ד״ר משה כהן נושא הבשורה ספרי מקור נושא הבשורה ד״ר משה כהן The Messenger Dr. Moshe Cohen 2014ספרי מקור — ד״ר משה כהן © Copyright כל זכויות ההדפסה בספר שמורות בידי המחבר פרסום בכל צורה שהיא ,בכל צורה של מאגר מידע, בצורה שלמה או חלקית לכל שימוש מסחרי או אחר אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמחבר ספר זה הוא יצירת ספרות .כל קשר בין דמויות ו/או אירועים בספר לבין דמויות ו/או אירועים במציאות הנו מקרי בלבד. דאנא–קוד1137–17 : נדפס בישראל Printed in Israel 2014/06 הספר מוקדש לילדיי האהובים טליה ,איילה ואיתן תוכן העניינים .1 .2 .3 .4 .5 .6 .7 .8 .9 .10 .11 .12 .13 .14 .15 פתיחה מונולוג הכפירה וידויו של ילד וידויה של אהבה התובנה הראשונה — חיבור התובנה השנייה — הילד התובנה השלישית — אדם לאלוהיו התובנה הרביעית — אדם לאדם התובנה החמישית — אדם לעצמו התובנה השישית — חומר ורוח התובנה השביעית — אדם לעולמו התובנה השמינית — מלחמה התובנה התשיעית — אהבה התובנה העשירית — המוות החטא ועונשו 11 13 24 39 58 67 75 83 93 106 118 133 143 160 167 פתיחה הסו ,השקיטו ,החרישו שירה, מלאכית של חיים ,היִי לי מסורה. אשא לך דבריי ואת ,לבני התמותה עיניהם עצומות להקשיב ,אותן יפקחו מעתה. אמת היא חֹום בים של קרה, יום יבוא ותהא לבני אדם נהירה. אמת על טבע המכיל את מֵמדי האדם, ראשונית היא לכל ,לה דבר לא קדם. לצוררים של אמת תהא היא מרה, תטרוף בבשרם כחיה מגורה. שלווה לא תיתן להשכין בלִבם, עולמם הוא כאב ,לוחשים הם את שמם. לאוהבים של אמת ,תהא זו מלטפת, ניצנים של שררה מלבם היא קוטפת. ֵמבָשמים כוחותיה ,נעימים לזה האדם, ִחִצים של כאב ,לעולם לא ידעו את חודָם. נושא בשורה אדם הוא ,בין ילדי התמותה, נשימתו ,את הלמות לב הטבע תהא מאיטה. אחד הוא ,בלבו צפון סוד, המכאיב ,מייסר את נפשו עד מאוד. שמו כשמי הוא ,אמונה תחרוט בו שירה, דמו נוזל על כתבים ,הוא נושא הבשורה! ד״ר משה כהן ⎮ 11 פרק 1 ∼ מונולוג הכפירה ∼ ד לתות העץ אדירות הממדים נפתחו בחריקה ושטפו את היכל הקדושה באורו של יום .קרני שמש פיזזו ברננה ,האירו טפח אחר טפח את תבליטי השיש והזהב המעטרים את הקירות .צמד נזירים לבושי שחורים ופנים חתומות נגלו אט אט לעיניו היגעות של אדם מיוזע .על פניו ניכרו סִבלות הטיפוס הרב .נעליו קרועות ,בגדיו ועורו נושאים את אבק הדרכים ,אשר הפך לעיסה בוצית של שלג .הבעת מאמץ קפאה בפניו וסירבה להפשיר ,על אף חומו של זרזיף אגלי זיעה שניגר ממצחו. לאחר רגע ,שבעיניו נראה כמו שעה ארוכה של התבוננות ,הניף אחד הנזירים את ידו בתנועה שהזמינה אותו להיכנס .הנזיר השני סגר מאחוריו את הדלתות מחמת רוח פרצים אשר החלה מטלטלת את פעמוני הכניסה בהד מרעיש .