גיליון סתיו 2011 - מוזיאון בית לוחמי הגטאות
בית לוחמי הגטאות ע“ש יצחק קצנלסון למורשת השואה והמרד ב ספטמבר 2011 עיתון בית לוחמי הגטאות יצחק צוקרמן בכנס לציון 30שנה לפטירתו ,החברים והמשפחה מספרים על יצחק-אנטק Szczę śliwe go Now ego Ro !ku Shana !Tova News from Ghetto Fighter's House Museum תמונות מהעצרת בקיבוץ לוחמי הגטאות דבר יו”ר הווועד המנהל שלום, קהילת ניצולי השואה שייסדה את מוזאון בית לוחמי הגטאות בשנת ,1949חוותה באופן אישי את החוויות הקשות ביותר שיכול לחוות אדם .הקמת קיבוץ משגשג יחד עם הקמת מוזאון המנציח את העבר ,הייתה פסגת שאיפותיהם .מי שיסתכל וישקיף על מוזאון בית לוחמי הגטאות מצד אחד ועל מפעל “טבעול” מצד שני ויתבונן בתמונות של משה קופפרמן ז”ל (חתן פרס ישראל 2002וחבר קיבוץ לוחמי הגטאות) ,יראה סיפור נפלא של ארץ ישראל .סיפור שהוא פרי הצלחה של ניצולי שואה שיש בו התבוננות אחורה אך אין בו הישארות בעבר .באופן זה סיפורו של בית לוחמי הגטאות ממחיש את ניצחון הרוח את ציווי המייסדים להתבוננות מתמדת קדימה - זהו ייחוד של בית לוחמי הגטאות. קמפוס בית לוחמי הגטאות מרחיב בפעילותו את היבטי השואה גם לתחומי הגבורה ,המנהיגות ,זכויות האדם ומימוש החיים שאחרי השואה. מסרים אלו מועברים באמצעות חוויה לימודית אחרת ,שהיא מעבר לביקור בתערוכה .כך למשל ,המרכז לחינוך הומניסטי מפגיש קבוצות מורים ותלמידים מכל קצווי החברה הישראלית ,ב”יד לילד” -מוזאון יחידי מסוגו בעולם לומדים מדי יום תלמידים צעירים תוך ביקור בסדנאות אמנות דרמה ומוסיקה. בית לוחמי הגטאות מהווה גם יעד תיירותי מזמין .הבית הוא חלק מהפסיפס החברתי־תרבותי של הגליל המערבי ,חבל ארץ עשיר בהיסטוריה ובמגוון חברתי ותרבותי מרתק .מעצם ייחודו הוא מהווה עוגן מרכזי בחוויה האזורית והמאפשר מכלול שלם של פעילויות בנושאי תיירות מורשת ופנאי איכותי לתיירים מחו”ל ולטיילים הישראלים כאחד. הנהלת המוזאון ,מנהלי המחלקות ,עובדי הבית בכל התחומים והרבדים פועלים במקצועיות ,בתבונה ,באמונה ובמסירות להביא את בית לוחמי הגטאות להיות בית תוסס מלא חיים ועל כך הם ראויים לתודה ,להוקרה ולברכה. בית לוחמי הגטאות הוא מפעל חינוכי אדיר .למקום יש חשיבות עולמית ולאומית לא רק בזכות היותו מוזאון השואה הראשון בעולם, אלא בזכות היותו מנוף חברתי וכלכלי לפתוח לאזור כולו .אני קורא למקבלי ההחלטות לראות במקום עוגן לחיזוק החוסן החברתי והכלכלי בפריפריה. בימים הקרובים ד”ר ענת ליבנה נכנסת לתפקיד מנכ”ל המוזאון. ענת פעילה במסגרת הבית שנים רבות ,פעילה במישור האקדמי בנושא השואה והגבורה והובילה ופיתחה מספר תוכניות חינוכיות חברתיות משמעותיות ביותר .אין לי ספק שהידע העצום של ענת ,יכולת הנהגתה ,ניסיונה ודרך מחשבתה ביחד עם צוות העובדים והמנהלים המסור והמקצועי של בית לוחמי הגטאות ,יצעידו את המוזאון ליעדים משמעותיים וראויים. אני בטוח שכולכם תצטרפו אלי באיחולי הצלחה לענת ולצוות כולו. אלי גונן /יושב ראש הוועד המנהל לקראת השנה החדשה חגי תשרי מכילים בתוכם סיכום ,חשבון נפש ,והזדמנות לחיזוק האמונה שהתרופפה באפשרות לשינוי ובנייה מחדש .ממש בערבם של חגים אלה אני מתחילה את תפקידי בניהול המוזאון ולפני שאעביר את המבט קדימה אני מסתכלת על הקיים ורואה יצירה גדולה ומשמעותית שנעשתה כאן במשך שנים רבות על ידי עובדים ומנהלים בכישרון וחריצות ורצון טוב .אני נכנסת לתפקיד מתוך כבוד והערכה גדולה למייסדי הקיבוץ והמוזאון ומתוך אהבה גדולה למקום ולצוות עובדיו. צפויה לנו עבודה מאומצת שתביא לשינוי והתקדמות ,עבודה יצירתית שתרים על נס את העבודה החינוכית המיוחדת שלנו ותדחוף קדימה את ההתחדשות המוזיאלית .זה לא יקרה ביום אחד ואין בידי מטה קסם .אני מבינה שיצאנו לריצת מרתון שבה חשובים המרכיב המנטאלי ,ההתמדה וכוח הרצון .יש בי רצון להצליח ולהביא לעבודה משותפת ,לחשיבה יצירתית ,להתייעלות I In 2010, the Embassy of the Republic of Poland in Israel, the J. Korczak International Association, the Beit Lohamei Hagetaot Museum and the Foundation Institute for Strategic Studies have developed the Center for Education and Research of the History of Poland and Polish Jews. This center is an important element for outstanding Polish-Israeli relations, flourishing in the fields of politics, economy, culture and education. The main goal was to create a center for scientific research and education thematically aimed at the common 1,000-year history between Poles and Jews in the Polish territories.דבר The Center is a place of contactשגרירת between the two distinct spheresפולין of Polish and Jewish individuals.בישראל The Center propagates and distributes knowledge of the common history between the Polish nation and the Jewish population amongst teachers, guides and students. The Center initiates exchanges for youth groups and adults between Poland and Israel, and organizes courses and seminars between the Polish and Israeli individuals קיבוץ involved in the program. לוחמי הגטאות The first two-stage seminar was organized during the 2010/2011 academic year. Israeli educators and עצרת הזיכרון guides for Israeli youth groups in Poland primarily לשואה ולגבורה attended this seminar. After substantive cooperation תשע”א between the Museum, the Polish Embassy in Israel and the Polish Institute in Tel Aviv (November 2010March 2011), the first stage of the seminar was organized at the Museum. The speakers included scientists, journalists, Polish writers and Israeli instructors. והגדלת המשאבים ,לפתיחות לשינויים ותפיסות חדשות ,לשילוב The second part of the seminar took place in Poland כוחות ומאמץ אישי וקבוצתי ,כדי להשיג את המטרות והאתגרים and was organized by the Institute for Strategic Studies שעומדים בפנינו. in Krakow and lasted 7 days. The seminar included מייסדי המוזאון ,שרידי המחתרות הלוחמות בגטאות ,הרבו להדגיש lectures, workshops and walking tours of Krakow and את חשיבותו של הצו המוסרי הנלווה לזיכרון השואה -חובתו של העם the surrounding area. The seminar in Krakow has also היהודי המתחדש בארץ ישראל לבנות חברה צודקת ואנושית .חברה been considered a success in terms of the amount of הנאבקת נגד כל התופעות שאפשרו את האסון הנורא .המסר הזה שיש interaction between individuals. Many contacts have been לו משמעות חינוכית עצומה הוא לדעתי המסר הייחודי שאותו צריך made, mainly those with Polish teachers. There are high להדגיש בבית לוחמי הגטאות .הוא שייעשה אותנו למוזאון אחר ,בעל חזון ברור ומוביל בחברה הישראלית .אני יודעת שמאז ומתמיד טיפחו hopes that these contacts will flourish, especially those כאן את המסר הזה ,הדגישו את “רוח האדם” .ערב השנה החדשה involving the youth. ולאור האירועים החברתיים המרגשים בחודשים האחרונים ,חשוב I hope this initiative will develop further as Polish and לי להזכירו כדי שנוכל לחדד ולהעמיק עוד יותר את הדרך החינוכית Israeli educators continue exchanging their points of והאופי הייחודי של המוזאון. view, learning together and teaching their students מתוך היכרות רבת שנים עם צוות העובדים האיכותי והמיוחד tolerance and openness. שצמח כאן אני בטוחה שבמאמץ משותף נצא לדרך הנכונה שתביא Agnieszka Magdziak-Miszewska את הבית לשגשוג והצלחה להם הוא ראוי ,ולהם ראויים מייסדיו Ambassador of Poland to Israel ואלה שלזכרם הוקם. אני מברכת את כל עובדי הבית ,את חברי הוועד המנהל וידידי המוזאון באשר הם ואת חברי קיבוץ לוחמי הגטאות ,בשנה טובה ופוריה ,שנה של סולידריות ויחסי עבודה נעימים ,ושנה של התחדשות ויצירה. ענת ליבנה /מנכ”לית עורכת :נטע פרימר-גולד ב עריכה לשונית :שרה שיף ב צילומים“ :בית לוחמי הגטאות” ב בשער :יצחק (אנטק) צוקרמן בעצרת ליום הזיכרון לשואה ולגבורה בשנת 1966ב הדפסה :דפוס רייתן ב העיתון הופק ע”י מוזאון “בית לוחמי הגטאות” ,כל הזכויות שמורות לפניות ,מאמרים ,ניתן לפנות לטלפון 04-9958080 :ב לפקס 04-9958007 :במשרדי המוזאון ב www.gfh.org.i l עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 3 הכנס הבינלאומי לציון 50שנה למשפט אייכמן “בווינה ,בלילות היו נשמעות צעקות של אנשים צעירים שחלמו על מה שקרה בשואה. יום אחד אמרתי לבחורה שהתידדתי איתה‘ :זה ממש גיהנום כאן!’ .היא הסתכלה בי ואמרה: ‘אתה משורר .משורר חייב להיזהר בבחירת המלים .גיהנום זה משהו אחר!’ למדתי להיזהר בבחירת המלים” במסגרת הכנס הבינלאומי לציון 50שנה למשפט אייכמן שוחחה חנה יבלונקה ,בבית לוחמי הגטאות, עם המשורר חיים גורי “ “ב־ ’47יצאתי מטעם הפלמ”ח לאירופה ונפגשתי עם שרידי יהדות הונגריה .לא ידעתי מילה בשפה אירופית כלשהי וגם לא יידיש .שם בפעם הראשונה, לאט לאט, התחלתי לתפוס את משמעות השואה ,החורבן’’ ח יים גורי הוא בעיני “זקן השבט” ויש לו אמירה חזקה לאורך השנים .יש לו קשר מיוחד לבית ול־ מייסדיו .השיחה עם חיים בנויה על ראשי פרקים שילוו אותנו כחוט השני .חיים הגיע למשפט אייכמן אחרי כמה שנים בהם נפגש עם הניצולים. היית כתב של עיתון “למרחב” במהלך המשפט .מה היה סדר יומך בארבעת החודשים בהם התנהל המש־ פט מאפריל עד אוגוסט ?1961 “הייתי במשפט מהבוקר עד הערב .ישבתי יום יום ולא החסרתי ישיבה אחת .אחרי המשפט הלכתי למערכת “למר־ חב” לכתוב את הרפורטז’ה היומית “מול תא הזכוכית” .זה נמשך כל המשפט. ־ב־ ’47יצאתי מטעם הפלמ”ח לאירופה ונפגשתי עם שר�י די יהדות הונגריה .לא ידעתי מילה בשפה אירופית כלשהי וגם לא יידיש .שם בפעם הראשונה ,לאט לאט ,התחלתי לתפוס את משמעות השואה ,החורבן .ככל שפגשתי אותם יותר תפסתי את משמעות האסון .אנשים היו מאד רגישים. כל אי הבנה הביאה לבכי .לאט לאט הבנתי גם את ההומור והתחכום האינטלקטואלי שלהם. בחור ף ’47הובלתי 60חניכים לווינה בדרכם לארץ יש�ר אל .הימים והלילות בתוכם היו הפגישה הראשונה עם העם היהודי .לא רבים תופסים את הדבר :תוך זמן קצר התחילה אדולף אייכמן בתא הזכוכית במשפטו בירושלים צילום ארכיון :אי.פי המלחמה בארץ ובעודי חוזר ומבין את חווית האובדן – כבר טובי חברי נהרגים כאן 2 .הסיפורים חברו יחד .רעייתי הייתה בחטיבת הראל שאיבדה המון חיילים 2 .סיפורים מנוגדים אלה יוצרים אי הבנות ,טעויות .יש סיפור שחוזר שהישוב היה אדיש אבל צריך להבין ש– 85%מיושבי ארץ ישראל היו אשכנזים שמשפחותיהם היו שם .לא היה אדם שלא היו לו קרובים .וכששואלים – מה עשה הישוב כדי לעזור אני קורא לצעירים לנסות לחיות את הסיפור מבפנים. את הזמנים הללו .זו משימה אינטלקטואלית .רק כך אפשר להבין ...בעת שהותי בווינה ,בבוקר מושלג ,מצאתי קיוסק ובו עיתון של הצבא הבריטי בו היה כתוב באנגלית כי 35 חיילים נהרגו בהרי חברון .אלה היו הל”ה .השיר שלי “הנה מוטלות גופותינו” נכתב אז – בחוץ לארץ”. ספר לנו על מפגש מיוחד שקשור למילה “גיה־ נום”. “בעת שהותינו בווינה פגשתי בחורה ומאד התיידדנו. בלילות היו נשמעות צעקות במחנה של אנשים צעירים שח־ למו על מה שקרה בשואה .יום אחד אמרתי לה“ :זה ממש גיהנום כאן!” .היא הסתכלה בי ואמרה“ :אם אינני טועה אתה משורר .משורר חייב להיזהר בבחירת המלים .גיהנום זה משהו אחר!” זו הייתה סטירת לחי שהגיעה לי .אמרתי לעצמי :מה אתה מקשקש? אין פה נאצים ,יש פה אוכל... חשבתי לעצמי כמה היא עזרה לי כמשורר ...למדתי להוסיף לתשוקת הכתיבה גם את הדיוק .למדתי להיזהר בבחירת המלים. שתי החוויות העוצמתיות הללו ,של השואה ,החו־ רבן ,ומלחמת העצמאות .אלה 2חוויות מנוגדות? משלימות? האם חווית העצמאות לא האפילה על ארוע השואה? “אני לא דתי אבל אני שייך לעם שמישהו הגדיר אותו פעם כעם היחיד שלוקח את אלוהים ברצינות ..למה שנ־ תיים וחצי בלבד מפרידות בין 8במאי 1945לכ”ט בנובמבר ?1947מי סידר לו”ז כזה? ניצולי השואה הגיעו לארץ כבר ב־ ,’46 ,’45כשבארץ אלו השנים הכי סוערות במאבק נגד האנגלים :ליל הגשרים ,הרדאר .