‫יש לי חלום‪ .‬ובחלומי אני נוסעת לבד להודו‪ ,‬לטיול‬ ‫הגדול שלי אחרי הצבא‪ .‬זה שכולם‪ ,‬או לפחות רבים‬ ‫מאוד‪ ,‬עשו‪ .‬גם אני כבר הייתי על המסלול של הנסיעה‬ ‫להודו לבד בגיל ‪ ,22‬אבל אז‪ ,‬עם הכרטיס ביד‪ ,‬החיים‬ ‫הפתיעו עם מקרה מצער‪ .‬נשארתי בארץ‪ .‬מאז אני‬ ‫מריירת על כל אלה שמפזרים בנדיבות סיפורי מס־‬ ‫עות על התקופה הפרועה בחיים‪ ,‬כשהיו חסרי עוגנים‪,‬‬ ‫דאגות ומחויבויות‪.‬‬ ‫"לא חייתי את החיים!" אפשר לשמוע אותי זועקת‬ ‫בשברון לב אחרי עוד סיפור מסע עסיסי על הסקוואט‬ ‫הפרוע באמסטרדם‪ ,‬מסע הקרוואנים הפראי באיביזה או‬ ‫הטרק נוטף הצוף בהרי ההימלאיה‪.‬‬ ‫אני‪ ,‬מה לעשות‪ ,‬הייתי ילדה טובה‪ ,‬שקטה‪ ,‬לא מת־‬ ‫בלטת‪ .‬עוברת ממסגרת למסגרת בלי להרים את הראש‪.‬‬ ‫והנה הבשלתי‪ ,‬הרמתי ראש‪ ,‬פיתחתי אישיות‪ ,‬מתברר‬ ‫שאפילו די פרועה ושובבה‪ ,‬ודווקא עכשיו‪ ,‬כשאני לגמרי‬ ‫מוכנה לחיות את החיים טו דה מקס – אני מקורקעת עם‬ ‫בעל ‪ +‬שני ילדים קטנים‪.‬‬ ‫משבר גיל ה־‪ 40‬שפקד אותי‪ ,‬והרעיד את האדמה תחת‬ ‫רגלי משפחתנו‪ ,‬לחש באוזניי כבר זמן מה את הרצון הזה –‬ ‫לצאת למסע לבד‪" .‬מה שאני הכי צריכה עכשיו"‪ ,‬הכרזתי‪,‬‬ ‫"זה לארוז תרמיל ולהסתובב בעולם חודשיים! לבד!"‬ ‫בסוף התפשרתי על שבועיים וחצי‪ ,‬ובמקום תרמיל הל־‬ ‫כתי על טרולי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬גיל ‪.40‬‬ ‫ליום הולדת ‪ 41‬פירגנה לעצמה מיכל ליבדינסקי‬ ‫טיול פרוע של אחרי צבא‪ ,‬לבד בהודו‪ ,‬באיחור של ‪ 20‬שנה‪.‬‬ ‫אלא שאז היא נזכרה שהיא נשואה לשי אביבי ואמא לשניים‪,‬‬ ‫והסתפקה בשבועיים וחצי ובטרולי במקום תרמיל‪ .‬ועדיין‬ ‫הספיקה להתפלל (שהטיסה תוקדם)‪ ,‬לאכול (חריף) וללמוד‬ ‫איך לאהוב בלי רגשי אשמה ובלי געגועים‪ .‬יצאתי לשאנטי‪,‬‬ ‫תכף אשוב להכין סנדוויצ'ים ‑ יומן מסע‬ ‫מ י כל ש לה ב ת ל יבד י נ ס ק י ‪ ,‬ה ו דו‬ ‫צי לו מ י ם ‪ :‬נ ו י ה אלו ן‬ ‫לאלף פרעוש‬ ‫למסע הזה רציתי לצאת בשנה שעברה‪ ,‬כשממש הגעתי‬ ‫לגיל‪ .‬משום מה חשבתי שמישהו אחר ייתן לי אותו במתנה‪.‬‬ ‫נגיד‪ ,‬בעלי‪ .‬זה לא קרה‪ .‬קיבלתי ממנו טבעת זהב מהממת‬ ‫(פייר‪ ,‬שיחק אותה) והבנתי שזאת מתנה שרק אני יכולה‬ ‫להעניק לעצמי‪ .‬השנה הודעתי שאין צורך לשבור את הראש‬ ‫בשאלה מה לקנות לי – רוצה לנסוע‪ .‬להודו‪ .‬לבד!‬ ‫בן הזוג תומך ומברך‪ .‬הילדים גם‪ .‬מאותו רגע‪ ,‬כשאני‬ ‫מבינה שזה באמת עומד לקרות‪ ,‬אני נכנסת להתקף חרדה‪.‬‬ ‫וידוי קטן‪ .‬יש בתוכי שתיים ממש הפוכות‪ .‬אחת עם קוצים‬ ‫בישבן‪ ,‬זקוקה כל הזמן לריגושים ולהרפתקאות‪ ,‬והשנייה סוג‬ ‫של צבה‪ ,‬אוהבת להסתגר בבית‪ ,‬עם התה והפייסבוק הישן‪ .‬כזו‬ ‫‪54‬‬ ‫‪ 7 8‬י מ י ם ׀ ‪07. 02 . 2 014‬‬ ‫על החוף בגואה‪.‬‬ ‫"קיבלתי סטירת‬ ‫השכמה"‬ ‫‪ 07. 02 . 2 014‬׀ ‪ 7‬י מ י ם ‪8‬‬ ‫‪55‬‬ ‫יש לי חלום‪ .‬ובחלומי אני נוסעת לבד להודו‪ ,‬לטיול‬ ‫הגדול שלי אחרי הצבא‪ .‬זה שכולם‪ ,‬או לפחות רבים‬ ‫מאוד‪ ,‬עשו‪ .‬גם אני כבר הייתי על המסלול של הנסיעה‬ ‫להודו לבד בגיל ‪ ,22‬אבל אז‪ ,‬עם הכרטיס ביד‪ ,‬החיים‬ ‫הפתיעו עם מקרה מצער‪ .‬נשארתי בארץ‪ .‬מאז אני‬ ‫מריירת על כל אלה שמפזרים בנדיבות סיפורי מס־‬ ‫עות על התקופה הפרועה בחיים‪ ,‬כשהיו חסרי עוגנים‪,‬‬ ‫דאגות ומחויבויות‪.‬‬ ‫"לא חייתי את החיים!" אפשר לשמוע אותי זועקת‬ ‫בשברון לב אחרי עוד סיפור מסע עסיסי על הסקוואט‬ ‫הפרוע באמסטרדם‪ ,‬מסע הקרוואנים הפראי באיביזה או‬ ‫הטרק נוטף הצוף בהרי ההימלאיה‪.‬‬ ‫אני‪ ,‬מה לעשות‪ ,‬הייתי ילדה טובה‪ ,‬שקטה‪ ,‬לא מת־‬ ‫בלטת‪ .‬עוברת ממסגרת למסגרת בלי להרים את הראש‪.‬‬ ‫והנה הבשלתי‪ ,‬הרמתי ראש‪ ,‬פיתחתי אישיות‪ ,‬מתברר‬ ‫שאפילו די פרועה ושובבה‪ ,‬ודווקא עכשיו‪ ,‬כשאני לגמרי‬ ‫מוכנה לחיות את החיים טו דה מקס – אני מקורקעת עם‬ ‫בעל ‪ +‬שני ילדים קטנים‪.‬‬ ‫משבר גיל ה־‪ 40‬שפקד אותי‪ ,‬והרעיד את האדמה תחת‬ ‫רגלי משפחתנו‪ ,‬לחש באוזניי כבר זמן מה את הרצון הזה –‬ ‫לצאת למסע לבד‪" .‬מה שאני הכי צריכה עכשיו"‪ ,‬הכרזתי‪,‬‬ ‫"זה לארוז תרמיל ולהסתובב בעולם חודשיים! לבד!"‬ ‫בסוף התפשרתי על שבועיים וחצי‪ ,‬ובמקום תרמיל הל־‬ ‫כתי על טרולי‪ .‬בכל זאת‪ ,‬גיל ‪.40‬‬ ‫ליום הולדת ‪ 41‬פירגנה לעצמה מיכל ליבדינסקי‬ ‫טיול פרוע של אחרי צבא‪ ,‬לבד בהודו‪ ,‬באיחור של ‪ 20‬שנה‪.‬‬ ‫אלא שאז היא נזכרה שהיא נשואה לשי אביבי ואמא לשניים‪,‬‬ ‫והסתפקה בשבועיים וחצי ובטרולי במקום תרמיל‪ .‬ועדיין‬ ‫הספיקה להתפלל (שהטיסה תוקדם)‪ ,‬לאכול (חריף) וללמוד‬ ‫איך לאהוב בלי רגשי אשמה ובלי געגועים‪ .‬יצאתי לשאנטי‪,‬‬ ‫תכף אשוב להכין סנדוויצ'ים ‑ יומן מסע‬ ‫מ י כל ש לה ב ת ל יבד י נ ס ק י ‪ ,‬ה ו דו‬ ‫צי לו מ י ם ‪ :‬נ ו י ה אלו ן‬ ‫לאלף פרעוש‬ ‫למסע הזה רציתי לצאת בשנה שעברה‪ ,‬כשממש הגעתי‬ ‫לגיל‪ .‬משום מה חשבתי שמישהו אחר ייתן לי אותו במתנה‪.‬‬ ‫נגיד‪ ,‬בעלי‪ .‬זה לא קרה‪ .‬קיבלתי ממנו טבעת זהב מהממת‬ ‫(פייר‪ ,‬שיחק אותה) והבנתי שזאת מתנה שרק אני יכולה‬ ‫להעניק לעצמי‪ .‬השנה הודעתי שאין צורך לשבור את הראש‬ ‫בשאלה מה לקנות לי – רוצה לנסוע‪ .‬להודו‪ .‬לבד!‬ ‫בן הזוג תומך ומברך‪ .‬הילדים גם‪ .‬מאותו רגע‪ ,‬כשאני‬ ‫מבינה שזה באמת עומד לקרות‪ ,‬אני נכנסת להתקף חרדה‪.‬‬ ‫וידוי קטן‪ .‬יש בתוכי שתיים ממש הפוכות‪ .‬אחת עם קוצים‬ ‫בישבן‪ ,‬זקוקה כל הזמן לריגושים ולהרפתקאות‪ ,‬והשנייה סוג‬ ‫של צבה‪ ,‬אוהבת להסתגר בבית‪ ,‬עם התה והפייסבוק הישן‪ .‬כזו‬ ‫‪54‬‬ ‫‪ 7 8‬י מ י ם ׀ ‪07. 02 . 2 014‬‬ ‫על החוף בגואה‪.‬‬ ‫"קיבלתי סטירת‬ ‫השכמה"‬ ‫‪ 07. 02 . 2 014‬׀ ‪ 7‬י מ י ם ‪8‬‬ ‫‪55‬‬ ‫"מתחילה ליהנות‬ ‫מלשבת במסעדה‬ ‫לבד‪ ,‬להזמין מה שבא‬ ‫לי‪ ,‬לא לדפוק חשבון‪,‬‬ ‫להסתובב לבד בחושך‬ ‫ברחוב הודי זר"‬ ‫אני‪ ,‬סובלת מפיצול אישיות‪ .‬אז להודו?‬ ‫לבד?? אני בכלל מסוגלת???‬ ‫"איך מאלפים פרעושים?" שאל אותי פעם‬ ‫חבר‪" .