‫נובמבר על הר גבוה‬
‫מאת‬
‫נאוה דיקסטרא‬
‫עורך‬
‫תומר קרמן‬
‫‪1‬‬
‫***‬
‫משה קובלסקי עמד מול החלון הסגור של משרדו הגדול בקומה השתים עשרה‪,‬‬
‫שאף בשביעות רצון מהסיגר ומילא את החדר בעשן סמיך‪ .‬המראה שנשקף‬
‫מחלונו היה יצירת פאר שהשתרעה על עשרים ושישה דונם‪ ,‬קומפלקס מבנים‬
‫עתירי ידע‪ ,‬הסמוך לתחנת הרכבת‪ .‬כאשר הוחלפה התחנה הישנה בחדשה עלה‬
‫מחיר הנכס פלאים‪.‬‬
‫חברת ההשקעות אשר רכשה ממנו את משרדיו הישנים‪ ,‬שהשתרעו על ארבעה‬
‫דונם‪ ,‬הוכתה בתדהמה כשנודע לה שבאותו המחיר רכש קובלסקי עשרים‬
‫ושישה דונם‪ .‬אין תמה שמיהר למכור להם את הנכס במהירות ובזול‪ .‬שבוע‬
‫לאחר מכן‪ ,‬רכשה ממנו חברת מחשבים דונם לבניה‪ ,‬במחיר של פי עשרה ממה‬
‫ששילם על המגרש כולו‪ .‬ככה זה כשאתה בצמרת‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬כל הזמן יש‬
‫הזדמנויות להתעשר‪.‬‬
‫בשנים האחרונות כבר לא מצא משהו מועיל לעשות במשרדו‪ .‬הוא לא היה‬
‫נחוץ יותר לעסקיו ובילה את הזמן בעיקר בטיולים מסביב לעולם‪ ,‬ביאכטה‬
‫המפוארת‪ .‬נאור בנו שלט בכל העסקים ואף הגדיל לעשות כשפתח חברת‬
‫תקשורת בארצות הברית‪ ,‬והוכיח שכישרון עובר בירושה‪ .‬למרות שהיו מקרים‬
‫בהם נאלץ משה לעזור לבנו מאחורי הקלעים‪ ,‬מבלי שזה ידע שיד אביו הייתה‬
‫בדבר‪.‬‬
‫הוא התיישב ליד שולחנו והביט בתמונת בנו כשהיה קטן‪ .‬כל כך היה שקוע‬
‫בזיכרונות מאותם ימים‪ ,‬שהרגע בו נפתחה הדלת העלה בלבו חשש שאיבד את‬
‫שפיותו‪ .‬הוא מצמץ בעיניו‪ ,‬והתעתוע הפך לזעזוע‪" .‬מה לעזאזל את חושבת‬
‫‪2‬‬
‫שאת עושה?" מצא את עצמו שואג באנגלית לעבר האורחת שנכנסה‪ .‬הילד‪,‬‬
‫שהגיע ביחד ִאתה‪ ,‬אוחז בידה‪ ,‬התקרב אליו בהיסוס‪ ,‬אבל משה דחה אותו מעל‬
‫פניו‪.‬‬
‫"מה אתה כל כך כועס? לא התגעגעת לנכד שלך?" ענתה לו ברומנית‪ ,‬כשהיא‬
‫גוררת כיסא נוסף עבור הילד ומתיישבת מול משה‪ ,‬תוך התעלמות מזעמו‪ .‬אחר‬
‫כך פתחה את תיקה והוציאה משם סיגריה‪ ,‬מדליקה אותה תוך כדי שילוב‬
‫רגליים‪ ,‬כשהיא נושפת את העשן על פניו של משה בהתרסה‪" .‬עם הסירחון של‬
‫המשרד שלך‪ ,‬עוד סגריה לא תשנה כלום"‪.‬‬
‫משה לקח נשימה עמוקה‪" .‬יוליה‪ ,‬יש לנו הסכם‪ .‬היה אסור לך להגיע לכאן‪.‬‬
‫כבר עכשיו גרמת לי נזק גדול‪ .‬תהיי שקולה ותחזרי לרומניה"‪.‬‬
‫יוליה הביטה בו בחיוך ציני‪ .‬היא שחררה ענן עשן נוסף מול פניו‪" .‬הגיע הזמן‬
‫שהבן שלך ואתה תיקחו אחריות על הילד‪ .‬אני מעדיפה את החופש שלי על פני‬
‫הכסף שאתם משלמים לי"‪ ,‬אמרה כשהיא מעבירה ידה על ראשו של דניאל‪,‬‬
‫שהרחיק את ראשו ממנה‪ .‬הוא נעץ מבט בסבו וחש כיצד כל ההתרגשות‬
‫שהייתה לו לקראת המפגש‪ ,‬דועכת ברגע‪ .‬סבו לא אהב אותו‪ ,‬זה היה ברור‪.‬‬
‫שרירי פניו של משה נמתחו‪ .‬הוא לא אהב שאנשים נותנים לו תחושה של חוסר‬
‫אונים‪" .‬אוקיי‪ ,‬את רוצה יותר כסף‪ ,‬תקבלי יותר‪ .‬תקבלי כמה שתרצי‪ ,‬אבל אל‬
‫תהרסי את המשפחה של נאור‪ .‬קחי את הילד ִאתך‪ ,‬ואני אדאג שלא יחסר לך‬
‫כלום‪ ,‬שתחיי כמו מלכה כל חייך"‪.‬‬
‫יוליה עיקמה את פניה‪" .‬מפתה מאוד‪ ,‬אך יש לי בעיה‪ .‬הכרתי בחור אמריקאי‬
‫והוא רוצה שאעבור לגור ִאתו‪ .‬בלי הילד‪ .‬חשבתי לעצמי שזה לא נורא אם הוא‬
‫יגדל עם אבא שלו‪ ,‬או עם סבא שלו‪ .‬לא ככה‪ ,‬מר משה קובלסקי הנכבד?!"‬
‫"אין מישהו ממשפחתך שיסכים לגדל אותו באותם תנאים?" התעלם משה‬
‫מהסרקזם שבקולה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫היא חייכה‪" .‬אתה רוצה לשלוח אותו לגיהינום? אפילו אני אגיע לשם אם‬
‫אעשה מעשה כזה"‪ .‬היא מעכה את הסיגריה במאפרה וקמה ממקומה‪" .‬גם אתה‬
‫סוג של גיהינום‪ ,‬אם להודות בעובדות"‪ .‬היא התמוגגה מצחוק‪ ,‬נהנית מן‬
‫ההתעמרות‪.‬‬
‫"לאן את הולכת?"‬
‫"למצוא איזה מקום שאוכל להתייעץ מה לעשות‪ .‬אחרי הכול זה הנכד שלך‪,‬‬
‫ויש לי כרטיס טיסה לעוד יומיים"‪.‬‬
‫"איזה מקום?" שאל משה‪.‬‬
‫"יש משהו שקוראים לו משרד הרווחה"‪ .‬היא הוציאה פתק מכיס מכנסיה‬
‫והביטה בו‪" .‬כן יש לי את הכתובת"‪.‬‬
‫יוליה לא ידעה עד כמה משה חשש ממנה‪ .‬הוא ניסה את הגישה הקשוחה‪:‬‬
‫"יוליה‪ ,‬את צריכה לדעת שעליי לא מאיימים"‪.‬‬
‫"מצטערת‪ ,‬זה הנכד שלך‪ ,‬זאת הבעיה שלך"‪ .‬היא אחזה בידו של דניאל‪" .‬תגיד‬
‫שלום לסבא"‪ .‬היא לא הצליחה להתאפק מלצחוק שוב‪ ,‬כשראתה את האימה על‬
‫פניו של משה‪ ,‬אך לא הבחינה בפניו הקפואות של דניאל‪ ,‬שלא חדל להביט‬
‫בסבו גם כשצעדו לעבר היציאה‪.‬‬
‫יוליה עלתה למונית שהזמינה לה מזכירתו של משה‪ ,‬ורק אז התפנתה להביט‬
‫בפניו של דניאל‪ .‬הוא תמיד היה ילד רציני‪ ,‬אך עתה ישב על המושב ופניו‬
‫ממוקדות בנקודה דמיונית מעבר לחלון‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬הכול יהיה בסדר‪ .‬האמת‪ ,‬לא חשבתי שסבא שלך לא ירצה לקחת‬
‫אותך‪ .‬אבל אם הדברים לא יסתדרו‪ ,‬אני אקח אותך לאבא שלך בעצמי‪ ,‬אבל‬
‫לפני זה ננסה עוד דרך אחת להשפיע על סבא שלך‪ .‬אני יודעת שעכשיו אתה לא‬
‫מרגיש טוב‪ ,‬אך בסוף אתה תראה שהכול יסתדר ותהיה מאושר‪ ,‬אפילו יותר‬
‫מאושר מלהיות ִאתי"‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫דניאל המשיך להביט מבעד לחלון‪ ,‬עד שהמונית נעצרה מול משרד הרווחה‪.‬‬
‫יוליה הופנתה למשרדה של דבורה‪ ,‬אישה עם שיער שחור מתולתל‪ ,‬לא מטופח‪,‬‬
‫אסוף כלפי מטה בגומייה‪ .‬יוליה ודניאל המתינו‪ ,‬בזמן שדבורה שוחחה בטלפון‪.‬‬
‫יוליה סקרה את גבותיה של דבורה שנזקקו באופן דחוף לפינצטה‪ ,‬אך הגיעה‬
‫למסקנה שאין מה לטרוח – שום דבר לא ישפר את המראה של האישה הזאת‪.‬‬
‫דבורה הייתה תזזיתית וענתה בכעס לאדם עמו שוחחה בטלפון‪ .‬יוליה חששה‬
‫שהפגישה עם קובלסקי היא כאין וכאפס לעומת מה שמחכה לה כאן ולכן‬
‫החליטה לעשות את השיחה קצרה ועניינית ככל האפשר‪" .‬תראי‪ ,‬זהו נכדו של‬
‫משה קובלסקי"‪ ,‬פתחה יוליה באנגלית‪ ,‬מבחינה בהתרככות פניה של העובדת‬
‫הסוציאלית למשמע שמו של קובלסקי‪ .‬היא שטחה בפניה של דבורה את המצב‬
‫לאשורו‪ ,‬מופתעת לגלות אדיבות מ ִצדה של פקידת הממשלה‪ ,‬אם כי ניכר היה‬
‫שזוהי אדיבות מאולצת‪.‬‬
‫"אני מבינה את הפנייה שלך אלינו‪ ,‬אך אין זה בתחום סמכותנו‪ .‬הייתי מציעה‬
‫לך לפנות לעורך דין‪ .‬מלבד זאת‪ ,‬עלייך לדעת שהסבא אינו אחראי לילד‪ ,‬אלא‬
‫האבא‪ ,‬כך שאת לא יכולה לעשות שום דבר נגד הסבא"‪ .‬דבורה ניסתה לשוות‬
‫לקולה טון רגוע‪ ,‬למרות שהייתה נסערת מהגילוי‪.‬‬
‫יוליה שתקה‪ .‬היא כבר הכינה תוכנית חלופית‪ ,‬אך היה עליה לוודא שדבורה‬
‫תשתף עמה פעולה‪" .‬תיראי‪ ,‬אני מבינה שאתם לא מטפלים בדברים כאלה‪ ,‬אבל‬
‫האם אוכל להשאיר פה מכתב? אחרי הכול אני מתכוונת לטוס לאמריקה בעוד‬
‫יומיים‪ ,‬ואם הילד יישאר לבד כדאי מאוד שיהיה לך מידע בסיסי עליו‪ ,‬לא?"‬
‫דבורה הרימה את עיניה‪" .‬את יכולה להשאיר לי מכתב‪ ,‬אבל עדיף לך להשאיר‬
‫אותו אצל עורך דין"‪.‬‬
‫בהתחלה יוליה אמנם חשבה לעשות כך‪ ,‬אך מאחר והיא מעוניינת להסתלק‬
‫בעוד יומיים ולהשאיר אחריה ילד‪ ,‬יהיה מועיל יותר להשאיר מכתב אצל‬
‫עובדת סוציאלית מאשר אצל עורך דין‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫דבורה נטלה ממנה את המכתב‪ ,‬יודעת שזה לא יכול להזיק‪ .‬היא הביטה באישה‬
‫הרזה והבלונדינית שיצאה ממשרדה‪ ,‬קוראת אחריה לסגור את הדלת‪ ,‬אך זו‬
‫כבר התרחקה ולא שמעה‪ .‬דבורה קמה ממקומה ונעלה את הדלת‪ .‬הייתה לה‬
‫שיחה אישית לנהל והיא לא רצתה שמישהו מהמשרד יאזין‪ .‬היא חייגה למשרדו‬
‫של קובלסקי‪ .‬כצפוי הודיעה לה מזכירתו שהוא אינו יכול לענות וביקשה ממנה‬
‫להשאיר הודעה‪ ,‬אך דבורה התעקשה להמתין על הקו ולהודיע לו שזו שיחה‬
‫דחופה ממשרד הרווחה‪ .‬ואכן‪ ,‬כמו שדבורה חשבה‪ ,‬משה הואיל לענות‪ ,‬כשקולו‬
‫נשמע לה כמו ניגון נעים לאוזן‪ .‬היא סיפרה לו אודות ביקורה של יוליה‬
‫והמכתב שהשאירה‪ ,‬תובעת לדעת מה יעלה בגורלו של הילד אם אכן תעזוב‬
‫אמו לאמריקה‪ ,‬שכן על פי דבריה הוא סבו של הילד‪.‬‬
‫משה הודה בפני עצמו שהדברים יוצאים מכלל שליטה‪ ,‬אך שמר על קור רוח‪.‬‬
‫"אז היא אומרת‪ .‬את יודעת כמה אנשים מהסוג שלה מסתובבים סביבי כל‬
‫היום? היה לה רומן קצר עם הבן שלי ואם היא חושבת שזה הבן שלו‪ ,‬יש‬
‫דרכים לטפל בכך‪ .‬אני על כל פנים לא הכתובת הנכונה ובטח שלא אתם‪ .‬אני‬
‫אראה זאת בחומרה רבה אם הדברים יודלפו"‪.‬‬
‫"כרגע מבחינתי אני רק מעדכנת אותך‪ ,‬אך אם היא תממש את איומה‪ ,‬אהיה‬
‫חייבת לידע את המנהלת שלי"‪.‬‬
‫משה שתק‪ .‬הוא לא חשב שיוליה תיגש למשרד הרווחה ובטח לא חשב שתפר‬
‫את ההסכם ותשאיר מכתב‪ .‬הוא חייב להשיג אותו‪ ,‬אחרת חייו משולים למת‪.‬‬
‫"מה כתוב במכתב?" שאל‪ ,‬מנסה לבדוק אם דבורה פתחה אותו וקראה את‬
‫תוכנו‪.‬‬
‫"לא פתחתי אותו‪ ,‬אני משערת שהיא כתבה את הדברים שהיא אמרה לי"‪.‬‬
‫משה נשם לרווחה‪" .‬תיראי דבורה‪ ,‬אני מוכן להגיע למשרדך ולמסור לך את‬
‫גרסתי‪ ,‬וכל זה רק משום שיש לי כבוד גדול לעבודתך"‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫דבורה התמלאה ברגש חשיבות‪" .‬יש לי כל היום פגישות‪ ,‬כך שרק בשמונה‬
‫בערב אתפנה מעיסוקיי"‪.‬‬
‫"את עובדת עד שעות כאלה מאוחרות?" אמר כשנכנס למשרדה‪ ,‬שהיה המשרד‬
‫היחיד המאויש בשעה זו‪.‬‬
‫"אלה לא שעות רגילות לעבודה‪ ,‬אך גם לא תמיד יש לי מבקרים לא רגילים‬
‫כמוך"‪ ,‬אמרה כשהיא משחררת חיוך לעברו‪" .‬תרצה לשתות קפה? לא תאמין‬
‫יש לנו פה אפילו מכונת אספרסו"‪.‬‬
‫"יהיה נהדר אם תוכלי להכין לי איזה נס קפה‪ ,‬עם חלב מוקצף"‪ ,‬אמר בתקווה‬
‫שזה ישאיר אותה זמן רב במטבח‪.‬‬
‫"אני מיד חוזרת"‪.‬‬
‫עם צאתה למטבחון בקצה המסדרון‪ ,‬הוא עט על תיקה לחפש את המכתב‪ ,‬חיטט‬
‫בין ניירות רבים כשלפתע צדה את עינו מעטפה לבנה‪ .‬הוא פתח אותה‬
‫במהירות‪ ,‬הוציא את תוכנה והכניס אליה מכתב אחר‪ ,‬בתוספת דמי שתיקה בסך‬
‫שלושת אלפים דולר‪ .‬כששמע את טפוף נעליה הולך וקרב‪ ,‬כבר הספיק לחזור‬
‫ולמצוא את מקומו‪ .‬התענגותו על הקפה הייתה מושלמת‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬מר קובלסקי‪ ,‬מה אנחנו עושים בקשר לסיפור הזה של יוליה?"‬
‫"באתי להגיד לך שדניאל אינו הנכד שלי‪ .‬אני מוכן לעבור כל בדיקה כדי‬
‫להוכיח זאת‪ .‬אני מודה‪ ,‬יש משהו שקושר אותי ליוליה‪ ,‬שמסיבות מסוימות אני‬
‫לא יכול לפרט‪ ,‬אבל בין זה לבין להיות סבא של דניאל?‪"...‬‬
‫הוא קם ממקומו‪" .‬תיראי‪ ,‬את אישה נחמדה‪ .‬היה לי נעים להכיר אותך ואני‬
‫מוכן בכל הזדמנות לסייע‪ ,‬בכל מידע שתבקשי‪ .‬אגב‪ ,‬מה עם המכתב? אפשר‬
‫לקרוא אותו?‬
‫"לא‪ ,‬אני מצטערת‪ .‬אלא אם יקרה משהו‪ .‬זה לא אישי נגדך‪ ,‬אתה יודע"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מבין‪ ,‬והאמת שזה גם לא צריך לעניין אותי"‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫דבורה לא הבינה את מה שהתרחש מולה‪ .‬כל ההצגה הייתה של משה בלבד‪,‬‬
‫ותפקידה היחיד במערכה היה להכין קפה‪ .‬לפתע כל אירועי היום נראו לה‬
‫תלושים מהמציאות‪ .‬אחרי הכול אף פעם לא היה לה כזה מזל שבתוך כל‬
‫העבודה האפורה והשוחקת יצוץ לו פתאום סיפור בעל ערך‪ .‬כאן‪ ,‬היא חשבה‪,‬‬
‫יש סיפור גדול‪ ,‬והיא רצתה לטפל בו בעצמה‪ ,‬לכן לא דיווחה עליו למנהלת‪.‬‬
‫משה נהג את מכוניתו למלון בו שהתה יוליה‪ ,‬מקווה ששעת הלילה המאוחרת‬
‫תסתיר אותו מעיני העוברים ושבים‪ .‬הוא התקשר מטלפון ציבורי וביקש ממנה‬
‫לרדת עם הילד‪ ,‬כדי לדון בדברים שלשמם הגיעה‪ ,‬יש מוצא‪ ,‬בישר לה‪ .‬הוא‬
‫הבחין בה‪ ,‬אבל ללא הילד‪" .‬דניאל ישן"‪ ,‬אמרה כשנכנסה למכונית‪ ,‬אך בעודה‬
‫מנסה למצוא את התנוחה המתאימה על המושב‪ ,‬חשה במזרק ננעץ בצווארה‬
‫והמכונית יצאה לדרכה‪.‬‬
‫החדרנית שנכנסה לנקות את החדר של יוליה‪ ,‬בבוקר שלמחרת‪ ,‬מצאה את‬
‫דניאל לבדו‪ .‬היא ניסתה לדבר אתו בעברית ובאנגלית‪ ,‬אך לא נענתה‪ .‬לאחר‬
‫שניקתה את יתר החדרים‪ ,‬חזרה שוב ומצאה אותו עדיין לבד‪ .‬היא דיווחה‬
‫לממונים עליה וכעבור זמן מה הוא הועבר לטיפול המשטרה‪.‬‬
‫דבורה שמחה להזדמנות הנוספת שנפלה בחלקה‪ ,‬יודעת שהיעלמותה של יוליה‬
‫טרפה את הקלפים וכעת ידה שוב על העליונה‪ .‬היא מיהרה להתקשר לקובלסקי‬
‫והופתעה לגלות שאינו מוכן לדבר ִאתה‪ .‬שוב ושוב השאירה לו הודעות‪ ,‬אך‬
‫הוא לא חזר אליה‪ .‬רגשות תיסכול ונקם מילאו אותה‪ .‬המכתב היה הדבר היחיד‬
‫שיכלה להחזיר אש באמצעותו‪ .‬היא קראה אותו והתאכזבה‪ .‬חלומותיה נגוזו‬
‫ברגע אחד‪ .‬כל התקוות שתלתה במכתב עלוב של אישה עלובה‪ ,‬הצטמצמו‬
‫‪8‬‬
‫למילים בודדות‪' :‬טסתי לאמריקה‪ .‬אבקשכם למצוא את אביו של בני'‪ .‬למכתב‬
‫צורפו פרטים אישיים של איזה גבר רומני ושלושת אלפים דולר‪ ,‬שאמורים‬
‫כנראה לסייע במציאת האב‪ .‬דבורה לקחה את הכסף לכיסה וקרעה את המכתב‪.‬‬
‫‪www.navabooks.co.il‬‬
‫דניאל פסע לצדה של העובדת הסוציאלית‪ .‬רגליו התקשו להדביק את הליכתה‬
‫המהירה‪ .‬הוא רץ‪ ,‬אך רגליו לא נשמעו לו‪ .‬כף ידה הגדולה התהדקה סביב‬
‫אצבעותיו והוא מצא עצמו נגרר‪ ,‬כאילו אין במאמציו לרצות אותה‪ .‬רגלו‬
‫נתקלה באבן גדולה‪ ,‬והוא מעד‪ .‬העובדת הסוציאלית נעצרה‪ ,‬הביטה למטה‬
‫אליו‪ ,‬ואז משכה אותו כלפי מעלה בתנופה עד שזרועו איימה לצאת ממקומה‪.‬‬
‫הוא ניסה לנגב את החול שדבק במרפקו‪ ,‬אך לא הצליח ונותר עם מרפק‬
‫מלוכלך ופצוע‪ .‬הוא המשיך לרוץ ריצה כושלת‪ ,‬כשידו האחת אוחזת בידה וידו‬
‫השנייה אוחזת בשקית ניילון מרשרש‪ ,‬בה היו חולצת טריקו לבנה ומכנסי ג'ינס‬
‫קרועים באזור הברך‪ ,‬הדברים שלקח ִאתו לדרכו החדשה‪ .‬ריח הבושם שעלה‬
‫ממנה היה כבד‪ ,‬מעין רמז לכבדות האירוע‪ .‬למרות שהיה בסך הכול בן חמש לא‬
‫התקשה להבין שמעתה חייו ישתנו לחלוטין‪.‬‬
‫הם עמדו בשער הכניסה‪ ,‬ממתינים ששומר הפנימייה יפתח בפניהם את השער‪.‬‬
‫זה היה שער אדום גדול‪ ,‬משני צדיו עצי ברוש גבוהים‪ ,‬שניסו לשוות למקום‬
‫אווירה ירוקה ורעננה והסתירו מעט את הפנימייה מעיני העוברים בסביבה‪ .‬אך‬
‫‪9‬‬
‫לא היה בהם להסתיר את התחושה החמצמצה שקידמה את פניך למראה החנייה‬
‫העזובה‪ .‬קוצים ועשבים שוטים צמחו בין חריצי האספלט‪ .‬השומר פתח בפניהם‬
‫את השער ודניאל הופתע לראות מולו כר דשא גדול וירוק‪ .‬המלווה גררה אותו‬
‫על השביל בתוך הדשא‪ ,‬שביל מעשה רגלי אדם‪ ,‬מבלי להתייחס לשביל‬
‫הגרנוליט המיועד להולכי רגל‪ .‬היא הקישה על דלת משרדו של המנהל‪,‬‬
‫מתעלמת מהמזכירה שישבה בפתח‪ ,‬ורק משנוכחה לדעת שהמנהל לא במשרד‪,‬‬
‫פנתה אל המזכירה‪.‬‬
‫"הוא לא פה?"‬
‫"את מתכוונת למנהל?"‬
‫" בטח למנהל"‪ .‬דיבורה לא הסתיר את עצבנותה‪ ,‬והרעד בפניה איים להפיל את‬
‫משקפיה מעל חוטמה‪" .‬אין לי את כל היום‪ ,‬תמצאי לי אותו מיד או שאני‬
‫משאירה פה את הילד והולכת"‪.‬‬
‫"הוא הלך לתפילת מנחה‪ .‬זה עניין של חצי שעה"‪.‬‬
‫"חצי שעה!? אין לי חצי שעה‪ .‬מדוע אני צריכה להמתין חצי שעה לעניין שלא‬
‫ייקח יותר משתי דקות?"‬
‫המזכירה הביטה בה עד שסיימה לרטון‪ ,‬יודעת שנכונה לעובדת הסוציאלית‬
‫הפתעה‪ .‬הפרוצדורה של רישום ילד לפנימייה לוקחת לפחות שעתיים‪ ,‬ובמקרה‬
‫הספציפי הזה אף יותר‪ .‬היא הביטה בילד הקטן והצנום‪ .‬שעמד זקוף והביט‬
‫סביבו‪ .‬רק כשהרים את עיניו הכחולות‪ ,‬שריסים ארוכים כיסו אותן‪ ,‬ניתן היה‬
‫להבחין בעצב ובחרדה‪.‬‬
‫דבורה שלחה את דניאל לשבת בחדר הכניסה‪ ,‬והתרוצצה בעצבנות‪ ,‬מעשנת‬
‫סיגריה אחרי סיגריה ומשלבת ידיה בחוסר מנוחה‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫דניאל השתדל שלא לפגוש בעיניה‪ .‬ביומיים האחרונים שהה בדירתה וכל‬
‫מעשה שלו הצליח להרגיז אותה‪ .‬הוא הביט ימינה וראה מגרש כדורסל מרוצף‪,‬‬
‫מסביבו ספסלי בטון וגדר מרושתת גבוהה‪.‬‬
‫בצד שמאל של המגרש עמד בניין יפה‪ ,‬דמוי אליפסה‪ ,‬שחלונותיו מעוגלים‬
‫וצבועים כחול‪ .‬בחזית הבניין עמדו צמודים לקירות עצי דקל גבוהים‬
‫ולמרגלותיהם עצי נוי נמוכים ופרחים ססגוניים‪ .‬דניאל הבחין בגבר גבה קומה‬
‫עם כיפה שחורה גדולה על ראשו מתקרב לעברם‪ .‬הוא התכווץ במקומו‪ ,‬חושש‬
‫מהלא נודע‪ .‬המנהל נכנס למשרד‪ ,‬ודבורה מיהרה אחריו והתיישבה מולו מבלי‬
‫שהוזמנה‪.‬‬
‫"תקשיב מר שלמה‪ ,‬הבאתי ילד לפנימייה‪ .‬בוא נגמור מהר עם הסידורים כדי‬
‫שאוכל לחזור לחיים נורמאליים‪ .‬מהרגע שאמו נעלמה‪ ,‬אין לי רגע קט של‬
‫שקט"‪.‬‬
‫"אבהיר לך משהו"‪ ,‬אמר שלמה בקול שקט וחודר‪" ,‬הפנימייה הזו מלאה עד‬
‫אפס מקום‪ .‬חדרים שמראש תוכננו למגורים של ארבעה ילדים‪ ,‬משמשים‬
‫שישה ילדים‪ .‬יש רק מיטה אחת לילד שצריך להגיע בשבוע הבא‪ ,‬כך שאין לי‬
‫שום אפשרות לקלוט את הילד הזה‪ ,‬עם כל הרצון הטוב שלי"‪.‬‬
‫"אבל לילד הזה אין משפחה‪ .‬אין לי איפה לשים אותו‪ .‬עד שיימצא מקום‬
‫אחר‪"...‬‬
‫"עוד יותר טוב‪ .‬תנסי בפנימיות אחרות‪ ,‬אחרי הכול אם אין לו משפחה‪ ,‬אין‬
‫העדפה דווקא לפנימייה שלנו‪ ,‬שיש לה ביקוש גדול"‪ .‬הוא השתתק‪ ,‬וכשראה‬
‫שאינה מגיבה‪ ,‬אמר "מצטער" וקם ממקומו‪ ,‬רומז לה שהשיחה הסתיימה‪.‬‬
‫דבורה שיחקה עם שפתיה בעצבנות‪ ,‬מבינה שהמנהל אינו מתכוון לעשות לה‬
‫חיים קלים‪ .‬אך גם לה לא הייתה כוונה לוותר‪ .‬היא כבר עשתה החלטה‪ ,‬מכאן‬
‫היא יוצאת ללא הילד‪" .‬תקשיב‪ ,‬אדון שלמה‪ ,‬הסיפורים שלך לא מעניינים‬
‫‪11‬‬
‫אותי‪ .‬התפקיד שלי הוא למצוא מקום הולם או לא הולם לילד‪ ,‬העיקר שאני‬
‫אפטר ממנו‪ ,‬אם הוא לא יישאר פה‪ ,‬ציונה המנהלת תבקש ממני לעשות לה שוב‬
‫את הטובה הזאת ולקחת את הילד כדי שיהיה עם הילדים שלי‪ ,‬ואין לי שום‬
‫כוונה לעשות זאת‪ .‬אני נתקלת במקרים כאלה כל הזמן‪ .‬אין לי זמן לבזבז‬
‫רגשות על כך ובטח שלא לארח בביתי את כל המקרים הסוציאליים"‪ .‬כשסיימה‬
‫את דבריה‪ ,‬בהפתעה גמורה‪ ,‬נטלה את תיקה והסתלקה מהמקום‪ .‬שלמה המנהל‬
‫יצא בעקבותיה וקרא אחריה לקחת את הילד‪ ,‬אך היא המשיכה ללכת על שביל‬
‫הדשא‪ ,‬הליכה על גבול הריצה‪ .‬שלמה חזר על עקבותיו‪ ,‬כשהוא חולף על פני‬
‫דניאל‪ ,‬ושפשף את מצחו‪" .‬תני לו משהו לאכול"‪ ,‬ביקש מהמזכירה‪ ,‬נכנס חזרה‬
‫למשרדו וחייג‪.‬‬
‫"שלום ציונה‪ ,‬כרגע הייתה אצלי דבורה‪ ,‬העובדת שלך‪ ,‬היא השאירה פה את‬
‫הילד שלכם‪ ,‬למרות שהסברתי לה שיש לי בעיה לקלוט ילדים חדשים‪ .‬אני‬
‫מבקש ממך לשלוח מישהו לקחת מכאן את הילד"‪.‬‬
‫ציונה לא הופתעה לקבל את השיחה משלמה‪ .‬לא בכדי שלחה את דבורה‬
‫למשימה‪ .‬המקרה של דניאל היה חריג‪ ,‬ורק אישה כמו דבורה‪ ,‬נטולת הרגשות‪,‬‬
‫הייתה מסוגלת לעמוד במשימה‪" .‬כן‪ ,‬דבורה דיברה ִאתי‪ .‬היא אומרת שיש לך‬
‫מקום אחד עבור ילד שאמור להגיע בשבוע הבא‪ .‬תכניס את דניאל במקומו‪ .‬כל‬
‫הקודם זוכה"‪.‬‬
‫"את מכירה את הפנימייה‪ ,‬הרב לא ייתן לילד לא יהודי לקחת מקום של ילד‬
‫יהודי‪ .‬זה לא שאנחנו גזענים‪ ,‬את יודעת שיש פה כמה ילדים שהם לא יהודים‪,‬‬
‫אבל הם לא לוקחים מקום של אף אחד"‪.‬‬
‫מעבר לקו הייתה שתיקה‪.‬‬
‫"ציונה?"‬
‫"כן‪ ,‬אני פה"‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫"שלמה‪ ,‬תנסה אולי למצוא עוד מקום אחד‪ ,‬רק עוד מקום אחד‪ .‬הילד כרגע‬
‫איבד את אימא שלו‪ .‬איך אני יכולה לשלוח אותו לרומניה? אתה יודע מה קורה‬
‫שם‪ ,‬בתי יתומים שלמים‪ ,‬בתי קברות שלמים‪ ,‬הם משאירים את הילדים לגווע‬
‫ברעב‪ .‬אתה מבין שאם לא נמצא לו מקום מהר‪ ,‬אאלץ להחזיר אותו לרומניה?‬
‫אני חייבת למצוא לו מקום עד שהשדולה בעניין שלו תדאג להשאיר אותו‬
‫בארץ"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬ציונה‪ ,‬אל תעמידי אותי במצב כזה‪ .‬גם לי כואב על הילד‪ ,‬אבל את צריכה‬
‫להבין שאני לא יכול לתת לו מקום של ילד אחר‪ ,‬שגם לו יש את הסיפור שלו‪,‬‬
‫אבל עם הבדל גדול‪ ,‬שהוא גם יהודי מבית דתי"‪.‬‬
‫"שלמה‪ ,‬גם אני אישה דתייה‪ ,‬אבל מבט אחד בילד והלב שלי לא נותן לי לשלוח‬
‫אותו חזרה לרומניה‪ .‬אני יודעת שגם אתה לא תעז לעשות זאת"‪.‬‬
‫שלמה לקח נשימה עמוקה‪" .‬אני יודע שאני אצטער‪ .‬אבדוק מה אני יכול‬
‫לעשות"‪.‬‬
‫המזכירה הציעה לדניאל לשבת ליד שולחנה ולאכול את הארוחה שהביאה לו‪,‬‬
‫עוף בגריל‪ ,‬פירה‪ ,‬לחם וסלט פירות‪ .‬דניאל העביר מבטו מהצלחת לעבר הדלת‬
‫הסגורה של משרד המנהל‪ .‬הוא נטל בחשש את הלחם והחל לאכול‪ .‬כשהבחין‬
‫במנהל יוצא‪ ,‬הניח את פרוסת הלחם מידו‪.‬‬
‫"אורית‪ ,‬קחי אותו בבקשה לאגף של ילדי הגן עד שנראה מה נוכל לעשות"‪,‬‬
‫אמר המנהל‪.‬‬
‫המזכירה חייכה לדניאל‪ ,‬לקחה את ידו והובילה אותו לבניין החדש‪ ,‬שם פגשו‬
‫את ניצה‪ ,‬אם הבית‪" .‬שלום"‪ .‬ניצה רכנה לעברו של דניאל‪ ,‬מבחינה בפניו‬
‫הקפואות‪" .‬נעים מאוד‪ ,‬אני ניצה‪ .‬בוא‪ ,‬אקח אותך לחדר שלך"‪ ,‬אמרה כשהיא‬
‫עולה במדרגות באטיות‪.‬‬
‫דניאל עלה לצדה‪ .‬הם הגיעו לחדר בו היו שלוש מיטות קומתיים‪ .‬ניצה הצביעה‬
‫על המיטה בקומה התחתונה‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫"הנה המיטה שלך‪ .‬אתה בטח מעדיף את הקומה השנייה‪ ,‬כמו כולם‪ ,‬אבל היא‬
‫תפוסה"‪.‬‬
‫דניאל לא הביט בה אלא הניח את השקית על המיטה והתיישב‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אל תשב‪ .‬בוא נלך למצוא לך כמה בגדים"‪.‬‬
‫היא הוליכה אותו לעבר מחסן הבגדים‪ .‬למרות שעדיין לא הוחלט מה יעלה‬
‫בגורלו‪ ,‬ולמרות שלא קיבלה שום הנחייה או אישור לתת לו בגדים‪ ,‬לא יכלה‬
‫להתעלם מהילד היפה שהתעקש לסחוב אחריו את השקית הדהויה כאילו הייתה‬
‫מטמון רב ערך‪ .‬היא משכה מהמדפים כמה בגדים והובילה אותו לתא ההלבשה‪,‬‬
‫עוזרת לו מפעם לפעם להתלבש‪ .‬בפעם הראשונה חייך אליה כשיצא מהמחסן‬
‫עם שקית גדולה מלאה בחולצות ומכנסיים לשביעות רצונו‪.‬‬
‫"תניח את השקית כך בארון‪ ,‬עוד אל תסדר את הבגדים"‪ .‬היא בחרה לדבר אתו‬
‫עברית‪ ,‬למרות שלא הבין מילה מדבריה‪ .‬הם ירדו לחדר המשחקים‪ ,‬שם ישבו‬
‫ילדי הגן‪.‬‬
‫במיטה‪ ,‬עם כיבוי האורות‪ ,‬רצה דניאל לבכות בכי משחרר‪ ,‬אבל חשש שאסור‬
‫לו‪ .‬אתמול בלילה‪ ,‬כשישן בממ"ד של דבורה‪ ,‬הוזהר שלא לעשות רעש‪ ,‬אך לא‬
‫הצליח לעצור את בכיו‪ ,‬ולכן תחב את דש חולצתו לפיו וחנק את הבכי‪ ,‬אך עתה‬
‫הדמעות היו חזקות מכל מעצור פסיכולוגי מאיים‪ .‬הוא לא הצליח להחניק את‬
‫בכיו גם אם ילקו אותו על כך‪.‬‬
‫הוא חש יד עדינה מלטפת את ראשו‪" .‬אתה יכול לבכות חמוד‪ ,‬זה בסדר‪ .‬קשה‬
‫לך עכשיו‪ ,‬אך עוד כמה ימים תרגיש הרבה יותר טוב‪ ,‬אני מבטיחה לך"‪.‬‬
‫מילותיה של ניצה‪ ,‬גם אם לא הבין אותן‪ ,‬גרמו לבכיו להתגבר‪ .‬היא לא‬
‫השתיקה אותו אלא המשיכה ללטף אותו‪ ,‬עד שחש את עיניו נעצמות‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫‪ - www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫שלמה ישב במשרד ששימש אותו בחמש עשרה שנה האחרונות‪ .‬הוא לא ידע‬
‫כיצד יבהיר לרב שהחליט לקבל ילד גוי במקום הילד שאמור להגיע בשבוע‬
‫הבא‪ .‬כל חדר אמור לשמש ארבעה ילדים‪ ,‬אך עם הזמן הוכנסה עוד מיטת‬
‫קומתיים‪ ,‬כך שלא הייתה שום אפשרות להכניס עוד מיטה לחדרים‪ .‬נותרה רק‬
‫מיטה פנויה אחת‪.‬‬
‫רב הקהילה התקשר אליו מספר פעמים‪ ,‬אך שלמה התחמק מהטלפונים‬
‫בתואנות שונות‪ .‬מן הסתם ידע על מה רצה הרב לשוחח אתו – על המכתב‬
‫ששלח למשפחת הילד‪ ,‬ובו הודעה שלא יוכל לקבל אותו לפנימייה‪ .‬לשלמה היה‬
‫ברור מה תהיה העדפתו של הרב‪ ,‬והתחמקות בשלב זה היה צעד נוח‪ .‬הוא קיווה‬
‫שימצא את המילים הנכונות לשכנע את הרב‪ ,‬שהיה קיצוני למדי בדעותיו‪.‬‬
‫המזכירה נכנסה והודיעה לו שהרב חיפש אותו פעם נוספת‪ .‬שלמה ראה בפניה‬
‫את המצוקה‪ .‬היא לא אהבה לשקר לרב‪ ,‬ובצדק‪ .‬שלמה לקח את מעילו והתכוון‬
‫לצאת מהמשרד לשעתיים ולחסוך לה את חוסר הנעימות‪ .‬הוא הותיר הודעה‬
‫מגומגמת בקשר למקום הימצאו ואץ לדלת הראשית‪ .‬אך המציאות טפחה על‬
‫פניו מהר ממה שחשב‪ .‬בעודו מתכונן ליציאה‪ ,‬הופיע הרב על סף דלתו‪ ,‬מלווה‬
‫בשני רבנים צעירים מאחוריו‪ ,‬כמו שומרי ראש‪ .‬שלמה היה נבוך‪ ,‬לפני רגע‬
‫הודיעה המזכירה שהוא לא נמצא‪ ,‬והנה הוא עומד וניצב במקום‪ .‬הרב נכנס‬
‫למשרד כשהוא מורה בתנועת יד עצבנית למלוויו‪ ,‬להמתין בחוץ‪.‬‬
‫" חזרתי בדיוק עכשיו ורציתי להתקשר אליך‪ .‬הייתה איזו משפחה שהילד‬
‫שלה‪ "...‬שלמה רצה להמשיך‪ ,‬אך מבטו של הרב הסביר לו שהוא לא מאמין‬
‫לשום מילה שלו‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫"אני רואה בחומרה רבה את ההתחמקות שלך ממני‪ .‬ברור לך שלא אעבור‬
‫לסדר היום ואמצה אתך את הדין‪ ,‬אך עכשיו יש לי משהו יותר דחוף‪ .‬אתה יכול‬
‫להסביר לי מה קורה פה?"‬
‫"תראה‪ ,‬בחנתי את המצב של שני הילדים והפעלתי את שיקול דעתי"‪.‬‬
‫"להעדיף ילד גוי על יהודי?"‬
‫"לא‪ .‬אך מה יכולתי לעשות? העובדת הסוציאלית השאירה אותו פה‪ ,‬איפה‬
‫יכולתי לזרוק אותו?"‬
‫"אוקיי‪ ,‬אצטרך לכנס את כל הנוגעים בדבר‪ ,‬ואתה יודע שבסופו של דבר הילד‬
‫ייצא מכאן"‪ .‬הרב החזיק קצוות זקן בין אגודל לאצבע‪ ,‬מנסה לקרוא בהבעת‬
‫פניו של שלמה כיצד השפיעו דבריו‪ .‬משחש ששלמה אדיש לדבריו‪ ,‬דפק על‬
‫השולחן וקם ממקומו בתרעומת‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬שלמה‪ ,‬הפעם הצלחת להרגיז אותי‪ .‬מי אתה בכלל? אתה הרי מינוי‬
‫שלי‪ .‬אתה עובד אצלי‪ ,‬לא אני אצלך‪ .‬והילד הזה יעוף מפה"‪ .‬הרב יצא‪ ,‬טורק‬
‫אחריו את הדלת‪.‬‬
‫שלמה תהה כיצד הגיעו הדברים לידיעתו של הרב‪ .‬הוא ניסה להעביר במוחו‬
‫חשודים פוטנציאליים‪ ,‬אך העלה חרס בידו‪ .‬כולם היו נאמנים בעיניו‪ .‬אולי רוח‬
‫לחשה לו‪ ,‬אולי מעורבים פה כוחות עלומים‪ ,‬אולי אחרי הכול יש משהו‬
‫ברכילויות שמסתובבות בירושלים בקשר ליכולותיו המיוחדות‪ .‬שלמה אמנם‬
‫הטיל ספק בכך‪ ,‬אך מי יודע? הוא ידע שנותרו לו מספר שעות‪ ,‬או לכל היותר‬
‫ימים‪ ,‬כדי למצוא פתרון לסוגיה והחליט להתמקד בפתרון לילד במקום לתהות‬
‫בשאלות חסרות תכלית‪.‬‬
‫הוא יצא ממשרדו וניגש לגן הילדים‪ ,‬הביט סביב בניסיון לזהות את דניאל‪ ,‬אך‬
‫לא מצא אותו בחצר‪ .‬הוא נכנס אל הגן ומצא אותו יושב ומעיין בספר‪ .‬שלמה‬
‫לקח מידו את הספר ורפרף בין העמודים‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫"מה אני עושה אתך?" השאלה הייתה מיועדת לעצמו‪ .‬הוא חס על הילד‪ ,‬שאיבד‬
‫את אמו לפני כמה ימים‪ .‬הוא רצה אותו בפנימייה הזאת‪ ,‬יודע שפה יהיה לו‬
‫טוב‪ .‬אך אם הרב ייכנס את הישיבה‪ ,‬הילד ילך מכאן‪ .‬הוא שם את מבטחו באל‬
‫והתפלל לקבל איזה סימן או רמז‪ ,‬שינחו אותו בדרך הנכונה‪.‬‬
‫‪ -www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫שלמה יצא מביתו שבתחום הפנימייה בשעות הצהריים המוקדמות‪ ,‬לאחר שכל‬
‫הלילה לא עצם עין‪ .‬אך גם כשישב במשרד‪ ,‬המחשבות על דניאל לא נתנו לו‬
‫מנוח‪ .‬הוא גינה את עצמו שהעז בהרהוריו למתוח ביקורת על התנהגותו של‬
‫הרב‪ ,‬אך לא הצליח להימנע מכך‪ ,‬משום שראה בשיקוליו של הרב טעם לפגם‪,‬‬
‫מאחר שכספים רבים נתרמו לפנימייה מקהילת ידידי ישראל בגולה‪ ,‬ומרביתם‬
‫כלל לא היו יהודים‪.‬‬
‫המזכירה העבירה לו שיחת טלפון‪ ,‬שניתקה אותו באחת ממחשבותיו‪.‬‬
‫שלמה השתהה מעט‪ .‬הוא חשש שזו שיחה מהרב צוהר והחליט לא לענות‪.‬‬
‫שנייה לאחר מכן המזכירה נכנסה למשרדו‪" ,‬זה מהישיבה של הרב צוהר‪ ,‬הם‬
‫מבקשים שתענה דחוף"‪.‬‬
‫"אני אתקשר אליהם עוד כמה דקות"‪ ,‬ניסה שלמה לדחות את הקץ‪ .‬הוא ידע על‬
‫מה הרב רוצה לדבר אתו‪ ,‬ולא היה לו שום פתרון שיניח את דעת הרב‪ .‬נהפוך‬
‫הוא‪ ,‬ליל השימורים שעבר עליו רק חיזק בו את ההחלטה להשאיר את דניאל‬
‫בפנימייה‪.‬‬
‫"התרשמתי מקול דיבורו של המזכיר שזה מאוד דחוף"‪ ,‬שכנעה אותו המזכירה‬
‫לענות‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫שלמה הרים את השפופרת בחוסר רצון‪" .‬כן?"‬
‫"אתה יושב?" שאל שמעון המזכיר של הרב‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מה קרה?" שלמה נכנס למצב כוננות‪.‬‬
‫"תגיע לישיבה דחוף‪ .‬לכבוד הרב הייתה תאונת דרכים בדרך לישיבה שלו בבני‬
‫ברק‪ .‬הוא נהרג‪ .‬תגיע דחוף לישיבה‪ .‬כולם כבר פה"‪.‬‬
‫המילים נעתקו מפיו‪ .‬המזכיר קרא בשמו שוב ושוב‪ ,‬אך שלמה לא היה מסוגל‬
‫לדבר‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני מבין שאתה נסער‪ .‬תגיע לכאן‪ ,‬כולם כבר פה‪ .‬מכאן נלך כולנו יחד‬
‫לביתו של הרב"‪.‬‬
‫שלמה נותר המום‪ ,‬חושש שתפילותיו נענו‪ .‬אומרים "הזהר בתפילותיך‪ ,‬הן‬
‫עלולות להתגשם"‪ ,‬והרי שלמה התפלל שיקרה משהו שישאיר את דניאל‬
‫בפנימייה‪ .‬הנה נענו תפילותיו בדרך שלא ייחל בשום אופן‪ .‬עתה היה מזועזע‬
‫מעצמו‪ .‬חש שהוא רצח את הרב‪.‬‬
‫"הכול בסדר?" שאלה המזכירה‪ .‬באותו רגע הבחינה בפניו החיוורות של שלמה‬
‫ומיהרה לתת לו מים‪.‬‬
‫"שבי‪ ,‬אורית"‪ ,‬ביקש‪ ,‬והיא התיישבה מולו‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלה שוב בדאגה‪.‬‬
‫"הרב צוהר נהרג הבוקר בתאונת דרכים"‪.‬‬
‫אורית פערה את פיה בשוק‪.‬‬
‫"אורית‪ ,‬אני מצטער שאני עוזב אותך במצב כזה‪ ,‬אבל אני חייב ללכת"‪ .‬הוא‬
‫קם מכיסאו עם החלטה מגובשת וצעד לעבר המלונייה‪ ,‬כך נקראו מגורי הילדים‬
‫שהיו מתחת לגיל שש‪ ,‬חש את רגשות האשמה מכבידים על צעדיו‪ .‬הוא חיפש‬
‫את דניאל ומצא אותו שוב מעיין בספר‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫"תכיני את הדברים שלו‪ .‬אני לוקח אותו למשרד של ציונה"‪ ,‬פנה לניצה‬
‫בתקיפות‪.‬‬
‫"הילד עוזב?" שאלה בצער‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ואני לא הולך לדבר על זה‪ .‬הרב צוהר נהרג בתאונת דרכים‪ ,‬ואני הולך‬
‫לקיים את בקשתו האחרונה ממני‪ ,‬לסלק מפה את דניאל"‪.‬‬
‫ניצה התיישבה על הכיסא המומה‪" .‬מתי זה קרה?"‬
‫"הבוקר‪ .‬אבל רק עכשיו שמעתי על זה"‪.‬‬
‫ניצה בכתה‪" ,‬תראה כמה יתומים הוא השאיר פה‪ .‬איך יכול להיות שצדיק‬
‫כמוהו מת‪ .‬זה לא נתפש"‪ .‬היא המשיכה להתייפח‪ ,‬ושלמה התיישב בכיסא‬
‫מולה‪ ,‬חולק עמה את הכאב‪ .‬כשנרגעה מעט‪ ,‬פנתה אליו‪.‬‬
‫"אני חושבת ששנינו נסערים עכשיו‪ .‬אולי נחכה יום נוסף ונחשוב על הדברים‪.‬‬
‫אולי זו אצבע מכוונת? אפשר לפרש את זה בהרבה דרכים‪ ,‬אתה יודע‪,"...‬‬
‫ניסתה לבטל את הגזירה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬ניצה‪ ,‬עשיתי החלטה‪ .‬ואל תקראי למוות של רב אצבע מכוונת"‪ ,‬גער בה‬
‫שלמה‪.‬‬
‫"זה נכון‪ ,‬אבל דניאל ילד קטן"‪ .‬ניצה חשבה על ההבטחה שנתנה לדניאל לילה‬
‫קודם‪ .‬גם אם לא הבין אותה‪ ,‬היא מבחינתה הבטיחה‪ .‬היא החליטה שתעשה‬
‫הכול כדי להשאיר אותו בפנימייה‪" ,‬אני לא מבינה‪ ,‬אם הרב כבר לא ִאתנו‪,‬‬
‫מדוע אנחנו לא יכולים להשאיר את הילד כאן? מי מאיים עלינו עכשיו?"‬
‫שלמה הזדעזע מדבריה; העמדת הדברים כמאזניים‪ ,‬שבהם גורלו המר של איש‬
‫אחד משפיע לטובה על גורלו של האחר‪ ,‬הייתה סרת טעם בעיניו‪ ,‬אפילו סוג‬
‫של אכזריות‪ ,‬אך הוא לא רצה לבקר עתה את התנהגותה‪ .‬כל כולו היה מרוכז‬
‫בחטא שלו‪" .‬התפילה שלי הרגה אותו"‪ ,‬אמר בקול חלוש‪ ,‬כשהוא עוצם את‬
‫עיניו‪.‬‬
‫‪19‬‬
‫"אני לא חושבת שיש לך כוחות כאלה‪ ,‬עם כל הכבוד שלי אליך‪ .‬כל בקשתי‬
‫היא שתיתן למחשבותיך ארכה של יום נוסף‪ .‬מה שתחליט מחר יהיה מקובל גם‬
‫עליי"‪.‬‬
‫שלמה יצא מהמלונייה בכעס ניצה לא עשתה לו את החיים קלים יותר‪ .‬היא‬
‫הזכירה לו שבין אם הרב חי או מת‪ ,‬עדיין יש למצוא פתרון לדניאל‪ ,‬אך עתה‬
‫היה צריך לחפש את הפתרון בתוכו‪ .‬הוא יצא מהפנימייה והלך לעבר ביתו של‬
‫הרב‪ ,‬שכבר המה ממבקרים‪ ,‬רבנים גדולים‪ ,‬תלמידים ושכנים‪ .‬שלמה הביט‬
‫ביתומים‪ ,‬אחד בגילו של דניאל‪ ,‬ובאם‪ ,‬אשתו של הרב‪ ,‬בוכה ואינה מפסיקה‬
‫לשאול מי ידאג להם עכשיו‪ ,‬שאביהם איננו?‬
‫ושלמה שומע קול פנימי בתוכו עונה לשאלתה‪" :‬אני"‪ ,‬ומתכוון לדניאל‪.‬‬
‫***‬
‫החיים בפנימייה הפכו לשגרתיים‪ .‬דניאל עשה חיל בלימודים והיה אחד‬
‫התלמידים המבריקים ביותר‪ .‬הישגיו היו גבוהים בכל קנה מידה‪ .‬שלמה היה‬
‫גאה בו ומספר פעמים אפילו חטא בחטא היוהרה כשהתהדר בינו לבין עצמו על‬
‫חלקו בהישגיו של דניאל‪ ,‬שהפך לבן בית אצלו‪ .‬דניאל הצליח להתחבב על כל‬
‫רואיו ועל כל מי שבא עמו במגע‪ .‬מדי יום היה יושב עם התלמידים הצעירים‬
‫ומסייע להם בשעורי הבית‪ ,‬או עוזר למזכירתו של שלמה לעשות את העבודה‬
‫שלא אהבה לעשות – תיוק הניירות‪ .‬ועוד נותר לו די זמן להתעסק בתחביב‬
‫‪21‬‬
‫האהוב עליו – הטיפול בחיות שבפינת החי‪ .‬בעלי חיים היו הדבר החביב עליו‪.‬‬
‫בין היתר אסף מהרחוב כלב שהפך לבן בית בפנימייה‪" .‬הכלב של הפנימייה"‪,‬‬
‫כך קראו לו‪.‬‬
‫שגרת החיים של דניאל הופרה בכיתה ד'‪ ,‬כאשר הצטרפה נטע לפנימייה‪ .‬הוא‬
‫הבחין בה בפעם הראשונה‪ ,‬חודשיים לאחר תחילת הלימודים‪ ,‬כשחלף ליד חדר‬
‫האוכל‪ .‬היא ישבה על הדשא‪ ,‬קרוב למדרכה‪ ,‬כשידיה מחבקות את ברכיה‪ .‬ילדה‬
‫שחומה‪ ,‬עיניים שקדיות ומלאות הבעה‪ ,‬שהעצבות כמו גרה בהן באופן תמידי‪.‬‬
‫סנטרה מחודד אך מלא רכות‪ ,‬שפתיה קטנות‪ ,‬העליונה מלאה מעט יותר‬
‫מהנורמאלי‪ ,‬דבר ששיווה לה מראה מחויך תמידי‪ .‬שיערה מתולתל‪ ,‬אך לא‬
‫מסודר‪ ,‬שגרם לה להיראות פחות יפה משהייתה באמת‪ .‬היא נראתה די עצובה‬
‫ותלושה מהמקום‪ .‬זה הזכיר לדניאל את היום הראשון שלו בפנימייה‪ ,‬את‬
‫הקושי שלו באותם זמנים‪ :‬מצד אחד המחשבות על הניתוק והפרידה מאמו ומצד‬
‫שני המאבק למצוא מקום חלופי לבית שאבד‪ .‬עתה תהה מה הסיפור של הילדה‬
‫הזאת‪ ,‬מה הביא אותה למקום הזה ומה עובר עליה עכשיו‪ .‬הוא נכנס לחדר‬
‫האוכל נרגש‪ ,‬המראה של הילדה עורר בו תחושה של אושר‪ .‬הוא סיים את‬
‫ארוחתו במהירות‪ ,‬שמח למצוא אותה עדיין יושבת באותו מקום ואפילו באותה‬
‫תנוחה‪ ,‬וגילה שהיא עושה זאת כמעט מדי יום‪ .‬הוא ניסה לשוחח עם ילדים‬
‫שלמדו אתה באותה כיתה ולשאול אותם עליה‪ ,‬אך הופתע לגלות שאף אחד‬
‫מהם לא חיבב אותה‪ ,‬משום שהייתה מרוחקת ולא התחברה עם יתר התלמידים‪.‬‬
‫באחת הפעמים אזר אומץ וניגש אליה‪" .‬את מחכה למישהו?"‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬פניה לחות מבכי‪" ,‬אני מחכה לדודה שלי‪ .‬היא הבטיחה לבוא‬
‫לבקר אותי"‪.‬‬
‫‪21‬‬
‫"מתי היא צריכה להגיע?" שאל בסקרנות כנה‪ .‬הוא רצה לדעת מה גורם לה‬
‫לשבת כך מדי יום ולחכות לדודה‪ ,‬שכנראה לא מגיעה‪ .‬הוא אף פעם לא ראה‬
‫אותה עם דודתה‪.‬‬
‫נטע הניחה את ראשה על ברכיה‪" .‬היא אמרה שאם יהיה לה זמן היא תבוא‬
‫ביום שני או שלישי‪ ,‬אז אני מחכה לה גם ביום שני וגם ביום שלישי"‪.‬‬
‫"לדעתי כדאי לך לבוא לשבת עם כולם‪ ,‬ואם היא תגיע היא כבר תמצא אותך‬
‫או שתמצא חברים שיכולים לקרוא לך‪ .‬אין פה הרבה מקום ללכת לאיבוד"‪,‬‬
‫ניסה להצחיק אותה‪.‬‬
‫נטע המשיכה לשבת ולא טרחה לענות לו‪.‬‬
‫"אז יהיה כיף אם נחכה לה ביחד"‪ .‬המשיך בניסיונותיו לשוחח אתה‪.‬‬
‫נטע הרימה את כתפיה לאות שלא אכפת לה‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬כשדניאל פגש את דודתה של נטע‪ ,‬הודה בפני עצמו שהיא נחמדה‬
‫מאוד‪ .‬היא הייתה נוהגת לבקר את נטע בהפתעה‪ .‬דווקא הקרבה שלה לדודתה‬
‫הרחיקה אותה מהחברים‪ .‬דניאל חשב שגורלה של נטע הוא בין הטובים‬
‫בפנימייה‪ .‬הוריה אמנם נכים כתוצאה מתאונה‪ ,‬אך יש לה דודה תומכת למדי‪,‬‬
‫שבכל ביקור נותנת לה אספקה גדולה של ממתקים וכסף‪ ,‬למרות שלא היה על‬
‫מה לבזבז אותו‪ ,‬מלבד בקיוסק הקטן שבו נמכרו ממתקים‪ ,‬שנתרמו על ידי‬
‫יצרנית מזון גדולה וניקנו במחיר סמלי על ידי ילדי הפנימייה‪ .‬דניאל תהה מדוע‬
‫אף אחד מהמשפחה אינו מוכן לגדל אותה בביתו‪ ,‬אבל שמח על כך‪.‬‬
‫לאחר שנה הייתה נטע עדיין די מנותקת מהפנימייה‪ ,‬אבל יחסיה עם דניאל הלכו‬
‫והתהדקו‪ .‬הם היו מרבים לשבת על הדשא ולשחק קלפים‪ .‬עם הזמן סיפרו זה‬
‫לזו על חייהם‪ .‬דניאל סיפר לנטע על אמו‪ ,‬שטסה לאמריקה והותירה אותו לבד‬
‫בעולם‪ .‬בכך פתח בפניה פתח לספר לו על החיים היפים אליהם הייתה רגילה‪,‬‬
‫‪22‬‬
‫עד לאותו יום בו הודיעו לה על תאונת הדרכים ועל הוריה שנפצעו קשה‪,‬‬
‫ונותרו עם נכות מוחית‪" .‬הם מדברים‪ ,‬הולכים‪ ,‬מבשלים‪ ,‬אבל משהו פגע להם‬
‫במוח והפך אותם לעצבניים‪ .‬הם כבר לא כמו פעם"‪ ,‬אמרה כשדמעות מרטיבות‬
‫את פניה‪ .‬דניאל הביט בה‪ ,‬והזדהה עם סבלה‪.‬‬
‫"יש לך עוד אחים?"‬
‫נטע תלשה את הדשא עליו ישבה‪ ,‬היה ברור שהשאלה מכאיבה לה‪ .‬לקח לה‬
‫זמן לענות‪ " .‬יש לי עוד שני אחים אחד בן שלוש ואחד בכיתה אלף‪ .‬לא ראיתי‬
‫אותם כמה חודשים ואני מתגעגעת אליהם‪ .‬לפני התאונה היינו מטיילים כל שבת‬
‫ביחד עם ההורים‪ .‬עכשיו הם כבר כמעט לא אחים שלי‪ .‬אחי הקטן בכלל לא‬
‫מכיר אותי"‪ .‬דמעה נשרה על לחיה‪" .‬הם נמצאים אצל משפחה אחרת"‪.‬‬
‫"ומה אתך?" שאל דניאל‪" ,‬למה לא אימצו אותך גם?"‬
‫נטע שתקה שוב‪" .‬הם אמרו שאני גדולה‪ .‬הם לא רוצים ילדים גדולים‪ .‬משרד‬
‫הרווחה ניסה למצוא לי משפחה‪ ,‬אבל לא רצו אותי"‪.‬‬
‫"את כועסת על ההורים שלך?"‬
‫"כן"‪.‬‬
‫"גם אני כועס על אימא שלי‪ .‬אני ממש לא יודע מה קרה לה ולמה היא נעלמה‪.‬‬
‫כשהייתי קטן‪ ,‬הייתי מסתכל כל הזמן בתמונה ליד המיטה ומבקש ממנה סליחה‪.‬‬
‫חשבתי שהיא עזבה אותי כי לא הייתי בסדר‪ .‬התפללתי והבטחתי להיות הילד‬
‫הכי טוב בעולם‪ ,‬אבל היא לא חזרה‪ .‬כמה לילות שלא ישנתי‪ ,‬כמה בכיתי‪...‬‬
‫מאוד כעסתי עליה"‪ .‬פניו קדרו‪ ,‬אבל אז הוסיף בחיוך‪" ,‬עכשיו כבר יותר טוב‪.‬‬
‫התרגלתי"‪.‬‬
‫"אתה עוד כועס עליה?" שאלה נטע‪.‬‬
‫"קצת"‪.‬‬
‫"גם אני קצת‪ .‬לכולם יש הורים נורמאליים‪ ,‬רק לי יש הורים נכים שאני לא‬
‫יכולה לדבר ִאתם על שום דבר‪ ,‬שבגללם אני צריכה לגור בחור המסריח הזה"‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫דניאל שתק‪ .‬הוא לא הבין מה היה בנטע שגרם לו להיקשר אליה יותר מאשר‬
‫לבנות אחרות בפנימייה‪ ,‬אבל ידע שמהיום שהיא הגיעה לפנימייה‪ ,‬המקום‬
‫נראה לו הרבה יותר מעניין‪ .‬היא הייתה האדם הכי קרוב אליו‪ .‬עד כה נהג‬
‫בחגים לבקר אצל שלמה‪ ,‬אך מאז שהכיר את דודתה של נטע‪ ,‬הוזמן לעשות‬
‫ִאתם את השבתות והחגים‪ .‬הוא ונטע הפכו להיות חברים מוצהרים עד סוף‬
‫כיתה ו'‪.‬‬
‫***‬
‫ההכנות למסיבת סיום היסודי ופרידה מהבוגרים היו בעיצומן‪ .‬האווירה הייתה‬
‫חגיגית‪ .‬הדרך מן הכניסה לפנימייה הוארה בשני צידיה בנרות שהונחו בתוך‬
‫שקיות חומות‪ .‬המדשאה עצמה הוארה בנורות צבעוניות‪ .‬וניצבו עליה שולחנות‬
‫מעוטרים במפות לבנות רקומות בזהב‪ ,‬ועליהן דברי מאכל שנתרמו על ידי‬
‫חברות מזון גדולות‪ ,‬וסודרו על גבי השולחנות בעיצוב שלא היה מבייש בית‬
‫מלון חמישה כוכבים‪ .‬בשעות הערב המוקדמות החלו להגיע ראשוני האורחים‪,‬‬
‫שעמדו נדהמים מול השפע שהוגש על השולחנות‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ימים ספורים לפני המסיבה‪ ,‬כאשר נשלחו הזמנות למשפחות התלמידים‪ ,‬דניאל‬
‫נזכר בסבא שלו ובביקור שלו עם אמו במשרדו‪ .‬דניאל התלבט אם זה הזמן‬
‫להתקשר אליו ולבקש ממנו להגיע למסיבת הסיום‪ .‬הוא הקיש על דלת משרדו‬
‫של שלמה‪ ,‬שהייתה פתוחה‪" .‬כן דניאל?"‬
‫דניאל התיישב מולו‪" .‬חשבתי להתקשר לסבא שלי‪ .‬להזמין אותו למסיבת‬
‫הסיום"‪.‬‬
‫"אני חושב שזה רעיון נהדר"‪ ,‬אמר שלמה והושיט לו את הטלפון‪" ,‬תבדוק את‬
‫מספר הטלפון שלו במודיעין"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא עכשיו‪ .‬אני קצת מפחד שהוא לא יכיר אותי‪ ,‬לא יודע‪"...‬‬
‫"אם לא תנסה לא תדע"‪.‬‬
‫חששות מהולים בתקוות ליוו אותו כשחייג למרכזייה וביקש את מספר הטלפון‬
‫בביתו של קובלסקי משה‪ .‬הוא רשם את המספרים בידיים רועדות ולא הבין אם‬
‫היה זה החשש שהרעיד אותו או שאולי זו ההתרגשות לפגוש בסבו – אדם‬
‫הקשור אליו בקשר משפחתי טהור‪.‬‬
‫"הלו? הלו?" שמע מעבר לקו קול של אישה‪ ,‬אך המילים נעתקו מפיו‪ .‬הוא סגר‬
‫את הטלפון‪ ,‬ואחרי עשר שניות אזר אומץ לנסות ולהתקשר שוב‪ ,‬מקווה‬
‫שהפעם יצליח להוציא משהו מפיו‪" .‬אפשר לדבר עם משה?" שמע את עצמו‪.‬‬
‫"משה לא נמצא‪ .‬מי רוצה אותו?" קולה של האישה היה חסר סבלנות‪.‬‬
‫"את יודעת איך אני יכול להשיג אותו?" שאל בקול חלוש ובלע את רוקו‪.‬‬
‫"הוא לא בארץ‪ .‬מי אתה?"‬
‫דניאל תהה לרגע אם זו סבתא שלו‪ ,‬אך הוא סגר את הטלפון‪ ,‬מצר על כך‬
‫שבחר להתקשר מאוחר מדי‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאל שלמה‪.‬‬
‫"הוא בחו"ל"‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫שלמה הביט בדניאל בעצב‪" .‬לא נורא‪ .‬הוא יישאר סבא שלך גם אחרי המסיבה‪.‬‬
‫תנסה בפעם אחרת"‪.‬‬
‫הוא הביט בפניו המאוכזבות של דניאל‪ .‬פעמים בודדות שמע את דניאל מספר‬
‫לחבריו שקובלסקי הוא סבא שלו‪ .‬פעם אחת אפילו סיפר לו על ביקור שעשה‬
‫עם אימא שלו אצל סבא שלו במשרד‪ .‬הייתה זו הפעם הראשונה ששלמה הבין‬
‫שיש אמת בסיפור‪.‬‬
‫דניאל עמד על הבמה לצד חבריו‪ ,‬אשר בצעו בהתלהבות את תפקידם בהצגה‬
‫עליה עבדו שלושה חודשים‪ .‬הוא לא מצא שום דבר מלהיב בלשחק את חלקו‬
‫עבור אנשים זרים‪ ,‬העוטים על פניהם חיוך מרנין‪ ,‬שאינו מיועד אליו‪ .‬הוא לא‬
‫היה הילד של אף אחד מהם‪ .‬איש לא יאסוף אותו לביתו כשההצגה תיגמר‪ ,‬והוא‬
‫יאלץ להישאר בפנימייה עד לפתיחת שנת הלימודים החדשה‪ .‬בין הצופים הבחין‬
‫בדודתה של נטע‪ ,‬תזכורת לכך שלא יראה את נטע בשנה הבאה‪ ,‬משום שהיא‬
‫עוברת לגור עם דודתה בעיר אחרת – תזכורת לכך שהוא אכן לבד‪ ,‬שלא די‬
‫בזה שלא הצליח לחדש את הקשר עם סבו‪ ,‬אלא שהוא מאבד את הקשר‬
‫המשמעותי היחיד שיש לו‪.‬‬
‫במהלך החופש הגדול ביקר בבית דודתה של נטע כמה פעמים‪ .‬פעם אחת נטע‬
‫אפילו הגיעה עם חברות לבקר אותו‪ .‬אך הוא כבר הרגיש את הנתק‪ .‬דומה‬
‫שנטע כבר השילה מעליה את דמות נערת הפנימייה‪ .‬היא הפכה עירונית לכל‬
‫דבר‪ ,‬עם כל הגינונים המתלווים לכך‪ .‬היא נראתה יותר אישה מאשר הילדה‬
‫שזכר‪ ,‬ולבשה בגדים שנראו מעט בוגרים לגילה‪ .‬כאילו גם הוא הפך להיות‬
‫חלק השייך לילדות שלה‪ ,‬שגם אותו השילה מעליה‪ .‬בפעמים הנדירות שביקרה‬
‫אותו‪ ,‬בלוויית חברות‪ ,‬מיהרה להיפרד מעליו‪ ,‬מזכירה לו שיש דברים שאינם‬
‫עוברים דרכו‪ ,‬שפוסחים עליו‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫בוקר אחד הבחין בשלמה בא לקראתו‪ ,‬כשחיוך על פניו‪ ,‬דבר שלא היה רגיל‬
‫אצלו‪ .‬שלמה אהב מאוד את דניאל‪ ,‬אבל מעולם לא החצין זאת‪ .‬דניאל ניחש‬
‫ששלמה לא רצה ששאר הילדים ירגישו ביחס מיוחד כלפיו‪" .‬דניאל‪ ,‬יש לי‬
‫בשורה נפלאה"‪ .‬שלמה טפח על כתפו‪" .‬תתלבש‪ ,‬אני מחכה לך באוטו‪ .‬אני‬
‫רוצה להראות לך משהו"‪.‬‬
‫דניאל ניסה לנחש איזו בשורה יש בפיו‪ ,‬ומה זה שהוא כל כך נלהב להראות לו‪.‬‬
‫הוא ניסה לשאול‪ ,‬אך שלמה אמר שיסביר לו ברכב‪ .‬לא נותר לו אלא להתלבש‬
‫במהירות‪.‬‬
‫"אנחנו נוסעים לראות את בית הספר החדש שלך"‪ ,‬הטיל שלמה את בשורתו‪,‬‬
‫התלושה ממציאותו של דניאל ומרחיקה אותו מההזדמנות שחיכה לה בכיליון‬
‫עיניים – לפגוש את חבריו בפנימייה החדשה‪ .‬אך שלמה היה שקוע בעולמו ולא‬
‫הבחין בהבעת האכזבה על פניו של דניאל‪" .‬אתה תמשיך לגור בפנימייה בשש‬
‫השנים הקרובות ומדי יום תצא ללמוד בבית ספר אקסטרני"‪.‬‬
‫דניאל ניסה לעבור מערוץ לערוץ בראשו‪ .‬לפני רגע התבשר שלא יעבור‬
‫לפנימייה אחרת עם יתר חבריו והתאכזב‪ ,‬ועתה נאמר לו שילמד בבית ספר‬
‫אקסטרני‪ .‬הוא ניסה להפנים את החדשות ולהאמין להן‪ .‬חיוך גדול התפשט על‬
‫פניו‪ ,‬אינו מותיר זכר לפנים המאוכזבות שנייה קודם לכן‪ .‬לצאת מדי יום‬
‫מהפנימייה ולבלות חצי מהיום כשהוא אדם חופשי לעצמו? זו ללא ספק בשורה‬
‫גדולה‪.‬‬
‫שלמה היה חביב כל הדרך והסביר לדניאל על השיקולים שהביאו אותו‬
‫להחלטה זו ועל ביצוע התכנית‪ .‬לדניאל יוקצה בפנימייה חדר שלם לעצמו‪ ,‬בו‬
‫יוכל לעשות כרצונו‪ .‬להכניס טלוויזיה‪ ,‬לארח חברים‪ ,‬לישון ולהכין שעורי בית‬
‫על פי שיקול דעתו‪ .‬רק איסור אחד הוטל עליו‪ :‬להביא אורחים או להתארח‬
‫אצל אחרים מבלי לקבל את רשותו של שלמה‪ .‬דניאל הסכים לכל התנאים‬
‫‪27‬‬
‫וחתם בנשיקה על לחיו של שלמה‪ ,‬שניסה כביכול להניא אותו מכך – לשמור‬
‫על מרחק בין המנהל לתלמיד‪.‬‬
‫חלפו ימים וחודשים והקשר שלו עם נטע הלך והתרחק‪ .‬הוא ניסה מספר פעמים‬
‫להתקשר אליה וגם היא אליו‪ ,‬אך זה לא היה דומה לקשר שהיה להם כששניהם‬
‫גרו בפנימייה‪ .‬המרחק במקום ובזמן היה להם לרועץ‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הקשר שלו‬
‫עם חבריו לספסל הלימודים הלך והתחזק‪ ,‬ברוב החגים הוזמן על ידי חבריו‬
‫ללימודים וראה חיים אחרים ממה שהורגל להם קודם‪ .‬בפנימייה כולם היו‬
‫נזקקים‪ ,‬לכולם הייתה בעיה של לחזור הביתה בחגים‪ ,‬לבתים קשים מאוד‬
‫שהיה עדיף להם להישאר פנימייה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הילדים שאיתם למד בבית‬
‫הספר‪ ,‬היו ממשפחות רגילות והוא מצא עצמו מתארח בסבב בין בתיהם‪ ,‬ומנסה‬
‫לעמוד בקצב בו ביקשו להתארח בחדרו‪ .‬הוא לא האמין שהם מקנאים בו על‬
‫מידת העצמאות שיש לו‪ .‬הוא היה מתחלף איתם ברצון‪ .‬שלמה שמח לראות‬
‫שדניאל הצליח להסתגל לסביבה החדשה ולהיות גם שם מנהיג‪ ,‬כמו שהיה‬
‫בפנימייה‪ .‬יודע שלא משנה איפה ישימו את דניאל‪ ,‬הוא יסתדר בכל מקום‪ .‬הוא‬
‫זיהה בילד הזה תכונות ייחודיות ואיכותיות שעזרו לו תמיד להתבלט מעל‬
‫חבריו‪.‬‬
‫כשסיים דניאל את התיכון‪ ,‬היה צריך לעבור מסע פרידה מחבריו‪ ,‬והיצר על כך‬
‫שאינו יכול להתגייס לצבא כמותם‪ ,‬ולו רק כדי למצוא לעצמו פינה לגור בה‬
‫במשך שלוש שנים‪ ,‬זאת משום שלא היה בעל מעמד של אזרח‪ .‬הוא ליווה‬
‫שלשה מחבריו עד שעלו לאוטובוס הגיוס‪ .‬הם הביטו בו מחייכים דרך שמשת‬
‫החלון‪" :‬איזה כיף לך‪ .‬אתה תישן בערב בחדר שלך‪ ,‬ואנחנו נקרע את התחת"‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫בערב‪ ,‬כשחזר לחדרו בתחנה המרכזית הישנה בתל אביב‪ ,‬נשכב על המיטה‬
‫וצפה בטלוויזיה חמש עשרה אינצ' שהייתה מונחת על כיסא רופף‪ .‬איזה חור‬
‫מסריח‪ ,‬חשב לעצמו‪ ,‬וזיק של אושר ניצת בלבו כשנזכר בביטוי הזה של נטע‪.‬‬
‫הוא הביט בעיתון מהשבת האחרונה‪ .‬לראשונה נוכח לדעת שיש לסבא שלו‬
‫יאכטה במרינה בתל אביב‪ .‬הייתה זו יאכטה בעלת שלושה סיפונים‪ ,‬באורך של‬
‫עשרים וארבעה מטר‪ ,‬ששווייה מוערך בעשרה מיליון דולר‪ .‬לצד תמונת‬
‫היאכטה הייתה תמונה נוספת‪ ,‬ובה נראה סבו ביחד עם בנו היחיד‪ ,‬אביו של‬
‫דניאל‪ .‬אימא שלו אף פעם לא דיברה על אביו‪ .‬היא דיברה בעיקר על הסבא‪ .‬זו‬
‫הייתה הפעם הראשונה בה ראה את תמונת אביו‪ .‬הוא תלש את התמונה‬
‫מהעיתון והניח אותה על השולחן‪ .‬הקרבה לתמונה נעמה לו‪ .‬מאותו יום סיגל‬
‫לעצמו מסלול חדש‪ .‬מהעבודה דרך המרינה ומשם לחדרו בדרום תל אביב‪ .‬הוא‬
‫חש את הקסם עוטף אתו כשהביט מידי יום לעבר היאכטה של סבו‪ ,‬חושב‬
‫שהחיים הטובים נמצאים במרחק נגיעה ממנו‪ ,‬שאולי אחרי הכול יש איזה שביב‬
‫תקווה שבאיזשהו שלב החיים יעשו מהפך‪ .‬דניאל ניסה לדמיין את הפגישה‬
‫הראשונה שתתקיים בינו לבין סבו‪ ,‬את הדברים שיאמרו זה לזה‪ .‬הוא הביט‬
‫בשחפים שישבו רגועים על המים לאחר שקודם לכן אולי בילו באיזה אתר‬
‫מצחין‪ .‬אלו הם חייו – צד אחד אפל וצד אחד מואר באור זוהר‪.‬‬
‫היה זה אחד מימי החורף שטופי השמש‪ ,‬המים תופפו בזוהר‪ ,‬יוצרים מעין‬
‫ריבועים על גבי ריבועים‪ ,‬המופיעים ומתפוררים בין רגע‪ .‬דניאל פסע על שובר‬
‫הגלים והוריד את חולצתו שהייתה למטרד בשמש החורפית‪ .‬הוא שכב על‬
‫ספסל שהיה קבוע בבטון‪ ,‬מתמכר ללא מעצורים לליטוף קרני השמש‪ ,‬חש כיצד‬
‫השמש מרגיעה כל תא ותא בגופו‪ .‬הוא לא הרגיש כמה זמן שכב כך עד שהצינה‬
‫העירה אותו משנתו‪ .‬הוא הופתע לגלות שהיום כבר החשיך‪ .‬החשיכה הוארה‬
‫מפעם לפעם על ידי זרקור מסתובב‪ .‬תורני האניות כמו ננעצו בשמים האפלים‪,‬‬
‫‪29‬‬
‫נעים למשב הרוח ומפיקים קולות מתכתיים נעימים‪ ,‬מעין ריקוד תרנים לצלילי‬
‫הרוח‪ .‬דניאל לבש את חולצתו ופנה ללכת לביתו‪ .‬לפתע הבחין‪ ,‬בפעם‬
‫הראשונה‪ ,‬באור בוקע מתוך היאכטה של סבו‪ .‬שמונה חודשים הוא מבקר פה‬
‫כמעט מדי יום‪ ,‬וזו הפעם הראשונה שראה אותה מוארת‪ .‬הוא נכנס לרציף וראה‬
‫איש מבוגר‪ ,‬שדמה מאוד לאיש מהעיתון‪ ,‬עומד בירכתיים וסיגר נעוץ בפיו‪ .‬קור‬
‫הערב לא הרתיע את האיש‪ .‬דניאל חש בתוכו מרץ וכוחות חסרי מעצורים‪ .‬הוא‬
‫צעד על הרציף ונכנס אל היאכטה בחשש‪ ,‬אך גם בהרגשה כאילו תמיד היה‬
‫כאן‪" .‬שלום‪ ,‬אני דניאל"‪ .‬הוא הושיט את ידו לסבו‪.‬‬
‫האיש הביט בו רגע מבולבל‪ .‬שנייה לאחר מכן פניו הפכו חיוורים‪ .‬הוא זיהה את‬
‫דניאל‪" .‬מה אתה עושה פה? מי נתן לך רשות להיכנס?!" מבטו היה מלא שטנה‪.‬‬
‫"אתה לא מזהה אותי?" שאל בתדהמה‪.‬‬
‫"תעוף לי מהסירה‪ ,‬עכשיו ומיד!" המשיך משה קובלסקי כשהוא אוחז בזרועו‬
‫של דניאל ומוביל אותו החוצה‪.‬‬
‫"אני הנכד שלך‪ ,‬הבן של יוליה‪ "...‬ניסה דניאל‪ ,‬מאמין שחלה פה טעות נוראית‬
‫ושמיד סבו יכיר בטעותו‪.‬‬
‫משה רצה לצעוק‪ ,‬להרים את קולו ולזרוק אותו למים‪ ,‬אך גם לא רצה שעובדת‬
‫קיומו של נכדו תגיע לאוזני איש‪" .‬אין לי נכד‪ ,‬אתה שומע? אין לי נכד‪ ,‬ואני לא‬
‫מכיר שום יוליה‪ .‬תסתלק עכשיו מכאן תכף ומיד"‪ ,‬אמר בלחישה תקיפה‪,‬‬
‫כשהוא שולח מבטים מזרי אימה לעבר דניאל‪.‬‬
‫דניאל עמד המום ברציף אליו נזרק‪ .‬לא היה לו שום ספק שסבו לא טעה‪ ,‬הוא‬
‫ידע בדיוק במי מדובר‪.‬‬
‫"מה אתה עומד כמו בול עץ? אמרתי לך ללכת מפה תכף ומיד"‪ ,‬סינן משה‬
‫קובלסקי‪" ,‬לך למקום ממנו הגעת‪ ,‬ולא אני אדאג להעיף אותך מכאן"‪ .‬הוא‬
‫הסתובב על עקביו ונכנס ליאכטה‪ ,‬סוגר אחריו את דלתות הזכוכית הגדולות‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫דניאל המשיך לעמוד במקומו‪ .‬רגליו כמו מוסמרו לריצפה‪' .‬יש לך נכד‪ .‬הוא‬
‫פה'‪ ,‬אמר לעצמו‪ .‬מבין שהאמונה שליוותה אותו במשך השנים‪ ,‬והפיחה בו‬
‫כוחות ותקוות‪ ,‬התנפצה לו בפנים‪ .‬הוא שמע את זעקות השמים‪ ,‬רעם אחרי‬
‫רעם‪ ,‬מבקשים ממנו להסתלק מהמקום‪ ,‬ולא‪ ,‬יגיע הגשם ויצליף בפניו כמדקרות‬
‫חדות‪ .‬כל כך קר היה‪ .‬הקור והכאב בלבו כמו חבטו במקל על גופו העירום‪.‬‬
‫דמעות עמדו בזויות עיניו ואיימו לפרוץ החוצה‪ .‬הגשם‪ ,‬שהרטיב אותו עד לשד‬
‫עצמותיו‪ ,‬והקור המקפיא היו כאין וכאפס לעומת הקור הפנימי‪ ,‬האובדן‪ ,‬ההכרה‬
‫שהוא לבדו בכל העולם כולו‪' .‬סבך הוא משה קובלסקי‪ .‬הוא איש עשיר מאוד'‪,‬‬
‫בפעם הראשונה כעס על אמו ולא היה מוכן לסלוח‪ .‬הוא היה מוכן לסלוח על כך‬
‫שעזבה אותו‪ ,‬אך לא על כך שסיפרה לו על סבו‪.‬‬
‫למחרת התעורר כשמאורעות ליל אמש עדיין טורדים את מנוחתו ומותירים‬
‫עננה מעל ראשו‪ .‬כל מה שיעשה באותו יום יישכח ויחלוף כאילו לא היה‪ ,‬ורק‬
‫העננה תישאר‪ .‬רק כאשר היא תוסר‪ ,‬יוכל להמשיך בחייו‪ .‬הוא לא יכול יותר‬
‫להישען על התקוות‪ .‬הן נגוזו‪ .‬עכשיו הכול תלוי בו‪ .‬הוא ייחל לאיזה שינוי‬
‫בחייו‪.‬‬
‫אבנר‪ ,‬חברו לעבודה‪ ,‬הביט בו במהלך היום‪" .‬אתה תמיד שתקן‪ ,‬אבל היום זה‬
‫יותר גרוע מתמיד"‪ .‬דניאל חייך‪ ,‬הביטוי 'יותר גרוע' הבהיר לו מה חושב אבנר‬
‫על התנהגותו בדרך כלל‪ .‬בהתחלה אבנר חשב שדניאל מתנשא‪ ,‬אך כשדניאל‬
‫נרתם לעזור לו במטלות הקשות‪ ,‬למד לחבב אותו‪ .‬הוא כעס על דניאל שאינו‬
‫מוצא לעצמו עבודה נוחה ומסודרת יותר מהעבודה בבניין‪" .‬זה לא לרמה שלך‪.‬‬
‫אתה בן אדם חכם‪ .‬אתה יכול למצוא לך עבודה שתתאים לשכל שלך"‪ .‬מדי‬
‫פעם היה משוחח עם דניאל‪" .‬אני מדבר אליך כמו אל הבן שלי‪ .‬תמצא לך‬
‫עבודה אחרת!" באותו יום דניאל חש צורך להזמין את אבנר לשתות אתו בירה‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫כשנפרדו‪ ,‬הבחין בתנועה ערה של משטרת ההגירה בתחנה המרכזית‪ .‬המראה‬
‫שלו לא היה ישראלי‪ ,‬והתעודה המיוחדת שהנפיקו לו במשרד הפנים אבדה לו‪.‬‬
‫רק זה היה חסר לו‪ .‬הוא בחר ללכת בדרך ארוכה יותר ולא באזורים חשופים‬
‫מדי‪ ,‬כדי שלא להיתקל בשוטרים‪ .‬הוא הקפיד להיצמד לשולי הרחוב כדי שיוכל‬
‫למצוא מחסה במקרה שיבחין בשוטרים‪ .‬לבסוף הצליח להגיע לחדר ונזרק על‬
‫המיטה‪ ,‬חש את העייפות הנפשית נותנת את ביטויה הגופני‪.‬‬
‫‪ -www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫משה קובלסקי ישב במשרדו חסר שקט‪ .‬ביקורו המפתיע של דניאל ביאכטה‬
‫הכריח אותו לעשות הכול כדי להרחיקו בהקדם‪ .‬הוא לא הבין כיצד הילד‪,‬‬
‫שביקר במשרדו בגיל חמש‪ ,‬זוכר שיוליה דיברה על כך שהוא סבא שלו‪ .‬הוא‬
‫הצטער שברגע של חולשה חס על חייו של הילד‪ .‬חיסולה של יוליה הצליח‪ ,‬ולא‬
‫העלה חשד בעיני איש‪ .‬דניאל‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬נותר בעיה לא קטנה‪ .‬כל עוד הוא‬
‫בישראל‪ ,‬הוא מהווה סכנה גדולה עבורו‪ .‬הוא חייב למצוא דרך לסלק אותו‬
‫מהארץ‪.‬‬
‫כתובתו של דניאל אותרה עבורו על ידי משרד חקירות‪ .‬עתה נותר לו רק‬
‫להתקשר לשר הפנים‪ ,‬אברהם גרוס‪ ,‬שהיה חייב לו הרבה‪ .‬משה קובלסקי תמך‬
‫בכמה ישיבות שהיו מזוהות עם המפלגה ועתה הגיע הזמן לפרוע את השטר‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫אברהם הופתע לקבל שיחה ממשה קובלסקי‪ .‬זהו הרגע המפחיד ביותר עבור‬
‫שליח ציבור – זמן הפירעון‪ .‬אברהם ידע שאם קובלסקי מתקשר‪ ,‬סימן שתוטל‬
‫עליו משימה לא נעימה‪" .‬במה אני יכול לעזור לך‪ ,‬מר קובסלקי?"‬
‫"אני רוצה לדבר ִאתך על כמה נושאים שמאוד מפריעים לי בזמן האחרון‪ .‬אתה‬
‫יודע‪ ,‬אני איש שאוהב את המדינה‪ ,‬ולפעמים אני רואה דברים מכאן שאתם לא‬
‫רואים משם"‪ .‬משה דיבר לאט ובטון רציני‪ ,‬כאילו רצה שהדברים יחלחלו חזק‬
‫לראשו של אברהם‪" .‬אולי תרצה לבוא אליי למשרד ונדבר על הנושא בנחת?"‬
‫אברהם העדיף שיחה טלפונית‪ .‬אם עליו לעשות מעשה לא חוקי‪ ,‬או לעגל‬
‫פינות‪ ,‬עדיף שכמה שפחות אנשים יראו אותו מתחכך עם קובלסקי‪" .‬זה בסדר‪,‬‬
‫אתה יכול להגיד לי את הדברים בטלפון‪ .‬אם אוכל לסייע‪ ,‬אשמח לעשות זאת"‪.‬‬
‫משה היה מרוצה מכך ששר הפנים הוא אדם דתי‪ .‬הוא סבר שיצליח ִאתו יותר‬
‫משהיה מצליח עם שר חילוני‪" .‬אני רק רוצה להעיר את תשומת לבך לגבי‬
‫נושא מסוים‪ .‬אתה יודע כמה תרומות אני מעביר לישיבות‪ .‬זו לא סתם העדפה‬
‫אישית שלי‪ .‬מאחורי זה עומדת אידיאולוגיה חזקה שזה לא הזמן לפרט אותה‪.‬‬
‫אחרי הכול ישנן הרבה עמותות או מקרים‪ ,‬שנראים על פניהם יותר בוערים‬
‫מתרומה לישיבה"‪ .‬משה עשה אתנחתא קלה‪ ,‬מנסה לחשוב כיצד להעביר את‬
‫הדברים מבלי שאברהם ירגיש שיש לו נגיעה אישית בעניין עליו הוא הולך‬
‫לדבר‪" .‬עד היום לא ביקשתי כלום ואני לא הולך לבקש‪ .‬יש לי כל מה שאני‬
‫צריך‪ .‬אך בכל זאת משהו מפריע לי‪ .‬אני לא מרוצה מכל העובדים הזרים‬
‫הנמצאים בישראל‪ .‬זהו סוג של עבודה זרה‪ .‬עבודה צריכה להיות קודם כל‬
‫עבודה עברית‪ .‬לא ייתכן שניקח אנשים זרים ונעסיק אותם רק בשביל לשלם‬
‫פחות‪ .‬גם כך הקבלנים מרוויחים מעל ומעבר‪ ,‬האמן לי‪ .‬יש אבטלה עצומה‪.‬‬
‫אנשים לא מוצאים תעסוקה‪ ,‬וזה למה‪ ,‬כי הקבלנים‪ ,‬הקיבוצים או אחרים‪,‬‬
‫רוצים לשלם פחות‪ .‬ואל תגיד לי שהעובדים הזרים עושים עבודה שישראלים‬
‫לא היו עושים‪ .‬ישראלים לא עושים את העבודות האלה בדיוק בגלל שהן‬
‫‪33‬‬
‫מזוהות עם פועלים זרים‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬אתה יודע כמה כסף זר הם מוציאים‬
‫מהמדינה‪ ,‬כמה מטבע זר יוצא מפה? וחמור מכל זה הסיפור של נישואי‬
‫התערובת‪ .‬וזה בעצם הנושא שרציתי לדבר איתך עליו"‪ .‬משה עשה הפסקה‬
‫קלה בדיבור‪" .‬חבר טוב שלי‪ ,‬איש דתי‪ ,‬חולה כבר כמה שבועות‪ .‬הבת שלו‬
‫יוצאת עם עובד זר‪ ,‬בחור לא רציני ושתיין‪ ,‬שרוצה רק את הכסף של אבא‬
‫שלה‪ .‬אני לא אפרט לך את הנושא‪ ,‬כדי לא לחשוף את הזהות של החבר שלי‪.‬‬
‫אך אני מפחד שאם לא נעצור את הסיפור‪ ,‬הוא יקבל התקף לב‪ .‬לא נעים לי‬
‫לבקש ממך‪ ,‬אבל אני צריך שתסלק את הבחור הזר מהארץ‪ .‬הבחורה תהיה‬
‫בדיכאון כמה ימים אבל אתה תציל את המשפחה שלה"‪.‬‬
‫"אז מה אתה רוצה ממני בעצם?" שאל אברהם‪.‬‬
‫"כל מה שאני מבקש‪ ,‬שתעלים את הפרטים שלו מהמחשב‪ .‬ואני אדאג לסלק‬
‫אותו מהארץ‪ .‬אין לך מה לדאוג‪ ,‬לבחור יש משפחה גדולה ותומכת ברומניה‪,‬‬
‫הוא לא יסבול מזה"‪.‬‬
‫אברהם שמח שהשיחה ממנה חשש הסתכמה בדרישה לסלק איזה עובד זר‬
‫מהמדינה‪ .‬לא ִמתו של דבר נישואי תערובת הטרידו גם את מנוחתו‪ ,‬והוא ישמח‬
‫לפעול כמיטב יכולתו למניעתם‪ ,‬ואם זה אמור להשביע את רצונו של משה‬
‫קובלסקי‪ ,‬אז תבוא עליו הברכה‪" .‬אני שמח לגלות שיש לך דעות נחרצות‬
‫בנושא שכל כך קרוב ללבי‪ ,‬ואשמח לקבל את הפרטים של הבחור ולסייע‬
‫למשפחה"‪ ,‬אמר אברהם‪ ,‬שחש כעת משוחרר יותר בשיחה‪ .‬הוא רשם לפניו את‬
‫שמו של דניאל ואת כתובתו‪" .‬אני מאוד מודה לך שהערת את תשומת לבי‬
‫והארת את עיני‪ .‬אדבר על כך שר המשטרה‪ ,‬ואדאג לנקות את הרחובות‪.‬‬
‫במיוחד את החתן הפוטנציאלי‪ .‬סמוך עליי‪ ,‬בעוד שבוע הבחור לא יהיה פה"‪.‬‬
‫אברהם סגר את השיחה עם קובלסקי ומיהר לעשות את המוטל עליו‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫למחרת תרם משה קובלסקי כמה אלפי דולרים לישיבת הנאמנים‪ ,‬שאחיו של‬
‫אברהם גרוס עומד בראשה‪ .‬אחרי יומיים ראה את המעצרים בטלוויזיה‪.‬‬
‫הפעולה הנרחבת הייתה רק מסך עשן למטרה האמיתית‪ ,‬גירושו של דניאל‪.‬‬
‫***‬
‫גם דניאל צפה בטלוויזיה וראה את הדיווחים על המעצרים והפשיטות של‬
‫משטרת ההגירה‪ .‬בימים האחרונים הבחין בתכונה גבוהה יותר באזור דרום תל‬
‫אביב‪ ,‬והבין שהפלישה של שוטרי ההגירה הולכת להיות אינטנסיבית ולמשך‬
‫זמן רב‪.‬‬
‫הוא החליט לקחת חופשה מהעבודה‪ ,‬כדי ללכת למשרד הפנים ולהוציא תעודה‬
‫חדשה במקום הישנה שאבדה‪ .‬אך בבוקר ירד מביתו היישר לניידת משטרה‬
‫שחנתה בסמוך לביתו‪ .‬הוא קילל בינו לבין עצמו‪ .‬אילו הלך לעבודה כבכל יום‪,‬‬
‫היה יוצא מוקדם‪ ,‬וספק רב אם היה מוצא ניידת סמוך לביתו‪ .‬הוא הרגיש שזה‬
‫שוב קורה לו‪ :‬בכל פעם שהוא מתכנן משהו‪ ,‬מיד צץ משהו פתאומי ומשבש לו‬
‫את התכניות‪ .‬הוא היה מודע לעובדה שללא תעודה מזהה מצבו עגום‪ ,‬לפחות עד‬
‫שיבדקו את העניין ויבינו שהוא שוהה חוקי‪.‬‬
‫"ניירות בבקשה"‪ ,‬ביקש ממנו השוטר בפנים חמורות סבר‪.‬‬
‫"איבדתי את התעודה ואני בדיוק בדרך למשרד הפנים"‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫השוטר הביט בו בלעג‪ .‬הוא כבר מכיר את הסיפורים האלה‪" .‬אתה גר פה?"‬
‫"כן‪ ,‬בקומה שלישית"‪ ,‬ענה דניאל‪.‬‬
‫"בן כמה אתה?" המשיך השוטר לשאול ולאמת כמה דברים‪.‬‬
‫"עשרים"‪.‬‬
‫"תמתין פה"‪.‬‬
‫דניאל קיווה שהעובדה שאין לו מבטא זר תשכנע את השוטרים בצדקתו‪ .‬הוא‬
‫ראה את השוטר מחליף דברים עם שוטר נוסף‪ ,‬שהגיב בחיוך ממזרי‪ .‬השוטר‬
‫השני ניגש לדניאל וביקש ממנו לעלות לניידת‪ .‬לפתע שמע קול של אישה‬
‫המבקשת להצטרף אליהם לנסיעה‪ .‬הוא לא יכול היה לטעות‪ .‬אמנם חלפו‬
