אמון ואמונה שיר לראש חודש אדר תשע"ה – 20.2.15 כף היד עשרים ושבע עצמות, שלושים וחמישה שרירים, קרוב לאלפיים תאי עצבים יש בכל כרית של אצבעותינו החמש. הרי זה די והותר, כדי לכתוב את "מין קמפף" או את "פו הדוב". (ויסלבה שימבורסקה ,מתוך קובץ השירים "רגע" ,עמ' ,66הוצאת כמל). *** שני כוחות עיקריים פועלים בעולמנו ,הכוח המאחד והכוח המפריד .שני כוחות עצומים, נסתרים ,פועלים בנו – בכל אחת ואחד מאיתנו. אני תוהה איזה כוח פעיל נמצא במודעות שלנו ,ברובד הנגלה לנו? האם אנו ערים לכך שהרבה מאוד פעמים פועל בתוכנו ומאיתנו ואלינו הכוח המפריד – בצורה של ביקורת ,בדרכים שונות של התנשאות ,בהבעות של ביטול ,בידענות שאין בה התעניינות אמיתית ,ברכילות מיותרת, בלשון הרע ,בתחושת נחיתות; אלו הן עמדות שמצד אחד חלקן הכרחיות לקיום חיים ארציים – כגון ביקורת -שהרי מן הראוי למתוח ביקורת על מה שנראה לא ראוי; אך מצד שני התחזקותן של עמדות אלו והתעצמותן מבלי משים יכולות ליצור פגיעה קשה ביכולות האמון שלנו כבני אדם ,הן בתוך עצמנו והן בינינו לבין אחרים ,משום הכאב והפגיעה שהן מביאות. הכוח המאחד ,לעומת זאת ,הוא הרבה יותר נסתר ,נחבא ולא מודע .זהו כוח שדורש מאמץ על מנת שתהיה לו במה ,על מנת שיפעל בעד מציאת המשותף על אף השוני; נדרש מאמץ על מנת להנכיח את הכוח המאחד על מנת שנמצא בתוכנו ,באופן אינטואיטיבי ,את ערכי המוסר המחברים בינינו ,הקושרים בין האדם לבין עצמו ,בין האדם לבין חברו ,ובין האדם לבין העולם. ומי אחראי על המאמץ הזה? מי זה הוא שיבחר בין הכוח המפריד לבין הכוח המחבר? מי הוא זה שיבחר אם לכתוב את "מיין קמפף" או את "פו הדוב"? ֹלהים ֹלהים אֶ ת-הָ אָ דָ ם ְּבצַ לְּ מֹו ְּבצֶ לֶם אֱ ִ ֹלהים ַנעֲשֶ ה אָ דָ ם ְּבצַ לְּ מֵ נּו כִ ְּדמּותֵ נּו ...כז וַיִ ְּב ָרא אֱ ִ כו ַוי ֹּאמֶ ר אֱ ִ ֹלהים פְּ רּו ְּּורבּו ִּומלְּ אּו אֶ ת- ֹלהים ַוי ֹּאמֶ ר לָהֶ ם אֱ ִ בָ ָרא אֹּ תֹו זָכָ ר ּונְּ קֵ בָ ה בָ ָרא אֹּ תָ ם .כח וַיְּ בָ ֶרְך אֹּ תָ ם אֱ ִ הָ אָ ֶרץ וְּ כִ ְּבשֻׁ הָ ְּּורדּו ִב ְּדגַת הַ יָם ְּּובעֹוף הַ שָ מַ יִ ם ְּּובכָ ל-חַ יָה הָ רֹּמֶ שֶ ת עַ ל-הָ אָ ֶרץ .כט ַוי ֹּאמֶ ר אֱ ֹל ִהים ִהנֵה נָתַ ִתי לָכֶם אֶ ת-כָ ל-עֵ שֶ ב ז ֵֹּר ַע ז ֶַרע אֲ שֶ ר עַל-פְּ נֵי כָ ל-הָ אָ ֶרץ וְּ אֶ ת-כָ ל-הָ עֵ ץ אֲ שֶ ר-בֹו פְּ ִרי-עֵ ץ ז ֵֹּר ַע ז ַָרע לָכֶ ם יִ ְּהיֶה לְּ אָ כְּ לָה .ל ּולְּ כָ ל-חַ יַת הָ אָ ֶרץ ּולְּ כָ ל-עֹוף הַ שָ מַ יִ ם ּולְּ ֹּכל רֹומֵ ש עַ ל-הָ אָ ֶרץ אֲ שֶ ר-בֹו נֶפֶ ש חַ יָה אֶ ת- ֹלהים אֶ ת-כָ ל-אֲ שֶ ר עָ שָ ה וְּ ִהנֵה-טֹוב ְּמאֹּ ד וַיְּ ִהי-עֶ ֶרב וַיְּ ִהי-בֹּקֶ ר כָ ל-י ֶֶרק עֵ שֶ ב לְּ אָ כְּ לָה וַיְּ ִהי-כֵ ן .לא ַוי ְַּרא אֱ ִ יֹום הַ ִש ִשי . (בראשית ,פרק א') האדם נברא מלכתחילה בכוח המאחד – זכר ונקבה ברא אותם – כישות מבורכת !! הברכה באה לידי ביטוי בהיות האדם בעל כושר לפריון ,כלומר ,לחיבור (לא רק זיווג במובן המיני והמשכיות הקיום) ,לשפע ,ולניהול אחראי של שאר הברואים והטבע. האדם קיבל את האחריות ואת אפשרות הבחירה ,מעצם בריאתו. כשמסתכלים היום על מה שקורה בעולם ,וזה הולך ונהיה גרוע מרגע לרגע ,האם מרגישים שהאדם הוא אכן ביטוי של אותה ישות מבורכת מקורית? האין ההכרה בכך שהאדם הוא ישות מבורכת מעצם בריאתו מעלה את האפשרות שבכל אדם ,גם כיום ,יש זכר כלשהו של הברכה ההיא? ואם כך ,כיצד זה מסתדר עם המציאות שסביבנו? זה לא מסתדר. כי הכוחות המפרידים הפועלים באדם הולכים ומתחזקים ומתעצמים ,והוא תחת מרותם בוחר יותר ויותר לכתוב את "מיין קמפף" בגרסאות חדשות ,לאו דווקא באמצעות דיו; ה"מיין" – כלומר, "שלי" – הולך ומתחזק גם כיום כעמדה של אגו בלתי נשלט ,חסר גבולות ,עיוור לעצמו ולאחרים .