1. No category

‫בטאון שירות בתי הסוהר ■ גליון ‪ 29‬אדר א' תשע"א ■ פברואר ‪2011‬‬
‫אברהם נוח‬
‫רפאל אלקלעי‬
‫אושרת פינטו‬
‫ענבל אמויאל‬
‫קיריל דרמן‬
‫אוסאמה נעאמנה‬
‫חגי פנקר‬
‫רונן פרץ‬
‫כפיר חן‬
‫מאור גנון‬
‫טניה לנסקי‬
‫שמעון דיין‬
‫דויד נבון‬
‫דימה )דמיטרי( גרשטיין‬
‫אורי סמנדייב‬
‫יקיר סוויסה‬
‫איילה יפרח‬
‫איליה לנגמן‬
‫חגי ז'ורנו‬
‫ולדיסלב רחמימוב‬
‫טופז אבן–חן קליין‬
‫מוריץ לוי‬
‫דמיטרי קוזלוב‬
‫פביולה בוהדנה‬
‫וסים אבו ריש‬
‫אבירם לוי‬
‫דני חייט‬
‫עאדל טאפש‬
‫שאדי ביבאר‬
‫אהובה תומר‬
‫איאס סרחאן‬
‫רמי ישראלי‬
‫ערן ויזל‬
‫אוריאל מלכה‬
‫חנן אוחיון‬
‫ליאור בוקר‬
‫כפיר אוחנה‬
‫אלעד ריבן‬
‫ג'לאל ביסאן‬
‫ירון ברמי‬
‫רועי ביטון‬
‫יצחק מלינה‬
‫סיום צגאי‬
‫אפרת כהן‬
‫יחד‪ .‬זוכרים‪ ,‬כואבים‪ ,‬מצדיעים – וממשיכים‬
‫דבר העורכת‬
‫ב‬
‫יום שני‪ 29 ,‬בנובמבר ‪ ,2010‬גיליון מספר ‪ 29‬של 'רואים‬
‫שב"ס' היה כמעט סגור‪ .‬הכתבות היו מוכנות‪ ,‬גם הצילומים‪.‬‬
‫זה היה עיתון ססגוני ומלא שמחה‪ .‬כעבור שלושה ימים‪,‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬התרחש אסון השריפה בכרמל וכילה הכול‪ .‬העולם‬
‫התהפך בסביבות השעה שלוש ושלושים בצהריים‪ .‬חיים שלמים‬
‫נקטעו בן‪-‬רגע‪ .‬הארץ רעשה‪ .‬מדינה שלמה התאבלה על הטובים‬
‫בבניה ובנותיה‪ ,‬המסורים באנשים‪ ,‬שיצאו בשליחות להציל חיים ולא‬
‫שבו‪ .‬שלושים ושבעה אנשי שירות בתי הסוהר ושבעה הרוגים נוספים‬
‫ שוטרים‪ ,‬כבאים‪ ,‬נער מתנדב ונהג האוטובוס ‪ -‬קיפחו את חייהם‬‫באסון והשאירו אחריהם הורים‪ ,‬אחים‪ ,‬ילדים‪ ,‬אהובים ואהובות‪,‬‬
‫נשים הרות שעוללן כבר לעולם לא יפגוש את אביו‪ ,‬ותמונות‪.‬‬
‫המונח "משפחת שב"ס" היה תמיד שגּור בפינו‪ ,‬אבל מאז האסון‬
‫קיבל משמעות עמוקה ומצמררת‪ .‬הוכחנו לעצמנו ששב"ס הוא‬
‫אכן משפחה ‪ -‬חזקה‪ ,‬מאוחדת‪ ,‬זקופת קומה‪ .‬ארגון שלם התגייס‬
‫כדי לתמוך ולאהוב‪ ,‬לתת כתף‪ ,‬לנצור את המתים בגאווה ולחבק‬
‫את החיים‪ .‬התחייבנו לזכור‪ ,‬לא לשכוח‪ ,‬להנחיל את מורשתם של‬
‫המתים ולשמש משענת למשפחותיהם שנותרו יתומות‪.‬‬
‫באותם ימים קשים‪ ,‬שירות בתי הסוהר התכנס באבלו וניסה‬
‫לתמוך ככל האפשר במשפחות הנספים אשר מתמודדות עם הנורא‬
‫מכל‪ .‬יחד התמודדנו עם שלושים ושבע הלוויות של אנשינו ועם‬
‫שבע לוויות של שותפינו לאסון‪ .‬ניסינו לנחם אבלים במקום‬
‫שאין בו נחמה‪ .‬ביקרנו את משפחות הנספים בשבעה ובאזכרות‬
‫וליווינו את הגישושים הראשונים לחזור לשגרה ‪ -‬מה שלא יקרה‬
‫עוד לעולם‪ .‬כל משפחה סיפרה על החיבוק שקיבלה משירות בתי‬
‫הסוהר‪ ,‬על ליווי אנושי‪ ,‬מקצועי וחם ועל טיפול בפרטים הקטנים‪.‬‬
‫זוהי המשכה של ברית שכרתנו עם המתים עוד בהיותם חיים‪ ,‬והיא‬
‫תימשך מעתה עם בני משפחותיהם‪.‬‬
‫גיליון ‪ 29‬של 'רואים שב"ס' מוקדש לאחינו ולאחיותינו‪ ,‬חברינו‬
‫שנספו באש השריפה‪ .‬כל אחד הוא יחיד ומיוחד‪ ,‬עולם ומלואו‪.‬‬
‫כולם אנשים איכותיים‪ ,‬אידיאליסטים‪ ,‬בעלי חזון‪ ,‬מלח הארץ‪ .‬כל‬
‫אחד מהם הוא חלק מפאזל אנושי נדיר המרכיב את משפחת שב"ס‪.‬‬
‫ההשתייכות לסגל שב"ס מצריכה כישורים ותכונות שאינם מובנים‬
‫מאליהם‪ :‬הרצון לעזור ולתרום‪ ,‬לתת בלי לרצות לקחת‪.‬‬
‫לכל אחד מהנספים יש משפחה והיו תוכניות לעתיד‪ ,‬שאיפות‬
‫וחלומות‪ .‬כל כך הרבה אנשים נותרו המומים‪ ,‬הלומים מכאב ומחוסר‬
‫שלא יתמלא אף פעם‪ .‬הם מחכים עדיין לטלפון שיבוא‪ ,‬לאהּוב או‬
‫לאהובה שיחזרו הביתה‪ .‬רצינו לחשוף משהו מכל אחד ואחת מהם‪:‬‬
‫בדל סיפור‪ ,‬רגע שמשקף חיים שלמים‪ ,‬פגישות ופרידות‪ ,‬שמחה‬
‫וצער‪ .‬ניסינו לספר את סיפור חייהם ומותם‪ ,‬נישואיהם; לתאר את‬
‫היום שבו קיבלו בני משפחתם את ההודעה על מותם ולהעביר‬
‫משהו מהרגשות שמציפים אותם‪.‬‬
‫מילים לא יוכלו לתאר אדם שהיה ואיננו‪ .‬קצרה היריעה‪ .‬מה אפשר‬
‫כבר לכתוב? איך אפשר לתאר? בכל זאת ניסינו‪ .‬חשבנו שהתיעוד‬
‫הזה‪ ,‬קצר ודל ככל שיהיה‪ ,‬י ְלמד משהו על היקרים שנספו‪ ,‬יגלה‬
‫וירמוז‪ .‬מי הם היו? האחד אהב לכתוב והאחרת היתה ספורטאית‬
‫מצטיינת‪ .‬זה תמיד קם לילד בלילה‪ ,‬ההיא חלמה להתחתן‪ .‬והיו‬
‫היפה‪ ,‬המצחיקן‪ ,‬התלמידה הטובה‪ ,‬המרדנית והביישן‪ .‬אחד נתן‬
‫בסתר‪ ,‬אחרת חלמה להנהיג‪ .‬והיו גם עולים חדשים וותיקים‪,‬‬
‫דתיים וחילוניים‪ ,‬תושבי עיר ותושבי ספר‪ ,‬נשים וגברים מכל קצות‬
‫הארץ‪ ,‬מכל המגזרים‪ .‬רצינו לעצור לרגע ליד כל אחד מהם‪ ,‬לקרוא‪,‬‬
‫להרגיש‪ ,‬לכבד ולהתגעגע‪ ,‬אולי אף להזיל דמעה‪.‬‬
‫לפני עשרים ושלוש שנים‪ ,‬בסתיו של שנת ‪ ,1987‬עליתי לארץ‪.‬‬
‫באתי לכאן בגיל תשע‪-‬עשרה‪ ,‬ציונית צעירה ובודדה‪ ,‬מתוך אמונה‬
‫עמוקה שמדינת ישראל היא הבית שלי‪ .‬הגעתי לכאן מצ'ילה‪ ,‬אותה‬
‫מדינה שרק מעטים הכירו עד לרעידת האדמה וסיפור החילוץ של‬
‫הכורים‪ .‬במקריות מוזרה‪ ,‬אותה מקריות שאנחנו הופכים בה שוב‬
‫ושוב בשבועות האחרונים‪ ,‬שלושה ימים לאחר אסון הדליקה בכרמל‬
‫נשרפו בתוך בית הסוהר שבעיר הבירה של צ'ילה שמונים ושלושה‬
‫אסירים‪ .‬השריפה פרצה בתוך כותלי בית הסוהר‪ .‬איש לא הגיע‬
‫להצילם‪.‬‬
‫אסירים‪ ,‬יש אומרים‪ ,‬הם החצר האחורית של החברה‪ .‬אבל עבור‬
‫שירות בתי הסוהר הם קודם כל בני אדם‪ .‬כך אנחנו מתחנכים‪,‬‬
‫כך אנחנו מחנכים את אנשינו‪ .‬אלה הם ערכי הארגון וזו התפיסה‬
‫של אנשיו‪ .‬ההחלטה לפַנות את בית הסוהר 'דמון' מוקף הלהבות‪,‬‬
‫ההיערכות המבצעית‪ ,‬תחושת השליחות והדבקות במטרה של מי‬
‫שיצאו להציל את האסירים מתוך מחשבה שאדם הוא אדם באשר‬
‫הוא אדם ‪ -‬כל אלה הם דוגמה לארגון מוסרי‪ ,‬ערכי‪ ,‬מקצועי‪ ,‬בעל‬
‫מחויבות בטחונית וחברתית‪ ,‬שהצלת חיי אדם היא עבורו ערך ולא‬
‫רק סיסמה‪.‬‬
‫עשרים ושלוש שנים אני מתגוררת בארץ‪ ,‬מתוכן חמש‪-‬עשרה‬
‫שנים אני חלק ממשפחת שב"ס‪ .‬אני גאה להיות חלק מארגון שאלה‬
‫הם אנשיו וגאה להיות חבֵרה במשפחה שאלה הם בניה ובנותיה‪ .‬אחי‬
‫ואחיותי‪ ,‬גיבורי התהילה‪.‬‬
‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫ר‪/‬כ ניקול אנגלנדר‬
‫קצינת הסברה ארצית‬
‫‬
‫‬
‫עורכת‪:‬‬
‫‬
‫בטאון שירות בתי הסוהר‬
‫גליון ‪ ∞ 29‬אדר א' תשע"א ∞ פברואר ‪2011‬‬
‫‪2‬‬
‫ר‪/‬כ ניקול אנגלנדר‬
‫קצינת הסברה ארצית‬
‫עריכה לשונית‪:‬מירב פלקוביץ‬
‫צילום‪:‬‬
‫יחידת הפקות שב"ס‬
‫עיצוב גרפי‪:‬‬
‫סטודיו יונתן לון‬
‫הפקה‪:‬‬
‫לשכת הפרסום הממשלתית‬
‫משפחת שירות בתי הסוהר‪,‬‬
‫ֵמ ַתי‬
‫נֹותרּו לִ י‪ַ ,‬רק ָּב ֶהם ִּבלְ ַבד‬
‫ֵהם ִּבלְ ַבד ְ‬
‫לֹא יִ נְ ַעץ ַה ָּמוֶ ת ַס ִּכינֹו ַה ַחד‪.‬‬
‫כ"ה בכסלו תשע"א‪ 2 ,‬בדצמבר ‪ - 2010‬נר ראשון של חנוכה ‪ -‬היה יום של‬
‫אסון מר‪ ,‬של יגון‪ ,‬קדרות ודמע‪ ,‬אך גם יום של גבורה‪ ,‬אומץ וביטוי לערכים‬
‫ְּב ִמ ְפנֵ ה ַה ֶּד ֶרְך‪ַּ ,‬ב ֲערֹב ַהּיֹום‬
‫של שירות בתי הסוהר‪.‬‬
‫ִיַּקיפּונִ י ֶח ֶרׁש‪ ,‬יְ לַ ּוּונִ י דֹם‪.‬‬
‫מפקדי קורס קצינים מחזור א' וצועריו יצאו באותו היום לוחמים גיבורים‪,‬‬
‫ְּב ִרית ֱא ֶמת ִהיא לָ נּו‪ֶ ,‬ק ֶׁשר לֹא נִ ְפ ָרד‬
‫עם תחושת שליחות‪ ,‬למשימה קדושה של הצלת חיים בכלא 'דמון'‪,‬‬
‫ַרק ֲא ֶׁשר ָא ַבד לִ י – ִקנְ יָ נִ י לָ ַעד‪.‬‬
‫בעקבות אירוע השריפה בכרמל‪ .‬מהמשימה לא שבו שלושים ושבעה‬
‫(רחל המשוררת)‬
‫מטובי בנינו ובנותינו‪ ,‬ואתם נהג האוטובוס‪ ,‬שלושה קציני משטרה‪ ,‬שני‬
‫כבאים ונער כבאי מתנדב‪.‬‬
‫האסון שינה את חייהם של מאות בני משפחה שאיבדו את היקר להם מכל‪ .‬הוא השאיר בנו‪ ,‬החברים והמפקדים‪ ,‬כאב‬
‫בלתי נתפס‪ ,‬ושינה את פני הארגון לעד‪.‬‬
‫חניכי קורס הקצינים מחזור א' היוו את שדרת הפיקוד העתידית של שירות בתי הסוהר‪ .‬הם היו אנשים איכותיים‪ ,‬מצטיינים‬
‫ומובילים‪ ,‬שנבחרו לקורס בקפידה‪ ,‬ולכל אורכו הוכיחו שהבחירה בהם היתה נכונה‪ .‬עם לכתם‪ ,‬נפער בקרבנו חלל עצום‪.‬‬
‫שנים עוד יחלפו עד שנוכל למלא את הפערים הארגוניים‪ .‬את החלל שנפער בלב ‪ -‬לא נוכל למלא אף פעם‪.‬‬
‫אברהם‪ ,‬אבירם‪ ,‬אהובה‪ ,‬אוסאמה‪ ,‬אורי‪ ,‬אוריאל‪ ,‬אושרת‪ ,‬איאס‪ ,‬איילה‪ ,‬איליה‪ ,‬אלעד‪ ,‬אפרת‪ ,‬ג'לאל‪ ,‬דויד‪ ,‬דני‪ ,‬דמיטרי ג'‪,‬‬
‫דמיטרי ק'‪ ,‬ואסים‪ ,‬ולדיסלב‪ ,‬חגי ז'‪ ,‬חגי פ'‪ ,‬חנן‪ ,‬טופז‪ ,‬טניה‪ ,‬יצחק‪ ,‬יקיר‪ ,‬ירון‪ ,‬כפיר א'‪ ,‬כפיר ח'‪ ,‬ליאור‪ ,‬מאור‪ ,‬מוריץ‪ ,‬עאדל‪,‬‬
‫ענבל‪ ,‬ערן‪ ,‬פאביולה‪ ,‬צגאי‪ ,‬קיריל‪ ,‬רונן‪ ,‬רועי‪ ,‬רמי‪ ,‬רפאל‪ ,‬שאדי ושמעון‪ ,‬זכרם לברכה‪ .‬ארבעים וארבעה‪ .‬מספר בלתי נתפס‬
‫של שמות ופנים‪ ,‬שלכל אחד מהם סיפור חיים שנקטע‪ ,‬חלומות שנגדעו ואינספור קרובים ואוהבים שנותרו המומים‪ ,‬חסרי‬
‫מילים ונטולי יכולת להאמין‪.‬‬
‫בני המשפחות השכולות‪ ,‬אתם הפכתם באחת לחלק מאתנו‪ .‬אובדנכם הכבד מנשוא הוא אובדננו‪ ,‬ואנו כאן בשבילכם‬
‫כדי לחבק באהבה‪ ,‬לתמוך ולכאוב אִתכם יחד‪ .‬מאז האסון מחפשים אנו את הדרכים היצירתיות והטובות ביותר להנצחת‬
‫זכרם של יקיריכם‪ ,‬יקירינו‪ .‬הביטאון שלפניכם הוא הביטוי הראשון לזיכרון הארגוני שלו אנו מתחייבים מעתה ועד עולם‪.‬‬
‫זכר הנופלים יהיה נצור בליבנו‪ ,‬ולא כסיסמה‪ .‬לאור זכרם יחונכו דורות הסוהרים הבאים‪ ,‬ומורשתם והערכים שעל קדושתם‬
‫נפלו ישמשו לנו סמל ומופת‪.‬‬
‫בימים שלאחר האסון‪ ,‬עת פקדתי את בתי העלמין וביקרתי את המשפחות השכולות‪ ,‬ראיתי אתכם ‪ -‬סוהרים‪ ,‬קצינים‬
‫ומפקדים ‪ -‬מבכים את לכתם של חברים‪ ,‬מפקדים ופקודים‪ .‬ראיתי אתכם מחבקים את האלמנות‪ ,‬את ההורים השכולים‬
‫ואת הילדים שזה עתה התייתמו‪ ,‬וראיתי אתכם ממשיכים לבצע את משימותיכם השוטפות במקצועיות וללא דופי‪ .‬ראיתי‬
‫אתכם‪ ,‬וליבי נמלא גאווה אמיתית‪ ,‬גאווה להיות מפקד של אנשים כה אצילים‪ ,‬גאווה להיות חלק מהמשפחה הזו שנקראת‬
‫משפחת שב"ס‪.‬‬
‫אני רוצה להודות לכם‪ ,‬בני משפחה יקרים‪ ,‬על תעצומות הנפש שגיליתם בימים שלאחר האסון‪ .‬על האחדות והרעות ועל‬
‫הטיפול המקצועי והמסור במשפחות השכולות‪ .‬מכם שאבתי את הכוחות לנחם‪ ,‬מכם למדתי להתנחם‪.‬‬
‫חובה מוטלת על כל אחד מאתנו‪ :‬לזכור‪ ,‬להנציח ולהמשיך‪ .‬הביטוי "חומות של ביטחון ‪ -‬מגדלים של תקווה"‪ ,‬שהתייחס‬
‫עד כה ליעדי הארגון‪ ,‬מקבל עכשיו משמעות נוספת‪ :‬נשמש חומות של ביטחון למשפחות השכולות‪ ,‬ויחד נקווה ‪ -‬ונפעל ‪-‬‬
‫לימים טובים יותר של עשייה‪ ,‬צמיחה‪ ,‬שגשוג ותקווה‪.‬‬
‫אני מאמין בכם‪ ,‬גאה בכם ואוהב אתכם‪.‬‬
‫בהצדעה‪,‬‬
‫‬
‫‬
‫בני קניאק‪ ,‬רב גונדר‬
‫נציב בתי הסוהר‬
‫‪3‬‬
‫אסון השריפה בכרמל‬
‫חניכי קורס קציני שב"ס מחזור א' נקראו לסייע בפינוי כלא 'דמון' בעת שהתרחשה התבערה‬
‫בכרמל‪ .‬נחושים וחדורי מוטיבציה הם נכנסו לתוך אש התופת והקריבו את חייהם‬
‫בדרכם להציל חיי אחרים‪.‬‬
‫ב‬
‫יום חמישי‪ 2 ,‬בדצמבר ‪ ,2010‬השתוללה שריפה בכרמל‪.‬‬
‫האש התפשטה ואיימה לפגוע בבית הסוהר 'דמון'‪ .‬נשקפה‬
‫סכנה ממשית לחיי האסירים והסגל‪.‬‬
‫חניכי קורס קציני שב"ס מחזור א' יצאו לסייע בפינוי הכלא‪.‬‬
‫באוטובוס שטיפס לכרמל היו טובי האנשים‪ ,‬סגל הפיקוד העתידי‬
‫של שב"ס‪.‬‬
‫ארגון שלם נשא אליהם עיניים‪ .‬תלה בהם תקוות‪ .‬הם היו חדורים‬
‫בתחושת שליחות לביצוע משימתם להצלת חיי אדם‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‪ 41‬אנשים היו באוטובוס‪ :‬חניכי הקורס‪ ,‬מפקדיהם ונהג האוטובוס‪.‬‬
‫‪ 37‬מהם נהרגו במקום‪ .‬אחד נפצע קשה וכעבור תשעה ימים מת‬
‫מפצעיו‪ .‬שלושה ניצלו‪ .‬באסון מצאו את מותם גם שלושה אנשי‬
‫משטרה‪ ,‬שני כבאים ונער כבאי מתנדב‪ .‬עולמן של ‪ 44‬משפחות‬
‫חרב באחת‪ .‬שירות בתי הסוהר‪ ,‬משטרת ישראל וכוחות הכיבוי הוכו‬
‫בצער ויגון על אובדן חבריהם‪.‬‬
‫פינוי כלא הוא משימה סבוכה בעלת משמעויות בטחוניות‬
‫ולוגיסטיות‪ .‬על אחת כמה וכמה כשמדובר בפינוי תחת אש‪ .‬לצד‬
‫יהי זכרם ברוך‪.‬‬
‫‬
‫בימים שלאחר האסון החליט נציב בתי הסוהר בתיאום עם מפכ"ל המשטרה ונציב כבאות על הנצחת הנופלים באמצעות הקמת פורום‬
‫ארגוני משותף‪.‬‬
‫בין הנושאים המטופלים על ידי הפורום‪:‬‬
‫• •הקמת אנדרטה להנצחת הנופלים במקום האסון ‪ -‬על פי החלטת ועדת השרים תוקם האנדרטה על ידי משרד הביטחון בשילוב שלושת‬
‫הארגונים ובתיאום עם רשות הטבע והגנים‪.‬‬
‫• •מיסוד יום עיון שנתי באוניברסיטת חיפה במועד האזכרה ליום השנה לאסון תוך כוונה לחלוקת ‪ 44‬מלגות לסטודנטים על שם‬
‫הנופלים‪.‬‬
‫• •קידום נטיעת יער בכרמל על שם הנופלים‪.‬‬
‫כמו כן ובנוסף להנצחה המשותפת‪ ,‬החל שב"ס בהפקתו של ספר הנצחה שיכלול את סיפוריהם האישיים של מפקדי וצוערי קורס‬
‫הקצינים שנספו באסון‪.‬‬
‫בבתי הסוהר וביחידות האם של הנופלים עוסקים מאז האסון בחשיבה ובפיתוח רעיונות יצירתיים כדי לזכור ולהנציח את חבריהם‪.‬‬
‫כל יוזמה מקומית וארגונית נבחנת על מנת ליצור אחידות ותיאום מלאים‪ ,‬תוך שמירה על כבוד החללים ושיתוף המשפחות השכולות‪.‬‬
‫"המעט שאנו‪ ,‬החיים‪ ,‬יכולים לגמול לחברינו המתים הוא הזיכרון‪ ,‬ההולך אחריהם ואתנו" (יצחק רבין ז"ל)‬
‫א‬
‫‪5‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫הנצחת הנופלים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫האסירים מכלא 'דמון'‪ .‬בדבקות‪ ,‬בנחישות‪ ,‬ללא מורא וללא סייג‪.‬‬
‫אנשי סגל שב"ס המשיכו לבצע גם את משימתם הבאה‪ ,‬עוד באותו‬
‫היום‪ :‬פינוי כלא 'כרמל'‪ .‬שני בתי הכלא‪' ,‬דמון' ו'כרמל'‪ ,‬פונו במאמץ‬
‫ארגוני עליון ובאומץ אנושי רב‪ .‬אבלים על חבריהם המתים‪ ,‬לא הרפו‬
‫לוחמי שב"ס מן המשימה שהוטלה עליהם וביצעו אותה במלואה‪.‬‬
‫אסון השריפה היכה בתדהמה מדינה שלמה‪ .‬שירות בתי הסוהר‬
‫איבד את הטובים באנשיו‪ ,‬סוהרים וסוהרות מהשורה הראשונה‪,‬‬
‫מפקדי הווה ועתיד‪.‬‬
‫אלה אותם אנשים שהם עמוד האש לפני המחנה‪ ,‬שסיפורם‬
‫ייכתב בספר דברי הארגון ויהווה דוגמא ומופת לבאים אחריהם‪,‬‬
‫מדור לדור‪.‬‬
‫מבית סוהר 'דמון' חולצו ‪ 493‬אסירים‪ .‬חייהם של ‪ 44‬אנשים ‪-‬‬
‫סוהרים‪ ,‬שוטרים‪ ,‬כבאים ונהג האוטובוס ‪ -‬קופחו בדרך להצלתם‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הסכנה לחיי האסירים והסגל‪ ,‬קיים חשש כבד מבריחות ומהפרות‬
‫סדר‪ .‬לצורך ליווי האסירים נדרשים כוחות ואמצעים רבים ולצורך‬
‫שליטה באירוע נדרש עיבוי מערך האבטחה‪ ,‬באמצעות כוח אדם‬
‫נוסף‪.‬‬
‫מפקדי וחניכי קורס הצוערים עשו את דרכם מבית הספר 'ניר'‬
‫ברמלה‪ ,‬לכלא 'דמון'‪ .‬הם יצאו למשימה של הצלת חיים‪ .‬משימה‬
‫שהיא שליחות‪.‬‬
‫בתפילת הסוהר‪ ,‬אותה נשא כל אחד מהם‪ ,‬נכתב כך‪" :‬אבי‬
‫שבשמיים‪ ,‬חזקני ואמצני לקיים את שליחותי‪ ,‬שליחות העם‬
‫בישראל‪ ,‬לשמור על מוחזקים במשמורת‪ ,‬לבל ירעו ולבל יזיקו"‪.‬‬
‫עולם הערכים של שירות בתי הסוהר מושתת על ערכים של‬
‫שליחות חברתית‪ ,‬נאמנות למדינה ודבקות במטרה‪ .‬מעל כולם‪,‬‬
‫בולט ערך ההגנה על חיי האדם וכבודו‪ .‬אדם באשר הוא אדם‪.‬‬
‫בגאווה ובמסירות אין קץ‪ ,‬חדורי רוח שב"ס‪ ,‬על בסיסה חונכו‬
‫וממנה ינקו‪ ,‬יצאו הסוהרים למשימת הצלת החיים ממנה לא שבו‪.‬‬
‫אוטובוס הצוערים עלה באש‪ ,‬כאשר טיפס במעלה הר הכרמל‪,‬‬
‫בדרך למשימה‪ .‬להבות האש גברו על האדם‪ .‬במקביל‪ ,‬נמשך פינוי‬
‫סג"ד רפאל אלקלעי ז"ל‬
‫ב‬
‫יום חמישי בבוקר‪ ,‬היום שבו נהרג סג"ד רפי אלקלעי‪ ,‬מפקד‬
‫מחלקה בקורס הצוערים‪ ,‬נולד לאמו ויקטוריה נין‪" .‬יש לי‬
‫ל"ב נכדים"‪ ,‬אמרה ויקטוריה‪ ,‬בת ‪ ,87‬אחרי שנודע לה על‬
‫האסון‪" .‬ל"ב זה 'לב'‪ .‬יש לי גם ל"ב נינים‪ .‬אבל את הלב שלי‪ ,‬רפי‪,‬‬
‫לקחו"‪.‬‬
‫רפי‪ ,44 ,‬היה הצעיר בין תשעה אחים ואחיות‪ ,‬בן זקונים‪ .‬הוא‬
‫גדל במשפחה דתית בירושלים‪ ,‬בשכונת אבו טור‪ .‬בהספד שספדה‬
‫לו עינת חסון‪ ,‬אחותו‪ ,‬גם היא קצינה בשב"ס‪ ,‬אמרה בין השאר‪:‬‬
‫"אחי הצעיר רפאל‪ ...‬בפינו נקראת 'פולי'‪ .‬ילד פעלתן‪ ,‬שובב‪ ,‬שבנה‬
‫בית עץ על התאנה בגינת הבית ולשם נהג לברוח‪ .‬קולות הסירנה‬
‫שנשמעו ברחוב היו פעמים רבות יוצאות מגרונך‪ ,‬כשירדת במדרגות‬
‫בדילוגים‪ .‬בתזמורת הנוער בירושלים ניגנת בחצוצרה ובתופים‪ ,‬ואף‬
‫ועם זאת רצתה שיצטרף לארגון‪ .‬בשנת ‪ 2004‬החליט להתגייס‪ .‬הוא‬
‫לא התקבל כעובד סוציאלי אלא למסלול ביטחון‪ ,‬משום שבשב"ס‬
‫רצו באותה תקופה לגייס קציני צה"ל‪ .‬רפי‪ ,‬שבצבא היה רב‪-‬סרן‪,‬‬
‫התאים‪ .‬בשב"ס נתנו לו רק דרגת כלאי‪ ,‬ובכל זאת‪ ,‬משחזרת‬
‫עינת‪ ,‬הוא היה מאושר‪ .‬בדיוק הקימו אז את כלא 'גבעון'‪ ,‬והוא‬
‫היה שם לקצין משמרת ואחר כך לקמב"צ ולסגן קב"ט‪" .‬הוא היה‬
‫מלא רעיונות"‪ ,‬מתארת עינת אחותו‪" ,‬יצירתי‪ .‬סוהרים שעובדים‬
‫במשמרות חרדים מאוד לזמנם הפנוי‪ ,‬אך רפי החליט להעביר‬
‫להם פעילויות דווקא בזמנם החופשי‪ .‬הם היו מגיעים‪ .‬כולם‪ .‬פעם‬
‫אחת לקח אותם למסע אופניים‪ ,‬ופעם אחרת למסע הישרדות‪.‬‬
‫ביקרת עם המשלחת בגרמניה‪ .‬גם בספורט גילית את כישוריך‪,‬‬
‫ובתמונות מילדותך צולמת פעמים רבות כשראשך למטה ורגליך‬
‫למעלה‪ ...‬תמיד ידעת לחייך‪ ,‬להשמיע קולך בצחוק ולהגיד משפט‬
‫אופטימי"‪.‬‬
‫שבועיים לפני הפעילות כבר הלך ליער‪ ,‬בחן את המסלול‪ ,‬למד את‬
‫ההיסטוריה של המקום‪ .‬הכול אצלו היה מתוכנן ומושקע"‪.‬‬
‫לו ולרעייתו‪ ,‬גלית‪ ,‬ארבעה ילדים‪ .‬דור (‪ ,)15‬אורי (‪ 12‬וחצי)‪,‬‬
‫שירה (‪ ,)9‬ואודיה (‪ .)4‬המשפחה שלו‪ ,‬אומרים חבריו‪ ,‬היתה חשובה‬
‫לו מאוד‪ .‬ועם זאת‪ ,‬כשהיה צריך לעשות תורנות בבית הסוהר‬
‫בערב שבת‪ ,‬כמפקד משמרת‪ ,‬לא התלונן‪ .‬הוא היה דתי והתגורר‬
‫ביישוב לפיד הסמוך למודיעין ונמצא במרחק של כ‪ 33-‬קילומטר‬
‫מכלא 'גבעון'‪" .‬בבוקר שבת היה מסיים את המשמרת והולך ברגל‬
‫הביתה‪ ,‬להמשיך את השבת עם המשפחה‪ ,‬כאילו לא עבד כל‬
‫הלילה"‪ ,‬מספרת עינת‪" .‬בכל ערב שבת עבר מילד לילד‪ ,‬לכל אחד‬
‫נתן תשומת לב‪ ,‬זמן‪ ,‬מקום‪' .‬בוא‪ ,‬ספר לי מה למדת השבוע'‪' ,‬ספר‬
‫משהו מעניין על פרשת השבוע'‪' ,‬מה למדת בגן?' שאל את הילדה‬
‫הקטנה‪ .‬תמיד היה אצלו איזשהו ערך מוסף‪ .‬לא היתה ארוחה סתם"‪.‬‬
‫כשספדה לו אמרה עינת‪" :‬זרעת זרעים נהדרים בילדיך‪ ,‬אך נקטפת‬
‫מאתנו בעודך צעיר ורענן‪ ,‬לפני שכל תוכניותיך התממשו"‪.‬‬
‫יצירתי ונשמה טובה‬
‫בצבא רפי שירת בגבעתי והגיע עד דרגת מפקד פלוגה‪ .‬אחר כך‬
‫השתחרר ועבד באזרחות‪ ,‬בעיקר עם אוכלוסיות חריגות‪ .‬הוא היה‬
‫מנהל הוסטל של אוכלוסיה חריגה ומנהל תעסוקה של אוכלוסיה‬
‫כזו‪" .‬היו לו נשמה טובה ולב פתוח"‪ ,‬מתארת עינת‪" .‬והוא היה‬
‫יצירתי"‪.‬‬
‫רפי למד עבודה סוציאלית לתואר ראשון‪ ,‬ותואר שני עשה‬
‫בקרימינולוגיה‪ .‬הוא רצה להתקבל לשב"ס כעובד סוציאלי‪ .‬עינת‪,‬‬
‫אחותו‪ ,‬חשבה שהוא "רך מכדי להיות עובד סוציאלי של אסירים"‪,‬‬
‫‪6‬‬
‫עינת ידעה על האסון ראשונה‪ ,‬עוד בצהריים‪ .‬היא ניסתה לצלצל‬
‫לרפי‪ ,‬והוא לא ענה לה‪ .‬היא התקשרה גם למפקד קורס הקצינים‪.‬‬
‫"תגיד לי אם רפי היה על האוטובוס‪ ",‬אמרה לו‪ .‬אז עוד חשבה‬
‫שמדובר באוטובוס שהידרדר לתהום‪ .‬היא נסעה לבית ספר 'ניר'‪.‬‬
‫"הייתי בטוחה שרפי קפץ מהאוטובוס"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬אמרתי‪:‬‬
‫'אוטובוס מידרדר? אין מצב שרפי לא קופץ מהחלון‪ .‬רק אחר כך‬
‫הבנתי שמדובר באוטובוס שעלה באש‪ .‬שאלתי שאלה אחת‪ :‬כמה‬
‫אוטובוסים היו? כשאמרו לי שהיה אוטובוס אחד‪ ,‬הבנתי‪ .‬עזבתי את‬
‫'ניר' ונסעתי לאבו כביר‪ .‬ידעתי שלשם מביאים את הגופות"‪.‬‬
‫רפי אלקלעי הוכרז נעדר‪ .‬מבני המשפחה ביקשו סימנים מזהים‪.‬‬
‫שעות קשות‪ ,‬הם אומרים‪ .‬חוסר ודאות נוראי‪" .‬כזה חור שחור שאי‬
‫אפשר לתאר"‪ ,‬אומרת עינת‪ .‬היא ורפי‪ ,‬שניהם תושבי לפיד‪ ,‬ובכל‬
‫יום שישי‪ ,‬בתום התפילה‪ ,‬נהג ללוות אותה הביתה‪ .‬בדרך דיברו‬
‫על שב"ס‪ ,‬מה שהיה‪ ,‬ולאן פניהם מועדות‪" .‬אין מילים לתאר אסון‬
‫כזה"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬אני יושבת ומרגישה איך הפנים שלי מגיעות‬
‫לרצפה‪ .‬כאילו נפלו‪ .‬הגוף קורס‪ .‬חוסר אונים"‪.‬‬
‫עינת נותנת סימנים בשבר שפקד את משפחתה‪ .‬תאריך הלידה‬
‫העברי שלה הוא תאריך המוות של אחיה‪ .‬תמיד כל האחים נהגו‬
‫להיפגש אצלה בבית להדלקת נר ראשון של חנוכה‪ .‬השנה החליטו‬
‫שייפגשו ביום ראשון‪ .‬בסוף נפגשו כולם ביום ראשון בלוויה של‬
‫רפי בהר הרצל‪ 44 .‬הרוגים היו באסון‪ ,‬היא מציינת‪ ,‬כמספר נרות‬
‫חנוכה שמדליקים כל החג‪" .‬רפי שלנו השאיר חלל עצום"‪ ,‬מבכה‬
‫עינת‪" .‬הבת שלו הקטנה לא מבינה‪ .‬רק ביום רביעי‪ ,‬יממה לפני‬
‫האסון‪ ,‬חגגו לה יום הולדת בשש בבוקר‪ ,‬כדי שרפי יוכל להיות‬
‫בחגיגה‪ .‬אנחנו הגדולים לא מבינים את האסון‪ ,‬אז איך היא תבין‪,‬‬
‫בגיל ארבע? הילדה אומרת 'אני רוצה את אבא שלי חזרה‪ .‬לא משנה‬
‫לי איפה הוא'‪ .‬אמרנו לה 'אבא נמצא בשמים‪ .‬כשיבוא המשיח‪ ,‬אבא‬
‫יבוא איתו'‪ .‬עכשיו היא שואלת‪' :‬אמא‪ ,‬הערב המשיח יגיע ויחד איתו‬
‫יבוא אבא?'"‬
‫א‬
‫‪7‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"אבא בשמים"‬
‫מאז האסון עינת כותבת לרפי ‪ -‬במחברת‪ ,‬בלילה‪ ,‬כשהיא‬
‫לא מצליחה לישון‪" .‬אני יושבת וכותבת לו"‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬כי‬
‫אני מרגישה שאם לא אכתוב אתפוצץ"‪.‬‬
‫מתוך המחברת‪:‬‬
‫"רפי‪ ,‬אני חושבת עליך בכל צעד ושעל‪ ,‬בכל פסיעה ובכל‬
‫אמירה‪ .‬מרגע שאני מתעוררת ועד לרגע שבו אני נכנסת‬
‫לישון‪ ,‬אם אפשר לקרוא לזה שינה‪ .‬חשוב לי לכתוב כל דבר‪.‬‬
‫זה הדבר היחיד שנשאר לי ממך‪ .‬אני‪ ,‬ממרום גילי‪ ,‬מנסה‬
‫לדמיין את הזוועה שבה נמצאת ילדה בת ‪ ,4‬ששואלת היכן‬
‫אתה‪ .‬ילדה שהיתה רגילה שאתה לוקח אותה כל בוקר‬
‫לגן‪ ,‬יושב אִתה כל ערב בבית‪ .‬להיכן נעלמת עבור ילדה כה‬
‫קטנה??? אם אני מתמלאת פחד וחרדה‪ ,‬מה חושבת ילדה‬
‫כה קטנה? אחי היקר‪ ,‬אתה חסר‪ .‬אני כותבת ובוכה‪ ,‬והכול‬
‫בלחש‪ ,‬כי אמא בחדר השני‪ .‬אם לא היו מחזירים אתכם‬
‫לכיוון התופת והיו מאפשרים לכם להמשיך בנסיעה‪ ,‬מחברת‬
‫זו לכתיבה לא היתה עולה בדעתי‪ .‬גם לא בחלומות הכי‬
‫הזויים שלי‪ .‬אני מבינה שהתווכחת שנכון הוא להמשיך‪...‬‬
‫לאלוהים פתרונים‪ ,‬רפי‪"...‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"הוא אף פעם לא דחף ולא הבליט את עצמו"‪ ,‬ספד לו רב היישוב‬
‫לפיד‪ ,‬אחרי שנהרג‪" .‬אבל היה השרשרת שמחברת בין אנשים‬
‫שונים‪ .‬מרגישים שאבן יסוד נעקרה מהבניין"‪" .‬תכננו עליו לאורך‬
‫זמן"‪ ,‬אומרת גם עינת‪ ,‬אחותו‪" .‬פנו אליו והציעו לו להיות מפקד‬
‫מגמה‪ .‬גם בגלל זה תחושת ההחמצה נוראית‪ .‬פספוס ממש שובר‬
‫לב"‪.‬‬
‫"אם לא אכתוב אתפוצץ"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫מ'גבעון' הגיע רפי לבית הספר לקצינים וסוהרים 'ניר'‪ ,‬וסיים קורס‬
‫קציני אג"מ‪ .‬הוא רצה להשתלב בשטח‪ ,‬אבל שלחו אותו להדרכה‪.‬‬
‫בהתחלה הצטער‪ ,‬אך כעבור כמה ימים כבר אמר ש"הדרכה היא‬
‫עולם ומלואו"‪" .‬זה לחנך דורות"‪ ,‬נהג לומר‪ .‬הוא התחיל להדריך‬
‫בקורס מש"קים‪ ,‬ומהר מאוד התקדם להדרכה בקורסים גבוהים‬
‫יותר‪ .‬בשיעורים שלו‪ ,‬אומרים ב'ניר'‪ ,‬לא העביר רק את החומר‬
‫שהיה צריך ללמד‪ .‬הוא השקיע שעות ארוכות בהכנת כל שיעור‪,‬‬
‫בחשיבה‪ .‬עבור כל נושא שלימד חיפש סיפורים ודוגמאות‪ .‬למשל‪,‬‬
‫כשלימד בקורס קצינים על הנושא של לקיחת אחריות‪ ,‬מנהיגות‬
‫וסיכונים‪ ,‬הביא לכיתה ביצים‪ ,‬חלקן מבושלות וחלקן לא‪ ,‬והקצינים‬
‫היו צריכים לקחת סיכון ולהחליט איזו ביצה לקחת‪.‬‬
‫סגן גונדר פביולה בוהדנה ז"ל‬
‫כ‬
‫מה שעות אחרי שנודע לה על אסון השריפה בכרמל‪,‬‬
‫לקחה רחל אלגבסי‪ ,‬בת זוגה של סגן גונדר פביולה (פאבי)‬
‫בוהדנה‪ ,‬את שני ילדיה הגדולים של פאבי‪ ,‬אביתר (בן ‪)11‬‬
‫ונועם (בת ‪ ,)9‬אליה לשיחה‪ .‬פאבי‪ ,48 ,‬היתה מפקדת של אחת‬
‫ממחלקות הצוערים שנספו בכרמל‪ .‬בשיחה השתתף גם דוד דסה‪,‬‬
‫אביהם של השניים‪" .‬לקחנו את אביתר ואת נועם לחדר"‪ ,‬מספרת‬
‫רחל‪" .‬נועם הביטה בי‪ .‬אמרתי לה 'ראית אוטובוס שרוף בטלוויזיה?‬
‫זה האוטובוס של בית הספר של אמא'‪ .‬היא הביטה בי בהבעה של‬
‫'מה זה קשור אליי?' אמרתי 'נועם‪ ,‬אמא באוטובוס'‪ .‬ופתאום ראיתי‬
‫שהברק בעיניים שלה נעלם‪ .‬שאלתי אותה 'לדעתך היא נשארה‬
‫כדי להציל אנשים או קפצה?' והיא אמרה 'הצילה אנשים'‪ .‬היה‬
‫בכי גדול‪ .‬נועם אמרה 'הלוואי שהיא תצא מזה‪ .‬אפילו פצועה'‪.‬‬
‫אמרתי לה 'הלוואי‪ ,‬אהובה שלי' והיא הסתובבה אל הקיר ובכתה‪.‬‬
‫גם אביתר בכה‪ ,‬ואמר וחזר ואמר 'מסכנה אמא'"‪.‬‬
‫אשת חיל בחייה ובמותה‬
‫קראו לה "האמא של הצוערים"‪ .‬סג"ד פביולה בוהדנה היתה האם‬
‫היחידה שנספתה באסון‪ .‬היא נולדה בבורדו שבצרפת‪ .‬כשהיתה‬
‫בת שבע עלתה לארץ עם משפחתה ‪ -‬אמה‪ ,‬אחיה ואחותה‪ .‬אביה‬
‫השוטר נרצח חודשים אחדים לפני שנולדה בידי עבריינים ששוחררו‬
‫מהכלא‪" .‬להחלטה שלה להצטרף לשב"ס"‪ ,‬מגלה רחל‪" ,‬יש קשר‬
‫ישיר לנסיבות מותו‪ .‬אביה נרצח בידי אסירים‪ ,‬ופאבי רצתה להוכיח‬
‫שאפשר גם אחרת"‪.‬‬
‫פאבי היתה סוהרת בכלא 'נווה תרצה'‪ .‬אחר כך יצאה לקורס‬
‫קצינות‪ .‬היא מילאה תפקידים של מפקדת משמרת‪ ,‬קצינת ביטחון‬
‫וקצינת מבצעים של גוש מרכז‪ .‬בהמשך קיבלה פיקוד על אגף בבית‬
‫‪8‬‬
‫הסוהר 'מעשיהו'‪ .‬לאחר שעברה קורס פיקוד ומטה היא הגיעה‬
‫להדרכה‪" .‬אישה כריזמטית"‪ ,‬אומרים בבית הספר הארצי לסוהרים‬
‫ולקצינים 'ניר'‪" .‬אצילת נפש‪ ,‬מסורה‪ .‬כזו שכולה נתינה ועזרה"‪.‬‬
‫גם לנוכחות שלה‪ ,‬אומרים ב'ניר'‪ ,‬היתה עוצמה‪" .‬פאבי לא היתה‬
‫צריכה להרים את הקול‪ .‬כולם הקשיבו‪ ,‬גם כשדיברה בשקט"‪.‬‬
‫שלוש‪-‬עשרה שנים לפני האסון הצטרפה סג"ד פביולה בוהדנה‬
‫לקבוצת "הורות אחרת" ‪ -‬גברים ונשים מהקהילה ההומו‪-‬לסבית‬
‫שרוצים להקים משפחה‪ .‬שם פגשה את דוד דסה‪ ,‬לימים אבי ילדיה‪.‬‬
‫יחד החליטו להביא ילד לעולם‪ .‬פאבי הרתה וילדה את אביתר‬
‫ואחריו את נועם‪ .‬היא ודוד שמרו על קשרים הדוקים ‪ -‬ארוחות חג‪,‬‬
‫ארוחות שבת וטיולים משותפים‪" .‬אשת חיל"‪ ,‬אמר עליה דסה אחרי‬
‫שנהרגה‪" .‬בחייה ובמותה"‪.‬‬
‫את רחל אלגבסי הכירה פאבי ב'נווה תרצה'‪ .‬פאבי היתה אז‬
‫קצינת ביטחון ורחל היתה סוהרת‪ .‬הקשר ביניהן חודש אחרי לידתו‬
‫של אביתר‪ .‬רחל התקשרה לאחל לה מזל טוב‪ ,‬הן החלו לשוחח‬
‫בטלפון והקשר ביניהן העמיק‪ .‬חמש שנים לפני האסון הפכו‬
‫השתיים לזוג‪ .‬הן התגוררו יחד בנס ציונה עם נועם ואביתר‪ .‬בהמשך‬
‫החליטו ללדת ילד נוסף‪ .‬הפעם היתה זו רחל שהרתה לדוד והביאה‬
‫לעולם את ג'ולי‪ ,‬עשרה חודשים לפני האסון‪" .‬החלטנו שמה שלא‬
‫יהיה‪ ,‬את הילדים לעולם לא נפריד"‪ ,‬מספרת רחל‪.‬‬
‫ביום חמישי בשתיים בצהריים התקשרה פביולה לרחל‪ .‬היא‬
‫סיפרה שהם מוקפצים לבית הסוהר 'דמון'‪ ,‬להעביר אסירים בגלל‬
‫השריפה‪" .‬תשמרי על עצמך"‪ ,‬אמרה לה רחל‪ .‬פאבי התקשרה שוב‬
‫וביקשה מרחל להדליק את הרדיו‪ .‬רחל הדליקה‪ ,‬שמעה על השריפה‬
‫וכיבתה‪ .‬את עוצמת האירוע‪ ,‬סיפרה אחר כך‪ ,‬לא הבינה‪ .‬בשלוש‬
‫התקשרה פאבי שוב‪" :‬אנחנו מעט אחרי נתניה וכבר רואים את‬
‫העשן"‪ .‬רחל שלחה לה הודעה‪" :‬מאמי‪ ,‬תשמרי על עצמך"‪ .‬פאבי‬
‫השיבה‪" :‬אל תדאגי‪ ,‬אנחנו כאן המון חבר'ה"‪ .‬רחל כתבה‪" :‬אל תגידי‬
‫מאז שעזבה את שב"ס‪ ,‬רחל היא סייעת בגן ילדים‪ .‬בשעה חמש‬
‫סיימה את עבודתה בגן‪ .‬הרבה אנשים התקשרו ושאלו אותה על‬
‫פאבי‪ .‬רחל שלחה לה הודעה כתובה‪" :‬מה קורה?" פאבי לא ענתה‪.‬‬
‫הילדים היו כל אותו זמן אצל אביהם‪ .‬רחל נסעה לבקר חברות‪.‬‬
‫בשלב מסוים התקשרה אליה מכרה משב"ס‪" .‬אל תדאגי"‪ ,‬אמרה לה‪.‬‬
‫מתוך‪" :‬אפילו ששריפות" (מילים‪ :‬יעל טבת; לחן‪ :‬הראל‬
‫סקעת)‬
‫אני אשיר לעולמים‪ /‬אותי זכרי‪ /‬שמרי כל רגע‪ /‬אל תשמטי‬
‫אותי ממך‪ /‬אפילו לשנייה‪ / .‬חיי אותי‪ /‬חיי אליי‪ /‬אל תחדלי‪/‬‬
‫אל תעלמי לפתע‪ /‬אני שומע גם כשאת‪ /‬עוצרת נשימה‪.‬‬
‫‪ /‬אני אהיה שלך‪ ,‬ואת‪ /‬גם אם יכלו זריחות‪ /‬תהיי שלי‪.‬‬
‫אהובתי‪ /‬אפילו ששריפות"‪.‬‬
‫א‬
‫‪9‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"הגיעו אנשים לשטח וראו את פאבי‪ .‬היא בסדר"‪ .‬רחל לא נרגעה‪.‬‬
‫"מה עם החבר'ה שהיו איתה?' שאלה‪ .‬החברה סיפרה ששלושה‬
‫קפצו מהאוטובוס‪ .‬כל השאר‪ ,‬אמרה‪ ,‬אינם‪" .‬אם כל השאר אינם‬
‫אז אין פאבי"‪ ,‬ענתה רחל‪" .‬היא לא תשאיר אף אחד על אוטובוס‬
‫בוער ותצא"‪.‬‬
‫פביולה בוהדנה יכלה לרדת מהאוטובוס כבר ברמלה‪ .‬ברגע‬
‫האחרון החליט מפקד הקורס להוריד את האמהות מהאוטובוס‪ .‬אבל‬
‫פאבי בחרה להישאר עם החניכים שלה‪" .‬היא התנהגה כמפקדת‬
‫ומנהיגה"‪ ,‬אמרו מפקדיה אחרי מותה‪ .‬גם אחר כך‪ ,‬בתוך התופת‪,‬‬
‫לא מיהרה לקפוץ מהאוטובוס‪ .‬לרחל סיפרו שניסתה להציל אחרים‬
‫וצעקה "חבר'ה‪ ,‬הכול יהיה בסדר!"‪" .‬נחציתי לשניים"‪ ,‬תיארה רחל‬
‫את מה שהרגישה עוד לפני שידעה מה עלה בגורל אהובתה‪" .‬חלק‬
‫אחד שלי אמר‪ :‬האישה שלי פייטרית‪ ,‬לוחמת‪ .‬היא 'תאכל' את‬
‫האוטובוס הבוער‪ .‬היא תצא החוצה‪ ,‬היא תבוא ברגל הביתה‪ ,‬היא‬
‫תחפור לעצמה בור ותתחבא בו מפני האש‪ .‬אבל החצי השני אמר‪:‬‬
‫על מי את עובדת? את הרי יודעת במי מדובר"‪.‬‬
‫רחל חזרה הביתה‪ .‬בבית כבר חיכו לה אנשים‪ .‬גם קצין העיר‬
‫הגיע‪" .‬באנו רק להודיע שאנחנו עדיין לא יודעים"‪ ,‬אמר‪ .‬בינתיים‬
‫החזיר דוד את הילדים הביתה‪" .‬רציתי שיהיו צמודים אלי"‪ ,‬אומרת‬
‫רחל‪" .‬חשבתי שזה יחזיר אותה אלי"‪.‬‬
‫ההודעה על מותה של סג"ד פביולה בוהדנה הגיעה כמה שעות‬
‫אחר כך‪ ,‬שוב עם קצין העיר‪" .‬אני לא זוכרת מה הוא אמר"‪ ,‬ניסתה‬
‫אחר כך רחל לשחזר‪" .‬יש לי חלל מת בגוף‪ .‬אולי אני מעדיפה‬
‫שחלק בי ימות מאשר להרגיש בכאב"‪.‬‬
‫יש לה הרגשה‪ ,‬אומרת רחל‪ ,‬שפאבי ידעה שהיא עומדת למות‪.‬‬
‫חודש לפני האסון קנתה לרחל מכונית חדשה‪ ,‬קנתה מצרכים רבים‬
‫במרכול והחלה לדבר עם ילדיה הגדולים‪ ,‬אביתר ונועם‪ ,‬על הוריה‬
‫שמתו‪" .‬סבא וסבתא בשמים"‪ ,‬אמרה להם‪" .‬אפשר להסתכל על‬
‫הירח ועל הכוכבים ולמסור להם 'לילה טוב'‪ .‬כאילו הכינה אותם‬
‫למותה שלה"‪.‬‬
‫פביולה בוהדנה הובאה למנוחות בבית העלמין בנס ציונה‪ .‬רחל‬
‫אלגבסי הניחה על קברה בית עץ קטן שקנו בחנות צעצועים‪ .‬היא‬
‫ספדה לה‪" :‬יקירתי"‪ ,‬אמרה‪" ,‬נשמת חיי‪ .‬אני רוצה לתת לך משהו‬
‫שכתבנו יחד בתחילת הקשר שלנו‪ .‬אמרת לי שאת רוצה שנבנה יחד‬
‫בית‪ .‬הלכנו לחנות וקנינו בית קטן מעץ‪ ,‬הכנסנו לתוכו שני מפתחות‬
‫ובחוץ כתבנו את ראשי התיבות של שמותינו‪ .‬הוספנו משפט משיר‬
‫של הראל סקעת‪ ,‬שאהבנו מאוד‪' ,‬אפילו ששריפות'‪ .‬נכון‪ ,‬יקירתי‪.‬‬
‫'אפילו ששריפות'‪ .‬שריפות לקחו אותך ואני‪ ,‬יקירתי‪ ,‬אגן על הבית‬
‫שלנו‪ ,‬אפילו ששריפות"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"פאבי לא תשאיר אף אחד על אוטובוס בוער"‬
‫כשמתקשרים לטלפון הנייד של רחל אלגבסי‪ ,‬בת הזוג של‬
‫פביולה בוהדנה‪ ,‬שומעים את השיר "אפילו ששריפות"‪ ,‬של‬
‫הראל סקעת‪ .‬זה השיר שליווה אותן מהיום הראשון‪ .‬כמה‬
‫חודשים לפני שנספתה באסון הכרמל קנתה רחל לפאבי‬
‫עט וחרתה עליו 'אפילו ששריפות'‪" .‬בחרנו שיר עם מילים‬
‫נוראיות והיינו רוקדות אותו"‪ ,‬סיפרה רחל אחרי האסון‪ .‬מאז‬
‫שפאבי איננה היא מקשיבה לשיר לפני השינה‪" .‬אני אומרת‬
‫לעצמי‪ ,‬איך לא ראיתי? השיר הזה אומר שזה בעצם היה‬
‫הייעוד שלנו‪ ,‬שהכל נגזר מראש‪ ,‬שכתובת האש היתה על‬
‫הקיר‪ ,‬שזה היה הגורל"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫לי 'אל תדאגי לי'‪ .‬אני מכירה אותך‪ .‬אני יודעת את מי הם שלחו‪ .‬אל‬
‫תהיי גיבורה‪ ,‬יש לך שלושה ילדים בבית"‪ .‬פאבי הספיקה לענות לה‬
‫"יהיה בסדר מאמי"‪" .‬אלה היו המילים האחרונות שכתבה"‪ ,‬מציינת‬
‫רחל בעצב‪.‬‬
‫"אפילו ששריפות"‬
‫מישר אברהם נוח ז"ל‬
‫ב‬
‫שנת ‪ 2001‬הגיע מישר אברהם נוח לחגוג את חתונת חברו‬
‫באולמי "ורסאי" בירושלים‪ .‬בסרטון הווידיאו שנותר‬
‫מהאסון ההוא תועדה נפילתו מגובה ארבע קומות‪ ,‬ברגע‬
‫שבו קרסה הרצפה‪ .‬אנשים אמרו אז "אלוהים אוהב את אבי" ‪-‬‬
‫אחרת לא ניתן היה להסביר איך נגרמה לו רק חבלה קלה‪" .‬מזל"‪,‬‬
‫אמרו ושלחו אותו לברך "הגומל"‪.‬‬
‫מישר אברהם נוח נולד להוריו שירין (שושנה) ומשה ז"ל בכ"ו‬
‫באייר תשל"ו‪ 25 ,‬במאי ‪ .1976‬הוא נקרא על שם דודו‪ ,‬אחי אביו‪,‬‬
‫שנפל ב‪ 1958-‬במהלך שירותו הצבאי‪ .‬כשנולד הוסיפו לו את השם‬
‫"חי"‪ .‬אבל לא השם הזה ולא המזל ההוא עמדו לאבי באוטובוס‬
‫לבית הסוהר 'דמון'‪ .‬הוא הספיק לשוחח עם אמו ועם מיכל אשתו‬
‫והבטיח לקנות עגלת בובות לתאומות‪ ,‬גילי ורוני בנות השש‪ .‬לאחר‬
‫מותו מילאו חבריו בשב"ס את ההבטחה האחרונה הזו שלו לשתי‬
‫הבנות‪ ,‬שהיו בבת עינו של אביהן‪ ,‬והביאו להן עגלה מלאה בובות‪.‬‬
‫"אבי נולד לאמו אחרי שתים‪-‬עשרה שנות עקרות"‪ ,‬מנסה הדוד‬
‫שמואל פנחס להסביר איזה ילד נדיר היה אבי‪ .‬כזה שלא בא בקלות‪,‬‬
‫אוצר שההורים והמשפחה המורחבת‪ ,‬דודים ודודות‪ ,‬שמרו עליו‬
‫וטיפחו אותו‪" .‬הוא קיבל המון אהבה‪ ,‬שמרו אותו בצמר גפן‪ .‬הוא‬
‫היה ילד בלונדיני יפה ומיוחד שכולנו‪ ,‬כל הדודים והדודות‪ ,‬היינו‬
‫סביבו‪ .‬הוא היה הבן הראשון להוריו והנכד הראשון לסביו"‪.‬‬
‫הדאגה לילד שנולד לאחר שנים המשיכה אצל הדוד מאיר‪ .‬אחיו‬
‫של אבי‪ ,‬תמיר‪ ,‬מספר כיצד דאג הדוד לטפח את לימודיו של אבי‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫הוא הדריך והנחה אותו‪ ,‬והיה משגיח שילמד‪ ,‬שיכין שיעורי‪-‬בית‬
‫ושיתקדם בלימודים‪ .‬אחרי אבי נולדו שני אחיו‪ ,‬תמיר ואופיר‪.‬‬
‫המשפחה הירושלמית‪ ,‬שהתגוררה בשכונת שמואל הנביא‪ ,‬היתה‬
‫מאושרת‪ .‬אמרו שאבי הוא שפתח את הפתח‪ ,‬הוא שהביא למשפחה‬
‫את הברכה הזו‪" .‬לגדול עם אבי"‪ ,‬מספר תמיר‪" ,‬היה קשור תמיד‬
‫בצחוקים‪ ,‬במשחקי כדורגל ובהמון אחריות שהיתה לו‪ ,‬לאופיר ולי"‪.‬‬
‫המשפחה היתה כל עולמו‬
‫לפני שמונה שנים נפטר אב המשפחה‪" .‬הקשר בין אבי לאבא היה‬
‫משהו מיוחד‪ ,‬שאפשר להגדיר אותו כ'קליק' בין אב לבן"‪ ,‬מספר‬
‫תמיר‪" .‬משהו מושלם ממש‪ ,‬כזה שקשה להגדיר במילים‪ .‬אני חושב‬
‫שאבא קצת העריץ אותו על האחריות שלו‪ ,‬על הצורה הבוגרת‬
‫והמושלמת שבה עשה הכול‪ .‬באותו אופן הוא גם נטל אחריות עלי‬
‫ועל אחי אחרי מותו של אבא‪ .‬כל בוקר התחיל בשיחה שלו עם אמא‪,‬‬
‫שבה שאל לשלומה‪ ,‬דיבר איתה והתייעץ אתה‪ .‬אבי אהב מאוד את‬
‫האוכל של אמא‪ ,‬והיא דאגה תמיד להכין מאכלים שאהב במיוחד"‪.‬‬
‫בשנת ‪ 2003‬נישא אבי לחברתו מיכל‪ ,‬וכעבור שנה נולדו‬
‫התאומות‪" .‬ילדות מדהימות"‪ ,‬מספר הדוד שמואל‪" ,‬שמחה לכל‬
‫המשפחה"‪ .‬האח תמיר מספר שלפני כל דבר אחר היה אבי אב ובעל‪.‬‬
‫"מאז שהפך לאב‪ ,‬זה מה שהכי בלט‪ .‬עד לחתונתו אבי היה בחור די‬
‫ביישן‪ ,‬ומאז שהקים משפחה היא היתה כל עולמו‪ .‬אלה דברים שלא‬
‫רואים ‪ -‬משהו יוצא דופן במסירות ובאהבה שלו למיכל ולתאומות‪.‬‬
‫הוא שימש לנו דוגמה להורות‪ ,‬להקרבה ולאהבה עד בלי די‪ .‬לכן‬
‫האובדן קשה שבעתיים‪ .‬אין יום ואין דקה שאני לא חושב על שתי‬
‫הקטנות האלה‪ ,‬שהיו פשוט צמודות אליו"‪ .‬אבי היה קשור כל כך‬
‫למיכל ולילדות‪ ,‬מספרים תמיר ושמואל‪ ,‬שלא בנקל ולא ממש‬
‫ברצון הלך לקורס הקצינים‪ .‬הפרידה מהן‪ ,‬אפילו לימים ספורים‪,‬‬
‫היתה עבורו קשה ביותר‪.‬‬
‫לאחר נישואיהם רכשו אבי ומיכל בית בפסגת זאב‪ ,‬אך כאשר‬
‫הבנות גדלו החליט אבי לעבור לדירה שכורה בבית הכרם‪ .‬שם‪ ,‬כך‬
‫האמין‪ ,‬יקבלו הבנות חינוך טוב יותר‪ .‬שמואל מספר שניסו להניא‬
‫אותו מהמהלך‪ ,‬אבל אבי לא ויתר‪" .‬חינוך הבנות היה בעיניו הדבר‬
‫החשוב ביותר‪ ,‬והוא החליט לבחור במה שנראה בעיניו הטוב ביותר‪,‬‬
‫גם אם זה הצריך ממנו מאמץ גדול וויתורים"‪.‬‬
‫אהב את העבודה‬
‫שמואל מדבר על אבי ה"פייטר"‪ ,‬גבר גדול וחזק שלמד‬
‫אלקטרוניקה ומחשבים והיה תלמיד מצטיין‪ ,‬שירת שתים‪-‬‬
‫עשרה שנים בחיל האוויר כטכנאי מטוסים‪ ,‬עשה חיל ואהב‬
‫את עבודתו‪" .‬הוא אהב מאוד מטוסים"‪ ,‬מספר תמיר‪" ,‬וחלם‬
‫מנעוריו לשרת בחיל האוויר‪ .‬לאחר שפרש עבר למשטרה ושירת‬
‫כשוטר סיור בהר הבית‪ .‬הוא חש שכל הידע המקצועי שלו לא‬
‫מנוצל‪ .‬אחרי שנתיים הוא עזב את המשטרה והתגייס לשב"ס‪,‬‬
‫לבית המעצר 'ירושלים'‪ ,‬שם שירת בתפקיד קצין טכנולוגיות‪.‬‬
‫הוא ממש פרח בארגון‪ .‬עבד במקצוע שלו ואהב את העבודה"‪.‬‬
‫שבועיים לאחר מותו של אבי הוזמנו אמו‪ ,‬דודו שמואל ואחיו תמיר‬
‫ואופיר לבית המעצר 'ירושלים' כדי לראות במו עיניהם את פועלו‬
‫של אבי‪" .‬פשוט דברים מדהימים"‪ ,‬מספר שמואל‪" .‬הוא שדרג‬
‫מערכות מחשוב‪ ,‬מצלמות‪ ,‬טלוויזיות‪ ,‬היה שותף בבניית המשל"ט‪,‬‬
‫שדרג ושכלל מערכת כריזה‪ ,‬דברים שלא היה חייב לעשות‪ .‬הוא רצה‬
‫לשכלל ולשדרג את המוצרים‪ ,‬להשתמש בטכנולוגיה המתקדמת‬
‫ביותר‪ ,‬הכול למען אנשי בית המעצר 'ירושלים'‪ .‬סיפרו לנו שנסע‬
‫לקצווי ארץ להשיג חומרים‪ ,‬והראו לנו איך הצוות כולו עובד כיום‬
‫על המערכות שאבי בנה עבורם‪ .‬לא ידענו‪ .‬נדהמתי ממש‪ .‬גם‬
‫מהצניעות שלו ‪ -‬הוא מעולם לא דיבר על כך‪ ,‬לא סיפר מה עשה‪.‬‬
‫ראיתי עד כמה התפתח והתקדם בשב"ס‪ ,‬הייתי פשוט נפעם"‪.‬‬
‫מנסים להמשיך כרגיל‬
‫אבי היה איש דתי‪ .‬בזמן המועט שנותר לו בערב נהג להשתתף‬
‫בשיעורי תורה‪" .‬אבי היה מתייעץ עם רבנים‪ ,‬היה לו ידע רב"‪,‬‬
‫מספר שמואל‪" .‬מאז שנפטרו הסבים אנחנו נוהגים להתקבץ פעם‬
‫בשבוע באחד הבתים וללמוד תורה‪ ,‬בעיקר כדי לשמור על אחדות‬
‫המשפחה‪ .‬בכל שבוע מתאספים אצל בן משפחה אחר‪ .‬אבי היה‬
‫מגיע מעת לעת‪ ,‬ככל שיכול"‪ .‬עכשיו‪ ,‬לדברי שמואל‪ ,‬הם מנסים‬
‫להמשיך כרגיל‪ ,‬גם בשביל אבי‪.‬‬
‫אבי נקבר בבית העלמין הצבאי בהר הרצל‪ ,‬שתי חלקות בדיוק‬
‫מעל קבר דודו‪ ,‬אברהם נוח ז"ל‪" .‬עכשיו יש לנו שני אברהם נוח‬
‫בבית העלמין"‪ ,‬אומר תמיר‪ ,‬ושמואל מוסיף שאביו של אבי נפטר‬
‫בג' חנוכה ואבי נהרג בא' חנוכה‪ .‬שמונה שנים בדיוק מפרידות בין‬
‫מות האב למות הבן‪" .‬יומיים לפני האסון ערכנו אזכרה לאבא"‪,‬‬
‫אומר תמיר‪" .‬באותו יום ראו כל בני המשפחה המורחבת את אבי‬
‫בפעם האחרונה"‪.‬‬
‫אבי היקר‪,‬‬
‫בערב שבת‪ ,‬בשעת דמדומים‪ ,‬כשהשמים נצבעו בצבע אדום‬
‫בוהק ובאופן מחריד השתלבו עם תמונות הר הכרמל והעשן‬
‫שניבטו מהטלוויזיה‪ ,‬ישבתי מול הדף החלק וחשבתי כיצד‬
‫להיפרד ממך‪ .‬ביקשתי לצרף מילה למילה ומשפט למשפט‪,‬‬
‫אך נראה שהמילים איבדו מכוחן להביע את שטף הרגשות‪,‬‬
‫והיריעה קצרה מלהכיל את התחושות‪.‬‬
‫עם קבלת הידיעה על האירוע הקשה‪ ,‬וכשהתחוור לנו‬
‫שהיית מנוסעי האוטובוס‪ ,‬לא הפסקנו להתפלל ולבקש נס‬
‫ברוח הימים וחג החנוכה‪ .‬החשש הלך וגבר‪ ,‬עד שהתבשרנו‬
‫כי גם אתה‪ ,‬אבי‪ ,‬כמו חבריך במחלקת קורס הקצינים‪,‬‬
‫הלכת להציל חיים ומצאת את אובדנך‪ .‬אז הפך עבורנו החג‪,‬‬
‫המסמל את דחיקת החושך מפני האור‪ ,‬לחושך‪ .‬חושך גדול‬
‫ועצום‪.‬‬
‫אנו‪ ,‬משפחתך‪ ,‬חבריך ומוקיריך‪ ,‬נמצאים כרגע במסע אל‬
‫הפרספקטיבה‪ ,‬מסע אל עצמנו‪ .‬הולכים במשעול שנועד‬
‫לפעור סדק בחומה האטומה ולפלס דרך אל הכאב‪ ,‬אל‬
‫הדמעה‪ .‬מבולבלים‪ ,‬הלומים עם שאלות רבות‪ ,‬ובטוחים‬
‫שככל שינקוף הזמן יתעוררו שאלות רבות יותר‪.‬‬
‫בשיחות הרבות שהיו לנו למדתי להכיר את משפחתך‬
‫שאותה הערצת‪ ,‬את אשתך מיכל‪ ,‬את התאומות גילי ורוני‬
‫שהיו כל עולמך וגאוותך‪ ,‬את אמך שהמתינה שתים‪-‬עשרה‬
‫שנים לבואך וכהרף עין נלקחת ממנה‪ ,‬את מהלך חייך‪ ,‬את‬
‫האירוע באולמי ורסאי שממנו ניצלת בנס‪ ,‬את העבודה‬
‫הסיזיפית כשוטר בהר הבית עד שהגעת לשירות בתי הסוהר‬
‫ שם פרחת ומצאת את ייעודך‪.‬‬‫אבי נוח‪ ,‬כשמך כך אתה ‪ -‬נוח לבריות‪ ,‬בעל נשמה יתרה‬
‫המכיר באדם כאדם‪ ,‬מצליח לפלס דרך ללב האנשים עם‬
‫החיוך הלבבי שנסוך על פניך תמיד‪ ,‬השקט שמאפיין אותך‪,‬‬
‫רוח ההתנדבות והערכים שבהם ניחנת‪ .‬כך נזכור אותך‬
‫תמיד‪ .‬כפי שהפליאו לתאר בבראשית‪ ,‬פרק ו‪ ,‬פסוק ט‪" :‬נח‬
‫איש צדיק תמים היה בדורותיו"‪.‬‬
‫היציאה לקורס הקצינים היתה דרך טבעית במסלול קידומך‪.‬‬
‫הייתי בטוח שתצליח ושתמצא את מקומך בשדרת הפיקוד‬
‫העתידית של שב"ס‪ ,‬דרך שלצערי נגדעה באיבה‪ .‬אני מבטיח‬
‫לך כי מותך לא יהיה לחינם‪ .‬נשקוד לחנך ולפעול על פי הצו‬
‫שהנחלת לנו‪.‬‬
‫אובדנך ייחרט בזכרוננו כחוויה משמעותית‪ ,‬מעצבת‪ ,‬לא רק‬
‫בגלל המראות הקשים וההסברים הנלווים‪ ,‬אלא בעיקר מפני‬
‫שרק עתה אנו מתחילים לקלוט ולחוש בכל החושים את‬
‫כאבה של אם‪ ,‬בכייה של ילדה‪ ,‬זעקתה של משפחה‪ ,‬אבלו‬
‫של ארגון שלם‪.‬‬
‫אבי‪ ,‬הארגון והיחידה יחבקו את משפחתך‪/‬משפחתנו‪ ,‬ילוו‬
‫את בנותיך רוני וגילי בגדילתן ויהוו משענת ככל שיידרש‪.‬‬
‫אני מלא גאווה על שהיית פקוד שלי‪ ,‬ומודה לך על שהיית‬
‫חלק מחיי‪.‬‬
‫יהי זכרך ברוך‪.‬‬
‫א‬
‫‪11‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫סג"ד משה אוחיון‪ ,‬מפקד בית מעצר‬
‫ירושלים ומפקדו של אברהם נוח‪,‬‬
‫כתב לו הספד‪.‬‬
‫מישר אבירם לוי ז"ל‬
‫ב‬
‫יום שלישי בערב‪ ,‬יומיים לפני אסון השריפה בכרמל‪ ,‬הגיע‬
‫מישר אבירם לוי הביתה בפעם האחרונה‪ .‬הוא שכב במיטה‬
‫עם בנו יואב בן השנתיים וארבעה חודשים וניסה להרדים‬
‫אותו‪ .‬אבירם קרא למיכל אשתו‪" :‬ממי‪ ,‬את חייבת לשמוע מה יואב‬
‫אמר"‪" .‬יואב שאל אותו 'אבא‪ ,‬אתה אוהב אותי?'" משחזרת מיכל‪.‬‬
‫"זאת שאלה שיואב מעולם לא שאל קודם‪ .‬אבירם אמר לו 'בטח‬
‫שאני אוהב אותך‪ .‬הכי בעולם'‪ .‬וזהו‪ .‬ואז הרדמנו אותו יחד‪ .‬אני‬
‫ואבירם‪ .‬אמא ואבא‪ .‬בפעם האחרונה"‪.‬‬
‫יומיים אחר כך התרחש האסון‪ .‬אבירם‪ ,‬שתמיד הצטיין בכל והיה‬
‫"מלח הארץ"‪ ,‬אציל וצנוע‪ ,‬שובה לב ‪ -‬כך אמרו עליו ‪ -‬נהרג‪ .‬רעייתו‬
‫מיכל עובדת סוציאלית בבית הסוהר 'גלבוע'‪ ,‬בעצמה התייתמה‬
‫מאב בגיל ארבע‪ ,‬וכמו יואב נשארה עם אמא ותמונות‪" .‬קיבלתי‬
‫בזמנו בדואר ספר ממשרד הביטחון בשם 'אובדן'"‪ ,‬היא מספרת‪.‬‬
‫"חשבתי‪ ,‬שיבואו ויראו‪ :‬יש לי ספרייה ענקית ובתוכה מדף שלם‬
‫שכל הספרים בו על אובדן ושכול‪ .‬עשיתי עבודה על ההתמודדות‬
‫של ילדים עם אובדן של הורה‪ .‬במסגרת העבודה הזאת קראתי הרבה‬
‫ספרות בנושא‪ .‬זה מעלה בי צמרמורת‪ .‬מי חשב שאשתמש בזה לילד‬
‫שלי? אני ניגשת ליואב ומסתכלת עליו ומרגישה כאילו זאת אני‪ .‬אני‬
‫מסתכלת עליו ורואה את הפרצוף האבוד שלו עם השאלה 'איפה‬
‫אבא'‪ ,‬ואני נזכרת בעצמי‪ .‬אני כל הזמן מספרת לו על אבירם ומה‬
‫קרה לו‪ .‬אבל הוא זוכר רק מה שהוא בוחר לזכור‪ .‬הוא כל הזמן‬
‫שואל ובוכה 'איפה אבא‪ ,‬אני רוצה את אבא שלי'"‪.‬‬
‫"הכול עשינו יחד"‬
‫מישר אבירם לוי נולד וגדל בטבריה‪ .‬השלישי בחמשת ילדיהם‬
‫של ברוריה ומסעוד לוי‪ .‬אמו מספרת שכילד היה שובב גדול‪ ,‬בערך‬
‫כמו בנו עכשיו‪" .‬כשהייתי מתלוננת על השובבות של יואב"‪ ,‬מספרת‬
‫מיכל‪" ,‬אבירם תמיד היה אומר שגם הוא היה שובב ושכשיואב יגדל‬
‫הוא יירגע ויהיה כמוהו‪ .‬לאבירם הבוגר היתה שלוות נפש גדולה"‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫את מיכל הכיר בארצות הברית‪ .‬בספטמבר ‪ 2004‬נסעו שניהם‬
‫לשם לעבוד‪ .‬תחילה חלקו חדר כידידים‪ ,‬ואחרי שלושה חודשים‬
‫הפכו לזוג‪ .‬היא היתה מבוגרת ממנו בחמש שנים וכבר סיימה את‬
‫לימודיה לתואר הראשון‪ .‬הוא חזר מטיול במזרח‪ .‬הם חשבו שאבירם‬
‫יחזור לארץ לפניה ושייפגשו כאן כעבור כמה חודשים‪ .‬ברגע האחרון‬
‫החליטה לחזור אתו‪" .‬אין מצב שאני מוותרת על דבר כזה ונותנת לו‬
‫לטוס לבד"‪ ,‬אמרה אז‪" .‬החיבור היה אלוהי‪ .‬מושלם"‪ ,‬היא מסבירה‪.‬‬
‫כעבור שנתיים‪ ,‬בקיץ של שנת ‪ ,2006‬אבירם ומיכל התחתנו‪.‬‬
‫הימים היו ימי מלחמת לבנון השנייה‪ .‬היות שהחתונה התקיימה‬
‫בצפון הארץ‪ ,‬נאלצו להזיז אותה שלוש פעמים‪" .‬כל סידורי‬
