כחתנים בחופתם‪.‬‬ ‫האחד הרחיב את דיבורו על שכלם של הכלבים‪ ,‬ואילו השני הילל את יתרונות קייטנתו‬ ‫ואת יפי הנוף של סביבותיה‪ .‬גברת בשמלה הדורה השתדלה לשכנע זקן‪" :‬הרי הוא היה‬ ‫נעים עד מאוד‪ ,‬וכה שנון‪ "...‬הזקן כעכע בחוסר אמון‪ .‬לפני תהלוכת האבל עבר בהדר‬ ‫מפקח משטרה שמן רכוב על סוסה לבנה שמנה‪.‬‬ ‫כל זה היה אכזרי ותפל‪ ,‬ואינו מתיישב אפילו בדוחק עם זכרו של האמן הגדול‪,‬‬ ‫אנין הרגש‪.‬‬ ‫על צ'כוב אפשר לכתוב הרבה‪ ,‬אך מן ההכרח לכתוב עליו בפירוט ובבהירות‪,‬‬ ‫והוא דבר שלא ניתן לי! טוב היה לכתוב עליו בנוסח "הערבה" שלו‪ .‬סיפור ריחני‪ ,‬קל‪,‬‬ ‫וכה רוסי ‪ -‬מהורהר ועצוב‪.‬‬ ‫טוב להעלות זכרו של האיש הזה; מיד אופפת אותך הרגשת עידוד‪ ,‬חייך מקבלים‬ ‫משמעות ברורה וצלולה‪.‬‬ ‫האדם ‪ -‬הוא ציר העולם‪ .‬ואם יאמרו‪ :‬חסרונותיו וחטאיו מה תהא עליהם? הרי‬ ‫כולנו רוצים לאהוב את האדם‪ ,‬רעבים לאהבה זו‪ ,‬ובשעת רעב ‪ -‬גם לחם אפוי למחצה‬ ‫מיטיב ומזין‪.‬‬ ‫יצירתו של צ'כוב‬ ‫יסודות הפשטות והצמצום ביצירתו‬ ‫כישרונו האמנותי של צ'כוב מצטמצם בנובלות ובדיאלוגים‪ .‬בכל יצירתו הוא יודע‬ ‫את סוד הצמצום ואת סוד הפשטות‪ .‬הוא אינו מגבב פרטים ואינו מפתיע את הקורא‬ ‫בעלילות מיוחדות‪ ,‬שבהן מתבלטות תכונות הגיבורים‪ .‬הוא ירא כל הפלגה‪ ,‬כל דמיון‬ ‫פורץ‪ .‬הוא מאמין רק במה שנאמר בקיצור יתר‪ .‬כל מלה מיותרת נראית לו כאבק זיוף‪.‬‬ ‫הוא מוחק כאילו מכל יצירתו סימנים של צבעוניות חריפה‪ ,‬של הזדקרות יתרה‪ .‬הוא‬ ‫בוחר בעלילות השכיחות ביותר‪ ,‬ומצרף את דברי האנשים ומעשיהם בצירופים כאלה‪,‬‬ ‫שתכונותיהם ומחשבותיי הם הכמוסות נחשפות מאליהן לפני הקורא‪ .‬לכן הוא נראה‬ ‫אפור מעט‪ ,‬צונן‪ .‬את הבלטת התמונות הוא בונה על הרמז‪ .‬כוונתו אינה נאמרת בשפה‬ ‫ברורה‪ ,‬היא בוקעת מבין השיטין‪ .‬הוא מטיל פרט זועק על הרקע ‪ -‬ומגמתו מתחוורת‪.‬‬ ‫גורקי‪ ,‬במכתבו לצ'כוב )ב‪ (1899-‬מעיר לו‪ ,‬שצבעוניות ובליטות הביטוי אין‬ ‫משיגים אלא בדרך הפשטות‪ ,‬בפסוקים פשוטים כמשמעם‪ ,‬כגון‪" :‬השמש שקעה‪,‬‬ ‫החשיך היום‪ ,‬ירד גשם" וכדומה‪ .‬אכן‪ ,‬גורקי עצמו הוא רב קולות‪ ,‬ויש מלאות יתרה‬ ‫בסיפוריו‪ ,‬הוא עליז דם ועליז צבעים‪ ,‬ומעטות יצירותיו הנכתבות באורח ריאליסטי‬ ‫גמור‪ .