בשם ה"מיין" הזה עושים מעשי אכזריות ורוע בשירות הכוח המפריד ,והכל בלי דעת ובלי הכרה. מה נדרש מאיתנו על מנת להנכיח את הכוח המאחד? ולמה שנבחר בו ,אם זה דורש מאמץ כה גדול? הרי בכל רגע ורגע מתברר שככל שהרוע הולך וגדל כך נדרש מאמץ גדול יותר; אז לשם מה? הכיוון היחיד שאני יכולה לחשוב עליו – וזה קשה ביותר בתוך רגשי יאוש אל מול החוויות של הרוע והכאב – הוא ההכרה הראשונית שהטוב קיים אך הוא נסתר; ושעלינו ,כברואים בעלי דעת ,לגלותו ולהביאו לקדמת הבמה; ושלמעשה ,אם יש במציאות גם את "מיין קמפף" וגם את "פו הדוב" (בגרסאותיהם המודרניות בשמות אחרים) ,אזי יש שני צדדים שמביניהם עלינו לבחור .כי צמיחה וגדילה אפשרית רק בזכות הכוח של הטוב ,הכוח המאחד .כל גדילה בריאה היא גדילה של השקייה ואהבה ותשומת לב ,בין אם זה פרח ובוודאי אם זה תינוק אנושי. לעיתים נדמה שהבחירה בכוח המאחד קשה יותר מקרי עת ים סוף .ברגע של קושי אין שום מחשבה ו/או רצון להתעסק בכוחות מאחדים; כל מה ש"בא לעשות" באותו רגע זה רק לכעוס או לבקר או לבטל ,להסתגר ,הכל במלוא תחושת הצדק ,ושום דבר אחר לא מעניין יותר .זה נכון, וזה טבעי שזה כך ,ומשום כך אין לשפוט זאת. אבל יש את הרגע שאחרי; זהו הרגע המופלא של כניסת הדעת ,שלו נסכים להסכית לו ,לזהותו, נזהה שהוא מביא איכות חדשה ,איכות מחברת .ו"הרגע שאחרי" הזה יכול להתרחש רגע אחרי ממש ,או חמש דקות אחרי ,או שעתיים וחצי אחרי ,או שבועיים אחרי ,או שנה אחרי ,או עשרים שנה אחרי ..הבנתם. כי כל הזמן יש את האפשרות הזו .היא אף פעם לא הולכת לישון מעצמה ,רק האדם הוא המרדים אותה ,כי הוא כנוע לכוחות המפרידים והוא אפילו אינו יודע זאת .אז איך בכל זאת יודעים? הרי בלי לדעת אי אפשר לזוז אפילו חצי מילימטר; אני חושבת שיודעים מעצם זה שמשהו בקרביים העמוקים ,בידיעה המוסרית האינטואיטיבית העמוקה שלנו ,זז ומציק ומכרסם ,מכאיב ומערער ,שלא לומר מזעזע במקרים משמעותיים יותר. *** ועוד משהו על חג פורים החל החודש וזוהי ,אגב ,אחת מן המהויות העיקריות של חג הפורים .בפורים – באמצעות התחפושת -אנו מאפשרים לעצמנו לאחד את כל החלקים ,הכוח המאחד הוא הפעיל בחג הזה! אכן ,נדרשות עדיין תחפוש ת ומסיכה ,כאילו לומר "זה לא באמת אני ,זו רק תחפושת ,זו מסיכה" ,אבל בעצם עם המסיכה ובלי המסיכה יש מכל וכל ,גם את "מיין קמפף" וגם את "פו הדוב" ,הכל נמצא בפוטנציאל. האמון בברכה הראשונית שניתנה לאדם ,כלומר ,שהטוב קיים מראשית הבריאה אלא שהוא נסתר; והאמונה שהתנועה מתרחשת פה כל הזמן ,ללא הפסקה ,מעצם ההוויה שלנו – שני אלו יכולים להיות אבני יסוד עליהן נשתית את הבחירה המוסרית הפנימית להשתמש בכף היד שלנו על מנת לכתוב את "פו הדוב" ולא את "מיין קמפף". ראינו מה קר ה כתוצאה מ"מיין קמפף" ,וגם את הגרסאות העכשוויות של תדר זה; אנו גם יודעים היטב מהי החוויה הלבבית הפנימית כשאנו קוראים את "פו הדוב". *** בברכת חודש טוב וחג פורים מאחד
© Copyright 2024