‫ד״ר משה כהן‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫ספרי מקור‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫‪The Messenger‬‬ ‫‪Dr. Moshe Cohen‬‬ ‫‪ 2014‬ספרי מקור — ד״ר משה כהן © ‪Copyright‬‬ ‫כל זכויות ההדפסה בספר שמורות בידי המחבר‬ ‫פרסום בכל צורה שהיא‪ ,‬בכל צורה של מאגר מידע‪,‬‬ ‫בצורה שלמה או חלקית‬ ‫לכל שימוש מסחרי או אחר‬ ‫אסור ללא רשות מפורשת בכתב מהמחבר‬ ‫ספר זה הוא יצירת ספרות‪ .‬כל קשר בין דמויות ו‪/‬או אירועים בספר‬ ‫לבין דמויות ו‪/‬או אירועים במציאות הנו מקרי בלבד‪.‬‬ ‫דאנא–קוד‪1137–17 :‬‬ ‫נדפס בישראל ‪Printed in Israel 2014/06‬‬ ‫הספר מוקדש לילדיי האהובים‬ ‫טליה‪ ,‬איילה ואיתן‬ ‫תוכן העניינים‬ ‫‪.1‬‬ ‫‪.2‬‬ ‫‪.3‬‬ ‫‪.4‬‬ ‫‪.5‬‬ ‫‪.6‬‬ ‫‪.7‬‬ ‫‪.8‬‬ ‫‪.9‬‬ ‫‪.10‬‬ ‫‪.11‬‬ ‫‪.12‬‬ ‫‪.13‬‬ ‫‪.14‬‬ ‫‪.15‬‬ ‫‬ ‫פתיחה‬ ‫‬ ‫מונולוג הכפירה‬ ‫‬ ‫וידויו של ילד‬ ‫‬ ‫וידויה של אהבה‬ ‫‬ ‫התובנה הראשונה — חיבור‬ ‫‬ ‫התובנה השנייה — הילד‬ ‫‬ ‫התובנה השלישית — אדם לאלוהיו‬ ‫‬ ‫התובנה הרביעית — אדם לאדם‬ ‫‬ ‫התובנה החמישית — אדם לעצמו‬ ‫‬ ‫התובנה השישית — חומר ורוח‬ ‫‬ ‫התובנה השביעית — אדם לעולמו‬ ‫‬ ‫התובנה השמינית — מלחמה‬ ‫‬ ‫התובנה התשיעית — אהבה‬ ‫‬ ‫התובנה העשירית — המוות‬ ‫‬ ‫החטא ועונשו‬ ‫‪11‬‬ ‫‪13‬‬ ‫‪24‬‬ ‫‪39‬‬ ‫‪58‬‬ ‫‪67‬‬ ‫‪75‬‬ ‫‪83‬‬ ‫‪93‬‬ ‫‪106‬‬ ‫‪118‬‬ ‫‪133‬‬ ‫‪143‬‬ ‫‪160‬‬ ‫‪167‬‬ ‫פתיחה‬ ‫הסו‪ ,‬השקיטו‪ ,‬החרישו שירה‪,‬‬ ‫מלאכית של חיים‪ ,‬היִי לי מסורה‪.‬‬ ‫אשא לך דבריי ואת‪ ,‬לבני התמותה‬ ‫עיניהם עצומות להקשיב‪ ,‬אותן יפקחו מעתה‪.‬‬ ‫אמת היא חֹום בים של קרה‪,‬‬ ‫יום יבוא ותהא לבני אדם נהירה‪.‬‬ ‫אמת על טבע המכיל את מֵמדי האדם‪,‬‬ ‫ראשונית היא לכל‪ ,‬לה דבר לא קדם‪.‬‬ ‫לצוררים של אמת תהא היא מרה‪,‬‬ ‫תטרוף בבשרם כחיה מגורה‪.‬‬ ‫שלווה לא תיתן להשכין בלִבם‪,‬‬ ‫עולמם הוא כאב‪ ,‬לוחשים הם את שמם‪.‬‬ ‫לאוהבים של אמת‪ ,‬תהא זו מלטפת‪,‬‬ ‫ניצנים של שררה מלבם היא קוטפת‪.‬‬ ‫ֵמבָשמים כוחותיה‪ ,‬נעימים לזה האדם‪,‬‬ ‫ִחִצים של כאב‪ ,‬לעולם לא ידעו את חודָם‪.‬‬ ‫נושא בשורה אדם הוא‪ ,‬בין ילדי התמותה‪,‬‬ ‫נשימתו‪ ,‬את הלמות לב הטבע תהא מאיטה‪.‬‬ ‫אחד הוא‪ ,‬בלבו צפון סוד‪,‬‬ ‫המכאיב‪ ,‬מייסר את נפשו עד מאוד‪.‬‬ ‫שמו כשמי הוא‪ ,‬אמונה תחרוט בו שירה‪,‬‬ ‫דמו נוזל על כתבים‪ ,‬הוא נושא הבשורה!‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪11‬‬ ‫פרק ‪1‬‬ ‫∼ מונולוג הכפירה ∼‬ ‫ד‬ ‫לתות העץ אדירות הממדים נפתחו בחריקה ושטפו את היכל‬ ‫הקדושה באורו של יום‪ .‬קרני שמש פיזזו ברננה‪ ,‬האירו טפח אחר‬ ‫טפח את תבליטי השיש והזהב המעטרים את הקירות‪ .‬צמד נזירים‬ ‫לבושי שחורים ופנים חתומות נגלו אט אט לעיניו היגעות של אדם‬ ‫מיוזע‪ .‬על פניו ניכרו סִבלות הטיפוס הרב‪ .‬נעליו קרועות‪ ,‬בגדיו ועורו‬ ‫נושאים את אבק הדרכים‪ ,‬אשר הפך לעיסה בוצית של שלג‪ .‬הבעת‬ ‫מאמץ קפאה בפניו וסירבה להפשיר‪ ,‬על אף חומו של זרזיף אגלי זיעה‬ ‫שניגר ממצחו‪.‬‬ ‫לאחר רגע‪ ,‬שבעיניו נראה כמו שעה ארוכה של התבוננות‪ ,‬הניף‬ ‫אחד הנזירים את ידו בתנועה שהזמינה אותו להיכנס‪ .‬הנזיר השני סגר‬ ‫מאחוריו את הדלתות מחמת רוח פרצים אשר החלה מטלטלת את‬ ‫פעמוני הכניסה בהד מרעיש‪ .‬לאחר שנסגרו הדלתות‪ ,‬עמדו השניים‬ ‫מול הזר‪ ,‬הבעת פניהם שְלווה ומתנשאת‪ ,‬מזמינה הסבר להטרדה‬ ‫הבלתי צפויה‪.‬‬ ‫האדם‪ ,‬הזר להם‪ ,‬כיסה בידיו את פניו על מנת להקל את ההסתגלות‬ ‫לחשכת ההיכל‪ ,‬ואז התיישב ברפיון רגליים על רצפת השיש‪.‬‬ ‫"מי אתה?" פתח בשאלה האחד‪ ,‬שעיניו שחורות ומבטו נוקב‪.‬‬ ‫"האם אבדת בהרים? האם נפצעת?" שאל השני‪ ,‬צנום למראה‪,‬‬ ‫ובעיניו מבט ריק הנישא לחלל האוויר‪.‬‬ ‫הזר לא פצה את פיו‪ .‬זוג הנזירים הביטו זה בזה בהבעת שאלה‬ ‫במשך שעה ארוכה‪ .‬לפתע נעמד האיש ונעץ את מבטו בשניים‪ .‬אלה‬ ‫נרתעו לאחור ביראה‪.‬‬ ‫גופו היה חסון וגדול מימדים‪ ,‬שיערו פרוע מרוחות ההרים‪ .‬עיניו‬ ‫ירוקות‪ ,‬בוהקות בחשכה‪ .‬מבטו חודר‪ ,‬כמו שולח חצי אש אל מעטה‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪13‬‬ ‫הניכור של השניים‪" .‬שמי אדם‪ ,‬מעשִי שליחות לעבודת האל במנזר‬ ‫הזה‪".‬‬ ‫הוא אמר את דבריו ואיבד ברפיון כוחות את עמידתו על הקרקע‪.‬‬ ‫כאשר פקח את עיניו‪ ,‬שכב על מיטה ולגופו גלימה לבנה ונעימה‬ ‫למגע‪ .‬עורו נקי‪ ,‬כמו לא נותר זכר ממסעו בן שלושים הימים‪ .‬הוא‬ ‫הביט סביבו ולא ראה איש‪ .‬חדרו היה צנוע‪ ,‬חשוך‪ ,‬ובו ארון לבגדים‬ ‫ומיטה‪ .‬אחד הקירות היה מכוסה מרצפה עד תקרה במאות ספרים‬ ‫שנראו מסודרים להפליא‪ .‬הריהוט הצנוע היה עשוי עץ כבד עתיר‬ ‫שנים‪ .‬לצד המיטה היתה שידה קטנה ועליה עששית‪.‬‬ ‫הוא הושיט את ידו ובמהרה הואר החדר ונגלה לעיניו במלואו‪.