‫הנבואה ניתנה לשוטים‬
‫ספר ראשון‬
‫החתונה‬
‫"האירוע של השנה הייתה חתונתם של ג'ק בלק ובת זוגתו הלן פורד‪ .‬החתונה נערכה ברוב פאר והדר‬
‫בביתם המפואר של הורי הכלה‪ .‬על ההפקה מונה צוות המשרד הוותיק ג'ורג את ג'רי‪ .‬מעצב התפאורה‬
‫שהוטס במיוחד מצרפת‪ ,‬בנה תפאורה בסגנון הרנסאנס ומאות האורחים‪ ,‬ברי המזל‪ ,‬התבקשו להגיע‬
‫לבושים ברוח התקופה‪ .‬שמלת הכלה נתפרה על ידי מעצבת העל קוקו‪ ,‬אשר שקדה במשך מספר חודשים‪,‬‬
‫על עיצובה ותפירתה‪ .‬הבד נארג באריגה עדינה ושובצו בו שלש מאות אבני חן‪ .‬בנעלי הכלה שובצו‬
‫יהלומים‪ .‬הכתר המפואר הושאל מהמוזיאון ובוטח במיליון דולר‪ .‬על התסרוקת והאיפור מונה ספר העל‬
‫והמאפר בן הרווי‪ ,‬אשר עיצב את התסרוקת בסגנון הרנסאנס והאיפור בצבעי שמים עדינים‪ .‬שמלות‬
‫השושבינות עוצבו אף הן על ידי קוקו‪ .‬החצר קושטה באלפי סחלבים‪ .‬במהלך טקס הנישואין הופרחו‬
‫מאות יונים לבנות‪ .‬מלצרים הל בושים ברוח התקופה עברו בין המוזמנים והציעו קוויאר‪ ,‬מיני תקרובות‬
‫ומאפים עדינים שהוכנו במיוחד על ידי השיף ניקולאי‪ .‬תזמורת הטיילת ליוותה רשימה ארוכה של‬
‫זמרים‪ ,‬שלא הייתה מביישת אף אולם קונצרטים‪ .‬אין ספק שזה היה אירוע השנה‪ ,‬שעליו ידובר עוד‬
‫הרבה זמן‪ .‬הדבר הא חד שהעיב על הפאר היה החתן‪ .‬הוא הגיע לבוש בחליפה שנתפרה על ידי מעצב בלתי‬
‫ידוע והעיב על כל הפאר מסביבו ונראה כלא שייך לאירוע‪".‬‬
‫מן העיתונות‪.‬‬
‫הלן חזרה וקראה את הכתוב בעיתון‪ ,‬מרוב זעם קימטה אותו לכדור והעיפה אותו על הרצפה‪ .‬הכדור‬
‫המקומט התגלגל מתחת למ יטה‪ .‬היא שכבה במיטה והתבוננה בבעלה‪ .‬אילו רק ידע עד כמה היא שונאת‬
‫ומתעבת אותו‪ .‬היא נישאה לו רק בגלל כספו‪.‬‬
‫"הוא בכלל לא יודע ליהנות מהכסף הרב שיש לו" נשפה בבוז‪ .‬חי בקמצנות! מי שמע על מיליונר שעובד‬
‫בתור מורה! היא באה ממשפחה מכובדת‪ ,‬משפחת פורד‪ .‬אמנם לא משפחת פורד הידועה‪ ,‬אבל גם‬
‫משפחתה עשתה הרבה כסף‪ .‬הבעיה הייתה‪ ,‬שאביה שירש ירושה נכבדה‪ ,‬הפסיד אותה בהשקעות בלתי‬
‫מוצלחות‪ ,‬ואת הנותר בחיים ראוותניים‪ .‬לפחות הוא ואשתו חיו ונהנו מהכסף‪ ,‬לא כמו ג'ק הקמצן‪ ,‬שאפילו‬
‫את החליפה לחתונה לא הסכים שיעצב לו אחד ממעצבי העל ובמקום זה הזמין חליפה מהחייט שגר בפינת‬
‫הרחוב ‪ .‬איזה השפלה‪ ,‬חשבה הלן‪ ,‬היא בת למשפחת פורד תתחתן כך‪ .‬הוא גם לא הסכים להשתתף‬
‫בהוצאות הרבות של החתונה‪ .‬לפי דעתו‪ ,‬היה מספיק להתחתן בכנסיה הצנועה‪ ,‬שלא הייתה הרחק מביתו‪.‬‬
‫כל עול החתונה נפל על אביה‪.‬‬
‫"שפל" סיננה בקול חלוש והתבוננה בבעלה הישן‪.‬‬
‫מתנות החתונה כיסו רק חלק זעיר מההוצאות‪" .‬אבא המסכן הסתבך בחובות כבדים בגללי‪ .‬ג'ק כפוי‬
‫הטובה"‪ ,‬חשבה הלן בכעס‪.‬‬
‫אביה היה זה שלחץ עליה להתחתן איתו‪ ,‬מעולם לא אהבה אותו‪ ,‬היא בכלל הייתה מאוהבת בבוב‪ ,‬מאמן‬
‫הספורט שלה‪ .‬הצרה הייתה שלבוב לא היה לו כסף ואילו לג'ק היה יותר מידי כסף‪.‬‬
‫"איזה עולם‪ ,‬איך נותנים למישהו שאין לו שיניים לאכול אגוזים? איך"?‬
‫יום אחד‪ ,‬קליף‪ ,‬אביה האהוב‪ ,‬קרא לה לחדרו וסיפר לה שכספם הולך ואוזל ועוד מעט יצטרכו לעזוב את‬
‫אחוזתם המפוארת‪ ,‬לפטר את המשרתים ולחפש דירה קטנה‪.‬‬
‫"לא יהיו יותר משרתים ולא חוגים ושעורים פרטיים"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫הלן נבהלה‪ ,‬לנקות לבד את הדירה? זה נורא!! אבל הכי גרוע לוותר על בוב! לזה לא הייתה מוכנה‪.‬‬
‫לקליף היה פתרון "תתחתני עם מיליונר"‪.‬‬
‫בחוסר ברירה הסכימה‪ .‬קליף ידע‪ ,‬שאף אחד מהמיוחסים בקרב מכריהם‪ ,‬לא יוכל להוות בעל מתאים‪.‬‬
‫חלקם היו מרוששים כמוהו‪ ,‬וחיפשו להשתדך לעשירות‪ ,‬וחלקם האחר לא יתחתנו עם מישהי שקופתה‬
‫ריקה; לכן פנה ל‪":‬ג'‪.‬או‪.‬אר" משרד בלשים ידוע‪ ,‬שעיקר התמחותו הייתה בחקירות פיננסיות‪ ,‬לחפש‬
‫בעל הולם לבתו‪ .‬התחיל המרדף אחר העשירים‪ .‬רובם לא היו פנויים‪ ,‬חלקם נשואים‪ ,‬לחלקם היו בנות זוג‬
‫קבועות‪ ,‬והם העדיפו לא להינשא על מנת לא להתחלק בכספם‪ .‬אחרים הכריחו את בנות זוגן לחתום על‬
‫‪1‬‬
‫הסכם ממון וגם הם לא באו בחשבון‪ .‬ארנולד‪ ,‬השותף הבכיר ממשרד "ג'‪.‬או‪.‬אר" (אף אחד לא ידע מי הם‬
‫שותפיו שראשי התיבות שלהם היו ג' ו‪-‬או? היה זה מידע חסוי) זימן אותם למשרדו והודיע להם‪ ,‬שלאחר‬
‫חקירה אינטנסיבית מצא את הבעל האידיאלי‪:‬‬
‫"שמו ג'ק בלק‪ ,‬הוא מיליונר‪ .‬יחסית למעמדו הוא חי בצניעות ‪ -‬בבית דירות רגיל‪ .‬ברחוב שמונים וארבע‪,‬‬
‫פינת השדרה השישית (ולאחר הפסקה קצרה המשיך) ועובד בתור מורה‪".‬‬
‫"מורה"? קפצה הלן ממקומה‪.‬‬
‫"כן‪ .‬הוא משמש כמורה בבית ספר יסודי‪ ".‬אמר ארנולד‪.‬‬
‫"זה טעות! אנחנו מחפשים מיליונר!" צעק קליף‪.‬‬
‫"אל תדאגו‪ ,‬הוא מיליונר!! אמנם‪ ,‬הוא קצת מוזר‪ .‬אף פעם לא מתרועע עם העשירון העליון‪ ,‬חי חיים‬
‫צנועים‪ .‬אבל אני יכול להבטיח לכם שהוא מיליונר!" פסק ארנולד‪.‬‬
‫"מי שמע על מיליונר העובד כמורה?" התלוננה הלן‪.‬‬
‫"הוא האדם המתאים! הוא לא מחשיב את כספו ואני בטוח שלא יכריח אותך לחתום על הסכם ממון"‪,‬‬
‫התערב ארנולד‪.‬‬
‫בתום הפגישה‪ ,‬סוכם שארנולד‪ ,‬ימשיך לחקור על ג'ק בלק‪ .‬כעבור שבוע הוא הגיש דו"ח סופי‪ .‬כשהלן‬
‫עיינה בדו"ח‪ ,‬ידעה שבקלות תוכל לפתות אותו‪ .‬ג'ק חי חיים משעממים‪ .‬בתור הבן הבכור זכה למרבית‬
‫הירושה‪ .‬הוא התנתק משפחתו‪ .‬זה שנים שלא היה בקשר עם אחיותיו‪( .‬הלן חייכה‪ ,‬הפרט הזה התאים‬
‫במיוחד לתוכניותיה להשתלט על כספו‪ ).‬המשיכה לעיין בדו"ח‪ ,‬אשר סקר את רכושו של ג'ק‪ .‬הירושה‬
‫שקיבל גדלה ואף הושלשה‪( .‬שוב חייכה וככל שהמשיכה לקרוא‪ ,‬חיוכה נהפך ללעג) למד חינוך ועסק‬
‫בהוראה‪ .‬פעמיים בשבוע הייתה מגיעה העוזרת ומנקה את דירתו‪ .‬את ארוחותיו היה אוכל במסעדה בקצה‬
‫הרחוב‪ .‬הוא תרם בנדיבות לארגוני ילדים‪.‬‬
‫הלן חשבה‪ ,‬איזה בזבוז‪ ,‬היא חייבת לשים יד על כספו‪ .‬כשארנולד סיפר לה‪ ,‬שהמסעדה מחפשת מלצרית‪,‬‬
‫החליטה להגיש את מועמדותה‪ .‬בתור בתו המפונקת של קליף פורד‪ ,‬מימיה לא מלצרה‪ ,‬ובכלל אף פעם‬
‫לא עבדה למחייתה‪ .‬היא לא ידעה לבשל‪ .‬את המטבח בביתה‪ ,‬הכירה מהפעמים הבודדות שבהן ניגשה‬
‫לבקש דבר מה מהטבחית‪ .‬היא פנתה לשף ניקולאי‪ ,‬שהיה ידיד משפחה‪ ,‬וביקשה שילמד אותה למלצר‪.‬‬
‫השיף ניקולאי התבונן בה בתדהמה‪" :‬את רוצה למלצר"? שאל בפליאה‪.‬‬
‫"כן‪ .‬זה מאוד חשוב לי" אמרה "העתיד שלי תלוי בכך" התחננה‪.‬‬
‫השיף התבונן בפניה היפות‪ ,‬מנסה להתחקות אחר הסוד המסתתר מאחורי הבקשה המוזרה‪ .‬פניה של הלן‬
‫היו רציניות ועיניה הביעו תחינה‪ .‬משך בכתפיו‪ ,‬איזה מין בקשה מוזרה? הוא לא יכול היה לעמוד מול‬
‫בקשתה וכבר למחרת התחיל ללמד אותה הליכות מלצרות‪ .‬בשיעור הראשון‪ ,‬המגש התחלק מידיה‪.‬‬
‫בשיעור השני‪ ,‬העוף שהיה מונח בצורה מושלמת בצלחת ליד פנכת האורז התחלק והרס את מגדל האורז‪,‬‬
‫לקול מחאתו של השיף‪ .‬בשיעור השלישי התבלבלה בהזמנות‪.‬‬
‫השיף ניקולאי היה מיואש‪" :‬לעולם לא תצליחי למלצר"‪.‬‬
‫הוא טעה‪ .‬הלן למדה ממנו משהו‪ .‬היות והזמן היה לרעתה‪ ,‬לא חיכתה לשיעורים נוספים ובצעד בוטח‬
‫הגיעה למסעדה‪ ,‬והציעה את כישוריה בתור מלצרית‪ .‬הבעלים‪ ,‬התבונן בה‪ ,‬היא לא נראתה כמו שאר‬
‫המלצריות שעבדו אצלו‪ ,‬היה בה משהו מיוחד‪ ,‬היה לה מראה אריסטוקראטי ובנוסף לכך היא הייתה‬
‫בחורה תמירה ויפה‪ ,‬עיניה הירוקות זהרו כשהתחננה לעבודה‪ .‬הוא היסס זמן מה‪ ,‬לבסוף החליט לקבלה‬
‫לעבודה‪ ,‬לפחות בגלל המראה‪ .‬נתן לה מדים הדוקים ואף הורה לקצרם‪ .‬הוא צדק‪ ,‬היא נראתה כמו‬
‫דוגמנית זוהרת בבגדים הזולים‪ .‬כנראה שהאמרה שהבגד עושה את האדם‪ ,‬לא התאים לה‪ ,‬והבגד שלבשה‬
‫נראה מפואר עליה‪ .‬כך גם חשבו האורחים‪ .‬בימים הראשונים לעבודתה‪ ,‬התבלבלה בהזמנות‪ ,‬שברה מספר‬
‫כוסות‪ ,‬התרשלה בניקוי השולחנות ובהגשה‪ .‬הלן הייתה עייפה‪ ,‬מימייה לא עבדה כל כך קשה‪ .‬ביום‬
‫הראשון נשברו שניים מציפורניה המטופחים‪ ,‬בסוף השבוע קיזזה את שאר ציפורניה‪ .‬ידיה ורגליה כאבו‬
‫ורק ידיו המיומנות של בוב הצליחו לשחרר את השרירים התפוסים‪ .‬בעקשנות התעלמה ממבטיו הכועסים‬
‫של הבוס והמשיכה לחייך‪ ,‬לשרת ולהתנצל בפני הלקוחות‪ ,‬שלמרות השלומיאליות וחוסר הניסיון שלה‪,‬‬
‫המשיכו הלקוחות לפקוד את המקום ולבקש שתשרת אותם‪ .‬מאז שהחלה לעבוד במסעדה‪ ,‬הסועדים הלכו‬
‫והתרבו‪ .‬לא פעם ניסו להתחיל איתה‪ ,‬את כולם הדפה בעדינות‪ .‬כל כולה הייתה שקועה בג'ק‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫תחילה לא שם לב אליה‪ .‬כשהמשיכה לשרת את שולחנו‪ ,‬מבטיהם נפגשו‪ ,‬מעולם לא פגש בחורה כמותה‪,‬‬
‫אט אט הקרח נשבר‪ .‬פעם אחת כששפכה עליו בטעות את המרק‪ ,‬אי אפשר לדעת‪ ,‬אם זה היה בטעות או‬
‫בכוונה‪ ,‬גחנה אליו‪ ,‬ובעיניים דומעות ביקשה את סליחתו‪ .‬ג'ק לא יכול היה לעמוד כנגד דמעותיה‪ ,‬וכדי‬
‫להוכיח שסלח לה ביקש להזמינה לסרט‪ .‬הלן חייכה בזוית פיה‪ ,‬היא ידעה שהצליחה "ללכוד" אותו‪ .‬הם‬
‫יצאו שבועיים באופן קבוע‪ ,‬כשסיפרה לו שהיא באה ממשפחה עשירה ושהחליטה לוותר על הרכוש הרב‬
‫של משפחתה ולעבוד‪" .‬אף פעם לא למדתי מקצוע ולכן החלטתי לעבוד בתור מלצרית" אמרה‪.‬‬
‫מרגע זה קרנה עלתה בעיניו וכעבור שבוע הציע לה נישואין‪ .‬היא עברה לגור בדירתו וג'ק ביקש ממנה‬
‫להפסיק למלצר "לא חסר לי כסף" אמר‪" :‬אני לא רוצה שארוסתי תשמש השראה רטובה לכל מיני‬
‫גברים‪ .‬בזמנך הפנוי תוכלי ללמוד מקצוע‪ ,‬אולי הוראה? אני חושב שמתאים לך להיות מורה"‪.‬‬
‫מי רוצה להיות מורה? חשבה הלן בבוז‪ ,‬אחרי החתונה בעיותיה הכספיות יפתרו והיא תוכל לקבל‬
‫שיעורים פרטיים אצל בוב ככל העולה על רוחה‪ .‬המחשבה עליו גרמה לה להתרגשות רבה‪ .‬ג'ק הציע‬
‫שינשאו בכנסיה פשוטה‪.‬‬
‫”כנסיה פשוטה"? חשבה הלן בחלחלה לא כך היא דמיונה את חתונתה‪.‬‬
‫"ג'ק מותק! הבטחתי להורי שנתחתן בחצר ביתנו‪ ".‬אמרה‪.‬‬
‫חצר בית? נראתה לג'ק חתונה צנועה דייה ולכן הסכים ולא תאר לעצמו לאיזה חתונה מפוארת נקלע‪.‬‬
‫לכן כשחמיו ביקש ממנו החזר בעד הוצאות החתונה‪ ,‬כמובן שסרב‪ .‬מי היה צריך חתונה כל כך מפוארת?‬
‫ושמלת הכלה‪ ,‬בשביל מה להוציא כל כך הרבה כסף‪.‬‬
‫"יקירתי (פנה להלן) בכל שמלה תראי יפהפייה‪ .‬את יודעת כמה ילדים רעבים באפריקה אפשר להאכיל‬
‫במחיר של השמלה?"‬
‫הלן פרצה בבכי‪ ,‬כמה השפלה היא מסוגלת לספוג‪ .‬מה יגידו חברותיה שהיא התחתנה כקבצנית‪ ,‬עדיף היה‬
‫לה להתחתן עם בוב‪ ,‬לפחות בו הייתה מאוהבת‪.‬‬
‫כשג'ק ראה את פניה הבוכיות‪ ,‬לבו נכמר עליה‪ ,‬אולי באמת הגזים‪ ,‬הרי כל כלה רוצה להיראות כמלכה‪,‬‬
‫ולכן כפיצוי קנה לה מחרוזת פנינים יקרה‪ ,‬שעלתה אלפי דולרים‪ .‬הלן חייכה היא הייתה מאושרת‪ ,‬כעת‬
‫ידעה שתצליח להוציא ממנו כספים נוספים‪.‬‬
‫ג'ק לא היה קמצן‪ .‬הוא פשוט חונך בצורה אחרת‪ .‬הוריו חיו חיים ראוותניים‪ ,‬חסרי דאגה כלכלית‪ .‬את‬
‫הילדים גידלו המשרתים‪ .‬את ההון עשה סבו אדוארד מעסקי ברזל‪ .‬כשהוא ראה שבנו יחידו לא הולך‬
‫בדרכיו‪ ,‬מכר את העסק המשפחתי‪ ,‬את הכסף השקיע בתבונה והתפנה לעסוק בתחביבו‪ :‬עתיקות‪ .‬לא פעם‬
‫היה נעלם לימים ומכתת את רגליו בין שווקים וחנויות שהתמחו בעתיקות‪ .‬כשהיה חוזר‪ ,‬ובעיניו היה מבט‬
‫של התרגשות‪ ,‬ג'ק ידע שהצליח לרכוש פריט יקר ערך‪ .‬בהיותו סוחר ממולח ובעל ידע נרחב בעתיקות‪,‬‬
‫לא פעם הצליח לרכוש מציאה ובמיוחד במשפחות של מהגרים‪ ,‬שקיבלו את החפצים בירושה‪ ,‬ולא ידעו‬
‫את ערכם האמיתי‪ .‬יראת כבוד מיוחדת הייתה לו לספרים עתיקים‪ .‬לא פעם היה מסתגר בחדרו במשך‬
‫שעות ולפעמים ימים ומעלעל באחד הספרים העתיקים שאותם היה עוטף במטפחת משי‪ ,‬בוחן את האותיות‬
‫תחת זכוכית מגדלת ומדביק את הדפים הקרועים ותופר בתפירה עדינה את הדפים שנפרמו‪ .‬לפעמים‪ ,‬היה‬
‫מזמין אליו את דוקטור שוורץ‪ ,‬מומחה לשחזור עתיקות‪ ,‬שהיה עוזר לו לשחזר את הספר‪.‬‬
‫אדוארד שינן באוזני ג'ק‪ ,‬שאת העתיקות לא מוכרים‪ ,‬אלא שומרים לדורות הבאים‪ .‬בצוואתו העניק את‬
‫מרבית הונו‪ ,‬כולל אוסף העתיקות‪ ,‬לג'ק‪ ,‬נכדו הבכור‪ .‬אחריו נולדו עוד שתי ילדות מרגרט ואליזבט‪ ,‬גם‬
‫הן קיבלו נתח מהירושה‪ ,‬אבל לא בממדים כמו אחיהם הבכור‪.‬‬
‫לאדוארד הייתה דרישה אחת‪ ,‬שהנכד יבלה את חופשותיו בביתו‪ ,‬וכך ג'ק מצא את עצמו מבלה את‬
‫חופשותיו בבית מחמיר‪ .‬סבו לימד אותו את ערך הכסף‪ ,‬כדי לקבל דמי כיס היה עליו לעבוד בשליחויות‪.‬‬
‫הוא גם החליט על המשך לימודיו בפנימייה מחמירה הרחק מביתו‪ .‬יתכן והמרחק ממשפחתו‪ ,‬גרם לו‬
‫לבחור במקצוע ההוראה‪ ,‬הוא רצה לתת לילדים את החום והלטיפה שלא קיבל מימיו‪ .‬בגיל עשרים ואחד‬
‫בעת‪ ,‬שקרן הנאמנות הרשומה על שמו נפתחה והכסף הועבר ישירות אליו‪ ,‬קרה האסון‪ ,‬הוריו נספו‬
‫בחופשת סקי‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫אדוארד החל להסתגר בתוך עצמו‪ ,‬ניתק את כל הקשרים עם חבריו ובני משפחתו‪ ,‬מרבית הזמן היה שקוע‬
‫בספרים הנדירים שלו‪ .‬יום אחד‪ ,‬באופן מפתיע‪ ,‬נמצא מת בחדרו‪ ,‬כשהוא יושב ליד שולחנו ומולו מונח‬
‫אחד הספרים הנדירים שלו‪.‬‬
‫ג'ק נותר עשיר ובודד‪ .‬הקשרים עם אחיותיו לא היו הכי טובים‪ ,‬הן האשימו אותו שקיבל את מרבית‬
‫הירושה‪ .‬בגלל האווירה הלא נעימה‪ ,‬עזב את הבית המפואר ועבר לגור בבית דירות רגיל והתחיל לעבוד‬
‫בתור מורה בבית ספר ציבורי‪ .‬שם הוא היה מאושר‪ .‬כשפגש את הלן הסתנוור ממנה‪ ,‬היא הזכירה לו את‬
‫אמו‪ ,‬שהייתה כל כך חסרה לו‪ ,‬הוא היה נזכר בגעגועים לפעמים הבודדות בהן היא השכיבה אותו לישון‪,‬‬
‫והייתה שרה לו שירי ערש‪ .‬לרוב זה הייתה אחת המשרתות שהשכיבה אותו‪ .‬אימו תמיד הייתה מטופחת‬
‫ועסוקה‪ .‬בכל מסיבה הייתה במרכז תשומת הלב‪ .‬היה לה קול יפה והיא הטיבה לשיר ולנגן‪ .‬אביו היה איש‬
‫שיחה וידע איך להקסים את הבריות‪ .‬שניהם אהבו לבלות‪ .‬לא הייתה מסיבה חשובה שאליה לא הוזמנו‪.‬‬
‫ג'ק המאוהב רצה לתת להלן חיים טובים‪ ,‬הוא לא שיער לעצמו‪ ,‬שכל מה שרצתה ממנו היה את כספו‪.‬‬
‫לולא היה בוב בתמונה‪ ,‬יתכן ובמשך הזמן הייתה מתאהבת בו‪.‬‬
‫גופו השרירי של בוב הטריף אותה‪ ,‬הוא לא היה משכיל‪ ,‬אבל ידע איך לחזר אחריה ואיך להחמיא לה‪.‬‬
‫הלן רצ תה לבלות את ירח הדבש באיי בהאמה‪ .‬ג'ק התנגד‪" :‬לא אוכל להעדר באמצע שנת הלימודים"‪.‬‬
‫למחרת החתונה‪ ,‬ג'ק התעורר מוקדם בבקר‪ ,‬התקלח והתלבש‪ .‬לפני שיצא לדרכו לעבודה‪ ,‬התבונן באהבה‬
‫בהלן‪ ,‬ששכבה מכורבלת במיטה‪ .‬הוא רכן לכיוונה ונישק אותה קלות‪ .‬היא גמגמה דבר מה‪ ,‬הסתובבה על‬
‫צידה והמשיכה לישון‪ .‬ג'ק הסתכל עליה עוד כמה דקות‪ ,‬שערה הארוך היה מפוזר על הכר‪ ,‬עיניה‬
‫העצומות הסתירו עיניים ירוקות יפות‪ ,‬שפתותיה היו פתוחות כמעה ומפיה נשמעו קולות נשימה סדירות‪,‬‬
‫הוא רצה לחזור למיטה ולטמון את ראשו בשערה השופע ולהריח את הבושם העדין שבו השתמשה‪ ,‬ואז‬
‫נזכר בתלמידיו‪ ,‬הם היו זקוקים לו יותר‪.‬‬
‫הוא בחר ללמד בבית ספר לא קל‪ ,‬רובם של התלמידים הגיעו ממשפחות מצוקה‪ .‬הכיתה שבה לימד‪,‬‬
‫הייתה הבעייתית ביותר‪ .‬חלקם של הילדים עברו התאכזרות והתעללות‪ .‬הם היו חשדניים כלפי כל סמכות‪,‬‬
‫ולא האמינו באף אחד‪ .‬לקח לו הרבה זמן עד שזכה באימונם‪ .‬בפעם הראשונה שנכנס לכיתה‪ ,‬התלמידים‬
‫בחנו אותו‪ ,‬גובהו היה ממוצע‪ ,‬שערו השחור היה מתולתל‪ ,‬תוי פנים ילדותיים במקצת‪ .‬הדבר הכי מרשים‬
‫אצלו היו עיניו‪ ,‬לרוב הם היו בצבע חום רגיל‪ ,‬אך כשהיה מתרגש עיניו הנוצצות קיבלו ברק ירוק‪,‬‬
‫וכשמבטו היה ננעל על מישהו‪ ,‬הוא היה מסוגל להפנט אותו במבט אחד‪.‬‬
‫המפגש הראשון בין ג'ק לתלמידים לא היה מזהיר‪ .‬בעיניהם הוא נראה צעיר מידי‪ ,‬ואחד שלא יצליח‬
‫להשתלט על הכתה‪ .‬שוב ושוב ניסו להפריע לו‪ ,‬קטעו את דבריו‪ ,‬הזיזו חפצים‪ .‬ג'ק המשיך לדבר אליהם‬
‫באותו טון דיבור‪ ,‬מבלי להתעצבן‪ ,‬ומבלי להעלות את הטון‪ .‬לבסוף התעייפו‪ ,‬והחלו להקשיב לדבריו‪,‬‬
‫וככל שדיבר החל להתרגש‪ ,‬ועיניו קיבלו את אותו הברק הירוק שהפנט אותם‪ .‬לא רק עיניו הפנטו אותם‪,‬‬
‫אלא גם דבריו‪ ,‬הוא ידע איך לרתק אותם‪ ,‬רק כשצלצל הפעמון נותק הקסם‪ ,‬שהילך על הכתה‪.‬‬
‫אף אחד לא קם‪ ,‬כאילו חיכו שהקסם ימשך‪ .‬ג'ק אסף את חפציו ונפרד מהכיתה‪ ,‬רק אז התלמידים קמו‬
‫ויצאו בשקט מהכיתה‪ .‬בשיעור הבא אף אחד לא העיז להפריע לו‪ .‬לראשונה‪ ,‬התלמידים הרגישו אמון‬
‫כלפי מבוגר מהם‪ ,‬ציוניהם עלו‪ ,‬תחילה במקצועות שבהם לימד ואחר כך גם בשאר המקצועות‪ .‬הילדים‬
‫אהבו אותו‪ ,‬ובקרבתו הרגישו בטחון שכל כך היה חסר להם‪.‬‬
‫גם בכיתות נוספות שבהם לימד הייתה לו הצלחה‪ ,‬אלא שלכיתה שלו הייתה לו סימפטיה מיוחדת‪ ,‬הוא‬
‫אהב את הילדים הפגועים אהבת אמת‪ .‬לכן לא יכול היה להישאר בביתו יום נוסף וכמובן שלא היה יכול‬
‫להרשות לעצמו לצאת לירח דבש באמצע שנת הלימודים‪.‬‬
‫למרות שה מרחק הגיאוגרפי מדירתו לבית הספר לא היה רב‪ ,‬המרחק המנטאלי היה רב‪ .‬ג'ק גר באזור‬
‫סביר של העיר‪ ,‬אזור המעמד הבינוני הגבוה‪ .‬מבחינת משאבים כספיים‪ ,‬יכול היה לגור באזור היוקרתי‬
‫של העיר‪ ,‬אבל הוא העדיף לחיות בחברתם של בני המעמד הבינוני‪ ,‬שיכלו להרשות לעצמם לגור באזור‬
‫הזה של העיר‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫בדירתו הצנועה היה סלון ארוך‪ ,‬שני חדרי שינה וחדרון נוסף ששימש לו כחדר עבודה‪ .‬שאר הדירות‬
‫בבנין ובשני הבניינים הסמוכים היו שייכים לו‪ .‬משרד עורכי דין ווין ושות' טיפלו בכל ענייני השכירות‪.‬‬
‫שכניו אפילו לא ידעו‪ ,‬שהשכן הנחמד שלהם הוא בעצם בעל הבית של דירתם‪ .‬לזכותו יאמר שיחסית‬
‫לגילם‪ ,‬הבניינים היו במצב טוב‪ ,‬הוא דאג שהם יתוחזקו כהלכה‪ .‬לעומת זאת בית הספר שכן באזור של‬
‫המעמד הבינוני ומטה‪ .‬הנסיעה ברכבת ארכה מספר דקות‪ ,‬הנסיעה ברכב פרטי ארכה זמן רב יותר‪.‬‬
‫בימים‪ ,‬שבהם לא ירד גשם‪ ,‬ג'ק העדיף ללכת ברגל‪ .‬הוא היה יוצא מוקדם מהבית ומהלך בנחת ברחובות‪.‬‬
‫הוא אהב את הבוקר‪ .‬את הריחות הטריים של הלחם הנאפה במאפיות‪ ,‬וריח הקפה שאך זה עתה נטחן‪.‬‬
‫האנשים הממהרים לעבודה‪ ,‬המחזיקים שקיות האוכל‪ ,‬וכוסות החד פעמיים‪ ,‬ובהם קפה מהביל‪ .‬את רעש‬
‫הויטרינות המורמות מעל חלונות הראווה‪ .‬בקיצור כל התרגשות הבוקר‪ .‬בחזרה היה נוסע ברכבת‪.‬‬
‫הנסיעה ברכבו לא באה בחשבון‪ .‬אחד התחביבים היקרים שלו היה כלי רכב‪ .‬מידי פעם הוא היה רוכש‬
‫מכונית ספורט חדשה‪ ,‬ולפני תום השנה היה מחליף אותה לדגם חדיש יותר‪.‬‬
‫הרכב האחרון שהיה ברשותו הייתה מכונית ספורט מסוג פרארי‪ .‬היה זה מסוכן להחנות רכב כה יקר‬
‫באזור בית הספר בפרט ובשכונה בכלל‪ .‬היה סמוך ובטוח‪ ,‬שכעבור זמן קצר הרכב היה נעלם או היו‬
‫נעלמים ממנו חלקים‪ .‬בשכונה שלטו שתי כנופיות שהתחרו ביניהם על אזורי שליטה‪ .‬היה זה מחזה נפוץ‬
‫לראות מכוניות משטרה חונות ומתוכם היו יוצאים שוטרים גברתניים‪ ,‬שבאו לחקור אירועי אלימות‬
‫שונים‪ .‬כשג'ק היה מגיע לשכונה לבוש בבגדים פשוטים ולא מנקרי עיניים‪ ,‬אף אחד לא העיז לפגוע בו‪.‬‬
‫כולם הכירו אותו כמורה החביב שילדיהם כל כך העריצו והיו מקדמים אותו בברכה‪.‬‬
‫ראג'י בעל המעדנייה היה מסתכל לכיוון הכביש וכשהיה רואה אותו מרחוק‪ ,‬היה פורס לחמנייה טרייה‪,‬‬
‫מורח אותה במיונז‪ ,‬מוסיף מספר פרוסות נקניק בתוספת מלפפון חמוץ‪ .‬לתוך כוס חד פעמית מוזג קפה‬
‫מהביל‪ ,‬מוסיף מספר זרעי הל וממהר אל ג'ק ומוסר לו את ארוחת הבוקר ולמרות שג'ק ניסה להסביר לו‬
‫שהוא לא רעב ושהוא לא רגיל לאכול ארוחת בוקר‪ ,‬שום דבר לא עזר‪ ,‬ראג'י עמד על כך שג'ק יאכל‬
‫ארוחת בוקר‪.‬‬
‫"ארוחת בוקר היא הארוחה הכי חשובה של היום" היה אומר בקול תוכחה‪" :‬אתה צריך אישה שתדאג לך‪.‬‬
‫בגילך כבר היו לי שלשה ילדים‪ .‬בהודו (היה נזכר בגעגועים) הייתי מתעורר בבוקר מהריח של לחם הנאן‬
‫שאשתי אפתה ומריח דייסת האורז‪ .‬היינו יושבים ליד השולחן ואוכלים בנחת ארוחת בוקר‪ .‬עד היום זכור‬
‫לי הטעם של הלחם הטבול ביוגורט סמיך‪ .‬היום למי יש זמן לארוחת בוקר‪ .‬אשתי ואני עובדים קשה‬
‫במעדנייה מהבוקר עד ערב‪ ,‬שבעה ימים בשבוע וכל זה בשביל מה‪ ,‬בשביל שלילדינו לא יחסר מאומה‪,‬‬
‫שהם יקבלו את ה חינוך הטוב ביותר והם (בבוז) אפילו לא מעריכים כלום‪ ,‬כאילו שהכל מגיע להם‪ .‬אין‬
‫כאן כבוד למבוגרים‪ ,‬ממש הפקרות"‪.‬‬
‫ג'ק שלף את ארנקו וניסה לשלם בעד הארוחה‪.‬‬
‫ראג'י עצר בעדו‪" :‬אדון המורה! אתה מעליב אותי‪ .‬בזכותך הילדים שלי לומדים וציוניהם השתפרו‪.‬‬
‫(והרים את ידיו לש מים) מי יודע אולי בזכותך בני הבכור יהיה רופא ובני השני יהיה מהנדס (את שלושת‬
‫הבנות לא הזכיר‪ .‬בעיניו היה זה מיותר שהבנות ילמדו‪ ,‬הכי חשוב היה שהוא ימצא להן שידוך הולם ושהן‬
‫תהיינה אמהות טובות) אחסוך מספיק כסף ואקנה לי בית בבומבי ושם אוכל לסיים את חיי בנחת כשילדי‬
‫ונכדי מסביבי"‪.‬‬
‫ג'ק הביט בחוסר סבלנות על השעון‪.‬‬
‫"סליחה אדוני המורה שעיכבתי אותך‪ .‬אני יודע שאתה ממהר" ושוב הודה לו וחזר למעדנייה‪.‬‬
‫הטקס היה חוזר ונשנה מידי יום‪ .‬למרות שג'ק ניסה לעבור מצידו השני של הרחוב‪ ,‬או אפילו לעקוף את‬
‫הבניין‪ ,‬ראג'י היה "מריח" אותו ומגיש לו את ארוחת הבוקר‪ .‬לא היה נעים לג'ק לקבל ארוחה חינם‪ ,‬לכן‬
‫יום אחד החליט להיכנס למעדנייה ולשלם בעד הארוחות‪.‬‬
‫ראג'י נעלב עד עמקי נשמתו‪" .‬אדוני המורה!! אתה מעליב אותי"‪ ,‬וכך בחוסר ברירה ג'ק נכנס לחדר‬
‫המורים‪ ,‬כשהוא מחזיק את ארוחת הבוקר‪ .‬הוא לא היה היחיד שזכה בארוחת בוקר חינם‪ ,‬גם המורה‬
‫למתמטיקה הייתה זוכה לכוס שוקו ולחמנייה עם גבינה (היא הייתה צמחונית)‪ .‬בעיני ראג'י מקצוע‬
‫המתמטיקה היה המקצוע הכי חשוב למי שמתעתד להיות מהנדס וגם רופא זקוק לציון גבוה במתמטיקה‪.‬‬
‫כשהפעמון צלצל ‪ ,‬מכל עבר נשמע רעש של ילדים ממהרים‪ ,‬נדחפים וצועקים‪ .‬בכיתה של ג'ק הילדים היו‬
‫נכנסים בשקט לכיתה‪ ,‬ומחכים למורה האהוב עליהם‪ .‬מרי‪ ,‬שבגלל מחלתה של אמה הועברה למשפחה‬
‫‪5‬‬
‫אומנת‪ ,‬שם עברה התעללות קשה עד שלבסוף הוחזרה לביתה‪ ,‬התנדבה לשמש כחניכה תורנית‪ .‬היא‬
‫הייתה דואגת לנקות את הלוח ולאספקת גיר סדירה ומסדרת את השולחן של המורה‪.‬‬
‫בהתחלה כמעט ולא דיברה‪ ,‬פרט לקולות משונים שהיו יוצאים מפיה‪ .‬ג'ק הצליח לרתק ולהרגיע אותה‪,‬‬
‫כמו את שאר ילדי הכיתה‪ ,‬ולאחר כשלושה חודשים החלה לדבר ולהשתתף בשעורים‪.‬‬
‫שון היה מביא פרחים לכיתה‪ .‬מי היה מאמין‪ ,‬שהילד המגמגם‪ ,‬שלא היה מסוגל להוציא מפיו משפט שלם‬
‫מבלי לגמגם‪ ,‬החל לדבר כמעט רגיל‪ .‬מידי פעם היה חוזר לו הגמגום‪ ,‬אבל זה היה בעיקר מחוץ לכיתה‪,‬‬
‫הוא אף החל לשיר ובעידודו של ג'ק‪ ,‬הוריו שלחו אותו לפיתוח קול‪ ,‬וראה איזה פלא כשהוא שר‪ ,‬הוא אף‬
‫פעם לא גמגם‪ .‬כאות תודה‪ ,‬ה יה קוטף פרחי בר‪ ,‬ומניח אותם בתוך אגרטל שהביא מהבית‪ ,‬על שולחנו‬
‫של ג'ק‪ .‬גם אדי‪ ,‬שהיה מקבל מידי פעם התקפות של זעם‪ ,‬שבהם היה מכה ילדים אחרים‪ ,‬וגם לא פעם‬
‫הרים יד על הוריו‪ ,‬נרגע לנוכח מבטו המחשמל של ג'ק‪.‬‬
‫כולם העריצו את ג'ק‪ ,‬פרט לאשתו‪ .‬היא תיעבה אותו ואת הדירה הפשוטה‪ ,‬שבה גרו‪ ,‬התגעגעה לאחוזה‬
‫המפוארת של הוריה‪ .‬אהבה לבלות במסעדות ובבתי קפה ואילו ג'ק העדיף לשבת על הכורסא האהובה‬
‫עליו ולהאזין למוסיקת ג'ז ולמוסיקה קלאסית‪ .‬גם זה עצבן אותה‪ .‬היא העדיפה לרקוד‪ ,‬באחד ממועדוני‬
‫הלילה היוקרתיים‪ ,‬או לצאת למסע קניות‪ .‬אך בעקר עצבן אותה המקצוע שלו‪ :‬מורה ועוד בבית ספר‬
‫"לפושעים" כפי שכינתה את המקום‪.‬‬
‫"לפחות שהיה מלמד בבית ספר יוקרתי" התלוננה בפני דיינה חברתה‪.‬‬
‫בחברתו השתעממה‪ .‬עניינו אותה רכילות מחיי החברה הגבוה ואילו הוא יכול היה לספק לה רק סיפורים‬
‫מבית הספר ו‪"-‬תלמידיו" (שבעיניה כולם היו פושעים)‪ .‬חרקה שיניים‪ ,‬על מנת לא להתפרץ עליו‪ .‬כשהיה‬
‫חוזר הביתה‪ ,‬חיכתה לו בפרצוף חמוץ‪ .‬רק שלא יספר לה על בית הספר‪ ,‬חשבה והתלוננה‪" :‬משעמם לי‬
‫להיות כל היום לבד בבית‪ .‬אני רוצה לצאת לבלות"‪.‬‬
‫אומרים שהאהבה היא עיוורת‪ ,‬כך ג'ק המאוהב הסתכל באהבה באשתו‪ ,‬זה נכון‪ ,‬הוא מזניח אותה‪ .‬מסכנה‬
‫יושבת כל היום לבד בבית‪ .‬על מנת לשמח אותה‪ ,‬הזדרז להזמין כרטיסים להצגה בברודווי ל"כנר על‬
‫הגג"‪ .‬המורה לטבע המליצה על ההצגה בחום וגם המורה לספרות אמר‪ ,‬שהוא מאוד נהנה מההצגה‪.‬‬
‫בדרך לתיאטרון במכונית הספורט‪ ,‬הלן הייתה מאושרת‪ ,‬המכונית מסמלת מעמד‪ ,‬ומה גם שג'ק שכפל‬
‫מפתח מיוחד עבורה‪ ,‬כדי שתוכל לנסוע במכונית‪ ,‬בזמן שהוא עסוק בבית הספר‪ .‬לפתע העתיד נראה‬
‫בעיניה ורוד יותר‪ .‬לפני ההצגה‪ ,‬נכנסו למסעדה אינטימית‪ ,‬ואכלו ארוחת ערב לאור נרות‪ .‬הלן חייכה‬
‫אליו‪ ,‬היא הייתה מאושרת‪ .‬לאכול במסעדות‪ ,‬היה זה אחד הדברים הכי חביבים עליה‪ ,‬היא גם אהבה‬
‫לרקוד‪ ,‬בפעם הבאה תשכנע את ג'ק ללכת לאחד מהמועדונים המפורסמים בעיר‪ ,‬שם ציפתה לפגוש‬
‫אנשים בני מעמדה‪ ,‬ותוכל להשוויץ בפני חברותיה‪ ,‬שהנה תפסה לעצמה בעל עשיר‪ ,‬כמובן שלפני זה‬
‫תצטרך לחדש את המלתחה‪ .‬חיוך ונשיקה לוהטת גרמו לג'ק‪ ,‬לרשום שיק נכבד על שמה‪ ,‬שישמש לה‬
‫לרכישת בגדים‪.‬‬
‫התיאטרון היה מלא מפה לאוזן‪ .‬המסך עלה ומנגינה שגרמה להתרגשות‪ ,‬שאי אפשר לתאר במילים‬
‫צמררה את הקהל‪ .‬על גג של בקתת עץ ישב כנר וניגן‪ .‬ג'ק ישב מוקסם בקסם העיירה היהודית שהתגלתה‬
‫לפניו‪ .‬השירים‪ ,‬הריקודים‪ ,‬הפשטות ובעיקר סצנת טקס הנישואין ריגשו אותו עד דמעות‪ .‬הלן התבוננה‬
‫בהלם בג'ק המנגב את עיניו בסתר‪ .‬בעיניה ההצגה הייתה מוצלחת‪ .‬הזמרים שרו נפלא‪ ,‬אבל להתרגש עד‬
‫כדי דמעות‪ ,‬נראה בעיניה מוגזם‪ .‬המערכה האחרונה‪ ,‬שבה גירשו את היהודים מבתיהם‪ ,‬גרמה לג'ק לבכות‬
‫באופן גל וי‪ .‬הוא לא ידע מה קורה איתו? מעולם לא התרגש כך‪ ,‬מאז ילדותו לא זכר שבכה‪ ,‬גם כשהוריו‬
‫נהרגו לא היה מסוגל לבכות‪ ,‬ואילו כאן הוא בוכה על יהודים שגורשו מבתיהם ממקום נידח בעיירה‬
‫בפולין‪ .‬הוא לא הבין את עצמו‪ ,‬אבל לא היה מסוגל להפסיק את הבכי‪ ,‬שפרץ מתוכו‪ ,‬ויתכן שכל הכאב‬
‫שהיה עצור בתוכו מאז ילדותו‪ ,‬האבל על מות הוריו‪ ,‬והכאב של הילדים האומללים שהוא מלמד‪ ,‬גרמו לו‬
‫לבכות‪ .‬הוא לא היה היחיד שבכה‪ ,‬מכל עבר באולם נשמעו קולות בכי‪ ,‬מלוות בפרץ מחיאות כפיים‬
‫סוערות‪ .‬בסיום ההצגה‪ ,‬בזמן שג'ק הלך לשטוף את פניו‪ ,‬הלן חיכתה לו בקוצר רוח‪ .‬איזה בושה‪ ,‬חשבה‪,‬‬
‫רק כשלא יפגשו מכרים משותפים‪ ,‬מי שמע על גבר שבוכה בהצגה‪ .‬כל הדרך הביתה במכונית המפוארת‪,‬‬
‫הלן ישבה רחוק ממנו‪ .‬ג'ק התבונן בה בסתר‪,‬‬
‫היה לו רצון כמעט נואש‪ ,‬שהיא תחבק אותו‪ ,‬אבל היא ישבה קרה ומרוחקת ממנו אלפי מונים‪ .‬בבית פרץ‬
‫ריב ביניהם‪ ,‬על סתם דב ר שטותי‪ ,‬אבל זה גרם לנתק ביניהם‪ .‬הלן נשכבה בצדו השמאלי של המיטה וג'ק‬
‫‪6‬‬
‫בצדו הימני‪ .‬לשניהם לקח זמן מה להירדם‪ .‬הלן חשבה על בוב השרירי‪ ,‬וג'ק חלם על הכלה החסודה‬
‫מההצגה‪.‬‬
‫בבקר‪ ,‬ג'ק התעורר כהרגלו מוקדם‪ .‬הוא קם מהמיטה בזהירות על מנת לא להעיר את הלן‪ .‬הסיט את‬
‫הוילון והתבונן החוצה‪ ,‬עלטה קידמה את פניו‪ .‬כנראה שהסתיו הקדים השנה‪ ,‬חשב לעצמו‪ .‬חזר והסיט‬
‫בחזרה את הוילון‪ .‬היפנה את מבטו לכיוון המיטה‪ .‬הלן שכבה מכורבלת בצידו השמאלי של המיטה‪ .‬לפתע‬
‫הציף אותו רגש של גאווה‪ ,‬אשתו נראתה יפהפייה בשערה הפזור‪ .‬בעודו משחק בטבעת הנישואין נזכר‬
‫בחלום‪ .‬הכלה נראתה שונה לגמרי מהלן‪ ,‬תוי פניה היו עדינים יותר‪ ,‬עור פניה היה חיוור כמעט שקוף‪ .‬את‬
‫עיניה העגולות כיסו ריסים ארוכים‪ ,‬שפתיה היו אדומות ומלאות יותר‪ .‬הוא התבונן שוב לכיוון אשתו‪ ,‬היא‬
‫הייתה הרבה יותר יפה מהדמות בחלום‪ ,‬אך משום מה חש געגועים לאותה הדמות מהחלום‪ .‬הלן נאנחה‬
‫והסתובבה לכיוונו‪ .‬ג'ק עצר את נשמתו וכשראה שהיא עדיין ממשיכה לישון‪ ,‬נאנח בהקלה‪ ,‬הוא עדיין לא‬
‫היה מסוגל להתמודד איתה‪ ,‬כל מחשבותיו היו נתונים לכלה מהחלום‪ .‬בצעד חרישי יצא מהחדר‪ ,‬נזהר לא‬
‫להעיר את הלן‪ .‬מהארון הוציא מעיל ולבש אותו‪ ,‬פתח את הדלת ויצא החוצה‪ .‬בחוץ היה קריר‪ .‬הוא‬
‫נשם מלוא ריאותיו את האויר הצח‪ .‬קרני הבוקר הראשונות החלו לצוץ מבעד לעננים‪ .‬הגשם פסק זה‬
‫מכבר‪ ,‬אבל המדרכות עדיין היו רטובות‪ .‬פסע בזהירות‪ ,‬נזהר לא לדרוך בתוך השלוליות‪ .‬אט אט‬
‫הרחובות החלו להתמלא באנשים ממהרים‪ .‬המדרכות החלו להתייבש וג'ק האיץ את צעדיו‪ .‬לאחר כמחצית‬
‫השעה לפתע ללא כל התרעה מוקדמת נשמע רעם ואחריו רעם נוסף‪ .‬ג'ק נעצר וחיפש מחסה‪ ,‬ריח של קפה‬
