‫חוסן קהילתי‬ ‫בחירום‬ ‫"באמצע הדרך שבה עוברים חיינו מצאתי את‬ ‫עצמי בתוך יער אפל‪"..‬‬ ‫ד"ר אתי אבלין‬ ‫בית הספר המרכזי משרד הרווחה‬ ‫המרכז הבינלאומי לחקר אובדן וחוסן‬ ‫התמודדות המשפחה דורשת‪...‬‬ ‫לעיתים לעבור דרך הבלתי אפשרי‬ ‫החוויה היא חורבן והרס הבית והביטחון‬ ‫"מגרש המשחקים ‪"...‬‬ ‫"הוא האחד היחיד ואין שני לו‪"....‬‬ ‫האח החי כתחליף בלתי אפשרי לאח המת‬ ‫הרצון לנחם ולתקן ‪ -‬הגדרה מחודשת של‬ ‫תפקיד האח הנותר‬ ‫‪" ‬אני זוכרת מהשבעה‬ ‫שנכנסתי לשירותים‬ ‫ולקחתי מספריים וגזרתי‬ ‫את כל השיער ועשיתי‬ ‫קצוץ קצוץ ושאלו אותי‬ ‫למה עשית את זה‬ ‫ואמרתי אמרתם שאני‬ ‫דומה ליאיר (האח‬ ‫שנהרג) אז אני רוצה‬ ‫להיות דומה לו בכלל‬ ‫שתראו אותי כאילו אני‬ ‫יאיר"‬ ‫לֹומי ָקשּור ְׁבחּוט‬ ‫ְׁש ִ‬ ‫לֹומָך‪" .‬נוסע‬ ‫אֶ ל ְׁש ְׁ‬ ‫סמוי"‬ ‫תראו אותי!!‬ ‫הקשר עם ההורה‬ ‫"יום אחד ראיתי את אמא שלי‬ ‫בוכה‪ ,‬צורחת‪ ,‬וזה הפחיד אותי‪,‬‬ ‫באתי אליה ואמרתי לה אמא מה‬ ‫קרה‪ ...‬למרות שעכשיו אני‬ ‫חושבת שבעצם יכולתי לדעת מה‬ ‫קרה‪ ,‬אח שלי מת‪ .‬אבל שאלתי‬ ‫אותה באמת כי באמת לא הבנתי‬ ‫והיא התחילה לצעוק עלי שאם‬ ‫היא בוכה למה אני לא עוזבת‬ ‫אותה בשקט‪ ,‬למה אני מציקה‬ ‫לה‪ .‬זה היה נורא‪ .‬זהו‪ ,‬ניסיתי עוד‬ ‫כמה פעמים אבל לא באתי יותר‪,‬‬ ‫הבנתי שהיא שם ואני כאן"‪.‬‬ ‫כובד האסון מוציא את הבית כולו‬ ‫מאיזון‬ ‫הביטוי המתועד הראשון הוא אבלו‬ ‫של יעקוב‬ ‫"ויקרע יעקוב שמלותיו‬ ‫וישם שק במתניו‪ ,‬ויתאבל‬ ‫על בנו ימים רבים‪ ,‬ויקומו‬ ‫כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן‬ ‫להתנחם ויאמר כי ארד אל‬ ‫בני אבל שאולה ויבך אותו‬ ‫אביו" בראשית ל"ז‬ ‫‪...‬המשפחה לפני האסון‪ ,‬והמשפחה‬ ‫לאחר האסון‪" ....‬שני ימי חייך‪"...‬‬ ‫"אפקט ההטבעה" – באירוע של טראומה האירוע נחרטים‬ ‫תמונות‪ ,‬מילים‪ ,‬תיאורים‪.‬‬ ‫הבשורה‬ ‫בלילה באו אנשים‪...‬‬ ‫נשאו בפיהם בשורה‪.