1. No category

‫‪1‬‬
‫סיכומים לבחינת הבגרות בתנ"ך‬
‫נושא חובה‪ :‬מלכים ונביאים‪:‬‬
‫מלכים א'‬
‫הפרקים‪ :‬א'‪ ,‬ג'‪ ,‬ח' ‪ - 30 – 1‬תקופת שלמה‬
‫י"א‪ ,‬י"ב ‪ -‬פילוג הממלכה המאוחדת‬
‫ט"ז ‪ ,33 – 23‬י"ז‪ ,‬י"ח‪ ,‬י"ט‪ ,‬כ"א ‪ -‬סיפורי אליהו‬
‫תקופת שלמה‬
‫פרק א' – ימיו האחרונים של דוד ומלחמת הירושה‬
‫הפרק פותח בתיאור מחלתו של דוד‪ .‬בנו‪ ,‬אדוניה בן חגית‪ ,‬שהיה בכיר בניו של דוד לאחר מות אבשלום‪,‬‬
‫מנצל את המצב ומנסה לרשת את תפקיד המלך‪ .‬נתן הנביא ובת‪-‬שבע‪ ,‬אם שלמה‪ ,‬עושים יד אחת כנגד‬
‫אדוניה ומשפיעים על דוד להזדרז ולהמליך את שלמה תחתיו‪ .‬אדוניה חושש לחייו ונכנע לפני שלמה‪.‬‬
‫פס' ‪ – 4 – 1‬זהו מצג לסיפור בשני הפרקים הבאים‪ .‬הקטע מספר על מחלתו של דוד בסוף ימיו‪ ,‬וזהו הרקע‬
‫למלחמת הירושה המתנהלת בפרק א'‪ .‬מביאים למלך בחורה צעירה ויפה כדי שתשמש לו תנור אנושי‪.‬‬
‫המספר מדגיש כי אבישג לא הייתה פילגשו של דוד‪ ,‬והוא לא קיים איתה יחסי מין‪ ,‬בניגוד למה שחשב‬
‫אדוניה (ב' ‪.)17‬‬
‫פס' ‪ – 10 – 5‬אדוניה מנסה לקבץ סביבו תומכים מקרב הפמליה ששרתה את אביו‪ ,‬כדי שיתמכו בהמלכתו‬
‫כיורשו של דוד‪ .‬יש לזכור כי בשלטון שושלתי הנוהג הוא כי בכור הבנים יורש את המלוכה‪ .‬אדוניה סבר‬
‫אפוא כי הוא זכאי למלוך בכוח אותו נוהג‪ .‬שלא כרגיל במקרא‪ ,‬מציין המספר את יופיו הרב של אדוניה‪ ,‬מה‬
‫שעשוי לעזור לו למצוא חן בעיני העם‪ .‬אדוניה מזמן את יואב בן צרויה‪ ,‬מי ששימש שנים רבות שר צבאו של‬
‫דוד [אך דוד נטר לו טינה בגלל שהרג את אבנר בן נר ואת עמשא כן יתר]‪ ,‬את אביתר הכוהן וכן את כל אחיו‬
‫בני המלך‪ ,‬מלבד שלמה‪ ,‬כמובן‪ ,‬ושרים נוספים מחצרו של דוד‪ .‬הוא עורך להם סעודה דשנה כדי להשיג את‬
‫תמיכתם ולחגוג את המלכתו הקרובה למלך‪ ,‬אם כי איננו מכריז על כך במפורש‪ ,‬לבל ייחשב כמורד‬
‫במלכות‪ .‬אדוניה לא מזמין לסעודה את מי שנמנים על תומכיו היותר נאמנים של דוד‪ :‬נתן הנביא‪ ,‬צדוק‬
‫הכוהן‪ ,‬יועציו הקרובים ועוד‪.‬‬
‫מעניין לערוך השוואה בין אדוניה ואבשלום‪ .‬שניהם מתוארים כיפי תואר‪ ,‬שניהם רצו את המלוכה בעוד‬
‫אביהם בחיים ולקחו חמישים איש רצים לפני מרכבותיהם‪ .‬כל אחד מהם הוא בכור בניו של דוד בזמנו‬
‫ולבסוף‪ ,‬שניהם נכשלים במזימתם ומוצאים את מותם בדרך זו או אחרת‪ ,‬ללמדך כי האל (או המספר‬
‫המקראי) מעדיף את הבחירה על הבכורה‪ .‬עוד ניתן לומר כי מן ההשוואה הספרותית בין אדוניה לאבשלום‬
‫יוכל הקורא הנבון לנבא כי גורלו של אדוניה יהיה רע ומר‪ ,‬בדומה לאבשלום‪.‬‬
‫פס' ‪ - 27 – 11‬נתן הנביא‪ ,‬שלא הוזמן לסעודה על‪-‬ידי אדוניה‪ ,‬חש אל בת‪-‬שבע‪ ,‬כדי להעמידה על חומרת‬
‫המצב‪ .‬הוא מייעץ לה מה לומר לדוד ומבטיח לה שתוך כדי דבריה גם הוא ייכנס ויתמוך בבקשתה להמליך‬
‫‪2‬‬
‫את שלמה‪ .‬כדי להמריץ את בת‪-‬שבע לעשות כן הוא רומז לה כי חייה וחיי בנה בסכנה‪.." :‬ומלטי את נפשך‬
‫ואת נפש בנך שלמה" (פס' ‪ )12‬היה נהוג שהמלך החדש‪ ,‬שזה עתה עלה לשלטון‪ ,‬היה עורך טיהורים‬
‫נרחבים ומסלק מדרכו את מתנגדיו‪ .‬מכאן נובע חששו של נתן לחיי בת‪-‬שבע ושלמה ‪ ,‬וכנראה גם לחייו שלו‪.‬‬
‫[דרך אגב‪ ,‬גם שלמה עצמו נהג כך במתנגדיו (ראה בפרק ב')] כנימוק אחרון‪ ,‬והחזק ביותר‪ ,‬מדריך נתן את‬
‫בת‪-‬שבע להזכיר לדוד את שבועתו לה כי שלמה בנה ימלוך אחריו (או שהשבועה היא פלשבק או המצאה‬
‫של נתן)‪ ,‬ומציג את מעשי אדוניהו כאילו כבר המליך את עצמו‪ ,‬למרות שהמספר לא מציין זאת במפורש‪ ,‬על‬
‫מנת לעורר את דוד למעשים מידיים‪.‬‬
‫בת‪ -‬שבע נכנסת לדוד ומוסרת לו את דברי נתן‪ ,‬בשינויים קלים‪ .‬עוד היא מדברת‪ ,‬נכנס גם נתן הנביא אל‬
‫חדרו של דוד ומוסר למלך גרסא רביעית של הסיפור על מעשהו של אדוניה‪ .‬בכלל‪ ,‬פרק א' בנוי מסיפורים‬
‫החוזרים על עצמם בכמה גרסאות‪ :‬סיפור סעודת של אדוניה חוזר כאמור ארבע פעמים‪ :‬גרסת המספר‪,‬‬
‫גרסת נתן לבת‪-‬שבע‪ ,‬גרסת בת‪-‬שבע לדוד וסיפורו של נתן לדוד‪ .‬חזרות על הסיפור זהו אמצעי ספרותי‬
‫נפוץ של המספר המקראי‪ .‬רק קריאה והשוואה מדוקדקת בין הגרסאות השונות יכולה לחשוף את המניעים‬
‫השונים של כל אחד מהדוברים‪ ,‬את כוונותיו‪ ,‬רצונותיו‪ ,‬פחדיו וכו'‪.‬‬
‫פס' ‪ – 31 – 28‬נתן ובת‪-‬שבע הצליחו במזימתם‪ .‬דוד נרתם לפעולה מיידית‪ .‬הוא נשבע שוב לבת‪-‬שבע כי‬
‫שלמה ימלוך אחריו‪ .‬בת‪-‬שבע מברכת את המלך ומשתחווה לו‪.‬‬
‫פס' ‪ - 40 – 32‬דוד מצווה על נאמניו נתן הנביא‪ ,‬צדוק הכהן ובניהו בן יהוידע להרכיב את שלמה על הפרדה‬
‫של דוד‪ ,‬להמליך אותו למלך על‪-‬ידי משיחתו בשמן‪ ,‬להכריז על כך בפומבי ולהושיב את שלמה על כיסאו של‬
‫דוד‪ ,‬כיורש העצר הרשמי‪ .‬הם ממהרים לעשות כרצון המלך‪ ,‬דבר שגורם לעם שמחה גדולה "‪..‬ותבקע‬
‫הארץ בקולם" (פס' ‪.)40‬‬
‫פס' ‪ – 48 – 41‬קולות השמחה של העם‪ ,‬ובמיוחד קול תקיעת השופר מעוררים הרגשת חשד ואי‪-‬נחת‬
‫בקרב משתתפי סעודת ההמלכה של אדוניה‪ .‬לפתע הגיע יונתן בן אביתר ובפיו בשורות‪ .‬בניגוד לצפיות‬
‫לבשורה טובה‪ ,‬מבשר יונתן לאדוניה וחבר מרעיו כי דוד המליך את שלמה תחתיו‪ ,‬והוא חוזר בשלישית על‬
‫תיאור ההמלכה‪ ,‬כשהוא מרחיב ומדגיש את שמחת העם ואת תמיכתו במלכותו של שלמה‪ ,‬וכן את תמיכתו‬
‫המלאה של דוד בשלמה‪ ,‬ולא באדוניה‪.‬‬
‫פס' ‪ – 53 – 49‬אדוניה וחבריו נחרדים לשמע הבשורה‪ ,‬ומתפזרים איש לביתו‪ .‬אדוניה חושש לגורלו עד כדי‬
‫כך שהוא ממהר ואוחז בקרנות המזבח‪ ,‬אולי כאמצעי להינצל מעונש מוות בעוון מרידה במלכות‪ .‬אדוניה‬
‫שולח שליח אל שלמה‪ ,‬ומודיע על השלמתו עם מלוכת שלמה‪( ,‬זאת ניתן ללמוד משמות התואר בהם הוא‬
‫משתמש בכינוי "המלך" לשלמה‪" ,‬עבדו" הוא מכנה את עצמו)‪ ,‬ומבקש משלמה הבטחה בשבועה של יאונה‬
‫לו כל רע‪ .‬שלמה משיב כי אם אדוניה יהיה נאמן לו‪ ,‬יישאר בחיים‪ ,‬אך אם יימצא שחטא‪ ,‬יומת‪ .‬אדוניה‬
‫משתחווה לשלמה ושלמה חונן אותו ומשלחו לביתו‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫פרק ג' – שלמה בגבעון ומשפט שלמה‬
‫הפרק פותח בנישואיו הדיפלומטיים של שלמה לבת פרעה‪ .‬בהמשך‪ ,‬הולך שלמה לגבעון‪ ,‬וחולם שם חלום‬
‫נבואי‪ .‬בחלקו השני של הפרק – משפט שלמה‪ ,‬המעיד על חוכמתו הרבה של המלך החדש‪.‬‬
‫פס' ‪ – 2 – 1‬הפרק פותח בסיפור נישואיו של שלמה לבת פרעה‪ .‬לכל אורך תקופת המקרא הייתה מצרים‬
‫מעצמה נכבדה‪ .‬הסכמתו של פרעה להשיא את בתו לשלמה מהווה הישג אדיר למלך הצעיר‪ ,‬ומעידה על‬
‫מעמדה של ישראל באותם הימים‪ .‬כדאי לציין שבניגוד לדוד אביו‪ ,‬שבילה מרבית שנותיו בשדה הקרב‪,‬‬
‫שלמה לא נלחם ולו במלחמה אחת‪ ,‬אבל על ידי קשרי נישואין הצליח להרחיב את השפעתו מעל ומעבר‪,‬‬
‫לפחות על‪-‬פי המתואר בספר מלכים‪.‬‬
‫הפסוק השני‪ ,‬שנכתב על‪-‬ידי העורך הדויטרונומיסטי (של ספר דברים)‪ ,‬מבקר ולא תומך את הנוהג שהיה‬
‫קיים בישראל באותה התקופה להקריב קורבנות בבמות [במה היא מזבח בשטח פתוח‪ ,‬לעומת מקדש‬
‫שהוא מבנה בעל קירות וגג]‪ .‬מכיוון שהדרישה לריכוז הפולחן החלה רק לאחר הרפורמה של יאשיהו ‪350 ,‬‬
‫שנה מאוחר יותר‪ ,‬הרי לביקורת זו אין יסוד‪ ,‬והיא בעצם אנאכרוניסטית (שייך לתקופה מאוחרת)‪ .‬אפילו‬
‫המחבר חש בזאת ומרכך את ביקורתו כי המקדש טרם נבנה‪.‬‬
‫פס' ‪ – 15 – 3‬גם שלמה עצמו זובח ל‪-‬ה' בבמות‪ .‬הוא הולך לבמה הגדולה בגבעון וזובח שם אלף!! עולות‬
‫על המזבח‪ .‬ה' נגלה לו בחלום ומציע לשלמה "שאל מה ואתן לך" (פס' ‪ .)5‬ראשית‪ ,‬שלמה מודה לאלוהים‬
‫על כי הביא את דוד לבחור בו כיורשו‪ .‬למרות ששלמה יכול היה לבחור ככל העולה על רוחו הוא מבקש מ‪-‬ה'‬
‫אך ורק את חוכמת המשפט‪ ,‬לדעת לשפוט את העם בצדק‪ .‬ה' משיב לשלמה כי מכיוון שלא בחר במאוויים‬
‫אישיים כמו אריכות ימים‪ ,‬כסף‪ ,‬כבוד וניצחונות בקרב‪ ,‬הוא ייתן לו את מבוקשו‪ ,‬ויותר מכך‪ ,‬הוא ייתן בליבו‬
‫חכמה יותר מכל אדם אחר‪ .‬ה' יוסיף לו עושר‪ ,‬כבוד וניצחונות בקרב ללא כל תנאי‪ ,‬ואם שלמה ישמור על‬
‫חוקי התורה‪ ,‬יזכה גם לאריכות ימים [בהמשך לימודנו נראה כי שלמה הפר את התנאי האחרון ומת בגיל‬
‫צעיר יחסית]‪ .‬שלמה חוזר לירושלים שמח וטוב לב על המסרים האלוהיים שזכה לקבל בחלום‪ ,‬ולפני ארון ה'‬
‫הוא מקריב קורבנות נוספים ועורך משתה לכל באי ביתו‪.‬‬
‫פס' ‪ – 28 – 16‬הסיפור על משפט שלמה בא לאחר הסיפור על החלום בגבעון‪ ,‬כדי להדגים את חוכמת‬
‫המשפט הנפלאה שזכה בה שלמה‪ ,‬על פי בקשתו מ‪-‬ה'‪ .‬קשר נוסף בין הקטעים הוא קשר לשוני‪ :‬השורשים‬
‫ב‪.‬ו‪.‬א ו‪-‬ע‪.‬מ‪.‬ד מסיימים את הקטע הקודם ומתחילים את הסיפור החדש (בגלל עמידתו של שלמה לפני ה'‬
‫הנשים עמדו לפניו‪ .‬עמידה זו זיכתה אותו בפרסים בקרב העם)‪.‬‬
‫בחלקו הראשון של הקטע (פס' ‪ )23 – 16‬מרצות שתי הנשים את טענותיהן‪ .‬הראשונה‪ ,‬התובעת פונה אל‬
‫שלמה בנימוס רב‪ ,‬מציינת עובדות וזמנים על‪-‬פי הסדר (שהאישה השנייה שכבה עליו ולכן מת ואז החליפה‬
‫בין התינוקות)‪ ,‬וטוענת בלהט כי הילד החי שלה‪ .‬לנתבעת אין נימוקים משלה מלבד הטענה כי בנה הוא‬
‫החי‪ ,‬ואילו הילד המת הוא של חברתה‪ .‬לכאורה‪ ,‬וגם מן הבחינה הספרותית‪ ,‬ניתן להשתכנע בצדקת‬
‫טענותיה של התובעת‪ ,‬אבל מכיוון שאין עדים לסיפור‪ ,‬אין לתובעת סיוע משפטי לדבריה‪ .‬כך נוצרת‬
‫הזדמנות למלך שלמה להוכיח לפני כל העם את חוכמת המשפט שזכה לה‪ .‬ראשית הוא מסכם את טענות‬
‫הצדדים‪ .‬שנית‪ ,‬שלמה פוסק כי יש לחתוך את הילד‪ .‬התחבולה מפילה בפח את האם שבנה מת‪ ,‬והאמת‬
‫נחשפת עד מהרה‪.‬השורש המנחה בפרק הוא ש‪.‬פ‪.‬ט‪ ,‬והוא מקשר היטב בין שני חלקי הפרק – בקשת‬
‫שלמה מה'‪ ,‬ה' ממלא את בקשתו ומשפט הנשים להביא לפרסומו של שלמה בקרב העם‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫פרק ח' ‪ – 33 – 1‬חנוכת בית המקדש‬
‫הפרק מתאר את טקס הכנסת ארון הברית למקדש שבנה שלמה‪ .‬בהמשך מברך שלמה את ה' ומודה לו על‬
‫שזכה לבנות את הבית‪ ,‬לבסוף מתפלל שלמה ומבקש שבית דוד ימשיך למלוך לעד‪ ,‬ושהמקדש שנבנה‬
‫יישאר תחת השגחתו של האל‪.‬‬
‫פס' ‪ – 13 – 1‬הקטע פותח בתיאור הכנסתו של ארון הברית למקדש‪ .‬שלמה מכנס את כל ראשי העם‪ ,‬אולי‬
‫כדי לבסס גם את שלטונו הפולחני‪ ,‬ולא רק המדיני‪ .‬הארון‪ ,‬אוהל המשכן וחפצי המשכן‪ ,‬שנדדו עם העם‬
‫במדבר‪ ,‬היו עד עכשיו בעיר דוד‪ ,‬והבאתם לבית המקדש מסמלת את המשכיות המסורת החל ממעמד הר‪-‬‬
‫סיני ועד לאותו היום‪ .‬הכוהנים מביאים אותם אל בית המקדש בטקס רב רושם ורב קורבנות‪ ,‬שנערך בחג‬
‫הסוכות בחודש השביעי‪ .‬את הארון מניחים בדביר‪ ,‬הלא הוא קודש הקודשים‪ ,‬אותו חלק במקדש‪ ,‬שרק‬
‫הכוהן הגדול נכנס אליו‪ .‬על הארון מסוככים שני כרובים‪ ,‬ובתוכו מצויים שני לוחות הברית‪ ,‬המהדורה‬
‫השנייה של עשרת הדיברות‪ .‬עם הכנסת הארון‪ ,‬יורדת שכינת האל על המקדש "והענן מלא את בית ה'"‬
‫(פס' ‪ )10‬בדיוק נמרץ כמו שהיה במשכן‪" :‬וכבוד ה' מלא את המשכן" (שמות‪ ,‬מ' ‪ )35 ,34‬הכוהנים נאלצים‬
‫לצאת מפני כבודו של ה'‪ .‬שלמה פונה אל ה' ומדווח לו על שבנה לו מקדש נצחי לשכן בו את כבודו‪.‬‬
‫פס' ‪ – 21 – 14‬קטע זה כתוב ברוח ספר דברים ומתאים לאמונות והדעות המובעות בו‪ .‬בניגוד לתפיסה‬
‫שהוצגה בקטע הקודם‪ ,‬לפיה ה' שוכן במקדש וממלא אותו (אל מקומי מוחשי)‪ ,‬הרי לפי התפיסה של ספר‬
‫דברים ה' מקומו בשמים‪ ,‬ורק שמו שוכן במקדש (אל מופשט‪ ,‬אוניברסאלי)‪ .‬חמש פעמים חוזר המספר‬
‫בקטע על הביטוי "בית לשמי" או בדומה‪ .‬שלמה מברך את ה' ומודה לו על‪-‬כי בחר בירושלים להיות עירו‪,‬‬
‫על שבחר בדוד ובמשפחתו למלוך על ישראל‪ ,‬על שבחר בו למלוך אחרי דוד ועל הבחירה בעם ישראל‪.‬‬
‫שלמה מציין כי כבר דוד רצה לבנות את המקדש‪ ,‬אך נאלץ לוותר (על‪-‬פי דברי הימים א' כ"ב ‪ ,10 – 8‬ה'‬
‫אסר על דוד לבנות בעצמו את המקדש משום שלקח חלק במלחמות רבות ושפך דם רב מפאת חוסר הזמן‬
‫עקב מלחמות) והשאיר את המלאכה לשלמה בנו‪.‬‬
‫פס' ‪ – 30 – 22‬גם קטע זה‪ ,‬כקודמו‪ ,‬הוא דויטרונומיסטי (בנוסח ספר דברים)‪ .‬שלוש פעמים מציין שלמה‬
‫(או המספר) כי מקום שבתו של ה' הוא בשמים‪ ,‬וגם המקום האין סופי הזה צר מלהכיל את ה' (פס' ‪ .)27‬על‬
‫כן מתפלל שלמה ופורש את כפיו לשמים‪ .‬הוא משתמש בשורש המנחה ש‪.‬מ‪.‬ר כדי לציין את העובדה ש‪-‬ה'‬
‫שומר על הבטחותיו לבית דוד‪ ,‬כל עוד בניו של דוד שומרים על הדרך שהבטיחו ללכת בה‪ .‬שלמה חוזר‬
‫ומציין כי מקום שבתו של ה' הוא בשמיים‪ ,‬המקדש הוא רק מקום המשכן של שמו‪ ,‬והוא ישמש מעתה מקום‬
‫תפילה הן לשלמה והן לעם כולו‪ .‬בקטע כמה מילים מנחות‪ ,‬הבאות להדגיש את התפישות של ספר דברים‪:‬‬
‫"שמים"‪" ,‬תפילה"‪ ,‬ולבסוף "מקום"‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬בפרק זה באות לידי ביטוי ארבע תפיסות‪ :‬אל מוחשי‪/‬גשמי מול אל מופשט (ללא דמות)‪ ,‬אל מקומי‬
‫מול אל אוניברסאלי (כלל עולמי)‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫פילוג הממלכה‪:‬‬
‫פילוג הממלכה המאוחדת (‪ 928‬לפנה"ס)‬
‫פרק י"א‪ :‬הגורמים לפילוג הממלכה‬
‫‪ .1‬חטאי שלמה וההבטחה לעונש בעקבותיהם‪:‬‬
‫אמנם רק בפרק י"א מציין בפירוש מחבר ספר מלכים כי שלמה חטא ל‪-‬ה'‪ ,‬אבל כבר מתיאורים שונים בסוף‬
‫פרק י' ניכר כי מגמת המחבר היא להציג את שלמה כחוטא‪ .‬נאמר שם כי שלמה אסף אלפי סוסים‪ ,‬וכי מוצא‬
‫הסוסים הוא ממצרים‪ .‬כמו כן אגר לו שלמה כסף וזהב לרוב‪ ,‬כל זאת בניגוד מפורש לחוק המלך (דברים‪ ,‬י"ז‬
‫‪ .)20 – 14‬פרק י"א ממשיך ומספר כי לשלמה היו אלף נשים‪ ,‬גם זאת בניגוד מפורש לחוק המלך‪ .‬המחבר‬
‫מעצים את חטאיו של שלמה על ידי אמצעים אומנותיים‪ :‬שורש מנחה נט"ה‪ ,‬הגזמה – ‪ ,1000‬פירוט נשותיו‬
‫של שלמה‪ ,‬השוואה ניגודית לדויד‪ .‬הפרק מתאר את ימיו האחרונים של המלך שלמה‪ ,‬ואת התדרדרותו‬
‫לעבודת אלילים בסוף ימיו‪ .‬האשם בכך הוא בנשותיו הרבות אשר הטו את לבבו‪ .‬העונש על חטאיו הדתיים‬
‫של שלמה הוא קריעת ממלכתו האדירה לשתי ממלכות‪ :‬שבט אחד‪ ,‬יהודה‪ ,‬יישאר בשליטת בית דוד‪ ,‬ואילו‬
‫יתר השבטים יעברו לשלטון אחר‪( .‬פס' ‪ .)13 - 11‬ה' מבטיח לשלמה כי בזכות דוד‪ ,‬אביו‪ ,‬העונש לא יבוא‬
‫בימיו‪ ,‬אלא בימי בנו‪ .‬זוהי הדגמה יפה לשיטת הגמול שהייתה נהוגה בימי שלמה‪ :‬גמול דורות‪.‬‬
‫‪ .2‬מרידות חיצוניות בממלכת שלמה‪:‬‬
‫המחבר מתאר את אויביו של שלמה‪ .‬אויב מדרום‪ ,‬הדד האדומי‪ ,‬שהתחנך במצרים‪ ,‬ו"טופח" על ידי פרעה‬
‫להיות אויב לשלמה‪ .‬אויב מצפון‪ ,‬רזון בן אלידע הארמי‪ ,‬שישב בדמשק‪ ,‬וגרם לתסיסה בצפון הארץ‪ ,‬וכן אויב‬
‫פנימי‪ .‬הם מכונים "שטנים" ונשלחו על ידי ה' (סיבה דתית‪-‬תיאולוגית)‪ .‬הסיבה הנוספת‪ ,‬המדינית למרידות‬
‫היא רצון לנקום בשלמה על מה שעשה דויד אביו – מלחמתו כנגד העם ממנו באו המורדים‪.‬‬
‫‪ .3‬מרד פנימי‪:‬‬
‫ירבעם בן נבט‪ ,‬משבט אפרים‪ ,‬שנשא בתפקיד רשמי מטעם שלמה‪ ,‬כאחראי על גביית המסים בשבטי‬
‫אפרים ומנשה (הצפון)‪ .‬שתי סיבות למרד שלו בשלמה‪:‬‬
‫א‪" .‬סבל בית יוסף" – בשל עבודות הכפייה שנתן שלמה רק לשבטי הצפון‪ ,‬דבר שיצר אפליה בין שבטי‬
‫הצפון לשבטי הדרום‪.‬‬
‫ב‪ .‬שלמה סגר את המלא (הפרצה שהייתה בחומת העיר) ועל ידי כך סיכן את ביטחונם של שבטי הצפון‬
‫בזמן התקפה מצפון ונזקק לכוח אדם שנלקח משבטי הצפון‪.‬‬
‫ירבעם נפגש עם הנביא אחיה השילוני‪ ,‬המנבא לו‪ ,‬בעזרת מעשה סמלי של קריעת מעילו לשנים עשר‬
‫קרעים ונתינת עשרה קרעים לירבעם כי הממלכה תתפלג והוא יהיה מלך על עשרה שבטי הצפון‪,‬‬
‫למעט שבט יהודה ובנימין‪ .‬ירבעם מרד בשלמה (פס' ‪ )27‬וברח למצרים‪ ,‬מכיוון ששלמה רצה להמיתו‬
‫(פס' ‪ .)40‬בנאום של אחיה ישנם מאפיינים דויטרונומיסטיים (של ספר דברים)‪.‬‬
‫הפרק מסתיים בתיאור מותו של שלמה‪ ,‬ובעליית רחבעם‪ ,‬בנו‪ ,‬לשלטון‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫מלכים א'‪ ,‬פרק י"ב ‪ -‬פילוג הממלכה המאוחדת (‪ 928‬לפנה"ס)‬
‫א‪ .‬לאחר מות שלמה‪ ,‬עולה לשלטון רחבעם‪ ,‬בנו‪ ,‬וזאת על פי הנהוג בכל שלטון שושלתי‪ .‬כדי לקבל אישור‬
‫למלכותו גם משבטי הצפון‪ ,‬ולא רק משבט יהודה (שאליו השתייך בית דוד)‪ ,‬הולך רחבעם לשכם‪ ,‬כדי‬
‫שימליכו אותו‪( .‬מלמד על מעמדו הנמוך בקב העם‪ .‬ירבעם בן נבט‪ ,‬שכזכור מרד בשלמה וברח למצרים‪,‬‬
‫נקרא על ידי תושבי הצפון לעמוד בראשם‪ .‬הוא פונה לרחבעם‪ ,‬ביחד עם נציגים נוספים‪ ,‬בדרישה להקל‬
‫בעול המסים הכבדים שהטיל שלמה על העם‪.‬‬
‫רחבעם‪ ,‬כמלך חדש‪ ,‬פונה ליועצי אביו‪" ,‬הזקנים"‪ .‬הם מייעצים לו לשמוע בקול העם‪ ,‬לפחות עד שהוא‬
‫רוכש את אמונם ומבסס את שלטונו (פס' ‪ .)7‬רחבעם פונה לשמוע חוות דעת נוספת‪ ,‬מפי חבריו‬
‫"הילדים אשר גדלו אתו"‬
‫היועצים הצעירים מציעים לרחבעם לא רק שלא להקל בעול‪ ,‬אלא לענות לעם בלשון גסה‪ ,‬כדי להראות‬
‫לכולם מי כאן השליט‪( .‬פס' ‪ .)11‬רחבעם מקבל את עצת "הילדים"‪ ,‬הקרובים אליו בגיל‪ ,‬ובהלך‬
‫המחשבה‪ ,‬ועונה לעם בלשון גסה‪" :‬אבי ייסר אתכם בשוטים ואני אייסר אתכם בעקרבים" – הילדים‬
‫מציעים לו להיות יותר קשה מאביו שלמה‪.‬‬
‫פסוק ‪ - 15‬הסופר המקראי מציין כי הסיבה לבחירתו של רחבעם בעצה הגרועה יותר‪ ,‬היא (סיבה‬
‫תיאולוגית‪ ,‬דתית) רצונו של ה' לקיים את נבואתו של אחיה השילוני‪ ,‬אשר ניבא לירבעם את קריעת‬
‫ממלכת בית דוד‪ .‬פסוק זה מהווה דוגמה מצוינת לדרך ההסבר של מחבר ספר מלכים למאורעות‬
‫ההיסטוריים‪ .‬לא ההתמרמרות בעם‪ ,‬לא טיפשותו של רחבעם‪ ,‬או חוסר ניסיונו השלטוני‪ ,‬גרמו לפילוג‪,‬‬
‫אלא רצונו של אלוהים‪ .‬כלומר‪ ,‬ההסבר לכל המאורעות הוא אך ורק דתי ‪ -‬אמוני‪.‬‬
‫הסיבה האישית היא רצונו של רחבעם להראות שליטה‪ ,‬הוא חשש שהויתור יתפרש כחולשה‪.‬‬
‫תושבי הצפון‪ ,‬שתוחלתם להקלה בעול נכזבת‪ ,‬מכריזים על מרד בשלטונו של בית דוד‪ .‬רחבעם‪,‬‬
‫בטיפשותו‪ ,‬שולח את אדורם‪ ,‬האחראי על המסים‪ ,‬לנסות להחזיר אליו את המורדים‪ ,‬אך אלה הורגים‬
‫את אדורם‪ ,‬ורחבעם בורח כל עוד נפשו לירושלים (פס' ‪ .)19 - 18‬שבטי הצפון ממליכים עליהם את‬
‫ירבעם (פס' ‪ .)20‬רחבעם אינו משלים עם רוע הגזרה‪ ,‬ורוצה לצאת למלחמת אחים במורדים‪ ,‬אך הנביא‬
‫שמעיה מונע זאת ממנו‪ ,‬בטענה כי הפילוג הוא רצון אלוהים (פס' ‪)24‬‬
‫הפילוג הפך לעובדה קיימת (‪ 928‬לפנה"ס) וממלכת שלמה האדירה נחלקת לשתי ממלכות קטנות‪,‬‬
‫חלשות ופגיעות‪ :‬יהודה‪ ,‬שני שבטים בשלטון בית דוד‪ ,‬וממלכת הצפון עשרה שבטים (שנקראה גם‬
‫"ממלכת שומרון"‪" ,‬אפרים"‪ ,‬וכן גם "ממלכת ישראל") בשלטון שושלת ירבעם‪.‬‬
‫ב‪ .‬מעשי ירבעם לחיזוק מלכותו ולביסוס הפילוג (פס' ‪)33 - 25‬‬
‫כדי לבסס את שלטונו‪ ,‬ולהפוך את הפילוג לעובדה קיימת‪ ,‬מבצע ירבעם מספר פעולות‪:‬‬
‫‪ .1‬שני ערי בירה‪ :‬הוא קובע את שכם כבירת ממלכתו (בירת יהודה היא כמובן ירושלים) וקובע את‬
‫פנואל כבירה נוספת‪( .‬פס' ‪.)25‬‬
‫‪ .2‬ירבעם בונה שני מקדשים‪ ,‬בבית‪-‬אל ובדן (לנוחיות תושבי הצפון הרחוק)‪.‬‬
‫‪ .3‬ירבעם שם במקדשים עגלי זהב המייצגים את ה'‪ ,‬ועל פי המתואר בפס' ‪ ,28‬העגלים הללו שמשו‬
‫לעבודת אלילים‪ ,‬בדיוק כמו מעשה עגל הזהב בתקופת המדבר (ראה פס' ‪ 28‬לעומת שמות‪ ,‬ל"ב ‪)4‬‬
‫‪ .4‬ירבעם מקים בתי במות (נחשב לחטא!) וממנה כוהנים שלא משבט לוי‪ ,‬בניגוד גמור למצווה בתורה‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫‪ .5‬ירבעם קובע חג חדש‪ ,‬שאינו מופיע בלוח החגים בתורה‪ ,‬דוחה בחודש את חג הסוכות (החודש‬
‫השמיני ‪ -‬פס' ‪)32‬‬
‫‪ .6‬ירבעם עולה בעצמו להקטיר קטורת על המזבח ‪ -‬עבודה השמורה ומותרת לכוהנים בלבד (פס' ‪.)33‬‬
‫מתיאור מעשיו של ירבעם בקטע‪ ,‬ניכר‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬כי הסופר אינו אוהד את ירבעם ואת מעשיו והוא מתאר‬
‫אותם כחטאים חמורים‪ .‬הסיבה למעשי ירבעם בממלכתו היא חששו שבזמן עלייה לירושלים ירצו שבטי‬
‫הצפון להתאחד שוב עם שבטי הדרום ויתמכו בשושלת דויד ויהרגו את ירבעם‪ .‬הוא רצה למנוע פגישה זו‬
‫(פס' ‪.)27-26‬‬
‫סיפורי אליהו‪:‬‬
‫הפרקים‪ :‬מלכים א' ט"ז ‪ ,33 – 23‬י"ז‪ ,‬י"ח‪ ,‬י"ט‪ ,‬כ"א‬
‫מלכים א' ט"ז ‪ – 33 – 23‬הרקע לסיפור הבצורת‬
‫כדי להבין את הרקע למסופר בפרקים י"ז – י"ח (סיפור הבצורת)‪ ,‬יש לקרוא את סיומו של פרק ט"ז‪ .‬מסופר‬
‫שם כי המלך אחאב נשא את איזבל‪ ,‬בתו של מלך צידון‪ .‬אלו הם נישואים דיפלומטיים בין שושלות של‬
‫מלכים‪.‬‬
‫איזבל הסיתה את אחאב‪ ,‬ובעקבותיו את העם כולו‪ ,‬לעבוד את הבעל‪ ,‬אל הגשם במיתולוגיה הכנענית‪ .‬מכאן‬
‫מובן מדוע מכריז אליהו כי העונש על חטאי אחאב הוא בצורת‪ :‬זאת כדי להוכיח לו‪ ,‬ולעם כולו‪ ,‬את אפסותו‬
‫של הבעל ולהראות כי הכוח היחיד השולט בעולם הוא אלוהי ישראל‪ ,‬ורק הוא ביכולתו להביא את הגשם‪.‬‬
‫פרק י"ז – שלושה סיפורים על אליהו‬
‫בפרק י"ז שלושה סיפורים שיש ביניהם קשר ספרותי‪ ,‬מילולי ורעיוני‪ .‬הביטוי המנחה בפרק כולו הוא דבר ה'‬
‫ומידת ההישמעות לו מהווה מוטיב מרכזי‪ ,‬המאחד את הסצנות השונות‪.‬‬
‫פס' ‪ - 1‬הרקע לסיפור הבצורת‪ :‬שני הגיבורים הם המלך אחאב ואליהו הנביא‪ ,‬מן העיר תשבה שבגלעד‪.‬‬
‫זהו גם המקור לכינוי "אליהו התשבי"‪ .‬חשוב לציין שזוהי הפעם הראשונה בה מופיע אליהו במקרא‪ .‬יש‬
‫חוקרים הסבורים כי היה ספר שסיפר את סיפורי אליהו‪ ,‬שנעלם במהלך השנים‪ ,‬ועליו התבסס מחבר ספר‬
‫מלכים‪ .‬בספר היו אולי פרטים ביוגרפים של הנביא‪ ,‬שחסרים כאן‪ ,‬זאת מכיוון שדמותו של אליהו הייתה‬
‫מוכרת לבני דורו‪ ,‬ולא היה צורך להביאם‪.‬‬
‫אליהו מכריז על בצורת‪ ,‬שתי אפשרויות‪:‬‬
‫‪ .1‬הכריז על הבצורת מבלי לקבל אישור מה'‪" :‬כי אם לפי דבריי"‪.‬‬
‫‪ .2‬הבצורת היא צו אלוהי‪" :‬חי ה'‪...‬אשר עמדי לפניו"‪.‬‬
‫פס' ‪ :7 - 2‬אליהו בנחל כרית ‪ -‬ה' מצווה על אליהו לברוח ולהסתתר בנחל כרית‪ .‬אליהו שותה ממימי הנחל‪,‬‬
‫והעורבים מביאים לו מזון‪ .‬האכלתו של אליהו על ידי העורבים היא מוטיב של נס‪ ,‬כי עורב הוא עוף טורף‬
‫שניזון מבשר (אם נפרש את המילה עורב)‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬הנחל מתייבש‪ ,‬ואליהו נאלץ לעזוב את הנחל‪.‬‬
‫כך מקשר הסופר בין הסיפורים השונים‪ .‬בנוסף‪ ,‬עד עתה היה אליהו לבדו‪ ,‬עם עצמו‪ .‬כדי להכשירו טוב יותר‬
‫‪8‬‬
‫לתפקידו כמתקן דתי וחברתי עליו לפגוש בני אדם‪ ,‬המושפעים מתוצאות הבצורת שעליה הכריז‪ ,‬לחיות את‬
‫חייהם וללמוד על סבלם היום‪-‬יומי‪.‬‬
‫פס' ‪ :16 - 8‬אליהו מצטווה ללכת לצרפת‪ ,‬אשר בצידון‪ .‬זוהי מולדתו של אל הבעל‪ ,‬והמטרה היא להראות‬
‫את אפסותו של הבעל‪ ,‬כי אפילו במולדתו שלו שוררת הבצורת‪ .‬ה' אומר לאליהו "צוויתי שם אישה אלמנה‬
‫לכלכלך" בדיוק כמו שהוא אומר לו בסיפור הראשון‪" :‬ואת העורבים צוויתי לכלכלך שם" (פס' ‪.)4‬‬
‫אליהו מעמיד את האישה האלמנה בשלושה מבחנים‪ :‬א ‪ -‬מבחן המים‪ .‬זהו מבחן של אמונה‪ .‬אליהו רוצה‬
‫לראות אם האישה תפסיק ממלאכתה כדי להשקות אדם זר‪ ,‬וזאת בתקופה של בצורת‪ .‬ב ‪ -‬אליהו דורש מן‬
‫האלמנה להאכיל אותו‪ .‬חשוב לציין כי על פי מנהגי הכנסת האורחים במזרח הקדום‪ ,‬במקרה שזוהי פת‬
‫לחמה האחרונה‪ ,‬אין האישה חייבת להאכיל את אליהו‪ .‬ג ‪ -‬אליהו דורש מהאישה להאכילו‪ ,‬לפני שהיא‬
‫מאכילה את בנה‪ ,‬או אוכלת בעצמה‪ ,‬זאת בניגוד לכל אינסטינקט אימהי‪.‬‬
‫גם כאן יש מוטיב של נס (פס' ‪ .)16‬הביטוי "ימים" מסיים את הסיפור‪ ,‬כמו גם בסיפור הראשון (פס' ‪.)7‬‬
‫פס' ‪ :24 - 17‬החייאת בנה של האלמנה ‪ -‬בנה של האישה מת‪ ,‬והיא באה בטענות אל אליהו כי עצם בואו‬
‫אליה עורר כנראה את האל להיזכר בחטאיה‪ ,‬והיא נענשת במות בנה‪ .‬אליהו לוקח את הילד לחדרו‪ ,‬ומחייה‬
‫אותו‪ ,‬לא לפני שהוא בא בטענה אל האל ‪" :‬הגם על האלמנה‪....‬הריעות להמית את בנה" כלומר‪ ,‬לא רק‬
‫שהענשת את העם בבצורת‪ ,‬אתה גם רוצה להרע לאלמנה זו‪ ,‬שגרמה לי רק טוב? אליהו מוסיף ומתפלל ל‪-‬‬
‫ה' שיחיה את הילד‪ ,‬וגם כאן מתחולל נס‪ ,‬והילד שב לחיים‪.‬‬
‫פס' ‪" :24‬עתה זה ידעתי כי איש אלוהים אתה‪ ,‬ודבר ה' בפיך אמת" ‪ -‬כבר בפס' ‪ 18‬ידעה האלמנה כי אליהו‬
‫הוא "איש אלוהים"‪ ,‬אך אם קודם חשבה אולי שכוחו רק להרע‪ ,‬או שבגלל נוכחותו בביתה נזכר ה' בחטאיה‪,‬‬
‫הרי עכשיו היא יודעת את כוחו האמיתי‪.‬‬
‫אמונתה של האישה הנוכריה בדבר ה' היא שיא הישגיו של אליהו כנביא‪ .‬עתה נותר לראות אם גם אחאב‬
‫ועם ישראל יכירו ב‪-‬ה'‪ ,‬ובאליהו נביאו‪( .‬המילה "ימים" לסיום הסיפור נמצאת בפס' ‪ 1‬בפרק הבא)‪.‬‬
‫פרק י"ח – הסיפור על אליהו ונביאי הבעל בהר הכרמל‬
‫לאחר שהות ממושכת חוזר אליהו לישראל‪ ,‬כדי להחריף את המאבק נגד אחאב ואיזבל ופולחן הבעל‪.‬‬
‫בפסוקים הראשונים הולכים אחאב ועובדיהו לחפש מזון עבור הבקר והסוסים‪( .‬זוהי תמונה מעט נלעגת‪:‬‬
‫המלך עצמו הולך לחפש אוכל לסוסים‪ .)...‬עובדיהו מתואר כ"ירא ה' מאד" והוא מחביא מפני כעסה של‬
‫איזבל ‪ 100‬נביאים‪ ,‬חמישים בכל מערה (למקרה שיתגלו על‪-‬ידי איזבל)‪ ,‬ודואג להם לאוכל ומים‪.‬‬
‫עובדיהו ואחאב פונים לכיוונים מנוגדים‪ ,‬וכך פוגש עובדיהו באליהו‪ .‬הוא מתרגש ונסער הן מעצם הפגישה‬
‫עם הנביא המפורסם‪ ,‬והן בגלל דרישתו של אליהו שילך ויקרא את אחאב לפגוש אותו‪ .‬עובדיהו‪ ,‬המכיר את‬
‫נטייתו של אליהו להיעלם‪ ,‬מפחד כי עד שיחזור‪ ,‬אליהו כבר לא יישאר במקום‪ ,‬ואחאב יהרגנו‪ .‬אליהו מרגיע‬
‫את עובדיהו‪ ,‬ונפגש עם אחאב‪ .‬הוא דורש מאחאב להתמודד עם נביאי הבעל‪ ,‬כדי להוכיח את צדקת דרכו‬
‫ואמונתו‪ .‬אליהו זקוק להתמודדות הן כדי להראות את אפסותו של הבעל‪ ,‬והן כדי לפקוח את עיני העם‪,‬‬