‬לא כן צ'כוב‪ ,‬היודע את גדולתם של הפשטות והצמצום שבסיפור‪.‬‬ ‫אכן‪ ,‬בהמשך הזמן מודה גורקי בגדולתו של צ'כוב בנקודה זו וכותב לו‪" :‬אתה‬ ‫הורג את הריאליזם ‪ -‬אחריך לא ירחיק איש לכת במשעול זה; איש לא ידע לכתוב כה‬ ‫פשוט על דברים כה פשוטים‪ ,‬כאשר ידעת אתה"‪.‬‬ ‫צ'כוב מתאר את האדם על רקע נוהגו וסביבתו ‪ -‬ומעשי האדם מבטאים את‬ ‫עצמותו‪ .‬וכן מתייחדים סיפוריו של צ'כוב באובייקטיביות גמורה‪ .‬הוא מוקיע את הניוון‬ ‫ואת השפל הרוחני‪ ,‬אולם אינו מגלה יחס אישי לגיבוריו ‪ -‬לא אהבה לטובים ולא שנאה‬ ‫לרעים‪ .‬הוא נותן להם לדבר בעד עצמם ולפעול בעצמם‪ .‬וכן הוא מייעץ לגורקי‪:‬‬ ‫"כשאתה מתאר מסכנים ואומללים‪ ,‬ורוצה לעורר רחמים בלב הקורא‪ ,‬התאמץ להישאר‬ ‫קר במידת האפשר ‪ -‬זה נותן לצער הזולת רקע‪ ,‬שעליו הוא מצטייר באופן בולט‬ ‫ביותר"‪ .‬ובמקום אחר הוא אומר‪" :‬על סיפור אפשר לבכות ולהיאנח‪ ,‬אפשר לסבול‬ ‫ביחד עם הגיבורים‪ ,‬אבל את זה יש לעשות בלי שהקורא ירגיש בכך‪ .‬ככל שהיצירה‬ ‫אובייקטיבית יותר‪ ,‬כן חזק יותר הרושם שלה"‪.‬‬ ‫אין מוצאים אצל צ'כוב הטפות‪ ,‬דרשות של מחבר; יחסו האמיתי אל הגיבור‬ ‫מתחוור מתיאור פרטי החיים‪ .‬אין הוא מכער את השלילי ומייפה את דמותו של החיובי‪,‬‬ ‫אלא שהשלילי מתבלט בתגים הדקים של ההווי‪ .‬לדוגמה‪ ,‬רשימה קצרה ‪" -‬בת אלביון"‪:‬‬ ‫ראש האצולה בפלך עוסק בדיג‪ ,‬ולשם נוחיותו הוא מתפשט ערום כביום היוולדו‪ ,‬בלי‬ ‫לתת את דעתו על מחנכת בניו‪ ,‬היושבת בסמוך לו‪ .‬לפנינו כאילו הומורסקה קלה‪ ,‬שיש‬ ‫בה סיטואציה פיקאנטית‪ .‬אך מתוך הערתו הקצרה של האציל ביחס למחנכת‪" ,‬בת‬ ‫אלביון"‪ ,‬הנאמרת כאילו אגב אורחא‪ ,‬מובלט יחס הבוז של האציל השבע והמדושן‬ ‫עונג לזרה‪ ,‬לעלובת החיים התלויה בחסדו ובטובו‪.‬‬ ‫עד שנת ‪ - 1884‬יצירותיו הן קלות ערך; רשימות קצרות‪ ,‬היתוליות‪ ,‬סיפורים‬ ‫קצרים‪ ,‬אנקדוטות וכדומה‪ .‬אבל גם מבין אלה מבצבצות יצירות אמנותיות החורגות‬ ‫ממסגרת ספרות משעשעת‪ .‬הנה‪ ,‬לדוגמה‪" ,‬הסמל פרישיבייב"‪ .‬התיאור אינו אלא מעין‬ ‫פרוטוקול ממהלך משפט‪ ,‬והמעשה הוא רגיל מאוד‪ .‬סמל בגמלאות פרישיבייב‪ ,‬פגע‬ ‫במלים ובמעשים בכבודם של השוטר וזקן הכפר בשעת מילוי חובתם‪ .