‫שמונה שנים‪ ,‬אך הקול שלה נשאר כמעט אותו הדבר‪.‬‬
‫"נטע?" שאל בחצי היסוס‪.‬‬
‫נטע הביטה לאחור וצעקה נמלטה מפיה‪" ,‬דניאל! מה אתה עושה פה?!"‬
‫שני השוטרים הגניבו מבטים‪ .‬הם היו מוטרדים ממהלך הדברים‪" .‬את מכירה‬
‫אותו?" תהה אחד מהם‪.‬‬
‫"בטח מכירה אותו‪ ,‬היה חבר שלי כמה שנים טובות‪ .‬מה אתה עושה פה‬
‫בניידת?"‬
‫"עצרו אותי כעובד זר"‪.‬‬
‫נטע צחקה‪" ,‬יאללה‪ ,‬שחררו אותו‪ .‬נפלתם על הראש‪ ,‬מטומטמים?" לגלגה‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬צא‪ .‬תגידו‪ ,‬אתם לא יודעים את העבודה? עוצרים לי אנשים ככה סתם‬
‫באמצע הדרך?" היא משכה את דניאל בידה והלכה ִאתו לעבר בית קפה קטן‪,‬‬
‫ממלמלת אחריה‪" ,‬פסיכים‪"...‬‬
‫דניאל שמח לקרש הצלה‪ ,‬מה עוד שהיה בדמותה של נטע‪ .‬הוא אהב אותה גם‬
‫לאחר שחלפו שמונה שנים‪ .‬הוא ישב מולה‪ ,‬רואה שוב את שפתה העליונה‬
‫הבולטת‪ ,‬זו הפוגמת קלות בשלמות שפתיה‪ ,‬אך מוסיפה בעיניו חן רב למילים‬
‫היוצאות מפיה‪ .‬הוא הביט בה נפעם כשסיפרה לו שהתגייסה למשטרה לפני‬
‫‪36‬‬
‫שנה‪ ,‬ועל הוריה שכבר לא צועקים כמו פעם‪ .‬תוך כדי צחוק מתגלגל חשפה‬
‫בפניו את ההתערבות הכימית‪ ,‬טיפות ההרגעה שהיא מטפטפת לכוסות הקפה‬
‫שלהם מדי יום‪ ,‬וכך קונה את השלווה בבית‪ ,‬מלבד בפעם הראשונה שבה שמה‬
‫יותר מדי והרדימה אותם למשך יומיים‪ .‬הצחוק שלה כבש אותו‪ .‬הוא לא רצה‬
‫שהיא תפסיק לדבר‪ .‬אך היא הפסיקה כשהמתינה שיספר לה על סבו‪ ,‬האם הוא‬
‫יצר קשר? דניאל הביט לעבר כוס הקפה שלפניו‪ ,‬ריסיו עטו מסך על עיניו‪ .‬הוא‬
‫שיחק קלות בכוס‪" .‬מעניין שאני פוגש בך שבוע לאחר שביקרתי אותו"‪.‬‬
‫"נו?" האיצה בו‪.‬‬
‫"גירש אותי‪ .‬הוא אומר שהוא לא סבא שלי"‪.‬‬
‫נטע הביטה בו בתימהון‪ .‬חיוך נבוך עלה על שפתיו‪" .‬עזבי"‪.‬‬
‫היא לקחה את ידו בידה‪" ,‬לפי התגובה שלך אני מבינה שזה סיפור ארוך‪ .‬לא‬
‫כדאי שתתחיל אותו עכשיו‪ .‬כואב לי לעזוב אותך במצב כזה‪ .‬אתה בטח רוצה‬
‫לדבר על זה‪ ,‬אבל אני חייבת לחזור למשמרת שלי‪ .‬גם כך אגיע באיחור‪ .‬אולי‬
‫תגיע אליי מחר הביתה‪ ,‬יהיה נחמד אם תוכל להצטרף אלינו לארוחת יום שישי‪,‬‬
‫ונוכל לדבר על כל הדברים שקרו לנו בשמונה השנים האחרונות"‪.‬‬
‫לדניאל לא היה שום דבר יותר מעניין לעשות מאשר לפגוש את נטע‪ .‬הוא הביט‬
‫בשעונו‪ .‬עדיין היה לו מספיק זמן ללכת למשרד הפנים ולעשות את מה שנמנע‬
‫ממנו לעשות‪ .‬לאחר שהמתין שעה ארוכה‪ ,‬התקבל אצל פקידה נחמדה‪ ,‬אך היא‬
‫לא הצליחה להעלות את פרטיו על המחשב‪" .‬זה לא יכול להיות‪ ,‬הייתה לי‬
‫תעודה ואיבדתי אותה"‪ ,‬התעקש‪.‬‬
‫הפקידה ניסתה לעשות כל שבידה‪ ,‬העלתה שוב ושוב את פרטיו על המחשב‪,‬‬
‫התקשרה לבוסית שלה ואפילו למשרדים הראשיים בירושלים‪ ,‬אך לא הצליחה‪.‬‬
‫היא הניעה ראשה בחמלה‪ ,‬שפתיה קפוצות‪" ,‬מצטערת‪ ,‬אני לא יודעת מה קרה‪,‬‬
‫אבל אתה לא קיים"‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫דניאל אחז בראשו‪ .‬שום דבר לא יכול להשתבש לו יותר‪ .‬הוא קם מכיסאו‪,‬‬
‫מודה לפקידה על מאמציה‪ .‬למחרת קם השכם בבוקר‪ ,‬יודע שעליו לדאוג‬
‫איכשהו לסידור עניין התעודה‪ .‬בשעה שש וחצי הוא יכול היה להיות רגוע‪.‬‬
‫משטרת ההגירה אינה פועלת בשעות כאלה‪ .‬באותו יום עבד במרץ רב‪ .‬העובדה‬
‫שהוזמן על יד נטע לביתה‪ ,‬הפיחה בו רוח חיים והתלהבות‪ .‬הזמן עבר מהר‪,‬‬
‫והוא שמח להשתרע בסופו של יום על מיטתו‪ ,‬ולהירדם ללא שום עכבות או‬
‫מחשבות‪ .‬הוא התעורר לשמע דפיקות חזקות בדלת‪ .‬בפתח ניצבו שני שוטרים‬
‫בלבוש אזרחי‪" .‬אתה עצור בשל שהייה בלתי חוקית"‪ .‬דניאל לא היה מסוגל‬
‫לשאת יותר‪ .‬לא היה שום טעם להתגונן או לדבר סנגוריה על עצמו‪ .‬הוא זכר‬
‫את האיום של סבו‪ ,‬וניחש שידו היא זו שמניעה את מהלך חייו‪ .‬בפעם הראשונה‬
‫נכנע לגורלו‪ ,‬מרגיש שהגיע לסף כוחותיו‪ .‬הוא הרגיש מובס ומושפל‪ .‬לא היה‬
‫לו חשק אפילו להתקשר לנטע‪ ,‬ובכך בעצם הותיר אותה לצפות ולהתכונן‪ .‬היא‬
‫ביקשה מתכונים מחברותיה כדי להרשים אותו והשאילה מפה כדי לכסות על‬
‫השולחן הישן והמשופשף‪ .‬למרות שידעה שמצבו של דניאל גרוע משלה‪ ,‬עדיין‬
‫חשה בושה ממראה ביתה‪ ,‬שהעוני נשקף בו מכל פינה‪ .‬היא הזהירה את הוריה‬
‫שלא לריב וליתר ביטחון טפטפה להם מינון מעט מוגבר מטיפות ההרגעה‪.‬‬
‫היא המתינה נרגשת לבואו של דניאל‪ .‬כל רחש בבית הוביל אותה לעבר הדלת‪,‬‬
‫מתפתה להאמין שאלה נקישותיו‪ ,‬מדמיינת את הפנים היפות שתכף יופיעו על‬
‫מפתן דלתה‪ ,‬שנראו לה אתמול בוגרות ויפות ממה שזכרה‪ .‬די היה בהם כדי‬
‫להציף אותה באושר ולתת לה לחוש פרפרים משקשקים כנפיים בבטנה‪ .‬בשנים‬
‫האחרונות הכירה לא מעט גברים‪ ,‬אך כולם נרתעו וברחו מיד כשפגשו את‬
‫הוריה‪ .‬דניאל‪ ,‬היה ברור לה‪ ,‬לא יירתע מהם‪ .‬לא רק בשל העובדה שמצבו לא‬
‫היה טוב משלה‪ ,‬אלא משום שהכירה אותו וחשה כלפיו חיבור ששום דבר לא‬
‫יוכל לנתק‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫היא הביטה על עצמה במראה‪ ,‬מרוצה מההשתקפות‪ ,‬ומוכנה לסלוח לעצמה על‬
‫הבזבוז הנוראי שעשתה כשרכשה שמלה מיוחדת לאירוע ונעליים יקרות‪ .‬היא‬
‫החליקה את שיערה וקיוותה שדניאל יאהב זאת יותר מאשר את תלתליה‪.‬‬
‫השעה שבה קבעו להיפגש הגיעה‪ ,‬אך דניאל עדיין לא הגיע‪ .‬נטע האמינה שהוא‬
‫מאחר מעט‪ ,‬אבל משנקפו השעות והוא לא הגיע‪ ,‬הבינה שהאדם שהתחבר לה‬
‫לנשמה‪ ,‬אכזב – ניצל אותה כדי לצאת מהמבוי הסתום אליו נקלע עם‬
‫השוטרים‪ ,‬ומשחלפה הסכנה‪ ,‬חלף גם הוא‪ .‬ללא חשק רב הצטרפה להוריה‬
‫שישבו אל השולחן‪.‬‬
‫"מה קרה‪ ,‬הוא לא בא?" שאלה אמּה‪.‬‬
‫"את לא רואה שהוא לא פה? מה את שואלת?" כעס עליה בעלה‪.‬‬
‫"תסתום את הפה"‪.‬‬
‫'הנה זה מתחיל'‪ ,‬חשבה נטע‪' ,‬כאילו אין לי מספיק על הראש'‪.‬‬
‫"תפסיקו לריב או שאני קמה מהשולחן"‪.‬‬
‫"זה לא אני‪ ,‬זה אבא שלך"‪ ,‬התגוננה האם‪.‬‬
‫נטע קמה מהשולחן בהפגנתיות לעבר מיטתה‪ ,‬שומעת את אמה עוקצת אחריה‪,‬‬
‫"מה את מתעצבנת‪ ,‬זה לא אשמתנו שהוא לא בא"‪ .‬היא המשיכה לנאום‪ ,‬ונטע‬
‫כיסתה את ראשה בשמיכה ושקעה ברחמים עצמיים‪ .‬מי צריך בכלל בחורה‬
‫שיש לה שני הורים כאלה משוגעים? גם אם יימצא הבחור שיסכים ללכת ִאתה‪,‬‬
‫די בריב אחד של הוריה כדי להבריח אותו ממנה‪.‬‬
‫‪39‬‬
‫***‬
‫דניאל נפרד מהמקום שהיה ביתו במשך חמש עשרה שנה‪ .‬הוא ישב במטוס‪,‬‬
‫שאמור לקחת אותו חזרה לרומניה‪ ,‬וניסה להעביר במוחו זיכרונות מאירועים‬
‫שונים שקרו לו במהלך חייו‪ .‬רק נטע עלתה במוחו‪ ,‬בדיוק כמו במהלך כל‬
‫שלושת החודשים האחרונים‪ ,‬בהם שהה במעצר‪ .‬כל אותו הזמן חש צורך עז‬
‫להתקשר אליה ולבקש את עזרתה‪ ,‬אבל חשש שאם סבו מעורב בהליך הגירוש‪,‬‬
‫זה יסבך את נטע‪ ,‬שחייה גם כך לא היו קלים‪ .‬הוא היה מוצף ברגשות נקמה‬
‫כלפי סבו‪.‬‬
‫את שהייתו הארוכה במעצר ניצל לשיפור השפה הרומנית‪ .‬הוא התפלא שלא‬
‫שלט בשפה כפי שציפה‪ ,‬למרות שהגיע לישראל בגיל חמש‪ ,‬גיל שבו מדברים‬
‫כבר היטב‪ .‬העובדה שכמעט ולא דיבר רומנית במשך השנים‪ ,‬פגעה כנראה‬
‫בשליטתו בשפה‪ .‬הישיבה במעצר‪ ,‬מכל מקום‪ ,‬עשתה חסד גדול לרומנית שלו‪,‬‬
‫אך רע לנשמה שלו‪ .‬אלה היו שלושה חודשים של חוסר ודאות‪ .‬האם הייתה זו‬
‫המתנה מורטת עצבים לעתיד לא ברור או אולי דווקא פסק זמן מבורך? לאן‬
‫אצה לו הדרך? מי או מה מחכה לו ברומניה? אם בכלל‪.‬‬
‫במטוס ישב לצד אדם בעל מראה מכובד‪ ,‬בסוף שנות השלושים לחייו‪ ,‬מלא‬
‫מעט בגופו‪ ,‬או שמא זו החליפה שנתנה את הרושם על מימדי הגוף‪ .‬הזר הסתכל‬
‫בריכוז דרך חלון המטוס‪ ,‬כאילו שהיה מה לראות מלבד עננים לבנים על גבי‬
‫חופה כחולה‪ ,‬המסתירה את הארץ מן העין‪ .‬לא התחשק לו לנהל שיחת חולין‪,‬‬
‫אך זה היה הכרח במצבו‪ .‬הוא היה מוכרח ללקט אינפורמציה כדי להבין לאן‬
‫מועדות פניו; האם יהיה מחוסר בית‪ ,‬או אולי קיימים ארגונים שיכולים לתת לו‬
‫‪41‬‬
‫מענה זמני למגורים‪ ,‬או כל דבר אחר שיכול לעזור לו‪ ,‬לפחות בימים‬
‫הראשונים‪.‬‬
‫חלפה חצי שעה עד שאזר אומץ לפתוח בדברים עם האיש שלצדו‪ .‬הוא התחיל‬
‫בשאלה הבנאלית ביותר‪" ,‬סליחה‪ ,‬אדוני‪ ,‬אתה יודע כמה זמן הטיסה לרומניה?"‬
‫נהנה לתרגל את הרומנית בפיו‪.‬‬
‫"שעתיים וחצי"‪ ,‬ענה לו הבחור‪ ,‬מבלי להוריד עיניו מחלון המטוס‪ ,‬מפגין חוסר‬
‫רצון להמשיך בשיחה‪ .‬אך דניאל המשיך‪" ,‬איך מזג האוויר שם?"‬
‫הבחור הביט בו במבע רציני‪" .‬די מושלג"‪ ,‬ענה קצרות‪.‬‬
‫"דרך אגב‪ ,‬אני דניאל"‪ ,‬מיהר ללחוץ את ידו של האדון שהציג עצמו כמיכאיל‪.‬‬
‫אך התרגיל לא עזר‪ ,‬מיכאיל לא פיתח את השיחה ודניאל נאלץ לחדול‬
‫מניסיונותיו‪ .‬הוא הוציא עיתון ועיין בו‪.‬‬
‫"אתה קורא עברית?" דווקא כשהחליט לשתוק‪ ,‬החל מיכאיל לדבר‪ ,‬חשב דניאל‬
‫לעצמו‪.‬‬
‫"למדתי בפנימייה כמה שנים"‪ ,‬ענה‪ ,‬ומיהר לשאול שאלה כדי שהשיחה לא‬
‫תגווע‪" ,‬גם אתה עבדת בישראל?"‬
‫"חמש שנים הייתי בישראל"‪ .‬מיכאיל חייך ושיחרר אנחה‪" .‬הייתי מנהל עבודה‪.‬‬
‫אחראי על הפועלים הרומנים‪ .‬מלבד על ביצוע העבודה‪ ,‬הייתי צריך להיות גם‬
‫המטפלת שלהם"‪.‬‬
‫דניאל קיפל את העיתון‪" ,‬תפקיד קשה‪ ,‬אך לא יותר קשה להיות רחוק‬
‫מהמשפחה במשך חמש שנים?"‬
‫מיכאיל שחרר צחוק לא צפוי‪ .‬השתקן הפך לבחור די חברי‪" .‬לא‪ ,‬מהבחינה הזו‬
‫הסתדרתי‪ .‬אשתי גם עבדה בישראל‪ ,‬כסוכנת בית של הקבלן‪ .‬רשמנו אותה‬
‫כאחד הפועלים‪ .‬יותר נכון כאדריכלית"‪ .‬מיכאיל חייך שוב‪" .‬זה היה נוח לקבלן‬
‫ונוח לי‪ ,‬כמובן‪ .‬היא עבדה כאופר אצל הקבלן"‪.‬‬
‫‪41‬‬
‫מיכאיל המשיך לדבר בהתלהבות על עבודתו בישראל ועל הרווחים הנוספים‬
‫שהצליח לעשות‪ ,‬כמו יבוא של עובדות מרומניה ותיווך במכירת דירות‬
‫ברומניה‪ .‬מהחיים בישראל עבר מיכאיל לדבר על עתידו‪ ,‬וסיפר לדניאל שהוא‬
‫הולך להיות מנהל עבודה בקונסטנצה‪ .‬הכסף שם אמנם לא גדול כמו בישראל‪,‬‬
‫אך הוא לא הצליח לסרב לקבלן שמאוד רצה אותו כמנהל האתר‪ .‬מיכאיל לא‬
‫היה צריך שמישהו יטפח לו על השכם‪ .‬הוא עשה זאת לעצמו די טוב‪ .‬כשסיים‪,‬‬
‫הם כבר היו לקראת נחיתה‪ .‬דניאל נכשל במשימה שהציב לעצמו‪ .‬הוא השיג‬
‫מידע על מיכאיל יותר משהצליח לדלות מידע‪ ,‬ולו המועט ביותר‪ ,‬לגבי החיים‬
‫ברומניה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬מספיק לדבר על עצמי‪ .‬מה אתך‪ ,‬איפה אתה גר?"‬
‫"האמת שלא יודע‪ .‬מסובך"‪ .‬דניאל חייך‪" .‬אתה מכיר מלון זול שאוכל לשהות‬
‫בו עד שאמצא חדר להשכרה?"‬
‫"כן‪ ,‬גם אני הולך עכשיו למלון‪ .‬אני גר בברשוב אבל קצת מאוחר לנסוע לשם‬
‫עכשיו‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬בילוי קטן עם הצעירות הרומניות‪ ,‬לפני שאני מגיע לאשתי‪,‬‬
‫יכול להועיל ליחסים שלי ִאתה‪ .‬מה אתה אומר‪ ,‬אולי נשכור חדר ביחד? ככה‬
‫יעלה לנו פחות"‪.‬‬
‫דניאל לא היה יכול לקוות לפתרון טוב מזה‪.‬‬
‫הם המשיכו לשוחח גם בדרכם החוצה לכוון איסוף המזוודות‪.‬‬
‫"אין לך מזוודה?" " שאל מיכאיל בהפתעה תוך שהוא פותח את מזוודתו ושולף‬
‫משם מעיל‪" .‬זה יהיה גדול עליך‪ ,‬אבל יחמם אותך"‪.‬‬
‫כשהגיעו למלון‪ ,‬מיכאיל הניח את בגדיו בארון והזמין את דניאל להתלוות אליו‬
‫לבר כדי לאכול ובאותה ההזדמנות לצפות ברקדניות‪ .‬דניאל הופתע לראות בר‬
‫ברמה כזאת‪ .‬הוא חשב שרומניה קרובה יותר למדינות העולם השלישי מאשר‬
‫לתל אביב‪ .‬תקופת צ'אוצ'סקו לא הייתה כל כך רחוקה והתקשורת תמיד‬
‫‪42‬‬
‫הבליטה את הצד האפל‪ .‬הוא הביט במיכאיל שעודד את הרקדניות ללא לאות‪,‬‬
‫הדביק שטרות על גופן‪ ,‬וזכה לחיבוקים‪ .‬ברגע מסוים הבחין דניאל בנשים‬
‫מתקרבות אליו‪" .‬תבחר"‪ ,‬ביקש ממנו מיכאיל‪.‬‬
‫דניאל היה נבוך‪" ,‬לא תודה"‪ ,‬גמגם‪.‬‬
‫"מה לא? אתה גבר או סמרטוט?" זרק לו מיכאיל‪.‬‬
‫דניאל לא הרגיש נעים לסרב‪ ,‬אך לא היה מסוגל לחשוב על נשים‪ .‬היה לו‬
‫מספיק בלגאן בראש‪ .‬מיכאיל יצא עם שתי הבחורות ודניאל נשאר זמן מה בבר‪.‬‬
‫לאחר שעתיים‪ ,‬כשנכנס לחדר‪ ,‬מצא את מיכאיל ישן כשהבחורות משני צדדיו‪.‬‬
‫דניאל הזיז אחת מהן ונשכב על המיטה למרות הצפיפות הרבה‪.‬‬
‫יומיים לאחר מכן השניים נפרדו‪ .‬מיכאיל השאיר לדניאל את כתובת אתר‬
‫הבנייה בקונסטנצה‪ ,‬והנחה אותו לומר לאיגור‪ ,‬האחראי‪ ,‬שהוא זה ששלח אותו‪.‬‬
‫דניאל מישש את ארבעת אלפים הדולרים שהיו בכיסו‪ ,‬אותם הרוויח מעבודת‬
‫הבניין‪ .‬גם ברגעיו הקשים לא התפתה להשתמש בהם‪ ,‬ביודעו שהכסף יהיה‬
‫עבורו‬
‫כאוויר‬
‫לנשימה‪.‬‬
‫‪43‬‬
‫‪ -www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫דניאל פסע לבדו‪ ,‬ברחוב הראשי של בוקרשט‪ .‬היא הייתה שונה בתכלית‬
‫מהערים בישראל‪ .‬רחובותיה מרוצפים אבנים המשתלבות זו בזו ובכל העיר‬
‫פזורים פסלים – דיוקנאות של גדולי האומה‪ .‬הוא החליט ללכת לשוק ולרכוש‬
‫לעצמו כמה פרטי לבוש‪ ,‬והופתע לגלות שוק גדול מימדים ומקורה‪ .‬הוא נעצר‬
‫ליד אחד הדוכנים ורכש לעצמו שני זוגות מכנסיים‪ ,‬ג'ינס ומכנס שחור אלגנט‪.‬‬
‫כך עבר מדוכן לדוכן‪ ,‬קונה הרבה יותר ממה שתכנן‪ ,‬אך משלם פחות ממה‬
‫שעולה כריך המבורגר בישראל‪ .‬המחשבה על המבורגר הצליחה להרטיט את‬
‫בטנו‪ .‬הוא נכנס לבית קפה‪ ,‬קנה סנדוויץ' ואכל אותו בהנאה‪ ,‬כשהוא מתרשם‬
‫מסביבתו החדשה‪ .‬היה משהו בתולי במעבר הזה לארץ אחרת‪ .‬דניאל קיווה‬
‫שזה לא סוג של אופוריה‪ ,‬ושהוא יצליח להסתגל היטב לחיים ברומניה‪.‬‬
‫מבטו נעצר על מעיל עור שהיה מונח על בובת ראווה‪ .‬דניאל ידע שאסור לו‬
‫לחמוד דברים יקרים מהסוג הזה‪ .‬הוא לא הוריד עיניו מהמעיל כל הזמן שישב‬
‫בבית הקפה‪ ,‬מנסה לעשות חשבון נפש‪ .‬בסופו של דבר החמדנות גברה על‬
‫החסכנות‪ .‬עם לבישת המעיל חש זרם של חום עוטף אותו והחליט שאל לו‬
‫להצטער על המעשה‪.‬‬
‫למחרת עלה על אוטובוס לעיר קונסטנצה‪ .‬כל הדרך הביט בשלג על ההרים‪,‬‬
‫שהרחיק ממנו את המועקות‪ .‬דניאל התאהב במקום‪ .‬הוא היה משוכנע שהוא‬
‫נמצא באחד המקומות הכי יפים בעולם‪ .‬כשהגיע לאתר הבנייה‪ ,‬שמח לגלות‬
‫שהוא ממוקם סמוך לים‪ .‬דניאל אהב את הים‪ .‬הוא הבחין בבנייה המאסיבית‬
‫סביבו‪ ,‬שטחים נרחבים שכל כולם יועדו לבנייה‪ .‬הוא לא התקשה למצוא את‬
‫איגור במשרד הסמוך לאתר‪ .‬איש צנום ונמוך‪ ,‬שיער שטני ועיניים כחולות‪.‬‬
‫‪44‬‬
‫כשהבחין בדניאל‪ ,‬הניד בראשו לשלום והמשיך בעיסוקיו‪ .‬רק לאחר מחצית‬
‫השעה התפנה‪ ,‬ובלי הקדמות הסביר לדניאל את מצב העניינים‪ .‬דבריו הופרעו‬
‫פעמים רבות על ידי עובדי האתר‪ ,‬אך זה לא גרם לו לאבד את שלוותו‪ .‬בקור‬
‫רוח ובקול נמוך בדיבור פשטני ולעתים מנותק מהסביבה‪ ,‬המשיך בכל פעם‬
‫מהמקום שבו הפסיק‪ .‬הוא הסביר לדניאל שמיכאיל שוחח אתו לגביו‪ ,‬אבל‬
‫המשרה היחידה הפנויה עתה היא שמירה על האתר מפני גניבות והמשכורת‬
‫אינה טובה כמו עבודה בבנייה‪.‬‬
‫התשלום היה די זעום‪ .‬במיוחד בשביל דניאל‪ ,‬שעדיין חשב במושגים‬
‫ישראליים‪ .‬אך דניאל לא היה במצב שיסרב לעבודה כלשהי‪ .‬למרות שהכסף‬
‫היה חשוב‪ ,‬יותר חשוב היה לדניאל ללמוד את המקום ולהסתגל לסביבה‬
‫החדשה‪ .‬הוא קיבל את העבודה‪.‬‬
‫נותר לו למצוא מקום מגורים קרוב‪ .‬הוא עלה על האוטובוס וירד בתחנה הבאה‪,‬‬
‫לאחר שהבחין בשלט להשכרה על אחד הבתים‪ .‬כמו יתר הבתים באזור‪ ,‬הבית‬
‫היה מוקף גדר מעץ‪ .‬הוא הקיש בדלת‪ .‬אישה מבוגרת הציצה ופתחה את הדלת‬
‫עד למצב שהשרשרת אפשרה‪ .‬לאחר שסרקה אותו מכף רגל ועד ראש‪ ,‬פתחה‬
‫את הדלת והזמינה אותו להיכנס‪.‬‬
‫ביתה היה שונה בעיצובו מהבתים שהכיר בישראל‪ ,‬ודניאל תהה כמה זמן ייקח‬
‫לו עד אשר יפסיק לעשות השוואות בין רומניה לישראל‪ .‬פנים הבית עשוי עץ‪:‬‬
‫התקרה‪ ,‬הקירות‪ ,‬הריצפה‪ .‬לצד הקיר היה מזנון גדול‪ ,‬ועליו דברים רבים‬
‫מפורצלן‪ ,‬החל מפרחים ועד חיות קטנות‪ .‬שטיחים גדולים כיסו את הקירות‪,‬‬
‫לצד וילונות‪ ,‬שעיטרו את החלונות בשלל גוונים עזים‪ .‬עיצוב מזעזע‪ ,‬חשב‪,‬‬
‫והתנחם במראה הקרמיקה היפה במטבח‪ ,‬אך הסתבר לו שזה טפט‪ .‬האישה‬
‫לקחה אותו לחדר המיועד להשכרה‪ .‬הוא נשם לרווחה בראותו שהקירות‬
‫חשופים‪ ,‬למעט וילון ורוד עם רקמה בחוטים אדומים ושחורים‪ .‬החדר היה גדול‬
‫‪45‬‬
‫ונאה יחסית‪ .‬התקרה הייתה מעץ חום אדמדם‪ ,‬כמו משקוף החלון‪ ,‬אך המראה‬
‫היה נסבל לעומת הסלון‪.‬‬
‫"מוצא חן בעיניך?" שאלה האישה‪ ,‬שהציגה עצמה כסולטנה‪.‬‬
‫דניאל הנהן בראשו‪.‬‬
‫"אם כך בוא נשב ונסכם את הדברים"‪ .‬היא הובילה אותו לעבר ספה מקוצרת‬
‫שעמדה בסמוך לשולחן האוכל במטבח‪ ,‬וניגשה להכין תה‪ .‬הוא התיישב על‬
‫הספה‪ ,‬תוהה מה עושה ספה במטבח‪ ,‬אבל הודה בפני עצמו שזה די נוח‪ ,‬במיוחד‬
‫כשהיה צריך להאזין למסע ההסברים אודות השטיחים אותם ארגה במו ידיה‪,‬‬
‫בימים שהייתה צוענייה חסרת בית‪ .‬בזה מסתכם המכנה המשותף ביני לבינה‪,‬‬
‫חשב בהלצה‪.‬‬
‫דניאל לא חיכה שהיא תפתח בדברים‪ ,‬אלא הוציא חמישים דולר והושיט לה‪.‬‬
‫היא נטלה ממנו את הכסף ותחבה אותו לכיס עמוק בשמלתה‪" .‬זה תשלום‬
‫לחודשיים"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫כשסיים את התה נכנס לחדרו‪ ,‬סגר את הדלת והרשה לעצמו להיזרק על המיטה‬
‫בבגדיו‪ .‬סוף סוף היה לו זמן לחשוב על האירועים האחרונים‪ .‬הוא לא חשב על‬
‫איש מלבד עצמו‪ ,‬לא על נטע ולא על סבו‪ ,‬אלא על דניאל בארץ זרה‪ ,‬לבד בכל‬
‫העולם‪ .‬הוא לא הרגיש שנרדם‪ ,‬אלא כאשר שמע נקישות על הדלת‪" .‬האוכל‬
‫מוכן"‪ .‬דניאל חייך לעצמו‪ .‬עשרים וחמישה דולר לחודש כולל ארוחה וחברה‪,‬‬
‫זה בהחלט משתלם‪.‬‬
‫היא שוחחה ִאתו במשך כל הארוחה‪ .‬מדי פעם הפנתה אליו שאלות והתעניינה‬
‫בו ובמעשיו‪ .‬כשסיפר לה על עבודת השמירה‪ ,‬מיהרה להכין לו סנדוויצ'ים‪ ,‬כדי‬
‫שיאכל בזמן השמירה ולא יירדם חלילה‪ .‬האוכל היה מצוין‪ .‬הוא החמיא לה על‬
‫כך וראה את הברק בעיניה‪.‬‬
‫עם הזמן נוצר קשר קרוב בין השניים‪ .‬סולטנה הפכה את הארוחות המשותפות‬
‫למשהו קבוע ומחייב‪ ,‬וניצלה כל רגע כדי לדבר עם דניאל ולשמוע ממנו על‬
‫‪46‬‬
‫אירועי היום‪ .‬לעתים‪ ,‬כשלא הקשיב לדבריה בריכוז או שביטל את הדאגה‬
‫שהפגינה כלפיו‪ ,‬הייתה מרימה את קולה בכעס‪ .‬זה לא הפריע לו‪ .‬להפך‪ ,‬הדאגה‬
‫שהפגינה כלפיו נגעה ללבו‪.‬‬
‫עשרה חודשים חלפו‪ .‬המצב לא היה גרוע כמו שחשב כשהגיע לכאן‪ .‬השכר‬
‫בעבודה התברר כמספק לצורכי המחיה שלו‪ .‬המגורים היו נוחים‪ ,‬והוא אפילו‬
‫מצא שני חברים טובים‪ ,‬מיכאיל וסולטנה‪ .‬את מיכאיל פגש מדי בוקר‪ ,‬כשזה‬
‫הגיע לאתר הבנייה‪ .‬למשך כמה דקות היו שותים קפה ביחד ובסופי שבוע היו‬
‫נפגשים בבר של אלכסנדר‪ ,‬שותים כמה משקאות ומשוחחים‪ .‬מיכאיל הוכיח את‬
‫עצמו כחבר נאמן‪ .‬הוא גם ניסה לעזור לדניאל לחפש בני משפחתה של יוליה‬
‫מונטיין‪ ,‬בתקווה למצוא עבור דניאל איזה קשר משפחתי‪ .‬אבל לא ניתן היה‬
‫לאתר קרובי משפחה‪ ,‬בגלל אי הסדר העצום ששרר בניירת במשרדים‬
‫הממשלתיים‪.‬‬
‫בוקר אחד הפתיע אותו מיכאיל כשהציע לו לעבוד במכירות‪ ,‬לצדו של בחור‬
‫בשם אדם‪" .‬אני חושב שהגיע הזמן שתתחיל למצוא לך כיוון יותר רציני‬
‫בחיים‪ .‬אתה לא יכול לעסוק בשמירה כל החיים שלך"‪.‬‬
‫דניאל התמלא ספקות‪ .‬אמנם כבר כמה זמן הרהר במחשבה לעבור לעבודה‬
‫מעניינת יותר‪ ,‬אבל חשש לקחת צעד קדימה בתחום חדש שאין לו מושג בו‪.‬‬
‫אדם הבין ללבו של דניאל‪ .‬בעוד מיכאיל חשב שדניאל צריך לוותר על עבודת‬
‫השמירה‪ ,‬אדם חשב שעליו לשמור על העבודה‪.‬‬
‫"אם אתה רוצה לנסות‪ ,‬בבקשה‪ ,‬אבל אתה צריך לחשוב טוב לפני שאתה מוותר‬
‫על השמירה‪ .‬במכירות מקבלים רק לפי אחוזים‪ ,‬כך שאתה יכול למצוא את‬
‫‪47‬‬
‫עצמך ללא הכנסה וללא עבודתך בשמירה‪ ,‬וספק אם תוכל למצוא עבודה‬
‫אחרת"‪.‬‬
‫דניאל קיבל את עצתו והחליט לשלב בין השתיים‪.‬‬
‫"אני מציע שבשלב ראשון תמשיך לעבוד כשומר לילה ותנסה את מזלך‬
‫במכירות מספר שעות ביום‪ .‬קשה מאד למכור דירות"‪ ,‬חיזק אדם את דברי‬
‫עצמו‪.‬‬
‫עצתו של אדם הוכיחה את עצמה‪ .‬כל אסטרטגיות המכירה החדשניות שבהן‬
‫נקט דניאל‪ ,‬לא הביאו לו ולו קונה פוטנציאלי אחד‪.‬‬
‫גם ניסיונות טלפוניים עלו בתוהו‪ .‬מלבד בזבוז משווע של שיחות טלפון וזמן‪,‬‬
‫לא יצא מזה כלום‪ .‬היו רבים שאמרו שאינם מעוניינים עוד לפני ששמעו במה‬
‫מדובר‪.‬‬
‫אדם‪ ,‬שראה שמאמציו הכבירים של דניאל לא נושאים פרי‪ ,‬הציע לו לנסות‬
‫לשווק את הדירות גם למערב אירופה ובמקביל להמשיך ולנסות את מזלו עם‬
‫השוק הרומני‪.‬‬
‫אבל החודשים הרבים שבהם דניאל לא הצליח להביא אפילו לקוח אחד‪ ,‬פגעו‬
‫בביטחונו העצמי‪ ,‬והוא שקל לעזוב את התחום‪ .‬באותו היום הלך הביתה מחוסר‬
‫אנרגיה ועם התחושה שיש לו שיגעון גדלות חולני‪ .‬סולטנה המתינה לו עם‬
‫ארוחת ערב‪ ,‬אך הוא אמר לה שאין לו תיאבון ולא חשק לחברה‪.‬‬
‫"מה קרה?" שאלה בדאגה‪.‬‬
‫"לא רעב"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני מתכוונת למה אתה נראה כל כך מדוכא?"‬
‫"סתם עייף"‪.‬‬
‫"בוא‪ ,‬שב‪ ,‬ספר לי מה קרה"‪.‬‬
‫הוא נכנס לחדרו והיא נכנסה אחריו‪" .‬סולטנה‪ ,‬את בטריטוריה הפרטית שלי"‪.‬‬
‫‪48‬‬
‫"אל תשכח שזה הבית שלי"‪ .‬היא התיישבה בקצה המיטה‪" .‬איך הולך לך‬
‫במכירות?" שאלה‪.‬‬
‫ודניאל חשב שאין זו הפעם הראשונה שסולטנה קוראת את מחשבותיו‪ .‬הוא‬
‫שפשף את מיצחו‪" .‬הולך די טוב‪ ,‬ארבעה חודשים שלא הצלחתי למכור אפילו‬
‫דירה אחת"‪.‬‬
‫"אתה בתקופת לימודים‪ .‬כל זה ישרת אותך בעתיד‪ .‬תשתמש במראה שלך‪ .‬זה‬
‫יועיל לך"‪.‬‬
‫"מאוד מעודד"‪ ,‬השיב לה בלגלוג‪" ,‬תסגרי אחרייך את הדלת‪ .‬אני רוצה לישון"‪.‬‬
‫***‬
‫בימים הבאים המשיך דניאל לעבוד בעיקר בשמירה‪ ,‬כשהוא משלים עם‬
‫העובדה שעליו לחוש בר מזל שיש לו את העבודה הזו – שאיפות לחוד‬
‫ומציאות לחוד‪ .‬הוא כבר לא הקפיד ללכת מדי יום למשרד המכירות‪ .‬במקום‬
‫זאת הרגיל עצמו ללכת לים‪ .‬מזג האוויר היה די נעים בשעות הבוקר הקיציות‬
‫והוא נהנה להביט ביאכטות שעגנו במרינה‪ ,‬אם כי לא עבר יום שצפה בהן מבלי‬
‫שייזכר בפגישה עם סבו‪ .‬הוא חש כיצד רגש הנקמה ממלא אותו מיום ליום‬
‫ועולה על גדותיו‪ .‬יום אחד הבריק במוחו רעיון‪ :‬במשך הקיץ עוזבות יאכטות‬
‫רבות את המעגן ואחרות מגיעות‪ .‬המשמעות היא שמגיעים לכאן אנשים רבים‬
‫בעלי פוטנציאל לרכישת דירות‪ .‬הוא הלך לחדרו‪ ,‬החליף בגדים ויצא חזרה‬
‫‪49‬‬
‫למעגן עם ניירות המכירה‪ .‬הוא נכנס לרציף הראשון וניגש לחבורה של‬
‫מבוגרים שישבה בירכתי הסירה‪.‬‬
‫"אפשר לעניין אתכם במשהו?" שאל בשפה אנגלית ללא מבטא זר‪.‬‬
‫"אנחנו לא רוצים לקנות כלום"‪ ,‬אמר אחד האנשים בנימוס‪ ,‬כשהבחין בניירות‬
‫שבידיו‪.‬‬
‫"למה לא? בוא נראה מה יש לו להציע"‪ ,‬אמר מישהו אחר‪" .‬גם כך אין לנו‬
‫משהו מיוחד לעשות"‪ .‬דניאל לא חיכה להזמנה נוספת‪ ,‬אלא דילג בקלילות‬
‫מהמזח לעבר הסירה‪ .‬הוא התיישב לידם‪ ,‬הוציא תרשים של אחד הבתים והחל‬
‫להסביר על הכדאיות שבהשקעה ברומניה‪ ,‬ובמיוחד בבניין הספציפי אותו הוא‬
‫משווק‪ ,‬הממוקם סמוך למרינה‪ .‬הוא השתמש בכוונה במושג השקעה ולא קנייה‪,‬‬
‫כשהוא מציין את עלות הדירה‪ ,‬יודע שמדובר בסכומים נמוכים בהשוואה‬
‫למחירי הדירות באירופה‪ .‬במשך שעתיים ענה על כל שאלה והסביר כל ספק‬
‫שהעלו בפניו‪ .‬כשסיימו עם שאלותיהם‪ ,‬ראה אותם מביטים איש על רעהו‪ ,‬וידע‬
‫שהצליח‪.‬‬
‫באותו שבוע מכר בקלות רבה שתי דירות לשני תיירים‪ .‬עד סוף הקיץ הצליח‬
‫למכור מספיק דירות כדי להפסיק לעבוד בשמירה ולמצוא לעצמו דירה‬
‫המשקיפה לים‪ .‬הוא החליט שלא לספר לסולטנה על כך בשלב זה‪ ,‬יודע שתהיה‬
‫לו בעיה רצינית לבשר לה את הבשורה‪ .‬היא תקבל אותה ברוגז ותאשים אותו‬
‫שהוא לא יודע להעריך את מה שהיא עושה בשבילו‪ .‬הוא החליט לחכות לרגע‬
‫הנכון‪.‬‬
‫באותו יום בו שכר את הדירה‪ ,‬הבחין‪ ,‬כאילו לראשונה‪ ,‬בעשרת הדונמים‬
‫המקיפים את ביתה של סולטנה‪ .‬הוא חייך לעצמו‪ ,‬כשחשב על התכנית הנרקמת‬
‫במוחו‪ .‬אמנם זה קצת רחוק מהמרכז התיירותי‪ ,‬אך יש כאן פוטנציאל גדול‪ .‬הוא‬
‫נכנס הביתה ומצא את סולטנה יושבת במטבח נרגזת‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫"התעכבת היום"‪.‬‬
‫דניאל היה מודאג‪ .‬אם היא כועסת ככה על איחור לארוחה‪ ,‬מה יהיה כשיגיע‬
‫הרגע לבשר לה שהוא עוזב? האם בכלל תימצא לו שעת כושר לעשות זאת?‬
‫"השתלטנות שלך גורמת לי לפחד מנשים"‪ ,‬ענה ונשק ללחיה‪.‬‬
‫"הקסם שלך לא יעבוד עליי היום"‪.‬‬
‫"גם אם אסכים שוב לשמוע את הסיפורים שלך על התקופה שעבדת בקרקס?"‬
‫המשפט הזה פעל עליה כמטה קסם‪ .‬היא התרכזה בעצמה‪ ,‬בוהה בנקודה בקיר‪,‬‬
‫ובפעם המי יודע כמה סיפרה לו על החיים שלה כשהייתה צעירה‪ ,‬וכיצד הייתה‬
‫קוראת לאנשים את עתידם בכף היד או בקלפים‪ .‬לאחר זמן מה כמו חזרה‬
‫למציאות‪ ,‬לקחה נשימה גדולה‪ ,‬והמשיכה לאכול‪.‬‬
‫הוא הביט בה מחייך‪ ,‬תוהה אם באמת יש לה יכולת כזאת‪.‬‬
‫"מה אתה מחייך?!" שאלה בכעס‪.‬‬
‫"סתם חשבתי שצריך כישרון להמציא לאנשים כל מיני עתידות‪ .‬צריך חוש‬
‫יצירתי שלא ידעתי שהתברכת בו"‪.‬‬
‫"אתה כזה קטן אמונה"‪ ,‬אמרה בזעף וסימנה לו לבוא בעקבותיה‪ .‬זאת הפעם‬
‫הראשונה שדניאל ביקר בחדרה‪ .‬בכניסה עמד ארון שתי דלתות‪ .‬פס צהוב עיטר‬
‫לרוחב את הדלתות‪ ,‬שהיו פתוחות מעט‪ ,‬משום שהארון הכיל יותר ממה שניתן‪.‬‬
‫מעליו הונחו שקים גדולים‪ .‬בצד החדר הייתה מיטה זוגית‪ ,‬גבוהה מאוד‪ .‬דניאל‬
‫חשב לעצמו האם אי פעם חלקה סולטנה את מיטתה עם גבר‪ .‬הוא העביר אליה‬
‫מבט מהיר ומיהר לפסול אפשרות כזאת‪ .‬שטיח מצמר לבן איכשהו מצא את‬
‫מקומו בכל הדחק בין המיטה לארון‪ ,‬ועדיין נותר מקום לשולחן‪ ,‬עליו היו‬
‫מונחים כדור בדולח ועוד כמה אביזרים מוזרים כמו קלפים‪ ,‬חרוזים‪ ,‬ואבנים‪.‬‬
‫היא הרימה את הגולות ואחזה בהן זמן מה‪ .‬לאחר מכן נתנה לו להחזיק בהן‪.‬‬
‫"חמות לא?"‬
‫"כן‪ ,‬אז?" הסתיר את חיוכו‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫"אל תהיה כזה ציני‪ .‬לפי החום אני יכולה לנבא את עתידך"‪.‬‬
‫הוא החניק צחוק‪ ,‬למחשבה שהגולות יכולות לנבא את עתידו‪ ,‬והבחין גם‬
‫בכדורי טניס‪.‬‬
‫"מגרש משחקים שלם יש לך פה"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬טוב‪ ,‬שב‪ .‬לפעמים אני מתגעגעת לביישנות שלך כשרק הגעת לכאן"‪.‬‬
‫דניאל התיישב מולה והיא התנצלה שאינה מתלבשת כמו שהייתה נוהגת בזמנו‪.‬‬
‫"יש לזה השפעה על אנשים‪ .‬זה גורם להם להתחבר ביתר קלות לתת מודע‬
‫שלהם‪ ,‬אבל אתך אני מוותרת על כך‪ ,‬כי אני יודעת שאתה ממילא לא מאמין"‪,‬‬
‫אמרה בכעס ואחזה בידו‪.‬‬
‫הוא לא האמין בדברים האלה‪ ,‬אבל כשסולטנה מחליטה משהו שום דבר לא‬
‫יעצור בעדה‪ .‬מניסיונו למד שעדיף להיכנע בהתחלה ולהימנע מוויכוח שממילא‬
‫יביא בסופו של דבר לאותה תוצאה‪.‬‬
‫היא כיווצה את מצחה‪ ,‬מכוונת את אלומת האור לעבר כף ידו‪ .‬פניה התעוותו‬
‫והיא הביטה לסירוגין בפניו‪ ,‬כאילו מנסה לאמת את מה שעיניה רואות‪.‬‬
‫"יש פה סיפור קשה"‪ .‬היא ליטפה את כף ידו‪ .‬רוך קרן מעיניה‪" .‬בחודש שבו‬
‫נולדת‪ ,‬נובמבר"‪ ,‬אמרה‪" ,‬נפגשו שלושה אנשים על הר גבוה‪ .‬כאב וגבורה‬
‫ליכדו אותם"‪ .‬היא הרימה עיניה והביטה בו‪" .‬הגורל שלך ישים את החברות‬
‫שלהם במבחן‪ .‬הגורל שלך נתון בידיהם"‪.‬‬
‫דניאל הקשיב לדבריה הסתומים‪ .‬עתה היה ממש בטוח שהיא מקשקשת‪ .‬אולי‬
‫היא קצת לא נורמלית‪ ,‬חשב‪ ,‬אך היא בהחלט אישה טובה‪ .‬הוא המשיך להאזין‬
‫לדבריה‪.‬‬
‫"אבא שלך איש עשיר‪ .‬הוא סובל מאוד‪ .‬יש משהו שמפריד ביניכם‪ ,‬אך הוא לא‬
‫מפסיק לחשוב עליך‪ .‬הוא אומלל מאוד"‪ .‬לפתע התחלף הרוך שבעיניה לכעס‪,‬‬
‫"יש לך מזל שאני רואה את הסבל בחייך‪ ,‬אחרת לא הייתי עוברת בשתיקה על‬
‫הדברים הנוספים שאני רואה פה‪ .‬אתה יכול לצאת"‪ .‬היא נגעה במצחה בכאב‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫"הכול בסדר?" שאל דניאל מודאג‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ ,‬אתה יכול לצאת"‪ ,‬אמרה בלחישה זועפת‪.‬‬
‫הוא יצא מחדרה מבולבל והתיישב מול הטלוויזיה‪ ,‬חושב על דבריה אודות‬
‫אביו‪' .‬אביך עשיר מאוד‪ '...‬זה נכון‪ ,‬חשב‪ .‬היא גם אמרה שהוא סובל הרבה‪.‬‬
‫האם ייתכן בכל זאת שאביו מעוניין להיות עמו בקשר אך אינו יכול לעשות‬
‫זאת?‬
‫יציאתה של סולטנה מהחדר קטעה את מחשבותיו‪ .‬היא לא החליפה אתו מילה‪,‬‬
‫והוא לא הבין מדוע‪ .‬האם ראתה משהו שלא מצא חן בעיניה? הוא כעס על‬
‫עצמו שהתחיל להרהר בדברים האלה ולהאמין שהיא מסוגלת לראות דברים‬
‫דרך כף היד‪ .‬אחרי הכול דבריה היו די מוזרים‪ .‬שלושה אנשים נפגשים‪...‬‬
‫הגורל שלהם מצטלב עם גורלו‪ ...‬אביו סובל‪ ...‬נו‪ ,‬מה כבר אמרה שמנבא לו‬
‫את העתיד? הוא המשיך להרהר בכך עוד מספר דקות‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬חזר להתרכז‬
‫בטלוויזיה‪" .‬טוב אני הולך לישון"‪ ,‬אמר וקם ממקומו‪ .‬היא לא הגיבה לדבריו‪.‬‬
‫"אני מקווה שלא ראית משהו שגרם לך להיות כל כך שקטה"‪ ,‬אמר בחצי חיוך‪.‬‬
‫"דווקא ראיתי!" אמרה בכעס‪" .‬למה לא אמרת לי שאתה עוזב?"‬
‫דניאל שפשף את צווארו בחוסר נוחות‪" .‬בגלל זה את כועסת?"‬
‫"לא"‪ .‬קולה עכשיו היה רך יותר‪ .‬ניכר שהיא עצובה‪" .‬ראיתי דברים כואבים‬
‫לגביי‪ .‬אני לא רוצה להיות לבד בבית הזה"‪.‬‬
‫דניאל התכופף אליה‪" .‬את תהיי בסדר גמור‪ ,‬סולי‪ .‬את אישה חזקה‪ .‬אסור לך‬
‫להאמין יותר מדי בדברים האלה‪ .‬בואי‪ ,‬נשתה בירה עד שתשכחי את העצבות‬
‫שלך"‪.‬‬
‫היא חייכה‪" .‬אף פעם לא קראו לי סולי‪ .‬אני כבר מרגישה צעירה בעשרים‬
‫שנה‪ .‬אתה תמיד מצליח לעשות לי טוב‪ .‬אתה יכול לגור פה בחינם"‪.‬‬
‫"תיזהרי‪ ,‬אני אזכור את זה ואחזור כשאהיה מרושש"‪.‬‬
‫"אתה לא תהיה"‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫הוא נשק ללחיה‪" .‬אני הולך להביא בירה"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬שב‪ .‬אני עושה עכשיו מעשה שאני רוצה שתדע שאני עושה אותו בראש‬
‫צלול‪ .‬אתה יכול לקחת את האדמה שלי ולעשות בה מה שאתה רוצה"‪ .‬היא‬
‫הושיטה לו מטפחת שבתוכה אלפי דולרים‪" .‬קח‪ .‬תבצע את התכניות שלך"‪.‬‬
‫דניאל הביט בכסף‪" .‬מאיפה יש לך כל כך הרבה כסף‪ ,‬סולי?"‬
‫"יום אחד אני אספר לך"‪.‬‬
‫"אני לא יכול לקחת‪ .‬לא יהיה לי להחזיר לך"‪.‬‬
‫"תחזיר לי כשיהיה לך"‪ ,‬אמרה‪ ,‬מותירה אותו לתהות אם אמנם יש לה כוחות‬
‫מיוחדים‪ .‬הוא התפתה לשאול אותה אם היא יודעת האם התכניות שלו יתגשמו‪,‬‬
‫האם יצליח או יפול‪ ,‬אך לא העז להודות בפני עצמו שהוא מאמין לזה‪ .‬דניאל‬
‫העדיף לבדוק את הדברים עם מיכאיל‪ ,‬מאשר להתייעץ עם אישה זקנה בת‬
‫שבעים‪ .‬לעזאזל‪ ,‬חשב‪ ,‬למה זה נראה לו כדבר הגיוני לעשות? הוא לבטח איבד‬
‫כל תקווה אם הוא מחפש ליווי של כוחות מוזרים לתכניותיו‪ .‬הוא מיהר להרים‬
‫טלפון למיכאיל‪ ,‬בטרם יצא מדעתו ויחפש פתרונות בקלפים‪.‬‬
‫"מיכאיל‪ ,‬חשבתי להתפטר מהמשרה שלי כמנהל מכירות"‪ ,‬כך בחר להתחיל‬
‫את השיחה‪.‬‬
‫"חשבתי שאתה מסתדר טוב עם העבודה"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל האישה שאני גר אצלה הציעה לי לקחת את האדמה שלה ולבנות‬
‫עליה בניין מגורים‪ .‬יש לי מעט כסף‪ ,‬וחשבתי‪ "...‬דניאל שתק לרגע‪ ,‬יודע‬
‫שמיכאיל אפילו לא מדמיין את הדברים שהוא הולך להגיד לו‪" ,‬חשבתי שאתה‬
‫יודע לבנות‪ ,‬אני יודע למכור‪ ,‬נוכל לשלב בין השניים"‪.‬‬
‫מעבר לקו הייתה שתיקה‪.‬‬
‫דניאל המשיך לדבר בשטף‪ ,‬כשהוא מסביר שאין טעם לעבוד בשביל אחרים‬
‫ולהרוויח בקטן‪ ,‬בשעה ששניהם יכולים לגרוף את כל הקופה‪ .‬הוא המשיך‬
‫‪54‬‬
‫לשטוח את תכניתו‪ ,‬עד ששמע את קולו של מיכאיל קוטע אותו‪" .‬למה אתה‬
‫מדבר כל כך הרבה‪ .‬אתה לא צריך לשכנע את המשוכנעים"‪.‬‬
‫דניאל התרווח בכיסאו‪ ,‬חיוך גדול על פניו‪ ,‬שומע את מיכאיל מתלהב מהרעיון‪,‬‬
‫מרחיב את הדיבור לגבי אופי הבנייה ופרופיל הדיירים‪ ,‬ומסכם שכדאי להתחיל‬
‫במיזם מיידית וללא עיכובים מיותרים‪.‬‬
‫לאחר שבועיים כבר נראו הדחפורים בשטח‪ .‬דניאל עקב בהנאה אחר כל שלב‬
‫ושלב של עבודות הבנייה‪ ,‬מאושר לראות את היסודות‪ ,‬העמודים‪ ,‬הגג‪ ,‬השלד‪,‬‬
‫הקירות‪ ...‬ארבע קומות בנות ארבע דירות כל אחת‪ ,‬ניצבו מול עיניו הגאות‪,‬‬
‫יצירת התפארת הראשונה שלו‪ .‬עוד בטרם סיימו את הבנייה כבר מצאו קונים‬
‫וכבר החלו בבניית שלושים ושתיים דירות נוספות‪.‬‬
‫***‬
‫דניאל עשה דרכו לביתו של מיכאיל‪ .‬היה זה חג המולד ומיכאיל הזמין אותו‬
‫להתארח אצלו בברשוב‪ .‬הוא נהג לאט‪ ,‬נהנה להביט החוצה ולראות את ההרים‪,‬‬
‫גבוהים ומושלגים‪ ,‬נושקים לשמים האפורים‪ .‬ענן לבן גדול דאה מטה אט אט‪,‬‬
‫כמו כנפי מלאך ספוגיים המבקשים לנחות על הקרקע ברכות‪ .‬הלבן הזה בתוך‬
‫העננים האפורים היה בעיניו יצירת מופת של הטבע‪ ,‬המקום שבו הארץ נפגשת‬
‫עם היקום‪ .‬הוא נעצר ליד ביתו של מיכאיל והביט שוב על רכסי ההרים‪,‬‬
‫‪55‬‬
‫מתפעל מהם ומשתיקתם‪ .‬כל כך הרבה הרים‪ ,‬כל כך הרבה שלג‪ ,‬אך ללא‬
‫אנשים‪ .‬הוא רצה להעיר את המקום‪ ,‬לראות שם עיר‪ ,‬על פסגת ההר‪ ,‬עיר נופש‪.‬‬
‫במשך כל החג הביט בהרים‪ ,‬דבר שלא נעלם מעיניו של מיכאיל שלא הבין מה‬
‫כל כך מלהיב בהרים מושלגים‪ ,‬מולם הוא מתעורר כל בוקר עד שכמעט אינו‬
‫מבחין בהם‪.‬‬
‫"מה אתה מסתכל כל הזמן על ההרים ועל השלג?"‬
‫"איך זה שאף אחד לא חשב לשים פה צימרים?" שאל דניאל‪ ,‬מבטו עדיין נעוץ‬
‫בהרים‪.‬‬
‫"אולי מפני שזה רעיון גרוע?" השיב מיכאיל‪.‬‬
‫"אני מאוד שמח לראות שעד כה איש לא חושב כמוני"‪.‬‬
‫כעבור שבועיים נכנס דניאל למשרדו של מיכאיל‪ ,‬שהיה עסוק‪" .‬אני חייב לבקר‬
‫שוב בברשוב"‪.‬‬
‫"מה יש לך לחפש שם?"‬
‫"צימרים"‪.‬‬
‫"אתה מטורף‪ .‬בוא נתקדם לאט לאט"‪ .‬מיכאיל נחרד מההילוך המהיר של‬
‫דניאל‪.‬‬
‫"ניקח את הכסף שמיועד לבתי הדירות ונשקיע בצימרים‪ .‬האמן לי‪ ,‬תיירים‬
‫רבים יבואו לעשות סקי"‪.‬‬
‫"יש מספיק אתרי סקי ברומניה‪ .‬חוץ מזה אין לנו כסף לפרסום‪ .‬איך נביא‬
‫תיירים?" שאל מיכאיל בחוסר אמונה‪.‬‬
‫"בוודאי שהם לא יבואו מייד‪ ,‬זה תהליך‪ ,‬אם המקום טוב‪ ,‬הראשונים שמגיעים‬
‫אלה בני המקום‪ ,‬לאחר שהאתר אטרקטיבי בעיני המקומיים‪ ,‬באים בעקבותיהם‬
‫התיירים‪ .‬מדובר בהשקעה אפסית‪".‬‬
‫מיכאיל נאנח קלות‪" ,‬תעשה מה שאתה רוצה‪ ,‬אני נגד‪".‬‬
‫‪56‬‬
‫"דווקא בגלל זה אני רוצה לעשות זאת‪ ,‬כי אף אחד לא רואה את הפוטנציאל‪.‬‬
‫למה לחכות שעוד אנשים יחשבו על זה? מה גם שאם אמתין‪ ,‬לא אוכל להשיג‬
‫זאת במחיר טוב‪".‬‬
‫"מבטיח לך שאף אחד לא יחשוב על זה‪ ,‬משום שזה הדבר הכי מטורף‬
‫ששמעתי‪ .‬יש מספיק אתרים לסקי‪ ,‬אין בתכנית שלך שום דבר מיוחד חוץ‬
‫מהעובדה שהיא מסכנת אותך‪ ,‬אותך ואת כספם של אלה ששילמו לנו‬
‫מקדמות"‪.‬‬
‫"אנחנו מדברים על צימרים‪ .‬זה לא הרבה כסף"‪.‬‬
‫"כסף שאין לך‪ .‬תעשה מה שאתה רוצה‪ ,‬לדעתי אתה מסכן את הכספים‬
‫שקיבלנו‪ .‬ולא בצדק"‪.‬‬
‫"אני לא משתמש בכספים שלהם‪ ,‬אלא ברווחים שמתעתדים להיות שלנו"‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אז תחכה עד שיהיה לך את הכספים האלה"‪.‬‬
‫"אנחנו פה על האדמה הזאת למשך זמן מוגבל‪ .‬אם אני רוצה להספיק‪ ,‬אני צריך‬
‫לעשות דברים במקביל"‪.‬‬
‫"להספיק מה?" שאל מיכאיל בכעס‪" ,‬אין לך מספיק זמן לעשות כסף כמו סבא‬
‫שלך‪ ,‬תודה בכך"‪.‬‬
‫מיכאיל יצא מהמשרד בהפגנתיות‪ ,‬מותיר את דניאל על הכיסא בתחושת‬
‫תבוסה‪ .‬לפתע נראו לו חלומותיו כל כך קטנים‪ .‬כן‪ ,‬מיכאיל צודק‪ ,‬הוא בסך‬
‫הכול בנה שני בניינים בקונסטנצה‪ .‬במושגים רומניים זה לא מרשים‪ ,‬ובטח לא‬
‫במושגים בינלאומיים‪ .‬עכשיו הוא רוצה לעשות את משגה חייו רק כדי לנקום‬
‫במישהו שתמיד יהיה בעמדה כלכלית גבוהה משלו‪ .‬למרות ההיגיון בדבריו של‬
‫מיכאיל‪ ,‬דניאל כעס עליו שעשה שימוש בנושא שהוא כל כך טעון אצלו‪ .‬הוא‬
‫הביט בשעון‪ ,‬המום לראות שהיה עסוק במחשבות למעלה משעה‪ .‬תמיד זה כך‬
‫כשהוא חושב על נקמה בסבו‪ ,‬אך תמיד בסופו של דבר הוא מתמלא באנרגיות‬
‫‪57‬‬
‫עצומות להמשיך הלאה ולהצליח‪ .‬הפעם הוא היה מרוקן לגמרי‪ .‬הפעם הוא‬
‫הרגיש שסבו ניצח‪.‬‬
‫הוא הלך לסולטנה ומצא אותה אוכלת אבטיח מול הטלוויזיה‪" .‬תאמין לי‪,‬‬
‫באבטיח הזה יש יותר גרעינים מאשר פרי"‪.‬‬
‫דניאל צחק‪.‬‬
‫"איך הולך בעבודה?" שאלה תוך כדי הוצאת גרעינים‪.‬‬
‫"קצת נמאס לי"‪.‬‬
‫"למה?"‬
‫"פתאום הבנתי שאני סתם בן אדם קטן עם חלומות גדולים‪ .‬מיכאיל קצת החזיר‬
‫אותי לקרקע"‪.‬‬
‫סולטנה המשיכה ללקט את הגרעינים מהאבטיח‪" .‬תאמין לי‪ ,‬דניאל‪ ,‬עברתי‬
‫הרבה בחיים‪ .‬פעמים רבות לא היה לי מקום להסתתר מהגשם ומהקור‪ .‬לפעמים‬
‫לא היה לי מה לאכול‪ ,‬וזה לא הרג אותי‪ .‬אבל הגרעינים האלה‪ ,‬אני אומרת לך‪,‬‬
‫הם יהרגו אותי בסוף"‪.‬‬
‫"את לא רצינית‪ .‬אני מספר לך דברים רציניים ואת עסוקה בעצמך ובשטויות‬
‫שלך"‪.‬‬
‫היא הרימה את ראשה‪" .‬דניאל‪ ,‬למי הבאתי את הכסף שלי?"‬
‫הוא שתק‪.‬‬
‫"למי נתתי את האדמה שלי?"‬
‫"לי"‪.‬‬
‫"אתה רוצה גם את האבטיח?!" שאלה בעצבים כשהיא מעבירה אליו את‬
‫הצלחת‪.‬‬
‫הוא אכל את האבטיח‪.‬‬
‫"יש דברים שאת לא יכולה לאכול בגיל שלך"‪.‬‬
‫"יש דברים שאין לי סבלנות אליהם בכל גיל"‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫בבוקר מצא דניאל את עצמו מנסה לגייס כל מיני משקיעים ולרוץ קדימה עם‬
‫התכנית‪ .‬לאחר השיחה עם סולטנה‪ ,‬הוא רצה יותר‪ .‬אם אתמול חלם על מועדון‬
‫גולשים‪ ,‬עכשיו הוא רצה את המועדון – קלאב שיהפוך לשם דבר‪ ,‬שאנשים‬
‫מכל שכבות האוכלוסייה יגיעו אליו ושייתן אפשרויות פינוק בכמה רמות‪ .‬הוא‬
‫שרטט סקיצה על נייר והלך ִאתה לאדריכל‪ ,‬מודע לעובדה שגם בפעם הזאת‬
‫הגיע למשרדו של גוסטב בלי לתאם פגישה מראש‪ ,‬למרות שזה העיר לו על כך‬
‫יותר מפעם אחת‪ .‬המזכירה חייכה אליו והניחה לו להיכנס למשרד בלי‬
‫שהודיעה לו‪.‬‬
‫יפה‪ ,‬חשב דניאל‪ ,‬בסופו של דבר הם אלה שיצטרכו להפנים את ההרגלים שלו‪.‬‬
‫לאחר יומיים שלח גוסטב למשרדו של דניאל תכנית משודרגת ויפהפייה‪ ,‬עם‬
‫שינויים גדולים אך ללא חריגה מהתקציב‪ .‬התכנית המשופרת המחישה לדניאל‬
‫שחלומו בר ביצוע‪.‬‬
‫הוא ידע שעליו להתחיל את הפרויקט עם או בלי מיכאיל‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬אם הוא‬
‫רוצה משקיעים הוא צריך להראות להם דברים מוחשיים מלבד ניירות‪ ,‬להראות‬
‫להם פרויקט בהתהוות‪ ,‬בעצם להראות להם צימרים ממש‪ ,‬כדי שיוכלו‬
‫להתרשם‪.‬‬
‫עלות האדמה הייתה מגוחכת‪ ,‬אפסית‪ .‬לא היה צורך באישורים או בפרוצדורה‬
‫מיוחדת‪ ,‬בדיוק בשל העובדה שהיו די אתרי סקי ברומניה ואיש לא חשב‬
‫ששטחי האדמה שם הם מציאה גדולה‪ .‬לאחר שהאדמה עברה לבעלותו‪ ,‬נותר‬
‫לבנות מהר תשתית ולהניח את הצימרים במקומם‪ .‬דניאל היה זקוק לכסף כדי‬
‫לקנות את הצימרים‪ .‬דרך אחת הייתה לחכות שבית הדירות יגמר ואז להשקיע‬
‫בצימרים או לחלופין לקחת מהכספים המיועדים לבית הדירות ולהתקדם עם‬
‫‪59‬‬
‫בניית הצימרים‪ .‬נכון‪ ,‬אם יקרה משהו חריג ולא צפוי‪ ,‬הוא מסכן את הפרויקט‬
‫של העובדים הרומנים‪ ,‬אך אם הכול ילך כשורה‪ ,‬והוא יספיק לגייס משקיעים‬
‫לצימרים‪ ,‬לא תהיה שום בעיה‪ .‬הוא קנה עשרים וחמישה צימרים והניח אותם‬
‫כפי שתואר בשלב א' של התכנית‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬יצר קשר עם כמה בתי מלון‬
‫וקיבל את רשותם להציב בהם אנשי מכירות‪ ,‬שיעניינו את התיירים ברכישת‬
‫צימרים ועשה דרכו למעגן הסירות‪ ,‬שם הצליח בפעם הראשונה למכור דירות‪.‬‬
‫הוא חילק לכמה בעלי יאכטות ניירות באנגלית על הפרויקט וצירף אליהם את‬
‫התכנית החלומית‪ ,‬אך הפעם רשם למטה שביום מסוים יחכה להם אוטובוס‪,‬‬
‫שייקח אותם לראות את האתר בברשוב‪ ,‬ואחר כך גם לאכול ארוחת צהריים‪.‬‬
‫הכול על חשבונו‪ .‬הם לא יתנגדו לטיול וארוחה חינם‪ ,‬חשב‪ .‬אחרי הכול הם‬
‫מחפשים אטרקציות‪.‬‬
‫דניאל ישב נרגש במשרד של מיכאיל‪ ,‬מתפלל שההיענות תהיה גבוהה‪ .‬כאשר‬
‫חילק את הפרוספקטים‪ ,‬היו הרבה אנשים שהביעו עניין וחשבו שזה יכול להיות‬
‫פתרון טוב וזול עבורם‪ ,‬משום שהם מבלים שבועות בים‪ ,‬ובית זול‪ ,‬במושגים‬
‫אירופיים‪ ,‬יכול להועיל לשינוי האווירה‪ .‬אך עתה קיננו ספקות בלבו‪ .‬האם‬
‫יצליח למלא את האוטובוס? ההסעה הייתה אמורה לצאת בעשר בבוקר‪ .‬כעת‬
‫הייתה השעה תשע‪ ,‬ודניאל הרגיש שהזמן לא זז‪ .‬מיכאיל טפח על שכמו כדי‬
‫להרגיע אותו‪" .‬הדגם נראה די יפה"‪ ,‬אמר כשהבחין שדניאל טרח להכין דגם‬
‫מוקטן של הפרויקט‪.‬‬
‫"אני מקווה שגם הם יחשבו כך"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬אני חייב שהם ישקיעו‪ .‬אמנם‬
‫ההשקעה לא גדולה‪ ,‬אך כרגע אין לי שום דרך להמשיך את הפרויקט ללא‬
‫משקיעים‪ .‬ניצלתי את כל הרזרבות"‪.‬‬
‫מיכאיל לא ענה‪ .‬הוא ידע על מה דניאל מדבר‪ .‬אם פרויקט הצימרים לא יוכיח‬
‫את עצמו‪ ,‬גם בית הדירות יצטרך להתעכב‪ ,‬במילים עדינות‪.‬‬
‫‪61‬‬
‫בתשע וחצי הטלפון במשרד צלצל ומיכאיל הרים‪.‬‬
‫"זה נהג האוטובוס"‪ .‬דניאל לקח את השפופרת בחשש‪.‬‬
‫"תשמע‪ ,‬אני מלא כבר חצי שעה ויש אנשים בחוץ שאין להם מקום"‪.‬‬
‫"אני מגיע אליך"‪ ,‬ענה דניאל ושלח חיוך גדול למיכאיל‪" .‬הצלחנו"‪.‬‬
‫אילו ידע שההיענות תהיה גבוהה כל כך היה מבקש מהם לאשר את הגעתם‪,‬‬
‫אלא שזה היה מעל לצפיותיו‪ .‬אפילו כשהזמין את האוטובוס חשב שזה משגה‬
‫הכרחי‪ .‬הוא נסע למרינה‪ ,‬התקשר לחברת האוטובוסים וביקש לשלוח אוטובוס‬
‫נוסף‪ .‬לאחר מכן יצא אל האנשים שעמדו מחוץ לאוטובוס והסביר להם את‬
‫האמת‪ ,‬שלא חשב שההיענות תהיה גבוהה‪ ,‬ולכן יצטרכו להמתין כחצי שעה‬
‫לאוטובוס נוסף‪.‬‬
‫כשהגיעו המבקרים לברשוב‪ ,‬התפעלותם הייתה גדולה‪ .‬בדיוק כפי שדניאל‬
‫נפעם מהמקום בפעם הראשונה‪ .‬דניאל הוביל אותם לצימר גדול‪ .‬שם‪ ,‬מאחורי‬
‫שולחנות‪ ,‬ישבו אנשי השיווק‪ ,‬מחכים להחתים את הלקוחות הפוטנציאליים על‬
‫הפרויקט‪ .‬כל אורח קיבל מהדיילים תכניות מעודכנות ותיאור של שלבי הבנייה‪.‬‬
‫גם הרושם של דגם הפרויקט המוקטן עשה את שלו‪.‬‬
‫דניאל עמד מולם‪ ,‬גבוה וכריזמטי‪ .‬הוא תיאר בפניהם את הרעיון בצורה עניינית‬
‫ושובת לב‪ ,‬והם נפלו שבי אחרי העלם הצעיר מלא המרץ שדיבר אליהם‬
‫באנגלית שוטפת‪ ,‬מתובלת בהערות חינניות‪ .‬קשה היה שלא לחבב את דניאל‪,‬‬
‫שניצוץ של עליזות כמו ריצד תמיד בקצה שפתיו‪ .‬יופיו אכן סייע לו ברכישת‬
‫אמון האנשים‪ ,‬כפי שטענה בעבר סולטנה‪ .‬מבטו עבר באופן אוטומטי לסולטנה‪,‬‬
‫שהייתה עסוקה בסידור הבופה‪ ,‬למרות שהגיעה כאורחת וזה לא היה מתפקידה‪.‬‬
‫הוא בקושי החניק צחוק כשראה אותה מקלקלת את סידור השולחן בניסיון‬
‫‪61‬‬
‫לעשותו יפה יותר בדרכה‪ .‬מבטו נפל על אישה שעמדה בסמוך לסולטנה‪,‬‬
‫מרוחקת מכולם אך מרוכזת בדבריו‪ .‬פעמים רבות הישיר אליה מבט‪ .‬פרט‬
‫ליופייה היה בה משהו נוסף שלא ידע להצביע עליו‪ .‬היא הייתה כמו משב רוח‬
‫רענן בכל המרוץ הזה‪ ,‬שרגע אחד היה בעיניו מסעיר ורגע לאחר מכן מדאיג‪.‬‬
‫היה ברור לו שהיא מבוגרת ממנו‪ ,‬והוא ניסה לנחש בכמה‪ .‬כשסיים את דבריו זז‬
‫הצדה ונתן לראש עיריית ברשוב את זכות הדיבור‪ ,‬יודע כמה חשוב להביא‬
‫לפגישה אדם בשיעור קומתו‪ .‬ראש העיר ניסה להסביר למבקרים על המקום‬
‫ועל כדאיות ההשקעה בפרויקט‪ .‬הצלחת הפרויקט עתידה הייתה להיות ההצלחה‬
‫שלו‪ .‬הרעיון להפוך הר שומם לאתר סקי אטרקטיבי בהחלט עניין אותו‪ .‬דבריו‬
‫של ראש העיר עזרו לנסוך ביטחון במשקיעים‪ .‬הוא דיבר כפוליטיקאי‪ ,‬ודבריו‬
‫על החזון להפוך את המקום לעיר תיירות משגשגת‪ ,‬במיוחד לאור העובדה‬
‫שרומניה מתעתדת להשתלב באיחוד האירופי‪ ,‬נשמעו בהחלט משכנעים‪ .‬הוא‬
‫סיים את דבריו במשפט "כרגע זה נראה חלום‪ ,‬אך אם וכאשר זה יצא לפועל‪,‬‬
‫איש לא יצטער שהשקיע פה"‪.‬‬
‫לאחר ההסברים הוזמנו האורחים לגשת לבופה ולהעסיק את עצמם באכילה עד‬
‫לחתימת החוזים‪ ,‬כשפסנתרן בקצה החדר מלווה את האירוע בנעימות רגועות‪.‬‬
‫דניאל ראה את עמדות הדיילים מתמלאות‪ .‬האנשים חתמו‪ .‬היו בין המבקרים‬
‫שביקשו יותר פרטים‪ ,‬אך דניאל שלח אותם לשוחח עם עורך הדין של החברה‪.‬‬
‫האישה שראה קודם שוחחה עכשיו עם מישהו‪ ,‬ודניאל תהה אם זה בעלה‪ .‬אם‬
‫זה נכון‪ ,‬מה פשר המבטים הישירים שהיא שלחה אליו? גם עתה‪ ,‬כשהביט בה‪,‬‬
‫עדיין שלחה לעברו מבטים בלתי מוסברים‪.‬‬
‫בסוף ההתכנסות היו בידיו של דניאל מספיק חוזים לסיים את הפרויקט‪ ,‬אך‬
‫המקדמות ששולמו לו‪ ,‬הספיקו לכסות רק על ההתחייבויות שלו עד כה‪ .‬הוא‬
‫‪62‬‬
‫קיווה למצוא מוצא כספי להמשך הפרויקט‪ ,‬לפחות עד סיומו‪ ,‬עד שיקבל את‬
‫יתר התשלומים עליהם התחייבו הקונים היום‪.‬‬
‫הוא עיין בניירות החריגים שהדיילים שמו לעיונו‪ .‬היו אנשים שהתעקשו על‬
‫סטנדרטים גבוהים מאוד והיו מוכנים לשלם על כך כל מחיר‪ .‬דניאל היה‬
‫מרוצה‪ .‬זה אפשר לו לשדרג את המקום ולתת לו צביון יוקרתי יותר‪ ,‬דבר‬
‫שיעלה את ערכו‪ .‬הוא אסף את הניירות במהירות‪ ,‬שלח מבט אחרון לעבר‬
‫האישה ויצא לעבר רכבו חזרה לדירתו בקונסטנצה‪ ,‬שם נזרק על המיטה עד‬
‫למחרת היום‪ .‬בבוקר התעורר מרוצה‪" .‬אני אוהב אותך רומניה!" צרח‪ .‬הוא חש‬
‫בעל עוצמה‪ .‬הוא התפלא לשמוע את צלצול האינטרקום מוקדם כל כך בבוקר‪.‬‬
‫השומר בכניסה הודיע לו כי אישה אחת נמצאת בלובי ומעוניינת להיפגש אתו‬
‫בענייני עסקים‪ .‬הוא הביט דרך מצלמת האינטרקום וחייך לעצמו בסיפוק‪ .‬זו‬
‫האישה מאתמול‪ .‬היא הייתה לבושה בטוב טעם‪ ,‬יפה ומושכת‪ .‬הוא ביקש‬
‫מהשוער לשלוח אותה אליו בעוד עשר דקות‪.‬‬
‫‪ -www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫במהירות התקלח והתגלח ושם אפטר שייב‪ .‬כשסיים שמע את צלצול דלת‬
‫הכניסה ופתח את הדלת בחליפת טרנינג ספורטיבית‪ .‬לאחר שהזמין אותה‬
‫להיכנס ולשבת‪ ,‬התיישב מולה והביט בה ללא אומר‪ ,‬מחכה שתסביר את מטרת‬
‫ביקורה‪.‬‬
‫‪63‬‬
‫"הגעתי לכאן ביאכטה עם חברים‪ .‬בהתחלה הפרויקט לא עניין אותי‪ .‬עליתי‬
‫לאוטובוס רק משום שחבריי לחצו עליי לבוא ִאתם‪ ,‬אבל התרשמתי מההסברים‬
‫שלך‪ ,‬והאמת שדי השתכנעתי לקנות צימרים"‪.‬‬
‫דניאל ניסה להבין מדוע הייתה צריכה להגיע לביתו כדי לעשות את מה שיכלה‬
‫לעשות יום קודם‪.‬‬
‫"סליחה‪ ...‬לא הצגתי את עצמי‪ .‬אני קארינה"‪.‬‬
‫היא הייתה נבוכה מעט‪" .‬יש לי כוונה לרכוש ממך כמה צימרים בקלאב‪ ,‬כך‬
‫שחשבתי שזה מצדיק ביקור אישי"‪ .‬התרגשות ניכרה בדיבורה‪.‬‬
‫דניאל שמח‪ ,‬אך הסתיר את התלהבותו‪.‬‬
‫"חשבתי שאם אני רוצה להשקיע בקנה מידה גדול‪ ,‬אני מעדיפה שירות אישי‪.‬‬
‫מקווה שאתה לא רואה זאת כחוצפה שבאתי לכאן על דעת עצמי וללא הזמנה"‪.‬‬
‫דניאל הרים את כתפיו‪" .‬לא‪ ,‬זה בסדר גמור"‪ .‬בדרך כלל היה קנאי לפרטיותו‪,‬‬
‫אך פה לא רק שהיה מדובר בבחורה יפה אלא גם בהשקעה יפה‪.‬‬
‫"אני מאוד אוהבת את המקום‪ .‬הייתי רוצה לבחון אפשרות לעשות אתך יותר‬
‫עסקים‪ ,‬שותפות עיסקית‪ .‬יש לי די כסף להשקיע"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫הוא רצה להאמין שמטרת בואה היא עסקים‪ ,‬אך לא נראה לו רציני שמישהי‬
‫שראתה אותו במשך זמן כה קצר מעוניינת להגיע אתו לשותפות‪ .‬עתה היה מעט‬
‫משועמם‪ ,‬ידו האחת על סנטרו וידו האחרת משחקת בכוס המשקה‪ .‬הוא שתק‬
‫ונתן לה להמשיך‪.‬‬
‫"רומניה קרובה ללבי‪ .‬נולדתי כאן‪ .‬עזבתי לפני עשר שנים‪ ,‬כשהייתי בת שמונה‬
‫עשרה‪ .‬התחתנתי עם בחור ישראלי בעל הון‪ .‬מאז אני חיה בישראל‪ ,‬אך כל‬
‫הזמן מאוד מתגעגעת לרומניה"‪.‬‬
‫עיניו של דניאל נדלקו‪" .‬את ישראלית?"‬
‫"כן"‪ ,‬ענתה בפליאה‪.‬‬
‫‪64‬‬
‫הוא חייך‪ ,‬והיא סוף סוף ראתה אותו מתרכך‪" .‬מה קרה?"‬
‫"גם אני יליד רומניה‪ ,‬וחייתי חמש עשרה שנה בישראל‪ .‬סיפור ארוך‪"...‬‬
‫"אתה מדבר עברית?"‬
‫"כן"‪ ,‬ענה בעברית‪" ,‬יש לנו הרבה דברים משותפים בשביל שניים שרק‬
‫נפגשו"‪.‬‬
‫קארינה הרגישה כעת יותר נינוחה‪ .‬קודם לכן היה דניאל די רשמי וגרם לה‬
‫להרגיש שעשתה טעות שהגיעה לדירתו‪ .‬אבל עכשיו הרגישה חופשייה‬
‫להמשיך‪" .‬משפחתי חיה ברומניה ואני מאוד רוצה להשקיע פה‪ .‬עד עכשיו היה‬
‫זה בעלי שהתעסק בכסף‪ .‬הוא לא החסיר ממני כלום‪ .‬ועכשיו אני רוצה‬
‫הזדמנות לעשות משהו עם עצמי‪ .‬אני די בודדה בישראל ואם אתחיל בעסקים‬
‫ברומניה אוכל להיות קרובה למשפחתי"‪.‬‬
‫דניאל הניח את מרפקו על השולחן ונשען על כף ידו‪ ,‬מקשיב לה קשב רב‪ .‬הוא‬
‫רצה להגיד שגם הוא הרגיש די בודד בישראל‪ ,‬אך בחר להתייחס לעסקים‬
‫בלבד‪" .‬את צריכה לדעת שהשקעה בעסקים ברומניה לא תניב לך רווחים‬
‫גדולים במושגים ישראלים"‪.‬‬
‫"אני יודעת‪ ,‬אבל לא מדובר פה רק ברווחים כספיים‪ ,‬אלא בקשר שלי לרומניה‪,‬‬
‫למקום הולדתי‪ ,‬ומי יודע‪ ,‬אולי בכל זאת זה יתברר כמשתלם יותר בעתיד‪"...‬‬
‫דניאל הבין אותה‪ .‬הוא חייך אליה חזרה‪" ,‬אני אחשוב על הצעתך"‪.‬‬
‫"לא תרצה לשמוע על הסכומים שאני מדברת?"‬
‫הוא שתק והביט בעיניה‪.‬‬
‫"אני מדברת על הרבה כסף‪ ,‬אבל הרבה‪ .‬כסף שיכול לשים אותך על המפה‬
‫ברומניה‪ ,‬לא רק בפרויקט הזה"‪.‬‬
‫"מה בעלך חושב על כך?"‬
‫"בעלי מת לפני שנה מסרטן"‪.‬‬
‫‪65‬‬
‫"צר לי לשמוע"‪ .‬עכשיו נראתה לו הצעתה הרבה יותר רצינית‪ .‬אם יש אמת‬
‫בדבריה‪ ,‬הרי שהוא חייב לקחת אותה בשתי ידיים‪ .‬היא הדרך לפסגה‪ .‬למרות‬
‫שעדיין הטיל ספק רב בדבריה‪ ,‬היה חייב שלא לסתום את הגולל על הצעתה‪.‬‬
‫"נניח שאני מקבל את הצעתך‪ ,‬מה התנאים שלך?"‬
‫עכשיו היה תורה לחייך‪" .‬אתמול בערב שוחחתי עם היועץ שלי ועל רגל אחת‬
‫ההחלטה שלנו הייתה שאני אחזיק בשבעים אחוז ממניות החברה אתה‬
‫בשלושים‪ ,‬אבל כמובן שצריך לשבת על זה בצורה רצינית יותר"‪ .‬היא ראתה‬
‫את מבטו‪" .‬אבל תזכור שמדובר בהרבה כסף‪ .‬שלושים אחוז זה יותר ממה‬
‫שאתה יכול להרשות לעצמך לחלום אפילו"‪.‬‬
‫היא הביטה לתוך עיניו וידעה שהיא מאוהבת בו‪ .‬היא התאהבה בו כבר אתמול‪,‬‬
‫אהבה ממבט ראשון‪ ,‬כמו ילדה קטנה‪ .‬להתאהבות בו היה משקל גדול בהחלטתה‬
‫העסקית‪ .‬היא רצתה לחוש את טעם ההתאהבות כל עוד היא יכולה‪ .‬הנישואין‬
‫לבעלה לא היו מתוך אהבה‪ .‬היא נישאה כדי לברוח מחיים קשים‪ .‬היא שמרה לו‬
‫אמונים כל שנות נישואיה‪ ,‬למרות המבטים והחיזורים סביבה‪ .‬גם שנה לאחר‬
‫מותו‪ ,‬עדיין התקשתה לצאת עם גברים‪ ,‬חשה את תחושת הבגידה‪ .‬עד אתמול‪,‬‬
‫כשראתה את דניאל‪.‬‬
‫"את לא מכירה אותי‪ ,‬למה את רוצה להיכנס ִאתי לשותפות?" הוא היה חייב‬
‫לברר לעצמו את העניין כדי להיות בטוח בכוונותיה‪.‬‬
‫"יש לי את הסיבות שלי"‪.‬‬
‫דניאל חייך את חיוכו היפה‪ ,‬יודע שהוא רוצה בזה הרגע ללחוץ את ידה ולסגור‬
‫את העסקה‪ ,‬אך הוא כבר למד שתמיד צריך לחכות עוד יום‪ .‬במלכודות ניתן‬
‫להבחין רק כשאתה הולך לאט ובטוח‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫"בכל אופן‪ ,‬אני שוהה במלון דיוויד קונטיננטל עוד שלושה ימים‪ ,‬עד ההפלגה‪.‬‬
‫תוכל למצוא אותי שם"‪ .‬היא הושיטה לו כרטיס ביקור‪" .‬אני אחכה ממך‬
‫לטלפון"‪.‬‬
‫"את לא ביאכטה?"‬
‫"לא‪ .‬הסכמתי להפליג ִאתם‪ ,‬אבל אני מעדיפה את הפרטיות והנוחות שיש‬
‫במלון"‪.‬‬
‫דניאל הביט בה כשסגרה את הדלת‪ .‬הוא נתן לעצמו סטירה כדי להיות בטוח‬
‫שאינו חולם‪ .‬לאחר מכן עמד במרפסת והשקיף לים‪ .‬נטע נראתה לו משהו‬
‫רחוק‪ ,‬משהו שלא שייך למציאות העכשווית‪ .‬הוא נעל נעלי ספורט ויצא לריצה‬
‫על החוף‪ .‬שם‪ ,‬למראה כלבה קטנה‪ ,‬עזובה ושדופה‪ ,‬נעצר והרים אותה‬
‫בזרועותיו‪.‬‬
‫"מה דעתך לשדרג את החיים שלך ולעבור לגור עם איזה גבר שרמנטי?"‬
‫הכלבה נבחה‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני מבין שאת מעדיפה יצורים על ארבע‪ ,‬אך למרות הדחייה אני עדיין‬
‫מוכן לפתוח את דלתי בפנייך"‪ .‬הוא שכב פרקדן על החול וניסה לא לחשוב על‬
‫ההצעה של קארינה‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬הוא רצה להתעורר למחרת ולדעת שזה‬
‫אמיתי‪ ,‬שיש אמת בהצעה שהוצעה לו‪ .‬שמש אביבית שטפה את החוף‪ .‬הוא‬
‫שמע את הגלים העדינים באים והולכים‪ .‬חייו עברו ביעף בראשו‪ ,‬מאז שהיה בן‬
‫חמש‪ ,‬כשהגיע עם המלווה הגבוהה והרעה לפנימייה‪ ,‬ועד לפגישה הנוראית עם‬
‫סבו‪ .‬המחשבות הקשות התחלפו במראה של נטע הולכת עם כלב על החוף‪,‬‬
‫חושפת שיניים לבנות‪ .‬תלתליה התבדרו ברוח‪ ,‬והיא הביטה אליו מאושרת‬
‫ונשקה לשפתיו‪ ,‬גורמת לו אושר אין קץ‪ .‬אך משהתעורר הבחין שהכלבה היא‬
‫זו שמלקקת את שפתיו‪ .‬הוא תהה מה קורה עם נטע עכשיו‪ .‬חלפו כמעט שלוש‬
‫שנים‪ ,‬היא כבר בת עשרים ושלוש‪ ,‬עדיין צעירה בשביל להיות נשואה‪ ,‬אך‬
‫‪67‬‬
‫בוודאי שלמישהי יפה כמוה יש חבר‪ .‬הוא נזכר שהיא סיפרה לו שגברים‬
‫בורחים ממנה כשהם רואים את הוריה הנכים‪ ,‬והוא חשב שאין סיכוי שזה נכון‪.‬‬
‫זה בטוח הדמיון שלה‪ .‬אף אחד לא יהיה מסוגל להיפרד מילדה יפה כזאת‪ .‬הוא‬
‫חש צורך עז לשמוע את קולה‪.‬‬
‫"בואי ליידי"‪ ,‬קרא לכלבה‪" ,‬בואי נלך לבית החדש שלך"‪.‬‬
‫הוא רץ עם הכלבה לעבר הבית‪ ,‬עלה לדירתו וחייג את המספר שזכר בעל פה‬
‫והאמין שלעולם יזכור אותו‪ .‬זמן רב לא הייתה תשובה והוא חשב לנתק‪ .‬לפתע‬
‫הורם הטלפון והוא שמע את קולה‪ .‬הוא לא הצליח לפתוח את פיו‪ .‬לא היה לו‬
‫מה להגיד לה‪ .‬הוא סגר את הטלפון‪.‬‬
‫דניאל הביט בדירה סביבו‪ .‬תוך שלוש שנים הצליח לשנות את חייו מקצה‬
‫לקצה‪ .‬יש לו כסף להשכיר דירה יפה כל כך‪ ,‬יש לו חברה מכובדת ושני‬
‫פרויקטים גדולים‪ ,‬ועתה הוא עומד בפתחה של עסקה עוד יותר גדולה‪ ,‬עסקת‬
‫חייו‪ .‬עם אישה אלמונית‪.‬‬
‫הוא פנה לכלבה שנצמדה אליו כל העת‪" ,‬אם עד מחר ההצעה שלה תהיה‬
‫אקטואלית‪ ,‬סימן שלא חלמתי‪ .‬עכשיו תישארי פה עד שאני אלך לדבר עם צלם‬
‫אנוש‪ ,‬משום שאם אמשיך לדבר אל כלבה שפגשתי רק לפני שעה‪ ,‬בטוח‬
‫אשתגע"‪.‬‬
‫הוא השאיר את הכלבה בבית וירד לקפה של אלכסנדר‪ ,‬שם נהג לשבת מדי יום‬
‫אחר הצהריים‪ ,‬וכך התיידד עם בעל המקום‪ .‬אלכסנדר הגיש לו בירה והתיישב‬
‫לידו‪ ,‬מסביר לו שהעסקים בתקופה זו של השנה מאוד חלשים‪.‬‬
‫"אתה לא יכול להתפרנס רק משתייה"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"למה? יש גם אוכל‪ .‬האמת‪ ,‬מאז שהצעת לי להכניס אוכל‪ ,‬ירדו ההכנסות‬
‫שלי"‪ ,‬אמר אלכסנדר‪.‬‬
‫‪68‬‬
‫"לזה אתה קורה אוכל? תאמין לי‪ ,‬אני מביא את הכלבה שלי מחר לאכול פה‬
‫ארוחת בוקר‪ ,‬והיא לא תרצה לראות אותי יותר לעולם"‪.‬‬
‫"זה לא יפה מה שאתה אומר"‪ .‬אלכסנדר השים עצמו נעלב‪.‬‬
‫"אתה לא יודע לבשל‪ ,‬אלכסנדר‪ .‬כמו שאתה הברמן הכי טוב שאני מכיר‪ ,‬כך‬
‫אתה הטבח הכי גרוע‪ .‬עליך להודות בעובדות"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"שף‪ ,‬לא טבח"‪ ,‬תיקן אותו אלכסנדר‪" ,‬וממתי יש לך כלב?"‬
‫"כלבה"‪ ,‬ענה דניאל סתמית‪.‬‬
‫"אל תדאג"‪ ,‬אמר אלכסנדר בחיוך‪" ,‬עוד מעט אני מביא לפה רקדניות‪ ,‬כך‬
‫שאתה מסודר"‪.‬‬
‫אלכסנדר הדגים את דבריו בריקוד חושפני של בטן משתפלת‪" .‬זה יפתור לי את‬
‫כל הבעיות‪ ,‬תאמין לי‪ ,‬יביא לפה הרבה לקוחות"‪.‬‬
‫"אתה צריך להביא לכאן אישה שיודעת לבשל‪ ,‬לא לרקוד"‪ ,‬אמר דניאל ומיד‬
‫חשב על סולטנה‪" .‬יש לי מישהי נהדרת בשבילך"‪.‬‬
‫" אבל לא חבל לשלם למישהו אם בלאו הכי אין לי מה לעשות רוב הזמן?"‬
‫אלכסנדר מזג לדניאל משקה על חשבון הבית‪" .‬חשבתי להכניס לכאן מכונות‬
‫הימורים‪ ,‬מה דעתך?"‬
‫דניאל הביט סביב‪" ,‬יש פוטנציאל"‪.‬‬
‫"הימורים ונשים זה הביזנס‪ .‬יש רק בעיה אחת"‪ ,‬אמר אלכסנדר‪ ,‬וסימן בשתי‬
‫אצבעותיו‪" ,‬מחסור בכסף"‪.‬‬
‫דניאל הביט בו בעיניים מכווצות‪" ,‬אני אתן לך את הכסף אם תכניס את סולי‬
‫לבשל פה"‪.‬‬
‫"מי זאת סולי?" שאל אלכסנדר בכעס‪.‬‬
‫"המבשלת החדשה שלך"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"צעירה?"‬
‫דניאל הנהן‪.‬‬
‫‪69‬‬
‫"טוב‪ ,‬תביא לי הלוואה לכמה מכונות הימורים‪ ,‬אחר כך נדבר על האישה‪ .‬מי‬
‫זאת‪ ,‬חברה שלך?"‬
‫"חברה מאוד טובה"‪ .‬דניאל רצה לראות את פניו של אלכסנדר כשזה יראה‬
‫שבמקום אישה צעירה מגיעה אליו אישה בת שבעים‪.‬‬
‫הוא לגם כוסית אחרונה‪ ,‬נפרד מאלכסנדר והלך לסולטנה‪ ,‬שכרגיל שמחה‬
‫לראות אותו‪ .‬הוא הושיט לה את ההלוואה שנתנה לו‪ ,‬אך כשהושיטה את היד‬
‫לקחת את הכסף‪ ,‬משך אותו חזרה‪ ,‬כשהוא צוחק‪.‬‬
‫"אה‪ ,‬אה‪ ...‬רק רגע‪ ,‬יש לנו עניין לסגור‪ .‬אני לא אוהב שאת נכנסת לי לפרטיות‬
‫ומנחשת לי את העתיד"‪.‬‬
‫"אני לא מנחשת"‪ ,‬אמרה סולטנה ומשכה בכוח את כספה מידו‪.‬‬
‫הוא התיישב בסלון ובמשך חצי שעה ניסה לשכנע אותה להסכים לעבוד אצל‬
‫אלכסנדר‪" .‬את אוהבת אנשים ואוהבת לבשל‪ ...‬העבודה במסעדה תיתן לך‬
‫תעסוקה‪ ...‬את לא יכולה כל היום לשבת לבד בבית‪ ...‬חוץ מזה‪ ,‬אני כל יום‬
‫מגיע לאלכסנדר‪ ,‬כך נוכל להיפגש ולא תצטרכי להגיע עד הדירה שלי כדי‬
‫לראות אותי"‪ .‬דניאל ראה שהמשפט האחרון השפיע לטובה‪ .‬פניה הפכו רכות‬
‫יותר‪ ,‬אך היא הוסיפה בעוקצנות‪" ,‬אם היית טורח לבקר אותי כמו שאתה מבקר‬
‫את אלכסנדר‪ ,‬לא הייתי צריכה לכתת את רגליי הזקנות עד לביתך‪"...‬‬
‫"טוב‪ ,‬אל תתחילי עוד פעם‪ .‬אני אודיע לאלכסנדר שאת מגיעה מחר לעבודה"‪.‬‬
‫הוא חזר לביתו‪ ,‬מתלבט אם לספר למיכאיל על הצלחתו אתמול עם גיוס‬
‫המשקיעים והקונים‪ ,‬או לחכות עד שתהיה לו תשובה לגבי הגברת שהגיעה‬
‫אליו היום‪ .‬הוא ידע שמיכאיל לא התקשר לשאול על האירועים אתמול‪ ,‬ובכך‬
‫הביע מחאה ותרעומת על השימוש של דניאל בכספי הרומנים‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫***‬
‫דניאל התעורר בבוקר בסלון ביתו‪ .‬החלון הגדול בסלון היה פתוח לרווחה כבר‬
‫משעות הלילה‪ ,‬כך נהג תמיד בחודשי הקיץ המעטים והחמים‪ .‬במיוחד אתמול‪,‬‬
‫כשהירח היה מלא והטיל אור נוגה על הסלון‪ .‬אך יותר ממה שהוא מאיר את‬
‫הסלון‪ ,‬הוא מאיר את החשיכה ומשתלב היטב עם שלל הכוכבים הזרועים‬
‫בשמים‪ .‬משב אוויר רענן של שמש בוקר נעים‪ ,‬ערבוב של אור וצל‪ ,‬איזון של‬
‫אור וחום‪ ,‬לא חם מדי‪ ,‬מינון מדויק למחשבות של בוקר ולתכנון היום‪ .‬הוא ישן‬
‫בסלון‪ ,‬משום שלא העז לוותר על לילה לאור הירח‪ .‬המחשבה המרגשת על‬
‫הפגישה הממתינה לו הציפה את לבו בחיל ורעדה‪ .‬האם נותר משהו מליל אמש‪,‬‬
‫או שהכול היה פרי דמיונו? הוא חזר ונזכר איך אתמול בשעה זו התדפקה על‬
‫דלתו ושעה לאחר מכן עזבה כלעומת שבאה‪ ,‬מותירה בידו את ההחלטה‪,‬‬
‫מבקשת ממנו להתקשר לאחר שיחשוב על הצעתה‪ .‬הוא לא היה צריך לחשוב‬
‫הרבה‪ .‬הוא בהחלט הסכים לשיתוף פעולה ולאחוזים אותם הציעה לו‪ ,‬אך ידע‬
‫שזה לא נכון להסכים מיד לכל תנאי‪ .‬הוא צריך להתעקש על משהו‪ ,‬הן משום‬
‫שזה מותיר לו פתח לטעון ברגעי מחלוקת שהצטרפותו לעסקה לא נעשתה בלב‬
‫שלם‪ ,‬והן משום שזו הזדמנות לבדוק את כישורי המשא ומתן שלו‪ .‬הוא חש‬
‫קצת רמיה עצמית‪ ,‬משום שזכר את מבטי ההערצה שלה וידע שלא כישורי‬
‫המשא ומתן שלו נבחנים כאן‪ ,‬אלא הופעתו החיצונית‪ .‬הוא יצא ממיטתו‪ ,‬מזכיר‬