‫ולהשיבם לדרך הנכונה‪.‬‬
‫עובדיה מגלה נאמנות כפולה‪ :‬לאליהו הנביא ולאחאב‪ ,‬סמכות מדינית‪ ,‬ומכנה את שניהם בכינויי אדון‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫ההתמודדות בין אליהו ונביאי הבעל נערכת על הר הכרמל‪ ,‬מקום בו היה כבר בעבר מזבח לה' (פס' ‪.)30‬‬
‫כדי להוכיח את כוחו של ה' מעניק אליהו לנביאי הבעל את כל היתרונות האפשריים‪ .‬הם רבים‪ ,‬והוא יחיד‪.‬‬
‫הם יבחרו את הפר‪ ,‬כדי שלא יתעורר שום ספק של רמאות‪ ,‬והם יתחילו את ההתמודדות וההתמודדות‬
‫נעשית במגרש הביתי של עובדי האלילים – הר הכרמל‪.‬‬
‫אליהו פונה אל העם בשאלה‪" :‬עד מתי אתם פוסחים על שתי הסעיפים"? אליהו דורש מהעם להחליט אחת‬
‫ולתמיד אם הם מאמינים בה'‪ ,‬או בבעל‪ ,‬אך צירוף של אמונה בשני הכוחות אינו אפשרי‪( .‬צרוף כזה של‬
‫אמונות נקרא סינקרטיזם)‬
‫נביאי הבעל פותחים בהתמודדות‪ ,‬אך הבעל כמובן אינו עונה למאמציהם‪ .‬אליהו לועג להם ולבעל‪ .‬באירוניה‬
‫הוא מציע להם לצעוק‪ ,‬כדי להעיר את הבעל שישן אולי את שנת הצהרים שלו‪...‬‬
‫לאחר כשלון נביאי הבעל‪ ,‬מנסה אליהו את כוחו‪ .‬כדי להעצים את הנס‪ ,‬הוא שופך ‪ 12‬דליי מים‪ ,‬על העצים‬
‫הקורבן והמזבח‪ .‬הוא מתפלל ל‪-‬ה'‪ ,‬כדי שיוכיח לעם ישראל את כוחו‪ ,‬ו‪-‬ה' נענה לו ואש אוחזת בפר‪ ,‬במזבח‬
‫ואפילו במים‪ .‬העם מתרשם מאד ומכריז בהכנעה פעמיים‪" :‬ה' הוא האלוהים"‪.‬‬
‫אליהו‪ ,‬נלהב מניצחונו על נביאי הבעל‪ ,‬מוריד אותם אל נחל קישון‪ ,‬ושוחט אותם שם‪ .‬אליהו חוזר להר‬
‫הכרמל‪ ,‬ובעזרת טקס מאגי מחולל נס‪ ,‬והגשם מתקרב‪ ,‬ובכך בא סיפור הבצורת אל סופו‪ ,‬לא לפני שאליהו‬
‫מבצע נס נוסף‪ ,‬ורץ לפני מרכבתו של אחאב עד העיר יזרעאל‪ ,‬מרחק לא קטן לאיש שכבר איננו צעיר‪.‬‬
‫פרק י"ט – אליהו בורח להר חורב‬
‫מעשה אליהו בהר חורב הוא סיפור רב אירועים ומרשים ביותר‪ .‬אווירת הסיפור היא אל‪-‬טבעית‪ :‬מלאך ה'‬
‫מאכיל ומשקה את הנביא‪ ,‬המבקש למות‪ ,‬ונותן בו כוח ללכת ארבעים יום ולילה להר חורב‪ ,‬שם מתלונן‬
‫הנביא על בני עמו וזוכה להתגלות ה' ושליחות משולשת בצידה‪.‬‬
‫פס' ‪ :2 - 1‬איזבל שולחת שליח (=מלאך) אל אליהו ומאיימת עליו שתהרוג אותו מחר‪ .‬איזבל נשבעת בלשון‬
‫רבים שתהרוג אותו‪" :‬כה יעשון אלוהים וכה יוסיפון‪ "...‬כיאות למי שמאמינה באלים רבים‪ .‬היא רוצה‬
‫להענישו על פי העיקרון של מידה כנגד מידה‪.‬‬
‫פס' ‪ :3‬אליהו הולך "אל נפשו" ‪ -‬הנביא רואה בנפשו את חזות הכול‪ ,‬ומנתק את עצמו משליחותו הנבואית‪:‬‬
‫א‪ .‬רוצה להתאבד‪.‬‬
‫ב‪ .‬בורח מפני פחד מאיזבל‪.‬‬
‫ג‪ .‬הולך להחליט על המשך דרכו כי ה' לא נגלה לעזרתו‪.‬‬
‫אלוהים שולח מלאך אל אליהו שישן תחת צל הרותם‪ .‬אליהו אכל פעמיים על פי בקשת המלאך‪ .‬אליהו‬
‫ומשה ‪ -‬ההשוואה ממש מתבקשת‪ .‬בשני הסיפורים מוטיבים משותפים‪ :‬הר חורב‪ 40 ,‬יום ולילה‪ ,‬הרצון‬
‫למות‪ ,‬היחס לעם ועוד‪ .‬אליהו מגיע אל המערה‪ ,‬כלומר זוהי מערה מיודעת‪ ,‬וברור לכל שהכוונה למערה בה‬
‫שהה משה בנקרת הצור (שמות ל"ג ‪ .)22‬אבל יש כאן הבדל עקרוני‪ :‬בעוד משה מבקש רחמים על עמו‪,‬‬
‫למרות החטאים הכבדים של העם‪ ,‬אליהו מבקש מה' להעניש את העם‪ ,‬ונראה שיש בכך טעם לפגם‪,‬‬
‫וביקורת כנגד אליהו‪.‬‬
‫פס' ‪ :10‬תלונתו של אליהו מורכבת מששה סעיפים‪ ,‬החל בקנאתו לנביאי ה'‪ ,‬וכלה בקנאתו לעצמו‪ .‬לאחר‬
‫שבקש מה' לקחת את נפשו (פס' ‪ )4‬הוא מבקש עתה נקמה בעם ישראל (ולא באיזבל!) על שרצו להרגו‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫פס' ‪ :12 - 11‬תיאור התגלות האל ערוך בדפוס של שלושה‪-‬ארבעה‪ :‬שלושה כוחות הרסניים (רוח‪ ,‬רעש‪,‬‬
‫אש) תחילה‪ ,‬וניגודם ‪ -‬הדממה הדקה בסיום ‪ -‬זהו השקט שאחרי הסערה‪ ,‬ואז גם מופיע האל‪ .‬גם כאן‪ ,‬יש‬
‫פרשנים הטוענים כי הופעתו של האל ב"קול דממה דקה" היא מעין ביקורת על הדרך של אליהו שהוא‬
‫קיצונית ואלימה לעומת דרכו המתונה של ה'‪.‬‬
‫פס' ‪ :21 - 15‬על אליהו מוטלות שלוש משימות‪:‬‬
‫א‪ .‬ללכת למשוח את חזאל למלך על ארם‪ .‬את השליחות הזו ביצע אלישע‪ ,‬תלמידו של אליהו‪ .‬שליחות זו‬
‫באה להראות את העובדה שה' הוא אל אוניברסאלי‪ ,‬ותחום שלטונו אינו מוגבל לישראל בלבד‪.‬‬
‫ב‪ .‬למשוח למלך על ישראל את יהוא בן נמשי‪ .‬גם משימה זו בוצעה על ידי אלישע (למעשה ‪ -‬על ידי‬
‫תלמידו)‬
‫ג‪ .‬למנות את אלישע בן שפט לתלמידו‪ ,‬ובהמשך‪ ,‬לממשיכו כנביא על ישראל‪ ,‬אלוהים מפטר את אליהו‪ .‬את‬
‫המשימה הזו מבצע אליהו באופן מיידי‪ .‬אלישע נפרד ממשפחתו ומצטרף אל אליהו‪ .‬גם בעניין זה ניתן‬
‫לראות ביקורת על אליהו ומעשיו‪.‬‬
‫פרק כ"א ‪ -‬הסיפור על כרם נבות‬
‫פס' ‪ :1‬היסוד החשוב ביותר בסיפור הוא הכרם‪ ,‬ולכן זוהי המילה הראשונה בסיפור‪.‬‬
‫פס' ‪ :3 - 2‬אחאב ונבות בכרם נבות‪ .‬אחאב מציע לנבות הצעה הוגנת ביותר‪ :‬כרם אחר‪ ,‬טוב יותר מכרמו‬
‫של נבות‪ ,‬או לחילופין מחיר מלא עבור הכרם‪ .‬נבות מסרב להצעה בנימוק כי הכרם הוא נחלת אבותיו [קשר‬
‫רגשי] ועל פי חוקי התורה‪ ,‬הוא אינו רשאי להוציא את הכרם מידי משפחתו‪.‬‬
‫פס' ‪ :10 - 4‬אחאב ואיזבל בארמון המלך‪ .‬אחאב מגיע לביתו עצבני‪ .‬הוא נזכר בסירובו של נבות‪ ,‬ונשכב על‬
‫מיטתו‪ ,‬ופניו אל הקיר‪ .‬איזבל‪ ,‬החשה במצב רוחו העגום‪ ,‬שואלת את אחאב לסיבת התנהגותו‪ ,‬והוא מספר‬
‫לה על פגישתו עם נבות בכרם‪ .‬הפגישה ביניהם חוזרת שלוש פעמים בקטע‪:‬‬
‫השיחה בין אחאב לנבות‬
‫בקשה‪:‬‬
‫נימוק‪:‬‬
‫הדיווח של אחאב לאיזבל על שיחתו עם נבות‬
‫תנה לי את כרמך‬
‫כי הוא קרוב אצל ביתי‬
‫תנה לי את כרמך‬
‫‪----------‬‬
‫הצעה ‪ :1‬ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו‬
‫הצעה ‪ :1‬בכסף‬
‫הצעה ‪ :2‬אם טוב בעיניך‪ ,‬אתנה לך כסף מחיר זה‬
‫הצעה ‪ :2‬או אם חפץ אתה‪ ,‬אתנה‬
‫לך כרם תחתיו‪.‬‬
‫תשובה‪ :‬חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותיי לך‬
‫לא אתן לך את כרמי‬
‫ההבדלים‪:‬‬
‫‪ )1‬בספרו לאיזבל על השיחה עם נבות‪ ,‬משמיט אחאב את הנימוק שנתן לנבות‪ .‬הרי מלך אינו צריך לנמק‬
‫דבר לאזרחים‪ .‬המלך הוא החוק‪ ,‬והוא עומד מעל לחוק‪.‬‬
‫‪ )2‬אחאב מסתיר את העובדה כי הציע לנבות כרם טוב יותר (משמיט את המילה "טוב")‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫‪ )3‬אחאב מחליף את סדר ההצעות‪ .‬איזבל מבינה אולי מה זה כסף‪ ,‬אבל אינה יכולה להבין את חשיבותו של‬
‫הכרם‪.‬‬
‫‪ )4‬מתשובתו של נבות משמיט אחאב שני עניינים‪ :‬הוא לא מזכיר כי נבות מסרב לעסקה בגלל חוקי התורה‪,‬‬
‫והוא משמיט גם את עניין "נחלת האבות" ‪ -‬שני עניינים שאין למלכה הנוכרייה כל נגיעה אליהם‪ .‬הוא מציג‬
‫את סירובו של נבות כהתעקשות מטופשת‪.‬‬
‫פס' ‪ :7‬איזבל לועגת בחריפות לבעלה‪ ,‬שלטענתה אינו מבין את מהות תפקידו‪ ,‬והיא מבטיחה לו את הכרם‪.‬‬
‫ההסכמה שבשתיקה‪ :‬אחאב אינו מגיב להודעתה של איזבל‪ .‬הוא אינו שואל כיצד היא תצליח‪ ,‬במקום שהוא‬
‫נכשל‪ ,‬ואינו מנסה למנוע ממנה לפעול‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא מאפשר לה להשתמש בחותם המלך‪ .‬כל העובדות הללו‬
‫הופכות את אחאב לשותף מלא באחריות לפשע שאיזבל עומדת לבצע‪ ,‬גם אם לא עמד אישית מאחורי‬
‫העניין‪ .‬אחד מן הלקחים המוסריים שאפשר‪ ,‬אם כן‪ ,‬ללמוד מן הסיפור הוא שהשליט אחראי לכל הנעשה‬
‫בשמו‪.‬‬
‫המזימה של איזבל‪ :‬איזבל מביימת משפט‪ .‬היא מזמינה שני עדים (שעל מהימנותם אנו לומדים מעצם‬
‫הכינוי "בני בלייעל") שיעידו כנגד נבות‪ ,‬כי קילל את ה' (תיקון סופרים‪ :‬בסיפורי המקרא‪ ,‬שלא כמו בחוק‪,‬‬
‫נמנעים מן הצירוף אלוהים ‪ +‬קללה‪ ,‬ולכן העניין נכתב בלשון הפוכה "ברך נבות אלוהים ומלך")‪ .‬היא גם‬
‫קובעת מראש את העונש‪ :‬מוות בסקילה‪ .‬כדי שנבות לא יחוש במזימה‪ ,‬הוא נקרא לשבת בראש חבר‬
‫השופטים‪ .‬סעיף האישום של נבות נלקח משמות כ"ב ‪ .27‬איזבל גם מכירה את חוק התורה הדורש לפחות‬
‫שני עדים‪ .‬המלכה כופפת את עצמה לחוק‪ .‬הכול צריך להראות כהלכה‪ .‬העוקץ במזימתה של איזבל נעוץ‬
‫בחוק שהיה מקובל במזרח הקדום‪ :‬אדם שהורשע בפשע נגד המלך‪ ,‬נחלתו ורכושו עברו ישירות לארמון‪,‬‬
‫ולא ליורשיו!‬
‫פס' ‪ :13 - 11‬משפט נבות‪ ,‬וגזר דינו‪ .‬השופטים מבצעים בדייקנות את מזימתה של איזבל‪ .‬נבות מוצא‬
‫להורג‪ .‬יש לשים לב כי השופטים יודעים בעצם מי עומד מאחורי העניין‪" :‬וישלחו אל איזבל לאמור‪ :‬סוקל‬
‫נבות ומת”‪.‬‬
‫פס’ ‪ :16 - 14‬איזבל שולחת את אחאב לרשת את הכרם‪.‬‬
‫פס' ‪ : 19 - 17‬כניסתו של אליהו‪ .‬הנביא נשלח על ידי ה' ל"כרם נבות" (אות לכך שה' אינו מכיר בבעלותו של‬
‫אחאב על הכרם)‪ ,‬לומר את משפט המחץ "הרצחת וגם ירשת"? הנביא מנבא לאחאב ולאיזבל עונש של‬
‫מידה כנגד מידה‪ :‬במקום שליקקו הכלבים את דם נבות הם יעשו זאת גם לאחאב‪ .‬אליהו גם מנבא לאחאב‬
‫כי מלוכתו תילקח ממנו‪ ,‬ומצאצאיו אחריו‪ .‬לאיזבל מנבא אליהו מוות משפיל‪ :‬הכלבים יאכלו את בשרה על‬
‫חומות העיר יזרעאל‪.‬‬
‫פס' ‪ :29 - 27‬לשמע הנבואה‪ ,‬אחאב חוזר בתשובה‪ .‬הוא מתאבל‪ ,‬לובש שק וצם‪ .‬ה' מקבל את תשובתו של‬
‫אחאב‪ ,‬וקובע כי העונש על אחאב וביתו יגיע רק בימי בנו של אחאב (גמול דורות)‪.‬‬
‫תורת הגמול המקראית‪ :‬הפסוקים האחרונים מלמדים כי בימי אחאב‪ ,‬כמו בימי שלמה‪ ,‬תורת הגמול‬
‫שהייתה שלטת היא "גמול לדורות"‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫מלכים ב'‬
‫סיפורי אלישע‬
‫הפרקים‪ :‬מלכים ב'‪ ,‬ב' ‪ ,22 – 1‬ה'‬
‫מלכים ב'‪ ,‬ב' ‪22 – 1‬‬
‫בפרק זה מסתיים סיפורו של אליהו הנביא‪ .‬תם ולא נשלם מכיוון שעל‪-‬פי המתואר בפרק אליהו לא מת‪,‬‬
‫אלא עלה בסערה השמיימה‪ .‬לפני הסתלקותו מעביר אליהו את תפקידו לאלישע‪ ,‬כפי שצווה בהר חורב‬
‫(מלכים י"ט)‪ .‬אלישע מתחיל מיד בפעולות המוכיחות כי רוחו של אליהו אכן עברה אליו‪ ,‬הוא מבקע את מימי‬
‫הירדן ומרפא את המים של העיר יריחו‪ .‬הפרק מסתיים בסיפור נורא‪ ,‬ועל כך בהמשך‪.‬‬
‫פס' ‪ – 11 – 1‬המצג בפסוק הראשון מפיג מראש את המתח‪ ,‬ומכין אותנו לבאות‪ :‬אליהו עומד לעלות‬
‫בסערה השמיימה‪ .‬סיפור עלייתו של אליהו לשמיים בנוי בתבנית מקראית אופיינית של "שלושה וארבעה"‪:‬‬
‫שלוש פעמים חוזר הסיפור על עצמו‪ ,‬והמפנה חל בפעם הרביעית‪ .‬שלוש פעמים מבקש אליהו מאלישע‬
‫שלא יבוא איתו למקום שאליו הוא הולך‪ .‬שלוש פעמים מפגין אלישע את נאמנותו המוחלטת למורו ורבו‪,‬‬
‫מסרב לעזוב את אליהו ונצמד אליו‪ .‬בכל מקום קבוצה של בני נביאים מבשרת לאלישע כי "היום ה' לוקח את‬
‫אדוניך מעל ראשך" ואלישע דורש מהם להשתתק‪.‬‬
‫בסופו של דבר אליהו ואלישע מגיעים אל הירדן‪,‬‬
‫וחמישים בני נביאים‪ ,‬שתפקידם להעיד על אשר ארע‪ ,‬עומדים מרחוק‪ .‬אליהו לוקח את אדרתו‪ ,‬מקפל אותה‬
‫ומכה במים‪ ,‬והנהר נחצה לשניים‪ ,‬כדי לאפשר לאליהו ואלישע לעבור‪.‬‬
‫גם בסיפור זה‪ ,‬כמו גם בסיפורים אחרים (ראה במיוחד מלכים א' י"ט)‪ ,‬יש דמיון רב בין מעשי אליהו ומשה‪.‬‬
‫בהמשך הפרק‪ ,‬גופתו של אליהו לא נמצאת‪ ,‬גם זאת בדומה למשה‪ ,‬שאיש לא יודע את מקום קבורתו!‬
‫אליהו מציע לאלישע לבקש ממנו בקשה אחרונה בטרם ייעלם‪ .‬בקשתו של אלישע‪" :‬ויהי נא פי שנים ברוחך‬
‫אלי"‪ ,‬ישנם פירושים שונים לבקשת אלישע‪:‬‬
‫‪ .1‬שאלישע מבקש מאליהו שייתן לו רוח נבואית הגדולה פי שנים משלו (פירוש זה מעמיד את אלישע‬
‫באור ביקורתי)‪.‬‬
‫‪ .2‬אחד הפירושים המקובלים הוא שאלישע מבקש‪ ,‬כבכור שבין תלמידי אליהו‪ ,‬לקבל רוח נבואית הגדולה‬
‫פי שנים מהרוח שיירש כל תלמיד אחר‪ ,‬כמו חוק ירושת הבכור‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אליהו אומר לאלישע כי‬
‫בקשתו קשה‪ ,‬כי הרי היא תלויה ברצון אלוהים‪ .‬הוא נותן לו סימן‪ :‬אם אלישע יראה את היעלמותו של‬
‫אליהו‪ ,‬אות הוא כי בקשתו התמלאה‪.‬‬
‫עוד הם מהלכים בדרך ורכב אש וסוסי אש לקחו את אליהו לשמים‪.‬‬
‫פס' ‪ – 18 – 12‬אלישע תופס את מקומו של אליהו‪ .‬הוא מתאבל וזועק "אבי‪ ,‬אבי‪ ,‬רכב ישראל ופרשיו"‪ .‬גם‬
‫לביטוי הזה פירושים רבים‪ .‬יתכן ואלישע מושפע מרכב האש שראה קודם לכן‪ ,‬ומשתמש בו כדי לדמות את‬
‫אליהו כמגן לעם ישראל כפי שמרכבות ופרשים מגנים על העם‪( .‬גם על אלישע נאמר ביטוי זה לאחר‬
‫מותו)‪ .‬אלישע קורע את מעילו לאות אבל‪ ,‬למרות שאליהו לא מת‪ ,‬אך מיד מתעשת‪ .‬הוא מוצא את אדרתו‬
‫של אליהו ומשתמש בה כדי לחצות את מימי הירדן‪ ,‬כשם שעשה אליהו קודם לכן‪ .‬בני הנביאים שצפו‬
‫במחזה מרחוק מבינים מיד כי "נחה רוח אליהו על אלישע" ורואים בו מעתה את מנהיגם‪ .‬הם מבקשים‬
‫‪13‬‬
‫מאלישע רשות ללכת לחפש את אליהו‪ ,‬שמא נעלם כפי שהוא רגיל להיעלם‪ .‬אלישע מסרב בתחילה‪ ,‬אך‬
‫לבסוף נעתר‪.‬‬
‫פס' ‪ – 22 – 19‬לאחר נס הבקעת הירדן מתחיל אלישע בסדרה ארוכה של ניסים‪ ,‬המתוארת בפרקים‬
‫הבאים‪ .‬בפסוקים הללו מסופר כי המים של העיר יריחו גרמו למקרי מוות רבים‪ .‬אלישע עורך נס‪ ,‬ובאמצעות‬
‫צלוחית חדשה של מלח ותפילה ל‪-‬ה' הוא מרפא את מימי העיר‪.‬‬
‫פרק ה'‬
‫נעמן‪ ,‬שר צבא מלך ארם חולה בצרעת‪ .‬נערה ישראלית מספרת לו כי הנביא אלישע יכול לרפאו‪ .‬נעמן הולך‬
‫לאלישע‪ ,‬וזה מרפא אותו‪ ,‬ללא תמורה‪ ,‬בטקס מאגי במימי הירדן‪ .‬גיחזי‪ ,‬משרתו של אלישע‪ ,‬רודף אחרי‬
‫נעמן ומבקש ממנו שכר במרמה‪ .‬אלישע מתרגז על משרתו ומעביר אליו את הצרעת‪ .‬מטרת הסיפור היא‬
‫להפיץ בעולם כולו את האמונה ב‪-‬ה'‪ .‬פס' ‪ – 2 – 1‬המצג הולך ומונה את המשתתפים בסיפור‪ :‬מלך ארם‪,‬‬
‫נעמן שר צבאו ונערה ישראלית‪ .‬מפתיחת הסיפור "ונעמן" ברור כי נעמן הוא גיבורו הראשי‪ ,‬ומאזכור מחלת‬
‫הצרעת שלו עלינו ללמוד כי בכך יעסוק הספור‪ .‬מהמשפט‪" :‬כי בו נתן ה' תשועה לארם" אנו למדים כי ה'‬
‫הוא אוניברסאלי‪ ,‬והוא מנהל את ההיסטוריה העולמית‪.‬‬
‫פס' ‪ – 7 – 3‬בניגוד לנעמן‪ ,‬המתואר כ"איש גדול" השבויה הישראלית נקראת "נערה קטנה"‪ .‬יש כאן מעין‬
‫לעג סמוי לנעמן הנוכרי‪ .‬מה שהוא הגדול אינו יודע‪ ,‬יודעת נערה ישראלית קטנה‪ :‬בישראל יש נביא היכול‬
‫לרפא את צרעתו‪ .‬הנערה היא דמות משנית‪ .‬תפקידה לקדם את העלילה ולהאיר את נעמן באור מגוחך‪.‬‬
‫נעמן מקבל את דברי הנערה‪ .‬הוא פונה למלכו ומקבל ממנו רשות לצאת לישראל‪ .‬מלך ארם שולח "ספר"‬
‫כלומר איגרת‪ ,‬למלך ישראל‪ ,‬וכמו כן זהב ומתנות רבות‪ ,‬ובלשון תקיפה דורש ממנו לרפא את נעמן‪ .‬יש‬
‫לשים לב שהאיגרת נשלחת למלך ישראל‪ ,‬ולא לאלישע‪ ,‬אולי מכיוון שלא לכבוד המלך הארמי להתעסק עם‬
‫נביא הנמנה על "פשוטי העם"‪ .‬לאחר שמלך ישראל קורא את האיגרת הוא קורע את בגדיו‪ .‬הוא יודע שהוא‬
‫איננו אלוהים‪ ,‬ואין בכוחותיו לרפא את נעמן‪ ,‬ואין זאת אלא שמלך ארם מחפש תירוץ להתקיף אותו "כי‬
‫מתאנה הוא לי"‪.‬‬
‫פס' ‪ – 14 - 8‬בניגוד לחרדה שאחזה במלך ישראל‪ ,‬מפגין אלישע בטחון מוחלט‪ .‬הוא מבקש להביא אליו‬
‫את נעמן‪ .‬זה מגלה שחצנות רבה‪ ,‬מגיע לביתו של אלישע "בסוסו וברכבו" ומצפה שאלישע יגלה כלפיו כבוד‬
‫ויצא אליו‪ .‬אלישע לא מתרגש מנעמן ושולח אליו שליח‪ ,‬המסביר לו כי על מנת להירפא עליו לטבול שבע‬
‫פעמים במימי הירדן‪ .‬נעמן מתרגז מאד על אלישע‪ ,‬וזאת מכמה סיבות‪ :‬ראשית‪ ,‬בגלל שלא יצא לקראתו ולא‬
‫חלק לו כבוד‪ .‬שנית‪ ,‬נעמן ציפה כי אלישע יצא וייגע במקום הפצע‪ ,‬תוך הכרזת שם ה'‪ ,‬והפצע יירפא מיד‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬נעמן משוכנע שמימי נהרות ארם טובים בהרבה ממימי הירדן‪ ,‬ולמה לו לטבול בירדן דווקא? עבדי‬
‫נעמן‪ ,‬שגם הם דמויות משנה המקדמות את העלילה ומאירות את הגיבור באור מגוחך‪ ,‬משכנעים את נעמן‬
‫לעשות כדברי הנביא‪ :‬הרי לו היה אומר לך לעשות דבר גדול – היית עושה‪ ,‬על אחת כמה וכמה שהוא‬
‫מבקש ממך לעשות דבר של מה בכך‪ .‬נעמן נעתר להפצרות עבדיו (שוב‪ ,‬העבד חכם מהאדון!)‪ ,‬טובל בירדן‬
‫שבע פעמים ונרפא לחלוטין‪" :‬ובשרו כבשר נער קטן‪ ,‬ויטהר"‪.‬‬
‫פס' ‪ – 19 – 15‬נעמן חוזר עם כל הפמליה שלו לאלישע‪ .‬הוא מבין כי ריפויו הוא מעשה ידי אלוהים‪ .‬הוא‬
‫מכריז על אמונתו ב‪-‬ה' ‪ ,‬שאין כמוהו בכל הארץ (אל מקומי)‪ .‬נעמן מציע לאלישע מתנות‪ ,‬אבל אלישע מסרב‬
‫‪14‬‬
‫בכל תוקף לקחתן‪ .‬הוא רוצה שנעמן יישאר באמונתו כי ריפויו הוא מעשה אלוהי‪ ,‬ולא מעשה מאגי כלשהו‬
‫של הנביא עצמו‪ ,‬שנעשה כדי להרוויח ממנו כסף‪ .‬נעמן מבין כי אלישע נחוש בדעתו שלא לקבל מתנות ועל‬
‫כן הוא מבקש ממנו שתי בקשות‪ :‬האחת‪ ,‬רשות לקחת על שתי פרדות אדמה מאדמת ארץ ישראל‪ ,‬כדי‬
‫לבנות באמצעותה מזבח בארם‪ ,‬על מנת להקריב קורבנות אך ורק ל‪-‬ה'‪ .‬השנייה ‪ ,‬נעמן מבקש מאלישע‬
‫לסלוח לו מראש על כך שכאשר ילך עם מלך ארם למקדשו של האל רימון‪ ,‬הוא יצטרך להשתחוות לאל זה‪,‬‬
‫למרות שהוא כבר לא מאמין בו‪ ,‬זאת כדי לא לפגוע במלך‪ .‬אלישע לא משיב ישירות לבקשותיו של נעמן‪,‬‬
‫אלא אומר לו "לך לשלום"‪ .‬יש פרשנים הרואים בכך הסכמה שבשתיקה‪.‬‬
‫פס' ‪ – 27 – 20‬כאשר גיחזי‪ ,‬משרתו של אלישע ‪ ,‬מבין כי אלישע רפא את נעמן ללא תמורה‪ ,‬נעורה בו‬
‫תאוות בצע‪ .‬הוא רודף אחרי נעמן‪ ,‬בתקווה לקבל ממנו חלק מהמתנות שייעד לאלישע‪ .‬נעמן חולק כבוד‬
‫לגיחזי‪ ,‬משתחווה לו ומברכו לשלום‪ .‬גיחזי משקר וטוען שנשלח על ידי אלישע לקחת ככר כסף ושתי חליפות‬
‫בגדים עבור שני בני נביאים עניים‪ .‬גיחזי מעניק לו שתי ככרות כסף ושתי חליפות בגדים‪ ,‬ושולח את עבדיו‬
‫לעזור לגיחזי לשאת את המשא‪ .‬כאשר גיחזי מתקרב לעירו הוא מחביא את שללו באחד הבתים‪ .‬אלישע‬
‫שואל את גיחזי שאלה רטורית‪" :‬מאין גיחזי"‪ ,‬אבל גיחזי לא מקבל על עצמו אחריות על מעשהו ומשקר‬
‫לאדונו‪ .‬אלישע‪ ,‬אשר ראה בעיני רוחו את מה שקרה בין גיחזי לנעמן‪ ,‬מעניש את גיחזי בעונש של "מידה‬
‫כנגד מידה" ומעביר אליו‪ ,‬ולבניו אחריו את צרעת נעמן‪ .‬חומרת העונש מוסברת בכך שגיחזי פגע הן בשמו‬
‫של ה' והן בשמו של אלישע‪ .‬הוא נשבע בשם ה' (פס' ‪ ,)20‬משקר לנעמן בשם אלישע‪ ,‬ועלול היה להפריע‬
‫לנביא במשימתו להפוך את האמונה ב‪-‬ה' לאוניברסאלית‪.‬‬
‫חורבן שומרון (ממלכת ישראל הצפונית)‬
‫פרק י"ז ‪ -‬חורבן שומרון וגלות עשרת השבטים‪ 722( .‬לפנה"ס)‬
‫פרק זה מתאר את חורבן שומרון והסיבות לחורבן‪:‬‬
‫‪ .1‬סיבה מדינית‪ :‬הגליית אנשי שומרון‪ ,‬למשל‪ ,‬באה לאחר שהושע‪ ,‬מלך ישראל הצפונית‪ ,‬עבד את מלך‬
‫אשור‪ ,‬המעצמה השלטת‪ ,‬ולאחר זמן מה התמרד‪ :‬הוא הפסיק לשלם מס לאשור‪ ,‬וכמו כן שלח משלחת‬
‫למצרים‪ ,‬כנראה כדי לתאם מרד נגד אשור (פס' ‪.)4-1‬‬
‫‪ .2‬סיבה דתית‪ :‬בפס' ‪ 7‬ה' גרם לחורבן כעונש על החטאים הדתיים של יושבי ממלכת הצפון‪ .‬בפס' ‪23-7‬‬
‫ישנה סקירה היסטורית אשר מפרטת את הסיבות לחורבן ממלכת ישראל והיא ההתנהגות הדתית‬
‫הקלוקלת‪ .‬בני ישראל הלכו בדרך הכנענים‪ ,‬עבדו את אליליהם ובנו במות לעבודה זרה בכל ערי הארץ‪.‬‬
‫הם לא שעו לאזהרות הנביאים‪ ,‬שנשלחו על‪-‬ידי ה'‪ ,‬וחטאיהם הלכו והחריפו עד שלאלוהים לא הייתה‬
‫ברירה אלא להענישם בהחרבת שומרון והגליית חלק מתושביה‪.‬‬
‫בקטע זה המחבר מדגיש את כפיות הטובה של העם כלפי ה' למרות חסדיו ועזרתו הם המשיכו לחטוא‪ .‬מלך‬
‫אשור עושה חילופי אוכלוסין‪ ,‬לאחר שהגלה את תושבי שומרון הוא מביא תושבים אחרים במקומם‬
‫(שנקראים שומרונים) שעבדו אלילים‪ .‬ה' שלח להם את מכת האריות‪ .‬גם שליטי אשור חשבו כי הדבר הוא‬
‫עונש על הימנעות מעבודת אלוהי המקום‪ ,‬ולכן הביאו האשורים כהן ישראלי לבית‪-‬אל‪ ,‬כדי ללמד את תושבי‬
‫הארץ החדשים את עבודת ה'‪ .‬תושבים אלה עושים פולחן סינקרטיסטי (גם פולחן אלילי וגם פולחן אלוהי)‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫השוואה חוץ מקראית בפרק י"ז – כתובת סרגון‬
‫ישנו פער בין כתובת סרגון לבין הנאמר בתנ"ך במלכים ב' י"ז‪:‬‬
‫‪‬‬
‫על פי מלכים ב' י"ז הוגלו כל תושבי הממלכה‪ .‬על פי כתובת סרגון הוגלו חלק – ‪ 27,290‬איש‪.‬‬
‫‪‬‬
‫על פי מלכים ב' שלמנאסר הוא המלך שהחריב את שומרון והגלה את תושביה‪ .‬ועל פי כתובת סרגון‬
‫– סרגון הוא המלך שאחראי לאירועים אלה‪.‬‬
‫מסע סנחריב – ‪ 731‬לפנה"ס‬
‫הפרקים‪ :‬י"ח‪ ,‬י"ט ‪ ,37 – 32 ,7 -1‬דברי הימים ב' ל"ב ‪33 ,8 – 1‬‬
‫בשנת ‪ 701‬יצא סנחריב‪ ,‬מלך אשור‪ ,‬למסע לארצות המערב‪ .‬הוא כבש במהירות את כל ערי החוף מצידון‬
‫ועד אשדוד‪ .‬בינתיים מיהרו עמון‪ ,‬מואב ואדום להיכנע לפניו‪ .‬ליד תל ‪ -‬אלתקה (יבנה‪ ,‬כיום) הוא נלחם כנגד‬
‫כוחות מצריים‪ ,‬שנשלחו לנסות ולעצרו‪ ,‬והביסם ללא תנאי‪ .‬סנחריב פנה אל תוך שפלת יהודה‪ ,‬כבש ערים‬
‫בצורות רבות‪ .‬לבסוף הגיע ללכיש‪ ,‬שהייתה העיר המרכזית באזור הדרום‪ ,‬והפך אותה למפקדתו‪.‬‬
‫תיקוני הפולחן של חזקיהו‬
‫מעשיו של חזקיהו לתיקון הפולחן‪ ,‬ולסילוק עבודת אלילים מתוארים בפרק י"ח ‪ .4‬בדברי הימים ב'‪ ,‬כ"ט –‬
‫ל"א מוזכרות פעולות נוספות‪:‬‬
‫‪ .1‬חידוש העבודה הפולחנית בבית המקדש‪ ,‬שהופסקה על‪-‬ידי אחז‪ ,‬אביו של חזקיהו ("ויסר במות" = חוק‬
‫ריכוז פולחן)‪.‬‬
‫‪ .2‬טיהור המקדש וכליו על‪-‬ידי הכוהנים‪.‬‬
‫‪ .3‬חגיגת הפסח ("פסח חזקיהו") ברוב עם ובהשתתפות תושבי ממלכת הצפון (לכן נחוג הפסח בחודש‬
‫השני!)‪.‬‬
‫‪ .4‬ארגון הכוהנים והלויים לעבודת הקודש במקדש‪.‬‬
‫ההכנות למרד נגד אשור‬
‫ההכנות למרד כמעט ואינן מוזכרות בספר מלכים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בדברי הימים ב' לב' ‪ 8 – 1‬וכן בפס' ‪30‬‬
‫מסופר כי‪:‬‬
‫‪ .1‬חזקיהו סתם מעיינות ונחלים‪ ,‬כדי שלחיילי צבא אשור לא יהיו מי שתייה (פס' ‪.)4 - 1‬‬
‫‪ .2‬תיקן וחיזק את חומות ירושלים (פס' ‪.)5 - 4‬‬
‫‪ .3‬הכין נשק לאנשי הצבא (פס' ‪.)5‬‬
‫‪ .4‬גייס את העם‪ ,‬ארגן את הצבא ועודד את המוטיבציה בקרב הלוחמים (פס' ‪.)8 - 6‬‬
‫‪ .5‬בנה ערי מסכנות (מחסנים) לאכסון מזון לשעת המצור (פס' ‪.)28‬‬
‫‪ .6‬הביא בהסתר מי שתייה לירושלים‪ ,‬במבצע הנדסי מפואר‪ ,‬ע"י חציבת נקבת השילוח (פס' ‪.)30‬‬
‫‪16‬‬
‫אמצעים רטוריים בנאומי רבשקה‬
‫נאום רבשקה הוא לוחמה פסיכולוגית‪ .‬מטרתו היא לשכנע את שומעיו בצדקת דבריו‪ :‬לעזוב את ארצם‬
‫ולעבור לאשור‪ .‬על כן הוא משתמש ב"אמצעים רטוריים" שונים‪:‬‬
‫‪ .1‬מלים מנחות‪ .‬בחלק הראשון‪ :‬השורש ב‪.‬ט‪.‬ח‪ - .‬כדי לערער את בטחון העם‪ .‬בחלק השני‪ :‬ה‪ .‬צ‪ .‬ל‪- .‬‬
‫צדקיהו לא יוכל להציל את העם מידי מלך אשור‪.‬‬
‫‪ .2‬הבאת טענת היריב וסתירתה‪" :‬אמרת אך דבר שפתיים‪.." "..‬וכי תאמרון אלי‪.." "..‬כי יסית אתכם‬
‫לאמור"‪.‬‬
‫‪ .3‬שאלות רטוריות‪" :‬מה הביטחון הזה אשר בטחת"?‪..." ,‬ההצל הצילו‪?"...‬‬
‫‪ .4‬השאלה‪" :‬משענת הקנה הרצוץ‪."..‬‬
‫‪ .5‬הקנטה והשפלה‪.." :‬אלפיים סוסים"‪ ,‬לאכול צואה ולשתות שתן‪.‬‬
‫‪ .6‬אירוניה‪" :‬איה אלוהי ספרוים"‪..." ,‬מי בכל הארצות אשר הצילו את ארצם‪."...‬‬
‫‪ .7‬תקיעת טריז (לסכסך) בין העם ובין מלכו וערעור הביטחון במלך‪":‬אל תשמעו אל חזקיהו‪."...‬‬
‫‪ .8‬פיתוי‪ .‬העתיד הורוד המובטח לאותם אלה שייכנעו ללא קרב‪ ,‬בניגוד לאלה שיצטרכו לאכול את‬
‫הפרשותיהם‪.‬‬
‫‪ .9‬פניה מזלזלת אל המלך‪ ,‬ופנייה בגוף שני (מרמז על קרבה) אל העם‪ ,‬השומע אותו מעל החומות‪.‬‬
‫‪ .10‬ניגודים בכינויים‪" :‬המלך הגדול‪ ,‬מלך אשור" לעומת "חזקיהו"‪ ,‬ללא שם תואר‪ .‬כך מושפל חזקיהו‪.‬‬
‫‪ .11‬השוואה בין ה' אלוהי ישראל לאלי הארצות השכנות ‪ -‬כמוהם ייכשל בהצלת עמו‪.‬‬
‫פרק י"ט ‪37 – 32 ,7 – 1‬‬
‫פס' ‪ - 7 – 1‬דברי רבשקה הטילו את רישומם על שרי המלך שהאזינו לו‪ .‬הם באים למלך‪ ,‬קרועי בגדים‬
‫ומיואשים לנוכח הדברים ששמעו‪ .‬גם המלך מגיב בקריעת בגדיו‪ .‬הוא מתכסה בשק‪ ,‬לאות אבל‪ ,‬והולך‬
‫לבית המקדש‪ ,‬אולי כדי למצוא נחמה‪ .‬חזקיהו שולח משלחת רמת דרג אל הנביא ישעיהו‪ .‬המשלחת פונה‬
‫אל הנביא בפתגם חוכמתי‪ ,‬הלקוח מתחום ההיריון והלידה‪ .‬תושבי ירושלים מושווים ליולדת שמתאמצת‬
‫ללדת‪ ,‬אך אין לה כוח לשלבים הסופיים של הלידה‪ ,‬והאישה והעובר נמצאים בסכנת מוות (דימוי)‪ .‬הנמשל‬
‫ברור‪ :‬תושבי ירושלים עומדים בפני כליה‪ .‬המשלחת מבקשת מישעיהו לשאת תפילה למען העם‪ .‬מלשון‬
‫הבקשה ברור לחברי המשלחת כי לנביא קרבה גדולה יותר לאלוהים מאשר לשאר האנשים‪" :‬אולי ישמע ה'‬
‫אלוהיך‪ ."..‬כלומר‪ ,‬אולי ה' שמע את החרפות והקללות של רבשקה כנגדו‪ ,‬וירצה לבוא איתו חשבון‬
‫ולהענישו‪.‬‬
‫ישעיהו משיב מיד כי אין צורך לפחד מהגידופים של רבשקה‪ .‬הוא לועג לשרי אשור‪ ,‬קורא להם "נערים"‬
‫ומנבא לחזקיהו כי מלך אשור ישמע "שמועה"‪ ,‬כלומר יגיע לידיו מידע כלשהו‪ ,‬שיכריח אותו לשוב לארצו‬
‫מבלי שיכבוש את ירושלים‪ ,‬ושם הוא ימות בחרב‪ .‬חשוב לציין שנבואתו זו של ישעיהו התגשמה במלואה‬
‫ובדייקנות!‬
‫‪17‬‬
‫פס' ‪ – 34 – 32‬בקטע זה חוזר ישעיהו על הבטחתו למלך חזקיהו שירושלים לא תיפול לידי סנחריב‪.‬‬
‫האשורים לא יצליחו לבצע שום פעולה צבאית (הבטחה מדינית) וסנחריב יחזור בדיוק באותה הדרך בה‬
‫הגיע (הבטחה אישית)‪ ,‬כל זאת "למעני ולמען דוד עבדי"‪.‬‬
‫פס' ‪ – 37 – 35‬בפסוקים הללו מסופר על נס אלוהי שארע בסופו של דבר‪ .‬עם אור הבוקר נמצאו מאה‬
‫שמונים וחמישה אלף מחיילי אשור "פגרים מתים"‪ ,‬כתוצאה מכך שמלאך ה' הכה בהם‪ .‬סנחריב שב לארצו‪,‬‬
‫ותוך כדי שהוא מתפלל לאלוהיו הוא נרצח על ידי שניים מבניו‪ ,‬שנמלטו לארץ אררט‪ ,‬ואילו בנו השלישי עלה‬
‫למלוך תחתיו‪.‬‬
‫דברי הימים ב'‪ ,‬ל"ב ‪ – 21‬מסע סנחריב מתואר במקביל הן בישעיהו ל"ו – ל"ז‪ ,‬שם התיאור מקביל כמעט‬
‫במלואו לזה שבספר מלכים‪ ,‬והן בדברי הימים ב'‪ ,‬ל"ב‪ .‬פס' ‪ 21‬במקור זה מתאר גם הוא את סוף המצור‪.‬‬