‫החתונה‪ ,‬מהמאפר ועד בכלל‪ ,‬מלבד הצלם‪ ,‬השתנו"‪ ,‬אומרת מיכל‪.‬‬
‫"אבל התחתנו‪ .‬זה מה שחשוב"‪.‬‬
‫לשירות בתי הסוהר הצטרף אבירם לאחר שהכיר את מיכל‪ .‬אחרי‬
‫שחזרו מארצות הברית שלח קורות‪-‬חיים למקומות עבודה שונים‪.‬‬
‫הוא התקבל לשב"כ ולשב"ס‪ ,‬ובחר בשב"ס‪" .‬מכיוון שהוא ראה את‬
‫הנולד"‪ ,‬מסבירה מיכל‪" .‬הוא רצה בית וילדים וביטחון כלכלי‪ .‬הוא‬
‫נולד להיות ראש משפחה"‪.‬‬
‫אבירם התחיל כסוהר ביטחון בבית הסוהר 'מגידו' ואחרי שנתיים‬
‫עבר ליחידת 'נחשון'‪ .‬משם גם יצא לקורס הקצינים‪" .‬הוא אהב את‬
‫העבודה שלו"‪ ,‬מציינת מיכל‪" .‬אהב את מה שעשה‪ .‬העבודה שלו‬
‫היתה למעשה חלק מהחיים שלנו"‪.‬‬
‫בחודשים האחרונים לחייו‪ ,‬מספרת מיכל‪ ,‬הם היו מאושרים‪.‬‬
‫המשפחה עברה לדירה גדולה ואבירם קבע‪" :‬מפה אנחנו מתחילים‬
‫לחיות"‪ .‬בקיץ האחרון הם בילו הרבה יחד‪ .‬אבירם ומיכל לקחו את‬
‫יואב הקטן לרפת רובוטית‪ ,‬ללונה גל ולרכבת‪ ,‬פעמיים בילו באילת‪,‬‬
‫ביקרו במצפה התת‪-‬ימי ובריף הדולפינים‪ .‬הם לקחו אותו בפעם‬
‫הראשונה לים‪ .‬מיכל היא מדריכת צלילה‪ .‬אבירם הבטיח שיסיים‬
‫את קורס הקצינים וילמד לצלול באביב‪ .‬ככה‪ ,‬אמר‪ ,‬יוכלו לצלול‬
‫יחד‪" .‬תמיד צחקנו שהכול אנחנו עושים יחד"‪ ,‬נזכרת מיכל‪.‬‬
‫חיבוק של פרידה‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני האסון‪ ,‬התקשר אבירם וביקש לדבר‬
‫עם יואב בטלפון‪ .‬מאז שיצא לקורס יואב סירב לדבר אתו‪ .‬הוא כעס‬
‫עליו‪" .‬אתה לא חמוד‪ ,‬אבא"‪ ,‬היה אומר לו‪ .‬באותו יום נעתר דווקא‪.‬‬
‫הם היו ברכב ולמיכל היתה מצלמה‪ .‬היא לא יודעת למה צילמה‬
‫אותם משוחחים‪ .‬אב ובן‪ .‬לא ידעה שהיא מנציחה את שיחת הטלפון‬
‫האחרונה ביניהם‪.‬‬
‫אחר כך אבירם הגיע הביתה במפתיע‪ .‬הוא קילח את יואב והלביש‬
‫אותו‪" .‬אחרי שיואב נרדם הכנתי לאבירם לאכול"‪ ,‬משחזרת מיכל‬
‫את הערב האחרון שלהם יחד‪" .‬הוא אמר 'אל תכעסי‪ ,‬אני לא‬
‫מתכוון ללכת לישון היום בגלל שאני צריך להגיש מחר עבודה'‪.‬‬
‫עניתי 'בסדר'‪ ,‬הוא הראה לי שהוא מכין עבודה על קת ל'מ‪.'16.‬‬
‫התמונות בטלוויזיה‪ ,‬הכתוביות על האוטובוס וההרוגים‪ .‬היו לי‬
‫דברים בידיים‪ ,‬הילד היה איתי‪ ,‬עזבתי הכול ורצתי לחדר‪ .‬אמא שלי‬
‫באה אחריי‪ .‬אמרתי לה 'אמא‪ ,‬אבירם נהרג'‪ .‬הבנתי מיד"‪.‬‬
‫הגיעו אליה‪ ,‬לבית אחותה‪ ,‬קצינת רווחה של יחידת 'נחשון'וצוות‬
‫מ'גלבוע'‪ .‬הם ישבו וחיכו‪" .‬אלה היו שעות מזעזעות"‪ ,‬היא מתארת‪.‬‬
‫"לא ציפיתי למשהו אחר‪ .‬ידעתי שאבירם לא בחיים‪ .‬ובכל זאת‬
‫נשארה תקווה קטנה‪ ,‬עד שהודיעו"‪.‬‬
‫אבירם לוי נטמן בבית העלמין הצבאי בטבריה לבקשת מיכל‪,‬‬
‫כדי להקל על הוריו ומשפחתו שעדיין מתגוררים שם‪" .‬כשהיינו‬
‫מדברים על המוות"‪ ,‬אומרת מיכל‪" ,‬כל אחד מאיתנו רצה למות‬
‫לפני האחר כדי לא לסבול את הפרידה‪ .‬אבירם אמר שלא יוכל‬
‫בלעדיי‪ .‬אני אמרתי שאם הוא ימות‪ ,‬אלך אחריו‪ .‬והנה‪ ,‬אני פה לבד‪,‬‬
‫מתמודדת עם השאלות הקשות של יואב‪ ,‬ונחנקת"‪.‬‬
‫א‬
‫‪13‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫קיבלתי את העבודה הזאת מודפסת לאחר שנהרג‪ ,‬עם הציוד שלו‪.‬‬
‫הסתובבתי בבית ומרחתי את הזמן‪ .‬קיוויתי שאבירם יסיים את‬
‫העבודה‪ .‬חיכיתי לו‪ .‬בחצות החלטתי ללכת לישון‪ .‬הכנתי לו קפה‪,‬‬
‫הנחתי לידו שוקולד והלכתי לישון‪ .‬אחרי שש‪-‬שבע דקות אבירם‬
‫נכנס פתאום למיטה‪ ,‬מתחת לשמיכה‪ .‬הוא חיבק אותי חיבוק כזה‪,‬‬
‫שמה שעבר לי בראש באותו רגע היה 'זה כמו פרידה'‪ .‬כעסתי על‬
‫עצמי‪ :‬למה אני חושבת דברים כאלה? וזהו‪ .‬למחרת הוא יצא ולא‬
‫חזר"‪.‬‬
‫ביום חמישי אבירם התקשר בשעה רבע לשתיים וסיפר שצוערי‬
‫הקורס עולים לפנות את בית הסוהר 'דמון'‪ .‬הוא שכח שהוא היה‬
‫אמור לנסוע לכפר סבא להדלקת נר שני של חנוכה בבית אחותה‬
‫של מיכל‪ .‬אבירם ומיכל דיברו בטלפון בפעם האחרונה תשע דקות‬
‫לפני שלוש‪ .‬כשהיתה בדרך לכפר סבא‪ ,‬התקשר אליה דקר אילת‪,‬‬
‫מפקד בית הסוהר 'גלבוע'‪ .‬דקר רצה לדעת איפה היא‪ .‬הוא סיפר‬
‫לה שמפנים אסירים מכלא 'דמון'‪ .‬מיכל אמרה שהיא יודעת ושאלה‬
‫אם קרה משהו‪" .‬דקר כבר ידע על האסון‪ ,‬אבל הוא אמר לי ש'הכול‬
‫בסדר'"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬הגעתי לאחותי והדבר הראשון שראיתי היו‬
‫מיכל לוי כותבת לאבירם‪:‬‬
‫דברים לאבירם ‪ -‬האיש של חיי‪...‬‬
‫אבירם‪ ,‬היית בשבילי הכול‪ :‬חבר טוב‪ ,‬ידיד נפש‪ ,‬אבא ואח‪,‬‬
‫בן זוג‪ ,‬בעל‪ ,‬מאהב‪ ,‬אבא ליואב‪ ,‬ובמקביל נתת את כולך‬
‫לעבודה‪ .‬הצטיינת בכל מה שעשית והכול בשקט האופייני‬
‫לך‪ ,‬בצניעות מופתית‪ .‬היית אמיץ‪ ,‬חכם‪ ,‬צנוע‪ ,‬רגיש‪,‬‬
‫מצחיק‪ ,‬שלו‪ ,‬רגוע‪ ,‬מסור‪ ,‬כשרוני‪ ,‬אציל‪ ,‬יפה תואר‪ ,‬נעים‬
‫הליכות‪ ,‬מנומס‪ ,‬מלח הארץ‪ ,‬מסוג הגברים שמדברים‬
‫עליהם ביום הזיכרון (המושלמות שלך תמיד הפחידה אותי)‪.‬‬
‫אתה חסר‪...‬‬
‫שום דבר בעולם לא יוכל למלא את החלל הענק שהשארת‪.‬‬
‫את תחושת הביטחון שנתת לכל מי שהיה בסביבתך‪.‬‬
‫ממי‪ ,‬עד לאותו יום חמישי ארור‪ ,‬הייתי האישה המאושרת‬
‫בעולם‪ ,‬וגם אמרתי את זה לכולם‪ .‬אתך‪ ,‬נסיך שלי‪ ,‬הרגשתי‬
‫שהשמים הם הגבול‪ .‬ידענו שביחד ננצח תמיד‪ .‬גם כשהיה‬
‫לנו קשה‪ ,‬ה'ביחד' שלנו היה העוגן‪.‬‬
‫מתגעגעת‪...‬‬
‫איש יקר שלי‪ ,‬אני מתגעגעת לחיבוק המוחץ שלך‪ ,‬למגע‪,‬‬
‫לחיוך המושלם‪ ,‬לצחוקים‪ .‬רצינו להספיק עוד ועוד‪ ,‬רצינו‬
‫לחיות‪ .‬הבטחתי לך שהבית הגדול הזה יהיה מלא בצחוק של‬
‫ילדים‪ .‬הבטחת שאחרי קורס הקצינים תוציא רישיון צלילה‬
‫ונצלול ביחד‪ .‬הבטחת שנטוס לתאילנד‪ .‬זוכר?‬
‫יואבי‪...‬‬
‫אני מסתכלת עליו ורואה אותך‪ .‬בתנועות הגוף‪ ,‬בהליכה‪,‬‬
‫הוא פשוט גבר כמוך‪ ,‬חוטף מכה וממשיך כאילו לא קרה‬
‫כלום‪ .‬ושואל‪ ...‬לא מפסיק לחפש אותך בבית‪ ,‬שומר על‬
‫החפצים שלך שאף אחד לא ייגע‪ .‬ממי‪ ,‬הוא מתגעגע אליך‪,‬‬
‫הוא לא מוותר‪' :‬אמא‪ ,‬בא לי את אבא'‪ ,‬ואני עונה לו‪' :‬גם לי'‪.‬‬
‫העתיד‪...‬‬
‫ואני‪ ,‬שהתייתמתי מאבי בגיל ארבע‪ ,‬יודעת היטב שהשנים‬
‫לא עושות את שלהן‪ ,‬הגעגוע רק גובר‪ .‬אני באמת לא יודעת‬
‫איך החיים שלי ייראו בלעדיך‪ .‬כרגע זה נראה פשוט בלתי‬
‫אפשרי‪.‬‬
‫אוהבת ומתגעגעת‪,‬‬
‫מיכל‪ ,‬אשתך לעד‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫דברים לאבירם‬
‫מישר אוסאמה נעאמנה ז"ל‬
‫‪12‬‬
‫יום בדיוק לפני ש נ ִספה באסון השריפה‪ ,‬נולדה נאי‪,‬‬
‫בתו הבכורה של מישר אוסאמה נעאמנה‪ .‬נאי פירושו‬
‫"חליל רועים"‪ .‬אוסאמה נעאמנה‪ ,‬בן ‪ ,31‬תושב עראבה‪,‬‬
‫התגייס לשירות בתי הסוהר בשנת ‪ ,2003‬לכלא 'חרמון'‪ .‬כעבור‬
‫ארבע שנים עבר לשרת בבית המעצר 'קישון'‪ .‬הוא יצא לקורס‬
‫קצינים וחלם להתקדם בתוך שירות בתי הסוהר‪ .‬הוא השאיר אחריו‬
‫הורים‪ ,‬חאלדיה ותאופיק‪ ,‬חמישה אחים ואחות‪ ,‬את אשתו האהובה‪,‬‬
‫מירים סח‪-‬נעאמנה‪ ,‬עובדת סוציאלית בת ‪ ,27‬ואת בתו התינוקת‪,‬‬
‫שנשארה עם אמא‪ ,‬ועם תמונות‪" .‬אני שומרת לנאי את כל הדברים‬
‫של אוסאמה"‪ ,‬אומרת מירים‪" .‬גם את הריח שלו אני שומרת‪ .‬הריח‬
‫שנשאר בבגדים שלבש‪ ,‬ובסט השינה ובכרית שלקח איתו לקורס‬
‫הקצינים‪ .‬אני מחזיקה את נאי על הידיים‪ ,‬ואני חושבת על אוסאמה‪.‬‬
‫אני מאכילה אותה ומשכיבה אותה לישון‪ ,‬וחושבת עליו‪ .‬אני מדברת‬
‫"בפעם האחרונה ראיתי אותו ביום רביעי‪ ,‬יום לפני האסון‪ ,‬בחמש‬
‫בבוקר"‪ ,‬מספרת מירים‪" .‬הוא היה צריך להגיע לרכבת‪ ,‬בדרך לקורס‪.‬‬
‫אליה אפילו שהיא רק תינוקת‪ .‬אני אומרת לה שאבא שלה אהב‬
‫אותה‪ ,‬אפילו שהם בקושי הכירו‪ .‬אני אומרת לה שהוא היה גיבור‬
‫ושהיא צריכה להיות גאה שהיה לה אבא כזה"‪.‬‬
‫"הכרנו בכלא 'חרמון'"‪ ,‬מספרת מירים עליה ועל אוסאמה‪" .‬אני‬
‫עשיתי שם את ההכשרה המעשית שלי כעובדת סוציאלית‪ .‬אוסאמה‬
‫עבד בדיוק בשער‪ .‬שנינו מעראבה‪ .‬כעבור זמן הוא בא וביקש את‬
‫ידי מההורים‪ .‬בשנת ‪ ,2008‬לפני שנתיים‪ ,‬התחתנו"‪.‬‬
‫"אוסאמה שירת ב'חרמון' וב'קישון'‪ ,‬משם יצא לקורס הקצינים"‪,‬‬
‫ממשיכה מירים‪ .‬הוא אהב לעבוד בשב"ס‪ .‬לכן גם מאוד חיכה לקורס‬
‫הקצינים‪ .‬הוא אמר תמיד‪' :‬אני רוצה להיות מפקד'‪ .‬לפני שנה היה‬
‫אמור לצאת לקורס‪ .‬מישהו תפס את מקומו ברגע האחרון‪ .‬השנה‪,‬‬
‫כשהגיעה ההודעה שהתקבל‪ ,‬הוא התלבט‪ .‬הוא ידע שאני בהיריון‪,‬‬
‫ויהיה לי קשה אם לא יהיה קרוב לבית‪ .‬אני עודדתי אותו שייצא‬
‫לקורס‪ .‬חשבתי שהוא צריך להגשים את החלום שלו"‪ ,‬מתוודה‬
‫מירים‪.‬‬
‫יום קודם יצא הביתה לחופשה‪ .‬כל הערב החזיק את התינוקת ונישק‬
‫אותה‪ .‬ביום חמישי בבוקר‪ ,‬בשעה שבע‪ ,‬היתה שיחת הטלפון‪ .‬ככה‬
‫זה היה תמיד‪ .‬אני מתעוררת‪ ,‬או הוא מתעורר‪ ,‬מתקשרים להגיד‬
‫'בוקר טוב'‪ .‬דיברנו שוב בשתים עשרה בצהריים‪ .‬הוא שאל 'ראית‬
‫חדשות?' אמרתי 'לא‪ ,‬מה יש?' הוא אמר 'יש שריפה בכרמל‪ .‬אנחנו‬
‫הולכים לפנות את כלא דמון'"‪ .‬בשעה שתיים‪ ,‬שוב דיברו‪" .‬אוסאמה‬
‫אמר שהם עדיין לא הגיעו לדמון"‪.‬‬
‫"אחר הצהריים הדלקתי טלוויזיה"‪ ,‬משחזרת מירים‪" .‬ראיתי‬
‫שמשדרים על אוטובוס שנשרף‪ .‬עדיין לא אמרו קורס קצינים‪ ,‬אבל‬
‫אני ידעתי‪ .‬התקשרתי למשפחה שלי‪ .‬ביקשתי שיגיעו‪ .‬אמרתי ש'אני‬
‫לא רוצה להישאר לבד'‪ .‬לא הבינו למה אני בוכה‪ .‬חשבו שמשהו‬
‫קרה לתינוקת‪ .‬פתחתי את הדלת‪ ,‬ראיתי את אמא שלי ואמרתי לה‬
‫'אמא‪ ,‬אוסאמה שלי מת'‪ .‬היא לא האמינה‪ .‬אמרה 'רק עכשיו עברנו‬
‫וראינו את ההורים של אוסאמה אוכלים'‪ .‬אמרתי לה 'אמא‪ ,‬כי אף‬
‫אחד עוד לא יודע‪ .‬אבל אני יודעת איפה בעלי'‪ .‬ההורים של אוסאמה‬
‫היו בטוחים שהוא ברמלה‪ .‬לא היה להם מושג שהוא על האוטובוס‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫"ילדתי בנצרת ‪ 12‬יום לפני האסון‪ .‬זה היה בחג הקורבן‪ .‬אז‬
‫אוסאמה היה איתי‪ .‬לפני הלידה כבר הכנו הכול‪ .‬קנינו את החדר‬
‫לנאי ‪ -‬רהיטים‪ ,‬חפצים‪ ,‬עריסה ולול‪ .‬הכול תכננו‪ .‬חודש לפני שנאי‬
‫נולדה‪ ,‬החדר שלה כבר היה מוכן‪ .‬ביום ראשון בבוקר אני עוד הייתי‬
‫בבית חולים‪ ,‬ואוסאמה חזר לקורס‪ .‬הוא חזר שוב הביתה‪ ,‬לאפטר‪,‬‬
‫בשני בערב‪' .‬אני לא רוצה להפסיד חומר'‪ ,‬הסביר לי‪ ,‬למרות שהיה‬
‫לו מאוד קשה להיפרד מהתינוקת‪ .‬אמרתי לו 'תעשה מה שאתה‬
‫צריך‪ .‬אל תדאג לי‪ .‬אני אסתדר'"‪.‬‬
‫"אוסאמה שלי מת"‬
‫אוסאמה‪ ,‬מספרת מירים על בעלה‪ ,‬לא היה מהגברים‬
‫שמביעים רגשות בכתב‪ .‬כשרצה להגיד לה משהו‪ ,‬גם דברי‬
‫אהבה‪ ,‬היה מתקשר או שולח מסרון‪ .‬בכל זאת‪ ,‬בינואר של‬
‫שנת ‪ ,2009‬כמעט שנתיים לפני שנספה באסון השריפה‪,‬‬
‫כתב לה 'פתק' שעה שהיה במשמרת‪ .‬את הדברים כתב על‬
‫'מזכר' ששמרה‪.‬‬
‫"אל‪ :‬אשתי‪.‬‬
‫מאת‪ :‬בעלך‪.‬‬
‫הנדון‪ :‬אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה‪ ,‬אהבה‪.‬‬
‫בתאריך ‪ ,26.1.2009‬בשעה ‪ ,23:45‬ישבתי על הכיסא לבד‪,‬‬
‫אבל העיניים שלי ראו אותך‪ ,‬ורק אותך‪ ,‬למרות המסכים‬
‫שמולי‪ ,‬והאוזניים שמעו את הקול שלך‪ ,‬שאף אישה בעולם‪,‬‬
‫בעבר‪ ,‬בהווה ובעתיד‪ ,‬לא יהיה לה קול כמו שלך‪ .‬יפה‪,‬‬
‫למרות כל הצעקות שהיו מסביבי‪ .‬ובאף שלי‪ ,‬רק את הבושם‬
‫שלך הרחתי‪ ,‬שאין כמוהו‪ ,‬אבל עדיין הריח שלך הוא היותר‬
‫חזק‪ ,‬והפה שלי כל הזמן אמר 'אהובתי'‪' ,‬אשתי'‪' ,‬אני חי‪,‬‬
‫חי למענך'‪' .‬אוהב אותך'‪ .‬הראש והשכל חשבו עלייך‪ ,‬למרות‬
‫כל הלחץ‪ .‬והבטן חשבה על מה שמייצרות הידיים שלך‪,‬‬
‫האוכל והעוגיות שעדיין לא ראיתי צעירה בגילך מכינה דבר‬
‫כזה‪ .‬אהובתי‪ ,‬אני כתבתי את זה בגלל שישבתי לבד וחשבתי‬
‫עלייך‪ .‬אז את זה רציתי להגיד לך‪ .‬תקראי‪ ,‬ותחשבי על‬
‫הדברים הטובים בחיינו‪ .‬אוהב אותך"‪.‬‬
‫עכשיו‪ ,‬אחרי האסון‪ ,‬אומרת מירים סח‪-‬נעאמנה‪ ,‬ש"אני‬
‫קוראת את המשפט האחרון שאוסאמה כתב לי‪ ,‬שוב ושוב‪.‬‬
‫אני מבינה שהוא השאיר לי צוואה‪ .‬הוא ביקש ממני לחשוב‬
‫על הדברים הטובים בחיינו‪ ,‬וזה מה שאני מנסה לעשות"‪.‬‬
‫הייתי שקטה‪ .‬מיששתי את הארון ביד שלי‪ ,‬ואמרתי משפט אחד‪:‬‬
‫'אהובי‪ ,‬אהובי‪ ,‬אהובי'‪ .‬וכל הזמן הייתי חזקה‪ .‬כמו שהוא רצה‬
‫תמיד‪ ,‬אישה חזקה‪ ,‬שכל הנשים יראו"‪.‬‬
‫"אחר כך הלכתי הביתה‪ .‬הבית היה 'מפוצץ'‪ :‬חברות מהעבודה‪,‬‬
‫דודות ‪ -‬יש לי רשת תמיכה חזקה‪ .‬נכנסתי לחדר שלי‪ .‬אמרתי 'אני‬
‫לא רוצה לראות אף אחד‪ .‬לא רוצה שיבואו עכשיו וינחמו אותי‪ .‬לא‬
‫רוצה להתנחם'‪ .‬ביקשתי מהן ש'תשאירו אותי עם הרגע הזה'‪ .‬רציתי‬
‫להישאר עם אוסאמה"‪.‬‬
‫אין אפילו תמונה אחת של אוסאמה עם נאי‪" .‬לא הספקנו"‪,‬‬
‫נעצבת מירים‪" .‬יש תמונה שלנו‪ ,‬שבועיים לפני הלידה‪ ,‬כשאני‬
‫הייתי בהיריון‪ .‬אבל להצטלם עם נאי לא הספקנו‪ .‬עכשיו אוסאמה‬
‫איננו‪ ,‬אבל הוא עדיין חי בתוכי‪ .‬הוא יחיה בתוכי תמיד‪ .‬עוד ועוד"‪.‬‬
‫א‬
‫‪15‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"ביקש ממני לחשוב על הדברים‬
‫הטובים בחיינו"‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫בצהריים בא גם אחיו של אוסאמה‪" .‬הוא אמר לי 'זהו‪ ,‬אוסאמה‬
‫מת‪ ,‬הוא יגיע היום‪ .‬היום יהיו גם הקבורה והטקס'‪ .‬קמתי מהכיסא‪,‬‬
‫החלפתי את הבגדים שלי ואמרתי להם 'אני מחכה לבעלי‪ .‬מתי‬
‫שהוא יגיע‪ ,‬תקראו לי‪ .‬אני ארד למטה כשיבוא'"‪.‬‬
‫"ידעתי שאוסאמה הולך למות עוד קודם"‪ ,‬מגלה מירים‪" .‬יש‬
‫תקופה בחיים‪ ,‬שבה מגיעים לשיא האושר‪ .‬אני ידעתי שזה לא‬
‫נמשך‪ .‬ואנחנו הלא הגענו לשיא האושר‪ .‬טיילנו‪ .‬היינו בתורכיה‪,‬‬
‫באילת‪ ,‬נולדה לנו הילדה‪ .‬לא מזמן חלמתי שהטבעת שלי‪ ,‬טבעת‬
‫הנישואים‪ ,‬נשברת‪ .‬סיפרתי לאוסאמה‪ .‬הוא צחק עלי‪ .‬אז ידעתי‬
‫שאוסאמה הולך למות‪ ,‬אבל מתי ואיך לא ידעתי‪ .‬גם לא חשבתי‬
‫שזה יקרה כל כך מהר"‪ ,‬היא מודה‪.‬‬
‫"קראו לי כשאוסאמה הגיע‪ .‬בארון‪ .‬זה היה כמו החתונה שלנו‪.‬‬
‫אצלנו‪ ,‬כשהכלה יורדת מהבית לחצר‪ ,‬במקום שעושים את המסיבה‪,‬‬
‫כל הגברים במשפחה הולכים אחריה‪ .‬זה היה בדיוק אותו הדבר‪.‬‬
‫כולם באו איתי‪ .‬אבל אני לא הייתי כלה‪ ,‬והחתן שלי‪ ,‬אוסאמה‪ ,‬מת‪.‬‬
‫נעמדתי בפתח‪ ,‬במקום שהביאו את אוסאמה‪ .‬הורידו אותו מהרכב‪.‬‬
‫הסתכלתי עליו והייתי חזקה‪ ,‬כמו שהוא רצה‪ .‬לא בכיתי ולא צעקתי‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הם אכלו והסתכלו בטלוויזיה‪ ,‬ולא ידעו שאוסאמה שלנו נשרף"‪.‬‬
‫בני משפחתם של הזוג אוסאמה ומירים היו עדיין אופטימיים‪.‬‬
‫"הם דיברו על 'תקווה'"‪ ,‬היא נזכרת‪" .‬אמרו שאוסאמה אולי ברח‪.‬‬
‫אולי הוא עם הפצועים‪ .‬חלק נסעו לבית חולים רמב"ם‪ .‬אני ידעתי‬
‫בתוך תוכי‪ ,‬מיד‪ .‬התינוקת שכבה לידי‪ ,‬ישנה‪ .‬היא לא ידעה שאבא‬
‫שלה מת כבר‪ .‬אני חושבת‪ .‬אני לא יודעת איך תינוקות חושבים"‪.‬‬
‫"בשבת בבוקר אבא שלי בא‪ .‬הוא שאל 'מה את עושה?' אמרתי‬
‫'אבא‪ ,‬אני יושבת ומחכה לבעלי'‪ .‬הוא חיבק אותי ואמר לי‪' ,‬אוסאמה‬
‫איננו‪ ,‬מירים'‪ .‬אמרתי לו 'אני יודעת‪ .‬אני גם יודעת שיחזירו אותו‬
‫היום'‪ .‬איך ידעתי? כי חלמתי חלום‪ .‬חלמתי שאוסאמה עומד בפתח‬
‫הבית ומחייך אלי מפתח הדלת‪ .‬לא נכנס‪ ,‬אבל עומד ומחייך‪ .‬חלמתי‬
‫את החלום בבוקר של שבת‪ .‬קמתי ואמרתי 'אוסאמה מת ויביאו אותו‬
‫בחזרה היום'‪ .‬אבא אמר 'נכון'"‪.‬‬
‫רב כלאי אוריאל מלכה ז"ל‬
‫כ‬
‫מה שבועות אחרי שנהרג רב כלאי הרב אוריאל (אורי)‬
‫מלכה‪ ,‬התקיימה אסיפת הורים בבית הספר שבו לומדים‬
‫ילדיו‪ .‬אורטל רעייתו הלכה לאסיפת ההורים לבד‪ ,‬לראשונה‬
‫בחייה‪" .‬המורים אמרו על הילדים דברים טובים"‪ ,‬היא אומרת‪.‬‬
‫"חזרתי הביתה וסיפרתי להם‪ .‬מיד הוספתי 'אתם יודעים‪ ,‬אני ואבא‬
‫גאים בכם'‪ .‬ככה‪ ,‬כאילו שאורי חי‪' .‬אני גאה בכם ואבא בטח גם גאה‬
‫בכם עכשיו מאוד'‪ .‬כי הוא כאן ולא כאן‪ .‬הוא לא כאן פיזית‪ ,‬אבל‬
‫הוא איפה שהוא מרחף לו‪ ,‬והוא אתנו בלב‪ .‬לתמיד"‪.‬‬
‫אוריאל מלכה‪ ,32 ,‬נולד להוריו שרה ואברהם וגדל ביבנה‪ .‬הוא‬
‫למד בישיבה תיכונית ברחובות ואחר כך עבר לישיבת ההסדר בקרני‬
‫שומרון‪" .‬הוא אהב מאוד את השומרון"‪ ,‬מספרת אורטל רעייתו‪.‬‬
‫במסגרת ה'הסדר' שירת כלוחם בצנחנים‪ .‬אז גם הכירו‪ .‬היא היתה‬
‫בשירות לאומי ביבנה‪ ,‬והוריו היו המשפחה המאמצת שלה‪" .‬זאת‬
‫היתה אהבה ממבט ראשון"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬הוא ידע ואני ידעתי‪,‬‬
‫רק היינו צריכים לשמור את זה בסוד‪ .‬בנות שירות שיוצאות עם בני‬
‫המקום היו בבחינת רכילות עסיסית‪ .‬ברגע שסיימתי את השירות‬
‫הלאומי‪ ,‬התארסנו‪ .‬בסוף השנה כבר התחתנו‪ .‬אני הייתי בת עשרים‪,‬‬
‫הוא בן עשרים ואחת"‪.‬‬
‫נזרק למים ושחה‬
‫זה היה בשנת אלפיים‪ .‬מאז נולדו להם חמישה ילדים ‪ -‬ארבע‬
‫בנות ובן‪ :‬טליה בת תשע‪ ,‬שירה בת שמונה‪ ,‬תמר בת שבע‪ ,‬שילה בן‬
‫חמש וחצי ואמונה בת ארבע‪ .‬את השם "אמונה" בחר אוריאל זמן‬
‫קצר אחרי ששב ממילואים במלחמת לבנון השנייה‪ ,‬שם כמעט נהרג‪.‬‬
‫"קרה לו נס"‪ ,‬מספרת אורטל‪" .‬הם שהו בתוך בית‪ ,‬כשכוח שלנו‬
‫חשב שהם מחבלים והתחיל לירות עליהם‪ .‬כמעט פוצצו עליהם את‬
‫כל הבית‪ .‬בעובדה שיצא מהמלחמה בשלום הוא ראה משהו בעל‬
‫משמעות‪ ,‬בגלל זה גם בחר בשם 'אמונה'‪ .‬כל התקופה הזאת היתה‬
‫בבחינת אמונה בעיניו"‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫שבע שנים חיו ב'הסדר' בקרני שומרון‪ .‬אחר כך יצאו לשליחות‬
‫בת שנתיים בקולורדו מטעם הסוכנות היהודית‪ .‬מורים ורבנים‪ .‬הן‬
‫אוריאל והן אורטל מחנכים בהכשרתם‪ .‬הם לימדו עברית בארצות‬
‫הברית ואחר כך לימדו שנה בקנדה‪" .‬הגענו למקום שאנחנו לא‬
‫מכירים‪ ,‬בלי כמעט לדעת את השפה"‪ ,‬משחזרת אורטל‪" .‬הוא כמו‬
‫תמיד פשוט נזרק למים‪ ,‬קופץ‪ ,‬שוחה ומצליח‪ .‬זה משהו שהוא ניסה‬
‫להעביר תמיד גם לילדים שלנו‪ :‬לשחות‪ ,‬לא להיתקע‪ .‬הוא דיבר‬
‫אנגלית בסיסית עם המון טעויות‪ ,‬אבל זה לא הפריע לו לעלות‬
‫ולומר דבר תורה‪ .‬ככה הוא שכלל את האנגלית שלו‪ .‬לא היה שום‬
‫דבר שהוא אמר עליו 'אי אפשר' או 'אני לא יכול'‪ .‬תמיד אמר‬
‫'עושים‪ ,‬אז מצליחים‪ .‬הלאה‪ ,‬הלאה‪ ,‬אסור לדרך במקום'"‪.‬‬
‫"הוא לימד אותי להתמודד"‬
‫הם חזרו לארץ ועברו להתגורר בנווה מנחם‪ ,‬שכונה חיולנית‪-‬‬
‫דתית בקרני שומרון‪" .‬משליחות אחת לשליחות נוספת"‪ ,‬עקצה‬
‫אותו אורטל‪ .‬באפריל ‪ ,2010‬כשבעה חודשים לפני האסון‪ ,‬הצטרף‬
‫לשב"ס‪ .‬עד שיצא לקצונה שימש רב בבית הסוהר 'אוהלי קידר'‪.‬‬
‫"הוא היה יוצא מהבית בחמש וחצי בבוקר וחוזר רק בתשע או‬
‫בעשר בערב"‪ ,‬נזכרת אורטל‪" .‬כשהתלוננתי נהג לומר לי 'אני סומך‬
‫עלייך'‪ .‬הוא האמין בי ובכוחות שלי‪ .‬עכשיו‪ ,‬אחרי שנהרג‪ ,‬המשפט‬
‫הזה קיבל הרבה חוזק ועוצמה‪ .‬כשרק החל למלא את תפקידו הייתי‬
‫בהלם‪ .‬גם הילדים‪ .‬אנחנו אנשים מאמינים‪ ,‬ואני חושבת עכשיו‬
‫שהיתה פה איזו הכנה‪ .‬כאילו הקדוש ברוך הוא הכין אותי להתמודד‬
‫לבד‪ .‬חצי שנה לפני האסון תפקדתי ככה‪ .‬מהדברים הכי קטנים‪,‬‬
‫בסיסיים‪ ,‬כמו קניות לשבת‪ ,‬כביסות‪ ,‬טיפול בילדים‪ .‬זה קצת אירוני‪,‬‬
‫אבל אותי זה מחזק‪ .‬כי אני זוכרת את עצמי לא רק ברגעים של‬
‫שברון‪ ,‬אלא גם ברגעים של חוזק"‪.‬‬
‫בס"ד‬
‫אוריאל היקר‪,‬‬
‫בחג האורים האחרון הלכת מאתנו בטרם עת‪.‬‬
‫רצינו להודות לך ‪ -‬על שמחת החיים שהקרנת לסביבה‬
‫תמיד‪ ,‬על אהבת ד'‪ ,‬על אהבת ישראל בה ניחנת‪ ,‬על אהבת‬
‫הארץ‪ ,‬על היותך בעל מסור ואב ורחום‪ ,‬על היותך אח קשוב‬
‫ואוהב‪ ,‬על היותך בן דואג שהביא נחת להורים‪.‬‬
‫לא נשכח לעולם שהתמדת לפתוח דברי תורה במילים‬
‫"ברשות הקהל הקדוש" ‪ -‬מפני שכל קהל שעמדת מולו‬
‫נעשה קדוש בעיניך‪ .‬לא נשכח את העין הטובה שדרכה‬
‫הבטת על המציאות‪.‬‬
‫ידעת להתעקש על העיקר בחיים ולהעלים עין מהטפל‪.‬‬
‫שמענו סיפורים איך מצאת את הנקודה הטובה בכל אסיר‬
‫שפגשת וכיצד הקשבת בנועם לדבריהם‪.‬‬
‫בחרנו לצטט את השיר של יוסף קרדונר שאהבת‪:‬‬
‫"דע כי צריך לדון כל אדם לכף זכות‬
‫ואפילו מי שהוא רשע גמור‬
‫צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב‬
‫שבאותו המעט אינו רשע‬
‫ועל ידי זה שמוצא בו מעט טוב‬
‫ודן אותו לכף זכות‬
‫על ידי זה מעלה אותו לכף זכות‬
‫ויכול להחזירו בתשובה"‬
‫בשבת פרשת ויצא‪ ,‬כשהיית עם אורטל והילדים בבית של‬
‫אבא ואמא בפעם האחרונה‪ ,‬לא נשכח שציטטת את רש"י‬
‫על הפסוק "ויצא יעקב (בראשית כח‪ ,‬י)‪" :‬ולמה לא אמר וילך‬
‫יעקב? מגיד שיציאת צדיק מן המקום עושה רושם‪ ,‬שבזמן‬
‫שהצדיק בעיר הוא הודה‪ ,‬הוא זיווה‪ ,‬הוא הדרה; יצא משם‬
‫ פנה הודה‪ ,‬פנה זיווה‪ ,‬פנה הדרה‪".‬‬‫אוריאל היקר‪ ,‬אתה הצדיק שלנו שיצאת מהעולם הזה‬
‫ונכנסת לעולם הבא‪ .‬עלינו להתמודד עם המשמעויות של‬
‫עזיבתך ולנסות להגביר את האור על החושך שהשתרר‬
‫בלכתך‪.‬‬
‫יש אדם שמשאיר צוואה כתובה במילים ויש אדם שמעשיו‬
‫הם צוואתו‪ .‬השארת לנו צוואה בדמות מעשיך הטובים‪.‬‬
‫יהי רצון שתהא מליץ יושר על עם ישראל‪ ,‬על אורטל‬
‫והילדים‪ ,‬ועלינו‪ .‬התתפלל לפני בורא עולם שנזכה לביאת‬
‫הגואל ברחמים וניסים גלויים ונזכה לתחיית המתים‪,‬‬
‫לפוגשך במהרה‪.‬‬
‫זו היא נחמתנו‪ ,‬יקר שלנו‪.‬‬
‫א‬
‫‪17‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫הוא ראה טוב בכל דבר‪ ,‬אומרים על הרב אוריאל מלכה‪ .‬מצא‬
‫טוב בכל קושי‪ .‬היו לו יחסי אנוש מדהימים‪ .‬היה רחמן והאמין‬
‫באדם באשר הוא אדם‪" .‬מבחינתו‪ ,‬גם רוצח הוא נשמה מעם‬
‫ישראל"‪ ,‬אומרים בני משפחתו‪" .‬ככה התייחס לאסירים‪ .‬לא היה‬
‫מוכן לוותר על אף אחד"‪ .‬את הדרשות ואת דברי התורה שנהג‬
‫לומר פתח תמיד במילים "קהל קדוש"‪" .‬קירוב הלבבות היה כל‬
‫כך חשוב לו"‪ ,‬מספרת אורטל‪" .‬כולם היו שווים בעיניו‪ .‬לא חשוב‬
‫מי ישב מולו‪ ,‬הוא דיבר אתו בגובה העיניים‪ .‬היה לו חשוב החיבור‬
‫לעם ישראל‪ .‬עכשיו"‪ ,‬היא מוסיפה‪" ,‬אני מקבלת את כל הפירות‬
‫שהוא שתל ‪ -‬מכל אדם שהוא נגע בו‪ .‬זה חוזר אלי ואל הילדים‬
‫שלנו‪ .‬חיבוק שלא נגמר"‪.‬‬
‫ביום חמישי בצהריים‪ ,‬יום האסון‪ ,‬התקשר לאורטל והודיע לה‬
‫שהוא עולה לצפון לעזור בחילוץ אסירים מבית הסוהר 'דמון'‪.‬‬
‫אורטל הבטיחה שיחכו לו עם הדלקת נרות חנוכה‪" .‬לא"‪ ,‬אמר לה‬
‫אוריאל‪" ,‬תדליקי את בשבילי"‪ .‬היא חזרה הביתה מהעבודה והלכה‬
‫לישון‪ .‬כשקמה‪ ,‬בסביבות ארבע אחר הצהריים‪ ,‬התקשרה אליה‬
‫קרובת משפחה ושאלה אם היא לא מודאגת‪ .‬היא סיפרה לאורטל‬
‫על האוטובוס והשריפה‪ .‬בבית משפחת מלכה אין טלוויזיה‪ .‬אורטל‬
‫נכנסה לאתרי האינטרנט במחשב‪" .‬ראיתי תמונות של האוטובוס"‪,‬‬
‫היא משחזרת‪" .‬ניסיתי לצלצל לאוריאל‪ ,‬אבל הוא לא היה זמין‪.‬‬
‫ניחמתי את עצמי שאולי הם עסוקים בחילוץ‪ .‬הילדים התחילו‬
‫להתאסף סביבי‪ .‬לאט לאט הבנתי שקרה אסון"‪.‬‬
‫"בשתים‪-‬עשרה בלילה נשמעה הדפיקה בדלת"‪ ,‬מספרת אורטל‪.‬‬
‫"קצין העיר סיפר שאוריאל היה על האוטובוס‪ .‬בשבת זוהתה גופתו‪.‬‬
‫לי הודיעו במוצאי שבת‪ .‬זאת היתה שבת קשה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬יש הלכה‬
‫שלא לבכות בשבת‪ .‬מצד שני‪ ,‬חוסר הוודאות הוא נוראי‪ .‬ידעתי ולא‬
‫ידעתי‪ .‬לא האמנתי‪ .‬זאת היתה מלחמה פנימית נוראה"‪.‬‬
‫"קודם כל‪ ,‬יש לי תחושת אחריות"‪ ,‬מתארת אורטל את רגשותיה‪.‬‬
‫"אין לי על מי להישען‪ .‬זה הלם‪ .‬ההבנה שאני לבדי בעולם‪ .‬זה קשה‪.‬‬
‫הפורקן שלי והבכי שלי והגעגוע‪ ,‬זה ביני לבין עצמי ‪ -‬לפני השינה‬
‫או מוקדם בבוקר‪ .‬אנחנו יושבים ליד שולחן שבת ומנסים לשמוח‪.‬‬
‫אבל אז מגיעים דבר תורה או השירה‪ ,‬שהם היו החלקים שלו‪ ,‬וקשה‬
‫לי‪ .‬לוקחים נשימה עמוקה‪ ,‬ושרים‪ .‬חייבים"‪.‬‬
‫זמן קצר לפני שנהרג נודע לרב אוריאל שאורטל בהיריון עם‬
‫ילדם השישי‪ .‬אורטל מתנחמת בזה‪" .‬זה כאילו אוריאל עדיין אצלי‪.‬‬
‫אם אני רוצה או לא רוצה‪ ,‬הוא שם‪ .‬חלק ממנו אצלי כרגע‪ .‬הוא פה‪.‬‬
‫הוא לא הלך"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"לאט לאט הבנתי שקרה אסון"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"בחודש האחרון‪ ,‬לפני שאוריאל נהרג‪ ,‬נהגתי לומר לעצמי‪:‬‬
‫אורטל‪' ,‬יש עלייך'‪ .‬את מוציאה ילדים 'מתוקתקים'‪ ,‬תלמידים‬
‫מצוינים‪ ,‬מחזיקה בית סביר‪ .‬הלכתי לעבודה ‪ -‬אני מורה בבית‬
‫ספר ‪ -‬והכול 'דופק'‪ .‬הסתובבתי בראש מורם ממש‪ .‬היום‪ ,‬במבט‬
‫לאחור‪ ,‬אני יכולה להגיד שמשם אני שואבת את הכוח‪ .‬בשניות‬
‫שבהן אני רוצה להישבר‪ ,‬להרים ידיים‪ ,‬לצלול‪ ,‬אני אומרת לעצמי‪:‬‬
‫אורטל‪ ,‬כבר היית שם‪ ,‬כבר עשית את זה לבד‪ ,‬ועשית את זה טוב‪.‬‬
‫זה מה שמעודד אותי‪ .‬כי כל הזמן הייתי כל כך תלויה בו בכל דבר‪.‬‬
‫בהתייעצויות‪ ,‬גם טכנית‪ .‬אבל בחצי השנה האחרונה לחייו הוא‬
‫לימד אותי להתמודד‪ .‬אז נכון שחשבנו שזה יהיה רק לשנה‪ ,‬עד‬
‫שהוא יסיים את הקורס‪ .‬נכון שבגלל זה אמרנו 'לא נורא'‪ .‬לא ידענו‬
‫שזה יהיה לכל החיים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬זה מחזק אותי"‪.‬‬
‫את הדברים הבאים כתבו בני‬
‫משפחתו של הרב אוריאל לזכרו‪.‬‬
‫מישר אושרת פינטו ז"ל‬
‫ש‬
‫ש שעות חיכו בני משפחת פינטו בבית החולים רמב"ם‪.‬‬
‫בשעה ארבע ועשרים כבר ידעו על השריפה‪ .‬גם על‬
‫האוטובוס שעלה באש‪ .‬אבל התקווה היתה חזקה יותר‬
‫מכל‪ .‬אושרת‪ ,‬אמרו לעצמם‪ ,‬בתם הבכורה‪ ,‬אחותם‪" ,‬עמוד התווך‬
‫של הבית‪ ,‬ראש השבט" ‪ -‬ככה הם קוראים לה ‪ -‬זאת שהיתה אלופה‬
‫בריצה עוד בימי בית הספר‪ ,‬שהיתה פייטרית‪ ,‬לבטח הצליחה‬
‫להימלט מהאש‪ .‬הם נסעו לרמב"ם והמתינו‪ ,‬שתגיע פצועה‪ .‬חיכו‬
‫לאמבולנס שיביא את מישר אושרת פינטו חיה‪ .‬גם כשהודיעו‬
‫בטלוויזיה בערב שאין ניצולים על האוטובוס‪ ,‬הם חיכו‪ .‬שוב ושוב‬
‫צלצלו לטלפון הנייד של אושרת‪ ,‬חיכו שתענה להם‪ .‬תקווה קטנה ‪-‬‬
‫תיארו את שהרגישו באותן שעות‪ ,‬במסדרונות בית החולים רמב"ם‪.‬‬
‫בשעה אחת בלילה באו אליהם מקצין העיר לרמב"ם‪ ,‬ושלחו אותם‬
‫לאבו כביר‪ .‬ביקשו מהם לתת דגימה לזיהוי‪ ,‬הם מספרים‪" .‬דגימת‬
‫רוק"‪ ,‬מסבירה שולה פינטו‪ ,‬אמא של אושרת‪" .‬זה מה שביקשו‬
‫בשביל להגיד מה קרה לבת היפה שלנו‪ .‬בתי הבכורה‪' .‬הילדה'‪,‬‬
‫אמרו‪' ,‬היתה על האוטובוס‪ .‬אין יותר ניצולים‪ .‬צריך לזהות אותה‪.‬‬
‫זה נגמר'‪ .‬ואני צרחתי ובכיתי‪ ,‬שאלוהים לקח לי את הילדה‪ .‬למה?‪,‬‬
‫שאלתי כל הזמן‪' ,‬למה? לא לקחו לי רק את הילדה!‪ ,‬צעקתי‪ ,‬לקחו‬
‫לי את הלב!"‪.‬‬
‫ארבעה ילדים ילדו שולה ויצחק פינטו‪ .‬אושרת‪ ,‬בת ‪ ,26‬היתה‬
‫הבכורה‪ .‬היא נולדה בבית החולים בצפת‪ ,‬בשבת בבוקר‪" .‬ילדה‬
‫שאהבה תמיד משחקים של בנים"‪ ,‬אומרים הוריה‪" .‬פוגים וגולות‪.‬‬
‫כדורסל‪ .‬וספורט‪ .‬המון ספורט‪ .‬חלמה אפילו להיות מורה לספורט‪,‬‬
‫כשהיתה ילדה בבית ספר"‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫מאז נהרגה באסון‪ ,‬בני משפחתה מנסים לעכל‪ ,‬להסביר במילים‬
‫את מה שהלב לא תופס ‪ -‬מי היתה אושרת‪" .‬אוזן קשבת"‪ ,‬אומרת‬
‫שולה‪" .‬גם כילדה‪ .‬כל מי שרב או היה צריך עזרה‪ ,‬בא אליה‪ .‬היא‬
‫יעצה לאחים שלה‪ ,‬להוריה‪ ,‬מאז שהיתה קטנה‪ .‬היא ניתבה לנו‬
‫את הדרך"‪ ,‬אומרת חופית‪ ,‬אחותה‪ .‬שולה‪ ,‬אמה של אושרת‪ ,‬נכה‬
‫מאה אחוז‪ .‬אביה עבד בעבודות מזדמנות‪" .‬תמיד"‪ ,‬בוכה שולה‪,‬‬
‫"אושרת עזרה‪ .‬כשרציתי עצה עם הבנים הקטנים‪ ,‬ביקשתי ממנה‪:‬‬
‫'תדריכי אותי‪ ,‬תגידי לי מה לעשות'‪ .‬חום ואהבה אף פעם לא היו‬
‫חסרים בבית‪ ,‬אבל המצב הכלכלי לא תמיד היה קל‪ .‬אושרת היתה‬
‫מתקשרת ואומרת‪' :‬אל תדאגו‪ ,‬אני פה'‪ .‬יום אחד צלצלה‪ ,‬לפני‬
‫חג‪ ,‬ואמרה‪' :‬תגיעו לדואר'‪' .‬למה?' שאלנו‪' .‬יש שם ‪ 12‬אלף שקל‪.‬‬
‫תיקחו'‪ .‬בפסח האחרון שלחה לנו מקרר‪ .‬מתנה‪ .‬הפתיעה אותנו‪.‬‬
‫הגיעו המובילים‪ .‬אמרתי להם 'מצטערת‪ ,‬טעיתם'‪ .‬שאלו אותי 'אתם‬
‫ההורים של אושרת? היא קנתה לכם מתנה'‪ .‬היא אמרה לי 'אמא‪,‬‬
‫גם אם אני אעבוד כל החיים‪ ,‬לעולם לא אצליח להחזיר לכם את מה‬
‫שנתתם לי‪ .‬לא החסרתם ממני כלום'"‪.‬‬
‫אושרת היתה מ"כית במג"ב‪ .‬בקיץ של שנת ‪ 2005‬התגייסה‬
‫לשירות בתי הסוהר‪ .‬היא התחילה כסוהרת ביטחון ב'נוה תרצה'‪,‬‬
‫עברה קורס סוהרים וסיימה חניכה מצטיינת‪ .‬יצאה לקורס מש"קים‬
‫ייעודי ואחר כך נבחרה כסוהרת ימ"ז‪ .‬בין השאר השתתפה בקורס‬
‫מש"קי מודיעין‪ .‬לקורס הקצינים הגיעה אחרי שזכתה במבדקים‬
‫בציון החריג "שבע"‪" .‬מאופיינת במוטיבציה גבוהה לכבוש פסגות"‪,‬‬
‫כתבה עליה אחרי האסון סג"ד רונית מצליח‪ ,‬מפקדת נוה תרצה‪.‬‬
‫"רצינית‪ ,‬אחראית‪ ,‬ניחנה ביופי חיצוני וביופי פנימי‪ ,‬והיתה מודל‬
‫לחבריה"‪ .‬רק יום לפני האסון יזמה אושרת את פעילות ההתנדבות‬
‫של קורס הקצינים בבית הספר "יובלים" ברמלה‪" .‬גם לאסירות‬
‫בנוה תרצה היא היתה אוזן קשבת"‪ ,‬מספרת חופית‪" .‬אחרי שנהרגה‬
‫בשבת שלפני האסון‪ ,‬ביקרה את ההורים‪ .‬כמו תמיד‪ .‬הפעם‬
‫לא הלכה לבקר קרובי משפחה אחרים‪ .‬היא לא רצתה ללכת לאף‬
‫אחד‪ ,‬מספרים בבית משפחת פינטו‪ ,‬אלא היתה עם עצמה‪ .‬בשבת‬
‫בצהריים נפרדו ממנה אמא שולה ואבא יצחק‪ .‬הם הכינו לה אוכל‬
‫לכל השבוע ‪ -‬מה שאהבה‪ :‬שניצל‪ ,‬כרוב במיונז‪ ,‬חצילים ודגים‪.‬‬
‫ביום רביעי‪ ,‬יממה לפני האסון‪ ,‬עלתה שולה לקבר הצדיק רבי‬
‫שמעון‪" .‬אני מבקשת שתברכו לי את אושרת"‪ ,‬ביקשה מכל מי‬
‫שהיה שם‪" .‬הרגשתי שצריך לברך אותה‪ ,‬אבל לא ידעתי שעומד‬
‫להתרחש אסון"‪.‬‬
‫ביום חמישי בשעה שתיים בצהריים התקשרה אושרת פינטו‬
‫הביתה בפעם האחרונה‪ .‬היא סיפרה‪" :‬אנחנו יוצאים למשימה‪ ,‬וזה‬
‫הולך לקחת זמן"‪ .‬אושרת‪ ,‬מגלים בני משפחתה‪ ,‬היתה זו שהכינה‬
‫את רשימות הצוערים שעלו לאוטובוס‪" .‬אפילו לא נלחצתי"‪,‬‬
‫משחזרת שולה את השיחה האחרונה עמה‪" .‬שאלתי אותה רק מה‬
‫שתמיד שאלתי‪ ,‬אם הספיקה לאכול"‪.‬‬
‫אחר כך קרה האסון‪ .‬חופית‪" :‬סיפרו לנו שאושרת זיהתה את האש‬
‫ממרחק‪ .‬ראשונה‪ .‬היא אמרה לכולם באוטובוס 'זה הולך להיות‬
‫משהו גדול'‪ .‬אחר כך‪ ,‬כשהכול התחיל‪ ,‬היא גם צעקה לכולם לרדת‪.‬‬
‫היא חיכתה בתוך האוטובוס עד שכולם ירדו"‪.‬‬
‫אושרת‪ ,‬מספרים בני משפחת פינטו‪ ,‬נמצאה על הכביש‪ .‬ליד‬
‫האוטובוס השרוף‪ .‬כבאי שבא לבקר אותם סיפר להם שנראתה‬
‫כאילו התעלפה‪ .‬הוא ניסה לעשות לה החייאה‪ ,‬אך לשווא‪" .‬לפחות‬
‫אנחנו יודעים שהיא נשארה כמו שהיא"‪ ,‬מנסה שולה להתנחם‪.‬‬
‫"למרות שזה לא מנחם‪ .‬אני כל הזמן חושבת על הרגעים האחרונים‬
‫שלה‪ .‬מה עבר לה בראש‪ ,‬מה היא הרגישה‪ .‬אולי היא יכלה להינצל"‪.‬‬
‫מישר אושרת פינטו נקברה בבית העלמין הצבאי בצפת‪" .‬אצלנו"‪,‬‬
‫אומרים בני המשפחה שלה‪" ,‬נפער בלב בור‪ .‬אנחנו שרופים‪ .‬בדיוק‬
‫מה שהיא הרגישה‪ ,‬אנחנו מרגישים‪ .‬גם אנחנו נשרפנו בשריפה"‪.‬‬
‫א‬
‫‪19‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הראשונה שזיהתה את האש‬
‫ב‪ 16-‬בנובמבר‪ ,‬שבועיים לפני האסון‪ ,‬חגגה שולה‪ ,‬אמה‬
‫של אושרת פינטו‪ ,‬יום הולדת‪ .‬אושרת כתבה לה מכתב‪ .‬זה‬
‫הדבר האחרון שכתבה הביתה‪ .‬בני משפחת פינטו בחרו‬
‫לצטט דווקא אותו‪ ,‬כיוון שהוא מסמל בעיניהם את יכולת‬
‫הנתינה והאהבה שכל כך אפיינו את אושרת‪" .‬לתת בלי‬
‫לרצות לקחת"‪ ,‬הם אומרים‪ .‬גם בגלל שקנתה מתנה לאמא‬
‫שלה וכתבה את הברכה הזאת‪ ,‬כמו תמיד‪ ,‬בשם כולם‪.‬‬
‫לברכה שכתבה לאמה צירפה מתנה ‪ -‬סלסלת איפור‪.‬‬
‫"האיפור הכי יקר"‪ ,‬אומרת שולה‪" .‬היא אמרה לי ככה‪' :‬אמא‪,‬‬
‫שיהיה לך‪ .‬את אף פעם לא קונה לעצמך כלום'‪" .‬האיפור‬
‫נשאר סגור"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬לא הספקתי לפתוח‪ .‬עכשיו הוא‬
‫יישאר סגור לעד"‪.‬‬
‫אושרת כתבה לאמה‪" :‬אמא יקרה שלנו‪ .‬היום‪,16.11.10 ,‬‬
‫יום הולדתך‪ .‬אפילו אם את עצמך לא זוכרת‪ ,‬היום זה יום‬
‫מיוחד‪ .‬יום בשנה שהוא שלך בלבד‪ .‬רצינו להגיד לך המון‬
‫מזל טוב ליום הולדתך‪ .‬עד מאה ועשרים כעשרים‪ .‬בריאות‪,‬‬
‫פרנסה ואושר‪ .‬אמא‪ ,‬את תמיד מחבקת‪ ,‬דואגת‪ ,‬אכפתית‬
‫ואוהבת את כולם‪ ,‬ומקפידה לדבר איתנו ולוודא שהכול‬
‫בסדר‪ .‬אז תודה אמא‪ ,‬שאת תמיד נותנת‪ ,‬שמאז ומתמיד‬
‫ועדיין את נותנת כל כך הרבה‪ ,‬ורצון לתמורה אין‪ .‬אמא‪,‬‬
‫אנחנו‪ ,‬משפחתך‪ ,‬בעלך וילדייך‪ ,‬אוהבים אותך ומוקירים את‬
‫כל מעשייך‪ .‬אמא יש רק אחת‪ ,‬וזאת את"‪.‬‬
‫"וגם לנו היתה רק אחת"‪ ,‬אומרים עכשיו במשפחת פינטו‬
‫על אושרת‪" .‬היתה‪ ,‬ואיננה עוד"‪.‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫להתקדם"‪ .‬במקביל לקורס הקצינים השלימה תואר בקרימינולוגיה‪.‬‬
‫"היא אמרה לי"‪ ,‬נזכרת שולה‪" ,‬אמא‪ ,‬עוד חצי שנה קשה‪ ,‬אסיים את‬
‫הקורס והתואר יחד‪ ,‬ואז אתפנה לעצמי'"‪.‬‬
‫המכתב האחרון‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הן הקימו פינה לזכרה‪ .‬תמיד היינו אומרים לה 'איך את יכולה‬
‫להתייחס לאסירה שרצחה למשל את הילד שלה?' היא הגיבה‪' :‬אני‬
‫לא שופטת אף אחד‪ .‬לכל אחד יש סיפור משלו'"‪.‬‬
‫כשאושרת הצטרפה לשב"ס‪ ,‬היא עזבה את צפת ועברה לגור‬
‫במרכז הארץ‪ .‬בשבתות עדיין הקפידה לבוא הביתה‪ ,‬להורים‪" .‬היתה‬
‫מספרת על החלומות שלה"‪ ,‬אומרת שולה‪" .‬להגיע לדרג הכי גבוה‪,‬‬
‫מישר איאס סרחאן ז"ל‬
‫ב‬
‫כל פעם שעובר ברחוב רכב כמו זה שהיה למישר איאס‬
‫סרחאן‪ ,‬רץ בנו הצעיר‪ ,‬תימור בן השנתיים וחצי‪ ,‬החוצה‪.‬‬
‫אחיו הגדול ממנו‪ ,‬וסים‪ ,‬בן שבע וחצי‪ .‬תימור צועק "אבא‬
‫הגיע! אבא שלי!"‪ ,‬רוקד ומוחא כפיים‪ .‬אמא שלו‪ ,‬שרוק‪ ,‬ניגשת‬
‫אליו‪ .‬היא מחבקת אותו ומסבירה‪" :‬זה לא אבא שלך‪ .‬אבא שלך‬
‫איננו‪ .‬הוא לא פה"‪.‬‬
‫המשפחה ‪ -‬במקום הראשון‬
‫"הוא היה הילד הכי מפונק בבית"‪ ,‬מספרים בני משפחת סרחאן‬
‫על איאס‪ .‬שמיני מבין תשעה אחים ואחיות שהביאו לעולם נג'יב‬
‫ושפיקה סרחאן מכפר מע'אר‪" .‬כילד הוא היה מתחבר לאנשים תוך‬
‫דקות"‪ ,‬מתאר את איאס המנוח דודו אדיב סרחאן‪ ,‬בעצמו קצין‬
‫שב"ס‪ .‬משפחת סרחאן המורחבת היא שבט מפואר‪ 67 .‬נכדים ו‪40-‬‬
‫נינים‪ .‬למעלה ממאה נפש‪" .‬והוא"‪ ,‬אומר אדיב על איאס‪" ,‬הצליח‬
‫לשמור על קשר טוב עם כולם‪ .‬זאת תכונה שהיתה לו מילדות והוא‬
‫חי איתה עד שמת בשריפה‪ .‬כולם היו מתאהבים בו בלי קשר לגיל‪:‬‬
‫ילדים‪ ,‬צעירים‪ ,‬נוער‪ ,‬מבוגרים‪ .‬מי שהיה פוגש אותו‪ ,‬מיד היה‬
‫מתחבר אליו‪ .‬היה לו קסם שאי אפשר להסביר וחיוך כובש‪ .‬עם‬
‫ילדים הוא היה ילד‪ ,‬עם נערים הוא היה נער‪ ,‬עם מבוגרים הוא היה‬
‫מבוגר"‪.‬‬
‫איאס היה איש משפחה‪" .‬פותר בעיות לכולם ועוזר לכולם"‪,‬‬
‫מציינים בני משפחתו‪ .‬את שני בניו‪ ,‬וסים ותימור‪ ,‬פינק ללא גבול‪.‬‬
‫"כשהגיע הביתה"‪ ,‬מספר אדיב סרחאן‪" ,‬כל הזמן היה בתנועה‪ .‬הוא‬
‫היה מלא שמחת חיים‪ .‬הוא ומשפחתו היו מטיילים בכל הארץ‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫כאילו רצה להספיק הכול‪ .‬אין אירוע חברתי שהוא לא היה חלק‬
‫ממנו‪ .‬תמיד היה יחד עם אשתו ‪ -‬בערבי יחידה‪ ,‬בשמחות‪ .‬המשפחה‬
‫היתה אצלו במקום הראשון"‪.‬‬
‫"עכשיו"‪ ,‬נעצב אדיב סרחאן‪" ,‬לאחר שאיאס נהרג בשריפה‪ ,‬הם‬
‫צריכים להתמודד עם החור שהשאיר אחריו‪ .‬חור שחור ענק שאי‬
‫אפשר למלא‪ .‬אנחנו מנסים‪ ,‬לפחות עבור הילדים שלו‪ ,‬לעשות‬
‫שישים אחוזים ממה שאיאס עשה‪ .‬זה בלתי אפשרי‪ .‬הבן הגדול‬
‫של איאס מתקשה לקבל את זה‪ .‬הוא רוצה את אבא שלו‪ .‬כשבאים‬
‫מנחמים הביתה הוא יוצא החוצה‪ .‬לא מוכן לראות את כולם לבושים‬
‫שחור ובוכים‪ .‬הוא כן אומר 'תתנו לי להתמודד'‪' ,‬אני בסדר'‪' ,‬אני‬
‫דומה לאבא שלי'‪' ,‬אני אהיה כמו אבא'"‪.‬‬
‫העבודה בשב"ס ‪ -‬שליחות‬
‫אחרי שסיים תיכון התגייס לשח"מ (שוטרי חובה במשטרה)‪ .‬אביו‬
‫חלה באותה תקופה וחשוב היה לו להיות קרוב למשפחה ולבית‪.‬‬
‫בהמשך חתם קבע והצטרף למשטרת ישראל‪ .‬הוא שירת במגרש‬
‫הרוסים שבירושלים‪ .‬כששירות בתי הסוהר הפך לרשות כליאה‬
‫לאומית וקיבל לידיו גם את בתי המעצר‪ ,‬עבר איאס לשרת בשב"ס‪.‬‬
‫הוא רצה ללכת בעקבות דודו אדיב‪ ,‬שהיה לו כאח‪ ,‬מספרים בני‬
‫משפחתו‪" .‬הוא ראה בעבודה בשירות בתי הסוהר שליחות"‪ ,‬מציין‬
‫אדיב‪.‬‬
‫מתחילת הדרך הוצב איאס בכלא הנערים 'אופק'‪ .‬אחרי חודש‬
‫וחצי כבר עבד כסמל משמר ‪ -‬מכיוון שבלט בעבודתו והיה מקצוען‪,‬‬
‫המעגל נסגר‬
‫בפעם האחרונה הגיע מישר איאס סרחאן לביתו בסוף השבוע‬
‫שלפני האסון‪ .‬הוא וכל משפחתו הגיעו לאדיב הביתה‪ .‬היתה לו‬
‫עבודה להגיש בקורס הקצינים והוא ביקש את עזרת אדיב‪ .‬הם ישבו‬
‫יחד ביום שישי ובשבת בערב‪ .‬איאס סרחאן פתח מנגל ועשה 'על‬
‫האש' לכולם‪ .‬אחר כך שיחקו קלפים‪ .‬בשעה אחת בלילה‪ ,‬כשכולם‬
‫עוד ישבו ודיברו‪ ,‬קם ואמר‪" :‬אני צריך ללכת‪ ,‬מחר אני יוצא‬
‫מוקדם"‪ .‬למחרת בחמש בבוקר עזב את הבית‪ .‬הוא נפרד מאשתו‬
‫בפעם האחרונה‪" .‬אף אחד לא חשב שזה הסוף"‪ ,‬אומר אדיב‪" .‬בשבת‬
‫עוד דיברנו על התוכניות שלו‪ .‬הוא רצה לבנות קומה נוספת בבית‪.‬‬
‫עכשיו אנחנו נוציא לפועל את כל התוכניות שלו בלעדיו‪ .‬כל מה‬
‫שאיאס תכנן ודיבר עליו‪ ,‬כל מה שהוא רצה‪ ,‬נעשה‪ .‬הכול ייעשה‬
‫לזכרו"‪.‬‬
‫א‬
‫‪21‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫נגעו מאוד לליבו‪ .‬הוא הבין שמצבם מורכב‪ .‬נער אסיר הוא לא‬
‫כמו כל אסיר אחר‪ .‬מי שעובד עם נערים אסירים‪ ,‬צריכה להיות‬
‫לו רגישות מיוחדת‪ .‬המפקדים של איאס אמרו תמיד כי "כאשר‬
‫כשאיאס במשמרת‪ ,‬אפשר לישון בשקט'‪ .‬ומפני שידע להתחבב‬
‫וליצור קשר עם נערים‪ ,‬הוא גם הצליח מאוד בעבודה"‪.‬‬
‫שיחת הטלפון האחרונה הגיעה ביום חמישי בצהריים‪ .‬בשעה‬
‫אחת ארבעים ושבע‪ .‬איאס התקשר לאשתו שרוק‪ .‬האסון שבא‬
‫אחר כך הפך את הכול לגורלי ‪ -‬כל שיחה וכל הגה‪" .‬אני מתעכב"‪,‬‬
‫אמר איאס בטלפון‪" .‬יש שריפה‪ .‬אני מוזעק ל'דמון"'‪" .‬כמה זמן‬
‫תתעכב?" שאלה שרוק‪" .‬שעתיים‪-‬שלוש"‪ ,‬השיב איאס‪ .‬הוא סיפר‬
‫שהוא נוסע עם רכבו הפרטי‪ .‬הוא הגיע עם הרכב לרמלה ורצה‬
‫לחזור איתו הביתה‪.‬‬
‫בעשרים לארבע הגיע הטלפון הראשון ‪ -‬לאדיב סרחאן‪.‬‬
‫"אוטובוס נשרף"‪ ,‬סיפרו לו‪" .‬כנראה שאיאס בפנים"‪ .‬אדיב ידע‬
‫שאיאס השאיר את הרכב שלו בצומת עתלית והצטרף לאוטובוס‪,‬‬
‫לכל חבריו לקורס‪ .‬בני משפחת סרחאן האחרים היו בטוחים שהוא‬
‫עדיין נמצא ברכבו‪" .‬לא יכולתי להגיד להם"‪ ,‬מתוודה אדיב‪.‬‬
‫"ארבעים ושמונה שעות הסתובבתי עם זה בבטן מפני שלא יכולתי‬
‫להרוס להם את התקווה‪ .‬לא יכולתי לספר את זה אפילו לעצמי‪.‬‬
‫מעצמי הסתרתי‪ .‬אשתו ואמא שלו אמרו לי 'בטח ימצאו אותו בשטח‬
‫ ישן‪ ,‬פצוע‪ ,‬ראה את האש וברח'‪ .‬אבל אני ידעתי‪ .‬גם כשאמרו‬‫נעדר‪ ,‬ידעתי שזה עניין של זמן עד שיזוהה"‪.‬‬
‫אחד הדודים של איאס‪ ,‬עיאד סרחאן‪ ,‬קצין בצה"ל‪ ,‬קיבל את‬
‫העדכון על האסון כשביקר בפולין במסגרת משלחת של "עדים‬
‫במדים"‪ .‬עיאד סרחאן נמצא אותה שעה בבירקנאו‪-‬אושוויץ‪.‬‬
‫"עמדתי במקום שבו שרפו אנשים למוות‪ ,‬ולא ידעתי שבאותה שעה‬
‫ממש אחייני נשרף באש בישראל"‪ ,‬הוא אומר בכאב‪.‬‬
‫מיד אחרי שזוהתה גופתו של איאס כינסו הגברים בבית משפחת‬
‫סרחאן את כל הנשים‪ .‬נג'יב‪ ,‬אביו של איאס‪ ,‬אמר להן‪" :‬איאס הלך‬
‫בשריפה‪ .‬זה הגורל‪ .‬אין מה לעשות‪ .‬אלוהים נתן ואלוהים לקח‪.‬‬
‫אנחנו חייבים להאמין‪ ,‬חייבים להמשיך"‪.‬‬
‫"יש לנו משימה"‪ ,‬קובע אדיב‪" .‬כשאני הייתי בן אחת‪-‬עשרה אבא‬
‫שלי נפטר‪ .‬אביו של איאס ז"ל היה זה שגידל אותי והיה לי כאב‪.‬‬
‫הוא ליווה אותי עד שהתחתנתי‪ .‬עכשיו המעגל נסגר‪ .‬אני אעזור‬
‫לנג'יב לגדל את הילדים של איאס שנשרף באש"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫אומרים שם‪ .‬ב'אופק' היו בטוחים שיש לו ניסיון בארגון‪ .‬לא האמינו‬
‫שרק עכשיו התגייס‪ .‬משם יצא לקורס הקצינים‪ .‬הוא הספיק לסיים‬
‫תואר ראשון בקרימינולוגיה‪ ,‬ובחודש מרס הקרוב היה אמור‬
‫להתחיל לימודי תואר שני יחד עם דודו אדיב‪" .‬העובדה שמדובר‬
‫בכלא ייחודי רק הגדילה אצלו את תחושת השליחות"‪ ,‬מספר אדיב‬
‫על עבודתו של איאס בכלא הנערים‪" .‬חלק מהסיפורים של הנערים‬
‫מישר איאס סרחאן יצא מבית ספר 'ניר' לכלא 'דמון' ברכבו‬
‫הפרטי‪ .‬שעות ארוכות האמינו בני משפחתו שהוא חי‪ ,‬כיוון‬
‫שחשבו שלא היה על האוטובוס‪ .‬הם לא ידעו שאיאס השאיר‬
‫את הרכב בעתלית והצטרף לחניכי הקורס‪.‬‬
‫לאחר מותו הביא את הרכב של איאס דודו אדיב‪ .‬בין‬
‫המסמכים הוא מצא פתקים עם משפטים שכתבו צוערי‬
‫הקורס על איאס‪ ,‬כנראה במסגרת תרגיל שעשו‪.‬‬
‫רוב הפתקים אינם חתומים‪ .‬מתוך הפתקים‪:‬‬
‫"אדם עם שמחת חיים שמקרין שמחת חיים על כל הסובבים‬
‫אותו"‪.‬‬
‫"בעל מוטיבציה ורצון להצליח‪ .‬אדם בעל יכולת הצלחה‬
‫אדירה"‪( .‬רועי)‬
‫"נחמד וחביב‪ ,‬שמח וטוב לב"‪.‬‬
‫"מצחיק וטוב‪ ,‬איש עשייה‪ ,‬בעל חוש הומור"‪.‬‬
‫"נאמן‪ ,‬דולפין"‪.‬‬
‫"איש משפחה שדואג לאשה ולילדים‪ ,‬למרות שהוא מנסה‬
‫להסתיר את זה‪ .‬רואים את זה בעיניים"‪.‬‬
‫"איאס‪ ,‬איש יקר‪ ,‬אוהב לעזור‪ ,‬אחראי‪ ,‬מקצועי‪ ,‬מודל לחיקוי"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫מה חשבו על איאס חבריו לקורס‬
‫מישר איילה יפרח ז"ל‬
‫ב‬
‫יום שלישי‪ ,‬יומיים לפני האסון‪ ,‬התחתנה בת דודתה של‬
‫מישר איילה יפרח‪ .‬איילה הגיעה לחתונה‪ .‬היא סיפרה‬
‫לאמה‪ ,‬סימה‪ ,‬שאינה מרגישה טוב‪ .‬יומיים קודם‪ ,‬סיפרה‪,‬‬
‫ביום ראשון‪ ,‬אשפזו אותה אחרי שהקיאה‪ .‬היא גם לא השתתפה‬
‫בפעילויות של הקורס בשל מחלתה‪ .‬איילה‪ ,‬שהיתה תמיד מלאת‬
‫חיים‪ ,‬עזבה את החתונה מוקדם‪" .‬אם את לא מרגישה טוב‪ ,‬אולי‬
‫לא תחזרי מחר?" אמרה לה סימה‪ ,‬שידעה שהיא אמורה לחזור‬
‫עובדת רס"ר‪ .‬אז גם התחילה להיות "פעילה"‪" ,‬להניע עניינים"‪.‬‬
‫לחיילים בבסיס הקימה ספרייה וגם מועדון‪ .‬בהמשך ארגנה להם‬
‫טיולים בארץ‪ .‬כעבור זמן הרס"ר אמר לה‪" :‬אנחנו הולכים להעניק‬
‫לך סרט מש"קית חינוך ללא קורס"‪" .‬ואכן‪ ,‬קראו לה לתל אביב"‪,‬‬
‫מספרת סימה‪" ,‬ונתנו לה סרט ירוק של מש"קית חינוך‪ .‬אמרתי לה‪:‬‬
‫'מש"קית חינוך? את‪ ,‬איילה? שבית ספר ואת בקושי נפגשתם?'"‬
‫כשסיימה את השירות הצבאי נסעה שוב לאילת‪ .‬הפעם עבדה‬
‫בתור פקידת קבלה במלון‪ .‬כעבור שנה וחצי התקשרה לסימה‬
‫למחרת לקורס הקצינים‪ .‬איילה התעקשה‪" .‬אני חייבת לחזור‬
‫לקורס"‪ ,‬אמרה‪" .‬רק אחרי שנהרגה"‪ ,‬מספרת סימה‪" ,‬הבנתי למה‬
‫היא התעקשה‪ .‬מסתבר שהיא ארגנה לכל בית הספר טורניר כדורעף‪.‬‬
‫היא היתה חולה‪ ,‬ובכל זאת נסעה לקורס‪ .‬בעצם נסעה אל מותה"‪.‬‬
‫והודיעה לה שנרשמה ללימודים‪ .‬קודם השלימה בגרויות‪ ,‬ואחר כך‬
‫למדה לתואר ראשון בקרימינולוגיה‪ .‬במשך כל התקופה הזאת חזרה‬
‫לגור בבית בקרית ים‪" .‬הפלא ופלא"‪ ,‬מספרת סימה‪" ,‬פתאום היא‬
‫הפכה לתלמידה מצטיינת‪ .‬היינו המומים‪ ,‬כל פעם הזמינו אותנו‬
‫לטקס אחר‪ .‬פה היא מצטיינת‪ ,‬שם נותנים לה מלגת לימודים‪ .‬והיא‬
‫כל הזמן מחייכת ואומרת לי 'את רואה‪ ,‬אמא? אני לומדת מתי שאני‬
‫רוצה'"‪.‬‬
‫מרדנית ומלאת קסם‬
‫איילה יפרח‪ ,28 ,‬נולדה בקרית ים לסימה וליצחק‪ .‬כשהיתה בת‬
‫ארבע התגרשו הוריה‪ .‬אביה חי היום בארצות הברית‪ ,‬אבל הקשר בין‬
‫השניים היה מצוין‪ .‬לאיילה יש שתי אחיות גדולות‪ .‬מיום שנולדה‪,‬‬
‫אומרים בני משפחת יפרח‪ ,‬היא היתה ילדה חייכנית‪.‬‬
‫"היא אהבה לעשות חיים‪ ,‬מנעוריה"‪ .‬מעידה סימה‪ .‬היא חייתה‬
‫רק ‪ 28‬שנים‪ ,‬אבל מיצתה כל רגע‪ .‬עשתה מה שהיא רוצה‪ .‬מרדנית‪,‬‬
‫מלאת קסם‪ .‬כשלא רצתה ללכת לבית ספר‪ ,‬לא הלכה‪ .‬אני זוכרת‬
‫שבכיתה י"ב החליטה שהיא נוסעת לאילת לעבוד‪ ,‬למרות שהיתה‬
‫רשומה ללימודים‪ .‬וכך היה‪ .‬היא פשוט לא למדה כל התיכון‪ ,‬כי לא‬