השואה החישה את ההכרה שצריך מדינה”. ספר על נוער הפלמ”ח ,ואתה ביניהם ,מאזינים לצ־ ביה בוועידת יגור. “אני לא דתי אבל אני שייך לעם שמישהו הגדיר אותו פעם כעם היחיד שלוקח את אלוהים ברצינות... למה שנתיים וחצי בלבד מפרידות בין 8במאי 1945 לכ”ט בנובמבר ?1947מי סידר לו”ז כזה?” עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 5 “ “הייתה לנו אמנם תוכנית להצניח באירופה 400 צנחנים ,אבל זה יצא באיחור של שנתיים ובסוף צנחו רק בודדים. אנטק אמר שאש הנ.מ .של הגרמנים הייתה מורידה 390מתוך ה־ .400והוסיף שאם הייתי צונח בפולין הם היו צריכים להסתיר אותי כי יש לי פנים ים תיכוניות ואני לא יודע אף שפה אירופית”... “במשפט אייכמן הית הייתה העדות של פלדי שהייתה נוראה ותמונתה מלווה אותי כל חיי .פלדי עמד מול ד”ר מנגלה ושאל אותו בן כמה בנו. פלדי לא יכול היה לשקר ואמר ,12 במקום להגיד .15 הילד נשלח אל אימו שהייתה עם קבוצת המובלים להשמדה ,והוא מצא אותה בזכות המעיל האדום שלבשה אחותו” “זה קורה ב־ 6000 .’46איש מאזינים לצביה בוועידת הקיבוץ המאוחד .היא דיברה יום שלם בעברית טובה של בי”ס “תרבות” .היה שם גם הרצפלד מהמרכז החקלאי. הוא נישק אותה ואמר“ :צביה צביה ,אורים ותומים”. “קדמה לפגישה הזו שנתיים קודם לכן פגישה אחרת בכנס המ”מים של הפלמ”ח .זה היה כנס חשוב כמו היום כנס של הפיקוד הבכיר של צה”ל .זה היה בקלמניה .בית ערבי .מדורה .הגיע גם אלתרמן בחליפה חגיגית שחורה והוא מעולם לא הגיע כך לשום ארוע .ישבו איתנו יוסף קורניאנסקי מקיבוץ דפנה ורניה הרשקוביץ שהייתה קש־ רית של אי”ל .ביקשנו מרניה שתשיר .יצחק שדה ניסה לשכנע אותה לשיר .היא שרה בית והתחילה לבכות .לימים דיבר על כך אנטק .הוא אמר :כתבנו מכתבים ,לא ענו לנו מהארץ .ארץ ישראל אהובת ליבנו אינה אוהבת אותנו .הוא אמר :לא יכולתם להציל אותנו אבל למה אחד מכם לא הגיע? הרי קורניאנסקי ורניה הצליחו להגיע לארץ אז גם אחד מכם אולי היה מצליח... “סיפרתי לו שהייתה לנו אמנם תוכנית להצניח באירופה 4000צנחנים ,אבל זה יצא בא�י חור של שנתיים ובסוף צנחו רק בודדים .הוא אמר שאש הנ.מ. של הגרמנים הייתה מורידה 390 מתוך ־ה־ .400והוסיף שאם הי�י תי צונח בפולין הם היו צריכים להסתיר אותי כי יש לי פנים ים תיכוניות ואני לא יודע אף שפה אירופית... “היו לנו רגשות אשמה נו־ ראים .היה תסכול .הייתה המון נכונות .זה היה מעט מדי ,מאוחר מדי .הדור שלי מתקשה להשלים עם העובדה שלא היינו שם. “זכור לי שיצחק שדה התפרץ על משה שרת :מה אנחנו עושים פה? היינו צריכים להיות שם עם הפרטיזנים... בארץ הייתה אז פרוספריטי – בתי קפה ,בתי חולים ,הוצ־ את ספרים ספריית עם עובד הוקמה ,התיאטרון הקאמרי. שאלה :איפה התחילה הידידות הפורה והקרובה שלך עם אנטק? “־ב־ ,1951לקראת העצרת השניה והשלישית בבית ל�ו חמי הגטאות ביקשו שאכתוב את המסכת והציגו אותה. אלפים באו הנה .אז נפגשתי עם אנטק וצביה .במשפט אייכמן היה הסיפור עם מיכי גולדמן .ד”ר בושמינסקי העיד שראה איש ס.ס .מכה ילד 80 .מלקות .הנער פרכס אבל שרד .האוזנר שאל אותו :האם אתה רואה את הנער הזה באולם? והוא אמר כן והצביע על מיכי גולדמן שישב חצי מטר מתא הזכוכית .זה נראה כמו סיפור בלהות .הייתה מהומה בקהל .הנער המולקה ,המעונה והמושפל הפך לה־ יות התובע .זו המשמעות של המשפט! בהפסקה ניגשנו יצחק ואני אליו ושאלנו :למה לא סיפרת? הוא אמר :כן סי־ פרתי :־ב־ ,’46כשעליתי לארץ מקפריסין ,לסוכנות ,לקר�ו בי משפחה וראיתי שהם לא מאמינים לי .דודי אפילו לא האמין ואמר “הוא בודה מרוב סבל” .ואז יצחק אמר לנו: זו הייתה המכה ה־ .81אם יש דבר שכל משמעות משפט אייכמן אחוזה בו זה המושג “שומע ולא מאמין” .בני אדם רואים ואינם קולטים .זה עובר בין גנרלים ,פילוסופים, הוגי דעות .כל המשפט יסודו בעניין הזה. “אלתרמן אמר פעם :בפעם הראשונה מאז חורבן בית שני פרק הגמול והמשפט חזר להיסטוריה היהודית! שנים אחר כך ,כשנודע לי על האירוע במעלות בו נתפסו ילדים בתוך בית ספר ונלקחו כבני ערובה דהרתי צפונה מתוקף תפקידי כעיתונאי .בדרך עצרתי פה בלוחמי הגטאות .שרה שנר אמרה לי :גורי ,יאנוש קורצ’אק לא ברח... ” 10שנים לא עסקתי בשואה ואז אנטק ביקש שאעשה סרט הסברה על המוזאון ,ומ־ 20דקות זה הפך לטרילוגיה. “לגבי העדויות במשפט :כל עדות הייתה חשובה .הייתה העדות של פלדי שהייתה נוראה ותמונתה מלווה אותי כל חיי .פלדי עמד מול ד”ר מנגלה ושאל אותו בן כמה בנו. פלדי לא יכול היה לשקר ואמר ,12במקום להגיד .15הילד נשלח אל אימו שהייתה עם קבוצת המובלים להשמדה, והוא מצא אותה בזכות המעיל האדום שלבשה אחותו. הייתה גם העדות של ד”ר וולרס שסיפר שבאותם ימים לא יכול היה לתת עצה לבנו .לאחר עדותו אמרו עתונאי החוץ :הוא הגדיר את סוף התרבות. “השואה היא פצע שלא ניתן להירפא ממנו .חלק אומרים שזכרון השואה ידעך עם הדורות .חלק אחר אומר :העולם הנוצרי עדיין לא קיבל את המכה”. מתי נקשרת אל יהודי יוון? “כשיצחק נחמה העיד במשפט. הפכנו חברים :עליזה ברוך ,עובדיה ברוך .מהם למדתי .הם כבר נכנ־ סו לסרטים “הים האחרון”“ ,פני המרד” .היו אנשים שנתנו עדות רק במעבדת הסרטים ,כד שילדיהם לא ישמעו ...שאלתי את עובדיה ברוך: ‘איך נתת שיעשו לך ככה?’ והוא כעס וענה :מה אתה רוצה? ביוון יכולנו להתקומם .פה חיפשנו בדל סיגריה ,פרוסת לחם .אני מצדיע לאנשי גטו ורשה אבל ורשה זה לא אושוויץ .חיים רפאל סיפר שכשהפשיל שרוול וראו את המספר היו ישראלים שאמרו‘ :גם אלה כבר באים ...מה להם ולעניין הזה?’ “מי אנחנו שנשפוט אנשים? ב”פני המרד” הכנסנו שלוש דקות (וזה הרבה לסרט) של תמונות שבויי מלח־ מה רוסים .גברים לוחמים שנראים כמו עדר .הם נתנו את ההסבר מה קורה לאדם שלא אוכל שבועיים וקנה רובה תקוע לו בגב .מה שחל על גברים פאר הצבא האדום חל גם על אמהות יהודיות .זה שינה את כל כללי ההתנהגות כלפי הניצולים. “המשפט היה שיעור טוב בקבלת ענווה ,בהבנת החמ־ לה .חודש אחרי המשפט באתי לאחד מבתי הספר לספר על המשפט וילדה אחת שאלה :המורה ,אם זה נכון מה שגורי מספר על השואה אז למה צה”ל לא התערב??? “ועוד אנקדוטה :הגיע יום העצמאות ואנשי לשכה 06 לא ידעו מה לעשות עם הסנגור של אייכמן ,ד”ר סרווציוס. הם לקחו אותו לראות את מצעד צה”ל .צה”ל הראה אז ג’יפים ,דגלים ,צנחנים ..והוא אמר :עם חיילים כאלה היינו כובשים את מוסקבה עוד באוקטובר! “לגבי גזר הדין :מרטין בובר ,פרופ’ הוגו ברגמן ,גרשום תא הזכוכית מוצג בברלין בעקבות פנייה מיוחדת ,תא הזכוכית המקורי בו ישב אדולף אייכמן במהלך משפטו ,פורק והועבר מבית לוחמי הגטאות למוזאון “הטופוגרפיה של הטרור” בגרמניה במבצע מורכב .התא נמסר ל 4-חודשים לרגל יום השנה ה 50-למשפט אייכמן .אחרי שיוצג במרכזה של תערוכה בנושא -הוא יושב לישראל. תא הזכוכית ניצב לזיכרון לדורות בבית לוחמי הגטאות מאז שנות השישים ,ומהווה עדות למשפט המפורסם .התא נמסר לבית לוחמי הגטאות – מוזיאון השואה הראשון בעולם – כאות תודה על עזרתם הרבה של אנשי הקיבוץ בליקוט עדויות, ועל העזרה בהכנת כתב התביעה. תא הזכוכית הועבר לבקשת הנהלת מוזאון “הטופוגרפיה של הטרור” בברלין – אחד המוזאונים הגדולים והחשובים בתחום הנצחת מלחמת העולם השנייה. במקביל ,ייערכו בברלין כנסים מיוחדים בנושא, כולל יום עיון מיוחד שיוקדש לסיפורו של בית לוחמי הגטאות. “מוזיאון הטופוגרפיה של הטרור” מהווה מרכז לתיעוד פשעיהם של הנאצים והוא נמצא בדיוק במקום שבו ניצבו מרתפי הגסטאפו ,המטה הראשי של האס-אס והשירות החשאי הנאצי. מהנהלת המוזאון נמסר“ :אין סמליות רבה מזו ,שהתא המסמל את עשיית הצדק ההיסטורי בהבאתו למשפט של אייכמן במדינת ישראל ,יוצג לעיני מאות אלפים דווקא במקום זה”. שולם אמרו ‘אסור לגזור דין מוות!’ שיהיה אסיר עולם ,שלא יהפוך לקדוש. “ד”ר לנדאו אמר :דנים אותך למוות על ילד אחד יהודי מצרפת ששלחת לאושוויץ. “הדרמה התיאטרלית של המשפט נתנה לו עוצמה. השופטים שמרו על התנהלות תקינה והשתיקו את הקהל כאשר ההתרגשות או הבכי גברו. “אני רואה סרטי שורשים של משפחות שנוסעות בעקבות הסבים .אלה סיפורי מתח .מי שתוקף את הציונים ואומר שהילאמנו את הזכרון חשוב שידע שאין עם שלא מלאים את הזכרון .הצפירה ,עמידת הדום ,כולם עומדים ובכל זאת כל אחד מבטא את האבל שלו בדרכו שלו .צדק אבא קובנר שאמר שזה לא ירפה מהעולם הנוצרי .אני מברך על כך שיש דור צעיר של חוקרים .זה אומר שהסיפור יעבור מדור לדור. מה שנעשה בו זו תהיה המשמעות! והמקום הזה ,בית לוחמי הגטאות ,עושה הכל כדי להעניק משמעות לארוע הזה בחיי עמנו!” עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 7 מדליקי המשואות פרץ הוכמן שמואל ווילינברג ככר שלושת הצלבים בוורשה ,נצרבה בזיכרון העולם בזכות גבורתה של קבוצת ילדים וילדות יהודים ,שחיו בה .הילדים השיגו לעצמם זהות פולנית שאולה, ובחסותה חיו כרוכלים ,כשהם סוחרים בעיקר עם הקצינים הגרמניים .אחוות הילדים והרעות ששררה ביניהם הן מקור להשראה גם היום .אחד הילדים האמיצים האלה היה פרץ הוכמן ,בנם של מרים ובנימין. ב 1-באוגוסט 1944 פרץ המרד הפולני בוורשה .הוכמן ,יחד עם אחיו זֶ נֶ ק ,הצטרף לארמיה קריובה ,כשהוא מתחזה לנער פולני .הוא הצטיין בקרבות נגד הצבא הגרמני ואף עוטר ב “צלב הגבורה” וב”צלב הפרטיזנים”. הגרמנים עם כישלון המרד נלקחו המורדים לשבי בגרמניה. כששוחרר הצטרף פרץ לקבוצת הגשמה ציונית בקרקוב, ובאמצעות “תנועת הבריחה” הגיע על סיפונה של אוניית המעפילים “ביריה” אל חופי ארץ ישראל – ואל מחנה המעצר בעתלית. אחרי שחרורו הצטרף לפלמ”ח לחטיבת הנגב ,לחם בקרבות הנגב ואף נפצע .עם פירוק הפלמ”ח צורף לחטיבה שבע. עשרות פסלי ברונזה עומדים כעדות אילמת לזיכרונותיו של שמואל וילינברג ,אחד משני המשתתפים האחרונים במרד טרבלינקה. שמואל ,יליד העיר צ’נסטוחוב (מבוטאת במלרע) ,נשלח למחנה המוות טרבלינקה ב .1942 אחיותיו נרצחו במחנה אך הוא התחזה לבנאי ,ונשלח לעבוד בצוות המחנה. עבודתו הצילה אותו ממוות – ובזכותה הוא יכול היה להצטרף למרד המתארגן. ב 2-באוגוסט 1943פרצו אסירי טרבלינקה במרד אסירים מזוין .האסירים ניתקו את קווי הטלפון ,פרצו אל מחסן הנשק והציתו אותו ואת תאי הגז .המרד הוכרע במהירות ,ורוב המורדים נרצחו בכדורי השומרים.אך רק כמה עשרות הצליחו לברוח. שמואל וילינברג וחברו קלמן טייגמן הם האחרונים שעוד נותרו לספר את סיפור הגבורה המופלא של מורדי רבלינקה. פסלי הברונזה שלו מנציחים את זכרונותיו. ב פרץ הוכמן הוא תושב הרצליה ,נשוי לסימה ,אביהם של שלושה בנים וסבם של 6נכדים. ז’וטה הרטמן (ז’וטה )zhuta -הרטמן נולדה בעיר קלצה שבפולין למשפחה מסורתית מיוחסת .פלישת הגרמנים לפולין והקמתו של גטו קלצה אילצו את ז’וטה להסתכן ולצאת אל מחוץ לחומות הגטו ,על מנת להשיג אוכל למשפחתה .באחת היציאות הללו נלכדה על ידי הגרמנים ,אך הצליחה להימלט והגיע אל גטו וארשה. בגטו הצטרפה ז’וטה לארגון הצבאי היהודי .היא שימשה כקשרית הארגון ,וכאחראית על הברחת הנשק לתוך הגטו .ז’וטה הייתה עוברת לצד הארי דרך תעלות הביוב ,ובדרכה חזרה מביאה נשק, מוסתר בדלי בעל תחתית כפולה, ומכוסה בשכבת דגים רקובים. עם תחילת המרד ,באפריל ,1943 הוצבה ז’וטה הרטמן על גג אחד הבניינים ,וזכתה לראות במו עיניה את הדגל הכחול לבן של ארגונה מונף מעל גגות הגטו הלוחם .יחד עם לוחמים נוספים היא הסתתרה בבונקר תת קרקעי במשך 4שבועות ,עד שנתגלתה על ידי הגרמנים ,ונשלחה למחנה ההשמדה מיידנק. ז’וטה השתתפה בצעדת המוות -אך היא הצליחה לשרוד גם אותה .כמה שנים לאחר תום המלחמה היא עלתה לישראל ונשבעה שלא לדרוך עוד על אדמת פולין 76 .שנים אחרי, בווארשה ,קיבלו בני משפחתה של ג’וטה בשמה את תואר אזרחות הכבוד של העיר. ב ג’וטה היא אמם של שני בנים ,סבתא לשישה נכדים ולחמישה נינים. קיבוץ לוחמי הגטאות עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”א נזים סביתי “ניצחון הרוח” ,תוכנית ייחודית במוזאון לוחמי הגטאות ,מציינת השנה את שנתה החמישית .במסגרת התוכנית מבקרים אסירים במוזאון ,פוגשים ניצולים ונחשפים אל תעצומות הנפש שהתגלו דווקא בתנאים הקשים של אובדן חירות וכליאה. הרוח החיה מאחורי התוכנית הוא גונדר נזים סביתי ,מפקד מחוז המרכז של שירות בתי הסוהר .נזים ,בן העדה הדרוזית, היה הראשון לזהות את המשמעות החינוכית והערכית שבמפגש של האסירים עם סיפוריהם של ניצולי המחנות .אחרי שגילה שמאות אסירים לא ביקרו מעולם במוזיאון לוחמי הגטאות או ב”יד ושם” -הוא פעל ללא לאות כדי לאפשר את שליחתה של קבוצת האסירים הראשונה ליום של מפגש ולמידה במוזאון. נזים נחשף לראשונה אל השואה כשלמד בכיתה י’ בתיכון בת גלים .