מרסלו בן שופט, משאבי שדה
אדם ,מקום מרסלו בן שופט ,משאבי שדה משפחה מוסיקלית היינו משפחה מוסיקלית -כל ילד למד לנגן על איזשהו כלי .אחותי למדה לנגן על פסנתר ,אבל עם הזמן היא זנחה את הכלים המוסיקליים לטובת כלים רפואיים ,והיום היא רופאה .אחי למד לנגן בכינור והיום הוא זמר במקהלת הקיבוץ הארצית .אני תמיד ניגנתי ,ועד היום אני מנגן בקלידים, פסנתר ,אורגן ,אקורדיון וסינטיסייזר. בבית שמענו הרבה מוסיקה ,בעיקר מוסיקה קלאסית ופולקלור ארגנטינאי. ההורים למדו מוסיקה באופן מסודר בקונסרבטוריון ,ואני התחלתי להתחקות אחריהם משמיעה ,הייתי שומע את המוסיקה שהתנגנה בבית והייתי מנסה לנגן את זה על הפסנתר .עם הזמן פיתחתי את זה באופן אינטואיטיבי ואוטודידקטי. לא הכרתי עוד חברים לכיתה בארגנטינה שניגנו ,זה היה משהו יותר משפחתי וייחודי במידה מסוימת .היינו מנגנים ביחד האחים ,בכל מיני אירועים משפחתיים ובחגים .גם היום אחי מביא איתו את הכינור ואנחנו מנגנים ביחד אצלי בבית. רק כשעליתי לארץ למדתי תווים באופן מסודר ,ואף הוראת מוסיקה. שפת המוסיקה כנער בארגנטינה הייתי חלק מהתנועה הציונית דרור ,שהתאחדה בהמשך עם הבונים ,וכל הזמן הרעיון הציוני והרעיון של עלייה לקיבוץ היה מרכזי .בגיל 21 עלינו כל הגרעין לארץ והגענו ישר למשאבי שדה ,אבל אני היחיד מבין החברים מהגרעין שנשאר עד היום בקיבוץ .זה היה בשנת ,77אחי עלה לפניי, במלחמת יום כיפור ,והוריי ואחותי עלו שנה אחריי .מהרגע הראשון הייתי מאוד מרוכז בקיבוץ ,התחתנתי פה וילדנו פה בת .עוד לפני שדיברתי עברית ,המוסיקה הייתה השפה שקישרה אותי עם חברי הקיבוץ ,תמיד ניגנתי בחגים ובאירועים של הקיבוץ. נדבקתי בחיידק פעם ביקרתי בביתו של איש יקר בשם נחום הרציון ,מוסיקולוג ממדרשת בן גוריון. הופתעתי לראות את אוסף כלי הנגינה שלו ,ונדבקתי בחיידק .נכון להיום יש לי משהו כמו שבעים כלי נגינה ממקומות הייתי רוצה להוציא את האנשים מהטלוויזיה ומהמחשב ולתת להם ערך מוסף שונים בעולם .אני לא מנגן עליהם ,מה שמעניין אותי הוא הכלים עצמם ,דרך הנגינה הייחודית של כל כלי והמקומות מהם הם מגיעים .כל פעם שאני נוסע לחו"ל אני מחפש דברים מיוחדים לרכוש לאוסף ,והחברים והמשפחה יודעים בדיוק מה הם צריכים להביא לי מחוץ לארץ. פרס ישראל עם נחומי השתתפתי במועדון זמר שהיה מתקיים בקיבוץ דביר ,פעם בחודש ,ודרכו נחשפתי לנגינה עם אנשים ידועים מאוד בזמר הישראלי ,כמו אהוד מנור ,סשה ארגוב ,שמוליק קראוס ועוד .פעם נסענו עם נחומי לבקר את סשה ארגוב אצלו בבית .נחשפתי לאדם מדהים ,שפרס ישראל בו זכה לא היה מונח אצלו בסלון אלא בסטודיו בצד .הצניעות והחביבות החברים והמשפחה יודעים בדיוק מה הם צריכים להביא לי מחוץ לארץ 10רמת הנגב מס' ,181שבט תשע"ג ,ינואר 2013 שלו השאירו עליי רושם גדול ,וספגתי הרבה מהעבודה איתו .