‫התאים לה‪ .‬אחר כך‪ ,‬כשהחליטה ללמוד ברצינות‪ ,‬היא השלימה‬
‫הכול בקלות"‪.‬‬
‫אילה התגייסה לצבא ושירתה בבסיס מזון בטירה‪ .‬בהתחלה היתה‬
‫‪22‬‬
‫הצטיינה בכל דבר‬
‫כמה חיים יש בסיפורים האלה על איילה שאיננה‪ .‬היא סיימה‬
‫תואר ראשון בהצטיינות והמשיכה לתואר שני‪ .‬באותה תקופה ראתה‬
‫פרסומים על פרויקט תלפיות ‪ -‬התוכנית למצוינות של שירות בתי‬
‫הסוהר‪ ,‬איתור מועמדים בעלי פוטנציאל לפקד‪ ,‬להנהיג ולהוביל ‪-‬‬
‫ופנתה בבקשה להתקבל‪ .‬לפני שנתיים הודיעו לה שהתקבלה‪" .‬אני‬
‫חששתי"‪ ,‬מתוודה סימה‪" .‬הפחיד אותי שתעבוד בבית סוהר‪ .‬הטריד‬
‫אותי המפגש עם האסירים‪ .‬אני זוכרת שאמרתי לה‪' :‬את מבינה‬
‫שהמשמעות היא שתהיי כל החיים שלך בבית כלא‪ ,‬גם אם לא‬
‫תהיי אסירה‪ ,‬אלא רק מהצד השני?' אך היא לא ויתרה‪ .‬כשהתקבלה‬
‫"אמא‪ ,‬בחיים לא אעזוב אותך"‬
‫ביום חמישי בשעה שתיים ועשרים בצהריים צלצלה לסימה‪.‬‬
‫'אמא'‪ ,‬ביקשה ממנה‪' ,‬תבדקי לי מה מצב השריפה בצפון'‪ .‬היא‬
‫רצתה שסימה תשוחח עם כבאי שהכירה ותברר אצלו פרטים‪ .‬סימה‬
‫א‬
‫‪23‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫בתאילנד‪ ,‬בטיול‪" .‬האהבה פרחה"‪ ,‬מספרת סימה‪" .‬זה גורם לי קצת‬
‫נחת‪ .‬אני אומרת לעצמי כל הזמן שגם את זה היא מיצתה"‪.‬‬
‫מה נשאר מהמרדנות שאפיינה אותה כל כך כשהיתה נערה? הכול‬
‫נשאר‪ ,‬אומרת סימה‪ .‬אותה שובבות ואותם צחוקים‪" .‬ישבנו בשבת‬
‫סביב השולחן ו'נשכבנו' מצחוק‪ ",‬היא מספרת‪" .‬איילה עם הפלפל‬
‫שלה היתה מצחיקה אותנו‪ .‬כולם נורא אהבו אותה‪ ,‬גם בחוץ‪ .‬היא‬
‫תמיד היתה פעילה‪ ,‬מארגנת‪ .‬בשבעה הגיעו אלינו חבר'ה מקורס‬
‫סוהרים ב'ניר'‪ .‬לא הבנתי למה באו‪ .‬הם הסבירו שהיא היתה חונכת‬
‫שלהם‪ .‬אחת הבנות סיפרה‪ ,‬שהם רצו לבקר ילדים חולים בבית‬
‫חולים‪ .‬איילה ישבה איתם והכינה ברכות לכל ילד"‪.‬‬
‫במהלך הקורס‪ ,‬כשבת דודה שלה חגגה יום הולדת‪ ,‬החליטה‬
‫איילה לצלם לכבודה סרט‪ .‬כשסימה סירבה להירתם‪ ,‬רתמה את‬
‫חבריה לקורס‪ .‬הסרט הזה שודר שוב ושוב בכלי התקשורת אחרי‬
‫האסון‪ .‬הוא מנציח את הצוערים המתים‪" .‬כזאת היתה איילה"‪,‬‬
‫אומרת סימה‪" .‬היא אהבה לארגן אנשים"‪ .‬היא גם היתה נציגת‬
‫הקורס ב"מפקדת החניכים" ואחראית לפעילויות חברה ותרבות‪.‬‬
‫עדיין לא שמעה על השריפה‪" .‬מה זה עניינך השריפה הזאת?"‬
‫שאלה את איילה‪" .‬אני רוצה לדעת אם היום אישן בבית או לא"‪,‬‬
‫השיבה אילה‪" .‬אנחנו בדרך ל'דמון'"‪ .‬סימה לא הצליחה לאתר את‬
‫הכבאי‪ .‬בשעה שלוש וחמישה חזרה לאיילה‪ .‬באותו שלב איילה כבר‬
‫ידעה שמדובר בשריפה קשה‪ .‬היא סיפרה לסימה שהם יצאו מ'ניר'‬
‫בשני אוטובוסים‪" .‬מצב הרוח שלה היה טוב"‪ ,‬מספרת סימה‪" .‬ברקע‬
‫נשמעו צעקות כמו בטיול שנתי‪ ,‬והיא צחקה"‪.‬‬
‫בשעה ארבע ועשרה נודע לסימה על האסון‪ .‬מישהו נכנס לבנק‬
‫שבו היא עובדת ואמר‪" :‬קרה אסון גדול‪ .‬אוטובוס עם צוערים עלה‬
‫באש"‪" .‬הבת שלי שם"‪ ,‬הזדעקה סימה והתחילה לצלצל לאיילה‪.‬‬
‫"בהתחלה כשהיא לא ענתה"‪ ,‬היא מספרת‪" ,‬היתה לי תקווה שאולי‬
‫היא בתוך 'דמון'‪ ,‬והם הפקידו את הטלפונים הניידים‪ .‬כשבחמש‬
‫היא עדיין לא ענתה‪ ,‬כבר היה לי ברור‪ .‬אמרתי לעצמי‪ :‬איילה היתה‬
‫לוקחת את הטלפון של הנציב ומתקשרת אלי להגיד לי שהיא בסדר‪.‬‬
‫ידעתי שאם היא לא מתקשרת‪ ,‬המצב לא טוב"‪.‬‬
‫מישר איילה יפרח זוהתה בין ראשוני ההרוגים‪" .‬סיפרו לנו‬
‫שכשמצאו אותה היא היתה שלמה לחלוטין"‪ ,‬מספרת סימה‪" .‬עם‬
‫השיער היפה שלה‪ .‬שיער ארוך ומדהים"‪.‬‬
‫"אני רוצה להגיד לה עוד כל כך הרבה דברים‪ ,‬לאיילה"‪ ,‬אומרת‬
‫סימה‪" .‬אני מתגעגעת אליה‪ .‬לצחוק שלה‪ ,‬לפנים שלה‪ ,‬לטלפונים‪.‬‬
‫כל בוקר היא היתה מצלצלת‪' :‬אמא‪ ,‬בחוץ חם או קר? מה ללבוש?'‬
‫יום אחד‪ ,‬כשחזרה הביתה אחרי שעזבה את אילת והתחילה ללמוד‪,‬‬
‫היא אמרה לי‪' :‬אמא‪ ,‬את החברה הכי טובה שלי'‪ .‬אני זוכרת‬
‫שהתפלאתי‪ .‬אמרתי לה 'אני? עם כל המיליון חברות שלך?' היא‬
‫אמרה‪' :‬אמא‪ ,‬אני בחיים לא אעזוב אותך‪ .‬את כל הזמן תהיי איתי‪,‬‬
‫גם כשאני אתחתן'‪ .‬היא הבטיחה‪ ,‬ועכשיו היא הלכה"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫לפרויקט היתה מאושרת‪' .‬זה מה שאני רוצה'‪ ,‬אמרה‪' .‬החלום שלי‬
‫הוא לשרת בשב"ס'"‪.‬‬
‫היא היתה סוהרת ביטחון‪ ,‬ואחר כך עברה קורס סוהרים‪ .‬הקורס‬
‫היה קשה לה‪ .‬היא היתה אז בת עשרים ושבע‪ ,‬וכל בנות הקורס היו‬
‫סוהרות חובה‪ .‬בכל זאת לא נשברה‪ .‬בהמשך עשתה קורס מש"קים‬
‫ועבדה בבית מעצר 'קישון' עד שיצאה לקצונה‪ .‬בחוות דעת שנתן‬
‫עליה מפקד 'קישון' הוא כתב שהיא 'מצטיינת'‪" .‬הצטיינה בכל‬
‫דבר"‪ ,‬אמר אחרי שנהרגה‪" .‬היא היתה פרפקציוניסטית"‪.‬‬
‫בחצי השנה האחרונה עברה לגור עם החבר שלה‪ .‬השניים הכירו‬
‫במהלך ימי השבעה על איילה הביאה אחת מחברותיה לבני‬
‫משפחתה מכתב בן ארבעה עמודים שכתבה לה איילה‬
‫כשהיתה בת שתים‪-‬עשרה‪ .‬המכתב נושא את הכותרת‬
‫"צוואה"‪" .‬ברור שמדובר במעשה שובבות"‪ ,‬אומרת סימה‬
‫יפרח‪ ,‬אמה של איילה‪" .‬אבל כשחושבים על מה שקרה‬
‫במציאות‪ ,‬זה מזעזע"‪.‬‬
‫בתחילת ה"צוואה" שלה מחלקת איילה את כל רכושה‪:‬‬
‫הארון‪ ,‬המיטה‪ ,‬החדר‪ ,‬הספרייה והחתול‪ .‬את הבגדים‬
‫והנעליים היא מוסרת לחברותיה‪ .‬היא גם מורישה את‬
‫חפציה‪ :‬מטבעות של עשר אגורות‪ ,‬טבעות‪ ,‬תכשיטים‬
‫ובושם‪ .‬אחר כך היא קובעת את רשימת המוזמנים להלוויה‬
‫שלה‪ .‬איילה יפרח דאגה שחברותיה הטובות ישתתפו‬
‫בהלוויה וכך כתבה‪" :‬תבדקו גם שמשחררים את דניאלה‬
‫מהקיבוץ‪ ,‬שתגיד שחברה שלה מתה והיא צריכה ללכת‬
‫להלווייה שלה‪ .‬זהו‪ .‬תודה רבה וד"ש חמה מכל הלב לכולם‪.‬‬
‫ביי ביי‪ .‬אוהבת‪ ,‬איילה ז"ל"‪.‬‬
‫מתחת לנ‪.‬ב‪ .‬מוסיפה איילה‪" :‬ההלוויה בטח תהיה ביום‬
‫שישי‪ ,‬או שאסור הלוויות ביום שישי‪ ,‬אז ביום ראשון‪ .‬כי אני‬
‫מתה או אמות יותר נכון‪ ,‬ביום חמישי"‪.‬‬
‫איילה אכן נהרגה ביום חמישי‪ .‬למרות שזוהתה מיד לא‬
‫נקברה ביום שישי אלא רק ביום ראשון‪ ,‬בדיוק כמו שחזתה‬
‫כשהיתה תלמידת כיתה ז'‪" .‬ותגידי לכולם"‪ ,‬היא מבקשת‬
‫באותה צוואה מחברתה‪" ,‬שבלי הרבה בלגן‪ .‬כי אני אצא‬
‫מהקבר וארביץ להם‪ .‬אני רוצה לנוח‪"...‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הצוואה‬
‫מישר איליה לנגמן ז"ל‬
‫ב‬
‫דרך לכלא 'דמון' שלח מישר איליה לנגמן מסרונים‬
‫לאשתו‪ ,‬נטלי‪ ,‬בחודש השמיני להריונה‪ ,‬לאמו ולאחיו‬
‫הרס"ר אלכס‪ ,‬המשרת בבית סוהר 'עופר' במחוז דרום‪ .‬הוא‬
‫כתב להם שאין קליטה‪ ,‬מה שהעיד על מאמציו ליצור עמם קשר‪ .‬זה‬
‫היה הקשר האחרון עם איליה‪ ,‬בן ‪ 31‬בנופלו‪ ,‬ששמר תמיד על קשר‬
‫יומיומי עם כל בני המשפחה‪.‬‬
‫שכנע את המשפחה לעלות ארצה‬
‫משפחה קטנה‪ ,‬משפחת לנגמן‪ :‬אמא לודמילה‪ ,‬אבא סיומה ושני‬
‫ילדים‪ ,‬שעלו לארץ ממולדבה ב‪" .'93-‬איליה היה בן ‪ 13‬ואני בן ‪18‬‬
‫וחצי‪ ,‬אבל הוא היה ראש החץ בכל נושא העלייה לארץ"‪ ,‬מספר‬
‫אלכס‪" .‬בתחילת שנות ה‪ '90-‬הוא השתתף בקייטנות שארגנה‬
‫הסוכנות היהודית‪ ,‬ויום אחד חזר וכיפה לראשו‪ .‬הרעיון הציוני‬
‫וההחלטה לעלות לארץ הבשילו אצלו בהתלהבות ובנחישות כאלה‬
‫שהוא‪ ,‬ילד בן ‪ 13‬בסך הכול‪ ,‬הצליח לסחוף אחריו את כל בני‬
‫המשפחה להחלטה לעלות לארץ‪ .‬זה היה ממש לא ייאמן‪ .‬במולדבה‬
‫ההורים עבדו במשרות מצוינות ‪ -‬אמא אדריכלית במקצועה ואבא‬
‫שימש מנהל תפעול במפעל ממשלתי ‪ -‬אבל הלחץ של איליה היה‬
‫כזה‪ ,‬שהם השתכנעו לעזוב הכול ולעלות לארץ"‪.‬‬
‫הסיפור הזה‪ ,‬לדברי אלכס‪ ,‬מאפיין את אישיותו ודרכו של איליה‬
‫במשך כל חייו הקצרים‪ .‬הקושי של ההורים לעזוב את מולדבה‬
‫קשור גם לקבריהם של הסבים של אלכס ואיליה‪ ,‬והפרידה מהמקום‬
‫היתה קשה ביותר להורים‪ .‬בחלוף השנים דאג איליה לבקר אחת‬
‫לשנתיים במולדבה‪ ,‬במיוחד כדי לעלות לקברי הסבים‪ ,‬הכול כדי‬
‫להרגיע את ההורים וכדי שיוכל להרגיש שלם עם החלטתו לעלות‬
‫לארץ‪ .‬כזה הוא היה‪.‬‬
‫משפחת לנגמן התגוררה בקרית ים‪ ,‬ואיליה למד בבית הספר‬
‫התיכון רודמן‪" .‬הוא החל ללמוד בלי לעבור קודם אולפן‪ ,‬עם מעט‬
‫‪24‬‬
‫מאוד ידע בעברית שקלט עוד במולדבה‪ ,‬אבל מהרגע הראשון‬
‫השתלב נפלא מכל הבחינות והיה תלמיד מעולה‪ ,‬שקיבל כל הזמן‬
‫תעודות הצטיינות"‪ ,‬מספר אלכס‪ .‬אלכס התגייס לצה"ל מיד לאחר‬
‫שעלו ארצה‪ ,‬ואיליה נשאר עם ההורים‪" .‬למעשה‪ ,‬הוא ניהל בשנים‬
‫האלה את המשפחה‪ .‬אמא אמנם עבדה כאדריכלית‪ ,‬אבל לאבא היה‬
‫קשה יותר"‪ .‬איליה‪ ,‬לדברי אלכס‪ ,‬שימש גשר בין הוריו‪ ,‬שסבלו‬
‫מקשיי הקליטה והתמודדות עם השפה‪ ,‬ובין הרשויות‪" .‬הוא לא רק‬
‫למד‪ ,‬אלא גם עבד בלילות לפרנסת המשפחה כפועל ייצור במפעל‬
‫נעליים"‪ .‬כל זה לא הפריע לנער המחונן לסיים את לימודי התיכון‬
‫בהצטיינות ולהתקבל להמשך לימודים לתואר הנדסאי אלקטרוניקה‬
‫בבסמ"ת‪" .‬גם שם הוא סיים בהצטיינות‪ ,‬ולאחר מכן התגייס לחיל‬
‫השריון‪ ,‬שם שירת בתפקיד הנדסאי"‪.‬‬
‫התקדם במהירות‬
‫לאחר סיום השירות התקבל איליה לעבודה בחברת תקשורת‪,‬‬
‫ואלכס החל את שירותו בשב"ס‪" .‬הספקתי לשרת חצי שנה‪ ,‬והוא‬
‫החליט שגם הוא רוצה לשרת בשב"ס‪ .‬ביקשתי שיחשוב קצת‪,‬‬
‫שלא ימהר להחליט‪ ,‬אבל איליה‪ ,‬בדרך שתמיד אפיינה אותו‪,‬‬
‫אמר ועשה‪ .‬הוא תמיד סימן מטרה‪ ,‬ושום דבר לא יכול היה‬
‫לעצור אותו‪ .‬גייסו אותו בתהליך די מהיר‪ ,‬בין היתר כנראה בגלל‬
‫הנתונים הגבוהים שלו‪ ,‬והוא החל את שירותו בינואר ‪."2003‬‬
‫שנה וחצי שימש איליה בתפקיד סוהר באגפים‪" .‬הוא התחיל‬
‫מהבסיס ממש‪ ,‬מהמגע עם האסירים‪ ,‬ואחרי כן כנראה גילו את‬
‫האיכויות שלו והעלו אותו למשל"ט 'צלמון'‪ ,‬שם שירת שש שנים‪.‬‬
‫בהמשך הומלץ לקידום ומונה לתפקיד קצין טכנולוגיות בבית סוהר‬
‫'קישון'‪ ,‬מחוז צפון‪ .‬זה היה התפקיד האחרון שמילא"‪.‬‬
‫הדרך מתפקידו האחרון לקורס קצינים משולבת במסלול מנהלה‬
‫היתה טבעית‪ .‬אלכס מספר על קריירה מבטיחה‪ ,‬שהיתה צפויה לאח‬
‫הצעיר והמוכשר כל כך‪" .‬כמו תמיד‪ ,‬איליה לא הסתפק בעשייה‬
‫אחת‪ ,‬ובמקביל לעבודה בשב"ס החל ללמוד באוניברסיטה הפתוחה‬
‫לתואר ראשון בפסיכולוגיה‪ ,‬שאותו אמור היה לסיים השנה"‪.‬‬
‫סטודנטים שהגיעו לנחם את המשפחה בשבעה‪ ,‬סיפרו איך ביקש‬
‫לגשת למועד ב' בבחינה שבה קיבל ציון ‪ ,89‬כיוון שבעיניו זה נחשב‬
‫לכישלון‪.‬‬
‫ציוני שאהב לטייל בארץ‬
‫"הוא היה חייב להגיע להישגים הגבוהים ביותר‪ ,‬פחות מזה לא‬
‫היה בא בחשבון‪ .‬הוא התכוון להמשיך לתואר שני‪ ,‬ידע שיש רף‬
‫קבלה גבוה‪ ,‬ולשם כיוון"‪ ,‬מספר אלכס‪ .‬גם בכלא 'קישון' נודע‬
‫איליה כבחור מבריק ורב יכולות‪ ,‬ואמור היה לחזור לשרת בתום‬
‫הקורס כמפקד משמרת‪.‬‬
‫איליה אהב את השיר "‪ "Halo‬של ביונסה‪ .‬השיר הזה מסמל‬
‫אותו‪ ,‬אומרת אשתו נטלי‪.‬‬
‫‪Remember those walls I built‬‬
‫‪Well, baby they're tumbling down‬‬
‫‪And they didn't even put up a fight‬‬
‫‪They didn't even make up a sound‬‬
‫‪I found a way to let you in‬‬
‫‪But I never really had a doubt‬‬
‫‪Standing in the light of your halo‬‬
‫‪I got my angel now‬‬
‫‪It's like I've been awakened‬‬
‫‪'Every rule I had you breakin‬‬
‫‪'It's the risk that I'm takin‬‬
‫‪I ain't never gonna shut you out‬‬
‫‪Everywhere I'm looking now‬‬
‫‪I'm surrounded by your embrace‬‬
‫‪Baby I can see your halo‬‬
‫‪You know you're my saving grace‬‬
‫‪You're everything I need and more‬‬
‫‪It's written all over your face‬‬
‫‪Baby I can feel your halo‬‬
‫‪Pray it won't fade away‬‬
‫מתוך "‪( "Halo‬מילים ולחן‪)Beyonce Gisselle Knowles; Tedder; Ryan Benjamin :‬‬
‫ידענו איפה כל אחד נמצא‪ .‬היינו מעורבים מאוד האחד בחיי‬
‫השני‪ ,‬כמו שני אחים שאין להם עוד הרבה מעבר לזה בעולם"‪.‬‬
‫אלכס מספר על בנו הקטן‪ ,‬איתי‪ ,‬בן השנתיים וחודשיים‪ ,‬ששואל כל‬
‫הזמן מאז האסון איפה דוד איליה ומתי הוא יבוא‪ ,‬ועל נטלי‪ ,‬האישה‬
‫הצעירה‪ ,‬שנותרה עכשיו לבדה בדירה בנהריה‪ ,‬והדמעות חונקות‬
‫את גרונו‪" .‬בשבילי‪ ,‬הוא היה הכול‪ .‬את החיוך שלו‪ ,‬את הצבע שהיה‬
‫מוסיף כל יום לחיינו‪ ,‬אין לתאר במילים‪ .‬פשוט 'נזרקנו' אחורה חזק‪.‬‬
‫הוא היה עולם ומלואו בשביל נטלי‪ ,‬שאין לה קרוב משפחה אחד‬
‫בארץ‪ ,‬ושאותה גם עודד ללמוד לתואר ראשון‪ .‬הוא פתח לנו עולם‪,‬‬
‫ועכשיו העולם שוב נסגר"‪.‬‬
‫א‬
‫‪25‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫התוכניות‪ ,‬הצבת המטרות וההשקעה הממוקדת בכל תחום‬
‫השאירו לאיליה מעט מאוד זמן פנוי לתחביב הגדול שלו‪ ,‬הטיולים‪.‬‬
‫"הוא נסע לטיולים בארץ ובחו"ל‪ ,‬כמובן בתכנון מדוקדק של‬
‫מסלולים רגליים‪ ,‬לא שגרתיים ומרתקים‪ .‬הוא ביקר כמה פעמים‬
‫בפראג‪ ,‬היה במלטה ולפני הקורס טייל בהונגריה‪ .‬בארץ‪ ,‬בכל‬
‫סופשבוע ניסה להוציא אותנו מהבית‪ ,‬לטיולים ופיקניקים‪ ,‬וגם כאן‬
‫הוא היה המנוע המשפחתי‪ .‬השנה‪ ,‬כשהיה בקורס קצינים‪ ,‬הספיק‬
‫לקחת את אבא ואמא לביקור בכותל וב'יד ושם' בירושלים‪ .‬בכלל‪,‬‬
‫הוא אהב את ירושלים ואזור ים המלח‪ ,‬ונהג לצאת לשם לטיולים‬
‫של כמה ימים"‪.‬‬
‫במרס ‪ 2010‬נישא איליה לחברתו נטלי‪ ,‬שאותה הכיר במסגרת‬
‫השירות הצבאי‪" .‬הוא רכש דירה בנהריה ממש מול הבית שלי‪,‬‬
‫כל כך חשוב היה לו להיות קרוב אלי"‪ ,‬אומר אלכס‪ .‬שני האחים‬
‫שירתו אמנם במחוזות שונים‪ ,‬אבל היו בקשר יומיומי הדוק ונהגו‬
‫לשתף זה את זה ולהתייעץ זה עם זה‪" .‬תמיד‪ ,‬בכל רגע נתון‪,‬‬
‫‪I can feel your halo halo halo‬‬
‫‪I can see your halo halo halo‬‬
‫‪I can feel your halo halo halo‬‬
‫‪I can see your halo halo halo‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫השיר שאיליה אהב‬
‫מישר אפרת כהן ז"ל‬
‫ש‬
‫לושה שבועות לפני שנספתה בשריפה התארסה מישר‬
‫אפרת כהן עם אהובה אמנון מאיר‪ .‬היא ואמנון תכננו‬
‫להתחתן בתום קורס הקצינים שלה‪ .‬כמתנת אירוסין‬
‫קיבלה אפרת טבעת יהלום גדולה‪ .‬המחלצים בכרמל חיפשו את‬
‫טבעת האירוסין של אפרת ולא מצאו אותה‪ .‬בבית הוריה‪ ,‬נעמי‬
‫ושמואל‪ ,‬נשארו שתי טבעות הנישואים שאפרת ואמנון הכינו מבעוד‬
‫מועד‪" .‬שתי טבעות נישואין בתוך הקופסאות שלהן"‪ ,‬אומרת נעמי‬
‫אִמה‪" .‬טבעות שאפרת לעולם לא תשתמש בהן‪ .‬רצינו להוביל אותה‬
‫לחופה‪ .‬בפעם האחרונה שראיתי אותה‪ ,‬בשבת שלפני האסון‪ ,‬אמרתי‬
‫לה 'אפרת‪ ,‬כשלך יהיו ילדים אני אהיה מאושרת'‪ .‬אבל לאפרת לא‬
‫תהיה חתונה ולא יהיו ילדים‪ .‬היא מתה בשריפה ובאש‪ .‬במקום‬
‫ללבוש שמלת כלולות הלבישו אותה תכריכים"‪.‬‬
‫אפרת כהן‪ ,‬בת ‪ 35‬במותה‪ ,‬היא בת הזקונים של נעמי ושמואל‬
‫ואחותם הקטנה של מירב‪ ,‬אירית ותמיר‪ .‬בבית קראו לה "אפרתוש"‪.‬‬
‫היא נולדה בפתח תקווה ובהמשך עברה המשפחה להתגורר‬
‫ברעננה‪ .‬היא היתה ילדה שמחה שאהבה לעזור ולתת‪ ,‬מספרים‬
‫הוריה‪ .‬היא למדה פיסול וצילום‪ ,‬שרה במקהלה של שלמה גרוניך‬
‫ואפילו השתתפה בהצגה "יוסף וכתונת הפסים" בבימויו של צדי‬
‫צרפתי‪" .‬ברוכת כשרונות"‪ ,‬מתאר אותה אביה‪" .‬ילדה שהיא עולם‬
‫ומלואו‪ .‬אף אחד לא יכול היה להיות נזקק כשהיה לידה‪ .‬אפרת‬
‫נתנה את הלב לכולם"‪.‬‬
‫"כל כך אהבה את עבודתה"‬
‫בצבא שירתה בחיל האוויר‪ .‬אחר כך למדה לתואר ראשון‬
‫ושלוש שנים לפני האסון סיימה תואר שני בפסיכודרמה‪ .‬אז גם‬
‫עבדה בהתנדבות עם נוער במצוקה‪ .‬כשהוריה הציעו שתלמד‪,‬‬
‫כי "פסיכודרמה זה לא פרנסה"‪ ,‬היא התעקשה‪" .‬לא עניין אותה‬
‫הכסף"‪ ,‬הם מספרים‪" .‬הרצון לעזור היה אצלה בדם"‪.‬‬
‫‪26‬‬
‫אפרת חלמה להתגייס לשירות בתי הסוהר ובקיץ של שנת ‪2008‬‬
‫הגיעה לראיון ראשון בשב"ס‪ .‬הקצינות שראיינו אותה הגיעו אל‬
‫בית הוריה בימי השבעה על מותה‪ .‬במפגש הראשון עמה התרשמו‬
‫ממנה כבחורה מרשימה‪ ,‬נעימה ואמפטית‪ .‬הן שלחו אותה למבחני‬
‫קבלה‪ ,‬אך היא לא עברה אותם‪ .‬הדחייה הראשונית‪ ,‬נזכרים נעמי‬
‫ושמואל כהן‪ ,‬לא ריפתה את ידיה‪ .‬היא ביקשה הזדמנות שנייה‪.‬‬
‫כעבור חודשיים עברה את המבחנים בהצלחה רבה‪ .‬היא הוצבה‬
‫בבית הסוהר 'נווה תרצה'‪ ,‬משם גם יצאה לקורס הקצינים ולשם‬
‫היתה אמורה לחזור כקצינת חינוך‪ .‬בהתחלה עבדה רק בחצי משרה‪.‬‬
‫אחרי שנה נמצא תקן והיא עברה למשרה מלאה‪" .‬הגשמת חלום"‪,‬‬
‫אומר שמואל‪" .‬זה היה המקום שאפרת הכי רצתה להיות בו"‪.‬‬
‫אפרת אהבה בעלי‪-‬חיים‪ .‬היתה לה כלבה שנהגה לנשק "מפה‬
‫לפה ומלחי ללחי"‪ ,‬כפי שמתאר אביה‪ .‬היא ניסתה להעביר את‬
‫אהבתה לחיות גם לאסירות‪ .‬היא זו שפיתחה את פינת החי ב'נווה‬
‫תרצה' והובילה את פרויקט "כתף" לטיפול באסירות טעונות פיקוח‪.‬‬
‫כשנהרגה הכינו לה האסירות אלבום זיכרון‪" .‬דמות משמעותית‬
‫לדיירות בית הסוהר ביכולת האמפטית שגילתה‪ ,‬בדרך הטיפול‬
‫המיוחדת לה‪ ,‬בשלווה שהפגינה והחיוך שלא מש מפניה"‪ ,‬כך ספדה‬
‫לה אחרי מותה סג"ד רונית מצליח‪ ,‬מפקדת 'נווה תרצה'‪" .‬אם היו‬
‫אומרים לה לעבוד בחינם"‪ ,‬אומר שמואל‪" ,‬היא גם היתה מסכימה‪.‬‬
‫כל כך אהבה את העבודה שלה"‪.‬‬
‫את ארוסה‪ ,‬אמנון מאיר‪ ,‬הכירה שנה לפני האסון‪ .‬השניים גרו‬
‫יחד חמישה חודשים‪ .‬הוא עולה חדש מפינלנד‪ .‬אחרי האסון נסע‬
‫לארצו להתאושש‪" .‬הוא בדיכאון עמוק"‪ ,‬מספר שמואל‪" .‬אומר כל‬
‫הזמן 'אני רוצה למות‪ ,‬כי אז יש סיכוי שאפגוש את אפרת'"‪.‬‬
‫"חלמה להיות מפקדת כלא"‬
‫בשבת‪ ,‬חמישה ימים לפני האסון‪ ,‬פגשו שמואל ונעמי את אפרת‬
‫בפעם האחרונה‪ .‬מעולם לא הלכו אליה הביתה בשבת‪" .‬אבל‪ ,‬לב‬
‫של אמא"‪ ,‬אומרת נעמי‪" .‬באותה שבת הרגשתי שאני חייבת לראות‬
‫אותה‪ .‬התקשרתי ואמרתי לה 'אפרת‪ ,‬אני רוצה לראות אותך לפני‬
‫שאת חוזרת לקורס'‪ .‬ישבנו אצלה‪ .‬כשהלכתי חיבקתי אותה‪ ,‬נישקתי‬
‫אותה ואמרתי 'אפרת‪ ,‬אני כל כך אוהבת אותך‪ .‬אני גאה במה שאת'‪.‬‬
‫וזהו‪ .‬היא נסעה חזרה לקורס ביום ראשון ולא ראינו אותה יותר"‪.‬‬
‫נעמי ושמואל נסעו אותו שבוע לחופשה בים המלח‪ .‬ביום חמישי‬
‫חזרו לרעננה‪ .‬אפרת התקשרה אליהם ארבע פעמים‪ .‬בהתחלה סיפרה‬
‫מתוך "ראיון עם אלוהים"‪:‬‬
‫"לילה אחד חלמתי שזכיתי לראיון עם אלוהים‪' .‬גש הלום'‪,‬‬
‫אמר האל‪' ,‬רצית לראיין אותי?'‬
‫'אם יש לך זמן'‪ ,‬עניתי‪.‬‬
‫אלוהים חייך ואמר‪' :‬הזמן שלי הוא נצחי ומספיק לעשות כל‬
‫דבר‪ ...‬מה שאלתך‪ ,‬בני?'‬
‫'מה הכי מפתיע אותך בקשר למין האנושי?' שאלתי אני‪.‬‬
‫ענה אלוהים‪' :‬הכי מפתיע אותי בבני האדם שהם‬
‫משתעממים מלהיות ילדים‪ ...‬שהם חושבים בחרדה על‬
‫העתיד ושוכחים את ההווה‪ ...‬שהם חיים כאילו לעולם לא‬
‫ימותו ומתים כאילו שמעולם לא חיו‪'...‬‬
‫'כהורה‪ ,‬אילו שיעורים היית רוצה שילדיך‪ ,‬בני האדם‪ ,‬ילמדו?'‬
‫שאלתי‪.‬‬
‫אלוהים ענה בחיוך‪' :‬ללמוד שהם אינם יכולים לגרום לאף‬
‫אדם לאהוב אותם‪ ,‬אך ביכולתם לאפשר לעצמם להיות‬
‫נאהבים‪ ...‬ללמוד שהערך הרב ביותר אינו טמון במה שיש‬
‫להם בחיים אלא במי שיש להם בחיים‪ ...‬ללמוד שחבר אמיתי‬
‫הוא אחד שיודע עליך הכול‪ ,‬ואוהב אותך בכל זאת‪ ...‬ללמוד‬
‫שלא תמיד זה מספיק שאחרים יסלחו לך‪ .‬עליך לסלוח‬
‫לעצמך‪'...‬‬
‫הודיתי לאלוהים על הזמן שלו ועל כל מה שעשה עבורי‬
‫ועבור משפחתי‪ ,‬והוא ענה 'בבקשה‪ ...‬אני נמצא כאן ‪24‬‬
‫שעות ביממה‪ .‬כל מה שעליך לעשות הוא לקרוא לי‪...‬‬
‫אנשים ישכחו מה שאמרת‪ ,‬אנשים ישכחו מה שעשית‪.‬‬
‫אנשים לעולם לא ישכחו מה שגרמת להם להרגיש‪"'...‬‬
‫"אפרת גרמה לכל כך הרבה אנשים להרגיש טוב"‪ ,‬אומרת‬
‫נעמי‪" ,‬לא ישכחו אותה"‪.‬‬
‫מה היא רוצה ועל מה היא חולמת‪ :‬בן זוג‪ ,‬ילדים‪ ,‬בריאות‪ ,‬עבודה‪.‬‬
‫היא חלמה להיות מפקדת אגף‪ ,‬מפקדת כלא‪' .‬שאלוהים יעזור לי‬
‫להגשים את החלומות שלי'‪ ,‬היתה כותבת תמיד‪ .‬מאז שיצאה לקורס‬
‫אמרה לי כל הזמן 'אבא‪ ,‬אני קרבית'‪ .‬היא הכינה אותי לטקס הסיום‬
‫שלה‪ .‬אני אמרתי לה 'הקורס הזה‪ ,‬אפרת‪ ,‬יסדר לך את כל החיים'‪,‬‬
‫והיא ענתה‪' :‬אבא‪ ,‬תתגאה בי‪ ,‬תתגאה בבת שלך‪ ,‬אני קרבית'‪ .‬היא‬
‫היתה מספרת לי חוויות‪ .‬אמרתי לה 'יופי‪ ,‬יישארו לך המון חוויות'‪.‬‬
‫עכשיו יישארו לה המון חוויות‪ .‬באמת‪ .‬הכאב עצום‪ .‬כל חייה היו‬
‫לפניה‪.‬‬
‫"אני משחזר מה קרה‪ ,‬וקשה לי‪ .‬אני הולך ובראש שלי כל הזמן‬
‫אני אומר לה‪ ,‬אפרתוש‪ ,‬כולנו גאים בך‪ .‬מאוד‪ .‬היא יצאה מאתנו‪.‬‬
‫אנחנו היינו משפחה תוססת‪ ,‬חיה‪ ,‬כל הזמן עסוקים‪ ,‬רוקדים‪ ,‬שרים‪.‬‬
‫כל זה נגמר‪ .‬לא רק אפרת הלכה‪ .‬כולנו‪ .‬משפחה שלמה"‪.‬‬
‫א‬
‫‪27‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫שהם "נוסעים לדמון לפנות אסירים"‪ .‬ברבע לשלוש התקשרה שוב‪,‬‬
‫אחר כך בשלוש ובשלוש ועשרים‪ .‬שמואל ונעמי כבר הגיעו הביתה‪.‬‬
‫"אמא"‪ ,‬אמרה אפרת לנעמי בשיחה האחרונה‪" ,‬איזה תופת‪ ,‬איזה‬
‫אש"‪ .‬ניצולי האוטובוס מספרים שגם צעקה "אנחנו נישרף!"‪" .‬כמה‬
‫דקות אחרי השיחה האחרונה איתה"‪ ,‬משחזרת נעמי‪" ,‬עם הידיעה‬
‫הראשונה על האוטובוס‪ ,‬כשעוד לא ידעו במה מדובר‪ ,‬צלצלתי‬
‫אליה‪ .‬פעמיים הטלפון לא היה זמין‪ .‬בפעם השלישית הוא נדם‪.‬‬
‫ידעתי שהיא איננה‪ .‬צלצלתי לאחותה‪ .‬עוד לא ידעתי כלום ואמרתי‬
‫לה 'אין לך אחות‪ .‬אפרת איננה‪ .‬מתה אפרת'"‪.‬‬
‫אחר כך התכנסו כל בני משפחת כהן בביתם של נעמי ושמואל‬
‫ברעננה‪ .‬הם חיכו להודעה‪" .‬שום תקווה לא היתה‪ ,‬ובכל זאת"‪ ,‬מודה‬
‫נעמי‪" ,‬כשבאים מקצין העיר זה נותן חותמת‪ .‬אני צעקתי כשראיתי‬
‫את נציג קצין העיר‪ .‬צרחתי 'לא‪ ,‬לא! אני לא רוצה שתיכנס! זאת לא‬
‫הבת שלי‪ ,‬לא הילדה שלי!' אחר כך התעלפתי"‪.‬‬
‫שבועיים לפני אסון פיסל שמואל כהן פסל אישה‪ .‬ידה של‬
‫האישה על פניה ומראה אומר אבלות‪ .‬אחרי שנהרגה אפרת שאלו‬
‫אותו אם הרגיש משהו‪" .‬לא הרגשתי דבר"‪ ,‬הוא אומר‪" .‬שום תחושה‬
‫מוקדמת"‪ .‬עכשיו הוא מתכנן לְפַסל דיוקן של אפרת‪" .‬בתחילת כל‬
‫שנה"‪ ,‬הוא מספר‪" ,‬אפרת היתה כותבת על פתק את התוכניות שלה‪,‬‬
‫זמן קצר לאחר שנהרגה התברר להוריה של אפרת כהן‬
‫שהיא חילקה לכמה מהאסירות בבית הסוהר 'נווה תרצה'‬
‫קטע שמצאה באינטרנט‪" ,‬ראיון עם אלוהים" שמו‪ .‬את‬
‫הקטע נתנה לאסירות לפני שיצאה לקורס הקצינים כדי‬
‫שיחזק אותן‪" .‬זאת בעצם הצוואה שאפרת השאירה לנו"‪,‬‬
‫אומרת אמה נעמי‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"לא ישכחו אותה"‬
‫מישר ג'לאל ביסאן ז"ל‬
‫ת‬
‫שעה ימים נאבק מישר ג'לאל ביסאן על חייו עד שמת‪.‬‬
‫הוא נפצע באורח אנוש בשריפה‪ ,‬ותשעים אחוזים מגופו‬
‫היו מכוסים כוויות‪ .‬אשתו ויויאן לא עזבה אותו לרגע‪.‬‬
‫ג'לאל שכב מורדם ומונשם בחדר סטרילי‪ ,‬שהכניסה אליו אסורה‪.‬‬
‫ויויאן ביסאן עמדה מחוץ לחדר‪ ,‬ליד חלון הזכוכית‪ ,‬התבוננה‬
‫באהובה הפצוע וחיכתה לנס‪" .‬עמדתי מחוץ לויטרינה"‪ ,‬היא‬
‫מתארת‪" .‬מסתכלת עליו ובוכה‪ .‬רוצה לחבק אותו‪ ,‬אבל לא יכולה‬
‫לגעת‪ .‬הוא קרוב ורחוק‪ .‬אני מדברת אליו‪ ,‬אבל הוא לא שומע‪ .‬אני‬
‫מחייכת אליו‪ ,‬אבל הוא לא רואה‪ .‬התפללתי‪ .‬כל הזמן התפללתי‪.‬‬
‫אמרתי לו ככה‪ ,‬עם השפתיים‪ ,‬דרך החלון‪ :‬ג'לאל‪ ,‬אני מתגעגעת‬
‫אליך‪ .‬ג'לאל‪ ,‬הילדים מתגעגעים‪ .‬ג'לאל‪ ,‬בוא הביתה‪ ,‬תחזור‪ .‬כי‬
‫היתה לי תקווה שיחלים‪ .‬לא תיארתי לי שימות‪ .‬לא דמיינתי‪ .‬אמרתי‬
‫לעצמי ולכולם‪ :‬אנחנו נגיע עד סוף העולם‪ ,‬ג'לאל‪ ,‬ננצח‪ .‬אפילו‬
‫אם הוא לא יהיה כמו שהיה קודם‪ ,‬לפני הפציעה‪ ,‬העיקר שינשום"‪.‬‬
‫חובש קרבי שלא ידע פחד‬
‫ביסאן‪ ,‬בן ‪ ,29‬היה אחד משלישיית בנים שנולדה לסלאח‬
‫ולג'זאלה ביסאן מג'ת‪ .‬הוא נולד במהלך מלחמת שלום הגליל‪,‬‬
‫במרתפים של בית החולים נהריה‪ .‬התקשורת סיקרה אז את לידת‬
‫השלישייה מהצפון‪ .‬שלושה בנים דומים אך לא זהים‪ .‬הוא היה ילד‬
‫חיובי‪ ,‬משקיען‪ ,‬עקשן ‪ -‬מתארים בני משפחתו‪ .‬עם כבוד עצמי‪ .‬בינו‬
‫לבין אחיו לשלישייה היה קשר הדוק‪ ,‬ייחודי‪" .‬קשר רוחני כמו שיש‬
‫רק בין תאומים"‪ ,‬הם מספרים‪.‬‬
‫ביסאן היה תלמיד טוב ושקט‪ .‬הוא סיים תיכון‪ ,‬התגייס לצבא‬
‫‪28‬‬
‫כלוחם והיה חובש קרבי‪" .‬הוא היה הרבה פעמים בקו האש"‪ ,‬מספר‬
‫אחיו הבכור סאמר‪" ,‬אבל ניצל‪ .‬הוא לא ידע מה זה פחד"‪.‬‬
‫לאחר שהשתחרר מצה"ל החליט להתגייס לשב"ס‪ .‬הוא התחיל‬
‫כחובש במרפאה ב'ניצן' ובהמשך עבר לתחום הביטחון‪ ,‬אבל נשאר‬
‫ב'ניצן'‪ .‬אחר כך התקדם עד שיצא לקורס קצינים‪" .‬בגלל שרצה‬
‫להגשים את עצמו"‪ ,‬מסביר סאמר‪" .‬להנהיג אנשים"‪.‬‬
‫ארבע שנים לפני האסון נישא ג'לאל לויויאן‪ .‬הם הכירו כבר שבע‬
‫שנים קודם והיו קרובי משפחה‪" .‬לא חשבתי בכלל שנתחתן"‪ ,‬היא‬
‫מספרת‪" .‬אבל הוא התקשר ודיברנו וראיתי שהוא בן אדם מקסים‪.‬‬
‫לא פוגשים בן אדם כזה‪ .‬מאוד אהבנו האחד את השנייה"‪ .‬אחר כך‬
‫נולדו הילדים‪ :‬ג'וליאן (‪ )3‬ואיאן (תשעה חדשים)‪ .‬זמן קצר לפני‬
‫אסון השריפה גילו שהיא שוב בהיריון‪" .‬הוא כל כך שמח‪ ,‬ג'לאל"‪,‬‬
‫אומרת ויויאן‪" .‬בגלל שרק זמן קצר קודם ילדתי‪ .‬אמר 'הלוואי‬
‫שתהיה לנו בת'‪ .‬והלך ומת בלי לדעת"‪.‬‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני השריפה‪ ,‬הגיע ג'לאל ביסאן הביתה‪.‬‬
‫השעה היתה שבע וחצי בערב‪ .‬למחרת היה אמור להגיש עבודה‬
‫בקורס הקצינים‪ .‬חברים הציעו לו לא לצאת ל'אפטר'‪ ,‬אבל הוא‬
‫התעקש‪" .‬ישבנו‪ ,‬אכלנו ארוחת ערב‪ ,‬והוא מיהר לעבוד על המחשב"‪,‬‬
‫מספרת ויויאן‪ .‬למחרת בשעה חמש ורבע בבוקר יצא מהבית‪" .‬העיר‬
‫אותי‪ ,‬ביקש שאסגור אחריו את הדלת‪ ,‬הלך ולא חזר"‪.‬‬
‫ביום חמישי היתה ויויאן בקורס מטעם העבודה‪ .‬היא הנדסאית‬
‫איכות ויש לה גם תואר במדעי החיים ותעודת הוראה בביולוגיה‬
‫לבית ספר תיכון‪ .‬באותו יום יצאה ללימודים בשעה שמונה בבוקר‪.‬‬
‫באחת וחצי בצהריים ישבה לאכול ארוחת צהריים עם חברה ופרצה‬
‫בבכי‪" .‬פתאום‪ ,‬בלי סיבה"‪ ,‬היא מספרת‪ .‬ג'לאל לא התקשר‪ ,‬אבל‬
‫היא חשבה שהוא עסוק‪ .‬בחמש יצאה מהכיתה וראתה שיש לה הרבה‬
‫רץ לעבר האש והתמוטט‬
‫"לא התכתבנו הרבה"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬אבל במשפט הזה יש‬
‫הרבה אהבה‪ .‬זה כל מה שהרגשתי לג'לאל ואני ארגיש לנצח‪.‬‬
‫הוא תמיד יהיה אהובי"‪.‬‬
‫בסביבות השעה חמש וחצי הגיע אל בני משפחת ביסאן מידע‪,‬‬
‫שלפיו ג'לאל ככל הנראה פצוע‪ .‬ביסאן‪ ,‬סיפרו‪ ,‬הצליח לרדת‬
‫מהאוטובוס‪ .‬הוא בחר לרוץ לצד המנוגד לזה שאליו רצו חבריו‪,‬‬
‫אל תוך השריפה‪ .‬הוא הספיק לרוץ ‪ 250‬מטר בערך‪ ,‬בתוך עמוד‬
‫אש בגובה עשרים מטר‪ ,‬עד שהתמוטט‪ .‬הוא אמר לכבאי שמצא‬
‫מאבק נואש לחיים בבית החולים‬
‫א‬
‫‪29‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫אותו בשטח‪" :‬כואב לי‪ ,‬קחו אותי לבית חולים‪ ,‬תזמינו הליקופטר"‪.‬‬
‫באמבולנס‪ ,‬בדרך לבית החולים‪ ,‬הרדימו אותו‪" .‬הוא לא חיכה לאש‬
‫אלא קפץ לתוכה"‪ ,‬מתאר אחיו סאמר‪" .‬נתנו לנו תקווה‪ .‬הבנו‬
‫שג'לאל פצוע קשה‪ ,‬אבל הוא חי ונושם‪ .‬האמנו שייצא מזה"‪.‬‬
‫בני משפחתו של ג'לאל נסעו לבית החולים רמב"ם וסאמר נכנס‬
‫לזהות את ג'לאל‪" .‬הוא זוהה על סמך תג השם שהיה עליו"‪ ,‬הוא‬
‫מתאר‪" ,‬אבל היה צריך לוודא שזה הוא‪ .‬נכנסתי והסתכלתי על‬
‫הפנים שלו‪ .‬אי אפשר היה לזהות אותו‪ .‬אחי הצעיר שכב לפני חי‪,‬‬
‫ולא הכרתי אותו‪ .‬הבטתי בפניו ולא יכולתי לדעת מי הוא‪ .‬כולו היה‬
‫כוויות‪ .‬בלי שיער‪ .‬נפוח‪ .‬חיפשתי נקודות חן‪ ,‬סימנים שיש לו על‬
‫הציפורניים ושאני מכיר‪ .‬אמרתי 'זה אחי ג'לאל'‪ .‬אחר כך לקחו גם‬
‫דגימות די‪.‬אן‪.‬איי מאמא ומאבא‪ .‬למחרת חזרו ואמרו 'זה הוא‪ .‬ודאי'‪.‬‬
‫הסתכלתי עליו ואמרתי לו 'תהיה חזק‪ ,‬ג'לאל'"‪.‬‬
‫ביומיים הראשונים לא העזה ויויאן להציץ בפני בעלה‪ .‬היא ישבה‬
‫בחדר ההמתנה וחיכתה לנס‪ .‬כל רופא שיצא‪ ,‬הלכה אחריו‪ .‬שאלה‬
‫אם יש חדש עם בעלה וגם "מה הסיכוי שלו‪ ,‬דוקטור? מה לחץ הדם‪,‬‬
‫כמה חום?" ג'לאל‪ ,‬אמרו לה‪ ,‬סובל מכוויות בדרגה שלוש‪ .‬כמעט‬
‫תשעים אחוזים מהגוף שלו שרופים‪ .‬התחילו לעשות לו השתלות‬
‫עור‪ .‬פעם אחת מבנק העור ובפעם השנייה מעור סינתטי‪ ,‬בעזרת‬
‫תרומה שארגנה אשת ראש הממשלה‪ ,‬שרה נתניהו‪" .‬אמרו לנו שאם‬
‫ישרוד עשרה ימים אחרי הניתוח בלי זיהום‪ ,‬יהיה בסדר"‪ ,‬מספרת‬
‫ויויאן‪" .‬הוא שרד שמונה"‪.‬‬
‫אחרי יומיים אזרה אומץ ונעמדה ליד חלון הזכוכית‪ ,‬משקיפה‬
‫על אהובה‪" .‬לא ראיתי ממנו כלום"‪ ,‬אומרת ויויאן‪" .‬כולו היה‬
‫חבוש‪ ,‬חוץ מהפה שהיה עם צינורות וקצות האצבעות של הרגליים‪.‬‬
‫הסתכלתי עליו וירדו לי דמעות‪ .‬התפללתי לאלוהים שיעזור לי‪.‬‬
‫אמרתי 'ג'לאל‪ ,‬אנחנו מחכים לך‪ .‬ג'לאל‪ ,‬תקום'"‪.‬‬
‫כל השבוע היה מצבו של ג'לאל קשה אבל יציב‪ .‬ביום שישי‪,‬‬
‫למעלה משבוע לאחר האסון‪ ,‬הידרדר מצבו‪ .‬ויויאן הביטה בו מעבר‬
‫לזכוכית‪" .‬ראיתי שהנשימה שלו נעשית מהירה"‪ ,‬היא מתארת‪.‬‬
‫הרופאים ביצעו בו החיאה‪ ,‬והמצב התייצב שוב‪ .‬אבל אז חלה‬
‫הידרדרות נוספת‪ ,‬ובצהריים נפטר מישר ג'לאל ביסאן מפצעיו‪" .‬לא‬
‫רציתי להאמין"‪ ,‬נזכרת ויויאן‪" .‬לא עיכלתי‪ .‬התעלפתי‪ .‬הרי הבטחתי‬
‫לו שיבריא‪ .‬אמרתי לו 'אתה תשתקם גם אם זה ייקח עשר שנים‪,‬‬
‫ג'לאל‪ ,‬אתה תחזור הביתה ואני אחכה לך'"‪.‬‬
‫ביום ראשון‪ ,‬עשרה ימים אחרי שנפצע בשריפה‪ ,‬ג'לאל ביסאן‬
‫הובא למנוחות בכפר ג'ת‪" .‬לפחות זכינו לראות אותו אחרי‬
‫השריפה"‪ ,‬מתנחמת ויויאן‪" .‬ראינו אותו נלחם כדי לחיות‪ ,‬נאבק‬
‫להיות אתנו‪ ,‬ויכולנו להיפרד ממנו‪ ,‬להגיד לו‪' :‬ג'לאל‪ ,‬אנחנו‬
‫אוהבים אותך‪ .‬אתה יקר לנו‪ .‬אין לנו חיים בלעדיך'"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫מאוד שיחות שלא נענו‪ .‬אז גם התחילה לשמוע על אסון האוטובוס‪.‬‬
‫"ידעתי שג'לאל ברמלה"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬לא דאגתי בכלל‪ .‬רק‬
‫כשנכנסנו לחדר המחשב וראיתי באינטרנט שמדובר באוטובוס של‬
‫שב"ס‪ ,‬התחלתי לקשר‪ .‬צלצלתי אליו‪ .‬פעם ועוד פעם‪ .‬הוא לא היה‬
‫זמין"‪.‬‬
‫ג'לאל ביסאן היה אח אחד משלישייה‪ .‬אחד מהם חי בארץ‬
‫ועובד כנהג ב"אגד" והאח האחר חי בגרמניה‪ .‬לפני שיצא‬
‫לקורס הקצינים החליט ג'לאל לנסוע לבקר את אחיו‬
‫שחי בחוץ לארץ‪ .‬משם שלח תמונות לרעייתו באמצעות‬
‫הפייסבוק‪ .‬היא כתבה לו בתשובה‪:‬‬
‫'מקסים שלייייייייייייייייייייייייי‪ ,‬אני אוהבת אותך‪ ,‬עושה לי‬
‫טוב בנשמה לראות את הפנים שלך‪ ,‬חולה עליך‪ ,‬יא יפה'‪.‬‬
‫‪ııı‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫משפט אחד שאומר הכול‬
‫מישר דימה (דמיטרי) גרשטיין ז"ל‬
‫ש‬
‫בועיים לפני האסון הציע מישר דימה גרשטיין נישואים‬
‫לחברתו מורן‪ .‬זה היה ביום שישי בבוקר‪ .‬הוא התלבש‬
‫חגיגית‪ ,‬לקח אותה לבית קפה ואחר כך לבית מלון‪.‬‬
‫דימה גרשטיין היה איש שדאג לכל הפרטים הקטנים‪ .‬פדנט‪,‬‬
‫אומרים עליו מכריו‪ .‬שום דבר לא השאיר פתוח‪ .‬מורן כמובן‬
‫הסכימה‪ .‬כשביקשה שיקבעו תאריך‪ ,‬דימה השיב‪" :‬נקבע לאחרי‬
‫הקורס" (קורס הקצינים)‪ ,‬אך יום מסוים לא קבע‪ .‬כששאלה אותו‬
‫שוב‪ ,‬כעבור שבוע‪ ,‬הבטיח ש"אגיע הביתה בשבת ואז נקבע"‪" .‬אבל‬
‫הוא לא הספיק"‪ ,‬אומרת מורן‪" .‬ביום חמישי הוא מת‪ .‬כאילו אפילו‬
‫לזה דאג‪ ,‬שלא ייגרם לי צער‪ ,‬כי כבר לא יהיה תאריך לחתונה שלנו‪,‬‬
‫ואני ארגיש כאב ואגיד‪ :‬הנה‪ ,‬היום היינו צריכים להתחתן‪ .‬היום‬
‫היינו צריכים להתחתן‪ ,‬ודימה איננו"‪.‬‬
‫זה היה סיפור אהבה גדול מהחיים‪ .‬דימה‪ ,‬בן ‪ ,27‬יליד אוקראינה‪.‬‬
‫כשהיה בן תשע עלה עם אמו‪ ,‬אחותו וסבתו לישראל‪ .‬הוריו גרושים‬
‫ואביו מתגורר בגרמניה‪ .‬הם שכרו דירה בבת ים‪ ,‬באותו רחוב שבו‬
‫התגוררה אז גם מורן‪ ,‬אך הקשר ביניהם באותו זמן היה רופף‪ .‬הם‬
‫אפילו לא למדו באותו בית ספר‪ .‬שנה אחר כך דימה כבר עבד‬
‫בחנות המכולת השכונתית‪ .‬למד ועבד‪ .‬כל יום‪ ,‬בסוף יום הלימודים‪,‬‬
‫הגיע למכולת‪" .‬ילד רציני וחרוץ"‪ ,‬מספרת מורן‪" ,‬שרק הביא נחת‪.‬‬
‫למרות שלמד ועבד‪ ,‬היה תלמיד טוב‪ .‬סיים והוציא תעודת בגרות‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫אמא שלו סמכה עליו‪ .‬הוא היה 'ראש המשפחה'"‪.‬‬
‫דימה התגייס למג"ב‪ ,‬אחר כך השתחרר והצטרף לשב"ס‪ ,‬ליחידת‬
‫נחשון‪ .‬בנחשון אמרו עליו‪ ,‬אחרי שנהרג‪ ,‬שהיה "מהטובים ביותר"‪.‬‬
‫"הוא ראה בעבודה כאיש ביטחון דרך חיים"‪ ,‬אמרו‪ .‬בינתיים מורן‬
‫התחתנה והתגרשה בגירושים קשים‪ .‬מנישואיה נולד בנה היחיד‪,‬‬
‫שי‪-‬אור‪ .‬גם היא הצטרפה לשב"ס‪ ,‬לנחשון‪" .‬הפגישה המחודשת‬
‫הראשונה שלנו היתה באבו כביר"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬המשרד שלי‬
‫היה שם‪ .‬שאלתי את דימה 'אתה זוכר אותי?' הוא ענה 'בטח'‪ .‬אחר‬
‫כך הלכתי לביקור בבתי משפט במסגרת העבודה‪ .‬דימה עבד בבית‬
‫המשפט המחוזי בתל אביב‪ .‬באתי אליו ובלי שום אזהרה אמרתי‬
‫'דימה‪ ,‬בסוף אנחנו נתחתן'‪ .‬לא יודעת למה יצא לי משפט כזה"‪.‬‬
‫הקירות צועקים "דימה!"‬
‫עוד באותו יום הגיע אליה למשרד‪ .‬היא סיפרה לו שהתחתנה‪,‬‬
‫שהיא בהליכי גירושין ושהיא אמא לילד‪ .‬כשהתקשר אליה‪ ,‬כעבור‬
‫כמה ימים‪ ,‬בעניין מקצועי‪ ,‬הציעה לו להתקשר אליה גם לא בענייני‬
‫עבודה‪" .‬בערב הוא כבר צלצל"‪ ,‬היא אומרת‪'" .‬מורן'‪ ,‬הוא אמר לי‪,‬‬
‫'תגידי מזל טוב'‪ .‬שאלתי 'על מה?' והוא אמר‪' :‬מהיום‪ ,‬מורן‪ ,‬חייך‬
‫הולכים להשתנות'"‪.‬‬
‫זה היה שלוש שנים לפני האסון‪ .‬שי‪-‬אור‪ ,‬בנה של מורן‪ ,‬היה‬
‫אז בסך הכול בן שנה וחצי‪" .‬דימה פשוט שינה את חיינו"‪ ,‬אומרת‬
‫מורן‪" .‬הוא חילץ אותנו מהקשיים והחזיר אותנו למסלול‪ .‬הוא עשה‬
‫שליחות של מלאך‪ .‬אני זוכרת שבא אלי הביתה בפעם הראשונה‪.‬‬
‫השליחות הסתיימה במוות‬
‫א‬
‫‪31‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫לדאוג לבן שלי ולי‪ ,‬כי בקרוב לא יהיה כאן‪ .‬הוא הרעיף על שי‪-‬‬
‫אור נשיקות‪ ,‬חיבוקים‪ ,‬מתנות‪ .‬כשרק עברנו לגור יחד‪ ,‬הוא נהג‬
‫להגיד לי 'מורן‪ ,‬תלמדי אותי להכין דייסה לשי‪-‬אור'‪ .‬וכשהילד בכה‬
‫בלילה‪ ,‬אמר‪' :‬אני קם אליו‪ ,‬את כבר לא צריכה לקום כל לילה'‪ .‬הוא‬
‫היה לוקח את הילד מהגן‪ .‬מבחינת הבן שלי‪ ,‬הפכתי לדמות משנה‬
‫כשדימה היה נוכח‪ .‬הוא נהג להרכיב אותו על הכתפיים‪ ,‬העלה אותו‬
‫ככה ארבע קומות‪ ,‬חיתל אותו‪ ,‬קילח‪ ,‬הקריא לו סיפור‪' .‬אמא'‪ ,‬שי‪-‬‬
‫אור היה אומר‪' ,‬אני לא רוצה אותך‪ .‬אני רוצה את דימה שלי'‪ .‬ודימה‬
‫אמר תמיד‪' :‬יהיו לנו עשרה ילדים‪ ,‬ושי‪-‬אור יהיה הבכור'"‪.‬‬
‫וכמו בקשר איתה ועם בנה‪ ,‬מספרת מורן‪ ,‬כך גם התנהג בעבודה‪.‬‬
‫כל דבר נתפס אצל דימה כשליחות‪" .‬הוא היה גאה במדים"‪ ,‬היא‬
‫אומרת‪" .‬נעמד בבוקר מול הראי‪ ,‬התגלח‪ ,‬צחצח נעליים‪ ,‬חייך‬
‫למראה ואמר לי 'מורן‪ ,‬בזכות המדים האלה של שב"ס אנחנו‬
‫מתקיימים'‪ .‬הוא עבד קשה‪ ,‬אבל לא התלונן לרגע‪' .‬אני'‪ ,‬הוא נהג‬
‫להגיד לי‪' ,‬חומת ברזל מאחורייך‪ ,‬מורני‪ .‬בכל משבר'‪ .‬עכשיו אני‬
‫אומרת‪ :‬נכון‪ ,‬אדם יכול להיטמן באדמה‪ ,‬לא נראה אותו יותר‪ ,‬אבל‬
‫חומת ברזל זה משהו שנשאר"‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬היום שבו אירעה השריפה‪ ,‬עבדה מורן רק חצי‬
‫יום‪ .‬זאת היתה חופשת חנוכה‪ .‬היא השאירה לדימה את הרכב‬
‫שלהם בשער בית ספר ניר אצל הש"ג‪ .‬היא גם השאירה לו תמונות‬
‫משפחתיות שבדיוק פיתחה‪ :‬הוא עם שי‪-‬אור על הכתפיים‪ .‬זה היה‬
‫בשתים עשרה וחצי בצהריים‪ .‬חצי שעה אחר כך התקשר דימה‬
‫והודיע ש"מקפיצים אותנו"‪ .‬הוא ביקש ממורן שתיקח את המכונית‪,‬‬
‫והוסיף‪" :‬ראיתי את התמונות‪ .‬הן מקסימות"‪.‬‬
‫מורן נסעה הביתה‪ .‬בשלוש עשרים וחמש קיבלה אס‪.‬אם‪.‬אס‬
‫אחרון מדימה‪ .‬הודעת מולטימדיה‪ ,‬עם העשן ברקע‪ .‬חמש דקות‬
‫אחר כך‪ ,‬בשלוש וחצי‪ ,‬צלצל‪" .‬ממי"‪ ,‬אמר לה‪" ,‬ראית?" "תשמור‬
‫על עצמך"‪ ,‬הספיקה מורן לומר לו‪" .‬אני אוהבת אותך"‪ ,‬והשיחה‬
‫הסתיימה‪.‬‬
‫מיד כשהחלו ההודעות על האוטובוס שנשרף‪ ,‬מורן הבינה‪.‬‬
‫"לכולם אמרתי 'דימה שלי לא ניצל‪ .‬הוא הלך‪ .‬כל שלוש השנים‬
‫שלנו 'התרוצצו' לי בראש‪ .‬אמרתי לעצמי‪' :‬הוא בא בשליחות להציל‬
‫אותנו‪ .‬אותי ואת הילד שלי‪ .‬עכשיו אלוהים צריך אותו בחזרה‪.‬‬
‫להציל אנשים אחרים‪ .‬קראתי לשי‪-‬אור‪ ,‬חיבקתי אותו ואמרתי 'שי‪-‬‬
‫אור‪ ,‬דימה הלך‪ .‬דימה מת‪ ,‬אבל הוא בלב שלנו'‪ .‬שי‪-‬אור בכה‪ .‬הוא‬
‫בכה כמו שבוכים על אבא אמיתי‪ .‬ואני בכיתי יחד איתו"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הוא ראה שאני מכינה לשי‪-‬אור דייסה‪ .‬קופסת המטרנה נגמרה‬
‫והכנסתי אותה לפח‪ .‬דימה לקח את הקופסה בלי שאדע‪ ,‬ולמחרת‬
‫כבר חזר עם ארבע קופסאות מטרנה וחבילת טיטולים‪ .‬שבועיים‬
‫לפני שנהרג עברנו לדירה שקנינו‪ .‬הוא אמר 'אני לא רוצה שאת‬
‫ושי‪-‬אור תמשיכו להיטלטל בדירות שכורות‪ .‬נקנה בית'‪ .‬הוא‬
‫שיפץ את הדירה בעצמו‪ :‬אמבטיה‪ ,‬קרמיקה‪ ,‬מטבח‪ ,‬שירותים‪ .‬במו‬
‫ידיו‪ .‬הקירות בדירה צועקים 'דימה!'‪ .‬כאילו הרגיש שהוא צריך‬
‫מורן ללזרי‪ ,‬ארוסתו של דימה‪ ,‬סופדת לו‪:‬‬
‫"דימה שלי יקר‪ ,‬אהובי‪ .‬מלאך בדמות אדם‪ .‬אין דרך אחרת‬
‫להגדיר אותך‪ .‬נכנסת לחיינו בשליחות האלוהים‪ ,‬והלכת‬
‫כנראה בשליחות כדי לעזור כמלאך למשפחה נוספת‪ .‬עכשיו‬
‫תורי להודות לך‪ ,‬על שהיית המלאך השומר שלי ושל שי‪-‬‬
‫אור‪ .‬תמיד עודדת אותי‪' :‬מורני‪ ,‬אני חומת ברזל אחרייך'‪.‬‬
‫היית לנו מתנה גדולה לחיים‪ .‬בורכת במנה גדולה של טוב‬
‫לב‪ ,‬נתינה‪ ,‬עזרה לזולת וכל התכונות שיש רק במלאכים‪.‬‬
‫תמיד נתת בי כוח לעבור את המשבר הבא‪ .‬ואני סומכת‬
‫עליך שלמעלה תיתן בי כוח להמשיך לחיות‪ .‬כי כזה אתה‪.‬‬
‫לא מפקיר שבורי לב‪ .‬הזיכרון של כל מי שמכיר אותך הוא‬
‫של אדם חזק‪ ,‬לוחם מצטיין‪ ,‬מפקד דגול‪ .‬דבק במטרה‪ ,‬בעל‬
‫אומץ לב וחמלה‪.‬‬
‫דימה החסון שלי‪ ,‬המאהב‪ ,‬האבא הנפלא‪ ,‬כמה שאהבת את‬
‫שי‪-‬אור והוא אהב אותך בחזרה‪ .‬היית לי‪ ,‬לאמך‪ ,‬לאחותך‪,‬‬
‫להורי שהיו גם להוריך‪ ,‬מקור לגאווה ונחת‪ .‬היית גיבור בחייך‬
‫וגם בלכתך‪ .‬קצין וג'נטלמן‪.‬‬
‫תנוח בשלווה‪ ,‬אהובי היקר‪ ,‬אחרי העבודה המפרכת על‬
‫הבית שלנו‪ .‬כל קיר בבית הזה ידבר את שמך‪ .‬אתה יקר‬
‫באדם‪ ,‬וזכינו‪ ,‬אני ושי‪-‬אור‪ ,‬לחיות במחיצתך‪ ,‬להרגיש אותך‬
‫וליהנות ממך‪ .‬אני אוהבת אותך‪ ,‬אהובי‪ ,‬יקירי‪ ,‬משאת נפשי‪,‬‬
‫האיש שלי הגיבור‪.‬‬
‫תהי נשמתך צרורה בצרור החיים‪.‬‬
‫מורן‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"היית לנו מתנה גדולה"‬
‫סגן גונדר דוקטור דמיטרי קוזלוב ז"ל‬
‫ב‬
‫יום שבו זוהתה גופתו של סגן גונדר דוקטור דמיטרי‬
‫קוזלוב‪ ,‬חגג בנו היחיד‪ ,‬אשלי‪ ,‬את יום הולדתו השנים‪-‬‬
‫עשר‪ .‬זה היה בשבת‪ .‬ארבעים ושמונה שעות חיכו בני‬
‫משפחת קוזלוב עד שהגיעה משלחת קצין העיר לבשר להם את‬
‫הנורא מכל‪ .‬איש לא שיער שיהיה זה דווקא ביום ההולדת של‬
‫אשלי‪ .‬תחילה שוחחו אנשי המשלחת עם ילנה‪ ,‬אשתו של דמיטרי‪.‬‬
‫אחר כך הצטרפו אליהם שני פסיכולוגים‪ ,‬והם פנו גם לאשלי‪ .‬הם‬
‫התלבטו אם לספר לו על שאירע דווקא ביום ההולדת שלו‪ .‬בסופו‬
‫של דבר החליטו הפסיכולוגים ש"אין טעם למשוך זמן"‪ .‬אשלי‬
‫פרץ בבכי‪" .‬אני לא מאמין"‪ ,‬אמר‪ .‬אחר כך‪ ,‬בכל פעם שדלת הבית‬
‫נפתחה הסתכל לראות מי בא‪" .‬אני מחכה"‪ ,‬אמר‪" ,‬אני לא מוותר‪.‬‬
‫אני מחכה לאבא‪"...‬‬
‫דוקטור דמיטרי קוזלוב‪ ,45 ,‬היה רופא השיניים של בית הסוהר‬
‫'קציעות'‪ .‬דמיטרי נולד וגדל בלבוב שבאוקראינה‪ .‬הוריו מספרים‬
‫שהיה שובב מילדות‪ .‬יש לו אח נוסף‪ ,‬צעיר ממנו‪ .‬שניהם‪ ,‬אומרים‬
‫ההורים‪ ,‬נהגו להשתולל יחד‪ .‬הרוח הזאת לא עזבה את דמיטרי גם‬
‫כשהתבגר והיה לרופא‪" .‬הוא אהב לצחוק"‪ ,‬סיפר אביו לאחר מותו‪.‬‬
‫"אנחנו גרים באוקראינה‪ .‬בתקופה של מבצע 'עופרת יצוקה' דאגנו‬
‫מאוד‪ .‬ידענו שהוא עובד עם אסירים בטחוניים וחששנו שיקרה לו‬
‫משהו‪ .‬שאלתי אותו פעם ועוד פעם איך הוא מרגיש‪ ,‬מה הוא עושה?‬
‫הוא כתב לי מכתב‪ ,‬שרף אותו קצת בקצוות ולכלך אותו‪ ,‬כאילו הוא‬
‫'מהשטח'‪ ,‬מעזה‪ .‬במכתב כתב 'לאבא‪ ,‬חדשות מהשטח'‪ .‬עכשיו הוא‬
‫נהרג‪ ,‬ואנחנו מדברים עליו בעצב ובדמעות‪ ,‬אבל יש רגעים שאנחנו‬
‫ממש צוחקים‪ ,‬כשאנחנו נזכרים בדברים משעשעים שעשה ובחוש‬
‫ההומור שלו"‪.‬‬
‫"אף פעם לא שעמם איתו"‪ ,‬מספרים גם חבריו לעבודה בבית‬
‫הסוהר "קציעות"‪" .‬תמיד הוא היה עושה שמח‪ ,‬מוקף חברים‪ ,‬מסמר‬
‫‪32‬‬
‫הערב‪ .‬זה אולי לא מסתדר‪ ,‬אבל מצד אחד הוא היה ביישן ושקט‪,‬‬
‫ומצד שני תמיד מחייך‪ ,‬יודע לספר את הבדיחה הנכונה בזמן הנכון"‪.‬‬
‫בית ראשון במולדת‬
‫לפני עשרים שנה הכיר דימיטרי את ילנה‪ ,‬אשתו‪ ,‬מאמנת‬
‫התעמלות אמנותית‪ .‬זו היתה אהבה גדולה‪ ,‬אומרים מכרים של‬
‫השניים‪ .‬בשנת ‪ 1997‬החליטו בני הזוג לעלות לישראל‪ .‬מספרים‬
‫שלפני שעלה לארץ‪ ,‬שנה לפני לידתו של אשלי‪ ,‬אמר דמיטרי‪" :‬אני‬
‫רוצה לגדל את הילדים שלי בישראל"‪ .‬הוריו התנגדו‪ .‬אמה של ילנה‬
‫מתגוררת בגרמניה‪ .‬היא רצתה שיבואו לשם‪ .‬דמיטרי לא רצה‪ .‬הוא‬
‫לא היה מוכן לוותר על החיים בישראל‪" .‬ישראל היא ארץ חמה‬
‫ומדהימה"‪ ,‬הסביר לכל מי שרק רצה לשמוע‪" ,‬ואני רוצה שהילדים‬
‫שלי יהיו מאושרים"‪.‬‬
‫שנתיים לפני שעלה לארץ‪ ,‬עוד באוקראינה‪ ,‬למד דמיטרי עברית‪.‬‬
‫כשהגיע לישראל השתלב עם ילנה בקיבוץ חצרים‪ ,‬במסגרת פרויקט‬
‫של הסוכנות היהודית בשם "בית ראשון במולדת"‪ .‬ברוסיה התמחה‬
‫דמיטרי בכירורגיית פה ולסת‪ ,‬ואילו בישראל נאלץ להתחיל הכול‬
‫מחדש‪".‬שם הוא היה רופא בעל שם"‪ ,‬מספרים בני משפחתו של‬
‫דמיטרי‪" .‬פה עבד בקיבוץ‪ ,‬ואחר כך בבאר שבע ובנתיבות‪ .‬הוא היה‬
‫צריך להוכיח את עצמו"‪.‬‬
‫אבל דמיטרי לא התלונן‪ .‬להפך‪ .‬חבריו מספרים שהיה נחוש‬
‫דמיטרי התעקש להתגייס לשב"ס‪ .‬הוא הוצב כרופא שיניים בבית‬
‫הסוהר "קציעות"‪ ,‬וטיפל באסירים בטחוניים‪ .‬לקורס הקצינים יצא‬
‫משם‪" .‬הוא היה גאה מאוד ללבוש את המדים"‪ ,‬מספרים חברים‬
‫ששירתו איתו בבית הסוהר‪" .‬היה גאה במה שעשה‪ .‬גם כשהוריו‬
‫היו באים לבקר בארץ הוא היה מתגאה בעבודה שלו‪ .‬הוא עצמו‬
‫לא סיפר אף פעם על הטיפול באסירים‪ .‬גם לא לנו‪ .‬אחרי שנהרג‬
‫ואת משפחתו בארץ‪ .‬דמיטרי נהג לנסוע לגרמניה עם רעייתו ובנו‪,‬‬
‫כדי לבקר את אמה של ילנה‪ .‬כמה חודשים לפני מותו זכה דמיטרי‬
‫באליפות מחוז הדרום בשחייה‪ .‬עכשיו‪ ,‬אחרי האסון‪ ,‬הועבר הגביע‬
‫שבו זכה עבור היחידה שלו לאשלי‪ ,‬בנו‪" .‬עמדנו וצילמנו אותו לפני‬
‫שקפץ למים"‪ ,‬מספרים חבריו מ'קציעות'‪" .‬הוא באמת היה אלוף‬
‫בשחייה‪ .‬הוא הצליח בכל מה שרק נגע בו"‪.‬‬
‫הגיעה המשפחה שלו‪ ,‬ביוזמת מפקד הכלא‪ ,‬לסיור בבית הסוהר‪.‬‬
‫האסירים ניגשו למשפחה ואמרו‪' ,‬אנחנו משתתפים בצערכם‪ .‬חשוב‬
‫שתדעו שד"ר קוזלוב התייחס אלינו כאל בני אדם'‪ .‬הם התכוונו‬
‫כמובן ליחסו המקצועי אליהם‪ ,‬כרופא שיניים‪' .‬הוא תמיד טיפל בנו‬
‫כמו בבני אדם'‪ ,‬אמרו למשפחה"‪.‬‬
‫בינתיים עזבו בני המשפחה את הקיבוץ ועברו לבאר שבע‪ .‬דמיטרי‪,‬‬
‫ילנה ואשלי חיו חיים שקטים וצנועים‪" .‬משפחה מושלמת"‪ ,‬אמר מי‬
‫שהכיר אותם‪ ,‬אחרי מותו של דמיטרי‪ .‬דמיטרי היה אבא למופת‬
‫ובעל למופת‪" .‬קשה לתאר את זה‪ ,‬אבל הם שמחו והיו מאושרים‬
‫כל הזמן"‪ ,‬מספרים קרובי משפחה‪" .‬זה היה מדהים‪ .‬בלתי נתפס‬
‫איך ברגע אחד‪ ,‬בשלושים שניות של אש ‪ -‬כל האושר הזה נלקח"‪.‬‬
‫דמיטרי היה ספורטאי מצטיין‪ ,‬שחיין בחסד‪ ,‬חובב צילום וטיולי‬
‫אופניים‪" .‬משפחה‪ ,‬ספורט‪ ,‬טיולים וצילום‪ .‬בסדר הזה"‪ ,‬אומרים‬
‫בני משפחתו‪ .‬מדי פעם היו הוריו באים מאוקראינה לבקר אותו‬
