INSPIRATION
ARTS FOR HUMANITY
2015 ‫שער הגולן‬
-
‫בית זרע‬
‫קוראות וקוראים יקרים‪,‬‬
‫אינספיריישן החלה לפעול במוסד החינוכי בקעת כנרות בשלהי קיץ ‪.2014‬‬
‫הגענו לעמק מצוידים בחלומות גדולים וחזון שבמרכזו אחד המקומות היפים ביותר‬
‫בארץ‪ ,‬וברגליים פשוטות המבקשות ללכת את מלוא הדרך החלוצית להגשמתם‪.‬‬
‫חלק מרכזי של פעילות מרכז אינספיריישן בקעת כנרות כולל את תכנית אמנים‬
‫בקהילה המיועדת לאמנים פעילים אשר מגיעים לשהות במקום על מנת לקדם את‬
‫חזון המרכז לצד פעילותם האמנותית האישית‪ .‬האמנים מובילים מיזמים בשיתוף‬
‫קהילות מקומיות‪ ,‬ביצירת תהליכים אמנותיים מקדמי שינוי חברתי תוך הכללת‬
‫כלל הקהילה‪ .‬במחזור האמנים הראשון השתתף אלון רותם ‪ -‬תסריטאי וכותב‪,‬‬
‫שהגיע לשלושה חדשים בסתיו ‪ .2014‬אלון הזמין את תושבי בית‪-‬זרע ושער הגולן‬
‫להיפגש לסדנאות כתיבה מונחות ופעילותו היוותה תשתית לדרך המשותפת בה אנו‬
‫באינספיריישן רוצים‪ ,‬לבנות את אינספריישן עם האנשים שביניהם אנו חיים‪.‬‬
‫אנו מודים לאלון רותם על שצעד עמנו את צעדינו הראשונים בדרכנו החלוצית‪,‬‬
‫ומברכים את משתתפי הסדנא על יצירתם המרגשת‪.‬‬
‫התוצר היצירתי המשותף – קובץ סיפורים קצרים שכותרתו 'רק מחברת' – מובא כאן‪.‬‬
‫אנו מברכים על ההוצאה לאור של 'רק מחברת' בערב ראש השנה תשע"ו‬
‫ומאחלים שנים רבות ונפלאות של שיתופי פעולה ועשייה אמנותית ויצירתית‬
‫עם הקהילות שסביבנו‪.‬‬
‫דניאל‪-‬נתלי קינד‬
‫‬
‫‪1‬‬
‫‬
‫תמר דקל‬
‫‪[email protected]‬‬
‫‪www.inspirationarts.org‬‬
‫ד״ר מייק נפתלי‬
‫״שפת האל היא דממה‬
‫כל היתר הם תרגומים פושרים״‬
‫במקום הקדמה‬
‫רומי‬
‫הסיפור שלנו מתחיל עם שולחן ישיבות בשלושה חלקים‪ .‬את החלק האמצעי שלפתי החוצה‬
‫חמש דקות לפני השעה שנקבעה והקטנתי את השולחן למידות צנועות יותר‪ ,‬שהבודדים‬
‫שאולי יגיעו לא ירגישו שהייתה ציפייה ליותר‪ .‬כמה דקות לאחר השעה שנקבעה לא רק‬
‫שהוסף לשולחן חזרה חלקו המרכזי הושאלו כיסאות נוספים מהחדר הסמוך‪ ,‬והמעגל שנוצר‬
‫היה רחב בהרבה מהשולחן‪.‬‬
‫התחלנו בתרגיל כתיבה שהמצאתי‪ ,‬שהכותרת היהודית שלו היא "לימוד זכות"‪ .‬בוחרים‬
‫מישהו שעיצבן אותנו‪ ,‬שפגע בנו‪ ,‬וכותבים סיפור שמצדיק אותו‪ ,‬סיפור שבו הוא צודק –‬
‫ואולי אנחנו טועים‪ .‬טעימה קטנה מהאלכימיה שאמנות הסיפור מסוגלת לה‪ ,‬והשימושים‬
‫היומיומיים‪ ,‬ואולי אפילו המוסריים שבה‪.‬‬
‫במקום קבוצה אחת מעוטת משתתפים מצאתי את עצמי מנחה שתי קבוצות‪ .‬כל קבוצה מגוונת‬
‫בקולות‪ ,‬בסיפורים‪ ,‬במחשבות‪ ,‬בחששות וברצונות‪ ,‬עם טווח ניסיון חיים שמשתרע מעל‬
‫ליובל שנים‪ .‬יחד כתבנו וקראנו תרגילים נוספים‪ ,‬פירקנו את אמנות הכתיבה לחלקים שונים‬
‫ובחנו אותם יחד‪ .‬צללנו פנימה לאמנות הסיפור‪ ,‬ואפילו קצת המראנו מעל‪.‬‬
‫ניסיתי להנחות כתיבה‪ ,‬ויותר מכך להנחות הקשבה‪ ,‬הקשבה לסיפורים שלנו ושל אחרים‪.‬‬
‫הקשבה היא הבסיס לאמנות הסיפור‪ ,‬אולי הבסיס לכל אמנות ופעולה‪ .‬הסיפור נכתב על הדף‬
‫הריק‪ ,‬הקול מופיע מתוך השקט‪ .‬ההקשבה מייצרת את החלל‪ ,‬את האפשרות ליצירה‪.‬‬
‫ככל שנקשיב יותר יהיו לנו יותר דפים ריקים למלא‪ ,‬ככל שנכתוב יותר נמלא את הדפים האלו‪,‬‬
‫והמיומנות שלנו בהקשבה ובכתיבה רק תגדל‪ .‬זה היה הדבר אותו רציתי לתת למשתתפים‪,‬‬
‫לחברים והחברות שהועילו להעניק לי מאמונם ולהסכים להנחייתי‪ .‬חוברת זו היא סימן דרך‬
‫למקום בו הגענו בדרכנו המשותפת במהלך הסדנה‪ ,‬וממנה (לפחות כך אני מקווה) נמשיך‬
‫להקשיב ולספר‪ ,‬להתבונן ולכתוב‪.‬‬
‫אבל לא פתחתם את החוברת הזאת כדי לקבל מחשבות פילוסופית על אמנות הסיפור‪ ,‬אלא‬
‫בכדי לגעת בה‪ ,‬להנות ממנה – בכדי להקשיב‪.‬‬
‫אלון רותם‬
‫‪2‬‬
‫‬
‫אחרי שהכול נגמר נכנסנו כולנו למים‪.‬‬
‫היה זמן מושלם והמים היו חלקים חלקים‪ .‬אי‪-‬אפשר להבדיל בין שמים למים ורק אופק רחוק‬
‫עם עיטור פנסים נראה כמו שרשרת פנינים צפה בכחול אפור‪.‬‬
‫עכשיו יכולנו להרגיש את נשימותינו‪ ,‬עורנו סומר בתיאום‪ ,‬רעד עובר בכולנו וממשיך הלאה‬
‫כמו אדווה‪.‬‬
‫בפעימת לב אחת התחלנו נעים כשאנחנו רוקדים ומנקים את הסוף יכולת להרגיש איך כל‬
‫הרומנים וכל הסיפורים התמוססו הדרמות נשכחו ונשארנו רק חבורה של מחברות ריקות‬
‫שמחכות להמשך נבון‪.‬‬
‫יכולנו כולנו להעלם באותו הרגע אבל היינו חיים מאוד‪.‬‬
‫שרון ברויר‬
‫אושפיזין בקיבוץ‬
‫במסגרת אושפיזין בקיבוץ‪ ,‬ביקשו ממני לארח את אברהם אבינו‪.‬‬
‫ביקשו ממני‪ ,‬זאת אומרת נתבקשתי‪...‬‬
‫בדרך כלל כשאני עושה משהו למען הכלל זה מפני שנתבקשתי‪ .‬למען האמת כשאני מתבקש‬
‫לעשות משהו למען הכלל‪ ,‬בדרך כלל זו מישהי שמבקשת ממני‪ .‬לצורך העניין‪ ,‬ורק לצורך‬
‫ההדגמה בואו נקרא לה מרים (לצורך ההדגמה בלבד)‪ .‬לא שיש לזה איזה קשר מקרי‬
‫לחלוטין למציאות‪ ,‬מרים (רק לצורך ההדגמה) תתפוס אותך בדרך‪-‬כלל בעודך הולך להנאתך‬
‫במדרכות הקיבוץ‪ ,‬בלי חשש ובלי פחד‪ ,‬והנה ניגשת אליך מרים ומבקשת ממך‪ ,‬ומרגע זה‬
‫אתה יודע שלא תוכל לסרב‪ .‬ובכן ניגשת אלי מרים (לצורך ההדגמה כמובן) ומבקשת ממני‬
‫במסגרת אושפיזין בקיבוץ לארח את אברהם אבינו‪ ,‬ואני כמו בפרפורי גסיסה אחרונים‬
‫עוד מנסה להתחמק ממה שנתבקשתי לעשות‪ :‬מרים (לצורך ההדגמה) למה דווקא אני?‬
‫מרים (לצורך ההדגמה) למה עכשיו? אושפיזין זה בסוכות‪ ,‬ועכשיו עוד מעט חנוכה‪ .‬ומרים‬
‫(לצורך ההדגמה) עונה‪ :‬בסוכות ירד גשם‪ ,‬ואתה במילא מאשפז אנשים‪ ,‬למה שלא תאשפז‬
‫פעם מישהו חשוב‪ .‬לא עוזר כלום‪ ,‬ומרים לצורך ההדגמה ממנה אותי לתפקיד המארח של‬
‫אברהם אבינו‪ ...‬טוב‪ ,‬כאן חושב לעצמו הבן אדם שהתגלגלה לפתחו הזדמנות די מעניינת‪,‬‬
‫כן זה יכול באמת להיות מעניין לארח את אברהם אבינו‪ ,‬זו הזדמנות להראות לו קצת את‬
‫הקיבוץ ולספר לו קצת עלינו‪ ,‬הלא גם אני שבתי לי אל המקום ממנו הלכתי (יהיו שיגידו‬
‫ממנו ברחתי)‪.‬‬
‫הצטיידתי בשלושה ילדים וכלבה‪ ,‬ויצאנו לפגוש את אברהם אבינו‪ .‬אני רוצה להראות לו את‬
‫המקום‪ ,‬ושאין דבר נפלא יותר מלטייל עם ילדך במקום בו גדלת אתה‪.‬‬
‫פגשנו את אברהם‪ ,‬אתם יודעים‪ -‬זקן לבן‪ -‬גלביה‪ -‬רגליים יחפות‪ .‬שלום אני אומר ‪ -‬והוא‬
‫שותק‪ .‬טוב התחלנו‪ ,‬בדשא של פשקור‪ ,‬שפעם היה פשוש ואנקור‪ ,‬ולפני זה פשוט טיפול‪,‬‬
‫שבו גדלתי אכלתי ישנתי ומשם הזיכרונות הראשונים שלי‪ .‬על הדשא פזורות נדנדות שנדמה‬
‫שהיו כאן תמיד‪ .‬ניסינו להתנדנד‪ ,‬אבל רק הילדים הצליחו‪ .‬סיפרתי קצת לאברהם מה זה‬
‫טיפול ופעוטון‪ ,‬אבל הוא עדיין שותק‪ .‬המשכנו לדשא הסרט‪ ,‬המסך כבר איננו‪ ,‬והמקרן הפך‬
‫לפסל סביבתי‪ ,‬אבל הפיקוסים כאילו היו כאן תמיד‪ ,‬יהונתן זה גבוה מדי‪ ,‬אתה לא חייב‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫‬
‫להגיע עד לצמרת‪ ...‬סיפרנו לאברהם על עץ הפסח‪ ,‬ועל הבית הראשון‪ ,‬והוא עדין שותק‪.‬‬
‫נראה שמבין‪ ,‬אבל שותק‪ .‬המשכנו‪ ,‬עלינו בעליה של המטבח‪ ,‬נכנסנו להציץ בלוח המודעות‪,‬‬
‫אפילו שזו פעם חמישית היום‪ .‬חיפשנו את תא הדואר של ב ח אלוני אפילו שזה כבר מזמן‬
‫לא התא שלנו‪ ,‬ואפילו שגם את הדואר בדקנו כבר חמש פעמים היום‪ .‬בנים! אמרתי לכם‬
‫לא לפתוח תאים של אחרים‪ ,‬תסגרו את כל התאים! לא עינב זה לא שלנו‪ .‬נכון גם לנו יש‬
‫כזה‪ ,‬זה תור לרופא שיניים‪ ...‬תחזיר את זה לתא‪ .‬אתה לא זוכר איזה? אז תן לי‪ .‬טוב‪ .‬נשים‬
‫בסל נצרים‪.‬‬
‫יצאנו לפני שכל המכתבים ימצאו את הדרך לרצפה‪ ,‬אברהם לא התרגש מכל ההמולה והוא‬
‫עדיין שותק‪ .‬עברנו בין בתי החינוך והגענו למגרש האדום‪ ,‬שפעם היה מגרש חצץ‪ ,‬והיינו‬
‫משחקים עליו כדורסל‪ .‬הילדים שיחקו בדשא‪ ,‬רצו‪ ,‬שיחקו תופסת‪ ,‬רבו‪ ,‬צחקו‪ ,‬בכו‪ ,‬טפסו‬
‫על הסל‪ ,‬נפלו‪ ,‬קמו‪ ,‬ואני מצאתי את עצמי אחד על אחד עם אברהם אבינו‪ .‬חשבתי שזו‬
‫הזדמנות להסביר לו קצת על כדורסל‪ ,‬ומהו משחק קבוצתי‪.‬‬
‫אתה מבין אברהם‪ ,‬אמרתי בעודי מקפיץ כדור‪ ,‬שמצאתי במקום‪ ,‬אני לא איזה שחקן גדול‪.‬‬
‫בקבוצה אני בסדר‪ ,‬אבל באחד על אחד אני על הפנים‪ .‬אני שחקן קבוצתי‪ .‬טוב אולי לא‬
‫מייקל ג׳ורדן‪ ...‬בכלל אני לא מת על מייקל ג׳ורדן‪ .‬אני מעדיף את מוטי ארואסטי‪ ,‬זה שחקן‬
‫קבוצתי‪ ,‬וחוץ מזה הוא משלנו‪ ,‬אבל באחד על אחד הוא על הפנים‪ .‬אני טוב באסיסטים‪,‬‬
‫מוסר כדור משאיר שחקן חופשי מול הסל‪ .‬זורק קולע‪ .‬לא קולע? גם הוא שחקן קבוצתי‪,‬‬
‫ככה חינכו אותנו‪ .‬אבל באחד על אחד אנחנו על הפנים‪.‬‬
‫ומה אתה חושב‪ ,‬אברהם‪ ,‬שזה רק בכדורסל ככה? מה פתאום‪ .‬אתן לך דוגמא‪ :‬בנות‪ .‬כשהייתי‬
‫צעיר‪ ,‬אף פעם לא הייתה לי חברה‪ ,‬כי באחד על אחד אני על הפנים‪ .‬מה‪ ,‬אם אני אלך עם‬
‫רינה‪ ,‬אז מה יהיה עם דינה?‬
‫וכשאני מגיע עם מישהי סוף סוף למיטה‪ ,‬אז זה לא זה‪ ,‬כי באחד על אחד אני על הפנים‪,‬‬
‫אני שחקן קבוצתי‪.‬‬
‫נו שוין לא נראה לי שהרשמתי את אברהם יותר מדי‪ ,‬כי הוא עדיין לא אמר שום דבר‪ ,‬וגם‬
‫כשניסיתי למסור לו את הכדור‪ ,‬הוא פשוט התעלם ונתן לכדור להתגלגל לו‪ .‬מעיין הציע‬
‫שנלך לפרות‪ ,‬אז המשכנו‪ ,‬או נמשכנו משם לרפת‪ .‬בריצה אחרי הילדים‪ ,‬לפרות לפרות‪.‬‬
‫חמודים תזהרו בכביש! אברהם‪ ,‬להפתעתי‪ ,‬לא התקשה לרוץ‪ ,‬אך עדיין לא אמר כלום‪.‬‬
‫הילדים ניסו להאכיל את הפרות‪ ,‬להתקרב אל הפרה הכי קרוב בלי שהיא תברח‪ .‬הם טיפה‬
‫חששו מהפרות ואני פחדתי מאוד מאלי קפצ׳וק (רק לצורך ההדגמה כמובן)‪ .‬באורווה הראנו‬
‫לאברהם את הסוסים‪ ,‬קטפנו עשב כדי לתת לכבשים‪ ,‬הן מתות על זה‪ .‬עינב לא לתת להן‬
‫את ההרדוף!‬
‫חשבתי שיכול להיות נחמד אם נמשיך את הסיור על הקלאב קאר של הנוי‪ ,‬נוכל להראות‬
‫לאברהם את כל הקיבוץ בלי בעיה‪ .‬הוא לא הראה סמני עייפות‪ ,‬אבל הילדים עוד רגע‬
‫יתחילו לקטר‪ ,‬אבל מצד שני לא נעים לי לבקש משרון (לצורך ההדגמה)‪ ,‬אז החלטתי‬
‫להסתפק בקלנועית של אמא שלי‪ .‬וכך‪ ,‬ישובים על הקלנועית‪ ,‬שני ילדים מאחור‪ ,‬אחד גורר‬
