‫לקדושי גוש קטיף‬
‫בהוצאת ועד מתיישבי גוש קטיף‬
‫ליקוט ועריכה‪ :‬ועד מתיישבי גוש קטיף‬
‫מרכז מסחרי אחוזת אתרוג ד‪.‬נ‪ .‬לכיש צפון ת‪.‬ד‪ 450 .‬מיקוד ‪79411‬‬
‫טל‘ ‪ 08-9738000‬פקס‘ ‪08-9738024‬‬
‫אי‪-‬מייל ‪[email protected]‬‬
‫אתר אינטרנט ‪www.gushkatif.co.il‬‬
‫‪1‬‬
‫בס"ד‬
‫פנים ניבטות אלינו‪.‬‬
‫פנים של בני משפחה חברים‪ ,‬שכנים‪ ,‬שותפים לדרך‪.‬‬
‫פנים של אלו ששילמו את המחיר היקר מכל למען גוש קטיף‪.‬‬
‫ומאחורי כל פנים יש מילים‪ .‬מילים שקצת מנסות לגעת‪.‬‬
‫שהרי באמת אי‪-‬אפשר לגעת במילים מספר‪ ,‬בדמות מלאה חיים‪.‬‬
‫והדמעות צורבות בתוכנו‪,‬‬
‫זעקה שזעקנו עם בוא השמועה‪ ,‬עדין לא דממה בתוך ליבותינו‪. . .‬‬
‫ובחוברת זו‬
‫אנו רוצים לחבק את משפחתכם כחלק ממשפחת גוש קטיף‪.‬‬
‫להצדיע לכם‪ ,‬שהייתם שליחים של כולנו‪.‬‬
‫לומר לכם שקורבנכם לא יהיה לשווא‬
‫שגם אם בינתיים נותקנו מהאדמה שספגה את דמכם‪,‬‬
‫היא מרחוק ממשיכה להצמיח בנו כוחות‪.‬‬
‫סיפור חייכם ומסירות הנפש שלכם‬
‫נוטע בתוכנו תעצומות לדרך הארוכה והמתמשכת‪.‬‬
‫את מה שהספגתם באדמת גוש קטיף‬
‫לוקח כל אחד ואחת מאיתנו‬
‫לבניית המשפחה והקהילה‪ .‬העם והמדינה‪.‬‬
‫ואנו נעשה את שלנו בכדי שהקורבן שלכם לא יהיה קורבן חינם‬
‫אלא חלק ממסכת החיים של דור הגאולה‪.‬‬
‫ועד מתיישבי גוש קטיף‬
2
‫‪3‬‬
‫” קד ו ש י גו ש ק טיף “‬
‫תאריך‬
‫שם‬
‫ב'‬
‫דהרי אביגדור‬
‫כ'ה‬
‫שורשן דורון‬
‫י'‬
‫גאווי יהודה‬
‫כ'ד‬
‫ר' בירן שמעון‬
‫ט'ו‬
‫מגידיש אורי‬
‫יט'‬
‫לוי שמחה‬
‫כ'ב‬
‫כהן עופר‬
‫ז'‬
‫דויטש שעיה‬
‫כ'ג‬
‫איובי אפריים‬
‫ג'‬
‫הילברג יוחנן‬
‫כ'א‬
‫אמיתי מירי‬
‫כ"א‬
‫ביטון גבריאל‬
‫כ'ג‬
‫יפת איתמר‬
‫כ'‬
‫צאלח רוני‬
‫ט'ז‬
‫הרפז לירון‬
‫י'ב‬
‫פחימה אתי‬
‫ז'‬
‫אמרגי אהובה‬
‫כ'ו‬
‫גובי אלקנה‬
‫א'‬
‫דולינגר ניסן‬
‫א'‬
‫סעדה עמוס‬
‫א'‬
‫צפירה אסף‬
‫ט'ו‬
‫ר' עראמה יצחק‬
‫י'א‬
‫חטואל הדר‬
‫י'א‬
‫חטואל הילה‬
‫י'א‬
‫חטואל טלי‬
‫י'א‬
‫חטואל מירב‬
‫י'א‬
‫חטואל רוני‬
‫ח'‬
‫לוטטי ישראל‬
‫ט'‬
‫טרטנר תפארת‬
‫ט'ו‬
‫בטיטו שלומית‬
‫א'‬
‫ארביב ניסים‬
‫ב'‬
‫ריבלין גדעון‬
‫י'ח‬
‫משולמי עמשא‬
‫כד'‬
‫זאנה אריאל יוסף‬
‫כד'‬
‫קורצוויל טל צבי‬
‫כד'‬
‫פיקאר ערן יוחנן‬
‫קרוגליאק אהרון מרדכי כד'‬
‫כד'‬
‫מרקוס אשר צבי‬
‫חודש‬
‫כסלו‬
‫טבת‬
‫ניסן‬
‫אייר‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫ניסן‬
‫חשוון‬
‫אלול‬
‫חשוון‬
‫חשוון‬
‫חשוון‬
‫טבת‬
‫תשרי‬
‫כסלו‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫ניסן‬
‫כסלו‬
‫כסלו‬
‫טבת‬
‫אייר‬
‫אייר‬
‫אייר‬
‫אייר‬
‫אייר‬
‫תשרי‬
‫תשרי‬
‫תשרי‬
‫שבט‬
‫שבט‬
‫אב‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫אדר‬
‫שנה‬
‫תש'ן‬
‫תשנ'ב‬
‫תשנ"ב‬
‫תשנ'ב‬
‫תשנ'ג‬
‫תשנ"ג‬
‫תשנ'ג‬
‫תשנ'ג‬
‫תשנ'ד‬
‫תשנ'ז‬
‫תשס'א‬
‫תשס"א‬
‫תשס'א‬
‫תשס'א‬
‫תשס'ב‬
‫תשס'ב‬
‫תשס'ב‬
‫תשס'ב‬
‫תשס'ב‬
‫תשס'ג‬
‫תשס'ג‬
‫תשס'ג‬
‫תשס'ד‬
‫תשס'ד‬
‫תשס'ד‬
‫תשס'ד‬
‫תשס'ד‬
‫תשס'ה‬
‫תשס'ה‬
‫תשס'ה‬
‫תשס'ה‬
‫תשס'ה‬
‫תשס'ו‬
‫תשס"ב‬
‫תשס"ב‬
‫תשס"ב‬
‫תשס"ב‬
‫תשס"ב‬
‫מקום מגורים‬
‫קטיף‬
‫כפר דרום‬
‫ניסנית‬
‫כפר דרום‬
‫גן אור‬
‫מדרשת הדרום‬
‫נוה דקלים‬
‫כפר ים‬
‫כפר דרום‬
‫נצר חזני‬
‫כפר דרום‬
‫כפר דרום‬
‫נצר חזני‬
‫כפר ים‬
‫אילי סיני‬
‫נצר חזני‬
‫גני טל‬
‫נוה דקלים‬
‫פאת שדה‬
‫רפיח‪-‬ים‬
‫בדולח‬
‫נצר חזני‬
‫קטיף‬
‫קטיף‬
‫קטיף‬
‫קטיף‬
‫קטיף‬
‫נוה דקלים‬
‫ירושלים‬
‫ניסנית‬
‫ניסנית‬
‫גני טל‬
‫נצרים‬
‫עצמונה‬
‫עצמונה‬
‫עצמונה‬
‫עצמונה‬
‫עצמונה‬
‫מקום הרצח‬
‫צומת הגוש‬
‫חממות כפר דרום‬
‫ניסנית‬
‫כפר דרום‬
‫חממות גן אור‬
‫גוש קטיף‬
‫צומת עלי בשומרון‬
‫רפיח ים‬
‫ע"י הישוב תלם‬
‫אסון השייטת בלבנון‬
‫צומת הגוש‪/‬אוטובוס הילדים‬
‫צומת הגוש\ אוטובוס הילדים‬
‫צומת הגוש‬
‫כפר ים‬
‫אילי סיני‬
‫צומת הגוש‬
‫כביש כיסופים‬
‫צומת הגוש‬
‫חממות רפיח‪-‬ים‬
‫חממות רפיח‪-‬ים‬
‫חממות רפיח‪-‬ים‬
‫ציר כיסופים‬
‫ציר כיסופים‬
‫ציר כיסופים‬
‫ציר כיסופים‬
‫ציר כיסופים‬
‫ציר כיסופים‬
‫מורג‬
‫נוה דקלים‬
‫ניסנית‬
‫מחסום ארז‬
‫אזור מורג‬
‫לבנון‬
‫מכינה עצמונה‬
‫מכינה עצמונה‬
‫מכינה עצמונה‬
‫מכינה עצמונה‬
‫מכינה עצמונה‬
‫עמוד‬
‫‪4‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫‪10‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫‪35‬‬
‫‪36‬‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫‪41‬‬
‫‪4‬‬
‫אביגדור דהרי‬
‫הי"ד‬
‫בן הניה ואיתיאל‬
‫נולד בי"ב בשבט תש"י‪31/1/1950 ,‬‬
‫היה חבר במושב קטיף‪.‬‬
‫ההרוג הראשון בפעולות איבה בגוש קטיף‪.‬‬
‫בב' בכסלו תש"נ‪30/11/1989 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬צומת גוש קיטיף‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הותיר אישה וששה ילדים‪ ,‬אחות ואח‪.‬‬
‫נקבר בירושלים‪.‬‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪49‬‬
‫בן ‪ 39‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אביגדור בן הניה ואיתיאל נולד בתל אביב בי"ב בשבט תש"י )‪ ,(31.01.1950‬אח צעיר‬
‫ליפה‪ .‬אחריו נולד אחיו שריה‪ .‬גדל בבית הוריו עד גיל ‪ 14‬ועבר לקיבוץ גליל‪-‬ים עד גיל‬
‫‪.18‬‬
‫אביגדור התגייס לצה"ל ושירת במשטרה הצבאית‪ ,‬לחם במלחמת יום כיפור באזור‬
‫תעלת סואץ‪ .‬לאחר המלחמה פנה לכיוון של לימוד צמחונות וטבעונות‪ ,‬ועשה לעצמו דרך‬
‫חיים מאד מיוחדת‪ .‬הוא גם החל ללמוד לימודי קודש‪.‬‬
‫אביגדור נישא לסילביה‪ ,‬ושניהם יחד התחזקו בלימוד תורה ובקיום מצוות‪ .‬בני הזוג גרו‬
‫בגוש קטיף‪ ,‬משנת ‪ .1982‬נולדו להם שישה ילדים מקסימים ושניהם רקמו תכניות‬
‫לגידולם‪ .‬אביגדור ניהל את חממות הפרחים ואת הגידולים השונים של מושב קטיף‬
‫בהצלחה מרובה‪.‬‬
‫אביגדור היה אדם חביב ואהוב על בני משפחתו‪ ,‬חבריו‪ ,‬שכניו וכל מכריו‪ ,‬גם הערבים‬
‫שעבדו אתו‪ ,‬העריכו אותו מאד‪ .‬הוא תמיד דאג להסיע את הפועלים למקום עבודתם‬
‫ולהחזירם לבתיהם‪ .‬אביגדור היה איש צנוע ושקט‪ ,‬בעל חיוך שובה לב‪ .‬נהג לומר‬
‫ש"תמיד אדם צריך להיות בשמחה"‪.‬‬
‫אחרי כמה שנים‪ ,‬החליט אביגדור לנהל מזנון בסמוך למחסום קטיף‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬ב' בכסלו תש"נ )‪ ,(30.11.1989‬לאחר שאביגדור סיים את יום עבודתו וסגר‬
‫את המזנון‪ ,‬ביקש ממנו חייל שיפתח ויכין לו משהו לאכול‪ .‬אביגדור לא היסס וברצון‬
‫נעתר‪ .‬הוא חצה את הכביש ליד חאן‪-‬יונס בדרכו חזרה למזנון‪ ,‬ולפתע הגיחה מכונית‬
‫נהוגה על‪-‬ידי ערבי תושב הרצועה ודרסה אותו ואת החייל שלידו‪ .‬אביגדור נפגע בראשו‬
‫ונהרג במקום‪.‬‬
‫בן ‪ 39‬היה במותו‪ .‬אביגדור הותיר אחות‪ ,‬אח‪ ,‬אישה וששה ילדים‪ :‬גלעד בן השלוש‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬תהילה בת התשע‪ ,‬אריאל‪ ,‬בן שבע‪ ,‬גבריאל בן שש‪ ,‬חגית בת השלוש ויונתן בן‬
‫החודשיים‪.‬משפחת דהרי המשיכה להתגורר במושב קטיף עד עקירת יישובי גוש קטיף‪.‬‬
‫דורון שורשן‬
‫הי"ד‬
‫בן זהבה ושמואל‬
‫נולד בט"ו באייר תשכ"ב ‪19/5/1962 ,‬‬
‫התגורר בכפר דרום‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ה בטבת תשנ"ב ‪1/1/1992 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬רצועת עזה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בחולון‬
‫הותיר אישה וארבעה ילדים‪ ,‬אם ושתי אחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪60‬‬
‫בן ‪ 29‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫דורון שורשן‪ ,‬בן לשמואל וזהבה‪ ,‬נולד בפתח תקווה בט"ז באייר תשכ"ב )‪ .(19.05.1962‬גדל‬
‫בפתח תקווה‪ ,‬למד בתיכון בכפר הירוק‪.‬‬
‫בגיל שש‪-‬עשרה חזר בתשובה‪ ,‬עזב את הכפר הירוק ועבר ללמוד יהדות ב"מכון מאיר"‬
‫בירושלים‪ .‬לאחר שנת לימודים הצטרף למושב קשת ברמת הגולן‪ ,‬שם שילב את לימוד‬
‫התורה עם עבודת האדמה‪ ,‬עבודה שכה אהב‪.‬‬
‫את שירותו הצבאי עשה דורון כלוחם בחטיבת גולני‪ ,‬היה מ"כ וחובש‪ .‬בתחילת שירותו‬
‫פרצה מלחמת שלום הגליל ורוב ימיו בצבא היה בלבנון‪ .‬ביחידתו היה ידוע כחייל מעולה‬
‫וחובש מצטיין‪.‬‬
‫בשנה השלישית לשירותו נישא דורון לשלה רחל‪ ,‬אותה פגש לפני גיוסו לצה"ל‪ .‬בני הזוג‬
‫עברו להתגורר בירושלים‪.‬‬
‫לאחר שחרורו למד בישיבת "עטרת כהנים" והתפרנס כנהג אמבולנס במד"א‪ .‬לאחר מכן‪,‬‬
‫במשך שלוש שנים עסקו דורון ורעייתו בטיפול בילדים במוסד בירושלים‪ .‬הם טיפלו‬
‫בשנים‪-‬עשר ילדים ממשפחות מצוקה‪ ,‬דאגו לחינוכם וליצירת בית חם ומוגן‪.‬‬
‫בעת שגרו בירושלים נולדו לבני הזוג שלושה ילדים‪ :‬אביחי‪ ,‬טל והדר‪ .‬באותן שנים השלים‬
‫דורון את בחינות הבגרות‪ ,‬והמשיך ללימודי תקשורת בבית הספר "מעלה"‪.‬‬
‫אחרי כמה שנים החליטו דורון ורעייתו לבנות את ביתם בכפר דרום שבגוש קטיף‪ .‬לביתם‬
‫החדש לקחו גם את אחת הבנות בהן טיפלו‪ ,‬ואימצו אותה כבת‪.‬‬
‫בכפר דרום עסק דורון בחקלאות‪ ,‬אהבתו הגדולה‪ .‬הוא גידל עגבניות ליצוא וירקות ללא‬
‫תולעים‪ .‬בכל שנה הרחיב והגדיל את החממות שלו‪ .‬הוא נהג לצאת לעבודתו מדי יום‬
‫השכם בבוקר ושב לעת ערב‪ ,‬ולעיתים נהג לחזור הביתה בצהריים ולקחת את ילדיו‬
‫הקטנים‪ ,‬לטיול בטרקטורון ולעבוד אתו בחממות‪.‬‬
‫ביום רביעי כ"ה בטבת תשנ"ב )‪ ,(01.01.1992‬בדרכו חזרה מהחממות‪ ,‬ארב מחבל לדורון‬
‫בצומת הסמוכה לכפר דרום וירה בו למוות‪.‬‬
‫בן ‪ 29‬היה דורון במותו‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין בחולון‪ .‬הותיר אם‪ ,‬שתי אחיות‪ ,‬אישה‬
‫בהריון ושלושה ילדים‪ .‬שבעה חודשים אחרי מותו נולד בנו‪ ,‬הקרוי על שמו ‪ -‬יאיר דורון‪.‬‬
‫שלה שורשן‪ ,‬רעייתו של דורון‪ ,‬כתבה לזכרו‪ ,‬יחד עם עדינה אמיתי וכריסטינה קדמון‪ ,‬את‬
‫ספר הילדים "דורון והטרקטורון"‪ .‬הספר מספר בשפה פשוטה ובהירה על דורון והחלל‬
‫שהותיר אחריו‪ ,‬ועל התמודדות המשפחה עם השכול‪ ,‬עם הכאב ועם השאלות‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫‪6‬‬
‫יהודה גאווי‬
‫בן פורטונה ויוסף‬
‫הי"ד‬
‫נולד בתש"ד ‪1944 ,‬‬
‫התגורר באשקלון‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בו' בניסן תשנ"ג ‪28/3/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬רצועת עזה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותיר אישה ובנות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪54‬‬
‫בן ‪ 49‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫יהודה‪ ,‬בן יוסף ופורטונה‪ ,‬נולד בשנת תש"ד‪ ,(1944) ,‬בטריפולי‪ ,‬לוב‪ .‬עלה ארצה עם הוריו‬
‫ושבעת אחיו ואחיותיו בשנת ‪ 1948‬בהיותו פעוט בן ארבע‪ .‬המשפחה השתקעה באשקלון‬
‫ויהודה למד בבית ספר יסודי עוזיאל‪ ,‬ולאחר מכן בתיכון אורט בעיר‪.‬‬
‫את שירותו הצבאי עשה בגולני‪ .‬לאחר השחרור עבד בחברת מקורות בסיני‪ .‬בשנת ‪1969‬‬
‫נשא לאישה את מזל‪ .‬נולדו להם שלוש בנות‪ :‬ורד‪ ,‬הדס ודנה‪ .‬הוא היה איש מלא שמחת‬
‫חיים‪ ,‬שעטף את משפחתו בחום ובאהבה‪.‬‬
‫יהודה למד קורס מנהלי תחזוקה במלון תדמור‪ .‬הוא השתלם במרכז הלימודי לטכנולוגיות‬
‫בנייה‪ ,‬ובמכונים האמריקאים להשכלה ולמד גרפיקה שימושית‪ .‬עבד במשך חמש שנים‬
‫כמנהל משק ואחזקה בכפר הנופש הצרפתי באשקלון‪ .‬משנת ‪ 1980‬היה קבלן בענף‬
‫הבנייה‪.‬‬
‫למרות השעות הארוכות והמאמצים שהשקיע בעבודתו תמיד מצא זמן לתחביביו‪ :‬קריאה‪,‬‬
‫ציור ופיסול‪ .‬אפיינו אותו החריצות והמסירות‪ .‬במשך השנים נהג להעסיק פועלים ערבים‬
‫ותמיד קשר עימם קשרים טובים‪ .‬הם היו נאמנים לו ולעתים תכופות הביעו את הערכתם‬
‫אליו‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1990‬החל לבנות את בית חלומותיו בישוב ניסנית‪ .‬בבניית הבית‪ ,‬כמו בכל דבר‪,‬‬
‫היווה יהודה את עמוד התווך של משפחתו‪.‬‬
‫בו' בניסן תשנ"ג‪ ,(28.03.1993) ,‬בשעות הצהריים‪ ,‬נסע יהודה מביתו באשקלון לביתו‬
‫החדש שנבנה בישוב ניסנית‪ .‬פועלים ערבים‪ ,‬שאסף באקראי במחסום ארז כדי להעסיקם‬
‫בבנייה התנפלו עליו ולאחר מאבק קשה רצחו אותו בסכינים ונמלטו‪.‬‬
‫המחבלים‪ ,‬חברי החזית העממית לשחרור פלסטין‪ ,‬נלכדו כחודש לאחר האירוע ונשפטו‬
‫למאסר עולם‪.‬‬
‫יהודה היה בן ‪ 49‬במותו‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון‪ .‬הוא הותיר חלל עצום‬
‫בלכתו‪ ,‬אישה ובנות כואבות וזוכרות אותו לעד‪.‬‬
‫שמעון צבי בירן בירנבאום‬
‫בן חנה ופאול פנחס‬
‫נולד בכ' בכסלו תשכ"א‪9/12/1960 ,‬‬
‫התגורר בכפר דרום‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באייר תשנ"ב‪27/5/1992 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬כפר דרום‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בגוש קטיף‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה וארבעה ילדים‪,‬‬