‬‬ ‫כשניסה להתרומם‪ ,‬נעצר מפאת כאב שפילח את גבו‪.‬‬ ‫"הירגע‪ ",‬שמע קול עבה שהֵפר את דממת החדר‪" .‬גופך חלש‪,‬‬ ‫עליך לנוח‪".‬‬ ‫הוא הביט סביבו‪ .‬בתחילה לא ראה דבר‪ ,‬אך עד מהרה נ ִגלה לעיניו‬ ‫איש‪ ,‬יושב על כרית גדולה בפינת החדר‪ ,‬וגבו שעון על הקיר‪.‬‬ ‫"מי אתה?" שאל אדם‪.‬‬ ‫"אני רופא המנזר‪ .‬מצוותו של אב המנזר היא שאשאר לצידך‪ ,‬עד‬ ‫שתחלים‪ ".‬ענה‪.‬‬ ‫"אני חולה?" שאל אדם‪.‬‬ ‫"הגעת אלינו חולה‪ .‬עברת מסע מפרך‪ .‬דע כי מעטים הם בני האדם‬ ‫הבוחרים לשרת את האל במקום נידח זה‪ .‬זוהי הסיבה שבגינה אין אנו‬ ‫מורגלים לראות פנים חדשות‪ .‬מתנצל אנוכי על קבלת הפנים הקרירה‬ ‫לה זכית‪ .‬מסעך התארך‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬מעבר לצפוי‪ ".‬הוא דיבר בפנים‬ ‫שואלות‪" .‬חשבנו ששינית את דעתך בדרך‪ ,‬או שהחלטת לא לצאת‬ ‫בכלל‪ ".‬המשיך בקול עמוק ומרגיע‪.‬‬ ‫"אכן‪ ,‬התארך מסעי‪ ".‬נאנח אדם והשעין את ראשו הכואב על‬ ‫הכר‪.‬‬ ‫‪14‬‬ ‫⎮‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫"כעת עליך לישון‪ ,‬לנוח‪ ",‬פקד הרופא‪" .‬ספר לי על כך מחר‪".‬‬ ‫קולו ליווה את אדם כששקע שנית בשנתו‪.‬‬ ‫"אדם‪ ,‬עליך לקום‪ ,‬לאכול‪ ".‬שמע קול קורא בשמו ומושך אותו‬ ‫מזרועות חלום‪.‬‬ ‫הוא פקח את עיניו‪ .‬בתחילה נראה שאינו מזהה היכן הוא‪ ,‬אך‬ ‫לאחר שניות מעטות לבשו עיניו מבט ידעני ושליו‪.‬‬ ‫"אתה הרופא?" לחש בגמגום ונענה בחיוב‪.‬‬ ‫לאחר שהתרומם הביט מחלון חדרו‪.‬‬ ‫"מדהים כאן‪ ",‬אמר בקול חלוש‪ .‬עד מהרה שקע במראה נוף‬ ‫ההרים המושלגים הנשקף מחלונו‪.‬‬ ‫"קיבלת את החדר היפה ביותר‪ ,‬על פי הנחייתו של אב המנזר‪ .‬אז‬ ‫ספר לי‪ ,‬מה עברת בדרכך עד שהגעת הלום?" שאל הרופא בסקרנות‬ ‫ניכרת‪ .‬איש זקן היה‪ .‬שיערו לבן כשלג‪ ,‬חלק וארוך‪ ,‬שהסגיר את גילו‬ ‫המופלג‪ .‬עור פניו חלק להפליא ועמידתו זקופה ואיתנה‪.‬‬ ‫"משרת אני‪ ,‬זה שנים‪ ,‬את האל במנזר השוכן במרכזה של עיר‬ ‫למרגלות ההרים‪ .‬מזה תקופה ארוכה אני חש כי אינני מּונ ָע מרוחות של‬ ‫תשוקה במקום בו חייתי‪ .‬שאלות רבות נותרות ללא מענה‪".‬‬ ‫הרופא נע בחוסר נוחות על כיסאו‪.‬‬ ‫"לפני מספר חודשים חשקה נפשי לגלות את מסתורין הפרא‬ ‫השוכן במקום זה‪ ,‬שגבוה ורחוק מכול‪ .‬סיפורים בדבר הרים עטויי לבן‪,‬‬ ‫מרחבים מיוערים בצבעי ירוק עד‪ ,‬חיות פרא ומקומיים אשר השלווה‬ ‫שוכנת בלבם משכו אותי למסעי זה‪".