‫את הנעליים על המדרכה‪ ,‬אחד מנסה לתפוס עלים תוך כדי נסיעה‪ ,‬והקטנצ׳יק יושב ביני‬
‫לבין אברהם מקדימה‪ .‬אברהם שערו מתבדר ברוח (אני רק מקווה שלא תתרומם לו הגלבייה‪,‬‬
‫בכל זאת הוא לא מרילין מונרו)‪.‬‬
‫עברנו ליד הפסלים של זהרה (לצורך ההדגמה)‪ ,‬והאבנים של זהרה (לצורך ההדגמה)‪ ,‬וליד‬
‫גן המשחקים‪ ,‬חלק מהדשאים כאן צומחים יבשים‪ ,‬אמרתי לאברהם‪ ,‬והוא כרגיל לא ענה‪.‬‬
‫מעיין תפסיק כבר לגעת בכפתורים! זה ממש לא נעים‪ ,‬ועינב‪ ,‬אם צבי (לצורך ההדגמה) יראה‬
‫אותך גורר את הנעליים על המדרכה זה באמת יהיה לא נעים‪.‬‬
‫אבא מה לא נעים? שואל יהונתן‪ ,‬כל הזמן לא נעים‪ ,‬וכיוון שאברהם במילא לא מדבר יותר‬
‫מדי והילדים במילא לא מקשיבים‪ ,‬חשבתי שזו הזדמנות לספר לו ולילדים מקרה שקרה לי‪,‬‬
‫לא נעים‪.‬‬
‫בדיוק סיימתי את הלימודים‪ ,‬וידידה שלי עזרה לי להכין קורות חיים‪ ,‬טוב אז עוד לא היה‬
‫מחשב בכל בית‪ ,‬ובטח לא מדפסת‪ ,‬אז הלכתי לחפש איזה מקום להדפיס את קורות החיים‪.‬‬
‫בסנטר יש איזה משרד‪ ,‬אבל שם אמרו לי שהם לא עובדים עם ‪ .word‬אז הלכתי לאיזה בית‬
‫דפוס לא רחוק מהבית‪ ,‬אבל ראיתי שבדיוק עובד שם הבחור הלא נחמד‪ ,‬אז לא היה לי נעים‬
‫להיכנס‪ .‬המשכתי והגעתי לאיזה בית דפוס עם מכונות ענקיות‪ ,‬שאמרו לי שהם עובדים רק‬
‫עם הזמנות גדולות‪ .‬חבר הפנה אותי לאיזה מקום שהוא הדפיס בו‪ ,‬אבל זה היה בנין מלא‬
‫משרדים‪ ,‬ולא היה לי נעים אפילו להיכנס‪ ,‬כי לא ידעתי באיזה משרד‪ ,‬ובטח עובדים רק עם‬
‫הזמנות גדולות‪ ,‬או שלא עובדים עם ‪ ,word‬אז נשארתי בחוץ כי לא נעים‪.‬‬
‫סיפרתי את זה לחברה שלי‪ ,‬והיא אמרה לי‪ ,‬מה לא נעים? נעים מת כבר מזמן במדבר‬
‫בעיראק‪ ,‬ואני קצת נעלבתי כי מה היא מבינה בכלל‪ .‬אפילו אני לא ממש מת עליה‪ ,‬רק לא‬
‫נעים לי להיפרד ממנה‪ ,‬לא נעים‪ ,‬עם מי שבאמת רציתי להיות לא היה לי נעים להתחיל‪,‬‬
‫לא נעים‪.‬‬
‫לא נעים‪ ,‬לא יודע מה לעשות‪ ,‬נשארתי בלי עבודה‪ ,‬בלי חברה‪ ,‬ובלי קורות חיים‪ .‬לא נעים‪,‬‬
‫אבל מי בכלל ירצה אותי עם כאלה קורות חיים?‬
‫הסתכלתי על אברהם‪ ,‬לא בטוח שהוא הבין‪ ,‬אבל מעניין אותי לחשוב איפה היינו אם‬
‫לאברהם היה לא נעים‪ .‬הילדים בשלהם אחד יושב על הגג‪ ,‬אחד גורר רגליים‪ ,‬והקטן עדיין‬
‫משחק בכפתורים‪.‬‬
‫הגענו לפארק הבנים‪ .‬סיפרתי לאברהם שפעם קראו לזה חורשת הפלפלים‪ ,‬ושכדאי לו‬
‫מאוד לנעול סנדלים כי יש פה המון קוצי מוות‪ .‬יהונתן אמרתי לך! נתתי לאברהם את סנדלי‬
‫השורש שלי‪ ,‬וירדנו לנו‪ ,‬הראנו לאברהם את עצי הפרי‪ ,‬וניסינו להיזכר איזה מהם אנחנו‬
‫נטענו‪ .‬בטח קשה לו להאמין שככה נראה הירדן‪ ,‬אבל הוא לא אומר כלום‪ .‬מעיין‪ ,‬שג׳ייני‬
‫לא תכנס למים‪ .‬זה ביוב‪ .‬אה היא נכנסה כבר אז עזוב אותה היא תצא לבד‪ .‬לא‪ .‬טוב עכשיו‬
‫את שניכם נצטרך לשטוף‪ .‬לא מעיין‪ .‬לא להכניס גם את הראש‪ .‬לא בנים זה ביוב מה אתם‬
‫לא מבינים‪ ,‬אתם לא נכנסים ככה הביתה ברור?!‬
‫אתה רואה אברהם? נראה לי שבאמת אין אושר גדול מזה בכל העולם‪ .‬להסתובב עם ילדיך‬
‫במקומות בהם אתה גדלת‪.‬‬
‫יש‪ ,‬אמר אברהם‪ .‬ואני הסתכלתי עליו‪ ,‬מופתע‪ .‬הוא כן יודע לדבר‪.‬‬
‫יש אושר גדול מזה‪ ...‬לראות את אביך הסבא הולך עם נכדיו במקומות בהם הוא גדל‪.‬‬
‫עפרי אלוני‬
‫‪5‬‬
‫על הדלת מתנוססת מודעה‬
‫על הדלת מתנוססת מודעה המכריזה על מכירת בגדי נשים בכל הגדלים והצבעים‪.‬‬
‫אבחר לי פריט אופנה ואתחדש לראש השנה‪.‬‬
‫נכנסת לחדר האוכל‪ ,‬חוצה את המסדרון וכבר אני באולם האמצעי‪ .‬בודקת את הסחורה‬
‫והמוכרת יפה עוזרת לי בבחירה‪ .‬לוקחת מכנסיים ושתי חולצות‪ .‬נכנסת מאחורי הפרגוד‪.‬‬
‫למדוד‪ .‬מנסה את חולצתי לפשוט‪ .‬אך היא נדבקת אל גופי הרטוב (מזיעה כמובן)‪ .‬בקושי‬
‫מעלה על גופי חולצה אחת (איך נשפכים פלגי זיעה כאן)‪ .‬בקושי פושטת ומודדת שנייה‪ .‬אך‬
‫גם היא נדבקת על פני הזיעה‪ .‬אויה לי‪ ,‬אויה‪ .‬על מדידת המכנסיים ויתרתי‪ .‬פשוט החזרתי‬
‫הכל לשולחן‪ .‬ואז שאלה חברה‪" :‬מה‪ ,‬לא הדליקו מזגן?"‪.‬‬
‫שעטתי (עם המקל) בדרך החוצה‪ ,‬לאוויר הפתוח‪ .‬שם הייאוש נעשה יותר נוח‪ ,‬ויש גם קצת‬
‫רוח‪ .‬הגעתי במהירות קלנועית לביתי‪ ,‬הדלקתי ת׳מזגן‪ .‬הזיעה התייבשה והכל רענן‪ .‬פתחתי‬
‫את ארון הבגדים‪ .‬בחרתי בגד מתאים לאופנה ואלבשהו לראש השנה‪.‬‬
‫זיוה אדות‬
‫הגיע ערב ראש השנה‬
‫‪6‬‬
‫‬
‫הגיע ערב ראש השנה‪ .‬השנה חוגגים אצלי‪ .‬בביתי‪ .‬כבר לא כל כך חם וכבר לא מזיעים ובארון‬
‫בגדים לרוב וצריך רק לבחור‪ .‬יש חולצה לבנה שמיועדת להופעת המקהלה‪ .‬חולצה פרחונית‬
‫לא מספיק חגיגית ועוד חולצת פרחים על רקע שחור שגם אותה אשאיר מאחור‪ .‬יש אפודות‬
‫ויש ז׳קטים‪ .‬כבר לא חדשים ולא מחמיאים ולא מתאימים למזג האוויר‪ .‬בקיצור‪ ,‬הארון מלא‬
‫ואני ממשיכה לחפש‪ .‬אה‪ ,‬הנה מצאתי‪ .‬אלבש את חולצת הסריג שקניתי פעם באחת משלל‬
‫התערוכות‪ .‬צבעה כחול תכלת‪ ,‬כמו שאני נוהגת לומר "יפה וגם כחול" והיא מלאת פרחים‬
‫כחלחלים וגם מחמיאה‪ .‬הוספתי שרשרת תואמת ומכנסי סאטן שחורים וכבר אני מוכנה לחג‪.‬‬
‫מקצווי ארץ מגיעות הבנות ומשפחותיהן‪ .‬לא כולן מגיעות‪ .‬יש עוד התחייבויות‪ .‬כל משפחה‬
‫מביאה תקרובת כלשהי‪ .‬עוף צלוי עשוי היטב מביאה‪ ‬אסנת‪ .‬מיכה מביא חריימה שזה דג מאד‬
‫חריף המועתק מעדה אחרת‪ .‬אני לא מכירה דג כזה‪ .‬וכמובן סלטים שונים שמביאות כרמית‬
‫וגם סמדר‪ .‬גם יינות ומשקאות מצטרפים לסעודה החגיגית‪ .‬השולחן מתארך‪ .‬מפה נפרשת‬
‫עליו והוא מכיל את כל הסועדים‪.‬‬
‫ברכת החג נישאת בפי אחד החתנים והאוכל מגיע לצלחות החוגגים‪ .‬ואז אני נזכרת בימים‬
‫עברו‪ ,‬בחג שנחוג על הדשא הגדול‪ .‬מואר בשרשראות נורות‪ .‬שולחנות ארוכים וספסלים‬
‫מקרשים‪ .‬החברים לבושים חולצות לבנות ומכנסי חאקי של אתא‪ .‬החברות לבושות בשמלות‬
‫חגיגיות שנתפרו במתפרת הקיבוץ‪ .‬אנחנו הבנות לבושות חולצות לבנות ומכנסיים לבנים‬
‫עם גומי במותניים וברגליים‪ .‬תפירת בית‪ .‬שערנו חפוף ומסורק וסיכה צבעונית תופסת חלק‬
‫מהשיער‪ .‬הבנים גם הם מקושטים‪ ,‬במכנסי חאקי וחולצות לבנות שנתפרו בבית‪ .‬בתכנית‪:‬‬
‫מקהלה‪ ,‬הקראות שונות וברכה לשנה החדשה‪ ,‬הנישאת בפי חבר ותיק‪ .‬ואז מופיעים התורנים‬
‫ומחלקים את המרק המהביל ושאר ירקות ובשר‪ ,‬והעיקר געפילטע פיש שהוכן על ידי‬
‫החברות‪ .‬היום קונים את הכופתאות הנ"ל ב"אלונית" ונהנים מטעמן ללא מאמץ כל כך גדול‪.‬‬
‫גם דגים הוגשו‪ ,‬ראש וזנב‪" .‬הייה זנב לאריות ואל תהייה ראש לשועלים" נאמר‪ .‬וגיטה אמי‬
‫הייתה לוחשת לי‪" :‬אכלי‪ ,‬אכלי! זה הדג של אברהם‪( ".‬באותן שנים הקים אברהם אבי את‬
‫ענף המדגה)‪.‬‬
‫לא אהבתי את דג הקרפיון מהבריכות שלנו‪ .‬כל הארוחה הייתי טורחת להוציא את העצמות‬
‫ובסוף נשארת רעבה‪ .‬זה היה גם יום הולדתו של אבי‪ .‬תמיד הייתי מכינה לו ברכה במו ידי‪.‬‬
‫ברכה עם חלון שנפתח ורואים את הכתוב‪ .‬בתום הארוחה היו הכלים מובלים אחר כבוד‬
‫למטבח לשם רחיצתם ובחדר האוכל הריק משולחנות היו החברים ובני הנעורים פוצחים‬
‫בריקודים סוערים‪ ,‬בעיקר הורה‪" .‬נזכה לראות בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובעבודה" הושר‬
‫בקולי קולות ובהתלהבות תוך כדי ריקוד ההורה בליווי אקורדיון‪ ,‬חליליות ומפוחית פה‬
‫שקראו לה גרמושקה‪ .‬אח"כ עברנו לריקודי זוגות‪" ,‬קרקוביאק" וריקודי מעגל‪ .‬היו שהזיעו‬
‫מרוב התלהבות‪ .‬רקדנו "אם הופלנו"‪" ,‬קומה אחא"‪" ,‬שאבתם מים" ועוד‪ .‬גם השמירה נערכה‬
‫בתורנות‪ .‬כל חצי שעה היה חבר קם בתורו והולך לשמור‪ .‬גם לא נפקד מקומם של האורחים‬
‫הרבים שבאו אל קרוביהם בקיבוץ וגם אלינו‪ .‬כלומר אל משפחת הוריי‪ .‬היה צורך להלין‬
‫את כולם והדירות היו קטנות‪ .‬לא תמיד יכלו לדעת לכמה אורחים לצפות‪ .‬היה טלפון אחד‬
‫במזכירות‪ ,‬ולא תמיד היה מי שירים אותו בזמן צלצול‪ .‬ואם כבר מישהו הרים את השפופרת‬
‫והבטיח שימסור‪ ,‬הרי ששכח את הבטחתו ברגע שגמר לדבר‪ .‬הפלאפון עוד לא היה קיים‪.‬‬
‫אני נהנית ממשפחתי‪ ,‬מנכדיי ונכדותיי‪ .‬קצת מדברים‪ .‬קצת שרים שירי חג‪ .‬קצת מספרים‬
‫ומתעניינים ומתארגנים לשנת הלילה‪ .‬הנכדים מכניסים מזרנים (שמחכים לרגע זה) מהסוכה‪.‬‬
‫ומתארגנים לשינה אחרי שטיפת הכלים‪.‬כבר אין ריקודים כמו פעם‪ .‬אך יש יחד משפחתי‬
‫מבורך‪.‬‬
‫זיוה אדות‬
‫חוב‬
‫אתה שואל מאיזה גיל אני זוכרת? אז ככה ‪ :‬זה התחיל יפה‪ .‬זה נמשך רע‪ .‬וזה טרם הסתיים‪.‬‬
‫עוד נותר חוב לפרוע‪.‬‬
‫קיץ חם במיוחד‪ ,‬שמש שאינה מוותרת על יום ומותירה מועקת חום גם בלילה‪ .‬אין הנחות‪.‬‬
‫גופים מותשים מתנודדים סחוטים במשב חמסיני‪ ,‬שופכים זיעה מכדים נסתרים בבתי השחי‪,‬‬
‫שפתיים נבקעות סדקים כאדמה חרבה‪ .‬יום שישי‪ ,‬ואני בת חמש או שש‪ ,‬אבא ואני יורדים‬
‫בשביל צר בין קוצים במורד הגבעה אל הירדן למרגלותינו‪ .‬כף ידו המיוזעת חופנת את ידי‬
‫הקטנה‪ ,‬מרסנת את שעטת רגלי היחפות האצות רצות מטה במדרון‪ .‬בידו השנייה הוא נושא‬
‫גזיר קרטון ועליו‪ ,‬כמו גור רך המתכרבל בחום פרוותו‪ ,‬מונחת עוגה עגולה תפוחת בטן‬
‫המציפה סביבה את עונג ניחוחותיה ואופפת‪ ,‬כמו הילה‪ ,‬את ראשינו ומענגת את נחירינו‪,‬‬
‫עוגה שאפתה אמא בתוך סיר פלא על פתיליית נפט‪.‬‬
‫אמא‪ ,‬אבא‪ ,‬כמה רוויי מתיקות השמות‪ .‬געגוע אין סופי‪ .‬והזיכרון‪ ,‬האם מתעתע ברוחב רוחק‬
‫השנים‪ ,‬או שמא מייפה את עצמו בהתרפקות ענוגה של נוסטלגיה‪.‬‬
‫זרם הירדן כבר מלטף את בהונותינו‪ ,‬אבניו מדגדגות בכפות רגלי‪ .‬רחש לחש סוף וגומא‬
‫ומלוח קיפח לוחשים סודותיו והוא שוצף ממהר לדרכו דרומה‪ ,‬עליצותו הנסערת מידבקת‬
‫ותואמת את ריגשת לבי‪ .‬זירמי מימיו עזים‪ ,‬צלולים ונקיים כראשי שאך זה נחפף וסורק‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‬
‫במסרק צפוף טבול בנפט (אי! כואב!) לכבוד ערב שבת וכבר הוא נפרע ומשתולל ברוח אחר‬
‫צהריים חמסינית הבאה מהוואדי‪ .‬עונג קרירות המים הללו הינו תמציתה של חוויית הקיץ‪,‬‬