‬בשעת המשפט‬ ‫מדבר רק פרישיבייב‪ .‬יריביו מפסיקים אותו רק בקריאות ביניים; אך מדבריו מתגלה כל‬ ‫עברו ואופיו‪ :‬כל ימיו היה "דוד ומדריך" בצבא הצארי‪ ,‬חינך והדריך טירונים שהיו‬ ‫נתונים לשרירות לבו‪ ,‬ושלטונו עליהם היה בלתי מוגבל‪ .‬הוא "חינכם" בגידופים‪,‬‬ ‫במהלומות ובעונשים אחרים‪ .‬מתוך אורח חייו נוצרה אצלו "השקפת עולם" מיוחדת על‬ ‫"ההמון הנבער"‪ :‬כולם צריכים להתנהג לפי פקודות הרשות‪ .‬מה שלא הותר ‪ -‬אסור‪.‬‬ ‫והוא‪ ,‬הסמל פרישיבייב‪ ,‬אחראי להתנהגות "העם"‪ .‬בתפקיד זה‪ ,‬שנטל על עצמו‪ ,‬הוא‬ ‫מטיל אימתו על כל הכפר‪ :‬אינו נותן להדליק אור במושבותיהם‪ ,‬לשיר שירים‪ ,‬הוא‬ ‫משגיח על היחסים האינטימיים של הצעירים‪ ,‬ואם מתנהגים שלא כרצונו‪ ,‬הוא מרביץ‬ ‫בהם‪ ,‬כי "את העם יש להדריך גם במכות"‪ ,‬לפי דבריו‪ .‬במקרה הנתון נתן הוראות‬ ‫לשוטר ולראש אכפר‪ ,‬וכשלא קיבלו דעתו ‪ -‬הרביץ בהם‪ .‬פרישיבייב מקבל עונשו‬ ‫מהשופט‪ ,‬אבל אין הוא מבין בשל מה נענש‪ .‬לפי הכרתו טעה השופט‪ .‬אין הוא מוחה‬ ‫)כי לאדונים‪ ,‬לפי דעתו וניסיונו‪ ,‬מותר לטעות(‪ ,‬אבל בצאתו מבית המשפט ובראותו את‬ ‫הקהל שנתאסף מסביב‪ ,‬אין הוא עוצר ברוחו ופוקד בקול מצווה‪" :‬התפזר!" כאילו לא‬ ‫קרה במשפט דבר‪.‬‬ ‫לכאורה‪ ,‬לפנינו אנקדוטה רגילה מהווי החיים היום‪-‬יומיים‪ ,‬אבל כזאת היא‬ ‫אווירתה של כל רוסיה הגדולה והרחבה‪ ,‬בה שליט "אבא" הצאר‪ ,‬ובה כל עושי דברו‬ ‫הם פרישיבייבים‪ .‬ההבדל בין הגדול לקטן הוא רק במידת השלטון ‪ -‬האופי הוא אחד‪.‬‬ ‫בלשון אחת מדברים ברוסיה הסמל וראש המדינה פוביידונוסצב‪ .‬מהראש עד אחרון‬ ‫השוטרים ‪ -‬שיטה אחת הייתה להם‪ ,‬היא שיטת אפוטרופסות "אבהית"‪ ,‬הרואה בעם‬ ‫"המון נבער" הזקוק ל"טיפול" במקל וברצועה‪ .‬הסמל הוא סמל לכל רוסיה הצארית‪,‬‬ ‫והשם פרישיבייב "זוכה" למקום כבוד ליד שמותיהם של חליסטאקוב‪ ,‬מנילוב‪,‬‬ ‫סובאקביץ‪ ,‬פליושקין ועוד‪ ,‬הנעשים לשמות נרדפים לתכונות אנושיות מסוימות‪ .‬בדבר‬ ‫אחד נבדל פרישיבייב מחבריו‪ ,‬גיבורי גוגול‪ ,‬דוסטוייבסקי וגונצ'ארוב שבספרות‬ ‫הרוסית‪ ,‬שבהם נותנים הסופרים סימני תכונה אנושית ידועה‪ ,‬בצבעים גדושים‪,‬‬ ‫בהפלגה‪ .‬הם מסמלים את התכונה המופשטת יותר מאשר את המציאות‪ .