‬‬ ‫דרך ארוכה הלכו‪,‬‬ ‫שתקו בחומרה‪,‬‬ ‫ואולי בתוך כך‬ ‫טעמו‪ ,‬ליקקו אותה בגנבה‪.‬‬ ‫בתימהון של ילדים‬ ‫הכירו שאפשר להחזיק‬ ‫את המוות בפה כמו סוכרייה של רעל‪.‬‬ ‫שהם בדרך פלא חסינים לה‪.‬‬ ‫פתחנו להם את הדלת‪,‬‬ ‫את זאת‪ ,‬כאן עמדנו‪,‬‬ ‫את ואני‪,‬‬ ‫כתף אל כתף‪,‬‬ ‫והם‬ ‫על הסף‬ ‫ואנחנו מולם‬ ‫והם בחמלה מדודים ושקטים‬ ‫עומדים‬ ‫ונופחים בנו‬ ‫רוח מתים‪.‬‬ ‫היה שקט נורא‪ ,‬מסביב ליחכה אש קרה‪.‬‬ ‫אמרתי‪ :‬ידעתי‪ ,‬הלילה תבואו‪ .‬חשבתי‪:‬‬ ‫בוא‪ ,‬תוהו ובוהו‪.‬‬ ‫בור גדול נפער ‪ -‬דיכאון וריק‬ ‫החוויה הראשונית היא של התפרקות‬ ‫המקום‪ ,‬שינוי במקום הלידה‬ ‫"אני זוכרת שהיינו נוסעים לטיולים ולפעמים חברות‬ ‫באו אלי ואמא שלי הייתה מכינה לנו כיבודים‪ .‬אחרי זה‬ ‫כבר לא היו כיבודים‪ ,‬היא השתנתה לגמרי‪ .‬אין‬ ‫כיבודים‪ .‬מוזר שנזכרתי דווקא בזה‪ ,‬שהייתה מכינה‬ ‫אוכל‪ ,‬כאילו‪ ...‬משהו טוב"‪.‬‬ ‫אנחנו לא נבולים‪ ,‬לא מתים‬ ‫אנחנו חיים בצבע אחר‬ ‫ריקה‪...‬סדוקה‬ ‫הקושי לסמוך ולהישען על אנשים‬ ‫כך אני‬ ‫מרגיש‬ ‫כך אני נראה‬ ‫האם הנעדרת ‪ -‬אובדן כפול הן של האח‬ ‫והן של ההורים‬ ‫האחים השכולים ‪ -‬שקופים‪ ,‬בעיני הסביבה‬ ‫ולעיתים גם בעיני עצמם‬ ‫תחושת השקיפות – אף אחד לא‬ ‫מזהה אותי‬ ‫האח נמצא בעין הסערה אבל פוחד‬ ‫לטבוע בתוכה – המסר הכפול‬ ‫הציפייה מהאח שיהיה הגזע האיתן‬ ‫שמחזיק את הבית כולו על כתפיו‬ ‫האח משמש כמעקה במדרגות וההורים‬ ‫נשענים עליו‪ ,‬אבל הוא לא תמיד נראה‬ ‫המשבר פוגע באינטימיות ובשינה‬ ‫סיפור הקטיעה מתחיל מפירוק‬ ‫הנרטיב והרצף שהיה‬ ‫איך מתמודדים?‬ ‫המטפל צריך לבחור בזמן אמת באילו כלים‬ ‫להשתמש כדי לסייע לאחים לתקן את הסיפור‬ ‫הרצף החדש‪...‬סיפור שאפשר לחיות‬ ‫אתו – שיקום המשמעות של האבל‬ ‫כוחה של עבודת עם התקווה‬ ‫תיקון המשמעות – ביום האבל‬ ‫נוכחותו "החיה"‪ ,‬קשרים מתמשכים –הגיל‬ ‫שבו אני עובר את גילו של אחי‬ ‫‪ ‬תהליך של בניית משמעות בלעדיו עם‬ ‫געגוע רב‪ .‬שנמשך לאורך כל החיים‪.