‬שמים אותם בצנצנת סגורה‪ ,‬לאט־לאט‬ ‫הם לומדים לקפוץ עד גובה המכסה‪ ,‬מורידים‬ ‫את המכסה‪ ,‬והם ממשיכים לקפוץ לאותו הגו־‬ ‫בה‪ ,‬למרות שכלום לא עוצר אותם"‪ .‬אני קולטת‬ ‫שגם אני קופצת עד גובה מסוים‪ ,‬ובא לי בכלל‬ ‫לקפוץ החוצה מהצנצנת‪.‬‬ ‫אז יש רשות ויש אומץ – אני יוצאת לטיול‬ ‫הגדול שלי להודו לבד אחרי הצבא‪ .‬נכון שכבר‬ ‫לא אנדוד חודשים‪ ,‬שלא לומר שנים‪ ,‬ממקום‬ ‫למקום‪ ,‬אבל לקבל שבועיים וחצי בסטטוס הנו־‬ ‫כחי שלי‪ ,‬מרגיש כמו נצח‪.‬‬ ‫ארזת לבד?‬ ‫מי אני ומה שמי?‬ ‫הולכת ברחובות טירו‪ .‬מערביים‪,‬‬ ‫הודים‪ ,‬פרות‪ ,‬ריקשות‪ ,‬קבצנים‪ ,‬עורבים‪,‬‬ ‫כולם מעורבבים‪ .‬קונה מים‪ ,‬מחליפה כסף‪,‬‬ ‫משיגה כרטיס סים מקומי‪ .‬בין לבין מסתכ־‬ ‫לת על עצמי בפליאה מסתדרת‪ ,‬לבד‪ .‬כן‪ ,‬אני‬ ‫יכולה! אבל ברקע יש עוד קול‪ ,‬חזק לא פחות‪,‬‬ ‫של זאת שמסתובבת ברחובות הודו באימה‬ ‫ושאלה אחת מנקרת בראשה – מה עשיתי?!‬ ‫ברגעים הקשים לוקחת ביסים מברכות‬ ‫שכתבו לי חברים וחברות לפני הנסי־‬ ‫עה‪ .‬אחת מהם כתבה לי‪ :‬את במסע‬ ‫להחזיר את עצמך לעצמך‪ ,‬והר־‬ ‫טיטה אותי בדמעות‪ .‬נכון‪ .‬נסע־‬ ‫‪56‬‬ ‫‪ 7 8‬י מ י ם ׀ ‪07. 02 . 2 014‬‬ ‫חזון העצמות‬ ‫מסע זו הזדמנות מופלאה לפגוש אנשים‪.‬‬ ‫אורן‪" ,‬הלוחש לעצמות"‪ ,‬הוא אוסטאופט (שיטת‬ ‫טיפול המבוססת על מניפולציה המתבצעת על‬ ‫העצמות) שעזב את ישראל לפני חמש שנים‬ ‫עם כרטיס לכיוון אחד‪ .‬מאז הוא סובב את כדור‬ ‫הארץ‪ ,‬מטפל באירופה‪ ,‬באוסטרליה‪ ,‬בתאילנד‪,‬‬ ‫בטורקיה‪ .‬מקשיב עם הידיים לגוף ומחזיר עצמות‬ ‫שיצאו למקומן‪ .‬‬ ‫אני רואה אותו מחייך לעצמו‪ ,‬מבסוט‪,‬‬ ‫לפני ואחרי טיפול‪ .‬שומעת אותו‪ ,‬תוך כדי‬ ‫הסשן עליי‪ ,‬מזמזם מנגינות‪ ,‬מספר כמה הוא‬ ‫אוהב את העבודה שלו ואיך אף פעם עוד לא‬ ‫יצא לחופשה‪ .‬הוא פשוט מקפיד לטפל בלא‬ ‫יותר משמונה מטופלים ביום ושומר על כו־‬ ‫חותיו‪" .‬אנשים עובדים קשה מדי‪ ,‬מתעייפים‬ ‫ואז אומרים שהם צריכים חופשה"‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬ ‫ושיניה הגרמני צוחק‪" :‬הם לא צריכים חופשה‪,‬‬ ‫הם צריכים חיים"‪.‬‬ ‫שיניה‪ ,‬גרמני יפהפה‪ ,‬עזב את מולדתו‬ ‫כשהיה בן ‪ 18‬וגר בטירוונאמלאי כבר ‪ 13‬שנה‪.‬‬ ‫"כשאת רואה בי גרמני‪ ,‬את לגמרי מצמצמת‬ ‫אותי"‪ ,‬הוא אומר לי‪ ,‬ברוח תורתו של ראמאנה‬ ‫מהרישי‪" :‬אני לא הלאום שלי‪ ,‬לא הרכוש שלי‪,‬‬ ‫לא המשפחה שלי‪ ,‬אפילו לא הזהות המינית‬ ‫שלי‪ "...‬אז מי אני לעזאזל? אני שואלת נואשות‪.‬‬ ‫נזכרת בפעמים שהתעוררתי משינה ובמשך‬ ‫געגועיי לשי‬ ‫לבד בטירוונאמלאי‬ ‫זה קטע להסתובב אישה לבד בעולם‪ .‬גם‬ ‫בישראל זה מאתגר לא פעם‪ .‬לחוש במבטים‬ ‫הבוחנים‪ ,‬הפולשניים‪ .‬מרגיז להרגיש שאני‬ ‫לא חופשייה ללכת לאן שבא לי‪ ,‬איך שבא לי‪,‬‬ ‫מתי שבא לי‪ .‬שאני צריכה להיזהר‪ .‬לשים לב‬ ‫לבגדים שאני לובשת‪ ,‬למקומות שאני מסתו־‬ ‫בבת בהם‪ ,‬לשעות שאני מסתובבת בהן‪ .‬לפ־‬ ‫עמים אני שואלת את עצמי מתי יגיע הקטע‬ ‫שבו שודדים ואונסים אותי‪ .‬בכל יציאה מהח־‬ ‫דר במלון יש פחד‪ .‬הרבה יותר בטוח להישאר‬ ‫בפנים‪ ,‬לקרוא ספרים שהבאתי לי‪ ,‬לאכול‬ ‫שוקולד‪ .‬לפני כל יציאה אני נושמת עמוק‪,‬‬ ‫בעיקר אם כבר חשוך‪ .‬אבל יוצאת לרחובות‬ ‫כל פעם מחדש‪ ,‬כובשת עוד פחד ועוד פחד‬ ‫בצעידה נחושה‪.‬‬ ‫עוצרת בדוכן פירות לקנות בננות ופפאיה‪.‬‬ ‫המוכרת‪ ,‬גרומה וקטנה‪ ,‬מעבירה לי את השקית‬ ‫והאצבע שלה נוגעת בשלי‪ .‬אני נרתעת מהמ־‬ ‫גע‪ ,‬בלי להראות כלום‪ .‬מיד חושבת איך אשטוף‬ ‫את הידיים בסבון כשאגיע למלון‪ .‬היא מרימה‬ ‫את האצבע שנגעה בי‪ ,‬מקרבת לפה ומנשקת‪.‬‬ ‫בשבילה זו ברכה‪ ,‬בשבילי זו קללה‪ ,‬אני חושבת‬ ‫ומתביישת‪.‬‬ ‫זה היום החמישי שלי בהודו‪ ,‬ואני כבר מעזה‬ ‫לשבת בדוכנים ברחוב‪ ,‬לטעום מהמאכלים‬ ‫הזרים והמפתיעים‪ ,‬לשתות צ'אי מתוק שנמ־‬ ‫זג מגבוה לכוסות זכוכית קטנות‪ ,‬על כיסאות‬ ‫מטונפים ליד גברים הודים‪ .‬הם בוהים בי‪ ,‬ואני‬ ‫מחייכת אליהם‪ ,‬לוגמת צ'אי מתוק־חריף ומני־‬ ‫פה את הזרת באצילות מלכותית‪.‬‬ ‫מתחילה ליהנות מלשבת במסעדה לבד‪,‬‬ ‫להזמין מה שבא לי‪ ,‬לא לדפוק חשבון‪ .‬להיכנס‬ ‫במפתיע לסדנת ריקוד‪ ,‬לצאת באמצע כי‬ ‫נמאס לי‪ ,‬להסתובב לבד בחושך ברחוב הודי זר‪.‬‬ ‫כשמסתובבים ברחובות הודו נתקלים במסכת‬ ‫שאלות קבועה‪ .‬ההודים סקרנים ורוצים לדעת‬ ‫הכל‪ .‬איך קוראים לי‪ ,‬מאיפה באתי‪ ,‬אם אני‬ ‫מטיילת לבד‪ ,‬כמה שילמתי על החולצה‪ .‬מכיוון‬ ‫שאני באמצע מסע תהיות על מי אני‪ ,‬פתאום‬ ‫נשמע לי מטופש לענות על "מאיפה את?" בת־‬ ‫שובה הקבועה‪" :‬פרום יזראל"‪ .‬פתאום אני שומ־‬ ‫עת את עצמי עונה‪" :‬פרום לאב"‪ .‬אני אהבה‪ .‬אני‬ ‫אמת‪ .‬אני יופי‪ .‬אני הרמוניה‪ .‬אני כל מה שקיים‪.‬‬ ‫ד"ש מאריק‬ ‫טירו נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה‬ ‫מאורוויל — קהילה אקולוגית בינלאומית‬ ‫שהתקבצה ביישוב עירוני בדרום־מזרח הודו‪.‬‬ ‫קופצת לשם לבקר חברה של חברה בפרויקט‬ ‫צילומים‪ :‬נויה אלון‬ ‫איזה פלא זה לארוז לאדם אחד‪ .‬לא לארבעה‪,‬‬ ‫לא לשניים‪ ,‬רק לי‪ .‬יש מלאאאא מקום בתיק‪.‬‬ ‫לא צריכה להתחשב‪ ,‬לא צריכה לבחור או־או‪,‬‬ ‫יכולה גם וגם!‪ ‬‬ ‫בדרך לנמל התעופה הילדה לא מפסיקה‬ ‫לבכות‪ ,‬שואלת למה אני נוסעת לכל כך הרבה‬ ‫זמן‪ .‬אני חושבת ועונה שמבוגרים צריכים זמן‬ ‫עם עצמם‪ .‬שאנחנו עסוקים כל הזמן באחרים‬ ‫— במשפחה‪ ,‬בעבודה‪ ,‬בבית‪ ,‬בדברים שצריך‬ ‫לעשות — ולא שמים לב שאין לנו זמן פנוי רק‬ ‫לנו‪ .‬אנחנו מתחבקות ובוכות זו על כתפי זו‪,‬‬ ‫הבנים שותקים לידנו‪.‬‬ ‫המסע מתחיל‪ .‬תחנה ראשונה‪ :‬ארונצ'לה‪ ,‬הר‬ ‫קדוש‪ ,‬חברים אמרו שאני חייבת להתחיל משם‪.‬‬ ‫טיסה למומבאי‪ ,‬קונקשן לצ'נאי (לש־‬ ‫עבר מדרס‪ ,‬העיר הרביעית בגודלה‬ ‫בהודו)‪ ,‬בחוץ מחכה לי מונית ושוב‬ ‫אני בסרט הודי מוטרף‪ .