‫ביום חמישי בצהריים דמיטרי עוד דיבר עם ילנה‪ .‬הודיע שהוא‬
‫נוסע לבית הסוהר 'דמון' ושיצלצל מאוחר יותר‪ ,‬וסיפר שהוא רואה‬
‫הרבה עשן ואש‪ .‬אחר כך קרה האסון‪ .‬ילנה‪ ,‬אומרים‪ ,‬סירבה להאמין‪.‬‬
‫היא לא רצתה לדבר עם איש‪ .‬לא רצתה לשמוע‪ .‬ביום שישי אמא‬
‫שלה הגיעה לארץ מגרמניה‪ .‬למחרת הגיעו גם הוריו של דמיטרי‪.‬‬
‫"כאילו הכניסו מלקחיים לחזה שלנו ולקחו לנו את הלב"‪ ,‬תיארו את‬
‫מה שהם מרגישים‪.‬‬
‫דימיטרי קוזלוב עלה לארץ וקיבל מעמד של עולה חדש בזכות‬
‫זכאותה של ילנה לאשרת עולה מכוח חוק השבות‪ .‬אחרי שנהרג‬
‫ביקשו גם הוריו להתיישב בארץ‪ .‬הם רוצים‪ ,‬הסבירו‪ ,‬להיות ליד‬
‫אשתו של בנם ולגדל איתה יחד את נכדם‪ .‬שר הפנים נענה לבקשתם‪,‬‬
‫והחליט להעניק להם מעמד של תושבי קבע‪" .‬דמיטרי רצה כל כך‬
‫שהם יחיו בארץ"‪ ,‬אומרים חבריו‪" .‬הוא הגשים את החלום במותו"‪.‬‬
‫ד"ר דמיטרי קוזלוב נקבר בבית העלמין הצבאי בבאר שבע‪.‬‬
‫במהלך כל הלוויה שלו עמד בנו‪ ,‬בן שתים‪-‬עשרה שנים ועוד יום‬
‫אחד בדיוק‪ ,‬והחזיק את כובע הקצינים של אביו‪ .‬ילנה‪ ,‬אמו‪ ,‬חיבקה‬
‫אותו‪" .‬אשלי"‪ ,‬אמרה לו‪" ,‬עכשיו אתה הגבר בבית"‪.‬‬
‫א‬
‫‪33‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"לקחו לנו את הלב"‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"טיפל בנו כמו בבני אדם"‬
‫אשלי‪ ,‬בן ‪ ,12‬מספר על אביו‪" :‬אני חושב שאבא שלי היה‬
‫רופא טוב מאוד‪ .‬כל האסירים אהבו אותו וגם הסוהרים‪ .‬הוא‬
‫כל הזמן אמר שהוא עובד מכל הלב‪ ,‬וכל הזמן סיפר איזה‬
‫כיף לו‪ .‬הוא היה צוחק עם כולם ומספר כל מיני סיפורים‬
‫מצחיקים שקרו לו‪ .‬הוא נהנה עם כולם ואהב מאוד לעבוד‬
‫בשב"ס‪ .‬לפני שהוא התחיל לעבוד בשב"ס‪ ,‬אבא רצה מאוד‬
‫וניסה מאוד להגיע לשם‪ .‬הוא אהב מאוד לעבוד שם‪ ,‬וגם‬
‫לקח אותי פעם לבית הסוהר שלו‪ ,‬בפורים‪.‬‬
‫אבא שלי כל הזמן אהב לצחוק וליהנות‪ .‬אני אוהב אותו‬
‫מאוד‪ .‬אהבנו לשחק יחד וגם לטייל במדבר‪ ,‬על אופניים‪,‬‬
‫ולראות את הטבע בימי שישי ושבת‪ .‬אבא שלי היה שחיין‬
‫טוב מאוד‪ .‬הוא אפילו זכה ‪ -‬לפני לא הרבה זמן ‪ -‬בגביע‬
‫במקום הראשון ב"יום ספורט מחוז דרום" (אוגוסט ‪.)2010‬‬
‫הוא לימד אותי לשחות כשהייתי קטן וחשב שאני שוחה טוב‬
‫מאוד‪ .‬אבא שלי גם אהב אותי מאוד‪ .‬הוא כל הזמן רק עזר לי‬
‫בדברים ורצה שאני אהיה תלמיד טוב ושיהיו לי ציונים טובים‪.‬‬
‫אני והוא מאוד התחברנו יחד‪ .‬אבא יהיה לי חסר מאוד"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫להשתלב‪ ,‬להתאקלם‪ .‬על קשיי הקליטה שהיו לו לא דיבר מעולם‬
‫עם איש‪" .‬מרגע שהחליט לעלות לארץ היה מוכוון מטרה"‪ ,‬הם‬
‫מתארים אותו‪" .‬זה אדם שמעולם לא דיבר על קושי"‪.‬‬
‫"אבא לימד אותי לשחות"‬
‫מישר וסים אבו ריש ז"ל‬
‫מ‬
‫אז נהרג מישר וסים אבו ריש בשריפה‪ ,‬מתפלל אבא‬
‫שלו‪ ,‬סאלח אבו ריש‪ ,‬לאלוהים‪ .‬מבקש מהאל שייתן לו‬
‫כוח‪ .‬וסים היה בכור בניו‪ .‬הוא השאיר אחריו אישה הרה‪,‬‬
‫אחלאס‪ ,‬בחודש התשיעי להריונה‪ ,‬ושתי בנות קטנות‪ :‬אילנה בת ‪7‬‬
‫ושירז בת ‪ 4‬בסך הכול‪" .‬אני מבקש מאלוהים 'תן לי כוח'"‪ ,‬אומר‬
‫סאלח אבו ריש‪" .‬אני מתפלל‪' :‬אלוהים‪ ,‬תן לי את הכוח כדי שאוכל‬
‫לגדל את התינוקות של הבן שלי כמו שגידלתי את אבא שלהן'‪ .‬אני‬
‫בן אדם לא בריא‪ ,‬אחרי שני התקפי לב‪ .‬אבל אני חייב להיות חזק‬
‫עכשיו‪ .‬וסים השאיר ילדות מחונכות‪ ,‬יפות‪ ,‬כל כך יפות‪ ,‬מלכות‬
‫יופי‪ .‬אני‪ ,‬מאז האסון‪ ,‬שם אותן בלב שלי כל דקה וכל רגע‪ .‬כל הזמן‪.‬‬
‫כמו אבא‪ .‬הבת שלו שאלה אותי 'סבא‪ ,‬מי שרף את אבא שלי?'‪.‬‬
‫'לא יודע'‪ ,‬אמרתי לה‪' ,‬לא יודע‪ .‬אין לי תשובה'‪ .‬רק שמתי את היד‬
‫שלי על הגב שלה וחיבקתי אותה‪ .‬אני מצטער‪ .‬אין לי תשובה‪ .‬עד‬
‫עכשיו אין"‪.‬‬
‫לאחר שוסים סיים תיכון בהצלחה הוא התגייס לצה"ל‪ ,‬להנדסה‬
‫קרבית‪ .‬תקופות ארוכות שירת בתוך לבנון‪" .‬דאגנו"‪ ,‬מספר סאלח‪,‬‬
‫"אבל אנחנו עדה שמאמינה בגורל‪ .‬גם עכשיו זה מה שמחזיק‬
‫אותנו‪ .‬אני אומר כל הזמן‪ ,‬כנראה שהשליחות של וסים הסתיימה‪.‬‬
‫זה הגורל‪ .‬ככה אלוהים החליט‪ .‬אי אפשר לערער על זה‪ .‬גם אם זה‬
‫כואב‪ ,‬גם אם זה קורע את הלב"‪.‬‬
‫אחרי שהשתחרר מהצבא וסים התחתן‪ .‬זה היה בשנת ‪,2002‬‬
‫שמונה שנים לפני האסון‪ .‬כמה חודשים לאחר מכן‪ ,‬עוד באותה‬
‫שנה‪ ,‬התגייס לשב"ס‪ .‬הוא שירת בבית סוהר רימונים‪" .‬הוא אהב את‬
‫המערכת של שירות בתי הסוהר"‪ ,‬מספר סאלח אבו‪-‬ריש‪" .‬היה מה‬
‫שנקרא 'מורעל'‪ .‬החלום שלו היה להנהיג‪ ,‬לפקד‪ .‬הוא כל כך רצה‬
‫להתקדם בסולם הדרגות‪ ,‬להתפתח‪ .‬כל הזמן חשב על זה‪ .‬הוא היה‬
‫אומר לי 'אבא‪ ,‬אני רוצה להיות מפקד כלא'‪' ,‬אבא‪ ,‬אני רוצה להגיע‬
‫לדרגה גבוהה בשב"ס'‪ .‬והוא באמת התקדם והגיע‪ .‬הוא אפילו סיים‬
‫תואר בקרימינולוגיה והתקבל לקורס קצינים‪ ,‬הכול באותה שנה‪.‬‬
‫אבל החלום שלו ושלי נשרף באסון‪ .‬חלום השאיפות של וסים‪,‬‬
‫קשר רגשי עמוק בין הבן לאב‬
‫וסים‪ ,‬בנם של ָדלֵה וסאלח‪ ,‬נולד בקיץ של שנת ‪ '78‬בחיפה‪ .‬וסים‬
‫קראו לו‪ ,‬שפירושו "יפה"‪" ,‬נעים הליכות"‪ .‬הוא גדל בכפר ירכא‬
‫עם שלושה אחים ושתי אחיות‪ .‬סאלח מספר‪ ,‬שכילד לקח את וסים‬
‫כל הזמן לטיולים בארץ‪ .‬הוא עצמו איש ציבור‪ ,‬בעבר היה ראש‬
‫עיריית ירכא‪ ,‬ויותר משלושים שנה הוא מנהל בנק‪" .‬הוא היה ה'גב'‬
‫שלי"‪ ,‬מתאר סאלח את עומק היחסים בינו לבין בנו המת‪" .‬בפעילות‬
‫הציבורית‪ ,‬בבחירות‪ .‬סיפרתי לו‪ ,‬שיתפתי אותו‪ ,‬התייעצתי איתו‪.‬‬
‫תמיד הייתי אומר לו‪' :‬אם אני אלך לעולמי‪ ,‬וסים‪ ,‬אתה תבוא‬
‫במקומי‪ .‬אתה צריך לדאוג לאחים שלך‪ ,‬לאחיות שלך‪ ,‬לאשתך‬
‫ולבנות‪ .‬אף פעם לא שמעתי ממנו 'לא‪ ,‬אבא'‪ .‬כל הזמן הוא אמר לי‬
‫רק 'כן‪ ,‬אבא‪ ,‬כן‪ .‬אל תדאג אבא‪ ,‬אל תדאג'‪ .‬עכשיו הוא נהרג‪ ,‬והלב‬
‫קרוע‪ .‬זה היה האוצר הכי יקר שלי‪ ,‬ואני איבדתי אותו"‪.‬‬
‫‪34‬‬
‫החלום הזה נשרף‪ ,‬נחנק באש יחד עם וסים‪ .‬שורף את הלב שלי‪,‬‬
‫האבא הגאה‪ ,‬בדרך"‪.‬‬
‫הוא היה בחור יפה‪ ,‬חזק‪ ,‬מעידים בני משפחת אבו‪-‬ריש‪" .‬אב‬
‫השנה" הם אומרים עליו‪" .‬מחנך‪ ,‬אוהב"‪" .‬מעולם לא חסך מבנותיו‬
‫דבר"‪ ,‬אומר סאלח‪" .‬כל דבר שביקשו אמר להן 'כן'"‪.‬‬
‫"וסים הלך‪ ,‬וסים הלך"‬
‫ביום האסון הגיע סאלח למקום העבודה שלו בבנק‪ .‬בימי חמישי‬
‫נהג לעבוד גם בשעות אחר הצהריים‪ .‬בשעה ארבע ועשרה צלצל‬
‫אליו דודו של וסים‪ ,‬בעצמו קצין שב"ס‪ ,‬שנמצא בחופשת מחלה‪.‬‬
‫"'סאלח'"‪ ,‬משחזר סאלח את דברי הדוד‪'" ,‬אני רוצה לדבר איתך'"‪.‬‬
‫רק ביום שבת‪ ,‬יומיים אחרי האסון‪ ,‬בשעה תשע וחצי בבוקר‪,‬‬
‫הודיע קצין העיר למשפחת אבו‪-‬ריש שזיהו את גופתו של וסים‪.‬‬
‫"הבשורה המרה ביותר בחיי"‪ ,‬אומר סאלח‪" .‬גם את הפרומילים של‬
‫התקווה איבדנו‪ .‬אמרתי 'וסים‪ ,‬וסים שלי‪ ,‬בני האהוב והיקר‪ ,‬לא‬
‫משנה מה יהיה‪ ,‬היית והלכת‪ ,‬ואני לא אשכח אותך לעולם'"‪.‬‬
‫א‬
‫‪35‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫סאלח ודלה אבו ריש‪ ,‬הוריו של וסים אבו ריש‪ ,‬כותבים לבנם‪:‬‬
‫‪29.12.10‬‬
‫הכול נשרף‪ ,‬וסים!‬
‫בני וסים‪ ,‬פירוש השם שלך הוא "יפה תואר"‪ .‬כך אתה‪ ,‬וכך‬
‫היית באישיותך‪ ,‬בנפשך‪ ,‬בעוזך ובנימוס שלך‪ ,‬בהתנהגותך‬
‫המצוינת ובאהבתך לזולת‪ .‬גרמת לכולם לאהוב אותך‪ ,‬תמיד‬
‫היית ראשון לעזור ולהתנדב‪ ,‬וכך במותך נפלת במשימת‬
‫קודש ‪ -‬להציל חיי אדם!‬
‫היית אמיץ‪ ,‬חרוץ ומקצועי‪ .‬כל שירותך חלמת להיות קצין‬
‫מצליח‪ ,‬אך האש השיגה אותך‪.‬‬
‫וסים‪ ,‬הלכת ללמוד לתואר ראשון בקרימינולוגיה וסיימת‬
‫אותו‪ ,‬אך לא זכית לקבלו‪ .‬למדת לגמול השתלמות‪ ,‬אך לא‬
‫נהנית מפירותיו‪ .‬יצאת לקורס קצינים שכל כך רצית‪ ,‬אך‬
‫הכול נקטע פתאום‪ .‬באחת המסיבות בקורס ראינו אותך שר‬
‫ורוקד כשאתה נושא את מילת המזל‪ ,‬כנראה ידעת שזה מה‬
‫שחסר לך‪.‬‬
‫וסים‪ ,‬היית אב גאה‪ ,‬חם‪ ,‬דואג תמיד ואוהב תמיד‪ ,‬תמיד‬
‫מזכיר ומדגיש את אהבתך לבנותיך ולאשתך‪ .‬חינכת את‬
‫ילדותיך לאנה ושיראז לאהוב‪ ,‬ואכן הן כאלה‪ :‬אוהבות‪,‬‬
‫חרוצות ושאפתניות בדיוק כמוך‪.‬‬
‫אמך‪ ,‬וסים‪ ,‬מחכה לך‪ .‬היא בוכה ימים כלילות וממתינה‬
‫שתשוב אליה בדמותך הזקופה ובחיוך הרחב שמילא את‬
‫חלל הבית‪ .‬אחיך נזאר מחכה לך לסיבוב על האופנוע החדש‪.‬‬
‫עלאא לא מסוגל לחשוב שאינך עוד‪ ,‬ואוסמה בוכה תמיד‪.‬‬
‫אחיותיך ויויאן ואלהאם קרועות וכואבות את מותך‪ .‬כולנו‬
‫אהבנו אותך כמו שאהבת אותנו וחיכינו לראותך מצליח כפי‬
‫שהיית תמיד‪ .‬אך במקום לקבל אותך קיבלנו את בגדיך‪ ,‬את‬
‫מדיך ואת התג השמי השרוף שנשאר ממך‪ .‬הכול נשרף‪,‬‬
‫וסים!‬
‫וסים‪ ,‬עם לב כואב וקרוע נזכור אותך לעד‪ .‬אתה גאוותנו‪.‬‬
‫נשמור את מבטך ואת חיוכך לנצח ּ ְכנ ֵר שיאיר את דרכינו‪.‬‬
‫הננו מבטיחים לך שנשמור ונגדל את בנותיך על אותם‬
‫ערכים נעלים שגידלנו אותך ונתמוך ונחזק את אשתך‪,‬‬
‫שאמורה ללדת בכל רגע‪ .‬אל תדאג‪ ,‬תנוח על משכבך‪ .‬יהיה‬
‫זכרך ברוך לנצח נצחים‪.‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫לעדכן אותו אם יש ידיעות על מצבו של וסים‪" .‬החלטתי לחזור‬
‫לבנק"‪ ,‬הוא אומר‪" .‬חזרתי לסניף‪ ,‬נכנסתי לאינטרנט‪ ,‬ושם ראיתי את‬
‫הכותרת "אוטובוס של קורס צוערים"‪ .‬תפסתי את הראש בידיים‪.‬‬
‫אמרתי רק שתי מילים 'וסים הלך‪ ,‬וסים הלך‪ ,‬וסים הלך'‪ .‬הרגשתי‬
‫שהראש שלי מתפוצץ"‪ ,‬מתאר אבו ריש‪" .‬אבל לא ויתרתי‪ .‬המשכתי‬
‫לצלצל לנייד של וסים עוד פעם ועוד פעם‪ .‬אף אחד לא ענה'"‪.‬‬
‫סאלח אבו ריש עזב את סניף הבנק וחזר הביתה‪ .‬הבית כבר היה‬
‫מלא אנשים‪ .‬כל הכפר הגיע‪ .‬חיכו לנס‪ .‬קיוו שוסים יחזור‪ .‬ככה זה‬
‫נמשך עד שעה שלוש לפנות בוקר‪ ,‬כאשר הגיעה משלחת לביתם‬
‫כדי לקחת מהמשפחה דגימות די‪.‬אן‪.‬איי‪" .‬אמרתי להם‪' :‬בעצם אתם‬
‫אומרים שוסים כבר לא בחיים'"‪ ,‬מספר סאלח‪" .‬הם אמרו‪' :‬לא‪ ,‬אבל‬
‫התפקיד שלנו הוא זיהוי"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫סאלח שאל אם יש בעיה‪ ,‬והדוד השיב בשלילה ואמר ש"אין שום‬
‫דבר מיוחד"‪.‬‬
‫סאלח נסע אליו‪ ,‬וכשנכנס לבית הדוד ראה שהטלוויזיה פתוחה‪.‬‬
‫הוא הציץ לרגע וראה את הכותרות‪" :‬אוטובוס התהפך"‪" ,‬ארבעים‬
‫הרוגים"‪" ,‬אסון שריפה בכרמל"‪" .‬לא נבהלתי"‪ ,‬הוא אומר‪" .‬אמרתי‬
‫'בסדר‪ ,‬יש שריפה‪ ,‬מה זה קשור אלי?'"‪.‬‬
‫דודו של וסים היה כל אותו זמן עצבני‪ .‬הוא יצא וחזר ושוחח‬
‫בטלפון‪ .‬בסוף פנה לסאלח ואמר לו‪" :‬שמעתי שוסים בתוך האוטובוס‬
‫השרוף"‪ .‬סאלח אבו ריש צחק‪" .‬וסים באוטובוס?"‪ ,‬אמרתי‪" ,‬וסים‬
‫ברמלה‪ ,‬בקורס קצינים"‪ .‬הדוד הסביר ש"הקפיצו" את צוערי קורס‬
‫הקצינים כדי שיפנו את כלא 'דמון'‪ .‬סאלח נחרד‪ .‬הוא איתר את‬
‫מספר הטלפון הנייד של מפקד בית סוהר 'דמון' והתקשר אליו‬
‫בניסיון להשיג פרטים‪ .‬הוא פנה לעוד ועוד אנשים‪ ,‬ומכולם ביקש‬
‫הכול נשרף‬
‫מישר ולדיסלב רחמימוב ז"ל‬
‫ה‬
‫פגישה האחרונה של רס"ר רומן רחמימוב‪ ,‬מנהל מפעל‬
‫המתכת בבית הסוהר 'אשל'‪ ,‬עם אחיו‪ ,‬מישר ולדיסלב‬
‫רחמימוב‪ ,‬התקיימה כמה ימים לפני האסון‪ .‬הוא אמור‬
‫היה לפגוש אותו שוב בבית ההורים בבאר שבע בדיוק ביום האסון‪.‬‬
‫"ממש חיכינו"‪ ,‬מספר רומן‪ ,‬וממשיך ומתאר איך פתאום מהצהריים‬
‫לא היה מענה ממכשיר הטלפון הנייד של ולדיסלב‪" ,‬וזה משהו שלא‬
‫קורה‪ .‬אין מצב שולדיסלב לא עונה"‪ .‬אבל אז החלו להגיע הידיעות‬
‫הראשונות‪" .‬פתחתי את הטלוויזיה‪ ,‬התחלתי לחבר אחד ועוד אחד‪,‬‬
‫הערכתי שכנראה היה שינוי בתוכנית והוא עלה לאוטובוס לבית‬
‫סוהר 'דמון'‪ .‬התקשרתי לבקרה בבית הסוהר שלי‪ ,‬וברגע שאמרו‬
‫לי בוודאות שזה אוטובוס של קורס קצינים‪ ,‬כבר הבנתי‪ .‬הבנתי גם‬
‫שהוא לא עדכן את ההורים כי לא רצה להדאיג אותם‪ .‬כנראה תכנן‬
‫להתקשר מאוחר יותר"‪.‬‬
‫"חשבתי שהוא מתאים לשב"ס"‬
‫ולדיסלב‪ ,‬בן ‪ 30‬במותו‪ ,‬נולד ב‪ 18-‬בפברואר ‪ 1980‬בעיר באקו‬
‫שבאזרבייג'אן‪ ,‬בן להוריו ולנטינה ולב ואח לרומן ולזאור‪ .‬פער של‬
‫עשר שנים ומעלה משני אחיו הבוגרים קבע את מעמדו במשפחה‬
‫כבן הזקונים‪ ,‬המפונק‪ ,‬שכולם מעתירים עליו אהבה רבה‪ ,‬דואגים לו‬
‫ושומרים עליו‪" .‬כך זה היה גם כשגדל"‪ ,‬מתאר רומן‪" .‬הוא תמיד‬
‫היה הקטן‪ ,‬המתוק‪ ,‬זה שצריך לדאוג לו‪ ,‬אף על פי שבאישיותו היה‬
‫ממש ההפך הגמור מכך ועל כן היינו גאים בו כל כך"‪.‬‬
‫ההורים התלבטו אם להגר לארה"ב‪ ,‬שם מתגוררים רוב קרובי‬
‫המשפחה‪ ,‬או לעלות לישראל‪" .‬בסופו של דבר הם בחרו לעלות‬
‫לארץ‪ .‬הם אמרו לנו‪' :‬יהודים צריכים לחיות בישראל'‪ .‬זו היתה‬
‫בחירה מטעמים ציוניים ממש"‪ ,‬משתף רומן‪.‬‬
‫המשפחה הגיעה לארץ ב‪ 1994-‬ותחילה התגוררה בתל אביב‪.‬‬
‫ולדיסלב בן ה‪ 14-‬התקבל לתיכון רוגוזין בעיר‪" .‬הוא השתלב יפה‬
‫בחברה ובלימודים‪ ,‬למד עברית במהירות שלא תתואר‪ ,‬רכש מיד‬
‫‪36‬‬
‫חברים וממש לא חווה קשיי קליטה‪ .‬זה היה פשוט מדהים"‪ ,‬נזכר‬
‫רומן‪.‬‬
‫כעבור כמה חודשים העתיקה המשפחה את מגוריה לבאר שבע‪,‬‬
‫וולדיסלב המשיך את לימודיו במקיף ד' בעיר‪ .‬הוא סיים בהצלחה‬
‫את הבגרויות והתגייס לצה"ל‪ ,‬למשמר הגבול‪ ,‬שם שירת ביחידת‬
‫מתיל"ן ‪ -‬היחידה המיוחדת ללוחמה בטרור ובפשיעה‪ .‬לאחר שסיים‬
‫את השירות הצבאי עבד ולדיסלב כמאבטח ברכבת ישראל‪ ,‬ובמקביל‬
‫התקבל ללימודי הנדסת חשמל ואלקטרוניקה במכללה האקדמית‬
‫להנדסה סמי שמעון‪ .‬הוא גם עבד כמאבטח במכללה‪ .‬הוא סיים‬
‫בהצלחה את לימודיו והתקבל לעבודה בחברת בקרה ואלקטרוניקה‪.‬‬
‫"כיוון שאני משרת בשב"ס ומכיוון שהכרתי את ולדיסלב"‪ ,‬אומר‬
‫רומן‪" ,‬חשבתי שהוא מתאים מאוד לעבוד במסגרת הארגון‪ .‬הצעתי‬
‫לו להתגייס‪ ,‬והוא אכן התקבל לשב"ס‪ .‬תחילה שירת כמש"ק‬
‫טכנולוגיות בבית הסוהר 'קציעות'‪ .‬משם עבר לבית המעצר 'נפחא'‬
‫ושימש קצין טכנולוגיות‪ .‬לשמחתנו‪ ,‬זה היה ממש בתחום ההתמחות‬
‫שלו‪ .‬בשמונת החודשים האחרונים הוא עבד שם‪ ,‬עד שיצא לקורס"‪.‬‬
‫"הרעיון לצאת לקורס קצינים ממש הלהיב אותו"‪ ,‬נזכר רומן‪.‬‬
‫"אמנם גם התקן חִייב אותו ללכת לקצונה‪ ,‬אבל בעיקר היה זה‬
‫ולדיסלב שרצה מאוד להיות קצין‪ .‬הוא היה אחוז התלהבות עצומה‪,‬‬
‫ממש חיכה בקוצר רוח לתחילת הקורס ונהנה בהמשך מכל רגע‪ .‬אני‬
‫גם יודע שהיו מאוד מרוצים ממנו‪ .‬הוא היה אלוף במחשבים‪ ,‬בעל‬
‫ידע רחב ונהג לעזור לכולם‪ .‬במסגרת עבודתו ב'נפחא' היה אחראי‬
‫על המשל"ט והיו מתקשרים אליו גם בלילה להתייעץ איתו ולקבל‬
‫הנחיות לפתרון בעיות‪ .‬הוא תמיד מילא את תפקידו בנכונות אדירה‬
‫ובמסירות‪ ,‬והעניק כל מידע וכל פתרון יצירתי אפשרי‪ ,‬ואלה היו לו‬
‫תמיד ובשפע"‪.‬‬
‫מקור תמיכה עצום להורים‬
‫בני משפחת רחמימוב קשורים זה לזה בקשר הדוק מאוד‪ .‬רומן‪,‬‬
‫נשוי ואב לשלושה ילדים‪ ,‬רכש בשעתו דירה במרחק שני בתים‬
‫"הכל היה נראה אופטימי"‬
‫אחרי המשפחה ושב"ס היה הדיג‪" .‬ולדיסלב אהב לדוג‪ .‬הוא נהג‬
‫לנסוע עם חברים לכנרת ולאתרי דיג נוספים‪ .‬החברים שלו הם כולם‬
‫חברי ילדות‪ ,‬שגדלו יחד בבאר שבע והלכו יחד כל הדרך‪ .‬הם גם‬
‫למדו יחד לתואר ראשון‪ .‬חבורה ממש איכותית"‪.‬‬
‫ולדיסלב הספיק לטייל קצת בעולם‪" .‬בספטמבר האחרון הוא היה‬
‫‪ 11‬יום בדנמרק‪ ,‬בשוודיה ובנורבגיה יחד עם החברה שלו‪ ,‬קטיה"‪.‬‬
‫מתברר שהיו לולדיסלב תוכניות להתחתן‪ ,‬אם כי עדיין לא נקבע‬
‫תאריך לחתונה‪" .‬הכול היה נראה כל כך אופטימי"‪ ,‬נעצב רומן‪.‬‬
‫רומן מספר שבשבעה היתה נהירה של אנשי שב"ס לבית ההורים‪.‬‬
‫"כל כך הרבה אנשים שאהבו את ולדיסלב‪ ,‬ישבו וסיפרו לנו איזה‬
‫בחור מקסים הוא היה‪ .‬חיפשנו במהלך השבעה צילום שלו כדי‬
‫לשים במסגרת‪ .‬בקושי מצאנו תמונה אחת במחשב שלו‪ .‬הוא כל‬
‫כך לא דאג לעצמו‪ ,‬אפילו לא לצילום‪ .‬אני חושב כל הזמן כמה הוא‬
‫בכל זאת הספיק‪ .‬איך הוא‪ ,‬הקטן והמפונק‪ ,‬גדל והיה לגבר מדהים‪,‬‬
‫ואני רוצה לומר לו‪' :‬אח קטן שלי‪ ,‬אני מצדיע לך'"‪.‬‬
‫א‬
‫‪37‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫ותוך שלושה חודשים סידר להם בית נהדר‪ .‬הוא היה מגיע מ'נפחא'‬
‫הביתה ומיד יוצא לסידורים ולקניות עבור ההורים‪ .‬אני זוכר שהוא‬
‫אמר להם 'אתם גידלתם אותנו‪ ,‬ועכשיו אנחנו צריכים לתת לכם‬
‫את הכבוד'"‪.‬‬
‫"בעדה הקווקזית"‪ ,‬מגלה רומן‪" ,‬מתן כבוד להורים הוא מחויבות‬
‫עליונה של הבנים"‪ .‬אבל ולדיסלב לקח את המסורת הזו למקום‬
‫הכי גבוה‪ ,‬הכי אנושי והכי מרגש‪" .‬הוא היה בקשר מתמיד איתם‪,‬‬
‫וכשהיה מגיע לעבודה היה מיד מתקשר הביתה לשאול את אמא אם‬
‫הכול בסדר ואת אבא אם כבר אכל ושתה"‪.‬‬
‫"ההורים"‪ ,‬מוסיף רומן‪" ,‬הגיעו לארץ בגיל מבוגר ולא השתלבו‬
‫בשוק העבודה‪ .‬ולדיסלב גישר בינם לבין המוסדות ומגיל צעיר‬
‫שימש להם פה‪ .‬הוא ליווה אותם לכל הסידורים ‪ -‬לרופאים‪ ,‬לביטוח‬
‫הלאומי ולכל מקום שבו היתה נחוצה להם עזרה‪ .‬הוא עשה הכול‬
‫בשמחה כזו‪ ,‬בשלמות כזו‪ ,‬הרגיש שזה מגיע להם ושמח שהוא יכול‬
‫לעזור‪ .‬הוא היה הנהג המלווה שלהם לכל מקום‪ ,‬וכשהתחיל את‬
‫הקורס‪ ,‬לקחתי על עצמי את התפקיד שלו עד שיסיים את הקורס"‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬מספר רומן‪ ,‬נפער חלל עצום בחיי ההורים‪" .‬אנחנו צריכים‬
‫לחזק אותם ולהיות איתם כל הזמן‪ ,‬כי היה פה קשר מיוחד מאוד‪,‬‬
‫חזק מאוד"‪.‬‬
‫מעבר לעבודה היו לולדיסלב לא מעט עיסוקים‪" .‬הוא היה דוד‬
‫נהדר לילדים שלי"‪ ,‬מתאר רומן‪ ,‬פיתח איתם מערכת יחסים כמו‬
‫עם אחים‪ .‬הוא היה דוד שאוהב ומחבק‪ ,‬תמיד קשוב ועונה לכל‬
‫שאלה‪ ,‬עם המון סבלנות‪ .‬הם נעזרו בו בכל הקשור למחשבים‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫אם שמע שיש בעיה‪ ,‬היה עוזב הכול ומגיע מיד‪ .‬וכשהגיע אלינו‬
‫היו הילדים קופצים עליו‪ .‬בימי הולדת היה משתגע‪ ,‬מפציץ אותם‬
‫במתנות‪ .‬הוא היה דוד מהסרטים‪ ,‬מה יש לומר"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫מדירת הוריו‪ ,‬באותו הרחוב ממש‪ .‬ולדיסלב עדיין התגורר בבית‬
‫ההורים‪ ,‬והקשר בין האחים היה יומיומי‪ .‬בימי שישי היו כולם‬
‫נפגשים בשוק או בסופרמרקט ובימי שבת היו מגיעים לארוחה‬
‫בבית ההורים‪.‬‬
‫להורים היה ולדיסלב מקור לנחת רבה ולגאווה גדולה‪ .‬הוא היה‬
‫בחור אחראי‪ ,‬שמחליט ומבצע‪ ,‬בעל אופי משימתי בולט‪ ,‬ממוקד‬
‫מטרה ושואף תמיד קדימה‪" .‬ההורים היו מרוצים‪ ,‬ואנחנו‪ ,‬האחים‪,‬‬
‫היינו מאוד גאים בו"‪ ,‬מספר רומן‪" .‬הוא בנה את עצמו לאט‪ ,‬לכן‬
‫גם לא מיהר לעזוב את הבית‪ .‬באותן השנים גם שימש מקור תמיכה‬
‫עצום להורים‪ ,‬נהג בהם באחריות רבה‪ ,‬החליט על שיפוצים בדירה‬
‫ולדיק‪ ,‬בן‪ ,‬אח‪ ,‬דוד וחבר יקר‪.‬‬
‫נלקחת מאיתנו בדרך להציל חיים מסיבות לא ברורות ובטח‬
‫שלא מוצדקות‪.‬‬
‫היית אדם משכמך ומעלה‪ .‬תמיד עוזר‪ ,‬מתעניין‪ ,‬לומד‬
‫ומחכים‪.‬‬
‫בדיוק בגלל זה אנו לא מבינים למה צרה כזאת מגיעה לך‪.‬‬
‫אין לתאר את הכאב והאכזבה שחווינו כשגילינו‪ ,‬שאתה היית‬
‫בין אותם ההרוגים על הכרמל‪.‬‬
‫היית חושב בדרכים לא רגילות ותמיד היית צעד אחד לפני‬
‫כולם ולכן היית כה מבריק‪.‬‬
‫אני מתאר לעצמי שהקלישאה הכל כך ידועה אכן נכונה ‪-‬‬
‫המוכשרים והאיכותיים תמיד הולכים ראשונים‪.‬‬
‫כל כך רצית להיות קצין‬
‫כל כך רצית להתקדם בחיים‬
‫כל כך רצית לשמח את ההורים‬
‫כל כך רצית להקים משפחה‪.‬‬
‫בסוף נשארת לנצח נצחים יחד עם החברים‪ ,‬עם ‪43‬‬
‫הגיבורים‪.‬‬
‫עץ הלימון ששתלת חדל לגדול בלעדיך‬
‫השמש הפסיקה לזרוח‬
‫השמים נפלו‬
‫העיניים התייבשו‬
‫נשארה רק פינת הנצחה על הקיר‬
‫עם התמונות‪ ,‬הדרגות שלא ענדת והתעודה שלא קיבלת‬
‫והזיכרונות‪ ,‬הזיכרונות‪...‬‬
‫השארת חלל ענק בליבנו שלעד יישאר שלך‪.‬‬
‫אתה כל כך חסר!‬
‫כואב ואוהב‪,‬‬
‫אחיך רומן‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הספד‬
‫מישר חגי ז'ורנו ז"ל‬
‫ע‬
‫ילי‪ ,‬בתו היחידה של מישר חגי ז'ורנו‪ ,‬מחפשת את אבא‪.‬‬
‫בגיל שנה וחצי נשארה עילי עם לילך‪ ,‬אמא שלה‪ ,‬ועם אב‬
‫שרואים רק בתמונות‪" .‬אבא חגיה"‪ ,‬היא אומרת‪ .‬אחר כך‬
‫היא שרה לאביה המת את השיר "לאבא שלי יש סולם"‪" .‬ככה היא‬
‫שרה לו גם ביום האחרון‪ ,‬לפני שנהרג"‪ ,‬מספרת לילך ז'ורנו‪" .‬היא‬
‫רק בת שנה וחצי‪ .‬הסברתי לה ש'אבא איננו' וש'אבא לא יחזור'‪,‬‬
‫אבל אם לי קשה להבין את זה‪ ,‬אז איך היא תבין? היא בוכה‪ .‬היא‬
‫צועקת 'אבא!' או שהיא מחזיקה את הטלפון ומעמידה פנים שהיא‬
‫מחייגת‪ .‬אני שואלת 'למי?' והיא אומרת 'לאבא'‪' ,‬אבאל'ה'"‪.‬‬
‫חגי ז'ורנו‪ ,28 ,‬בנם הבכור של חמדה ודויד‪ ,‬נולד וגדל בקריית‬
‫גת‪ .‬כיוון שנולד בחג סוכות קראו לו חגי‪" .‬אני נזכרת ביום שבו‬
‫ילדתי אותו"‪ ,‬אומרת חמדה אמו‪" .‬הבכי שלו ברגע שיצא ממני‬
‫נמצא באוזניים שלי‪ ,‬מצלצל‪ .‬התמונה שלו בשנייה שנולד נמצאת‬
‫אצלי בדמעות‪ .‬כשהכניסו את הארון שלו לבור‪ ,‬הרגשתי שלקחו‬
‫חלק מהגוף שלי וקברו יחד איתו‪ .‬מה שנשאר ממני זה רק חלק קטן‪,‬‬
‫לשאר הילדים שלי‪ .‬אבל החלק הגדול הלך איתו‪ .‬הלב שלי שרוף‪.‬‬
‫את השריפה בכרמל כיבו‪ ,‬אבל את הלב שלי לא יצליחו לכבות‬
‫אף פעם‪ .‬אני כל הזמן חושבת כמה הוא סבל‪ ,‬כמה כאב לו‪ .‬זה‬
‫מייסר אותי‪ .‬כי אני הגנתי עליו מאז שנולד‪ .‬לא החסרתי ממנו כלום‪.‬‬
‫הצלתי אותו בכל פעם‪ ,‬גם כשהוא היה בן שלושה חודשים ואושפז‬
‫עם דלקת ריאות‪ .‬אלה דברים שאני לא שוכחת‪ .‬עברו עשרים‬
‫ושמונה שנה‪ ,‬ולא הייתי איתו באש‪ .‬באש הוא היה לבד"‪.‬‬
‫"היו לנו חיים מושלמים"‬
‫כשהיה חגי בן ארבע עשרה נפגע אביו פגיעת ראש קשה בתאונת‬
‫דרכים‪ .‬האב עבר תהליך שיקום ארוך‪ .‬חגי‪ ,‬אומרת חמדה אמו‪ ,‬היה‬
‫‪38‬‬
‫אז ל"אבא שני" בבית ‪ -‬דאג לכולם‪ ,‬אבל ידע גם לשמוח‪" .‬לא היתה‬
‫שמחה בלי חגי"‪ ,‬אומרים בני משפחת ז'ורנו‪" .‬הוא היה 'ליצן'"‪,‬‬
‫אומרת גם לילך אשתו‪" .‬בגלל זה"‪ ,‬היא מסבירה‪" ,‬אני כל הזמן‬
‫חושבת שהוא עוד יבוא ויגיד 'עבדתי עליכם‪ ,‬מה אתם בוכים‪ ,‬הכל‬
‫בסדר‪ .‬אני חי‪"'...‬‬
‫בצבא שירת חגי במג"ב‪ .‬לאחר שחררו התגייס לשירות בתי‬
‫הסוהר‪ .‬מאז‪ ,‬במשך שמונה שנים‪ ,‬שירת בבית הסוהר 'אוהלי קידר'‪.‬‬
‫הוא סיים בהצטיינות תואר בקרימינולוגיה‪ .‬את התעודה קיבלו בני‬
‫משפחתו במהלך השבעה‪ .‬חגי עבר קורס סוהרים וקורס משק"ים‬
‫וחלם על קורס הקצינים‪" .‬הוא רצה לצאת כבר לפני שנתיים"‪,‬‬
‫מספרת לילך‪" ,‬אבל אז אמרו לו שהוא צעיר‪ .‬גם בקורס הזה אמרו‬
‫לו שאין מקום‪ ,‬שיותר מדי אנשים יוצאים מ'אוהלי קידר'‪ .‬הוא‬
‫נלחם‪ ,‬כתב מכתבים‪ .‬אני עודדתי אותו‪ .‬אמרתי לו 'אם לא תצא אני‬
‫אגיע לנציב בשבילך‪ .‬אתה תראה‪ ,‬אני אשכנע אותו'‪ .‬ידעתי כמה‬
‫הוא רוצה להיות קצין"‪.‬‬
‫כשהכיר את לילך חגי כבר שירת בשירות בתי הסוהר‪ .‬הם נפגשו‬
‫במועדון‪ ,‬בקיבוץ רבדים‪" .‬זאת היתה אהבה ממבט ראשון"‪ ,‬אומרת‬
‫לילך‪" .‬מושלם"‪ ,‬היא מתארת את אהובה‪" ,‬מפנק"‪ .‬הציע הצעת‬
‫נישואים רומנטית‪ .‬חגי ידע שהיא אוהבת לשוט ולכן לקח אותה‬
‫לשיט על יאכטה בתל אביב‪ ,‬בחג האהבה‪" .‬היו לנו חיים מושלמים"‪,‬‬
‫"אל תלך'"‬
‫ביום חמישי‪ ,‬יום השריפה‪ ,‬דיברו השניים בטלפון בשעות הבוקר‪.‬‬
‫בלילה חלמה לילך חלום רע‪ .‬היתה לה הרגשה לא טובה‪" .‬החלטתי‬
‫להתקשר לחגי"‪ ,‬היא מספרת‪" ,‬לראות שהכול בסדר"‪ .‬זו היתה‬
‫חופשת חנוכה והיא יצאה לטייל עם עילי‪" .‬אבל ההרגשה הלא טובה‬
‫נמשכה"‪ ,‬היא מתארת‪" .‬חשבתי שזה סתם"‪.‬‬
‫באחת בצהריים סיפר לה חגי שהם נוסעים לבית הסוהר 'דמון'‪.‬‬
‫"בפעם הראשונה"‪ ,‬היא מגלה‪" ,‬ביקשתי ממנו לסרב פקודה‪ .‬אמרתי‬
‫לו 'אל תלך'"‪ .‬חגי צחק‪ .‬הם דיברו שוב בשעה שתיים ואחר כך‬
‫א‬
‫‪39‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני השריפה‪ ,‬חזר חגי הביתה‪" .‬זאת היתה‬
‫פגישה מוזרה"‪ ,‬מספרת לילך‪" .‬חגי לא התנהג כרגיל‪ .‬הוא היה עייף‪.‬‬
‫אמר שקם מוקדם באותו בוקר‪ .‬אומרים שאדם מרגיש לפני שהוא‬
‫מת‪ .‬גם הוא וגם אני היינו מתוחים"‪.‬‬
‫בשלוש וחמש עשרה דקות‪" .‬הוא שלח לי תמונה מהשריפה"‪ ,‬היא‬
‫מספרת‪" .‬תמונה מרחוק‪ .‬לא ראו להבות‪ ,‬ראו רק את העשן‪ .‬שלחתי‬
‫לו הודעה ש'הגעתם מהר'‪ .‬הוא אמר שכן‪ .‬ואז כתבתי לו ‪ -‬הכול‬
‫בהודעות כתובות ‪ -‬ש'זה נראה מפחיד'‪ .‬הוא ענה 'כן‪ .‬נראה לי בלגן‬
‫שלם פה'"‪.‬‬
‫בשלוש עשרים ושתיים ביקשה לילך מחגי‪" ,‬תעדכן אותי‬
‫מה קורה‪ ,‬כי אני דואגת"‪ .‬הוא אישר‪" :‬ממי‪ ,‬טוב"‪ .‬דקה אחר כך‬
‫הוסיפה‪" :‬תשמור לנו עליך"‪" .‬אף פעם לא כתבתי דבר כזה"‪ ,‬היא‬
‫מדגישה‪" .‬הפעם כתבתי‪ ,‬אבל לא קיבלתי תשובה"‪.‬‬
‫בארבע הקשיבה לילך לחדשות ברדיו‪" .‬הבנתי שהשריפה היא‬
‫משהו יותר גדול ומפחיד ממה שחשבתי"‪ ,‬היא מתארת‪" .‬הדלקתי‬
‫טלוויזיה‪ .‬מיד כשהתחילו להראות תמונות‪ ,‬הבנתי‪ .‬לא הייתי צריכה‬
‫הרבה כדי להבין שחגי שם"‪.‬‬
‫קצין העיר הגיע לבית משפחת ז'ורנו בשעה תשע בערב‪ .‬עד אז‬
‫עוד ישבו בני המשפחה על המרפסת בחוץ וחיכו‪" .‬חשבנו"‪ ,‬מתארת‬
‫חמדה אמו את מה שעבר בראשה‪" ,‬שאולי בכל זאת יקרה נס‪ ,‬חגי‬
‫ייכנס עם התיק על הכתף שלו ויספר חוויות מהשריפה‪ .‬לא חשבנו‬
‫שהוא מת ושלא ישוב יותר הביתה לעולם"‪.‬‬
‫יומיים לפני האסון קיבלו חגי ולילך ז'ורנו הודעה שטיפול‬
‫ההפריה שעשו לא הצליח‪" .‬עודדנו זה את זו"‪ ,‬מספרת לילך‪.‬‬
‫"אמרנו שיהיה בסדר‪ ,‬שנצליח‪ ,‬שגם עם עילי לקח זמן‪ .‬אחר כך‬
‫בא האסון וקטע לנו את החיים‪ .‬רק התחלנו אותם‪ .‬לא הספקנו שום‬
‫דבר ממה שרצינו‪ .‬אני כל הזמן חושבת על חגי‪ .‬אני אומרת לו‬
‫'איך עזבת אותנו'‪ .‬אני כל כך מצטערת שאני לא בהריון‪ .‬אני בוכה‪.‬‬
‫אני אומרת 'הלוואי והיה לי ממנו לפחות עוד ילד‪ .‬עוד משהו אחד‬
‫ממנו‪ ,‬מחגי'"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫היא נעצבת‪" .‬אני תמיד אמרתי לו 'אתה מושלם‪ .‬לא אנושי'‪ .‬הרגשנו‬
‫שברגע שיש לנו זה את זה‪ ,‬יש לנו הכול"‪.‬‬
‫במשך שלוש שנים חיכו בני הזוג ללידת עילי‪ .‬הם עברו טיפולים‪.‬‬
‫"אני זוכרת שנסעתי לכלא להודיע לו שאני בהריון"‪ ,‬משחזרת לילך‪.‬‬
‫"הוא היה בעננים‪ .‬הוא אהב אותה עוד כשהיתה בבטן"‪.‬‬
‫כיוון שחגי נחשב 'מלווה' של אביו מאז שנפצע באותה תאונת‬
‫דרכים‪ ,‬גרו חגי ולילך ביחידת דיור צמודה לבית הוריו בקריית גת‪.‬‬
‫לילך וחגי מתכתבים‪:‬‬
‫ב‪ 6-‬בדצמבר ‪ 2004‬חגי כותב ללילך‪" :‬חולם שפרי אהבתנו‬
‫עוד יקרא לך 'אמא'"‪.‬‬
‫ב‪ 18-‬במרס ‪ 2005‬כתב לה‪" :‬אני רוצה להגיד לך שיש לי‬
‫שני חלומות בחיים‪:‬‬
‫‪ .1‬לראות אותך לובשת שמלת כלה לצידי מתחת לחופה‪,‬‬
‫לקדש אותך ולשאת אותך לאישה‪.‬‬
‫‪ .2‬לשמוע אותך אומרת לי 'חגי‪ ,‬אני בהריון'‪ ,‬ולראות את‬
‫הבטן היפה שלך גדלה‪ ,‬עד שהחלום של שנינו ייצא החוצה‬
‫לאוויר העולם"‪.‬‬
‫ב‪ 21-‬במרס ‪ 2005‬כותבת לילך לחגי‪" :‬מושלם שלי‪ ,‬אתך‬
‫הכול צבוע ורוד‪ /‬בלעדיך זה נראה זר מאוד‪ /.‬אתך זה כמו ים‬
‫סוער מאוד‪ /‬בלעדיך זה אותו הים‪ ,‬רק עם דמעות‪ /.‬אתך זה‬
‫תקווה‪ ,‬אתך זו אהבה‪ /.‬בלעדיך זה דבר שכמוהו לא היה"‪.‬‬
‫ב‪ 14-‬בפברואר ‪ ,2006‬יום האהבה‪ ,‬לילך כותבת לחגי‪:‬‬
‫"לחגי‪ ,‬אהבת חיי! אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו‪ /‬היה זה‬
‫מעשה ידיו לתפארת‪ /‬זהו היום המאושר בחיי‪ .‬אני זוכרת‪/.‬‬
‫אלוהים ודאי חייך כשנפגשנו‪ /.‬ודאי היתה למעלה מסיבה‪/.‬‬
‫כי לא רואים כל יום דבר כזה למטה‪ /‬כי לא כל יום רואים‬
‫כזאת אהבה‪".‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫המכתבים של חגי ולילך‬
‫מישר חגי פנקר ז"ל‬
‫ב‬
‫יום האסון‪ ,‬חמש דקות לפני השעה שתיים‪ ,‬התקשר מישר‬
‫חגי פנקר לאמו ואמר שלא יגיע להדלקת נר‪" .‬יש הקפצה"‪,‬‬
‫כך אמר‪" ,‬אל תדאגי‪ ,‬אבוא במוצ"ש"‪ .‬במוצאי שבת‪ ,‬ג'‬
‫חנוכה‪ ,‬בשעה אחת עשרה בלילה‪ ,‬הביאו את חגי פנקר לקבורה‬
‫בבית העלמין הצבאי בירוחם‪ .‬שלושת אחיו ואחיותיו‪ ,‬אמו בת‪-‬שבע‬
‫ואשתו ליטל‪ ,‬חיכו עד הדקה האחרונה לנס‪ ,‬נס חנוכה‪ ,‬והיה להם על‬
‫מה להישען‪ .‬ביום ראשון‪ ,‬ד' חנוכה‪ ,‬אמור היה חגי לחגוג את יום‬
‫בן חמש ומשה בן שמונה‪ .‬מערכת היחסים התעצבה מהנקודה‬
‫הזו‪ ,‬כשמשה נטל את האחריות על שני הצעירים‪ ,‬והם‪ ,‬הקטנים‪,‬‬
‫מחוברים ביניהם משל היו תאומים‪ .‬המשפחה התגוררה בדירה‬
‫בת שני חדרים‪ ,‬וחמשת האחים הצטופפו בחדר אחד קטן‪" .‬גדלנו‬
‫האחד בתוך השני"‪ ,‬מספר משה‪" ,‬והתנאים האלה הכתיבו בסופו של‬
‫הולדתו ה‪ .31-‬אבל חגי‪ ,‬שנולד בנר שישי‪ ,‬נפל בנר ראשון‪ ,‬והנס‬
‫שכל כך קיוו לו לא התרחש‪ .‬שניים מאחיו‪ ,‬גם הם עובדים בשב"ס‪:‬‬
‫אורן‪ ,‬רס"ר בבית סוהר 'שקמה'‪ ,‬ומשה‪ ,‬עוזר לקצין מש"א בבית‬
‫סוהר 'נפחא'‪.‬‬
‫קרבת‪-‬נפש עמוקה בין האחים‬
‫קשר מיוחד במינו היה בין שלושת האחים לבית פנקר‪,‬‬
‫שהמשפחה המורחבת ושב"ס הם המכנה המשותף והבסיס האיתן‬
‫של חייהם‪ .‬גם כאשר נישאו והקימו משפחות‪ ,‬נשמר הקשר הזה‬
‫שהיה מורכב ממעורבות עמוקה זה בחיי זה‪ ,‬עם שיתוף בלבטים‪,‬‬
‫התייעצות‪ ,‬תמיכה וקרבה יומיומיים‪ .‬כשלאחד חסר ‪ -‬האחרים‬
‫נותנים‪ ,‬כשאחד בונה ‪ -‬האחרים עוזרים‪ ,‬כשצריך לקדוח אצל חגי‪,‬‬
‫משה מגיע עם המקדחה‪ ,‬כשחגי יוצא לקורס ‪ -‬אורן דואג שמא הוא‬
‫לא אוכל מספיק‪...‬‬
‫הם נזכרים ביום שאמם כרעה ללדת את חגי‪ ,‬ואיך הזדרז כל כך‬
‫לצאת לאוויר העולם‪ ,‬עד כי נולד באמבולנס בדרך לבית החולים‪.‬‬
‫אבל כאן נמחק החיוך‪ ,‬ומשה אומר שחגי הבקיע לַחיים באמבולנס‪,‬‬
‫ונפרד מהחיים באוטובוס‪ .‬הם תוהים על הגורל‪" :‬איזו סגירת מעגל‬
‫טרגית"‪ ,‬תוהה משה‪.‬‬
‫חגי היה בן הזקונים למשפחת פנקר‪ .‬שש שנים מפרידות בינו‬
‫לבין משה‪ ,‬הבכור‪ ,‬ושלוש בין אורן לבינו‪ .‬באמצע נולדו האחיות‬
‫עליזה ולימור‪ .‬ההורים נפרדו כאשר היה חגי בן שנתיים‪ ,‬אורן‬
‫‪40‬‬
‫דבר קשר עמוק וקרוב בינינו‪ ,‬כזה שאני רק מקווה שנוכל להנחיל‬
‫לילדינו‪ .‬כשכאב לאחד‪ ,‬כאב לכולנו‪ .‬תמיד תמכנו זה בזה‪ ,‬תמיד‬
‫התחלקנו במעט‪ ,‬בטוב וברע"‪.‬‬
‫האוזן הקשבת של המשפחה‬
‫משה היה הראשון שהתגייס לפני ‪ 15‬שנה לשב"ס‪ .‬את חגי ואורן‬
‫משך בעקבותיו‪ ,‬כאשר נפתח בית הסוהר החדש 'אשל' בבאר שבע‪.‬‬
‫השניים היו אז רווקים בשנות ה‪ 20-‬שלהם‪ ,‬והתגוררו בדירה שכורה‬
‫בירוחם‪" .‬חגי ואורן‪ ,‬אי אפשר היה להפריד ביניהם"‪ ,‬מספר משה‪.‬‬
‫"הם גדלו ביחד ועשו מאז הכול ביחד‪ ,‬כולל הדרך המקצועית‬
‫בשב"ס"‪ .‬אורן‪" :‬גדלנו באותו חדר בבית אמא‪ ,‬היינו באותו חדר‬
‫ובאותה משמרת בעבודה בשב"ס‪ ,‬ואפילו לטיול במזרח ב‪2007-‬‬
‫יצאנו ביחד‪ .‬היתה לנו מערכת יחסים חברית‪ ,‬לא כמו בין אחים‪.‬‬
‫היינו קרובים מאוד‪ ,‬נהגנו להתייעץ‪ ,‬ידענו להתווכח וגם לעשות‬
‫סוויץ'"‪.‬‬
‫משה ואורן מספרים על חגי‪ ,‬שבניגוד גמור לגילו הצעיר שימש‬
‫דווקא הוא אוזן קשבת לכל האחים‪" .‬היתה לו יכולת מדהימה‬
‫א‬
‫‪41‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫בקורס הצוערים‪ ,‬הם מספרים‪ ,‬גמל את כל החבר'ה שלו מסיגריות‪,‬‬
‫לקח את כל הקופסאות מכולם ונהג לחלק להם סיגריות בהקצבה‪.‬‬
‫חגי היה גם ספורטאי ושימש נאמן ספורט בקורס‪.‬‬
‫לפני שנה וחצי נישא חגי לבחירת ליבו ליטל‪ ,‬שוטרת‪" .‬לצערי‪,‬‬
‫אבא שלנו נפטר לפני שש שנים"‪ ,‬מספר משה‪" ,‬לכן אני‪ ,‬הבן‬
‫הבכור‪ ,‬ליוויתי את חגי לחופה‪ .‬שבת חתן עשינו לו אצלי בבית‪.‬‬
‫בנינו אוהל מיוחד לשבת חתן שלו‪ "...‬משה נעצר לרגע‪" .‬אני לא‬
‫מאמין שאני מדבר בלשון עבר"‪ ,‬הוא אומר‪.‬‬
‫עד שיצא חגי לקורס צוערים‪ ,‬עלו הוא ומשה בכל בוקר לאותה‬
‫הסעה‪ :‬חגי ל'רמון' ומשה ל'נפחא' ‪ -‬שניהם נמצאים באותו מתחם‪,‬‬
‫וכך גם חזרו בערב יחדיו‪" .‬הילדים שלי היו מנפנפים לנו לשלום‬
‫בבוקר"‪ ,‬מספר משה‪" ,‬זה היה הרגל שכזה והוא פשוט אהב את זה‪.‬‬
‫הקשר שלו לילדים שלי היה מדהים"‪ .‬אורן‪" :‬הוא היה מעורב בחיי‬
‫האחיינים שלו וקשור אליהם‪ ,‬אהב לשחק איתם כדורגל‪ ,‬היה לוקח‬
‫אותם לחנות שיבחרו מתנות לימי ההולדת‪ ,‬והיה גם בשבילם מודל‬
‫לחיקוי"‪.‬‬
‫לפעמים נדמה למשה שחגי הכין אותם כביכול לקראת מותו‪.‬‬
‫"מאז שיצא לקורס הוא כבר לא השתתף בהסעות‪ ,‬והילדים שלי כבר‬
‫התרגלו שלא לראות אותו בכל בוקר‪ .‬הוא עבר מירוחם לדימונה‬
‫עד שהבית שבנה בירוחם יהיה מוכן‪ ,‬וככה קצת התנתקנו‪ ,‬כי עד‬
‫אז היינו ממש אחד מתחת לעור של השני‪ .‬כשמסתכלים על זה כך‪,‬‬
‫נדמה שהוא הכין אותנו לקראת הפרידה ממנו"‪.‬‬
‫אורן חושב עכשיו על כך שמעולם לא אמרו זה לזה את המשפט‬
‫"אני אוהב אותך"‪" ,‬אבל בכל פעם שחגי התקשר ידעתי שהוא‬
‫מתגעגע‪ .‬ביטאנו את האהבה שלנו במילים הכי פשוטות‪ ,‬הכי‬
‫שגרתיות‪ ,‬כמו 'מתי אתה בא?' 'אכלת‪ ,‬שתית?' ככה אהבנו ודאגנו‬
‫זה לזה יומיום"‪.‬‬
‫חגי‪ ,‬שהיה כמו אחיו איש מאמין‪ ,‬תרם הרבה לבית הכנסת שבו‬
‫התפלל‪ .‬למשל‪ ,‬חילק שקיות לילדים בפורים או טרופיות אחרי צום‬
‫יום כיפור‪ ,‬והכול בעילום שם‪ ,‬הכול לשם שמים‪.‬‬
‫את הארון של חגי ביקשו האחים להביא קודם כל הביתה‪ ,‬לאמא‪,‬‬
‫וקיבלו על כך רשות מהרב הצבאי‪" .‬ככה הוא קיים את ההבטחה‬
‫לאמא להגיע במוצאי שבת"‪ ,‬אומר משה‪ .‬את הארון הציבו אחיו‬
‫על ששת הכיסאות שעליהם הם נוהגים לשבת מדי שבת‪ .‬ככה חשו‬
‫שהם רוצים להיפרד ממנו‪" .‬אני גר קרוב‪ .‬ליווינו את הארון מהבית‬
‫של אמא לבית שלי‪ ,‬ורק אז עלינו לבית הקברות‪ .‬הסתכלתי מסביב‪,‬‬
‫אלפי אנשים הגיעו בשעה מאוחרת כל כך בלילה ללוות אותו‪ .‬זה‬
‫היה מדהים‪ ,‬זה נגע להמון אנשים‪ ,‬וזה ריגש אותנו"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"הוא כאילו הכין אותנו למותו"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫לחשוב שלושה‪-‬ארבעה מהלכים קדימה‪ .‬בניגוד לחלק מאיתנו‪ ,‬הוא‬
‫היה מאוד מחושב‪ ,‬מדויק‪ .‬הוא היה היחיד בינינו שלמד במגמה‬
‫עיונית בבית הספר התיכון‪ ,‬והאמת ששימש עבורנו מודל לחיקוי‪,‬‬
‫על אף שהיה הצעיר ביותר‪ .‬היתה לו דלת פתוחה בשבילנו תמיד‪,‬‬
‫היה קשוב‪ ,‬תמיד נמצא כשצריכים אותו‪ ,‬אף פעם לא אמר 'לא'"‪.‬‬
‫בס"ד‬
‫אחי היקר‪ ,‬אתה לא יודע מה עשית לי‪ .‬אני לא יכול בלעדיך‪.‬‬
‫תאמין לי‪ ,‬כל יום אני מתגעגע אליך יותר ויותר ולא מפסיק‬
‫לבכות‪ .‬חגי‪ ,‬איפה אתה עכשיו? גם עכשיו אני בוכה‪ .‬חגי‪ ,‬איך‬
‫לא הייתי איתך ברגע הקשה שלך? מצטער שלא הייתי שם‬
‫ולא התחבקנו‪ .‬אתה חסר לי כל דקה ביממה ובכל נשימה‬
‫שלי אני נושם אותך‪ .‬איפה החיבוקים והנשיקות שלך?‬
‫לא שרתי לך "יום הולדת שמח" ביום ראשון‪ ,‬ולא אמרת לי‬
‫"איייין"‪ .‬לא אכלנו ביחד צ'יפס ועוף בתנור‪ ,‬שאמא מכינה‬
‫בימי ההולדת שלנו‪ .‬אני לא יודע אם אתה רואה אותי או‬
‫מצליח להבין אותי מלמעלה‪ ,‬אך אם כן‪ ,‬תדע שאני לא‬
‫שווה בלעדיך‪ .‬מה עם הנסיעות לאילת? מי ייתן לי את כל‬
‫התשובות? אני עדיין בוכה‪ ,‬אך מקווה שאתה צוחק עלי‬
‫מלמעלה‪ .‬אני סובל ולא יודע למי לספר על כל החוסר הזה‪.‬‬
‫כל יום שעובר הגעגוע בי גובר עוד ועוד‪ .‬אתה יודע את זה‬
‫ואני בטוח שגם אתה מרגיש כמוני‪.‬‬
‫אתה בלב שלי כל הזמן‪ .‬חגי שלי‪ ,‬אני אוהב אותך‪ .‬אתה יודע‬
‫שלא היינו אומרים את זה אחד לשני‪ ,‬אבל זה היה באוויר‬
‫כל הזמן‪ .‬תמיד הייתי גאה בך ותמיד אהיה‪ .‬אל תשכח את‬
‫"הסוס" שהייתי עושה לך כשהיינו קטנים ואת המסיבות‬
‫שלקחתי אותך אליהן כשהיינו יותר גדולים‪ .‬תמיד החדר שלך‬
‫יהיה "החדר של חגי"‪.‬‬
‫חגי‪ ,‬לא מפריע לי שכולם רואים את המכתב הזה‪ ,‬באמת!!!‬
‫רק שיהיה לך טוב כל הזמן‪.‬‬
‫אורן‬
‫מישר חנן אוחיון ז"ל‬
‫ב‬
‫יום חמישי אחר הצהריים‪ ,‬מיד אחרי שנודע לה על האסון‪,‬‬
‫יצאה רוז‪ ,‬רעייתו של מישר חנן אוחיון‪ ,‬לחפש אחריו‪.‬‬
‫"חיפשתי את אהובי"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬תאום נפשי‪ ,‬משוש‬
‫חיי‪ .‬נסעתי לבית החולים רמב"ם‪ .‬כל הדרך חשבתי 'אוי ואבוי לו‪,‬‬
‫שהוא נותן לי ככה לדאוג לו ולא מתקשר'‪ .‬מדי פעם הטלפון צלצל‬
‫ממספר חסום‪ .‬אף אחד לא דיבר‪ ,‬ואני צעקתי‪' :‬חנן‪ ,‬חנן‪ ,‬חנן‪ ,‬זה‬
‫אתה?'‪ .‬ברמזורים ובכבישים ובדרך‪' :‬חנן‪ ,‬זה אתה?' 'תעזור לי חנן‪,‬‬
‫בבקשה תעזור לי‪ ,‬תגיד לי איפה אתה'‪ .‬לא הבנתי‪ .‬אני לא מבינה‬
‫עד היום"‪.‬‬
‫"לא היינו צריכים לדבר יותר מדי‪ .‬הוא אהב כל מה שאני אהבתי‪,‬‬
‫ואני אהבתי כל מה שהוא‪ .‬מפקד הקורס אומר שאחד הדברים‬
‫הקשים כשארזו את החפצים של חנן‪ ,‬היו המתנות שהכנתי לו‪ .‬כל‬
‫מוצאי שבת ישבתי והכנתי לו 'צ'ופרים'‪ :‬שעון עץ שכתוב עליו‬
‫'גם בשעה קשה יש שישים דקות'‪ ,‬או שוקולדים שיהיה לו מתוק‪.‬‬
‫בתחתונים‪ ,‬בנעליים‪ .‬תמיד שמתי משהו בנעל שמאל‪ ,‬כדי שיתחיל‬
‫קודם ברגל ימין"‪.‬‬
‫"הוא עבד במפעלים באזור קריית שמונה‪ ,‬עד שאחותי וגיסי ראו‬
‫מודעה בעיתון על גיוסים לשב"ס‪ ,‬ושלחו בשמו קורות‪-‬חיים‪ .‬הוא‬
‫עבר קורס סוהרים וגם קיבל תואר ראשון בקרימינולוגיה‪ .‬הוא היה‬
‫"אני לא מאמינה שהוא השאיר אותי ככה‪ ,‬לבד"‪ ,‬נעצבת רוז‪.‬‬
‫"אני הייתי כל מה שהיה לו‪ .‬קודם כל ראינו אחד את השני‪ ,‬ורק‬
‫אחרי זה את הילדים‪ .‬יש אנשים שחיים בשביל הילדים‪ .‬אנחנו‬
‫לא‪ .‬ההפך‪ .‬אמרנו תמיד 'בסופו של דבר הילדים יתחתנו ויעזבו‬
‫את הבית‪ .‬אנחנו נזדקן ביחד'‪ .‬היתה פה אהבה גדולה‪ .‬לא אהבה‬
‫חולפת‪ .‬אהבה מהאגדות"‪.‬‬
‫מישר חנן אוחיון‪ ,31 ,‬נולד וגדל בקרית שמונה‪ .‬בנם של אביבה‬
‫ויעקב‪ ,‬האמצעי מבין שלושה ילדים‪ .‬יש עוד אחות‪ ,‬אורלי‪ ,‬ואח‬
‫בשם עוז‪ .‬לו ולרוז‪ ,‬רעייתו‪ ,‬שני ילדים (‪" .)4 ,6‬לבן שלנו קוראים‬
‫שגב ולבת הקטנה כרמל"‪ ,‬אומרת רוז‪" .‬ההתחלה שלנו בשגב והסוף‬
‫בכרמל‪ .‬איזה גורל"‪.‬‬
‫"הכרנו עשר שנים לפני האסון"‪ ,‬מספרת רוז‪" .‬היינו חברים‬
‫שנתיים‪ .‬יום אחד יצאנו לנופש באילת‪ .‬התאהבנו בעיר‪ .‬חזרנו‬
‫הביתה‪ ,‬ארזנו את הדירה ועברנו לשם‪ .‬כל הדרך אמרנו 'לצפון‬
‫חוזרים רק כדי להתחתן'‪ .‬היינו באילת תשעה חודשים ואז‪ ,‬בוקר‬
‫אחד‪ ,‬חנן אמר 'חוזרים לצפון‪ ,‬מתחתנים'"‪.‬‬
‫נבון וחכם‪ ,‬אבל היה צריך מדי פעם 'דחיפות'‪ .‬אני הייתי הדוחפת‬
‫והיוזמת‪ .‬אני רשמתי אותו‪ ,‬למשל‪ ,‬ללימודים‪ .‬הכול עשינו מהר‪.‬‬
‫חנן עשה קורס משק"ים ואחר כך קורס מודיעין‪ .‬הוא רצה להיות‬
‫קצין מודיעין"‪.‬‬
‫"הוא עבד בכלא 'שיטה'‪ ,‬ופעמיים היה מיועד לצאת לקורס‬
‫קצינים ולא יצא"‪ ,‬נזכרת רוז‪" .‬היה לו 'קטע' כשיצא בבוקר מוקדם‪:‬‬
‫הוא נישק אותנו בכל חלקי הגוף וחיבק‪ .‬סוג של פרידה‪ .‬הוא אמר לי‬
‫'רוז‪ ,‬יש אצלי אנשים שיושבים ארבעה וחמישה מאסרי עולם‪ .‬לכי‬
‫תדעי מה יעלה להם בראש‪ .‬לפחות שיהיה לי חיבוק אחרון מכם‪,‬‬
‫אם לא אחזור'"‪.‬‬
‫"חשבתי שנזדקן יחד"‬
‫‪42‬‬
‫"אני רוצה אמא חזקה לידי"‬
‫"בפעם האחרונה שעזב את הבית‪ ,‬ביום רביעי לפני האסון‪,‬‬
‫יצא בארבע וחצי בבוקר‪ .‬אני ישנתי‪ .‬יום קודם בא ל'אפטר'‪ .‬היינו‬
‫בבית‪ .‬הוא ביקש שאצא קצת עם חברה כדי 'להתאוורר'‪ ,‬כי הילדים‬
‫חיכינו ברמב"ם עד רבע לתשע‪ ,‬ואז אמרתי 'נוסעים לאבו כביר'‪.‬‬
‫ידעתי שאני לא יכולה לנסוע ככה‪ ,‬כולי מלאה דם‪ .‬אמרתי 'נחזור‬
‫הביתה‪ ,‬אשטוף את עצמי וניסע'‪ .‬חזרתי הביתה והתקלחתי‪ .‬רק‬
‫יצאתי מחדר השינה‪ ,‬נשמעה הדפיקה הארורה בדלת‪ .‬כבר לא היה‬
‫טעם לנסוע לאבו כביר"‪.‬‬
‫"אני הייתי הראשונה שמילאה טופס באבו כביר‪ .‬ביום חמישי‬
‫בשעה חמש‪ ,‬דרך הטלפון‪ .‬קיבלתי את ההודעה שחנן זוהה רק‬
‫בשבת בערב‪ .‬עברו שלושה ימים של חוסר ודאות מטורף‪ .‬חנן זוהה‬
‫כמעט אחרון‪ .‬מהלוויה אני לא זוכרת שום דבר‪ .‬ממש כלום‪ .‬רק‬
‫שהיתה לוויה קשה‪ .‬קרוב לארבע שעות"‪.‬‬
‫שמחת החיים נעלמה‬
‫השיחה נמשכה שבע‪-‬שמונה דקות‪" .‬בשעה שלוש עשרים‬
‫וחמש יצאתי מהמשרד"‪ ,‬משחזרת רוז‪" .‬אספתי את הילדים מהגן‬
‫ומבית ספר‪ ,‬הורדתי אותם אצל הורי‪ ,‬ונסעתי לקניות‪ .‬ברבע לארבע‬
‫התקשרתי לחנן‪ .‬רציתי לשאול מה הוא רוצה שאבשל לשבת‪ .‬הוא‬
‫לא היה זמין‪ .‬התחילו טלפונים‪' :‬דיברת עם חנן?' אמרתי שכן‪ .‬עוד‬
‫ועוד טלפונים‪ .‬מישהו צלצל ואמר 'רוז‪ ,‬יש תאונת אוטובוס'‪ .‬זרקתי‬
‫את הקניות ורצתי להורי‪ .‬לא ידעתי שמדובר בשריפה‪ .‬הגעתי לשם‪.‬‬
‫הילדים ראו ערוץ הילדים‪ .‬העברתי לחדשות‪ .‬הכותרות היו '‪41‬‬
‫הרוגים'‪ .‬אמרתי 'אני יוצאת לחפש את חנן'‪ .‬התפרסנו‪ ,‬כל המשפחה‪,‬‬
‫על כל בתי החולים בחיפה‪ .‬בני דודים שלי קפצו מיד לאבו כביר‪.‬‬
‫ברמב"ם גיסי תפס ציר אחד של כניסה לבית החולים‪ .‬הוא חיכה‬
‫לאמבולנסים‪ .‬אחי תפס כניסה אחרת‪ .‬אבל האמבולנסים לא חזרו‬
‫ואלה שחזרו היו ריקים‪ .‬מהלחץ התחלתי לדמם‪ .‬כמו כלב פצוע‪.‬‬
‫הכול היה מכוסה דם‪ ,‬כל המכנסיים‪ .‬הרגליים שלי התנפחו‪ .‬הגוף‬
‫שלי חטף שוק"‪.‬‬
‫א‬
‫‪43‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"התחלתי לדמם כמו כלב פצוע"‬
‫"אני בוועד בית הספר‪ .‬אנחנו שלוש אמהות שתכננו פעילות‬
‫לילדים‪ :‬אחת בעלה כבאי‪ ,‬השנייה בעלה עובד במקורות ואני‪ .‬חנן‬
‫הכין את ה'מערך'‪ .‬בסוף הוא נהרג ולא הגיע‪ .‬במקומו באו החברים‬
‫שלו מ'שיטה'‪ .‬שגב‪ ,‬הבן שלנו‪ ,‬הרגיש בשמים"‪.‬‬
‫המוות שהיכה בביתה הפך את רוז מאישה שמחה מאוד לאישה‬
‫עצובה‪" .‬היה נדיר לראות אותי עצובה‪ .‬עכשיו מותו לקח לי את‬
‫כל שמחת החיים‪ .‬אני לא חושבת שיהיה לי כוח להמשיך הלאה‪.‬‬
‫אני שונאת את הבוקר‪ .‬אם לא היו ילדים שצריך לקחת לגן ולבית‬
‫ספר‪ ,‬הייתי נשארת במיטה‪ .‬יש סימן שאלה ענק על החיים שלי‪.‬‬
‫אני גם לא מסוגלת ללכת לעבודה‪ .‬אני עובדת מול שירותי כבאות‪.‬‬
‫אני דואגת לאישורים לעסקים למניעת דליקות‪ .‬ביום שישי‪ ,‬אחרי‬
‫האסון‪ ,‬כבאים צלצלו אלי ואמרו‪' :‬רוז‪ ,‬תגידי שאצלך הכול טוב‬
‫בבית'‪ .‬הם ידעו שחנן בקורס קצינים‪ .‬אמרתי להם 'לא'‪ ,‬וביקשתי‬
‫'בבקשה‪ ,‬תמצאו לי אותו חי'‪ .‬רק שהם זעקו לתוך האש מהכאב‬
‫שלי‪ .‬מהכאב שלי הם צעקו 'חנן‪ ,‬חנן'‪ .‬הם ידעו מה הם ראו שם‪ .‬הם‬
‫ידעו שאין סיכוי"‪.‬‬
‫"שלחו לנו תמונות‪ .‬בדרך למשימה צילמו את כולם ישנים‬
‫באוטובוס‪ .‬חנן עומד במושב האחורי ומניח תפילין‪ .‬אנחנו שומרים‬
‫שבת ברמה מסוימת‪ .‬נוסעים‪ ,‬מטיילים‪ ,‬אבל לא מדליקים אש‪ .‬הבן‬
‫שלנו שואל‪' :‬למה אבא לא איתנו אם הוא שמר שבת והניח תפילין?'‬
‫ואני עונה לו‪' :‬שגב‪ ,‬אלוהים רצה את אבא קרוב אליו'"‪.‬‬
‫"אם חנן רואה אותי מלמעלה בוכה‪ ,‬כואב לו‪ .‬הוא לא היה מסוגל‬
‫לראות אותי בוכה‪ .‬הוא היה יכול לצאת מהבית כדי לא לראות ‪ .‬זה‬
‫לא היה עושה לו טוב‪ .‬זה שלמעלה תפס אותו ברגע שלא הייתי‪ .‬כי‬
‫אם הייתי לידו‪ ,‬זה לא היה קורה‪ .‬ואם זה היה קורה‪ ,‬לפחות הוא היה‬
‫לוקח איתו את כולנו‪ .‬שלפחות נהיה יחד גם שם‪ .‬כי זה לא אותם‬
‫חיים בלי חנן‪ .‬נכון‪ .‬אנשים אומרים 'החיים חזקים מהכול'‪ .‬אבל לי‬
‫זה נורא קשה"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫הכעיסו אותי‪ .‬חנן לקח אותם לשיחה ואמר ש'אני רוצה את אמא‬
‫חזקה לידי‪ ,‬אל תכעיסו את אמא'‪ .‬כשהגעתי הביתה‪ ,‬אחרי שביליתי‬
‫עם החברה‪ ,‬קיבלתי חיבוק מתוק ו'לישון'‪ .‬וזהו‪ .‬ואז ציפייה ליום‬
‫חמישי‪ ,‬שיחזור"‪.‬‬
‫"בשלוש ושלוש דקות דיברנו בטלפון‪ .‬הוא אמר שלא יגיע‬
‫הביתה‪ .‬בדרך כלל הוא היה זה שעושה קניות בימי חמישי‪ .‬אנחנו‬
‫גרים בנצרת עלית‪ .‬בשש וחצי‪-‬רבע לשבע נהגתי לאסוף אותו עם‬
‫הילדים‪ ,‬לפעמים מצומת רימון ולפעמים מאלונים‪ .‬הוא אמר שהוא‬
‫לא מגיע‪ ,‬כי הוא הולך 'לחלץ אסירים מדמון'‪ .‬שאלתי איפה יישן‪.‬‬
‫הוא אמר שיחזור לרמלה‪ .‬תמיד זה היה אצלנו ככה‪ .‬קודם הוא לקח‬
‫בחשבון שהוא לא מגיע‪ .‬אם היה מגיע‪ ,‬זאת כבר היתה 'הפתעה'"‪.‬‬