לאחר שנסגרו הדלתות ,עמדו השניים מול הזר ,הבעת פניהם שְלווה ומתנשאת ,מזמינה הסבר להטרדה הבלתי צפויה. האדם ,הזר להם ,כיסה בידיו את פניו על מנת להקל את ההסתגלות לחשכת ההיכל ,ואז התיישב ברפיון רגליים על רצפת השיש. "מי אתה?" פתח בשאלה האחד ,שעיניו שחורות ומבטו נוקב. "האם אבדת בהרים? האם נפצעת?" שאל השני ,צנום למראה, ובעיניו מבט ריק הנישא לחלל האוויר. הזר לא פצה את פיו .זוג הנזירים הביטו זה בזה בהבעת שאלה במשך שעה ארוכה .לפתע נעמד האיש ונעץ את מבטו בשניים .אלה נרתעו לאחור ביראה. גופו היה חסון וגדול מימדים ,שיערו פרוע מרוחות ההרים .עיניו ירוקות ,בוהקות בחשכה .מבטו חודר ,כמו שולח חצי אש אל מעטה ד״ר משה כהן ⎮ 13 הניכור של השניים" .שמי אדם ,מעשִי שליחות לעבודת האל במנזר הזה". הוא אמר את דבריו ואיבד ברפיון כוחות את עמידתו על הקרקע. כאשר פקח את עיניו ,שכב על מיטה ולגופו גלימה לבנה ונעימה למגע .עורו נקי ,כמו לא נותר זכר ממסעו בן שלושים הימים .הוא הביט סביבו ולא ראה איש .חדרו היה צנוע ,חשוך ,ובו ארון לבגדים ומיטה .אחד הקירות היה מכוסה מרצפה עד תקרה במאות ספרים שנראו מסודרים להפליא .הריהוט הצנוע היה עשוי עץ כבד עתיר שנים .לצד המיטה היתה שידה קטנה ועליה עששית. הוא הושיט את ידו ובמהרה הואר החדר ונגלה לעיניו במלואו. כשניסה להתרומם ,נעצר מפאת כאב שפילח את גבו. "הירגע ",שמע קול עבה שהֵפר את דממת החדר" .גופך חלש, עליך לנוח". הוא הביט סביבו .בתחילה לא ראה דבר ,אך עד מהרה נ ִגלה לעיניו איש ,יושב על כרית גדולה בפינת החדר ,וגבו שעון על הקיר. "מי אתה?" שאל אדם. "אני רופא המנזר .מצוותו של אב המנזר היא שאשאר לצידך ,עד שתחלים ".ענה. "אני חולה?" שאל אדם. "הגעת אלינו חולה .עברת מסע מפרך .דע כי מעטים הם בני האדם הבוחרים לשרת את האל במקום נידח זה .זוהי הסיבה שבגינה אין אנו מורגלים לראות פנים חדשות .מתנצל אנוכי על קבלת הפנים הקרירה לה זכית .מסעך התארך ,ככל הנראה ,מעבר לצפוי ".הוא דיבר בפנים שואלות" .חשבנו ששינית את דעתך בדרך ,או שהחלטת לא לצאת בכלל ".המשיך בקול עמוק ומרגיע. "אכן ,התארך מסעי ".נאנח אדם והשעין את ראשו הכואב על הכר. 14 ⎮ נושא הבשורה "כעת עליך לישון ,לנוח ",פקד הרופא" .ספר לי על כך מחר". קולו ליווה את אדם כששקע שנית בשנתו. "אדם ,עליך לקום ,לאכול ".שמע קול קורא בשמו ומושך אותו מזרועות חלום. הוא פקח את עיניו .בתחילה נראה שאינו מזהה היכן הוא ,אך לאחר שניות מעטות לבשו עיניו מבט ידעני ושליו. "אתה הרופא?" לחש בגמגום ונענה בחיוב. לאחר שהתרומם הביט מחלון חדרו. "מדהים כאן ",אמר בקול חלוש .עד מהרה שקע במראה נוף ההרים המושלגים הנשקף מחלונו. "קיבלת את החדר היפה ביותר ,על פי הנחייתו של אב המנזר .אז ספר לי ,מה עברת בדרכך עד שהגעת הלום?" שאל הרופא בסקרנות ניכרת .איש זקן היה .