‬ואילו‬ ‫פרישיבייב וכל חבריו ביצירות צ'כוב הם פשוטים וריאליים יותר‪ .‬כולם מתוארים כמו‬ ‫שהם‪ ,‬ומשום כך רושם מעשיהם הוא מזעזע יותר‪ :‬הקורא על פליושקין ומנילוב‪ ,‬יכול‬ ‫להתנחם כי אלה הם יוצאים מן הכלל‪ ,‬אך חצי נחמה זו לא תנחם את קוראיהם של‬ ‫סיפורי צ'כוב‪ :‬טיפוסיהם הם טבעיים ושכיחים )א‪ .‬ירושלמי(‪.‬‬ ‫אמנות גדולה ופשוטה זו‪ ,‬הצרופה מכל רבב של צורה‪ ,‬מכל פסולת של קישוטי‬ ‫רמייה‪ ,‬נשארת עד היום מופת לשלמות‪ ,‬לטעם וליושר ההבעה‪ .‬היא מלאכת המחשבת‬ ‫ללא פגם‪ ,‬שאליה מגיעים רק יחידים בספרות העולם‪.‬‬ ‫כמה יודע הוא להגיד הכול עד הסוף‪ ,‬ושלא להוציא לבטלה אף ניב אחד! כמה‬ ‫יודע הוא למצוא את האמצעי הקרוב ביותר לביטויו‪ ,‬להיות חדש תמיד ולא להפתיע‬ ‫לעולם‪ .‬הרבה אמני ניב מקימה רוסיה‪ ,‬ואולם אין גם אחד בהם‪ ,‬אפילו בגדולים ביותר‪,‬‬ ‫שמגיע באמנות הכתיבה לידי תרבות נפשית עליונה כזו כמוהו‪.‬‬ ‫לא קם כצ'כוב אמן‪ ,‬הנושא בקרבו גועל כזה אל כל שרבוב מילולי‪ ,‬אשר חש‬ ‫כעקיצת צרעה כל זלזול וכל תרמית שבביטוי‪ ,‬את הטשטוש שבהסבר ואת הכיעור‬ ‫שבייפוי‪ .‬כדבר על פגם לא יתוקן מדבר הוא על תואר אחד מיותר‪ ,‬על קישוט עט טפל ‪-‬‬ ‫על כל מה שיש בו כדי להטיל פגם כלשהו בכלי של הלשון‪ .‬בו מתגשמת האמנות‬ ‫כהרגשה אצילית‪ ,‬כאנינות דעת הבוחלת בכל הטעמה‪ ,‬בכל הבלטה המונית‪ .‬הוא‬ ‫מגשים בעצמו את הביקורת העליונה של ביטוי זה‪ ,‬כשהוא מבחין‪ ,‬כבמוסיקה‪ ,‬בחלקי‬ ‫הקול הדקים ביותר‪.‬‬ ‫חוש השמע שלו מפותח במידה כזו‪ ,‬שכל אות קלילה שלא במקומה שורטת בו‬ ‫שרטת‪ .‬כתיבה כזו אינה עוד אמנות גדולה סתם; היא משמשת אמת מידה נכונה‬ ‫להשגת האדם‪ ,‬למדרגת רוחו המוסרית‪ ,‬על פיה אנו למדים שיש נשמות‪ ,‬שקורצו‬ ‫מחומר עדין יותר‪ ,‬אשר תפרוקנה מעליהן שכבות של פסולת תרבותית בבת אחת‪,‬‬ ‫ומגלות בנקיון ניבן את כל היופי הרב‪ ,‬אשר תביאנה לעולם )יעקב פיכמן(‪.‬‬ ‫הביטוי האמנותי הוא קודם כל הביטוי הנאמן‪ ,‬האחראי‪ ,‬הבדוק עד הסוף‪ .‬ואין‬ ‫ספרות שכה מתעבת את המליצה‪ ,‬את הפאתוס המעושה‪ ,‬את הכוונה לשירה בלי שירה‬ ‫ כספרות שהנחילו לנו טולסטוי וצ'כוב‪.‬‬‫צ'כוב הוא נובליסטן‪ ,‬שמעטים כמוהו בספרות העולם‪ ,‬אמת הביטוי וניקיונו‪.