‫חנן אוחיון כתב לרוז אהובתו הרבה מאוד שירים‪ .‬אחד מהם‬
‫הוא "אשתי"‪.‬‬
‫את האישה שאיתי‪ ,‬את הדבר האמיתי‪.‬‬
‫את שותפתי לחיים‪ ,‬לשמחה‪ ,‬לקשיים‪.‬‬
‫את יד ימיני‪ ,‬חברתי הטובה‪.‬‬
‫אם ואחות‪ ,‬רעיה אהובה‪.‬‬
‫בחירת ליבי‪ ,‬היפה בנשים‪,‬‬
‫איתך כל חלום אפשר להגשים‪.‬‬
‫תומכת‪ ,‬מעודדת‪ ,‬מפרגנת תמיד‪,‬‬
‫אין כמוך‪ .‬מי כמוני יכול להעיד‪.‬‬
‫את חלק ממני‪ ,‬אני תמיד איתך‪.‬‬
‫אשתי היקרה‪ ,‬אני אוהב אותך‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫שיר שכתב חנן לאשתו רוז‬
‫מישר טופז אבן‪-‬חן קליין ז"ל‬
‫ב‬
‫צהרי יום חמישי הנורא‪ ,‬שלחה מישר טופז אבן‪-‬חן קליין‬
‫מסרון לאביה זאב אבן‪-‬חן‪" .‬מקפיצים אותנו לצפון"‪,‬‬
‫כתבה‪" .‬פרטים בהמשך"‪ .‬זאב אבן‪-‬חן הוא קצין משטרה‬
‫עם עבר מפואר‪ .‬ניצב בדימוס‪" .‬ככה מדברים קצינים"‪ ,‬הוא אומר‬
‫על ההודעה הלאקונית ששלחה בתו‪" .‬אני רגיל לסגנון"‪ .‬עמית‪,‬‬
‫בעלה של טופז‪ ,‬התקשר אליו‪" .‬אני לא מצליח להשיג את טופז‬
‫בטלפון"‪ ,‬אמר‪ .‬זאב הציע לנסות בעצמו‪" .‬אבא‪ ,‬אין לי סוללה"‪,‬‬
‫אמרה לו טופז כשאיתר אותה‪" .‬עמית רוצה לדבר אתך"‪ ,‬אמר‬
‫האב והציע ששלושתם ישוחחו בשיחת ועידה‪ .‬זאת היתה הפעם‬
‫הראשונה ששלושתם שוחחו בצורה זו‪ .‬אחר כך הגיעה ההודעה‬
‫על האסון‪" .‬מיד ידעתי"‪ ,‬אומר זאב‪" .‬הבנתי שהשיחה שלנו היתה‬
‫שיחת פרידה‪ .‬אמרתי 'הילדה שלי מתה‪ .‬טופז מתה‪ .‬זה נגמר'"‪.‬‬
‫זאב בכל זאת נסע לצפון ‪ -‬למצוא את טופז‪ .‬הוא רצה לעשות‬
‫משהו‪ .‬אולי קיווה לנס‪ .‬הוא נפגש בבית דגן עם עמית ואביו‪ ,‬חיים‬
‫קליין‪ ,‬גם הוא ניצב בדימוס‪" .‬כל הדרך לצפון אמרתי להם רק‬
‫'הילדה מתה'‪ ,‬משחזר זאב‪ .‬הם צלצלו לבתי חולים לברר פרטים‬
‫ אולי טופז נפצעה‪ ,‬ואני אמרתי 'הילדה מתה‪ .‬מתה הילדה‪ .‬חבל‬‫על הזמן'"‪.‬‬
‫זאב אבן‪-‬חן ראה זירות פיגועים מתוקף תפקידו במשטרה‪ .‬הוא‬
‫הסתובב ליד כל אוטובוס שהתפוצץ‪ .‬את האוטובוס השרוף שבו‬
‫נספתה טופז הוא לא מסוגל לראות‪ .‬גם לא בטלוויזיה‪" .‬בקריירה‬
‫שלי נגעתי בכל כך הרבה שכול"‪ ,‬הוא קובע‪" .‬עכשיו זה אחרת‪.‬‬
‫לילדה שלי אני מתגעגע כל יום‪ ,‬כל דקה‪ .‬בעיקר לחיוך שלה"‪.‬‬
‫החלטית ותלמידה מצטיינת‬
‫טופז אבן‪-‬חן קליין‪ ,‬בת ‪ 28‬במותה‪ ,‬גדלה ברחובות‪ .‬היא בתם של‬
‫שרה וזאב אבן‪-‬חן ואחות לענבר ועדי‪ ,‬שניהם קשורים אליה מאוד‪.‬‬
‫היא הצליחה בכל מאז שהיתה ילדה קטנה‪ .‬היתה מיוחדת ורגישה‪,‬‬
‫יפה וצנועה‪ ,‬חכמה וברוכת כישרונות‪ ,‬מעידים הוריה‪" .‬מקובלת‬
‫‪44‬‬
‫ופופולרית‪ ,‬עם הרבה חברים וחברות"‪ .‬בנים חיזרו אחריה תמיד‪.‬‬
‫טופז היתה החלטית‪ .‬מגיל קטן ידעה מה היא רוצה‪" .‬כשהיתה בת‬
‫שתים‪-‬עשרה נסענו לטיול בת מצווה לארצות הברית"‪ ,‬מספר זאב‪.‬‬
‫הם ביקרו ב"מג'יק מאונטן"‪ .‬יש שם עשרה גלגלי ענק שמסתובבים‬
‫ב‪ 360-‬מעלות‪ .‬זאב עלה על גלגל כזה‪ ,‬ירד ממנו והחליט שהוא לא‬
‫ממשיך‪" .‬טופז ירדה מהגלגל הראשון‪ ,‬שהיה הכי קל"‪ ,‬הוא מספר‪,‬‬
‫"בכתה‪ ,‬אבל המשיכה‪ .‬מהגלגל השני כבר ירדה חצי בוכה וחצי‬
‫צוחקת‪ .‬היא לא ויתרה עד שעברה את כל הגלגלים"‪.‬‬
‫היא היתה תלמידה מצטיינת וסיימה בגרות בציונים גבוהים‪.‬‬
‫אחר כך למדה לתואר ראשון בפקולטה למדעי בעלי החיים וסיימה‬
‫בהצטיינות‪ .‬היא אהבה בעלי חיים וחלמה להיות וטרינרית‪ .‬אחרי‬
‫שהבינה איזו דרך ארוכה תצטרך לעבור לשם כך החליטה 'בדם קר'‪,‬‬
‫מתארים הוריה‪ ,‬לעשות הסבה‪ .‬את התואר השני עשתה בפקולטה‬
‫למנהל עסקים במכללה למנהל וגם אותו סיימה בהצטיינות‪ .‬הציעו‬
‫לה להמשיך בעתיד לדוקטורט‪ .‬רק שבוע לפני מותה קיבלה את‬
‫האישור "מוסמכת במנהל עסקים"‪ .‬בימי השבעה התכנסו בבית‬
‫משפחתה הגננות של טופז‪ ,‬מורות מבית הספר היסודי‪ ,‬מורות‬
‫מהתיכון‪ ,‬מרצים והדיקן מהפקולטה למנהל עסקים‪" .‬כולם בכו"‪,‬‬
‫אומרים שרה וזאב‪" .‬דיברו עליה ובכו‪ .‬כולם"‪.‬‬
‫בצבא שירתה במשטרה כחיילת‪ .‬אביה היה אז מפקד מחוז המרכז‪.‬‬
‫טופז התעקשה שהיא "לא רוצה הנחות" וש"אין פרוטקציות"‪ .‬היא‬
‫עשתה שמירות בירושלים ובקבר יוסף‪ .‬כשזאב פרש היא עמדה‬
‫בין השוטרים שהשתתפו במסדר הפרידה ממנו‪ .‬זאב עבר על פניה‬
‫בפנים חתומות‪ .‬רק אחרי שסיים לסקור את אחרון השוטרים במסדר‬
‫חזר ונתן לה חיבוק חם‪.‬‬
‫כך היה גם כשבחרה להצטרף לשב"ס‪ ,‬שנה וחצי לפני האסון‪.‬‬
‫טופז עבדה באותה תקופה בבנק והצליחה מאוד‪" .‬היא החליטה‬
‫ועשתה"‪ ,‬מתאר אבן‪-‬חן‪ .‬שלחה קורות חיים‪ ,‬התקבלה והשתלבה‬
‫אצל דובר שירות בתי הסוהר‪ .‬הרבה מאוד אנשים ידעו על הייחוס‬
‫המשפחתי שלה רק לאחר שנהרגה‪ .‬על תג השם שלה כתבה את שם‬
‫נישואיה ‪ -‬טופז קליין‪" .‬היא רצתה לעשות את הדברים בכוחות‬
‫היכרות מילדוּת‬
‫את עמית קליין בעלה הכירה טופז כשהיו בני שלוש‪ .‬אביה ואביו‬
‫חברים‪ .‬בכל שבת‪ ,‬עד שהיו בני שש‪ ,‬היו נפגשים בבריכה‪ .‬מגיל‬
‫בית הספר ועד שהיו בני עשרים לא נפגשו‪ .‬בשנת ‪ 2005‬נפגשו‬
‫במקרה‪ .‬עמית עבד אז בחנות צילום‪ .‬הוא צלם חובב‪ .‬יש לו למעלה‬
‫מעשרת אלפים תמונות שבהן הנציח את טופז‪ .‬טופז היתה צריכה‬
‫עזרה בענייני צילום‪ .‬כיוון שלא היה בחנות השאירה לו הודעה‪ .‬חלף‬
‫זמן עד שיצר איתה קשר ‪ -‬דרך האינטרנט‪" .‬כתבתי לה 'אני חושב‬
‫המסרונים האחרונים‬
‫ביום רביעי בבוקר הסיע עמית את טופז לבית הספר 'ניר' לאחר‬
‫שבאה הביתה לאפטר‪ .‬הוא הוריד אותה מהרכב בשער הנציבות‬
‫א‬
‫‪45‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫שאנחנו מכירים'"‪ ,‬הוא מספר‪" .‬נפגשנו והיתה אהבה ממבט ראשון"‪.‬‬
‫במאי ‪ 2009‬התחתנו טופז ועמית‪" .‬הצעתי לה נישואים באילת‬
‫בהפתעה גמורה"‪ ,‬מספר עמית‪" .‬היא בכתה מהתרגשות עשר דקות‬
‫ברציפות‪ .‬הזמנתי לנו חדר במלון‪ ,‬בקומה גבוהה‪ .‬אמרתי לה בצחוק‬
‫ש'לקחתי קומה גבוהה כדי שאם תגידי לא אני אוכל לזרוק אותך‬
‫מהמרפסת'"‪.‬‬
‫"תאוות החיים"‪ ,‬כך מתאר עמית את חייו המשותפים עם טופז‪.‬‬
‫פעם‪ ,‬הוא מספר‪ ,‬לאחר שסיימו לאכול במסעדה טופז נרדמה ברכב‪.‬‬
‫בתא המטען היו אוהל ושקי שינה‪ .‬כשהתעוררה מצאה את עצמה‬
‫באמצע המדבר בדרך לאילת‪ .‬הם היו עושים "מחטפים"‪ ,‬מטיילים‬
‫בארץ ובחו"ל‪" .‬אמרו לנו תמיד 'יש לכם עוד חיים שלמים'"‪ ,‬הוא‬
‫אומר‪" .‬אנחנו מיהרנו‪ .‬רצינו להספיק"‪.‬‬
‫עמית כינה את טופז "ׁשדה"‪ ,‬מכיוון שמה שהיא היתה מספיקה‬
‫בחצי שעה הוא היה עושה במשך יום שלם‪ .‬היא היתה זריזה‪,‬‬
‫פלפלית‪ ,‬מתאר עמית‪" .‬סובבה את כולם על האצבע הקטנה שלה"‪.‬‬
‫ברמלה‪" .‬הסתכלתי לראות שהכול בסדר"‪ ,‬הוא מספר‪" ,‬ליוויתי‬
‫אותה במבט‪ .‬ראיתי איך היא נכנסת דרך השער‪ .‬אחרי יומיים‬
‫החזירו לי אותה בארון"‪.‬‬
‫באותו ערב הדליקו ב'ניר' נר ראשון של חנוכה‪ .‬כל אחד מחניכי‬
‫קורס הקצינים החזיק נר ודיבר על דברים משמעותיים בחייו‪ .‬טופז‬
‫דיברה על הגיוס לכוחות הביטחון בעקבות אביה ועל אהבתה‬
‫לעמית‪" .‬התחתנתי עם תאום נפשי"‪ ,‬התגאתה‪.‬‬
‫ביום חמישי בצהריים‪ ,‬לאחר שיחת הוועידה‪ ,‬שלחה טופז מסרון‬
‫מהשטח לעמית‪" :‬הגענו לביס"ר כרמל‪ ,‬מעבר להר רואים עשן"‪.‬‬
‫"דאגתי‪ .‬התקשרתי ואמרתי לה 'תיזהרי'"‪ ,‬הוא מספר‪'" .‬את אישה‬
‫נשואה‪ .‬אם את רואה סכנה'‪ ,‬ביקשתי‪' ,‬קחי צעד לאחור ותתקשרי‬
‫אלי'"‪.‬‬
‫בשעה שלוש עשרים ואחת שלחה מסרון נוסף‪" :‬אל תדאג‬
‫חמודי"‪" .‬זאת היתה ההודעה האחרונה"‪ ,‬אומר עמית‪" .‬היא נהרגה‬
‫ולי נשאר רק 'אל תדאג חמודי'‪ .‬עם זה אני חי"‪.‬‬
‫עמית הוא קצין מרד"מ (מרכז דיווח מבצעי) של מחוז מרכז‬
‫במשטרה‪ .‬ביום חמישי בצהריים‪ ,‬כשטופז התקשרה אליו‪ ,‬הוא צפה‬
‫בשידור השריפה ממסוק‪ .‬זמן קצר אחר כך העבירו הודעה במוקד‬
‫ביפר ש"אוטובוס של שירות בתי הסוהר התהפך"‪" .‬לא נבהלתי"‪,‬‬
‫הוא מספר‪" .‬אני זוכר שחשבתי 'מקסימום טופז נפצעה'‪ .‬צלצלתי‬
‫לאבא שלה וביקשתי שיבדוק בשב"ס‪ .‬הוא חזר ואמר רק ש'טופז‬
‫היתה על האוטובוס'‪ .‬לאט לאט התחלתי להבין שמשהו נורא קרה‪.‬‬
‫התחלתי לצעוק‪ ,‬לבכות‪ .‬זרקתי את חולצת המדים לצד והתייפחתי‪.‬‬
‫לא ידעתי איפה לקבור את עצמי‪ .‬וכל הזמן הזה אני מצלצל לטופז‬
‫והיא לא עונה"‪.‬‬
‫זאב‪ ,‬עמית וחיים אביו נסעו צפונה‪" .‬כל הדרך צרחתי‪ ,‬שיחזירו‬
‫לי אותה" משחזר עמית‪" .‬בלי ידיים ובלי רגליים‪ .‬אני אגרום לה‬
‫להרגיש שלמה‪ .‬אני אטפל בה כל החיים שלנו'‪ ,‬אמרתי‪ .‬רצינו‬
‫להחזיר אותה הביתה בציפורניים‪ .‬לחפש אותה בין הגחלים"‪.‬‬
‫באמצע הדרך צלצל הטלפון של זאב‪ .‬עיתונאית ידידה הודיעה‬
‫לו באופן לא רשמי שאין טעם לנסוע צפונה‪ .‬טופז נהרגה‪ ,‬אמרה‪.‬‬
‫"התחלתי להרביץ לעצמי"‪ ,‬אומר עמית‪" .‬בגיל עשרים ושמונה‪ ,‬עוד‬
‫לא בת שלושים‪ ,‬אשתי מתה‪ .‬אשתי?"‬
‫טופז קליין אבן‪-‬חן נקברה בבית העלמין הצבאי ברחובות‪" .‬אין‬
‫לי ילדים ממנה‪ .‬אין לי כלום"‪ ,‬נעצב עמית‪" .‬ביקשתי מאבא שלי‬
‫שיבטיח לי שיהיה לי קבר לידה כשאמות‪ .‬כי חלק ממני כבר מת‬
‫איתה"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫עצמה"‪ ,‬מספר זאב‪" .‬בהתחלה כיבדתי את זה‪ ,‬אחר כך למדתי‬
‫להעריך את זה ובסוף התגאיתי בזה מאוד‪ .‬יש כאלה שמנופפים 'אני‬
‫הבת של‪ - '...‬היא עשתה את ההפך"‪.‬‬
‫עמית‪ ,‬בעלה של טופז אבן‪-‬חן‪ ,‬כתב שיר על טופז‪.‬‬
‫הנה קטע ממנו‪:‬‬
‫"‪...‬מעבר להר רואים עשן‪...‬‬
‫תמימה וזכה‪ ,‬הלכת ולא שבת‪,‬‬
‫יפה וקורנת לעולם נשארת‪,‬‬
‫חיוכך נצור בליבי לעד‪...‬‬
‫'אל תדאג חמודי'‪ ...‬אמרת לי‪,‬‬
‫מסר לכל חיי שתלת בנפשי‪.‬‬
‫חיים בלעדייך הם חצי חיים‪,‬‬
‫ולאורך כולם זועקים‪,‬‬
‫ונפשי כמו נכה‪,‬‬
‫את ליבי קשרת אתך לאדמה‪.‬‬
‫חיי לא ישובו להיות כמו שהיו‪,‬‬
‫ורק התמונות לעולם ייוותרו"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫השיר שכתב עמית על טופז‬
‫מישר טניה לנסקי ז"ל‬
‫ש‬
‫לושה שבועות אחרי אסון השריפה עברה משפחת‬
‫לנסקי דירה‪ .‬ההורים של טניה לנסקי‪ ,‬אולגה וולרי‪,‬‬
‫עברו מאשדוד לאשקלון‪ .‬זמן רב תכננו את מעבר הדירה‬
‫יחד עם טניה‪ .‬עכשיו‪ ,‬בדירה החדשה‪ ,‬הכינו חדר לילדתם המתה‬
‫ החדר שטניה בחרה בהיותה בחיים‪ .‬בחדר הניחו את כל חפציה‪,‬‬‫אלה שארזה לפני האסון‪ :‬שירים שכתבה‪ ,‬מחברות מקורס הקצינים‪,‬‬
‫המחשב הנייד‪ ,‬בגדים‪ ,‬מדים של שירות בתי הסוהר‪" .‬כי טניה"‪,‬‬
‫אמרה אולגה‪ ,‬אמא שלה‪" ,‬עדיין איתנו‪ .‬גם עכשיו‪ .‬כל הרהיטים‪ ,‬כל‬
‫החפצים האישיים שלה‪ ,‬הכול נמצא בחדר החדש‪ ,‬ואנחנו שומרים‬
‫על הכול‪ .‬טניה היתה הילדה הכי קטנה שלנו‪ ,‬אבל תפסה את המקום‬
‫הכי גדול בלב"‪.‬‬
‫מבחינתה‪ ,‬היתה מדגישה תמיד‪ ,‬היא מרגישה כאילו נולדה בארץ‪.‬‬
‫היא התאהבה בישראל ממבט ראשון"‪.‬‬
‫היתה תלמידה מצטיינת‪ .‬רק לא מזמן‪ ,‬כבר אחרי שסיימה את בית‬
‫הספר (היא למדה בתיכון מקיף ה' באשדוד)‪ ,‬עשו לה מבחן איי‪-‬‬
‫קיו‪ .‬הסתבר שהיא מחוננת‪ .‬מצחיקה‪ ,‬מלאת שמחת חיים‪ .‬אוהבת‬
‫שירה‪ ,‬מוסיקה‪ .‬כבר בגיל ‪ 13‬החלה לכתוב שירים רבים‪ ,‬מותאמים‬
‫למוסיקת ראפ‪ .‬טניה כתבה באותה תקופה אינספור שירים‪ .‬השירים‬
‫נכתבו בקלות‪ .‬חברים הלחינו אותם‪ ,‬והיא עצמה שרה וגם ניגנה‬
‫על חלילית‪" .‬רק בפגישה האחרונה"‪ ,‬מתארת אולגה‪" ,‬ישבנו שתינו‬
‫ושרנו דואט‪ ,‬אווה מאריה‪ .‬היא מאוד אהבה מוסיקה קלאסית‪ .‬גם‬
‫חוש מוסיקלי יוצא דופן‬
‫היה לה קול מהשמים‪ .‬אני עדיין מרגישה את מיתרי הקול שלה‪ .‬היה‬
‫לה חוש מוסיקלי יוצא מן הכלל‪ .‬הספיק ששמעה פעם אחת יצירה‪,‬‬
‫וכבר הכירה אותה‪ .‬ישבנו ושרנו יחד‪ ,‬וזה היה בעצם השיר האחרון‬
‫ששרנו‪ .‬היינו משפחה מאוד קרובה‪ .‬שרנו‪ ,‬דיברנו‪ ,‬צחקנו‪ ,‬אכלנו‬
‫יחד‪ ,‬יצאנו יחד‪ .‬ובכל זאת תמיד היתה הרגשה שזה לא מספיק‪.‬‬
‫שחסר לנו זמן יחד"‪.‬‬
‫טניה לנסקי היתה צעירת הצוערות בקורס הקצינים שחניכיו‬
‫נספו‪ .‬בת ‪ 23‬בסך הכול‪ .‬היא נולדה בטשקנט‪ .‬אחות צעירה לויקי‪.‬‬
‫כשהיתה בת שבע‪ ,‬עלתה המשפחה לארץ‪ ,‬לאשדוד‪ .‬טניה‪ ,‬מספרים‬
‫בני משפחתה‪ ,‬נכנסה מיד לכיתה ב'‪ .‬כיוון שהיתה חכמה‪ ,‬דילגה‬
‫על כיתה א'‪" .‬היא לא ידעה עברית‪ ,‬אבל אחרי שנה כבר היתה‬
‫בחוג לכתיבה יוצרת"‪ ,‬מספרת אולגה‪" .‬בכיתה ג' כבר כתבה שירים‬
‫בעברית‪ .‬לנו‪ ,‬כהורים‪ ,‬הקליטה היתה לא פשוטה‪ .‬אני זוכרת שהיינו‬
‫מדברים בינינו ואומרים לפעמים 'אולי נעזוב את הארץ‪ ,‬נחזור לחבר‬
‫המדינות'‪ .‬טניה לא היתה מוכנה לשמוע על זה‪ .‬היא אמרה תמיד‬
‫'בשום פנים ואופן לא'‪ .‬כל השנים היא לא נסעה אפילו לביקור אחד‬
‫באוזבקיסטן‪ .‬לא היתה אצלה שום נוסטלגיה למקום שממנו באנו‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫רצתה להבין אסירים‬
‫כשהגיע מועד גיוסה לצה"ל‪ ,‬הציעו לה לשרת בשב"ס‪ .‬להיות‬
‫סוהרת חובה‪ .‬ההורים נחרדו‪ .‬נכנסו ללחץ‪" .‬בגיל שבע עשרה וחצי"‪,‬‬
‫אמרו לה‪" ,‬תתעסקי עם אסירים?" היא התלבטה‪ .‬העולם שמאחורי‬
‫"קרה משהו עם טניה"‬
‫בשעה שלוש ותשע דקות‪ ,‬התקשרה טניה הביתה‪ .‬לאמא שלה‪.‬‬
‫היא הודיעה שתגיע יותר מאוחר בערב‪" .‬תדליקו טלוויזיה"‪ ,‬אמרה‬
‫להוריה‪" ,‬תראו מה קורה בצפון"‪ .‬סיפרה‪" :‬צילמתי המון תמונות‬
‫וגם וידאו‪ ,‬וכשאגיע הביתה אראה לכם‪ .‬אל תדאגי"‪ ,‬המשיכה לומר‬
‫א‬
‫‪47‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫המשפחה‪ .‬עוד שנתיים‪-‬שלוש‪ .‬החלום שלה היה להתקדם ולהשתלב‬
‫בינתיים בתוך שירות בתי הסוהר‪ .‬חשבה על תחום המודיעין דווקא‪.‬‬
‫"בגלל שהיא היתה סקרנית"‪ ,‬מתארים אותה בני משפחת לנסקי‪.‬‬
‫"ונדמה היה לה שבמקום הזה תוכל לתרום הכי הרבה‪ .‬ככה גם‬
‫אמרה על קורס הקצינים‪' .‬אני יכולה לתת משהו למדינה'‪ ,‬אמרה"‪.‬‬
‫לאִמה‪" ,‬יש לנו מסכות‪ ,‬יש לנו את כל הציוד הנדרש‪ .‬אין לכם מה‬
‫לפחד מזה שאנחנו נכנסים לשריפה"‪.‬‬
‫בטלוויזיה הראו בינתיים את האוטובוס השרוף‪ .‬משפחת לנסקי‬
‫עקבה בדאגה‪" .‬הרגשתי כאילו קיבלתי מכה פיסית בלב"‪ ,‬מתארת‬
‫אולגה את הרגשתה‪" .‬אמרתי לבעלי 'קרה משהו עם טניה'‪ .‬לא‬
‫יכולתי לנשום"‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬קרוב לחצות‪ ,‬הגיע קצין העיר למשפחת לנסקי כדי‬
‫לבשר שטניה נעדרת‪ .‬אחר כך זוהתה גופתה‪ .‬טניה לנסקי‪ ,‬בתם‬
‫הקטנה של אולגה וולרי‪ ,‬נקברה בבית העלמין הצבאי באשקלון‪.‬‬
‫"כל כך צעירה"‪ ,‬אומרת אולגה‪" .‬זה לא נתפס‪ .‬זה בלתי אפשרי‪.‬‬
‫אני רוצה לעשות לה אלבום זיכרון‪ ,‬ואני חושבת‪ :‬למי? בשבילנו?‬
‫אין לה ילדים‪ .‬למי נשאיר את זה? אני מסתכלת על הנעליים שלה‪,‬‬
‫על הבגדים שלה‪ ,‬על המדים שלה‪ .‬אני מחבקת וישנה עם החפצים‬
‫שלה‪ .‬אני נכנסת לחנות וקונה דברים שהיא אוהבת‪ .‬מה שהיא‬
‫אהבה לאכול‪ .‬בכל מקום שאנחנו נמצאים‪ ,‬טניה נמצאת אתנו‪.‬‬
‫בכל מחשבה‪ .‬אין דקה שאני לא חושבת עליה‪ .‬אין דקה אחת‪ .‬אני‬
‫מסתכלת על התמונה שלה‪ ,‬ואני רואה אותה מחייכת‪ .‬אני חושבת‬
‫'אולי היא דואגת לנו עכשיו מלמעלה'‪' .‬אולי היא נמצאת בעולם‬
‫טוב יותר'"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫החומות היה זר לה‪ .‬בסופו של דבר החליטה לנסות‪ .‬כבר בשלב‬
‫הראשון הוצבה בכלא 'נפחא'‪ ,‬לעבודה מול אסירים בטחוניים‪.‬‬
‫מ'נפחא' גם יצאה לקורס קצינים‪" .‬המפגש שלה עם "נפחא" היה‬
‫לא פשוט"‪ ,‬מספרת אולגה‪ ,‬אמא שלה‪" .‬היא ניסתה להבין את הראש‬
‫של האסירים‪ .‬סקרן אותה להכיר‪ ,‬לדעת‪ .‬אני זוכרת שהיו לנו המון‬
‫שיחות על הנושא הזה‪ ,‬של אסירים מחבלים‪ .‬טניה תמיד אמרה‬
‫ש'מדובר בשליחות'‪ ,‬ו'אני עוזרת למדינה'"‪.‬‬
‫אחר כך‪ ,‬כשסיימה את השירות הצבאי שלה‪ ,‬שוב התלבטה‪.‬‬
‫לא ידעה אם להתגייס לשירות בתי הסוהר או ללמוד תקשורת‬
‫אינטראקטיבית‪ .‬הלב הכריע לטובת שב"ס‪ .‬היא המשיכה לעבוד‬
‫ב'נפחא'‪ ,‬ובמקביל למדה קרימינולוגיה‪ .‬היה לה חבר‪ ,‬שאפילו הציע‬
‫לה נישואים‪ .‬אבל היא רצתה לחכות קצת עם החתונה‪ ,‬אומרים בני‬
‫טניה אהובה שלי‪ ,‬שלנו!‬
‫כבר ‪ 30‬יום שלא דיברתי אתך‪ ,‬לא צחקתי אתך‪ ,‬לא הצחקת‬
‫אותי‪ ,‬לא חיבקת‪ .‬שלושים יום שאני מדברת אתך ואת לא‬
‫עונה‪.‬‬
‫שלושים יום של פרידה פתאומית וכואבת‪ .‬אני נזכרת בך בכל‬
‫רגע‪ ,‬בכל סיטואציה‪ .‬בדברים הכי קטנים‪ ,‬שלא הייתי חושבת‬
‫עליהם כשהיית כאן‪.‬‬
‫כבר ‪ 30‬יום מהיום שחיינו התהפכו‪ ,‬אבל גם בעוד שלושים‬
‫שנים אני לא אצליח לעכל ולהבין את מה שקרה לנו‪.‬‬
‫אני כל כך מתגעגעת אליך‪ ,‬לקול שלך‪ ,‬לצחוק‪ ,‬להומור שלך‪,‬‬
‫לאהבה שלך שלא ידעה גבולות‪ .‬לכל השיחות שלנו לתוך‬
‫הלילה כשהיית גמורה מעייפות ונרדמת באמצע השיחה‪ .‬אני‬
‫פשוט מתגעגעת‪.‬‬
‫והגעגוע הזה גדל מיום ליום‪.‬‬
‫לפעמים נדמה לי שעוד מעט אני אתעורר מהסיוט הזה ואת‬
‫פשוט תבואי ותצחקי ותגידי "מה אתם עושים? אני כאן"‪.‬‬
‫אבל זה לא יקרה‪.‬‬
‫אני מודה לך על ‪ 23‬שנים מאושרות‪ ,‬מלאות אהבה‪ ,‬הבנה‪,‬‬
‫אושר‪ ,‬שמחה ונתינה‪ .‬שנים מדהימות שאני לא אשכח‬
‫לעולם‪ .‬את תהיי אתנו תמיד‪ .‬הילדים שלי יגדלו ויידעו עליך‬
‫הכול‪ .‬מי ומה היית עבורי ועבור כולם‪.‬‬
‫הייתי נותנת הכול כדי לחבק אותך‪.‬‬
‫תשמרי על אמא ועל אבא ותתני להם את הכוח להמשיך‪,‬‬
‫כמו שתמיד עשית‪.‬‬
‫זו זכות להיות אחותך‪ .‬אני כל כך אוהבת ומתגעגעת‪.‬‬
‫להתראות יפה שלי‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫המכתב של ויקי לטניה‬
‫מישר יקיר סוויסה ז"ל‬
‫ב‬
‫‪ 20‬בנובמבר ‪ ,2010‬שבועיים לפני שקיפח את חייו‪ ,‬חגג‬‫מישר יקיר סוויסה את יום הולדתו ה‪ 26-‬בחיק משפחתו‪.‬‬
‫הוא קיבל מתנות וברכות‪ .‬גיסתו הכינה עוגה‪ .‬אביו של יקיר‬
‫סוויסה‪ ,‬רפאל ז"ל‪ ,‬נהרג במהלך פיגוע במרכז המסחרי בדימונה‬
‫בפברואר ‪ ,2008‬כמעט שלוש שנים לפני האסון‪ .‬האב עמד סמוך‬
‫לזירת הפיגוע‪ ,‬נבהל ולבו נדם‪ .‬בשבוע של יום הולדתו‪ ,‬ביום שישי‪,‬‬
‫הציע יקיר לאמו עליזה ללכת לבקר את אביו בבית הקברות‪" .‬הוא‬
‫התקשר ושאל 'בא לך ללכת לאבא?'" משחזרת עליזה‪" .‬אמרתי לו‬
‫שאביא נרות‪ .‬הוא אמר 'קניתי‪ ,‬אמא' ולקח אותי לבית הקברות‪ .‬הוא‬
‫הלך לקבר של אבא שלו ולקבריהם של כל הקרובים שנפטרו ושהוא‬
‫יקיר לאביו נעליים בארבע מאות שקלים‪" .‬כשהיה מגיע מועד‬
‫תשלום המשכורת"‪ ,‬היא מוסיפה‪" ,‬הוא היה העובד היחיד שהיה‬
‫צריך להחזיר כסף לבעל החנות"‪" .‬יום אחד הוא היה במכולת‪,‬‬
‫מספר מוריס‪ ,‬אחיו הבכור‪" .‬זה סיפור שסיפרו לנו‪ ,‬לא הוא סיפר‪.‬‬
‫נכנס אברך וביקש מבעל המכולת ש'ירשום' לו‪ ,‬למרות החוב הגדול‬
‫שצבר‪ .‬אחרי שיצא האברך מהחנות ניגש יקיר לבעל המכולת ובירר‬
‫מה גובה החוב של האברך‪ 2,800 .‬שקל‪ .‬יקיר הלך‪ ,‬הוציא כסף‪ ,‬חזר‬
‫ושילם את החוב"‪.‬‬
‫אחרי שאביו נפטר נשאר יקיר לגור עם אמו‪ .‬הוא התגורר איתה‬
‫עד מותו‪ .‬כשהיה בקורס ולא יכול היה להגיע הביתה‪ ,‬נהג לצלצל‬
‫מדי יום ולדרוש בשלומה‪ .‬הוא אפילו הציע לעזוב את שירות בתי‬
‫הסוהר כדי להיות קרוב לאמו‪" .‬הוא אמר לה 'אין מצב שאני אהיה‬
‫הכיר‪ .‬הוא שטף והבריק את כל המצבות‪ .‬יקיר קרא תהילים לזכר‬
‫כולם‪ .‬ואני לא ידעתי שזאת פרידה‪ .‬אחר כך הוא אמר 'אמא‪ ,‬החיים‬
‫קצרים‪ .‬תאכלי‪ ,‬תשתי‪ .‬אף אחד לא מבטיח לנו כלום‪ .‬אף אחד לא‬
‫נותן לנו ביטוח חיים‪ ,‬עד מתי לחיות'"‪.‬‬
‫בקורס קצינים ואת תשבי לבד בבית'"‪ ,‬אומר מוריס‪" .‬כל הזמן הוא‬
‫אמר רק 'אמא‪ ,‬אני לא רוצה שתעבדי'"‪ ,‬נזכרת עליזה‪" .‬הבטיח 'אני‬
‫אצא לקורס קצינים‪ ,‬יעלו לי את המשכורת‪ ,‬את תחיי חיים של‬
‫מלכה‪ ,‬לא יחסר לך כלום'‪ .‬ביקש 'אל תסחבי דברים כבדים'‪' ,‬אל‬
‫תתאמצי‪ ,‬תבטיחי לי‪ ,‬אמא'‪' .‬אם את רוצה ללמוד ‪ -‬צאי ללמוד‪ ,‬אבל‬
‫אל תעבדי'‪' .‬אמא'‪ ,‬אמר‪' ,‬תזכרי‪ ,‬חיים פעם אחת‪ ,‬החיים קצרים'"‪.‬‬
‫בצבא שירת יקיר בחיל התותחנים‪ .‬כשהשתחרר‪ ,‬החליט להתגייס‬
‫לשירות בתי הסוהר‪ .‬מאז ועד שיצא לקורס הקצינים שירת בבית‬
‫הסוהר 'רמון'‪ .‬שם מספרים על עובד מסור‪ ,‬כזה שאפשר לסמוך‬
‫עליו‪" .‬כשיקיר במשמרת"‪ ,‬נהגו חבריו לעבודה לומר‪" ,‬האגף‬
‫בידיים טובות"‪" .‬הוא אמר תמיד שיהיה קצין"‪ ,‬מספר מוריס אחיו‪.‬‬
‫"הוא רצה להתקדם‪ .‬תמיד אמר 'לפני שאנחנו סוהרים אנחנו בני‬
‫אדם'‪' ,‬צריך להקשיב לאסירים‪ ,‬למצוקה שלהם'‪' ,‬זה לא משחק‬
‫כוח'‪ .‬העקרונות היו אצלו לפני הקידום האישי"‪.‬‬
‫בשנה האחרונה לחייו‪ ,‬יקיר פרח‪ .‬בשנה זו הכיר את עדן‪ ,‬חברתו‪,‬‬
‫והשניים תכננו להינשא בתום קורס הקצינים‪ .‬תאריך לא קבעו‬
‫עדיין‪ .‬יקיר קנה בית בדימונה וגם רכב חדש‪" .‬אמרתי לו שייקח‬
‫משכנתה כדי לממן את רכישת הבית‪ ,‬אבל הוא סירב"‪ ,‬נזכר מוריס‪.‬‬
‫שילם את החוב של האברך‬
‫יקיר סוויסה נולד וגדל בדימונה‪ .‬הוא היה בן זקונים והותיר‬
‫אחריו שני אחים גדולים ואחות‪ .‬בני משפחתו אומרים שהיה אדם‬
‫טוב‪ ,‬נדיב ואהב לעזור‪" ,‬ה'אבא' של כל האחים האחרים בבית"‪.‬‬
‫אמו מספרת שבילדותו חלק את הכריכים שלו עם ילדים שהיו‬
‫מגיעים רעבים לבית הספר‪ .‬הוא לא סיפר לה‪ ,‬אבל התלונן תמיד‬
‫שהוא רעב‪" .‬בנוכחות יקיר לא היה ילד שנשאר בלי אוכל או שהיה‬
‫חסר לו עיפרון"‪ ,‬היא מספרת‪ .‬הוא לא נענש אף פעם‪" ,‬כי לא היה‬
‫צורך"‪ .‬הוריו רוו נחת‪ .‬יקיר היה תלמיד טוב ושקט‪" .‬המילה 'לא'‬
‫לא יצאה מהפה שלו"‪ ,‬מעידה אמו‪ .‬כשסיים כיתה י"ב‪ ,‬לפני הגיוס‪,‬‬
‫עבד יקיר בחנות נעליים‪ .‬הוא היה קונה כל זוג נעליים חדש שהגיע‬
‫לחנות ומביא אותו לאחיו‪ .‬בפעם האחרונה‪ ,‬מספרת עליזה‪ ,‬קנה‬
‫‪48‬‬
‫ביום רביעי בערב‪ ,‬יממה לפני האסון‪ ,‬צלצל יקיר סוויסה הביתה‪,‬‬
‫לאמא שלו‪ .‬ממסיבת יום ההולדת שעשו לו נעדרה אחותו‪ .‬בני‬
‫המשפחה קבעו לחגוג שוב בשבת‪ ,‬הפעם איתה‪ .‬הם לא ידעו‬
‫שבאותה שבת יקיר כבר לא יהיה בחיים‪" .‬אני אכין הכל"‪ ,‬אמר‬
‫יקיר לאמו‪" .‬תבטיחי לי שלא תעשי כלום‪ .‬אני אגיע ביום חמישי‬
‫ואעשה קניות"‪.‬‬
‫מספר מוריס‪" ,‬ולא הבנתי בכלל‪ .‬הסתכלתי על משפחות אחרות‬
‫שהגיעו‪ .‬בכיתי‪ .‬אמרתי 'הנה‪ ,‬האהובים שלהם הלכו בגחלים'‪ .‬לא‬
‫ידעתי שגם אחי נשרף"‪.‬‬
‫רק הנייר נשאר‬
‫א‬
‫‪49‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫ביום חמישי אמור היה להגיע לביתו של מוריס בקריית מלאכי‪.‬‬
‫הוא התקשר והודיע שיתעכב‪ .‬מוריס הבטיח שיחכה לו‪ .‬יקיר דיבר‬
‫עם גיסתו‪ ,‬ביקש ממנה סליחה לרגע‪ ,‬ואמר בקול רם את תפילת‬
‫הדרך‪ .‬כולם באוטובוס השיבו לו "אמן"‪ .‬בסביבות השעה שלוש‪,‬‬
‫כשהגיעו לעליות לכרמל‪ ,‬התקשר שוב למוריס‪" .‬אין לך מושג מה‬
‫קורה פה"‪ ,‬אמר‪" ,‬הכול בוער"‪ .‬אחר כך‪ ,‬בשלוש ורבע‪ ,‬התקשר שוב‬
‫ואמר‪" :‬לא תאמין איזה אש"‪ .‬מוריס בדיוק הגיע לביתו ואמר ליקיר‬
‫שידבר איתו אחר כך‪ .‬כעבור כמה דקות צלצל הטלפון שלו שוב‪.‬‬
‫על הצג הופיע המספר של יקיר‪" .‬אמרתי 'יקיר' אבל הוא לא ענה"‪,‬‬
‫משחזר מוריס‪" .‬במקום זה שמעתי צרחות‪ .‬חשבתי שהוא הגיע‬
‫לבית הסוהר 'דמון' ושהאסירים צועקים‪ .‬אולי זאת היתה הצעקה‬
‫האחרונה של אחי? זה רודף אותי כל הזמן"‪.‬‬
‫בסביבות השעה ארבע התקשר למוריס אחיו הצעיר‪ ,‬יואל‪" :‬יש‬
‫בלגן עם יקיר"‪ .‬מוריס לא האמין‪" .‬הרגע דיברתי איתו"‪ ,‬הגיב‪.‬‬
‫יואל‪ ,‬מתנדב בזק"א‪ ,‬כבר היה מעודכן‪" .‬קרה אסון גדול"‪ ,‬אמר‬
‫למוריס‪ .‬שני האחים החליטו לנסוע לבית החולים רמב"ם‪ .‬מוריס‬
‫יצא מקריית מלאכי ויואל מדימונה‪" .‬אני זוכר שהגעתי לרמב"ם"‪,‬‬
‫יואל לא הגיע לבית החולים רמב"ם‪ .‬בדרך הודיעו לו שקצין‬
‫העיר הגיע לאמא שלו‪ ,‬עליזה‪ ,‬והוא חזר לדימונה‪ .‬גם מוריס עזב את‬
‫בית החולים‪ .‬קצין העיר הודיע להם שיקיר אכן היה על האוטובוס‪.‬‬
‫בארבע בבוקר הודיעו להם שגופתו זוהתה‪" .‬לא יכולתי לשמוע"‪,‬‬
‫משחזרת עליזה‪" .‬אמרתי‪ ,‬אני הולכת לחדר של יקיר ואני קופצת‬
‫מהחלון‪ .‬אני לא רוצה לחיות‪ .‬בלי יקיר אין טעם לחיי‪ .‬אני החזקתי‬
‫מעמד עד עכשיו בשביל יקיר‪ .‬עכשיו אין סיבה"‪.‬‬
‫מיד אחרי השבעה חלתה עליזה סוויסה ואושפזה בבית החולים‪.‬‬
‫רק אחרי כמה ימים התאוששה וחזרה לביתה‪" .‬בבית שלנו שתי‬
‫קומות"‪ ,‬היא מתארת‪" .‬ביניהן יש מדרגות‪ .‬במשך שנים הייתי‬
‫עומדת וצועקת 'יקיר!' 'כן אמא?' 'יקיר‪ ,‬אתה רעב?' 'לא אמא‪ ,‬אני‬
‫מכין עבודות לקורס‪ ,‬תאחלי לי בהצלחה'‪ .‬הייתי רואה אותו עובד‬
‫על המחשב‪ .‬הייתי נוקשת לו על דלת המקלחת‪' ,‬בוא‪ ,‬יקיר‪ ,‬האוכל‬
‫כבר קר'‪' .‬אמא‪ ,‬אני אוכל בתנאי שאת תשבי אתי לאכול'‪ .‬עכשיו‬
‫אין למי לקרוא ואין בשביל מי לבשל‪ .‬אני מתנהגת כאילו הוא‬
‫פה‪ .‬יקיר היה רגיל שבחדר שלו אין טיפת אבק‪ ,‬אז אני מנקה‪ .‬שני‬
‫ארגזי בגדים הביאו לי‪ ,‬מהקורס של יקיר ולא פתחתי אותם‪ .‬אבל‬
‫כשניקיתי הרגשתי פתאום ריח של אש‪ ,‬שריפה‪ .‬פתחתי וראיתי את‬
‫הארנק של יקיר שלם‪ .‬האש לא נגעה בו‪ .‬רישיון הנהיגה שלו‪ ,‬כרטיס‬
‫האשראי ותמונות‪ .‬כל זה היה בכיס שלו והחזיק מעמד באש‪ ,‬והבן‬
‫שלי לא‪ .‬הבן שלי נשרף‪ .‬איך הוא נשרף ונחנק ורק הנייר נשאר?"‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"במקום את יקיר שמעתי צרחות"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"הוא אמר 'אני לא אוהב חובות'‪ .‬הלך והשאיר אחריו הכול נקי‪.‬‬
‫אנחנו בוכים‪ .‬למה הוא מת רווק? לפחות היה משאיר אחריו ילד‪,‬‬
‫היינו יכולים לטפח אותו והוא היה איתנו כל החיים"‪.‬‬
‫מישר ירון ברמי ז"ל‬
‫ב‬
‫שבת‪ ,‬חמישה ימים לפני האסון‪ ,‬חגג מישר ירון ברמי‬
‫יום הולדת שנתיים לנועה בתו‪ .‬נועה נולדה כבר בחודש‬
‫אוקטובר‪ ,‬אבל במשפחת ברמי דחו את חגיגת יום ההולדת‬
‫שלה‪ .‬אלא שבשבת ההיא‪ ,‬האחרונה בחייו‪ ,‬אמר ירון לרעייתו עינב‪,‬‬
‫ש"אם לא נעשה השבת הזאת יום הולדת לנועה‪ ,‬כבר לא נחגוג לה‬
‫יום הולדת בכלל"‪ .‬הוא הזמין את המשפחה של עינב ואת משפחתו‬
‫ודאג שאיש מבני המשפחה לא יחסר‪ .‬הוא טרח להתקשר לכולם‬
‫ולשכנע גם את מי שהתקשה להגיע ‪ -‬שיבוא‪ .‬ירון ברמי רקד עם‬
‫נועה הקטנה‪ .‬יחד איתה הדליק את הנרות על העוגה ויחד איתה שר‬
‫שירי יום הולדת‪" .‬הסתכלנו עליו ולא ידענו"‪ ,‬אומרת אשתו עינב‪.‬‬
‫"לא ידענו שמסיבת היום הולדת הזאת תהפוך למסיבת פרידה"‪.‬‬
‫הוא נולד בבאר שבע‪ ,‬הבכור מבין ארבעה ילדים שנולדו למרים‬
‫ולאריה ברמי‪ .‬יש לו שתי אחיות ואח‪ .‬הבית היה בית דתי‪ .‬ירון למד‬
‫בישיבה והיה תלמיד מצטיין‪ .‬ילד מצחיק שאהב לצחוק ולעשות‬
‫חיקויים ‪ -‬כך מתארים אותו‪ .‬בני המשפחה מספרים על קשר הדוק‬
‫בינו לבינם‪" .‬הוא היה מגן על האחיות שלו"‪ ,‬הם אומרים‪" .‬עם אחיו‬
‫היה אפילו יוצא לבלות‪ .‬מייעץ לכולם‪ ,‬מעודד כשצריך‪ ,‬מנהיג‪.‬‬
‫תמיד תמך‪ ,‬עזר‪ ,‬ידע לקבל גם החלטות קשות"‪.‬‬
‫שבע שנים שירת ירון בשב"ס‪ ,‬בבית הסוהר 'דקל'‪ .‬הוא יצא‬
‫לקורס סוהרים ועבר קורס מש"קים‪ ,‬אבל חלם כל הזמן לצאת‬
‫לקצונה‪" .‬הוא כל כך רצה להיות קצין‪ ,‬ובכל פעם מחדש לא היה‬
‫מקום"‪ ,‬מספרת עינב‪" .‬אחרי שנהרג סיפרו לנו שלמרות שלא היה‬
‫קצין‪ ,‬עוד לפני הקורס‪ ,‬התעניין תמיד בנושא של פיקוד‪ .‬השאיפה‬
‫שלו היתה להתקדם‪ ,‬להוביל‪ .‬כשיצא לקורס היה מאושר"‪.‬‬
‫השאיר בית מושלם‬
‫את עינב הכיר בשנת ‪ ,2007‬אז כבר עבד בשירות בתי הסוהר‪.‬‬
‫הוא למד לתואר ראשון בקרימינולוגיה‪ ,‬היא למדה אז לתואר ב‪.‬א‪.‬‬
‫כללי באשקלון‪ .‬במקרה הלכה באותו יום לצלם משהו בספרייה‪.‬‬
‫שם פגשה את ירון‪ .‬הם התחילו לדבר‪ ,‬ובסופו של דבר גם החליפו‬
‫מספרי טלפון‪ .‬כעבור שלושה חודשים ירון כבר הציע לה נישואים‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫"התרגשתי והייתי המומה"‪ ,‬היא מתארת‪" .‬לא היססתי‪ ,‬למרות שזה‬
‫היה מהיר‪ ,‬כי זה התאים לי‪ .‬אחרי חמישה חודשים‪ ,‬בנובמבר ‪,2007‬‬
‫כבר התחתנו"‪.‬‬
‫הוא ‪ -‬בחור דתי‪ .‬היא‪ ,‬עינב‪ ,‬באה מבית חילוני‪ .‬גדלה במבועים‪.‬‬
‫בלי קשר אליו‪ ,‬מציינת עינב‪ ,‬התחילה לשמור שבת זמן קצר לפני‬
‫שנפגשו‪ .‬כאילו ידעה שיכירו‪" .‬זה היה לו חשוב מאוד‪ .‬דיברנו על‬
‫זה לפני שהתחתנו‪ .‬מבחינתי‪ ,‬לא היתה שום בעיה"‪.‬‬
‫אחרי חודשיים כבר הרתה‪ .‬גם כשנהרג השאיר אחריו את עינב‬
‫הרה‪ ,‬בחודש החמישי‪" .‬הוא התעקש"‪ ,‬מספרת עינב‪" .‬אני אמרתי לו‬
‫'חכה‪ ,‬ירון‪ ,‬מה הזריזות הזאת?' לא הבנתי למה הוא כל כך ממהר‬
‫לעשות מיד ילד‪ ,‬בדיוק כמו שלא הבנתי למה הוא מתעקש כל כך‬
‫מהר על היריון שני‪ .‬רק עכשיו אני מבינה למה‪ .‬ירון רצה להספיק‬
‫הכול‪ .‬הוא הרגיש‪ ,‬כנראה‪ ,‬שהחיים שלו יהיו קצרים"‪.‬‬
‫כך מרגישה עינב גם ביחס לביתם‪ .‬בקיץ האחרון עזבו את מבועים‬
‫וקנו בית בנתיבות‪" .‬ירון סידר הכול לבד"‪ ,‬מתגאה עינב‪" .‬ריצוף‪,‬‬
‫מקלחונים‪ ,‬תאורה‪ ,‬חדר כביסה‪ .‬הוא השאיר בית מושלם‪ .‬כאילו‬
‫ידע שלא יהיה פה"‪.‬‬
‫"אבא לא יחזור"‬
‫ביום רביעי‪ ,‬יממה לפני השריפה‪ ,‬חזר לקורס אחרי שהיה בבית‬
‫ב'אפטר'‪ .‬עינב לקחה אותו לתחנת האוטובוס יחד עם נועה‪" .‬תמיד‬
‫הוא היה נותן לנועה נשיקה ואחר כך לי"‪ ,‬היא מתארת‪" .‬הפעם זה‬
‫היה הפוך‪ .‬הפרידה היתה הפוכה"‪.‬‬
‫ביום חמישי בשעה שתיים וחצי התקשר לעינב ואמר לה שהוא‬
‫עולה עם הקורס שלו צפונה‪" ,‬כי יש שריפה"‪" .‬הייתי עסוקה‪,‬‬
‫אמרתי 'טוב' וניתקתי"‪ ,‬היא נזכרת‪ .‬אחר כך ניסתה להתקשר אליו‬
‫שוב ושוב‪ ,‬אבל הוא לא ענה‪ .‬גם כשהטלפון הנייד היה סגור‪ ,‬לא‬
‫דאגה‪ .‬עד שאמא שלה באה וצעקה‪" :‬תדליקי טלוויזיה‪ ,‬תראי!"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ירון ‪ -‬הנסיך שלי‬
‫עינב ברמי סופדת לירון אהובה‪:‬‬
‫ירון‪ ,‬גיבור שלי‪ .‬נסיך‪-‬אהבתי לקרוא לך‪ ,‬אבל אתה בצניעותך‬
‫אמרת לי 'אני לא נסיך'‪ .‬אבל בעיניי תמיד היית ותישאר נסיך‪.‬‬
‫הנסיך שלי‪ .‬הכרנו לפני כמעט ארבע שנים‪ ,‬ולא במקרה‪.‬‬
‫אתה תמיד אהבת לקבל החלטות ולהנהיג‪ ,‬ואני נהניתי‬
‫מהכוח ומהעוצמה שלך‪ .‬היה לי טוב לידך‪ .‬הרגשתי מוגנת‬
‫ובטוחה‪ .‬תמיד מיהרת לעשות הכול‪ .‬רצית מהר להתחתן‪,‬‬
‫ללדת ילדים‪ .‬כאילו הרגשת שאין לך זמן ואתה חייב להספיק‬
‫הכול‪ .‬היום אני מבינה את הסיבה‪.‬‬
‫התאהבתי בתכונות שלך‪ .‬תמיד רצית לעזור לכולם‪,‬‬
‫לתמוך‪ ,‬לסדר ולארגן‪ .‬רצה הגורל שגם את חייך נתת כדי‬
‫להציל אנשים אחרים‪ .‬כל כך מסור ואחראי היית לכל אורך‬
‫הדרך‪ .‬אהבתי את השמחה שלך‪ .‬תמיד היית מרוצה ממה‬
‫שעשית‪ ,‬ממה שהשגת‪ ,‬מהעבודה ומהמשפחה‪ .‬אהבת את‬
‫המשפחה שלך‪ .‬הערצת את הוריך והיית חבר נפש של אחיך‬
‫יניב‪ .‬תמיד דאגת לאחיותיך‪ ,‬הילה ובת‪-‬אל‪ .‬היית חברותי‪,‬‬
‫בעל חוש הומור‪ .‬כמה אהבנו לשבת ביחד כולם ולהתפוצץ‬
‫מצחוק כשהיית עושה את החיקויים שלך‪ .‬בנינו יחד‬
‫משפחה והבאנו לעולם את נועה‪ ,‬הילדה המדהימה שלנו‪.‬‬
‫קראת לה 'חיים שלי' ו'נשמה שלי'‪ .‬נועה היתה כל עולמך‪.‬‬
‫דאגת לה וטיפלת בה במסירות ובאהבה שאין לה סוף‪.‬‬
‫בשבת האחרונה חגגנו לנועה יום הולדת‪ .‬אתה היית מאושר‪.‬‬
‫היום אני מבינה שזאת היתה למעשה מסיבת פרידה‪ .‬הלכת‪,‬‬
‫והשארת לי מתנה נוספת ‪ -‬בן‪ ,‬שייוולד בע"ה בקרוב‪ .‬כמה‬
‫רצית לראות אותו ולהחזיק אותו‪ ,‬אבל לא הספקת‪ .‬השבוע‬
‫היינו אמורים לחגוג את יום נישואינו‪ .‬גם את השמחה הזאת‬
‫לא הספקנו לחגוג‪ .‬הלכת כל כך מהר‪...‬‬
‫ירון שלי‪ ,‬הלכת והשארת לי צוואה גדולה‪ :‬לגדל את הילדים‬
‫המשותפים שלנו ולטפל בהם‪ .‬הלכת‪ ,‬ואני נותרתי עם כל‬
‫ההחלטות החשובות שיש לקבל ולבצע‪ .‬יהיה לי קשה‪ ,‬כי‬
‫תמיד נשענתי עליך ונעזרתי בך‪ .‬היית לי מקור לתמיכה‬
‫והענקת לי תחושת ביטחון‪.‬‬
‫ירון‪ ,‬נסיך שלי‪ ,‬אני רוצה להגיד לך תודה על ארבע שנים‬
‫משותפות קצרות‪ ,‬אך מלאות באושר ובאהבה‪ .‬חלמנו‬
‫להזדקן ביחד ואהבנו לדבר על העתיד המשותף המצפה‬
‫לנו‪ .‬אני יודעת שתשמור עלינו מלמעלה‪ .‬ואני מבטיחה לך‬
‫שתמיד אדאג לילדים שלנו‪ ,‬לא אחסיר מהם דבר‪ ,‬ואגדל‬
‫אותם באופן שתמיד תתגאה בהם‪.‬‬
‫באהבה‪ ,‬שלך‪ ,‬עינב‪.‬‬
‫א‬
‫‪51‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫איננו‪ .‬אבא של נועה‪ ,‬שהיה קורא לה 'אוצר'‪ ,‬מחתל אותה‪ ,‬מטפל‬
‫בה‪ ,‬מקלח אותה ושר לה שירים במקלחת‪' ,‬לאבא שלי יש סולם'‬
‫ו'אבא כל יכול'‪ .‬ככה הם היו שרים יחד‪' :‬אבא כל יכול‪ ,‬אבא'לה‬
‫שלי'‪ .‬לפני כמה זמן היא שמעה אותי אומרת בטלפון 'ירון'‪ .‬היא‬
‫חשבה שאני מדברת איתו‪ .‬היא התחילה לקרוא 'אבא‪ ,‬אבא‪ ,‬ירון'‪.‬‬
‫זה היה נורא"‪.‬‬
‫מישר ירון ברמי קבע יחד עם עינב איך יקראו לבנם שלא נולד‬
‫עדיין‪ .‬הוא קבע גם מי יהיה הסנדק בברית‪ .‬הוא לא הספיק לחגוג‬
‫את יום הנישואים עם עינב‪ ,‬שבוע לפני האסון‪ ,‬אבל כן קנה לה‬
‫מתנה‪ .‬שרשרת עם תליון של נועה‪" ,‬שתשמור על הילדה"‪" .‬הוא‬
‫כאילו השאיר לי צוואה"‪ ,‬אומרת עכשיו עינב‪" .‬לטפל בנועה ובילד‬
‫שעוד לא נולד‪ .‬אני לא יודעת מה לעשות‪ .‬אני אפילו לא יודעת מה‬
‫לספר לילדים שלי‪ ,‬איך להסביר להם שאבא שלהם איננו‪ ,‬שאבא‬
‫שלהם נשרף"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"הבנתי שאולי משהו רע קרה"‪ ,‬משחזרת עינב‪" ,‬אבל עדיין היתה‬
‫לי תקווה"‪.‬‬
‫באחת עשרה וחצי בלילה הגיעו נציגי קצין העיר ואמרו שירון‬
‫נעדר‪ .‬שעתיים אחר כך כבר באו לקחת דגימות די‪.‬אן‪.‬איי‪" .‬הסבירו‬
‫לנו שצריכים לזהות את הגופה"‪ ,‬מתארת עינב‪" .‬גם את התקווה‬
‫הקטנה שהיתה‪ ,‬איבדנו"‪.‬‬
‫שוב ושוב מאז האסון שואלת נועה הקטנה "איפה אבא?"‪ .‬שוב‬
‫ושוב מסבירה לה עינב ש"אבא לא יחזור"‪" .‬קשה להתמודד עם זה‬
‫שאבא של נועה לא יחזור"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬הוא לא יבוא ולא יחבק‬
‫אותה ולא יצלצל אלינו עשרים פעם ביום לשאול מה נשמע‪ .‬הוא‬
‫מישר כפיר אוחנה ז"ל‬
‫ב‬
‫‪ 5‬בינואר‪ ,‬היום שבו התקיימה האזכרה הממלכתית להרוגי‬‫אסון השריפה בכרמל בדרך העולה לבית אורן‪ ,‬נולד בנו‬
‫של מישר כפיר אוחנה‪ ,‬מהרוגי האסון‪ .‬התינוק שקל ארבעה‬
‫קילו ותשע מאות חמישים גרם בהיוולדו‪ ,‬והוא לעולם לא יכיר את‬
‫אביו‪" .‬יורש העצר למשפחת אוחנה ובן למשפחת שב"ס"‪ ,‬כתבה‬
‫אולגה אוחנה‪ ,‬אלמנתו של כפיר‪ ,‬בהודעה כתובה ששלחה למכריה‬
‫עם תמונת התינוק החדש‪" .‬חיבקתי אותו והרגשתי כאילו כפיר חזר‬
‫אלי"‪ ,‬סיפרה על רגשותיה כשהניחו בחיקה את בנה שנולד‪" ,‬כי‬
‫אני יודעת שיהיה מי שימשיך את דרכו של כפיר‪ .‬כפיר כל כך‬
‫חיכה לתינוק הזה‪ .‬כששאלו אותו לשלומו הוא ענה 'תתכוננו‪ ,‬יש‬
‫לי ברית עוד מעט'‪ .‬הוא כבר הזמין את כל הצוערים בקורס שיגיעו‬
‫לברית וביקש אישור מיוחד לשחרר את כולם לכבוד האירוע‪ .‬רוב‬
‫הצוערים לא יוכלו להגיע‪ .‬הם נהרגו בשריפה יחד עם כפיר‪ .‬מי‬
‫שנשאר בחיים‪ ,‬יבוא"‪.‬‬
‫"בלבול ועצב" תיארה אולגה את רגשותיה בלידה‪" .‬בגלל שכפיר‬
‫חיכה מאוד לילד הזה‪ .‬תכננו לו כל מה שהורים יכולים לתכנן לבן‬
‫שלהם‪ :‬מסיבה ושמחה וחיים מאושרים‪ .‬עכשיו כפיר איננו‪ .‬אני‬
‫מדברת אליו כל הזמן‪ .‬אני אומרת לו 'כפיר‪ ,‬תעזור לי'‪ .‬אני מספרת‬
‫לו כמה אני אוהבת אותו‪ .‬אני אומרת לו כמה הוא חשוב לי וכמה‬
‫הוא חסר לי‪ .‬אני אומרת לו שהוא בלב שלי‪ ,‬שהוא אתי תמיד‪ ,‬לנצח‪.‬‬
‫אני אומרת לו 'כפיר‪ ,‬אתה רואה? יש לנו תינוק חדש'"‪.‬‬
‫לאולגה ולכפיר יש בת בכורה‪ ,‬נועה‪ ,‬שחגגה שנתיים בדיוק‬
‫ביום שבו קמו מהשבעה על כפיר‪" .‬הכול מלמעלה‪ ,‬הכל מכוון"‪,‬‬
‫אומרת אולגה‪" .‬לא משנה איך מסובבים את זה‪ ,‬האזכרות של כפיר‬
‫נופלות על ימי ההולדת של הילדים שלנו‪ .‬לנועה הבטחנו מסיבת‬
‫יום הולדת עוד כשכפיר היה בחיים‪ .‬לימדנו אותה שירי יום הולדת‬
‫ותכננו מסיבה‪ .‬עד עכשיו היא שרה את שירי יום ההולדת ושואלת‬
‫מתי יגיע יום ההולדת שלה‪ .‬היא שואלת על כפיר‪ .‬מחפשת אותו‪.‬‬
‫‪52‬‬
‫היא יודעת שכפיר לא יחזור‪ ,‬אבל היא אומרת 'אבא שלי'‪' ,‬אבא‬
‫חמוד'‪' .‬אבא נסע'‪' ,‬אבא לא יבוא יותר'‪ .‬אני אומרת לה 'נכון‪.‬‬
‫אבא נמצא בלב'‪ .‬היא מדברת לתמונה שלו ואומרת 'ביי ביי אבא'‪.‬‬
‫בהתחלה היא היתה מחכה לו ליד הדלת‪ .‬עומדת בדלת ומחכה‪.‬‬
‫דופקת בדלת ואומרת 'תיכנס אבא'‪ .‬אז הסברתי לה ש'אבא נפל‪.‬‬
‫הוא לא יכול לקום‪ .‬הוא לא יחזור'‪ .‬אחר כך אמרתי לה‪ ,‬במילים‬
‫האלה‪' :‬אבא מת'‪ .‬בגילה היא לא יודעת מה זה מוות או חיים‪ ,‬אבל‬
‫היא הבינה שזה משהו סופי‪ ,‬שכפיר כבר לא יחזור‪ .‬עכשיו היא רק‬
‫מדברת אליו ועונה במקומו‪ .‬יש ליד המיטה שלי תמונה של כפיר‪,‬‬
‫ומתחתיה ספר עם לב גדול‪ .‬בבוקר נועה באה למיטה שלי‪ .‬היא‬
‫מחזיקה את התמונה‪ ,‬אחר כך מגלה את הלב ואומרת 'הנה‪ ,‬אמא‪ ,‬לב‬
‫של אבא‪ ,‬אבא שלי'"‪.‬‬
‫"החיוך לא ירד לו מהפנים"‬
‫מישר כפיר אוחנה נולד לדינה וחנן באופקים‪ ,‬שם גדל ולמד‬
‫בבית הספר 'מרחבים'‪ .‬יש לו אחות‪" .‬הוא לא סתם בן"‪ ,‬מתארים‬
‫אותו בני משפחתו‪" .‬הוא היה החוליה החזקה במשפחה‪ .‬ה'דבק'‪,‬‬
‫המגבש והאור של הבית"‪ .‬כפיר זרע הרבה מאוד אושר ואופטימיות‬
‫בכל מקום‪" .‬החיוך לא ירד לו מהפנים"‪ ,‬מספרת אולגה‪" ,‬גם כשהיה‬
‫עצוב ומצוברח"‪.‬‬
‫את אולגה הכיר במועדון "פורום" בבאר שבע‪ ,‬למרות ששניהם‬
‫מאופקים‪ .‬היא יצאה לבלות יחד עם אחותה וחברים‪ .‬בסוף המסיבה‬
‫"יום זה לא יום‪ ,‬ולילה לא לילה‪ / .‬בלעדיך גם יום‬
‫בשבילי לילה‪ /‬יום לא עובר בלי דמעות ועצב‪/‬‬
‫והלב לא פועם באותו קצב‪ /‬בלעדיך נשמה אין לי‬
‫מנוחה‪ /‬רק אתך אני רוצה ‪ /‬אני חולמת רק אותך‪/‬‬
‫הלב שלי זקוק לך‪.‬‬
‫"גם היום"‪ ,‬אומרת אולגה‪" ,‬הלב שלי זקוק לו‪ .‬יותר מתמיד"‪.‬‬
‫"פתאום בן אדם נעלם"‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני שנספה בשריפה‪ ,‬כפיר בא הביתה‬
‫ל'אפטר'‪ .‬הוא הגיע בסביבות השעה שמונה‪ .‬דינה אמו היתה אצלם‬
‫בבית‪" .‬כפיר התנהג מוזר"‪ ,‬משחזרת אולגה‪" .‬אמא שלו רצתה‬
‫ללכת והוא עיכב אותה‪ .‬הוא אמר לה 'אמא‪ ,‬אל תלכי'‪ .‬ביקש ממנה‬
‫א‬
‫‪53‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫קידר'‪ .‬הוא עבר שם את כל המסלול עד שיצא לקורס הקצינים‪ .‬הוא‬
‫הספיק לסיים גם תואר ראשון‪" .‬מורעל"‪ ,‬אומרת אולגה‪ .‬רבים מבני‬
‫משפחתו הם אנשי ביטחון וגם הוא רצה לתרום‪" .‬המדים היו משהו‬
‫טבעי מבחינתו‪ ,‬משפחתי"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬הוא רצה לרוץ קדימה‪,‬‬
‫להתקדם ולהגיע כמה שיותר גבוה בארגון"‪.‬‬
‫אולגה עצמה ביקרה בבית סוהר בפעם הראשונה אחרי שכפיר‬
‫נהרג‪ .‬היא נסעה ל'אוהלי קידר'‪" .‬היה לי קשה"‪ ,‬היא מתארת‪.‬‬
‫"פתאום ראיתי מה זה בית סוהר‪ .‬הבנתי את הקושי‪ .‬זה כמו להיות‬
‫אסיר בתשלום‪ .‬האווירה‪ ,‬החומות‪ .‬כפיר מנע ממני לראות את זה‪.‬‬
‫גם כשהיו ימי משפחות לא הגעתי‪ .‬עכשיו אני מבינה כמה הוא עבד‬
‫קשה‪ .‬בכל זאת‪ ,‬אף פעם לא התלונן ולא אמר מילה"‪.‬‬
‫שתקלח את נועה‪ .‬בדרך כלל הוא היה מנצל כל דקה שהוא יכול‬
‫להיות עם נועה‪ :‬מאכיל‪ ,‬משכיב‪ ,‬מקלח‪ .‬פתאום הוא ביקש עזרה‪.‬‬
‫אני זוכרת ששאלתי אותו 'אתה לא רוצה לקלח את נועה?' והוא‬
‫אמר 'לא'‪ .‬אחר כך הוא ביקש מאמא שלו שגם תלביש אותה"‪.‬‬
‫ביום רביעי בבוקר כפיר היה אמור לקום מוקדם ולנסוע לבית‬
‫הספר 'ניר'‪ .‬הוא העיר את אולגה כדי להיפרד ממנה‪" .‬זה משהו שאף‬
‫פעם לא קרה"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬תמיד נתן לי להמשיך לישון‪ .‬באותו‬
‫יום הוא העיר אותי‪ .‬התעקש‪ .‬ניער אותי עד שקמתי‪ .‬הסתכלתי עליו‬
‫ואמרתי 'כפיר‪ ,‬מה קרה?'‪ .‬הוא הגיב 'כלום‪ ,‬רק רציתי להגיד לך ביי'‪.‬‬
‫אמרתי לו 'טוב‪ ,‬תגיד ביי גם לנועה'‪ .‬הוא ענה 'כבר נישקתי אותה'‪.‬‬
‫וזהו‪ .‬הוא הלך"‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬שעה לפני האסון‪ ,‬אולגה וכפיר דיברו בטלפון‪.‬‬
‫כפיר הסביר לאולגה שהוקפצו לבית הסוהר 'דמון'‪" .‬בית סוהר‬
‫נשרף"‪ ,‬אמר לה‪" .‬יש לי עכשיו נסיעה של שעה וקצת‪ .‬אני רוצה‬
‫לנוח‪ ,‬לישון‪ .‬אדבר אתך אחר כך ואספר לך איך מתקדם הפינוי"‪.‬‬
‫"אמרתי לו בסדר"‪ ,‬משחזרת אולגה‪" .‬וזהו‪ .‬אחר כך קרה האסון‪ .‬לא‬
‫שמעתי ממנו יותר"‪.‬‬
‫אולגה בהתה בטלוויזיה‪ .‬היא עדיין לא ידעה שהשריפה שהיא‬
‫רואה תחצה את חייה לשניים‪ :‬לפני האסון ואחריו‪" .‬לאט לאט‬
‫התחלתי לקשר"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬אוטובוס‪ ,‬שריפה‪ ,‬צוערים‪ .‬התחלתי‬
‫להתקשר לכפיר‪ .‬עוד פעם ועוד פעם‪ .‬הוא לא ענה לי‪ .‬מה הרגשתי?‬
‫קיוויתי‪ .‬חשבתי‪ ,‬אולי לא קרה כלום‪ .‬אולי זה לא הוא‪' .‬הוא ברח'‪,‬‬
‫אמרתי‪ .‬מאחר שהטלפון של כפיר המשיך לצלצל עד שש בערב‪,‬‬
‫היתה לי המון תקווה‪ .‬אולי הוא מתחבא‪ ,‬רץ‪ ,‬בורח מהאש‪ .‬הטלפון‬
‫המשיך לעבוד‪ ,‬אפילו שכפיר כבר לא היה בחיים"‪.‬‬
‫בעשר בלילה‪ ,‬יום חמישי‪ ,‬הגיע קצין העיר לבית משפחת אוחנה‪.‬‬
‫הוא סיפר להם שכפיר היה על האוטובוס‪ .‬בשעה שלוש בלילה‬
‫הגיעה ההודעה שכפיר נהרג וזוהה בוודאות‪ .‬ביום שישי נערכה‬
‫הלוויה‪.‬‬
‫"פתאום בן אדם נעלם"‪ ,‬משתאה אולגה‪" .‬היה ואיננו‪ .‬ואני‬
‫נשארת עם ילדה בת שנתיים ותינוק‪ .‬מה אני מרגישה? חלל ענק‪,‬‬
‫ריק‪ ,‬אובדן‪ ,‬עצב‪ ,‬כאב‪ ,‬געגוע וריקנות‪ .‬בעיקר ריקנות"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫חודש לאחר שנהרג מצאה אולגה‪ ,‬אלמנתו של כפיר אוחנה‪,‬‬
‫מכתב שכתבה לו כשהיו חברים‪ .‬הם נפרדו והיא כתבה לו‬
‫שיר‪:‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫חיפשו הסעה הביתה‪ .‬אחותה הכירה את כפיר‪ .‬אולגה ישבה לידו‬
‫ברכב בדרך הביתה‪ .‬השניים התחילו לדבר והוא ביקש את מספר‬
‫הטלפון שלה‪ .‬זה היה לפני שמונה שנים‪ .‬חמש שנים היו חברים‪,‬‬
‫ואחרי הצעת נישואים רומנטית באילת התחתנו‪" .‬זאת היתה אהבה‬
‫גדולה"‪ ,‬אומרת אולגה‪" ,‬ענקית"‪.‬‬
‫לפני שבע שנים וחצי התגייס כפיר לשב"ס‪ ,‬לבית הסוהר 'אוהלי‬
‫השיר שכתבה אולגה לכפיר‬
‫כלאי כפיר חן ז"ל‬
‫ב‬
‫תום השבעה נסעו בני משפחתו של כלאי כפיר חן‪ ,‬בן ‪,35‬‬
‫למקום שבו מצא את מותו יחד עם חבריו לקורס הקצינים‪.‬‬
‫כפיר חן השאיר אחריו אישה‪ ,‬רבקה‪ ,‬ושלושה ילדים‪ :‬דולב‬
‫הבכור בן ארבע‪ ,‬נעמה בת שנתיים‪ ,‬וליה בת חצי שנה בסך הכול‪.‬‬
‫הוריו נמנים עם מקימי גן יבנה‪ ,‬והוא בן הזקונים בין שישה אחים‬
‫ואחיות‪.‬‬
‫לכרמל נסעו יחד‪ .‬כל המשפחה‪ ,‬וגם חברים‪ .‬הם שכרו אוטובוס‬
‫וצירפו אליהם את דולב‪ ,‬בנו הבכור של חן‪" .‬דולב ראה את כל‬
‫העצים השרופים"‪ ,‬מספרת רבקה חן‪" .‬הוא שאל 'אמא‪ ,‬פה היתה‬
‫השריפה?' כי הוא ראה אותי כשהייתי צמודה לטלוויזיה ביום‬
‫דברים שהמפקד שלו אמר בהספד‪ ,‬בבית הקברות‪' .‬לא הספקתי‬
‫לעדכן אותך‪ ,‬שמרב הרעיונות שהעלית התקבלו'"‪.‬‬
‫רבקה וכפיר הכירו לפני עשר שנים‪ .‬לפני שבע שנים התחתנו‪.‬‬
‫"הוא היה עדין ומתחשב"‪ ,‬מתארת אותו רבקה‪" .‬נתן הכול לכולם"‪.‬‬
‫בכל דבר שיתפו השניים זה את זה‪" .‬גם בפרטים הקטנים"‪ ,‬היא‬
‫מוסיפה‪" .‬ידעתי עליו הכול‪ .‬כשלא היה לו כוח ללמוד למבחן‬
‫בקורס קצינים‪ ,‬למדנו יחד‪ ,‬שיהיה לו קצת יותר קל"‪.‬‬
‫כפיר חשש מהקורס והתלבט‪ .‬גם בגלל רבקה‪ .‬הוא דאג שאולי לא‬
‫האסון‪ .‬אמרתי לו שכן‪ .‬הוא שאל 'אז אמא‪ ,‬איפה אבא נמצא?'‬
‫אמרתי לו 'אבא לא פה'‪ .‬הוא התעקש 'אבל איפה הוא‪ ,‬אם לא פה?'‬
‫הסברתי לו ש'את אבא שלך‪ ,‬דולב‪ ,‬לקחו למקום מיוחד'"‪.‬‬
‫היה איש מסור‪ ,‬מתארים את כפיר חן‪ .‬איש משפחה למופת‪.‬‬
‫לאחרונה חלתה אמו באלצהיימר‪ .‬כפיר היה זה שבדק כמה פעמים‬
‫ביום מה מצבה‪ .‬כיוון שגר בשכנות להוריו‪ ,‬נהג לבקרם מדי יום‪.‬‬
‫"אחד שאכפת לו"‪ ,‬אומרים עליו‪" ,‬תמיד עם חיוך"‪ .‬כינה את עצמו‬
‫'איש השלום' מפני שהיה אומר שלום לכולם ולא רב עם אף אחד‪.‬‬
‫כפיר סיים תואר ראשון בהנדסת חשמל ואלקטרוניקה‪ .‬אחר‬