‫טרי הגיח לאפו‪ .‬הריח משך אותו‪ .‬ממש בכניסה לבית הקפה הגשם החל לרדת‪ .‬תוך זמן קצר גשם זלעפות‬
‫ניתך בכמויות אדירות‪.‬‬
‫הלן התעוררה מוקדם מהרגיל‪ .‬כשפקחה את עיניה‪ ,‬ראתה שג'ק יצא כבר לעבודה‪ .‬מצב רוחה הקודר‪,‬‬
‫גרם לה להזיל מספר דמעות‪ ,‬היא שנאה סתיו וממש שנאה גשם "מי צריך גשם" התלוננה בקול רם‪" .‬למה‬
‫לא התחתנתי עם בוב" המשיכה להתלונן‪ ,‬בעודה ממלאת לעצמה אמבטיה ריחנית‪" .‬אוף איזה מין חיים‬
‫אלה" נזכרה באחוזה המפוארת של הוריה‪ ,‬שם תפקידה של המשרתת היה למלא לה אמבטיה‪ ,‬וכאן הכל‬
‫היא צריכה לעשות לבדה‪ ,‬אם לחיות כעניה לפחות הייתה נישאת מתוך אהבה לבוב‪ .‬הזיכרון של גופו‬
‫השרירי‪ ,‬גרם לה להתרגשות רבה‪.‬‬
‫בוב לא הסכים להינשא לה‪ ,‬הוא אמר "בובה! זה מאוד מחמיא לי שאת מציעה לי נישואין‪ ,‬אבל אני לא‬
‫אוכל להעניק לך את רמת החיים שאת רגילה לה"‪.‬‬
‫הלן מאוד נפגעה‪ ,‬למה הוא חושב אותה‪ ,‬שהיא איזה ילדה עשירה מפונקת‪ ,‬היא תראה לו שהיא מסוגלת‬
‫לחיות ממשכורת ממוצעת‪ .‬בליבה גמלה החלטה לחפש עבודה‪ .‬נרשמה ללשכת עבודה פרטית וביקשה‬
‫שימצאו לה עבודה מעניינת‪ .‬הפקידה שראיינה אותה‪ ,‬התבוננה בטופס קורות חיים‪.‬‬
‫"זה קצת בעייתי" אמרה "אין לך מקצוע‪ .‬באיזה תחום את מתעניינת"?‬
‫האמת היא שהלן לא התעניינה בשום תחום‪ ,‬היא אף פעם לא חשבה שתאלץ לעבוד ולהרוויח כסף‪ ,‬אבל‬
‫אי אפשר ככה סתם לזלזל בה "יש לי תואר בפילוסופיה" אמרה בכעס‪.‬‬
‫"פילוסופיה!! זה לא מקצוע" פסקה הפקידה‪ .‬היא התבוננה בקנאה בהלן‪ ,‬הלוואי והיא יכלה להיראות‬
‫כמוה ולהתלבש בבגדים שנראה היה שנרכשו בכסף רב‪" .‬בשביל מה את צריכה עבודה"? השתוממה‪.‬‬
‫הפעם הלן באמת כעסה‪ ,‬מה היא חושבת לעצמה? העכברה‪ ,‬לדבר אליה בטון כזה‪ ,‬הלן בחנה את שמלתה‬
‫הפשוטה של הפקידה‪ ,‬שהסמיקה לנוכח המבט‪ .‬לאחר מספר דקות של מבוכה‪ ,‬הפקידה שלפה כרטיס‬
‫מאחת המגירות ואמרה בקול ניצחון "גברת פורד! אני חושבת שמצאתי תפקיד שיתאים לכישוריך"‪.‬‬
‫עוד באותו היום‪ ,‬הלן ניגשה לבוטיק היוקרתי ולאחר שבעלת הבוטיק בחנה את בגדיה‪ ,‬שנקנו בטוב טעם‪,‬‬
‫החליטה לקבל אותה לעבודה‪ .‬הלן נסעה במהירות לבוב וסיפרה לו את החדשות המסעירות‪:‬‬
‫"התקבלתי לעבודה"‪.‬‬
‫בוב התבונן בה בתדהמה‪ ,‬אולי באמת הוא לא העריך אותה כראוי‪ .‬העבודה בבוטיק נמשכה רק יומיים‪,‬‬
‫יותר נכון יום וחצי‪ .‬הלן התחצפה לאחת הקונות‪ ,‬שטרטרה אותה הלוך ושוב‪ ,‬ומדדה עשרות בגדים‪ ,‬עד‬
‫שהחליטה לרכוש חולצה‪ ,‬וקונה אחרת שהתעקשה לרכוש חצאית במידה אחת קטנה ממידתה‪.‬‬
‫בעלת הבוטיק גערה בה‪" :‬אצלנו הלקוח תמיד צודק"‪.‬‬
‫עוד באותו היום‪ ,‬העיפה אותה מהעבודה‪ .‬הלן חזרה חפוית ראש‪ ,‬והבינה שבעצם בוב צדק‪ ,‬לא מתאים לה‬
‫בכלל לעבוד‪ ,‬ועדיף בשבילה למצוא לעצמה בעל עשיר‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫"עשיר" לחשה הלן‪ .‬היא הצליחה למצוא לעצמה בעל עשיר‪ ,‬ולפי השמועות שהילכו הוא עשיר מאוד‪ .‬הלן‬
‫נזכרה בשיק הנכבד שרשם על שמה‪,‬וכהרף עין מצב רוחה השתפר‪ .‬היא הזדרזה לצאת מהאמבטיה‬
‫והתלבשה במ הירות‪ ,‬תוך כדי שהיא שורקת מנגינה עליזה‪ .‬למרות שעדיין ירד גשם‪ ,‬הלן לא ויתרה על‬
‫נסיעה במכונית הפאררי של בעלה‪ ,‬תוך כדי נסיעה הגשם פסק לחלוטין‪ ,‬הלן הרימה את גג המכונית‪ ,‬היא‬
‫עטפה את צווארה בצעיף ונהנתה ממבטי ההתפעלות של הנהגים מסביבה‪ .‬חלקם התפעלו מהמכונית‪,‬‬
‫וחלק ם התפעלו ממנה‪" .‬איזה כיף להיות עשיר" אמרה בקול רם‪ .‬בכניסה לבנק מסרה את המפתחות לידי‬
‫השומר‪ ,‬ובצעד נמרץ נכנסה פנימה‪.‬‬
‫מאז שמנהל הבנק העיר לה על יתרת החובה בחשבונה העדיפה להרחיק את רגליה מכאן ואילו עתה‬
‫כשברשותה השיק הנכבד של בעלה‪ ,‬ידעה שתזכה ליחס אחר‪ .‬מנהל הבנק‪ ,‬בכבודו ובעצמו‪ ,‬שקרא את‬
‫הידיעה‪ ,‬שהלן נישאה למיליונר ג'ק בלק‪ ,‬אץ לקבל את פניה‪" ,‬מזל טוב"!! אמר בחיוך רחב וכשראה את‬
‫השיק הנכבד‪ ,‬חיוכו הלך והתרחב‪ .‬הוא קיווה שאולי הלן תשפיע על בעלה להעביר חלק מהונו לטיפולו‬
‫של הסניף‪ ,‬דבר שיעלה את קרנו בעיני הממונים עליו‪ .‬הוא אף הזמין אותה לשבת בלשכתו עד שההפקדה‬
‫תתבצע בחשבונה ובינתיים הזמין עבורה קפה הפוך‪ .‬הלן התמוגגה מכל הגינונים והחנופה‪ ,‬ונזפה בו על‬
‫מכתבי ההתראה ששלח לאביה לכסות את חובותיו‪.‬‬
‫"בעלי יכסה את חובותיו" שיקרה‪.‬‬
‫חיוכו של המנהל התרחב‪ ,‬הוא התנצל ואמר שאת המכתב שלח אחד הפקידים‪" :‬זה נשלח ללא ידיעתי‪ .‬אני‬
‫מצטער על האי נעימות שנגרמה לכם" חזר והתנצל‪.‬‬
‫הלן חייכה אליו את חיוכה המפורסם‪ ,‬שגרם לו לפיק בירכיים‪" :‬בעלי רצה להעביר את חשבוני לבנק שלו‪,‬‬
‫אבל אני העדפתי להישאר כאן" חזרה ושיקרה‪ .‬המנהל ליווה אותה החוצה וכשראה את מכונית הפאררי‬
‫היקרה החל לרעוד מרוב התרגשות‪ .‬רק כשהלן ישבה בתוך המכונית פרצה בצחוק משחרר‪ ,‬מימיה לא‬
‫זכתה לקבלת פנים כה נלהבת בבנק‪ .‬התחנה הבאה הייתה הקניון שבו אהבה לערוך את קניותיה‪ .‬היא‬
‫בחרה לעצמה שלש שמלות בעלות שרוול ארוך ומחשוף נכבד‪ .‬שמלת ערב אחת וכמובן תיק ונעליים‬
‫תואמות‪ ,‬היא נהנתה למראה מבטה המעריץ של הזבנית‪ ,‬בזמן שמדדה את השמלות‪ .‬משם ניגשה לחנות‬
‫יוקרתית לבגדי גברים ובחרה חולצת משי עבור בוב‪ ,‬היא הייתה בטוחה שהחולצה תמצא חן בעיניו‪,‬‬
‫הייתה זו חולצה שחורה בגזרה מחמיאה‪ ,‬שתבליט את השרירים שטיפח‪ .‬המחיר היה מופרז‪ ,‬אבל למי‬
‫איכפת‪ ,‬כששיק כל כך נכבד מופקד בחשבונה‪ .‬היא החלה לצאת מהחנות ואז התחרטה וחזרה על עקבותיה‬
‫היא החליטה לרכוש מתנה נוספת והפעם עבור ג'ק‪ ,‬אחרי הכל הוא זה שמשלם את החשבון‪ .‬בחנה‬
‫מספר חולצות‪ ,‬ולבסוף בחרה חולצה בצבע קרם ועניבה תואמת‪ .‬היא הייתה בטוחה שבארון הבגדים של‬
‫ג'ק לא הייתה שום חולצה‪ ,‬שעלתה במחיר שהיא שילמה עבורה‪ .‬ביקשה לארוז אותה באריזה מיוחדת‪,‬‬
‫ובמצב רוח מרומם עזבה את הקניון ונסעה למכון הכושר שבו עבד בוב‪.‬‬
‫בוב אהב את החיים הטובים ובמיוחד אהב את עצמו‪ .‬מגיל צעיר היה עומד שעות ליד המראה ומתפעל‬
‫מעצמו‪ .‬הוא לא היה יפה‪ ,‬היו לו עיניים קטנות‪ ,‬פנים מוארכות ואת לחיו השמאלי קישטה צלקת באורך‬
‫של חמישה ס"מ‪ ,‬שנגרמה בשוגג בעת שהרופא המיילד יילד אותו‪ .‬בזמן הלידה ראשו הסתבך בחבל‬
‫הטבור והרופא המיילד נאלץ למשוך אותו בכוח רב כשהוא מותיר על פניו צלקת‪ ,‬שלא נרפאה עד היום‪.‬‬
‫בגיל ההתבגרות רצה לעשות ניתוח פלסטי על מנת להעלים את הצלקת‪ ,‬אך בגלל מחסור בכסף נאלץ‬
‫לדחות את הניתוח‪ .‬כשבגר‪ ,‬ראה שהנשים דווקא נמשכו אל הצלקת‪ ,‬בעיניהם היא השוותה לו מראה גברי‬
‫ומסוכן במקצת‪ ,‬וחרושת שמועות שהצלקת נגרמה כתוצאה מקרב על ליבה של בחורה‪ ,‬ואיזה בחורה לא‬
‫חולמת בסתר ליבה על אביר‪ ,‬שנפצע בדו קרב על ליבה‪ .‬הצלקת לא הוסיפה ליופיו‪ ,‬אבל לפעמים כיעור‬
‫הוא גם יפה‪ ,‬ופניו המכוערות היו יפות ואין ספק מרשימות‪ .‬לבוב הפריעה הצלקת בעיקר בזמן הגילוח‬
‫ולכן לא היה מתגלח כל יום ועל פניו נשארו זיפי זקן‪ ,‬ובמהרה הוא נהפך למודל חיקוי בקרב הגברים‪,‬‬
‫המתעמלים במכון הכושר‪ .‬עיניו היו קטנות ומרושעות‪ ,‬את המבט המרושע הצליח בדרך כלל להסוות‪,‬‬
‫והוא היה מתגלה רק כשכעס מאוד‪ ,‬ואז היה מעורר פחד ותדהמה‪ .‬כאמור המבט היה מוסווה רוב הזמן‪,‬‬
‫ובקרב הבריות‪ ,‬יצא לו שם של אדם אהוב ואהוד‪ .‬בנוסף לכך הטבע פיצה אותו על מראה פניו בגוף‬
‫אתלטי ושרירי‪ ,‬שאותו טיפח במשך שנים‪ .‬הייתה לו הצלחה מסחררת בקרב נשים‪ .‬הלן הייתה מאוהבת‬
‫בו‪ ,‬כמו שאר חברותיה‪ ,‬אלא שהיא טיפחה כלפיו רכושנות וקנאות‪ .‬היא רצתה שהוא יהיה שייך רק לה‪.‬‬
‫לא פעם הייתה מתפרצת עליו בסצנות של קנאה‪ ,‬שהחמיאו לאגו הגברי שלו‪ .‬מצד אחד הוא רצה להיות‬
‫חופשי‪ ,‬ומצד שני הוא היה זקוק לקנאה שלה‪ .‬לא הפריע לו שהיא נישאה לאחר‪ .‬ההפך הוא הנכון‪,‬‬
‫המחשבה שהיא נמצאת בזרועותיו של מישהו אחר גירתה אותו‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫כשהלן הגיעה למכון‪ ,‬בוב היה עסוק באמון פרטי עם דוריס‪ ,‬שאף איתה ניהל רומן סודי‪ .‬כשראה את הלן‬
‫נפעם‪ ,‬היא נראתה בעיניו יפה יותר מתמיד‪ ,‬כנראה ההתרגשות לאחר הביקור בבנק והקניות שערכה‬
‫הישו ו לה מראה נוצץ‪ .‬הוא עזב את דוריס‪ ,‬ומשך את הלן במהירות לעבר המחסן‪ .‬הלן הושיטה לו את‬
‫המתנה שרכשה‪ .‬בוב הסתכל במבט מזלזל במתנה והשליך אותה הצידה‪ .‬אחר כך התנפל על הלן כמו‬
‫חיית טרף רעבה‪ ,‬והפיל אותה על אחד המזרונים‪ ,‬ששמשו לאמון‪ .‬בחוסר סבלנות החל למשוך את‬
‫שמלתה ותוך כדי כך אחת הכתפיות נקרעה‪" .‬רגע‪ ..‬אתה תקרע את השמלה" צחקה הלן והזדרזה להוריד‬
‫אותה‪ .‬בזמן שהלן הייתה עסוקה בפתיחת הרוכסן של מכנסיו‪ ,‬בוב קרע בחוסר סבלנות את התחתונים‬
‫הזעירים שלבשה‪ .‬המגע ביניהם היה חם ולוהט והשאיר אותה חסרת נשימה‪ .‬מחשבה אחת ריצתה בראשו‪,‬‬
‫מראיה בזרועותיו של בעלה‪ ,‬והמחשבה הפיחה בו כוחות כבירים ועיניו נהפכו למרושעות‪ ,‬בעת שדש‬
‫אותה כמעט באכזריות‪ .‬הוא נישק ונשך אותה לסירוגין‪ ,‬כשהוא משאיר עליה את סימני שיניו‪ .‬אילו הלן‬
‫הייתה רואה את מבטו אין ספק שהייתה נבהלת‪ ,‬אבל היא לא ראתה אותו‪ .‬כל מה שעניין אותה היה סיפוק‬
‫צרכיה‪ ,‬והרגשה שהיא מאוהבת‪ .‬לדעתה‪ ,‬המין ביניהם תמיד היה מושלם‪ ,‬אבל מעולם לא היה בעוצמה כל‬
‫כך מושלמת‪ .‬באמצע נשמעו דפיקות על דלת המחסן הנעולה‪ ,‬לרגע הלן נבהלה פן יתפסו‪ ,‬אבל הסכנה‬
‫גרמה לבוב להתרגשות רבה יותר‪ .‬לבסוף שניהם שכבו בחוסר אונים ומסופקים‪ .‬הלן הייתה הראשונה‬
‫שקמה‪ ,‬היא ישרה את שמלתה המקומטת‪ .‬התחתונים הקרועים נזרקו לפח‪ .‬בוב קם אחריה‪ ,‬הוא שוב החל‬
‫להתרגש לעצם המחשבה שהיא לא לובשת תחתונים‪ .‬הוא הכניס את ידו מתחת לשמלתה וגרם לה לאנקות‬
‫של התרגשות "תמיד תבואי בלי תחתונים" אמר לה בלחש‪ ,‬בעת שתפס את ישבנה והצמיד אותה לארון‬
‫בין המגבות והפעם המין ביניהם היה רך ועדין מלא אהבה‪ .‬לראשונה בוב הרגיש שהוא מאוהב בה‪.‬‬
‫כשהכל הסתיים‪ ,‬הלן התבוננה בשעון‪ ,‬השעה הייתה כבר מאוחרת‪ ,‬היא הייתה חייבת להגיע במהירות‬
‫הביתה לפני שג'ק יחזור ויראה אותה פרועת שיער וללא תחתונים‪ ,‬ואז האמת תתגלה שהיא בוגדת בו והיא‬
‫תפסיד את כספו‪ .‬ההתרגשות שחשה בעת שהפקידה את השיק הנכבד בחשבונה‪ ,‬והקניות שערכה על‬
‫חשבונו‪ ,‬אותם לא הייתה מוכנה להפסיד‪ ,‬אפילו תמורת אהבתה לבוב‪.‬‬
‫בוב התבונן בה בעת שהלכה‪ ,‬ולפתע חש רגש של קנאה‪ .‬היה זה רגש חדש‪ ,‬שעד לאותו היום היה זר לו‪.‬‬
‫הוא הורגל שהלן הייתה זו שקינאה לו‪ ,‬ואילו עתה היוצרות התחלפו‪ ,‬לאחר שקיבלה את הסיפוק שלה היא‬
‫ממהרת לחזור לבעלה‪ .‬הוא חש שנאה עצומה לבעלה העשיר‪ .‬עיניו שוב הביעו את אותו המבט המרושע‪,‬‬
‫הוא רצה שבעלה ימות‪.‬‬
‫איתרע מזלה‪ ,‬ובוב עדיין לא שב מהעבודה‪ ,‬היא מיהרה להשליך את השמלה לארון הבגדים המלוכלכים‬
‫ועל מנת למחוק מגופה כל זכר לבוב‪ ,‬מילאה את האמבטיה בקצף ריחני ונשכבה בתוך האמבטיה ‪ .‬הלן‬
‫נאנחה בהקלה כשהקצף ליטף את גופה הכואב מהחוויה המסעירה שעברה‪ .‬היא עצמה את עיניה וחייכה‬
‫מאושר‪ .‬החיים נראו בעיניה יפים‪ .‬בעל עשיר ומאהב מושלם‪ .‬כך מצא אותה ג'ק כשהגיע הביתה‪ .‬למראהו‬
‫יצאה מהאמבטיה‪ ,‬כולה נוטפת סבון ומים‪ ,‬ג'ק התבונן בגופה המושלם המוסתר בחלקו מקצף הסבון‪.‬‬
‫למזלה הקצף הס תיר את סימני שיניו של בוב‪ .‬לאכזבתה ג'ק עטף את גופה במגבת‪" .‬תתקררי!" אמר‬
‫ונישק אותה קלות על פיה‪ .‬הלן רצתה שהוא יתנה איתה אהבים על הרצפה הקרה‪ ,‬אבל הוא דאג לה שלא‬
‫תתקרר ובעת שעטף אותה במגבת היה לו מבט מלא רוך ואהבה כלפיה ומבטו ריכך אותה‪ .‬הוא שונה‬
‫מבוב‪ ,‬הוא באמת אוהב ודואג לה‪.‬‬
‫האינטימיות שנוצרה באותו היום באמבטיה גרמה לג'ק לחזר‪ ,‬ולפצות אותה בכל דרך אפשרית‪ .‬לא נסתר‬
‫מעיניו‪ ,‬עיניה הרעבות לאהבה‪ ,‬כפי שהתגלו באותו היום בעודה עומדת ערומה באמבטיה‪ .‬אבל ג'ק היה‬
‫אדם עצור ושמרן ולא היה מסוגל להתנות אהבים באמבטיה‪ .‬בעיניו המקום הטבעי היה במיטה‪ ,‬ורק‬
‫בשעות הלילה‪ .‬אילו רק ידע את מעללי אשתו במחסן במכון הכושר‪ .‬אילו רק מכונית הפאררי הייתה‬
‫מסוגלת לספר שכל פעם שהלן הייתה מגיעה למכון הייתה טורחת להשאיר בתא הכפפות את התחתונים‪,‬‬
‫ובדרך חזרה הייתה לובשת אותם‪ ,‬ספק אם היה מזרים כספים נכבדים לחשבון הבנק שלה‪ ,‬ועוד יותר‬
‫ספק אם היה נשאר נשוי לה‪ .‬אך כאמור הוא לא ידע על חייה הכפולים של אשתו‪ .‬בעיניו היא הייתה אישה‬
‫מושלמת‪ .‬הזיכרון של הכלה מהחלום נמחק לחלוטין‪ .‬ג'ק היה מרוצה מאשתו ואף נתן לה יד חופשית‬
‫לרהוט הבית‪ ,‬הוא אף רכש בסתר אחוזה ואותה תכנן להגיש לה כמתנה (כולל שטר בעלות עליו) ליום‬
‫הנישואין השני שעמד לחול בעוד מספר חודשים‪ .‬הלן הייתה מרוצה‪ .‬לא הייתה מסיבה חשובה‪ ,‬שבא היא‬
‫לא הופיעה בחברתו של בעלה‪ .‬החיים הכפולים נתנו בה את אותותיה‪ ,‬היא נראתה יפה וזוהרת מתמיד‪,‬‬
‫לבושה בשיא האופנה‪ ,‬וגם ג'ק השתנה שוב לא קנה את בגדיו בחנות כלבו או אצל החייט בקצה הרחוב‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫בגדיו נתפרו אצל מיטב המעצבים‪ ,‬ואת שערו החל לעצב אצל ספר צמרת‪ .‬היחיד שלא היה מרוצה מכל‬
‫ההסדר היה בוב‪ .‬הקנאה אכלה אותו‪ .‬ככל שהלן הייתה מאושרת וזוהרת יותר‪ ,‬כך הוא קינא לה‪ .‬הוא‬
‫הפסיק לבגוד בה עם אחרות‪ ,‬כל מחשבותיו היו נתונים רק בה‪ .‬כשלא הייתה מגיעה בזמן או לאחר השבוע‬
‫שבו הלן וג'ק נסעו לירח דבש מאוחר באיים הקריביים‪ ,‬בוב התפרץ עליה בסצנת קינאה נוראית‪ .‬הלן לא‬
‫נבהלה ממנו‪ ,‬לא מהסצנה‪ ,‬ולא ממבטו המרושע‪ .‬ההפך הוא הנכון היא חשה עליונות על שני הגברים‪.‬‬
‫בשום אופן לא רצתה לוותר לא על בוב ולא על בעלה‪.‬‬
‫הקנאה העבירה את בוב על דעתו‪ ,‬מידי פעם היה מדמיין לעצמו שהוא רוצח את ג'ק‪ ,‬ותופס את מקומו‬
‫לצדה של הלן‪ .‬כשנודע לו שהמורה לספורט בבית ספר‪ ,‬שבו מלמד ג'ק חלה במחלה קשה‪ ,‬החליט להציע‬
‫את מועמדותו לתפקיד‪ .‬מנהל בית הספר התבונן בתעודה של בוב‪ .‬התעודה הייתה בסדר‪ ,‬אבל זה לא היה‬
‫המורה האידיאלי שהוא חיפש‪ .‬הוא חיפש מורה בעל ניסיון בהוראה‪ ,‬והבחור שלפניו‪ ,‬לימד רק זמן קצר‬
‫בבית ספר‪ ,‬ולאחר מכן התחיל לעבוד במכון כושר‪ ,‬אבל איפה הוא ימצא מורה בעל ניסיון באמצע השנה‪,‬‬
‫ולכן בחוסר ברירה קיבל אותו לעבודה‪.‬‬
‫למרות חששותיו של המנהל‪ ,‬הייתה לבוב הצלחה בקרב התלמידים‪ .‬הבנות‪ ,‬התאהבו בו מיד‪ ,‬ואשר לבנים‬
‫הוא שימש עבורם מודל לחיקוי‪ ,‬גם הם החלו לפתח את שריריהם‪ ,‬וסיגלו את הליכתו‪ .‬שיא הצלחתו‪,‬‬
‫הייתה בקרב קבוצת הכדורגל של בית הספר‪ .‬עד לפני שנתיים היה מאמן קבוע לקבוצה וכתוצאה‬
‫מקיצוצים המנהל נאלץ לפטר את המאמן‪ ,‬ובמקומו קיבל את התפקיד המורה לספורט‪ ,‬שלא התאים לכך‪.‬‬
‫הקבוצה התדרדרה והחלה להפסיד בכל משחק‪ .‬לבסוף עמדה בפני פירוק‪ ,‬עד שהגיע בוב ולקח אותה תחת‬
‫חסותו‪ .‬הוא החל לאמן אותם ברצינות‪ ,‬ותוך זמן קצר ביצועי הקבוצה השתפרו‪ ,‬ולראשונה מזה זמן רב אף‬
‫הצליחה לנצח קבוצה מבית ספר יוקרתי‪ .‬מאותו הרגע קרנו של בוב עלתה בכל בית הספר‪ .‬הוא נהפך‬
‫להיות אהוד ומקובל הן בקרב התלמידים והן בקרב המורים‪.‬‬
‫לאחר שהתבסס בבית הספר‪ ,‬החליט שהגיע הזמן לבצע את מזימתו‪ .‬הוא ניסה להתיידד עם קורבנו‪.‬‬
‫בהתחלה ג'ק היה חשדן כלפי "התרנגול" כך כינה אותו‪ ,‬אך אט אט החשדנות כלפיו החלה להפשיר‪,‬‬
‫במיוחד לאחר שבוב סיפר לו‪ ,‬שלא פעם הוא מגיע לבית הספר ברגל‪ .‬ג'ק הזמין אותו להצטרף להליכה‬
‫רגלית‪ .‬את האמת הוא לא ידע‪ .‬האמת הייתה שבוב עקב אחרי ג'ק‪ ,‬וגילה שהוא הולך לבית הספר ברגל‪,‬‬
‫הוא הבין שזו הדרך היחידה להתקרב אליו‪ .‬מאותו היום‪ ,‬בימים שבוב היה מלמד‪ ,‬הוא היה מצטרף לג'ק‬
‫בהליכה לבית הספר‪ .‬בהתחלה בוב חרק שיניים‪ ,‬הוא שנא ללכת ברגל ועוד ליד שנוא נפשו‪ ,‬אך כושרו‬
‫הגופני המעולה אפשר לו להסתגל לכך במהירות‪ .‬שניהם היו כמעט באותו הגובה‪ .‬ג'ק היה גבוה במקצת‪.‬‬
‫הוא היה גם היפה מביניהם‪ .‬אך גופו לא היה מפותח כמו של בוב‪.‬‬
‫לפעמים בוב היה הולך לצידו‪ ,‬וחושב איך לחנוק אותו‪ ,‬במיוחד בפעמים שבהם היה מספר לו על הלן‬
‫אשתו‪ .‬אז היה מאגרף את ידיו בכוח על מנת לא לבצע את זממו‪ .‬הוא פשוט חיכה לשעת כושר מתאימה‬
‫והיא עדיין לא נקרתה בדרכו‪ .‬בשעות הבוקר הרחובות היו מלאים באנשים‪ .‬פעם אחת‪ ,‬כשהם עברו באחת‬
‫הסמטאות‪ ,‬במרחק מה מבית הספר‪ ,‬המקום היה שומם‪ .‬בוב נדרך והחל להרים את ידו‪ ,‬הוא ידע שבאזור‬
‫פועלות כנופיות‪ ,‬והמשטרה תחשוד שג'ק נרצח כתוצאה משוד‪ ,‬הוא כמעט ועשה זאת‪ ,‬אלא שלפתע הופיע‬
‫מ אי שם ראג'י ובידיו שתי שקיות "בקר טוב אדון המורה"! אמר לג'ק והושיט לו את שקית ארוחת הבוקר‬
‫ואחר פנה לבוב "בקר טוב אדון המורה‪ ,‬זה בשבילך"! והושיט לו את השקית השניה‪.‬‬
‫בוב רצה להעיף אגרוף בפרצופו המחייך של ראג'י‪ ,‬הוא אגרף את ידו ובמקום זה אמר לו במתק שפתיים‬
‫"תודה רבה"!‬
‫"לפעמים יש לי הרגשה שראג'י שתל מצלמות בכל האזור‪ ,‬אחרת איך אפשר להסביר את התופעה שכל‬
‫פעם שאני מתקרב לאזור הוא תמיד מפתיע אותי עם ארוחת הבוקר‪ .‬אני מנסה לעקוף את הרחוב ואת‬
‫החנות שלו וכלום לא עוזר‪ ,‬הוא תמיד מפתיע אותי‪ ,‬ואפילו כאן בסמטה השוממה הצליח להפתיע את‬
‫שנינו‪ .‬ממש לא יאומן!" אמר ג'ק‪.‬‬
‫"להפתיע"? בוב רצה לצעוק "הוא הציל את חייך" אך במקום זה צחק צחוק מריר ונגס בלחמניה "הוא‬
‫חוסך לך ארוחת בוקר"‪.‬‬
‫"חוסך? אני לא מוכן לקבל ארוחה חינם‪ .‬ניסיתי לשלם לו והוא נעלב‪ .‬לבסוף מצאתי פתרון‪ ,‬בסוף כל‬
‫שליש אני נכנס לחנות שלו ומשתף אותו בהישגי ילדיו‪ ,‬ותוך כדי כך משאיר שטר כסף על הדלפק"‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫"האם הוא לא מתפלא למצוא את השטר"? השתומם בוב‪.‬‬
‫"להגיד לך את האמת‪ .‬ראג'י לא טיפש‪ ,‬אני בטוח שהוא יודע‪ ,‬שהשטר שייך לי‪ .‬כולנו מרוצים מההסדר‪.‬‬
‫אני זוכה לארוחת בוקר‪ ,‬גם אם איני רעב (בצחוק) ראג'י מקבל את כספו‪ ,‬ובנוסף לכך זה חוסך לו זמן‬
‫להגיע לאסיפת הורים‪ .‬הוא עובד מאוד קשה על מנת להתפרנס‪ ,‬ולהתעכב כשעתיים באסיפת הורים‬
‫בשבילו זה משימה בלתי אפשרית" אמר ג'ק‪.‬‬
‫"מכאן אני מבין שבסוף השליש אני צריך להיכנס לחנות שלו ולהניח שם שטר"‪.‬‬
‫"אין צורך‪ .‬אני יכול להרשות לעצמי לשלם גם עבורך" חייך ג'ק‪.‬‬
‫(אתה כבר משלם עבורי) הרהר בוב ונזכר בבגדים המפוארים שקנתה לו הלן בכספו של ג'ק‪( .‬אתה עוד‬
‫תשלם) המשיך בוב לחשוב ולתכנן את הנקמה‪ .‬מחשבה הבזיקה בראשו‪ ,‬עליו לחסל את ג'ק בצורה‬
‫שתראה כתאונה‪ ,‬ושאף אחד לא יחשוד בו‪ .‬המקום האידיאלי לכך היה בית הספר‪.‬‬
‫את מחשבותיו קטע ג'ק "אני עורך מסיבה קטנה ביום ראשון‪ .‬מה דעתך לבוא אלינו‪ .‬אני רוצה שתכיר את‬
‫הלן אשתי"‪.‬‬
‫(להכיר את הלן) המחשבה על כך גרמה לבוב להתרגש‪ .‬הגיע הזמן לטרוף את הקלפים‪ .‬למרות שעברו‬
‫חודשיים מאז שהחל לעבוד בבית הספר‪ ,‬הלן לא ידעה על כך דבר‪ .‬נכון שהוא היה נעלם לימים שלמים‪,‬‬
‫אבל היא הייתה עסוקה בקניות‪ ,‬ובריהוט מחדש של הדירה‪ ,‬ובפגישות בכל מיני ארגוני צדקה‪ ,‬שאליהם‬
‫הצטרפה "פתאום נהיית צדיקה" לגלג בוב‪.‬‬
‫באופן קבוע הם היו נפגשים פעמיים בשבוע‪ ,‬לה זה הספיק‪ ,‬ובשאר הימים היא הייתה עם בעלה‪ ,‬לבוב זה‬
‫לא הספיק‪ ,‬הוא היה אכול קנאה חולנית‪ .‬הוא רצה לחיות לצידה כאדם עשיר‪ ,‬להפסיק לעבוד במכון‬
‫הכושר‪ ,‬ולתת שיעורים פרטיים לנשים המפונקות‪ ,‬להתחיל לחיות‪ ,‬לרכוש יאכטה‪ ,‬ולהפליג עם הלן לשנה‬
‫שלמה מסביב לעולם‪ ,‬רק הוא והיא‪ .‬אך! איזה חלומות היו לו‪.‬‬
‫הרעיון של המסיבה צץ באופן פתאומי בראשו של ג'ק‪ .‬לא פעם הלן התלוננה‪ ,‬שהיא לא מכירה את‬
‫חבריו‪ ,‬ושהוא אף פעם לא מזמין אף אחד לביתם‪ ,‬ובמיוחד כעת לאחר שעיצבה את הבית מחדש‪ ,‬רצתה‬
‫שאנשים יתפעלו ממעשי ידיה‪ ,‬בכלל עיצוב בתים נראה לה דבר קסום‪ ,‬היא אף שקלה ללמוד באופן‬
‫פורמאלי עיצוב פנים‪ .‬ג'ק עודד אותה בהתלהבות רבה‪ .‬הרהיטים‪ ,‬השטיחים‪ ,‬התמונות ושאר הקישוטים‪,‬‬
‫שהכניסה שינו לגמרי את מראה הבית‪ ,‬אין ספק שהיה לה טעם מעולה‪ .‬ג'ק היה מאושר בנישואיו‪ ,‬הוא‬
‫החשיב את עצמו כבר מזל‪ ,‬להינשא לאישה שהיא גם יפה וגם כשרונית כל כך‪ .‬המשאלה היחידה שטרם‬
‫התגשמה היית ה ילדים‪ .‬ג'ק רצה הרבה ילדים‪ ,‬בינתיים הלן דחתה אותו "מה בוער"! "אני עדיין צעירה‬
‫להיות אמא"! "הדירה קטנה מידי לילדים" וכל מיני תירוצים למיניהם‪ .‬ג'ק קיווה‪ ,‬שהאחוזה הגדולה שקנה‬
‫במתנה לאשתו‪ ,‬תשנה את דעתה‪ ,‬יהיה שם מספיק מקום לילדים‪ .‬אשר לחברים‪ ,‬לג'ק כמעט ולא היו‬
‫חברים‪ ,‬היה את קווין‪ ,‬ואת אד שהכיר עוד מהפנימייה‪ .‬קווין גר בצד המזרחי של ארצות הברית ולא נראה‬
‫שיגיע למסיבה‪ ,‬אשר לאד‪ ,‬או יותר נכון אדוארד השלישי בשלשת המשפחה‪ ,‬אין ספק שהוא ימצא חן‬
‫בעיני אשתו‪ ,‬הוא היה דור שלישי ליבואני ויסקי‪ .‬משפחה אמריקאית שורשית‪ ,‬שתמצא חן בעיני הלן‪.‬‬
‫אשר למשפחתו‪ ,‬עם אחיותיו הוא לא דיבר מזה שנים‪ ,‬גם עם שאר קרובי משפחה הוא לא היה כל כך‬
‫בקשר‪ ,‬אולי הוא יזמין את בת דודתו קרול‪ ,‬ציירת מפורסמת ובעלה ג'ורג‪ .‬את בן דודו דיק סוחר עתיקות‬
‫וכמה מחבריו מבית הספר‪ .‬הלן בטח תמצא שפה משותפת עם בוב‪ ,‬הם יוכלו לדבר על כושר גופני‪ .‬הוא‬
‫ידע שהלן מכורה למכון כושר‪ .‬הוא החליט להזמין גם את תום‪ ,‬המורה לטבע‪ ,‬הוא היה אדם מרתק‪ ,‬אפשר‬
‫היה לדבר איתו על כל נושא שבעולם‪ .‬אן המורה לאנגלית‪ ,‬גם היא התאימה‪ ,‬היו לה גינונים‬
‫אריסטוקראטיים‪ ,‬וגם ויויאן המורה לצרפתית הייתה על רמה‪ .‬לבסוף תמה הרשימה‪.‬‬
‫הלן הייתה נרגשת לקראת המסיבה‪ ,‬סוף כל סוף תוכל לפגוש את חבריו של ג'ק‪ ,‬ותוכל להשוויץ בעיצוב‪,‬‬
‫שהשרתה על הדירה‪ .‬לרשימת המוזמנים היא הוסיפה גם שתי חברותיה‪ ,‬שיקנאו‪ ,‬את דיינה ואת סמי‪.‬‬
‫דיינה תמיד הייתה מספרת על המחזרים העשירים שלה‪ ,‬מה יצא מהם? כלום!! עובדה שהיא עדיין רווקה‪.‬‬
‫סמי הצליחה לתפוס לעצמה מיליונר‪ ,‬אבל הוא זקן‪ .‬איזה הבדל יש בינו לבין בעלה‪ .‬ג'ק הוא צעיר וחתיך‪,‬‬
‫והלן חשדה שרכושו גדול יותר מהרכוש של המיליונר הזקן‪.‬‬
‫כשבוב הגיע‪ ,‬המסיבה הייתה בעיצומה‪ .‬מלצרים עברו בין האורחים והגישו משקאות ומיני תקרובות‪.‬‬
‫במרכז עמד תום וסיפר על חיי המין של הזוחלים‪ .‬מסביבו עמד אדוארד ובת זוגתו‪ ,‬שצחקקה ללא הרף‪ .‬אן‬
‫ובעלה העיתונאי‪ ,‬ויויאן תרגמה את ההרצאה לשרל‪ ,‬בן זוגה הצרפתי‪ ,‬וסמי ובעלה שהשתעמם‪ .‬בפינה‬
‫‪11‬‬
‫אחרת עמדו ג'ק‪ ,‬דיק וג'ורג ושוחחו ביניהם‪ .‬הלן ערכה לקרול סיור בדירה‪ ,‬הן התעכבו על כל פריט‬
‫ותמונה‪ .‬הלן הייתה מאושרת‪ ,‬סוף כל סוף מצאה מישהי שמעריכה את כישרונה‪ ,‬ובמיוחד כשהמישהי היא‬
‫ציירת מפורסמת‪ ,‬וביקשה ממנה לעצב את ביתה‪ .‬לתוך האווירה הזאת נכנס בוב‪ .‬המשרתת פתחה לו את‬
‫הדלת‪ ,‬והכניסה אותו פנימה‪ .‬הוא לבש חולצת משי שחורה ומכנס תואם‪ ,‬שאותם רכשה עבורו הלן‪.‬‬
‫הבגדים הבליטו את מבנה גופו המושלם‪ ,‬והמחשבה שהבגדים נקנו בכספו של בעל הדירה גרמו לו‬
‫להתרגשות רבה‪ ,‬שהובלטה במכנסיו‪ .‬הראשונה שראתה אותו הייתה קרול‪ ,‬היא שאלה את הלן "מי זה‬
‫החתיך הזה"?‬
‫הלן החווירה וראשה הסתחרר "מה הוא עושה כאן"? חשבה‪ ,‬ותפסה את משענת הכורסה‪ ,‬כדי לא ליפול‪.‬‬
‫"יש לו כלי רציני" המשיכה קרול כשהיא בוחנת את הבליטה במכנסיו‪.‬‬
‫הלן התעשתה וניגשה אל בוב ותפסה את ידו "מה אתה עושה כאן"? לחשה‪.‬‬
‫"בעלך הזמין אותי"‪ ,‬הטיל את הפצצה בחיוך ערמומי‪.‬‬
‫לפני שהלן הספיקה לענות ניגש אליהם ג'ק‪" .‬בוב! אני שמח שהצלחת להגיע" אמר ולחץ את ידו‪.‬‬
‫"הלן תכירי זהו בוב המורה לספורט" אמר ג'ק‪.‬‬
‫הלן הייתה בהלם‪ .‬אמנם ג'ק סיפר לה על המורה לספורט החדש ששמו בוב‪ ,‬אבל בחלומותיה הכי פרועים‪,‬‬
‫לא תארה לעצמה שזה בוב אהובה‪ .‬מה הוא עושה בבית הספר ? נבהלה‪ ,‬ועוד יותר כדי להכעיס‪ ,‬הוא‬
‫הקדיש את כל תשומת ליבו לקרול‪ ,‬ולדיינה שממש נמרחה עליו‪ .‬כל אחת מהן ניסתה למשוך את תשומת‬
‫ליבו‪ .‬קרול לחשה לו דבר מה‪ ,‬ודיינה מסרה לו את מספר הטלפון שלה‪ .‬בוב חייך אל שתיהן‪ ,‬נהנה‬
‫מהתחרות ביניהן‪ ,‬מידי פעם היה מפנה את מבטיו לעבר הלן‪ ,‬ובמבטיו החצופים‪ ,‬היה מפשיט אותה‪ ,‬אבל‬
‫פרט לכך כל כולו היה נתון לגברות‪ ,‬עד שבעלה של קרול שם לב לנעשה ומשך את אשתו משם‪ .‬הלן‬
‫עקבה אחריו בקנאה הולכת וגוברת‪ ,‬כך לפלרטט ממש מול עיניה‪ .‬בצעד חתולי‪ ,‬בוב עבר לידה ובחיוך‬
‫שאל ‪":‬היכן נמצאים השירותים"? הלן הורתה לו את הכיוון והוא לחש לה‪" :‬בואי"‪.‬‬
‫הלן הלכה אחריו מסוחררת‪ ,‬הם עברו את השירותים והמשיכו לחדר השינה‪ .‬בוב סגר את הדלת‪ ,‬וזרק‬
‫אותה לכיוון המיטה "לא על המיטה" לחשה הלן ונשכבה על השטיח הרך‪ .‬בוב גהר מעליה‪ ,‬בקושי הצליח‬
‫להתאפק כל הערב‪ ,‬הוא רצה להשכיב אותה בסלון מול עיני בעלה‪ ,‬ומול האורחים‪ ,‬ולתנות איתה אהבים‪.‬‬
‫בוב אהב סכנות‪ ,‬והאפשרות שמישהו יכנס‪ ,‬ויתפוס אותם על חם גרמה לו להתרגשות רבה‪ .‬הוא הפשיל‬
‫את שמלתה וקרע מעליה את התחתונים "מה יש לך נגד תחתונים"? שאלה‪.‬‬
‫"אני הייתי מוציא חוק שנשים שיש להם גוף מושלם כמו שלך ילכו ערומות" לחש לה בתשוקה‪ ,‬כשהוא‬
‫מתנה איתה אהבים בעדינות‪ ,‬ומחשבה אחת התרוצצה בראשו‪ ,‬עוד מעט הלן וכספו של ג'ק יהיו שייכים‬
‫רק לו‪ .‬כשסיימו‪ ,‬הלן הייתה הראשונה שקמה "אסור שג'ק יחשוד" אמרה תוך כדי שהיא מסדרת את בגדיו‬
‫"אתה תצא הראשון‪ ,‬ואני אבוא אחריך בעוד מספר דקות" אמרה ודחפה אותו מחוץ לדלת‪ .‬נכנסה‬
‫לאמבטיה‪ ,‬שטפה את פניה‪ ,‬תיקנה את איפורה‪ ,‬ורק אז יצאה החוצה‪.‬‬
‫כשבוב חזר למסיבה היה לו מבט של ניצחון‪ .‬דיינה התבוננה בו בסקרנות‪ ,‬הוא הזכיר לה את המאהב‬
‫האחרון שלה‪ ,‬כך הוא נראה לאחר הסקס ביניהם‪ .‬מעניין אם מי הוא שכב? חשבה‪ .‬כעבור דקות ספורות‪,‬‬
‫קיבלה את התשובה‪ ,‬כשראתה את הלן‪ ,‬הבינה את הכל‪ ,‬זהו המאהב המסתורי שלה‪ .‬פעם אחת הלן‬
‫התוודתה בפניה שיש לה מאהב‪ ,‬היא לא סיפרה לה מיהו‪ ,‬דיינה חשבה שעם נישואיה הרומן ביניהם נגמר‪.‬‬
‫מסתבר שלא! "בת זונה ברת מזל" חייכה דיינה‪ ,‬היא נפגשת איתו ממש תחת אפו של בעלה הטיפש‪.‬‬
‫ג'ק לא הי ה טיפש‪ ,‬כפי שחשבה דיינה‪ ,‬לדעתו המסיבה הייתה מוצלחת‪ ,‬פרט לבוב‪ ,‬התנהגותו הכעיסה‬
‫אותו‪ ,‬איך הוא נמרח על קרול‪ ,‬ממש מול עיני בעלה‪ ,‬ממש חוצפה‪ ,‬וגם הלן נראתה לו מוזרה‪ ,‬היא נעלמה‬
‫מעיניו לזמן מה וכשחזרה היה לה מבט מוזר‪ .‬אשר לבוב גם הוא נעלם‪ ,‬וכשחזר היה לו מבט של ניצחון‪.‬‬
‫הבחור הזה לא מצא חן בעיניו‪ ,‬הוא נראה חלקלק מידי‪ ,‬ולשניה קלט את מבטו המרושע‪ .‬הוא מקנא בי‪,‬‬
‫חשב‪":‬הוא מקנא בי על כספי‪ ,‬ובגלל אשתי היפה‪ .‬אסור היה לי להזמין אותו"‪.‬‬
‫ההתנהגות של הלן במסיבה עוררו את חשדו של ג'ק‪ .‬מאותו היום החל לחשוד בה‪ .‬חקר אותה‪ ,‬היכן‬
‫ה ייתה? מה עשתה? באמצע היום היה מתקשר הביתה‪ ,‬וכשהייתה עונה היה מנתק את הטלפון‪ .‬שוב לא‬
‫היה נדיב כלפיה‪ .‬היה חוקר אותה לגבי כספים שנתן לה "מה עשית עם הכסף"? "על מה בזבזת כל כך‬
‫הרבה כסף"‪ .‬בנוסף לכך לא הסכים לעזור לאביה‪ ,‬שהיה שקוע בחובות‪" .‬לא התחתנתי עם המשפחה‬
‫שלך"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫יום אחד‪ ,‬כשהלן חזרה ממכון הכושר‪ ,‬חיכה לה ג'ק בבית‪ .‬הוא התבונן בה במבט מוזר ולחרדתה הפטיר‬
‫"אני שוקל להירשם למכון כושר"‪.‬‬
‫הלן הרגישה שהקירות הולכים ונסגרים עליה‪ .‬דיינה עוד הוסיפה למדורה כשהחלה לדלות ממנה פרטים‪.‬‬
‫"אני מעריצה את האומץ שלך‪ .‬איך העזת להביא את המאהב שלך הביתה‪ ,‬ממש מול עיני בעלך"‪.‬‬
‫"איזה מאהב"? אמרה הלן בקול תמים‪.‬‬
‫"תפסיקי לשחק‪ .‬הרי ברור מאליו שבוב הוא המאהב שלך‪ ,‬איך פתאום נעלמתם שניכם‪ ,‬כשבוב חזר היה‬
‫שפוך על פניו אותו המבט של מישהו לאחר סקס טוב"‪ ,‬ציינה עובדה‪.‬‬
‫"שום מאהב ושום סקס‪ .‬בוב הוא המורה לספורט מבית ספר של ג'ק‪ .‬האמת היא שזו הפעם הראשונה‬
‫שהוא עושה הכרה בינינו‪ ,‬ולפי מה שראיתי‪ ,‬הרי זו את וקרול ומרחתן עליו‪ ,‬וכפי שאני מכירה אותך‪ ,‬לא‬
‫אתפלא אם מצאת לעצמך פינה בביתי‪ ,‬ושם הזדיינתם‪ ,‬ואם זו לא את אז זו בטח הייתה קרול" התקיפה‬
‫הלן‪.‬‬
‫בצידו השני של הקו השתררה שתיקה‪ ,‬ולאחר מספר שניות "אולי באמת זו הייתה קרול‪ .‬היא ממש נמרחה‬
‫עליו"‪.‬‬
‫לאחר השיחה‪ ,‬הלן נבהלה‪ ,‬אסור היה לה להיגרר אחרי בוב‪ ,‬לפתע הבינה שג'ק חושד בה‪ ,‬אם הוא יגלה‬
‫את האמת‪ ,‬בוודאי יזרוק אותה‪ ,‬ומי יתחתן איתה גרושה ללא פרוטה? אף אחד המעמד שלה לא ירצה‬