‫החקוקה בנפשותיהם של כל ילדי המקום הראשונים עד סוף חייהם‪ .‬ילדי המים היינו‪ ,‬בירדן‬
‫גדלנו‪ .‬מה לי בריכה‪ ,‬ים‪ ,‬אפילו כינרת‪ .‬החזירו לי רק את הירדן ההוא‪ ,‬געגוע ילדותי ונעורי‬
‫ונשיותי הצעירה‪.‬‬
‫כשהגענו אל סף המים כבר ראינו את אחמד בן עבודיה על אי הכינור שבאמצע הירדן‪,‬‬
‫כשחיוך רחב בוצע פלח סהר בפניו הכהות ושולח בוהק לבן של ידידות לעברנו‪ .‬הוא ואבא‬
‫היו רועי צאן וחברים טובים הרבה לפני שאבא צלל אל תוך נבכי חקר המקרא וחינוך בני‬
‫הנעורים‪ .‬שניהם היו נפגשים בשדות השלף או למרגלות ההרים‪ ,‬הכבשים שלנו מתערבבות‬
‫עם העיזים שלו והמשכוכית של כל עדר יודעת להנהיג ולהוביל את חברותיה‪ .‬כשישבו‬
‫שניהם לנוח כדי לתת לצאנם ללחך וללעוס בלהיטות עצלה‪ ,‬התערבבו זה בזה גם סלסולי‬
‫מנגינות מפלחות לב בעצבונן מחליל קנה הסוף של אחמד‪ ,‬עם השתפכות נעימות ליטאיות‬
‫מלנכוליות מהאוקרינה או מחליל האלט של אבא‪ .‬שיחה קולחת במבטא זר אך דומה במידת‬
‫מה לשפתנו‪ ,‬זרמה גם היא כמנגינה בין השניים השעונים זה אל כתפו של זה‪ .‬אבא האמין‬
‫בכל ליבו שהארץ הזאת שייכת לשניהם במידה שווה‪ .‬הוא היה משוכנע שהידברות ישירה‬
‫וחברות של אמת יגברו על כל הקשיים העתידיים‪ .‬לכן גם השקיע ולמד על בוריין ערבית‬
‫מדוברת וספרותית‪ ,‬קרא את הקוראן ולמד קטעים ממנו בעל פה‪.‬‬
‫התפרות של הסנדלר‬
‫ָּ‬
‫אבל אז הגיעו ימים של מתיחות ושנאה‪ .‬בלילות‪ ,‬כמו תקתוק מכונת‬
‫שלנו‪ ,‬פמפמו יריות רובים‪ .‬אנחנו הילדים‪ ,‬שמיטותינו עוטות הכילות נגד יתושי קדחת הועלו‬
‫אל הגג כבכל קיץ כדי לצנן את גופינו המלוהטים‪ ,‬תודרכנו וידענו כי מיד בהישמע קולות‬
‫מבשרי רעה אלו‪ ,‬עלינו להעיר זה את זה‪ ,‬אפילו בצעקות‪ ,‬ולגלוש אל מתחת למיטות‪ ,‬שם‬
‫כבר פרשו הורינו שמיכה דקה על רצפת הבטון בעת ההשכבה לישון‪ .‬קירות הבית שלנו‬
‫ספגו בסבילות את חרוטי הקליעים הנתקעים בהם ובבקרים גלשו ישבנינו הפעוטים במהירות‬
‫האור על מעקות גרמי המדרגות‪ ,‬כדי לספור מכמה יריות חדשות ניצלנו הלילה‪ .‬פצעי הבטון‬
‫כאבו במששי את השקעים המחוספסים מגירי הטיח‪ ,‬דמעות הבטון‪ ,‬עם כל מגע אצבע‪ .‬לא‬
‫ידעתי לזהות היכן בדיוק שוכן הכאב‪ .‬נרדמתי בלילות בבטחה כמו טלה בדיר הנדחק בין‬
‫שאר טלאים כמותו‪ .‬הן ברור שאחמד ידאג לנו ולא ייתן שיקרה לי רע‪ ,‬הרי הוא חבר טוב‬
‫שלנו‪.‬‬
‫לירדן המשכנו לרדת אבא ואני למרות האיסור‪ .‬עוגה לשבת לאשתך ולילדים‪ ....‬נרקיסים‬
‫לגיברת ולילדה‪.....‬‬
‫אנחנו כבר לא יכולים לחצות את המים לצד השני כמקודם‪ ,‬אמר אבא‪ .‬הזרמים היו מהירים‬
‫כנרדפים או רודפים ופני המים גבוהים‪ ,‬אות לכך כי פתחו את הסכר לשחרור עודפים‬
‫מהכנרת‪ .‬אבל למה לא על הכתפיים שלך כמו תמיד? שאלתי בפליאה מאוכזבת‪ .‬זה מסוכן‬
‫עכשיו‪ ,‬הוא ענה‪ ,‬חוץ מזה את קטנה מכדי לצלוח את עוצמת הזרם הזה בכוחות עצמך אך‬
‫כבר גדולה משאוכל לשאתך‪ .‬שבי לך כאן בצל הסופים‪ ,‬הסתכלי עלי וחכי לי‪ ,‬מיד אחזור‪.‬‬
‫אל תפחדי ואל תהיי שובבה ובשום אופן אל תקפצי למים‪ .‬הבטיחי לי‪ ,‬אבא אמר‪ .‬הבטחתי‪.‬‬
‫הוא נאבק בגעש המים הסובבים אותו עד חזהו‪ ,‬כשהעוגה נישאת בקצה כף ידו המתוחה‬
‫מעלה כמו דגל‪ .‬בכל צעד שעשה ניכר בו המאמץ הקשה‪ .‬ההתקדמות הייתה איטית‪ ,‬עד‬
‫שלבסוף הגיע לאי הכינור המפצל לשניים את כל הגודש הזה בפיסוק רחב‪ .‬אחמד עבר גם‬
‫הוא מהגדה שלו עד לאי כשצרור נרקיסים מתנפנף בידו בירוק לבן וצהוב זוהרים‪ .‬פרחים‪...‬‬
‫הכריז בשמחה‪ .‬עוגה‪ ...‬חייך אבא‪ .‬ראיתי‪ ,‬זכרתי והפנמתי את אותם חיוכים‪ ,‬טפיחות שכם‬
‫ומתנות עוברות מיד ליד‪.‬‬
‫אבל יום אחד‪ ...‬אסון! אסון נורא ואוי לעיניים הרואות ואינן יכולות לשכוח‪ .‬אחמד‪ ,‬שמעולם‬
‫לא עבר את הירדן לצד שלנו‪ ,‬הגיע אלינו כשעל גב חמורו שוכב בנו בן השלש כשכל‬
‫גופו הזערורי אדום‪ ,‬מתקלף ונפוח שלפוחיות‪ .‬יבבות חלושות נקרעו מגרון שכבר נצרד‬
‫ולהקות זבובים שחורים וירוקים חגגו בלהט ובטרוף על פצעיו‪ ,‬כשדמעות אביו נוטפות על‬
‫גופו‪ .‬הפרימוס בחושה התהפך והילד נכווה אנושות‪ .‬כולנו בכינו‪ ,‬אמא החווירה עד סף‬
‫התעלפות (אות לבאות?)‪ .‬אבא ואחמד הלכו בצעד מזורז משני צידי החמור‪ ,‬שומרים שהקטן‬
‫לא יגלוש למטה‪ .‬לא ניתן היה אפילו להניח יד תומכת מלטפת על גבו מבלי להכאיב לו‪.‬‬
‫היבבות האלו‪ ...‬הכאב הזה‪ ...‬הם הלכו לישוב הקרוב בו היה רופא‪ .‬הילד נשלח בדחיפות‬
‫לבית החולים אך לקראת הלילה לא התירו לאימו להישאר לידו והיא חזרה לכפר עם הילד‬
‫המעונה בזרועותיה‪ .‬הקטן לא שרד‪ .‬הגדולים כבר ידעו שהוא אבוד‪ .‬כל כך עצוב‪ .‬כל כך‬
‫עצוב היה לנו‪ .‬ואחמד‪ .‬והאם‪ .‬כיצד אפשר לנחם? לא ניתן היה לנחם‪.‬‬
‫כשערכנו אבא ואני ביקור בכפר‪ ,‬לפי הזמנה‪ ,‬יודעים שבמקרה נורא כזה איש לא יפגע בנו‪,‬‬
‫שלח אלי מוריקו שלי מבטים מוזרים‪ ,‬מבקשי עזרה אך גם תחינה אילמת לסליחה‪ ,‬או שמא‬
‫ראיתי מהרהורי לבי‪ .‬כן‪ .‬כן‪ ,‬זהו ידידי החמור שאבא אימץ כל קיץ כשלאחמד לא היה מספיק‬
‫מרעה אפילו בשביל העיזים שלו‪ ,‬שלא לדבר על אוכל לחמור‪ .‬אצלנו בדיר הוא התקבל‬
‫וחי על תקן של כבשה‪ .‬על גבו הייתי רוכבת יום יום לאחר בית הספר ובחופש הגדול‪ ,‬ללא‬
‫אוכף מושכות או רסן‪ ,‬ידיי אוחזות בחוזקה ברעמתו שקלעתי לצמות רבות ורגליי מהודקות‬
‫סביב בטנו‪ .‬בידי מכוונת בטפיחות קלות על צווארו ובעקבי מדרבנת בטיפוף קל על הבטן‪.‬‬
‫כך היינו תרים ונודדים ברחבי העמק‪ ,‬אך לא רחוק מדי‪ ,‬הוזהרתי‪ .‬מוריקו שלי שבעצם‬
‫הייתי ברוגז איתו מאז שהפיל אותי מעל גבו תוך עצירת פתע והנפת רגליים אחוריות גבוה‬
‫באוויר‪ ,‬כשאני עפה קדימה ונוחתת כמו טיל‪ ,‬היישר על מסילת הברזל של קרונית הלול‪ ,‬שם‬
‫הוקצתה לו גדרה קטנה עם חציר ומים לשנת לילה‪ .‬לשם בעצם היו מועדות פניו‪ ,‬הממזר‪,‬‬
‫בדהרה מטורפת ובגידה בלתי נסלחת בי‪ .‬זה החמור שבדרך חזרה מטיול שבת עם ההורים‪,‬‬
‫עבר בדילוג גבוה מעל תעלת מי זבל‪ ,‬כשהוא מותיר אותי ישובה בתוך הסירחון החום הנוזלי‪,‬‬
‫כשאחי הפעוט בוכה בחיקי ושנינו מצטערים על הצפת השבלולים שאספנו בטיול והכנסנו‬
‫לכיסים‪ .‬זהו מוריקו שכל כך אהבתי וכמובן שעכשיו סלחתי‪ .‬הרי הוא זה שנשא על גבו בפעם‬
‫האחרונה את הילדון המסכן שראיתי רק פעמים ספורות וחיבבתי מאד‪.‬‬
‫עברו שנים‪ .‬מלחמה‪ ,‬גירוש‪ ,‬או בריחה אם תרצו‪ .‬אבדו העקבות והכפר חרב‪ .‬לידי אבא נמסר‬
‫קוראן‪ ,‬או תנ"ך עם הברית החדשה‪ ,‬בערבית כמובן‪ ,‬שנמצא בין הריסות הכפר ואחר כך‬
‫הועבר אלי‪ .‬באמצע הספר העבה ישנם מספר דפים לבנים ובהם‪ ,‬בכתב יד כתוב בעט נובע‪,‬‬
‫רשומים שמות ותאריכים של לידות ופטירות‪ ,‬בר מצוות‪ ,‬מילות וחתונות‪ .‬הכל נקטע באחת‬
‫ואין המשך מתועד‪ ,‬כאילו המשפחה כולה חוסלה‪ .‬הרגשה מצמררת‪ .‬הקוראן עטוף ושמור‬
‫בידי אך איני יודעת כיצד למצוא את צאצאי צאצאיו של אחמד‪.‬‬
‫חוב השבת הספר לבעליו טרם נפרע‪.‬‬
‫זהרה רובין‬
‫‪9‬‬
‫אני‪ ,‬הטיפה והעין‬
‫אני‬
‫כשטיפת זיעה – שקופה כזאת‪ ,‬מלוחה וחצופה – עוזבת את מקום היווצרותה במצח‪ ,‬נפרדת‬
‫בלי אומר מחברותיה‪ ,‬מתחילה לנוע כלפי מטה‪ ,‬וניגרת לאיטה אל תוך העין שלי אני‬
‫מתחילה להתעצבן‪ .‬בשבילי זה הקו האדום !!!‬
‫מילא זיעה מתחת לבית השחי או מתחת לשדיים הנפולים שלי‪...‬‬
‫מילא שהגב הכפוף שלי רטוב מזיעה עד אפשרות סחיטה‪...‬‬
‫מילא שמתחת לחצאית הפרחונית הזיעה משמשת כשמן עיסוי בין הירכיים השמנות שלי‪...‬‬
‫אבל זיעה עסיסית כזאת שמטפטפת לאורך הפנים‪ ,‬מתחילה במצח‪ ,‬מתנקזת בעיניים‪ ,‬ממשיכה‬
‫אל בין הקמטים בפנים שלי ואפילו מגיעה למבחן טעימה על השפתיים שלי – זה כבר יותר‬
‫מדי! למה דווקא לי זה קורה? נכון שאני גרה בתוך הבור של המדינה כשמסביבי הרים קרחים‬
‫בעונת הקיץ וכנרת אחת קטנה שכולנו סוגדים לה‪ .‬נכון שבמטעי הבננות מי שלא מזיע סימן‬
‫שהוא נח בצל קריר ודביק של עץ בננה‪ .‬אבל טיפות הזיעה הללו‪ ,‬והטיפה הספציפית שלי‬
‫במיוחד‪ ,‬ממש לא נותנות לי סתם ככה לשרוד את הקיץ בקלילות חפיפניקית‪ .‬לסיכום‪ ,‬אני‬
‫לא סובלת את טיפת הזיעה החוצפנית הזאת למרות שאמרו לי ללמוד להכיל גם אותה‪.‬‬
‫הטיפה‬
‫אז מה אם אני רק טיפת זיעה‪ ,‬זה אומר שאסור לי לשוטט על הפנים שלה? ברור שאני‬
‫מתחילה מהמצח כי שם אני נוצרת‪ .‬לרוב אני מופיעה עם עוד הרבה מחברותי ותמיד זה מלווה‬
‫במאמץ פיזי או בהתרגשות גדולה שמזעזעת אותה‪ .‬בגלל כוח הכובד אני תמיד עושה את דרכי‬
‫כלפי מטה ובדרך כלל אני מרטיבה לה את בתי השחי‪ ,‬השדיים‪ ,‬הגב‪ ,‬הירכיים והשפתיים‪.‬‬
‫אז מה אם במקרה גם נכנסתי לה לעין? צריך לעשות מזה עניין כל כך גדול? תמיד היא עם‬
‫הדרמות שלה‪ ,‬גם לי מגיע להיות! לא בא לי לחוש רגשי אשמה כשאני מופיעה והיא משדרת‬
‫לי שכל כך לא נעים לה בחברתי‪ .‬היא אפילו משתמשת בתרסיסים ובמשחות כדי שאני לא‬
‫אבוא לידי ביטוי‪ .‬בחורף אני מובטלת ואוגרת את כל כוחותיי כדי להתנפל עליה בקיץ‪ .‬שלא‬
‫תחשוב לעצמה שהיא אחרת מכולם ושמגיע לה יחס מיוחד‪ .‬אני לא עושה אפליה‪ .‬אני לא‬
‫בוחרת רק את החלשים‪ .‬אני נמרחת על כולם בשווה‪ .‬וזהו – זאת אני ואני לא מתכוונת לשנות‬
‫לא את מצב הצבירה הנוזלי שלי‪ ,‬המבנה הכימי שלי והריח שאני נושאת איתי לכל מקום‪,‬‬
‫איזור ונקודה שאני נמצאת שם‪ .‬וכן‪ ,‬אני אמשיך לזלוג גם לעיניים האדמומיות שלה‪.‬‬
‫העין‬
‫בתור עין רגילה‪ ,‬לא גדולה ולא קטנה‪ ,‬בצבע מתחלף בין ירוק‪ ,‬אפור וכחול‪ ,‬אני מצטרפת‬
‫לזעקה הגדולה של האישה שאיתי‪ .‬כשהטיפה הזאת נכנסה לתוכי זה נורא צרב לי ופתאום‬
‫‪10‬‬
‫‬
‫ממש לא ראיתי כלום‪ .‬אח"כ היא קראה לחברותיה ובלי בושה הן חגגו עלי‪ .‬מצמצתי להן –‬
‫לטיפות הזיעה – שירדו ממני אבל הן רק צחקו לי בפרצוף והתגלשו עלי בנזילות צחקניות‬
‫אל עבר הצוואר‪.‬‬
‫בחוץ שרר חום ענקי עם אחוזי לחות ממש כמו בקו המשווה‪ .‬אלא ששם בסוף כל החום‬
‫והלחות האלו יורד גשם ששוטף ומטהר את האוויר ופה – ב"מדבר" שלנו – זה ממשיך‬
