סיכום
חוק וחברה במקרא )נושא בחירה( מבוא קצר לנושא החוק המקראי מקור החוק ,מטרתו והיקפו הכתובים :שמות ,כ' ,14 – 1ויקרא ,י"ט ,18 – 1דברים ,ו' ,25 – 20בהשוואה לחוקי המזרח הקדום )חמורבי( קיימים מספר ההבדלים יסודיים בין חוקי המקרא לבין קבצי המזרח הקדום :ההבדל העיקרי והחשוב ביותר הוא מקור החוק .על-פי המסורת היהודית חוקי המקרא מקורם אלוהי .עשרת הדיברות נמסרו למשה במעמד הר סיני ,ובהמשך נמסרו החוקים האחרים. לעומת זאת ,חוקי המזרח הקדום מקורם אנושי ,ובדרך כלל הם נחקקו על-ידי המלך ,ומכל מקום ,על ידי בן אנוש .הבדל אחר הוא שחוקי המזרח הקדום עוסקים כמעט אך ורק בהסדר היחסים בין אדם לחברו ,בדיני עונשין ובסדר הדין הפלילי ,ואילו חוקים רבים לאין ספור במקרא עוסקים ביחסים בין האדם לאלוהיו ומסדירים את עיקרי האמונה .הבדל נוסף הוא שבעוד שקובצי החוק במזרח הקדום עומדים בפני עצמם ,הרי החוק המקראי שזור בתוך סיפור יציאת מצרים ,המתואר בתורה החל משמות י"ב ועד סוף ספר דברים .ולבסוף, בחוקי המקרא יש חוקים ישראליים מקוריים שאין להם מקבילה בחוקי העמים השכנים. חוקי חמורבי הטקסט הכתוב במצבה מחולק לשלושה חלקים :מבוא ,מערכת החוקים וסיכום .במבוא למערכת החוקים כותב חמורבי: "...בעת ההיא ] [.......קראוני להצלחת העם ,לי לחמורבי ,המושל השגיא וירא האלים ,למען השכין צדק בארץ ,לכלות רשעים ופועלי אוון ,לבל יעשוק החזק את החלש ממנו"... לאחר מערכת החוקים השלמה מופיע סיכום: "אלה המשפטים אשר שם חמורבי המלך הנבון ,להביא לארצו שלום אמת .אני חמורבי ] [.....השמדתי את אויבי ממעל ומתחת ,שמתי קץ למלחמות ,הבאתי ברכה לארץ ][......... האלים הגדולים קראוני ,על כן אנוכי לבדי הנני הרועה המביא ישועה .צילי הטוב פרוש על עירי ,בחיקי החזקתי את יושבי ארץ שנער ואכד ] [......סכותי עליהם בחוכמתי למען לא יעשוק תקיף את חלש ,לנהל במישרים יתום ואלמנה ][....... כאמור ההבדל העיקרי בין חוקי המקרא לחוקי חמורבי הוא במקור הסמכות ובדמות המחוקק :האל מכאן והמלך מכאן. עשרת הדברות -שמות ,כ' 14 – 1 שני הנוסחים של עשרת הדברות )שמות כ' ,דברים ה'( מופיעים במסגרת התגלות מיוחדת במינה וחד-פעמית של אלוהים לעמו ,וכריתת ברית עמו .לפי המסורת ,אלה הדברים היחידים שנאמרו ישירות לעם ישראל ע"י ה' ,נכתבו על לוחות כעדות לברית ,והושמו בארון מיוחד ,ארון הברית. עשרת הדברות הם צווים אלוהיים ,ואין הם חוקים רגילים ,שהעובר עליהם מובא לבית המשפט .הנושאים הם מרכזיים בחיי העם ,אך אין אלה עקרונות מופשטים ,אלא ענייני החיים .התוצאה העיקרית של מעמד הר-סיני :שבטים ומשפחות שהיו קשורים בקשרי דם, באים בברית דתית ,מוסרית ומשפטית ,המאחדת אותם לעם. החלוקה המסורתית של הדברות ,בניגוד לחלוקה לפרשיות היא זו .1 :אנכי ה' אלוהיך.2 ... לא יהיה לך .3 ...לא תשא את שם ה' לשווא .4 ...זכור את יום השבת .5 ...כבד את .6 ... לא תרצח .7 .לא תנאף .8 .לא תגנוב .9 .לא תענה ברעך עד שקר .10 .לא תחמוד... חלוקתם העניינית של הדברות -מצוות בין אדם למקום )כינוי של כבוד לה'( ,ומצוות בין אדם לחברו ,כאשר מצוות כיבוד ההורים מהווה את החוליה המגשרת .יש הטוענים כי הדברות נתונים בסדר יורד ,על פי דרגת חשיבותם. הרעיונות המרכזיים של עשרת הדברות בשמות כ' 14-1 " .1אנוכי ה' - "...הכרזה על ה' כאלוהי ישראל )אמונה מונותיאיסטית( ,ועל עם ישראל כעם הנבחר. " .2לא יהיה לך אלוהים אחרים "...אמונת הייחוד )אמונה באל אחד(.זוהי אלוהות המשוחררת מגורל ,טבע ,היסטוריה וכו' .יש כאן שלילה מוחלטת של כל אלוהות אחרת, ומכאן ואילך כל תנ"ך הוא מאבק למען המונותיאיזם. "לא תעשה לך - "...אחרי האיסור "לא יהיה לך" בא הפירוט :א" .לא תעשה לך כך פסל".. ב" .לא תשתחווה להם "...ג" .לא תעבדם" .יש כאן מעבר הדרגתי מהעשייה אל האמונה. האיסור ליצור לאל דמות )מופשטות האל( .הנימוק למצווה כאן הוא" :כי אני ה' אלוהיך."... " .3לא תשא - "...קדושת שם ה' .יש האומרים כי הכוונה לשבועת שקר .המחמירים אינם מבטאים כלל את שמו של ה' ,אלא בשעת הכרח ,כמו בשבועה ,נדר וכו' .העונש :גמול אישי למי שלא יקיים דיבר זה. " .4זכור את יום השבת - "...בשמות ,ההנמקה לשמירת השבת היא דתית) .בדברים - סוציאלית( .חיקוי לה' שעבד שישה ימים וביום השביעי נח .לשבת היהודית אופי שונה מזה של עמי המזרח הקדום ,שנהגו לשמור על יום מנוחה כדי לא להרגיז את האלים .ניתן לקיים את השבת בכל מקום .זהו יום הזדהות עם האל ,ומיוחד משאר הימים . " .5כבד את אביך ואת אמך - "...השמירה על כבוד ההורים חשובה כשמירה על כבוד האל .