המצגת של דר` אתי אבלין - "באמצע הדרך שבה עוברים חיינו מצאתי את

‫חוסן קהילתי‬
‫בחירום‬
‫"באמצע הדרך שבה עוברים חיינו מצאתי את‬
‫עצמי בתוך יער אפל‪"..‬‬
‫ד"ר אתי אבלין‬
‫בית הספר המרכזי משרד הרווחה‬
‫המרכז הבינלאומי לחקר אובדן וחוסן‬
‫התמודדות המשפחה דורשת‪...‬‬
‫לעיתים לעבור דרך הבלתי אפשרי‬
‫החוויה היא חורבן והרס הבית והביטחון‬
‫"מגרש המשחקים ‪"...‬‬
‫"הוא האחד היחיד ואין שני לו‪"....‬‬
‫האח החי כתחליף בלתי אפשרי לאח המת‬
‫הרצון לנחם ולתקן ‪ -‬הגדרה מחודשת של‬
‫תפקיד האח הנותר‬
‫‪" ‬אני זוכרת מהשבעה‬
‫שנכנסתי לשירותים‬
‫ולקחתי מספריים וגזרתי‬
‫את כל השיער ועשיתי‬
‫קצוץ קצוץ ושאלו אותי‬
‫למה עשית את זה‬
‫ואמרתי אמרתם שאני‬
‫דומה ליאיר (האח‬
‫שנהרג) אז אני רוצה‬
‫להיות דומה לו בכלל‬
‫שתראו אותי כאילו אני‬
‫יאיר"‬
‫לֹומי ָקשּור ְׁבחּוט‬
‫ְׁש ִ‬
‫לֹומָך‪" .‬נוסע‬
‫אֶ ל ְׁש ְׁ‬
‫סמוי"‬
‫תראו אותי!!‬
‫הקשר עם ההורה‬
‫"יום אחד ראיתי את אמא שלי‬
‫בוכה‪ ,‬צורחת‪ ,‬וזה הפחיד אותי‪,‬‬
‫באתי אליה ואמרתי לה אמא מה‬
‫קרה‪ ...‬למרות שעכשיו אני‬
‫חושבת שבעצם יכולתי לדעת מה‬
‫קרה‪ ,‬אח שלי מת‪ .‬אבל שאלתי‬
‫אותה באמת כי באמת לא הבנתי‬
‫והיא התחילה לצעוק עלי שאם‬
‫היא בוכה למה אני לא עוזבת‬
‫אותה בשקט‪ ,‬למה אני מציקה‬
‫לה‪ .‬זה היה נורא‪ .‬זהו‪ ,‬ניסיתי עוד‬
‫כמה פעמים אבל לא באתי יותר‪,‬‬
‫הבנתי שהיא שם ואני כאן"‪.‬‬
‫כובד האסון מוציא את הבית כולו‬
‫מאיזון‬
‫הביטוי המתועד הראשון הוא אבלו‬
‫של יעקוב‬
‫"ויקרע יעקוב שמלותיו‬
‫וישם שק במתניו‪ ,‬ויתאבל‬
‫על בנו ימים רבים‪ ,‬ויקומו‬
‫כל בניו ובנותיו לנחמו וימאן‬
‫להתנחם ויאמר כי ארד אל‬
‫בני אבל שאולה ויבך אותו‬
‫אביו" בראשית ל"ז‬
‫‪...‬המשפחה לפני האסון‪ ,‬והמשפחה‬
‫לאחר האסון‪" ....‬שני ימי חייך‪"...‬‬
‫"אפקט ההטבעה" – באירוע של טראומה האירוע נחרטים‬
‫תמונות‪ ,‬מילים‪ ,‬תיאורים‪.‬‬
‫הבשורה‬
‫בלילה באו אנשים‪...‬‬
‫נשאו בפיהם בשורה‪.‬‬