‫וממשיך עד שמתרגלים‪ ,‬או לא‪ .‬למשל אני הבקעתי את מי‪-‬השפיר של אמי החלוצה בדיוק‬
‫בשנה שנלחמו על הקמת מדינה ליהודים‪ ,‬ועדיין לא התרגלתי לחום ולזיעה‪ .‬כנגד המצב‬
‫הביש הזה של קיץ אגרסיבי לוהט יש לי משקפי שמש כהות שעושות לי את העולם כהה‬
‫וקודר יותר‪ .‬האישה שאיתי לובשת כובע קש עם שוליים רחבים שמגנים על הנמשים שפזורים‬
‫בחן על לחייה ועל אפה הכפתורי שצמוד בגאווה לאמצע הפנים ומתגרה קבוע בקרני השמש‬
‫וטיפות הזיעה‪ .‬אני מייצגת גם את העין השנייה ואני אומרת לאשה שאיתי (כלומר לאני) את‬
‫האחראית עלי‪ ,‬אני הרי שייכת לך‪ ,‬ואת מוכרחה למצוא פתרון לבעיה שלי‪.‬‬
‫ועדין הטיפה עושה כאוות נפשה ולא מעניין אותה איך אני מרגישה ולכן אני קצת שונאת‬
‫אותה למרות שאמרו לי שלא יפה לשנוא כי בסוף זה חוזר אליך‪.‬‬
‫אני‬
‫טוב‪ ,‬אז ככה‪ .‬אני כועסת על הטיפה שהתגלגלה מהמצח אל תוך העין‪ .‬העין גם כן כועסת‬
‫על הטיפה מאותה הסיבה‪ .‬העין לא מרוצה ממני שאני הולכת בשמש ושאני בכלל גרה בעמק‬
‫הירדן ולא בצפת למשל‪ .‬תדעי לך כבוד העין שאת באמת מאד חשובה בעיניי אבל אני לא‬
‫מחליטה איפה לגור‪ ,‬מה ללבוש ואיזה תנועות לעשות לפי הרצונות וההמלצות שלך‪ .‬הטיפה‬
‫נעלבת מכולם ומבטיחה לא לוותר על מעמדה כסוג של מקררת אולטימטיבית בימי שרב‬
‫לוהטים‪ .‬אתם מכירים את התיאוריה שהזיעה טוענת לזכותה שהיא מתייבשת ברוח קלילה‬
‫שעוברת במקרה בסביבה ומורידה את הטמפרטורה של הגוף שלי‪ .‬לא התרשמתי שזה עבד‬
‫עלי‪ ,‬ואפילו לא קצת‪ .‬הויכוח ביני לבין הטיפה והעין מתחדש בכל קיץ ביתר שאת‪.‬‬
‫אחת האפשרות שלי היא לבחור לבלות את כל הקיץ במצב של אין‪-‬תנועה‪ .‬כלומר לבחור‬
‫תנוחה אחת (לא חשוב איזו) ולא לזוז עד ספטמבר‪ .‬ואז ב‪ 1-‬בספטמבר לשלוח יד אחת‬
‫החוצה ואם היא חוזרת עם עלה בצבעי השלכת זה סימן שהגיע הסתיו‪ .‬ושוב ניצח הזמן שאף‬
‫פעם לא עוצר‪...‬‬
‫דורית הראלי‬
‫נשף מסכות‬
‫המלון המפואר סער וגעש מרוב חוגגים שהוסיפו לנהור ולמלא אותו עד להתפוצץ‪ .‬מסיבת‬
‫פורים פרועה הייתה בעיצומה והכניסה הותרה למחופשים בלבד‪ .‬מסכות מדהימות ומרהיבות‬
‫ביופיין נשפכו בזרם צוהל אל האולם הגדול והפתיעו את אלו שכבר הסתחררו בריקודים‪.‬‬
‫פרצי תשואות התפעלות ורעמי מחיאות כפיים נלהבות ליוו כמו תופי טם‪-‬טם מהג׳ונגל את‬
‫צלילי המוזיקה הממריאים‪ ,‬מחרישי האוזניים‪.‬‬
‫הריקודים הגיעו עד סף השתוללות מטרפת‪ ,‬התערבלו וסחפו אל מעגלי הזוגות‪ ,‬השלישיות‬
‫‪11‬‬
‫והרביעיות גם את המתנזרים מריקוד העקשניים ביותר‪ ,‬שבכל מסיבה אחרת נדבקו לקירות‬
‫ונזהרו שלא תתפוס אותם מקפצים כמו ליצנים לעיני כל‪ .‬המסכות הסתירו פנים וכיסו על כל‬
‫תדמית מוכרת‪ ,‬שברו מחסומי ביישנות ושיחררו מעצורים מקובעים של שנים‪.‬‬
‫זהו חג הפתיחות וההיפתחות בו ניתנת לך הזדמנות כמעט חד‪-‬פעמית לצאת לחופשה מעצמך‬
‫כשזהותך מתחלפת ומראיך משתנה כליל‪ ,‬כשאינך מוכר לאף אחד ואיש אינו מוכר לך‪.‬‬
‫בעידוד כמה גביעי משקה ובתוספת רצון פוחז להתפרקות חסרת מעצורים‪ ,‬חדלה אף דמותך‬
‫שלך להיות מוכרת לעצמך ואנונימיות מבורכת של פעם בשנה משתלטת עליך ומשנה את‬
‫אישיותך‪.‬‬
‫הציפור המעופפת בפרישת כנפיה העדינות‪ ,‬ריחפה וריפרפה מזוג זרועות אחד למשנהו מבלי‬
‫להבחין האם זרועות זכר או נקבה קולטות ומחבקות אותה‪ ,‬נדמתה כאילו אין לה רגליים‬
‫כלל‪ ,‬כה קליל היה מעופה‪ ,‬כה מקסים היה פיזוזה‪ .‬עד שלבסוף עייפה וצנחה מסוחררת‬
‫ורפויית איברים‪ ,‬קיצרת נשימה וצמאה‪ ,‬מותשת וחסרת כוחות‪ ,‬אל תוך כוך מרופד‪ .‬היא רכנה‬
‫מעל גביע המשקה הצונן שהוגש לה‪ ,‬מוצצת במקורה דרך קנה קש ארוך‪ ,‬כמו יונק דבש‬
‫ארך מקור מעוגל היונק צוף מעומק גביע הפרח‪ .‬עוד כוסית ועוד משקה‪ ,‬כשצקצוקי מקורה‬
‫ולשונה נעימים לאוזן ומגרים כל שומע‪.‬‬
‫כמה טעים ומרענן‪ ,‬כמה מלהיב ומהנה‪ ,‬הכל כל כך שונה לי מתמול שלשום‪ ,‬הרהרה הציפור‪,‬‬
‫סוף סוף מעט שמחה גם בשבילי‪ .‬לאט לאט התאוששה מעייפותה וכשעברו השעות חלף גם‬
‫שיכרונה והיא שבה לעשתונותיה‪ .‬ככל שירדה רמת האלכהול בדמה וככל שחזר הפיכחון‬
‫למוחה והמיקוד לעיניה‪ ,‬כן חשה איך שמחת השעות האחרונות נמוגה והולכת וההתפרקות‬
‫הזמנית מתמוססת ונעלמת‪ .‬היא הבחינה בצער כיצד העצב מוצא את דרכו חזרה ומסתנן כגנב‬
‫בחושך‪ ,‬לתפוס ולהשתקע שוב בכל החללים הריקים שכבש מאז‪ ...‬גבה שפף והיא קיפלה‬
‫כנף והניחה אותה על השולחן ואז צנח גם ראשה אל בין מרפק נוצותיה‪.‬‬
‫הדוב התקרב כמעט בזחילה מבלי שהבחינה בו‪ .‬אפשר? הוא שאל וכרע בכבדות לתוך‬
‫הגומחה מול הציפור‪ .‬רגלי כושלות ואני חייב לשתות משהו קר‪ .‬הפרווה הזאת הורגת אותי‪,‬‬
‫כל כך כבדה וחמה‪ .‬כוס מים קרים עם כמה קוביות קרח יצילו את נפשי‪ .‬מילותיו מסתבכות‬
‫בפיו‪ ,‬כבדות כגופו‪ ,‬עיניו מושפלות מטה ותנוחת גופו אומרת כולה תחינה‪ .‬למשמע קולו‬
‫הרעידה צמרמורת פתאומית את גוף הציפור ורגליה התאמצו להישאר במקומן ולא לברוח‪.‬‬
‫הוא שתה הרבה ושניהם‪ ,‬כאילו משב רוח כפורית שטף אותם‪ ,‬התאבנו במושביהם‪ .‬עיניהם‬
‫שוטטו על פני האולם כאילו לא ראו אותו קודם וסקרו את שלל המסכות המקסימות שקיפצו‬
‫תזזיתית על רחבת הריקודים‪ ,‬שני זוגות עיניים שבניגוד לאחרים לא שידרו שמחה והיו‬
‫נודדות לכל עבר ובלבד שלא זה אל זה‪.‬‬
‫ומי גברתי הציפור‪ ,‬המותר לשאול? פנה אליה הדוב לבסוף‪.‬‬
‫או‪ ,‬סתם אחת מהיער‪ ,‬ענתה לו בקלילות שכבר לא הייתה בה‪ .‬אחת שלא מזיקה ואינה‬
‫תורמת לאף אחד‪ .‬ואדוני הדוב מהיכן‪ ,‬אם אפשר לדעת?‬
‫עיניו נפקחו בהפתעה שסיבכה עוד יותר את לשונו בחיכו‪ .‬הוא לקח נשימה עמוקה לפני‬
‫שענה‪ :‬אני הרי באתי ישר מהג׳ונגל‪ ,‬פרא אמיתי אך כבר מעט מאומן ומרוסן‪ ,‬השיב לה‪.‬‬
‫לאט לאט נעלמה הבדיחותא המדומה מחילופי הציוצים והנהמות שביניהם ושיח כנה מלב‬
‫אל לב החל רוקם תכים מהוססים‪ ,‬קצרים וארוכים‪ ,‬ישרים וזיגזגיים‪ ,‬הלוך ושוב מזה אל זו‬
‫ומזו אל זה‪ ,‬מעל פני מפת השולחן החוצצת ביניהם‪.‬‬
‫כן‪ ,‬דווקא היה לי פעם בן זוג‪ ,‬צייצה הציפור בשקט כמודה בתבוסה‪ ,‬בתשובה‬
‫‬
‫‪12‬‬
‫‬
‫לאחת משאלותיו המיתממות‪ ,‬כביכול‪ ,‬של הדוב‪ .‬קולה שנלחש גבר אך בקושי על רעמי‬
‫התזמורת וטרוף הרוקדים‪ .‬לא תמיד הייתי לבד‪ ,‬אמרה‪ .‬היינו זוג ציפורים אוהבות הבונות את‬
‫קינן כהכנה לבואם של הגוזלים‪ ,‬אך פרשתי מהקן לפני שהטלתי ביצים‪ .‬יותר מאוחר הבנתי‬
‫שעשיתי טעות‪ .‬קולה גמגם ברעד ונחלש‪ .‬נצח עבר עד שבלעה שוב את רוקה והצליחה‬
‫להמשיך‪:‬‬
‫הוא‪ ,‬בן זוגי הזכר‪ ,‬משך את ליבי בהדר נוצותיו‪ ,‬במחול חיזוריו ובניפוח חזהו המרשים‪.‬‬
‫גאוותו ותקיפותו מצאו חן בעיני‪ ,‬לא פירשתי אותם כשתלטנות‪ ,‬כפי שהתברר לי בהמשך‬
‫חיינו‪ ,‬אלא כהפגנת כוח וביטחון עצמי‪ .‬התאהבתי בו בכל נפשי ונראה לי אז שגם הוא אוהב‬
‫אותי‪ ,‬בהתחלה לפחות‪.‬‬
‫עוד כמה הברות וקולה נדם‪ .‬עברה שעה ארוכה עד שהחליטה כי אם לא תיפתח עכשיו‪ ,‬לא‬
‫תהיה עוד הזדמנות נוספת‪ ,‬על כן אימצה את לבה המפרפר בחזה הזעיר והמשיכה‪:‬‬
‫לא אדע כיצד זה קרה אבל איכשהו‪ ,‬התאהבות שהנצה כגביע ורד הפותח אט אט את עטרת‬
‫עלי כותרתו הקטיפתיים עד היותו סמל החן‪ ,‬השלמות והיופי‪ ,‬הפכה מהר מדי לורד פורח‬
‫שבוזבז‪ ,‬שנקטף והושם בעציץ ובעליו שכח להשקותו ולהרוותו מים‪ .‬הפרח נבל ויבש ורק‬
‫גבעול קוצני נותר ממנו‪ .‬קוצים תמיד עמידים יותר מפרחים‪ ,‬זאת יודעות כל ציפורי השמיים‬
‫וכל חיות היער וכך זה גם אצל בני האדם‪ ,‬הלא כן?‬
‫במשך הזמן גם הבחנתי שכולי רק "כן" ו"בסדר" ו"אני באה" כל היום וכל הלילה‪ .‬ה"לא"‬
‫ו"אינני רוצה" ו"אי אפשר" יצאו לגמרי מהלכסיקון המצוייץ שלי‪ .‬נבלתי‪ ,‬יבשתי והתביישתי‬
‫בפני עצמי‪ ,‬בפני הורי ובפני חברי וידידותי‪ .‬והוא? בימים היה מבייש אותי בפני חבריו ומגמד‬
‫אותי למידת יבחוש טורדני או תרנגולת חסרת שכל‪ .‬בלילות היה מבזה אותי כשהשתמש‬
‫בגופי לצרכיו בלי לתת דעתו לרגשותי ולצרכי שלי‪.‬‬
‫הדמעות נשרו עתה באין סכר לעוצרן‪ .‬בסיסי הכנפיים רטטו ונרטבו‪ ,‬לא נראה כי יוכלו אי‬
‫פעם לשוב ולהמריא‪ .‬מה חבל‪ .‬אנקות ונהמות חשודות הסגירו גם את המתחולל בנפשו של‬
‫הדוב‪ ,‬אך היא לא פסקה מלשפוך את ליבה‪ :‬תוך זמן לא רב הפכתי מציפור דרור עליזה‬
‫לציפור כלואה בכלוב‪ ,‬והכלוב אינו ידידותי לי‪ ,‬אינו מחמם ולא מזין‪ ,‬ואין איש שישחיל‬
‫את אצבעותיו מבעד לסורגים ללטף את מקורי‪ .‬נוצותיי הכה כמהות לליטופים החלו לסמור‬
‫מקור‪ ,‬מפחד ומהתקפי תוקפנות‪.‬‬
‫ישנן ציפורים האוהבות את כלובן‪ ,‬נוח להן לחוש שהן מוגנות ובטוחות שם‪ ,‬מוזנות היטב‬
‫ומחוממות‪ .‬יש אפילו שאוהבות את הבדידות‪ ,‬אבל לא הציפור הזאת‪ .‬הציפור הזאת הרגישה‬
‫שהיא הולכת ודועכת‪ .‬עד שניצלה הזדמנות וגייסה אומץ לב נשכח שקינן בה פעם‪ ,‬ופרחה‬
‫לה‪ .‬מאז אני מעופפת לי ממקום למקום בלי להשתקע בשום קן אחר‪ .‬ואני כבר כה עייפה‬
‫מלנדוד‪ ,‬אינני עליזה עוד כפי שהייתי בצעירותי‪ .‬אני רוויית געגועים‪ ,‬ציפור שהפסידה את‬
‫בן זוגה שאהבה לפנים‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬כבוגרת ועצמאית יותר‪ ,‬אחרי שרכשתי ידע וחוכמת חיים וביכולתי לזהות ולהגדיר‬
‫היטב את צרכי ורצונותיי גם לעצמי וגם לאחרים‪ ,‬אני מאמינה כי באפשרותי לנהוג אחרת‪,‬‬
‫להיות פחות כנועה ויותר מעוררת כבוד‪ ,‬פחות מסתגרת ויותר מעורה במתרחש סביבי‪ ,‬ובלי‬
‫ספק מכירה טוב מאד‪ ,‬מתוך ניסיון שהצטבר‪ ,‬את המין השני על מעלותיו וחולשותיו‪ .‬היא‬
‫השתתקה וחשה סיפוק על שאמרה לו את כל שהצטבר בתוכה‪.‬‬
‫אהמ‪...‬אהמ‪ ...‬הצטרד קולו של הדוב בניסיונו לטהר את גרונו החנוק מעט‪ ,‬הייתי אומר שגם‬
‫גורלי לא שפר עלי במיוחד‪ ,‬הוא הימהם חרישית‪ .‬ובכן‪ ,‬כנות מול כנות‪ ,‬אנסה לספר הכל‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫גדלתי במאורה מרווחת וחמימה‪ .‬הייתי גור יחיד להורי שפינקו אותי וגוננו עלי בלי גבול‪,‬‬