‫שתי אחיות ואח‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪54‬‬
‫בן ‪ 31‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫הרב שמעון צבי בן פאול‪-‬פנחס וחנה נולד בכ' בכסלו תשכ"א )‪ (09.12.1960‬בניוקאסל‪,‬‬
‫אנגליה‪ .‬היה הצעיר בין ארבעה ילדים‪ .‬שנותיו הראשונות עברו בניוקאסל עד שהמשפחה‬
‫עקרה לגולדרס גרין בלונדון‪ ,‬שהייתה סביבה יהודית יותר‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1970‬עלתה כל המשפחה ארצה‪ .‬בתחילה עברו ימים קשים על שמעון בן התשע‬
‫בבית ספרו החדש‪ .‬כעבור שלושה חודשים‪ ,‬לאחר שקלט את השפה‪ ,‬עשה חייל‬
‫בלימודיו‪.‬‬
‫בישיבה התיכונית הצטיין בלימודיו ובמקביל פיתח כישורים חברתיים‪ .‬הוא ארגן אירועים‬
‫חברתיים רבים ואת זמנו הפנוי הקדיש לפעילות בתנועת "בני עקיבא"‪ ,‬תחילה כחניך‬
‫ולאחר מכן כמדריך‪.‬‬
‫לאחר שסיים תיכון למד בישיבת הסדר בשעלבים בעמק איילון‪ .‬בתקופה זו שקע בלימוד‬
‫תורה בהנאה ובהתלהבות‪ .‬הוא נלחם במבצע שלום הגליל ונפצע‪ .‬כשהחלים חזר‬
‫ללימודים אינטנסיביים‪ .‬במקביל המשיך להקדיש מזמנו למען הקהילה‪ ,‬שימש אוזן קשבת‬
‫לצעירים ממנו ופעל למען עולים ומסורבי עליה‪.‬‬
‫שמעון התקבל ללימודי רפואת שיניים לאחר סדרת בחינות ממושכת‪ .‬לאחר לבטים‪,‬‬
‫החליט לבסוף לפנות לחינוך‪ .‬הוא סיים לימודי הוראה‪ .‬ולאחר מכן למד הלכה לקראת‬
‫הסמכה לרבנות‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1984‬נשא לאישה את מיכל ידידי ושינה את שם משפחתו לבירן‪ .‬הזוג חי באושר‬
‫ובצניעות במעונות הישיבה‪ .‬במשך חמש השנים הבאות נבחן שמעון בכל בחינות ההסמכה‬
‫לרבנות‪ .‬כשסיים בשנת ‪ 1989‬עברה המשפחה להתגורר בכפר דרום בגוש קטיף‪ .‬שמעון‬
‫מונה לרב הישוב‪ .‬בשנים אלו נולדו לרב שמעון ולמיכל ארבעת ילדיהם‪ :‬עטרת‪ ,‬גדעון‪ ,‬אורי‬
‫ואיתיאל‪.‬‬
‫במקביל עבד הרב שמעון במכון התורה והארץ‪ .‬ערך מחקרים בנושאי מצוות התלויות‬
‫בארץ‪ .‬מאמריו פורסמו בספרי המכון ובבמות אחרות‪ .‬הוא היה שותף בפיתוח החסה ללא‬
‫תולעים‪ .‬הרב שמעון השתייך גם לצוות "מדרשת התורה והארץ" ונסע להרצות על מצוות‬
‫שמיטה‪ ,‬על תרומה ומעשרות‪ ,‬ועל מגוון נושאים נוספים הקשורים במצוות התלויות בארץ‪.‬‬
‫כרב בכפר דרום היה הרב שמעון מעורב בכל רובד של חיי הקהילה הקטנה‪ .‬חברי הישוב‬
‫התייעצו עמו בכל עניין‪ :‬חינוך בגני הילדים‪ ,‬צורת הטקסים ביום העצמאות‪ ,‬סכסוכי כספים‬
‫בין שכנים ועניינים הנוגעים לפרט‪.‬‬
‫כרב של ישוב חדש היה עליו להתקין תקנות למנהגי המקום )למשל‪ :‬לומר "יזכור" לחללי‬
‫כפר דרום מתש"ח בכל יום כיפורים(‪ ,‬לעקוב מקרוב אחרי בניית המקווה ולהשתתף‬
‫בפורומים הקובעים את צורת המקום‪.‬‬
‫השילוב בין כהונתו ברבנות לבין עבודתו במכון התורה והארץ גרם לרב שמעון אושר‬
‫וסיפוק רב‪.‬‬
‫בכ"ד באייר תשנ"ב )‪ ,(27.05.1992‬בשעה שמונה בבוקר‪ ,‬הלך הרב שמעון מביתו בכפר‬
‫דרום אל מקום עבודתו במכון התורה והארץ שמול שער הישוב‪ .‬כשחצה את הכביש‪,‬‬
‫התנפל עליו מחבל ודקר אותו למוות‪.‬‬
‫הרב שמעון היה בן ‪ 31‬במותו‪ .‬הובא למנוחות ביום הרצחו‪ ,‬בבית העלמין נווה דקלים בגוש‬
‫קטיף‪.‬‬
‫לאחר העקירה מגוש קטיף בכד' באב התשס"ה‪,‬הועבר קברו לחלקת קדושי גוש קטיף‬
‫שבהר הזיתים‪.‬‬
‫הי"ד‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫אורי מגידיש‬
‫הי"ד‬
‫בן תורכיה‬
‫נולד בי"ד בשבט תשי"ד ‪18/1/1954 ,‬‬
‫התגורר בגן אור‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בט"ו באדר תשנ"ג ‪8/3/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬גוש קטיף‬
‫באזור השפלה הדרומית והנגב‬
‫הובא למנוחת עולמים בקרית גת‬
‫הותיר אישה וארבעה ילדים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪57‬‬
‫בן ‪ 39‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אורי‪ ,‬בן תורכיה‪ ,‬נולד בי"ד בשבט תשי"ד )‪ .(18.01.1954‬גדל במושב שלווה שליד‬
‫קרית‪-‬גת‪.‬‬
‫משבגר נישא לאסתר‪ .‬זמן מה עסק בהוראה וניהל בית‪-‬ספר בירוחם‪ ,‬ובשנת ‪ 1987‬עבר עם‬
‫משפחתו לגור במושב גן‪-‬אור שבגוש קטיף‪.‬‬
‫בבוקר יום שני ט"ו באדר‪ ,‬שושן פורים תשנ"ג )‪ ,(08.03.1993‬נסע אורי לעבוד בחממות שלו‬
‫במושב‪ .‬כשהגיע לחממות התנפלו עליו שניים מפועליו הערבים‪ ,‬רצחו אותו בדקירות סכין‬
‫ונמלטו‪ .‬פועלים אחרים הזעיקו את אנשי המושב‪ ,‬שגילו את הגופה‪.‬‬
‫אורי היה בן ‪ 39‬במותו‪ .‬הותיר אישה וארבעה ילדים‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין‬
‫בקרית‪-‬גת‪ .‬בהלוויתו אמר אחיו‪" :‬נתת לערבים לאכול‪ ,‬והם שחטו אותך"‪.‬‬
‫שמחה לוי‬
‫בת ג'יראן ויוסף‬
‫הי“ד‬
‫נולדה בתש"ב ‪1942 ,‬‬
‫התגוררה בכפר דרום‬
‫נהרגה בפעולת איבה בגוש קטיף‪.‬‬
‫בי"ט באדר תשנ"ג ‪12/3/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ע"י מדרשת הדרום‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באופקים‬
‫הותירה אחים ואחיות‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪57‬‬
‫בת ‪ 51‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫שמחה‪ ,‬בת ג'יראן ויוס‪ ,‬נולדה בפרס בתש"ב )‪ .(1942‬בשנת ‪ 1950‬עלתה לארץ עם‬
‫הוריה‪ ,‬ארבעת אחיה ושתי אחיותיה‪ .‬המשפחה התיישבה במושב פטיש בנגב‪.‬‬
‫אחרי שירות לאומי גרה שמחה באופקים‪ .‬משנת ‪ 1968‬עבדה עם מושבי גוש קטיף‪ .‬מדי‬
‫יום הביאה פועלים ערבים מרצועת עזה לעבודות חקלאיות במושבים‪ .‬בשנת ‪ 1992‬עברה‬
‫לגור במדרשת הדרום שבגוש קטיף והמשיכה לעסוק בהסעת פועלים מקומיים‪.‬‬
‫שמחה הייתה נשמה גדולה באישה קטנה‪ ,‬יהודייה גאה שחייתה בין הערבים לצורך‬
‫פרנסה‪ ,‬אך לא חשבה לרגע על התקרבות לאיסלם‪ .‬היא אהבה מאד את אנשי מדרשת‬
‫הדרום ביניהם חייתה‪ ,‬הייתה אשת חסד ומתן בסתר‪ ,‬שתרמה ארגזי תוצרת חקלאית‬
‫למשפחות יהודיות וערביות נזקקות‪.‬‬
‫בבוקר יום ששי‪ ,‬י"ט באדר תשנ"ג )‪ ,(12.03.1993‬אספה שמחה בחאן יונס פועלות‬
‫לעבודות חקלאיות‪ .‬ביניהן עלו לרכב שלושה מחבלים מחופשים לנשים‪ .‬בתוך הרכב‬
‫לעיני הפועלות האחרות‪,‬השלושה רצחו את שמחה במכות ובדקירות סכין ונמלטו‪.‬‬
‫בחקירה התברר‪ ,‬כי פועלות רבות קיבלו הוראה לא להגיע לעבודה באותו יום‪ ,‬כדי‬
‫להשאיר מקום למחבלים‪.‬‬
‫שמחה הייתה בת ‪ 51‬במותה‪ .‬הותירה אחים ואחיות‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין‬
‫באופקים‪.‬‬
‫כשלושה חדשים אחרי הירצחה של שמחה הקדישה משפחתה ספר תורה לעילוי‬
‫נשמתה‪ ,‬שהוכנס לבית מדרשת הדרום בגוש קטיף‪.‬‬
‫במלאת שנה לרצח שמחה הוציאו משפחתה וידידיה חוברת בשם "אורה ושמחה" ובה‬
‫דברים לדמותה של שמחה ומאמרים תורניים בנושא 'השמחה'‪.‬‬
‫כתב מנהל מדרשת הדרום‪" :‬אני יושב כאן היום ומנסה להעלות קווים לדמותה של שמחה‬
‫ואני רואה אישה אשר טוהר‪ ,‬יושר ושמחה שופעים מדמותה‪ .‬שמחה השפיעה על כל‬
‫הסובבים אותה והקרינה חיים‪ ,‬מוסר עבודה ואהבת הארץ‪ .‬וכאותם מים חיים שמשפיעים‬
‫על הטמא‪ ,‬כך שמחה השפיעה על כל הסובב אותה והעלתה אותו מעלה מעלה"‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫‪10‬‬
‫עופר אליהו כהן ז"ל‬
‫בן ליליאן שמחה ושמעון סימון‬
‫נולד בי"ט בניסן תשכ"ח ‪17/4/1968 ,‬‬
‫התגורר בבאר שבע‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ב באדר תשנ"ג ‪15/3/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬צומת עלי‬
‫הובא למנוחת עולמים בירושלים ‪ -‬גבעת שאול‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אחים ואחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪56‬‬
‫בן ‪ 25‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫עופר אליהו בן ליליאן שמחה ושמעון סימון נולד בישראל בי"ט בניסן‪ ,‬חול המועד פסח‬
‫תשכ"ח )‪ .(17.04.1968‬גדל בבאר שבע עם אחותו הבכורה עליזה והאחים הצעירים ממנו‬
‫חגית‪ ,‬יואל יצחק ישראל ונתנאל אהרון‪.‬‬
‫סיים בית ספר יסודי בבאר שבע ולאחר מכן למד בישיבה התיכונית בשעלבים‪ .‬באותה‬
‫תקופה הצטרף לתנועת הנוער "עזרא"‪ .‬הוא התבלט מאד בישיבת שעלבים בכושר‬
‫הלימוד העצמי שלו ובמיוחד במקצועות הקודש ובגמרא‪ .‬משם המשיך לישיבת "מרכז‬
‫הרב" בירושלים ואחר כך לישיבת ההסדר "הכותל"‪.‬‬
‫עופר אליהו שירת בגולני‪ .‬כשהשתחרר למד בישיבת "אידרא" בירושלים‪ .‬הוא תכנן‬
‫ללמוד הנדסת אלקטרוניקה במכללה באריאל בסיום לימודיו בישיבה‪.‬‬
‫עופר אליהו אהב כדורסל וטיולים בטבע ברגל ובאופניים‪ .‬גם צילום היה אחד מתחביביו‬
‫הגדולים‪ ,‬אך בעיקר היה בן תורה אמיתי‪ .‬הבנתו בתורה הייתה ישרה ובכל סוגיה חקר‬
‫וירד לעומק הדברים עד שהתלבנו אצלו בצורה ברורה‪ .‬אהבתו לירושלים עיר הקודש‬
‫הייתה שם דבר‪,‬‬
‫על טוב לבו ויחסו לזולת כתב אביו‪" :‬כשהיה עופר מבחין בבחור עם מצב רוח מדוכדך‬
‫היה פונה אליו ומעודדו במספר מלות חיזוק‪ .‬אחרי שיחה עם עופר העולם נראה תמיד‬
‫טוב יותר‪ .‬גם באחיו ובאחיותיו הוא תמך רוחנית וכספית‪ ,‬בהרבה מקרים הם כלל לא‬
‫ידעו שהוא זה שעזר ותמך‪ .‬כאב לו לראות אנשים סובלים‪ ,‬אנשים חסרי בית ומשפחה‬
‫המתגוללים ברחובות‪ .‬כשפגש אנשים כאלה פנה אליהם‪ ,‬סייע להם‪ ,‬כאב את כאבם‬
‫ומצא את הטוב שבהם‪ ,‬ולא הבין מדוע אחרים מוצאים בהם פסול"‪.‬‬
‫ביום שני כ"ב באדר תשנ"ג )‪ ,(15.03.1993‬בשמונה וחצי בבוקר‪ ,‬היה עופר אליהו בתחנת‬
‫האוטובוס בצומת עלי‪ ,‬בדרכו למכללה באריאל בה תכנן ללמוד‪ .‬הוא הבחין במחבל‬
‫שסטה מהכביש עם המיניבוס בו נהג ודרס אדם שעמד בתחנה‪ .‬עופר נתלה על הרכב‬
‫כדי לעצור אותו‪ .‬המחבל עצר בפתאומיות‪ ,‬עופר אליהו הועף לכביש‪ ,‬מפרקתו נשברה‬
‫והוא מת במקום‪.‬‬
‫עופר אליהו היה בן ‪ 25‬במותו‪ .‬הותיר הורים‪ ,‬שתי אחיות ושני אחים‪ .‬הובא למנוחת‬
‫עולמים בבית העלמין בגבעת שאול‪ ,‬ירושלים‪.‬‬
‫ישעיהו יוחנן שעיה‬
‫בן בלהה וזאב‬
‫דויטש הי“ד‬
‫נולד בתשי"ד ‪1954 ,‬‬
‫התגורר בכפר ים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בח' בניסן תשנ"ג ‪29/3/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬גוש קטיף‬
‫באזור השפלה הדרומית והנגב‬
‫הובא למנוחת עולמים בהזורעים‬
‫הותיר אב ושמונה אחים ואחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪55‬‬
‫בן ‪ 39‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ישעיהו יוחנן )שעיה( בן בלהה וזאב דויטש נולד בשנת תשי"ד )‪ (1954‬במושב הזורעים‬
‫)מושב עובדים של הפועל המזרחי(‪ ,‬בגליל התחתון‪ .‬בבחרותו עבר לירושלים‪ .‬שם עסק‬
‫בתחומים שונים ומגוונים‪ .‬בשנת ‪ 1986‬עבר לכפר‪-‬ים שבגוש קטיף‪ .‬בנוסף לאהבתו את‬
‫הים עסק בחקלאות וגידל זנים מיוחדים של פרחים‪.‬‬
‫ביום שני בערב‪ ,‬ח' בניסן תשנ"ג )‪ ,(29.03.1993‬נקרא שעיה לחממה ע"י פועליו‪ .‬שם‬
‫ארב לו ערבי‪ ,‬דקר אותו בליבו למוות ונמלט‪.‬‬
‫שעיה היה אח אהוב‪ ,‬ידיד אמת‪ ,‬הולך ביושרו‪.‬‬
‫בן ‪ 39‬במותו‪ .‬שעיה הובא למנוחות בנוף ילדותו‪ ,‬במושב הזורעים‪ .‬הותיר אב קשיש‬
‫ושמונה אחים ואחיות‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪12‬‬
‫אפרים איובי‬
‫ז"ל‬
‫בן כאור ואהרון‬
‫נולד בו' בטבת תשכ"ד ‪22/12/1963 ,‬‬
‫התגורר בכפר דרום‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ג בחשוון תשנ"ד ‪7/11/1993 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬חברון‬
‫הובא למנוחת עולמים בירושלים‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה הרה וארבעה ילדים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪53‬‬
‫בן ‪ 30‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אפרים בן כאור ואהרון נולד בו' בטבת תשכ"ד )‪ .(22.12.1963‬גדל במושב זרחיה‪.‬‬
‫כשבגר אפרים נישא לימימה‪ .‬גרו עם וארבעת ילדיהם בכפר דרום‪ .‬הם התחילו את דרכם‬
‫בגוש קטיף ב"מצפה עצמונה בגרעין משפחות שיסדו את כפר דרום‪.‬לימים הפך הישוב‬
‫מצפה עצמונה לישוב שליו‪ .‬הייתה לאפרים חממה בה גידל עגבניות‪ .‬בנוסף משנת ‪1984‬‬
‫הוא שימש כנהגו של הרב חיים דרוקמן‪ ,‬ממנהיגי מתיישבי יהודה ושומרון‪.‬‬
‫ביום ראשון בבוקר‪ ,‬כ"ג בחשוון תשנ"ד )‪ ,(07.11.1993‬הסיע אפרים את הרב דרוקמן‬
‫ללימוד עם הרב ולדמן הי"ו‪ .‬בעת שהיו בדרך בסמוך למושב תלם עקפה אותם מכונית‬
‫ערבית וממנה נורתה עליהם אש אוטומטית‪ .‬אפרים נהרג במקום והרב דרוקמן נפצע‪.‬‬
‫בן ‪ 30‬במותו‪ .‬אפרים הובא למנוחות בירושלים‪ .‬הותיר אישה בהריון וארבעה ילדים‪.‬‬
‫חמישה חדשים אחרי הירצחו נולד בנו החמישי ונקרא על שמו אביחי אפרים‪.‬‬
‫הילברג‪ ,‬יוחנן אברהם‬
‫בן בריינה ושמואל‬
‫נולד ביום ג' בתשרי תשל"ה )‪(19.9.1974‬‬
‫בקיבוץ עלומים שבנגב‪.‬‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫יוחנן היה בן שני להוריו‪ ,‬שעלו מארצות‪-‬הברית‬
‫שנתיים לפני היוולדו כדי להקים משפחה בארץ ולחנך‬