‬‬ ‫"כמה זמן יש בכוונתך לשהות במנזרנו?" שאל הרופא בנימת‬ ‫דאגה שאת פשרה לא הבין אדם‪ ,‬אך זו הטרידה רק לרגע את מחשבתו‪.‬‬ ‫"אם ירשה לי אב המנזר אשאר פרק זמן ארוך‪ ,‬ככל שיידרש לי‬ ‫על מנת לתהות על מהויות שלא מובנות לי כעת‪ ".‬הוא דיבר בנימה‬ ‫מתגרה‪ ,‬כמו מֹוחֶה על התחושה שנזרעה במחשבתו שניות ספורות‬ ‫קודם לכן‪.‬‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪15‬‬ ‫"למה כוונתך?" שאל הרופא‪" .‬מהויות לא מובנות?"‬ ‫"ברשותך אתהלך בחצרות המנזר‪ ,‬אלמד את מקומי‪ ".‬אמר אדם‬ ‫והשאיר את שאלת הרופא תלויה בחלל האוויר‪ .‬הוא ניגב את פיו‬ ‫משאריות הארוחה‪ֶ ,‬ה ֱחו ָה תנועת מנומסת אל עבר הרופא ויצא מחדרו‪.‬‬ ‫לאחר הליכה קצרה‪ ,‬יצא משערי המנזר ונדהם לגלות כי הוא עומד‬ ‫בפאתי גן פרחים קסום‪ ,‬עטור שלל צבעים‪ ,‬שנשא אל אפו ריחות‬ ‫אביב נעימים‪ .‬השמש זרחה והוא הרגיש את מצב רוחו משתפר‪ ,‬לאחר‬ ‫הכנסת האורחים הקרה לה זכה‪ .‬לרגעים מספר תהה בדבר יחסם של‬ ‫מארחיו‪ ,‬שהרי בא למלא מטרה אחת — לעבוד את האל במקום זה‪ .‬הוא‬ ‫היה בטוח כי אב המנזר דיבר עם המורה הרוחני שלו‪ ,‬לכן לא הצליח‬ ‫להעלות סיבה שבגינה זכה ליחס הזה‪.‬‬ ‫לאחר מספר רגעים החליט כי יחדל ממחשבות‪ ,‬ויתמסר ליופי‬ ‫אליו נחשף‪ .‬עצי ברוש ירוקים תחמו את גן הפרחים‪ ,‬שנראה כי נבנה‬ ‫במרכזה של קרחת יער מופלאה‪ .‬עלי העצים נשאו גוון צהבהב מקרני‬ ‫השמש המשתקפות‪ ,‬ויצרו תמונה של חגיגיות מרוממת נפש‪ .‬מתוך גן‬ ‫הפרחים יצא שביל המוליך אל גבעה קרובה‪.‬‬ ‫הוא מילא את ריאותיו אוויר‪ ,‬ויצא בצעדה אל מעלה השביל‪.‬‬ ‫ריחות של אדמה לחה נישאו אל אפו‪ ,‬והוא שאף מלוא ריאותיו וחש‬ ‫כמתמלא אנרגיות מרוממות עם עלייתו את הגבעה‪ .‬עד מהרה נעמד על‬ ‫הפסגה והביט סביבו בהתפעלות‪.‬‬ ‫מכל כיוון הקיף רכס הרים מושלגים את המנזר ואת גן הפרחים‪.‬‬ ‫קרני שמש אחרונות של דמדומי יום ּבִצבצו מבעד לפסגות ההרים‬ ‫וליטפו את לחייו בחום נעים וממכר‪ .‬הוא עצם את עיניו וחש את גופו‬ ‫מתעטף ברפיון מהנה‪ .‬כך עמד דקות ארוכות‪.‬‬ ‫מחשבה טורדנית בדבר שיחתו עם הרופא הפריעה את שלוותו‪.‬‬ ‫הוא פקח את עיניו‪ ,‬לגם עוד לגימה מהמראה הנשקף לעיניו‪ ,‬וירד‬ ‫מהגבעה‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬גילה כי הוא לא יורד בשביל בו עלה מגן הפרחים‪,‬‬ ‫אלא בשביל המוביל לכפר קטן עשוי בתי עץ עם גגות קש‪.