‬‬ ‫סֹופי הּוא‬ ‫הַ ג ְַׁעגּועַ אֵ ינְׁ ִ‬ ‫ּולעֹולָ ם ל ֹא ַיעֲזֹוב‪.‬‬ ‫ְׁ‬ ‫הֲ ֵרי הּוא חֵ לֶ ק ֵמעַ צְׁ ֵמנּו‬ ‫בֵ ן ִמ ְׁשפָ חָ ה חָ בֵ ר ָקרֹוב‪.‬‬ ‫‪"‬איננו יכולים למנוע‬ ‫מציפורי הצער לחוג‬ ‫מעל ראשינו‪ ,‬אולם‬ ‫נוכל למנוע מהן‬ ‫לבנות קן‬ ‫בשערותינו"‬ ‫פתגם סיני עתיק‬ ‫בֹורא ְׁבי ָָדיו‬ ‫"וַיִ ַקח הַ ֵ‬ ‫אֶ ת הַ צְׁ רֹור‬ ‫וַיִ ֵתן לָ אָ ָדם ַויְׁצַ ו ְׁלאמֹר‪:‬‬ ‫רֹורָך‪,‬‬ ‫זֶה צְׁ ְׁ‬ ‫לֶ ְך‪ְׁ -‬לָך‪,‬‬ ‫ְׁבכָל ָמקֹום‪ְׁ ,‬בכָל עֵ ת‬ ‫זֶה עָ לֶ יָך לָ ֵשאת!‬ ‫ַויַצֵ א הָ אָ ָדם‬ ‫ִל ְׁרחֹובֹות הָ עֹולָ ם‬ ‫וַיִ ָשא אֶ ת צְׁ רֹורֹו‬ ‫ּובַ צְׁ רֹור – ִספּורֹו‪"..‬‬ ‫(שמשון חלפי)‬ ‫‪‬‬ ‫אינטגרציה מחודשת בתוך הסדקים‪...‬‬ ‫ייתכן שלסיפור אין סוף‪ ,‬וייתכן שלסוף‬ ‫שבידי נרקם לאט סיפור חדש‬ ‫מזירת הכאב למרחבי הזיכרון‬ ‫אמרתי לו האם‬ ‫אוכל לבקש בקשה אחת?‬ ‫אני רוצה ללמוד להפריד‬ ‫את הזיכרון מהכאב או לפחות‬ ‫את חלקו‬ ‫את מה שניתן‪,‬‬ ‫שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך‬ ‫בכאב‬ ‫כך גם אוכל לזכור אותך יותר‪,‬‬ ‫ולא רק לכאוב אותך‪,‬‬ ‫כך אוכל למצוא גם את ה"אני"‬ ‫החדש שלי‪.‬‬ ‫‪ ...‬ואז ראיתי את קרני השמש שמנחות‬ ‫אותי למצוא את הדרך בחושך‪....‬‬ ‫לֹומי ָקשּור ְׁבחּוט‬ ‫ְׁש ִ‬ ‫לֹומָך‪.‬‬ ‫אֶ ל ְׁש ְׁ‬ ‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬ ‫הֹולכִ ים בָ ְׁרחֹוב‬ ‫ְׁ‬ ‫אֹותי ְׁל ֶרגַע‬ ‫הּוא ל ֹא עֹוזֵב ִ‬ ‫ָת ִמיד נִ ְׁשאַ ר ָקרֹוב‪.‬‬ ‫נֹוס ִעים לַ יָם‬ ‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי ְׁ‬ ‫אֲ נ ְַׁחנּו נִ כְׁ נ ִָסים לַ ַמיִם‬ ‫אֹומי ִסיאָ ם‪.‬‬ ‫כְׁ מֹו ְׁת ֵ‬ ‫אֲ נִי וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬ ‫הֹולכִ ים בָ ְׁרחֹוב‬ ‫ְׁ‬ ‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬ ‫נֹוס ִעים לַ יָם‬ ‫ְׁ‬ ‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬ ‫זִ ּוּוג ְׁשטָ נִ י‬ ‫יֹודעַ‬ ‫עַ ד ֶש ִפ ְׁתאֹ ם אֵ ינִ י ֵ‬ ‫ּומי אֲ נִ י‬ ‫ִמי הּוא ‪ִ -‬‬ ‫אַ ְך ִל ְׁפעָ ִמים אֲ נִ י רֹוצֶ ה לָ לֶ כֶת‬ ‫ְׁל ִאבּוד‪...