‫גם כאן מדובר בנס פלאי שעשה מלאך ה' ‪,‬אך אין אזכור למספר החיילים של צבא אשור שמתו‪ ,‬ונאמר כי‬
‫מלך אשור שב בבושת פנים לארצו‪.‬‬
‫שתי הערות לסיכום הנושא "מסע סנחריב"‪:‬‬
‫המצור על ירושלים אמנם נכשל‪ ,‬אבל המרד של חזקיהו הביא אסון כבד על יהודה‪ .‬מרבית הארץ נכבשה‬
‫על‪-‬ידי האשורים‪ ,‬חלק לא קטן מתושביה הוגלה כנראה‪ ,‬ויהודה הפכה להיות מדינת חסות של אשור‪.‬‬
‫מן ההיבט הדתי‪ ,‬הצלתה הפלאית של ירושלים חיזקה עוד יותר את ההרגשה בקרב תושבי העיר שהם‬
‫חסינים מעונש‪ :‬ה' לא ייתן את ידו להרס המקדש "שלו"‪ ,‬ועקב כך גם לא תיפגע העיר‪ .‬הרגשת חסינות זו‬
‫גרמה כנראה לתושבי ירושלים להידרדרות מוסרית ודתית‪ ,‬והנביא ירמיהו מגיב על כך בחריפות (ראה‬
‫ירמיהו ז')‪.‬‬
‫מקור חוץ מקראי – מסע סנחריב במקורות האשוריים‪:‬‬
‫סנחריב עצמו מתאר את כיבוש יהודה‪" :‬ואשר לחזקיהו היהודי‪ ,‬אשר לא הביא את צווארו בעולי‪ ,‬על ‪46‬‬
‫עריו הבצורות‪.....‬שמתי מצור וכבשתי אותן ע"י סוללות עפר כבוש ששמתי עליהן‪...‬ואותו שמתי כציפור‬
‫בכלוב בתוך ירושלים עיר ממלכתו"‪.‬‬
‫סנחריב הגיע עד ירושלים ושם מצור על העיר‪ .‬חזקיהו במצוקתו נכנע למלך אשור ושלם לו מס כבד‪ ,‬אשר‬
‫אילץ אותו להוריד את ציפויי הזהב מדלתות בית המקדש‪ .‬סנחריב לא הסתפק בכך‪ .‬הוא הידק את המצור‬
‫על העיר‪ ,‬כנראה כדי להכניע את יהודה כליל‪ ,‬כדי להבטיח את עורפו במלחמה עתידית אפשרית כנגד‬
‫מצרים‪ .‬בניגוד לתיאור מתנשא זה‪ ,‬על פי התנ"ך סנחריב הוכרע‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫השלבים בחורבן ממלכת יהודה‬
‫פרקים‪ :‬מלכים ב' כ"א‪ ,‬כ"ב‪ ,‬כ"ג‪ ,‬כ"ד‪ ,‬כ"ה‬
‫מלכים ב' כ"א – מלכות מנשה‬
‫על‪-‬פי המתואר בפרק כ"א‪ ,‬מנשה היה המלך החוטא ביותר בכל תולדות עם ישראל‪ ,‬אבל למרות זאת‪ ,‬מלך‬
‫יותר מכל מלך אחר בהיסטוריה היהודית‪ 55 :‬שנים!‪.‬‬
‫פס' ‪ – 9 – 1‬מנשה עולה למלוכה בגיל ‪ ,12‬מה שגרם לו כנראה להיות מושפע משרי הארמון‪ .‬למרות‬
‫שחזקיהו‪ ,‬אביו‪ ,‬עשה רבות לסילוק העבודה הזרה‪ ,‬הדבר לא השפיע על מנשה‪ .‬הקטע הולך ומתאר את‬
‫חטאיו הדתיים של מנשה‪ .‬הוא הכניס ליהודה את הפולחן האשורי‪ ,‬שכלל עבודה לצבא השמיים (ראה‬
‫ירמיהו‪ ,‬ז' ‪ .)18‬כאחאב בשעתו הוא מכניס את פולחן הבעל והאשרה‪ ,‬והגרוע מכל‪ ,‬הוא עושה זאת בחצרות‬
‫המקדש ואפילו במקדש עצמו‪[ .‬חזקיהו ואחאב מוזכרים כאן כשני קטבים‪ ,‬חיובי ושלילי‪ ,‬של התנהגות דתית‪,‬‬
‫ומנשה הולך בדרכי אחאב‪ ,‬השלילי מבין השניים]‪ .‬עוד מואשם מנשה בכישוף‪ ,‬העברת בנו באש ושאר‬
‫חטאים‪ ,‬בניגוד גמור לחוקי התורה‪ ,‬במיוחד בספר דברים‪.‬‬
‫פס' ‪ – 18 – 10‬הקטע דומה לנבואות ירמיהו ומנוסח בסגנון דומה‪ .‬בגלל חטאי מנשה יבוא חורבן על‬
‫ירושלים‪ .‬העיר תחרב כשם שחרבה שומרון בימי אחאב‪ .‬המספר מביא דימוי מעולם ניגוב החומוס‪ :‬ירושלים‬
‫תמחה מעל פני האדמה כשם שהאוכל מנגב את צלחתו משארית הארוחה‪ .‬ה' ייטוש את תושבי יהודה‪,‬‬
‫"שארית נחלתי" שנותרו לפליטה בארץ לאחר הגליית עשרת השבטים‪ ,‬וייתן אותם ביד אויביהם‪.‬‬
‫פס' ‪ 16‬מוסיף לחטאי מנשה בקטע הראשון‪" :‬וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד‪ ."..‬הכוונה אולי לכך שלא‬
‫רק המצב הדתי היה בכי רע‪ ,‬אלא גם מבחינה מוסרית נעשו בעיר עוולות רבים‪.‬‬
‫על פי דברי הימים ב'‪ ,‬ל"ג‬
‫סיפורו של המלך מנשה חוזר בדברי הימים ב'‪ ,‬ל"ג‪ .‬חטאיו הדתיים‪ ,‬המתוארים במלכים ב'‪ ,‬כ"א ‪9 – 1‬‬
‫מתוארים כמעט ללא שינוי גם כאן‪ .‬על פי דברי הימים מנשה נלקח בשבי ונאסר בבבל על ידי אשור‪ .‬בזמן‬
‫שהותו של מנשה בכלא הוא חוזר בתשובה והתפלל לה'‪ .‬ה' נעתר לתפילותיו ומחזיר אותו לירושלים‪ .‬לאחר‬
‫שובו מן הכלא מבצר מנשה את ירושלים ומארגן את צבאו בערי יהודה הבצורות‪ .‬זאת ועוד‪ .‬הוא מסיר את‬
‫כל סימני העבודה הזרה שהכניס ליהודה‪ ,‬בונה מזבח ל‪-‬ה' ודורש מתושבי יהודה לעבוד אך ורק את ה'‬
‫אלוהי ישראל‪ .‬התוספת בספר דברי הימים מתבססת על תפיסת הגמול של ספר מחבר דברי הימים שהוא‬
‫גמול אישי‪.‬‬
‫למחבר ספר מלכים לא הפריעה הסתירה המדהימה בין התנהגותו הדתית והמוסרית של מנשה‪ ,‬לבין אורך‬
‫תקופת מלכותו‪ .‬ניתן היה לומר שהוא מלך ‪ 55‬שנים בזכות חזקיהו אביו‪ ,‬שהיה צדיק‪ ,‬או לחילופין‪ ,‬אפשר‬
‫היה לטעון שהעונש על מעשיו יגיע בעתיד (גמול דורות)‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בימי כתיבת ספר דברי הימים הגמול‬
‫היה צריך להיות אישי ומיידי‪ ,‬ואין כל דרך לתרץ את תקופת מלכותו הארוכה כל כך של מנשה‪ .‬על‪-‬כן נאלץ‬
‫היה מחבר ספר דברי הימים להביא את התוספת החיובית על מנשה כדי שהקורא הנבוך לא יחוש סתירה‬
‫בין מעשי מנשה לגורלו‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫פס' ‪ – 26 – 19‬קטע זה עוסק באמון בנו של מנשה‪ .‬הוא מולך שנתיים ונרצח בביתו‪" .‬עם הארץ" (כנראה‬
‫גוף משפטי שתפקידו היה לשמור על רציפות שושלת בית דוד) ממית את הרוצחים של אמון‪ ,‬וממליך את‬
‫יאשיהו בנו תחתיו‪ .‬קושי מוסרי – כיצד ייתכן שמלך שעשה הרע בעיני ה' זוכה למלוך הכי הרבה זמן‪55 ,‬‬
‫שנה? על פי ספר מלכים הדוגל בגמול דורות עונשו של מנשה על חטאיו יעבור לדורות הבאים‪.‬‬
‫הרפורמה של יאשיהו ‪ 622 -‬לפנה"ס ‪ -‬מלכים ב'‪ ,‬כ"ב – כ"ג‬
‫הרקע לרפורמה‬
‫רפורמה‪ ,‬פירושה תיקון יסודי‪ ,‬או שינוי ושיפור‪ .‬בית המקדש נבנה בשנת ‪ 965‬לערך‪ .‬על‪-‬פי המסופר בספר‬
‫מלכים‪ ,‬יאשיהו‪ ,‬שעלה למלוכה בשנת ‪ ,640‬החל לבצע בדק בית במקדש‪ ,‬בשנה השמונה‪-‬עשרה למלכו‬
‫(‪ .)622‬במהלך העבודה נמצא ספר תורה‪" :‬ויאמר חלקיהו‪ ,‬הכהן הגדול‪ ...‬ספר התורה מצאתי בבית‬
‫ה'‪...‬ויקראהו שפן לפני המלך‪ .‬ויהי כשמוע המלך את דברי ספר התורה‪ ,‬ויקרע את בגדיו" (כ"ב ‪.)11 - 8‬‬
‫כלומר‪ ,‬על‪-‬פי המסופר בפסוקים אלה‪ ,‬מתקבל הרושם כי הספר שנמצא הוא קטע‪ ,‬או חלק‪ ,‬מספר התורה‪,‬‬
‫שעל‪-‬פי המסורת ניתן למשה בהר‪-‬סיני‪.‬‬
‫הסיבה לתגובתו של המלך יאשיהו נבעה מכך שהוא הבין כי העם כולו נוהג‪ ,‬מזה דורות רבים‪ ,‬בניגוד‬
‫לכתוב בתורה‪ ,‬ועל כן קרע את בגדיו‪ ,‬מחשש לעונש הכבד הצפוי למי שמפר ברית עם ה'‪.‬‬
‫על פי הגישה הביקורתית יש קשר בין הרפורמה של יאשיהו לבין ספר דברים‪ .‬חוקרי המקרא טוענים כי‬
‫הספר שנמצא במקדש היה ספר דברים‪ .‬הם מתבססים על העניינים הבאים‪:‬‬
‫‪ .1‬תיקוניו הדתיים של יאשיהו‪ ,‬המפורטים בספר מלכים‪ ,‬כללו בין היתר‪ :‬טיהור הפולחן מן היסודות‬
‫האליליים הזרים‪ ,‬חיסול הבמות והמזבחות (לאלוהי ישראל) שמחוץ למקדש בירושלים‪ ,‬איסור על‬
‫הכוהנים ששרתו מחוץ לירושלים לעלות למזבח ה' שבעיר וריכוז כל עבודת הפולחן במקום אחד בלבד‪,‬‬
‫במקדש בירושלים‪.‬‬
‫‪ .2‬רק לאחר הטיהור "נעשה הפסח‪...‬בירושלים" (כ"ג ‪ ,)23 - 21‬בדיוק כפי שנדרש בחוקת הפסח שבספר‬
‫דברים‪ .‬על‪-‬פי עדות ספר מלכים "כי לא נעשה כפסח הזה מימי השופטים אשר שפטו את ישראל‪ ,‬וכל‬
‫ימי מלכי ישראל ומלכי יהודה‪ "..‬כלומר מאז שעלה עם ישראל על אדמתו‪ ,‬לא נחוג הפסח כנדרש‬
‫בחוקת הפסח (דברים ט"ז ‪ ,)8 - 1‬אלא רק עתה‪ ,‬עם מציאת אותו חלק מספר התורה‪ .‬פסח זה נקרא‬
‫במסורת היהודית "פסח יאשיהו"‪ .‬רק בספר דברים מודגש הרעיון של ריכוז הפולחן במקום אחד‪,‬‬
‫שייבחר ע"י ה'‪.‬‬
‫תוכן הפרקים‪ :‬לאחר מציאת הספר‪ ,‬שולח המלך יאשיהו משלחת אל הנביאה חולדה‪ ,‬בתקווה שתצליח‬
‫להסיר את רוע הגזרה ותביא לכך ש‪-‬ה' יסלח לעם‪ .‬תוחלתו של יאשיהו נכזבת‪ .‬חולדה מנבאת ליאשיהו‬
‫שתי נבואות‪:‬‬
‫נבואה לאומית‪ :‬חורבן ירושלים ובית המקדש‪ ,‬שיקרה לאחר תקופת יאשיהו‪.‬‬
‫נבואה אישית‪ :‬שיאשיהו ימות בצורה מכובדת ובשיבה טובה‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫הנבואה הלאומית התקיימה אך הנבואה האישית לא התקיימה שכן יאשיהו מת באופן בזוי בקרב במגידו‬
‫כשניסה לבלום את פרעה מלך מצרים מלעבור בארצו‪( .‬על פי תפיסת ספר מלכים – יאשיהו משלם על‬
‫חטאי מנשה – גמול דורות)‪.‬‬
‫פסוקים כ"ג ‪ 3 – 1‬מתארים את טקס חידוש הברית שעורך המלך‪ .‬המילה המנחה "כל" באה להדגיש כי כל‬
‫העם עמד בברית‪ ,‬בדומה לברית סיני‪ ,‬והבטיח לקיים מעתה ואילך את כל החוקים ככתבם וכלשונם‪.‬‬
‫מכאן (פס' ‪ )16 – 4‬פותח יאשיהו בטיהור נרחב של כל שריד לעבודת אלילים‪ .‬בנוסף‪ ,‬הוא מחסל את כל‬
‫מקומות הפולחן ל‪-‬ה' מחוץ לירושלים‪ .‬את כוהני המקדשים המקומיים שנסגרו הוא מביא לירושלים ודואג‬
‫לכלכלתם‪ ,‬ואילו הלויים‪ ,‬שלאחר סגירת המקדשים המקומיים נותרו חסרי יכולת להתפרנס‪ ,‬הופכים מעתה‬
‫לתלויים בחסדי הציבור‪.‬‬
‫פס' ‪ 18 – 17‬עוסקים באיש האלוהים שמצבתו ניצבת בבית‪-‬אל‪ .‬אותו איש אלוהים ניבא‪ ,‬שלוש‪-‬מאות שנים‬
‫קודם לכן‪ ,‬כי יבוא יום ומלך מבית דוד‪ ,‬יאשיהו שמו‪ ,‬ישרוף עצמות אדם על המזבח בבית‪-‬אל‪ ,‬שירבעם‬
‫מקטיר עליו‪ ,‬ויטמא אותו‪( .‬מלכים א' י"ג)‪ .‬יאשיהו מצווה לכבד את אותו איש האלוהים ולא לגעת בעצמותיו‪.‬‬
‫יאשיהו לא צמצם את הטיהורים לתחום יהודה‪ ,‬ועבר לעשות כן גם בשטחי ממלכת ישראל לשעבר ‪ ,‬ורק‬
‫לאחר כל זאת‪ ,‬הוא מתפנה לחגיגות הפסח‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬לרפורמה של יאשיהו‪ ,‬המבוססת כנראה על הכתוב בספר דברים‪ ,‬היו שני צירים עיקריים‪:‬‬
‫א‪ .‬ריכוז כל הפולחן לה' במקום אחד בלבד‪ :‬במקדש בירושלים‪.‬‬
‫ב‪ .‬ביעור האלילות‪ ,‬וכל שריד אחר לעבודה זרה‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫מלכים ב' כ"ד‬
‫בזמן שלטונו של יהויקים חל מהפך עולמי ‪ -‬אשור נכנעת בפני בבל ונמחקת כליל מבמת ההיסטוריה (‪605‬‬
‫לפנה"ס)‪.‬‬
‫בשנת ‪ 604‬עולים הבבלים על יהודה בפעם הראשונה‪ .‬יהויקים נכנע לבבל‪ ,‬ומשתעבד לתקופה של שלוש‬
‫שנים‪ ,‬ואז מורד בה‪ .‬הבבלים עורכים מצור על ירושלים‪ ,‬שארך שלוש שנים‪ .‬תוך כדי המצור מת יהויקים‬
‫(הסיבה למותו אינה ידועה לנו) ובמקומו עולה למלוכה יהויכין בנו (‪ 597‬לפנה"ס)‪ .‬יהויכין‪ ,‬שעלה למלוכה‬
‫והוא בן ‪ 18‬בלבד‪ ,‬הבין כי אין מנוס מתבוסה לבבלים‪ .‬כדי להציל את העיר מחורבן מוחלט‪ ,‬הוא פותח את‬
‫שעריה‪ ,‬יוצא ונכנע לפני נבוכדנאצר‪ ,‬מלך בבל (כ"ד ‪ 12‬ואילך)‪ .‬מלך בבל לוקח את המלך ומשפחתו ומוביל‬
‫אותם לכלא הבבלי‪ .‬הבבלים לקחו רכוש רב והגלו את כל שכבות העילית ביהודה‪ :‬קציני הצבא‪ ,‬הכוהנים‪,‬‬
‫בעלי מלאכה וכו' והשאירו רק את דלת העם (כ"ד ‪ .)16 - 12‬גלות זו נקראת "גלות יהויכין" (‪ 597‬לפנה"ס)‪,‬‬
‫ויש המכנים אותה "גלות המכובדים"‪" ,‬גלות האצולה"‪ ,‬או גלות בבל‪..‬‬
‫נבוכדנאצר ממליך את מתניה‪ ,‬בנו השלישי של יאשיהו‪ ,‬ומשנה את שמו לצדקיהו (שוב ‪ -‬שינוי שם מסמל‬
‫את השעבוד המוחלט של יהודה לבבל)‪ .‬צדקיהו מולך כ ‪ 11 -‬שנים‪ .‬הוא לא למד דבר מניסיונם העגום של‬
‫קודמיו‪ ,‬ומורד אף הוא במלך בבל (כ"ד ‪.)20‬‬
‫בעשרה בטבת‪ ,‬עולה נבוכדנאצר על ירושלים והטיל עליה מצור (לזכר אירוע זה נקבע צום י' בטבת)‪ .‬לאחר‬
‫מצור ממושך נפרצה חומת העיר (נקבע יום הפריצה לעיר בשבעה‪-‬עשר בתמוז ובתאריך זה נקבע צום)‪.‬‬
‫לאחר כשלושה שבועות של קרבות נכנעה העיר‪ .‬על פי הכתוב בפסוק כ"ה ‪ ,8‬חרב המקדש ונשרף כליל‪,‬‬
‫ואיתו כל העיר‪ .‬ולזכר אירוע זה נקבע צום באב‪ .‬המלך צדקיהו ניסה להימלט‪ .‬הוא נתפס על ידי הבבלים‬
‫והובל לרבלה‪ ,‬מקום מפקדתו הראשית של מלך בבל‪ .‬בניו נשחטו לעיניו‪ ,‬לאחר מכן עקרו את עיניו‪ ,‬והוא‬
‫הובל בבלה והומת שם‪.‬‬
‫הבבלים שדדו את כלי המקדש שעדיין נותרו מן הגלות הקודמת‪ ,‬שרפו את המקדש ואת העיר כולה והגלו‬
‫את רוב ממלכת יהודה (שנת ‪ 586‬לפנה"ס)‪ .‬הם השאירו ביהודה מספר מועט של חקלאים (דלית העם)‪,‬‬
‫כדי לספק מזון לצבאם‪ .‬מלך בבל מינה כנציב על יהודה את גדליה בן אחיקם‪ .‬ישמעאל בן נתניה‪ ,‬שטען‬
‫שהוא נמנה על בית דוד‪ ,‬ושאף להסיר את עול בבל ולהשתעבד למצרים‪ ,‬רצח את גדליה (סיבה דתית מול‬
‫סיבה מדינית)‪ ,‬רצח זה מביא את הקץ על יהודה‪ .‬המסורת היהודית קבעה את יום מותו של גדליהו כיום‬
‫צום ואבל ("צום גדליהו" ‪ -‬ג' בתשרי)‪.‬‬
‫לאחר רצח גדליה דלת העם ברחה למצרים כי חששו מהבבלים‪ ,‬דבר זה סיכן את קיומו של העם בארצו‪.‬‬
‫עם מותו של גדליהו תמה תקופה שנמשכה כ ‪ 700 -‬שנה וידועה בהיסטוריה היהודית בשם תקופת בית‬
‫ראשון‪.‬‬
‫כדי לסיים את ספר מלכים בסיום אופטימי‪ ,‬מספרים לנו כי לאחר ‪ 37‬שנים לגלות יהויכין ( ‪ 561‬לפנה"ס)‪,‬‬
‫הוציא אותו מלך בבל מן הכלא‪ ,‬הושיב אותו בראש כל המלכים הגולים וכלכל אותו בכבוד עד סוף ימיו‪ .‬סיום‬
‫זה מעניק תקווה לגולים‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫מלכים ונביאים – מזמורים‬
‫תהילים קכ"ב‬
‫קשה מאד לדעת מתי חובר מזמור זה‪ .‬יש פרשנים הסבורים כי מזמור זה הושר על‪-‬ידי עולי הרגל שעלו‬
‫לירושלים בשלוש הרגלים‪ .‬אחרים רואים בו מזמור געגועים של יחיד העומד אל מול פני העיר‪ ,‬מתפעל‬
‫מיופייה ונזכר בהיסטוריה המפוארת של העיר בפרט‪ ,‬ושל עם ישראל בכלל‪ .‬יש הרואים בו מזמור שנכתב‬
‫על‪-‬ידי אחד היהודים שגלו לבבל‪ ,‬ועדיין הוא נמצא שם‪ ,‬מתגעגע לעיר ולזיכרונות שיש לו מימי העלייה‬
‫לרגל‪ ,‬ויש הרואים בו מזמור שנכתב בימי ראשית תקופת שיבת ציון‪ .‬כאשר הביטוי ירושלים הבנויה" מלמד‬
‫על שאיפה‪ ,‬ולא על תיאור מצב עכשווי‪.‬‬
‫כותרת המזמור‪" :‬שיר המעלות" משותפת לחמישה‪-‬עשר מזמורים בספר תהילים (ק"כ – קל"ד)‪ .‬השערות‬
‫רבות הובאו לפרושה‪ .‬בין היתר מסביר רש"י כי בין אולם הגברים לעזרת הנשים במקדש היו חמש‪-‬עשרה‬
‫מדרגות‪ ,‬ועל כל אחת מהן היו שרים מזמור מיוחד‪ .‬יש המוצאים במזמורים את תיאור מעלותיו של ה'‪ ,‬אבל‬
‫מרבית המזמורים הללו עוסקים באדם דווקא‪ .‬אחד ממדרשי חז"ל דורש את הביטוי "שיר המעלות" "שיר‬
‫למאה עולות" ועוד‪.‬‬
‫"שמחתי באומרים לי בית ה' נלך" – המשורר מספר לתומו כי כאשר הוזמן לעלות למקדש בירושלים‪,‬‬
‫כנראה ביחד עם עוד כמה מאנשי מקומו‪ ,‬הוא שמח על כך מאד‪ .‬המשורר חוסך מאיתנו את פרטי הדרך‪.‬‬
‫בפסוק הבא כבר עומד המשורר‪ ,‬יחד עם חבריו‪ ,‬בשערי ירושלים‪ .‬יש לשים לב שהפסוק הראשון נאמר‬
‫בלשון יחיד‪ ,‬והשני בלשון רבים‪" :‬רגלינו"‪ .‬גם הפנייה לירושלים היא בגוף שני‪ ,‬פנייה של קירבה ואהבה‪.‬‬
‫"ירושלים הבנויה‪ ,‬כעיר שחוברה לה יחדיו" כאמור‪ ,‬יש פרשנים הסבורים כי פסוק זה מעיד על שאיפה ולא‬
‫על מצב נתון‪ .‬זאת מכיוון שבראשית תקופת שיבת ציון העיר הייתה עזובה והרוסה בחלקה‪ ,‬ורק כמאה שנה‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬עם עליית עזרא ונחמיה שופר המצב‪ ,‬אם כי גם אז לא חזרה העיר למצבה הקודם‪ .‬בכל אופן‪,‬‬
‫העיר ירושלים בנויה במקורה על שבע פסגות‪ ,‬כך שהיא נראית כתמנון השולח את זרועותיו לכל עבר‪,‬‬
‫ושכונותיה בנויות כל אחת בסגנון שונה‪ ,‬אבל דווקא השונות בין השכונות‪ ,‬וחוסר התכנון מלכתחילה‪ ,‬הם‬
‫היוצרים שלמות מיוחדת ומסקרנת‪.‬‬
‫בפסוק ‪ 4‬מתאר המשורר את עברה המפואר של ירושלים‪ .‬אם אכן נכונה הסברה כי מזמור זה התחבר בימי‬
‫שיבת ציון‪ ,‬הרי אז המשורר בא לתאר את הקשר הנצחי בין עם ישראל ל‪-‬ה'‪ ,‬ואת הקשר הבל‪-‬יינתק של עם‬
‫ישראל לבירתו ירושלים‪ ,‬מקום שבו דוד המלך ישב לשפוט את עמו‪( .‬במקרים רבים בתנ"ך השיפוט הוא‬
‫סמל לשלטון או למלוכה‪ .‬אבשלום‪ ,‬הרוצה לתפוס את מקומו של אביו‪ ,‬אומר "מי ישימני שופט בארץ"‪,‬‬
‫ומנסה לגנוב את לב העם באמצעות המערכת המשפטית‪ ,‬שמואל ב' ט"ו ‪ .6 – 2‬שלמה מבקש מה' לב נבון‬
‫לשפוט את העם ונענה מלכים א' ג')‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫"שאלו שלום ירושלים" – המשורר מבקש ממאזיניו להתפלל לשלומה של העיר‪ .‬האמצעי האומנותי הבולט‬
‫בפסוק זה הוא המצלול (אליטרציה) המדגיש את העיצורים ש' ו – ל'‪.‬‬
‫"יהי שלום בחילך‪ ,‬שלוה בארמונותיך" – תפילה נוספת לשלום העיר‪" .‬חיל" פרושה כנראה חומה‪ ,‬או חלק‬
‫כלשהו מן החומה המקיפה את העיר‪ .‬המשורר הולך ומבקש שלום גם למען "אחיו ורעיו" כאשר הכוונה היא‬
‫כנראה לא רק לאותם בני מקומו שעלו איתו לרגל‪ ,‬אלא למען כל עם ישראל‪ ,‬שהמשורר חיזק את הזיקה‬
‫אליו עם הגיעו לירושלים‪.‬‬
‫המזמור מסתיים בבקשה "למען בית אלוהינו אבקשה רק טוב לך"‪ .‬כלומר כל מה שביקש המשורר עבור‬
‫העיר ירושלים‪ ,‬שריר וקיים גם עבור המקדש‪.‬‬
‫יש לשים לב שהמזמור פותח במקדש "בית ה'" ומסתיים באותו הביטוי‪ ,‬מה שיוצר מעין מסגרת ספרותית‬
‫למזמור‪.‬‬
‫ירמיהו‬
‫הכתובים‪ :‬ירמיהו א'‪ ,‬ב' ‪ ,13 – 1‬י"ב ‪ ,6 – 1‬כ' ‪ ,18 – 7‬כ"ב ‪ ,30 – 10‬כ"ח‪ ,‬ל"א ‪35 - 26 ,19 – 14‬‬
‫פרק א'‪ :‬הקדשתו של ירמיהו לנביא‬
‫לאחר הכותרת לספר אנו קוראים על תיאור הקדשתו של ירמיהו לנביא ה'‪ .‬בהמשך הוא רואה שני מראות‬
‫נבואיים‪ ,‬ולבסוף הוא זוכה לקבל מ‪-‬ה' דברי חיזוק ועידוד‪.‬‬
‫פס' ‪ – 3 – 1‬הכותרת לספר‪ .‬הכותרת לספר א'‪ , 3 - 1 ,‬תוחמת את זמן פעילותו של ירמיהו באופן מדויק‬
‫ביותר‪ :‬משנת שלש‪-‬עשרה ליאשיהו ועד "גלות ירושלים בחדש החמישי"‪ ,‬כלומר ‪ 586 - 627‬לפנה"ס‬
‫(ימיהם של המלכים‪ :‬יאשיהו‪ ,‬יהואחז‪ ,‬יהויקים)‪ .‬מכאן שירמיהו ניבא במשך ‪ 41‬שנה‪ .‬הייתה זו תקופה‬
‫הרת‪-‬גורל לישראל‪ ,‬בעת שמאורעות חשובים ביותר התרחשו בזירת המזרח הקדמון‪ .‬ירמיהו היה עד‬
‫למאבקה של בבל באשור‪ ,‬לניצחונה של בבל ולהשתלטותה על העולם העתיק‪.‬‬
‫פס' ‪ – 10 – 4‬הקדשתו של ירמיהו לנביא‪ .‬ה' מודיע לירמיהו כי הוא נועד לנבואה עוד בטרם נולד‪ .‬ירמיהו‬
‫טוען לפני ה' כי איננו יודע לדבר לפני קהל‪ ,‬מחמת גילו הצעיר ומחוסר ניסיונו הרטורי (בתחום הדיבור)‪ .‬ה'‬
‫מבהי ר לירמיהו כי אין כאן עניין של גיל‪ ,‬אלא כוחו של ה' הוא העומד מאחוריו‪ .‬ה' מוסיף ואומר לירמיהו כי‬
‫אל לו לפחד מפני העם‪ ,‬למרות הקשיים העומדים בפניו‪.‬‬
‫בפס' ‪ 9‬מתואר מעשה סמלי‪ :‬יד ה' נוגעת בלשונו של ירמיהו ו‪-‬ה' אומר לו‪" :‬הנה נתתי דברי בפיך" ובכך הוא‬
‫עונה לו על טענתו "הנה לא ידעתי דבר"‪ .‬ומוסיף כי יהיה איתו להצילו‪.‬‬
‫בפס' ‪ 10‬מודיע ה' לירמיהו על שליחותו‪ .‬יש לשים לב כי מספר הפעלים המורים על הרס כפול ממספר‬
‫הפעלים המורים על פעולות חיוביות‪ ,‬אות הוא כי נבואותיו של ירמיהו יהיו בעיקר נבואות זעם ותוכחה‪.‬‬
‫"סצנת דפוס" – זהו מושג הבא להראות על תבנית ספרותית קבועה‪ .‬במקרה שלנו מדובר בהקדשה‬
‫לנבואה‪ .‬בהקדשות המופיעות במקרא מופיעים מוטיבים דומים בסדר קבוע‪ :‬המינוי לנבואה‪ ,‬התנגדות‬
‫הנביא‪ ,‬דחיית ההתנגדות‪ ,‬עידוד הנביא ומעשה סמלי‪ .‬כך למשל הקדשתו של משה (שמות ג' ‪)12 – 7‬‬
‫‪24‬‬
‫דומה מאד לזו של ירמיהו‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬בחזון הקדשתו של ישעיהו מופיע אמנם אותו הביטוי בדיוק ‪" :‬ויגע‬
‫על פי" (ו' ‪ ,)7‬אבל בניגוד לנביאים אחרים ישעיהו מתנדב לשליחותו‪( .‬משה וירמיהו מגלים התנגדות‪ .‬יונה –‬
‫בורח!)‬
‫פס' ‪ – 16 – 11‬שני חזונות נבואיים‪ .‬בראשון רואה ירמיהו "מקל שקד"‪ .‬ה' משבח אותו‪" :‬היטבת לראות"‪,‬‬
‫אולי כדי לעודדו ולשבחו‪ .‬ה' מודיע לירמיהו כי הוא שוקד על דבריו לעשותם‪ ,‬כלומר נבואותיו של ירמיהו מפי‬
‫ה' יתמלאו בקפדנות וללא דיחוי‪ .‬המראה השני שרואה ירמיהו הוא "סיר נפוח" שפניו מופנות כלפי צפון‪.‬‬
‫רבים הפירושים שניתנו לביטוי זה‪ .‬יש המפרשים קוצים נשרפים (סיר = קוץ‪ ,‬כמו סירה קוצנית) שרוח‬
‫צפונית מבעירה אותם‪ .‬אחרים טוענים שמדובר בסיר בישול מבעבע והפתח להדלקת האש הוא מצידו‬
‫הצפוני‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬בעקבות המראה הזה מודיע ה' לנביא כי "מצפון תפתח הרעה"‪ ,‬כלומר האסונות‬
‫שיבואו על עם ישראל יגיעו מצד צפון‪ .‬ה' יושיב את מלכי הצפון (כנראה שם כללי למלכי הארצות שמצפון‬
‫לישראל) בשערי ירושלים כדי לשפוט את תושבי העיר על חטאיהם‪ ,‬שהם במקרה זה בעיקר עבודת‬
‫אלילים‪( .‬במקרים רבים אחרים בנבואות ירמיהו ידובר בחטאים מוסריים דווקא)‪.‬‬
‫פס' ‪ – 19 – 17‬ה' חוזר ומעודד את הנביא לבל יפחד מהעם‪ .‬אמנם צפויות לו שעות קשות‪ ,‬מכיוון שנבואות‬
‫הזעם שלו יקוממו עליו את שומעיו‪ ,‬אך ה' מתרה בו לבל ייכנע‪ ,‬כי אם כך יהיה‪ ,‬ה' ישבור את רוחו‪ .‬אנשי‬
‫ירושלים ינסו להילחם בירמיהו‪ ,‬אך לא יוכלו לו‪ ,‬כי ה' עומד על העת לצידו‪.‬‬
‫פרק ב' ‪ :13 -1‬ירמיהו יוצא כנגד עבודת האלילים‬
‫פס' ‪ – 3 – 1‬הנביא עושה כאן אידיאליזציה של תקופת המדבר (הופך אותה לתקופה אידיאלית בחיי‬
‫האדם)‪ .‬למרות המתואר בספרי התורה‪ ,‬מתאר כאן הנביא את תקופת הנדודים במדבר כתקופת חסד בין‬
‫ה' לעמו‪ .‬כמו אצל נביאים אחרים‪ ,‬וכמו בנבואות רבות של ירמיהו עצמו‪ ,‬מופיע כאן הדימוי של האל כגבר‪,‬‬
‫או חתן‪ ,‬ועם ישראל ככלה‪ ,‬או בתולה‪ .‬כלה שהולכת אחרי החתן בנאמנות במדבר‪ :‬דימוי זה מלמד על‬
‫נאמנות העם לאלוהיו בתקופת המדבר‪ ,‬דבר שאינו נכון‪ .‬דימוי זה מתאר את הגות ה' על עמו ועמים אחרים‪.‬‬
‫פס' ‪ – 9 – 4‬הנביא פונה אל העם בשאלה רטורית‪ :‬מהו העוול שעשה להם אלוהים שהם עוזבים אותו‬
‫והולכים אחרי הבלי האלילות ונעשים להבל בעצמם? הרי זוהי כפיות טובה ממדרגה ראשונה כלפי ה'‪,‬‬
‫שהעלה אותם מארץ מצרים‪ ,‬והוליך אותם לארץ ישראל על אף כל הקשיים העצומים בדרך‪ .‬הן ה' הביא‬
‫אותם אל ארץ פורייה‪ ,‬והם בכפיות טובה מטמאים את הארץ ‪ .‬בפס' ‪ 8‬מתאר הנביא לא רק את חטאי העם‪,‬‬
‫אלא הוא הולך ומונה את פשעי ההנהגה‪ :‬המלכים‪ ,‬הכוהנים‪ ,‬הנביאים וכו' הזניחו את תפקידם והטעו את‬
‫העם‪ .‬בפס' ‪ 9‬מופיע העונש (בקשר של סיבה ותוצאה)‪ :‬ה' יריב עם העם‪ ,‬כלומר יעניש אותו‪ ,‬ולא רק את‬
‫הדור הנוכחי‪ ,‬אלא גם את הדורות הבאים‪ .‬יש לזכור כי בימי ירמיהו שיטת הגמול היא עדיין גמול קיבוצי‬
‫לדורות‪.‬‬
‫פס' ‪ – 13 – 10‬הנביא שולח את העם ללמוד מן העמים השכנים הן ממערב (איי כתים = איי הים התיכון‪,‬‬
‫כרתים וכו') והן ממזרח כיצד יש להתנהג עם האלוהים‪ .‬לטענתו אף אחד מן העמים הללו לא החליף את‬
‫‪25‬‬
‫אלוהיו‪ ,‬למרות שהם אינם אלוהי אמת כלל וכלל‪ ,‬ואילו עם ישראל בוגד באלוהיו‪ ,‬שהוא האל האמיתי האחד‬
‫והיחיד‪ ,‬ומחליף אותו באלוהים אחרים‪ ,‬שאין בהם כל תועלת‪.‬‬
‫"תיקון סופרים" (תיקון שנעשה לפני שהתנ"ך התקדש‪ ,‬כדי למנוע פגיעה בכבוד ה') – במקרה זה‪ ,‬הטקסט‬
‫המקורי היה‪" :‬ועמי המיר כבודי בלא יועיל"‪ ,‬אך בגלל הרצון שלא לפגוע בכבוד האל‪ ,‬שהעם פגע בכבוד ה'‪,‬‬
‫שונה הטקסט‪" :‬ועמי המיר כבודו בלא יועיל"‪.‬‬
‫בפס' ‪ 12‬פונה ירמיהו אל השמים ודורש מהם כי כעונש על התנהגותו הנפשעת של העם לא יורידו גשם‪ .‬יש‬
‫לציין כי במספר מקורות במקרא העונש על עבודת האלילים הוא בצורת‪ ,‬ואילו ה' מתואר בפס ' ‪ 13‬כמקור‬
‫מים חיים‪.‬‬
‫האמצעים הספרותיים בקטע המלמדים על היחסים בין העם לאלוהיו הם‪:‬‬
‫‪‬‬
‫שאלה רטורית (פס' ‪.)9-4‬‬
‫‪‬‬
‫השוואה בין האלילים לה'‪.‬‬
‫‪‬‬
‫השוואה בין עובדי האלילים לבני ישראל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫דימויים (פס' ‪.)13 ,3-2‬‬
‫פרק י"ב ‪ :6 – 1‬הנביא מערער על הסדר החברתי‬
‫בקטע שלפנינו מתלונן הנביא בפני ה' מדוע הרשעים מצליחים‪ ,‬ואילו הוא‪ ,‬הנאמן לו בכל מאודו‪ ,‬סובל‪ .‬על‪-‬‬
‫פי כמה רמזים נראה כי קטע זה בא בעקבות העימות‪ ,‬המתואר בפרק י"א‪ ,‬בין ירמיהו לאנשי עירו‪ ,‬ענתות‪.‬‬
‫פס' ‪ – 1‬ירמיהו מקדים ואומר כי ה' אמנם שופט צדק‪ ,‬אך יש לו טענה משפטית‪ :‬כיצד זה הרשעים מצליחים‬
‫בדרכם‪ ,‬וכל הבוגדים בדרכי ה' חיים בשלווה?‬
‫פס' ‪ – 2‬הנביא משווה את הרשעים לעצים הנטועים עמוק באדמה ומניבים יבול רב (השווה‪ :‬ירמיהו י"ז ‪– 7‬‬
‫‪ ,)8‬למרות שהתנהגותם צבועה‪ ,‬והם מהללים את האל אחד בפני השני אך בתוך תוכם הדבר הפוך‪[ .‬הלב‬
‫והכליות הם האיברים בהם מתקיימות המחשבות והרגשות‪ .‬ה' מודע גם לפנימיותו של האדם‪" :‬בוחן כליות‬
‫ולב"]‬
‫פס' ‪ – 3‬הנביא בטוח כי ה'‪ ,‬המכיר אותו זמן רב‪ ,‬משוכנע בצדקתו‪ .‬הוא מבקש מ‪-‬ה' שינתק את הרשעים‪,‬‬
‫כפי שמפרידים מן העדר שה שנועד לשחיטה‪ ,‬ויהרגם‪ .‬יש כאן דרישה לעונש בבחינת "מידה כנגד מידה"‪,‬‬
‫זאת מכיוון שבפרק י"א ‪ 19‬מתאר הנביא את עצמו כמו "כבש אלוף יובל לטבח"‪.‬‬
‫פס' ‪ – 4‬בגלל חטאי הרשעים הארץ יבשה (שוב חוזר מוטיב הבצורת‪ ,‬כעונש על חטאי העם)‪ ,‬והעופות‬
‫והבהמות מתים מחוסר מזון‪ ,‬בעוד החוטאים משוכנעים כי האל לא יבחין במעשיהם הרעים‪.‬‬
‫פס' ‪ – 5‬בשני הפסוקים הבאים מופיעה תשובת ה' לירמיהו‪ .‬ה' לא עונה לנביא תשובה עניינית‪ .‬ראשית הוא‬
‫שואל אותו שאלה רטורית‪ ,‬הבנויה משני משלים‪ :‬אם הנביא לא מצליח להתמודד עם רגלים (חיילים ללא‬
‫סוסים)‪ ,‬כיצד יצליח להילחם עם פרשים? אם איננו מצליח בארץ שלווה ושקטה‪ ,‬כיצד יתמודד עם משימותיו‬
‫בגאון הירדן? והנמשל ברור‪ :‬אם הנביא לא מצליח להתמודד עם אנשי עירו‪ ,‬נבהל מהם ומתלונן ל‪-‬ה'‪ ,‬כיצד‬
‫יצליח במשימתו החשובה הרבה יותר בירושלים?‬
‫פס' ‪ – 6‬ה' מזהיר את ירמיהו כי אפילו בני משפחתו דורשים את רעתו‪ ,‬למרות שבפניו הם מדברים טובות‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬ה' איננו עונה לתלונתו של ירמיהו‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫פרק כ' ‪ :18 -7‬סבלו של הנביא במילוי תפקידו‬
‫פס' ‪ :13 – 7‬סבלו של ירמיהו משליחותו הנבואית‬
‫ירמיהו הוא אדם רגיש‪ ,‬הסובל קשות משליחותו הנבואית ולא פעם נמצא בקונפליקט בין רצונו להיות נביא‬
‫לבין רצונו לעזוב את התפקיד ולהיות אדם רגיל‪ .‬הרעיון המרכזי בדבריו של הנביא‪ ,‬המשווה להם נימה‬
