סיכום

‫חוק וחברה במקרא )נושא בחירה(‬
‫מבוא קצר לנושא החוק המקראי‬
‫מקור החוק‪ ,‬מטרתו והיקפו‬
‫הכתובים‪ :‬שמות‪ ,‬כ' ‪ ,14 – 1‬ויקרא‪ ,‬י"ט ‪ ,18 – 1‬דברים‪ ,‬ו' ‪ ,25 – 20‬בהשוואה לחוקי‬
‫המזרח הקדום )חמורבי(‬
‫קיימים מספר ההבדלים יסודיים בין חוקי המקרא לבין קבצי המזרח הקדום‪ :‬ההבדל‬
‫העיקרי והחשוב ביותר הוא מקור החוק‪ .‬על‪-‬פי המסורת היהודית חוקי המקרא מקורם‬
‫אלוהי‪ .‬עשרת הדיברות נמסרו למשה במעמד הר סיני‪ ,‬ובהמשך נמסרו החוקים האחרים‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬חוקי המזרח הקדום מקורם אנושי‪ ,‬ובדרך כלל הם נחקקו על‪-‬ידי המלך‪ ,‬ומכל‬
‫מקום‪ ,‬על ידי בן אנוש‪ .‬הבדל אחר הוא שחוקי המזרח הקדום עוסקים כמעט אך ורק‬
‫בהסדר היחסים בין אדם לחברו‪ ,‬בדיני עונשין ובסדר הדין הפלילי‪ ,‬ואילו חוקים רבים לאין‬
‫ספור במקרא עוסקים ביחסים בין האדם לאלוהיו ומסדירים את עיקרי האמונה‪ .‬הבדל נוסף‬
‫הוא שבעוד שקובצי החוק במזרח הקדום עומדים בפני עצמם‪ ,‬הרי החוק המקראי שזור‬
‫בתוך סיפור יציאת מצרים‪ ,‬המתואר בתורה החל משמות י"ב ועד סוף ספר דברים‪ .‬ולבסוף‪,‬‬
‫בחוקי המקרא יש חוקים ישראליים מקוריים שאין להם מקבילה בחוקי העמים השכנים‪.‬‬
‫חוקי חמורבי‬
‫הטקסט הכתוב במצבה מחולק לשלושה חלקים‪ :‬מבוא‪ ,‬מערכת החוקים וסיכום‪ .‬במבוא‬
‫למערכת החוקים כותב חמורבי‪:‬‬
‫"‪...‬בעת ההיא ]‪ [.......‬קראוני להצלחת העם‪ ,‬לי לחמורבי‪ ,‬המושל השגיא וירא האלים‪ ,‬למען‬
‫השכין צדק בארץ‪ ,‬לכלות רשעים ופועלי אוון‪ ,‬לבל יעשוק החזק את החלש ממנו‪"...‬‬
‫לאחר מערכת החוקים השלמה מופיע סיכום‪:‬‬
‫"אלה המשפטים אשר שם חמורבי המלך הנבון‪ ,‬להביא לארצו שלום אמת‪ .‬אני חמורבי‬
‫]‪ [.....‬השמדתי את אויבי ממעל ומתחת‪ ,‬שמתי קץ למלחמות‪ ,‬הבאתי ברכה לארץ ]‪[.........‬‬
‫האלים הגדולים קראוני‪ ,‬על כן אנוכי לבדי הנני הרועה המביא ישועה‪ .‬צילי הטוב פרוש על‬
‫עירי‪ ,‬בחיקי החזקתי את יושבי ארץ שנער ואכד ]‪ [......‬סכותי עליהם בחוכמתי למען לא‬
‫יעשוק תקיף את חלש‪ ,‬לנהל במישרים יתום ואלמנה ]‪[.......‬‬
‫כאמור ההבדל העיקרי בין חוקי המקרא לחוקי חמורבי הוא במקור הסמכות ובדמות‬
‫המחוקק‪ :‬האל מכאן והמלך מכאן‪.‬‬
‫עשרת הדברות ‪ -‬שמות‪ ,‬כ' ‪14 – 1‬‬
‫שני הנוסחים של עשרת הדברות )שמות כ'‪ ,‬דברים ה'( מופיעים במסגרת התגלות מיוחדת‬
‫במינה וחד‪-‬פעמית של אלוהים לעמו‪ ,‬וכריתת ברית עמו‪ .‬לפי המסורת‪ ,‬אלה הדברים‬
‫היחידים שנאמרו ישירות לעם ישראל ע"י ה'‪ ,‬נכתבו על לוחות כעדות לברית‪ ,‬והושמו בארון‬
‫מיוחד‪ ,‬ארון הברית‪.‬‬
‫עשרת הדברות הם צווים אלוהיים‪ ,‬ואין הם חוקים רגילים‪ ,‬שהעובר עליהם מובא לבית‬
‫המשפט‪ .‬הנושאים הם מרכזיים בחיי העם‪ ,‬אך אין אלה עקרונות מופשטים‪ ,‬אלא ענייני‬
‫החיים‪ .‬התוצאה העיקרית של מעמד הר‪-‬סיני‪ :‬שבטים ומשפחות שהיו קשורים בקשרי דם‪,‬‬
‫באים בברית דתית‪ ,‬מוסרית ומשפטית‪ ,‬המאחדת אותם לעם‪.‬‬
‫החלוקה המסורתית של הדברות‪ ,‬בניגוד לחלוקה לפרשיות היא זו‪ .1 :‬אנכי ה' אלוהיך‪.2 ...‬‬
‫לא יהיה לך‪ .3 ...‬לא תשא את שם ה' לשווא‪ .4 ...‬זכור את יום השבת‪ .5 ...‬כבד את ‪.6 ...‬‬
‫לא תרצח‪ .7 .‬לא תנאף‪ .8 .‬לא תגנוב‪ .9 .‬לא תענה ברעך עד שקר‪ .10 .‬לא תחמוד‪...‬‬
‫חלוקתם העניינית של הדברות ‪ -‬מצוות בין אדם למקום )כינוי של כבוד לה'(‪ ,‬ומצוות בין‬
‫אדם לחברו‪ ,‬כאשר מצוות כיבוד ההורים מהווה את החוליה המגשרת‪ .‬יש הטוענים כי‬
‫הדברות נתונים בסדר יורד‪ ,‬על פי דרגת חשיבותם‪.‬‬
‫הרעיונות המרכזיים של עשרת הדברות בשמות כ' ‪14-1‬‬
‫‪" .1‬אנוכי ה'‪ - "...‬הכרזה על ה' כאלוהי ישראל )אמונה מונותיאיסטית(‪ ,‬ועל עם ישראל כעם‬
‫הנבחר‪.‬‬
‫‪" .2‬לא יהיה לך אלוהים אחרים‪ "...‬אמונת הייחוד )אמונה באל אחד(‪.‬זוהי אלוהות‬
‫המשוחררת מגורל‪ ,‬טבע‪ ,‬היסטוריה וכו'‪ .‬יש כאן שלילה מוחלטת של כל אלוהות אחרת‪,‬‬
‫ומכאן ואילך כל תנ"ך הוא מאבק למען המונותיאיזם‪.‬‬
‫"לא תעשה לך‪ - "...‬אחרי האיסור "לא יהיה לך" בא הפירוט‪ :‬א‪" .‬לא תעשה לך כך פסל‪"..‬‬
‫ב‪" .‬לא תשתחווה להם‪ "...‬ג‪" .‬לא תעבדם"‪ .‬יש כאן מעבר הדרגתי מהעשייה אל האמונה‪.‬‬
‫האיסור ליצור לאל דמות )מופשטות האל(‪ .‬הנימוק למצווה כאן הוא‪" :‬כי אני ה' אלוהיך‪."...‬‬
‫‪" .3‬לא תשא‪ - "...‬קדושת שם ה'‪ .‬יש האומרים כי הכוונה לשבועת שקר‪ .‬המחמירים אינם‬
‫מבטאים כלל את שמו של ה'‪ ,‬אלא בשעת הכרח‪ ,‬כמו בשבועה‪ ,‬נדר וכו'‪ .‬העונש‪ :‬גמול אישי‬
‫למי שלא יקיים דיבר זה‪.‬‬
‫‪" .4‬זכור את יום השבת‪ - "...‬בשמות‪ ,‬ההנמקה לשמירת השבת היא דתית‪) .‬בדברים ‪-‬‬
‫סוציאלית(‪ .‬חיקוי לה' שעבד שישה ימים וביום השביעי נח‪ .‬לשבת היהודית אופי שונה מזה‬
‫של עמי המזרח הקדום‪ ,‬שנהגו לשמור על יום מנוחה כדי לא להרגיז את האלים‪ .‬ניתן לקיים‬
‫את השבת בכל מקום‪ .‬זהו יום הזדהות עם האל‪ ,‬ומיוחד משאר הימים ‪.‬‬
‫‪" .5‬כבד את אביך ואת אמך‪ - "...‬השמירה על כבוד ההורים חשובה כשמירה על כבוד‬
‫האל‪ .‬זהו הדיבר היחיד שבו יש גמול‪" :‬למען יאריכון ימיך‪ ."...‬מכאן אפשר גם ללמוד שמי‬