‬‬ ‫‪‬‬ ‫המקום הבטוח – נדיבות‪ ,‬ללא‬ ‫שיפוטיות‪ ,‬הקשבה‪.‬‬ ‫ע צ ו ב ב ל ע ד י ה ם ב ח ד ר י ם ‪ -‬אברהם חלפי‬ ‫ציירתי לי מלכות שמים בירוק –‬ ‫לזכר כל מתי‪.‬‬ ‫והם שומעים אותי קורא בשמם‬ ‫ומשיבים לי בחיוך פנים‪.‬‬ ‫עצוב בלעדיהם בחדרים שבם‬ ‫השאירו הדי קולם‪.‬‬ ‫אני נותן להם חיים – לכל מתי‪.‬‬ ‫והם חיים אותם שנית גם לנצח‪.‬‬ ‫אבל עצוב בלעדיהם בחדרים‪.‬‬ ‫תודה על ההקשבה‬ ‫ד"ר אתי אבלין‬ ‫תודה על ההקשבה‬ ‫ד"ר אתי אבלין‬ ‫תיאור מקרה‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫‪‬‬ ‫אני ראיתי איך היא הולכת ופשוט נגמרת‪ ,‬היא לא צבעה את השער היא לא‪..‬‬ ‫כל הזמן הייתה בוכה‪ ,‬עשתה מהבית פשוט כמו משטר כל הזמן חיפשה איך‬ ‫להנציח אותו איפה לתלות עוד תמונות איפה בבתי כנסת לעשות‪ ..‬ממש‬ ‫עשתה מזה כמו איזה פולחן ואני הייתי קטנה ולגדול בצורה כזאת זה היה‬ ‫נורא נורא קשה‪.‬‬ ‫כל הזמן הייתי בוכה על זה שהיא חולה ומסתגרת בעצמי שלא תראה שאני‬ ‫בוכה כל הזמן שהיינו לידה ניסינו להצחיק אותה להראות שכביכול הכל‬ ‫בסדר‪.‬‬ ‫איך ניסית להצחיק אותה?‬ ‫הייתי שמה לה לק או שהייתי אומרת לה בואי אני אספר אותך הייתה נותנת‬ ‫לי לספר אותה הייתי כל הזמן יושבת מספרת לה סיפורים מדברת איתה‪,‬‬ ‫מעסיקה אותה ‪ ,‬הייתי אומרת לה בואי נלך לטייל לוקחת אותה‪.‬‬ ‫את זוכרת אם היית שמה לב מה קורה איתה?‬ ‫בשנים האחרונות שהחמיר המצב שלה אז תמיד הייתי באה בבוקר בשקט‬ ‫לפני הלימודים הייתי מסתכלת על הבטן שלה‪ ,‬לראות אם היא נושמת‬ ‫הקושי לסמוך ולהישען על אנשים‬ ‫‪35‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪25‬‬ ‫‪20‬‬ ‫‪15‬‬ ‫אחים שכולים‬ ‫קבוצת ביקורת‬ ‫‪10‬‬ ‫‪5‬‬ ‫ציפיות‬ ‫ממערכות‬ ‫יחסים‬ ‫השקעה‬ ‫במערכות‬ ‫יחסים‬ ‫‪0‬‬ ‫ל ב ד י ‪ -‬רבקה מרים‬ ‫נשארתי לבדי תחת השמים‬ ‫וישבתי על ספסל‬ ‫וסיפרתי לאלוהים על האנשים שהכרתי‬ ‫ופתאום הלכו מעמי‪.