‬המוני‬ ‫אדם‪ ,‬דוכנים‪ ,‬פרות‪ ,‬קבצנים‪,‬‬ ‫ריחות‪ ,‬צלילים‪ .‬אני נצמדת‬ ‫למוזיקה ישראלית באייפד‪,‬‬ ‫לתחושה של בית בתוך הכאוס‬ ‫שרץ מול העיניים‪ .‬שלוש‬ ‫שעות במונית עד העיר טי־‬ ‫רוונאמלאי‪ ,‬בדרום הודו‪ ,‬שם‬ ‫שוכן ההר‪ ,‬הגעה למלון‪ .‬וע־‬ ‫כשיו מה??? בוהה לבדי באר־‬ ‫בעה קירות של חדר עגמומי‪.‬‬ ‫אלוהימא‪ ,‬מה עשיתי‪.‬‬ ‫הגעתי ב־‪ 19‬בדצמבר ‪,2013‬‬ ‫בדיוק כשבאשרם בעיר חוגגים‬ ‫יום הולדת לראמאנה מהרישי‪,‬‬ ‫אחד הגורואים הנחשבים בהודו‪.‬‬ ‫מצטרפת לאולם מלא פרחים וקי־‬ ‫שוטים‪ ,‬הודים ומערביים‪ ,‬כולם חו־‬ ‫גגים‪ ,‬חולקים כבוד לראמאנה‪ .‬מקיפים‬ ‫במעגלים את הפסל שלו‪ ,‬משתטחים‬ ‫לרגליו‪ .‬האמת‪ ,‬אין לי מושג מי זה‪ ,‬אבל‬ ‫היי‪ ,‬גם הוא מזל קשת‪ ,‬כמוני!‬ ‫תי להחזיר אותי אליי‪ .‬להרחיב את גבולותיי‬ ‫שצומצמו במכבש החיים‪ ,‬המסגרות‪ ,‬הקודים‬ ‫החברתיים‪ ,‬הנימוסים‪ ,‬ה"מה יגידו"‪.‬‬ ‫קונה ספרים של ראמאנה מהרישי‪ ,‬גורו הודי‬ ‫(‪1879‬־‪ )1950‬שלימד חקירה עצמית‪ ,‬חקירה‬ ‫מתוך מדיטציה והשקטת המחשבות לשאלה‬ ‫"מי אני"‪ .‬מוצאת באשרם של ראמאנה חדר‬ ‫שכתוב עליו "ישיבה בשקט"‪ ,‬נכנסת פנימה‪.‬‬ ‫עשרות אנשים‪ ,‬בשלל צבעים‪ ,‬יושבים על הר־‬ ‫צפה‪ ,‬שותקים‪ .‬עוצמת עיניים ומצטרפת‪ .‬מת־‬ ‫חברת לשקט‪ .‬לדומייה‪ .‬תענוג‪ .‬לפתע‪ ,‬מתוך‬ ‫הדממה הקדושה‪ ,‬צלילים אלקטרוניים דוקרים‬ ‫את כולנו — צלצול פלאפון! הקדמה הגיעה גם‬ ‫לכאן‪ .‬האפר של ראמאנה בטח מתהפך בכדו‪.‬‬ ‫"להיות מה שאדם כבר הינו‪ ,‬לא כרוך במאמץ‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬על מנת שאדם יעמיד פנים כי הוא מה‬ ‫שאינו — יש צורך במאמץ מנטלי מתמשך"‪ ,‬אמר‬ ‫ראמאנה מהרישי‪ .‬חושבת כמה אני מתאמצת כל‬ ‫הזמן‪ .‬להוכיח את עצמי‪ .‬להיות שווה בעיני אח־‬ ‫רים‪ ,‬כדי שאוכל להיות שווה בעיני עצמי‪.‬‬ ‫אז מי אני? אין לי שמץ של מושג‪ 1.72 .‬מטר‪,‬‬ ‫נראית טוב‪ ,‬אף גדול‪ ,‬סנטר מוזר‪ ,‬עיניים עמו־‬ ‫קות‪.‬‬ ‫אולי נתחיל ממה שאני לא‪ .‬אני זה לא הגוף‬ ‫שלי‪ .‬גם אם יורידו לי חלק ממנו‪ ,‬זה לא יפגע‬ ‫במי שאני‪ .‬אני גם לא המחשבות שלי‪ ,‬שמת־‬ ‫חלפות במהירות האור‪ .‬אני לא הרגשות שלי‪,‬‬ ‫זה בטוח‪ .‬בתוך דקות מתחלף לי מצב הרוח‪,‬‬ ‫מייאוש לאופטימיות וחזרה‪ ,‬מבדידות לאהבה‪,‬‬ ‫בלי שקרה באמת שום דבר‪ .‬אז מי אני? צוללת‬ ‫פנימה לתוך עצמי‪.‬‬ ‫כמה שניות לא היה לי מושג מי אני‪ .‬איפה אני‪.‬‬ ‫מה השעה‪ ,‬מה היום‪ ,‬מה החודש‪ ,‬מה השנה‪ .‬איזו‬ ‫תחושת חופש‪ .‬עד שנזכרתי — כאילו דחפו לי‬ ‫לידיים תיקייה כבדה מלאה מסמכים‪.‬‬ ‫מי אני בלי התיקייה? בלי כל הזהויות‪:‬‬ ‫אישה‪ ,‬ישראלית‪ ,‬יהודייה‪ ,‬אמא‪ ,‬נשואה‪ ,‬כו־‬ ‫תבת — מה נשאר? מי את מיכל ליבדינסקי?‬ ‫בבת אחת המבט שלי מופנה מהביצה הטובע־‬ ‫נית של כל מה שחסר ואין‪ ,‬אל מרחבי גן העדן‬ ‫השמחים של כל מה שיש‪ .‬את כאב הרגשות‬ ‫והגעגוע מחליפה הכרת תודה עמוקה על מה‬ ‫שיש לי בחיים‪" .‬יש כאן אגם של מים מתוקים"‬ ‫אומרת אורלי‪" .‬באה?" מה באה‪ ,‬אני עפה‪.‬‬ ‫התנדבותי בשם "סדהנה פורסט"‪ .‬בדרך‪ ,‬במו־‬ ‫נית‪ ,‬החלטתי לשחק בשינוי השם שלי‪ .‬מ'כפת‬ ‫לי‪ .‬אני בהודו לבד‪ .‬לפני כמה שנים‪ ,‬אחרי‬ ‫פגישה עם נומרולוג קבלי‪ ,‬הוספתי את השם‬ ‫שלהבת‪ .‬החלטתי להגיע משולהבת לאורוויל‪,‬‬ ‫לבדוק מה שלהבת עושה למי שאני‪.‬‬ ‫"סדהנה פורסט" היא חווה התנדבותית‬ ‫טבעונית שמטרתה לשחזר את היער הטרופי‬ ‫שנכרת ולשמר מים‪ .‬מי שמגיע מקבל מקום‬ ‫מגורים ומזון‪ .‬עובדים מהבוקר עד הצהריים‪,‬‬ ‫אחר הצהריים חופשי‪ .‬חיים בקהילה‪ ,‬קרוב לא־‬ ‫דמה‪ .‬כדי להתקלח ממלאים דלי מים וסוחבים‬ ‫לאזור המקלחות‪ .‬זה גורם לך די מהר להעריך‬ ‫את המים ולא להשתמש בהם בבזבזנות‪ .‬השי־‬ ‫רותים הם שירותי קומפוסט יבשים‪ ,‬בעצם בול‬ ‫פגיעה לתוך חבית באדמה‪ .‬בהתחלה זה מבאס‪.‬‬ ‫אחרי יומיים‪ ,‬מבאס פתאום לשחרר פסולת גוף‬ ‫אל תוך מים זכים באסלה‪.‬‬ ‫לפני ארוחת הערב מציגים כל אורח חדש‪.‬‬ ‫כשמגיע תורי אני מכריזה בהתרגשות‪" :‬הלו‪,‬‬ ‫מיי ניים איז שלהבת"‪" .‬וולקאם שלהבת"‪,‬‬ ‫כולם עונים‪ ,‬ומישהו זורק באנגלית‪" :‬אז אני‬ ‫מקווה שאת מרוצה"‪ .‬אנשים צוחקים‪ ,‬ואני לא‬ ‫מבינה מה הבדיחה‪ .‬הוא ניגש אחר כך ואומר‬ ‫ששלהבת נשמע כמו ‪ ,shall have it‬כלומר‪:‬‬ ‫אני משתחררת‪ ,‬מרשה לעצמי לדלג‪,‬‬ ‫לעשות גלגלונים‪ ,‬להשפריץ מים‪ ,‬לצחוק‪ .‬אני‬ ‫מציצה בתמונות ונראית לעצמי מהממת!‬ ‫גם עם הבטן! גם עם הקמטים! איזה שחרור זה‬ ‫לקבל את הגוף שלי כמו שהוא‪ .‬איזה פלא‬ ‫בדרך לנמל התעופה הילדה לא מפסיקה‬ ‫לבכות‪ ,‬שואלת למה אני נוסעת לכל כך הרבה‬ ‫זמן‪ .‬אני חושבת ועונה שמבוגרים צריכים‬ ‫זמן עם עצמם‪ .‬אנחנו מתחבקות ובוכות זו על‬ ‫כתפי זו‪ ,‬הבנים שותקים לידנו‬ ‫יהיה לך את זה‪ .‬בכיף!‬ ‫בתיה וערן מארחים אותי‪ .‬כל הפרויקט הוא‬ ‫יוזמה של זוג ישראלים – יורית ואבירם רו־‬ ‫זין‪ ,‬שהגיעו לכאן לפני עשר שנים עם הילדות‬ ‫שלהם בהחלטה נחושה להפריח את השממה‬ ‫שהייתה פעם ג'ונגל‪ .‬בתיה מספרת שהם שו־‬ ‫תלים כל הזמן (‪ 26‬אלף עצים בעשר השנים‬ ‫האחרונות)‪ ,‬חופרים תעלות מים‪ ,‬שומרים מי‬ ‫גשם‪ .‬שלאט־לאט גם החיות חוזרות למקום‪.‬‬ ‫שיש כבר המון סוגי ציפורים‪ .‬ערן אומר של־‬ ‫כרות יער זה כמו לאנוס את האדמה‪ .‬זו פגיעה‬ ‫בליבה שלה‪ ,‬בנשמת המקום‪.‬‬ ‫בלילה האחרון שלי באורוויל אני חולמת‬ ‫שאני מתקשרת לאמבולנס ואריק איינשטיין‬ ‫עונה בצד השני‪ .‬בסוף השיחה הוא מבטיח לבוא‬ ‫ולתת לי חיבוק‪ .‬בבוקר גוררת את הטרולי שלי‬ ‫לאזור המטבח ושומעת שריקות מוכרות‪" .‬קח לך‬ ‫אישה ובנה לה בית‪ "...‬אריק שר למתנדבים‪ .‬אני‬ ‫קופאת במקומי ולא מאמינה‪ .‬אריק הבטיח וקיים‪.‬‬ ‫אני מאמצת את השריקות השמחות של השיר‪,‬‬ ‫בונה לי בית קטן בתוכי וממשיכה הלאה‪ :‬לגואה‪.‬‬ ‫שמחת קבצנים‬ ‫נוחתת בגואה קצת רועדת‪ ,‬עייפה ממאמצים‬ ‫וגעגועים הביתה‪ .