‬‬ ‫יסוד השירה ביצירתו‬ ‫צ'כוב אינו נטורליסט )זרם ספרותי השואף לתיאור מדויק של הדברים(‪ .‬הוא אינו‬ ‫קורע את הצעיף בקול ענות גבורה‪ .‬הוא עושה זאת כמשורר ‪ -‬בביישנות‪ ,‬בהיסוס לב‪,‬‬ ‫אך גם לא ייפה‪ ,‬לא קישט‪ ,‬לא כיסה על דבר‪ .‬על כן בושם העולם אינו פג‪ ,‬ויער החיים‬ ‫אינו מתערטל עד סופו‪ .‬החיים יפים באמיתם‪ ,‬ביגונם‪ ,‬בצימאונם‪ ,‬בנצחי‪ ,‬במרירות‬ ‫ההכרה שבדרכנו אל האושר אנו פוסחים עליו תמיד; והעיניים נשואות תמיד מעבר‬ ‫למה שניתן לנו‪ .‬עם ההומור השופע‪ ,‬שהוא קורן לפעמים בנדיבות של דיקנס‬ ‫)"ערבה"(‪ ,‬הוא נושא בלבו המלא ליריות עצורה‪ ,‬אשר בגליה השקופים רואה העולם‬ ‫את עצמו מטוהר‪ ,‬מפויס‪ .‬המרירות שבכל אבידה מתרככת כאן בלוויית הכרה‪ ,‬שגם מה‬ ‫שיושג בחיים לא יושג אלא למחצה‪ ,‬לא יושג אלא כדי להגדיל אחריו את השיממון ‪-‬‬ ‫שבעצם אין בעולם אושר‪ ,‬כי אם הכישרון להיות מאושר‪ ,‬והוא הרי ניתן רק למעטים‪,‬‬ ‫לזכאים‪.‬‬ ‫רק כזה יש לראותו‪ .‬קודם כל ‪ -‬כמשורר‪ .‬הוא‪ ,‬שסאת יצירתו גדושה‪ ,‬והנושא עימו‬ ‫עושר עצום של ממשות ויידע לבדח את השטן עצמו בתרועת שחוקו‪ ,‬הוא בעיקר‬ ‫ליריקן איש הבדידות והדממה‪ .‬אין בו ממידת הנובליסט הנקייה‪ ,‬המצויה באמנות‬ ‫הסיפורית הלטינית‪ .‬סכלות האדם‪ ,‬קטנותו ובהמיותו אינם בשבילו עניין שהוא לעצמו‪,‬‬ ‫עניין מבדח‪ ,‬כמו למופאסאן או לבוקאצ'יו‪ .‬נשמת יצירתו היא הנגינה‪ ,‬נגינת האבל של‬ ‫החיים‪.‬‬ ‫יסוד ההומור ביצירתו‬ ‫כלי הנשק המוחץ נגד האטימות והקדרות הוא ההומור‪ .‬הסטירה לא רק חושפת‪,‬‬ ‫היא גם הורסת ומשחררת‪ .‬כמה מאות סיפורים הומוריסטיים כתב צ'כוב‪ ,‬וערכם שונה;‬ ‫למן שעשועי לשון בלבד וגחכנות מצב פרימיטיבית‪ ,‬ועד להומור האופי המבוגר‪.‬‬ ‫סטירה זו בחריפותה אינה עיור דמות‪ ,‬לא קריקטורה צוננת )כעין זו המצויה אצל‬ ‫סאלטיקובשצ'דרין(‪ ,‬אלא תמיד בבואת האנושי שבמגוחך‪ .‬נגיעת ההומור בטרגדיה‪,‬‬ ‫ואפילו מזיגתם הגמורה‪ ,‬מתרחשת כאן באופן בלתי מורגש כל כך‪ ,‬בפשטות טבעית כל‬ ‫כך‪ ,‬עד שאין אתה יודע אם עליך לבכות‪ ,‬או לצחוק‪ .‬הנה‪ ,‬למשל‪ ,‬דו שיח של החרט עם‬ ‫הרופא )בסיפור "צרה"(‪ ,‬שבלי משים הוא נהפך בשבילנו משיחת חולה ורופא לשיחת‬ ‫אדם עם גורלו‪ .