‫את ילדיהם על ערכי היהדות והציונות‪ .‬כשהיה יוחנן‬
‫בן שנה‪ ,‬עברה המשפחה לקריית ארבע‪ ,‬וארבע שנים‬
‫לאחר‪-‬מכן התיישבה במושב נצר חזני שבדרום רצועת‬
‫עזה‪ .‬בשנתו הראשונה סבל יוחנן מבעיות בריאות‬
‫בקיבתו‪ ,‬אך עד גיל שלוש התגבר על בעיותיו אלה‬
‫והפך לילד מלא חיים ושובב‪.‬‬
‫כאשר הגיעה המשפחה לנצר חזני‪ ,‬פגש יוחנן‬
‫לראשונה בים‪ .‬זאת היתה אהבה ממבט ראשון‪ .‬הוא‬
‫חש במים כדג ובכל הזדמנות מיהר לים‪ .‬יוחנן למד‬
‫בבית הספר היסודי‪" ,‬נאות קטיף"‪ ,‬שבגוש קטיף עד כיתה ח' ולאחר‪-‬מכן המשיך בלימודיו‬
‫בישיבה התיכונית אור עציון שבמרכז שפירא‪ .‬לאחר שסיים את לימודיו בתיכון הלך יוחנן‬
‫ללמוד שנה במכינה הקדם‪-‬צבאית בבית יתיר‪ .‬הוא למד לימודי קודש בד בבד עם לימודי‬
‫ניווט וקריאת מפות‪ .‬במהלך שנות לימודיו הדריך יוחנן במסגרת תנועת בני עקיבא והרבה‬
‫לטייל בארץ‪ .‬כך למד להכיר את מסלולי הטיול היפים והמעניינים ביותר‪.‬‬
‫כאשר הגיעה העת להתגייס לצה"ל‪ ,‬קיבל יוחנן זימונים ליחידות שונות‪ ,‬אך אהבת הים שלו‬
‫משכה אותו לנסות את הגיבוש לשייטת‪ .‬באוגוסט ‪ 1993‬התגייס יוחנן לצה"ל‪ .‬למרות מבנה‬
‫גופו הצנום הצליח לעבור את המסלול המפרך של הכשרתו ללוחם השייטת בזכות כוח‬
‫רצונו העז‪ .‬לאורך כל חודשי ההכשרה נחשב יוחנן לחניך מצטיין הן בעיני מפקדיו והן בעיני‬
‫חבריו‪ ,‬בשל המשמעת העצמית‪ ,‬השקט הפנימי שלו‪ ,‬חייכנותו וטוב ליבו‪ ,‬שצוין בספר סוף‬
‫המסלול הוא זכה להערכה רבה‪ .‬כאשר החל יוחנן להדריך‪ ,‬דמות המפקד שהתווה זכתה‬
‫להערצה בעיני חניכיו‪ ,‬לא בגלל כוח שהפגין‪ ,‬אלא בשל סבלנותו ורגישותו‪.‬‬
‫כותב מפקד השייטת‪" :‬רבים מבני הנוער פונים עם גיוסם ומבקשים להתנדב לשייטת‪ .‬הטובים‬
‫שבהם מתחילים את מסלול ההכשרה‪ .‬מעטים מהם מסיימים את המסלול הקשה‪ .‬מאותה‬
‫קבוצת איכות של לוחמי השייטת‪ ,‬יוחנן היה מהטובים שבטובים‪ .‬הוא היה מהטובים‬
‫שבטובים‪ ,‬משום שהאמין קצת יותר מכולם‪ .‬האמין בכל לבו ובכל מאודו בצדקת ההגשמה‬
‫הציונית אותה יישמה משפחתו‪ .‬את אותה אמונה חסרת המירכאות של הגנה ושמירה על‬
‫המדינה ותושביה הוא ינק עם חלב אמו ועם סיפורי אביו על שירותו במרינס בוויאטנם‪.‬‬
‫השילוב של הגשמת הציונות ומורשת הקרב הפרטית שהביא מהבית‪ ,‬יצר תמהיל ייחודי של‬
‫לוחם איכותי בעל יכולת אישית נדירה של מקצוענות‪ ,‬חריצות וחברות ללא סייג‪ .‬לגבי יוחנן‪,‬‬
‫העזרה לזולת והחברות היו צו פנימי שאין עליו הרהור או ערעור"‪.‬‬
‫במהלך שירותו פגש יוחנן בחברתו חן‪ ,‬שאיתה הרבה לבלות את חופשותיו במפגשים‬
‫ובטיולים‪ .‬במהלך שירותו הצבאי שלח לה מכתבים ובהם סיפורי חוויות וגעגועים‪ .‬לאחר‬
‫השחרור חלם יוחנן להמשיך ולטייל בארץ וברחבי העולם‪.‬‬
‫ביום ג' באלול תשנ"ז )‪ (5.9.1997‬נפל רס"ל יוחנן בקרב בלבנון כאשר הוא ועוד אחד‪-‬עשר‬
‫לוחמי שייטת נפגעו ממטעני צד בדרכם לפעילות מבצעית‪ .‬כמעט בן עשרים‪-‬ושלוש היה‬
‫יוחנן בנופלו‪ .‬עימו נפלו‪ :‬סא"ל יוסי קורקין ‪ ,‬רס"ן ד"ר מאהר דגש‪ ,‬רס"ן ד"ר יצחק בנטוב‪ ,‬סרן‬
‫רם לוינס‪ ,‬סרן צבי גרוסמן‪ ,‬רס"ל רז טבי‪ ,‬רס"ל איתמר איליה‪ ,‬רס"ל אריה אברמזון‪ ,‬סמ"ר‬
‫גיא גולן‪ ,‬סמ"ר גל רודובסקי וסמ"ר יניב שמיאל‪ .‬יוחנן נטמן בבית‪-‬העלמין בגוש קטיף‪.‬‬
‫השאיר אחריו את הוריו‪ ,‬את אחיו מאיר ואת אחיותיו‪ :‬חנה‪ ,‬שפרה‪ ,‬נטע וצבי ואת חברתו חן‪.‬‬
‫משפחתו וחבריו של יוחנן הוציאו לזכרו ספר ובו דברי קרוביו וחבריו‪ .‬כמו‪-‬כן בגוש קטיף‬
‫נוצרה מסורת של מרוץ לפיד מדי חג חנוכה על שם יוחנן‪ .‬בנוסף הוקם הישוב מועדון נוער‬
‫לזכרו‪.‬‬
‫בעקבות תהליך "ההתנתקות" הובא יוחנן בשנית לקבורה בחלקה הצבאית בבית העלמין‬
‫בניצן ביום כ"ה במנחם‪-‬אב תשס"ה )‪ (30.8.2005‬לאחר שנעקר מחולות גוש קטיף‪.‬‬
‫ז“ל‬
‫‪13‬‬
‫‪14‬‬
‫מירי מרים חנה אמיתי בונה‬
‫הי“ד‬
‫בת נעמי וזבולון‬
‫נולדה בכ"ב בתמוז תשכ"ה ‪22/7/1965 ,‬‬
‫התגוררה בכפר דרום‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בכ"ב בחשוון תשס"א ‪20/11/2000 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬כפר דרום‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים בעפרה‬
‫הותירה הורים‪ ,‬בעל וארבעה ילדים‪ ,‬אחים ואחיות‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪62‬‬
‫בת ‪ 35‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫מירי בת נעמי וזבולון בונה נולדה בעיר רחובות בכ"ב בתמוז תשכ"ה )‪ .(22.07.1965‬בת‬
‫בכורה במשפחה ברוכת ילדים‪ .‬היו לה ארבע אחיות ושני אחים‪ .‬הוריה לימדו במוסד‬
‫החינוכי‪-‬דתי "גבעת וושינגטון"‪ ,‬הסמוך לקיבוץ יבנה‪ ,‬ושם גרה המשפחה‪ .‬מירי ואחיה‬
‫למדו בבית הספר האזורי שבקיבוץ השכן‪.‬‬
‫מירי הייתה פעילה בתנועת הנוער "בני עקיבא" עד היותה בת ‪ 12‬אז עברה עם‬
‫משפחתה ליישוב עפרה‪ ,‬בגבול בין הרי שומרון ובין הרי יהודה‪ .‬בכיתות ז'‪-‬ח' למדה‬
‫בירושלים‪ ,‬בבתי הספר "ג'נגולי" ו"פרדס"‪ .‬את לימודי התיכון למדה במדרשיית "עמליה"‪.‬‬
‫בזמן מסירת היישוב ימית – עזבה את לימודיה במדרשייה‪ ,‬עברה לימית והפכה שותפה‬
‫בהקמת אולפנת "להב"ה" במקום‪ .‬בתום ארבעה חודשים‪ ,‬כשנמסרה ימית למצרים‪ ,‬שבה‬
‫מירי ללימודיה ב"עמליה"‪.‬‬
‫מירי התנדבה לשירות לאומי ושירתה ב"טירת הילד" שבנתניה – מוסד לילדים‬
‫ממשפחות מצוקה‪ .‬עם סיום השירות נרשמה ללימודי יהדות במכון "אורה" שבמכון‬
‫"מאיר" – "כחלק מהתחזקות התהליך הדתי שהחל לפעום בה"‪ ,‬כדברי המשפחה‪.‬‬
‫במהלך לימודים אלה‪ ,‬הכירה את בעלה לעתיד‪ ,‬אליעזר )לייזר(‪ .‬מאוחר יותר למדה מירי‬
‫במכללת "חמדת הדרום" בנתיבות ובאוניברסיטה הפתוחה בתל אביב‪ .‬היא סיימה את‬
‫לימודיה וקיבלה תואר ראשון במדעי הרוח‪ ,‬במדעי החברה ובהוראה‪.‬‬
‫מירי ובעלה לייזר היו בין מקימי העיר הדר‪-‬בית"ר )כיום ‪ -‬בית"ר עילית(‪ .‬לאחר כשנה‬
‫עברו בני הזוג להתגורר בירושלים‪ .‬שם נולדו שתי בנותיהם‪ ,‬רעות והילה‪ .‬לאחר שנה‬
‫נוספת עברה המשפחה הצעירה להתגורר בגוש‪-‬קטיף‪ .‬בגוש‪-‬קטיף מירי הייתה שותפה‬
‫בגרעין לחידוש היישוב כפר‪-‬דרום‪ .‬באותה תקופה נולד בנה יאיר‪ .‬לאחר התהוות הגרעין‬
‫והעלייה לקרקע בכפר‪-‬דרום נולדה בת הזקונים של מירי ולייזר יראת‪ .‬מכאן ואילך‬
‫התגוררה המשפחה ביישוב הקבע כפר‪-‬דרום‪.‬‬
‫מירי לימדה היסטוריה וגיאוגרפיה בכיתות ז'‪-‬ט' באולפנת "נווה דקלים"‪ .‬לפני כן לימדה‬
‫טבע ב"קרן‪-‬קרב" – בית ספר יסודי מטעם חברת "מקו"מ"‪ .‬ובבית הספר "אסף מיימון"‪,‬‬
‫שבעיר אשקלון‪.‬‬
‫מירי אהבה ספורט ואומנות‪ .‬ביתה היה מלא בתעודות הצטיינות שבהן זכתה בילדותה‬
‫ובציורים שציירה במהלך השנים‪ .‬כן אהבה בעלי חיים‪ .‬במשך השנים הייתה לה סוסה‪,‬‬
‫לתקופה מסוימת‪ ,‬וכלבים לרוב‪.‬‬
‫מידות טובות לרוב היו למירי‪ ,‬כדברי חברתה ליאורה‪" :‬מירי הייתה בשבילי שלוש‬
‫נקודות‪ :‬הכרת הטוב‪ ,‬מידות נאצלות‪ ,‬צניעות גדולה"‪.‬‬
‫ביום שני‪ ,‬כ"ב בחשוון תשס"א )‪ ,(20.11.2000‬בשבע וחצי בבוקר‪ ,‬פוצצו שלושה מחבלים‬
‫פלסטינאים מטען‪-‬צד בסמוך לאוטובוס‪ ,‬שהסיע ילדים‪ ,‬מורים ומלווים מכפר דרום‬
‫לבית‪-‬ספר בגוש קטיף‪ 11 .‬בני אדם נפצעו כתוצאה מהפיצוץ‪ ,‬ושניים נהרגו – מירי‪,‬‬
‫שנסעה באוטובוס לעבודתה באולפנת "נווה דקלים" והשכן גבריאל ביטון‪.‬‬
‫מירי הייתה בת ‪ 35‬בהירצחה‪ .‬הותירה הורים‪ ,‬אחים ואחיות‪ ,‬בעל וארבעה ילדים‪ .‬הובאה‬
‫למנוחות בבית העלמין בעפרה‪.‬‬
‫גבריאל גבי ביטון‬
‫הי"ד‬
‫בן מריה ואברהם‬
‫נולד בכ"ט בטבת תשכ"ו ‪21/1/1966 ,‬‬
‫התגורר בכפר דרום‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ב בחשוון תשס"א ‪20/11/2000 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬כפר דרום‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בירוחם‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה וששה ילדים‪ ,‬אחים ואחות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪63‬‬
‫בן ‪ 34‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫גבי בן מרים ואברהם נולד בבאר שבע בכ"ט בטבת תשכ"ו )‪ .(21.01.1966‬גדל בירוחם‬
‫עם אחיו יעקב‪ ,‬תומר וישראל ואחותו עליזה‪.‬‬
‫למד בבית ספר יסודי "אלי כהן" בירוחם‪ ,‬בתיכון "אוהל שלמה" בבאר שבע ובישיבת‬
‫ימית בגוש קטיף‪.‬‬
‫גבי שירת בצבא בגדוד "צבר" בחטיבת גבעתי‪ .‬אחרי שחרורו היה ממקימי הישוב‬
‫כפר‪-‬דרום בגוש קטיף‪ .‬שם התיישב עם רעייתו אביגיל מיד אחרי נישואיהם‪ ,‬כשהיו‬
‫במקום רק משפחות בודדות‪ .‬הוא עבד בבניית הבתים בישוב והיה קשור בכל מאודו‬
‫לכפר‪-‬דרום‪.‬‬
‫אחר‪-‬כך עבד גבי בבית אריזה לעגבניות וכמשגיח כשרות במלון "חוף דקלים"‪ ,‬בהמשך‬
‫עבד בנגריה ולמד את מקצוע הנגרות באשקלון‪ .‬משנת ‪ 1998‬אחרי שהיה לנגר מוסמך‬
‫עבד כאיש תחזוקה בבית הספר בגוש קטיף‪.‬‬
‫לגבי ואביגיל נולדו ששה ילדים‪ :‬אלישיב‪ ,‬תמר‪ ,‬נעם‪ ,‬אוריה‪ ,‬שילה ועדי‪-‬פנינה‪ .‬גבי היה‬
‫אדם אוהב את הבריות‪ ,‬מכניס אורחים ומשפיע חסד על סביבותיו‪ .‬מלבד נגרות‪,‬‬
‫התחביב אותו הפך למקצוע‪ ,‬אהב גבי מאד את השירה האנדלוסית ושירת יהודי צפון‬
‫אפריקה‪ .‬היה לו קול מיוחד וכשרון פיוטי‪ ,‬ובימים הנוראים היה משמש כחזן בישוב‬
‫מגוריו‪.‬‬
‫ביום שני כ"ב בחשון תשס"א )‪ (20.11.2000‬בבוקר נזרק על‪-‬ידי מחבלים מטען חבלה‬
‫אל "אוטובוס הילדים"‪ ,‬שנסע מכפר‪-‬דרום לבית הספר האזורי ובו תלמידים‪ ,‬עובדי בית‬
‫הספר ומספר חברים מהישוב‪ .‬בפיצוץ נהרגו שניים מנוסעי האוטובוס‪ ,‬גבי ביטון ומירי‬
‫אמיתי‪ ,‬ושמונה נוסעים נפצעו‪.‬‬
‫גבי היה בן ‪ 34‬במותו‪ .‬הניח הורים ואחים‪ ,‬אישה וששה ילדים‪ ,‬אשר משתדלים כולם‬
‫להמשיך את דרכו המיוחדת בחיים‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫איתמר יפת‬
‫הי"ד‬
‫בן רחל ובנימין‬
‫נולד בכ"ה בתמוז תשמ"א ‪27/7/1981 ,‬‬
‫התגורר בנצר חזני‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ג בחשוון תשס"א ‪21/11/2000 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬כפר דרום‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בקדימה‬
‫הותיר הורים ושישה אחים ואחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪68‬‬
‫בן ‪ 19‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫איתמר בן רחל ובנימין נולד בכ"ה בתמוז תשמ"א )‪ (27.07.1981‬במושב נצר חזני שבגוש‬
‫קטיף‪.‬‬
‫הוא למד בבית הספר היסודי "נאות קטיף" בנוה דקלים והמשיך בישיבת "בית‪-‬יהודה"‬
‫בכפר מימון‪.‬‬
‫איתמר היה ספורטאי מצטיין‪ ,‬שחקן כדור‪-‬סל מעולה‪ .‬תחביבו העיקרי היה גלישה בים‪.‬‬
‫איתמר היה אמור להתגייס לצה"ל בחודש מרץ ‪ .2001‬הוא התקבל לסיירות המובחרות‬
‫וחיכה בקוצר רוח לגיבוש של סיירת דובדבן‪ .‬בזמן שנותר לו עד הגיוס‪ ,‬הלך ללמוד‬
‫בישיבת ההסדר בנוה דקלים‪.‬‬
‫מספר חדשים לפני הירצחו איתמר התחזק מבחינה דתית וחיפש משמעות לחיים‪.‬‬
‫הוא למד את ספר קהלת בהתלהבות רבה‪ ,‬כאילו גילה אוצר גנוז‪ .‬איתמר הגיע למסקנה‬
‫ברורה וחד משמעית‪ ,‬שהחיים בעולם הזה הם זמניים והם הכנה לחיי העולם הבא‪,‬‬
‫ושהתורה והמצוות הם הכלים שמכוונים אותנו לחיים נכונים בעולם הזה‪.‬‬
‫ביום שלישי כ"ג בחשון תשס"א )‪ ,(21.11.2000‬יום אחרי פיגוע באזור שבו נהרגו שני‬
‫חברי כפר דרום‪ ,‬נסע איתמר לכפר דרום לעזור בחיזוק גדרות הישוב‪.‬‬
‫בדרכו לשם נורה למוות על‪-‬ידי מחבל‪ ,‬בן עוולה שפל שהסתתר בין שיחי הסברס בצד‬
‫הכביש‪ ,‬ליד הבית הלבן‪.‬‬
‫בן ‪ 19‬היה במותו‪ .‬הניח הורים ושישה אחים ואחיות‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין במושב‬
‫קדימה‪.‬‬
‫כותבים בני משפחתו‪" :‬אנו מאמינים שאיתמר‪ ,‬יחד עם כל הרוגי הטרור של מלחמה זו‪,‬‬
‫הם מליצי יושר עבור עם ישראל‪ ,‬ומקווים שבמהרה תגיע גאולת ישראל"‪.‬‬
‫איתמר מונצח על‪-‬ידי שיעורי קהלת שניתנים לבני הנוער‪ ,‬וכן בכתיבת ספר תורה על‬
‫שמו‪.‬‬
‫רוני ז'וז'ו צאלח‬
‫ז"ל‬
‫בן נאווה ונעים‬
‫נולד בי"ט באלול תש"ל ‪20/9/1970 ,‬‬
‫התגורר בנווה דקלים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ' בטבת תשס"א ‪14/1/2001 ,‬‬
‫מקום האירוע‪ :‬כפר ים‬
‫הובא למנוחת עולמים בגוש קטיף‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה‪ ,‬שני ילדים ואחים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪74‬‬
‫בן ‪ 31‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫רוני בן נאווה ונעים צאלח נולד בישראל בי"ט באלול תש"ל )‪ .(20.09.1970‬אחיהם של‬
‫משה ושל מוטי‪ ,‬למד בבית הספר הממלכתי "גאולים" ברמת גן וב"תיכון חדש" בתל אביב‪.‬‬
‫מצעירותו היה רוני חובב רכיבה על אופניים והרבה לצאת עם חבריו למסעות ארוכים‬
‫לאורכה של ישראל ולרוחבה‪.‬‬