‫שלא יכבד את הוריו ‪ -‬ימיו יתקצרו‪ .‬יש הרואים בביטוי "על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך"‬
‫רמז לגמול לאומי‪ :‬אם כל אחד ואחד מן העם יכבד את הוריו כנדרש ‪ -‬יזכה העם לשבת‬
‫שנים ארוכות על אדמתו‪.‬‬
‫‪" .6‬לא תרצח" ‪ -‬הרעיון המרכזי‪ :‬קדושת החיים‪ .‬אין לאף אדם זכות לקחת חייו של אדם‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪" .7‬לא תנאף" ‪ -‬קדושת חיי המשפחה וטהרתה )האיסור לגבר לשכב עם אישה נשואה(‪.‬‬
‫‪" .8‬לא תגנוב" ‪ -‬קדושת הקניין‪ .‬לכל אדם הזכות לבעלות על רכוש פרטי‪.‬‬
‫‪" .9‬לא תענה ברעך‪ - "...‬קדושת המשפט‪ .‬איסור על עדות שקר‪.‬‬
‫‪" .10‬לא תחמוד‪ - "...‬טוהרת המחשבה‪ .‬יש הטוענים כי זהו הדיבר הקשה ביותר לביצוע!‬
‫ויקרא‪ ,‬י"ט ‪18 – 1‬‬
‫רובן של עשרת הדיברות נרמזים בוויקרא י"ט‪ .‬להלן ההקבלות‪:‬‬
‫שמות כ'‬
‫ויקרא י"ט‬
‫אני ה' אלוהיך‪ ,‬אשר הוצאתיך‬
‫קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם‬
‫לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני‬
‫אל תפנו אל האלילים‬
‫לא תעשה לך פסל וכל תמונה‬
‫ואלוהי מסכה לא תעשו לכם‬
‫לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא‬
‫ולא תשבעו בשמי לשקר‬
‫זכור את יום השבת לקדשו‬
‫ואת שבתותי תשמרו‬
‫כבד את אביך ואת אמך‬
‫איש אמו ואביו תיראו‬
‫לא תרצח‬
‫לא תעמוד על דם רעך‬
‫לא תנאף‬
‫אל תחלל את בתך להזנותה‬
‫לא תגנוב‬
‫לא תגנבו‬
‫לא תענה ברעך עד שקר‬
‫לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו‬
‫לא תחמוד‬
‫ואהבת לרעך כמוך‬
‫מסקנה‪ :‬בוויקרא י"ט אין פירוט לגבי גמולים או עונשים למי שמפר או מקיים את עשרת‬
‫הדיברות‪.‬‬
‫דברים‪ ,‬ו' ‪ – 25 – 20‬מטרת החוק‬
‫קטע זה‪ ,‬המוכר לנו מההגדה של פסח‪ ,‬מופיע מעט לאחר המהדורה הנוספת של עשרת‬
‫הדיברות בדברים‪ ,‬ה' ‪ .21 – 6‬המחבר צופה כי בעתיד‪ ,‬בדרך הטבע‪ ,‬יקום דור שלא היה‬
‫נוכח במעמד הר‪-‬סיני‪ .‬לבן שישאל את אביו ויחקור לפשר החוקים שהוריו מקיימים‪ ,‬יענה‬
‫האב בסיפור יציאת מצרים‪ .‬האל שהוציא את עמו מעבדות לחירות הוא האל שציווה לקיים‬
‫את כל החוקים הללו‪ ,‬ומכיוון שמקור החוקים הוא אלוהי – יש לקיימם ככתבם וכלשונם‪.‬‬
‫קיום מדוקדק של החוקים יביא גם את הדורות הבאים לאמונה ב‪-‬ה' והאל יגמול למאמיניו‬
‫"‪..‬לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה"‪.‬‬
‫כיבוד הורים‬
‫המקורות‪ :‬שמות כ' ‪) 11‬דברים ה' ‪(16‬‬
‫ההבדלים בין עשרת הדיברות בשמות כ' ודברים ה'‬
‫כאמור‪ ,‬עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים‪ ,‬בשמות‪ ,‬כ' ובדברים ה'‪ .‬מתוך ההבדלים‬
‫ניתן ללמוד על גישה הומאנית )אנושית(‪ ,‬חברתית ושוויונית של ספר דברים על פני ספר‬
‫שמות‪:‬‬
‫דברים ה' ‪16‬‬
‫שמות כ' ‪11‬‬
‫כבד את אביך ואת אימך‬
‫כבד את אביך ואת אימך‬
‫כאשר ציווך ה' אלוהיך‬
‫למען יאריכון ימיך‬
‫למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך‬
‫על האדמה אשר‬
‫על האדמה אשר‬
‫ה' אלוהיך נותן לך‪.‬‬
‫ה' אלוהיך נותן לך‪.‬‬
‫•‬
‫בספר דברים ישנה תוספת לגמול‪" :‬למען ייטב לך" – לא רק חיים ארוכים על‬
‫האדמה אלא גם חיים טובים )התייחסות אנושית לאדם(‪.‬‬
‫•‬
‫הבדל בנימוק לשבת – בשמות הנימוק הוא דתי )חיקוי ה' שברא את העולם‬
‫בשישה ימים ונח ביום השביעי(‪ .‬השבת היא לה' ואילו בספר דברים הנימוק הוא‬
‫חברתי כדי לאפשר לעבד‪ ,‬לאמה‪ ,‬לשור‪ ,‬לחמור וכד' לנוח לאחר שישה ימי עבודה‪.‬‬
‫•‬
‫ההבדל בדיבר "לא תחמוד" – בשמות ישנו איסור לחמוד את "בית רעך" ואחר כך‬
‫את אשת רעך‪ .‬בספר דברים המצב הפוך‪ :‬האיסור לחמוד את אשת החבר עומד‬
‫לפני האיסור לחמוד את בית החבר‪ .‬דבר זה מלמד על גישה שוויונית בין הגבר‬
‫לאישה ועל יחס מכבד אליה‪.‬‬
‫הגנה וסעד לחלשים‬
‫גר‪ ,‬יתום ואלמנה‬
‫המקורות‪ :‬שמות כ"ב ‪ ,23 – 20‬דברים י"ד ‪ ,29 – 28‬ט"ז ‪ ,14 – 9‬כ"ד ‪ ,22 – 17‬רות ב'‪.‬‬
‫בפניות רבות מספור נדרש בעל הרכוש‪ ,‬או מי שיש לו רכוש מעבר לצורך הקיומי שלו ושל‬
‫משפחתו‪ ,‬לעזור למי שאין לו פת לחם לאכול‪ ,‬או בגד ללבוש‪ .‬הפנייה היא בדרך כלל אל‬
‫המצפון והיא מנומקת כדרישה דתית )"אני ה'"(‪ ,‬בנימוק היסטורי )"כי גרים הייתם בארץ‬
‫מצרים"(‪ ,‬בנימוק מתחום תורת הגמול )"למען יברכך‪ "...‬כלומר‪ :‬כדאי לך(‪ ,‬ולפעמים בנימוק‬
‫חברתי‪-‬סוציאלי )"למען ינוח עבדך ואמתך כמוך"(‪.‬‬
‫גר – שלא כמו היום‪ ,‬שהגר הוא מי שהמיר את דתו ונעשה יהודי‪ ,‬הרי הגר התנכי הוא מי‬
‫שבא לגור בקרב תושבי הארץ לתקופה ארוכה‪ .‬התנ"ך‪ ,‬לכל אורכו מתייחס לגר ביחס‬
‫מיוחד‪ ,‬לא כמו אל הנוכרי‪ ,‬שהוא זר גמור ואין לחברה הישראלית כל מחויבות‪ .‬הגר‪ ,‬שלא‬
‫הייתה לו אפשרות לקנות לעצמו נחלה‪ ,‬היה מוצא בדרך כלל את פרנסתו בעבודה חקלאית‬
‫אצל בעלי הנחלות‪ .‬הוא היה חסר בסיס כלכלי איתן‪ ,‬ומאחוריו גם לא עמדה להגנתו‬
‫המשפחה המורחבת‪ ,‬ולכן נחשב לחוליה חלשה בחברה‪.‬‬
‫היתום והאלמנה – גם כאן‪ ,‬שלא כמו בימינו‪ ,‬מדובר ביתום מאב‪ .‬מכיוון שהנשים היו‬
‫יושבות בית‪ ,‬לא עבדו בשדות ולא היו מצויות בהלכות משא ומתן‪ ,‬נחשבו היתום והאלמנה‬