‬כי מה‪ ,‬בעצם‪ ,‬הבקשה שמבקש החרט מאת הרופא? בקשתו היא‪:‬‬ ‫שיסלח לו "בנדיבות לב" את כל משגי חייו וייתן לו עוד חמש‪-‬שש שנות חיים‪ ,‬חמש‪-‬שש‬ ‫שנות עבודה‪ .‬והרופא‪ ,‬הנהפך לגורל‪ ,‬שואלו‪" :‬לשם מה?" כאילו היה בכוחו של הרופא‪,‬‬ ‫אילו רצה‪ ,‬למלא את משאלת האיש‪ ,‬להחזיר לו את שנות חייו האבודות‪ .‬בת צחוק‬ ‫מופיעה כאן על השפתיים‪ ,‬אך מה לבת צחוק זו ולבדיחות הדעת? "כן הוא ההומור‬ ‫הטראגי של צ'כוב‪ .‬פרט הומוריסטי מחפה לעתים קרובות על הרקע הטראגי‪ ,‬הפורץ‬ ‫עד מהרה כלפי חוץ‪ .‬או שירת הברבור של אותו שחקן פרובינציאלי )קרתני(‪ ,‬שפרידתו‬ ‫מן החיים קשה‪ ,‬ובה גיחוך‪ ,‬עליבות והרבה קדרות" )י‪ .‬ליכטנבוים(‪.‬‬ ‫התביעה למעשה ממשי‪ ,‬לפעולה‪" :‬התקופה"‪" ,‬הסיפור המשמים"‪" ,‬אורות"‬ ‫התקופה היא שלהי המחצית השנייה של המאה ה‪ ,19-‬והיא עת רעה מיוחדת‬ ‫לעם הרוסי‪ .‬בכפר חי העם חיי דלות מנוונת‪ ,‬שקוע בבערות‪ ,‬בשכרות ובפריצות‪,‬‬ ‫ומתנוון ללא כל מדריך ומורה דרך‪ .‬ובעיר‪ ,‬העיר המחוזית‪ ,‬האופיינית לפרובינציה‬ ‫הרוסית‪ ,‬שורר קיפאון‪ :‬הפקידים חורקים בקולמוסי הנוצה שלהם‪ ,‬כשהם שחוחים על‬ ‫ניירותיהם התפלים‪ ,‬כופפים גבם בפני הממונים עליהם‪ ,‬ומתרפסים לפניהם עד כדי‬ ‫התבטלות מוחלטת‪ .‬מעמד הסוחרים אינו עולה בתרבותו על מעמד האיכרים‪ ,‬אך הוא‬ ‫מושחת יותר ממנו‪.‬‬ ‫האינטליגנטים המעטים ניצבים אין אונים בפני אדישות החברה ומבלים ימיהם‬ ‫בשיחות תפלות‪ :‬אין בהם הכוח להיאבק‪ ,‬לעשות משהו חשוב‪ ,‬הם מדשדשים במקום‬ ‫אחד‪ ,‬וסופם שמתאכזבים מאמונתם בעולם העתיד המתוקן‪ ,‬החזוי‪ .‬צ'כוב אינו מסתפק‬ ‫בכך שהוא מעורר את מצפונו של העם בסיפוריו‪ ,‬החושפים את המציאות הרוסית על‬ ‫צלליה הרבים ועל אורותיה הבודדים‪ .‬מכל יצירתו בוקעת התביעה למעשה ממש‪,‬‬ ‫לפעולה‪ .‬אפס המעשה מציין את גיבוריו הרבים של המספר; גיבוריו טהורי הלב‪,‬‬ ‫שדרכם בחיים רצופה כוונות טובות‪ ,‬המגיעים להזדעזעות הנפש ונמקים בחוסר מעשה‪.‬‬ ‫גיבור סיפורו "התקופה" מזדעזע ברחובם של בתי הבושת‪ .‬הניגוד הרב בין השלג הצח‪,‬‬ ‫שירד בלכתו לשם‪ ,‬ובין שחור הרפש‪ ,‬שנתגלה בבואו ‪ -‬מדכדכו עד כדי התמוטטות‬ ‫עצבים‪ .‬הוא מתעורר כאילו לחיי מעשה‪ ,‬אך התקפת העצבים חולפת‪ .‬וואסילייב חוזר‬ ‫למסלול של חיי בטלה‪.‬‬