שיערו לבן כשלג ,חלק וארוך ,שהסגיר את גילו המופלג .עור פניו חלק להפליא ועמידתו זקופה ואיתנה. "משרת אני ,זה שנים ,את האל במנזר השוכן במרכזה של עיר למרגלות ההרים .מזה תקופה ארוכה אני חש כי אינני מּונ ָע מרוחות של תשוקה במקום בו חייתי .שאלות רבות נותרות ללא מענה". הרופא נע בחוסר נוחות על כיסאו. "לפני מספר חודשים חשקה נפשי לגלות את מסתורין הפרא השוכן במקום זה ,שגבוה ורחוק מכול .סיפורים בדבר הרים עטויי לבן, מרחבים מיוערים בצבעי ירוק עד ,חיות פרא ומקומיים אשר השלווה שוכנת בלבם משכו אותי למסעי זה". "כמה זמן יש בכוונתך לשהות במנזרנו?" שאל הרופא בנימת דאגה שאת פשרה לא הבין אדם ,אך זו הטרידה רק לרגע את מחשבתו. "אם ירשה לי אב המנזר אשאר פרק זמן ארוך ,ככל שיידרש לי על מנת לתהות על מהויות שלא מובנות לי כעת ".הוא דיבר בנימה מתגרה ,כמו מֹוחֶה על התחושה שנזרעה במחשבתו שניות ספורות קודם לכן. ד״ר משה כהן ⎮ 15 "למה כוונתך?" שאל הרופא" .מהויות לא מובנות?" "ברשותך אתהלך בחצרות המנזר ,אלמד את מקומי ".אמר אדם והשאיר את שאלת הרופא תלויה בחלל האוויר .הוא ניגב את פיו משאריות הארוחהֶ ,ה ֱחו ָה תנועת מנומסת אל עבר הרופא ויצא מחדרו. לאחר הליכה קצרה ,יצא משערי המנזר ונדהם לגלות כי הוא עומד בפאתי גן פרחים קסום ,עטור שלל צבעים ,שנשא אל אפו ריחות אביב נעימים .השמש זרחה והוא הרגיש את מצב רוחו משתפר ,לאחר הכנסת האורחים הקרה לה זכה .לרגעים מספר תהה בדבר יחסם של מארחיו ,שהרי בא למלא מטרה אחת — לעבוד את האל במקום זה .הוא היה בטוח כי אב המנזר דיבר עם המורה הרוחני שלו ,לכן לא הצליח להעלות סיבה שבגינה זכה ליחס הזה. לאחר מספר רגעים החליט כי יחדל ממחשבות ,ויתמסר ליופי אליו נחשף .עצי ברוש ירוקים תחמו את גן הפרחים ,שנראה כי נבנה במרכזה של קרחת יער מופלאה .עלי העצים נשאו גוון צהבהב מקרני השמש המשתקפות ,ויצרו תמונה של חגיגיות מרוממת נפש .מתוך גן הפרחים יצא שביל המוליך אל גבעה קרובה. הוא מילא את ריאותיו אוויר ,ויצא בצעדה אל מעלה השביל. ריחות של אדמה לחה נישאו אל אפו ,והוא שאף מלוא ריאותיו וחש כמתמלא אנרגיות מרוממות עם עלייתו את הגבעה .עד מהרה נעמד על הפסגה והביט סביבו בהתפעלות. מכל כיוון הקיף רכס הרים מושלגים את המנזר ואת גן הפרחים. קרני שמש אחרונות של דמדומי יום ּבִצבצו מבעד לפסגות ההרים וליטפו את לחייו בחום נעים וממכר .הוא עצם את עיניו וחש את גופו מתעטף ברפיון מהנה .כך עמד דקות ארוכות. מחשבה טורדנית בדבר שיחתו עם הרופא הפריעה את שלוותו. הוא פקח את עיניו ,לגם עוד לגימה מהמראה הנשקף לעיניו ,וירד מהגבעה .לתדהמתו ,גילה כי הוא לא יורד בשביל בו עלה מגן הפרחים, אלא בשביל המוביל לכפר קטן עשוי בתי עץ עם גגות קש. 16 ⎮ נושא הבשורה בתחילה ,פחד מאבדן התמצאותו ,אך עד מהרה התעשת וצעד אל עבר הכפר בצעדים בטוחים .