‫את שירותו הצבאי עשה ביחידת "גולני" ולאחר מכן עבר לחיל השריון‪ .‬במהלך שירותו‬
‫הצבאי הוענקו לו מספר תעודות הצטיינות‪ ,‬וביום העצמאות תשנ"א נבחר כחייל מצטיין‬
‫וקיבל תעודת הצטיינות בבית הנשיא‪.‬‬
‫לאחר שחרורו מצה"ל‪ ,‬בשנת ‪ ,1991‬הגיע רוני לגוש קטיף והתיישב בישוב כפר ים‪ .‬הוא‬
‫עבד במושב עצמונה שבגוש קטיף בחקלאות‪ ,‬בענף תפוחי‪-‬האדמה‪.‬‬
‫רוני נשא לאישה את אושרית‪ ,‬ולזוג נולד בן ראשון גל‪.‬‬
‫בכל מקום רוני נודע בשל מזגו הטוב‪ .‬אמון באדם וחיוך של שלווה עמוקה היה נסוך על פניו‬
‫בכל שעות היום‪ ,‬חיוך "מדבק"… רוני היה אדם אהוב ומחוזר‪ .‬הבריות תמיד חיפשו את‬
‫קרבתו‪ .‬הוא היה אדם שקט‪ ,‬מסביר פנים לכל‪ ,‬יהודים וערבים כאחד‪.‬‬
‫בדיונים פוליטיים תמיד שתק "שתיקה רועמת"‪ .‬די היה במבטו הבוטח כדי לפייס‪ ,‬להשכין‬
‫שלום‪.‬‬
‫ביום ראשון בערב‪ ,‬כ' בטבת תשס"א )‪ ,(14.01.2001‬הותקף רוני על‪-‬ידי שלושה מחבלים‬
‫פלסטינאים בחממות משקו הפרטי‪ .‬מתחקיר עלה כי המחבלים ביקשו לחטוף אותו לעזה‬
‫ומשם‪ ,‬כנראה‪ ,‬ביקשו לנהל משא ומתן על שחרורו‪ .‬הוא נאבק בהם דקות ארוכות‪ ,‬ולאחר‬
‫נסיעה קצרה של כ – ‪ 200‬מטרים הבינו המחבלים שלא יצליחו לחטוף אותו‪ ,‬ובמהלך‬
‫מאבק נוסף שניטש בחלקת בצל סמוכה ירו בו למוות‪.‬‬
‫רוני היה בן ‪ 30‬במותו‪ .‬הובא למנוחת עולמים בבית העלמין בגוש קטיף‪ .‬הותיר הורים ושני‬
‫אחים‪ ,‬אישה בהריון ובן‪ .‬כשבעה חודשים אחרי מותו נולדה בתו‪ ,‬הקרויה על שמו ‪ -‬לירון‪.‬‬
‫רבים החברים והקרובים שביקשו להספיד את רוני‪ ,‬חברים מבית‪ ,‬מן השירות הצבאי‬
‫ומהעבודה‪ .‬מן הדברים שנכתבו עליו‪" :‬מנהיג לצעירים ולמבוגרים כאחד‪ ,‬לא יכולת להרע‬
‫לאיש‪ ,‬מידותיך הטובות והמיוחדות הם נכס לכל‪ ,‬חרוטות לעד בלבנו – זה שצוחק‪,‬‬
‫שדואג… שקט ומתבונן לעומקה של כל נשמה"‪.‬‬
‫לאחר מותו נתגלה למשפחתו כי נהג לסייע רבות‪ ,‬בסתר‪ ,‬לישיבות ולנזקקים‪.‬‬
‫לאחר הגרוש מגוש קטיף‪,‬נעקר קברו לבית העלמין בראשון לציון‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫לירון הרפז‬
‫הי"ד‬
‫בת אתי ואריק‬
‫נולדה ביום ג' בתשרי תשמ"ג )‪(20.9.1982‬‬
‫באשקלון‪,‬‬
‫אחות לחן ולשני‪.‬‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫בהיותה בת שמונה עברה המשפחה להתגורר ביישוב אלי סיני‪ .‬לירון למדה בבית‪-‬הספר‬
‫היסודי 'שער הנגב' בשדרות וסיימה בהצטיינות את לימודיה בבית‪-‬הספר התיכון עירוני‬
‫א' באשקלון‪ .‬בתיכון למדה במגמת תקשורת וספרות וקיבלה במקצועות אלה ציון ‪.100‬‬
‫לירון‪ ,‬לירי בפי חבריה וחברותיה המרובים‪ ,‬הרבתה לקרוא ספרים בנושאים שונים‬
‫ומגוונים ואף כתבה בעצמה שירים רבים ואיירה אותם בציוריה‪ .‬שנתיים ימים הייתה‬
‫חברה בחוג לתיאטרון‪ ,‬השתלבה בו ונהנתה מהשתתפותה בחוג‪ .‬לבה היה פתוח לכל‬
‫הנעשה בסביבתה‪ ,‬רצונה העז לתרום לחברה השפיע על המסלול שבו בחרה לשרת‬
‫בצה"ל ‪ -‬מורות‪-‬חיילות‪.‬‬
‫בחודש אוגוסט ‪ 2001‬התגייסה לירון לצה"ל‪ .‬במהלך הטירונות הפגינה כושר מנהיגות‪.‬‬
‫היא אהבה לעזור לחברותיה והיוותה דוגמה אישית להן‪ .‬בתום הטירונות התמלאה‬
‫שאיפתה והיא צורפה לקורס מורות‪-‬חיילות‪ .‬גם בקורס בלטה באכפתיות שלה‪,‬‬
‫בפתיחות וברגישות כלפי הסובבים אותה‪ .‬רגישות שהתבטאה בין השאר באהבה לזולת‪.‬‬
‫מפקדיה‪ ,‬אשר עמדו על תכונותיה אלו‪ ,‬סימנו אותה כמועמדת לחיילת מצטיינת‪.‬‬
‫באחד משיריה הרבים‪' ,‬תן לי יום'‪ ,‬היא מבקשת‪:‬‬
‫"יש לי יום של אושר‪ /‬יש לי יום ללא הגבלות‪ /‬תן לי יום בלי סוף‪ ,‬תן לי יום מלא‬
‫אשליות‪ /‬תן חיוך בסוף הקרב‪ /‬תן ליטוף לאחר שמורד המסך‪ //.‬יש לי יום של אושר‪/‬‬
‫ואין לי עוד מחסום לפרוץ‪ /‬תן לפרח לפרוח‪/‬לעלה להפוך לירוק‪ /‬תן לדשא לצמוח‪/‬‬
‫והשמש שתאיר מרחוק‪ //.‬תן לי יום בלי חדשות‪ /‬תן לי יום בלי אסונות‪ /‬ותן חיוך אחד‬
‫קטן לפני שכולנו נישן‪ //.‬כי יש לי יום של אושר‪ /‬יום שהפך משגרה לחלום‪ //.‬תן לי יום‬
‫כזה ואל תיתן לזמן לנסוע קדימה‪ /‬תשאיר אותי באתמול‪ ,‬ותן חיוך קטן לפני שכולנו נלך‬
‫לישון‪".‬‬
‫ביום ט"ז בתשרי תשס"ב )‪ (2.10.2001‬נהרגה לירון עם חברה הראשון בפיגוע חבלני‬
‫כאשר מחבל חדר ליישוב אלי סיני וירה לכל עבר‪ .‬לירון הובאה למנוחת עולמים‬
‫בבית‪-‬העלמין הצבאי באשקלון‪ .‬בת תשע‪-‬עשרה היתה במותה‪.‬‬
‫‪http://www.lironi.org/main.php‬‬
‫אסתר אתי פחימה‬
‫בת חסיבה וחיים‬
‫אלחייאני ז"ל‬
‫נולדה בט' בתמוז תש"כ ‪4/7/1960 ,‬‬
‫התגוררה בנצר חזני‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"ב בכסלו תשס"ב ‪27/11/2001 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים בערד‬
‫הותירה אם‪ ,‬בעל‪ ,‬שלושה בנים ובת‪,‬‬
‫‪ 12‬אחים ואחיות‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪73‬‬
‫בת ‪ 41‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אסתר )אתי( בת חסיבה וחיים אלחייאני נולדה במקנס שבמרוקו בט' תמוז תש"כ‬
‫)‪ .(04.07.1960‬בת למשפחה ברוכת ילדים היו לה חמישה אחים ושבע אחיות‪ .‬המשפחה‬
‫עלתה ארצה בשנת ‪.1963‬‬
‫אסתר גדלה בערד‪ .‬היא למדה בבתי הספר "עופרים" ו"טללים"‪ .‬את לימודי התיכון‬
‫עשתה בעיר פתח תקווה‪ ,‬בבית הספר "בית בלומה"‪ .‬אחר‪-‬כך למדה והוסמכה כגננת‬
‫בסמינר לגננות של "חמדת הדרום" בנתיבות‪.‬‬
‫משבגרה‪ ,‬נישאה אסתר לגבריאל פחימה‪ .‬לבני הזוג נולדו הילדים איתי‪ ,‬תמיר‪ ,‬רותם‬
‫ויוחאי‪ .‬המשפחה גרה בישוב נצר חזני שבגוש קטיף‪ .‬היא עבדה כגננת באשדוד‪ ,‬במועצה‬
‫האזורית חוף עזה‪ ,‬בגוש קטיף‪ ,‬באופקים‪ ,‬בנתיבות ובנצרים‪.‬‬
‫הייתה רעיה מסורה ואם למופת‪ .‬נודעה ביכולתה "לפזר אור" סביבה‪ ,‬לאהוב את הכול‬
‫ללא תנאי‪ .‬אסתר הייתה אדם בעל תאווה לחיים והבריות העריצו אותה עקב כך וביקשו‬
‫את קרבתה‪ .‬היא האמינה בכל לבה בערכים נעלים‪ ,‬ולאורם חייתה‪ .‬על אסתר נאמר‬
‫שהייתה אישיות קורנת‪ ,‬שהסובבים אותה שאבו ממנה כוחות גם בעיתות משבר שלה‬
‫עצמה‪ .‬תמיד הייתה נכונה להושיט יד לעזרת הזולת‪ ,‬הייתה חדורת אמונה וערכים של‬
‫בין אדם לחברו‪.‬‬
‫אסתר אהבה את הארץ בכל רמ"ח אבריה‪ ,‬והאמינה תמיד כי מדינת ישראל שייכת לעם‬
‫היהודי‪ .‬במקצוע החינוך שבחרה ראתה כדבר שבשליחות‪ .‬גם אם עבודתה דרשה‬
‫לפעמים נסיעה באזורים מסוכנים לא היה בכך להצר את צעדיה‪ .‬הילדים שחינכה‬
‫בביתה ומחוצה לו היו יקרים לה מכל‪ .‬היא תמיד אמרה שהם אינם אשמים ב"מצב"‪,‬‬
‫באותה מציאות מדינית קשה‪ ,‬המבוגרים הם האחראים‪.‬‬
‫ביום שלישי אחר הצהריים‪ ,‬י"ג בכסלו תשס"ב )‪ ,(27.11.2001‬עשתה אסתר את דרכה‬
‫לבאר שבע‪ ,‬בדרכה לשמח חתן וכלה ביום כלולותיהם‪ .‬מכוניתה הייתה ראשונה בשיירה‬
‫של ארבע מכוניות ואוטובוס‪ .‬בציר כיסופים סמוך לגוש קטיף שברצועת עזה‪ ,‬פתח מחבל‬
‫פלסטינאי בירי לעבר מכוניתה וזרק רימוני‪-‬יד לכל עבר‪ .‬אסתר נפגעה מהירי‪ ,‬מצבה היה‬
‫אנוש והיא נפטרה במקום כעבור זמן קצר‪.‬‬
‫בת ‪ 41‬הייתה במותה‪ .‬אסתר הותירה בעל‪ ,‬בת ושלושה בנים‪ ,‬אם‪ ,‬אחים ואחיות‪ .‬הובאה‬
‫למנוחת עולמים בבית העלמין בערד‪.‬‬
‫המשפחה הוציאה ספר זיכרון לאסתר‪ ,‬בו נכתבו מכתבי הספד וזיכרון וכן סיפורים וחוויות‬
‫הקשורים אליה שסיפרו מכריה הרבים‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫‪20‬‬
‫אהובה אהובתי אמרגי דוידוביץ‬
‫הי“ד‬
‫בת יהודית ומאיר דן‬
‫נולדה בג' בכסלו תשל"ב ‪21/11/1971‬‬
‫התגוררה בגני טל‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בז' באדר תשס"ב‪18/2/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים בגוש קטיף‬
‫הותירה הורים‪ ,‬בעל ושני בנים‪ ,‬אחות ואחים‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪62‬‬
‫בת ‪ 30‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אהובה בת יהודית ומאיר‪-‬דן דוידוביץ נולדה בטבריה בג' בכסלו תשל"ב )‪.(21.11.1971‬‬
‫אחותם של שרה‪ ,‬של אליעזר‪ ,‬של דוד ושל אריאל‪ .‬גדלה במושב בית מאיר שממערב‬
‫לירושלים‪ .‬למדה בבית הספר היסודי "קדימה" במושב ובתיכון לבנות "חורב" בירושלים‪.‬‬
‫לאחר השרות הלאומי‪ ,‬אהובה למדה באוניברסיטת "בר אילן" ברמת גן‪ ,‬בחוג למשפטים‬
‫והוסמכה כעורכת דין‪ .‬לאחר שנישאה ועברה לגור בדרום הארץ‪ ,‬עבדה במשרד עורכי‬
‫הדין "אביטן‪-‬מלכיאל" בבאר שבע ובמשרד "ארדן‪-‬הרגיל" שבאשקלון‪ .‬עמיתיה מספרים‬
‫שאהובה הייתה אדם אחראי ביותר‪ ,‬מסורה לחלוטין לתפקיד‪ ,‬ושתמיד "היה כיף לעבוד‬
‫אתה"‪.‬‬
‫אהובה נישאה לרפאל אמרגי‪ ,‬והייתה אם ליצחק ולאפרים‪ .‬בני המשפחה התגוררו בישוב‬
‫גני‪-‬טל שבגוש קטיף‪ .‬אהובה הגיעה לגני‪-‬טל במהלך השירות הלאומי‪ ,‬שם גם התאהבה‬
‫בבעלה לעתיד ונשארה‪.‬‬
‫אהובה הייתה אדם רגיש וטוב‪ .‬היו לה תחביבים רבים‪ ,‬ביניהם גם כתיבה יוצרת‪ .‬היא‬
‫אהבה לכתוב שירים והצטיינה בכך‪ .‬בנעוריה כתבה שיר עידוד לאחותה‪" :‬מתח‬
‫השפתיים הצידה ‪ /‬לובן השיניים יבהיק ‪ /‬משהו יצוף בך פנימה ‪ /‬שכל קצף ורוגז ישתיק ‪/‬‬
‫החכם הופך זאת לשיטה ‪ /‬ידידים כך קונה במהרה ‪ /‬קובע זאת לסגנון ודרך חיים ‪/‬‬
‫בעזרתו פותר בעיות וקשיים ‪... /‬זה עושה טוב‪ ,‬נסה אותו גם אתה ‪ /‬זה לא קשה וגם לא‬
‫עולה אגורה ‪ /‬טעות לחשוב שזו צביעות ‪ /‬זה סם החיים ואיתו אתה יפה יותר"‪.‬‬
‫ביום שני‪ ,‬ז' באדר תשס"ב )‪ ,(18.02.2002‬בשעה שאהובה עשתה את דרכה מנתיבות‬
‫לביתה ברכבה הפרטי‪ ,‬מחבל פלסטינאי פתח עליה בירי ממארב‪ .‬בקרבת צומת כיסופים‪.‬‬
‫אהובה נפגעה ממספר כדורים ונהרגה מיד‪ .‬חיילים ממוצב קרוב שמעו את היריות וחשו‬
‫למקום‪ .‬שניים מהם‪ ,‬רב‪-‬סרן מור אלרז וסמל‪-‬ראשון אמיר מנסורי‪ ,‬נהרגו במהלך חילופי‬
‫האש עם המחבל‪ .‬המחבל עצמו חוסל בסופו של דבר‪.‬‬
‫אהובה הייתה בת ‪ 30‬במותה‪ .‬הותירה בעל ושני בנים‪ ,‬הורים‪ ,‬אחות ושלושה אחים‪ .‬היא‬
‫הובאה למנוחת עולמים בבית העלמין האזורי בגוש קטיף‪.‬‬
‫כשהייתה אהובה בת ‪ ,14‬שש‪-‬עשרה שנים לפני מותה בפיגוע‪ ,‬כתבה‪:‬‬
‫"מי שראה פחדם של ילדים ‪ /‬באוטובוס מנופץ חלונות ‪ /‬לא הוא יצעק אל תגיב ‪ /‬לא הוא‬
‫יוכל לשתוק‪.‬‬
‫אדם ששמע‪ ,‬שהבין‪ ,‬שראה ‪ /‬לא יתנגד ולא יבליג ‪ /‬הוא לא יאמר די בנקמה ‪ /‬ושמור‬
‫הכאב‪ ,‬לא יגיד ‪ /‬כי הוא מבין שהכאב הוא שתיקה ‪ /‬ואת השפתיים ינשוך ‪ /‬אך גם‬
‫שהסבל גדול מנשוא ‪ /‬תגובה חייבת לבוא!"‪.‬‬
‫לאחר הגרוש מגוש קטיף באב תשס"ט נעקרה מקברה‪ ,‬ונקברה בחלקת קדושי גוש קטיף‬
‫שבהר הזיתים‪ ,‬תנצב"ה‪.‬‬
‫גובי‪ ,‬אלקנה‬
‫הי“ד‬
‫בן מרים ומשה‬
‫נולד ביום כ"ד בסיוון תשמ"א )‪(26.6.1981‬‬
‫בישראל‪ .‬ילד רביעי להוריו‪,‬‬
‫אח לאושרת‪ ,‬יצחק‪ ,‬בועז‪ ,‬אלעד‪ ,‬דורית ודוד‪.‬‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ילד יפה עם שיער זהב גולש ועיניים כחולות‪,‬‬
‫גדולות ומאוד‪-‬מאוד עליזות‪ .‬עד גיל שנתיים גדל‬
‫בכפר אחים‪ ,‬ואז עברה המשפחה לנווה דקלים‬
‫שבגוש קטיף‪ ,‬שהיה עדיין בשלבי הקמה‪ ".‬אלקנה‬
‫היה ילד מלא רוח חיים‪ ,‬תמיד מתרוצץ לחפש‬
‫תעסוקה לעצמו ותמיד מוקף חברים רבים‪.‬‬
‫אלקנה החל ללמוד בביתם‪-‬הספר היסודי 'נאות‬
‫קטיף'‪ ,‬תלמיד מצטיין שלא אהב להשתעמם‪.‬לאחר‬
‫שמונה שנות לימוד ותעודות הצטיינות רבות‪ ,‬למד‬
‫ארבע שנות תיכון בישיבת 'שעלבים'‪ .‬בכיתה י"א בחר במגמה הביולוגית‪ ,‬ובענף הכוורות‬
‫כתחום התמחות‪.‬‬
‫ידו של אלקנה היתה בכל‪' ,‬יד ימינו של אביו' היה לכל דבר ועניין‪ ,‬סיוד פה‪ ,‬מדף שם‪,‬‬
‫תיקונים מהירים‪ ,‬והכל בשקט ובדייקנות מדהימה‪ ,‬שהיו חותמו האישי בכל דבר שנגע‬
‫בו‪.‬בתקופת לימודיו היה אלקנה חניך‪ ,‬ובהמשך מדריך‪ ,‬בתנועת 'בני עקיבא'‪ ,‬בשבט‬
‫'עמיצור' בנווה דקלים‪" .‬במשך שנתיים וחצי נתת לנו מעצמך‪ ",‬סיפרו חניכיו‪" ,‬את‬
‫המסירות שלך‪ ,‬המידות שלך‪ ,‬הערכיות שלך‪ .‬ספגנו ממך את כל התמיכה‪ ,‬האהבה‪ ,‬את‬
‫כל היסודות החשובים שניסית להעביר לנו‪".‬‬
‫בתום לימודיו התיכוניים החליט אלקנה להמשיך למסלול של ישיבת‪-‬הסדר‪ ,‬ובחר‬
‫בישיבה בשדרות‪ .‬לא סתם בחר ללמוד בעיירת פיתוח‪ ,‬הוא בא כדי לחזק את המקום‬
‫ואכן כבר בתחילת לימודיו התערה בקרב התושבים‪ ,‬ועד מהרה נוצר קשר חזק‪ .‬בין היתר‪,‬‬
‫התבטא הקשר בקניות שערך בבקרים‪ ,‬לפני הלימודים‪ ,‬למבוגרים נזקקים‪ ,‬או בעירוב‬
‫היישוב‪ ,‬שהיה אחראי לו מדי יום שישי‪ .‬בנוסף‪ ,‬יחד עם חבר‪ ,‬הקים אלקנה בישיבה את‬
‫מוסד הגמ"ח )גמילות חסדים( 'ובלכתך בדרך'‪.‬‬
‫בחודש אפריל ‪ ,2001‬לאחר כשנה וחצי בישיבה‪ ,‬התגייס אלקנה לצה"ל‪ .‬הוא בחר‬
‫במסלול קרבי‪ ,‬ולאחר הכשרה הוצב‪ ,‬לקראת סוף שנת ‪ ,2001‬כתצפיתן ביחידת דובדבן‬
‫באיו"ש‪ ,‬כפי שרצה מאז שיבוצו ליחידת התצפיתנים‪ .‬אלקנה השקיע את כל כוחו ומרצו‬
‫בצבא‪ ,‬והותיר רושם עז על כל מי שפגשו‪.‬‬
‫ביום כ"ו באדר תשס"ב )‪ (9.3.2002‬נפל אלקנה בקרב עם מחבלים‪ .‬לאחר מותו הוענק לו‬