‫לעצמו שאל לו להמעיט בערכה של קארינה‪ ,‬במיוחד לאור חולשתו בתחום‬
‫תזרים המזומנים‪.‬‬
‫‪71‬‬
‫הוא התקלח והתלבש‪ ,‬מקפיד על הופעתו יותר מבדרך כלל‪ ,‬ליטף את הכלבה‬
‫וחכך בדעתו ה אם טוב יעשה אם ישאיר אותה בבית או ישלח אותה לטייל בים‬
‫לבדה‪ ,‬תוך סיכון שלא תחזור‪ .‬הוא מצא עצמו מתייעץ עמה‪" ,‬היום יש לי‬
‫סידורים‪ .‬את רוצה להישאר לבד בבית או ללכת לטייל בחוף הים?" הכלבה‬
‫רבצה לה על השטיח‪" .‬טוב‪ ,‬תמשיכי להתבטל על השטיח כשאני הולך להביא‬
‫פרנסה הביתה"‪.‬‬
‫אחר נהג את מכוניתו לבר של אלכסנדר לאכול ארוחת בוקר‪ .‬פניו של‬
‫אלכסנדר הציצו מאחורי הדלפק הגבוה‪ ,‬חמורי סבר‪" ,‬בינתיים דאגת להביא לי‬
‫את האישה הצעירה הזאת למטבח‪ ,‬אבל את המכונות שכחת"‪.‬‬
‫דניאל נזכר ששכח לעדכן את אלכסנדר שסולטנה תגיע באותו היום "היא‬
‫פה?!"‬
‫"נו מה?" רטן אלכסנדר‪.‬‬
‫דניאל קפץ למטבח‪ ,‬מתעלם מכעסו של אלכסנדר ושומע את סולטנה מגיבה‬
‫לדבריו של אלכסנדר בקיטורים ארוכים ובלתי נלאים על חוסר הניקיון במטבח‪,‬‬
‫ואלכסנדר מגיב בחזרה‪ ,‬כשהוא מרים את קולו ומנסה להשתיק אותה‪ ,‬והיא לא‬
‫נשארת חייבת‪ ...‬דניאל חיבק את סולטנה‪ ,‬אך למעשה ביקש להשתיק אותה‪,‬‬
‫בניסיון לדחוף את ראשה תחת זרועו‪ ,‬כמחווה אהבה‪ ,‬ער לאשמה שלו לשידוך‬
‫הלא מוצלח‪" .‬בואי‪ ,‬שבי אתי קצת"‪ .‬הוא גרר אותה אחריו לשולחן‪ ,‬מקווה‬
‫להרגיע אותה‪ ,‬אך היא ישבה שתי דקות וחזרה למטבח‪ ,‬בתואנה שיש הרבה מה‬
‫לעשות‪ ,‬ממשיכה בהשמצות כלפי אלכסנדר‪ ,‬שנתן למטבח להגיע למצב כזה‪.‬‬
‫לא הייתה לסולטנה כל בעיה לומר כל מה שעל לבה‪ ,‬מותירה את אלכסנדר‬
‫להסביר לדניאל שכאשר היא תסיים לנקות את המטבח‪ ,‬הוא מעיף אותה משם‪.‬‬
‫רק לאחר מכן התפנה להירגע ולשבת עם דניאל‪" .‬אתה נראה טוב מיום ליום"‪,‬‬
‫החמיא לו אלכסנדר‪.‬‬
‫"זה בגלל שהכול הולך טוב יותר מיום ליום"‪.‬‬
‫‪72‬‬
‫"תגיד‪ ,‬איך אני אשלם לה משכורת? העסקים לא כל כך טובים‪ ,‬אתה יודע"‪.‬‬
‫דניאל שם לב‪ ,‬שכבר לא מדובר בלהעיף את סולטנה אחרי הניקיון‪ .‬הוא לא‬
‫ענה‪ .‬אך כאשר סיים את ארוחתו‪ ,‬השאיר טיפ גדול על השולחן‪" .‬זה לסולטנה"‪,‬‬
‫אמר ויצא לכוון דייוויד קונטיננטל‪ .‬הוא התיישב בלובי ושתה כוס קפה‪ .‬לאחר‬
‫שסיים אותו התקשר לקארינה‪" .‬אני בלובי"‪ ,‬הודיע לה קצרות‪.‬‬
‫הייתה שתיקה מעבר לקו‪ ,‬שתיקה שהוא ציפה לה‪.‬‬
‫"תעלה אליי לסוויטה‪ ,‬ואני אדאג לפתוח בפניך את הקומה‪ .‬היא מבודדת משאר‬
‫הקומות‪ .‬חשבתי שאקבל טלפון לפני שאתה מגיע"‪.‬‬
‫"קיבלת‪ ,‬לא?"‬
‫"חשבתי שזה יהיה בהתראה ארוכה יותר"‪.‬‬
‫"אני יכול לחזור עוד שעה"‪.‬‬
‫"זה בסדר"‪ ,‬ענתה ושמה לב לציניות שבדבריו‪ .‬היא מיהרה לשים על עצמה‬
‫בגד יפה‪ ,‬אך שלא ייראה מושקע מדי‪ ,‬ומצאה את עצמה זורקת בזה אחר זה‬
‫בגדים לריצפה‪ .‬בסופו של דבר‪ ,‬כשנשמעה הנקישה בדלת‪ ,‬היא הייתה לבושה‬
‫במכנס וחולצה לבנים‪ .‬ואת הנעליים נעלה שנייה לפני שפתחה לו את הדלת‪.‬‬
‫המבטים המבודחים שלו כשהביט על שיערה‪ ,‬הזכירו לה את הרול ששכחה‬
‫להוריד‪ .‬היא שלפה אותו במשיכה‪ ,‬נבוכה מעט‪ .‬הוא הלך לעבר הסלון והתיישב‬
‫על הספה הארוכה בלי לחכות להזמנה‪ .‬היא נעמדה מול המקרר הקטן‪" .‬אין לי‬
‫כאן שום דבר מלבד שתייה קלה וכמה בקבוקונים של אלכוהול"‪.‬‬
‫"אולי אחר כך"‪ ,‬אמר‪ ,‬מותיר אותה לתהות על כוונותיו‪ .‬היא התיישבה מולו‬
‫שותקת‪ ,‬מנסה לברוח ממבטיו‪" .‬שישים ארבעים"‪ ,‬פלט ישירות ובלי בושה‪.‬‬
‫היא רצתה להיכנע לו במהירות‪ ,‬כך לפחות תסתיים הפגישה ועמה חוסר הנוחות‬
‫שהיא מרגישה‪" .‬תראה‪ ,‬אני חושבת שההצעה שלי די טובה‪ .‬אתה בחור צעיר‪,‬‬
‫לא מנוסה‪ ,‬ואני מוכנה להשקיע בך הון‪ .‬אני חושבת שלתת לך ארבעים אחוז זה‬
‫הרבה מדי"‪.‬‬
‫‪73‬‬
‫"מי דיבר על ארבעים אחוז בשבילי?" שאל דניאל‪.‬‬
‫עיניה הירוקות חומות נפערו לרווחה‪ .‬דניאל ישב מולה‪ ,‬נושך את שפתו‬
‫התחתונה ומשחק בידו הימנית בטלפון הנייד‪ .‬ככל שהיה יותר בלתי צפוי‬
‫ומפתיע‪ ,‬כך קארינה נמשכה אליו יותר‪" .‬אני לא יכולה להסכים לזה‪ .‬זו ממש‬
‫חוצפה מצדך"‪ .‬היא ניסתה לשוות לקולה טון עצבני‪ ,‬אך כל מה שיצא ממנה‬
‫היה ציוץ לא רציני‪.‬‬
‫"זה לא קשור לחוצפה‪ .‬אני חושב בהחלט שאת תרוויחי הרבה מההשקעה‬
‫אתי"‪.‬‬
‫"אני חושבת שעכשיו תורי לקחת פסק זמן ולחשוב‪ .‬יש לי השקעה עצומה פה‪,‬‬
‫משבעים אחוז הורדת אותי לארבעים‪ ,‬מה גם שכבר אמרתי לך שאתה חסר‬
‫ניסיון‪ .‬תן לי זמן לחשוב‪ ,‬למרות שכרגע על פניו נראה לי שהתשובה שלילית"‪.‬‬
‫"תיאורטית היו לך שבעים"‪ ,‬תיקן אותה דניאל וקם ממקומו‪.‬‬
‫"אתה מבין שאתה מפסיד את ההזדמנות של החיים שלך?"‬
‫"מוזר מה שאת אומרת‪ ,‬הרי לפני רגע הטלת ספק ביכולות שלי‪ ,‬כך שאולי‬
‫ההפסד לא כל כך גדול‪ .‬לפחות לאחד מאתנו"‪.‬‬
‫הוא נעמד ליד השולחן וחייך אליה חיוך קל‪ ,‬שלא הצליחה לעמוד על פשרו‪.‬‬
‫אחר פנה ללכת ונעצר ליד הדלת‪" .‬מתי אמרת שאת חוזרת לישראל?"‬
‫"עוד יומיים"‪ ,‬השיבה‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אולי תרצי לאכול אתי היום ארוחת ערב?" הצעתו נועדה לשמור אתה‬
‫על קשר‪ ,‬כדי לא לתת להזדמנות לחמוק ממנו‪ ,‬גם אם ייאלץ להסכים לארבעים‬
‫אחוז או אפילו שלושים‪ .‬אחרי הכול הוא לא רצה להשאיר את הכדור בידיה‪.‬‬
‫"בשמחה"‪ ,‬השיבה‪.‬‬
‫"אני אחכה לך בכניסה בשמונה‪ ,‬בסדר?"‬
‫‪74‬‬
‫" בסדר גמור"‪ .‬קארינה לא הבינה מה עובר עליה‪ .‬היא בת עשרים ושמונה‬
‫והבחור הזה בסך הכול בן עשרים ושלוש‪ ,‬והיא לא מצליחה להוציא אותו‬
‫מהראש‪.‬‬
‫משם נסע דניאל למשרדו של גוסטב‪ ,‬כהרגלו מבלי להודיע על בואו‪ .‬הוא נכנס‬
‫למשרד והתיישב מולו‪ ,‬מאפשר לו לשפוך עליו קיטונות של סיבות מדוע אינו‬
‫יכול לקבל אותו באותו יום‪" .‬טוב"‪ ,‬אמר דניאל כשגוסטב סיים את דברו‪" ,‬אני‬
‫רוצה לשדרג את תכנית הצימרים בברשוב‪ .‬אני צריך שם סטנדרטים גבוהים‬
‫יותר"‪.‬‬
‫"הקשבת למה שאמרתי?" שאל גוסטב‪.‬‬
‫"אני צריך את זה למחר"‪ ,‬אמר דניאל מתעלם מהשאלה‪.‬‬
‫האדריכל הביט בו‪" .‬אתה חושב שאני עובד רק בשבילך? בכל פעם שאתה בא‬
‫אתה לחוץ בזמן"‪.‬‬
‫"אני לא לחוץ בזמן‪ ,‬הדברים פשוט קורים במהירות‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬זה רעיון בכלל‬
‫לא רע שתעבוד רק בשבילי"‪.‬‬
‫האדריכל הביט בו בחוסר רצינות‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני הצעתי‪ .‬תראה מה אתה יכול לעשות בקשר לתוכניות‪ .‬אני רוצה‬
‫להגיע לכאן מחר עם משקיעה ולהראות לה את התכניות‪ .‬אולי היא תרצה‬
‫לעשות שינויים"‪.‬‬
‫"מה אתה אומר? אתה רוצה את התכניות למחר וגם להגיע מחר? אני לא‬
‫במשרד מחר‪ ,‬בד לאק"‪.‬‬
‫"אז אנחנו בבעיה‪ ,‬משום שמחרתיים המשקיעה כבר לא פה"‪ ,‬אמר בחיוך‬
‫מעושה‪" ,‬תראה‪ ,‬מצטער שאני מלחיץ אותך‪ ,‬אבל אני לא יכול לתת למשקיעה‬
‫לחזור מכוונותיה להשקיע‪ ,‬רק בגלל שלאדריכל שלי יש תכניות אחרות"‪.‬‬
‫‪75‬‬
‫גוסטב נשף בקול‪" ,‬טוב‪ ,‬תגיע מחר מוקדם בבוקר‪ .‬אני אסיים אתך קודם ואחר‬
‫כך אמשיך בתכניות שלי"‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬כשנסע דניאל לפגוש את קארינה‪ ,‬הרגיש קליל יותר‪ .‬הימים האחרונים‬
‫לא היו קלים‪ .‬ההתעקשות שלו להתחיל בבניית הצימרים והריחוק של מיכאיל‬
‫כתוצאה מכך‪ ,‬הכבידו עליו‪ .‬אך עתה‪ ,‬משמצא כנראה משקיעה‪ ,‬ירד מכתפיו‬
‫חלק מן המשא‪ .‬כשהגיע למלון מצא אותה ממתינה בחוץ‪ ,‬בחצאית שחורה‬
‫מעוטרת בבדים שונים‪ ,‬עם שוליים לא סימטריים‪ ,‬וצעיף שכיסה את כתפיה‪.‬‬
‫"את נראית די טוב"‪ ,‬אמר כשפתח לה את הדלת‪ .‬הוא נהג לאזור האוניברסיטה‪,‬‬
‫שהוא גם אזור המסעדות‪ ,‬ובחר במסעדה צרפתית‪ ,‬שבה מחולקים מקומות‬
‫הישיבה לתאים המאפשרים שיחה ללא הפרעה‪ .‬הוא התיישב סמוך אליה‪,‬‬
‫מאפשר לה לחוש מדי פעם את מגע ידו‪ .‬לאחר שמזג יין לכוסות הם שתו‬
‫לחיים‪.‬‬
‫"לחיי מה אנחנו שותים?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"הצלחה בעסקים כמובן"‪ ,‬ענה דניאל‪.‬‬
‫"רוצה לדבר על האחוזים?"‬
‫"לא‪ ,‬אני מעדיף לדבר עליהם כשתהיי מעט שתויה"‪.‬‬
‫קארינה לא חשבה שהיא צריכה לשתות כדי להיות שתויה‪ ,‬די היה במראה של‬
‫דניאל כדי לבלבל את דעתה‪" .‬דווקא עכשיו יש לי הרבה רצון טוב"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"יש לך רצון טוב לפיפטי פיפטי?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"חשבתי להגיד לך שאני מקבלת את ההצעה מאתמול‪ ,‬אבל אם הצעת פיפטי‬
‫פיפטי‪ ,‬אז נרים לכבוד זה"‪.‬‬
‫דניאל נגע בכוס המשקה שלה ולגם לחיים‪.‬‬
‫"אתה לא מצטער? הפסדת עכשיו עשרה אחוז"‪ .‬קנטרה אותו‪.‬‬
‫"אחרי שהכרתי אותך‪ ,‬לא אוכל לגזול ממך יותר מחמישים אחוז"‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫כשסיימו את הארוחה‪ ,‬דניאל השאיר את מכוניתו בחנייה והם צעדו כברת דרך‬
‫ברגל‪ ,‬צוחקים ומתנדנדים בהגזמה‪.‬‬
‫"אני חושבת שכדאי שנלך אליי לחדר‪ ,‬המצב שלנו לא טוב"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫דניאל היה חייב להסכים אתה שמאוד לא רצוי שהוא יסתובב במצב כזה‬
‫ברחובות בוקרשט‪ .‬הם ישבו במרפסת חדרה‪ ,‬על כיסאות נוח‪ ,‬כשדניאל צוחק‬
‫להצעתה לשתות משהו חריף‪.‬‬
‫"ספר לי על עצמך"‪ ,‬הפתיעה אותו קארינה‪.‬‬
‫"את אפילו לא יודעת לאיזה סרט את הולכת להיכנס"‪ ,‬התבדח‪ ,‬אך שנייה לאחר‬
‫מכן הרצין‪ .‬זה כוחו של האלכוהול‪ ,‬שמשטה בך לכאן או לכאן‪ ,‬מאניה דפרסיה‪,‬‬
‫חשב‪ ,‬כשהרגיש שהמצב התהפך לכדי עצב ורחמים עצמיים‪ .‬הוא מצא את‬
‫עצמו מספר לה על הפנימייה ועל שלמה המנהל‪ ,‬על אמו שברחה לאמריקה‬
‫והותירה אותו לחסדי סבו‪ ,‬שלא הסכים להכיר בו‪ .‬הוא ניסה להילחם בדפרסיה‬
‫שתקפה אותו‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ .‬המבט האמפאתי בעיניה גרם לו לחוש במלכוד‪.‬‬
‫הוא לא רצה בזה‪ .‬היו אלה הבירות והוויסקי שהתערבבו אלו באלו ודיברו‬
‫מגרונו‪ ,‬שולטים בכל הברה שיוצאת מפיו‪ .‬גם כשקטע את סיפורו כדי לשאול‬
‫אותה מדוע היא נראית מופתעת‪.‬‬
‫"אני לא מאמינה‪ .‬משה קובלסקי הוא סבך?"‬
‫דניאל הנהן‪ ,‬הפנה את פניו ממנה ושכב מלוא גופו על מיטת השיזוף‪ ,‬מביט‬
‫לשמים‪" .‬הייתי ילד בן חמש כשהיא עזבה לאמריקה‪ .‬אני זוכר שטסנו לישראל‪,‬‬
‫ביקרנו במשרד של סבא שלי‪ ,‬ולאחר מכן היא טסה לאמריקה ולא ראיתי אותה‬
‫יותר"‪.‬‬
‫קארינה הבחינה בתנועות העצבניות בידיו‪ ,‬כאילו ניסה למחוק את המחשבה‬
‫המטרידה‪.‬‬
‫‪77‬‬
‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ...‬לאט‪ ,‬לאט‪ .‬אתה לא יכול לספר לי דבר כזה בשני משפטים‪ .‬אתה‬
‫אומר שאתה הנכד של קובלסקי? רגע‪ ,‬תפרט יותר"‪.‬‬
‫"מה אני יכול לפרט? הייתי בסך הכול בן חמש"‪ .‬הוא חייך‪.‬‬
‫"ולא ניסית לאתר את אימא שלך?"‬
‫"דווקא אני ומיכאיל‪ ,‬השותף שלי‪ ,‬ניסינו למצוא מישהו מהמשפחה פה‪ ,‬אבל יש‬
‫פה כזה בלגאן‪ .‬לא הצלחנו"‪.‬‬
‫"תרצה שאנסה לאתר אותה עבורך באמריקה? אתה יודע‪ ,‬זו לא משימה כל כך‬
‫קשה"‪.‬‬
‫הוא קירב אליה את הכיסא‪ ,‬פניו היו קרובות לפניה‪ .‬היא עצמה את עיניה וחשה‬
‫את שפתיו קלות על שפתיה‪" .‬טוב ‪ ,‬אני הולך"‪ ,‬אמר כשפניו עדיין קרובים‬
‫לפניה‪" .‬הייתי רוצה להישאר אתך הלילה‪ ,‬אבל נראה לי שהספקנו הרבה לערב‬
‫אחד‪ .‬מלבד זאת שנינו שתויים‪ ,‬וחבל שנעשה דברים שנצטער עליהם מחר‬
‫בבוקר"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל בכל זאת יהיה חכם יותר אם תישאר פה‪ .‬אתה לא יכול לנהוג במצב‬
‫כזה"‪ ,‬אמרה בשקט‪.‬‬
‫"את צודקת‪ ,‬אני אקח מונית‪ .‬רק אל תשכחי‪ ,‬מחר על הבוקר יש לנו פגישה‬
‫אצל האדריכל‪ .‬אני רוצה להראות לך את התכניות‪ ,‬ושתחליטי אם את רוצה‬
‫שינוי או שאת רוצה לקחת אתך את התכנית ולהתייעץ עם מישהו"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני חושבת שכדאי שאקח אתי את התכנית להתייעץ‪ .‬כדאי שאתחיל להזיז‬
‫עניינים ולעניין משקיעים וקונים פוטנציאליים‪ .‬אני מכירה לפחות עשרים‬
‫אנשים שבלי לחשוב פעמיים‪ ,‬רק העובדה שיש לי חלק בפרויקט תספיק להם‬
‫כדי לשים עליו כסף‪ .‬בשבילם זו לא השקעה כל כך גדולה"‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫למחרת‪ ,‬במשרד של גוסטב‪ ,‬דניאל היה מופתע מקארינה‪ .‬היא עיינה בתכניות‬
‫למעלה מחצי שעה‪ ,‬כשמפעם לפעם היא מפנה שאלות ענייניות לגוסטב‪ ,‬שנפעם‬
‫מיופייה והסביר לה כל דבר בפרטי פרטים‪ ,‬שוכח שהוא ממהר לפגישה חשובה‬
‫מאוד‪ .‬היא עשתה שינויים קלים‪ ,‬מודה בינה לבין עצמה שהאדריכל היה עילוי‬
‫אמיתי – אדריכל בחסד עליון‪.‬‬
‫"איך מצאת אותו?" שאלה כשיצאו מהמשרד‪.‬‬
‫"חיפשתי אדריכל צעיר בתחילת דרכו"‪ ,‬ענה דניאל ביובש‪ .‬הוא נהג בשתיקה‬
‫לעבר משרדו של עורך הדין‪ ,‬שם כבר חיכה להם עורך דינה של קארינה‪.‬‬
‫קארינה חתמה על התחייבות להעביר כספים לחשבון החברה למטרת סיום‬
‫פרויקט הצימרים בברשוב‪ .‬רק לאחר שזה התבצע הצליח דניאל להרגיש את‬
‫האוויר שהוא נושם‪ .‬כשהחזיר אותה למלון‪ ,‬לא מצא את המילים הנכונות‬
‫להודות לה‪ .‬היא הרגישה צורך עז להזמינו לעלות לחדרה‪ ,‬אך חששה שינחש‬
‫את כוונותיה‪ ,‬וירדה מהרכב‪ ,‬לוחצת את ידו כמו ידיד רחוק‪ .‬הקסם של אתמול‬
‫חלף כלא היה‪ .‬עכשיו היו כמו שני זרים שרק נפגשו‪.‬‬
‫"שתהיה לך טיסה נעימה‪ .‬נהיה בקשר"‪ ,‬זה כל מה שהוא אמר לה‪ .‬היא חייכה‬
‫חיוך עצל ומאוכזב‪.‬‬
‫דניאל נעצר ברמזור‪ ,‬מתקשה להאמין שכל זה קורה לו פה ועכשיו‪ .‬הוא יכול‬
‫בתוך שנה להתבסס ולחזור לישראל‪ ,‬לנטע‪ .‬הו‪ ,‬כמה שהיא נראתה לו רחוקה‪.‬‬
‫הוא קיווה שגורלו לא יאכזב אותו ונטע עדיין תרצה בו כמו שהוא רוצה בה‪,‬‬
‫למרות שחלפו שלוש שנים‪.‬‬
‫‪79‬‬
‫***‬
‫קארינה ישבה במשרדה מאוהבת‪ .‬הטיול הזה היה משהו מיוחד‪ .‬כשחבריה‬
‫הציעו לה להצטרף לשיט מטורקיה לרומניה‪ ,‬זה לא נראה לה כמשהו מרגש‪ ,‬אך‬
‫לא היה לה נעים לסרב‪ .‬מאז מותו של בעלה‪ ,‬כולם מנסים להנעים את זמנה‪,‬‬
‫לבקר אותה‪ ,‬להזמין אותה אליהם או אפילו למצוא לה שידוך‪ ,‬אך היא‬
‫מתחמקת בחן מכל ההצעות‪ .‬הפעם לא היו לה תירוצים‪ ,‬והיא נכנעה ליופיו של‬
‫הים‪ .‬בכל זאת היה בים משהו מרגיע‪ .‬שעה לאחר שיצאו לשיט‪ ,‬לא נותר שום‬
‫זכר למחשבה זו‪ .‬הים היה גועש ורועש‪ .‬היאכטה היטלטלה ימינה ושמאלה‪,‬‬
‫קדימה ואחורה‪ ,‬והיא התנחמה שהיה מדובר ביאכטה מנועית ולא מפרשית‪ ,‬כך‬
‫יימשך הסבל שלה שתים עשרה שעות במקום שלושים ושש‪ .‬המדבקות‬
‫שהניחה מאחורי אוזניה הועילו רק למניעת בחילה‪ ,‬אך לא יכלו למנוע את‬
‫הטלטולים המייסרים‪ .‬חבריה‪ ,‬לעומתה‪ ,‬לא התרגשו כלל מהטלטולים‪ .‬הם צחקו‬
‫ורקדו כאילו היו על קרקע מוצקה‪ .‬אפילו מלהקת הדולפינים לא הצליחה‬
‫להתלהב‪ .‬ההתלהבות היחידה שהקרינה‪ ,‬הייתה למראה היבשה‪ ,‬כשהתקרבו‬
‫לרומניה והיא ראתה סימני ציביליזציה‪.‬‬
‫אך כל הסבל הסתבר כמשתלם‪ .‬כבר ברגע שראתה את דניאל צועד על הרציף‬
‫ומעיר את המרינה מתנומה‪ .‬אמנם יאכטות רבות עשו דרכן במאורגן לרומניה‪,‬‬
‫אך מלבד מפגשים אקראיים אחד עם השני‪ ,‬לא היה הרבה מה לעשות במרינה‪.‬‬
‫הצעתו של דניאל לקחת כל איש שמעוניין לראות את הצימרים‪ ,‬הלהיבה את‬
‫כולם‪ ,‬ובמיוחד אותה‪ׁ ,‬שׂשׂשה למפגש נוסף אתו‪ .‬חבריה שמו לב לעוררות‬
‫הפתאומית שלה‪ ,‬והיא חששה שיצליחו לקרוא את מחשבותיה‪ ,‬כמו שניתן‬
‫לקרוא את חשיבתם האגוצנטרית של ילדים‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫כשחזרו מרומניה‪ ,‬לא העזה לספר לחבריה שהפכה לשותפה של דניאל‪ ,‬מחשש‬
‫שישימו אותה ללעג על חוסר בקיאותה בעסקים‪ .‬אך פה לא היה מדובר‬
‫בעסקים‪ ,‬אלא באדם‪ ,‬האדם היחיד שהצליח להרטיט את לבה‪ .‬אמנם היה לה‬
‫חבר מזה כמה חודשים‪ ,‬אך היא לא הייתה מאוהבת בו‪ .‬מעולם בחייה לא‬
‫הרגישה מאוהבת‪ ,‬מלבד עכשיו‪.‬‬
‫היא הזמינה מונית ויצאה למשרדו של גלעד‪ ,‬ידיד ואיש משטרה בכיר‪" .‬שלום‬
‫יפהפייה‪ .‬לאיזה כבוד זכיתי שהגעת עד אליי?"‬
‫"אינפורמציה"‪ ,‬אמרה קארינה‪" ,‬אני צריכה מידע על יוליה מונטיין‪ .‬היא יצאה‬
‫מישראל לאמריקה בשנת שמונים ושלוש‪"...‬‬
‫"מי זאת‪ ,‬אם מותר לי לשאול?"‬
‫קארינה סיפרה לגלעד את מה ששמעה מדניאל וביקשה ממנו שלא להוציא את‬
‫הדברים החוצה‪ ,‬במיוחד את כל הקשור למשה קובלסקי‪ ,‬לפחות עד שהדברים‬
‫יתבהרו‪.‬‬
‫גלעד הביט בה בחוסר אמון‪ " .‬אל תגידי לי שהסכמת להשקיע את כספך בבחור‬
‫הזה? אל תגידי לי שהאמנת לסיפור הזה? את יודעת כמה רמאים יש ברומניה!"‬
‫"אל תדאג‪ ,‬המשפחה שלי וההורים שלי מרומניה‪ .‬הרגשתי את האדם הזה‪ .‬הוא‬
‫לא מרמה אותי"‪.‬‬
‫"לא מתאים לך לדבר ככה‪ .‬את לא יכולה לשים את הכסף שלך כי את 'מרגישה‬
‫בן אדם'‪ .‬בחייך‪ ,‬תהיי רצינית"‪ .‬הוא הרים את השפופרת‪" .‬עכשיו אני צריך‬
‫לבדוק את המידע לא בשביל החבר שלך אלא בשבילי‪ ,‬לדעת עם מי או מה‬
‫הסתבכת"‪ ,‬אמר גלעד בפנים רציניות‪ .‬קארינה שמעה אותו מבקש פרטים לגבי‬
‫יוליה מונטיין‪ .‬אחר כך הניח את השפופרת‪.‬‬
‫"אני לא אתפלא אם התשובה תהיה שלילית"‪ ,‬אמר בקשיחות‪ ,‬מבלי להסתיר‬
‫את כעסו על קארינה‪ ,‬שנתנה לעצמה ליפול בידי נוכל‪ .‬אחר כך שתק‪ ,‬מביע‬
‫בכך את תרעומתו על התנהגותה‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫"אל תזלזל כל כך ביכולות שלי‪ .‬קודם תבדוק את מה שאמרתי לך ואחר כך‬
‫תכעס עליי"‪.‬‬
‫"לא משנה לי אם הפרטים נכונים או לא‪ .‬מפחיד אותי שהשקעת כספים רק כי‬
‫הרגשת את הבן אדם‪ .‬ככה לא עושים עסקים"‪.‬‬
‫קארינה חייכה בתוך עצמה‪ .‬היא לא יכלה להגיד לגלעד את האמת‪ ,‬יודעת איך‬
‫זה יישמע לו‪.‬‬
‫הטלפון צלצל‪ .‬הוא הרים את השפופרת‪ ,‬אמר תודה וסגר‪.‬‬
‫"בכמה כסף מדובר?" שאל‪.‬‬
‫קארינה כיווצה את שפתיה‪.‬‬
‫"אין אישה כזאת‪ .‬לא נכנסה ולא יצאה‪ ,‬אך אם את מתעקשת להאמין לאותו‬
‫דניאל‪ ,‬אני מוכן לבדוק את העניין עם אדון קובלסקי"‪.‬‬
‫"אני חושבת שכדאי שתמתין עם זה‪ ,‬לפחות עד שאשוחח עם דניאל"‪ ,‬ניסתה‬
‫להניא אותו ממעשיו‪" ,‬הבטחתי לו שלא אספר"‪ .‬הוסיפה כשראתה את הבעת‬
‫התמיהה על פניו‪.‬‬
‫"מאמי‪ ,‬אני דואג לך‪ ,‬לא לדניאל ולא לקובלסקי‪ .‬אני רוצה שתביני שמישהו‬
‫עבד עלייך ותספיקי להציל לפחות חלק מהכסף שלך"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬עזוב"‪ ,‬אמרה‪ ,‬מסרבת להיפרד מהאושר שהציף אותה בימים האחרונים‪,‬‬
‫"הוא בן אדם רציני‪ .‬הוא קבלן שמוכר צימרים בברשוב‪ .‬הוא לא מרמה אותי"‪.‬‬
‫"קארינה‪ ,‬עשי לי טובה‪ ,‬בואי נבדוק את העניין עם קובלסקי‪ .‬אין לך מה‬
‫להפסיד"‪.‬‬
‫קארינה הרגישה מטופשת כשישבה במשרדו של קובלסקי ושני הגברים‬
‫מסבירים לה שנפלה קורבן לנוכל‪ .‬קובלסקי היה בהחלט משכנע בטענתו שהוא‬
‫בחיים לא פגש את יוליה ואת בנה ולא שמע עליהם‪ .‬היא ישבה מולו כועסת על‬
‫עצמה‪ .‬איך בכלל העזה להאמין לסיפור הזה של דניאל‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫"עכשיו את דואגת שהעורך דין ברומניה יוציא משם את כל כספך‪ .‬אני מקווה‬
‫שלא נגרם נזק גדול מדי‪ .‬מבחינתי אדאג לעצור את הבחור ברגע שכף רגלו‬
‫תדרוך כאן"‪ ,‬אמר גלעד כשיצאו ממשרדו של קובלסקי‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬שמעתי את מה שהיה לכם להגיד‪ ,‬תן לי עכשיו לחשוב על הדברים"‪.‬‬
‫קארינה לא ידעה איזו תחושה הייתה צורבת יותר – ששני גברים חשפו את‬
‫טיפשותה‪ ,‬או עצם טיפשותה‪ ,‬כשנתנה ללבה להשפיע על החלטותיה הכספיות‪.‬‬
‫היא נשכבה במיטתה‪ ,‬סגרה את הטלפונים וביקשה ממזכירתה לא ליצור עמה‬
‫שום קשר בשלושת הימים הקרובים‪ .‬בפני עצמה התביישה להודות שהייתה‬
‫מוכנה לשלם על רגעי חסד אתו‪ ,‬עם הנוכל שגנב את כספה ואת לבה‪.‬‬
‫***‬
‫רק כאשר נחתם ההסכם עם קארינה‪ ,‬מצא דניאל לנכון לספר למיכאיל את‬
‫החדשות ולהרגיע אותו שכספם של הרומנים מובטח ושמור מכל משמר‪ .‬הוא‬
‫קרא למיכאיל למשרד‪ .‬הלה ישב מולו‪ ,‬חושד שבכוונתו לשוחח על פרויקט‬
‫הצימרים‪ ,‬למרות שהודיע לו חד משמעית שאינו מעוניין לשמוע כלום‪,‬‬
‫ושבסופו של דבר הם ישלמו על כך ביוקר‪.‬‬
‫"אני צריך אותך לנהל את הפרויקט עליו דיברתי אתך"‪ ,‬פתח דניאל בדברים‪.‬‬
‫"גייסת את הכסף?" שאל מיכאיל בניסיון לסרב באלגנטיות‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫"מעבר לכך"‪ ,‬דניאל שלח למיכאיל חיוך ממזרי‪" ,‬בוא נגיד כך‪ ,‬מהיום אין לנו‬
‫בעיות תקציביות"‪ .‬דניאל פירט בפניו של מיכאיל את העסקה שחתם עם‬
‫קארינה‪ .‬הדברים נשמעו למיכאיל תלושים מהמציאות‪.‬‬
‫היה לו ברור שאצה לדניאל הדרך‪ ,‬בעוד הוא עצמו מעדיף להתעסק בפרויקטים‬
‫קטנים‪ ,‬שם הסיכון נמוך יותר‪ .‬עם כל אהבתו לדניאל‪ ,‬הוא חשש מהסתבכויות‬
‫והחליט שאחרי הפרויקט עם הרומנים הוא יעבוד עם אנשים יותר רציניים‬
‫ומבוגרים מדניאל‪.‬‬
‫" תראה אני אבוא לבדוק במה מדובר ואם אני מעוניין בעבודה‪ .‬כרגע יש לי‬
‫הרבה אופציות ואני רוצה לבדוק את הטוב ביותר עבורי‪ .‬לא עשיתי עד כה‬
‫החלטות בקשר להמשך דרכי‪ ,‬משום שאני רוצה לסיים את הפרויקט של‬
‫הרומנים ולעמוד בהבטחה שלי אליהם שאני אפקח על הבניה"‪.‬‬
‫"מיכאיל‪ ,‬על איזה אלטרנטיבות אתה מדבר? אתה שייך לפה‪ .‬אתה שותף שלי‪,‬‬
‫ועכשיו שיש לנו משקיעה‪ .‬זה לא הזמן לעזוב ולחפש עבודה במקומות אחרים‪.‬‬
‫פה אתה בטוח"‪ .‬הוא הניח את תכניות הצימרים על השולחן‪" .‬תביט בתכניות‪.‬‬
‫תגיד לי שאתה לא אוהב את זה"‪.‬‬
‫מיכאיל לא הבין איך זה קורה לו שוב‪ .‬במשך ימים ולילות הוא שובר את‬
‫הראש איך להגיד לדניאל שהוא מתכוון לעזוב אותו‪ ,‬ובשנייה אחת דניאל הופך‬
‫הכול על פיו‪ .‬הוא עיין בתכניות‪ ,‬מודה בינו לבין עצמו שישמח לנהל פרויקט‬
‫כזה‪ ,‬אך עונה לדניאל‪" ,‬טוב אני אחשוב על כך"‪ ,‬ומנסה לשוות להחלטתו נופך‬
‫של שיקול דעת רציני‪.‬‬
‫דניאל חייך‪" .‬טוב מראה עיניים‪ ...‬ידעתי שזה יכופף אותך‪ ,‬אז אל תמכור לי את‬
‫השטויות של אני אחשוב על כך"‪ .‬הוא התמתח על הכיסא‪" .‬לא מדובר רק‬
‫במכירה והשכרת צימרים‪ ,‬אלא באתר תיירותי‪ ,‬בהכנסות שוטפות"‪.‬‬
‫"אני רק מקווה שהמשקיעה בסדר"‪ ,‬אמר מיכאיל‪ ,‬שעדיין הטיל ספק באישה‬
‫הזאת‪ ,‬שמשקיעה כספים על קרן הצבי‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫הגברת קארינה מוכנה לקנות את כל השטח שאתה רואה בתכנית‪ .‬יש לך עבודה‬
‫לכל החיים‪ .‬תבין‪ ,‬האתר שייך לנו‪ .‬כל אדם שירצה לגלוש יצטרך לשלם דמי‬
‫כניסה‪ .‬לא מדובר רק במכירת צימרים‪ ,‬אלא בהכנסה שוטפת‪ .‬סיימנו את שלב‬
‫א' וכבר מחר מתחילים בשלב ב'‪ ,‬כך שמחכה לך הרבה עבודה"‪.‬‬
‫לקראת סוף השבוע נכנס דניאל כהרגלו לבר של אלכסנדר‪ ,‬שהיה מלא‬
‫באנשים‪ ,‬אך זה לא מנע מאלכסנדר להבחין בו ולהניח מולו כמעט אוטומטית‬
‫כוס בירה מהחבית‪ .‬כשהוא רוטן וצועק בחוסר סבלנות על הלקוחות‪.‬‬
‫"אני רואה שיש עבודה‪ .‬זה בגלל סולי?"‬
‫"אתה מתכוון בגלל האוכל שלה‪ ,‬לא בגללה‪ .‬היא עוד תגרום לי התקף לב‪,‬‬
‫האישה הזאת‪ ,‬שוכחת מי הבוס"‪.‬‬
‫דניאל צחק כשנזכר בשתלטנות של סולטנה‪ .‬לו זה אף פעם לא הפריע‪ ,‬אך הוא‬
‫חשב לשוחח ִאתה על כך בהקדם‪ ,‬יודע שיש מקום לשיפור‪.‬‬
‫אחרי ששתה כמה כוסות‪ ,‬נסע לבנק כדי למשוך את הכספים שהיה אמור לשלם‬
‫לקבלנים‪.‬‬
‫"אדוני אין לך כסף בחשבון"‪ ,‬שמע את הפקידה‪" ,‬הכספים נמשכו על ידי עורך‬
‫דין‪ ,‬מיופה כוחה של הגברת קארינה"‪.‬‬
‫דניאל הוכה בתדהמה‪ ,‬יודע שהקבלנים מחכים לכספם במשרדו‪ .‬הוא מיהר‬
‫להתקשר לעורך דין של קארינה וזה הסביר לו שהתבקש על ידה להשתמש‬
‫בייפוי כוח שנתנה לו ולמשוך את הכספים מהחשבון‪.‬‬
‫"זה לא הגיוני‪ .‬למה שהיא תעשה דבר כזה?"‬
‫"תשאל אותה‪ .‬אני דווקא ניסיתי לברר ִאתה את העניין‪ ,‬אבל היא לא פירטה"‪,‬‬
‫ענה העורך דין‪.‬‬
‫דניאל סגר את הטלפון והתקשר לקארינה‪ ,‬אך לא היה מענה‪ .‬הוא ניסה שוב‬
‫ושוב‪ ,‬השאיר הודעות‪ ,‬אך היא לא חזרה אליו‪.‬‬
‫‪85‬‬
‫שעתיים לאחר מכן מיכאיל צלצל‪" .‬הקבלנים מחכים במשרד‪ .‬מה קורה‪,‬‬
‫דניאל?"‬
‫"באמת שאני לא יודע‪ .‬אני מנסה להשיג את קארינה בטלפון אך היא לא עונה"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אל תגיד לי שהיא התחרטה"‪ ,‬ענה מיכאיל בדאגה‪.‬‬
‫"יכול להיות‪ ,‬אבל אני לא אדע עד שאדבר ִאתה ואבדוק ִאתה את הדברים"‪.‬‬
‫"איך אני הולך מכאן? מה אני אמור להגיד להם?" שאל מיכאיל‪.‬‬
‫"תתנצל בפניהם ותגיד להם שהם יקבלו את הכסף בשבוע הבא"‪.‬‬
‫"אבל זה לא בטוח"‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ,‬אבל אם היא לא תענה לי‪ ,‬אני אטוס לישראל ואבדוק מה קרה‪ .‬אתה‬
‫תמשיך להיות נוכח במשרד‪ .‬אסור שהכול יהיה סגור‪ ,‬אחרת זה ייראה לא אמין‬
‫ויעורר חשד‪ ,‬גם אצל קבלני המשנה וגם אצל המשקיעים‪ .‬תהיה אחראי על‬
‫הכול במקומי עד שאחזור"‪.‬‬
‫"ייראה חשוד?" שאל מיכאיל‪" ,‬אדוני‪ ,‬אם היא התחרטה כדאי ששנינו נברח‬
‫למדינה אחרת ולא נראה יותר את פרצופינו ברומניה"‪.‬‬
‫"מיכאיל‪ ,‬נברח אחרי שאשוחח ִאתה ואבדוק מה קורה"‪.‬‬
‫"כמה נוח להשאיר אותי כאן עם כל הזאבים"‪.‬‬
‫"יהיה בסדר‪ ,‬מיכאיל‪ ,‬אני כבר בודק את הטיסות ותוך יומיים שלושה יהיו לנו‬
‫כל התשובות"‪.‬‬
‫"תשובות לא ישלמו את החשבונות"‪ .‬מיכאיל הרגיש שהגיע הדבר ממנו פחד –‬
‫הכול התנפץ להם בפרצוף‪ .‬הוא התאפק בקושי רב שלא להגיד 'הזהרתי אותך'‪.‬‬
‫דניאל היה שקוע בבוץ עד מעל לצווארו‪ .‬הוא השקיע בשבוע שעבר סכומים‬
‫אדירים מכספה של קארינה‪ ,‬ואם היא לא תכבד את ההסכם ביניהם‪ ,‬הוא לא‬
‫ימצא שום מקור אחר בסדר גודל דומה לכסות את ההוצאות‪ .‬לא נותרה לו שום‬
‫ברירה‪ ,‬אלא לטוס לישראל ולבדוק את העניין‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫הוא נחת בישראל‪ ,‬שומע סביבו את השפה העברית‪ ,‬והרגיש מן געגוע קל‬
‫לעבר‪ ,‬אך ידע שלא הגיע לכאן לשם הנוסטלגיה‪ .‬הוא ניגש להחתים את דרכונו‬
‫במשטרת הגבולות‪ ,‬ער למבטים המשונים ששלחה בו השוטרת‪ ,‬תוך שהיא‬
‫מרימה טלפון ומודיעה שמר דניאל מונטיין נכנס ארצה‪ .‬כעבור דקה הגיעו שני‬
‫שוטרים כדי לעצור אותו‪" .‬יש נגדך תלונה על הוצאת כספים במרמה"‪ .‬דניאל‬
‫לא הבין מה קורה‪ .‬המחשבה הראשונה שעלתה בראשו הייתה שיש לסבו קשר‬
‫עם המעצר‪ ,‬אך הוא הוכה בהלם כשנודע לו שקארינה היא הסיבה למעצר‪,‬‬
‫לאחר שטענה שלקח ממנה כספים במרמה‪ ,‬והבין שבטווח הקצר הוא בבעיה‬
‫רצינית‪.‬‬
‫***‬
‫דניאל שכב על הדרגש שהיה מונח על הריצפה‪ ,‬ידיו מאחורי עורפו‪ ,‬והביט‬
‫לעבר התקרה‪ .‬הוא לא חשש מהמעצר‪ ,‬אלא מכך שאם יעוכב יותר מדי‬
‫בישראל‪ ,‬לא יצליח להציל שום דבר ברומניה‪ .‬אם הוא נופל עתה‪ ,‬לא יצליח‬
‫כבר להתרומם לעולם‪ .‬הוא חשב על מיכאיל‪ ,‬שבוודאי מנסה להשיג אותו ולא‬
‫מצליח‪ ,‬דבר שהיה אסור שיקרה בשום אופן‪ .‬הוא ניסה לחשוב מה יכול לגרום‬
‫לקארינה לעשות את המעשה שעשתה‪ .‬לפתע הרגיש גל חום מתפשט בגופו‪,‬‬
‫‪87‬‬
‫כש הבין שקארינה מעלה באמון שנתן בה וסיפרה בכל זאת לקובלסקי את מה‬
‫שסיפר לה‪ .‬זה חייב להיות ההסבר היחיד‪ ,‬סיכם בינו לבין עצמו‪ .‬אחרי הכול‬
‫לקובלסקי הייתה יד בכל דבר רע שקרה לו‪ .‬דניאל כעס כל כך‪ ,‬שנא אותה כל‬
‫כך על שהביאה אותו למצב הזה‪ .‬ברגע זה החליט שבחיים לעולם לא יחוס על‬
‫האישה הזאת‪.‬‬
‫למחרת בעשר בבוקר הודיעו לו שהוא משוחרר‪ ,‬שהאישה אינה מוכנה להגיש‬
‫נגדו תלונה‪.‬‬
‫"נחמד מצדה"‪ ,‬אמר ביובש‪ ,‬שמח שזה נגמר מהר אך מוטרד מהצרה שנפלה‬
‫עליו‪.‬‬
‫הוא הזמין מונית למשרדה של קארינה ונכנס למשרד למרות מחאותיה של‬
‫המזכירה‪.‬‬
‫קארינה הייתה בשוק‪ .‬היא לא האמינה שהוא יגיע כהרף עין‪ ,‬אך גם חשה‬
‫מנצחת‪ ,‬אם הוא ניסה לרמות אותה‪ ,‬הוא למד לקח‪ ,‬שלא ניתן לרמות אותה‬
‫בקלות‪ .‬אם כי חשבה גם שהוא ראוי להערכה אם בחר להגיע בכל זאת ולנסות‬
‫להפעיל עליה את קסמו‪ .‬מבט הניצחון בפניה התחלף בפחד‪ .‬כשאחז בזרועה ירו‬
‫עיניו אש‪" .‬למה עשית לי את זה?"‬
‫"מה עשיתי?" ניסתה להיות אדישה‪.‬‬
‫הוא הביט בה בכעס‪" .‬יש לנו הסכם"‪.‬‬
‫"תבע אותי"‪ ,‬התריסה‪.‬‬
‫הוא שחרר את ידה בניעור‪" .‬בסדר‪ ,‬ניצחת‪ ,‬הרסת אותי‪ .‬אך אם בכל זאת‬
‫תרגישי רע עם מה שעשית‪ ,‬תוכלי למצוא אותי במלון שרתון"‪.‬‬
‫הוא יצא והותיר אותה במבוכה‪ .‬היא רצתה להאמין לו‪ .‬היא הלכה אחריו‪ ,‬אך‬
‫הוא כבר נבלע בתוך הרחוב הדחוס‪ .‬טוב שכך‪ ,‬חשבה‪ ,‬וחזרה למשרדה‪.‬‬
‫‪88‬‬
‫דניאל שכב על הספה במלון‪ .‬עמדו בפניו שתי ברירות‪ ,‬לנסות לגייס הלוואה‬
‫מהבנק כדי להמשיך את הפרויקט‪ ,‬או להרים ידיים ולהישבר‪ .‬הוא בחר בדרך‬
‫הראשונה‪ .‬הוא התקשר לכמה סוכנויות נסיעות ובדק אם יש טיסה קרובה‬
‫לרומניה‪ .‬דקה אחת מיותרת לא רצה להישאר במדינה הזאת‪ ,‬לכן שמח שמצא‬
‫מקום אחד בטיסה של מחר בבוקר‪.‬‬
‫הוא חייג לנטע מחדרו במלון‪ ,‬זוכר את מספר הטלפון בביתה‪ ,‬ושמע את קולה‪,‬‬
‫"הלו?"‬
‫"שלום נטע‪ ,‬זה דניאל"‪.‬‬
‫"איזה דניאל?"‬
‫"דניאל מונטיין מהפנימייה‪ .‬את מכירה עוד גברים שקוראים להם דניאל?" הוא‬
‫ניסה לפתוח בשיחה שתמחק את השנים שהפרידו ביניהם‪ .‬מעבר לקו הייתה‬
‫שתיקה‪" .‬הלו‪ ,‬נטע‪ ,‬את ִאתי?"‬
‫"אני אתך"‪ ,‬שמע את קולה החלוש‪" ,‬יש לי חבר"‪ ,‬הוסיפה בטון רציני‪.‬‬
‫"אני מבין"‪ .‬הוא נשאר עוד מספר שניות על הקו‪ .‬מילותיה היו כמו אגרוף לתוך‬
‫הבטן‪ .‬היא לא רוצה אִ תו קשר‪" .‬אני בארץ וחשבתי שאני לא מכיר אף אחד פה‬
‫מלבדך"‪ ,‬ניסה להציל את האגו שלו‪.‬‬
‫"איפה אתה?"‬
‫"בשרתון‪ .‬תרצי לבוא לבקר?"‬
‫היא רצתה להגיד לו שהיא עדיין כועסת ושלא שכחה את היום שגרם לה לבכות‬
‫במשך כל הלילה‪ ,‬אך במקום זאת מצאה את עצמה מודיעה לו שתגיע לראות‬
‫אותו בתשע בערב‪.‬‬
‫דניאל היה קצת מרוצה‪ ,‬לפחות משהו אחד הסתדר לו היום‪ .‬אם היא מוכנה‬
‫לפגוש אותו‪ ,‬למרות שיש לה חבר‪ ,‬הוא יכול להיות אופטימי‪.‬‬
‫‪89‬‬
‫בערב ירד לאכול לארוחת ערב והמשיך לאולם האירועים‪ ,‬שם הייתה איזו‬
‫הצגה שנועדה לבדר את האורחים‪ .‬הוא ישב על הבר ולגם שתי כוסיות וודקה‪,‬‬
‫אחת אחרי השנייה‪ .‬בשעה תשע התייצב בחדרו ומצא את נטע ממתינה לו ליד‬
‫הדלת‪" ,‬בדיוק הגעתי"‪ ,‬אמרה‪ .‬הוא אחז בתלתליה‪" .‬ארוכים"‪ ,‬חייך‪ .‬הם נכנסו‬
‫פנימה‪ .‬נטע התיישבה על הספה והוא התיישב לידה‪" .‬להזמין לך משהו?"‬
‫"משהו לאכול"‪ .‬היא הביטה בו‪ .‬הוא היה מושך וגברי יותר ממה שזכרה‪.‬‬
‫מבטו היה מונח על פניה השלוות‪ ,‬הוא ליטף אותם באצבעותיו‪" .‬בואי לחיות‬
‫אתי ברומניה‪ .‬יש לי בית יפה ליד חוף הים‪ .‬יש לי כלבה יפהפייה‪ .‬רק את חסרה‬
‫שם"‪.‬‬
‫"יש לי חבר‪ ,‬אמרתי לך‪ .‬איך בכלל אתה חושב שאחרי שהברזת לי לפני שלוש‬
‫שנים‪ ,‬שאני בכלל אסכים לבוא אתך לאן שהוא?"‬
‫"יש לך חבר אבל הסכמת לבוא לפה‪ ,‬לא?"‬
‫"רק כדי‪ "...‬היא רצתה להגיד לו שהסכימה כדי להחזיר לו‪ ,‬לדחות אותו כמו‬
‫שדחה אותה‪ ,‬אך נקישה נשמעה על הדלת‪ ,‬וארוחת הערב הגיעה על עגלה‪.‬‬
‫דניאל לגם מהקפה והביט בנטע בחיוך כשאכלה בהנאה מופגנת‪" .‬מה שלום‬
‫ההורים שלך‪ ,‬עוד צועקים?"‬
‫"אתה לא מתאר לעצמך"‪.‬‬
‫הוא המשיך להביט בה עסוקה כל כולה באכילה‪.‬‬
‫"אתה לא אוכל?"‬
‫דניאל הניד בראשו לשלילה‪.‬‬
‫"מה אתה עושה ברומניה? נראה שאתה חי בסדר אם אתה מבלה בבתי מלון"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני כבר לא בטוח שיש לי כסף לשלם על זה"‪.‬‬
‫"בקיצור‪ ,‬נעשית ישראלי‪ ,‬חלומות ודאווינים"‪.‬‬
‫דניאל חייך‪ ,‬מזהה את החוצפה הישראלית שדי התגעגע אליה‪ .‬למרות שהתחנך‬
‫בישראל‪ ,‬לא הצליח להיות ישראלי טיפוסי‪ .‬תמיד שידר משהו זר ומרוחק‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬דאווינים דאווינים‪ ,‬אבל בסוף צריך לשלם את החשבון"‪ .‬המשיכה‬
‫נטע‪.‬‬
‫דניאל לגם מכוס הקפה‪ ,‬לא מוריד ממנה את עיניו‪" .‬אל תדאגי לי"‪.‬‬
‫הטלפון הנייד של נטע צלצל‪ .‬החבר שלה על הקו‪ .‬דניאל הביט בה בזמן‬
‫שדיברה‪" ,‬אני לא יכולה לפגוש אותך עכשיו‪ ,‬אני עסוקה‪ ...‬אולי עוד‬
‫שעתיים‪ ...‬אוקיי‪ ,‬עוד שעתיים תאסוף אותי מהבית"‪ .‬היא סגרה את הטלפון‪,‬‬
‫מסכמת שיש להם עוד שעה להיות ביחד‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬שמעתי"‪ ,‬ענה‪.‬‬
‫תשובתו הקצרה הפליאה אותה‪ .‬היא לא הבינה איך סיגל את ההתנהגות הזאת‪,‬‬
‫השקטה‪ ,‬שלא משנה מה קורה סביבו הוא תמיד נשאר שאנן‪" .‬כדאי שאני אלך‪,‬‬
‫שלא אהיה בלחץ של זמן"‪ .‬היא הלכה לעבר הדלת ופתחה אותה‪.‬‬
‫"נטע‪ ,‬אני חייב לדבר אתך‪ .‬עברו עליי הרבה דברים בשלוש שנים‬
‫האחרונות‪"...‬‬
‫"גם עליי"‪.‬‬
‫"תני לי לדבר‪ .‬אני יודע שאת כועסת‪ ,‬אבל את צריכה לדעת שכל מה שעשיתי‬
‫לא היה מתוך כוונות רעות‪ .‬עשיתי מה שנראה לי שיהיה טוב עבורך"‪ .‬קולו היה‬
‫רך והיא רצתה להמשיך לשבת ולשמוע אותו‪" .‬את צריכה להבין שלא יכולתי‬
‫לקחת אותך אתי לפני שלוש שנים‪ .‬איזה חיים יכולתי להבטיח לך? אני מבין‬
‫שאת קצרה בזמן‪ ,‬אבל אני חייב לדבר אתך‪ .‬אני רוצה שתדעי שלא עשיתי‬
‫בשלוש השנים האחרונות שום תוכניות שאת לא היית בתוכן"‪ .‬הוא המשיך‬
‫לדבר ולגולל בפניה את סיפור חייו בשלוש השנים האחרונות‪ ,‬רואה כיצד היא‬
‫נמסה מולו‪ .‬הוא הצמיד את גופה אליו ונשק קלות לשפתיה‪ ,‬חש את היענותה‪.‬‬
‫"בואי לחיות אתי ברומניה‪ .‬אני לא מסוגל לחשוב על אף אחת חוץ ממך"‪.‬‬
‫"אנחנו לא יכולים"‪ ,‬אמרה בכאב‪" .‬יש לי חבר כבר שנתיים‪ ,‬חבר רציני‪ .‬אתה‬
‫לעומת זאת חוזר לרומניה‪ .‬אין לזה עתיד"‪.‬‬
‫‪91‬‬
‫"למה אין עתיד? את יכולה לבוא אתי לרומניה‪ .‬תהיי שם הכי מאושרת‬
‫בעולם"‪.‬‬
‫"אני לא רוצה לחיות ברומניה"‪.‬‬
‫"גם לא בשבילי?"‬
‫נטע חשבה שהייתה רוצה להתעורר לצדו ולראות את פניו בכל בוקר‪ ,‬אפילו‬
‫אם זה היה לגור באוהל בקוטב הצפוני‪ .‬מצד שני לא יכלה לוותר על הביטחון‬
‫שהעניק לה החבר שלה‪ .‬כבר ביום הראשון להיכרותם הצליח החבר להסתדר‬
‫עם הוריה‪ ,‬מה שאף אחד לפניו לא עשה קודם‪ ,‬ועל כך החזיקה לו טובה גדולה‪.‬‬
‫היא ידעה שאינה מאוהבת בו‪ ,‬אך העדיפה חיים בטוחים על פני אהבה‪.‬‬
‫"אני אוהבת אותך‪ ,‬דניאל‪ ,‬אבל החבר שלי מתאים לי יותר‪ .‬מצטערת‪ ,‬אני‬
‫צריכה להיות הגיונית‪ .‬אסור לי‪ ...‬אסור לנו‪ ...‬אני לא יכולה לזרוק את כל מה‬
‫שבניתי במשך שנתיים בשביל מישהו שהכרתי כשהייתי בת עשר‪ .‬אני מאוד‬
‫מפחדת להמר על החיים שלי‪ .‬אתה יודע‪ ,‬החיים שלי לא קלים‪ ,‬אבל מאז‬
‫שהכרתי את החבר שלי‪ ,‬החיים שלי טובים‪ .‬אין לי אומץ לשנות את זה עכשיו"‪.‬‬
‫הם היו עסוקים בעצמם ולא הבחינו בקארינה מתקרבת אליהם ורואה אותם‬
‫מחובקים‪ .‬היא רצתה לשוב על עקבותיה אך היה מאוחר מדי‪" .‬אני מצטערת"‪,‬‬
‫אמרה קארינה בהבעת מבוכה‪ .‬דניאל שחרר את נטע מחיבוקו‪ .‬ונטע מיהרה‬
‫ללכת לדרכה‪.‬‬
‫"מצטערת שהפרעתי לך"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫"בהחלט הפרעת"‪ ,‬אמר‪ ,‬נשען על משקוף הדלת בידיים שלובות‪.‬‬
‫העובדה שדניאל חיבק אישה אחרת הכאיבה לה כל כך‪ ,‬למרות שכביכול לא‬
‫הייתה לה סיבה להיפגע‪ ,‬הרי לא הייתה לה בעלות על דניאל‪" .‬רציתי שתדע‬
‫שלא היה לי שום קשר למעצר שלך‪ ,‬גלעד וקובלסקי עשו זאת"‪.‬‬
‫"הם גם אלה שמשכו את הכספים מהחשבון‪ ,‬לא?" התריס לעברה‪.‬‬
‫‪92‬‬
‫"אני מצטערת‪ .‬אני אמשיך לעמוד בהסכמים שלנו‪ .‬כבר מחר הכסף יחזור‬
‫לחשבון"‪.‬‬
‫"את יכולה להחזיר את הכסף‪ ,‬אבל בחיים לא תחזירי את האמון שהיה לי בך"‪.‬‬
‫דבריו הצליפו בה‪.‬‬
‫"אני יודעת"‪ ,‬ענתה והמתינה עוד זמן מה‪ ,‬אך הוא לא אמר דבר‪ .‬היא פנתה‬
‫חזרה לעבר המעלית‪ ,‬מצטערת שהחליטה להפתיע אותו‪ .‬יותר משהפתיעה אותו‬
‫הפתיעה את עצמה‪ .‬מראה הצעירה חבוקה בזרועותיו זרק אותה למציאות‬
‫הכואבת – אין לה בעצם שום סיכוי ִאתו‪.‬‬
‫דניאל נכנס חזרה לחדרו והתקשר למיכאיל‪ ,‬ששמח לשמוע את קולו‪.‬‬
‫"ניסיתי כל הלילה וכל היום להתקשר אליך ולא הייתה תשובה‪ .‬ממש הדאגת‬
‫אותי‪ .‬חשבתי שאולי ברחת והשארת אותי עם כל הבלגן"‪.‬‬
‫"בהחלט בלגן"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬אתה לא מאמין‪ ,‬הגברת הכניסה אותי לכלא‪ ,‬היא‬
‫והסבא המחורבן שלי"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אתה רגיל לבתי הסוהר בישראל‪ .‬בילית שם כבר כמה חודשים‪ ,‬לא?"‬
‫אמר מיכאיל בבדיחות‪.‬‬
‫"אני חוזר עוד יומיים‪ .‬אני מקווה שאתה עדיין מחייך"‪.‬‬
‫מיכאיל נשמע מודאג‪" .‬מה אני אגיד לקבלנים?"‬
‫"שיגיעו מחר למשרד‪ .‬העורך דין יעביר לך את כל התשלומים‪ .‬אני מקווה‬
‫שהכול בסדר"‪.‬‬
‫דניאל שמע אנחת רווחה‪" .‬סידרת את הדברים?"‬
‫"יהיה בסדר‪ ,‬מיכאיל"‪ ,‬אמר דניאל וסגר‪ .‬הוא לא יכול היה להבטיח שהכול‬
‫מסודר‪ ,‬רק משום שקארינה הבטיחה לו‪ .‬האישה הזו לא יציבה‪ ,‬סיכם בינו לבין‬
‫עצמו‪.‬‬
‫‪93‬‬
‫***‬
‫דניאל הגיע לאתר בקונסטנצה‪ ,‬מאושר לראות שהקבלנים חזרו לעבודה‬
‫ושקארינה עמדה בדיבורה‪ .‬כשנכנס למשרד‪ ,‬הבחין בפניה המאושרות של‬
‫המזכירה‪" .‬טוב לראות אותך‪ ,‬אדוני"‪.‬‬
‫דניאל חייך אליה את החיוך הממיס שלו‪" .‬תקראי לי דניאל‪ ,‬אני צעיר בשביל‬
‫אדוני‪ .‬איך שרדת את הפשיטה של הקבלנים?"‬
‫"אני חייבת להודות‪ ,‬אלה היו הימים הכי קשים שלי מאז שהתחלתי לעבוד"‪.‬‬
‫"מצטער לשמוע"‪.‬‬
‫"לא"‪ ,‬מיהרה המזכירה להבהיר‪" ,‬לא בגללי הרגשתי לא טוב‪ .‬דאגתי לך‪,‬‬
‫פחדתי שהדברים לא יסתדרו"‪ .‬דניאל הביט בה במבט של תודה‪ ,‬חושב שאם‬
‫הכול יתנהל כמתוכנן עם קארינה‪ ,‬הוא יוסיף לה במשכורת‪ .‬לאחר מכן נסע‬
‫לברשוב לפגוש את מיכאיל ומצא אותו מתרוצץ בין הפועלים הרבים שעבדו‬
‫באתר‪ .‬רעש המנועים וכלי העבודה החרישו אוזניים‪ .‬דניאל התקרב למיכאיל‪.‬‬
‫"איך הולך?"‬
‫"אני כבר בא למשרד"‪ ,‬ענה מיכאיל ודניאל הבחין בסימן מתחת לעינו‪.‬‬
‫"מה קרה לפנים שלך?" שאל‪.‬‬
‫"תאמין לי‪ ,‬אתה תקבל גם הסברים וגם הדגמות"‪ ,‬אמר מיכאיל בכעס מעושה‪,‬‬
‫"האגרוף שקיבלתי מאחד המשוגעים‪ ,‬יעלה לך ביוקר"‪.‬‬
‫"ת'אמת‪ ,‬אני מוכן לשלם כל מחיר כדי לא לחטוף דבר כזה בפנים"‪.‬‬
‫"ואתה תשלם‪ ,‬תהיה בטוח"‪.‬‬
‫דניאל הלך למשרד‪ ,‬לא יכול שלא להרהר שהיה יותר בטוח בכלא בישראל‬
‫מאשר באתר הצימרים בברשוב‪ ,‬לפחות עד שקארינה חזרה לעצמה‪ .‬הוא מצא‬
‫על השולחן מכרז מטעם העירייה שמיכאיל תִ מחר ונותר להחתים את קארינה‬
‫‪94‬‬
‫על הערבות הבנקאית‪ ,‬עד שהעניינים ביניהם יוסדרו‪ .‬לדניאל לא הייתה שום‬
‫כוונה לפגוש שוב את קארינה‪ .‬הוא תכנן לשלוח את מיכאיל ליומיים שלושה‪,‬‬
‫שינוח מעט מכל מה שעבר עליו בימים האחרונים‪.‬‬
‫מיכאיל ניסה‪ ,‬בהצלחה חלקית‪ ,‬להסיר את הבוץ מנעליו לפני שנכנס למשרד‪.‬‬
‫"איזה בית משוגעים היה פה"‪ ,‬אמר כשהוא מושך כיסא כדי לשבת‪" ,‬אתה לא‬
‫מאמין‪ ,‬הייתי צריך להבטיח להם הבטחות שלא הייתי בטוח שאהיה מסוגל‬
‫לקיים‪ .‬אחרי הכול אי אפשר לבנות עסק על סמך העיניים היפות שלך"‪ .‬מיכאיל‬
‫היה בטוח שהבחורה תומכת בדניאל רק משום שנפלה שבי אחרי מראהו‪.‬‬
‫"זה לא רק העיניים"‪ ,‬השיב דניאל‪.‬‬
‫"למה‪ ,‬כמה סנטימטר יש לך?"‬
‫"מיכאיל‪ ,‬הראש לך כל הזמן תקוע שם"‪.‬‬
‫"אני מוכרח להודות‪ .‬אגב‪ ,‬ראית את המכרז על השולחן שלך? חשבתי שזה‬
‫יכול לעניין אותך‪ ,‬אבל אני לא בטוח שנצליח לעמוד בכל הפרויקטים"‪.‬‬
‫"אם אתה חושב כך‪ ,‬תמסור אותה בשלמותה לאחד החברים שלך ותבקש‬
‫אחוזים"‪ ,‬אמר דניאל‪ ,‬מנסה לתת למיכאיל תחושה של בעל החלטות בחברה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הכי טוב‪ ,‬אני אתן אותה לאיגור‪ .‬אתה מכיר אותו‪ .‬אנחנו רק נעקוב על לוח‬
‫הזמנים ושהעניינים מתנהלים כמו שצריך"‪.‬‬
‫דניאל משך בכתפיו‪" ,‬מה שתגיד"‪.‬‬
‫"רק אל תשכח‪ ,‬שצריך להפקיד סכום כסף וערבות בנקאית לביצוע העבודה"‪,‬‬
‫אמר מיכאיל ויצא מהמשרד‪ .‬דניאל חשב שעליו להתקשר לקארינה למרות‬
‫הכול ולאשר את העסקה‪ ,‬אך מצא את עצמו מחייג את מספר הטלפון של נטע‪.‬‬
‫קול של גבר ענה לו‪ ,‬ודניאל ביקש לדבר עם נטע‪ .‬הבחור ניתק את הטלפון‪.‬‬
‫דניאל ניסה שוב‪ ,‬אך הפעם זכה לניתוק מהיר‪ .‬הוא שיער שזה כנראה החבר‬
‫שלה והבטיח לעצמו להתקשר בפעם אחרת‪.‬‬
‫‪95‬‬
‫הוא התמלא בתחושה מוזרה של אי נוחות בגלל הצורך להתקשר לקארינה‪,‬‬
‫ואפילו חשב להטיל את המשימה על מיכאיל‪ ,‬אך ידע שאין לו ברירה אלא‬
‫לעשות זאת בעצמו‪ .‬המזכירה העבירה את השיחה לקארינה ודניאל לא יכול‬
‫היה לחוש הזדהות עם המשפט ששמע מעברו השני של הקו‪" ,‬טוב לשמוע‬
‫אותך"‪ .‬משלא קיבלה שום תגובה‪ ,‬המשיכה‪" ,‬אז מה גורם לך להתקשר אליי?"‬
‫"עסקים"‪ ,‬אמר ביובש‪" ,‬יש לי פה מכרז של העירייה‪ .‬אנחנו צריכים להפקיד‬
‫ערבות בנקאית מעט גבוהה ורציתי לידע אותך‪ .‬אבל מעבר לזה‪ ,‬אנחנו צריכים‬
‫את החתימה שלך על המכרז ועל ההתחייבויות‪ .‬אחרי הכול את שותפה פה"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬עלינו לסיים את כל הניירת בינינו‪ ,‬כדי שלא אגרום לעיכובים בעבודות"‪,‬‬
‫אמרה‪.‬‬
‫"או שתגיעי לכאן בכל פעם שנצטרך חתימה שלך"‪.‬‬
‫קארינה לא יכלה להתעלם מהציניות‪" .‬אוקיי‪ ,‬אבל הפעם תצטרך אתה לבוא‬
‫לכאן‪ ,‬לפחות עד שכל העניינים יסודרו"‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אדאג לכך תוך כמה ימים‪ ,‬כי צריך להגיש את המכרז עד שבוע הבא"‪.‬‬
‫דבריו העבירו בקארינה תחושת בטן מענגת‪.‬‬
‫דניאל סגר את הטלפון‪ .‬חיוך נסוך על פניו‪ .‬הוא ידע שקארינה מצפה לראות‬
‫אותו‪ ,‬אבל היו לו תכניות אחרות‪ .‬הוא התקשר למיכאיל‪ ,‬אך זה השיב במהירות‬
‫שאינו יכול לדבר כרגע וסגר את הטלפון‪ .‬דניאל לא יכול היה לחכות כדי לבצע‬
‫את הנקמה המתוקה שלו‪ ,‬ואחרי חצי שעה‪ ,‬יצא אל מיכאיל‪ ,‬שעדיין עבד‬
‫בקדחתנות באתר‪" .‬מה דעתך על טיסה לישראל? חשבתי לצ'פר אותך לאחר‬
‫התקופה הקשה שעברת פה"‪.‬‬
‫"ת'אמת‪ ,‬דיעה חיובית‪ ,‬אבל זה לא מתאים עכשיו‪ .‬יש לי לחץ גדול בעבודה"‪.‬‬
‫"לא יקרה כלום אם תיעדר כמה ימים‪ .‬צריך ללכת לבוסית הגדולה ולהחתים‬
‫אותה על כמה מסמכים"‪.‬‬
‫‪96‬‬
‫"זה מתחיל להישמע מעניין"‪.‬‬
‫"הטיסה מחר בצהריים‪ .‬סידרתי לך סוויטה במלון הילטון‪ ,‬כי מגיע לך הטוב‬
‫ביותר‪ .‬אני רוצה שתהנה שם"‪ .‬דניאל הושיט למיכאיל דף ובו כתובת המשרד‬
‫של קארינה‪" .‬תהיה אצלה ביום רביעי בשעה עשר‪ ,‬ככה קבעתי ִאתה"‪.‬‬
‫"אמרת לה שאני זה שמגיע?"‬
‫"זה בדיוק העניין‪ ,‬שהיא מצפה לי‪ ,‬אך בפועל אתה תגיע"‪.‬‬
‫"אני מבין שאתה חושב שהיא תתאכזב לראות אותי ולא אותך?"‬
‫"יש לך ספיקות?"‬
‫מיכאיל הביט בדניאל‪" .‬עכשיו אתה לא מותיר לי שום ברירה"‪.‬‬
‫"למה אתה מתכוון?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"אני אנסה להתחיל ִאתה‪ .‬סתם‪ ,‬אל תיקח אותי ברצינות"‪.‬‬
‫"לא אכפת לי מה תעשה ִאתה‪ ,‬אבל בבקשה אל תדבר אתי שום דבר על האישה‬
‫הזאת‪ .‬חוץ מזה אני לא חושב שאתה הטיפוס שלה"‪.‬‬
‫כל הלילה קארינה לא הצליחה להירדם‪ .‬המחשבה שמחר היא הולכת לפגוש את‬
‫דניאל הדירה שינה מעיניה‪ .‬היא ניסתה בכל מאודה לישון יודעת שמחר עיניה‬
‫יהיו נפוחות‪ ,‬אך גם כדור השינה עזר למשך שעתיים בלבד‪ .‬היא קמה מהמיטה‬
‫ופתחה את הארון‪ ,‬מנסה לבחור בגד מרשים ומחמיא‪ ,‬שלא יחשוף את הרצון‬
‫שלה להרשים אותו‪ .‬היא זרקה את הבגדים בזה אחר זה על הריצפה ולבסוף‬
‫החליטה שתמיד כדאי להיות יפים ומושקעים‪ .‬היא הניחה בצד את שמלת‬
‫הסאטן השחורה עם הנקודות הלבנות ונכנסה למקלחת‪ ,‬סוקרת את עצמה מול‬
‫המראה‪ .‬צללים שחורים ניכרו סביב עיניה ופניה היו נפולות‪ .‬היא התיישבה על‬
‫קצה הג'קוזי‪ ,‬חושבת שתעשה טוב לעצמה אם תפנים את העובדה שהיא‬
‫מבוגרת בשביל בחור כמוהו‪ .‬היא נזכרה בבחורה שראתה אותו אִ תה במלון‪,‬‬
‫‪97‬‬
‫צעירה ויפה‪ .‬אחרי שלבשה את השמלה הרגישה שהביטחון חוזר אליה‪,‬‬
‫והאמינה שבכל זאת תצליח להרשים אותו‪.‬‬
‫בשעה שמונה וחצי הגיעה למשרד‪ .‬ההתרגשות גרמה לה להתרוממות רוח‪.‬‬
‫"את הולכת לאיזה מקום היום?" שאלה המזכירה שהבחינה בלבוש החריג‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬למה?" ענתה קארינה בעליצות‪.‬‬
‫"את נראית חגיגית למדי"‪ ,‬אמרה המזכירה‪.‬‬
‫"את קוראת אותי נכון‪ .‬תזמיני לי שני מקומות לארוחת בוקר‪ ,‬במקום הרגיל"‪,‬‬
‫אמרה קארינה ונכנסה למשרדה‪ .‬הדקות חלפו כמו שעות עד שהמזכירה הודיעה‬
‫לה שמישהו מחכה בחוץ‪" .‬תכניסי אותו"‪ .‬היא העבירה את אצבעותיה בשיערה‪,‬‬
‫מנסה לישר שיערות מרדניות מרוב התרגשות לא הצליחה לנשום‪ .‬הדלת‬
‫נפתחה‪ .‬בחור לא מוכר ניגש אליה ולחץ את ידה‪" .‬אני מיכאיל"‪ .‬פניה נפלו‪.‬‬
‫"איפה דניאל?" שאלה‪ ,‬מקווה שעוד רגע יכנס‪ ,‬או שהזר יגיד לה שבא לתקן‬
‫דבר מה‪.‬‬
‫"הוא די עסוק"‪ ,‬אמר מיכאיל‪" ,‬אני מנהל העבודה"‪.‬‬
‫קארינה העלתה חיוך יבש ומאולץ על פניה "נעים לי מאוד"‪.‬‬
‫מיכאיל הגיש לה את הניירות והיא שמה לב שלא הזמינה אותו לשבת‪" .‬אני‬
‫מתנצלת‪ ,‬שב בבקשה"‪ .‬אחר כך הרימה טלפון למזכירתה וביקשה שתכין להם‬
‫קפה‪" .‬רונית"‪ ,‬קארינה נזכרה‪" ,‬תבטלי את ארוחת הבוקר‪ .‬זה לא מסתדר"‪.‬‬
‫מיכאיל קלט שהיא אינה יודעת שהוא מבין עברית‪ .‬ביטול ארוחת הבוקר היה‬
‫הוכחה לכך שהיא באמת חיכתה לדניאל‪ .‬היא לא הצליחה להסתיר את אכזבתה‪.‬‬
‫מיכאיל קילל בלבו את דניאל על מזלו הטוב‪.‬‬
‫בשעות הערב קיבל מיכאיל טלפון מקארינה שהזמינה אותו לארוחת ערב‪,‬‬
‫הזמנת נימוסין ותו לא‪.‬‬
‫‪98‬‬
‫***‬
‫פרויקט הצימרים הסתיים‪ .‬המקום היה מדהים ביופיו‪ .‬מלכתחילה תכנן דניאל‬
‫להשקיע בהדרגה ולבנות את הקלאב צעד אחר צעד‪ ,‬אך השימוש שעשה‬
‫בכספה של קארינה הותיר בידו אפשרויות בלתי מוגבלות כמעט‪ .‬קארינה לא‬
‫הייתה מוכנה לשום פשרות‪ .‬היא רצתה את הסטנדרטים הגבוהים ביותר ודאגה‬
‫שהדברים אכן יבוצעו‪ .‬היא התעקשה על כל פרט‪ ,‬החל מהתפאורה החיצונית‬
‫ועד לפריטים הקטנים שיהיו בתוך כל צימר‪ .‬מסביב לפרויקט נבנו בריכות ונחל‬
‫מלאכותי‪ ,‬ובתוכו דגים מסוגים שונים; פסלים פוזרו בכל רחבי הקלאב; מועדוני‬
‫כושר הוצבו במספר מקומות; העצים‪ ,‬שהיו במקום לפני הבנייה‪ ,‬השתלבו יפה‬
‫עם היצירה האמנותית שנכפתה עליהם‪ .‬הצימרים הונחו בצורה כזאת שכל חלון‬
‫פנה לנוף אחר‪ ,‬תוך הקפדה ששום חלון לא יצפה לחלון אחר‪ ,‬ויגזול בכך את‬
‫פרטיות הדיירים‪ .‬הרחק מהאתר המרכזי‪ ,‬על הגבהה מלאכותית‪ ,‬נבנו צימרים‬
‫גדולים יותר‪ ,‬ובהם כל הסטנדרטים הגבוהים‪ ,‬מסביבם גינה פרטית גדולה‬
‫בשלל משחקי אורות‪ ,‬שנועדו לעזור לטבע להמחיש את יופי המקום ובדידותו‪.‬‬
‫מיקומו של הקומפלקס והמרחבים העצומים הדגישו את השקט והשלווה של‬
‫האזור‪ ,‬לא היה מדובר בעוד מועדון סקי רגיל‪ ,‬אלא עולם של סקי מבודד ורגוע‪,‬‬
‫מקום שבו הטבע נותר במלוא הדרו ויופיו הטבעי‪ .‬דניאל קנה את האדמות‬
‫מסביב כדי שיוכל לשמור על הצביון המבודד של המקום וכדי ששום יזם לא‬
‫יעלה בדעתו לבנות בסמוך לאתר הזה‪ ,‬ולפגוע בייחודיותו של המקום‪.‬‬
‫דניאל עמד על הגבעה המלאכותית והביט אל הפרויקט‪ .‬כך דמיין את המקום‬
‫בפעם הראשונה שהביט לעבר ההר המושלג‪ .‬אך התוצאה הסופית עלתה על כל‬
‫‪99‬‬
‫דמיון‪ .‬היה חשוב שהפרויקט הראשון יעשה גלים‪ ,‬שדי יהיה בשם שלו כדי‬
‫שאנשים ישקיעו בפרויקטים הבאים‪ .‬שבוע קודם לכן התראיין לאחד העיתונים‬
‫והמראיין הוכה בתדהמה כשנוכח לדעת שמדובר בבחור בן עשרים וארבע‪,‬‬
‫שהתחיל את דרכו לפני ארבע שנים עם ארבעת אלפים דולר בכיס‪.‬‬
‫דניאל זכר שהבטיח לעצמו לעשות הפסקה קלה במירוץ ולבקר את נטע‬
‫כשהפרויקט יסתיים‪ .‬לאחר המקרה עם קארינה‪ ,‬לא הפסיק לקנות מגרשים‬
‫ולהשקיע בפרויקטים‪ ,‬ולו רק כדי להבטיח את עצמו‪ ,‬למקרה שקארינה תחליט‬
‫לצאת מהשותפות מכל סיבה שהיא‪ .‬הוא ידע שהוא משלם את המחיר – שייתכן‬
‫מאוד שהוא מפסיד את נטע בדרך לפסגה – אך למרות אהבתו הגדולה אליה‪,‬‬
‫השנאה לסבו הייתה חזקה יותר‪.‬‬
‫מסיבת הפתיחה של הקלאב הייתה אירוע מתוקשר‪ .‬מוזמנים רבים צבאו על‬
‫הכניסה‪ .‬רוב המשקיעים היו אירופאים ורבים אחרים היו חבריה הקרובים של‬
‫קארינה‪ ,‬שמנה וסלתה של החברה‪ .‬חלקם היו בעלי צימר וחלק הגיעו רק כדי‬
‫להפוך את הפתיחה למשהו משמעותי מעצם נוכחותם‪ .‬קארינה הסתובבה‬
‫בשמלה צמודה לגופה‪ ,‬בצבע כחול טורקיז‪ ,‬עם מחשופים עמוקים מלפנים‬
‫ומאחור‪ ,‬כאשר חזית השמלה מעוטרת בריבועים בגווני כחול שונים‪ ,‬ושולי‬
‫השמלה מכווצים מאחור‪ .‬איש לא יכול לקחת ממנה את התהילה‪ .‬היא הסתובבה‬
‫על עקביה הגבוהים‪ ,‬יפהפייה ומרשימה‪ ,‬ותמרנה בין האורחים שלא הסתירו את‬
‫מבטי ההערצה כלפיה‪ .‬כמה פעמים ניגשה לדניאל‪ ,‬אך הוא המעיט בדיבורים‬
‫ִאתה‪ .‬הוא הבחין בה מתקרבת אליו שוב‪ ,‬אך הפעם עם בן זוגה הישראלי‪.‬‬
‫"דניאל‪ ,‬תכיר‪ ,‬זה אודי"‪.‬‬
‫דניאל לחץ את ידו של בן זוגה‪ ,‬וזה מיהר להגיד‪" ,‬עשית פה עבודה טובה‪.‬‬
‫עכשיו אני מבין למה קארינה מעסיקה אותך"‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫"אני לא מעסיקה אותו‪ .‬הוא שותף שלי"‪ ,‬תיקנה אותו קארינה‪.‬‬
‫"תקראי לזה איך שתרצי"‪ ,‬גיחך אודי והתרחק מהמקום לעבר קבוצת האנשים‬
‫שהגיעו ִאתם‪ .‬קארינה נותרה לעמוד לצד דניאל‪ ,‬משום שלא רצתה שיחשוב‬
‫שגם היא מתייחסת אליו בהתנשאות‪ ,‬כמו אודי‪ .‬היא לא אהבה את התנהגותו‬
‫של אודי וחשבה שעליה לשוחח אתו על כך כשהכול ייגמר‪" .‬אני חושבת‬
‫שעשית עבודה מצוינת"‪ ,‬פנתה לדניאל‪ ,‬מנסה למצוא אתו שפה משותפת‬
‫לשיחה‪.‬‬
‫דניאל הניע בראשו לאות תודה והמשיך לשוחח עם האנשים שעמדו סביבו‪.‬‬
‫קארינה הרגישה מיותרת‪ ,‬אך לא היה בכוונתה לוותר‪ .‬היא התרוממה על‬
‫אצבעותיה ונשקה לפניו המופתעות‪ .‬הוא חש את הרטיבות על לחיו‪ .‬בטרם‬
‫התאושש מההפתעה‪ ,‬משכה אותו קארינה למרכז החדר‪" .‬אני רוצה שתפגוש‬
‫כמה אנשים‪ .‬אתה לא יכול לעמוד בצד כאילו שכל העסק לא קשור אליך‪ .‬אחרי‬
‫הכול אתה הכוכב פה"‪.‬‬
‫היא ראתה כיצד בתוך חמש דקות דניאל מצליח להרשים את חבריה ולהחליף‬
‫ִאתם פרטים ואינפורמציה ולהפוך למוקד המשיכה של הערב‪ .‬עם סיום האירוע‬
‫מצא דניאל את עצמו עם טלפונים רבים של אנשי עסקים‪ ,‬שביקשו שיעניין‬
‫אותם בפרויקטים נוספים שלו או בהשקעות שונות ברומניה‪ ,‬לאו דווקא נדל"ן‪,‬‬
‫כשאודי מביט מן הצד ולא מבין על מה המהומה; מה כולם מסתובבים סביב נער‬
‫בן עשרים וארבע‪ ,‬כאילו שהוא איזה כוכב? בסך הכול ילד‪ ,‬שנתמך על ידי‬
‫אישה עשירה‪ .‬די בזה שהיא תלך ממנו כדי שהוא יחזור להיות אפס‪ .‬אחרי הכול‬
‫כולה רומניה‪ ,‬לא מדובר באיזה פרויקט נדלני במנהטן‪ .‬אודי לא אהב את דניאל‪.‬‬
‫הוא שמע עליו פעמים רבות מדי מפיה של קארינה‪ ,‬אך רק עכשיו הבין‬
‫שמדובר בבחור שרמנטי וכריזמטי‪ ,‬שמצליח להתחבב על כולם‪ ,‬ובמיוחד על‬
‫זוגתו‪ .‬זה לא מצא חן בעיניו‪ ,‬אך הוא ידע שאסור לו להראות לקארינה שום‬
‫גילויי קנאה‪ ,‬לפחות עד שיכירו טוב יותר‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫אחרוני האורחים עזבו בשתיים לפנות בוקר‪ .‬קארינה הצטערה שהגיע הרגע‬
‫להיפרד מדניאל‪ .‬היא לא זכתה להיות ִאתו לבד ולו לדקה אחת‪ .‬היא הצטערה‬
‫שהביאה ִאתה את אודי‪ .‬כיצד תוכל לחלום על דניאל כשאודי לצדה?‬
‫"טוב‪ ,‬אני חייב לזוז"‪ ,‬אמר דניאל‪ .‬הוא נשען על בר המשקאות‪ ,‬הוציא את‬
‫מפתחות הרכב מכיס הז'קט וצעד לעבר היציאה – שדרת עצים ופרחים‬
‫יפהפיים‪ ,‬מוארים בפנסים קטנים מקובעים לריצפה‪.‬‬
‫מיכאיל יצא בעקבותיו‪" .‬מה קורה לך?"‬
‫"מה?" התפלא דניאל‪ ,‬שלא הבין מה מיכאיל רוצה‪.‬‬
‫"היא תומכת בך ומנסה לקדם אותך כמה שיותר‪ ,‬ואני לא מדבר על כך שזה‬
‫ברור שהיא מאוהבת בך‪ ,‬ואתה בקושי מתייחס אליה"‪.‬‬
‫דניאל אחז את מפתחות הרכב והתכוון לפתוח את הדלת‪" .‬אני עדיין כועס‬
‫עליה"‪.‬‬
‫"על מה‪ ,‬על זה שהתחרטה שנתנה לה כסף לאחר מספר שעות שהכירה אותך?"‬
‫"לא‪ .‬על זה שהלכה לאדם שאני הכי מתעב בעולם‪ ,‬לסבא שלי‪ ,‬ודיברה ִאתו על‬
‫כל מה שסיפרתי לה"‪.‬‬
‫"דניאל‪ ,‬אני חושב שזה יותר ממה שאתה אומר"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מה??" התפלא דניאל‪.‬‬
‫"יש לך משהו אליה?"‬
‫"ממש לא‪ .‬אפילו לא עבר לי בראש"‪ .‬דניאל פרץ בצחוק ויצא מהחנייה‬
‫במהירות‪.‬‬
‫‪112‬‬
‫‪ – www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫דניאל נחת בארץ היישר לתוך החום הכבד של אוגוסט‪ .‬הפעם התאכסן במלון‬
‫דניאל‪ ,‬מתרגש לקראת ההזדמנות לפגוש את נטע‪ .‬בשנים האחרונות בקושי‬
‫מצא זמן לפנק את עצמו‪ ,‬מלבד אותו ביקור שאותו העדיף לשכוח‪ .‬הוא החליט‬
‫לנצל את השהייה שלו בישראל ולבדוק במשרד חקירות מה עלה בגורלה של‬
‫אמו‪ .‬קארינה שמחה לנצל את ההזדמנות להתקרב אליו וקבעה לשניהם פגישה‬
‫למחרת במשרד חקירות מוכר בתל אביב‪ ,‬עליו שמעה מפיו של גלעד‪.‬‬
‫הטלפון צלצל בחדרו‪ .‬קארינה הייתה על הקו והזמינה אותו לאכול אִ תה ארוחת‬
‫ערב‪ .‬אך דניאל הגיע לישראל למטרה אחת בלבד – להישאר כאן עד שנטע‬
‫תסכים לבוא אתו לרומניה‪ .‬הוא עשה את ההחלטה – בלי נטע הוא לא עוזב‪.‬‬
‫בחודשים האחרונים לא היה בוקר שהוא התעורר ולא חלם עליה ישנה לצדו‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא יכול‪ .‬יש לי סידורים לעשות בערב"‪.‬‬
‫"מה יש לך פה?" תהתה קארינה‪.‬‬
‫"גרתי פה פעם‪ ,‬זוכרת? לא כל הסיפור שלי היה שקר‪ ,‬מסתבר‪ .‬טוב‪ ,‬אני לחוץ‬
‫בזמן‪ ,‬ניפגש מחר"‪.‬‬
‫קארינה חשבה כמה מזל יש לבחור הזה שהיא מאוהבת בו‪ ,‬אחרת היא לא‬
‫הייתה מקבלת את התנהגותו‪" .‬תרצה שאאסוף אותך מחר בצהריים ונלך ביחד‬
‫למשרד חקירות?"‬
‫"אל תטרחי‪ .‬אני אגיע לשם בכוחות עצמי"‪ ,‬אמר וסגר את הטלפון‪.‬‬
‫קארינה חשה כאב למחשבה שהוא שייך למישהי אחרת‪ ,‬שהוא בוודאי עומד‬
‫להיפגש עם אותה בחורה שראתה מחובקת אתו לפני שנה‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫דניאל נהנה להתכונן לקראת המפגש עם נטע‪ .‬הוא ידע שהוא מפתיע אותה‬
‫בביקור וייתכן מאוד שהוא יפגוש את החבר שלה בדירתה‪ ,‬אך החליט ששום‬
‫דבר לא יעצור בעדו‪ .‬הוא רוצה את נטע בכל מחיר‪ .‬בשיחה האחרונה שלו אתה‪,‬‬
‫לפני שלושה חודשים‪ ,‬הודיע לה שלאחר שפרויקט הצימרים יסתיים‪ ,‬הוא‬
‫מתכוון להגיע לארץ ולקחת אותה אתו לרומניה‪ .‬היא במקום לענות לו בכתה‪,‬‬
‫דבר שגרם לו להיות נחוש יותר בהחלטתו‪.‬‬
‫הוא הגיע לשכונת מגוריה‪ ,‬הישנה והלא מטופחת‪ .‬מראה השכונה הותיר אותו‬
‫בהלם‪ .‬כמה קל לשכוח מהיכן אתה מגיע‪ .‬הוא ירד מהמונית‪ ,‬מסר לנהג שטר‬
‫נאה וביקש ממנו להמתין לו‪ ,‬עלה לקומה השלישית והקיש בדלת‪.‬‬
‫"רגע!" שמע צרחה מעבר לדלת‪ ,‬וניחש שזו אמּה של נטע‪ .‬היא באמת יודעת‬
‫לצעוק‪ ,‬נזכר בדבריה של נטע על כך שהוריה כל הזמן רבים וצועקים‪ .‬המפתח‬
‫הסתובב בחור המנעול‪ .‬זה לקח זמן רב‪ ,‬אך דניאל זכר שהם מעט מוגבלים‬
‫והבין שזו כנראה הסיבה‪ .‬הוא שמע את האם מגדפת תוך כדי ניסיונותיה לפתוח‬
‫את הדלת‪ .‬כשנפתחה לבסוף‪ ,‬עמדה על הסף אישה צנומה‪ ,‬ללא שיניים‪ ,‬עם‬
‫כובע לראשה‪" .‬מה אתה רוצה?!" נראה שלא ציפתה לאורח כמו דניאל‪ .‬היא‬
‫נראתה מעט במבוכה מצעקותיה וניסתה להישמע נחמדה‪ ,‬אך השאלה הישירה‬
‫הייתה מרתיעה‪.‬‬
‫"באתי לראות את נטע"‪.‬‬
‫"נטע לא גרה כאן!" ענתה לו‪ ,‬מנסה להישמע מנומסת ושקטה‪.‬‬
‫"מי זה?!" שמע צעקה מתוך הבית‪.‬‬
‫"מה אתה צועק?" צרחה האם בחזרה‪.‬‬
‫אל פתח הדלת התקרב אדם נמוך עם כיפה גדולה לראשו‪.‬‬
‫דניאל בחן את פנים הבית וראה קירות סדוקים‪ .‬מהכניסה נראה המטבח הישן‪,‬‬
‫שחלק מדלתותיו שבורות בציר העליון‪ ,‬קירות שחורים שלא נצבעו כנראה‬
‫מיום שנבנו‪ .‬המרצפות היו שחורות‪ ,‬נקיות אמנם‪ ,‬אך הצבע השרה אווירה‬
‫‪114‬‬
‫קודרת‪ .‬לפני עשר שנים‪ ,‬ללא ספק יכול היה לקנא בנטע על התנאים האלה‪ ,‬אך‬
‫עתה כשמצבו הרבה יותר טוב‪ ,‬הוא לא יכול היה להימנע מהמחשבות על חייה‬
‫הקשים של נטע – הורים שלא ניתן לשוחח אִ תם על כלום‪ ,‬שאינם מבינים דבר‬
‫ובית שבלתי אפשרי לארח בו‪ .‬עכשיו הבין את רצונה לברוח מהמציאות הזו‪,‬‬
‫גם אם תצטרך לשם כך להתחתן עם מישהו שאינה אוהבת‪.‬‬
‫"איפה נטע?" הפנה עכשיו את השאלה לאביה שעמד ליד הדלת‪.‬‬
‫"נטע התחתנה‪ .‬היא לא גרה פה יותר‪ .‬היא גרה בבת ים"‪.‬‬
‫דניאל חש כיצד רגליו לא מחזיקות אותו‪ .‬ריאותיו הוצפו בחום מחניק‪.‬‬
‫סחרחורת איימה להפיל אותו ארצה‪ .‬הוא נשען על משקוף הדלת כמשענת‪,‬‬
‫ממשיך לשמוע את אביה מדבר כאילו לעצמו‪" ,‬היא לא פה‪ ...‬היא נשואה‪ ...‬היא‬
‫לא גרה פה‪ "...‬הוא חזר על הדברים שוב ושוב‪ ,‬כמו תקליט שרוט‪ ,‬אך עבור‬
‫דניאל היה זה כאילו הצליפו בו שוב ושוב‪.‬‬
‫"מה קרה לו?" שמע את האם שואלת בפליאה‪ .‬אך בעלה המשיך‪" ,‬היא‬
‫נשואה‪ ,,,‬היא לא גרה פה‪"...‬‬
‫הוא הבין שאיש לא יזמין אותו לשבת‪ ,‬לא בגלל שלא היו אדיבים‪ ,‬אלא משום‬
‫שלא היה להם שום מושג שברגע זה חרב עליו עולמו‪ .‬הוא התיישב על‬
‫המדרגות מול הדלת וחשב‪ ,‬לפני שנה היא אמרה שיש לה חבר רציני‪ ,‬אך היא‬
‫אמרה שהיא תחכה לו‪ .‬עתה הבין את דבריו של מיכאיל‪ ,‬הנקמה בסבו אכן‬
‫גבתה ממנו מחיר יקר‪ .‬למה בכלל חשב שהיא תחכה לו? במיוחד כשהיא חיה‬
‫בתנאים כל כך קשים‪ ,‬הורים כאלה ובית כזה‪ .‬מי לא ירצה לברוח ממציאות‬
‫כזו? אילו היה מבקר בביתה באותו שישי‪ ,‬יכול היה להתוודע למצבה הקשה‪,‬‬
‫אך היא תמיד הייתה זו שמצבה היה טוב יותר ממנו‪ .‬היא הייתה מקבלת מתנות‬
‫וכסף מדודתה‪ ,‬מתנות שבזמנו לא העז לחלום עליהן‪ .‬אילו רק ידע שהיא חיה‬
‫בתנאים כאלה‪ .‬הוא הבחין שהם עומדים לסגור בפניו את הדלת והתאושש מעט‪.‬‬
‫"יש לכם את הטלפון שלה?" שאל‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫אמה לא ענתה אך נכנסה פנימה ולאחר שנייה חזרה עם ספר טלפונים קטן‪.‬‬
‫"הנה‪ ,‬תחפש את השם נטע‪ .‬היא רשמה לנו את הפלאפון שלה"‪.‬‬
‫דניאל רשם בזיכרונו את המספר‪ ,‬מבטיח לעצמו להתקשר אליה מהמלון‪ ,‬אך‬
‫כשהגיע למלון‪ ,‬נשכב על גבו וייסר את עצמו במחשבות טורדניות‪ .‬הטלפון‬
‫בחדרו צלצל שוב ושוב‪ ,‬ולאחר מכן הטלפון הנייד‪ .‬הוא ידע שזו קארינה‬
‫והרגיש מרוגז על שאינה יכולה להניח לו‪ .‬הוא חייג למספר של נטע וחש‬
‫בהתרגשות הגואה בו למשמע קולה‪.‬‬
‫"נטע‪ ,‬זה דניאל‪ .‬אני במלון דניאל בהרצליה‪ .‬אני צריך לדבר אתך"‪ .‬היא שתקה‬
‫והוא המשיך‪" ,‬אני יודע שאת נשואה‪ ,‬אבל אני חייב לראות אותך‪ .‬הגעתי‬
‫לביקור רק בשבילך‪ ,‬אז אל תאכזבי אותי"‪ .‬נטע עדיין שתקה‪" .‬אני סוגר את‬
‫הטלפון‪ ,‬אבל אני מחכה לך"‪ .‬הוא סגר את הטלפון והתנחם בתקווה שתגיע‪ .‬אך‬
‫ההמתנה הייתה קשה ממה שחשב‪ .‬לאחר שעה שהיא לא הגיעה ולא צלצלה‪,‬‬
‫שקע דניאל בחוסר אונים‪ ,‬עד שרצה ללכת לביתה ולקחת אותה משם בכוח‪ ,‬על‬
‫אפו וחמתו של בעלה‪.‬‬
‫הוא לא ידע מתי נרדם‪ .‬עבר עליו יום עמוס‪ ,‬הטיסה‪ ,‬המרוץ אחרי נטע‪,‬‬
‫האכזבה‪ .‬באחת עשרה בלילה התעורר מנקישה בדלת‪' .‬זו לא נטע‪ .‬אין סיכוי‬