אחד מרגעי השיא בחייו של נזים אירע כאשר הוביל את המשלחת של שרות בתי הסוהר לפולין. הוא היה הנואם המרכזי בטקס יום השואה במחנה מיידנק ,שם אמר“ :אנו עומדים כאן היום, צוערים יהודים ודרוזים ,אחים לנשק ,מאמינים במדינתנו ובכוחות הביטחון שלה – בטוחים ששואה נוספת לא תחזור”. מאות אסירים וסוהרים מגיעים היום אל מוזאון לוחמי הגטאות במסגרת “נצחון הרוח” .נזים מוביל את הגישה האומרת שמול השואה אין הבדל בין אסיר לאדם חופשי. האסירים מבקרים במוזאון ללא מדי אסיר וללא אזיקים ,וזוכים לחוויה משמעותית ומעצבת ,שמוסיפה ללוות אותם עוד זמן רב אחרי תום הביקור. ב לשמואל וילינברג בת ושלושה נכדים. חיים רפאל חיים רפאל הגיע לאושוויץ מסלוניקי כשהוא בן 17 שנים ,מצויד בשירי לדינו ,אופרטות יווניות וזמירות אותן נהג לשיר כנער מקהלה בבית הכנסת .כישרונו המוסיקלי הציל את חייו ואת חיי אביו ,וליווה אותו לכל אורך המלחמה. חיים עבר מספר מחנות ,ביניהם אושוויץ ,בונה ,פלוסנבורג וטרייזינשטט .באחרון פגש את אסתר אשתו, ילידת קורפו. חיים ואסתר עלו לארץ ופתחו מעדניה, שבימים אלה מנהל אותה הדור השלישי לבית רפאל .גם היום הם מתמקדים בהנחלת זכר השואה לדורות הבאים .בלב חם ובמאמצים גדולים מצליחים חיים ואסתר לשמר את זכרה של קהילה שנעלמה כמעט לגמרי אחרי במשרפות של אושוויץ -קהילת סלוניקי שביוון. לילה הונדרט לילה הונדרט ( )hundertנולדה בעיר גרודנו שבפולין ,להוריה חיים וסוניה קרביץ .לילה הייתה בת 9כשמשפחתה גורשה לגטו .במקום עבודתו מחוץ לגטו פגש אביה פולני נוצרי שהסכים לקחת את לילה הקטנה למספר שבועות לקרוב משפחה שגר בכפר. משהצטרפה אליה בת הדוד חפרו שתיהן בכפות אכילה בור מסתור בחדר השינה של המשפחה. כעבור מספר חודשים ,משהגיעו לכפר גם הדוד ובני משפחתו ,חפרו המסתתרים בור גדול מתחת לדיר החזירים ובו שהו יחד ,ששה איש, במשך שנה וחצי .הוריה ואחותה של לילה לא שרדו. לילה סיכנה את חייה לא אחת ,כאשר יצאה אל העיר כדי להביא מחפצי המשפחה שסייעו למימון ההסתרה. למרות הקשיים והיחס המנוכר-לעתים מצאה לילה לנכון להמליץ לועדה לחסידי אומות העולם על הענקת האות למשפחה. אחרי המלחמה אומצה לילה ע”י הדוד ועימו הגיעה לארגנטינה .היא הצטרפה לתנועת נוער ציונית ועלתה לארץ לקיבוץ משמר הנגב .בסמינר אפעל פגשה את מילק הונדרט ומשנישאו עברה לקיבוצו לוחמי הגטאות ,בו היא חברה משנת .1956 ב ללילה ארבע בנות ועשרה נכדים. חסיד אומות העולם / פיוטר סנייביץ’ פיוטר סנייביץ’ היה בן 17 כשסביבו החלה רציחתם של יהודים ושל אוקראינים שסייעו להם .אמו של פיוטר קיבלה על עצמה את הצלתם של שני ילדים יהודים ,בן ובת – בוזיה בת ה 18-ודוד בן ה .7-משפחת סנייביץ הסתירה אותם בארובת הגג של הבית ,וטוו סיפור כיסוי לפרטי פרטים – עד שאפילו אחיו הקטנים של פיוטר לא ידעו מיהם הדיירים החדשים שהצטרפו אליהם. שנתיים תמימות הסתתרו האחים אצל משפחת סנייביץ', שסיפקה להם את כל מחסורם .כשעזבו את מקום המסתור, מצויידים במסמכים מזוייפים ,ניתק עימם הקשר למשך קרוב לחמישים שנה. רק בזכות התערבותו של השגריר הישראלי באוקראינה, נוצר ,בשנת ,1993הקשר בין זוג הילדים לפיוטר .כיום חיים דוד ופיוטר בבאר שבע ,והקשר ביניהם נשמר בחום רב. ב לחיים רפאל שלושה ילדים ,שמונה נכדים ושבעה נינים. עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 9 “היה בהורינו הכח לחיות, להתחיל הכל מחדש” דבריו של יאיר פלג ,מזכיר קיבוץ לוחמי הגטאות ,בעצרת שלום לכם, “ הורינו ,החברים המייסדים של הקיבוץ ,שהכל קרס מסביבם, שחלקם יצאו כעלים נידפים, הרחיבו את ליבם ,פתחו את ביתם והייתה בהם נתינה בלתי ניתפשת לצד בנית הקיבוץ הם עסקו גם בעבר, בתחילת שנות החמישים הקימו את המוזאון. כשכולם חיו בצריפים של 3על 3ללא שירותים וללא מקלחת צמודה הם חשבו על הזיכרון על ההנצחה ובנו מוזאון משה ,יחזקאל ,אברהם ,ישראל ,הינדה ,חוה, עוזיאל ,מוניה ,נחמה ולאה, אלה האחים שלו ,אלו האחים של חבר קי־ בוץ לוחמי הגטאות חיים שפירשטיין ז"ל עשרה במספר שניספו בשואה .חיים נשא לאישה את חנה ונולדו להם- בת אחת ,שלושה נכדים ושישה נינים ,עשרה במספר - ממשיכי דרכו!!! חיים ניצח .ועוד איזה ניצח. הלבבות המתים חזרו לפעום ,חזרו לחיים ,כי ללב יש זיכרון ,הלב זוכר -לב שחווה אהבה וקיבל אהבה בילדו־ תו ,בנעוריו ,גם לאחר שנים של סבל ,רעב וחידלון עצום, יודע לפרוח מחדש ,לתת ולאהוב ,ואנו חווינו וראינו איך הם ,החברים המייסדים של הקיבוץ שהכל קרס מסביבם שחלקם יצאו כעלים נידפים הרחיבו את ליבם ,פתחו את ביתם והייתה בהם נתינה בלתי ניתפשת. ציפקה (זו מנוער א' שבאה מעירק) פעם אמרה" :כשלהם היתה חצי ביצה לנו הם נתנו ביצה שלמה" ,כי מי שרעב ללחם יודע לתת מצלחתו ,מי שרעד מקור יודע להכניס תחת כנפו ולהיות אם ואחות. והיה בהם כח חיות ויכו־ לת להתחיל את הכל מחדש. הם בנו פה קיבוץ פורח שהוא גם סמל -סמל לכח העמי־ דה ,סמל לתקומה ,סמל לרוח האדם היהודי. הם ידעו לשמוח ,לשתות ולרקוד עד כלות ולשיר ,אוהו כמה הם אהבו לשיר... וכשהם היו מתאספים בחדר האוכל או מסביב למדורה ושרים כתפילה" :אלי אלי שלא יגמר לעולם" הייתה לשי־ רתם משמעות גדולה. כי למרות כל מה שקרה הם נשארו מאמינים גדולים!! אבא שלי גרשון שבא מבית חסידי בגליציה אמר לי לא אחת שיהודי ללא אמונה איננו יהודי. הם היו ועודם מאמינים גדולים בערך האדם ,הם האמינו בעצמם ,ביכולת שלהם להשתקם ,האמינו בבית שהקימו, בציונות והייתה בהם אהבה גדולה לחיים ,אהבה גדולה לי־ לדים -הילדים מעל הכל. הם נתנו למקום הזה חזון ,נתנו לקיבוץ הזה יחוד ואופי, הם הראו לנו את הצפון ונטעו בנו מצפון ,הם הכניסו בנו גא־ וות יחידה -להיות בן קיבוץ לוחמי הגטאות זה משהו הממלא אותך גאווה עצומה כשאתה בן 15וגם כשאתה בן .50 הם נתנו לנו כל כך הרבה ואנו היינו התקווה שלהם לחיים .לצד בנית הקיבוץ והפיתוח הם עסקו גם בעבר ,כבר בתחילת שנות החמישים הקימו את המוזאון ואני מראה לכם תמונה ,כשכולם חיו בצריפים של 3על 3ללא שירו־ תים וללא מקלחת צמודה הם חשבו על הזיכרון על ההנצחה ובנו מוזאון. לעיתים הם היו חוזרים במחשבות לשם ,או כפי שסיפרה נינה ונגרוב" :במשך הזמן היה קורה לי כבר בארץ שהייתי "נעלמת" ,הייתי "נעלמת" מהכאן ושוקעת בשם ,במלחמה ההיא .זה היה יכול לקרות לי במצבים שונים -במסיבה, באסיפת חברים ,בבית ובכל מקום; פתאום לא הייתי כאן, הייתי שם ,הייתי מנותקת מכל הסובב אותי "... הסיפורים ,והעוצמות שלהם ליוו ומלווים אותנו בני הדור השני והשלישי גם כשעלינו על מדים :הם היו לצידו של יוסי בורגין שנפל בהדר גבורתו בעמק דותן בששת הי־ מים .הם נטעו פרדסים שנתנו ריח עד גדות התעלה וחיזקו את רוחו של גיורא (בן שרה וצבי שנר ממייסדי הבית), במלחמת ההתשה. ביום הכיפורים הם חישלו את אומץ ליבו וגבורתו של צביקה גרינגולד (בן ידז'ה וח־ יים) ברמת הגולן ,נתנו כוחות לצביקה רוזנברג/ורד (בן יצחק ובלה) בשבי הסורי ואני משוכ־ נע שכאשר צביקה בורנשטיין / בשן (בן יהודה וציפורה) שנפל במלחמה היה בסקייהוק שלו במרחבי מצרים וסיני ,הוא חשב על אביו יודקה ,יהודה בורנשטיין ששרד את אושוויץ ועל אימו ציפורה שעברה סל־ קציות של ד"ר מנגלה ושרדה את בירקנאו !!! הם ליוו אותנו בדאגה גם כשחצינו את הגבול צפונה 17 ,ק"מ מכאן .כשעלינו על מדים לחמנו גם עבורם ובשם העם בישראל. המפקד ,וידיד הבית רב אלוף בני גנץ ,האמהות שלנו והא־ מהות היושבות כאן בקהל יודעות שהן הפקידו את גורל בניהם ובנותיהם בידי מפקד הראוי לכך ,אז רק בקשה אחת ממני, חייל במילואים :שלח את השלדגים ,תן להם לפרוס כנפיים ולהחזיר חייל אחד מהפלוגה שלי לשעבר -גלעד שליט. בערב הזה הלב שלי נמצא גם עם נערה צעירה אחת שהפכה בין ליל מאחות לאם -תמר מאיתמר! תמר ,אני מחזק את רוחך מכאן במעמד הזה ,המקום הזה ייתן בך כוחות גדולים. ולסיום ,בני הרמטכ"ל ,גדי אלוף הפיקוד ,פיוטר, מוטי ,אבי ,חיילים על מדים ונוער בחולצות כחולות ,חבריי לקיבוץ ,חבריי עובדי המוזאון וידידי הבית ,מכובדי כולם: הניגון של המקום הזה ממשיך ולא ייפסק לעולם ,אנחנו נישאר כאן בלוחמי הגטאות "כל עוד בלבב פנימה נפש יהודי הומייה". " ה' עוז לעמו יתן ,ה' יברך את עמו בשלום" (תהילים כט) “בית לוחמי הגטאות הוא מקור השראה לצה”ל” דבריו של הרמטכ”ל רב אלוף בני גנץ בעצרת אין זו הפעם הראשונה שאני עומד כאן ,באמ־ פיתיאטרון זה ,שבבית לוחמי הגטאות .כבן להורים ניצולי שואה וחלוצים ,וכלוחם ומפ־ קד זה למעלה משלושה עשורים -נקשרתי במרוצת השנים לקיבוץ הזה ,לבית הזה ,ולכל מה שהם מסמלים. אך היום ,אני ניצב על במה זו בפעם הראשונה כרמטכ"ל העשרים של צה"ל ,מצדיע לרוח הגבורה האדירה שעמדה לבני עמנו בתקופת השואה. זוהי הצדעה לתעוזת רוחם של מורדי הגטאות והמחנות, של הפרטיזנים ושל כל יהודי שהחליט לקחת את גורל עמו בידיו ולהילחם בצורר הנאצי. זוהי הצדעה לנחישותם של אלו שתמכו ביקיריהם שנש־ ארו עמם גם בצעדה האחרונה למותם .זוהי הצדעה לאלו אשר נתנו את כל כולם כדי לשמור על צלם אנוש ,שבנו תשתיות חינוך ותרבות בתוך מציאות של הרס ודיכוי. זוהי גם הצדעה לתעצו־ מות הגוף והנפש של השור־ דים ,אשר ראו בעיניהם וחזו על בשרם את שאיש מלבדם לא יוכל להבין ,ומתוך האסון התרוממו לניצחון הגדול ביותר בניין ביתם ,בניינה של מדי־נת ישראל. המשורר חיים גורי כתב" :ממשואות עירכם ההרוסה נטלנו אבן מפויחת ומנותצת ,והיא הפכה לאבן הפינה ואבן המסד ,לאבן החומה אשר אינה נפרצת". מורשת השואה והמרד ,שבית לוחמי הגטאות היה הראשון לספר עליה ולהנחילה -היא מקור השראה לצה"ל בהתמודדותו המתמשכת עם משימת ההגנה על ביטחונה של מדינת ישראל .מורשת זו עומדת בתשתית זהותו של צה"ל ככוח מגן לעם היהודי ,ונותנת בידו של הלוחם היש־ ראלי את הנשק החזק מכול -האמונה בצדקת דרכו. מורשת זו מזכירה לנו תמיד את התכלית הבלתי מעורע־ רת לקיומו של צה"ל -לעמוד כחיץ וכמגן נגד כל צורר אשר יבקש לקום עלינו שוב ,כדי שנוכל לזקוף את ראשינו ולומר בגאווה ובביטחון " -לעולם לא עוד!". השנה מציינים יובל שנים להעמדתו לדין של אחד מגדולי הרוצחים הנאצים ,אחד מאדריכליו וממבצעיו של "הפיתרון הסופי" -אדולף אייכמן. המשפט ההיסטורי הזה ,שננצר בדפי ההיסטוריה בשלוש המילים "שישה מיליון קטגורים" ,ריתק רבבות למקלטי הר־ דיו בהקשיבם ללמעלה ממאה עדויות נגד אותו צורר. בין העדויות הזכורות ממשפט זה הייתה של אחד ממנ־ היגי מרד גטו ורשה ,אשר שרד והקים עם חבריו את קיבוץ קיבוץ לוחמי הגטאות עצרת הזיכרון לשואה ולגבורה תשע”א לוחמי הגטאות ואת המוזאון בו אנו עומדים היום -יצחק "אנטק" צוקרמן. במהלך עדותו ,הקריא "אנטק" מכתב ששלח לו מפקד המרד ,מרדכי אנילביץ ,אותו סיכם במילים" :חלום חיי קם והיה .זכיתי לראות הגנה יהודית בכל גדולתה ותפארתה". אנו ,חיילי צה"ל ,רואים את הקו אשר נמתח מימי הה־ גנה היהודית בגטו ועד לעשייתנו היום־יומית. גם היום ,שישים ושש שנים מאז שנדמו כבשני המוות במחנות ההשמדה ,שישים ושלוש שנים לאחר שהוקמה מולדת העם היהודי ,וחמישים שנה לאחר "משפט אייכמן", ממאנת האנטישמיות להיעלם מן העולם .היא משנה את פניה, את שפתה ,את דרכה ואת צידו־ קיה ,אולם מטרתה נותרה כש־ הייתה .גם היום מצהירים מנ־ היגי מדינות וארגונים בגלוי על רצונם להשמיד את מדינת ישר־ אל ושוללים את זכותו של העם היהודי לקיום לאומי וריבוני. כשם שפעלו מורדי גטו ורשה באותה התקוממות ,וכשם שפ־ עלה מדינת ישראל כדי לתפוס את אייכמן ולהעמידו לדין -כך מחויב צה"ל להמשיך לפעול על מנת הקמים עלינו לא יצליחו במשימתם. היום אנחנו מתייצבים כאן כצבא וכעם ,ונאמר לכל השונאים ,המכחישים וחורשי הז־ דון בקול ובראש מורם" :אנחנו כאן" .עם ישראל קם והת־ חדש בארצו ,והוא עומד על עצמאותו ועל ביטחונו. בעדותו הביא "אנטק" צוקרמן לפני בית המשפט כרוז שיצא בוורשה לאחר חיסול הגטו ,ובכרוז נכתב " :פיצוי היסטורי אחד ויחיד בא בחשבון לאחר ים הדמים היהודיים שנשפכו" :מדינה יהודית ,בלתי תלויה ודמוקרטית ,בה יהיו לעם היהודי המעונה אפשרויות בלתי מוגבלות להתפתחות וקיום יוצר". עמידתנו כאן היום ,רבבות יהודים ,בני הדור הראשון, השני ,השלישי והרביעי לשואה ולגבורה -מעידה על כך שתקוותם ומשאלת ליבם של ניצולי המרד מתגשמות היום. והיא אומרת לכל אלו שניסו ועדיין מנסים להכחיד את עמנו " -אנחנו כאן"! וכל עוד אנחנו כאן ,צבא מאומן ומיו־ מן ,דם יהודי לעולם לא יהיה שוב הפקר! יהי זכר בני עמנו ,אשר נספו בשואה ,ברוך. “ אני מצדיע לתעוזת רוחם של מורדי הגטאות והמחנות, של הפרטיזנים ושל כל יהודי שהחליט לקחת את גורל עמו בידיו ולהילחם בצורר הנאצי .