‬אורלי דוקטורי‪ ,‬חברה של‬ ‫חברים‪ ,‬שאני בקושי מכירה‪ ,‬אוספת אותי בחי־‬ ‫בוק לחוף הים‪ .‬אנחנו מצטרפות למעגל מתו־‬ ‫פפים צבעוני‪ ,‬מנומר‪ ,‬פרוע‪ .‬כשאני מיישירה‬ ‫מבט אל האופק – החופש נפרש מולי אל האינ־‬ ‫סוף‪ ,‬צופן בחובו אפשרויות בלתי מוגבלות‪.‬‬ ‫פתאום זה מבהיל אותי‪ .‬רוצה לחזור להסתתר‬ ‫במערה בטוחה‪ .‬לא רוצה שינוי‪ ,‬לא רוצה חופש‪,‬‬ ‫עזבו אותי בשקט‪.‬‬ ‫למחרת אני הולכת ונובלת‪ .‬הכוחות עזבו‬ ‫אותי‪ ,‬הגעגועים קורעים אותי ושיחת הטלפון‬ ‫עם הילדה בארץ הורגת אותי סופית‪ .‬בערב‬ ‫הולכת לישון מדוכדכת‪ ,‬בבוקר קמה בדיכאון‪.‬‬ ‫זהו‪ .‬לא יכולה יותר‪ .‬רוצה הביתה‪ .‬עכשיו‪.‬‬ ‫אורלי מעיפה בי מבט וקולטת‪" .‬בואי נעשה‬ ‫מדיטציית צ'קרות של אושו‪ ,‬רוצה?" אני רוצה‬ ‫רק דבר אחד – הביתה‪ .‬בסוף מצליחה לקום‬ ‫בכבדות ולעמוד איתה‪ .‬די מהר‪ ,‬תוך כדי‬ ‫נשימות‪ ,‬אני מתחילה למרר בבכי‪ .‬הכל יוצא‪.‬‬ ‫הרגעים בדרך שפחדתי‪ ,‬שהחזקתי‪ ,‬שהייתי‬ ‫גיבורה‪ ,‬שהתגברתי‪ ,‬שהייתי בודדה‪ .‬בכיתי‬ ‫את כל המסכות העליזות שהתאמצתי להחזיק‬ ‫מול אנשים שפגשתי‪ .‬בכיתי ובכיתי‪ ,‬והרגש־‬ ‫תי שזהו‪ .‬נכשלתי‪ .‬יצאתי למסע‪ ,‬רציתי להיות‬ ‫חופשייה‪ ,‬אבל סתם עבדתי על עצמי‪ .‬זה לא‬ ‫קרה‪ ,‬לא באמת‪ .‬אני לא באמת מסוגלת לטייל‬ ‫לבד‪ ,‬בלי חברות או משפחה‪ .‬אני פרעוש כלוא‬ ‫בצנצנת פתוחה‪ .‬מבעד לבכי ולרחמים העצ־‬ ‫מיים מגיע קולה של אורלי – תמשיכי לנשום‪,‬‬ ‫היא פוקדת עליי‪ .‬ואני ממשיכה בנשימות‪,‬‬ ‫עוד ועוד‪ ,‬ומנשיפה לנשיפה הכאב קצת פוחת‪,‬‬ ‫מתנקה‪ .‬אנחנו נשכבות על הרצפה לנוח ואני‬ ‫כבר מרגישה הרבה יותר טוב‪.‬‬ ‫עוצרות לאכול ארוחת בוקר במסעדה על‬ ‫החוף‪ .‬הגעגועים שוב חונקים‪ .‬מתקשרת לשי‪.‬‬ ‫"רוצה הביתה‪ ,‬זהו‪ ,‬נשברתי‪ ,‬תקדים לי את‬ ‫הטיסה‪ "...‬שי מזהה מיד את המצב ומתייצב‬ ‫בראש צוות החילוץ‪" .‬לא מקדימים את הטי־‬ ‫סה"‪ ,‬הוא פוסק‪" .‬אני בדיוק נמצא מול גרפיטי‪,‬‬ ‫כתוב בו‪' :‬השמחה היא הרפואה'‪ .‬תמצאי משהו‬ ‫קטן שעושה לך טוב‪ ,‬זה יכול להיות צדף‪ ,‬פרח‪,‬‬ ‫פנקייק בננה‪ ,‬ותרגישי את השמחה בתוכך"‪.‬‬ ‫"טוב"‪ ,‬אני אומרת‪" ,‬ואחר כך נקדים את‬ ‫הטיסה?" שנינו צוחקים‪ .‬בינתיים‪ ,‬על החוף‪,‬‬ ‫מולי‪ ,‬זוחל קבצן בלי רגל‪ ,‬עם נעל על כל כף‬ ‫יד כי החול רותח‪ .‬אני מסתכלת עליו ומתפק־‬ ‫עת מצחוק‪" .‬מה קורה?" שואל שי‪" .‬זוחל מולי‬ ‫קבצן בלי רגל על החוף!" "וזה משמח אותך?"‬ ‫הוא שואל‪" .‬כן"‪ ,‬אני עונה בהקלה‪" ,‬זו לא אני‪,‬‬ ‫זה לא שלי"‪.‬‬ ‫"אז עכשיו לכי ותשמחי אותו"‪ ,‬שי עונה‪.‬‬ ‫אני מנגבת את הדמעות‪ ,‬לוקחת ‪ 100‬רופי‬ ‫וניגשת לתת לקבצן‪ .‬קיבלתי סטירת השכמה‪.‬‬ ‫בבית של אורלי‪ ,‬מול המיטה שלי‪ ,‬יש‬ ‫ציור על בד של לקשמי – אלת השפע‪ .‬יוש־‬ ‫בת בנינוחות‪ ,‬כף יד אחת למעלה – לקבל‪ ,‬כף‬ ‫יד שנייה‪ ,‬שממנה ניגרים המון מטבעות זהב‪,‬‬ ‫למטה — להעניק‪ .‬האמת שאורלי קצת מזכירה‬ ‫לי את לקשמי‪ .‬אוספת לביתה כל מיני אנשים‬ ‫(כמוני)‪ ,‬משאירה את הדלתות והחלונות פתו־‬ ‫חים‪ ,‬משאירה אפילו את הטוסטוס עם המפתח‬ ‫בסוויץ'‪ .‬כפות הידיים שלה כל הזמן פתוחות‪.‬‬ ‫היא לא סוגרת אותן‪ .‬לא שומרת‪ ,‬לא אוגרת‪.‬‬ ‫הודו מאתגרת את הגבולות בין נדיבות‪,‬‬ ‫אשמה וחופש‪ .‬מנסה להבין מה זה הרגש הזה‪,‬‬ ‫געגוע‪ .‬למה הוא כל כך כואב‪ .‬געגוע‪ ,‬אני חו־‬ ‫שבת‪ ,‬זה כמו כאב פנטום‪ .‬זה איננו‪ ,‬אבל מרגיש‬ ‫כאן‪ .‬געגוע מכווץ את הלב‪ ,‬זורק אותך לביצה‬ ‫הטובענית של מרמור על מה שאין‪ .‬איך חוזרים‬ ‫מהגעגוע לכאן ועכשיו?‬ ‫הערב מחליפים שנה — ‪ 2014‬בפתח‪ .‬בדיוק‬ ‫לפנ י ‪ 12‬שנים‪ ,‬לפני הילדים‪ ,‬היינו כאן שנ�י‬ ‫נו‪ ,‬אני והוא‪ .‬אני הולכת אחרי הזיכרונות‪ .‬פה‬ ‫ישנו‪ ,‬פה אכלנו‪ ,‬פה צחקנו‪ ,‬פה שיחררנו סר־‬ ‫טנים אל הים והם נופפו לנו לשלום‪ .‬פה אהב־‬ ‫נו‪ .‬איך אהבנו‪ .‬בקלות ובפשטות‪ .‬געגוע עולה‬ ‫לזוג שהיינו‪ .‬לתקופה שבה נהנינו מהזוגיות‪,‬‬ ‫ופחות היינו צריכים לנסוע ממנה כדי להיות‬ ‫קצת לבד‪.‬‬ ‫ופתאום האסימון יורד לי‪ .‬קולטת שיש‬ ‫בי התניה שאסור־אסור ליהנות לבד! שמותר‬ ‫ליהנות ממש רק עם בן הזוג‪ ,‬רק אם המשפחה‬ ‫בסביבה‪ .‬שלבד מותר רק לסבול ולהתגעגע‪.‬‬ ‫פתאום אני קולטת את המנגנון שליווה אותי‬ ‫במסע עד כה‪ :‬אני נהנית? מיד אחר כך אני‬ ‫סובלת‪ .‬נהניתי שוב? מענישה את עצמי בסבל‬ ‫וגעגוע‪ .‬מבינה שזה גם הפוך — נגיד אם שי‬ ‫נהנה מאוד בלעדיי‪ ,‬האמת העגומה היא שזה‬ ‫מבאס אותי‪ .‬זה מטורף! האם זו אהבה?‬ ‫אבל רגע‪ ,‬אולי אפשר שתהיה אפשרות‬ ‫נוספת — גם ליהנות מאוד מחוץ לבית‪ ,‬וגם‬ ‫ליהנות מאוד בבית כשחוזרים!‬ ‫ופתאום מרגישה הקלה‪ ,‬מרגישה קלילה‪.‬‬ ‫מוכנה לחגוג הערב לבד ובהנאה גדולה את‬ ‫‪ .2014‬בלב הזרות‪ ,‬מתחילה להרגיש בבית‪.‬‬ ‫מוכנה לחגוג את החיים במסיבה של פרעושים‬ ‫חופשיים!‬ ‫זיקוקים מרהיבים מתפוצצים בשמיים‪.‬‬ ‫ההודים המטורפים מתים על זיקוקים‪ ,‬עוד אחד‬ ‫ועוד אחד‪ .‬אנחנו חוגגות יחד חמש נשים‪ :‬אחת‬ ‫מאמריקה‪ ,‬אחת מיוון‪ ,‬אחת מאנגליה‪ ,‬אחת‬ ‫מישראל (אני)‪ ,‬אחת מהעולם (אורלי)‪ .‬כולנו‬ ‫נשים שמטיילות לבד‪ .‬לילה טוב ‪ ,2013‬ברוכה‬ ‫הבאה ‪!2014‬‬ ‫צלמי‪ ,‬עושים פה חיים‬ ‫יום אחרון בגואה‪ .‬מזמינה לכבודו בקתה‬ ‫מהממת בחוף יפהפה‪ .‬נשכבת על מיטה לבנה‬ ‫חלומית ו‪ ...‬אוכלת את הלב שאין לי כאן עוד‬ ‫לילה‪ .‬אחרי כמה דקות של ייסורים‪ ,‬נזכרת‬ ‫בלקשמי‪ ,‬אלת השפע‪ ,‬ולוחצת על הברקס‪.‬‬ ‫טיפשי להיות כאן ועכשיו במקום הנפלא הזה‬ ‫ולהתקרבן על מה שאין‪ .‬כמו לאכול מנה טעי־‬ ‫מה‪ ,‬ובמקום להתענג‪ ,‬להיות עסוקה‬ ‫בבאסה כשהיא תיגמר‪ .‬שפע זה ליהנות‬ ‫‪ 07. 0 2 . 2 014‬׀ ‪ 7‬י מ י ם ‪8‬‬ ‫‪57‬‬ ‫"מתחילה ליהנות‬ ‫מלשבת במסעדה‬ ‫לבד‪ ,‬להזמין מה שבא‬ ‫לי‪ ,‬לא לדפוק חשבון‪,‬‬ ‫להסתובב לבד בחושך‬ ‫ברחוב הודי זר"‬ ‫אני‪ ,‬סובלת מפיצול אישיות‪ .