‫אותה‪" .‬עלי לנתק את הקשרים עם בוב" חשבה‪ ,‬וניגשה אל המכון‪ .‬בוב קיבל אותה בשמחה‪ ,‬הוא נישק‬
‫אותה וליבה נמס‪ ,‬אף אחד לא ידע לנשק כמו בוב‪ .‬היא ניסתה למחות‪ ,‬אך הוא המשיך והצמיד אותה אל‬
‫הקיר‪ ,‬מימיה לא היה לה מאהב כל כך סוער ומושלם‪" .‬עלינו לדבר" אמרה לו‪.‬‬
‫בוב עזב אותה "כן הגיע הזמן שנדבר שיחה רצינית" אמר‪.‬‬
‫"בוב! אנחנו חייבים להיפרד" אמרה‪.‬‬
‫"להיפרד! מה פתאום להיפרד‪...‬לעולם לא אניח לך‪ .‬אני אוהב אותך" אמר לה‪.‬‬
‫"גם אני אוהבת אותך‪ .‬אבל אנחנו לא יכולים להמשיך ולהיפגש‪ .‬ג'ק חושד בי" בכתה הלן‪.‬‬
‫"בובה! יש לי פתרון לכך" אמר בוב וליטף את שערה ונישק את דמעותיה‪.‬‬
‫הלן נמסה כולה "אמרת שיש לך פתרון‪..‬איזה פתרון?" שאלה‪.‬‬
‫"אני מתכנן לרצוח את ג'ק" אמר בוב‪.‬‬
‫"לרצוח"! הלן קפאה במקומה‪" ,‬אתה בוודאי צוחק"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא צוחק‪ .‬אני מתכוון לרצוח אותו ואת תעזרי לי" אמר בקול נוקשה‪.‬‬
‫"בוב! תפסיק‪ ,‬אתה מפחיד אותי" לחשה הלן‪.‬‬
‫"בובה! אני עושה את זה עבור שנינו" הביט בה באיום "אבל אם אתפס אני לא מוכן לשבת לבד בכלא‪.‬‬
‫התכנון‪ ,‬והרצח חייב להתבצע בשיתוף פעולה בינינו"‪.‬‬
‫הלן נבהלה "רצח" מימיה לא חשבה על רצח‪ ,‬כשהיא שמעה את תוכניותיו של בוב היא פשוט ברחה‬
‫מהמכון‪ .‬לפגישה הבאה היא לא הגיעה‪ .‬בוב חיכה לה בסבלנות‪ ,‬וכשלא הגיעה לפגישה נוספת התקשר‬
‫אליה ואמר לה‪ ,‬שהיא לא יכולה סתם להעיף אותו‪ ,‬ושאם היא לא תגיע הוא יפנה לבעלה‪ ,‬ויספר לו על‬
‫הרומן ביניהם‪" .‬הוא לא יאמין לך" כעסה הלן‪.‬‬
‫"תנסי אותי‪ .‬יש לי מספיק הוכחות‪ .‬יש כאן מספיק אנשים שראו אותנו ביחד‪ ,‬ובנוסף לכך יש לי את‬
‫התחתונים הקרועים שלך‪ ,‬אני בטוח שבעלך יזהה אותם‪ ,‬עם השם שלך הרקום עליהם" אמר בוב‪.‬‬
‫הלן המבוהלת מיהרה להגיע למכון‪ .‬האמת היא שהיה לה קשה לוותר על בוב‪ ,‬אבל על כספו של בעלה‬
‫עוד יותר‪ .‬כשג'ק החל לחשוד בה הרגישה שאין לה ברירה‪ ,‬אם הוא יגלה את האמת היא תוותר קרחת‬
‫מכאן ומכאן‪ ,‬ולכן הסכימה לרצח‪" .‬אני מוכנה לחתום לך על כל מסמך‪ ,‬אבל אני לא רוצה להיות מעורבת‬
‫באופן אישי‪ ,‬לא בתכנון ולא בביצוע‪ .‬אני אפילו לא רוצה לדעת מתי שזה יעשה‪ .‬תעשה את זה ודי" אמרה‪.‬‬
‫הפגישה הבאה ביניהם‪ ,‬הייתה שבועיים לפני תום השנה השניה לנישואיה‪ .‬בוב הוציא מסמך והחל‬
‫להקריא אותו להלן‪" :‬אני החתומה מטה הלן בלק‪ ,‬מצהירה בזאת שתכננתי יחד עם בוב ולנטיין לרצוח את‬
‫בעלי‪"..‬‬
‫הלן עצרה את קריאתו של בוב‪" .‬די תפסיק! אני לא רוצה לשמוע‪ .‬תן לי לחתום"‪ .‬אמרה‪ ,‬ומשכה מידו את‬
‫המכתב‪ ,‬וחתמה עליו‪ .‬הי א רצתה להיפטר מזה מה שיותר מהר‪ .‬לאחר החתימה בוב ניסה לחבק אותה‬
‫"תראי בובה! אני עושה את זה למעננו‪ .‬למען העתיד שלנו"‪ .‬הלן הדפה אותו וסיננה "אל תיגע בי" ויצאה‬
‫משם בוכיה‪ .‬בוב חייך לעצמו‪" ,‬הנשים האלה" היא עוד תודה לו‪.‬‬
‫הלן הגיעה הביתה מלאת מחשבות חרטה‪ ,‬ולראשונה בחייה בישלה ארוחה לג'ק‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫כשג'ק נכנס הביתה‪ ,‬הדבר הראשון שראה היה השולחן ערוך לשניים‪ .‬המפה‪ ,‬המפיות‪ ,‬הפרחים‪ ,‬הנרות‪,‬‬
‫הכל היה ערוך בטוב טעם‪ .‬הוא עמד נדהם‪ ,‬והתבונן במראה הלא שגרתי‪ .‬לרוב כשהיה מגיע הביתה היה‬
‫מוצא במטבח את האוכל שהכינה עוזרת הבית‪ .‬בדרך כלל הלן הייתה פוסחת על הארוחה "עלי לשמור על‬
‫הגזרה" כפי שהייתה אומרת‪ .‬את ארוחת הערב בדרך כלל היו אוכלים במסעדה‪.‬‬
‫הלן יצאה מהמטבח‪ ,‬לבושה בשמלה פרחונית‪ ,‬כשסינר לבן קשור על מותנייה‪ .‬היא חייכה אל ג'ק‪ ,‬ונישקה‬
‫אותו "איך היה בבית ספר"? שאלה‪ .‬גם זו הייתה שאלה לא שגרתית‪ ,‬בדרך כלל לא התעניינה בנעשה‬
‫בבית הספר‪ .‬לראשונה ג'ק הרגיש שיש לו בת זוג‪ ,‬שאיתה יכול להתחלק בחוויותיו‪ .‬הוא סיפר לה על‬
‫התלמידים‪ ,‬הלן בקושי הקשיבה‪ ,‬כל מחשבותיה היו נתונים למכתב האשמה שעליו חתמה‪ ,‬אבל היא הייתה‬
‫שחקנית טובה‪ ,‬כך שהצליחה להטעות לחלוטין את ג'ק‪ .‬למנה הראשונה היא הגישה מוס טונה‪ ,‬שאותו‬
‫רכשה במעדניה והוא היה טעים‪ .‬למנה העיקרית בישלה צלי בשר‪ ,‬לפי הוראות שראתה בטלוויזיה‪ .‬הבשר‬
‫לא הספיק להתבשל מספיק‪ ,‬והיה קשה‪ .‬ג'ק ניסה לבלוע את חתיכות הבשר הקשות ולהראות כמה הוא‬
‫נהנה מהאוכל‪ .‬הלן טעמה את הבשר‪ ,‬ופרצה בצחוק פרוע ואליה הצטרף ג'ק‪" .‬הבשר קשה כמו סוליה"‬
‫אמרה תוך כדי שהיא צוחקת עד דמעות‪ .‬ג'ק ניגש אליה‪ ,‬חיבק‪ ,‬ונישק את פיה ואת ידיה "העיקר שאת‬
‫בישלת אותו‪ ,‬ובשבילי זה הכי חשוב" אמר‪.‬‬
‫מרגע זה‪ ,‬הקרח ביניהם נשבר‪ .‬כל חשדותיו של ג'ק התפוגגו‪ .‬שוב לא חשד בהלן‪ ,‬אחר הצהריים הוא לקח‬
‫אותה לחנות תכשיטים שתבחר לעצמה תכשיט יקר‪ .‬הוא אף הבטיח לכסות את החוב של אביה‪.‬‬
‫בלילה בשכבה במיטה‪ ,‬הלן לא יכלה להירדם‪ ,‬שוב ושוב עלתה בעיני רוחה הפגישה שלה עם בוב‪,‬‬
‫והמכתב שעליו חתמה‪ .‬מחשבות של צער וחרטה מילאו אותה‪ .‬היא חייבת לשכנע את בוב לבטל את‬
‫התוכנית ה מטורפת שלו לרצוח את ג'ק‪ .‬אסור שזה יקרה‪ .‬היא אפילו רצתה לפנות למשטרה ולספר להם‬
‫את הכל‪ .‬אבל אז יגלה ג'ק את דבר הבגידה ויתגרש ממנה‪ ,‬כך היא התהפכה על משכבה ולבסוף בשעות‬
‫הבוקר נרדמה והתעוררה רק בשעה עשר לקול צלצול הטלפון‪ .‬לולא הטלפון‪ ,‬ספק אם הייתה מתעוררת‪.‬‬
‫הטלפ ון צלצל בקול חזק ובעקשנות‪ .‬הלן חלמה שהיא נמצאת בתא הנידונים למוות והכומר מגיע לקבל‬
‫ממנה וידוי אחרון "האם את מתחרטת שרצחת את בעלך" שאל הכומר‪ .‬היא לא הספיקה לענות לו‬
‫והטלפון העיר אותה‪ .‬הלן קפצה בבהלה מהמיטה‪ ,‬בהרגשת אסון‪ .‬מעברו השני של הקו היה מנהל בית‬
‫הספר שהודיע לה שקרה אסון "בעלך נשען על המעקה ונפל"‪.‬‬
‫"מה קרה לו? האם הוא נפצע?" שאלה הלן בבהלה‪.‬‬
‫"אני מצטער גברת בלק‪ .‬חוששני שקרה הגרוע מכל‪ .‬העובדת הסוציאלית בדרך אליך והיא תמסור לך את‬
‫כל הפרטים"‪ ,‬אמר המנהל‪.‬‬
‫הלן ישבה קפואה במקומה ובהתה בטלפון‪ ,‬כך מצאו אותה העובדת הסוציאלית ואחות בית הספר שהגיעו‬
‫למסור לה את הבשורה שג'ק נהרג‪ .‬האחות נאלצה להזריק לה זריקת הרגעה‪.‬‬
‫בחוץ היא אמרה‪" :‬מסכנה! רואים שהיא מאוד אהבה את בעלה"‪.‬‬
‫צוות בית הספר דאג לכל ההכנות ללוויה‪ ,‬הלן עדיין הייתה בהלם‪ ,‬כל פעם שהייתה עוצמת את עיניה‬
‫הייתה רואה למולה את כסא הנדונים למוות‪ .‬כשבוב התקשר אליה‪ ,‬טרקה את הטלפון‪.‬‬
‫"את לא תתחמקי ממני" אמר בוב בלעג‪ .‬הוא החליט להניח לה עד הלוויה ולאחר מכן היא לא תוכל‬
‫לברוח ממנו‪ ,‬חצי מהירושה שייך לו‪.‬‬
‫גופתו של ג'ק הועברה לבית הלוויות לסידורים אחרונים‪ .‬הלן ביקשה שבטקס האשכבה הארון יהיה סגור‪,‬‬
‫היא לא הייתה מסוגלת להסתכל עליו‪ .‬היא הייתה מלאה ברגשי אשם אמיתיים‪ ,‬וכמובן גם פחד‪.‬‬
‫המשטרה שחקרה את המקרה‪ ,‬גילתה שהמעקה נוסר והוחזר למקומו‪ ,‬היה ברור שהמוות לא נגרם‬
‫כתוצאה מתאונה‪ .‬היה זה רצח!! שון מפקד המשטרה מינה צוות מיוחד לבדוק את המקרה‪ .‬השוטרת‬
‫סנדרה נשלחה לחקור את האלמנה‪ ,‬המסקנה שאליה הגיעה "האלמנה עדיין בהלם ולא נראה שהיה לה יד‬
‫ברצח"‪ .‬בבית הספר לא היו לו אויבים‪ ,‬ההפך הוא הנכון‪ ,‬כולם רק היללו ושיבחו אותו‪ .‬זה נראה מקרה‬
‫קשה לפיצוח‪ .‬חשד נוסף‪ ,‬שאותו חקרה המשטרה‪ ,‬היה האם יתכן והרצח היה מתוכנן למישהו אחר? ורק‬
‫במקרה ג'ק נשען על המעקה ונפל אל מותו‪ .‬גם לגרסה זו עדיין לא הייתה תשובה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫היחיד שידע את התשובה האמיתית‪ ,‬היה הרוצח‪ .‬לאחר שהלן חתמה על מכתב האשמה‪ .‬בוב חמק לבית‬
‫הספר וניסר את המעקה‪ .‬מאז המסיבה‪ ,‬ג'ק התעלם ממנו ואת דרכו לבית הספר היה עושה ברכבת‪ .‬באותו‬
‫היום‪ ,‬בוב עקב אחריו‪ ,‬הוא עלה על אותה הרכבת ועם פתיחת דלתות הקרון‪ ,‬היה הראשון שקפץ החוצה‪,‬‬
‫תוך כדי שהוא דוחף את האנשים שעמדו בדרכו‪ .‬הוא חמק במהירות לבית הספר‪ .‬ג'ק לא הבחין בו הוא‬
‫היה שקוע במחשבות על הלן אשתו‪ .‬כשעלה במדרגות בית הספר חשב על המתנה שהוא עומד להעניק לה‪,‬‬
‫הוא גם תכנן לצאת לשנת שבתון ולהקדיש תשומת לב רבה יותר לאשתו‪ .‬חיוך של אושר ריצד על פניו‬
‫והוא לא הבחין בבוב שהסתתר בפינה וכשהבחין בו היה זה מאוחר‪ ,‬בוב קפץ עליו ודחף אותו לעבר‬
‫המעקה המנוסר‪ .‬ג'ק ניסה נואשות לתפוס את המעקה‪ ,‬אך בוב היה חזק ממנו בהרבה ודחף אותו דחיפה‬
‫אחרונה‪ .‬ג'ק נחת למטה‪ ,‬כשמבט של הלם ותימהון מרוח על פניו‪ .‬בוב הסתובב‪ ,‬והחל לרדת במדרגות‪,‬‬
‫כשעל פניו אותו מבט המרושע שידע טוב להסתיר‪ .‬הוא התבונן לצדדים אף אחד לא היה שם‪ .‬בעצם כמעט‬
‫אף אחד‪ .‬הייתה שם מרי‪ ,‬הילדה הפגועה‪ ,‬שהגיעה מוקדם על מנת לקשט את הכיתה עבור המורה האהוב‬
‫עליה כל כך‪ ,‬וכעת היא ראתה אותו נרצח ממש מול עיניה‪ .‬קולות הבכי שנפלטו מפיה העירו את תשומת‬
‫ליבו של בוב‪ .‬הוא מיהר אליה‪ ,‬תפס אותה בצוואר והצמיד אותה לקיר‪ .‬גם אותה רצה לרצוח‪ ,‬אבל‬
‫במחשבה שניה‪ ,‬שתי גופות יעוררו שאלות מיותרות‪ ,‬חשב שלעת עתה מספיק שיפחיד אותה "אם תספרי‬
‫למישהו מה שראית‪ ,‬אני ארצח אותך" אמר לה בקול מאיים‪ ,‬והחל לחנוק את צווארה‪ .‬מרי ניסתה נואשות‬
‫לנשום אוויר‪ ,‬בוב צחק לנוכח מצוקתה‪ ,‬ולבסוף הניח לה‪ .‬מרי החיוורת נבהלה וברחה החוצה‪ ,‬הרחק‬
‫מבית הספר והרחק מהרוצח‪ .‬מאותו היום הפסיקה לדבר‪ ,‬לא הייתה מסוגלת להוציא מילה מפיה‪.‬‬
‫האלמנה סירבה לנתיחה לאחר המוות‪ ,‬היא אפילו פחדה להתבונן בגופה‪ ,‬כל רצונה היה שיקברו אותו מה‬
‫שיותר מהר‪ .‬הרופא חתם על תעודה הפטירה והגופה הועברה לבית הלוויות "מנוחה ושלווה"‪.‬‬
‫במשפחת טווין מקצוע הקברנות עבר מדור לדור‪ .‬האחרון שניהל את בית הלוויות היה הארי טווין‪ .‬הוא‬
‫שנא את עבודתו‪ ,‬מזמן היה עוזב את עבודתו‪ .‬הארי אהב את התיאטרון‪ ,‬לולא הבטיח לאביו על ערש הדווי‬
‫שינהל את המקום‪ ,‬היה עובר לעבוד בתיאטרון‪ .‬כך הוא מצא את עצמו עובד למעלה מעשרים שנה בתור‬
‫קברן ולמרות זאת מעולם לא התרגל לעבודה וכדי ל"התחזק" היה מידי פעם לוגם מהויסקי שהיה חבוי‬
‫בתוך הארון‪ .‬הנחמה היחידה שמצא במקצוע היה האיפור‪ ,‬כשהיה מאפר את הגופה דמיין לעצמו שהוא‬
‫מאפר שחקן שעוד מעט ויעלה על הבמה‪.‬‬
‫הארי היה אומלל‪ ,‬היה זה אחד מאותם הימים שבהם היה שקוע בדיכאון עמוק‪ ,‬מהרגע שפקח את עיניו‬
‫החל לשתות‪ .‬כשהובאה גופתו של ג'ק בלק‪ ,‬הוא היה מבוסם כהוגן‪ ,‬הוא חייך לעבר הגופה וקרץ אליה‬
‫בזמן שרחץ אותה‪ .‬לשבריר שניה היה נדמה לו שראשה של הגופה זז‪ .‬צמרמורת עברה בגופו ושוב לגם‬
‫לגימה מהבקבוק‪ ,‬ראשו הסתחרר מעט בעת שאיפר את הגופה‪ .‬הלביש אותה בחליפה שחורה והכניס‬
‫אותה לתוך ארון הקבורה‪ .‬הוא היה שיכור כלוט כשפנה לעבר ביתו ואפילו שכח לנעול את הדלת‪ .‬הוא גר‬
‫לא הרחק משם בצידו השני של בית הקברות‪ .‬מאז שאשתו נפטרה ממחלה קשה גר לבדו‪ .‬הכאב באובדנה‬
‫החריף את בעיית השתיה שלו‪ .‬פעם היה שותה רק כשטיפל בגופה‪ ,‬כעת היה שותה להכהות את הכאב‪.‬‬
‫קרני השמש הראשונות העירו את הארי‪ ,‬הוא שכב במיטה לבוש בבגדיו‪ ,‬תחילה לא ידע היכן הוא נמצא‬
‫ולפתע נזכר בגופה‪ ,‬הוא שכח להכניס אותה למקרר‪" :‬אני מקווה שהיא לא נרקבה" אמר בקול רם וקפץ‬
‫מהמיטה‪ .‬הוא מיהר לבית הלוויות‪ ,‬עובר במהירות בין הקברים‪ ,‬ולא שוכח לשנן פסוקים מהתנ"ך‬
‫והברית החדשה‪ ,‬שהיו כל כך אהובים עליו‪ ,‬הוא היה משנן אותם בקול דרמתי‪ ,‬מדמיין שהוא נמצא על‬
‫במה והקהל שלו יושב על הקברים ומוחה לו כפיים‪ .‬מדי פעם היה נעצר ליד אחד הקברים‪ ,‬משתחווה‬
‫ומודה על מחיאות הכפיים האוהדות‪ .‬כשהגיע לבית הלוויות‪ ,‬ראה שהדלת פתוחה‪ .‬לרווחה‪ ,‬בחשש כבד‬
‫נכנס פנימה‪ ,‬כשפתח את הארון והתבונן בגופה‪ ,‬גיחך לעצמו ‪" :‬מי יגנוב גופה"? הגופה הייתה מאופרת‬
‫ולבושה בחליפה ההדורה‪" :‬הוא נראה חי" עברה מחשבה בראשו ולפתע חש עצבות בלתי מוסברת‪" .‬אני‬
‫חייב להחליף את המקצוע" מלמל לעצמו ופתח בקבוק ויסקי חדש‪ ,‬לגם לגימה ארוכה ויצא החוצה‪.‬‬
‫מהמחסן הוציא עט חפירה והתחיל לחפור בור‪ ,‬ושוב לגם לגימה מהבקבוק‪ ,‬בקושי הצליח לסיים את‬
‫החפירה‪ ,‬עיניו החלו להיעצם מרוב עייפות‪ ,‬הוא נשכב ליד הבור הריק ונרדם‪.‬‬
‫קרני שמש חמות העירו אותו‪ ,‬הוא קפץ בבהלה‪" ,‬עוד מעט תחל הלוויה"‪ ,‬חשב בבהלה ומיהר להיכנס‬
‫פנימה‪ .‬הוא ניגש לארון‪ ,‬והציץ פנימה‪ .‬צעקה בהלה נפלטה מגרונו‪ ,‬הגופה לא הייתה במקומה‪ ,‬היא פשוט‬
‫‪15‬‬
‫נעלמה‪" .‬מי יכול לגנוב את הגופה"? אמר בתימהון‪ .‬הוא חיפש בכל מקום אפשרי בתוך חדר הלוויות‪ ,‬וגם‬
‫בחוץ‪ ,‬אולי מישהו חמד לצון? אבל הגופה פשוט נעלמה‪ .‬לבסוף חייג לביתה של האלמנה‪.‬‬
‫את הטלפון הרים בוב‪ ,‬שבא להזהיר את הלן‪ ,‬שלא תפתח את פיה‪" :‬אל תשכחי! יש לי מכתב חתום על‬
‫ידך"‪.‬‬
‫"רוצח"! יבבה הלן וברחה לחדרה‪.‬‬
‫כששמע את דברי הקברן‪ ,‬אמר‪" :‬אל תעשה כלום‪ ,‬אני מיד מגיע"‪.‬‬
‫הארי המבוהל רצה להתקשר למש טרה‪ ,‬אבל בוב הרגיע אותו "יש כאן סכסוך משפחתי בין האלמנה לבין‬
‫אחיותיו של המנוח‪ ,‬שרוצות לקבור אותו באחוזה משפחתית‪ ,‬אני במקומך לא הייתי מספר לאף אחד‬
‫ובמיוחד לא לאלמנה אסור לצער אותה‪ .‬מכסימום יהיו לו שני קברים‪ ,‬האחד כאן בבית הקברות‪ ,‬ובשני‬
‫הוא יהיה קבור בקרב אבותיו באחוזה‪ .‬אני כמובן אפצה אותך על הטרחה" אמר‪.‬‬
‫הארי היסס‪ ,‬הוא לא רצה להסתבך‪ ,‬משפחתו מעולם לא הסבכה בפלילים‪.‬‬
‫בוב שהבחין בהיסוסו‪ ,‬התקרב אליו באיום ולפתע הריח את ריח הויסקי‪" :‬אתה שיכור – מי יודע מה‬
‫עשית עם הגופה?"‬
‫"אני לא עשיתי שום דבר עם הגופה‪ .‬אני נשבע לך" נבהל הארי‪.‬‬
‫בוב חייך חיוך ניצחון "אני מאמין לך‪ .‬אבל אני לא בטוח שהמשטרה תאמין לך"‪.‬‬
‫"משטרה?" נבהל הארי‪ .‬הוא לא רצה להסתבך עם המשטרה‪.‬‬
‫"זה ישאר בינינו" אמר בוב ודחף לידו של הארי מספר שטרות‪.‬‬
‫הארי התבונן בשטרות ואחר כך בבוב‪ ,‬הוא היה בטוח שבוב קשור בהיעלמות הגופה וכשראה את המבט‬
‫המרושע בעיניו נבהל‪ ,‬אסור לו להסתבך איתו ואסור לו לסבך את שם משפחתו‪ ,‬אביו ז"ל לעולם לא יסלח‬
‫לו ולכן לקח את השטרות ודחף אותם לכיסו‪.‬‬
‫בתוך הארון הונחו אבנים והמכסה נסגר‪ ,‬כפי שביקשה האלמנה‪ ,‬וכך יצאה הלוויה מבלי שאף אחד ידע‬
‫שהגופה נעלמה‪ ,‬כמובן היחידים שידעו על כך היו בוב והקברן‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫ספר שני‬
‫התמימות‬
‫כשלחנה מלאו ארבע עשרה שנה ראתה לראשונה את זה שאמור להיות בעלה‪ .‬החל משעות הבוקר‬
‫המוקדמות הבית היה אחוז תזזית‪ .‬רהיטים הוזזו ממקומם‪ .‬זוסיה עוזרת הבית מירקה את הרצפה‪ .‬אמה‬
‫וא חיותיה עמדו וטרחו במטבח ובישלו את מיטב מטעמיהן‪ .‬חנה שרצתה לעזור‪ ,‬נשלחה אחר כבוד לחדרה‪.‬‬
‫" היום זה היום שלך ואת צריכה להיראות במיטבך"‪ .‬יוכבת אחותה הגדולה עזרה לה להתלבש‪ .‬היא סרקה‬
‫את שערה הארוך ואספה אותו לצמה‪ ,‬מרטה את גבותיה ושמה סומק בלחיה‪ .‬חנה לבשה את השמלה‬
‫החדשה שאמה תפרה לה במיוחד לאירוע‪ .‬הייתה זו שמלה בצבע בז' ועליה פרחים זעירים בצבע תכלת‪,‬‬
‫שהבליטו את עיניה הכחולות‪ .‬בערב‪ ,‬היא ואחיותיה הציצו מבעד לחרוכי הדלת‪ ,‬באורחים הנכבדים‪ ,‬הירש‬
‫האופה‪ ,‬מירלה אשתו החסודה ודב בנם‪ ,‬שישב מבויש ולא הרים את ראשו‪ .‬אחר כך אמה קראה לה לחדר‬
‫והיא הוצגה כדין‪ .‬פניה הסמיקו בעת שמירלה הושיטה את ידה וליטפה את ראשה‪" :‬איזה ילדה יפה"‪,‬‬
‫אמרה ונתנה לה במתנה שרשרת זהב עם מגן דוד וסידור כרוך בעטיפה לבנה ועליה מוטבעים אותיות‬
‫מזהב‪ .‬דב הרים את ראשו והתבונן בה‪ .‬עיניו הירוקות סרקו אותה במבט חוקר ושוב פניה האדימו‪ .‬אולם‬
‫המבט נחקק בראשה לזמן רב‪ .‬היא לא זכרה את מראהו רק עיניו היוקדות גרמו לליבה לפעום פעימות‬
‫חזקות‪ .‬מעולם לא הרגישה הרגשה מוזרה כזו‪.‬‬
‫באותו המעמד אביה נתן לדב במתנה ספר תנ"ך מהודר שאותו רכש בבית העבוט‪ ,‬שמישהו השאירו שם‬
‫ולא בא לקחתו בחזרה‪.‬‬
‫אביה לחץ את ידו של האופה‪ .‬נחתמו תנאים והוסכם על הנדוניה‪ .‬החתונה נקבעה לקיץ בשנה הבאה‪.‬‬
‫במשך החודשים שעברו עד החתונה‪ ,‬חנה ראתה את ארוסה רק פעם אחת וגם זה בנוכחות בני משפחה‪.‬‬
‫הוא אפילו לא העיז להביט לעברה‪ ,‬בקושי בירך אותה לשלום ועיקר השיחה התנהלה עם אביה על‬
‫קושיות בתורה‪ ,‬שחנה לא הבינה‪ .‬היא חיכתה לאותו המבט שהעניק לה ביום האירוסין ושגרם לה לנדודי‬
‫שינה‪ .‬אולם התאכזבה שוב לא הסתכל לכיוונה‪ .‬לא כך ציפתה ממי שאמור להיות בעלה‪.‬‬
‫"האם אני לא מוצאת חן בעיניו"? "הוא אף פעם לא מביט בי‪ ".‬התלוננה לאחותה‪ ,‬שהרגיעה אותה‬
‫ואמרה שכך זה היה גם עם בעלה‪ ,‬גם הוא לא דיבר איתה לפני הנישואין‪" .‬זה מראה שהוא מכבד אותך"‪.‬‬
‫החורף עבר ואיתו האביב‪ ,‬חנה ספרה את הימים בהתרגשות ובצפייה שוב לראות את אותו המבט הסוקר‬
‫אותה ובחששות מסיום הילדות ומחיי הנישואין‪ .‬אמה הסבירה לה את כל המטלות שעליה לשאת בתור‬
‫אישה נשואה‪ .‬היא לא ידעה אם היא בוגרת לזה ומה יהיה אם היא לא תעמוד בציפיות ותאכזב את בעלה‪.‬‬
‫ומה יהיה אם היא לא תמצא חן בעיניו? האחריות הייתה כבדה‪ .‬עליה לשאת חן בעיניו‪ .‬למלא את הציפיות‬
‫שהוריה תלו בה וכמובן חמה וחמתה‪ .‬כל זה הפחיד אותה ומה לגבי ליל הכלולות? אף פעם לא נשארה‬
‫לבד עם גבר באותו החדר‪ .‬גם לא עם אחיה‪ .‬היא ניסתה לדבר עם אמה על הפחדים שלה‪ ,‬אולם זו דחתה‬
‫אותה בחיוך‪" .‬את תסתדרי‪ .‬כולן מסתדרות‪ .‬אין לך מה לדאוג"‪.‬‬
‫לא היה טעם להמשיך ולדבר איתה‪ .‬אמה ואחיותיה היו טרודות בהכנות לחתונה‪.‬‬
‫לבסוף הגיע יום החתונה‪ .‬אמה ואחיותיה ליוו אותה למקווה שם חיכתה לה חמתה‪ .‬חנה רעדה מפחד בעת‬
‫שהרבנית דחפה בכוח את ראשה לתוך המים ומלמלה תפילה‪ .‬היא חיכתה לרגע שהסיוט יגמר והיא תוכל‬
‫ללבוש את שמלתה ולהסתיר את גופה הערום מהעיניים הזרות‪ .‬אחר כך אמה גזרה את צמתה היפה‬
‫והניחה אותה בשקית יחד הצמות של אחיותיה‪ .‬שערה קוזז ועל ראשה הונחה פאה נוכרית‪ .‬חנה התבוננה‬
‫במראה ולא הכירה את עצמה‪ ,‬למולה ניבטו פנים חיוורים שנראו מבוגרות במספר שנים משנותיה‪.‬‬
‫ההסבר של הרבנית ואחר כך של אמה על חובותיה כרעיה לא הקלו עליה‪ .‬מה הייתה נותנת לו רק יכלה‬
‫לחזור ולהיות שוב ילדה קטנה חסרת דאגות‪.‬‬
‫בשעות הערב המוקדמות‪ ,‬הולבשה בשמלה לבנה יפהפייה‪ ,‬שעברה אצלם מדור לדור‪ ,‬סבתה‪ ,‬אמה‬
‫ואחיותיה לבשו אותה כל אחת ביום חתונתה‪.‬‬
‫"נסיכה שלי‪ .‬יפה שלי" אמרה אמה ודמעות של התרגשות זלגו מעיניה‪ ,‬בעת שענדה על ראשה כתר עדין‬
‫משובץ באבני חן‪ ,‬שאותו השאילה לה חמתה‪ .‬ההתרגשות סחפה גם את חנה‪ .‬היא הייתה מאושרת מכל‬
‫תשומת הלב שהומטרה עליה‪ .‬החופה וטקס הקידושין גרמו לה לאושר‪ .‬מבעד לזווית עיניה התבוננה‬
‫בבעלה‪ ,‬הוא היה גבר תמיר ונאה והכי חשוב תלמיד חכם‪ ,‬כך נאמר לה‪ .‬אחרי הטקס הם נשלחו לחדר‬
‫התייחדות‪ .‬בחששות חנה פסעה אחר החתן‪ .‬ראשה היה סחרחר‪ ,‬אם זה מהיין שלגמה תחת החופה או מזה‬
‫שלא אכלה כל היום‪ .‬בחדר‪ ,‬היא התיישבה לצדו של החתן‪ .‬שניהם שתקו‪ ,‬הם היו נבוכים‪ .‬שום דבר לא‬
‫קרה‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫אחרי המבוכה ‪ ,‬חנה מצאה את עצמה בחברותן של אמה ואחיותיה ושאר האורחות שהרעיפו עליה מלוא‬
‫תשומת הלב‪ .‬הן רקדו‪ ,‬כרכו סביבה‪ ,‬האכילו והצחיקו אותה‪ .‬החתן ושאר האורחים חגגו בחדר נפרד‪.‬‬
‫לבסוף הזוג הצעיר נפרד מהאורחים ופנה לחדרם שהוקצה להם בביתו של האופה‪.‬‬
‫"אחכה בחוץ עד שתתלבשי" אמר דב מבלי להסתכל עליה ונשאר מחוץ לחדר‪.‬‬
‫חנה התרגשה‪ ,‬הייתה זו הפעם הראשונה שבעלה אמר לה משפט שלם‪ .‬היא נכנסה לחדר‪ ,‬המיטה הייתה‬
‫מוצעת ועליה הייתה מונחת כותנת הלילה שהייתה חלק מהנדוניה שלה‪ .‬בידיים רועדות פשטה את‬
‫השמלה ופרשה אותה על הכסא‪.‬‬
‫"מעניין את מי היא תשמש בעתיד ? אולי את אחייניתה שבקרוב תגיע לפרקה" חשבה בעת שלבשה את‬
‫כותנת הלילה‪ .‬הבד העדין ליטף את עורה‪ .‬בהקלה הורידה את הפאה הנוכרית‪ ,‬היא הציקה לה‪ ,‬בגעגועים‬
‫נזכרה בשערה השופע‪.‬‬
‫נשמעה דפיקה על הדלת‪":‬אני יכול להיכנס"?‬
‫"כן" ענתה לו בקול רפה ונכנסה למיטה‪ ,‬כשהיא מכסה את עצמה‪.‬‬
‫דב נכנס לחדר‪ ,‬הוא הוריד את השטריימל‪ ,‬הכניס אותו בזהירות לתוך הקופסא‪ .‬פשט את הקפוטה ותלה‬
‫אותו בארון‪ .‬אחר כך כיבה את העששית‪ .‬חושך השתרר בחדר‪ ,‬פרט לקרני הירח שהציצו מבעד לוילונות‬
‫השקופים‪ .‬חנה שכבה דרוכה במיטה מחכה לבעלה בעת שהוריד את בגדיו ולבש את הפיג'מה שלו‪ .‬המיטה‬
‫חרקה בעת שנשכב לצידה‪ .‬כך הוא שכב מספר דקות‪ ,‬לבסוף שאל אותה‪":‬את ישנה"?‬
‫"לא" ענתה בקול רועד‪.‬‬
‫"אל תפחדי" אמר לה בקול מרגיע‪ ,‬בעת שהוריד את השמיכה שכיסתה אותה‪ ,‬ידיו גיששו והרימו את‬
‫כתונת הלילה שלה והוא נשכב מעליה‪ .‬גופה התכווץ למגעו ואז נזכרה בדברי הרבנית ופסקה את רגליה‪.‬‬
‫כאב חד פילח אותה וצעקה נפלטה מפיה‪.‬‬
‫"הכאבתי לך? אני מצטער" אמר דב‪.‬‬
‫"זה בסדר" אמרה חנה ונשכה את פיה‪ ,‬עליה להיות אישה טובה וצייתנית‪ ,‬כך הורתה לה אמה‪.‬‬
‫הכאב נמשך מספר דקות‪ ,‬אחר כך הכל נגמר‪ ,‬דב התגלגל ממנה ונשכב במרחק מה‪.‬‬
‫דמעות זלגו מעיניה‪ ,‬היא בכתה ללא קול‪ .‬לפתע הרגישה את ידו של דב מלטפת את ראשה‪ ,‬הוא התקרב‬
‫אליה ונישק אותה על לחיה‪" .‬חנה'לה את אישה טובה"‪ ,‬אמר‪.‬‬
‫המחווה ריגש אותה‪ ,‬בכייה פסק‪ ,‬הלטיפה והנשיקה קירבו אותה אליו‪ ,‬באותו הרגע היא הרגישה שהיא‬
‫אוהבת את בעלה‪ .‬היא ליטפה את טבעת הנישואין‪ ,‬היא הייתה בת מזל לזכות בבעל כזה‪.‬‬
‫גם דב הרגיש שהוא אוהב את הילדה – אישה שלה נישא‪ .‬היו לו חששות כבדים מליל הכלולות‪ ,‬זו הייתה‬
‫הפעם הראשונה שהיה עם אישה והוא היה מאושר והבטיח לעצמו להיות לה בעל ראוי‪.‬‬
‫גם כשעברו שנים‪ ,‬מעולם לא שכח את ליל הכלולות ואת ההבטחה להיות לה בעל ראוי‪ .‬הוא היה תלמיד‬
‫חכם‪ .‬עד להולדת אליעזר‪ ,‬בנם בכורם‪ ,‬הם גרו עם הוריו בביתם מעל המאפיה‪ .‬אשתו עזרה לאימו לאפות‬
‫לחמים ועוגות ואילו הוא בילה את ימיו בבית המדרש‪ .‬לאחר מכן שכרו דירה‪ .‬הדירה הייתה קטנה‪ ,‬אולם‬
‫היא הייתה שלהם‪ .‬כעבור שנה שוב אשתו כרעה ללדת ונולד אבשלום‪ .‬כעבור שנתיים נולד יוסף‪ .‬אביו‬
‫האופה נפטר באופן פתאומי‪ .‬דב בהיותו הבכור ירש את המאפיה‪ .‬אחיו ואחיותיו כולם נישאו ועזבו את‬
‫הבית‪ .‬רק אימו נשארה לגור שם והבית היה גדול עבורה‪ .‬לכן דב ומשפחתו חזרו לגור בביתם מעל‬
‫המאפיה‪ .‬חנה המשיכה לעבוד במאפיה‪ .‬בערב‪ ,‬כשאף אחד לא ראה‪ ,‬דב היה מצטרף ועוזר להתפיח את‬
‫הבצק כהכנה ליום המחרת‪ .‬גם הילדים עזרו‪ .‬המאפיה שקקה חיים‪ ,‬פרנסה לא הייתה חסרה‪ .‬הילדים‬
‫למדו בחדר‪ ,‬היעוד שלהם היה להיות תלמידי חכמים‪ .‬החיים התנהלו על מי מנוחות‪ .‬רק דבר אחד הטריד‬
‫את מנוחתם‪ .‬אלוהים העניק להם שלשה בנים מוצלחים‪ .‬הם רצו ילדים נוספים‪ ,‬אך מאום לא קרה‪ ,‬כמה‬
‫שניסו‪ ,‬חנה לא הצליחה להיכנס להריון‪ .‬עברו עשר שנים מאז לידתו של יוסף‪ ,‬וכמה שדב התפלל‪:‬‬
‫"אלוהים אני מודה לך על כל הטוב שהענקת לי‪ .‬אישה טובה‪ ,‬ילדים מוצלחים‪ ,‬בריאות‪ ,‬פרנסה‪ .‬יש לי רק‬
‫בקשה אחת‪ ,‬ילד נוסף שייהנה מכל הטוב שהענקת לי"‪.‬‬
‫התפילות לא עזרו‪ .‬חנה נשארה עקרה‪ .‬כאב לו לראותה מביטה בכאב באחיותיה שהמשיכו להרות‪ .‬לגדולה‬
‫היו עשרה ילדים‪ ,‬לשניה שניים עשר ילדים ולשלישית שמונה ילדים ולאחותה הצעירה שנישאה לפני‬
‫חמש שנים היו כבר ארבעה ילדים ורק היא נשארה בעקרותה‪ .‬מה גם שמצבם הכספי אפשר לגדל שניים‬
‫עשר ילדים‪ .‬הוא לא ביקש כל כך הרבה ילדים‪ .‬אחיותיה נראו זקנות ועייפות מלגדל כל כך הרבה ילדים‬
‫ואילו חנה אותות הגיל לא נתנו בה‪ .‬גזרתה נשארה מושלמת‪ ,‬עור פניה חלק‪ .‬אבל לפחות ילד אחד נוסף‬
‫היה גורם להם אושר רב‪ .‬הוא פנה לרב לעזרה‪ .‬התפלל תפילות מיוחדות‪ ,‬תרם לצדקה‪ ,‬הטמין כל מיני‬
‫קמעות‪ ,‬אך שום דבר לא עזר‪.‬‬
‫יום אחד כשבניו עזרו לו לאבק את ספרי הקודש‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫יוסף שאל‪" :‬אבא מה זה הספר הזה"?‬
‫דב הרים את ראשו וראה את בנו מחזיק את הספר שקיבל במתנה לאירוסיו‪ .‬היה זה ספר תנ"ך מהודר‬
‫שמישהו השאיר בבית העבוט וחמו רכש אותו למענו‪ .‬כשדב עלעל בספר הוא ראה שיש בו מספר שגיאות‪,‬‬
‫היה זה ספר פסול‪ .‬בתחילה התכוון למסור אותו לגריסה‪ ,‬אולם היה בספר הזה משהו שלא נתן לו לעשות‬
‫זאת ובמקום זה החביאו מאחורי הספרים‪ .‬כעת הספר הזה נח בידיו של בנו‪.‬‬
‫דב משך את הספר מידיו‪ ,‬אסור שבנו יקרא בו‪" .‬זהו ספר פסול‪ .‬אסור לך לקרוא בו" אמר ולא יסף‪.‬‬
‫בערב שנתו נדדה‪.‬הוא ניגש לארון והוציא את הספר מהמחבוא‪ .‬פתח אותו באופן אקראי‪ ,‬היה זה בשמואל‬
‫א' והחל לקרוא "ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה‪ ....‬ולו שתי נשים שם אחת‬
‫חנה ושם השניה פננה ויהיה לפננה ילדים ולחנה אין ילדים‪ "....‬הוא הרגיש שהספר מדבר אליו‪ ,‬הספר‬
‫דיבר על חנה אשתו – שלפתע הפכה לעקרה‪ ,‬אולי חס ושלום משהו עשה להם עין הרע שלא יהיה להם‬
‫ילדים נוספים‪ .‬חנה מהתנ"ך התפללה לאלוהים ללא קול‪ .‬עלי הכהן חשב אותה לשיכורה והיא ענתה שלא‬
‫שתתה יין אלא שהיא שפכה את ליבה לפני אלוהים שהיא עקרה‪ .‬עלי אמר "‪...‬לכי לשלום ואלהי ישראל‬
‫יתן את‪-‬שלתך אשר שאלת מעמו"‪.‬‬
‫התרגשות אחזה בדב‪ .‬הוא הרגיש כאילו שעלי הכהן דיבר אליו מתוך הספר‪ .‬הוא סגר את הספר‪ ,‬נישק‬
‫אותו והחזירו למקום‪ ,‬אחר כך ניגש למיטה‪ ,‬העיר את אשתו ואמר לה‪":‬אלוהים שמע לתפילותיי" ובא‬
‫אליה‪ .‬בבקר אמר לה‪" :‬הבן שיולד לנו נקרא לו שמואל – כי מיהוה שאלתיו"‪.‬‬
‫מקץ תשעה חודשים חנה ילדה בן‪ .‬היה זה ילד יפהפה‪ ,‬עורו היה צח‪ ,‬עיניו כחולות כעיניה של אמו‪ ,‬שערו‬
‫בלונדיני מתולתל‪ .‬הוא נראה יותר כילדה מאשר בן‪ .‬כולם התפלאו מיופיו של הילד‪ ,‬הוא לא דמה כלל‬
‫לאחיו שהיו כהים ובעלי שער שחור‪ .‬סבתו הייתה מכסה אותו‪" ,‬פהו‪...‬פהו‪...‬שחס וחלילה לא יעשו לא עין‬
‫הרע" הייתה אומרת בבהלה ותולה כל מיני קמעות‪ .‬שמואל קראו לו‪.‬‬
‫אמו אהבה אותו אהבה עזה ולא נתנה לאף אחד להתקרב אליו‪ .‬היא התייחסה אליו כאל נסיך‪ .‬אחיו קנאו‬
‫בו‪ .‬יום אחד כשלא השגיחה‪ ,‬יוסף‪ ,‬אחיו‪ ,‬הפיל אותו מהמיטה שעליה שכב‪ .‬מספר דקות הילד שכב ללא‬
‫הכרה‪ .‬אחר כך פקח את עיניו‪ ,‬הוא לא בכה‪ ,‬רק הביט בעיניו היוקדות בסובבים אותו‪ .‬מאז אותו יום‬
‫הפסיק לדבר‪ .‬עיניו היו מביטות מסביב במבט אטום‪ .‬הוא לא הגיב לשום גירוי‪ .‬סבתו אמרה שהכל קרה‬
‫בגלל עינם הצרה של האנשים‪",‬הכל זה עין הרע"‪.‬‬
‫כך שמואל גדל‪ ,‬הוא לא ידע לא לקרוא ולא לכתוב‪ .‬הוא לא בכה ולא צחק‪ ,‬רק התבונן באותו המבט‬
‫האטום‪" .‬הילד מפגר" אמרו השכנים‪.‬‬
‫אביו הצטער שנולד‪" .‬אסור היה לי לפתוח את הספר ולבקש את הבקשה‪ .‬הספר מקולל" אמר לעצמו‪ .‬הוא‬
‫רצה להשמידו‪ ,‬אולם פחד לגעת בו‪ .‬הוא השביע את בניו‪ ,‬שלא יגעו בספר ושלאחר מותו ישמידו אותו‪.‬‬
‫אחיו וחבריהם היו מציקים לשמואל והוא לא הגיב‪ .‬הוא היה אטום לסביבה‪ .‬רק אמו הגנה אליו‪ ,‬היא‬
‫המשיכה לאהוב אותו‪ ,‬בעיניה הוא היה מלאך שירד משמים‪ .‬היא הייתה מלבישה אותו בגדים יפים‪ ,‬מיום‬
‫ליום הוא היה יפה יותר‪ .‬כשאחיו למדו בישיבה‪ ,‬הוא היה עוזר לאימו במאפיה‪ ,‬הוא היה מטפיח את הבצק‬
‫ולש אותו‪ .‬ללחמים שהוא אפה‪ ,‬היה טעם שלא מן העולם הזה‪ .‬שמם יצא למרחקים וטור של אנשים‬
‫השתרך בפתח המאפיה‪ .‬כולם רצו לרכוש את הלחמים‪ .‬לראש השנה הוא אפה חלה שלא נראתה כמותה‪.‬‬
‫הרב כיבד בה את הסובבים אותו ואמר‪" :‬יש לה טעם גן עדן‪ .‬שמואל הוא מלאך שנשלח אלינו"‪ .‬מאז אותו‬
‫היום אף אחד לא הציק לא יותר‪ .‬כולם כיבדו אותו ואילו קנאת אחיו בו הלכה וגברה‪.‬‬
‫למשה‪ ,‬אחיו של דב לאחר שמונה בנים נולדה בת בשם חוה‪ ,‬עם לידתה היא יועדה לאליעזר בנו של דב‪.‬‬
‫משה‪ ,‬שלא כמו אחיו שירש את המאפיה‪ ,‬חי חיים צנועים‪ .‬הוא היה תלמיד ישיבה ועול המשפחה נפל על‬
‫כתפיה של בלה אשתו‪ .‬היא הייתה תופרת ובעיקר מתקנת את בגדי השכנים‪ .‬פרנסה לא הייתה בשפע‪,‬‬
‫אולם הם הסתדרו‪ .‬מה גם שבאופן קבוע האופה היה שולח להם בסוף היום ככרות לחם וחלה שלא נרכשו‪.‬‬
‫משה היה גאה מידי לקבל את הצדקה‪ ,‬אולם אשתו רצתה להאכיל את ילדיה ולכן למורת רוחו הייתה‬
‫לוקחת אותם‪ .‬ליבה היה נצבט עליה‪ ,‬לחוסר הצדק‪ .‬לו רק משה היה הבכור כל האושר הזה היה שלהם‪ .‬לה‬
‫ולבעלה יש תשעה ילדים‪ ,‬הרי זה צודק יותר שהמאפיה תהיה שלהם‪ ,‬מאשר של דב שיש לו רק שלשה‬