זוהי הצדעה לנחישותם של אלו שתמכו ביקיריהם שנשארו עמם גם בצעדה האחרונה למותם. זוהי הצדעה לאלו אשר נתנו את כל כולם כדי לשמור על צלם אנוש, שבנו תשתיות חינוך ותרבות בתוך מציאות של הרס ודיכוי עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 11 “לא כצאן לטבח”! על מנהיגות, לחימה וגבורה. הסימפוזיון ע”ש יעקב ומאשה פוטרמילך ז”ל סימפוזיון בנושא מנהיגות ,לחימה וגבורה מתקיים זו השנה השנייה במוזאון בית לוחמי הגטאות ,על פי בקשת משפחות ילדי הלוחמים .הצורך בידע ובחקר ההיסטוריה, למידתה והנצחת ההורים עבור לוחמי צה”ל בני הדור הבא, הוליכה את ילדי הלוחמים, לערוך את הסמינרים הללו מידי שנה. בשנה שעברה התקיים הכנס הראשון בעקבות לוחמים - “מלחמת האין ברירה” -לזכרו של חיים פרימר שהיה מלוחמי המרד בגטו ורשה .במהלכו עברו טייסים מבסיס נבטים שבדרום, יומיים של השתלמויות בנושאים הנוגעים למנהיגות ,ערכים וציונות. בכנס הנוכחי לזכרם של יעקב ומאשה פוטרמילך, נכחו לוחמי השייטת ובפניהם הועלו הדילמות שניצבו בזמן המרד ,מול מנהיגי קבוצות הלוחמים בגטו ורשה וכן יחסי מפקדים־לוחמים כפי שבאו לידי ביטוי בסרט “המורדים האחרונים” (שחלק גדול ממנו הוקרן במהלך הסימפוזיון) ותועדו בספרו של יעקב פוטרמילך “באש ובשלג”. הסימפוזיון נתרם לזכרם של מאשה ויעקב ע”י בנותיהן פאני לבל ורוחי נרקיס .רוחי גם הנחתה את הסימפוזיון על המרד וליוותה את הסרט בהסברים ,הארות והדגשים בנושאי מנהיגות ופיקוד ,וכיצד אירועי עבר אלה תורמים ומשתלבים במציאות של מדינת ישראל בהווה. יעקב ומאשה פוטרמילך הקימו תא משפחתי מפואר, בנות ,נכדים ונכדות ואף נינים. י “ בכל מאודי שאפתי לזכות ולראות בתבוסת גרמניה ,בשום מחיר לא רציתי להיכנע לחולשת הדעת ולרגעי הייאוש שפגעו בי לעיתים .יצר הנקמה חיזק את רוחי. המוות הוסיף לארוב לנו ,אך גירשתי מעצמי את המחשבות על מצבינו הקשה” סמינר בנושא מנהיגות ,ערכים ,לחימה וגבורה ,התקיים בחודש יוני האחרון במוזאון בית לוחמי הגטאות ,לזכרם של מאשה ויעקב פוטרמילך מלוחמי מרד גטו ורשה עקב (יקובק) ומאשה לחמו בגטו ורשה בקבוצות שונות ובאזורים שונים של הגטו ונפגשו ביערות כפרטיזנים ,לאחר שחולצו דרך תעלות הביוב מהגטו הבוער. מאשה הייתה חברה בתנועת הנוער של ה"בונד", תנועה סוציאליסטית אנטי ציונית שדגלה בין השאר בסיסמא "היה יהודי בביתך ואזרח המדינה בצאתך" .למ־ רות החינוך שקיבלה ,באוקטובר 1945עם תום המלחמה עלתה לארץ ישראל והקימה עם יעקב בית ומשפחה. יעקב ,היה חבר בתנועת הנוער של "השומר הצעיר" וכבר בצעירותו חלם לעלות לארץ ישראל. חברותו בתנועה זו הייתה על אף חינוכו בבית דתי וב"חדר" .יעקב חלם כבר בצעירותו על עליה לארץ ישראל ובתום המלחמה לאחר שלחם במרד ,כפרטיזן, השתתף עם מאשה ועם שרידי הלוחמים גם במרד הפולני בוורשה באוגוסט .1944 מאשה ויעקב נותרו לבדם ,היחידים למשפחתם הגרעינית .הוריה של מאשה נספו בטרבלינקה כמו גם הוריו ואחיו של יעקב .אחותו של יעקב ,חגית ,הייתה אף היא ממורדי גטו ורשה ונר־ צחה ביערות בעת לחימתה כפרטיזנית ע"י קבוצת פול־ נים. בסרט “המורדים האח־ רונים” הועלו מספר דילמות קשות .אחת מהן הועלתה ע”י מאשה פוטרמילך ,או־ דות חברה לקבוצה שנפצע קשה בבטנו וביקש להשאיר בידיו אקדח ע"מ שיסיים יעקב ומאשה פוטרמילך חייו ושלא ייפול בידי הגר־ מנים .מפקד המרד ,מרדכי אנילביץ' סרב בשל מחסור בתחמושת. דילמה קשה נוספת שהועלתה בסרט ,סיפורו של קז'יק (שמחה רותם) בהקשר להצלתם של השורדים מבין לוחמי המרד ,שחולצו בזכות תושייתו ויצאו דרך תעלות הביוב מהגטו הבוער .בעת החילוץ נוצר ויכוח נוקב בין קז'יק לצביה לובטקין ,אחת ממפקדות המרד, האם להמתין ללוחמים נוספים שאמורים היו להגיע לפתח החילוץ ,המתנה שעלולה הייתה לסכן את הלוח־ מים שכבר חולצו והמתינו על רכב (כפי שדרשה צביה) או לצאת מיד לדרך לכיוון היערות בפאתי ורשה. נושא נוסף שהודגש סביב הקרנת הסרט היה הל־ כידות שנוצרה בין חברי תנועות הנוער השונות תחת מנהיגותו של אנילביץ' שידעו לשים בצד מחלוקות אי־ דיאולוגיות לשם הצלת כבודו של העם היהודי. נושא חשוב נוסף שנדון אף הוא היה יכולתם של בני הנוער הצעירים ,שלמרות התנאים הבלתי אפש־ ריים הצליחו להתעלות ,להתאחד ולהתארגן לקבו־ צה לוחמת ומלוכדת ולהפתיע את הגרמנים ,שהגיעו לחסל את הגטו .כח האש שחיכה לגרמנים לא היה צפוי ולכן גם לא נערכו בהתאם .הגרמנים ספגו אבדות כבדות .על פניו ,הלוחמים לא חשבו להישאר בחיים, לנגד עיניהם עמדה המטרה "לא כצאן לטבח"! חיילי השייטת בעת הביקור בבית לוחמי הגטאות מוטיב זה הינו מרכזי בספרו האוטוביוגרפי־ תיעודי של יעקב "באש ובשלג": “נצטווינו בו ברגע להתקיף את הגרמנים ,להטיל פצצות ,ולאחריהן -רימונים ובקבוקי מולוטוב .קצה רחוב נובוליפיה חשוך היה מעשן ומאבק ולא יכולנו לר־ אות את תוצאות התקפתנו. לרגע עמדנו מתוחים שמע־ נו את הלמות לבנו .לאחר מעשה חיבקנו ונישקנו איש את רעהו ,עיננו זלגו דמעות שמחה”... “העולם סביבנו אדיש ומתנכר לסבלותינו .מדוע לא זעה ולא נעה האוכלו־ סייה הפולנית שמעבר לחו־ מה? היכן המחתרת הפו־ לנית?” ... “בכל מאודי שאפתי לזכות ולראות בתבוסת גר־ מניה ,בשום מחיר לא רציתי להיכנע לחולשת הדעת ולרגעי הייאוש שפגעו בי לעיתים .יצר הנקמה חיזק את רוחי .המוות הוסיף לארוב לנו ,אך גירשתי מעצמי את המחשבות על מצבינו הקשה .לפני עיני רוחי עברו תמונות הזוועה מתקופת המלחמה .ההפצצות ב,1939- ביתנו ,אבא ,אמא ,האחים והאחיות שאיש מהם לא נשאר בחיים .אני רואה לפני את רחובות הגטו הכלו־ אים בין החומות ,את היהודים הנרדפים יומם ולילה, אצת מזי הרעב הצמוקים והנפוחים ואת אשר עבר עלי בגטו .כעת אני שוכב על הדרגש במרתפו של ברוך האנדרטה בוורשה המסמלת את יציאת הלוחמים מהגטו דרך תעלות הביוב ,להמשך הלחימה ביערות ושואל את עצמי ,האם כדאיים היו כל המאבקים האלה והייסורים הנמשכים לאורך השנים? האמנם יהיה להם קץ? הנגיע ליום השחרור המקווה ונוכל לספר את כל שעבר עלינו? היאמינו לדברינו?”... “זיק חדש של חיים ותקווה ניצת בי ,הרגשתי שחל שינוי במצב .מעתה העיקר הוא שיעמדו לנו הסבלנות וכושר הסבל .אחרי כל מה שעבר עלינו ,מן הדין שלא ניכנע דווקא כעת לחולשה .כל דקה עשויה להביא קץ לסבלותינו .אמנם ,הקור והרטיבות מציקים קשות ,אך האם עלינו להיספות בעטיים? בשום פנים!”... השעה היתה לפני שש בערב .ורשה הייתה עטופה חושך .ברחוב נשמע קול צעדים .על פני ערימות ההרי־ סות השתרכו אנשים ,מאירים לעצמם בפנסי כיס .קשה היה להבחין מי הם ,אזרחים או אנשי צבא ,גרמנים או רו־ סים .בינתיים נראות רק צלליותיהם .הנה מתקרב מישהו אלינו ,כשהוא כבר קרוב מאד ,אני מבחין שזו אישה ,היא צועדת ומועדת מדי פעם על פני ערימות הלבנים ושפע קללות נשפך מפיה ...שלחנו את נשותינו לבדוק המצב... הנשים לא חזרו .כל פעם רץ מישהו לרחוב לראות אם הן חוזרות .חרדה תקפתנו ,שמא נפלו בידי הגרמנים .פת־ אום נדמה היה לי ,שאני שומע את קולה של מאשה .היא מדברת פולנית קולה מצטלל יותר ויותר והופך לצעקה. למה היא צועקת? ...ואולי מבקשת עזרה? ...עכשיו אני שומע את דבריה” :כאן נמצאים כולם” ...אנו מפרשים שהגרמנים תפסוה ...עומדים המומים ודוממים. לברוח אין לנו לאן. הנה היא מתקרבת ...נכנסת ...אחריה שני גברים ...האצבע שלי על הדק האקדח ...פתאום אני מכיר את אחד ממלוויה הרי הוא בולק ...נדהמת היא מסתכלת בי“ ,אנו משוחררים”! קראה“ ,הרוסים נמצאים כאן!” שייטת 13היא יחידת הקומנדו הימי של חיל הים הישראלי הפועלת בים ,ביבשה ובאוויר כאחד .בסיס הקבע של היחידה שוכן בעתלית. מוטו היחידה" :כעטלף המגיח בעלטה ,כלהב המבתר בדומיה, כרימון המנפץ בזעם". למרות היותה יחידת קומנדו ימית ,יחידה זו מאומנת בין היתר בכל סוגי לוחמת היבשה. בעשורים האחרונים המוניטין של שייטת 13עלה באופן ניכר וכיום היא נחשבת לאחת מיחידות הקומנדו הצבאיות הטובות ביותר בישראל ,ולאחת מיחידות הכוחות המיוחדים הטובות בעולם. עיתון בית לוחמי הגטאות//ספטמבר 2011 13 מסעותיו של יאנוש קורצ’אק בארץ ישראל על מדף הספרים ס פר העוסק בנושא שטרם נחקר ,והמציג את קשריו של יאנוש קורצ’אק עם אנשי עין חרוד וההתישבות העובדת יצא לאור בהו־ צאת בית לוחמי הגטאות בשיתוף הוצאת “ביחד” .הספר “המלך מתיא בארץ ישראל” מתמקד בביקוריו של קורצ’אק בארץ בש־ ני ם 1934ו 1936-ומאיר פרק לא מוכר בביוגרפיה של המחנך היהודי-פ�ו לני .המחברת ,טלי שנר ,נברה בארכיונים ,דיברה עם אנשים שהכירו את קורצ’אק שעדיין חיים ושחזרה את ביקוריו בארץ .בעקבות הספר גם מרדכי חיימוביץ ,איש “מעריב” ,ערך מסע משלו כדי לספר על האיש. לפני 77שנה הגיע הנריק גולדשמידט ,או בשם העט יאנוש קורצ’אק, לביקור ראשון בארץ .כעבור שנתיים עגן כאן שוב .קורצ’אק לא היה ציוני מהבית .הוא נולד ב־ 1878בוורשה למשפחה אמידה .כרבים האמין שהוא פולני־יהודי. “הרבה בריאות רחלה הקטנה” ,כותב מחבר “המלך מתיא הראשון” לרחלה גלוברמן מיגור .רחלה הייתה בת כמה חודשים כשקורצ’אק ביקר במשק והוא התיידד עם משפחתה .הגלויה ,הנושאת את התאריך ,19.9.36 חוברה בשובו מביקורו השני בארץ. לפני מספר חודשים שלחה “רחלה הקטנה” את הגלויה למוזאון “משואה” בתל יצחק .האחראי על הארכיון ההיסטורי ,בועז טל ,שלח את חיימוביץ לבית לוחמי הגטאות, להצטלבות עם הספר של טלי שנר. “הספר ‘המלך מתיא בארץ יש־ ראל’ ,בעריכת מוקי צור ,נקרא “המלך מתיא בארץ ישראל“ ,עטיפת הספר בשטף ובתוגה” ,אומר חיימוביץ, “אתה רואה מעל קורצ’אק שמים צלולים בעמק ,אך יודע שהשמים באירופה משחירים .עבודת רגליים של טלי שנר בארכיוני הקיבוצים הניבה עובדות שלא היו ידועות .הקשבה סבלנית לעדים שעדיין פה זרקה צבע לפסיפס ארצישראלי דוהה .הכ־ תיבה פשוטה ,נקייה ,משאירה את זכות הדיבור לגיבור”. “וכן ,גם גיבורה הייתה כאן‘ .המלך מתיא בארץ ישראל’ עושה צדק עם קורצ'אק בביקור בעין חרוד צילום :ארכיון בית לוחמי הגטאות סטפה וילצ’ינסקה ,עוזרתו עד כלות הנשימה של קורצ’אק .ייתכן שהתואר “עוזרת” מגמד את דיוקנה של סטפה .קורצ’אק היה הפילוסוף ,התאורטי־ קן ,עסק בנימי הנפש ,הקשיב ללב .אבל סטפה הריצה את בית היתומים. התמודדה עם ים הייסורים”. “הקשר הארצישראלי נולד באמצעות סטפה וילצ’ינסקה, שאחת מחברותיה היגרה לארץ ישראל והתיישבה בקיבוץ עין חרוד .סטפה שיגרה מכתב לחברתה ,פייגה ביבר ,וביקשה ממנה לארגן את האירוח”. “את רוב הביקור הראשון ,שנמשך כשלושה שבועות ,העביר קורצ’אק בעין חרוד .הוא השתתף בתורנויות מטבח ,אך בעיקר למד את שיטות חינוך הילדים בקיבוצים ותרם מניסיונו הרב בתחום .לאה גורן ,בת ,102 שהייתה אז מורה צעירה ,נזכרת ש’הוא דיבר על חינוך אבל גם קילף תפוחי אדמה .כל הזמן דיבר על ילדים .היה נוח מאוד ,לא גאוותן ,היה קל לגשת אליו ,מקובל ,כולם אהבו את קורצ’אק’”. הביקור השני ,שנמשך כששה שבועות ,נערך שנתיים אחר כך .גם הפעם הבסיס היה עין חרוד ,אבל קורצ’אק ביקר בקיבוצים נוספים וביניהם גניגר, בשנות השלושים ביקר יאנוש קורצ’אק פעמיים בארץ ישראל ב אמנם בזיכרון הקיבוצי התקבע קורצ’אק כמנהל בית היתומים שסירב לנטוש את ילדיו ועלה איתם לרכבת לטרבלינקה ,וכאחד הקורבנות המזוהים של השואה ,אבל מסתבר שבביקורו בארץ הוא קילף תפוחי אדמה במטבח של עין חרוד ,התארח במערכת “דבר לילדים” ואפילו שקל לעלות ארצה יגור ,נען ,גבעת ברנר ,כפר גלעדי ,מרחביה ,גבע וכנרת ,סייר בירושלים ובטבריה ,ואפילו התארח במערכת “דבר לילדים” בתל-אביב. “המלך מתיא בארץ ישראל” הוא ספר מסע בעקבות הביקורים של קורצ’אק“ .אהבתי את יכולת ההקשבה של קורצ’אק ,את ההתבוננות, את העיניים שכל הזמן לומדות ,את העובדה שלא בא למערכת החינוך כמי שיודע הכל ,את ניסיונו ליצור גן עדן” ,מספרת מחברת הספר טלי שנר. טלי שנר נולדה בקיבוץ לוחמי הגטאות .הוריה ,לילה ומילק הונדרט, ממייסדי הקיבוץ ,עברו את השואה .ניהלה את מוזיאון “יד לילד”, עכשיו היא ראש צוות פיתוח חינוכי בבית לוחמי הגטאות .בענייני קורצ’אק התחילה לעסוק בגיל 28כאשר ניהלה את בית הספר הקיבוצי שנשא את שמו“ .