בפאתי הכפר ראה מספר בהמות מסע מתקבצות יחד ורוטנות מכאב .אחד מיושבי הכפר ,הוביל אותן והרביץ מכות נמרצות בגבן. הוא נכנס לכפר והגיע עד מהרה לבקתה מרכזית .דלת הּבִקתה היתה פתוחה ומבפנים עלו ריחות מפתים של דברי מאפה. "היכנס ".החוותה אישה עגלגלה תנועה מזמינה לעברו. "יום טוב ",הוא אמר וזכה לחיוך לבבי .בתוך הבקתה ראה שולחן ערוך ועליו לחמים טריים וקנקן תה .ילדה קלילת רגליים נחפזה ובידה דלי מלא מים חמים והחלה רוחצת ומסבנת את רגליו. בתחילה משך את גופו בנימוס והחוה אות תודה ,אך לנוכח עיניי הילדה המאוכזבות ,הניח לה לקרצף את רגליו .הוא הביט על גלימתו הלבנה והסיק כי יושבי המקום רוחשים כבוד רב לנזירים השוכנים במנזר. האישה מזגה לו כוס תה גדולה והגישה לחם חם. "תודה ",אמר בחיוך. עם רדת הערב ,במצב רוח מרומם ,חזר אל המנזר. את חדרו חיפש שעה ארוכה בעודו עובר חדר אחר חדר ,אך לא מצא .לפתע נתקל בחדר נעול ,ועל דלתו ידית בצבע זהב שנראתה כבדת משקל .הדלת ,עשויית עץ מעוטר ,נראתה גבוהה ומרשימה יותר מיתר דלתות המנזר .הוא הביט לאחור ,ו ִידא כי אין איש בסביבתו ומשך את קצה השטיח שמתחת לדלת. לעיניו נגלה מפתח ,חפון בקופסת עץ קטנה. סקרנותו גברה בעת שפתח את דלת החדר לרווחה .לימינו ,על הרצפה ,ראה עששית כבויה .הוא נכנס אל החדר ,סגר את הדלת בטריקה ונשם לרווחה. לבו נצבט מעצם המחשבה כי ייתכן ומסיג הוא גבול ,אך בעודו צועד באפילת החדר ,סקרנותו גברה על הפחד .הוא הסיק כי איש לא ד״ר משה כהן ⎮ 17 נכנס אל החדר זמן רב ,שכן היה עליו לפלס את דרכו בין קורי עכביש שירדו מהתקרה. החדר היה גדול יותר מהחדר בו התעורר לפני מספר שעות. בפינה ,מתחת לחלון שכוסה בוילון צהוב ,ראה מיטה .הוא התיישב על המיטה ואבק רב עלה סביבו .מיד קם ,ונבהל פן ישמעו את השיעול הטורדני שאחז בו. "כמה זמן עבר מאז נכנס מישהו לחדר הזה?" חשב ובליבו קיווה כי איש לא שמע את שיעולו. הוא הביט סביבו עם שוך האבק וראה כי קירות החדר מכוסים ספרים מכוסי אבק .כל הקירות נראו זהים ,פרט לקיר אחד ,בו הספרים היו פחות מסודרים .הוא התקרב בשקט אל עבר הקיר ,שלף את אחד הספרים מהמדף ,וניקה את ערימת האבק שצברו השנים. בסקרנות גוברת ,פתח את הספר ,ונוכח כי הוא כתוב בשפה שאינה מוכרת לו .לרגע סמקו לחייו בזעם ,שכן איש משכיל הוא ,ודובר שש עשרה שפות ,אך את זו לא ראה מימיו! הוא החזיר את הספר ושלף בקוצר רוח ספר שני. להפתעתו ,ראה כי הכתבים הם בכתב יד אך ללא מחיקות ותיקונים. הדבר היה תמוה בעיניו .כמו נכתבו במעין השראה ,ברצף מפליא ,אות אחר אות ,במרווחים קבועים ובקווים ישרים ,ללא סטיה. לשמחתו ,את השפה הזו זיהה בנקל ,אך סגנון הכתיבה נראה לו מוזר; כתיבה קלילה וקריאה ,מעין חריזה נעימה למראה ,כמו תווי נגינה המתנשאים בגאון מעל הדפים הישנים והמאובקים. סקרנותו גברה עוד יותר כאשר ראה איורים ,שכמותם לא ראה מעולם ,מעטרים את הכתבים. בעמוד הראשון ראה ציור של גבר ,יושב כפוף לרגלי מצבת ַשי ִש ועליה חריטות .