‫טראגית‪ ,‬הוא חוסר יכולתו לעמוד בפני הדחף להתנבא‪ .‬ייתכן ואת חוסר היכולת הזה מגדיר ירמיהו כ"פיתוי‬
‫אלוהי"‪.‬‬
‫"הגידו ונגידנו" (פס' ‪ – )10‬כנראה ציטוט ישיר מדברי אויביו של הנביא‪ ,‬המנסים להפילו בפח ולנקום בו‪ ,‬הם‬
‫מתנהגים אליו כאילו הם דואגים לשלומו ("שמרי צלעו")‪ .‬זהו סגנון אופייני מאד לירמיהו‪ :‬שני פעלים (או פעל‬
‫ושם וכו') סמוכים בהטיה ובזמן שונים‪" :‬השיבני ואשובה"‪" ,‬עוד אבנך ונבנית"‪" ,‬כל אוכליך יאכלו"‪, ,‬והיו‬
‫שוסיך למשיסה" ועוד‪.‬‬
‫"שירו ל‪-‬ה'‪( "..‬פס' ‪ – )13‬הסגנון המזמורי‪ ,‬בנוסח מזמורי תהילים‪ ,‬מתבטא גם במבנה האופייני למזמורי‬
‫קינת היחיד‪ ,‬המסתיימים לעתים קרובות במפנה חריף במצב הרוח‪ .‬המזמור כולו מתאר את סבל המשורר‪,‬‬
‫ואילו בסופו‪ ,‬בדרך כלל בפסוק האחרון‪ ,‬מובע בטחון גמור בישועת ה'‪ ,‬לרוב בלשון עבר נבואי‪.‬‬
‫פס' ‪ :18 – 14‬ירמיהו מקלל את יום היוולדו‪.‬‬
‫השורש יכ"ל הוא שורש מנחה בקטע המופיע ‪ 4‬פעמים‪ .‬יש לו שתי משמעויות שונות‪:‬‬
‫‪‬‬
‫התגברות ה' והאויבים על ירמיהו (‪ 3‬פעמים)‪.‬‬
‫‪‬‬
‫התגברות ירמיהו על אויביו (פעם אחת)‪.‬‬
‫"ארור היום" – לשון קללה אופיינית לירמיהו‪ ,‬וגם לספר דברים‪ ,‬שלדעת המחקר המקראי נכתב באותה‬
‫תקופה‪ .‬קללתו של ירמיהו דומה מאד לקללת איוב בפרק ג'‪.‬‬
‫"כערים אשר הפך ה'" – הכוונה היא לסדום ועמורה‪.‬‬
‫ירמיהו‪ ,‬בקללתו‪ ,‬מואס בחייו‪ ,‬ומחפש מפלט במוות‪ ,‬כדי להפטר מתפקידו כנביא‪ .‬מוטיב דומה נוכל למצוא‬
‫אצל משה‪ ,‬יונה‪ ,‬אליהו ועוד‪.‬‬
‫פרק כ"ב ‪ :33 – 13‬נבואות זעם ליהודה ולמלכיה‬
‫פס' ‪ :12 – 10‬הרקע ההיסטורי לנבואה זו נמצא במלכים ב' כ"ג ‪ .34 - 29‬לאחר מותו של יאשיהו במגידו‪,‬‬
‫"עם הארץ" (כנראה גוף משפטי‪ ,‬שתפקידו היה לשמור על רציפות השלטון של שושלת בית דוד) המליך‬
‫את יהואחז‪ .‬ההשערה היא שיהואחז היה פרו‪-‬בבלי‪ ,‬ואילו אחיו הבכור‪ ,‬אליקים‪ ,‬היה פרו‪-‬מצרי‪ .‬עם הארץ‪,‬‬
‫שלא רצה לתמוך במצרים במאבק על השליטה באזור‪ ,‬העדיף אפוא את בנו השני של יאשיהו‪ ,‬בניגוד‬
‫למקובל בשלטון שושלתי‪ .‬כשלושה חודשים לאחר עלייתו של יהואחז לשלטון‪ ,‬פרעה נכו‪ ,‬שחזר מן הקרב‬
‫בין אשור לבבל‪ ,‬בא לירושלים‪ ,‬לקח את יהואחז אתו‪ ,‬והרג אותו במצרים‪ .‬במקומו הוא מינה את אליקים‬
‫ושינה את שמו ליהויקים‪ .‬לא ברור מדוע מכנה ירמיהו את יהואחז בשם שלום‪ .‬שם זה איננו מוזכר במלכים‬
‫ב'‪ ,‬ולא בדברי הימים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ירמיהו פונה לעם בבקשה שיפסיקו להתאבל על יאשיהו‪ ,‬שהיה אהוד מאד על העם‪ ,‬ויתחילו‬
‫להתאבל על בנו שלום‪ ,‬שהורד למצרים‪ ,‬וגורלו נגזר למות שם‪.‬‬
‫פס' ‪ :19 – 13‬כאמור‪ ,‬מלך מצרים מינה את יהויקים למלך וסל‪[ .‬כפוף למלך מצרים] ‪.‬‬
‫‪27‬‬
‫פס' ‪ :14 – 13‬יהויקים בונה לו ארמון פאר‪ ,‬תוך שהוא מנצל את העובדים ואינו משלם להם את שכרם‪.‬‬
‫פס' ‪ :17 – 15‬בניגוד ליהויקים החוטא‪ ,‬יאשיהו‪ ,‬אביו‪ ,‬היה מלך צדיק שעשה "משפט וצדקה" ‪ ,‬הכיר את‬
‫חוקי התורה ואת דרך ה' והתנהג על פיהם‪ .‬יהויקים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬רדף בצע‪ ,‬שפך דם נקי‪ ,‬עשק את נתיניו‬
‫ורדה בהם‪.‬‬
‫פס' ‪ :19 – 18‬עונשו של יהויקים יהיה קשה‪ .‬לא יספידו אותו כאדם פשוט‪ ,‬קל וחומר לא כמלך‪ .‬הוא ימות‬
‫וייקבר "קבורת חמור"‪ .‬סופו של יהויקים לא ברור‪ .‬על‪-‬פי מקור אחד (מלכים ב'‪ ,‬כ"ד) יהויקים מת בירושלים‬
‫בעיצומו של המצור הבבלי על העיר‪ .‬על‪-‬פי שני מקורות אחרים (יחזקאל י"ט ‪ ,9‬דברי הימים ב'‪ ,‬ל"ה ‪ )6‬הוא‬
‫נכלא על‪-‬ידי הבבלים‪.‬‬
‫פס' ‪ :23 – 20‬בפסוקים הללו מתאר הנביא את גורלן המר של יהודה וירושלים‪ .‬הנביא פונה ליהודה לעלות‬
‫על ההרים הגבוהים ולקרוא בקול לבנות בריתה שבגדו בה (מדובר כנראה בתקופה שלאחר מות יאשיהו‪,‬‬
‫כאשר יהודה הופכת להיות מדינת חסות של מצרים‪ ,‬ואח"כ של בבל)‪ .‬למרות האזהרות החוזרות ונשנות‬
‫של הנביא‪ ,‬בשם ה'‪ ,‬סירבה יהודה לשמוע לאזהרות‪ ,‬וזאת עוד מנעוריה (תפישה הפוכה לזו שבפרק ב' ‪1‬‬
‫– ‪ .)3‬גם בקטע זה חוזר המוטיב הנבואי המקובל‪ :‬העם כאישה ו‪-‬ה' כגבר‪ .‬בפס' ‪ 22‬מופיע העונש‪.‬‬
‫המנהיגים‪ ,‬הלא הם הרועים‪ ,‬יתפזרו לכל רוח (גם כאן העונש הוא "מידה כנד מידה")‪ ,‬והעמים בני בריתה‬
‫של יהודה יפלו בשבי הבבלי‪ .‬הנביא חותם נבואה זו בהודעה כי ה' לא ירחם על יהודה‪ ,‬למרות מצבה‬
‫הקשה‪.‬‬
‫פס' ‪ :30 – 24‬הרקע לנבואה זו הוא גלות יהויכין (ראה מלכים ב' כ"ד)‪.‬‬
‫פס' ‪ – 24‬אפילו אם יהיה יהויכין קרוב ל‪-‬ה' כחותם על אצבעו‪ ,‬ה' ינתקו משם (ראה חגי ב' ‪ : 23‬הנביא‬
‫מנבא לזרובבל שיהיה כחותם על אצבעו של ה'‪ ,‬כסמל לקרבה ביניהם)‪ .‬בפסוקים הבאים מנבא ירמיהו‬
‫ליהויכין את גורלו המר‪ :‬הוא ייפול בשבי ויילקח לבבל‪ ,‬ביחד עם אמו‪ ,‬ומשם לא יזכו לשוב‪.‬‬
‫פס' ‪ – 28‬הנביא שואל שאלה רטורית‪ :‬האם יהויכין הוא ככלי שאין בו חפץ? מדוע עליו לצאת לארץ לא‬
‫מוכרת לו? בשני הפסוקים האחרונים מבכה ירמיהו על גורלו של יהויכין‪ .‬פסק דינו שהוא יהיה ערירי‪ ,‬ולא‬
‫יזכה להוריש את ממלכתו לבניו [המילה "ערירי" כאן די מפתיעה‪ ,‬היות ובפסוק ‪ 28‬נאמר כי ליהויכין יש‬
‫צאצאים‪ ,‬וגם ממקורות אחרים ידוע לנו כי ליהויכין היו שמונה בנים]‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬בקטע שלפנינו שלוש נבואות זעם למלכים בסוף ימיה של יהודה‪ .‬עונשו של יהויקים "קבורת חמור"‬
‫נובע מחטאיו המוסריים‪ ,‬ואילו עונשי הגלות ליהויכין ויהואחז אינם מנומקים כלל‪.‬‬
‫פרק כ"ח‪ :‬מיהו נביא אמת? העימות בין ירמיהו וחנניה בן עזור‬
‫הרקע ההיסטורי לפרק הוא גלות יהויכין שהייתה בשנת ‪ 579‬לפנה"ס‪ ,‬שבה נלקחו כלי המקדש והייתה‬
‫גלות של האצולה בממלכת יהודה‪ .‬ירמיהו‪ ,‬שהכיר בתפקידה של בבל בהיסטוריה העולמית‪ ,‬על‪-‬פי תוכניתו‬
‫של ה'‪ ,‬טען שיש להיכנע לבבל‪ ,‬וכדי להמחיש זאת שם מוטות עץ "עול" על צווארו‪ ,‬סמל לכניעה ההכרחית‪.‬‬
‫פס' ‪ :11 – 1‬המפגש הראשון בין ירמיהו וחנניה בן עזור ‪ -‬בפסוקים אלה מופיעה הנבואה המפורטת ביותר‬
‫של נביא שקר‪ ,‬הנמסרת לנו בספר ירמיהו‪ .‬חנניה מנבא בסגנונו של ירמיהו‪ ,‬ולא רק מחקה אותו במילים‪,‬‬
‫אלא גם במעשים‪ .‬כנגד מעשהו הסמלי של ירמיהו‪ ,‬נתינת עול על צווארו‪( ,‬כ"ז ‪ )2‬שובר חנניה את העול‬
‫במעשה סמלי לא פחות! ‪ .‬מעניין שבתחילה נוטה ירמיהו להאמין לנבואתו של חנניה (פס' ‪ )6‬ודבריו‬
‫‪28‬‬
‫משקפים את משאלות ליבו‪ .‬רק לאחר שירמיהו הולך לדרכו‪ ,‬ומצטווה לעשות לו עול מברזל‪ ,‬מסתבר לו‬
‫שחנניה לא מסר את דבר ה'‪ ,‬אלא את דבריו שלו‪.‬‬
‫כיצד מבחינים בין נביא אמת לנביא שקר? ‪ -‬על‪-‬פי דברים‪ ,‬י"ח ‪ 22 – 21‬אם דברי הנביא לא מתקיימים‪ ,‬הרי‬
‫שמדובר בנביא שקר‪ ,‬שעונשו מוות‪ .‬ירמיהו‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מדגיש שמבחן זה‪ ,‬של התממשות הנבואה‪ ,‬אמור‬
‫אך ורק לגבי נביא המתנבא לשלום (כלומר נבואות טובות – פס' ‪ )9‬ואילו נביא כירמיהו‪ ,‬המנבא בעיקר הרס‬
‫וחורבן‪ ,‬אינו טעון כלל בדיקת אמינות‪ .‬זאת מכיוון שאין להניח שאדם שאינו חש שליחות אלוהית להתנבא‪,‬‬
‫ישמיע דברי תוכחה והרס‪ ,‬יסתכסך עם סביבתו‪ ,‬ויסכים לסבול כמו ירמיהו‪.‬‬
‫פס' ‪ :17 – 12‬המפגש השני בין ירמיהו וחנניה – ירמיהו נצטווה לענות לחנניה במעשה סמלי נוסף‪ ,‬בבחינת‬
‫"מידה כנגד מידה"‪ .‬שלא כמו במפגש הראשון‪ ,‬ברור לו עתה שחנניה הוא נביא שקר‪ ,‬והוא מנבא לו את‬
‫מותו הקרוב‪ ,‬על פי החוק בדברים י"ח‪ ,‬ואמנם חנניה מת כחודשיים לאחר הדברים הללו‪.‬‬
‫לסיכום‪ :‬שתי הערות‪ .‬הצירוף "נביא שקר" לא מופיע בתנ"ך כלל‪ .‬גם כאן נמנע המספר מלכנות את חנניה‬
‫בתואר זה‪ .‬ההפך הוא הנכון‪ :‬הן חנניה והן ירמיהו נקראים בשם התואר "נביא"‪ ,‬שש פעמים כל אחד‪ ,‬ורק‬
‫בסופו של הסיפור מסתבר לנו כי חנניה לא קיבל מסר אלוהי אלא ניבא דברים מליבו‪ ,‬ולכן מת‪.‬‬
‫ירמיהו – פרק ל"א ‪ :35 – 26 ,19 – 14‬נבואות נחמה לגולי שומרון‬
‫פרק ל"א הוא מקובץ פרקי הנחמה ל' – ל"ג‪ .‬בפרק מתוארת גאולתם השלמה של כל שבטי ישראל שגלו‬
‫לאשור ובבל‪ .‬הם ישובו לארצם‪ ,‬יבנו אותה ויזכו לשפע כלכלי‪ .‬יחסי אחווה ישררו בין כל שבטי ישראל‪,‬‬
‫ומרכזם הרוחני‪-‬דתי יהיה בית המקדש בירושלים‪ .‬ה' יכרות אתם ברית חדשה וקיומם בארץ יהיה נצחי‪.‬‬
‫פרק ל"א הוא לקט של נבואות נחמה וגאולה‪ ,‬כנראה מזמנים שונים מחיי ירמיהו‪ .‬חלקן מתקופת מלכות‬
‫יאשיהו‪ ,‬וחלקן‪ ,‬כנראה‪ ,‬מימי חורבן הבית‪.‬‬
‫הפרק מתחלק לשלוש יחידות גדולות וליחידות משנה רבות‪ .‬החלוקה ליחידות המשנה נעשית הן על‪-‬פי‬
‫התוכן‪ ,‬הן על‪-‬פי הרווחים הגראפיים בין הקטעים (נעשו על‪-‬ידי חכמי המסורה‪ ,‬שתפקידם היה לשמר את‬
‫מסורת הקריאה) והן על‪-‬פי נוסחאות פתיחה וסיום‪ ,‬כמו "כה אמר ה'‪" "..‬לכן‪" "....‬הנה ימים באים וכו'‪ .‬חלקי‬
‫הפרק הם‪:‬‬
‫פס' ‪ :20 – 1‬שיבתם של עשרת השבטים לארץ ישראל והשתרשותם בה לנצח‪.‬‬
‫קטע זה מופנה כולו לבני עשרת השבטים שגלו לאשור עם חורבן שומרון (‪ .)722‬יש הסבורים כי הנבואות‬
‫הללו נאמרו בתחילת ימי פעילותו של ירמיהו‪ ,‬בשעה שהמלך יאשיהו ניסה לאחד את שרידי עשרת‬
‫השבטים‪ ,‬שנשארו בארץ ולא גלו לאשור‪ ,‬עם ממלכת יהודה‪ .‬אחרים משערים כי הקטע כולו נאמר בזמן‬
‫המצור הבבלי על ירושלים‪ ,‬סמוך לזמן חורבנה‪.‬‬
‫בפסוקים ‪ 19 – 14‬השורש המנחה הוא ש‪.‬ו‪.‬ב ובאמצעות משמעויותיו השונות של הפועל מבטא הנביא את‬
‫הרעיון המרכזי‪ :‬העם שבגלות אשור יחזור בתשובה‪ ,‬ואז ישיבם ה' מן הגלות‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫פס' ‪ :35 – 26‬הצלחתם של שבטי ישראל בא"י וקיומם הנצחי בה כחוק טבע‪.‬‬
‫בקטע זה שלוש נבואות לאחרית הימים‪ ,‬המתחילות כל אחת בקריאה‪" :‬הנה ימים באים‪."..‬‬
‫פס' ‪ :30 – 29‬עוסקים בשינוי תורת הגמול באחרית הימים‪.‬‬
‫פס' ‪ :34 – 31‬מתארים את הברית החדשה בין ה' ועמו‪ ,‬זאת מכיוון והברית הישנה‪ ,‬ברית סיני הופרה על‪-‬‬
‫ידי העם פעמים רבות‪ .‬הברית החדשה תהייה חקוקה בלב כל אדם מרגע לידתו‪ ,‬ולא יהיה צורך ללמדה‪.‬‬
‫הסברים קצרים למספר פסוקים‪:‬‬
‫פס' ‪" :14‬קול ברמה נשמע‪ "..‬רוב המפרשים מסבירים "במרומים" אבל כנראה שהכוונה היא לעיר בשם‬
‫רמה‪ ,‬השוכנת מצפון לירושלים‪ ,‬ועל‪-‬פי אחת המסורות (שמואל א'‪ ,‬י' ‪ )2‬שם קבורה רחל‪.‬‬
‫פס' ‪" :17‬אפרים מתנודד" שבט אפרים‪ ,‬המסמל את שבטי הצפון‪ ,‬מודה בטעותו ומתבייש במעשיו‪" .‬עגל לא‬
‫לומד" הוא עגל שטרם שמו עליו מלמד‪ ,‬ועדיין לא הסתגל למלאכת החרישה‪.‬‬
‫פס' ‪" :20‬נקבה תסובב גבר" שינוי בסדרי החברה‪ :‬האישה מחזרת אחרי הגבר‪ ,‬ולא על‪-‬פי הנוהג הרגיל‪.‬‬
‫פס' ‪ :30‬מוטיב כריתת הברית החדשה נמצא בספר דברים‪ ,‬בימי יאשיהו‪ .‬הברית העתידית‪ ,‬בשונה מברית‬
‫סיני ‪ ,‬לא תהייה חקוקה באבן‪ ,‬אלא תהייה חלק בלתי נפרד ממהות האדם בישראל‪ ,‬ועל כן תהייה בלתי‬
‫ניתנת להפרה‪ ,‬ולא יהיה צורך ללמדה‪ .‬על חידוש הברית ניתן לקרוא במלכים ב' כ"ג ‪.3 – 1‬‬
‫פס ‪ :36 – 35‬כשם שהברית החדשה תהייה חלק מישותו של כל יהודי‪ ,‬כך גם עם ישראל יהיה עמו של ה'‪,‬‬
‫כחלק מחוקי הטבע‪ ,‬חוק שאינו ניתן לביטול‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫עלילות הראשית – נושא חובה‬
‫בריאה‬
‫כתובים‪ :‬בראשית א – ב‪ , a4‬ישעיהו מ' ‪ ,14 – 12‬נ"א ‪ ,10 – 9‬תהילים ק"ד‪ ,‬קטעים מתוך "אנומה אליש"‬
‫(הקטעים יפורטו בהמשך)‬
‫בראשית – פרק א' – ב' ‪a4‬‬
‫שני סיפורי בריאה ‪ :‬כאשר באים לבחון ולנתח יצירה ספרותית‪ ,‬שהיא חלק מיצירה גדולה יותר‪ ,‬יש קודם‬
‫כל לתחום את גבולותיה‪ .‬מניתוח הסיפור בפרק א' עולה בברור שהסיפור איננו מסתיים בפס' ‪ .31‬יש‬
‫חוקרים הטוענים כי הסיפור מסתיים בפרק ב' ‪ ,3‬ביום השבת‪ .‬חוקרים אחרים‪ ,‬טוענים שהסיפור נגמר‬
‫באמצע פס' ‪ 4‬במשפט‪" :‬אלה תולדות השמים והארץ בהיבראם"‪ .‬זוהי כנראה ההשערה העדיפה‪ ,‬מכיוון‬
‫שמשפט זה מהווה מעין סיכום לסיפור כולו‪ ,‬שהתחיל במשפט פתיחה המכיל גם הוא את המילים "ארץ"‪,‬‬
‫"שמים" ואת הפעל "ברא"‪ ,‬אבל בסדר כיאסטי‪ .‬משפט זה יוצר לסיפור מסגרת ספרותית‪ .‬נימוק נוסף‬
‫המחזק דעה זו הוא שכל הסיפור הראשון בנוי על כפולות של המספר הטיפולוגי שבע‪ .‬לדוגמא‪ ,‬השורש‬
‫ב‪.‬ר‪.‬א מופיע בסיפור שבע פעמים אם אנחנו תוחמים את הסיפור בהתאם להצעה זו‪ .‬ולבסוף‪ ,‬הנימוק‬
‫החזק ביותר לדעתי הוא שהחל מהמשפט השני בפס' ‪ 4‬משתנה שמו של האל הבורא (עד כאן ‪ -‬אלוהים‪,‬‬
‫מכאן ואילך – ה' אלוהים) והשורש הוא "עשה" ולא "ברא"‪ .‬המחקר המקראי קובע כי מכאן ואילך מתחיל‬
‫סיפור נוסף על בריאת העולם‪ ,‬שונה מאד מהראשון‪ ,‬ועל כך בהמשך‪.‬‬
‫פרק א'‬
‫"יש מאין" או "יש מיש"? פסוק ‪ 1‬מהווה מעין פתיחה חגיגית‪ ,‬תמצית הכול‪ .‬אלוהים לא נברא‪ .‬הוא היה‬
‫מאז ומעולם‪ ,‬הוא‪ ,‬ורק הוא בלבד יצר את העולם‪ .‬כל מה שקורה בעולם אינו מקרי‪ ,‬אלא נובע מרצון האל‪.‬‬
‫היש הטוענים כי העולם נברא "יש מיש" זאת אומרת שאלוהים ברא את העולם מחומרים שכבר היו‬
‫קיימים‪.‬‬
‫סיפור הבריאה ‪ :‬על‪-‬פי המסורת היהודית "העולם נברא במאמר"‪ ,‬כלומר בכל הפרק‪ ,‬הבריאה היא‬
‫באמצעות אמירה בלבד‪ .‬אין שום תיאור ממשי ומוחשי של הבריאה‪ .‬ביום הראשון ברא אלוהים את האור‪.‬‬
‫יש לשים לב שהחושך הוא מצב של היעדר אור‪.‬‬
‫סיפור הבריאה בנוי בצורה סכמאטית ומתחלק לשבעה חלקים‪ .‬בכל חלק יש נוסח קבוע‪" :‬ויאמר אלוהים‬
‫‪....‬וירא ‪ .....‬כי טוב‪ ....‬ויהי ערב ויהי בוקר"‪ .‬למבנה זה יש משמעות רעיונית‪ :‬הבריאה אינה מקרית‪ ,‬אלא‬
‫מתוכננת‪ .‬תחילה היסודות הדוממים והמוצקים‪ .‬לאחר מכן הצומח‪ ,‬החי וכנקודת השיא נברא האדם‪ .‬כל‬
‫סטייה מהמבנה יש לה משמעות ומטרה ספרותית‪ .‬הרעיון המרכזי הוא הסדר‪ .‬העולם היה במצב של תוהו‬
‫ובוהו ואלוהים ארגן אותו למסגרת הרמונית אחת‪.‬‬
‫השמש והירח‪ ,‬בניגוד למסופר בדתות אחרות‪ ,‬ממלאים את פקודת האל ואין להם קיום עצמאי‪ .‬הם אמנם‬
‫מושלים ביום ובלילה‪ ,‬אך שלטונם מוגבל בזמן והם נשמעים למרות האל שבראם‪ .‬יש לשים לב שהמאורות‬
‫‪31‬‬
‫נבראו רק ביום הרביעי‪ ,‬והאור‪ .‬את הכפילות ניתן להסביר כך‪ :‬ה' ברא את המאורות ביום הראשון כבר‪ ,‬אך‬
‫רק ביום הרביעי תלה אותם בשמים – נתן להם תפקידים‪.‬‬
‫בניגוד לכל שאר בעלי החיים‪ ,‬התנינים נזכרים כאן במפורש‪ .‬זאת במסגרת תהליך הדה‪-‬מיתולוגיזציה‬
‫(הסתייגות ממיתוסים) שעבר סיפור הבריאה‪ .‬בניגוד למיתוסים הקדומים במזרח‪ ,‬המתארים מאבק אלים‬
‫בין האל הבורא ויצורי ענק ימיים‪ ,‬שעל גוויותיהם נבראו היבשות‪ ,‬הרי כאן אלוהים יצר את התנינים לבדו‪,‬‬
‫ללא כל מאבק‪ .‬בריאתו של האדם מיוחדת משאר הברואים‪ .‬רק לבריאת האדם קדמו מחשבה ותכנון‬
‫אלוהיים‪ .‬הוא נברא "בצלם אלוהים"‪ ,‬מקבל ברכה מיוחדת‪ ,‬נועד לשלוט בשאר בעלי החיים‪ ,‬ורק עליו‬
‫מסופר שנברא "זכר ונקבה"‪ .‬מעמד האישה בסיפור זהה למעמד הגבר‪ ,‬והמילה "אדם" מתארת את‬
‫שניהם‪.‬‬
‫"נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" – בפסוק זה שני קשיים‪ :‬הראשון‪ ,‬קושי לשוני – אמוני‪ :‬מדוע מדבר האל‬
‫בלשון רבים? השני‪,‬קושי אמוני‪ :‬הרי האל הוא ישות מופשטת‪ ,‬וכיצד אפשר לייחס לו "צלם" או "דמות"?‬
‫לקושי הראשון שתי תשובות מקובלות‪ :‬אלוהים מדבר בלשון כבוד‪ ,‬או לחילופין הוא מדבר אל הפמליה של‬
‫מעלה‪ .‬לבעיית ה"צלם" ניתנו תשובות רבות‪ .‬אחת המקובלות שבהן‪ :‬אין מדובר כאן בדמות פיסית ממש‪,‬‬
‫אלא שהאדם ניחן‪ ,‬יותר משאר בעלי החיים‪ ,‬ביכולת לחשוב וביכולת לבחור בין חלופות שונות‪ .‬בסיפור זה‪,‬‬
‫המתאר עולם הרמוני ומושלם‪ ,‬האדם וגם שאר בעלי החיים ניזונים אך ורק מצמחים‪ ,‬ואין בעל חיים אחד‬
‫ניזון מבשרו של בעל חיים אחר‪ .‬רק לאחר המבול הרשה אלוהים לנח ובניו לאכול בשר‪ .‬כאמור‪ ,‬הסיפור‬
‫מסתיים עם בוא השבת‪ ,‬המהווה את שיאה של הבריאה האלוהית‪.‬‬
‫סיפור הבריאה בפרק א' הוא פילוסופי‪ ,‬נטול פרטים "פיקנטיים" ומיועד כנראה לשכבה המשכילה יותר של‬
‫הקוראים‪.‬‬
‫תהילים ק"ד – גדולת האל כבורא עולם‬
‫במזמור זה המשורר עומד נפעם נוכח העולם שברא אלוהים‪ .‬הוא מודה לו על כך ומבקש ממנו להשמיד‬
‫את הרשעים‪.‬‬
‫פס' ‪ - 9 – 1‬גדולתו של ה' בשעה שברא את העולם‪.‬‬
‫"עוטה אור כשלמה" כמו בסיפור בראשית‪ ,‬האור הוא הדבר הראשון שבורא אלוהים‪ ,‬אבל כאן התיאור‬
‫אנושי וחי‪ :‬האור דומה לשמלה לבנה‪ ,‬והשמיים – כאוהל ענקי הפרוש על הארץ‪.‬‬
‫"המקרה במים עליותיו‪ "..‬בעוד שהבריאה בבראשית א' היא חד‪-‬פעמית‪ ,‬ונעשית במאמר‪ ,‬ללא השתתפות‬
‫פיזית פעילה של האל הבורא‪ ,‬הרי כאן במזמור היא מתוארת כתהליך מתמשך‪ ,‬כשאלוהים יוצר את איתני‬
‫הטבע במו ידיו‪.‬‬
‫כמו במיתוסים השונים‪ ,‬מקומו של האל הוא בשמים (תפיסה שאומצה במלואה על ידי מחברי ספר דברים)‬
‫ואילו העננים משמשים לאל כמרכבה‪ .‬מוטיב דומה נמצא בשירת אוגרית‪ ,‬השירה הכנענית העתיקה‪ ,‬ולא‬
‫נרחיב‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫"תהום בלבוש כסיתו‪ ,‬על הרים עמדו מים" בדומה למסופר בבראשית‪ ,‬וגם במיתוס הבבלי‪ ,‬העולם נברא‬
‫תחילה כשהוא מוצף במים‪ ,‬והמילה "תהום" אינה נפקדת גם כאן (השווה‪":‬תיאמת"‪ ,‬במיתוס הבבלי אנומה‬
‫אליש‪ ,‬בהמשך)‪.‬‬
‫"מן גערתך ינוסון‪ "..‬חוקרים טוענים כי יש כאן יותר מרמז לסיפור המיתולוגי על מרד הים‪ .‬האל גוער במים‬
‫והם חוזרים למקומם‪ .‬כאמור‪ ,‬הסיפור בבראשית מנסה למחוק כל שריד וזכר לסיפורי מיתוס כלשהם‪ ,‬ועל‪-‬‬
‫כן שם אלוהים בפשטות אומר למים להיקוות בימים‪ ,‬ומיד הם עושים כך‪ .‬בשני המקורות‪ ,‬לאחר שהמים‬
‫נקוו במקומות המיועדים להם הם לא שבו לכסות את הארץ‪.‬‬
‫פס' ‪ 30 – 10‬ההרמוניה בטבע והתכלית בבריאה – לאחר שהמשורר פרט את הבריאה הקוסמית של‬
‫העולם הוא עובר לתאר תופעות טבע שונות‪ .‬לפי המתואר במזמור לכל אחת מתופעות הטבע יש תכלית‬
‫מסוימת‪ .‬שום דבר לא נעשה לחינם‪ .‬המים נועדו להשקות את האדם‪ ,‬לאפשר לו חיים‪ ,‬להצמיח את גדולי‬
‫השדה והעצים‪ .‬הללו מצידם נועדו לשכן את הציפורים בין ענפיהם‪ .‬גידולי השדה משמשים מזון לבני‬
‫האדם ולבעלי החיים‪ ,‬אשר מוצאים‪ ,‬כל אחד מהם‪ ,‬מקום מסוים להתגורר בו‪" :‬הרים גבוהים ליעלים‪.‬‬
‫סלעים מחסה לשפנים"‪ .‬אבל בעוד בעלי החיים מוצאים את אוכלם מוכן "מצמיח חציר לבהמה"‪ ,‬הרי‬
‫האדם נצרך לעמול כדי למצוא לו מזון‪" :‬ועשב לעבודת האדם‪ ,‬להוציא לחם מן הארץ"‪ ,‬כמובן שזהו הד‬
‫לסיפור גן העדן הקדום‪ .‬אך לעומת בעלי החיים‪ ,‬האוכלים אך ורק כדי להתקיים‪ ,‬הרי לאדם הועיד אלוהים‬
‫גם מאכלים ומשקאות שהם מעבר לצורכי הקיום הבסיסי (פס ‪.)15‬‬
‫האור נברא לטובת האדם‪ ,‬וכמו בסיפור בספר בראשית גרמי השמים הם המבדילים בין היום לבין הלילה‪,‬‬
‫וגם כאן‪ ,‬תפקידו של הירח הוא להשתתף בקביעת לוח השנה‪" :‬עשה ירח למועדים"‪ .‬בפס' ‪23 – 19‬‬
‫המשורר מרחיב ומפרט את ההבדל בין שעות האור והחושך‪ .‬עם רדת החשכה יוצאות חיות הלילה ושאר‬
‫הטורפים לשחר לטרף‪ ,‬עם עלות היום חוזרות החיות למאורתן‪ ,‬ואז האדם יכול לצאת לעבודתו ללא חשש‪.‬‬
‫פס' ‪ – 24‬פסוק אופייני להמנוני הטבע בספר תהילים‪ .‬גדולת האלוהים מנוסחת כשאלה רטורית‪.‬‬
‫פס' ‪ - 26 – 25‬מתארים את ההרמוניה המושלמת השוררת בים‪ .‬הדגים הגדולים והקטנים שוחים יחדיו‪,‬‬
‫האניות מפליגות אל האופק ואלוהים משחק לו להנאתו עם הלוויתן אשר יצר‪ .‬זוהי תמונה הפוכה לחלוטין‬
‫מזו המצטיירת במיתוסים הקדומים‪ ,‬שם הים הוא שדה הקרב העיקרי‪ ,‬והמלחמות בין האלים ומפלצות‬
‫המים‪ ,‬כמו התנינים הגדולים והלווייתנים הן עקובות מדם‪.‬‬
‫פס' ‪ - 30 – 27‬מסכמים את דאגתו של האל לברואיו‪ .‬מחד ‪ -‬כאשר הוא רוצה בטובתם הם זוכים לאכול‬
‫מידו‪ ,‬ובזמן‪ ,‬אבל מאידך – אם הוא חפץ להענישם‪ ,‬הוא ממיתם באחת‪ .‬זהו רעיון המופיע רבות במסורת‬
‫היהודית‪ :‬ה' ממית ומחייה‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫"תשלח רוחך – יבראון‪ ,‬ותחדש פני אדמה" – המוות הוא חלק ממחזור החיים‪ .‬דור הולך ודור בא‪ .‬אלוהים‬
‫נותן את רוחו בברואיו כולם‪ ,‬לא רק באדם‪ ,‬באופן קבוע ומתמיד‪ ,‬אבל הוא האחראי גם ל"איסוף" הרוח‬
‫מהם‪ ,‬כלומר למותם‪.‬‬
‫פס' ‪ 35 – 31‬חלקו האחרון של המזמור שונה לחלוטין מקודמיו‪ .‬המשורר מתפלל לאלוהים שימשיך ויקיים‬
‫את הסדר הקוסמי בעולם‪ ,‬זאת מכיוון שהוא מודע לכך שהאל יכול גם אחרת‪ :‬המביט לארץ ותרעד‪ ,‬יגע‬
‫בהרים ויעשנו" – די במבט של האל לחולל רעש אדמה‪ ,‬ונגיעה קטנה שלו עלולה להביא להתפרצותם של‬
‫הרי הגעש‪ ,‬הרדומים בדרך כלל‪.‬‬
‫המשורר חותם את המזמור בבקשה מאלוהים להשמיד את הרשעים‪ ,‬מכיוון שאותם אנשים המציגים את‬
‫הרוע האנושי הם שפוגעים בהרמוניה של הארץ‪ ,‬ובשלמותה של היצירה האלוהית‪.‬‬
‫ישעיהו‪ ,‬מ' ‪ - 14 – 12‬האל הבורא‬
‫הקטע בנוי כולו משאלות רטוריות‪ ,‬שהתשובה לכולן היא כמובן‪ :‬ה'‪ .‬התיאורים נועדו להאדיר את שמו של‬
‫ה'‪ ,‬זאת במסגרת נבואת הנחמה‪ ,‬בה מנסה הנביא לשכנע את שומעיו‪ ,‬הגולים מיהודה‪ ,‬כי בכוחו של האל‬
‫להחזירם ארצה‪.‬‬
‫שאלה רטורית היא אחד האמצעים בידי הנואם כדי לעניין את שומעיו‪ ,‬לגרום להם להקשיב לו ואף להפיק‬
‫לקחים‪.‬‬
‫בפסוק ‪ 12‬כמה פעלים שהמשותף להם היא פעולת המדידה‪ ,‬וכמה שמות המייצגים כלי מדידה‪ .‬ה' מתואר‬
‫כאן כבורא העולם‪ ,‬אך בניגוד למסופר בבראשית א'‪ ,‬שם העולם נברא במאמר‪ ,‬הרי כאן אלוהים מבצע‬
‫בעצמו את התכנון והבריאה‪ .‬בנוסף‪ ,‬יש כאן האנשה של האל‪ :‬הנביא מייחס לאלוהים תכונות‬
‫אנושיות‪(.‬מודד‪ ,‬שוקל)‪.‬‬
‫את חלקו הראשון של פסוק ‪ 13‬ניתן לקרוא בשני אופנים‪ .‬האחד‪" :‬מי תכן את רוח?ה'" על‪-‬פי קריאה זו‪,‬‬
‫הנתמכת על‪-‬ידי טעמי המקרא‪ ,‬זהו המשך של הנאמר בפסוק הקודם‪ .‬ה' הוא זה שתכנן את הרוח‬
‫והסערות (ויש המפרשים‪ :‬את רוח הקודש)‪ .‬אבל ניתן גם לקרוא את הפסוק כך‪" :‬מי תכן את רוח ה'"‬
‫כאשר "רוח ה'" זהו צירוף סמיכות ואז הפירוש הוא שאין מי שיכול להבין ולקלוט את רצונו של האל‪ .‬גם‬
‫את המשכו של הפסוק ניתן לקרוא בשני אופנים‪ .‬המילה "מי" נמשכת גם לכאן‪ ,‬כמובן‪ :‬האחד‪" :‬ואיש עצתו‬
‫יודיענו" ‪" -‬איש עצתו" בסמיכות‪ ,‬כלומר יועץ‪ ,‬והכוונה‪ :‬מי הוא היועץ של ה'? והתשובה ברורה ‪ -‬אין‬
‫בנמצא‪ .‬והשני‪":‬איש‪ ,‬עצתו יודיענו" כלומר למי מודיע ה' על עצותיו ורעיונותיו? והתשובה ‪ -‬כנ"ל!‬
‫פס' ‪ 14‬הוא המשך הרעיון שבפסוק ‪ .13‬עם מי נועץ ה' בטרם ברא את העולם‪ ,‬או אולי את האדם? מי יכול‬
‫ללמדו איך לנהוג בצדק ובתבונה? הרי אלוהים ברא הכול לבדו‪ ,‬ללא עוזרים או יועצים!‬
‫יש פרשנים הטוענים כי בפסוקים הללו מתפלמס (מתווכח) ישעיהו עם הנאמר בבראשית א'‪ .‬בתיאור‬
‫בריאת האדם שם נאמר‪" :‬נעשה אדם‪( "..‬פס' ‪ )26‬ויש כאן לכאורה התייעצות של האל עם עוזריו‪ .‬ישעיהו‬
‫פוסל רעיון זה מכל וכל‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫ישעיהו‪ ,‬נ"א ‪ – 13 – 9‬שרידים של מיתוס הים‬
‫בעוד שבסיפורי הבריאה בספר בראשית מצאנו שקיימת דה‪-‬מיתולוגיזציה (יציאה נגד המיתוסים)‪ ,‬כלומר‬
‫רצון לטהר את הסיפורים מיסודות מיתולוגיים‪ ,‬במקורות מקראיים אחרים (ישעיהו‪ ,‬תהילים‪ ,‬איוב ועוד)‬
‫ניתן למצוא תיאורים של מלחמות האל במפלצות שונות ובבעלי חיים ימיים כמו לוויתן‪ ,‬תנין‪ ,‬נחש בריח‬
‫וכו'‪.‬‬
‫בקטע הקצרצר בישעיהו מתחנן הנביא בפני ה' שימהר לגאול את עמו‪ ,‬וישתמש בכוחו הפיזי הרב‪ ,‬בדיוק‬
‫כשם שעשה זאת בשעה שברא את העולם ונלחם עם אותם יצורי ענק מפלצתיים‪ .‬זרועו של ה' גברה על‬
‫רהב ותנין‪ ,‬מפלצות הים‪.‬‬
‫יש כאן אזכור למיתוס של מרד הים‪ :‬האל בעל‪ ,‬אל השמיים‪ ,‬החיים והגשם במיתולוגיה הכנענית נלחם בים‬
‫ועוזריו‪ ,‬שניסו להציף את העולם להטביעו‪ ,‬ובסיועו של אחותו‪ ,‬האלה ענת הצליח לגבור על המורדים‪.‬‬
‫סיכום קצרצר של מיתוס הבריאה הבבלי – "אנומה אליש"‬
‫לפני שנברא העולם (על‪-‬פי המיתוס הבבלי העולם נברא יש מיש!) היו שני יסודות קדומים‪ :‬אפסו‪ ,‬אל‬
‫המים המתוקים ותיאמת אלת התהומות ואוקיינוס המים המלוחים‪ .‬הם ילדו אלים רבים‪ .‬בשלב מסוים‬
‫האלים הצעירים עשו רעש רב שהפריע את מנוחת תיאמת‪ ,‬והיא התכוונה להרגם‪.‬‬
‫מרדוך‪ ,‬דור רביעי לאלים‪ ,‬יוצא למלחמה בתיאמת‪ .‬הוא מנקב את גופה בחצים‪ ,‬כולא אותה ברשת ומגופה‬
‫הוא יוצר שמים וארץ‪ .‬בשמים הוא מניח לאחר מכן את השמש‪ ,‬הירח והכוכבים והפכם לאלים‪ .‬ואז בורא‬
‫את האדם‪ .‬יש לשים לב שהבריאה במיתוס נעשית בעזרת מלחמות והרבה אלימות קשה‪ ,‬ספונטאנית‪,‬‬
‫מעשית על ידי אלים רבים‪ .‬ואילו בבראשית הבריאה הרמונית‪ ,‬מתוכננת‪ ,‬מופשטת על ידי אל אחד בלבד‪.‬‬
‫גם בבריאת האדם יש מן הדומה וכמובן מן השונה‪ .‬בסיפור הבבלי האדם נברא מן האל קינגו‪ ,‬כעונש על‬
‫כך שהסית את תיאמת להילחם במרדוך‪ .‬הוא מובא בפני אאה‪ ,‬אל החכמה‪ ,‬והוא יוצר את האדם מדמו של‬
‫קינגו‪ .‬תפ קידו של האדם במיתוס הבבלי הוא לייצר לאלים את מזונם‪ ,‬לעבוד במקומם ולאפשר להם‬
‫מנוחה‪ .‬בבראשית האדם נברא בצלם ה'‪ ,‬ותפקידו לשלוט על הבריאה האלוהית‪.‬‬
‫בראשית ב' ‪ – b4‬ג'‪ :‬סיפור הבריאה השני וסיפור גן העדן‬
‫מקורות‪ :‬בראשית ב' ‪ – b4‬ג'‪ ,‬יחזקאל‪ ,‬ל"א ‪11 – 1‬‬
‫פרשני המקרא המסורתיים טוענים כי בריאת העולם מתוארת בפרק א' באופן כללי‪ ,‬ואילו פרק ב' יורד‬
‫לפרטים‪ .‬לדבריהם‪ ,‬בעוד שבפרק א' הרחיב הכתוב בסיפור בריאת העולם וצמצם בתיאור בריאת האדם‪,‬‬