‫כמי שאין מי שידאג לפרנסתו ולצרכיו‪.‬‬
‫הלוי – כתוצאה מחוק ריכוז הפולחן נותרו הלויים חסרי יכולת להתפרנס‪ :‬מלכתחילה לא‬
‫הייתה להם נחלה‪ ,‬ועתה‪ ,‬עם סגירת כל המקדשים המקומיים והם נותרו מובטלים‪.‬‬
‫עזרה כלכלית‬
‫א‪ .‬מתנות עניים אחת הדרכים שבהן ניתן לעזור לעניים ולרעבים היא על ידי מענקים של‬
‫מזון‪ ,‬הישר מן השדה והמטע‪ .‬בין מתנות העניים הנזכרות‪:‬‬
‫לקט – החקלאי מתבקש להשאיר במקומן את השבלים הבודדות הנופלות לארץ במהלך‬
‫הקציר‪ .‬הנצרכים יוכלו לבוא וללקט את השבלים מן השדה ]פרק שלם המתאר את הווי‬
‫הקוצרים והמלקטות‪ :‬רות‪ ,‬ב'[‬
‫שכחה – אלומות בודדות שנשכחו בשדה‪ ,‬לאחר איסוף התבואה אל הגורן‪.‬‬
‫פאה – יש להשאיר את פינת השדה בלתי קצורה‪ .‬המחוקק איננו מציין כמה פינות‬
‫להשאיר‪ ,‬מה גודל הפינה וכו'‪] .‬חז"ל קובעים "אין פוחתין לפאה משישים"‪ ,‬כלומר יש‬
‫להשאיר אחד חלקי ששים מהיבול[‬
‫עוללות – אותם אשכולות שלא היו בשלים בעת הבציר‪.‬‬
‫פרט – הענבים הבודדים שנשרו מן האשכולות במהלך הבציר‪.‬‬
‫פארה – אסור למסוק את הזיתים בצמרות העצים‪.‬‬
‫•‬
‫תקנה נוספת שבאה לעזור לחלשים היא "מעשר עני"‪ .‬פעם בשלוש שנים יש לקחת‬
‫עשירית מן היבולים בשדה ובמטע ולהשאיר אותם בשער העיר לנזקקים‪.‬‬
‫•‬
‫"שמחת החג" דרך נוספת לדאוג לשכבות המצוקה היא באמצעות הדרישה לשתף‬
‫אותם בשמחת החגים‪ :‬כבר ביציאת מצרים מזמינים משה ואהרון את הגרים לעבור‬
‫ברית מילה ולהשתתף עמם בסדר הפסח‪ :‬ספר דברים דורש לשתף את החלשים‬
‫בכל אחד ואחד משלושת הרגלים‪:‬‬
‫"ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר‬
‫והיתום והאלמנה אשר בקרבך" )דברים‪ ,‬ט"ז ‪ .(11‬הסיוע בעניין זה אינו רק כלכלי‬
‫אלא גם חברתי‪.‬‬
‫ב‪ .‬הלוואות לנזקקים‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ב ‪ ,26 – 24‬מלכים ב'‪ ,‬ד' ‪ ,7 – 1‬חמורבי ‪241‬‬
‫"אם כסף תלוה את עמי‪ ,‬את העני עמך‪ ,‬לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" )שמות‬
‫כ"ב ‪ (24‬מן הפסוק מובן שמדובר במי ששייך לעם ישראל )"עמי"(‪ .‬מן הביטוי "את העני‬
‫עמך" ניתן ללמוד כי מדובר בהלוואה לצרכי מחייה‪ .‬הדרישה מן המלווה היא כפולה‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬לא להתנהג כנושה‪ ,‬כלומר לא להפעיל אמצעי לחץ על הלווה להחזרת ההלוואה‪,‬‬
‫ושנית‪ ,‬נאסר על המלווה לקחת רבית‪.‬‬
‫התורה אוסרת כאמור לקחת רבית מאדם מישראל‪ ,‬אבל מותר למלווה לקחת עירבון‬
‫)משכון‪ ,‬פיקדון( כדי להבטיח שהלווה יפרע את הלוואתו‪ .‬החוק מגביל את סוג העירבון‪.‬‬
‫לדוגמא אסור לקחת אבני ריחיים כעירבון‪ ,‬שמא החקלאי הלווה יזדקק להם לטחינת מזונו‬
‫)דברים‪ ,‬כ"ד ‪ .(6‬לעתים הלווה כה עני עד שהוא נאלץ לתת כעירבון את הבגד שהוא לובש‪.‬‬
‫החוק דורש מהמלווה להחזיר ללווה את הבגד עם בוא הערב )="עד בוא השמש"(‪ ,‬כדי‬
‫שלא יסבול מקור )שמות‪ ,‬כ"ב ‪ .(26 – 25‬חוק דומה מופיע בדברים‪ ,‬כ"ד ‪ ,13 – 10‬שם גם‬
‫נאסר על המלווה להיכנס לבית הלווה לקחת את העירבון‪ ,‬על מנת שלא לבזותו בפני‬
‫משפחתו‪.‬‬
‫לא פעם נבצר מהלו◌ ׁוים להחזיר את ההלוואה‪ .‬במלכים ב' ד ‪ 7-1‬פונה הנביא אלישע אל‬
‫אישה אלמנה בטענה שבעלה מת לפני ששילם את חובו‪ ,‬ועתה הנושה בא לקחת את שני‬
‫בניה לעבדים )מלכים ב'‪ ,‬ד' ‪ .(7 – 1‬אלישע עושה נס )כד השמן(‪ ,‬כלי האישה מתמלאים‬
‫בשמן‪ ,‬וממכירת השמן מצליחה האישה לפרוע את חובה‪ .‬סיפור דומה נמצא בנחמיה‪ ,‬ה' ‪1‬‬
‫– ‪ .5‬עניי העם מתלוננים בפני נחמיה כי כעירבון נתנו את שדותיהם‪ ,‬ועכשיו שאין‬
‫באפשרותם לשלם‪ ,‬יילקחו בניהם ובנותיהם לעבדות‪ .‬נחמיה פותר את העניין על‪-‬ידי כריתת‬
‫אמנה )הסכם( חברתית בין עשירי העם לעניים‪.‬‬
‫•‬
‫חוק חמורבי ‪" :241‬כי יחבל איש שור כעירבון‪ ,‬שלישית המנה כסף ישלם"‪ ,‬חוק‬
‫חמורבי אוסר על המַ ְלו ֶה לקחת את השור כעירבון‪ .‬אם המלווה לוקח כעירבון את‬
‫שורו של הלווה‪ ,‬הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו‪ ,‬ומכאן שלא יוכל‬
‫לשלם את חובו‪ .‬במקרה כזה קונסים את המלווה‪ ,‬זאת בדומה לחוק המקראי הנ"ל‬
‫האוסר על לקיחת ריחיים כעירבון‪ .‬חשוב לציין שהשור‪ ,‬בגד האלמנה‪ ,‬והכלי‬
‫לטחינת תבואה חיוניים להישרדותו של העני ובלעדיהם לא יוכל לחיות‪.‬‬
‫הגנה וסעד לחלשים )‪(2‬‬
‫שמיטת קרקעות ושמיטת חובות‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ג ‪ ,11 – 10‬דברים ט"ו ‪ ,6 – 1‬נחמיה ה' ‪ ,13 – 9‬משנה‪ ,‬שביעית פרק י'‬
‫ג–ד‬
‫•‬
‫שמות כ"ג ‪ :11 -10‬חוק זה עוסק בשמיטת קרקעות בכל שנה שביעית‪ .‬כלומר‬
‫החקלאי רשאי לעבד את אדמותיו שש שנים ברציפות‪ ,‬ואילו בשנה השביעית הוא‬
‫נדרש "לשמוט" )=לעזוב( את השדה – לא לבצע שום פעולה חקלאית באדמה‪ .‬רק‬
‫העניים והחיות ייהנו מגידולי האדמה‪ .‬ההנמקה )הסיבה( לשמיטת הקרקעות היא‬
‫סיבה סוציאלית )חברתית( – החוק מסייע מבחינה כלכלית לעניים ועוזר להם‬
‫להתקיים‪.‬‬
‫•‬
‫דברים ט"ו‪ :‬השמיטה מופיעה גם בדברים ט"ו‪ .‬קטע זה עוסק בהיבט מיוחד של‬
‫שנת השמיטה‪ :‬שמיטת כספים‪ .‬החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על‬