הגבר לבש גלימה זהה לשלו ,אך ארוכה יותר ,שירדה מגופו וכיסתה את המדרגות המובילות אל המצבה. לאחר דקות ארוכות בהן בהה בדפים ,הביט לאחור ולתדהמתו 18 ⎮ נושא הבשורה ראה את מצבת השיש המצויירת ,נמצאת במרכז החדר בו הוא עומד. מעל למצבה היו שני חלונות מעוטרים בפסיפס צבעוני שהרכיב דמויות של מלך ומלכה .באיור ,קרני אור נכנסו מבעד לחלונות אל עבר עיניי אדם כפוף ,ופניו של זה נראו כשל סובל .אגלי זיעה ודמעות ניגרו מראשו של האיש אל רצפת החדר .הציור נראה אפל ,כמו בא לשקף פחד ומורא .אווירת הפחד שבציור היא זו שדחפה אותו להעמיק ללא רשות בכתבים. שתי המילים הראשונות לא הסבירו דבר ,אך הגבירו את סקרנותו. מונולוג הכפירה דממת אלוהים ,שִ מְשֹו זרחה על היכל של קדושה, מלאכית של חיים ,ברּכת אור יום לעולם לחשה, מלך ,מלכה דמויות בצבעי החלון, את קירות ההיכל יכסו כוִילון. שַ יִש ,זהב ,קירות של הוד והדר, אדם לאלוהיו ,במקום זה נֶדֶר נַדָר. צלילים של עּוגב ,לאוזניים שומעות מִצוָה לוחשים, את גופו של אדם ינקבו כנשיכת נחשים. אז בו יזרמו ,כנעימה מאוזניו, עֹולָה של חירות מסירים מעליו, נושאים לאוזנו את זו הבשורה: נצור את האל בלבך פן תשלוט בו שררה! אך צלילים של עוגב פשוטים הםֵּ ,כנִים, את נפשו של איש דת באהבה ֵמ ָענִים. ברך כורע מול הנגלה לעיניו, אורות אדומים שוטפים את פניו. ד״ר משה כהן ⎮ 19 אגלי זיעה ממצחו ,על רצפה מתנפצים ביגון, תפילה הוא נושא ,שאוניית טלטוליו ביבשה תעגון. יושב אני היום בהיכל הברית, נעים לי המראה ,אך את אושרי הוא מליט, אורות בצבעים ,בעיניי השמש זורחת, נפשי שסועה בפנייך מונחת. בדידות היא נגע הפושט בעורי, חושף לעיניי את מלוא כיעורי. מפרשיי ,הסירו רוחות אמונה, ספינת ים חיי ,נתיב מְשַ ּנֶה. מביט לצדדים ,אל רום הפאר, פלצֹות סיוטים ,הוא בי מעורר. געגועיי לנער הנישא על כנפיי השכינה, סכיניה חדים ,היום היא אותי מענה, נפשי מדממת את דם תפילותיי. אלוהים ,היֵה כאב זה מסיר מעליי. סובל אנוכי ,את דממת היגון, שלווה בנפשי לא תרצה שוב לשכון. אמונה בי נשבה ,אך ָאיֵה היא הלכה? חִצי אהבה אליי היא שלחה. אך לא אהבת אלוהים היום בי פועמת. תשוקה לגשמי ,את נפשי מרוממת, חלומות חולם ,נושאים בי בשורות, בהיכל של קדושה רוחות כה קרות. לפרוץ ארצה ,לגשמי ,לנשגב, בשורות שזורות בצלילי העוגב. 