‫הרי בפרק ב' הדגש הוא על בריאת האדם‪ ,‬ואילו תיאור הבריאה הקוסמית – מצומצם‪ .‬לאור תפיסה זו‬
‫מנסים הפרשנים המסורתיים להסביר ולתרץ את ההבדלים המשמעותיים שבין שני הסיפורים‪.‬‬
‫למחקר המודרני קשה לקבל תפיסה זו‪ ,‬מכיוון שבין שני הסיפורים הבדלים רבים ביותר‪ ,‬חלקם מהותיים!‬
‫‪35‬‬
‫להלן ההבדלים העיקריים בין תיאורי הבריאה בפרק א' ובפרק ב‪':‬‬
‫פרק א'‬
‫העולם נברא בשישה‬
‫ימים‬
‫שם הבורא‪ :‬אלוהים‬
‫העולם בתחילתו היה מוצף‬
‫מים‬
‫זכר ונקבה באדם נבראו בבת‬
‫אחת‬
‫הצמחים נבראו ביום השלישי‪ ,‬האדם – בשישי‬
‫בעלי החיים נבראו לפני‬
‫האדם‬
‫האל טרנסצנדנטלי‪ .‬נמצא מחוץ לעולם‬
‫האדם נברא בצלם‬
‫אלוהים‬
‫הדגשת הצד הביולוגי‪:‬זכר‬
‫פרק ב'‬
‫השמים והארץ נבראו ביום אחד‬
‫שם הבורא‪ :‬ה' אלוהים‬
‫העולם בתחילתו היה יבשה‬
‫האדם נברא ראשון‪ ,‬והאישה לבסוף‬
‫לפני בריאת האדם לא הייתה צמחיה‬
‫בעלי החיים נבראו לאחר בריאת האדם‬
‫האל בתוך הסיפור‪ ,‬יורד לארץ‪ ,‬משתתף‬
‫בבריאה‬
‫האדם נברא מאדמה‬
‫הצד הרגשי‪" :‬לא טוב היות האדם לבדו"‬
‫תפקיד האדם‪ :‬לעבוד בגן העדן ולשמור עליו‬
‫ונקבה‬
‫תפקיד האדם‪ :‬לשלוט בשאר הברואים‬
‫אלה הם רק מקצת מן ההבדלים‪ .‬ההבדל היסודי והמהותי הוא כמובן בסיפור בריאת האדם‪ .‬בפרק ב'‪,‬‬
‫זהו סיפור שונה לחלוטין מזה המסופר בפרק א'‪ .‬מעמד האישה בפרק א' שווה למעמד הגבר‪ .‬הם נוצרו בו‬
‫זמנית‪ ,‬ואילו בפרק ב'‪ ,‬האישה נוצרה כחלק מגופו של הגבר‪ ,‬נוצרה למענו‪ ,‬כדי שלא יישאר לבדו‪ ,‬ועל כן‬
‫מעמדה נחות יותר‪.‬‬
‫כיצד ניתן להסביר הימצאות שני סיפורים כה שונים זה ליד זה? ההסבר המקובל‪ :‬בישראל היו (לפחות!)‬
‫שתי גרסאות ספרותיות שונות לבריאת העולם‪ .‬עורכי ספר בראשית לא רצו לוותר על אף אחת מן‬
‫הגרסאות והכניסו לספר את שתיהן‪ .‬הסיפור הראשון נוצר כנראה על‪-‬ידי השכבה המשכילה‪ ,‬החוכמתית‪,‬‬
‫המיוצגת על‪-‬ידי הכוהנים‪ .‬הסיפור בפרק ב' עממי יותר‪ ,‬ופונה לרגש ולדמיון‪.‬‬
‫נהרות גן עדן – ההרגשה היא שזהו מקום דמיוני‪ ,‬ואין אפשרות למצאו או לשחזרו‪ .‬זהו אידיאל נכסף‪,‬‬
‫שאליו אפשר לשאוף‪ ,‬אך לא ניתן להגיע‪ .‬ואולי כל העולם היה יכול להיות גן‪-‬עדן‪ ,‬לולא בני האדם קלקלוהו‬
‫במו ידיהם‪.‬‬
‫עץ הדעת טוב ורע – אלוהים אוסר על האדם לאכול מפרי עץ הדעת‪ .‬הפרת הצו האלוהי דינה עונש מוות‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫פס' ‪ – 18‬רק לאחר שה' שם את האדם בגן העדן‪ ,‬וציווה עליו שלא לאכול מפרי עץ הדעת טוב ורע‪ ,‬הוא‬
‫מבין שלא טוב שלאדם לא תהיה בת זוג‪ .‬ה' יוצר את האישה מצלע שנלקחה מגופו של האדם‪ .‬הפועל‬
‫היוצא מבריאת האישה בדרך זו היא שבעוד בפרק א' האישה נבראה עם האדם‪ ,‬והיא שווה לו במעמדה‪,‬‬
‫הרי כאן היא נחותה ממנו ותלויה בו‪ .‬הוא עוזב את בית הוריו ודבק באישה – מוסד הנישואין‪.‬‬
‫פס' ‪ - 20 – 19‬האדם נותן שמות לבעלי החיים‪ ,‬מה שמסמל את שליטתו בהם‪ .‬יש כאן חפיפה למתואר‬
‫בפרק א'‪ ,‬גם שם נאמר כי האדם נועד לשלוט בבעלי החיים‪.‬‬
‫פס' ‪ – 24 – 23‬מדרש שם על מקור שמה של האישה "כי מאיש לוקחה" וסיפור אטיולוגי המסביר מדוע‬
‫הגבר עוזב את בית הוריו ויוצא להקים משפחה עם האישה שבחר‪.‬‬
‫יסוד אטיולוגי‪ :‬סיפור קצר הבא להסביר תופעה קיימת בטבע או בחברה‪ .‬בפרק ג' יסודות אטיולוגיים רבים‪:‬‬
‫מדוע החל האדם להתלבש‪ ,‬מדוע הנחש זוחל‪ ,‬מדוע הלידה כרוכה בכאבים‪ ,‬מדוע יש לעמול כה קשה כדי‬
‫להשיג אוכל‪ ,‬מדוע האדם לא חי לנצח וכו'‪.‬‬
‫מדרש שם‪ :‬סיפור קצרצר המסביר את מקור השם של אדם‪ ,‬מקום וכו'‪ .‬לדוגמא‪ :‬חווה – אם כל חי‪.‬‬
‫יחזקאל‪ ,‬ל"א ‪ :11 – 1‬גן העדן‬
‫בנוסף לבראשית ב' – ג'‪ ,‬מופיע סיפור גן העדן בתנ"ך בהרחבה ביחזקאל כ"ח וכן גם בפרק ל"א‪ ,‬ונרמז‬
‫במקומות אחרים‪ .‬בין המקורות השונים יש נקודות דמיון ושוני‪ ,‬ועל כן סביר להניח שהיו בעם ישראל‬
‫מסורות שונות העוסקות בגן העדן‪ ,‬חלקן שאובות או מושפעות ממיתוסים של העמים השכנים‪.‬‬
‫הנביא יחזקאל מביא בנבואותיו שני משלים העוסקים בגן העדן‪ ,‬ובעצים מיוחדים הצומחים בו‪ ,‬כאשר‬
‫הנמשל בשני המשלים הם מלכי צור (פרק כ"ח) ואשור‪ ,‬או מצרים (ל"א)‪.‬‬
‫בפרק ל"א פונה הנביא אל פרעה‪ ,‬מלך מצרים‪ ,‬בשאלה רטורית‪" :‬אל מי דמית בגדלך"? זוהי כמובן מעין‬
‫נזיפה במלך מצרים שהתנהגותו אינה נושאת חן בעיני ה'‪ .‬כדי להסביר לו את חטאו‪ ,‬ולהדגים מה יהיה‬
‫בסופו‪ ,‬הנביא מספר למלך מצרים על גורלו של מלך אשור‪ .‬הוא מדמה את מלך אשור לעץ ארז אשר גדל‬
‫ב"גן אלוהים"‪ .‬ענפיו עבותים וחזקים ושורשיו נמצאים במקום של מים רבים‪ .‬הכתוב הולך ומתאר את יופיו‬
‫של העץ ואת חוסנו‪ .‬כל ציפורי הגן בחרו לקנן בין ענפיו‪ ,‬חיות השדה העדיפו את צילו‪( ,‬רמז‪ ,‬אולי‬
‫לממלכות שחתמו איתו חוזי כניעה‪ ,‬כמו הושע מלך ישראל‪ ,‬למשל) בקיצור כליל השלמות‪ .‬יופיו של העץ‬
‫גורם לעצים האחרים לקנא בו‪" :‬ויקנאוהו כל עצי עדן" ואפילו האל מרוצה ממעשה ידיו ביצירתו את העץ‪.‬‬
‫אבל עד מהרה מלך אשור חורג בהתנהגותו מן הגבולות שקבע לו האל‪ .‬הוא מתייהר ומתחיל לחשוב את‬
‫עצמו לאלוהים‪ .‬עונשו של העץ יהיה סילוק מן הגן‪( .‬יש אומרים כי זהו עונש של מידה כנגד מידה על שיטת‬
‫ההגליות ההמוניות שממלכת אשור פיתחה ושכללה)‪ .‬מלך מצרים צריך להבין אפוא‪ ,‬כי גורלה של מצרים‬
‫יהיה בדיוק כגורלה של אשור‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫סיפור המסגרת (הנמשל על מלך אשור ומלך מצרים) אינו מענייננו‪ .‬החשוב לנו‪ ,‬במסגרת הנושא הנלמד‬
‫הוא נקודות הדמיון והשוני בתיאורו של יחזקאל את גן העדן‪.‬‬
‫בספר בראשית אלוהים מטייל בגן‪ ,‬שהשמירה עליו הוטלה על האדם‪ .‬גם כאן נקרא הגן "גן אלוהים"‪.‬‬
‫בשני המקורות גן העדן נמצא במקום משופע במים‪ ,‬אך בעוד שהסיפור בבראשית מתיימר לתאר את‬
‫מיקומו הגיאוגרפי של הגן (ראה ההסבר למעלה בכותר‪ :‬נהרות גן עדן) יחזקאל איננו מזכיר את מיקומו‪.‬‬
‫בשני המקורות יש התייחסות ליפים של העצים‪" .‬כל עץ נחמד למראה" בסיפור בספר בראשית‪ ,‬ואילו‬
‫הארז‪ ,‬על‪-‬פי תיאורו של יחזקאל‪ ,‬עולה ביופיו על כל העצים בגן העדן‪ ,‬והם מקנאים בו על כך‪.‬‬
‫שני העצים הנזכרים בשמם בסיפור בבראשית "עץ הדעת טוב ורע" ו"עץ החיים" חסרים כאן‪ ,‬זאת כמובן‬
‫מפני שאין להם במשל כל תפקיד ספרותי‪.‬‬
‫ולבסוף‪ ,‬שני הסיפורים מסתיימים בגירוש גיבוריהם מגן העדן‪.‬‬
‫פרק ג' – הפיתוי והגירוש מגן העדן‬
‫הסיפור פותח בתיאור הנחש‪ .‬הנחש אמנם מתואר כאן כ"ערם מכל חית השדה" אבל לדעת חוקרים רבים‪,‬‬
‫במסגרת המאבק במיתוס המספר מדגיש כי הנחש נמנה על חיות השדה‪ ,‬ואיננו אל כלשהו‪ .‬בנוסף‪ ,‬גם‬
‫הנחש נברא על‪-‬ידי האל‪ ,‬כפי שנבראו כל יתר בעלי החיים ואין לו כוחות עצמאיים‪.‬‬
‫בסצנת הפיתוי מגזים הנחש בכוונה באיסור האלוהי "מכל עץ הגן"‪ ,‬וכדי להביא את האישה לידי חטא הוא‬
‫מוריד את דבריו של ה' ממדרגת צו אלוהי למדרגה של אמירה בלבד‪ .‬גם חוה מגזימה באיסור‪ ,‬וטוענת‬
‫שנאסר עליה ועל האדם אפילו לגעת בעץ‪ ,‬אולי כדי להראות שהצו קשה ובלתי ניתן לביצוע‪ .‬זאת ועוד‪ .‬הצו‬
‫של אלוהים הוא ברור ומוחלט‪ :‬אכילה מפרי העץ תגרור עונש מוות‪ .‬האישה מפקפקת בעניין זה ואומרת‬
‫לנחש כי המוות אינו ודאי‪" :‬פן תמותון"‪ ,‬ואילו הנחש מודיע לאישה באופן פסקני‪ :‬לא מות תמותון"‪ .‬הוא‬
‫מסביר לחווה את העונש החמור בכך כי האכילה תביא אותה ואת האדם למדרגתו של אלוהים‪ ,‬היודע‬
‫להבחין בין הטוב והרע‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬מסתבר כי צדק הנחש הערום באמירתו כי האכילה מפרי העץ לא‬
‫תביא למותם של אדם וחווה‪ .‬ניתן אולי להסביר בדיעבד‪ ,‬כי כוונת אלוהים הייתה שאכילה מפרי העץ‬
‫תהפוך את האדם לבן‪-‬תמותה‪ ,‬ולאו דווקא תביא לעונש מוות מיידי‪.‬‬
‫האישה שהתפתתה בקלות מרובה לאכול מהפרי האסור‪ ,‬משתפת בחטא גם את בעלה‪ ,‬והוא אוכל ללא כל‬
‫מחאה‪ ,‬מה שמלמד על דמותו הפסיבית בסיפור‪.‬‬
‫פס' ‪ - 7‬מיד לאחר האכילה נפקחות עיני אדם וחווה‪ .‬הם מגלים כנראה את היצר המיני‪ ,‬מתביישים‬
‫במערומיהם ומתכסים בעלי תאנה‪.‬‬
‫סדר הפעולות בחטא הוא ‪ :‬נחש ‪ -‬אישה – אדם‪ .‬סדר הפעולות בחקירה הוא הפוך‪ :‬אדם – אישה – נחש‪.‬‬
‫סדר העונשים שמטיל אלוהים על גיבורי הסיפור הוא שוב הפוך‪ :‬נחש – אישה – אדם‪ .‬סדר זה המתהפך‬
‫מדי שורה‪ ,‬כאשר החוליה האחרונה בשורה הופכת לראשונה בשורה שלאחריה נקרא שרשור‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫העונשים שהוטלו על גיבורי הסיפור (פס' ‪ – )19 – 14‬מבחינה ספרותית נהוג לומר כי כל אחד מגיבורי‬
‫הסיפור קיבל שני עונשים‪:‬‬
‫הנחש‪ :‬יהפוך להיות זוחל ויתחיל מעתה ללכת על גחונו‪ ,‬ושנאה תמידית תהייה בינו לבין האדם‪ .‬האדם‬
‫יוכל לרמוס אותו בעזרת רגלו אך הנחש יוכל להגן על עצמו בעזרת יכולת הכשה‪.‬‬
‫האישה‪ :‬הלידה תהייה כרוכה בכאבים‪ ,‬והיא תהייה נשלטת על‪-‬ידי בעלה וכנועה לו‪.‬‬
‫האדם‪ :‬יצטרך לעבוד קשה מאד על מנת להשיג את מזונו‪ ,‬והוא יהפוך מעתה מבן אל‪-‬מוות לבן תמותה‪.‬‬
‫כל העונשים שקיבלו גיבורי סיפור גן העדן הם בבחינת מידה כנגד מידה‪ ,‬ובכולם‪ ,‬ללא יוצא מן הכלל‪,‬‬
‫יסודות אטיולוגיים‪ ,‬כלומר הסברים ספרותיים לתופעות שכבר היו קיימות בטבע ובחברה (למה הנחש‬
‫זוחל‪ ,‬למה האישה סובלת בלידה‪ ,‬למה הגבר שולט על האישה ועוד)‪.‬‬
‫רעיונות ומסרים בסיפור גן העדן ‪" -‬דעת טוב ורע" על‪-‬פי קאסוטו‪ ,‬אין הכוונה לשיפוט ערכי בין טוב ורע‪,‬‬
‫אלא לידיעה אובייקטיבית של כל הדברים הטובים והרעים‪ .‬לפני האכילה מן הפרי האסור דומים אדם‬
‫וחווה לתינוקות חסרי כל ידע‪" .‬טוב ורע" הם שני קצוות המכילים את המכלול‪ .‬האיסור על אכילת פרי עץ‬
‫הדעת טוב ורע נבע מתוך אהבתו ודאגתו של האל לאדם‪ .‬הוא רצה לחסוך ממנו את ידיעת העולם‪ ,‬על‬
‫הטוב והרע שבו‪ .‬לאדם ניתן חופש הבחירה‪ .‬הוצע לו שלא לאכול מפרי העץ‪ ,‬כדי להקטין את סבלותיו‪ ,‬אך‬
‫הוא בחר באכילה‪ ,‬ועליו לשאת בתוצאות‪.‬‬
‫השורש המנחה בסיפור הוא א‪.‬כ‪.‬ל – יש קשר הדוק בין חטא אכילה לבין העונש‪ ,‬השגת האוכל בקושי רב‪.‬‬
‫יש לשים לב שמלכתחילה‪ ,‬לא נאסר על האדם לאכול מעץ החיים (מכיוון שנועד לחיות לנצח!)‪ .‬עתה‪,‬‬
‫משנענש לחיות מספר שנים קצוב‪ ,‬אם יאכל מפרי עץ החיים יפר את העונש שקיבל‪ ,‬ועל כן מגורשים אדם‬
‫ואשתו מגן העדן‪.‬‬
‫התפתחות התרבות האנושית‬
‫בראשית‪ ,‬ד' ‪ – 6-1‬רצח קין את הבל‪.‬‬
‫הפרק פותח בתיאור המשפחה האנושית הראשונה‪ .‬התמונה איננה מעודדת‪ ,‬היות והראשון מבני האדם‬
‫שנוצר בדרך הביולוגית והמוכרת לנו‪ ,‬ולא בידי האלוהים‪ ,‬קם על אחיו ורוצח אותו‪ .‬בהמשך מספר לנו‬
‫הפרק את קורותיה של אותה משפחה‪ ,‬וכיצד הציביליזציה האנושית הולכת ומתפתחת‪.‬‬
‫פסוק ‪" - 4‬וישע ה' אל הבל ואל מנחתו‪ – "...‬ייתכן והסיבה נעוצה באישיותו של קין וייתכן והיא נעוצה בטיב‬
‫הקרבן‪ .‬רש"י מסביר "מפרי האדמה"‪" :‬מן הגרוע" ואילו הבל הביא מן המובחר‪ .‬על‪-‬פי פירוש זה קין יוצא‬
‫ידי חובתו ואילו הבל משקיע מאמץ‪.‬‬
‫פסוק ‪" - 7‬הלא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב‪ "..‬בפסוק יש קושי תחבירי‪ :‬האם לפנינו שני משפטי תנאי‬
‫מנוגדים‪ ,‬ואחרי כל משפט תנאי משפט התוצאה שלו (אם תעשה א' אז ‪ x‬ואם לא תעשה א' אז ‪ ) y‬או‬
‫‪39‬‬
‫שמא לפנינו שני תנאים מנוגדים ותוצאה אחת לשניהם (בין אם תעשה א' ובין אם לא תעשה – יהיה ‪.)x‬‬
‫על‪-‬פי רש "י "שאת" פירושו "יסלח לך" ו"לפתח חטאת רובץ" פירושו "לא יסלח לך‪ ,‬חטאך ייזכר לך עד יום‬
‫מותך‪ ,‬עד לפתח קברך"‪ .‬על‪-‬פי הפירוש השני כוונת הפסוק היא‪ :‬בין אם תיטיב להתנהג‪ ,‬ובין אם לא‬
‫תיטיב – תמיד ירבץ יצר הרע לפתח ביתך‪ ,‬להסיט אותך מדרך הישר‪ .‬אתה אמנם תגלה תשוקה כלפיו‪,‬‬
‫אך תהיה מסוגל לשלוט בו‪ .‬לפי הפירוש הראשון הפיתוי של יצר הרע מתגבר רק כאשר האדם הוא חלש‬
‫אופי‪ ,‬או בעל מוסריות לקויה‪ .‬רק כאשר האדם הוא שלם מבחינה מוסרית – אין יצר הרע שולט בו‪ .‬חשוב‬
‫לציין כי הפסוק מופיע לפני ביצוע הרצח‪ ,‬בשלב ההתמודדות עם הפיתוי‪ .‬קין מקבל חופש בחירה‪ ,‬ונכשל!‬
‫פסוק ‪" - 9‬אי הבל אחיך"? שאלה רטורית שבאה להעמיד את קין על חומרת חטאו‪ ,‬ולעורר את מצפונו‪.‬‬
‫קין עונה כאילו זו שאלה אינפורמטיבית‪ ,‬ובכך הוא משתמט מן ההתמודדות עם מעשהו‪.‬‬
‫פסוק ‪" - 13‬גדול עווני מנשוא" אפשר לקרוא זאת כהודאה של קין בחומרת חטאו‪ .‬רש"י‪ ,‬לעומת זאת‪,‬‬
‫קורא זאת כמשפט שאלה‪ .‬קין שואל את ה'‪ :‬האם הוא חושב שחטאו כה חמור עד שאינו ניתן לסליחה?‬
‫על קין נגזרת גלות‪ ,‬אבל הוא חושש שבשעת נדודיו יהרגוהו‪ ,‬וכך יוחמר עונשו מעבר לכוונתו המקורית של‬
‫ה'‪ .‬על כן ה' נותן לו אות להגנתו‪( .‬קושי‪ :‬מי עלול להרוג את קין אם בעולם נמצאים רק הוא והוריו?) פסוק‬
‫‪ - 16‬לקין נאמר שיהיה נע ונד‪ ,‬כיצד הוא מתיישב בארץ נוד? הרמב"ן פותר את הקושי באומרו שקין נע‬
‫ונד באזור של ארץ נוד‪ ,‬ארץ הנוודים‪.‬‬
‫ה"מהפיכה התעשייתית" הראשונה‬
‫פס' ‪ 26 – 17‬תחילת הציביליזציה האנושית – מכאן אנו לומדים על התפתחות התרבות האנושית ‪.‬‬
‫פסוק ‪" – 17‬וידע קין את אשתו" מאין הגיעה אשתו של קין? הרי בעולם רק אדם‪ ,‬חוה וקין!‬
‫חנוך‪ ,‬בנו של קין‪ ,‬בונה את העיר הראשונה‪ .‬בניו של למך‪ ,‬הנושא לו שתי נשים‪ ,‬מסמלים את שלושת‬
‫הענפים המרכזיים של התרבות האנושית‪:‬‬
‫יבל – אבי כל יושב אוהל ומקנה‪ ,‬כלומר ראשית החקלאות והמרעה‪.‬‬
‫יובל – אבי כל תופס כינור ועוגב‪ ,‬כלומר מוסיקה‪ ,‬או באופן כללי‪ ,‬התרבות הבלתי חומרית‪.‬‬
‫תובל קין – לוטש כל חורש נחושת וברזל – חרושת העץ והמתכת‪ ,‬ומאוחר יותר – התעשייה‪.‬‬
‫שירת למך‬
‫פס' ‪ 24 – 23‬שירת למך –מופיעה השירה הראשונה בתנ"ך‪ .‬כמו בסיפור קין והבל‪ ,‬גם כאן חסרים לנו‬
‫פרטים‪ .‬אין אנו יודעים על איזה מאורע שר למך את שירו‪ .‬בכל אופן‪ ,‬ההתדרדרות האנושית נמשכת‬
‫והולכת‪ .‬בעוד קין הצטער על מעשהו‪ ,‬הרי למך מתפאר בכך שהרג אדם‪ .‬הוא עושה דין לעצמו‪ ,‬לא פונה‬
‫כלל לאל‪ ,‬ומשלה את עצמו שהכוח והאלימות הם פתרון לכל‪.‬‬
‫האמצעים האומנותיים בשירת למך – בשירת למך אמצעים אומנותיים האופייניים לכל השירה המקראית‪.‬‬
‫האמצעי הראשי בשירה המקראית היא התקבולת‪ .‬ישנם מספר סוגים של תקבולת‪ :‬משלימה‪ ,‬נרדפת‪,‬‬
‫ניגודית‪ .‬כל זאת מבחינת התוכן‪ .‬ואילו מבחינת הצורה מבחינים בתקבולת כיאסטית (מוצלבת‪ ,‬כמו ‪,) x‬‬
‫תקבולת חסרה ועוד‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫סיפור המבול‬
‫מקורות‪ :‬בראשית ו' – ט'‪.‬‬
‫בראשית ו'‬
‫פס' ‪ :4 – 1‬פרשת בני האלים ובנות האדם‬
‫בכל המיתולוגיות הקדומות היו ידועים סיפורים על בני אלים‪ ,‬או אלים ממש‪ ,‬שירדו לארץ‪ ,‬קיימו יחסים עם‬
‫בנות האדם‪ ,‬וכתוצאה מכך נולדו אנשים בעלי תכונות מיוחדות‪.‬‬
‫פירוש ראשון ל"בני האלוהים" הוא בני שופטים ומנהיגים אשר ניצלו את סמכותם והטרידו מינית את בנות‬
‫המין החלש‪ .‬פירוש נוסף למושג "בני האלוהים" הוא מלאכים ממדרגה נמוכה שירדו לארץ‪ .‬זהו סיפור‬
‫אטיולוגי‪ ,‬שבא להסביר שתי עובדות קיימות‪ :‬את האורך המוגבל של חיי האדם (‪ 120‬שנה) ואת‬
‫הימצאותם של שבטים של אנשים גבוהים במיוחד (נפילים)‪.‬‬
‫"מכל אשר בחרו" חז"ל מפרשים‪ :‬ללא הגבלה‪ ,‬כלומר אפילו נשים נשואות‪ ,‬ואם כן מדובר כאן בהפקרות‬
‫מינית‪.‬‬
‫את הימצאותו של הקטע כאן נהוג להסביר בכך שהוא מהווה את החוליה האחרונה בהידרדרות של‬
‫האנושות‪ .‬אלוהים ברא עולם מושלם‪ ,‬אך האדם בהתנהגותו גרם לפגיעה בהרמוניה העולמית‪ ,‬עד כדי כך‬
‫שהאל מתחרט על שברא את האדם‪ ,‬והוא עומד עתה להרוס את כל אשר על פני כדור הארץ‪ ,‬ולהתחיל‬
‫את הסיפור מחדש באמצעות צדיק אחד ויחיד‪ ,‬שימשיך את השושלת האנושית‪ ,‬וזהו נח‪.‬‬
‫סיפור המבול‬
‫גם התנ"ך מביא את סיפור המבול‪ .‬כמו בסיפור הבריאה‪ ,‬גם כאן ישנן שתי גרסאות לסיפור המבול‪ ,‬אך פה‬
‫הן משולבות זו בזו‪ ,‬כנראה מעשה עורך‪ ,‬ששילב שני מקורות ספרותיים‪.‬‬
‫אלוהים‪ ,‬שברא עולם מושלם והרמוני‪ ,‬רואה בכאב לב את יצירת כפיו הולכת ונשחתת‪ .‬תחילה חטאו של‬
‫האדם בגן העדן‪ ,‬לאחר מכן הרצח של הבל‪ .‬בהמשך‪ ,‬למך לא רק שהורג ילד‪ ,‬הוא גם מתפאר בכך ועכשיו‬
‫הגדישו בנות האדם את הסאה‪ ,‬במגען עם בני האלים‪ .‬תגובתו של ה' אנושית מאד‪ .‬הוא מתחרט על כי‬
‫יצר את האדם ומחליט להשמיד אותו‪ ,‬ובעקבות כך את כל היצורים על פני כדור הארץ (התפיסה היא‪,‬‬
‫כנראה‪ ,‬שבעלי החיים נוצרו עבור האדם‪ ,‬ובלעדיו גם להם אין זכות קיום?) ולהתחיל "דף חדש" עם אדם‬
‫אחד‪ ,‬שנראה לו טוב מכל האחרים‪( .‬טעות נוספת של האל?)‬
‫פס' ‪.." :9‬נח‪ ,‬איש צדיק‪ ,‬תמים היה‪ ,‬בדורותיו‪ "...‬חז"ל חלוקים בדעותיהם אם הדברים נכתבו בזכות נח‪,‬‬
‫או בגנותו‪ .‬אפשר להסביר זאת לטובתו‪ :‬על רקע הדור המושחת של זמנו‪ ,‬התבלט נח בצדיקותו‪ .‬אבל‬
‫המילה "בדורותיו" יכולה גם לבוא לשם צמצום‪ :‬נח היה צדיק רק בדורו‪ ,‬ואילו היה חי בדור אחר‪ ,‬היה‬
‫נחשב לצדיק קטן מאד‪ .‬דרך אגב‪ ,‬המשך הסיפור תומך דווקא בפירוש השני!‬
‫נח מצטווה לבנות תיבה‪ .‬לכל המנסים לתת לסיפור משמעות היסטורית‪ ,‬כלשונו‪ ,‬אפשר לומר כי מידות‬
‫התיבה הנדרשות הן בערך ‪ 160‬מטר באורכה‪ 26 ,‬מטר ברוחבה‪ ,‬ו ‪ 18 -‬מטר גובהה‪ .‬כבר חז"ל הבינו את‬
‫‪41‬‬
‫העניין‪ ,‬כי לא מדובר כאן בהיסטוריה ממש‪ .‬אחת האגדות מספרת כי נח בנה את התיבה במשך ‪120‬‬
‫שנה‪ ,‬כדי למשוך את תשומת לב בני דורו‪ ,‬אולי יחזרו בהם מדרכם הרעה‪ ,‬ואלוהים יוותר על תכניתו‪.‬‬
‫פרק ט'‬
‫פס' ‪ :7 – 1‬שבע מצוות בני נח‬
‫נח ובניו יוצאים מן התיבה‪ .‬ה' מברך אותם‪ ,‬ומן הברכות הללו גזרו חז"ל את המושג "שבע מצוות בני נח"‬
‫כלומר שבעה כללי יסוד בסיסיים המוטלים על כל אדם‪ ,‬באשר הוא אדם‪ .‬יש לזכור שהיהודי הראשון הוא‬
‫אברהם אבינו‪.‬‬
‫‪ .1‬פרו ורבו ‪ -‬כמשמעו‪.‬‬
‫‪ .2‬מלאו את הארץ ‪ -‬על האדם להתפזר‪ ,‬ולא לשבת במקום אחד‪ .3 .‬האדם‬
‫ישלוט ביתר הברואים ‪..." .4‬כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה‪ "..‬בניגוד לאדם וחוה‪ ,‬שלהם הותר‬
‫לאכול רק מן הצומח‪ ,‬האל מתיר עכשיו לאכול גם בשר‪( .‬יש מי שיראו בכך ויתור של האל על עולם הרמוני‪,‬‬
‫ויש האומרים כי זהו המקור האטיולוגי המסביר מדוע האדם אוכל בשר) ‪ .5‬חל איסור חמור לאכול את‬
‫הבשר יחד עם הדם‪ .6 .‬איסור מוחלט על רצח ‪ .7‬תוספת של חז"ל‪" :‬איבר מן החי" ‪ -‬כדי להשלים את‬
‫מספר הברכות לשבע‪ ,‬הוסיפו חז"ל את האיסור לאכול איבר של חיה‪ ,‬בטרם נשחטה‪.‬‬
‫יש כמה הבדלים בין הברכות לאדם הראשון ובין הברכות לנח ובניו‪ .‬העיקרי שבהם הוא כמובן ההרשאה‬
‫לאכול בשר‪ .‬יש הרואים הבדלים גם באופי השלטון בבעלי החיים‪ .‬בעוד שאדם הראשון נצטווה לשלוט‬
‫בהם‪ ,‬לנח נאמר שהוא יטיל אימה ופחד על בעלי החיים‪.‬‬
‫הערה‪ :‬גרסה נוספת של "שבע מצוות בני נח" נמצאת בתלמוד‪ ,‬אך עליכם לדעת את הגרסה התנכית‪.‬‬
‫פס' ‪ :17 – 8‬אמנם בפסוק ו' ‪ 18‬מסופר כי ה' כורת ברית עם נח‪" :‬והקימותי את בריתי אתך‪ "...‬אך‬
‫מסתבר שזו הייתה כנראה הבטחה לעתיד‪ ,‬לאחר המבול‪ ,‬זאת מכיוון שעכשיו כורת ה' ברית עם נח ובניו‪,‬‬
‫ובעצם עם כל שוכני כדור הארץ‪ ,‬בה הוא מתחייב שלא יביא יותר מבול על הארץ‪ .‬אות הברית הוא הקשת‬
‫בענן‪ .‬הקשת היא כלי מלחמה‪ ,‬ובעצם על‪-‬ידי תליית הקשת בענן אלוהים מכריז שהוא מפסיק את מלחמתו‬
‫בבני האדם‪ .‬הקשת גם נועדה להזכיר לאל את הבטחתו‪ .‬הצגה זו של אלוהים כמי שעלול לשכוח את‬
‫הבטחותיו הפריעה לחז"ל ובעקבותיהם גם לפרשני ימי הביניים‪ ,‬והם מסבירים כי "דיברה תורה בלשון בני‬
‫האדם" ו‪-‬ה' לא שוכח את הבטחותיו‪.‬‬
‫פס' ‪ :29 – 18‬שכרותו של נח‬
‫נח ובניו יוצאים מן התיבה‪ .‬נח משתכר‪ ,‬ועל פי המסופר‪ ,‬חם‪ ,‬בנו‪ ,‬רואה אותו במערומיו‪ .‬שם ויפת‪ ,‬בניגוד‬
‫לחם‪ ,‬מכסים את אביהם ושומרים על כבודו‪ .‬על פי הנאמר "וידע את אשר עשה לו בנו הקטן" ברור‬
‫שהסיפור המקורי היה גס יותר‪ ,‬והעורך המקראי עידן את הסיפור‪ ,‬אולי כדי שאפשר יהיה ללמדו‪ .‬נח מקיץ‬
‫משנתו‪ ,‬ומקלל את כנען‪ ,‬בנו של חם‪ .‬הגמול כאן הוא כמובן גמול לדורות‪ .‬כנען נענש בעבור חטאו של‬
‫אביו‪ .‬חז"ל מסבירים כי לא ניתן היה לקלל את חם‪ ,‬מכיוון שהוא בורך על‪-‬ידי האל קודם לכן‪ ,‬אבל הסיבה‬
‫האמיתית לקללתו של כנען שונה לחלוטין‪ .‬יש כאן מוטיב ידוע של דמוניזציה של האויב והשחרת פניו‪ ,‬ואולי‬
‫גם ניסיון להצ דיק את כיבוש כנען מידי תושביה‪ ,‬והפיכת תושביה לעבדים‪ ,‬כמה אלפי שנים מאוחר יותר‪.‬‬
‫סיפור דומה מביא ספר בראשית על לוט ובנותיו‪ ,‬שכתוצאה מיחסיהם נולדו עמון ומואב (י"ט ‪.)38 - 30‬‬
‫‪42‬‬
‫סיפור המבול המסופוטמי – עלילות גלגמש‬
‫הערה‪ :‬את סיפור המבול המסופוטמי יש ללמוד בקריאה מודרכת‪ ,‬כלומר יש לדעת אותו ברמת התוכן‪.‬‬
‫במהלך השעורים נקרא את הטקסט בכיתה‪ .‬בחרתי שלא להכניס אותו לכאן מכיוון שהוא ארוך מאד‪,‬‬
‫וקשה מאד להבינו ללא הסבר‪ .‬נסתפק בסיכום הנקודות הדומות והשונות בין סיפור המבול המקראי‬
‫לסיפור המבול המסופוטמי‪.‬‬
‫‪ .1‬בשני הסיפורים המבול הוא תוצאה של החלטת האל‪/‬אלים‪ ,‬אבל בתנ"ך ה' מחליט להביא את המבול‬
‫בגלל חטאי האנושות‪ ,‬ואילו ב"עלילות גלגמש" (להלן‪ ,‬כדי לקצר‪ ,‬אכתוב רק ע"ג) ההחלטה היא שרירותית‪.‬‬
‫באחת מגרסאות הסיפור האלים החליטו להביא את המבול כי בני האדם עשו הרבה רעש‪ ,‬והפריעו את‬
‫מנוחתם!‬
‫‪ .2‬בשני הסיפורים יש מי ששורד את המבול‪ .‬נח – מכיוון שהיה צדיק‪ .‬אותנפשתים – מכיוון שהיה בן‬
‫חסותם של האלים‪.‬‬
‫‪ .3‬בשני הסיפורים יש ניצולים נוספים‪ .‬בתנ"ך – משפחתו של נח ובעלי החיים (כזכור‪ ,‬יש בסיפור המקראי‬
‫שתי גרסאות למספר בעלי החיים שעולים לתיבה) בע"ג – ניצלים עבדים ובעלי מלאכה שעזרו בבניית‬
‫הספינה וכן גם בעלי החיים‪.‬‬
‫‪ .4‬שני הגיבורים נדרשים לבנות ספינה‪ ,‬כדי להינצל מהמבול‪ .‬נח בנה ספינה "קטנה" (על מידותיה – ראה‬
‫למעלה) יחסית לספינה שבנה אותנפשתים בעזרת חבריו‪.‬‬
‫‪ .5‬בתנ"ך – ה' בכבודו ובעצמו סוגר את דלתות התיבה‪ .‬בע"ג – עושה זאת אדם‪ ,‬המקבל שכר תמורת‬
‫מעשהו‪.‬‬
‫‪ .6‬בתנ"ך ‪ -‬התיבה חונה על הר אררט‪ .‬בע"ג – על הר נציר‪.‬‬
‫‪ .7‬בשני הסיפורים הגיבורים משלחים עופות לראות אם ירדו המים‪ .‬נח שולח את העורב‪ ,‬ולאחר מכן את‬
‫היונה‪ .‬בע"ג נשלחים יונה סנונית ועורב‪ ,‬וזה האחרון הוא "המבשר" כי ירדו המים‪.‬‬
‫‪ .8‬שני הגיבורים מקריבים קורבנות לאחר היציאה מהתיבה‪/‬ספינה‪ .‬ה' רק מריח‪ .‬בע"ג – האלים רעבים‬
‫ואוכלים מהקרבן‪.‬‬
‫‪ .9‬נח זוכה לברכות ה'‪ .‬אותנפשתים הופך להיות אל בן אלמוות‪.‬‬
‫הסיפור על מגדל בבל‬
‫מקורות‪ :‬בראשית‪ ,‬י"א ‪9 – 1‬‬
‫כאשר אלוהים הביא את המבול על הארץ‪,‬הוא חשב שבכך יתקן את העולם‪ .‬עד מהרה הוא נוכח כי טעה‬
‫טעות מרה‪ .‬כפי שראינו בפרק ט'‪ ,‬במשפחתו של נח הצדיק נתגלו כמה סטיות‪ .‬הסיפור ממשיך בתיאור‬
‫ההידרדרות האנושית‪ .‬בני האדם מנסים למרוד באלים‪ .‬מוטיב זה והמוטיב ההפוך‪ :‬קנאת האלים בבני‬
‫האדם‪ ,‬הם מוטיבים ידועים בכל הספרות של העולם העתיק‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫פס' ‪ – 4 – 1‬מעשי הדור שלאחר המבול‬
‫כמה וכמה דורות לאחר המבול‪ ,‬בני האדם השתייכו לאותה המשפחה ודיברו באותה השפה‪ .‬הם מוצאים‬
‫להם מקום נח להתיישב בו ומתחילים בפיתוח התרבות החומרית‪ ,‬לטובת חיי היום‪-‬יום‪ .‬לאחר זמן הם‬
‫מנסים לבנות מגדל שראשו יגיע לשמים‪ .‬לא ברור אם הכוונה "לשמים" ממש‪ ,‬או שמדובר במטאפורה‬
‫המתארת את גאוותם ויהירותם של בני האדם‪ ,‬המנסים להידמות לאלוהים בשמים‪.‬‬
‫"ונעשה לנו שם" – ההישג הטכנולוגי של בניית מגדל כה גבוה‪ ,‬תאדיר את שמם של בני האדם – פרסום‪.‬‬
‫"פן נפוץ‪( "..‬נפוץ = נתפזר) על ידי בניית המגדל‪ ,‬מנסים בני האדם לסכל את ברכת ה' לאדם ולנח‪" :‬מלאו‬
‫את הארץ"‪ .‬הם מבינים שהאיחוד והליכוד נותנים להם כוח‪ ,‬בעזרתו יוכלו להשתלט על העולם‪ .‬ונשאלת‬
‫השאלה מדוע אלוהים רואה באחדותם חטא? לדעת חז"ל מדובר באחדות להרע‪ ,‬במרד נגד האלוהים‪ ,‬וכל‬
‫כן נענשו בעונש של מידה כנגד מידה‪ :‬אלוהים מפזר אותם בעולם ובמקום "שפה אחת" אלוהים בלל את‬
‫שפתם‪ ,‬ומעתה ואילך התקשורת בין בני האדם תהיה קשה הרבה יותר‪.‬‬
‫פס' ‪ - 9 – 5‬תגובת אלוהים ‪":‬וירד ה'" כמו בסיפור הריסת סדום‪ ,‬אלוהים‪ ,‬הרוצה לשפוט משפט צדק‪,‬‬
‫"יורד לשטח" כדי לבדוק במו עיניו האם נעשו כאן עבירות כלשהן‪.‬‬
‫"הבה נרדה ונבלה‪ "..‬כמו בבראשית א' ‪ ,26‬ה' מדבר בלשון רבים‪ .‬הפתרונות לקושי ‪ -‬זהים שם וכאן‪.‬‬
‫שיטת העונש – מידה כנגד מידה – כל העונשים שבהם נענשים בני האדם בסיפור זה נגזרים משיטת‬
‫הענישה הקרויה מידה כנגד מידה‪" .‬כל הארץ" התרכזה במקום אחד‪ ,‬ועכשיו היא מתפזרת על‪-‬פני "כל‬
‫הארץ"‪ .‬כל בני האדם דיברו באותה השפה‪ ,‬מעכשיו "לא ישמעו איש שפת רעהו"‪ .‬בני האדם מעודדים איש‬
‫את רעהו‪" :‬הבה נלבנה‪ ..‬הבה נבנה‪ "...‬והעונש‪" :‬הבה נרדה ונבלה"‪.‬בני האדם חוששים "פן נפוץ" והעונש‬
‫הוא‪" :‬ויפץ ה' אותם"‪.‬‬
‫לסיכום‪ ,‬בני האדם החליטו לרכז את כוחם על מנת להידמות לאלוהים‪ ,‬ואולי להשתלט במקומו על העולם‪.‬‬
‫כעונש על כך אלוהים מפזר אותם על פני כל הארץ‪ ,‬ו"מבלבל" את שפתם‪ ,‬כך שלא יוכלו לתקשר בקלות‪,‬‬
‫ולא יוכלו עוד להתאחד על מנת להרע‪.‬‬
‫בסיפור על מגדל בבל יסוד אטימולוגי – מקור השם בבל‪ ,‬וכמה יסודות אטיולוגיים‪ :‬מדוע נפוצים בני‬