‫בנים (היה זה לפני ששמואל נולד)‪ .‬כשנחתמו התנאים בין המשפחות‪ ,‬בלה שמחה‪ ,‬סוף כל סוף הרכוש‬
‫יעבור לבתה חוה‪.‬‬
‫בלה פינקה את בתה היחידה‪ ,‬היא לא נתנה לה לעשות את עבודות הבית‪ .‬הרי היא גדלה להיות גבירה‪.‬‬
‫במקום זה כל פרוטה שחסכה הוציאה אותה על בתה‪ ,‬אם זה על בגדים‪ ,‬או לימודי נגינה ואפילו שילמה‬
‫למורה שילמד פולנית וצרפתית‪ .‬משה כעס‪ ,‬בשביל מה יש לך בת‪ ,‬היא צריכה לעזור לך בבית ומה פתאום‬
‫היא צריכה ללמוד שפות‪ ,‬לאישה יהודיה מספיק לדעת יידיש וכמה מילים בפולנית שתוכל להסתדר‬
‫‪19‬‬
‫בקניות ונגינה – בשום פנים ואופן לא!! הבת שלי לא תהיה כליזמרית‪ .‬בלית ברירה היא ויתרה על נגינה‬
‫– למרות שהייתה מוכשרת לכך ומה גם שהייתה מאוהבת במורה שלה‪.‬‬
‫כששמואל נולד‪ ,‬הוא היה ילד יפה‪ ,‬שגרם לקנאה בין השכנות‪ .‬אולם כשהתברר שהילד לא בסדר ושהוא‬
‫לא מגיב לסביבה‪ .‬חוה עיקמה את אפה‪ ,‬זה לא מתאים שהוא יהיה גיסה של בתה היחידה‪" .‬זה יפגע‬
‫בשידוכין של בניך" אמרה לבעלה‪.‬‬
‫משה הניד את ראשו גם הוא היה מוטרד מהילד "המפגר" שכך קראו לו‪ ,‬הוא ניסה לבטל את השידוך‪,‬‬
‫אולם דב התנגד לכך‪ ,‬פרץ סכסוך רציני בין המשפחות והנושא הובא בפני הרב‪ ,‬שפסק שאין להפר‬
‫הבטחות‪.‬‬
‫חוה בכתה וניסתה לבטל את הנישואין‪ ,‬אולם אביה התעקש‪ ,‬פסיקתו של הרב היא סופית ואין לערער‬
‫עליה‪ .‬הנישואין נערכו כדת וכדין‪ .‬בתחילה‪ ,‬למורת רוחה‪ ,‬הם גרו בביתם של ההורים‪ ,‬מעל המאפיה‪ .‬חוה‬
‫לא הייתה מרוצה מהמצב‪ ,‬היא לא סלחה לחמה על שהכריח אותה להינשא לבנו וזאת למרות שבמשך‬
‫הזמן אהבה את בעלה‪ .‬בעיקר היא לא סבלה את שמואל‪ .‬כשאף לא היה רואה‪ ,‬הייתה מציקה לו ומכנה‬
‫אותו בכל מיני כינויי גנאי‪.‬‬
‫אליעזר העריץ את אשתו‪ ,‬הוא לא היה ער למעשיה וגם אם היו מספרים לו‪ ,‬היה מאשים בכך את אחיו‬
‫"המפגר"‪ ,‬כך כינה אותו‪.‬‬
‫יום אחד חנה התלוננה שהיא לא מרגישה טוב ונשכבה לנוח‪ .‬למחרת לא הייתה מסוגלת לקום ממיטתה‪,‬‬
‫הרופא שהוזמן לא הצליח לאבחן את מחלתה‪ .‬דב שדאג לאשתו‪ ,‬הזמין רופא מומחה מוורשה‪ ,‬הוא ניקז את‬
‫דמה‪ ,‬אך המצב לא השתפר‪ ,‬אלא הלך והתדרדר‪" .‬רק נס יכול לעזור לה" אמר הרופא‪.‬‬
‫דב חיפש את "הנס" בבית הכנסת‪ .‬הוא התפלל ונדר נדרים‪ ,‬אולם שום דבר לא עזר‪ .‬הוא אפילו הוציא את‬
‫הספר מהמחבוא וניסה לחפש שם תרופה לאשתו‪ ,‬אולם גם זה לא עזר‪ ,‬אלא אפילו דרדר את המצב‪ .‬בצר‬
‫לו קרא לבנו ואמר לו‪":‬בני אתה בכורי ולך אני מוריש את המאפיה והבית‪ ,‬אתה חייב להבטיח לי שתשמיד‬
‫את הספר"‪.‬‬
‫אליעזר הבטיח‪ ,‬הספר הילך עליו פחד‪ ,‬הוא לא רצה להתקרב לספר‪ .‬בעיניו הוא היה טמא‪.‬‬
‫ביום שלישי חנה נפטרה‪ .‬דב היה אפוף באבל עמוק‪ .‬האשים את עצמו‪ ,‬שאולי לא העניק מספיק לאשתו‪,‬‬
‫שמעולם לא אמר לה שהוא אוהב אותה‪ .‬היא הייתה חסרה לו מאוד‪ .‬הוא הפסיק לאכול וירד במשקל‪.‬‬
‫הצער היה רב מנשוא וכעבור פחות משנה גם הוא נפטר‪.‬‬
‫הצוואה שהופקדה בידיו של הרב‪ ,‬העניקה את המאפיה והבית לאליעזר‪ .‬לאבשלום ויוסף שהיו נשואים‬
‫וחיו מחוץ לבית ירשו כל אחד סכום כסף נכבד‪ .‬בסוף הצוואה דב רשם ששמואל יהיה תחת חסותו של‬
‫אליעזר שידאג לכל מחסורו‪.‬‬
‫הבנים ישבו שבעה אחר אביהם ובתום השבעה אבשלום ויוסף חזרו לבתיהם‪ .‬אליעזר חזר ללמוד בישיבה‪.‬‬
‫שמואל נותר להיות תחת חסותו של חוה‪ ,‬שביקשה לסלקו מהבית‪" ,‬האחים שלך קיבלו מספיק כסף שהם‬
‫יטפלו במפגר‪ .‬למה הכל נופל עלינו"‪.‬‬
‫אליעזר הזדהה עם אשתו‪ ,‬אולם הוא לא היה יכול להפר את רצונו האחרון של אביו ומה גם שאף אחד‬
‫מאחיו לא הסכים לקחת את יוסף‪ .‬כך הוא נשאר בביתם‪.‬‬
‫חוה סילקה אותו מחדרו‪" .‬אתה תישן במאפיה" אמרה והוסיפה "מפגר"‪.‬‬
‫שמואל לא הוציא אף הגה מפיו‪ ,‬אף אחד לא שם לב אליו‪ ,‬גם לא אחיו אליעזר כשהיה חוזר בערב‬
‫מהישיבה לא התעניין בגורלו‪ .‬אליעזר ואשתו עברו על חפצי ההורים‪ ,‬חלק הועידו לצדקה ומה שחוה‬
‫חפצה נשאר בביתם‪ .‬בחרדת קודש אליעזר עבר על הספריה של אביו‪ ,‬מאחורי הספרים מצא את "הספר"‬
‫שאביו ביקש להשמידו‪ .‬הוא פחד לגעת בו‪ ,‬אשתו תפסה אותו‪" :‬מה אתה מפחד‪ ,‬זה סתם ספר פסול"‬
‫אמרה והחלה לקרוע את דפיו ולבסוף השליכה הכל לפח בחצר‪ .‬שמואל ניקה את החצר וכשפתח את הפח‬
‫הבחין בעטיפה נוצצת של ספר ובדפים המפוזרים‪ ,‬הוא ליטף את אותיות הזהב שעל גבי העטיפה‪ ,‬הוא‬
‫הרגיש שהיא קוראת לו ומבקשת ממנו שיאסוף אותה‪ .‬בזהירות אסף את הדפים המפוזרים והעטיפה ועטף‬
‫אותם במטפחת של אמו‪ ,‬שגם אותה חוה השליכה לפח‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬כשישב על הדרגש מול התנור החם התחיל להדביק את הדפים‪ ,‬כל דף מצא את מקומו‪ ,‬אחר כך‬
‫החביא את הספר מתחת לקש שעליו שכב ובשעות הבקר המוקדמות נשכב לישון‪.‬‬
‫"עצלן‪ ,‬קום!! מפגר! קום כבר‪ .‬מה אתה ישן" העיר אותו קולה של גיסתו‪ ,‬שרכנה מעליו וניערה אותו‪.‬‬
‫שמואל קם וניער את רסיסי השינה האחרונים‪ ,‬הוא רחץ את פניו וידיו והחל את מלאכתו‪ ,‬הכנת הבצק‪,‬‬
‫הלישה והאפיה בתנור החם‪ .‬ראשו היה טרוד במקום אחר‪ ,‬בספר היפה שמצא‪ ,‬הבצק לא תפח כמו שהיה‬
‫צריך והלחמים יצאו קשים ועל כן זכה לקיטון של גידופים ואגרופים מגיסתו‪" .‬היום לא מגיעה לך‬
‫ארוחה" אמרה והתכוונה לשיירים שהייתה משאירה לו מהאוכל שבישלה למשפחתה‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫שמואל אפילו לא התבונן בה‪ ,‬זה לא עניין אותו‪ ,‬כל מעייניו היו בספר הפלאים‪ .‬בערב‪ ,‬כשכולם עלו על‬
‫משכבם‪ ,‬הוא הוציא את הספר ממחבואו‪ ,‬רצה לבדוק אם הדפים נדבקו כהלכה וראה איזה פלא כל הדפים‬
‫חזרו למקומם ולא נראה היה שאי פעם נקרעו ולפתע קרא נס‪ ,‬שמואל התבונן באותיות וידע לקרוא אותם‪,‬‬
‫הוא שמימיו לא למד לקרוא ולא דיבר‪ .‬לפתע החל לקרוא בקול רם משפטים שלמים מהספר והכל היה‬
‫מובן לו‪.‬‬
‫בבקר הוא קם מוקדם והתפיח את הבצק והלחמים והעוגות שנאפו באותו היום זכו לשבחים רבים מצד‬
‫הקונים‪ .‬חוה ספרה בשקיקות את הכסף‪" .‬צדקתי‪ ,‬כשהוא (התכוונה לשמואל) רוצה הוא יודע לאפות‪,‬‬
‫אימו פינקה אותו‪ ,‬הוא צריך שוט על מנת שיעבוד"‪.‬‬
‫בלילה‪ ,‬שמואל פתח את הספר באופן אקראי בבראשית פרק י"ב פסוק ‪1‬וקרא בקול רם‪:‬‬
‫"לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל‪-‬הארץ אשר אראך‪ "...‬היה זה סימן עבורו שהוא חייב לעזוב‬
‫את בית הוריו‪ ,‬לעזוב לאן? לאן שאלוהים יוביל אותו‪ .‬הוא אסף מעט בגדים שהיו לו ולקח כיכר לחם ועזב‬
‫את המאפיה מבלי להביט לאחור‪.‬‬
‫צעדיו של שמואל הפרו את השקט ששרר בחוץ‪ .‬היה זה לילה חשוך וקר‪ .‬צינה אחזה בו‪ ,‬מעילו היה בלוי‬
‫וקטן ממידותיו‪ .‬לרגע פחד אחזו‪ .‬לאן הוא הולך? הוא לא הכיר את הדרך מחוץ לכפר ומעולם לא הרחיק‬
‫לכת מכפר הולדתו ובכלל כמעט ולא יצא מפתח המאפיה‪ ,‬שם בילה עשרים וחמש שנותיו‪ .‬הוא היסס‪,‬‬
‫הפנה את מבטו לאחור‪ ,‬אולי כדאי לחזור‪ .‬בבהלה אחז בחוזקה בספר מנסה לשאוב ממנו כוח‪ .‬לפתע חום‬
‫נעים התפשט בגופו‪ ,‬שוב לא היה לו קר וגם הפחד נעלם‪ .‬הספר העניק לו כוח‪ .‬רגליו נסעו אותו מעליהם‪,‬‬
‫הרחק מביתו‪ ,‬לתוך היער האפל‪ .‬מרחוק נשמעו קולות מפחידים של תנים או זאבים‪ ,‬הוא לא ידע להבחין‬
‫ביניהם‪ .‬לא פעם שמע סיפורים על אנשים שתעו ביער ולא חזרו‪ ,‬כנראה שנטרפו על ידי החיות‪ .‬אולם הוא‬
‫ידע שהוא מוגן‪ .‬הספר הגן עליו‪ .‬הוא לא ידע כמה זמן הלך‪ ,‬הוא לא היה עייף‪ ,‬רגליו היו קלות‪ .‬אור בוקר‬
‫חיוור החל להתפשט ביער ואיתו ציוץ ציפורים משכימי קום‪ .‬מרחוק שמע קול שקשוק מים‪ ,‬הוא עזב את‬
‫השביל ופנה לעבר הקול‪ ,‬היה זה פלג מים‪ .‬הוא התכופף לעבר המים והרווה את צימאונו‪ .‬אחר כך קטף‬
‫פטל מהשיחים ואכל אותם יחד עם הלחם שהיה ברשותו‪ .‬עייפות נעימה נפלה עליו והוא נשכב על הארץ‬
‫ונרדם‪.‬‬
‫צעקות העירו אותו‪ .‬הוא פקח את עיניו‪ ,‬השמש עמדה במרום השמיים‪ ,‬הייתה זו שעת צהריים מוקדמת‪.‬‬
‫הוא שפשף את עיניו ושוב נשמעה צעקה רמה‪ .‬שמואל קם במהירות והתחיל ללכת לכיוון הקול‪ .‬בשביל‬
‫הוא ראה עגלה הפוכה ומסביבה עדר של זאבים‪ .‬קולות צעקה נשמעו מתוך העגלה‪ .‬שמואל המבוהל רצה‬
‫לברוח משם‪ ,‬אולם רגליו כאילו מעצמם המשיכו ללכת לכיוון העגלה‪ .‬כשהתקרב לשם ראה שהזאבים‬
‫עסוקים בלטרוף סוס שנראה מת ועדיין היה רתום לעגלה‪ .‬מתוך העגלה נשמע קול‪":‬שמע ישראל יהוה‬
‫אלוהינו אדוני אחד"‪.‬‬
‫הזאבים הרגישו בנוכחות זרה החלו לנהום לעברו‪ .‬אחד הזאבים התקרב אליו באופן מאיים‪ .‬עוד צעד‬
‫והוא מתנפל עליו‪ .‬שמואל הרים את הספר לכיוונו וצעק בקול רם‪" :‬סורו סורו עדת מרעים כי יש בי‬
‫תשי"ב עצמות די קדושה המבטלים תשי"ב עצמות דה טומאה"‪.‬‬
‫הזאב נעצר‪ ,‬והמשיך לנהום ושמואל שוב בשלו‪":‬סורו סורו עדת מרעים‪."...‬‬
‫הזאב קיפל את זנבו וביללה ברח משם‪ .‬שאר הזאבים המשיכו לטרוף את הסוס המסכן‪.‬‬
‫ללא פחד ומורא שמואל התקרב אליהם ושוב בקול גדול המשיך‪":‬סורו סורו עדת מרעים‪."...‬‬
‫באופן פלאי‪ ,‬הזאבים הרפו מטרפם‪ .‬כישוף אחזם‪ .‬שמואל עבר ביניהם‪ ,‬אף אחד לא זז‪ .‬הוא ניגש לעגלה‬
‫ומבעד לסורגיה ראה איש מבוגר מחבק בחורה צעירה שהתייפחה‪ .‬הוא הרגיש בכוחות מחודשים‬
‫הזורמים בזרועותיו‪ ,‬כוחות שאף פעם לא חש בהם‪ .‬בקלות הרים את העגלה והוציא את הלכודים משם‪,‬‬
‫שהתבוננו בו בתדהמה ובזאבים הקפואים במקומם‪.‬‬
‫"מלאך אלוהים! התפללתי לאלוהים והוא שמע לתפילתי" אמר הגבר ביידיש בהתרגשות רבה‪.‬‬
‫"אינני מלאך‪ .‬אני בנו של האופה ושמי שמואל" הציג את עצמו‪.‬‬
‫הזאבים‪ ,‬שעדיין היו קפואים במקומם החלו לרטון‪.‬‬
‫שמואל הרים את הספר למולם וצעק שוב ‪":‬סורו סורו עדת מרעים‪."..‬‬
‫הזאבים יללו עזבו את הפגר והחלו לנוס על נפשם ‪.‬‬
‫הגבר ובתו התבוננו בתדהמה‪.‬‬
‫"מלאך אלוהים" חזר הגבר על המשפט‪.‬‬
‫הגבר ששמו היה יעקב סיפר בבכי ששכניהם הפולנים חמדו את רכושם של היהודים והעלילו עליהם‬
‫עלילות דם‪ .‬כנופיה של חוליגנים פרצה לבתי היהודים‪ ,‬רצחה כל מי שנתקל בדרכם‪ ,‬את רכושם בזזו‬
‫והציתו את בתיהם‪".‬‬
‫‪21‬‬
‫"אני הייתי בוורשה (סיפר יעקב בבכי) נסעתי לקנות שם בדים‪ .‬אני חייט (הסביר)‪ .‬כשחזרתי ראיתי את‬
‫ההרס‪ ,‬ואשתי (בכיו הלך וגבר) ושני בני נרצחו‪ ,‬רק בתי שהתחבאה הצליחה לשרוד"‪.‬‬
‫כשיעקב חזר מוורשה‪ ,‬חשכו עיניו‪ ,‬כל שכונת היהודים בערה‪ ,‬ממול עמדו שכניהם הנוצרים‪ ,‬התבוננו‬
‫ושתקו‪ .‬הוא פילס את דרכו‪ ,‬קפץ מהעגלה ורץ לביתו‪ .‬הבית בער‪ ,‬מתוכו שמע צעקות של בתו‪ ,‬הוא פרץ‬
‫פנימה והצליח להציל אותה‪ .‬השאר היו מתים‪ .‬במו ידיו קבר את בני משפחתו כשהוא אומר עליהם קדיש‪.‬‬
‫להישאר שם לא היה יכול‪ ,‬משפחתו ושכניו היהודים נרצחו‪ ,‬כל רכושם נבזז ובתיהם הועלו באש‪ .‬לא‬
‫נותר כלום‪ .‬הוא החליט לנסוע לאחיו שגר ב"ביאליסטוק"‪.‬‬
‫העלה את בתו על העגלה‪ ,‬עלה בעצמו‪ ,‬הניף את השוט ועזב את הכפר‪ ,‬הם נכנסו לתוך היער‪ ,‬מעמיקים‬
‫פנימה הרחק ממראות הזוועה‪ .‬כך רכבו מספר שעות‪ ,‬עם הפסקות קצרות לתת מנוחה לסוס‪.‬‬
‫הדרך הייתה ארוכה ולסוס המסכן המנוחה לא הספיקה והוא צנח באמצע השביל‪ .‬לפתע מכל עבר זינקו‬
‫לעברו זאבים רעבים‪ ,‬שהחלו לטרוף את הסוס בעודו חי‪ .‬למזלם העגלה שהתהפכה הפכה להם למקלט‪.‬‬
‫אולם הם ידעו שברגע שהזאבים יסיימו לטרוף את הסוס הם יפנו לעברם‪ .‬יעקב החל להתפלל‪" :‬שמע‬
‫ישראל‪ "..‬וביקש את עזרתו של אלוהים‪.‬‬
‫"אלוהים שלח אותך‪ .‬איש צדיק"‪ ,‬אמר יעקב‪.‬‬
‫הם הצטרפו לשמואל והמשיכו רגלי‪ .‬הייתה זו דרך ארוכה לעיירה הקרובה‪ ,‬אולם שוב הם לא פחדו‪,‬‬
‫הייתה להם אמונה באל ובשמואל שליחו‪ ,‬כך הם חשבו‪ .‬האוכל נגמר זה מכבר ומידי פעם עצרו בצידי‬
‫הדרך אכלו פטל ואוכמניות ולגמו את מימי הנהר שזרם לא הרחק משם‪ .‬כשהלילה קרב יעקב הצליח‬
‫להבעיר אש והם נשכבו מסביבה‪ .‬האוכל המועט שאכלו לא הספיק להשביע את רעבונם‪ ,‬אולם האמונה‬
‫הייתה זו שהחזיקה אותם‪ .‬קרני שמש חמות העירו אותם והם עודדו אותם להמשיך בדרכם‪ .‬הם לא היו‬
‫רגילים להליכות מרובות ורגליהם התמלאו ביבלות‪ ,‬הם היו מותשים ורעבים ועדיין לא ראו שום ישוב‪.‬‬
‫כל אחד מהם נזכר במיטתו החמה ובארוחה שאכלו‪ .‬בקצה השביל הגיעו לפרשת דרכים‪ ,‬השביל התפצל‬
‫לשלשה שבילים‪ ,‬להיכן לפנות? הם היו אובדי עצות‪ .‬בצר לו שמואל הוציא את "הספר" מהעטיפה שלה‪,‬‬
‫הרים אותו וביקש "הנחנו את הדרך"‪.‬‬
‫כבמעטה קסם ה"ספר" החל לזוז שמאלה‪.‬‬
‫"שמאלה" צעק שמואל‪.‬‬
‫שמאלה‪ ,‬היה הרחק מפלג המים‪ .‬שמואל לא היסס‪ ,‬פנו שמאלה לפי הנחיית ה"ספר"‪ ,‬היה זה כעין עמוד‬
‫האש‪.‬‬
‫שיחי הפטל נעלמו‪ ,‬הם היו הרחק מהנחל שסיפק להם מים‪ .‬רעבים וצמאים ועל סף כוחם הנפשי והפיזי‪.‬‬
‫שקט שרר במקום‪ ,‬לפתע שמעו מרחוק קולות ירי‪ .‬הם נעצרו בבהלה‪ ,‬אחר כך פנו בזהירות לכיוון משם‬
‫נשמע הקולות‪ .‬על השביל ממולם הופיעו שני ציידים‪ .‬שהתבוננו בהם במבט מוזר‪ .‬יעקב פנה אליהם‬
‫בפולנית ואמר שהם הלכו לאיבוד ביער‪ ,‬הם צמאים ורעבים ואולי יש להם מים מיותרים‪ .‬אחד הציידים‬
‫הוציא מימיה ונתן להם‪ ,‬הוא הציע להם להתחלק באוכל שלו‪ .‬הם היססו‪ ,‬הרי אי אפשר לקחת אוכל מגוי‪.‬‬
‫שמואל הוציא את הספר‪ ,‬אמר ברכת המזון‪.‬‬
‫יעקב לקח חתיכת לחם‪ ,‬נישק אותו ואמר "המוציא לחם ‪"....‬‬
‫הם אכלו לחם ומעט ירקות‪ .‬שמואל נגס בגבינה‪" .‬זה בסדר אתם יכולים לאכול"‪.‬‬
‫יעקב ובתו הצטרפו לארוחה‪.‬‬
‫הפולני סיפר להם שהכפר הקרוב נמצא כחמישה קילומטרים משם והראה את הכיוון‪ .‬הם נפרדו ממנו‬
‫בחביבות ובהוקרת תודה ופנו לכיוון שהורה להם‪.‬‬
‫מאוששים מעט המשיכו את דרכם‪ .‬עצי היער הלכו והתדלדלו‪ ,‬הם החישו את צעדיהם‪ .‬למולם ראו‬
‫שלט‪ ,‬יעקב קרא בקול רם "מלקיניה"‪.‬‬
‫בחשש מה נעמדו ליד השלט‪ ,‬האם להמשיך? מי גר שם? ומה מחכה להם שם?‬
‫יעקב נזכר באשתו ובבניו שנרצחו‪ .‬בשכניו שנטבחו‪ ,‬בשריפה‪ .‬הכל חזר אליו‪ .‬הוא חיבק את בתו‪ .‬דמעות‬
‫זלגו מעיניו רק היא נותרה לו מכל משפחתו‪ .‬הוא לא רצה לאבד גם אותה‪.‬‬
‫שמואל אחז בחזקה בספר והמשיך ללכת ויעקב ובתו נגררו אחריו‪.‬‬
‫היה זה בשעות הצהריים כשראשוני הבקתות נגלו בפניהם‪ .‬ריחות של מרק וכרוב מבושל קידמו את‬
‫פניהם‪ .‬יעקב צנח ליד אחד הבתים‪ ,‬לא היה יכול להמשיך עוד‪ .‬העייפות הכריע אותו‪ .‬בתו המבוהלת‬
‫ניגשה לדלת ודפקה עליה‪ .‬הדלת נפתחה ובפתח עמדה אישה כשמטפחת מכסה את ראשה‪ .‬היא התבוננה‬
‫בתימהון באורחים הבלתי קרואים‪.‬‬
‫שמואל פנה אליה באידיש והיא הנהנה בראשה‪ .‬כן‪ ,‬גם הם יהודים‪.‬‬
‫לראשונה מזה ימים רבים הם זכו לארוחה חמה‪ .‬מרק כרוב וכיסונים ממולאים בבשר‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫במהירה‪ ,‬השמועה על בואם עברה בעיירה בבתי התושבים‪ .‬בשעות הערב היהודים התאספו בבית הכנסת‬
‫ויעקב סיפר להם את הזוועות – רצח היהודים ביניהם בני משפחתו‪.‬‬
‫"הם לא חסו על אף אחד‪ ,‬גם לא על עוללים וזקנים‪ ,‬את כולם רצחו על לא עוול בכפם‪ ,‬רק בגלל היותם‬
‫יהודים ואחר כך בזזו ושרפו את בתינו‪ .‬רק בתי הצליחה איך שהוא להסתתר מפניהם‪ .‬היא ראתה את אמה‬
‫ואחיה נרצחים‪ ,‬את הבית נבזז ומעולה באש ואם לא הייתי מגיע בזמן הייתה נשרפת בתוכו" בכה יעקב‪.‬‬
‫שקט השתרר באולם ואחר כך בליל של קולות‪:‬‬
‫"היכן הייתה המשטרה"?‬
‫"מה עם השכנים הנוצרים – אף אחד לא עצר אותם"‪.‬‬
‫ועוד ועוד‪.‬‬
‫קולו של הרב עצר אותם‪.‬‬
‫"יהודים אנחנו צריכים להתכונן לגרוע מכל‪ .‬גל של אנטישמיות עובר בפולין‪ .‬הפוגרומים הולכים‬
‫ומתרבים‪ .‬זה קרה בעוד מקומות‪ .‬גם גיסי נרצח בלבוב‪ ,‬הוא נפל על קדוש השם‪ .‬אנחנו צריכים להתפלל‬
‫לאלוהים שיבטל את רוע הגזרה"‪ .‬אמר והחל להתפלל‪.‬‬
‫"איפה היה אלוהים כשבני משפחתו נרצחו" צעק מישהו סקפטי מהקהל‪.‬‬
‫הקהל החל להתלהם‪ .‬הקולות הלכו וגברו איש נגד רעהו‪ .‬הרב ניסה להשתיקם אך לשב‪ .‬המחנות התחלקו‬
‫בין אלה המאמינים שרק מידי האלוהים תבוא הישועה ובין קומץ מפקפקים‪ ,‬שהיו קולניים במיוחד‪.‬‬
‫לפתע קם שמואל‪ ,‬הרים את "הספר" וצעק בקול רם‪:‬‬
‫"יהודים! שה‪...‬שה‪ ...‬שנאת חינם הביאה לחורבן בית המקדש ולגלות‪ .‬אל לנו לשנוא האחד את רעהו‪,‬‬
‫כולנו יהודים‪ .‬עלינו להתאחד נגד הצורר שקם להרגנו"‪.‬‬
‫שקט השתרר בבית הכנסת‪ ,‬מילותיו של שמואל ו"הספר" אותו החזיק בידיו‪ ,‬נראו בעיניהם כמו לוחות‬
‫הברית בידיו של משה בעת שירד מהר סיני‪.‬‬
‫האנשים נרגעו‪ ,‬פרץ הכעס והשנאה נעלם‪ .‬הרב לחץ את ידו שמואל והודה לו‪.‬‬
‫"אלוהים שלח אותך" אמר‪.‬‬
‫לפתע קם יעקב ואמר‪":‬שמואל הוא שליח האלוהים‪ .‬במו עיניי ראיתיו מגרש את הזאבים‪ .‬הוא הציל את‬
‫חיי וחיי בתי"‪ .‬הוא חזר על סיפורו‪ .‬רחש של התפעלות עבר בקהל‪ .‬כולם הסתכלו בספר בחרדת קודש‪.‬‬
‫הסקפטי עדיין מיאן להאמין והציע ששמואל ילך למושל וישכנע אותו לשלוח חיילים שיגנו עליהם‪.‬‬
‫יעקב היה בטוח ששמואל יכול לשכנע את המושל‪ ,‬הוא הציע שיצטרף לשמואל על מנת לשמש לו‬
‫מתורגמן‪.‬‬
‫מאחור י הפרגוד בעזרת הנשים עבר רחש של התפעלות‪ ,‬הן נעמדו והציצו מבעד לפתחים ב"שליח האל"‬
‫כך כינו אותו‪ .‬במיוחד הציצה בו פייגלה בתו של הרב‪ ,‬עיניה סרקו אותו מכף רגל ועד ראש‪ ,‬מבט שלא‬
‫נאה לעלמה צעירה וחסודה‪ .‬כשאימה ראתה זאת‪ ,‬היא אחזה בידה והושיבה אותה על הספסל‪.‬‬
‫"תתביישי לך שכחת שאת מאורסת" לחשה לה‪.‬‬
‫סומק כיסה את לחייה של פייגלה‪ .‬לרגע שכחה שהיא מאורסת לאברהם בנו של הגבאי‪ .‬מה הייתה נותנת‬
‫לו יכלה לחזור ולהיות חופשייה‪ .‬היא הייתה מאוהבת בבחור שנראה כמו מלאך ולא בארוסה‪ ,‬אליו לא‬
‫הרגישה מאומה ואפילו איזו שהיא דחייה‪ .‬אמה הבטיחה לה שזה יעבור ושעם הזמן תלמד לאהוב אותו‬
‫ושזה השידוך הכי טוב‪ .‬גם תלמיד חכם והוריו בעלי אמצעים‪.‬‬
‫"לא תצטרכי לעבוד קשה‪ .‬רק לגדל את ילדיכם"‪.‬‬
‫אביה הזמין את שמואל להתארח בביתם ואחיה יוסף פינה לו את חדרו‪ .‬בארוחת הערב פגשה לראשונה‬
‫את שמואל‪ .‬מבט אחד בו גרם לה להתרגשות רבה‪ .‬הוא לא דמה לארוסה – גוץ בעל כרס‪ .‬הוא היה הבחור‬
‫הכי יפה שראתה מאודה‪ .‬הייתה זו אהבה ממבט ראשון‪ .‬היא לא רצתה להינשא לארוסה‪ ,‬המחשבה שהוא‬
‫יגע בה גרמה לה לבחילה‪ .‬גופה זעק לשמואל‪ ,‬רק אותו רצתה‪.‬‬
‫בעת שהגישה את הלפתן לשלוחן‪ ,‬ידה נגעה בידו‪ .‬היא הרגישה כאילו זרם חשמלי עובר בה‪ .‬שמואל‬
‫הופתע‪ ,‬מעולם לא הרגיש נגיעה של בחורה‪ .‬בזוית עיניו התבונן בה‪ ,‬בסומק שכיסה את פניה‪ .‬ליד השולחן‬
‫אף אחד לא הבחין בנעשה‪ ,‬כולם היו שקועים באוכל‪ .‬מבטו התעכב שניה יותר מדי על פניה ובחשש מה‬
‫התבונן לצדדים שמא מישהו שומע את פעימות ליבו‪.‬‬
‫י וסף פנה אליו בשאלה הלכתית ושמואל שמח על ההפרעה‪ .‬כל אותו הערב הם לא הביטו האחד בשני‪.‬‬
‫אולם הזרע נזרע ‪ .‬שנתם של הנאהבים נדדה‪ ,‬כל אחד חשב על השני‪.‬‬
‫למחרת התארגנה קבוצה לנסוע לעיר המחוז לובלין על מנת לבקש הגנה משטרתית מהנציב‪ .‬בראש‬
‫הקבוצה עמד הרב‪ .‬הוא ביקש מיעקב ושמואל שיצטרפו אליהם‪ .‬המרחק לשם לא היה רב‪ ,‬אולם הדרכים‬
‫לא היו בטוחות ליהודים‪.‬‬
‫‪23‬‬
‫נשות הכפר נפרדו בחששות מבעליהן‪ ,‬שמא לא יראו אותן עוד‪ .‬רק לשמואל רווח‪ .‬אלוהים זימן לו מילוט‬
‫הרחק מפייגלה‪ .‬היא הייתה אסורה עליו‪ ,‬מאורסת לאחר ועמדה להינשא בקרוב‪ .‬לראשונה בחייו הרגיש‬
‫שהוא לא שולט ברגשותיו‪ .‬זו הייתה הפעם הראשונה שבה התאהב וחס וחלילה מלהזכיר את המילה –‬
‫היא עוררה אותו מבחינה מינית‪ .‬הוא לא היה בטוח שיוכל לשלוט ביצרו‪ .‬גם להינשא עדיין לא היה מוכן‪.‬‬
‫לכן שמח להתרחק משם‪.‬‬
‫הרבנית אספה מהנשים תכשיטים לשחד את הנציב‪ .‬הרב ואיתו שלשה מנכבדי הישוב היהודי אליהם‬
‫הצטרפו שמואל ויעקב יצאו לדרך‪ .‬הם החליטו שהדרך הכי בטוחה להגיע ללובלין היא דרך היער‪,‬‬
‫שאומנם האריך את הדרך‪ ,‬אולם זה היה בטוח יותר מלהסתובב בכפרים שבצידי הדרך‪ ,‬על מנת לא‬
‫למשוך תשומת לב‪.‬‬
‫היום הראשון עבר עליהם בשקט ובשלווה‪ ,‬הם לא פגשו אף נפש חיה‪ ,‬היה זה כאילו היער התרוקן‬
‫מיושביו‪ .‬פרט לציוץ ציפורים לא נשמע אף רחש‪ .‬החששות הלכו ונמוגו‪ .‬בשעות הערב המוקדמות הם‬
‫התפללו תפילת ערבית‪ .‬הרב קרא בקול גדול‪":‬ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר בדברו מעריב‬
‫ערבים‪ "...‬ואליו הצטרפו השאר‪.‬‬
‫שמואל אחז בחזקה ב"ספר" והתפלל עם כולם ובליבו הייתה תפילה נוספת שאלוהים ירכך את ליבו של‬
‫הנציב שישלח שוטרים להגן על היהודים‪.‬‬
‫יעקב התפלל בבטחה הוא היה בטוח ששמואל בתור נציגו של אלוהים יגרום לנציב לעזור להם וצער רב‬
‫מילא אותו‪ ,‬שהוא לא נשלח קודם להציל את אשתו ובניו‪.‬‬
‫הרב ושני המכובדים האחרים התפללו באדיקות‪ ,‬אולם ליבם היה מלא חששות מהפגישה עם הנציב‪ ,‬שהיה‬
‫ידוע באכזריותו במיוחד ליהודים‪ ,‬הם חששו להיפגש איתו פנים אל פנים‪ ,‬אולם לא הייתה להם ברירה‬
‫אחרת‪ .‬אנשי הישוב מינו אותם כנציגם והם חייבים להתחנן על נפשם שיעזור להגן על משפחותיהם‪.‬‬
‫"מה אשמה בתי שעומדת להינשא" בכה הרב ללא קול‪" .‬אנא אלוהים עזור לי לחתן אותה ושלא יארע לה‬
‫כל רע"‪.‬‬
‫לאחר ארוחה קלה הם נשכבו למרגלות העגלה‪ ,‬איש איש ומחשבותיו וחששותיו‪.‬‬
‫קרני שמש חמימות העירו אותם‪ .‬לאחר תפילת שחרית המשיכו בדרכם‪ .‬גם הבקר היה שקט ולא נראה‬
‫איש‪" .‬לאן נעלמו כל האנשים"? תהה אחד המכובדים‪ ,‬שהכיר היטב את דרכי היער וזו הפעם הראשונה‬
‫שלא פגש אף אחד ביער‪ .‬לא צייד ולא מלקטי פטריות ופרות יער‪" .‬לאן נעלמו כולם"?‬
‫בחששות כבדים המשיכו את דרכם‪ .‬כל אחד נזכר בבני משפחתו ופחד תקפם שמא לא יזכו לראותם‬
‫שנית‪ .‬הרב חשב על בתו שעומדת להינשא ומי יודעת אם יזכה להיות בחופתה‪ ,‬הוא הצטער על שהתפתה‬
‫לארגן את הנסיעה‪ .‬הוא הסתכל בבני עדתו שנראו אף הם מבוהלים‪ .‬הקצב שהשאיר בכפר את אשתו‬
‫ועשרת ילדיו‪ ,‬מי יפרנס אותם אם יקרה לו דבר ומה יהיה על משפחתו של הגבאי? והחנווני שאף הוא‬
‫הצטרף למסע? מי ימכור בחנות? אשתו החולה? או ילדיו הקטנים?‬
‫מה בקשר למשפחתו‪ ,‬ילדיו כבר גדולים‪ ,‬אך מה יהיה על אשתו? היא לא בריאה כל כך‪ ,‬מה יהיה איתה?‬
‫ויעקב – שהשאיר את בתו בביתם‪ ,‬לא מספיק היא עברה? גם לאבד את האבא – היא לא תוכל לעמוד‬
‫בזה‪.‬‬
‫כך הוא הפליג במחשבותיו‪ ,‬ולרגע חשב לעצור את העגלה ולבקש מהעגלון להחזיר אותם אחורה לביתם‪.‬‬
‫השקט ביער נראה לו חשוד‪ .‬הוא נזכר בסיפורים על הנציב‪ ,‬על אכזריותו‪ ,‬מה איכפת לו מהיהודים‪ ,‬הוא‬
‫עוד מסוגל לתת הוראה להרוג את כולם‪.‬‬
‫איזו צרה הוא עומד להנחית על בני עדתו‪.‬‬
‫פיו כבר נפתח לתת את ההוראה לחזור על פעמיהם‪ ,‬כשלפתע שמע את קולו של שמואל‪.‬‬
‫"אנחנו ממשיכים‪ ,‬אלוהים עמנו"‪.‬‬
‫לנגד עיניו התגלה מחזה שלעולם לא ישכח‪ .‬שמואל נעמד בעגלה בידיו החזיק את ה"ספר" –ספר התורה‬
‫שזרח ככדור אש‪ ,‬היה זה כמעשה משה במדבר שירד מהר סיני ובידיו החזיק את לוחות הברית‪.‬‬
‫"אלוהים שלח אותו‪ ,‬הוא מלאך יה' " חשב הרב וקצב ליבו הלם בחוזקה‪.‬‬
‫הם רכבו קרבת דרך נוספת‪ ,‬לפתע השקט הופר‪ ,‬מרחוק נשמע צלצול של פעמוני כנסיה‪ .‬תחילה זה נשמע‬
‫בקול עמום‪ ,‬ככל שהם המשיכו בדרכם‪ ,‬הקול הלך וגבר‪ ,‬הקול הלך והתעצם‪ .‬האנשים בעגלה החליפו‬
‫ביניהם מבטים מבוהלים‪.‬‬
‫ראשוני הבקתות נגלו לעיניהם ושלט שעליו כתוב‪" :‬ברוכים הבאים ללובלין"‪.‬‬
‫העגלון הניף את השוט והסוסים הגבירו את מהירות דהירתם‪ .‬הם נכנסו לתוך העיירה‪ .‬הכביש היה ריק‬
‫וכך הרחובות‪ .‬הבתים סגורים ומסוגרים‪ .‬הרעש היחיד היה קול פעמוני הכנסיה‪ .‬צמרמורת עברה בגבו של‬
‫הרב‪ .‬מי יודע מה מחכה להם בעיר הרפאים‪ .‬הם עברו על פי רחובות ובתים והתקרבו לעבר הכנסיה‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫לפתע הדלת נפתחה ומתוכה יצא פרץ של המון‪ .‬כשהם הבחינו בעגלה וביהודים בתוכה הם עטו לעברם‬
‫בצעקות "ז'ידים " (יהודים בפולנית) ‪ .‬עיניהם רושפות אש וידיהם מונפים באוויר‪" :‬ז'ידים"‪.‬‬
‫"להרוג את הז'ידים"‪.‬‬
‫העגלון המבוהל ניסה להפנות את העגלה לאחור‪ .‬אולם ההמון המשולהב עט וטלטל את העגלה‪ .‬הסוסים‬
‫המבוהלים צהלו וניסו נואשות להשתחרר מהעגלה‪ .‬היהודים ניסו להסתתר בתוך העגלה‪ ,‬אולם ההמון‬
‫המשולהב משך אותם בכח‪ .‬השוטר שהיה בתוך ההמון הוציא את אקדחו וירה בסוסים ואילו את היהודים‬
‫משכו לכיוון הכנסייה‪.‬‬
‫"להרוג את הז'ידים" המשיך ההמון המשולהב לצעוק‪ ,‬תוך כדי בעיטות ביהודים‪.‬‬
‫הרב קרא בקול‪" :‬שמע ישראל" הוא ראה בעיני רוחו את מותו ומות חבריו למסע‪ ,‬למה הוא התפתה לצאת‬
‫למסע? דם חבריו יהיה על ידיו!!‬
‫הוא המשיך לקרוא "שמע ישראל ה' הוא אחד‪."...‬‬
‫החנווני בכה וחשב על אשתו החולה שאותה לא יראה שנית‪ .‬הקצב חשב על אשתו ועשרת ילדיו‪ ,‬מה יהיה‬
‫איתם? והגבאי רעד בכל חלקי גופו‪ ,‬עינו הייתה נפחה מהאגרוף שספג‪.‬‬
‫הם נגררו לכיוון הכנסייה‪ .‬בגדיהם נקרעו והתלכלכו‪ ,‬כובעיהם וכיפותיהם הושחתו‪ ,‬ולולא השוטר‪ ,‬היה‬
‫נעשה בהם לינץ‪ .‬היחיד שהלך בגב זקוף היה שמואל‪ ,‬הוא החזיק בחוזקה ב"ספר"‪ ,‬שזרח באור חזק‬
‫ופילס את דרכו בין ההמון המשולהב‪ .‬אנשים שניסו למשוך ממנו את ה"ספר"‪ ,‬נכוו בידם ונגרם להם כאב‬
‫רב‪ .‬הם עקבו אחריו במרחק מה‪ ,‬פוחדים להתקרב אליו‪.‬‬
‫כולם נדחפו לתוך הכנסיה‪ .‬היהודים הופלו למרגלות המזבח שעליו עמד כומר המחוז‪ ,‬שקודם לכן נאם‬
‫נאום משולהב נגד היהודים‪.‬‬
‫"הכופרים היהודים אשמים במגפה שפקדה את עירינו ולמות יקירינו"‪.‬‬
‫מגפה איומה השתוללה בעיר‪ ,‬היא פגעה כמעט בכל בית‪ .‬חולים גססו במיטותיהם‪ .‬היחידים שלא נפגעו‬
‫היו יהודים‪ .‬הנוצרים האשימו שהיהודים בכשפיהם הביאו עליהם את המגיפה‪ .‬עובדה היא שהיא לא פגעה‬
‫ביהודים‪ .‬הם לא הבינו שהשמירה על מנהגי כשרות‪ ,‬נטילת ידיים וכו' הם אלה ששמרו עליהם מפני‬
‫המגיפה‪.‬‬
‫הם הבריחו את היהודים מהעיר ומי שלא הצליח לברוח נהרג‪ ,‬הפוגרומים והאשמות פשטו באזור כשדה‬
‫קוצים‪ ,‬מאות יהודים נרצחו בדם קר‪.‬‬
‫כעת קרה הנורא מכל‪ ,‬בנו הבכור של המושל נפל למשכב‪ ,‬כולם הגיעו להתפלל יחד עם המושל לשלום‬
‫בנו ולביטול רוע הגזרה‪ .‬הכומר שילהב את ההמונים נגד היהודים וכעת נפלה בידיהם הזדמנות פז‬
‫להתנקם ביהודים‪.‬‬
‫אחד הבריונים הוציא סכין מכיסו הוא הניף אותה לעבר ראשו של יעקב‪ ,‬הסכין פספסה במעט והותירה‬
‫אחריה חתך בראשו של יעקב והדם החל לטפטף על הרצפה‪ .‬למראה הדם הכומר נבהל‪" ,‬אסור לחלל את‬
‫המקום הקדוש הזה" צעק ועצר את ידו של הבריון‪ ,‬שהייתה מונפת שנית והפעם לעבר צווארו של יעקב‪.‬‬
‫"תתנצרו ותנצלו" פנה הכומר ליהודים המפוחדים‪.‬‬
‫"תתנצרו"! צעקו ההמונים המשולהבים‪.‬‬
‫"תתנצרו"‪.‬‬
‫היהודים המפוחדים הביטו איש ברעהו‪ ,‬המוות נראה קרוב מתמיד‪ ,‬אולם להתנצר? זה היה מפחיד יותר‬
‫ממוות‪ .‬הפחד מעונשו של אלוהים!!!‬
‫"יהודים חזקו ואמצו" צעק הרב בשארית כוחותיו והמשיך להתפלל "שמע ישראל"‪.‬‬
‫יעקב שהיה הכי קרוב לסכין המאיימת‪ ,‬ידע שסופו קרוב‪ ,‬בקרוב הוא יתאחד עם שאר משפחתו שנרצחה‬
‫בידי המרצחים‪ ,‬אולם מה יהיה עם בתו? מי יטפל בה? דמעות נקוו בעיניו‪.‬‬
‫כמוצא אחרון נפל למרגלותיו של המושל‪ ,‬שכל העת כרע ברך לפני המזבח והתפלל‪.‬‬
‫"אדוני המושל שליח האלוהים (הצביע לכיוונו של שמואל) ירפא את בנך"‪.‬‬
‫כולם הפנו את מבטם לכיוונו של שמואל‪ ,‬שהמשיך להחזיק ב"ספר" והתפלל בשקט לאלוהיו שיציל אותם‬
‫ממוות‪ .‬ה"ספר" זרח באור יקרות ולפתע החלו לצאת ממנו אותיות זהב ובהם נכתב "וחמלתי על עמו‬
‫ישראל"‪.‬‬
‫ההמון אחוז הפחד‪ ,‬הרפה מהיהודים ונפל על ברכיו‪ ,‬הם הביטו משתאים על המראה שהתגלה בפניהם‪.‬‬
‫"אלוהים שלח אותו‪ ...‬הוא שליח האלוהים" אמר יעקב‪.‬‬
‫המושל ניגש לשמואל‪" :‬אתה יכול לרפא את בני"?‬
‫שמואל לא ענה ובעיניים עצומות המשיך להתפלל‪.‬‬
‫"אנא רפא את בני" התחנן המושל ותפס את ידו של שמואל‪ ,‬כשהוא מושך אותו לכיוון ביתו ‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫"החיים והמוות בידי אלוהים" אמר שמואל והלך עם המושל‪ ,‬כשההמון מלווה אותם‪.‬‬
‫ביתו של ה מושל נבדל משאר הבתים הוא היה המפואר ביניהם‪ .‬הוא היה בנוי מאבן ולא מעץ כרוב בתי‬
‫האיכרים‪ .‬חומה גבוהה הקיפה אותו‪ .‬שמואל היה שקוע בתפילה ולא הבחין ביופיו של הגן המטופח ולא‬
‫בשטיחים היקרים אשר כיסו את הרצפה‪ .‬בקומה השניה שכב בחדרו בתוך מיטת אפריון בנו של המושל‪.‬‬
‫ל מרגלות המיטה התייפחה אמו ואחיותיו‪ .‬הוא שכב חיוור ומחוסר הכרה‪ .‬הרופא ניגב את פניו‪ ,‬הוא‬