20 ⎮ נושא הבשורה בין ילדי התמותה ארצה להלך, נוצות של קדושה מעליי משלח. לא עוד בין אבנים אחיה את חיי, את רוע גזירה אקלף מעליי. בחלומי ,שואף אני הבל פה של אישה, את אושרי ,לנפשי במהרה מחישה. הייתכן כי שֵ ם האלוהים הוא ייסורים לגופי? כנפיים לי נתן אך אסר מָעופי. בחלומי לרווחה אפרוש את כנפיי, את קורי השינה אסיר מעליי. אפרח ,כאביב במלוא הדרו, וגוזל נפשי ,ברננה אלטף שיערו, על לבי אחרוט את חוקי החירות, כי בחרתי לחיות ,טרם נבצר עליי למות. צעדים שומעות אוזניי ,האם האזין אדם לתפילתי? בחלומי ,לבוש שחורים מתנכר לשנתי. יודע אני את דבר ענישה לעוון הכפירה, מחלום של חיים ,לעינויי בערה. ייסורים של נצח תחת אש השאול, באמון האל ,לא יעז עוד אדם למעול. אמהר ,אתכסה בוילון תא הוידוי, יחשוב האדם כי דבר שמיעתו הוא בדוי! מיהו ׳אדם׳? האם עבד לאל? האם נורא שאדָם שאלה זו שואל? מיהו ׳אני׳? האם ציפייה נועדתי לקיים? האם בורא עצמו ,על אלוהיו הוא מאיים? ד״ר משה כהן ⎮ 21 מיהו ׳אלוהָיי׳? המהלך הוא בין ברואיו החוטאים? לקדושת שמו ,בני אדם את עצמם יהיו שוחטים. האם בוחן הוא אותי? מעשיי ,דבריי, האם גא אתה בי? כלּוא בין קירותיי. ה ָלזֶה התכוונת במצוות אמונה? ה ִתגְמֹול לנפשי ,שאת עצמה מענה? מי אתה? עמוד ,הראה פרצופך! הטל עליי שמש ממלוא ָה ָדרְך. צעדים מתחזקים ,אליי האדם קרֵב, הפחד אוחז בי ,את כוחותיי שואב. הייתכן כי ָכּנץ אחז בי הטירוף? שלוותי את כנפיה תפרוס ותעוף. כפירה ,אמונה ,הנני רק בן תמותה... בתא של וידוי אתחבא מעתה!! צעדים! עליי למהר ,חשב אדם .הוא סגר את הספר בידיים רועדות מהתרגשות ,והחזירו אל קיר הספרים שמולו .ברגע האחרון השליך על הספר אבק על מנת להסתיר את סקרנותו .במהירות חרט בעזרת מפתח ,מצרור המפתחות שבידו ,סימן על מדף העץ ,באמצעותו יוכל לזהות את הספר בשנית. רגעים ספורים לאחר שסיים מלאכתו ,נכנסו בצעדים רועמים מספר נזירים לחדר .עם פתיחת הדלת ,הסתובב אדם כמופתע ,כאילו הפריעו לו להביט בנוף הנשקף מאחד החלונות .לפניו עמדו שני האנשים שקיבלו את פניו כשהגיע לשערי המנזר. "מה מעשיך בחדר זה?" שאל הבכיר שבהם. "סלח לי ,חזרתי מטיול בפאתי המנזר ועתה נדמה כי אבדה דרכי בין הכתלים". 22 ⎮ נושא הבשורה "אב המנזר אוסר על כניסה לחדר הזה!" אמר האחד ,אך הפעם לא היה שמץ של נועם הליכות בדבריו" .אינני יודע מדוע הגעת למשכננו השליו ,אך אם הנך כאן באישורו של אב המנזר ,עליך לכבד את חוקי המקום!" "מדוע איש לא גר בחדר הזה?" שאל אדם בהתגרות מסוקרנת, כמו לא שעה לאזהרות הבוטות שהופנו כלפיו. "אב המנזר יראה אותך עכשיו!" ענה נחרצות וסימן לאדם כי עליו לעזוב את החדר מיד. "אם חשוב לך עתידך במקום זה ,אנא הִימנע משאלות בדבר 'החדר האסור' ".הוסיף ,ומיד נראה כמצטער על דבריו ,כמו גילה סוד שעליו להסתיר. אדם הבין כי זהו שמו של החדר ,הבליע חיוך של סיפוק והלך אל אב המנזר .הוא הביט לאחור ונוכח כי הצעיר שביניהם נעל אחריו את הדלת והכניס בחשאיות את המפתחות לכיסו. ד״ר משה כהן ⎮ 23
© Copyright 2024