‬‬ ‫‪16‬‬ ‫⎮‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫בתחילה‪ ,‬פחד מאבדן התמצאותו‪ ,‬אך עד מהרה התעשת וצעד אל‬ ‫עבר הכפר בצעדים בטוחים‪ .‬בפאתי הכפר ראה מספר בהמות מסע‬ ‫מתקבצות יחד ורוטנות מכאב‪ .‬אחד מיושבי הכפר‪ ,‬הוביל אותן והרביץ‬ ‫מכות נמרצות בגבן‪.‬‬ ‫הוא נכנס לכפר והגיע עד מהרה לבקתה מרכזית‪ .‬דלת הּבִקתה‬ ‫היתה פתוחה ומבפנים עלו ריחות מפתים של דברי מאפה‪.‬‬ ‫"היכנס‪ ".‬החוותה אישה עגלגלה תנועה מזמינה לעברו‪.‬‬ ‫"יום טוב‪ ",‬הוא אמר וזכה לחיוך לבבי‪ .‬בתוך הבקתה ראה שולחן‬ ‫ערוך ועליו לחמים טריים וקנקן תה‪ .‬ילדה קלילת רגליים נחפזה ובידה‬ ‫דלי מלא מים חמים והחלה רוחצת ומסבנת את רגליו‪.‬‬ ‫בתחילה משך את גופו בנימוס והחוה אות תודה‪ ,‬אך לנוכח עיניי‬ ‫הילדה המאוכזבות‪ ,‬הניח לה לקרצף את רגליו‪ .‬הוא הביט על גלימתו‬ ‫הלבנה והסיק כי יושבי המקום רוחשים כבוד רב לנזירים השוכנים‬ ‫במנזר‪.‬‬ ‫האישה מזגה לו כוס תה גדולה והגישה לחם חם‪.‬‬ ‫"תודה‪ ",‬אמר בחיוך‪.‬‬ ‫עם רדת הערב‪ ,‬במצב רוח מרומם‪ ,‬חזר אל המנזר‪.‬‬ ‫את חדרו חיפש שעה ארוכה בעודו עובר חדר אחר חדר‪ ,‬אך לא‬ ‫מצא‪ .‬לפתע נתקל בחדר נעול‪ ,‬ועל דלתו ידית בצבע זהב שנראתה כבדת‬ ‫משקל‪ .‬הדלת‪ ,‬עשויית עץ מעוטר‪ ,‬נראתה גבוהה ומרשימה יותר מיתר‬ ‫דלתות המנזר‪ .‬הוא הביט לאחור‪ ,‬ו ִידא כי אין איש בסביבתו ומשך את‬ ‫קצה השטיח שמתחת לדלת‪.‬‬ ‫לעיניו נגלה מפתח‪ ,‬חפון בקופסת עץ קטנה‪.‬‬ ‫סקרנותו גברה בעת שפתח את דלת החדר לרווחה‪ .‬לימינו‪ ,‬על‬ ‫הרצפה‪ ,‬ראה עששית כבויה‪ .‬הוא נכנס אל החדר‪ ,‬סגר את הדלת‬ ‫בטריקה ונשם לרווחה‪.‬‬ ‫לבו נצבט מעצם המחשבה כי ייתכן ומסיג הוא גבול‪ ,‬אך בעודו‬ ‫צועד באפילת החדר‪ ,‬סקרנותו גברה על הפחד‪ .‬הוא הסיק כי איש לא‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪17‬‬ ‫נכנס אל החדר זמן רב‪ ,‬שכן היה עליו לפלס את דרכו בין קורי עכביש‬ ‫שירדו מהתקרה‪.‬‬ ‫החדר היה גדול יותר מהחדר בו התעורר לפני מספר שעות‪.‬‬ ‫בפינה‪ ,‬מתחת לחלון שכוסה בוילון צהוב‪ ,‬ראה מיטה‪ .‬הוא התיישב על‬ ‫המיטה ואבק רב עלה סביבו‪ .‬מיד קם‪ ,‬ונבהל פן ישמעו את השיעול‬ ‫הטורדני שאחז בו‪.‬‬ ‫"כמה זמן עבר מאז נכנס מישהו לחדר הזה?" חשב ובליבו קיווה‬ ‫כי איש לא שמע את שיעולו‪.‬‬ ‫הוא הביט סביבו עם שוך האבק וראה כי קירות החדר מכוסים‬ ‫ספרים מכוסי אבק‪ .