‫דרך ארוכה הלכו‪,‬‬
‫שתקו בחומרה‪,‬‬
‫ואולי בתוך כך‬
‫טעמו‪ ,‬ליקקו אותה בגנבה‪.‬‬
‫בתימהון של ילדים‬
‫הכירו שאפשר להחזיק‬
‫את המוות בפה כמו סוכרייה של רעל‪.‬‬
‫שהם בדרך פלא חסינים לה‪.‬‬
‫פתחנו להם את הדלת‪,‬‬
‫את זאת‪ ,‬כאן עמדנו‪,‬‬
‫את ואני‪,‬‬
‫כתף אל כתף‪,‬‬
‫והם‬
‫על הסף‬
‫ואנחנו מולם‬
‫והם בחמלה מדודים ושקטים‬
‫עומדים‬
‫ונופחים בנו‬
‫רוח מתים‪.‬‬
‫היה שקט נורא‪ ,‬מסביב ליחכה אש קרה‪.‬‬
‫אמרתי‪ :‬ידעתי‪ ,‬הלילה תבואו‪ .‬חשבתי‪:‬‬
‫בוא‪ ,‬תוהו ובוהו‪.‬‬
‫בור גדול נפער ‪ -‬דיכאון וריק‬
‫החוויה הראשונית היא של התפרקות‬
‫המקום‪ ,‬שינוי במקום הלידה‬
‫"אני זוכרת שהיינו נוסעים לטיולים ולפעמים חברות‬
‫באו אלי ואמא שלי הייתה מכינה לנו כיבודים‪ .‬אחרי זה‬
‫כבר לא היו כיבודים‪ ,‬היא השתנתה לגמרי‪ .‬אין‬
‫כיבודים‪ .‬מוזר שנזכרתי דווקא בזה‪ ,‬שהייתה מכינה‬
‫אוכל‪ ,‬כאילו‪ ...‬משהו טוב"‪.‬‬
‫אנחנו לא נבולים‪ ,‬לא מתים‬
‫אנחנו חיים בצבע אחר‬
‫ריקה‪...‬סדוקה‬
‫הקושי לסמוך ולהישען על אנשים‬
‫כך אני‬
‫מרגיש‬
‫כך אני נראה‬
‫האם הנעדרת ‪ -‬אובדן כפול הן של האח‬
‫והן של ההורים‬
‫האחים השכולים ‪ -‬שקופים‪ ,‬בעיני הסביבה‬
‫ולעיתים גם בעיני עצמם‬
‫תחושת השקיפות – אף אחד לא‬
‫מזהה אותי‬
‫האח נמצא בעין הסערה אבל פוחד‬
‫לטבוע בתוכה – המסר הכפול‬
‫הציפייה מהאח שיהיה הגזע האיתן‬
‫שמחזיק את הבית כולו על כתפיו‬
‫האח משמש כמעקה במדרגות וההורים‬
‫נשענים עליו‪ ,‬אבל הוא לא תמיד נראה‬
‫המשבר פוגע באינטימיות ובשינה‬
‫סיפור הקטיעה מתחיל מפירוק‬
‫הנרטיב והרצף שהיה‬
‫איך מתמודדים?‬
‫המטפל צריך לבחור בזמן אמת באילו כלים‬
‫להשתמש כדי לסייע לאחים לתקן את הסיפור‬
‫הרצף החדש‪...‬סיפור שאפשר לחיות‬
‫אתו – שיקום המשמעות של האבל‬
‫כוחה של עבודת עם התקווה‬
‫תיקון המשמעות – ביום האבל‬
‫נוכחותו "החיה"‪ ,‬קשרים מתמשכים –הגיל‬
‫שבו אני עובר את גילו של אחי‬
‫‪ ‬תהליך של בניית משמעות בלעדיו עם‬