‫על‪-‬ידי אלוף פיקוד הדרום‪ ,‬האלוף דורון אלמוג‪ ,‬ציון לשבח על יוזמה‪ ,‬קור רוח‪ ,‬נחישות‬
‫ואומץ לב‪ .‬בצל"ש מתואר האירוע‪" :‬בהיות אלקנה בחופשה‪ ,‬ובזמן נסיעה על ציר כיסופים‬
‫עם שני אחיו‪ ,‬הוא זיהה מחבל אשר פתח באש לעבר מכוניות אזרחיות בחולפן על הציר‪.‬‬
‫אלקנה עצר את רכבו בצד הדרך‪ ,‬תפס עמדה ופתח באש לעבר המחבל שברח‪ .‬כוח‬
‫כוננות מהגזרה‪ ,‬אשר הבחין באלקנה כשהוא שוכב ויורה בלבוש אזרחי‪ ,‬החשיבהו בשוגג‬
‫למחבל ודרסהו למוות‪ .‬אלקנה בפעולתו מהווה דוגמה ומופת לחייל לוחם ולאזרח כאחד‪,‬‬
‫באחריות‪ ,‬בנחישות ובאומץ הלב שהפגין‪ ,‬ובאופן טראגי שילם על כך בחייו‪".‬‬
‫בן עשרים‪-‬ואחת היה אלקנה במותו‪ .‬לאחר מותו הועלה לדרגת רב"ט‪ .‬אלקנה הובא‬
‫למנוחות בחלקה הצבאית בבית‪-‬העלמין בנווה דקלים‪ .‬הותיר אחריו הורים‪ ,‬שתי אחיות‬
‫וארבעה אחים‪.‬‬
‫בישיבה בשדרות‪ ,‬שבה למד אלקנה‪ ,‬נבנה מבנה לזיכרו‪.‬בני המשפחה הוציאו לאור את‬
‫הספר 'לכתך אחרי במדבר'‪ ,‬לזיכרו של אלקנה‪ .‬בספר הגדה של פסח בתוספת ביאור‬
‫'מנחת אשר' מאת הרב אשר וייס‪ ,‬מאמרים תורניים על חג הפסח‪ ,‬ופרקי זיכרון לאלקנה‬
‫מתחנות חייו השונות‪.‬‬
‫בעקבות תהליך "ההתנתקות" הובא אלקנה בשנית לקבורה בבית‪-‬העלמין הצבאי בהר‬
‫הרצל ביום כ"ה במנחם‪-‬אב תשס"ה לאחר שנעקר מחולות גוש קטיף‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫ניסן דולינגר‬
‫ז"ל‬
‫בן רחל ושלמה‬
‫נולד בט' בתמוז תשי"ח ‪27/6/1958 ,‬‬
‫התגורר בפאת שדה‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בא' בסיון תשס"ב ‪12/5/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬גוש קטיף‬
‫באזור השפלה הדרומית והנגב‬
‫הובא למנוחת עולמים בגוש קטיף‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה ושישה ילדים‪ ,‬אחות ואח‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪65‬‬
‫בן ‪ 44‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ניסן‪ ,‬בן רחל ושלמה‪ ,‬נולד בחולון בט' בתמוז תשי"ח )‪ ,(27.06.1958‬אחיהם של אורנה‬
‫ורון‪ .‬גדל והתחנך בחולון‪ ,‬למד בבית הספר היסודי בקרית שרת והמשיך ללימודי תיכון‬
‫במסגרת פנימיית "כפר סילבר" הסמוכה לאשקלון‪.‬‬
‫כשסיים את לימודיו התיכוניים התגייס לחיל הים‪ ,‬ושירת שירות מלא באזור שארם‬
‫א‪-‬שייך‪ .‬ניסן אהב מאד את הים‪ ,‬והיה גאה בשירותו הצבאי‪ .‬לאחר שירותו למד והוסמך‬
‫כחשמלאי בניין‪ .‬הוא עבד במקצועו זה במקומות שונים‪ ,‬ובשנים האחרונות‪ ,‬מאז שהיה‬
‫ממקימי הישוב פאת‪-‬שדה בגוש קטיף‪ ,‬עבד באגודה החקלאית המקומית‪.‬‬
‫ניסן היה נשוי לאוה ואביהם של מירב‪ ,‬בלה‪ ,‬מיקי‪ ,‬יניב‪ ,‬אייר ועדן‪ .‬המשפחה התגוררה‬
‫בפאת‪-‬שדה שבגוש קטיף‪ .‬ניסן היה בעל ואב מסור‪ ,‬תמיד עם רצון עז לעזור לכולם‪ .‬מגיל‬
‫צעיר הוא היה איש של טבע‪ .‬אהב לשהות בקרבת חיות‪ ,‬אהב את הים והירבה לעסוק‬
‫בדייג‪" .‬אם הייתה לו אפשרות לחיות בתוך יער‪ ,‬או מול הים עם סוסים וציפורים"‪ ,‬סיפרה‬
‫אשתו‪" ,‬הוא היה עושה את זה‪ ,‬וזה היה בשבילו כאילו הרוויח במפעל הפיס"‪.‬‬
‫ביום ראשון א' בסיוון תשס"ב )‪ ,(12.05.2002‬סמוך לשעות הצהריים‪ ,‬הסיע ניסן פועל‬
‫מעזה‪ ,‬שזה היה לו היום הראשון בעבודה באגודה החקלאית‪ ,‬לביתו‪ .‬זאת אחרי שהפועל‬
‫טען כי הוא חש שלא בטוב‪ .‬במהלך נסיעתם‪ ,‬ביקש הפועל לעצור בשדה‪ ,‬יצא מהרכב‬
‫והוציא ממקום מחבוא אקדח עם משתיק קול‪ .‬בשובו לרכב הפועל ירה בחזהו של ניסן‬
‫שלוש יריות‪ ,‬והרגו‪.‬‬
‫ניסן היה בן ‪ 44‬במותו‪ .‬הותיר אישה ושישה ילדים‪ ,‬הורים‪ ,‬אח ואחות‪ .‬הוא הובא למנוחות‬
‫בבית העלמין שבגוש קטיף‪.‬‬
‫לאחר העקירה מגוש קטיף בכ"ה אב תשס"ה הועבר קברו לבית העלמין במבקיעים‪.‬‬
‫עמוס סעדה‬
‫הי"ד‬
‫בן ג'וליה ודוד‬
‫נולד בי"ב בניסן תשי"א ‪18/4/1951 ,‬‬
‫התגורר ברפיח ים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בא' בכסלו תשס"ג ‪6/11/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬גוש קטיף‬
‫באזור השפלה הדרומית והנגב‬
‫הובא למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותיר אישה ושישה ילדים‪ ,‬נכדים‪ ,‬אחים ואחות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪72‬‬
‫בן ‪ 51‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫עמוס בן ג'וליה ודוד נולד בטריפולי שבלוב בי"ב בניסן תשי"א )‪ ,(18.04.1951‬אח של‬
‫שאול‪ ,‬של ניסים‪ ,‬של אסתר ושל טוני‪ .‬כשהיה עמוס בן חודשיים עלתה המשפחה‬
‫לישראל‪ .‬כיוון שלא נתנו לתינוקות לעלות למטוס החביאה אותו אימו בבטנה ואמרה‬
‫שהיא בהריון‪ .‬כבר אז‪ ,‬סיפרה האם‪ ,‬התגלה אופיו הביישני והשקט של עמוס‪ ,‬אשר לא‬
‫פצה את פיו כל זמן הטיסה וכך הצליחה המשפחה לצאת מלוב ולהגיע לישראל‪.‬‬
‫אחרי הלימודים התגייס עמוס לצה"ל בשנת ‪ .1969‬לאחר שירות החובה הוא המשיך‬
‫לשירות קבע והיה מפקד המחנה בבסיס חטיבת השריון ‪ .500‬במהלך שירותו השתתף‬
‫במלחמת יום כיפור ובמלחמת לבנון‪ .‬לאחר מכן הקים את החטיבה הצפונית בעזה‪ .‬שם‬
‫עבר את האינתיפאדה הראשונה‪ .‬בשנת ‪ 1991‬השתחרר רס"ב )רב סמל בכיר( עמוס‬
‫מצה"ל‪ ,‬לאחר ‪ 22‬שנות שירות‪.‬‬
‫בעת שירותו הצבאי‪ ,‬בשנת ‪ ,1984‬עבר עמוס לגור ביישוב רפיח‪-‬ים שבגוש קטיף עם‬
‫רעייתו אסתר וילדיו איילת‪ ,‬דודי‪ ,‬חן וג'ולי‪ .‬בשנים הבאות נולדו אבירן ושרון‪ .‬עמוס היה‬
‫עמוד השדרה של משפחתו‪ ,‬בעל ואב שתמיד דאג לכולם מכל הלב‪ ,‬שתמיד אפשר היה‬
‫לסמוך עליו בכל עת‪.‬‬
‫עמוס היה בין מקימי רפיח‪-‬ים‪ ,‬ופעיל בכל תוכנית ההקמה‪ .‬עם הזמן היה לעצמאי‪ ,‬הקים‬
‫חממות ופתח מסעדה שהצליחה מאוד‪ .‬לאחר שהמסעדה נשרפה ע"י פלסטינאים‪ ,‬עמוס‬
‫חזר לנהל את החממות במלוא המרץ ובמשך הזמן גם הקים מתפרה‪.‬‬
‫עמוס נודע בתור איש צנוע מאוד וביישן‪ .‬הוא אהב לעזור לכולם‪ ,‬תמיד היה מעורה‬
‫מבחינה חברתית ותרם רבות לקידום הישוב‪ .‬מעלם לא פגע באיש‪ ,‬דאג לכל צרכיהם של‬
‫עובדיו והיה מספק תרופות לילדיהם‪ .‬לא היו לו שונאים או אויבים‪ .‬כולם דיברו רק‬
‫בשבחו‪.‬‬
‫בבוקר יום רביעי‪ ,‬א' בכסלו תשס"ג )‪ ,(06.11.2002‬סמוך לשעה שמונה‪ ,‬הייתה התראה‬
‫חמה לפיגועים‪ .‬הצבא לא הודיע על כך למעסיקים‪ ,‬אך ביקש מהם לרכז את הפועלים‬
‫הערבים‪ .‬עמוס בדיוק הגיע למשרדו שבמפעל הטקסטיל‪ ,‬כאשר מחבל פלסטינאי נכנס‬
‫למתפרה וקרא בשמו‪ .‬כאשר הרים עמוס את ראשו‪ ,‬המחבל ירה לעברו שלושה כדורים‪.‬‬
‫עמוס מת במקום‪.‬‬
‫זמן קצר קודם לכן ירה המחבל למוות באסף צפירה תושב בדולח‪ .‬כעבור דקות אחדות‬
‫המחבל נורה למוות ע"י קצין ביטחון במקום‪.‬‬
‫עמוס היה בן ‪ 51‬במותו‪ .‬הותיר אישה‪ ,‬שישה ילדים‪ ,‬נכדים‪ ,‬אחים ואחות‪ .‬הוא הובא‬
‫למנוחות בבית העלמין באשקלון‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫‪24‬‬
‫אסף משה צפירה‬
‫ז"ל‬
‫בן רבקה ואפרים‬
‫נולד בט"ו בתשרי תשמ"ה ‪11/10/1984 ,‬‬
‫התגורר בבדולח‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בא' בכסלו תשס"ג ‪6/11/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬גוש קטיף‬
‫באזור השפלה הדרומית והנגב‬
‫הובא למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותיר הורים‪ ,‬שלוש אחיות ושני אחים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪74‬‬
‫בן ‪ 18‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אסף משה‪ ,‬בן רבקה ואפרים‪ ,‬נולד בישראל בט"ו בתשרי תשמ"ה )‪ .(11.10.1984‬גדל‬
‫בישוב בדולח שברצועת עזה‪ ,‬ילד שני להוריו‪ ,‬אח של שירה‪ ,‬של דביר‪ ,‬של אריאל‪,‬‬
‫של עדן ושל עדי‪.‬‬
‫אסף למד בבית הספר היסודי האזורי "נאות קטיף" והמשיך ללימודים תיכוניים‬
‫בישיבה בכפר מימון אותם סיים בהצלחה‪ .‬בחופשות מלימודים היה עוזר לאביו‬
‫במפעל "ירק קטיף" בדרום גוש קטיף‪ ,‬בהובלות במשאית‪ .‬הוא אהב כדורגל והשתתף‬
‫בתחרויות מקומיות הוא היה שחקן מצטיין‪.‬‬
‫ביום רביעי בבוקר‪ ,‬א' בכסלו תשס"ג )‪ ,(06.11.2002‬לאחר התראה על פיגוע‪,‬‬
‫התבקשו מעסיקים להוציא מהשדות את פועליהם הערבים ולרכזם‪ .‬אביו של אסף‬
‫והפועלים היהודים נעדרו מהמקום‪ .‬עקב דרישת רכז הביטחון ניגש אסף לחממות כדי‬
‫לקרוא לפועלים‪ .‬למרות שלא הכיר את החממות כיוון שחא עבד שם ביצע את‬
‫המשימה‪ .‬פועל ערבי שהתחבא במקום ירה באסף מטווח אפס והרגו‪.‬‬
‫היורה רץ לאחר מכן למפעל סמוך‪ ,‬שם הוא רצח את עמוס סעדה‪ .‬כעבור זמן קצר‬
‫הצליח מאבטח ישראלי להרוג את המחבל‪.‬‬
‫אימו של אסף מספרת‪ ,‬כי בלכתו אל החממות הוא עשה את כיבוד ההורים הגדול‬
‫ביותר האפשרי‪ ,‬ובעצם הציל את חייה‪ .‬הוא לקח את רכבה‪ ,‬ובכך מנע ממנה מלהיות‬
‫על הכביש בו התנפל מחבל על רכב וניסה לפגוע ביושביו‪.‬‬
‫אסף היה בן ‪ 18‬במותו‪ ,‬שבועות אחדים לפני הגיוס לצה"ל שכה ציפה לו‪ .‬הותיר‬
‫הורים‪ ,‬שלוש אחיות ושני אחים‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין באשקלון‪.‬‬
‫ביום כ"ב באב תשס"ד הוכנס ספר תורה לבית הכנסת בבדולח לזכר אסף‪ ,‬ומפעל‬
‫הירק של אביו נקרא על שמו‪.‬‬
‫יצחק עראמה‬
‫הי"ד‬
‫בן שמחה ולוי‬
‫נולד בי"ד בחשוון תשכ"ג ‪11/11/1962 ,‬‬
‫התגורר בנצר חזני‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בט"ו בטבת תשס"ג ‪20/12/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בהרצליה‬
‫הותיר הורים‪ ,‬אישה ושישה ילדים‪,‬‬
‫שתי אחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪72‬‬
‫בן ‪ 40‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫יצחק בן שמחה ולוי נולד בהרצליה בי"ד בחשוון תשכ"ג )‪ .(11.11.1962‬אחיהן של רבקה‬
‫ושל דינה‪ .‬למד בבית הספר היסודי ע"ש גורדון בהרצליה‪ ,‬ולאחר מכן ב"מדרשית נעם"‬
‫שבפרדס חנה‪.‬‬
‫את לימודיו המשיך יצחק בישיבת ההסדר בקרית שמונה‪ ,‬שם גם הוענקה לו תעודת‬
‫הוראה‪ .‬לימד בבית הספר "נעם" ברחובות כשנתיים וב"ישיבת הדרום" ברחובות שנה‪.‬‬
‫במקביל למד בכולל בכפר סבא‪.‬‬
‫בהיותו בן ‪ 25‬נישא יצחק לאשרת‪ .‬במשך כשנתיים התגוררו ברחובות‪ .‬משם עברו השניים‬
‫לגוש קטיף‪ .‬שם יצחק למד כשש שנים בכולל להכשרת רבנים וקיבל סמיכות לרבנות‪.‬‬
‫כעבור זמן מה‪ ,‬בשנת תשנ"ו‪ ,‬יצחק קיבל משרת רב בישוב נצר חזני בגוש קטיף וכיהן‬
‫בתור רב הישוב עד מותו‪.‬‬
‫משפחת עראמה התגוררה בנצר חזני עם ששת הילדים‪ :‬קרן‪ ,‬מתתיה‪ ,‬מלאכי‪ ,‬רעיה‪,‬‬
‫שירה ולבנת‪.‬‬
‫יצחק כתב הרבה מאמרים תורניים במסגרת תפקידו‪ .‬בין היתר כתב ספר ובו פירוש‬
‫לקהלת‪ ,‬ספר שנכתב לעילוי נשמתו של איתמר יפת‪ ,‬תושב נצר חזני שנרצח בפיגוע‬
‫בתשס"א‪.‬‬
‫ביום שישי‪ ,‬ט"ו בטבת תשס"ג )‪ ,(20.12.2002‬נסעו יצחק ומשפחתו ל"שבת חתן" של‬
‫קרוב משפחה בעפולה‪ .‬בכביש כיסופים‪ ,‬ביציאה מגוש קטיף‪ ,‬נורו לעבר שיירת כלי‬
‫הרכב היוצאת מהגוש צרורות כדורים מידי מחבלים‪ .‬למעלה מ ‪ 400‬כדורים נורו לעברם‪,‬‬
‫אך רק כדור אחד היה קטלני‪ .‬כדור בודד שפגע ישירות ביצחק והרגו במקום‪ .‬איש מלבדו‬
‫לא נפגע באירוע‪.‬‬
‫הרב יצחק עראמה היה בן ‪ 40‬במותו‪ .‬הותיר הורים‪ ,‬אישה ושישה ילדים‪ ,‬ושתי אחיות‪.‬‬
‫הוא הובא למנוחות בבית העלמין בהרצליה‪.‬‬
‫"כי בן הייתי לאבי‪ ,‬רך ויחיד לפני אמי" )משלי ד'‪ ,‬ג'(‪ ,‬ספדו הוריו של יצחק‪.‬‬
‫במסגרת פעולות ההנצחה יצא ע"י רבני גוש קטיף ותושביו הספר "בארות יצחק"‪,‬‬
‫המכיל כתבי יד של הרב יצחק עראמה‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫‪26‬‬
‫הדר שמחה חטואל‬
‫הי"ד‬
‫בת טלי ודוד‬
‫נולדה בכ"ב בניסן תשנ"ה ‪22/4/1995 ,‬‬
‫התגוררה בקטיף‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"א באייר תשס"ד ‪2/5/2004‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה אב‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪67‬‬
‫בת ‪ 9‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫הדר שמחה בת טלי ודוד חטואל נולדה בישראל בכ"ב בניסן תשנ"ה )‪ .(22.04.1995‬ילדה‬
‫שנייה להוריה‪ ,‬אחות של הילה אסתר‪ ,‬של רוני שרה ושל מירב רחל‪ .‬נולדה באשקלון‬
‫וגדלה בישוב קטיף בגוש קטיף‪ .‬למדה בבית הספר היסודי לבנות "עצמונה"‪.‬‬
‫הדר הייתה ילדה חכמה וגיבורה אמיתית‪ .‬הייתה לה יכולת איפוק נדירה‪ ,‬וכבר אמרו חז"ל‬
‫– "איזהו גיבור? הכובש את יצרו"‪ .‬חרוצה הייתה ואהבה לעזור‪ .‬חברותיה שאבו ממנה‬
‫עידוד וכוח‪ .‬והיא הייתה להן לדוגמה ולמופת‪.‬‬
‫ביום ראשון לפני הצהריים‪ ,‬י"א באייר תשס"ד )‪ ,(02.05.2004‬נסעו טלי חטואל וארבע‬
‫בנותיה במכונית המשפחה‪ ,‬בדרכן מגוש קטיף למרכז הארץ להפגנה נגד תוכנית‬
‫ההתנתקות מעזה‪ ,‬שעליה נערכה הצבעה באותו יום‪ .‬ביציאה מהגוש פתחו שני מחבלים‬
‫פלסטינאים בירי לעבר הרכב‪ .‬לאחר שהרכב התהפך התקרבו המחבלים וירו למוות בטלי‬