‫האדם על כל הארץ ואינם יושבים במקום אחד‪ ,‬מדוע קיימות שפות שונות ומדוע ישנם עמים שונים‪.‬‬
‫במסורת היהודית נקרא דורו של נח דור המבול" ואילו הדור של בני האדם שרצו לבנות את מגדל בבל‬
‫נקרא "דור הפלגה"‪ ,‬על שום הפילוג שפלג ה' את בני האדם‪.‬‬
‫מבנה הסיפר – מבנה כיאסטי – האות האנגלית ‪ X‬נקראת ביוונית "כי" (כ' רפויה) ועל‪-‬כן סיפור‪ ,‬או שיר‪,‬‬
‫שבו מילה שמופיעה אחרונה בחלק הראשון של הסיפור‪ ,‬מופיעה ראשונה בחלק השני‪ ,‬מילה שמופיעה‬
‫לפני האחרונה – מופיעה שנייה וכן הלאה‪ ,‬הוא סיפור‪/‬שיר במבנה כיאסטי‪.‬‬
‫הסיפור על מגדל בבל בנוי במבנה כיאסטי‪ ,‬כאשר שמות ופעלים שמופיעים ראשונים בחלק העוסק‬
‫בחטא‪ ,‬מופיעים אחרונים בחלק העוסק בעונש‪( .‬לדוגמא‪" :‬כל הארץ" פס' ‪ 1‬ו – ‪ .8‬לעומת זאת "עיר‬
‫ומגדל" פס' ‪ 4‬ו – פס' ‪ 5‬וכו')‪.‬‬
‫למבנה הכיאסטי יש גם משמעות רעיונית‪ :‬המבנה משרת את שיטת הענישה של מידה כנגד מידה‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫חוק וחברה במקרא (נושא בחירה)‬
‫מבוא קצר לנושא החוק המקראי‬
‫מקור החוק‪ ,‬מטרתו והיקפו‬
‫הכתובים‪ :‬שמות‪ ,‬כ' ‪ ,14 – 1‬ויקרא‪ ,‬י"ט ‪ ,18 – 1‬דברים‪ ,‬ו' ‪ ,25 – 20‬בהשוואה לחוקי המזרח הקדום‬
‫(חמורבי)‬
‫קיימים מספר ההבדלים יסודיים בין חוקי המקרא לבין קבצי המזרח הקדום‪ :‬ההבדל העיקרי והחשוב ביותר‬
‫הוא מקור החוק‪ .‬על‪-‬פי המסורת היהודית חוקי המקרא מקורם אלוהי‪ .‬עשרת הדיברות נמסרו למשה‬
‫במעמד הר סיני‪ ,‬ובהמשך נמסרו החוקים האחרים‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬חוקי המזרח הקדום מקורם אנושי‪ ,‬ובדרך‬
‫כלל הם נחקקו על‪-‬ידי המלך‪ ,‬ומכל מקום‪ ,‬על ידי בן אנוש‪ .‬הבדל אחר הוא שחוקי המזרח הקדום עוסקים‬
‫כמעט אך ורק בהסדר היחסים בין אדם לחברו‪ ,‬בדיני עונשין ובסדר הדין הפלילי‪ ,‬ואילו חוקים רבים לאין‬
‫ספור במקרא עוסקים ביחסים בין האדם לאלוהיו ומסדירים את עיקרי האמונה‪ .‬הבדל נוסף הוא שבעוד‬
‫שקובצי החוק במזרח הקדום עומדים בפני עצמם‪ ,‬הרי החוק המקראי שזור בתוך סיפור יציאת מצרים‪,‬‬
‫המתואר בתורה החל משמות י"ב ועד סוף ספר דברים‪ .‬ולבסוף‪ ,‬בחוקי המקרא יש חוקים ישראליים‬
‫מקוריים שאין להם מקבילה בחוקי העמים השכנים‪.‬‬
‫חוקי חמורבי‬
‫הטקסט הכתוב במצבה מחולק לשלושה חלקים‪ :‬מבוא‪ ,‬מערכת החוקים וסיכום‪ .‬במבוא למערכת החוקים‬
‫כותב חמורבי‪:‬‬
‫"‪...‬בעת ההיא [‪ ].......‬קראוני להצלחת העם‪ ,‬לי לחמורבי‪ ,‬המושל השגיא וירא האלים‪ ,‬למען השכין צדק‬
‫בארץ‪ ,‬לכלות רשעים ופועלי אוון‪ ,‬לבל יעשוק החזק את החלש ממנו‪"...‬‬
‫לאחר מערכת החוקים השלמה מופיע סיכום‪:‬‬
‫"אלה המשפטים אשר שם חמורבי המלך הנבון‪ ,‬להביא לארצו שלום אמת‪ .‬אני חמורבי [‪ ].....‬השמדתי את‬
‫אויבי ממעל ומתחת‪ ,‬שמתי קץ למלחמות‪ ,‬הבאתי ברכה לארץ [‪ ].........‬האלים הגדולים קראוני‪ ,‬על כן אנוכי‬
‫לבדי הנני הרועה המביא ישועה‪ .‬צילי הטוב פרוש על עירי‪ ,‬בחיקי החזקתי את יושבי ארץ שנער ואכד [‪]......‬‬
‫סכותי עליהם בחוכמתי למען לא יעשוק תקיף את חלש‪ ,‬לנהל במישרים יתום ואלמנה [‪].......‬‬
‫כאמור ההבדל העיקרי בין חוקי המקרא לחוקי חמורבי הוא במקור הסמכות ובדמות המחוקק‪ :‬האל מכאן‬
‫והמלך מכאן‪.‬‬
‫עשרת הדברות ‪ -‬שמות‪ ,‬כ' ‪14 – 1‬‬
‫שני הנוסחים של עשרת הדברות (שמות כ'‪ ,‬דברים ה') מופיעים במסגרת התגלות מיוחדת במינה וחד‪-‬‬
‫פעמית של אלוהים לעמו‪ ,‬וכריתת ברית עמו‪ .‬לפי המסורת‪ ,‬אלה הדברים היחידים שנאמרו ישירות לעם‬
‫ישראל ע"י ה'‪ ,‬נכתבו על לוחות כעדות לברית‪ ,‬והושמו בארון מיוחד‪ ,‬ארון הברית‪.‬‬
‫עשרת הדברות הם צווים אלוהיים‪ ,‬ואין הם חוקים רגילים‪ ,‬שהעובר עליהם מובא לבית המשפט‪ .‬הנושאים‬
‫הם מרכזיים בחיי העם‪ ,‬אך אין אלה עקרונות מופשטים‪ ,‬אלא ענייני החיים‪ .‬התוצאה העיקרית של מעמד‬
‫‪45‬‬
‫הר‪-‬סיני‪ :‬שבטים ומשפחות שהיו קשורים בקשרי דם‪ ,‬באים בברית דתית‪ ,‬מוסרית ומשפטית‪ ,‬המאחדת‬
‫אותם לעם‪.‬‬
‫החלוקה המסורתית של הדברות‪ ,‬בניגוד לחלוקה לפרשיות היא זו‪ .1 :‬אנכי ה' אלוהיך‪ .2 ...‬לא יהיה לך‪...‬‬
‫‪ .3‬לא תשא את שם ה' לשווא‪ .4 ...‬זכור את יום השבת‪ .5 ...‬כבד את ‪ .6 ...‬לא תרצח‪ .7 .‬לא תנאף‪ .8 .‬לא‬
‫תגנוב‪ .9 .‬לא תענה ברעך עד שקר‪ .10 .‬לא תחמוד‪...‬‬
‫חלוקתם העניינית של הדברות ‪ -‬מצוות בין אדם למקום (כינוי של כבוד לה')‪ ,‬ומצוות בין אדם לחברו‪ ,‬כאשר‬
‫מצוות כיבוד ההורים מהווה את החוליה המגשרת‪ .‬יש הטוענים כי הדברות נתונים בסדר יורד‪ ,‬על פי דרגת‬
‫חשיבותם‪.‬‬
‫הרעיונות המרכזיים של עשרת הדברות בשמות כ' ‪14-1‬‬
‫‪" .1‬אנוכי ה'‪ - "...‬הכרזה על ה' כאלוהי ישראל (אמונה מונותיאיסטית)‪ ,‬ועל עם ישראל כעם הנבחר‪.‬‬
‫‪" .2‬לא יהיה לך אלוהים אחרים‪ "...‬אמונת הייחוד (אמונה באל אחד)‪.‬זוהי אלוהות המשוחררת מגורל‪ ,‬טבע‪,‬‬
‫היסטוריה וכו'‪ .‬יש כאן שלילה מוחלטת של כל אלוהות אחרת‪ ,‬ומכאן ואילך כל תנ"ך הוא מאבק למען‬
‫המונותיאיזם‪.‬‬
‫"לא תעשה לך‪ - "...‬אחרי האיסור "לא יהיה לך" בא הפירוט‪ :‬א‪" .‬לא תעשה לך כך פסל‪ "..‬ב‪" .‬לא‬
‫תשתחווה להם‪ "...‬ג‪" .‬לא תעבדם"‪ .‬יש כאן מעבר הדרגתי מהעשייה אל האמונה‪ .‬האיסור ליצור לאל דמות‬
‫(מופשטות האל)‪ .‬הנימוק למצווה כאן הוא‪" :‬כי אני ה' אלוהיך‪."...‬‬
‫‪" .3‬לא תשא‪ - "...‬קדושת שם ה'‪ .‬יש האומרים כי הכוונה לשבועת שקר‪ .‬המחמירים אינם מבטאים כלל את‬
‫שמו של ה'‪ ,‬אלא בשעת הכרח‪ ,‬כמו בשבועה‪ ,‬נדר וכו'‪ .‬העונש‪ :‬גמול אישי למי שלא יקיים דיבר זה‪.‬‬
‫‪" .4‬זכור את יום השבת‪ - "...‬בשמות‪ ,‬ההנמקה לשמירת השבת היא דתית‪( .‬בדברים ‪ -‬סוציאלית)‪ .‬חיקוי‬
‫לה' שעבד שישה ימים וביום השביעי נח‪ .‬לשבת היהודית אופי שונה מזה של עמי המזרח הקדום‪ ,‬שנהגו‬
‫לשמור על יום מנוחה כדי לא להרגיז את האלים‪ .‬ניתן לקיים את השבת בכל מקום‪ .‬זהו יום הזדהות עם‬
‫האל‪ ,‬ומיוחד משאר הימים ‪.‬‬
‫‪" .5‬כבד את אביך ואת אמך‪ - "...‬השמירה על כבוד ההורים חשובה כשמירה על כבוד האל‪ .‬זהו הדיבר‬
‫היחיד שבו יש גמול‪" :‬למען יאריכון ימיך‪ ."...‬מכאן אפשר גם ללמוד שמי שלא יכבד את הוריו ‪ -‬ימיו יתקצרו‪.‬‬
‫יש הרואים בביטוי "על האדמה אשר ה' אלוהיך נותן לך" רמז לגמול לאומי‪ :‬אם כל אחד ואחד מן העם יכבד‬
‫את הוריו כנדרש ‪ -‬יזכה העם לשבת שנים ארוכות על אדמתו‪.‬‬
‫‪" .6‬לא תרצח" ‪ -‬הרעיון המרכזי‪ :‬קדושת החיים‪ .‬אין לאף אדם זכות לקחת חייו של אדם אחר‪.‬‬
‫‪" .7‬לא תנאף" ‪ -‬קדושת חיי המשפחה וטהרתה (האיסור לגבר לשכב עם אישה נשואה)‪.‬‬
‫‪" .8‬לא תגנוב" ‪ -‬קדושת הקניין‪ .‬לכל אדם הזכות לבעלות על רכוש פרטי‪.‬‬
‫‪" .9‬לא תענה ברעך‪ - "...‬קדושת המשפט‪ .‬איסור על עדות שקר‪.‬‬
‫‪" .10‬לא תחמוד‪ - "...‬טוהרת המחשבה‪ .‬יש הטוענים כי זהו הדיבר הקשה ביותר לביצוע!‬
‫‪46‬‬
‫ויקרא‪ ,‬י"ט ‪18 – 1‬‬
‫רובן של עשרת הדיברות נרמזים בוויקרא י"ט‪ .‬להלן ההקבלות‪:‬‬
‫שמות כ'‬
‫ויקרא י"ט‬
‫אני ה' אלוהיך‪ ,‬אשר הוצאתיך‬
‫קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלוהיכם‬
‫לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני‬
‫אל תפנו אל האלילים‬
‫לא תעשה לך פסל וכל תמונה‬
‫ואלוהי מסכה לא תעשו לכם‬
‫לא תשא את שם ה' אלוהיך לשווא‬
‫ולא תשבעו בשמי לשקר‬
‫זכור את יום השבת לקדשו‬
‫ואת שבתותי תשמרו‬
‫כבד את אביך ואת אמך‬
‫איש אמו ואביו תיראו‬
‫לא תרצח‬
‫לא תעמוד על דם רעך‬
‫לא תנאף‬
‫אל תחלל את בתך להזנותה‬
‫לא תגנוב‬
‫לא תגנבו‬
‫לא תענה ברעך עד שקר‬
‫לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו‬
‫לא תחמוד‬
‫ואהבת לרעך כמוך‬
‫מסקנה‪ :‬בוויקרא י"ט אין פירוט לגבי גמולים או עונשים למי שמפר או מקיים את עשרת הדיברות‪.‬‬
‫דברים‪ ,‬ו' ‪ – 25 – 23‬מטרת החוק‬
‫קטע זה‪ ,‬המוכר לנו מההגדה של פסח‪ ,‬מופיע מעט לאחר המהדורה הנוספת של עשרת הדיברות בדברים‪,‬‬
‫ה' ‪ .21 – 6‬המחבר צופה כי בעתיד‪ ,‬בדרך הטבע‪ ,‬יקום דור שלא היה נוכח במעמד הר‪-‬סיני‪ .‬לבן שישאל‬
‫את אביו ויחקור לפשר החוקים שהוריו מקיימים‪ ,‬יענה האב בסיפור יציאת מצרים‪ .‬האל שהוציא את עמו‬
‫מעבדות לחירות הוא האל שציווה לקיים את כל החוקים הללו‪ ,‬ומכיוון שמקור החוקים הוא אלוהי – יש‬
‫לקיימם ככתבם וכלשונם‪ .‬קיום מדוקדק של החוקים יביא גם את הדורות הבאים לאמונה ב‪-‬ה' והאל יגמול‬
‫למאמיניו "‪..‬לטוב לנו כל הימים לחיותנו כהיום הזה"‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫כיבוד הורים‬
‫המקורות‪ :‬שמות כ' ‪( 11‬דברים ה' ‪)16‬‬
‫ההבדלים בין עשרת הדיברות בשמות כ' ודברים ה'‬
‫כאמור‪ ,‬עשרת הדיברות מופיעות בתורה פעמיים‪ ,‬בשמות‪ ,‬כ' ובדברים ה'‪ .‬מתוך ההבדלים ניתן ללמוד על‬
‫גישה הומאנית (אנושית)‪ ,‬חברתית ושוויונית של ספר דברים על פני ספר שמות‪:‬‬
‫דברים ה' ‪16‬‬
‫שמות כ' ‪11‬‬
‫כבד את אביך ואת אימך‬
‫כבד את אביך ואת אימך‬
‫כאשר ציווך ה' אלוהיך‬
‫למען יאריכון ימיך‬
‫למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך‬
‫על האדמה אשר‬
‫על האדמה אשר‬
‫ה' אלוהיך נותן לך‪.‬‬
‫ה' אלוהיך נותן לך‪.‬‬
‫‪‬‬
‫בספר דברים ישנה תוספת לגמול‪" :‬למען ייטב לך" – לא רק חיים ארוכים על האדמה אלא גם חיים‬
‫טובים (התייחסות אנושית לאדם)‪.‬‬
‫‪‬‬
‫הבדל בנימוק לשבת – בשמות הנימוק הוא דתי (חיקוי ה' שברא את העולם בשישה ימים ונח ביום‬
‫השביעי)‪ .‬השבת היא לה' ואילו בספר דברים הנימוק הוא חברתי כדי לאפשר לעבד‪ ,‬לאמה‪ ,‬לשור‪,‬‬
‫לחמור וכד' לנוח לאחר שישה ימי עבודה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫ההבדל בדיבר "לא תחמוד" – בשמות ישנו איסור לחמוד את "בית רעך" ואחר כך את אשת רעך‪.‬‬
‫בספר דברים המצב הפוך‪ :‬האיסור לחמוד את אשת החבר עומד לפני האיסור לחמוד את בית‬
‫החבר‪ .‬דבר זה מלמד על גישה שוויונית בין הגבר לאישה ועל יחס מכבד אליה‪.‬‬
‫הגנה וסעד לחלשים‬
‫גר‪ ,‬יתום ואלמנה‬
‫המקורות‪ :‬שמות כ"ב ‪ ,23 – 20‬דברים י"ד ‪ ,29 – 28‬ט"ז ‪ ,14 – 9‬כ"ד ‪ ,22 – 17‬רות ב'‪.‬‬
‫בפניות רבות מספור נדרש בעל הרכוש‪ ,‬או מי שיש לו רכוש מעבר לצורך הקיומי שלו ושל משפחתו‪ ,‬לעזור‬
‫למי שאין לו פת לחם לאכול‪ ,‬או בגד ללבוש‪ .‬הפנייה היא בדרך כלל אל המצפון והיא מנומקת כדרישה דתית‬
‫("אני ה'")‪ ,‬בנימוק היסטורי ("כי גרים הייתם בארץ מצרים")‪ ,‬בנימוק מתחום תורת הגמול ("למען יברכך‪"...‬‬
‫כלומר‪ :‬כדאי לך)‪ ,‬ולפעמים בנימוק חברתי‪-‬סוציאלי ("למען ינוח עבדך ואמתך כמוך")‪.‬‬
‫גר – שלא כמו היום‪ ,‬שהגר הוא מי שהמיר את דתו ונעשה יהודי‪ ,‬הרי הגר התנכי הוא מי שבא לגור בקרב‬
‫תושבי הארץ לתקופה ארוכה‪ .‬התנ"ך‪ ,‬לכל אורכו מתייחס לגר ביחס מיוחד‪ ,‬לא כמו אל הנוכרי‪ ,‬שהוא זר‬
‫גמור ואין לחברה הישראלית כל מחויבות‪ .‬הגר‪ ,‬שלא הייתה לו אפשרות לקנות לעצמו נחלה‪ ,‬היה מוצא‬
‫‪48‬‬
‫בדרך כלל את פרנסתו בעבודה חקלאית אצל בעלי הנחלות‪ .‬הוא היה חסר בסיס כלכלי איתן‪ ,‬ומאחוריו גם‬
‫לא עמדה להגנתו המשפחה המורחבת‪ ,‬ולכן נחשב לחוליה חלשה בחברה‪.‬‬
‫היתום והאלמנה – גם כאן‪ ,‬שלא כמו בימינו‪ ,‬מדובר ביתום מאב‪ .‬מכיוון שהנשים היו יושבות בית‪ ,‬לא עבדו‬
‫בשדות ולא היו מצויות בהלכות משא ומתן‪ ,‬נחשבו היתום והאלמנה כמי שאין מי שידאג לפרנסתו ולצרכיו‪.‬‬
‫הלוי – כתוצאה מחוק ריכוז הפולחן נותרו הלויים חסרי יכולת להתפרנס‪ :‬מלכתחילה לא הייתה להם נחלה‪,‬‬
‫ועתה‪ ,‬עם סגירת כל המקדשים המקומיים והם נותרו מובטלים‪.‬‬
‫עזרה כלכלית‬
‫א‪ .‬מתנות עניים אחת הדרכים שבהן ניתן לעזור לעניים ולרעבים היא על ידי מענקים של מזון‪ ,‬הישר מן‬
‫השדה והמטע‪ .‬בין מתנות העניים הנזכרות‪:‬‬
‫לקט – החקלאי מתבקש להשאיר במקומן את השבלים הבודדות הנופלות לארץ במהלך הקציר‪ .‬הנצרכים‬
‫יוכלו לבוא וללקט את השבלים מן השדה [פרק שלם המתאר את הווי הקוצרים והמלקטות‪ :‬רות‪ ,‬ב']‬
‫שכחה – אלומות בודדות שנשכחו בשדה‪ ,‬לאחר איסוף התבואה אל הגורן‪.‬‬
‫פאה – יש להשאיר את פינת השדה בלתי קצורה‪ .‬המחוקק איננו מציין כמה פינות להשאיר‪ ,‬מה גודל הפינה‬
‫וכו'‪[ .‬חז"ל קובעים "אין פוחתין לפאה משישים"‪ ,‬כלומר יש להשאיר אחד חלקי ששים מהיבול]‬
‫עוללות – אותם אשכולות שלא היו בשלים בעת הבציר‪.‬‬
‫פרט – הענבים הבודדים שנשרו מן האשכולות במהלך הבציר‪.‬‬
‫פארה – אסור למסוק את הזיתים בצמרות העצים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫תקנה נוספת שבאה לעזור לחלשים היא "מעשר עני"‪ .‬פעם בשלוש שנים יש לקחת עשירית מן‬
‫היבולים בשדה ובמטע ולהשאיר אותם בשער העיר לנזקקים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫"שמחת החג" דרך נוספת לדאוג לשכבות המצוקה היא באמצעות הדרישה לשתף אותם בשמחת‬
‫החגים‪ :‬כבר ביציאת מצרים מזמינים משה ואהרון את הגרים לעבור ברית מילה ולהשתתף עמם‬
‫בסדר הפסח‪ :‬ספר דברים דורש לשתף את החלשים בכל אחד ואחד משלושת הרגלים‪:‬‬
‫"ושמחת לפני ה' אלוהיך אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך והגר והיתום והאלמנה‬
‫אשר בקרבך" (דברים‪ ,‬ט"ז ‪ .)11‬הסיוע בעניין זה אינו רק כלכלי אלא גם חברתי‪.‬‬
‫ב‪ .‬הלוואות לנזקקים‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ב ‪ ,26 – 24‬מלכים ב'‪ ,‬ד' ‪ ,7 – 1‬חמורבי ‪241‬‬
‫"אם כסף תלוה את עמי‪ ,‬את העני עמך‪ ,‬לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב ‪ )24‬מן‬
‫הפסוק מובן שמדובר במי ששייך לעם ישראל ("עמי")‪ .‬מן הביטוי "את העני עמך" ניתן ללמוד כי מדובר‬
‫בהלוואה לצרכי מחייה‪ .‬הדרישה מן המלווה היא כפולה‪ :‬ראשית‪ ,‬לא להתנהג כנושה‪ ,‬כלומר לא להפעיל‬
‫אמצעי לחץ על הלווה להחזרת ההלוואה‪ ,‬ושנית‪ ,‬נאסר על המלווה לקחת רבית‪.‬‬
‫התורה אוסרת כאמור לקחת רבית מאדם מישראל‪ ,‬אבל מותר למלווה לקחת עירבון (משכון‪ ,‬פיקדון) כדי‬
‫להבטיח שהלווה יפרע את הלוואתו‪ .‬החוק מגביל את סוג העירבון‪ .‬לדוגמא אסור לקחת אבני ריחיים‬
‫‪49‬‬
‫כעירבון‪ ,‬שמא החקלאי הלווה יזדקק להם לטחינת מזונו (דברים‪ ,‬כ"ד ‪ .)6‬לעתים הלווה כה עני עד שהוא‬
‫נאלץ לתת כעירבון את הבגד שהוא לובש‪ .‬החוק דורש מהמלווה להחזיר ללווה את הבגד עם בוא הערב‬
‫(="עד בוא השמש")‪ ,‬כדי שלא יסבול מקור (שמות‪ ,‬כ"ב ‪ .)26 – 25‬חוק דומה מופיע בדברים‪ ,‬כ"ד ‪– 10‬‬
‫‪ , 13‬שם גם נאסר על המלווה להיכנס לבית הלווה לקחת את העירבון‪ ,‬על מנת שלא לבזותו בפני משפחתו‪.‬‬
‫לא פעם נבצר מהלוׁוים להחזיר את ההלוואה‪ .‬במלכים ב' ד ‪ 7-1‬פונה הנביא אלישע אל אישה אלמנה‬
‫בטענה שבעלה מת לפני ששילם את חובו‪ ,‬ועתה הנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים (מלכים ב'‪ ,‬ד' ‪– 1‬‬
‫‪ .)7‬אלישע עושה נס (כד השמן)‪ ,‬כלי האישה מתמלאים בשמן‪ ,‬וממכירת השמן מצליחה האישה לפרוע את‬
‫חובה‪ .‬סיפור דומה נמצא בנחמיה‪ ,‬ה' ‪ .5 – 1‬עניי העם מתלוננים בפני נחמיה כי כעירבון נתנו את‬
‫שדותיהם‪ ,‬ועכשיו שאין באפשרותם לשלם‪ ,‬יילקחו בניהם ובנותיהם לעבדות‪ .‬נחמיה פותר את העניין על‪-‬ידי‬
‫כריתת אמנה (הסכם) חברתית בין עשירי העם לעניים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫חוק חמורבי ‪" :241‬כי יחבל איש שור כעירבון‪ ,‬שלישית המנה כסף ישלם"‪ ,‬חוק חמורבי אוסר על‬
‫המַ ְלו ֶה לקחת את השור כעירבון‪ .‬אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה‪ ,‬הוא משאיר אותו‬
‫חסר יכולת לעבד את שדותיו‪ ,‬ומכאן שלא יוכל לשלם את חובו‪ .‬במקרה כזה קונסים את המלווה‪,‬‬
‫זאת בדומה לחוק המקראי הנ"ל האוסר על לקיחת ריחיים כעירבון‪ .‬חשוב לציין שהשור‪ ,‬בגד‬
‫האלמנה‪ ,‬והכלי לטחינת תבואה חיוניים להישרדותו של העני ובלעדיהם לא יוכל לחיות‪.‬‬
‫הגנה וסעד לחלשים (‪)2‬‬
‫שמיטת קרקעות ושמיטת חובות‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ג ‪ ,11 – 10‬דברים ט"ו ‪ ,6 – 1‬נחמיה ה' ‪ ,13 – 9‬משנה‪ ,‬שביעית פרק י' ג – ד‬
‫‪‬‬
‫שמות כ"ג ‪ :11 -13‬חוק זה עוסק בשמיטת קרקעות בכל שנה שביעית‪ .‬כלומר החקלאי רשאי לעבד‬
‫את אדמותיו שש שנים ברציפות‪ ,‬ואילו בשנה השביעית הוא נדרש "לשמוט" (=לעזוב) את השדה –‬
‫לא לבצע שום פעולה חקלאית באדמה‪ .‬רק העניים והחיות ייהנו מגידולי האדמה‪ .‬ההנמקה‬
‫(הסיבה) לשמיטת הקרקעות היא סיבה סוציאלית (חברתית) – החוק מסייע מבחינה כלכלית לעניים‬
‫ועוזר להם להתקיים‪.‬‬
‫‪‬‬
‫דברים ט"ו‪ :‬השמיטה מופיעה גם בדברים ט"ו‪ .‬קטע זה עוסק בהיבט מיוחד של שנת השמיטה‪:‬‬
‫שמיטת כספים‪ .‬החוק מחייב אדם שהלווה כסף לחברו לוותר על ההלוואה‪ ,‬אם חברו לא יכול‬
‫להחזיר את הכסף עד שנת השמיטה‪.‬‬
‫יש לציין שהחוק אינו מזכיר את שמיטת הקרקעות‪ ,‬אך סביר להניח שיש קשר בין הדברים‪.‬‬
‫בחברה המבוססת בעיקרה על החקלאות‪ ,‬אין לאדם הכנסה בשנת השמיטה‪ ,‬וממילא אין לו כסף‬
‫להחזיר את החוב שלקח‪ ,‬כדי שיוכל לקיים את משפחתו‪ .‬החוק כאן משובץ בקטע של הטפה‬
‫חינוכית‪ ,‬כאילו לא החוק עצמו הוא העיקר‪ ,‬אלא מטרתו החינוכית‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫"שמוט כל בעל משה [את] ידו‪ "...‬כלומר על כל בעל חוב לוותר עליו‪ .‬יש המשערים שהצירוף‬
‫"לשמוט את היד" הוא ביטוי ציורי ליד נוגשת‪ ,‬התובעת בחזקה את החוב‪ ,‬יד שיש להניחה‬
‫ולהורידה‪.‬‬
‫"את הנכרי תגוש‪ – "...‬יש להתחשב בבני עמך אך לא בזרים‪ ,‬שממילא אינם מקיימים את חוקי‬
‫התורה‪ ,‬ולא יוותרו ליהודי על חובו בשנת השמיטה‪.‬‬
‫המחוקק מודע לקושי שיש לאדם לוותר על כספו‪ ,‬על כן הוא פונה שוב ושוב אל מצפונו של המלווה‪,‬‬
‫מזהיר אותו לבל יתאכזר אל הלווה‪ ,‬ומאידך‪ ,‬מבטיח לו ברכה אם יקיים את החוק כנדרש‪.‬‬
‫חוק שמיטת ההלוואות הוא חוק חברתי שבא לצמצם את הפערים בין העשירים לעניים‪ .‬הפנייה היא אמנם‬
‫למצפונו של כל אדם ואדם‪.‬‬
‫בנחמיה ה' במקור זה (מימי בית שני) יש עדות לכך שחוק שמיטת ההלוואות לא נשמר‪ .‬האיכרים העניים‬
‫שלקחו הלוואות משכנו את שדותיהם‪ ,‬בתיהם וכו' ועתה הנושים עומדים לקחת מהם את השדות‪ ,‬הכרמים‪,‬‬
‫הבתים ולכבוש את בניהם ובנותיהם לעבדים ושפחות‪ .‬נחמיה נוזף בעשירי העם ומוכיח את מנהיגותו‬
‫בנתינת דוגמא אישית‪:‬‬
‫"וגם אני אחי ונערי נושים בהם כסף ודגן‪ ,‬נעזבה נא את המשא הזה‪ .‬השיבו להם כהיום את שדותיהם‪,‬‬
‫זיתיהם‪ ,‬כרמיהם ובתיהם‪...‬אשר אתם נושים בהם" (נחמיה‪ ,‬ה ‪ .)12 – 11‬נחמיה מבקש מהם לוותר על‬
‫"המשא" (=הלוואות)‪ .‬העם התחייב לקיים את חוק שמיטת ההלוואות כנדרש בדברים ט"ו‪.‬‬
‫שמיטת הכספים יוצרת קושי למלווה – הכסף שהלווה לא מוחזר לו ולכן אנשים נמנעו לתת הלוואות לעניים‪.‬‬
‫כדי לעודד את המלווים להמשיך ולהלוות כסף‪ ,‬תיקן הלל את תקנת הפרוזבול‪ :‬מסמך מבית הדין עליו‬
‫חתומים שופטים‪ .‬במסמך חותם הלווה שהחזיר את כספו למלווה מתי שרוצה‪ ,‬אפילו בשנת שמיטה‪.‬‬
‫זו לשון הפרוזבול‪:‬‬
‫"פרוזבול אינו משמט‪ .‬זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן‪ .‬כשראה שנמנעו העם‬
‫מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה 'השמר לך פן יהיה עם לבבך בלייעל' וגו'‪.‬‬
‫זה גופו של פרוסבול‪ :‬מוסר אני לכם ‪...‬הדיינים‪...‬שכל חוב שיש לי שאגבנו כל זמן שארצה‪".‬‬
‫(משנה‪ ,‬שביעית‪ ,‬פרק י'‪ ,‬משניות ג' ‪ -‬ד')‬
‫‪51‬‬
‫עבד ואמה עבריים‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"א ‪ ,11 – 2‬ויקרא כ"ה ‪ ,55 ,46 – 39‬דברים ט"ו ‪ ,18 – 12‬מלכים ב' ד' ‪ ,2 – 1‬ירמיהו‬
‫ל"ד ‪ ,22 – 8‬נחמיה ‪ ,13 – 1‬חמורבי ‪282 ,117‬‬
‫עבד ‪ -‬אדם המשועבד בגופו לאדם אחר‪.‬‬
‫חוק העבד‪ :‬שמות‪ ,‬כ"א ‪.6 - 1‬‬
‫חוק העבד הוא דוגמא מובהקת לחוק קזואיסטי‪ .‬החוק מכיל מקרה ראשי ‪ -‬המסומל במילת התנאי "כי"‬
‫וארבעה מקרים משניים הפותחים במילת התנאי "אם"‪ .‬המקרה הראשי קובע באופן כללי ביותר כי עבד‬
‫עברי יעבוד שש שנים ‪ -‬ובשביעית יצא לחופשי חינם – ללא מענק שחרור‪.‬‬
‫תנאיי שחרורו – באותו מצב שהעבד הגיע לעבדות כך הוא יוצא לחופשי‪:‬‬
‫א‪ .‬המקרה הפרטי הראשון קובע כי עבד שהגיע לעבדותו לבדו ‪ -‬יצא לבדו‪.‬‬
‫ב‪ .‬במקרה הפרטי השני נקבע כי אם העבד הגיע עם אשתו ‪ -‬גם אשתו תצא לחופשי אתו‪.‬‬
‫ג‪ .‬המקרה השלישי עוסק בנושא אחר‪ :‬אם האדון נותן לעבדו אישה‪ ,‬כדי לשאתה‪ ,‬ובמשך הזמן גם נולדים‬
‫לזוג ילדים ‪ -‬העבד יצא לחופשי לבדו‪ ,‬ואילו האישה והילדים נשארים רכושו של האדון ואינם משתחררים‪.‬‬
‫ד‪ .‬המקרה הרביעי נגזר מן השלישי‪ .‬אם העבד אינו רוצה לוותר על אשתו וילדיו‪ ,‬או בכל מקרה שהעבד‬
‫מוכן להישאר בבית אדונו מסיבות השמורות עמו‪ ,‬יכריז על כך העבד בשער העיר‪ ,‬לפני השופטים‪ ,‬אזנו‬
‫תרצע והוא יהפוך להיות "עבד נרצע" או "עבד עולם"‪ .‬בתקופה מאוחרת יותר‪ ,‬כאשר נקבעו חוקי "שנת‬
‫היובל"‪ ,‬נקבע בהם כי "עבד עולם" יוצא לחופשי בשנת היובל‪.‬‬
‫‪ ‬חוק האמה – שמות‪ ,‬כ"א ‪.11 - 7‬‬
‫האמה היא פילגש של האדון‪ ,‬שנמכרת על ידי אביה עקב חובות‪ .‬האמה אינה יוצאת לחופשי כמו העבד‪,‬‬
‫אלא נשארת בבית אדונה‪.‬‬
‫המקרים המשניים‬
‫א‪ .‬אם האמה אינה מוצאת חן בעיני אדוניה ‪ -‬אין באפשרותו למכרה‪ .‬עליו להניח למשפחתה לפדות אותה‪,‬‬
‫אולי על י די הפחתת החוב‪ ,‬ולהוציאה לחרות‪ .‬מכירת האמה לזרים תהיה מעין בגידה של האדון באשת‬
‫חיקו‪.‬‬
‫ב‪ .‬אם האדון קנה את האמה על מנת להשיאה לבנו ‪ -‬דינה כדין אישה חופשייה לכל דבר ועניין‪.‬‬
‫ג‪ .‬אם האישה אינה מוצאת יותר חן בעיני אדוניה ‪ -‬לא יקפח האדון את זכויותיה וימשיך לתת לה את‬
‫מזונותיה‪ ,‬בגדיה וסיפוקה המיני‪( .‬אפשרות נוספת‪ :‬המילה "עונתה" נגזרת מן המילה "מעון"‪ .‬על האדון‬
‫לספק לאמה הדחויה קורת גג‪ ,‬שזהו צורך בסיסי‪ ,‬ממש כמו מזון וביגוד)‪.‬‬
‫ד‪ .‬תנאי זה נגזר מן התנאי השלישי ‪ -‬אדון שלא יתנהג כנדרש בסעיף ג' ‪ -‬חייב לשחרר את אמתו חינם‪ .‬יש‬
‫פרשנים הטוענים כי הסעיף האחרון נגזר מכל שלושת הסעיפים הקודמים‪ ,‬כלומר אם האדון לא אפשר לבני‬
‫‪52‬‬
‫משפחתה של האמה לפדותה‪ ,‬או השיא אותה לבנו‪ ,‬אך לא התייחס אליה כאל אישה חופשייה‪ ,‬או לקח‬
‫אישה נוספת ולא דאג ל"שארה כסותה ועונתה"‪ ,‬עליו לשחרר את האמה לחופשי‪.‬‬
‫בחוק האמה יש ניסיון לתת יחס אנושי לאמה למרות היותה פילגש של אדון‪.‬‬
‫‪ ‬חוק העבד‪ :‬דברים ט"ו ‪18 – 12‬‬
‫דרך חוק העבד בדברים אנו למדים על מגמה הומאנית‪ ,‬סוציאלית‪ ,‬שוויונית של ספר דברים בהשוואה לספר‬
‫שמות‪ .‬דבר זה בא לידי ביטוי בהבדלים בין חוק העבד בשני הספרים‪:‬‬
‫‪ o‬האחד‪ ,‬והחשוב ביותר הוא השוויון בין העבד והאמה‪ .‬בעוד שעל‪-‬פי החוק בשמות האמה‬
‫אינה יוצאת לעולם מבית אדונה‪ ,‬הרי כאן דין זהה לעבד ולאמה‪ ,‬וגם האמה יוצאת לחופשי‬
‫לאחר שש שנות עבודה‪ .‬דבר זה מלמד על התקדמות מסוימת במעמד האישה במאות‬
‫השנים שחלפו בין כתיבת הספרים (וראה גם בדיבר "לא תחמוד" בשמות ובדברים)‪.‬‬
‫‪ o‬החידוש השני הוא הדרישה מן האדון להעניק לעבד המשתחרר מענק שחרור‪ ,‬על מנת‬
‫שיוכל להתחיל את חייו כאדם חופשי עם בסיס כלכלי מינימאלי‪ ,‬ולא יחזור אל מעגל‬
‫העבדות‪ ,‬בניגוד לספר שמות שהעבד לא מקבל מענק שחרור‪ .‬כ משנה שכר שכיר עבדך‬
‫שש שנים‪( "...‬דברים‪ ,‬ט"ו ‪)18‬‬
‫‪ o‬החידוש השלישי הוא בכינוי העבד‪ .‬בספר דברים הוא מכונה "אחיך" ואילו בספר שמות הוא‬
‫מכונה "עבד"‪.‬‬
‫‪ o‬החידוש הרביעי הוא בעובדה שבספר דברים העבד עלול לוותר על חירותו כי טוב לו בבית‬
‫האדון‪ ,‬אך בספר שמות העבד עלול לוותר על חירותו כי אשתו וילדיו אמורים להישאר בבית‬
‫האדון‪.‬‬
‫‪ o‬חידוש חמישי הוא שבספר שמות רציעת האוזן נעשית "לפני האלוהים"‪ ,‬כלומר לפני‬
‫השופטים‪ ,‬אולי במקדש המקומי‪ .‬החוק בדברים משמיט דרישה זו‪ .‬עקב ריכוז הפולחן‪,‬‬
‫וסגירת המקדשים המקומיים לא יהיה סביר לדרוש מכל אדון לעלות עם עבדו לירושלים‬
‫ועל‪-‬כן הטקס הופך להיות טקס ביתי‪.‬‬
‫‪ ‬חוק העבד‪ :‬ויקרא כ"ה ‪46 - 39‬‬
‫החוק בוויקרא מונה שני סוגי עבדים‪ :‬עבד עברי ועבד נוכרי‪ .‬לכל אחד מהם ישנה התייחסות שונה‪ .‬העבד‬
‫העברי נמכר לעבדות עקב חובות וירידה מנכסיו ("כי ימוך")‪ .‬כאן הדגש הוא על היחס לעבד‪ .‬האדון נדרש‬
‫להתייחס לעבד הנמנה על עם ישראל כשכיר‪ .‬אין להציק לו ואסור להעבידו בעבודת פרך‪ .‬את הדרישה הזו‬
‫מנמק המחוקק כך‪:‬‬
‫"כי לי בני ישראל עבדים‪ ,‬עבדי הם‪ ,‬אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (ויקרא‪ ,‬כ"ה ‪.)55‬‬
‫כלומר בני ישראל הם עבדי ה' בלבד‪ ,‬בשחרורו הוא חוזר אל ביתו‪ ,‬ולא יהיו עבדים לאדם אחר‪ .‬על רקע זה‬
‫בולט כאן היחס ההפוך לנוכרים‪ :‬מהם ניתן לקנות עבדים ושפחות והם וצאצאיהם אינם משתחררים לעולם!‬
‫‪53‬‬
‫שלא כמו בשני החוקים בשמות ובדברים‪ ,‬הקובעים כי העבד משתחרר לאחר שש שנות עבודה‪ ,‬הרי כאן‪,‬‬
‫בוויקרא‪ ,‬העבד יוצא לחופשי רק בשנת היובל! במילים אחרות‪ ,‬החוק בוויקרא לא מכיר בשחרור העבד‬
‫לאחר שש שנים!‬
‫(ייתכן כי השחרור בשנת היובל מתייחס לעבדי עולם)‬
‫ירמיהו ל"ד‬
‫בירמיהו‪ ,‬ל"ד מופיע סיפור מימי המצור הבבלי על ירושלים‪ .‬מכיוון שהעיר הייתה במצור ולא היה ניתן לעבוד‬
‫בשדות‪ ,‬ואולי גם כדי לתגבר את השמירה על חומות העיר‪ ,‬נדברו ביניהם עשירי העיר ושחררו את עבדיהם‬
‫לחופשי‪ .‬בגלל נסיבות היסטוריות שלא כאן המקום לפרט‪ ,‬הסירו הבבלים את המצור מן העיר‪ .‬עשירי העיר‬
‫כבשו מחדש את עבדיהם לעבדות‪ ,‬ולא הקפידו לשחרר גם את מי שנסתיימה תקופת עבדותו‪ .‬וזאת למרות‬