‫ההלוואה‪ ,‬אם חברו לא יכול להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה‪.‬‬
‫יש לציין שהחוק אינו מזכיר את שמיטת הקרקעות‪ ,‬אך סביר להניח שיש קשר בין‬
‫הדברים‪ .‬בחברה המבוססת בעיקרה על החקלאות‪ ,‬אין לאדם הכנסה בשנת‬
‫השמיטה‪ ,‬וממילא אין לו כסף להחזיר את החוב שלקח‪ ,‬כדי שיוכל לקיים את‬
‫משפחתו‪ .‬החוק כאן משובץ בקטע של הטפה חינוכית‪ ,‬כאילו לא החוק עצמו הוא‬
‫העיקר‪ ,‬אלא מטרתו החינוכית‪.‬‬
‫"שמוט כל בעל משה ]את[ ידו‪ "...‬כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו‪ .‬יש המשערים‬
‫שהצירוף "לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת‪ ,‬התובעת בחזקה את‬
‫החוב‪ ,‬יד שיש להניחה ולהורידה‪.‬‬
‫"את הנכרי תגוש‪ – "...‬יש להתחשב בבני עמך אך לא בזרים‪ ,‬שממילא אינם‬
‫מקיימים את חוקי התורה‪ ,‬ולא יוותרו ליהודי על חובו בשנת השמיטה‪.‬‬
‫המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו‪ ,‬על כן הוא פונה שוב ושוב אל‬
‫מצפונו של המלווה‪ ,‬מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה‪ ,‬ומאידך‪ ,‬מבטיח לו ברכה‬
‫אם יקיים את החוק כנדרש‪.‬‬
‫חוק שמיטת ההלוואות הוא חוק חברתי שבא לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים‪.‬‬
‫הפנייה היא אמנם למצפונו של כל אדם ואדם‪.‬‬
‫בנחמיה ה' במקור זה )מימי בית שני( יש עדות לכך שחוק שמיטת ההלוואות לא נשמר‪.‬‬
‫האיכרים העניים שלקחו הלוואות משכנו את שדותיהם‪ ,‬בתיהם וכו' ועתה הנושים עומדים‬
‫לקחת מהם את השדות‪ ,‬הכרמים‪ ,‬הבתים ולכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים ושפחות‪.‬‬
‫נחמיה נוזף בעשירי העם ומוכיח את מנהיגותו בנתינת דוגמא אישית‪:‬‬
‫"וגם אני אחי ונערי נושים בהם כסף ודגן‪ ,‬נעזבה נא את המשא הזה‪ .‬השיבו להם כהיום את‬
‫שדותיהם‪ ,‬זיתיהם‪ ,‬כרמיהם ובתיהם‪...‬אשר אתם נושים בהם" )נחמיה‪ ,‬ה ‪.(12 – 11‬‬
‫נחמיה מבקש מהם לוותר על "המשא" )=הלוואות(‪ .‬העם התחייב לקיים את חוק שמיטת‬
‫ההלוואות כנדרש בדברים ט"ו‪.‬‬
‫שמיטת הכספים יוצרת קושי למלווה – הכסף שהלווה לא מוחזר לו ולכן אנשים נמנעו לתת‬
‫הלוואות לעניים‪.‬‬
‫כדי לעודד את המלווים להמשיך ולהלוות כסף‪ ,‬תיקן הלל את תקנת הפרוזבול‪ :‬מסמך מבית‬
‫הדין עליו חתומים שופטים‪ .‬במסמך חותם הלווה שהחזיר את כספו למלווה מתי שרוצה‪,‬‬
‫אפילו בשנת שמיטה‪.‬‬
‫זו לשון הפרוזבול‪:‬‬
‫"פרוזבול אינו משמט‪ .‬זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן‪ .‬כשראה שנמנעו העם‬
‫מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בלייעל' וגו'‪.‬‬
‫זה גופו של פרוסבול‪ :‬מוסר אני לכם ‪...‬הדיינים‪...‬שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה‪".‬‬
‫)משנה‪ ,‬שביעית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משניות ג' ‪ -‬ד'(‬
‫עבד ואמה עבריים‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"א ‪ ,11 – 2‬ויקרא כ"ה ‪ ,55 ,46 – 39‬דברים ט"ו ‪ ,18 – 12‬מלכים ב' ד'‬
‫‪ ,2 – 1‬ירמיהו ל"ד ‪ ,22 – 8‬נחמיה ‪ ,13 – 1‬חמורבי ‪282 ,117‬‬
‫עבד ‪ -‬אדם המשועבד בגופו לאדם אחר‪.‬‬
‫חוק העבד‪ :‬שמות‪ ,‬כ"א ‪.6 - 1‬‬
‫חוק העבד הוא דוגמא מובהקת לחוק קזואיסטי‪ .‬החוק מכיל מקרה ראשי ‪ -‬המסומל במילת‬
‫התנאי "כי" וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם"‪ .‬המקרה הראשי קובע‬
‫באופן כללי ביותר כי עבד עברי יעבוד שש שנים ‪ -‬ובשביעית יצא לחופשי חינם – ללא מענק‬
‫שחרור‪.‬‬
‫תנאיי שחרורו – באותו מצב שהעבד הגיע לעבדות כך הוא יוצא לחופשי‪:‬‬
‫א‪ .‬המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו ‪ -‬יצא לבדו‪.‬‬
‫ב‪ .‬במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו ‪ -‬גם אשתו תצא לחופשי אתו‪.‬‬
‫ג‪ .‬המקרה השלישי עוסק בנושא אחר‪ :‬אם האדון נותן לעבדו אישה‪ ,‬כדי לשאתה‪ ,‬ובמשך‬
‫הזמן גם נולדים לזוג ילדים ‪ -‬העבד יצא לחופשי לבדו‪ ,‬ואילו האישה והילדים נשארים רכושו‬
‫של האדון ואינם משתחררים‪.‬‬
‫ד‪ .‬המקרה הרביעי נגזר מן השלישי‪ .‬אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו‪ ,‬או בכל‬
‫מקרה שהעבד מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו‪ ,‬יכריז על כך העבד בשער‬
‫העיר‪ ,‬לפני השופטים‪ ,‬אזנו תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם"‪ .‬בתקופה‬
‫מאוחרת יותר‪ ,‬כאשר נקבעו חוקי "שנת היובל"‪ ,‬נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי‬
‫בשנת היובל‪.‬‬
‫• חוק האמה – שמות‪ ,‬כ"א ‪.11 - 7‬‬
‫האמה היא פילגש של האדון‪ ,‬שנמכרת על ידי אביה עקב חובות‪ .‬האמה אינה יוצאת‬
‫לחופשי כמו העבד‪ ,‬אלא נשארת בבית אדונה‪.‬‬
‫המקרים המשניים‬
‫א‪ .‬אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה ‪ -‬אין באפשרותו למכרה‪ .‬עליו להניח‬
‫למשפחתה לפדות אותה‪ ,‬אולי על ידי הפחתת החוב‪ ,‬ולהוציאה לחרות‪ .‬מכירת האמה‬
‫לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת חיקו‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו ‪ -‬דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר‬