‫כך עבד כאזרח במשטרה‪ ,‬ולפני כשנה וחצי התגייס לשירות בתי‬
‫הסוהר‪ .‬הוא שירת במחלקת לוגיסטיקה‪" .‬בן אדם מקצועי"‪ ,‬מציינים‬
‫חבריו‪ .‬גם כשרצה למתוח ביקורת‪ ,‬עשה זאת בסבלנות ובחן‪ .‬אף‬
‫פעם לא שמעו אותו מרים את הקול‪" .‬היו לו רעיונות מצוינים"‪,‬‬
‫מחמיאה אשתו רבקה‪" .‬המון רעיונות שהציע בתחום של התייעלות‬
‫וחיסכון באנרגיה התקבלו ויושמו בתקציב של שנת ‪ .2011‬אלה‬
‫תסתדר עם שני הילדים והתינוקת הקטנה‪ .‬חלק ממטלות הבית‪ ,‬ידע‪,‬‬
‫הן באחריותו‪ .‬הוא היה זה שקילח את הילדים בבית ‪ -‬כל יום כשחזר‬
‫מהעבודה‪" .‬הילדים העריצו אותו"‪ ,‬מספרת רבקה‪" .‬הוא היה נכנס‬
‫הביתה‪ ,‬והם היו רצים אליו‪ .‬הוא מאוד אהב להיות בחיק המשפחה‪.‬‬
‫הקורס‪ ,‬מהבחינה הזאת‪ ,‬הקשה עליו‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬מרגע שיצא אליו‪,‬‬
‫היה כל כולו בלימודים"‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫השיחה האחרונה‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני השריפה‪ ,‬יצא כפיר לביתו בגן יבנה‪,‬‬
‫לאפטר‪ .‬בטלפון סיפר לרבקה שהרזה מאז שהתחיל את הקורס‪.‬‬
‫הוריד ארבעה קילו‪" .‬החלטתי לפנק אותו בארוחה"‪ ,‬היא מספרת‪.‬‬
‫"קניתי מנגל חשמלי‪ ,‬קניתי בשרים והכנתי ארוחה טובה‪ .‬אחר כך‬
‫אמרתי לו שבגלל הקורס ‪ -‬אין לי עם מי להשאיר את הילדים‬
‫בבית ‪ -‬לא יוצא לי לעשות ספורט‪ .‬הצעתי שהוא יישאר ואני אצא‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫א‬
‫‪55‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫היא משחזרת‪" .‬אמרתי לו 'יופי‪ ,‬נדליק נרות חנוכה עם הילדים'‪.‬‬
‫אחר כך התקשר שוב‪ ,‬בסביבות שתים עשרה וחצי‪ ,‬ואמר שהם על‬
‫האוטובוס‪ ,‬יוצאים לכיוון הכרמל‪ .‬הצטערתי‪ .‬הוא לא יבוא מוקדם‪.‬‬
‫הוא אמר 'מה לעשות‪ ,‬רבקה‪ ,‬אנחנו בקורס'‪ ,‬וביקש שאראה חדשות‪.‬‬
‫הוא המשיך להתקשר ולעדכן אותי‪ .‬בין השאר הודיע לי שהגיעו‬
‫למחסום משטרתי בשעה שלוש ועשרים‪ .‬דקה לפני שהאוטובוס‬
‫עלה בלהבות התקשר בפעם האחרונה‪ .‬זה היה בשלוש שלושים‬
‫וחמש‪ .‬כנראה שהאוטובוס כבר הסתובב אז‪ .‬הוא אמר לי 'רבקה‪ ,‬אל‬
‫תשאלי‪ .‬כמעט עלינו בלהבות‪ .‬אני אחזור אלייך'"‪.‬‬
‫"לא נבהלתי"‪ ,‬מתארת רבקה חן את שהרגישה בעקבות השיחה‬
‫האחרונה עם כפיר‪" .‬חשבתי‪ ,‬הם בטח במרחק של חמישה קילומטר‬
‫מהשריפה‪ .‬הייתי בטוחה שהוא סתם מנסה להיות דרמטי‪ .‬בארבע‬
‫הלכתי להוציא את הילדים מהגן‪ .‬בחמש הדלקתי טלוויזיה‪ .‬נזכרתי‬
‫שכפיר רצה שאדליק‪ .‬ראיתי שמדווחים על אוטובוס שעלה באש‪.‬‬
‫צלצלתי לכפיר והוא לא היה זמין‪ .‬הבנתי שמשהו קרה לו"‪.‬‬
‫עד שש וחצי רבקה המתינה‪ ,‬נעה בין ייאוש לתקווה‪ .‬לרגע חשבה‬
‫שאיבדה את אהובה‪ ,‬כפיר‪ ,‬וכעבור רגע היתה נחושה שאוטובוס‬
‫אחר התהפך‪ ,‬וכפיר לא היה בו‪ .‬לבסוף החליטה לעשות מעשה‪,‬‬
‫והתחילה להתרוצץ בגן יבנה‪" .‬ניסיתי למצוא משפחות של צוערים‬
‫נוספים משב"ס"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬התחלתי לדפוק על דלתות‪ .‬עברתי‬
‫מדלת לדלת‪ .‬ניסיתי למצוא משהו‪ :‬בתים של אנשים משב"ס‪ ,‬את‬
‫הנהג‪ ,‬צוערים אחרים‪ .‬ידעתי שקרה משהו‪ ,‬והתפללתי שזה יהיה‬
‫משהו הפיך"‪.‬‬
‫גם כשיצאה ההודעה הרשמית‪ ,‬בערב‪ ,‬שמדובר באוטובוס של‬
‫צוערי קורס הקצינים‪ ,‬לא איבדה רבקה חן תקווה‪ .‬היא חשבה שכפיר‬
‫נפצע ושהוא בבית החולים‪ .‬בעשר וחצי בלילה באו והודיעו לה‬
‫מקצין העיר שכפיר נעדר‪" .‬אמרו שעדיין לא יודעים מה קרה לו‪,‬‬
‫אבל אני כבר הבנתי"‪ ,‬היא נזכרת‪" .‬חשבתי על כל התוכניות שלנו‪:‬‬
‫המיידיות ‪ -‬של אותו ערב‪ ,‬הרי רצינו להדליק יחד נר שני‪ ,‬ולטווח‬
‫ארוך ‪ -‬דיברנו על שני ילדים נוספים‪ .‬רצינו לעשות 'פיתוח' בבית‪,‬‬
‫בחוץ‪ .‬כפיר רצה שבסוף הקורס ניסע לנופש תקציבי‪ .‬חשבתי 'זה לא‬
‫יכול להיות‪ .‬הכל נקטע?'"‬
‫לפני שנה ביקש דביר‪ ,‬בנו הבכור של כפיר חן‪ ,‬ספר על אבא‪.‬‬
‫רבקה קנתה לו את הספר "אני ואבא שלי" ‪ -‬סיפור על אבא דב‬
‫וילדו הדובון‪ .‬מאז שכפיר נספה‪ ,‬אומרת רבקה‪ ,‬דולב מבקש ממנה‬
‫בכל ערב שתקריא לו את הסיפור הזה‪" .‬יש משפט אחד בספר‬
‫הזה"‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬שכל פעם מחדש קורע לי את הלב‪' .‬נהיה ביחד‬
‫לתמיד'‪ ,‬אומר הדובון‪' ,‬אני ואבא שלי‪ '.‬אני מקריאה אותו‪ ,‬אפילו‬
‫שאני יודעת שלילדים שלי זה כבר לא יקרה"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫להליכה בחוץ‪ .‬הוא הציע 'אולי תעשי את זה ביום אחר?' אז נשארתי‪.‬‬
‫הרדמנו את הילדים‪ ,‬ישבנו קצת בסלון וראינו יחד טלוויזיה‪ .‬היה‬
‫ערב מקסים‪ .‬מי ידע שהוא הערב האחרון"‪.‬‬
‫למחרת היתה תקלה במערכת הטלפונים הניידים‪ .‬רבקה וכפיר‬
‫הצליחו לשוחח רק בשעה עשר בלילה‪" .‬נהגנו לדבר כל הזמן‪ .‬כל‬
‫דבר שקרה‪ ,‬כפיר עדכן"‪.‬‬
‫ביום חמישי בבוקר שוחחו‪ .‬שיחת 'בוקר טוב'‪ .‬רבקה הביאה את‬
‫דולב לגן‪ ,‬ואז כפיר שוב התקשר אליה‪ .‬היא סיפרה לו שהגננת‬
‫אמרה ש"דולב ילד בעל חוש מוסיקלי נדיר"‪ .‬כפיר התלהב‪" .‬צריך‬
‫לאפשר לילד להתפתח בזה‪ .‬תבררי אם יש חוגים מתאימים"‪ ,‬הציע‪.‬‬
‫בשיחה הבאה עדכן את רבקה שמקדימים את שיחת הסיכום‬
‫השבועית‪ .‬אהיה בבית בשלוש במקום בארבע‪ ,‬אמר‪" .‬שמחתי"‪,‬‬
‫מישר מאור גנון ז"ל‬
‫כ‬
‫מה ימים לאחר שנהרג באסון השריפה חיפשה הילה‪ ,‬בתו‬
‫בת השלוש של מישר גנון מאור‪ ,‬סולם‪ .‬זה היה אחרי שאמה‬
‫סיוון‪ ,‬רעייתו של מאור‪ ,‬הסבירה לה ש"אבא בשמים"‪" .‬הוא‬
‫עלה לשמים"‪ ,‬אמרה לה סיוון‪" ,‬ולא נראה אותו יותר"‪ .‬הילה הקטנה‬
‫התעקשה שהיא רוצה סולם‪" .‬בגלל שאבא בשמים"‪ ,‬הסבירה‪" ,‬ואני‬
‫לא מצליחה לראות אותו‪ .‬אני כל הזמן מסתכלת לשמים‪ ,‬והוא לא‬
‫שם"‪" .‬אני"‪ ,‬התעקשה הילה‪" ,‬רוצה להגיע לשמים‪ ,‬לאבא שלי"‪.‬‬
‫"אין מילים לתאר את הכאב"‪ ,‬אומרת סיוון‪" .‬החזקתי את הילה‬
‫"עברו כמה שניות עד שנפל לו האסימון‪ .‬ישבנו ודיברנו כל הלילה‪.‬‬
‫כאילו אנחנו מכירים כל החיים‪ .‬בשש בבוקר נתנו נשיקה על הלחי‪,‬‬
‫החלפנו טלפונים וכל אחד הלך לדרכו‪ .‬אני יצאתי מאילת והרגשתי‬
‫כאילו השארתי את החלק השני שלי שם‪ .‬ההרגשה היתה הדדית‪.‬‬
‫שלושה ימים אחר כך מאור התפטר מהעבודה וחזר למרכז"‪.‬‬
‫באותה תקופה סיוון כבר שירתה בשב"ס‪ .‬למאור היה ברור שהוא‬
‫מתגייס לשירות‪ ,‬כמוה‪ .‬ארבע שנים לפני שנהרג התגייס לשב"ס‪,‬‬
‫ליחידת נחשון‪ .‬במשכורת הרביעית שלו קנה לסיוון טבעת והציע‬
‫על הידיים‪ .‬אמרתי לה 'אני רוצה שנהיה חזקות'‪ .‬פסיכולוגים‬
‫אומרים שצריך להשתמש במילה 'מת'‪ ,‬לא להגיד 'בשמים'‪ .‬בקול‬
‫חנוק אמרתי לה 'הילה‪ ,‬אבא מת‪ .‬הוא לא יחזור‪ .‬לא רואים אותו‬
‫בשמים‪ ,‬נכון‪ .‬אבל הוא עכשיו כמו מלאך‪"'...‬‬
‫מישר מאור גנון‪ ,‬בן ‪ ,27‬אהובה של סיוון ואביה של הילה‪ ,‬גדל‬
‫בגן יבנה‪ .‬מאור היה בן זקונים ‪ -‬יש לו שני אחים ושתי אחיות‪ .‬הוא‬
‫היה ילד מקסים‪ ,‬מתארים אותו בבית משפחת גנון‪ ,‬מנומס ונדיב‪.‬‬
‫ילד יפה‪ ,‬שמילים לא יוכלו לתאר‪ .‬אנשים היו "שוקעים בעיניים‬
‫שלו"‪.‬‬
‫בצבא שירת במג"ב‪ ,‬ביחידה מובחרת‪ .‬הוא אהב את השטח ואת‬
‫המדים וגדל על אהבת המדינה והארץ‪ .‬אחיו הגדול ממנו הוא‬
‫שוטר‪ .‬אף שהיו למאור ידי זהב‪ ,‬מספרים בני משפחתו‪ ,‬לא היה‬
‫לו ספק שישתלב דווקא במערך הבטחוני‪" .‬נולדתי למדים"‪ ,‬אמר‬
‫תמיד‪" .‬אני רואה את עצמי מפקד‪ .‬זה העתיד שלי"‪.‬‬
‫לאחר שהשתחרר מהצבא נסע מאור לעבוד באילת כקצין ביטחון‬
‫במלון‪ .‬שם גם הכיר את סיוון‪ .‬היא היתה אז בחופשה‪" .‬אתה מוכר‬
‫לי"‪ ,‬אמרה לקב"ט‪ .‬בשירותה הצבאי היתה סיוון בלהקת מג"ב‪.‬‬
‫מאור החזיר אותה פעם אחת הביתה‪ .‬הוריו גרו בבניין שבו גרה‬
‫סבתה ביבנה‪" .‬הוא חשב שאני מתחילה איתו"‪ ,‬היא משחזרת‪.‬‬
‫לה נישואים‪" .‬מההתחלה הוא קרא לי 'אשתי'"‪ ,‬מספרת סיוון‪" .‬היה‬
‫לו ברור שהוא מצא את החצי השני שלו‪ .‬הוא היה בסך הכול בן ‪22‬‬
‫אז‪ .‬בחורים בגיל הזה מטיילים בעולם ועושים שטויות‪ .‬מאור ידע‬
‫בדיוק מה הוא רוצה‪ .‬אני לא הפסקתי להגיד לכל מי שדיברתי איתו‪,‬‬
‫שזה 'כמו נס'‪ .‬כאילו חיברו שני אנשים לאחד"‪.‬‬
‫מאור סיים קורס סוהרים‪ ,‬קורס חובשים‪ ,‬קורס 'נחשון' וקורס‬
‫מש"קים‪ .‬בכל מקום‪ ,‬אומרים החברים שלו‪ָּ ,‬פרַח‪" .‬אדם מדהים"‪,‬‬
‫אומרים עליו‪" ,‬נדיר"‪" .‬היו לו המון שאיפות"‪ ,‬אומרת סיוון‪.‬‬
‫"להתקדם‪ ,‬להמשיך הלאה‪ .‬כל הזמן הוא אמר 'אנחנו נצליח ונגיע'‪,‬‬
‫'נגשים הכול'‪ .‬הוא לא ידע שיום אחד הכול יתנפץ"‪.‬‬
‫כשהילה נולדה קנו בני הזוג דירה ועברו לגור בלוד‪ .‬אחר כך‬
‫החליטו שהם "זוג שאפתן" ושהם חייבים להתקדם‪ .‬הם מכרו את‬
‫הדירה‪ ,‬עברו לגור אצל הוריו של מאור בגן יבנה ורכשו לידם בית‪.‬‬
‫הם למדו ועבדו‪ .‬מאור התחיל את קורס הקצינים‪ .‬גם סיוון המשיכה‬
‫לעבוד בשב"ס‪" .‬כל הזמן דיברנו על העתיד"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬החלטנו‬
‫‪56‬‬
‫"הו רב חובל‪ ,‬קברניט שלי ‪ /‬סופה כבר שככה ‪ /‬אל הנמל‬
‫שבעת קרבות‪ ,‬חותרת ספינתך‪ / .‬זרי פרחים‪ ,‬פעמונים‪,‬‬
‫המון אדם צוהל ‪ /‬כאשר ספינת הקרב שלך קרבה אל הנמל‪.‬‬
‫‪ /‬אבוי ליבי ליבי ליבי ‪ /‬הו‪ ,‬כתם דם שותת ‪ /‬כאשר רב החובל‬
‫שלי ‪ /‬צונח קר ומת‪"...‬‬
‫מתוך "רב חובל" (מילים‪ :‬וולט ויטמן; לחן ותרגום‪ :‬נעמי שמר)‬
‫"ציפיתי לשמוע שמאור פצוע"‬
‫"ביום חמישי בשתיים וחצי בצהריים דיברנו בטלפון בפעם‬
‫האחרונה‪ .‬הוא סיפר לי שראה את התמונות של הילה מהמסיבה‬
‫במחשב של אחד הצוערים‪ .‬הוא התפעל מאוד‪' .‬מדהים איך שהיא‬
‫משתתפת'‪ ,‬הוא אמר על הילה"‪.‬‬
‫א‬
‫‪57‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫מאור וסיוון תיעדו את הכול בסרטים ובתמונות‪ .‬חיי משפחה‬
‫קצרים שנקטעו באחת‪ .‬זיכרונות של אבא ואימא ושל הילה הקטנה‪.‬‬
‫רק ביום רביעי בערב‪ ,‬נר ראשון של חנוכה‪ ,‬פחות מיממה לפני‬
‫האסון‪ ,‬חגגו בגן של הילה מסיבת חנוכה‪ .‬הילה רקדה ושרה‪ .‬את‬
‫התמונות העלתה סיוון ל"פייסבוק" כדי שמאור‪ ,‬שהיה בקורס‪ ,‬יוכל‬
‫לראות אותן‪" .‬אלה היו התמונות האחרונות שראה"‪ ,‬נעצבת סיוון‪.‬‬
‫ביום חמישי סמוך לשעה ארבע‪ ,‬כשהיתה כבר בדרכה חזרה‬
‫מהעבודה בכניסה לגן יבנה‪ ,‬שמעה סיוון בפעם הראשונה שקרה‬
‫אסון‪ .‬היא התקשרה לגיסתה וביקשה שתוציא במקומה את הילה‬
‫מהגן‪ ,‬ביצעה פניית פרסה וחזרה לעבודה בשירות בתי הסוהר‪,‬‬
‫במחלקת כוח אדם‪ .‬באותו ערב אמורה היתה אמה לחגוג את יום‬
‫הולדתה החמישים‪ ,‬ומאור היה אמור להגיע מוקדם‪ .‬סיוון נכנסה‬
‫למשרד וראתה את חבריה לעבודה מכינים תיקים ועליהם שמות של‬
‫חניכי הקורס‪" .‬מה קורה?" שאלה‪" .‬אמרו לי ש'לא יודעים כלום'"‪,‬‬
‫היא משחזרת‪" .‬אני החלטתי להישאר במשרד‪ .‬אמרתי לעצמי 'מפה‬
‫אני קרובה יותר לרמב"ם'‪ .‬ציפיתי לשמוע שמאור פצוע‪ ,‬שאני‬
‫צריכה להגיע לבית החולים‪ .‬לא עלה בדעתי שהוא נהרג"‪.‬‬
‫"אף פעם לא חסכנו מילות אהבה"‪ ,‬מתארת סיוון את הזוגיות של‬
‫מאור ושלה‪" .‬בכל שיחה זה תמיד היה 'אהוב שלי'‪' ,‬אהובה'‪' ,‬אני‬
‫אוהבת אותך' ו'אני אוהב אותך'‪ .‬כל הזמן גם אמרתי לו עד כמה אני‬
‫גאה בו‪' ,‬הכי בעולם'‪ .‬אחרי האסון‪ ,‬כל השבוע בשבעה‪ ,‬התנגן לי‬
‫בראש שיר של מריה קארי‪' ,‬עוד לילה אחד'‪ .‬הייתי נותנת את כל‬
‫כולי בשביל עוד לילה אחד עם מאור‪ .‬למרות שזה לא היה מספיק‬
‫אף פעם‪ .‬אבל הייתי רוצה להגיד לו עוד משהו‪ .‬מילות פרידה‪.‬‬
‫איזה? שאני מצטערת‪ .‬אני מצטערת שלא הצלחתי לשמור עליו‪.‬‬
‫קיבלתי את המתנה הכי יפה שיכולתי לקבל‪ ,‬ולא הצלחתי לשמור‬
‫עליה‪ .‬והבת שלנו היא המפסידה הכי גדולה‪ .‬היא הפסידה את האבא‬
‫הכי יקר והכי טוב שיכול להיות"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫שלא יהיו לנו הרבה ילדים‪ .‬אמרנו 'בגלל שלנו היתה דרך קשה‬
‫מאוד‪ ,‬נעשה הכול כדי שלילדים שלנו יהיה קל'‪ .‬מאור אמר כל‬
‫הזמן 'אנחנו עובדים קשה עכשיו ועדיין לא רואים פירות‪ .‬אנחנו‬
‫עובדים ולומדים וגרים בצפיפות כי אנחנו חוסכים'‪ .‬אני חשבתי‬
‫שהוא עובד קשה מאוד‪ .‬הוא היה בסך הכול פעם אחת בחוץ לארץ‪.‬‬
‫אז נכון שהוא התחתן והוליד ילדה ויש לו עכשיו המשכיות‪ ,‬אבל‬
‫לי היה חשוב מאוד שגם ייהנה‪ .‬הרגשתי שהוא לא נהנה מהחיים‬
‫שלו בכלל"‪.‬‬
‫חודש לפני האסון נערך בבית הספר "ניר" טקס לזכר ראש‬
‫הממשלה יצחק רבין‪ .‬סיוון גנון אמורה היתה לשיר בטקס את‬
‫שיר "הרעות"‪ .‬ברגע האחרון התחרטה והחליטה לשיר את‬
‫"רב חובל"‪ .‬היא ידעה שמאור יהיה בקהל עם חבריו לקורס‬
‫הקצינים‪ .‬אף על פי ששניהם שירתו בשב"ס‪ ,‬הם הקפידו‬
‫שלא לדבר בזמן העבודה‪ .‬אחרי שסיימה לשיר קיבלה סיוון‬
‫ממאור הודעה כתובה‪" .‬אני נוטף גאווה"‪ ,‬כתב לה‪.‬‬
‫אחר כך באו האסון והלוויה‪" .‬אני לא טובה במילים‪ ,‬אני‬
‫טובה בלשיר"‪ ,‬אומרת סיוון‪" .‬תכננתי לשיר בסוף הקורס‬
‫של מאור‪ ,‬למרות שחשבתי על שיר אחר כמובן‪ ,‬ומבחינתי‬
‫הלוויה היתה סוף הקורס‪' .‬רב חובל' היה הכי מתאים‪ .‬ניסיתי‬
‫לשיר‪ ,‬אבל בעיקר בכיתי‪ .‬כי זה בדיוק מה שמאור היה ‪ -‬רב‬
‫החובל שלי‪ .‬וזהו‪ ,‬אנחנו הגענו לסוף המסע‪ .‬רב החובל נותר‬
‫על הספינה‪ ,‬מת‪ .‬הוא מת והלב שלי ‪ -‬דם"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"רב חובל שלי"‬
‫מישר מוריץ לוי ז"ל‬
‫א‬
‫רבע שנים וחצי נלחם מישר מוריץ לוי להתקבל לקורס‬
‫קצינים‪ .‬חלומו היה להיות קצין‪ .‬שלוש פעמים כמעט‬
‫שהתקבל ‪ -‬ונדחה‪ .‬אמרו לו שיש לחץ‪ ,‬שזקוקים לו בבית‬
‫הספר "ניר" של שירות בתי הסוהר שבו הדריך‪ .‬מוריץ לא ויתר‪,‬‬
‫וכשהתקבל בסופו של דבר לקורס הקצינים הוא חגג‪ .‬רצה להראות‬
‫לכולם‪ ,‬להוכיח‪" .‬זה היעוד שלי"‪ ,‬אמר לכל מי שרק רצה לשמוע‪,‬‬
‫"להיות קצין"‪" .‬הוא כל כך רצה להגיע לקורס קצינים‪ ,‬יותר מכל‬
‫דבר אחר‪ ,‬והוא הגשים את זה בסוף"‪ ,‬אומרת כנרת‪ ,‬אחותו‪" .‬כואב‬
‫לנו הלב שלא הספיק לסיים את הקורס‪ .‬אני בוכה‪ .‬אני אומרת לו‬
‫'אחי‪ ,‬תראה‪ ,‬קיבלת את דרגות הקצונה שכל כך רצית‪ .‬קיבלת את‬
‫הדרגות שלך‪ ,‬אבל לא בטקס המתאים'"‪.‬‬
‫אהב לצחוק‪ ,‬להצחיק ולקרוא‬
‫מוריץ לוי‪ ,‬בן ‪ ,32‬נולד וגדל בטבריה‪ ,‬והיה השני מבין ארבעה‬
‫אחים‪ .‬הוא היה ילד מקסים‪ ,‬שובב‪ ,‬עם ראש מלא תלתלים כהים‪.‬‬
‫מקטנותו אהב לצייר‪ ,‬גם קריקטורות‪ .‬את חולצת קורס הקצינים הוא‬
‫צייר‪ .‬ועץ‪ ,‬כמו זה שהיה ליד האוטובוס השרוף‪ .‬כאילו ידע משהו‪,‬‬
‫אומרים בני משפחת לוי‪" .‬אם מסירים את הכיתוב שעל החולצה‬
‫ומניחים במקומו את האוטובוס‪ ,‬זה מצמרר"‪ ,‬הם מזדעזעים‪" .‬אותם‬
‫ענפים ואותו העץ"‪.‬‬
‫הוא היה "תולעת ספרים" מילדות‪ .‬אם רצו לשמח אותו‪ ,‬היו‬
‫מחביאים לו ספר מתחת לכרית‪ .‬כשבגר נהג להתקשר לחברים‪,‬‬
‫להמליץ להם על ספרים‪ .‬היה שולח מסרונים עם "רשימות קריאה"‪.‬‬
‫קצת לפני שנהרג כתב ביקורת ספרותית באתר האינטרנט סימניה‪.‬‬
‫הספר האחרון שביקר היה "המשחק של וולק" מאת ברנט גלפי‪.‬‬
‫"אני לא יודע אם היה זה באשמת חוסר השינה או שרסיסים של‬
‫סקרנות חולנית גרמו לי להמשיך לקרוא את הכתבים"‪ ,‬כתב באותה‬
‫ביקורת‪" .‬הוא היה כל כך צנוע‪ ,‬עד שאף אחד כמעט לא ידע מה‬
‫‪58‬‬
‫הוא עושה"‪ ,‬מספרת כנרת‪" .‬אפילו לאמא שלנו לא סיפר‪ .‬עד שנהרג‬
‫לא היה לה מושג‪ .‬למרות שהוא תמיד התקשר כדי להמליץ לה מה‬
‫לקרוא"‪.‬‬
‫בבית הספר 'ניר'‪ ,‬אחרי שנהרג‪ ,‬אמרו על מוריץ לוי שהיה‬
‫"הכי מצחיק"‪ .‬גם במשפחת לוי מספרים על ילד בעל חוש הומור‬
‫מפותח‪ ,‬ברוך כישרונות‪ ,‬אלוף העולם בלגו‪ .‬כצלם חובב הוא צילם‬
‫ותיעד במצלמתו את כל קורס הקצינים‪ .‬אהב לכתוב והיה ידען‬
‫בארכיאולוגיה‪ .‬בתמונה שהכניס לפייסבוק נראה חובש כובע ליצן‬
‫עם סמל ענק של שירות בתי הסוהר‪" .‬מסיבה לעצמי עם עצמי"‪,‬‬
‫כתב שם‪" .‬הוא אהב לצחוק ולהצחיק" מתארת כנרת‪ .‬היא עצמה‬
‫גדולה ממוריץ בשנה בדיוק‪ ,‬והם גדלו "כמו תאומים"‪ .‬לא זזו זה‬
‫מזו ונהגו לבקר זה את זו גם בעבודה‪ .‬רק שבועיים וחצי לפני האסון‬
‫נפגשו בבית הסוהר 'גלבוע'‪ ,‬שם כנרת משמשת אחראית מטבח‪.‬‬
‫מוריץ בא לבקר בכלא עם שאר חניכי הקורס‪" .‬החצי השני שלי"‪,‬‬
‫היא מתארת את יחסיה עם אחיה‪ .‬כל יום בשש וחצי בבוקר נהג‬
‫להתקשר אליה‪ ,‬ואחר כך גם בצהריים ובערב‪ .‬כל יום שלחה לו דרך‬
‫המחשב תמונה של התינוק שלה בן השנה‪" .‬אם מישהו היה עצוב"‪,‬‬
‫היא מעידה על מוריץ‪" ,‬הוא תמיד מצא דרך לנחם אותו"‪.‬‬
‫סיים את הקורסים בהצטיינות‬
‫לאחר שהתגייס לצה"ל וסיים את שירותו הסדיר‪ ,‬חתם מוריץ‬
‫קבע לתקופה קצרה‪ .‬בין השאר הוא שירת בלבנון‪ .‬אחר כך החליט‬
‫להשתחרר מצה"ל ולהתגייס לשירות בתי הסוהר‪ .‬זה היה בשנת‬
‫‪ .2003‬אמא שלו‪ ,‬יפה‪ ,‬שירתה במשטרת ישראל ‪ 37‬שנה‪ .‬לדבריה‪,‬‬
‫היה ברור לכולם שמוריץ ישתלב במערך הבטחוני של ישראל‪.‬‬
‫"הוא מת כשהוא עושה מה שאהב"‬
‫"מוריץ סגר מעגלים"‪ ,‬מתארת כנרת את חודשי חייו האחרונים‪.‬‬
‫"היתה תחושה שהוא שלם מאוד‪ .‬כאילו הוא מת שקט‪ .‬גם בגלל‬
‫שסוף סוף התקבל לקורס קצינים‪ .‬אני זוכרת שהוא אמר 'סוף סוף‪,‬‬
‫הגיע הזמן'‪ .‬מבחינתו זאת היתה הגשמת חלום"‪.‬‬
‫א‬
‫‪59‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫מוריץ התחיל כמדריך בקורס סוהרים‪ ,‬ואחר כך הדריך בקורס‬
‫סוהרים מתקדם ובקורסי מש"קים‪ .‬בבית דיברו הרבה מאוד על‬
‫שב"ס‪ .‬כנרת מספרת‪" :‬העולם שלנו‪ ,‬החברים‪ ,‬הכול כמעט מתוך‬
‫הארגון‪ .‬חיינו את שירות בתי הסוהר‪ .‬מוריץ רצה להשתלב בתחום‬
‫הביטחון כקצין‪ .‬להיות קב"ט‪ .‬הוא רצה להגיע הכי רחוק שאפשר‬
‫בארגון"‪.‬‬
‫לאחרונה התקרב לדת‪ .‬שמר שבת‪ ,‬הניח תפילין והלך לבית‬
‫הכנסת‪ .‬כשהצטרף לקורס הקצינים הוא השקיע בו את כולו‪ ,‬אבל‬
‫גם הספיק לסיים מטלות אחרונות בלימודי התואר הראשון שלו‬
‫בקרימינולוגיה‪ .‬זמן קצר לפני האסון עוד הספיק להגיש שתי עבודות‬
‫אחרונות להשלמת התואר‪ .‬הוא היה סטודנט מצטיין‪ ,‬מבריק‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬יום האסון‪ ,‬צלצל מישר מוריץ לוי לכנרת בשעה‬
‫אחת וחצי בצהריים‪ .‬הוא שאל אותה איך היא מרגישה‪ ,‬ומיד אחר‬
‫כך סיפר ש'הקפיצו' אותם לפנות את בית הסוהר 'דמון'‪ ,‬כי יש שם‬
‫שריפה גדולה‪" .‬אצלצל אליך בערב"‪ ,‬הוא הבטיח‪ .‬ברבע לארבע‬
‫התקשרה אל כנרת חברה וסיפרה לה על שמועה שאוטובוס הקצינים‬
‫התהפך‪" .‬ידעתי שמוריץ על האוטובוס"‪ ,‬אומרת כנרת‪" .‬צלצלתי‬
‫אליו‪ ,‬היו לו שני טלפונים ניידים‪ ,‬אבל הוא לא ענה‪ .‬אמרתי לעצמי‬
‫שאולי זה בגלל שהם בתוך 'דמון'"‪.‬‬
‫בסופו של דבר מישהי מהשטח‪ ,‬עד היום כנרת לא יודעת מי‬
‫זו היתה‪ ,‬ענתה לאחד הטלפונים‪ .‬היא אמרה שהצוערים כבר לא‬
‫באוטובוס וש"יש היסטריה"‪" .‬אז הבנתי שזהו זה‪ ,‬נגמר" נעצבת‬
‫כנרת‪" .‬התקשרתי לאמא שלי‪ ,‬שהיתה בירושלים‪ ,‬ואמרתי לה 'אמא‪,‬‬
‫היה מקרה'‪ ,‬ככה אמרתי ‪ -‬לא אירוע‪ ,‬לא שריפה ‪' -‬אוטובוס עלה‬
‫בלהבות'‪ .‬אחר כך התקשרתי לאחים שלי ולבעלי"‪.‬‬
‫מישר מוריץ לוי נקבר בבית העלמין הצבאי בטבריה‪" .‬איבדתי‬
‫את הילד שלי"‪ ,‬סופדת יפה אמו‪" .‬איבדתי את הילד שלי‪ ,‬אבל אני‬
‫כל הזמן אומרת לעצמי שמוריץ מת בזמן שהוא עשה את מה שהוא‬
‫אהב‪ .‬הוא כל כך רצה להיות בקורס קצינים‪ ,‬והוא הגיע‪ .‬הוא מת‬
‫במקום שבו הוא הכי רצה להיות כל כך הרבה שנים‪ ,‬כשהוא עושה‬
‫את מה שהוא אוהב‪ ,‬את מה שהוא היה הכי טוב בו‪ .‬אני אומרת‬
‫את זה בגאווה‪ .‬הילד שלי מת כשהוא עשה את מה שהוא אוהב‪.‬‬
‫מבחינתנו‪ ,‬עם כל הקושי‪ ,‬יש בזה נחמה"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫מוריץ לוי אהב לצייר‪ .‬את החולצה של קורס הקצינים של‬
‫שב"ס‪ ,‬מחזור א'‪ ,‬התנדב לצייר בעצמו‪ .‬אין לדעת מדוע בחר‬
‫דווקא בעץ‪ .‬אם בחר בעץ‪ ,‬אומרים בני משפחתו‪ ,‬למה דווקא‬
‫בעץ הזה‪ ,‬הדומה דמיון מזעזע למה שהיה אחר כך למלכודת‬
‫אש בשריפה? "האדם הוא עץ השדה‪ ,‬והפעם גורל העץ פגע‬
‫בגורל האדם"‪ ,‬אמר נשיא המדינה באזכרה לקורבנות אסון‬
‫השריפה‪ .‬מוריץ‪ ,‬ששמח כל כך כששמע שהתקבל לקורס‬
‫הקצינים‪ ,‬לא תיאר לעצמו שבציור שלו יש רמז למותו‪ .‬כאילו‬
‫ידע משהו‪ ,‬אומרים בעצב בני משפחתו‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫כנרת כבר שירתה בשב"ס‪" .‬אמרתי לו שיהיה לו מעניין בשב"ס"‪,‬‬
‫היא נזכרת במה שאמרה לו אז‪" .‬שיטפל באוכלוסייה שלא כל אחד‬
‫מתייחס אליה"‪.‬‬
‫את הקריירה שלו בשב"ס התחיל מוריץ בבית הסוהר 'השרון'‪.‬‬
‫אחר כך יצא לקורס סוהרים‪ ,‬סיים כחניך מצטיין וחזר לכלא‬
‫'השרון'‪ .‬כשנפתח בית הסוהר 'מגידו'‪ ,‬הוא עבר אליו‪ ,‬ויצא לקורס‬
‫מש"קים‪ .‬גם אותו סיים כחניך מצטיין‪ .‬בהמשך עבר ל'ניר'‪ .‬אז גם‬
‫עזב את אזור הצפון ועבר להתגורר בבית עוזיאל‪ ,‬שבע דקות נסיעה‬
‫מרמלה‪ ,‬כדי שיגיע מהר לעבודה‪.‬‬
‫מישר עאדל טאפש ז"ל‬
‫ב‬
‫יום ראשון בבוקר‪ ,‬חמישה ימים לפני אסון השריפה‪ ,‬יצא‬
‫מישר עאדל טאפש מביתו בבית‪-‬ג'אן בפעם האחרונה‪ .‬הוא‬
‫היה בדרכו לקורס קצינים‪ ,‬שאליו יצא לאחר ששירת בבית‬
‫הסוהר 'אילון' במשך שמונה שנים‪ .‬באותו יום ראשון‪ ,‬בחמש דקות‬
‫לחמש‪ ,‬הוא נפרד מאשתו אהובתו רואָא‪ ,‬אם לשני ילדיו‪ :‬סילאן בן‬
‫השש ותיאם בן השלוש‪" .‬עמדנו ליד הדלת"‪ ,‬משחזרת רואא‪" ,‬והוא‬
‫אמר לי 'שמרי על עצמך'‪ ,‬נישק אותי וחיבק‪ .‬אמרתי לו 'גם אתה'‪.‬‬
‫רק אחר הצהריים גיליתי שהוא תלה לי במכונית את תפילת הדרך‪.‬‬
‫כאילו היתה לו הרגשה שעומד לקרות משהו‪ .‬שבועיים לפני האסון‬
‫הוא אמר לי‪' :‬רואא‪ ,‬אני אמות על הכביש'‪ .‬אמרתי לו 'מה פתאום?‬
‫ולמי תשאיר אותי ואת סילאן ותיאם? פירוש השם סילאן הוא אבן‬
‫יקרה‪ ,‬אבל לבן הקטן הוא התעקש לקרוא דווקא תיאם‪ ,‬שפירושו‬
‫'אהבה עד מוות'‪' ,‬אהבה עמוקה'‪ .‬ועכשיו‪ ,‬אחרי השריפה מה נשאר?‬
‫עאדל היה החיים שלי‪ .‬החיים שלי הלכו"‪.‬‬
‫סיפור אהבה גדול‬
‫"עאדל‪ ,‬אהוב שלי‪ ,‬בעלי‪ ,‬חברי‪ ,‬השותף שלי לטוב ולרע"‪ ,‬כך‬
‫מבכה רואא טאפש את אהובה המת‪" .‬אני חולמת עליו כל לילה"‪,‬‬
‫היא אומרת‪" .‬אני רואה אותו בחלון מחייך אלי והולך‪ .‬אין לי די‬
‫מילים כדי לספר כמה הוא חסר לי‪ .‬כמה אני צריכה את החיבוק‬
‫שלו‪ ,‬את העזרה‪ ,‬הייעוץ‪ .‬הוא היה בשבילי הכול‪ .‬הוא אהב אותי‬
‫ואני אותו‪ .‬לפעמים אני חושבת שלא אוכל להחזיק מעמד‪ .‬הקשר‬
‫שלנו היה יותר מקשר בין גבר לאישה‪ .‬היינו שותפים‪ ,‬חברים‪ .‬היינו‬
‫‪60‬‬
‫אהובים‪ .‬ידענו לחיות‪ .‬אנחנו משפחה חמה‪ ,‬משפחה מאושרת‪.‬‬
‫אהבנו אהבה עמוקה את הילדים שלנו‪ .‬אהבנו את הגינה שלנו‪.‬‬
‫אהבנו את הבית ואת הג'יפ ואת הכלב‪ .‬את הכול‪ .‬ועכשיו איבדתי‬
‫את החצי השני שלי‪ .‬אין לילה שהכרית שלי לא מתמלאת בדמעות‬
‫על עאדל"‪ ,‬נעצבת רואא‪.‬‬
‫עאדל ורואא היו נשואים כמעט שמונה שנים‪" .‬זה היה סיפור‬
‫אהבה גדול"‪ ,‬מעירה רואא‪" .‬אם מישהו היה פוגע בי‪ ,‬אפילו במילה‪,‬‬
‫הוא היה מסוגל לא לדבר איתו שנים‪ .‬הוא לא סיפר לי‪ ,‬אבל לקח‬
‫תמונות שלי לקורס‪ .‬ראיתי אותן כשהביאו את החפצים שלו‪ .‬לפני‬
‫שנתיים חגגנו לתיאם יום הולדת כשמלאו לו שנה‪ .‬יש לנו בית‬
‫גדול‪ ,‬כולו מאבן ירושלמית‪ .‬עשינו פוסטר‪ ,‬עאדל ואני‪ ,‬ורשמנו‬
‫בו ככה‪' :‬אהבה עתיקת יומין בעלת ערך רגשי עמוק חשובה לחיי‬
‫המשפחה החדשה‪ .‬אהבה היא חיבה עזה המלווה ברגש של משיכה‬
‫או חשק בקרבה למישהו או משהו‪ .‬האהבה היא בין עאדל ורואא‬
‫לבנים שלנו‪ ,‬תיאם וסילאן‪ .‬האהבה היא התבלין החשוב ביותר‬
‫להקמת משפחה מאושרת‪ .‬אחר כך הדבקנו תמונות‪ ,‬ובהן ארבעתנו‬
‫יחד‪ ,‬אני ועאדל וסילאן ותיאם‪ ,‬מתנשקים"‪.‬‬
‫עאדל טאפש‪ ,‬בן ‪ ,33‬היה אחד מארבעה בנים ושש בנות שנולדו‬
‫לעפיפה ולפארחן טאפש‪" .‬הוא עבד קשה מאז שהיה ילד"‪ ,‬מספרת‬
‫רואא‪" .‬אהב את אמו והוריו‪ ,‬והיה יד ימינו של חמי בעיבוד אדמה‪.‬‬
‫אמא שלו אישה חולה והוא עזר לה‪ .‬המשפחה היתה אצלו במקום‬
‫הראשון‪ .‬בשבוע האחרון של הקורס היו צריכים לכתוב על דף 'מי‬
‫אני'‪ .‬עאדל כתב 'אבא לסילאן ותיאם'‪ .‬הוא גם כתב על עצמו שהוא‬
‫'צנוע‪ ,‬שאפתן‪ ,‬גלוי‪ ,‬אוהב את החיים‪ ,‬עקשן‪ ,‬שומר על התמימות‬
‫שבי‪ ,‬האדם הפשוט שבי'‪ .‬הכול נכון"‪ ,‬מאשרת רואא‪.‬‬
‫לא היו לה חיים קלים‪ ,‬לרואא‪ .‬שמונה שנים כמעט עבדה בשתי‬
‫עבודות‪ :‬מורה ואחראית במוקד שירות לקוחות‪" .‬אבל היה לי את‬
‫"קשה עד אינסוף לחיות בלי עאדל"‬
‫עאדל הצטרף לשב"ס לפני שהתחתן עם רואא‪ .‬קודם שירת‬
‫בצבא‪ .‬לקצונה הוא היה צריך לצאת כבר לפני כמה שנים‪ ,‬אך‬
‫התלבט‪" .‬אני דחפתי"‪ ,‬מציינת רואא‪" .‬כשאוהבים מישהו מאוד‬
‫רוצים שיתפתח ויצמח"‪.‬‬
‫ביום חמישי בארבע אחר הצהריים רואא היתה בעבודה‪ .‬היא לא‬
‫ידעה דבר על האוטובוס‪ ,‬אבל הרגישה לא טוב‪" .‬התחלתי להתקשר‬
‫א‬
‫‪61‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"אמר תמיד 'לא בחרתי אשה סתם'‪ .‬הכול עשינו יחד‪ .‬כל דבר‬
‫שקניתי בבית היה בעזרתו‪ .‬כל רהיט וכל בגד‪ .‬לפני הקורס קניתי לו‬
‫במתנה בגדים חדשים‪ .‬אחותי צחקה על כך שהוא לובש אותם כל‬
‫הזמן‪ .‬עאדל אמר לה‪' :‬אולי אני אמות ולא אספיק ללבוש אותם‪ ,‬אז‬
‫אני לובש עכשיו'"‪.‬‬
‫בבית לא היה חסר כלום‪ .‬עאדל ורואא עבדו קשה מאוד‪ ,‬אבל‬
‫ידעו גם ליהנות‪" .‬אין מסעדה בישראל שלא נכנסנו אליה"‪ ,‬מספרת‬
‫רואא‪ .‬פעמיים השארנו את הילדים אצל אמא שלי ונסענו לחו"ל‪.‬‬
‫במאי תכננו לצאת להולנד ‪ -‬אחרי הקורס‪ .‬אהבתי אותו עד מוות‬
‫והוא אותי‪ .‬אני בטוחה שהיה חוזר אליי אם היתה לו הזדמנות‬
‫להילחם באש ולחזור"‪.‬‬
‫לעאדל"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬הוא לא ענה‪ .‬ידעתי שיש שריפה בצפון‪ ,‬כי‬
‫דיברנו בשתיים בצהריים ועאדל אמר לי שהם נוסעים ל'דמון' לחלץ‬
‫אסירים‪ .‬החבר'ה צחקו באוטובוס והוא התלוצץ איתי‪ .‬אמרתי לו‬
‫שצריך לאסוף את תיאם בשש ולחמם אוכל לארוחת ערב‪ .‬יום קודם‬
‫בישלתי 'מכלובה' והכנסתי למקרר כדי שמי שיבוא קודם ישים על‬
‫האש"‪.‬‬
‫"מישהו בא ואמר שאוטובוס של אסירים התהפך‪ .‬לא הייתי‬
‫רגועה והתחלתי לבכות‪ .‬בעבודה אמרו לי 'לכי הביתה'‪ .‬צלצלתי‬
‫לעאדל מהדרך‪ .‬אין לי דיבורית והתפללתי לאלוהים ששוטר יעצור‬
‫אותי כדי שאספר לו למה אני מדברת בלי דיבורית והוא ימצא לי את‬
‫עאדל‪ .‬נהגתי וחייגתי ובכיתי כל הזמן‪ .‬סילאן כבר חזר מבית הספר‬
‫ותיאם היה אצל אמי‪ .‬הלכתי לבית חמי והמשכתי לחפש את עאדל‪.‬‬
‫צלצלתי והוא לא ענה‪ .‬אהובי היחיד‪ .‬אהובי‪ ,‬שאני מחכה לו מיום‬
‫ראשון עד יום חמישי‪ .‬והאוכל במקרר והילד שואל 'איפה אבא?'"‬
‫רק בשש הבינה רואא שעאדל היה על האוטובוס‪ .‬בשלוש בלילה‬
‫הודיעו לה שמת וביום שישי הביאו אותו לכפר‪" .‬לסילאן אמרתי‬
‫'אבא הלך לאלוהים'"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬התעקשתי שילך ללוויה‪.‬‬
‫אמרתי לו 'לך תיפרד מאבא'‪ .‬הוא היה חבר של עאדל‪ .‬אין מקום‬
‫שאליו אבא שלו הלך בלעדיו"‪.‬‬
‫"לא נפרדתי ממנו עדיין‪ .‬הבגדים שלו נמצאים בארון‪ .‬החזירו‬
‫לי את הבגדים שלקח לקורס ואני לא רוצה לכבס אותם‪ .‬אני יודעת‬
‫שזאת הפעם האחרונה שאעשה בשבילו כביסה‪ .‬אני רוצה להריח‬
‫אותו‪ .‬כל בוקר כשאני מתעוררת אני בודקת את הפלאפון‪ ,‬לראות‬
‫אם התקשר‪ .‬לפני כמה ימים סידרתי את הארון שלי‪ .‬זרקתי את‬
‫כל הבגדים הצבעוניים והשארתי רק את השחורים‪ .‬האבל שלי הוא‬
‫בכמה מעגלים‪ .‬יש את הילדים שלנו‪ .‬כמה שאתאמץ‪ ,‬תמיד יהיה‬
‫חסר להם אבא‪ .‬יש את האבל על עאדל שאיננו‪ ,‬ויש את האבל‬
‫שלי‪ .‬אני בת ‪ ,31‬וכבר אלמנה‪ .‬קשה לי לחיות בלי עאדל‪ .‬קשה‬
‫עד אינסוף"‪.‬‬
‫כמה ימים אחרי שנהרג עאדל התאשפז תיאם‪ .‬היה לו וירוס‪.‬‬
‫חיכיתי במיון שעאדל יבוא‪ ,‬כאילו הוא חי‪ .‬תיאם התחיל לצעוק‬
‫'אבא! אבא!' כל פעם שילד נכנס עם אבא שלו הוא שאל אותי‬
‫'אמא‪ ,‬זה אבא של הילד הזה?' ואני עניתי לו‪' :‬לא‪ ,‬מה פתאום? זה‬
‫דוד שלו'‪ .‬או שאמרתי‪' :‬אבא של הילד הזה לא נמצא'‪' ,‬אבא של‬
‫הילד הזה בעבודה'‪' ,‬גם לילד הזה מת האבא'"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫עאדל שעזר לי בעבודות הבית"‪ ,‬היא מתגאה‪" .‬הוא היה העוזר‬
‫שלי‪ ,‬הידיד שלי‪ ,‬החבר שלי‪ ,‬אהובי‪ .‬לפני שהתחתנו לא שתה קפה‪.‬‬
‫אחרי שהתחתנו למד לשתות כדי שלא אלך לאמא שלי לשתות‬
‫קפה בשבת בבוקר‪ .‬כולם קינאו בי‪ .‬לא לכל אחד יש אהבה כזאת‪.‬‬
‫לא היה יום הולדת‪ ,‬יום נישואים‪ ,‬קורס‪ ,‬שיעור‪ ,‬מבחן שלא חגגנו‪,‬‬
‫שלא הבאנו האחד לשני מתנות‪ .‬אני לא אומרת שכל החיים שלנו‬
‫היו דבש‪ ,‬אבל לא היה לילה אחד שהלכנו לישון בלי שהתפייסנו"‪.‬‬
‫"הוא קרא לי 'חיים שלי'‪' ,‬את אשה עם כוחות'"‪ ,‬ממשיכה רואא‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫בשבוע האחרון לחייו‪ ,‬בקורס הקצינים‪ ,‬התבקש עאדל‬
‫טאפש יחד עם הצוערים האחרים למלא טופס 'מי אני'‪.‬‬
‫עאדל פתח וכתב ש'אני אבא לסילאן ותיאם'‪" .‬מפני שקודם‬
‫כל הוא היה איש משפחה‪ ,‬אבא"‪ ,‬אומרת רואא‪ ,‬אלמנתו‪.‬‬
‫הטופס הזה‪ ,‬אומרת רואא‪ ,‬שכבר הגיע אליה אחרי האסון‪,‬‬
‫משקף את אישיותו של עאדל‪ ,‬ואת תכונותיו‪.‬‬
‫מישר ענבל אמויאל ז"ל‬
‫ב‬
‫יום חמישי בצהריים‪ ,‬יום האסון‪ ,‬התקשרה מישר ענבל‬
‫אמויאל הביתה לאמא שלה‪ ,‬פולט‪" .‬אמא"‪ ,‬אמרה‪" ,‬אני‬
‫עולה לאוטובוס‪ .‬אנחנו הולכים לחלץ אסירים‪ .‬את עוד‬
‫תראי אותי בטלוויזיה"‪ ,‬אמרה וסגרה את הטלפון‪" .‬באותו רגע"‪,‬‬
‫אומרים בני משפחת אמויאל‪" ,‬נגמר הסיפור"‪ .‬פולט אמויאל‬
‫הדליקה טלוויזיה‪ ,‬ראתה את השריפה והבינה מיד‪ .‬עוד לפני‬
‫שדיווחו בחדשות שצוערי קורס הקצינים נספו בשריפה‪ ,‬צלצלה‬
‫לבעלה שמעון‪ ,‬אביה של ענבל‪ ,‬והודיעה לו שקרה אסון‪" .‬למה‬
‫שהבת שלך תלך"‪ ,‬משחזר שמעון שאמר לה‪" .‬רק הבת שלך בעולם‬
‫הזה? למה שדווקא הבת שלך תישרף? אבל היא לא נרגעה‪ .‬היא‬
‫אמרה שיש לה 'הרגשה של אמא'‪ .‬היא התעקשה שענבל מתה‪ ,‬והיא‬
‫צדקה"‪.‬‬
‫"תינוקת מקסימה"‪ ,‬זאת התמונה שהוא רואה לנגד עיניו כל‬
‫בוקר‪ ,‬כשהוא מתעורר משינה טרופה‪ ,‬מאז נהרגה ענבל‪" .‬ככה"‪,‬‬
‫הוא אומר‪ ,‬מתחיל הסרט שעובר מול עיניו‪" .‬מיום שנולדה ענבל‪,‬‬
‫ועד שנהרגה"‪.‬‬
‫ענבל‪ ,26 ,‬היתה בת הזקונים שלו ושל רעייתו‪ ,‬פולט‪ .‬יש לה‪,‬‬
‫לענבל‪ ,‬עוד שלושה אחים ואחות אחת גדולה‪" .‬בגלל זה"‪ ,‬אומר‬
‫שמעון‪" ,‬פינקנו וטיפחנו אותה‪ ,‬וכל תנועה שלה נחרתה אצלנו‬
‫בזיכרון‪ .‬כאילו ידענו שיום אחד זה מה שיישאר לנו ממנה‪ .‬רק‬
‫זכרונות"‪.‬‬
‫ענבל היתה ילדה נבונה‪ ,‬מלאת חיים‪ .‬בגיל ארבע כבר נהגה‬
‫לדקלם סיפורים שלמים‪" .‬טובת לב‪ ,‬מנומסת"‪ ,‬אומרים בני משפחת‬
‫אמויאל‪" .‬כל מה שרק אפשר לבקש מילד"‪.‬‬
‫היא היתה תלמידה טובה‪" .‬דרשנו ממנה מצוינות והיינו מודעים‬
‫ליכולותיה"‪ ,‬אומר שמעון‪ .‬היא סיימה בגרות בהצלחה‪ ,‬ואז התגייסה‬
‫לצה"ל‪ ,‬למשטרה הצבאית‪" .‬היא היתה דעתנית"‪ ,‬מספר שמעון‪.‬‬
‫‪62‬‬
‫"כשהודיעו לה שהיא צריכה לעלות לאוטובוס בדרך למשטרה‬
‫צבאית‪ ,‬לא הסכימה‪' .‬אני לא מוכנה'‪ ,‬הגיבה‪ .‬אני אמרתי‪ :‬אין דבר‬
‫כזה‪ .‬ענבל תעלה לאוטובוס‪ ,‬ותקבל מה שהצבא נותן‪ .‬ההפתעה‬
‫היתה גדולה‪ ,‬כשסיימה את קורס המשטרה הצבאית כחיילת‬
‫מצטיינת"‪.‬‬
‫אחרי הצבא נרשמה לאוניברסיטת בר אילן‪ ,‬וסיימה שם תואר‬
‫ראשון בקרימינולוגיה‪ .‬כיוון שלא היה לה ציון גבוה מספיק‬
‫בפסיכומטרי‪ ,‬נתנו לה הזדמנות‪ ,‬אבל על תקן של סטודנטית לא‬
‫מן המניין‪ .‬אמרו שתצטרך להוכיח את עצמה לפני שתקבל את‬
‫התואר‪ .‬ענבל למדה בשקידה‪ .‬בסוף התואר הראשון התברר שסיימה‬
‫כ"מצטיינת רקטור"‪" .‬שמחתי להיווכח"‪ ,‬כתב לה הרקטור במכתב‬
‫ששמור בבית משפחת אמויאל‪" ,‬שאת נמנית עם האלפיון העליון‬
‫של תלמידי אוניברסיטת בר אילן‪ .‬את מצטרפת לשורה ארוכה‬
‫של תלמידי האוניברסיטה המעולים‪ ,‬שזכו להימנות עם מצטייני‬
‫הרקטור"‪" .‬ועדיין"‪ ,‬אומרים בני משפחת אמויאל‪" ,‬היא נשארה‬
‫אותה ענבל‪ .‬לא התפארה ולא השוויצה‪ .‬להפך‪ .‬התנהגה בצניעות"‪.‬‬
‫מהתואר הראשון המשיכה לתואר שני בקרימינולוגיה‪ .‬את‬
‫ההכשרה המעשית עשתה בשב"ס‪ .‬אז גם נחשפה לארגון‪" .‬היא‬
‫נקשרה לחיידק הזה‪ ,‬שנקרא שירות בתי הסוהר"‪ ,‬מתאר שמעון‪,‬‬
‫"עבודה עם אסירים‪ .‬אני זוכר שהיא רצתה מאוד לעשות מחקר על‬
‫הנשים של האסירים‪ .‬משהו שאף אחד עדיין לא עשה וגם ענבל לא‬
‫תעשה‪ ,‬בגלל שמתה"‪.‬‬
‫נאמנה לתפקיד‬
‫רק חמישה חודשים לפני האסון התגייסה ענבל לשב"ס‪ ,‬במסגרת‬
‫פרויקט "תלפיות" ‪ -‬תכנית מצוינות בשירות בתי הסוהר‪ ,‬שמאתרת‬
‫מועמדים בעלי יכולות פיקוד‪ ,‬הובלה ומנהיגות‪ ,‬המגיעים מחוץ‬
‫לארגון ומתוכו‪ .‬ענבל גויסה ל'מעשיהו'‪ ,‬ואחרי פחות מארבעה‬
‫חודשים כבר יצאה לקורס קצינים‪ .‬בקורס היא הצטיינה‪ .‬מפקדיה‬
‫העתירו עליה שבחים‪ .‬אמרו ש"צפוי לה עתיד מזהיר"‪ ,‬וכי "נדיר‬
‫לראות מישהו כל כך בולט‪ ,‬אחרי תקופה כל כך קצרה בשירות"‪.‬‬
‫"בכל פעם שבאה הביתה מהקורס‪ ,‬אמרה 'החלום שלי זה לענוד‬
‫את הדרגות על הכתפיים'"‪ ,‬מספר שמעון‪" .‬אמרה שהיא 'מרגישה‬
‫בשמים'‪ .‬היא שיתפה אותנו בכל דבר‪ .‬ידענו על כל צעד שעשתה‪.‬‬
‫בלי ברכה שלנו‪ ,‬שום דבר לא היה זז‪ .‬אנחנו נשמנו אותה‪ ,‬כל רגע‪.‬‬
‫הקצינים‪ .‬היא נלחצה‪ ,‬החזירה לו טלפון‪" :‬אני לא בסדר‪ .‬כמפקדת‬
‫לעתיד אני צריכה להיות זמינה כל רגע ורגע‪ .‬אני חייבת להיות‬
‫נאמנה לתפקיד"‪ ,‬הסבירה גם לאבא שלה‪.‬‬
‫אחר כך ישבו לארוחת שבת‪ ,‬המשפחה בהרכב מלא‪ .‬אמא שלה‬
‫החליטה שרזתה בקורס‪ .‬בגלל זה‪ ,‬אומרים‪" ,‬דחסה" לה אוכל‪.‬‬
‫"נפרדנו במוצאי שבת בהרגשה טובה"‪ ,‬מתארים במשפחת אמויאל‪.‬‬
‫שמעון עוד התעקש לתת לה כסף‪ .‬היא סירבה‪" :‬אני מרוויחה‬
‫משכורת"‪" .‬לא ידענו שתוך כמה ימים הכול ייגמר"‪ ,‬הם אומרים‪.‬‬
‫כאמור‪ ,‬מהר מאוד אחרי שפורסמה עלייתו באש של אוטובוס‬
‫שב"ס‪ ,‬בבית משפחת אמויאל כבר ידעו על האסון‪ .‬אחֶיה של ענבל‬
‫ז"ל עובדים במשטרה‪ ,‬והמידע הגיע אליהם במהירות‪" .‬אף אחד לא‬
‫היה צריך להודיע לנו שענבל נהרגה"‪ ,‬אומר שמעון‪" .‬ידענו מיד‪.‬‬
‫הבנו‪ .‬ענבל שלנו איננה‪ .‬איבדנו את בת הזקונים‪ .‬היהלום שלנו הלך‬
‫בשריפה‪."...‬‬
‫א‬
‫‪63‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫תמיד היתה שואלת אותי‪' :‬אבא‪ ,‬מה אתה אומר? מה אתה חושב?'‬
‫כאילו עשתה כל דבר בחיים שלה רק בשביל למצוא חן בעיני"‪.‬‬
‫בתקופה האחרונה עזבה את הבית ועברה לגור בהרצליה עם‬
‫חבר‪ ,‬ניר דהאן‪ .‬השניים הכירו בתאילנד‪" .‬אהבה גדולה"‪ ,‬מספרים‬
‫מי שהכירו אותם‪ .‬הקשר ביניהם נחשב רציני‪ .‬גם המשפחות כבר‬
‫נפגשו‪" .‬בסוף‪ ,‬במקום לראות אותה בשמלת כלולות‪ ,‬מתחתנת"‪,‬‬
‫דואב שמעון‪" ,‬אנחנו קברנו אותה"‪.‬‬
‫שבוע לפני האסון הגיעה ענבל אמויאל לדימונה‪ ,‬לבית הוריה‪,‬‬
‫בפעם האחרונה‪ .‬היא עצרה במוסך של אביה‪ ,‬ויחד שתו קפה‪.‬‬
‫את הטלפון הנייד שכחה ברכב‪ .‬כמה דקות היתה בלעדיו‪ .‬אחר‬
‫כך גילתה שבדיוק אז התקשר וחיפש אותה המפקד שלה מקורס‬
‫גילה‪ ,‬אחותה הגדולה של ענבל אמויאל‪ ,‬סופדת לה‪:‬‬
‫"ענבלי שלנו‪ ,‬החיים שלנו‪ ,‬האחות הקטנה והמדהימה שלנו‪,‬‬
‫היפהפייה שלנו‪ ,‬בעלת הטעם הטוב‪ ,‬שכולם התייעצו איתה‬
‫על כל דבר‪ .‬ענבל‪ ,‬כשמך כן את‪ .‬צחוק הפעמונים שמצטלצל‬
‫בכל מקום שבו את נמצאת‪ ,‬ומשאיר את צחוקך וחותמך‪.‬‬
‫אַת הגאווה של המשפחה‪ ,‬את המובחרת‪ ,‬הכי טובה והכי‬
‫מוצלחת מבין כולם‪ .‬כל מילה טובה שנאמר עלייך‪ ,‬לא‬
‫תצליח לבטא באמת את מה שאת‪.‬‬
‫נשמתנו הקטנה והמתוקה‪ ,‬ענבלי יקרה‪ .‬רק בת ‪ ,26‬רק‬
‫בתחילת הדרך שלך‪ ,‬וראי אילו הספקים ‪ -‬תואר ראשון‪,‬‬
‫תואר שני‪ .‬כבר הספקת לכתוב את הצעת המחקר שלך‬
‫ולקבל עליה אישור‪ ,‬כך שהתיזה היתה כבר כמעט בכיס‬
‫שלך‪ ,‬וכמובן בסופו של דבר שב"ס‪ ,‬שהיה אהבת חייך ‪ -‬כל‬
‫המסלולים הובילו לשם‪:‬‬
‫משטרה צבאית ‪ -‬חניכה מצטיינת‪ .‬תואר ראשון‬
‫בקרימינולוגיה ‪ -‬הצטיינות רקטור‪ .‬מי מקבל הצטיינות‬
‫רקטור? רק אחד מכל מחלקה‪ ,‬וזו היית את‪ ,‬ענבלי‪ .‬תואר‬
‫שני ‪ -‬ציונים לעילא ולעילא‪ ,‬רק שעדיין לא זכית לקבל את‬
‫התעודה‪ .‬ובקורס הנוכחי ‪ -‬כולם כבר יודעים שהיו בו טובי‬
‫הטובים‪ ,‬אבל ענבל‪ ,‬את עלית על כולם‪ .‬בלי להתפאר בכלל‪,‬‬
‫ברור לנו שבטקס הסיום היית מקבלת את התואר "חניכה‬
‫מצטיינת"‪ .‬והנה‪ ,‬היום את מקבלת את דרגות הקצונה שלך‪,‬‬
‫שכל כך חלמת לקבל‪ .‬רק חבל שאת לא רואה אותן‪.‬‬
‫ענבל‪ ,‬כואב לנו באופן שלא ניתן לתאר‪ .‬הלב נשרף לנו‪ ,‬אבל‬
‫לא כמו שהוא נשרף לך‪ ,‬בתוך התופת הנוראה‪ .‬אף אחד לא‬
‫יוכל להרגיש את מה שאת הרגשת שם‪ ,‬בזוועה‪ .‬את ועוד‬
‫יותר מארבעים טובים כמוך‪.‬‬
‫אהובה של אמא ואבא‪ ,‬החיים שלהם ‪ -‬כמה שלא הפסקת‬
‫לדאוג‪ ,‬להם ולכולם‪ .‬תמיד ידעת לשאול על כולם‪ ,‬לפרגן‬
‫לכולם‪ .‬היית חברה של כולם‪ .‬חברת אמת‪ .‬זה נדיר‪ ,‬כמה‬
‫אהבה היתה בך‪ ,‬ונתינה‪ .‬נתינה עד אין קץ‪ .‬אבל במקום‬
‫להגיע לחתונתך‪ ,‬כולם באו לדרכך האחרונה‪ ,‬וזה כל כך לא‬
‫הוגן‪ ,‬כל כך כואב‪ .‬תנוחי על משכבך‪ ,‬אהובתנו הקטנה‪,‬‬
‫ותפסיקי לדאוג‪ .‬נאהב אותך ונזכור אותך עד סוף החיים‬
‫שלנו"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫גאוות המשפחה‬
‫מישר ערן ויזל ז"ל‬
‫ב‬
‫יום חמישי‪ ,‬יום השריפה בכרמל‪ ,‬בשעה רבע לחמש אחר‬
‫הצהריים‪ ,‬היתה ללינוי‪ ,‬בתו בת השנה ועשרה חודשים של‬
‫מישר ערן ויזל‪ ,‬מסיבת חנוכה בגן‪ .‬אביה הבטיח לבוא‪.‬‬
‫יום קודם כבר ביקש להשתחרר מוקדם מקורס הקצינים‪ .‬הוא קיבל‬
‫אישור לצאת מרמלה כדי שיוכל להגיע לביתו בקריות בשעה אחת‬
‫וחצי בצהריים‪ .‬אלא שאז נקראו צוערי קורס הקצינים לצאת לבית‬
‫הסוהר 'דמון'‪ .‬ערן התקשר לפזית רעייתו‪ .‬זה היה בסביבות שתים‪-‬‬
‫עשרה בצהריים‪" .‬הוא שאל אם שמעתי על השריפה בכרמל"‪,‬‬
‫משחזרת פזית‪" ,‬ואמר שיש שינוי בתוכניות‪ ,‬שהם נוסעים לפנות‬
‫את כלא 'דמון' ושהוא לא יגיע למסיבה‪ .‬הוא שאל אם אני מאוכזבת‪.‬‬
‫אמרתי לו שקצת‪ .‬הוא אמר 'לא נורא‪ ,‬מאמי‪ .‬אני מקווה שאסיים‬
‫מהר ואחזור מוקדם הביתה‪ ,‬אבל אל תשכחי להסריט לי את הילדה‬
‫בגן'"‪.‬‬
‫פזית לא הסריטה את המסיבה של לינוי בגן‪ .‬בשעה שנערכה‬
‫המסיבה היא כבר הבינה שכל עולמה חרב‪ .‬ערן אהובה‪ ,‬אבי בתה‬
‫היחידה‪ ,‬נהרג‪" .‬אני כל כך מתגעגעת אליו"‪ ,‬אומרת פזית‪" .‬לשיחות‬
‫שלנו‪ ,‬לצחוק שלו‪ ,‬לחיוך‪ ,‬למבט‪ ,‬לחיבוק‪ ,‬לאהבה הגדולה שנקטעה‬
‫בן יום‪ .‬אין יום שלינוי לא מזכירה אותו‪ .‬היא מחפשת את אבא‪.‬‬
‫לוקחת תמונה שלו‪ ,‬מחבקת אותו‪ ,‬מנשקת אותו‪ ,‬קוראת לו לחזור‪.‬‬
‫אני עומדת מולה בקושי‪ .‬אני אומרת לה 'לינוי‪ ,‬אבא לא ישוב‪ .‬אבא‬
‫לא יחזור הביתה'"‪.‬‬
‫היעד ‪ -‬לעבוד עם בני נוער‬
‫מישר ערן ויזל‪ ,‬בן ‪ 31‬במותו‪ ,‬גדל בקרית חיים יחד עם הוריו‬
‫עופרה ועמיקם‪ ,‬אחותו הבכורה גלית ואחיו הצעיר עומר‪ .‬במשך‬
‫‪64‬‬
‫הזמן עברה המשפחה לנשר‪ .‬עופרה אמו מספרת שהיה ילד פלא‪:‬‬
‫"מדהים‪ ,‬חכם‪ ,‬שקט ושלו‪ .‬לא עשה בעיות‪ .‬היה מעסיק את עצמו‪.‬‬
‫נכנס לחדר‪ ,‬משחק לבד‪ ,‬צופה בטלוויזיה‪ ,‬קורא‪ ,‬לומד‪ .‬לא שמענו‬
‫אותו"‪ .‬לימי ההורים שהתקיימו בבית הספר תמיד שמחה ללכת‪,‬‬
‫שכן יצאה "בחיוך ובגאווה לאחר שהתבשרה על ערן רק בטוב"‪,‬‬
‫כדבריה‪.‬‬
‫הוא סיים תיכון והתגייס לחיל השריון‪ .‬פיקד על טנק ואחר כך‬
‫הדריך בבית הספר להדרכה של החיל‪ .‬ערן עשה הכול מתוך תחושת‬
‫שליחות‪.‬‬
‫בשנת ‪ 2003‬הכיר את פזית‪ ,‬לימים אשתו‪ .‬זה היה במהלך לימודיהם‬
‫לתואר ראשון במכללת "עמק יזרעאל" בחוג לקרימינולוגיה‪ .‬ערן‬
‫היה אחד התלמידים הבולטים בחוג‪ ,‬מתארת פזית‪ .‬הוא השתתף‪,‬‬
‫הביע דעה‪ ,‬היתה לו אנגלית משובחת והוא תרגם לעברית מאמרים‬
‫עבור כל הסטודנטים בחוג‪ .‬את העבודה המעשית בחוג בחר לעשות‬
‫בסחל"ב ‪ -‬סיוע חירום לבני נוער בסיכון‪ .‬פעמיים בשבוע‪ ,‬בשעות‬
‫הלילה‪ ,‬שוטט עם מתנדבים אחרים בשכונת הדר בחיפה‪ .‬הם אספו‬
‫לבתים בני נוער בסיכון‪ ,‬טיפלו בהם והעניקו להם סיוע‪" .‬מהמקום‬
‫הזה הוא בחר לעבוד עם נערים גם בהמשך"‪ ,‬אומרת פזית‪.‬‬
‫בשנת ‪ 2006‬התחתן עם פזית‪ .‬אז גם החל לעבוד בשב"ס‪ ,‬בבית‬
‫הסוהר לנערים 'אופק'‪" .‬היה ברור שזה המסלול עבורו מפני שהוא‬
‫אדם רציני"‪ ,‬מספרת פזית‪" .‬קשוח‪ ,‬אבל גם רגיש‪ .‬הוא רצה מאוד‬
‫להיות דווקא ב'אופק' כיוון שהוא קיווה לעבוד עם בני נוער‪ .‬הוא‬
‫ידע שהוא יכול להתקרב אליהם ולתרום להם הרבה"‪.‬‬
‫השמלה החדשה נשארה בארון‬
‫ביום חמישי בבוקר‪ ,‬יום האסון‪ ,‬פזית היתה בעבודה‪ .‬היא עובדת‬
‫בבנק בחיפה‪ .‬משעות הצהריים המוקדמות האזינה לרדיו ושמעה‬
‫דיווחים על השריפה‪ .‬לאחר שקיבלה את שיחת הטלפון מערן‪ ,‬שבה‬
‫הודיע לה שלא יגיע למסיבה של לינוי ושהוא יוצא לבית הסוהר‬
‫'דמון'‪ ,‬המשיכה לעקוב‪ .‬בשעה שתיים התקשרה לערן‪ ,‬לשמוע מה‬
‫חדש‪" .‬הוא סיפר לי שהם בדרך לכלא"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬אני זוכרת‬
‫א‬
‫‪65‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"לינוי היתה האושר של חייו‪ .‬הוא קרן‪ .‬נתן ללינוי את הנשמה ואת‬
‫הלב‪ .‬כשהיה מגיע הביתה היה נכנס למשרת ה'אמא'‪ :‬מאכיל אותה‪,‬‬
‫מקלח‪ ,‬מחתל‪ .‬כשלינוי היתה מתעוררת בלילה הוא היה הראשון‬
‫שקם אליה‪ .‬היה משוויץ בה‪ .‬היא היתה מקור גאוותו"‪.‬‬
‫באמצע חודש אוקטובר‪ ,‬חודש וחצי לפני האסון‪ ,‬יצא מישר ערן‬
‫ויזל לקורס הקצינים‪ .‬על הקורס הזה חלם כל כך הרבה זמן‪ .‬הוא‬
‫היה מאושר‪ .‬שבוע קודם נסע לטיול בפראג יחד עם פזית‪" .‬ידענו‬
‫שמחכה לנו חצי שנה קשה"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬לכן ערן התעקש שניסע‬
‫לחו"ל‪ ,‬רק אני והוא‪ .‬היה לנו טיול מדהים‪ ,‬רומנטי‪ .‬אף אחד לא‬
‫חשב שזה יהיה הטיול האחרון שלנו יחד"‪.‬‬
‫שהיה שקט מאוד באוטובוס ואני שאלתי אותו 'מה זה השקט הזה?'‬
‫ערן ענה 'כולם ישנים‪ .‬מתים מעייפות'"‪.‬‬
‫זאת היתה השיחה האחרונה של ערן ופזית‪ .‬הם לא דיברו עוד‪.‬‬
‫בשעה אחת ורבע יצאה פזית מהעבודה כדי לקנות ללינוי שמלה‬
‫לבנה חדשה לחגיגת החנוכה בגן‪ .‬היא סיימה את הקניות וחזרה‬
‫הביתה‪ .‬במכונית‪ ,‬תוך כדי נהיגה‪ ,‬שמעה ברדיו שאוטובוס התהפך‬
‫ונלכד בלהבות‪" .‬חשבתי שמדובר באוטובוס של 'אגד' הומה אדם"‪,‬‬
‫היא אומרת‪" .‬פתאום‪ ,‬בשנייה‪ ,‬נזכרתי שגם בעלי נמצא בתוך‬
‫אוטובוס‪ .‬התקשרתי אליו‪ ,‬אבל הטלפון לא היה זמין‪ .‬התחלתי‬
‫לרעוד כולי‪ .‬הידיים‪ ,‬הרגליים‪ .‬התקשרתי לאמא שלי והיא ניסתה‬
‫להרגיע אותי‪ .‬אמרה לי 'יש הרבה אוטובוסים‪ ,‬למה את חושבת‬
‫שזה דווקא ערן? למה דווקא האוטובוס שלו?' אבל אני כבר ידעתי‪.‬‬
‫הרגשתי‪ .‬התקשרתי לאבא של ערן ואמרתי לו 'כנראה שערן נמצא‬
‫על האוטובוס השרוף'"‪.‬‬
‫פזית נסעה לבית הוריה‪ .‬אז כבר ידעה שלא תלך למסיבת החנוכה‬
‫בגן‪ .‬השמלה החדשה שקנתה ללינוי‪ ,‬לבנה וחגיגית‪ ,‬נשארה בארון‪.‬‬
‫ברקע ראתה את התמונות הראשונות שהופיעו בטלוויזיה‪ :‬השריפה‬
‫בכרמל והאוטובוס‪ .‬היא ניסתה להתקשר‪ ,‬לברר פרטים‪ ,‬להשיג‬
‫חברים של ערן מהקורס ומתלפיות‪" .‬עד עשר וחצי בלילה חיכיתי"‪,‬‬
‫היא אומרת‪" .‬התרוצצתי עם מחשבות‪ .‬חוסר הוודאות הרג אותי"‪.‬‬
‫בשעה עשר וחצי הגיעו נציגי קצין העיר‪" .‬ערן היה ככל הנראה‬
‫באוטובוס"‪ ,‬אמרו לה‪ .‬בשלוש לפנות בוקר לקחו חפצים שלו‬
‫ושעתיים אחר כך חזרו ואמרו שזיהו את גופתו‪ .‬למחרת היתה‬
‫הלוויה‪" .‬אפילו לא יכולתי לראות אותו"‪ ,‬אומרת פזית‪" .‬רק ליוויתי‬
‫אותו כשהיה בארון ולחשתי לו"‪.‬‬
‫מאז האסון‪ ,‬מספרת פזית‪ ,‬עוברים עליה ימים קשים מאוד‪" .‬אני‬