‬אז להודו?‬ ‫לבד?? אני בכלל מסוגלת???‬ ‫"איך מאלפים פרעושים?" שאל אותי פעם‬ ‫חבר‪" .‬שמים אותם בצנצנת סגורה‪ ,‬לאט־לאט‬ ‫הם לומדים לקפוץ עד גובה המכסה‪ ,‬מורידים‬ ‫את המכסה‪ ,‬והם ממשיכים לקפוץ לאותו הגו־‬ ‫בה‪ ,‬למרות שכלום לא עוצר אותם"‪ .‬אני קולטת‬ ‫שגם אני קופצת עד גובה מסוים‪ ,‬ובא לי בכלל‬ ‫לקפוץ החוצה מהצנצנת‪.‬‬ ‫אז יש רשות ויש אומץ – אני יוצאת לטיול‬ ‫הגדול שלי להודו לבד אחרי הצבא‪ .‬נכון שכבר‬ ‫לא אנדוד חודשים‪ ,‬שלא לומר שנים‪ ,‬ממקום‬ ‫למקום‪ ,‬אבל לקבל שבועיים וחצי בסטטוס הנו־‬ ‫כחי שלי‪ ,‬מרגיש כמו נצח‪.‬‬ ‫ארזת לבד?‬ ‫מי אני ומה שמי?‬ ‫הולכת ברחובות טירו‪ .‬מערביים‪,‬‬ ‫הודים‪ ,‬פרות‪ ,‬ריקשות‪ ,‬קבצנים‪ ,‬עורבים‪,‬‬ ‫כולם מעורבבים‪ .‬קונה מים‪ ,‬מחליפה כסף‪,‬‬ ‫משיגה כרטיס סים מקומי‪ .‬בין לבין מסתכ־‬ ‫לת על עצמי בפליאה מסתדרת‪ ,‬לבד‪ .‬כן‪ ,‬אני‬ ‫יכולה! אבל ברקע יש עוד קול‪ ,‬חזק לא פחות‪,‬‬ ‫של זאת שמסתובבת ברחובות הודו באימה‬ ‫ושאלה אחת מנקרת בראשה – מה עשיתי?!‬ ‫ברגעים הקשים לוקחת ביסים מברכות‬ ‫שכתבו לי חברים וחברות לפני הנסי־‬ ‫עה‪ .‬אחת מהם כתבה לי‪ :‬את במסע‬ ‫להחזיר את עצמך לעצמך‪ ,‬והר־‬ ‫טיטה אותי בדמעות‪ .‬נכון‪ .‬נסע־‬ ‫‪56‬‬ ‫‪ 7 8‬י מ י ם ׀ ‪07. 02 . 2 014‬‬ ‫חזון העצמות‬ ‫מסע זו הזדמנות מופלאה לפגוש אנשים‪.‬‬ ‫אורן‪" ,‬הלוחש לעצמות"‪ ,‬הוא אוסטאופט (שיטת‬ ‫טיפול המבוססת על מניפולציה המתבצעת על‬ ‫העצמות) שעזב את ישראל לפני חמש שנים‬ ‫עם כרטיס לכיוון אחד‪ .‬מאז הוא סובב את כדור‬ ‫הארץ‪ ,‬מטפל באירופה‪ ,‬באוסטרליה‪ ,‬בתאילנד‪,‬‬ ‫בטורקיה‪ .‬מקשיב עם הידיים לגוף ומחזיר עצמות‬ ‫שיצאו למקומן‪ .‬‬ ‫אני רואה אותו מחייך לעצמו‪ ,‬מבסוט‪,‬‬ ‫לפני ואחרי טיפול‪ .‬שומעת אותו‪ ,‬תוך כדי‬ ‫הסשן עליי‪ ,‬מזמזם מנגינות‪ ,‬מספר כמה הוא‬ ‫אוהב את העבודה שלו ואיך אף פעם עוד לא‬ ‫יצא לחופשה‪ .‬הוא פשוט מקפיד לטפל בלא‬ ‫יותר משמונה מטופלים ביום ושומר על כו־‬ ‫חותיו‪" .‬אנשים עובדים קשה מדי‪ ,‬מתעייפים‬ ‫ואז אומרים שהם צריכים חופשה"‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬ ‫ושיניה הגרמני צוחק‪" :‬הם לא צריכים חופשה‪,‬‬ ‫הם צריכים חיים"‪.‬‬ ‫שיניה‪ ,‬גרמני יפהפה‪ ,‬עזב את מולדתו‬ ‫כשהיה בן ‪ 18‬וגר בטירוונאמלאי כבר ‪ 13‬שנה‪.‬‬ ‫"כשאת רואה בי גרמני‪ ,‬את לגמרי מצמצמת‬ ‫אותי"‪ ,‬הוא אומר לי‪ ,‬ברוח תורתו של ראמאנה‬ ‫מהרישי‪" :‬אני לא הלאום שלי‪ ,‬לא הרכוש שלי‪,‬‬ ‫לא המשפחה שלי‪ ,‬אפילו לא הזהות המינית‬ ‫שלי‪ "...‬אז מי אני לעזאזל? אני שואלת נואשות‪.‬‬ ‫נזכרת בפעמים שהתעוררתי משינה ובמשך‬ ‫געגועיי לשי‬ ‫לבד בטירוונאמלאי‬ ‫זה קטע להסתובב אישה לבד בעולם‪ .‬גם‬ ‫בישראל זה מאתגר לא פעם‪ .‬לחוש במבטים‬ ‫הבוחנים‪ ,‬הפולשניים‪ .‬מרגיז להרגיש שאני‬ ‫לא חופשייה ללכת לאן שבא לי‪ ,‬איך שבא לי‪,‬‬ ‫מתי שבא לי‪ .‬שאני צריכה להיזהר‪ .‬לשים לב‬ ‫לבגדים שאני לובשת‪ ,‬למקומות שאני מסתו־‬ ‫בבת בהם‪ ,‬לשעות שאני מסתובבת בהן‪ .‬לפ־‬ ‫עמים אני שואלת את עצמי מתי יגיע הקטע‬ ‫שבו שודדים ואונסים אותי‪ .‬בכל יציאה מהח־‬ ‫דר במלון יש פחד‪ .‬הרבה יותר בטוח להישאר‬ ‫בפנים‪ ,‬לקרוא ספרים שהבאתי לי‪ ,‬לאכול‬ ‫שוקולד‪ .‬לפני כל יציאה אני נושמת עמוק‪,‬‬ ‫בעיקר אם כבר חשוך‪ .‬אבל יוצאת לרחובות‬ ‫כל פעם מחדש‪ ,‬כובשת עוד פחד ועוד פחד‬ ‫בצעידה נחושה‪.‬‬ ‫עוצרת בדוכן פירות לקנות בננות ופפאיה‪.‬‬ ‫המוכרת‪ ,‬גרומה וקטנה‪ ,‬מעבירה לי את השקית‬ ‫והאצבע שלה נוגעת בשלי‪ .‬אני נרתעת מהמ־‬ ‫גע‪ ,‬בלי להראות כלום‪ .‬מיד חושבת איך אשטוף‬ ‫את הידיים בסבון כשאגיע למלון‪ .‬היא מרימה‬ ‫את האצבע שנגעה בי‪ ,‬מקרבת לפה ומנשקת‪.‬‬ ‫בשבילה זו ברכה‪ ,‬בשבילי זו קללה‪ ,‬אני חושבת‬ ‫ומתביישת‪.‬‬ ‫זה היום החמישי שלי בהודו‪ ,‬ואני כבר מעזה‬ ‫לשבת בדוכנים ברחוב‪ ,‬לטעום מהמאכלים‬ ‫הזרים והמפתיעים‪ ,‬לשתות צ'אי מתוק שנמ־‬ ‫זג מגבוה לכוסות זכוכית קטנות‪ ,‬על כיסאות‬ ‫מטונפים ליד גברים הודים‪ .‬הם בוהים בי‪ ,‬ואני‬ ‫מחייכת אליהם‪ ,‬לוגמת צ'אי מתוק־חריף ומני־‬ ‫פה את הזרת באצילות מלכותית‪.‬‬ ‫מתחילה ליהנות מלשבת במסעדה לבד‪,‬‬ ‫להזמין מה שבא לי‪ ,‬לא לדפוק חשבון‪ .‬להיכנס‬ ‫במפתיע לסדנת ריקוד‪ ,‬לצאת באמצע כי‬ ‫נמאס לי‪ ,‬להסתובב לבד בחושך ברחוב הודי זר‪.‬‬ ‫כשמסתובבים ברחובות הודו נתקלים במסכת‬ ‫שאלות קבועה‪ .‬ההודים סקרנים ורוצים לדעת‬ ‫הכל‪ .‬איך קוראים לי‪ ,‬מאיפה באתי‪ ,‬אם אני‬ ‫מטיילת לבד‪ ,‬כמה שילמתי על החולצה‪ .‬מכיוון‬ ‫שאני באמצע מסע תהיות על מי אני‪ ,‬פתאום‬ ‫נשמע לי מטופש לענות על "מאיפה את?" בת־‬ ‫שובה הקבועה‪" :‬פרום יזראל"‪ .‬פתאום אני שומ־‬ ‫עת את עצמי עונה‪" :‬פרום לאב"‪ .‬אני אהבה‪ .‬אני‬ ‫אמת‪ .‬אני יופי‪ .‬אני הרמוניה‪ .‬אני כל מה שקיים‪.‬‬ ‫ד"ש מאריק‬ ‫טירו נמצאת במרחק שלוש שעות נסיעה‬ ‫מאורוויל — קהילה אקולוגית בינלאומית‬ ‫שהתקבצה ביישוב עירוני בדרום־מזרח הודו‪.‬‬ ‫קופצת לשם לבקר חברה של חברה בפרויקט‬ ‫צילומים‪ :‬נויה אלון‬ ‫איזה פלא זה לארוז לאדם אחד‪ .‬לא לארבעה‪,‬‬ ‫לא לשניים‪ ,‬רק לי‪ .‬יש מלאאאא מקום בתיק‪.‬‬ ‫לא צריכה להתחשב‪ ,‬לא צריכה לבחור או־או‪,‬‬ ‫יכולה גם וגם!‪ ‬‬ ‫בדרך לנמל התעופה הילדה לא מפסיקה‬ ‫לבכות‪ ,‬שואלת למה אני נוסעת לכל כך הרבה‬ ‫זמן‪ .‬אני חושבת ועונה שמבוגרים צריכים זמן‬ ‫עם עצמם‪ .‬שאנחנו עסוקים כל הזמן באחרים‬ ‫— במשפחה‪ ,‬בעבודה‪ ,‬בבית‪ ,‬בדברים שצריך‬ ‫לעשות — ולא שמים לב שאין לנו זמן פנוי רק‬ ‫לנו‪ .‬אנחנו מתחבקות ובוכות זו על כתפי זו‪,‬‬ ‫הבנים שותקים לידנו‪.‬‬ ‫המסע מתחיל‪ .‬תחנה ראשונה‪ :‬ארונצ'לה‪ ,‬הר‬ ‫קדוש‪ ,‬חברים אמרו שאני חייבת להתחיל משם‪.‬‬ ‫טיסה למומבאי‪ ,‬קונקשן לצ'נאי (לש־‬ ‫עבר מדרס‪ ,‬העיר הרביעית בגודלה‬ ‫בהודו)‪ ,‬בחוץ מחכה לי מונית ושוב‬ ‫אני בסרט הודי מוטרף‪ .