עבדתי גם עם עינת שרוף בתחילת הדרך שלה ,כשהיא הייתה תושבת המועצה ,לפני הרבה שנים .היה נחמד לעבוד איתה ,אחר כך היא פרחה והלכה לכיוון שהוא שונה מהעבודה שעשינו עם נחומי .המועדון שלו היה הרבה יותר ,איך לומר ,מעניין ,כי זה היה ברובד מעבר לרובד השירה בציבור ,הוא היה מביא את המלחין והכותב כדי לשמוע על מאחורי השירים. בגובה העיניים מדי פעם יש מיזמים של גננות שמביאות את ילדי הגן אליי הביתה ,כדי לראות את הכלים התלויים על הקיר וגם לראות דברים שילדים בגן לא נחשפים אליהם. כשאני פותח את הפסנתר והם רואים איך מופקים הצלילים ,דבר שהם לא ראו ,זה בהחלט מוסיף להם ומעניין אותם .אני מסביר להם בדרך שלהם ,בגובה העיניים. הילדים נהנים לראות ולגעת בכלים ואני חושב שזה מוסיף להם .לי זה בהחלט מוסיף ,כי יש משהו מאוד טהור ותמים בהתעניינות שלהם .אנשים אומרים לי "אני לא מבין במוסיקה קלאסית" ,אבל אני אומר שמוסיקה לא צריך להבין אלא צריך להרגיש .תפקידה ,בעיקר ,הוא להגיע אליך. תיאוריה יפה אפרים קישון כתב פעם" :הקיבוץ הוא תיאוריה יפה ,הבעיה היא שהיא כן אפשרית" .הקיבוץ ,כמו כל הארץ ,עבר מהפכה מאוד רצינית ומאוד כואבת לפעמים .יש הרבה דברים שלא נשמרים, לטובת ה"אני" ולא ה"אנחנו" ,אבל זו דרכו של עולם .אנחנו לא יכולים להיות נעולים על זיכרונות של מה שהיה אלא לצעוד קדימה ולנסות לשמר את זה בצורה אחרת .כשהגעתי לקיבוץ דברים היו אחרת בנושאים כמו ערבות הדדית, התעניינות והאכפתיות ,היום זה קיים אבל בצורה אחרת .פעם הייתה יותר קהילתיות, קומונה .הקיבוץ הולך לכיוון מסוים ואני לא רוצה לבקר ולהגיד שזה לא טוב ,זה פשוט שונה .הייתי שמח להחיות את חיי התרבות המפוארים של משאבי שדה ,היו הרבה הרצאות ממלאות ומעשירות .הייתי רכז תרבות וזה תחום שקרוב אליי לא רק כנגן אלא גם מהצד השני של העשייה התרבותית ,וזה חסר לי היום .הייתי רוצה להוציא את האנשים מהטלוויזיה ומהמחשב ולתת להם ערך מוסף נוסף לחיים הרגילים של עבודה בית ,ולזה אני מתגעגע. קלנועיות ואופניים לדור הצעיר יש הרבה מעלות ,ואני חושב שאכפת להם והם רוצים לעשות דברים. הבעיה היחידה והקריטית היא להשאיר אותם בקיבוץ .הגוזל צריך לעוף מהקן, אבל יחד עם זאת ,כדי שלא תהיה מציאות של יותר קלנועיות ופחות אופניים ,אנחנו צריכים לשנות את התפיסה בשביל החבר'ה הצעירים ,כדי שיישארו וישנו את הקיבוץ מבחינה דמוגרפית ,תרבותית, בעשייה ,ברעננות ובחשיבה האחרת. זאת נקודה שאנחנו צריכים לעבוד הרבה בשבילה ,גם אם זה אומר להרוג פרות קדושות שהיו לנו פעם בנושא הקהילה ,גם אם צריך לזרוק חכה על מנת להביא אותם אלינו אנחנו צריכים לעשות פשרות.
© Copyright 2024