‫התבונן בו בחוסר ישע‪ ,‬לעזור הוא לא היה יכול‪ .‬בחדר הורגשה נוכחותו של מלאך המוות‪ .‬הכומר הצטלב‬
‫והמשיך להתפלל לעילוי נשמתו‪.‬‬
‫שמואל ניגש למיטה והניח את ה"ספר" מעל ראשו של החולה ואמר‪:‬‬
‫"רפאני ה' וארפא הושיעני ואושעה ‪" "...‬ה' רפא את בן העמלק הזה והושעתה את עמך ישראל"‪.‬‬
‫לפתע ה"ספר" נשמט מידיו של שמואל הוא נהפך לכדור אש ומתוכו יצאו אותיות זהב והתפזרו בחדר ‪.‬‬
‫שלש אותיות החלו לרדת לכיוון החולה‪ ,‬הן נדבקו לראשו ויצרו את המילה‪" :‬רפא"‪.‬‬
‫הנוכחים בחדר התבוננו בתימהון במחזה המרהיב‪ .‬לפתע החולה פקח את עיניו ואמר‪":‬אני צמא"‪.‬‬
‫המושל נפל על ברכיו לפני שמואל ונישק את ידיו‪:‬‬
‫"שליח האלוהים"‪.‬‬
‫לא היה ספק‪ ,‬קרה נס‪ .‬אלוהים בעזרת שליחו שמואל גירש את מלאך המוות והביא ישועה לבנו של‬
‫המושל‪ .‬ה"ספר" חזר לידיו של שמואל‪ ,‬הוא נראה כחדש כאילו מעולם לא בער‪.‬‬
‫המושל המטיר מתנות יקרות על שמואל והציע לו להישאר בלובלין‪ ,‬אולם שמואל סירב‪ .‬למרות כל‬
‫הפיתויים הוא העדיף לחזור עם היהודים לכפרם‪ .‬הוא לא הרגיש בנוח בין הגויים‪ .‬הוא היה שונה מהם‬
‫אם זה בלבוש ובהתנהגות והכי חשוב בדת וכמובן להישאר בין אלה שדם היהודים היה על ידיהם ושעמדו‬
‫לעשות בהם לינץ‪ ,‬לא בא בחשבון וכמה שיהיו נחמדים אליו‪ ,‬הדם לא ישכח‪.‬‬
‫המושל שינה את הגישה וניסה לשכנע את הרב וחבורתו לבוא ולהשתקע בלובלין‪ ,‬אולם גם זה נדחה על‬
‫הסף‪ .‬לבסוף הוא הרים ידיים ושלח אותם לדרכם כשמשר של חיילים מלווה אותם ודואג שלא יארע להם‬
‫כל רב‪ .‬הוא גם הוציא צו האוסר לפגוע ביהודים בכל המחוז‪.‬‬
‫לשמואל הייתה סיבה נוספת נסתרת שמשכה אותו למלקיניה‪ ,‬הייתה זו פייגלה בתו של הרב‪ .‬הוא היה‬
‫בטוח שכעת הרב לא יסרב לתת אותה לו לאישה‪ .‬הוא רק רצה לוודא שהיא אוהבת אותו‪.‬‬
‫ב בואם למלקיניה יצאו התושבים וקיבלו אותם בשמחה גדולה ובמיוחד את שמואל שנישא על כתפי‬
‫הגברים עד לביתו של הרב‪ ,‬שהציע לו להישאר ולגור בביתו "כבן תהיה לי" אמר‪.‬‬
‫שמואל כמובן שהסכים וכי לאן היה לו ללכת? לחזור לכפר הולדתו ולאחיו וגיסתו ולהמשיך ולספוג מהם‬
‫עלבונות‪ .‬לא למטרה זו הוא עזב את ביתו‪.‬‬
‫בבית הרב חיכתה לו פייגלה‪ .‬כל הימים שבהם הם נעדרו‪ ,‬היא התפללה לשלום אביה ולשלומו של‬
‫שמואל‪ .‬כשארוסה בא לבקרה היא סירבה לראותו בטוענה שהיא חולה‪ .‬היא לא הייתה מסוגלת להסתכל‬
‫עליו‪ .‬כל מעייניה היו שמואל‪ .‬בלילה הייתה נרדמת עם זיכרון מראהו ומתעוררת במחשבה עליו‪.‬כל הימים‬
‫בהם נעדרו‪ ,‬הפסיקה לאכול ופרט לשתיה לא בא דבר אל פיה‪ .‬פניה כחשו‪ .‬אמה דאגה לה‪ ,‬אולם אי אפשר‬
‫היה להכריח אותה לאכול‪ ,‬היא אמרה‪":‬אין לי תאבון"‪ .‬כששמעה שהם באים‪ ,‬עזבה את הכל ורצה‬
‫לקראתם‪ .‬כשראתה את שמואל עיניה התמלאו בדמעות‪ .‬היא רצתה ליפול אל בין זרועותיו‪ ,‬אולם ברגע‬
‫האחרון עצרה‪ ,‬זה לא היה מקובל‪ ,‬גם לא בין בני זוג נשוי ובמקום זה פנתה לאביה וחיבקה אותו‪ .‬בהתחלה‬
‫קצת נרתע‪ ,‬גם הוא לא היה רגיל לפרץ של רגשות מילדיו ובמיוחד לא מבת בוגרת שעומדת עוד מעט‬
‫להיות לאשה‪.‬‬
‫במקום זה שאל‪":‬מה שלום אמך"?‬
‫בעודה מנסה לענות‪ ,‬יצאו לקראתם גם אמה ושאר אחיה‪ .‬נהייתה מהומה רבתית‪ ,‬כל אחד דיבר וקולו‬
‫התגבר על אחיו‪ .‬עד שאמם עצרה אותם‪":‬די אתם לא רואים שאבא עייף"‪.‬‬
‫ניפגש אחר כך אמר הרב וכשהוא מחבק את שמואל נכנס לביתו‪.‬‬
‫"הבאתי לך בן נוסף" אמר לאשתו‪.‬‬
‫אשתו הסתכלה בהערצה על ש מואל‪ ,‬בטרם בואם השמועה שהוא הציל את היהודים עשתה לה כנפיים‪.‬‬
‫בזכותו הם חיים‪.‬‬
‫פייגלה חיכתה להזדמנות להיוותר לבדה עם שמואל‪ ,‬היא רצתה להודיע לו על אהבתה‪ .‬הרבה זמן לא היה‬
‫לה‪ ,‬בחודש הבא עמדה להיערך חתונתה והיא לא רצתה בכך‪ .‬רק שמואל יכול היה להצילה‪.‬‬
‫בשעות הצהריים‪ ,‬לאחר שוך ההתרגשות‪ .‬השתרר שקט בבית וכולם הלכו לנוח‪ .‬פייגלה חמקה בשקט‬
‫לחדרו של שמואל‪ .‬הוא הופתע וגם שמח‪ .‬היא ניגשה אליו ובקול רוטט עזרה אומץ ואמרה‪:‬‬
‫‪26‬‬
‫שמואל! אני אוהבת אותך"‪.‬‬
‫שמואל הרגיש כחולם‪ ,‬נשוא אהבתו אוהבת אותו‪ .‬הוא קפץ מהמיטה‪ ,‬ניגש אליה וחיבק אותה‪ .‬זו הייתה‬
‫פעם ראשונה שבא נגע באישה (פרט כמובן לאימו)‪ .‬כל חושיו התעוררו‪ ,‬הוא הריח את ריח סבון הרחצה‬
‫שבה התרחצה‪ ,‬שהתערבב עם ריח גופה‪ .‬הוא הניח את ראשו על ראשה‪ .‬פיו ליטף את תלתליה‪ .‬הוא חש‬
‫כטובע‪ ,‬פיו המשיך במורד פניה עד לפיה‪ .‬הוא נשק לה נשיקה קלילה ואחר כך יצרו שהתעורר‪ ,‬גרם לפיו‬
‫להמשי ך בנשיקה יוקדת‪ .‬פייגלה נאנחה‪ ,‬היא הייתה שבויה באהבה ושכחה את הוריה ואת החינוך הקפדן‬
‫שקיבלה‪ .‬היא לא רצתה להינתק ממנו‪ .‬כל גופה ארג לגופו‪ .‬שמואל הרגיש שהוא נמצא בתוך חלום‪ ,‬חלום‬
‫של אהבה ולבסוף באי רצון התנתקה ממנו‪ .‬אסור שמישהו יראה אותם כך‪.‬‬
‫"אנחנו נינשא‪ .‬אבקש את ידיך מאביך"‪.‬‬
‫"אבל אבא לא יסכים‪ ,‬אני מאורסת לאברהם" אמרה‪.‬‬
‫"הוא לא יוכל לסרב לי‪ ,‬אחרי שהצלתי את כולם ממוות בטוח‪ .‬אני בטוח שלא יסרב לי" ענה לה‪.‬‬
‫בשעה שבע הוגשה ארוחת ערב‪ .‬שמואל חיכה בקוצר רוח לסיום הארוחה‪ .‬מרק הקרופניק שכל כך אהב‬
‫ב קושי החליק בגרונו‪ .‬הוא שחזר בראשו את השיחה עם הרב‪ .‬את הבקשה שלו להינשא לפייגלה‪ .‬מה אם‬
‫הרב יסרב לו? לא יכול להיות! הרב מעריץ אותו‪ ,‬הוא חייב לשכנע אותו להסכים לשידוך‪ .‬הוא הרבה‬
‫יותר טוב מאברהם‪ ,‬בנו של הגבאי‪ .‬מי בכלל יכול להשוות ביניהם‪ .‬כך עברו מחשבות טורדניות בראשו‪.‬‬
‫מיד לאחר הארוחה ביקש לשוחח עם הרב‪.‬‬
‫הרב ביקש מבני משפחתו לצאת מהחדר ובמאור פנים חיכה למוצא פיו של שמואל‪.‬‬
‫שמואל נאנח‪ ,‬נשם נשימה עמוקה ואמר "אני מבקש את ידה של בתך פייגלה"‪.‬‬
‫הרב החוויר‪" .‬פייגלה מאורסת‪ .‬אתה לא יכול לבקש את ידה‪ ,‬כל בת אחרת אשמח לתת לך‪ ,‬רק אל תבקש‬
‫את ידה של פייגלה‪ .‬זה אסור"‪.‬‬
‫"אבל היא לא אוהבת אותו‪ .‬היא אוהבת אותי" התעקש שמואל‪.‬‬
‫"אוהבת? מה היא יודעת על אהבה" הרב הרים אל קולו‪.‬‬
‫"הנישואין נקבעים משמים"‪ .‬ידו של הרב דפקה בחזקה על השולחן ובכלל ממתי היא אוהבת את שמואל?‬
‫מבטו חקר את שמואל‪" .‬אוי לבושה! האם נעשה כאן מעשה נבלה ושמואל פיתה את בתו"?‬
‫"אין לך מה לדאוג בתך טהורה‪ .‬האהבה שלנו טהורה"‪.‬‬
‫הרב עמד בסירובו‪ ,‬למרות שאולי שמואל שליח האלוהים‪ ,‬הוא לא יפר את ההבטחה לנישואי בתו עם‬
‫אברהם‪ .‬הבטחה אסור להפר‪.‬‬
‫שמואל רעד בכל גופו‪ ,‬הוא הושפל‪ ,‬הרב סירב להשיא לו את בתו‪ .‬כל אותו הלילה התהפך במיטתו‪ ,‬הוא‬
‫הרגיש כאב של אבדון‪ .‬המחשבה שמישהו אחר יגע באהובתו הכאיב לו מאוד‪ .‬הוא רצה לקחת את פייגלה‬
‫ולברוח משם‪ .‬הרחק מאביה והרחק מאותה העיירה‪" .‬כפויי טובה" הוא הציל אותם ממוות וכך הם גומלים‬
‫לו‪ .‬בבקר הרגיש כעס‪ ,‬שהלך והתעצם ואיתו גמלה בו ההחלטה שהוא ישאל את "הספר" מה לעשות?‬
‫השכם בבקר שמואל יצא החוצה כשהוא מחזיק את ה"ספר" הוא פנה לעבר היער‪ .‬היה זה בקר אביבי‪,‬‬
‫קרני שמש הציצו מבעד לענפי העצים‪ .‬קולות של ציפורים מעירי קום העירו את היער‪ .‬שמואל התיישב‬
‫על האבן ופתח את ה"ספר"‪ .‬הספר נפתח באופן אקראי בשמואל ב' פרק יא' "ויהי לעת הערב ויקם דוד‬
‫מעל משכבו ויתהלך על גג הבית‪ "..‬היה זה הסיפור שבו חמד דוד המלך את בת שבע אשת אוריה החיתי‪.‬‬
‫שמואל הרגיש שזה הסימן שלו הוא קיווה‪ ,‬אם לדוד המלך היה מותר להתאהב באשת איש‪ ,‬הרי שגם לו‪,‬‬
‫שהוא שליח האלוהים‪ ,‬מותר להתאהב באישה שנאסרה עליו על ידי אביה‪ ,‬ומה גם שהיא עדיין לא נישאה‪.‬‬
‫"הלוואי שארוסה ימות לפני שיספיק להינשא לה" עברה המחשבה במוחו‪ .‬מחשבה של קנאה וכעס‪ .‬כן‬
‫הוא רוצה שארוסה ימות‪ .‬אמר בקול רם‪.‬‬
‫שקט השתרר ביער‪ ,‬שום רחש לא נשמע‪ ,‬אפילו הציפורים פסקו לצייץ‪ .‬צל כיסה את השמים‪ ,‬מעלים את‬
‫קרני השמש‪ ,‬שמואל נרעד‪ .‬רוח חזקה סגרה את ה"ספר"‪.‬‬
‫"אתה בטוח שזה מה שאתה רוצה"? נשמע קול‪.‬‬
‫רעד חזק יותר עבר בעצמותיו של שמואל‪ .‬הוא תפס בחוזקה ב"ספר" – "כן זה מה שאני רוצה‪ .‬אני רוצה‬
‫שהנישואין בין פייגלה לאברהם לא יתקיימו"‪ .‬צעק‪.‬‬
‫"יש לזה מחיר" ענה הקול‪.‬‬
‫שמואל קם ממקומו‪ ,‬מתבונן לצדדים‪ .‬אף אחד לא נראה בסביבתו‪ .‬מי זה דיבר אליו? כנראה שהוא מדמיין‬
‫לעצמו‪" .‬אני משתגע‪ ,‬מדבר לעצמי" אמר והמשיך למלמל "אסור שהחתונה הזו תתקיים‪ .‬אני אוהב את‬
‫פייגלה ורוצה להינשא לה"‪.‬‬
‫דמעות של זעם וכאב זלגו מעיניו‪ .‬לפתע גמלה בליבו ההחלטה לשכנע את פייגלה לברוח איתו‪.‬‬
‫אבל לאן לברוח?‬
‫‪27‬‬
‫הוא לא הכיר שום מקום פרט לעיירת הולדתו ולשם לא רצה לחזור‪.‬‬
‫אולי ללובלין? הוא הציל את בנו של המושל וזה בודאי יסכים שהם יגורו שם‪ .‬חיוך עלה על שפתיו‪ ,‬זה‬
‫נראה לו פתרון מוצלח‪ .‬לגור בלובלין‪.‬‬
‫אבל האם פייגלה תסכים לכך? האם היא תסכים לעזוב את משפחתה ולברוח איתו?‬
‫אם היא אוהבת אותו מספיק – היא תסכים ואם לא – כנראה שהאהבה לא מספיקה‪.‬‬
‫אלו המחשבות שעברו בראשו בזמן שפסע בשבילי היער בחזרה לכפר‪.‬‬
‫הוא הגביר את צעדיו‪ ,‬הוא לא יתן לאף אחד שיעמוד בדרכו‪ ,‬פייגלה חייבת להיות שלו‪ .‬הוא היה שקוע‬
‫במחשבותיו ולא הבחין באנשים שעמדו והסתודדו ביניהם‪.‬‬
‫"איזה אסון"! "מה פשעו ומה חטאו"? "מסכן‪ ,‬כל כך צעיר" מכל עבר נשמעו מלמולים‪.‬‬
‫שמואל נעצר והאזין לקולות‪" .‬מסכנה הכלה‪ ,‬בטרם נישאה כבר אלמנה"‪.‬‬
‫הוא החויר‪ ,‬נדמה היה לו שהוא מבחין במבטי האנשים‪ ,‬החודרים כסכין חדה ומאשימים אותו‪ .‬משהו רעי‬
‫קרה לאברהם ארוסה של פייגה‪.‬‬
‫"מה קרה"? שאל בפחד את אחד האנשים‪.‬‬
‫"אל תשאל‪ ,‬המסכן בסך הכל עבר את הכביש‪ ,‬כשסוס השתחרר מעגלה שאליה היה רתום ודהר לקראתו‪.‬‬
‫לא היה שום סיכוי לשרוד‪ .‬הוא מת במקום"‪.‬‬
‫תחילה הלם ואחר כך פחד הולך וגובר מילאו אותו‪ .‬מה אברהם עשה לו? בסך הכל היה ארוסה של‬
‫פייגלה‪ .‬אסור לו היה להכריע את דינו‪ .‬אסור היה לו לעשות זאת ומה המחיר שיצטרך לשלם בעבור עוון‬
‫חמור כזה‪ .‬לו רק יכול היה להחזיר את הגלגל אחורה‪.‬‬
‫"ארור תהיה" אמר וזרק את ה"ספר"‪ .‬כל זה קרה בגלל הספר‪ ,‬לולא הספר לא היה לומד לקרוא ונשאר‬
‫בכפר הולדתו‪ .‬הוא היה נשאר לגור אצל אחיו‪ ,‬תחת מרותה של גיסתו‪ .‬זה לא נעים‪ ,‬אולם לחטוא זה גרוע‬
‫יותר‪ .‬לפחות שם הייתה לו קורת גג‪ ,‬אף אחד לא היה מגרש אותו משם‪ ,‬הוא לא היה צריך לעבור את כל‬
‫מה שעבר ולשמוע על הפוגרומים ולהתעמת עם ההמון הפולני‪ .‬הוא חי חיי תמימות‪.‬‬
‫חרטה עזה מילאה אותו כשהלך לניחום אבלים‪ .‬בימים הבאים הוא הסתגר בחדר ומיעט לצאת החוצה‪.‬‬
‫מפחד לפגוש את פייגלה או את הרב‪ ,‬שמא הם יקראו על פניו‪ ,‬שהוא אשם במותו של אברהם‪.‬‬
‫האמת היא‪ ,‬שאף אחד לא האשים אותו‪ ,‬אף אחד לא חשד בו‪ ,‬להפך הוא הנכון‪ ,‬כולם רצו את קרבתו של‬
‫האיש הקדוש‪ ,‬כך כולם חשבו‪ ,‬שהוא איש קדוש‪.‬הרב היה אכול רגשי אשם‪ ,‬הוא היה בטוח שרצונו של‬
‫האל היה ששליחו יתחתן עם פייגלה בתו‪ ,‬ושכל זה קרה בגלל שעמד בסירובו להשיא את שניהם‪ .‬לכן‬
‫בתום השבעה זירז את שמואל שישא את בתו פייגלה לאשה‪.‬‬
‫אסור להתמהמה פן יקרה אסון נוסף‪.‬‬
‫הנישואין נערכו בחופזה‪ ,‬כשבני העיירה תוהים לנוכח החיפזון‪ .‬מאחורי הגב נשמעו רינונים " הגופה לא‬
‫הספיקה להתקרר וכבר היא נישאת לאחר‪".‬‬
‫שמואל לא התערב‪ .‬הוא נתן לענינים להתגלגל מעליהם‪ .‬הוא קיווה שאלוהים יסלח לו‪ .‬את הספר הוא קבר‬
‫ביער‪ ,‬הרחק ממנו‪ .‬שוב לא היה לו רצון לגעת בו‪ .‬העיקר שהכל יהיה מאחוריו‪ .‬הוא דיבר עם פייגלה והם‬
‫החליטו שלאחר הנישואין‪ ,‬הם יסעו הרחק משם‪ ,‬אולי לאמריקה‪ .‬העיקר להתרחק משם‪.‬‬
‫הטקס היה קצר‪ .‬פייגלה הייתה מאושרת‪ ,‬היא נישאת לאהוב ליבה‪ .‬שמואל התאושש מעט‪ ,‬הוא שתה ומצב‬
‫רוחו השתפר‪ .‬הטקס עבר ללא כל מאורעות‪ ,‬אלוהים סלח לו‪.‬‬
‫בתום הטקס הזוג הצעיר הלך לחדר ההתייחדות‪ .‬פייגלה נכנסה ראשונה ואחריה שמואל‪ .‬החדר היה מואר‬
‫באור בוהק‪ .‬תחילה סבר שהאור בא מהעששית‪ .‬אולם לפתע הבחין בחפץ בוהק באור חזק‪ .‬היה זה‬
‫"הספר"‪ .‬הוא היה מונח על המיטה למולו‪ .‬כולו זוהר באור יקרות‪ .‬ה"ספר" שאותו טרח לקבור ביער בא‬
‫לנקום את נקמתו‪ .‬שמואל חש את הלמות ליבו‪ ,‬המתגברים מרגע לרגע‪ ,‬הוא נפל‪ .‬כעבור רגע נוסף לא חש‬
‫את גופו‪ .‬אלא את נשמתו‪ ,‬המרחפת הרחק משם‪.‬‬
‫‪28‬‬
‫ספר שלישי‬
‫יעקב פבזנר‬
‫יעקב פקח את עיניו‪ ,‬מבטו נדד לכיוון ארון הספרים‪ .‬הארון היה גדוש בספרי קודש‪ ,‬אך הוא חיפש רק‬
‫ספר אחד‪ ,‬לעברו חייך ומחשבותיו היו מופנות רק אליו‪ .‬הוא לחש‪" :‬אני מאושר! חיכיתי להיום הזה‬
‫הרבה זמן‪ .‬אני עומד לשאת לאשה את רחל"!‬
‫"ר ח ל" לחש בהתרגשות‪ ,‬והברות שמה התגלגלו באוזניו כמנגינה ערבה‪" .‬איזה מזל שאין לך אחות‪,‬‬
‫ששמה לאה‪ ",‬אמר ושוב חייך‪ .‬הוא דמיין את עצמו ליעקב מסיפורי התנ"ך שהיה מאוהב ברחל‪ ,‬ואולץ‬
‫בעורמה לשאת את לאה הבכורה ורק לאחר שבע שנים שבהם עבד עבור חמו לבן הארמי‪ ,‬הורשה לשאת‬
‫את רחל אהובתו‪ .‬איזה מזל שהוא לא חי בתקופת התנ"ך‪ ,‬אלא בתקופה העכשווית‪ .‬הוא קם מהמיטה‬
‫והתבונן החוצה‪ ,‬השמים היו מעוננים‪ ,‬אבל העיקר שלא ירד גשם‪ .‬כשפתח את החלון משב רוח קר חדר‬
‫פנימה‪ ,‬יעקב נשם מלוא ריאותיו את האויר הקר‪ .‬הוא רצה לצעוק משמחה ולהכריז את אהבתו בקולי‬
‫קולות‪ ,‬שכל העולם ישמע אותו‪ .‬רעש גלגלי עגלה עצר בעדו‪ .‬הוא התכופף והתבונן למטה‪ .‬עגלת נוסעים‬
‫שע טה במעלה הרחוב‪ ,‬העגלון הצליף בחוזקה בסוסים‪ ,‬הסוסים הגיבו ברכיבה מהירה ועצבנית‪ ,‬מנסים‬
‫נואשות להימלט מהשוט הקורע את בשרם‪ .‬העגלון היה עטוף בגלימה שחורה ופניו הסתתרו מתחת לכובע‬
‫שחור‪ .‬יעקב התבונן בו בסקרנות‪ ,‬לפתע‪ ,‬כשהעגלה עברה מתחת לחלונו‪ ,‬העגלון הרים את כובעו לעברו‬
‫של יעקב וגיחך‪ .‬יעקב נרתע לאחור‪ ,‬צמרמורת עברה בגופו‪ .‬בקושי הצליח לסגור את החלון והתיישב‬
‫על המיטה‪ .‬העגלון היה מוכר לו! "זה לא יכול להיות‪ .‬אני סתם מדמיין לעצמי" ניסה להרגיע את עצמו‬
‫לשווא‪.‬‬
‫עצבות ירדה עליו ואיתם החששות שמה באיזה שהיא דרך עורמה יקחו לו את רחל? "אלוהים! רק לא‬
‫את רחל" ביקש ושוב מבטו הופנה לעבר הארון‪.‬‬
‫רחל היפה‪ ,‬עיניה הכחולות המעוגלות מעט הבולטות בפני החרסינה שלה‪ ,‬שפתיה המלאות בעלות הגוון‬
‫האדום הטבעי‪ ,‬על רקע חיוורון של פניה‪ .‬הקול שלה – הוא בעצם התאהב בקול שלה‪ .‬קול רך ומלטף‪.‬‬
‫הוא ידע שאילו הייתה זמרת‪ ,‬קולה היה מרטיט רבבות‪ .‬אבל רחל הביישנית‪ ,‬לא העיזה לשיר בפומבי‪ ,‬היא‬
‫שרה להנעתה בביתה וקולה הערב היה עובר בחדרים ומשם דרך החלון הפתוח‪ .‬יעקב שגר מעליהם‪ ,‬היה‬
‫פותח את החלון ומקשיב לקולה‪ ,‬בטרם יבלע ברעש הרחוב‪ .‬בערבי הקיץ‪ ,‬כשהרחוב היה שקט‪ ,‬לשמע‬
‫קו לה היו נעצרים אנשים ומקשיבים‪ .‬לא רק לקולה היו מקשיבים‪ ,‬אלא גם לנגינה שליוותה אותה‪ .‬היה זה‬
‫בית מוסיקלי‪ .‬רחל גרה בביתם של יצחק ומרים רובין‪ ,‬הם גידלו אותה מאז שאמה נפטרה בלידתה‪.‬‬
‫יעקב קם מהמיטה והוציא את ספר התנ"ך‪ ,‬הוא ליטף את הכריכה המהודרת המגולפת ביד אומן‪ ,‬הייתה זו‬
‫הירושה היחידה שנותרה לו מהוריו‪ .‬עבר כל כך הרבה זמן מאז שהוריו נספו בדליקה שפרצה בביתם‪.‬‬
‫באותו היום‪ ,‬היה לו ריב עם אביו‪ ,‬שלא הבין לרחשי ליבו‪ .‬דויד רצה שבניו יהיו תלמידי ישיבה‪ .‬מוטלה‬
‫הבן הבכור שמע בקולו ונהפך לתלמיד ישיבה‪ ,‬בגיל שמונה עשרה נישא ונולדו לו ארבעה ילדים‪ ,‬שני‬
‫בנים ושתי בנות‪ .‬כולם הצטופפו בדירה זעירה בת חדר וחצי‪ .‬יעקב היה שונה‪ .‬הוא היה תלמיד מצטיין‪,‬‬
‫אבל שאיפתו הגדולה הייתה להפך לסוחר אמיד "אני לא מוכן לגור בדירה זעירה כמו מוטלה‪ ,‬אני רוצה‬
‫להיות עשיר" היה אומר וחוטף סטירה מאביו‪" .‬בני לא יהיה סוחר נבלות‪ .‬סבי היה רב‪ .‬אבי היה רב ואני‬
‫משמש כגבאי בבית הכנסת" אמר בגאווה‪ .‬הוא עצמו עבד ככורך ספרים בהוצאה לאור קטנה‪ ,‬מעולם לא‬
‫הצטיין בלימודים על מנת להיות רב‪ ,‬אבל לדבר ולשכנע הוא ידע והתפקיד של גבאי התאים לו ומה גם‬
‫שהיה מהלל ומשבח את שורשיו המשפחתיים‪ ,‬עד שהיה אפשר לחשוב ששורשיו מגיעים עד לבעש"ט‬
‫(בעל שם טוב)‪ .‬בתיה‪ ,‬אמו של יעקב‪ ,‬הייתה אישה צנועה‪ ,‬שהסתפקה במועט‪ ,‬מעולם לא התערבה‬
‫בהחלטות של בעלה‪ .‬את שמלותיה תפרה בעצמה וכשהתבלו הייתה מתקנת אותם ולובשת אותם שנית‪.‬‬
‫הבית היה נקי ומצוחצח‪ .‬אוכל אף פעם לא היה חסר‪ .‬מבניה היא אף פעם לא החסירה דבר‪ .‬חלומו של‬
‫יעקב היה להרוויח מספיק כסף כדי לקנות לה בגדים חדשים ולקחת אותה לטיול ברחבי המדינה‪.‬‬
‫‪29‬‬
‫לדוד פבזנר היה מאוד חשוב להתגאות בייחוס המשפחתי (למרות שהיו רינונים בעיקר לאחר מותו‪,‬‬
‫שהכל היה עורבה פרח ושסבו קיבל את מינוי הרב במרמה וששורשיו לא מגיעים לבעש"ט )‪ .‬את מרבית‬
‫כספו הוציא על רכישת ארון מהודר לספרי הקודש‪ .‬היו שם ספרים מהודרים‪ ,‬עיקר גאוותו הייתה על ספר‬
‫תנ"ך עתיק‪ ,‬המעוטר בציורים וכריכתו עשויה מלאכת מחשבת‪ .‬הוא סיפר לכולם בגאווה שה"ספר" עובר‬
‫אצלם מדור לדור‪ .‬כשהיו מגיעים אליהם אורחים חשובים‪ ,‬היה מוציא את בקבוק הקוניאק‪ ,‬ומורה‬
‫לבתיה להביא כוסיות ומיני רקיקים‪ ,‬שהיו מיועדים רק לאורחים‪ ,‬פותח את הארון ומוציא את ספר התנ"ך‬
‫ובעיניים עצומות פותח את ה"ספר" בצורה אקראית ומקריא פרק בעברית רהוטה‪ .‬יעקב שהיה יושב‬
‫באחת הפינות ומקשיב לכל מילה שיצאה מפיו‪ ,‬באותו הרגע העריץ אותו הערצה ללא גבולות‪ ,‬הוא דמיין‬
‫את אביו למשה רבנו במעמד הר סיני כשהביא את לוחות הברית‪ ,‬דויד ידע לקרוא בהיגוי הנכון ועוד יותר‬
‫ידע לספר סיפורים‪ .‬לאחר קריאת הפרק היה מספר ומסביר את הכתוב בשפה האנגלית מתובלת ביידיש‪.‬‬
‫לא פעם קרה‪ ,‬שאחד האורחים היה מתרגש עד כדי בכי ומסביר "קיבלתי תשובה לשאלה שהטרידה‬
‫אותי"‪ .‬במהרה יצא שמו של הספר "כספר מופלא" ואנשים היו מגיעים במיוחד על מנת לקבל מענה‬
‫לבעיותיהם והפתרון כונה כ"דין הספר"‪.‬‬
‫יעקב למד להוקיר ולהכיר את "הספר" והצטיין במיוחד בלימודי התורה‪ .‬המוסיקה משכה את ליבו יותר‬
‫מכל דבר אחר ועיקר רצונו היה לנגן על כינור‪ .‬ההחלטה להיות כנר גמלה בו כשראה את בן דודו יוסף‬
‫מנגן בחתונה ומקבל טיפ נדיב‪ .‬הכסף סחרר אותו‪ ,‬זה נראה בעיניו דרך קלה ומהנה להשגת מטרתו‪ .‬הרי‬
‫אי אפשר להיות סוחר ללא הון התחלתי ולכן חשב שמהנגינה יוכל לחסוך מספיק כסף שיהווה את ההון‬
‫ההתחלתי‪ .‬עוד באותו היום ניגש לאביו וביקש כסף לרכישת כינור "אני מבקש את הכסף בתור הלוואה‪.‬‬
‫אבא‪ ,‬אני מבטיח‪ ,‬שתוך זמן קצר אוכל להחזיר לך את ההלוואה"‪.‬‬
‫דויד השתתק נוכח חוצפתו של הבן "אתה מבקש להיות כלייזמר (נגן באידיש)" צעק בקול רם והלם על‬
‫השולחן ואחר כך תפס את יעקב בחולצתו ואמר "אתה תהיה תלמיד חכם‪ .‬שום כלייזמר לא יגור אצלי‬
‫בבית"‪.‬‬
‫"אבל‪ ,‬אבא"! ניסה יעקב לשנות את רוע הגזרה "אני לא רוצה להיות תלמיד ישיבה"‪.‬‬
‫הפעם דוד באמת כעס‪ ,‬פניו האדימו והוא החטיף לבנו סתירה מצלצלת‪ .‬לולא באותו הרגע נכנסה בתיה‬
‫לחדר היה בטח מוריד את חגורתו ומכה אותו מכות נמרצות‪ ,‬אבל בתיה שמרה על ילדיה כמו לביאה ולא‬
‫הרשתה שיכה אותם‪ .‬כשיעקב ראה אותה הוא רץ אליה ביבבות רמות "אני לא רוצה להיות תלמיד‬
‫ישיבה" יבב‪ .‬היא ניסתה להרגיע אותו ככל יכולתה‪ ,‬אך היא ידעה שלנוכח דעתו הנחרצת של בעלה לא‬
‫תוכל להתנגד לו‪":‬מה רע להיות תלמיד ישיבה"? ניסתה לנחם אותו‪.‬‬
‫לפתע הבזיק רעיון בראשו של יעקב "אני מוכן להסכים רק בתנאי שזה יהיה דין הספר"‪ ,‬הייתה לו הרגשה‬
‫שה"ספר" לא יאכזב אותו והוא יאשר את נגינתו בכינור‪ .‬דוד היה בהלם ובתיה ניצלה את רגעי השתיקה‬
‫וביקשה "יעקב צודק שהספר יחליט"‪.‬‬
‫בלית ברירה‪ ,‬דוי ד ניגש לארון והוציא משם את ספר התנ"ך‪ .‬יעקב התבונן בחשש באביו ובספר‪ ,‬מה יהיה‬
‫אם אביו ישפיע על הספר‪.‬‬
‫"אבא" עצר אותו "תן לי לפתוח אותו" אמר וחטף את ה"ספר" מידי אביו‪ ,‬הוא הרגיש שה"ספר" קורא לו‬
‫ומשתלט עליו וללא היסוס עצם את עיניו ופתח את ה"ספר" והתבונן בפסוק שהבהב מולו‪.‬‬
‫"אבא! מה זה אומר"? קרא מתוך ה"ספר"‪" :‬מנא מנא ‪ ."...‬אביו החוויר‪ ,‬משך את הספר מידו וצעק‬
‫"תעוף מהבית"‪.‬‬
‫יעקב ההמום אמר לאביו "אבל‪ ,‬אבא מה זה אומר"?‬
‫אביו פתח את דלת הכניסה ואמר "תעוף מפה‪ .‬אני לא רוצה לראות אותך יותר כאן" וכך יעקב ההמום יצא‬
‫מהבית‪ ,‬מבלי לדעת את פירוש הפסוק‪ .‬בחוץ היסס לאן ללכת? חברים טובים שיוכל ללון אצלם לא היו‬
‫לו ולכן בלית ברירה הלך לאחיו‪ .‬זה לא היה נעים להצטופף בבית הזעיר‪ ,‬לא היה לו לאן ללכת‪ .‬הוא גם‬
‫לא סיפר למוטלה את כל מה שקרה‪ ,‬אלא רק שאביו גירש אותה מהבית בגלל שרצה ללמוד נגינה‪ .‬מוטלה‪,‬‬
‫שהיה שוחר שלום‪ ,‬החליט להלין אותו בלילה ובבקר לגשת לאביו ולסדר את ההדורים ביניהם‪.‬‬
‫בתיה דאגה לבנה‪ ,‬ומשבושש לחזור הדליקה עששית והניחה אותה עדן החלון בחדרו‪ ,‬על מנת להאיר את‬
‫דרכו‪ .‬מאיזה שהיא סיבה‪ ,‬העששית נפלה והציתה את כל החדר ומשם את כל הדירה‪ .‬יעקב האשים את‬
‫עצמו במות הוריו ובמיוחד הצטער על מות אימו‪.‬‬
‫‪30‬‬
‫"למה לא הייתי בבית"? האשים את עצמו‪" .‬אמא המסכנה" בכה יעקב‪ ,‬השריפה פרצה בגללו‪ .‬בשריפה‬
‫נספו הוריו ונשרפה כל תכולת הדירה‪ ,‬פרט לספר התנ"ך‪.‬‬
‫"ארע נס"! אמר הרב והאנשים מסביב אמרו "קדושתו של ה"ספר" הצילה אותו משריפה"‪.‬‬
‫"אבל מה עם הורי?" קונן יעקב‪.‬‬
‫"אדוני נתן ואדוני לקח יהי שם אדוני מבורך" ענה לו הרב‪.‬‬
‫למרות אמונתו של יעקב‪ ,‬היה לו קשה לקבל את העובדה שאלוהים לקח את הוריו ומה גם שאחרי מותם‪,‬‬
‫פרצה חר ושת שמועות שניסתה לפגוע בשמו הטוב של אביו‪ .‬יום אחד‪ ,‬הגיע אדם בשם יום‪-‬טוב לוין‪,‬‬
‫מהעיירה של אביו‪ .‬בבית הכנסת‪ ,‬לעיני כל התפרץ לכיוונם של יעקב ומוטלה‪ ,‬בהאשמות חמורות‪ ,‬שספר‬
‫התנ"ך העתיק היה שייך למשפחתו‪" :‬כשמספר דפים מה"ספר" נפרמו‪ ,‬אבי נתן את ה"ספר" לדויד פבזנר‬
‫על מנת לתקנו‪ .‬כעבור שבוע כשהגיע לקחת בחזרה את הספר‪ .‬דויד אמר לו שהספר נגנב"‪.‬‬
‫יום‪-‬טוב השתתק ודמעות של זעם נגרו מעיניו‪" .‬לעולם לא אשכח‪ ,‬את אותו היום‪ ,‬כשאבי חזר הביתה‪,‬‬
‫לאחר הביקור אצל פבזנר‪ ,‬הוא היה כולו נסער ומלמל‪ ,‬שסבי ז"ל לעולם לא יסלח לו על שלא שמר על‬
‫ה ספר הקדוש‪ ,‬שעבר אצלנו בירושה מאב לבנו‪ ,‬מדור לדור‪ .‬הוא התיישב ליד השולחן כולו חיוור וכעבור‬
‫מספר דקות‪ ,‬צנח מת‪ (...‬יום‪-‬טוב לוין הצביע לכיוונו של יעקב) כעת מתברר לו שה"ספר" היה כל הזמן‬
‫ברשותו‪ .‬אביך רוצח!! אביך רצח את אבי בעבור בצע כסף"‪.‬‬
‫השתרר שקט מתוח‪ ,‬האנשים התבוננו בפליאה ביום טוב לוין‪ .‬שהוסיף ואמר‪" :‬כן בעבור בצע כסף!‬
‫ה"ספר" הנדיר הזה עולה הון‪ " .‬אמר בהתרגשות‪" :‬אני דורש לקבלו בחזרה"!!‬
‫מוטלה החוויר‪ ,‬וידיו שאחזו ב"ספר" החלו לרעוד‪ .‬יעקב‪ ,‬שהבין שהנה עוד מעט והוא עומד לאבד את‬
‫ה"ספר"‪ ,‬קם ממקומו ובקול כעוס אמר‪" :‬איך אתה מעיז לחלל את שמו של אבי ז"ל בהאשמות שווא‪ .‬אבי‬
‫לא רצח ולא גנב‪ .‬הוא היה אדם ישר כפיים וירא שמיים וה"ספר" עבר אצלנו בירושה מדור לדור"‪.‬‬
‫פניו של לוין האדימו‪ ,‬וקולו התערבב בקולות שאר המתפללים‪ .‬יעקב‪ ,‬בטוח בעצמו‪ ,‬פנה לרב ואמר‪:‬‬
‫"למה הוא לא בא כשאבי היה חי" כעס‪.‬‬
‫העניין הובא לבוררות בפני רבני הקהילה ומאחר שבידי לוין לא היה שום מסמך המוכיח את בעלותו על‬
‫ה"ספר" וגם לא צוין בו בשום מקום שהוא שייך למשפחת לוין‪ ,‬לכן ניתן פסק דין שבו קבעו הדיינים‬
‫שה"ספר" ישאר ברשותם של היתומים‪.‬‬
‫בתום פסק הדין‪ ,‬קם לוין‪ ,‬ואמר שנעשה לו עוול‪ ,‬ושהוא בטוח שאלוהים ישפוט משפט צדק‪ ,‬ושלא תמצא‬
‫מנוחה לדויד פבזנר וגם לא לבניו‪ ,‬שירשו בגזילה את ה"ספר"‪.‬‬
‫מוטלה נבהל‪ ,‬ורצה לתת את הספר ללוין‪" ,‬למה אנחנו צריכים את ה"ספר"‪ ,‬שמכתים את שמו של אבינו"‪.‬‬
‫אבל יעקב התנגד "זו הירושה היחידה שנותרה לנו מהורינו ואם ניתן אותה‪ ,‬הרי שאנחנו מודים בהאשמות‬
‫הכזב של לוין ומכתימים את שמו של אבינו ז"ל" אמר תוך כדי שהוא אוחז בחוזקה ב"ספר"‪.‬‬
‫לוין ניגש אל יעקב וניסה למשוך את ה"ספר" בכוח‪ .‬נהייתה מהומה באולם הדיונים‪ ,‬חלקו של הקהל‬
‫צידד ביעקב וחלקו האחר בלוין‪ .‬לקח הרבה זמן להרגיע את הקהל ואחד הרבנים הכריז‪ ,‬שאסור‬
‫להשתמש יותר בספר ורב אחר‪ ,‬אמר שה"ספר" הוא מקולל ושיש לגנוז אותו‪ .‬יעקב תפס את ה"ספר"‬
‫בחוזקה ומיאן להיפרד ממנו‪ .‬מוטלה ניסה לשכנעו לתת את ה"ספר"‪ ,‬אבל יעקב בשלו‪ ,‬ה"ספר" השתלט‬
‫עליו "אתה רוצה ללכלך את שמו של אבינו‪ ,‬שכולם יגידו שהוא היה גנב! בשום אופן! אני לא ארשה‬
‫לך‪ .‬אבא לא היה גנב‪ .‬הספר הזה עבר אצלנו מדור לדור" התעקש יעקב וברח מאולם הדיונים‪.‬‬
‫בחדרו‪ ,‬בעודו נסער‪ ,‬יעקב פתח את ה"ספר" והתבונן באותיות בעבריות ובקישוטים המוזהבים‪ .‬האותיות‬
‫ריצדו מול עיניו‪ ,‬הוא קרא אותן מבלי להבין את משמעותן‪ .‬יעקב סגר אותו ושוב פתח אותו באופן‬
‫אקראי‪ ,‬כשם שאביו היה פותח אותו‪ ,‬ועדיין שוב דבר לא קרה‪ .‬הספר לא דיבר אליו‪ .‬הוא סגר אותו‬
‫ולמחרת היום שוב ניסה ועדיין ה"ספר" נותר חתום בפניו‪ .‬היו לו המון שאלות‪ .‬למה הוריו נהרגו? האם‬
‫לוין צדק והספר אכן שייך למשפחתו? ועוד שאלות כהנה וכהנה וה"ספר"‪ ...‬נשאר חתום בפניו ולא הגיב‬
‫לשום שאלה‪ .‬לבסוף הוא טמן אותו בתוך ארון הבגדים‪.‬‬
‫‪31‬‬
‫ביום הולדתו הששה עשר‪ ,‬יעקב הוציא את ה"ספר" מתוך הארון‪ ,‬הוא פתח אותו‪ ,‬דפדף בו‪ ,‬ניסה לקרוא‬
‫בו‪ .‬אך ה"ספר" נשאר חתום עבורו‪ ,‬הוא לא דיבר אליו‪ .‬זה היה ספר תנ"ך‪ ,‬עוד אחד מיני רבים‪ ,‬אמנם‬
‫מפואר‪ ,‬אך לא שונה משאר הספרים‪ .‬כל הקסם שהיה בו‪ ,‬בעת שאביו היה בחיים‪ ,‬נעלם‪.‬‬
‫"הלוואי שהייתי יודע את הסוד שלו" חשב יעקב‪ .‬הוא ניסה להתרכז‪ ,‬אך שום דבר לא קרה‪ .‬לבסוף הניח‬
‫אותו בחזרה בארון‪ .‬בפעם הבאה כשהעיז לפתוח אותו היה ביום הולדתו השבעה עשרה‪.‬‬
‫כשהוריו נספו יעקב היה בן חמש עשרה‪ ,‬נער מוכשר ותלמיד מצטיין‪ .‬אחיו אסף אותו אל ביתו‪ ,‬שהיה‬
‫חדר וחצי שבקושי הספיק למשפחה המורחבת‪ .‬בחדר האחד ישנו ההורים ובחדרון הצטופפו ארבעת‬
‫הילדים ויעקב מצא את עצמו ישן במטבח על מיטה מתקפלת‪ .‬חוסר הפרטיות והרעש של הילדים הקטנים‬
‫הפריע לו להכין שיעורים‪ ,‬אך כל זה ניחא לעומת יחסה של גיסתו‪ ,‬כשאחיו היה בסביבה היא הייתה‬
‫נחמדה אליו‪ ,‬אך כשהוא היה מחוץ לבית הייתה מראה את פרצופה האמיתי‪ ,‬הייתה צועקת עליו וכשהיה‬
‫מנסה להכין את שיעוריו הייתה מפריעה לו בכל דרך אפשרית‪ ,‬הייתה טורקת דלתות‪ ,‬מכבה את האור‪,‬‬
‫מתחילה לבשל כרוב על מנת להבריח אותו מהמטבח‪ ,‬היא ידעה עד כמה הוא מתעב ריח של כרוב‬
‫מבושל‪.‬האמת היא שהיא עשתה את הכל על מנת להבריח אותו מהבית‪ .‬למרות שהוא כעס עליה‪ ,‬הוא גם‬
‫הבין לליבה‪ ,‬הבית היה קטן מידי להכיל שבעה נפשות‪ .‬יעקב ירד בלימודיו ולבסוף הפסיק ללמוד ונעשה‬
‫שוליה לסנדלר‪ ,‬הוא היה פיקח וזריז ובמהרה למד את המלאכה‪ .‬מהכסף שהרוויח הצליח לשכור חדרון‪,‬‬
‫מעל דירתם של יצחק ומרים רובין‪ .‬הבחור הפיקח מצא חן בעיניהם והפך לבן בית אצלם‪ .‬מרים הדאגנית‬
‫דאגה להאכיל אותו וכשהוא רצה לשלם עבור הארוחות דחתה אותו "כשתהיה עשיר תשלם לנו" אמרה‪,‬‬
‫היא ידעה שהיתום המסכן בקושי משתכר על מנת לשלם שכר דירה‪ .‬יצחק מצא בו תלמיד מצטיין ולימד‬
‫אותו גרמנית ונגינה‪ .‬יעקב היה פיקח‪ ,‬חרוץ וידע איך לקנות את לב הבריות‪ .‬תחילה התחבב על הסנדלר‬
‫ובמהירה על לקוחותיו וממש מתחת לאפו של הסנדלר פתח לעצמו עסק משלו‪ ,‬הוא שכנע חלק מהלקוחות‬
‫לתת לו את נעליהם לתיקון‪ ,‬כמובן במחיר זול יותר‪ .‬את עבודות התיקון היה עושה בסתר בחדרו מבלי‬
‫שהסנדלר ידע על כך‪ ,‬כך הוא חסך פרוטה לפרוטה ומהכסף רכש כינור ישן והחל להופיע בחתונות‬
‫ובמקביל נרשם ללימודי הוראה וזאת בהשפעתו של שכנו יצחק ‪,‬שבו מצא אב שכל כך היה חסר לו‪.‬‬
‫"ההשכלה מאד חשובה"!! היה חוזר ואומר לו‪ .‬המקצוע שהכי קסם לו היה תנ"ך‪ .‬סיפורי התנ"ך הילכו‬
‫עליו קסם מיוחד ובמיוחד הסיפור על יעקב ורחל‪ .‬מהרגע הראשון שרגלו דרכה בבית שכניו‪ ,‬לא מש מבטו‬
‫מרחל‪ .‬הוא היה מאוהב בה‪ ,‬עוד לפני שידע מה היא אהבה‪ .‬אהבה זכה וטהורה‪ .‬בעיניו היא הייתה שיא‬
‫השלמות‪ .‬יופייה‪ ,‬עדינותה וביישנותה שבו את ליבו‪ .‬רחל הייתה צעירה ממנו בשלוש שנים‪ ,‬הוא ראה את‬
‫צמיחתה מילדה ביישנית לבחורה יפה‪ ,‬עדינה ושעדיין נשארו בה סימני ביישנות‪ ,‬שהיו גורמים לה‬
‫להסמיק מידי פעם ושהובלטו על רקע פניה הבהירות‪ .‬רחל הייתה מאוהבת בו בסתר‪ .‬לראשונה הוא הגיע‬