מאז למדתי רבות על קורצ’אק ואני ממשיכה לקרוא אותו שוב ושוב’’” ,היא אומרת. מה שחיבר אותה במיוחד לקורצ’אק הייתה תפיסתו החינוכית הרגישה כל כך .ההזדהות העמוקה עם עולמו של הילד ,עם חוויותיו הפנימיות ,עם צרכיו הכמוסים“ .אך מה עם העפיפונים? כשם שהים נותן לילד צעצוע סירה ,כך הרוח חייב לתת לו עפיפון .צריך כל כך מעט :חוט ,דיקט אוקרטון” ,כתב ב”דת הילד” .וב”עם הילד” התרעם“ :בתי הילדים שוב אינם דומים לקסרקטינים ולמנזרים ,הם כמעט בתי חולים .יש בהם היגיינה ,אבל אין בהם חיוך ,שמחה ,הפתעה ,שובבות”. ב הספר “המלך מתיא בארץ ישראל” ניתן לרכישה בחנות מוזאון בית לוחמי הגטאות עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 15 ”“ניצחון הרוח ביקור אסירים מחוז מרכז בבית לוחמי הגטאות “היום הזה הוא התחלה תחשוב אתה יכול אחרת והתשובה לשאלה ”בתוכך היא מסתתרת ניצול שואה ומתנדב בבית לוחמי הגטאות יחד עם,סילבן לוי משתתפות השביל המחבר ”“השביל המחבר מחוז צפון מנהל חברה ונוער יצא לשביל המחבר בין שואה לתקומה וזכר את הנצר האחרון ב שבוע שבין יום הזיכרון לשואה ויום הזיכרון לחללי צה”ל בשיתוף היחידה להנ־,מקיימים אגף של”ח וידיעת הארץ את,צחת החייל במשרד הביטחון ומוזיאון לוחמי הגטאות , זהו השביל המחבר בין שם לכאן.”צעדת “השביל המחבר ,בין גלות וחורבן בנכר לחיים של בניין ותקווה במדינת ישראל במסגרת הצעדה.בין השיבה למולדת והמאבק על תקומת ישראל עוברים המשתתפים בין תחנות שהן ציוני דרך חשובים בתולדות פר־,העם היהודי בעת החדשה ,קים בהישרדותו בשואה הנוראה המאבק לעלייה ארצה וההגעה .לעצמאות מדינית במולדת 4-השנה נערכה הצעדה ב ת�ל550-כ- בהשתתפות,במאי מידי כיתות ט’ מבתי ספר בצ־ הפעילות התאפשרה.פון הארץ הודות לתרומתה האדיבה של “מילואות” כחלק מפעילות הא־ חריות החברתית העניפה של מסלול הצעדה התחיל.החברה ,בסיור במוזיאון לוחמי הגטאות בהמשכו ביקרו המשתתפים ביי־ שלמה אבורמד.”“רצף היסטורי למדו על שיירת,שוב שבי ציון ביקרו, פקדו את שרידי אוניית המעפילים בחוף אכזיב,יחיעם .באנדרטת יד לי”ד ועוד ממונה של”ח וידיעת הארץ במחוז מספר,שלמה אבורמד :על הצעדה ני־,“את היום התחלנו בביקור בקבריהם של חללי נצר אחרון ,צולי השואה שנותרו נצר ושריד אחרון למשפחותיהם שעלו לארץ התגייסו לשורות הצבא ונפלו במערכה על תקומת המדינה חלקם הליכה בשביל הינה מסע חוויי־.הגדול בקרבות מלחמת העצמאות תי בזמן ובזיכרון היהודי המבטא באופן מוחשי את הרצף ההיסטורי יוצא הדופן שעבר העם היהודי מהשואה בתקופת מלחמת העולם ”.השנייה ועד לתקומה – הקמת מדינת ישראל 17 2011 ספטמבר// עיתון בית לוחמי הגטאות כ ך נפתח טקס הנעילה של ביקור אסירי מחוז מרכז בבית לו־ מטרת הביקור הייתה לעורר את המשתתפים.חמי הגטאות להניע לעשייה ולדעת, ליצור הזדהות,לטפח תקווה,למחשבה ביקור זה הינו חלק מפרויקט חינוכי המת־.שאפשר גם אחרת .קיים במחוז מרכז פרויקט “מסע ישראלי” נבחר כפרויקט חינוכי מחוזי לשנת תשע”א . שהיא מנת חלקנו,ומטרתו לדון בישראליות אך יחד עם זאת כל כך,כולנו מאוחדים תחת תואר הישראליות לכולנו יש מה לומר על הישראליות שכוללת כל כך הרבה...שונים ודווקא משום כך ראינו לנכון. שפות והרגלים, תרבויות, מגזרים,עדות ...לשבת יחד ולדבר על זה ,“המסע” החל ביום עיון שהתקיים בחודש מרץ לסגל ספ”כ מחוז . ק,מפקדי בתי סוהר אסירים וראשי תחום חי־ – נוך בבית לוחמי הגטאות 50“ :נושאו של היום היה .”שנה למשפט אייכמן פרוייקט מסע ישראלי :לאסירים כלל ב סדנאות ”מסע ישר�א אסירים ועצורים326 .”לי סדנאות18-השתתפו ב שדנו בישראליות על שלל , אחריות, תחושת שייכות, עלו שאלות הקשורות לשורשים,מרכיביה . בחירות והתמודדות,זהות והזדהות אסירים השתתפו בסדנת הכנה לקראת היציאה לביקור בלוחמי150 ב .הגטאות . כתות במרכזי החינוך30-ב סדנת כתיבה “סיפורי מקומות” מתקיימת ב .ב חידון “אני ישראלי” מתקיים בכלל יחידות המחוז אנשי70- אסירים ו150-לביקור בלוחמי הגטאות יצאו בחודש מאי כ . וסדנא, סיור בתערוכות השונות, הסיור כלל עדות ניצול שואה.סגל אסיר ממעשיהו- ’’’ דיבר אבי,בטקס הנעילה שהתקיים במקום “ייחודם של הסדנאות שחווינו בבית:שסיכם את “המסע” שלו עד כה להשמיע,הסוהר היה בכך שקציני החינוך אפשרו למשתתפים לשמוע על הסיור בלו־.ובעיקר ללמוד ולחזק את תחושת השייכות והלכידות חמי הגטאות אמר אבי כי מצא במדריכה דוגמא אישית טובה לשיקום על החשיבות בהצבת מטרה בחיים ועל כל שלמד,מתוך אובדן וסבל ”...לא רק מה שהיה אלא גם איך להיות - ואתם, “החברה הוציאה אותנו מתוכה:בסיום דבריו הודה אבי ועל כך,סגל שב”ס הזכרתם לנו שאנו עדיין חלק ממנה והכל תלוי בנו .”תודה לכם שנולד,”“מסע ישראלי” הינו המשך של פרויקט “ניצחון הרוח , קשר מקצועי המלווה הערכה הדדית,בגוש השרון לפני כשש שנים לא בכדי הוזמן מפקד מחוז מרכז גונדר נזים סביתי להדלקת משואה .בעצרת נעילה ביום השואה השנה ,ב ב ר כ ה כ קצינת/ ר,אורית רבינוביץ מחוז מרכז,חינוך AUSCHWITZ-BIRKENAU FOUNDATION LAUNCHES “INTERVENE NOW!” CAMPAIGN €120 Million Capital Campaign to Preserve the Physical Evidence of the World’s Most Notorious Nazi Death Camp and Promote Tolerance Around the World I n order to provide future generations with a chance to visit raising money for the conservation of the Auschwitz Memorial is the remains of the Auschwitz-Birkenau - the Nazi German available on the Auschwitz-Birkenau State Museum website and concentration and extermination camp, the place where on “Intervene Now” campaign's Facebook page. the biggest tragedy in the history of the Jewish people The Foundation hopes that “Intervene Now” campaign will occurred – and let them see with their own eyes the authentic become also an educational tool. On the Facebook page one can site of the crimes that the Nazis committed during the Second find information about the former German Nazi concentration World War, Professor Władysław Bartoszewski has and extermination camp - Auschwitz-Birkenau established the Auschwitz-Birkenau Foundation. - and its history, as well as get to know about History The aim of the Foundation is to fundraise the pieces of art done by prisoners - paintings, At first, the Germans held Perpetual Fund of 120 million Euro. This money sketches and poems. The Foundation wishes Polish political prisoners in the will be invested and the annual interest of 4 young people remembered about the Shoah - the camp. From the spring of 1942 up to5 million Euro will secure the necessary horror that took place on the soil of Auschwitz. Auschwitz became the largest resources for the conservation plan for the next The main goal of the Foundation is to save site for the murder of Jews decades. authenticity of Auschwitz Memorial for future brought here under the Nazi The Memorial is almost 200 hectares. It consists generations. Through the “Intervene Now” plan for their extermination. of 155 buildings and 300 ruins and holdsover campaign the Foundation tries to preserve the More than 1,100,000 men, 100,000 items such as stolen ones from the memory of the victims of the Holocaust. It is an women, and children lost their victims, archives, and pieces of art by prisoners. essential part of its work. lives here. All these things require conservatory works as “Intervene-Now” campaign is targeted at all soon as possible. thepeople of good will - people who want to help In 2009 Prime Minister of Poland, Mr. Donald in saving the remains of the former camp and Tusk, has sent letters to the governments of over 40 countries. want to uphold the memory of those who lost their lives there. He asked them to financially support the Foundation... As We as a Foundation are very happy to have friends such as of today, 14 countries havee already joined the project and Lohamei Hagetaot. We appreciate the work that they do and advanced talks are taking place with many other. Also three we look forward to our future cooperation. We think that the cities - two French and a Polish one - decided to be in the solidarity of people who work to save the memory of those who project and donate to the Foundation. perished is crucial. Only together we will be able to pass the So far the donors have declared donating over 80 milion Euro. memory to the future generations. On January 27th the Foundation launched a campaign “Intervene בMemorial and Museum Auschwitz-Birkenao: Now - Auschwitz-Birkenau” targeted atindividual donors. Detailed information about the campaign and how one can help us in http://en.auschwitz.org.pl “ We think that the solidarity of people who work to save the memory of those who perished is crucial. Only together we will be able to pass the memory to the future generations לכל אחד מאיתנו יש אחריות על זיכרון השואה “למרכז לחינוך הומניסטי יש תפקיד חשוב בפריצת המחסומים בין הציבור היהודי לערבי” בטקס שהתקיים באוניברסיטת בן גוריון בחודש מאי ,הוענק הפרס למייסדת והמנהלת של המרכז לחינוך הומניסטי ,רעיה קליסמן שלום לכם, מתנהל היום ויכוח ציבורי נוקב לגבי מי צריך לקחת אחריות על זיכרון השואה .האם זו המדינה? או שכל גוף צריך לדאוג לעצמו? השואה אינה נכס של המדינה .היא גם אינה שייכת לפרט כזה או אחר. היא שייכת לכולנו -ואולי לא רק המדינה צריכה לקחת עליה אחריות .אם השואה היא חלק מהזהות הישראלית שלנו -בין אם יש לנו קשר משפחתי אליה ,או לא ,בין אם נרצה או לא ,זיכרון השואה משפיע על התנהלותנו בחברה הישראלית. בעידן בו שולטים חוקי ההיצע והביקוש, אולי ,זהו בעצם המבחן הציבורי ההגון ביותר עבור “זיכרון השואה והגבורה” -האם הציבור ימשיך לראות את הנושא רלבנטי? מחד ,הרלבנטיות של זיכרון השואה והגבורה מוטלת על כתפי מוסדות השואה .היכולת להגביה עוף ולהרחיק ראות ,היכולת לשרוד ולהישאר רלבנטיים עבור ציבורים מגוונים בחברה הישראלית ובקהילה הכלל-עולמית ,יהיו “הקלף המנצח” של מכוני השואה. מנגד ,זה תלוי גם בכם ,הקוראים .היום לא מספיק רק להבין שזה חשוב .לא די בדקת דומייה שנתית .היום 65 ,שנים אחרי אימי השואה ,צריך לעשות משהו הרבה יותר אקטיבי. במאה ה 21-אתם ,הקוראים ,נקראים לקחת אחריות אישית .לעצב את המציאות כפי שתרצו אתם לחיות בה ,ליצור את העולם אותו תרצו להשאיר עבור ילדיכם .חווקה פולמן רבן ,ניצולת שואה ,ממייסדות קיבוץ לוחמי הגטאות ,שאלה “במה אתם מורדים?” פניה זו הובאה במקור בפני בני נוער אך היא למעשה מכוונת לכולנו. על מה אנו נלחמים היום? על החיים שלנו? על ילדינו? על החירות שלנו? על חופש העיסוק ,על כבוד האדם? כל אלה אינם מובנים מאליהם .יש להילחם עליהם כל פעם מחדש ,גם היום. חלק גדול מפעילות בית לוחמי הגטאות עוסק במשמעויות השואה להיום תוך טיפוח תודעת האחריות האישית והקהילתית. פעילויות אלו מתקיימות הודות לתרומתם של אנשים אכפתיים .חלקן עוד מחכה לתרומתכם. איך תיראה החברה הישראלית עוד 30 ,20 ,10 שנה? זה תלוי גם בך. >> בואו והצטרפו לתרומה לאיכות החברה בישראלwww.gfh.org.il ,04-9958052 : ד”ר דליה פרל-אולשוונג מנהלת השיווק וההסברה של בית לוחמי הגטאות להלן תמצית נימוקי מעניקי הפרס: “ עפיפונים של תקווה התרגשות גדולה בפעילות משותפת של תלמידי ביה“ס רגבים עם צוות של עובדי רפאל ב“יד לילד“ בשעת יצירת “עפיפונים של תקווה“ המביעים תקווה ואמונה בעולם טוב ביקור מרגש של תלמידי ביה"ס רגבים לחינוך מיוחד בקרית חיים בליווי עובדי רפאל המתנדבים בבית הספר התרחש במהלך חודש מאי .הביקור הוא חלק מתהליך שנתי אותו עובר ביה"ס בלימודי השואה .