‫שהיא תבוא בשעה כזו'‪ ,‬אך היה בו ניצוץ של תקווה‪.‬‬
‫הוא פתח את הדלת והיא עמדה שם‪ .‬יפהפייה‪" .‬הבעל שלי נמצא בטיול גברים‬
‫באילת לשלושה ימים"‪.‬‬
‫הוא חייך‪ ,‬מרוצה מכך שהיא מוכנה לסכן את נישואיה כדי לפגוש אותו‪ .‬הוא‬
‫הישיר מבט לעבר כפתור בחולצתה שהיה פתוח‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬זה עושה את הכול קל יותר‪ .‬את באה אתי לרומניה"‪.‬‬
‫"קצת מאוחר דניאל‪ ,‬אני נשואה"‪ ,‬אמרה כשהיא מראה לו טבעת המקיפה את‬
‫אצבעה‪.‬‬
‫‪116‬‬
‫הוא אחז בידה המושטת והצמיד אותה לשפתיו‪ ,‬היא משכה ממנו את ידה‪" .‬אני‬
‫נשואה‪ ,‬אתה שומע מה שאני אומרת לך?"‬
‫"זה בסך הכול טבעת סביב אצבע‪ ,‬אך הלב שלך אצלי‪ ,‬את יודעת את זה‪ .‬תעשי‬
‫טובה לכולם אם תבואי אתי‪ .‬איזה חיים יהיו לבעלך כשהלב שלך נמצא אצלי?‬
‫איזה חיים יהיו לך? כמה זמן זה יחזיק מעמד? הרי זה יגמר בסוף‪ .‬לא תוכלי‬
‫להמשיך לחיות עם מישהו רק מתוך הכרת תודה"‪.‬‬
‫הוא ראה אותה דומעת‪" .‬את רואה? לזה אני מתכוון‪ .‬הוא הצמיד אותה לגופו‬
‫כדי לנחם אותה‪ ,‬מרגיש רצון עז לשכב ִאתה‪.‬‬
‫"אני אוהב אותך נטע"‪.‬‬
‫הטלפון הנייד צלצל צלצול חד וקופצני‪" .‬זה בעלי"‪ ,‬אמרה בבהלה‪.‬‬
‫"אל תעני"‪ ,‬הפציר בה דניאל‪.‬‬
‫"אני חייבת"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬את לא חייבת"‪ .‬הוא אחז בידה‪ ,‬מונע ממנה לענות‪.‬‬
‫"אי‪ ,‬אתה מכאיב לי"‪.‬‬
‫"בבקשה‪ ,‬נטע‪ ,‬תשאירי לי את הרגע הזה"‪.‬‬
‫נטע שלחה בו מבט אוהב‪" .‬אני חייבת לענות"‪.‬‬
‫דניאל התרחק ממנה‪ ,‬מצליח לשמוע את קולו של דני‪.‬‬
‫"איפה את?"‬
‫"בבית ישנה‪ .‬איך באילת?"‬
‫דני שתק זמן מה‪" .‬נהדר‪ ,‬אני מקווה שלא הפרעתי לך לישון"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר"‪.‬‬
‫דני השמיע אנחה‪" .‬תגידי‪ ,‬איפה את בדיוק מסתובבת בשעות כאלה?"‬
‫"למה אתה מתכוון?"‬
‫"אני בבית"‪ .‬דני סגר את הטלפון‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫נטע הביטה בדניאל מבוהלת‪" .‬הוא בבית‪ .‬הוא חזר מאילת‪ ,‬איך יכול להיות?"‬
‫היא קמה ממקומה במהירות‪ ,‬אך דניאל משך אותה לתוך זרועותיו‪.‬‬
‫"תפסיק‪ .‬תנסה לעזור לי לצאת מזה!"‬
‫"מה את רוצה‪ ,‬שאמצא לך איזה כיסוי ללילה‪ ,‬איזה תירוץ לבעלך? את לא‬
‫צריכה‪ .‬את באה אתי לרומניה‪ ,‬שכחת?"‬
‫"זה לא עובד ככה‪ .‬אני נשואה לבחור שהוא די בסדר אתי‪ .‬אני לא יכולה לעזוב‬
‫סתם כך"‪ ,‬המשיכה לגונן על נישואיה‪.‬‬
‫"דיברתי אתך לפני שלושה חודשים ואמרתי לך שאני מגיע‪ .‬את לא התנגדת‪,‬‬
‫השלית אותי‪ ,‬נתת לי להרגיש שאת רוצה אותי‪ ,‬ופתאום אני מגיע ואת לא פחות‬
‫ולא יותר נשואה‪ .‬הבחורה התחתנה לה"‪.‬‬
‫"כן‪ .‬הייתי מוכנה לוותר על הכול למענך‪ ,‬אפילו להשאיר את ההורים שלי לבד‬
‫פה ולעזוב אתך לרומניה‪ .‬עד לרגע שקראתי ברכילויות כמה דברים עליך ועל‬
‫קארינה לביא"‪ .‬נטע בכתה‪ .‬ברור שהידיעה הזו הכאיבה לה‪ ,‬לפחות בזמנו‪.‬‬
‫היא הוציאה דף מעמודי הרכילות‪ ,‬שם נכתב שקארינה יוצאת עם איש עסקים‬
‫מרומניה‪ ,‬דניאל מונטיין‪.‬‬
‫דניאל הביט בדף שהושיטה לו‪" ,‬זה לא נכון‪ .‬היא שותפה שלי‪ .‬אין בינינו כלום‪,‬‬
‫זו טעות"‪ .‬הוא ניסה לקרב אותה אליו‪ ,‬אך היא זזה ממנו‪.‬‬
‫"מאוחר מדי לתקן את הטעויות"‪ ,‬היא לקחה את תיקה והלכה לעבר הדלת‪.‬‬
‫בפתח נעצרה לרגע‪" .‬דניאל‪ ,‬זה נגמר‪ .‬תחיה את החיים שלך‪ .‬תשכח ממני"‪.‬‬
‫"למה באת לפה מלכתחילה?"‬
‫הוא הביטה בו‪ .‬הדמעות בעיניה יבשו‪" .‬לראות אותך בפעם האחרונה"‪.‬‬
‫הדלת נסגרה אחריה ודניאל נותר המפסיד הגדול‪.‬‬
‫הוא הזמין לחדרו וודקה‪ .‬רק כך‪ ,‬חשב‪ ,‬יצליח להעביר את הלילה‪ ,‬בשתייה עד‬
‫אובדן חושים‪ ,‬ללא מחשבות החמצה ולב מדמם מאכזבה‪ .‬הוא לא שמע את‬
‫‪118‬‬
‫הטלפונים בשעות הבוקר המאוחרות‪ ,‬גם לא את הנקישות המרובות על הדלת‪,‬‬
‫עד שנשמע קולה של קארינה זועם על הבל בוי‪" ,‬תפתח את הדלת מיד!"‬
‫היא לקחה כוס מים ורוקנה אותה על פניו‪ .‬דניאל שפשף את עיניו וראה את‬
‫קארינה במטושטש‪ .‬היא פתחה את הווילונות‪ ,‬מבחינה בוודקה על השולחן‪.‬‬
‫הוא גירד בראשו‪ ,‬עדיין לא מבין מה קורה אתו‪ ,‬העביר מבט אל השעון שעל‬
‫הקיר ונזכר בפגישה שקבעו במשרד החקירות‪.‬‬
‫"אני מנסה כל הבוקר להתקשר אליך‪ ,‬יושבת כמו מטומטמת בלי שום מושג מה‬
‫קורה‪ ,‬חוששת שקרה לך משהו‪ ,‬ואתה פה עם הוודקה"‪ .‬הוא קם ממקומו והלך‬
‫לכוון המקלחת‪ .‬היא שמעה את המים זורמים‪ ,‬ולאחר עשר דקות יצא עם מגבת‬
‫סביב מותניו‪.‬‬
‫"מה קורה לך?!" צרחה עליו‪.‬‬
‫"די‪ ,‬צאי מזה"‪ .‬הוא ישב על הספה‪ ,‬מנסה להתאושש מהערות החטופה אליה‬
‫נקלע‪.‬‬
‫"אל תתנשא מעליי‪ .‬אתה לא עושה לי טובה‪ .‬אני ניסיתי לעשות לך טובה‪ ,‬אבל‬
‫אתה חתיכת אגוצנטרי שלא יודע להעריך שום דבר"‪.‬‬
‫הוא הניח את ראשו על משענת הספה ועצם את עיניו‪ .‬לא היה לו שום כוח‪ ,‬לא‬
‫לצעקות שלה ולא לטובות שלה‪ .‬הכול התגמד מול האבידה של אתמול‪ .‬גם‬
‫אימא שבחרה לעזוב את בנה למען גבר אמריקאי‪ .‬הוא שמע את עקביה‬
‫מתרחקים‪ .‬הדלת נפתחה ונסגרה בטריקה‪ .‬הוא חזר לישון‪.‬‬
‫***‬
‫‪119‬‬
‫קארינה ישבה בחדר ההמתנה במשרדו של גדעון גרנות‪ .‬היא הגיעה לפגישה רק‬
‫בגלל אי נעימות‪ ,‬לאחר שנאלצה לבטל את הפגישה הקודמת‪ ,‬כשדניאל לא‬
‫הגיע‪ .‬כעת תכננה לשוחח מעט עם גדעון‪ ,‬לתת לו לשכנע אותה שאין מה לחקור‬
‫ולצאת משם‪ .‬לאחר התעלמותו המופגנת של דניאל‪ ,‬כבר לא הייתה לה שום‬
‫כוונה לעזור לו‪.‬‬
‫את שמו של גדעון קיבלה מגלעד‪ ,‬שהמליץ לה לגשת אליו ולבדוק פרטים על‬
‫דניאל‪ ,‬כששניהם סברו שדניאל הוא סוג של נוכל‪ .‬אז סיפר לה גלעד על‬
‫החשיפה הדרמטית של גדעון‪ ,‬שהעלתה את שמו לכותרות והובילה אותו‬
‫במעלה הדרג המשטרתי לתפקיד קצין אגף חקירות מחוזי‪ .‬הסיפור שנפרש על‬
‫פני שני עמודים היה תלוי על הקיר בחדר ההמתנה‪ .‬גופת גבר שנמצאה‬
‫בשומרון הובילה למעצר של ערבי מכפר ברא‪ ,‬סיפור משטרתי שהסתבר כלא‬
‫פשוט‪ .‬גדעון גרנות חשף סיפור עצוב ומצמרר‪ .‬הבחור שנרצח היה גבר נשוי‬
‫שניהל רומן סוער עם אישה נשואה‪ .‬כשנודע הדבר לבעלה‪ ,‬רצח את המאהב‬
‫הנשוי‪ .‬אשתו של הנרצח ידעה מי הרוצח‪ ,‬אך כאב הבגידה גרם לה שביעות‬
‫רצון מן הרצח והיא אפילו חיפתה על הרוצח‪ .‬קשר השתיקה יכול היה להמשך‬
‫שנים‪ ,‬אלמלא נכנס גדעון גרנות לעובי הקורה‪.‬‬
‫בעקבות החקירה זכה גדעון להערכה רבה‪ .‬כאשר יצא לפנסיה מהמשטרה‪ ,‬מצא‬
‫עצמו בדיכאון‪ ,‬לא מסוגל לקבל את העובדה שהוא מבוגר מדי לשרת את‬
‫המדינה‪ ,‬וכך נולד הרעיון לפתוח משרד חקירות‪.‬‬
‫עמוס‪ ,‬עיתונאי וחבר מהצבא‪ ,‬דאג לכתבה יפה בה הוא מספר על דרכו החדשה‬
‫של גדעון כחוקר פרטי‪ ,‬כשהוא דואג להדגיש סיפורים שהשאירו חותם על‬
‫המשטרה‪ .‬קארינה הסתכלה גם על שאר הכתבות שהיו ממוסגרות סביבה‪,‬‬
‫והתייחסו לעברו המפואר של גדעון במשטרה ועל תמונותיו לצד לקוחות‬
‫גדולים‪.‬‬
‫‪111‬‬
‫כשהתיישבה מולו במשרד‪ ,‬לא זיהתה את הבחור מהתמונות בלובי‪ .‬לא היה‬
‫שום דמיון בין הגבר עב הכרס במדי השוטר לבחור שישב מולה‪ ,‬בעל מבנה‬
‫הגוף הרזה והצעיר‪.‬‬
‫הוא הביט בה בעיניים מזמינות שיחה‪ ,‬והיא‪ ,‬למרות כעסה הרב כלפי דניאל‪,‬‬
‫מצאה את עצמה מספרת ברגש על קורותיו של הילד שגדל בפנימייה‪ ,‬אליה‬
‫הגיע בגיל חמש עם דבורה‪ ,‬העובדת הסוציאלית הלא נחמדה‪ ,‬לאחר שאמו‬
‫עזבה לאמריקה‪ ,‬מותירה אותו לטיפולו של הסב‪ ,‬משה קובלסקי‪ .‬היא סיפרה גם‬
‫על יחסו של קובלסקי‪ ,‬על גירושו של דניאל מישראל והמעבר לרומניה‪.‬‬
‫כשסיימה את דבריה שתקה וחיכתה למוצא פיו של גדעון‪.‬‬
‫"מה בעצם את רוצה לדעת?" שאל גדעון לאט ובקול עמוק‪.‬‬
‫"שני דברים‪ .‬אחד‪ ,‬האם אמו אכן נמצאת באמריקה – אולי אפשר לאתר אותה‬
‫ולשמוע מפיה דברים על אביו של דניאל‪ .‬שניים‪ ,‬אני רוצה לדעת אם דבריה‬
‫של יוליה נכונים – האם משה קובלסקי הוא באמת הסבא של דניאל‪ ,‬או שמשה‬
‫צודק והיא העלילה עליו"‪.‬‬
‫גדעון גירד את מצחו‪" .‬למצוא את אמו אני מניח שלא יהיה קשה‪ .‬להוכיח‬
‫שדניאל הוא נכדו של מר קובלסקי‪ ,‬לדעתי יהיה קשה מאוד‪ .‬אילו הגעת אליי‬
‫כשדניאל היה ילד‪ ,‬היינו יכולים לחייב את בנו של קובלסקי‪ ,‬סליחה של משה‪,‬‬
‫בבדיקות‪ ,‬אבל היום זה בלתי אפשרי‪ ,‬לפחות עד שיהיו לנו נתונים יותר‬
‫מבוססים‪ .‬אבל בואי נתחיל באיתור האישה"‪.‬‬
‫קארינה קצת התאכזבה‪ .‬היא לא ציפתה שחוקר ברמה של גדעון יאמר שרק‬
‫יוליה יכולה להעיד שמשה קובלסקי האב‪ .‬היא בהחלט ציפתה לקבל ממנו‬
‫איזושהי תמיכה לדבריה‪ .‬אך הוא אפילו לא נפעם למשמע השם משה קובלסקי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬תתחיל את החקירה ונראה לאן זה מתקדם"‪.‬‬
‫"את יודעת קארינה"‪ ,‬גדעון פנה אליה במטרה להכין אותה לכך שיהיה עליה‬
‫לשלם לו גם אם לא ימצא כלום‪" ,‬אני חייב להיות כן אתך‪ .‬את מנסה למצוא‬
‫‪111‬‬
‫הוכחות לסיפור שלך‪ ,‬לכן את פה‪ ,‬אבל עלייך לדעת שאת יכולה להיות מופתעת‬
‫גם לצד השני‪ .‬בהחלט יכול להיות שלא תמצאי את מה שאת מחפשת או‬
‫שתמצאי דברים אחרים ממה שאת מצפה"‪.‬‬
‫קארינה כמעט נפגעה מחוסר הרצינות כלפיה – להאשים אותה שהסיפור יוביל‬
‫למקומות אחרים רק בגלל שמעורב פה קובלסקי הגדול? היא שמה לב שהיא‬
‫לוקחת את הדברים אישית‪ ,‬כאילו נגעו בה ולא בדניאל‪" .‬ההתנהגות של משה‬
‫היא שמאמתת את הסיפור‪ ,‬היא שמחשידה‪ .‬הוא זרק את דניאל מהיאכטה‪ .‬אם‬
‫דניאל אינו הנכד שלו‪ ,‬אז ממה הוא חושש? למה הוא נרתע מדניאל? אבל עזוב‪,‬‬
‫כמו שאמרת‪ ,‬תתחיל בחיפוש שלך אחרי יוליה‪ .‬אולי אחרי שתמצא אותה‬
‫תאמין לי יותר"‪.‬‬
‫גדעון שם לב לתגובתה הנרגשת לדבריו‪ .‬הוא התכוון לומר לה שהבחור חי‬
‫באגדה‪ ,‬שכל התיק הזה נראה לו מופרך‪ ,‬אבל שמר זאת לעצמו‪" .‬אוקיי‪ ,‬אני‬
‫מוכן לעשות חקירת גישוש בנושא‪ .‬כרגע אגבה ממך רק סכום סמלי על‬
‫החשבון‪ .‬כשיהיו לי יותר פרטים אני אוכל לתת הערכה יותר מדויקת לגבי‬
‫עלות החקירה"‪.‬‬
‫קארינה הוציאה פנקס צ'קים ורשמה צ'ק לפקודתו של גדעון‪ .‬אצבעותיה היו‬
‫עדינות ויפות‪ .‬ציפורניה משוחות בלק שקוף‪ .‬הטבעת על אצבעה סימנה את‬
‫היחוס שלה‪ .‬לגדעון לא היה מספיק כסף לקנות טבעת כזו‪ ,‬אך הוא זיהה אותה‪.‬‬
‫הוא אהב מאוד תכשיטים‪ .‬פעמים רבות הביט בתכשיטי הקארטיה היפהפיים‬
‫בחלונות הראווה וחלם שיום אחד יוכל לקנות לעצמו טבעת יהלום או שעון‬
‫יוקרתי כמו קארטיה‪ ,‬ברייטלינג או רולקס‪ .‬הטבעת שלה הייתה של קארטיה‪,‬‬
‫לא היה לו שום ספק‪ .‬אך מהם התכשיטים לעומת הדבר האמיתי? האישה‬
‫שישבה מולו הייתה תכשיט מכף רגל ועד ראש‪ .‬כאשר דיברה חשפה שורות‬
‫של יהלומים‪ .‬כאשר הניעה יד חשפה ציפורניים מדהימות‪ .‬עיניה היו מביישות‬
‫‪112‬‬
‫את אבני האזמרגד‪ .‬היא הייתה מושלמת‪ .‬קארינה הושיטה לו את הצ'ק והוא‬
‫תחב אותו למגירה מבלי להביט בו‪.‬‬
‫שבוע לאחר מכן הופתעה קארינה לקבל טלפון מגדעון‪" .‬טוב‪ ,‬מסתבר שצדקתי‬
‫– יש בסיפור הזה יותר מדי דברים לא מדויקים‪ ,‬שמחזקים אצלי את התחושה‬
‫שהבחור שלך לא מספר את כל האמת"‪ .‬הוא הקפיד לבחור את המילים‪ ,‬שלא‬
‫לחשוף את מה שהוא באמת מרגיש כלפי המעשייה הזאת‪" .‬לא מצאתי כניסה‬
‫של אישה בשם יוליה לארץ‪ ,‬ובטח לא יציאה לאמריקה‪ .‬והגרוע מכל שגם לא‬
‫מצאתי שום תיעוד שלה ברומניה‪ .‬היא פשוט לא קיימת‪ .‬אני מציע שתבדקי‬
‫לעומק את הפרטים ותחזרי אליי‪ .‬יש כמה דברים לא מדויקים בסיפור‪ ,‬וחבל על‬
‫הכסף שלך"‪.‬‬
‫"מה זאת אומרת 'אתם לא מוצאים אותה פה'? אתם משרד חקירות‪ ,‬לא? אם‬
‫אתה לא תמצא אותה מי ימצא?" אמרה קארינה‪ ,‬מתרעמת על הקלות שבה‬
‫גדעון פתר את עצמו מעבודה קשה‪" .‬ניסית להפגש עם העובדת הסוציאלית?"‬
‫"למה זה טוב?" שאל גדעון‪.‬‬
‫"אם לא תבדוק לא תדע"‪.‬‬
‫גדעון סגר את הטלפון‪ ,‬חש שקיבל נוק אאוט לפרצוף‪ .‬הוא התקשר לאלון‬
‫שישב בחדר הסמוך‪" .‬כנס אליי"‪.‬‬
‫אלון לקח כיסא והתיישב מול גדעון‪" .‬יש לי חקירה שאני די מתלבט אם היא‬
‫חקירה מעניינת שכדאי לנו לשים את ראשינו בה או לנער אותה מעלינו"‪ .‬גדעון‬
‫הסביר לאלון את פרטי הסיפור של דניאל כפי שסיפרה לו קארינה‪" .‬עשיתי‬
‫כמה טלפונים‪ .‬לא מצאתי שום יוליה‪ .‬סתם סיפור תימהוני‪ .‬אבל האישה‬
‫שמבקשת את החקירה היא די מעניינת‪ ,‬ויש לה אמצעים‪ .‬אני רוצה שתבדוק‬
‫במשרד הרווחה אם יש איזה דבורה שזוכרת סיפור כזה‪ .‬ננסה למצוא משהו‪.‬‬
‫אם לא‪ ,‬נודיע לקארינה שהחקירה נגמרה"‪.‬‬
‫‪113‬‬
‫גדעון ידע שברגע שהוא מעביר את הדברים לאלון‪ ,‬תהיה לו הערכה נוספת‬
‫לגבי התיק‪ .‬אלון היה נכס למשרד‪ .‬הוא היה האדם היחיד שגדעון סמך עליו‬
‫בעיניים עצומות‪ .‬לא במקרה הכתיר אותו כיורשו‪ .‬אלון היה מפקד בחיל‬
‫מודיעין‪ .‬הוא היה מיומן וידע להבחין בפרטים קטנים‪ ,‬פענח דברים רבים‬
‫וחשובים ואפילו זכה לציון לשבח על כך שבאחד הימים‪ ,‬כשצפה על הגבול‪,‬‬
‫הצליח לזהות פעילות חריגה של החיזבאללה‪ ,‬הוא ראה רועים תמימים בסמוך‬
‫לגדר‪ ,‬והבין שמדובר בחיילי חיזבאללה מחופשים‪ .‬הדבר מנע פיגוע גדול‬
‫במוצב צה"ל בצפון הארץ‪ ,‬וזיכה אותו בציון לשבח‪ ,‬למרות שאיש לא ידע את‬
‫הפרטים לעומקם‪ .‬במהלך שירותו הצבאי התבקש לצאת לקורס מפקדים‪ ,‬אך‬
‫סירב משום שהיציאות בקורס היו אחת לשבועיים‪-‬שלושה‪ ,‬ואהבתו לכדורסל‬
‫הייתה מעל לכל‪ .‬הוא היה מוכן לוותר על השירות הצבאי למען הכדורסל‪ ,‬אך‬
‫חובת השירות קדמה לחובתו האישית‪ .‬הדבר כמעט סגר לו את האפשרות‬
‫להתקבל לקורס קצינים‪ ,‬עד שהגיע מפקד חדש לבסיס‪ ,‬שאישר לאלון לצאת‬
‫באישור חריג לקורס מפקדים‪ ,‬ולאחר מכן לקורס קצינים‪ ,‬ואפשר לו לצאת‬
‫לחופשות בהתאם לאימוני הכדורסל‪ .‬לקראת סיום שירותו הצבאי‪ ,‬קיבל מכתב‬
‫ממשרד ראש הממשלה‪ ,‬המבקש ממנו להתגייס לשירות הביטחון הכללי‬
‫לתקופה של שנתיים או ארבע שנים‪ ,‬לפי בחירתו‪ .‬אלון חיכה שלוש שנים כדי‬
‫להשתחרר ולהשקיע את כולו בכדורסל‪ .‬הוא היה מוכשר מאוד וכולם ניבאו לו‬
‫הצלחה גדולה‪ ,‬ואפילו מעבר לאן‪.‬בי‪.‬איי‪ ,‬אך במהלך אחד המשחקים שבר את‬
‫הרגל ונותר עם שתי ברירות – ללכת לאוניברסיטה או לשירות הביטחון‬
‫הכללי‪ .‬הוא בחר בעדיפות השנייה‪ .‬ארבע שנים היה בשב"כ ולמד שם רבות על‬
‫המקצוע‪ .‬כשסיים היה לו די כסף ללימודים באוניברסיטה‪.‬‬
‫לקח לאלון יומיים לאסוף את המידע על דבורה‪ ,‬העובדת הסוציאלית‪ .‬היו‬
‫ברשותו תוכנות מסוימות שבעזרתן יכול היה לברר כל פרט על כל בן אדם‪.‬‬
‫‪114‬‬
‫הוא נכנס למשרדו של גדעון עם חמישה עמודים בהם מרוכזים חייה של דבורה‪.‬‬
‫גדעון התלוצץ שייקח לו יותר זמן לעיין במסמכים שהגיש לו אלון‪ ,‬ממה שלקח‬
‫לאלון להשיג אותם‪ .‬קורות חייה של דבורה לא היו מביישים שום פושע ראוי‬
‫לשמו‪ .‬דבורה התגרשה לפני עשר שנים‪ .‬הגירושין לווו בהרבה תלונות שלה‬
‫במשטרה על בעלה‪ .‬בסופו של דבר התברר שהעלילה עליו כדי להרחיקו‬
‫מהבית‪ .‬היא קיבלה את הבית‪ ,‬והבעל את הילדים‪ .‬מאז שקיבלה תעודת עובדת‬
‫סוציאלית‪ ,‬החליפה הרבה מקומות עבודה‪ .‬בתחילת דרכה מצאה משרה חלקית‬
‫בעיריית רמת גן‪ ,‬משם הועברה למשרה מלאה בתל אביב ולא הייתה שם‬
‫מהיעילות ביותר‪ .‬היא הייתה העובדת שקיבלה הכי הרבה תלונות ממטופלים‪...‬‬
‫גדעון זמזם לחדרו של אלון‪ .‬כשזה נכנס למשרד‪ ,‬מצא את גדעון מעלעל בדפים‬
‫וקורא לסירוגין‪" .‬שבוע ימים ועדיין לא סיימת לקרוא?"‬
‫"יש לי בעיה עם החקירה הזאת‪ .‬יש לי תחושה שהבחור הזה חולה נפש‬
‫שממציא לנו סיפורים‪ .‬מה דעתך‪ ,‬בכנות‪ ,‬להחזיר לגברת את הכסף?"‬
‫אלון עיוות את שפתיו‪" .‬לא יודע‪ .‬אבל דבורה הייתה האחרונה שראתה את‬
‫האישה שאנחנו מחפשים‪ .‬אולי אחרי שנחקור אותה נדע אם להמשיך"‪.‬‬
‫"עלינו לגרום לה למסור לנו את המידע‪ .‬היופי שלך בהחלט יכול לעזור לנו‬
‫פה"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫אלון הביט בגדעון בתדהמה‪" .‬מה קשור היופי שלי לדבורה? מה אני‪ ,‬זונה‬
‫להשכיר?"‬
‫גדעון הושיט לאלון נייר עליו רשומה כתובת מגורים‪" .‬זה מקום המגורים‬
‫החדש שלך‪ .‬קארינה מתעקשת לשלם כל מחיר כדי שנמצא את האישה הזאת‪,‬‬
‫יוליה‪ .‬דווקא מקום לא רע‪ .‬זה בראש העין‪ .‬גדר אחת מפרידה בין הבית הזה‬
‫לביתה של דבורה‪ .‬הגדר לא כל כך גבוהה‪ ,‬מה שיכול לסייע לך ביצירת הקשר‪.‬‬
‫כמו כן היא גרושה ועסוקה בצ'טים‪ ,‬אם אתה מבין מה אני מתכוון"‪.‬‬
‫‪115‬‬
‫בכל מצב אחר אלון היה מתנגד‪ ,‬אך כבר כמה ימים שהוא ישן בבתים של‬
‫חברים‪ ,‬לאחר שנטלי זרקה אותו מהבית‪ ,‬כך שתהיה המשימה דוחה ככל‬
‫שתהיה‪ ,‬הוא זקוק לבית להשתכן בו‪ ,‬לפחות עד שימצא דירה ראויה בתל אביב‪,‬‬
‫או עד שנטלי תעשה שוב את משגה חייה ותקבל אותו בחזרה‪.‬‬
‫אלון התמקם בדירתו החדשה והמרוהטת‪ .‬הוא היה מוכרח להודות שזה לא‬
‫נורא‪ .‬אמנם זה לא היה בתל אביב‪ ,‬העיר שכל כך אהב‪ ,‬אך היה זה שינוי‬
‫מרענן‪ ,‬מין נופש קצר מועד‪ .‬הדירה נבנתה על צלע גבעה‪ .‬איש לא התגורר‬
‫מאחורי ביתו‪ ,‬כך שכאשר ישב בחצר על הדשא המטופח‪ ,‬יכול היה להשקיף על‬
‫הטבע והנוף ההררי‪ ,‬ולא על כבישים סואנים ומזוהמים‪ ,‬להם היה רגיל בתל‬
‫אביב‪ .‬בעודו מסדר את בגדיו בארון‪ ,‬שמע אישה קוראת מעבר לגדר‪" ,‬הלו!"‬
‫הוא יצא מחדר השינה והביט באישה כבת חמישים ויותר‪.‬‬
‫"אני דבורה‪ ,‬השכנה לידך"‪.‬‬
‫"נעים מאוד"‪ .‬אלון ניגש אליה ולחץ את ידה בחום‪ ,‬שמח שעשתה את הצעד‬
‫הראשון ולא מאמין למזלו הטוב‪.‬‬
‫"שמעתי שאתה גר לבד"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫הו‪ ,‬הו‪ ,‬חשב אלון‪ ,‬היא בהחלט חטטנית‪ .‬זה טוב למשימה שלו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬התגרשתי לפני שנה‪ ,‬אבל רק עכשיו סיימנו את כל הליכי הביורוקרטיה"‪.‬‬
‫שיקר בלי לחשוב יותר מדי‪.‬‬
‫"יש ילדים?"‬
‫"לא‪ .‬לא הספקנו"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני לא אפריע לך להתארגן‪ ,‬אבל תראה את עצמך חופשי לבקר אצלי‬
‫מתי שתרצה‪ ,‬גם אני לבד"‪.‬‬
‫אלון הביט בה כשנכנסה חזרה לביתה‪ ,‬תוהה בינו לבין עצמו למה התכונה‬
‫כשהזמינה אותו לבקר‪ .‬האם ראתה בו איזה אובייקט שניתן להתלבש עליו? לפי‬
‫‪116‬‬
‫הגיל היא יכולה להיות אימא שלו‪ ,‬ועל פי המראה –כמו סבתא שלו‪ ,‬שקבורה‬
‫כבר עשר שנים‪.‬‬
‫למחרת חשב שהגיע הרגע להדק מעט את הקשרים עם דבורה‪ .‬הוא לא רצה‬
‫למהר מדי‪ ,‬אך גם רצה לקדם את החקירה ולסיימה בהקדם‪ .‬בשעות הערב הגיע‬
‫לביתה עם צנצנת סוכר‪" .‬לא נעים לי להיות נודניק חסר נימוס‪ ,‬אבל שכחתי‬
‫לקנות סוכר ומתחשק לי קפה‪ .‬ובלי סוכר זה לא טעים‪ ,‬אני חושב‪ "...‬אמר עם‬
‫חיוך מרטיט‪ ,‬מקווה שתציע לו כוס קפה ולא רק סוכר‪.‬‬
‫"אם תרצה תוכל לשתות אתי קפה פה"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא רוצה להפריע"‪.‬‬
‫"אתה לא מפריע"‪ .‬היא פתחה את הדלת לרווחה ואפשרה לו להיכנס‪.‬‬
‫הם התיישבו בגינה והוא מצא את עצמו עושה שימוש פרקטי בחייו‪ ,‬מסביר לה‬
‫עד כמה תהליך הגירושין קשה עליו‪ .‬בתחילה חשב שיהיה לו קל אם הוא יעבור‬
‫לדירה אחרת‪ ,‬אך עכשיו הוא מבין שמעבר הדירה זה השלב הכי קשה בכל‬
‫הגירושין‪ .‬זה מרוקן את הבן אדם‪ ,‬משאיר אותו חלול‪.‬‬
‫היא הקשיבה‪ ,‬חשה שהוא מאוד זקוק לה והיא יכולה ורוצה לעזור לו‪" ,‬תרגיש‬
‫בנוח לדבר אתי על כל דבר‪ .‬גם אני גרושה‪ .‬בהתחלה זה כואב‪ ,‬אבל לאחר מכן‬
‫זה יכול להיות סידור נוח‪ .‬אני עובדת סוציאלית‪ ,‬כך שאתה בר מזל שיש לך‬
‫שכנה כמוני"‪ ,‬צחקקה‪" ,‬שמתי לב שלא יצאת מהבית כל השבוע"‪.‬‬
‫דניאל פקח עיניים‪ ,‬היא רואה הכול‪ ,‬חשב‪ .‬דבורה הבחינה בפניו המופתעות‬
‫והבינה שהתגלתה בקלקלתה‪" .‬זה לא שאני עוקבת‪ ,‬אני בחופשה כרגע‪ ,‬והבית‬
‫שאתה גר בו היה ריק הרבה זמן‪ ,‬ועכשיו אני שומעת קולות משם‪ ,‬כך אני‬
‫יודעת שיש שם מישהו"‪.‬‬
‫‪117‬‬
‫אלון התנחם בעובדה שלא יהיה קשה לחלץ ממנה דיבורים‪ ,‬היא אהבה לדבר‪.‬‬
‫הוא קיווה שלא יתבדה‪ ,‬אך מצד שני עליו להיות זהיר‪ ,‬אסור שהיא תחשוד‬
‫בדבר‪.‬‬
‫כעבור שלושה ימים הוא הוזמן על ידה לאכול ארוחת ערב ביום שישי‪ ,‬ושמח‬
‫להזדמנות להוציא ממנה את הדברים שלשמם שכר את הבית‪ .‬כדי לרכוש את‬
‫אמונה סיפר לה סיפורים על פרודתו נטלי‪ ,‬דברים שלא מספרים לכל אחד רק‬
‫לחברים קרובים‪ ,‬ודבורה הרגישה שהיא מצאה ידיד‪ .‬כשנגמרו לו הסיפורים‬
‫האמיתיים למחצה‪ ,‬מצא את עצמו ממציא סיפורים‪ ,‬עורך להוריו את החיים‪.‬‬
‫כעת מסתבר שהיו גרושים‪ ,‬והוא גדל עם אביו‪ ,‬דבר שגורם לו כנראה להתאהב‬
‫בנשים בוגרות יותר‪ .‬גם אשתו הייתה מבוגרת ממנו בעשר שנים‪ ,‬שיקר‪,‬‬
‫והמשיך בשקריו בעידודה הפעיל של דבורה‪ ,‬שהייתה בטוחה שיש לה כאן‬
‫סיכוי גדול לרומן‪.‬‬
‫עבר חודש ודבורה התחילה לדחוף אותו לכיוון המיטה‪ ,‬אפשרות שהוא לא‬
‫העלה בשום אופן על דעתו‪ ,‬לפחות מבחינה מצפונית‪ .‬שם בדיוק עבר הגבול‬
‫הדק בין עבודה למצפון‪ .‬בנוסף פחד שיהיה אימפוטנט לכל שארית חייו‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬כל תחבולותיו לדלות ממנה מידע אודות קובלסקי‪ ,‬לא העלו דבר‪.‬‬
‫***‬
‫‪118‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשהגיע למשרד בתל אביב‪ ,‬שאל אותו גדעון כיצד מתקדמים‬
‫העניינים‪.‬‬
‫"הרבה מאוד‪ ,‬אני חייב להודות"‪ ,‬אמר אלון בציניות‪" ,‬בשבוע אחד הוריי‬
‫הספיקו להתגרש לאחר שלושים שנות נישואין מאושרים‪ ,‬אני הספקתי להתחתן‬
‫ולהתגרש‪ ,‬התחלתי להתאהב בנשים מבוגרות ואני עומד כפסע בין זה לבין‬
‫המציאות‪ .‬אבל בנושא של קובלסקי או יוליה לא שמעתי כלום‪ .‬לא יודע איך‬
‫לפתוח ִאתה בשיחה"‪.‬‬
‫"אני חושב שיש לי רעיון"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬כתבה בעיתון על משה קובלסקי‪".‬‬
‫גדעון הרים טלפון והתקשר לחברו עמוס‪.‬‬
‫"עמוס‪ ,‬זה גדעון מדבר‪ .‬אני צריך ממך טובה‪ ,‬שתשים איזו כתבה קטנה או‬
‫גדולה על קובלסקי ביום שישי הקרוב"‪.‬‬
‫"משה קובסלקי?" שאל עמוס‪.‬‬
‫"כן"‪.‬‬
‫"מה אני אכתוב עליו? אין שום דבר מעניין לכתוב עליו‪ .‬כל מה שאכתוב‪ ,‬יחשב‬
‫לא אקטואלי‪ .‬קובלסקי שייך לעיתון של אתמול"‪ ,‬ענה עמוס‪.‬‬
‫"תעשה סקר‪ .‬לדוגמה‪ ,‬עשרת האנשים העשירים במדינה‪ ...‬פילנטרופים‪ ...‬לא‬
‫יודע‪ ,‬תעשה משהו"‪.‬‬
‫"פילנטרופים זה טוב‪ ,‬תמיד אקטואלי‪ .‬קובלסקי בהחלט פילנטרופ‪ .‬למה אתה‬
‫רוצה את זה?"‬
‫"אספר לך בהזדמנות"‪ ,‬שיקר גדעון‪ ,‬שלא הייתה לו שום כוונה לספר לשום‬
‫כתב בשום עיתון‪ ,‬ובמיוחד לא לעמוס‪ ,‬על חקירה שקשורה לקובלסקי‪ ,‬למרות‬
‫שהטיל ספק בנכונות הסיפור‪" .‬סודר"‪ ,‬אמר גדעון לאלון‪.‬‬
‫ביום שישי ישב אלון אצל דבורה‪ ,‬עיין בעיתון ומצא את הכתבה על רשימת‬
‫הפילנטרופים של המדינה‪ .‬תמונתו של קובלסקי התנוססה שם לתפארת‪ .‬איזו‬
‫‪119‬‬
‫כתבה מחממת את הלב‪ ,‬חשב אלון‪ .‬הכתבה התאימה למטרה‪ ,‬אך לא היה לו‬
‫אומץ לפרוש את הרשת ביום שישי‪ .‬רק בארוחת הבוקר של יום שבת עם‬
‫דבורה‪ ,‬מצא את האומץ הדרוש‪ .‬הוא עלעל כהרגלו בעיתון‪ ,‬נכנס לשירותים‬
‫כדי להפעיל את מכשיר ההקלטה‪ ,‬הניח אותו בכיס ויצא לסלון‪ .‬דבורה הייתה‬
‫עסוקה בסידור ארוחת הבוקר‪.‬‬
‫"מה אתה עסוק בעיתון כל הבוקר?" העירה דבורה‪.‬‬
‫"אני קורא כתבה על אנשים שתורמים לקהילה‪ ,‬את יודעת‪ ,‬מאוד מחמם את‬
‫הלב‪ .‬את בוודאי מבינה את זה‪ ,‬אחרי הכול בחרת במקצוע שכל כולו תרומה‬
‫לחברה"‪.‬‬
‫דבורה הנהנה בהסכמה‪.‬‬
‫הוא הקריא לה את שמות האנשים שהופיעו ברשימה והתמקד באחדים מהם‪,‬‬
‫כדי להכשיר את הקרקע מבלי לעורר חשד‪ .‬שום תגובה מצדה לא הגיעה‪.‬‬
‫"תגידי ת'אמת‪ ,‬את באמת חושבת שהכסף שהם תורמים זה מטוב לב? מה‬
‫הסיכוי שהם יזמינו דלפון כמוני או כמוך לאכול ִאתם ארוחת ערב‪ ,‬או למסיבות‬
‫הנוצצות שלהם?"‬
‫"היי היי‪ ,‬אל תזלזל במשרה שלי‪ ,‬יוצא לי לשבת עם הרבה אנשים מכובדים‪.‬‬
‫אני לא אחד העם ולא דלפונה‪ ,‬דלפונית‪ ...‬איך אומרים את המילה הזאת?"‬
‫'רק זה חסר לי להסיט את השיחה לאיזה ערוץ דקדוקי'‪ ,‬חשב אלון‪" .‬עזבי אותך‬
‫מדקדוק‪ ,‬תני שמות‪ ,‬עם מי ישבת?"‬
‫דבורה לקחה נשימה ארוכה‪" ,‬עם קובלסקי למשל"‪.‬‬
‫"לא מאמין‪ ,‬באמת?" הוא התקרב אליה מעט‪" .‬נו ספרי‪ ,‬אני חייב לשמוע"‪.‬‬
‫"סתם פגישה הזויה"‪.‬‬
‫"מה היה? תני פרטים"‪ .‬אלון עשה מבט מתחנן ומשועשע‪.‬‬
‫"אוי זה היה לפני הרבה שנים‪ ,‬הגיעה אליי אישה אחת שטענה שאיזה ילד הוא‬
‫הנכד של קובלסקי‪ .‬היא סיפרה לי שביקרה במשרד שלו והוא מסרב להכיר‬
‫‪121‬‬
‫בילד‪ .‬אחר כך הסתבר שהיא שיקרה‪ .‬היא השאירה מכתב עם הפרטים של‬
‫האבא האמיתי"‪ ,‬אמרה דבורה ומיד הצטערה שהזכירה את המכתב‪ ,‬משום‬
‫שלקחה משם את הכסף‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז מה עשה קובלסקי אצלך במשרד?"‬
‫"הוא בא להגיד לי שהוא לא הסבא‪ .‬הוא אמר שהוא מכיר את יוליה אבל אין לו‬
‫קשר לילד"‪.‬‬
‫אלון פתח עיניים גדולות‪" .‬למה הוא בכלל צריך להגיע אלייך אם אין לו קשר‬
‫לילד?"‬
‫"גם אני מאוד התפלאתי‪ ,‬אולי פחד שסיפור לא אמיתי ולא נכון בכל זאת ידלוף‬
‫ויסב לו נזק"‪.‬‬
‫"ומה קרה עם האימא של הילד?"‬
‫"טסה לאמריקה"‪.‬‬
‫בינגו! חשב אלון‪ .‬מסתבר שיש אמת בסיפור‪" .‬דבורה‪ ,‬בכנות‪ ,‬את חושבת‬
‫שהילד הוא הנכד של קובלסקי? מה האינטואיציה הנשית שלך אומרת?"‬
‫"לא יודעת‪ ,‬אבל באמת שזה כבר לא חשוב"‪ .‬היא שתקה ואחר כך המשיכה‪,‬‬
‫"אם לא הייתי מכירה אותך‪ ,‬הייתי חושבת שאתה עיתונאי"‪.‬‬
‫אלון ניסה לסכם לעצמו את הדברים בראש‪ .‬יוליה אמרה לדניאל ולדבורה‬
‫שהיא טסה לאמריקה‪ ,‬אך בפועל אין רישום כזה‪ ,‬והיא עדיין מתגוררת בישראל‬
‫אך נעלמו עקבותיה‪ .‬קובלסקי מגיע עד למשרד הרווחה כדי להצהיר שהוא לא‬
‫קשור לילד; האם המעשה הזה לא מחזק את הסברה שהוא אמנם הסבא?‬
‫במיוחד לאור העובדה שעל פי דבורה‪ ,‬קובלסקי לא הכחיש שהוא מכיר את‬
‫יוליה‪ .‬ואם הוא מאוד לא רוצה שידעו שיש לו נכד‪ ,‬האם ייתכן שהוא קשור‬
‫איכשהו להיעלמותה של יוליה‪ ,‬האישה היחידה שיודעת שיש לו נכד לא חוקי?‬
‫הוא הרגיש שהוא נסחף בקשר למסקנה האחרונה‪ ,‬אך הוא היה חייב להציב גם‬
‫אותה‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אלון ידע שעשה צעד גדול בחקירה‪.‬‬
‫‪121‬‬
‫הוא מיהר לביתו‪ ,‬בהרגשה שהוא חייב לשתף את גדעון בתגליות החדשות‪" .‬יש‬
‫לי חומר טוב‪ ,‬תרצה לבוא?"‬
‫"הייתי מאוד רוצה‪ ,‬אבל קבעתי עם אשתי ללכת לסרט היום"‪.‬‬
‫"עזוב אותך מסרטים‪ ,‬יש לי פה משהו שיפיל אותך לריצפה‪ .‬הלכתי לחפש‬
‫אתונות ומצאתי את המלוכה – הלכתי לחפש חומר על יוליה ומצאתי חומר על‬
‫קובלסקי"‪.‬‬
‫"מי זה בטלפון?!" שמע אלון את אשתו של גדעון צועקת‪.‬‬
‫"זה אלון‪ ,‬יש בעיה דחופה"‪.‬‬
‫"אל תנסה את זה עליי‪ .‬אני יודעת שאתה שונא ללכת לקולנוע"‪.‬‬
‫"היא חושבת שאני מנסה להתחמק מהסרט"‪ ,‬אמר גדעון לאלון‪" ,‬טוב זרוק את‬
‫הפרטים המעניינים"‪.‬‬
‫אלון סיכם עבורו את המסקנות שהגיע אליהן‪..." .‬מסתבר שיש הרבה דברים‬
‫מתחת לפני השטח"‪.‬‬
‫"אתה גאון‪ .‬אז נשארנו עם השאלה הקשה‪ ,‬לאן נעלמה יוליה?"‬
‫"לא‪ .‬השאלה הקשה היא איך אני בורח מהדירה בראש העין בלי שדבורה‬
‫תבחין בזה?"‬
‫גדעון צחק‪.‬‬
‫"אני חושב שאתחיל מהיום להעיף את החפצים שלי מכאן‪ ,‬כל עוד היא לא‬
‫חושדת בכלום‪ .‬תאמין לי‪ ,‬גדעון היא מסוכנת‪ ,‬אני צריך תוספת סיכון בעבודה‪.‬‬
‫אתה לא קולט‪ ,‬אני כבר לא יודע איך לברוח מהחיזורים שלה‪ ,‬אין לך מושג‬
‫איזה יצירתיות אני צריך בשביל לסרב לישון ִאתה באותו חדר‪ ,‬שלא נדבר על‬
‫אותה מיטה"‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬היא עד כדי כך בת אדם דוחה?" שאל גדעון בהתרסה‪.‬‬
‫"זהו‪ ,‬שהיא לא בת אדם"‪.‬‬
‫‪122‬‬
‫אלון סיים את שיחתו ונדהם לראות את דבורה מאחוריו‪ ,‬שומעת את כל‬
‫הדברים שאמר לגדעון‪ .‬עוד לפני שהספיק להגיד מילה‪ ,‬חש את המערוך מוטל‬
‫על ראשו‪.‬‬
‫הוא התעורר מנפילה של תחריט תאילנדי עשוי מעץ צבוע בזהב‪ ,‬שנפל מהקיר‬
‫היישר על ראשו‪ .‬הוא שמח כשהבין שהמהלומה החזקה שחטף בראשו לא‬
‫הייתה מדבורה‪ .‬זה היה חלום‪.‬‬
‫הוא הציץ בשעון‪ .‬השעה הייתה שלוש לפנות בוקר‪ .‬יש לו סיוטים מהאישה‬
‫הזאת‪ ,‬חשב‪ .‬הוא ארז את כל חפציו‪ ,‬הניח אותם באוטו ונסע לכיוון תל אביב‪.‬‬
‫שגדעון ידאג לכל השאר‪ .‬הוא כבר הקריב מספיק‪ .‬אוי כמה התגעגע ברגעים‬
‫אלה לחברתו‪ .‬הוא היה צריך לעבור את כל הסיוט הזה כדי להעריך יותר את‬
‫נטלי‪ .‬רק עכשיו נזכר שאין לו דירה לחזור אליה‪ .‬הוא עזב את הדירה שבה גר‬
‫עם נטלי היישר לפרויקט דבורה בראש העין‪.‬‬
‫הוא הסתכל בטלפון‪ ,‬מתלבט אם להתקשר עכשיו לנטלי‪ ,‬אך נמלך בדעתו‪.‬‬
‫האמת שהוא לא כל כך שיקר לדבורה לגבי היגרושין‪ ,‬הוא באמת יצא חמש‬
‫שנים עם נטלי‪ .‬אך בשלוש השנים האחרונות‪ ,‬היא לא חדלה לרגע ללחוץ על‬
‫חתונה‪ ,‬דבר שאילץ אותו לאלתר כל מיני רעיונות לדחיית גזר הדין‪ .‬בפעם‬
‫הראשונה הבטיח לה שתוך שנה הוא יתחתן ִאתה‪ ,‬כך השיג שנה של שקט‪.‬‬
‫לאחר שנה משך עוד כמה חודשים בוויכוחים‪ ,‬ומשלא נותרה לו ברירה‪ ,‬הודיע‬
‫לה שהוא מעדיף להתחתן בקיץ‪ .‬כמובן‪ ,‬אם הריב היה בקיץ‪ ,‬הוא היה מעדיף‬
‫להתחתן בחורף‪ .‬ההעדפות העונתיות נתנו לו ארכה של שקט לעוד מספר‬
‫חודשים‪ .‬כאשר הגיע הקיץ ואלון ביקש לדחות בעוד כמה חודשים‪ ,‬הוא נאלץ‬
‫להזמין אולם ולשלם מראש‪ ,‬כדי להוכיח לנטלי את רצינותו‪ .‬הוא שילם שילם‪,‬‬
‫וזה קנה לו עוד שלושה חודשים של שקט‪ ,‬אך כאשר ראה את נטלי הולכת‬
‫לקנות שמלה‪ ,‬הבין שהרחיק לכת‪ .‬שלושה שבועות לפני החתונה‪ ,‬רגע לפני‬
‫‪123‬‬
‫שנשלחו ההזמנות‪ ,‬הודיע לנטלי ולהוריו שהחתונה מבוטלת‪ ,‬שהוא אוהב את‬
‫נטלי‪ ,‬אך אינו מוכן עדיין להתחתן‪.‬‬
‫הוא התקשר לביתה של נטלי‪ ,‬מגחך על המציאות שבה הוא מצוי‪ ,‬נס על נפשו‬
‫מאישה מפחידה ומחכה לאיזה חסד מאישה אחרת‪.‬‬
‫"הלו"‪ ,‬שמע את נטלי חצי ישנה‪ .‬זה טוב אם היא עונה‪ ,‬חשב‪ ,‬למרות שהיא‬
‫מזהה את המספר שלו בטלפון‪ .‬רק לאחר מכן נזכר שהתקשר לטלפון בבית‬
‫בדיוק מהסיבה הזאת‪ ,‬שהיא לא תזהה את המספר שלו‪ .‬השעה הייתה שלוש‬
‫לפנות בוקר‪.‬‬
‫"זה אלון"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬אם תבוא מהר אולי תספיק למצוא את הבגדים שלך שאני זורקת עכשיו‬
‫מהחלון‪ .‬יכול להיות שעם קצת מזל הם יצליחו לנחות על המדרכה ולא על‬
‫החבלים של השכנים"‪.‬‬
‫אלון לא שמע מהעבר השני כלום ושיער שהיא ניתקה לו את הטלפון‪" .‬תיזהרי‬
‫שהצוואר שלך לא יישאר על החבלים‪ ,‬והרוח תנפנף את השכל שנשאר לך"‪,‬‬
‫אמר לתוך הטלפון בלעג‪.‬‬
‫לפתע שמע משהו כבד מכה על גג מכוניתו‪ .‬הוא יצא מהאוטו‪ ,‬וראה את בקבוק‬
‫המים המינרליים‪ ,‬צונח מגג המכונית ומותיר עליו סימן‪.‬‬
‫"אופס‪ ,‬זה היה מתחת לבגדים שלך‪ .‬לא שמתי לב"‪ ,‬שמע את קולה בטלפון‪,‬‬
‫המום מכך שלא ניתקה‪.‬‬
‫הוא הבחין בבגדים שלו מתעופפים מהחלון‪" .‬אפשר להישאר ידידים‪ .‬לא‬
‫חייבים להיות אויבים"‪ ,‬הוסיף בלעג‪.‬‬
‫"אוי נדמה לי שזאת החולצה האהובה עליך"‪ ,‬שמע אותה מהעבר השני‪.‬‬
‫מספר אנשים התחילו להתקהל סביבו‪ ,‬והברירה היחידה שנותרה לו הייתה‬
‫לחזור לדירה בראש העין‪ ,‬אך הוא העדיף להתאכסן במלון זול‪ ,‬עד שימצא‬
‫‪124‬‬
‫פתרון אחר‪ .‬כל דבר היה עדיף מאשר לראות את פניה של דבורה‪ .‬הוא אסף‬
‫במהירות את בגדיו ונסע מהמקום‪.‬‬
‫"אני רואה שאתה נוסע מפה‪ .‬מצטערת שלא ארזתי את זה כמו שצריך‪ .‬אתה‬
‫יודע‪ ,‬באת לי בהתראה קצרה"‪ ,‬לגלגה נטלי‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬זה דווקא נחמד שאת טורחת כל כך הרבה בשבילי בשעה זו של הלילה"‪,‬‬
‫עקץ חזרה‪.‬‬
‫"בשמחה"‪ .‬היא סגרה את הטלפון‪ ,‬ואלון הדליק את אורות הטלפון‪ ,‬כדי לוודא‬
‫שהוא אכן סגור‪ ,‬מ חשש שיפלוט קללה שתגרום לנטלי לסגור את לבה בפניו‬
‫לעוד כמה שבועות‪ .‬הוא היה צריך מקום מגורים מיידי‪.‬‬
‫למחרת שמע את הטלפון מצלצל‪ .‬זה היה גדעון‪" .‬איפה אתה? אני מחכה לשמוע‬
‫את כל החדשות מאתמול"‪.‬‬
‫אלון הביט בשעון‪ .‬השעה הייתה תשע‪" .‬אני אגיע מאוחר למשרד"‪ ,‬אמר בקול‬
‫חלוש‪.‬‬
‫"אין סיכוי‪ .‬אני חייב לשמוע מה קרה אתמול"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫אלון עבר משכיבה לישיבה‪" .‬אתמול רצחו אותי‪ ,‬זרקו אותי מהבית בשלוש‬
‫בלילה‪ ,‬אספתי את הבגדים שלי מהמדרכה ומשם המשכתי למוטל מסכן לישון‬
‫עם פרעושים"‪.‬‬
‫"אלון? אתה בסדר?"‬
‫"אני חי"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬נראה לי שאתה באמת זקוק לשינה‪ .‬כשתתעורר תגיע ישר למשרד"‪.‬‬
‫אלון לא הצליח לחזור לישון‪ .‬הוא התקשר לחנות פרחים וביקש לשלוח זר‬
‫פרחים לנטלי‪ .‬רק המחשבה על התגובה שלה העלתה חיוך רחב על פניו‪ .‬הוא‬
‫התלבט אם כדאי בכלל להשקיע בזר גדול‪ ,‬שממילא ימצא את דרכו לפח הזבל‬
‫לאחר שהיא תבין שהגיעו ממנו‪.‬‬
‫‪125‬‬
‫"באיזה סכום?" שאלה המוכרת‪.‬‬
‫"איך נראה זר במאתיים שקל?" שאל אלון‪.‬‬
‫"כמו ששווה הבחורה שלך"‪ ,‬ענתה המוכרת בקול יבש‪.‬‬
‫'מתחכמת'‪ ,‬חשב אלון‪.‬‬
‫"מה לרשום על הפתק?" שאלה המוכרת‪.‬‬
‫"שום דבר"‪ ,‬ענה אלון‪.‬‬
‫"לרשום את השם שלך?"‬
‫"עדיף שלא‪ ,‬כך יש לזר סיכוי למצוא את עצמו בתוך עציץ יפה ולא בפח‬
‫אשפה"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫"הבנתי"‪.‬‬
‫אלון כעס על עצמו‪ .‬האישה הקשוחה מעבר לטלפון‪ ,‬שאותה הוא בכלל לא‬
‫מכיר‪ ,‬השפיעה עליו להשקיע חמש מאות שקל בזר‪ .‬הוא לא הבין מדוע התבייש‬
‫מאישה שהוא בכלל לא מכיר‪ .‬זה הזכיר לו את הביקור שלו בשוק באיסטנבול‬
‫לפני שנה‪ .‬הוא ראה מעיל עור בשלושים וחמש יורו‪ .‬מחיר זול‪ ,‬חשב‪ ,‬אך זה‬
‫ידוע שבטורקיה המעילים זולים‪.‬‬
‫הוא נכנס לחנות בזמן שהם עמדו לסגור וביקש למדוד שני מעילים‪ ,‬אחד חום‬
‫ואחד שחור‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬במחיר כזה עדיף שיהיו לו שני צבעים‪ .‬המעיל השחור‬
‫התאים לו והוא ביקש לארוז אותו‪ ,‬אך לא היה להם מעיל חום‪ .‬למרות שהיו‬
‫צריכים לסגור כבר את החנות‪ ,‬הלכו וחיפשו אצל השכן מעיל חום שיתאים‬
‫למידותיו‪ ,‬בזמן שהמתין הגישו לו תה תפוחים בכוס זכוכית קטנה ושוחחו אתו‬
‫בצורה מאוד אדיבה‪ .‬לאחר שהבחור חזר עם המעיל‪ ,‬אלון מדד והחליט לקנות‬
‫גם אותו‪ .‬הם ארזו לו את שני המעילים‪ ,‬והוא שילם שבעים יורו‪.‬‬
‫"סליחה?" קרא אחריו המוכר‪" ,‬מה אתה חושב שאתה עושה?"‬
‫אלון הביט במוכר בלי להבין‪.‬‬
‫"נתת לי שבעים יורו במקום שבע מאות"‪.‬‬
‫‪126‬‬
‫אלון הרגיש כיצד חום מביך מתפשט בפניו‪" ,‬כתוב בחוץ שלושים וחמש יורו‬
‫למעיל"‪.‬‬
‫"כן?" לעג המוכר‪" ,‬איפה בדיוק כתוב שלושים וחמש יורו? השתגעת?"‬
‫אלון הבין שכנראה לא ראה את האפס אחרי השלושים וחמש‪ .‬מרוב מבוכה‬
‫ובושה‪ ,‬רצה לשחק אותה‪ ,‬לשלוף שבע מאות יורו ולשלם על המעילים בכספו‬
‫האחרון‪ ,‬כך לפחות יישאר בלי כסף אך עם הכבוד‪ .‬הוא חש בקונפליקט‪ ,‬מצד‬
‫אחד להציל את הכבוד ומצד שני להציל את הכסף‪ .‬להוציא שבע מאות יורו על‬
‫שני מעילים‪ ,‬זו בהחלט הייתה הוצאה גדולה עבורו‪ .‬הוא החליט למחול על‬
‫כבודו‪ ,‬יצא מהחנות כמו חתול‪ ,‬כשזנבו בין רגליו‪ ,‬שומע אותם מקללים‪ .‬אך‬
‫כשיצא מהשוק‪ ,‬הרגיש שהיה אמיץ בהחלטתו‪ .‬איפה היה האומץ הזה כשקנה‬
‫את הפרחים מהאישה הצנונית בטלפון? ללא ספק‪ ,‬החודש עם דבורה השפיע‬
‫עליו‪.‬‬
‫***‬
‫קארינה ישבה במשרדה שברחוב הירקון‪ ,‬שמחה שהוריה החליטו לחגוג‬
‫שלושים שנות נישואין‪ .‬זו הזדמנות לבקר ברומניה ולפגוש את דניאל‪ .‬היא‬
‫חשה רגשות אשם על כך שהיא יוצאת עם אודי וחושבת על דניאל‪ ,‬אך ניקתה‬
‫את מצפונה ושכנעה את עצמה שדניאל הוא מעין דמות נערצת‪ ,‬כמו שאוהבים‬
‫שחקנים וזמרים‪ .‬היא ביקשה מהמזכירה להשיג לה את דניאל‪ ,‬כדי להודיע לו‬
‫‪127‬‬
‫שהיא מגיעה בשבוע הבא‪ ,‬ולקבוע אתו כמה פגישות עסקיות‪ .‬האם לא לשם כך‬
‫השקיעה את כספה‪ ,‬בכדי ליהנות מרגעים חטופים ביחד?‬
‫המזכירה הודיעה לקארינה שמר מונטיין על הקו‪ ,‬וקארינה המתינה שנייה לפני‬
‫שביקשה מהמזכירה להעביר לה את השיחה‪ .‬היא ניסתה לבחור את המילים‬
‫ואת הטון‪ ,‬וחשה כיצד ההתרגשות גואה בתוכה‪" .‬הלו‪ ,‬דניאל?"‬
‫"כן"‪ ,‬השיב בקרירות‪.‬‬
‫"זאת קארינה"‪ .‬לא הייתה תגובה מהצד השני‪" .‬אני מגיעה בעוד שבוע‬
‫לרומניה‪ .‬יהיה לך קצת זמן לשותפה שלך?" היא לא אמרה לעסקים‪ ,‬רצתה‬
‫שיסכים גם לארוחה סתמית‪.‬‬
‫"האמת שיש לך הרבה מה לראות פה‪ .‬יש כמה מסמכים שכדאי שתבואי ותציצי‬
‫בהם‪ .‬אם זה מעניין אותך‪ ,‬יש כמה בתי דירות שבנייתם הסתיימה לפני זמן מה‪.‬‬
‫אוכל לשלוח לך תמונות במייל‪ ,‬ובכל מקרה‪ ,‬את מוזמנת לבוא ולראות"‪.‬‬
‫"אני מוזמנת?" תפסה את דניאל במילה‪.‬‬
‫"סליחה?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"אמרת שאני מוזמנת לראות"‪.‬‬
‫"קארינה מה רצית‪ ,‬למה התקשרת?"‬
‫קארינה לא הבינה למה הוא כל כך כועס עליה‪ ,‬הרי עבר זמן רב מאז שבגדה‬
‫באמונו‪ .‬היא כבר הוכיחה את עצמה‪ ,‬אפילו לא נזפה בו ולא אמרה מילה על‬
‫הבזבוז והחריגות שעשה בשנה האחרונה בכספה‪ ,‬בלי לבקש אישור או לפחות‬
‫לעדכן‪ .‬היא החליטה לשוחח אתו על כל הדברים כשתגיע לרומניה‪ .‬עתה הייתה‬
‫נבוכה ורצתה לסגור את הטלפון‪ ,‬אך במקום זאת שמעה את עצמה ממלמלת‬
‫משפט שטותי ולא קשור‪" .‬הלכתי למשרד החקירות וביקשתי לקבל פרטים על‬
‫אימא שלך ואביך‪ .‬אתה חייב לי על הרבה דברים‪ ,‬ואני רוצה לראות עד כמה‬
‫אתה מעריך את זה כשאגיע"‪.‬‬
‫‪128‬‬
‫"את מה? מה זאת אומרת‪ ,‬הלכת לברר פרטים על אימא שלי בלי לעדכן אותי?‬
‫אלה החיים שלי"‪.‬‬
‫"למה יש לך טון מאשים? אתה לא זוכר שקבענו פגישה ואתה היית שתוי מדי?‬
‫אז תגיד תודה שהלכתי לבד"‪.‬‬
‫דניאל שתק זמן מה‪" .‬עדיין הייתי מעדיף שלא תתערבי לי בעניינים‪ .‬פעם אחת‬
‫הספיקה לי"‪.‬‬
‫הוא סגר את הטלפון‪ ,‬מותיר את קארינה עצבנית‪ .‬כל מה שהיא עושה עבורו לא‬
‫טוב לו‪.‬‬
‫שבוע לאחר מכן‪ ,‬לאחר שסיים דניאל את עבודתו‪ ,‬ירד כמנהגו לבר של‬
‫אלכסנדר וראה שם בחורות שרקדו על הבמה‪ .‬הוא נזכר שאלכסנדר עושה‬
‫מבחנים לבחורות שירקדו על הבמה ויתנו שירותים לתיירים‪ ,‬וביקש ממנו‬
‫לעזור לו במיון‪ ,‬אך דניאל אמר לו שישאיר לעצמו את העבודה המהנה הזו‪ .‬כך‬
‫שלמרות שידע על כוונותיו של אלכסנדר‪ ,‬קצת הופתע להגיע למקום ולמצוא‬
‫בחורות שבאות לעברו‪ ,‬מתיישבות עליו ונוגעות באיבריו המוצנעים‪.‬‬
‫"מה קורה לך? תן להן משהו"‪ ,‬צחק אלכסנדר מלוא גרונו‪.‬‬
‫"אני אשאיר להן משהו‪ ,‬אם תדאג שהן לא יתקרבו אליי"‪.‬‬
‫"תאמין לי‪ ,‬דניאל‪ ,‬יש לך בעיה‪ ,‬אתה לא יודע ליהנות מהחיים"‪ ,‬אמר אלכסנדר‬
‫כשהוא מתופף על ישבנה של אחת הבחורות‪.‬‬
‫סולטנה התקרבה אליהם‪" .‬הנה זאת הבחורה שלי"‪ ,‬אמר דניאל וחיבק אותה‪.‬‬
‫"אכלת?" שאלה‪.‬‬
‫"תגידי לי‪ ,‬את חושבת שאני אעיז לאכול משהו לפני שאני מגיע לשפית מספר‬
‫אחת בעולם כולו?" היא נכנסה למטבח להביא לו משהו לאכול‪.‬‬
‫"איך אתה מסתדר ִאתה עכשיו?" שאל דניאל את אלכסנדר‪.‬‬
‫"בסדר‪ .‬כשאתה מבין את הראש שלה אתה לומד לאהוב אותה"‪.‬‬
‫‪129‬‬
‫דניאל הסכים‪ .‬הוא היה עסוק באכילה כשהטלפון צלצל‪ .‬קארינה הייתה על‬
‫הקו‪.‬‬
‫"הקדמתי את הביקור‪ .‬אני בשדה התעופה‪ .‬אולי תוכל לאסוף אותי?"‬
‫דניאל רצה להציע לה לקחת מונית ולחסוך את זמנו ואת זמנה‪ ,‬אך הוא סיים את‬
‫ארוחתו ונסע לשדה‪ .‬שם הבחין בה צועדת לכוון היציאה פורחת וזוהרת‪ .‬היא‬
‫הייתה יפהפייה‪ .‬כשהבחינה בו חייכה אליו‪ ,‬והוא חייך קלות חזרה‪ ,‬אך החיוך‬
‫סר מעל פניו מיד כשהבחין באודי‪ ,‬בן זוגה מהמסיבה‪ .‬הוא כעס על עצמו שלא‬
‫הציע לה להגיע במונית‪ .‬ככה זה כשהוא מנסה להיות נחמד אליה‪ ,‬זה תמיד‬
‫מתנקם בו‪.‬‬
‫"מה שלומך?" שאלה‪ ,‬מתעלמת מהמתח שנוצר בינו לבין אודי‪.‬‬
‫דניאל פסע בשקט לעבר מכוניתו‪ ,‬כששניהם מאחוריו‪ .‬הם התיישבו בספסל‬
‫האחורי והוא הרגיש כמו נהג להשכיר‪ ,‬קולט את המבטים שלה דרך המראה‬
‫הפנימית‪ .‬אודי לא הפסיק לדבר כל הדרך‪ ,‬אך היה ברור שכל מה שעניין את‬
‫קארינה זה המראה‪ ,‬משם יכלה להציץ בו‪ .‬הוא תהה בפעם המי יודע כמה‪ ,‬מדוע‬
‫היא באה לרומניה עם אודי אם היא מחזרת אחריו‪ .‬כשהגיעו למלון שמח‬
‫להיפטר מהם‪ .‬קארינה הזמינה אותו להיכנס‪ ,‬אך הוא אמר שהוא עסוק‪ ,‬למרות‬
‫שפינה את כל אחר הצהריים בשבילה‪ .‬הוא נסע לביתו והתכוון להיכנס‬
‫להתקלח‪ ,‬כששמע דפיקה בדלת‪ .‬מוזר‪ ,‬חשב‪ ,‬איש מעולם לא נקש על דירתו‬
‫מלבד קארינה‪ ,‬אך לא יכול להיות שזאת היא‪ .‬הוא הניח מגבת סביב מותניו‬
‫ופתח את הדלת‪ .‬בפתח עמדה בחורה בגי'נס וטריקו‪.‬‬
‫"אני השכנה החדשה"‪ .‬היא הצביעה על דירתה‪ .‬אחר כך שלחה מבט לעבר גופו‬
‫וחיוך מפתה עלה על פניה‪.‬‬
‫"אני שמח להכיר אותך אבל אני מוכרח לצאת"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"אם תרצה לפעמים חברה‪ ,‬תדפוק בדלת‪ .‬אחרי הכול אנחנו באיזור די מבודד"‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫כן‪ ,‬חשב דניאל‪ ,‬אני באזור מבודד כי אני רוצה להיות בשקט‪.‬‬
‫בערב הגיע למלון בו שהתה קארינה והם ירדו לפאב שבלובי‪ ,‬כשקארינה‬
‫יושבת בינו לבין אודי‪ ,‬בסמוך לבר‪ .‬אודי הזמין בירה מהחבית‪ ,‬קארינה יין לבן‬
‫ודניאל הביט בתפריט‪ .‬הוא הזמין משהו לאכול ולאחר שהוגש לו היה שקוע‬
‫באכילה‪ .‬קארינה הביטה בו‪ .‬הוא נראה בודד‪ .‬ברור היה שהוא רגיל לאכול‬
‫לבד‪ .‬משסיים‪ ,‬ניגש לאחד משולחנות הרולטה‪ ,‬שם מאה יורו‪ ,‬הפסיד את כספו‪,‬‬
‫חזר לדלפק והזמין וודקה לימון‪.‬‬
‫"מה?" התפלא דניאל כשראה את קארינה מביטה בו במבט מתריס‪.‬‬
‫"הרולטה"‪ ,‬ענתה קארינה‪.‬‬
‫"סתם דחף רגעי‪ .‬זה לא סוג של התמכרות"‪ .‬הוא גיחך למחשבה שהיא דואגת‬
‫בשל מאה יורו‪ .‬על הדלפק הייתה מונחת מכונת הימורים קטנה של מטבעות‬
‫ודניאל שיחק ִאתה‪.‬‬
‫"מתי יהיה לך פנאי לשיחה עסקית אתי?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"מתי שתרצי"‪ ,‬ענה סתמית כאשר כל תשומת לבו נתונה למכונה‪.‬‬
‫"מה דעתך על מחר אחר הצהריים?"‬
‫"אני עסוק‪ .‬אני יכול רק בשעות הערב"‪.‬‬
‫"המוקדמות או המאוחרות?"‬
‫"מה שתרצי"‪ ,‬ענה‪ ,‬עדיין מרוכז במכונה ולא מביט בה‪.‬‬
‫"ניפגש במשרד שלך?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬בדירה שלי"‪ ,‬ענה בקול מלעיג‪" ,‬בוודאי שבמשרד"‪.‬‬
‫"להביא משהו?" היא רצתה שיהיה חצוף‪ ,‬שיגיד לה בגדים סקסיים‪ ,‬יין‪ ,‬ארוחה‬
‫משהו‪ ,‬אך הוא הוציא את המטבעות שנותרו במכונה ומסר לה אותם‪" .‬תמשיכי‬
‫מפה‪ .‬אני פורש להיום"‪ .‬לא הייתה לו שום כוונה לשהות רגע נוסף ולראות את‬
‫פניו של אודי‪.‬‬
‫‪131‬‬
‫היא התאכזבה כשהלך‪ ,‬אך לא יכלה להביע זאת בהתנהגות או במילים‪ ,‬במיוחד‬
‫לא ליד אודי‪.‬‬
‫קארינה לא עצמה עין כל הלילה‪ .‬כל מחשבותיה היו נתונות לדניאל‪ .‬עם בוקר‪,‬‬
‫חשה כיצד משתלט עליה רצון עז ללכת לפגוש אותו‪ ,‬מודעת לעובדה שיש בזה‬
‫טעם לפגם‪ .‬אך זה לא מנע ממנה להתעורר בשקט‪ ,‬כדי לא להעיר את אודי‪,‬‬
‫ולצאת כשנעליה בידיה‪ .‬היא עמדה בפתח משרדו של דניאל באתר‪ ,‬רואה אותו‬
‫מכוסה אבק בידיו ובפניו‪ .‬בעיניה נראה נהדר בכל מצב‪ ,‬וזה שהוא כבר היה בן‬
‫עשרים ושבע רק עשה אותו יותר בשל וגברי‪ .‬הוא חייך כשהבחין בה‪ ,‬והיא‬
‫הרגישה כיצד רגליה הרבה יותר קלות‪ ,‬חוצות את המכשולים המתעתעים‬
‫בראשה‪" .‬היית מעט מדוכא אתמול"‪.‬‬
‫"בהחלט כן‪ .‬הפנים של אודי עושות לי את זה‪ .‬אני די מתפלא שאין לזה את‬
‫אותו האפקט עלייך"‪ ,‬צחק‪.‬‬
‫"אודי הוא בחור נחמד"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫"כנראה שאת אוהבת להיות בדיכאון"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬תגידי‪ ,‬מה את עושה פה?‬
‫לא אמרת לי שתגיעי בבוקר"‪.‬‬
‫"לא ידעתי‪ ...‬זאת הייתה החלטה של רגע"‪ .‬היא הביטה בו בתגובה‪.‬‬
‫היא שמה לב שהוא מביט בה במבט אחר משהייתה רגילה‪ .‬היא לבשה חולצת‬
‫כפתורים לבנה וג'ינס משופשף‪ ,‬גופה היה יפה להפליא‪ ,‬ושיערה היה מונח על‬
‫כתפיה בתספורת מודרנית וצעירה‪" .‬שינית את התסרוקת"‪.‬‬
‫"יפה לי?" שאלה ושמחה שהוא שם לב‪.‬‬
‫"אני מניח שהכול יפה לך"‪ .‬ניתן להגדיר את דבריו כמחמאה מסויגת ולא‬
‫מחייבת‪ ,‬חשבה קארינה‪.‬‬
‫"אתה מאוד מאובק בפנים"‪ .‬היא הוציאה מתיקה מטלית לחה‪ ,‬ניגשה אליו‬
‫וניגבה את פניו‪.‬‬
‫‪132‬‬
‫הוא קם ממקומו ואחז בידה על פניו‪" ,‬את רוצה אותי"‪ ,‬אמר‪ ,‬מתענג על הרגע‪.‬‬
‫היא לא ענתה אלא קירבה את שפתיה לשפתיו‪ ,‬חשה רעד מתוק בגופה‪ .‬ידה‬
‫השנייה ליטפה את עורפו‪" .‬דניאל תחבק אותי"‪ ,‬ביקשה‪ .‬הוא הצמיד את גופה‬
‫אליו ונשק בחוזקה לשפתיה‪ .‬כמה רצתה בכך‪ ,‬כמה חיכתה שהוא יעשה זאת‪.‬‬
‫היא לא רצתה שיפסיק‪ .‬הוא ניתק את פיו מפיה והמשיך להביט בה‪" .‬אני אראה‬
‫אותך הלילה או שהגעת עכשיו במקום?"‬
‫"מה אתה חושב?" שאלה‪ ,‬כשהוא עדיין אחז אותה בידיו‪" ,‬למה שלא נלך‬
‫עכשיו?" ביקשה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא עכשיו"‪ ,‬קטע את דבריה‪" ,‬אני אחכה לך הלילה‪ .‬יש לי הרבה עבודה‬
‫לסיים"‪ .‬הוא נשק שוב לשפתיה‪ ,‬הפעם בצורה רכה יותר‪ .‬היא רצתה להגיד לו‬
‫שהיא אוהבת אותו‪ ,‬אך ידעה שזה לא הצעד הנכון‪.‬‬
‫הוא ליווה אותה החוצה מהמשרד‪ ,‬מביט בה הולכת לעבר מכוניתה‪ .‬היא נראתה‬
‫עתה כל כך יפה על רקע אתר הבנייה והפועלים‪ .‬הוא ישמח לשכב אִ תה‪ ,‬ולו רק‬
‫בידיעה שלאודי יתאימו זוג קרניים מכוערות וארוכות‪.‬‬
‫"מה קורה פה?" שמע את מיכאיל‪" ,‬לא אמרת שאין לך שום דבר כלפיה?"‬
‫"סתם משיכה גופנית"‪ ,‬אמר דניאל ונכנס חזרה למשרד‪.‬‬
‫"תכין קפה לשנינו‪ .‬אני מסיים כמה דברים ומצטרף אליך עוד כמה דקות"‪ ,‬אמר‬
‫מיכאיל‪ ,‬רוצה לשמוע פרטים על ההתפתחויות החדשות‪ ,‬אך לאחר חמש דקות‬
‫הבחין במכונית של דניאל עפה משם והבין שיצטרך כנראה להתעדכן ביום‬
‫אחר‪.‬‬
‫‪133‬‬
‫***‬
‫דניאל נכנס לבר של אלכסנדר ולגם במהירות שתי כוסיות וודקה‪ .‬אלכסנדר‬
‫מיהר לשבת לידו‪" ,‬מי הבחורה?" הסתקרן אלכסנדר‪.‬‬
‫"אתה לא מכיר אותה"‪.‬‬
‫"מיוחדת?"‬
‫"הכי מיוחדת שאפשר"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬טוב‪ ,‬איפה האוכל? אני חייב לעוף"‪.‬‬
‫"על חשבון הבית"‪ ,‬אמר אלכסנדר כשהוא מגיש לדניאל שקית טוגו ועיניו‬
‫מרמזות על משהו מלוכלך‪.‬‬
‫"איזה ראש מלוכלך יש לך‪ .‬תאמין לי‪ ,‬מאז שהכנסת את כל הבחורות‪ ,‬נעשה‬
‫לך ראש חשוך לגמרי"‪.‬‬
‫"להפך‪ .‬מאז שהכנסתי את הבנות לחיי‪ ,‬נכנס לי אור בראש‪ .‬הכול נראה יותר‬
‫זוהר"‪.‬‬
‫כשהגיע דניאל לדירתו‪ ,‬הבחין בשכנתו הצעירה פותחת את הדלת‪ .‬הוא התעלם‬
‫ממנה ונכנס לדירתו‪ .‬התקלח במהירות‪ ,‬הדליק את הטלוויזיה ונרדם לפני‬
‫שחלפו חמש דקות‪ .‬הוא התעורר שעה לפני שקארינה הייתה אמורה להגיע‪,‬‬
‫הניח מפה על השולחן‪ ,‬כלי הגשה וצלחות שלא זכר מתי ואיפה קנה אותם‪ .‬שם‬
‫את האוכל על פלטה שהביא לו אלכסנדר‪ ,‬סידר מפיות יפות‪ ,‬והודה בינו לבין‬
‫עצמו שיש לו כישרון לאירוח‪ .‬השולחן נראה די טוב ואפילו מפתה‪ .‬הוא שמע‬
‫נקישות על הדלת בזמן שהדליק שני נרות כחולים‪ ,‬מפותלים ועבים‪ .‬קארינה‬
‫צעדה אל תוך החדר‪" .‬וואוו זה נראה מאוד יפה‪ .‬לא ידעתי שיש לך טעם כזה‬
‫טוב"‪.‬‬
‫"גם אני‪ ,‬להודות על האמת"‪.‬‬
‫‪134‬‬
‫היא הביטה בו כשניגש לארון‪ .‬הוא לא טרח להתלבש במיוחד‪ ,‬מכנס לבן‬
‫שלושה רבעים וחולצה לבנה‪ ,‬מעוצבת‪ .‬הוא היה יחף ועדיין נראה גבוה‪ .‬בכל‬
‫מקרה בהחלט נראה טוב בכל מצב‪ .‬הוא שלף בקבוק מהארון ומזג לשניהם‪ .‬היא‬
‫שמחה שהוא זכר שהיא אוהבת יין לבן‪ .‬הוא הניח על צלחתה את האוכל‪ ,‬מנסה‬
‫לשדל אותה לטעום מכל המאכלים‪ .‬כשסירבה‪ ,‬נעץ את המזלג במשהו וקירב‬
‫אותו לפיה‪ ,‬כשהוא מחכה לשמוע את חוות דעתה‪ .‬כשהחמיאה מיהר להגיד‪,‬‬
‫"אמרתי לך‪ ,‬אין על האוכל של סולי"‪ .‬ניכר שיש לו כבוד לסולי ולאוכל שלה‪,‬‬
‫משום שהוא אכל כמעט מהכול‪ .‬כשסיים‪ ,‬התרווח על הספה במין תנועה עצלה‪,‬‬
‫"איך עבר עלייך היום עם אודי?"‬
‫"בסדר‪ ,‬הוא די בסדר"‪.‬‬
‫"בחיי שאני לפעמים לא מבין אותך‪ .‬לא יודע אם להעריך אותך שאת מסוגלת‬
‫לחיות עם שרק או לחשוב שמשהו לא בסדר אצלך"‪.‬‬
‫היא הביטה בו במבט שואל‪" .‬מי?"‬
‫"שרק‪ ,‬שחקן קולנוע מצליח"‪.‬‬
‫קארינה לא הצליחה להבין את הקשר בין שחקן קולנוע מצליח לסלידתו הגלויה‬
‫של דניאל מאודי‪ ,‬אלא אם זה לא משהו כל כך חיובי ומחמיא‪" .‬אתה מניח שאם‬
‫התנשקתי אתך היום אז כנראה שמותר לך להגיד דברים כאלה?"‬
‫"מן הסתם"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬טוב‪ ,‬אולי באמת זה לא עניין שלי"‪.‬‬
‫"חשבת אולי שיש מצב שאני מחפשת אתך הרפתקה זמנית‪ ,‬ושהוא בעצם‬
‫הבחור שלי?"‬
‫זה לפחות מנקה לי את המצפון‪ ,‬חשב דניאל‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬לשכב עם השותפה‬
‫שלך רק בגלל שאתה רוצה ִאתה שעת חסד‪ ,‬או בשביל להתנקם בבן זוגה‪,‬‬
‫נשמע די מלוכלך‪ .‬פניו היו רגועים ושלווים ולא חשפו מאומה ממחשבותיו‪ .‬היא‬
‫ניסתה לתהות על מחשבותיו ללא הצלחה‪ .‬מצטערת על מילותיה‪ ,‬חוששת שמא‬
‫עכשיו לא ידבר איתה יותר שיחות אישיות‪ .‬גם כך היה קשה לגרור אותו‬
‫‪135‬‬
‫לשיחה‪ .‬יותר מכך‪ ,‬היא חששה שלא יגע בה לאחר שרמזה שאודי הוא הבחירה‬
‫הרצינית שלה ואילו הוא רק הרפתקה חולפת‪ .‬בעצם היא באה עד לכאן בשביל‬
‫שהוא יחבק וינשק אותה‪ ,‬כמו שעשה בבוקר‪ ,‬וכעת הרסה הכול‪.‬‬
‫"בואי"‪ .‬דניאל קם ממקומו‪" ,‬נצא למרפסת‪ .‬אני נחנק פה"‪ .‬הוא התיישב על‬
‫מיטת השיזוף‪ ,‬והיא נשכבה לידו‪ ,‬כמו באותו יום בחדרה במלון‪ .‬הוא כמעט‬
‫שלא דיבר‪ .‬רק מדי פעם העיר הערות על דברים בנאליים כמו מזג האוויר‬
‫וגובה הגלים שהיו לפני כמה ימים‪ .‬הוא מצא את עצמו בעיקר עושה השוואות‬
‫בינה לבין נטע‪ .‬נטע נשואה וקארינה נותרה סוג של אופציה‪ ,‬לפחות עד שימצא‬
‫מישהי מתאימה יותר‪ ,‬אך אם יתמהמה‪ ,‬גם קארינה תתחתן עם האודי הזה‪ ,‬והוא‬
‫יצטרך ללכת עם השכנה מהדלת ממול‪ ,‬התחלחל‪.‬‬
‫"מה?" שאלה קארינה כשהבחינה שהוא מביט בה בחיוך מסתורי‪.‬‬
‫הוא יישר את גב המשענת‪ ,‬ידו מונחת על הכיסא לצדו‪ ,‬מקלל את העיתוי שבו‬
‫אודי החליט להתקשר‪.‬‬
‫"כן אודי‪ ,‬אני מאמינה שעוד שעה אני יוצאת מפה‪ ,‬אוקיי?" היא סגרה את‬
‫הטלפון ופנתה לדניאל‪" ,‬זה אודי‪ ,‬הוא רוצה שנצא למועדון היום"‪.‬‬
‫"מה יש לבחור בגילו לחפש במועדונים? הוא לא עבר את הגיל? עוד מעט הוא‬
‫גם ילך מכות"‪,‬‬
‫"אתה ממש לא אוהב אותו"‪ ,‬אמרה קארינה‪" ,‬אתה יודע‪ ,‬אם להגיד את האמת‪,‬‬
‫גם לי אתה לא רוחש ממש אהדה גדולה"‪.‬‬
‫"רגע‪ ,‬רגע‪ ,‬בקשר לאודי באמת שאין לי אליו שום אהדה‪ .‬אבל בקשר אלייך‪"...‬‬
‫הוא עבר להתיישב בקצה המיטה שלה ואחז את ידיה‪" .‬את אישה מדהימה‪ .‬אני‬
‫מכיר אותך כמעט שבע שנים‪ .‬היית בערך בגיל שלי כשנפגשנו‪ .‬תמיד היית‬
‫מרשימה‪ .‬בזכותך אני במקום הזה"‪.‬‬
‫"לא חשבתי שאתה זוכר"‪.‬‬
‫‪136‬‬
‫הוא קירב את שפתיו לשפתיה ונשק לה‪ ,‬ממיס אותה‪ .‬רק הוא יכול היה לנשק‬
‫אותה ולגרום לכל גופה להצטמרר מעונג‪ .‬היא הניחה את ידה על עורפו‪ ,‬עצמה‬
‫את עיניה ונתנה לעצמה להתמסר לתחושה‪ .‬דניאל נותר עם עיניים פקוחות‪,‬‬
‫אוהב לראות אותה כנועה‪ ,‬מאוהבת כל כך‪ .‬זה החמיא לו‪ .‬הוא התיר את כפתורי‬
‫חולצתה‪ ,‬לא יכול להתעלם מלחשוב על אודי שמחכה לה במלון‪ .‬הוא שמט את‬
‫חולצתה על הריצפה‪ ,‬פתח את חזייתה מאחור ואט אט שחרר אותה מכתפיה‪.‬‬
‫היא רצתה לצעוק שהיא אוהבת אותו‪ ,‬אך לא העזה‪ .‬הוא כנראה רוצה ממנה‬
‫סקס היום‪ ,‬ולא היה אכפת לה‪ .‬הוא הרפה ממנה לרגע כשהוריד את חולצתו‪ ,‬אך‬
‫לאחר מכן יכלה להרגיש את גופה נוגע בגופו‪ .‬שנים ייחלה לרגע הזה‪.‬‬
‫הוא הרים אותה לחדר השינה‪ ,‬שהיה מואר באור נרות שהודלקו שם מבעוד‬
‫מועד‪ .‬הוא ידע שאני אסכים לשכב אתו‪ ,‬חלפה מחשבה בראשה‪ ,‬אך למרות‬
‫זאת‪ ,‬לא יכלה לעצור את החולשה‪ .‬זה שהוא רצה אותה רק לזיון והכעס שלה‬
‫על כך‪ ,‬גרמו לה לרצות אותו יותר‪ .‬היא הרגישה אותו בתוכה‪ ,‬נהנית מכל רגע‪.‬‬
‫אף אחד לא עינג אותה כך‪ .‬דניאל היה בשבילה הכול‪ .‬הוא שמע והבין שהיא‬
‫נהנית‪ .‬הוא ידע מתי לסיים‪ .‬הגניחות שלה הדריכו אותו‪.‬‬
‫הוא שכב לצדה‪ ,‬נשען על ידו ונושק לפניה שוב ושוב‪ ,‬אך עכשיו‪ ,‬לאחר מעשה‪,‬‬
‫רגשות הקורבן השתלטו עליה‪ ,‬והיא לא הצליחה להתנתק מהמחשבה שהיא‬
‫סתם אובייקט מיני עבורו‪ .‬היא רצתה יותר‪ ,‬וניחשה שלא תקבל‪" .‬טוב אני‬
‫חייבת ללכת"‪ ,‬אמרה כשלא הצליחה להתנתק מהמחשבות‪.‬‬
‫"לאן? לפגוש את אודי וללכת למועדון?"‬
‫"כן"‪ ,‬היא התעלמה מהלעג שבקולו‪ ,‬הרימה את הסדין‪ ,‬כיסתה את עצמה והלכה‬
‫לשירותים‪ .‬הוא משך את הסדין ממנה‪ ,‬כדי לגרום לה לחייך מעט‪ ,‬והותיר אותה‬
‫עירומה‪ ,‬אך היא המשיכה ללכת לכיוון השירותים‪.‬‬
‫לאחר מכן הרימה את בגדיה מהריצפה והתחילה להתלבש‪ ,‬כשדניאל שוכב כל‬
‫העת על בטנו ומביט בה עם חיוך שלא הצליחה לעמוד על טיבו‪.‬‬
‫‪137‬‬
‫"את לא מתקלחת? את הולכת לאודי בלי להתקלח?"‬
‫"מה אתה רוצה‪ ,‬להשפיל אותי יותר?"‬
‫"למה יותר? מתי הייתה הפעם הראשונה?"‬
‫"עזוב‪ ,‬דניאל"‪ .‬היא המשיכה להתלבש‪.‬‬
‫הוא קפץ מהמיטה ואחז בפניה‪" .‬אני בחיים לא אשפיל אותך‪ .‬את אחד האנשים‬
‫היקרים לי בעולם"‪.‬‬
‫הוא לא אומר שהוא אוהב אותי‪ .‬הוא משתמש בכל דבר רק לא בזה‪ ,‬חשבה‬
‫בינה לבין עצמה‪ .‬היא לקחה את תיקה והלכה לעבר הדלת‪ ,‬לא רצתה שיראה‬
‫את הדמעות שאיימו לפרוץ‪.‬‬
‫"קארין"‪ ,‬קרא בשמה המקוצר‪ .‬פעם ראשונה שמישהו קרא לה כך‪ .‬היא נעצרה‬
‫ליד הדלת‪ .‬הוא ניגש אליה‪ ,‬חיבק אותה מאחור ולחש על אוזנה‪" ,‬הישארי‬
‫אתי"‪ .‬היא הסתובבה אליו‪" ,‬אני לא יכולה"‪.‬‬
‫דניאל לא הבין מה קרה לה‪" .‬קארין‪ ,‬היה לי כל כך טוב אתך‪ .‬גם לך‪ .‬אנחנו לא‬
‫אמורים להיפרד כך"‪.‬‬
‫"יש לי פגישה עם אודי‪ .‬ביי דניאל"‪ .‬היא ניסתה לברוח מזרועותיו‪.‬‬
‫"קארין‪ ,‬אני מאוד מבקש שתישארי אתי‪ .‬אני רוצה לקום בבוקר ולראות אותך‬
‫לידי במיטה"‪.‬‬
‫היא עצמה את עיניה ונתנה לעצמה רגע למחשבה‪.‬‬
‫"למה?" שאלה‪.‬‬
‫"כי זה מה שאת רוצה"‪ ,‬ענה דניאל‪.‬‬
‫תשובתו הרגיזה אותה מאוד‪" .‬לא זה לא מה שאני רוצה‪ .‬מה שאני באמת רוצה‬
‫זה להתחתן עם אודי"‪ .‬היא רצתה להחזיר לו‪ ,‬לנקום בו על כך שהוא לא מסוגל‬
‫להגיד לה שהוא אוהב אותה‪ ,‬רוצה אותה‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫דניאל חש בפגיון ננעץ בלבו‪" .‬אוקיי‪ ,‬אני לא רוצה לקלקל לך‪ .‬לכי לפגישה‬
‫שלך עם אודי"‪ .‬הוא שחרר את זרועותיו ממנה ופתח את הדלת בפניה‪ .‬היא‬
‫המשיכה לעמוד ליד הדלת‪ ,‬שוקלת בכל זאת להישאר‪" .‬מה אני אגיד לאודי?"‬
‫"לא יודע"‪ ,‬אמר וזז מן הדלת לעבר הסלון‪ ,‬לא מאמין שהיא נכנסת חזרה‬
‫ומסבירה לאודי בטלפון שהיא נאלצת לישון אצלו משום שיש להם מחר נסיעה‬
‫דחופה בשש בבוקר‪ .‬אודי הביע את תרעומתו‪ ,‬אך קארינה הרימה את קולה‬
‫והסבירה שזו נסיעת עסקים ועליו לכבד את זה‪.‬‬
‫"הוא האמין לך?" לעג דניאל‪.‬‬
‫"די‪ ,‬דניאל‪ ,‬גם ככה אני לא מרגישה בנוח שאני עובדת עליו‪ .‬זה שאתה נראה‬
‫מדושן עונג רק גורם לי להרגיש יותר רע"‪ .‬היא ראתה חיוך קל בזויות פיו‪ .‬היא‬
‫הרימה את הכלים מעל השולחן והלכה לשטוף אותם בכיור‪ ,‬חשה את זרועותיו‬
‫מחבקות אותה מאחור ופיו על עורפה‪ .‬הוא הפשיט אותה בזמן ששטפה את‬
‫הכלים‪ ,‬נשא אותה למיטה ותינה עמה אוהבים ברכות‪ .‬קארינה הרגישה שדניאל‬
‫מתנהג אליה שונה מהפעם הקודמת‪ ,‬הוא הדביק לה נשיקות קטנות שוב ושוב‪,‬‬
‫וכשעיניה פגשו בעיניו‪ ,‬היה בהם משהו עמוק‪.‬‬
‫היא שמחה שהוא נרדם מספר דקות לאחר מכן‪ ,‬כך יכלה להביט בו שעות‬
‫ארוכות‪.‬‬
‫בבוקר‪ ,‬כשהתעוררה‪ ,‬שמה על עצמה את החולצה ללא חזייה ונכנסה למטבח‬
‫להכין ארוחת בוקר‪" .‬חשבתי שהבית עולה באש‪ .‬זו פעם ראשונה שמשהו‬
‫מתבשל במטבח הזה"‪ ,‬צחק דניאל‪ ,‬נהנה מהריח שעלה מן המטבח‪ .‬הוא קם‬
‫מהמיטה‪ .‬השולחן היה ערוך לארוחת בוקר‪ .‬קפה‪ ,‬סלטים‪ ,‬חביתה‪ .‬היא צריכה‬
‫להיות פה לעתים תכופות‪ ,‬חשב‪ .‬הוא נשכב על הספה בסלון‪ ,‬מביט בה הולכת‬
‫וחוזרת מהמטבח לסלון‪ .‬כשסיימה להניח את הטוסטים‪ ,‬חייכה אליו והוא‬
‫הצטרף לשולחן‪ .‬היא מרחה חמאה על הלחם והגישה לו‪ .‬אם היה רגע שדניאל‬
‫‪139‬‬
‫הבין את מלוא משמעות ההנאה של לחיות ביחד‪ ,‬זה היה הכי קרוב‪ .‬האישה‬
‫שישבה מולו הייתה בעלת יכולת נתינה בלתי נדלית‪ .‬הפרוסה שהגישה לו‬
‫הייתה עבורו יותר ממחווה של ידידות‪ .‬הוא שלח את שפתיו לשלה ונשק להן‪.‬‬
‫"אני אוהב את השפתיים שלך‪ .‬הן תמיד ורודות וחושניות"‪.‬‬
‫"אתה אוהב הכול בי‪ ,‬רק לא אותי"‪.‬‬
‫הוא החליק את אצבעותיו על רגליה‪ ,‬שהיו עתה על ברכיו‪ ,‬משחרר צחקוק קטן‬
‫שלא הבהיר לה את מחשבותיו‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"את מזכירה לי את אימא שלי"‪.‬‬
‫"אני לא בטוחה שאני אוהבת את זה"‪.‬‬
‫הוא נגע בטבעת על אצבע רגלה‪" .‬היא דווקא הייתה מאוד מרשימה‪ .‬היא גם‬
‫אהבה לשים טבעות על אצבעות הרגליים‪ ,‬ותחשבי שהיא עשתה את זה עוד‬
‫לפני שזה היה באופנה"‪.‬‬
‫קארינה נשמה לרווחה‪.‬‬
‫כשיצאה מדירתו‪ ,‬לא יכלה שלא להזמין אותו למסיבת הנישואין של הוריה‪,‬‬
‫יודעת שהיא תחטוף על כך‪ .‬כל דקה אתו הייתה משמעותית עבורה‪ .‬כשאודי‬
‫שמע שגם דניאל הוזמן‪ ,‬התווכח אתה שעה ארוכה‪ .‬הוא שם לב שקארינה‬
‫מתנהגת אחרת לגמרי ליד דניאל‪ .‬יש מבטים חמים ביניהם‪ ,‬למרות שידע שאין‬
‫ביניהם שום דבר מלבד עסקים‪" .‬הייתי מעדיף שהוא לא יבוא"‪.‬‬
‫"די להיות קנאי‪ .‬זו סתם מחווה ידידותית‪ .‬אחרי הכול אני אהיה אתך ולא אתו"‪.‬‬
‫דניאל הגיע קצת אחרי שקארינה ואודי הגיעו‪ .‬אירנה‪ ,‬אחותה של קארינה‪,‬‬
‫פתחה לו את הדלת ולא הייתה צריכה שום הסבר נוסף לרצון של אחותה שגם‬
‫הוא יוזמן‪ .‬היא הובילה אותו למקומו בשולחן והוא הצטער שהוא אמור לשבת‬
‫מול קארינה ולא לידה‪ ,‬כדי שיוכל לאחוז בידה‪ .‬הארוחה הייתה מושקעת‪ .‬בזמן‬
‫‪141‬‬
‫האחרון הוא אוכל יותר מדי ארוחות ביתיות‪ ,‬חשב‪ .‬בזמן הארוחה ניסה להסתיר‬
‫את מבטיו המופנים לקארינה והתרכז בסובבים‪ .‬אמה של קארינה הייתה יפה‬
‫ונראתה צעירה לגילה‪ .‬פניו של אביה נראו רציניים ולא חייכנים‪ ,‬אך נראה‬
‫שהיה מלא אהבה לבנותיו‪ .‬כשדיבר אתן השתמש כל הזמן בביטויים תומכים‪.‬‬
‫אך יותר מכל‪ ,‬נהנה לשוחח עם אודי על העסקים הגדולים שבבעלותו‪ ,‬כשכולם‬
‫סביב השולחן מאזינים להסברים המפורטים שלו על עסקי הזכוכית המצליחים‬
‫בסין‪ ,‬וכיצד השפיעה עליהם שפעת העופות‪ .‬אודי ממש ריתק אותם‪ .‬רק דניאל‬
‫וקארינה החליפו ביניהם מבטים ונראו מרותקים למשהו אחר‪.‬‬
‫לאחר הארוחה הגיעו עוד חמישה זוגות ואירנה שמה מוזיקה‪ .‬אודי הזמין את‬
‫קארינה לרקוד‪ ,‬והיא הייתה נבוכה מעט והעבירה מבט מתנצל לעברו של‬