‬המוני‬ ‫אדם‪ ,‬דוכנים‪ ,‬פרות‪ ,‬קבצנים‪,‬‬ ‫ריחות‪ ,‬צלילים‪ .‬אני נצמדת‬ ‫למוזיקה ישראלית באייפד‪,‬‬ ‫לתחושה של בית בתוך הכאוס‬ ‫שרץ מול העיניים‪ .‬שלוש‬ ‫שעות במונית עד העיר טי־‬ ‫רוונאמלאי‪ ,‬בדרום הודו‪ ,‬שם‬ ‫שוכן ההר‪ ,‬הגעה למלון‪ .‬וע־‬ ‫כשיו מה??? בוהה לבדי באר־‬ ‫בעה קירות של חדר עגמומי‪.‬‬ ‫אלוהימא‪ ,‬מה עשיתי‪.‬‬ ‫הגעתי ב־‪ 19‬בדצמבר ‪,2013‬‬ ‫בדיוק כשבאשרם בעיר חוגגים‬ ‫יום הולדת לראמאנה מהרישי‪,‬‬ ‫אחד הגורואים הנחשבים בהודו‪.‬‬ ‫מצטרפת לאולם מלא פרחים וקי־‬ ‫שוטים‪ ,‬הודים ומערביים‪ ,‬כולם חו־‬ ‫גגים‪ ,‬חולקים כבוד לראמאנה‪ .‬מקיפים‬ ‫במעגלים את הפסל שלו‪ ,‬משתטחים‬ ‫לרגליו‪ .‬האמת‪ ,‬אין לי מושג מי זה‪ ,‬אבל‬ ‫היי‪ ,‬גם הוא מזל קשת‪ ,‬כמוני!‬ ‫תי להחזיר אותי אליי‪ .‬להרחיב את גבולותיי‬ ‫שצומצמו במכבש החיים‪ ,‬המסגרות‪ ,‬הקודים‬ ‫החברתיים‪ ,‬הנימוסים‪ ,‬ה"מה יגידו"‪.‬‬ ‫קונה ספרים של ראמאנה מהרישי‪ ,‬גורו הודי‬ ‫(‪1879‬־‪ )1950‬שלימד חקירה עצמית‪ ,‬חקירה‬ ‫מתוך מדיטציה והשקטת המחשבות לשאלה‬ ‫"מי אני"‪ .‬מוצאת באשרם של ראמאנה חדר‬ ‫שכתוב עליו "ישיבה בשקט"‪ ,‬נכנסת פנימה‪.‬‬ ‫עשרות אנשים‪ ,‬בשלל צבעים‪ ,‬יושבים על הר־‬ ‫צפה‪ ,‬שותקים‪ .‬עוצמת עיניים ומצטרפת‪ .‬מת־‬ ‫חברת לשקט‪ .‬לדומייה‪ .‬תענוג‪ .‬לפתע‪ ,‬מתוך‬ ‫הדממה הקדושה‪ ,‬צלילים אלקטרוניים דוקרים‬ ‫את כולנו — צלצול פלאפון! הקדמה הגיעה גם‬ ‫לכאן‪ .‬האפר של ראמאנה בטח מתהפך בכדו‪.‬‬ ‫"להיות מה שאדם כבר הינו‪ ,‬לא כרוך במאמץ‪.‬‬ ‫מצד שני‪ ,‬על מנת שאדם יעמיד פנים כי הוא מה‬ ‫שאינו — יש צורך במאמץ מנטלי מתמשך"‪ ,‬אמר‬ ‫ראמאנה מהרישי‪ .‬חושבת כמה אני מתאמצת כל‬ ‫הזמן‪ .‬להוכיח את עצמי‪ .‬להיות שווה בעיני אח־‬ ‫רים‪ ,‬כדי שאוכל להיות שווה בעיני עצמי‪.‬‬ ‫אז מי אני? אין לי שמץ של מושג‪ 1.72 .‬מטר‪,‬‬ ‫נראית טוב‪ ,‬אף גדול‪ ,‬סנטר מוזר‪ ,‬עיניים עמו־‬ ‫קות‪.‬‬ ‫אולי נתחיל ממה שאני לא‪ .‬אני זה לא הגוף‬ ‫שלי‪ .‬גם אם יורידו לי חלק ממנו‪ ,‬זה לא יפגע‬ ‫במי שאני‪ .‬אני גם לא המחשבות שלי‪ ,‬שמת־‬ ‫חלפות במהירות האור‪ .‬אני לא הרגשות שלי‪,‬‬ ‫זה בטוח‪ .‬בתוך דקות מתחלף לי מצב הרוח‪,‬‬ ‫מייאוש לאופטימיות וחזרה‪ ,‬מבדידות לאהבה‪,‬‬ ‫בלי שקרה באמת שום דבר‪ .‬אז מי אני? צוללת‬ ‫פנימה לתוך עצמי‪.‬‬ ‫כמה שניות לא היה לי מושג מי אני‪ .‬איפה אני‪.‬‬ ‫מה השעה‪ ,‬מה היום‪ ,‬מה החודש‪ ,‬מה השנה‪ .‬איזו‬ ‫תחושת חופש‪ .‬עד שנזכרתי — כאילו דחפו לי‬ ‫לידיים תיקייה כבדה מלאה מסמכים‪.‬‬ ‫מי אני בלי התיקייה? בלי כל הזהויות‪:‬‬ ‫אישה‪ ,‬ישראלית‪ ,‬יהודייה‪ ,‬אמא‪ ,‬נשואה‪ ,‬כו־‬ ‫תבת — מה נשאר? מי את מיכל ליבדינסקי?‬ ‫בבת אחת המבט שלי מופנה מהביצה הטובע־‬ ‫נית של כל מה שחסר ואין‪ ,‬אל מרחבי גן העדן‬ ‫השמחים של כל מה שיש‪ .‬את כאב הרגשות‬ ‫והגעגוע מחליפה הכרת תודה עמוקה על מה‬ ‫שיש לי בחיים‪" .‬יש כאן אגם של מים מתוקים"‬ ‫אומרת אורלי‪" .‬באה?" מה באה‪ ,‬אני עפה‪.‬‬ ‫התנדבותי בשם "סדהנה פורסט"‪ .‬בדרך‪ ,‬במו־‬ ‫נית‪ ,‬החלטתי לשחק בשינוי השם שלי‪ .‬מ'כפת‬ ‫לי‪ .‬אני בהודו לבד‪ .‬לפני כמה שנים‪ ,‬אחרי‬ ‫פגישה עם נומרולוג קבלי‪ ,‬הוספתי את השם‬ ‫שלהבת‪ .‬החלטתי להגיע משולהבת לאורוויל‪,‬‬ ‫לבדוק מה שלהבת עושה למי שאני‪.‬‬ ‫"סדהנה פורסט" היא חווה התנדבותית‬ ‫טבעונית שמטרתה לשחזר את היער הטרופי‬ ‫שנכרת ולשמר מים‪ .‬מי שמגיע מקבל מקום‬ ‫מגורים ומזון‪ .‬עובדים מהבוקר עד הצהריים‪,‬‬ ‫אחר הצהריים חופשי‪ .‬חיים בקהילה‪ ,‬קרוב לא־‬ ‫דמה‪ .‬כדי להתקלח ממלאים דלי מים וסוחבים‬ ‫לאזור המקלחות‪ .‬זה גורם לך די מהר להעריך‬ ‫את המים ולא להשתמש בהם בבזבזנות‪ .‬השי־‬ ‫רותים הם שירותי קומפוסט יבשים‪ ,‬בעצם בול‬ ‫פגיעה לתוך חבית באדמה‪ .‬בהתחלה זה מבאס‪.‬‬ ‫אחרי יומיים‪ ,‬מבאס פתאום לשחרר פסולת גוף‬ ‫אל תוך מים זכים באסלה‪.‬‬ ‫לפני ארוחת הערב מציגים כל אורח חדש‪.‬‬ ‫כשמגיע תורי אני מכריזה בהתרגשות‪" :‬הלו‪,‬‬ ‫מיי ניים איז שלהבת"‪" .‬וולקאם שלהבת"‪,‬‬ ‫כולם עונים‪ ,‬ומישהו זורק באנגלית‪" :‬אז אני‬ ‫מקווה שאת מרוצה"‪ .‬אנשים צוחקים‪ ,‬ואני לא‬ ‫מבינה מה הבדיחה‪ .‬הוא ניגש אחר כך ואומר‬ ‫ששלהבת נשמע כמו ‪ ,shall have it‬כלומר‪:‬‬ ‫אני משתחררת‪ ,‬מרשה לעצמי לדלג‪,‬‬ ‫לעשות גלגלונים‪ ,‬להשפריץ מים‪ ,‬לצחוק‪ .‬אני‬ ‫מציצה בתמונות ונראית לעצמי מהממת!‬ ‫גם עם הבטן! גם עם הקמטים! איזה שחרור זה‬ ‫לקבל את הגוף שלי כמו שהוא‪ .‬איזה פלא‬ ‫בדרך לנמל התעופה הילדה לא מפסיקה‬ ‫לבכות‪ ,‬שואלת למה אני נוסעת לכל כך הרבה‬ ‫זמן‪ .‬אני חושבת ועונה שמבוגרים צריכים‬ ‫זמן עם עצמם‪ .‬אנחנו מתחבקות ובוכות זו על‬ ‫כתפי זו‪ ,‬הבנים שותקים לידנו‬ ‫יהיה לך את זה‪ .‬בכיף!‬ ‫בתיה וערן מארחים אותי‪ .‬כל הפרויקט הוא‬ ‫יוזמה של זוג ישראלים – יורית ואבירם רו־‬ ‫זין‪ ,‬שהגיעו לכאן לפני עשר שנים עם הילדות‬ ‫שלהם בהחלטה נחושה להפריח את השממה‬ ‫שהייתה פעם ג'ונגל‪ .‬בתיה מספרת שהם שו־‬ ‫תלים כל הזמן (‪ 26‬אלף עצים בעשר השנים‬ ‫האחרונות)‪ ,‬חופרים תעלות מים‪ ,‬שומרים מי‬ ‫גשם‪ .‬שלאט־לאט גם החיות חוזרות למקום‪.‬‬ ‫שיש כבר המון סוגי ציפורים‪ .‬ערן אומר של־‬ ‫כרות יער זה כמו לאנוס את האדמה‪ .‬זו פגיעה‬ ‫בליבה שלה‪ ,‬בנשמת המקום‪.‬‬ ‫בלילה האחרון שלי באורוויל אני חולמת‬ ‫שאני מתקשרת לאמבולנס ואריק איינשטיין‬ ‫עונה בצד השני‪ .‬בסוף השיחה הוא מבטיח לבוא‬ ‫ולתת לי חיבוק‪ .‬בבוקר גוררת את הטרולי שלי‬ ‫לאזור המטבח ושומעת שריקות מוכרות‪" .‬קח לך‬ ‫אישה ובנה לה בית‪ "...‬אריק שר למתנדבים‪ .‬אני‬ ‫קופאת במקומי ולא מאמינה‪ .‬אריק הבטיח וקיים‪.‬‬ ‫אני מאמצת את השריקות השמחות של השיר‪,‬‬ ‫בונה לי בית קטן בתוכי וממשיכה הלאה‪ :‬לגואה‪.‬‬ ‫שמחת קבצנים‬ ‫נוחתת בגואה קצת רועדת‪ ,‬עייפה ממאמצים‬ ‫וגעגועים הביתה‪ .