‬כל הקירות נראו זהים‪ ,‬פרט לקיר אחד‪ ,‬בו הספרים‬ ‫היו פחות מסודרים‪ .‬הוא התקרב בשקט אל עבר הקיר‪ ,‬שלף את אחד‬ ‫הספרים מהמדף‪ ,‬וניקה את ערימת האבק שצברו השנים‪.‬‬ ‫בסקרנות גוברת‪ ,‬פתח את הספר‪ ,‬ונוכח כי הוא כתוב בשפה שאינה‬ ‫מוכרת לו‪ .‬לרגע סמקו לחייו בזעם‪ ,‬שכן איש משכיל הוא‪ ,‬ודובר שש‬ ‫עשרה שפות‪ ,‬אך את זו לא ראה מימיו! הוא החזיר את הספר ושלף‬ ‫בקוצר רוח ספר שני‪.‬‬ ‫להפתעתו‪ ,‬ראה כי הכתבים הם בכתב יד אך ללא מחיקות ותיקונים‪.‬‬ ‫הדבר היה תמוה בעיניו‪ .‬כמו נכתבו במעין השראה‪ ,‬ברצף מפליא‪ ,‬אות‬ ‫אחר אות‪ ,‬במרווחים קבועים ובקווים ישרים‪ ,‬ללא סטיה‪.‬‬ ‫לשמחתו‪ ,‬את השפה הזו זיהה בנקל‪ ,‬אך סגנון הכתיבה נראה לו‬ ‫מוזר; כתיבה קלילה וקריאה‪ ,‬מעין חריזה נעימה למראה‪ ,‬כמו תווי‬ ‫נגינה המתנשאים בגאון מעל הדפים הישנים והמאובקים‪.‬‬ ‫סקרנותו גברה עוד יותר כאשר ראה איורים‪ ,‬שכמותם לא ראה‬ ‫מעולם‪ ,‬מעטרים את הכתבים‪.‬‬ ‫בעמוד הראשון ראה ציור של גבר‪ ,‬יושב כפוף לרגלי מצבת ַשי ִש‬ ‫ועליה חריטות‪ .‬הגבר לבש גלימה זהה לשלו‪ ,‬אך ארוכה יותר‪ ,‬שירדה‬ ‫מגופו וכיסתה את המדרגות המובילות אל המצבה‪.‬‬ ‫לאחר דקות ארוכות בהן בהה בדפים‪ ,‬הביט לאחור ולתדהמתו‬ ‫‪18‬‬ ‫⎮‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫ראה את מצבת השיש המצויירת‪ ,‬נמצאת במרכז החדר בו הוא עומד‪.‬‬ ‫מעל למצבה היו שני חלונות מעוטרים בפסיפס צבעוני שהרכיב דמויות‬ ‫של מלך ומלכה‪ .‬באיור‪ ,‬קרני אור נכנסו מבעד לחלונות אל עבר עיניי‬ ‫אדם כפוף‪ ,‬ופניו של זה נראו כשל סובל‪ .‬אגלי זיעה ודמעות ניגרו‬ ‫מראשו של האיש אל רצפת החדר‪ .‬הציור נראה אפל‪ ,‬כמו בא לשקף‬ ‫פחד ומורא‪ .‬אווירת הפחד שבציור היא זו שדחפה אותו להעמיק ללא‬ ‫רשות בכתבים‪.‬‬ ‫שתי המילים הראשונות לא הסבירו דבר‪ ,‬אך הגבירו את סקרנותו‪.‬‬ ‫מונולוג הכפירה‬ ‫דממת אלוהים‪ ,‬שִ מְשֹו זרחה על היכל של קדושה‪,‬‬ ‫מלאכית של חיים‪ ,‬ברּכת אור יום לעולם לחשה‪,‬‬ ‫מלך‪ ,‬מלכה דמויות בצבעי החלון‪,‬‬ ‫את קירות ההיכל יכסו כוִילון‪.‬‬ ‫שַ יִש‪ ,‬זהב‪ ,‬קירות של הוד והדר‪,‬‬ ‫אדם לאלוהיו‪ ,‬במקום זה נֶדֶר נַדָר‪.‬‬ ‫צלילים של עּוגב‪ ,‬לאוזניים שומעות מִצוָה לוחשים‪,‬‬ ‫את גופו של אדם ינקבו כנשיכת נחשים‪.‬‬ ‫אז בו יזרמו‪ ,‬כנעימה מאוזניו‪,‬‬ ‫עֹולָה של חירות מסירים מעליו‪,‬‬ ‫נושאים לאוזנו את זו הבשורה‪:‬‬ ‫נצור את האל בלבך פן תשלוט בו שררה!