‫ועניין‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה ‪ -‬לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך‬
‫לתת לה את מזונותיה‪ ,‬בגדיה וסיפוקה המיני‪) .‬אפשרות נוספת‪ :‬המילה "עונתה" נגזרת מן‬
‫המילה "מעון"‪ .‬על האדון לספק לאמה הדחויה קורת גג‪ ,‬שזהו צורך בסיסי‪ ,‬ממש כמו מזון‬
‫וביגוד(‪.‬‬
‫ד‪ .‬תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי ‪ -‬אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' ‪ -‬חייב לשחרר את‬
‫אמתו חינם‪ .‬יש פרשנים הטוענים כי הסעיף האחרון נגזר מכל שלושת הסעיפים הקודמים‪,‬‬
‫כלומר אם האדון לא אפשר לבני משפחתה של האמה לפדותה‪ ,‬או השיא אותה לבנו‪ ,‬אך‬
‫לא התייחס אליה כאל אישה חופשייה‪ ,‬או לקח אישה נוספת ולא דאג ל"שארה כסותה‬
‫ועונתה"‪ ,‬עליו לשחרר את האמה לחופשי‪.‬‬
‫בחוק האמה יש ניסיון לתת יחס אנושי לאמה למרות היותה פילגש של אדון‪.‬‬
‫• חוק העבד‪ :‬דברים ט"ו ‪18 – 12‬‬
‫דרך חוק העבד בדברים אנו למדים על מגמה הומאנית‪ ,‬סוציאלית‪ ,‬שוויונית של ספר דברים‬
‫בהשוואה לספר שמות‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי בהבדלים בין חוק העבד בשני הספרים‪:‬‬
‫‪ o‬האחד‪ ,‬והחשוב ביותר הוא השוויון בין העבד והאמה‪ .‬בעוד שעל‪-‬פי החוק‬
‫בשמות האמה אינה יוצאת לעולם מבית אדונה‪ ,‬הרי כאן דין זהה לעבד‬
‫ולאמה‪ ,‬וגם האמה יוצאת לחופשי לאחר שש שנות עבודה‪ .‬דבר זה מלמד‬
‫על התקדמות מסוימת במעמד האישה במאות השנים שחלפו בין כתיבת‬
‫הספרים )וראה גם בדיבר "לא תחמוד" בשמות ובדברים(‪.‬‬
‫‪ o‬החידוש השני הוא הדרישה מן האדון להעניק לעבד המשתחרר מענק‬
‫שחרור‪ ,‬על מנת שיוכל להתחיל את חייו כאדם חופשי עם בסיס כלכלי‬
‫מינימאלי‪ ,‬ולא יחזור אל מעגל העבדות‪ ,‬בניגוד לספר שמות שהעבד לא‬
‫מקבל מענק שחרור‪ .‬כ משנה שכר שכיר עבדך שש שנים‪) "...‬דברים‪ ,‬ט"ו‬
‫‪(18‬‬
‫‪ o‬החידוש השלישי הוא בכינוי העבד‪ .‬בספר דברים הוא מכונה "אחיך" ואילו‬
‫בספר שמות הוא מכונה "עבד"‪.‬‬
‫‪ o‬החידוש הרביעי הוא בעובדה שבספר דברים העבד עלול לוותר על חירותו‬
‫כי טוב לו בבית האדון‪ ,‬אך בספר שמות העבד עלול לוותר על חירותו כי‬
‫אשתו וילדיו אמורים להישאר בבית האדון‪.‬‬
‫‪ o‬חידוש חמישי הוא שבספר שמות רציעת האוזן נעשית "לפני האלוהים"‪,‬‬
‫כלומר לפני השופטים‪ ,‬אולי במקדש המקומי‪ .‬החוק בדברים משמיט דרישה‬
‫זו‪ .‬עקב ריכוז הפולחן‪ ,‬וסגירת המקדשים המקומיים לא יהיה סביר לדרוש‬
‫מכל אדון לעלות עם עבדו לירושלים ועל‪-‬כן הטקס הופך להיות טקס ביתי‪.‬‬
‫• חוק העבד‪ :‬ויקרא כ"ה ‪46 - 39‬‬
‫החוק בוויקרא מונה שני סוגי עבדים‪ :‬עבד עברי ועבד נוכרי‪ .‬לכל אחד מהם ישנה התייחסות‬
‫שונה‪ .‬העבד העברי נמכר לעבדות עקב חובות וירידה מנכסיו )"כי ימוך"(‪ .‬כאן הדגש הוא‬
‫על היחס לעבד‪ .‬האדון נדרש להתייחס לעבד הנמנה על עם ישראל כשכיר‪ .‬אין להציק לו‬
‫ואסור להעבידו בעבודת פרך‪ .‬את הדרישה הזו מנמק המחוקק כך‪:‬‬
‫"כי לי בני ישראל עבדים‪ ,‬עבדי הם‪ ,‬אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" )ויקרא‪ ,‬כ"ה ‪.(55‬‬
‫כלומר בני ישראל הם עבדי ה' בלבד‪ ,‬בשחרורו הוא חוזר אל ביתו‪ ,‬ולא יהיו עבדים לאדם‬
‫אחר‪ .‬על רקע זה בולט כאן היחס ההפוך לנוכרים‪ :‬מהם ניתן לקנות עבדים ושפחות והם‬
‫וצאצאיהם אינם משתחררים לעולם!‬
‫שלא כמו בשני החוקים בשמות ובדברים‪ ,‬הקובעים כי העבד משתחרר לאחר שש שנות‬
‫עבודה‪ ,‬הרי כאן‪ ,‬בוויקרא‪ ,‬העבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל! במילים אחרות‪ ,‬החוק‬
‫בוויקרא לא מכיר בשחרור העבד לאחר שש שנים!‬
‫)ייתכן כי השחרור בשנת היובל מתייחס לעבדי עולם(‬
‫ירמיהו ל"ד‬
‫בירמיהו‪ ,‬ל"ד מופיע סיפור מימי המצור הבבלי על ירושלים‪ .‬מכיוון שהעיר הייתה במצור ולא‬
‫היה ניתן לעבוד בשדות‪ ,‬ואולי גם כדי לתגבר את השמירה על חומות העיר‪ ,‬נדברו ביניהם‬
‫עשירי העיר ושחררו את עבדיהם לחופשי‪ .‬בגלל נסיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרט‪,‬‬
‫הסירו הבבלים את המצור מן העיר‪ .‬עשירי העיר כבשו מחדש את עבדיהם לעבדות‪ ,‬ולא‬
‫הקפידו לשחרר גם את מי שנסתיימה תקופת עבדותו‪ .‬וזאת למרות שכרתו ברית עם המלך‬
‫צדקיהו בה התחייבו לשחרר את העבדים והשפחות‪ .‬מעשה זה הכעיס ביותר את הנביא‬
‫ירמיהו‪ ,‬ועקב הפרת חוקי העבד בברית סיני‪ ,‬הוא מנבא לעיר חורבן והרס‬
‫• העבד בחוקי חמורבי‬
‫"כי ילחץ חוב את איש‪ ,‬ומכר את אשתו‪ ,‬או בנו‪ ,‬או בתו בכסף‪ ,‬או נתנם בנשי‪ ,‬שלוש שנים‬
‫יעבדו בבית הקונה אותם‪ ,‬או בבית החובל‪ ,‬ובשנה הרביעית ייקרא להם דרור" )חמורבי‪,‬‬
‫‪(117‬‬
‫בדומה לחוקי המקרא‪ ,‬גם כאן העבדות היא דרך לתשלום חוב‪ .‬אדם שלא הצליח לשלם את‬
‫חובו מוסר את אחד מבני משפחתו למלווה‪ ,‬בניגוד לוויקרא כ"ה – רק האיש יכול להימכר‬
‫לעבדות ולא בני משפחתו‪ .‬הבדל נוסף שבחוק חמורבי תקופת העבדות היא שלוש שנים‬
‫בלבד‪.‬‬
‫• "אם אמור יאמר עבד אל אדוניו‪' :‬לא אדוני אתה'‪ ,‬יוכיח עליו אדונו כי‬
‫עבדו הוא‪ ,‬ואת אוזנו יקצץ" )סע' ‪ .(282‬יש הרואים בחוק זה דמיון‬