‬אורלי דוקטורי‪ ,‬חברה של‬ ‫חברים‪ ,‬שאני בקושי מכירה‪ ,‬אוספת אותי בחי־‬ ‫בוק לחוף הים‪ .‬אנחנו מצטרפות למעגל מתו־‬ ‫פפים צבעוני‪ ,‬מנומר‪ ,‬פרוע‪ .‬כשאני מיישירה‬ ‫מבט אל האופק – החופש נפרש מולי אל האינ־‬ ‫סוף‪ ,‬צופן בחובו אפשרויות בלתי מוגבלות‪.‬‬ ‫פתאום זה מבהיל אותי‪ .‬רוצה לחזור להסתתר‬ ‫במערה בטוחה‪ .‬לא רוצה שינוי‪ ,‬לא רוצה חופש‪,‬‬ ‫עזבו אותי בשקט‪.‬‬ ‫למחרת אני הולכת ונובלת‪ .‬הכוחות עזבו‬ ‫אותי‪ ,‬הגעגועים קורעים אותי ושיחת הטלפון‬ ‫עם הילדה בארץ הורגת אותי סופית‪ .‬בערב‬ ‫הולכת לישון מדוכדכת‪ ,‬בבוקר קמה בדיכאון‪.‬‬ ‫זהו‪ .‬לא יכולה יותר‪ .‬רוצה הביתה‪ .‬עכשיו‪.‬‬ ‫אורלי מעיפה בי מבט וקולטת‪" .‬בואי נעשה‬ ‫מדיטציית צ'קרות של אושו‪ ,‬רוצה?" אני רוצה‬ ‫רק דבר אחד – הביתה‪ .‬בסוף מצליחה לקום‬ ‫בכבדות ולעמוד איתה‪ .‬די מהר‪ ,‬תוך כדי‬ ‫נשימות‪ ,‬אני מתחילה למרר בבכי‪ .‬הכל יוצא‪.‬‬ ‫הרגעים בדרך שפחדתי‪ ,‬שהחזקתי‪ ,‬שהייתי‬ ‫גיבורה‪ ,‬שהתגברתי‪ ,‬שהייתי בודדה‪ .‬בכיתי‬ ‫את כל המסכות העליזות שהתאמצתי להחזיק‬ ‫מול אנשים שפגשתי‪ .‬בכיתי ובכיתי‪ ,‬והרגש־‬ ‫תי שזהו‪ .‬נכשלתי‪ .‬יצאתי למסע‪ ,‬רציתי להיות‬ ‫חופשייה‪ ,‬אבל סתם עבדתי על עצמי‪ .‬זה לא‬ ‫קרה‪ ,‬לא באמת‪ .‬אני לא באמת מסוגלת לטייל‬ ‫לבד‪ ,‬בלי חברות או משפחה‪ .‬אני פרעוש כלוא‬ ‫בצנצנת פתוחה‪ .‬מבעד לבכי ולרחמים העצ־‬ ‫מיים מגיע קולה של אורלי – תמשיכי לנשום‪,‬‬ ‫היא פוקדת עליי‪ .‬ואני ממשיכה בנשימות‪,‬‬ ‫עוד ועוד‪ ,‬ומנשיפה לנשיפה הכאב קצת פוחת‪,‬‬ ‫מתנקה‪ .‬אנחנו נשכבות על הרצפה לנוח ואני‬ ‫כבר מרגישה הרבה יותר טוב‪.‬‬ ‫עוצרות לאכול ארוחת בוקר במסעדה על‬ ‫החוף‪ .‬הגעגועים שוב חונקים‪ .‬מתקשרת לשי‪.‬‬ ‫"רוצה הביתה‪ ,‬זהו‪ ,‬נשברתי‪ ,‬תקדים לי את‬ ‫הטיסה‪ "...‬שי מזהה מיד את המצב ומתייצב‬ ‫בראש צוות החילוץ‪" .‬לא מקדימים את הטי־‬ ‫סה"‪ ,‬הוא פוסק‪" .‬אני בדיוק נמצא מול גרפיטי‪,‬‬ ‫כתוב בו‪' :‬השמחה היא הרפואה'‪ .‬תמצאי משהו‬ ‫קטן שעושה לך טוב‪ ,‬זה יכול להיות צדף‪ ,‬פרח‪,‬‬ ‫פנקייק בננה‪ ,‬ותרגישי את השמחה בתוכך"‪.‬‬ ‫"טוב"‪ ,‬אני אומרת‪" ,‬ואחר כך נקדים את‬ ‫הטיסה?" שנינו צוחקים‪ .‬בינתיים‪ ,‬על החוף‪,‬‬ ‫מולי‪ ,‬זוחל קבצן בלי רגל‪ ,‬עם נעל על כל כף‬ ‫יד כי החול רותח‪ .‬אני מסתכלת עליו ומתפק־‬ ‫עת מצחוק‪" .‬מה קורה?" שואל שי‪" .‬זוחל מולי‬ ‫קבצן בלי רגל על החוף!" "וזה משמח אותך?"‬ ‫הוא שואל‪" .‬כן"‪ ,‬אני עונה בהקלה‪" ,‬זו לא אני‪,‬‬ ‫זה לא שלי"‪.‬‬ ‫"אז עכשיו לכי ותשמחי אותו"‪ ,‬שי עונה‪.‬‬ ‫אני מנגבת את הדמעות‪ ,‬לוקחת ‪ 100‬רופי‬ ‫וניגשת לתת לקבצן‪ .‬קיבלתי סטירת השכמה‪.‬‬ ‫בבית של אורלי‪ ,‬מול המיטה שלי‪ ,‬יש‬ ‫ציור על בד של לקשמי – אלת השפע‪ .‬יוש־‬ ‫בת בנינוחות‪ ,‬כף יד אחת למעלה – לקבל‪ ,‬כף‬ ‫יד שנייה‪ ,‬שממנה ניגרים המון מטבעות זהב‪,‬‬ ‫למטה — להעניק‪ .‬האמת שאורלי קצת מזכירה‬ ‫לי את לקשמי‪ .‬אוספת לביתה כל מיני אנשים‬ ‫(כמוני)‪ ,‬משאירה את הדלתות והחלונות פתו־‬ ‫חים‪ ,‬משאירה אפילו את הטוסטוס עם המפתח‬ ‫בסוויץ'‪ .‬כפות הידיים שלה כל הזמן פתוחות‪.‬‬ ‫היא לא סוגרת אותן‪ .‬לא שומרת‪ ,‬לא אוגרת‪.‬‬ ‫הודו מאתגרת את הגבולות בין נדיבות‪,‬‬ ‫אשמה וחופש‪ .‬מנסה להבין מה זה הרגש הזה‪,‬‬ ‫געגוע‪ .‬למה הוא כל כך כואב‪ .‬געגוע‪ ,‬אני חו־‬ ‫שבת‪ ,‬זה כמו כאב פנטום‪ .‬זה איננו‪ ,‬אבל מרגיש‬ ‫כאן‪ .‬געגוע מכווץ את הלב‪ ,‬זורק אותך לביצה‬ ‫הטובענית של מרמור על מה שאין‪ .‬איך חוזרים‬ ‫מהגעגוע לכאן ועכשיו?‬ ‫הערב מחליפים שנה — ‪ 2014‬בפתח‪ .‬בדיוק‬ ‫לפנ י ‪ 12‬שנים‪ ,‬לפני הילדים‪ ,‬היינו כאן שנ�י‬ ‫נו‪ ,‬אני והוא‪ .‬אני הולכת אחרי הזיכרונות‪ .‬פה‬ ‫ישנו‪ ,‬פה אכלנו‪ ,‬פה צחקנו‪ ,‬פה שיחררנו סר־‬ ‫טנים אל הים והם נופפו לנו לשלום‪ .‬פה אהב־‬ ‫נו‪ .‬איך אהבנו‪ .‬בקלות ובפשטות‪ .‬געגוע עולה‬ ‫לזוג שהיינו‪ .‬לתקופה שבה נהנינו מהזוגיות‪,‬‬ ‫ופחות היינו צריכים לנסוע ממנה כדי להיות‬ ‫קצת לבד‪.‬‬ ‫ופתאום האסימון יורד לי‪ .‬קולטת שיש‬ ‫בי התניה שאסור־אסור ליהנות לבד! שמותר‬ ‫ליהנות ממש רק עם בן הזוג‪ ,‬רק אם המשפחה‬ ‫בסביבה‪ .‬שלבד מותר רק לסבול ולהתגעגע‪.‬‬ ‫פתאום אני קולטת את המנגנון שליווה אותי‬ ‫במסע עד כה‪ :‬אני נהנית? מיד אחר כך אני‬ ‫סובלת‪ .‬נהניתי שוב? מענישה את עצמי בסבל‬ ‫וגעגוע‪ .‬מבינה שזה גם הפוך — נגיד אם שי‬ ‫נהנה מאוד בלעדיי‪ ,‬האמת העגומה היא שזה‬ ‫מבאס אותי‪ .‬זה מטורף! האם זו אהבה?‬ ‫אבל רגע‪ ,‬אולי אפשר שתהיה אפשרות‬ ‫נוספת — גם ליהנות מאוד מחוץ לבית‪ ,‬וגם‬ ‫ליהנות מאוד בבית כשחוזרים!‬ ‫ופתאום מרגישה הקלה‪ ,‬מרגישה קלילה‪.‬‬ ‫מוכנה לחגוג הערב לבד ובהנאה גדולה את‬ ‫‪ .2014‬בלב הזרות‪ ,‬מתחילה להרגיש בבית‪.‬‬ ‫מוכנה לחגוג את החיים במסיבה של פרעושים‬ ‫חופשיים!‬ ‫זיקוקים מרהיבים מתפוצצים בשמיים‪.‬‬ ‫ההודים המטורפים מתים על זיקוקים‪ ,‬עוד אחד‬ ‫ועוד אחד‪ .‬אנחנו חוגגות יחד חמש נשים‪ :‬אחת‬ ‫מאמריקה‪ ,‬אחת מיוון‪ ,‬אחת מאנגליה‪ ,‬אחת‬ ‫מישראל (אני)‪ ,‬אחת מהעולם (אורלי)‪ .‬כולנו‬ ‫נשים שמטיילות לבד‪ .‬לילה טוב ‪ ,2013‬ברוכה‬ ‫הבאה ‪!2014‬‬ ‫צלמי‪ ,‬עושים פה חיים‬ ‫יום אחרון בגואה‪ .‬מזמינה לכבודו בקתה‬ ‫מהממת בחוף יפהפה‪ .‬נשכבת על מיטה לבנה‬ ‫חלומית ו‪ ...‬אוכלת את הלב שאין לי כאן עוד‬ ‫לילה‪ .‬אחרי כמה דקות של ייסורים‪ ,‬נזכרת‬ ‫בלקשמי‪ ,‬אלת השפע‪ ,‬ולוחצת על הברקס‪.‬‬ ‫טיפשי להיות כאן ועכשיו במקום הנפלא הזה‬ ‫ולהתקרבן על מה שאין‪ .‬כמו לאכול מנה טעי־‬ ‫מה‪ ,‬ובמקום להתענג‪ ,‬להיות עסוקה‬ ‫בבאסה כשהיא תיגמר‪ .‬שפע זה ליהנות‬ ‫‪ 07. 0 2 . 2 014‬׀ ‪ 7‬י מ י ם ‪8‬‬ ‫‪57‬‬ ‫עם תמונת הגורו‬ ‫ראמאנה מהרישי‪" .‬חושבת‬ ‫כמה אני מתאמצת להוכיח‬ ‫את עצמי‪ .