‫לביתם כשהוא היה בן חמש עשרה וחצי והיא הייתה בת שתיים עשרה וחודשיים‪ .‬יעקב נכנס בצעד‬
‫מהסס‪ ,‬כשהוא מחזיק את כובעו בידו וכיפה שחורה מכסה את ראשו‪ .‬עיניו הנוצצות והמלאות חיים משכו‬
‫את ליבה ‪ .‬באותו הרגע גמלה בה ההחלטה שהוא יהיה בעלה‪ .‬למרות ביישנותה היא הייתה החלטית וידעה‬
‫בדיוק מה שהיא רוצה והיא רצתה להיות אשתו של יעקב‪ .‬כשהיה מתיישב ליד השולחן‪ ,‬היא הייתה זו‬
‫שמעבירה לו את האורז והכופתאות‪ ,‬או מלח להמליח את המרק‪ .‬יעקב אהב אוכל מלוח‪ .‬היא הייתה עושה‬
‫זאת בחן האופייני לה כל כך‪ .‬הדברים לא נעלמו מעיני הוריה‪ ,‬את יעקב הם אהבו ובשמחה טפחו אותו‬
‫בתור חתנם לעתיד‪ .‬מעולם לא שאלו את עצמם איך ממשכורתו הזעומה הוא הצליח לחסוך די כסף על‬
‫מנת לרכוש כינור וגם לשלם את שכר הלימוד‪ ,‬הם ראו בו בחור ישר שמתפרנס בכבוד‪ ,‬וגם כשהסנדלר‬
‫נאלץ לסגור את הסנדליה בגלל שהלקוחות שלו נעלמו‪ ,‬לא חשדו שהאשם הוא ביעקב‪ ,‬הם אף עודדו‬
‫ועזרו לו לפתוח סנדלריה חדשה‪ .‬לסנדלריה לא הייתה הצלחה‪ ,‬כמעט ולא היו לקוחות‪ ,‬יעקב לקח הלוואה‬
‫לרכישת חומרים ולא ידע איך יצליח להחזיר את ההלוואה‪ .‬הוא לא ידע אם זה בגלל מזל רע‪ ,‬או בגלל‬
‫שהסנדלר‪ ,‬זה שהוא גזל את פרנסתו‪ ,‬קילל אותו‪.‬‬
‫יעקב לא ידע ולא ניחש שרחל מאוהבת בו‪ ,‬הרי מעולם לא החליפו משפט אחד שלם‪ .‬מעולם לא היו‬
‫לבדם‪ ,‬הוא היה מתבונן בה בשקיקה והיא הייתה מורידה את מבטה‪ .‬בלילות היה שוכב ער וחושב על רחל‬
‫ועל ההלוואה‪ ,‬מאין יקח כסף להחזיר את ההלוואה‪.‬‬
‫באחד הלילות‪ ,‬כשהיה בן שבעה עשרה‪ ,‬קרה דבר ששינה את חייו‪ .‬בבקר לא ידע אם זה היה חלום או‬
‫מציאות‪ ,‬או שניהם יחד‪ .‬בעודו שוכב ומתהפך במיטתו‪ ,‬נשמעה נקישה חזקה על הדלת‪ .‬יעקב קם ופתח את‬
‫הדלת‪ .‬בפתח עמד אדם לבוש גלימה שחורה וכובע שחור גדול כיסה את פניו‪ .‬הוא נכנס פנימה דוחף קלות‬
‫‪32‬‬
‫את יעקב‪ ,‬ניגש לארון הספרים‪ ,‬פתח אותו והוציא את ספר התנ"ך‪ ,‬זה שירש מאביו‪ ,‬הוא פתח אותו והחל‬
‫להקריא פסוקים מהתנ"ך‪ .‬הוא הבטיח ליעקב שכל משאלותיו יתגשמו אם יחתום איתו על ברית‪ .‬יעקב‬
‫ביקש שהסנדלריה תשגשג ושהוא יצליח בהוראה ושרחל תתאהב בו‪ .‬הזר הבטיח לקיים את משאלותיו‬
‫עם יחתום איתו על הברית‪":‬ספר התנ"ך יהיה עד" אמר והורה ליעקב להניח את ידו הימנית על הספר‪.‬‬
‫יעקב היסס‪ ,‬אך הזר זירז אותו והוסיף ואמר‪" :‬גם אביך חתם איתי על ברית"‪.‬‬
‫"האם אוכל לקבל תשובות מהספר‪ ,‬כשם שאבי קיבל"? שאל יעקב‪.‬‬
‫הזר אמר‪" :‬כמובן‪ ,‬זה חלק מההסכם"‪.‬‬
‫יעקב עדיין היסס‪ ,‬הוא שאל בחשדנות‪" :‬למה אתה רוצה לעזור לי?"‬
‫"אל דאגה! שום דבר לא ניתן בחינם‪ .‬אתה תקבל כל אשר נפשך חפצה‪ ,‬בתמורה אבקש רק דבר אחד‬
‫ממך"‪.‬‬
‫"מה אצטרך לתת לך"? שאל יעקב‪.‬‬
‫"רק דבר אחד פעוט‪ ,‬אבוא לדרוש אותו בעוד שלש שנים" צחק הזר ותפס חזקה בידו של יעקב והניח‬
‫אותו על ספר התנ"ך‪.‬‬
‫"חזור אחרי‪...‬אני יעקב בן דוד פבזנר מתחייב לתת דבר אחד ל‪....-‬ובתמורה לקבל כל מה שארצה"‪.‬‬
‫בבקר‪ ,‬יעקב זכר את הכל מעורפל‪ ,‬הוא לא ידע אם היה זה חלום‪ ,‬או מציאות וגם לא זכר‪ ,‬אם חזר עד‬
‫דברי הזר ומה היה שמו?‬
‫עוד באותו היום מזלו השתנה‪ ,‬כשהגיע לסנדלריה‪ ,‬חיכו לו כבר ראשוני הלקוחות‪ .‬תוך זמן קצר ידיו של‬
‫יעקב היו מלאות עבודה בסנדלריה החדשה ולמרות זאת סיים את חוק לימודיו בהצטיינות‪ ,‬וקיבל תעודת‬
‫הוראה‪ .‬כעבור שנתיים התקבל לעבודה בבית ספר היהודי ע"ש רוטשילד בתור מורה לתנ"ך‪ .‬את‬
‫הסנדלריה המשיך להפעיל על ידי שני עוזרים ששכר‪ ,‬הוא הכניס ציוד חדש והחל ליצר נעלי נשים‬
‫אלגנטיות‪ .‬הוא עשה חיל בשתי הקריירות‪ ,‬הן בתור מורה‪ ,‬והן בתור סנדלר‪ .‬גם רחל השתנתה‪ ,‬היא החלה‬
‫לדבר איתו‪ ,‬מבטיה האוהבים ליוו אותו‪ .‬הוא ביקש את ידה וכמובן שקיבל הסכמה מצד ההורים והכלה‪.‬‬
‫נערכו אירוסין בבית הכלה‪ ,‬החתונה נקבעה לקיץ‪.‬‬
‫בליל האירוסין‪ ,‬נשמעה דפיקה חזקה על הדלת‪ ,‬יעקב פתח את הדלת ובפתח ראה את אותו הזר‪ ,‬לבוש‬
‫בגלימה והמגבעת השחורה שכיסתה את פניו‪ .‬הוא נכנס פנימה ואמר‪:‬‬
‫"באתי לגבות את החוב"‬
‫יעקב התבונן בו בתימהון ואמר‪" :‬מה רצונך"?‬
‫"את רחל רוצה אני" אמר הזר‪.‬‬
‫"רחל"? נבהל יעקב‪".‬רק לא את רחל"‪.‬‬
‫"חתמנו על ברית‪ .‬אני עמדתי בכל התנאים‪ ,‬הסנדלריה שלך משגשגת‪ ,‬אתה מצליח בתור מורה‪ ,‬רחל‬
‫התאהבה בך‪ ,‬אתה מקבל תשובות מהספר וכעת מגיע לי תשלום – אני רוצה את רחל"‬
‫יעקב ניסה להתווכח איתו‪" :‬קח את הכל בחזרה‪ ,‬את הסנדלריה את ההוראה‪ ,‬רק אל תיקח את רחל"‪.‬‬
‫הוא ניסה לדחוף את הזר מחוץ לדלת‪ ,‬אך הזר היה חזק ממנו בהרבה ודחף אותו דחיפה חזקה‪ .‬יעקב ניסה‬
‫להימלט והזר בעקבותיו‪ ,‬לפתע נתקל בשולחן עליו נח ה"ספר"‪ .‬הוא תפס את ה"ספר" בחוזקה והניף אותו‬
‫לעבר הזר‪ ,‬הספר נחת על השולחן כשהוא פתוח באופן אקראי‪ .‬הזר נעלם לרגע ויעקב החל לקרוא את‬
‫הכתוב‪ ,‬בקול חלש שהחל להתגבר עד שנהפך לצעקה‪:‬‬
‫"שמע ישראל יהוה אלהינו יהוה אחד"‪ .‬הוא שוב חזר על המשפט‪ ,‬כשהוא אוחז בספר כבמגן‪.‬‬
‫הזר חזר‪ ,‬וככל שיעקב קרא בקול רם יותר‪ ,‬הוא החל להתכווץ ולבסוף נמוג לחלוטין‪.‬‬
‫רק אז יעקב נשם לרווחה ונישק את ה"ספר"‪ .‬ימים רבים עברו עד שיעקב נרגע לחלוטין מהתקרית ושכח‬
‫אותה‪.‬‬
‫מידי פעם‪ ,‬הוא אהב לפתוח את ספר התנ"ך בעמוד אקראי‪ .‬באחד הפעמים‪ ,‬עצם את עיניו ופתח את‬
‫הספר‪ ,‬כשפקח את עיניו התבונן בהתרגשות הולכת וגוברת בדף מולו‪ ,‬היה זה ספר בראשית פרק כח'‪,‬‬
‫הוא קרא בקול רם‪" :‬ויקרא יצחק אל יעקב ויברך אותו‪ ,‬ויצוהו ויאמר לו; לא תקח אשה מבנות כנען קום‬
‫לך פדנה ארם ביתה בתואל אבי אמך וקח לך משם אשה מבנות לבן אחי אמך‪ ."..‬יעקב האמין ששום דבר‬
‫לא קורה כך סתם ושזה משמים‪ ,‬שהוא פתח את הספר בפרשה שבה יצחק אביו של יעקב שלח אותו‬
‫לשאת את בת דודו לאישה והוא התאהב ברחל‪ .‬יעקב סגר את הספר בחיוך "הנישואין נקבעו משמים"‬
‫אמר ונישק את הספר‪ ,‬גם הפעם "דין הספר" לא אכזב אותו‪.‬‬
‫‪33‬‬
‫יעקב העריץ את ספר התנ"ך‪ .‬הוא היה מורה קפדן ודרש מתלמידיו משמעת ולימוד פסוקים בעל‪-‬פה‪.‬‬
‫התלמידים פחדו ממנו‪ ,‬ועם זאת העריצו את הידע שלו‪ .‬במהירה שמו יצא לתהילה בקרב האליטה של‬
‫המורים ו"המניות" של בית הספר "ע"ש רוטשילד" עלו בקרב הקהילה היהודית‪ .‬הורים רבים התחרו על‬
‫מספר מקומות מצומצם לרשום את ילדיהם‪.‬‬
‫יעקב ידע שעתידו המקצועי מובטח‪ ,‬בין אם זה בהוראה ובין אם זה בסנדלריה המשגשגת שבבעלותו‬
‫וכמובן שהיו לו תוכניות נוספות להתעשרות‪ ,‬אבל קודם כל הוא עמד להגשים את השאיפה הכי חשובה‬
‫שלו – להינשא לרחל‪ .‬הוא רצה לתת לה חיים טובים ונוחים‪ .‬הוא היה מאושר ועם זאת הרגיש שעננה‬
‫מעיבה על האושר שלו‪ .‬בימים האחרונים‪ ,‬דמותו של יום טוב לוין‪ ,‬עלתה וצצה בעיני רוחו ואיתה‬
‫האשמה‪" :‬אביך רוצח"! זה החל מלפני שבוע‪ ,‬כשיעקב החליט יום אחד לפתוח את הספר בעמוד אקראי‪.‬‬
‫לנגד עיניו ריצדו אותיות הפסוק‪" :‬אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה‪ ."..‬האם יתכן ויום טוב סיפר את‬
‫האמת והספר שייך לו ולמשפחתו‪ ,‬ואביו שחמד את הספר אשם במותו של לוין האב‪ .‬יעקב ניסה לדחוק‬
‫את המחשבה‪ ,‬ועל דרישתו של הזר‪ ,‬לא רצה לחשוב כלל‪ ,‬הרי הצליח להבריח אותו בעזרת הפסוק‬
‫מהתנ"ך‪ .‬המחשבה על אביו חזרה וצצה בראשו ואיתה הידיעה שאביו היה שקרן וגנב והוא יעקב עומד‬
‫להיענש על חטאי אביו‪ .‬במשך השבוע‪ ,‬כשעשה בינו לבין עצמו את חשבון הנפש‪ ,‬צצה בראשו המחשבה‪,‬‬
‫שמשך כל התקופה מאז האשמתו של יום‪-‬טוב‪ ,‬יעקב ידע שהוא דובר אמת‪ ,‬ורק חמדנותו מנעה ממנו‬
‫להחזיר את ה"ספר"‪" .‬אני לא יותר טוב מאבי"‪ ,‬אמר בקול רם ונבהל‪ .‬קשה היה לו לוותר על ה"ספר"‪.‬‬
‫בבקר קם בהרגשה‪ ,‬שעליו להחזיר אותו ובמשך היום התחרט ושוב חלילה‪.‬‬
‫"מה לעשות"? צעק בקול רם והתבונן ב"ספר"‪ ,‬הוא הרגיש שה"ספר" קורא לו‪ .‬הוא עצם את עיניו‬
‫ובידיים רועדות פתח אותו‪ .‬כעבור מספר שניות פקח אותן והתבונן בכתוב‪ ,‬לנגד עיניו ריצד הפסוק‪:‬‬
‫"ודנא כתבא די רשים מנא מנא תקל ופרסין"‬
‫צעקה נפלטה מגרונו' "הספר" נשמט מידיו ונחת על הרצפה‪ .‬יעקב התיישב על הכסא ותפס את ראשו‪ .‬הוא‬
‫ידע שגזר דינו נחרץ‪" .‬לא"!! צעק "אלוהים אני רוצה לחיות"!! הוא נזכר בפעם הקודמת‪ ,‬שבה קרא את‬
‫הפסוק‪ ,‬היה זה באותו היום שבו הוריו נספו בשריפה‪ .‬אז הוא לא הבין את המשמעות הנוראה של הפסוק‪,‬‬
‫אבל היום‪ ,‬בהיותו מורה לתנ"ך‪ ,‬הבין גם הבין‪ ,‬שהפסוק מספר דניאל‪ ,‬מתאר את המשתה שערך בלשאצר‬
‫מלך בבל‪ ,‬שבמהלכו הוציא את כלי הקודש מבית המקדש בירושלים וחיללם‪ ,‬לפתע הופיע יד ורשמה על‬
‫הקיר בארמית את הפסוק"‪"..‬מנא מנא‪ "..‬והפרוש היה שלאחר שאלוהים מנה את מעשיה של ממלכת בבל‬
‫ושקל אותם‪ ,‬מצא שהמעשים הרעים עולים על המעשים הטובים‪ ,‬גזר הדין כבר נחרץ ואין להשיבו‪.‬‬
‫שוב נזכר בזר ובהבטחתו‪ ,‬למה היה חלש אופי והתפתה?‬
‫הרגיש‪ ,‬שידיו שפתחו את ה"ספר" מלוכלכות ושהלכלוך דבק בכל גופו‪ ,‬באופן נואש רצה להתרחץ‬
‫ולהוריד ממנו את כל הזוהמה שדבקה בו‪ .‬הוא זעק בקול רם את הפסוק‪:‬‬
‫"שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד"‪ ,‬ושוב קרא את הפסוק‪ .‬שלווה ירדה עליו ואיתה הידיעה מה עליו‬
‫לעשות‪ ,‬הוא התלבש במהירות‪ ,‬חבש את כובעו וירד במדרגות‪ ,‬כמעט בריצה‪ ,‬עליו להגיע במהירות‬
‫למקווה‪ ,‬הוא קיווה ששם‪ ,‬במקום הקדוש‪ ,‬יצליח לנקות את הזוהמה ולמנוע את גזר הדין‪.‬‬
‫המקווה שכן במרחק שני רחובות מביתו‪ ,‬אבל באותו הבקר‪ ,‬היה נדמה לו שהמרחק הוא רב‪ .‬זה מספר‬
‫חודשים שלא ביקר במקום ורגש אשמה תקף אותו‪ ,‬הוא רצה להגביר את מהירות הליכתו‪ ,‬אך פיק ברכיים‬
‫תקף אותו וההליכה קשתה עליו‪ .‬קור החל להתפשט בגופו‪ ,‬זה החל מכפות הרגליים‪ ,‬עלה למעלה ונעצר‬
‫במקום שבו שכן ליבו‪ .‬הקור היה נורא‪ .‬יעקב סגר את הכפתור האחרון של מעילו ולמרות שקרני השמש‬
‫חיממו את האוויר‪ ,‬גופו החל לרעוד מקור‪ .‬ברגליים מדשדשות עבר את גוש הבתים והתקדם לרחוב הבא‪.‬‬
‫מוחו היה טרוד‪ ,‬הוא ניסה לשקול את כל מעשיו הטובים‪ ,‬מול מעשיו הרעים‪:‬‬
‫הוא היה מורה טוב ותלמידיו היו בקיאים ברזי התנ"ך‪ .‬מצד שני הוא גזל את הפרנסה מהסנדלר ופתח‬
‫במקומו סנדלריה משגשגת‪ .‬הוא רשם לעצמו‪ ,‬למצוא את הסנדלר‪ ,‬ולפצות אותו על כל הנזקים הכספיים‬
‫שגרם לו‪.‬‬
‫הוא תרם לקבצנים‪ ,‬אבל מצד שני‪ ,‬כשיצחק רובין ביקש לשלוח כסף לפולין על מנת לרכוש כרטיסי טיסה‬
‫לילדים שגדלו בבית יתומים בוורשה‪ ,‬התעלם מהבקשה‪ ,‬אפילו אם היא לא נאמרה במפורש על ידי יצחק‪,‬‬
‫הוא עשה את עצמו כלא מבין ולא היה מוכן להשתתף במגבית‪ .‬בעיניו זה נראה כבזבוז לשלוח כסף‬
‫‪34‬‬
‫לילדים זרים‪ ,‬היו לו תוכניות חשובות יותר לגבי כספו‪ .‬אבל כעת תקפו אותו יסורי מצפון והוא החליט‬
‫לתרום בנדיבות למטרה שכל כך חשובה להוריה של רחל‪.‬‬
‫הוא נאנח בהקלה ומעט חום החל להתפשט בגופו‪ .‬אבל אז נזכר בחטא הנורא ביותר! שיעקב רצה להיזכר‬
‫בו‪ ,‬הברית שחתם עם הזר‪ ,‬שהוא לא ידע את שמו‪ ,‬אך ניחש זאת‪ ,‬למה התפתה?‬
‫"מגיע לי להישרף בגיהינום" עברה מחשבה במוחו‪ ,‬ומחשבה תפסה את מקומה‪:‬‬
‫"בכל אשם אבי שגזל את הספר"‪ .‬עליו להחזיר את הספר ליום‪-‬טוב ומשפחתו‪.‬‬
‫"שמע ישראל יהוה אלוהינו יהוה אחד" אמר בקול רם ושוב חזר על המשפט בדבקות‪ ,‬ולא השגיח‬
‫בפיגומים שהקיפו את הבנין‪ ,‬שבו שכן המקווה‪ .‬לפתע אחד הפיגומים התמוטט ושק מלא מלט צנח‬
‫מהקומה העליונה ונחת על ראשו של יעקב‪ .‬הוא מת במקום‪.‬‬
‫‪35‬‬
‫ספר רביעי‬
‫התקומה‬
‫"מה אני אשם שאבי גזל את הספר"! אמר יעקב פבזנר בקול רם‪ ,‬ונבהל מקולו‪ .‬עליו להחזיר את‬
‫הספר ליום‪-‬טוב ומשפחתו‪ ,‬חשב ולא השגיח בפיגומים שהקיפו את הבנין‪ ,‬שבו שכן המקווה‪ .‬לפתע‬
‫אחד הפיגומים התמוטט ושק מלא מלט צנח מהקומה העליונה ונחת על ראשו של יעקב‪ .‬הוא מת‬
‫במקום‪.‬‬
‫נשמתו של יעקב פבזנר ריחפה באוויר‪ ,‬ההרגשה הייתה נפלאה‪ ,‬הוא היה חופשי ומשוחרר וכבחבלי קסם‬
‫נמשך כלפי מעלה‪ .‬לפתע שמע צעקות‪ ,‬שהפרו את השלווה העילאית שהרגיש‪ .‬הוא התבונן למטה לכיוון‬
‫הצעקות וראה התקהלות אנשים‪ ,‬שדיברו בהתרגשות רבה וחלקם אפילו צעקו‪ .‬המקום נראה מוכר‪ .‬הוא‬
‫רצה להמשיך במעופו‪ ,‬אך ההתקהלות הטרידה ומשכה את תשומת לבו‪ .‬הוא נעצר והחל לרדת‪ ,‬וככל‬
‫שירד‪ ,‬המקום נראה מוכר יותר‪ ,‬למולו ראה את מבנה המקווה‪ .‬על המדרכה‪ ,‬בכניסה ראה גופה שרועה‪,‬‬
‫שראשה היה מכוסה בשק מלט‪.‬‬
‫"מסכן! איזה מוות נורא"! שמע אנשים מדברים‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬הזדעזע‪ ,‬הוא זיהה את המעיל השחור‪ ,‬זה שהכפתור השלישי בו נתלש ועדיין לא הספיק לתפור‬
‫כפתור חדש במקומו והנעליים שתפר במו ידיו‪ ,‬העשויות מעור רך‪ ,‬אי אפשר היה שלא לזהותם ‪ -‬היה זה‬
‫גופו השרוע על המדרכה‪" .‬אני חי!" צעק וקולו לא נשמע‪ .‬מעוצמת הזעזוע הרגיש שהוא מתרומם בחזרה‬
‫באויר‪ .‬מרחוק ראה מישהו מרים את שק המלט מעל גופו המרוסק ואחר כך את הרב מוריד את הטלית‬
‫שלו‪ ,‬ותוך כדי שהוא ממלמל פסוקים‪ ,‬ומכסה בה את ראשו‪.‬‬
‫הוא ניסה לעצור את המעוף‪ ,‬אך ללא הצלחה‪ ,‬הוא עלה במהירות למעלה‪ .‬הרחוב והמקווה הלכו והתרחקו‪,‬‬
‫הוא הרגיש הרגשה של כמיהה למשהו בלתי ידוע והרגשה נפלאה של שחרור‪ ,‬שוב הגופה לא הטרידה‬
‫אותו‪ .‬האדמה הלכה והתרחקה‪ ,‬ואילו העננים הלכו וקרבו‪ .‬האוויר נהיה סמיך ויעקב הרגיש את עצמו‬
‫כנוצה המרחפת בתוך שמיכת פוך‪ .‬למרות שהראות הייתה מוגבלת‪ ,‬לא היה בו שום פחד‪ ,‬אלא ביטחון‬
‫ושלווה‪ .‬מרחוק נשמעו קולות שירה‪ ,‬שהלכו וקרבו‪" :‬יעלה ויבוא‪...‬יעלה ויבוא" שרו הקולות‪.‬‬
‫לפתע הרגיש ביד האוחזת בו ומובילה אותו לכיוון הקולות השרים‪.‬‬
‫"ברוך בואך"! אמר הזר המוביל‪.‬‬
‫יעקב נעצר בבהלה‪ ,‬צמרמורת אחזה בו‪.‬‬
‫"אל תירא" הרגיע אותו הזר‪" .‬שמי חנניה בן אברהם ואני המנחה שלך"‪.‬‬
‫" האם אני חולם"? חשב יעקב‪ ,‬בעת שהזר המשיך להוביל אותו לעבר קולות השירה‪ .‬לפתע שמיכת הפוך‬
‫נחצתה לשניים ולנגד עיניו המשתהות ראה מקהלה של ילדים לבושים בגלימות לבנות השרים‪:‬‬
‫"יעלה ויבוא‪..‬יעלה ויבוא"‪.‬‬
‫יעקב מצמץ בעיניו‪ ,‬הכל בטח חלום והוא עוד מעט יתעורר‪ ,‬חשב לעצמו‪.‬‬
‫"אתה לא חולם" הרגיע אותו חנניה‪ ,‬בעת שהוא הוביל אותו לעבר השביל שהתגלה בפניהם‪ .‬ליעקב לקח‬
‫מספר דקות להסתגל לאור החזק שקידם את פניו‪ .‬הוא התבונן לכיוונו של חנניה‪ .‬גם הוא לבש גלימה‬
‫לבנה‪ ,‬זקן ארוך עיטר את פניו ומצחו היה חרוש קמטים‪ .‬עיניו שחייכו לעבר יעקב הביעו חמלה וכאב גם‬
‫יחד‪.‬‬
‫"האם אני חולם"? שאל יעקב‪.‬‬
‫"לא אתה לא חולם‪ ,‬בני! הגעת אל המנוחה והנחלה‪ .‬נשלחתי כדי לעזור לך בדרכך החדשה"‪.‬‬
‫יעקב‪ ,‬נזכר במקווה וזע בחוסר שקט‪" ,‬אבל אני ממהר‪ ,‬אני חייב להגיע למקווה"‪.‬‬
‫"שש‪ "..‬היסה אותו חנניה וליטף את ראשו "הסר דאגה מראשך‪ .‬כאן אף אחד לא ממהר"‪.‬‬
‫"לא! אתה לא מבין" נזעק יעקב "אין לי זמן‪ ,‬אני חייב להגיע למקווה לפני החתונה‪ .‬היום אני מתחתן עם‬
‫רחל"‪.‬‬
‫חנניה התבונן ביעקב במבט מלא רוך וכאב‪" :‬מסכן‪ ,‬אתה עדיין לא מבין‪ ,‬לא תהיה שום חתונה‪ .‬אתה מת!"‬
‫"מת"? זעק יעקב בכאב והתנדנד ומט לנפול‪ .‬ברגע האחרון חנניה הצליח לתפוס אותו‪.‬‬
‫‪36‬‬
‫"מוות זה לא כל כך נורא כמו שאתה חושב" הרגיע אותו חנניה‪" .‬קשה לקבל את המוות‪ .‬אולם‬
‫כשמתרגלים למקום‪ ,‬רואים שזה לא כל כך נורא‪ .‬אתה לא צריך לדאוג לשום דבר‪ .‬המטלה היחידה‬
‫שמוטלת עליך היא ללמוד להטיב את דרכיך‪".‬‬
‫יעקב הרגיש בכאב המפלח אותו‪ .‬שוב לא יראה את רחל אהובתו‪ .‬לפתע החל לבכות‪ ,‬בכי שקט שהלך‬
‫והתחזק‪ .‬בכה על רחל ועל הוריו שנספו בשריפה ועל חייו המבוזבזים‪ .‬חנניה נתן לו לפרוק את צערו‬
‫וכשנרגע ופסק מבכי; פנה אליו חנניה ואמר‪:‬‬
‫"אספר לך סיפור‪:‬‬
‫לפני שנים רבות‪ ,‬חי בקושטא שבתורכיה יהודי ירא שמיים‪ .‬כל חייו עשה מעשים טובים‪ .‬הלך עם הבריות‬
‫בדרכי נועם‪ .‬לא ניבל את פיו‪ .‬מעולם לא פגע באף יצור חי‪ .‬הקפיד על כל מצווה קלה כחמורה‪ .‬צם‬
‫בימים הנוראים ובראשי חדשים‪ .‬פרנסה הייתה לו בשפע‪ ,‬הפריש מעשר לעניים‪ .‬הוא היה סופר סתם‬
‫והתפרנס מכתיבת ספרים‪ .‬שמועות על ע בודותיו הגיעו למרחוק‪ ,‬ובמיוחד על ספר התנ"ך המפואר שהכין‬
‫עבור בית המדרש‪.‬‬
‫השמועה אודות הספר הגיע עד לשולטן‪ ,‬שהתקנא בתנ"ך המפואר‪ .‬יום אחד קרא לו לבוא לארמונו ואמר‬
‫לו‪" :‬אני מצווה עליך להכין לי ספר תנ"ך הכי מפואר‪ ,‬שאי פעם הכנת‪ ,‬שיהיה מעוטר בזהב ובאבני חן‪".‬‬
‫נבהל היהודי‪ ,‬להכין ספר תנ"ך לעובד אלילים!!‬
‫בעודו עומד ומתלבט‪ ,‬שאג עליו השולטן‪" :‬אם תסרב‪ ,‬דמך בראשך!!!" ושילח את היהודי לתא הכלא‪.‬‬
‫ישב היהודי בכלא וחשב‪ ,‬אם יסרב לשולטן‪ ,‬הרי ראשו יותז‪ ,‬מה יהיה על אשתו ובתו שעומדת להינשא‬
‫בחודש הבא ומצד שני איך יכתוב ספר קדוש לעובד אלילים וכך כל הלילה ישב בתא הקר וחשב‪ .‬השכם‬
‫בבוקר הזמין אותו אליו השולטן ושאל‪" :‬מה החלטת יהודי?" והראה לו מצידו הימני תיבה מלאה בזהב‬
‫ואבני חן ומצידו השמאלי שומר המחזיק חרב חדה‪:‬‬
‫"מה החלטת? האם לקבל כל הזהב? או למות"?‬
‫התבונן היהודי בתיבה ואחר כך בשומר ושוב לסירוגין בתיבה ובשומר המאיים עליו בחרב חדה‪ .‬החליט‬
‫שאינו רוצה למות‪ ,‬פנה לשולטן כשהוא משתחווה בכניעה ואמר‪:‬‬
‫"אשמח לכתוב את הספר ולקבל את שכרי"‪ ,‬כך מצא את עצמו כותב ספר מפואר ומדקדק על כל אות ועל‬
‫כל מילה‪ ,‬עד שהגיע לספר דניאל‪ ,‬נעצר בפרק ה' פסוק כ"ה וידו התחילה לרעוד‪ ,‬ניסה להתגבר על הרעד‬
‫וכתב‪":‬ודנא כתבא די רשים" והרעד התבגר וידו לא נשמעה לו ובמקום המילים "מנא מנא" נרשם "מנע‬
‫מנע"‪ .‬היהודי ההמום הרגיש שזה אות משמים ושעליו להכניס לספר המפואר טעויות כתיב על מנת לפסול‬
‫אותו וכך הכניס עוד מספר טעויות עד שסיים את כתיבת הספר ועיטר אותו באבני חן וזהב‪ .‬את הספר‬
‫הגמור הביא לשולטן‪.‬‬
‫השולטן בחן את הספר‪ ,‬התרשם מאוד‪ .‬היהודי ביקש לקבל את תיבת הזהב המובטחת לו‪ .‬השולטן חייך‬
‫מתחת לשפמו‪" .‬ראשית כל אבדוק את הספר ורק לאחר מכן אתן את שכרך ואם אהיה מרוצה אפילו‬
‫אכפילו"‪.‬‬
‫יצא היהודי מרוצה מאת השולטן ולא ניחש כלל שהשולטן הערמומי חושד בו‪ .‬השולטן שלח את הספר‬
‫לבדיקה מדוקדקת וכשהתבררה התרמית‪ ,‬קרא אליו את היהודי והורה לשומר להתיז את ראשו‪ .‬השומר‬
‫הניף את הגרזן ופגע ביהודי‪ ,‬וכשהוא פצוע אנוש ומדמם ודמו הכתים את כריכתו של הספר והתערבב‬
‫בדיו שטרם יבשה‪ ,‬קילל את השולטן ואת כל מי שיחזיק בספר‪ ,‬ימות מוות לא טבעי ונפח את נשמתו‪.‬‬
‫יצאה בת קול ואמרה‪" :‬את הקללה של הגוסס אי אפשר להחזיר‪ ,‬אולם היא תחול רק על כל רודף בצע‬
‫ושלמונים ולא על מי שליבו נקי‪".‬‬
‫יעקב הקשיב לסיפור ונדהם‪" :‬האם זה הספר שהיה ברשותי?"‬
‫"כן" ענה לו חנניה "זה הספר המקורי‪ ,‬שעבר שינויים במשך הדורות‪".‬‬
‫אחר כך הוסיף ואמר בקול חמור‪":‬אתה כרתת ברית עם השטן בעבור בצע כסף וטובות הנאה"‪.‬‬
‫"האם אתה השטן?" נבהל יעקב‪.‬‬
‫"חס וחלילה"! נרתע חנניה‪" .‬בזכות התפילה שלך‪ ,‬ניתנה לך הזדמנות לכפר על עוונותיך"‪.‬‬
‫יעקב נרעד‪ ,‬המחשבה על השטן הבהילה אותו‪ ,‬הוא נזכר בתפילה‪" :‬שמע ישראל‪"...‬‬
‫"מי אתה? ומה תפקידך"‪ ,‬המשיך ושאל‪.‬‬
‫‪37‬‬
‫"אני חנניה בן אברהם‪ ,‬לצערי הייתי הסופר שכשל ובעבור בצע כסף כתבתי ספר למשומד‪ ,‬מאז תפקידי‬
‫כאן לקבל את כל הבאים שאחזו בספר ומתו בטרם עת ולהנחותם בדרך הישר"‪.‬‬
‫"מנוול!! בן בליעל!! גזלת לי את חיי!!" צעק יעקב‪.‬‬
‫"הרגע" ניסה להרגיע אותו חנניה‪" .‬אני מצטער‪ ,‬אבל את הנעשה אין להשיב"‪.‬‬
‫"להירגע? איך אני יכול להירגע‪ .‬היום היה אמור להיות היום הכי מאושר שלי‪ ,‬עמדתי להינשא לרחל‬
‫ואתה גזלת לי האושר‪ .‬אני עדיין צעיר ורוצה לחיות!! אני רוצה לחיות!!! אתה זקן‪ ,‬אבל אני צעיר ורוצה‬
‫לחיות"‪ .‬צעק יעקב והתקרב באיום אל חנניה‪ ,‬שנסוג לאחור‪.‬‬
‫"מי הממונה כאן? אני רוצה לדבר עם הממונה!" צעק יעקב ומצעקותיו מקהלת המלאכים השתתקה‪.‬‬
‫"ש‪...‬ש‪ "..‬ניסה להשתיקו חנניה "עליך להוריד את הטון וללמוד להבליג"‪.‬‬
‫"להבליג? מנוול!!! מי נתן לך את הזכות להטיף לי מוסר! ר ו צ ח! רצחת אותי ואת הורי‪ ,‬ומה הייתה‬
‫אשמה אמי? מימיה לא הרעה לאף אחד!" צעק יעקב והניף אגרוף לכיוונו של חנניה‪ .‬לתדהמתו‪ ,‬ראה את‬
‫חנניה צוחק בעת שידו חצתה את גופו ויצאה מצידו השני‪ .‬לפתע חנניה החל נמוג‪ .‬תחילה נמוגו רגליו‪,‬‬
‫אחר כך שאר גופו ולבסוף ראשו‪" .‬כשתהיה מוכן ללמוד‪ ,‬אחזור" אמר בטרם נעלם כליל‪.‬‬
‫יעקב התבונן בידיו‪ ,‬הן נראו אמיתיות‪ ,‬כשנגע בגופו‪ ,‬ראה שאין זה גופו‪ ,‬אלא צללית‪ .‬ידו נגעה בבטנו‬
‫ולזוועתו ראה את ידו חוצה את גופו ויוצאת מצידו השני‪ .‬כמו חנניה כך גם הוא היה אוויר‪ .‬עדיין הדהדו‬
‫באוזניו מילותיו של חנניה "כשתהיה מוכן"‪ .‬יעקב לא היה מוכן‪ .‬אמנם לא היה לו גוף‪ ,‬אבל היו לו רגשות‬
‫וזיכרונות‪ .‬החיים נלקחו ממנו‪ ,‬אבל הוא נשבע לעצמו‪ ,‬שלעולם לא יוותר על זיכרונותיו ורגשותיו‪ .‬האור‬
‫החזק החל נמוג ועלטה השתלטה על המקום‪ .‬היה לו רצון חזק ללכת בעקבות האור‪ ,‬אך הוא ידע שהאור‬
‫ימחק וישכיח את זיכרונותיו ורגשותיו ועליהם לא רצה לוותר‪ .‬עדיף להישאר בעלטה ולזכור‪ .‬כך הסתובב‬
‫גישש באפלה‪" .‬חייבת להיות דרך לחזור בחזרה" חשב וחיכה לשעת הכושר‪.‬‬
‫עברו עשרות שנים ויעקב המשיך לגשש באפלה‪ .‬מידי פעם הבחין בנשמות חדשות שהגיעו ובמדריכים‬
‫שהובילו אותם לכיוון האור‪ ,‬לא פעם קינא בהם‪ ,‬באיזה קלות השתכנעו ללכת לכיוון האור ולשכוח את‬
‫הכל‪ ,‬הוא היה עייף ולא פעם נפשו כמהה ללכת בעקבותיהם‪ ,‬אך אז נזכר ברחל ובעוול שנגרם לו ושוב‬
‫מצא את עצמו לבדו בעלטה‪ .‬מידי פעם נתקל בנשמות אבודות כמוהו והתעלם מהן‪ .‬פעם אחת היה נדמה לו‬
‫שהוא שומע קול מוכר‪ ,‬בהתרגשות התקרב לכיוון הקול‪ ,‬בהציצו מהאזור החשוך‪ ,‬ראה פנים מוכרות‪ ,‬היה‬
‫זה חנניה בן אברהם‪ ,‬שאמר את אותו המשפט‪:‬‬
‫"אני חנניה בן אברהם‪ ,‬לצערי הייתי הסופר שכשל ובעבור בצע כסף כתבתי ספר למשומד‪ ,‬מאז תפקידי‬
‫כאן לקבל את כל הבאים שאחזו בספר ומתו בטרם עת ולהנחותם בדרך הישר"‪.‬‬
‫יעקב נסער‪ ,‬קורבן נוסף של חנניה הגיע‪ ,‬הוא אפילו לא שמע את דבריו של הקורבן‪ ,‬הוא התקרב אליו‬
‫במטרה להזהירו‪ ,‬אך המשך דבריו של חנניה עצר בעדו‪:‬‬
‫"אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה‪ .‬אבותיך המירו את דתם ולמשומד אסור לאחוז בספר הקדוש"‪.‬‬
‫"משומד"? המילה הנוראה עצרה את יעקב והוא מיהר להסתלק משם‪ .‬רק כשהתרחק ונרגע‪ ,‬התחרט‪ ,‬היה‬
‫עליו לתפוס את חנניה ולהכריחו לתת לו לחזור בחזרה‪ .‬במעופו בחלל‪ ,‬שמע שהיו מספר מקרים בודדים‪,‬‬
‫בהם הורשו הנשמות לחזור בחזרה לאדמה‪ .‬יעקב החליט שהוא חייב לחזור בחזרה וחיכה לשעת הכושר‪.‬‬
‫עברו עוד שנים‪ .‬אך בממלכת הדמדומים הזמן עמד מלכת‪ .‬אם היו מספרים ליעקב שעברו שמונים שנה‬
‫לא היה מאמין‪ .‬לגביו‪ ,‬היה זה לא מזמן‪ ,‬שהלך למקווה ונהרג בפתחו‪ ,‬הוא האמין שרחל עדיין מחכה לו‬
‫ולא יודעת מה ארע לאהובה‪.‬‬
‫יום אחד‪ ,‬שמע את קולו של חנניה וקול נוסף‪ ,‬שניהם דיברו בטון נמוך‪ ,‬יעקב שחיכה לקול הזה הרבה זמן‪,‬‬
‫זיהה אותו בקלות‪ .‬הוא התקרב בשקט למקום‪ ,‬נזהר לא להתגלות ושמע את שיחתם‪:‬‬
‫"באתי לקבל את הנשמה ולהדריכה" אמר חנניה‪.‬‬
‫"לפי הרישומים" ענה הקול הנוסף "ישנה כאן טעות‪ .‬הנשמה הגיעה לכאן בטעות‪".‬‬
‫"טעות? איך יתכן הדבר?" שאל חנניה‬
‫"לפי הרישומים עליו למות רק בעוד ארבעים שנה" ענה‪.‬‬
‫‪38‬‬
‫"איך זה קרה?" שאל חנניה "הרי זו ממש שערורייה"‪.‬‬
‫"זה קרה בגלל שנתנו את המלאכה למתלמד לא מנוסה" ענה הקול "מה שעניין אותו היה שמו של‬
‫הקורבן‪ ,‬והוא לא בדק את הכתובת כהלכה‪ .‬קרה המקרה‪ ,‬שלשני אנשים היה שם זהה‪ ,‬אותו רחוב ואותו‬
‫מספר בית‪ ,‬אלא שהאחד גר בבוסטון והשני בניו‪-‬יורק ובמקום להגיע לבוסטון‪ ,‬המתלמד הגיע לניו‪-‬יורק‬
‫ומכך נבע הבלבול הנורא"‪.‬‬
‫"מה עושים?" שאל חנניה בבהלה‪.‬‬
‫"העניין הובא בפני החלונות הגבוהים ויצא צו המורה לתקן את העוול הנורא שנגרם לקורבן המסכן‪ .‬יש‬
‫למהר ולעשות את ההחלפה עוד לפני שיקברו את הגופה‪ .‬עליך ללוות את המתלמד ולדאוג שהחלפה‬
‫תבוצע כהלכה‪".‬‬
‫"מה פתאום אני?" צעק חנניה‪" .‬אני עסוק מאוד‪ .‬אני מעביר כעת את הקורס על חטא ועונשו‪ .‬לא אוכל‬
‫לעזוב את הסטודנטים באמצע הסמסטר‪ .‬עלי להכינם לבחינות‪ .‬אתה יודע מה קורה לתלמיד שנכשל‪".‬‬
‫"אתה צודק" ענה הקול‪" .‬אסור לעזוב באמצע‪ .‬אבל מה עושים? יש לבצע את הצו כלשונו ואין לי מלאכים‬
‫פנויים‪ .‬כולם עסוקים בקודש"‪.‬‬
‫"תשלח את המתלמד לבד" ענה חנניה‪" .‬עליו ללמוד מטעויותיו‪ .‬בטוח שהפעם לא יטעה‪ ,‬הרי בסך הכל‬
‫עליו להחליף בין הנשמות ולהחזיר את הנשמה שהגיעה לכאן לגופה שנמצאת בבית העלמין‪".‬‬
‫לאחר מספר שניות‪ ,‬שאל חנניה ‪":‬הנשמה היא של יהודי?"‬
‫"לא‪ .‬גם כאן הוא טעה‪ ,‬זו שבבוסטון הייתה של יהודי‪".‬‬
‫"האם הנשמה של היהודי קשורה לספר הקדוש?" שאל חנניה‪.‬‬
‫נשמע רשרוש של דפים ולאחריו הקול הזר אמר‪" :‬משונה‪ ,‬בספר הנשמות הנשמה לא קשורה אליך‪ .‬אני‬
‫לא מבין איך שמך השתרבב לכאן‪ .‬מה הקשר שלך לעניין"?‬
‫יעקב הרגיש בתחושה של התרגשות העוברת בגופו‪ ,‬הוא ידע שהגיעה שעת הכושר לה חיכה כל כך הרבה‬
‫זמן ולכן ולא נשאר לשמוע את המשך שיחתם‪ ,‬מזימה התרקמה במוחו – עליו להתחלף עם הנשמה‬
‫שהגיעה בטעות‪ .‬לא רחוק משם עמדה נשמה מבולבלת‪ ,‬של גבר נאה‪ ,‬שחרחר‪ ,‬לבוש בחליפה שחורה‬
‫מהודרת‪ ,‬שנראה ממש כמו חתן‪ .‬יעקב בחן אותו‪ ,‬גובהם ומבנה גופם היה זהה‪ ,‬גם אותו צבע העיניים‬
‫והשער גם כן דומה‪ .‬הוא היה מבוגר קצת וללא הזקנקן שעיטר את פניו של יעקב אפשר היה לחשוב שהם‬
‫אחים‪.‬‬
‫יעקב ניגש אליו ופנה אליו בנועם‪:‬‬
‫"שמי חנניה בן אברהם ואני המדריך שלך ונשלחתי להנחותך לדרך הישר"‪.‬‬
‫"היכן אני נמצא?" שאל הזר‪.‬‬
‫"אתה מת והגעת לעולם הבא"‪ .‬אמר יעקב‬
‫"מת? מה פתאום מת?"‬
‫יעקב ידע שאין לו הרבה זמן ולכן הורה לזר להוריד את החליפה‪.‬‬
‫"אשמור לך על החליפה עד שתהיה ראוי לה‪ .‬בינתיים אתה יכול למדוד את בגדי שלי" ומסר לו את מעילו‪.‬‬
‫הזר הוריד בצייתנות את החליפה ולבש את בגדיו של יעקב‪.‬‬
‫"הדבר הכי חשוב שעליך לזכור‪ ,‬שכאן שמך הוא יעקב" אמר לו‪.‬‬
‫"יעקב? מה פתאום זה לא שמי‪ ".‬התקומם הזר‪.‬‬
‫"אם אתה רוצה לחזור בחזרה‪ ,‬עליך לשמוע בקולי"‪.‬‬
‫"לחזור" כן הוא רצה לחזור ולנקום‪.‬‬
‫יעקב הלבוש בחליפה ההדורה‪ ,‬מיהר לפגוש את המתלמד‪ .‬הוא היה מאושר‪ ,‬הוא חשב שיספיק להגיע‬
‫בדיוק בזמן לחתונה‪ ,‬הרי הוא כבר היה לבוש כחתן‪ .‬יהונדב‪ ,‬המלאך‪ ,‬התבונן בו בחשדנות‪ ,‬הוא נראה‬
‫משום מה שונה‪ ,‬יעקב כלא את נשמתו‪ ,‬למרות החששות שחש‪ ,‬שמא זהותו הבדויה תתגלה‪ ,‬החזיר לו מבט‬
‫תמים‪ .‬המבט בלבל את יהונדב‪ .‬אסור לו שוב לטעות‪ ,‬הספיקה לו טעות אחת והיא עלתה לו ביוקר‪ .‬לולא‬
‫ההמלצה של מי שהיה אביו בחיים הגשמיים לא היה מתקבל לתפקיד כה רם‪ ,‬המלעיזים עליו טענו שהוא‬
‫צעיר מידי ושאין לו את הניסיון הדרוש לכך‪ .‬יהונדב הסמיק כשנזכר בפגישה שהייתה לו עם האחראי על‬
‫המתלמדים‪ ,‬אשר בדרך כלל נהג בסלחנות כלפי תלמידיו‪ ,‬אלא שהפעם מבטו היה חמור‪" :‬המלאך יהונדב‬
‫(פתח ואמר בקול חמור) המעשה שלך חמור ביותר! (ובקול רך יותר) איך יכולת לעשות טעות כל כך‬
‫חמורה?"‬
‫‪39‬‬
‫השתררה שתיקה מעיקה‪ ,‬יהונדב השפיל את מבטו והאחראי המשיך "אאלץ לרשום לך הערת אזהרה‬
‫בתיקך האישי"‪.‬‬
‫יהונדב נאנח‪ ,‬הוא רצה לשכוח את המקרה‪ ,‬הוא ידע שהערה נוספת תגרור פגישה עם מלאך המות‪,‬‬
‫המחשבה עליו גרמה לו לרעד בלתי נשלט‪" ,‬הוד אימתו" כינו אותו כולם‪ ,‬הוא היה אימת כל המלאכים‬
‫הזוטרים‪ ,‬יהונדב מעולם לא ראה אותו‪ ,‬מהסיפורים ששמע עליו‪ ,‬נראה היה ש"הוד אימתו" היה גבוה ורזה‬
‫והגלימה השחורה הארוכה שלבש‪ ,‬השוותה לו מראה ענק‪ ,‬בידו החזיק חרמש מושחז שהבריק למרחוק על‬
‫רקע ה גלימה השחורה‪ .‬את פניו אף אחד לא ראה‪ ,‬או מי שראה לא נשאר "בחיים" (יוהנדב חייך‪ ,‬האם‬
‫אפשר לכנות את החיים בעולם הבא בתור "חיים"?) על מנת לספר על כך‪ ,‬נשמתם התפזרה לכל עבר‪.‬‬
‫מהסיפורים נראה היה שגם ראשו היה מכוסה בגלימה ושבשעת כעס מערובות עיניו החלולות יצאה אש‬
‫שהייתה מסוגלת להמיס כל נשמה שעמדה בדרכו‪ .‬יהונדב פחד ‪ -‬פחד מות להיפגש עם "הוד אימתו"‪ ,‬שוב‬