לקראת הגעתם ל"יד לילד" ,צוות ביה"ס עבר השתלמות עם ענת כרמל מנהלת "יד לילד" ,תלמידי בית הספר למדו על ילדות “יד לילד” בתקופת השואה ועל המחנך יאנוש קורצ'אק ,שניהל בית יתומים מעל שלושים שנה בוורשה שבפולין ,ונספה במחנה טרבלינקה ב.1942- כמו כן נערכה תערוכה לקראת יום השואה. מנהלי רפאל ,שליוו את התלמידים ,מתנדבים בפרויקט משותף עם ביה"ס רגבים ,זו השנה השלישית ברציפות. בפעילות השתתפו כ 120-תלמידים 40 ,אנשי צוות וכ 25-עובדי רפאל ,שסיירו יחד במוזיאון "יד לילד" ,יצרו "עפיפונים של תקווה" בסדנא מיוחדת בה הילדים הכינו וקישטו עפיפונים והוסיפו היגדים של קורצ'אק המביעים תקווה ואמונה בעולם טוב .הילדים ,אנשי רפאל ,הצוות של ביה"ס וצוות "יד לילד" התרגשו למראה העפיפונים העפים ברוח החמה מעל מדשאות מוזאון "בית לוחמי הגטאות". בסוף היום ערכו הילדים טקס קצר ומרגש ,בו שרה מקהלת ביה"ס ונשאו דברים ענת כרמל ,מנהלת "יד לילד" ,הגב' בתיה קריינר מנהלת ביה"ס רגבים ,ומשה גונן ,סמנכ"ל בכיר ברפאל ומנהל חטיבת החימוש וההגנה. הללו ברכו על הזכות שנפלה בחלקם להיות שותפים לפרויקט משמעותי ומיוחד זה. במהלך השנים הארוכות שבהן אנו מחלקים את הפרס למדנו שאת ההבנה בין יהודים לערבים אי אפשר לקדם בדרכים קלות ופשוטות .זה לא תמיד עוזר כשנפגשים ואוכלים חומוס ביחד ,ואפילו לא כשמכנסים בני נוער למפג־ שים שבהם מעלים דעות קדומות אלה כנגד אלה ,מהנהנים בראש, ויוצאים בתחושת קתרזיס רגעית .המרכז כדי להגיע להבנה משמעותית לחינוך צריך לצאת ממקום הרבה יותר הומניסטי עמוק – לזהות ולהבין את הפח־ דים ,הצלקות הייחודיות והציפיות הקיו־ מיות של שני הציבורים הלאומיים הללו. וזה מה שהמרכז לחינוך הומניסטי עושה בצורה כה נבונה .במקום הדרך הבוטה והצדקנית לעיתים שבה בדרך כלל מצי־ גים את השואה ואת מאורעות מלחמת העולם השנייה ,הצליחו רעיה קליסמן וצוות המרכז לבנות תכנית שמציעה התבוננות אוניברסאלית בסיבות שהו־ רעיה קליסמן בטקס עם ד"ר רלי שכטר ,ראש החוג ללימודי מזה"ת באונ' בן גוריון בילו לשואה ובתהליכים הפסיכולוגיים במרכז התחלתי להכיר לעומק את החברה בה אני חי ,התפוגגו הכרוכים בה .בדרך הזאת הם הצליחו למשוך למרכז מאות ואלפי מו־ רים ותלמידים ערבים ויהודים מכל רחבי הצפון ולחבר אותם לדברים דעות קדומות והתחלפו בהבנות רבות לאינטראקציה הערבית-יהו־ דית במדינה תוך הבנה לצד האחר שאליו לא הייתי חשוף .למדתי העומדים בלב ההוויה היהודית-ישראלית בעת הנוכחית. ...אנחנו כאן באוניברסיטה ,האמונים במשך שנים על חקר והו־ כלים יומיומיים כמו לא לשפוט אנשים ,להקשיב יותר לאדם שמולי. ראת לימודי המזרח התיכון ,שמטרתם טיפוח ההכרה וההבנה בין למדתי כמה לכולנו יש דעות קדומות ,ובלי חשיפה לצד האחר קשה שני הציבורים השונים כל כך ,מאמינים שלפרויקט הזה של המרכז ללמוד את זה .רכשנו כלים איך להתגבר על זה ,ולאט-לאט לפתח לחינוך הומניסטי יש השלכות שהן מעבר לתחום של הנחלת זיכרון מודעות כלפי נושאים רגישים שמתארים מצב של עם כמו השואה, השואה .יש לו תפקיד חשוב בפריצת המחסומים המנטאליים בין כמו הנכבה. כסטודנט לרפואה אני נחשף לאנשים עם צרכים מיוחדים .פגשנו הציבורים”... בשם המחלקה ללימודי המזרח התיכון עיוור שסיפר על מזכירה שהתייחסה אליו כחירש ,וכמה זה פגע בו. באוניברסיטת בן-גוריון ,פרופ' דרור זאבי ידעתי להסביר לו מה שלמדתי פעם על המנגנון של הדעה הקדומה. למדתי לזכור ולסלוח ,יצאתי עם תקוה שכן אפשר לשנות את לצידה של רעיה השתתף בטקס בשיר – בוגר המרכז ,בן 22המציאות הקשה... אני רוחש כבוד גדול למרכז ,לצוות המדהים והמוכשר ולרעיה, מסחנין ,סטודנט לרפואה שנה א' באוניברסיטה .בשיר שיתף את הנוכחים בסיפור הקשר שלו עם המרכז לחינוך הומניס־ שבזכותם אני אדם אחר – עם ראייה וחשיבה רחבה ,יותר אנושי”. טי כשהיה תלמיד בכיתה י' ,ובמשמעות החוויה עבורו .להלן מקצת מדבריו: “ הקשר התחיל במפגשים על השואה .אני אישית לא ידעתי על השואה לפני כן .מאד התעניינתי ,למרות מכשולים בדרך – אמרו לי "הם רוצים לעשות לך שטיפת מוח" .לא ידעתי לאן זה מוביל אבל ידעתי שזאת לא המטרה והמנחים הדגישו את זה הרבה פעמים .לאט-לאט הבנתי כמה זה חשוב. עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 19 “לעולם לא עוד” “ באחד הצריפים של מחנה ההשמדה שמענו את סיפורו האישי של מרדכי .בכינו יחד איתו כאשר סיפר על הרגע שהופרד מאימו ,ועד היום הוא כואב את העובדה שלא נפרד ממנה כראוי .קשה היה לשמוע ,כי הדבר הזכור לו יותר מכל הוא הרעב ,ורק לאחר מכן ההשפלות משלחת שנייה של רפאל יצאה לפולין באוקטובר 2010במסגרת פרויקט “משואה לתקומה” ב בצד התרומה הייחודית של רפאל לבניין יכולת ההרתעה והמגן של מדינת ישראל ,קיים קשר עמוק בין שואה לתקומה ומחוזק המסר של “לעולם לא עוד!” ב מסגרת האחריות החברתית של רפאל ,ובתוך כך תרומתה לקהילה ,מקיימת רפאל פעילות התנדבותית בפרויקט "משֹואה לתקומה" .לפני כשנתיים התקבלה החלטה על שיתוף פעולה עם בית לוחמי הגטאות ,שבמסגרתו ייבחרו כל שנה עובדים המעוניינים להשתתף במשך שנה בפעילות בתוכנית "משואה לתקומה" .הפעילות כוללת היכרות עם התוכנית ,מסע זיכרון לפולין והשתלבות אישית בתוכנית התנדבותית ,כגון אימוץ ניצולי שואה מאזור הצפון ,כתיבת סיפורי חיים של ניצולים חברי עמותת "עמך" בקריית מוצקין ,סדנאות וסיורים של עובדי רפאל ולקוחותיה במוזאון לוחמי הגטאות ,הכנת ספר עדות של משפחות חברי המשלחת ,פעילות לשימור עדויות ומסמכים במוזאון ועוד. המשלחת הראשונה של רפאל ,שיצאה לפולין באוקטובר ,2009 הורכבה מעובדי חטיבת מערכות חימוש והגנה ,אשר לקחה על עצמה להיות מובילת הנושא ברפאל במסגרת האחריות החברתית .עם שובם מהמסע החלו חברי המשלחת להתנדב בקהילה בפעילויות השונות. השנה הוחלט לאפשר לכלל עובדי רפאל להשתלב בפעילות. באוקטובר 2010יצאה לפולין משלחת שנייה ,בת 27עובדים ,למסע בן שמונה ימים .בראש המשלחת עמד דן אבידור ,סמנכ"ל בכיר וראש חטיבת מנור וטכנולוגיות. רשמי לבי במסע לפולין הנפת דגל ישראל והנפת דגל רפאל על אמת פולין מקבלות משמעות חדשה ,והדגלים שהונפו בחומר אך גם ברוח מסמלים בחוזקה את מה שאיננו מוכנים לאפשר ששוב יקרה ב מאת משה מ' כדרכן של התחלות ,לעיתים ,שורות ראשונות אלו היו קצת קשות לכתיבה .לא מפני שחסר מה לכתוב ,אולי מהטעם ההפוך ממש -שיש כל כך הרבה. אם יקח אדם כל נושא שהוא ,כזה שחולף בתודעה מעת לעת ,שמוזכר ומצוין אחת לתקופה ,ואז יחליט לעסוק בו שמונה ימים תמימים ,ובמשך שמונה ימים ילמד ויקרא ,יאזין ויפנים ,ידמיין ויחשוב ...כי אז בתודעתו, בשכלו ,בלבו ,כמו יוולד הנושא מחדש .ואותו נושא יתגלה כבעל צבעים עזים יותר ,קולות ממשיים יותר ,מחשבות ורגש עמוקים מתמיד. ובמשך שמונה ימים -נושא כה חשוב ונורא ,פרק כה חזק ובלתי נתפס ,זכה לתשומת הלב הבלתי מתפשרת שלנו. ומתוך הלימוד והחוויה ,מתוך הדמיון והמראות ,מתוך הדמויות הצרובות בזיכרון הקולקטיבי של כולנו ,מה שאירע לעמנו ,העם היהודי, מה שאירע למין האנושי לפני כמה עשורים ,פקח עיניו והגביר בכיו. אמנם הציונות ,אהבת הארץ ואהבת האדם הם ערכים יסודיים בפני עצמם ואינם צריכים חיזוק או הצדקה חיצוניים ,ויחד עם זה ,גם בליבו של ציוני אמיתי ואוהב ישראל -הם כמו מקבלים צביון ומשמעות שאולי לא יכלו לקבל לפני כן. הנפת דגל ישראל והנפת דגל רפאל מקבלות משמעות חדשה בתוך המציאות הזו ,והדגלים ,שהונפו בחומר אך גם ברוח ,במציאות הפיזית אך גם במציאות הלב ,מסמלים בחוזקה את מה שאיננו מוכנים לאפשר ששוב יקרה ,ואת מה שאנו בהתמדה פועלים וחיים למענו. וגם עבור אדם חילוני כמוני -לעמוד כנציג העם היהודי ,כנציג מדינת ישראל ,כנציג חברת רפאל וכנציג האדם ,על האדמה שנחרכה עד לשד ונספגה בצער ודם ,לעמוד ולציין את כבודם וזכרונם של מי שנידונו לגורל אכזר על כורחם ולאמור "יִ ְתגַּ ַּדל וְ יִ ְת ַק ַּדש ְש ֵמּה ַר ָּבא" ,מקבל משמעות ומימד חדשים וחזקים מתמיד. לצד קידוש זכרון הנרצחים ,לצד נצירת ההקרבה והסבל של הילדים והתינוקות ,האמהות והאבות ,חשוב לי ביותר לחזק את ידיהם של החיים ,את ידיהם של העושים והבונים .כי מתוך חיינו שבשגרה ,מתוך פעילותנו -גם אם נתפסת אצלנו כ"רגיל" ,אנו מצמיחים את המציאות של "לא עוד" ,אנו מאפשרים את החיּות והביטחון ,אנו מקיימים את שבועת סבלם של הלוחמים ושל אלו שלא זכו ללחום ,את שבועתם לחיות -ולהצמיח חיים .ונדע תמיד שחיינו ,מעשינו ,הערכים בהם אנו בוחרים לדבוק ולהשפיע ,מעצבים את גורלנו בכל יום ממש. המסע -זווית אישית וקצת יותר בשנים האחרונות מתחדדת ההכרה שעוד מעט לא יישאר ולּו ניצול-שואה אחד ,שיוכל להעיד על הזוועה .זו אחת הסיבות ליציאה למסע של עדות וזיכרון ב מאת יעל מ' ב־ 18באוקטובר 2010הגענו 27 ,אנשי המשלחת מרפאל, לנתב"ג .שם הצטרפו אלינו נועם המאבטח ,בוריס הצלם, שושו המדריכה הנהדרת מ"יד ושם" ,ואחרון חביב -איש העדות שלנו ,מרדכי צ'כנובר -איש מקסים ,יודע כל ,אופטימי ,בעל חוש הומור נדיר וסיפור הישרדות מרתק .בפולין הצטרפה אלינו לילקה, המלווה הפולניה שלנו .בראש המשלחת עמד דן אבידור ,סמנכ"ל בכיר וראש חטיבת מנור וטכנולוגיות .את המשלחת ארגנה תמי ר' ,המובילה את פרויקט "משואה לתקומה" ברפאל. לנושא השואה נחשפתי לפני מספר שנים ,כשהתחלתי ללכת להרצאות של חוקרי שואה במרכז משמעו"ת שבקריית מוצקין .הנושא ריתק אותי ,ובעקבות ההרצאות ששמעתי -הבנתי איזו בורות שוררת בנוגע להתרחשות הנוראה הזאת ולמה שאירע לאחריה. אחרי השואה נתגלתה תופעת ההדחקה של מה שעברו אלה ששרדו את התופת .ציפו מהם לשכוח את העולם שממנו באו ולפתוח דף חדש במדינה שאך זה קמה .גם אנחנו ,בני הדור השני ,לא העזנו לשאול וחששנו לגעת בכאב .למרות הזוועות שנחשפו במשפט אייכמן ,עדיין התייחסו לנספים ככאלה שהלכו "כצאן לטבח" .שנים רבות חלפו עד שהבינו כי כל קרבן וכל ניצול הוא גיבור! בשנים האחרונות מתחדדת ההכרה שעוד מעט לא יישאר ולּו ניצול שואה אחד ,לשמחתם של מכחישי השואה ושל כל אלו שלא רוצים לדעת ...התובנה הזאת הייתה אחת הסיבות ליציאה למסע .היו ויש כמובן סיבות נוספות ,חשובות לא פחות. ביקרנו בקרקוב ,העיר היפהפייה .צעדנו בעיר העתיקה ,ברובע היהודי ובבתי הכנסת שבו ,חלקם פעילים ורובם מוזאונים .במתחם הגטו ביקרנו בבית המרקחת המפורסם ,שעזר ליושבי הגטו ,ובמחנה אושוויץ־בירקנאו הידוע לשמצה .היינו גם בלובלין ,שבה נמצאת ישיבת חכמי לובלין ,אשר רבניה הנהיגו את "דף הגמרא היומי" .גם כאן ביקרנו בעיר העתיקה ,באזור הרובע היהודי שהושמד כליל ובגטו .משם הגענו למחנה מיידאנק הנורא ,שכיפת האנדרטה שבו מכסה על 7טון אפר אדם ,שהגרמנים לא הספיקו למכור כדשן לכפרי הסביבה... עברנו גם בוורשה ,שהיא היום עיר מודרנית עם גורדי שחקים .צעדנו במסלול הגבורה ,ברחובות שבהם חיו 450,000יושבי הגטו ,במצבה שהוקמה מעל הבונקר ברחוב מילא .18ביקרנו בבית העלמין היהודי המפורסם ,שבו טמונים סופרים ,שחקנים ואמנים ידועים .לא פסחנו על מחנה טרבלינקה הסמוך ,המוקף ביער פסטורלי .לא נותר שם דבר למעט אנדרטה הבנויה מ 17,000-אבנים המייצגות את הקהילות שהושמדו .צעדנו גם ביער לופוחובה לעבר קברי האחים של 2500יהודי טיקטין ,שהובלו לשם בערמומיות הנאצית ונרצחו בדם קר. לאורך כל המסע בן שמונת הימים ,ערכנו טקסי זיכרון מרגשים .חברי המשלחת אמרו "קדיש" והדלקנו נרות נשמה לזכר הנספים .באושוויץ־ בירקנאו ובמיידנק קיימנו טקס משותף מרגש עם משלחת "עדים במדים" של צה"ל .חווינו רגעים מרגשים ,אשר גיבשו את המשלחת ולא יישכחו במהרה. באישון ליל הגענו לבית הקברות ברדומסקו ,שם טמון סבו של נתי ש' ,חברנו למסע .נתי מצא את הקבר מבעוד מועד באמצעות האינטרנט. בעזרת לילקה אותרה שומרת המפתח של בית הקברות ,אשר פתחה את שערו עבורנו באמצע הלילה .עמדנו כולנו סביב הקבר ,לאור פנסים ונרות נשמה .מרדכי אמר קדיש ונתי ספד לסבו ,שעל שמו הוא נקרא. מיותר לציין שלא נותרה עין יבשה. ביקרנו במפעל "מסקו" ,שבו מרכיבים טילים מתוצרת רפאל, והמשכנו לעיר המחוז קילצה .בבית הקברות היהודי בעיר ערכנו טקס לזכר הילדים שנרצחו שם ונקברו בקבר אחים .במהלך הטקס הדלקנו נרות נשמה ,ועל כל נר הדבקנו מדבקה המוקדשת לילד שנרצח. אחד הימים הקשים של המסע ,הן פיזית והן נפשית ,היה הביקור במחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו .זה היה יום ארוך ובמהלכו שמענו, באחד הצריפים ,את סיפורו האישי של מרדכי ,איש העדות שלנו .בכינו יחד איתו כאשר סיפר על הרגע שהופרד מאימו ,ועד היום הוא כואב את העובדה שלא נפרד ממנה כראוי .