זהו הדיבר היחיד שבו יש גמול" :למען יאריכון ימיך ."...מכאן אפשר גם ללמוד שמי שלא יכבד את הוריו -ימיו יתקצרו .יש הרואים בביטוי "על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" רמז לגמול לאומי :אם כל אחד ואחד מן העם יכבד את הוריו כנדרש -יזכה העם לשבת שנים ארוכות על אדמתו. " .6לא תרצח" -הרעיון המרכזי :קדושת החיים .אין לאף אדם זכות לקחת חייו של אדם אחר. " .7לא תנאף" -קדושת חיי המשפחה וטהרתה )האיסור לגבר לשכב עם אישה נשואה(. " .8לא תגנוב" -קדושת הקניין .לכל אדם הזכות לבעלות על רכוש פרטי. " .9לא תענה ברעך - "...קדושת המשפט .איסור על עדות שקר. " .10לא תחמוד - "...טוהרת המחשבה .יש הטוענים כי זהו הדיבר הקשה ביותר לביצוע! ויקרא ,י"ט 18 – 1 רובן של עשרת הדיברות נרמזים בוויקרא י"ט .להלן ההקבלות: שמות כ' ויקרא י"ט אני ה' אלוהיך ,אשר הוצאתיך קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני אל תפנו אל האלילים לא תעשה לך פסל וכל תמונה ואלוהי מסכה לא תעשו לכם לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא ולא תשבעו בשמי לשקר זכור את יום השבת לקדשו ואת שבתותי תשמרו כבד את אביך ואת אמך איש אמו ואביו תיראו לא תרצח לא תעמוד על דם רעך לא תנאף אל תחלל את בתך להזנותה לא תגנוב לא תגנבו לא תענה ברעך עד שקר לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו לא תחמוד ואהבת לרעך כמוך מסקנה :בוויקרא י"ט אין פירוט לגבי גמולים או עונשים למי שמפר או מקיים את עשרת הדיברות. דברים ,ו' – 25 – 20מטרת החוק קטע זה ,המוכר לנו מההגדה של פסח ,מופיע מעט לאחר המהדורה הנוספת של עשרת הדיברות בדברים ,ה' .21 – 6המחבר צופה כי בעתיד ,בדרך הטבע ,יקום דור שלא היה נוכח במעמד הר-סיני .לבן שישאל את אביו ויחקור לפשר החוקים שהוריו מקיימים ,יענה האב בסיפור יציאת מצרים .האל שהוציא את עמו מעבדות לחירות הוא האל שציווה לקיים את כל החוקים הללו ,ומכיוון שמקור החוקים הוא אלוהי – יש לקיימם ככתבם וכלשונם. קיום מדוקדק של החוקים יביא גם את הדורות הבאים לאמונה ב-ה' והאל יגמול למאמיניו "..לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה". כיבוד הורים המקורות :שמות כ' ) 11דברים ה' (16 ההבדלים בין עשרת הדיברות בשמות כ' ודברים ה' כאמור ,עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים ,בשמות ,כ' ובדברים ה' .מתוך ההבדלים ניתן ללמוד על גישה הומאנית )אנושית( ,חברתית ושוויונית של ספר דברים על פני ספר שמות: דברים ה' 16 שמות כ' 11 כבד את אביך ואת אימך כבד את אביך ואת אימך כאשר ציווך ה' אלוהיך למען יאריכון ימיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך. ה' אלוהיך נותן לך. • בספר דברים ישנה תוספת לגמול" :למען ייטב לך" – לא רק חיים ארוכים על האדמה אלא גם חיים טובים )התייחסות אנושית לאדם(. • הבדל בנימוק לשבת – בשמות הנימוק הוא דתי )חיקוי ה' שברא את העולם בשישה ימים ונח ביום השביעי( .השבת היא לה' ואילו בספר דברים הנימוק הוא חברתי כדי לאפשר לעבד ,לאמה ,לשור ,לחמור וכד' לנוח לאחר שישה ימי עבודה. • ההבדל בדיבר "לא תחמוד" – בשמות ישנו איסור לחמוד את "בית רעך" ואחר כך את אשת רעך .בספר דברים המצב הפוך :האיסור לחמוד את אשת החבר עומד לפני האיסור לחמוד את בית החבר .דבר זה מלמד על גישה שוויונית בין הגבר לאישה ועל יחס מכבד אליה. הגנה וסעד לחלשים גר ,יתום ואלמנה המקורות :שמות כ"ב ,23 – 20דברים י"ד ,29 – 28ט"ז ,14 – 9כ"ד ,22 – 17רות ב'. בפניות רבות מספור נדרש בעל הרכוש ,או מי שיש לו רכוש מעבר לצורך הקיומי שלו ושל משפחתו ,לעזור למי שאין לו פת לחם לאכול ,או בגד ללבוש .הפנייה היא בדרך כלל אל המצפון והיא מנומקת כדרישה דתית )"אני ה'"( ,בנימוק היסטורי )"כי גרים הייתם בארץ מצרים"( ,בנימוק מתחום תורת הגמול )"למען יברכך "...כלומר :כדאי לך( ,ולפעמים בנימוק חברתי-סוציאלי )"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"(. גר – שלא כמו היום ,שהגר הוא מי שהמיר את דתו ונעשה יהודי ,הרי הגר התנכי הוא מי שבא לגור בקרב תושבי הארץ לתקופה ארוכה .התנ"ך ,לכל אורכו מתייחס לגר ביחס מיוחד ,לא כמו אל הנוכרי ,שהוא זר גמור ואין לחברה הישראלית כל מחויבות .הגר ,שלא הייתה לו אפשרות לקנות לעצמו נחלה ,היה מוצא בדרך כלל את פרנסתו בעבודה חקלאית אצל בעלי הנחלות .הוא היה חסר בסיס כלכלי איתן ,ומאחוריו גם לא עמדה להגנתו המשפחה המורחבת ,ולכן נחשב לחוליה חלשה בחברה. היתום והאלמנה – גם כאן ,שלא כמו בימינו ,מדובר ביתום מאב .