‫בעיקר אמי‪ ,‬הדובה הגדולה‪ .‬מינקותי התרגלתי שכל בקשה וגחמה שלי מתמלאות ומתממשות‬
‫מיד‪ .‬הודות למידות גופי העצום וכוחי הרב‪ ,‬יכולתי להשיג בעצם נוכחותי או בכוח הזרוע את‬
‫כל שחשקתי בו‪ .‬ניצלתי עד תום את יתרונותיי אלו ולא חשפתי את רגשותיי ואת העדינות‬
‫הטבועה באופיי‪ .‬לא העזתי להיראות רך‪ ,‬פן איחשב לחלש‪ .‬הייתי גם צעיר מאד‪ ,‬למרות‬
‫שגופי שידר בגרות‪.‬‬
‫מוקדם מדי התאהבתי בגורה חמודה וצעירה כמוני‪ .‬חשבנו‪ ,‬כפי שכל בני הטיפשעשרה‬
‫חושבים‪ ,‬שאנחנו מספיק בוגרים לחיי משפחה‪ .‬לא הקשבנו להורינו ולא למדנו דבר מניסיונם‬
‫של אחרים‪ .‬עשינו את כל השגיאות האפשריות ונפלנו לתוך כל המלכודות שטמן לנו היער‬
‫על כל סכנותיו‪ .‬שוב ושוב נחלצנו בעור שינינו ועדיין סירבנו להבין מה היא זוגיות אמיתית‪.‬‬
‫ליבי נעשה גס בה‪ ,‬פזלתי אל נקבות אחרות‪ ,‬ייבשתי אותה בחוסר חיבה ותשומת לב‪ ,‬העלבתי‬
‫ופגעתי בה עד שנמאס לה ממני והיא ברחה‪ .‬רק כשנעזבתי הבינותי מה הפסדתי‪ .‬את אוצר‬
‫חיי הפסדתי בטיפשותי‪.‬‬
‫אבל חרטות והתנצלויות לא יפחיתו ממידת אשמתי‪ .‬היום הייתי נוהג בה באופן שונה‬
‫לחלוטין‪ ,‬בזאת אני בטוח‪ .‬אני דוב גדול ועצום אך לא מאיים עוד‪ .‬געגועי לאהובתי לא פגו‪.‬‬
‫ליבי רך והוא מלא חרטה ומלא אהבה לאחת שעזבה אותי‪ .‬חיבוקי הענק והחם משתוקק‬
‫לעטוף ולחמם את האחת שאהבתי ולפצות אותה‪ .‬מה אעשה? איך אחיה בלעדיה?‬
‫מיסכן‪ ,‬ליחששה הציפור בגרון חנוק‪ .‬לא ידעתי שגם אתה‪...‬‬
‫אז מה את אומרת‪ ,‬מסכימה שננסה מחדש? הפציר בה הדוב מנהמת ליבו‪.‬‬
‫בהססנות ובאיטיות הוסרו המסכות והשניים קמו ללכת‪ .‬ראשו הכבד נרכן לקנן בתוך גומת‬
‫כתף רכה ומוכרת‪ ,‬מעוררת זיכרונות ענוגים וידיו הקיפו בעדינות את גווה הצר‪ .‬זרועותיה‬
‫הדקות חבקו בכל כוחן את גבו הרחב המרעיד ולחי חלקה נצמדה אל לחי קוצנית‪.‬‬
‫זהרה רובין‬
‫נכנע‬
‫‪14‬‬
‫‬
‫הרגשתי איך הדם מתחמם וזורם לי בעורקים הגדולים ובנימים הקטנים‪ .‬איך הוא ממהר וגועש‬
‫לי בתוך הורידים‪ ,‬איך הוא שוטף לי את כל הגוף ומטפס מהבטן לצוואר ומשם לראש‪ ,‬ממלא‬
‫אותו בכעס עצור המאיים להתפרץ מהאזניים‪ ,‬מהאף ומהעיניים‪ .‬הבל חם של חימה פרץ‬
‫מהנחיריים וחרחור של חיה לפני התפרצות מהגרון‪ .‬הרגשתי את הרגע מגיע והוא מילא אותי‬
‫בפחד ובהתרגשות גם יחד‪ .‬לקחתי את הכיסא הראשון שהיה הפוך כמו שאר הכיסאות על‬
‫השולחנות מסביב והטחתי בראשו בחזקה‪ .‬צליל עמום נשמע‪ ,‬הוא נפל על הרצפה בבת אחת‪,‬‬
‫שכב על גבו‪ ,‬דם החל לפרוץ בקילוח קטן מראשו‪ .‬נבהלתי מעט‪ ,‬אבל פניי נשארו חתומות‪.‬‬
‫הוא התיישב‪ ,‬החזיק במקום החבטה ועל פניו עדיין אותות מלחמה ובוז‪ .‬ואני שרציתי כניעה‬
‫מוחלטת‪ ,‬דחפתי אותו לאחור בחזרה לרצפה‪ .‬התיישבתי על בית החזה שלו כאילו שאני‬
‫רוכבת על סוס‪ ,‬הצמדתי לו את הידיים חזק לצידי הגוף‪ ,‬החזקתי בכל הכוח עד שידיי וידיו‬
‫הכחילו‪ .‬כשהיה מנוטרל ומרותק לרצפה צעקתי לו חזק קרוב‪ ,‬קרוב לפנים שלא יפספס אף‬
‫מילה‪ :‬נכנע? נכנע? נכנע?‬
‫הוא השתולל‪ ,‬התפתל תחת משקל גופי וניסה להשתחרר מהאחיזה החזקה‪ .‬תקעתי בידיו‬
‫את ציפורניי והבהרתי לו שהוא לא זז מפה‪ .‬תעזבי אותי יא בת זונה‪ ,‬הוא קילל אותי ישר‬
‫לעיניים‪ .‬הכעס שהלם לי ברקות עלה עוד קומה ותפס תאוצה‪ .‬אני לוחצת לו עם הברך חזק‬
‫על הסנטר והוא צועק מכאב‪ .‬אם רק יכנע ויראה ניצוץ קטן של חולשה‪ ,‬אני עוזבת אותו‪,‬‬
‫עוברת בי מחשבה מהירה‪.‬‬
‫אני מרחמת עליו ומשחררת מעט את הברך‪ ,‬ושואלת בקול רועד אתה מודה? אתה נכנע?‬
‫בתגובה הוא יורק לי ללחי יריקה סמיכה‪ ,‬רטובה‪ ,‬צורבת ומעליבה‪ .‬הראש עובד מהר‪ ,‬חושב‬
‫אלפי מחשבות בשנייה‪ ,‬הידיים מתהדקות סביבו ואני יודעת שאני הולכת להרוג את הילד‬
‫הזה‪ ,‬במו ידיי‪ ,‬בשארית כוחותיי‪ ,‬פה על הרצפה המטונפת של כתה ו׳‪.2‬אני יודעת שאני‬
‫הולכת לסיים שנתיים של התעללות שלו בי‪ .‬שנתיים של הצקות‪ ,‬השפלות ופחד הולכות‬
‫להסתיים היום‪ ,‬בעוד רגע‪ .‬החטפתי לו סטירה חזקה‪ .‬על הלחי הלבנה והמכוערת שלו הופיעה‬
‫תבנית כף ידי המדויקת באדום בוהק‪ .‬הוא התחיל לבכות ולחש בשקט נכנע‪ ,‬נכנע‪ ,‬נכנע‪.‬‬
‫צלצול חזק הרעיד את כותלי בית הספר והמולת ילדים נשמעה מתקרבת‪ .‬קמתי מעליו‬
‫מתנשפת‪ ,‬מותשת ומטפטפת זיעה‪ .‬השיער היה פרוע‪ ,‬הצמה התפרקה‪ ,‬שולי החולצה היו‬
‫קרועים ומלוכלכים מאבק‪ ,‬הרוק על הלחי שלי טרם נמחה‪ .‬עמדתי מעליו‪ ,‬הוא הרים אליי‬
‫עיניים רטובות שמשהו בהם נכבה‪ .‬התכופפתי אליו‪ ,‬לחשתי לו באוזן דברים שהצילצול החזק‬
‫אפשר רק לו לשמוע‪ .‬סידרנו את הבגדים‪ ,‬את השיער‪ ,‬את הכיסאות והדמעות‪ .‬הוא עקב‬
‫אחרי כל תנועה שלי באימה ובשתיקה‪ ,‬הציץ לי לתיק‪ ,‬לתא הקטן וכשהוצאתי משם שני‬
‫דברים שאלתי אותו בלי מילים במה הוא בוחר באולר או בטישו? הוא הניד בראשו לכיוון יד‬
‫ימין‪ ,‬אז ניקיתי לו את הדם עם טישו שאימא שמה לי בתיק‪ .‬התיישבנו במקום הקבוע שלנו‬
‫מזה שנתיים‪ ,‬שותקים וכואבים עדיין‪ .‬מתנשמים ומסדירים את הדופק את הדם שחוזר לזרום‬
‫בעורקים בפולסים קטנים‪.‬‬
‫חדווה תורן‬
‫נחשים‬
‫לוחצת בטלפון על החיוג המהיר עם התמונה המחייכת שלה וממתינה‪ .‬כבר שמונה צלצולים‬
‫והיא לא עונה‪ .‬משונה‪ ,‬אני תוהה ועוברת מהמיטה למקלחת‪ ,‬מסתכלת במראה בדמות‬
‫הפרועה עם גופיית השינה הקרועה‪ .‬הטלפון בין האוזן לכתף‪ ,‬גם הבוקר מתקשרת כמו בכל‬
‫יום‪ ,‬כמעט מתוך שינה‪ .‬שיחה קטנה‪ ,‬לא הרבה מילים רק בדיקת נוכחות של אמא ובת‪ .‬לפתע‬
‫מכה בי ההכרה‪ ,‬הטלפון נופל לכיור מתנפץ לרסיסים קטנים ונכבה‪ .‬אני צועקת‪ ,‬צעקה איומה‬
‫וגדולה לתוך המראה‪ .‬לא! אמא!‬
‫אני מתמוטטת‪ ,‬קורסת כמו שק גדול וכבד על ריצפת השיש הקרה ובוכה בקול שבור וחזק‪,‬‬
‫הלב כל כך מכווץ וכואב‪ .‬קשה לי לנשום‪ ,‬גוש גדול של בכי וכאב חוסמים לי את קנה‬
‫הנשימה‪ .‬עוצמת עיניים ושוקעת לתוך צמר גפן שחור ורך תוך כדי מחשבה איך יכולתי‬
‫לשכוח שהיא איננה? איך יכולתי לשכוח שהיא כבר לא אתנו? רק בשבוע שעבר נפרדנו‬
‫ממנה רק שבוע עבר ועכשיו אין מענה ועכשיו אין תשובה ועכשיו אני יתומה‪ .‬חושך גדול‬
‫ושקט צלול עוטפים אותי כמו שמיכה נעימה‪.‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫‬
‫קצת לחוץ‪ ,‬צפוף וכואב לה – ליד הקטנה שלי ביד הגדולה והחזקה של אמא‪ .‬אבל היד לא‬
‫מתלוננת וגם אני לא‪ .‬אנחנו נגררות בכניסה לבית החולים עם עוד הרבה אנשים ממהרים‬
‫ומרעישים‪ .‬אמא תמיד ממהרת כשאנחנו באות לפה והיום במיוחד‪ ,‬מאיצה ומגבירה את צעדיה‬
‫על נעלי העקב הגבוהות הדקות‪ .‬היא אף פעם לא נופלת בחריצים שבין משטחי הגרנוליט‬
‫הגדולים‪ ,‬היא הולכת זקופה ויפה עם השמלה הפרחונית החדשה שלה‪ ,‬עם המטפחת הכחולה‬
‫על הראש הדוקה ומסודרת‪ ,‬מאופרת בקפידה בעיפרון שחור בעיניים‪ .‬אמא אומרת שהיא‬
‫שמה גבול לכחול של הים שלא ייזל על הלחיים‪.‬‬
‫נעלי העקב הגבוהות משמיעות נקישות קטנות‪ .‬טח‪ ,‬טח‪ ,‬טח ובתוך בית החולים על משטח‬
‫השיש טיק‪ ,‬טיק‪ ,‬טיק‪ .‬בדרך למעליות אנחנו עוברות במהירות ליד דוכן הקפה והעיתונים‪,‬‬
‫ליד חנות הפרחים ותיכף נעבור את חנות הממתקים שאני כל כך אוהבת‪ .‬שם אני קצת‬
‫מאיטה בכוונה‪ ,‬שם אני מתחננת בלי קול בפרצוף של "אמא‪ ,‬בבקשה"‪ .‬אמא תמיד מאיצה‬
‫בי במשיכת יד קלה‪ ,‬מתעלמת מ"המפעל לסוכר" ומפנה את ראשה לצד השני במיאוס ברור‪.‬‬
‫לפתע גם היא מאיטה‪ ,‬נעצרת לפני החנות מעקמת את אפה‪ ,‬מושיטה לי שקית שקופה‬
‫ואומרת קחי לך מה שאת רוצה‪ .‬אני בזריזות‪ ,‬המומה ומופתעת לא מאבדת שניה‪ ,‬ניגשת ישר‬
‫לאהוביי שקורצים לי כל פעם מחדש‪ ,‬ישר לנחשי הגומי הצבעוניים‪ .‬מכניסה לשקית ודוחסת‬
‫את האדומים‪ ,‬הירוקים‪ ,‬החומים והכתומים‪ .‬אמא משלמת בשקט‪ ,‬מלטפת את ראשי‪ ,‬מחבקת‬
‫את כתפי ואני מחבקת חזק את השקית‪ ,‬מצמידה ללב ומחכה בקוצר רוח לרגע שנגיע ואוכל‬
‫לבחור לי אחד בטעם קולה או בטעם תות‪.‬‬
‫עשרים וחמישה צעדים עד לדלתות המוכספות‪ .‬ספרתי הרבה פעמים לפי הטיק‪ ,‬טיק של‬
‫אמא‪ .‬אני מסתכל עליה במבט שואל‪ ,‬והיא מהנהנת בראשה‪ .‬אני לוחצת ומזמינה את‬
‫המעלית‪ .‬כל פעם מחדש מרגישה חשובה שאני זאת שקראתי לארבעת המעליות לבוא‪.‬‬
‫אני מנסה לנחש איזו מעלית תפתח‪ ,‬לרוב אני צודקת‪ .‬גם הפעם ניחשתי נכון‪ .‬אני נכנסת‬
‫עם חיוך גדול למעלית לוחצת על אונקולוגית קומה חמש‪ .‬בינתיים‪ ,‬כשהמעלית עולה אני‬
‫עושה פרצופים מצחיקים לעצמי במראה‪ .‬אני רואה גם את אמא רצינית‪ ,‬עומדת כמו בובת‬
‫שעווה לא זזה‪ .‬אמא לא אוהבת צפיפות וגם לא בושם‪ .‬היא אומרת שחבל שאנשים עושים‬
‫כל בוקר מקלחת כל‪-‬כך יקרה ושהם משתלטים על מרחב האוויר הציבורי‪ .‬לכן היא בפינה‬
‫של המעלית מנסה לא לנשום עד קומה חמש‪ .‬אנחנו יוצאות מהמעלית‪ ,‬אמא בפנים אדומות‬
‫משחררת נשימה עצורה‪.‬‬
‫מרגע שאנחנו יוצאות מהמעלית בקומה חמש ונכנסות למחלקה משתרר שקט נעים‪ .‬אנחנו‬
‫נעמדות לרגע ארוך מול החלון הענקי שלפנינו‪ .‬אור גדול פורץ מהחלון פנימה ומאיר מסדרון‬
‫ארוך‪ ,‬ארוך ואפלולי אני יודעת שבקצה שלו יש את עמדת האחיות וחדר הטיפולים‪ ,‬אבל‬
‫מפה הכול נראה חשוך‪ ,‬כמו מנהרה ארוכה ואין סופית שבקצה שלה יש גם חלון גדול ומואר‬
‫בדיוק כמו זה‪ .‬לשם אני לא אוהבת ללכת‪ .‬משם אין נוף יפה‪ ,‬רק בניינים אפורים‪ .‬אני נצמדת‬
‫לזכוכית עם האף ומביטה על כל המפרץ הפרוש מתחת‪ .‬על הים הכחול‪ ,‬על אניות משא‬
‫עמוסות במכולות צבעוניות וגם על שתי הארובות הגדולות מהבטון‪ .‬פעם ראיתי אותן בלילה‬
‫מוארות אחת באור ירוק והשנייה בכחול‪ .‬אמא גם אוהבת את החלון הזה ואת הנוף הנשקף‪.‬‬
‫על הארובות המוארות בלילה אמרה שהן כמו שתי מכשפות שהתלבשו בשמלה יפה כאילו‬
‫שאף אחד לא מכיר אותן ככה‪.‬‬
‫אמא חסרת סבלנות מניחה לי יד על הכתף ומסובבת אותי לעבר המסדרון הארוך‪ .‬העיניים‬
‫שלי עיוורות לחלוטין מהמעבר החד בין האור לחושך‪ .‬אני עוצמת עיניים והולכת ככה בלי‬