‫נאנח והוציא מכיסו מטפחת בלתי נראית וכיסה בה את עיניו של יעקב‪ .‬לא היו הוראות מיוחדות לגבי‬
‫החוזרים לחיים‪ ,‬היו רק מקרים בודדים שהורשו לחזור‪ ,‬אבל הנוהג היה שיש לכסות את עיניהם‪ ,‬כדי‬
‫למנוע מהם את ההלם של החזרה לחיים‪.‬‬
‫הפעם אסור לו לטעות! אסור לו לטעות!‬
‫יוהנדב החזיק את ידו של יעקב הנרגש והחל לרדת במהירות לעבר האדמה‪ .‬הפעם‪ ,‬על מנת למנוע‬
‫טעויות‪ ,‬הצטייד במפה מעודכנת והדרך עברה ללא תקלות‪ .‬הם ריחפו מעל בית קברות‪ ,‬למזלו של יעקב‬
‫עיניו היו מכוסות והוא לא ראה את הצלבים שנצצו מעל הקברים‪ .‬כשהתקרבו לעבר המבנה ששימש את‬
‫חדר הקבורה‪ ,‬אחיזתו של יהונדב התחזקה‪ .‬בזהירות‪ ,‬אך בתקיפות‪ ,‬הוא הוריד את יעקב לתוך החדר‪,‬‬
‫ובפנים הוריד את המטפחת מעל עיניו של יעקב‪.‬‬
‫החדר היה חשוך‪ ,‬יעקב מצמץ בעיניו וניסה לראות מבעד לחשכה ששררה בחדר‪ ,‬המלאך שהזדרז לסיים‬
‫את משימתו נשף לעברו ולפתע יעקב הרגיש שהוא נשאב לתוך ארון קבורה ולתוך הגופה הזרה ששכבה‬
‫בתוכו‪ .‬מרחוק שמע את קולו של המלאך‪" :‬היה שלום! בפעם הבאה שניפגש יהיה זה בעוד ארבעים שנה‬
‫ועד אז עליך לשכוח את כל מה שראית ושמעת"‪.‬‬
‫חשכה ירדה על יעקב וכשהתעורר לא ידע היכן הוא נמצא‪ ,‬הוא שכב בתוך מיטה צרה‪ ,‬קרני השמש‬
‫הראשונות שהחלו לבצבץ מבעד התריסים האירו את המקום ולנגד עיניו המשתאות ראה שהוא נמצא‬
‫בתוך ארון קבורה ועל הקיר מולו היה תלוי צלב‪ .‬יעקב קפץ בבהלה מתוך ארון הקבורה‪" .‬מה אני עושה‬
‫כאן?" לחש בבהלה‪ .‬הוא לא זכר מאומה מהקורות אותו בממלכת הדמדומים‪ ,‬כל מה שזכר היו חייו‬
‫כיעקב פבזנר‪ ,‬מעורבבים בשרידי זיכרון לא ברור מחייו כג'ק בלק‪ .‬בבהלה התבונן לצדדים‪ ,‬היה זה חדר‬
‫קבורה נוצרי‪" .‬מה אני עושה כאן"? צעק בקול ורק הד קולו ענה לו ומההד נבהל‪ ,‬הוא לא זכר איך הגיע‬
‫לשם‪ ,‬הכל נשכח‪ .‬צמרמורת עברה בגופו ובאופן נואש הוא חיפש פתח מילוט‪ .‬החדר היה נעול והתריסים‬
‫מוגפים‪ .‬במהירות רץ לכיוון הדלת והחל להלום עליה‪" :‬תנו לי לצאת! אני רוצה לצאת מכאן"! צעק ושוב‬
‫פרט להד קולו לא זכה לכל תשובה‪ .‬המקום היה נטוש‪ .‬יעקב המשיך להלום בדלת‪ ,‬הדלת שלא הייתה‬
‫נעולה חרקה ונפתחה‪.‬‬
‫בחוץ‪ ,‬נשם לרווחה‪" .‬היכן אני נמצא"? התפלא‪ .‬שוב ושוב ניסה לרכז את מחשבותיו‪ .‬כל מה שזכר שהיה‬
‫בדרכו למקווה‪ .‬אבל היכן הוא נמצא? מבעד לעננים החלו להפציע קרני השמש הראשונות שהאירו את‬
‫המקום ולזוועתו ראה עשרות צלבים‪ ,‬הוא היה בבית קברות נוצרי‪.‬‬
‫הוא פילס את דרכו בין הקברים במהירות‪ ,‬כמעט בריצה‪ ,‬העיקר לברוח מהמקום‪ .‬הוא היה מבוהל‬
‫ומבולבל ולא הצליח להבין‪ ,‬איך הגיע למקום הזה‪ .‬גם כשהיה בחוץ לא האט את מנוסתו‪ .‬הצלבים הילכו‬
‫עליו אימה‪ .‬האם מישהו חמד לצון והניח אותו בארון קבורה‪ .‬כל מה שזכר היה שהלך למקווה ואחרי זה‬
‫כלום‪ ,‬למרות שאימץ את מחשבותיו‪ ,‬לא זכר מאומה‪.‬‬
‫כשהתרחק מהמקום‪ ,‬האט את הליכתו והתבונן לצדדים‪ .‬המקום היה זר ואם זה מוכר‪.‬‬
‫מולו התרוממו בניינים גבוהים‪ ,‬הוא התבונן למעלה וראשו הסתחרר‪ .‬כל כך הרבה קומות‪ .‬מאין צצו כל‬
‫הקומות? הוא המשיך ללכת בשדרה הרחבה וככל שהלך‪ ,‬מצב רוחו השתפר‪ ,‬המקום נראה די מוכר‪ .‬הוא‬
‫ידע שעוד מעט יגיע למעדנייה של רב זלמן‪ ,‬כשהוא נזכר בדג לקס ובהרינג ופרוסת לחם שחור מרוחה‬
‫‪40‬‬
‫בשכבה של חמאה‪ ,‬בטנו החלה לכרכר‪ ,‬לכן הגביר את מהירות הליכתו‪ .‬הנה עוד מעט ויגיע למעדנייה‪,‬‬
‫נשאר לו רק עוד בלוק אחד להגיע למקום‪ .‬אמנם‪ ,‬הבתים והחנויות השתנו ללא הכר‪ ,‬אבל כל זה הפסיק‬
‫להטרידו‪ ,‬הוא רק רצה להגיע לזלמן ולאכול ארוחת בוקר‪ .‬אם אין לחם שחור‪ ,‬אזי הוא יהיה מוכן‬
‫להסתפק בלחמנייה טרייה‪ .‬הוא ידע שהוא עובר עבירה‪ ,‬היות ועל החתן לצום ביום נישואיו‪ .‬אבל האם‬
‫היום הוא יום נישואיו‪ ,‬או שמא זה היה אמור להיות אתמול‪ .‬הוא היה כל כך מבולבל ורעב וקיווה‬
‫שאלוהים יסלח לו‪ .‬אחרי שישביע את רעבונו יחפש את רחל ויסביר לה‪ .‬מה להסביר לה? שהוא זוכר‬
‫שהיה בדרכו למקווה ופתאום הכל נמחק והוא מצא את עצמו בתוך ארון קבורה‪ ,‬בבית עלמין נוצרי! האם‬
‫היא תאמין לו? האם בכלל מישהו יאמין לו? ושפתאום נדמה לו שלבתים צמחו עוד קומות והמון מכוניות‬
‫בכביש שכמותן מעולם לא ראה‪ ,‬להיכן נעלמו הסוסים והמרכבות? עוד כמה צעדים והוא מגיע‬
‫למעדנייה‪ ,‬שהייתה בקרן הרחוב‪.‬‬
‫יעקב דילג ב מהירות והגיע לקרן הרחוב ונעצר הלום רעם! היכן המעדנייה? הכל נראה כל כך שונה‪.‬‬
‫התבונן בכתובת‪ ,‬השדרה השניה והרחוב החוצה רחוב תשעה עשרה‪ .‬אבל היכן זלמן? המקום נראה שונה‬
‫לגמרי‪ .‬שולחנות עץ וכסאות תואמים קידמו את פניו‪ .‬היכן המפות? היכן הוויטרינה ובה מיני דגים‬
‫כבושים ומעושנים וכרוב כבוש תוצרת בית? במקומם בר יינות וכל מיני מכונות משונות‪.‬‬
‫"האם אתה מעשן"? נשמע קול לימינו‪.‬‬
‫"מעשן"? התפלא יעקב והתבונן בתדהמה בבחורה החצופה שדיברה אליו‪ .‬פניו העלו סומק‪ ,‬כשראה את‬
‫בגדיה‪ ,‬חצאית קצרה וחולצה הדוקה ואוי לבושה כל בטנה חשופה‪ .‬מה זה כאן מועדון חשפנות? עברה‬
‫מחשבה בראשו‪ .‬האם אלוהים בוחן אותי? הוא התעלם ממנה כליל וניגש לעבר הבר ופנה אל הגבר שעמד‬
‫מאחוריו‪.‬‬
‫"היכן רב זלמן"? שאל‬
‫"זלמן? אין כאן שום זלמן‪ ",‬ענה הבחור‪.‬‬
‫"המעדנייה של זלמן"‪ ,‬התעקש יעקב‪.‬‬
‫הבחור התעקש בשלו‪ ,‬אין כאן שום מעדנייה של הרב זלמן או איך שלא יקראו לו‪.‬‬
‫"קפה אטלנטה זה שם המקום והוא קיים כבר ארבע שנים" אמר הבחור‪" ,‬אולי לפני זה הייתה מעדנייה‬
‫של זלמן"‪.‬‬
‫"ארבע שנים"? יעקב נשען בלאות על הדלפק‪ .‬להיכן נעלמו ארבע שנים? מה קרה במשך ארבע שנים?‬
‫לראשונה הבחין‪ ,‬שעל אצבעו ישנה טבעת נישואין‪ .‬הוא נאנח בהקלה‪ ,‬הוא בטח נשוי לרחל‪ .‬חיוך ריצד‬
‫על פניו‪ ,‬אולי יש לו גם ילד אחד או שניים ואחר כך החיוך נמחק‪ ,‬לא עדיין אין לו ילדים‪ ,‬בזה היה בטוח‬
‫וככל שהעמיק לחשוב על רחל‪ ,‬משום מה פניה התערבבו בפניה של אישה אחרת‪ ,‬אישה בלונדינית‬
‫תמירה‪ ,‬זאת לא רחל‪ ,‬הוא פשוט מבולבל‪.‬‬
‫קולו של הבחור העיר אותו מהרהוריו‪.‬‬
‫"מרי! איך קראו למסעדה שהייתה כאן‪ .‬זו שרכשנו את זכויותיה"?‬
‫יעקב התבונן בביישנות מה‪ ,‬באישה שנגשה לדלפק‪ ,‬היא לבשה חליפה מחויטת‪ ,‬אך גם היא הייתה קצרה‪.‬‬
‫מה קרה לנשים? למה הן מתלבשות בפריצות כזו?‬
‫"מפגש בובי" ענתה מרי‪.‬‬
‫"האם שמעת על המעדנייה של זלמן?"‬
‫"לא‪ .‬אבל בהמשך השדרה ישנה מסעדה יהודית‪ .‬אולי הם מכירים"‪.‬‬
‫יעקב המבולבל המשיך ללכת בשדרה‪ .‬כעת הבחין עד כמה הרחוב השתנה‪ .‬המאפייה של רוזנצוייג נעלמה‪.‬‬
‫במקום "בית האופנה של לייבל" צץ לפתע בנק‪.‬‬
‫מה קורה כאן? חשב יעקב "האם אני חולם"? צבט את ידו‪ ,‬לא הוא לא חלם‪ ,‬הוא המשיך ללכת כהוזה‪,‬‬
‫לפתע נעצר בהתרגשות‪ ,‬סוף כל סוף הגיע למקום מוכר‪ .‬למולו ראה שלט‪:‬‬
‫"הירש את מנדל‪ -‬מהמטבח של אמא"‬
‫יעקב ליטף את האותיות ובמיוחד את המילה "כשר" שהופיעה מתחתיו‪ .‬בידיים רועדות פתח את הדלת‬
‫ונכנס פנימה ונעצר נדהם‪ .‬המקום השתנה‪ .‬במקום שני השולחנות הארוכים‪ ,‬היו שם‪(...‬יעקב‬
‫ספר)‪...‬שמונה שולחנות מרובעים‪...‬וגם הכיסאות המרופדים נעלמו‪...‬ובמקומם כסאות עץ ללא כל ריפוד‪.‬‬
‫"לפחות‪ ,‬נשארו מפות לבנות" נאנח יעקב‪ .‬המפות הצחורות והמעומלנות הזכירו לו את הוריה המאמצים‬
‫של רחל‪ ,‬בערגה נזכר בערב שבת‪ ,‬עת היה מסב ליד שולחנם‪ ,‬המכוסה במפה לבנה צחורה‪ ,‬לארוחת‬
‫שבת‪ .‬רחל הייתה עוזרת למרים להגיש את הגפילטע פיש ולאחר מכן את המרק הזך בתוספת כופתאות‪,‬‬
‫‪41‬‬
‫מעשה ידיה‪ .‬הזיכרון של האוכל וכל ההתרגשות מהשינויים שחלו‪ ,‬השפיעו על יעקב‪ ,‬ראשו הסתחרר‪,‬‬
‫הוא התנדנד על מקומו ולפתע הכל נהיה שחור והוא התעלף‪.‬‬
‫כשהתעורר מעלפונו‪ ,‬מצא למרגלותיו את מנדל מנסה להשיב את רוחו‪" .‬מנדל"? שאל בתימהון‪ .‬הוא‬
‫נראה הרבה יותר צעיר מגילו‪ .‬מחשבה משונה עברה בראשו‪ ,‬האם הוא חזר לאחור בזמן?‬
‫הבחור התבונן בו בתימהון‪" .‬מה פתאום מנדל ‪ -‬אני נכדו" אמר‪.‬‬
‫יעקב ה תבונן בו בתשומת לב‪ .‬למרות הדמיון המדהים‪ ,‬זה לא היה מנדל‪ ,‬אותו השיער הג'ינג'י‪ ,‬זה בעצם‬
‫מה שבלבל אותו וכמובן גם השפם‪ ,‬לשניהם היה שפם ג'ינג'י ושניהם הרכיבו משקפיים‪ .‬כאן הדמיון‬
‫הסתיים‪ .‬למנדל היו עיניים ירוקות ואילו לבחור עיניים חומות‪ .‬אי אפשר היה להתעלם מנוכחותו של‬
‫מנדל‪ ,‬הוא היה גבוה‪ ,‬הוא לא היה שמן‪ ,‬אבל יותר מלא מהבחור וכמובן שהיה שוני בקול‪ .‬היה לו קול בס‬
‫ובשבתות ובחגים שימש גם כחזן בבית הכנסת‪.‬‬
‫"האם הכרת את סבי"? שאל הבחור ואז התעשת וחייך "כמובן שלא יכולת להכיר אותו"‪.‬‬
‫"כמובן שאני מכיר את סבך‪ .‬לא ידעתי שיש לו נכד בגילך" אמר יעקב‪.‬‬
‫הבחור התבונן בתדהמה בבחור הלבוש בהידור‪ ,‬הוא נראה בגילו‪ ,‬אולי שנה‪ -‬שנתיים‪ ,‬מבוגר ממנו‪ ,‬כמובן‬
‫שלא יכול היה להכיר את סבו‪ ,‬שנפטר לפני שנולד‪" .‬קוראים לי אלן" אמר והושיט את ידו‪.‬‬
‫"נעים מאוד‪ .‬שמי יעקב פבזנר" אמר וכשהריח את הריחות שנדפו מהמטבח‪ ,‬ריח קוגל שנאפה זה עתה‪,‬‬
‫שהתערבב בריח המרק והקציצות שטוגנו‪ ,‬ראשו שוב הסתחרר‪.‬‬
‫"אתה מרגיש לא טוב?" שאל אלן בדאגה "האם להזמין לך לרופא?"‬
‫"זה בסדר‪ .‬אני מרגיש טוב‪ ,‬ריח האוכל הזכיר לי את הבית ומזמן לא טעמתי אוכל יהודי"‪ .‬אמר יעקב‬
‫ונדהם מעצמו‪ ,‬הרי רק שלשום אכל מרק כופתאות וקציצות ומשום מה היה כמעט בטוח שזה עידן עידנים‬
‫שלא טעם אוכל יהודי‪ .‬מה קורה כאן? זה לא יתכן! חשב יעקב‪ ,‬אבל אולי גם לו קרה המקרה‪ ,‬כמו ששמע‬
‫על פלוני שיום אחד נעלם מביתו‪ ,‬חיפשו אחריו ולא מצאהו ואשתו הוכרזה כענוגה ויום אחד מקץ ארבע‬
‫שנים חזר לביתו‪ .‬מת ברר שקיבל מכה בראשו וכל זכרונו נמחק והוא החל את חייו בעיר אחרת‪ .‬יום אחד‬
‫כשעבר באחד הרחובות‪ ,‬קורה מאחד הבתים‪ ,‬שהייתה רופפת‪ ,‬נפלה על ראשו והשיבה לו את זכרונו‪.‬‬
‫האם יתכן שגם זכרונו נמחק למספר שנים‪ .‬הוא נגע בראשו‪ ,‬הוא נזכר במכה שקיבל בעת שעבר ליד‬
‫המקווה ובמיוחד הציקו לו כאבי גב‪.‬‬
‫קולו של אלן העיר אותו מהרהוריו‪" .‬גילה! תגישי אוכל לאורח"‪.‬‬
‫בחורה חייכנית‪ ,‬שערה החום היה אסוף בצמה ניגשה והגישה ליעקב את התפריט‪ ,‬שהתבונן בו בשקיקה‬
‫ומרוב רעב המילים ריצדו לנגד עיניו‪:‬‬
‫"מנה ראשונה‪:‬‬
‫כבד קצוץ‬
‫סלט ביצים‬
‫רגל קרושה‬
‫גפילטע פיש‬
‫דג ממולא‪.‬‬
‫מרק עוף צח‬
‫מרק קניידלך‬
‫מרק קרעפלך‬
‫מנה עיקרית‪:‬‬
‫עוף ממולא‬
‫חמין‬
‫קלופס‬
‫צלי בקר‬
‫תוספות‪:‬‬
‫צימעס‬
‫תפוחי אדמה בשזיפים‬
‫אורז‬
‫מנה אחרונה‪:‬‬
‫שטרודל תפוחים‬
‫קומפוט"‬
‫יעקב חזר וקרא את המילה "ק ו מ פ ו ט" (לפתן) דמעה בודדה נצצה בעיניו‪ ,‬הוא נזכר בקומפוט השזיפים‬
‫שאמו הייתה מכינה‪ .‬היא שטפה היטב את השזיפים והייתה מוסיפה להם כמות נכבדה של צימוקים ושני‬
‫תפוחים מקולפים חתוכים לפלחים‪ ,‬מפזרת סוכר ומכסה את הכל במים ומרתיחה ולבסוף מוסיפה שלש‬
‫טיפות של רום ומבשלת עוד כמחצית השעה ובינתיים הריח היה משגע את כל יושבי הבית‪ ,‬ו‪...‬שטרודל‬
‫התפוחים‪...‬יעקב ליקק את שפתיו והדף את התפריט‪ ,‬הוא רצה לאכול והיה מוכן לטרוף גם את התפריט‪.‬‬
‫אלן התבונן בו בסקרנות והציע‪" :‬אתה חייב לטעום את מרק הכופתאות" אמר אלן "אבל קודם תטעם את‬
‫הגפילטע פיש"‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫גילה הגישה את המנות הראשונות‪ .‬אלן התבונן ביעקב ה"טורף" במהירות את הדגים‪ ,‬טובל את החלה‬
‫המתוקה ברוטב‪ ,‬גומע את המרק והכופתאות‪ ,‬ואז עצם את עיניו ועושר עילאי ניבט מפניו‪ .‬הוא נראה‬
‫משונה בחליפה ההדורה‪ ,‬לא מסוג האנשים הפוקדים את המקום ובכל זאת אלן הרגיש אליו יחס של‬
‫קירבה‪ .‬הוא לא יכול היה להסביר את ההרגשה‪ ,‬היה זה כאילו פגש קרוב משפחה שמזמן לא התראה‬
‫איתו‪ .‬מעולם לא הרגיש כך לאדם זר‪.‬‬
‫המסעדה החלה להתמלא בראשוני סועדים ולמרות זאת אלן לא היה מסוגל להפסיק מלהתבונן ביעקב‪ .‬גם‬
‫השם שלו היה מוכר לו‪ .‬הוא היה בטוח ששמע בעבר את השם יעקב פבזנר‪ ,‬רק שלא היה יכול להיזכר‬
‫היכן ומתי‪.‬‬
‫יעקב פקח את עיניו ובהתרגשות ואמר "רק אישה אחת ידעה להכין כופתאות כאלה"‪.‬‬
‫"זה מתכון סודי שעובר אצלנו במשפחה" חייך אלן "סבתי לימדה את אמי ואני למדתי ממנה"‪.‬‬
‫"רחל הכינה כופתאות כאלה" אמר יעקב‪.‬‬
‫"לסבתי קוראים רחל‪ .‬האם אתה מכיר אותה?" שאל אלן בהתרגשות‪.‬‬
‫"לא ידעתי שמנדל התחתן"?‬
‫"כמובן שהוא התחתן‪ ,‬אחרת אבי לא היה נולד ואני לא הייתי בא לעולם" אמר אלן בחיוך‪.‬‬
‫יעקב הרגיש במשב של קור המתפשט בגופו‪ .‬הוא רצה לדעת את שם נעוריה של רחל‪ ,‬אך לא העיז‬
‫לשאול‪ .‬הוא הרגיש שהוא נמצא בתוך סיוט ארוך ועוד רגע ויתעורר ויגלה שהכל היה חלום‪ .‬הושיט את‬
‫ידו לכיסו‪ .‬הוא היה ריק‪ ,‬גם הכיס השני היה ריק‪ .‬חיטט בכיסיו מכנסיו – גם הם היו ריקים‪ .‬הארנק‬
‫נעלם‪ ,‬הכל נעלם‪.‬‬
‫"זה בסדר‪ ,‬זה על חשבון הבית" אמר אלן‪.‬‬
‫יעקב הרגיש הרגשת חנק‪ ,‬הקירות החלו לאיים עליו‪ ,‬הוא מיהר לצאת מהמקום‪ ,‬כשמבטו המודאג של אלן‬
‫מלווה אותו‪" .‬עלי להגיע במהירות הביתה" חשב "שם הדברים יתבהרו"‪ .‬עתה לאחר ששבע‪ ,‬כל כולו‬
‫היה שקוע להגיע במהירות הביתה‪ ,‬כשהחל לעבור את הכביש לא הבחין במכונית המתקרבת ואף לא שמע‬
‫את חריקת הבלמים ואת הקללות של הנהג‪ ,‬שהצליח ברגע האחרון לבלום‪ .‬הוא גמע במהירות בלוק נוסף‬
‫ועוד רחוב וסמטה‪ ,‬הוא ראה את כל השינויים שחלו‪ ,‬אך התעלם מהם כליל‪ .‬התבונן במספרי הבתים ‪-‬‬
‫מאה ואחד‪ ,‬מאה ושלש‪ ,‬מאה ו‪...‬יעקב נעמד המום ליד הבית‪ .‬המספר שהיה רשום בפתחו היה מאה וחמש‪,‬‬
‫כאן היה אמור להיות הבית שלו‪ ,‬אך הוא נעלם ובמקומו צץ בניין אחר‪ .‬יעקב התבונן למעלה וניסה לספור‬
‫את הקומות‪ ,‬היו שם לפחות עשרים קומות‪" .‬זה לא יכול להיות!" אמר והמשיך ללכת לבית הסמוך ושוב‬
‫חזר‪ ,‬התבונן לעבר שלט הרחוב‪ ,‬זה המקום – כאן עמד בית מגוריו‪ .‬התבונן לכיוון הקומה הרביעית‪ ,‬שם‬
‫הייתה דירתו ולכיוון הקומה השלישית – שם גרה רחל‪ .‬החלונות הגדולים נעלמו ובמקומם חלונות קטנים‬
‫וגם הווילונות הפרחוניים נעלמו‪ .‬יעקב הרגיש שהוא עומד מול מפלצת שבלעה את ביתו‪ ,‬בצעד נמרץ‬
‫פתח את הדלת ונכנס פנימה‪ .‬לנגד עיניו התגלה לובי מפואר‪ ,‬להיכן נעלם גרם המדרגות הישן? והמדרגה‬
‫הרביעית שיצאה ממקומה ושבעל הבית סרב לתקנה‪ ,‬והצבע המתקלף מהקיר‪ ,‬לאן נעלם כל זה? ובכלל‬
‫היכן נמצאים המדרגות? הוא רצה לעלות לקומה הרביעית ולמצוא את חדרו‪.‬‬
‫"אל מי אדוני"? נשמע קול‪ .‬לראשונה יעקב הבחין בשומר לבוש מדים כחולים‪.‬‬
‫"אני רוצה לעלות הביתה" אמר יעקב‪.‬‬
‫"הביתה?" התפלא השומר‪" .‬יש כאן רק משרדים"‪.‬‬
‫"אני גר בקומה הרביעית" התעקש יעקב‪.‬‬
‫"קומה רביעית? בקומה הרביעית נמצא משרד ברוקרים" אמר השומר והתבונן לעברו של יעקב ולסירוגין‬
‫לעבר הטלפון‪ .‬האם להזמין את המשטרה? או שהוא יצליח בעצמו להתגבר עליו‪.‬‬
‫מבטיו של השומר הפחידו והביכו את יעקב‪" ,‬הוא בטח חושב אותי למשוגע"‪ ,‬חשב ופנה בנימוס לשומר‪:‬‬
‫"רציתי לדעת מה קרה לבניין הקודם"? התפלא יעקב‪.‬‬
‫"איזה בניין קודם"? שאל השומר‪.‬‬
‫"זה שהיה כאן קודם"? אמר יעקב בהיסוס‪.‬‬
‫השומר בהה בו בתדהמה‪.‬‬
‫"כמה זמן הבניין קיים?" המשיך יעקב לשאול‪.‬‬
‫"לפני שנולדת" אמר השומר והצביע על השלט‪" :‬בנין מרכזים נבנה בשנת ‪."1950‬‬
‫‪43‬‬
‫"‪ ?"1950‬נדהם יעקב‪" .‬מה התאריך היום?"‬
‫"תשעה עשר למרץ" ענה השומר‪.‬‬
‫"איזה שנה?" שאל יעקב בהתרגשות‪.‬‬
‫השומר שהתבונן בו נדהם אמר‪ 2000" :‬כמובן"‪.‬‬
‫יעקב הוכה בהלם‪ ,‬זה לא יתכן‪" ,‬האם יתכן ואני משתגע?" חשב ודידה החוצה‪ .‬יום נישואיו נקבע לל"ג‬
‫בעומר‪ -‬י"ח אייר ה'תר"פ‪ ,‬שזה שנת ‪ -1920‬בזה היה בטוח‪ .‬הוא גם היה בטוח שנולד בא' בשבט ה'תר"ס‪,‬‬
‫שהוא הראשון לינואר שנת ‪.1900‬‬
‫לאן נעלמו שמונים שנים??‬
‫יעקב המשיך לשוטט במשך שעות ברחובות‪ .‬הכל היה זר ומנוכר‪ .‬הוא התעלם מכאבי רגליים ומהגשם‬
‫שהחל לרדת‪ .‬חשד החל לכרסם בו שמא הגיע בטעות לכוכב לכת אחר‪ ,‬שהכל בו זהה לכדור הארץ‪ ,‬פרט‬
‫לזמנים ושהנה עוד מעט יפגוש את הכפיל שלו‪ ,‬אם הוא עדיין בחיים‪ ,‬הרי שגילו בן מאה‪ .‬לפתע הרגיש‬
‫עד כמה הוא עייף‪ ,‬ראש ו היה סחרחר‪ ,‬כאב טורדני הציק לו‪ ,‬שהחל בראשו והתפשט לעבר גבו ורגליו‪,‬‬
‫הייתה לו הרגשה שהוא בן מאה‪ .‬הוא לא ידע לאן ללכת והגשם שגבר בינתיים הבריח אותו כולו רטוב‬
‫לתוך תחנת הרכבת‪ .‬הוא התיישב על הספסל‪ .‬הרכבת הגיעה לתחנה‪ ,‬הדלתות נפתחו‪ ,‬אנשים יצאו‪ ,‬אחרים‬
‫נכנסו‪ ,‬יעקב בהה בהם‪ ,‬אולי יפגוש את הכפיל שלו‪ ,‬אך במקום הכפיל‪ ,‬הבחין בפנים מוכרות‪.‬‬
‫מאז שהזר המוזר ביקר במסעדה‪ ,‬אלן היה מוטרד‪ .‬הייתה לו הרגשה כאילו פגש מישהו שלא התראה איתו‬
‫זמן רב‪ .‬מעולם לא חש געגועים כאלה למישהו‪ ,‬כפי שחש לאותו הזר שהציג את עצמו כיעקב פבזנר‪.‬‬
‫למרו ת שהוא היה זר לו‪ ,‬היה בו משהו מוכר עד כדי כאב‪ .‬החיים בעיר הגדולה הכינו אותו להיזהר מזרים‬
‫ומה גם שהמסעדה המשפחתית שעברה לניהולו‪ ,‬היוותה מקום מפגש לקליינטים קבועים‪ .‬המקום הישרה‬
‫אווירה ביתית‪ .‬אלן הכיר את כולם בשמם הפרטי וידע איך לרצות כל אחד מהם באוכל המועדף עליו‪.‬‬
‫כמעט ולא קרה שמישהו זר נכנס למסעדה‪ .‬במשך כל היום לא יכול היה לשכוח את מראה פניו של יעקב‬
‫בעת שאמר לו שהוא נכדו של מנדל ואת התימהון‪ ,‬כשהוא סיפר לו ששם סבתו רחל‪ .‬היה זה תימהון עד‬
‫כדי פלצות מלווה בפחד‪ .‬מה הסוד של יעקב? חשב אלן והחליט להתקשר בערב להוריו ולשאול אותם‪:‬‬
‫"האם הם מכירים מישהו בשם יעקב פבזנר"? מאז ומתמיד אלן נמשך לסיפורי בלשים‪ .‬החלום שלו היה‬
‫לכתוב ספרי בלשים ולולא אביו חלה‪ ,‬לא היה מגיע לניהול המסעדה‪ .‬כשאביו חטף שבץ מוחי‪ ,‬אלן‬
‫התפנה מכל עיסוקיו והחל לנהל באופן זמני את המסעדה‪ ,‬עד שאביו יחלים‪ .‬מאז עברו שנתיים ואביו‬
‫נשאר רתוק לכסא גלגלים‪ ,‬כשהוא משותק בחצאיו של הגוף‪ .‬הפעמים היחידות שבהם חייך היה כשהיה‬
‫מגיע למסעדה ואלן ידע שאם המסעדה תעבור לבעלות אחרת‪ ,‬זה יגמור אותו סופית‪ .‬לכן נאלץ להיפרד‬
‫מלימודי הספרות באוניברסיטה ומהחלום להיות סופר‪ .‬כעת התעורר חוש הבלשות שלו ואיתו הדאגה‬
‫לשלומו של יעקב‪ ,‬אשר נראה לו מפוחד ותשוש מהמציאות‪ .‬בצהריים אלן התקשר לחברו הטוב צ'רלס‪,‬‬
‫שהתמחה בפסיכיאטריה‪ ,‬וסיפר לו על יעקב‪ .‬צ'רלס היה פחות נלהב‪" :‬היום לא חסר מטורפים‪ .‬לפי‬
‫הסטטיסטיקה‪ ,‬כל אדם רביעי‪ ,‬יבקר לפחות פעם אחת אצל פסיכולוג‪ ,‬ישתמש לפחות פעם אחת בכדורי‬
‫ארגעה‪ .‬אתה לא תאמין כמה סכיזופרנים מסתובבים בינינו והם נראים ומשוכנעים שהם נורמאליים‬
‫וכמובן שלא לדבר על נוכלים‪ .‬אלן אתה תמים!"‬
‫אלן הבין שהוא הסתבך עם חברו‪ ,‬באחד מההרצאות שלו‪ ,‬צ'רלס ראה בכל אדם פוטנציאל ל"לקוח"‪,‬‬
‫בעיניו כולם היו מטורפים‪ ,‬אם זה במודעות ואם לא‪ .‬לא פעם ניסה לשכנע את אלן לבוא אליו לטיפול‪.‬‬
‫"זה לא סתם שעזבת את הלימודים באמצע‪ ...‬בחור בגילך שיהיה כל כך קשור להוריו‪ .‬אני חייב לעשות‬
‫על זה אנליזה"‪ .‬אמר צ'רלס‪.‬‬
‫לא עזרו לאלן הסבריו שהוא עזב את הלימודים‪ ,‬מדאגה לאביו וברגע שאביו יחלים יחזור ללימודים‬
‫ושהוא עדיין לא נישא‪ ,‬כי לא מצא את אהבת חייו ושהוא רק בן עשרים ושמונה ויש לו זמן למכביד ואיך‬
‫זה שצ'רלס הידען הגדול – טרם נישא‪ .‬כשאמר את המשפט "למה אתה עדיין לא התחתנת?" צ'רלס‬
‫השתתק נעלב‪.‬‬
‫כשאחרוני הסועדים עזבו את המסעדה‪ ,‬השעה הייתה רבע לשש‪ .‬אלן עזר לגילה לנקות את המקום‪ .‬הוא‬
‫חיבב את גילה‪ ,‬היא הייתה קרובת משפחה רחוקה שהגיעה מישראל להשלים את לימודיה‪ .‬השעה הייתה‬
‫שש ורבע כשעזב את המקום‪ ,‬גשם החל לרדת‪ ,‬אלן רכס את הכפתור האחרון של מעילו ומיהר לתחנת‬
‫הרכבת‪ .‬כעבור מספר דקות הגיעה הרכבת‪ .‬דמותו של יעקב לא משה מזיכרונו‪ .‬הוא בחן את הנוסעים‬
‫‪44‬‬
‫בתקווה קלושה למצוא ביניהם אותו ומשלא מצא‪ ,‬מבטו התמקד בנקודה נעלמה ברכבת‪ .‬הוא חשב על‬
‫סבתו‪ ,‬מזמן לא ביקר אותה בבית האבות הסיעודי בו היא מאושפזת והחליט לבקרה בסוף השבוע הקרוב‬
‫ואם יתמזל מזלו ודעתה תהיה צלולה‪ ,‬יוכל לשאול אותה על יעקב פבזנר‪ ,‬הוא היה כמעט בטוח שהיא‬
‫הזכירה את השם‪ .‬בפעם האחרונה שביקר אותה היה זה לפני חודשיים‪ ,‬היא אפילו לא הכירה אותו‪ .‬עד‬
‫לפני כשנתיים‪ ,‬עדיין תפקדה ואז בבת אחת מצבה התדרדר ולרוב דעתה לא הייתה צלולה‪ .‬אלן שהיה‬
‫קשור מאוד לסבתו‪ ,‬היה לו קשה לראות אותה במצבה‪ .‬אביו אמר שהיא לא סובלת‪ ,‬היא חייה בעולמה‪,‬‬
‫עולם העבר‪ ,‬לא פעם חשבה את אלן למנדל בעלה‪ .‬ככל שאלן חשב יותר על יעקב‪ ,‬הוא בעצם הבין‬
‫שהוא הזכיר לו את סבתו‪ ,‬גם הוא חשב אותו לסבו‪ .‬לפתע חש צער על שלא עצר בעדו‪ ,‬הוא היה חייב‬
‫לברר לעצמו מה הקשר בינו לבין משפחתו? כששאלה זו הטרידה אותו‪ ,‬ירד מהרכבת ועל הספסל מולו‪,‬‬
‫ראה את יעקב‪.‬‬
‫"יעקב!" קרא בשמחה‪.‬‬
‫יעקב התבונן באלן‪ ,‬תחילה בהפתעה ואחר כך בשמחה‪ .‬סוף כל סוף ראה פנים ידידותיים‪.‬‬
‫"בוא!" אמר אלן ויעקב קם והלך אחריו‪ .‬שניהם ידעו שאין לו לאן ללכת‪ .‬אלן הוביל אותו לכיוון דירתו‪.‬‬
‫הם הלכו בצעדים מדודים‪ ,‬כל אחד שקוע במחשבותיו‪ .‬מבחינה גופנית ונפשית‪ ,‬יעקב הרגיש כבן מאה‪.‬‬
‫הזעזוע שעבר השפיע עליו קשות‪ .‬בקושי סחב את רגליו‪ ,‬היו לו קשיי נשימה והגב הציק לו‪ ,‬הוא כלל לא‬
‫היה מודע לפציעות של הגוף המאכלס את נשמתו‪ .‬כשגופתו של ג'והן בלק הועברה לבית הקבורה‪,‬‬
‫הקברן איפר את פניו‪ ,‬כך שאי אפשר היה לראות את סימני הנפילה‪ ,‬לעומת זאת על גופו נשארו סימני‬
‫החבלה‪.‬‬
‫בחדר המדרגות‪ ,‬יעקב התמוטט והתגלגל מהמדרגות המעטות שהספיק לעלות‪ .‬מהמכה החתך שהוסתר‬
‫במומחיות ע"י הקברן נפתח ודם החל לזרום מהפצע הפתוח‪ .‬אלן הזעיק אמבולנס וכשיעקב התעורר מצא‬
‫את עצמו שוכב במיטה בבית חולים‪ ,‬הוא מלמל מילים באידיש שהתערבבו במילים אנגליות רהוטות‪,‬‬
‫שהיו שגורות בפיו של ג'והן בלק‪ .‬כל אותה העת אלן לא מש ממיטתו‪ .‬הוא התבונן בו בסקרנות מהולה‬
‫בהתרגשות‪ ,‬הרגש שחש אליו הפך להתרגשות‪ ,‬הוא חש שהנה הוא נמצא על סף גילוי תעלומה‪ ,‬שתשמש‬
‫אותו לכתיבת רומן מתח‪ .‬האיש לא היה שקרן‪ ,‬בזה היה בטוח‪ .‬מצד אחד הוא הזכיר לו את היהודים בני‬
‫הדור של סבו וסבתו ומצד שני אדם מודרני‪ .‬הוא נזכר בסיפורים של חברו צ'רלס על סכיזופרנים‬
‫ובסיפורים ששמע מהרב על הדיבוק‪ .‬הוא לא ידע לאיזה קטגוריה לשייך את יעקב‪ ,‬הייתה זו תעלומה‪.‬‬
‫הרופא שבדק את יעקב שלח אותו לצילומים ולבסוף ביקש להיפגש עם קרובי משפחתו‪ .‬אלן היסס‪ ,‬הוא‬
‫חשש לשלומו של יעקב‪ ,‬שנראה לו אבוד והוזה במיטת בית החולים ומבלי לחשוב נפלט לו שהוא אחיו‬
‫של החולה‪.‬‬
‫הרופא הזמין את אלן ללשכתו‪ ,‬הציק בפניו צילומי רנטגן ואמר‪" :‬היה לו מזל שנשאר בחיים"‪.‬‬
‫אלן התפלא‪ ,‬הרי בסך הכל הספיק לעלות עשר מדרגות לפני שהתגלגל ונחת למטה‪.‬‬
‫הרופא המשיך‪" :‬ישנה פגיעה חמורה בטחול‪ .‬הצלעות השבורות לוחצות על הריאות ומקשות על הנשימה‪.‬‬
‫הפגיעה בראש אינה חמורה‪".‬‬
‫אלן נבהל‪ ,‬הוא לא ידע במה הסתבך ובחוסר ברירה‪ ,‬חתם על הסכמתו לניתוח וזאת לאחר שהרופא‬
‫הבהיר‪" :‬חייבים לנתח אותו מיד אחרת אני לא אחראי לחייו"‪ .‬אלן לא רצה להיות אחראי למותו של‬
‫יעקב‪ .‬הוא לא ידע מי הוא? אם יש לו משפחה? ועד שהם ימצאו‪ ,‬הרי יעקב עלול למות‪ .‬הוא גם לא ידע‬
‫אם יש לו ביטוח רפואי‪ ,‬אבל למזלו חדר המדרגות היה מבוטח בביטוח צד שלישי‪ ,‬כך שהם יאלצו לשלם‬
‫עבור הוצאות האשפוז והניתוח‪.‬‬
‫אלן ישב בחדר ההמתנה וחיכה ליעקב שיצא מחדר הניתוחים ובינתיים התקשר להוריו ושאל‪:‬‬
‫"האם השם יעקב פבזנר מוכר לכם?"‬
‫"מאיפה שמעת את השם?" שאל אביו בהתרגשות‪.‬‬
‫אלן סיפר להם‪ ,‬תחילה בהיסוס ואחר כך בשטף את המפגש עם יעקב‪.‬‬
‫"איך לקחת אדם זר אליך הביתה?" התפלא אביו‪.‬‬
‫אלן התעקש לדעת מי הוא יעקב פבזנר?‬
‫אביו נאנח‪" :‬זה אסון שאף פעם סבתך לא התאוששה ממנו‪ .‬יעקב פבזנר היה ארוסה‪ .‬הם הכירו מילדותם‪.‬‬
‫לאחר שהוריו נפטרו‪ ,‬יעקב החל לעבוד כשוליה לסנדלר ובכסף המועט שהרוויח שכר חדר מעל לדירתם‬
‫של הוריה המאמצים של סבתך‪ .‬הוא התחבב עליהם ובמהרה הפך להיות בן בית בדירתם ואת ארוחותיו‬
‫היה אוכל שם‪ .‬בסתר ניצתה אהבה בין שני הילדים‪ ,‬ובבגרותם‪ ,‬כשיעקב החל ללמד תנ"ך בבית ספר‬
‫‪45‬‬
‫ע"ש רוטשילד‪ ,‬הוא ביקש את ידה והיא ניתנה לו בשמחה ואז קרה האסון‪ ,‬זה קרה בדיוק ביום הנישואין‪,‬‬
‫כשיעקב הלך למקווה‪ ,‬שעבר באותה העת שיפוצים‪ ,‬אחד הפיגומים התמוטט ושק מלא במלט השתחרר‬
‫מהקומה העליונה ונחת על ראשו של יעקב‪ .‬היה זה מוות מידי‪".‬‬
‫השתררה דממה מעיקה ולאחר מספר שניות אביו המשיך‪":‬סבתך מעולם לא התאוששה‪ .‬כשסבך הציע לה‬
‫נישואין‪ ,‬אמרה לו שלעולם לא תוכל לאהוב אף אחד חוץ מיעקב ולמרות זאת נישאה לו‪ .‬מנדל אמר לה‬
‫שמספיק שהוא אוהב אותה ושהוא יתן לה חיים טובים‪ .‬הוא עמד בדיבורו‪ ,‬הוא העניק לה חיים טובים‪ .‬אני‬
‫חושב שהיא נישאה לו‪ ,‬כדי שיפסיקו לרחם עליה‪ .‬הדבר שהכי ציער את בעלה ואת הוריה שהיא הפסיקה‬
‫לשיר‪ ,‬היא אמרה שהיא לא מסוגלת יותר לשיר‪ .‬כשאני נולדתי רצתה לקרוא לי יעקב‪ ,‬אבל סבא התנגד‪,‬‬
‫הוא אמר שהשם יביא לי מזל רע‪ .‬היא הייתה אם טובה ורעייה טובה‪ ,‬לפעמים‪ ,‬כשהיא חשבה שאף אחד‬
‫לא משגיח בה‪ ,‬היה מבטה מתמלא תוגה וכשבגרתי הבנתי שהיא חשבה על אהובה שנהרג ביום חתונתם‪".‬‬
‫"ידעתי שהשם הזה מוכר לי‪ ,‬רק שלא קישרתי אותו לסבתא" אמר אלן בהתרגשות‪.‬‬
‫"מעניין מי הוא יעקב פבזנר (בהתרגשות) אולי הוא קרוב משפחה של אותו יעקב?"‬
‫השאלה נשארה באוויר ללא מענה‪.‬‬
‫בימים הבאים‪ ,‬יעקב התאושש מהניתוח שעבר והשברים החלו אט אט להתאחות‪ .‬כאבי הגוף היו כאין‬
‫וכאפס לעומת ההלם שעבר‪ ,‬כשהאחות הביאה מראה על מנת שיוכל להתגלח‪ ,‬פני זר ניבטו מולו‪ ,‬בבהלה‬
‫שמט את המראה‪ ,‬שהתגלגלה על הרצפה והתרסקה לחתיכות קטנות‪" .‬זה לא אני" צעק בהיסטריה‪.‬‬
‫האחות המבוהלת מיהרה לקרוא לרופא שנאלץ להזריק לו זריקת הרגעה‪ .‬כשנרגע‪ ,‬השתתק ולא שיתף‬
‫פעולה עם הרופא שניסה לדובבו וכי מה יאמר לו? שפניו נהפכו לפני זר וכי שוב לא היה בטוח בזהותו‪.‬‬
‫האם הוא יעקב פבזנר? או שמא מישהו אחר? תעודות מזהות לא היו עליו ולהיכן נעלמו שמונים שנה?‬
‫כשהסתכל שוב במראה ‪ ,‬היה משהו מוכר בפני הזר שנבטו מולו‪ ,‬הוא לא יכול היה להיזכר מי הוא? ולא‬
‫רצה להיחשב כאילו ניטלה דעתו ולכן העדיף לשתוק‪ .‬הוא שכב שעות במיטה ובהה בטלוויזיה המותקנת‬
‫בחדר‪ ,‬הכל היה זר ומוזר לו‪ .‬אלן‪ ,‬שהרגיש רגש של אחריות כלפי יעקב ובפרט שהתאונה ארעה בחדר‬
‫המדרגות של ביתו‪ ,‬הירבה לבקרו‪.‬‬
‫כעבור שבועיים‪ ,‬כשיעקב השתחרר מבית החולים‪ ,‬היה זה מובן מאליו שיעבור באופן זמני לגור אצל אלן‬
‫וכי לאן יכול היה לפנות? בזמן שהותו בבית החולים‪ ,‬אלן ניסה להתחקות אחר זהותו של יעקב‪ ,‬בקפידה‬
‫בדק את קטעי העיתונות‪ ,‬וחיפש ברשימת נעדרים‪ .‬אף אחד לא דמה לתיאור של יעקב‪ .‬היה זה כאילו נחת‬
‫מכוכב אחר‪ .‬יעקב התבונן בחשדנות בפלאי הטכנולוגיה‪ .‬צלצול הטלפון הפחיד אותו‪ ,‬לאורו של‬
‫הפלורוסנט התרגל בקלות‪ ,‬במיקרו פחד להשתמש‪ .‬את המחשב בחן בחשדנות מכל הצדדים‪ ,‬אך במהירה‬
‫למד להשתמש בו והיה יושב שעות מרותק מול המסך ובמיוחד אהב לגלוש במדורי הכלכלה‪ .‬כל אותה‬
‫העת אלן עקב אחריו בסקרנות מלווה בתמיהה‪ ,‬מצד אחד ראה מולו‪ ,‬אדם שהגיע מתרבות קדומה ומצד‬
‫שני הידע שלו בכלכלה ובשוקי ההון היה מדהים‪ ,‬באופן טבעי יעץ לאלן במה להשקיע וההשקעות הניבו‬
‫תשואה גבוהה‪ .‬כל זה השפיע על אלן עד כ ך שבסתר החל לכתוב רומן מתח‪ ,‬כשדמותו של יעקב משמשת‬
‫לו לגיבור הספר‪.‬‬
‫כשיעקב החלים אלן הציע לו עבודה במסעדה‪ .‬בהתחלה הוא הרגיש כלא שייך למקום‪ ,‬לבשל לא ידע‪,‬‬
‫במיקרו סירב להשתמש‪ ,‬גם מהתנור החדש פחד‪ ,‬גם בהגשה לא היה מוצלח‪ ,‬לא פעם המרק נשפך לתוך‬
‫המגש‪ ,‬לקול צחוקה ה מתגלגל של גילה‪ .‬תחילה נעלב ממנה‪ ,‬אך במשך הזמן הרגיש שהוא מתגעגע אליה‪,‬‬
‫אמנם היא לא דמתה כלל לרחל‪ ,‬שבעניו היא הייתה מלאך וגם לא לאותה האישה היפהפייה והמסתורית‪,‬‬
‫שלפעמים היה חולם עליה‪ .‬את גילה סיווג באמצע‪ ,‬בין שתיהן‪ .‬היה לה שער חום בהיר‪ ,‬עיני תכלת‪ ,‬חיוך‬
‫מקסים‪ ,‬לשון שנונה וישירה‪ ,‬שאותה אלן יחס למוצאה‪" :‬היא ישראלית" סיפר ליעקב‪.‬‬
‫"ישראלית"? התפלא יעקב‪.‬‬
‫אלן הסתכל בו בתימהון‪ ,‬יעקב לא העמיד פנים‪ ,‬הוא באמת לא ידע כלום על ישראל‪ .‬כשאלן סיפר לו‬