‬‬ ‫וסיפרתי לו על הפרחים שאהבתי להריח‬ ‫ועל השדות הרחבים‪.‬‬ ‫ולא ידעתי אם יש עוד שמים‪.‬‬ ‫ישבתי על ספסל באמצע‬ ‫וסיפרתי לאלוהים על השמים‪,‬‬ ‫שאיני יודעת אם נמצאים הם‪ ,‬והיכן‪,‬‬ ‫שאולי הם עטופים בי ואולי אני עטופה בם‪.‬‬ ‫ע צ ו ב ב ל ע ד י ה ם ב ח ד ר י ם ‪ -‬אברהם חלפי‬ ‫ציירתי לי מלכות שמים בירוק –‬ ‫לזכר כל מתי‪.‬‬ ‫והם שומעים אותי קורא בשמם‬ ‫ומשיבים לי בחיוך פנים‪.‬‬ ‫עצוב בלעדיהם בחדרים שבם‬ ‫השאירו הדי קולם‪.‬‬ ‫אני נותן להם חיים – לכל מתי‪.‬‬ ‫והם חיים אותם שנית גם לנצח‪.‬‬ ‫אבל עצוב בלעדיהם בחדרים‪.‬‬ ‫השכול הנשכח‬ ‫‪" ‬אני באה לחדר של ההורים ואני‬ ‫חושבת שאני רוצה למות ואני‬ ‫מדמיינת לעצמי שגם אמא שלי‬ ‫רוצה למות‪ .‬החוויה שלי עם אמא‬ ‫שלי‪ ...‬היא לא הייתה כל כך פנויה‬ ‫לתמוך בי כי היא בעצמה נזקקה‬ ‫לתמיכה ואני כמעט בטוחה שהיא‬ ‫לא קיבלה את התמיכה הזו‪ ...‬אני‬ ‫זוכרת מאד את התחושה‬ ‫שכאילו‪ ...‬כאילו אני מוצפת בכאב‬ ‫ובגעגועים ולא יודעת מה לעשות‬ ‫עם זה‪ ,‬זה מציף אותי ואני לא‬ ‫יודעת מה לעשות עם זה"‪.‬‬ ‫הקשר עם ההורה – המסר הכפול‬ ‫‪60‬‬ ‫‪50‬‬ ‫‪40‬‬ ‫‪30‬‬ ‫‪20‬‬ ‫אחים שכולים‬ ‫קבוצת ביקורת‬ ‫‪10‬‬ ‫הרגש‬ ‫שעובר‬ ‫בתיאור‬ ‫ההורה‬ ‫‪0‬‬ ‫רמות‬ ‫הקונפליקט‬ ‫הפנימי‬ ‫מתת אהבה ‪ -‬רחל מלמד‪-‬איתן (‪)2003‬‬ ‫כמיהה‬ ‫ליפית‬ ‫זה השכול‪ ,‬בתי‪,‬‬ ‫זה השכול‪.‬‬ ‫הוא שולט בכל‪.‬‬ ‫הוא כל יכול‪.‬‬ ‫הוא קרע אותי‬ ‫ילדתי‪ ,‬ממך‪...‬‬ ‫זה השכול שלקח‬ ‫את הכל‪.‬שהרחיק‬ ‫גם אותי‬ ‫גם אותך‪.‬‬ ‫חזרתי אליך‪,‬בתי‬ ‫ליעלי‬ ‫חזרתי אליך‪ ,‬בתי‬ ‫אני שבה סוף‪-‬סוף‪,‬‬ ‫ילדתי‪,‬‬ ‫מהאפל שלי‪ ,‬מהשחור‬ ‫ופני אל האור‪.‬‬ ‫כשפקד את ביתנו השכול‬ ‫את היית עוד קטנה‬ ‫ונשארת בלי אמך‪,‬‬ ‫בלי אביך ‪,‬‬ ‫לבדך ‪,‬‬ ‫את נשאת בבדידות‬ ‫את אבלך‪.........‬‬ ‫כך אמר לך‪:‬‬ ‫אני אתך שוב‪,‬‬ ‫והשכול לא יפריד עוד לעד‪.‬‬