מכיוון שהנשים היו יושבות בית ,לא עבדו בשדות ולא היו מצויות בהלכות משא ומתן ,נחשבו היתום והאלמנה כמי שאין מי שידאג לפרנסתו ולצרכיו. הלוי – כתוצאה מחוק ריכוז הפולחן נותרו הלויים חסרי יכולת להתפרנס :מלכתחילה לא הייתה להם נחלה ,ועתה ,עם סגירת כל המקדשים המקומיים והם נותרו מובטלים. עזרה כלכלית א .מתנות עניים אחת הדרכים שבהן ניתן לעזור לעניים ולרעבים היא על ידי מענקים של מזון ,הישר מן השדה והמטע .בין מתנות העניים הנזכרות: לקט – החקלאי מתבקש להשאיר במקומן את השבלים הבודדות הנופלות לארץ במהלך הקציר .הנצרכים יוכלו לבוא וללקט את השבלים מן השדה ]פרק שלם המתאר את הווי הקוצרים והמלקטות :רות ,ב'[ שכחה – אלומות בודדות שנשכחו בשדה ,לאחר איסוף התבואה אל הגורן. פאה – יש להשאיר את פינת השדה בלתי קצורה .המחוקק איננו מציין כמה פינות להשאיר ,מה גודל הפינה וכו'] .חז"ל קובעים "אין פוחתין לפאה משישים" ,כלומר יש להשאיר אחד חלקי ששים מהיבול[ עוללות – אותם אשכולות שלא היו בשלים בעת הבציר. פרט – הענבים הבודדים שנשרו מן האשכולות במהלך הבציר. פארה – אסור למסוק את הזיתים בצמרות העצים. • תקנה נוספת שבאה לעזור לחלשים היא "מעשר עני" .פעם בשלוש שנים יש לקחת עשירית מן היבולים בשדה ובמטע ולהשאיר אותם בשער העיר לנזקקים. • "שמחת החג" דרך נוספת לדאוג לשכבות המצוקה היא באמצעות הדרישה לשתף אותם בשמחת החגים :כבר ביציאת מצרים מזמינים משה ואהרון את הגרים לעבור ברית מילה ולהשתתף עמם בסדר הפסח :ספר דברים דורש לשתף את החלשים בכל אחד ואחד משלושת הרגלים: "ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה אשר בקרבך" )דברים ,ט"ז .(11הסיוע בעניין זה אינו רק כלכלי אלא גם חברתי. ב .הלוואות לנזקקים הכתובים :שמות כ"ב ,26 – 24מלכים ב' ,ד' ,7 – 1חמורבי 241 "אם כסף תלוה את עמי ,את העני עמך ,לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" )שמות כ"ב (24מן הפסוק מובן שמדובר במי ששייך לעם ישראל )"עמי"( .מן הביטוי "את העני עמך" ניתן ללמוד כי מדובר בהלוואה לצרכי מחייה .הדרישה מן המלווה היא כפולה: ראשית ,לא להתנהג כנושה ,כלומר לא להפעיל אמצעי לחץ על הלווה להחזרת ההלוואה, ושנית ,נאסר על המלווה לקחת רבית. התורה אוסרת כאמור לקחת רבית מאדם מישראל ,אבל מותר למלווה לקחת עירבון )משכון ,פיקדון( כדי להבטיח שהלווה יפרע את הלוואתו .החוק מגביל את סוג העירבון. לדוגמא אסור לקחת אבני ריחיים כעירבון ,שמא החקלאי הלווה יזדקק להם לטחינת מזונו )דברים ,כ"ד .(6לעתים הלווה כה עני עד שהוא נאלץ לתת כעירבון את הבגד שהוא לובש. החוק דורש מהמלווה להחזיר ללווה את הבגד עם בוא הערב )="עד בוא השמש"( ,כדי שלא יסבול מקור )שמות ,כ"ב .(26 – 25חוק דומה מופיע בדברים ,כ"ד ,13 – 10שם גם נאסר על המלווה להיכנס לבית הלווה לקחת את העירבון ,על מנת שלא לבזותו בפני משפחתו. לא פעם נבצר מהלו◌ ׁוים להחזיר את ההלוואה .במלכים ב' ד 7-1פונה הנביא אלישע אל אישה אלמנה בטענה שבעלה מת לפני ששילם את חובו ,ועתה הנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים )מלכים ב' ,ד' .(7 – 1אלישע עושה נס )כד השמן( ,כלי האישה מתמלאים בשמן ,וממכירת השמן מצליחה האישה לפרוע את חובה .סיפור דומה נמצא בנחמיה ,ה' 1 – .5עניי העם מתלוננים בפני נחמיה כי כעירבון נתנו את שדותיהם ,ועכשיו שאין באפשרותם לשלם ,יילקחו בניהם ובנותיהם לעבדות .נחמיה פותר את העניין על-ידי כריתת אמנה )הסכם( חברתית בין עשירי העם לעניים. • חוק חמורבי " :241כי יחבל איש שור כעירבון ,שלישית המנה כסף ישלם" ,חוק חמורבי אוסר על המַ ְלו ֶה לקחת את השור כעירבון .אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה ,הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו ,ומכאן שלא יוכל לשלם את חובו .במקרה כזה קונסים את המלווה ,זאת בדומה לחוק המקראי הנ"ל האוסר על לקיחת ריחיים כעירבון .חשוב לציין שהשור ,בגד האלמנה ,והכלי לטחינת תבואה חיוניים להישרדותו של העני ובלעדיהם לא יוכל לחיות. הגנה וסעד לחלשים )(2 שמיטת קרקעות ושמיטת חובות הכתובים :שמות כ"ג ,11 – 10דברים ט"ו ,6 – 1נחמיה ה' ,13 – 9משנה ,שביעית פרק י' ג–ד • שמות כ"ג :11 -10חוק זה עוסק בשמיטת קרקעות בכל שנה שביעית .כלומר החקלאי רשאי לעבד את אדמותיו שש שנים ברציפות ,ואילו בשנה השביעית הוא נדרש "לשמוט" )=לעזוב( את השדה – לא לבצע שום פעולה חקלאית באדמה .רק העניים והחיות ייהנו מגידולי האדמה .ההנמקה )הסיבה( לשמיטת הקרקעות היא סיבה סוציאלית )חברתית( – החוק מסייע מבחינה כלכלית לעניים ועוזר להם להתקיים. • דברים ט"ו :השמיטה מופיעה גם בדברים ט"ו .