קשה היה לשמוע ,כי הדבר הזכור לו יותר מכל הוא הרעב ,ורק לאחר מכן ההשפלות. ביום האחרון למסע ביקרנו בעיירת הולדתו של מרדכי ,מאקוב מאזובייצקי ,שם קיבלו את פנינו ראש העיר ותלמידים מהתיכון המקומי .ראינו את המקום בו עמד ביתו ,את בית הכנסת (שהוא היום בית מגורים) ואת המקומות בהם בילה כילד. יצאנו למסע עם הרבה שאלות ותהיות ,וחזרנו עם שאלות רבות יותר ועם ההבנה שאין מענה לשאלותינו. נזכור .לא נשכח ולא נסלח .לעולם לא עוד! המסע לא תם ,חברי המשלחת ממשיכים את המסע בהתנדבויות שונות למען הניצולים ולמען שימור זיכרון השואה והתרבות שנכחדה לדורות הבאים. ספר העדות "מסע אל העבר" במהלך 2010יצא לאור ספר העדות "מסע אל העבר" ,המתעד את סיפורי 20המשפחות של חברי משלחת רפאל הראשונה לפולין .החברים יצאו לפולין עם טיוטות הסיפורים ,חוו את החוויות המיוחדות במסע ,השלימו את החסר לאחר שובם לארץ ותרמו כל אחד להוצאת הספר לאור. פרויקט כתיבת ספר העדות הינו חלק מהפעילות ההתנדבותית של חברי המשלחת הראשונה ,שהתוו את התכנים והמסגרות ,ביצעו את העריכה הראשונית ועבדו מול חברת "ביחד" ,שערכה והוציאה את הספר לאור .בכוונתנו להוציא השנה לאור את הספר השני ,שירכז את סיפוריהם של חברי המשלחת השנייה לפולין וסיפורי גמלאים. אין ספק ,שחברי שתי המשלחות לפולין חשים שנפלה בחלקם הזכות לצאת למסע מרתק ולא קל ולעבור חוויה מטלטלת .גאוות היחידה ממשיכה ללוות אותם ,הן כחלק מתקומת העם היהודי בארץ ישראל והן כעובדי רפאל האמונים על המסר "לעולם לא עוד!" ניתן לעיין בספר העדות בספריית מכון דוד/לשם/חמח"ן עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 21 כנס לציון 30שנה לפטירתו של יצחק (אנטק) צוקרמן איש חזון היה יצחק ,לא תמיד היתה קיימת הסכמה כללית בקרב חברי המשק שיש בכוחנו להרים את המשא ולהיות הראשונים בטיפוח השואה והמרד. לאחר תקופה קצרה בהיותו פלח ,נאלץ יצחק לוותר מטעמי בריאות על עיסוקו זה ועל כל עבודה פיזית אחרת. הוא התמסר במלוא אונו להקמת בית לוחמי הגטאות ע"ש יצחק כצנלסון .בהליכתו אחר האמת הפנימית שלו וראייתו את הבית כמפעל לחינוך להומניות, הוא הצליח לשכנע את המתנגדים באומרו תמיד: "יכול נוכל". ביתם של צביה ויצחק היה מוסד למושג במשקנו .בבית זה הונהגה מדיניות של דלת פתוחה במשך כל ימות השנה. יצחק היה אמן הסיפור בעל חוש הומור .את אהבתו בתחום הבישול יישם לדבריו בחופשות שנסע עם צביה בדירה בתל אביב .אפילו סיפור על מרק שיצא מפיו היה מרתק. יצחק צוקרמן עם בנו שמעון צביה ויצחק יצחק בביתו עם בתו יעל בתור ילדה ידעתי שבסבא שלי יש משהו מיוחד ,משהו גדול. וזה לא בגלל שהיה כל כך גבוה ,אפילו ענק ,בעיניים של ילדה בת ארבע .על סבא שלי כאנטק ממנהיגי גטו ורשה אני לא יכולה לספר הרבה לצערי מה שידוע לי הוא לקט פירורים מתוך סיפורים עליו. יש לי תחושה של פספוס שלא זכיתי להכירו בעיניים של מבוגרת ושלא זכיתי לשאול .לפעמים אני משתעשעת בשאלה אם רק היתה לי שעה איתו ועם סבתא ,מה הייתי שואלת .אך ברור לי כי גם שעה לא יכלה לכסות על חיים שלמים ובטח לא חיים כמו שהם חיו. אנטק וצביה כמו גם סבא יעקב אביה של אמי שנפטר מלווים אותי בכל אשר אלך .לפעמים אני אפילו מקיימת איתם שיחות ,חושבת מה היו אומרים על מעשה כזה או אחר שלי ,שופטת את עצמי בעיניהם ,ושואלת את עצמי האם הייתי זוכה לאישורם או להרמת גבה קולנית .תקראו לזה חינוך ערכים או מורשת ,אבל צביה ואנטק חיו איתנו יחד והם שותפים לדמעות ולעצב ומלווים אותנו תמיד. אייל צוקרמן ,נכדתו של יצחק, בשם המשפחה יצחק צוקרמן מדריך חיילים מול דגם גטו וורשה בבית לוחמי הגטאות הרושם הראשון שלי מיצחק ,הוא היה בן ,26גבוה ,יפהפה .עיניים כחולות, בלורית ,עם מכנסיים קצת קצרים לרגליו הארוכות .כבר החל להתארגן בית ספר במחתרת ,בחוליות קטנות ,בבתים פרטיים .אני הייתי הקטנה בחבורה .עדיין לא היתה חשיבה על המרד .אחרי שהשתתפתי בבית ספר ,יצחק ארגן את הסמינר הראשון .הוא היה מלא ידע בספרות יהודית ,עברית ויידיש .היו לו רגעי פאתוס ,הוא ידע לדקלם מונולוגים שלמים בלטינית .בסמינר הראשון הוא גייס אנשים מגטו ורשה ,היו הרבה אנשים חכמים ומלומדים ,יצחק כצנלסון ,קורצ'אק כולם השתתפו .בין יצחק לכצנלסון היתה אהבה עמוקה ,הערצה הדדית. מהסמינר רצו לחנך אקטיבה צעירה ,הם היו מבוגרים בני 26 ,24אז צריך היה להכין אותנו. בשלב מסוים עזבתי את בית ההורים כדי להיות עם החברה .היה חדר אחד ,שם היו יצחק וצביה ופרומקה ,זה היה חדר ישיבות ופגישות עם מנהיגי תנועות אחרות .יוסף קפלן ,גלר .זה היה חדר שבו נולד המרד .בו קם הארגון היהודי הלוחם. ב ...עשרות גרמנים החלו במרדף .יצחק קיבל כדור ברגל ,טוב שהיו לו מגפיים גבוהות .לא היה לו לאן ללכת .אשה פולנייה ריחמה על העלוב הזה ולמחרת הגיע לוורשה .קיבלו אותו צביה ומארק. “הכל אבוד” ,אמר .טיפלו לו ברגל .ואחר כך הוא השתתף במרד ינואר ,ובאפריל -במרד הפולני. חווקה פולמן ,חברה תרתי משמע וגם חניכה של צביה ויצחק יצחק עם ילדיו שמעון ויעל דורקה שטרנברג על התמסרותו של יצחק להקמת בית לוחמי הגטאות יצחק צוקרמן ביקש להיות הגיבור הכובש את ייצרו -תפקידנו להישאר פה -כי עוד יבואו יהודים ותפקידנו שיהיה מישהו שימצאו שיעזור להם לבנות ולארגן את חייהם .ההחלטה להישאר על אדמת פולין ולארגן את שארית הפליטה היא החלטה מנהיגותית. לימים הופיע צוקרמן בוועידת לונדון ויאמר את האמירה הקשה שעברו שנה ושבעה חודשים שאף אחד לא הגיע מישראל .משה שרת אומר לו" :לא יכולנו להגיע". צוקרמן כעס וענה לו“ :אז איך אנחנו הגענו אליכם” (ללונדון) .משפט זה בא בחשבון עם היישוב היהודי בארץ. לצוקרמן היה פחד גדול מנושא הנקמה ,גם ברמת הערך המוסרי שנקמה תסרס את דמותנו האנושית וגם ברמה שעם אינו יכול להתבוסס במעגלי שנאה והרס. אם יש איזשהו מסר בהחלטה המנהיגותית מ־ 1945זהו המסר -אחרי אסון כמו השואה הולכים למעגלי בניה .זוהי החלטה מנהיגותית, עם ערך אישי והמסר המרכזי שיש להעביר מבית לוחמי הגטאות’ לציבור ולחברה בישראל. יצחק צוקרמן בקונגרס הציוני בלונדון פרופ’ חנה יבלונקה על מנהיגותו של יצחק צוקרמן צוקרמן וחווקה פולמן-רבן .צולם בלודז׳ ב1946- יצחק צוקרמן עד במשפט אייכמן בבית המשפט המחוזי בירושלים .מאי 1961 עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 23 As a girl, I knew there was something special about my grandfather, something big. And it wasn’t about him being tall, even giant, in the eyes of a four-year-old girl. Antek and Tzvia, like Grandfather Yakov – my mother’s father who passed away, accompany me wherever I go. Sometimes I even have discussions with them, thinking about what they might say about this or that deed, judging myself in their eyes and asking myself if I would win their approval or a vociferous eyebrow-raise. Call it learning about values or heritage, but Tzvia and Antek lived with us; they are partners to our tears and sadness and always accompany us. Eyal Tzukerman, Granddaughter of Yitzchak, on Behalf of the Family My first impression of Yitzchak – he was 26 years old, tall and handsome, blue eyes and bangs, with trousers that were a bit too short for his long legs. He was very knowledgeable about Jewish, Hebrew and Yiddish literature. He had moments of pathos; he knew how to recite complete monologs in Latin. In the first seminar, he brought people from the Warsaw Ghetto; there were many smart people and scholars, Yitzchak Katzenelson, Korczak… Everyone participated. …Tens of Germans gave chase. Yitzchak received a bullet in the leg. He had nowhere to go. A Polish woman took pity on this poor person, and the next day, he reached Warsaw. Tzvia and Marek took him in. “Everything is lost”, he said. They took care of his leg, and afterwards he took part in the January rebellion, followed in April by the Polish rebellion. Chavka Fullman, Friend and Pupil of Tzvia and Yitzchak The visionary was Yitzchak. There wasn’t always a general consensus among community members that we had the strength to be the first ones to promote the Holocaust and the resistance. He was devoted to building the Ghetto Fighters’ House Museum in the name Yitzchak Katzenelson. In his quest for his internal truth and his vision of the museum as an educational, humane enterprise, he succeeded in convincing the volunteers by always saying, “We can”. Dorka Sternberg on Yitzchak’s devotion to building the Ghetto Fighters’ House Museum Yitzchak Tzukerman asked to be the hero who didn’t act on his ambitions – our role is to remain here – because more Jews will arrive and our role will be to organize their lives. The decision to stay in 25 2011 ספטמבר// עיתון בית לוחמי הגטאות Poland and organize the refugee situation is a leadership decision. Tzukerman was very afraid of the topic of revenge, both at the level of moral values, where revenge destroys our human likeness, and also at the level where a nation cannot be based on circles of hate and destruction. If there is any message regarding the leadership decision from 1945, it is the message that after a disaster like the Holocaust, we begin to build. This is the decision of the leadership, with personal value and the main message that must be passed from the Ghetto Fighters’ House Museum to the public and to society in Israel. Professor Hannah Yablonka on Yitzchak Tzukerman’s leadership “The Center for Humanistic Education plays an important role in breaking through the barriers that lie between the Jewish and Arab populations” In a ceremony that took place at Ben-Gurion University in May, a prize was awarded to the founder and director of the Center for Humanistic Education, Raya Kalisman Following is a summary of the reasons the award was given: “During the long years in which we have awarded this prize, we have learned that the understanding between Jews and Arabs isn’t something that is advanced in easy or simple ways. It doesn’t always help to meet up and eat hummus together, or even to gather youth together, where they discuss their prejudices against one another, nod their heads and then leave with a feeling of momentary catharsis. In order to reach meaningful understanding, it’s important to go from a much deeper place – to identify and understand the fears, the unique scars and the existing expectations of both national populations, and this is what the Center for Humanistic Education does in an intelligent manner. Instead of the blunt, righteous way in which the Holocaust and the events of the Second World War are sometimes presented, Raya Kalisman and the staff at the Center for Humanistic Education succeeded in building a program that offers universal observation into the reasons that led to the Holocaust and the psychological processes they entailed. In this way, they succeeded in bringing hundreds of thousands of Arab and Jewish teachers and students from all over northern Israel and connecting them to the same things that are at the heart of the current Jewish-Israeli experience. …We here at that university, responsible for years of research and teaching of Middle East studies, whose goal is to nurture the recognition and understanding between two populations that are so different, believe that this project of the Center for Humanistic Education has implications that reach beyond the subject of teaching the Holocaust. It plays an important role in breaking through the mental barriers between populations.” On behalf of the Department of Middle East