‫דניאל‪ .‬אודי הניח את ידיו על מותניה של קארינה והיא הניחה את ידיה על‬
‫כתפיו ברישול מה‪ ,‬כשכל העת אודי מנשק לפיה‪ ,‬והיא מנסה להתחמק מלהביט‬
‫בדניאל‪ .‬דניאל לא הבין מדוע הוא מרגיש שזה מעצבן אותו‪ .‬הוא שכנע את‬
‫עצמו שהמראה של אודי הוא הגורם לתחושה ולא משיכה לקארינה‪.‬‬
‫לקראת חצות התנצל שהוא מוכרח ללכת‪ ,‬נפרד מכולם ופנה לעבר הדלת‪.‬‬
‫קארינה רצה לעברו‪" ,‬אני מצטערת"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫דניאל הרים מעט גבות ונבלע בחשיכה‪ .‬היא עמדה כמה שניות נוספות בפתח‪,‬‬
‫מבחינה באמה לידה‪" .‬אני יודעת מה את רוצה להגיד‪ .‬תחסכי את זה ממני‪ ,‬אני‬
‫ילדה גדולה"‪.‬‬
‫"את מאוהבת בו"‪ ,‬אמרה אמה‪.‬‬
‫"מה רע בזה?" התגוננה קארינה‪.‬‬
‫"שום דבר"‪ ,‬ענתה אמה והוסיפה‪" ,‬כל עוד תעשי את הבחירה הנכונה ותתחתני‬
‫עם אודי"‪.‬‬
‫‪141‬‬
‫"שלא תהיי מוטרדת‪ ,‬לבתך אין שום בחירה בעניין‪ .‬הבחור לא מעוניין בי‪ ,‬כך‬
‫שכולכם יכולים להיות רגועים"‪.‬‬
‫"וטוב שכך"‪ ,‬אמרה האם‪.‬‬
‫קארינה הביטה בעיניה‪" .‬תקשיבי לי טוב‪ ,‬בחיים שלך שלא תעיזי יותר לבחור‬
‫עבורי את הגברים‪ .‬עשית לי את זה פעם אחת ופעם אחת יותר מדי"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬ותראי באיזו רמה את חיה?" אמרה אמה בקול מלעיג‪.‬‬
‫קארינה התרחקה‪ .‬היא ידעה שאימא שלה דחפה אותה להתחתן רק ממניעים‬
‫כלכליים‪ ,‬אך לא רצתה להיסחף לשיחה שישתמע ממנה חלילה שבעלה לא היה‬
‫ראוי לה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא נהג בה בכבוד רב‪.‬‬
‫דניאל לא ראה את קארינה יומיים‪ ,‬שבהם התמונה שלה רוקדת עם אודי לא‬
‫עזבה אותו‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬האמין שהיא תנסה ליצור אתו קשר לאחר הלילה‬
‫הסוער שהיה להם ביחד‪ ,‬אך משלא התקשרה חש תחושה מוזרה של אכזבה‬
‫והחליט להתקשר אליה‪ .‬היא ענתה לו בקרירות והוא הניח שאודי עומד בסמוך‬
‫לה‪ ,‬אך המשיך‪" ,‬קארין‪ ,‬אני מתגעגע אלייך‪ ,‬חייב לראות אותך לפני שאת‬
‫טסה"‪.‬‬
‫"אני לא יכולה לדבר עכשיו"‪ ,‬ענתה וסגרה את הטלפון‪.‬‬
‫הוא ישב בסלון ופתח בקבוק וודקה‪ ,‬במחשבה שזה יכול לעזור לו לישון‪ ,‬כי‬
‫המחשבות והגעגועים היו לפתע חזקים ובלתי נסבלים‪ .‬אפילו המחשבות שהיא‬
‫ישנה לצדו של אודי בלילה הטרידו אותו‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שחש קנאה‬
‫וכעס כלפיה‪ ,‬והוא היה די מופתע מכך‪ .‬השעה הייתה עשר בלילה כשדניאל‬
‫שמע דפיקה בדלת‪ .‬הוא התמלא אושר למחשבה שקארינה הגיעה בכל זאת‪ ,‬אך‬
‫כשפתח את הדלת‪ ,‬עמדה שם השכנה‪.‬‬
‫"כן?"‬
‫"אפשר להיכנס?"‬
‫‪142‬‬
‫דניאל זז מהכניסה ואפשר לה להיכנס‪ .‬ממילא לא היה לו שום דבר יותר טוב‬
‫לעשות‪ ,‬ואין יותר טוב מחברה כדי להשכיח ממך את המחשבות‪ .‬וכשמצא עצמו‬
‫ִאתה במיטה‪ ,‬לא כל כך רצה להתנגד‪ ,‬למרות שהשכנה הזו הייתה האישה‬
‫האחרונה עלי אדמות שרצה להסתבך ִאתה‪ .‬שכנות זה לא טוב‪ ,‬חשב‪ ,‬אך אחרי‬
‫שלוש כוסות וודקה‪ ,‬ואחרי המחשבות שקארינה שוכבת לצדו של אודי לאחר‬
‫סקס דוחה‪ ,‬הוא לא הרגיש שהוא חייב לשמור לה אמונים‪.‬‬
‫בבוקר התעורר עם כאב ראש איום‪ ,‬כועס על עצמו כשהבחין שהשכנה שוכבת‬
‫לצדו‪ ,‬חושב שנהג בטמטום ושעכשיו תהיה לו גם בעיה להוריד אותה ממנו‪.‬‬
‫הוא שמע את דלת הכניסה נפתחת‪ ,‬את תקתוק נעלי העקב על הריצפה‬
‫מתקרבים לחדר השינה‪ .‬הוא הביט לפתח הדלת וחשכו עיניו‪ .‬קארינה עמדה‬
‫בכניסה‪ ,‬החיוך שלה התחלף במהירות להלם‪ .‬הוא קפץ מהמיטה במהירות‪,‬‬
‫עירום‪ ,‬חזר על עקבותיו‪ ,‬שם מגבת סביב מותניו ורץ אחריה‪ .‬הוא תפס אותה‬
‫בתוך האוטו‪ ,‬ניסה לפתוח את הדלת לידה אך היא הייתה נעולה‪".‬קארין‪ ,‬רק‬
‫רגע קארין!" צרח‪ ,‬אך היא נסעה בחריקת בלמים והוא קפץ לאחור‪ ,‬משחרר‬
‫קללה לאוויר לאחר שכמעט פגעה בו‪.‬‬
‫הוא הרים את ידיו על ראשו‪ ,‬מוכה שוק‪ .‬רק עכשיו הבחין שהמגבת נפלה והוא‬
‫נותר עירום בחנייה‪ .‬הוא הרים את המגבת בחזרה‪" .‬מה?!!" זרק בכעס לעבר‬
‫השומר שהביט בו ועלה במעלית‪.‬‬
‫"מי זאת הייתה?" שאלה השכנה‪.‬‬
‫"אשתי"‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬אתה נשוי? לא ידעתי"‪.‬‬
‫"יופי‪ .‬כדאי שתצאי כי נראה לי שהיא תיכף חוזרת"‪.‬‬
‫השכנה יצאה‪ ,‬והוא ניסה להתקשר לקארינה‪ ,‬למרות שידע שאין סיכוי שהיא‬
‫תענה לו‪.‬‬
‫‪143‬‬
‫קארינה נהגה במכונית לעבר המלון‪ .‬היא לא חשבה שדניאל צריך לשמור לה‬
‫אמונים‪ ,‬או שהוא נזיר שלא הולך עם נשים‪ ,‬אך היא בכל זאת רצתה להאמין‬
‫שהיא חשובה לו‪ .‬היא לא התאכזבה ממנו‪ ,‬אלא מהציפיות שלה‪ ,‬מהמחשבות‬
‫המוטעות שלה‪ .‬אילו לא רצתה בו‪ ,‬מן הסתם גם לא הייתה נפגעת‪ .‬הוא לא‬
‫הבטיח לה שום דבר‪ .‬מעולם לא אמר לה שום דבר שהיא יכלה להאמין או‬
‫לחשוב שהוא חייב לה איזו נאמנות או מסירות‪.‬‬
‫היא נזכרה שגם היא נשקה בריקודים לאודי מול פניו של דניאל‪ .‬אולי הוא גם‬
‫הרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו‪ .‬המחשבות הטרידו אותה והיא בקושי‬
‫התרכזה בנהיגה‪.‬‬
‫***‬
‫אלון שמח להגיע למשרד‪ ,‬בעצם לכל מקום שיהיה רחוק מהחדר המעופש שיש‬
‫לו במלון‪ .‬הוא הניח על שולחנה של הפקידה בורקסים חמים מהמאפיה‬
‫הסמוכה‪ ,‬פיתוי רגעי בצורת מאכל עתיר שומן שמריח טוב‪ .‬כצפוי שמע ממנה‬
‫את התלונות הקבועות על ההשמנה והדיאטות הלא מוצלחות‪ ,‬ובסוויטש לא‬
‫צפוי שאלה אותו מי מת? אלון הניח שהשאלה באה להביע הפתעה מהמחווה‬
‫‪144‬‬
‫שלו‪ .‬הוא החזיר בהלצה‪" ,‬אני‪ .‬לאט לאט"‪ .‬רק כשנכנס לחדר וראה את הזר‬
‫העגול מונח בפינת החדר‪ ,‬הבין את כוונתה‪' .‬גם זו תגובה'‪ ,‬חשב‪.‬‬
‫"למי זה?" שמע את גדעון מאחוריו‪.‬‬
‫"נטלי שלחה לי"‪.‬‬
‫"חשבתי שזה נגמר לפני חודשיים"‪.‬‬
‫"זה בדיוק משמעות הזר"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬ניסיתי ליצור איתה קשר לפני כמה‬
‫ימים‪ ,‬למצוא לי דיור הולם‪ ,‬יותר נכון"‪.‬‬
‫"יש לך הרבה אומץ אם ניסית להתקשר אליה אחרי שביטלת את החתונה‪ .‬אני‬
‫ממש לא הבנתי מה גרם לך לבטל את החתונה ברגע האחרון‪ .‬היא לא אישה‬
‫שמתאימה לך?"‬
‫"זה לא היא‪ ,‬זה אני"‪ ,‬ענה אלון כשהוא מניח את הזר ליד הפח והתיישב כדי‬
‫לספר לגדעון את כל מה ששמע מדבורה וכל מה שעבר עליו לילה קודם‪.‬‬
‫"לא קל‪ .‬אתה רוצה חופשה קטנה כדי לסדר את העניינים עם נטלי?"‬
‫"אצטרך יותר מחופשה קטנה‪ .‬אצטרך לקנות לה חצי קניון כדי להחזיר אותה‪.‬‬
‫יותר קל למצוא את יוליה‪ ,‬תאמין לי"‪.‬‬
‫"אם כבר אתה מדבר על יוליה‪ ,‬יכול להיות שקארינה צדקה‪ .‬כשבדקתי לפני‬
‫חודש לא מצאתי שום כניסה של אישה בשם יוליה‪ ,‬וגם לא יציאה והנחתי‬
‫שהסיפור של קארינה לא נכון‪ ,‬אבל מסתבר לפי דבריך שדבורה מחזקת את‬
‫הדברים של קארינה‪ .‬אם ככה‪ ,‬אנחנו צריכים לבדוק אם יוליה נמצאת בארץ‬
‫תחת כיסוי כלשהו‪ ,‬או שמישהו קטע לה את התכניות‪ .‬דבר שני‪ ,‬צריך לבדוק‬
‫את הקשר של יוליה לקובלסקי והאם דניאל הוא בכל זאת הנכד שלו‪ .‬דבורה‬
‫נותנת חיזוקים לקיום של קשר כזה‪ ,‬לא?"‬
‫אלון לטש בו מבט‪" .‬אתה לא נסחף מדי? למה שמישהו ירצה לקטוע ליוליה את‬
‫התכניות? מי יכול היה להרוויח מזה שיוליה תמות?"‬
‫‪145‬‬
‫"עזוב את זה עכשיו‪ .‬אני רק מציין את האופציות‪ .‬בחקירה הכול פתוח‪ ,‬כמו‬
‫שאתה יודע‪ ".‬גדעון היה לרגע מהורהר‪" .‬אני חושב שכדאי שתטוס לניו יורק‬
‫למשרד של בנג'מין‪ ,‬חבר שלי‪ ,‬ותבקש ממנו כל מידע שקיים על בנו של‬
‫קובלסקי‪ ,‬נאור‪ ,‬מהרגע שהגיע לשם ועד היום‪ .‬אני אאסוף עליו מידע בארץ‪,‬‬
‫נראה אם יש עליו משהו מעניין שקשור לדניאל"‪.‬‬
‫"למה אני צריך לטוס? אפשר לעשות את זה בטלפון‪ ,‬אתה יודע"‪.‬‬
‫"אבל בהזדמנות זו‪ ,‬למה שלא תיקח לך איזו חופשה מכל העניינים כאן‪ ,‬תנקה‬
‫את הראש ותחזור אלינו? אחרי הכול יש אישה שמשלמת לנו על כל ההוצאות‪.‬‬
‫תהנה מזה"‪.‬‬
‫אלון הגיע למשרדו של בנג'מין בבניין רוקפלר במנהטן‪ .‬למרות שבנג'מין היה‬
‫חבר טוב של גדעון‪ ,‬אלון לא זכה להכירו אישית‪ ,‬וההיכרות היחידה שלו‬
‫הסתכמה בהכרת הלוגו שהיה מוטבע על המסמכים שהתקבלו ממנו‪ .‬אלון נפעם‬
‫מהמשרד המרשים‪ ,‬שהיה גדול ומעוצב בטוב טעם‪ ,‬אך עדיין קטן ביחס למספר‬
‫העובדים‪ ,‬שחלקו תאים קטנים עם קירות נמוכים‪ ,‬שהפרטיות נעדרת מהם‪.‬‬
‫ניכרה תכונה רבה במשרד‪ .‬המקום היה דומה יותר לוולסטריט מאשר למשרד‬
‫חקירות‪ .‬אלון הרגיש שכל החקירות הגדולות שהוא מבצע בארץ הן כאין‬
‫וכאפס לעומת מה שקורה במשרד הזה‪ .‬הוא רצה משרד כזה‪ ,‬או יותר נכון‪ ,‬רצה‬
‫להגיע לרמה שבה יהיה מסוגל לעבוד במשרד כזה‪.‬‬
‫הוא היה גאה על הכבוד שנפל בחלקו להיפגש עם המנהל‪ ,‬בנג'מין בכבודו‬
‫ובעצמו‪ ,‬האיש שכל העוצמה הזו שייכת לו‪ .‬אחרי הכול בנג'מין היה חבר טוב‬
‫של גדעון עוד מהצבא‪ ,‬כך שהוא ודאי יזכה לכבוד ויקר‪ .‬אלון הלך לכיוון‬
‫הדלפק‪ .‬המזכירה הייתה עסוקה בשיחה‪ ,‬וכשהתפנתה הסביר לה בקול בוטח‬
‫שהגיע לפגוש את בנג'מין‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫"תמתין כאן‪ .‬הוא כרגע יושב עם אנשים"‪ ,‬התנצלה‪.‬‬
‫אלון התיישב בחדר ההמתנה‪ ,‬מרגיש כמו תלמיד בית ספר שממתין למנהל‬
‫לשמיעת העונש‪ .‬רבע שעה חלפה עד שהמזכירה ניגשה לשאול אותו אם ירצה‬
‫לשתות משהו‪.‬‬
‫"הפוך בבקשה"‪ ,‬אמר בקול חלוש‪.‬‬
‫כשהמזכירה חזרה אליו עם הקפה‪ ,‬העז לשאול אותה אם יקח לבנג'מין עוד זמן‬
‫רב‪.‬‬
‫"האמת שבנג'מין לא יוכל להתפנות אליך‪ .‬תצטרך לדבר עם מת'יו‪ ,‬הוא עוד‬
‫רבע שעה יגיע למשרד"‪.‬‬
‫"אך יש לי פגישה עם בנג'מין"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬מת'יו הוא אחד העובדים הטובים שלנו‪ .‬בכל מקרה בנג'מין לא‬
‫עושה את החקירות בעצמו‪ ,‬כך שאולי טוב לך יותר לדבר ישירות עם מת'יו"‪.‬‬
‫אלון חש תרעומת לגלות שהוא ממתין כמעט חצי שעה לאיזה עובד זוטר של‬
‫בנג'מין‪ ,‬אך שמח כשהבחין סוף סוף במזכירה מתכוננת להובילו למשרדו של‬
‫מת'יו‪ .‬הוא סיים את הקפה בלגימה מזורזת וצעד בעקבותיה‪ ,‬מתנחם בעובדה‬
‫שהופנה למישהו שיושב במשרד גדול ויפה ולא אל אחד האנשים שישבו בתוך‬
‫התאים‪.‬‬
‫מת'יו היה אדיב‪ .‬כשאלון נכנס הוא קם ולחץ את ידו‪" .‬אני מת'יו‪ .‬איך אני יכול‬
‫לעזור לך?"‬
‫אלון הרגיש הרבה יותר משוחרר לגלות בחור בגילו‪ .‬הוא נתן למת'יו רקע כללי‬
‫ולא מדויק על החקירה וביקש לקבל ממנו מידע מפורט על נאור‪ ,‬על משפחתו‬
‫ועל עסקיו‪ .‬מת'יו ניסה להוציא ממנו עוד פרטים על החקירה‪ ,‬כדי שיוכל לספק‬
‫לו חומר יותר מועיל‪ ,‬אך אלון לא פירט יותר‪ .‬החקירה הייתה רק בתחילת‬
‫הדרך‪ ,‬כך שבאמת לא היה לו מידע רב יותר‪.‬‬
‫בערב התקשר אליו גדעון‪" .‬נו‪ ,‬קיבלת מהמשרד של בנג'מין את הדוח?"‬
‫‪147‬‬
‫"לא‪ ,‬רק היום הייתי אצלם במשרד‪ .‬זה ייקח כמה ימים‪ .‬למה‪ ,‬יש לך משהו?"‬
‫"לא משהו שתורם לחקירה שלנו‪ ,‬סיפור רגיל על אבא לא רגיל‪ ,‬אתה יודע‪.‬‬
‫נאור שירת בשריון למרות שאבא שלו התנגד‪ ,‬אבל הסתבר שהילד התרגל‬
‫לכפית זהב בפה‪ ,‬כך שפעולת המרד שלו לא הועילה‪ .‬הוא התקשה לעבור את‬
‫הטירונות ואת האימונים‪ ,‬אבל סחב איכשהו‪ ,‬עד שהגיע לאימון המתקדם ושם‬
‫הוא נשבר‪ .‬המפקדים היו קשוחים‪ ,‬וזה שהוא היה בן של משה קובלסקי עשה‬
‫לו את החיים עוד יותר קשים‪ .‬המפקדים היו זורקים לו מילים כמו לכולם‪ ,‬אבל‬
‫זה השפיע עליו הרבה יותר קשה‪ .‬איך אני יודע? הוא ניסה להתאבד‪ .‬חבר מצא‬
‫אותו שוכב במיטה אחרי שלקח כדורים‪ .‬אתה מבין את זה‪ ,‬הבחור העדיף למות‬
‫מאשר להודות שאבא שלו צדק‪ .‬בקיצור‪ ,‬הוא מרח את אבא שלו בסיפורים‪,‬‬
‫זרק את הכול על המפקדים‪ ,‬ואחרי חודש הוא כבר קיבל שחרור מהצבא וישר‬
‫טס לארצות הברית‪ ,‬לנהל את העסקים של אביו‪ .‬זה הכול בקצרה"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬זה אולי לא אומר הרבה על נאור‪ ,‬אבל אומר לנו הרבה על אבא שלו‪.‬‬
‫בכל זאת‪ ,‬ילד שמעדיף להתאבד‪"...‬‬
‫"כן‪ ,‬זה נכון"‪.‬‬
‫כעבור שלושה ימים‪ ,‬התקשר מת'יו לאלון וביקש ממנו להגיע למשרד ולקחת‬
‫את הניירות‪.‬‬
‫"אני לא יודע מה הלקוח שלך חיפש בנאור‪ ,‬רפרפתי בניירות מתוך סקרנות‪.‬‬
‫מדובר באדם אמיד‪ ,‬חביב על עובדיו‪ ,‬מתגמל אותם כמו שצריך‪ ,‬תורם כספים‬
‫רבים לקהילה‪ ,‬ובסך הכול יש לו שם די מכובד במחוזותינו‪ .‬אם הלקוח שלך‬
‫מחפש נשיא למדינת ישראל‪ ,‬הרי שהגיע לאדם הנכון‪ .‬אם חשב למצוא קן‬
‫צרעות‪ ,‬אז אני לא מצאתי"‪ .‬מתיו הושיט את המעטפה לאלון‪" .‬מקווה שעזרתי‬
‫במשהו"‪.‬‬
‫הנימוס היה ראוי להערצה‪ ,‬חשב אלון כשלקח את הניירות‪.‬‬
‫‪148‬‬
‫מאוחר יותר‪ ,‬כשהתיישב בחדרו במלון‪ ,‬קרא את הדוח וקיווה למצוא פרט‬
‫מעניין שיוביל אותו למסקנה חשובה שתקדם את החקירה‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬הוא היה‬
‫ידוע באבחנתו בפרטים‪ .‬אך לא היה צריך אבחנה חדה לגלות את השורה‬
‫שהאירה את עיניו‪ .‬שם בדוח‪ ,‬בצורה הכי ברורה‪ ,‬היה רשום שיוליה מונטיין‬
‫הייתה מנהלת משק הבית של נאור בשנים הראשונות שלו בארצות הברית‪.‬‬
‫אלון מיהר להרים טלפון לגדעון‪.‬‬
‫"הפאזל מתחבר‪ ,‬פיסה אחר פיסה"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬אתה לא מנחש מי הייתה‬
‫מנהלת משק הבית של נאור בשנים הראשונות בארצות הברית‪"...‬‬
‫"אל תגיד לי יוליה"‪ ,‬נכנס גדעון לדבריו של אלון‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬אתה מבין שזה מביא אותנו לשער בסבירות גבוהה שדניאל הוא הנכד‬
‫של קובלסקי"‪ ,‬ציין אלון‪.‬‬
‫"לא יודע"‪ ,‬ענה גדעון בהיסוס‪" ,‬זה שיוליה הייתה מנהלת משק הבית לא הופך‬
‫את נאור לאבא של דניאל"‪.‬‬
‫"אבל אל תשכח שזה לא רק זה‪ .‬גם דבורה אמרה שיוליה אמרה לה שקובלסקי‬
‫הוא הסבא"‪.‬‬
‫"אז למה קובלסקי לא מכיר בילד?"‬
‫עזוב‪ ,‬גדעון‪ ,‬אנחנו לא משטרת המוסר‪ .‬התבקשת לבדוק אם דניאל הוא בנו של‬
‫נאור ואנחנו כמעט בטוחים שזה כך‪ .‬נותר לנו לבדוק היכן יוליה‪ ,‬ובזה תמה‬
‫חקירתנו‪ .‬חשבתי שנתקשה למצוא רמזים לאבהות של נאור‪ ,‬אבל למזלנו‬
‫הצלחנו‪ .‬בוא נתמקד עכשיו בחיפושים אחרי יוליה‪ ,‬ניתן לקארינה מה שיש לנו‬
‫ונסגור את העניין"‪.‬‬
‫אלון היה מרוצה מתוצאות החקירה והרשה לעצמו לנצל את שארית הזמן בניו‬
‫יורק לשכיבה על שפת הבריכה‪ .‬הוא הביט לעבר הטלפון‪ ,‬חוכך בדעתו אם‬
‫‪149‬‬
‫כדאי להתקשר לנטלי או עדיף שלא לעשות צעדים שיהרסו לו את מצב הרוח‪.‬‬
‫לבסוף הגיע למסקנה שטלפון לנטלי לא יוכל להזיק‪ .‬הוא חייג לנייד שלה‪ ,‬מניח‬
‫שתענה‪ ,‬משום שאינה יכולה לזהות שיחה שמגיעה מחו"ל‪.‬‬
‫"שלום נסיכה"‪ ,‬אמר‪ ,‬תוך לקיחת סיכון שהיא תטרוק לו את הטלפון בפרצוף‪.‬‬
‫"שלום אלון‪ .‬אהבת את הזר?" שאלה נטלי‪.‬‬
‫"איזה זר"‪ ,‬היתמם אלון‪.‬‬
‫"זה ששלחתי לך למשרד"‪.‬‬
‫"אני שמח לשמוע ששלחת לי זר‪ .‬חבל שאני נמצא בארצות הברית ולא הייתי‬
‫במשרד לקבל אותו"‪.‬‬
‫"אל תשמח כל כך‪ .‬זה לא היה זר משמח במיוחד"‪ ,‬הוא שמע את צחוקה‬
‫מתגלגל‪ ,‬ואחרי שנייה סגרה את הטלפון‪.‬‬
‫ביתר הימים העדיף אלון להישאר במלון במקום להסתובב לבדו בניו יורק‪ .‬זה‬
‫היה מעצים את הבדידות וגורם לו להתגעגע לנטלי‪ ,‬ובכך להקטין את סיכויו‬
‫לחזר אחריה בביטחון עצמי‪.‬‬
‫כשחזר לישראל הודה בפני עצמו שהחופשה עשתה לו טוב‪ .‬החודשיים‬
‫האחרונים היו די מבלבלים ועמוסים‪ ,‬הפרידה מנטלי‪ ,‬התיק של דניאל‬
‫וקובלסקי‪ ,‬החברות עם דבורה‪ .‬שהייתו בניו יורק הטעינה את המצברים והוא‬
‫היה מוכן להיערך לצעד הבא בחקירה – מציאת עקבותיה של יוליה‪ .‬אם ימצא‬
‫אותה‪ ,‬היא תוכל לאמת את הקרבה המשפחתית בין קובלסקי לדניאל‪ .‬הוא עיין‬
‫במרץ רב במסמכים בתחנת המשטרה‪ ,‬מנסה למצוא גופות לא מזוהות מלפני‬
‫עשרים ושלוש שנה פחות או יותר; אולי דווח על נעדרים או אירועים יוצאים‬
‫דופן שהמשטרה התעלמה מהם‪ ,‬כמו אישה שהתלוננה על משהו והתלונה שלה‬
‫תויקה כחוסר עניין לציבור‪ .‬עבודת הניירת נמשכה שעות‪ .‬אלון הרגיש כבדות‬
‫בראשו‪ .‬בקושי הצליח לקרוא את הכתוב‪ .‬הכול היה מטושטש‪ .‬הוא ידע שעליו‬
‫‪151‬‬
‫להפסיק עכשיו את העיון בחומר ולעיין בו שוב למחרת‪ ,‬אך כשהתחיל במשהו‬
‫התקשה לעצור‪.‬‬
‫"חבל שאתה חוקר משהו מלפני עשרים ושלוש שנים"‪ ,‬אמרה השוטרת‪,‬‬
‫שראתה את אגלי הזיעה במצחו‪.‬‬
‫"למה?"‬
‫"כי אם זה היה לא מזמן‪ ,‬היית יכול לבדוק את זה במחשב"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬נכון"‪ ,‬אמר והמשיך לבדוק את הניירות‪ .‬כעבור שבועיים וחצי סיים את‬
‫הבדיקות במטה המשטרה ללא קצה חוט וללא ממצאים מעניינים‪.‬‬
‫הוא חזר למשרד היישר לפגישה עם גדעון‪ .‬כך הם נהגו תמיד כשנתקלו בקושי‬
‫לפרוץ את החומה‪ ,‬היו יושבים יחד ודנים בסוגיה‪ .‬סיעור מוחות קראו לזה‪.‬‬
‫תמיד מצאו איזו פירצה‪.‬‬
‫* * *‬
‫אלון התיישב בכיסא מול גדעון‪" .‬היא נעלמה‪ .‬בלעה אותה האדמה‪ .‬אפילו אם‬
‫נרחיק לכת‪ ,‬ולא נעים לי להגיד‪ ,‬אבל נניח שהייתה זונה‪ .‬עשרים ושלוש שנים?‬
‫תשמע‪ ,‬היא צריכה להיות כבר בת חמישים‪ .‬הייתה צריכה לפרוש‪ ,‬לא?"‬
‫גדעון חייך‪" .‬אם היא חיה‪ ,‬אני נוטה להאמין שהיא חיה תחת שם אחר"‪.‬‬
‫‪151‬‬
‫"הכול יכול להיות‪ ,‬אבל כרגע הכול זה בגדר השערות‪ ,‬והשערות יש תמיד יותר‬
‫מדי‪ .‬אמת יש רק אחת"‪ .‬אלון הניח את מרפקו על השולחן ונשען על כף ידו‪,‬‬
‫מכסה את פיו באצבעותיו‪" .‬גדעון‪ ,‬האישה מתה‪ ,‬נעלמה‪ .‬נניח שהיא לא טסה‬
‫לאמריקה‪ ,‬מדוע לא חיפשה את בנה כל השנים? לא מצאתי שום דבר‪ ,‬גם לא‬
‫גופות בלתי מזוהות מלפני עשרים ושלוש שנה"‪ .‬אלון ראה את פניו של גדעון‬
‫מחייכות ולא הבין מה מצחיק‪" .‬שתף אותי"‪.‬‬
‫"אתה לא קולט? זו בדיוק התשובה‪ .‬פה קבור הכלב"‪.‬‬
‫"אני לא יורד לסוף דעתך"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"האישה לא נמצאה לפני עשרים ושתיים שנה‪ ,‬כי אולי היא קבורה באיזה מקום‬
‫ועד היום לא נמצאה"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬שאני אחפור בכל הארץ?" שאל אלון בלגלוג‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל אם יש אמת בדברים‪ ,‬ואם יהיה לנו קצת מזל‪ ,‬יכול להיות שאיזו‬
‫גופה נמצאה בתקופה האחרונה‪ .‬עד עכשיו חיפשנו גופה שנמצאה לפני עשרים‬
‫ושתיים שנה‪ .‬אתה יודע‪ ,‬גופות שמישהו מסתיר נמצאות‪ ,‬עם קצת מזל‪ ,‬שנים‬
‫לאחר מכן‪ ,‬לאחר שכל הסיפור נשכח ואיש לא מקשר בין הגופה לפשע‪ .‬בשנים‬
‫האחרונות הייתה בנייה מואצת במקומות רבים‪ .‬לא מן הנמנע שאם יש גופה‬
‫היא נחשפה דווקא בשנים האחרונות‪ .‬אני מציע שכצעד ראשון תבדוק במחשבי‬
‫המשטרה‪ .‬הנתונים מעודכנים כבר כמה שנים‪ .‬אם לא יימצא כלום כדאי לבדוק‬
‫גם את יתר השנים שלא בדקת ולא עודכנו במחשב‪ .‬אפשר לשלוח מישהו‬
‫שיבדוק במקומך‪ ,‬ואם הוא לא ימצא‪ ,‬תעבור אחריו‪ ,‬אבל אם במקרה הוא כן‬
‫ימצא‪ ,‬זה יחסוך לך את העבודה השחורה"‪.‬‬
‫אלון הסכים שגדעון עלה על משהו נכון‪ ,‬אך לחפש לאורך עשרים שנה? רק‬
‫המחשבה על כך התישה אותו‪ .‬גדעון הבחין בכך ומיהר להוסיף‪" ,‬אני יודע‬
‫שאנחנו צריכים הרבה מזל‪ .‬חכה רגע‪ ,‬בוא נעשה את הדברים במקביל‪ .‬אתה‬
‫תחפש במשטרה ואני אחפש ידיעות בעיתונים‪ ,‬באדיבותו של עמוס"‪ .‬גדעון‬
‫‪152‬‬
‫התקשר לעמוס‪ .‬למרות שלא רצה לעורר את חשדו וסקרנותו‪ ,‬הודה בינו לבין‬
‫עצמו שאין לו ברירה אחרת‪" .‬עמוס‪ ,‬אני שוב זקוק לך‪ .‬אני מחפש כתבה על‬
‫איזו אישה‪ ,‬אולי גופה שנמצאה ולא אותרה לה משפחה או דורש‪ .‬שמעת אולי‬
‫משהו כזה בזמן האחרון‪ ,‬או שאתה זוכר משהו?"‬
‫"יש לך פרשיית רצח?" עמוס נשמע המום וסקרן‪.‬‬
‫גדעון נחרד מהשנינות של עמוס‪" .‬לא‪ ,‬סתם איזו אישה שמישהו ביקש לאתר‬
‫אותה‪ .‬אתה יודע‪ ,‬ממזרח אירופה‪ .‬אני בטוח שאם אנחנו לא מוצאים אותה‪ ,‬היא‬
‫כנראה עוסקת פה במקצוע העתיק‪ ,‬אבל חייב לעשות את כל הבדיקות‬
‫הנדרשות"‪.‬‬
‫"כל הכבוד שאתה משקיע בעבודה למרות שיש לך ספיקות"‪.‬‬
‫"משלמים לי על זה שיודעים שאני אהפוך כל אבן כדי לגלות את האמת"‪.‬‬
‫"העיקר שלא תשכח לעדכן אותי בפרטים חשובים"‪.‬‬
‫"לא אשכח‪ .‬אם כבר עוסקים בטובות הדדיות‪ ,‬האם תוכל לשריין לי שעה על‬
‫המחשב שלך? אולי אני אמצא משהו בנושא?"‬
‫"אני פה‪ .‬תבוא מתי שמתאים לך‪ .‬בעצם למה שלא תבוא עכשיו‪ ,‬חמש דקות‬
‫הליכה אתה פה אצלי במערכת"‪.‬‬
‫בסיום השיחה‪ ,‬גדעון שחרר אנחה‪" .‬זה סודר‪ ,‬אבל אני צריך לחשוב איך אני‬
‫עובד על המחשב שלו בלי שהוא יעקוב אחרי‪"...‬‬
‫המזכירה קטעה את השיחה כשנכנסה לשאול אם ירצו משהו לשתות‪.‬‬
‫"אתה סוגר טלפונים‪ ,‬מבקש ממנה לא להעביר שיחות‪ ,‬והיא בכל זאת תפריע‬
‫לך במשהו"‪.‬‬
‫אלון חייך בתגובה‪.‬‬
‫‪153‬‬
‫גדעון המשיך‪" ,‬בקשר לתיק שלנו‪ ,‬אני מודה שבהתחלה הייתי סקפטי‪ ,‬אבל כל‬
‫פעם שאנחנו חושפים מידע נוסף‪ ,‬אני מרגיש שכבר לא מדובר באיזה בחור‬
‫תימהוני‪ .‬אני לא אתפלא אם יש פה אפילו תיק רצח"‪.‬‬
‫"אל תגיד לי שהגופה שאתה מחפש היא תיק רצח"‪ ,‬הם שמעו את עמוס בכניסה‬
‫ולא הבינו איך המזכירה נתנה לו להפריע להם‪ .‬פניו של גדעון החווירו‪ .‬בקושי‬
‫עשר דקות משיחת הטלפון ועמוס כבר אורב‪" .‬אני מריח פרשיה מסעירה‬
‫באלפיון העליון‪ .‬קודם אתה מבקש ממני לעשות כתבה על קובלסקי‪ ,‬והיום אתה‬
‫מחפש גופה‪ .‬יש איזה קשר?"‬
‫"לא‪ ,‬אין שום קשר"‪ ,‬מיהר גדעון להשיב‪ .‬גדעון לא העלה בדעתו שקובסלקי‬
‫רצח את יוליה‪ ,‬והנה עמוס מבלי לדעת כלום‪ ,‬קישר בין שני האירועים‪ .‬אסור‬
‫בשום אופן שעמוס יתחיל לרחרח‪ .‬הוא יסלף את הדברים כמו שכל עיתונאי‬
‫עושה‪" .‬עמוס‪ ,‬אל תתחיל להסיק לי מסקנות מדברים שלא שמעת ממני‬
‫מפורשות‪ .‬פעם אכזבתי אותך‪ ,‬או לא סיפרתי לך דברים חשובים?‬
‫"לא‪ .‬אבל השם קובלסקי מרעיד כל איבר בגופי‪ .‬אני מאמין שעם השם הזה אני‬
‫יכול להיות אפילו עורך העיתון‪ .‬תחשוב‪ ,‬גדעון‪ ,‬לא מתאים לי?" הוא כתב‬
‫באצבעו באוויר כדי להמחיש את דבריו‪" :‬עמוס שנהב – עורך"‪" .‬אוי‪ ,‬בחלומות‬
‫הפרועים שלי לא חשבתי שאגיע לזה"‪.‬‬
‫"באמת חלום פרוע"‪ ,‬ענה גדעון‪" ,‬תרצה לבוא לאכול אצלנו ביום שישי?" ניסה‬
‫להעביר את השיחה לערוצים אחרים‪.‬‬
‫"האמת שהנכדים אמורים לבוא‪ .‬אולי בפעם אחרת"‪.‬‬
‫גדעון שמח שעמוס לא יכול היה להגיע‪ .‬הם היו חברים טובים‪ ,‬אך עתה העדיף‬
‫לשמור ממנו קצת מרחק‪.‬‬
‫‪154‬‬
‫"ביי‪ ,‬שרלוק הולמס"‪ ,‬נפרד עמוס בחיוך ממזרי‪" ,‬אם תמצא שקובלסקי רצח‬
‫מישהו אז‪ "...‬עמוס הניח ידו כאילו ששוחח בטלפון‪" ,‬תרים טלפון לאח שלך‪.‬‬
‫אתה הדרך שלי לפסגה"‪.‬‬
‫***‬
‫אלון נכנס לתחנת המשטרה להמשך החיפוש‪ ,‬וקיבל סיוע מאחת הפקידות‪,‬‬
‫שחיפשה עבורו מידע במחשב‪ .‬דקדוקיו הכבידו עליה‪ ,‬כאשר ביקש לפעמים‬
‫לחפש גם בניירות הארכיון‪ ,‬ובסיום היום הייתה מותשת‪ .‬כך עברו עליה‬
‫שלושה ימים קשים‪ ,‬אך לאלון היה קשה יותר‪ .‬הוא לא מצא שום דבר‪ .‬הוא‬
‫הביט בשוטרת שעזרה לו‪ .‬היא הייתה עדינה וחייכנית‪ ,‬ואלון חשב שאם‬
‫החיזורים אחרי נטלי לא ישאו פרי‪ ,‬הוא ינסה את מזלו עם השוטרת‪ ,‬אותה לא‬
‫הצליח להוציא מדעתה בכל שלושת הימים העמוסים האחרונים‪ .‬אחרי הכול‪,‬‬
‫רק בחורה אדישה עם עור של פיל תוכל להחזיק אתו מעמד‪ ,‬שכן לפעמים הוא‬
‫לא מבין אף אחד מלבד את עצמו‪" .‬מצאת משהו? אני לא מצאתי כלום"‪ ,‬הודיע‬
‫לגדעון בטלפון‪.‬‬
‫"אני עדיין מריץ מודעות"‪ ,‬השיב גדעון באנחת עייפות‪" ,‬שלושה ימים כלום"‪.‬‬
‫‪155‬‬
‫לפתע הבחין גדעון בכתבה מעניינת‪ .‬באותה שעה שהה עמוס במשרד‪ ,‬ולכן‬
‫העביר את הדף במהירות כדי שחברו לא יבחין בכך‪ .‬בכתבה נכתב שבסמיכות‬
‫למקום פיצוץ של סקאד במלחמת המפרץ‪ ,‬התגלה שלד של אישה בשדה פתוח‪.‬‬
‫החוקרים שיערו שהיא נקברה שם מספר שנים קודם לכן‪.‬‬
‫גדעון הבחין בעמוס יוצא מהמשרד ובאותה שנייה שלח את הקובץ להדפסה‪.‬‬
‫הוא קיווה שמדובר בגופה אותה הם מחפשים‪ ,‬וכבר הרגיש את הדם זורם‬
‫בעורקיו ומגיע לטמפרטורות גבוהות‪ .‬מישהו טרח לקבור את הגופה‪ ,‬סימן‬
‫שהיא נרצחה‪ .‬אחרי הכול הגופה לא קברה את עצמה‪ .‬הוא ידע שהוא מסתמך‬
‫על אינטואיציה‪ ,‬אך היא הייתה חזקה מדי‪ ,‬במיוחד לאור העובדה שאלון לא‬
‫מצא שום זכר לגופה‪ .‬הוא הכניס את הכתבה לכיס מעילו‪ ,‬שנייה לפני שעמוס‬
‫חזר לחדר‪.‬‬
‫"מצאת משהו?" שאל עמוס‪.‬‬
‫"גופה"‪ .‬גדעון לא מצא תשובה יותר הולמת מזו‪ ,‬כדי להסיר את חשדותיו של‬
‫עמוס‪.‬‬
‫"מצחיק מאוד"‪ ,‬ענה עמוס‪ ,‬כשהוא מעביר מבט על המסך‪ .‬הייתה שם כתבה‬
‫סתמית‪ .‬הוא הבחין בגדעון יורד את שלוש המדרגות ביציאה מהמשרד לעבר‬
‫הכביש והתיישב מול המחשב‪ ,‬הוא שחזר את העמודים האחרונים בהם עיין‬
‫גדעון ומצא את הכתבה שגדעון הדפיס‪ .‬מה הוא מסתיר שם? תהה עמוס‪ .‬קודם‬
‫כל הוא מבקש ממני לכתוב כתבה על קובלסקי‪ ,‬לאחר מכן יש גופה‪ ,‬וכל זה‬
‫בכזה מעטה סודיות‪ .‬האם יש איזה קשר בין קובלסקי לגופה? עמוס הבין שעליו‬
‫לבדוק את העניין ולא לתת לזה לחמוק ממנו‪ .‬הוא לא יכול להיות תלוי בטוב‬
‫לבו של חברו‪.‬‬
‫בדרכו חזרה למשרד‪ ,‬התקשר גדעון לאלון‪" .‬מצאתי גופה לא מזוהה‪ .‬היא‬
‫נמצאה במרכז הארץ‪ .‬סקאד שנחת שם חשף את השלד‪ .‬הגופה נקברה‪ .‬מישהו‬
‫‪156‬‬
‫טרח להסתיר אותה‪ ,‬והעובדה שאתה לא מצאת שום פרט על המקרה מאשרת‬
‫שמישהו לא רק הסתיר את הגופה אלא גם את המידע‪ .‬לפי הכתבה מדובר‬
‫באישה ממזרח אירופה‪ ,‬באותו גיל שיוליה הייתה אמורה להיות‪ ,‬ולפי הבדיקות‬
‫היא אפילו נקברה בתקופה שבה יוליה נעלמה"‪.‬‬
‫"אילו רק מצאנו את התיק על היעלמותה‪ ,‬אילו רק ידענו היכן היא קבורה היינו‬
‫יכולים לעשות בדיקות די‪.‬אן‪.‬איי ולאמת את הממצאים"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"אבל יש לנו בכל זאת משהו‪ .‬הייתה טבעת על אצבע רגלה הימנית‪ .‬אני אבקש‬
‫מקארינה לבדוק אולי דניאל זוכר אם אימא שלו הייתה עונדת טבעות על‬
‫רגליה‪ .‬אם כן‪ ,‬פיצחנו את התיק‪ .‬אימא של דניאל נפטרה‪ ,‬נרצחה‪ ,‬או כל דבר‬
‫אחר‪ ,‬אבל היא לא בחיים‪.‬‬
‫בקשר לסבא‪ ,‬גם פה יש סבירות של תשעים ותשע אחוז‪ .‬יוליה הייתה יפה‬
‫וצעירה וניהלה את משק הבית של נאור‪ .‬היה ביניהם מה שהיה‪ ,‬והופ נולד‬
‫דניאל‪ .‬עד כאן ענינו לקארינה על שאלותיה‪ .‬תמה החקירה שהיא ביקשה‬
‫מאתנו‪ .‬כמובן שאין לנו פה מאה אחוז‪ ,‬אבל לא נצליח להגיע רחוק יותר"‪.‬‬
‫"אבל מה אם קובלסקי רצח אותה?" שלא אלון‪.‬‬
‫"זה כבר לא שייך לקארינה‪ .‬אני לא צריך להגיד לך מה זה יעשה למשרד שבו‬
‫אתה עובד"‪.‬‬
‫"אם כך‪ ,‬צריך לעיין שוב במסמכים שקיבלתי מבנג'מין‪ .‬אולי נעלה על משהו‬
‫חשוב"‪.‬‬
‫"כבר קראת את הדוח אלף פעם"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל זה לפני שידעתי שיוליה נרצחה ונקברה‪ .‬עכשיו אני יכול לבחון את‬
‫העובדות אחרת‪ ,‬מתוך הנחה שנאור ואביו אינם כל כך נחמדים‪ ,‬שהם למעשה‬
‫זאב בעור של כבש‪ ,‬חשודים ברצח"‪.‬‬
‫גדעון שמח לגלות שגם אלון‪ ,‬כמוהו‪ ,‬אינו מוכן להרפות מהתיק‪ ,‬שגם הוא‬
‫חושב שמסתתר בסיפור הזה של קארינה ודניאל משהו גדול יותר וייתכן אף‬
‫‪157‬‬
‫שקובלסקי הגדול מעורב במשהו פלילי‪ .‬הוא זכר את אלון ביום הראשון שהגיע‬
‫אליו למשרד‪ ,‬סטודנט צעיר‪ .‬הצצה בקורות החיים שלו הספיקה לגדעון בשביל‬
‫לדעת שאת אלון הוא מחפש בשביל המשרד‪ .‬לאחר הראיון כבר היה לגמרי‬
‫בטוח‪.‬‬
‫אלון התחיל את דרכו במשרד במעקבים אחרי בעלים או נשים‪ ,‬אך מאז כבר‬
‫טיפל בתיקים הרבה יותר כבדים‪ .‬הוא סייע לאנשים רבים שהואשמו על ידי‬
‫המדינה בכל מיני דברים‪ ,‬ורצו להוציא את האמת לאור‪ ,‬או אנשים שרצו לנקום‬
‫במישהו‪ .‬אך בעיקר עסק בריגול תעשייתי‪ ,‬חברות גדולות שעוקבות אחרי‬
‫העובדים שלהם‪ ,‬או חברות שהרגישו שמישהו יודע על כל המהלכים הסודיים‬
‫שלהן ורצו לבדוק אם יש אצלן חפרפרת‪ .‬גם את עבודת התיזה שלו עשה‬
‫בנושא ריגול תעשייתי‪ ,‬ומאמר שלו בנושא פורסם בעיתון גדול‪ ,‬לפני שמישהו‬
‫במדינה בכלל חשב על הדברים האלה‪.‬‬
‫אלון סגר את השיחה עם גדעון‪ ,‬והבחין במספר לא מזוהה על הצג‪.‬‬
‫"הלו אלון‪ ,‬זאת שרית‪ ,‬השוטרת‪ .‬זאת שעזרה לך במחשב"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודע!" התפלא אלון שהתקשרה אליו‪.‬‬
‫"אחרי שעזבת את המשרד‪ ,‬עשיתי חיפוש נוסף ומצאתי פרטים על הגופה‬
‫שנמצאה"‪.‬‬
‫"מצאת את המסמכים?" אלון התאכזב מעט‪ .‬אם לא נגנבו מסמכים סימן שאין‬
‫קונספירציה – איש לא ניסה להעלים את המידע‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬לא נמצאו מסמכים ישירים על הגופה‪ .‬הם באמת נעלמו‪ .‬אבל חיפשתי את‬
‫החומר במקרים לא מפוענחים‪ ,‬ומצאתי כמה שורות‪ .‬מדובר באישה בשנות‬
‫השלושים שלה‪ ,‬ממוצא אירופאי‪ ...‬ניסיתי לחפש את התיק ולא מצאתי אותו‬
‫בשום מקום"‪.‬‬
‫‪158‬‬
‫אלון שמח לקבל גיבוי נוסף למידע שקיבל מגדעון‪ .‬והרגיש צורך להודות לה‬
‫בהזמנה לארוחה‪" .‬יש מצב להודות לך בארוחת ערב היום?"‬
‫"יש בעיה‪ ,‬אני במשמרת"‪.‬‬
‫"מחר זה בסדר?" שאל אלון‪.‬‬
‫"מחר זה מצוין‪ .‬לאן אתה רוצה שאגיע?"‬
‫"אני אאסוף אותך"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"הבעיה שאני גרה בראשון‪ ,‬יהיה לך קשה לבוא עד אליי‪ ,‬לא?"‬
‫"לא‪ .‬לא יותר ממה שלך היה כשבילית אתי שלושה ימים בטירוף"‪.‬‬
‫"למה? דווקא היה מעניין‪ .‬אם יש לך מקום עבודה בשבילי במשרד שלכם‪ ,‬אני‬
‫אשמח מאוד"‪.‬‬
‫"דווקא יש מצב"‪ ,‬אמר אלון‪ .‬הוא חשב שהיא באמת מתאימה לכך‪ .‬יש לה‬
‫סבלנות ומסתבר שגם תושייה‪.‬‬
‫למחרת בערב‪ ,‬כשנסע לראשון לציון‪ ,‬היה מוכרח להודות שיש איזה ריגוש‬
‫בלהתחיל מערכת יחסים חדשה עם בחורה שאומרת שלא היה לה קשה לעזור‬
‫לו‪ ,‬למרות שהיה די לחוץ‪ ,‬ומציעה להגיע בכוחות עצמה למסעדה‪ .‬אלון החליט‬
‫שזה סוג של נתינה שהוא לא היה מתנגד לקבל‪ .‬לנטלי זה לא היה‪ .‬נטלי גדלה‬
‫בבית שבו קיבלה הכול‪ .‬לאלון היה קשה לעמוד בסטנדרטים שאליהם הרגילו‬
‫אותה הוריה‪.‬‬
‫השעה הייתה שמונה והרחובות היו עמוסים בתנועה‪ .‬הוא הצטער שלא קיבל‬
‫את הצעתה להגיע בכוחות עצמה‪ ,‬אך לאחר מכן הודה שהוא עושה לעצמו‬
‫הרבה הנחות‪ .‬הוא הגיע חצי שעה אחרי הזמן שקבעו‪" .‬מצטער‪ ,‬היו פקקים‬
‫נוראיים"‪ ,‬התנצל‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני יודעת‪ .‬ניסיתי לחסוך לך את זה‪ .‬התעקשת"‪.‬‬
‫‪159‬‬
‫הוא חשב להציע לה לשבת באיזו מסעדה בראשון‪ ,‬כך יחסוך לעצמו נסיעה‬
‫נוספת כדי להחזיר אותה‪ ,‬אך כשהתחיל לנהוג‪ ,‬הביט לעברה‪ ,‬וראה אותה‬
‫בשמלה מבד עדין‪ ,‬שהבליט את חמוקיה הדקים‪ .‬הוא חשב שיהיה נחמד גם‬
‫לעשות איתה סיבוב ולא רק להסתפק בארוחת ערב‪.‬‬
‫"איך זה לעבוד במשרד חקירות?" שאלה‪.‬‬
‫"כמו במשטרה"‪.‬‬
‫"זה נראה לי הרבה יותר מעניין מעבודת משטרה"‪ ,‬אמרה‪ ,‬מבחינה בו בוחן את‬
‫גופה‪ ,‬דבר שגרם לה לחוסר נוחות‪" .‬קרה משהו?"‬
‫אלון רצה להגיד לה שכל ראשו עתה נתון במחשבה אחת‪ ,‬איך להכניס אותה‬
‫למיטה‪ ,‬אך הוא נענע בראשו לשלילה‪ .‬הם אכלו ארוחת ערב באחד הבארים‬
‫במרכז תל אביב‪ ,‬לא משהו רומנטי מדי‪ .‬אלון חשב לעצמו ששרית חמודה ואילו‬
‫היה צעיר בעשר שנים‪ ,‬היה בפירוש חושב על משהו רציני ִאתה‪ ,‬אך בגיל‬
‫שלושים ושתיים הרגיש די עייף להתחיל מערכת יחסים חדשה‪ ,‬או שהתיק של‬
‫קובלסקי עייף אותו‪ ,‬הוא לא ידע להחליט‪ .‬מה שבטוח שהישיבה עם שרית‬
‫גרמה לו להתגעגע לנטלי‪ .‬לאחר שסיימו את הארוחה‪ ,‬מיהר להקפיץ את שרית‬
‫הביתה ונסע היישר לביתה של נטלי‪ ,‬מודע לחוצפה שלו‪ ,‬אך התעמתות עם‬
‫נטלי נראתה לו דבר הרבה יותר נוח מלישון במוטל מסריח או להתחיל עם‬
‫בחורה בת עשרים ושתיים‪ .‬השעה הייתה שתים עשרה וחצי בלילה כשנקש על‬
‫דלתה‪ .‬היא פתחה את הדלת‪ ,‬משאירה את השרשרת מחוברת למשקוף‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬מה אתה מחפש פה?" שאלה‪.‬‬
‫"מקום לישון"‪.‬‬
‫היא רצתה לטרוק את הדלת‪ ,‬אך הוא הכניס את רגלו בין המשקוף לדלת‪,‬‬
‫"הזדמנות אחרונה"‪ ,‬ניסה בדרך יפה‪.‬‬
‫"אם אתה לא עף מכאן אני קוראת למשטרה"‪ ,‬הזהירה אותו‪.‬‬
‫‪161‬‬
‫"ומה תגידי להם? למיטב זכרוני‪ ,‬אני זה שמשלם את שכר הדירה פה‪ .‬בעל‬
‫הדירה פורע מדי חודש את הצ'קים שלי‪ ,‬לא שלך‪ ,‬כך שאם המשטרה תגיע‪ ,‬את‬
‫זאת שתצאי מכאן"‪ .‬לא הייתה לו שום כוונה להעיף אותה‪ ,‬הוא רצה בחזרה את‬
‫לבה‪ ,‬לא את הדירה‪ ,‬אך זה עבד‪ .‬נטלי שחררה את השרשרת המחוברת‬
‫למשקוף ונכנסה לישון בחדר השינה‪.‬‬
‫הלך קל מדי‪ ,‬חשב אלון‪ ,‬כמה שאני פחות נחמד כך היא יותר ותרנית‪ .‬הוא‬
‫הביט סביב‪ ,‬חש את הגעגוע לשגרה עם נטלי‪ .‬אחר כך נכנס למקלחת‪ ,‬לקח את‬
‫מברשת השיניים שלה‪ ,‬שם עליה משחה והרגיש עד כמה נטלי היא חלק ממנו‪.‬‬
‫למחרת בבוקר הכין לה ארוחת בוקר‪ ,‬אך היא התקלחה והלכה לעבודה בלי‬
‫להעיף עליה מבט‪ .‬זה לא קלקל לו את מצב הרוח‪ ,‬והוא עזב את הדירה מרוצה‬
‫ששוב נטלי נכנעה להפצרותיו ואפשרה לו לחזור‪ .‬הוא הימר על שבועיים עד‬
‫שהיא תתרכך לגמרי‪.‬‬
‫הוא נעל את הדלת‪ ,‬שמח שלא החליפה את המנעול‪ .‬כשהגיע אתמול בלילה‪,‬‬
‫חשש לפתוח את הדלת באמצעות המפתח שבידו כדי לא להבהיל אותה‪ ,‬אחרי‬
‫הכול הייתה יכולה לחשוב שמדובר בפורץ‪ ,‬אבל הבוקר‪ ,‬כשהבחין שלא‬
‫החליפה את המנעול‪ ,‬חש טוב יותר‪ .‬הוא הרהר בינו לבין עצמו שלא היה מתנגד‬
‫לראות את פניה המבועתות כשתחשוב שמישהו מנסה לפרוץ לדירה‪ .‬הוא נזף‬
‫בעצמו על אכזריותו‪.‬‬
‫‪ – www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫‪161‬‬
‫קארינה חזרה מרומניה‪ .‬מאורעות היום הקודם עדיין השאירו בה את רישומם‬
‫הכואב‪ ,‬היא נזכרה כיצד התעמתה עם אודי כדי להיפגש עם דניאל‪ .‬זה התחיל‬
‫בבוקר כשהודיעה לו מבלי להתחשב ברגשותיו שהיא הולכת להגיד שלום‬
‫לדניאל לפני שהיא עוזבת את רומניה‪ .‬לא עזרו לאודי כל ניסיונות השכנוע‪:‬‬
‫שהטיסה אחר הצהריים ושביקור אצל דניאל‪ ,‬שגר במרחק של שעתיים‬
‫מבוקרשט‪ ,‬יגרום ללחץ בזמנים ואפילו לכך שהם יאחרו את הטיסה‪ .‬קארינה‬
‫התעלמה מדבריו ואפילו לא טרחה להצדיק זאת כפגישת עסקים‪ .‬היא לא תוותר‬
‫על נסיעה לדניאל‪ ,‬גם אם זה יעלה לה באיחור לטיסה‪.‬‬
‫בלית ברירה אודי הציע להצטרף אליה‪ ,‬אך היא סירבה בכל תוקף – אני לא‬
‫צריכה בייבי סיטר‪ .‬אודי נשאר במלון‪ ,‬די כועס‪.‬‬
‫כשחזרה נסערת באותו בוקר‪ ,‬אודי הבחין במצב רוחה הירוד‪ ,‬אך היא סירבה‬
‫לדבר אתו על כך‪ .‬גם יום קודם לא הצליחה להירדם וכשאודי רצה לשכב ִאתה‪,‬‬
‫התלוננה על כאבי ראש והפנתה אליו את גבה‪ .‬אך בעוד אתמול נבעה‬
‫התנהגותה מאושר עצום‪ ,‬מזיכרון מתוק של הבילוי המשותף עם דניאל‪ ,‬עתה‬
‫הייתה כואבת ומאוכזבת מן האדם שהכי רצתה בעולם‪ .‬למרות זאת עדיין חשקה‬
‫בו‪ .‬אילו רק היה מבקש‪ ,‬הייתה עוזבת את אודי ועוברת לגור אתו‪ .‬אך רצון‬
‫לחוד ומציאות לחוד‪ ,‬התמונה של דניאל שוכב שם לצדה של הבחורה הלמה‬
‫במוחה‪.‬‬
‫כשהגיעה לישראל‪ ,‬ביקשה מאודי פסק זמן של שבועיים‪ .‬אודי לקח את זה קשה‬
‫וטען בפניה שמשהו נרקם בינה לבין דניאל‪ ,‬ולכן היא רוצה להיפרד‪ .‬דבריו‬
‫גרמו לה לצאת מהכלים והיא התנפלה עליו בדרך שרק פעמים מעטות בחייה‬
‫העזה לעשות‪ .‬בכך קיבל את שהגיע לו‪ .‬אילו נתן לה את מעט השקט שחפצה‪,‬‬
‫‪162‬‬
‫לא הייתה מוציאה עליו את כל הכאב שהיה אצור בגופה‪ ,‬מוכן להתפרץ בכל‬
‫עת‪.‬‬
‫לקח לה שבוע ימים להתגבר ולהצליח לחזור מעט לשגרה‪ .‬באותו יום נסעה‬
‫למשרדה‪ ,‬החנתה את הרכב רחוק מהמשרד‪ ,‬ועשתה את יתרת הדרך ברגל‪ .‬היה‬
‫לה משרד יפהפה‪ ,‬בית קרקע עם מרפסת משקיפה לים‪ .‬קבלנים רבים חמדו‬
‫אותו כדי להקים עליו מגדלי על‪ ,‬אך זה היה המשרד של בעלה‪ ,‬שהוא כה אהב‪,‬‬
‫והיא הבטיחה לעצמה שלעולם לא תמכור אותו‪ .‬היא זכרה את בעלה יושב‬
‫מאחורי השולחן הגדול‪ ,‬תמיד שמח כשבאה לבקר אותו‪ .‬היה לה קשה כששכב‬
‫בבית החולים במצב סופני‪ .‬האיש החזק כל כך שכב שם חסר אונים ואפילו‬
‫ברגעיו האחרונים חשב עליה‪ .‬קארינה‪ ,‬תמצאי לך גבר טוב‪ ,‬תמצאי לך מישהו‬
‫שיעשה אותך מאושרת‪ .‬חיים פעם אחת‪ .‬אני מצאתי אישה טובה שעשתה אותי‬
‫מאושר‪ .‬אל תחליפי אותי במישהו לא ראוי‪.‬‬
‫לא היו להם ילדים‪ .‬בעלה לא רצה‪ .‬הוא חלה שנה לאחר שהכירו‪ .‬המחלה עזבה‬
‫אות ו לתקופת מה אך הוא תמיד חשש שתחזור והוא יותיר ילדים ללא אב‪ .‬אך‬
‫בעיקר לא רצה שקארינה תישאר לבדה עסוקה בטיפול בילדים‪ .‬הוא הודה לה‬
‫על האושר שגרמה לו בשנים שהיו נשואים‪ ,‬ולא רצה להכביד עליה יותר‪.‬‬
‫האם אודי ראוי? חשבה בינה לבין עצמה‪ ,‬האם דניאל ראוי? בעלה לשעבר לא‬
‫דיבר על אהבה‪ .‬הוא דיבר על גברים ראויים‪ ,‬ודניאל לא היה ראוי‪ .‬הוא‬
‫השתמש באישה שהכי דאגה לו רק בשביל זיון מזדמן‪ .‬לא‪ ,‬הוא לא ראוי‪ .‬היא‬
‫כל כך כעסה עליו‪ .‬כעת ראתה כל יום עשרה טלפונים ממנו‪ .‬הוא השאיר לה‬
‫הודעות‪ ,‬שהקשיבה להן רק כדי לשמוע את קולו‪ .‬למרות שכעסה עליו‪ ,‬לא‬
‫יכלה לעבור יום בלי לשמוע את קולו‪ ,‬ממש התמכרות‪ .‬אך היא לא רצתה‬
‫לענות לו ולא לדבר אתו‪.‬‬
‫‪163‬‬
‫אודי‪ ,‬למרות שביקשה ממנו פסק זמן‪ ,‬המשיך להתקשר ולשכנע אותה להיפגש‪.‬‬
‫פסק זמן מבחינתו היה לא לישון ביחד‪ ,‬אך אפשר לדבר או להיפגש‪ .‬קארינה‪,‬‬
‫לעומתו‪ ,‬רצתה הפסקה טוטלית‪ ,‬כדי להיפרד רגשית מדניאל‪ .‬היא הייתה צריכה‬
‫לעבוד על עצמה‪ ,‬אך כמה שניסתה לשכוח אותו‪ ,‬כך הוא שלט יותר במוחה‪.‬‬
‫היא לא הפסיקה לראות אותו בדמיונה‪ ,‬באתר העבודה עם כובע הבטיחות על‬
‫ראשו‪ ,‬להיזכר בנשיקות‪ ,‬בסדין שמשך ממנה‪ ,‬בארוחת הבוקר‪ ...‬ואז התמונה‬
‫עם האישה על מיטתו‪ ,‬יומיים לאחר ששכב ִאתה‪ .‬הבחורה שכנראה הייתה‬
‫חברה שלו‪ .‬אפילו מתוך תמונה כל כך מרירה‪ ,‬השתקפה לה דמות אהובה‪ .‬היא‬
‫חשבה על הבעת פניו כשהבחין בה בפתח הדירה‪ .‬הוא היה בהלם‪ .‬אוף‪ ,‬והיא כל‬
‫כך רצתה אותו‪ ,‬אבל הוא לא רצה אישה בת שלושים ושתיים‪ .‬מה הוא צריך‬
‫אותה בתוך ים של בנות שמחזרות אחריו‪ ,‬צעירות ממנה?‬
‫אודי היה שידוך ראוי‪ ,‬ללא ספק‪ .‬עליה רק לשכוח את דניאל ולפנות מקום‬
‫לאודי‪ ,‬לנסות לרצות ולאהוב אותו‪ .‬ההגיון צועק אודי והלב צועק דניאל‪.‬‬
‫המזכירה העבירה לה שיחה מגדעון גרנות‪ .‬כמה שהשיחה הזו לא הייתה בזמן‪,‬‬
‫חשבה‪ .‬היא לא רצתה לעשות שום שירות עבור דניאל‪ ,‬לא רצתה לעזור לו‪,‬‬
‫אבל הייתה חייבת להיצמד להבטחה שהיא רוצה את המידע ושהיא תשלם עליו‬
‫ככל שיידרש‪ .‬כמה שהייתה מטומטמת‪ .‬בעוד היא דואגת לו מעל ומעבר‪ ,‬מנסה‬
‫למצוא את שורשיו‪ ,‬הוא רואה בה סתם עוד מישהי‪ .‬אין לו שום כבוד עצמי‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬גדעון‪ ,‬מה שלומך?"‬
‫"קארינה‪ ,‬יש התפתחויות‪ .‬רציתי להיפגש אתך כדי לספר לך מה התחדש‪ .‬אני‬
‫יודע שעבר זמן אבל מדובר בחקירה קשה מאוד‪ .‬מתי נוכל להיפגש?"‬
‫התחשק לה להגיד לו שימשיך בחקירה בלי לעדכן אותה‪ ,‬אך גדעון נשמע מאוד‬
‫נלהב‪ ,‬והיא לא רצתה לאכזב אותו‪" .‬תוכל לדווח לי טלפונית?"‬
‫‪164‬‬
‫גדעון השמיע גיחוך‪" ,‬לספר לך על חקירה כל קשה ומסועפת בטלפון? זה לא‬
‫רציני‪ .‬לא בשבילך ולא בשבילי"‪.‬‬
‫"מצטערת"‪ ,‬התנצלה‪" ,‬תוכל לבוא אליי למשרד? נמצא פה איזה מקום לשבת‪.‬‬
‫או שאתה מעדיף שאני אגיע אליך?"‬
‫"לא‪ ,‬זה בסדר‪ .‬אני אצלך תוך שעה"‪.‬‬
‫הם התיישבו בבית קפה קרוב לים‪ .‬גדעון הביט בה וחשב שאם הייתה לו‬
‫אפשרות לבקש שלוש משאלות‪ ,‬קארינה הייתה אחת מהן‪ ,‬אישה שדי להיות‬
‫ִאתה כדי להרגיש בעננים‪ .‬רזה‪ ,‬בגובה בינוני‪ ,‬עיניים ירוקות‪ ,‬גדולות' אשר‬
‫שלטו על כל הפנים‪" .‬יש לנו סיבות להאמין שיוליה‪ ,‬אמו של דניאל‪ ,‬נרצחה"‪,‬‬
‫אמר‪ ,‬וגרם לקארינה לפתוח עיניים גדולות שאיימו לשאוב אותו לתוכן‪.‬‬
‫היא שכחה מהרצון שלה לא להיות מעודכנת‪ .‬לפתע ראתה לנגד עיניה את‬
‫דניאל כילד בן חמש שאמו עזבה אותו כדי לטוס לאמריקה ולא חיפשה אותו‬
‫מעולם‪.‬‬
‫היא הקשיבה לדבריו של גדעון‪ ,‬שחשף בפניה את שלבי החקירה צעד אחר‬
‫צעד‪ ,‬מפרט בקצרה אודות חקירתה של דבורה‪ ,‬אשר חיזקה את דבריו של‬
‫דניאל והביאה אותם למסקנות הראשונות‪ ,‬ועד לגילוי הקשר בין יוליה‬
‫לקובלסקי ומציאת הגופה שהייתה כנראה של יוליה‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אז איך אתה בכל זאת מגיע למסקנה שיוליה נרצחה? לא הבנתי"‪,‬‬
‫קטעה את דבריו‪.‬‬
‫"רק רגע‪ ,‬עלמתי‪ ,‬לא סיימתי‪ .‬את צריכה להיות מרוכזת כדי להבין את העבודה‬
‫הקשה והמושקעת שלנו"‪ .‬הוא שחרר חיוך גאה‪ ,‬שחשף את הכחישות בפניו‪,‬‬
‫לסת שקועה ועצמות לחיים נעדרות בשר‪" .‬בקשר למכתב שיוליה הותירה אצל‬
‫דבורה‪ ,‬בו כביכול קובלסקי אינו הסב‪ "...‬גדעון עיוות את פניו‪ ,‬מטיל ספק‬
‫בדבר המכתב‪".‬זה לא רציני‪ .‬שום אישה לא הייתה טוענת מצד אחד שהוא‬
‫‪165‬‬
‫הסבא‪ ,‬ומצד שני משאירה מכתב שאומר את ההפך‪ .‬משהו לא מסתדר בסיפור‪.‬‬
‫בדקתי בעצמי וגיליתי שיוליה גרה שנתיים בביתו של נאור‪ ,‬הבן של קובלסקי‪,‬‬
‫האבא כביכול של דניאל‪ .‬היא הייתה מנהלת משק הבית שלו‪ ,‬כך שהסבירות‬
‫שנאור הוא האבא וקובלסקי הסבא‪ ,‬היא גבוהה מאוד‪ .‬נכון שרק בדיקות יכולות‬
‫לאשר זאת‪ ,‬אך כל הנחלים מובילים אל הים‪ .‬לאן שאנחנו יורים‪ ,‬אנחנו מגיעים‬
‫ליוליה וקובלסקי‪ .‬החוט המקשר הוא דניאל"‪.‬‬
‫קארינה חייכה חיוך גדול‪" .‬אם ככה קובלסקי הוא באמת הסבא‪"...‬‬
‫"אני לא יודע‪ .‬זו ממש תעלומה‪ .‬הלוואי ויכולתי לבדוק את זה מדעית‪ .‬חבל‬
‫שלא באת אליי כשדניאל היה בן חמש"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬עדיין לא קיבלתי תשובה לשאלתי הקודמת‪ :‬איך אתה מגיע למסקנה‬
‫שיוליה נרצחה"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬כן‪ .‬צריך סבלנות"‪.‬‬
‫קארינה החליטה לא לקטוע יותר את דבריו בשאלות‪ ,‬עד שיסיים‪.‬‬
‫"התקשינו להאמין שאימא‪ ,‬ולא משנה איפה היא גרה‪ ,‬אינה מחפשת אחרי הבן‬
‫שלה‪ .‬אם כי זה בהחלט יכול להיות‪ ,‬ולכן יש שתי אפשרויות‪ ,‬או שהיא חיה‬
‫באיזה שהוא מקום או שהיא מתה באיזה שהוא מקום‪ .‬ולא תאמיני מה מצאנו‪,‬‬
‫גופה שמתאימה בדיוק לפרופיל של אימא של דניאל‪ ,‬שנקברה בתקופה שבה‬
‫עזבה אותו‪"...‬‬
‫"אם היא נקברה‪ "...‬קארינה מצאה את עצמה מפריעה שוב‪ ,‬למרות שהבטיחה‬
‫לעצמה לא לעשות זאת‪ ,‬אך גדעון הנהן בהבנה‪" ,‬בדיוק‪ ,‬אם מישהו טרח לקבור‬
‫אותה‪ ,‬זאת אומרת שהיה לו מה להסתיר‪ ,‬שהגופה יכלה להוביל אליו‪ .‬חוץ מזה‪,‬‬
‫עד היום איש לא דרש את הגופה"‪.‬‬
‫"יופי‪ ,‬אז אפשר לעשות בדיקות די‪.‬אן‪.‬איי כדי לוודא שזו באמת אימא של‬
‫דניאל?"‬
‫‪166‬‬
‫גדעון עיקם את פיו‪" .‬הבעיה שאין לנו גופה‪ .‬מישהו כנראה העלים את התיק‪,‬‬
‫והגופה נלקחה לאיזה קבר אלמוני"‪.‬‬
‫קארינה גיחכה‪" ,‬אז אנחנו לא בטוחים שקובלסקי הסבא ועכשיו גם לא נוכל‬
‫להיות בטוחים שזאת יוליה?"‬
‫גדעון לקח נשימה עמוקה‪" .‬בקשר לסבא את צודקת‪ ,‬הכול נסיבתי‪ ,‬אבל בקשר‬
‫ליוליה יש משהו‪ .‬אני מקווה שהזיכרון של דניאל יוכל לעזור לנו‪ .‬מצאו טבעת‬
‫על הרגל הימנית שלה‪ .‬את חושבת שדניאל יזכור אם אימא שלו ענדה טבעות‬
‫על הרגליים?" קארינה נזכרה ביום הכי מאושר בחייה‪ ,‬כאשר דניאל ליטף את‬
‫רגלה ואמר שהיא מזכירה לו את אימא שלו‪ ,‬שהייתה מטופחת כמוה‪ ,‬וגם היא‬
‫נהגה לשים טבעות על רגליה‪ .‬היא הייתה כל כך שקועה בזיכרונות שגדעון היה‬
‫צריך לקרוא בשמה כדי לזכות בתשומת לבה‪.‬‬
‫"מצטערת"‪ ,‬לחשה‪" ,‬אבל נזכרתי שדניאל סיפר לי שאימא שלו באמת הייתה‬
‫שמה טבעות ברגליים"‪.‬‬
‫גדעון חייך חיוך גדול‪ .‬אך קארינה נותרה קפואה‪.‬‬
‫"טוב"‪ ,‬המשיך גדעון‪" .‬נשאר לנו לבדוק מי הרוויח ממותה‪ .‬אני חושב שאני‬
‫אפילו יודע את התשובה"‪ .‬הוא הביט בריצפה‪ ,‬אינו רוצה לפגוש בעיניה של‬
‫קארינה‪ ,‬בשעה שהצהיר הצהרה כזאת‪ .‬היא הוציאה מתיקה פנקס שיקים‪ ,‬אך‬
‫גדעון עצר אותה‪.‬‬
‫"קיבלת את התשובות שלך‪ .‬שילמת מספיק עבור זה‪ .‬את לא חייבת כלום"‪,‬‬
‫אמר‪.‬‬
‫"אני רוצה לדעת מי רצח את יוליה"‪ ,‬פסקה בקול חד‪.‬‬
‫"קארינה‪ ,‬מדובר בהרבה כסף‪ ,‬וייתכן מאוד שתבזבזי אותו לשווא‪ .‬אני בספק‬
‫גדול אם אצליח למצוא את הרוצח‪"...‬‬
‫"כמה?" קטעה אותו‪.‬‬
‫‪167‬‬
‫הוא נקב בסכום גבוה‪ .‬היא רשמה סכום כפול ומסרה לו את השיק‪ ,‬מבחינה‬
‫בעיניו המשתאות‪ .‬היא לגמה מכוס המים‪ ,‬מהרהרת בכל הטעויות שהיא עושה‬
‫למען דניאל‪.‬‬
‫גדעון הבחין בעצבות שנפלה לפתע על פניה וניסה לעודד אותה‪" .‬את ודניאל‬
‫בני זוג?" שאל ולא ידע שהוא חופר במקום כואב‪.‬‬
‫"שותפים עסקיים"‪ ,‬ענתה‪.‬‬
‫גדעון בחושיו הבין שמדובר באהבה נכזבת‪ .‬הוא הביט בה והצטער על השאלה‪,‬‬
‫אך ליד קארינה כל גבר היה מתבלבל‪ ,‬אפילו הוא‪ .‬הוא התנצל שדחף את אפו‪.‬‬
‫אחר כך קם ממקומו בחוסר רצון‪" .‬טוב‪ ,‬אני הולך‪ .‬יש לי הרבה עבודה"‪.‬‬
‫הוא הוציא כסף מכיסו‪ ,‬אך היא עצרה אותו‪" ,‬זה עליי"‪.‬‬
‫הוא סירב בתוקף להצעתה‪" .‬אני מהסוג הפרימיטיבי בעניינים האלה‪ .‬אני עומד‬
‫על כך שתתני לי לשלם‪ ,‬אחרת זה פגיעה באגו שלי"‪ .‬גדעון השאיר על השולחן‬
‫טיפ גדול‪ ,‬לחץ את ידה ויצא‪ .‬קארינה המשיכה לשבת במסעדה וביקשה קינוח‬
‫כדי שתהיה לה סיבה להמשיך לשבת במקום‪ .‬באותו רגע הבחינה באודי נכנס‬
‫למסעדה עם שני אנשי עסקים‪ .‬היה מאוחר מדי לבטל את ההזמנה או לחמוק‬
‫מהמסעדה‪ .‬היא לא רצתה לפגוש אותו‪ ,‬במיוחד לא עכשיו‪ ,‬כשדניאל שוב נכנס‬
‫לחייה‪ .‬היא ראתה את מבטו חולף סביב ונעצר עליה בשמחה גדולה‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬תצטרפי אלינו"‪ ,‬ביקש‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬תודה‪ .‬כרגע סיימתי לאכול ואני חייבת לעוף למשרד"‪ ,‬ניסתה את מזלה‬
‫ולהתחמק‪.‬‬
‫"אני אעבור אצלך במשרד אחרי שאסיים פה‪ ,‬אוקיי?"‬
‫היא הנהנה‪ .‬משרדה שכן במרחק כמה מטרים מהמסעדה‪ ,‬כך שלא היה מקום‬
‫לסרב‪ .‬כעבור שעה הגיע למשרדה מנפנף בשני כרטיסי טיסה‪" .‬מה דעתך על‬
‫טיסה לאמסטרדם?"‬
‫"ביקשתי פסק זמן שבועיים‪ ,‬אודי‪ .‬בבקשה תכבד את זה"‪.‬‬
‫‪168‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אבל כבר עבר שבוע והכרטיסים לעוד שבוע‪ ,‬מה לא בסדר פה? את לא‬
‫תקבלי את דניאל גם אם תבקשי עשרים שנה פסק זמן ממני‪ .‬תפנימי את זה"‪.‬‬
‫לקארינה לא הפריע שהיא כל כך שקופה‪ ,‬שאודי יכול להבחין שהיא שבורה‬
‫לרסיסים בגלל דניאל‪ ,‬שהיא מאוהבת בו בכל רמ"ח אבריה‪ .‬יותר הפריע לה‬
‫שהוא מתעמר בה‪.‬‬
‫"אני מתפלא עלייך"‪ ,‬המשיך אודי‪" ,‬הבחור קטן ממך כמעט בעשור‪ .‬את כלום‬
‫בשבילו‪ .‬את סתם מענה את עצמך‪ .‬תראי אותי‪ ,‬אני מוכן להתחתן ִאתך למרות‬
‫הכול‪ .‬אני מבין אותך לחלוטין ומוכן לספוג את המשבר‪ ,‬כי אני יודע שזה‬
‫יחלוף‪ .‬דניאל יכיר בחורה צעירה‪,‬יתחתן ִאתה והכול יעבור לך"‪ .‬אגב‪ ,‬אני מציע‬
‫לך לנתק את הקשרים העסקיים אתו‪ .‬זה יכול לעזור לך לשכוח ממנו"‪.‬‬
‫היא חשה בדמעות לא רצוניות‪ .‬דבריו הכאיבו לה מאוד וכמעט שגרמו לה‬
‫להעיף אותו משם‪ ,‬אך היא הודתה בפני עצמה שהוא צודק‪.‬‬
‫"אני מציע שנצא שנינו לחופשה קצרה בהולנד‪ .‬תראי שזה יעשה לך טוב‪.‬‬
‫עכשיו חודש מאי‪ ,‬נחמד בהולנד‪ ,‬לא כל כך קר‪ .‬תהיי חיובית‪ ,‬תבואי עם כוונות‬
‫טובות לגביי‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬היו לנו חיים לא רעים עד ליום שבו פגשת שוב את‬
‫דניאל‪ .‬אין שום סיבה שלא נוכל להמשיך את החיים מאיפה שהפסקנו"‪.‬‬
‫קארינה חשבה שאם לא תתחתן עם דניאל‪ ,‬כל בחור יוכל להתאים למטרה זו‪,‬‬
‫אפילו אודי‪.‬‬
‫הם התאכסנו במלון מריוט באמסטרדם וירדו לבית הקפה‪ .‬הייתה אווירה של‬
‫שקט ורוגע מסביב‪ ,‬משהו מנותק מהמציאות‪ .‬האנשים דיברו בקול שקט‪ ,‬כאילו‬
‫חששו להפר את הדממה‪ .‬זוג ישב בקצה‪ ,‬מרוחק מיתר היושבים‪ .‬מבט אוהב‬
‫בעיני הבחורה‪ .‬היא נושקת לבן זוגה נשיקה ארוכה‪ ,‬שוכחת שאינה לבד‪ .‬הוא‬
‫אינו חדל לגעת במצחה באצבעו‪ .‬הם מביטים בקארינה‪ ,‬מבחינים בה נועצת‬
‫‪169‬‬
‫בהם את מבטה‪ ,‬והיא ממהרת להשפיל את עיניה‪ ,‬בטוחה שלנצח לא תדע אהבה‬
‫אמיתית‪ .‬כך היה עם בעלה הראשון וכך זה גם עם אודי‪ .‬הרגש‪ ,‬מסתבר‪ ,‬מוליך‬
‫אותנו לאזור הדמדומים‪ ,‬אל ההזיות ואל חוסר ההיגיון‪ .‬כל צעד שעשתה עם‬
‫דניאל היה נטול הגיון‪.‬‬
‫ביום השלישי עברו למלון קטן בוולנדם‪ ,‬שם היה לאביו של אודי יחידת דיור‪.‬‬
‫הם נהנו ממזג אוויר נעים‪ ,‬והתחזית דיברה על חמישה ימים שטופי שמש‪.‬‬
‫קארינה אהבה את וולנדם‪ ,‬מעגן סירות יפה שחנויות ססגוניות מקיפות אותו‪,‬‬
‫ומציעות שלל מזכרות לתיירים‪ .‬מוולנדם הם שייטו לכפר הקטן מרקש‪ ,‬שמלבד‬
‫שני בתי קפה לא היה בו מאומה‪ .‬הם התיישבו באחד מהם וקארינה נכנעה‬
‫להפצרותיו של המלצר לנסות את עוגת השוקולד מריר שלהם‪ ,‬למרות שלא‬
‫הייתה זקוקה לשום תוספת למרירותה‪ .‬היא הביטה באישה שישבה על הרציף‪,‬‬
‫אשר דגה דגים והגישה אותם לשקנאי פצוע רגל שעמד לידה‪ .‬לאחר זמן מה‬
‫הבחינה בבן זוגה של האישה‪ ,‬שהצטרף אליה למלאכת הדיג‪ .‬הם לא דיברו‬
‫הרבה‪' .‬כמה אהבה יש ביניהם‪ ,‬שהם לא זקוקים למילים'‪ ,‬חשבה קארינה‪ .‬כך‬
‫הרגישה כשהייתה עם דניאל‪ .‬דניאל לא היה דברן גדול‪ ,‬והייתה לה אהבה רבה‬
‫אליו‪ .‬אבל בניגוד לדייגים‪ ,‬דניאל לא אוהב אותה‪.‬‬
‫בערב יצא אודי לקזינו וקארינה בחרה להישאר בחדר ולקרוא ספר‪ .‬כשיצא‪,‬‬
‫עצמה את עיניה והציפה את ראשה במחשבות על דניאל‪ .‬בשתיים וחצי בלילה‬
‫שמעה את אודי נכנס חזרה‪.‬‬
‫"איך הלך?" שאלה‪.‬‬
‫"הפסדתי אלף יורו"‪.‬‬
‫"היה עדיף לך להישאר פה"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"רציתי‪ ,‬אבל העדפתי לתת לך כמה שעות חופש ממני"‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫כמה מתחשב מצדו‪ ,‬חשבה‪" .‬שילמת על זה הרבה"‪.‬‬
‫"את שווה את זה"‪.‬‬
‫יום לפני הטיסה חזרה‪ ,‬שאל אותה אודי אם יש לה תכניות כלשהן‪ ,‬או העדפה‬
‫לנסוע למקום מסוים‪ .‬היא השיבה שהיא רוצה לאכול במסעדת הנכט ווכט‬
‫בכיכר רמברנדט‪ .‬זה היה המקום שהיא ובעלה הרבו לאכול בו‪ .‬קארינה אהבה‬
‫את מרק הבצל שלהם‪ .‬רק עבורו היה שווה לטוס להולנד‪ .‬כאשר הגיעו‪,‬‬
‫התפלאה לראות את המסעדה ריקה‪ ,‬למעט טבח ומלצרית‪.‬‬
‫"סגרתי את המקום עבור שנינו"‪ ,‬הסביר אודי‪.‬‬
‫קארינה הכירה את המסעדה וידעה שהיא מלאה בשעות אלה עד אפס מקום‪.‬‬
‫היא תהתה כיצד הצליח לעשות זאת‪ .‬האוכל שם היה הדבר הכי טוב שהכירה‪,‬‬
‫ואודי ידע זאת‪ .‬בסיום הארוחה‪ ,‬הוא כרע על ברכיו‪ ,‬ידו אוחזת בקופסה אדומה‬
‫פתוחה‪ ,‬בה הייתה מונחת טבעת יהלום ארבעה קארט‪" .‬האם תינשאי לי‪,‬‬
‫קארינה?"‬
‫קארינה הביטה בו‪ .‬היא לא אהבה את הרעיון שהוא מציע לה נשואין במקום‬
‫שנהגה לבלות בו עם בעלה‪ ,‬אך במחשבה שנייה ראתה בכך סוג של סימן‬
‫מבעלה‪ .‬דמעה נשרה מעיניה‪ .‬היא ידעה שתשובה חיובית שלה הנה הודאה‬
‫בעובדה שדניאל לא יהיה שלה לעולם‪ .‬אודי פירש את הדמעה כהתרגשות‪ ,‬ולא‬
‫היה מאושר ממנו כאשר לקחה את הטבעת וענדה אותה על אצבעה‪.‬‬
‫‪171‬‬
‫***‬
‫מי רצח את יוליה? אלון שאל את עצמו שוב ושוב‪ .‬האם זה אדם זר‪ ,‬אתו‬
‫נפגשה בעת שהותה בישראל‪ ,‬או שקובלסקי קשור לרצח‪ .‬ולמה שהרוצח יטרח‬
‫לקבור אותה? רוצחים פתולוגיים לא קוברים את קורבנותיהם ולא מחביאים‬
‫את הגופה‪ .‬רק אנשים שעלולים להיות חשודים עושים זאת‪ .‬רק מי שחושש‬
‫שהגופה תוביל אליו‪ ,‬יעלים אותה‪ .‬מה הסיבה לרצח? איך מתחילים חקירה‬
‫כזאת?‬
‫הוא לקח את הניירות שקיבל ממת'יו ועיין בהם שוב‪ ,‬מנסה למצוא בדל של רמז‬
‫או כיוון‪ .‬שוב קרא על מיזוג החברה של נאור עם החברה שבבעלות אביה של‬
‫אשתו‪ ,‬מיזוג שהפך אותה לחברת תקשורת גדולה בארצות הברית‪ .‬האם ילד לא‬
‫חוקי של נאור יכול היה לחבל במיזוג?‬
‫אלון התמתח על כיסאו‪ ,‬שוקל שוב ושוב מה הסיכוי שזו הסיבה להתכחשות‪.‬‬
‫כמה שחשב על זה יותר‪ ,‬זה נראה לו כבסיס לא רע לפתח תיעוב כלפי הנכד‬
‫ולהתעלם ממנו‪ .‬אך מכאן ועד רצח?‬
‫הוא הרגיש שהוא צריך להיעזר בגדעון‪.‬‬
‫הוא הקיש על דלת המשרד של גדעון ופתח בלי להמתין לתשובה‪ .‬היו שם‬
‫לקוחות‪ .‬הוא התנצל וסגר חזרה את הדלת‪ ,‬אך גדעון קרא לו פנימה‪ ,‬הכיר לו‬
‫את הלקוחות והזמין אותו לשבת‪ .‬אלון התנצל שהוא חייב לבדוק משהו חשוב‬
‫עבור לקוח‪ ,‬ויצא שוב‪ .‬הוא לא היה מסוגל להכיל יותר מאשר את תיק הרצח‬
‫שרבץ על ראשו‪ .‬הוא חזר למשרדו והתיישב חסר מעש‪ ,‬מחכה שגדעון יסיים‬
‫את הפגישה עם חברת דידרה‪ .‬כששמע אותם יוצאים‪ ,‬התכוון ללכת לגדעון‪ ,‬אך‬
‫זה הגיע אליו‪.‬‬
‫"קרה משהו?" שאל בדאגה‪.‬‬
‫‪172‬‬
‫"האמת שעיינתי בניירות שמת'יו נתן לי‪ .‬אני חושב שאולי נמצא שם את‬
‫התשובות שאנחנו מחפשים‪ ,‬אבל האמת היא שאני נעול‪ .‬החשיבה שלי לא‬
‫מספיק מסועפת‪ .‬אני מקובע‪ .‬אני מכוון רק למטרה אחת‪ ,‬קובלסקי‪ .‬אתה יודע‪,‬‬
‫מן אפקט ראשוניות‪ .‬כל שאלה שאני שואל את עצמי‪ ,‬אני עונה את אותה‬
‫תשובה‪ ,‬קובלסקי‪ .‬לדוגמא‪ ,‬קראתי שהחברה של נאור התמזגה עם החברה של‬
‫אבא של אשתו‪ ,‬ומיד הסקתי שהם חששו שהאישה תדע שיש לנאור ילד לא‬
‫חוקי ולכן החביאו אותו ורצחו את יוליה"‪ .‬אלון נשף נשיפה ארוכה‪" .‬חלש‪,‬‬
‫חלש מאוד‪ .‬להסתבך ברצח בשביל להסתיר ילד לא חוקי?"‬
‫"אלון‪ ,‬זה לא להסתיר ילד לא חוקי‪ ,‬זה להפסיד מיליונים‪ .‬אם החברה תתפרק‪,‬‬
‫אתה יודע כמה כסף תפסיד משפחת קובלסקי?"‬
‫אלון גירד את לסתו‪" .‬לא יודע"‪ .‬הוא הושיט את התיק לגדעון‪" .‬קח את זה‪,‬‬
‫תקרא‪ .‬אולי תמצא משהו שאני לא רואה‪.‬‬
‫גדעון לקח את התיק מאלון‪" ,‬אני אעיין בזה בערב‪ .‬באמת חשבתי מזמן לבקש‬
‫ממך שתעביר לי את הניירות לעיון‪ ,‬סתם כדי להכיר את הנפשות הפועלות‪,‬‬
‫אתה יודע‪ ,‬להיות קצת יותר מעורה בחקירה"‪.‬‬
‫גדעון שמח לגלות באותו הערב‪ ,‬שאשתו קבעה ללכת לסרט עם חברות‪ ,‬ודמיין‬
‫את עצמו יושב בסלון מול הטלוויזיה‪ ,‬מנמיך את הווליום ומעיין בניירות‪" .‬אל‬
‫תמהרי‪ ,‬את יודעת‪ ,‬הסינמה סיטי פתוח עד שעה מאוחרת‪ ,‬תוכלי גם לעשות‬
‫קצת קניות‪ .‬הוא הוציא מכיסו אלף שקל בתקווה שזה ישאיר אותה זמן רב‬
‫מחוץ לבית ויאפשר לו להתרכז בקריאה‪ .‬לא שהיא מפריעה לו‪ ,‬אבל היא לא‬
‫אהבה שהוא מביא עבודה הביתה‪.‬‬
‫הוא התקלח‪ ,‬לבש משהו חופשי ונעים‪ ,‬הכין קפה והתיישב מול הניירות‪ .‬הוא‬
‫עבר על שלושים העמודים הראשונים פעם אחת‪ ,‬ולא מצא משהו חריג‪ .‬הכול‬
‫‪173‬‬
‫היה ענייני ומשעמם‪ .‬הוא המשיך לקרוא עוד עשרים עמודים‪ ,‬ועדיין לא מצא‬
‫שום דבר שיצליח לעורר אותו ולפקוח את עיניו‪ ,‬תרתי משמע‪ .‬מאוכזב הרגיש‬
‫שהוא עומד להירדם‪ .‬תוך כדי הדמדומים הרהר על כך שאם הוא רוצה לשמור‬
‫על השם הטוב שלו במשרד‪ ,‬עליו להכניס את אלון כשותף‪ ,‬לפני שזה יפתח‬
‫משרד בעצמו‪ .‬לבסוף כנראה שנרדם לגמרי‪ ,‬משום ששמע את המפתח בחור‬
‫המנעול‪ ,‬ואשתו נכנסה פנימה‪ ,‬ידיה עמוסות קניות‪ .‬הוא הציץ בשעון‪ ,‬השעה‬
‫הייתה שלוש לפנות בוקר‪.‬‬
‫"אתה ישן?!" צעקה אשתו‪.‬‬
‫"איך אפשר להמשיך לישון כשאת צורחת ככה?"‬
‫"עצבני‪ ,‬הא? מה קרה‪ ,‬המאהבת של הלילה לא הייתה טובה מספיק? אתה‬
‫חושב שלא שמתי לב שאתה מסלק אותי?" ניסתה להצחיק אותו‪" .‬מה הניירות‬
‫האלה? הבאת עבודה הביתה? עכשיו אני מבינה למה סילקת אותי"‪.‬‬
‫"אל תדאגי‪ ,‬זו פעם אחרונה שאני עושה את זה‪ .‬אני כבר לא בנוי לחקירות‪.‬‬
‫החשיבה שלי הסתלקה‪ ,‬נרדמתי מיד אחרי שקראתי את העמוד הראשון‪ ,‬אולי‬
‫השני‪ .‬איך היה הסרט?"‬
‫"מזעזע‪ .‬רונית איחרה ולכן הגענו לסינמה סיטי רק בעשר‪ ,‬ולא היו כרטיסים‬
‫לאף סרט‪ .‬לא מספיק שהיא איחרה‪ ,‬רונית עוד התעקשה שנלך לסרט של שתים‬
‫עשרה ועשרים בלילה‪ .‬לא רצינו לאכזב אותה‪ ,‬הסתובבנו בבתי הקפה ובחנויות‬
‫עד חצות ואז הלכנו לסרט‪ .‬אבל בשעות האלה יש רק חמישה סרטים ורק לאחד‬
‫היו כרטיסים‪ .‬בקיצור‪ ,‬נשארנו עם איזה סרט פעולה מטופש‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬מהסוג‬
‫שאתה אוהב‪ ,‬ברוס וויליס‪ ,‬סטיבן סיגל‪ ...‬כאלה‪"...‬‬
‫"תמיד נחמד לשמוע את דעתך החיובית עליי"‪.‬‬
‫היא נשקה לו‪" .‬אתה לא מושלם‪ .‬הרבה פחות מזה‪ .‬אבל אחרי ארבעים שנה‬
‫עדיין אני אוהבת אותך‪ .‬היא הכינה שתי כוסות קפה הניחה עוגיות על צלוחית‬
‫והתיישבה לידו‪.‬‬
‫‪174‬‬
‫"על מה היה הסרט?" שאל‪ ,‬היא תמיד אומרת שהוא לא מתעניין בה‪ ,‬ולכן ניסה‬
‫להראות כאילו זה מעניין אותו‪.‬‬
‫היא נגסה מהעוגייה ועשתה תנועה ביד‪" .‬שטויות במיץ עגבניות‪ .‬איזה חברה‬
‫שגונבת מידע מחברה אחרת‪ .‬כמו ריגול תעשייתי‪ ,‬אתה יודע‪ ,‬טובים נגד רעים‪.‬‬
‫חשבתי שזה סרט שמתאים לך‪ .‬דווקא התחיל טוב‪ ,‬עד שראית את הגבר‪ ,‬אלק‪,‬‬
‫שבא להציל את העולם‪ .‬עזוב‪ ,‬לא בשבילנו‪ .‬היינו בסרטים האלה כבר‪ .‬אני חיה‬
‫בסרט הזה כבר ארבעים שנה"‪.‬‬
‫גדעון לא יכול היה שלא לצחוק‪ .‬היא באמת הייתה אישה מצחיקה‪ ,‬שלוקחת את‬
‫החיים בקלות‪ ,‬זזה‪ ,‬דינאמית‪ .‬הוא נזכר שהזמין פעם חברים ממטה המשטרה‪,‬‬
‫והקוריוז היה שהוא יבשל להם‪ .‬הוא באמת הצליח להכין ארוחה מיוחדת‬
‫והשוויץ בפניהם‪ .‬אחת הנשים פרגנה לו ואמרה שהוא יכול לפתוח מסעדה‪,‬‬
‫ומיד כמו טיל אשתו ענתה לה‪" ,‬איזה מסעדה פתוחה פעם בשנה?"‬
‫"אז הסרט לא היה משהו?"‬
‫"לא חשוב‪ ,‬התנחמתי באלף שקל‪ .‬תרגיש חופשי להביא עבודה הביתה מתי‬
‫שתרצה‪ .‬עכשיו ברצינות‪ ,‬למה הבאת עבודה הביתה?"‬
‫"נפל עליי תיק כבד‪ ,‬מאוד קשה לפיצוח"‪.‬‬
‫"מה?" עודדה אותו כשהיא מכרסמת מהעוגיות‪.‬‬
‫"עזבי‪ ,‬זה מסובך‪ .‬נמצאה גופה של אישה‪ ,‬שטענה שיש לה בן מבנו הנשוי של‬
‫משה קובלסקי"‪.‬‬
‫"מי זה קובלסקי? זה מהתקשורת?!" התפלאה והתפעלה‪" ,‬נו‪ ,‬ואתה חושב‬
‫שקובלסקי רצח אותה?"‬
‫"כנראה‪ ,‬כי ככל הידוע לנו‪ ,‬אף אחד חוץ ממנו לא הכיר אותה פה"‪.‬‬
‫"נו באמת‪ ,‬אף אחד לא הורג מישהי כי היא בהיריון מחוץ לנישואין" אמרה‪,‬‬
‫"טוב‪ ,‬חוץ מאצל הערבים"‪.‬‬
‫"אז למה בכל זאת היא נרצחה?" שאל‪.‬‬
‫‪175‬‬
‫"אני מתפלאת עליך שאתה בכלל שואל שאלה כזאת‪ .‬יש שתי סיבות לרצוח‪ ,‬או‬
‫אהבה נכזבת‪ ,‬שזה במקום הראשון‪ ,‬או כסף!"‬
‫"זה מה שאמרתי לאלון‪ ,‬שהבן שלו פחד שאם אשתו תדע שיש לו ילד לא חוקי‪,‬‬
‫היא תתגרש ממנו‪ ,‬ואז היא תפרק את השותפות הכספית והוא יפסיד הרבה‬
‫כסף"‪.‬‬
‫"היא לא הייתה מתגרשת‪ .‬היא הייתה כועסת והיה עובר לה‪ .‬אחרי הכול היא גם‬
‫הייתה מפסידה מההתפרקות‪ ,‬לא? בטוח שזה כסף‪ ,‬אבל אתה מחפש אותו‬
‫במקום הלא נכון"‪.‬‬
‫גדעון הביט בה בהערצה‪ ,‬משוכנע שהיא צודקת‪" .‬אם זה לא ילד לא חוקי‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬חוקי‪ .‬למה לרצוח את האימא של הילד?" חיפש גדעון את התשובה אצל‬
‫אשתו‪.‬‬
‫"אתה הולך הפוך‪ .‬אתה מחפש את הרוצח לפני שאתה מבין את הסיבה לרצח‪,‬‬
‫ככה לא תגיע לתשובות הנכונות‪ .‬חפש את הסיבה‪ ,‬ואז תמצא את הרוצח‪.‬‬