‫ובארבע בנותיה‪.‬‬
‫הדר הייתה בת תשע שנים במותה‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון‪ ,‬לצד אימה‬
‫ושלוש אחיותיה‪.‬‬
‫בחוברת זיכרון שהוצאה ע"י מועצת גוש קטיף ובית הספר בו למדו שלוש מהבנות‪ ,‬נכתב‬
‫על הדר‪:‬‬
‫"הדר – כולה הוד והדר‪ ,‬אצילות מיוחדת‪ ,‬חן ונעם הליכות‪...‬‬
‫הדר שלנו אהבה מאד ללמוד ובמיוחד תורה‪ ,‬נביא ומקצועות תורניים‪ .‬כל משימה לימודית‬
‫ביצעה בשמחה ובצורה מושלמת‪ .‬הקפידה מאד על סדר בספריה‪ ,‬ובמיוחד במחברותיה‬
‫שכל אחת מהן הייתה דוגמה ומופת‪ .‬תמיד התפללה ברגש ובכוונה‪ ,‬ואהבה לומר‬
‫תהילים‪ ...‬הדר‪ ,‬כל כולך שאפת לפאר ולרומם אם שם ה'‪."..‬‬
‫הילה אסתר חטואל‬
‫בת טלי ודוד‬
‫נולדה בה' בטבת תשנ"ד ‪19/12/1993 ,‬‬
‫התגוררה בקטיף‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"א באייר תשס"ד ‪2/5/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה אב‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪67‬‬
‫בת ‪ 10‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫הילה אסתר בת טלי ודוד חטואל נולדה בישראל בה' בטבת תשנ"ד )‪ .(19.12.1993‬בת‬
‫ראשונה להוריה‪ ,‬אחריה נולדו הדר שמחה‪ ,‬רוני שרה ומירב רחל‪ .‬נולדה באשקלון‬
‫וגדלה בישוב קטיף בגוש קטיף‪ .‬למדה בבית הספר היסודי לבנות "עצמונה"‪.‬‬
‫הילה הייתה בעלת סקרנות טבעית‪ ,‬שדחפה אותה להתעניין‪ ,‬לשאול‪ ,‬לברר‪ ,‬לדעת‪,‬‬
‫להבין וללמוד‪ .‬נערה יפהפיה‪ ,‬כמעט בת‪-‬מצווה ובוגרת מכפי גילה‪ ,‬מאד יצירתית‪ ,‬היו‬
‫בה שמחת חיים וחיוך תמידי‪ .‬ידעה להכיר תודה גם על דברים פעוטים‪ ,‬ודנה את הכול‬
‫לכף זכות‪ .‬ברגישותה הרבה השכילה להשכין שלום בין חברותיה‪ ,‬שאהבו אותה מאד‪.‬‬
‫ביום ראשון לפני הצהריים‪ ,‬י"א באייר תשס"ד )‪ ,(02.05.2004‬נסעו טלי חטואל וארבע‬
‫בנותיה במכונית המשפחה בדרכן מגוש קטיף למרכז הארץ להפגנה נגד תכנית‬
‫ההתנתקות מעזה‪ ,‬שעליה נערכה הצבעה באותו יום‪ .‬ביציאה מהגוש פתחו שני מחבלים‬
‫פלסטינאים בירי לעבר הרכב‪ .‬לאחר שהרכב התהפך התקרבו המחבלים וירו למוות‬
‫בטלי ובארבע בנותיה‪.‬‬
‫הילה הייתה בת עשר וחצי שנים במותה‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון‪ ,‬לצד‬
‫אימה ושלוש אחיותיה‪.‬‬
‫בחוברת זיכרון‪ ,‬שהוצאה ע"י מועצת גוש קטיף ובית הספר בו למדו שלוש מהבנות‪,‬‬
‫נכתב על הילה‪:‬‬
‫"הילה עטופת אור והילה‪ ,‬צנועה וביישנית‪ ,‬נחבאת אל הכלים‪ ...‬הכיתה חסרה‬
‫בלעדייך‪ .‬מקומך הריק זועק‪ .‬אך דעי‪ ,‬הילה‪ ,‬שמקומת בליבנו חרות‪ .‬אנו מנסות‪ ,‬מאז‬
‫עזבת אותנו‪ ,‬להמשיך את תכונותייך ומעלותייך בחיים‪ ,‬להרגיש שאת עוד איתנו‪.‬‬
‫הרגישות המיוחדת שלך‪ ,‬הארת הפנים‪ ,‬החיוך‪ ,‬הנימוס‪ ,‬הכרת התודה‪ ,‬להתאמץ‪ ,‬ולא‬
‫להישבר גם כשקשה‪."...‬‬
‫הי"ד‬
‫‪27‬‬
‫‪28‬‬
‫טלי חטואל מלכה‬
‫בת שושנה ומומי )שלמה(‬
‫הי"ד‬
‫נולדה בכ"ד בסיון תש"ל‪28/6/1970 ,‬‬
‫התגוררה בקטיף‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"א באייר תשס"ד‪2/5/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה בעל‪ ,‬הורים‪ ,‬שתי אחיות ואח‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪67‬‬
‫בת ‪ 33‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫טלי בת שושנה ומומי )שלמה( מלכה נולדה בישראל בכ"ד בסיון תש"ל )‪ .(28.06.1970‬נולדה‬
‫וגדלה באשקלון‪ ,‬אחות לסיגלית‪ ,‬לאורית וליובל‪ .‬למדה בבית ספר יסודי בשדה יעקב‬
‫שבעמק יזרעאל‪ ,‬שם גרה המשפחה תקופה מסוימת והמשיכה לתיכון "רוגוזין" באשקלון‪.‬‬
‫את התואר האקדמי קיבלה באוניברסיטת בר אילן‪ .‬טלי למדה באוניברסיטה עבודה‬
‫סוציאלית‪.‬‬
‫לאחר שנישאה לדוד חטואל עברו בני הזוג לגור בישוב קטיף שבגוש קטיף‪ .‬טלי החלה לעבוד‬
‫כעובדת סוציאלית במועצה האזורית עזתא והמשיכה במועצה האזורית חוף עזה‪ .‬בסוף שנת‬
‫‪ 1993‬נולדה הבת הילה אסתר‪ ,‬באפריל ‪ 1995‬נולדה הדר שמחה‪ ,‬בסוף ‪ 1997‬נולדה רוני‬
‫שרה ובסוף ‪ 2001‬נולדה הבת מירב רחל‪ .‬טלי הייתה אם ורעיה למופת‪ ,‬עודדה את בעלה‬
‫ללמוד וללמד‪ .‬את בנותיה חינכה לאנושיות אוהבת‪.‬‬
‫טלי הייתה דמות בולטת ודומיננטית‪ .‬היא הייתה מעורבת בחיי הקהילה של גוש קטיף‬
‫ונטלה חלק פעיל בתכנון ועיצוב בית הכנסת המקומי‪ .‬טלי הובילה מאבקים למען הארץ‬
‫וישוביה‪.‬‬
‫בעבודתה כיועצת סוציאלית סייעה לאנשים רבים במצוקתם‪.‬‬
‫יופייה של טלי היה חיצוני ופנימי כאחד‪ .‬יופייה הפנימי בא לביטוי בענווה‪ ,‬ביראת שמים‪,‬‬
‫בחיבה יתרה שהעניקה לאדם באשר הוא‪ ,‬בשאיפה לשלמות בכל מה שיכול היה להוסיף טוב‬
‫ואור בעולמו של הקב"ה‪.‬‬
‫ביום ראשון לפני הצהריים‪ ,‬י"א באייר תשס"ד )‪ ,(02.05.2004‬נסעו טלי וארבע בנותיה במכונית‬
‫המשפחה‪ ,‬בדרכן מגוש קטיף למרכז הארץ להפגנה נגד תוכנית ההתנתקות מעזה‪ ,‬עליה‬
‫נערכה הצבעה באותו יום‪ .‬ביציאה מהגוש פתחו שני מחבלים פלסטינאים בירי לעבר הרכב‪.‬‬
‫לאחר שהרכב התהפך התקרבו המחבלים‪ ,‬וירו למוות בטלי ובארבע בנותיה‪.‬‬
‫טלי הייתה בת ‪ 33‬במותה‪ ,‬בחודש השמיני להריונה‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון‪,‬‬
‫לצד ארבע בנותיה‪.‬‬
‫הותירה בעל שאיבד את כל משפחתו‪ ,‬הורים‪ ,‬אח ושתי אחיות‪.‬‬
‫בחוברת זיכרון‪ ,‬שהוצאה ע"י מועצת גוש קטיף ובית הספר בו למדו שלוש מהבנות‪ ,‬נכתב על‬
‫טלי‪" :‬טלי – טל חיים‪ ,‬עדינות‪ ,‬רוגע ושלווה‪ ,‬אהבה ונתינה‪...‬‬
‫טלי למדה לתואר שני בעבודה סוציאלית‪ ,‬ואמרה שאמנם היא לומדת דברים חדשים‪ ,‬אבל‬
‫הכול נמצא בתורה שלנו‪ .‬ובאמת‪ ,‬בשיעורי תורה ראינו את טלי עם מבט קורן מאושר‪ ,‬עיניים‬
‫מאירות וחיוך שהלך והתפשט על פניה עם כל רעיון חדש שנלמד"‪.‬‬
‫בחודש אוגוסט ‪ ,2005‬במעמד המשפחה‪ ,‬קיבלה האחות סיגלית את תעודת התואר השני של‬
‫טלי בעבודה סוציאלית מטעם אוניברסיטת בן‪-‬גוריון בבאר שבע‪.‬‬
‫מירב רחל חטואל‬
‫הי"ד‬
‫בת טלי ודוד‬
‫נולדה בט"ו בחשוון תשס"ב ‪1/11/2001 ,‬‬
‫התגוררה בקטיף‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"א באייר תשס"ד ‪2/5/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה אב‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪67‬‬
‫בת שנתיים במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫מירב רחל בת טלי ודוד חטואל נולדה באשקלון בט"ו בחשון תשס"ב )‪ .(01.11.2001‬ילדה‬
‫רביעית להוריה‪ ,‬אחות של הילה אסתר‪ ,‬של הדר שמחה ושל רוני שרה‪ .‬חיה בישוב קטיף‬
‫בגוש קטיף‪.‬‬
‫מירב בת השלוש הייתה פרח מזהיר ביופיו‪ ,‬מלאת שמחת חיים‪ .‬אהבה לשיר ולרקוד‪,‬‬
‫לחקות את המטפלת בגן‪' ,‬לשחק' בתפקיד המבוגר‪ ,‬לעזור לאימה ולהתכרבל בזרועות‬
‫אביה האהוב‪.‬‬
‫ביום ראשון לפני הצהריים‪ ,‬י"א באייר תשס"ד )‪ ,(02.05.2004‬נסעו טלי חטואל וארבע‬
‫בנותיה במכונית המשפחה‪ ,‬בדרכן מגוש קטיף למרכז הארץ להפגנה נגד תוכנית‬
‫ההתנתקות מעזה‪ ,‬שעליה נערכה הצבעה באותו יום‪ .‬ביציאה מהגוש פתחו שני מחבלים‬
‫פלסטינאים בירי לעבר הרכב‪ .‬לאחר שהרכב התהפך התקרבו המחבלים וירו למוות בטלי‬
‫ובארבע בנותיה‪.‬‬
‫מירב הייתה בת שנתיים וחצי במותה‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון‪ ,‬לצד אימה‬
‫ושלוש אחיותיה‪.‬‬
‫בחוברת זיכרון‪ ,‬שהוצאה ע"י מועצת גוש קטיף ובית הספר בו למדו שלוש מהבנות‪ ,‬נכתב‬
‫על מירב‪:‬‬
‫"מירב מים רבים‪ ,‬עוצמה‪ ,‬מלאת חן ומרץ‪ ...‬בבוקר הגעת מוקדם למעון‪ ,‬בשיר‪ ,‬גיל‪,‬‬
‫שמחה ורון‪ ...‬אהבת תמיד ריקודים ושירים‪ ,‬לקשקש בקשקשן ולהכות בתופים‪ .‬כך נזכור‬
‫אותך‪ ,‬מירב מתוקה‪ .‬מלאת תום וחן‪ ,‬מרץ ושמחה"‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫‪30‬‬
‫רוני שרה חטואל‬
‫הי"ד‬
‫בת טלי ודוד‬
‫נולדה בד' בחשוון תשנ"ח ‪4/11/1997 ,‬‬
‫התגוררה בקטיף‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בי"א באייר תשס"ד ‪2/5/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ציר כיסופים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה אב‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪67‬‬
‫בת ‪ 6‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫רוני שרה‪ ,‬בת טלי ודוד חטואל‪ ,‬נולדה באשקלון בד' בחשון תשנ"ח )‪ .(04.11.1997‬ילדה‬
‫שלישית להוריה‪ ,‬אחות של הילה אסתר‪ ,‬של הדר שמחה ושל מירב רחל‪ .‬גדלה בישוב‬
‫קטיף בגוש קטיף‪ ,‬למדה בבית הספר היסודי לבנות "עצמונה"‪.‬‬
‫ילדה טהורה וזכה הייתה רוני‪ .‬מורתה העידה כי בתפילת שחרית בכיתה הייתה מרוכזת כל‬
‫כולה בדביקות רבה בתפילה מרגשת‪ .‬תפילה כזו של תינוקות דבית רבן שלא ידעו חטא‪,‬‬
‫ותפילתם מפלסת דרך אל כיסא הכבוד‪.‬‬
‫ביום ראשון לפני הצהריים‪ ,‬י"א באייר תשס"ד )‪ ,(02.05.2004‬נסעו טלי חטואל וארבע בנותיה‬
‫במכונית המשפחה‪ ,‬בדרכן מגוש קטיף למרכז הארץ להפגנה נגד תוכנית ההתנתקות מעזה‪,‬‬
‫שעליה נערכה הצבעה באותו יום‪ .‬ביציאה מהגוש פתחו שני מחבלים פלסטינאים בירי לעבר‬
‫הרכב‪ .‬לאחר שהרכב התהפך התקרבו המחבלים‪ ,‬וירו למוות בטלי ובארבע בנותיה‪.‬‬
‫רוני הייתה בת שש וחצי שנים במותה‪ .‬הובאה למנוחות בבית העלמין באשקלון‪ ,‬לצד אימה‬
‫ושלוש אחיותיה‪.‬‬
‫בחוברת זיכרון שהוצאה ע"י מועצת גוש קטיף ובית הספר בו למדו שלוש מהבנות‪ ,‬נכתב על‬
‫רוני‪:‬‬
‫"רוני – שיר ורון‪ ,‬שמחת חיים‪ ,‬חיוך לכל‪ ,‬אהבה ודאגה לזולת‪...‬‬
‫ללוות ילדה בכיתה א' זה לגדל אותה ממש‪ ,‬ללמד‪ ,‬לחנך‪ ,‬בינה לאלף‪ .‬זה ללטף אותה‬
‫ולחבק‪ ,‬לתמוך בה ולנשק‪ ...‬כך צעדנו יד ביד אני‪ ,‬המורה‪ ,‬ורוני‪ .‬לימדתי‪ ,‬חינכתי‪ ,‬אהבתי‬
‫וטיפחתי‪ ,‬והיא הקשיבה‪ ,‬הפנימה‪ ,‬והיא השיבה לי אהבה תחת אהבתי‪ .‬והיא עודה ילדה‪...‬‬
‫וכבר הפכה לאגדה"‪.‬‬
‫לוטטי ישראל‬
‫הי“ד‬
‫בן רחל ואלי‬
‫נולד ביום ד' באדר ב' תשמ"ד ‪((8.3.1984‬‬
‫בנתיבות‪ .‬אח לאבי‪ ,‬ארנית‪ ,‬שני‪ ,‬שיראל ודניאל‪.‬‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫בהיותו בן ‪ 7‬עבר להתגורר עם משפחתו ביישוב נווה דקלים שבגוש קטיף‪.‬‬
‫למד בבית‪-‬הספר היסודי ובחטיבת‪-‬הביניים "נאות קטיף"‪ .‬הוא עשה את לימודיו‬
‫התיכוניים בישיבה התיכונית בכפר מימון‪ .‬בשעותיו הפנויות התנדב במד"א בנתיבות‪.‬‬
‫ישראל היה מתנדב מסור‪ ,‬שתמיד ביקש לעזור ואף נהג לבלות את חופשותיו בהתנדבות‬
‫ב'מוקד ביטחון חוף עזה'‪.‬‬
‫עם תום לימודיו בישיבה‪ ,‬ביום ‪ ,25.11.2002‬התגייס ישראל לצה"ל‪ ,‬ל"גבעתי"‪ .‬הסיבה‬
‫העיקרית לכך היתה שרצה לשמור על ביתו‪ ,‬שהרי חטיבת "גבעתי" יושבת ברצועת עזה‪,‬‬
‫שם התגורר‪.‬‬
‫כ‪ 10-‬ימים לפני נפילתו‪ ,‬עבר ישראל תאונה במסגרת פעילותו הצבאית וסבל מכאבים‬
‫איומים‪ .‬הוא סירב לקבל חופשת מחלה משום שידע שמשמעות הדבר היא שחייל אחר‬
‫יצטרך להישאר בבסיס במקומו‪ .‬ישראל היה מוכן למסור את נפשו לזולת‪ ,‬לעם ולארץ‪-‬‬
‫ישראל‪ .‬כל חייו היו מושתתים על עזרה לזולת וגמילות חסדים‪.‬‬
‫ישראל היה אהוב על כולם‪ ,‬הסתדר עם כולם‪ ,‬אהב שלום והשכין שלום ותמיד שימש אוזן‬
‫קשבת לחבריו‪.‬‬
‫ביום ח' בתשרי תשס"ה ‪ ,((23.9.2004‬לאחר שנה ועשרה חודשים של שירות מסור‪ ,‬נפל‬
‫סמ"ר ישראל לוטטי בקרב במוצב מורג והוא בן עשרים‪ .‬הוא הובא למנוחות בבית‪-‬העלמין‬
‫בגוש קטיף‪ .‬הותיר אחריו הורים‪ ,‬אח‪ ,‬ארבע אחיות‪ ,‬גיס ‪ -‬אמנון ואחיינית ‪ -‬שי‪ ,‬שמלאו‬
‫לה חודש ימים‪.‬‬
‫אלי‪ ,‬אביו של ישראל‪ ,‬כותב עליו‪" :‬אנחנו חושבים שהצוואה שישראל ז"ל השאיר לנו‬
‫ולאומה ככלל היא נתינה‪ ,‬גמילות חסדים ואהבת ארץ הקודש‪ .‬אלה הם שלושת הדברים‬
‫שאיפיינו אותו‪".‬‬
‫לזיכרו של ישראל ניטעה חלקת יער ביער מיתר מטעם מנהל מד"א נגב‪ ,‬יהודה שושן‪,‬‬
‫בשיתוף קק"ל מחוז דרום גילת‪ ,‬בנטיעות ט"ו בשבט תשס"ה‪.‬‬
‫בעקבות תהליך "ההתנתקות" הובא ישראל בשנית לקבורה בחלקה הצבאית בבית‪-‬‬
‫העלמין בניצן ביום כ"ה במנחם‪-‬אב תשס"ה לאחר שהועבר מחולות גוש קטיף‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫‪32‬‬
‫תפארת שרה טרטנר‬
‫הי"ד‬
‫בת בתיה חנה ושלמה‬
‫נולדה בג' באדר תש"מ ‪20/2/1980 ,‬‬
‫התגוררה בנווה דקלים‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בט' בתשרי תשס"ה ‪24/9/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬נוה דקלים‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובאה למנוחת עולמים בירושלים ‪ -‬גבעת שאול‬
‫הותירה אב‪ ,‬אם חורגת‪ ,‬אח וארבע אחיות‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪68‬‬
‫בת ‪ 24‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫תפארת שרה בת בתיה‪-‬חנה ושלמה טרטנר נולדה בישראל בג' באדר תש"מ‬
‫)‪ .(20.02.1980‬גדלה בירושלים‪ ,‬למדה באולפנת נווה רוחמה‪.‬‬
‫כשהייתה תפארת בת ‪ 14‬נפטרה אמה‪ .‬כעבור כשנתיים נישא האב לתמר‪ ,‬שהייתה‬