Studies Ben-Gurion University, Professor Dror Zeevi Fragmenty przemówień wygłoszonych podczas seminarium zorganiowanego w 30 rocznicę śmierci Icchaka (Antka) Cukermana, w Muzeum Bohaterów Getta Jako mała dziewczynka wiedziałam, że jest coś wyjątkowego w moim dziadku, coś wielkiego. I nawet nie dlatego, że był wysoki, można nawet powiedzieć ogromny, jak dla czteroletniej dziewczynki. (…) Antek, Cywia, podobnie jak dziadek Jakow, ojciec mojej mamy, który również już zmarł, towarzyszą mi w każdej chwili mojego życia. Czasami nawet z nimi rozmawiam, myślę jak zareagowaliby na podejmowane przeze mnie decyzje. Oceniam się z ich punktu widzenia i często pytam sam siebie, czy zasłużyłbym na ich aprobatę. Możecie to określić jako wychowanie w pewnych zasadach czy ochrona spuścizny, ale Cywia i Antek żyjąc razem z nami, stali się naszymi wspólnikami w bólu i smutku. Oboje będą nam towarzyszyć zawsze. Eyal Cukerman, wnuk Icchaka, w imieniu rodziny Icchak całkowicie poświęcił się utworzeniu muzeum Dom Bohaterów Getta im. I. Kacenelsona. Zgodnie z swymi najgłębszymi przekonaniami traktując muzeum jako kuźnicę wychowania w humanizmie, zawsze potrafił przekonać woluntariuszy co do maksymy: „ sprostamy wszystkiemu” Dorka Sternberg o oddaniu Icchaka dla Muzeum Beit Lohamei Hagetaot Icchak chciał być bohaterem panującym nad swoimi instynktami. Twierdził, że zadaniem takich jak on jest pozostanie na miejscu [w Polsce] ponieważ jeszcze powrócą Żydzi, którym trzeba będzie pomóc w budowaniu i organizowaniu życia. Decyzja o pozostaniu na polskiej ziemi i pomoc uchodźcom była decyzją na miarę prawdziwego przywódcy.(…) Cukierman bardzo obawiał się kwestii związanych z zemstą i odwetem. Przede wszystkim na poziomie etycznym, ponieważ bał się, że rewanż zniszczy ludzki wymiar narodu. Wiedział także, że naród nie może egzystować w zamkniętych kręgach nienawiści i zniszczenia. Jeżeli istnieje jakieś przesłanie w jego decyzjach po 1945 r., głosi ono, iż po katastrofie, jaką był Holokaust musimy iść w kierunku tworzenia i budowania. Oto właśnie przesłanie przekazywane za pośrednictwem Beit Lohamei Hagetaot społeczeństwu izraelskiemu. Prof. Hana Jablonka o przywództwie Icchaka Cukiermana Moje pierwsze wrażenie , jakie odniosłam ze spotkania z Icchakem: wysoki i przystojny 26-letni mężczyzna. Niebieskie oczy, grzywka, spodnie nieco za krótkie, jak do takich długich nóg. (…) Miał olbrzymią wiedzę w zakresie literatury żydowskiej, zarówno w języku hebrajskim, jak i jidysz. Nachodziły go chwile patosu, lubił deklamować długie monologi łacińskie. Podczas pierwszego seminarium zmobilizował ludzi z getta warszawskiego. Było bardzo dużo ludzi mądrych, wykształconych. Icchak Kacenelson, Korczak, wszyscy tam byli. (…) … Dziesiątki Niemców uczestniczyło w pościgu. Icchak został postrzelony w nogę (…). Nie miał dokąd pójść. Polka ulitowała się nad nieszczęśnikiem i dwa dni później był już w Warszawie, u Cywii i Marka. „Wszystko przepadło” – powiedział. Zadbali o jego nogę, a później uczestniczył w styczniowym powstaniu w getcie, a potem w sierpniu – w polskim powstaniu. Hawka Folman, bliska przyjaciółka, a także wychowanka Cywii i Icchaka Icchak był człowiekiem wizji, a nie zawsze istniała zgodność poglądów wśród członków kibucu co do kwestii, że powinniśmy jako pierwsi podjąć wyzwanie i zająć się sprawą strzeżenia pamięci o Holokauście i Powstaniu (...) W ciągu wielu długich lat, w czasie których przyznawano to wyróżnienie, doszliśmy do przekonania, że porozumienia między Żydami i Arabami nie można budować sposobami łatwymi i prostymi. Nie zawsze pomaga, że spotykamy się i jemy razem humus, czy nawet organizujemy spotkania młodzieży, na których przedstawiamy wzajemne uprzedzenia, przewietrzamy głowy i wychodzimy w poczuciu oczyszczenia. Aby doprowadzić do prawdziwego zrozumienia należy wyjść od samego sedna sprawy: rozpoznać i uświadomić sobie wszelkie lęki, znaczące blizny i istniejące nadzieje w obrębie obu narodów. To właśnie czyni Centrum Humanistyczne. Przedstawiając Holokaust i wydarzenia II wojny światowej bez mentorstwa, Raya Kalisman i jej zespół metodyczny zdołali zbudować program, proponujący uniwersalne spojrzenie na przyczyny Holokaustu oraz na procesy psychologiczne w nim zachodzące. Tym sposobem przyciągnęli do Centrum setki i tysiące nauczycieli i uczniów arabskich i żydowskich z północy Izraela. Zdołali połączyć rzeczy istotne, a stanowiące serce doświadczenia rzeczywistości żydowsko – izraelskiej. Tutaj na uniwersytecie, w ramach wieloletnich studiów nad problemami Bliskiego Wschodu, których celem jest kształtowanie zrozumienia między tym tak różnymi społecznościami, wierzymy, że konsekwencją projektów Centrum Wychowania Humanistycznego jest o wiele więcej niż zgłębianie pamięci o holokauście. Centrum spełnia bardzo istotną funkcję w przełamywaniu barier mentalnych między społecznościami. Prof. Dror Zaavi, w imieniu Wydziału ds. BliskiegoWschodu Uniwersytetu Ben Gurion BEIT LOHAMEI HAGHETAOT GHETO FIGHTERS’ HOUSE MUSEUM Things that were said in the framework of a seminar marking 30 years since the passing of Yitzchak Antek Tzukerman, at the initiative of the Ghetto Fighters' House Museum “מרי רוחני" על התערוכה “הכי קרוב לאמת” - הקריקטורות שצייר לסקלי בגטו טרזין שלום, מן הארכיון מאזני הלחם מאושוויץ 4 המאזניים כסמל על יכולתו של אדם לבחור בחירות ערכיות משמעותיות גם במצבים הקשים והעלובים ביותר בחייו ה מאזניים נבנו במחנה הנשים בלכהמר שהיה אחד ממחנות הבת של אושוויץ [אושוויץ .]4 ברעב הנורא ששרר במחנה ,בחרו כמה נשים לבנות את המאזניים המאו־ לתרות האלה כדי לחלק בינהן באופן שווה את מעט הלחם שקבלו האסירות. הבחירה של אסירות המחנה לחלק ביניהן באופן שוויוני את הלחם המועט שקבלו ברגעי המצוקה הקשים ביותר ,מצביעים על בחירתן הבלתי מתפשרת לשמירת צלם האדם וערכים האנושיים המשמעותיים ביותר שכה קשה היה להוציאם לפועל בתנאי המחנה הבלתי אנושיים. המאזניים הם סמל לנו על יכולתו של אדם לבחור בחירות ערכיות משמעותיות גם במצבים הקשים והעלובים ביותר בחייו. כשם שדפוסינו הבוגרים עוצבו בילדותנו המוקדמת מבלי שנהיה מודעים לכך ,אני מאמינה כי השפעת השואה על היבטיה על כל אדם – גם היא תוצאת אירו־ עים אותם ניתן לכנות "מכוננים" במפגשים הראשונים של הצעיר עם המציאות הקרויה שואה. לי זכורים שני אירועים כאלה בהיותי נערה צעירה. האחד – מפגש עם ספר שממנו נדף ריח שונה ,אחר. כריכתו רכה ולבנה ועליה צויר מגן דוד כשבמקום קווים היו בו חוטי תיל – טרבלינקה. המפגש השני התרחש בקן של "השומר הצעיר", קן על שם מרדכי אנילביץ' .בשבת ההיא העלו בקן מחזה על המרד בגטו ורשה .אחותי הייתה בין השח־ קנים הראשיים ומסר ההתנגדות וההקרבה היה מוב־ הק ומילא אותי באידיאלים וברצון להשתייך לצעירי הגטו. תפישת ההתנגדות היהודית בשואה התעצבה אצלי באופן בלתי מודע בערכים דיכוטומיים על פי שני האי־ רועים המכוננים הללו – התנגדו או לא התנגדו. בבית לוחמי הגטאות ישנה תערוכת קבע העוסקת בהתנגדות היהודית בשואה .דרכה התחלתי את המסע המעמיק שלי לנבכי המציאות המורכבת של אירו־ עי השואה והנוכחים בהם .עם הזמן הבנתי שמושגי ההתנגדות שלי צבועים בגווני שחור-לבן. כמנהלת חטיבת המוזאון בבית לוחמי הגטאות ,נפל בחלקי להיות שותפה להפקת תערוכה ,במסגרת התערוכות המתחלפות של המוזאון .בת־ ערוכה זו מוצגות יצירותיו של האמן אריך ליכטבלאו-לסקלי. בהיותו אסיר בגטו טרזין ביטא לסקלי את חוויותיו בציור ,כפי שעשו זאת אמנים אחרים שהגיעו לטרזין. לסקלי בחר להעביר את חוויות הגטו באמצעות קריקטורות ומכאן ייחודיות יצירותיו ,המלמדות אותנו על כוחו של היחיד ,שבמציאות הכאוטית מצא דרך לתת ביטוי לעצמו ודרור לרגשותיו .אם להשתמש במטבע לשון אותו טבעה מרים נוביץ' ז"ל ,מייסדת אוסף האמנות של בית לוחמי הגטאות ,הרי שאנו מד־ ברים על "מרי רוחני". בדיאלוג שאנו מקיימים עם אירועי השואה אני רואה תהליך הלובש צורה ופושט צורה .תהליך זה מתרחש כשאנו נחשפים לאירועים המשנים אצלנו את נקודות המבט הקודמות .התערוכה "הכי קרוב לאמת" מהווה נדבך נוסף ומשמעותי בהתבגרות תפישתנו את ההתנגדות היהודית בזמן השואה. בברכה, אוולין אקרמן מנהלת חטיבת המוזאון אצל הרופא .גם הרופאים סובלים מרעב ,והטבח ,שיש לו גישה לאספקה, מביא משהו לרופא – וכך זוכה לקבל "יחס מועדף" :הוא מתקבל בלי לחכות בתור “הכי קרוב לאמת” ליכ ְט ְב ַלאו-לסקלי ליצור תיעוד סאטירי במשך שלוש שנות מאסרו בגטו טרזין ( )1945-1942הצליח אריך ְ של חייו בגטו ב בימים אלה מוצגת במוזאון בית לוחמי הגטאות התערוכה “הכי קרוב לאמת” ב יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ,נפתחה בבית לוחמי הגטאות תערוכה חדשה שבה מוצגות קריקטורות של הצייר אריך לי־ כטבלאו-לסקלי( ( ,)2004-1911המציגות תמונות מחיי האס�י רים בגטו טרזין ,מנקודת מבטו האישית של האמן שהיה בעצמו אסיר שם. לסקלי צייר בגטו בין השנים .1945-1942מחשש הנאצים קרע את הציורים לפיסות והטמינן בתאו ,ובסיומה של המלחמה שב לגטו ,אסף את פיסות הנייר שנותרו והעלה אותן עימו לארץ ישראל .בארץ הד־ ביק את הפיסות ושחזר את הקריקטורות .העבודות של לסקלי מוצגות בסמוך ליצירותיהם של אמנים אחרים מטרזין ,ומאפשרות להבין את סביבת העבודה שבה יצר האמן ולקבל תמונה רחבה יותר על האירועים בגטו. “העבודות בתערוכה מציגות כרוניקה מרשימה של תמונות מחיי הגטו .הן מתארות רעב ,מחלות ומוות ,ועם זאת מלאות אמפתיה והו־ מור .קריקטורות אלו הן ללא ספק עדות ייחודית וחשובה ,פרי יצירתו של אדם מוכשר ,חד-הבחנה ומעורב חברתית ,אשר יצר במציאות שבה המוות היה נוכח תמיד .התערוכה מאירה נקודת מבט ייחודית על כוחה של האמנות בתקופת השואה ועל תפקידה כדרך לשמירה על צלם אנוש וכביטוי להתנגדות רוחנית של האסיר במחנה” ,מתארת הלנה מקרובה אוצרת התערוכה. תערוכת “הכי קרוב לאמת” ,על פי לקסלי ,שהסביר את ציור הקריק־ טורות באמירה “רציתי להראות שאפשר לצייר דברים אסורים כאלה, ציירתי את זה הכי קרוב לאמת” ,נחנכה בערב מיוחד שעסק בהומור באמנות בתקופת השואה ,בהשתתפות הקריקטוריסט מישל קישקה, העיתונאית והסופרת רות בונדי ,ובתו של לסקלי ,מירה אורן ,שסיפרה על יצירותיו המיוחדות של אביה. מישל קישקה היה נרגש” :עבורי זהו יום מלא משמעות .אבי נלקח מבלגיה בספטמבר 1942ועבר מחנות עבודה רבים .הוא השתחרר בבוכנוואלד והיום הוא מלווה מסעות לפולין והפך למעין ‘גיבור שואה’. אני גדלתי בתוך ‘שתיקת השורדים’ אבל כשאבי החל לדבר התחלתי לשמוע ולהקשיב .מאוחר יותר התחלתי להעז ולנגוע בשואה וזאת עשי־ תי דרך קריקטורות וקומיקס .זמן רב נחשבה השואה כטאבו ולא צוירו קריקטורות על השואה .זה היה בלתי נתפס .צריך היה תעצומות נפש כדי לצייר קריקטורות על השואה ,כדי לבטא אירוניה עצמית בקומיקס בתוך הגיהנום הזה. רות בונדי הוסיפה“ :ההומור היה נשק מפני גזרות האויב ,וכתח־ מושת שימשו המלים שדקרו כסיכות .הוא הקל על החיים ,עזר לגחך במקום להיכנע .אנשים בגטו חיפשו מפלט בבידור .הם התבדחו והיו מעין ‘ליצנים רפואיים’ גם לעצמם .מקור ההשראה שלהם היו מעשיו של ‘החייל האמיץ שוויק’ ,גיבור ספרו של קארל צ’אפק”. עיתון בית לוחמי הגטאות //ספטמבר 2011 27 באוויר בים ביבשה... ובאחריות חברתית רפאל גאה להיות שותפה של בית לוחמי הגטאות בעשייה למען הנצחת זיכרון השואה והנחלת מורשת התקומה והמרד.
© Copyright 2024