‫מזכירה לערן כמה אני אוהבת אותו‪ .‬היתה לי זכות גדולה להיות‬
‫אשתו‪ .‬נהניתי מכול השנים שהייתי לצדו‪ .‬אלה היו השנים היפות‬
‫בחיי‪ .‬אני גאה בו‪ .‬אני אמשיך לגדל את לינוי כמו שהוא היה רוצה‪.‬‬
‫קשה לי לחשוב איך יהיה לגדל אותה בלעדיו‪ ,‬בלי ערן‪ .‬היא איבדה‬
‫אבא למופת‪ ,‬אבא מסור ואוהב‪ .‬אבל היא תמיד תדע איזה אבא היה‬
‫לה ואיזה גיבור הוא נפל"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ערן ויזל נבחר מבין אלפים להיות חלק מפרויקט "תלפיות" ‪-‬‬
‫פרויקט המצוינות של שירות בתי הסוהר להכשרת אנשים בעלי‬
‫פוטנציאל לפיקוד והובלה של הארגון‪ .‬ערן חלם להיות קצין ולטפס‬
‫בסולם הדרגות‪ ,‬מספרת פזית‪" .‬הוא היה מכור לעבודה‪ .‬אף פעם לא‬
‫קיטר או התלונן‪ .‬תמיד כששאלו אותו איך בעבודה‪ ,‬ענה 'בסדר!'"‬
‫לינוי נולדה כשערן כבר היה בפרויקט "תלפיות"‪ .‬היו לו הרבה‬
‫מאוד מטלות‪ ,‬ובכל זאת הוא היה "אבא טוטאלי"‪ ,‬כדברי פזית‪.‬‬
‫פזית‪ ,‬רעייתו של ערן ויזל‪ ,‬סופדת לו‪:‬‬
‫"ערני‪ ,‬בעלי‪ ,‬אישי‪ ,‬אהובי היקר‪.‬‬
‫עומדת אני מול קברך הטרי‪ ,‬ואינני מאמינה‪ .‬אתה כבר לא‬
‫כאן‪ .‬כיצד אינך אתי‪ ,‬ועם בתנו‪ ,‬פרי אהבתנו‪ ,‬לינוי?‬
‫בחנוכה נהוג להדליק אור שמשמח את החוגגים ומזכיר את‬
‫הגיבורים‪ .‬אבל האור הזה נלקח ממני כשאתה נלקחת על‬
‫ידי הלהבה‪ ,‬שבמקום לחמם אותנו כילתה אותך‪ ,‬וזאת על‬
‫מנת להציל חיים‪.‬‬
‫יפה שלי‪ .‬היית לי הכול‪ .‬חבר‪ ,‬איש סוד‪ ,‬בעל ואבא לתפארת‪.‬‬
‫אני גאה בך על מי שאתה‪ .‬גיבור‪ ,‬סמל למופת‪ ,‬ניצוץ של‬
‫תקווה‪.‬‬
‫אוהב אותך לנצח‪ ,‬ואגדל את לינוי בדיוק כפי שהיית רוצה‪.‬‬
‫ולסיום‪' :‬גיבור אתה מלך יודוך ה' כל מעשיך‪ ,‬כי לא יצדק‬
‫לפניך כל חי ביום דינך‪ ,‬צדיק אתה וישר משפטיך'‪.‬‬
‫אוהבים‪,‬‬
‫אשתך‪ ,‬בתך והמשפחה"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ההספד של פזית‬
‫מישר סיום צגאי ז"ל‬
‫ב‬
‫נו הבכור של מישר סיום צגאי‪ ,‬עדיאל‪-‬נלסון‪ ,‬היה בסך‬
‫הכול בן ארבע כשאביו נהרג‪ .‬הוא לא מבין לאן הלך אבא‪.‬‬
‫"הוא שואל"‪ ,‬מספרת אמרש‪ ,‬רעייתו של סיום‪'" ,‬למה רק‬
‫לי אין אבא? איפה אבא שלי? אני אומרת לו נלסון‪ ,‬אבא לא יחזור‪.‬‬
‫אבא הלך לעבודה‪ .‬בעבודה קרתה תאונה ואבא עלה לשמים‪ .‬אבא‬
‫נמצא עם הקדוש ברוך הוא‪ ,‬והוא ישמור עלינו משם'‪ .‬אבל הוא לא‬
‫מבין‪ .‬הוא חושב‪ ,‬ואז הוא אומר לי 'אמא‪ ,‬איך אבא נמצא בשמים?‬
‫לאבא אין מטוס"‬
‫מישר סיום צגאי עלה מאתיופיה לישראל כשהיה בן אחת‪-‬‬
‫עשרה‪ ,‬במסגרת 'מבצע שלמה'‪ .‬באתיופיה היה רועה צאן‪" .‬החברים‬
‫שרעו אתו צאן באתיופיה מספרים שכשסיום היה לידם‪ ,‬היתה להם‬
‫תחושת ביטחון"‪ ,‬אומר בן דודו צלצ'ו‪.‬‬
‫כשהחליטו לעלות לארץ‪ ,‬הלכו בני המשפחה ברגל במשך יומיים‬
‫מהכפר שבו התגוררו עד אדיס אבבה‪" .‬באתיופיה היה אז תוהו‬
‫ובוהו"‪ ,‬מתאר צלצ'ו‪" .‬מלחמה וחילופי שלטון‪ .‬סיום היה בסכנת‬
‫חיים‪ .‬באחד המקרים‪ ,‬בדרך‪ ,‬תפסו חיילים מהשלטון הקודם שהיה‬
‫באתיופיה את בני המשפחה שלו‪ .‬הם שדדו אותם‪ .‬סיום היה זה‬
‫שתפקד ושמר על קור רוח‪ .‬תמיד במשפחה מספרים את זה"‪.‬‬
‫"בלט בכל מקום"‬
‫אחרי שעלו לארץ שהו בני המשפחה במרכז קליטה "מעגלים"‬
‫בבאר שבע ובהמשך התיישבו בנתיבות‪ .‬סיום היה תלמיד שלא‬
‫הכין שיעורי בית‪ ,‬אבל "זכר הכול בראש"‪" .‬הוא היה חברותי‪ ,‬מלא‬
‫שמחה"‪ ,‬מתארים אותו חבריו‪" ,‬גדול ממדים מכל הבחינות"‪" .‬אחרי‬
‫שנהרג"‪ ,‬מספר צלצ'ו‪" ,‬הגיעו אלינו חברים שלו מכל התקופות‪:‬‬
‫רועי צאן שהיו אתו באדיס‪ ,‬חברים ממרכז הקליטה‪ ,‬מהתיכון‪,‬‬
‫מהצבא ומשב"ס‪ .‬כולם מתארים כמה היה מיוחד ושונה‪ .‬בכל מקום‬
‫בלט‪ .‬המון מעלות"‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫כשהגיע מועד גיוסו לצה"ל ביקש סיום להתגייס לחטיבת‬
‫הצנחנים‪ .‬כיוון שהיה יתום מאב‪ ,‬לֵ ְמלֵם אמו היתה צריכה לאשר לו‬
‫להתגייס לשירות קרבי‪ .‬היא סירבה‪ .‬סיום לחץ ובסופו של דבר היא‬
‫הסכימה‪" .‬שלוש שנים היה לה סיוט"‪ ,‬אומר צלצ'ו‪" .‬בסוף דווקא‬
‫בכרמל הוא הלך‪ .‬אנשים לא מעכלים את זה‪ ,‬מפני שפיזית הוא היה‬
‫איש גדול‪ .‬אז להגיד שמשהו עצר את סיום? אש? חיילים שנפצעו‬
‫כשהוא היה חייל לא היו צריכים אלונקה‪ .‬הוא היה סוחב אותם על‬
‫הידיים‪ .‬אין חתן בנתיבות שהוא לא הרים על הכתפיים שלו‪ .‬בן אדם‬
‫ענק‪ ,‬ומת בשריפה?"‬
‫לאחר שהשתחרר מהצבא עבד סיום באבטחת אישים במשך‬
‫ארבע שנים‪ .‬אחר כך התגייס לשירות בתי הסוהר‪ .‬הוא החל את‬
‫דרכו כסוהר בבית הסוהר 'אוהלי קידר'‪ ,‬ולאחר שסיים לימודי תואר‬
‫ראשון החליט לצאת לקורס קצינים‪" .‬כבר בצבא רצה להיות קצין‪,‬‬
‫אבל אמא שלו לא רצתה"‪ ,‬אומר צלצ'ו‪" .‬לכן ויתר‪ .‬זה משהו שהוא‬
‫לא הפסיק לחלום עליו‪ .‬לפקד‪ ,‬להוביל אנשים"‪.‬‬
‫ארבע שנים לפני שנהרג הכיר סיום את אמרש אשתו‪ ,‬אם שלושת‬
‫ילדיו‪ ,‬דרך קרובי משפחה‪ .‬הם היו חברים במשך שנה וחצי ואז‬
‫התחתנו‪ .‬סיום הותיר אחריו שלושה ילדים‪ :‬הבכור‪ ,‬עדיאל‪-‬נלסון‪,‬‬
‫בן ארבע שנים‪ ,‬אוריאן בת השנתיים וחצי ותהילה בת שנה וארבעה‬
‫חודשים‪" .‬מרגע שנולדו הילדים"‪ ,‬מספרת אמרש‪" ,‬כולם אמרו לי‬
‫'איזה שינוי הוא עבר'‪ .‬את כל כולו הוא הקדיש לילדים‪ .‬הוא היה‬
‫אבא למופת‪ ,‬נתן להם והרעיף עליהם אהבה אמיתית"‪.‬‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני האסון‪ ,‬הגיע סיום ל"אפטר" בבית‬
‫בפעם האחרונה‪ .‬אמרש‪ ,‬שעובדת כפקידת כקבלה במחלקת יולדות‬
‫בבית החולים 'סורוקה'‪ ,‬עמדה לצאת למשמרת לילה‪" .‬הוא בא‬
‫בסביבות שבע בערב ואני בעשר כבר הייתי צריכה לצאת"‪ ,‬היא‬
‫"ולעד"‪ ,‬היא אומרת עכשיו‪" ,‬זה לעד‪ .‬הוא יהיה בעלי תמיד‪,‬‬
‫ואני אהיה אשתו"‪.‬‬
‫אחרונה' עמוקה הרבה יותר‪ .‬אבל באותו רגע אמרתי לו 'טוב‪ ,‬ביי'‪,‬‬
‫וזהו‪ .‬רק הרגשתי שה'ביי' שלו שונה‪ .‬כאילו הוא 'נעלם' מהטלפון‪.‬‬
‫לא ניסיתי לחזור אליו יותר‪ .‬אם הייתי מחייגת שנייה אחר כך‪ ,‬הוא‬
‫כבר לא היה"‪.‬‬
‫אמרש החליטה לנסוע לאשקלון כבר באותו יום‪ ,‬יום חמישי‪ ,‬עד‬
‫מוצאי שבת‪ .‬היא עברה בבית בנתיבות כדי לקחת בגדים‪ .‬לדבריה‪,‬‬
‫משום מה ארזה מזוודה גדולה‪ ,‬לשבועיים‪" .‬אפילו השכנים שאלו‪:‬‬
‫'את טסה לחו"ל?'"‪ ,‬היא נזכרת‪ .‬כאשר הגיעה לאשקלון עם הילדים‬
‫התקשרה אליה חברה‪" .‬את רואה חדשות?" שאלה אותה‪ .‬אמרש‬
‫השיבה בשלילה‪ .‬החברה התעניינה אם סיום נסע לפנות בית סוהר‪.‬‬
‫"אני לא רוצה להדאיג אותך"‪ ,‬אמרה לה‪" ,‬אבל תנסי להשיג אותו"‪.‬‬
‫"באותו רגע הכול התחיל"‪ ,‬מספרת אמרש‪" .‬כל הבהלה‪ .‬זה היה‬
‫בסביבות השעה ארבע‪ ,‬משהו כזה‪ .‬אנחנו היינו עם פה פתוח‪ .‬הרבה‬
‫כאב‪ ,‬סימני שאלה"‪.‬‬
‫"כל הדברים שלו חיים בבית"‬
‫א‬
‫‪67‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫נזכרת‪" .‬היתה לי הרגשה משונה שאני יכולה לפרש רק בדיעבד‪.‬‬
‫בדרך כלל אני מכינה בשבתות אוכל אתיופי מסורתי‪ .‬באותו יום‬
‫אמרתי 'נכין'‪ .‬הכנתי עוף של אתיופים שהוא אהב‪ .‬סיום ישב מולי‬
‫והרגשתי שיש לו הרבה מה לומר‪ ,‬אבל הוא לא הצליח לדבר‪ .‬אני‬
‫זוכרת רק את המבטים שלו ושלי‪ .‬וזהו‪ .‬בעשר יצאתי לבית החולים‪.‬‬
‫לא הייתי שקטה‪ .‬חזרתי הביתה כמה פעמים‪ .‬בכל פעם שכחתי משהו‬
‫אחר‪ .‬נכנסתי ויצאתי עד שהלכתי משם‪ .‬לא ראיתי אותו יותר"‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬בשעה שלוש וחצי בצהריים בערך‪ ,‬כמה שניות‬
‫לפני האסון‪ ,‬התקשר סיום לאמרש‪ .‬הוא אמר לה "איזה באסה‪ ,‬היינו‬
‫צריכים לצאת מוקדם‪ ,‬אבל אנחנו בדרך לפנות כלא‪ .‬אני לא יודע‬
‫מתי זה ייגמר"‪ .‬אמרש הציעה לו לנסוע בשבת לאשקלון‪ ,‬להוריה‪.‬‬
‫הוא שמח‪ .‬הוא אמר משהו שלא הבינה‪' :‬גם ככה זאת שבת אחרונה‬
‫שלי'‪" .‬למה?" שאלה‪" .‬חששתי ששוטר יעצור אותי כי אני בלי‬
‫דיבורית ואקבל קנס של אלף שקל‪ .‬אני זוכרת שהוא ענה 'כי בשבת‬
‫הבאה אני כבר סוגר בבית ספר'‪ .‬וזהו‪ .‬עכשיו המשמעות של 'שבת‬
‫בשש וחצי חזרה לנתיבות‪ ,‬להיות עם אמא של סיום‪ .‬את הילדים‬
‫השאירה באשקלון עם אמה‪" .‬אין מצב שסיום ידאיג אותנו"‪ ,‬אמרה‬
‫לאמו‪" .‬אם היה חי‪ ,‬היה מצלצל‪ .‬אפילו היה לוקח מכשיר טלפון‬
‫מהמפקד שלו או מהנציב"‪.‬‬
‫השעות התארכו והתקווה קטנה‪ .‬למלם‪ ,‬אמו של סיום‪ ,‬ביקשה‬
‫מכל קרובי המשפחה והחברים שיתפללו לכבודו‪ .‬כך עשתה גם‬
‫כשלחם במלחמת לבנון השנייה כאיש מילואים‪ .‬אחר כך‪ ,‬בשעה‬
‫אחת‪-‬עשרה וחצי בלילה‪ ,‬הגיע נציג קצין העיר‪" .‬פתחנו את‬
‫הדלת‪ ,‬אבל לא היה הרבה מה לומר"‪ ,‬נזכרת אמרש‪ .‬אמו של סיום‬
‫התמוטטה במקום‪ .‬מפיה של אמרש עלו זעקות שבר‪" .‬לדעת איך‬
‫סיום נהרג זה בלתי נתפס"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬הוא כאילו עדיין חי‪ .‬כל‬
‫הדברים שלו חיים בבית ‪ -‬הבגדים‪ ,‬הנעליים‪ .‬אומרים שלישון בחדר‬
‫של מת זה לא טוב‪ ,‬אבל אנחנו ישנים במיטה כמו שישנו עם סיום‪.‬‬
‫אני רוחצת את הילדים והם רצים ונשכבים בחלק שלו במיטה‪ .‬סיום‬
‫מת‪ ,‬אבל החדר חי‪ .‬הנשמה הטהורה שלו אתנו"‪.‬‬
‫במהלך ימי השבעה גילתה אמרש שסיום‪ ,‬אהובה ואבי ילדיה‪,‬‬
‫התייתם מאביו כשהיה בן ארבע‪ ,‬בדיוק כמו בנם הבכור‪ .‬גם קודם‬
‫ידעה שהתייתם מאביו‪ ,‬אבל לא ידעה מתי‪" .‬ככה זה"‪ ,‬היא אומרת‪.‬‬
‫"המעגל נסגר‪ .‬אנחנו יושבים ומתכננים את החיים‪ ,‬אבל החיים‬
‫כתובים לנו מראש‪ ,‬לפי סדר‪ .‬אני חושבת על סיום ומרגישה אבודה‪.‬‬
‫הוא היה בשבילי הכול‪ ,‬הוא בנה אותי‪ .‬סיום היה חלק מגופי ואני‬
‫חלק מגופו‪ .‬מה אני בלעדיו?"‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫השבת האחרונה‬
‫באביב של שנת ‪ 2005‬הציע סיום נישואים לאמרש‪ .‬זה היה‬
‫ביום ההולדת שלה‪ .‬את התשובה קיבל בכתב‪.‬‬
‫"לסיום"‪ ,‬כתבה לו אמרש‪" ,‬אותך אני בחרתי לאהוב‪ .‬אותך‬
‫אני רציתי מהשנייה שראיתי‪ .‬אותך בחרתי לאב ילדיי‪ .‬איתך‬
‫אני רוצה לחוות את נפלאות האהבה‪ .‬איתך אני רוצה לצעוד‬
‫לחופה‪ .‬איתך אני מרגישה שלמה ושלווה‪ .‬לכן כן‪ ,‬אנשא לך‬
‫לאישה‪ .‬אוהבת אותך עד מאוד‪ .‬אתה משהו מיוחד‪ .‬תודה‬
‫לאל שבך בחרתי לעד"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"הוא יהיה בעלי תמיד"‬
‫מישר קיריל דרמן ז"ל‬
‫מ‬
‫ישר קיריל דרמן‪ ,‬בן יחיד להוריו‪ ,‬ציפה ללידת בתו‬
‫הבכורה‪ ,‬אולם הוא לא יזכה לראותה‪ .‬הוא נהרג באסון‬
‫השריפה והשאיר אחריו את רעייתו‪ ,‬אנה‪ ,‬בחודש השמיני‬
‫להריונה‪" .‬כל כך שמחנו שאנחנו בהיריון"‪ ,‬אומרת אנה‪" .‬כל‬
‫השיחות שלנו היו רק על התינוקת‪ .‬שבועיים לפני שקיריל נהרג‬
‫כבר שילמנו על חבילת לידה‪ .‬הכנו הכול‪ .‬רהיטים‪ ,‬בגדים‪ .‬אפילו‬
‫נתנו לתינוקת שם‪ .‬קיריל היה מעורב בכל הדברים שהוא לא יזכה‬
‫לראות אף פעם‪ .‬הוא דאג למשפחה שלנו כאילו ידע שלא יהיה‪.‬‬
‫הוא לא השאיר אחריו שום דבר פתוח‪ .‬ציוד לתינוקת‪ ,‬שם‪ .‬גלשנו‬
‫שעות באינטרנט‪ ,‬מחפשים איך לקרוא לה‪ .‬קנינו דירה‪ ,‬רכב‪ .‬את כל‬
‫התקלות שהיו בבית קיריל סידר‪ .‬הוא מיהר לעשות הכול בחודשים‬
‫האחרונים כדי ש'יהיה מושלם'‪ .‬בגלל שהיה בן יחיד‪ ,‬רצינו תמיד‬
‫הרבה ילדים‪ .‬הוא אמר 'אני רוצה לפחות שלושה'‪ .‬זה כבר לא יהיה"‪.‬‬
‫קיריל דרמן‪ ,28 ,‬נולד בסן פטרסבורג וגדל באוקראינה‪ .‬כשהיה‬
‫בן ‪ 14‬עלה לארץ‪ ,‬לטבריה‪ .‬הוא למד בפנימייה בכפר גלים בחיפה‬
‫שלוש שנים‪ ,‬והיה תלמיד מצטיין‪ .‬אחר כך התגייס לצבא‪" .‬הכריח‬
‫את אמא שלו לחתום על ויתור‪ ,‬כי היה בן יחיד"‪ ,‬מספרים בני‬
‫משפחתו‪" ,‬והתגייס לקרבי"‪.‬‬
‫להיות קצין בשביל לתרום‬
‫קיריל שירת בחטיבת "כפיר"‪ ,‬השתתף במבצע "חומת מגן"‬
‫ואפילו זכה בתעודת הערכה‪ .‬שבועיים אחרי שהשתחרר מצה"ל‪,‬‬
‫בפברואר ‪ ,2004‬כבר התגייס לשב"ס‪" .‬אני תמיד אומרת שקיריל‬
‫נולד חייל"‪ ,‬מסבירה אנה‪ ,‬אשתו‪" .‬היה לו חשוב לשרת את המדינה‪.‬‬
‫זה מה שעניין אותו‪ .‬להוביל‪ ,‬להנהיג"‪.‬‬
‫שש שנים‪ ,‬עד שיצא לקורס הקצינים‪ ,‬שירת ב'גלבוע'‪ .‬למעשה‬
‫שירת שם מאז שבית הסוהר נפתח (להוציא חודשים ספורים‬
‫‪68‬‬
‫שבהם עבד ב'שיטה')‪ .‬הוא היה בין השאר זקיף‪ ,‬סמל אגף‪ ,‬עבד‬
‫בהפרדות ועבר קורס סוהרים‪ ,‬קורס מש"קים‪ ,‬קורס מדריכי קרב‬
‫מגע וקורס חונכים‪ .‬במשך שנתיים וחצי הספיק לסיים תואר ראשון‬
‫בקרימינולוגיה‪ .‬חודשים אחדים לפני שנהרג גם הצטרף לתוכנית‬
‫המצוינות של הארגון‪ ,‬תלפיות‪ ,‬והיה ל"תלפיון"‪ .‬מטרת התוכנית היא‬
‫לאתר אנשים בעלי יכולות פיקוד‪ ,‬הובלה ומנהיגות פוטנציאליים‪,‬‬
‫ללוותם ולפתח אותם‪ .‬דרמן‪ ,‬מספרים בני משפחתו‪ ,‬הגיש מועמדות‬
‫לתוכנית רק בגלל שמפקדיו דחקו בו‪ .‬הוא עצמו היה צנוע‪ ,‬שקט‪,‬‬
‫נעים הליכות‪ .‬גם בקשר לקצונה‪ .‬אם לא היו לוחצים עליו‪ ,‬ספק אם‬
‫היה מגיש מועמדות‪" .‬חריג ביכולותיו"‪ ,‬אמרו עליו בעודו בחיים‬
‫מפקדיו ב'גלבוע'‪" .‬יוצא דופן"‪" .‬תמיד אמר‪' :‬אני עושה את העבודה‬
‫שלי'"‪ ,‬מספרים חבריו‪'" .‬אם אהיה מספיק טוב‪ ,‬יראו אותי ויקדמו‬
‫אותי בלי שאבקש ואלחץ‪ .‬אם לא‪ ,‬סימן שלא מגיע לי"‪.‬‬
‫"כמה שבועות לפני שנהרג"‪ ,‬משחזרת אנה‪" ,‬שאל אותי אם‬
‫לדעתי הוא ביישן‪ .‬הסתבר שהעירו לו שכאשר הוא מעביר הרצאות‬
‫ותדרוכים‪ ,‬הצוואר שלו מאדים‪ .‬אמרתי לו 'ביישן אתה לא‪ ,‬כי ביישן‬
‫לא מסוגל לעמוד מול קהל כמו שאתה עומד'‪ .‬עכשיו‪ ,‬אחרי שנהרג‪,‬‬
‫אני מבינה על מה כולם דיברו‪ .‬הוא פשוט היה צנוע‪ .‬הצניעות‬
‫התבטאה בהסמקה‪ .‬המטרה שלו היתה להוכיח דברים רק לעצמו‪.‬‬
‫הוא רצה להיות קצין‪ ,‬כי הוא חשב שהוא יוכל לתרום יותר‪ .‬לא כי‬
‫התחשק לו להיות 'גנרל'"‪.‬‬
‫בפגישה השנייה שלהם‪ ,‬סיפרה אנה‪ ,‬כבר ידעה ש"זה זה"‪ .‬היא‬
‫היתה אז בת ‪ ,21‬הוא מבוגר ממנה בשנתיים‪ .‬כעבור שנה עברו לגור‬
‫יחד‪ .‬הם שכרו דירה בטבריה‪ ,‬וכעבור שנה נוספת ביחד התחתנו‪.‬‬
‫"הצעת הנישואים היתה במכתב"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬הוא קיפל את‬
‫המכתב וכתב עליו מבחוץ 'לידי אנה דרמן'‪ ,‬שם המשפחה שלו‪.‬‬
‫בפנים כתב 'כן‪ ,‬לא טעיתי‪ .‬אני רוצה שאת תהיי אשתי'‪ .‬יותר מזה‪:‬‬
‫שלוש שנים‪ ,‬בכל יום נישואים שלנו‪ ,‬הציע לי נישואים מחדש‪ .‬אני‬
‫"התינוקת שלי תדע שהיה לה אבא גיבור"‬
‫בפעם האחרונה ראתה אנה את קיריל חמישה ימים לפני‬
‫האסון‪ .‬הוא יצא לשבת והיא הסיעה אותו ביום ראשון בבוקר‬
‫לתחנה המרכזית‪ ,‬לאוטובוס‪ .‬השבת שבילו יחד‪ ,‬מספרת אנה‪,‬‬
‫היתה מדהימה‪ .‬קיריל אהב לצלול‪ ,‬והיא התעקשה שיצלול באותו‬
‫סופשבוע‪ .‬הם נסעו במיוחד לנהריה‪ .‬הוא צלל והיא ישבה וחיכתה‬
‫לו‪ .‬אחר כך טיילו‪.‬‬
‫ביום חמישי בבוקר‪ ,‬יום מותו‪ ,‬הלכה אנה לבדיקה אצל הרופא‪.‬‬
‫"הספקתי לספר לו מה הערכת המשקל של התינוקת ולהגיד לו‬
‫ש'הכול בסדר'"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬הוא שמח"‪ .‬אחר כך צלצל לעדכן‬
‫שהם נוסעים לצפון‪ ,‬ל'דמון'‪ .‬אמר שאולי יתעכב‪" .‬הוא עשה לי‬
‫'שיחות וידאו'‪ .‬שלח תמונות דרך הטלפון‪ .‬הוא עדיין היה רחוק‬
‫יחסית מהשריפה"‪.‬‬
‫בהמשך ניסתה לצלצל‪ ,‬אבל הטלפון של קיריל היה מנותק‪ .‬היא‬
‫א‬
‫‪69‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫שהיה לי קשה‪ ,‬ההחלטה שלי היתה לתמוך בו‪ .‬גם כשיצא לקצונה‪,‬‬
‫למרות שכבר הייתי בהיריון‪ ,‬זה מה שעשיתי‪ .‬יכולתי להילחם בו‬
‫ולא להסכים או לא לתת לו את הכוח להמשיך‪ .‬אך קיריל נולד‬
‫לקצונה‪ ,‬לפיקוד‪ ,‬ואני יכולתי רק לעודד אותו"‪.‬‬
‫אמרה לעצמה שכנראה הפקידו את הטלפון הנייד בכניסה ל'דמון'‪.‬‬
‫היא ניסתה גם לשלוח מסרונים‪ .‬כשהגיעה הביתה השעה היתה‬
‫כבר בסביבות ארבע אחר הצהריים‪ ,‬והיא הדליקה את הטלוויזיה‪.‬‬
‫"התחילו להגיע ההודעות על האוטובוס"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬אני‬
‫חשבתי 'זה לא הם'‪ .‬בחמש וחצי התקשרתי למפקד המשמרת‬
‫של קיריל‪ .‬הוא כבר ידע‪ ,‬אבל לא אמר לי‪ .‬התניע את הרכב ובא‬
‫אלי‪ .‬אפילו לא חשדתי‪ .‬חיכיתי עד לרגע האחרון שקיריל יתקשר‪.‬‬
‫התחננתי 'תנו למי שנשאר בחיים להתקשר למשפחות'‪ .‬לרגע לא‬
‫חשבתי שקיריל נמצא בין המתים‪ .‬רק כשקצין העיר הגיע‪ ,‬וראיתי‬
‫את המדים הירוקים‪ ,‬זה היה כבר בעשר בלילה‪ ,‬הבנתי‪ .‬אני זוכרת‬
‫שאמרתי‪ :‬זהו‪ .‬הכול נגמר"‪.‬‬
‫קשה מאוד להשלים עם מה שלא יהיה כבר‪ ,‬אומרת אנה דרמן‪.‬‬
‫"מבחינתי קיריל נמצא איפשהו‪ ,‬רק שהוא לא מתקשר אלי"‪ ,‬היא‬
‫אומרת‪" .‬אני בטוחה שהמחשבות האחרונות של קיריל היו עלינו ‪-‬‬
‫התינוקת שלו ואני"‪.‬‬
‫היא עצמה איבדה את אביה כשהיתה בת חמש עשרה‪ .‬הוא טבע‬
‫בים‪ .‬שנה וחצי קודם לכן עלתה לארץ‪" .‬יש לי דוגמה איך זה לגדול‬
‫בלי אבא"‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬וגם איך זה להיות אלמנה צעירה‪ .‬התינוקת‬
‫שלי תדע שהיה לה אבא חייל‪ .‬גיבור"‪.‬‬
‫עוד בימי השבעה על אהובה החלה אנה דרמן בהליכי גיוס‬
‫לשב"ס‪" .‬רק ככה"‪ ,‬היא אומרת‪" ,‬ארגיש שאני נשארת במשפחה‪.‬‬
‫הייתי מעורבת בכל דבר‪ .‬זה חסר לי‪ .‬זה היה חלק מקיריל‪ ,‬וזה‬
‫גם חלק ממני‪ .‬ככה אולי אצליח להשלים חלק בפאזל החסר שלי‬
‫ולסתום לעצמי איזשהו חור"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫זוכרת ששאלתי אותו‪' :‬כל שנה תציע לי נישואים?' והוא אמר לי‬
‫'כן‪ ,‬בטח"‪.‬‬
‫הם טיילו בפראג‪ ,‬ובמהלך הטיול התחתנו‪ ,‬בלי נוכחות אורחים‪.‬‬
‫עם הזמן קנו דירה ועברו להתגורר בעפולה‪ .‬קיריל המשיך לשרת‬
‫בשב"ס‪" .‬דאגתי‪ ,‬אבל הרגשתי שהעבודה שלו היא גם חלק ממני"‪,‬‬
‫אומרת אנה‪" .‬הוא שיתף אותי בכל‪ .‬אחרי שנהרג לקחו אותי לסיור‬
‫ב'גלבוע'‪ .‬הרגשתי כמו בבית‪ .‬ידעתי הכול מהסיפורים של קיריל‪.‬‬
‫יש להם שם כלבייה‪ ,‬וזיהיתי את אחד הכלבים מהסיפורים‪ .‬כמה‬
‫אילת דקר‪ ,‬מפקד כלא 'גלבוע'‪ ,‬כותב לקיריל‪:‬‬
‫"הכרתי את קיריל דרמן באימון דו‪-‬יומי של המשמרת‪.‬‬
‫שאלתי את הסוהרים מי כתב את 'הנסיך הקטן'‪ ,‬והיחיד‬
‫שהרים יד בחיוך ממזרי‪ ,‬עם התשובה הנכונה‪ ,‬היה בחור גדל‬
‫גוף שישב בספסלים האחרונים‪ .‬אז גיליתי את חכמתו‪.‬‬
‫לאחר מכן עברנו לאימון קרב מגע‪ .‬כשביקשתי מתנדב‬
‫מהקהל‪ ,‬הראשון היה אותו איש גדל גוף‪.‬‬
‫באימון הפס"ד חיפשתי מישהו שלוקח אחריות ומעז‪ .‬אז‬
‫ראיתי את הכריזמה שלו‪.‬‬
‫שאלתי את מפקדו הישיר שתי שאלות‪ :‬הראשונה‪ ,‬מה שמו‪,‬‬
‫והשנייה ‪ -‬למה לעזאזל הבחור לא יצא למבדקי קצונה‪.‬‬
‫התשובה הראשונה היתה 'קיריל דרמן'‪ .‬התשובה השנייה‬
‫היתה 'כי הוא לא ביקש'‪.‬‬
‫קראתי לאדון‪ .‬בחור ענק‪ ,‬ביישן‪ ,‬מחייך‪ .‬שאלתי אותו למה‬
‫הוא לא ביקש לצאת לקורס קצינים‪ ,‬והוא אמר שאם הוא‬
‫טוב‪ ,‬אז יגלו אותו‪.‬‬
‫הביישנות שלו היתה מדהימה‪ .‬הוא ממש לא הכיר ביכולות‬
‫שלו‪ .‬התחלתי להכשירו לקורס קצינים‪ .‬הוא עבר מרכז‬
‫קצונה ללא מאמץ‪ ,‬יצא ל'תלפיות'‪ ,‬ושוב ‪ -‬ללא מאמץ‪ .‬ענק‪,‬‬
‫טוב לב וביישן‪.‬‬
‫ביום האסון היה ברור לי שהוא נפגע‪ .‬הרגשתי כאב עמוק‪,‬‬
‫חד‪ ,‬חזק‪ .‬בהלוויה כאב לי הלב‪ .‬הרגשתי כאילו נהרג אחי‬
‫הקטן‪ ,‬בן טיפוחיי‪.‬‬
‫קיריל‪ ,‬כל כך גאה הייתי להכירך‪ ,‬להיות מפקדך‪ .‬אני מבטיח‬
‫לך כי נשמור על אנה‪ ,‬על אמא ועל הילדה הקטנה שעוד‬
‫לא הכירה אותך‪ .‬הדמעות חונקות את גרוני והלב מתכווץ‬
‫במחשבה עליך‪ .‬אוהב אותך כל כך‪ ,‬איש יקר‪ .‬מתגעגע"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫המכתב של אילת דקר‬
‫מישר רונן פרץ ז"ל‬
‫ב‬
‫ערב לפני השינה‪ ,‬כשהם כבר שוכבים במיטותיהם‪ ,‬מדברים‬
‫קורל וליאם‪ ,‬ילדיו של מישר רונן פרץ‪ ,‬על אבא‪ .‬קורל בת‬
‫שש‪ .‬ליאם בן שלוש וחצי‪ .‬שירית‪ ,‬רעייתו של מישר פרץ‬
‫ז"ל‪ ,‬מספרת שהם שואלים אותה‪" ,‬אמא‪ ,‬למה אבא מת? למה הוא‬
‫לא מגיע?"‪" .‬הם רוצים לדעת"‪ ,‬אומרת שירית‪" .‬יום ההולדת של‬
‫קורל חל בעוד חודשיים‪ .‬היא שואלת אותי 'מה‪ ,‬אבא לא יבוא ליום‬
‫ההולדת שלי?‪ .‬אני זכיתי להיות עם אבא שש שנים‪ ,‬וליאם הספיק‬
‫רק שלוש'‪ .‬אני מסבירה להם שאבא שלהם היה גיבור‪' .‬הוא הלך‬
‫לעבודה שלו להציל אנשים‪ ,‬הוא לא נהרג לבד‪ ,‬יש עוד הרבה ילדים‬
‫עצובים כמוכם'‪' .‬אמא'‪ ,‬הם שואלים‪' ,‬אבא רואה אותנו עכשיו?‬
‫אבא שומע? אמא‪ ,‬אם נדבר אל אבא הוא יקשיב?'‪ .‬ואז הם קוראים‬
‫בקול‪' :‬אבא‪ ,‬אנחנו אוהבים אותך אבא שלנו‪ .‬מאוד'"‪.‬‬
‫מישר רונן פרץ נולד וגדל באשקלון‪ .‬רונן‪ ,‬בנם של יהושע ואנט‪,‬‬
‫השאיר אחריו שני אחים ואחות‪ ,‬אישה ושני ילדים קטנים‪" .‬קשה"‪,‬‬
‫אומרת שירית אשתו‪".‬זה כמו הבזק של ברק שפוגע בכל הגוף‪ .‬לא‬
‫משאיר אף איבר שלם‪ .‬אני רוצה לחייג אליו‪ ,‬לרונן‪ .‬אני רוצה לספר‬
‫לו דברים‪ .‬הוא היה החיים‪ ,‬הוא היה האור של הבית‪ ,‬הלב של כולם‪.‬‬
‫עכשיו ריק לנו‪ .‬כאילו בא מישהו עם שואב אבק ושאב לי את כל‬
‫החיים מהגוף"‪.‬‬
‫"זאת היתה אהבה ענקית"‬
‫"רונן הכיר אותי הכי טוב שאפשר‪ .‬נפגשנו כשהייתי חיילת‪.‬‬
‫עבדתי אז בבוטיק בגדים‪ .‬הוא נכנס ואמרתי לו 'אם תקנה חולצה‬
‫אדומה‪ ,‬זה יהיה הכי יפה והכי סקסי'‪ .‬בזמן שמדד את החולצה‬
‫היתה לו שיחת טלפון‪ .‬עניתי‪ .‬אמרתי שאני חברה שלו‪ ,‬אפילו שהיה‬
‫לי אז חבר‪ .‬הוא ביקש מבעל החנות את מספר הטלפון שלי‪ ,‬וכבר‬
‫בערב התקשר‪ .‬התחילה ידידות נפש‪ .‬הוא היה בעיניי מלאך‪ ,‬מהיום‬
‫הראשון‪ .‬מקסים ואוהב‪ ,‬מפנק‪ .‬אוזן קשבת‪ .‬חמישה חודשים היינו‬
‫ידידים‪ ,‬עד שנפרדתי מחבר שלי‪ .‬התקשרתי לרונן ואמרתי 'אני‬
‫‪70‬‬
‫רוצה שניפגש הערב לקפה ונתחיל חיים חדשים'‪ .‬למחרת התחלנו‬
‫בחיים משותפים‪ .‬אני זוכרת שהבאתי אותו לראשונה לבית הורי‪.‬‬
‫אבא שלי אמר‪' :‬שירית‪ ,‬זה יהיה בעלך'‪ .‬זה היה בשנת ‪ .2001‬אחרי‬
‫חצי שנה ישבנו במרפסת‪ ,‬והוא אמר 'אולי נתחתן?' קבענו תאריך‬
‫באותו רגע והתחתנו לאחר חצי שנה"‪.‬‬
‫"איזה בעל הוא היה? הכי טוב שיש‪ .‬מפנק כל הזמן‪' .‬אני לא יודע‬
‫להגיד לך לא'‪ ,‬אמר לי תמיד‪ .‬אני הייתי מבקשת ממנו 'רוני תקנה‬
‫לי'‪' ,‬רוני תביא לי'‪' ,‬רוני תעשה'‪ .‬הייתי מלכה‪ .‬בכל מקום הוא דיבר‬
‫רק על אשתי ואשתי‪ .‬זאת היתה אהבה ענקית‪ .‬כל הזמן שאלו אותנו‬
‫'תגידו‪ ,‬מה המתכון?'‪ .‬כשדאגתי אמר תמיד 'חיים רק פעם אחת‪,‬‬
‫תיהני מכל רגע‪ ,‬כל עוד אפשר'"‪.‬‬
‫"כל שבת הוא היה חוזר מבית הכנסת ומביא לי הביתה את כל‬
‫השכונה‪' .‬בוא‪ ,‬תטעם מהדגים של אשתי'‪' ,‬בואו‪ ,‬תראו מה אשתי‬
‫הכינה'‪ .‬מוקף חברים"‪.‬‬
‫"חמש שנים לפני האסון רונן התגייס לשב"ס‪ ,‬לנחשון‪ .‬בא והודיע‬
‫שהוא עוזב את העבודה‪ .‬עד אז היה מנהל עבודה בחברה‪ .‬אמר 'אני‬
‫רוצה חבר'ה‪ ,‬רוצה יחידה‪ ,‬לנחשון'‪ .‬הוא היה נלהב והיה לו אור‬
‫בעיניים‪ .‬הוא עבר מבחנים‪ ,‬וכשהודיעו לו שהתקבל‪ ,‬היה מאושר‪.‬‬
‫רונן נכנס ישירות לנחשון ועשה שם את כל המסלול‪ .‬הוא אמר לי‬
‫'נחשון זה לא עבודה‪ ,‬זה בית'‪ .‬אני זוכרת את הפעם הראשונה שהוא‬
‫הגיע הביתה במדים‪ .‬החסרתי פעימה‪ .‬אחר כך הסתובבנו בשכונה‬
‫עם הורי והוריו‪ .‬כזאת גאווה‪ .‬הוא היה מגיע לקצה השכונה‪ ,‬ויש פה‬
‫המון חבר'ה מנחשון‪ ,‬ואני כבר הייתי אומרת 'זה הבעל שלי שבא'‪.‬‬
‫הייתי מזהה אותו תמיד‪ ,‬מקילומטרים'"‪.‬‬
‫"כשרונן יצא לקורס קצינים הוא צלצל אלי אחרי כמה ימים ואמר‬
‫שקר לו‪ .‬הלכתי וקניתי לו שמיכה חדשה‪ ,‬פוך נוצות‪' .‬את האישה‬
‫שלי'‪ ,‬הגיב‪' .‬את תחזקי אותי ותתמכי בי ואני אהיה קצין'‪ .‬אבל איך‬
‫אני אחזיק מעמד חצי שנה והמיטה שלי ריקה? שאלתי‪ .‬לא חשבתי‬
‫שזה יהיה לכל החיים"‪.‬‬
‫"בנה לנו חיים שלמים‪ ,‬והלך"‬
‫א‬
‫‪71‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫"יומיים לפני שרונן נהרג חגגנו עם ליאם את חג החנוכה‪ .‬ליאם‬
‫עצר את המסיבה באמצע‪' .‬אני רוצה שתראו את אבא שלי'‪ ,‬הוא‬
‫אמר‪ .‬רונן בא במדים‪ .‬אחר כך חילקו סופגניות‪ .‬רונן חבש כובע‬
‫טבחים והתחיל לחלק סופגניות‪ .‬ליאם התגאה בו כל כך‪ .‬אחר‬
‫כך רונן הלך לבקר את הוריו‪ .‬הוא חזר הביתה ועזר לקורל ללמוד‬
‫למבחן‪' .‬את הנסיכה שלי'‪ ,‬אמר לה‪ .‬לליאם קרא 'בנדיט'‪ .‬הוא סיפר‬
‫לילדים סיפור והשכיב אותם לישון‪ .‬בבוקר יצא מוקדם‪ .‬אפילו לא‬
‫ראיתי אותו‪ .‬בשמונה צלצל וצחק 'את בטח עוד ישנה'"‪.‬‬
‫"בשתים‪-‬עשרה בצהריים הוא צלצל שוב‪' .‬יש שריפה ואנחנו‬
‫הולכים לפנות אסירים'‪ .‬הוא אמר שנהיה בקשר‪ .‬באחת וחצי‬
‫הייתי לוקחת את הילדים והוא תמיד היה מדבר אתם‪ .‬אבל הוא‬
‫לא התקשר‪ .‬חזרתי הביתה והחלפתי מצעים‪ .‬ניקיתי‪ .‬רונן אהב‬
‫תמיד שהכול יהיה נקי‪ .‬ברבע לחמש יצאתי להחזיר את קורל‬
‫מחוג‪ .‬התלבשתי יפה‪ ,‬התאפרתי‪ .‬הייתי בטוחה שרונן יצלצל ויבקש‬
‫שאבוא לאסוף אותו‪ .‬עמדתי במתנ"ס של החוג‪ ,‬ליד השומר‪ .‬ליאם‬
‫שיחק באקווריום וקורל עוד היתה בחוג‪ .‬הטלוויזיה דלקה‪ .‬דיברו‬
‫על שריפה‪ .‬התחילו כתוביות‪ .‬אוטובוס אסירים‪ .‬צלצלתי לרונן‪,‬‬
‫אבל הוא לא ענה‪ .‬אמרתי 'משהו בטוח קרה לו'‪ .‬חברה צלצלה‪ .‬היא‬
‫אמרה‪' ,‬שמעתי שרונן על האוטובוס'‪ .‬קורל בדיוק יצאה מהחוג‪ .‬אני‬
‫צעקתי‪ .‬יצאתי החוצה‪ .‬אני זוכרת שהשומר הסתכל עלי ולא הבין‬
‫מה קורה‪ .‬התקשרתי לחבר של רונן וביקשתי שיבוא‪ .‬לא הצלחתי‬
‫להתניע את המכונית‪ .‬נסענו להורים שלי‪ .‬אפילו לא זכרתי את‬
‫הדרך‪ .‬וכל הזמן אמרתי 'רונן בטח ניצל‪ .‬רונן לא יעזוב אותי‪ .‬הוא‬
‫הרי הבטיח שיבוא בערב‪ .‬הוא אמר‪"...‬‬
‫"'לא יכול להיות שהוא לא יצא מהאש'‪ ,‬חשבתי‪ .‬כשקצין העיר‬
‫הגיע‪ ,‬בעשר בלילה‪ ,‬אמרתי לו 'לא יכול להיות שבאת לומר לי דבר‬
‫כזה'‪ .‬רק רגע לפני כן הייתי האדם הכי מאושר בעולם‪ ,‬ורגע אחר‬
‫כך כל העולם קרס"‪.‬‬
‫"אחרי שהוא נהרג הביאו לנו את המדים שלו על קולב‪ .‬במקום‬
‫שהוא ייכנס הביתה‪ ,‬המדים שלו נכנסו‪ .‬עכשיו הם תלויים בחדר על‬
‫קולב‪ .‬כאילו רונן בבית‪ .‬הכול אצלו היה כל כך מסודר ומגוהץ‪ .‬כל‬
‫סיכה במקום‪ ,‬העטים בכיסים והפנקס הקטן בכיס‪ .‬בארבע בבוקר‬
‫הוא כבר היה יוצא לעבודה‪ ,‬ואני הייתי קמה אחריו ומריחה את‬
‫הבושם שלו שהתפזר בחלל הבית‪ .‬אחרי שנהרג חיכיתי למצעים‬
‫שלו שיגיעו‪ .‬להריח אותו‪.‬‬
‫תכננו כל פרט וכל דבר‪ .‬קנינו רהיטים ומכשירי חשמל‪ .‬היינו‬
‫במקום הכי גבוה בעולם‪ ,‬הכי מאושר‪ .‬הכול היה בטוח כל כך‬
‫והקרקע יציבה‪ .‬עכשיו הכול נעלם‪ .‬אני לא תופסת‪ .‬הבית החדש‬
‫שלנו עומד ריק‪ .‬אני צריכה לעבור ואני לא יכולה‪ ,‬כי זה הבית‬
‫שרונן בנה‪ .‬הוא בנה לנו חיים שלמים‪ ,‬מלאים‪ ,‬והלך"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"רקמנו תוכניות‪ .‬השנה שאחרי הקורס היתה צריכה להיות השנה‬
‫הכי ורודה שלנו‪ .‬רונן בדיוק סיים תואר ראשון בקרימינולוגיה‪ .‬ב‪1-‬‬
‫בינואר היינו אמורים לעבור לגור בבית חדש שקנינו‪ .‬רונן תכנן את‬
‫הבית הזה‪ .‬אמרנו לעצמנו שכשנעבור לבית החדש נעשה עוד ילד‪.‬‬
‫'את תקחי חופשת לידה ארוכה'‪ ,‬הוא אמר‪ .‬תכננו נופש באילת‪.‬‬
‫פתאום כל החיים נפסקו‪ .‬כאילו הזמן נעצר"‪.‬‬
‫לכבוד הריקוד הראשון שלהם כזוג נשוי בחתונתם חיברה‬
‫שירית שיר‪ .‬את השיר הקדישה לרונן אהובה‪" :‬רונן בעלי‬
‫היקר"‪ ,‬נאמר בהקלטה‪" ,‬את המתנה הגדולה ביותר קיבלתי‬
‫בערב מרגש זה‪ ,‬והאל הוא עדי ‪ -‬קיבלתי אותך‪ ,‬בעלי‪ .‬ועל‬
‫כן מספר משאלות בליבי‪ :‬שיהיה לנו רק טוב‪ ,‬שנדע לאהוב‪,‬‬
‫שלא נדע לכעוס ונמהר לסלוח‪ ,‬שלא נדע עקשנות ונמהר‬
‫לוותר‪ ,‬שנממש את אהבתנו בכל יום ויום‪ ,‬שניגע בחלומותינו‬
‫ונהפוך אותם למציאות נפלאה‪.‬‬
‫אוהבת אותך יותר מכל‪...‬‬
‫מי אם לא אשתך ‪ -‬שירית"‪.‬‬
‫אחר כך התחיל השיר‪:‬‬
‫"רונן שלי יקר ומקסים‪ ,‬כמוך נפלא יש רק בסרטים‪ /‬אדם‬
‫מיוחד‪ ,‬חם ואוהב‪ ,‬כזה שנותן המון מהלב‬
‫‪...‬רונן אהוב שלי רק אתה בליבי‪ /‬אתה האושר הגדול‪ ,‬רק‬
‫אותך אוהב מכל‬
‫רוצה ביום החתונה אתך באושר כה נפלא‪ /‬לרחף יחדיו‪,‬‬
‫לאהוב בלי גבולות‬
‫נשם (קיצור של נשמה) קוראת לך בחיבה‪ ,‬בלב שאליך מלא‬
‫אהבה‪.‬‬
‫באילת היו רגעים נפלאים‪,‬‬
‫שיר ופרח כזה מקסים‬
‫חולה על עיניך הירוקות‪ ,‬החיוך החם המיוחד מאוד‬
‫נדלק בקלילות‪ ,‬נראה כדוגמן‬
‫מיליון דולר שחבל על הזמן‪.‬‬
‫‪...‬רוצה להיות אתך לתמיד‬
‫באהבה נפלאה אמיתית‬
‫כזה נהדר תמשיך להיות‬
‫ורק טוב שנדע עוד שנים רבות‪.‬‬
‫אתה האושר הגדול‪ ,‬רק אותך אוהב מכל‬
‫לעוד שנים של יחד‪...‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫השיר שכתבה שירית לחתונה‬
‫מישר רועי ביטון ז"ל‬
‫ע‬
‫ל המצבה שהוקמה לזכרו של מישר רועי ביטון‪ ,‬הוסיפה‬
‫רעייתו לירון שורות משיר ילדים ישן‪ .‬רועי השאיר אחריו‬
‫את בתו עמית‪ ,‬בת שנתיים ועשרה חודשים; לירון‪ ,‬בחודש‬
‫השביעי להריונה‪ ,‬נושאת בבטנה את בנם שלא יכיר לעולם את‬
‫אביו‪" .‬בשיר נכתב 'אמא‪ ,‬הו אמא‪ ,‬חבקיני חזק"‪ ,‬אומרת לירון‪.‬‬
‫"עמית ורועי תמיד היו שרים 'אבא‪ ,‬הו אבא‪ ,‬חבקני חזק'‪ .‬זה מה‬
‫שכתבתי על המצבה של רועי‪' .‬אבא‪ ,‬הו אבא‪ ,‬חבקני חזק‪ ,‬ולעולם‬
‫לא ניפרד'‪ .‬כי לעולם לא ניפרד ממנו‪ .‬אחרי שרועי נהרג הסברנו‬
‫לעמית שהוא לא יחזור‪ .‬לא רציתי להגיד לה 'אבא בשמים'‪ .‬אמרתי‬
‫לה שקברו אותו‪ .‬היא אמרה לי 'אז מה‪ ,‬אמא‪ ,‬אבא עכשיו בתוך‬
‫ביטון‪ ,‬נולד וגדל בקריית גת‪ ,‬בבית מסורתי‪ .‬רועי הוא השני מבין‬
‫שישה ילדים‪ ,‬שלושה בנים ושלוש בנות‪'" .‬הוא היה קונדסון' לא‬
‫קטן"‪ ,‬אומרים עליו בני משפחתו‪" .‬ילד מיוחד‪ ,‬מקסים‪ ,‬שכיבד את‬
‫המבוגרים‪ ,‬אהב לעזור ו'כבש' את כל המורים"‪.‬‬
‫כשהיה בן תשע‪-‬עשרה הכיר רועי את לירון‪" .‬קשר גורלי"‪,‬‬
‫היא מתארת את הקשר ביניהם‪ .‬שניהם נולדו באותו יום‪ ,‬תשעה‬
‫בספטמבר‪ ,‬בהפרש של ארבע שנים‪ ,‬ותמיד חגגו את ימי ההולדת‬
‫יחד‪ .‬עכשיו‪ ,‬אומרת לירון‪ ,‬לא תחגוג יותר את יום הולדתה‪" .‬הוא‬
‫היה חייל במג"ב ואני תלמידת בית ספר‪ ,‬אבל הוא לא נבהל"‪ ,‬היא‬
‫מספרת‪" .‬מיד כשנפגשנו ידעתי שהוא יהיה בעלי"‪.‬‬
‫החול?' אני רוצה לומר לה את האמת כדי שאוכל לקחת אותה לבית‬
‫העלמין‪ ,‬לבקר את אבא‪ .‬בשמים אי אפשר לבקר‪ .‬היא מנשקת את‬
‫התמונות של רועי ואומרת 'אמא‪ ,‬אבא חוצפן‪ .‬הוא לא עונה לי‪,‬‬
‫הוא חצוף'‪ .‬אחר כך‪ ,‬בלילה‪ ,‬היא בוכה‪' .‬אני רוצה לישון עם אבא‪.‬‬
‫תתקשרי לאבא‪ .‬אמא‪ ,‬בא לי את אבא שלי'"‪.‬‬
‫"אני מסתכלת עליה‪ ,‬על עמית‪ ,‬ואני נשברת"‪ ,‬נעצבת לירון‪" .‬אני‬
‫חושבת על הבן שלנו‪ ,‬שרועי לא יזכה לראות‪ .‬אני מתפללת שיהיה‬
‫דומה לרועי‪ .‬אנשים אומרים לי 'תשמרי על עצמך'‪ .‬אבל אני לא‬
‫מסוגלת‪ .‬כל הגוף שלי כואב ואני לא מצליחה לישון‪ .‬מתה מהלכת‪.‬‬
‫ככה אני‪ .‬מתה‪ .‬הבית שקט כמו בית קברות‪ .‬אני הולכת בסלון‪,‬‬
‫נתקלת בנעליים של רועי‪ .‬הולכת עוד קצת‪ ,‬רואה את מברשת‬
‫השיניים שלו‪ .‬אני מחכה שהוא יגיע‪ .‬אני מתקשרת אליו‪ ,‬אבל הוא‬
‫לא עונה‪ .‬אני לא קולטת שסל הכביסה ריק‪ .‬אין כביסה של רועי‪ .‬אני‬
‫פותחת את המקרר‪ .‬אני רואה את בקבוק הבירה שקנה‪ .‬אם עמית לא‬
‫היתה אומרת לי בבוקר 'אמא‪ ,‬קומי להכין לי חלב'‪ ,‬אני לא יודעת‬
‫איך הייתי קמה"‪.‬‬
‫מישר רועי ביטון‪ ,‬בן ‪ 29‬שנים במותו‪ ,‬בנם של יפה ועמרם‬
‫הפגישה האחרונה עם אבא‬
‫‪72‬‬
‫מישר ביטון הצטרף לשב"ס שבע שנים לפני האסון‪ ,‬לבית הסוהר‬
‫'אוהלי קידר'‪ ,‬זמן קצר לאחר שהשתחרר מצה"ל‪" .‬הוא חיפש עבודה‬
‫עם אקשן"‪ ,‬נזכרת לירון‪" .‬מקום שצריך להגדיל בו ראש"‪ .‬לאחר‬
‫שעבר קורס סוהרים וקורס מש"קים התחיל ללמוד קרימינולוגיה‪,‬‬
‫ובהמשך יצא לקורס קצינים‪" .‬רועי היה צריך לצאת לקורס קצינים‬
‫כבר בשנה שעברה‪ ,‬אבל אז עבר ניתוח"‪ ,‬מספרת לירון‪" .‬לכן הוא‬
‫יצא השנה‪ .‬עכשיו אני שואלת את עצמי 'למה עודדתי אותו?' אולי‬
‫הייתי צריכה להגיד לו 'תעזוב'"‪.‬‬
‫בפעם האחרונה לפני האסון הגיע רועי הביתה לקריית גת ביום‬
‫שלישי‪ ,‬יומיים לפני השריפה‪ .‬ללירון היתה באותו ערב מסיבת‬
‫חנוכה מטעם העבודה‪ .‬היא לא רצתה ללכת‪ ,‬אך רועי שכנע אותה‬
‫שתצא‪" .‬השארתי אותו עם עמית בבית"‪ ,‬היא מספרת‪" .‬בלילה‬
‫חזרתי וראיתי את כל הבית הפוך‪ .‬משהו שלא אופייני לרועי‪ .‬יש‬
‫משחקים שאני נותנת לעמית רק אחרי שהיא מבקשת רשות‪ .‬הבנתי‬
‫שרועי נתן לה יד חופשית"‪.‬‬
‫כשמתקשרים לטלפון הנייד של לירון‪ ,‬רעייתו של רועי ביטון‪,‬‬
‫שומעים את השיר "כאב של לוחמים" של עידן עמדי‪ .‬את‬
‫השיר בחרה לירון לאחר שרועי נהרג‪" ,‬מכיוון שאומרים‬
‫שאדם מרגיש ארבעים יום לפני שהוא מת שהוא הולך‬
‫למות"‪ ,‬היא מסבירה‪" .‬אם רועי הרגיש בזה הוא לא שיתף‬
‫אותי‪ .‬עם כל מה שמספרים‪ ,‬שהוא והחברים שלו היו‬
‫גיבורים‪ ,‬רועי ניסה כנראה לשמור עלי שלא אדאג"‪.‬‬
‫כאב של לוחמים (מילים ולחן‪ :‬עידן עמדי)‬
‫ערב ראשון של לבד‪ /‬יושב וכותב לה מכתב‪ /‬על כל הדברים‬
‫שהיו‪ /‬כל מה שקרה בדיוק‪ /‬אותיות מופיעות על הקיר‪/‬‬
‫אני הפחד‪ ,‬נעים להכיר‪ /‬הדמויות אוהבות לשחק‪ /‬זזות כאן‬
‫בבית הריק‪ ,‬הריק‪ /‬ואת‪ ,‬את לא יודעת כמה‪ /‬ממך ניסיתי‬
‫להסתיר‪ /‬את כל הסיוטים בלילה‪ /‬צרחות ודם על המדים‪/‬‬
‫את לא מבינה כבר למה‪ /‬אני מזמן כבר לא אני‪ /‬תמונות‬
‫רצות מאותו לילה‪ /‬דמעות‪ ,‬כאב של לוחמים‪.‬‬
‫"הגוף שלי קפא‪ ,‬התחלתי לרעוד מקור"‬
‫רועי ולירון נהגו לדבר בטלפון בכל בוקר‪ ,‬שיחת השכמה‪ .‬רועי‬
‫היה יוצר קשר גם בהפסקות‪ ,‬בין השיעורים‪ .‬ביום חמישי‪ ,‬יום‬
‫האסון‪ ,‬הוא התקשר ללירון ברבע לשבע בבוקר ואחר כך שוב בשעה‬
‫שלוש ועשרה בצהריים‪" .‬דיברנו ואני לא הרגשתי כלום"‪ ,‬אומרת‬
‫לירון‪" .‬גם אחר כך‪ ,‬כשהתחילו לדבר על האוטובוס והשריפה‪ ,‬לא‬
‫התעניינתי בכלל"‪.‬‬
‫א‬
‫‪73‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫בקבוק בשמונה ועולה לישון‪ .‬אחר כך‪ ,‬כשנהרג‪ ,‬שמחתי שבילו ככה‬
‫בערב‪ .‬כאילו הוא הרגיש שהוא עומד למות ורצה שיהיה לעמית‬
‫כיף‪ .‬מה שביקשה ‪ -‬רועי נתן לה‪ :‬משחקים‪ ,‬מעדנים‪ .‬זאת היתה‬
‫הפגישה האחרונה שלה עם אבא שלה וככה היא תזכור אותו"‪.‬‬
‫ברבע לחמש‪ ,‬אחרי שלקחה לירון את עמית מהגן‪ ,‬הן חזרו‬
‫הביתה‪ .‬הבית היה מלא באנשים‪ .‬קרוב משפחה לקח אותה ואת‬
‫עמית לבית הוריו של רועי‪" .‬לא הבנתי"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬התקשרתי‬
‫לבית הספר 'ניר' כדי לדעת כמה אוטובוסים היו‪ .‬הגוף שלי קפא‪.‬‬
‫התחלתי לרעוד‪ .‬ככה‪ ,‬מקור‪ .‬לדעת שקרה משהו אבל שאני לא‬
‫יודעת מה קרה ‪ -‬זה נורא‪ .‬אין בית חולים בצפון שלא התקשרתי‬
‫אליו‪ ,‬בוכה‪' :‬שלום‪ ,‬מדברת לירון‪ ,‬הגיע אליכם אולי אחד בשם רועי‬
‫ביטון?' וכולם 'לא‪ ,‬עדיין לא'‪' ,‬עדיין לא‪ ,‬גברת'‪ .‬עוד בית חולים‬
‫אומר לי 'לא' והתקווה שלי גדלה דווקא‪ .‬חשבתי ‪ -‬אולי הוא ניצל‪,‬‬
‫אולי הוא ברח‪ .‬התקשרתי אליו והוא לא היה זמין‪ .‬אבל רועי היה‬
‫כזה‪ .‬כמה פעמים הוא היה עם הטלפון הנייד בכיס בלי סוללה‪.‬‬
‫'תיכף הוא יכניס סוללה חדשה ויתקשר'‪ ,‬אמרתי‪ .‬ציפיתי שיקרה נס‬
‫חנוכה‪ .‬לא הבנתי שאין נס"‪.‬‬
‫הלוויה היתה ביום ראשון‪ .‬אני זוכרת שהמסע התחיל ברכב‬
‫שהביא את הארון‪ .‬אני זוכרת שהתקרבתי אליו ואמרתי לו 'רועי‪,‬‬
‫איך השארת אותי לבד?' אמא שלו בכתה‪ ,‬ואני נגעתי בארון ואמרתי‬
‫'אלוהים‪ ,‬אני אפילו לא יכולה לראות אותו‪ .‬אני אפילו לא יכולה‬
‫לגעת בו בפעם האחרונה'‪ .‬לא האמנתי שזאת הדרך האחרונה של‬
‫רועי‪ .‬כל כך רציתי לחבק אותו עוד פעם אחת‪ ,‬להגיד לו דברים שלא‬
‫הספקתי‪ :‬רועי‪ ,‬לא יכולתי לבקש בעל ואהבה יותר טובים ממך‪.‬‬
‫אני אוהבת אותך‪ ,‬רועי‪ .‬אתה חלק ממני‪ ,‬כמו שאי אפשר להסביר‪.‬‬
‫לא יכול להיות‪ ,‬רועי‪ ,‬שאני אחיה ואתה לא‪ .‬לא יכול להיות שאני‬
‫אשב לאכול ואתה לא‪ .‬לא יכול להיות שאני אחבק את הילדה שלנו‬
‫וארחץ אותה‪ ,‬ואתה לא תהיה אתנו ולא נדע איפה אתה ומה אתה‬
‫עושה עכשיו"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"כאב של לוחמים"‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫רועי קם מוקדם כדי להספיק להגיע לתחנת הרכבת בשבע‬
‫בבוקר‪ .‬הוא נישק את לירון ועמית ויצא מהבית‪ .‬מיד אחר כך עמית‬
‫הקיאה‪" .‬התקשרתי אליו לספר לו"‪ ,‬משחזרת לירון‪" .‬שאלתי אותו‬
‫מה היא אכלה בלילה‪ .‬הוא אמר 'לירוני‪ ,‬נתתי לה מה שהיא רצתה‪.‬‬
‫באחת‪-‬עשרה בלילה היא רצתה לאכול 'גמדים'‪ ,‬נתתי לה‪ .‬רצתה‬
‫ממתקים? נתתי'‪ .‬זה מאוד לא אופייני לנו‪ .‬בדרך כלל עמית מקבלת‬
‫מישר רמי ישראלי ז"ל‬
‫א‬
‫ומרים על מישר רמי ישראלי שכל דבר שעשה צריך היה‬
‫לעשות הכי טוב‪ ,‬בהצטיינות‪ ,‬לא פחות‪ .‬אבל יחד עם‬
‫המוטיבציה הגבוהה ועם השלמות שדרש מעצמו היו לו‬
‫במקביל‪ .‬כשרותם סיימה תואר ראשון בחינוך ובהוראת מתמטיקה‬
‫במכללת "קיי" בבאר שבע‪ ,‬סיים רמי תואר ראשון בלימודי תעשייה‬
‫וניהול במכללת "ספיר"‪ .‬רותם החלה לעבוד כמורה בבית הספר‬
‫גמישות מופלאה ונועם בלתי רגיל ביחסיו עם חבריו לעבודה‪ .‬היתה‬
‫לו תכונה נוספת‪ ,‬מופלאה בעיניה של רותם אשתו‪ ,‬והיא היכולת‬
‫למצוא בכל מטלה‪ ,‬גם אם משעממת‪ ,‬את החלק המעניין והמאתגר‪,‬‬
‫ולהיצמד אליו‪ .‬תכונות אלה ואחרות ניתבו את דרכו של רמי לפרויקט‬
‫"תלפיות" בשב"ס ולמסלול קצונה מבטיח במסגרת הארגון‪.‬‬
‫רמי נולד ב‪ 5-‬באוקטובר ‪ 1977‬בבאר שבע‪ ,‬בן בכור להוריו‪ ,‬עליזה‬
‫ושלווה‪ ,‬ואח לאופיר הצעיר ממנו בשלוש שנים וחצי ולשירן הצעירה‬
‫ממנו ב‪ 15-‬שנים‪ .‬בבגרותם צמחה חברות בין שני האחים והם ניהלו‬
‫קשר יומיומי‪" .‬היינו מדברים המון בטלפון ומתייעצים זה עם זה‬
‫כמעט בכל נושא"‪ ,‬מתאר אופיר‪" .‬מזוטות‪ ,‬כמו קניית בגדים לאירוע‪,‬‬
‫ועד להמלצות ועצות לגבי קנייה של בית‪ ,‬רכב או טלוויזיה"‪.‬‬
‫התיכון מקיף ז' בעיר‪ ,‬ורמי עבד בחברת "מכתשים"‪ .‬בינתיים נולדה‬
‫בתם יובל‪ ,‬כיום בת חמש‪ ,‬ובשלב מסוים החליט הזוג לעבור לאילת‪.‬‬
‫ב‪ ,2007-‬יומיים בדיוק לפני לידתו של יואב‪ ,‬כיום בן שלוש‪ ,‬התגייס‬
‫רמי לשב"ס‪ ,‬כסוהר ביטחון בבית מעצר 'אילת'‪.‬‬
‫"תמיד אהבו לדבר אתו"‬
‫לרמי היתה היכולת לזכור לכל אחד את הדברים הטובים שעשה‪,‬‬
‫מתאר אותו אופיר‪" .‬החברות היתה בשבילו ערך עליון‪ .‬לא עניין‬
‫אותו אם פגעו בו‪ .‬הוא זכר תמיד את החסד‪ .‬זו תכונה מאוד מיוחדת‬
‫והיא מאפיינת את רמי במובהק‪ .‬בכלל‪ ,‬כל חבר של רמי היה חבר‬
‫נפש‪ .‬תכונה נוספת היתה לו ‪ -‬לעשות הכול בגדול והכי טוב‬
‫שאפשר‪ .‬לעולם לא להתפשר‪ .‬מעבר לאלה‪ ,‬רמי היה איש שיחה‪,‬‬
‫פתוח‪ ,‬מלא עניין‪ ,‬ותמיד אהבו לדבר אתו"‪.‬‬
‫רותם ורמי נפגשו כשהיו בני ‪ 16‬ומאז לא נפרדו‪ .‬יחד טיילו‬
‫במזרח‪ ,‬יחד עבדו במלון באילת וגם ללימודים גבוהים נרשמו‬
‫‪74‬‬
‫ההמלצה לקורס הקצינים לא איחרה להגיע‬
‫"כל הזמן חשבתי שהתפקיד הזה קטן עליו"‪ ,‬מספרת רותם‪.‬‬
‫"כמו שאני מכירה אותו‪ ,‬הוא יכול לתרום הרבה יותר‪ ,‬גם ברמה‬
‫המקצועית וגם ברמה האישית‪ .‬תפקידו היה ללוות עצורים לבית‬
‫המשפט‪ ,‬ואני תהיתי מה זה נותן לו‪ .‬אבל רמי היה בן אדם מאוד‬
‫אופטימי‪ .‬הוא ידע שזו ההתחלה‪ ,‬וכמו תמיד מצא את הזוויות‬
‫שעניינו אותו‪ .‬למשל‪ ,‬הדיונים בבית המשפט ממש ריתקו אותו"‪.‬‬
‫במהלך עבודתו בבית המעצר הציל רמי את חייהם של שני עצורים‬
‫שניסו להתאבד‪" .‬ליובל היינו מספרים שאבא עובד בבית מעצר‬
‫והתפקיד שלו הוא להציל אנשים"‪.‬‬
‫לאחר שבקשתו הראשונה להתקבל לפרויקט "תלפיות" נדחתה‪,‬‬
‫עבר רמי קורס סוהרים וקורס מש"קים בהצטיינות‪ ,‬את שניהם סיים‬
‫בהפרש של שמונה חודשים בלבד‪ .‬רותם חשה שהארגון מתחיל‬
‫לזהות את היכולות של רמי‪ .‬אחרי שסיים את קורס המש"קים‬
‫התקבל רמי למחזור ב' של "תלפיות"‪ .‬ההמלצה לקורס הקצינים לא‬
‫איחרה להגיע וכללה המלצה נוספת‪ :‬לעבוד תקופה מסוימת בבית‬
‫הסוהר 'דקל' בבאר שבע‪.‬‬
‫תומר‪ ,‬חברו הטוב של רמי‪ ,‬ספד לו‪.‬‬
‫רמי שירת כסוהר ביטחון והמשיך כסמל משמרת ב'דקל'‪ .‬הכול‬
‫בתוך זמן קצר מאוד‪ ,‬מספרת רותם‪" .‬היכולות שלו בלטו‪ ,‬יחסי‬
‫האנוש שלו היו מצוינים‪ .‬שאלתי את עצמי לא פעם איך הוא מסתדר‪,‬‬
‫כי אמרו שהוא כמו מטאור‪ ,‬שיגיע רחוק‪ ,‬ואנשים הרי לא אוהבים‬
‫לראות מטאורים לידם‪ .‬אבל הנעימות שלו בלטה מאוד‪ ,‬פשוט‬
‫אהבו אותו‪ .‬רמי אמר תמיד שהוא בעבודה עושה את המוטל עליו‬
‫ושהדרגות על הכתפיים לא ישנו אותו ולא יהפכו אותו לאדם אחר"‪.‬‬
‫פחות משלוש שנים מאז גויס יצא לקורס קצינים‪ ,‬מוקדם מאוד‬
‫מבחינתו‪ ,‬אומרת רותם‪" .‬הוא פרח בקורס‪ ,‬נהנה מהכול‪ ,‬בעיקר‬
‫מאיכות האנשים‪ .‬הוא יצר שם חברויות מאוד יפות תוך זמן קצר‬
‫וחש שיודעים להעריך את כישוריו‪ .‬כ'תלפיון' היה לו אופק ניהולי‪,‬‬
‫והוא קיווה למלא תפקידים בכירים‪ .‬אנחנו שמחנו איתו ובשבילו‪,‬‬
‫שמחנו שהוא מתפתח ומתקדם ושהוא כל כך נהנה"‪" .‬הוא פשוט‬
‫זינק מבחינת ההתפתחות האישית שלו ולא היה גבול לשמחתו"‪,‬‬
‫מתאר אחיו אופיר‪" .‬בשירות הצבאי הוא אמנם לא עבר קורס‬
‫קצינים‪ ,‬אבל עבר קורס מ"כים וסיים קורס סמלים בהצטיינות‪ .‬הוא‬
‫עבר מיונים לסיירת עורב‪ ,‬ואז חלה‪ .‬לכן לא התקבל והיה מאוד‬
‫מבואס‪ .‬עכשיו נראה היה שהוא מגשים מסלול בטחוני שמתאים לו‬
‫ושהוא כל כך אוהב"‪.‬‬
‫מאז נולדו הילדים השקיע רמי בעיקר בהם‪" .‬כשהיה לו יום‬
‫חופשי"‪ ,‬מספר אופיר‪" ,‬הוא היה מוכן לנסוע באוטובוס מרמלה עד‬
‫אילת‪ ,‬שש שעות לכל כיוון‪ ,‬רק כדי לראות את הילדים‪ .‬אמא שאלה‬
‫אותו אם לא קשה לו בקורס‪ ,‬והוא אמר שהקושי היחיד הוא לא‬
‫לראות את המשפחה"‪.‬‬
‫רמי‪ ,‬מעידה רותם‪ ,‬היה קודם כל חבר‪ ,‬ועל כן האובדן כפול‪.‬‬
‫"הוא היה בן זוג מדהים ואבא מקסים עם אהבה מטורפת לבית‬
‫ולמשפחה‪ ,‬לילדים המקסימים האלה‪ .‬אבא שתמיד היה שם בשביל‬
‫הילדים‪ ,‬ששיחק והשתולל איתם‪ .‬אבא ילדותי‪ ,‬שהבטיח שלעולם‬
‫לא יתבגר רק בשביל להשתטות עם ילדיו‪ .‬ועכשיו ההבטחה הזו‬
‫מקבלת קונוטציות אחרות"‪.‬‬
‫אתלטיקה‪ ,‬צילום‪ ,‬צלילה‬
‫בנעוריו היה רמי אתלט מצטיין במכבי באר שבע ואף זכה בתואר‬
‫סגן אלוף ישראל לקדטים ואלוף מכבי ביידוי פטיש‪" .‬הוא היה בחור‬
‫חזק והצטיין גם בדיסקוס"‪ ,‬מוסיף אופיר‪.‬‬
‫רמי אהב לצלם‪ .‬בכל קורס הוא היה האחראי על התיעוד‪ .‬בבית‬
‫נותרו אלפי צילומים מהמצלמה המקצועית שרכש‪ ,‬בהם כמובן‬
‫תמונות הילדים והמשפחה‪" .‬זה תחביב שזרם לו בעורקים"‪ ,‬מספרת‬
‫רותם‪" .‬כל הצילומים של קורס הקצינים נעשו במצלמה של רמי"‪,‬‬
‫מספר אופיר‪" ,‬והתמונות שצילם הן באיכות גבוהה‪ ,‬בפוקוס מושלם‪.‬‬
‫רק לאחרונה הוא רכש עדשה איכותית נוספת"‪.‬‬
‫אהבה נוספת של רמי היתה הצלילה‪" .‬הוא אהב מאוד לצלול‬
‫באילת"‪ ,‬מספרת רותם‪" ,‬אהב לטייל עם המשפחה ואהב כל פעילות‬
‫משפחתית‪ .‬אלה דברים שגרמו לו הנאה עילאית"‪.‬‬
‫מאז נפילתו לא מפסיקה יובל בת החמש לשאול איך קרה שאבא‬
‫שהציל אנשים‪ ,‬ושגם הפעם נסע להציל אנשים‪ ,‬לא הצליח להציל‬
‫את עצמו‪ .‬ואיך קרה שלא הצליחו להציל אותו‪" .‬לא קל עם הילדים‬
‫ששואלים שאלות מדויקות כאלה‪ .‬אני מנסה להטמיע בתודעתם‬
‫ובזיכרונם שאבא היה גיבור‪ .‬כך אני מרגישה‪ .‬בעיני הוא אכן היה‬
‫מטאור‪ ,‬וכבר אמרו לי שמטאורים מקומם בשמים"‪.‬‬
‫רמי אחי היקר‪,‬‬
‫כבר כמעט חודש עבר מאז האסון הנורא מכל‪ ,‬וקשה לי עד‬
‫מאוד לדבר עליך בלשון עבר‪.‬‬
‫לא כל האנשים בעולם זוכים לחברות אמיתית כמו שהיתה‬
‫בינינו‪ .‬חברות שהתחילה אי שם בגן חובה‪ ,‬נמשכה בבית‬
‫הספר היסודי ועברה לתיכון‪ ,‬לצבא‪ ,‬לאזרחות‪ ,‬ללימודים‬
‫האקדמיים‪ ,‬לנישואין‪ ,‬להולדת ילדינו‪ ,‬להקמת בתינו‪ ,‬בעצם‬
‫לכל אורך חיינו‪ .‬גם כשעזבתי את באר שבע אחרי הצבא‬
‫נשארנו חברים קרובים‪ ,‬אפילו יותר מכפי שהיינו קודם לכן‪,‬‬