‫האישה מתה‪ ,‬גם אם תמצא את הרוצח‪ ,‬לא תוכל להוכיח שזה הוא‪ ,‬כי אין לך‬
‫מניע לרצח‪ ,‬נכון?"‬
‫גדעון הביט בה מהורהר‪.‬‬
‫"מה?!" שאלה‪.‬‬
‫"את כל זה למדת בסמינר למורות?"‬
‫"לא‪ .‬מהעבודה בשטח עם התלמידים‪ ,‬אתה צריך להיות יותר חכם משלושים‬
‫תלמידים ממולחים"‪.‬‬
‫השעה הייתה חמש לפנות בוקר‪ .‬גדעון ואשתו כבר מזמן לא היו בעסקי העינוג‬
‫ההדדי‪ ,‬מזמן לא היה סקס ביניהם‪ ,‬אבל עכשיו היא הייתה האישה הכי סקסית‬
‫בעיניו‪ .‬מוחה החריף הדליק אותו‪ .‬גם הבגדים שהלכה ִאתם לסרט החמיאו לה‪.‬‬
‫עכשיו הייתה האישה שהכי רצה לשכב ִאתה‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫הוא התעורר בשבע בבוקר‪ .‬בקושי ישן שעה אחת‪ .‬כמעט לא הצליח להירדם‪.‬‬
‫עכשיו היה חייב לדבר עם אלון‪ .‬אלון ישן עדיין כששמע את הצלצול‪" .‬אלון‪,‬‬
‫יש לי כיוון חדש"‪ .‬אלון הזדקף על משענת הספה והביט בשעון‪ .‬הוא מעולם לא‬
‫מתעורר לפני שמונה‪ .‬גדעון המשיך‪" ,‬בוא נעזוב את הנושא של יוליה ודניאל‪.‬‬
‫הרצח של יוליה אומר שיש דברים יותר כבדים‪ .‬אנשים רוצחים בגלל שני‬
‫דברים‪ ,‬אהבה נכזבת וכסף‪ .‬הרצח של יוליה לא היה בגלל אהבה נכזבת‪ ,‬כי‬
‫נאור לא אהב אותה‪ ,‬ובטח לא קובלסקי‪ ,‬ולכן נשאר רק נעלם אחד במשוואה –‬
‫כסף‪ .‬עלינו לחפש את המטמון‪ .‬גם אם נמצא את הרוצח ונצביע עליו בוודאות‪,‬‬
‫עדיין לא נוכל להוכיח כלום בלי מניע לרצח‪ .‬תבקש ממת'יו או מבנג'מין‬
‫שישלחו לך חומר על העסקים שלהם‪ ,‬על כל המכרזים‪ ,‬על המתחרים ועל‬
‫השלבים בהתפתחות החברה‪ ,‬אויבים אם היו‪ ,‬כל דבר"‪.‬‬
‫"את כל הדרייב הזה קיבלת מקריאת החומר?"‬
‫"אל תשאל‪ .‬יותר טוב שלא תשאל"‪ ,‬ענה גדעון‪.‬‬
‫"לא שואל‪ .‬עכשיו מאוחר בלילה בניו יורק‪ .‬אני אתקשר למת'יו בשש‪ .‬בטח‬
‫ייקח לו כמה ימים לשלוח את החומר‪ ,‬כי להוציא מהמחשב אפשר מעכשיו‬
‫לעכשיו‪ ,‬אבל למצוא הקשרים ופרטים יותר מעמיקים‪ ,‬צריך לעבוד‪ .‬אני אבקש‬
‫ממנו מידע מפורט לפרטי פרטים על התקדמות העסקים של נאור מההתחלה‬
‫ועד הסוף‪ ,‬ממש קורות חיים של העסק‪ ,‬גם דברים שלא נראים חשובים וגם‬
‫מידע שלא נראה בכלל קשור‪ .‬יכול להיות ששם נמצא קצה חוט‪ .‬אני אבקש‬
‫שלא יערוך את החומר אלא שישלח לי אותו כמו שהוא"‪.‬‬
‫גדעון אהב את הראש של אלון‪ .‬הוא הבין כמה חשוב לקבל מידע לא ערוך‪,‬‬
‫במיוחד שקיים חשד לפלילים‪ .‬תמיד נמצא את קצה החוט בפרט הכי פחות‬
‫חשוב‪ ,‬בפרט שמבצע הפשע לא דקדק בו‪ ,‬שלא השקיעו בו מחשבה יתירה‪.‬‬
‫עכשיו היה בטוח שהוא רוצה את אלון כשותף במשרד‪" .‬אלון‪ ,‬אנחנו צריכים‬
‫לשבת ולדבר על כמה עניינים אישיים"‪.‬‬
‫‪177‬‬
‫"כמו מה?"‬
‫"זה לא לטלפון"‪.‬‬
‫אלון התקשר למת'יו בשש אחר הצהריים שעון ישראל כדי לבקש את החומר‪,‬‬
‫אך גרם לאיזו התקוממות לא ברורה‪" .‬אבל נתתי לך חומר על נאור לא מזמן"‪,‬‬
‫השיב מת'יו‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬נתת לי חומר‪ ,‬מתי הגיע לארצות הברית‪ ,‬מתי התחתן‪ ,‬מתי התחיל את‬
‫עסקיו‪ ...‬עכשיו אני רוצה לדעת יותר על התנהלות העסקים שלו‪ ,‬מההקמה ועד‬
‫היום"‪.‬‬
‫"אפשר לדעת למה את צריך את זה?"‬
‫אלון רצה להגיד לו שהוא מקבל כסף כדי לתת חומר ולא כדי להיות שותף‬
‫בחקירות‪ ,‬אך החליט להיות מנומס‪ .‬האמריקאים הרי מקפידים במה שקשור‬
‫לנימוס‪" .‬אני מחפש משהו שישפוך אור על איזה תיק שאני חוקר"‪.‬‬
‫למת'יו נשמע מוזר שבן אדם לא יודע בדיוק מה הוא מחפש‪ ,‬אך ההוראה‬
‫שקיבל מבנג'מין הייתה לעשות כל מה שאלון מבקש ממנו‪ ,‬במיוחד שהיה‬
‫מדובר בעבודת ניירת די פשוטה ובתשלום די מכובד‪ ,‬כך שלא הייתה לו סיבה‬
‫לסרב‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬האינטואיציה של מת'יו החלה להפעיל נורות אזהרה‪ .‬הוא‬
‫סיכם לעצמו שבהזדמנות הראשונה ישוחח עם בנג'מין על כך‪ ,‬אך לא לפני‬
‫שיהיה בטוח בדברים‪ ,‬כדי שלא להטריד את הבוס לחינם‪.‬‬
‫"כמה זמן זה ייקח להערכתך?" שאל אלון‪.‬‬
‫"חודש"‪ ,‬ענה מת'יו קצרות‪.‬‬
‫"אני מוכן לשלם עבור כח אדם נוסף אם צריך‪ .‬חודש זה יותר מדי זמן"‪.‬‬
‫מת'יו לא אהב את תגובתו של אלון‪" .‬מה יש לך למהר? אתה אפילו לא יודע מה‬
‫אתה מחפש‪ .‬אני צריך לחשוב על הדרך שאני מוציא את החומר‪ ,‬אולי דרך‬
‫מישהו שיכנס לחברה בזהות בדויה‪ ,‬או האקר‪ ,‬או כל דבר אחר‪ .‬זה לוקח זמן"‪.‬‬
‫‪178‬‬
‫"למה האקר? זה לא חומר חסוי‪ .‬אנחנו לא מחפשים תכניות לעתיד של החברה‪.‬‬
‫מדובר בחומר שכל אדם שיודע להשתמש במחשב יכול להוציא"‪.‬‬
‫"רגע"‪ ,‬הפסיק אותו מת'יו‪" ,‬אתה לא מעוניין בחומר כזה? חשבתי שזה הכי‬
‫צריך לעניין אותך"‪.‬‬
‫"בשלב זה לא"‪ ,‬ענה אלון‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אז יכול להיות שאני אגיש לך את הדוח כבר בשבוע הבא‪ .‬טוב‬
‫שהבהרנו את הנקודה הזו"‪.‬‬
‫לאחר שבוע הגיע החומר למחשב של אלון‪ .‬היו שם כמאתיים עמודים שתיארו‬
‫שלושים שנות פעילות של החברה בארצות הברית‪ .‬מאתיים עמודים שמפרידים‬
‫בינו לבין נטלי‪ .‬שוב יצטרך לדחות את החיזורים אחריה‪ ,‬שממילא מתייחסת‬
‫לנוכחותו בבית כמו לאוויר מורעל‪ ,‬ולא מפסיקה להעיר לו על כל דבר קטן‪ .‬אם‬
‫הוא לא ייקח את עצמו בידיים ויסתער על המטרה‪ ,‬היא עוד עלולה לעזוב את‬
‫הדירה‪ .‬מי יודע אם כבר עכשיו היא לא זוממת לעשות את זה‪.‬‬
‫הוא חייג לטלפון הנייד שלה בלי להסתיר את זהותו‪ ,‬והיא לא ענתה‪ .‬הוא‬
‫החליט שפרחים יכולים בשלב זה להראות זיק של רצון טוב‪ ,‬לפחות עד שיסיים‬
‫את קריאת הדוח ויתפנה לחיזורים נמרצים יותר‪ .‬הוא התקשר למזכירה‪ ,‬ביקש‬
‫ממנה לשלוח פרחים לנטלי והכתיב לה נוסח של ברכה‪ .‬אחר כך פנה לדוח‬
‫והתחיל לקרוא את העמוד הראשון‪.‬‬
‫החברה הוקמה בשנת ‪ 1975‬כחברה לתקשורת ומוצרי חשמל‪ .‬כבר עם הקמתה‬
‫נמנתה עם עשר החברות הגדולות בארצות הברית‪ ...‬משה קובלסקי מינה את‬
‫בנו למנהל החברה‪ ...‬כוכבו של נאור זרח‪ .‬הוא נחשב לילד פלא ולשידוך הכי‬
‫נחשק באמריקה‪.‬‬
‫‪179‬‬
‫בשנת ‪1976‬התחתן עם אמריקאית אותה הכיר באחת מתערוכות‬
‫האלקטרוניקה‪ ,‬בתו היחידה של איש עסקים‪ ,‬גם הוא בעלים של חברה גדולה‬
‫בתחום התקשורת‪ .‬לאחר שנה נפטר האב‪ ,‬ונאור מיזג את שתי החברות‪ .‬המיזוג‬
‫מיקם את החברה כשלישית בגודלה בארצות הברית‪.‬‬
‫שנה לאחר המיזוג‪ ,‬ולאחר לקחי מלחמת וייטנאם‪ ,‬יצא צבא ארצות הברית‬
‫במכרז גדול ליצור מכשירים אלקטרוניים ואופטיים לצבא‪ ,‬שראשיו תכננו‬
‫להשקיע הון תועפות בשכלול מכשירי לחימה מתקדמים‪ .‬על המכרז התחרו‬
‫מספר חברות והשתיים שנשארו אחרונות במירוץ היו חברתו של נאור וחברת‬
‫"אלקטרוסקאיי"‪ ,‬החברה הגדולה ביותר בארצות הברית‪ .‬היה מדובר בהרבה‬
‫מאוד כסף‪ ,‬ולחברת אלקטרוסקאיי‪ ,‬שבבעלותו של דייויד פישר‪ ,‬הייתה‬
‫עדיפות‪ .‬במהלך המשא ומתן עם הצבא‪ ,‬החליטה חברת אלקטרוסקאיי לוותר‬
‫על המכרז‪ ,‬והעבודה נפלה כפרי בשל לידיו של נאור‪ .‬הוא עדיין לא היה איל‬
‫הון כמו דייויד פישר‪ ,‬אך בהחלט היה בדרך הנכונה‪.‬‬
‫אלון התרשם מהמזל הגדול שנחת על החברה‪ .‬אם כבר בעמוד הראשון מתוך‬
‫מאתיים הוא מתמזג עם חברה גדולה וזוכה במכרז גדול‪ ,‬מי יודע מה יקרה‬
‫במאה תשעים ותשעה העמודים הנוספים‪ .‬אולי מירוץ לחלל‪.‬‬
‫הוא קרא מאה עמודים ולא מצא שום פרט בעייתי או חשוד‪ .‬הוא הציץ בשעון‪.‬‬
‫השעה הייתה שלוש לפנות בוקר והוא פרש לשינה‪.‬‬
‫במשך כל השבוע קרא שוב ושוב את הדוח‪ ,‬אך לא עלה על שום מידע חדש‬
‫שיכול היה לעזור לו‪ .‬השבוע שבו קיווה למצוא בדוח איזה פרט שיוציא אותם‬
‫מהמבוי הסתום‪ ,‬חלף‪.‬‬
‫כשנכנס למשרד של גדעון הרגיש מובס‪" .‬מאתיים עמודים ואין שום פרט‪ ,‬שום‬
‫מטמון שיכול להוביל אותנו לפתרון‪ .‬די‪ ,‬גדעון‪ ,‬אנחנו חייבים להרים ידיים‬
‫ולהודות באמת‪ ,‬שאנחנו רוצים לעלות על משהו גדול‪ ,‬אבל כל מה שיש לנו זה‬
‫‪181‬‬
‫שתי השערות‪ ,‬אמנם בסבירות גבוהה‪ ,‬אבל השערות ולא יותר‪ .‬אי אפשר לבנות‬
‫על זה תיק רצח"‪.‬‬
‫גדעון העווה את שפתיו‪" ,‬קשה לי להרים ידיים"‪.‬‬
‫"אין לנו ברירה‪ .‬בוא נצא מתוך הנחה שיוליה נרצחה ולקחה ִאתה את האמת‪,‬‬
‫ושדניאל הוא אכן הנכד של קובלסקי‪ .‬לא מציאה‪ ,‬אבל זו המציאות"‪ ,‬אמר‬
‫אלון‪.‬‬
‫ניכר על גדעון שהוא אינו מרוצה‪" .‬פעם ראשונה בחיים שלי שקורה לי דבר‬
‫כזה‪ ,‬שאני רואה משהו חשוד ולא יכול להוכיח את זה"‪.‬‬
‫"מה לעשות‪ ,‬המקרה תקוע‪ .‬כבר חודש וחצי שאין התקדמות‪ .‬חשבנו שנגלה‬
‫משהו מהמסמכים של מת'יו‪ ,‬אבל כלום‪ .‬האמת שאני מתחיל לשלם על כך מחיר‬
‫בחיים הפרטיים‪ ,‬וגם אתה‪ ,‬נראה לי‪ .‬אנחנו ניקבר חיים בחיפוש אחר המתים"‪.‬‬
‫"אבל אם נשאיר את התיק כך‪ ,‬זה ישאיר לנו טעם רע‪ ,‬משהו מוחמץ‪ ,‬שיפגע‬
‫לנו באגו המקצועי"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫אלון היה חייב להודות שגם הוא מרגיש כך‪ .‬המבוי הסתום מצד אחד והתקציב‬
‫הגדול שעמד לטובת החקירה מצד שני‪ ,‬גרמו לתחושת כישלון צורבת‪.‬‬
‫"מפחיד אותי"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬שבעוד שאנחנו סוגרים את התיק בשל חוסר‬
‫מידע‪ ,‬עמוס יחפור עם ראש החפרפרת שלו ויגיע לאמת‪ .‬תאמין לי‪ ,‬הוא לא‬
‫יושב על הגדר‪ .‬בזמן שאנחנו מדברים הוא כבר במירוץ אחרי סקופ‪ .‬הכי‬
‫מצחיק שהוא מנסה להגיד לי שאני לא בסדר‪ ,‬שאני לא סומך עליו שהוא לא‬
‫יפרסם שום דבר ולהזכיר לי נשכחות מהצבא‪ ,‬עד כמה הוא עזר לי כשהייתי‬
‫צריך אותו‪ .‬טוב‪ ,‬נעבור למשהו אחר‪ ,‬לא פחות חשוב‪ .‬הגיע הזמן שאני אעדכן‬
‫אותך במשהו שהחלטתי עליו לפני מספר שבועות"‪ .‬גדעון ביקש מהמזכירה לא‬
‫להעביר שיחות ושלא יהיו שום הפרעות עד להודעה חדשה‪ .‬לאחר מכן פתח‬
‫ואמר "אלון‪ ,‬תרומתך למשרד בשנים האחרונות הייתה גדולה מאוד‪ .‬אני ער‬
‫לכך ורואה כיצד אתה עובד ומשקיע‪ .‬אתה לא מזניח את העבודה גם אם יש לך‬
‫‪181‬‬
‫בעיות אישיות‪ .‬התיק שיש בידינו מאוד מסובך‪ ,‬אבל אתה לא מרפה ידיים‪ ,‬שזה‬
‫דבר מאוד חשוב‪ ,‬להגיע לנקודת אין מוצא‪ ,‬ובכל זאת לטרוף את הקלפים שוב‬
‫ולנסות למצוא איזה מידע שיאיר את התיק‪ ,‬התכונה הזו עשתה אותי למשרד‬
‫מוכר בישראל‪ .‬תראה‪ ,‬אני גם לא הופך להיות צעיר מיום ליום‪ .‬אני מתבגר‪,‬‬
‫אני כבר לא מסוגל לשבת על הניירות ולבחון אותם כבעבר‪ .‬אני מודע לעובדה‬
‫שהרבה מהנטל נופל עליך‪ ,‬ולכן רציתי להציע לך שותפות בעסק‪ .‬חמישים‬
‫אחוז‪ .‬תמורת סכום סמלי מצדך"‪ .‬גדעון הבחין בפניו המופתעות ומוכות ההלם‬
‫של אלון‪.‬‬
‫"אני לא יודע מה להגיד"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬אני לא אאכזב אותך‪ .‬תאמין לי‪ ,‬המשרד‬
‫שלנו יעשה יותר כסף‪ ,‬כך שלא תרגיש בחמישים אחוז שעוברים אלי"‪ ,‬אמר‬
‫אלון נרגש‪.‬‬
‫גדעון קם ממקומו וטפח על שכמו של אלון‪" .‬יש לי מספיק‪ .‬הגיע הזמן שגם‬
‫אהנה קצת בחיים‪ .‬עבדתי עשרים וחמש שנה במשטרה‪ ,‬ובעסק הזה אני כבר‬
‫קרוב לחמש עשרה שנה‪ .‬אני לא מאבד חמישים אחוז‪ ,‬אני מרוויח חמישים‬
‫אחוז מהחיים שלי‪ .‬אני אתן לך לנהל את העסק וארשה לעצמי יותר חופשות"‪.‬‬
‫"אתה לא תצטער‪ "...‬שיחה דחופה שהמזכירה העבירה מעמוס קטעה את דבריו‬
‫של אלון‪ .‬דקות ארוכות הקשיב אלון לחילופי הדברים בין גדעון לעמוס‪ ,‬כשהוא‬
‫מבחין בפניו החיוורות של גדעון שניסה‪ ,‬לאורך כל השיחה‪ ,‬לשמור על קור‬
‫רוח‪" .‬זה עמוס‪ ,‬הוא רוצה לפרסם שיש לקובלסקי ילד לא חוקי"‪ ,‬אמר גדעון‬
‫לאחר שסגר את הטלפון‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬הבנתי מהשיחה שלכם שאשתך סיפרה לו"‪.‬‬
‫" זה לא בדיוק כך למרות שהייתי מצפה מאשתי להיות זהירה יותר‪ .‬היא ישבה‬
‫לאכול עם אשתו של עמוס ארוחת בוקר בביתם‪ .‬ועמוס הצטרף אליהם ושוחח‬
‫עם אשתי על הפרשה‪ ,‬נתן לה להבין שהוא מעורה בכל פרטי החקירה‪ .‬הסביר‬
‫לה על הכתבה שעשה על קובלסקי בעיתון‪ ,‬על הגופה שאני מחפש‪ ,‬בקיצור‪,‬‬
‫‪182‬‬
‫אשתי הבינה שהוא מכיר את הפרשה וסיפרה לו על מה שקרה אתמול‪ ,‬שהיא‬
‫יצאה לסרט וחזרה ומצאה אותי חסר אונים‪ ...‬חשפה בפניו את כל מה שהוא לא‬
‫ידע"‪.‬‬
‫אלון שתק‪ ,‬מזועזע‪ .‬הוא לא אהב את הרעיון שהוא עובד קשה כדי להשיג מידע‬
‫שמישהו מקבל אותו על מגש של כסף‪" .‬מה אתה חושב שהוא יעשה עם זה?"‬
‫"תראה‪ ,‬לפרסם הוא לא יפרסם עד שלא יהיו לו הוכחות חותכות‪ .‬אחרת הוא‬
‫יקבל תביעה על הוצאת דיבה או כל דבר אחר‪ .‬אבל מפחיד אותי שהוא כל כך‬
‫צמוד ומנסה כל הזמן להוציא ממני בכל דרך את הסיפור האמיתי‪ .‬הוא לוחץ‬
‫יותר מדי"‪.‬‬
‫"האמת שאנחנו כבר לא צריכים כל כך לדאוג‪ .‬אנחנו סוגרים את החקירה‪,‬‬
‫לא?"‬
‫"לא יודע‪ .‬אתה בטוח?" שאל גדעון‪ ,‬מקווה לאיזו תקווה שתציל את המפלה‪.‬‬
‫אלון הנהן‪.‬‬
‫גדעון לקח נשימה עמוקה‪" .‬אם כך‪ ,‬כדאי שתכין את הדוח לקארינה‪ .‬אתה יודע‬
‫שהיא נתנה לנו סכום מאוד גדול‪ .‬נצטרך להחזיר לה את רוב הכסף‪ .‬אז תכין‬
‫דוח טוב‪ ,‬שנוכל גם להרוויח משהו מהתיק הזה‪ .‬תפרט כל דבר‪ ,‬תעשה לה תיק‬
‫עב כרס‪ .‬עכשיו אני אתפנה לריב עם אשתי‪ ,‬אז תסלח לי"‪.‬‬
‫אלון פינה לו את השטח‪ ,‬חושב על הצרות שמחכות לו עם נטלי‪ ,‬שהן הרבה‬
‫יותר קשות לגישור‪ .‬הוא העדיף ללכת הביתה לפני שנטלי תגיע‪ ,‬כך לפחות‬
‫יחסוך לעצמו את המשא ומתן‪ .‬כאשר היא הגיעה בשעה חמש הוא כבר היה‬
‫שרוע על הספה בסלון‪ ,‬כאילו היה שם מאז ומעולם‪ ,‬מעמיד פני ישן‪ .‬היא מצדה‬
‫שמרה על שקט‪ .‬כך עדיף‪ ,‬חשב‪ .‬היא מתרצה ומתחשבת‪ .‬אך כמה דקות לאחר‬
‫מכן שמע את החדשות של השעה חמש בקולי קולות‪ .‬היא ישבה על הכורסא‬
‫מול הטלוויזיה‪ ,‬עם סנדוויץ' ביד‪ ,‬מתעלמת ממנו לחלוטין‪.‬‬
‫‪183‬‬
‫הוא קם והכין לעצמו סנדוויץ'‪" .‬רוצה קפה?" שאל‪.‬‬
‫"אם תדבר מילה‪ ,‬אתה עף מפה"‪.‬‬
‫"ושתי מילים?"‬
‫היא קמה ונכנסה לחדר השינה‪ ,‬סוגרת אחריה את הדלת‪.‬‬
‫***‬
‫דניאל ישב על הסיפון‪ ,‬מרוצה מהיאכטה החדשה‪ ,‬אותה רכש מתייר שהגיע‬
‫למרינה בקונסטנצה‪ .‬הבחור הסכים למכור אותה במחיר מציאה‪ ,‬מאחר והיה‬
‫אמור לחזור אתה לטורקיה ולהשאיר אותה שם למכירה‪ .‬במשך שנתיים ניסה‬
‫למכור אותה ללא הצלחה‪ ,‬ולכן כשראה שדניאל רציני‪ ,‬הסכים לרדת במחיר‬
‫ולהיפטר ממנה‪ .‬היאכטה הייתה מנועית והפליגה במהירות של עשרה קשר‪.‬‬
‫דניאל העדיף מנועית על פני מפרשית‪ .‬המפרשיות אמנם הפליגו בשקט‪ ,‬אבל‬
‫דרשו עבודה רבה‪ .‬המנועיות‪ ,‬לעומתן‪ ,‬היו כמו רכב – תדלק וסע‪ .‬המהירות‬
‫האטית יחסית לא הטרידה אותו‪ .‬היאכטה הייתה יותר מהירה ממפרשית ויותר‬
‫אטית ממנועית‪ ,‬כך שהייתה קלאסית עבורו‪ .‬העיצוב היה מרשים‪ ,‬יותר מכל‬
‫יאכטה אחרת שראה באותו סדר גודל‪ ,‬מעוצבת בפנים בעץ בטוב טעם‪ .‬בכניסה‬
‫היה סלון מרווח ומאובזר בכל מכשירי החשמל‪ .‬בצד שמאל היה חדר שינה‬
‫גדול‪ ,‬ובקצה החדר מקלחת עם אמבטיה ושירותים‪ .‬אמבטיה הייתה בהחלט‬
‫‪184‬‬
‫תוספת משמעותית ליאכטה בגודל כזה‪ .‬בצד הימני של הסלון היה מטבח מרווח‪,‬‬
‫ששלוש מדרגות הובילו אליו‪ .‬בצד ימין עמדו הכיור‪ ,‬המקרר והתנור‪ ,‬ובצדו‬
‫השני של המטבח שולחן אוכל לשישה סועדים‪ .‬בחרטום היה חדר מרווח נוסף‬
‫ושירותים ומקלחת נוספים‪.‬‬
‫מאז שרכש את היאכטה‪ ,‬עשה דניאל לעצמו הרגל לשהות בה בכל סופי השבוע‬
‫הקיציים‪ .‬כשבשעות הערב של יום שבת היה נוהג לצאת עם אלכסנדר ומיכאיל‬
‫לדוג דגים עד יום ראשון בבוקר‪ ,‬ולאחר שחילקו ביניהם את שלל הדגים‬
‫ומיכאל ואלכסנדר הלכו לביתם‪ ,‬היה יושב בנחת וקורא ספר‪ .‬מדי פעם חשב על‬
‫קארינה‪ .‬היא הייתה אישה נפלאה‪ ,‬גם סקסית‪ ,‬והוא התפלא שלא נתן דעתו לכך‬
‫עד לאותו היום שהיא נמלטה ממנו כשהשכנה שכבה לצדו‪ .‬האם אלה רגשות‬
‫אהבה שיש לו לקארינה? הוא לא ידע‪ .‬געגועים בוודאי היו לו אליה‪ ,‬וכשראה‬
‫אותה בהחלט היה מאושר‪ .‬אך מאוהב? הוא לא ידע אם זו המילה‪ .‬כרגע גם לא‬
‫היה בטוח שאהב אי פעם את נטע‪.‬‬
‫הוא חזר לדירתו בשעה שמונה בערב‪ ,‬אסף את הדואר מהתיבה ועלה לדירתו‪,‬‬
‫עלעל מהר בדואר ומעטפה חגיגית משכה את תשומת לבו‪ ,‬הוא פתח אותה‬
‫הזמנה לחתונתם של אודי וקארינה‪ .‬החתונה הייתה אמורה להיערך בעוד‬
‫שלושה שבועות‪ .‬לדניאל היה ברור שהוא לא הולך לחתונה‪ .‬הוא הביט עוד‬
‫פעם בהזמנה‪' ,‬מטומטמת'‪ ,‬חשב על קארינה כשהעיף את המעטפה לפח‪.‬‬
‫הוא לא בדק את שאר הדואר‪ .‬ההודעה על הנישואים הכתה בו‪ ,‬ועוד בכזו‬
‫התראה קצרה‪ .‬עד היום האמין איכשהו שקארינה תמצא זמן לבוא אליו‪ .‬אחרי‬
‫הכול ידע שהיא מאוהבת בו‪ .‬כל הלילה לא הצליח להירדם‪ .‬לקראת בוקר הבין‬
‫שהוא רוצה את קארינה‪ ,‬שהוא היה רוצה לחיות את חייו ִאתה‪ .‬וזה שאודי לקח‬
‫אותה ממנו גרמה לו להרגיש מתוסכל הרבה יותר‪.‬‬
‫‪185‬‬
‫סוף השבוע העיק עליו והשפיע גם על תחילת השבוע שאחריו‪ .‬המזכירה‬
‫הבחינה בשינוי במצב רוחו‪ .‬בדרך כלל לא ניתן להבחין אצלו במצבי רוח‬
‫משתנים‪ .‬הוא תמיד נראה שליו ורגוע ותמיד התנהג אליה יפה‪ ,‬אבל באותו‬
‫בוקר חשבה שהבחינה במשהו כבוי בפניו‪ .‬היא נכנסה למשרדו‪ ,‬הגישה לו קפה‬
‫כמו שנהגה בכל בוקר ומצאה אותו עומד ליד החלון ומביט החוצה‪ .‬כששמע את‬
‫הדלת נפתחת הביט בה והודה לה‪ .‬אך היא המשיכה לעמוד ליד השולחן‪ ,‬מותחת‬
‫את אצבעותיה‪" .‬אתה מרגיש בסדר? אתה נראה עייף"‪ ,‬שאלה בדאגה‪.‬‬
‫הוא שלח אליה את אחד המבטים היפים שלו‪" .‬תודה על הדאגה‪ .‬אני מרגיש‬
‫בסדר גמור‪ .‬סתם חוסר שינה"‪.‬‬
‫דניאל לא הבין מדוע עד כה לא נתן דעתו לקארינה‪ .‬היא עשתה הכול כדי‬
‫שיבחין עד כמה היא רוצה אותו‪ .‬מבטי ההערצה שלה‪ ,‬המחמאות‪ ,‬התמיכה שלה‬
‫בו‪ ,‬אפילו החולשה שלה לצדו‪ ,‬כל אלה היה די בהם כדי להעיר אותו‪ ,‬אך הוא‬
‫היה מרוכז יותר מדי בעצמו‪ ,‬בבניית החברה‪ ,‬בנקמה בסבא שלו‪ .‬הוא לקח את‬
‫המפתחות מהשולחן ויצא לבר של אלכסנדר‪ ,‬שם מצא את מיכאיל יושב על‬
‫הבר‪" .‬תן קצת וודקה"‪ ,‬ביקש מאלכסנדר‪.‬‬
‫"לא!" סירב אלכסנדר כשראה שדניאל במצב רוח ירוד‪" .‬אצלי אתה תשתה‬
‫בשביל הכיף ולא בשביל הצער"‪.‬‬
‫"כוסית אחת"‪ ,‬ביקש דניאל‪.‬‬
‫אלכסנדר מזג לו כוסית‪.‬‬
‫"תרצה לשתף אותי?" שאל מיכאיל‪.‬‬
‫"קארינה מתחתנת"‪.‬‬
‫"נו?" שאל מיכאיל‪.‬‬
‫"לא יודע‪ ,‬זה עשה לי רע"‪.‬‬
‫‪186‬‬
‫"אמרתי לך שאתה מאוהב בה"‪ ,‬הזכיר לו מיכאיל‪.‬‬
‫"אבל מה יכולתי לעשות שהיא כל הזמן מגיעה לכאן עם אודי?" אמר דניאל‪.‬‬
‫"עזוב‪ ,‬אודי לא שייך לעניין‪ .‬אודי הוא אוויר לידך"‪.‬‬
‫"אודי זה האוויר שהיא מתחתנת ִאתו‪ ,‬להזכיר לך"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"לך תבין נשים"‪ ,‬אמר מיכאיל‪ ,‬שבאמת לא מצא הסבר לכך‪ ,‬משום שידע‬
‫בוודאות גמורה שקארינה מטורפת על דניאל‪ ,‬מהרגע שהחליטה להשקיע‬
‫בחברה‪ ,‬ועד לרגעים הקטנים שצפה בה נרגשת בנוכחותו‪" .‬אולי כדאי‬
‫שתשוחח ִאתה?" הציע מיכאיל‪.‬‬
‫"היא לא עונה לטלפונים שלי כבר חודש"‪.‬‬
‫"סע אליה"‪ ,‬הציע מיכאיל‪.‬‬
‫דניאל עיקם את פיו‪" .‬מאוחר מדי לזה"‪ .‬הוא סימן לאלכסנדר לתת לו עוד‬
‫כוסית‪ .‬אלכסנדר הביט במיכאיל להתייעצות וזה הסכים‪ .‬דניאל לגם את הכוסית‬
‫בפעם אחת‪" .‬אני אלך לשבת ביאכטה‪ ,‬אולי זה ירגיע אותי"‪ .‬הוא קם לצאת‪,‬‬
‫ולפתע שם לב שמרוב דיכאון לא הבחין בהיעדרה של סולטנה‪" .‬איפה סולי?"‬
‫שאל‪.‬‬
‫"כנראה מאחרת היום"‪ ,‬ענה אלכסנדר‪.‬‬
‫"זה רגיל אצלה?" שאל דניאל‪ ,‬וצליל דאגה נשמע בקולו‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל לא נורא‪ ,‬זה בקושי איחור של חצי שעה ואין הרבה אנשים"‪.‬‬
‫"אני לא דואג לך‪ ,‬אני דואג לה"‪ ,‬אמר דניאל ברצינות גמורה‪" ,‬כדאי שאלך‬
‫לבדוק מה ִאתה‪ ,‬אולי היא חולה"‪ .‬הוא הקיש בדלת‪ ,‬אך סולטנה לא ענתה ולא‬
‫פתחה‪ .‬כשמשך את הידית הדלת לא הייתה נעולה‪ .‬הוא החל לחשוש‪ ,‬נכנס‬
‫במהירות לחדרה ומצא אותה שוכבת על הריצפה‪ .‬היא הביטה בו חסרת אונים‬
‫ותנועה‪ ,‬מכוסה בדם‪ ,‬ממלמלת‪ ,‬ועדיין נושמת בכבדות‪ .‬החדר היה מבולגן‪.‬‬
‫דניאל הבין שכנראה הוכתה ונשדדה‪.‬‬
‫‪187‬‬
‫הוא הביט בה המום ואז הרים אותה בזרועותיו‪ ,‬מנסה להרגיע אותה‪" .‬אל‬
‫תדאגי‪ ,‬הכול יהיה בסדר סולי"‪ .‬הוא נהג במהירות לבית החולים‪ ,‬כל הדרך‬
‫סוגר את ידו האחת על כפות ידיה‪ ,‬וידו השנייה מחזיקה בהגה‪ ,‬ואינו חדל לדבר‬
‫ִאתה כדי שלא תאבד את הכרתה‪.‬‬
‫כשהגיעה לבית החולים‪ ,‬הועברה היישר לטיפול נמרץ‪ .‬לאחר שעה יצא הרופא‬
‫והודיע לדניאל שהמצב קשה ושהיא לא תעבור את היום‪ .‬היא איבדה הרבה דם‬
‫במשך שעות ארוכות‪ ,‬כנראה ממכה שקיבלה בראש באמצעות מוט ברזל‪.‬‬
‫דניאל קילל את עצמו ‪...‬בזמן שהוא ישב בבית‪ ,‬מלא ברחמים עצמיים‪ ,‬היא‬
‫הותקפה באלימות‪ ,‬התייסרה מכאבים ודיממה‪ .‬הוא בלע את רוקו‪ ,‬מרגיש כיצד‬
‫הוא עוצר את הבכי בכוח‪ .‬הדמעות חנקו אותו‪" .‬אני רוצה לשבת לידה בשעות‬
‫האחרונות שלה"‪ ,‬ביקש‪.‬‬
‫"זה מיותר‪ .‬היא בלאו הכי לא מזהה אף אחד‪ .‬מוחה מת"‪ ,‬אמר הרופא‪.‬‬
‫"בכל זאת הייתי רוצה לשבת ִאתה"‪ .‬כשהרופא יצא מהחדר‪ ,‬דניאל הרשה‬
‫לעצמו לשחרר את הבכי שחנק אותו‪ .‬הוא לפת את כפות ידיה בידיו‪" .‬סולי‪ ,‬את‬
‫חזקה‪ ,‬אסור לך ללכת‪ .‬את יודעת כמה אני זקוק לך‪ .‬אני לא יכול לאבד‬
‫אותך‪ "...‬הוא הביט בה והמשיך לדבר‪ ,‬מלטף כל העת את מצחה ואת ידיה‪" .‬אני‬
‫פה‪ .‬את לא לבד‪ .‬תעשי מאמצים‪ ,‬את אשה חזקה‪ .‬תתעוררי"‪.‬‬
‫הוא נזכר בימים שגר אִ תה‪ ,‬כמה עודדה אותו במילותיה‪ .‬עכשיו הבין כמה חשוב‬
‫היה שגבר יהיה ִאתה בבית‪ .‬הוא לא יכול היה להפסיק לחשוב שלא מילא‬
‫כלפיה את חובתו‪ ,‬שלא הגן עליה‪ .‬היא הייתה משמעותית עבורו הרבה יותר‬
‫מאמו‪.‬‬
‫בשמונה בערב גוועה מכונת ההנשמה‪ .‬דניאל איבד את סולי‪ .‬הוא נותר מיוסר‪.‬‬
‫הדבר לא השתווה לשום כאב שהרגיש קודם לכן‪ .‬המחשבה שהיא נותרה בחיים‬
‫זמן רב לאחר שהשודדים עזבו אותה‪ ,‬ייסרה אותו‪ ,‬לא נתנה לו מנוח‪.‬‬
‫‪188‬‬
‫הוא זכר את המבט בעיניה כאשר הגיע לביתה‪ .‬היא הייתה בהכרה‪ ,‬הוא היה‬
‫בטוח בכך‪ ,‬הוא רצה להאמין שכך‪ ,‬שגרם לה לרגע של שמחה ותקווה‪ ,‬שהיה‬
‫ִאתה ברגעים האחרונים‪ ,‬שהוא בכל זאת הגיע‪.‬‬
‫הוא עצם את עיניו‪ ,‬סוחט את הדמעות שנקוו בהן‪" .‬אני לא זוכר איך מרגישים‬
‫לאימא‪ ,‬אבל אני בהחלט משער שמה שאני מרגיש עכשיו זה הרגש שבן מרגיש‬
‫לאמו"‪ .‬אמר לה‪ ,‬וכך נפרד ממנה‪.‬‬
‫***‬
‫למרות שאמר שאין טעם להמשיך בחקירה‪ ,‬התקשה אלון להודות בכישלון‪,‬‬
‫במיוחד לאחר ששמע שעמוס יכול להצליח במקום שהם נכשלו‪ .‬כישלון הוא‬
‫קשה בכל מקרה‪ ,‬אבל שמישהו אחר יפתור את התעלומה במקומך‪ ...‬זה כבר‬
‫יותר מדי‪ .‬אם זה יקרה‪ ,‬חשב אלון‪ ,‬הוא יעזוב את המקצוע וילך לחפש את‬
‫עצמו באיזה חור נידח בעולם‪ .‬הוא אהב לפרגן לאנשים מוצלחים‪ ,‬כל עוד הם‬
‫מתעסקים בעניינים שלהם‪ ,‬אך במגרש הביתי שלו היה מבחינתו רק מנצח אחד‪.‬‬
‫הוא נזכר במשחק הכדורסל בו שיחק נגד בני עירו‪ .‬לא היה לו אכפת להפסיד‬
‫לכל קבוצה‪ ,‬אך להפסיד בבית‪ ,‬מול החברים שלך‪ ,‬במקום שאתה צריך להצליח‬
‫הכי הרבה? והוא הפסיד שם‪ .‬באותו משחק עשה את כל הטעויות האפשרויות‪.‬‬
‫‪189‬‬
‫לכן אם רק היה יכול להוציא את עמוס מהתמונה הסיכוי שהוא יצליח יגדל;‬
‫האיום שעמוס יצליח יותר ממנו גרם לו לתחושת תבוסה מסרסת‪.‬‬
‫במשך השבועיים הראשונים‪ ,‬התעלם מההחלטה לסגור את התיק‪ .‬הוא המשיך‬
‫לגשש ולחפש כל מידע אפשרי כדי להגיע לרמז כלשהו העשוי לקדם את‬
‫החקירה‪ ,‬הפך כל דף וכל פיסת מידע‪ ,‬אך התוצאה לא השתנתה‪ ,:‬הוא נשאר עם‬
‫מידע שאי אפשר היה להמשיך ִאתו הלאה‪ .‬בלב כבד ירד באותו בוקר מביתו‪,‬‬
‫אוחז בידו את התיק עב הכרס‪ ,‬כדי להחזירו למשרד‪ .‬לכאורה‪ ,‬היה אמור‬
‫להרגיש הקלה‪ ,‬אחרי הכול סגירת התיק תתן לו מנוחה מן הלחץ והוא יתפנה‬
‫לחזר אחרי נטלי‪ ,‬משימה קלה יותר‪ ,‬אך הוא הרגיש כישלון על שבחר בדרך‬
‫הקלה‪ .‬רוב התיקים בהם טיפל המשרד היו קלים למדי‪ ,‬בדרך כלל כאלה‬
‫שהוזמנו על ידי מי שהיה בעצמו מעורב‪ ,‬שסייע‪ ,‬שיתף פעולה בחקירה וסיפק‬
‫רמזים וכלים להיכנס לעובי הקורה‪ .‬במקרה זה‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬היה צריך לגשש‬
‫באפילה‪ ,‬במיוחד שמדובר באדם בקנה מידה של קובלסקי‪ ,‬שלא ניתן לתשאל‬
‫אותו או להגיע אליו בערוצים אחרים‪ .‬אלון הרגיש שאולי זכה לתהילה שלא‬
‫בצדק‪ ,‬בזכות תיקים פשוטים יחסית‪ .‬עובדה שבתיק הלא פשוט הזה – הוא‬
‫נכשל‪.‬‬
‫כשהגיע למשרד‪ ,‬תייק את יתר הניירות הרלבנטיים בתיק‪ ,‬והניח אותו בתוך‬
‫הארון במשרדו‪ ,‬לצד יתר התיקים בהם טיפל‪ .‬זהו‪ ,‬עתה משהעביר את התיק‬
‫מביתו למשרד‪ ,‬והניח אותו על המדף‪ ,‬במקום שבו הונחו התיקים הסגורים‪ ,‬ידע‬
‫שעשה את הדבר הנכון מבחינתו‪ ,‬שהוא מודע לכישלון ומוכן להודות בו‪ .‬עוד‬
‫מספר שבועות יעבור הכאב והכול יישכח‪ ,‬ניסה להרגיע את עצמו‪.‬‬
‫הטלפון על שולחנו צלצל צלצול פנימי‪" ,‬האם הכנת את הדוח לקארינה?" שאל‬
‫גדעון‪.‬‬
‫‪191‬‬
‫"עדיין לא"‪ ,‬ענה אלון‪.‬‬
‫גדעון שתק לרגע‪" .‬אבל סיכמנו שתכין אותו כבר לפני שבועיים"‪.‬‬
‫"זה בדיוק הזמן שלקח לי להודות בכישלון"‪ ,‬ענה אלון‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מבין אותך"‪ .‬גדעון באמת הבין‪ ,‬משום שחש את אותה התחושה בדיוק‪.‬‬
‫היה לו תיק כל כך מבטיח‪ ,‬והוא סוגר אותו עם השאלה הגדולה ביותר‪ .‬מה‬
‫מעורבותו של קובלסקי ברצח‪ ,‬אם היה רצח?‬
‫"אני אכין את הדוח עכשיו"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"תדאג לדווח על כל מהלך החקירה‪ ,‬כדי שנוכל להגיש אותו לגברת‪"...‬‬
‫"אני יודע"‪ ,‬קטע אותו אלון‪" ,‬תיק עב כרס שנוכל להצדיק את המחיר שגבינו‬
‫מקארינה"‪ .‬כישלון‪ ,‬כישלון‪ ,‬כישלון‪ ...‬המילה חזרה והדהדה בראשו‪ .‬הוא חש‬
‫כאילו קעקעו לו אותה בתוך המוח‪ .‬כל כך הרבה כסף שולם על התיק הזה‪,‬‬
‫והוא לא מצא כלום‪ .‬אלון שאל את עצמו‪ ,‬האם חוקר אחר היה מצליח טוב ממנו‬
‫עם תקציב כל כך גדול‪.‬‬
‫עדיין חש את הפצע באגו‪ ,‬עדיין לא החלים‪ ,‬וכבר היה עליו לשחזר את הכישלון‬
‫באמצעות דוח עבור קארינה‪ ,‬לכתוב ולהיזכר שוב ושוב בעובדה שפישל‪ .‬הוא‬
‫הרגיש שהתיק אינו מרפה ממנו והחליט לעבוד על הדוח ברגע זה‪ ,‬כדי להיפטר‬
‫כמה שיותר מהר מתחושת המועקה‪ ,‬וגם משום שעתה הוא עדיין זוכר את כל‬
‫הפרטים‪ ,‬ואם ידחה זאת מן הסתם יימחקו פרטים רבים ממוחו‪.‬‬
‫הוא מילא את הדוח מזיכרונו‪ ,‬פירט כל שלב ושלב מהחקירה‪ ,‬ציין כל פרט‪,‬‬
‫אפילו את שמה של הפקידה שסייעה לו בתחנת המשטרה‪ .‬הוא מצא את עצמו‬
‫ממלא שלושים ושבעה עמודים‪ .‬כתיבת הדוח גרמה לו להתגעגע לתיק‪ ,‬שחלם‬
‫שיפתח לו דלת‪ ,‬או לפחות צוהר‪ ,‬לגן עדן‪ .‬לאחר שהעלה הכול על הכתב‪ ,‬הוריד‬
‫את התיק מעל המדף וסימן את העמודים שרצה לצלם לקארינה‪ ,‬כנספחים‬
‫לדוח‪ .‬הוא סימן הדגשים על הדפים לגבי שאלות שהטרידו אותם‪ ,‬נבחנו‬
‫‪191‬‬
‫ונבדקו‪ .‬לפתע נתקל בשורה שנראתה לו מטרידה ועדיין לא נבדקה‪ :‬החברה של‬
‫נאור זכתה במכרז לאחר שחברת 'אלקטרוסקאיי' פרשה ממנו‪ ,‬למרות שכבר‬
‫היה‪ ,‬בתשעים אחוז‪ ,‬מונח בכיסה‪ .‬למה‪ ,‬שאל את עצמו‪ ,‬למה חברה כמו‬
‫'אלקטרוסקאיי' תתקפל ברגע האחרון ממכרז שהיא עומדת לזכות בו? למה לא‬
‫נתן את דעתו לפרט הזה קודם‪ ,‬פרט שמופיע כבר בעמוד הראשון? הוא אמנם‬
‫לא חשב שתשובה לכך‪ ,‬תפתור את התיק‪ ,‬אבל בכל זאת‪ ,‬הוא תמיד הקפיד על‬
‫דברים קטנים ואם היה שם לב לזה קודם‪ ,‬היה בודק את הסיבה‪ .‬הוא המשיך‬
‫לסמן את הניירות‪ ,‬אך הפרט הזה לא נתן לו מנוח‪ .‬הוא לא היה מסוגל לסגור‬
‫את התיק מבלי לבדוק את הנושא‪.‬‬
‫אלון התקשר למשרדו של בנג'מין בארצות הברית וביקש לדבר עם מת'יו‪.‬‬
‫השעה הייתה שמונה בבוקר בניו יורק‪ ,‬והמזכירה הודיעה לו שמת'יו עדיין לא‬
‫הגיע למשרד‪ .‬אלון המשיך לנסות ולהשיג את מת'יו כל שעה‪ ,‬למרות הבטחתה‬
‫של המזכירה שתקשר ביניהם ברגע שמת'יו יגיע‪.‬‬
‫לבסוף‪ ,‬לקראת השעה שתיים‪ ,‬החליט לנסות לדבר עם בנג'מין‪ .‬הבוס‪ ,‬למרות‬
‫אי הנעימות שהייתה כרוכה בשיחה עמו‪ .‬המזכירה הודיעה לו שמר בנג'מין‬
‫מבקש שאלון יצור קשר עם מת'יו‪ ,‬אשר בקי בפרטי התיק‪ .‬אך אלון הסביר לה‬
‫ששאלתו לא מצריכה בקיאות בתיק‪ ,‬שהוא מבקש מידע נוסף‪ ,‬קטן אך חשוב‪.‬‬
‫לאחר דקה דומיה‪ ,‬שמע את קולו של בנג'מין‪" ,‬כן"‪ ,‬אמר קצרות וניכר שהוא‬
‫כועס שאנשים קטנים מטרידים אותו בתיקים חסרי משמעות‪.‬‬
‫"מצטער להטריד אותך‪ ,‬אבל יש לי שאלה קטנה‪ :‬מת'יו מסר לי דוח על החברה‬
‫של נאור‪ .‬נכתב שם שחברת 'אלקטרוסקאיי' פרשה ממכרז גדול של הצבא‪,‬‬
‫למרות שהם עמדו לזכות בו‪ .‬האם תוכלו לבדוק עבורנו מדוע פרשה החברה?"‬
‫"החברה של פישר?" התפלא בנג'מין‪.‬‬
‫‪192‬‬
‫"כן"‪ ,‬אישר אלון‪.‬‬
‫"לבדוק לך למה הם לא התחרו?" חזר בנג'מין אחרי בקשתו של אלון‪ .‬אך דומה‬
‫שהחזרה על המשפט הייתה בעיקר בשביל עצמו‪ .‬הייתה שתיקה קלה‪ " .‬אראה‬
‫מה אני יכול לעשות‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬אני כבר יכול לומר לך משהו שכל איש‬
‫עסקים אמור לדעת‪ :‬אמנם מדובר במתחרים מסחריים‪ ,‬אך המשפחות די‬
‫קרובות‪ .‬יש ביניהן יחסי ידידות של שנים‪ .‬יכול להיות שהוא פשוט ויתר על‬
‫המכרז הזה‪ ,‬והם ויתרו על מכרז אחר בשבילו בתמורה‪ .‬ככה זה עובד בחברות‬
‫בסדר גודל הזה‪ ,‬ויתור על המכרז לא היה גורם לאלקטרוסקאיי לפשוט את‬
‫הרגל‪ .‬הם ימשיכו להיות המובילים בשוק‪ .‬אין כאן שום דבר מיוחד‪ ,‬כך שאתה‬
‫יכול לחסוך לי ולך את הטרחה וללקוח שלך את הכסף"‪.‬‬
‫" אני מאוד מעריך את דעתך ואת הרצון שלך לחסוך ללקוח שלי את הכסף‪ ,‬אך‬
‫האם תוכל לבדוק את העניין בכל זאת?" התעקש אלון‪ ,‬למרות שחש שהוא‬
‫קצת בוטה בהתחשב בעובדה שבנג'מין הוא הבוס הגדול‪.‬‬
‫"למען האמת‪ ,‬אני מעדיף לא לחטט יותר מדי שם‪ .‬בכל זאת מדובר באנשים‬
‫בקנה מידה שלא הייתי רוצה להתפס בפלילי ּאתם"‪.‬‬
‫"בנג'מין?!" הפציר בו אלון‪" ,‬תוכל בבקשה לשלוח לי את המידע באימייל?"‬
‫בנג'מין סגר את הטלפון‪ .‬הוא לא היה צריך לעיין בשום מסמך כדי לדעת את‬
‫הסיבה‪ .‬הוא זכר טוב מאוד את הסיפור‪ ,‬את החקירה המסועפת שכל משרד‬
‫חקירות קיווה לפתור‪ ...‬אבל איך זה מתקשר לחקירה הספציפית שבה עוסק‬
‫גדעון גרנות‪ ,‬החבר שלו‪ .‬האם יש לו חקירה גדולה שבה מעורבים אילי הון‬
‫וצבא ארצות הברית? תהה בנג'מין‪ ,‬ולמה גדעון מסתיר זאת ממנו? הוא החליט‬
‫לברר זאת בהקדם עם גדעון‪.‬‬
‫הוא כתב כמה שורות על מה שזכור לו מהמכרז ועל הסיבה שבגללה פרש‬
‫פישר מהמכרז‪ ,‬ושלח זאת במייל‪ .‬לאחר שעשה זאת‪ ,‬עדיין נותר מוטרד‪.‬‬
‫‪193‬‬
‫"תשיגי לי את מת'יו במהירות האפשרית"‪ ,‬דרש ממזכירתו‪ .‬לאחר חצי דקה‬
‫היה מת'יו על הקו‪" .‬תגיע למשרד דחוף"‪.‬‬
‫מת'יו נכנס בגאווה למשרדו של בנג'מין‪ ,‬מלּווה במבטים סקרניים מצד יתר‬
‫החוקרים – אם בנג'מין מחפש אותו‪ ,‬כנראה שהוא מתעסק בחקירה חשובה‪.‬‬
‫"אתה עבדת עם אלון‪ ,‬אמת?"‬
‫"כן"‪ ,‬ענה מת'יו‪ ,‬חושש שאחרי הכול בכוונתו של בנג'מין לכעוס עליו‪ ,‬והוא לא‬
‫טעה‪.‬‬
‫"איזה מידע הוא ביקש ממך?"‬
‫"הוא רצה חומר על חברת הכבלים של נאור‪ ,‬חומר אישי‪ ,‬פרטים אישיים‪ .‬אחר‬
‫כך הוא ביקש כל מידע אפשרי על החברה של נאור‪ ,‬מהרגע שהוקמה ועד עתה‪,‬‬
‫כל פרט‪ ,‬ושהחומר לא יעובד"‪.‬‬
‫"תקשיב לי‪ ,‬מת'יו"‪ ,‬אמר בנג'מין בקול נוזף‪" ,‬להבא‪ ,‬כשמבקשים ממך מידע‬
‫על חברות בסדר גודל כזה‪ ,‬אתה מערב אותי בכך‪ .‬איך לא מצאת לנכון לדווח‬
‫לי?"‬
‫"עכשיו שאתה אומר זאת‪ ,‬אני באמת חושב שטעיתי‪ ,‬שאולי מסתתר פה משהו‬
‫חשוב"‪ ,‬אמר מת'יו‪" ,‬אך אמרת לי שזה חבר שלך"‪.‬‬
‫"מה הקשר?"‬
‫"אמרת לי להושיט לו יד ככל שיידרש"‪.‬‬
‫זה נכון‪ ,‬חשב בנג'מין‪ ,‬אך זה היה לפני שחשד שגדעון מסתיר ממנו משהו‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אם מה שאני חושב נכון‪ ,‬תתכונן לעבודת שטח‪ .‬עכשיו צא מהמשרד‬
‫ותתפלל שהזמן שנותר לנו לא פועל לרעתנו"‪.‬‬
‫כאשר יצא מת'יו מן המשרד‪ ,‬בנג'מין לא הפסיק לתהות‪ .‬החברה של נאור‪...‬‬
‫החברה של פישר‪ ...‬מה יכול להיות הקשר? מה יכול להיות כל כך סודי? האם‬
‫זה קשור לצבא ארצות הברית? למשהו לא כשר? אם זה נכון‪ ,‬הוא היה מאוד‬
‫רוצה לדעת‪.‬‬
‫‪194‬‬
‫בנג'מין הרהר על כך שאם גדעון יודע או חושד במשהו ולא מעדכן אותו אז יש‬
‫משהו לקוי בחברות ביניהם‪ ,‬אך מצד שני הבין שגדעון רוצה מוניטין למשרדו‬
‫באותה מידה שהוא רוצה לעצמו‪ ,‬כך שכל החוקים כשרים‪ .‬כך גם עתה‪,‬‬
‫כשבנג'מין מתכוון לעקוב אחרי כל הפרשה‪ ,‬ובהזדמנות הראשונה לשלוח מעקב‬
‫אחרי גדעון ואף להתקין האזנות סתר אם צריך‪.‬‬
‫‪ – www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫אלון פתח את המחשב ומצא את המייל מבנג'מין‪ .‬הוא החל לקרוא‪ ,‬ולפתע אזל‬
‫הדם מפניו‪ .‬שורה אחת קצרה גרמה לו להלם מוחלט‪ .‬העיניים שלו עברו שוב‬
‫ושוב על המילים הכתובות שם‪ .‬הוא הניח את ידיו על ראשו‪.‬‬
‫"הבן שלו נחטף בתקופת המשא ומתן"‪.‬‬
‫המחשבות התרוצצו בראשו של אלון‪ .‬האם ייתכן שדניאל הוא בכלל בנו של‬
‫פישר? האם יכול להיות שהרצח של יוליה קשור לחברת "אלקטרוסקאיי"‬
‫ולחטיפת הבן? לא‪ .‬זה לא יכול להיות‪ ,‬חשב‪ ,‬זה צירוף מקרים מוזר‪ .‬בנג'מין לא‬
‫נתן אינפורמציה נוספת הקשורה לחטיפה‪ .‬אבל אלון הרגיש שהוא לא טועה‪,‬‬
‫שזהו בדיוק המקרה‪ .‬החדשות נראו לו די מרעישות כדי להאמין בהן‪ ,‬אך הן היו‬
‫מול עיניו‪ .‬בידיים רועדות התקשר לביתו של גדעון‪.‬‬
‫‪195‬‬
‫"גדעון‪ ,‬אתה יושב?" שאל בקול המום‪.‬‬
‫"מה קרה?" נחרד גדעון‪.‬‬
‫"לא מסוגל לדבר"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬אני שולח לך את המייל ששלח לי בנג'מין‪.‬‬
‫תקרא אותו‪ .‬אני שולח עכשיו‪ .‬תשאר אתי על הקו‪ ,‬אל תסגור"‪.‬‬
‫"לא סגרנו את התיק?" שאל גדעון‪.‬‬
‫"גדעון‪ ,‬אני רועד כולי‪ .‬לא יכול להגיד את המילים‪ .‬תפתח את המייל"‪.‬‬
‫גדעון פתח את המייל וקרא את השורה "הבן שלו נחטף בתקופת המשא‬
‫ומתן"‪.‬‬
‫"אני לא מבין שום דבר אלון‪ .‬מי נחטף?" נכנס גדעון ללחץ‪.‬‬
‫"אתה לא מבין‪ ,‬כי מאז הבוקר שביקשת ממני להכין את הדוח לקארינה‪ ,‬חלו‬
‫התפתחויות‪ .‬קראתי שם שחברת אלקטרוסקאיי פרשה מהמכרז‪ ,‬למרות שהיה‬
‫מונח בתשעים אחוז בכיסה"‪.‬‬
‫"אלון‪ ,‬אתה מוכן להירגע ולהתחיל את הסיפור מהתחלה‪ .‬אני לא יודע בכלל על‬
‫מה אתה מדבר"‪.‬‬
‫אלון היה נרגש‪ ,‬נרגש מדי אפילו כדי לדבר‪" .‬כתבתי את הדוח לקארינה‪ .‬סך‬
‫הכול שלושים ושבעה עמודים‪ .‬אחר כך רציתי לצלם לה כמה מסמכים‪,‬‬
‫נספחים‪ ,‬ואז עברתי שוב על הדוח שהגיע מהחברה של בנג'מין כדי לסמן מה‬
‫לצלם מתוכו‪ .‬כבר בעמוד הראשון כתוב ש'אלקטרוסקאיי' פרשה ממכרז גדול‬
‫של הצבא האמריקאי כמה ימים לפני ההכרעה והחברה של קובלסקי נאור זכתה‬
‫בו"‪ .‬אלון לקח אוויר‪" .‬התקשרתי לבנג'מין וביקשתי ממנו לבדוק למה הם‬
‫פרשו‪ .‬בנג'מין טען שזה נהוג בכל החברות הגדולות – יד רוחצת יד – אני‬
‫אוותר הפעם‪ ,‬אתה תוותר בפעם אחרת‪ .‬בכל זאת התעקשתי ושאלתי למה‬
‫פרשו‪ ,‬ואת זה הוא שלח לי במייל‪ .‬הוא אפילו לא ידע איזו פצצה הוא זרק‬
‫עלינו"‪.‬‬
‫הייתה שתיקה ארוכה‪" .‬גדעון אתה אתי?"‬
‫‪196‬‬
‫"אני די בהלם‪ ,‬למען האמת‪ ,‬אם אני חושב מה שאתה חושב"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אנחנו חושבים על אותו דבר"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"אתה רוצה להגיד לי שדניאל הוא בנו של פישר מחברת 'אלקטרוסקאיי'?"‬
‫"כך זה נראה"‪.‬‬
‫שניהם שתקו‪ .‬גדעון התאושש ראשון‪.‬‬
‫"אלון‪ ,‬עכשיו נצטרך ממש להוריד פרופיל ולא לחטט יותר מדי‪ ,‬כדי שלא נהיה‬
‫החוט המקשר לשום דבר‪ .‬זו פרשה שלנו‪ .‬אסור שמישהו ייקח לנו את זה מתחת‬
‫לאף‪ .‬תקשיב‪ ,‬אתה צריך לבדוק רק עובדה אחת‪ ,‬מה נסגר עם הבן שלו? אולי‬
‫מצאו אותו? אולי הכול הסתדר? לפני שנסיק שדניאל הוא הבן החטוף של‬
‫פישר‪.‬‬
‫"אמרת את המילים שאני לא העזתי להגיד‪ .‬אתה יכול לתאר לעצמך ילד שנולד‬
‫להורים כל כך אמידים‪ ,‬חלום של כל ילד‪ ,‬מוצא את עצמו בסופו של דבר‬
‫במעגל חיים אחר‪ ,‬מן העבר השני של החיים‪ ,‬ללא משפחה וללא כסף‪ ,‬והוא‬
‫בעצם בנו של המליארדר פישר?"‬
‫"איפה אנחנו מוצאים את המעורבות של קובלסקי?" שאל גדעון‪.‬‬
‫" כרגע אני לא מסוגל לחשוב על כלום מלבד הפצצה שנחתה עליי‪ ,‬אבל אם‬
‫קובלסקי מעורב‪ ,‬אז הוא האדם הכי נבזה ושפל עלי אדמות"‪.‬‬
‫"אתה צודק‪ ,‬כדאי שלא נרחיק לכת ולא נקפוץ עדיין למסקנות חפוזות‪ .‬צריך‬
‫לאמת את הדברים צעד אחר צעד ולהקפיד שלא לדבר יותר ממה שצריך"‪,‬‬
‫הרגיע גדעון‪.‬‬
‫"אני אבקש מבנג'מין לשלוח לי את כל ההיסטוריה של סיפור החטיפה"‪.‬‬
‫"תראה‪ ,‬אין לי בעיה לערב את בנג'מין בכל הפרשה‪ .‬ייתכן שהוא יוכל לעזור‬
‫לנו‪ .‬אני סומך עליו שהוא לא ידליף שום דבר‪ ,‬אבל בוא נשאיר את זה כרגע‬
‫בינינו‪ .‬למרות שכמו שאני מכיר אותו‪ ,‬הוא כבר יחבר את הפאזל לבד‪".‬‬
‫‪197‬‬
‫"אז איך נשיג את המידע?" שאל אלון‪.‬‬
‫"רק בדרך אחת‪ ,‬כרטיס טיסה לאמריקה"‪.‬‬
‫"ליוויניג לה וידה לוקה‪ ,‬החיים הטובים"‪ ,‬אמר אלון ‪ ,‬שממש רצה להסתער על‬
‫הגילוי החדש‪.‬‬
‫בכל שתים עשרה השעות בהן בילה במחלקה הראשונה‪ ,‬לא הפסיק לבו לגעוש‪,‬‬
‫כמי נהר שנופלים מגובה רב‪ .‬דניאל הוא בנו של פישר‪ .‬הוא הביט באנשים‬
‫שישבו סביבו‪ ,‬רוצה לצעוק להם שעוד מעט הוא הופך לחדשות הכי חמות‪,‬‬
‫שמחלקה ראשונה תהיה הבית השני שלו‪ .‬הוא רצה לצעוק להם שיחרטו בלבם‬
‫את דמותו היפה‪ ,‬משום שאת הפרצוף הזה הם הולכים לראות בקרוב מאוד בכל‬
‫ערוצי התקשורת‪.‬‬
‫מיד לאחר הנחיתה‪ ,‬בלי לבזבז זמן‪ ,‬ניגש אלון לספרייה‪ .‬הוא דפדף בעיתונים‬
‫וחיפש את השנה שבה נחטף הבן‪ .1981 ,‬היה קל למדי למצוא את הסיפור‪,‬‬
‫שהתפרש על פני העיתון כולו והיה למעשה הסיפור המרכזי בחדשות במשך‬
‫חודש שלם‪ .‬שלא כמו בחיפוש אחר גופתה של יוליה‪ ,‬פה הייתה ידועה לו שנת‬
‫החטיפה‪.‬‬
‫תום‪ ,‬זה היה שמו של הילד שנחטף‪ ,‬היה בן שנתיים וחצי‪ .‬באותו היום‪ ,‬ביקשה‬
‫אמו מהמטפלת שאחרי שתוציא את הילד כבכל יום מהגן‪ ,‬תלך לטייל אתו‬
‫בקניון‪.‬‬
‫בשעה שש התקשרה אמו של תום הביתה‪ ,‬אך המטפלת עדיין לא חזרה‪ .‬האם‬
‫לא ייחסה לכך חשיבות‪ .‬היא שיערה שהשניים מבלים ונהנים בקניון‪ .‬גם בשעה‬
‫שמונה‪ ,‬כשעדיין לא חזרו הביתה‪ ,‬לא נלחצו בבית ולא חשבו שקרה משהו‪.‬‬
‫בשעה תשע התחילה האם לדאוג‪ .‬היא התקשרה לבעלה‪ ,‬שהתקשר מיד‬
‫למשטרה במשטרה ביקשו לשמור בינתיים על שתיקה עד שהדברים יתבהרו‪.‬‬
‫הנחת המשטרה הייתה שאם הילד נחטף‪ ,‬החוטפים ייצרו קשר עם המשפחה‬
‫‪198‬‬
‫וידרשו כופר – בינתיים עדיף להמתין ולראות מה קורה‪ .‬אך במקביל‪ ,‬באותו‬
‫הזמן‪ ,‬נפרשו כוחות משטרה בסביבה‪ ,‬נערכו חיפושים בכלי רכב והותקנו‬
‫מכשירי ציתות לטלפונים בבית הוריו של תום‪ .‬אך שום טלפון לא הגיע באותו‬
‫יום‪ .‬כך גם לאחר שלושה ימים‪ .‬דרישת כופר לא הגיעה גם בשום צורה אחרת‪.‬‬
‫וההורים החליטו לפנות למטפלת בכל ערוצי התקשורת ולבקש ממנה להשיב‬
‫להם את בנם‪ ,‬כשהם מבטיחים שלא יאונה לה כל רע‪ .‬יום למחרת הקריאה‪,‬‬
‫נמצאה גופתה של המטפלת בתוך מכוניתה‪ .‬על השמשה נמצא מכתב שהזהיר‬
‫את ההורים לא לפנות למשטרה ולא לפרסם את פניו של הילד בשום אמצעי‪,‬‬
‫אחרת הילד יירצח‪ .‬לאחר מציאת הגופה והמכתב‪ ,‬עלה חשש שהילד נזרק לאגם‬
‫סמוך‪ ,‬ונערכו בו חיפושים במשך יומיים‪ ,‬אך דבר לא נמצא‪ .‬משחלפו חמישה‬
‫ימים מהחטיפה הבינו המשפחה והשוטרים שהסיכוי למצוא את הילד נמוך‬
‫ביותר‪ .‬בנו של פישר לא נמצא‪ ,‬בדיוק כמו שאלון תיאר לעצמו‪.‬‬
‫הוא המשיך לעיין בעיתונים של הימים שלאחר החטיפה‪ ,‬מהם למד שהיה חשש‬
‫שהילד נחטף על ידי פדופיל; ההורים הודיעו דרך כל אמצעי התקשורת‪ ,‬שהם‬
‫מוכנים לשלם דמי כופר גבוהים ביותר לחוטף או להעניק פרס כספי גבוה לכל‬
‫אדם שימסור מידע‪ ,‬אך איש לא התקשר; היו כמה שחמדו לצון‪ ,‬אך שום שיחה‬
‫משמעותית לא הגיעה; דיונים התנהלו בתקשורת לגבי הסברה שהילד נחטף על‬
‫ידי פדופיל ונשאלה השאלה האם הסכום שפישר מוכן לשלם יגרום לו להחזיר‬
‫את הילד‪ ,‬או שאין לפיצוי כספי השפעה על פדופילים; פורסם צילום של האם‬
‫לצד כותרת גדולה‪ ,‬בה היא מבקשת מהחוטפים להחזיר את הילד‪ ,‬וראיון שניכר‬
‫ממנו שהיא מרוסקת לרסיסים ומאמינה שהילד נחטף על ידי פדופיל או נרצח‪.‬‬
‫התיק נסגר וסווג כתיק לא מפוענח‪ .‬ההשערה הייתה שהילד נחטף על ידי‬
‫פדופיל‪ ,‬משום שלא התקבל שום מידע או דרישת כופר והילד לא נמצא עד‬
‫היום‪.‬‬
‫‪199‬‬
‫אלון הסתכל בניירות וראה שקיימת חפיפה בתקופה שבין חטיפת הילד לבין‬
‫הזכייה של חברתו של נאור במכרז‪ .‬החטיפה אירעה מספר ימים לפני הזכייה‪.‬‬
‫אביו של תום סירב לנהל משא ומתן עם הצבא בתקופה קודרת זו של חייו‪,‬‬
‫ולמרות שהצבא היה מוכן להמתין מספר ימים‪ ,‬פישר החליט לוותר על המכרז‪.‬‬
‫שום דבר לא היה חשוב יותר מבנו‪ .‬הוא היה שבור‪ .‬המחשבה שבנו נמצא בידיו‬
‫של פדופיל גמרה אותו לחלוטין‪.‬‬
‫אלון שלח להדפסה כל חומר אפשרי‪ .‬הנתונים העיקריים היו בידיו‪ :‬גילו של‬
‫דניאל התאים לגילו של תום‪ ,‬והמכרז אכן נערך כמה ימים לפני החטיפה‪.‬‬
‫אלון חזר למלון‪ ,‬נשכב על הספה בסלון‪ ,‬הניח את ראשו על מסעד הספה‪ ,‬שלח‬
‫רגליו קדימה והתענג על הרגע‪ .‬זה היה בהחלט רגע גדול‪ ,‬לא קצה חוט‪ ,‬אלא‬
‫רעידת אדמה של ממש‪ .‬אני אמור להודיע לפישר שמצאתי את בנו‪ ,‬אני אמור‬
‫להביא לו את הבשורה‪ .‬הוא ידע שאסור לו לחכות דקה נוספת‪ ,‬הוא חייב לרוץ‬
‫עם הנושא ולבדוק אותו‪ ,‬הוא צריך למצוא עכשיו את החוליה המקשרת‪ ,‬את‬
‫הקשר בין יוליה לקובלסקי ולכל העסק הזה‪ .‬אחרי הכול אי אפשר ללכת‬
‫לפישר ולהגיד לו שרק בגלל שתום ודניאל באותו הגיל‪ ,‬סימן שזה הבן שלו‪.‬‬
‫פישר יגיד שיש עוד מאות אם לא אלפי ילדים יתומים כמו דניאל ברומניה‪.‬‬
‫אלון שיער שיוליה לא הייתה אמו של דניאל‪ ,‬אלא שותפתו של קובלסקי‬
‫לביצוע החטיפה‪ ,‬וזו הסיבה שקובלסקי רצח אותה‪ .‬אלון לא רצה להתמהמה‪.‬‬
‫הוא ידע שכאשר נזרק איזה משהו לחלל האוויר‪ ,‬תמיד יהיו עוד אנשים שינסו‬
‫ויוכלו לעלות על גל הגילויים‪ ,‬כמו‪ ,‬במקרה זה‪ ,‬בנג'מין ועמוס‪ .‬הם היו אמנם‬
‫חברים של גדעון‪ ,‬אך לא שלו‪ ,‬והוא לא היה מוכן שגדעון יספר להם על דברים‬
‫שהוא הזיע עבורם‪.‬‬
‫הוא הרים טלפון לגדעון‪" ,‬הילד החטוף לא נמצא מעולם‪ .‬כמו כן‪ ,‬יש חפיפה בין‬
‫גילו של הילד החטוף לגיל של דניאל‪ .‬אני הולך לסיים את הפרשה הזו‪ .‬אני‬
‫‪211‬‬
‫משער שיוליה היא החוטפת ששיתפה פעולה עם קובלסקי‪ .‬אם תום הוא דניאל‪,‬‬
‫אז יוליה מן הסתם לא האם‪ .‬אני מרגיש שצריך לקחת סיכון ולבקש מאביו של‬
‫תום לעשות בדיקות די‪.‬אן‪.‬איי"‪.‬‬
‫"יצאת מדעתך?! אתה לא יכול לבוא לפישר רק עם הוכחות נסיבתיות!"‬
‫"אין לי שום דרך אחרת לענות על השאלות‪ .‬אנחנו לא יכולים לבקש מקובלסקי‬
‫לעשות בדיקות‪ .‬אז נאלץ לבקש זאת מפישר‪ .‬ואם הוא לא יסכים‪ ,‬נפנה לאשתו‪.‬‬
‫תראה לי אימא שלא תסכים למצות כל סיכוי שבנה בחיים"‪.‬‬
‫"בחייך‪ ,‬אלון‪ ,‬דניאל הוא יליד רומניה‪ .‬זה לא ייתכן‪ .‬תן לי לעשות טלפון‬
‫לקארינה ולהתייעץ אִ תה‪ .‬אבקש ממנה שתנסה לבדוק אם דניאל זוכר משהו‬
‫מהינקות‪ .‬אם נאשש משהו‪ ,‬נוכל לקחת סיכון ולפנות לפישר עם ההשערות‬
‫שלנו‪ .‬תהיה הגיוני‪ ,‬הילד חי ברומניה‪ ,‬החטיפה בוצעה בארצות הברית‪ .‬כביכול‬
‫אין קשר בין השניים"‪.‬‬
‫"מה שאני חושב‪ ,‬גדעון‪ ,‬זה שהילד נחטף מהגן עם המטפלת שלו‪ .‬בזמן הזה‬
‫יוליה‪ ,‬או כל אישה אחרת‪ ,‬הספיקה לזייף מסמכים ולהטיס את הילד לבלגן של‬
‫מזרח אירופה‪ .‬רומניה הייתה מלאה ביתומים‪ .‬עוד יתום לא היה מזיז לאף אחד‪.‬‬
‫אף אחד לא נתן דעתו על כך‪ ,‬זה כל כך ברור"‪.‬‬
‫גדעון שתק‪ .‬למרות שניסה להרגיע את אלון ולהראות לו צדדים אחרים של‬
‫המטבע‪ ,‬הסכים אתו במיליון אחוז‪ .‬יש בסיפור נסיבות מחשידות ומעורבות של‬
‫שני אילי הון‪ ,‬דבר שיכול לתת להם אפשרות גדולה לפרוץ קדימה‪ .‬אסור‬
‫להמתין‪ .‬כדאי לקחת ריזיקה שפישר ודניאל יתאכזבו‪ ,‬אך ייתכן מאוד ששניהם‬
‫יהיו אסירי תודה לכל החיים‪" .‬ואגב‪ ,‬גדעון‪ ,‬לא נעים לי להיות קטנוני‪ ,‬אבל‬
‫הייתי מעדיף שבשלב זה לא תעדכן את החברים שלך בפרשה‪ .‬אתה יודע‪,‬‬
‫עבדתי קשה‪"...‬‬
‫‪211‬‬
‫"מה שתגיד‪ .‬אני מקווה שהם לא ילחצו אותי יותר מדי לקיר‪ ,‬כי כמו שאתה‬
‫יודע הם כבר מעורבים"‪.‬‬
‫גדעון סגר את הטלפון ומיהר להתקשר לקארינה‪" .‬קארינה‪ ,‬לדעתי יש לנו תיק‬
‫מאוד חזק בידיים‪ .‬זה הלך לכיוונים שלא צפינו בהתחלה"‪.‬‬
‫"חשבתי שסגרתם את התיק"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל יש התפתחויות‪ .‬למרות שהודענו על סגירת התיק‪ ,‬החלטנו לעשות‬
‫עוד כמה בדיקות מצדנו"‪ .‬הוא ניסה להראות שהוא מסור לעבודתו ולא רק‬
‫הכסף חשוב לו‪" .‬אני צריך שתבואי מיידית‪ .‬יש פה משהו שאינו סובל דיחוי"‪.‬‬
‫קארינה הסכימה‪ ,‬וגדעון קיווה שתסכים לטוס לרומניה כדי לשוחח עם דניאל‬
‫על ההתפתחויות ולשכנע אותו לטוס לארצות הברית לבדיקות‪ .‬הוא חשש‬
‫שקארינה תסרב‪ ,‬משום שעברו בסך הכול מספר ימים מאז נישואיה‪ ,‬אך קיווה‬
‫שכאשר תשמע את החדשות ותחשוב על רעידת האדמה הצפויה‪ ,‬תרצה אף היא‬
‫להירתם למבצע הזה בכל מחיר ולהיות שותפה לאירועים‪ .‬גדעון ידע שיתקשה‬
‫לשכנע את פישר לעשות בדיקות‪ .‬הוא לא היה צריך גם את הטיפול בדניאל על‬
‫ראשו‪ ,‬כך שקארינה עשויה הייתה להיות פתרון נוח‪.‬‬
‫קארינה הגיעה למשרד כעבור חצי שעה‪ .‬היא שמעה ממנו על כל האירועים‬
‫וההתפתחויות האחרונות‪ ,‬כיצד החליטו לסגור את התיק ועוד פרטים נוספים‬
‫חשובים‪ ,‬ואז גדעון זרק לה את החדשות‪" ,‬כנראה שדניאל הוא בנו של דיוויד‬
‫פישר הבעלים של חברת 'אלקטרוסקאיי'‪ .‬קארינה לטשה זוג עיניים ירוקות‬
‫גדולות‪ .‬היא שתקה דקה ארוכה‪ ,‬חושבת שאם לשפוט לפי הכישורים‬
‫המסחריים של דניאל‪ ,‬הוא בהחלט ירש אותם ממישהו כמו דיוויד פישר‪" .‬מה‬
‫עליי לעשות כדי לקדם את העניין?" לא הייתה לה שום כוונה לעצור פה‪.‬‬
‫"תצטרכי לספר לדניאל את הסיפור ולשכנע אותו לטוס לארצות הברית‬
‫לבדיקות"‪.‬‬
‫‪212‬‬
‫"יש לכם הוכחות לדברים?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"יש רק ראיות נסיבתיות‪ ,‬אבל בדיקת די‪.‬אן‪.‬איי תוכל מן הסתם לתת תשובות‬
‫מהימנות במאה אחוז"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫"וואו! איך גורמים לשניהם לעשות בדיקות דם?" שאלה‪.‬‬
‫"נכון‪ .‬זה הדבר שהכי מרתיע אותי בכל הסיפור‪ .‬אחרי שעברו עשרים וארבע‬
‫שנים לפנות לדיוויד פישר ולהגיד לו שאנחנו חושבים שאיזה ילד גלמוד מקצה‬
‫העולם הוא הבן שלו‪ ...‬יכול להיות שהוא יזרוק אותנו לקיבינימאט"‪ .‬גדעון לא‬
‫היה אופטימי כמו אלון‪ .‬שהאמין שדי בהודעה כזו כדי שמר פישר יקפוץ‬
‫משמחה‪ .‬גדעון ידע שזה לא יהיה קל‪ ,‬במיוחד שצריך לקחת בחשבון שיש סיכוי‬
‫שההשערה תתבדה‪.‬‬
‫"איך קובלסקי קשור לכל העניין?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"אני חושש לדבר עכשיו‪ .‬אספר לך הכול בארצות הברית‪ .‬אני לא רוצה‬
‫שהסיפור ידלוף לשום עיתונאי"‪.‬‬
‫"אני לא אספר לאף אחד‪ .‬אתה יכול לסמוך עליי"‪.‬‬
‫לא היה בכוונתה של קארינה לוותר‪ .‬הם צריכים אותה בדיוק כמו שהיא צריכה‬
‫אותם‪ .‬אם הם חושבים להשאיר אותה מחוץ לסיפור‪ ,‬היא לא תעזור להם עם‬
‫דניאל‪.‬‬
‫"גדעון‪ ,‬אני לא אשתף פעולה אם לא אדע את הפרטים‪ .‬אני לא יכולה להגיע‬
‫לדניאל ולדבר אתו בלי שאדע במה מדובר‪ .‬גם הוא לא יסכים לכך"‪.‬‬
‫אני אספר לך הכול כשתגיעי לארצות הברית"‪.‬‬
‫קארינה לקחה את תיקה וקמה ממקומה‪" .‬ביי"‪.‬‬
‫"לאן את הולכת?"‬
‫"תצטרך לשכנע את דניאל לבד‪ ,‬ותאמין לי‪ ,‬יהיה לך יותר קל להביא את מר‬
‫פישר הגדול אליו מאשר את דניאל לפישר‪ .‬חוץ מזה‪ ,‬מה יכול להיות חדשות‬
‫‪213‬‬
‫יותר גדולות ומסעירות מאשר למצוא את הבן של פישר‪ .‬האם לא אמרת כבר‬
‫יותר מדי?"‬
‫גדעון עיקם את פיו‪ ,‬אינו מרוצה מהסחיטה‪ ,‬אך מבין שהיא בלתי נמנעת‪.‬‬
‫"לדעתי קובלסקי ויוליה חטפו את דניאל"‪.‬‬
‫קארינה שתקה‪ .‬עכשיו הבינה לגמרי את התנהגותו של קובלסקי‪ .‬דניאל היה‬
‫איום מתמשך‪ .‬כל קשר בין דניאל לקובלסקי היה עלול לחשוף את המעשה‪ .‬היא‬
‫תהתה כיצד אפשר להכיל כל כך הרבה רוע‪ .‬קובלסקי חוטף את דניאל‪ ,‬ממשיך‬
‫לנהל יחסי חברות עם פישר האומלל‪ ,‬כשבמקביל הוא מנסה כל העת למחוק את‬
‫דניאל מן העולם‪.‬‬
‫" מה שאני צריך ממך זה שתדאגי להביא את דניאל לארצות הברית‪ .‬אני יודע‬
‫שהתחתנת לא מזמן‪ ,‬אבל אי אפשר לחכות‪ .‬אני מוכרח לרוץ עם זה‪ ,‬ואם את‬
‫רוצה להיות בעניינים תצטרכי לסייע לנו עם דניאל‪ .‬בזמן שאת תנסי לדבר עם‬
‫דניאל‪ ,‬אנו ננסה לשוחח עם פישר"‪.‬‬
‫"מצדי‪ ,‬אני טסה לרומניה היום או מחר"‪.‬‬
‫***‬
‫קארינה נחתה ברומניה ומיד נסעה למשרד של דניאל‪ .‬חודשיים שלא ראתה‬
‫אותו וגם לא דיברה אתו‪ ,‬ולכן בחרה שלא להתקשר אליו‪ ,‬חוששת שהפעם הוא‬
‫‪214‬‬
‫זה שיתעלם ממנה‪ ,‬אולי אפילו יסרב לראותה‪ ,‬ואז היא תצטרך לספר לו הכול‬
‫בטלפון בעוד שהעדיפה לעדכן אותו בסיפור פנים אל פנים‪ ,‬בצורה עדינה‬
‫ומתחשבת‪.‬‬
‫המונית עצרה ליד המשרד‪ ,‬אך קארינה לא ראתה את מכוניתו של דניאל‬
‫בסביבה‪ .‬היא ביקשה מהנהג להיכנס ולברר במשרד היכן הוא‪ ,‬חוששת שאם‬
‫המזכירה תראה אותה היא תודיע לדניאל‪ ,‬ואין לדעת מה תהיה תגובתו‪ ,‬במיוחד‬
‫אם יחליט להיעלם כדי לא לפגוש בה‪ .‬נהג המונית חזר והודיע לה שדניאל לא‬
‫הגיע למשרד ואפשר למצוא אותו ביאכטה שלו שבמרינה‪.‬‬
‫דניאל בדרך כלל מגיע כל יום לעבודה‪ ,‬אך באותו יום הטרידו אותו שאלות‬
‫רבות‪ .‬הוא החליט ללכת לים ולעשות סדר במחשבות‪ .‬אילו סולי הייתה בחיים‬
‫היה יושב ומדבר ִאתה‪ ,‬אולי אפילו מבקש ממנה להשתמש בכוחות שלה כדי‬
‫לעזור לו‪ .‬אחרי הכול‪ ,‬היא ידעה הרבה דברים‪ .‬היא ניחשה שאביו עשיר‪,‬‬
‫ניחשה שיהיה לו את הכסף להחזיר לה את ההלוואה שלקח ממנה‪ .‬היא אפילו‬
‫ניחשה שלא תהיה אתו זמן רב‪ .‬רק עניין שלושת האנשים שאמרה שגורלם‬
‫יצטלב עם גורלו‪ ,‬היה דבר שדניאל לא הבין‪ ,‬והוא הניח שדעתה השתבשה‬
‫עליה כשאמרה זאת‪ .‬הוא חייך למחשבה שאם הייתה בחיים‪ ,‬הייתה בוודאי‬
‫יודעת מה הוא חושב עליה‪ ,‬וזה לא היה עובר לו בשתיקה‪.‬‬
‫המחשבות עברו לקארינה‪ .‬הוא כל כך רצה אותה על ידו‪ ,‬לשתף אותה‬
‫במחשבותיו‪ .‬הוא זכר את אותו הלילה שבו סיפר לה על סבא שלו ועל אימא‬
‫שלו‪ ,‬והיא הטילה ספק בדבריו‪ .‬מעניין אם היא עדיין מטילה ספק בסיפור‪ .‬דומה‬
‫שלא‪ .‬אחרי הכול היא ממשיכה לנהל אתו יחסי עבודה תוך אמון מלא‪ .‬אך עתה‪,‬‬
‫משנישאה לאודי‪ ,‬חשב דניאל שהגיע הזמן לנתק ִאתה את קשרי העבודה‪ .‬הפרק‬
‫של קארינה צריך להסתיים‪ .‬גם פרק זה גרם לו בסופו של דבר למפח נפש‪ .‬הוא‬
‫‪215‬‬
‫גילה מאוחר מדי עד כמה רצה את קארינה ובינתיים היא עשתה את הבחירה‬
‫שלה‪.‬‬
‫ליידי התיישבה ליד רגליו‪ ,‬שולחת אליו זוג עיניים מבינות‪ ,‬כאילו שידעה שהוא‬
‫זקוק לתמיכה‪ .‬הוא ליטף אותה וחשב שהיא זקוקה לבן זוג‪ ,‬כלב שתוכל לשחק‬
‫אתו‪ .‬מיד אחרי שאצא קצת מהמחשבות שלי‪ ,‬אעשה זאת‪ ,‬החליט‪ ,‬אין סיבה‬
‫שהיא תסבול כמוני‪" .‬במקרה הכי גרוע אני אתחתן אתך"‪ ,‬התלוצץ‪" ,‬בואי‪ ,‬נלך‬
‫לשחק‪ .‬אסור לי לשקוע במחשבות"‪ .‬הוא זרק מקל וליידי רצה והחזירה אותו‪.‬‬
‫כך שיחקו דקות ארוכות‪ .‬למרות שליידי בעיקר הייתה זו שרצה‪ ,‬הוא הרגיש‬
‫שחם לו והחל להזיע‪ .‬הוא הוריד את חולצתו והמשיך במשחק‪ .‬כאשר הבחין‬
‫בדמות מתקרבת‪ ,‬זרק את המקל רחוק מהדמות‪ ,‬אך ליידי‪ ,‬במקום לרדוף אחרי‬
‫המקל‪ ,‬ניגשה לאישה‪ ,‬שליטפה ונישקה אותה‪ .‬דניאל לא הבין איך ליידי‬
‫מעדיפה את האישה הזרה על פני המשחק אתו‪ .‬הוא התקרב אליהן‪ ,‬וחיוך של‬
‫הפתעה מהולה באושר נסוך על פניו‪ .‬היא הגיעה בדיוק בזמן שחשב עליה‪.‬‬
‫"באת לירח דבש פה?"‬
‫"אני רואה שפיתחת חוש הומור בחודשיים האחרונים"‪.‬‬
‫"מה מעשייך כאן?" שאל תוך שהוא פוסע בחול ברגליים יחפות‪.‬‬
‫"נוכל לדבר במקום נורמאלי‪ ,‬שאפשר לדבר בו ברצינות?"‬
‫"האמת‪ ,‬אני וליידי דווקא נהנים פה‪ .‬רוצה להצטרף למשחק? תוכלי לעזור‬
‫לליידי להביא את המקל"‪.‬‬
‫"נורא מצחיק‪ .‬אפשר קצת להיות רציניים? אני צריכה לדבר אתך על משהו‬
‫חשוב"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אני מחפש אותך חודשיים‪ ,‬ואין לך זמן בשבילי‪ .‬למה בדיוק עכשיו אני‬
‫צריך להתפנות בשבילך?"‬
‫"כי זה לא בשבילי‪ .‬אני פה בשבילך‪ .‬יש לי משהו חשוב לדבר אתך עליו‪ ,‬משהו‬
‫שהוא חשוב בשבילך‪ .‬אם זה לא היה חשוב‪ ,‬לא הייתי פה‪ ,‬תאמין לי"‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫הוא הביט בה בחוסר אמון ובמחשבה שהגיעה אליו כדי לשוחח אתו על הפסקת‬
‫העסקים המשותפים‪ .‬הוא הלך לפניה‪ ,‬עדיין ללא חולצה‪ .‬היא רצתה כל כך‬
‫לגעת בגופו‪ ,‬ללטף אותו‪ .‬הוא נשאר מושך כשהיה ועדיין הרטיט כל חלק‬
‫בגופה‪ .‬כשהרים את ליידי בזרועותיו‪ ,‬קארינה הבינה שהיא מקנא בכלבה‪.‬‬
‫דניאל פתח את דלת היאכטה ונכנס מבלי לאפשר לקארינה להיכנס לפניו‪ ,‬לקח‬
‫מים מהמקרר והתיישב בסלון‪ .‬אם תרצי משהו‪ ,‬המטבח שם‪ .‬היא התעלמה‬
‫מהאדישות והציניות והתיישבה מולו‪ .‬הוא קם חזרה למטבח והביא עוד כוס‬
‫עבורה‪.‬‬
‫היא רצתה לשבת לידו‪ ,‬ללטף את שיערו ולספר לו את הסיפור כשהיא‬
‫בזרועותיו‪ ,‬אולם סילקה את המחשבות האלה מראשה ופתחה בדבריה‪" ,‬אתה‬
‫זוכר שסיפרתי לך ששכרתי חברת חקירות לבדוק מה עלה בגורלה של אימא‬
‫שלך?"‬
‫דניאל הרים את ראשו מהכלבה‪ .‬היא בהחלט הפתיעה אותו‪ .‬הוא לא חשב‬
‫שהמשיכה לחקור את הנושא‪ ,‬בטח שלא אחרי שנזף בה על כך בעבר‪ ,‬ובמיוחד‬
‫לא לאחר שנישאה‪.‬‬
‫"ובכן‪ ,‬קיבלתי חדשות‪ ,‬די מעודדות"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫הוא שתק ונעץ בה מבט חודר‪.‬‬
‫קארינה חשבה שהדרך הטובה ביותר היא לתאר לו את תהליך החקירה‬
‫בפרוטרוט כדי שהוא יוכל לעכל את החדשות לאט וטוב יותר‪" .‬חברת החקירות‬
‫ניסתה לעלות על עקבותיה של יוליה‪ ,‬אבל לא מצאה אף אחת שחיה בישראל‬
‫או שעזבה את ישראל‪ ,‬שמתאימה לתיאור‪ .‬מה שהם כן גילו היה שמישהי‬
‫שמתאימה לתיאור נהרגה בערך באותו זמן‪ ,‬כנראה שנרצחה"‪ .‬פניו של דניאל‬
‫הרצינו‪ ,‬אך הוא לא הוציא הגה‪ .‬קארינה לקחה נשימה ארוכה ודניאל רצה כל‬
‫כך לקחת אותה בזרועותיו ולחבק אותה‪ .‬היא נראתה כל כך צעירה ופורחת עם‬
‫‪217‬‬
‫החצאית הלבנה והגופייה הלבנה‪ ,‬אך הוא ידע שהיא נשואה והוא לא הולך‬
‫לנהל מאבק שתוצאותיו ידועות מראש‪.‬‬
‫"החוקרים החליטו לחקור את העסקים של משה קובלסקי"‪ ,‬המשיכה קארינה‪,‬‬
‫"בניסיון למצוא שם איזשהו מניע לרצח‪ ,‬כי זה היה הקשר היחיד שהיה ליוליה‬
‫ושהיה ידוע להם"‪.‬‬
‫"לא יוליה‪ ,‬אימא שלי"‪ ,‬תיקן אותה דניאל‪ ,‬אך קארינה המשיכה להשתמש‬
‫במילה יוליה‪.‬‬
‫"הם עבדו שלושה חודשים ובמאמצים עילאיים גילו שבנו של דיוויד פישר‪,‬‬
‫הבעלים של חברת 'אלקטרוסקאיי' וחברו של קובלסקי‪ ,‬נעלם‪ .‬זה קרה בסמוך‬
‫מאוד לתוצאות המכרז שבו התחרו שתי החברות‪ ,‬זו של נאור קובלסקי ושל‬
‫דיוויד פישר"‪ .‬קארינה עצרה את דיבורה הוציאה תיק שחור גדול מלא‬
‫במסמכים והראתה לדניאל‪" .‬זה תיק החקירה שהיו אמורים להגיש לי"‪.‬‬
‫"כן?" שאל דניאל שלא הבין את הפעולה שלה‪ .‬הוא בהחלט הבין שנעשתה‬
‫עבודה גדולה על הסיפור שלו‪ .‬אך מה הקשר לחברת 'אלקטרוסקאיי' הגדולה‪,‬‬
‫זו שמוכרת בכל העולם?‬
‫"דניאל‪ ,‬אני לא יודעת איך לעשות זאת פשוט יותר‪ ,‬אך החוקרים חושבים‬
‫שאתה הבן החטוף שלדיוויד פישר"‪.‬‬
‫"הנישואים שלך לאודי בהחלט דפקו לך את הראש"‪ ,‬אמר דניאל‪ ,‬כשהוא פורץ‬
‫בצחוק קולני‪.‬‬
‫קארינה הביטה בו‪ .‬היא לא ציפתה לתגובה אחרת‪" .‬אנחנו צריכים לטוס בעוד‬
‫כמה שעות לארצות הברית‪ ,‬שם ננסה לשכנע את דיוויד פישר לעשות בדיקות‬
‫דם‪ .‬כבר עכשיו מנסים החוקרים להיפגש אתו ולהסביר לו את ההשערה‪ ,‬כמו‬
‫שאני עושה אתך"‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫דניאל קם ממקומו‪" .‬אני לא מתכונן לעשות מעצמי צחוק‪ .‬פעם אחת זרקו אותי‬
‫כשטענתי שמישהו הוא סבא שלי‪ .‬אני לא מתכוון ללכת לעוד מישהו ולטעון‬
‫בפניו שהוא אבא שלי‪ .‬מה‪ ,‬אני איזה מחפש הורים סדרתי?" דניאל חייך‪,‬‬
‫"במיוחד לאור העובדה שאני חושב שזו בדיחת המאה‪ ,‬שאני הבן של פישר"‪.‬‬
‫דניאל המשיך לשחק עם הכלבה‪ ,‬כאילו שדבריה של קארינה לא שינו אצלו‬
‫כלום‪.‬‬
‫"אתה לא תפגוש אותו‪ .‬אנחנו נבקש שהבדיקה תיעשה אצל מישהו מאנשי‬
‫שלומו‪ .‬אם התשובות יהיו חיוביות‪ ,‬תפגשו‪ .‬אם לא‪ ,‬לא קרה כלום‪ .‬איש לא ידע‬
‫על כך חוץ ממנו‪ ,‬מהחוקרים‪ ,‬ממך וממני"‪.‬‬
‫דניאל שפשף את עורפו‪.‬‬
‫"אין לנו זמן‪ .‬צריך להתארגן‪ .‬אם אני הגעתי עד לכאן‪ ,‬אני לא מתכוננת לתת‬
‫לך איזו הזדמנות לקלקל לי את החגיגה"‪ .‬הוא הסתובב והביט בה‪ ,‬עדיין ניכר‬
‫בפרצופו שהוא נבוך מהגילוי וחושש שמא ינחל אכזבה נוספת‪.‬‬
‫קארינה התקרבה אליו‪ .‬היא ידעה שהוא זקוק לחיבוק שלה עכשיו‪ .‬היא הניחה‬
‫את ידה על כתפו‪" .‬דניאל‪ ,‬אני יודעת שזה לא קל לך‪ ,‬זה לבוא ולהפוך לך את‬
‫החיים על פיהם‪ ,‬אך אתה רצית לנקום בקובלסקי על התנהגותו‪ .‬אם יש אמת‬
‫בסיפור ומשה קובלסקי מעורב בחטיפה שלך‪ ,‬אין נקמה יותר גדולה מזו‪ .‬אני‬
‫יודעת שאני שואבת אותך פנימה ומקשה עליך‪ ,‬אך יותר גרוע ממה שיש לך‬
‫היום לא יכול להיות‪ .‬אתה לא יכול להפסיד משפחה‪ ,‬כשהיום ממילא אין לך"‪.‬‬
‫היא נשקה לו על לחיו והוא נשאר עם ראשו מורכן‪ ,‬ללא יכולת החלטה‪" .‬אני‬
‫לא יודע מה להגיד לך"‪.‬‬
‫"אתה רוצה לאבד את ההזדמנות למצוא את המשפחה שלך? אתה לא רוצה‬
‫לנקום בזה שניתק אותך ממנה? תבין‪ ,‬הוא כנראה זה שחטף אותך‪ .‬הוא הרס‬
‫‪219‬‬
‫את המשפחה שלך‪ ,‬הרבה לפני שהגעת לישראל‪ .‬אתה חייב את זה למשפחה‬
‫שלך"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬קארין‪ ,‬אני לא עושה את זה"‪ ,‬התעקש‪" ,‬אני לא מתכוון לעשות מעצמי‬
‫צחוק"‪.‬‬
‫"גם לא בשבילי‪ ,‬אחרי כל מה שעשיתי עבורך?" שלפה את הטריק האחרון‬
‫שנשאר לה‪.‬‬
‫דניאל שתק‪ .‬ראשו מביט מטה וידיו אוחזות ברקותיו‪ .‬ניכר שההתלבטות גרמה‬
‫לו להרבה כאב ראש‪" .‬טוב‪ ,‬אך בתנאי שאני לא אראה שום עכברוש בסביבה‪,‬‬
‫אחרת אני עוזב את ארצות הבית וחוזר לרומניה"‪.‬‬
‫"מסכימה‪ .‬אודי לא יבוא"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫דניאל צחק בינו לבין עצמו למשמע הפירוש המדויק שנתנה לדבריו‪" .‬טוב‪ ,‬אני‬
‫צריך לסגור את היאכטה וללכת לדירה לארוז כמה דברים ולסגור כמה‬
‫עניינים"‪.‬‬
‫שניהם צעדו לדירתו‪ ,‬שם זרק כמה דברים לתוך המזוודה‪ .‬לאחר מכן התקשר‬
‫למיכאיל‪" .‬אני טס היום לארצות הברית"‪.‬‬
‫"ככה פתאום? מה קרה?" התפלא מיכאיל‪.‬‬