‬ ‫אך צלילים של עוגב פשוטים הם‪ֵּ ,‬כנִים‪,‬‬ ‫את נפשו של איש דת באהבה ֵמ ָענִים‪.‬‬ ‫ברך כורע מול הנגלה לעיניו‪,‬‬ ‫אורות אדומים שוטפים את פניו‪.‬‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪19‬‬ ‫אגלי זיעה ממצחו‪ ,‬על רצפה מתנפצים ביגון‪,‬‬ ‫תפילה הוא נושא‪ ,‬שאוניית טלטוליו ביבשה תעגון‪.‬‬ ‫יושב אני היום בהיכל הברית‪,‬‬ ‫נעים לי המראה‪ ,‬אך את אושרי הוא מליט‪,‬‬ ‫אורות בצבעים‪ ,‬בעיניי השמש זורחת‪,‬‬ ‫נפשי שסועה בפנייך מונחת‪.‬‬ ‫בדידות היא נגע הפושט בעורי‪,‬‬ ‫חושף לעיניי את מלוא כיעורי‪.‬‬ ‫מפרשיי‪ ,‬הסירו רוחות אמונה‪,‬‬ ‫ספינת ים חיי‪ ,‬נתיב מְשַ ּנֶה‪.‬‬ ‫מביט לצדדים‪ ,‬אל רום הפאר‪,‬‬ ‫פלצֹות סיוטים‪ ,‬הוא בי מעורר‪.‬‬ ‫געגועיי לנער הנישא על כנפיי השכינה‪,‬‬ ‫סכיניה חדים‪ ,‬היום היא אותי מענה‪,‬‬ ‫נפשי מדממת את דם תפילותיי‪.‬‬ ‫אלוהים‪ ,‬היֵה כאב זה מסיר מעליי‪.‬‬ ‫סובל אנוכי‪ ,‬את דממת היגון‪,‬‬ ‫שלווה בנפשי לא תרצה שוב לשכון‪.‬‬ ‫אמונה בי נשבה‪ ,‬אך ָאיֵה היא הלכה?‬ ‫חִצי אהבה אליי היא שלחה‪.‬‬ ‫אך לא אהבת אלוהים היום בי פועמת‪.‬‬ ‫תשוקה לגשמי‪ ,‬את נפשי מרוממת‪,‬‬ ‫חלומות חולם‪ ,‬נושאים בי בשורות‪,‬‬ ‫בהיכל של קדושה רוחות כה קרות‪.‬‬ ‫לפרוץ ארצה‪ ,‬לגשמי‪ ,‬לנשגב‪,‬‬ ‫בשורות שזורות בצלילי העוגב‪.‬‬ ‫‪20‬‬ ‫⎮‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫בין ילדי התמותה ארצה להלך‪,‬‬ ‫נוצות של קדושה מעליי משלח‪.‬‬ ‫לא עוד בין אבנים אחיה את חיי‪,‬‬ ‫את רוע גזירה אקלף מעליי‪.‬‬ ‫בחלומי‪ ,‬שואף אני הבל פה של אישה‪,‬‬ ‫את אושרי‪ ,‬לנפשי במהרה מחישה‪.‬‬ ‫הייתכן כי שֵ ם האלוהים הוא ייסורים לגופי?‬ ‫כנפיים לי נתן אך אסר מָעופי‪.‬‬ ‫בחלומי לרווחה אפרוש את כנפיי‪,‬‬ ‫את קורי השינה אסיר מעליי‪.‬‬ ‫אפרח‪ ,‬כאביב במלוא הדרו‪,‬‬ ‫וגוזל נפשי‪ ,‬ברננה אלטף שיערו‪,‬‬ ‫על לבי אחרוט את חוקי החירות‪,‬‬ ‫כי בחרתי לחיות‪ ,‬טרם נבצר עליי למות‪.‬‬ ‫צעדים שומעות אוזניי‪ ,‬האם האזין אדם לתפילתי?‬ ‫בחלומי‪ ,‬לבוש שחורים מתנכר לשנתי‪.‬‬ ‫יודע אני את דבר ענישה לעוון הכפירה‪,‬‬ ‫מחלום של חיים‪ ,‬לעינויי בערה‪.‬‬ ‫ייסורים של נצח תחת אש השאול‪,‬‬ ‫באמון האל‪ ,‬לא יעז עוד אדם למעול‪.‬‬ ‫אמהר‪ ,‬אתכסה בוילון תא הוידוי‪,‬‬ ‫יחשוב האדם כי דבר שמיעתו הוא בדוי!‬ ‫מיהו ׳אדם׳? האם עבד לאל?