‬להיות שווה‬ ‫בעיני אחרים‪ ,‬כדי שאוכל‬ ‫להיות שווה בעיני עצמי"‬ ‫צילומים מתוך האלבום‬ ‫הפרטי‬ ‫עוד תמונות‬ ‫מהמסע‬ ‫של מיכל‬ ‫במהדורת‬ ‫ה‪ iPad-‬של‬ ‫ידיעות‬ ‫אחרונות‬ ‫עוצרת לקנות פפאיה‪ .‬המוכרת מעבירה לי את‬ ‫השקית והאצבע שלה נוגעת בשלי‪ .‬אני נרתעת‪ ,‬מיד‬ ‫חושבת איך אשטוף ידיים בסבון כשאגיע למלון‪ .‬היא‬ ‫מרימה את האצבע שנגעה בי ומנשקת‪ .‬בשבילה זו‬ ‫ברכה‪ ,‬בשבילי קללה‪ ,‬אני חושבת ומתביישת‬ ‫כאן ועכשיו ממה שיש‪ .‬ואוהו‪ ,‬כמה יש!‬ ‫עולה על טיסת הכאן ועכשיו ומ־‬ ‫קבלת ‪ 24‬שעות מושלמות בבקתה‪ .‬נויה אלון‪,‬‬ ‫צלמת חברה שבדיוק שוהה בגואה‪ ,‬מגיעה‪.‬‬ ‫קבענו סשן צילומים על החוף‪ .‬תוך כדי אנחנו‬ ‫מדברות על יופי‪ ,‬גוף‪ ,‬בושה‪ ,‬הסתרה‪ ,‬חשיפה‪.‬‬ ‫ברקע השמש צוללת בים‪ ,‬ואנחנו צוללות למע־‬ ‫מקי הנפש‪ .‬כמו כל אישה ממוצעת‪ ,‬היחסים שלי‬ ‫עם הגוף בעייתיים‪ .‬מצד אחד אני עושה כמיטב‬ ‫יכולתי לאהוב אותו כמו שהוא‪ ,‬מצד שני עושה‬ ‫כמיטב יכולתי להסתיר את החלקים שיש לי‬ ‫עליהם ביקורת‪ .‬נויה מצלמת אותי בבגד ים‪ .‬לא‬ ‫פשוט לי בכלל‪.‬‬ ‫טיפה־טיפה אני משתחררת‪ ,‬נפתחת עוד‬ ‫קצת‪ ,‬מרשה לעצמי לדלג‪ ,‬לעשות גלגלונים‪,‬‬ ‫להשפריץ מים‪ ,‬לצחוק‪ .‬אני מציצה בתמונות ונ־‬ ‫ראית לעצמי מהממת! גם עם הבטן! גם עם הק־‬ ‫מטים! איזה שחרור זה לקבל את הגוף שלי כמו‬ ‫שהוא‪ .‬איזה פלא‪ .‬דקות אחרונות של אור‪ .‬נויה‬ ‫מתקרבת עם המצלמה‪" ,‬תמונה אחרונה"‪ ,‬היא‬ ‫אומרת‪ .‬אני מיישירה מבט לעדשה‪ ,‬חשה את כל‬ ‫המסע פועם בדמי עד לנקודה הזאת‪ .‬דמעות של‬ ‫הכרת תודה‪ .‬היא לוחצת על הכפתור‪.‬‬ ‫הדרך אל האושו‬ ‫באחד מרגעי הקסם בגואה‪ ,‬כשגלשתי בח־‬ ‫דווה על גלי הכאן ועכשיו‪ ,‬אורלי עשתה לי‬ ‫פתיחה בקלפי אושו ויצאה המילה "כן"‪ .‬אז‬ ‫קיבלתי החלטה ספונטנית להגיד כן לאושו‬ ‫ולסיים את המסע שלי באשרם בפונה‪.‬‬ ‫עולה על טיסה‪ ,‬מחליפה בגדים והולכת‬ ‫לטקס באולם הגדול‪ .‬הבחורה שבודקת תיקים‬ ‫בכניסה נראית לי מוכרת‪ ,‬משלנו‪ ,‬הכי ישרא־‬ ‫לית בעולם‪" .‬יזראל?" אני קורצת בשובבות‪.‬‬ ‫"איראן"‪ ,‬היא מחייכת‪ .‬אופסי‪.‬‬ ‫האשרם של אושו מזכיר קצת את האש־‬ ‫רם בטירוונאמלאי‪ .‬האנשים מכל העולם ומכל‬ ‫‪60‬‬ ‫‪ 7 8‬י מ י ם ׀ ‪07. 02 . 2 014‬‬ ‫הגילאים‪ .‬ההערצה למאסטר‪ .‬רק שפה משלמים‬ ‫על זה המון כסף‪ .‬כולם משוחררים‪ ,‬חופשיים‪,‬‬ ‫שמחים‪ .‬מצד שני הם עושים בול מה שאומרים‬ ‫להם‪ :‬עכשיו תרקדו — הם רוקדים‪ .‬עכשיו תשכ־‬ ‫בו בשקט — דממה‪ .‬עכשיו תעשו ג'יבריש‪ ,‬כולם‬ ‫צועקים‪ .‬זה חופש אמיתי?‬ ‫משתדלת לא להתרגש מהביקורת שיש בי‪.‬‬ ‫מדהים כמה קשה להסתובב בחיים האלה בלי‬ ‫להתנשא‪ ,‬בלי לזלזל ולבקר‪ .‬לאט־לאט מרגי־‬ ‫שה את הביקורת נמסה‪ .‬מכיוון שיש לי כאן רק‬ ‫יומיים וחצי‪ ,‬אין לי זמן להתנגדויות‪ .‬חייבת‬ ‫להתמסר כאן ועכשיו למה שיש‪ .‬להגיד יסססס!‬ ‫האשרם של אושו הוא כמו לונה פארק למ־‬ ‫בוגרים‪ .‬אפשר לרקוד‪ ,‬לצייר‪ ,‬לשתוק‪ ,‬להיות‪.‬‬ ‫בטקס אתמול ישבה לידי אישה בת ‪ ,80‬שקמה‬ ‫אחר כך ורקדה עם כולם‪ .‬בכיתי מהתרגשות‪.‬‬ ‫יש הרבה מבוגרים במקום הזה‪ .‬מסתובבים זקו־‬ ‫פים‪ ,‬מלאי חיים‪ ,‬בשיער הדור לבן‪ ,‬מעניקים‬ ‫השראה ותקווה‪.‬‬ ‫אני רוקדת‪ ,‬מודטת‪ ,‬שותקת‪ ,‬צועקת‪,‬‬ ‫ממלמלת ג'יבריש‪ ,‬מרפה‪ .‬כל המדיטציות‬ ‫רוצות להביא אותך לאותו מקום — דממה‬ ‫בראש‪ .‬להתבונן במציאות בלי להתערבב‬ ‫איתה רגשית‪.‬‬ ‫גם פה‪ ,‬כששואלים מה אני עושה‪ ,‬אני נת־‬ ‫קעת‪ .‬מה אני עושה? אני כותבת? אני מופי־‬ ‫עה? אני מנחת סדנאות ומעגלי נשים? מי אני?‬ ‫פתאום נראה לי שהתשובה הכי טובה היא‪ :‬אני‬ ‫מתנסה‪ .‬מאיפה את? מאהבה‪ .‬מה את עושה?‬ ‫מתנסה בחיים‪.‬‬ ‫שיחת טלפון אחרונה עם הבית‪ ,‬יומיים‬ ‫לפני הטיסה חזרה‪ .‬הילדה מספרת לי איך הת־‬ ‫גברה על הפחדים כשלא הייתי‪ ,‬ואני דומעת‬ ‫דמעות הקלה‪ .‬רואה איך עבדנו במקביל‪ ,‬אני‬ ‫כבשתי את פחדיי במרחקים‪ ,‬היא כבשה את‬ ‫פחדיה בבית‪.‬‬ ‫הדברים שאיבדתי‪:‬‬ ‫סווטשירט חום בנמל התעופה‬ ‫בד כתום שזהר נתנה לי‬ ‫בקבוק מים‬ ‫בקבוקון פרחי באך‬ ‫אשמה על ליהנות לבד ‪):‬‬ ‫השיבה מהודו‬ ‫אז חזרתי מהודו‪ .‬עכשיו צונחת לאיטי חזרה‬ ‫לתוך חיי‪ .‬לאט־לאט‪ ,‬בסלואו מושן‪ .‬אבק השגרה‬ ‫יחליף בקרוב את אבק הדרכים‪ ,‬יעטוף גם אותי‪,‬‬ ‫יערפל את חושיי‪ ,‬יאט תנועתי‪ ,‬יתאים אותה‬ ‫לקצב של האנשים סביבי‪.‬‬ ‫כבר לא עצובה‪ ,‬או נאבקת בזה‪ .‬מקבלת‬ ‫שזו תנועת החיים‪ ,‬ויודעת שאהיה קצת אחרת‬ ‫בתוכה‪ .‬זה לא עצוב כשמסתיים חלום‪ ,‬זה לא‬ ‫עצוב כי אני נשארת איתי‪† .‬‬ ‫הבלוג של מיכל ליבדינסקי‪:‬‬ ‫‪www.shallhevet.com‬‬ ‫ובינתיים‪ ,‬בפרדס־חנה ‪ /‬שי אביבי‬ ‫קודם כל בנינו מחנה‪ .‬אספנו את המזרנים והכריות ובנינו מחנה באמצע‬ ‫הסלון‪ .‬לישון עם הילדים זה תענוג תחום בזמן‪ .‬יום אחד‪ ,‬לא משנה כמה נבקש‪,‬‬ ‫הם כבר לא ירצו לישון איתנו‪ .‬כשאמא נוסעת‪ ,‬זאת הזדמנות פז לאסוף את‬ ‫הגורים סביבי ולישון יחד‪ .‬הזדמנות פז לעשות מה שנדיר עד חסר סיכוי לע־‬ ‫שות כשכולנו יחד‪.‬‬ ‫שוב מתברר‪ ,‬שלפחות לזמן קצוב‪ ,‬הרבה יותר קל‪ ,‬פשוט‪ ,‬נוח ומהנה לה־‬ ‫שיט את הספינה לבד‪ .‬אני מנווט‪ ,‬אני מחליט‪ .‬מחליט שארוחת ערב תהיה הר‬ ‫של פנקייקס בלי לקבל אישור‪ .‬אתה מחליט! לבד!! בעצמך!!! והילדים נאספים‬ ‫סביבך‪ ,‬אבא אלפא שכמוך‪ ,‬עם הרבה פחות טרוניות מהרגיל‪ .‬אין אשמה‪ ,‬אין‬ ‫האשמה‪ ,‬אנרגיה רבה משתחררת‪ .‬אפשר להזיז הר‪ .‬במקרה שלנו‪ ,‬חדר היל־‬ ‫דים‪ ,‬שנראה בדרך כלל כמו אזור אסון‪ ,‬קיבל סוף־סוף את הצ'אנס שלו‪ .‬מיטה‬ ‫חדשה נקנתה‪ ,‬על הקירות הופיעו פיה ודגים צבעוניים‪ ,‬ציורי קיר של ציירת‬ ‫מקומית‪ ,‬הצעצועים נופו‪ ,‬נוקו ומצאו מגירה לשכון בה‪.‬‬ ‫ופתאום‪ ,‬אפילו‪ ,‬ערב אחד גם התגעגעתי‪ .‬ממש‪ .‬לא רק כאילו‪ ,‬לא רק כי‬ ‫חסר‪ .‬לא רק כי צריך‪ .‬לחיוך‪ ,‬לנוכחות‪ ,‬לקול‪ .‬פשוט התגעגעתי‪ .‬איזה כיף‪.‬‬