‫לראות כלום אחרי אמא‪ .‬מתפללת בלב שלא אחטוף מכה מספסלי הברזל לאורך הקירות‪ .‬אני‬
‫מציצה כל כמה צעדים ומזהה בקצה המסדרון את הצללית של אורית האחות הנחמדה‪.‬‬
‫השקט כאן חזק מאוד ואת הטיק טיק של העקבים שומעים כפול‪ .‬טיק ועוד טיק חוזרים כהד‬
‫מהקירות והתקרה הגבוהה‪ .‬אפילו נעלי הספורט שלי עם סוליית הגומי מצייצות סקוויש‪,‬‬
‫סקוויש על הרצפה החלקה‪ .‬חמישים תמונות הוקרה תלויות על הקירות בשני צדי המסדרון‪.‬‬
‫את התמונות עם החיות אני הכי אוהבת‪ .‬את מה שכתוב בתחתית התמונה אני לא תמיד‬
‫מבינה‪ .‬אני יודעת שדוקטור אמנון הוא הכי אלוף ברופאים‪ .‬שלושים חמש תמונות במיוחד‬
‫בשבילו‪ .‬חלק מהתמונות עם מסגרת צבעוניות ולחלק יש מסגרת שחורה‪ ,‬משונה‪ .‬אני כבר‬
‫יודעת איזו תמונה אמא ואני נביא לדוקטור אמנון‪ .‬תמונה של אמא קופה מחבקת קופה קטנה‬
‫בג׳ונגל של אפריקה‪ .‬אני אכתוב לד"ר אמנון הנחמד תודה‪...‬תודה‪...‬תודה‪...‬תודה‪ ...‬תודה‪...‬‬
‫ככה מסביב לתמונה במקום מסגרת‪ .‬ככה שכדי לקרוא את כל התודה הוא יצטרך להפוך את‬
‫התמונה‪ ,‬כל פעם לצד אחר‪ ,‬אפילו לצד שבו שתי הקופות יהיו על הראש‪.‬‬
‫לפני שאמא נכנסת לחדר הטיפולים ומשאירה אותי על ספסל הברזל הירוק והקר היא עושה‬
‫בדיקה בקול רם‪ :‬הכריך בתיק‪ ,‬המים פה לידך וגם הספר‪ .‬את זוכרת לא לזוז מפה? ואם‬
‫יש בעיה‪ ,‬היום אורית במשמרת כפולה‪ ,‬תבקשי ממנה עזרה‪ .‬אני שוב מנסה להציץ לחדר‬
‫הטיפולים וחוץ מאינפוזיות על עמודים אני לא מספיקה לראות כלום‪ .‬יש לי שעתיים שהן‬
‫מאה ועשרים דקות שהן שבעת אלפים ומאתיים שניות‪ .‬יש לי סדר קבוע שבו אני סופרת‬
‫דברים במחלקה‪ ,‬כדי להעביר את הזמן‪ .‬היום זה קצת משתנה‪ ,‬בגלל הנחשים‪ .‬אני פורשת‬
‫את המגבת הקטנה מהתיק בחגיגיות על השמלה‪ ,‬פותחת את השקית בהתרגשות‪ ,‬מכניסה את‬
‫כל היד לשקית וממששת את כל הנחשים‪ .‬זה נעים ודביק‪ .‬אני בוחרת את הראשון בעיניים‬
‫עצומות ויוצא לי נחש בטעם קולה‪ ,‬אני מחייכת‪ .‬זה הטעם שאני הכי אוהבת‪ .‬אני מניחה‬
‫אותו על הלשון ככה מגולגל כמו נחש אמתי‪ .‬הוא חלק ומתוק‪ .‬אני מכניסה ומוציאה אותו‬
‫מהפה ככה שהוא מציץ לי מבין השפתיים הקפוצות כאילו שאני שורקת‪ ,‬רק במקום אויר‬
‫מציץ נחש קטן‪ .‬אורית מביטה מהעמדה שלה עליי וצוחקת אני נושכת אותו עם השיניים‬
‫ובולעת בהנאה‪ .‬אחריו בא נחש בטעם תות‪ ,‬אחד בטעם ירוק ואחד בטעם כחול‪ .‬עשרים‬
‫ושישה נחשים אכלתי בזריזות ועכשיו אני קצת צמאה‪ .‬אני מטפסת על ספסל הברזל‪ ,‬שותה‬
‫מהקולר שלוק ארוך של מים קרים בטעם ברזל ומתחילה לספור את החורים שבכיסא הקר‬
‫שאני יושבת עליו‪ .‬אחר כך סופרת את התמונות על הקירות משני הצדדים‪ ,‬לפעמים יוצא לי‬
‫חמישים ושתיים אז אני מתחילה מהתחלה‪ .‬לוקחת את הכריך ביד וסופרת רק את המרצפות‬
‫השחורות בשביל שמוביל הישר לחלון הגדול‪ .‬שם אני מתיישבת לנוח‪ .‬אוכלת בביסים קטנים‬
‫את הכריך ומנסה לספור את המכולות הצבעוניות על האניות בנמל‪ .‬וזה קשה כי הן כל הזמן‬
‫זזות ומלגזה לוקחת אותן מצד לצד‪ .‬עוד שלושה ביסים ואמא יוצאת‪ .‬אני ממהרת לספסל‬
‫ומכניסה בזריזות הכול לתיק‪.‬‬
‫אמא יוצאת חיוורת ועייפה מחדר הטיפולים‪ .‬היא מתיישבת לידי לרגע ארוך‪ ,‬אני מסדרת לה‬
‫את המטפחת הכחולה על הראש‪ ,‬מוציאה מהתיק את כפכפי האצבע השטוחות‪ ,‬ומרכיבה לה‬
‫על העיניים משקפי שמש גדולים‪ .‬היא נשענת עליי קצת ואנחנו צועדות לאט‪ ,‬לאט לעבר‬
‫החלון הגדול‪ ,‬לעבר האור החזק היא בכפכפים טפ‪ ,‬טפ‪ ,‬טפ חלש ואני סקוויש‪ ,‬סקוויש‪,‬‬
‫סקוויש מרעיש‪.‬‬
‫מישהו מנסה למשוך אותי מהמסדרון הארוך‪ .‬מישהו מושיט לי יד לתוך האפלולית הנעימה‪,‬‬
‫‪17‬‬
‫מישהו קורא בשמי‪ ,‬קורא לי לחזור והוא רחוק‪ .‬אני מתלבטת לרגע קצר האם לשקוע עוד‬
‫קצת לתוך הצמר גפן השחור והרך שעוטף אותי‪ ,‬או להושיט לו יד‪ .‬במאמץ עצום ובכבדות‬
‫אדירה אני פוקחת את העיניים‪ .‬הלחי שלי על השיש הקר‪ ,‬הראש כואב ובמצח בליטה‬
‫גדולה‪ .‬הוא עוזר לי להתיישב ולהישען על קיר המקלחת‪ .‬מלטף את ראשי‪ ,‬מחבק ומנסה עם‬
‫מגבת רכה לנקות את הגבול השחור שהתערבב לי על הלחיים עם הכחול שגאה‪.‬‬
‫חדווה תורן‬
‫המטמון וסופו או סופו של המטמון‬
‫היו אלו ימים ראשונים‪ .‬שנתיים לאחר הקמת המדינה‪ .‬כמעט כל דבר שעשו היה חדש‪ .‬כמו‬
‫זה עתה הומצא וצריך למלא אותו תוכן וחיות‪ .‬בכל היה מן החדשנות‪ .‬הכוונות היו טובות‬
‫אבל חסר הידע‪ ,‬חסר מאוד‪ .‬רצו לבנות כאן משהו שלא על בסיס הישן‪ .‬שהרי כך שרו‬
‫"עולם ישן עדי יסוד נחריבה" ו‪"-‬לא כלום אתמול מחר הכל"‪ .‬אח‪ ,‬איזו זקיפות קומה‪ ,‬איזו‬
‫התרגשות אחזה בקהל בעת שירת המנון הפועלים הזה‪ .‬עינים בורקות‪ ,‬ראש מורם וחזה מונף‬
‫קדימה היו חלק מהטקס‪ .‬אנשים היו מתרגשים התרגשות הבאה מתוך אמונה כנה במילים‬
‫שהושרו‪ .‬הרטט האמוני הזה שעבר בתוך הקהל השר היה לילדים מאותה תקופה כמו שפה‬
‫זרה שאינם מבינים אותה ואינם אמורים להבין אותה‪ .‬משהו נכסף שיום אחד גם הם יהיו‬
‫שייכים אליו‪ .‬ואז הכל יהיה מובן וברור‪.‬‬
‫כיוון שהישן היה משם‪ ,‬כאן רצו משהו אחר‪ ,‬חדש‪ .‬כאן הפכו לעובדי אדמה‪ .‬לא כמו שם‪,‬‬
‫שהיו יושבים ולומדים בחדרים סגורים‪ ,‬עוסקים במלאכות קטנות‪ ,‬או שהיו סוחרים אמידים‪,‬‬
‫עורכי דין‪ ,‬בנקאים ואנשים בעלי ממון שנתמזל מזלם‪ .‬כאן נחשפו בגאווה לאור השמש‪,‬‬
‫לעבודה הפיזית הקשה‪ ,‬פיתחו את גופם ויצרו בדמיונם אדם חדש‪.‬‬
‫וכך גם בחינוך‪ .‬היו ניסיונות לעשות משהו חדש‪ ,‬ליצור נוער גאה‪ ,‬עם תחושת חופש‪ ,‬שלא‬
‫ידע עוד אנטישמיות מהי‪ .‬שירגיש כי הוא במקומו הנכון‪ ,‬בארץ שהיא שלו‪ ,‬עומד על קרקע‬
‫בטוחה ממנה איש לא יוכל לגרש אותו‪.‬‬
‫הוחלט במוסדות התנועה כי לשני הקיבוצים‪ ,‬המבודדים אידאולוגית בתוך עמק מוריק‬
‫המלקק פצעיו מהמלחמה על המקום‪ ,‬יוקם מוסד חינוכי חדש שיהווה "בית חינוך לדור‬
‫מגשימים" עבור בני שני הקיבוצים‪ .‬כן‪ ,‬ממש כך כפי שהיה כתוב באותיות עץ גזורות היטב‬
‫ומלוטשות‪ ,‬בחדר האוכל של המוסד החינוכי‪ .‬שם במרכזו התנוססה הסיסמה במשך שנים‬
‫רבות‪ ,‬גם כשכבר לא היתה רלוונטית וגם כשלא ברור ולא נידון היה בשום מקום מה רוצים‬
‫שבני הנעורים יגשימו בבגרותם‪ .‬כך‪ ,‬היתה תלויה מבלי שאיש יתן דעתו עליה‪ .‬ומתוך שאיש‬
‫לא התייחס אליה יותר היא גם לא הפריעה לאף אחד‪ .‬סתם תלויה שם במשך שנים‪ .‬נשכחת‬
‫מלב וממחשבה‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫‬
‫בתקופה שלאחר המנדט הבריטי היו החברים רגילים עדיין לשמור את הדברים בסוד‪.‬‬
‫שהבריטים לא יגלו‪ .‬ממש כך‪ .‬לא דיברו על הנשקים המוחבאים‪ ,‬לא דיברו על החברים‬
‫המגויסים‪ ,‬לא דיברו גם על הרומנים שצמחו בין האוהלים המתפרקים‪ .‬כולם ידעו מי קפץ‬
‫מאיזה חלון ומי לא ישן במיטתו הלילה‪ ,‬אבל לא דיברו‪ .‬עדיין שלט ההרגל לשמור בסוד גם‬
‫את מה שכולם ידעו‪ .‬שלא חס וחלילה יגיע המידע לבריטים‪.‬‬
‫היו גם פריטים שנשמרו במקום מחבוא לשעות וימים אחרים‪ .‬אולי לימי חג‪ ,‬אולי לשעות‬
‫מצוקה‪ .‬משקה שמרה כלים יפים שהורי חברים הביאו מאירופה במקלט העזרה ראשונה‪ ,‬עוד‬
‫מהימים בהם היתה אחראית יחידה בעלת אוטוריטה בעניני בריאות‪ .‬היא היתה מסתובבת‬
‫בקיבוץ כשידיה שלובות מאחורי גבה‪ ,‬סינר רחב עוטף את גופה העבה‪ ,‬מכסה את חזה‬
‫המהודר‪ .‬אשה נחרצת ובוטחת‪ ,‬דואגת דאגה שלמה לשלום הציבור‪ .‬הדבר היה חרוט בפניה‬
‫שתמיד היו מודאגות בשל משהו‪ .‬והאחריות‪ ,‬כולה עליה‪ .‬היא הרי ממקימי הנקודה‪ ,‬מאלה‬
‫שקבעו לאן ילכו‪ ,‬איפה יישבו‪ ,‬איך יחנכו‪ ,‬מי ישמור איפה ומי ילך לעבוד ואיפה‪ .‬היא ידעה‬
‫כל שנחוץ במעמדה‪ .‬וידע‪ ,‬כבר אמרו חכמים‪ ,‬הוא כח‪ .‬היה לה ידע מאותו סוג שנדמה כאילו‬
‫אדם נולד איתו‪ .‬אין חולקים עליו ואין מתווכחים איתו‪ .‬הוא שלם ומוחלט‪ .‬אפילו החיוך‬
‫שלה שחשף טור שיניים עליונות הבולטות החוצה באופן בוטה‪ ,‬ידע מתי ואיפה להופיע‪.‬‬
‫לסתם כך‪ ,‬לא מחייכים חיוך נדיר כזה‪ .‬לא לכל אחד ולא בכל אירוע‪ .‬לכן לרוב היו שפתיה‬
‫מקווצות מדאגה וממחשבה מה עליה עוד להכין ומה עליה עוד לסדר ועל מה יש עוד לטרוח‪.‬‬
‫והיא לא חיפשה סיבות לכך‪ .‬פשוט נראה היה שהדאגה נותנת לה מעמד נשגב יותר וממלאת‬
‫אותה חשיבות‪ .‬כך גם נתפשה על ידי החברים‪ .‬ראו בה סמכות‪ .‬לא ברור למה‪ ,‬אבל סמכות‪.‬‬
‫היה זה סוג של טוב לב מחייב‪.‬‬
‫ידידי דורי שהיה איש יצירתי מאד עבד בנוי וידע היכן נמצאים דברים‪ ,‬כל מיני דברים‪ ,‬גם‬
‫כאלה שלאיש אין עוד חפץ בהם מפאת הזמן שעבר ונשתכחו‪ ,‬או שנעשו בלתי רלוונטים‪.‬‬
‫ובכן‪ ,‬דורי זה הזמין אותי לסיור של ערב במקלט העזרה הראשונה‪ .‬היה זה ערב קיץ בהיר‪,‬‬
‫שנינו אהבנו דברים ישנים עם סיפור והמקלט עורר את דמיוננו כמו מערת אלדין הקסומה‪.‬‬
‫בשנים הראשונות לאחר הצבא‪ ,‬היינו קבוצה קטנה של חברים המתענינים ולומדים אמנות‬
‫וכל מה שיכול היה לעורר את דמיוננו ולתת השראה – כשר היה‪ .‬לא אחת מצאנו עצמנו‬
‫מגלים סודות במקומות מוזרים‪ ,‬דברים שהונחו במקום מסוים ונשתכחו שם‪ .‬מישהו שם‬
‫אותם שם‪ ,‬שכח והוחלף בתפקידו‪ ,‬ואיש לא ידע עוד כי משהו הוסתר ואיפה‪ .‬זו הבעיה של‬
‫ההסתרה‪ .‬אתה מסתיר כל כך טוב שאפילו אתה שוכח ולא מוצא יותר את המטמון‪ .‬כשנכנסנו‬
‫למקלט שהיה באחריותה של משקה והיא שמרה עליו כאילו היה מבצרה‪ ,‬היו שם עדיין‬
‫חלקי סטים‪ ,‬קערות צלחות וספלי רוזנטל שהזמן לא היטיב אתם‪ .‬פסי הזהב הלכו וניטשטשו‪,‬‬
‫שפתי הכלים היו בחלקם שבורים וסדוקים‪ .‬דווקא אני מצאתי שם קערה אחת שלמה‪ ,‬לבנה‬
‫ומרובת זוויות‪ .‬אח‪ ,‬איזו זכיה זו היתה‪ .‬שנים עמדה הקערה בחדרי על בסיס ממתכת ששימש‬
‫פעם כמעמד לעציץ‪ .‬כך חשופה היתה לעין כל וכל מי ששאל עליה קיבל את סיפור כניסתנו‬
‫למקלט של משקה‪ .‬כי כשאנחנו פרצנו לשם‪ ,‬היינו אנשים צעירים מאד‪ ,‬נועזים וחצופים‪.‬‬
‫אבל משקה היתה כבר בסוף ימיה ושליטתה רפתה והמקלט היה שומם‪ .‬רדיד אבק כיסה הכל‬