‫געגוע רב‪ .‬שנמשך לאורך כל החיים‪.‬‬
‫סֹופי הּוא‬
‫הַ ג ְַׁעגּועַ אֵ ינְׁ ִ‬
‫ּולעֹולָ ם ל ֹא ַיעֲזֹוב‪.‬‬
‫ְׁ‬
‫הֲ ֵרי הּוא חֵ לֶ ק ֵמעַ צְׁ ֵמנּו‬
‫בֵ ן ִמ ְׁשפָ חָ ה חָ בֵ ר ָקרֹוב‪.‬‬
‫‪"‬איננו יכולים למנוע‬
‫מציפורי הצער לחוג‬
‫מעל ראשינו‪ ,‬אולם‬
‫נוכל למנוע מהן‬
‫לבנות קן‬
‫בשערותינו"‬
‫פתגם סיני עתיק‬
‫בֹורא ְׁבי ָָדיו‬
‫"וַיִ ַקח הַ ֵ‬
‫אֶ ת הַ צְׁ רֹור‬
‫וַיִ ֵתן לָ אָ ָדם ַויְׁצַ ו ְׁלאמֹר‪:‬‬
‫רֹורָך‪,‬‬
‫זֶה צְׁ ְׁ‬
‫לֶ ְך‪ְׁ -‬לָך‪,‬‬
‫ְׁבכָל ָמקֹום‪ְׁ ,‬בכָל עֵ ת‬
‫זֶה עָ לֶ יָך לָ ֵשאת!‬
‫ַויַצֵ א הָ אָ ָדם‬
‫ִל ְׁרחֹובֹות הָ עֹולָ ם‬
‫וַיִ ָשא אֶ ת צְׁ רֹורֹו‬
‫ּובַ צְׁ רֹור – ִספּורֹו‪"..‬‬
‫(שמשון חלפי)‬
‫‪‬‬
‫אינטגרציה מחודשת בתוך הסדקים‪...‬‬
‫ייתכן שלסיפור אין סוף‪ ,‬וייתכן שלסוף‬
‫שבידי נרקם לאט סיפור חדש‬
‫מזירת הכאב למרחבי הזיכרון‬
‫אמרתי לו האם‬
‫אוכל לבקש בקשה אחת?‬
‫אני רוצה ללמוד להפריד‬
‫את הזיכרון מהכאב או לפחות‬
‫את חלקו‬
‫את מה שניתן‪,‬‬
‫שלא כל העבר יהיה ספוג כל כך‬
‫בכאב‬
‫כך גם אוכל לזכור אותך יותר‪,‬‬
‫ולא רק לכאוב אותך‪,‬‬
‫כך אוכל למצוא גם את ה"אני"‬
‫החדש שלי‪.‬‬
‫‪ ...‬ואז ראיתי את קרני השמש שמנחות‬
‫אותי למצוא את הדרך בחושך‪....‬‬
‫לֹומי ָקשּור ְׁבחּוט‬
‫ְׁש ִ‬
‫לֹומָך‪.‬‬
‫אֶ ל ְׁש ְׁ‬
‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬
‫הֹולכִ ים בָ ְׁרחֹוב‬
‫ְׁ‬
‫אֹותי ְׁל ֶרגַע‬
‫הּוא ל ֹא עֹוזֵב ִ‬
‫ָת ִמיד נִ ְׁשאַ ר ָקרֹוב‪.‬‬
‫נֹוס ִעים לַ יָם‬
‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי ְׁ‬
‫אֲ נ ְַׁחנּו נִ כְׁ נ ִָסים לַ ַמיִם‬
‫אֹומי ִסיאָ ם‪.‬‬
‫כְׁ מֹו ְׁת ֵ‬
‫אֲ נִי וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬
‫הֹולכִ ים בָ ְׁרחֹוב‬
‫ְׁ‬
‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬
‫נֹוס ִעים לַ יָם‬
‫ְׁ‬
‫אֲ נִ י וְׁהַ צֵ ל ֶש ִלי‬
‫זִ ּוּוג ְׁשטָ נִ י‬
‫יֹודעַ‬