‫מסוים לרציעת האוזן בחוקי התורה‪ ,‬אבל בעוד בשמות ובדברים‬
‫הרציעה באה לסמל את הפיכתו של העבד ל"עבד עולם"‪ ,‬ואיננה‬
‫עונש‪ ,‬ובחוק חמורבי מדובר בעונש של כריתת האוזן‪ ,‬בגלל ניסיונו‬
‫של העבד לכפור במרות אדונו‪ .‬בחוק חמורבי העבדות היא דבר‬
‫מקובל ואילו בתנ"ך לא רואים את נושא העבדות בעין יפה‪.‬‬
‫פלילים ‪ -‬חוקי רצח והריגה‬
‫הכתובים‪ :‬בראשית ט' ‪ ,6 – 5‬שמות כ"א ‪ ,26 – 20 ,14 – 12‬במדבר ל"ה ‪,34 – 9‬‬
‫בראשית ד' ‪ ,16 – 8‬חוקי החיתים ‪4 – 1‬‬
‫הערך העליון בחוקי התורה בפרט‪ ,‬ובהלכה היהודית בכלל‪ ,‬הוא ערך חיי האדם‪ .‬הדיבר‬
‫השישי‪ ,‬הפותח את החלק של עשרת הדיברות העוסק ביחסים שבין אדם לחברו‪ ,‬קובע‬
‫קטגורית‪" :‬לא תרצח"‪ .‬ויותר מכך‪ .‬החוק הראשון בתנ"ך כולו‪ ,‬או ההיגד הראשון שניתן‬
‫לראותו כחוק‪ ,‬מופיע בבראשית‪ ,‬ט' ‪:6 – 5‬‬
‫"שופך דם האדם – באדם דמו יישפך‪ ,‬כי בצלם אלוהים עשה את האדם"‪.‬‬
‫ההנמקה לאיסור המוחלט לרצוח אדם היא שהאדם נברא בצלמו של האל ומכאן שהפוגע‬
‫באדם פוגע באל! המבנה הכיאסטי של הפסוק מדגיש את העונש שהוא בבחינת "מידה‬
‫כנגד מידה"‪ .‬הקושי כאן הוא שגם הרוצח נברא בצלם אלוהים‪ ,‬ומדוע חובה להורגו? על כן‬
‫מפרש הרד"ק )ר' דוד קמחי‪ ,‬בן דורו של רש"י(‪:‬‬
‫לפי שהוא השחית צלמו תחילה‪ ,‬בעוברו על מצוות האל‪ ,‬הוא עשה אותו בצלמו והוא‬
‫השחיתו"‪ ,‬כלומר ברגע שהרוצח הפר את הצו האלוהי‪ ,‬הוא איננו מקיים יותר את הצלם‬
‫האלוהי שבאדם‪ ,‬ועל‪-‬כן מותר להרגו‪ .‬על‪-‬פי הפסוקים הללו גם כל חיה ההורגת אדם –‬
‫דינה מוות‪) ,‬ראה דיני השור‪ ,‬בהמשך(‪.‬‬
‫אבל עוד בטרם הוטל האיסור הנ"ל‪ ,‬כבר קם ילוד האישה הראשון ורוצח את אחיו‪ .‬לשאלתו‬
‫הרטורית של אלוהים "אי הבל אחיך" עונה קין בתשובה חצופה‪ ,‬תוך כדי התחמקות‬
‫מלקיחת אחריות על המעשה‪" :‬לא ידעתי‪ .‬השומר אחי אנוכי?" מכיוון שהאיסור לרצוח טרם‬
‫נמסר לקין‪ ,‬מסתפק האל בעונש של נוודות‪ ,‬זאת מכיוון שדמו של הבל‪ ,‬שנשפך על האדמה‪,‬‬
‫לא נגאל בדמו של רוצחו‪ ,‬ועל כן האדמה במקום זה לא תצלח עוד‪ ,‬ולא תניב יבולים‪.‬‬
‫הדיבר השישי‪" ,‬לא תרצח"‪ ,‬קובע אמנם את העיקרון של קדושת החיים‪ ,‬אך איננו קובע את‬
‫העונש למפר עיקרון זה‪.‬‬
‫שמות‪ ,‬כ"א ‪26 – 20 ,14 – 12‬‬
‫בקטעים הנ"ל מספר חוקים העוסקים ברצח ובהריגה‪.‬‬
‫פסוק ‪" :12‬מכה איש ומת ‪ -‬מות יומת" ‪ -‬כאן נקבע העיקרון הכללי‪ .‬האדם נברא "בצלם‬
‫אלוהים" ועל כן אין כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים‪ ,‬בניגוד לחוקים של עמים‬
‫אחרים במזרח הקדום‪ ,‬שאפשרו לרוצח לפדות את עצמו בכופר ‪ -‬תשלום למשפחת הנרצח‪.‬‬
‫)ראה חוקי החיתים‪ ,‬בהמשך(‬
‫פסוק ‪ :13‬פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה‪ ,‬אלא בשוגג‪.‬‬
‫"אשר לא צדה" הוא מי שלא ארב לקרבנו‪) ,‬מלשון צייד ‪ -‬האורב לקרבנו(‪" .‬והאלוהים אינה‬
‫לידו" ‪ -‬כלומר אפילו תאונה נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה‪ ,‬לא הייתה אפשרות‬
‫למנעה‪" .‬ושמתי לך מקום‪ "...‬כאן מרמז החוק לערי המקלט‪ ,‬שהוקמו על מנת למנוע את‬
‫גאולת הדם של הקורבן‪ ,‬במקרה של תאונה‪) .‬על כך בהמשך(‪.‬‬
‫פסוק ‪ :14‬בעולם העתיק‪ ,‬וגם בימינו אנו‪ ,‬נהוג כי מקומות קדושים הם אקס‪-‬טריטוריאליים‪,‬‬
‫ואין לפגוע במי שנמצא בתוכם‪ .‬בתנ"ך כמה סיפורים על מי שאחז בקרנות המזבח כדי‬
‫להינצל מעונש מוות‪) .‬ראה למשל מלכים א'‪ ,‬א' ‪ ,53 - 50‬ב' ‪ .(38 - 28‬החוק כאן בא‬
‫להדגיש כי אין חסינות לרוצח במזיד‪.‬‬
‫פסוקים ‪ :21 - 20‬כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט )יש לשים לב שדין האמה זהה‬
‫לדין העבד!(‬
‫גם העבד נברא בצלם אלוהים‪ ,‬על כן הריגתו תביא להריגת אדונו‪ .‬מאידך‪ ,‬כדי לא לפגוע‬
‫באפשרות להעניש את העבד‪ ,‬כאשר הוא מתרשל במלאכתו‪ ,‬במקרה שהעבד לא מת מיד‬
‫ אדונו לא ייענש‪.‬‬‫פסוקים ‪ :23 - 22‬עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד‪ .‬מדובר באישה הרה‪ ,‬העוברת במקרה‬
‫בשעת מריבה בין אנשים‪ .‬החוק מבחין בשני מקרים‪ .‬במקרה הראשון מדובר במקרה‬
‫שהאישה הפילה את ולדה אך לא נפגעה בעצמה‪" :‬ולא יהיה אסון" ‪ .‬כאן יהיה על המכה‬
‫לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות‪ ,‬כאשר ייקבע על ידי הבעל ובית המשפט )על פי מס'‬
‫הילדים שכבר יש לאדם‪ ,‬מין הוולד‪ ,‬חודש ההיריון וכו'(‪ .‬במקרה השני גם האישה ההרה‬
‫מתה‪ .‬במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש"‪ .‬יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן‪,‬‬
‫בודאי‪ ,‬בהריגה בשוגג‪ ,‬בכל זאת הדין כאן מוות‪ ,‬אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות‬
‫באותו זמן‪ ,‬ו‪/‬או כדי לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם‪.‬‬
‫פסוקים ‪ :25 - 24‬כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה"‪.‬‬
‫כנראה שהחוק במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו‪ .‬חז"ל קבעו‬
‫את הכלל המשפטי‪" :‬עין תחת עין ‪ -‬דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי‪ ,‬ולא יוציאו את‬