‫שכרתו ברית עם המלך צדקיהו בה התחייבו לשחרר את העבדים והשפחות‪ .‬מעשה זה הכעיס ביותר את‬
‫הנביא ירמיהו‪ ,‬ועקב הפרת חוקי העבד בברית סיני‪ ,‬הוא מנבא לעיר חורבן והרס‬
‫‪ ‬העבד בחוקי חמורבי‬
‫"כי ילחץ חוב את איש‪ ,‬ומכר את אשתו‪ ,‬או בנו‪ ,‬או בתו בכסף‪ ,‬או נתנם בנשי‪ ,‬שלוש שנים יעבדו בבית‬
‫הקונה אותם‪ ,‬או בבית החובל‪ ,‬ובשנה הרביעית ייקרא להם דרור" (חמורבי‪)117 ,‬‬
‫בדומה לחוקי המקרא‪ ,‬גם כאן העבדות היא דרך לתשלום חוב‪ .‬אדם שלא הצליח לשלם את חובו מוסר את‬
‫אחד מבני משפחתו למלווה‪ ,‬בניגוד לוויקרא כ"ה – רק האיש יכול להימכר לעבדות ולא בני משפחתו‪ .‬הבדל‬
‫נוסף שבחוק חמורבי תקופת העבדות היא שלוש שנים בלבד‪.‬‬
‫‪" ‬אם אמור יאמר עבד אל אדוניו‪' :‬לא אדוני אתה'‪ ,‬יוכיח עליו אדונו כי עבדו הוא‪,‬‬
‫ואת אוזנו יקצץ" (סע' ‪ .)282‬יש הרואים בחוק זה דמיון מסוים לרציעת האוזן‬
‫בחוקי התורה‪ ,‬אבל בעוד בשמות ובדברים הרציעה באה לסמל את הפיכתו של‬
‫העבד ל"עבד עולם"‪ ,‬ואיננה עונש‪ ,‬ובחוק חמורבי מדובר בעונש של כריתת‬
‫האוזן‪ ,‬בגלל ניסיונו של העבד לכפור במרות אדונו‪ .‬בחוק חמורבי העבדות היא‬
‫דבר מקובל ואילו בתנ"ך לא רואים את נושא העבדות בעין יפה‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫פלילים ‪ -‬חוקי רצח והריגה‬
‫הכתובים‪ :‬בראשית ט' ‪ ,6 – 5‬שמות כ"א ‪ ,26 – 20 ,14 – 12‬במדבר ל"ה ‪ ,34 – 9‬בראשית ד' ‪,16 – 8‬‬
‫חוקי החיתים ‪4 – 1‬‬
‫הערך העליון בחוקי התורה בפרט‪ ,‬ובהלכה היהודית בכלל‪ ,‬הוא ערך חיי האדם‪ .‬הדיבר השישי‪ ,‬הפותח את‬
‫החלק של עשרת הדיברות העוסק ביחסים שבין אדם לחברו‪ ,‬קובע קטגורית‪" :‬לא תרצח"‪ .‬ויותר מכך‪.‬‬
‫החוק הראשון בתנ"ך כולו‪ ,‬או ההיגד הראשון שניתן לראותו כחוק‪ ,‬מופיע בבראשית‪ ,‬ט' ‪:6 – 5‬‬
‫"שופך דם האדם – באדם דמו יישפך‪ ,‬כי בצלם אלוהים עשה את האדם"‪.‬‬
‫ההנמקה לאיסור המוחלט לרצוח אדם היא שהאדם נברא בצלמו של האל ומכאן שהפוגע באדם פוגע באל!‬
‫המבנה הכיאסטי של הפסוק מדגיש את העונש שהוא בבחינת "מידה כנגד מידה"‪ .‬הקושי כאן הוא שגם‬
‫הרוצח נברא בצלם אלוהים‪ ,‬ומדוע חובה להורגו? על כן מפרש הרד"ק (ר' דוד קמחי‪ ,‬בן דורו של רש"י)‪:‬‬
‫לפי שהוא השחית צלמו תחילה‪ ,‬בעוברו על מצוות האל‪ ,‬הוא עשה אותו בצלמו והוא השחיתו"‪ ,‬כלומר ברגע‬
‫שהרוצח הפר את הצו האלוהי‪ ,‬הוא איננו מקיים יותר את הצלם האלוהי שבאדם‪ ,‬ועל‪-‬כן מותר להרגו‪ .‬על‪-‬פי‬
‫הפסוקים הללו גם כל חיה ההורגת אדם – דינה מוות‪( ,‬ראה דיני השור‪ ,‬בהמשך)‪.‬‬
‫אבל עוד בטרם הוטל האיסור הנ"ל‪ ,‬כבר קם ילוד האישה הראשון ורוצח את אחיו‪ .‬לשאלתו הרטורית של‬
‫אלוהים "אי הבל אחיך" עונה קין בתשובה חצופה‪ ,‬תוך כדי התחמקות מלקיחת אחריות על המעשה‪" :‬לא‬
‫ידעתי‪ .‬השומר אחי אנוכי?" מכיוון שהאיסור לרצוח טרם נמסר לקין‪ ,‬מסתפק האל בעונש של נוודות‪ ,‬זאת‬
‫מכיוון שדמו של הבל‪ ,‬שנשפך על האדמה‪ ,‬לא נגאל בדמו של רוצחו‪ ,‬ועל כן האדמה במקום זה לא תצלח‬
‫עוד‪ ,‬ולא תניב יבולים‪.‬‬
‫הדיבר השישי‪" ,‬לא תרצח"‪ ,‬קובע אמנם את העיקרון של קדושת החיים‪ ,‬אך איננו קובע את העונש למפר‬
‫עיקרון זה‪.‬‬
‫שמות‪ ,‬כ"א ‪26 – 23 ,14 – 12‬‬
‫בקטעים הנ"ל מספר חוקים העוסקים ברצח ובהריגה‪.‬‬
‫פסוק ‪" :12‬מכה איש ומת ‪ -‬מות יומת" ‪ -‬כאן נקבע העיקרון הכללי‪ .‬האדם נברא "בצלם אלוהים" ועל כן אין‬
‫כל אפשרות לשלם מחיר תמורת החיים‪ ,‬בניגוד לחוקים של עמים אחרים במזרח הקדום‪ ,‬שאפשרו לרוצח‬
‫לפדות את עצמו בכופר ‪ -‬תשלום למשפחת הנרצח‪( .‬ראה חוקי החיתים‪ ,‬בהמשך)‬
‫פסוק ‪ :13‬פסוק זה עוסק במקרים בהם הרוצח לא עשה זאת בכוונה תחילה‪ ,‬אלא בשוגג‪" .‬אשר לא צדה"‬
‫הוא מי שלא ארב לקרבנו‪( ,‬מלשון צייד ‪ -‬האורב לקרבנו)‪" .‬והאלוהים אינה לידו" ‪ -‬כלומר אפילו תאונה‬
‫נחשבת כ"מעשה אלוהים" שלגורם לה‪ ,‬לא הייתה אפשרות למנעה‪" .‬ושמתי לך מקום‪ "...‬כאן מרמז החוק‬
‫לערי המקלט‪ ,‬שהוקמו על מנת למנוע את גאולת הדם של הקורבן‪ ,‬במקרה של תאונה‪( .‬על כך בהמשך)‪.‬‬
‫פסוק ‪ :14‬בעולם העתיק‪ ,‬וגם בימינו אנו‪ ,‬נהוג כי מקומות קדושים הם אקס‪-‬טריטוריאליים‪ ,‬ואין לפגוע במי‬
‫שנמצא בתוכם‪ .‬בתנ"ך כמה סיפורים על מי שאחז בקרנות המזבח כדי להינצל מעונש מוות‪( .‬ראה למשל‬
‫מלכים א'‪ ,‬א' ‪ ,53 - 50‬ב' ‪ .)38 - 28‬החוק כאן בא להדגיש כי אין חסינות לרוצח במזיד‪.‬‬
‫פסוקים ‪ :21 - 20‬כאן מדובר באדון המכה את עבדו בשוט (יש לשים לב שדין האמה זהה לדין העבד!)‬
‫‪55‬‬
‫גם העבד נברא בצלם אלוהים‪ ,‬על כן הריגתו תביא להריגת אדונו‪ .‬מאידך‪ ,‬כדי לא לפגוע באפשרות להעניש‬
‫את העבד‪ ,‬כאשר הוא מתרשל במלאכתו‪ ,‬במקרה שהעבד לא מת מיד ‪ -‬אדונו לא ייענש‪.‬‬
‫פסוקים ‪ :23 - 22‬עוסקים במקרה מיוחד ונדיר מאד‪ .‬מדובר באישה הרה‪ ,‬העוברת במקרה בשעת מריבה‬
‫בין אנשים‪ .‬החוק מבחין בשני מקרים‪ .‬במקרה הראשון מדובר במקרה שהאישה הפילה את ולדה אך לא‬
‫נפגעה בעצמה‪" :‬ולא יהיה אסון" ‪ .‬כאן יהיה על המכה לשלם פיצוי כספי על פי הנסיבות‪ ,‬כאשר ייקבע על ידי‬
‫הבעל ובית המשפט (על פי מס' הילדים שכבר יש לאדם‪ ,‬מין הוולד‪ ,‬חודש ההיריון וכו')‪ .‬במקרה השני גם‬
‫האישה ההרה מתה‪ .‬במקרה כזה המכה יומת "ונתת נפש תחת נפש"‪ .‬יש לשים לב שלמרות שמדובר כאן‪,‬‬
‫בודאי‪ ,‬בהריגה בשוגג‪ ,‬בכל זאת הדין כאן מוות‪ ,‬אולי מכיוון שהמכה הרג שתי נפשות באותו זמן‪ ,‬ו‪/‬או כדי‬
‫לאלץ אנשים לתת תשומת לב מרבית לאישה הרה העוברת בקרבתם‪.‬‬
‫פסוקים ‪ :25 - 24‬כאן עוסקים בפגיעה שבעקבותיה מיושם הדין הנקרא "מידה כנגד מידה"‪ .‬כנראה שהחוק‬
‫במקורו אכן קבע שיש להוציא את עינו של מי שפגע בעין חברו‪ .‬חז"ל קבעו את הכלל המשפטי‪" :‬עין תחת‬
‫עין ‪ -‬דמים" כלומר המכה ישלם פיצוי כספי‪ ,‬ולא יוציאו את עינו‪ ,‬כמסתבר על פי הפשט‪.‬‬
‫במדבר‪ ,‬ל"ה ‪ :34 – 9‬ערי מקלט‬
‫לכל אורך תקופת התנ"ך קיים מתח בין הליך השיפוט הרשמי והתקני לבין מנהג גאולת הדם (נקמה על‬
‫רצח)‪ ,‬שעומד בניגוד מוחלט למערכת משפטית מתוקנת‪( .‬אפילו כיום‪ ,‬על אף שנעשו מאמצים רבים‪ ,‬לא‬
‫מצליחה מדינת ישראל לשרש מנהג זה‪ ,‬הקיים עדיין בקרב האוכלוסייה הערבית‪-‬מוסלמית) לפי מנהג זה‪,‬‬
‫על קרוב משפחתו של הנרצח לגאול את דמו על‪-‬ידי הריגת הרוצח‪ ,‬או מישהו ממשפחתו‪ .‬החוק המקראי‬
‫מצווה על בני ישראל להקים שש ערי מקלט‪ ,‬משני עברי הירדן‪ ,‬אליהן יוכל לנוס כל "רוצח בשגגה" [כיום‪,‬‬
‫החוק הישראלי מבחין בין "רצח" שכדי להרשיע בדין יש להוכיח מניע וכוונה תחילה‪ ,‬לבין "הריגה" שנעשית‬
‫שלא מתוך כוונה תחילה‪ ,‬או אפילו ברשלנות‪ ,‬או כתוצאה מתאונה] ההורג יועמד למשפט בשער העיר‪ .‬אם‬
‫יסתבר שעשה מעשה זדון – יוצא להורג‪ ,‬כדין רוצח‪ ,‬ואם יסתבר שאין כאן מעשה זדון ‪ -‬ייכנס לעיר המקלט‪,‬‬
‫בה יהיה מוגן מפני גואל הדם‪ ,‬בתנאי שלא יצא משעריה‪( .‬אם יצא – גואל הדם רשאי לפגוע בו!) יש‬
‫הטוענים כי עיר המקלט נועדה לא רק להגן על ההורג‪ ,‬אלא גם להענישו‪ .‬הוא למעשה כלוא‪ ,‬מורחק מביתו‬
‫וממשפחתו‪ .‬עם מות הכהן הגדול חופשי ההורג לחזור לביתו‪ ,‬וגואל הדם אינו רשאי לגעת בו‪.‬‬
‫החוק כאן דורש שני עדים כדי להרשיע את הנאשם ברצח‪ .‬בנוסף‪ ,‬אוסר החוק על לקיחת כופר כסף‪ ,‬דבר‬
‫שהיה מקובל במזרח הקדום‪ ,‬ודורש להמית את הרוצח‪ ,‬זאת מכיוון שרצח אדם משפיע על הארץ כולה‪.‬‬
‫שפיכת דם מטמאת את האדמה (מקרה קין‪ ,‬עגלה ערופה וכו') בפרט‪ ,‬ואת ארץ ישראל בכלל‪:‬‬
‫"ולא תטמא את הארץ‪ ,‬אשר אתם יושבים בה‪ ,‬אשר אני שוכן בתוכה‪ ,‬כי אני ה'‪( "......‬ל"ה ‪)33‬‬
‫חוקי החיתים ‪4 – 1‬‬
‫‪" – 1‬איש כי יכה בריבו איש או אישה ומתו‪ ,‬כופר נפשם ארבעה נפשות ייתן‪ ,‬איש או אישה‪ ,‬ואת אחוזתו‬
‫ישעבד כעירבון"‪.‬‬
‫‪ – 2‬איש כי יכה בריבו עבד או שפחה ומתו‪ ,‬כופר נפשם שתי נפשות ייתן‪ ,‬איש או אישה‪ ,‬ואת אחוזתו‪."...‬‬
‫‪ – 3‬איש כי יכה איש או אישה חופשיים ומתו‪ ,‬ורק ידו זדה‪ ,‬כופר נפשם שתי נפשות ייתן‪ ,‬ואת‪"......‬‬
‫‪56‬‬
‫‪ – 4‬איש כי יכה עבד או שפחה ומתו‪ ,‬ורק ידו זדה‪ ,‬כופר נפשם נפש אחת ייתן‪ ,‬ואת אחוזתו‪.".....‬‬
‫מן החוקים הללו עולה כי החוק החיתי איננו כופה עונש מוות לרוצח‪ ,‬אלא מאפשר פיצוי‪ .‬על ההורג למסור‬
‫בני אדם אחרים תחת האדם שהרג‪ .‬בכל הסעיפים נדרש ההורג לשעבד את אחוזתו כעירבון‪ ,‬עד למילוי‬
‫מלא של מכסת עונשו‪ .‬החוק החיתי מבדיל גם במעמדו של הנרצח‪ .‬העונש על הריגת איש חופשי כפול‬
‫מאשר העונש על הריגת עבד‪ ,‬בניגוד לחוק המקראי הדן בעניין זה (שמות‪ ,‬כ"א ‪ .)20‬בנוסף‪ ,‬גובה הפיצוי‬
‫תלוי בחומרת המעשה‪ .‬אם זהו מעשה זדון העונש חמור יותר מאשר במקרה של הריגה ללא זדון‪.‬‬
‫"ענישת תמורה" בחוק החיתי אדם נענש על חטאיו של אדם אחר‪ .‬הרוצח יכול למסור למשפחת הנרצח‬
‫אנשים אחרים תחתיו‪ .‬בחוק המקראי אין דוגמא לענישת תמורה של בני אדם‪[ .‬ראינו את העגלה שנערפת‪,‬‬
‫במקרה שלא נמצא הרוצח ועוד דוגמא‪ :‬השעיר הנשלח למוות ביום הכיפורים‪ ,‬כדי לכפר על חטאי העם]‪.‬‬
‫פלילים (‪)2‬‬
‫חוקי מלחמה‬
‫הכתובים‪ :‬דברים כ'‪( ,‬כ"ד ‪ ,)5‬כ"א ‪14 – 10‬‬
‫דברים כ' – כל הפרק דן בחוקי מלחמה‪ ,‬נושא שאינו מופיע כמעט בחוקי עמים אחרים‪ .‬חוקי המלחמה‬
‫בפרק באים להגביל את הלוחמים‪ ,‬להתחשב באדם‪ ,‬בין שהוא מישראל‪ ,‬ובין שהוא אויב‪ .‬על פי פס' ‪,4‬‬
‫אלוהים הולך עם העם למלחמה‪ .‬כנראה שנוכחותו מסומלת ע"י ארון הברית (ראה למשל שמואל א'‪ ,‬ד' ‪3‬‬
‫ואילך)‪ .‬הפרק כולו כתוב בסגנון של הטפה‪ ,‬הבאה להרגיע את הפחד מן המלחמה‪ ,‬ולעורר את הביטחון‬
‫המוחלט של הלוחמים באל (התפיסה של שלטון האל בעולם באה לידי ביטוי)‪.‬‬
‫פס' ‪ : 4 – 2‬דברי עידוד מפי הכהן (נקרא ע"י חז"ל‪" :‬כהן משיח מלחמה")‪ .‬העידוד לא בא ללבות שנאה כלפי‬
‫האויב‪ ,‬אלא להפיח ביוצאים בטחון בצדקת המלחמה‪ .‬מופיע כאן מוטיב מקראי נפוץ וידוע שעיקרו‪ :‬עדיפות‬
‫האמונה על כוח הזרוע‪.‬‬
‫פס' ‪ :9 – 5‬המשוחררים מן הקרב‪ .‬המלחמה באויב היא חובה כללית המוטלת על כל אדם מישראל בן ‪20‬‬
‫ומעלה‪ .‬יש ארבעה סוגי אנשים המשוחררים מן הקרב‪ :‬מי שבנה בית חדש ולא חנכו‪ ,‬מי שנטע כרם ולא‬
‫חללו‪ ,‬מי שארס אישה וטרם נשא אותה וכמו כן כל הפחדנים‪ ,‬היראים מן המלחמה‪ .‬הסעיף האחרון שונה‬
‫מכל קודמיו‪ .‬שלושת הסעיפים הראשונים עוסקים במי שהתחיל דבר מה‪ ,‬ולא זכה לסיימו‪ ,‬ויש כאן עניין‬
‫אישי‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הסעיף האחרון בא למנוע חולשה בקרב הלוחמים‪( .‬ראה גם שופטים ז' ‪.) 3 – 1‬‬
‫‪ ‬מלחמת רשות ומלחמת חובה‬
‫בקטע ישנה הבחנה בין "מלחמת רשות" ל"מלחמת מצווה"‪ .‬הראשונה היא למען הרחבת גבולות הארץ‬
‫(אימפריאליזם)‪ ,‬מעבר למה שהבטיח ה' לאבות‪ .‬השנייה היא מלחמה בתוך גבולות א"י‪ ,‬על מנת לשחררה‬
‫‪57‬‬
‫מידי יושביה הכנעניים‪ ,‬או במקרה של התקפה של אויבים‪ ,‬שזוהי שעת חירום‪ .‬שחרור אנשים מן הקרב‬
‫אפשרי רק בזמן של מלחמת רשות‪ .‬במלחמת מצווה מוציאים אפילו "חתן מחופתו"‪.‬‬
‫פס' ‪ :18 – 10‬היחס לאויב‪ .‬תחילה יש לפנות לעיר‪ ,‬נגדה נלחמים‪ ,‬בהצעה לכניעה ותשלומי מס‪ .‬רק אם‬
‫אנשי העיר לא מקבלים את ההצעה‪ ,‬יש להלחם נגדם‪ .‬יש להרוג רק את הזכרים "לפי חרב"‪ ,‬ואילו הנשים‬
‫והילדים יישארו בחיים‪ ,‬ואפשר לקחת מהם לעבדים‪ .‬פס' ‪ 18 – 15‬מגבילים את החוק הנ"ל לערים רחוקות‪,‬‬
‫[מלחמת רשות] ואילו את תושבי הערים בתוך שטח א"י המובטחת [מלחמת מצווה] יש להשמיד באופן‬
‫מוחלט‪ :‬גברים‪ ,‬נשים‪ ,‬ילדים ואפילו הצאן והבקר‪ .‬ההצדקה לכך‪ :‬כדי למנוע את האפשרות ללמוד מהם‬
‫עבודת אלילים‪.‬‬
‫‪ ‬האיסור לכרות עצי פרי במלחמה‬
‫פס' ‪ :20 – 19‬כריתת עצי פרי בעת מצור אסורה‪ .‬גם אם המצור מתמשך‪ ,‬אין להשחית את העצים מסביב‬
‫לעיר הנצורה (במצור)‪ .‬פס' ‪ 20‬מצמצם את האמור‪ .‬הנימוק לאיסור הוא "כי האדם עץ השדה"‪ .‬לביטוי זה‬
‫הוצעו מספר פירושים‪:‬‬
‫‪ .1‬האדם אוכל מעץ השדה‪ ,‬על כן אסור לו להשמידו‪ .‬או שהלוחמים יוכלו ליהנות מהפרי במהלך המצור‪.‬‬
‫‪ .2‬רש"י (ר' שלמה יצחקי)‪ :‬האם עץ השדה דומה לאדם‪ ,‬שצריך להלחם בו? מדוע להשחיתו?‬
‫‪ .3‬האם עץ השדה יכול לנוס מפני אויביו?‬
‫‪ .4‬ראב"ע (ר' אברהם אבן עזרא)‪ :‬פרי העץ נותן חיים לאדם‪ ,‬על כן אסור להשחיתו‪.‬‬
‫‪ ‬דברים כ"א ‪ :14 – 13‬חוק שבויה יפת תואר‬
‫השובה הישראלי מנוע מלשכב עם השבויה מיד עם בואה לביתו‪ .‬החוק דורש ממנו להמתין חודש ימים‬
‫לאחר שהביא את השבויה לביתו‪ .‬בזמן הזה יש לתת לה להתאבל על קרובי משפחתה שנספו ולטפל‬
‫בגופה‪ :‬לגזור שיערה‪ ,‬לגזור ציפורניה‪ ,‬להחליף את שמלת שוביה‪ .‬יש פרשנים הטוענים שכוונת המחוקק‬
‫הייתה לגרום לשבויה להיות פחות יפה‪ ,‬ולעורר מחשבה שנייה בקרב החייל ששבה אותה‪ ,‬זאת במטרה‬
‫להמעיט בנשואי תערובת‪ .‬הסבר שונה לעניין ההמתנה הוא הרעיון לאפשר לה להתאבל על משפחתה‬
‫ולהסתגל למצב החדש‪.‬‬
‫החייל השובה נושא בעצם את השבויה לאישה (כ"א ‪ )13‬ואם לאחר זמן לא יחשוק בה יותר‪ ,‬אסור לו למכור‬
‫אותה בכסף‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫איסור על לקיחת שוחד‬
‫הכתובים‪ :‬שמות כ"ג ‪ ,8 – 7‬דברים ט"ז ‪ ,19‬ישעיהו א' ‪ ,23‬עמוס ה' ‪ ,12‬מיכה ג' ‪ ,11‬תהילים ט"ו ‪5‬‬
‫שמות כ"ג ‪ :8 – 7‬החוק אוסר על השופט לקחת שוחד ולהטות משפט‪ .‬השופט הלוקח שוחד כמוהו כעיור‪.‬‬
‫הוא אינו מסוגל לראות את האמת המשפטית מכיוון שכספי השוחד שבכיסו מעוותים את אמות המידה‬
‫המוסריות שלו‪ ,‬ודברי הצדיקים (מלשון צודקים) נראים לו אחרת מכפי שהם‪ .‬כמובן שמי שיכול לשחד את‬
‫השופט הוא מי שהממון בכיסו‪ ,‬וכך ייוצר שסע חברתי עמוק‪ ,‬לא רק כלכלי‪ ,‬אלא גם חברתי‪ ,‬בין עניים‬
‫ועשירים‪.‬‬
‫דברים ט"ז ‪ :19‬גם פסוק זה‪ ,‬כקודמו‪ ,‬דן בהוראות לשופטים ולעדים‪ .‬נאסר על השופט "להכיר פנים"‪,‬‬
‫כלומר אסור לו לעוות את הדין בגלל הכרות קודמת עם אחד הצדדים במשפט‪.‬‬
‫נביאי ישראל נודעו ברגישותם המוסרית‪ .‬הם שבים ומטיחים בפני מנהיגי העם ושופטיו כי הם פוגעים‬
‫בחלשים‪ ,‬מעוותים את חוקי התורה ועושים מעשים הנוגדים את המוסר האנושי‪.‬‬
‫ישעיהו א' ‪ :23‬בפרק זה מגנה הנביא בחריפות את התנהגותם של מנהיגי העם‪" :‬שריך סוררים וחברי‬
‫גנבים‪ ,‬כולו אוהב שוחד ורודף שלמונים‪ ,‬יתום לא ישפטו‪ ,‬וריב אלמנה לא יבוא אליהם" [כל מי שגוזר גזירה‬
‫שווה בין המצב ביהודה בימי ישעיהו‪ ,‬לבין המצב במדינה כלשהי‪ ,‬בחופיו המזרחיים של הים התיכון‪ ,‬עושה‬
‫זאת על אחריותו האישית!]‬
‫עמוס ה' ‪ :12‬הנביא עמוס‪ ,‬מראשוני נביאי הכתב‪ ,‬שקדם לישעיהו בכמה עשרות שנים‪ ,‬מתאר את המצב‬
‫בממלכת ישראל‪ .‬התוכחה שלו חריפה ביותר‪ .‬מערכת הצדק מושחתת לחלוטין‪ .‬אין הם מקשיבים לדברי‬
‫העדים‪ ,‬והם מתעבים את דברי מי שמעיד עדות אמת‪ ,‬כל זאת מכיוון שהם "לוקחי כופר" ‪ ,‬ועל כן לאדם עני‬
‫אין כל סיכוי לזכות במשפט צדק‪.‬‬
‫מיכה ג' ‪ :11‬גם הנביא מיכה‪ ,‬בן העיר מרשה‪ ,‬שניבא ביהודה במקביל לישעיהו‪ ,‬איננו חוסך את שבט לשונו‬
‫ממנהיגי העם כולם‪ :‬ראשי העם‪ ,‬הכוהנים והנביאים חברו יחד להרוס את החברה בגלל רדיפת הבצע‬
‫שלהם‪ .‬מיכה מנבא ליהודה חורבן מוחלט (פס' ‪ ,)12‬אבל על‪-‬פי המסופר בירמיהו כ"ו ‪ ,19 – 18‬שם‬
‫מצוטטת נבואתו של מיכה‪ ,‬מסתבר שהמלך חזקיהו ויתר מנהיגי העם חזרו בתשובה ו‪-‬ה' סלח להם על‬
‫חטאיהם החמורים‪.‬‬
‫תהילים ט"ו ‪ :5‬מזמור זה עוסק בשאלה למי הזכות להיכנס לבית המקדש‪ .‬בין יתר התכונות הנדרשות‬
‫מהאדם‪ ,‬אותן מונה המשורר נמנית גם התכונה "ושוחד על נקי לא לקח" כלומר גם בספרות המזמורית ניתן‬
‫לראות כי לוקח השוחד הוא אדם מושחת‪ ,‬אשר אינו ראוי לבוא ולהיכלל בחברה מוסרית מתוקנת‪.‬‬
‫‪59‬‬
‫חורבן גלות וגאולה (נושא בחירה)‬
‫חורבן‪ ,‬גלות וגאולה ‪ -‬מבוא קצרצר‬
‫המאורעות הטראומטיים של החורבן והגלות השאירו את חותמם בפרקים רבים בתנ"ך‪ ,‬הן בספרי‬
‫ההיסטוריוגראפיה והן בספרות הנבואה והמזמורים‪ .‬במסגרת נושא זה נחזור בקצרה על תיאור החורבן‬
‫בספר מלכים ב'‪ ,‬נעיין בתגובות השונות על החורבן (ירמיהו‪ ,‬יחזקאל‪ ,‬איכה‪ ,‬תהילים)‪ ,‬נלמד על גורל שארית‬
‫הפליטה ביהודה‪ ,‬כפי שהוא מתואר בספר ירמיהו דווקא‪ ,‬על התקוות לגאולה בקרב גולי בבל (יחזקאל‪,‬‬
‫ישעיהו) ולבסוף על שיבת ציון (החזרה לארץ מן הגלות)‪.‬‬
‫סיפור החורבן והגלות‬
‫הכתובים‪ :‬מלכים ב'‪ ,‬כ"ג ‪ – 29‬כ"ה‬
‫את סיפורי החורבן ניתן למצוא בספרים מלכים ב'‪ ,‬דברי הימים ב'‪ ,‬ירמיהו ויחזקאל‪ .‬שני המקורות‬
‫הראשונים הם מתחום ההיסטוריוגרפיה המקראית‪ ,‬והשניים האחרים ‪ -‬ספרי נבואה שמתארים מעט‬
‫מהמתרחש ביהודה בסוף ימיה‪ .‬הקטע הבא‪ ,‬מספר מלכים ב'‪ ,‬מובא כאן בכדי להזכיר לנו את קורות‬
‫ממלכת יהודה החל ממותו של המלך יאשיהו (‪ 609‬לפנה"ס)‪ ,‬דרך גלות יהויכין (‪ )597‬וכלה בחורבן ירושלים‬
‫והמקדש וגלות בבל‪.‬‬
‫מלכים ב'‪ ,‬כ"ג ‪ – 29‬כ"ה – עיון בנושא מלכים ונביאים בפרקים הללו‬
‫תגובות על החורבן והגלות‬
‫הכתובים‪ :‬ירמיהו כ"ט ‪ ,10 – 1‬איכה א‪ ,‬תהילים קל"ז‬
‫ירמיהו‪ ,‬כ"ט ‪13 – 1‬‬
‫במקור זה מסופר על איגרת ששולח הנביא ירמיהו אל גולי יהודה שגלו בגלות יהויכין (‪ 597‬לפנה"ס)‪ .‬בקטע‬
‫מוזכרים אותם אנשי אליטה שהוגלו‪.." :‬זקני הגולה‪..‬הכוהנים‪ ..‬הנביאים‪......‬והחרש והמסגר מירושלים‬
‫בבלה" (פס' ‪)1‬‬
‫מן הרשימה ניתן ללמוד כי הגולים התארגנו במהירות במקומות הישוב החדשים שלהם‪ ,‬ושמרו על‬
‫תפקידיהם הישנים‪" .‬החרש והמסגר" הוגלו כנראה על מנת למנוע מתושבי יהודה לייצר נשק‪ ,‬שבו ניתן‬
‫להשתמש למרד נגד בבל‪.‬‬
‫את האיגרת מוסר הנביא בידי משלחת שרים מכובדת‪ ,‬ששולח המלך צדקיהו לבבל‪ ,‬ומכאן ניתן ללמוד כי‬
‫היו קשרים קבועים בין הקהילה בבבל לבין תושבי יהודה שלא יצאו לגלות‪.‬באיגרת מודיע ירמיהו לגולי בבל‬
‫כי במצוות האל עליהם להתבסס במקום מושבם החדש‪ ,‬ולנהל חיים תקינים‪ ,‬כשם שעשו זאת בארץ‪":‬בנו‬
‫בתים ושבו ונטעו גנות ואכלו את פריין‪ .‬קחו נשים‪....‬ורבו שם אל תמעטו" (פס '‪ )6 – 5‬ויותר מכך‪ .‬עליהם‬
‫להתפלל ל‪-‬ה' לשלום בבל‪ ,‬כי בשלומה יהיה גם להם שלום (פס' ‪ .)7‬לדברי ירמיהו הגלות תארך שבעים‬
‫שנה‪ ,‬ורק אז ישובו הגולים ליהודה‪ ,‬וזאת בניגוד מוחלט לדברי אותם נביאי השקר בבבל ובישראל המנבאים‬
‫את קיצה הקרוב של ממלכת בבל (למשל ירמיהו‪ ,‬כ"ח ‪ .)4 – 1‬נבואה זו עולה בקנה אחד (מתאימה) עם‬
‫‪61‬‬
‫נבואות אחרות של ירמיהו‪ ,‬בהן הוא דורש להיכנע למלך בבל‪ ,‬ולא למרוד בו‪ .‬הרעיון הוא ש‪-‬ה' הוא המנהל‬
‫את ההיסטוריה העולמית‪ ,‬והוא זה שבחר בבבל לשלוט ביהודה ‪ -‬בפרט‪ ,‬ובעולם ‪ -‬בכלל‪ .‬מרד במלך בבל‬
‫יהיה בעצם מרד ב‪-‬ה' ושלטונו בעולם‪ ,‬ועל כן הוא לא בא בחשבון‪ ,‬וכל נביא‪ ,‬קוסם או חולם חלום המטיף‬
‫למרוד בבבל הוא נביא שקר‪ ,‬שדינו מוות‪( .‬ראה סוף ירמיהו‪ ,‬כ"ח)‪.‬‬
‫איכה‪ ,‬א'‬
‫פרק א' נחלק לשני חלקים‪ .‬בראשון (פס' ‪ ,)11 – 1‬מקונן (שר שירי אבל) המשורר על גורלה של ירושלים‪,‬‬
‫ובשני ( פס' ‪ ,)22 – 11‬מקוננת ירושלים עצמה‪ ,‬בגוף ראשון‪ ,‬על מר גורלה ומבקשת מ‪-‬ה' שינקום באויביה‪.‬‬
‫בפרק מוטיבים רבים של אבל וקינה‪ ,‬הנובעים מן הטראומה של החורבן והגלות‪ :‬ההפסד במלחמה‪,‬‬
‫השעבוד לאויב‪ ,‬מוות המוני של תושבי העיר‪ ,‬חילול המקדש וביטול עבודת הפולחן בו‪ ,‬הסבל הקשה במהלך‬
‫המצור‪ ,‬השמחה של אויבי יהודה‪ ,‬מעמדה הנחות של העיר בעיני העמים השכנים‪ ,‬המחסור בידיד ומנחם‪,‬‬
‫הדרישה לנקמה באויבים ועוד‪ .‬ישנו ניגוד בתיאור ירושלים‪ ,‬בין מצבה בעבר ומצבה בהווה‪ .‬פסוק ‪ 1‬מתאר‬
‫את המהפך שחל בירושלים‪ :‬עיר שלטון תוססת‪ ,‬מרובת תושבים הפכה להיות כמו אלמנה בודדה‪ ,‬שהיא‬
‫משל וסמל למי שזקוק לתמיכה ועזרה‪ .‬גם כאן‪ ,‬כמו אצל נביאים רבים אחרים‪ ,‬יחסי ה' עם ישראל מדומים‬
‫ליחסים בין גבר לאישה‪( .‬אך בעוד שאצל ירמיהו‪ ,‬למשל‪ ,‬הדימוי של העם הוא של בתולה‪ ,‬או כלה‪ ,‬ואצל‬
‫ישעיהו‪ ,‬הנוזף בעם הדימוי הוא של זונה)‪ ,‬הרי כאן העם מדומה לאלמנה‪ ,‬על כל הנובע מכך‪ .‬בפסוקים‬
‫הבאים מתואר המצב האיום של העיר אשר תושביה בגלות‪ ,‬דרכיה אבלות‪ ,‬שעריה שוממים וכו'‪ .‬פסוק ‪10‬‬
‫מתאר את תחושת העלבון‪ ,‬כאשר קדושת המקדש מחוללת על‪-‬ידי מי שאינם ראויים לבוא בשעריו‪ .‬בפסוק‬
‫‪ 11‬נמצאת חוליית המעבר בין שני חלקי הפרק‪ :‬לאחר תיאור הרעב הגדול בעיר בימי המצור‪ ,‬חל פתאום‬
‫מהפך ספרותי והעיר מתחילה לדבר בגוף ראשון‪" :‬ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה"‪ .‬העיר מתנה את‬
‫צרותיה‪ ,‬בוכה על התרחקות האל ושכינתו מן המקדש (פס' ‪ ,)16‬אויביה לועגים לה ושמחים לאידה (פס'‬
‫‪ ,)21‬ולבסוף‪ ,‬כמו במזמורי קינה רבים (ראה תהילים קל"ז‪ ,‬בהמשך)‪ ,‬מופיעה הדרישה לנקמה‪.‬‬
‫תהילים‪ ,‬קל"ז‬
‫בעוד שהקינה באיכה מתארת את סבלו ומצוקתו של מי שחווה את החורבן על בשרו‪ ,‬הרי במזמור קל"ז אין‬
‫תיאור פיזי של החורבן‪ ,‬אם כי ניכרת החוויה הטראומטית של עזיבת העיר והארץ‪.‬המזמור פותח בתיאור‬
‫של מקום וזמן‪ ,‬דבר שאינו מצוי יותר במזמורי תהילים‪ .‬מי הנהרות‪ ,‬המסמלים שפע וברכה‪ ,‬הם הניגוד‬
‫החריף של הדמעות הזולגות מעיני המשורר‪ .‬מרוב צער מסרבים הגולים להמשיך ולשיר‪ ,‬והם תולים את‬
‫כינורותיהם על עצי הערבות שעל גדות הנחל‪ .‬גם כאן כמו באיכה א' המילה "איך" באה לציין את עוצמת‬
‫הצער‪ .‬כיצד זה דורשים השובים מן המשורר לשיר והוא מצוי במרחק כה רב מביתו‪ ,‬על אדמה זרה‪ ,‬מנוכר‬
‫ומנותק משורש? הצער העמוק מביא את המשורר להישבע כי לעולם לא ישכח את ירושלים‪ ,‬שבועה שכבר‬
‫הפכה לסמל‪ .‬גם היום‪ ,‬בחתונה‪ ,‬נשבע החתן את השבועה המשולשת הזו בטרם הוא שובר את הכוס‪ ,‬כזכר‬
‫לחורבן‪ .‬כמו באיכה א'‪ ,‬גם כאן באה לבסוף הדרישה לנקמה באויבים‪" .‬בני אדום" הם סמל לאויבי ישראל‬
‫בכל הדורות‪( .‬בתלמוד קוראים חכמינו לרומא "אדום הרשעה") האויבים האכזריים מעודדים את עצמם‬
‫להרוס את העיר עד היסוד‪ .‬המשורר מייחל למפלתה של בבל‪ ,‬אשר תיענש בדרך שפגעה ביהודה‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫גורל שארית הפליטה בארץ‬
‫הכתובים‪ :‬ירמיהו מ"ב‪ ,‬מ"ג ‪7 – 1‬‬
‫הנשארים בארץ חוששים מאד לגורלם ומהתגובה הבבלית לרצח‪ .‬הם פונים אל ירמיהו בתחינה " התפלל‬
‫בעדנו ל‪-‬ה' אלוהיך‪...‬ויגד לנו את הדרך אשר נלך בה ואת הדבר אשר נעשה" מן הבקשה ניתן ללמוד כי‬
‫אחד מתפקידי הנביא הוא להיות דובר העם לפני ה'‪ ,‬ולא רק למסור את דברי ה' לעם‪ .‬מעניין גם התהליך‬
‫הנפשי שעוברים האנשים הפונים אל ירמיהו‪ .‬תחילה הם משתמשים בכינוי " ה' אלוהיך"‪ .‬ירמיהו מחזיר‬
‫להם באותה המטבע "ה' אלוהיכם"‪ .‬העם עוד מהסס ופוסח על שתי הסעיפים "ה' אלוהיך" עד שהם‬
‫מבטיחים פעמיים לעשות ככל אשר יורה "ה' אלוהינו"‪.‬‬
‫ירמיהו איננו משיב מיד לשאלת העם‪ .‬כנביא אמת הוא מביא אך ורק מסרים אלוהיים‪ ,‬ולעיתים עליו להמתין‬
‫לקבלת מסר כזה (ראה גם בפרק כ"ח)‪ .‬נוסף על כך‪ ,‬ההמתנה יכולה להוכיח לעם כי הבבלים אינם ממהרים‬
‫להענישם‪ ,‬עובדה שעשויה לחזק את דברי הנביא‪ .‬לאחר עשרה ימים הוא משיב את תשובת "אלוהי ישראל"‬
‫לשאלת העם‪ .‬הנביא מציג בפני העם שתי אפשרויות‪ :‬האחת‪ ,‬להישאר בארץ ולהינצל‪ ,‬ואז גם יסלח ה' לכל‬
‫חטאותיהם וגם הבבלים לא יפגעו בהם לרעה‪ ,‬והשנייה‪ ,‬לרדת למצרים‪ ,‬ואז החרב והרעב המאיימים עליהם‬
‫ישיגום גם שם‪ .‬כמו גדליהו לפניו‪ ,‬גם ירמיהו חוזר על הבקשה לא לפחד מפני מלך בבל (הוא משתמש לשם‬
‫כך בשורש המנחה י‪.‬ר‪.‬א) ומזהיר כי כשם שחמת אפו של ה' נתכה על ירושלים‪ ,‬כך יקרה גם אם ימרו את‬
‫פי ה' וירדו למצרים‪ .‬ירמיהו‪ ,‬המכיר כבר את דרכו של העם‪ ,‬מזכיר להם שהם היו אלה שביקשו את תשובת‬
‫ה' ממנו‪ ,‬ואבוי להם אם לא יקבלו עצה זו‪ .‬הם ימותו בחרב‪ ,‬ברעב ובדבר ולא יזכו עוד לשוב לירושלים‬
‫לעולם‪.‬‬
‫למרות ההבטחות המפורשות של העם לשמוע בקול ה'‪ ,‬מפי הנביא‪ ,‬השומעים מסרבים לקבל את דברי‬
‫ירמיהו וטוענים‪" :‬שקר אתה מדבר‪ ,‬לא שלחך ה' אלוהינו לאמור לא תבואו מצרים לגור שם" (מ"ג ‪ .)2‬העם‬
‫מאשים‪ ,‬משום מה‪ ,‬את ברוך בן נריה‪ ,‬תלמידו של ירמיהו (ומי שלדעת חוקרים רבים כתב את ספר ירמיהו‪,‬‬
‫או לפחות את מרבית נבואותיו)‪ ,‬בהסתה כנגדם‪ ,‬כדי שייענשו על ידי הבבלים‪ .‬בניגוד מוחלט לעצה‬
‫שהתחייבו לקבל‪ ,‬הם שמים פניהם מצרימה‪.‬‬
‫כמה וכמה סיבות היו להתנגדותו של ירמיהו לירידה‬
‫למצרים‪ .‬ראשית חוק התורה האוסר זאת במפורש (דברים‪ ,‬י"ז ‪ .)16‬שנית‪ ,‬הבבלים לא מיהרו להעניש את‬
‫התושבים שנשארו (הרי הרוצח כבר נמלט לעמון) וקרוב לודאי שהיה זה גם אינטרס בבלי שיישארו אנשים‬
‫בארץ‪ ,‬כדי שיספקו מזון לצבאם‪ .‬שלישית‪ ,‬הישארות גרעין יהודי בארץ יכול להוות בסיס כלכלי ויישובי‬
‫מינימאלי לכשתסתיים הגלות‪.‬‬
‫מן השימוש בפועל "וייקח" (פס' ‪ )5‬אפשר להניח כי הנביא ירמיהו וברוך בן נריה הורדו למצרים כנגד רצונם‪,‬‬
‫אחרת לא ניתן להסביר את הניגוד המוחלט בין נבואתו של ירמיהו לעם‪ ,‬לבין ירידתו למצרים‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫התקוות לגאולה בקרב גולי בבל‬
‫הכתובים‪ :‬יחזקאל ל"ז ‪ ,28 – 15‬ישעיהו מ' ‪[ ,11 – 1‬מ"ד ‪ – 24‬מ"ה ‪ ]7‬המקור האחרון הוצא מתוכנית‬
‫הלימודים‪.‬‬
‫יחזקאל‪ ,‬ל"ז ‪28 – 15‬‬
‫יחזקאל הנביא שהוגלה יחד עם יהויכין ב‪ 597 -‬לפנה"ס מנסה לעודד את הגולים עקב הייאוש שתקף את‬
‫גולי בבל‪ ,‬יחזקאל פעל לשינוי מיידי של תורת הגמול‪ ,‬כדי לעודד אותם‪ .‬הוא מספר להם שני משלים כדי‬