‫ודבר לא פגע בקשר המאוד מיוחד שהיה בינינו‪ .‬וכמו שתמיד‬
‫אמרנו‪ ,‬אנחנו יותר מאחים‪ ,‬תמיד ביחד‪ ,‬תמיד משתפים זה‬
‫את זה‪ ,‬תמיד מוותרים זה לזה‪ ,‬לא רבים לעולם ומשלימים זה‬
‫את זה‪ ,‬יודעים מה בדיוק כל אחד אוהב‪ ,‬שונא‪ ,‬רוצה או לא‬
‫רוצה‪ .‬מעטים האנשים בעולם שזוכים לחברות אמיצה שכזו‬
‫בימי חייהם‪.‬‬
‫אתה חסר לי‪ ,‬אחי היקר‪ ,‬והזמן שעובר לא מרפא את הכאב‬
‫אלא מעצים את תחושת החוסר‪ .‬חסרות לי השיחות היום‬
‫יומיות אתך‪ ,‬השיתוף‪ ,‬העצה הטובה‪ ,‬המילה הטובה‪,‬‬
‫העידוד ברגעים הקשים‪ ,‬ההתלהבות מרגעים משמחים‪,‬‬
‫ובעצם הכול‪ .‬חסר לי החיוך הקבוע שמרוח לך על הפנים‪ .‬לא‬
‫משנה מה קורה ואיך קורה‪ ,‬תמיד מחייך‪ ,‬תמיד אופטימי‪,‬‬
‫אף פעם לא נשבר ותמיד סוחף אחריך את כולם‪.‬‬
‫אהבת החיים ושמחת החיים‪ ,‬הרצון להיות תמיד "הכי טוב"‬
‫היו חלק ממך‪ .‬הרצון הקבוע לתת את כל הלב וטוב ליבך‬
‫האין סופי הם שגרמו לכל אדם שפגש אותך להתחבר אליך‬
‫בקלות ולאהוב אותך‪.‬‬
‫בן מושלם לעליזה ושלווה‪ ,‬אח לדוגמה לאופיר ושירן‪ ,‬בעל‬
‫אוהב לרותם‪ ,‬אבא למופת ליובל ויואב ועבורי חבר‪/‬אח יקר‪.‬‬
‫כך היית לכל הסובבים אותך‪ .‬תמיד נזכור את מנגינת חייך‪,‬‬
‫את הרצון לטרוף את העולם‪ ,‬ולא משנה כמה קשה היתה‬
‫הדרך ‪ -‬תמיד המשכת לצעוד ולהשיג עוד מטרות שהצבת‬
‫לעצמך‪ .‬כך היה כשהתגייסת לשב"ס‪ .‬זכית שם להערכה‬
‫רבה מצד מפקדיך והתקבלת לפרויקט "תלפיות"‪ .‬משם‬
‫עברת לקורס סוהרים‪ ,‬ואף אותו‪ ,‬כמו את קורס המשקי"ם‪,‬‬
‫סיימת בהצטיינות‪ .‬ואין לי ספק שאילו זכית לסיים את‬
‫קורס הקצינים‪ ,‬הרי אף אותו היית מסיים בהצטיינות‪ .‬אפילו‬
‫בתחביב העיקרי שלך‪ ,‬צילום‪ ,‬הצטיינת‪ .‬תמיד דאגת שתהיה‬
‫לך העדשה הכי טובה והמצלמה הכי טובה כדי שתוכל‬
‫להשיג את התמונה הכי טובה והכי חדה‪ ,‬בלי לחפף ובלי‬
‫להתפשר על פחות מהכי טוב‪.‬‬
‫אחי‪ ,‬השארת לנו משימה לא פשוטה להמשיך ולצעוד בדרך‬
‫שסללת‪ ,‬דרך ארוכה‪ ,‬יציבה‪ ,‬מלאה באופטימיות ובמטרות‪.‬‬
‫נקיים את צוואתך ונמשיך לצעוד בדרך‪ .‬וגם אם אתה פיזית‬
‫לא נמצא‪ ,‬ברוחך אתה אתנו יום יום‪.‬‬
‫אחי היקר‪ ,‬אני מסיים את המכתב הזה אבל לא נפרד ממך‬
‫לעולם‪ .‬היית איתי בכל זמן ובכל מקום ותמיד תהיה חלק ממני‪.‬‬
‫אוהב אותך אהבת נצח‪,‬‬
‫תומר‬
‫א‬
‫‪75‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫היינו יותר מאחים‬
‫מישר שאדי ביבאר ז"ל‬
‫מ‬
‫אז האסון ישנות יחד רעייתו של מישר שאדי ביבאר‪,‬‬
‫אריג'‪ ,‬אמו ריחאנה ובתו חלא בת השנתיים‪ .‬בשיחת‬
‫הטלפון האחרונה של שאדי עם אריג'‪ ,‬שהתקיימה ביום‬
‫חמישי בצהריים בהיותו באוטובוס בדרך לבית הסוהר 'דמון'‪ ,‬ביקש‬
‫ממנה שאדי‪" :‬תשמרי על הילדה‪ ,‬תשמרי על עצמך ותשמרי על‬
‫אמא שלי"‪" .‬זאת היתה הצוואה שלו"‪ ,‬קובעת אריג'‪" .‬שאדי ביקש‬
‫ממני ואני עושה עכשיו‪ ,‬אחרי שנהרג‪ ,‬את מה שהוא ביקש"‪.‬‬
‫מישר שאדי ביבאר‪ ,‬בן ‪ 35‬במותו‪ ,‬נולד וגדל בג'ת שבגליל‪ .‬הוא‬
‫היה בנם הבכור של האני וריחאנה ואח לשלושה אחים ולשלוש‬
‫אחיות‪ .‬בני משפחתו מספרים שהיה תלמיד מצטיין‪ ,‬ילד שקט‬
‫ואחראי‪ ,‬צנוע‪ ,‬טוב לב‪ ,‬אוהב לעזור‪ ,‬חברותי וחכם‪ .‬למשפחת ביבאר‬
‫יש בית‪-‬בד‪ .‬שאדי הכיר אותו היטב‪ .‬כשהיתה מתעוררת בעיה‪ ,‬הוא‬
‫היה פותר אותה‪ .‬הוא ידע לתקן כל תקלה‪" .‬כולם טובים‪ ,‬אבל כמו‬
‫שאדי אין"‪ ,‬אומרים בני משפחת ביבאר‪ .‬לכן כולם אהבו אותו‪ ,‬הם‬
‫אומרים‪ .‬מקטן עד גדול‪ ,‬ילדים ומבוגרים‪.‬‬
‫שבע שנים לפני האסון נשא לאישה את אריג'‪ ,‬בת חורפייש‪.‬‬
‫הם הכירו כשבאה עם הוריה לבקר חברים בג'ת‪ .‬את ביתם בנו‬
‫קומה מעל הוריו של שאדי‪" .‬הקשר חם מאוד"‪ ,‬מתארת אריג' את‬
‫יחסיה עם אהובה המת‪" .‬היתה בינינו אהבה גדולה‪ .‬החיים שלנו‬
‫היו מלאים אהבה‪ ,‬חום‪ ,‬שמחה‪ ,‬אושר‪ .‬הבנו אחד את השני גם בלי‬
‫לדבר‪ .‬הרגשנו אחד את השני"‪.‬‬
‫חמש שנים חיכו עד שנולדה בִתם חלא‪" .‬עברנו הרבה מאוד עד‬
‫שחלא נולדה"‪ ,‬מספרת אריג'‪" .‬לכן השמחה היתה עצומה‪ .‬שאדי‬
‫כל כך אהב אותה‪ .‬אני הייתי אומרת לו לפעמים 'הי‪ ,‬אתה אוהב את‬
‫הילדה יותר מאשר אתה אוהב אותי'‪ .‬כשהוא היה בבית הוא לא עזב‬
‫אותה‪ .‬כל הזמן חיבק אותה‪ .‬אפילו בלילה היא ישנה לידו‪ ,‬איתנו"‪.‬‬
‫‪76‬‬
‫ביום האסון חלא לא הבינה מה קורה‪ .‬היא ידעה ששאדי צריך‬
‫לבוא הביתה‪" .‬אני הבטחתי לה"‪ ,‬מספרת אריג'‪" .‬היא עמדה‬
‫ליד הדלת וחיכתה לו עד שתים‪-‬עשרה בלילה‪ .‬היא בכתה עד‬
‫שהתעייפה והלכה לישון‪ .‬אני אמרתי לה 'אין אבא‪ ,‬אין שאדי'‪ .‬אבל‬
‫היא עדיין שואלת 'איפה שאדי?' או שהיא מתקשרת אליו לטלפון‪.‬‬
‫'אבא‪ ,‬אבא'‪ .‬היא מסתכלת על התמונה שלו וקוראת לו שייצא ממנה‬
‫ויבוא אליה הביתה"‪.‬‬
‫"רוצה להיות בשורה הראשונה"‬
‫שאדי ביבאר הצטרף לשב"ס לפני כחמש שנים‪ .‬את המסלול‬
‫שלו עשה בבית הסוהר 'השרון'‪ .‬במקביל ללימודי תואר ראשון‬
‫בקרימינולוגיה יצא לקורס הקצינים‪" .‬מהתחלה רצה להיות קצין"‪,‬‬
‫מספרת אריג'‪" .‬מהיום שהצטרף לשירות בתי הסוהר‪ .‬אני לא‬
‫רציתי‪ .‬חשבתי שמספיק לעבוד בבית סוהר בלי להגיע לקצונה‪.‬‬
‫הוא התעקש‪ .‬אמר 'אני רוצה להגיע למשהו‪ ,‬להתקדם בחיים‪ ,‬להיות‬
‫בשורה הראשונה'"‪.‬‬
‫ביום שלישי‪ ,‬יומיים לפני האסון‪ ,‬הגיע שאדי הביתה בפעם‬
‫האחרונה‪" .‬הוא היה עייף מאוד"‪ ,‬משחזרת אריג'‪ .‬היא זוכרת‬
‫שבקושי דיבר‪" .‬אמר לי 'אני עייף‪ ,‬אין לך מושג כמה‪ .‬הקורס לא‬
‫קל‪ .‬יש הרבה משימות‪ ,‬אני עייף מאוד'"‪ .‬אחר כך אכלו יחד ארוחת‬
‫ערב‪ .‬הוא החזיק את חלא על הידיים‪ ,‬שיחק איתה וחיבק אותה‪.‬‬
‫"הוא אמר לי שהוא הולך להוריו עם חלא‪ .‬אחר כך עלה ונרדם‬
‫איתה‪ ,‬כמו תמיד‪ .‬הכול היה שקט‪ ,‬רגוע"‪ .‬למחרת שאדי קם וחזר‬
‫לקורס‪" .‬לא ידעתי שלא יחזור"‪ ,‬אומרת אריג'‪.‬‬
‫אחרי ששאדי ביבאר נהרג‪ ,‬מצאה רעייתו אריג' את "שיר‬
‫תקווה" בין החפצים שהחזירו לה מקורס הקצינים‪ .‬השיר‬
‫היה מודפס על דף ושאדי הקיף והדגיש את המילים שלו‪.‬‬
‫"אני לא יודעת למה השיר נמצא אצלו בתיק"‪ ,‬אומרת אריג'‪.‬‬
‫"אני לא יודעת גם מה השיר הזה היה בשבילו‪ ,‬אבל ברור לי‬
‫שזה היה משהו סמלי‪ .‬כאילו הוא ידע שאראה את זה אחרי‬
‫מותו ורצה להעביר לי מסר"‪.‬‬
‫שיר תקווה (מילים‪ :‬מיכאל וקנין; לחן‪ :‬שמעון בוסקילה)‬
‫"היום הזה הוא התחלה‪ /‬בדף חדש אתה נוגע‪ /‬ביום הזה‬
‫תישא תפילה‪ /‬תדע שיש מי ששומע‪ /‬אל תוותר מיד‪ /‬ויש לך‬
‫מרחק ללכת‪ /‬אל תוותר מיד‪ /‬אם לא עכשיו‪ ,‬אולי עוד שנה‪.‬‬
‫היום הזה הוא התחלה‪ /‬תחשוב‪ ,‬אתה יכול אחרת‪/‬‬
‫והתשובה לשאלה‪ /‬בתוכך היא מסתתרת‪ /‬אל תפחד עכשיו‪/‬‬
‫כי לא אבדה לך הדרך‪ /‬אל תפחד עכשיו‪ /‬אם לא היום‪ ,‬אולי‬
‫עוד שנה‪.‬‬
‫עולם מוזר‪ /‬כולו שלך‪ /‬כשהתקווה בלב בוערת‪ /‬יש בדידות‪/‬‬
‫יש כאב‪ /‬והתקווה אתך נשארת‪ /‬אל תאבד אותה‪ /‬תשמור‬
‫עליה‪ /‬ומה יהיה מחר ‪ /‬אין איש יודע‪.‬‬
‫היום הזה אתה ראשון‪ /‬בעצמך אתה בחרת‪ /‬ביום הזה‬
‫הניצחון‪ /‬בעצם זה שלא נשברת‪ /‬אל תתייאש עכשיו‪/‬‬
‫האמונה אותך שומרת‪ /‬אל תתייאש עכשיו‪ /‬גם אם חלפה‬
‫עברה עוד שנה"‪.‬‬
‫"מרגישה כמו בתוך חלום"‬
‫אריג' הדליקה טלוויזיה וראתה את התמונות על השריפה‬
‫והאוטובוס‪" .‬הבנתי מיד‪ .‬ידעתי מיד שזה שאדי"‪ ,‬היא משחזרת‪.‬‬
‫הרגשתי בלב‪ .‬בכיתי וצעקתי 'לא‪ ,‬לא!' היה לי קשה‪ .‬חשבתי שזה‬
‫חלום‪ .‬אני עדיין מרגישה כמו בחלום‪ .‬אני אומרת לכולם 'זה חלום‪,‬‬
‫זה לא שאדי'‪ .‬אני לא מבינה איך זה קרה"‪.‬‬
‫ביום שישי בשעה חמש בבוקר הודיעו לבני משפחת ביבאר‬
‫א‬
‫‪77‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫בסביבות ארבע אחר הצהריים אריג' חזרה לביתה מנהריה‬
‫והתקשרה לשאדי‪ .‬שאדי לא ענה‪ .‬היא לא ידעה שבשעה הזאת כבר‬
‫לא היה בחיים‪ .‬היא התקשרה שוב ואחר כך גם שלחה מסרון‪ .‬אחיו‬
‫של שאדי התקשר אליה‪ .‬התקשרה גם אחותו‪" .‬דיברת עם שאדי?'‬
‫התעניינו כולם‪" .‬דיברתי אתו בפעם האחרונה בשתיים בצהריים"‪,‬‬
‫הגיבה‪" .‬מה קרה?"‬
‫שיקירם אכן היה על האוטובוס‪ .‬גופתו זוהתה‪" .‬כשאמרו לי שמת"‪,‬‬
‫מספרת אריג'‪" ,‬אני זוכרת שהלב שלי הפסיק לדפוק לרגע‪ .‬הרגשתי‬
‫שהוא לא במקום שלו‪ ,‬הלב‪ ,‬שחלק ממני הלך"‪.‬‬
‫איך אפשר לתאר את הכאב? שואלת אריג'‪ .‬היא לא מוצאת‬
‫מילים‪ .‬שאדי‪ ,‬אבי בתה היחידה‪ ,‬הלך ממנה‪" .‬החזירו לי אותו‬
‫בארון"‪ ,‬היא נעצבת‪" .‬ליטפתי את הארון‪ ,‬דיברתי אליו‪ .‬אמרתי לו‬
‫'שאדי‪ ,‬אני אוהבת אותך‪ .‬שאדי שלי‪ ,‬איך הלכת‪ .‬שאדי‪ ,‬איך עזבת‬
‫אותי ואת חלא? שאדי‪ ,‬אנחנו זקוקים לך'‪ .‬אני אומרת בלב שלי כל‬
‫הזמן 'אולי הוא יחזור‪ .‬אולי הוא לא היה שם‪ .‬אולי זה מישהו אחר‬
‫שנהרג'"‪.‬‬
‫"היו לנו כל כך הרבה תוכניות"‪ ,‬היא מבכה‪" .‬חדר חדש לחלא‪,‬‬
‫להחליף את האוטו‪ ,‬לסיים לבנות את הבית‪ .‬עכשיו נשאר רק‬
‫הגעגוע‪ .‬אני מתגעגעת לשאדי‪ .‬מתגעגעת בבוקר ובצהריים ובערב‪.‬‬
‫כל רגע ושנייה אני מתגעגעת אליו‪ .‬אני רוצה שיחבק אותי‪ ,‬שיגיד לי‬
‫'אני אוהב אותך'‪ ,‬שיגיד 'אני אוהב את חלא'‪ .‬כל היום אני לובשת‬
‫את הבגדים של שאדי‪ ,‬חולצות וגרביים‪ .‬אני שמה את הבושם שלו‪.‬‬
‫זה נותן לי הרגשה שהוא איתי‪ ,‬אפילו שהוא מת ולא יחזור"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫שיר תקווה‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ביום חמישי‪ ,‬יום האסון‪ ,‬אריג' היתה צריכה לעבור בדיקות‬
‫רפואיות בנהריה‪ .‬שאדי התקשר להזכיר לה‪ .‬הוא ביקש מהוריו‬
‫שיסיעו אותה‪ .‬בשעה שתיים שוחחו בטלפון‪ ,‬ואז ביקש שאדי‬
‫מאריג' שתשמור על עצמה‪ ,‬על אמו ועל חלא‪" .‬עוד פעם ועוד פעם‬
‫הוא אמר את זה"‪ ,‬מתארת אריג'‪" .‬כאילו ידע שעומד לקרות משהו‪.‬‬
‫'תשמרי על הילדה‪ ,‬תשמרי על עצמך‪ ,‬תשמרי על אמא שלי'‪ .‬הוא‬
‫אמר שהוא לא יודע כמה זמן ייקח פינוי האסירים מ'דמון'‪ ,‬שאולי‬
‫יחזור הביתה רק מאוחר‪' .‬אין בעיה'‪ ,‬עניתי לו‪ .‬הבטחתי שאחכה לו‪.‬‬
‫וחיכיתי לו‪ ,‬באמת חיכיתי"‪ ,‬היא אומרת‪" .‬אני עדיין מחכה"‪.‬‬
‫מישר שמעון דיין ז"ל‬
‫ב‬
‫יום שלישי‪ ,‬יומיים לפני השריפה‪ ,‬הגיע מישר שמעון‬
‫דיין הביתה בפעם האחרונה‪ .‬בשעה תשע בערב רצה‬
‫ללכת לישון‪ ,‬כי בחמש בבוקר כבר היה צריך לעלות על‬
‫הרכבת בדרך לרמלה‪ .‬נני רעייתו ביקשה ממנו‪" :‬חכה עוד קצת‪.‬‬
‫בוא נשב ונשתה עוד כוס נס קפה"‪ .‬הם ישבו ושתו יחד‪ .‬שמעון‬
‫התעקש שנני תעבור את מבחן התיאוריה ותלמד נהיגה‪" .‬חשוב"‪,‬‬
‫אמר לה‪" ,‬שתהיי עצמאית‪ .‬את תשבי ללמוד‪ ,‬ואני אלך לישון"‪ .‬הוא‬
‫נכנס למיטה והיא אחריו‪ .‬ישבה והסתכלה‪" .‬למה את מסתכלת עלי‬
‫ככה?"‪ ,‬שאל אותה‪" .‬אני לא יודעת"‪ ,‬הגיבה‪" .‬אני לא יכולה לעזוב‬
‫אותך‪ .‬בבקשה אל תחזור מחר לקורס"‪ ,‬אמרה‪" .‬אל תעזוב אותי"‪.‬‬
‫שמעון חייך‪" .‬נעבור את זה יחד"‪ ,‬אמר בהתייחסו לקורס‪" .‬המשכתי‬
‫להסתכל עליו"‪ ,‬מתארת נני‪" ,‬ובסוף הוא אמר לי 'די‪ ,‬את מפחידה‬
‫אותי‪ ,‬לכי לישון‪ .‬לא נוח לי שאת ככה'‪ .‬יצאתי מהחדר‪ ,‬וכשחזרתי‬
‫אחרי כמה דקות הוא כבר היה רדום‪ .‬נישקתי אותו כאילו אנחנו‬
‫עומדים להיפרד‪ .‬לא חשבתי שעומד לקרות לו משהו‪ .‬גם בחלום‬
‫הכי רע שלי לא חשבתי שככה ייגמרו לנו החיים‪ .‬אבל חשבתי‬
‫שמשהו אולי עומד לקרות לי"‪.‬‬
‫צנוע‪ ,‬מצטיין בכל ומוכן תמיד לתרום‬
‫"הכתר של הבית"‪ ,‬אמרו על שמעון דיין בני משפחתו אחרי‬
‫שנהרג‪" .‬מודל לחיקוי‪ .‬מושלם"‪ ,‬אומרת נני‪" .‬אדם שהיו בו כל‬
‫התכונות הטובות ‪ -‬במעשים ובאופי"‪.‬‬
‫‪78‬‬
‫שמעון דיין‪ ,‬בן ‪ ,28‬נולד בעכו לעליזה ודויד‪ ,‬הבכור במשפחה‬
‫בת שישה ילדים‪ .‬כשהיה בן חמש עברה המשפחה לכרמיאל‪.‬‬
‫בילדותו היה ביישן מאוד‪ ,‬וגם אחר כך נשאר צנוע‪ .‬רק במהלך ימי‬
‫השבעה‪ ,‬אומרים בני משפחתו‪ ,‬גילו כמה הצטיין בכל דבר שעשה‪.‬‬
‫"חברים שלו‪ ,‬אנשים שעבדו אתו בצבא ובשב"ס"‪ ,‬הם אומרים‪" ,‬באו‬
‫וסיפרו כמה עזר להם‪ ,‬איך נתן ותרם לכולם‪ .‬כל דבר שנגע בו היה‬
‫'נוצץ'‪ .‬אין משהו שנגע בו ולא יצא מושלם‪ .‬הכול בלי להשוויץ‬
‫ובלי 'להרים את האף'"‪.‬‬
‫"האור של הבית"‪ ,‬מתארת אותו עליזה‪ ,‬אמו‪" .‬ילד שהאיר לנו‬
‫את החיים‪ .‬תמיד דאג לנו ושאל אם אנחנו בסדר‪ .‬אם אנחנו צריכים‬
‫משהו‪ .‬שמרתי עליו כמו בצמר‪-‬גפן‪ .‬פחדתי שיעשן‪ ,‬שיטפס על‬
‫העצים יותר מדי גבוה‪ .‬דאגתי לעטוף אותו‪ ,‬והנה איך הוא הלך"‪.‬‬
‫בצבא שירת ביחידה הקרבית דוכיפת‪" .‬כשהיה חייל"‪ ,‬מספרת‬
‫נני‪" ,‬נפלה עליו לבנה בשטחים‪ .‬הוא נפצע והיה מאושפז‪ .‬אז‬
‫הוא ניצל‪ .‬אלוהים שמר עליו‪ .‬ודווקא עכשיו‪ ,‬במקום שבו עושים‬
‫פיקניקים‪ ,‬על הכרמל‪ ,‬בטבע‪ ,‬הוא נהרג"‪.‬‬
‫אחרי שהשתחרר עבד כמאבטח בקניון‪ .‬אז גם הכיר את נני‪,‬‬
‫שעבדה שם בחנות תיקים‪ .‬הוא ביקש את מספר הטלפון שלה והיא‬
‫נעתרה‪ .‬אחרי חודש נפרדו אבל נשארו ידידים‪ .‬חלף עוד זמן‪ ,‬ושוב‬
‫היו לזוג‪ .‬גרו יחד בכרמיאל‪ ,‬ולפני ארבע שנים התחתנו‪" .‬הוא‬
‫היה כל חיי"‪ ,‬מספרת נני‪" .‬כל הזמן דאגתי לו‪ .‬לא היו לנו ילדים‪,‬‬
‫ולכן תמיד זה היה רק הוא ואני‪ .‬הוא נהג להתקשר ולשאול אותי‬
‫'אכלת?'‪ ,‬ואני שאלתי אותו 'אכלת?'‪' .‬איך ישנת?' נהג לשאול‪' .‬איך‬
‫ישנת אתה?' שאלתי‪ .‬כל היום דיברנו בטלפון‪ ,‬ארבע שנים‪ ,‬כמו זוג‬
‫האישה תמכה ביציאה לקורס‬
‫לפני שש שנים וחצי הצטרף שמעון דיין לשב"ס‪ .‬תמיד‪ ,‬אומרים‬
‫בני משפחתו‪ ,‬רצה להגיע לשם‪ .‬הוא התחיל אמנם בלימודי ראיית‬
‫"אני אעשה אותך מלכה"‪ ,‬אמר לה‪ .‬הם קנו בית וחלמו לשפץ אותו‪.‬‬
‫שלושה חודשים לפני מותו החליפו גם רכב‪" .‬שמעון כל הזמן אמר‬
‫לי 'אני חייב להתקדם בחיים'"‪ ,‬היא משחזרת‪" .‬הוא רצה להספיק‬
‫הכול‪ .‬לא היו לנו ילדים‪ .‬הוא תמיד היה בא‪ ,‬מנשק לי את הבטן‬
‫ואומר 'נני‪ ,‬מתי יהיה תורנו? מתי יהיו לנו ילדים?'‪ .‬לאבא שלו הוא‬
‫אמר‪ :‬אני אסיים את הקורס ואביא לך נכדים"‪.‬‬
‫כל החלומות התנפצו בבת אחת‬
‫א‬
‫‪79‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫חשבון‪ ,‬אבל אחרי שנתיים עזב‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא תכנן לחזור לנושא של‬
‫ראיית חשבון בתואר השני שלו‪ .‬בינתיים למד קרימינולוגיה וקיבל‬
‫תואר ראשון‪ ,‬אך לא זכה לראותו‪ .‬את תעודת התואר קיבלו בני‬
‫משפחתו במקומו בימי השבעה על מותו‪" .‬הוא עוד הספיק לכתוב‬
‫בפייסבוק‪' :‬סיימתי את התואר‪ ,‬איזה כיף'"‪ ,‬מספרת נני‪" .‬לא העלה‬
‫בדעתו שהתעודה תגיע בשבעה עליו"‪.‬‬
‫בשב"ס התחיל כסוהר ביטחון בכלא 'חרמון'‪ .‬אחר כך עשה קורס‬
‫סוהרים וקורס מש"קים‪ .‬ב'חרמון' התקשו לוותר עליו‪ ,‬אך הוא רצה‬
‫מאוד להצטרף ליחידת נחשון‪ ,‬ובסופו של דבר הצטרף אליה‪ .‬הוא‬
‫עבד קשה‪ :‬יצא בחמש בבוקר וחזר לפעמים רק בתשע בערב‪ .‬הוא‬
‫היה גאה ביחידה ובעשייה שלה‪ ,‬וחיכה לצאת לקצונה‪ .‬בינואר‪,‬‬
‫כמעט שנה לפני האסון‪ ,‬היה אמור לצאת לקורס קצינים‪ ,‬אבל‬
‫ברגע האחרון בוטלה הרשמתו‪ .‬כך קרה שהצטרף לקורס הקצינים‬
‫שמרבית חניכיו נספו בשריפה‪" .‬הכול משמים"‪ ,‬אומרת נני‪" .‬אני‬
‫זוכרת שלפני הקורס הוא אמר לי‪' :‬אם תגידי לי לא ללכת‪ ,‬לא אלך'‪.‬‬
‫ואני אמרתי לו 'טוב לך‪ ,‬טוב לי‪ .‬אתה תדאג לעתיד שלך‪ .‬הרי הקורס‬
‫נמשך בסך הכול חצי שנה‪ ,‬לא כל החיים'‪ .‬לא ידעתי שאני מובילה‬
‫אותו למוות שלו"‪.‬‬
‫שמעון הבטיח לנני‪ ,‬שאחרי הקורס ייסעו יחד לתאילנד לטיול‪.‬‬
‫ביום חמישי בבוקר הלכה נני להיבחן בתיאוריה‪ .‬היא נכשלה‪.‬‬
‫היא התקשרה לשמעון ובכתה‪ ,‬והוא הבטיח שיגיע הביתה ביום‬
‫שישי ויעזור לה‪ .‬בשעה שתים עשרה שוחחו שוב בטלפון‪ .‬שמעון‬
‫סיפר לה שהקפיצו אותם ל'דמון'‪ ,‬והוסיף שכנראה יאחר להגיע‬
‫הביתה בערב‪ .‬בשתיים וחצי התקשרה אליו‪" .‬הוא אמר שהוא ישן‬
‫באוטובוס"‪ ,‬מספרת נני‪" .‬אמר לי 'אני אחזור אליך'‪ .‬אחר כך הוא‬
‫צלצל‪ ,‬אבל אני הייתי בשיחה ממתינה‪ .‬הוא התקשר שלוש פעמים‪,‬‬
‫אחת אחרי השנייה‪ .‬אף פעם לא היה מצב כזה‪ ,‬שהוא מתקשר ואני‬
‫לא עונה לו‪ .‬באותה פעם אמרתי 'אני תיכף אחזור אליו'‪ .‬הוא ניסה‬
‫להתקשר בפעם האחרונה בשעה שלוש ושבע עשרה דקות‪ .‬כנראה‬
‫כדי להיפרד ממני‪ .‬לא יודעת‪ .‬דקה אחרי זה ניסיתי לחזור אליו‪,‬‬
‫והוא כבר לא היה זמין"‪.‬‬
‫בשעות אחר הצהריים של יום חמישי הטלפונים בבית משפחת‬
‫דיין לא הפסיקו לצלצל‪ .‬המתקשרים סיפרו על "אוטובוס שעלה‬
‫באש‪ ,‬אוטובוס של שירות בתי הסוהר"‪ .‬נני המשיכה להתקשר‬
‫לשמעון‪ ,‬אך לשווא‪ .‬באחת עשרה בלילה הגיעו נציגי קצין העיר‬
‫להודיע ששמעון נעדר‪ .‬הם אמרו שהיה על האוטובוס‪ .‬למחרת גם‬
‫זוהתה גופתו‪.‬‬
‫שמעון דיין נקבר בבית העלמין הצבאי בכרמיאל‪" .‬כל החלומות‬
‫התנפצו בבת אחת"‪ ,‬כואבת נני‪" .‬אני אומרת כל הזמן ‪ -‬הייתי‬
‫מתחלפת אתו עכשיו‪ .‬אני לא רוצה להיות לבד‪ .‬אני רוצה להיות‬
‫איתו יחד‪ .‬הייתי נותנת את החיים שלי בשביל שהוא יהיה פה‪ ,‬חי"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫שהכיר יום קודם‪ .‬ארבע שנים ירח דבש‪' .‬רומיאו ויוליה' אמר עלינו‬
‫תמיד אבא שלו‪ .‬עכשיו הוא נשרף בגוף ובלב‪ ,‬אבל גם אני נשרפתי‪.‬‬
‫הנשמה שלי שרופה"‪.‬‬
‫נני ושמעון דיין התחתנו בקארדו‪ ,‬בצומת הצ'ק פוסט‪ .‬הצלם‬
‫שצילם את סרט החתונה הכניס לפסקול הסרט את שירו‬
‫של שי גבסו "ארים ראשי"‪" .‬הולך אני כעת במשעול ההווה"‪,‬‬
‫מצטטת נני מתוך השיר‪" ,‬כילד ההולך לו לאיבוד ‪ /‬כפות ידי‬
‫הן מושטות ‪ /‬מבקשות את העזרה להמשיך אתך את המסע‬
‫‪ /‬ובצדדים הפרחים כאילו איבדו את זהותם ‪ /‬מחפשים‬
‫עוד קרן אור שתעזור ‪ /‬עוד לגימה קטנה של מים ממעייני‬
‫החוכמה ‪ /‬תביא להם את התקווה ‪ /‬ארים ראשי‪ ,‬אשא עיני‬
‫אל ההרים במרחקים ‪ /‬וקולי יישמע כזעקה‪ ,‬כתפילת האדם‬
‫‪ /‬וליבי יקרא מאין יבוא עזרי" (מילים‪ :‬שי גבסו; לחן‪ :‬אהובה‬
‫עוזרי ומשה דעבול)‪.‬‬
‫"שמעון מאוד פחד מהשיר הזה"‪ ,‬מספרת נני‪" .‬הוא תמיד‬
‫אמר‪' :‬נראה לי שצריך להחליף את השיר‪ .‬זה שיר לא טוב'‪.‬‬
‫אני חושבת על זה עכשיו כל הזמן‪ .‬אני מזמזמת את השיר‬
‫וחושבת‪ :‬היינו צריכים להחליף אותו‪ .‬לא סתם שמעון אמר‬
‫שהוא שיר לא טוב"‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"צריך להחליף את השיר"‬
‫תת ניצב אהובה תומר ז"ל‬
‫ח‬
‫מישה ימים נלחמה על חייה תת ניצב אהובה תומר‪ ,‬האישה‬
‫שנשאה בתפקיד הפיקודי הבכיר ביותר במשטרה מאז קום‬
‫המדינה‪ .‬היא נפצעה באורח אנוש וסבלה מכוויות בכל‬
‫חלקי גופה‪ .‬צוות רפואי שהגיע לשטח ביצע בה החיאה והצליח‬
‫להחזיר לה דופק כנגד כל הסיכויים‪ .‬כעבור חמישה ימים‪ ,‬בבית‬
‫החולים‪ ,‬נפטרה אהובה תומר מפצעיה‪ .‬האש ניצחה גם את האישה‬
‫שהפכה לסמל‪ .‬לאחר מותה העניק ארגון 'רוטרי' לאהובה תומר את‬
‫אות המופת והגבורה על היותה "דוגמה ומופת להקרבה‪ ,‬לאומץ לב‬
‫ולדבקות במשימה‪ ,‬תוך סיכון חיים לטובת הצלת אנשים אחרים"‪.‬‬
‫אהובה‪ ,53 ,‬נולדה כלובה טבצ'ניק בלבוב‪ ,‬ברית המועצות‪ .‬כילדה‬
‫עלתה עם משפחתה ארצה וגדלה בקריית אתא‪ .‬היא שירתה בצבא‬
‫כקצינת חיב"ה (חיילת בשירות המשטרה) בפיקוד צפון ובשנת‬
‫‪ 1982‬התגייסה למשטרה‪ .‬תחילה שירתה כשוטרת סיור‪ ,‬וכעבור זמן‬
‫שירתה בין השאר כקצינת פיקוח תנועה חיפה‪ ,‬קצינת מבצעים חיפה‪,‬‬
‫קצינת מבצעים במחוז הצפוני וראש לשכת סיור ומודיעין חיפה‪.‬‬
‫היא נחשבה לאחת הקצינות המוערכות במחוז הצפוני של המשטרה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1997‬היתה אהובה תומר לאישה הראשונה שמונתה לפקד על‬
‫תחנת משטרה‪ .‬אז פיקדה על משטרת נהריה‪ .‬כעבור שתים‪-‬עשרה‬
‫שנים‪ ,‬במרס ‪ ,2009‬קבעה שוב תקדים היסטורי כשמונתה למפקדת‬
‫תחנת חיפה‪ .‬מאות שוטרים וקצינים שירתו בפיקודה‪.‬‬
‫לאהובה תומר מעולם לא היו ילדים משלה‪ ,‬אבל כל פקודיה קראו‬
‫לה "אמא"‪" .‬האמא של השוטרים‪ .‬התייחסה לפקודיה כמו לביאה‬
‫שדואגת לגורים שלה‪ .‬לא איבדנו רק מפקדת‪ .‬איבדנו אמא"‪ ,‬ספדו‬
‫לה מעל קברה‪" .‬אני חי עם אהובה כבר עשרים שנה"‪ ,‬ציין בן זוגה‪,‬‬
‫דני רוזן‪" .‬אבל חי לצידה‪ .‬כי אהבתה הראשונה הייתה משטרת‬
‫ישראל"‪" .‬אישה בעולם של גברים"‪ ,‬סיפרו קצינים ששירתו איתה‪.‬‬
‫"לא היה לה קל‪ .‬אבל היא נלחמה תמיד כלביאה‪ .‬לא נופפה בכל‬
‫הזדמנות בהיותה אישה‪ .‬פשוט עשתה את עבודתה כמו שצריך"‪.‬‬
‫זמן קצר לפני שנפצעה התראיינה אהובה תומר לכלי התקשורת‪.‬‬
‫"זאת אש מיותרת‪ ,‬מכאיבה‪ ,‬הורסת את הכרמל"‪ ,‬אמרה על השריפה‪.‬‬
‫אחרי מותה אמר מפכ"ל המשטרה על אהובה שהייתה "אשת ברזל‬
‫אמיצה ויקרה‪ ,‬שעמדה במבחני אש קשים‪ ,‬חיה ומתה כגיבורה"‪.‬‬
‫"נחושה ואסרטיבית‪ ,‬עם נוכחות שלא ניתן להתעלם ממנה‪ .‬מנהיגה‬
‫טבעית‪ ,‬מבטן ומלידה"‪" .‬תמיד היית בחזית‪ .‬מפקדת בכל רמ"ח‬
‫אברייך וגידייך"‪ ,‬אמר ראש עיריית חיפה‪ ,‬יונה יהב‪" .‬מדייך היו‬
‫כבוד למשטרה‪ .‬ידענו שתקבלי דרגת תת ניצב‪ ,‬אבל לא כך"‪ .‬נשיא‬
‫המדינה‪ ,‬שמעון פרס‪ ,‬ספד גם הוא לתומר‪" .‬היא הייתה בעלת‬
‫אישיות בלתי רגילה‪ .‬אהובה כאם ונערצת‪ ,‬כמובילה וכמנהיגה‪ .‬כל‬
‫חייה היו המדינה‪ .‬בכל מקום התקבלה כסמל שיש לחקותו‪ .‬האש‬
‫הזו כילתה לנו כל כך הרבה כבר‪ .‬עם אהובה התווסף אליה כליון‬
‫של הטוב של הטוב"‪.‬‬
‫‪80‬‬
‫ת‬
‫ת ניצב ליאור בוקר‪ ,‬ראש אגף מבצעים של המשטרה בצפון‪,‬‬
‫אמור היה לפרוש מהמשטרה חודש לפני האסון ולעסוק בין‬
‫השאר בתחביבו ‪ -‬פיסול‪ .‬הוא היה אמן ופסל‪ .‬הוא שוכנע‬
‫לדחות את הפרישה עד חודש מרס ‪" .2011‬הוא לא ידע שהאש תטרוף‬
‫את גופו"‪ ,‬מבכה אלמנתו נאווה בוקר‪-‬פרחי‪.‬‬
‫ליאור‪ ,57 ,‬נולד בקיבוץ משגב עם וגדל בחיפה‪ .‬אחרי שירות קרבי‬
‫בחי"ר משוריין התגייס למשטרה‪" .‬הוא ראה בשירות במשטרה‬
‫משימת חיים‪ ,‬שליחות"‪ ,‬מתארים קצינים ששירתו אתו‪ .‬ליאור בוקר‬
‫מילא שורה ארוכה של תפקידים בכירים במחוז צפון של המשטרה‪.‬‬
‫בין השאר היה מפקד של תחנת משטרת חדרה‪ ,‬ראש מחלק סמים‬
‫במחוז הצפוני וסגן מפקד מרחב עמקים‪" .‬מפקד נערץ ומודל לחיקוי‪.‬‬
‫אדם אמיץ‪ ,‬שוטר משכמו ומעלה"‪ ,‬מתארים אותו פקודיו‪ .‬תמיד רצה‬
‫לעזור‪ ,‬היה זמין וזינק לכל קריאה‪.‬‬
‫ביום חמישי שבו אירע האסון‪ ,‬בשעה רבע לשתיים‪ ,‬התקשר ליאור‬
‫לנאווה‪" .‬הוא עדכן אותי שהאש משתוללת ושהוא יוצא לבית‬
‫אורן"‪ ,‬סיפרה לאחר האסון‪ .‬לליאור ולנאווה היו תוכניות לאותו‬
‫ערב‪ .‬הם התכוונו לחגוג אירוע עם חבר‪ .‬בסביבות השעה שלוש וחצי‬
‫התקשרה נאווה לליאור כדי לשמוע מה שלומו ומה מצב השריפה‪.‬‬
‫"היו רעשים ברקע"‪ ,‬נזכרת נאווה‪" .‬ליאור צעק 'אני לא יכול לדבר!'‬
‫והשיחה נותקה‪ .‬לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאשמע את קולו‪.‬‬
‫שוב ושוב התקשרתי אליו‪ ,‬אבל הטלפון שלו כבר לא עבד"‪.‬‬
‫שוטרים שהגיעו לביתם הסבירו לה שליאור נכנס למלכודת אש‬
‫כאשר ניסה להציל את אוטובוס הסוהרים‪ ,‬והוא נעדר‪ .‬בלילה שבין‬
‫שישי לשבת זוהתה גופתו‪ .‬ממ"ר חוף‪ ,‬תנ"צ רוני עטיה‪ ,‬וממ"ז‬
‫צפון‪ ,‬ניצב שמעון קורן‪ ,‬הביאו לאלמנתו את התג המפוחם עם שמו‪,‬‬
‫שנמצא במקום שבו נהרג‪" .‬את התג של ליאור שלי אשמור מכל‬
‫משמר"‪ ,‬מצהירה נאווה‪" .‬האש לא הותירה זכר ממנו כמעט‪ .‬רק את‬
‫התג שנשא את שמו‪ .‬זה הזיכרון האחרון‪ .‬זו העדות האחרונה מכל‬
‫מה שנותר מליאור בוקר‪ ,‬בעלי‪ ,‬אהבת חיי‪ .‬ליאור היה האוויר שלי‪,‬‬
‫האור שלי‪ ,‬החיים שלי"‪.‬‬
‫תת ניצב ליאור בוקר השאיר אחריו שלוש בנות מנישואיו הראשונים‬
‫ושתי בנות מנישואיה הראשונים של נאווה‪ ,‬שאותן גידל בשנים‬
‫האחרונות יחד אתה‪ .‬הוא נטמן בבית העלמין הצבאי בפרדס חנה‪-‬‬
‫כרכור‪" .‬בהישרך מבט אל אש המאכלת"‪ ,‬ספד לו מפכ"ל המשטרה‪,‬‬
‫רב ניצב דודי כהן‪" ,‬נתת ביטוי לערך הנעלה ביותר‪ :‬סיכון והקרבה‬
‫למען הגנה על אחרים‪ .‬בגופך היית סמל ומופת לדבקות במשימה‪,‬‬
‫לנחישות ולאומץ לב"‪.‬‬
‫"אתה ליאור הגיבור הפרטי שלי"‪ ,‬אמרה לו אלמנתו‪" .‬ועכשיו אתה‬
‫גיבור לאומי‪ .‬כמו השם שלך‪ ,‬היית האור שלי‪ ,‬ועכשיו האור כבה‪.‬‬
‫אהובי‪ ,‬אתה הולך ממני כגיבור ואני לא יודעת איך אני אמשיך‬
‫מכאן‪ ,‬כי יחד אתך הלב שלי מת"‪.‬‬
‫א‬
‫‪81‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫תת ניצב ליאור בוקר ז"ל‬
‫סגן ניצב יצחק מלינה ז"ל‬
‫ס‬
‫גן ניצב יצחק מלינה‪ ,‬בן ‪ 45‬בנופלו‪ ,‬היה ראש משרד‬
‫התנועה במשטרת חיפה‪ .‬הוא נספה כשנסע אחרי המפקדת‬
‫שלו‪ ,‬אהובה תומר‪ ,‬בניסיון לחלץ את הצוערים הלכודים‬
‫באוטובוס הבוער‪" .‬המשטרה זרמה בעורקיו"‪ ,‬מספרת כרמית‬
‫אלמנתו‪" .‬הוא אהב את העבודה שלו‪ .‬לכן לא התפלאנו שהוא היה‬
‫בין הראשונים שהלכו לסייע לפצועים‪ .‬הוא שילם על כך בחייו"‪.‬‬
‫"הוא חתר למגע עם האש"‪ ,‬תיאר מפכ"ל המשטרה‪ ,‬רב ניצב דודי‬
‫כהן‪ ,‬את פעולתו של יצחק מלינה במהלך השריפה‪" .‬הוא פעל באומץ‬
‫וברוח בלתי נכנעת ‪ -‬סמל למהותה של הפעילות המגלמת בתוכה את‬
‫ערך השמירה על חיי אדם‪ .‬איציק התייצב למשימה המבצעית‪ ,‬ומתוך‬
‫ידיעה ברורה‪ ,‬ללא מורא‪ ,‬נכנס ללהבות הסכנה"‪.‬‬
‫לכרמית ולמלינה שלושה ילדים‪ :‬שתי בנות ובן‪" .‬איציק היה אבא טוב‬
‫ובעל נהדר‪ ,‬אוהב ומסור"‪ ,‬היא מתארת"‪.‬‬
‫יצחק מלינה גדל במשפחה של שוטרים‪" .‬משפחה שבעורקיה זרמו‬
‫השליחות וערכי המשטרה"‪ ,‬סיפרו אביו‪ ,‬פנסיונר של המשטרה‪ ,‬ואחד‬
‫מאחיו של יצחק מלינה‪ ,‬שוטר גם הוא‪ .‬יצחק שירת בצבא כקצין‪,‬‬
‫ולאחר שהשתחרר מצה"ל התגייס למשטרת ישראל‪ .‬הוא מילא שורה‬
‫של תפקידי פיקוד משמעותיים במשך שנות שירותו במשטרה‪ .‬בין‬
‫השאר היה מפקד יחידת סיור חיפה‪ ,‬ראש משרד סיור זיכרון יעקב‬
‫וראש משרד קהילה ומשטרה בתחנת חיפה‪" .‬מפקד נערץ ומקסים‪.‬‬
‫איש שתמיד רץ ראשון‪ ,‬ללא מורא ופחד‪ .‬מקצועי וחרוץ"‪ ,‬תיארו אותו‬
‫פקודיו‪.‬‬
‫משפחתו של יצחק חיכתה שעות ארוכות אחרי אסון השריפה עד‬
‫שנודע לה מה עלה בגורלו‪" .‬ביום הראשון עוד היתה לנו תקווה‬
‫שימצאו אותו בחיים"‪ ,‬מספרת כרמית‪" .‬ככל שחלפו השעות התחלנו‬
‫להתפקח‪ ,‬והאופטימיות נעלמה אט אט"‪ .‬רק ביום שבת בבוקר‪,‬‬
‫יומיים לאחר האסון‪ ,‬הודיעו להם שגופתו של יקירם זוהתה‪" .‬יצחק‬
‫חי ומת כגיבור אמיתי"‪ ,‬פנה ואמר לבני המשפחה מפכ"ל המשטרה‪,‬‬
‫רב ניצב דודי כהן‪" .‬הוא מקור גאווה לשוטרי משטרת ישראל‪ ,‬לבני‬
‫משפחתו ולעם ישראל כולו"‪ .‬המפכ"ל התחייב לחנך את דור העתיד‬
‫של השוטרים לאור המורשת שהשאיר אחריו יצחק‪" .‬את איציק לא‬
‫נוכל להשיב אלינו‪ ,‬אך נוכל להוקיר אותו במחשבה ובמעשה‪ .‬לחנך‬
‫לאורו את דור העתיד של השוטרים"‪" .‬דעו כי כוכבו של יקירכם‬
‫ימשיך להאיר לנו את הדרך"‪ ,‬ציין המפכ"ל בפני משפחת מלינה‪.‬‬
‫"שוטרי משטרת ישראל ומפקדיה ממשיכים את דרכך‪ ,‬את הרוח‬
‫שגילמת בחייך"‪.‬‬
‫יצחק נטמן בחלקת השוטרים בבית העלמין הצבאי בעיר חיפה‪.‬‬
‫הלווייתו נערכה בתאריך שבו היה אמור לחגוג את יום נישואיו עם‬
‫כרמית‪ .‬מעל קברו הונח מכתב שכתבה לו בתו יעל‪" :‬אבא‪ ,‬היית‬
‫גיבור‪ .‬אהבת אותי ואהבתי אותך ותמיד אוהב אותך‪ .‬אני מקווה‬
‫שניפגש שוב‪ .‬לנצח‪ ,‬בתך יעל"‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫ר‬
‫ב כבאי אורי סמנדייב‪ ,‬תושב מגדל העמק‪ ,‬היה בן ‪27‬‬
‫כשנספה באסון השריפה בכרמל‪ .‬בחור חייכן ומלא‬
‫מוטיבציה‪ ,‬מספרים חבריו‪" .‬נשמה" כינו אותו כולם‬
‫במקום לקרוא לו בשמו הפרטי‪" .‬עמוד התווך של המשפחה"‪.‬‬
‫את שירותו הצבאי עשה במג"ב כצלף‪ ,‬והיה לוחם מצטיין שזכה‬
‫בתעודות הצטיינות‪" .‬מבחינתו העיקר היה לשרת את המדינה‪.‬‬
‫הוא רצה לתרום למדינה‪ ,‬והוא מת בסוף בשביל המדינה"‪ ,‬ציינו‬
‫בני משפחתו‪.‬‬
‫חלומו של אורי היה להגיע לשירותי הכבאות‪ .‬כשהתקבל‪ ,‬שנתיים‬
‫וחצי לפני האסון‪ ,‬לא היה מאושר ממנו‪" .‬הוא היה כבאי מצטיין‬
‫ואהוב"‪ ,‬תיאר אותו מפקד שירותי הכבאות של עמק יזרעאל‪.‬‬
‫"היה מקצוען‪ ,‬ידע את העבודה ואהב לעזור לכולם‪ .‬היה מגיע‬
‫לתחנה גם מעבר לשעות העבודה שלו‪ .‬כבאי מצוין‪ .‬אין הרבה‬
‫כבאים כמוהו‪ ,‬עם כזו יכולת נתינה‪ .‬הנתינה היתה אצלו מעל‬
‫ומעבר"‪.‬‬
‫ביום רביעי‪ ,‬יממה לפני האסון‪ ,‬עוד הספיק אורי סמנדייב להדליק‬
‫נר חנוכה ראשון עם אשתו זיו‪ .‬השניים נישאו רק שנה אחת קודם‬
‫לכן‪ .‬למחרת‪ ,‬כשהגיעה הקריאה לצאת לשטח‪ ,‬ביקשה ממנו שלא‬
‫ילך‪ .‬היתה לה הרגשה רעה‪ .‬אורי לא הקשיב לה‪ .‬הוא היה בצוות‬
‫הכיבוי הראשון שיצא לשטח‪" .‬התחננתי שלא ילך‪ ,‬אבל הוא הלך‬
‫כמו גבר"‪ ,‬נעצבה זיו אלמנתו‪.‬‬
‫כשנותק הקשר עם סמנדייב ביום חמישי אחר הצהריים‪ ,‬היו בני‬
‫משפחתו בטוחים שהוא נפצע ומאושפז בבית החולים רמב"ם‪.‬‬
‫כעבור זמן קצר‪ ,‬כשהבינו שהוא לא שם‪ ,‬יצאה זיו לחפשו באזור‬
‫השריפה יחד עם אחותה ועם חבר נוסף‪" .‬התפללתי"‪ ,‬תיארה זיו‬
‫את הרגעים שבהם חיפשה את בעלה‪" .‬צעקתי לו‪' :‬אורי‪ ,‬תענה‬
‫לי! אורי‪ ,‬אתה בטח צועק לנו ואנחנו לא מצליחים לעזור לך! אני‬
‫אעזור לך! תענה לי‪ ,‬אורי‪ ,‬איפה אתה?'"‬
‫מהכבאים‪ ,‬חבריו של אורי‪ ,‬ביקשה זיו שימצאו את בעלה‪" .‬אני‬
‫יודעת שרק אתם תמצאו את בעלי"‪ ,‬ביקשה מהם‪" .‬הרגשתי חוסר‬
‫אונים‪ ,‬פחד‪ ,‬כאב"‪.‬‬
‫כשירד הלילה הסבירו לזיו שלא תוכל להמשיך ולחפש את‬
‫אהובה באש‪ .‬אז כבר היה ברור שאורי סמנדייב נעדר‪ ,‬שהסיכויים‬
‫למצוא אותו בתוך התופת אפסיים‪ .‬אחר כך זוהתה גופתו‪ .‬הוא‬
‫הובא למנוחות בבית העלמין במגדל העמק‪" .‬כל דבר שרציתי‬
‫הוא הביא לי"‪ ,‬סיפרה זיו‪" .‬הוא היה קוטף לי את הירח אם הייתי‬
‫מבקשת‪ .‬הוא השאיר אותי עם בית מסודר ומרוהט‪ ,‬אבל לבד‪ .‬מי‬
‫ישיר לי שירים? מי יפתח את הדלת ויגיד 'אני רעב'? איך אני‬
‫אוכל להמשיך הלאה? הלב לא מעכל‪ .‬איך הכול נגמר?"‪.‬‬
‫רב כבאי אורי סמנדייב חלם להקים תחנת כיבוי במגדל העמק‪.‬‬
‫שלושים יום לאחר מותו נחנכה התחנה שנקראת על שמו‪.‬‬
‫א‬
‫‪83‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫רב כבאי אורי סמנדייב ז"ל‬
‫סמל דני חייט ז"ל‬
‫ע‬
‫שרה ימים אחרי שמת מפצעיו סמל דני חייט בבית החולים‪,‬‬
‫ילדה רעייתו חופית את בתם אלה‪ .‬את השם 'אלה' בחרה‬
‫חופית יחד עם דני‪ ,‬בעודו בחיים‪" .‬עכשיו השם הזה מקבל‬
‫משמעות יותר עמוקה"‪ ,‬אמרה חופית אחרי הלידה‪" .‬אלה היא הבת‬
‫שלי ושל דני‪ .‬אני בטוחה שהוא ישמור עליה מלמעלה‪ .‬אני בטוחה‬
‫שהוא גאה בה מאוד"‪.‬‬
‫דני היה בצוות הכבאים שנלחמו בלהבות כדי להציל את נוסעי‬
‫האוטובוס הבוער‪ .‬הוא נכווה בשמונים אחוזים מחלקי גופו‪ .‬גם‬
‫ריאותיו נפגעו כתוצאה משאיפת עשן‪ .‬דני פונה לבית החולים‬
‫רמב"ם כשהוא פצוע קשה‪" .‬כל הדרך הוא חזר ואמר 'תעזרו לי‪,‬‬
‫אשתי בהריון‪ ,‬אשתי צריכה ללדת'"‪ ,‬תיאר החובש שטיפל בו‪" .‬הוא‬
‫לא הפסיק לדבר על אשתו ולספר כמה הוא אוהב אותה‪ .‬הוא גם‬
‫ביקש להתקשר לאבא שלו‪ ,‬להגיד לו שהוא פצוע קל ושהוא בדרך‬
‫לבית החולים"‪.‬‬
‫שבועיים שכב דני בבית החולים כשהוא נלחם על חייו‪ .‬חופית‬
‫אלמנתו‪ ,‬אם שני בניו‪ ,‬קורן ואיתי‪ ,‬היתה אז בחודש התשיעי‬
‫להריונה‪ .‬בכל זאת לא זזה ממיטתו‪ .‬היא דיברה אליו‪ ,‬סיפרה לו על‬
‫שני ילדיהם הגדולים שמחכים לו בבית ועל אלה 'הנסיכה' שלהם‪,‬‬
‫שצריכה להיוולד‪" .‬קורן שאל אותי למה אבא לא היה יכול להיות‬
‫בחופש ביום הזה"‪ ,‬סיפרה לדני מעל קברו לאחר שמת מפצעיו‪.‬‬
‫"ואיתי כל כך עצוב‪ .‬הוא שואל איפה אבא‪ .‬איך אומר לו שאבא‬
‫כבר לא יחזור?"‪.‬‬
‫צוות הרופאים בבית החולים רמב"ם היה סבור שמכל פצועי‬
‫השריפה‪ ,‬לדני חייט יש הסיכויים הטובים ביותר לשרוד‪ .‬אלא שדני‬
‫נפטר מפצעיו והיה להרוג ה‪ 44-‬בדליקה‪" .‬דני סיכן את נפשו כדי‬
‫להציל חיי אדם"‪ ,‬אמרה אמו‪" .‬זה היה הייעוד שלו בחיים וזה היה‬
‫המקצוע שבחר"‪.‬‬
‫מסע הלוויה של דני יצא מתחנת הכיבוי בעפולה‪ ,‬וארונו הובל על‬
‫רכב כיבוי לבית העלמין בעיר‪ ,‬שם נטמן‪" .‬אני בת מזל על השנים‬
‫שהייתי אתך"‪ ,‬ספדה חופית לאהובה מעל קברו‪" .‬לסרט הזה היה‬
‫אמור להיות סוף אחר‪ .‬אלוהים היה אמור להציל אותך‪ ,‬אבל לקח‬
‫אותך כמו שלוקחים צדיקים‪ .‬אני מבטיחה לך להיות חזקה‪ ,‬בדיוק‬
‫כפי שציפית ממני‪ .‬אני אוהבת אותך‪ ,‬דני שלי‪ .‬אחכה ללילה כדי‬
‫להיות אתך בחלומות‪ .‬אתה הגיבור שלי"‪.‬‬
‫זמן קצר אחרי שנפטר דני חייט הוחלט להנציח את זכרו בספר‬
‫הילדים "דני הכבאי"‪ .‬הספר‪ ,‬מאת סיגל מגן עם איורים של ילדי‬
‫העיר עפולה‪ ,‬יופץ בגני הילדים בעפולה ‪ -‬עירו של דני‪ .‬בני‬
‫משפחתו של דני וחבריו יתארו בספר את סיפור חייו‪ ,‬תרומתו‬
‫ואומץ ליבו‪ .‬בין השאר יסופר שם על התנדבותו לאירועי חילוץ‬
‫שונים (דני הקים את יחידת חילוץ והצלה יזרעאל ופיקד עליה) ועל‬
‫השריפה בכרמל‪ ,‬ויוספו הנחיות בטיחות למניעת אסונות בעתיד‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫א‬
‫לעד ריבן‪ ,‬בנם היחיד של צביה ואמיל‪ ,‬הוא ההרוג הצעיר‬
‫ביותר בשריפה‪ .‬בנופלו היה בן שש‪ -‬עשרה בסך הכול‪.‬‬
‫רק חודש לפני השריפה חגג יום הולדת‪" .‬גיבור שרץ אל‬
‫האש"‪ ,‬תיארה אותו אמו לאחר מותו‪.‬‬
‫אלעד היה תלמיד כיתה י"א בבית הספר הריאלי בחיפה‪ .‬בוגר ורגיש‪,‬‬
‫תיארו אותו חבריו‪ .‬הוא התנדב ל'צופי אש' ‪ -‬קבוצת תלמידים‬
‫מתנדבים שהוכשרה שנה לפני האסון לסייע לשירותי כיבוי האש‬
‫במסגרת פרויקט התנדבות שנתי מטעם בית הספר‪" .‬הוא היה נכנס‬
‫למכונית שלי מדיף ריח של מדורה‪ ,‬ואושר עצום נסוך על פניו"‪,‬‬
‫תיארה אמו צביה את אהבתו של אלעד לכבאות‪" .‬בל"ג בעומר‬
‫התנדב ‪ 24‬שעות רצופות בתחנה"‪.‬‬
‫כשראה את העשן המיתמר מהכרמל לא התלבט לרגע‪ .‬הוא עזב את‬
‫בית הספר‪ ,‬התקשר לאמו וביקש ממנה שתביא לו את מדי המתנדב‪.‬‬
‫הוא לבש אותם במהירות והגיע אל מוקד השריפה‪.‬‬
‫שעות ארוכות ניסו הוריו של אלעד להבין מה עלה בגורלו‪ .‬ביום‬
‫חמישי בערב‪ ,‬אחרי שלא יצר אתם קשר‪ ,‬החליטו לצאת לחפש אותו‪.‬‬
‫בשעה שלוש לפנות בוקר‪ ,‬בלילה שבין חמישי לשישי‪ ,‬הודיעו להם‬
‫שבנם יחידם‪ ,‬אלעד‪' ,‬נעדר'‪ .‬בהמשך גם זוהתה גופתו‪.‬‬
‫יחידת 'דרור' של שירות בתי הסוהר אימצה את משפחתו של אלעד‬
‫אחרי מותו‪" .‬אלעד"‪ ,‬ספד לו נשיא המדינה‪ ,‬שמעון פרס‪" ,‬חבריך‬
‫קראו לך נער עם נשמה יתרה‪ .‬היום אני יכול להגיד ‪ -‬אתה הנשמה‬
‫היתרה של עמנו‪ .‬נפלת ללא מדים‪ ,‬אבל כחייל אמיץ ונועז‪ .‬פניך‬
‫ייחרתו כפני גיבור במלוא מובן המילה"‪" .‬בחייך"‪ ,‬הוסיף הנשיא‪,‬‬
‫"היית בן יחיד להוריך‪ .‬בנופלך הפכת לבנה הנפלא של מדינת ישראל‬
‫כולה"‪.‬‬
‫"אלעדי"‪ ,‬אמרה לו אמו לאחר שנהרג‪" ,‬לא התכוונת ללכת ולא‬
‫לחזור‪ .‬אנחנו יודעים‪ ,‬היו לך מיליון תוכניות"‪.‬‬
‫ראש הממשלה‪ ,‬בנימין נתניהו‪ ,‬הבטיח לקרוא לטייסת הכיבוי‬
‫העתידית על שמו של אלעד‪ ,‬ובכך להנציח שני תחומים שאהב‪:‬‬
‫כבאות וטיסה‪ .‬הוא אף למד להטיס מטוס קל וחלם להיות טייס בחיל‬
‫האוויר‪" .‬אלעד עזב את ספסל הלימודים והלך אל מול האש כדי‬
‫להציל חיים"‪ ,‬אמר ראש הממשלה‪" .‬הוא התייצב מול לשונות האש‬
‫האימתניות ללא פחד‪ ,‬מתוך שכנוע פנימי עמוק שזוהי שליחותו‪ .‬לא‬
‫תמיד אפשר לומר על צעיר שנקטף אחרי שש‪-‬עשרה שנים שהוא‬
‫מותיר לנו צוואה‪ ,‬אבל אפשר להגיד את זה במקרה של אלעד‪ .‬צוואה‬
‫של מסירות אין קץ לעם ולמדינה‪ ,‬צוואה של טוב לב ושל גבורה"‪.‬‬
‫חבריו של אלעד‪ ,‬נועם גורדון ואדיר כהנא‪ ,‬כתבו שיר לזכרו‪' :‬הרגשנו‬
‫כמו לב אחד‪ ,‬וכשהאש במרומים‪ /‬כמו אלוהים‪ /‬אומר לנו שעצוב‪/‬‬
‫הלהבות וקור ורוח פרצים‪ /‬שבבואה הבנו‪ ,‬שאתה כבר לא תשוב‪/.‬‬
‫הסתכלנו לרחוק‪ /‬וצללנו לשקיעה‪ /‬ומה איתך חבר? תחזור‪ /.‬זה נר‬
‫שני של חנוכה"‪.‬‬
‫א‬
‫‪85‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫אלעד ריבן ז"ל‬
‫דויד נבון ז"ל‬
‫ע‬
‫רב לפני האסון בכרמל חגג דויד נבון‪ ,‬יחד עם בני משפחתו‪,‬‬
‫את יום הולדתה ה‪ 23-‬של מיטל בתו הבכורה‪ .‬המשפחה היתה‬
‫ערך עליון עבורו‪ .‬דויד רקד ושר והדליק נר ראשון בחנוכייה‪.‬‬
‫"הוא תמיד אהב לשיר ולשמח‪ ,‬היה בעל חוש הומור‪ ,‬חייכן ואהוב על‬
‫כולם‪ .‬אדם מיוחד‪ .‬באותה מסיבה הוא שר המון"‪ ,‬מספרת ירדנה אלמנתו‪.‬‬
‫"הוא היה מבסוט מהחיים‪ .‬בדיעבד זאת היתה מעין מסיבת פרידה ממנו‪.‬‬
‫ה'זמיר' שלנו נדם"‪.‬‬
‫דויד‪ ,‬בן ‪ 47‬במותו‪ ,‬נקרא על שם דודו דויד‪ ,‬אחי אביו‪ ,‬שנשרף למוות‬
‫לעיני אחיו בשואה‪ .‬שמונה שנים לפני האסון עבד בתחום המחשבים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 2002‬עשה הסבה מקצועית לטובת אהבתו הגדולה ‪ -‬טיולים‬
‫ברחבי הארץ‪ .‬הוא החליט להיות נהג אוטובוס ועבד בעיקר עם תיירים‪.‬‬
‫"הוא התנהג כמו שגריר ישראל"‪ ,‬מתארת ירדנה ומוסיפה‪" :‬הוא קיבל‬
‫אות הוקרה מטעם ארגון מורי הדרך בכנס השנתי שנערך במרכז הירידים‬
‫בת"א"‪" .‬הוא אהב את הארץ‪ .‬היה נהג תיירים מעולה"‪ ,‬סיפרו עליו‬
‫עמיתיו מאגודת מורי הדרך‪" .‬אדם בעל נועם הליכות ואישיות מקסימה‪,‬‬
‫יכולת נתינה ועזרה לזולת‪ ,‬ונהג מצטיין"‪ .‬אחרי שנהרג הגיעו אל בית‬
‫המשפחה מברקים ואף תיירים מכל העולם‪ ,‬בין השאר מברזיל ומניגריה‪.‬‬
‫"תיירים מכל העולם שומרים אתנו על קשר"‪ ,‬מספרת ירדנה‪.‬‬
‫ביום שבו התרחשה השריפה אמור היה דויד נבון להיות בחופשה‪ .‬בדיעבד‬
‫הסתבר ש"הוקפץ" על ידי חברת האוטובוסים שבה עבד כדי להסיע את‬
‫צוערי שב"ס לבית הסוהר 'דמון'‪ .‬דויד לא חשב פעמיים‪ .‬ירדנה אשתו‬
‫הייתה אותה שעה באילת‪ .‬בנו הצעיר מושיקו חזר מבית הספר ומיטל‬
‫בילתה עם חברות‪" .‬בשתיים בצהריים צלצלתי לאבא"‪ ,‬מספר מושיקו‪.‬‬
‫"הוא אמר לי שהוא בעבודה ויחזור מאוחר יותר‪ .‬בחמש צלצלתי שוב‪,‬‬
‫והוא כבר לא ענה‪ .‬ידעתי שיש שריפה בצפון‪ ,‬אבל לא עקבתי‪ .‬לא ידעתי‬
‫שאבא שם‪ .‬מי חשב שהשריפה תשרוף את אבא שלי?"‬
‫ביום חמישי לפנות ערב הודיעו לבני משפחת נבון שאביהם נהג‬
‫באוטובוס שעלה באש‪ .‬קרובי משפחה אספו את ילדיו של דויד ובישרו‬
‫להם את הנורא מכל‪" .‬אמרו לי"‪ ,‬משחזר מושיקו‪" ,‬האוטובוס השרוף הוא‬
‫האוטובוס של אבא שלך‪ .‬אבא נעדר‪ .‬בגלל שלא מצאו את הגופה היתה‬
‫לי עדיין תקווה קטנה שאולי בכל זאת הוא ניצל‪ .‬חשבתי‪ ,‬אולי אבא‬
‫הצליח לברוח מהאש והוא מסתתר"‪.‬‬
‫ירדנה‪ ,‬אלמנתו של דויד‪ ,‬עשתה את דרכה חזרה מאילת וכל המשפחה‬
‫התכנסה בבית‪ ,‬בנס ציונה‪ .‬רק בשבת בצהריים‪ ,‬יומיים כמעט אחרי‬
‫האסון‪ ,‬זוהתה גופתו של דויד‪ .‬בעקבות האסון אומצה משפחת נבון‬
‫על ידי יחידת 'מצדה' של שב"ס והוכרה כמשפחה שָכולה‪" .‬אבא היה‬
‫יכול להציל את עצמו"‪ ,‬קובע מושיקו‪" .‬הוא היה יכול לפתוח את הדלת‬
‫הקדמית של האוטובוס ולרוץ החוצה‪ .‬אבל הוא בחר להישאר על ההגה‬
‫ולנסות להציל את מי שאפשר‪ .‬הוא ידע שקורה אסון‪ ,‬אבל הוא היה נחוש‬
‫להוציא משם את כולם חיים‪ .‬הוא נתן לכולם לצאת מהאוטובוס‪ ,‬ורק אז‬
‫הוא יצא‪ .‬בעיניי הוא גיבור‪ .‬הוא ראה את כולם נשרפים סביבו‪ .‬הוא היה‬
‫יכול לברוח‪ ,‬אבל הוא נשאר‪ .‬דמותו ואישיותו חקוקות בליבנו תמיד"‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫ה‬
‫להמשיך‪ ,‬גם בעת אסון‬
‫ביום שבת‪ ,‬כעבור יומיים מיום האסון‪ ,‬בין לוויה ללוויה‪ ,‬נפגש‬
‫תת גונדר אשר ועקנין‪ ,‬ראש מנהל ההדרכה‪ ,‬עם סג"ד אמנון יהבי‪.‬‬
‫הארגון היה אבל וחפוי ראש באותן שעות‪" .‬בכל זאת חשבנו איך‬
‫מתקדמים"‪ ,‬מספר אשר ועקנין‪" .‬זה התפקיד שלנו כמפקדים‪.‬‬
‫להמשיך‪ ,‬גם כשמתרחש אסון‪ .‬יש לנו חוב מוסרי וערכי לחברינו‬
‫המתים ולארבעה‪-‬עשר הצוערים שנשארו בחיים‪ :‬לא להרפות‪,‬‬
‫להביט קדימה‪ .‬האתגר שלנו‪ ,‬ידענו‪ ,‬הוא להתמודד עם ההווה‬
‫עץ זית וחלוקי נחל לזכר ההרוגים‬
‫לקראת סיום הקורס ערכו הצוערים סיור בכרמל‪ ,‬ביקשו להתייחד‬
‫עם חבריהם המתים‪ .‬הם נסעו בדרך שבה נסע האוטובוס עד שנשרף‪.‬‬
‫הגיעו גם לכלא 'דמון' וראו את סימני האש שהגיעה קרוב כל כך ‪-‬‬
‫עד פאתי בית הסוהר‪.‬‬
‫יעקב דרעי‪ ,‬אביו של מישר דוד דרעי‪ ,‬הביא עץ זית לזכרם של‬
‫הנופלים במילוי תפקידם‪ .‬את העץ נטעו במקום האסון ‪ -‬כתם‬
‫ירוק בתוך השחור‪ .‬אחר כך פרסו בד כחול ועליו הניחו חלוקי נחל‬
‫עם שמות ההרוגים‪ .‬שֵם אחרי שם הקריאו‪ .‬כל שם כזה הוא עולם‬
‫ומלואו‪ :‬משפחה‪ ,‬חלומות‪ ,‬חיים שנגדעו‪.‬‬
‫כעבור מספר ימים‪ ,‬ב‪ 13-‬בינואר‪ ,‬נערך בבית ספר 'ניר' ברמלה‬
‫טקס הסיום של קורס קציני שב"ס מחזור א'‪ .‬זה היה טקס עצוב‪,‬‬
‫צנוע ופשוט‪ .‬הצוערים קיבלו את הדרגות‪" .‬אני גאה בכם"‪ ,‬אמר‬
‫להם מפקדם אמנון יהבי ‪ -‬וכיוון את דבריו אל כל פקודיו‪ ,‬החיים‬
‫והמתים ‪" -‬גאה על כך שהמשכתם‪ ,‬לא ויתרתם ועמדתם במשימה‪.‬‬
‫תזכרו שהחברים שלנו שמתו בשריפה ציוו לנו במותם את החיים"‪.‬‬
‫א‬
‫‪87‬‬
‫כי את אשר יאהב יקח האלוהים‬
‫רבה ציפיות היו מקורס קציני שב"ס‪ ,‬מחזור א'‪ .‬הקורס היה‬
‫איכותי והתנהל במתכונת חדשה‪ .‬בפעם הראשונה הוחלט‬
‫בארגון ליצור בסיס אחיד ומשותף לכל הקצינים בשירות‪.‬‬
‫זה היה קורס ראשון ששילב סוהרים ממקצועות המנהלה‪ ,‬המטה‬
‫והאג"ם‪ .‬הם היו אמורים לשמש מפקדים בכל זרועות שב"ס‪ .‬הקורס‬
‫כלל שנים‪-‬עשר שבועות של לימודים בסיסיים ואחריהם הכשרה‬
‫של הצוערים בהתאם לתחום התמחותם‪.‬‬
‫קורס קציני שב"ס‪ ,‬מחזור א'‪ ,‬יצא לדרך ב‪ 17-‬באוקטובר‪ ,‬שבעה‬
‫שבועות לפני אסון השריפה בכרמל‪ .‬מי שפגש את צוערי הקורס תיאר‬
‫קבוצה מגובשת‪ ,‬נדירה‪ .‬אנשים שלמרות מוצאם השונה בתוך הארגון‪,‬‬
‫דיברו באותה שפה‪ ,‬היו בעלי אותו עולם ערכי וחלמו אותם חלומות‪.‬‬
‫ביום חמישי‪ ,‬יום האסון‪ ,‬חניכי הקורס היו אמורים לצאת הביתה‪.‬‬
‫הם היו בשיחת סיכום שבועית כשהתקבלה ההודעה שעליהם לצאת‬
‫למשימה לאומית‪ .‬הצוערים מיהרו לעלות לחדרים ולהתארגן‪.‬‬
‫הם חשו גאווה‪ ,‬סיפוק ודריכות לקראת משימה חשובה‪ .‬זר לא‬
‫יבין זאת‪ .‬עבור מי שחלומם לפקד ולהנהיג אנשים‪ ,‬משימה כזאת‬
‫מייצגת עולם ומלואו של ערכים‪ ,‬חלק מדרך‪ .‬ברגע האחרון‪ ,‬כשכבר‬
‫היו על האוטובוס‪ ,‬החליט סג"ד אמנון יהבי שנשים שהן אמהות‬
‫לא ישתתפו במשימה‪ .‬זה היה נר ראשון של חנוכה ‪ -‬חגיגות בגני‬
‫הילדים ובבתים‪ .‬לפיכך‪ ,‬מרבית הצוערות האמהות נשארו ברמלה‪,‬‬
‫אך שתיים מהן לא ויתרו‪ :‬פאבי בוהדנה וסיגל דואק‪ .‬הן רצו לשמש‬
‫דוגמה‪ .‬הצוערים שהיו על האוטובוס קראו את תפילת הדרך‪ ,‬ויצאו‬
‫לדרכם‪ ,‬למשימה מבצעית להצלת חיי אדם‪.‬‬
‫ולהביט אל העתיד‪ .‬לעשות הכול למען המשפחות השכולות ולצאת‬
‫מהמשבר מאוחדים‪ .‬ידענו שתחושת המשפחתיות בתוך הארגון‪ ,‬היא‬
‫שתאפשר לנו לקיים את המחר"‪.‬‬
‫לאחר התייעצות עם עובדים סוציאליים‪ ,‬פסיכולוגים ואחרים‪,‬‬
‫הוסכם שהחזרה לקורס תועיל לניצולים‪ ,‬גם מבחינה נפשית‪.‬‬
‫אלה היו ימים קשים‪ .‬הקורס נמשך בין אזכרות וביקורים‬
‫אצל המשפחות השכולות‪ .‬כאב הצוערים ואנשי הסגל ניכר‪.‬‬
‫הצחוק בחדרים נדם‪ .‬עשרות חדרי המגורים ששימשו את צוערי‬
‫הקורס הוחלפו בשלושה חדרים לארבעה‪-‬עשר החניכים שנותרו‪.‬‬
‫משנסתיימו ימי השבעה על ההרוגים‪ ,‬החלו להגיע אליהם לבית‬
‫הספר בני המשפחות השכולות ‪ -‬לתמוך‪ ,‬לעודד‪ .‬הם הביאו תשורות‬
‫קטנות‪ ,‬כתבו כמה מילים ושוחחו עם מי שניצלו מהתופת וזכו‬
‫לחיות‪ .‬הם צפו בצוערים בשיעורים‪ ,‬בתרגולות ובאימונים‪" .‬תבואו‬
‫אלינו עם הדרגות"‪ ,‬ביקשו מהם‪" .‬תסיימו את הקורס גם בשביל‬
‫יקירינו"‪.‬‬
‫יאהב יקח האלוהיםכי את אשר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫בלב כואב הוחלט להמשיך את קורס הצוערים‪ ,‬אשר שלושים וחמישה מחניכיו ושני מפקדיו‬
‫נהרגו באסון השריפה בכרמל‪ ,‬ולסיימו‪.‬‬
‫ר יאהב יקח האלוהים אליו‬
‫"חייבים להסתכל קדימה"‬