‫עינו‪ ,‬כמסתבר על פי הפשט‪.‬‬
‫במדבר‪ ,‬ל"ה ‪ :34 – 9‬ערי מקלט‬
‫לכל אורך תקופת התנ"ך קיים מתח בין הליך השיפוט הרשמי והתקני לבין מנהג גאולת‬
‫הדם )נקמה על רצח(‪ ,‬שעומד בניגוד מוחלט למערכת משפטית מתוקנת‪) .‬אפילו כיום‪ ,‬על‬
‫אף שנעשו מאמצים רבים‪ ,‬לא מצליחה מדינת ישראל לשרש מנהג זה‪ ,‬הקיים עדיין בקרב‬
‫האוכלוסייה הערבית‪-‬מוסלמית( לפי מנהג זה‪ ,‬על קרוב משפחתו של הנרצח לגאול את דמו‬
‫על‪-‬ידי הריגת הרוצח‪ ,‬או מישהו ממשפחתו‪ .‬החוק המקראי מצווה על בני ישראל להקים‬
‫שש ערי מקלט‪ ,‬משני עברי הירדן‪ ,‬אליהן יוכל לנוס כל "רוצח בשגגה" ]כיום‪ ,‬החוק הישראלי‬
‫מבחין בין "רצח" שכדי להרשיע בדין יש להוכיח מניע וכוונה תחילה‪ ,‬לבין "הריגה" שנעשית‬
‫שלא מתוך כוונה תחילה‪ ,‬או אפילו ברשלנות‪ ,‬או כתוצאה מתאונה[ ההורג יועמד למשפט‬
‫בשער העיר‪ .‬אם יסתבר שעשה מעשה זדון – יוצא להורג‪ ,‬כדין רוצח‪ ,‬ואם יסתבר שאין כאן‬
‫מעשה זדון ‪ -‬ייכנס לעיר המקלט‪ ,‬בה יהיה מוגן מפני גואל הדם‪ ,‬בתנאי שלא יצא משעריה‪.‬‬
‫)אם יצא – גואל הדם רשאי לפגוע בו!( יש הטוענים כי עיר המקלט נועדה לא רק להגן על‬
‫ההורג‪ ,‬אלא גם להענישו‪ .‬הוא למעשה כלוא‪ ,‬מורחק מביתו וממשפחתו‪ .‬עם מות הכהן‬
‫הגדול חופשי ההורג לחזור לביתו‪ ,‬וגואל הדם אינו רשאי לגעת בו‪.‬‬
‫החוק כאן דורש שני עדים כדי להרשיע את הנאשם ברצח‪ .‬בנוסף‪ ,‬אוסר החוק על לקיחת‬
‫כופר כסף‪ ,‬דבר שהיה מקובל במזרח הקדום‪ ,‬ודורש להמית את הרוצח‪ ,‬זאת מכיוון שרצח‬
‫אדם משפיע על הארץ כולה‪ .‬שפיכת דם מטמאת את האדמה )מקרה קין‪ ,‬עגלה ערופה וכו'(‬
‫בפרט‪ ,‬ואת ארץ ישראל בכלל‪:‬‬
‫"ולא תטמא את הארץ‪ ,‬אשר אתם יושבים בה‪ ,‬אשר אני שוכן בתוכה‪ ,‬כי אני ה'‪) "......‬ל"ה‬
‫‪(33‬‬
‫חוקי החיתים ‪4 – 1‬‬
‫‪" – 1‬איש כי יכה בריבו איש או אישה ומתו‪ ,‬כופר נפשם ארבעה נפשות ייתן‪ ,‬איש או אישה‪,‬‬
‫ואת אחוזתו‬
‫ישעבד כעירבון"‪.‬‬
‫‪ – 2‬איש כי יכה בריבו עבד או שפחה ומתו‪ ,‬כופר נפשם שתי נפשות ייתן‪ ,‬איש או אישה‪,‬‬
‫ואת אחוזתו‪."...‬‬
‫‪ – 3‬איש כי יכה איש או אישה חופשיים ומתו‪ ,‬ורק ידו זדה‪ ,‬כופר נפשם שתי נפשות ייתן‪,‬‬
‫ואת‪"......‬‬
‫‪ – 4‬איש כי יכה עבד או שפחה ומתו‪ ,‬ורק ידו זדה‪ ,‬כופר נפשם נפש אחת ייתן‪ ,‬ואת‬
‫אחוזתו‪.".....‬‬
‫מן החוקים הללו עולה כי החוק החיתי איננו כופה עונש מוות לרוצח‪ ,‬אלא מאפשר פיצוי‪ .‬על‬
‫ההורג למסור בני אדם אחרים תחת האדם שהרג‪ .‬בכל הסעיפים נדרש ההורג לשעבד את‬
‫אחוזתו כעירבון‪ ,‬עד למילוי מלא של מכסת עונשו‪ .‬החוק החיתי מבדיל גם במעמדו של‬
‫הנרצח‪ .‬העונש על הריגת איש חופשי כפול מאשר העונש על הריגת עבד‪ ,‬בניגוד לחוק‬
‫המקראי הדן בעניין זה )שמות‪ ,‬כ"א ‪ .(20‬בנוסף‪ ,‬גובה הפיצוי תלוי בחומרת המעשה‪ .‬אם‬
‫זהו מעשה זדון העונש חמור יותר מאשר במקרה של הריגה ללא זדון‪.‬‬
‫"ענישת תמורה" בחוק החיתי אדם נענש על חטאיו של אדם אחר‪ .‬הרוצח יכול למסור‬
‫למשפחת הנרצח אנשים אחרים תחתיו‪ .‬בחוק המקראי אין דוגמא לענישת תמורה של בני‬
‫אדם‪] .‬ראינו את העגלה שנערפת‪ ,‬במקרה שלא נמצא הרוצח ועוד דוגמא‪ :‬השעיר הנשלח‬
‫למוות ביום הכיפורים‪ ,‬כדי לכפר על חטאי העם[‪.‬‬
‫פלילים )‪(2‬‬
‫חוקי מלחמה‬
‫הכתובים‪ :‬דברים כ'‪) ,‬כ"ד ‪ ,(5‬כ"א ‪14 – 10‬‬
‫דברים כ' – כל הפרק דן בחוקי מלחמה‪ ,‬נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים‪.‬‬
‫חוקי המלחמה בפרק באים להגביל את הלוחמים‪ ,‬להתחשב באדם‪ ,‬בין שהוא מישראל‪ ,‬ובין‬
‫שהוא אויב‪ .‬על פי פס' ‪ ,4‬אלוהים הולך עם העם למלחמה‪ .‬כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י‬
‫ארון הברית )ראה למשל שמואל א'‪ ,‬ד' ‪ 3‬ואילך(‪ .‬הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה‪,‬‬
‫הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה‪ ,‬ולעורר את הביטחון המוחלט של הלוחמים באל‬
‫)התפיסה של שלטון האל בעולם באה לידי ביטוי(‪.‬‬
‫פס' ‪ :4 – 2‬דברי עידוד מפי הכהן )נקרא ע"י חז"ל‪" :‬כהן משיח מלחמה"(‪ .‬העידוד לא בא‬
‫ללבות שנאה כלפי האויב‪ ,‬אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה‪ .‬מופיע כאן מוטיב‬
‫מקראי נפוץ וידוע שעיקרו‪ :‬עדיפות האמונה על כוח הזרוע‪.‬‬
‫פס' ‪ :9 – 5‬המשוחררים מן הקרב‪ .‬המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם‬
‫מישראל בן ‪ 20‬ומעלה‪ .‬יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב‪ :‬מי שבנה בית חדש‬
‫ולא חנכו‪ ,‬מי שנטע כרם ולא חללו‪ ,‬מי שארס אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים‪,‬‬
‫היראים מן המלחמה‪ .‬הסעיף האחרון שונה מכל קודמיו‪ .‬שלושת הסעיפים הראשונים‬
‫עוסקים במי שהתחיל דבר מה‪ ,‬ולא זכה לסיימו‪ ,‬ויש כאן עניין אישי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הסעיף‬
‫האחרון בא למנוע חולשה בקרב הלוחמים‪) .‬ראה גם שופטים ז' ‪.( 3 – 1‬‬
‫• מלחמת רשות ומלחמת חובה‬
‫בקטע ישנה הבחנה בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה"‪ .‬הראשונה היא למען הרחבת‬
‫גבולות הארץ )אימפריאליזם(‪ ,‬מעבר למה שהבטיח ה' לאבות‪ .‬השנייה היא מלחמה בתוך‬