‫לעודדם‪:‬‬
‫‪ .1‬חזון העצמות היבשות‬
‫יחזקאל נמצא בבקעה מלאה בעצמות יבשות‪ .‬ה' מבקש ממנו לומר דבר נבואה כדי שהעצמות הללו‬
‫יהפכו לבן אדם‪.‬לאחר שהוא מנבא את הנבואה‪ ,‬העצמות הללו קורמות גידי בשר ועור אך נשמה אין‬
‫להם‪ .‬רק לאחר נבואתו השנייה של יחזקאל נכנסת נשמה לגופות והם הופכים לאנשים חיים‪.‬‬
‫משל זה הוא תגובה לתחושה שרווחת בקרב הגולים‪" :‬יבשו עצמותינו אבדה תקוותינו נגזרנו לנו" – אין‬
‫תקווה‪ ,‬גוזלינו נחרץ מראש‪.‬‬
‫למשל זה שני פירושים‪:‬‬
‫א‪ .‬פירוש מילולי – מתייחס לתחיית המתים‪" :‬והעלתי אתכם מקברותיכם"‪.‬‬
‫ב‪ .‬פירוש סמלי – תחייה לאומית של העם בארצו‪ .‬הגולים ישובו לארצם "והבאתי אתכם אל אדמתכם"‪.‬‬
‫המטרה של המשל הוא לעודד את הגולים‪ .‬המילה רוח היא מילה מנחה בקטע ויש לה שלוש‬
‫משמעויות‪:‬‬
‫רוח = נשמה‬
‫רוח = כיוון (רוח שבאה מצפון או מדרום או ממזרח)‬
‫רוח = רוח ה' (פס' ‪)1‬‬
‫‪" .2‬משל העצים"‬
‫יחזקאל מצטווה לקחת שני גזרי עץ‪ ,‬לכתוב על האחד "ליהודה ולבני ישראל חבריו"‪ ,‬ועל השני "ליוסף‬
‫עץ אפרים וכל בית ישראל חברו"‪ ,‬לקרבם זה לזה ולעשותם עץ אחד‪ .‬לפנינו דוגמא מובהקת לדרך‬
‫פעילותו הנבואית של יחזקאל‪ :‬משל‪ ,‬מעשה סמלי וחידה נתלכדו כאן לנבואה אחת‪.‬‬
‫העם המאוחד יהיה חזק יותר מאשר שני העמים בהיותם נפרדים זה מזה‪ .‬מבחינה ספרותית יש כאן‬
‫יותר ממשל‪ .‬לפנינו מעשה סמלי שהנביא מצטווה לעשות בפני העם‪ .‬עשיית מעשה כזה בפני קהל‬
‫צופים בלא הסבר הולם משווה לו גם אופי חידתי‪.‬‬
‫משל העצים מכיל ארבעה מרכיבים‪ :‬כל עם ישראל בארצו‪ ,‬מאוחדים באמונה אחת ובמדינה אחת‪ ,‬תחת‬
‫שלטון מלך מבית דוד כשהמקדש עומד על תילו‪.‬‬
‫במשל שתי מילים מנחות‪" :‬אחד"‪ ,‬שבאה ללמד על האחדות של העם בעתיד ו – "עולם" שבאה ללמד‬
‫על הקיום העתידי של עם ישראל‪ :‬לנצח!‬
‫‪63‬‬
‫ישעיהו מ' ‪11 - 1‬‬
‫מפרק מ' הנביא מדבר אל העם השרוי בגולה‪ ,‬אין אזכור למלך כלשהו‪ ,‬אין מקדש‪ ,‬והממלכה השלטת‬
‫בעולם היא פרס‪ ,‬כאשר שמו של המלך כורש נזכר במפורש‪.‬‬
‫פרק מ' ‪ :‬הפרק כולו הוא פרק של נחמה‪ .‬הנושא המרכזי בו הוא הגאולה‪ .‬הנביא מציג את גדולת האל‬
‫כבורא העולם ומנהיג ההיסטוריה העולמית‪ .‬הוא עושה זאת ע"י הצגת אפסות האלילים‪ .‬זאת כמובן כדי‬
‫לעודד את רוחו של העם‪ ,‬הזקוק בדחיפות לחיזוק אמונתו ב‪-‬ה'‪ ,‬לאחר שהייה כה ממושכת בגלות‪ .‬בפרק‬
‫זה‪ ,‬ובבאים אחריו‪ ,‬נתן ישעיהו השני ביטוי נבואי לניצחון הרוח היהודית על משבר החורבן והגלות‪,‬‬
‫ולנאמנות הנצחית של עם ישראל לאלוהיו‪ ,‬חרף כל התנאים החומריים והמדיניים‪ .‬זאת בניגוד לעמים‬
‫אחרים‪ ,‬שמפלות מדיניות הביאו אותם להאמין באלוהי העמים שהביסו אותם בקרב‪ .‬אצל ישעיהו השני‬
‫האמונה ב‪-‬ה' היא מוחלטת והתפישה המונותיאיסטית מגיעה אצלו לשיא‪ .‬התלהבותו של הנביא מחפה על‬
‫הפער העצום בין האמונה המוחלטת בכוחו של ה'‪ ,‬לבין המציאות העגומה‪.‬‬
‫הפרק פותח בקריאה "נחמו נחמו עמי"‪.‬‬
‫פס' ‪" :1‬נחמו נחמו עמי‪ ,‬יאמר אלוהיכם" ‪ -‬הקושי כאן‪ :‬אל מי פונה הנביא בשם ה'? אם הוא פונה לעם ‪ -‬הרי‬
‫היה צריך לומר "התנחמו" וכו'‪ .‬יש המסבירים כי הכוונה כאן שכל אחד בעם ינחם את חברו‪ .‬הסבר אחר‪ :‬ה'‬
‫פונה לנביא‪ ,‬או לנביאים נוספים‪ ,‬למנהיגי העם וכו' שינחמו את העם שנמצא בגלות‪.‬‬
‫פס' ‪" :2‬דברו על לב‪ "...‬נחמו‪ ,‬עודדו את העם‪" .‬כי מלאה צבאה" ‪ -‬הסתיים הזמן הקצוב לשעבוד‪.‬‬
‫"כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה" ‪ -‬העם נענש בעונש כפול על חטאיו‪ .‬יש כאן קושי אמונתי כי העונש‬
‫הכפול עומד בסתירה למידת הצדק האלוהית! הפתרון המקובל‪ :‬הנביא מגזים כאן‪ ,‬כדי להראות כי גאולת‬
‫ישראל היא ודאית‪ ,‬ובלתי מותנית בהתנהגותם‪ ,‬היות וכבר נענשו בעונש כבד‪ .‬מבחינה ספרותית יש‬
‫הקושרים את המילה "כפליים" עם הכפלת המילה "נחמו" בראשית הפרק‪.‬‬
‫בהמשך הפרק משמשת המילה "קול" כמילה מנחה‪ ,‬והיא מקשרת בין את היחידות הקטנות ליחידה אחת‪.‬‬
‫פס' ‪" :3‬קול קורא‪ :‬במדבר פנו דרך ה'‪ ,‬ישרו בערבה מסילה לאלוהינו"‪ .‬הקול הקורא הוא של ה'‪ ,‬או מלאכיו‪,‬‬
‫והקול קורא לפנות את המכשולים בדרך בפני החוזרים מבבל‪ .‬מוטיב זה חוזר אצל ישעיהו מספר פעמים‪,‬‬
‫והוא בא להבטיח לעם כי הקשיים שהיו לעם ביציאת מצרים לא יחזרו‪ ,‬והדרך מבבל לא"י תהיה קלה וללא‬
‫כל בעיות‪ .‬הקשר בין פס' ‪ 3‬לפס' ‪ 4‬הוא קשר של כלל ופרט‪ :‬פס' ‪ 3‬מתאר את יישור הדרך במדבר‪ ,‬ואילו‬
‫פס' ‪ 4‬מתאר בפירוט כיצד ייעשה הדבר‪.‬‬
‫פס' ‪ " :5‬וראו כל בשר‪ ,‬כי פי ה' דבר" באמצעות מעשי הנסים תראה האנושות כולה כי ה' עוזר לעמו‪.‬‬
‫פס' ‪ :8 - 6‬הרעיון המרכזי כאן הוא אפסותו של האדם‪ ,‬והיותו בן חלוף‪ ,‬לעומת גדולתו של האל‪ ,‬נצחיותו‬
‫ונצחיות דבריו‪ ,‬מכאן שגם אם הבטחות האל לעמו טרם התקיימו‪ ,‬אין ספק שהתממשותן קרובה‪.‬‬
‫פס' ‪ :11 - 9‬זהו המשכו של הרעיון מפס' ‪ .5‬הנביא פונה לנערה המבשרת (תפקיד של מבשרות‪ ,‬מקוננות‬
‫וכו' היה שמור לנשים!) כדי לבשר לעם על החזרה לארץ‪ .‬המבשרת מודיעה לעם "הנה אלוהיכם"‪ ,‬ובפסוקים‬
‫הבאים מפורט כיצד יבוא ה' בראש השבים לארץ‪ .‬מתוארות כאן שתי דמויות של ה'‪ :‬בפס' ‪ 10‬מדובר בכוחו‬
‫הפיזי של האל‪ ,‬ובפס' ‪ 11‬מתואר ה' כרועה צאן רחמן‪ ,‬המוביל את עדרו‪ .‬בפס' ‪ 10‬תפקיד של זרוע ה'‬
‫להכות בכל אויבי ישראל‪ ,‬ואילו בפס' ‪ 11‬זרוע ה' חובקת את החלשים ונוסכת בהם ביטחון וחמימות‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫שיבת ציון – תקופת בית שני‬
‫הפרקים‪ :‬עזרא א'‪ ,‬ג'‪ ,‬חגי א'‪ ,‬ישעיהו ס"ב‪ ,‬זכריה ד'‪ ,‬ח'‪ ,‬נחמיה א'‪ ,‬ח'‪ ,‬תהילים קכ"ו‬
‫עזרא א'‬
‫בשנת ‪ 538‬הכריז כורש כי עם ישראל רשאי לשוב ליהודה‪ ,‬ולבנות שם מחדש את המקדש‪.‬‬
‫בפסוקים ‪ 4 – 2‬מופיעה הגרסה העברית של הצהרת כורש‪ .‬בהצהרה ניתן למצוא שתי תפישות שונות של‬
‫דמות האל‪ .‬האחת‪ ,‬אוניברסאלית‪" :‬כל ממלכות הארץ נתן לי ה'‪ "...‬והשנייה‪ ,‬מקומית‪" :‬הוא האלוהים אשר‬
‫בירושלים"‪ .‬קשה לחשוב שכורש האמין באלוהי ישראל‪ .‬יש הסוברים‪ ,‬על סמך ממצאים שנתגלו‪ ,‬כי כאשר‬
‫כורש פנה אל עם כלשהו‪ ,‬הוא הציג את עצמו כשליחו של האל של אותו העם‪ .‬מהנאמר "מי בכם"‪" ,‬מכל‬
‫עמו" ניתן להבין כי החזרה ליהודה היא רשות‪ ,‬ולא חובה‪ ,‬והיא אפשרית אך ורק ליהודים‪.‬‬
‫בפסוק ‪ 4‬דורש כורש מאותם יהודים שלא יכולים לחזור ליהודה‪ ,‬לתרום כסף‪ ,‬זהב ומתנות כדי לחזק את ידי‬
‫העולים‪ ,‬וכדי שיוכלו לבנות מחדש את המקדש‪ .‬הביטוי "אנשי מקומו" לא ברור‪ .‬יש הטוענים כי מדובר‬
‫ביהודים‪ ,‬שכניו של מי שהחליט לחזור‪ .‬אחרים טוענים שמדובר בכל תושבי הישובים שמהם יצאו העולים‪.‬‬
‫חשוב לזכור‪ :‬כורש מעניק ליהודים אוטונומיה דתית ותרבותית‪ ,‬לא מדינית!‬
‫מיד לאחר ההצהרה מתארגנת קבוצה לעלייה בראשות "ששבצר הנשיא ליהודה"‪.‬‬
‫עזרא ‪ -‬פרק ג'‬
‫בפרק א' ראינו כי מייד לאחר הצהרת כורש התארגנה קבוצת עלייה‪ ,‬בראשותו של ששבצר‪ ,‬הנשיא ליהודה‪.‬‬
‫בפרק ב' מופיעה רשימת העולים בקבוצה זו‪ .‬על פי המסופר בפרק‪ ,‬התיישבו העולים בדיוק באותם ישובים‬
‫שמהם באו‪ ,‬הם או אבותיהם‪ 48 ,‬שנים קודם לכן‪ ,‬לפני שגלו מבבל (‪.)586‬‬
‫בפרק ג' מסופר על שני אירועים חשובים שקרו מיד עם החזרה לארץ‪:‬‬
‫‪ .1‬הקמת המזבח וחידוש הפולחן (פס' ‪.)6 - 1‬‬
‫‪ .2‬הנחת היסודות לבית המקדש השני והחגיגות בעקבות מאורע זה (פס' ‪.)13 - 7‬‬
‫הקמת מזבח ה' וחידוש הפולחן ‪ -‬פס' ‪.6 - 1‬‬
‫בשנה הראשונה לחזרתם לארץ‪ ,‬נאספו שבי ציון בירושלים בחודש השביעי (תשרי) בהנהגת ישוע בן‬
‫יוצדק‪ ,‬הכהן הגדול‪ ,‬וזרובבל בן שאלתיאל‪ ,‬המנהיג האזרחי‪ .‬הפעולה הראשונה היא חידוש הפולחן‪ ,‬בדיוק‬
‫על פי הנדרש בתורה‪ .‬לשם כך נבנה מחדש המזבח בהר הבית "על מכונתו" כלומר בדיוק במקום שהיה‬
‫המזבח בתקופת המקדש שחרב‪ .‬בפסוק ‪ 3‬מנומק העניין ‪" :‬כי באימה עליהם מעמי הארצות"‪ .‬נימוק זה לא‬
‫כל כך מובן וייתכנו לו מספר פירושים‪ )1 :‬היה חשש שהשכנים יפריעו לחדש את הפולחן באתר המקדש‬
‫ההרוס‪ ,‬ועל כן‪ ,‬כדי לקבוע עובדות ולחסוך בזמן‪ ,‬בנו את המזבח בדיוק על יסודותיו הישנים‪ )2 .‬העמים‬
‫השכנים היו איום קיומי‪ ,‬ועל כן היה צורך בחידוש מהיר של הפולחן‪ ,‬כדי שאפשר יהיה לפנות ל‪-‬ה' בבקשת‬
‫עזרה‪ )3 .‬היה חשש כי השומרונים ידרשו להקים את המזבח החדש במקום אחר‪ ,‬ועל כן הזדרזו לקבוע את‬
‫המזבח במקומו הישן‪ .‬על פי המתואר בפרק‪ ,‬החלו להקריב קורבנות לה'‪ ,‬בדיוק על פי הנדרש‪ ,‬החל מיום‬
‫א' בתשרי (ראש השנה)‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫הנחת היסודות למקדש והחגיגות לייסודו ‪ -‬פס' ‪.13 - 7‬‬
‫למרות שהונחו היסודות למקדש השני‪ ,‬והבנייה עצמה לא נמשכה‪ .‬בכל אופן‪ ,‬בהמשך הפרק מתוארות‬
‫החגיגות להנחת היסודות‪ .‬העם קיבל את הטקס ברגשות מעורבים‪ .‬הזקנים‪ ,‬שזכרו את המקדש הראשון‬
‫בכל פארו והדרו‪ ,‬בכו לנוכח הממדים הקטנים של המקדש השני המתוכנן‪ .‬הצעירים‪ ,‬שזכו לתחייה דתית‬
‫בכו מהתרגשות‪ ,‬לנוכח התגשמות חלומם לחזור לארץ אבותיהם‪ ,‬ולחדש בה את דתם‪ ,‬על כל הכרוך בכך‪.‬‬
‫המילה "קול" משמשת כאן מילה מנחה ‪ :‬קול בכי גדול של זקני העם‪ ,‬קול שמחה גדול של הצעירים‪ ,‬וקול‬
‫מעורב של בכי ושמחה של כל העם שנשמע למרחוק‪.‬‬
‫שיבת ציון – נביאי בית שני‬
‫הפרקים‪ :‬חגי א'‪ ,‬זכריה ד'‪ ,‬ח'‪ ,‬ישעיהו ס"ב‪.‬‬
‫מבוא‬
‫חגי וזכריה (וכנראה שגם ישעיהו "השני") חיו באותה תקופה‪ .‬הימים ימי הצהרת כורש‪ .‬רק חלק קטן מהעם‬
‫חוזר לארץ ישראל‪ ,‬ולמרות האישור המפורש שנתן כורש‪ ,‬המקדש אינו מוקם מיד‪ .‬בספר עזרא מסופר כי‬
‫העמים השכנים הפריעו להקמת המקדש‪ ,‬ע"י כך ששלחו אגרת לדריוש‪ ,‬יורשו של כורש‪ ,‬וזה עיכב את‬
‫בניית המקדש‪ .‬בספר חגי מסופר כי המקדש איננו מוקם מחמת המצב הכלכלי והביטחוני הקשה‪ .‬היה רצף‬
‫של שנות בצורת‪ ,‬וכל אחד היה עסוק בהישרדות‪ ,‬ולכן לא היה לאיש את הזמן והכסף לעסוק בבנייה‪ .‬גם‬
‫השכנים מסביב התנכלו לשבי ציון המעטים‪ ,‬החלשים וחסרי האמצעים‪.‬‬
‫חגי א'‬
‫הנבואה הראשונה ‪ :‬א' ‪.11 - 1‬‬
‫בנבואה הראשונה פונה חגי אל העם בדרישה לחזור באופן מיידי לבניית המקדש שהופסקה‪ .‬הוא מצטט‬
‫את דברי העם‪" :‬לא עת בא עת בית ה' להבנות‪( "...‬פס' ‪ .)2‬על‪-‬פי דברי העם אין אפשרות לבנות את‬
‫המקדש בגלל המצב הכלכלי הקשה‪ ,‬שלא יאפשר לבנות בניין מפואר‪ ,‬כפי שהיה הבית הראשון‪ .‬חגי נוזף‬
‫בעם על כך שבעוד כל אחד מהם דואג לעצמו‪ ,‬אין איש דואג לביתו של ה'‪.‬‬
‫חגי הוא הופך סיבה לתוצאה! בעוד שלדברי העם הסיבה לכך שאין בונים את המקדש היא המצב הכלכלי‬
‫הקשה‪ ,‬טוען חגי כי המצב הכלכלי הקשה הוא תוצאה של הפסקת הבנייה (כלומר‪ ,‬כביכול זהו עונש מה' על‬
‫הפסקת הבנייה)‪ .‬הנביא מתאר באופן ציורי את הקשיים הכלכליים של העם‪ :‬הם זורעים הרבה ‪ -‬וקוצרים‬
‫מעט‪ ,‬אוכלים ‪ -‬ואינם שבעים‪ ,‬שותים ‪ -‬ואינם משתכרים וכו'‪ .‬לשיא מגיע התיאור בביטוי‪" :‬והמשתכר‬
‫משתכר אל צרור נקוב" (פס' ‪ )6‬כלומר‪ ,‬השכיר מקבל משכורת וכביכול הוא טומן את הכסף בכיס עם חור‪,‬‬
‫והכסף נופל ואובד‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫חגי פונה לעם בדרישה לפנות אל ההרים בסביבה‪ ,‬להביא משם עצים‪( ,‬אולי בניגוד למחשבת העם‪ ,‬שיש‬
‫לבנות את המקדש אך ורק מארזי הלבנון המפוארים‪ ,‬אך רחוקים מהשגה!) ולבנות מיד את המקדש‪ ,‬וכך‬
‫יבוא הקץ לסבלם‪ .‬השמים ימטירו גשם‪ ,‬ומצבם הכלכלי ישתפר באופן מיידי‪.‬‬
‫תגובת העם ומנהיגיו לנבואת חגי ‪.15 - 12 :‬‬
‫תוכחת הנביא השפיעה על העם באופן מיידי‪ ,‬ועוררה בהם פחד (פס' ‪ 23 .)12‬ימים לאחר שנשא חגי את‬
‫נבואתו‪ ,‬מחדש העם את הבנייה‪ .‬אך כפי שיסתבר בהמשך‪ ,‬גם הפעם סיפור הבנייה לא הסתיים‪.‬‬
‫זכריה‪ ,‬ד'‬
‫זכריה היה בן דורו של חגי‪ ,‬ועסק באותם נושאים‪.‬‬
‫חזון המנורה‪ :‬מלאך ה' מעיר את זכריה ואת החזון מקבל הנביא כשהוא הלום שינה‪ ,‬ועדיין לא בהכרה‬
‫מלאה‪ .‬בחזונו הוא רואה מנורת זהב בעלת שבעה קנים‪ ,‬ומצידיה שני ענפי זית‪ .‬כאמור‪ ,‬נחלקו הפרשנים‬
‫בתיאור צורת המנורה‪ ,‬בעיקר משום שהמילים "גולות" ו"מוצקות" אינן ברורות לנו‪ ,‬ולא נרחיב על כך‪ .‬זכריה‬
‫שואל את המלאך לפירושו של החזון ונענה כי שבעת הקנים מסמלים את שבע עיני האל‪ ,‬המשוטטות בכל‬
‫הארץ‪ ,‬סמל להשגחה האלוהית‪ .‬שני ענפי הזית הם "שני בני היצהר"‪ .‬על‪-‬פי הפרשנות המסורתית הכוונה‬
‫היא לזרובבל בן שאלתיאל‪ ,‬השליט האזרחי ביהודה וישוע בן יהוצדק‪ ,‬הכוהן הגדול‪ ,‬שניהם נמשחו בשמן‬
‫לרגל תפקידם‪ .‬קשה מאד למצוא קשר בין חזון המנורה לבין הנבואה לזרובבל‪ .‬הנמצאת בחלקו האמצעי‬
‫של הפרק‪.‬‬
‫הנבואה לזרובבל‪ :‬בנבואה זו נאמר כי לפני זרובבל עומד הר גדול‪ ,‬כנראה סמל למכשול רציני‪ .‬כוונת הנביא‬
‫איננה ברורה‪ .‬יש המפרשים כי הוא מתכוון להתערבות השומרונים‪ ,‬שבאה למנוע את הבנייה‪ .‬על פי‬
‫המסופר בעזרא ו'‪ ,‬המלך דריוש‪ ,‬לאחר שבדק בארכיון הארמון ומצא את הצהרת כורש‪ ,‬אפשר להמשיך‬
‫בבניית המקדש‪ .‬בהמשך נאמר כי לנוכח העובדה שזרובבל פועל "לא בחיל ולא בכוח כי אם ברוחי‪( "..‬פס'‬
‫‪ ,)6‬כלומר מסתמך על רוח ה'‪ ,‬הוא יזכה להניח בסופו של דבר את אבן הראשה‪ ,‬וכל הקהל יריע לו‪.‬‬
‫"כי מי בז ליום קטנות‪( "...‬פס' ‪ )10‬גם על פירושו של פסוק זה נחלקו הפרשנים‪ .‬יש המפרשים זאת כי מי‬
‫שמזלזל בפעולות הקטנות‪ ,‬בעת הנחת היסודות למקדש‪ ,‬ישמח מאד לראות את זרובבל מסיים את הבנייה‪.‬‬
‫אחרים קושרים זאת עם תגובת זקני העם לנוכח ממדיו הצנועים של המקדש השני‪ ,‬בהשוואה למקדש‬
‫הראשון (ראה‪ :‬עזרא ג'‪ ,‬חגי ב')‪ ,‬אך גם זכריה‪ ,‬כקודמיו‪ ,‬לא רואה בעובדה זו בעיה כלשהי‪.‬‬
‫זכריה‪ ,‬ח'‬
‫כדי להבין את הנאמר בפרק ח'‪ ,‬יש לקרוא קודם בפרק ז' ‪ .3 – 1‬העם שואל את הכוהנים והנביא שאלה‬
‫הלכתית‪ :‬עכשיו‪ ,‬כשבית המקדש השני הולך ונבנה‪ ,‬האם יש להמשיך ולצום את הצומות הנהוגים בעם לזכר‬
‫חורבן בית המקדש? התשובה לשאלת העם מצויה בפס' ‪ 19 – 18‬בפרק ח'‪ .‬קודם לכן מנבא זכריה שבע‬
‫נבואות נחמה לעתיד‪ .‬בסוף הפרק‪ ,‬פסוקים ‪ 24 – 20‬נמצא חזון לאחרית הימים‪ ,‬המתאר את עליונות ה'‬
‫ואת מרכזיותה של ירושלים בעולם כולו‪.‬‬
‫‪67‬‬
‫‪‬‬
‫הבטחות טובות לירושלים ולעם ישראל ‪.17 - 1 :‬‬
‫בפסוקים הללו מפורטות שבע הבטחות בעלות שלושה נושאים משותפים‪ :‬ה' יחזור לשכון בירושלים וירבה‬
‫את אוכלוסייתה (פס' (‪ .)8 - 1‬ברגע שתסתיים בניית המקדש ישתפר המצב הכלכלי (פס' ‪ .)13 - 9‬הישועה‬
‫מותנית בהתנהגותית מוסרית של העם (פס' ‪.)17 - 14‬‬
‫מן ההבטחות הטובות לעתיד שמנבא הנביא ניתן ללמוד על המצב העכשווי ביהודה‪ :‬ניתן ללמוד כי מעטים‬
‫התושבים בארץ‪ ,‬הדרכים אינן בטוחות‪ ,‬המצב הכלכלי‪ ,‬החברתי והביטחוני הם בכי רע‪..." :‬שכר האדם לא‬
‫נהיה ושכר הבהמה איננה (כלכלי)‪ ,‬וליוצא ולבא אין שלום מן הצר (ביטחוני)‪ ,‬ואשלח את כל האדם איש‬
‫ברעהו" (חברתי) (פס' ‪ .)10‬כמו חברו חגי‪ ,‬גם זכריה מודיע לעם כי רק סיום בניית המקדש ישפר את המצב‬
‫בכל השטחים הנ"ל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫הצומות יבוטלו וירושלים תהפוך למרכז דתי עולמי ‪.23 - 18 :‬‬
‫בפרק הקודם שואלים תושבי יהודה את הנביא האם עתה‪ ,‬כשבניית בית המקדש עומדת להסתיים‪ ,‬יש‬
‫להמשיך ולצום את הצומות הנהוגים לזכר חורבן המקדש? תשובת הנביא ניתנת בפס' ‪ :18‬הצומות הנ"ל‬
‫יהפכו בעתיד לימי שמחה וחג‪ ,.‬גם זאת בתנאי שהעם יתנהג היטב‪ ,‬ויאהב הן את האמת והן את השלום‪,‬‬
‫שלא תמיד כרוכים זה בזה‪.‬‬
‫הצומות הנזכרים הם‪ :‬צום הרביעי ‪ -‬שבעה עשר בתמוז‪ ,‬יום הבקעת חומות ירושלים‪.‬‬
‫צום החמישי ‪ -‬ט' באב‪ ,‬יום שרפת המקדש וחורבנו‪.‬‬
‫צום השביעי ‪ -‬ג' בתשרי‪ ,‬יום הרצח של גדליה בן אחיקם‪ ,‬אחרון השליטים ביהודה‪.‬‬
‫צום העשירי ‪ -‬י' בטבת‪ ,‬יום תחילת המצור על ירושלים‪.‬‬
‫הפסוקים ‪ 23 - 20‬הם חזון לאחרית הימים‪ .‬יהיו אלה ימים של גאולה שלמה‪ .‬ירושלים תהפוך להיות מרכז‬
‫דתי ‪ -‬רוחני לעולם כולו‪ .‬עם ישראל יהיה גם המורה הדתי לעולם כולו ‪ :‬כולם ילמדו מעם ישראל את הדרך‬
‫לעבוד את ה' אלוהי ישראל‪ .‬הנביא מצייר תמונה נלעגת של הגויים‪ :‬עשרה אנשים יחזיקו בבגדיו של איש‬
‫יהודי אחד ויבקשו ממנו שיעזור להם ללמוד את הדרך הנכונה לעבוד את האל‪.‬‬
‫ישעיהו‪ ,‬ס"ב‬
‫הפרק מאופיין בניגודים במצבה של ירושלים ולכן נאמר מעזובה (בודדה) לבעולה (נשואה)‪.‬‬
‫בפסוקים ‪ :5-1‬מבטיח הנביא כי ה' לא ינוח ולא ישקוט עד אשר ירושלים תושע ממצבה העלוב‪ .‬השינוי‬
‫הדרמטי במצבה של העיר יביא גם לשינוי בשמה‪ .‬העיר תקרא "חפצי בה" שם המבטא את רצונו של ה'‬
‫בטובתה של העיר‪ .‬מן הכתוב בפס' ‪"" 4‬לא ייאמר עוד‪ "...‬ניתן להבין כי למרות שבניית המקדש הסתיימה‪,‬‬
‫עדיין מרבית היהודים נמצאים בגלות‪ ,‬מרבית השטחים אינם מעובדים והארץ שוממה‪ .‬גם כאן חוזר המוטיב‬
‫הכול כך שגור בפי הנביאים‪...." :‬ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלוהיך" (פס ‪.)5‬‬
‫בפסוקים ‪ :9-6‬הבטחות נוספות של הנביא‪ .‬הפעם לשיפור המצב הביטחוני והכלכלי של העיר‪ .‬מן‬
‫ההבטחה ש‪-‬ה' יפקיד שומרים על חומות ירושלים‪ ,‬ניתן להבין שהחומות עדיין פרוצות‪ ,‬ואכן מן הכתוב‬
‫בספר נחמיה ניתן ללמוד כי רק לאחר בואו של נחמיה לארץ (‪ 445‬לפנה"ס)‪ ,‬ובמאמץ רב ביותר‪ ,‬חוזקו‬
‫החומות והושלמה בנייתן‪ .‬בכל אופן‪ ,‬מעתה ה' יפקיד שומרים על העיר‪ ,‬כך שלא ניתן יהיה עוד לכבוש‬
‫‪68‬‬
‫אותה‪ ,‬והתבואות בשדות והענבים בכרמים לא יהיו עוד למאכל זרים‪ ,‬אלא תושבי יהודה יזכו לקצור את‬
‫אשר זרעו‪ .‬במזמור קל"ז נשבע המשורר ביד ימינו לא לשכוח את העיר‪ ,‬ואילו כאן הנשבע הוא ה'‪ .‬הוא‬
‫מבטיח "בימינו ובזרוע עוזו" להגן על העיר ותושביה‪ .‬הם יזכו לאסוף את יבוליהם‪ ,‬להביאם למקדש ולאכול‬
‫ולשתות אותם שם‪ ,‬מה שלא קורה במצב הנוכחי‪.‬‬
‫הפסוקים ‪ :12-13‬מזכירים מאד את הרעיון בפתיחה של ישעיהו השני‪ ,‬בפרק מ'‪ .‬ה' ידאג לסלול את הדרך‬
‫ולהקל על המכשולים בפני הבאים ארצה‪[ .‬ההשוואה לפרק מ' ממש מתבקשת‪":‬סולו סולו המסילה‪ ,‬סקלו‬
‫מאבן"‪ ,‬כאן‪ ,‬לעומת‪" :‬והיה העקוב למישור" שם‪ .‬בשני המקומות ביטוי זהה "הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו"‬
‫ועוד‪ ].‬ה' מודיע בעולם כולו כי זמן הגאולה הגיע‪ .‬העמים השכנים יקרא לשבי ציון "עם הקודש" ואילו‬
‫ירושלים‪ ,‬שתהפוך למרכז דתי ורוחני עולמי‪ ,‬תיקרא "דרושה" ולא תיעזב עוד לעולם‪.‬‬
‫שיבת ציון – נחמיה‪ ,‬תהילים‬
‫הפרקים‪ :‬נחמיה א'‪ ,‬ח'‪ ,‬תהילים קכ"ו‬
‫מבוא‪ :‬ספר נחמיה נחשב מאז ומתמיד כחלק מספר "עזרא"‪ ,‬ורק בדפוסים המודרניים הוא עומד בפני עצמו‪.‬‬
‫הספר מתאר את התקופה של עליית נחמיה ליהודה‪ ,‬בשנת ‪ 444‬לפנה"ס‪ ,‬לאחר ששימש שר המשקים‬
‫בארמון מלך פרס‪ ,‬את פעולותיו לאחר מכן‪ .‬זוהי תקופה בה היהודים שאפו לתקן את הפרצות בחומות‬
‫העיר‪ .‬השומרונים שלחו שוב איגרת למלך פרס‪ ,‬בה הם סיפרו לו כי היהודים בונים את החומה‪ ,‬וברגע שזו‬
‫תושלם‪ ,‬הם יפסיקו לשלם מיסים וימרדו בו‪ ,‬כי זה אופיים מאז ומתמיד‪.‬‬
‫נחמיה א'‬
‫שלושת הפסוקים הראשונים בפרק מספרים על משלחת שהגיעה מיהודה לפרס בראשות חנני‪ .‬על פירוש‬
‫הביטוי "הנשארים אשר נשארו מן השבי" (פס' ‪ )3‬חלוקים המפרשים‪ .‬יש הטוענים כי מדובר בשבי ציון‪ ,‬אך‬
‫קשה לקבל שהמשלחת תדון עם נחמיה על מאורעות מלפני שנים כה רבות‪ .‬על כן סבירה יותר ההשערה כי‬
‫מדובר באירוע עכשווי‪ ,‬וכי באמת נפלו מספר יהודים בשבי השומרונים‪ .‬לפי תאור המשלחת המצב בכי רע‪,‬‬
‫חומת ירושלים פרוצה‪ ,‬השערים שרופים ויהודה כולה "ברעה גדולה ובחרפה"‬
‫כששומע נחמיה על המצב הקשה הוא נושא תפילה ל‪-‬ה'‪ .‬חלקה הראשון של התפילה הוא "צידוק הדין"‪.‬‬
‫נחמיה משתמש בביטויים המופיעים בספרי דברים ומלכים‪ .‬הוא מודה‪ ,‬בשם העם כמובן‪ ,‬כי בני ישראל‬
‫חטאו ל‪-‬ה'‪ ,‬מעלו בבריתו‪ ,‬והעונש שקיבלו הוא חלק בלתי נפרד מן הברית‪ ,‬ועל כן מוצדק בהחלט‪ .‬בהמשך‬
‫התפילה‪ ,‬בפס' ‪ , 9‬מזכיר נחמיה ל‪-‬ה' את הבטחתו כי לאחר שהעם יחזור בתשובה‪ ,‬יביא אותם ה' חזרה‬
‫לארץ ויגן עליהם‪" :‬ושבתם אלי ושמרתם מצוותי‪ ....‬אם יהיה נדחכם בקצה השמים משם אקבצם והביאתים‬
‫אל המקום אשר בחרתי לשכן את שמי שם"‪ .‬בסיומה של התפילה מבקש נחמיה מהאל להאזין לתפילות‬
‫העם בכלל‪ ,‬ולתפילתו בפרט‪" ,‬החפצים ליראה את שמך"‪.‬‬
‫נחמיה‪ ,‬שעקב תיאורי המשלחת החליט לצאת ליהודה במטרה לשפר את המצב‪ ,‬מוסיף לתפילה נימה‬
‫אישית‪ .‬הוא מבקש מ‪-‬ה' לעזור לו ולגרום למלך פרס לרחם עליו‪ ,‬ולהיעתר לבקשתו לעזוב את תפקידו‬
‫המכובד ולצאת ליהודה‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫נחמיה ח'‬
‫לאחר שנחמיה פעל במישור הביטחוני (תיקון החומות) והכלכלי‪-‬חברתי‪ ,‬הוא עובר לטפל‪ ,‬ביחד עם עזרא‬
‫בנושא הדתי‪.‬‬
‫פס' ‪ :8 – 1‬מתארים עצרת המונית ליד בית המקדש‪ ,‬שנערכה באחד לחודש השביעי‪ ,‬הוא היום בו אנו‬
‫חוגגים את ראש השנה‪ .‬עזרא הסופר עומד על בימת עץ שהוכנה לכך מראש‪ ,‬כאשר משני צדדיו ניצבים ‪13‬‬
‫מחשובי העדה‪ .‬הוא מברך את ה'‪ ,‬וכל העם עונים "אמן"‪ ,‬כאשר ידיהם מונפות כלפי מעלה‪ ,‬ומשתחווים ל‪-‬ה'‬
‫‪ .‬על‪-‬פי המסופר עזרא קורא בחוקי התורה‪ .‬עד צוהרי היום‪ ,‬כאשר הלויים מפרשים לעם את הטעון הבהרה‪.‬‬
‫השורש ב‪.‬י‪.‬ן (מהמילה הבין) הוא השורש המנחה בקטע‪ ,‬הן במובן של להבין את הנלמד‪ ,‬והן כפועל יוצא‪:‬‬
‫לגרום לאחרים להבין‪ .‬גם הביטוי "ספר תורה" הוא ביטוי מנחה שמלמד שקריאת התורה היא החלק החשוב‬
‫בקיום הברית בין העם לאלוהיו‪.‬‬
‫לאחר שהעם שומע את חוקי התורה‪ ,‬פוחדים רבים כי לא קיימו את החוקים כנדרש והם פורצים בבכי (פס'‬
‫‪ .)12 – 9‬עזרא‪ ,‬נחמיה והלויים משתיקים את העם‪ ,‬ומפצירים בהם לשמוח ולשלוח משלוח מנות לעניים‪,‬‬
‫כראוי ביום של שמחה‪.‬‬
‫גם ביום השני של החודש השביעי מתכנסים באותו המקום‪ .‬הפעם רק ראשי‬
‫האבות והלויים‪ ,‬כנראה כדי להעמיק את לימוד התורה‪" :‬להשכיל אל דברי התורה"‪[ .‬זהו כנראה המקור‬
‫ההלכתי לחגיגת ראש השנה במשך יומיים] הם מייחדים את הלימוד לדיני חג הסוכות (ויקרא כ"ג ‪)42‬‬
‫ולאחר מכן שולחים אנשים ללמד את כל העם את ההלכות המיוחדות של החג‪ .‬האנשים נשלחים להביא‬
‫חמישה סוגי ענפים כדי לכסות את הסוכות בסכך (במקור זה לא מדובר בארבעת המינים‪ ,‬למרות שרבים‬
‫טועים לחשוב כך!)‪ .‬הם מקימים את הסוכות בכל מקום אפשרי בירושלים‪ ,‬יושבים בסוכות שבעה ימים‬
‫ככתוב בחוקי התורה‪ ,‬ובכל אחד מן הימים קוראים בתורה‪ .‬ביום השמיני הם עורכים "עצרת" כנדרש‪ .‬לא‬
‫ברור אם הביטוי "כי לא עשו מימי ישוע בן נון כן בני ישראל‪ "..‬מתייחס אל השמחה הגדולה שהייתה במהלך‬
‫החגיגות‪ ,‬או שמא בגלל העובדה שבפעם הראשונה חגגו כולם את החג בירושלים‪ ,‬כנדרש בחוקי ספר‬
‫דברים‪.‬‬
‫תהילים קכ"ו‬
‫הכותרת למזמור היא "שיר המעלות"‪ .‬המזמור הוא אחד מחמישה עשר מזמורים בעלי כותרת זהה‪ .‬יש‬
‫המשערים כי מדובר בחמש‪-‬עשרה מדרגות במקדש‪ ,‬שעל כל אחת מהן היו אומרים מזמור‪ .‬אחרים סבורים‬
‫כי מדובר בשירי עליה לרגל‪ ,‬שהיו שרים עולי הרגל בשלוש הרגלים‪.‬‬
‫המזמור נחלק לשני חלקים בני שלושה פסוקים כל אחד‪ .‬כל אחד מהחלקים פותח בפועל "שוב"‪ .‬חלק‬
‫מהפרשנים סבורים שהמזמור נאמר כתפילה של גולי בבל‪ ,‬לגאולה העתידה לבוא‪ ,‬אך מרבית הפרשנים‬
‫גורסים כי מדובר בתפילת הודיה של שבי ציון‪ ,‬על כך ש‪-‬ה' השיבם לארצם‪ .‬החלק השני של המזמור הוא‬
‫בקשה מ‪-‬ה' להיטיב את המצב בארץ‪ ,‬ולהביא את שאר פזורות ישראל חזרה לארץ‪.‬‬
‫בחלק הראשון‪ ,‬כאמור מודים שבי ציון ל‪-‬ה' על כך שהשיב אותם לארץ‪ ,‬והישועה היא כה גדולה עד שנדמה‬
‫להם שהם חולמים‪ .‬צריך לשוב ולהזכיר כי בכל ההיסטוריה האנושית לא מוכרת התופעה של עם שלם‬
‫שגלה מארצו וזכה לחזור אליה שנים רבות לאחר מכן‪ .‬תגובת העם היא כמובן שמחה ואפילו הגויים מודים‬
‫‪71‬‬
‫כי קרה כאן נס בלתי רגיל‪ .‬המשורר מקבל בשמחה את דברי הגויים‪ ,‬חוזר עליהם ומאשר שהגשמת החלום‬
‫(בפס' ‪ )1‬גורמת להם לשמחה‪.‬‬
‫בחלקו השני של המזמור מתחנן המשורר בפני האל שכפי שהושיע את עמו בעבר‪ ,‬כך ימשיך עד שהישועה‬
‫והגאולה תהיינה שלמות‪ .‬לשם כך משתמש המשורר בתיאור תופעת הטבע הידועה לנו‪ :‬השיטפונות בנחלי‬
‫הנגב‪ .‬כשם שנחלי הנגב מתמלאים במים פתאום‪ ,‬כך תתמלא הארץ באנשים רבים עד מאד שגלו ממנה‪.‬‬
‫בהמשך‪ ,‬בפס' ‪ – 6 – 5‬מביא המשורר משל מחיי האיכרים‪ .‬כאשר האיכר זורע‪ ,‬לא רק שהוא מוציא כסף‬
‫רב על הזרעים‪ ,‬הוא גם אינו יודע איזה גורל צופן לו העתיד‪ .‬האם יזכה לקבל יבולי ברכה משדותיו‪ ,‬או שמא‬
‫משפחתו תרעב ללחם? החשש הזה‪ ,‬חוסר הביטחון והתלות המוחלטת באל (או באיתני הטבע) גורמת‬
‫לאיכר להזיל דמעה‪ .‬רק כאשר הוא זוכה לקצור את יבוליו המתח מתפוגג והאיכר יכול להתחיל לשמוח‪.‬‬
‫רבים הפירושים שהוצעו כנמשל למשל זה‪ .‬האחד‪ ,‬ששבי ציון משולים לאותו האיכר‪ ,‬והמשורר מקווה שיזכו‬
‫ליהנות מפרי העמל הרב שהם משקיעים בחידוש פני הארץ‪ .‬השני‪ ,‬כפשוטו‪ :‬בקשת המשורר מ‪-‬ה' ששבי‬
‫ציון הזורעים בדמעה את שדותיהם‪ ,‬יזכו לקצור בעצמם את שדותיהם‪ .‬יש עוד מספר פירושים ולא ארחיב‪.‬‬
‫את המזמור נהוג לשיר לפני סעודות מצווה בערבי שבת וחגים‪ ,‬וכן בהזדמנויות חגיגיות במשך השנה‪.‬‬