‫"אתה יושב?" שאל דניאל‪" ,‬קארינה חושבת שמצאה את ההורים שלי‪ ,‬ועוד לא‬
‫שמעת הכול"‪ .‬קארינה עצרה אותו‪" .‬הבטחתי לא לספר"‪.‬‬
‫"מיכאיל‪ ,‬קארין הבטיחה לא לספר‪ ,‬אבל תאמין לי אתה מפסיד בדיחה לא רעה‬
‫בכלל‪ .‬היית יכול לצחוק ממנה עד שאני אספיק לחזור"‪.‬‬
‫"עזוב בדיחות‪ .‬תכבוש את קארינה‪ ,‬אל תתבטל‪ ,‬יש לך הזדמנות"‪ ,‬לחש‬
‫מיכאיל‪.‬‬
‫"תירגע‪ ,‬היא נשואה כבר‪ ,‬פיספסתי אותה"‪.‬‬
‫"מתי אתה חוזר?"‬
‫‪211‬‬
‫"רגע‪ ,‬אני שואל"‪ ,‬ענה דניאל בחיוך‪ .‬הוא שאל את קארינה וחזר למיכאיל‪,‬‬
‫"היא אומרת שעוד שבוע‪ .‬זה תלוי כיצד תקבל אותי המשפחה החדשה שלי"‪,‬‬
‫צחק‪.‬‬
‫"דניאל‪ ,‬אין לנו זמן"‪ ,‬האיצה בו קארינה‪.‬‬
‫יום אחרי‪ ,‬הם כבר היו על המטוס לארצות הברית‪.‬‬
‫"את עוד כועסת עליי?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"כן"‪ ,‬לא יכלה לשקר‪.‬‬
‫"גם עכשיו‪ ,‬כשאת נשואה לאודי?"‬
‫"לאן אתה חותר עם השאלות שלך?"‬
‫"את יודעת מה‪ ,‬קארין‪ ,‬עם כל החוכמה שלך והכסף שלך את לא מבינה כלום‬
‫באהבה"‪.‬‬
‫"ואתה מבין גדול באהבה"‪ ,‬לגלגה‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אבל אני לא חכם כמוך"‪.‬‬
‫"למה זה לא נשמע לי קומפלימנט?"‬
‫"כי זה לא‪ .‬הייתי מעדיף להיות טיפש ולהישאר רווק"‪.‬‬
‫"אז יש לך את חצי הנוסחה בוודאות‪ .‬תעשה הקש לחצי השני"‪.‬‬
‫"אני מודה שמגיע לך נשיקה על התשובה"‪.‬‬
‫"אל תנסה‪ ,‬אני אישה נשואה"‪ ,‬אמרה בתקיפות‪.‬‬
‫"את באמת מפחידה כשאת רוצה להיות"‪ .‬הוא הביט בה עוד זמן מה ונרדם על‬
‫המושב‪.‬‬
‫היא הביטה בו‪ ,‬יודעת שאילו ניסה לנשק אותה‪ ,‬לא הייתה מצליחה להתנגד‪.‬‬
‫‪211‬‬
‫***‬
‫גדעון ואלון ישבו בלובי של מלון וורוויק‪ ,‬ממתינים לדניאל וקארינה שהיו‬
‫צריכים להגיע בכל רגע‪ .‬המתח וההתרגשות ניכרו על פניהם‪ .‬חשש כבד ליווה‬
‫אותם שהסיפור ידלוף החוצה‪ .‬עמוס כבר איים לכתוב על הפרשה של קובלסקי‬
‫ודניאל‪ ,‬כתבה שעלולה לחשוף את הסיפור האמיתי‪ .‬ובנג'מין מן הסתם יודע על‬
‫החקירה בה מעורבות שתי החברות הגדולות‪ ,‬כך שעליהם לנקוט משנה זהירות‪.‬‬
‫עוד בעיה הכניסה אותם ללחץ‪ ,‬כיצד להשיג את פישר‪ .‬הם התבקשו להשאיר‬
‫לו הודעה‪ ,‬אך ברור שלא יכלו לעשות זאת‪ .‬לאחר שהתקשרו עשר פעמים‪,‬‬
‫חזרו אליהם כל מיני אנשים ממשרדו‪ ,‬אך אף אחד מהם לא היה פישר‪.‬‬
‫המזכירה לא הסכימה בשום אופן להעביר להם אותו או את מספר הטלפון שלו‬
‫בבית‪ ,‬אך זה לא עצר את שטף הטלפונים שאלון הרים למשרד‪ .‬שוב ושוב‬
‫הטריד את המזכירה וזו העבירה לו כל מיני מזכירים‪ ,‬מנכ"לים‪ ,‬דוברים ואפילו‬
‫עורך דין‪ ,‬אך אלון חזר בפני כולם על אותו המשפט‪ ,‬זה משהו אישי שאני רוצה‬
‫לדבר עליו אישית עם מר פישר‪ .‬הם ניסו לשכנע אותו לדבר ִאתם‪ ,‬מבטיחים לו‬
‫שזה יטופל כאילו שדיבר עם מר פישר אישית‪ ,‬אך אלון מילא פיו מים‪ .‬בין‬
‫טלפון לטלפון הוא הסתובב בלובי כמו חיה פצועה בכלוב‪ ,‬מהלך אנה ואנה חסר‬
‫מרגוע‪" .‬אם הוא לא עונה לי בזמן הקרוב‪ ,‬אני פשוט מתפרץ למשרד שלו‪ ,‬על‬
‫אפם וחמתם של כל המנכ"לים שלו"‪ ,‬אמר בכעס‪" ,‬אתה מבין‪ ,‬הוא אפילו לא‬
‫יודע שאני מחפש אותו"‪ ,‬פנה לגדעון‪.‬‬
‫גדעון היה יותר רגוע‪ .‬הוא ידע שיש לו קייס מעניין ולכן לא כל כך דאג‪ .‬הוא‬
‫ידע שהדברים יסתדרו בסופו של דבר‪" .‬נחכה לקארינה וניתן לה לנסות‬
‫להתקשר"‪ ,‬אמר‪ .‬דבריו של גדעון גרמו לאלון להמתין לה בקוצר רוח‪ ,‬וכל דקה‬
‫‪212‬‬
‫עברה עליו כשעה‪ .‬הוא לא הצליח לעצור בעצמו והמשיך להתקשר למשרד‪.‬‬
‫גדעון שמע אותו צועק ומגדף את המזכירה‪" .‬אני בטוח שכשאת מדברת את‬
‫שומעת הד בראש‪ ,‬יודעת למה? כי הכול ריק שם‪ .‬נראה לי שאי קיו בודד‬
‫מסתובב שם לבד‪ ,‬וכ נראה שגם הוא ימות שם מרוב שעמום או שיתאבד‬
‫מהטיפשות שלך‪"...‬‬
‫"הבת זונה ניתקה לי שוב"‪ ,‬הזדעק‪" ,‬אנחנו פה כדי לעזור לו ותראה איזו‬
‫התנהגות אנחנו מקבלים‪ ,‬כאילו שהיינו עלוקות‪ .‬מי זה בכלל הפישר הזה? אם‬
‫לא היה מדובר בשם שלנו ובחיים של דניאל‪ ,‬הייתי מוותר על כל הרעיון"‪.‬‬
‫"אלון‪ ,‬אתה כועס לחינם"‪ ,‬ניסה גדעון להרגיע אותו‪" ,‬בסופו של דבר תתקיים‬
‫פגישה‪ .‬צריך סבלנות"‪.‬‬
‫"אין לי‪ .‬תאמין לי‪ ,‬אני מחכה לרגע שפישר יגלה שכל יום שהוא לא עונה לנו‪,‬‬
‫הוא מבזבז את הזמן היקר שלו"‪.‬‬
‫"זה חיכה עשרים וחמש שנה‪ .‬אז זה יחכה עוד יום"‪ ,‬השיב גדעון‪.‬‬
‫הם ראו את קארינה ודניאל נכנסים למלון‪ ,‬ואלון הודה בינו לבין עצמו שפוזה‬
‫עוברת בגנים‪ .‬הליכתו של דניאל הייתה גאה‪ ,‬זקופה ומרשימה‪ .‬הייתה לו‬
‫נוכחות‪ .‬קארינה הציגה בפניהם את דניאל‪ .‬אלון וגדעון חייכו אליו‪ ,‬אך הוא‬
‫שמר על ארשת פנים קפואה‪' .‬סנוב כמו אבא שלו'‪ ,‬חשב אלון‪.‬‬
‫ג דעון פתח בדברים וניסה להסביר לקארינה את הקשיים ביצירת הקשר עם‬
‫פישר‪ .‬למורת רוחם‪ ,‬קארינה לא הייתה נלהבת כמוהם להזדרז עם העניין‪ .‬היא‬
‫התנצלה והודיעה להם שהיא רוצה לעלות לנוח‪ ,‬משום שלא ישנה למעלה‬
‫משלושים ושש שעות‪.‬‬
‫אלון הביט בהם מאוכזב‪" .‬הם אפילו לא רצו לשמוע את החדשות‪ ,‬לא שאלו‬
‫בכלל אם נקבעה פגישה עם פישר או אם שוחחנו אתו‪ ,‬כאילו שהם באו‬
‫לחופשה"‪ .‬הוא הביט בקארינה ודניאל שהלכו לקבלה‪ ,‬ונתן בעיטה בשולחן‪,‬‬
‫‪213‬‬
‫דבר שגרם לעובד המלון לגשת אליו‪ ,‬ולשאול באיזה חדר במלון הוא מתאכסן‬
‫ולבקש ממנו לא לעשות זאת שוב‪.‬‬
‫"אתה מבין את זה‪ ,‬גדעון‪ ,‬אתה עושה הכול כדי לקדם את החקירה‪ ,‬כולך מלא‬
‫אדרנלין לסיים את הפרשה‪ ,‬ולהם יש זמן לישון‪ .‬הוא מתנהג כאילו כל העסק‬
‫לא קשור אליו‪ ,‬והיא מתנהגת כאילו שהיא עושה לי טובה שהיא תיפגש אתי‬
‫יותר מאוחר"‪ .‬למרות כעסו‪ ,‬המראה של קארינה ריכך אותו‪" .‬יפה הבחורה‪.‬‬
‫נראה לי שיש בין השניים משהו‪ .‬אתה מבין‪ ,‬עד שאתה מוצא את הבחורה‬
‫המושלמת עבורך‪ ,‬אז היא תפוסה"‪.‬‬
‫"יש לך סטנדרטים גבוהים"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫"אני יודע"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬רק שיש בעיה‪ ,‬היא התחתנה לפני כמה ימים"‪.‬‬
‫"איזה התחתנה? היא ביטלה שלושה ימים לפני"‪ ,‬החזיר אלון‪.‬‬
‫גדעון הרים את גבותיו בשאלה‪.‬‬
‫"כמו גדולה‪ .‬קראתי בעיתון "לאשה" של נטלי‪ .‬תאמין לי‪ ,‬אנחנו יכולים‬
‫להסתדר מצוין‪ .‬יש לנו הרבה דברים משותפים"‪.‬‬
‫"מה‪ ,‬חזרת לנטלי?" הופתע גדעון‪.‬‬
‫"עוד לא חזרנו‪ ,‬התחלתי לעבוד על זה‪ .‬אבל התיק הזה לא מאפשר לי להשקיע‬
‫בזה זמן‪ .‬אני מקווה להישאר אופטימי"‪.‬‬
‫"עדיין יש לך את דבורה"‪ ,‬גדעון התבדח‪ ,‬אך הבעת פניו של אלון הבהירה לו‬
‫חד משמעית שהבדיחה סרת טעם‪" .‬אני חושב שאלך לבריכה לשטוף את‬
‫העיניים במראה הצעירות האמריקאיות‪ .‬זה אולי יעביר לי את הבחילה מזה‬
‫שהיית צריך להזכיר את דבורה"‪.‬‬
‫"אני אצא אתך לעשן‪ .‬גם אני צריך להעביר כמה מחשבות מהראש"‪.‬‬
‫הטלפון של גדעון צלצל‪" .‬גדעון‪ ,‬זה בנג'מין‪ .‬איפה אתה?"‬
‫גדעון לא היסס‪" ,‬אני פה במלון וורוויק"‪.‬‬
‫‪214‬‬
‫"בניו יורק? מה אתה עושה פה?"‬
‫גדעון שתק זמן מה‪ ,‬הביט באלון והבין שאין לו כל כך ברירה‪ ,‬שהוא חייב‬
‫לשקר לבנג'מין‪ ,‬עד שאלון יחליט שהוא מוכן לשתף עוד אנשים בפרשה אותה‬
‫הוא פיצח בעמל רב‪" .‬חופשה‪ ,‬אתה יודע"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬איך זה שלא עדכנת את החבר שלך שאתה פה?"‬
‫"הגעתי רק אתמול והתכוונתי להתקשר אליך היום"‪ ,‬שיקר גדעון‪.‬‬
‫"הייתי מאוד רוצה לפגוש חבר ותיק"‪ ,‬אמר בנג'מין‪" ,‬מה דעתך להיפגש‬
‫היום?"‬
‫גדעון הבין שהסתבך‪" ,‬אני כרגע בלובי‪ .‬אשאל את אשתי‪ .‬אם זה מתאים לה‬
‫נבוא לבקר אצלך"‪.‬‬
‫בנג'מין סגר את הטלפון‪' .‬אשתו? לפני חמש דקות התקשר לארץ ודיבר עם‬
‫אשתו של גדעון‪ ,‬והיא אמרה לו שגדעון בארצות הברית ואפילו מסרה לו את‬
‫הקוד הסודי של סינון השיחות‪ .‬לבנג'מין לא היו ספקות שגדעון אינו מתכוון‬
‫להפגש אתו‪ .‬עכשיו היה חשוב ללחוץ על פגישה עם גדעון או אפילו להגיע ללא‬
‫הודעה מוקדמת‪ .‬אם פרשת החקירה הביאה את גדעון לארצות הברית‪ ,‬סימן‬
‫שיש דברים גדולים ורציניים שגורמים לגדעון לשנות את כללי החברות‬
‫ביניהם‪ .‬הוא התקשר למשרד של מת'יו וביקש ממנו להיכנס אליו‪" .‬הפרשה‬
‫הזאת‪ ,‬עליה דיברתי אתך‪ ,‬אני רוצה שתעקוב אחר אלון וגדעון וכל מי שאתו‪.‬‬
‫שים ציתותים ואל תעזוב אותם לשנייה‪ .‬אתה כבר מכיר את אלון"‪ .‬בנג'מין‬
‫הגיש למת'יו פיסת נייר עליה רשום מספר חדרו של גדעון‪" .‬צא לדרך!"‬
‫שעתיים לאחר מכן דניאל וקארינה ירדו ללובי‪ ,‬שם כבר ישבו והמתינו גדעון‬
‫ואלון‪ ,‬כאילו שלא זזו משם כלל‪" .‬מה קורה?" שאלה קארינה‪ ,‬שהשינה בהחלט‬
‫העירה אותה‪ .‬היא הייתה הרבה יותר חביבה מאשר בדקות הראשונות שנכנסה‬
‫למלון‪.‬‬
‫‪215‬‬
‫"כלום"‪ ,‬ענה אלון במהירות‪" ,‬דיברנו עם כל העובדים של אדון פישר‪ ,‬אך את‬
‫פישר עצמו לא הצלחנו להשיג"‪.‬‬
‫***‬
‫קארינה עשתה ניסיון להתקשר למספר הטלפון שמסר לה אלון‪ ,‬אך קיבלה‬
‫בערך את אותו היחס‪ .‬לאחר חצי שעה עשתה ניסיון נוסף‪ ,‬כשהיא מסבירה‬
‫למזכירה בקול מתוק שהיא מאוד מעוניינת שתעביר לפישר שישנם פה מספר‬
‫אנשים שרוצים להיפגש ִאתו בעניין מאוד רציני וחשוב‪" .‬בואי נאמר כך‪ ,‬אם‬
‫תעבירי לנו את מר פישר‪ ,‬אחרי שהוא ישמע מה שיש לי להגיד לו‪ ,‬הוא יעלה‬
‫לך את המשכורת‪ .‬או‪ ,‬בואי נגיד אחרת‪ ,‬אם לא תצליחי לשכנע אותו לקבל‬
‫אותנו‪ ,‬למרות שיש לנו משהו חשוב להגיד לו‪ ,‬אז כנראה שבקרוב לא תהיה לך‬
‫עבודה"‪ .‬כולם חייכו למשמע דבריה‪ ,‬למעט דניאל שלא הרגיש חלק מהעניין‬
‫והגיע רק כדי למלא את חלקו בעסקה‪ .‬עבורו כל העניין היה אבסורדי‪ .‬הוא‬
‫אפילו הרגיש רגש של חמלה כלפי שני החוקרים‪ ,‬שמשחקים בסרט 'הפנתר‬
‫הוורוד מכה שנית'‪.‬‬
‫לאחר מחצית השעה ניסתה שוב קארינה להתקשר וקיבלה את המנכ"ל‪" ,‬במה‬
‫אני יכול לעזור לך?" שאל‪.‬‬
‫‪216‬‬
‫"אתה לא עוזר לי‪ ,‬אני רוצה לעזור למר פישר‪ ,‬יש לי משהו שיעניין אותו‬
‫מאוד"‪.‬‬
‫"את צריכה להבין שהוא לא עובד בחברה‪ .‬כל מה שיש לך להגיד שקשור‬
‫לחברה‪ ,‬תוכלי לשוחח אתי"‪.‬‬
‫"זה לא קשור לחברה‪ .‬זה קשור לפישר אישית‪ .‬אני חושבת שהוא לא ירצה‬
‫שתדעו מה שיש לי להגיד לו"‪.‬‬
‫המנכ"ל הסביר לה שהוא מוכן להיפגש ולדבר ִאתה בכל עת שתרצה‪ ,‬אך הוא‬
‫לא יכול לעזור לה בקשר לפגישה עם פישר‪" .‬מר פישר מחליט לבדו עם מי‬
‫הוא מעוניין להיפגש‪ .‬הוא כבר שמע עליכם‪ ,‬ואני לא יודע מה הוא מתכוון‬
‫לעשות"‪.‬‬
‫קארינה סגרה את הטלפון מבחינה באכזבה שעל פניהם של גדעון ואלון‪.‬‬
‫"תראו‪ ,‬אולי אחרי הכול זה לא כל כך נורא‪ .‬ניפגש עם המנכ"ל ונגיד לו פנים‬
‫אל פנים שאנחנו רוצים להיפגש עם פישר‪ .‬בכבודו ובעצמו‪ .‬כשהוא יראה‬
‫שטרחנו להגיע עד אליו‪ ,‬הוא ישתכנע‪.‬‬
‫"אם לא תהיה ברירה‪ ,‬זה יכול להיות רעיון טוב"‪ ,‬הודה גדעון‪" ,‬נשב מולו‬
‫ונעשה מקסימום שביתה שקטה‪ .‬עכשיו כדאי שאני אלך לישון‪ ,‬אם רק אצליח"‪.‬‬
‫" תמשיכי להציק להם ותעדכני אותנו אם במקרה פישר מתקשר אלייך"‪ ,‬ביקש‬
‫אלון‪ ,‬שחשש שמא בזמן שהוא יעצום עיניים מר פישר יתקשר‪" .‬תעירי אותי‬
‫אם הוא מתקשר"‪ ,‬חזר על דבריו‪ .‬לאחר שהתרחקו פנה לגדעון‪" ,‬שמת לב‬
‫שהוא לא שאל כלום על יוליה‪ ,‬אימא שלו כביכול? יש משהו מוזר בבחור הזה‪.‬‬
‫הוא מתנהג כאילו הוא מחזיק את כל העולם בכיס"‪.‬‬
‫שעתיים לאחר מכן עלתה קארינה לחדרה‪ .‬כשפתחה את הדלת צלצל הטלפון‬
‫הנייד‪ .‬היא התרגשה כי חשבה שזה מהמשרד של פישר ומצאה עצמה מפילה‬
‫את מפתחות הדלת‪ .‬הצמיד שעל ידה נתקע באבזם של התיק‪ ,‬וחיפושיה אחר‬
‫‪217‬‬
‫הטלפון לקחו זמן ובסופו של דבר לא הספיקה לענות‪ .‬היא גידפה‪ ,‬דבר שגרם‬
‫לדניאל שעמד במסדרון‪ ,‬להעלות חיוך‪" .‬תסתדרי לבד?" שאל ונעלם לתוך‬
‫חדרו‪ .‬לא היה לה אפשרות להחזיר טלפון מאחר והמספר היה חסוי‪ .‬היא ניסתה‬
‫להאזין להודעות‪ ,‬אך לא הייתה שום הודעה‪ .‬היא התיישבה על הספה והניחה‬
‫את רגליה על המסעד‪ ,‬כשהטלפון לידה‪ .‬שנייה לאחר מכן הייתה על הקו‬
‫מזכירתו של פישר‪ .‬לבה של קארינה דפק במהירות‪" .‬אני מעבירה לך את‬
‫המזכיר של מר פישר"‪.‬‬
‫קארינה ממש רתחה‪" .‬תקשיבי לי טוב‪ ,‬אל תעבירי לי שום מנכ"ל ושום מזכיר‪.‬‬
‫אני רוצה לדבר עם פאקינג פישר‪ ,‬אם הוא לא יחזור אליי‪ ,‬הוא לא ידע לעולם‬
‫מה רציתי להגיד לו‪ ,‬ואני מבטיחה לך שאם הוא לא יחזור אליי עוד היום‪ ,‬את‬
‫שומעת‪ ,‬עוד היום‪ ,‬אני לא אקבל ממנו את השיחה‪ ,‬בדיוק כמו שהוא מתנהג"‪.‬‬
‫קארינה טרקה את הטלפון‪.‬‬
‫היא התנצלה על צעקותיה בפניו של העובד שהיה עסוק בתיקון קל בחדר‬
‫האמבטיה‪.‬‬
‫עבודה בכלל לא רעה‪ ,‬חשב מת'יו‪ ,‬ששמע את השיחה שהתנהלה בחדרה‪ ,‬בזמן‬
‫שהתקין את מכשיר הציתות‪ .‬אמנם הוא לא נדרש לעשות כן‪ ,‬אך תמיד היה‬
‫נחמד לעקוב אחרי אישה יפה‪ .‬הוא יצא מחדרה של קארינה והתקשר לבנג'מין‪.‬‬
‫"יש הרבה דברים מפתיעים‪ .‬גדעון החבר שלך והשותף שלו אינם לבדם‪ .‬יש‬
‫ִאתם עוד זוג‪ .‬טוב‪ ,‬לא זוג‪ ,‬הם מתגוררים בחדרים נפרדים‪ .‬ולפני חמש דקות‬
‫האישה ניסתה להשיג את פישר וממש רתחה שלא הסכימו להעביר לה אותו"‪.‬‬
‫בנג'מין שתק וניסה להעביר את האירועים בראשו‪" .‬הבחור ש ִאתה‪ ,‬מי זה?"‬
‫"אין לי מושג"‪ ,‬ענה מת'יו‪" ,‬אולי חבר שלה‪ .‬אבל זה מוזר כי הם בחדרים‬
‫נפרדים"‪.‬‬
‫‪218‬‬
‫בנג'מין שחזר את הדברים בראשו‪ .‬בהתחלה אלון רצה לדעת על החברה של‬
‫נאור‪ .‬לאחר מכן רצה פרטים על הקשר של נאור עם פישר‪ ,‬ושאל למה פישר‬
‫פרש מהמכרז‪ .‬יכול להיות שהאישה מאיימת על פישר אחרי עשרים וחמש‬
‫שנים? האם היא יודעת משהו? כן זה חייב להיות משהו שהיא יודעת‪ ,‬כנראה‬
‫שחיתות בה מעורבים כל הצדדים‪" .‬מת'יו‪ ,‬תגיד לי בדיוק מה היא אמרה‬
‫בטלפון"‪ ,‬ביקש בנג'מין‪.‬‬
‫"היא אמרה שאם הוא לא יחזור אליה‪ ,‬פקינג פישר‪ ,‬עוד היום‪ ,‬הוא לא יידע מה‬
‫היא רצתה להגיד לו‪ ,‬כי גם היא לא תענה לשיחות שלו"‪.‬‬
‫"מוזר"‪ ,‬אמר בנג'מין‪" ,‬תמשיך לעקוב ותדווח לי"‪.‬‬
‫"אבל יש בעיה‪ .‬היא לא בקומה של גדעון ואלון‪ .‬אני חושב שצריך לעקוב גם‬
‫אחריה וגם אחריהם"‪.‬‬
‫"תתמקד בבחורה‪ .‬אצל גדעון יש לנו האזנות בחדר"‪.‬‬
‫"שמתי גם אצלה ליתר ביטחון"‪ ,‬אמר מת'יו‪ ,‬מרוצה מעצמו‪.‬‬
‫בערב‪ ,‬כשנפגשו כולם בפאב של המלון‪ ,‬קארינה ראתה את המתח על פניו של‬
‫אלון‪" .‬חייבים ללכת אליו מחר למשרד"‪ ,‬אמר אלון בהחלטיות‪.‬‬
‫"מה אתה מקשקש?" אמר גדעון‪" ,‬תוך שנייה האבטחה תסלק אותך משם‪ .‬יש‬
‫את הצינורות המקובלים‪ .‬אם אתה רוצה להתקשר לאיזה שר‪ ,‬לא יעזור לך‬
‫כלום‪ ,‬הוא לא יחזור אליך בכבודו ועצמו‪ ,‬אלא העוזרים שלו‪ ,‬ומי זה שר ליד‬
‫מר פישר? אתה יודע כמה משוגעים מסתובבים בעולם? למה שהוא יקבל‬
‫חבורה שרוצה לדבר אתו על משהו סודי? מה יכול להיות סודי כל כך שרק‬
‫פישר יכול לטפל בו?"‬
‫"הבן שלו"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫‪219‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל את זה הוא לא יודע‪ .‬ולמען האמת‪ ,‬גם אנחנו לא בטוחים במאה אחוז‪.‬‬
‫אם ה יה לנו את המאה אחוז הייתי הרבה יותר החלטי בדרישה לפגוש את‬
‫פישר"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫"אני לא אתפלא‪ ,‬במקרה שדניאל לא הבן‪ ,‬שהחוטף בכל זאת התקשר‪ ,‬אך מר‬
‫פישר לא קיבל את השיחה‪ .‬מר פישר לא עונה לכל אדם‪ ,‬במיוחד לא‬
‫לפדופילים אנונימיים"‪.‬‬
‫דניאל לא הרגיש בנוח‪ .‬לראות את אלון וגדעון מביימים סרט מופרך ונסחפים‬
‫אתו ללא שום גבולות‪ ,‬זה כבר היה יותר מדי עבורו‪ .‬הוא התנצל וקם ממקומו‪.‬‬
‫"תגידי‪ ,‬מה יש לבחור הזה? הוא לא מנסה להיות נחמד"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬מה‪ ,‬הוא‬
‫נפגע שדיברתי כך על מר פישר? הוא הרי אפילו לא מאמין שיש לו קשר‬
‫אתו?"‬
‫"אני לא חושבת שזה היה זה‪ .‬נראה לי שכל הסיטואציה לא נעימה לו"‪.‬‬
‫"מה לא נעים? לא נעים לגלות שאתה הבן של מר פישר הגדול?" שאל אלון‬
‫בלגלוג‪.‬‬
‫"אתה יודע‪ ,‬עבורנו זו תגלית‪ ,‬עבורו זה החיים‪ .‬הוא מעדיף להיות מנותק‬
‫מהסיטואציה כרגע‪ ,‬לפחות עד שהדברים יתבהרו יותר"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫גדעון הנהן בראשו‪ .‬קארינה נפרדה מהם חמש דקות לאחר שדניאל עלה לחדרו‪,‬‬
‫מותירה אותם מחייכים בחשדנות‪ .‬היא נעמדה מספר דקות ליד דלת חדרו של‬
‫דניאל והתלבטה אם להקיש או ללכת לחדרה‪ .‬היא שמעה את הטלוויזיה דולקת‪.‬‬
‫הוא לא ישן עדיין‪ ,‬חשבה‪ ,‬אולי הוא מחכה לי‪ ,‬ניסתה לשכנע את עצמה‪ ,‬אך‬
‫לבסוף הרפתה ממחשבותיה ונכנסה לחדרה‪ .‬היא יצאה למרפסת ונשענה על‬
‫המעקה‪ ,‬רואה דרך המרפסת את דניאל עומד ומשוחח בטלפון‪ ,‬מדבר בשקט‪,‬‬
‫לא היה לה מושג עם מי‪ .‬היא סיכמה לעצמה שיש לו מישהי שמחכה לו‬
‫ברומניה‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫***‬
‫למחרת בבוקר‪ ,‬התעוררה למשמע צלצול הטלפון‪ .‬מספר חסוי‪ ,‬היא שיערה‬
‫שזה עוד אחד מהמשרד של פישר‪ ,‬היא הופתעה לשמוע מהעבר השני קול עמוק‬
‫ומרשים‪" .‬מדבר דיוויד פישר"‪.‬‬
‫הייתה שתיקה‪ ,‬וקארינה חשבה שכך בדיוק דניאל מתנהג‪ ,‬אומר משהו וממתין‬
‫שהצד השני יפתח בדברים‪.‬‬
‫"אני קארינה‪ ,‬נעים מאוד‪ ,‬אני חושבת שיש לי משהו שמאוד יעניין אותך"‪.‬‬
‫"כן?" הגיב מר פישר קצרות לדבריה‪.‬‬
‫"זה לא לטלפון‪ .‬האמן לי שכאשר תשמע מה שיש לי להגיד לך‪ ,‬תסכים עם‬
‫החלטתי"‪ .‬קארינה הרגישה כיצד היא מתרגשת ומנמיכה את קולה בחוסר‬
‫ביטחון‪ .‬היה שקט‪ ,‬והיא הניחה שהוא מביט ביומן ומחפש תאריך פנוי‪" .‬בשבוע‬
‫הבא‪ ,‬ביום שני מתאים לך?" שאל‪.‬‬
‫"לא‪ .‬אני מאוד מצטערת‪ ,‬אבל בעוד יומיים אני טסה מכאן‪ ,‬אני לא גרה‬
‫בארצות הברית‪ .‬האם אפשר להקדים את הפגישה?"‬
‫אחרי שתיקה קצרה שמעה שוב את פישר‪" ,‬אוקיי‪ ,‬תבואי למשרדי באחת"‪.‬‬
‫"לא נעים לי להישמע חצופה‪ ,‬אבל אני מעדיפה להיפגש אתך במקום אחר‪.‬‬
‫הבית שלך יותר מתאים"‪.‬‬
‫"במשרד בבקשה"‪ ,‬אמר בקול תקיף‪.‬‬
‫"תראה‪ ,‬מר פישר‪ ,‬באתי במיוחד מישראל למטרה זו‪ ,‬אנא תעשה את המינימום‬
‫עבורי ותן לי לשוחח אתך על הנושא לשמו באתי‪ ,‬באוירה נינוחה‪ ,‬ורק אתך"‪.‬‬
‫פישר שוכנע והם קבעו להיפגש בביתו בשעה אחת‪ ,‬לאחר שהנהג של מר פישר‬
‫יאסוף אותם מפתח המלון‪.‬‬
‫‪221‬‬
‫בשתים עשרה וחצי הגיע הנהג‪ .‬הם נסעו מרחק מה ונכנסו ללונג איילנד‪ .‬עם‬
‫הכניסה להמפטונס הבחינו גדעון‪ ,‬אלון וקארינה באחוזות גדולות ויפהפיות‪,‬‬
‫הנהג פנה ונכנס לאחת האחוזות‪ .‬השער נפתח והם נסעו חמש דקות על כביש‬
‫גרנוליט‪ .‬משני צדיהם היה יער גדול‪ ,‬כנראה כדי להסתיר את הבית מעוברים‬
‫ושבים‪ .‬ככל שהתקרבו לבית‪ ,‬הייתה הצמחייה נמוכה וססגונית‪ ,‬על רקע דשא‬
‫ירוק ובריכות דגים ארוכות ומפותלות‪ .‬הם חצו מזרקות וגשרים וחנו בבית קטן‬
‫מאחורי האחוזה‪ .‬מבנה עץ יפהפה‪ .‬המשרת הוביל אותם אל משרדו של פישר‪,‬‬
‫שהיה מאחורי החלק המזרחי של הבית‪ .‬אחר כך נכנס והגיש להם משקה‪ .‬הם‬
‫המתינו בחדר אפלולי מעט‪ .‬על הקיר מאחורי כיסאו הרחב של פישר הייתה‬
‫תמונה ענקית מצוירת של ילד קטן ויפהפה כבן שנתיים וחצי‪ .‬קארינה שיערה‬
‫שזה בנו החטוף‪ ,‬ושמחה וכמעט נבהלה לראות שבדברים הבסיסיים יש התאמה‬
‫לדמותו של דניאל – הריסים הארוכות‪ ,‬העיניים האפורות והשיער השטני‪ .‬היו‬
‫הרבה תמונות שצוירו על עץ‪ ,‬כנראה מהמאה השבע עשרה או השמונה עשרה‪.‬‬
‫בתקרה הייתה נברשת גדולה ועתיקה‪ ,‬מרשימה במיוחד‪ ,‬מהתקופה בטרם‬
‫הומצאה נורת החשמל‪ ,‬ומישהו טרח להתקין בה נורות כדי שתהיה שמישה‪.‬‬
‫שעוני קיר גדולים היו כמעט בכל מקום‪ .‬אחד מרשים במיוחד עמד בזווית‬
‫החדר‪ .‬בקצה המשרד היו שתי ספות עור חומות עם שולחן גבוה‪ ,‬בו היו‬
‫חרוטים נחשים יורקי אש‪.‬‬
‫פישר נכנס בדלת‪ .‬הייתה לו חזות סמכותית וכריזמטית‪ ,‬אך קארינה הבחינה‬
‫בהבעה עצובה על פניו‪ .‬במחשבה שנייה שיערה שייתכן שהסיבה שבגללה היא‬
‫פה הטתה את מחשבותיה‪ .‬אולי אחרי עשרים שנה כבר לא נשארים סימנים‬
‫חיצוניים לכאב‪ .‬בכל אופן‪ ,‬היה בו משהו שהזכיר את דניאל‪.‬‬
‫גדעון הספיק ללחוש באוזנה שהוא אינו דומה לדניאל‪ ,‬וקארינה חייכה בינה‬
‫לבין עצמה ששניהם מביטים באותו אדם וחושבים ההפך זה מזו‪ .‬היא שיערה‬
‫‪222‬‬
‫שגדעון קיבל רגליים קרות‪ .‬המראה של מר פישר רב העוצמה היה בהחלט‬
‫מטיל אימה‪.‬‬
‫פישר התיישב על כיסאו‪ ,‬כשהוא נשען בנוחות על המשענת‪ ,‬מבלי ללחוץ את‬
‫ידיהם‪ .‬הוא המתין שיפתחו בנושא‪ .‬קארינה חשבה שגם דניאל מגיב כך‪ ,‬הוא‬
‫תמיד שותק ארוכות‪ ,‬ממתין שאנשים ידברו ולא מאיץ בהם‪ .‬גדעון‪ ,‬אלון‬
‫וקארינה הביטו זה בזה‪ ,‬מתחננים איש אל זולתו שייקח עליו את מטלת ההסבר‪.‬‬
‫קארינה פתחה בדברים‪" ,‬שלום מר פישר‪ .‬אני קארינה‪ ,‬זה גדעון וזה אלון"‪,‬‬
‫הציגה את חבריה‪.‬‬
‫" אנחנו לא יכולים להסביר לך את הסיבה לבואנו בלי שנספק לך קודם לכן‬
‫מידע על כל האירועים שקדמו לביקורנו אצלך‪ .‬אחרי שנספר לך את הסיפור‪,‬‬
‫תוכל להחליט אם אתה מעוניין לעשות צעד קדימה או לסגת‪ .‬איש לא יכול‬
‫להכריח אותך להאמין בעובדות שאנו מציינים בפניך‪ .‬אחרי שתשמע את מה‬
‫שיש לנו להגיד‪ ,‬תחליט בעצמך‪ .‬אנחנו נכבד כל החלטה שלך ואם תרצה נצא‬
‫מכאן כאילו שלא נפגשנו מעולם"‪.‬‬
‫אלון החל לתאר את השתלשלות העניינים‪ ,‬שלב אחרי שלב‪ ,‬כדי להכין את‬
‫פישר למסקנה אליה הגיעו ויבין מדוע הם חושבים שדניאל הוא בנו‪ .‬הוא החל‬
‫את הסיפור בביקורה של יוליה במשרדו של קובלסקי בליווי נכדו‪ ,‬את‬
‫ההתכחשות של קובלסקי לנכדו והוא המשיך את הסיפור הלאה והלאה‪ ,‬מביא‬
‫את פישר לחשוב בטעות שהם באו כדי שהוא יגשר בין קובלסקי לנכד‪ .‬הוא‬
‫וקובלסקי היו חברים טובים‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬הוא זה שהכיר לנאור את אשתו‪.‬‬
‫הם אמנם נפגשו לבד בפעם הראשונה‪ ,‬אך הוא זה שגרם להם להיפגש שוב‪,‬‬
‫למרות שהיא הייתה הבת של המתחרה שלו‪ ,‬אך לכולם הייתה פרנסה ולפישר‬
‫לא הייתה שום סיבה לפחד מאף אחד‪ .‬הוא היה הגדול מכולם‪.‬‬
‫אך כשאלון המשיך בתיאור הדברים‪ ,‬פישר כבר לא היה בטוח שאכן זה מה‬
‫שהם רצו ממנו‪" .‬הילד נותר לבדו‪ ...‬גופתה של יוליה נמצאה קבורה‪ ,‬אך לא‬
‫‪223‬‬
‫הבנו מדוע נרצחה‪ ...‬לא אלאה אותך בחקירה‪ .‬קארינה ביקשה מאתנו לחקור‬
‫את מותה של יוליה ולצורך כך הגענו לחקור את עסקיו של משה קובלסקי"‪.‬‬
‫פישר הפסיק אותם‪ .‬הוא היה חבר טוב של קובלסקי ולא היה מעוניין לשוחח‬
‫על חשדות וחקירות מאחורי גבו של חברו‪" .‬אם אתם חוקרים או עיתונאים‪,‬‬
‫שמנסים לדלות ממני מידע על קובלסקי‪ ,‬תשכחו מזה‪ .‬אני לא מוכן לדבר עליו‬
‫ומבקש מכם לעזוב את משרדי"‪.‬‬
‫קארינה הביטה בו‪" .‬כדאי לך להקשיב לסיפור עד הסוף"‪.‬‬
‫פישר המשיך להאזין בקוצר רוח לדבריו של אלון‪ ,‬כשהוא מרבה להביט‬
‫בשולחן בשעמום‪" .‬מצאנו שהיה מכרז שאתה ויתרת עליו וקובלסקי זכה בו‪ ,‬זה‬
‫היה בתקופה הקשה של חייך"‪ .‬פה פישר איבד את סבלנותו‪ .‬פניו האדימו‪ .‬הוא‬
‫קם מכיסאו וביקש מהם שיצאו‪ ,‬אך אלון המשיך‪ ,‬ולפי המתיחות על פניו של‬
‫פישר הוא ידע שעכשיו הוא צריך לזרוק את הפצצה‪ ,‬אחרת לא יזכו לפגוש‬
‫אותו שוב‪" .‬אנחנו חושבים שקובלסקי חטף את הבן שלך כדי שאתה תעזוב את‬
‫המכרז"‪ .‬מעיניו של פישר זלגו דמעות‪ .‬הוא לא יכול היה לעצור אותן‪ .‬הוא‬
‫התיישב חזרה על כיסאו ואמר‪" ,‬איך אתם מעיזים‪ ...‬איך אתם מעיזים לעשות‬
‫לי את זה? איך אתם מעיזים לבוא עם סיפור כזה מסולף ולהרוס את חיי? אני‬
‫מבקש מכם לעזוב"‪ .‬הוא אמר זאת בקול שבור‪ ,‬בלחישה‪ .‬אך אלון המשיך‪,‬‬
‫"אנחנו חושבים שמצאנו את הבן שלך‪ .‬הוא אִ תנו במלון וורוויק"‪.‬‬
‫פישר הרים את עניו שהיו רטובות מדמעות והביט בהם ללא אומר‪.‬‬
‫קארינה סימנה לגדעון ולאלון לקום‪ .‬הם יצאו מהמשרד לעבר הנהג שהמתין‬
‫בחוץ‪" .‬למה יצאנו?" כעס אלון‪.‬‬
‫"תן לו לעכל את הסיפור‪ .‬אתה לא חושב שאפשר להטיל על בן אדם כזו פצצה‬
‫ולצפות שהוא יקפוץ משמחה? ככה זה אולי בסרטים‪ ,‬אבל במציאות הוא הגיב‬
‫‪224‬‬
‫כמו שחשבתי‪ .‬למה מיהרת להגיד לו שקובלסקי חטף את בנו? ועוד איזה חוסר‬
‫רגישות לזרוק לו ככה את העובדה שאנחנו חושבים שמצאנו את הבן החטוף‬
‫שלו‪ .‬אתה ממש לא בסדר"‪.‬‬
‫"אבל הוא זרק אותנו מהמשרד‪ .‬אולי לא הייתה לי עוד הזדמנות להגיד לו את‬
‫זה? ראית כמה זמן לקח לנו להשיג אותו"‪ ,‬ענה לה אלון‪.‬‬
‫"יום אחד"‪ ,‬ענתה קארינה בזעם‪" ,‬אתה כל כך לחוץ שכל שעה נראתה לך יום‬
‫שלם"‪.‬‬
‫"זה היה יותר קשה ממה שחשבתי"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬אז מה עושים?"‬
‫"נותנים לו לשבת על זה ולחשוב ומקווים לטוב"‪ ,‬השיבה קארינה‪.‬‬
‫מת'יו המתין כל העת מחוץ לשער וכאשר ראה את הרכב יוצא מהאחוזה‬
‫התקשר לבנג'מין‪.‬‬
‫"כרגע הם יצאו מהאחוזה של פישר"‪.‬‬
‫"הם ביקרו באחוזה של פישר?!" התפלא בנג'מין‪ .‬הוא לא האמין שגדעון‪,‬‬
‫החוקר הזוטר‪ ,‬הצליח להיכנס לביתו של מר פישר הגדול‪ .‬זה חייב להיות משהו‬
‫חשוב אם מר פישר קיבל אותם בביתו‪ .‬או‪ ,‬חשב שנית‪ ,‬או שהם יודעים משהו‬
‫שמאוד חשוב לפישר‪ ,‬ופישר משחק לידיהם‪" .‬תגיד‪ ,‬הם היו כל הארבעה?"‬
‫שאל‪.‬‬
‫"לא‪ .‬זה שגר בחדר ליד קארינה לא היה ִאתם"‪.‬‬
‫בנג'מין גירד את פדחתו וסגר את הטלפון‪.‬‬
‫‪225‬‬
‫***‬
‫דניאל ישב בבריכה של המלון‪ ,‬כאשר קארינה חזרה מהפגישה עם פישר‬
‫והצטרפה אליו‪ .‬הוא הביט בבגד הים הקטן שעל גופה וישר את גבו כדי לשפר‬
‫את זווית ראייתו‪ .‬שיערה היה מעט חלק מקדימה‪ ,‬ודניאל העדיף אותה‬
‫מתולתלת‪" .‬לאן נעלמו התלתלים שלך?" שאל‪.‬‬
‫"יש מקומות שבהם מזג האוויר משפיע על השיער לכאן או לכאן"‪.‬‬
‫הוא המשיך להביט בה‪" .‬מה היה?"‬
‫קארינה סיפרה לו את הסיפור וכשסיימה לא הגיב‪ ,‬אבל המשיך להביט בה‪.‬‬
‫אחר כך שכב על צדו‪ ,‬ידו תומכת בראשו כדי שיוכל להמשיך ולשוחח ִאתה‪.‬‬
‫"יש לו במשרד ציור גדול של ילד קטן‪ ,‬בן שנתיים וחצי בערך‪ .‬אתה יודע‪ ,‬זה‬
‫לא רק שהכול מתאים נסיבתית‪ ,‬גם לו יש עיניים אפורות וריסים ארוכות‪,‬‬
‫והגיל שלך מתאים בדיוק לגיל של בנו"‪.‬‬
‫דניאל חייך לעברה‪.‬‬
‫"למה אתה מחייך?"‬
‫"את יודעת כמה ילדים יש שמתאימים לגיל שלו? לא צריכים ללכת עד קצה‬
‫העולם"‪.‬‬
‫היא נגעה בזרועו הזהובה‪ ,‬השזופה‪" .‬אנחנו צריכים לבטל את הטיסה מחר‬
‫ולדחות אותה בכמה ימים"‪ ,‬אמרה‪ ,‬מודעת לכך שהוא יתנגד‪ .‬לא סתם ליטפה‬
‫את זרועו‪.‬‬
‫"אני חושב שזה בלתי אפשרי‪ .‬יש לי הרבה דברים לסדר במשרד‪ .‬אין לי שום‬
‫אפשרות לדחות‪ .‬את זוכרת שהטלתי ספק בכל הסיפור הזה מלכתחילה? אז טוב‬
‫שזה נגמר כך וחוסך לכולנו את המבוכה"‪.‬‬
‫‪226‬‬
‫קארינה חשבה שכל אחד במקומו היה מתרגש לגלות שאולי בקצה העולם יש‬
‫לו משפחה‪ ,‬במיוחד משפחה עשירה‪ ,‬אך נראה שדניאל לא מילא את ראשו‬
‫בחלומות‪ .‬הוא השתדל להישאר מציאותי ועל הקרקע‪" .‬דניאל‪ ,‬אתה לא חוזר‬
‫לשום מקום‪ .‬אתה נשאר אתי עוד כמה ימים‪ ,‬לכן כדאי לך במקום לשבת פה‬
‫בבריכה‪ ,‬לעלות לחדר במלון ולסדר את כל הסידורים הנדרשים לשהייתך פה‬
‫בימים הקרובים‪ .‬גם גדעון ואלון עושים את זה‪ ,‬אז למה שאתה תברח מזה‪,‬‬
‫כשזה בעיקר האינטרס שלך?"‬
‫"אולי בגלל שאני השפוי היחידי בסיפור הזה?" השיב בלגלוג‪" ,‬אתם יצרתם‬
‫לכם איזה תסריט ואתם לא מוכנים לבחון אפשרויות אחרות"‪.‬‬
‫"כמו מה?" שאלה‪.‬‬
‫"כמו הסיפור הכי פשוט‪ .‬אימא שלי היא יוליה‪ .‬הסבא שלי יכול להיות שהוא‬
‫בעצם אבא שלי‪ ,‬והוא חשש שמישהו ישמע על כך"‪.‬‬
‫"ככה לזרוק את הבן שלו‪ ,‬להתעלם?"‬
‫דניאל לא יכול היה לחנוק את צחוקו‪" ,‬את יודעת כמה כאלה היו אתי בפנימיית‬
‫הנחלה?" הוא הניע בראשו‪" .‬איפה את חיה‪ ,‬תגידי לי? לקחתם שני סיפורים‬
‫שונים וחיברתם ביניהם‪ .‬כל זה לא היה מפריע לי אם לא הייתי השחקן הראשי‪.‬‬
‫תאמיני לי‪ ,‬את תשלמי ביוקר כשהכול יסתיים‪ .‬כל החובות שלי אלייך‪,‬‬
‫הכספיים והרגשיים‪ ,‬יהיו בטלים ומבוטלים‪ .‬את אפילו תהיי בחוב כלפיי"‪.‬‬
‫"אתה יכול להאמין שהוא רצח את יוליה?"‬
‫"אימא שלי"‪ ,‬תיקן דניאל‪" .‬כן‪ ,‬אני יכול להאמין עליו הכול‪ .‬אני פגשתי בו כפי‬
‫שהוא‪ ,‬ולא כפי שאת ראית אותו"‪.‬‬
‫קארינה התעלמה מהתזכורת שלו‪" .‬תראה‪ ,‬אם נעשה בדיקות דם עם פישר וזה‬
‫לא יהיה מתאים‪ ,‬לפחות תדע שאכן קובלסקי הוא הסבא"‪.‬‬
‫"אני יודע את זה עכשיו‪ .‬אני לא מפקפק בכך‪ .‬אתם אלה שמפקפקים"‪.‬‬
‫‪227‬‬
‫"איך אתה יכול להיות בטוח אחרי כל הדברים החדשים ששמעת? לי דווקא‬
‫נראה שאתה הבן של פישר‪ .‬בוא נאריך את החופשה בעוד שבוע ימים בלבד‬
‫ונראה מה ילד יום"‪.‬‬
‫"אני רואה שאת מאמינה שהוא יתקשר בסופו של דבר"‪ ,‬אמר בהלצה‪" ,‬הוא‬
‫יודע שאת נשארת עד מחר‪ ,‬כך שאם הוא באמת היה רוצה‪ ,‬היה מתקשר אלייך‬
‫עוד היום‪ .‬חשבת על זה?"‬
‫"סליחה‪ ,‬אנחנו בעידן של תקשורת‪ .‬אפשר להשיג אותך בכל מקום‪ .‬הוא‬
‫יתקשר אליי כשימצא לנכון‪ ,‬כשיעשה את השיקולים שלו‪ .‬לנו לקח כמה‬
‫חודשים לעכל את הסיפור‪ .‬הכרנו אותו שלב אחרי שלב‪ .‬פישר קיבל את כל‬
‫הסיפור ברבע שעה‪ .‬הוא צריך זמן להאמין לזה‪ .‬עזוב את פישר‪ ,‬נניח למשל‬
‫שמישהו היה אומר לך שהוא יודע איפה למצוא את יוליה‪ ,‬היית מוותר על זה?"‬
‫"מחר אני טס מכאן‪ ,‬כמתוכנן"‪ ,‬ענה דניאל נחרצות‪ .‬הוא הסתובב על גבו‪ ,‬שם‬
‫משקפיים והתמכר לליטוף קרני השמש‪ ,‬חושב על קארינה‪ ,‬על כך שהיא הייתה‬
‫יכולה להיות האישה הכי מתאימה לו‪ ,‬ועל אודי המניאק שזכה בה‪.‬‬
‫קארינה חשבה שאם פישר יתמהמה מעבר לשבוע‪ ,‬כבר לא יהיה עם מי לדבר‪,‬‬
‫דניאל לא יסכים לעשות שום צעד נוסף לחשיפת האמת‪ .‬היא כבר לא תצליח‬
‫לשכנע אותו‪.‬‬
‫אלון הצטרף אליהם‪.‬‬
‫"איפה גדעון?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"הלך לטייל בסנטרל פארק‪ .‬נמאס לו לשבת כל היום במלון‪ .‬בשבילי זה הכי‬
‫טוב‪ ,‬כל הזמן אני בריצות ממשרד למשרד ומאתר לאתר‪ ,‬כך שחופשה בשבילי‬
‫זה לשכב כל היום תחת השמש"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"אתה נשוי?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"לא‪ .‬ביטלתי כמה ימים לפני"‪ .‬הוא רצה להגיד 'כמוך'‪ ,‬אך חשב שזה לא נאה‪,‬‬
‫"חזרנו לפני כמה ימים‪ ,‬אך היא לא סולחת לי עדיין"‪.‬‬
‫‪228‬‬
‫הסיפור של אלון גרם לדניאל להפנות מבט‪.‬‬
‫אלון המשיך‪" ,‬אני יודע על מה אתם חושבים‪ ,‬איך מבטלים חתונה ולאחר מכן‬
‫חוזרים לאותה אישה‪ .‬זה בגלל שאני אגואיסט‪ .‬אני לא רוצה להתחייב‪ ,‬אך גם‬
‫לא רוצה שמישהו אחר ייקח לי אותה"‪.‬‬
‫"אבל בסופו של דבר מישהו יחטוף לך אותה‪ ,‬אם תמשיך כך‪ ,‬לא?" שאלה‬
‫קארינה‪.‬‬
‫דניאל רצה להגיד‪' ,‬תאמין לי‪ ,‬היא יודעת על מה היא מדברת'‪ ,‬אבל שתק‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬ועכשיו כשחזרת אליה‪ ,‬אתה מתכוון להתחתן ִאתה?"‬
‫"אם היא תסכים"‪ ,‬צחק אלון‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬תתקשר‪ ,‬תציע לה חתונה"‪ ,‬דחקה בו קארינה‪.‬‬
‫"את צריכה להבין‪ ,‬ביטלתי חתונה‪ ,‬אז מה להציע שוב חתונה? זה כמו להביא‬
‫למישהי טבעת פלסטיק‪ .‬אין משמעות להצעת חתונה‪ ,‬לפחות לא לאותה‬
‫הבחורה‪ .‬את לא מאמינה‪ ,‬חצי עולם לא מדבר אתי‪ ,‬אפילו לא אימא שלי"‪.‬‬
‫"תציע לה לבוא ותתחתן ִאתה כאן‪ .‬מה יותר יפה ומקורי מהנוף הזה? ואם‬
‫תבטל‪ ,‬לפחות היא תרוויח טיול"‪.‬‬
‫אלון הביט בקארינה בחיוך‪" .‬יש לך ראש טוב‪ .‬אני חייב להודות שזה נשמע‬
‫פחות מפחיד להתחתן פה מאשר עם עוד ארבע מאות איש"‪.‬‬
‫"יש בטח איזה הגדרה לדבר הזה בפסיכולוגיה‪ ,‬אבל לא חשוב‪ ,‬נמציא לנו‬
‫פוביה‪ ,‬פוביית חתונות‪ .‬יש את זה להרבה גברים‪ ,‬לא?" קארינה פנתה לדניאל‪.‬‬
‫"אתה לא חושב שזה רעיון נהדר אם הם יתחתנו פה?"‬
‫"אני חושב שבחתונות את מבינה יותר ממני"‪ ,‬השיב דניאל ביובש‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬תתקשר אליה עכשיו‪ ,‬תבקש ממנה להגיע לניו יורק‪ .‬תתחתנו בתוך יום"‪,‬‬
‫פנתה חזרה לאלון‪.‬‬
‫אלון הביט בה‪" ,‬נראה לך?"‬
‫‪229‬‬
‫דניאל הרגיש כיצד הוא נרדם כשהוא שומע את אלון נכנע לשכנועים של‬
‫קארינה ומציע טלפונית לחברתו להתחתן באמריקה‪ .‬לאחר מכן קארינה ואלון‬
‫קבעו להיפגש בחדרו למחרת‪ ,‬לאחר ארוחת הבוקר‪ ,‬ויותר לא שמע כלום‪.‬‬
‫***‬
‫בנג'מין הגיע למלון ועלה היישר לחדרו של גדעון‪ ,‬הקיש על הדלת ונכנס בלי‬
‫לחכות לתשובה‪ ,‬מבחין בפניו ההלומות של גדעון‪" .‬מה שלומך‪ ,‬אח שלי?"‬
‫גדעון הופתע משום שלא היה מסוגל לפברק סיפור מיידי לגבי העובדה שהוא‬
‫ישן בחדר עם גבר במקום עם אשתו שאמורה להיות כאן‪.‬‬
‫בנג'מין חיבק את גדעון ולחץ את ידו של אלון‪" .‬יש לך עובד חרוץ"‪ ,‬אמר‪ .‬אחר‬
‫כך הביט באלון‪" .‬אם לא תהיה לך עבודה‪ ,‬תמיד תוכל לבוא אליי"‪ ,‬צחקק‪.‬‬
‫"חקירה יפה עשה לך הבחור‪ ,‬הא?" פנה שוב בדברים לגדעון‪.‬‬
‫"כן"‪ ,‬ענה גדעון קצרות‪.‬‬
‫"מה אתה עושה פה? איפה אשתך? מה‪ ,‬התחלת לבגוד בה עם גברים?" ניסה‬
‫בנג'מין להתלוצץ‪ .‬באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת וקארינה נכנסה‪" ,‬או אולי‬
‫עם נשים?" הוסיף בנג'מין‪.‬‬
‫"תכירי‪ ,‬קארינה‪ ,‬זה חבר שלי מהצבא"‪.‬‬
‫"ומי זאת היפה הזאת‪ ,‬אם מותר לי לשאול?"‬
‫‪231‬‬
‫"אני לקוחה שלהם‪ ,‬הם עושים עבורי חקירה מסוימת"‪.‬‬
‫"מקווה שהמחיר טוב‪ ,‬כי אני הייתי עושה עבורך את העבודה בחינם‪ .‬איפה‬
‫אשתך היפה? התגעגעתי אליה"‪ ,‬בנג'מין חזר לשוחח עם גדעון‪.‬‬
‫"היא חזרה היום לארץ‪ .‬היה לנו ריב‪ .‬היא לא רצתה להבין שאני פה בענייני‬
‫עבודה"‪ ,‬אמר גדעון ויצא למרפסת‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ככה זה נשים"‪ ,‬אמר בנג'מין‪" ,‬מזל שלך שאתה יודע לחקור טוב יותר ממה‬
‫שאתה יודע לשקר‪ .‬אבל שיהיה‪ .‬איך החקירה של אלון מתקדמת? מה קורה בין‬
‫החברה של פישר לחברה של נאור? מה הקטע שם שגרם לך להגיע עד לכאן?"‬
‫"על מה חשבת?" שאל גדעון‪.‬‬
‫"האמת‪ ,‬אני חושב שיש לך משהו חשוב למכור לפישר‪ ,‬לא יודע מה‪ ,‬אך אתה‬
‫מחזיק במשהו שהוא מאוד חשוב לפישר‪ ,‬עד כדי כך שאתה לא רוצה לספר‬
‫אפילו לי‪ ,‬לחבר שלך"‪.‬‬
‫גדעון העריץ את בנג'מין על כך שהצליח לנחש שהם שוהים כאן בגלל פישר‬
‫ולא בגלל נאור‪ .‬אחרי הכול הוא בדק להם חומר על נאור ולא על פישר'‪.‬‬
‫"אני צודק?" שאל בנג'מין‪.‬‬
‫גדעון גירד באוזנו‪" .‬בוא נגיד שתמתין כמה ימים ואני אוכל לספר לך‪ .‬כרגע‬
‫הלקוחה שלי קארינה אינה מתירה לי שום אפשרות לשתף אותך בנושא‪ .‬נסה‬
‫להפעיל עליה את הקסם שלך‪ ,‬אם היא תרצה‪ ,‬בבקשה"‪.‬‬
‫בנג'מין חשב שלהמתין כמה ימים זה יותר מדי‪ ,‬במיוחד לאור העובדה שהם‬
‫ביקרו באותו היום בביתו של פישר‪ ,‬לא פחות ולא יותר‪ .‬הוא רצה שגדעון‬
‫יזרוק לו איזה עצם‪ .‬הכי טוב להציע לגדעון לאכול צהריים ביחד‪ ,‬רק שניהם‪.‬‬
‫ייתכן שאם בנג'מין ילחץ ויזכיר לו את החברות שלהם‪ ,‬אולי גדעון ישחרר‬
‫מידע‪" .‬זה משהו חשוב?" שאל בנג'מין‪.‬‬
‫"חשוב מאוד‪ ,‬אבל הלקוחה קודמת לכול‪ .‬ככה זה גם אצלך‪ ,‬אני מאמין"‪.‬‬
‫‪231‬‬
‫בנג'מין קם ממקומו וטפח לגדעון על שכמו‪" .‬בוא‪ ,‬בוא נאכל משהו‪ .‬אני מכיר‬
‫מסעדה מיוחדת ברחוב חמישים ושש‪ .‬נשב ונזכר בימים ההם"‪.‬‬
‫אך משפתחו את הדלת עמד בכניסה דניאל‪ .‬גדעון חשב ששום דבר לא יכול‬
‫להשתבש יותר‪ .‬קודם בנג'מין מוצא אותו בחדר עם גבר במקום אשתו‪ ,‬לאחר‬
‫מכן נכנסת קארינה‪ ,‬שלא מצליחה להוציא אותו מהבוץ‪ ,‬ועכשיו דניאל‪ .‬גדעון‬
‫לא ידע שיום קודם‪ ,‬כשטייל בסנטרל פארק‪ ,‬נדברו קארינה ואלון להיפגש‬
‫אחרי ארוחת הבוקר כדי לארגן סולחה בין נטלי לאלון‪.‬‬
‫בנג'מין הביט בגדעון "ומי זה?"‬
‫"זה אח של קארינה"‪.‬‬
‫בנג'מין נשאר לעמוד בכניסה‪ ,‬לוטש מבטו בדניאל‪ ,‬זמן מה עמד כך‪ ,‬חוסם את‬
‫הכניסה ומביט היישר לתוך פניו‪ .‬גדעון יכול היה להישבע שפניו של בנג'מין‬
‫התמלאו ברוך‪.‬‬
‫גדעון משך את בנג'מין לעבר המעלית‪ ,‬חושב שיש לו שבוע ימים לסיים את‬
‫העניין לאחר מכן לא יישאר לו כוח אפילו לגרש זבובים‪ .‬הוא לא ידע שברגע‬
‫שבנג'מין הביט בדניאל הוא נזכר במייל ששלח לאלון "הבן שלו נחטף בתקופת‬
‫המשא ומתן"‪ .‬בנג'מין הבין את כל הסיפור‪ ,‬לא בכדי היה בעליו של משרד‬
‫החקירות הגדול ביותר בניו יורק‪.‬‬
‫הוא לא אמר דבר כשנכנס למעלית עם גדעון‪ .‬הייתה שתיקה מעיקה‪ .‬גדעון‬
‫הרגיש שבנג'מין במרחק נגיעה מהאמת‪ ,‬ועל פי פניו והתנהגותו יכול להיות‬
‫שהוא כבר נוגע‪ .‬הוא החליט לספר לו את האמת‪.‬‬
‫***‬
‫‪232‬‬
‫במשך יומיים ניסה עמוס להתקשר לגדעון אך נדרש להקיש קוד כלשהו‪ .‬הוא‬
‫השאיר הודעות‪ ,‬אך גדעון לא חזר‪ .‬גם במשרד לא מסרו לו כל מידע היכן גדעון‬
‫נמצא או מתי יחזור‪ ,‬ואשתו של גדעון ניסתה אף את תעלול המריבה כדי‬
‫להתחמק מתשובה‪ ,‬מתבלת זאת בניסיון לגרום לעמוס לנקיפות מצפון‪" ,‬מאז‬
‫שסיפרתי לך על המקרה של הילד‪ ,‬הוא כועס עליי ולא מדווח לי מה קורה"‪.‬‬
‫עמוס ידע שגדעון כועס על המניפולציה שעשה על אשתו‪ ,‬ולכן לא השאיר‬
‫בידיו את קוד סינון השיחות‪.‬‬
‫טלפון קצר לבנג'מין הבהיר לו שגדעון נמצא בניו יורק‪ ,‬ובנג'מין אף מסר לו את‬
‫קוד סינון השיחות של גדעון ללא שום בעיה‪.‬‬
‫עמוס ישב במשרדו וניסה לחשוב מה גדעון מסתיר‪ .‬אם הדברים ששמע על‬
‫קובלסקי‪ ,‬מפיה של אשתו של גדעון‪ ,‬נכונים‪ ,‬אז מדוע גדעון או אפילו דניאל‬
‫לא מאלצים את קובלסקי לעשות בדיקות? מצד שני‪ ,‬היום הילד מבוגר‪ ,‬כך שאי‬
‫אפשר להכריח את קובלסקי או את בנו נאור לעשות בדיקות‪ .‬עמוס חייך בינו‬
‫לבין עצמו‪ ,‬מתוך מחשבה שלו עצמו‪ ,‬כעיתונאי‪ ,‬יש יותר יכולת להפעיל לחץ‬
‫על קובלסקי‪ ,‬במיוחד שיש פה חשד לרצח‪ .‬עמוס לא חשש מקובלסקי‪ .‬למעשה‬
‫לא חשב לרגע שיש סיכוי שקובלסקי רצח את אמו של דניאל‪ ,‬אבל הבין יש פה‬
‫סיפור מעניין‪ ,‬וקרוב לוודאי שקובלסקי יוכל להסביר אותו‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬גדעון‬
‫לא יפסיד מהמהלך הישיר שהוא מתכנן לעשות כדי לפתור את התעלומה‪.‬‬
‫נהפוך הוא‪ ,‬גדעון יברך על כך‪.‬‬
‫הוא התקשר לביתו של משה קובלסקי‪ .‬המשיבון פעל‪ ,‬ועמוס השאיר הודעה‪.‬‬
‫לאחר שעה התקשר אליו קובלסקי‪" .‬מר עמוס‪ ,‬מה שלומך?" קולו של‬
‫קובלסקי היה נחמד‪ ,‬עד שעמוס חשש שמא הוא טועה‪" .‬מה קרה שאתה מחפש‬
‫אותי?"‬
‫‪233‬‬
‫"רציתי לבדוק ִאתך איזה עניין לפני שאני מפרסם את זה בעיתון"‪ ,‬אמר עמוס‪.‬‬
‫"מה העניין?" שאל קובלסקי‪.‬‬
‫"זה לא לטלפון"‪.‬‬
‫"האמת שאני די עסוק"‪ ,‬אמר קובלסקי‪ ,‬מנסה לבדוק במה מדובר‪.‬‬
‫"מתי יהיה לך זמן?" שאל עמוס‪.‬‬
‫"לא בימים הקרובים"‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬כנראה שאצטרך לכתוב מה שידוע לי בלי לקבל את תגובתך‪ ,‬ואני‬
‫חושב שלא תאהב את זה"‪.‬‬
‫"למה אתה נשמע לחוץ? אם זה משהו שלא סובל דיחוי אני אעשה מאמץ‬
‫להיפגש אתך היום‪ .‬אבל זה יהיה חייב להיות בשעה מאוחרת"‪ ,‬אמר קובלסקי‪.‬‬
‫"אין לי בעיה‪ .‬מתי שתרצה"‪.‬‬
‫"אצלי באחת עשרה בלילה"‪.‬‬
‫"זה לא מאוחר מדי?" שאל עמוס‪.‬‬
‫"מצטער‪ ,‬אמרתי לך שאני עסוק"‪.‬‬
‫עמוס הגיע לביתו של קובלסקי באחת עשרה‪ .‬קובלסקי פתח את הדלת‪ .‬איש לא‬
‫היה בבית‪" .‬אין אף אחד?" שאל עמוס‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אשתי בארצות הברית אצל הבן כבר כמה חודשים"‪ ,‬אמר קובלסקי‪" ,‬על‬
‫מה רצית לדבר?"‬
‫עמוס לגם מכוס הקולה‪" .‬תראה‪ ,‬משה‪ ,‬אני די מטיל ספק אם הדברים נכונים‪,‬‬
‫אך אני לא יכול לתת לסיפור כזה לחמוק מבין ידיי‪ ,‬כך שאני כאן לתת לך‬
‫הזדמנות להגיב ולתת לך צ'אנס להאיר את עיניי"‪.‬‬
‫"איזה סיפור?" שאל קובלסקי מסוקרן‪.‬‬
‫"האמת שאין לי תמונה שלמה‪ .‬החבר שלי‪ ,‬גדעון‪ ,‬ממשרד חקירות גדעון‬
‫גרנות‪ ,‬מסרב לתת לי אינפורמציה‪ ,‬אבל הצלחתי בכל זאת לעלות על סיפור‬
‫החקירה שלו‪ .‬יש איזה בחור שהזמין אצלו חקירה‪ .‬הבחור כנראה טוען שאתה‬
‫‪234‬‬
‫סבא שלו ושרצחת את אימא שלו כי לא רצית שאנשים ידעו שיש לבן שלך ילד‬
‫לא חוקי‪ .‬טוב‪ ,‬אני לא מאמין לסיפור‪ ,‬אך רציתי לשמוע את הצד שלך"‪.‬‬
‫קובלסקי נותר בהלם‪ .‬הוא לא האמין שזו מטרת ביקורו של עמוס ולא האמין‬
‫שהסיפור ממשיך לרדוף אותו‪ .‬זה אפילו לא עלה על דעתו‪ ,‬אך הוא התאושש‬
‫במהירות ופרץ בצחוק‪" .‬אתם ממש מטורפים‪ .‬אתה באמת מאמין שאני ארצח‬
‫מישהי רק בגלל שהיא אימא של ילד לא חוקי?" צחוקו של קובלסקי המשיך‬
‫להתגלגל‪.‬‬
‫"אז למה רצחת אותה‪ ,‬אם זאת לא הסיבה?" עמוס התעלם מהאירוניה שבדבריו‬
‫והתמקד ברצח‪.‬‬
‫"לא רצחתי שום אישה!"‬
‫"יש גופה‪ ,‬מר קובלסקי"‪ .‬עמוס הושיט לקובלסקי את צילום העיתון וקובלסקי‬
‫עיין בכתבה‪ .‬הוא ידע שהגופה היא של יוליה‪ ,‬אך זה עדיין לא מוכיח דבר וחצי‬
‫דבר שקושר אותו לסיפור‪" .‬נו?" אמר קובלסקי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬תראה‪ ,‬מר קובלסקי‪ ,‬גדעון נמצא בארצות הברית‪ .‬אני מאמין שהוא הלך‬
‫לפגוש את הבן שלך ולשוחח איתו על דניאל‪ ,‬הבן שלו – הנכד שלך‪ .‬כדאי לך‬
‫לשתף פעולה ואני אפילו מבטיח לך להיות אוהד כלפיך‪ .‬אני מוכן שתמכור לי‬
‫את הגרסה שלך ואני אכתוב אותה כמו שאתה אומר‪ .‬אני מבטיח לך"‪.‬‬
‫עמוס לא הבחין כיצד פניו של קובסלקי איבדו את צבעם‪ .‬הוא בהחלט חשש‬
‫מהעובדה שאיזה חוקר מוכר יטרח להגיע לארצות הברית ולחטט בעבר שלו‪.‬‬
‫העובדה שגדעון נמצא שם במיוחד לצורך החקירה‪ ,‬כבר הייתה מפחידה‪.‬‬
‫העניינים יצאו משליטה‪ .‬הוא הרגיש כיצד שני אנשים שעד לפני כמה ימים לא‬
‫ידע על קיומם‪ ,‬מאיימים על חייו‪ ,‬דוחקים אותו לפינה ומאלצים אותו להשתיק‬
‫אותם בכל דרך‪ .‬אין לו מה להפסיד‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬אני מוכן לספר לך את הסיפור שלי"‪ ,‬אמר קובלסקי‪" ,‬אבל אני רוצה פה‬
‫גם את מר גדעון‪ .‬אני אספר לכם את הסיפור שלי ביחד‪ ,‬אבל אתם תבטיחו לי‬
‫‪235‬‬
‫שכל מה שתשמעו פה בחדר‪ ,‬יישאר פה‪ .‬אני מבקש שתתקשר לגדעון ותבקש‬
‫ממנו להגיע אליי כמה שיותר מהר‪ ,‬ואני אמסור לכם את ההצהרה שלי‪ .‬האמת‬
‫הרבה יותר פשוטה ממה שאתם חושבים‪ ,‬אך בכל זאת‪ ,‬עבור אדם בדרג שלי‪,‬‬
‫זה בהחלט יכול להביך‪ .‬תתקשר לחבר שלך בזמן שאני אכין לשנינו לשתות‬
‫ותסגור אתו יום ששניכם מגיעים אליי"‪ ,‬אמר קובלסקי‪.‬‬
‫עמוס היה מרוצה‪ .‬הוא הצליח איפה שגדעון נכשל – לקבל הבטחה מקובלסקי‬
‫לסיפור בלעדי‪ .‬הוא התקשר לגדעון ותפס אותו בזמן שהיה עם בנג'מין בדרך‬
‫למעלית‪" .‬גדעון‪ ,‬זה עמוס"‪.‬‬
‫"אני יודע"‪ ,‬אמר גדעון בכעס‪.‬‬
‫"אל תכעס עליי‪ ,‬במיוחד לאחר מה שעשיתי עבורך‪ .‬לקחתי את החקירה שלך‬
‫כמה צעדים קדימה‪ .‬סידרתי לנו פגישה עם קובלסקי‪ .‬הוא מוכן לספר לנו‬
‫הכול"‪ .‬הייתה שתיקה מעבר לקו‪ .‬גדעון היה המום‪ ,‬רותח מעצבים‪ .‬הוא התנצל‬
‫בפניו של בנג'מין שאינו יכול להיפגש אתו היום ועלה חזרה לחדר לפגוש את‬
‫אלון‪ ,‬שמח שבנג'מין לא לחץ עליו‪" .‬תקשיב אלון‪ ,‬התקשר אלי הנחש בעל שני‬
‫הראשים‪ .‬הוא מתכוון להיפגש עם קובלסקי"‪.‬‬
‫"מה!" הזדעק אלון‪.‬‬
‫"אני אומר לך‪ ,‬זה בן אדם שאם אתה לוחץ לו יד‪ ,‬אתה צריך לספור כמה‬
‫אצבעות נשארו לך‪ .‬הוא הודיע לי בטלפון שקובלסקי רוצה להיפגש אתי בקשר‬
‫לתיק‪ .‬הוא רוצה לספר לי הכול"‪.‬‬
‫"אבל אנחנו לא צריכים אותו"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"בדיוק‪ .‬אך זה יסיח את דעתו של הנחש עמוס וחברו הקוברה‪ ,‬הקוברסקי‪ ,‬עד‬
‫שמר פישר יואיל לחזור אלינו"‪.‬‬
‫"אתה לא יכול לעזוב עכשיו הכול‪ .‬יש פה עניינים יותר חשובים"‪.‬‬
‫"תראה‪ ,‬כך לפחות נסיט את עמוס מהחקירה שלשמה אנחנו פה‪ .‬למען האמת‪,‬‬
‫אני חושש שאם קובלסקי ידע מהכול‪ ,‬הוא יוכל לשבש לנו את החקירה‪ .‬די בזה‬
‫‪236‬‬
‫שהוא יתקשר לפישר ויזמין אותו לאיזה טיול ארוך‪ ,‬או יספר לו משהו עלינו‪,‬‬
‫משהו שפישר יאמין לו‪ ,‬לא יודע‪ .‬בכל מקרה צריך לתת לקובלסקי תחושה‬
‫שאנחנו לא חושדים בכלום מלבד בעובדה שדניאל הוא נכדו‪ .‬ברגע שעמוס פנה‬
‫אליו‪ ,‬קובלסקי לא יתן לנו לעבוד‪ ,‬לכן אני חייב ללכת ולהרגיע את העניינים‬
‫ולתת לקובלסקי את התחושה שכל מה שאנחנו חושדים זה שדניאל הוא הבן‬
‫של נאור‪ .‬גם זה לא טוב מבחינתו של קובלסקי‪ ,‬אך האמת יותר גרועה עבורו"‪.‬‬
‫"אני עדיין חושב שמאוד כדאי שתישאר כאן‪ .‬בתוך כמה ימים הכול יגמר"‪,‬‬
‫התעקש אלון‪.‬‬
‫"אני סומך עליך‪ .‬מלבד זאת‪ ,‬אולי בכל זאת קובלסקי יחשוף לנו את סיפור‬
‫החטיפה‪ ,‬משום שעד כה אין לנו שום דבר בטוח שקושר אותו לחטיפה‪ ,‬כך‬
‫שגם אם נמצא שפישר הוא האבא של דניאל‪ ,‬עדיין זה לא בהכרח קושר את‬
‫קובלסקי לעניין‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬כפי שזה נראה עכשיו‪ ,‬פישר לא מוכן לעשות שום‬
‫בדיקה‪ ,‬כך שייתכן שנוציא איזו הודאה מקובלסקי על הקשר המשפחתי‪ ,‬ועם זה‬
‫נוכל לגשת לפישר"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬יש משהו במה שאתה אומר‪ ,‬אבל לא שווה לסכן את החיים בשביל זה"‪.‬‬
‫אלון הביט בגדעון במבט מתנצל‪" .‬זה יכול להיות מסוכן"‪.‬‬
‫"אני לא חושב שקובלסקי יסתכן בלעשות לי משהו"‪.‬‬
‫"גדעון‪ ,‬הוא חטף ילד‪ ,‬הוא רצח את יוליה‪ .‬אתה הראשון להודות שהוא מסוכן‪.‬‬
‫אנחנו יודעים את זה טוב מאוד‪ .‬אל תקל ראש בכך‪ .‬אל תהיה טיפש!"‬
‫"בכל זאת‪ ,‬אני מניח שהוא לא הולך ורוצח כל בן אדם שעומד בדרכו‪ .‬יהיה‬
‫בסדר‪ ,‬אלון‪ .‬אני בעסקים האלה הרבה שנים‪ .‬אם לא היינו כבר כמה צעדים‬
‫קדימה‪ ,‬יכול להיות שהיינו מברכים על הצעד הזה של עמוס"‪.‬‬
‫"אני חושב אחרת ממך‪ .‬מרגע שקובלסקי יגלה שעלית על הפרשה‪ ,‬אין לו יותר‬
‫מה להפסיד‪ .‬הוא יהרוג אותך‪ .‬אתה יודע שזה או החיים שלך או החיים שלו‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬צריך לערב משטרה"‪.‬‬
‫‪237‬‬
‫"אל תדאג‪ ,‬אני מכיר איש בכיר מהיחידה המרכזית‪ .‬לא אלך לשם ללא גיבוי‪.‬‬
‫אני אוציא מקובלסקי איזה הודאה‪ ,‬אבל אצטרך לספר למשטרה את כל הידוע‬
‫לי‪ ,‬אין לי ברירה‪ .‬רק כך אקבל את הגיבוי של היחידה הסמויה‪ ,‬שתדאג לכל‬
‫העניינים‪ ,‬כמו האזנות"‪.‬‬
‫"מקווה ששום דבר לא ישתבש‪ .‬החיים שלך חשובים יותר מכל פרשת חקירה‬
‫מסעירה‪ .‬ותדאג שהחברים שלך במשטרה ישמרו עליך"‪.‬‬
‫לאחר שעה התקשר גדעון לעמוס והודיע לו שיש טיסה רק בעוד יומיים‪ ,‬ולכן‬
‫הוא יאלץ לקבוע את הפגישה בערב שלאחר מכן‪ ,‬בכל מקום שקובלסקי ירצה‪.‬‬
‫"אבל זה רק בעוד ארבעה ימים"‪ ,‬התאכזב עמוס‪.‬‬
‫"מה לעשות‪ ,‬אין לי מטוס פרטי"‪.‬‬
‫"רק רגע"‪ ,‬אמר עמוס‪ ,‬מאוכזב שעליו לדחות את כל הפרשה בכמה ימים‪ ,‬ופנה‬
‫לקובלסקי שהיה במטבח‪" ,‬גדעון אומר שיוכל להפגש בעוד ארבעה ימים?"‬
‫"אין בעיה‪ ,‬שיבוא אליי ליאכטה באחת עשרה בלילה"‪ ,‬ענה קובלסקי‪.‬‬
‫"הוא מבקש שתגיע ליאכטה בהרצליה ביום חמישי באחת עשרה בלילה‪".‬‬
‫"לא מאוחר?" שאל גדעון‪.‬‬
‫"הוא די עסוק"‪ ,‬ענה עמוס מבלי לשאול שוב את קובלסקי‪.‬‬
‫"אוקיי"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬ניפגש בקרוב"‪.‬‬
‫עמוס סגר את הטלפון‪" ,‬אוקיי‪ ,‬אמרתי לו להגיע ביום חמישי ליאכטה שלך‬
‫בהרצליה"‪.‬‬
‫קובלסקי לא ענה‪ .‬הוא הגיש לעמוס את המשקה ועמוס לגם ממנו‪ .‬אחרי שעה‬
‫עמוס כבר היה בתוך המכונית של קובלסקי‪ ,‬מסומם‪ .‬קובלסקי נכנס לבית‬
‫הקברות‪ ,‬מודה על כך שביתו היה בקרבת מקום‪ .‬הוא מצא כמה קברים שנחפרו‬
‫באותו היום‪ ,‬האדמה הייתה עדיין רכה‪ .‬קובלסקי חפר‪ ,‬הוציא עפר עד למקום‬
‫‪238‬‬
‫שבו הייתה קבורה הגופה וטמן את עמוס באותו קבר‪" .‬אני מקווה שתרגיש‬
‫יותר טוב בחברה מאשר לבד"‪.‬‬
‫הוא כיסה את המקום חזרה בחול‪.‬‬
‫***‬
‫קארינה הייתה עסוקה באריזת המזוודה ובמחשבות צער על כך שהיה לה אכפת‬
‫מהסיפור הזה יותר משהיה לאדון פישר ולדניאל‪ ,‬שסירב להאריך את שהותו‬
‫בארצות הברית‪ .‬הערב היא אמורה לחזור לישראל ודניאל לרומניה‪ ,‬וכנראה‬
‫שכבר לא תראה אותו בקרוב‪ .‬תמיד היה קשה לה להיפרד ממנו‪ .‬לפתע‪ ,‬בלי‬
‫להרגיש כיצד זה נפל עליה‪ ,‬מצאה את עצמה יושבת על המיטה ומזילה דמעות‪.‬‬
‫היא כל כך רצתה את דניאל‪ .‬היא אהבה אותו‪ .‬השבוע סיפר לה כיצד בעבר‬
‫ניסה לשכנע את נטע להיפרד מבעלה‪ ,‬והיא הצטערה שלא ניסה לשכנע אותה‬
‫באותו הדבר‪ .‬היא לא הייתה חושבת פעמיים‪ .‬אך דניאל לא ביקש ממנה‪ .‬בעצם‬
‫דניאל לא הראה אף פעם שום ניצוץ או רמז של אהבה‪ .‬כשסיפר לה על האהבה‬
‫שלו לנטע‪ ,‬הבינה שהיא רחוקה מלהיות אהובתו‪ .‬היא שמעה דפיקה בדלת‬
‫ומצאה את דניאל לידה‪" .‬הדלת הייתה פתוחה‪ .‬את בוכה?"‬
‫"זה בסדר"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"הוא אחז את פניה בשתי ידיו וניגב את דמעותיה באגודליו‪ .‬משהו שאני יכול‬
‫לעזור?"‬
‫‪239‬‬
‫היא הניעה את ראשה מצד אל צד‪ .‬הוא הביט בה באמפתיה‪ ,‬והיא יכלה להישבע‬
‫שבאמת אכפת לו ממנה‪.‬‬
‫"אני יכול לארוז עבורך‪ ,‬אם זה כל כך מדכא אותך?" הוא התלוצץ והיא חייכה‬
‫חזרה‪.‬‬
‫הוא שכב על המיטה‪ ,‬מביט בה סוגרת את המזוודה‪.‬‬
‫לאחר שסיימה את מלאכת האריזה‪ ,‬ירדו שניהם ללובי להיפרד מאלון וגדעון‪,‬‬
‫לפני שהם עוזבים את ארצות הברית בהפרש של חמש שעות זה מזה‪ ,‬ומצאו‬
‫את גדעון משוחח בטלפון עם אשתו בפנים חמורי סבר‪.‬‬
‫"קרה משהו?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"אשתו של גדעון"‪ ,‬השיב אלון‪" ,‬עמוס לא הגיע הביתה כל הלילה‪ .‬אשתו מנסה‬
‫להשיג אותו בנייד‪ ,‬אבל אין תשובה‪ .‬אנחנו חוששים שקרה לו משהו‪ .‬הוא נפגש‬
‫אתמול בלילה עם קובלסקי"‪.‬‬
‫"אתה לא חושב‪ "?...‬נדהמה קארינה‪.‬‬
‫"דווקא כן‪ .‬זה בדיוק מה שאנחנו חושבים"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬גדעון צריך להיפגש‬
‫ביום חמישי עם קובלסקי‪ .‬הצעתי לו לשים מכשיר האזנה"‪.‬‬
‫"אני עדיין חושבת שאנחנו מגזימים‪ .‬הוא לא ירצח את עמוס ככה סתם‪ .‬אנשים‬
‫ידעו שהוא נפגש עם קובלסקי"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫"אוקיי‪ ,‬אז מה האלטרנטיבה? המצב גם כך חמור עבור קובלסקי‪ ,‬והוא נואש‪.‬‬
‫לכן הוא עושה צעדים כאלה"‪ .‬אלון השתתק כשראה שגדעון סיים את השיחה‬
‫עם אשתו‪.‬‬
‫"תשמע‪ ,‬אפילו אני מתקשה להאמין שקובלסקי קשור להיעלמות של עמוס‪,‬‬
‫במיוחד שהוא יודע שאני עד לכך שהוא האחרון שפגש אותו"‪ ,‬אמר גדעון‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫"דווקא העובדה שכולם ידעו על המפגש‪ ,‬היא שמנקה אותו מחשד‪ .‬בכל אופן‪,‬‬
‫אם דניאל הוא הבן של פישר וקובלסקי חטף אותו‪ ,‬אין לקובלסקי מה להפסיד‪.‬‬
‫הוא כנראה מאמין שאתה לא עלית על כל התמונה‪ ,‬וחושב שאתה כרגע חושד‬
‫בו שרצח את יוליה בגלל הילד הלא חוקי‪ ,‬אבל הוא יודע שאם נמשיך לחקור‪,‬‬
‫נעלה על האמת‪ ,‬או לחלופין‪ ,‬שאם הוא יואשם ברצח של יוליה‪ ,‬כל הסיפור של‬
‫דניאל יצוף למעלה‪ ,‬ומה דעתך יחשוב פישר על כך? אין לקובלסקי מה‬
‫להפסיד‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מי יאמין שהוא רצח את יוליה או את עמוס? וכל זה בגלל‬
‫ילד לא חוקי? בכל מקרה עכשיו אני בטוח שיש לו כוונה לחסל גם אותך"‪ ,‬אמר‬
‫אלון‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל עכשיו יש לי שתי סיבות להיפגש אתו‪ .‬דבר ראשון‪ ,‬אם הוא רצח את‬
‫עמוס‪ ,‬לא נוכל להשיג שום מידע על המקרה‪ ,‬אלא אם אני אפגש עם קובלסקי‬
‫באופן אישי ואספר לו כל מה שאני יודע‪ .‬רק כך נצליח להוציא ממנו איזו‬
‫הוכחה למעשים שלו‪ .‬שנית‪ ,‬אני רוצה להוציא ממנו את ההודאה על החטיפה"‪.‬‬
‫היעלמותו של עמוס והעזיבה הצפויה של גדעון השרו אווירה עכורה‪ .‬כולם‬
‫חשבו על הכישלון‪ ,‬כל אחד בדרכו‪ .‬פישר מסרב לקחת את הנושא ברצינות‪,‬‬
‫והעזיבה של דניאל מבשרת את הקץ על כל הפרשה‪ .‬בלי דניאל כל הפרשה‬
‫אבודה‪ .‬צלצול הנייד של קארינה חתך את הדממה‪.‬‬
‫"כן?" שאלה קארינה‪.‬‬
‫"מדבר העורך דין של מר פישר‪ .‬זה בקשר לבדיקה שדיברתם עליה לפני‬
‫שבוע‪ .‬אם אתם מעוניינים‪ ,‬אוכל לתת לכם כתובת אליה תוכלו להגיע ולעשות‬
‫מחר את הבדיקות"‪ .‬קארינה הוצפה באושר‪" .‬שניהם יערכו את הבדיקות‬
‫הנדרשות בנפרד‪ .‬אם יוכח שיש קרבה‪ ,‬השניים יפגשו‪ .‬אם אין קרבה‪ ,‬כל אחד‬
‫ילך לדרכו‪ ,‬ואיש לא ישמע על כך יותר‪ .‬אם אשמע שהסיפור דלף‪ ,‬אתם‬
‫תצטערו שבכלל העזתם לפגוש את מר פישר"‪.‬‬
‫‪241‬‬
‫"לאיזו הדלפה אתה מתכוון? כי אם יוכח שיש קרבה‪ ,‬אנו מתכוננים להיות‬
‫הראשונים שימסרו את הפרטים לתקשורת‪ .‬החברים שלי עבדו על זה קשה‪,‬‬
‫איש לא ייקח את זה מהם"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫אלון הנהן בראשו והיה די מרוצה שקארינה מגנה על הזכויות שלהם‪.‬‬
‫"אני מדבר על הדלפה במקרה והסיפור יוכח כלא נכון‪ .‬אני לא מעוניין‬
‫שהתקשורת תדע מזה‪ .‬אני יודע איזה כאב זה יסב למרשי ובטח שאינני מעוניין‬
‫לעשות ממנו צחוק"‪.‬‬
‫היא סגרה את הטלפון‪ .‬דמעות של התרגשות שטפו את פניה‪ ,‬פורקן המתח של‬
‫הימים האחרונים‪" .‬אני מצטערת מאוד חברים‪ ,‬אלה דמעות של אושר‪ .‬אני‬
‫נרגשת‪ ,‬לא מאמינה שאנחנו מקבלים את הטלפון המיוחל בדיוק ברגע שכולנו‬
‫הרגשנו מובסים"‪.‬‬
‫לכולם היה ברור על מה נסובה השיחה‪ .‬לא היה צריך לשאול את קארינה‪ ,‬אך‬
‫מרוב אושר ושמחה הם לא הבחינו בארשת המתח של דניאל‪ .‬עד כה תפילותיו‬
‫נענו‪ ,‬הוא קיווה שמר פישר ישלח אותם לדרכם והוא לא יצטרך לעשות את‬
‫הבדיקה‪ .‬מלכתחילה הצטרף לנסיעה רק כדי לבלות כמה ימים עם קארינה‪ ,‬אבל‬
‫עתה לא היה מנוס‪.‬‬
‫הוא סירב להצטרף למפגש של קארינה עם גדעון ואלון בבית קפה‪ ,‬כדי לחגוג‬
‫ולהרים כוסית לכבוד האירוע‪ ,‬ובחר להישאר בחדר במלון‪ .‬המחשבות לא‬
‫הפסיקו להטריד אותו‪ .‬הוא הבין שלגדעון ואלון יש משהו להיאחז בו‪ ,‬אשר‬
‫גורם להם להאמין שפישר הוא אביו‪ ,‬אך הוא חשב על המבוכה אם יתברר‬
‫שפישר אינו אביו‪ .‬ויותר מכך‪ ,‬מה יקרה אם יתברר שאכן הוא בנו של פישר‪.‬‬
‫כיצד יהיו חייו מעכשיו? הוא יצטרך להיפרד מהזהות הקודמת שלו וללבוש‬
‫זהות אחרת‪ ,‬להיות חלק ממשפחה‪ .‬זה נראה לו תלוש מהמציאות‪.‬‬
‫‪242‬‬
‫הוא פתח את האינטרנט ונכנס לאתר של תום‪ ,‬בנו החטוף של פישר‪ .‬בדף‬
‫הפתיחה הייתה תמונה של כל המשפחה‪ ,‬כולם מחייכים‪ .‬ולידה תמונה של‬
‫המשפחה ללא תום‪ ,‬שצולמה חצי שנה לאחר החטיפה‪ .‬ההורים יושבים עם‬
‫הילדות הקטנות ואינם מחייכים‪ .‬ליד התמונה‪ ,‬סיפור ההיכרות של פישר עם‬
‫אשתו מרים‪ ,‬יהודיה מברוקלין‪ .‬הם נפגשו באוניברסיטה‪ ,‬ולאחר שנה כבר‬
‫נולדה להם בת ראשונה‪ .‬תום נולד אחריה ואחרונה נולדה בת נוספת‪.‬‬
‫דניאל לחץ על קישורים נוספים באתר‪ .‬אחד מהם נתן מענה ותרומות למשפחות‬
‫ולילדים מעוטי יכולת‪ .‬היו חוגים שנקראו על שמו של תום פישר‪ ,‬חוגי ספורט‪,‬‬
‫מוסיקה‪ ,‬לימודים ועוד‪ .‬ניתן היה לשלוח בקשות פרטיות מיוחדות לסיוע‪,‬‬
‫שנידונו על ידי צוות מיוחד‪ .‬חלון נוסף נועד למסירת מידע‪ ,‬במקרה ומישהו‬
‫שמע משהו על תום‪ .‬דניאל עבר בין החלונות‪ ,‬באחד מהם היה צילום מגן‬
‫הילדים בו היה תום‪ .‬היו שם ציורים שצויירו על ידי חבריו מהגן‪ .‬דניאל לחץ‬
‫על אלבום התמונות וצפה בתמונות של תום מהלידה ועד חטיפתו‪ ,‬תמונות‬
‫מהרגע שהגיח לעולם‪ ,‬תקופת הינקות‪ ,‬עם הוריו ואחיותיו ועוד רבות‪ .‬הייתה‬
‫שם תמונה של תום בן שלוש עשרה‪ .‬מומחה מיוחד יצר בעזרת מחשב תמונה‬
‫משוערת שלו בגיל שלוש עשרה‪ ,‬דניאל הביט בתמונה ומצא דמיון כלשהו‬
‫לעצמו בגיל הזה‪ .‬דניאל עבר לעמוד אחר‪ ,‬שם היו כמה פרטים על תום‪ ,‬באיזה‬
‫תאריך נולד‪ ,‬באיזה בית חולים‪ ,‬כיצד חגג את ימי הולדת‪ ,‬דברים שאהב‪ .‬הייתה‬
‫שם בקשה ואמצעי זיהוי למקרה שמישהו יתקל בו‪ :‬הוא דובר אנגלית ומילים‬
‫ספורות בצרפתית‪' .‬הספיק המון'‪ ,‬חשב דניאל‪' ,‬הילד הזה היה בסך הכול בן‬
‫שנתיים וחצי‪ ,‬אך האתר היה מלא בפרטים אודותיו'‪ .‬לפתע חש שיתוק בגופו‪.‬‬
‫פרט אחד משך את תשומת לבו‪ .‬הספר האהוב על תום היה בן המלך והעני‪,‬‬
‫הספר שדניאל אהב בכל תקופת ילדותו‪ .‬הוא חש כאילו הכה בו הברק‪ .‬הוא זכר‬
‫את הספר שהיה קורא בנחלה כשהיה בן חמש‪ ,‬כשישב במלונייה‪ .‬סביבו היו‬
‫‪243‬‬
‫ילדים שאף אחד מהם לא ידע לקרוא בגיל זה‪ .‬גם הוא לא ידע לקרוא בעברית‪,‬‬
‫אבל אנגלית‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬הוא דיבר תמיד עם יוליה ואפילו הספיק ללמוד‬
‫לקרוא‪ .‬כך שזה לא נראה מוזר‪ .‬עתה‪ ,‬שחזר לעצמו את הדברים‪ ,‬כיצד היה‬
‫מגיע למלונייה‪ ,‬לוקח את הספר‪ ,‬שהיה כתוב באנגלית‪ ,‬ופעמים רבות מסרב‬
‫שמישהו אחר יגע בו‪ .‬הוא היה כל כך אובססיבי כלפי הספר‪ ,‬החזיק אותו כל‬
‫הזמן‪ ,‬עד שהמנהל החליט להביא עותק אחד בעברית‪ ,‬כדי שניצה תוכל להקריא‬
‫לו את הסיפור‪ .‬הם כמובן לא יכלו לנחש שכל הזמן הוא קרא את הסיפור‬
‫באנגלית‪ ,‬שהייתה שפת אמו‪ .‬בפנימייה היו עוד ילדים דוברי אנגלית‪ ,‬עבורם‬
‫נתרמו הספרים‪ ,‬אך דניאל היה מרומניה‪ ,‬איש לא חשב שהוא קורא אנגלית‪,‬‬
‫ועוד בגיל חמש‪.‬‬
‫האנגלית שבפיו והספר‪ ,‬שני הפרטים האלה‪ ,‬עוררו אצלו דברים מהעבר‬
‫שהכאיבו לו והחזירו אותו כמה שנים לאחור‪ ,‬לפרידה מאמו יוליה‪ ,‬לפנימייה‪,‬‬
‫למלווה המרשעת‪ .‬הוא חווה את הכול בכאב‪ ,‬כאילו שלא עברו שנים‪ .‬בפעם‬
‫הראשונה נתן דעתו לפרטים הקטנים מעברו‪ .‬ליכולת לדבר אנגלית מהיום‬
‫שהוא זוכר את עצמו‪ ,‬להתמכרות לספר בן המלך והעני‪ ,‬ועתה גם התמונה הזו‬
‫של תום בגיל שלוש עשרה‪ ,‬שהייתה דומה לו מאוד‪ .‬הכול הציף אותו‪,‬‬
‫והזיכרונות איימו להטביע אותו‪ .‬לפתע נזכר בחיים עם יוליה‪ .‬היא לא הסכימה‬
‫שיקרא לה אימא‪ .‬הוא תמיד קרא לה יוליה וכשלא התנהג יפה הייתה מאיימת‬
‫עליו שהיא תזרוק אותו לסבא המטורף שלו‪ ,‬סבא משה‪...‬‬
‫הוא הרגיש כיצד הדמעות יורדות‪ .‬אכן כך‪ ,‬אלון וגדעון כל הזמן צדקו‪ .‬למשה‬
‫קובלסקי היה יד בזה‪ ,‬כמו שקארינה אמרה מההתחלה‪ .‬עתה הבין שמשה‬
‫קובלסקי מעורב כל כולו בסיפור‪ .‬המחשבה שקובלסקי עשה פשע כזה כלפיו‪,‬‬
‫ולא רק שלא חש חרטה על המעשה אלא המשיך לרדוף אותו‪ ,‬למנוע את‬
‫‪244‬‬
‫האיחוד עם אביו והכי גרוע‪ ,‬לתת לו לחיות חיים קשים ומעורפלים‪ ,‬ללא שום‬
‫קרוב משפחה‪ ,‬הטריפה אותו‪ .‬דניאל רצה לחנוק את קובלסקי במו ידיו‪ .‬הוא‬
‫ידע שמחר התשובות תהיינה חיוביות‪ ,‬ידע שמצא את המשפחה שלו‪ .‬הוא הביט‬
‫בתמונות שוב‪ ,‬אך הפעם הביט באחיות שלו ובהורים שלו‪ ,‬יודע את מה שהם‬
‫טרם ידעו‪ ,‬שהוא תום פישר‪ .‬הוא רצה ללכת לפישר ולהגיד לו שהוא זוכר‬
‫דברים מהילדות שלו‪ ,‬אך הוא עצמו היה זקוק לזמן‪ ,‬זקוק לזמן לעכל את‬
‫הזיכרונות שצפו בראשו‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬כשהגיעו לבית החולים‪ ,‬הוא היה הרבה יותר משוחרר מאשר יום‬
‫קודם‪ ,‬כבר לא חשש מהבדיקה‪ ,‬אלא מהרגע הראשון שבו יפגוש את המשפחה‬