‫לאימה החורגת‪.‬‬
‫בתום לימודיה התיכוניים שירתה בשירות הלאומי בנווה דקלים שבגוש קטיף‪ ,‬ברצועת‬
‫עזה‪ .‬במסגרת השירות הלאומי תפארת עבדה בפינת החי‪ .‬באותה תקופה גם למדה‬
‫אילוף כלבים‪.‬‬
‫היא התאהבה במקום וכעבור כמה שנים החליטה לחזור לשם‪ .‬היא שכרה בית והחלה‬
‫לעבוד כמטפלת בקשישים ובנכים‪.‬‬
‫בנווה דקלים תפארת המשיכה לעסוק בתחביביה‪ ,‬היא טיפלה בבעלי חיים‪ ,‬ציירה‪,‬‬
‫כתבה שירים ואף החלה לכתוב ספר‪.‬‬
‫בבוקר יום שישי ט' בתשרי‪ ,‬ערב יום כיפור תשס"ה )‪ ,(24.09.2004‬נהרגה תפארת‬
‫כאשר פגז מרגמה שירו מחבלים נחת והתפוצץ בביתה בנווה דקלים‪.‬‬
‫בת ‪ 24‬במותה‪ .‬תפארת הובאה למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול‪ ,‬ירושלים‪ .‬הותירה‬
‫אב‪ ,‬אם חורגת‪ ,‬אח וארבע אחיות‪.‬‬
‫שולמית שולה בטיטו‬
‫בת גוהרה ועמוס‬
‫מכלוף הי"ד‬
‫נולדה בז' באלול תשכ"ח ‪31/8/1968 ,‬‬
‫התגוררה בניסנית‬
‫נהרגה בפעולת איבה‬
‫בט"ו בתשרי תשס"ה ‪30/9/2004 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬ניסנית‬
‫הובאה למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותירה בעל ושני בנים‪ ,‬אם‪ ,‬אחים ואחיות‬
‫מונצחת באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪63‬‬
‫בת ‪ 36‬במותה‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫שולמית )שולה( בת גוהרה ועמוס מכלוף נולדה בישראל בז' באלול תשכ"ח‬
‫)‪ .(31.08.1968‬נולדה וגדלה בשכונת שמשון באשקלון‪ .‬בת זקונים להוריה ולה שני אחים‬
‫וחמש אחיות‪ .‬כשהייתה בת ארבע שנים נפטר אביה‪.‬‬
‫שולה למדה בבית הספר היסודי ע"ש בן‪-‬צבי ובתיכון "אורט" באשקלון‪ .‬נערה חיננית‬
‫ושופעת חיוכים הייתה‪ .‬אהבה ספורט‪ ,‬הצטיינה בשחייה והשתתפה בתחרויות מטעם‬
‫מועדון "מכבי" בעירה‪.‬‬
‫כשהייתה שולה בת ‪ 14‬הכירה את אלי בטיטו‪ ,‬שכעבור כמה שנים היה לבעלה‪ .‬בני הזוג‬
‫היו מראשוני המתיישבים בישוב ניסנית שבצפון רצועת עזה‪ .‬שם גם נולדו הבנים מעיין‬
‫ושניר‪.‬‬
‫שולה עבדה כמטפלת בבית התינוקות בניסנית משנת ‪ 1992‬ועד יום מותה‪ .‬הייתה מוכרת‬
‫ואהובה בישוב ובסביבה בזכות עבודתה המסורה ובזכות היותה פעילה חברתית‬
‫ומתנדבת קבועה במועדון הנוער המקומי‪ .‬שנים אחדות לאחר בואה לניסנית למדה ספרות‬
‫ועיצוב שיער‪ ,‬ואחר כך פתחה מספרה בחצר ביתה‪ ,‬בה עבדה לאחר העבודה בפעוטון‪.‬‬
‫ביום חמישי בבוקר‪ ,‬ט"ו בתשרי‪ ,‬סוכות תשס"ה )‪ ,(30.09.2004‬יצאה שולה כדרכה מדי‬
‫יום להליכת הבוקר והתכוונה גם לבקר את בעלה‪ ,‬שעבד כמציל בחוף הים‪ .‬לא רחוק‬
‫מהבית המתינו שני מחבלים שתכננו פיגוע גדול‪ ,‬ושולה "קלקלה" להם את התוכניות‪ .‬שני‬
‫המחבלים ירו בה והרגוה במקום‪.‬‬
‫בהמשך האירוע הרגו המחבלים אחד מחיילי הצוות שהגיע למקום‪ .‬אחר כך נורו‬
‫המחבלים למוות‪ ,‬ואז התברר שאחד מהם נשא על גופו חגורת נפץ‪.‬‬
‫שולה הייתה בת ‪ 36‬במותה‪ .‬הותירה בעל ושני בנים‪ ,‬אם‪ ,‬אחים ואחיות‪ .‬הובאה למנוחות‬
‫בבית העלמין באשקלון‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫‪34‬‬
‫ניסים ניר ארביב‬
‫ז"ל‬
‫בן שרה ומאיר‬
‫נולד בי"ג באלול תשל"ט ‪5/9/1979 ,‬‬
‫התגורר בניסנית‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בא' בשבט תשס"ה ‪11/1/2005 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬מחסום ארז‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים באשקלון‬
‫הותיר אישה ובן‪ ,‬הורים‪ ,‬אחים ואחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪63‬‬
‫בן ‪ 25‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ניסים )ניר( בן שרה ומאיר נולד בישראל בי"ג באלול תשל"ט )‪ .(05.09.1979‬גדל‬
‫באשקלון‪" .‬בגן היית ילד שובב‪ ,‬סקרן וחקרן"‪ ,‬מספרת האם‪" .‬התעניינת בחרקים‪ ,‬אספת‬
‫חרקים לתוך צנצנות והתבוננת בהם‪ .‬זה היה האוסף הסודי שלך‪ .‬אהבתך לבעלי חיים‬
‫רק הלכה וגדלה‪.‬‬
‫כל חיה פצועה הבאת הביתה וטיפלת בה"‪.‬‬
‫למד בבית הספר הממלכתי‪-‬דתי "רמב"ם"‪ .‬אחר כך עברה המשפחה דירה‪ ,‬ובשל כך‬
‫עבר ללמוד בבית הספר "הראל"‪ .‬היה תלמיד טוב‪ ,‬אהב מאד את שיעורי הספורט‬
‫ולשחק כדורגל וכדורסל וכן למד לנגן בכינור‪.‬‬
‫בתום לימודי היסוד למד בתיכון "אורט ‪ -‬אפרידר"‪ .‬כעבור זמן מה עברו ניסים‪ ,‬אימו‬
‫ואחיו לגור בנצרת עילית‪ .‬הוא למד שם בתיכון "יגאל אלון"‪ .‬באותה תקופה למד צילום‬
‫אמנותי ובעקבות לימודיו הראה למשפחתו עולם מלא בתמונות שצילם‪ .‬את לימודיו‬
‫התיכוניים סיים בפנימייה החקלאית בנהלל‪.‬‬
‫בתום לימודיו התגייס לצה"ל ושירת במחסום ארז כמאבטח מעברים‪.‬‬
‫זמן מה לאחר שחרורו מצה"ל‪ ,‬בעת שגר באשקלון‪ ,‬הכיר ניסים את מיטל‪ .‬השניים נישאו‬
‫לאחר מספר חודשים ועברו לגור בניסנית בצפון רצועת עזה‪ .‬הוא עבד כנהג במפעל‬
‫תפירה באזור התעשייה הצמוד למחסום ארז‪ .‬בחודש אוקטובר ‪ 2002‬נולד הבן שליו‪.‬‬
‫מאז את כל אהבתו ומרצו הקדיש ניסים לבנו האהוב‪.‬‬
‫בעקבות החלטת ממשלת ישראל על פינוי רצועת עזה‪ ,‬שהתקבלה בסוף שנת ‪,2004‬‬
‫החל פינוי המתפרה שבה עבד ניסים‪ ,‬ששכנה במחסום ארז‪.‬‬
‫ביום ראשון ‪ ,02.01.2005‬ימים ספורים לפני שנסתיימה מלאכת הפינוי של המתפרה‪,‬‬
‫עבדו ניסים ומעסיקו בשטח המפעל בעת שנפלה במקום פצצת מרגמה‪ .‬השניים רצו‬
‫לתפוס מחסה מתחת לסככה‪ ,‬אך אז נפלה במקום פצצה שנייה וניסים נפצע באורח‬
‫אנוש‪.‬‬
‫לפני שאיבד את הכרתו הספיק לבקש שישמרו על בנו‪ .‬הוא הועבר לבית החולים‪ .‬שם‬
‫נאבק על חייו במשך קרוב לעשר יממות במחלקת טיפול נמרץ‪ ,‬כשהוא מקבל מנות דם‬
‫רבות ותרופות‪ ,‬אך ללא הועיל‪ .‬ביום שלישי א' בשבט תשס"ה )‪ (11.01.2005‬נפטר‬
‫ניסים‪.‬‬
‫בן ‪ 25‬במותו‪ .‬ניסים הותיר אישה ובן‪ ,‬הורים‪ ,‬אחים ואחיות‪ .‬הובא למנוחות בבית העלמין‬
‫באשקלון‪.‬‬
‫גדעון רבלין‬
‫ז"ל‬
‫בן סוניה ומרדכי‬
‫נולד בכ"ח באב תשי"ד ‪27/8/1954 ,‬‬
‫התגורר בגני טל‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בב' בשבט תשס"ה ‪12/1/2005 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬רצועת עזה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בגוש קטיף‬
‫הותיר אישה‪ ,‬ארבעה בנים ובת‪ ,‬אב אם‬
‫ושלושה אחים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪75‬‬
‫בן ‪ 50‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫גדעון בן סוניה ומרדכי רבלין נולד בישראל בכ"ח באב תשי"ד )‪ .(27.08.1954‬דור שמיני‬
‫למשפחת רבלין מירושלים‪ ,‬שיזמה את היציאה אל מחוץ לחומות העיר העתיקה‪ .‬נולד וגדל‬
‫בקיבוץ סעד בדרום‪ ,‬אח של אהוד‪ ,‬של אבנר ושל יורם‪ .‬למד בבית ספר ממלכתי‪-‬דתי בקיבוץ‪,‬‬
‫והמשיך לתיכון בישיבת אור עציון במרכז שפירא‪.‬‬
‫לאחר לימודיו התיכוניים התגייס לצה"ל‪ .‬את שירותו סיים כקצין חינוך בפיקוד דרום בדרגת‬
‫רס"ן‪.‬‬
‫גדעון נשא לאישה את שמחה‪ ,‬ובני הזוג היו ממקימי הישוב גני טל בגוש קטיף בשנת ‪.1978‬‬
‫בישוב נולדו חמשת ילדיהם‪ :‬ניר נולד ב‪ ,1979 -‬יערה ב‪ ,1981 -‬עומר ב‪ ,1984 -‬אסף נולד ב‪-‬‬
‫‪ 1990‬ובשנת ‪ 1993‬נולד גלעד‪.‬‬
‫גדעון היה חלוץ בן זמננו‪ .‬היה חקלאי ויצואן מצטיין‪ ,‬שהתמחה בגידול וביצוא פרחים ופלפל‬
‫מיום שהגיע לגני טל ועד יום מותו‪ .‬כן היה במשך שנים רכז הביטחון )רבש"ץ( במושב מגוריו‪.‬‬
‫משנת ‪ 1990‬עבד כקבלן משנה ומנהל אזור הדרום בחברה העוסקת במערכות גידור‬
‫אלקטרוניות עבור צה"ל‪ .‬בנה גדרות להגנה בכל רחבי הארץ בין היתר בקריית ארבע ובדרום‬
‫הר חברון‪ .‬היה מעורב בהקמת ותחזוקת הגדר ברצועת עזה‪ ,‬בדק אותה מדי יום וזכה לכינוי‬
‫"איש הגדרות"‪.‬‬
‫גדעון היה כל כולו אהבת הארץ‪ .‬הוא ידע והכיר את נופיה ושביליה‪ ,‬בהם הלך בדרך כלל‬
‫ברגליים יחפות‪ .‬היה מדריך לידיעת הארץ‪ ,‬ורכז סיורים במדרשת הדרום השוכנת בגוש קטיף‪.‬‬
‫כך גם חינך את כל ילדיו‪ ,‬לאהבת הארץ ולטיולים בכל שביליה‪.‬‬
‫בבוקר יום רביעי ב' בשבט תשס"ה )‪ (12.01.2005‬נסע גדעון עם אנשי צה"ל לבדוק את הגדר‬
‫באזור הישוב מורג בדרום גוש קטיף‪ .‬שלא כמנהגו‪ ,‬לא נסע ברכבו אלא בג'יפ הצבאי‪ .‬סמוך‬
‫לחממות של מורג עלה הג'יפ על מטען שהטמינו מחבלים‪ .‬שלושה חיילים נפצעו‪ ,‬גדעון נהרג‬
‫במקום‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר הפיגוע אותרו המחבלים ונורו למוות ע"י כוחות צבא‪.‬‬
‫גדעון היה בן ‪ 50‬במותו‪ ..‬הובא למנוחות בבית העלמין בגוש קטיף‪ ,‬בהלוויה צבאית בהתאם‬
‫להחלטתו של אלוף פיקוד הדרום‪ .‬לאחר פינוי גוש קטיף‪ ,‬באוגוסט ‪ ,2005‬כ"ה באב תשס"ה‪,‬‬
‫הובא גדעון בלוויה שנייה לקבורה במשואות יצחק‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫עמשא ישראל )עמי( משולמי‬
‫‪36‬‬
‫הי"ד‬
‫בן יהושע ורחל‬
‫עמי נולד בכה' אדר א' תשמ"ו )‪ (5.3.86‬בישוב‬
‫בית מאיר שליד ירושלים ‪ .‬עמי היה הילד ה‪12-‬‬
‫במשפחה‪ ,‬בן לאחר שלוש בנות‪.‬‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫לידתו זכורה כמאורע מרגש מאד ומשמח‪ .‬בבית הוא גדל כילד מפונק וחביב‪ .‬בהיותו בן‬
‫שבע עבר עם משפחתו לגור בנצרים שבגוש קטיף‪.‬‬
‫בגיל ביה"ס היסודי התגלו אצלו קשיי למידה‪ ,‬ולמרות שאובחן כילד מאד אינטליגנטי‪,‬‬
‫התקשה להשתלב במסגרת הלימודים הרגילה‪ .‬בסוף כתה י'‪ ,‬בהיותו תלמיד בישיבת‬
‫מצפה רמון‪,‬החליט לעזוב את הישיבה‪ ,‬ולעסוק בחיפוש המשמעות לחייו באופן מאד‬
‫עמוק ולהעמיד במבחן את הקשר שלו לתורה ולמצות‪ .‬הוא ניסה לחוות חיים של אדם‬
‫חילוני‪ ,‬אולם יחד עם זאת‪ ,‬עסק בבירורי אמונה מעמיקים‪ .‬כל מי שפגש אותו באותה‬
‫תקופה‪ ,‬יודע לספר על התלבטויותיו הרבות‪ .‬חברו הטוב מנצרים מספר‪ ,‬שבאחת‬
‫משיחותיהם אמר‪" :‬יש לי נשמה גדולה אם אני לא מניח תפילין ‪,‬אני מרגיש נורא"‪ .‬חבריו‬
‫מ"צור ישראל" מספרים‪ ,‬שבשיעורי התנ"ך לא פסק מלשאול שאלות באמונה‪.‬‬
‫בהיותו בן שמונה עשרה וחצי פגש את יונת‪ ,‬שהחלה ללמוד במדרשה לבנות בעופרה‪,‬‬
‫ויחד הם התקדמו במהירות בדרכם החדשה ישנה‪ .‬עמי חזר לקיים תורה ומצות‪ ,‬והם‬
‫החליטו לבנות את ביתם המשותף בישוב עופרהעמי חזר הביתה בכל המובנים‬
‫עמי התגלה כבעל חסד גדול‪ .‬לאחר החתונה‪,‬כאשר גר בעפרה נהג להזמין ולארח‬
‫בחורים בודדים‪ ,‬שהיה‪ .‬כשהיה נוסע והיה רואה רכב תקוע בצידי הכביש‪ ,‬היה מקפיד‬
‫לעצור ולעזור‪.‬‬
‫עמי היה אידיאליסט גם במובן הצהלי וגם במובן ההתיישבותי‪ .‬היו לו שאיפות לבנות‬
‫ישוב על גבעה שנקראת "בני אדם" לאחר שחרורו מהצבא ולהקים שם משק חקלאי‪.‬‬
‫אהבת ארץ ישראל בערה בעצמותיו‪ ,‬ולכן התייסר מאוד כאשר פינו את משפחתו מנצרים‪,‬‬
‫והתלבט אם להישאר במסגרת הצבא‪ .‬בסופו של דבר ההבנה שהצבא הוא ערך המבטא‬
‫את החזרת ריבונותנו על ארצנו בתהליך גאולת ישראל הכריעה‪ .‬הוא נשאר בצבא למרות‬
‫כל הסבל והכאב שהרגיש בידיעה שיבצע רק את המשימות התואמות לתורת ישראל‪.‬‬
‫מתוך אותה ראיה אידיאליסטית‪ ,‬עמי היה נחוש לצאת לקרב ולהלחם למען המדינה‪.‬‬
‫הוא חיזק את חבריו לפי היציאה לקרב להתמסר למשימה והביא לפניהם את דברי‬
‫הרמב"ם‪" :‬ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה‪ ,‬ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה‪,‬‬
‫וידע שעל יחוד ה' הוא עושה מלחמה‪ ,‬וישים נפשו בכפו‪ ,‬ולא ירא ולא יפחד‪ ,‬ולא יחשוב‬
‫לא באשתו ולא בבניו‪ ...‬ויפנה מכל דבר למלחמה" )הלכות מלכים פ"ז ט"ו(‬
‫תהא נשמתו צרורה בצרור החיים‪.‬‬
‫אריאל יוסף זאנה‬
‫הי"ד‬
‫בן שרה ואבי‬
‫נולד בו' בתשרי תשמ"ד ‪13/9/1983 ,‬‬
‫התגורר בירושלים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באדר תשס"ב ‪7/3/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬עצמונה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בירושלים ‪ -‬גבעת שאול‬
‫הותיר הורים‪ ,‬שני אחים ואחות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪66‬‬
‫בן ‪ 18‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אריאל בן שרה ואבי נולד בירושלים בו' בתשרי תשמ"ד )‪ .(13.09.1983‬בכור במשפחת‬
‫עולים מסורתית מצרפת; אחיהם הבכור של רפאל‪ ,‬של אפרים ושל מרים‪ .‬גדל והתחנך‬
‫בירושלים‪ .‬למד בבית הספר הממלכתי‪-‬דתי "גילה"‪ .‬בנעוריו יצאו הוריו לשליחות ציונית‬
‫בצרפת‪ .‬אריאל למד אז בבית ספר ישראלי בפריז‪ .‬בתום השליחות‪ ,‬בת השלוש שנים‬
‫וחצי‪ ,‬השלים את לימודי היסוד בבית הספר "דוגמא" בירושלים‪.‬‬
‫כבר מגיל צעיר התגלה אריאל כאח בוגר וכמנהיג מלא אחריות‪ .‬בתום לימודי התיכון‬
‫פנה אריאל למכינה בעצמונה שבגוש קטיף‪ .‬כשהתקבל לעצמונה‪ ,‬שמח מאוד‪ .‬כהרגלו‬
‫הפך חיש‪-‬קל לדמות דומיננטית‪.‬אהבת הבריות הייתה התכונה הבולטת באישיותו‪.‬‬
‫החיוך התמידי שלו גרם לסובבים אותו לחוש את שמחת החיים שלו ולהיות שותפים‬