קטע זה עוסק בהיבט מיוחד של שנת השמיטה :שמיטת כספים .החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה ,אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה. יש לציין שהחוק אינו מזכיר את שמיטת הקרקעות ,אך סביר להניח שיש קשר בין הדברים .בחברה המבוססת בעיקרה על החקלאות ,אין לאדם הכנסה בשנת השמיטה ,וממילא אין לו כסף להחזיר את החוב שלקח ,כדי שיוכל לקיים את משפחתו .החוק כאן משובץ בקטע של הטפה חינוכית ,כאילו לא החוק עצמו הוא העיקר ,אלא מטרתו החינוכית. "שמוט כל בעל משה ]את[ ידו "...כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו .יש המשערים שהצירוף "לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת ,התובעת בחזקה את החוב ,יד שיש להניחה ולהורידה. "את הנכרי תגוש – "...יש להתחשב בבני עמך אך לא בזרים ,שממילא אינם מקיימים את חוקי התורה ,ולא יוותרו ליהודי על חובו בשנת השמיטה. המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו ,על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה ,מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה ,ומאידך ,מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש. חוק שמיטת ההלוואות הוא חוק חברתי שבא לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים. הפנייה היא אמנם למצפונו של כל אדם ואדם. בנחמיה ה' במקור זה )מימי בית שני( יש עדות לכך שחוק שמיטת ההלוואות לא נשמר. האיכרים העניים שלקחו הלוואות משכנו את שדותיהם ,בתיהם וכו' ועתה הנושים עומדים לקחת מהם את השדות ,הכרמים ,הבתים ולכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים ושפחות. נחמיה נוזף בעשירי העם ומוכיח את מנהיגותו בנתינת דוגמא אישית: "וגם אני אחי ונערי נושים בהם כסף ודגן ,נעזבה נא את המשא הזה .השיבו להם כהיום את שדותיהם ,זיתיהם ,כרמיהם ובתיהם...אשר אתם נושים בהם" )נחמיה ,ה .(12 – 11 נחמיה מבקש מהם לוותר על "המשא" )=הלוואות( .העם התחייב לקיים את חוק שמיטת ההלוואות כנדרש בדברים ט"ו. שמיטת הכספים יוצרת קושי למלווה – הכסף שהלווה לא מוחזר לו ולכן אנשים נמנעו לתת הלוואות לעניים. כדי לעודד את המלווים להמשיך ולהלוות כסף ,תיקן הלל את תקנת הפרוזבול :מסמך מבית הדין עליו חתומים שופטים .במסמך חותם הלווה שהחזיר את כספו למלווה מתי שרוצה, אפילו בשנת שמיטה. זו לשון הפרוזבול: "פרוזבול אינו משמט .זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן .כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בלייעל' וגו'. זה גופו של פרוסבול :מוסר אני לכם ...הדיינים...שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה". )משנה ,שביעית ,פרק י' ,משניות ג' -ד'( עבד ואמה עבריים הכתובים :שמות כ"א ,11 – 2ויקרא כ"ה ,55 ,46 – 39דברים ט"ו ,18 – 12מלכים ב' ד' ,2 – 1ירמיהו ל"ד ,22 – 8נחמיה ,13 – 1חמורבי 282 ,117 עבד -אדם המשועבד בגופו לאדם אחר. חוק העבד :שמות ,כ"א .6 - 1 חוק העבד הוא דוגמא מובהקת לחוק קזואיסטי .החוק מכיל מקרה ראשי -המסומל במילת התנאי "כי" וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם" .המקרה הראשי קובע באופן כללי ביותר כי עבד עברי יעבוד שש שנים -ובשביעית יצא לחופשי חינם – ללא מענק שחרור. תנאיי שחרורו – באותו מצב שהעבד הגיע לעבדות כך הוא יוצא לחופשי: א .המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו -יצא לבדו. ב .במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו -גם אשתו תצא לחופשי אתו. ג .המקרה השלישי עוסק בנושא אחר :אם האדון נותן לעבדו אישה ,כדי לשאתה ,ובמשך הזמן גם נולדים לזוג ילדים -העבד יצא לחופשי לבדו ,ואילו האישה והילדים נשארים רכושו של האדון ואינם משתחררים. ד .המקרה הרביעי נגזר מן השלישי .אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו ,או בכל מקרה שהעבד מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו ,יכריז על כך העבד בשער העיר ,לפני השופטים ,אזנו תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם" .בתקופה מאוחרת יותר ,כאשר נקבעו חוקי "שנת היובל" ,נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי בשנת היובל. • חוק האמה – שמות ,כ"א .11 - 7 האמה היא פילגש של האדון ,שנמכרת על ידי אביה עקב חובות .האמה אינה יוצאת לחופשי כמו העבד ,אלא נשארת בבית אדונה. המקרים המשניים א .אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה -אין באפשרותו למכרה .