‫עַ ד ֶש ִפ ְׁתאֹ ם אֵ ינִ י ֵ‬
‫ּומי אֲ נִ י‬
‫ִמי הּוא ‪ִ -‬‬
‫אַ ְך ִל ְׁפעָ ִמים אֲ נִ י רֹוצֶ ה לָ לֶ כֶת‬
‫ְׁל ִאבּוד‪...‬‬
‫‪‬‬
‫המקום הבטוח – נדיבות‪ ,‬ללא‬
‫שיפוטיות‪ ,‬הקשבה‪.‬‬
‫ע צ ו ב ב ל ע ד י ה ם ב ח ד ר י ם ‪ -‬אברהם חלפי‬
‫ציירתי לי מלכות שמים בירוק –‬
‫לזכר כל מתי‪.‬‬
‫והם שומעים אותי קורא בשמם‬
‫ומשיבים לי בחיוך פנים‪.‬‬
‫עצוב בלעדיהם בחדרים שבם‬
‫השאירו הדי קולם‪.‬‬
‫אני נותן להם חיים – לכל מתי‪.‬‬
‫והם חיים אותם שנית גם לנצח‪.‬‬
‫אבל עצוב בלעדיהם בחדרים‪.‬‬
‫תודה על ההקשבה‬
‫ד"ר אתי אבלין‬
‫תודה על ההקשבה‬
‫ד"ר אתי אבלין‬
‫תיאור מקרה‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫‪‬‬
‫אני ראיתי איך היא הולכת ופשוט נגמרת‪ ,‬היא לא צבעה את השער היא לא‪..‬‬
‫כל הזמן הייתה בוכה‪ ,‬עשתה מהבית פשוט כמו משטר כל הזמן חיפשה איך‬
‫להנציח אותו איפה לתלות עוד תמונות איפה בבתי כנסת לעשות‪ ..‬ממש‬
‫עשתה מזה כמו איזה פולחן ואני הייתי קטנה ולגדול בצורה כזאת זה היה‬
‫נורא נורא קשה‪.‬‬
‫כל הזמן הייתי בוכה על זה שהיא חולה ומסתגרת בעצמי שלא תראה שאני‬
‫בוכה כל הזמן שהיינו לידה ניסינו להצחיק אותה להראות שכביכול הכל‬
‫בסדר‪.‬‬
‫איך ניסית להצחיק אותה?‬
‫הייתי שמה לה לק או שהייתי אומרת לה בואי אני אספר אותך הייתה נותנת‬
‫לי לספר אותה הייתי כל הזמן יושבת מספרת לה סיפורים מדברת איתה‪,‬‬
‫מעסיקה אותה ‪ ,‬הייתי אומרת לה בואי נלך לטייל לוקחת אותה‪.‬‬
‫את זוכרת אם היית שמה לב מה קורה איתה?‬
‫בשנים האחרונות שהחמיר המצב שלה אז תמיד הייתי באה בבוקר בשקט‬
‫לפני הלימודים הייתי מסתכלת על הבטן שלה‪ ,‬לראות אם היא נושמת‬
‫הקושי לסמוך ולהישען על אנשים‬
‫‪35‬‬
‫‪30‬‬
‫‪25‬‬
‫‪20‬‬
‫‪15‬‬
‫אחים שכולים‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫‪10‬‬
‫‪5‬‬
‫ציפיות‬
‫ממערכות‬
‫יחסים‬
‫השקעה‬
‫במערכות‬
‫יחסים‬
‫‪0‬‬
‫ל ב ד י ‪ -‬רבקה מרים‬
‫נשארתי לבדי תחת השמים‬
‫וישבתי על ספסל‬