‫החדשה ישנה‪ .‬אלון נראה הרבה יותר מתוח‪ ,‬כאילו כל נטל ההוכחה היה על‬
‫כתפיו בלבד‪.‬‬
‫"יהיה בסדר"‪ ,‬טפח דניאל על שכמו של אלון המופתע‪ ,‬שלא היה רגיל‬
‫להתנהגות תומכת מצד דניאל‪ .‬החל מאתמול בערב‪ ,‬דניאל העריץ את השניים‪,‬‬
‫ולו רק בגלל שנתנו לו את ההזדמנות לנקום בקובלסקי‪ .‬שאלה אחת סקרנה‬
‫אותו אפילו ברגעים חשובים כאלה‪ .‬הוא היה חייב לנקות את סולטנה מחשד‬
‫הטירוף‪" ,‬אלון‪ ,‬מה הקשר בין עמוס‪ ,‬בנג'מין וגדעון?"‬
‫"הם חברים טובים מהצבא‪ .‬אם אפשר להגיד חברים על שלושת האנשים‬
‫האלה‪ ,‬שרק יצר התחרות ביניהם הביא אותם למקום אליו הגיעו‪".‬‬
‫דניאל חייך חיוך שקארינה ואלון יחסו אותו לדבריו של אלון‪ ,‬אך באותו רגע‬
‫חשב על סולטנה ועל דבריה הסתומים‪ ,‬שלושת האנשים שסולטנה אמרה‬
‫שגורלם יצטלב עם גורלו‪' .‬ידעת הכול‪ ,‬הא? מההתחלה ידעת הכול'‪ ,‬דיבר אליה‬
‫מלבו‪.‬‬
‫"היא הסכימה להתחתן אתך?" שאל את אלון וגרם לו להביט בו בתמיהה‪.‬‬
‫"היא הסכימה לבוא‪ .‬גם זה משהו‪ ,‬לא?"‬
‫‪245‬‬
‫דניאל חייך‪ .‬הוא בהחלט התחיל לחבב את הבחור האופטימי מולו‪ .‬הם יכולים‬
‫להיות חברים טובים‪" .‬אלון‪ ,‬אני רוצה להגיד לך כמה דברים לפני תוצאות‬
‫הבדיקות‪ .‬עד היום היו לי ספקות באשר לרצינות של הדברים‪ .‬חשבתי שאוטוטו‬
‫הקרקס ייגמר ואני אחזור לעניינים שלי‪ .‬הייתי מאוד סקפטי לגבי כל הסיפור‪.‬‬
‫עכשיו אני רוצה להודות לכם‪ .‬אני יודע שעשיתם עבודה קשה ביותר‪ .‬אף אחד‬
‫לא היה מצליח לעשות זאת‪ .‬אתם הטובים מכולם"‪ .‬הוא לחץ את ידו של אלון‬
‫בחום‪ .‬לא היה כדאי להגיד לאלון שהוא כבר יודע מה תהיינה התוצאות‪.‬‬
‫"אתה צריך להודות לקארינה"‪ ,‬אמר אלון‪" ,‬היא זו שהחליטה לפנות אלינו‬
‫ולבקש אותנו לחקור על אימא שלך ועל השרץ קובלסקי‪ .‬היא זו ששילמה על‬
‫כל ההוצאות‪ ,‬והיו הוצאות‪ .‬אילו היא לא הייתה תומכת כספית בחקירה‪ ,‬לא‬
‫היינו מסוגלים להעמיד חקירה בסדר גודל כזה‪ ,‬ולא היינו מצליחים לעלות על‬
‫כלום"‪.‬‬
‫דניאל הביט בקארינה ברוך‪" .‬אני חייב לה את כל מה ומי שאני‪ .‬הייתי מוכן‬
‫להתחתן אתה אפילו‪ ,‬אם כבר מדברים בענייני חתונות"‪.‬‬
‫קארינה הביטה בו במבט חסר אמונה‪ ,‬חושבת כמה קל לדניאל להציע נישואין‬
‫כשהוא לא צריך לעמוד מאחורי דבריו‪ ,‬שהרי הוא חושב שהיא נשואה‪.‬‬
‫רחש מכוון המעבדה העלה את רמת המתח של קארינה ואלון‪ .‬הייתה שתיקה‬
‫מורטת עצבים‪ .‬אלון עמד מתוח ולא היה מסוגל לשבת רגע אחד במקום אחד‪,‬‬
‫ובסופו של דבר נאלץ לצאת החוצה‪ .‬אני זקוק לאוויר‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫קארינה ישבה ליד דניאל והחזיקה בידו‪.‬‬
‫"קארין‪ ,‬את יכולה להירגע‪ ,‬אני הבן שלו"‪ ,‬הפתיע אותה‪.‬‬
‫"מה?" היא באמת הופתעה‪.‬‬
‫"אתמול נזכרתי בדברים מהעבר הרחוק שלי‪ .‬אף פעם לא קראתי ליוליה אימא‪,‬‬
‫רק יוליה‪ .‬אתמול נכנסתי לאתר לזכרו של תום פישר‪ .‬הספר האהוב עליו היה‬
‫‪246‬‬
‫בן המלך והעני‪ .‬זה הספר שהכי התחברתי אליו בפנימיית הנחלה‪ ,‬וזו הפעם‬
‫הראשונה שהבנתי שאני דובר אנגלית מאז שאני זוכר את עצמי‪ ,‬והמילים‬
‫הבודדות בצרפתית הם מהבית‪ .‬מסתבר שאימא שלי דוברת צרפתית"‪.‬‬
‫קארינה חייכה חיוך מאולץ‪ .‬היא לא רצתה לתלות תקוות גדולות בזכרונות של‬
‫דניאל‪ ,‬בשעה שהם עומדים כפסע לפני גילוי האמת‪ .‬היא העדיפה שלא יפתח‬
‫תקוות ברגע האחרון‪ .‬לא היו לו תקוות עד עתה‪ ,‬כך שלא יהיו לו אכזבות‪.‬‬
‫אדם במכנסיים שחורים וחולצה לבנה עם עניבה נכנס לחדר‪" .‬שלום‪ ,‬אני‬
‫פרופסור גולדסמית"‪ .‬הוא הביט בדניאל‪" .‬הגיע הרגע‪ .‬אתה יכול להיכנס"‪.‬‬
‫דניאל נכנס למשרדו של הפרופסור‪ ,‬שהסביר לו את כל הפרוצדורה לפרטי‬
‫פרטים‪ .‬אלו בדיקות הוא מתכנן לעשות‪ ,‬כיצד הן נעשות וכמה זמן זה ייקח‪ .‬ליד‬
‫הפרופסור ישב עורך דין‪ ,‬נמוך‪ ,‬רזה וחמור סבר‪ ,‬שהגיש לדניאל מסמך שעליו‬
‫לחתום עליו‪ .‬דניאל חתם בלי לקרוא‪ ,‬אך העורך דין התעקש להסביר לדניאל‬
‫על מה הוא חותם‪" ,‬כדי שהדברים יהיו ברורים"‪ ,‬הדגיש‪" .‬המסמך מתייחס‬
‫למקרה והתוצאות לא תהיינה נכונות‪ ,‬שזה מה שמאמין כיום מר פישר‪ ,‬אחרת‬
‫הוא היה מתקשר אליכם עוד קודם‪ .‬הצגתם לו סיפור מטופש‪ ,‬שצריך מוח ממש‬
‫חולה להאמין בכך"‪ ,‬עורך הדין הניד ראשו בלעג‪" ,‬מכל הילדים בארצות‬
‫הברית אתה מאמין שאתה‪ ,‬הילד מרומניה‪ ,‬בנו של מר פישר?" עורך הדין לקח‬
‫נשימה עמוקה והניד שוב את ראשו בזלזול‪.‬‬
‫דניאל הביט בעורך הדין וברופא בדממה‪ ,‬מבין ששני הברנשים שמולו‬
‫מחשיבים אותו לאיזה הומלס שבא לחפש נדבה‪ .‬הוא אמנם ידע עכשיו את‬
‫האמת‪ ,‬אך גם אם היה מתברר שהוא לא בנו של פישר‪ ,‬הדבר לא היה גורם לו‬
‫למפח נפש‪ .‬המטרה המרכזית שעמדה מולו הייתה קובלסקי‪ ,‬הנקמה בקובלסקי‪.‬‬
‫הכול נועד לשרת את הנקמה הזו‪.‬‬
‫‪247‬‬
‫עורך הדין יצא ודניאל נשאר עם פרופסור גולדסמית‪ ,‬אשר לקח בעצמו דגימות‬
‫דם מדניאל‪ ,‬משום שפישר רצה שכמה שפחות אנשים יהיו מעורבים בסיפור‪.‬‬
‫"נו?" שאל אלון כשדניאל יצא מהחדר‪.‬‬
‫"לקחו דגימות"‪.‬‬
‫"ראית את מר פישר במקרה?"‬
‫דניאל הניד בראשו לשלילה‪ .‬הוא לא ידע שבזמן ששהה בחדר הבדיקות‪ ,‬ישב‬
‫בחדר הסמוך מר פישר‪ ,‬נזכר בימים שבהם איבד את בנו‪ .‬כבר כשאשתו‬
‫התקשרה להודיע לו שהמטפלת לא חזרה הביתה‪ ,‬חש מר פישר שמדובר‬
‫בחטיפה‪ ,‬מהדבר שחשש כל חייו‪ .‬הוא היה בטוח שתהיה דרישה של כופר‬
‫שלאחריה ספק רב אם יראה את בנו בחיים‪ ,‬אך הוא לא האמין שהחוטף ישאיר‬
‫אותו באי וודאות לאורך כל השנים‪ .‬לילות שלמים הוא לא ישן‪ ,‬היו פעמים‬
‫שהיה חולם על בנו ומתעורר לכאב המציאות‪ ,‬אך לאחר מכן חדל לראות את‬
‫בנו בחלום והיה מתפלל מדי ערב להירדם ולחלום עליו‪ ,‬אך בנו נעלם‬
‫מחלומותיו‪ .‬שנים תהו כולם מדוע הוא מרבה ללכת ברגל במקום במכונית‪,‬‬
‫ייחסו לו הרגלים בריאים‪ ,‬אך פישר היה מביט בכל ילד שהיה יכול להיות בנו‪.‬‬
‫לאחר מכן הפכו החיפושים לכואבים בכל פעם שהביט בילד שאמור להיות בגיל‬
‫של בנו‪ .‬מדי שנה תרם תרומות לכל הילדים מחוסרי האמצעים בגילו של הבן‪,‬‬
‫חושב שאולי משהו יגיע לבנו‪ .‬לכל פניה שהגיעה תרם‪ ,‬שמא זו פנייתו של‬
‫הילד שלו‪ .‬הוא לא חדל לחפש את בנו‪ .‬לא היה משרד חקירות אחד שלא עבד‬
‫עבורו ולא עסק בחיפוש בנו‪ .‬אך אפילו להם לא היה נעים לגזול את כספו‪.‬‬
‫כולם האמינו שהילד נרצח‪ .‬היו פעמים שגם הוא עצמו חשש מכך‪ .‬אך למה‪,‬‬
‫לעזאזל‪ ,‬למה בנו נלקח או נרצח אם לא ביקשו כופר עבורו? השאלה הזו‬
‫הטרידה אותו לאורך כל השנים‪.‬‬
‫אשתו לא הייתה במצב טוב ממנו‪ ,‬אך לא היו לו כוחות לעזור לה‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫באותו היום שבאו השלושה לשוחח אתו על כך שיש ילד אי שם בקצה העולם‬
‫שייתכן וזהו בנו‪ ,‬היה זה הדבר האחרון שחשב שלמטרתו באו‪ .‬הוא חשב שהם‬
‫עיתונאים שבאו לשוחח אתו על החטיפה של בנו‪ .‬זו לא הייתה הפעם הראשונה‬
‫שעיתונאים הגיעו אליו בתואנות שווא‪ .‬גם מטרידים לא חסרו‪ .‬בשנים‬
‫הראשונות בדק כל מידע‪ ,‬אך לאחר כמה שנים מסר דגימת דם והותיר את כל‬
‫הטיפול לעורך דינו‪ .‬כשהחלו השלושה לדבר על בנו החטוף‪ ,‬הוא חשב‬
‫שהגדישו את הסאה‪ .‬רק בני ביתו הורשו לדבר על הפרשה הזו‪ .‬ופתאום‪,‬‬
‫בעורמה‪ ,‬נכנסו שלו שה עיתונאים לביתו כדי לשוחח אתו על החטיפה ועל‬
‫קובלסקי‪ .‬כשדיברו על המכרז‪ ,‬שעליו ויתר כשבנו נחטף‪ ,‬ועל מעורבותו‬
‫כביכול של קובלסקי‪ ,‬כאן היה בטוח שהם חומדים לצון‪ .‬זו הייתה התעללות‬
‫לשמה‪ ,‬כמו שנהגו אנשים רבים בשנה הראשונה לאחר החטיפה‪ .‬פישר לא היה‬
‫מוכן להשלות את עצמו יותר‪.‬‬
‫אך בימים שלאחר מכן‪ ,‬רק משפט אחד הדהד בראשו‪ ,‬המשפט שזרק לו אלון‪.‬‬
‫"אנחנו חושבים שמצאנו את הבן שלך‪ .‬הוא אתנו במלון וורוויק"‪ .‬האם ייתכן‬
‫שאחרי עשרים וחמש שנים מישהו מצא את בנו? זה לא נשמע הגיוני‪ .‬מאז ישב‬
‫מדי ערב לבד במשרדו‪ ,‬חושש לאבד את בנו שוב‪ ,‬שמא יתברר שאין זה בנו‪.‬‬
‫האם ייתכן שקובלסקי מעורב בחטיפה? אכן‪ ,‬קובלסקי היה הנהנה העיקרי מכל‬
‫הפרשה‪ .‬עד החטיפה הם היו חברים‪ ,‬אמנם לא קרובים‪ ,‬אך נפגשו מדי פעם‪.‬‬
‫לאחר מכן קובלסקי זכה במכרז והפך לחבר הכי טוב שלו‪ .‬אך מצד שני‪ ,‬אם זה‬
‫קובלסקי‪ ,‬מה מנע בעדו להשאיר את הילד באיזה מקום ושמישהו ימצא אותו‬
‫לאחר כמה ימים? הוא שיער שבנו הקטן זיהה את קובלסקי‪ ,‬למרות שראה אותו‬
‫רק פעמים ספורות‪ .‬היו לו הרבה סיבות להאמין שקובלסקי אינו מעורב והרבה‬
‫סיבות להאמין שכן‪ ,‬כך שחשב שייתכן מאוד ששלושת האנשים שהגיעו אליו‬
‫בכל זאת עלו על משהו‪ .‬עובדה שמצאו לאחר עשרים וחמש שנים קשר בין‬
‫‪249‬‬
‫קובלסקי‪ ,‬המכרז והילד‪ .‬הוא החליט שלא להגיד לאשתו כלום עד שיבדוק את‬
‫העניינים‪.‬‬
‫עתה הביט במחיצת הזכוכית‪ ,‬בבחור הזה שאומרים שהוא בנו‪ .‬מבט אחד הספיק‬
‫לו לדעת שזהו בנו‪ .‬הוא היה דומה שתי טיפות מים לאמו כאשר הכיר אותה‪.‬‬
‫השיער השטני דומה לשלה‪ ,‬והעיניים האפורות עם הריסים הארוכים‪ ,‬אלה‬
‫הפילו את פישר ברשתה של מרים לפני שלושים וחמש שנים‪ .‬הרבה נשים רצו‬
‫בו‪ ,‬אך מבט אחד במרים והוא נפל שבי אחריה‪ .‬הוא הביט בדניאל‪ ,‬כאשר עשו‬
‫לו את הבדיקות‪ ,‬חושב איזה סבל עבר על בנו‪ .‬הוא רצה לדעת כיצד חי את חייו‬
‫מאז שנעלמו עקבותיו‪ .‬הוא חש בדפיקות מואצות בלבו ומחנק בגרונו‪.‬‬
‫פרופסור גולדסמית סיים את הבדיקות ומצא את פישר נסער‪" .‬הכול בסדר‪ ,‬מר‬
‫פישר?"‬
‫"זה הבן שלי"‪ ,‬מלמל פישר ועיניו לחות‪ .‬הוא הרכין את ראשו ואחז אותו בשתי‬
‫ידיו‪" .‬אתה מבין?" הדמעות זלגו מעיניו של פישר‪" .‬אחרי עשרים וחמש שנים‪,‬‬
‫עשרים וחמש שנים‪ ,‬שמישהו גזל ממני את היקר לי מכל‪ ,‬עשרים וחמש שנים‬
‫שגזלו ממני ומאשתי שקט נפשי‪ .‬אין לילה שהלכנו לישון ולא חשבנו מה קורה‬
‫עם הבן שלנו‪ .‬כשהיה קטן קיווינו שהוא נרצח‪ ,‬כי לא רצינו שיהיה חסר ישע‬
‫בידי איזה סוטה‪ ,‬אך במלאות לו עשרים שנה‪ ,‬שוב התפללנו שהוא בחיים‪,‬‬
‫שאולי הצליח לשרוד את החיים הקשים ובכל זאת הגיע לגיל עשרים"‪ .‬הוא‬
‫בלע את רוקו שאיים לחנוק אותו‪.‬‬
‫"כדאי שתחכה לתוצאות הבדיקה"‪ ,‬אמר גולדסמית‪ ,‬שחשש שבסופו של דבר‬
‫פישר יתבדה ויתאכזב‪.‬‬
‫"ידעתי שאני אזהה אותו ברגע שאני אראה אותו"‪ ,‬התעלם פישר מאזהרותיו‬
‫של גולדסמית‪" ,‬ידעתי שאני ארגיש משהו‪ .‬וזה קרה לי‪ .‬אני לא טועה‪ .‬לא סתם‬
‫התקנתי לך את הזכוכית הזו מבעוד מועד‪ ,‬ידעתי שאני אזהה אותו‪ .‬בקושי רב‬
‫‪251‬‬
‫עצרתי את עצמי מלהיכנס באמצע הבדיקות ולחבק אותו"‪ .‬פישר לגם מהמים‪.‬‬
‫"אתה יודע מי אשם בכל הכאב שלי? החבר הטוב שלי‪ ,‬משה קובלסקי‪ .‬מדי‬
‫שנה ביום המיוחד לזכרו של תום‪ ,‬הורשו רק עשרה אנשים להיות אתנו‪ .‬הוא‬
‫היה אחד מהם‪ .‬עומד שם כל שנה‪ ,‬לא מפספס שום יום זיכרון"‪ .‬זיכרונות אלה‬
‫גרמו לפישר לפרץ דמעות נוסף‪" .‬כל העת הוא ידע שבננו חי אך המשיך לתת‬
‫לנו להתענות בחוסר הידיעה‪ .‬אני‪ ,‬איש העולם הגדול שמתהדר ביכולת שלי‬
‫להכיר אנשים בחטף ולדעת מי טוב בעסקים ומי לא‪ ,‬יושב כל העת ליד החוטף‬
‫של בני‪ ,‬רוצח המשפחה‪ ,‬ולא יודע כלום‪ .‬זה הרבה יותר קשה לגלות שהאמת‬
‫הייתה כל כך קרובה‪ ,‬ששני צעירים שבקושי גומרים את החודש הצליחו במקום‬
‫שאני נכשלתי‪ .‬האמת הייתה כל כך קרובה‪ .‬אני לא יודע את כל הסיפור‪ .‬יהיה‬
‫לי זמן לשמוע את הכול מפיו של בני"‪.‬‬
‫פרופסור גולדסמית ישב ליד מר פישר‪ ,‬חושש כל העת שמא פישר יאבד את‬
‫בנו שנית‪ .‬הוא תלה בכך כל כך הרבה תקוות‪ ,‬עד שגולדסמית התפלל‬
‫שהתשובות תהיינה חיוביות‪.‬‬
‫"אני יוצא אליו"‪ ,‬אמר פישר‪.‬‬
‫"לא‪ .‬אתה לא יכול לעשות זאת"‪ ,‬מיהר פרופסור גולדסמית להגיב‪.‬‬
‫"למה? מה עוצר בעדי?" אמר פישר וקם ממקומו‪.‬‬
‫"אנא‪ ,‬מר פישר‪ ,‬חיכית עשרים וחמש שנים‪ .‬תמתין עוד כמה ימים"‪ ,‬התחנן‬
‫אליו גולדסמית‪.‬‬
‫"שאני אמתין עוד כמה ימים? המתנתי שמונה אלף שמונה מאות חמישים‬
‫ושמונה יום‪ .‬אין יום שלא חשתי את הכאב‪ .‬אין יום שלא התחיל במחשבה על‬
‫הבן שלי"‪.‬‬
‫מר פישר יצא מהחדר כאשר עורך הדין הולך אחריו ומנסה להניא אותו‬
‫מהמעשה‪ .‬דניאל בדיוק עמד ביציאה מהחדר‪ ,‬כשהבחין באיש הגבוה צועד‬
‫כושל לקראתו כשעיניו אדומות מבכי‪ ,‬והוא לא מצליח להוציא הגה מפיו‪ .‬דניאל‬
‫‪251‬‬
‫ניגש אליו וחיבק אותו כמו שמחבקים חבר שלא רואים זמן רב‪ ,‬מושיט לו כתף‬
‫לבכות עליה‪ .‬פישר לא הצליח למנוע את הדמעות שהתפרצו שוב‪" .‬אתה הבן‬
‫שלי"‪ ,‬מלמל שוב ושוב‪ ,‬כשהוא מחבק את דניאל‪ ,‬מחבק ובוכה‪.‬‬
‫"אני יודע"‪ ,‬ענה דניאל בלחישה‪ .‬זמן רב היו חבוקים זה בזרועות זה‪.‬‬
‫‪ – www.navabooks.co.il‬כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‬
‫גדעון הגיע למרינה בהרצליה‪ ,‬לחלק המערבי שלה‪ ,‬שהיה שקט יותר מהצד‬
‫המזרחי הומה האדם‪ .‬הוא החנה את מכוניתו בכניסה לרציף והלך לכיוון השער‪,‬‬
‫שנפתח בהדיפה קלה‪ .‬אורות צדדיים עמומים האירו את הרציף קלות‪ .‬לא אור‬
‫גדול ולא חשיכה מוחלטת‪ .‬הוא התקרב ליאכטה בצעדים מדודים‪ ,‬מבחין‬
‫בקובלסקי עומד על הסיפון ומאותת לו להתקרב‪ .‬הוא חצה את הסולם שהוביל‬
‫מהרציף ליאכטה ונעצר קלות ליד קובלסקי שלחץ את ידו‪ .‬הם נכנסו לחדר‬
‫פנימי‪ ,‬חוצים בדרכם סלון גדול ומהודר‪ .‬גדעון התפלא שהפגישה נערכת בחדר‬
‫פנימי ולא על הסיפון או בסלון‪ ,‬אך נרגע כשהבחין שזה נראה כמשרד יותר‬
‫מאשר חדר אורחים‪ ,‬והניח שהוזמן לחדר הזה מטעמי נוחות‪ .‬הוא התיישב מול‬
‫קובלסקי‪ ,‬שתפס את מקומו לצד הקיר החיצוני‪" .‬חשבתי שתבוא עם עמוס‬
‫לפגישה"‪ ,‬אמר קובלסקי‪.‬‬
‫גדעון היה חייב להודות בינו לבין עצמו שההערה האחרונה בהחלט בלבלה‬
‫אותו‪ ,‬אך יותר מכך חשש שהיא עלולה לבלבל את בלשי המשטרה שהמתינו‬
‫‪252‬‬
‫בחוץ עם יחידת העיקוב‪" .‬האמת שניסיתי להשיג את עמוס כבר מהצהריים אבל‬
‫מסתבר שהוא נעלם‪ .‬אשתו אומרת שהוא לא חזר הביתה כבר יומיים!"‬
‫"תרצה שנחכה לו קצת?" שאל קובלסקי‪.‬‬
‫גדעון היה מוכרח להצדיע לקובלסקי‪ .‬אם הוא ימשיך כך‪ ,‬גדעון יאלץ להוריד‬
‫את כל המסיכות ולדבר גלויות‪ ,‬אחרת יעשה צחוק מעצמו שהביא לכאן לחינם‬
‫את היחידה הסמויה‪ ,‬ולא רק שקובלסקי ייצא חף מכל אשמה‪ ,‬אלא שגדעון ייצא‬
‫מטומטם לגמרי מהסיפור‪" .‬אין טעם לחכות לו‪ .‬נראה לנו שקרה לו משהו‪.‬‬
‫אשתו אומרת שהוא פגש אותך לפני שלושה ימים‪ ,‬את זה גם אני יודע‪ .‬אבל‬
‫מאז היא לא שמעה ממנו כלום‪ .‬מתי הוא יצא ממך?"‬
‫"אחרי שסיים לדבר אתך בטלפון"‪ ,‬אמר קובלסקי‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬בוא נתקדם‪ .‬אתה יודע שאני חוקר את המקרה של דניאל‪ .‬תרצה לשפוך‬
‫אור על כל הפרשה?"‬
‫"ספר לי איפה אתם עומדים"‪ ,‬ביקש קובלסקי‪.‬‬
‫"האמת היא שמה שאנו חושבים אינו כל כך מחמיא לך‪ .‬אנו חושבים שדניאל‬
‫הוא הנכד שלך ושאתה רצחת את יוליה‪ ,‬אמו‪ ,‬כי חששת שהיא תספר שזה נכדך‬
‫הלא חוקי"‪.‬‬
‫"נו‪ ,‬אז רוצחים מישהו בגלל שהיא שכבה עם הבן שלי וילדה לו ילד?"‬
‫"זהו"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬שבאמת הדבר הזה די הטריד אותי‪ ,‬ולכן אני עסוק עכשיו‬
‫בלמצוא את הסיבה האמיתית שגרמה לך לרצוח אותה‪ ,‬דבר כלשהו שהיא ידעה‬
‫עליך‪ .‬בוא ספר לי על מה רצית להתוודות"‪.‬‬
‫קובלסקי קם ממקומו והביט מהחלון הקטן בחדרו‪ ,‬ומשם עבר להביט בגדעון‪.‬‬
‫"בוא נהיה גלויים ונחשוף את הקלפים‪ ,‬אחרי הכול שנינו לא טיפשים‪ .‬מהרגע‬
‫שעמוס הודיע לי שאתה בארצות הברית‪ ,‬הבנתי שעלית על כל הפרשה‪ .‬אתה‬
‫לא הלכת להיפגש עם הבן שלי‪ ,‬אלא עם מר פישר‪ ,‬אני לא מטומטם"‪.‬‬
‫‪253‬‬
‫"קובלסקי הוציא מהמגירה אקדח ושיחק אתו‪" .‬בכל מקרה‪ ,‬אין לי כבר מה‬
‫להפסיד"‪ .‬גדעון נלחץ ממראה‬
‫האקדח‪ ,‬במיוחד שהסכים עם הקביעה‬
‫שלקובלסקי אין מה להפסיד‪ ,‬אך מצד שני לא רצה לרמוז לשוטרים‬
‫בחוץ שהוא מאוים בנשק‪ ,‬כדי שיהיה לו די זמן להוציא מקובלסקי הודאה‪ .‬אילו‬
‫ידעו ביחידת העיקוב שהוא מאוים‪ ,‬היו מתפרצים פנימה וגדעון לא היה מקבל‬
‫הודאה על היעלמותו של עמוס ולא על המקרה של דניאל‪ ,‬ולכן לא אמר מילה‬
‫בקשר לאיום שריחף מעל ראשו‪" .‬אם כבר ידעת שחשפתי אותך ואת כל‬
‫הפרשה‪ ,‬למה רצחת את עמוס? רצחת אותו נכון?"‬
‫קובלסקי שחרר גיחוך מחוייך‪" .‬אתה יודע‪ ,‬המשאלה האחרונה של עמוס הייתה‬
‫ממש טיפשית‪ .‬הבטחתי לו שאעשה זאת‪ ,‬אבל באמת‪ ,‬לשרוף את גופתו ולפזר‬
‫בים? מאיפה לו הרעיונות המטומטמים האלה? ואיפה אני יכול לשרוף את‬
‫הגופה בלי לעורר שום חשד? אוי והלכלוך‪ "...‬קובלסקי עיוות את פניו‪.‬‬
‫"אז איפה שמת את הגופה שלו?" התעלם גדעון מהגרוטסקיות אליה נכנס‬
‫קובלסקי‪.‬‬
‫"רק רגע‪ .‬אתה ממהר לאן שהוא? יש לנו את כל הזמן שבעולם‪ .‬עכשיו אנחנו‬
‫מפליגים לכיוון חיפה‪ ,‬שם נמתין עד הבוקר‪ ,‬נחתים את הדרכונים ונעשה לך‬
‫טיול לקפריסין‪ .‬אתה כמובן תרד באמצע הדרך ואני אמשיך את כל הדרך"‪.‬‬
‫"אתה מתכוון לזרוק אותי לים באמצע הדרך? גם עמוס נמצא באיזה מקום‬
‫וממתין שתזרוק אותו באמצע הדרך?"‬
‫קובלסקי נשם בכבדות‪ ,‬והתמקד בפניו של גדעון‪" .‬מה זה חשוב לך‪ ,‬בלאו הכי‬
‫אתה לא תוכל לעזור לו יותר‪ .‬אתה מכאן לא יוצא בחיים‪ ".‬קובלסקי הבחין‬
‫בעיניים המפוחדות של גדעון‪.‬‬
‫"רק למען גילוי נאות"‪ ,‬אמר גדעון‪" ,‬אתה לא חושב שהגעתי לכאן לבד ובטח‬
‫ברור לך שיש האזנות"‪.‬‬
‫‪254‬‬
‫"רק למען גילוי נאות‪ ,‬אני ענק תקשורת‪ ,‬החברים שלך אם הם פה‪ ,‬הם לא‬
‫יכולים לשמוע שום דבר‪ ,‬כי חסמתי את התקשורת באמצעים מאוד מתקדמים‪.‬‬
‫במילים פשוטות‪ ,‬שיבשתי את מכשירי ההאזנה שלהם‪ .‬שנית‪ ,‬אם הם אכן כאן‪,‬‬
‫שנינו לא נצא מפה חיים"‪.‬‬
‫"אני לא אצא בחיים‪ ,‬אבל הפרשה תצא ועוד איך תצא‪ .‬השותף שלי כרגע נמצא‬
‫בארצות הברית וממתין לתוצאות הבדיקות של דיוויד פישר ובנו דניאל‪ .‬הוא זה‬
‫שחשף את כל הפרשה והוא זה שמאמין שהבן שלך היה שותף לפשע‪ .‬רק אתה‬
‫או אני יכולים לנקות אותו‪ ,‬אבל לך אף אחד לא יאמין‪ ,‬ועד שנאור יוכיח את‬
‫חפותו‪ ,‬לא יישאר לו כלום מהמשפחה או מחברת התקשורת הגדולה"‪.‬‬
‫"הוא לא קשור לזה‪ .‬אמרתי לך‪ ,‬נאור לא ידע כלום"‪ ,‬הגיב קובלסקי בחימה‪.‬‬
‫"אני מאמין לך‪ ,‬אבל אני בטוח שהשוטרים לא‪ .‬אני יכול להבטיח לך‪ ,‬שאם‬
‫תצא מפה ותודה בכל‪ ,‬אני אסכים לתמוך בגרסה שלך שנאור לא מעורב"‪.‬‬
‫קובלסקי חזר לשבת במקומו‪ ,‬מהורהר‪.‬‬
‫"אתה יודע שאין לך לאן לברוח"‪ ,‬המשיך גדעון במאמצי השכנוע‪" ,‬אתה לכוד‪.‬‬
‫זה לא רק שאני יודע‪ .‬ברגע שפישר ידע‪ ,‬אתה מחוסל‪ .‬לפחות תציל את הבן‬
‫שלך"‪.‬‬
‫קובלסקי הניח את ידו על פניו מיואש‪ ,‬כשידו השנייה משחקת כל העת באקדח‪.‬‬
‫אחר הושיט ידו למכשיר שהיה מונח על שולחנו ונטרל את חוסם‬
‫האלקטרוניקה‪" .‬כדאי שיהיה ברור לכולם שנאור חף מפשע"‪.‬‬
‫גדעון הנהן בהסכמה‪.‬‬
‫"תמיד שאלתי את עצמי‪ ,‬איך ארגיש אם אספר את הסיפור שלי‪ .‬לא שזה יקל‬
‫עליי‪ ,‬זה מעולם לא הכביד עליי‪ ,‬אך מעניין אם זה יעשה לי משהו"‪ ,‬פתח‬
‫קובלסקי בווידוי‪.‬‬
‫‪255‬‬
‫"היה מכרז של הצבא האמריקאי‪ ,‬מכרז שהייתי ממש מעוניין בו‪ ,‬משום שהיה‬
‫נותן לי הכרה כאחד מהחברה הטובים‪ .‬לעשות עסקים בישראל זה נחמד‪ ,‬בסין‬
‫עוד יותר נחמד‪ ,‬אך לעשות עסקים באמריקה זה כבר ליגה אחרת‪ ,‬זה לגעת‬
‫בשמים‪ .‬אך לצערי מר פישר היה הפייבוריט‪ .‬הוא היה אמור לקחת את המכרז‬
‫בגדול‪ .‬הוא היה מוכר וסמכו עליו‪ .‬כשאומרים שלא מתחייבים להצעה הנמוכה‬
‫מתכוונים בדיוק לאנשים כמו פישר‪ ,‬לאנשים שמשלמים להם יותר רק כדי‬
‫שהם ייקחו את העבודה‪ .‬יש להם שם‪ ,‬הם עומדים בזמנים‪ִ ,‬אתם אתה לא לוקח‬
‫שום סיכון‪ .‬אתי לעומת זאת‪ ,‬הייתה להם בעיה‪ .‬לא היה להם ניסיון אתי‪ ,‬ולכן‬
‫הייתי צריך מכרז אחד כדי להוכיח את עצמי ולאחר מכן כבר אהיה על הסוס‪.‬‬
‫אך לא היה לי סיכוי מול פישר‪ .‬לילות שלמים חשבתי כיצד לזכות במכרז‪,‬‬
‫שיחדתי הרבה אנשים בצבא‪ ,‬אך הם אמרו שהם יכולים לנסות לעזור‪ ,‬אך אינם‬
‫יכולים להבטיח‪ .‬ואז הבזיק לי רעיון החטיפה‪ ,‬לחטוף את הבן של מר פישר‪.‬‬
‫אתה יודע כמה ילדים נעלמים מדי שנה בארצות הברית? איש לא היה חושד בי‪.‬‬
‫בהתחלה חשבתי להעלים אותו לכמה ימים‪ ,‬אך כמו כל דבר‪ ,‬אתה יודע איך זה‬
‫מתחיל אבל לא איך זה יסתיים‪ .‬ואז הגיע הרגע אותו תכננתי‪ ,‬המטפלת של תום‬
‫או דניאל‪ ,‬הגיעה לקחת אותו מהגן‪ .‬בזמן שיצאה מהמכונית‪ ,‬נכנסתי למושב‬
‫האחורי וכשחזרה עם הילד והתחילה לנהוג‪ ,‬פקדתי עליה לנסוע לתוך היער‪,‬‬
‫שם השארתי רכב אחר‪ .‬ידעתי שהאימא לא תהיה מוטרדת מזה שהילד לא חזר‪.‬‬
‫ממה שראיתי בימים שעקבתי אחריהם‪ ,‬זה היה דבר רגיל שהמטפלת הייתה‬
‫יוצאת עם הילד לטייל‪ .‬כיוונתי לראשה של המטפלת אקדח וביקשתי ממנה‬
‫לכתוב מכתב שלפיו החוטף מבקש ששום מידע לא ידלוף לתקשורת‪ ,‬אחרת‬
‫הוא יהרוג את הילד‪ ,‬והוא דורש להמתין להודעת הכופר שתגיע בדרך לא‬
‫צפויה‪ .‬כמובן עשיתי זאת למקרה שהחיפושים יחלו מיידית ויגלו את הגופה‬
‫לפני שאספיק להבריח את הילד מאמריקה‪ .‬לאחר שעשתה זאת יריתי שני‬
‫כדורים בראשה‪ .‬אחר כך כיוונתי את האקדח לעבר הילד‪ ,‬אבל הוא הביט בי‬
‫‪256‬‬
‫במבט שהפחיד אותי‪ .‬הוא תמיד היה ילד מיוחד‪ ,‬ילד כזה קטן גדול‪ .‬נתתי לו‬
‫חומר הרדמה ותליתי את המכתב בכתב ידה של המטפלת על חלון המכונית‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬קניתי מזוודה ענקית והכנסתי בה את הילד המסומם‪ .‬משם המשכתי‬
‫לעבר היאכטה שלי במנהטן‪ .‬איש לא חשב שבמזוודה יכול להיות ילד‪ .‬עדיין לא‬
‫ידעו שהילד נחטף‪.‬‬
‫"אחרי הפלגה של כמה שעות ממנהטן‪ ,‬עגנתי בקונטיקט‪ .‬כל אותם הימים לא‬
‫הורשה אף אחד להיכנס לחדר שלי‪ .‬הממזר הקטן הזה שהה אתי בחדר‪ ,‬בקושי‬
‫ראה אותי פעמיים וזכר את השם שלי‪ ,‬מה שאילץ אותי בכל זאת לתכנן כיצד‬
‫להיפטר ממנו‪ .‬כל הדרך לקונטיקט חששתי שעשיתי טעות שלא יריתי בו ביחד‬
‫עם המטפלת‪ .‬אין צורך להגיד שבמשך כל השיט הוא היה בעיקר מסומם‪.‬‬
‫הגעתי לנמל ניו בדפורד בקונטיקט‪ ,‬והתקשרתי לבן שלי נאור כדי לשתף אותו‬
‫בסיפור ולבקש את עזרתו‪ ,‬אבל נאור לא ענה לטלפון‪ .‬חשבתי שעדיף ככה כי‬
‫גם כך היו לי ספיקות בקשר לנאור‪ ,‬לא הייתי בטוח בלב שלם שברצוני לערב‬
‫אותו בסיפור‪ .‬לחץ קטן עליו והוא היה מספר הכול למשטרה‪.‬‬
‫"התקשרתי ליוליה‪ .‬היא לא הייתה המאהבת של נאור‪ ,‬אלא שלי‪ .‬זו הייתה‬
‫טעות שלכם‪ ,‬וביקשתי ממנה להגיע אליי‪ .‬הסברתי לה שזה הנכד שלי‪ ,‬הילד‬
‫הלא חוקי של נאור‪ .‬סיפרתי לה שאימא שלו נפטרה וביקשה שנאור יטפל בו‪,‬‬
‫ונאור חושש מאשתו ולא רוצה שהיא תדע על כך‪ ,‬אחרת זה הסוף של הנישואין‬
‫שלהם‪ ,‬ושל העסקים שלי‪ ,‬משום שחמישים אחוז מהחברה שייכת לאשתו של‬
‫נאור‪ .‬הצעתי ליוליה סכום גדול כדי לקחת את הנכד‪ ,‬כביכול‪ ,‬לרומניה ולטפל‬
‫בו‪ .‬יוליה שמחה לחזור לרומניה ולקבל תקציב חודשי‪ .‬סידרתי לילד ניירות‪,‬‬
‫קראתי לו דניאל‪ ,‬כמו להרבה רומנים‪ ,‬והטסתי אותם לרומניה‪ .‬היא קנתה לה‬
‫שם בית‪ ,‬והכסף הגיע אליה כמו שהבטחתי‪ .‬עד שהתקשורת דיווחה על חטיפת‬
‫הבן של פישר‪ ,‬הוא כבר היה במזרח אירופה‪ ,‬מרחק של אלפי קילומטרים‬
‫מאמריקה‪.‬‬
‫‪257‬‬
‫"לאחר מכן ישבתי ביאכטה עם כוס קפה‪ ,‬רגוע‪ .‬טסתי לבית של פישר ותמכתי‬
‫בו בשעתו הקשה‪ .‬מאותו היום היחסים בינינו נעשו הרבה יותר קרובים‪ .‬פישר‬
‫מעולם לא שכח את התמיכה שלי בו ברגעים הקשים‪ .‬אתה יודע כמה מכרזים‬
‫קיבלתי בזכותו?‬
‫"שנים לא הפסקתי לתהות אם עשיתי בשכל שלא רצחתי את הילד‪ .‬גם כאשר‬
‫הוא היה תחת השגחתה של יוליה‪ ,‬לא הפסיק החשש לקנן בי‪ .‬העובדה שהילד‬
‫חי‪ ,‬לא נתנה לי מנוח ואיימה לחשוף את סודי‪ .‬וצדקתי‪ ,‬יותר מפעם אחת‪ .‬בפעם‬
‫הראשונה‪ ,‬יוליה הופיעה לפתע אצלי במשרד‪ ,‬בסך הכול שנתיים וחצי אחרי‬
‫החטיפה‪ .‬הילד עדיין נראה בדיוק כמו שנראה בגיל שנתיים וחצי‪ .‬די היה במבט‬
‫אחד של כתב ערני כדי לחשוף אותי‪ ,‬במבט אחד של אחד העובדים הערניים‬
‫שלי כדי לחבר את כל הפאזל‪ ,‬די בבני או באשתו כדי לזהות את דניאל‪ .‬הו‪,‬‬
‫כמה כעסתי על יוליה‪ .‬אמריקה‪ ,‬היא אומרת לי‪ ,‬הולכת להרוס אותי ומדברת‬
‫אתי על אמריקה‪ .‬היה אסור לה להגיע לכאן‪ .‬אם הייתה רוצה‪ ,‬הייתי מגיע‬
‫אליה‪ .‬לה היה אסור בשום אופן לבוא אליי‪ .‬לא יכולתי לסמוך עליה יותר‪.‬‬
‫גורלה נחרץ‪ .‬שעה לאחר מכן התקשרה אליי אישה בשם דבורה ממשרד‬
‫הרווחה וסיפרה לי שיוליה השאירה אצלה מכתב‪ .‬הלכתי לדבורה‪ ,‬ובזמן שהיא‬
‫הכינה לי קפה‪ ,‬החלפתי את המכתבים ודחפתי כמה אלפי דולרים‪ ,‬כדי לקנות‬
‫את שתיקתה‪ .‬ידעתי שהיא תיקח את הכסף לכיסה ומרגע זה היא לא תספר‬
‫הרבה על הפגישה שלה עם יוליה או אתי‪ .‬עכשיו כל שנותר לי לעשות זה‬
‫לסיים את הפרשה עם יוליה לפני שאני מגיע לנקודת האל חזור‪ .‬התקשרתי‬
‫וביקשתי ממנה להיפגש כדי ללבן את הדברים‪ .‬ברגע שעלתה לאוטו סיממתי‬
‫אותה ונסעתי לאזור תל מונד‪ .‬בדרכנו‪ ,‬לא תאמין‪ ,‬היה מחסום‪ .‬חששתי‬
‫מהבדיקה‪ .‬למזלי השוטר זיהה אותי‪ ,‬לחץ את ידי ונתן לי לעבור‪ .‬כשהגעתי‬
‫לאזור תל מונד‪ ,‬יוליה עדיין הייתה מסוממת‪ .‬אפילו לא נדרשתי להרוג אותה‪,‬‬
‫קברתי אותה בחיים והלכתי לדרכי"‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫קובלסקי לקח נשימה עמוקה‪" ,‬חשבתי שהסיפור של דניאל הסתיים‪ .‬מה אמור‬
‫לזכור ילד שנחטף בגיל שנתיים וחצי‪ ,‬או שראה אותי לשנייה בגיל חמש? כך‬
‫חשבתי‪ ,‬עד שדניאל הגיע ליאכטה שלי וגרם לי להלם מוחלט‪ .‬אתה יודע‪ ,‬אני‬
‫יושב‪ ,‬מעשן סיגר‪ ,‬ופתאום אני רואה אותו‪ .‬תאמין לי‪ ,‬בהתחלה חשבתי שהוא‬
‫רוח רפאים שבאה לנקום בי‪ .‬לא רציתי לקרוא לשומרים‪ ,‬חששתי שאני הוזה‪,‬‬
‫אך זו לא הייתה הזייה‪ ,‬זו הייתה מציאות הזויה‪ .‬מאז לא היה לי מנוח‪ .‬חששתי‬
‫שיום אחד דניאל יגלה את הסוד‪ ,‬והחשש שלי הגיע בדמותך‪ ,‬גדעון"‪ .‬קובלסקי‬
‫הניע את ראשו בצער‪" .‬עשרים וחמש שנים איש לא עלה על כלום‪ ,‬עד שאתה‬
‫הגעת‪ .‬ומה הרווחת בזה? היה כדאי לך לאבד את החבר שלך למען אדם זר כמו‬
‫דניאל?"‬
‫"רצחת את עמוס?" שאל גדעון בכאב‪.‬‬
‫קובלסקי לקח נשימה עמוקה והנהן‪.‬‬
‫"איפה הוא?"‬
‫"קבור במקום בטוח‪ ,‬הוא לא לבד‪ ,‬זה בסדר‪ ,‬קברתי אותו בקבר אחים‪ ,‬בבית‬
‫הקברות בהרצליה‪ .‬הייתה קצת עבודה‪ ,‬אבל לא כמו שחשבתי‪ .‬החול עדיין היה‬
‫רך"‪.‬‬
‫גדעון הרגיש מהלומה עזה בבטנו‪ .‬הבשורה שחברו הטוב מהצבא מת מוות כזה‪,‬‬
‫גרמה לו לכאב עז‪.‬‬
‫כל כך היה עסוק בצערו‪ ,‬שהמראה של קובלסקי אוחז באקדח ומתכוון לירות‬
‫לעצמו בראש‪ ,‬חדר באיחור לתודעתו‪ .‬הוא זינק על האקדח במטרה למנוע‬
‫מקובלסקי לעשות זאת‪ ,‬וספג שני כדורים‪ .‬גדעון נשכב על הריצפה‪ ,‬נאנק‬
‫מכאבים‪ .‬מיד לאחר מכן‪ ,‬נפתחה הדלת ואנשים לבושי מדים ומוסתרי פנים‬
‫קפצו על קובלסקי ושמו עליו אזיקים‪ ,‬מקריאים בפניו את זכויותיו ומכניסים‬
‫אותו לניידת‪.‬‬
‫‪259‬‬
‫גדעון הושם על אלונקה והדבר הראשון שרצה לדעת זה‪ ,‬אם הגיעו תוצאות‬
‫הבדיקה‪ .‬הוא הדליק את הטלפון והודעת אס‪.‬אם‪.‬אס מאלון הייתה רשומה על‬
‫הצג‪" ,‬זה חיובי‪ .‬הבדיקות אישרו שדניאל בנו של פישר"‪ .‬הוא הודה לאל על‬
‫הכול וחייג לאלון‪" .‬הכול נגמר‪ .‬אתה יכול לצאת לתקשורת‪ .‬קובלסקי הודה‬
‫בכול"‪.‬‬
‫"איך?"‬
‫"במחיר מאוד יקר‪ .‬איבדתי את עמוס וחטפתי שני כדורים‪ ,‬אחד בברך ואחד‬
‫בזרוע"‪.‬‬
‫"תודה לאל שיצאת בשלום"‪ ,‬אמר אלון‪.‬‬
‫"אני לא יצאתי בשלום‪ "...‬אמר גדעון‪ ,‬אך אלון כבר סגר את הטלפון‪ ,‬ממהר‬
‫לרוץ לתקשורת‪ .‬שעה לאחר מכן‪ ,‬ניבטו פניו של אלון מעל מסכי הטלוויזיה‪,‬‬
‫נותן את הראיון של החיים שלו‪ .‬מר פישר אפילו נאות לשתף פעולה ולענות‬
‫לטלפון באמצע השידור‪ ,‬כמחווה לאלון‪.‬‬
‫***‬
‫בנג'מין הביט בחברו שוכב רדום‪ .‬כבר בכניסה לבית החולים הבחין בתכונה‬
‫רבה‪ ,‬סקרנים וכתבים‪ ,‬שבאו לראיין את גדעון לאחר ששמעו על המקרה וראו‬
‫את אלון בערוצים הזרים‪ .‬על מסכי הטלוויזיה הוקרנו שוב ושוב תמונות‬
‫‪261‬‬
‫מהמעצר של קובלסקי לצד תמונותיו של אלון מספר על תהליך החקירה לפרטי‬
‫פרטים‪ ,‬תמונות חוזרות ונשנות‪.‬‬
‫בנג'מין צפה בטלוויזיה‪ ,‬מחכה שגדעון יתעורר‪.‬‬
‫האמת שהוא ניחש את כל הפרשה ברגע שראה את דניאל בפתח הדלת במלון‬
‫וורוויק‪ ,‬אך הוא היה חייב להודות שמגיע לגדעון את כל הקרדיט שבעולם‪ .‬הוא‬
‫היה חבר שלו מהצבא‪ ,‬אך חזקה מכל הייתה ההשפעה של המבט שלו בדניאל‪.‬‬
‫כאשר הביט בדניאל‪ ,‬לא יכול היה שלא לחוש כאב עמוק למראה הילד בן‬
‫השנתיים וחצי שנחטף ומוצא את משפחתו רק בגיל עשרים ושמונה‪ .‬מה עבר‬
‫עליו כל השנים? איך הוא חי? האם באמת גדל אצל פדופיל? הוא חש רחמים‬
‫כלפיו‪ .‬גם אם חייו עמדו לפני שיפור גדול‪ ,‬אין בזה כדי לפצות על הכאב והסבל‬
‫של מישהו שלא ראה את הוריו מינקות‪ .‬בנג'מין חשב שאין לו זכות לשחק לא‬
‫בחייו של הילד ומשפחתו ולא בגורלם של אלה שהגורל יעד להם תפקיד‬
‫במציאתו של הילד‪.‬‬
‫גדעון פתח את עיניו‪ ,‬מבחין בבנג'מין יושב לצדו וצופה בטלוויזיה‪ ,‬יודע כמה‬
‫מאמץ נדרש ממנו לעזוב את המשרד בניו יורק‪ ,‬אך היו לו סיבות נכונות‪ .‬עמוס‬
‫נרצח והוא שוכב פצוע בבית חולים‪.‬‬
‫"התעוררת?" שאל בנג'מין‪.‬‬
‫"ידעת מרגע שראית את הילד"‪ ,‬ציין גדעון בלחש‪.‬‬
‫בנג'מין הנהן‪.‬‬
‫גדעון שכב ללא אומר‪ ,‬רגל אחת שלו מורמת כלפי מעלה‪ ,‬וידו הפצועה מונחת‬
‫לצדו‪" .‬איבדנו את עמוס"‪ ,‬אמר גדעון‪ ,‬ומבטו תקוע בנקודה אחת בתקרה‪,‬‬
‫"אתה זוכר‪ ,‬בנג'מין‪ ,‬איך ישבנו שלושתנו בערב חורף על החרמון‪ ,‬לאחר‬
‫שאיבדנו חברים רבים מגיוס נובמבר‪ ,‬בכינו כמו ילדים‪ ,‬נשבענו שלעולם לא‬
‫נשכח אותם‪ ,‬החלטנו שניפגש כל נובמבר על הר גבוה ונזכור אותם? ככה‬
‫עשינו כמה שנים ופתאום זה נגמר‪ .‬פתאום שלושתנו לא התקשרנו להזכיר זה‬
‫‪261‬‬
‫לזה את ההסכם שלנו‪ ,‬כאילו שהחלטנו לשכוח"‪ .‬גדעון שתק זמן מה ולקח‬
‫אוויר‪" ,‬כשהלכתי לפגוש את קובלסקי‪ ,‬ידעתי שהוא מסוכן‪ .‬ידעתי עליו יותר‬
‫ממה שעמוס ידע‪ .‬אם הייתי פותח את הקלפים בפניו של עמוס ומספר לו הכול‪,‬‬
‫הוא לא היה עושה צעד חסר אחריות ופוגש את קובלסקי‪ .‬אבל צעדתי במעלה‬
‫ההר‪ ,‬כשאני דוחף את החברים שלי למרגלותיו‪ .‬פחדתי לשתף את החברים שלי‬
‫בגילוי‪ .‬הסתרתי זאת מהחברים הכי טובים שלי‪ .‬חששתי שאני לא יכול לסמוך‬
‫עליהם בסוד כזה גדול‪ ,‬שהם יבגדו בי‪ .‬אך אני יודע ששפטתי אותם לפי ערכי‬
‫המוסר שלי‪ .‬חשבתי שהגעתי לפסגה עם התיק הזה‪ ,‬ותראה איפה אני‪ ,‬שוכב‬
‫בבית חולים ומבכה את מותו של חברי עמוס‪ .‬כל כך רציתי להיות במעמד שבו‬
‫דניאל ואביו נפגשים‪ ,‬נקודת השיא בקריירה שלי‪ .‬במקום זה‪ ,‬אני שוכב פה‬
‫חבול ומוכה‪ .‬ההצלחה שלי הרגה את החבר הטוב שלי‪ .‬נכון‪ ,‬הוא הרגיז אותי‬
‫כשהוציא מאשתי את מה שלא רציתי לספר לו‪ ,‬אבל למה לא סמכתי עליו? מה‬
‫קרה לי? כנראה שההצלחה עלתה לי לראש"‪.‬‬
‫"אל תחמיר עם עצמך יותר מדי‪ .‬שנינו יודעים שאלה היו כללי המשחק בינינו‬
‫במשך שנים‪ .‬בדרך כלל זה לא הפריע לנו‪ .‬הפעם זה לא הצליח‪ .‬גם אני לא‬
‫יותר טוב‪ .‬שמתי לך האזנות בחדר ועקבתי אחריך"‪.‬‬
‫"זה הדבר הראשון שעשיתי אחרי שהתקשרת‪ ,‬חיפשתי מכשירים בחדר‬
‫ומצאתי‪ ,‬אבל החלטתי להטעות אותך ולדבר רק על מה שכבר חשדת ולא לתת‬
‫לך שום חומר חדש‪ .‬אבל אתה צריך לדעת משהו‪ ,‬באותו יום שעמוס התקשר‬
‫כשהיינו במעלית‪ ,‬התכוונתי לספר לך את כל הסיפור‪ .‬רציתי לספר לך‬
‫מההתחלה‪ ,‬אבל אלון ביקש שאחכה עם זה‪ .‬גם לעמוס הייתי מספר‪ ,‬אבל‬
‫הפריע לי שהוא נדחף‪ ,‬שהוא לוחץ עליי‪ ,‬הרבה לפני שהיה לי משהו מגובש‬
‫בראש לגבי הפרשה‪ .‬איך יהיה בלי עמוס?"‬
‫בנג'מין עצם את עיניו ואמר‪" ,‬יש לי הרבה חברים‪ ,‬אך לאף אחד אני לא יכול‬
‫לקרוא אחי מלבדך"‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫אלה היו המילים הראשונות בכתבה הראשונה של עמוס בעיתון הצבאי‪ ,‬לאחר‬
‫שנפצע במלחמת יום כיפור ועבר למערכת העיתון של הצבא‪ .‬הכתבה דיברה על‬
‫שלושה חברים ששרדו את המלחמה והבטיחו לזכור את אחיהם לנשק‪.‬‬
‫***‬
‫בדרכה חזרה לארץ ישבה קארינה במטוס לבדה‪ ,‬עצובה ומדוכאת‪ .‬דומה שכולם‬
‫מאושרים חוץ ממנה‪ .‬דניאל מצא את המשפחה שלו; אלון וגדעון זכו לתהילה‪,‬‬
‫ואילו היא נותרה עם עצב בלב‪ .‬דניאל רחוק ממנה כמו שלא היה אף פעם‪ .‬היא‬
‫תהתה אם תוכל להיפגש אתו בכל עת שתרצה והאם היחסים הלא ברורים אך‬
‫ההוגנים יישארו ביניהם‪ .‬האם בכלל יישארו ביניהם יחסים כלשהם? היא‬
‫קיוותה בכל לבה שהוא יעריך את המאמצים שלה באיתור משפחתו וישמור‬
‫איתה על קשר כלשהו‪ ,‬למרות הכול‪ .‬במשך חמישה ימים המתינה לשיחה‬
‫מדניאל‪ ,‬אך שום טלפון ממנו לא הגיע‪ .‬אילו ידע דניאל על מה ויתרה כדי‬
‫להגיע לארצות הברית‪ ...‬והוא לא מצא דקה אחת עבורה‪ .‬לפני שעזבה עוד‬
‫חשבה שהוא יפתיע אותה בטלפון‪ ,‬אך שני הטלפונים שהיו לפני שעלתה למטוס‬
‫היו מאלון ומהמזכירה שלה‪ .‬בשתי הפעמים זינקה על הטלפון בתקווה שזה‬
‫דניאל‪ ,‬אך התאכזבה‪ .‬גם כשארזה את המזוודה וגם כשהייתה בדרכה לשדה‬
‫‪263‬‬
‫התעופה חשבה שדניאל יתקשר‪ .‬ובדקה שוב ושוב את הטלפון‪ ,‬מקווה לראות‬
‫שאולי הייתה שיחה שלא נענתה ממנו‪ .‬אך כלום‪.‬‬
‫בעיתון שהחזיקה בידה‪ ,‬חמישה עמודים הוקדשו כל כולם לסיפור של משפחת‬
‫פישר‪ ,‬על כל העיתונים היו מרוחות פניהם המחייכות של דניאל ודיוויד פישר‪.‬‬
‫דניאל נראה שונה לגמרי מדניאל שהכירה‪ .‬לזה החדש לא יכלה להתחבר –‬
‫דניאל ששייך פתאום לכולם‪ ,‬שקרוב ללב של כולם‪ ,‬אך רחוק ממנה‪ .‬בעיתונים‬
‫פורסם תיאור חייו של דניאל‪ ,‬שלא היה מדויק כלל וסופר על ידי אלון‪ .‬כמובן‬
‫שסופר בהרחבה גם על משה קובלסקי ועל קשריו עם פישר‪ .‬היו תמונות של‬
‫דניאל כשהיה קטן ושל בני משפחתו‪ .‬כל עיתון ניסה לתת אינפורמציה ייחודית‪.‬‬
‫גם בארץ היו כותרות העיתונים דומות‪ .‬הופיעו בהם פניהם של פישר‪ ,‬דניאל‪,‬‬
‫קובלסקי‪ ,‬גדעון ואלון‪ .‬התקשורת בארץ התמקדה בנושאים אחרים‪ .‬בעוד‬
‫התקשורת האמריקאית סיפרה הרבה על פישר וקובלסקי‪ ,‬בישראל התרכזו‬
‫בעיקר בקובלסקי וביהדות של דניאל‪ .‬קארינה העבירה לערוץ אחר‪ ,‬שם נערך‬
‫דיון בנושא זכויותיו של קובלסקי‪ .‬בפאנל ישבו חברים שהכירו אותו משכבר‬
‫הימים ולימדו עליו סנגוריה‪ ,‬שכל כולה התרכזה בטיעון שכל עוד לא הואשם‬
‫בדין‪ ,‬הוא בחזקת חף מפשע‪ .‬הכתבים‪ ,‬שבדרך כלל נוחים לשמוע דיעות מן‬
‫הסוג הזה‪ ,‬שלפו ציפורניים והיו הרבה פחות סובלניים‪ .‬אחרי הכול היה מדובר‬
‫ברצח של עמית שלהם‪ .‬הם חזרו שוב ושוב על ההאשמות החמורות ועל רוע‬
‫הלב של קובלסקי‪ .‬מבחינתם הוא היה אשם‪ .‬הם חרצו את דינו‪ .‬חטיפה של ילד‬
‫כדי לזכות במכרז‪ ,‬רצח של יוליה וכמובן הרצח של עמוס‪ .‬בהחלט לא נותר‬
‫להם שום חסד עבור קובלסקי‪.‬‬
‫לאחר הדיון‪ ,‬נשאל עורך דין לגבי הסכם ההסגרה שבין ישראל לארצות‬
‫הברית‪ .‬שם‪ ,‬הסביר‪ ,‬חל חוק ההתיישנות על עבירות חמורות בדרך כלל לאחר‬
‫עשר שנים‪ ,‬אך ישנם מקרים חריגים‪ ,‬שבהם מניין התקופה מתחיל מיום הגשת‬
‫‪264‬‬
‫כתב האישום או מיום ההליך האחרון מטעם בית משפט‪ ,‬המאוחר מביניהם‪.‬‬
‫עורך הדין ציין שהמקרה הזה הוא די מסובך ושלדעתו לא תהיה כאן התיישנות‪,‬‬
‫אך קודם כל צריך לשפוט את קובלסקי בארץ על רציחתם של עמוס ויוליה‪,‬‬
‫ולאחר מכן יועבר לארצות הברית כדי להישפט שם על החטיפה ורצח המטפלת‪.‬‬
‫בכל מקרה‪ ,‬ריצוי העונש יהיה בישראל‪ ,‬כך שקובלסקי כנראה ימות בכלא‪.‬‬
‫אלון היה הכוכב בכל ערוצי הטלוויזיה בארץ‪ .‬הוא שוחח עם הכתבים בישראל‬
‫באמצעות לוויין‪ ,‬בו הוא מספר שהשותפה העסקית של דניאל פנתה אליהם כדי‬
‫למצוא את אמו של דניאל‪ ,‬אך בסופו של דבר הם עלו על משהו גדול הרבה‬
‫יותר‪ .‬אלון התנסח בקפידה ובקור רוח‪ ,‬ברצינות גמורה‪ ,‬רצינות שקארינה לא‬
‫הכירה‪ .‬כל רשתות הטלוויזיה בישראל ביקשו לראיין את אלון‪ ,‬שלא היסס‬
‫להשתמש בשמו של דניאל פישר ולהבטיח הבטחות להביא אותו ביום מן הימים‬
‫לדבר על הנושא‪ .‬קארינה הייתה בספק גדול אם דבר כזה אכן יתרחש‪ .‬אמנם‬
‫אלון הצליח בראיון הראשון לשכנע את דיוויד פישר להגיד כמה מילים‪ ,‬אך זה‬
‫היה מעין הכרת תודה לאלון וגדעון‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬היה קשה מאוד לחלץ מפיו‬
‫יותר ממשפטים ספורים ומדודים‪ ,‬שהתרכזו בשבחם של שני המומחים‪ ,‬גדעון‬
‫ואלון‪ .‬אך כאשר הראיון גלש לעניינים אישיים‪ ,‬כמו המפגש עם הבן או‬
‫הרגשות שלו סביב הנושא‪ ,‬הוא סירב לענות‪ .‬אך להביא את דניאל‪ ,‬היא ידעה‬
‫שקשה יותר‪.‬‬
‫שבוע ימים לקח לכל הפרשה לרדת מעט מהכותרות‪ .‬קארינה חזרה לשגרה‪,‬‬
‫מנסה לשים בצד את הסיפור של דניאל‪ ,‬שהכאיב לה‪ .‬באותו ערב קייצי ירדה‬
‫לבדה לחוף הים‪ .‬הבריזה הייתה נעימה‪ ,‬החוף שקט ורגוע‪ ,‬תחילת ספטמבר –‬
‫השקט שלאחר סערת חופשת הקיץ‪ .‬שעה לאחר מכן שמעה את הטלפון שלה‬
‫מצלצל‪ ,‬שיחה מחו"ל‪ .‬לרגע הרגישה שטף של חום בגופה‪ ,‬שנעלם עם שמיעת‬
‫‪265‬‬
‫קולו של אלון מן העבר השני‪" .‬חלו התפתחויות בגזרה פה‪ .‬אני מתחתן עוד‬
‫חמישה ימים עם נטלי‪ ,‬פה בארצות הברית‪ ,‬בבית כנסת בניו יורק‪ .‬אחר כך מר‬
‫פישר יעשה איזו מסיבה בביתו‪ ,‬לא מיוחדת עבורי‪ ,‬אלא יותר בשביל דניאל‪.‬‬
‫משהו קטן"‪.‬‬
‫"מתי?" התפלאה קארינה‪" ,‬רק עכשיו חזרתי משם‪ .‬למה לא התחתנת לפני‬
‫שבוע?"‬
‫"גדעון היה בבית חולים‪ ,‬שכחת?" קארינה באמת שכחה‪ .‬היא אפילו לא הלכה‬
‫לבקר אותו‪" .‬מלבד זאת‪ ,‬איך יכולתי לדעת שהיא תסכים להתחתן אתי? אני‬
‫יודע שזה קשה‪ ,‬את לא חייבת לבוא‪ ,‬אך אני יודע שאת מחפשת כל הזדמנות‬
‫להגיע לכאן‪ .‬אז חשבתי לתת לך עוד הזדמנות‪ ,‬איך אני?"‬
‫"אלון!" נזפה בו קארינה‪.‬‬
‫"מה?"‬
‫"אל תשחק את השה התמים‪ .‬רגע‪ ,‬תן לי לחשוב"‪ .‬קארינה חשבה שאלון‬
‫בהחלט קרא אותה טוב‪ .‬הוא נתן לה סיבה טובה לפגוש שוב את דניאל ולבדוק‬
‫אם דניאל השתנה בעקבות הסטאטוס החדש שלו‪ ,‬והאם היחסים ביניהם כתמול‬
‫שלשום או שחל בהם שינוי‪ .‬היא חייבת לברר לעצמה אחת ולתמיד אם דניאל‬
‫רוצה אותה או שעליה להתמודד עם ניתוק מוחלט ממנו‪" .‬אלון‪ ,‬אני אעשה‬
‫מאמצים להגיע‪ .‬מקווה שאצליח‪ .‬נעדרתי מספיק זמן מהארץ‪ ,‬ויש לי אחרי‬
‫הכול חברה לנהל"‪ .‬למרות שידעה שתגיע‪ ,‬העדיפה להשאיר זאת בספק‪ ,‬כדי‬
‫שאם דניאל במקרה יתעניין בה‪ ,‬אלון לא יוכל להבטיח לו מאומה‪.‬‬
‫"תדעי לך שהזמנתי רק עשרה אנשים‪ .‬מר פישר הציע לממן טיסות לאורחים‬
‫שיגיעו מהארץ‪ ,‬אך התעקשתי עם נטלי על חתונה קטנה"‪.‬‬
‫"ואני בתוך העשרה אנשים?" התפלאה‪.‬‬
‫"טוב נו‪ ,‬האמת שאחרי הפעם האחרונה שביטלתי את החתונה עם נטלי‪ ,‬לא‬
‫נשאר לי הרבה את מי להזמין"‪.‬‬
‫‪266‬‬
‫"אלון‪ ,‬שלא תעשה בושות‪ .‬אוי ואבוי לך אם אטוס שתים עשרה שעות ואתה‬
‫תבטל את החתונה"‪.‬‬
‫"את חוששת?" שאל אלון בלעג‪" ,‬אימא של נטלי לא מוכנה להגיע בכלל‪ .‬היא‬
‫לא מאמינה שאנחנו הולכים להתחתן‪ .‬היא חושבת שזה תעלול נוסף שלי‬
‫להחזיר את נטלי אליי‪ .‬טוב‪ ,‬קארינה‪ ,‬אני מחכה לך פה‪ .‬חייב לסיים‪ .‬כמו שאת‬
‫יודעת אני מככב בטלנובלה של דניאל‪ .‬יש הרבה ראיונות"‪.‬‬
‫***‬
‫קארינה התמקמה במלון‪ ,‬היא כל כך שמחה להזדמנות להיות שוב בארצות‬
‫הברית ולפגוש את דניאל‪ .‬למרות שהגיעה יומיים לפני החתונה ושהתה במלון‬
‫בו שהו גדעון ואלון‪ ,‬העדיפה לא לעדכן אותם על הגעתה‪ .‬היא יצאה לטייל‬
‫בסנטרל פארק‪ .‬הייתה שם הופעה של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק‪,‬‬
‫וקארינה החליטה להישאר ולהקשיב‪ .‬לאחר מכן‪ ,‬יצאה לקניות ורכשה לעצמה‬
‫שמלה יפה ומיוחדת שתתאים לאירוע‪ ,‬שמלה מבד משי כחול שהבליטה את‬
‫עיניה הגדולות והיפות ואת חמוקי גופה הנשיים‪ .‬בגב השמלה היה מחשוף‬
‫משולש‪ ,‬ותחרה מיוחדת כיסתה חלק מהמחשוף‪ .‬בשולי השמלה היו כפלים‬
‫ששיוו לקארינה מראה ארוך יותר מגובהה‪.‬‬
‫ביום החתונה לקחה קארינה מונית עד לפתח בית הכנסת והגיעה באיחור‬
‫מתוכנן של רבע שעה‪ .‬אלון הבחין בה וסימן לה לשלום‪ ,‬דבר שגרם לאורחים‬
‫הבודדים להביט לאחור‪ .‬דניאל לא טרח‪ .‬קארינה התיישבה בשקט מאחורי‬
‫דניאל‪ ,‬שישב ליד אביו‪ ,‬חושבת על אלון‪ ,‬פחדן החתונות‪ ,‬שעושה זאת מול קהל‬
‫מצומצם אמנם אך כל כך מכובד‪ .‬קארינה הביטה בגבו של דניאל‪ .‬הוא לבש‬
‫חליפה שחורה יפהפיה‪ .‬היא לא הייתה רגילה לראות אותו לבוש בחליפות‬
‫‪267‬‬
‫ושיערה שהוא בוודאי נראה בהן יפה כמו שהוא נראה עם חולצת טריקו וג'ינס‪.‬‬
‫כששמעה את מחיאות הכפיים לאחר שאלון שבר את הכוס‪ ,‬הבינה שהייתה‬
‫עסוקה במחשבות הרבה יותר ממה שהרגישה‪.‬‬
‫בסיום הטקס‪ ,‬ניגש גדעון לקארינה ונשק על לחיה‪" .‬מתי באת?"‬
‫"לפני יומיים"‪.‬‬
‫"למה לא ידענו?" התפלא גדעון‪ ,‬כשהוא עורך היכרות בינה לבין אשתו‪.‬‬
‫קארינה לחצה את ידה של האישה החייכנית‪ .‬גדעון המשיך לשוחח ִאתה‬
‫כשמבטה נתון כל העת לדניאל‪ ,‬שעמד ליד אלון ושוחח אתו‪ .‬נראה שהיחסים‬
‫ביניהם התהדקו בשבועיים האחרונים‪.‬‬
‫"בואי‪ ,‬קארינה‪ ,‬תכירי את נטלי"‪ ,‬קרא לעברה אלון‪.‬‬
‫דניאל סובב את מבטו באינסטינקט מהיר‪ .‬היא הבחינה בעיניו פקוחות לרווחה‪.‬‬
‫מופתע לגמרי‪ .‬הוא ניגש אליה והצמיד אותה אליו בחוזקה‪ ,‬מאפשר לה להרגיש‬
‫את חום גופו ולהריח את הבושם שעלה ממנו‪" ,‬שאלתי את אלון אם את מגיעה‪.‬‬
‫הוא אמר שנראה לו שלא תבואי‪ .‬את פה עם אודי?"‬
‫"כן"‪ ,‬שיקרה‪.‬‬
‫הוא נגע בתלתלים שלה‪" ,‬הנה התלתלים שאני כל כך אוהב"‪ .‬הוא הרים את‬
‫התלתלים מעל עיניה‪" .‬תמיד חשבתי שבגלל התלתלים האלה‪ ,‬שמסתירים לך‬
‫את העיניים‪ ,‬טעית בבחירת הגבר שלך"‪.‬‬
‫אלון הצטרף אליהם ונתן חיבוק אמיץ לקארינה‪" .‬תכירי‪ ,‬קארינה‪ ,‬זאת נטלי"‪.‬‬
‫קארינה נשקה לנטלי על לחייה‪ ,‬מעבירה מבט לעבר השמלה‪" .‬שמלה מאוד‬
‫יפה!"‬
‫"לא תאמיני‪ ,‬קניתי אותה לפני שעה‪ .‬חשבתי שהכי בטוח לקנות אותה כמה‬
‫שיותר קרוב לטקס‪ ,‬למקרה של ביטולים‪ .‬היית צריכה לראות את המוכרת‬
‫‪268‬‬
‫כשהודעתי לה שאני עוד שעה מתחתנת‪ .‬היא הביאה משהו מתצוגה‪ .‬אין מה‬
‫לעשות‪"...‬‬
‫כולם צחקו‪ .‬א לון ניסה לשחרר עוד אחת מהבדיחות שמעצבנות את נטלי וקיבל‬
‫את הזר על ראשו‪ .‬הוא לקח את הזר והושיט אותו לקארינה‪" ,‬בקרוב אצלך"‪.‬‬
‫דניאל חשב שהיא צריכה קודם להתגרש מהעכברוש‪.‬‬
‫כאשר יצאו מבית הכנסת‪ ,‬מיהר דניאל לקארינה‪" ,‬את באה אתי"‪.‬‬
‫"אין מקום"‪ ,‬העיר שם פרטי אביו בעדינות‪ ,‬אך במחשבה שנייה הוסיף‪" ,‬בעצם‬
‫אפשר‪ .‬אני אסע בנפרד"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני אסע ִאתה במונית"‪ ,‬אמר דניאל‪" ,‬אני רוצה להיות ִאתה קצת לבד‪ .‬יש‬
‫לנו הרבה דברים לשוחח עליהם"‪ .‬ובלי לחכות לתגובה מקארינה‪ ,‬הכניס אותה‬
‫למושב האחורי של המונית שנעצרה לידם‪.‬‬
‫"מה קורה עם החברה ברומניה?" שאלה קארינה‪ ,‬מחפשת לבדוק אתו את‬
‫כוונותיו לגבי החברה ולגביה‪" ,‬אתה עדיין מעוניין בחברה או שאתה רוצה‬
‫למכור אותה?"‬
‫"אני לא מתכוון לעזוב משהו שקשור אלייך‪ ,‬קארין‪ .‬את לא חושבת שתיפטרי‬
‫ממני בכזו קלות"‪ ,‬אמר והחזיק בידה‪.‬‬
‫"איך תנהל אותה מכאן?"‬
‫"נעשה שינויים קטנים‪ .‬מיכאיל די מוכשר‪ .‬הוא יוכל להסתדר‪ .‬בכל אופן זה לא‬
‫שיחה על רגל אחת‪ ,‬אני רוצה לפתוח ִאתך חברה פה בארצות הברית‪ ,‬אך נדבר‬
‫על זה מאוחר יותר‪ .‬אני צריך לבקר עוד כמה פעמים ברומניה‪ .‬הבטחתי לעשות‬
‫משהו עבור אדם יקר‪ ,‬ואני לא מתכוון לדחות זאת יותר ממה שצריך"‪.‬‬
‫קארינה הביטה בו בשאלה‪.‬‬
‫‪269‬‬
‫"אני רוצה לפתוח מקום על שמה של סולטנה‪ .‬לא יודע עדיין מה‪ ,‬אבל שם יש‬
‫לי‪' :‬בית סולטנה'‪ .‬היא הייתה האימא האמיתית שלי‪ ,‬הכי קרובה למה שנקרא‬
‫אימא"‪.‬‬
‫כשהגיעו לבית‪ ,‬הוכנסו לחדר מרשים בגודלו וביופיו‪ .‬באמצע החדר היה שולחן‬
‫ערוך לשלושים איש‪ .‬מקומה של קארינה היה ליד גדעון ואלון‪ ,‬ומקומו של‬
‫דניאל היה ליד אביו ואמו‪ ,‬בצד השני של השולחן‪ .‬בלי להסס משך דניאל כיסא‬
‫ליד קארינה והתיישב‪ ,‬למורת רוחה של אמו‪.‬‬
‫לאחר הארוחה‪ ,‬הלכו כל האורחים לחדר אחר‪ ,‬בו היה בר משקאות מרשים‪.‬‬
‫דניאל עמד בירכתי החדר‪ ,‬ידו האחת בכיסו וידו האחרת אוחזת בכוס משקה‪.‬‬
‫לידו עמדו אביו ועוד שני גברים‪ ,‬אבל מבטו התמקד בקארינה שישבה ליד הבר‪.‬‬
‫יפהפיה אמיתית‪ ,‬חשב‪ ,‬גם עכשיו שמלאו לה שלושים ושלוש שנים‪ .‬הוא רצה‬
‫לגשת אליה‪ ,‬אך הוריו לא עזבו אותו לרגע‪ .‬כל העת ניגשו אליו כדי להכיר לו‬
‫אנשים חדשים‪.‬‬
‫לבסוף מצא שנייה אחת שבה הוריו היו עסוקים בענייניהם וניגש לקארינה‪ .‬הוא‬
‫חיבק אותה מאחור‪" .‬שלום לאישה הכי יפה בעולם"‪ ,‬לחש לאוזנה וקירב את‬
‫פניו לפניה‪.‬‬
‫היא הביטה לעברו ומבט של אושר נסוך על פניה‪" .‬כולם מביטים בנו‪ .‬כדאי‬
‫שתשמור על פרופיל נמוך עכשיו"‪.‬‬
‫"אודי לא פה‪ .‬ממה את חוששת? אני במקומו לא הייתי נותן לך להתרחק ממני‬
‫לכל כך הרבה זמן"‪.‬‬
‫"או‪ ,‬אז טוב שאני לא חיה אתך"‪ ,‬התריסה‪" ,‬אימא שלך מתקרבת"‪.‬‬
‫"הצילה אותך משיני הזאב"‪ ,‬אמר ונגרר אחרי אמו‪ ,‬שמשכה אותו בידו כשהוא‬
‫כל העת הביט אחורה אל קארינה‪ ,‬וחיוך מבקש רחמים נסוך על פניו‪ .‬כל‬
‫‪271‬‬
‫ההיכרויות האלה התישו אותו‪ .‬אמו לא נתנה דעתה לאישה שישבה עם בנה‪.‬‬
‫היא הסתובבה בין האנשים בשיכרון חושים‪ ,‬גוררת אחריה את דניאל‪ .‬לא‬
‫הייתה לה בעיה להתייחס לדניאל כאילו שמעולם לא נפרדו‪ .‬היא חזרה לתפקיד‬
‫האימא בצורה הטבעית ביותר‪.‬‬
‫גדעון ניגש לקארינה‪" .‬יש לנו כל החודש הזמנות לראיונות‪ .‬מחר משעות‬
‫הבוקר עד שעות הלילה המאוחרות"‪.‬‬
‫"מתי יהיה לכם זמן לעבוד אם אתם בראיונות כל היום?"‬
‫"בכל ראיון פה‪ ,‬אני סוגר הכנסה חודשית בחברה"‪.‬‬
‫"כל כך הרבה?" תמהה קארינה‪.‬‬
‫"אמריקה‪ ,‬גברתי"‪.‬‬
‫"רוצה שנסדר גם לך ראיון?" שאל אלון‪ ,‬שהרגיש אדם חשוב המקושר לכל‬
‫אמצעי התקשורת‪.‬‬
‫קארינה כיווצה את שפתיה בסלידה‪" ,‬לא"‪ ,‬ענתה‪ .‬היא לא הייתה בנויה‬
‫לחשיפה‪.‬‬
‫אלון שמע ברקע שיר שמאוד אהב וביקש מנטלי לרקוד אתו‪ .‬גדעון נאלץ‬
‫להזמין את אשתו‪ ,‬למרות שלא אהב לרקוד ולמרות הנכות הקלה שנותרה‬
‫ברגלו‪ .‬מותירים את קארינה לבדה על הבר‪ .‬היא חיפשה בעיניה את דניאל‪,‬‬
‫ומשלא מצאה נטלה את כוסית היין והלכה לחפש אחריו‪ ,‬מוצאת אותו במרפסת‬
‫עם בחורה צעירה‪ .‬הם עמדו מעט בצד והתחבקו‪ .‬קארינה הרגישה רע ותהתה‬
‫אם היא בכלל מכירה את דניאל‪ .‬עלה בה הזיכרון של דניאל עם הבחורה בביתו‬
‫באותו הבוקר‪ .‬היא חזרה לבר‪ ,‬לקחה את התיק ויצאה מהמקום‪ ,‬בלי להגיד‬
‫שלום לאף אחד‪ .‬היא ידעה שהיא נפרדת מדניאל‪ ,‬ותום‪ ,‬הבן של דיוויד פישר‪,‬‬
‫כנראה לעולם לא יהיה שלה‪.‬‬
‫‪271‬‬
‫בבוקר למחרת ירדה קארינה באיחור לארוחת הבוקר במלון‪ .‬גדעון ואלון כבר‬
‫התחילו בארוחה וסימנו לה להצטרף‪" .‬מתי אתם חוזרים לארץ?" שאלה‪" ,‬או‬
‫שהחלטתם להשתקע פה?"‬
‫"תראי‪ ,‬אנחנו דווקא זוכים פה לקבלת פנים די חמה ומשתלמת‪ .‬כשאת ישנה‬
‫בסוויטה שלך‪ ,‬מתרחשים דברים שמאלצים אותנו להישאר כאן"‪ ,‬צחק אלון‪.‬‬
‫"כמו מה?" שאלה קארינה ולגמה מהקפה שלה‪.‬‬
‫אלון זרק לה את העיתון‪ .‬בעמוד הראשון‪ ,‬הייתה תמונה של אלון וגדעון‪,‬‬
‫כמועמדים לתואר אנשי השנה‪ .‬כמו כן הייתה שם כתבה בנוגע לקרן שתוקם על‬
‫שמו של עמוס שנהב‪ ,‬לכתבים פליליים‪.‬‬
‫"אוי‪ ,‬ומה אתי? במה אני זוכה?" שאלה קארינה בהומור‪.‬‬
‫"את זוכה בדניאל‪ ,‬בכל הקופה‪ .‬הפרס שלנו היא כבשת הרש בהשוואה אליך‪.‬‬
‫אנחנו שואבי המים וחוטבי העצים לידך"‪ ,‬אמר אלון וגרם לכולם לצחוק‪,‬‬
‫"באמת מה הקטע שלכם?"‬
‫"כלום‪ ,‬אנחנו ידידים טובים"‪.‬‬
‫"מה את מקשקשת ידידים‪ .‬אפשר לשלוח חללית לשמים עם עוצמות החום‬
‫שעוברות ביניכם כל פעם שאתם נפגשים‪ .‬תני לי את הטלפון שלך"‪ ,‬ביקש אלון‬
‫וקארינה הושיטה לו‪.‬‬
‫"מה אתה עושה?!"‬
‫"מתקשר לידיד שלך‪ .‬שעה שאני מנסה להשיג אותו‪ ,‬והוא לא עונה לי‪.‬‬
‫בבקשה"‪ ,‬אמר והושיט לקארינה את המכשיר‪" ,‬שני צלצולים והוא ענה"‪.‬‬
‫קארינה חייכה ברפלקס‪ .‬זה בהחלט עשה לה טוב‪.‬‬
‫"אתה ישן?" שאלה כששמעה את קולו המנומנם‪.‬‬
‫"כבר לא‪ .‬לאן נעלמת אתמול?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"ראיתי אותך עם מישהי שיבבה לך על הכתף ולא רציתי להפריע‪ ".‬אמרה‬
‫קארינה‪.‬‬
‫‪272‬‬
‫"אה‪ ,‬בת דודה‪ .‬היא סיפרה לי אתמול‪ ,‬כמה דברים מהילדות‪ ,‬זה גרם לה‬
‫להתרגשות קלה‪ ,‬היא בסדר עכשיו‪ .‬תראי אני מתקלח ובא לאסוף אותך בעוד‬
‫שעה‪".‬‬
‫"לא אני לא יכולה‪ "...‬דניאל סגר את הטלפון‪.‬‬
‫"ניתק לך את הטלפון בפנים?" שאלה נטלי‪.‬‬
‫"לא‪ .‬הוא בא לאסוף אותי עוד מעט"‪ .‬קארינה חייכה והבחינה בחיוכים גדולים‬
‫גם על פניהם של אלון וגדעון‪.‬‬
‫כעבור שעה הוא חיכה לה בפתח המלון‪ ,‬אחז בידה והם יצאו לטייל לאורך‬
‫השדרה החמישית‪ ,‬נהנים להסתכל על בתי הקפה‪ ,‬שהשולחנות בהם סודרו על‬
‫המדרכות‪ .‬זה הזכיר להם את אירופה יותר מכפי שדמינו לעצמם את אמריקה‪.‬‬
‫"כאן ישבתי בפעם הראשונה עם המשפחה החדשה שלי‪ ".‬אמר דניאל‪ ,‬כשחלפו‬
‫ליד קפה רוקינה‪" ,‬אבי התעקש שאטעם את הקפה הטוב ביותר שקיים"‪.‬‬
‫" חיכיתם את כל התור הזה בשביל קפה טוב?" שאלה קארינה כשהבחינה‬
‫בערימת אנשים צובאת על פתח הדלת‪ .‬היא אפילו הבחינה בכמה אנשים‬
‫מוכרים‪ ,‬שממתינים כמו כולם‪.‬‬
‫"אני לא הייתי מחכה‪ ,‬אבל הם חשבו שאסור לי לוותר על הקפה פה גם אם‬
‫צריך לחכות כמה דקות‪ ,‬שעות‪ ,‬או ווט אבר‪ .‬אבל לשם אינפורמציה נכנסנו בלי‬
‫תור"‪.‬‬
‫"והיה שווה?"‬
‫"לא משהו‪ ,‬אבל זה היה יומיים אחרי שהכרתי אותם‪ ,‬והם חשבו שזה אחד‬
‫המקומות הכי שווים‪ ,‬אז הייתי חייב להכביר בשבחו של הקפה"‪.‬‬
‫"איך באמת אתה משתלב במשפחה החדשה שלך?"‬
‫"די קשה‪ .‬אני מרגיש שמשתלטים לי על הזהות‪ .‬קוראים לי תום‪ ,‬כשאני בעצם‬
‫דניאל‪ ,‬וכך הייתי כל השנים‪ .‬אני צריך לקרוא אימא לאישה שהיא זרה עבורי‪,‬‬
‫כשבראש יוליה היא האימא שלי‪ .‬אני יודע היום שהיא לא אימא שלי‪ ,‬אך‬
‫‪273‬‬
‫עשרים וחמש שנים היא הייתה האימא שלי‪ .‬כואב לי עליה‪ ,‬למרות שבפועל‬
‫היא הייתה רק שנתיים וחצי אימא שלי‪ ,‬כאילו"‪ .‬הוא שתק‪ .‬נראה שהדברים היו‬
‫קשים לו‪ ,‬ואחר כך המשיך‪" ,‬מה שקורה‪ ,‬שהאימא האמיתית שלי נפגעת‪ ,‬כי‬
‫אני ממשיך לקרוא לה מרים"‪ .‬דניאל עשה בידו תנועה של חוסר ברירה‪" .‬היא‬
‫כל הזמן מתקנת אותי‪ ,‬אבל אני חושב שלא אצליח לעולם להפנים את זה‪ .‬זהו‪,‬‬
‫דילגתי על השלב הזה"‪.‬‬
‫"יונג אומר שאלה דברים שטבועים בנו מלידה‪ ,‬ארכיטיפים שאנו מגיעים איתם‬
‫לעולם‪ ,‬אי אפשר לדלג על זה"‪.‬‬
‫"יכול להיות שהגעתי לעולם עם הדבר הזה‪ ,‬אך הוא לא התאים למציאות שבה‬
‫חייתי"‪.‬‬
‫"אבל לאביך אתה קורא אבא בלי בעיה"‪.‬‬
‫"זה יותר קל‪ ,‬כי לא היה לי אבא‪ .‬הוא לא לוקח מקום של אף אחד‪ .‬אימא שלי‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬לוקחת את מקומה של יוליה‪ .‬אני יושב לילות שלמים ומרגיש‬
‫שכואב לי על יוליה‪ .‬אני לא כועס עליה‪ ,‬אני אפילו לא מסוגל לשמוע שאומרים‬
‫עליה דברים רעים‪ .‬זה מטורף‪ ,‬את לא מאמינה"‪.‬‬
‫"זה ייקח זמן עד שכולם יצליחו להפנים את העובדות‪ ,‬עד שיכירו טוב זה את‬
‫זה"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬ביום של המסיבה‪ ,‬הבת דודה‪ ,‬זאת שראית‪ ,‬התיישבה לידי ודיברה אתי‬
‫כאילו שמעולם לא נפרדנו‪ .‬אני מחבק אותה ומעודד אותה‪ ,‬אך עבורי היא אישה‬
‫רגילה בדיוק כמו שאני רואה אישה ברחוב‪ .‬זה לא עובד‪ .‬כואב לי עליהם‪ .‬אני‬
‫יודע שקשה להם‪ .‬תמיד חלחלה בהם התקווה שיום אחד אני אחזור‪ ,‬משום‬
‫שהייתי קיים בתודעה שלהם‪ .‬אני‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬לא ידעתי שהם קיימים‪ .‬לא‬
‫הייתי ערוך לכל זה"‪.‬‬
‫כאב לקארינה לשמוע את הדברים‪ .‬מציאת המשפחה בהחלט לא הייתה סוף‬
‫פסוק‪.‬‬
‫‪274‬‬
‫"אבל אני מנסה להפנים את העובדות בקצב שלי‪ .‬רוב הזמן אני ממלא אחר‬
‫רצונם של ההורים וגר ִאתם‪ ,‬וכשאני מרגיש שאני זקוק למרחב שלי‪ ,‬אני בורח‬
‫כמה ימים למלון‪ .‬טוב‪ ,‬נו‪ ,‬בגיל שלי לגור עם ההורים?‪ "..‬הוסיף בהומור‪,‬‬
‫כשראה שדבריו הכניסו את קארינה לעצבות‪.‬‬
‫"אז אתה עכשיו במלון?"‬
‫"כן‪ ,‬את מוזמנת"‪ ,‬אמר כבדרך אגב‪" ,‬בלי אודי"‪ ,‬הוסיף‪ ,‬והיה מרוצה כשראה‬
‫שההערה האחרונה גרמה לה לחיוך רחב‪.‬‬
‫הם חלפו ליד בית קפה קטן‪ ,‬קפה עדן‪" .‬מה דעתך?" שאל דניאל‪.‬‬
‫"אין תור‪ ,‬אז זה בסדר מבחינתי"‪ ,‬אמרה קארינה‪.‬‬
‫"את בחופש‪ ,‬קארין‪ .‬לא יקרה שום דבר אם תבזבזי קצת זמן על עמידה בתור"‪.‬‬
‫"כן‪ ,‬אבל אמרתי לאודי שאני חוזרת תוך שעתיים"‪.‬‬
‫"אמרת לאודי שאת פוגשת אותי?"‬
‫"אתה נורמלי? אמרתי לו שאני הולכת לשדרה לקנות בגדים"‪.‬‬
‫"טוב‪ ,‬תצטרכי לשקר גם בקשר לעיכוב שלך היום‪ ,‬כי אני לא מתכונן לשחרר‬
‫אותך בזמן הקרוב‪ .‬הם הגיעו סמוך לכיכר וושינגטון והביטו בטאון האוסס‪,‬‬
‫המבנים ההיסטוריים מהתקופה הראשונה של ניו יורק‪ .‬דניאל התעניין מאוד‬
‫בארכיטקטורה‪ ,‬ובמיוחד בבנייה אירופאית‪ ,‬המשלבת תרבות גרמנית‪ ,‬איטלקית‬
‫ואנגלית‪.‬‬
‫למה בחרנו לטייל פה‪ ,‬באתר בניה‪ ,‬במקום בסנטרל פארק הרומנטי?"‬
‫"כי בשבילי לחשוב עלייך זה אתר בניה"‪ ,‬אמר דניאל בחיוך‪" ,‬הייתי מתחתן‬
‫אתך באתר בנייה‪ ,‬וזה היה בשבילי הדבר הכי רומנטי שיש"‪.‬‬
‫"היית מתחתן אתי?"‬
‫"אם תתגרשי מאודי‪ ,‬אתחתן אתך למחרת"‪.‬‬
‫‪275‬‬
‫***‬
‫בערב ישב דניאל עם אלון וגדעון בבר של המלון והסתכל כל הזמן לעבר‬
‫הכניסה‪ .‬השעה הייתה כבר שתים עשרה וחצי וקארינה עדיין לא הגיעה‪ .‬הוא‬
‫חש דחף בלתי נשלט להתקשר אליה‪ ,‬אך לצערו היא שהתה בחדר עם בעלה‬
‫החדש‪ ,‬והוא חשש לקבל בטלפון את אודי ותזכורת נוספת לטיפשותו‪ ,‬על כך‬
‫שנתן לה ללכת ממנו‪ .‬למרות שסיכמו להיפגש הערב‪ ,‬היא לא הופיעה וגם לא‬
‫מצאה לנכון להודיע לו‪ .‬דניאל התפלא‪ ,‬במיוחד לאחר היום הנהדר שבילו יחד‪.‬‬
‫הוא המשיך להביט לעבר הכניסה בתנועות לא רצוניות‪.‬‬
‫"מה אתה מסתכל לעבר היציאה כל הזמן‪ ,‬למי אתה מחכה?" שמע את אלון‪.‬‬
‫"קארינה אמרה שתגיע"‪ ,‬אמר דניאל‪.‬‬
‫"איך תגיע? היא בדרך לשדה התעופה‪ .‬הטיסה שלה בשלוש לפנות בוקר"‪.‬‬
‫דניאל פתח זוג עיניים מופתעות‪" ,‬היא אמרה לי שהיא תרד עם בעלה"‪.‬‬
‫"איזה בעל? היא הבריזה לו שלושה ימים לפני חתונה‪ .‬מטורפת ממש כמוני"‪,‬‬
‫צחק אלון‪.‬‬
‫"אתה רוצה להגיד לי שלא ידעת?" אלון היה מופתע‪" ,‬אתה הידיד הכי טוב‬
‫שלה"‪.‬‬
‫דניאל לא ענה‪ .‬הוא עזב את המקום בריצה ועצר מונית לשדה התעופה‪ .‬הוא‬
‫האמין שיספיק להגיע בזמן‪ .‬השדה היה במרחק חצי שעה מהמלון‪ .‬כל הדרך‬
‫ניסה להתקשר אליה אך הטלפון שלה היה מנותק‪ .‬הוא הביט בשעון‪ .‬עדיין יכול‬
‫היה להספיק להגיע בזמן ולתפוס אותה ממתינה עם המזוודות‪.‬‬
‫"זה ייקח שעה וחצי"‪ ,‬אמר הנהג‪" ,‬הכביש המהיר סגור‪ .‬נצטרך לקחת את‬
‫הכביש העוקף"‪.‬‬
‫‪276‬‬
‫"לעזאזל"‪ ,‬קילל דניאל‪ .‬לא היה לו שום צ'אנס להגיע בזמן‪ .‬הוא ניסה שוב‬
‫להתקשר אליה‪ ,‬אך לא הייתה תשובה‪ .‬השעה הייתה שתיים לפנות בוקר ודניאל‬
‫נשרך ברחובות עם המונית‪" .‬תמצא מקום להסתובב וקח אותי חזרה"‪ ,‬ביקש‬
‫מהנהג לאחר שהבין שכבר לא יגיע בזמן‪.‬‬
‫"איחרת לטיסה?" שאל הנהג‪" .‬אני לא מבין כיצד עושים דברים כאלה בדרך‬
‫לשדה תעופה‪ .‬זה לא אחראי‪ .‬מה יעשה אדם שלא יודע שעושים תיקונים‬
‫בכביש?"‬
‫דניאל לא היה במצב רוח לשיחה‪ .‬הוא העדיף לשתוק‪ .‬כל ראשו היה נתון לכך‬
‫שהיה מטומטם ולא עלה על זה שקארינה לא נשואה‪ .‬הוא כעס עליה שלא‬
‫סיפרה לו על כך‪ ,‬אך הודה בפני עצמו שזה הגיע לו‪ ,‬משום שמעולם לא דיבר‬
‫ִאתה על רגשותיו כלפיה‪ .‬הוא התנחם בעובדה שיוכל לשוחח ִאתה על כך לאחר‬
‫שתנחת בישראל‪ ,‬בעוד שתים עשרה שעות‪.‬‬
‫שתים עשרה שעות שנראו לו ארוכות ביותר‪.‬‬
‫הוא נכנס לבית המלון בו שהה‪ ,‬ממצמץ בעיניו ורואה את קארינה יושבת בלובי‬
‫ומביטה בו‪ .‬הוא התקרב אליה בצעדים מהוססים‪ ,‬מתקשה להאמין שזו היא‬
‫שיושבת שם‪" .‬לא טסת?" שאל כשהוא אוחז בידה‪ ,‬כדי להאמין שהיא אכן‬
‫קיימת וניצבת מול עיניו‪.‬‬
‫"הייתי בדרך לשדה‪ ,‬ואז החלטתי שאני צריכה לספר לך משהו שזכותך לדעת"‪.‬‬
‫דניאל נשם לרווחה‪" .‬אני כבר יודע שאת לא נשואה‪ .‬אני לא מאמין‪ .‬רדפתי‬
‫אחרייך לשדה תעופה‪ ,‬ובסוף את מחכה לי כאן בבית המלון? למה סגרת את‬
‫הטלפון?"‬
‫"בפעם האחרונה שטסתי מכאן‪ ,‬השליתי את עצמי שתתקשר אליי‪ ,‬ולא עשית‬
‫את זה‪ .‬החלטתי לא להשלות את עצמי יותר"‪ .‬קארינה התגלגלה מצחוק‪" .‬למה‬
‫הלכת לחפש אותי בשדה תעופה?"‬
‫‪277‬‬
‫"כי אני רוצה לשכנע אותך להישאר פה אתי"‪ .‬הוא משך אותה לעבר המעלית‬
‫ולא חדל לנשק אותה עד שהגיעו לחדרו‪ ,‬שם מצאו עצמם מספקים זה את זו‬
‫בתאווה גדולה‪.‬‬
‫דניאל שכב על הצד והביט בקארינה‪ ,‬שהביטה בו בחזרה בהערצה‪.‬‬
‫"למה לא אמרת לי שביטלת את החתונה? את יודעת כמה התייסרתי?" הוא‬
‫שחרר צחוק קולני‪" .‬וואוו‪ ,‬אני לא מאמין‪ ,‬נתת לי לסבול חודשיים במחשבה‬
‫שאיבדתי אותך‪ ,‬ובסוף בכלל לא התחתנת?"‬
‫"זה הגיע לך"‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"אל תהיי רעה‪ .‬מתי התכוננת לספר לי?" שאל כשהחיוך היפה שלו‪ ,‬שהיא כל‬
‫כך אהבה‪ ,‬נסוך על פניו‪.‬‬
‫"חשבתי שעד שלא אהיה בטוחה שאתה אוהב אותי‪ ,‬לא אספר לך"‪.‬‬
‫"לא אמרתי לך זאת אף פעם? טוב נו‪ ,‬לא ידעתי בעצמי"‪ .‬התשובה שלו גרמה‬
‫לקארינה להכות אותו‪" .‬אתה לא שואל למה ביטלתי את החתונה?"‬
‫"לא‪ .‬לא מעניין"‪ .‬אמר בחיוך‪.‬‬
‫"תנסה בכל זאת להתעניין"‪.‬‬
‫"כי את אוהבת אותי?"‬
‫"לא"‪.‬‬
‫דניאל הביט בה בחיוך מופתע‪" .‬יש לך מזל שאני כרגע מאושר עד לב השמים‪,‬‬
‫אחרת‪ ,‬רק על ההכחשות שלך הייתי זורק אותך עכשיו מפה"‪ .‬הוא העביר את‬
‫מבטו מפניה לעבר ידה‪ ,‬שנגעה בבטנה‪.‬‬
‫"אני לא מאמין‪ .‬קורים לי יותר מדי דברים בזמן האחרון"‪ .‬הוא נשק לשפתיה‬
‫ברכות‪.‬‬
‫"אתה מתלונן?"‬
‫"לא‪ .‬אני האדם הכי מאושר עלי אדמות"‪ .‬ענה כשפניו מעל פניה‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫"רציתי להודיע לך בהזדמנות חגיגית זאת‪ ,‬שאני גם מוכנה להיות אשתך"‪.‬‬
‫דניאל לא הצליח לעצור את צחוקו‪" .‬מוכנה‪ ...‬את מוכנה להיות אשתי? מה‬
‫הפלא‪ ,‬את כבר מוכנה שבע שנים"‪.‬‬
‫"נו ואיפה אני היום?" שאלה עם חיוך של מנצחת‪.‬‬
‫"איפה אני הייתי היום אם לא הייתי פוגש אותך?"‬
‫"זו לא בעיה‪ .‬הייתי מוצאת אותך‪ ,‬תאמין לי"‪.‬‬
‫הוא הביט בעיניה‪" .‬את יודעת מה? מאמין לך"‪.‬‬
‫סוף!!!!!‬
‫אם נהניתם‪ ,‬הכנסו לאתר שלי ותוכלו לקרוא סיפורים נוספים ובחינם‪:‬‬
‫‪www.navabooks.co.il‬‬
‫כל הזכויות שמורות לנאוה דיקסטרה‪/‬א‬
‫‪279‬‬