עליו להניח למשפחתה לפדות אותה ,אולי על ידי הפחתת החוב ,ולהוציאה לחרות .מכירת האמה לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת חיקו. ב .אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו -דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר ועניין. ג .אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה -לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך לתת לה את מזונותיה ,בגדיה וסיפוקה המיני) .אפשרות נוספת :המילה "עונתה" נגזרת מן המילה "מעון" .על האדון לספק לאמה הדחויה קורת גג ,שזהו צורך בסיסי ,ממש כמו מזון וביגוד(. ד .תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי -אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' -חייב לשחרר את אמתו חינם .יש פרשנים הטוענים כי הסעיף האחרון נגזר מכל שלושת הסעיפים הקודמים, כלומר אם האדון לא אפשר לבני משפחתה של האמה לפדותה ,או השיא אותה לבנו ,אך לא התייחס אליה כאל אישה חופשייה ,או לקח אישה נוספת ולא דאג ל"שארה כסותה ועונתה" ,עליו לשחרר את האמה לחופשי. בחוק האמה יש ניסיון לתת יחס אנושי לאמה למרות היותה פילגש של אדון. • חוק העבד :דברים ט"ו 18 – 12 דרך חוק העבד בדברים אנו למדים על מגמה הומאנית ,סוציאלית ,שוויונית של ספר דברים בהשוואה לספר שמות .דבר זה בא לידי ביטוי בהבדלים בין חוק העבד בשני הספרים: oהאחד ,והחשוב ביותר הוא השוויון בין העבד והאמה .בעוד שעל-פי החוק בשמות האמה אינה יוצאת לעולם מבית אדונה ,הרי כאן דין זהה לעבד ולאמה ,וגם האמה יוצאת לחופשי לאחר שש שנות עבודה .דבר זה מלמד על התקדמות מסוימת במעמד האישה במאות השנים שחלפו בין כתיבת הספרים )וראה גם בדיבר "לא תחמוד" בשמות ובדברים(. oהחידוש השני הוא הדרישה מן האדון להעניק לעבד המשתחרר מענק שחרור ,על מנת שיוכל להתחיל את חייו כאדם חופשי עם בסיס כלכלי מינימאלי ,ולא יחזור אל מעגל העבדות ,בניגוד לספר שמות שהעבד לא מקבל מענק שחרור .כ משנה שכר שכיר עבדך שש שנים) "...דברים ,ט"ו (18 oהחידוש השלישי הוא בכינוי העבד .בספר דברים הוא מכונה "אחיך" ואילו בספר שמות הוא מכונה "עבד". oהחידוש הרביעי הוא בעובדה שבספר דברים העבד עלול לוותר על חירותו כי טוב לו בבית האדון ,אך בספר שמות העבד עלול לוותר על חירותו כי אשתו וילדיו אמורים להישאר בבית האדון. oחידוש חמישי הוא שבספר שמות רציעת האוזן נעשית "לפני האלוהים", כלומר לפני השופטים ,אולי במקדש המקומי .החוק בדברים משמיט דרישה זו .עקב ריכוז הפולחן ,וסגירת המקדשים המקומיים לא יהיה סביר לדרוש מכל אדון לעלות עם עבדו לירושלים ועל-כן הטקס הופך להיות טקס ביתי. • חוק העבד :ויקרא כ"ה 46 - 39 החוק בוויקרא מונה שני סוגי עבדים :עבד עברי ועבד נוכרי .לכל אחד מהם ישנה התייחסות שונה .העבד העברי נמכר לעבדות עקב חובות וירידה מנכסיו )"כי ימוך"( .כאן הדגש הוא על היחס לעבד .האדון נדרש להתייחס לעבד הנמנה על עם ישראל כשכיר .אין להציק לו ואסור להעבידו בעבודת פרך .את הדרישה הזו מנמק המחוקק כך: "כי לי בני ישראל עבדים ,עבדי הם ,אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" )ויקרא ,כ"ה .(55 כלומר בני ישראל הם עבדי ה' בלבד ,בשחרורו הוא חוזר אל ביתו ,ולא יהיו עבדים לאדם אחר .על רקע זה בולט כאן היחס ההפוך לנוכרים :מהם ניתן לקנות עבדים ושפחות והם וצאצאיהם אינם משתחררים לעולם! שלא כמו בשני החוקים בשמות ובדברים ,הקובעים כי העבד משתחרר לאחר שש שנות עבודה ,הרי כאן ,בוויקרא ,העבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל! במילים אחרות ,החוק בוויקרא לא מכיר בשחרור העבד לאחר שש שנים! )ייתכן כי השחרור בשנת היובל מתייחס לעבדי עולם( ירמיהו ל"ד בירמיהו ,ל"ד מופיע סיפור מימי המצור הבבלי על ירושלים .מכיוון שהעיר הייתה במצור ולא היה ניתן לעבוד בשדות ,ואולי גם כדי לתגבר את השמירה על חומות העיר ,נדברו ביניהם עשירי העיר ושחררו את עבדיהם לחופשי .בגלל נסיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרט, הסירו הבבלים את המצור מן העיר .עשירי העיר כבשו מחדש את עבדיהם לעבדות ,ולא הקפידו לשחרר גם את מי שנסתיימה תקופת עבדותו .וזאת למרות שכרתו ברית עם המלך צדקיהו בה התחייבו לשחרר את העבדים והשפחות .מעשה זה הכעיס ביותר את הנביא ירמיהו ,ועקב הפרת חוקי העבד בברית סיני ,הוא מנבא לעיר חורבן והרס • העבד בחוקי חמורבי "כי ילחץ חוב את איש ,ומכר את אשתו ,או בנו ,או בתו בכסף ,או נתנם בנשי ,שלוש שנים יעבדו בבית הקונה אותם ,או בבית החובל ,ובשנה הרביעית ייקרא להם דרור" )חמורבי, (117 בדומה לחוקי המקרא ,גם כאן העבדות היא דרך לתשלום חוב .