‫וסיפרתי לאלוהים על האנשים שהכרתי‬
‫ופתאום הלכו מעמי‪.‬‬
‫וסיפרתי לו על הפרחים שאהבתי להריח‬
‫ועל השדות הרחבים‪.‬‬
‫ולא ידעתי אם יש עוד שמים‪.‬‬
‫ישבתי על ספסל באמצע‬
‫וסיפרתי לאלוהים על השמים‪,‬‬
‫שאיני יודעת אם נמצאים הם‪ ,‬והיכן‪,‬‬
‫שאולי הם עטופים בי ואולי אני עטופה בם‪.‬‬
‫ע צ ו ב ב ל ע ד י ה ם ב ח ד ר י ם ‪ -‬אברהם חלפי‬
‫ציירתי לי מלכות שמים בירוק –‬
‫לזכר כל מתי‪.‬‬
‫והם שומעים אותי קורא בשמם‬
‫ומשיבים לי בחיוך פנים‪.‬‬
‫עצוב בלעדיהם בחדרים שבם‬
‫השאירו הדי קולם‪.‬‬
‫אני נותן להם חיים – לכל מתי‪.‬‬
‫והם חיים אותם שנית גם לנצח‪.‬‬
‫אבל עצוב בלעדיהם בחדרים‪.‬‬
‫השכול הנשכח‬
‫‪" ‬אני באה לחדר של ההורים ואני‬
‫חושבת שאני רוצה למות ואני‬
‫מדמיינת לעצמי שגם אמא שלי‬
‫רוצה למות‪ .‬החוויה שלי עם אמא‬
‫שלי‪ ...‬היא לא הייתה כל כך פנויה‬
‫לתמוך בי כי היא בעצמה נזקקה‬
‫לתמיכה ואני כמעט בטוחה שהיא‬
‫לא קיבלה את התמיכה הזו‪ ...‬אני‬
‫זוכרת מאד את התחושה‬
‫שכאילו‪ ...‬כאילו אני מוצפת בכאב‬
‫ובגעגועים ולא יודעת מה לעשות‬
‫עם זה‪ ,‬זה מציף אותי ואני לא‬
‫יודעת מה לעשות עם זה"‪.‬‬
‫הקשר עם ההורה – המסר הכפול‬
‫‪60‬‬
‫‪50‬‬
‫‪40‬‬
‫‪30‬‬
‫‪20‬‬
‫אחים שכולים‬
‫קבוצת ביקורת‬
‫‪10‬‬
‫הרגש‬
‫שעובר‬
‫בתיאור‬
‫ההורה‬
‫‪0‬‬
‫רמות‬
‫הקונפליקט‬
‫הפנימי‬
‫מתת אהבה ‪ -‬רחל מלמד‪-‬איתן (‪)2003‬‬
‫כמיהה‬
‫ליפית‬
‫זה השכול‪ ,‬בתי‪,‬‬
‫זה השכול‪.‬‬
‫הוא שולט בכל‪.‬‬
‫הוא כל יכול‪.‬‬
‫הוא קרע אותי‬
‫ילדתי‪ ,‬ממך‪...‬‬
‫זה השכול שלקח‬
‫את הכל‪.‬שהרחיק‬
‫גם אותי‬
‫גם אותך‪.‬‬
‫חזרתי אליך‪,‬בתי‬
‫ליעלי‬
‫חזרתי אליך‪ ,‬בתי‬
‫אני שבה סוף‪-‬סוף‪,‬‬
‫ילדתי‪,‬‬
‫מהאפל שלי‪ ,‬מהשחור‬
‫ופני אל האור‪.‬‬
‫כשפקד את ביתנו השכול‬
‫את היית עוד קטנה‬
‫ונשארת בלי אמך‪,‬‬
‫בלי אביך ‪,‬‬
‫לבדך ‪,‬‬
‫את נשאת בבדידות‬
‫את אבלך‪.........‬‬
‫כך אמר לך‪:‬‬
‫אני אתך שוב‪,‬‬
‫והשכול לא יפריד עוד לעד‪.‬‬