‬ ‫האם נורא שאדָם שאלה זו שואל?‬ ‫מיהו ׳אני׳? האם ציפייה נועדתי לקיים?‬ ‫האם בורא עצמו‪ ,‬על אלוהיו הוא מאיים?‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪21‬‬ ‫מיהו ׳אלוהָיי׳? המהלך הוא בין ברואיו החוטאים?‬ ‫לקדושת שמו‪ ,‬בני אדם את עצמם יהיו שוחטים‪.‬‬ ‫האם בוחן הוא אותי? מעשיי‪ ,‬דבריי‪,‬‬ ‫האם גא אתה בי? כלּוא בין קירותיי‪.‬‬ ‫ה ָלזֶה התכוונת במצוות אמונה?‬ ‫ה ִתגְמֹול לנפשי‪ ,‬שאת עצמה מענה?‬ ‫מי אתה? עמוד‪ ,‬הראה פרצופך!‬ ‫הטל עליי שמש ממלוא ָה ָדרְך‪.‬‬ ‫צעדים מתחזקים‪ ,‬אליי האדם קרֵב‪,‬‬ ‫הפחד אוחז בי‪ ,‬את כוחותיי שואב‪.‬‬ ‫הייתכן כי ָכּנץ אחז בי הטירוף?‬ ‫שלוותי את כנפיה תפרוס ותעוף‪.‬‬ ‫כפירה‪ ,‬אמונה‪ ,‬הנני רק בן תמותה‪...‬‬ ‫בתא של וידוי אתחבא מעתה!!‬ ‫צעדים!‬ ‫עליי למהר‪ ,‬חשב אדם‪ .‬הוא סגר את הספר בידיים רועדות‬ ‫מהתרגשות‪ ,‬והחזירו אל קיר הספרים שמולו‪ .‬ברגע האחרון השליך‬ ‫על הספר אבק על מנת להסתיר את סקרנותו‪ .‬במהירות חרט בעזרת‬ ‫מפתח‪ ,‬מצרור המפתחות שבידו‪ ,‬סימן על מדף העץ‪ ,‬באמצעותו יוכל‬ ‫לזהות את הספר בשנית‪.‬‬ ‫רגעים ספורים לאחר שסיים מלאכתו‪ ,‬נכנסו בצעדים רועמים‬ ‫מספר נזירים לחדר‪ .‬עם פתיחת הדלת‪ ,‬הסתובב אדם כמופתע‪ ,‬כאילו‬ ‫הפריעו לו להביט בנוף הנשקף מאחד החלונות‪ .‬לפניו עמדו שני‬ ‫האנשים שקיבלו את פניו כשהגיע לשערי המנזר‪.‬‬ ‫"מה מעשיך בחדר זה?" שאל הבכיר שבהם‪.‬‬ ‫"סלח לי‪ ,‬חזרתי מטיול בפאתי המנזר ועתה נדמה כי אבדה דרכי‬ ‫בין הכתלים‪".‬‬ ‫‪22‬‬ ‫⎮‬ ‫נושא הבשורה‬ ‫"אב המנזר אוסר על כניסה לחדר הזה!" אמר האחד‪ ,‬אך הפעם לא‬ ‫היה שמץ של נועם הליכות בדבריו‪" .‬אינני יודע מדוע הגעת למשכננו‬ ‫השליו‪ ,‬אך אם הנך כאן באישורו של אב המנזר‪ ,‬עליך לכבד את חוקי‬ ‫המקום!"‬ ‫"מדוע איש לא גר בחדר הזה?" שאל אדם בהתגרות מסוקרנת‪,‬‬ ‫כמו לא שעה לאזהרות הבוטות שהופנו כלפיו‪.‬‬ ‫"אב המנזר יראה אותך עכשיו!" ענה נחרצות וסימן לאדם כי עליו‬ ‫לעזוב את החדר מיד‪.‬‬ ‫"אם חשוב לך עתידך במקום זה‪ ,‬אנא הִימנע משאלות בדבר‬ ‫'החדר האסור'‪ ".‬הוסיף‪ ,‬ומיד נראה כמצטער על דבריו‪ ,‬כמו גילה סוד‬ ‫שעליו להסתיר‪.‬‬ ‫אדם הבין כי זהו שמו של החדר‪ ,‬הבליע חיוך של סיפוק והלך אל‬ ‫אב המנזר‪ .‬הוא הביט לאחור ונוכח כי הצעיר שביניהם נעל אחריו את‬ ‫הדלת והכניס בחשאיות את המפתחות לכיסו‪.‬‬ ‫ד״ר משה כהן‬ ‫⎮‬ ‫‪23‬‬