‫וקורי עכביש נראו כמסכי שתיקה‪ .‬פילסנו דרכנו במקלט הטחוב והאפל שלה‪ .‬אני אישית לא‬
‫ידעתי שהוא טומן בחובו אוצרות נפלאים כאלה‪.‬‬
‫במקלחת הציבורית הישנה‪ ,‬היכן ששמרו את כלי הניקוי‪ ,‬היה הסליק של הקיבוץ‪ ,‬שם הוסתר‬
‫הנשק מפני הבריטים‪ .‬הסודות היו כל כך חזקים שאפילו ילדים קטנים ידעו לשתוק אותם‪.‬‬
‫אבל לא היה צורך לדאוג‪ .‬ריח הליזול החריף שעמד שם כמו חומת מגן היה מבריח כל חייל‬
‫בריטי‪ .‬עם השנים התמכרנו לריח זה ואפילו למדנו לאהוב אותו‪.‬‬
‫לאחר התלבטויות וויכוחים היכן יבנה בית הספר לשני הקיבוצים הזרים בעמק הזה‪ ,‬הוחלט‬
‫לבנותו ליד הקיבוץ שרחוק יותר מהגבול‪ ,‬שכן בקיבוץ השותף‪ ,‬היושב על שני גבולות‪ ,‬היו‬
‫‪19‬‬
‫עדיין מוכים מהטראומה של הרס ביתם‪ ,‬אותה חוו במלחמת השחרור‪.‬‬
‫לאחר שהוחלטו ההחלטות והגיעו ההסכמות‪ ,‬ניגשו בעלי המקצוע לתכנן את התכניות‪.‬‬
‫אדריכלי התנועה הקיבוצית שרטטו מפות‪ ,‬סימנו מקומות‪ ,‬בתים שחלקם היו מיועדים למגורי‬
‫החניכים וחלקם לפעילויות השונות‪ .‬חדר ספורט‪ ,‬ספריה‪ ,‬חדרי מלאכה‪ ,‬חדר מוסיקה ומרכז‬
‫החיים‪ ,‬בית הכנסת של החברה הצעירה – חדר האוכל‪ .‬בו התקיימו כל המסיבות‪ ,‬שם רקדו‬
‫בערבי שישי‪ ,‬שם נעצו נערים עיניים בחזן המתנפנף של נערות ונערות ברגליהם הרוקדות‬
‫של הבנים‪ .‬שם צמחו אהבות ראשונות‪ ,‬שחלקן הניבו נישואים ברבות הימים‪.‬‬
‫תוכניות האדריכלים היו מחושבות לכך שילדים ובני נוער יחיו שם חיים מלאים ותוססים‪.‬‬
‫בית הספר הזה‪ ,‬או איך שקראו לזה – "המוסד החינוכי" שאכן היה כזה‪ ,‬גרר בדיחות שונות‬
‫על חשבוננו כחניכים ועל חשבון המקום‪ .‬לאנשי העמק היה מושג זה תמוהה ביותר‪ .‬שאר‬
‫ילדי העמק מקיבוצי הסביבה למדו בבית ירח‪ ,‬בית ספר תיכון קיבוצי המיועד ללימודים‪ .‬את‬
‫חיי החברה שלהם היו מנהלים בני הנוער של כל קיבוץ בנפרד‪.‬‬
‫אבל לא אצלנו‪ .‬אצלנו למדו וחיו כולם יחד‪ ,‬מכתה ז׳ עד יב׳‪ .‬בבוקר היתה המטפלת מעירה‬
‫אותנו משנת הלילה‪ .‬קמנו‪ ,‬רחצנו פנים‪ ,‬התלבשנו ואז היה עלינו לפי תורנות לשטוף את‬
‫החדרים‪ .‬בכלל היו הרבה משימות בחינוך הזה‪ ,‬וודאי רצו שנתרגל להיות משימתיים‪ .‬אז‬
‫עוד ראו בתנועה גוף הנדרש למשימות "למען המולדת"‪ .‬אני לא זוכרת מתי זה השתנה‪,‬‬
‫אבל באחד הדיונים על קולקטיביות רעיונית שנערכו במוסד ניתן היה כבר להבחין בסדק‪.‬‬
‫הדיון נערך בכובד ראש‪ .‬היו טיעונים לכאן ולכאן‪ .‬ממרחק הזמן אפשר לגחך על הרצינות‬
‫הזו‪ ,‬אבל אז התווכחו על זה כמו היתה זו שאלת חיים‪ .‬ואולי כן‪ ,‬מי יודע‪ .‬הרי אנחנו היינו‬
‫הצעירים ביותר במוסד החינוכי ואלה היו עינינים שכביכול היו מעל להבנתנו‪ .‬רצוי היה‬
‫לנו שלא להראות שבעצם אנחנו מבינים היטב על מה הם מתווכחים בסערה רגשית גבוהה‬
‫כל כך ותמוהה כל כך בעינינו‪ .‬הן לא יתכן שקטנים כמונו יצעקו פתאום שהמלך עירום‪ .‬זו‬
‫נחשבה אז חוצפה שאין עליה מחילה ועלולה לגרור אחריה שלל תגובות בלתי נסבלות‪ .‬מין‬
‫התעללויות קטנות כאלה בקטנים‪ .‬התעללויות שמחזקות את המתעלל בעיני עצמו ומחלישות‬
‫את הקטינים ובמיוחד ממאיסות את החוויה של להיות מוסדניק צעיר‪ .‬עם השנים התפתח‬
‫אצלנו בקבוצה החינוכית חופש גדול יותר‪ .‬נושאים אלה כבר לא העסיקו אותנו יותר‪ .‬תנועת‬
‫הנוער היתה עבורנו הזדמנות לצאת לטיולים‪ ,‬ופעולות התנועה היו זמן של בילוי חברתי‬
‫וכיף‪ .‬גדלנו ובגרנו בשנות השישים ובשישים ושבע על רקע מלחמת ששת הימים סיימנו יב׳‬
‫בקול דממה דקה‪ .‬אח של בן כיתה שלנו נפל בפאתי העיר בקרב על ירושלים והפך את כל‬
‫הניצחון המהולל הזה לתפל וחסר טעם‪ .‬המלחמה הזו יצרה בעצמה כל כך הרבה שירים‪,‬‬
‫ספרים ורעשים מיותרים שלא היה מקום למסיבה‪ .‬את הכל מילא הכאב על נפילתו של בן‬
‫הקיבוץ הראשון שנפל בשעת קרב‪ .‬איזה בחור היה‪ ,‬יפה ותמיר‪ ,‬אהוב ורחב לב‪ ,‬היתה בו‬
‫הבטחה לעתיד יפה וטוב יותר‪ .‬והכל הלך איתו אל האין‪ .‬הוריו מעולם לא התאוששו מהמכה‬
‫הנוראית הזו‪ ,‬אך לא הפסיקו לחיות ולפעול‪ ,‬ליצור את מה שנראה להם כי כך היה עושה‬
‫וכך היה רוצה‪ .‬אבל הכאב חפר בם עמוק וגבה את מחירו ברבות הימים‪.‬‬
‫בשנים בהן גדלנו ובגרנו במוסד החינוכי "בקעת כינרות" הסתובבו שמועות על אוצר הטמון‬
‫באחד הבתים שנמצא שם עוד מאז בניית הבתים הראשונים‪ .‬וכמו שהורגלו הילדים מאותה‬
‫תקופה והחברים מאותם זמנים‪ ,‬שמרו גם את העניין הזה בסוד‪ .‬לא דיברו על כך‪ .‬הרגל‬
‫השתיקה נשאר עוד מימי המנדט‪ .‬אנחנו נולדנו אחרי קום המדינה ולא ידענו על הרגל זה‪.‬‬
‫היו ימים שהסתקרנו וניסינו לברר היכן הוטמן אותו אוצר‪ ,‬מה משמעותו‪ ,‬למי הוא שייך‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫‬
‫ולמה הטמינו אותו‪ .‬אבל הזמן עשה גם כאן את שלו‪ .‬העניין הלך ופחת‪ ,‬ועם השנים נראה‬
‫היה שאין זה אלא פולקלור מקומי‪ .‬כל כך הרבה סודות היו סביבנו‪ ,‬ולמי היה עניין לפתור‬
‫אותם‪ .‬עסקנו בהווה ובעתיד‪ .‬גם העתיד היה סוד אבל מסקרן הרבה יותר ומבטיח פתרונות‬
‫מרתקים יותר‪ .‬והמטמון‪ ,‬אם היה כזה‪ ,‬נשאר סגור וחתום כמו שאר הסודות‪ .‬לנו נתנו‬
‫המבוגרים את התחושה שאנחנו האוצר שלהם‪ .‬ומה עוד צריך?‬
‫דבורה גל‬
‫כאשר לא קרה דבר‬
‫הנהג שלהם חלה‪ .‬חיפשו מחליף והגיעו אלי‪ .‬יצאתי אתם ברצון‪.‬‬
‫המדובר היה בצוות של מתקן לראיית‪-‬לילה עם מקלע צמוד‪ .‬בימים ההם היה זה מתקן סודי‬
‫שמעטים באו בסודו‪ .‬הוא הורכב על נ‪.‬נ‪ – .‬קומנדקאר בעברית פשוטה‪ .‬שמחתי להזדמנות‬
‫לראות את המכשיר‪.‬‬
‫מלחמת ההתשה‪ ,‬סוף ‪ 1967‬עד סוף ‪ .1970‬עשרים ואחד אנשים שיצאו לעבודה עלו על‬
‫מוקשים ונהרגו בעמק הירדן‪ .‬עוד כמה נפגעו ואיבדו איברים‪ .‬הייתה רשלנות לא מעטה מצד‬
‫צה"ל ומשמר‪-‬הגבול‪.‬‬
‫יצאנו מאוחר בערב‪ .‬כשירדנו מהכביש כיביתי אורות כולל אורות מעצורים‪ .‬המפקד כיוון‬
‫אותי לנקודה מסוימת ששולטת על הזור הקטן‪ .‬זוהי כיכר שטוחה של אדמת סחף פורייה‬
‫שהביא הירמוך בשיטפונות ויש בה גידולים שונים‪ .‬רוב השדות והמטעים שייכים לאשדות‬
‫יעקב‪ .‬במקום החניתי את הרכב‪ .‬מפקד הצוות הכין את המכשיר שהיה מופעל סוללות‪ .‬כשפעל‬
‫לשביעות רצונו התכונן לרדת‪"– .‬אתה לא מכניס סרט למקלע?" שאלתי‪" – .‬אה‪ ,‬כן" – "אני‬
‫יכול להסתכל?" – "בבקשה"‪ .‬השאר קשקשו קצת‪ ,‬נכנסו לשקי השינה שלהם וחיש מהר‬
‫נרדמו‪" .‬רגע‪ ,‬מה עם צופה? ומה עם שומר?" לא הספקתי לשאול את המפקד וגם הוא ירד‬
‫ונכנס לשק‪-‬השינה שלו‪" .‬מה זה‪ ,‬היו פה חדירות ופיגועים בשפע‪ .‬מניין השאננות הזאת?"‬
‫כשלוש‪-‬ארבע שעות ישבתי מול האור הירקרק‪ .‬פעמיים‪-‬שלוש ירדתי לבקש שיחליפו אותי‪.‬‬
‫הם אמרו כן‪-‬כן והמשיכו לישון‪ .‬זה הרתיח אותי‪ .‬העמק שלי – כך אתם מגנים עליו? אפשר‬
‫שהיה עלי לירות צרור או שניים‪ .‬זה היה מקפיץ אותם‪ .‬תמיד אפשר לטעון שראיתי תנועה‪.‬‬
‫חזירי‪-‬בר לא חסרו שם‪ .‬אבל לא עשיתי דבר‪.‬‬
‫אחרי חצות נשברתי‪ .‬נהגתי ביום הקודם וסביר שגם היום יהיה עלי לנהוג‪ .‬נאמר לי רק‬
‫להוציא אותם ולשכב לישון‪ .‬נתנו לי מזרון קל ושק‪-‬שינה‪ .‬לא רציתי לישון ליד החבורה‪ .‬הם‬
‫נראו לי טרף קל מדי‪ ,‬פרשתי אל מתחת לשיח במרחק מסוים‪ ,‬הכנסתי כדור לבית הבליעה‬
‫ונצרתי‪ .‬ישנתי עם היד על שמורת ההדק‪ .‬לא סגרתי את שק‪-‬השינה‪ .‬הייתי מוכן‪.‬‬
‫לפני עלות הבקר העיר אותי אחד מהם‪ .‬הם כיבו את המכשיר והורידו את המקלע‪ .‬כולם‬
‫עלו לרכב‪ .‬התלבטתי האם לדווח על התנהגותם אבל לא ידעתי בדיוק למי‪ .‬סופחתי ללילה‬
‫ליחידה לא מוכרה לי‪ .‬בבקר נקראתי לנהוג לאנשהו ולא חזרתי אליהם‪ .‬בסופו של דבר לא‬
‫עשיתי דבר‪ .‬לא עשיתי דבר ודבר לא קרה‪.‬‬
‫אבישי כהן‬
‫‪21‬‬
‫הסיפור הראשון על הונוס‬
‫סיפור שנכתב ב‪ ,1819-‬על אשה אפריקנית גדולה עם תחת גדול שהיתה רקדנית והופיעה‬
‫לפני קהל וידעה טוב להשתמש ולהרשים עם הישבנים שלה‪ .‬היה לה מעביד ששם אותה‬
‫בכלוב‪ .‬ובעצם השאלה היתה אם היא בן אדם או באה מאיזה חיה אחרת‪.‬‬
‫יש כאן סיפור על ניצול שחורים מאפריקה‪.‬‬
‫אשה מקסימה‪ ,‬מקסימה‪ ,‬שכל הזמן שתקה והיתה נתונה למעביד שלה‪.‬‬
‫לבסוף פיסלו אותה בתור ונוס‪.‬‬
‫הסיפור השני על הונוס‬
‫ונוס‪.‬‬
‫אני הונוס‪ .‬מימי האבן שמו אותי בארון זכוכית‪.‬‬
‫יש לי תחת גדול וענק וגם חזה‪ ,‬לא ידעו בדיוק להחליט אם תחת או חזה הם‪.‬‬
‫בכל אופן היתי עשויה מאבן שחורה ויפה‪ .‬אנשים אהבו לראות אותי‪.‬‬
‫צבעי היה שחור‪ ,‬שחור‪ .‬עמדתי ולא יכולתי לזוז ולצאת ולהיות חופשיה‪.‬‬
‫בארון זכוכית למעלה היה פתח כדי שיוכלו לפעמים לנקות אותי‪.‬‬
‫אולם כשהיה קיץ התחממתי‪ ,‬ובחורף התקררתי‪.‬‬
‫מסביבי היתה רק זכוכית בצבע לבן שהתמזגה יפה עם צבעי השחור‪.‬‬
‫כאשר היתה שמש חזקה היא שלחה לי קרני קסם שנדבקו בי‪ .‬הרגשתי חום כבד עלי שהתחיל‬
‫להזיז אותי‪ ,‬לנענע אותי‪ ,‬להזרים בי דם ולהחיות אותי‪.‬‬
‫החום שלח לי סודות כמוסים‪ ,‬ידיי וראשי התחילו לנוע‪ .‬לאט לאט הצטרפו לנענוע גם‬
‫גופי‪ ,‬רגליי‪ ,‬אצבעותיי כך שכל גופי החל לנוע‪ .‬היה זה פלא פלאים‪ .‬האנשים הסתכלו עלי‬
‫בסקרנות רבה כאשר התחלתי להתנועע‪ .‬למרות שאני אוהבת לרקוד‪ .‬היה להם מאד קשה‬
‫להאמין שגופי החל להתנועע‪.‬‬
‫אכן כך היה באמת? באמת!‬
‫אולם מכיוון שאני הונוס מהארון זכוכית‪ ,‬הייתי שייכת לבעל חווה שמאד שמח בקסם שקרה‬
‫לי‪ .‬הוא קשר לי חוט על הצואר והחליט לעשות ממני ואתי כסף‪ .‬הוא לקח אותי להופעות‬
‫גדולות בעולם והודיע לי שאני צריכה לנענע את התחת שלי תוך כדי ריקוד‪ .‬כששאלו אותי‬
‫אם זה נעים לי שתקתי‪ .‬כך העביר אותי בעל החווה ערב ערב להופיע כאשר אני קשורה עם‬
‫חבל ורוקדת‪ .‬בסוף ריקוד הערב הוא שם אותי בתוך כלוב‪ .‬כך רקדתי ורקדתי עם גופי ועם‬
‫ניענועי התחת שלי עד שבסוף כוחותיי נגמרו‪ .‬כמובן שכאשר נגמרה ההופעה בעל החוה‬
‫הכניס אותי לכלוב ושם נרדמתי‪.‬‬
‫והנה אני חולמת חלומות שאני יוצאת לחופשי עומדת על קצה אצבעות יש לי שמלה‬