אדם שלא הצליח לשלם את חובו מוסר את אחד מבני משפחתו למלווה ,בניגוד לוויקרא כ"ה – רק האיש יכול להימכר לעבדות ולא בני משפחתו .הבדל נוסף שבחוק חמורבי תקופת העבדות היא שלוש שנים בלבד. • "אם אמור יאמר עבד אל אדוניו' :לא אדוני אתה' ,יוכיח עליו אדונו כי עבדו הוא ,ואת אוזנו יקצץ" )סע' .(282יש הרואים בחוק זה דמיון מסוים לרציעת האוזן בחוקי התורה ,אבל בעוד בשמות ובדברים הרציעה באה לסמל את הפיכתו של העבד ל"עבד עולם" ,ואיננה עונש ,ובחוק חמורבי מדובר בעונש של כריתת האוזן ,בגלל ניסיונו של העבד לכפור במרות אדונו .בחוק חמורבי העבדות היא דבר מקובל ואילו בתנ"ך לא רואים את נושא העבדות בעין יפה. פלילים -חוקי רצח והריגה הכתובים :בראשית ט' ,6 – 5שמות כ"א ,26 – 20 ,14 – 12במדבר ל"ה ,34 – 9 בראשית ד' ,16 – 8חוקי החיתים 4 – 1 הערך העליון בחוקי התורה בפרט ,ובהלכה היהודית בכלל ,הוא ערך חיי האדם .הדיבר השישי ,הפותח את החלק של עשרת הדיברות העוסק ביחסים שבין אדם לחברו ,קובע קטגורית" :לא תרצח" .ויותר מכך .החוק הראשון בתנ"ך כולו ,או ההיגד הראשון שניתן לראותו כחוק ,מופיע בבראשית ,ט' :6 – 5 "שופך דם האדם – באדם דמו יישפך ,כי בצלם אלוהים עשה את האדם". ההנמקה לאיסור המוחלט לרצוח אדם היא שהאדם נברא בצלמו של האל ומכאן שהפוגע באדם פוגע באל! המבנה הכיאסטי של הפסוק מדגיש את העונש שהוא בבחינת "מידה כנגד מידה" .הקושי כאן הוא שגם הרוצח נברא בצלם אלוהים ,ומדוע חובה להורגו? על כן מפרש הרד"ק )ר' דוד קמחי ,בן דורו של רש"י(: לפי שהוא השחית צלמו תחילה ,בעוברו על מצוות האל ,הוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו" ,כלומר ברגע שהרוצח הפר את הצו האלוהי ,הוא איננו מקיים יותר את הצלם האלוהי שבאדם ,ועל-כן מותר להרגו .על-פי הפסוקים הללו גם כל חיה ההורגת אדם – דינה מוות) ,ראה דיני השור ,בהמשך(. אבל עוד בטרם הוטל האיסור הנ"ל ,כבר קם ילוד האישה הראשון ורוצח את אחיו .לשאלתו הרטורית של אלוהים "אי הבל אחיך" עונה קין בתשובה חצופה ,תוך כדי התחמקות מלקיחת אחריות על המעשה" :לא ידעתי .השומר אחי אנוכי?" מכיוון שהאיסור לרצוח טרם נמסר לקין ,מסתפק האל בעונש של נוודות ,זאת מכיוון שדמו של הבל ,שנשפך על האדמה, לא נגאל בדמו של רוצחו ,ועל כן האדמה במקום זה לא תצלח עוד ,ולא תניב יבולים. הדיבר השישי" ,לא תרצח" ,קובע אמנם את העיקרון של קדושת החיים ,אך איננו קובע את העונש למפר עיקרון זה. שמות ,כ"א 26 – 20 ,14 – 12 בקטעים הנ"ל מספר חוקים העוסקים ברצח ובהריגה. פסוק " :12מכה איש ומת -מות יומת" -כאן נקבע העיקרון הכללי .האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים ,בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום ,שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר -תשלום למשפחת הנרצח. )ראה חוקי החיתים ,בהמשך( פסוק :13פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה ,אלא בשוגג. "אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו) ,מלשון צייד -האורב לקרבנו(" .והאלוהים אינה לידו" -כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה ,לא הייתה אפשרות למנעה" .ושמתי לך מקום "...כאן מרמז החוק לערי המקלט ,שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן ,במקרה של תאונה) .על כך בהמשך(. פסוק :14בעולם העתיק ,וגם בימינו אנו ,נהוג כי מקומות קדושים הם אקס-טריטוריאליים, ואין לפגוע במי שנמצא בתוכם .בתנ"ך כמה סיפורים על מי שאחז בקרנות המזבח כדי להינצל מעונש מוות) .ראה למשל מלכים א' ,א' ,53 - 50ב' .(38 - 28החוק כאן בא להדגיש כי אין חסינות לרוצח במזיד. פסוקים :21 - 20כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט )יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!( גם העבד נברא בצלם אלוהים ,על כן הריגתו תביא להריגת אדונו .מאידך ,כדי לא לפגוע באפשרות להעניש את העבד ,כאשר הוא מתרשל במלאכתו ,במקרה שהעבד לא מת מיד אדונו לא ייענש.פסוקים :23 - 22עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד .מדובר באישה הרה ,העוברת במקרה בשעת מריבה בין אנשים .החוק מבחין בשני מקרים .במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה" :ולא יהיה אסון" .כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות ,כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט )על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם ,מין הוולד ,חודש ההיריון וכו'( .