‫גבולות א"י‪ ,‬על מנת לשחררה מידי יושביה הכנעניים‪ ,‬או במקרה של התקפה של אויבים‪,‬‬
‫שזוהי שעת חירום‪ .‬שחרור אנשים מן הקרב אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות‪ .‬במלחמת‬
‫מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו"‪.‬‬
‫פס' ‪ :18 – 10‬היחס לאויב‪ .‬תחילה יש לפנות לעיר‪ ,‬נגדה נלחמים‪ ,‬בהצעה לכניעה‬
‫ותשלומי מס‪ .‬רק אם אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה‪ ,‬יש להלחם נגדם‪ .‬יש להרוג רק‬
‫את הזכרים "לפי חרב"‪ ,‬ואילו הנשים והילדים יישארו בחיים‪ ,‬ואפשר לקחת מהם לעבדים‪.‬‬
‫פס' ‪ 18 – 15‬מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות‪] ,‬מלחמת רשות[ ואילו את תושבי‬
‫הערים בתוך שטח א"י המובטחת ]מלחמת מצווה[ יש להשמיד באופן מוחלט‪ :‬גברים‪,‬‬
‫נשים‪ ,‬ילדים ואפילו הצאן והבקר‪ .‬ההצדקה לכך‪ :‬כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם‬
‫עבודת אלילים‪.‬‬
‫• האיסור לכרות עצי פרי במלחמה‬
‫פס' ‪ :20 – 19‬כריתת עצי פרי בעת מצור אסורה‪ .‬גם אם המצור מתמשך‪ ,‬אין להשחית את‬
‫העצים מסביב לעיר הנצורה )במצור(‪ .‬פס' ‪ 20‬מצמצם את האמור‪ .‬הנימוק לאיסור הוא "כי‬
‫האדם עץ השדה"‪ .‬לביטוי זה הוצעו מספר פירושים‪:‬‬
‫‪ .1‬האדם אוכל מעץ השדה‪ ,‬על כן אסור לו להשמידו‪ .‬או שהלוחמים יוכלו ליהנות מהפרי‬
‫במהלך המצור‪.‬‬
‫‪ .2‬רש"י )ר' שלמה יצחקי(‪ :‬האם עץ השדה דומה לאדם‪ ,‬שצריך להלחם בו? מדוע‬
‫להשחיתו?‬
‫‪ .3‬האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו?‬
‫‪ .4‬ראב"ע )ר' אברהם אבן עזרא(‪ :‬פרי העץ נותן חיים לאדם‪ ,‬על כן אסור להשחיתו‪.‬‬
‫• דברים כ"א ‪ :14 – 10‬חוק שבויה יפת תואר‬
‫השובה הישראלי מנוע מלשכב עם השבויה מיד עם בואה לביתו‪ .‬החוק דורש ממנו להמתין‬
‫חודש ימים לאחר שהביא את השבויה לביתו‪ .‬בזמן הזה יש לתת לה להתאבל על קרובי‬
‫משפחתה שנספו ולטפל בגופה‪ :‬לגזור שיערה‪ ,‬לגזור ציפורניה‪ ,‬להחליף את שמלת שוביה‪.‬‬
‫יש פרשנים הטוענים שכוונת המחוקק הייתה לגרום לשבויה להיות פחות יפה‪ ,‬ולעורר‬
‫מחשבה שנייה בקרב החייל ששבה אותה‪ ,‬זאת במטרה להמעיט בנשואי תערובת‪ .‬הסבר‬
‫שונה לעניין ההמתנה הוא הרעיון לאפשר לה להתאבל על משפחתה ולהסתגל למצב‬
‫החדש‪.‬‬
‫החייל השובה נושא בעצם את השבויה לאישה )כ"א ‪ (13‬ואם לאחר זמן לא יחשוק בה‬
‫יותר‪ ,‬אסור לו למכור אותה בכסף‪.‬‬
‫איסור על לקיחת שוחד‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ג ‪ ,8 – 7‬דברים ט"ז ‪ ,19‬ישעיהו א' ‪ ,23‬עמוס ה' ‪ ,12‬מיכה ג' ‪,11‬‬
‫תהילים ט"ו ‪5‬‬
‫שמות כ"ג ‪ :8 – 7‬החוק אוסר על השופט לקחת שוחד ולהטות משפט‪ .‬השופט הלוקח‬
‫שוחד כמוהו כעיור‪ .‬הוא אינו מסוגל לראות את האמת המשפטית מכיוון שכספי השוחד‬
‫שבכיסו מעוותים את אמות המידה המוסריות שלו‪ ,‬ודברי הצדיקים )מלשון צודקים( נראים‬
‫לו אחרת מכפי שהם‪ .‬כמובן שמי שיכול לשחד את השופט הוא מי שהממון בכיסו‪ ,‬וכך ייוצר‬
‫שסע חברתי עמוק‪ ,‬לא רק כלכלי‪ ,‬אלא גם חברתי‪ ,‬בין עניים ועשירים‪.‬‬
‫דברים ט"ז ‪ :19‬גם פסוק זה‪ ,‬כקודמו‪ ,‬דן בהוראות לשופטים ולעדים‪ .‬נאסר על השופט‬
‫"להכיר פנים"‪ ,‬כלומר אסור לו לעוות את הדין בגלל הכרות קודמת עם אחד הצדדים‬
‫במשפט‪.‬‬
‫נביאי ישראל נודעו ברגישותם המוסרית‪ .‬הם שבים ומטיחים בפני מנהיגי העם ושופטיו כי‬
‫הם פוגעים בחלשים‪ ,‬מעוותים את חוקי התורה ועושים מעשים הנוגדים את המוסר‬
‫האנושי‪.‬‬
‫ישעיהו א' ‪ :23‬בפרק זה מגנה הנביא בחריפות את התנהגותם של מנהיגי העם‪" :‬שריך‬
‫סוררים וחברי גנבים‪ ,‬כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים‪ ,‬יתום לא ישפטו‪ ,‬וריב אלמנה לא‬
‫יבוא אליהם" ]כל מי שגוזר גזירה שווה בין המצב ביהודה בימי ישעיהו‪ ,‬לבין המצב במדינה‬
‫כלשהי‪ ,‬בחופיו המזרחיים של הים התיכון‪ ,‬עושה זאת על אחריותו האישית![‬
‫עמוס ה' ‪ :12‬הנביא עמוס‪ ,‬מראשוני נביאי הכתב‪ ,‬שקדם לישעיהו בכמה עשרות שנים‪,‬‬
‫מתאר את המצב בממלכת ישראל‪ .‬התוכחה שלו חריפה ביותר‪ .‬מערכת הצדק מושחתת‬
‫לחלוטין‪ .‬אין הם מקשיבים לדברי העדים‪ ,‬והם מתעבים את דברי מי שמעיד עדות אמת‪ ,‬כל‬
‫זאת מכיוון שהם "לוקחי כופר" ‪ ,‬ועל כן לאדם עני אין כל סיכוי לזכות במשפט צדק‪.‬‬
‫מיכה ג' ‪ :11‬גם הנביא מיכה‪ ,‬בן העיר מרשה‪ ,‬שניבא ביהודה במקביל לישעיהו‪ ,‬איננו חוסך‬
‫את שבט לשונו ממנהיגי העם כולם‪ :‬ראשי העם‪ ,‬הכוהנים והנביאים חברו יחד להרוס את‬
‫החברה בגלל רדיפת הבצע שלהם‪ .‬מיכה מנבא ליהודה חורבן מוחלט )פס' ‪ ,(12‬אבל על‪-‬פי‬
‫המסופר בירמיהו כ"ו ‪ ,19 – 18‬שם מצוטטת נבואתו של מיכה‪ ,‬מסתבר שהמלך חזקיהו‬
‫ויתר מנהיגי העם חזרו בתשובה ו‪-‬ה' סלח להם על חטאיהם החמורים‪.‬‬
‫תהילים ט"ו ‪ :5‬מזמור זה עוסק בשאלה למי הזכות להיכנס לבית המקדש‪ .‬בין יתר‬
‫התכונות הנדרשות מהאדם‪ ,‬אותן מונה המשורר נמנית גם התכונה "ושוחד על נקי לא‬
‫לקח" כלומר גם בספרות המזמורית ניתן לראות כי לוקח השוחד הוא אדם מושחת‪ ,‬אשר‬
‫אינו ראוי לבוא ולהיכלל בחברה מוסרית מתוקנת‪.‬‬