‫אדומה וגרבים לבנות ונעלי ריקוד שכל הזמן מריצות אותי ובחלום כל כך שמחתי ושאלתי‬
‫את עצמי‪ :‬מה‪ ,‬אני ארקוד חופשיה? ובעל החווה לא יגיד לי איך לרקוד? התעוררתי ושוב‬
‫‪22‬‬
‫‬
‫חזרתי במחשבותי לחיים הרגילים שלי‪ .‬אך לפתע פתאום גילה אותי מהאוויר נץ‪ .‬נץ ירד‬
‫אלי הרגיש במצוקתי תפס אותי בראשי והתחיל לעוף איתי‪ .‬הרגשתי נפלא לעוף ביחד עם‬
‫הנץ באוויר‪ ,‬כאשר הוא מעיף אותי דרך הרים וגבעות‪ ,‬שדות ועמקים‪ .‬הרגשתי וראיתי שיש‬
‫לי על כפות הרגליים נעלי ריקוד אדומות ועדינות‪ .‬השתחררתי מהנץ‪ ,‬והאוויר החזיק אותי‬
‫וכך התחלתי לרקוד‪ ,‬לאט לאט תוך כדי ריקוד נחתתי למטה והופ הקרקע עוצרת אותי‪ .‬אני‬
‫נעמדת ישר סופרת אחת שתיים שלוש ומתחילה לרקוד ולרקוד ולרקוד לא ידעתי בדיוק‬
‫איפה אני בעולם‪ .‬כל פעם כאשר לקחתי הפסקה קלה אנשים הריעו לי והתלהבו ממני‪ .‬הגעתי‬
‫עם הריקוד שלי לכל העולם‪ .‬רקדתי בלי סוף‪ .‬שמחתי מהתנועות שלי ומהסיבובים שאני‬
‫עושה לרקוד ולנתר ממקום למקום הייתי רקדנית מהוללת לא הפסקתי לרקוד בכל מקום‪.‬‬
‫רקדתי על עצים‪ ,‬בפארקים בבמות‪ ,‬על חביות על כיסאות‪ ,‬בתוך בתים‪ ,‬על גגות‪ ,‬על הרים‪,‬‬
‫על מגדלים‪ ,‬על עננים‪ ,‬על חבלים‪ ,‬בכל מקום שרק אפשר‪ .‬חיי נהפכו מפסל בארון זכוכית‬
‫לריקוד מושלם‪.‬‬
‫באמת? כן באמת‪.‬‬
‫לא הפסקתי לרקוד‪ ,‬עפתי לעננים ושם בעננים בחור צעיר ורקדן שהיה שם על העננים‬
‫התאהב בי‪ .‬וביום הנישואין שנינו רקדנו את ריקוד החיים‪ .‬ולא הפסקנו לעולם לרקוד אותו‬
‫עד היום הזה‪.‬‬
‫ואני הייתי חופשיה ומשוחררת‪.‬‬
‫ברוריה חורפי‬
‫בין הדפיקה לטריקה‬
‫אי אפשר היה לדפוק בדלתי כי היא הייתה פתוחה לכל רוחבה‪.‬‬
‫גם החלון היה פתוח‪ ,‬מתנדנד על ציריו ודופק במסגרת האלומיניום עם כל משב רוח‪ .‬הלכה‬
‫לה הדרמה של הדפיקה בדלת או הסכין שחורצת ברשת‪ ,‬נשאר רק לספר שהוא פשוט נכנס‬
‫ודווקא מהחלון‪ .‬בעצם הייתי צריכה לדאוג קצת יותר לשלומי האישי ופשוט לסגור גם‬
‫את הדלת וגם את החלון באותו ערב שרבי שבו אין חסינות לאף אחד‪ ,‬לא לחמוצים‪ ,‬לא‬
‫למרים והמלוחים ובטח שלא למתוקים‪ ,‬כמוני‪ .‬אבל מה לעשות שאני אוהבת שכל מה שזז‬
‫על צירים‪ ,‬ולא חורק‪ ,‬שיהיה פתוח והמון חוץ ייזל פנימה ויעטוף אותי במרחבים שמדברים‬
‫עם האופק וחוזרים אלי עם ניחוח קל של ירוק וכחול‪ .‬התרועעתי עם עצמי בביתי המפזז‬
‫באור בוהק‪ ,‬חושף יופי מעוצב על הקירות וחולשות שמסתתרות בפינות‪ .‬אור בוהק‪ ,‬שנוזל‬
‫מנורות חסכוניות אל בין קירות הבית‪ ,‬שנלחם ומעצים חושך מסתורי שמסתובב בכל החוץ‪,‬‬
‫כזה שמלטף ומאיים כאחד‪.‬‬
‫ואז הוא התפרץ פנימה לא משאיר לי אפילו אלפית של שנייה לעבור לתנוחת התגוננות‬
‫בסגנון קראטה או לפחות לחטוף סכין מטבח‪ .‬לאחד בעל כנפיים ורוחניות בשמיים זה‬
‫דווקא התאים‪ .‬בסגול של השקיעה הוא רפרף בכנפיו במרחב האווירי של אזור מגוריי‪,‬‬
‫מועד למפגשים עם שממיות וטורפים אחרים‪ ,‬חיפש לו איזה קצה של קרן אור להיאחז בה‪.‬‬
‫נו‪ ,‬מה הפלא‪ ,‬ברגע שראה לא רק קצה של קרן אור אלא חלל מלא אור ניאון בוהק‪ ,‬הוא‬
‫תפס במחושיו את אחת הקרניים הזוהרות מבעד לחלון וזרם איתה ישר לתוך הבית‪ .‬מבסוט‬
‫מהביצוע‪ ,‬ומהידיעה שבית מתחבר בזיכרונו עם אנשים ואנשים קשורים אצלו למציצת דם‬
‫‪23‬‬
‫הוא החליט להתנחל‪ ,‬אפילו שזה לא השטח שלו‪ .‬הוא סקר את הקירות‪ ,‬בדק מה יש במטבח‬
‫והתמקם דווקא על המראה בשירותים‪ .‬אף פעם הוא לא ראה את עצמו בראי וזה די הפליא‬
‫אותו לגלות איך הוא נראה ולמה היתוש השני עושה בדיוק את אותן התנועות‪ .‬השעה כבר‬
‫הייתה קרובה לשתיים עשרה בלילה כשהתארגנתי לשינה תוך כדי ביצוע הטכס הקבוע של‬
‫כדורים‪ ,‬שיניים‪ ,‬קרם לילה‪ ,‬חולצת טריקו מרופטת שמגיעה עד הברכיים וכיבוי אורות‪.‬‬
‫יללות תנים קורעות את החושך והשקט שמסביב‪ .‬עומדים בקבוצות וביחידים וזועקים משהו‬
‫אל אף אחד‪ ,‬משהו שאני לא מסוגלת להבין‪ ,‬תוהה מה הם רוצים למסור לנו כל לילה מבין‬
‫הסופים שעל גדות הירדן‪ .‬זה נשמע כל כך קרוב שממש בא לי לפחד‪ ,‬לסובב את המפתח‬
‫בדלת הפונה אל הנוף ולזחול אל מתחת לשולחן‪ ,‬כמעט כמו בהוראות במקרה של רעידת‬
‫אדמה‪ .‬אז בינתיים אין רעידת אדמה והתנים‪ ,‬שמחדירים את יללות הזעקה שלהם אל ביתי‬
‫ואל תוכי‪ ,‬בעצם נמצאים הרחק מעבר לגדר המערכת‪ ,‬על גדות הירדן שחותך קדימה בזרזיף‬
‫של מי ביוב‪.‬‬
‫צנחתי למיטה המשתרעת כמעט מקיר לקיר ולחצתי על המפסק שלמרות שמו המבלבל‬
‫הדליק לי אור במנורת הקליפס שהצמדתי לכוננית עם מלאכים קטנים שמסודרים בתאים‬
‫קטנים ושומרים עלי בכל כוחם הקטן‪ .‬ליתוש מהמראה בחדר השירותים נגמר האור כי‬
‫כיביתי לו שם ובחיפושיו אחרי אור חדש התעופף אל חדר השינה‪ .‬האם הוא נמשך אלי‬
‫או אולי אל אי האור הקטן שהטביע את ראשי וחצי פניי? מה שבטוח זה שהוא היה אורח‬
‫לא רצוי‪ .‬כששמעתי את הזמזום שלו בסביבת ערמת הכריות שראשי מונח עליהן הבנתי‬
‫שהפסדתי במערכה הראשונה והוא פשוט איתי‪ ,‬האויב הקטן שהגיח באמצע הלילה אל מיטתי‬
‫במטרה מוצהרת לנסות ולנחות על עורי ולמצוץ ממני טיפת דם‪ .‬הרגעתי את עצמי שהוא‬
‫לא יעיז להתחיל עם אישיות מתבגרת כמוני‪ ,‬עם רקע לוחמני וכזאת שלא מוותרת להגיד‬
‫את המילה האחרונה‪ ,‬והמשכתי לנעוץ את עיני בספר‪ .‬בשלב זה הייתי כבר חצי מעולפת‪,‬‬
‫אותיות ומילים קפצו בין השורות במין ריקוד מפוזר כשאני מתעלקת עליהן בעיניים חצי‬
‫עצומות‪ .‬הרמתי ידיים ולחצתי על המפסק של מנורת הקליפס והפעם‪ ,‬כשמו כן הוא‪ ,‬הפסיק‬
‫את האור מלזרום סביבי‪.‬‬
‫אני מארגנת את השמיכה‪ ,‬מסתובבת על הצד‪ ,‬אוספת רגלים וידיים אל תוכי ומריצה במחשבתי‬
‫את המנטרה הסודית שלי‪ .‬מתמקדת ונעזבת‪ .‬מחשבות מטרידות מנסות להתחרות בה וגם‬
‫מצליחות מדי פעם ואני המבוגר שאחראי לקרוא לה בחזרה‪ ,‬נו‪ ,‬למנטרה‪ .‬זאת מהקורס‬
‫של המדיטציה שכבר המון שנים מתגייסת לשמור עלי מפני הדאגות והמחשבות המטרידות‬
‫שקופצות להן אל תוך הראש ברגע שאני עוצמת עיניים‪ .‬למה אסור לי לגלות אותה‪ ,‬אפילו‬
‫למישהו אחד שאני הכי אוהבת‪ ,‬אני לא יודעת אבל אני נשבעת בהן צדק שאף אחד בעולם‪,‬‬
‫חוץ ממני‪ ,‬לא יודע את מקבץ האותיות שמרכיבות את המנטרה שלי‪.‬‬
‫כבר הייתי בכבשה ה‪ 101-‬כשהוא הגיע‪ ,‬התקרב אל אוזני וזמזם לי סוד מאוד סודי שלא‬
‫הבנתי אותו בכלל כי מאיפה אני יכולה לדעת את שפת הזמזומים‪ .‬מה שכן הבנתי שהוא‬
‫בחר להצטרף למחריבי שנת הלילה שלי‪ .‬נפנפתי אותו ממני בתנועה עצבנית במטרה להניס‬
‫אותו‪ .‬הוא חזר‪ .‬הדלקתי אור קטן וניסיתי להיות יותר ממוקדת בנפנוף‪ .‬הוא לקח בקלות‬
‫בלתי נסבלת את הניסיונות שלי לשמור ממנו ריחוק וחזר לזמזם לי באוזן ברגע שהאור כבה‪.‬‬
‫הלכה לה השינה ואני יצאתי למערכה האחרונה‪ .‬לחצתי על המתג של האור והצפתי את‬
‫התקרה והקירות באור ניאון לבן ומסנוור‪ .‬התקדמתי על קצה האצבעות לפינת החדר‪ ,‬שם‬
‫אני שומרת את ציוד ההתגוננות שלי ואחזתי בידי את מקל הפלסטיק הירוק דמוי כף הטיגון‪,‬‬
‫‪24‬‬
‫‬
‫כזה שלא נותן הרבה סיכוי למישהו ממשפחת המעופפים הקטנים כשהוא פוגש בו מאזור הגב‪.‬‬
‫תפסתי עמדת תצפית‪ ,‬הפסקתי לנשום והתבוננתי סביב‪ .‬הוא נח באדישות מעושה על הקיר‬
‫שמאחורי המיטה ואני נאלצתי לצאת לשם בזחילה‪ .‬הרגשתי שהפעם אני הגוליית הענקי מול‬
‫דוד הפצפון‪ .‬שוב הפסקתי לנשום והתקרבתי עוד קצת‪ .‬התפללתי בליבי שרק לא יתחשק לו‬
‫עכשיו להמריא למקום אחר‪ ...‬הרמתי את ידי והצלפתי‪ .‬על הקיר נשאר ממנו רק כתם שחור‬
‫וגופו הצטרף לאלפי היתושים שנמחצו במקל הפלסטיק שירשתי מאבי שהיה חלוץ‪ ,‬בונה ארץ‬
‫חדשה ומכה ביתושים ללא רחם בעזרת מקל פלסטיק ירוק דמוי כף טיגון‪.‬‬
‫סיפור שמסופר‬
‫דורית הראלי‬
‫זהו סיפור שמסופר מסופו להתחלה‪,‬‬
‫בסוף מישהו שמח‪ ,‬או עצוב‪ ,‬או תוהה‪ ,‬או טועה‪,‬‬
‫במקרה שלנו זה עוד לא הסוף‪ ,‬זה סופו של פרק‪ ,‬אפילו לא סוף הפרק‪ ,‬סוף קטע בתוך‬
‫הפרק‪,‬‬
‫חג חנוכה‪ ,‬כך וכך שנים אחורה‪ ,‬האברכים בישיבה רוקדים במעגל‪ ,‬רוקדים ושרים‪" :‬משה אמת‬
‫ותורתו אמת‪ "...‬וכך הפיזמון הולך וחוזר‪ ,‬כמו מנטרה‪ ,‬שרים וסובבים במעגל אחוזי ידיים‪ ,‬ואני‬
‫בראשי מחשבות‪ ,‬בעוד פי מזמר את המילים כמו תפילה‪ ,‬המחשבה מתנגדת‪ ,‬מטילה ספק‪ ,‬אני‬
‫לא באמת מאמין לכל זה‪ ,‬אני רוצה‪ ,‬אני מנסה‪ ,‬אבל אני לא‪ ...‬לא מרגיש שייך‪.‬‬
‫הכל מתחיל אחרי הצבא‪ ,‬המחשבות על החזרה בתשובה‪ ,‬התפילות‪ ,‬האמונה‪ ,‬השבתות‪ ...‬אני‬
‫כבר לא יכל יותר‪ ,‬לא יכול עם החיים המקיפים אותי‪ ,‬רק רוצה ללמוד‪ ,‬ללמוד תורה‪ ,‬לדעת‬
‫להכיר‪ ,‬לחקור‪ ...‬אני בקיבוץ אבל הראש בישיבה‪ ...‬אז עזבתי‪ ,‬יום אחד בפתאומיות‪ ,‬בלי הודעה‬
‫מוקדמת‪ ,‬עזבתי הכל‪ ,‬החדר‪ ,‬העבודה‪ ,‬הכלבות החמודות שהיו לי‪ ,‬ועברתי לגור בישיבה‪.‬‬
‫אולי הכל מתחיל לפני‪.‬‬
‫ליתר דיוק‪ ,‬ארבע שנים לפני‪ ,‬בשנת שירות‪ ,‬ת"א‪ ,‬נוער עובד ולומד‪ ,‬ספרי זן‪ ,‬תקליטי ג׳אז של‬
‫"מונק"‪ ,‬הכל שקר‪ ,‬כל הילדות מלאה שקרים‪ ,‬בועה סגורה של שקר אחד גדול‪ ...‬בית הספר‪,‬‬
‫הקיבוץ‪ ,‬חברת הנעורים‪ ,‬הערכים‪ ,‬שקר והסתרה‪ ...‬פתאום אני בחוץ‪ ,‬משוחרר בעולם הגדול‪,‬‬
‫החוקים שונים‪ ,‬החיים שונים‪ ,‬האמת שונה‪.‬‬
‫החיפוש האין סופי נגמר‪ ,‬עם כל הסתירה הקיימת בתוכו‪ ,‬שאלות על גבי שאלות הנערמות‬
‫במחסן‪ ,‬חוק ההתיישנות‪,‬‬
‫אם תשאלו אותי אני בכלל רוצה לכתוב רומאן‪ ,‬טבול בארוטיקה‪ .‬כך העולם הספרותי שלי‪,‬‬
‫אברכים המטהרים עצמם במקוואות של אהבה‪ ,‬אהבה עירומה‪ ,‬בראשיתית‪ ,‬כמו אז‪ ...‬בלי בושה‪,‬‬
‫ממתיקי סוד עם נחש קדמוני‪ ,‬תקשורת תאית עורית גופנית פראית‪...‬‬
‫אז אולי בעצם הכל מתחיל על המדרגות‪ ,‬בבתים הטרומים‪,‬‬
‫קיץ של נעורים‪ ,‬קיץ של אהבה‪ ,‬אהבה ראשונה קמאית‪ ...‬אהבה בוגרת‪ ,‬מרגשת‪ ,‬משחררת‪...‬‬
‫ולסיום שיר הייקו‪:‬‬
‫הסוף של הסיפור הוא שניים ההופכים אחד‪,‬‬
‫ותחילתו אחד ההופך לשניים‪,‬‬
‫"היש מושלם מזה?"‬
‫ינון פולק‬
‫‪25‬‬