במקרה השני גם האישה ההרה מתה .במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש" .יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן, בודאי ,בהריגה בשוגג ,בכל זאת הדין כאן מוות ,אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן ,ו/או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם. פסוקים :25 - 24כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה". כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו .חז"ל קבעו את הכלל המשפטי" :עין תחת עין -דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי ,ולא יוציאו את עינו ,כמסתבר על פי הפשט. במדבר ,ל"ה :34 – 9ערי מקלט לכל אורך תקופת התנ"ך קיים מתח בין הליך השיפוט הרשמי והתקני לבין מנהג גאולת הדם )נקמה על רצח( ,שעומד בניגוד מוחלט למערכת משפטית מתוקנת) .אפילו כיום ,על אף שנעשו מאמצים רבים ,לא מצליחה מדינת ישראל לשרש מנהג זה ,הקיים עדיין בקרב האוכלוסייה הערבית-מוסלמית( לפי מנהג זה ,על קרוב משפחתו של הנרצח לגאול את דמו על-ידי הריגת הרוצח ,או מישהו ממשפחתו .החוק המקראי מצווה על בני ישראל להקים שש ערי מקלט ,משני עברי הירדן ,אליהן יוכל לנוס כל "רוצח בשגגה" ]כיום ,החוק הישראלי מבחין בין "רצח" שכדי להרשיע בדין יש להוכיח מניע וכוונה תחילה ,לבין "הריגה" שנעשית שלא מתוך כוונה תחילה ,או אפילו ברשלנות ,או כתוצאה מתאונה[ ההורג יועמד למשפט בשער העיר .אם יסתבר שעשה מעשה זדון – יוצא להורג ,כדין רוצח ,ואם יסתבר שאין כאן מעשה זדון -ייכנס לעיר המקלט ,בה יהיה מוגן מפני גואל הדם ,בתנאי שלא יצא משעריה. )אם יצא – גואל הדם רשאי לפגוע בו!( יש הטוענים כי עיר המקלט נועדה לא רק להגן על ההורג ,אלא גם להענישו .הוא למעשה כלוא ,מורחק מביתו וממשפחתו .עם מות הכהן הגדול חופשי ההורג לחזור לביתו ,וגואל הדם אינו רשאי לגעת בו. החוק כאן דורש שני עדים כדי להרשיע את הנאשם ברצח .בנוסף ,אוסר החוק על לקיחת כופר כסף ,דבר שהיה מקובל במזרח הקדום ,ודורש להמית את הרוצח ,זאת מכיוון שרצח אדם משפיע על הארץ כולה .שפיכת דם מטמאת את האדמה )מקרה קין ,עגלה ערופה וכו'( בפרט ,ואת ארץ ישראל בכלל: "ולא תטמא את הארץ ,אשר אתם יושבים בה ,אשר אני שוכן בתוכה ,כי אני ה') "......ל"ה (33 חוקי החיתים 4 – 1 " – 1איש כי יכה בריבו איש או אישה ומתו ,כופר נפשם ארבעה נפשות ייתן ,איש או אישה, ואת אחוזתו ישעבד כעירבון". – 2איש כי יכה בריבו עבד או שפחה ומתו ,כופר נפשם שתי נפשות ייתן ,איש או אישה, ואת אחוזתו."... – 3איש כי יכה איש או אישה חופשיים ומתו ,ורק ידו זדה ,כופר נפשם שתי נפשות ייתן, ואת"...... – 4איש כי יכה עבד או שפחה ומתו ,ורק ידו זדה ,כופר נפשם נפש אחת ייתן ,ואת אחוזתו."..... מן החוקים הללו עולה כי החוק החיתי איננו כופה עונש מוות לרוצח ,אלא מאפשר פיצוי .על ההורג למסור בני אדם אחרים תחת האדם שהרג .בכל הסעיפים נדרש ההורג לשעבד את אחוזתו כעירבון ,עד למילוי מלא של מכסת עונשו .החוק החיתי מבדיל גם במעמדו של הנרצח .העונש על הריגת איש חופשי כפול מאשר העונש על הריגת עבד ,בניגוד לחוק המקראי הדן בעניין זה )שמות ,כ"א .(20בנוסף ,גובה הפיצוי תלוי בחומרת המעשה .אם זהו מעשה זדון העונש חמור יותר מאשר במקרה של הריגה ללא זדון. "ענישת תמורה" בחוק החיתי אדם נענש על חטאיו של אדם אחר .הרוצח יכול למסור למשפחת הנרצח אנשים אחרים תחתיו .בחוק המקראי אין דוגמא לענישת תמורה של בני אדם] .ראינו את העגלה שנערפת ,במקרה שלא נמצא הרוצח ועוד דוגמא :השעיר הנשלח למוות ביום הכיפורים ,כדי לכפר על חטאי העם[. פלילים )(2 חוקי מלחמה הכתובים :דברים כ') ,כ"ד ,(5כ"א 14 – 10 דברים כ' – כל הפרק דן בחוקי מלחמה ,נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים. חוקי המלחמה בפרק באים להגביל את הלוחמים ,להתחשב באדם ,בין שהוא מישראל ,ובין שהוא אויב .על פי פס' ,4אלוהים הולך עם העם למלחמה .כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י ארון הברית )ראה למשל שמואל א' ,ד' 3ואילך( .הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה, הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה ,ולעורר את הביטחון המוחלט של הלוחמים באל )התפיסה של שלטון האל בעולם באה לידי ביטוי(. פס' :4 – 2דברי עידוד מפי הכהן )נקרא ע"י חז"ל" :כהן משיח מלחמה"( .העידוד לא בא ללבות שנאה כלפי האויב ,אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה .מופיע כאן מוטיב מקראי נפוץ וידוע שעיקרו :עדיפות האמונה על כוח הזרוע. פס' :9 – 5המשוחררים מן הקרב .המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם מישראל בן 20ומעלה .יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב :מי שבנה בית חדש ולא חנכו ,מי שנטע כרם ולא חללו ,מי שארס אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים, היראים מן המלחמה .הסעיף האחרון שונה מכל קודמיו .שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במי שהתחיל דבר מה ,ולא זכה לסיימו ,ויש כאן עניין אישי .לעומת זאת ,הסעיף האחרון בא למנוע חולשה בקרב הלוחמים) .ראה גם שופטים ז' .( 3 – 1 • מלחמת רשות ומלחמת חובה בקטע ישנה הבחנה בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה" .הראשונה היא למען הרחבת גבולות הארץ )אימפריאליזם( ,מעבר למה שהבטיח ה' לאבות .השנייה היא מלחמה בתוך גבולות א"י ,על מנת לשחררה מידי יושביה הכנעניים ,או במקרה של התקפה של אויבים, שזוהי שעת חירום .שחרור אנשים מן הקרב אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות .במלחמת מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו". פס' :18 – 10היחס לאויב .תחילה יש לפנות לעיר ,נגדה נלחמים ,בהצעה לכניעה ותשלומי מס .רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה ,יש להלחם נגדם .יש להרוג רק את הזכרים "לפי חרב" ,ואילו הנשים והילדים יישארו בחיים ,ואפשר לקחת מהם לעבדים. פס' 18 – 15מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות] ,מלחמת רשות[ ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת ]מלחמת מצווה[ יש להשמיד באופן מוחלט :גברים, נשים ,ילדים ואפילו הצאן והבקר .ההצדקה לכך :כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם עבודת אלילים. • האיסור לכרות עצי פרי במלחמה פס' :20 – 19כריתת עצי פרי בעת מצור אסורה .גם אם המצור מתמשך ,אין להשחית את העצים מסביב לעיר הנצורה )במצור( .פס' 20מצמצם את האמור .הנימוק לאיסור הוא "כי האדם עץ השדה" .לביטוי זה הוצעו מספר פירושים: .1האדם אוכל מעץ השדה ,על כן אסור לו להשמידו .או שהלוחמים יוכלו ליהנות מהפרי במהלך המצור. .2רש"י )ר' שלמה יצחקי( :האם עץ השדה דומה לאדם ,שצריך להלחם בו? מדוע להשחיתו? .3האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו? .4ראב"ע )ר' אברהם אבן עזרא( :פרי העץ נותן חיים לאדם ,על כן אסור להשחיתו. • דברים כ"א :14 – 10חוק שבויה יפת תואר השובה הישראלי מנוע מלשכב עם השבויה מיד עם בואה לביתו .החוק דורש ממנו להמתין חודש ימים לאחר שהביא את השבויה לביתו .בזמן הזה יש לתת לה להתאבל על קרובי משפחתה שנספו ולטפל בגופה :לגזור שיערה ,לגזור ציפורניה ,להחליף את שמלת שוביה. יש פרשנים הטוענים שכוונת המחוקק הייתה לגרום לשבויה להיות פחות יפה ,ולעורר מחשבה שנייה בקרב החייל ששבה אותה ,זאת במטרה להמעיט בנשואי תערובת .הסבר שונה לעניין ההמתנה הוא הרעיון לאפשר לה להתאבל על משפחתה ולהסתגל למצב החדש. החייל השובה נושא בעצם את השבויה לאישה )כ"א (13ואם לאחר זמן לא יחשוק בה יותר ,אסור לו למכור אותה בכסף. איסור על לקיחת שוחד הכתובים :שמות כ"ג ,8 – 7דברים ט"ז ,19ישעיהו א' ,23עמוס ה' ,12מיכה ג' ,11 תהילים ט"ו 5 שמות כ"ג :8 – 7החוק אוסר על השופט לקחת שוחד ולהטות משפט .השופט הלוקח שוחד כמוהו כעיור .הוא אינו מסוגל לראות את האמת המשפטית מכיוון שכספי השוחד שבכיסו מעוותים את אמות המידה המוסריות שלו ,ודברי הצדיקים )מלשון צודקים( נראים לו אחרת מכפי שהם .כמובן שמי שיכול לשחד את השופט הוא מי שהממון בכיסו ,וכך ייוצר שסע חברתי עמוק ,לא רק כלכלי ,אלא גם חברתי ,בין עניים ועשירים. דברים ט"ז :19גם פסוק זה ,כקודמו ,דן בהוראות לשופטים ולעדים .נאסר על השופט "להכיר פנים" ,כלומר אסור לו לעוות את הדין בגלל הכרות קודמת עם אחד הצדדים במשפט. נביאי ישראל נודעו ברגישותם המוסרית .הם שבים ומטיחים בפני מנהיגי העם ושופטיו כי הם פוגעים בחלשים ,מעוותים את חוקי התורה ועושים מעשים הנוגדים את המוסר האנושי. ישעיהו א' :23בפרק זה מגנה הנביא בחריפות את התנהגותם של מנהיגי העם" :שריך סוררים וחברי גנבים ,כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים ,יתום לא ישפטו ,וריב אלמנה לא יבוא אליהם" ]כל מי שגוזר גזירה שווה בין המצב ביהודה בימי ישעיהו ,לבין המצב במדינה כלשהי ,בחופיו המזרחיים של הים התיכון ,עושה זאת על אחריותו האישית
© Copyright 2024