‫לה‪ .‬אריאל היה מלא ביטחון מחד‪ ,‬אך נטול גאווה או שחצנות מאידך‪ .‬מספרים עליו כי‬
‫מעולם לא נטר טינה לאיש‪ .‬על אריאל נאמר שידע אופטימיות אין קץ‪ .‬תמיד חיפש את‬
‫אותו "טוב גנוז"‪ .‬הוא קיווה לשרת בצנחנים‪ ,‬אך חלומו הגדול עוד יותר היה לשמש‬
‫שליח של שלום‪.‬‬
‫ביום חמישי בלילה‪ ,‬כ"ד באדר תשס"ב )‪ ,(07.03.2002‬חדר לחלקו הדרומי של גוש‬
‫קטיף מחבל של ארגון החמאס‪ .‬המחבל הגיע למתחם המכינה בעצמונה ומשם ירה לכל‬
‫עבר‪ .‬הוא השליך רימוני יד לעבר לקמפוס ולבתי המגורים‪ .‬באירוע נפגעו עשרות‬
‫צעירים‪ .‬חמישה מהם נהרגו‪ ,‬ביניהם אריאל‪ .‬ההרוגים היו כולם חברים ללימודים‪.‬‬
‫אריאל היה בן ‪ 19‬במותו‪ .‬הותיר הורים‪ ,‬שני אחים ואחות‪ .‬הוא הובא למנוחת עולמים‬
‫בבית העלמין שבהר המנוחות בירושלים‪.‬‬
‫לזכר חמשת הנרצחים ערכו במכינה בעצמונה את הספר "חמושי עוז"‪ ,‬ובו סיפורי חייהם‬
‫ומותם‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫‪38‬‬
‫טל צבי טליק קורצווייל‬
‫הי"ד‬
‫בן יפה ביילה ודוד‬
‫נולד בכ"ב בתשרי תשמ"ד ‪29/9/1983 ,‬‬
‫התגורר בבני ברק‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באדר תשס"ב ‪7/3/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬עצמונה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בפתח תקוה ‪ -‬סגולה‬
‫הותיר הורים ושתי אחיות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪74‬‬
‫בן ‪ 18‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫טל בן יפה ביילה ודוד נולד בירושלים ביום כ"ב בתשרי‪ ,‬שמחת תורה תשמ"ד‬
‫)‪ .(29.09.1983‬אח ליעל הבכורה ולרבקה‪ ,‬שנולדה אחריו‪ .‬בגיל שלוש עבר עם משפחתו‬
‫לקריית הרצוג בבני ברק‪ .‬למד בבית הספר היסודי "עוזיאל" והמשיך לחטיבת ביניים‬
‫בישיבה התיכונית "קריית הרצוג"‪ .‬בכיתה ט' עבר ללמוד בירושלים בישיבת "נתיב מאיר"‬
‫אחרי שנה חזר לישיבת "קריית הרצוג" בבני ברק‪ .‬שם סיים את לימודי התיכון במגמה‬
‫הביולוגית‪.‬‬
‫טל היה כל חייו נונ‪-‬קונפורמיסט‪ ,‬מקורי בחשיבתו‪ ,‬בהתנהגותו ובהשקפותיו‪..‬‬
‫טל היה הומניסט ומתון בהשקפותיו‪ .‬ציוני גאה שלא היסס לצאת חוצץ נגד קריאות "מוות‬
‫לערבים"‪ .‬עמד בתוקף על זכותה של מדינת ישראל להגן על עצמה‪.‬‬
‫טל היה איש עקרונות ואידיאליסט‪ ,‬שהתייחס בסלידה לתופעת ההשתמטות משירות צבאי‪.‬‬
‫בתום לימודיו בתיכון הוא למד במכינה התורנית הקדם‪-‬צבאית "עצם" בעצמונה שבגוש‬
‫קטיף כהכנה לקראת הגיוס לצבא‪ .‬בלימודיו במכינה בא לידי ביטוי אופיו החקרני והעיוני‪.‬‬
‫הוא התעמק בלימודי אמונה תוך שאלות וחקירות בלתי מתפשרות ותוך התמדה בלימוד‪.‬‬
‫בעיקר מצא עניין רב בספרי הרב סולובייצ'יק )"קול דודי דופק" ו"איש האמונה"(‪ ,‬למד גמרא‪,‬‬
‫נמשך ל"עבודת המידות" ולמד מספר פעמים את הספר "מסילת ישרים"‪ .‬בספריו נותרו‬
‫בשולי הדפים הערות רבות בכתב ידו‪.‬‬
‫בעת לימודיו עבר טל מבדקים לקורס טייס והתכוון לצאת לגיבוש‪ ,‬לחזור למכינה לשנה‬
‫נוספת ולהצטרף לקורס הטייס בינואר ‪.2003‬‬
‫ביום חמישי בלילה‪ ,‬כ"ד באדר תשס"ב )‪ ,(07.03.2002‬חדר מחבל לבית המדרש של‬
‫המכינה הקדם‪-‬צבאית בעצמונה וירה לכל עבר‪ .‬במסע הירי שלו נרצחו חמישה מתלמידי‬
‫המקום‪ ,‬ביניהם טל תלמידים רבים נפצעו‪.‬‬
‫טל היה בן שמונה‪-‬עשרה וחצי שנים במותו‪ .‬הותיר הורים ושתי אחיות‪ .‬הובא למנוחות בבית‬
‫העלמין סגולה‪ ,‬בפתח תקווה‪ .‬על מצבתו נחקק‪" :‬טוב לב לכל אדם חי‪ ,‬זך טהור וישר בחייו‬
‫ובמותו"‪.‬‬
‫ערן יוחנן פיקאר‬
‫הי"ד‬
‫בן רחל ואלי‬
‫נולד בג' באדר תשמ"ג ‪15/2/1983 ,‬‬
‫התגורר בירושלים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באדר תשס"ב ‪7/3/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬עצמונה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בירושלים‬
‫הותיר הורים‪ ,‬שני אחים ואחות‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪73‬‬
‫בן ‪ 19‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ערן בן רחל ואלי נולד בפריז שבצרפת בג' באדר תשמ"ג )‪ .(15.02.1983‬אח של צוריאל‪,‬‬
‫של יואב ושל נועה‪ .‬בהיותו בן חדשיים עלתה המשפחה לישראל‪.‬‬
‫ערן גדל והתחנך בירושלים‪ .‬הוא למד בבית הספר היסודי "חורב"‪ ,‬ובתיכון "בהימלפרב"‬
‫בירושלים‪ .‬היה ילד מאושר‪ ,‬אהוד ומחוזר‪ .‬בנעוריו היה חניך תנועת הנוער "בני עקיבא"‬
‫והדריך בקייטנות של עולים מאתיופיה‪.‬‬
‫ערן נודע בשל חוש ההומור המפותח שלו‪ .‬היה לו כשרון מיוחד לחיקויים מצחיקים‪ .‬אהב‬
‫מאד ספורט והיה כדורגלן מצטיין‪ .‬בעת לימודיו בתיכון היה בנבחרת הכדורגל של בית‬
‫הספר והשתתף בתחרויות ובמשחקים ייצוגיים‪.‬‬
‫ערן היה בעל השכלה כללית רחבה ביותר‪ ,‬נער חכם וחרוץ‪ .‬הוא נבחר לשרת ביחידה‬
‫מובחרת בצה"ל‪ .‬לפני שירותו הצבאי‪ ,‬ביקש להעמיק את ידיעותיו ביהדות ובמקורות‪ ,‬ועל‬
‫כן החליט ללמוד במכינה הקדם צבאית ביישוב עצמונה‪ ,‬שבגוש קטיף‪.‬‬
‫ביום חמישי בלילה‪ ,‬כ"ד באדר תשס"ב )‪ ,(07.03.2002‬חדר מחבל של ארגון החמאס‬
‫לתוך מבנים של המכינה בעצמונה‪ .‬המחבל ירה והשליך רימוני יד‪ .‬כשלושים בני אדם‬
‫נפגעו במהלך הירי באותו לילה‪ .‬חמישה מתלמידי המכינה נהרגו וביניהם גם ערן‪ .‬הוא‬
‫נפגע מצרור יריות ומת מפצעיו אחרי זמן קצר‪.‬‬
‫ערן היה בן ‪ 19‬במותו‪ .‬הותיר הורים‪ ,‬שני אחים ואחות‪.‬‬
‫ביום שישי‪ ,‬לפני כניסת השבת‪ ,‬בנוכחות קהל רב אוהב וכואב‪ ,‬הובא ערן למנוחות בבית‬
‫העלמין בגבעת שאול בירושלים‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫‪40‬‬
‫אהרן מרדכי אריק קרוגליאק הי"ד‬
‫בן מרים ויעקב‬
‫נולד בכ' באלול תשמ"ג ‪28/8/1983 ,‬‬
‫התגורר בבית אל‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באדר תשס"ב ‪7/3/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬עצמונה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בבית אל‬
‫הותיר הורים וארבעה אחים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪74‬‬
‫בן ‪ 18‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫אהרן מרדכי )אריק( בן מרים ויעקב נולד בירושלים בכ' באלול תשמ"ג )‪ .(28.08.1983‬בן‬
‫שלישי להוריו‪ ,‬שעלו מרוסיה בעלייה הגדולה של שנות השבעים והשתלבו היטב בחיי‬
‫הארץ‪ .‬אח של אליעזר‪ ,‬של בן‪-‬ציון‪ ,‬של יהונתן ושל דניאל‪.‬‬
‫המשפחה עברה לבית אל כשאריק היה קטן והוא התחנך במקום מילדות‪ .‬את לימודיו החל‬
‫בבית הספר הממלכתי‪-‬דתי בישוב‪ .‬אריק היה ילד עדין וביישן‪ ,‬אך עם השנים התפתח‬
‫לעלם חמודות ונהיה מרכז החבר'ה בכל אירוע והתכנסות‪ .‬החיוך ושמחת החיים הפכו‬
‫ל"סמל המסחרי" שלו‪.‬‬
‫בסיום לימודי היסוד המשיך אריק ללימודים בישיבה התיכונית "נתיב מאיר" בירושלים בה‬
‫סיים י"ב כיתות‪ .‬בהיותו בכיתה י' הוא סיים קורס במגן‪-‬דוד‪-‬אדום‪ ,‬ומאז היה למתנדב‬
‫במד"א ירושלים‪ ,‬מתנדב שלא היה מוכן להפסיד אפילו פעם אחד את ימי ההתנדבות‪ .‬עם‬
‫הזמן הוא מונה לאחראי משמרת‪ ,‬והרבה חבר'ה צעירים זוכרים אותו בתפקיד זה‪ .‬לאריק‬
‫תמיד היה רצון לעזור‪ .‬במד"א הרצון הזה התחבר עם המעשה‪ .‬הוא נכח ועזר בכמה‬
‫פיגועים בירושלים‪ ,‬חילץ פצועים‪ ,‬וקיימות עדויות לא מעטות ממקור ראשון של אנשים‬
‫שחבים לו את חייהם‪.‬‬
‫לאחר סיום התיכון החליט אריק ללמוד שנה במכינה קדם‪-‬צבאית בעצמונה‪ ,‬כדי לגבש את‬
‫השקפת עולמו ולבנות את אישיותו בטרם יתגייס לצה"ל‪ .‬כמו בכל מקום‪ ,‬גם במכינה בלט‬
‫בחיוכו‪ ,‬בשמחת החיים ובנינוחות שהישרה סביבו‪.‬‬
‫ביום חמישי בלילה‪ ,‬כ"ד באדר תשס"ב )‪ ,(07.03.2002‬חדר מחבל חמוש לשטח המכינה‬
‫בעצמונה‪ .‬הוא הבחין במבנה קטן שחלונו פתוח ושנשמעה ממנו מוזיקה‪ .‬המחבל זרק רימון‬
‫דרך החלון והמשיך לכיוון בית המדרש‪ .‬בחדר שאליו נזרק הרימון פרצה שריפה‪ ,‬ושני‬
‫התלמידים שהיו בו נפגעו‪ .‬אריק נשרף כליל‪ ,‬וגופתו זוהתה מאוחר יותר על פי בדיקת דנ"א‪.‬‬
‫חברו לחדר‪ ,‬ערן פיקאר‪ ,‬נפצע אנושות ומת בבית חולים‪ .‬שלושה תלמידים נוספים מהמכינה‬
‫נהרגו באותו לילה מירי המחבל‪.‬‬
‫אריק היה בן ‪ 18‬וחצי שנים במותו‪ .‬הותיר הורים וארבעה אחים‪ .‬הובא למנוחות בבית‬
‫העלמין בבית אל‪.‬‬
‫"הוא לא הספיק הרבה בחיים הקצרים שלו"‪ ,‬כותבים הוריו של אריק‪" ,‬אך מה שהספיק‬
‫היה מלא רצון עזרה לזולת‪ ,‬מלא חסד ורצון טוב‪ ,‬מלא כוח נעורים ורצון לחיות‪ .‬הוא חלק‬
‫מהארץ הזאת‪ ,‬חלק מהייסורים שנקנית בהם ארץ ישראל‪ ,‬חלק מעם ישראל שנאבק על‬
‫קיומו בארץ הבלתי אפשרית הזו‪ .‬אנו תקווה שמותו לא יהא לשווא"‪.‬‬
‫ברוך אשר צבי מרקוס‬
‫הי"ד‬
‫בן איטה רבקה ויצחק שלמה‬
‫נולד בי' בחשוון תשמ"ד ‪16/10/1983 ,‬‬
‫התגורר בירושלים‬
‫נהרג בפעולת איבה‬
‫בכ"ד באדר תשס"ב ‪7/3/2002 ,‬‬
‫מקום אירוע‪ :‬עצמונה‬
‫באזור רצועת עזה‬
‫הובא למנוחת עולמים בירושלים ‪ -‬גבעת שאול‬
‫הותיר הורים ושני אחים‬
‫מונצח באנדרטה בהר הרצל בלוח מס' ‪71‬‬
‫בן ‪ 18‬במותו‬
‫קורות חיים‪:‬‬
‫ברוך אשר צבי בן איטה רבקה ויצחק שלמה נולד בירושלים בי' בחשוון תשמ"ד‬
‫)‪ .(15.10.1983‬אחיהם של עמוס זכריה ושל אריאל בצלאל – גדל והתחנך בירושלים‪,‬‬
‫למד בבית הספר "מיימון" בקריית משה ובתיכון "הימלפרב" בבית וגן‪ .‬בילדותו היה אשר‬
‫ילד שובב ולא רגוע‪ ,‬אולם בבגרותו הרצין בלי לאבד את שמחת החיים שלו אהב לשחק‬
‫ולבלות עם חבריו‪ ,‬יחד עם זאת רצונו לרכוש דעת וחוכמה היה עז‪ .‬מגיל צעיר נמשך אחר‬
‫מקצועות שדרשו זיכרון מפותח‪ ,‬כגון היסטוריה ומתמטיקה‪.‬‬
‫אשר נהג לבלות את שעות אחר הצהריים בתנועת הנוער "בני‪-‬עקיבא"‪.‬‬
‫בסוף כיתה י' אשר הדריך את שבט "ניצנים" של התנועה‪ .‬הוא התמסר לחניכיו וקנה‬
‫לעצמו שם בזכות מרצו ומסירותו‪ .‬אשר תמיד חייך‪ ,‬תמיד היה רגיש למצב רוחם של‬
‫חניכיו – אלה זכו לתמיכה ממנו‪ ,‬אף בימים שלאחר ההדרכה‪ ,‬כשפנו איש‪-‬איש לדרכו‪.‬‬
‫השילוב בין אשר ובין תיכון "הימלפרב" היה מושלם‪" :‬דרכו החינוכית של המקום עמדה‬
‫בקנה אחד עם דרכו שלו והיא הותירה את חותמה בו לנצח" )מדברי המשפחה(‪.‬‬
‫כשבועיים לפני מותו‪ ,‬והוא כבר תלמיד מכינה‪ ,‬כתב לחברו אריאל‪" :‬אני רוצה לומר לך‬
‫שלא השלכתי את כל מה שקיבלתי מהימלפרב‪."...‬‬
‫בתקופת התיכון אשר נסע עם משלחת לביקור בפולין‪ ,‬במחנות ההשמדה אושוויץ‪-‬‬
‫בירקנאו‪ .‬הוא הקריא מול המשרפות ההרוסות מספר שירים שכתבה סבתו בזמן שהייתה‬
‫במחנה‪ .‬בשיחת הסיכום של המשלחת‪ ,‬הגדירו רבים מחבריו למסע את הקראתו‬
‫המרגשת כשיאו של הביקור‪ .‬בערב השלושים למותו‪ ,‬אמר עליו מנהל בית ספרו‪ ,‬הרב‬
‫ירמי סטויסקי‪ ,‬כי באותם רגעים הוא הרגיש שאשר ממחיש במלוא העוצמה את "נצח‬
‫ישראל"‪ ,‬את היותו חוליה בהיסטוריה של העם היהודי‪.‬‬
‫בתום תקופת התיכון החליט אשר ללמוד במכינה הקדם‪-‬צבאית בישוב עצמונה שבגוש‬
‫קטיף‪ .‬כמיהתו ללימודי הקודש הייתה עצומה‪ .‬חברו ללימודים‪ ,‬יאיר‪ ,‬תיארו לימים‬
‫כ"תלמיד חכם‪ ,‬גדול וצנוע‪ ,‬שתמיד מוכן לעזור"‪ .‬בחודשי חייו האחרונים של אשר‪ ,‬לימודי‬
‫התורה הפכו למשהו שכמו חי בו‪ .‬אשר סיפר במכתב שכתב בתקופה זו לחבר‪" :‬דבר אחד‬
‫שהשתניתי בו – שאני חושב לפני כל דבר שאני עושה‪ ...‬מאז שהגעתי לכאן‪ ,‬קיבלתי יותר‬
‫תשובות‪ ,‬למה אני עושה מה שאני עושה‪".‬‬
‫ביום חמישי בלילה‪ ,‬כ"ד באדר תשס"ב )‪ ,(07.03.2002‬חדרה חוליית מחבלים של ארגון‬
‫החמאס לחלקו הדרומי של גוש קטיף‪ .‬תוך כדי התקדמותם‪ ,‬הם ירו ברובים והשליכו‬
‫רימוני יד לעבר מבני מגורים בישוב‪ .‬בין היתר פגעו במבני המכינה הקדם‪-‬צבאית‬
‫שבעצמונה‪ .‬כשלושים בני אדם נפגעו מהירי‪ ,‬חמישה מתלמידי המכינה וביניהם אשר‬
‫נהרגו‪ .‬כמדי ערב אשר עסק בתורה‪ ,‬ובעת ששקד על תלמודו נורה ונהרג‪.‬‬
‫בן ‪ 18‬היה במותו‪ .‬הותיר הורים ואחים‪ .‬אשר הובא למנוחות בבית העלמין בגבעת שאול‬
‫בירושלים‪ ,‬בחלקת "קהילות ירושלים"‪.‬‬
‫אוהד חברו של אשר‪ ,‬ספד לו‪" :‬חשוב מאוד שכולנו נדע שבעולם הזה היית לנו 'מתנה'‬
‫למשך כשמונה‪-‬עשרה שנים‪ ,‬וחייך אינם מתחלקים ליסודי‪ ,‬תיכון ומכינה‪ ,‬כי חייך היו‬
‫מכלול אחד גדול‪ ,‬שיצרו אדם כל כך נפלא"‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫‪www.gushkatif.co.il‬‬
‫‪www‬‬
‫‪w.ggushka‬‬
‫האינטרנט‪hkatit f co l :‬‬
‫רט‬
‫באתר‬
‫למצוא את‬
‫אפשר מצ א‬
‫ר‬
‫חומרים נוספים אודות הנופלים‬
‫קטיף‬
‫ותודעת גגוש ק י‬
‫לתיעוד ו ו עת‬
‫ובמרכז ת ע ד‬
‫‪779287‬‬
‫מיקודד ‪28‬‬
‫"מרכז קטיף" ת‪.‬ד ‪ 119‬ניצן ב' ד‪.‬נ אבטח ק‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪m‬‬
‫‪t @gm i‬‬
‫אימייל‪:‬‬
‫‪ 0077-4320515‬פק‬
‫‪7 3‬‬
‫פקס‪077-4320516 ::‬‬
‫טלפון‪:‬‬
‫‪054-7775604‬‬
‫)מוכי( בטר‬
‫אורה אוחנה‬
‫‪0 4 7‬‬
‫מרדכי מ‬
‫‪ ,054-5651235‬ד‬
‫‪, 5‬‬
‫‪5‬‬