‫שבשנת ‪ 1948‬קמה מדינה ליהודים‪ ,‬זלגו דמעות מעיני יעקב‪.‬‬
‫"האם המשיח הגיע"? שאל בהתרגשות‪.‬‬
‫"משיח"? התפלאה גילה והוסיפה בצחוק‪" .‬אפשר לכנות את בן גוריון בתור משיח‪ .‬הוא היה זה שהכריז‬
‫על קום המדינה"‪.‬‬
‫‪46‬‬
‫אלן בחן את יעקב‪ ,‬הוא היה בטוח שהוא לא משקר‪ ,‬הוא לא ידע שום דבר על מדינת ישראל ולא על בן‬
‫גוריון‪ .‬מאידך‪ ,‬הוא היה בקי ברזי התנ"ך‪ ,‬יכול היה לרתק בסיפורים מהגמרא‪ ,‬הוא היה משנן פסוקים‬
‫בעל פה‪ .‬בפעם הראשונה שראה ספר תנ"ך התרגש מאוד‪ .‬פתח אותו בהדרת קודש וקרא מתוכו פסוקים‬
‫בעברית רהוטה‪.‬‬
‫גילה הייתה קרובת משפחה רחוקה של אלן‪ ,‬שהגיעה לארצות הברית להשלמת לימודי המלונאות‪ .‬בזמן‬
‫הפנוי מלימודיה עבדה להשתכרותה במסעדה‪ .‬היו לה המון רעיונות איך לשווק את המסעדה‪ ,‬שלא תמיד‬
‫התקבלו בברכה‪ .‬אחד הרעיונות שכן התקבל‪ ,‬היה לשכור כנר שינגן מוסיקה יהודית‪" :‬מי שיעבור ברחוב‬
‫וישמע את המוסיקה יכנס פנימה"‪.‬‬
‫תחילה אלן התנגד‪":‬להשמיע מוסיקה חינם! שילכו לקונצרט" התקומם‪.‬‬
‫גילה התעקשה ו גם יעקב צידד "אנשים שיבואו לשמוע מוסיקה יזמינו גם ארוחה‪ .‬אני בטוח שההכנסות‬
‫יגדלו"‪.‬‬
‫אט אט יעקב נוכח לדעת שהוא הולך ומתאהב בגילה‪ ,‬והאהבה ריפאה את נפשו השסועה בינו לבין‬
‫זיכרונותיו כג'ק‪ .‬שוב לא חשב על רחל ולא ניסה להתחקות לאן נעלמו השנים האבודות? כל אותה העת‬
‫אלן עקב אחריו בפליאה‪ ,‬היה זה כאילו מולו ניצבו שני אנשים דוקטור ג'קל ומיסטר הייד ‪ .‬מצד אחד‬
‫יהודי גלותי ומצד שני אדם מודרני‪ ,‬בקי בשוק ההון ושבעזרת כישוריו הצליח להשליש את כספו של אלן‪.‬‬
‫הוא ידע שהוא צדק כשהכניס אותו לתוך חייו‪ .‬מהמשכורת הראשונה שהרוויח במסעדה‪ ,‬יעקב שכר דירת‬
‫חדר בקרבת המקום‪ .‬הוא עדיין לא מצא את מקומו בעולם החדש והמודרני שנגלה לפניו‪ ,‬כשהיה עובר‬
‫בכביש היה מתבונן בפחד מלווה ביראת כבוד במכוניות הנוסעות ובכל פלאי הטכנולוגיה‪ .‬יום אחד גילה‬
‫בקרבת המקום בית יתומים יהודי‪ .‬הילדים הקטנים ריגשו אותו עד דמעות‪ ,‬הוא הזדהה איתם‪ ,‬גם הוא היה‬
‫יתום מהוריו‪ ,‬מאהובתו ומכל מה שידע והכיר בעבר‪ .‬כשהציע את שרותיו בהתנדבות כמורה לתנ"ך‪,‬‬
‫מנהל בית היתומים התבונן בו בחשדנות‪ .‬הוא לא היה רגיל למתנדבים‪ ,‬המכסימום שיכול היה לגייס היו‬
‫תרומות וגם בהם לא היה די‪" .‬האנשים מתקמצים בתרומות" היה מקונן לאחר כל מסע תרומות‪.‬‬
‫יעקב התגלה כמורה מדהים‪ .‬במהירה שמו יצא לתהילה בקרב הקהילה והוא קיבל פניות אין ספור ללמד‬
‫בבית ספר יהודיים יוקרתיים‪ ,‬אך את כולם דחה‪ ,‬הוא העדיף בשעות הפנאי ללמד חינם את הילדים‬
‫היתומים‪ .‬כשאחד הילדים שהתקשה בספרות‪ ,‬פנה אליו בבקשת עזרה‪ ,‬התברר ליעקב לתדהמתו‪ ,‬שהוא‬
‫בקי גם בספרות ובכלכלה‪" .‬מאיפה אני מכיר את המקצועות האלה?" השתומם‪ .‬לפעמים היה נדמה לו‬
‫שהוא יוצא מדעתו‪ ,‬לתוך זיכרונותיו כיעקב היו מידי פעם מתגנבים זיכרונות מהגוף המאכלס את הנשמה‬
‫– זיכרונותיו של ג'ק בלק‪ .‬מידי פעם היו לו ספקות לגבי זהותו כיהודי דתי שומר מצוות‪ ,‬לפעמים היה‬
‫חובש את הכיפה ולפעמים היה מרגיש שהיא שורפת את ראשו וממהר להוריד אותה ולבסוף מכל הבלבול‬
‫הוריד אותה לחלוטין‪ ,‬פרט לשעורי התנ"ך‪ ,‬שם הרגיש שהוא יהודי גאה‪.‬‬
‫לפרנסתו‪ ,‬המשיך לעבוד במסעדה ומידי פעם אף תיקן נעליים ומה שהפליא היה שלפתע התברר שהוא‬
‫מוכשר בנגינת כינור‪ .‬היה זה‪ ,‬כשהגיע הכנר שאלן שכר את שרותיו לנגן במסעדה‪ .‬הוא ניגן נחמד ותו‬
‫לא‪ .‬יעקב התעצבן ולקח מידו את הכינור‪" :‬כך לא מנגנים" צעק "אתה מזייף"‪ .‬הוא השעין את הכינור על‬
‫כתפו‪ ,‬עצם את עיניו והחל לנגן‪ ,‬צלילים רכים‪ ,‬מלאי געגועים‪ ,‬מילאו את המסעדה‪ .‬לשמע הצלילים‪,‬‬
‫השתררה דומיה במסעדה‪ ,‬אנשים כלאו את נשמתם וכשיעקב סיים‪ ,‬פרץ של מחיאות כפיים שטף את‬
‫המסעדה‪ .‬מאותו היום‪ ,‬יעקב שוב לא הגיש את האוכל ולא נאלץ לקלף תפוחי אדמה‪ ,‬העיסוק שלו היה‬
‫נגינה‪ .‬אלן לקח את יעקב לחנות כלי נגינה לרכוש לו כינור‪ .‬יעקב עבר מכינור לכינור ושום שריר לא זע‬
‫בפניו‪ ,‬כשאמר‪" :‬זה לא מתאים לי" ואחר כך פנה למוכר‪" :‬האם יש לכם כינורות נוספים"?‬
‫המוכר התבונן בזר המשונה ואחר כך בהלן ואמר‪" :‬הראתי לך את הכינורות הטובים ביותר שיש לנו"‪.‬‬
‫כשיעקב עמד לצאת מהחנות‪ ,‬נזכר המוכר שבעצם במחסן ישנם כינורות נוספים‪ .‬הוא פתח את דלת‬
‫המחסן והדליק את האור‪ ,‬בקופסאות המקוריים היו מונחים מספר כינורות‪ .‬יעקב בחן אותם לשבריר עין‬
‫ולפתע ראה על אחד המדפים כינור ישן‪ ,‬הוא הוריד את הכינור‪ ,‬בחן אותו בהתרגשות‪ ,‬לקח קשת שהייתה‬
‫מונחת בצד והחל לנגן‪ ,‬צלילים מופלאים שלא מין העולם הזה מילאו את חלל המחסן‪ ,‬מלווים בגרגירי‬
‫אבק שהחלו להתעופף מהכינור‪" .‬אני רוצה את הכינור הזה" אמר למוכר‪.‬‬
‫המוכר התבונן בהשתוממות ביעקב ובכינור‪ ,‬היה זה כאילו הם גוף אחד‪ ,‬הוא לא ידע את שוויו האמיתי‪,‬‬
‫את הכינור החנות קיבלה בירושה מהבעלים הקודמים ומאז הוא שכב במחסן ללא כל שימוש‪ .‬כל מה‬
‫שהוא ידע‪ ,‬שהוא חייב לתת את הכינור ליעקב‪ ,‬אפילו במחיר סמלי‪.‬‬
‫‪47‬‬
‫לאחר שהכינור הוברק ושופץ‪ ,‬נתגלתה הטבעה של מלך פרוסיה מאחוריו‪" :‬מעניין איך הגיע הכינור‬
‫לחנות"? השתומם אלן‪.‬‬
‫יעקב לא נפרד מהכינור ומאז שהחל לנגן במסעדה‪ ,‬קהל רב החל לפקוד את המסעדה‪ .‬בקושי הם הצליחו‬
‫לעמוד בקצב ההזמנות‪ .‬הוריו של הלן נרתמו לעזור במסעדה‪ .‬אימו במטבח ואביו ליד הקופה‪" .‬חבל‬
‫שסבתא לא יכולה לראות איך המסעדה משגשגת" אמר אביו ונאנח‪ .‬מצבה של רחל הלך והתדרדר‪ .‬היא‬
‫לא זיהתה אף אחד ורוב הזמן הייתה ללא הכרה‪.‬‬
‫אלן עקב בהערצה אחר יעקב‪ ,‬איך מאדם מפוחד ומבולבל‪ ,‬הפך לאישיות רב גונית ‪ -‬נגן נפלא – ומורה‬
‫מצליח והערצתו גברה‪ ,‬כשנודע לו שיעקב מלמד חינם בבית היתומים‪ .‬גם הוא רצה להתנדב לשם‬
‫ולהפריש חלק מהאוכל במסעדה לעניים‪ .‬יעקב עצר בעדו ואמר‪" :‬שכל הנותן לקט‪ ,‬שכחה ופאה לעני‪,‬‬
‫מעלין עליו כאילו בנה בית המקדש והקריב קורבנותיו בתוכו‪ ,‬ככתוב בפרושו של רש"י לספר ויקרא‬
‫כ"ג"‪.‬‬
‫אלן התבונן בתדהמה ביעקב המשנן פסוקי קודש‪ ,‬ויעקב המשיך‪":‬מכאן שאסור לתת לעניים להתרגל‬
‫לחיות מן הצדקה ולפתח תלות בה‪ ,‬במקום לחפש עבודה ולהרוויח כסף‪ .‬אני מציע שתתן צ'אנס לילדים‬
‫לרכוש מקצוע מועיל‪ ,‬ותכשיר אותם לעבודת טבחות ומלצרות במסעדה"‪.‬‬
‫עצתו של יעקב הועילה לשני הצדדים והיתומים החלו לעזור במסעדה ותוך כדי כך קיבלו את ההכשרה‬
‫הבסיסית לטבחות ומלצרות ובמקום שכר זכו לארוחות חינם‪ .‬הם היו עובדים חרוצים‪ .‬המסעדה התרחבה‬
‫והתפשטה לחנות הסמוכה‪ .‬ליעקב הייתה המסעדה מזכרת מביתו והשינויים שחלו בה והקהל הרב‬
‫שמילא את המקום הביאו איתם משב של חדשנות והעיקר הערצה לנגינתו‪ .‬שוב לא פקדו אותו סיוטים‬
‫מעברו והוא החל ליהנות מההווה ובמיוחד כשבהווה הייתה גילה‪ .‬הוא עדיין לא העיז להראות לה את‬
‫רגשותיו‪ ,‬בתקופתו הנישואין נערכו בשידוך ועד אז בני הזוג לא הורשו להיוותר לבדם‪ ,‬לכן עקב אחריה‬
‫מרחוק‪ ,‬והיא הייתה מודעת למבטיו‪ ,‬הם החמיאו לה‪ .‬הוא היה שונה משאר הגברים שהכירה‪ .‬הייתה לו בו‬
‫תמימות נוגעת ללב‪ ,‬דברים שהיו מובנים לה ולבני דורה היו זרים לו‪ .‬תחילה חשבה שהוא מתחזה‬
‫ושחוסר הידע היא העמדת פנים‪ ,‬אך במשך הזמן הגיעה למסקנה שהוא אינו מעמיד פנים‪ ,‬על עברו היא‬
‫לא ידעה דבר וגם אלן‪ ,‬שהיה קרוב משפחה רחוק‪ ,‬לא הצליח לפתור את התעמולה "מי הוא יעקב‬
‫פבזנר"?‬
‫כמובן שהיה היבט נוסף‪ ,‬יעקב היה גבר נאה‪ ,‬וכל פעם שהתקרב אל גילה‪ ,‬גרם לה פרפרים בבטן והנגינה‬
‫שלו‪....‬ריגשה אותה עד דמעות‪.‬‬
‫גילה סיפרה ליעקב על ביתה בישראל‪ .‬מי היה מאמין שהוא אף פעם לא שמע על ישראל? התגובה שלו‪:‬‬
‫"האם הגיע המשיח" הצחיקה אותה ובכלל האדיקות הדתית שלו הפריעה לה וכנראה בהשפעתה מידי‬
‫פעם שכח להניח תפילין וכעבור זמן מה גם הכיפה ירדה מראשו‪ .‬יום אחד הוא העיז יותר מתמיד ואמר לה‬
‫שישמח לבקר בישראל ולבקש את ידה מהוריה‪ .‬גילה התבוננה בו בתימהון‪ ,‬לבקש את ידה? שיציע לה‬
‫נישואין ודי! כעסה‪ ,‬מה פתאום לבקש מהוריה‪.‬‬
‫"אבי נפטר" אמרה לו‪.‬‬
‫"אבקש מדודך" התעקש‪.‬‬
‫"נשארנו משפחה קטנה‪ .‬לאמי יש אח – דוד ואחות – חנה‪ .‬רוב משפחתם הושמדה בשואה" אמרה בעצב‪.‬‬
‫"מה זה שואה"? שאל בתימהון‪.‬‬
‫הפעם גילה נדהמה‪ .‬מה כל העמדת הפנים שלא שמע על השואה? מי לא שמע על השואה? שבה נספו‬
‫ששה מליון יהודים‪ .‬בכעס הולך וגובר סיפרה לו על סבה וסבתה משפחת רובין‪ ,‬שברחו לרוסיה מאימת‬
‫הגרמנים‪ ,‬הקשיים שהם עברו תחת השלטון הקומוניסטי עד שהצליחו להגיע לישראל‪.‬‬
‫השם "רובין" עורר ביעקב זיכרונות שהעדיף לשכוח‪" .‬רחל רובין" אמר בגעגועים‪.‬‬
‫"שם נעוריה של סבתי הוא רובין‪ ...‬קראו לה רחל רובין" התערב אלן בשיחה‪.‬‬
‫יעקב בקושי שמע את דבריו‪ ,‬הזיכרונות עלו והציפו אותו ואיתם הגעגועים‪" :‬עמדתי להינשא לרחל‪.‬‬
‫ביקשתי את ידה מהוריה המאמצים יצחק ומרים רובין‪ ,‬כשהם הסכימו לא היה מאושר ממני‪( .‬אלן וגילה‬
‫החליפו מבטים תמהים‪ ,‬מאין יעקב יודע את שמות הוריה ושהיא מאומצת?) הנישואין נקבעו לל"ג‬
‫בעומר"‪ .‬דמעות החלו לרדת מעיניו של יעקב‪ ,‬הוא נזכר באותו הבוקר‪ ,‬שהיה אמור להיות היום המאושר‬
‫בחייו ובמקום זה נהפך לסיוט‪ .‬הוא נזכר שהוא פתח את "הספר" ובפסוק שהתגלה מול עיניו "מנא מנא‪"..‬‬
‫‪48‬‬
‫צמרמורת עברה בגופו‪ ,‬הספר נקם בו‪ ,‬היה עליו להחזירו ליום טוב לוין‪" .‬לא הבחנתי בשק המלט(מלמל‬
‫ספק לעצמו ספק לאלן וגילה) הוא נפל על ראשי" זעקת שבר נפלטה מגרונו‪.‬‬
‫גילה לא הייתה מסוגלת לראות יותר את סבלו ועזבה את הדלפק‪ ,‬היא ניגשה אל יעקב ובפרץ של רגשות‪,‬‬
‫חיבקה ונישקה אותו "די‪(..‬לחשה כמו לילד קטן) אתה עכשיו כאן וזה מה שהכי חשוב‪ .‬תשכח את העבר‪.‬‬
‫מה שחשוב זה רק ההווה‪ .‬אני אוהבת אותך"‪ .‬אמרה וניגבה את דמעותיו‪ .‬אט אט יעקב נרגע‪ ,‬מבטיה‬
‫האוהבים הרגיעו אותו‪ .‬בראשו הבזיקה המחשבה‪ ,‬הוא מאוהב – הוא מאוהב בגילה‪ .‬האהבה הציפה אותו‬
‫והדחיקה את מחשבות העבר‪ ,‬לפתע היה קצר רוח להתחיל לחיות מחדש‪ ,‬כאן ועכשיו – והעיקר עם גילה‪.‬‬
‫המחשבה הראשונה שעלתה במוחו היה לבקש את ידה‪ ,‬אבל ממי? אמה חיה בישראל – ולהגיע לשם יקח‬
‫זמן ויעקב הרגיש שאין לו זמן מיותר‪ ,‬הוא התבונן באלן‪ ,‬האם לבקש את ידה ממנו – בתור קרוב‬
‫משפחתה? ואחר כך התבונן בגילה – הוא לא יכול לעשות את זה ‪ -‬גילה הייתה אישה מודרנית‪ .‬לפתע‬
‫נזכר שלפני כש בועיים‪ ,‬בעת שהם חזרו מהצגה‪ ,‬גילה התעכבה ליד ויטרינה של חנות תכשיטים יוקרתית‪,‬‬
‫היא התלהבה מאחת הטבעות שהייתה מוצגת שם‪ ,‬הם אפילו נכנסו לחנות וגילה מדדה את הטבעת‪ ,‬אך‬
‫כשראתה את המחיר נרתעה ואמרה בצחוק‪" :‬זה יצטרך לחכות לבעל עשיר"‪.‬‬
‫יעקב חישב בראשו את הסכומים שהיו לו בבנק שאותם השקיע בתבונה וידע שברווחים יוכל לרכוש את‬
‫הטבעת‪ .‬הוא לא היה עשיר‪ ,‬אבל תוך זמן קצר הוא הצליח להניב פרות יפים מהשקעותיו‪ ,‬ומה גם שהוא‬
‫הרוויח לא רע מנגינתו‪ .‬הוא החליט להפתיע את גילה בטבעת הזו ולהציע לה נישואין‪" :‬אני יוצא‬
‫לסידורים" אמר ויצא‪.‬‬
‫אלן התבונן בהם בתדהמה‪ ,‬ממש מתחת לאפו צמח כאן סיפור אהבה‪ ,‬היה נדמה לו שהוא צופה בסרט‬
‫קולנוע‪ .‬הוא התבונן בגילה המאוהבת ונזכר באלבום התמונות המשפחתי ובמיוחד בתמונה של סבתו‬
‫שהייתה בערך בגילה של גילה‪" ,‬הן דומות" הבזיקה המחשבה בראשו‪ .‬שבוי בקסם שנגלה בפניו‪ ,‬הרגיש‬
‫שהוא חוזר אחורה בזמן ורואה את סבתו ואת ארוסה‪ .‬הוא חש עצבות היורדת עליו‪" ,‬האם זה בגלל שאני‬
‫מקנא בשמחתם"? חשב‪" .‬לא" אמר לעצמו‪ ,‬הוא לא קינא‪ ,‬אלא שהייתה לו תחושה חזקה שיעקב לא‬
‫יחזור כל כך מהר וכשהוא יצא מהמסעדה‪ ,‬הייתה לו תחושה של אסון‪" ,‬למה נתת לו לצאת"? כעס על‬
‫גילה‪.‬‬
‫גילה ענתה לו בצחוק מתגלגל‪" :‬הוא כבר ילד גדול" ואחר כך בפנים חולמניות‪" :‬יש לי הרגשה שהוא‬
‫עומד להציע לי נישואין"‪.‬‬
‫"נישואין?" נבהל אלן‪" :‬גילה! את לא מכירה אותו‪ ,‬אנחנו לא יודעים מי הוא"?‬
‫"אתה הכנסת אותו אליך הביתה והכנסת אותו לכאן – למסעדה – ואין לך שום זכות להגיד שאני לא‬
‫מכירה אותו‪ ,‬אני מכירה אותו יותר טוב ממך‪ .‬אני יודעת שהוא אדם טוב ואני אוהבת אותו"‪.‬‬
‫"אבל‪ ,‬גילה!" אמר אלן ולפתע נזכר בטבעת הנישואין שהייתה ענודה על אצבעו של יעקב ושמזמן נעלמה‬
‫משם יחד עם הכיפה‪" :‬אולי הוא נשוי? את זוכרת את הפעם הראשונה שהוא הופיע במסעדה‪ -‬אז הוא ענד‬
‫טבעת נישואין – אחרי זה היא נעלמה מידו"‪.‬‬
‫"לא‪ ,‬אני לא זוכרת שום טבעת – אם הוא היה נשוי והייתה לו משפחה – הרי סביר היה שהם יחפשו‬
‫אחריו – ועד היום אף אחד לא חיפש אחריו" אמרה גילה והוסיפה‪" :‬כשהוא יחזור אשאל אותו אם הוא‬
‫נשוי"‪.‬‬
‫"ו מה אם הוא לא יחזור" אמר אלן‪ ,‬הייתה לו הרגשה שיעקב לא יחזור‪ ,‬הרגשה של אסון מתקרב‪ ,‬משהו‬
‫רע עומד לקרוא ליעקב‪ ,‬כשם שקרה ליעקב פבזנר ביום נישואיו‪ .‬אלן מיהר לצאת החוצה‪ ,‬עיניו תרו אחר‬
‫יעקב‪ ,‬אך לא היה לו שום זכר‪ .‬חששותיו הפחידו את גילה‪ ,‬גם היא יצאה החוצה והחלה לחפש אחיו‪ ,‬היא‬
‫הלכה לקצה הרחוב ואחר כך פנתה לרחוב השני‪ ,‬ולא מצאה אותו‪.‬‬
‫השעות חלפו ואיש לא ידע לאן נעלם?‬
‫‪49‬‬
‫הבגידה‬
‫הלן ישבה ובהתה במראה‪ ,‬לזוועתה ראתה קמט קל מתחת לעינה הימנית וכשקרבה את פניה למראה‬
‫ראתה קמט נוסף בזוית פיה‪ .‬הרגישה את עצמה זקנה‪ .‬החודשים האחרונים הרעו לפניה‪ ,‬עיניה היו‬
‫כבויות‪ ,‬פניה עטו מסכה ואפילו משערה המפואר נעלם הברק ועכשיו – הקמטים‪ .‬אילו רק יכלה להחזיר‬
‫את הזמן לאחור‪ .‬היא הייתה טיפשה שחשבה שתוכל להחזיק בשני העולמות‪ ,‬גם בבעל עשיר וגם במאהב‬
‫נלהב‪ .‬שיחקה בשניהם ומתחה את החבל יתר על המידה ועכשיו עליה לשלם את המחיר‪ .‬חיוך של לעג‬
‫נמרח על פניה‪ ,‬היום היא עשירה‪ ,‬יותר ממה שאי פעם חלמה‪ ,‬אבל היא הייתה שרויה בפאניקה שמא הסוד‬
‫יתגלה‪ ,‬שהיא ידעה על הרצח שעומד להתבצע ולא מנעה אותו‪ .‬בוב לא נתן לה לשכוח זאת ומידי פעם‬
‫היה משנן בפניה את המכתב שחתמה עליו‪:‬‬
‫"אני החתומה מטה הלן בלק‪ ,‬מצהירה בזאת שתכננתי יחד עם בוב ולנטיין לרצוח את בעלי‪"..‬‬
‫איזה טיפשה הייתה כשחתמה על המכתב וכעת הוא מאיים עליה‪ ,‬שאם לא תינשא לו‪ ,‬יגיע המכתב‬
‫לפרקליטות‪" .‬לי אין הרבה מה להפסיד‪ ,‬מכסימום אקבל כיסא חשמלי‪ .‬אבל לך יש הרבה מה להפסיד –‬
‫את כל המיליונים שגזלת מבעלך"‪.‬‬
‫"אספר את כל האמת שחתמתי על המכתב תחת איומים שאתה כפית עלי ולא האמנתי שתבצע את הרצח"‪.‬‬
‫התגוננה הלן‪.‬‬
‫"את מאמינה שמישהו יאמין לך? אני אומר שאת זו ששכנעת אותי לרצוח אותו בגלל בצע כסף"‪.‬‬
‫"זה לא נכון"‪ .‬צעקה הלן‪.‬‬
‫עיניו של בוב נהיו קטנות ומבט מרושע ניבט מפניו‪ ,‬הלן נסוגה בבהלה‪ ,‬מעולם לא ראתה את הרשעות‬
‫שניבטה מעיניו‪ .‬בוב תפס את ידה באכזריות וקירב אותה אליו‪":‬את חושבת שמישהו יאמין לך? פנית‬
‫לבלש פרטי על מנת למצוא בעל עשיר‪ .‬בובה! שנינו נישרף באותו גיהינום‪ ,‬אז לפחות עד אז בואי ונהנה‬
‫האחד מהשני‪ .‬חוץ מזה אני יודע שאת אוהבת אותי ונמסה בזרועותיי (ובטון מרגיע) כולם יקנאו בך‪,‬‬
‫אנחנו נעשה חיים‪ .‬נקנה מטוס פרטי ונטוס מסביב לעולם‪ ,‬נבזבז ככל העולה על רוחנו‪ ,‬את צריכה להודות‬
‫לי שבזכותי נעשית כל כך עשירה" אמר ונישק אותה נשיקה לוהטת‪ .‬תחילה שפתיה נשארו חתומות ולאט‬
‫לאט נפתחו בשקיקה לוהטת‪ ,‬אין ספק שבזרועותיו היא נמסה‪ .‬הסקס ביניהם תמיד היה מעולה‪.‬‬
‫אבל כעת בישבה מול המראה‪ ,‬שוב נזכרה במבט האכזר שניבט מפניו והחלה לרעוד‪ ,‬להינשא למטורף‪,‬‬
‫מי יודע למה הוא מסוגל? כל הזמן תצטרך לחשוש שמא גם אותה ירצח‪.‬‬
‫לו רק יכלה להחזיר את הגלגל אחורה‪ ,‬הלן נאנחה‪ ,‬ג'ק המסכן – הוא אהב אותה‪ ,‬היא נזכרה בערב‬
‫האחרון שבילו יחד‪ ,‬כה קל היה לרצות אותו‪ ,‬סך הכל הגישה לו ארוחת ערב – הבשר היה קטסטרופה –‬
‫הלן פרצה בצחוק כשנזכרה בצלי שלא הספיק להתבשל ובניסיונותיו של ג'ק לבלוע את חתיכות הבשר‬
‫הקשות ולהראות לה כמה הוא נהנה‪ .‬דוק של עצבות כיסה את עיניה כשנזכרה בעדינות בה נישק את פיה‬
‫ואת ידיה‪" :‬העיקר שאת בישלת אותו ובשבילי זה הכי חשוב" אמר‪.‬‬
‫"ג'ק! אני כל כך מצטערת‪ ,‬לא ידעתי שבוב עומד לרצוח אותך"‪ .‬יבבה הלן ושוב נזכרה בבוב וצמרמורת‬
‫עברה בגופה‪ .‬אין לה ברירה‪ ,‬אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור‪ .‬אם היא תלך למשטרה ותלשין על‬
‫בוב‪ ,‬הרי שגם היא תכנס לכלא‪ -‬לשנים ארוכות – בתור שותפתו לפשע‪ .‬הסתובבה לאחור והתבוננה‬
‫בחדרה – אותו עיצבה בעצמה‪ ,‬כמו את שאר הדירה ועכשיו הכל שייך לה‪ ,‬בעצם לא הכל – בקרוב‬
‫תצטרך להיפרד מחצי רכושה לטובתו של בוב – היא נזכרה במיליונים הנמצאים בבנק ובשאר הנכסים‬
‫שעם ביצוע העיזבון עומדים לעבור לרשותה‪ .‬היא – המפונקת שהייתה רגילה שהכל יעשה לפי רצונה‬
‫ושחשבה שיש לה שליטה הן על הבעל והן על המאהב‪ ,‬גילתה לפתע שאיבדה את השליטה על‬
‫המאורעות‪ ,‬בוב המאהב המושלם‪ ,‬הסיר את המסכה מעל פרצופו וגילה את אופיו האמיתי – רוצח קר‬
‫רוח‪ -‬ושוב עברה צמרמורת בגופה‪" .‬אני חייבת להפסיק לחשוב עליו כאל רוצח‪ ,‬בקרוב הוא יהיה בעלי"‬
‫אמרה הלן בקול רם ונבהלה מקולה‪ ,‬אסור שאף אחד ידע את האמת‪ ,‬שהוא רצח את ג'ק ובמיוחד לא‬
‫גיסותיה‪ ,‬שפתאום נזכרו שיש להם אח ובאו לדרוש חלק בירושה‪ .‬מה הן חושבות לעצמן‪ ,‬שיצליחו לקבל‬
‫נתח? נשפה הלן בבוז‪ .‬גם השופט הנכבד לא חשב כך והן הפסידו במשפט‪ .‬הלן נזכרה בשיחה שהייתה לה‬
‫עם אחת מהן‪ ,‬שתחילה ניסתה לנגן על מצפונה שתשאיר לה מיליון אחד או שניים ואחר כך עברה‬
‫לאיומים שתגיש ערעור‪ .‬מה היא חושבת החוצפנית‪ ,‬שהלן תוותר כל כך מהר על מיליון או שניים‪ ,‬עדיף‬
‫שזה ילך לבוב ולא להן – לו לפחות זה הגיע‪ ,‬ואם היא תמשיך לאיים‪ ,‬בוב יסתום את פיה לעולמים‪,‬‬
‫גיחכה‪ ,‬ושוב נזכרה בבוב – הוא הציע לה נישואין – אם אפשר לקרוא לזה הצעה – יותר נכון הייתה זו‬
‫‪50‬‬
‫דרישה‪ .‬הלן התבוננה בבהלה בשעון‪ ,‬נותרה לה עוד כמחצית השעה עד לפגישתם בחנות התכשיטים‬
‫"איזמרגד"‪ .‬בוב החליט שעליהם לבחור שם טבעות נישואין ולאחר מכן לגשת לעורך‪-‬דינו על מנת‬
‫לחתום על הסכם ממון‪ ,‬המאשר שעם נישואיהם מחצית מרכושה של הלן עובר אליו‪" .‬בן אשפתות הזה‬
‫עומד להתעשר" סיננה הלן בכעס ונזכרה בחבילה שהייתה מונחת בארון‪ .‬רואה החשבון שהועסק על ידי‬
‫בוב על מנת לבדוק ולרשום את כל הרכוש הרב‪ ,‬דילג על ספרים שהיו חלק מהאוסף של סבו של ג'ק‪,‬‬
‫הוא לא היה מספיק חכם על מנת לדעת שאלה ספרים נדירים‪" .‬מה כבר אפשר לצפות מפשוטי העם‪ ,‬שהם‬
‫יבינו באומנות"‪ ,‬לגלגה הלן‪ .‬היא שהורגלה בבית הוריה לדברי אומנות‪ ,‬ידעה מיד שהם שווים משהו‪ ,‬רק‬
‫שהיא לא שיערה את שווים האמיתי‪ .‬סוחר העתיקות שבחן אותם אמר בשקיקה‪":‬אני מאמין שהם שווים‬
‫עשרות אלפי דולרים ובמיוחד הספר הזה( הסוחר הצביע על אחד הספרים הישנים שכריכתו הייתה‬
‫מעוטרת בציורי זהב‪ ,‬זהו ספר תנ"ך עתיק‪ .‬אף פעם לא ראיתי ספר כל כך מפואר‪ ,‬אני בטוח שהוא שווה‬
‫הון‪ .‬כדאי להעביר אותו לחוות דעת נוספת לפרופסור שבלייה מאוניברסיטת "סורבון"בפריז‪ ,‬שהוא‬
‫מומחה בינלאומי לכתבי יד עתיקים"‪.‬‬
‫באותו בוקר‪ ,‬סוחר העתיקות התקשר בהתרגשות וסיפר להלן שפרופסור שבלייה עומד להגיע לארצות‬
‫הברית לסיבוב הרצאות וביקש ממנה להביא לו את הספרים‪ .‬הלן הוציאה את החבילה מתוך הארון וחייכה‬
‫לעצמה‪ ,‬אסור שבוב ידע על ההכנסה הנוספת שתהיה לה מהספרים‪ .‬לפתע ידיה החלו לרעוד‪ ,‬היא הניחה‬
‫בזהירות את החבילה על השולחן ומבלי משים ידיה החלו לפרום את החבל שעטף אותם ומשם נמשכו‬
‫לעבר אחד הספרים‪ .‬היא הייתה כאחוזת כישוף בעת שהחזיקה את הספר הישן העטור בציורים מוזהבים‪.‬‬
‫לפתע החלון בחדר השינה נפתח ומשב של רוח החל לדפדף בדפי הספר‪ ,‬היא ניסתה לסגור את הספר‪ ,‬אך‬
‫הרוח הייתה חזקה ממנה ומשב נוסף פתח לרווחה את הספר‪ .‬היא הביטה בפחד מלווה בהתפעלות‬
‫באותיות המוזרות אשר ריצדו מול עיניה‪ .‬לפתע החלון נטרק בחזקה‪ .‬שקט השתחרר בחדר‪ ,‬אשר הופר‬
‫רק על ידי הלמות ליבה‪ .‬ידיה שנגעו באותיות מיאנו להיפרד מהדף‪ ,‬ומהאותיות‪ ,‬שלמזלה היו זרות לה‪:‬‬
‫"מנא מנא‪ "....‬קצב הלמות ליבה גבר‪ ,‬חולשה תקפה אותה ועדיין לא הייתה מסוגלת להזיז את ידה‪ .‬זעקת‬
‫שבר נפלטה מגרונה ורק אז הכישוף שאחז בה נמוג‪ .‬היא זרקה את הספר וברחה מהחדר‪.‬‬
‫במסדרון נעצרה ו החלה נושמת נשימות עמוקות בניסיון להירגע‪ ,‬היה לה רצון עז לברוח מהדירה‪ ,‬הפחד‬
‫מבוב היה חזק יותר‪ .‬התבוננה בעצבנות בשעונה‪ ,‬לא נשאר לה הרבה זמן לפגישה‪ .‬חשבה‪ ,‬אסור שיחשוד‬
‫שיש לה מה להסתיר‪ .‬נשמה נשימה עמוקה נוספת בניסיון להרגיע את קצב ליבה ולמרות הרעד ברגליה‪,‬‬
‫הכריחה את עצמה לחזור לחדר השינה‪ .‬בכניסה נעצרה והתבוננה פנימה‪ .‬הוא נראה בדיוק כפי שעזבה‬
‫אותו‪ ,‬צחוק עצבני בקע מגרונה ‪" :‬אני סתם מדמיינת לעצמי" אמרה בקול והמשיכה לצעוד‪ .‬שקט שרר‬
‫בחדר‪ ,‬הכל נראה רגיל‪ ,‬צעדיה לא נשמעו‪ ,‬הם נבלעו בשטיח העבה שהיה מונח על הרצפה‪ .‬כשראתה את‬
‫פניה שהשתקפו מבעד למראה הן נראו חיוורות יותר‪" :‬טיפשה! זה הכל מעצבנות"‪ ,‬דיברה אל דמותה‪.‬‬
‫"עברתי תקופה קשה" ריח מה על עצמה והרימה את הספר שהיה זרוק על השטיח‪ ,‬בזהירות החזירה אותו‬
‫לחבילת הספרים‪ ,‬וכרכה את החבל מסביבה‪ .‬שוב הציצה לעבר השעון‪ ,‬לא נותר לה הרבה זמן‪ ,‬בהלה‬
‫תקפה אותה‪ .‬לקחה את החבילה בידיים רועדות ובמהירות יצאה מהדירה‪.‬‬
‫בוב התעורר שטוף זיעה‪ ,‬תחילה לא ידע היכן הוא נמצא? הוילון‪ ,‬שקצותיו נפרמו‪ ,‬הזכירו לו – הוא נמצא‬
‫בחדרו‪ .‬הוא שנא את דירתו הקטנה ובמיוחד את חדר השינה‪ ,‬שהיה קטן מידי לטעמו‪ ,‬הצבע האיום‬
‫המתקלף והכי גרוע הריחות שהיו עולים מהמסעדה ממול‪ .‬מאידך שכר הדירה היה זול‪ .‬במחיר הזה‬
‫מכסימום יכול היה לשכור חדר יחד עם שותף ואילו כאן היה לו חדר שינה וסלון‪ .‬חיוך של שביעות רצון‬
‫נמרח על פניו‪ ,‬בעוד מספר ימים יעזוב את הדירה ויעבור לגור בארמון עם הלן‪ .‬נגמרו ימי העוני ועכשיו‬
‫יגיעו ימי השפע – החלום שלו עומד להתגשם ‪ -‬הוא עומד להיפך למיליונר!!!‬
‫לפתע נזכר בחלום וצמרמורת עברה בגופו‪" .‬ארור תהיה ג'ק בלק"! צעק בקול רם ונבהל מקולו‪ .‬מאז‬
‫שרצח אותו‪ ,‬הוא רודף אותו בחלומותיו ובמיוחד הלילה‪ .‬הוא חלם שהוא נמצא בבית הקברות‪ ,‬באותו בית‬
‫הקברות שבו קברו את הארון הריק של ג'ק‪ .‬עד היום לא רצה לחשוב מה קרה לגופה? הוא אף לא‬
‫התעניין לדעת אם הקברן מצא את הגופה? אבל היום – היה חשוב לו לדעת את האמת‪ .‬שוב נרעד‪,‬‬
‫בחלום‪ ,‬ג'ק בלק התנקם בו‪ ,‬הוא הכניס אותו לתוך הארון הריק וקבר אותו חי‪ .‬ידיו החלו לרעוד‪" .‬אני‬
‫חייב לקחת את עצמי בידיים‪ .‬זה רק חלום!" אמר בקול רם ונבהל מקולו הרועד‪.‬‬
‫‪51‬‬
‫גם בבית הספר לא הרגיש בטוח‪ ,‬כל פעם שהיה מגיע לשם‪ ,‬היה נדמה לו‪ ,‬שכולם מתבוננים בו במבט‬
‫מאשים ובמיוחד בקרב תלמידי כיתתו של ג'ק‪ .‬את מרי‪ ,‬התלמידה שהייתה עדה לרצח‪ ,‬לא ראה שנית‪ ,‬היא‬
‫פשוט הפסיקה ללכת לבית הספר‪ .‬היה לה מזל! אחרת היה רוצח גם אותה‪ .‬בוב שנא את בית הספר‪,‬‬
‫למחרת הרצח הגיע לשם במטרה אחת – להתפטר‪ .‬אך כשראה את השוטרים שבדקו את המעקה המנוסר‪,‬‬
‫נבהל‪ .‬במבטים חשדניים הם חקרו את המורים והתלמידים‪ ,‬בשאלות מביכות וטורדניות‪ ,‬פרט למרי‪,‬‬
‫שהייתה העדה היחידה לרצח היא פשוט נעלמה ולמזלו של בוב‪ ,‬אף אחד לא הרגיש בכך‪ .‬כולם היו‬
‫שקועים באבל הכבד על מות המורה האהוב‪ ,‬התלמידים‪ ,‬המורים‪ ,‬ההורים ומעל כולם ראג'י‪ ,‬שהוציא חלק‬
‫מחסכונותיו‪ ,‬אותם חסך משך שנים לנסיעה להודו‪ ,‬ותרם אותו להקמת לוח זיכרון מפואר‪ ,‬שבמרכזו‬
‫טבוע שמו של ג'ק‪ ,‬בציון השנים בם לימד בבית הספר‪.‬‬
‫כעבור חודש נערך טקס אזכרה שבמרכזו גילוי הלוט מעל לוח הזיכרון‪ ,‬בנוכחות המורים‪ ,‬התלמידים‬
‫והוריהם‪ ,‬האלמנה נעדרה מהטקס באמתלה ש"אינה חשה בטוב"‪.‬‬
‫בוב השתתף בטקס מחוסר ברירה‪ .‬הוא שנא את כולם ובמיוחד את ראג'י על שתרם את הלוח המפואר‬
‫ושהוקם במקום בולט לעין וכל פעם שעבר בקרבתו‪ ,‬נדמה לו שכולם מפנים אליו אצבע מאשימה‪ ,‬כולל‬
‫האותיות המוזהבות‪ ,‬הטבועות בלוח הזיכרון‪" :‬לזכרו של מורינו האהוב ג'ק בלק ז"ל"‪ ,‬היה לו חשק עז‬
‫לנפץ אותו‪ ,‬אבל הוא לא העיז‪ ,‬שנא את התלמידים ושוב לא אימן אותם כבעבר‪ .‬התוצאות לא איחרו‬
‫והקבוצה ירדה שוב לתחתית הליגה‪ .‬הוא רצה לברוח הרחק משם‪ ,‬אבל הפחד שמא יתגלה סודו ריתק‬
‫אותו למקום‪ .‬עכשיו כשהוא עומד לשאת את אלמנתו של ג'ק‪ ,‬חיוך השתפך על פניו שהוא שאחראי‬
‫להיותה אלמנה‪ ,‬יוכל להיעלם מהמקום ולנסוע מסביב לעולם ומי יודע אולי ישתקע באיזה אי הרחק‬
‫מכאן‪.‬‬
‫בוב התלבש בקפידה לקראת הפגישה עם הלן‪ ,‬וכשהביט במראה‪ ,‬ניבטה מולו דמות גבר מרשים‪ ,‬לבוש‬
‫בחליפה בצבע קרם‪ ,‬חולצה בצבע ירקרק בהיר ומטפחת בצבע זהה שהציצה מתוך כיס הז'קט והשוותה לו‬
‫מראה של אליל‪ ,‬ניכר בו שהיה מרוצה‪ .‬נפרד בגועל מדירתו העלובה‪ ,‬עוד מעט יגור בארמון וארון‬
‫הבגדים שלו יהיה עמוס בחליפות הדורות‪.‬‬
‫את הדרך עד חנות התכש יטים החליט לעשות ברגל‪ .‬בזכותו של ג'ק הורגל להליכה רגלית וכעת נהנה‬
‫ממבטי ההתפעלות של הנשים‪ ,‬שהפנו מבטיהן אחריו‪ ,‬לגופו השרירי והחטוב ומבטי הגברים שהביטו בו‬
‫בקנאה‪ .‬לראשונה מזה זמן רב‪ ,‬חש שהוא חוזר לעצמו‪ ,‬הביטחון העצמי שלו חזר ואיתו הציפייה לחיים‬
‫טובים יותר וזיכרונות החלום נמחקו לחלוטין‪.‬‬
‫בזמן שבוב הלך רגוע ונהנה מתשומת לב נשית וגברית כאחת‪ ,‬לא ידע שחקירת המשטרה לא פסקה‬
‫והטבעת הולכת ומתהדקת עליו‪ .‬אחותו של ג'ק לא נחה ולא שקטה ודרשה כל העת להפוך כל אבן ולהגיע‬
‫לחקר האמת על מותו של אחיה‪ .‬היא שכרה את שרותיו של מר בלום‪ ,‬שהיה בלש פרטי ושוטר בדימוס‪,‬‬
‫בעל ניסיון רב בחקירות רצח ומניסיונו ידע שבדרך כלל ישנו עד לפשע‪ ,‬שלא מוכן להעיד‪ .‬לכן החליט‬
‫לחקור בקרב התלמידים ותוך כדי כך גילה‪ ,‬שאחת התלמידות הפסיקה להגיע לבית הספר‪ ,‬מיד לאחר‬
‫הרצח‪ .‬זה לא היה נדיר‪ ,‬שבקרב התלמידים ובמיוחד טעוני טיפוח‪ ,‬היו העדריות‪ ,‬שלעיתים נמשכו ימים‪,‬‬
‫שבועות ואף חודשים והנהלת בית הספר לא השכילה לפקח ולמגר את התופעה‪ .‬מנהל בית הספר חיפש‬
‫לעצמו חיים קלים ולא רצה להתעמת עם התלמידים הבעייתיים והן עם הוריהם שלעיתים היו אלימים‪.‬‬
‫היעדרותה של מרי הייתה נבלעת עם שאר ההיעדרויות ובפרט שאימה לא הייתה מודעת למצבה‪ .‬אימה‬
‫לאחר תקופה ארוכה של בטלה ונזקקות סוף כל סוף מצאה לעצמה עבודה בתור חדרנית בבית מלון‪,‬‬
‫הייתה חוזרת הביתה מאוחר בערב וצונחת עייפה למיטה‪ .‬היא אף עבדה בסופי שבוע‪ ,‬כדי לשפר את‬
‫מצבה הכלכלי‪ ,‬כך שמרי הייתה חופשיה לעצמה כל היום‪ ,‬ללא שום פיקוח‪ .‬היא ניזונה מהאוכל שאימה‬
‫הייתה מקבלת מהטבחית של בית המלון‪ .‬אף אחד לא השגיח שהיא הפסיקה ללכת לבית הספר והגרוע‬
‫מכל‪ ,‬שהפסיקה לדבר‪ .‬במקרה‪ ,‬מר בלום‪ ,‬עלה על זה‪ ,‬ששמש בית הספר‪ ,‬ראה את מרי בבקר יום הרצח‬
‫ושמה לא הופיע ברישומי נוכחות בכתה‪ ,‬לא באותו יום ולא בימים הבאים‪ ,‬את כתובת מגוריה קיבל‬
‫ממזכירות בית הספר‪.‬‬
‫כשהגיע לשם‪ ,‬קידמה את פניו שכונת מגורים עלובה‪ ,‬חבורת ילדים מעורבת‪ ,‬לבושים בבלויים שיחקה‬
‫במרכז הכביש‪ .‬הוא החנה את רכבו ליד אחד הבתים ובהבטחה לתשלום כספי ביקש מאחד הילדים‬
‫‪52‬‬
‫שישמור על רכבו‪ .‬כל הבתים נראו זהים‪ ,‬טיח מתקלף ומדרגות מעורערות‪ .‬בלום ירד במדרגות לכיוון‬
‫המרתף והציץ בשם שהיה רשום על הדלת‪" :‬משפחת קרטני"‪ .‬השם התאים לרישום שקיבל מבית הספר‬
‫"מרי קרטני"‪ ,‬הוא צלצל בפעמון‪ ,‬לא הייתה שום תגובה‪ ,‬שוב צלצל והפעם צלצול ממושך‪ .‬ראה‬
‫שמישהו סוקר אותו מתוך עינית הדלת‪ ,‬אך עדיין לא הייתה שום תגובה‪ .‬צלצל שוב ומשלא נענה הלם על‬
‫הדלת וקרא בשמה של מרי‪ ,‬אך לא זכה לשום תגובה והדלת נשארה נעולה‪ .‬בלום עלה במדרגות והציץ‬
‫מבעד לחלונות שבחציים בלטו מעל לכביש‪ ,‬הוא ראה מטבח‪ ,‬שולחן אוכל וכיריים שעליהם התבשל סיר‪.‬‬
‫הוא נ יחש שמרי נמצאת בבית ומאיזה שהיא סיבה פוחדת לפתוח את הדלת‪ ,‬לכן כתב מכתב לאימה והזמין‬
‫אותה להגיע עם הילדה למשרדו‪ .‬כשחזר לרכבו‪ ,‬ראה את הילד שומר בקנאות על רכבו‪ ,‬הוא הושיט לו‬
‫שטר כסף‪ ,‬יותר ממה שהבטיח לו ושאל על מרי‪ .‬ממנו נודע לו‪" :‬מרי המשוגעת לא יוצאת מהבית"‪.‬‬
‫למחרת‪ ,‬הגיעה אימה של מרי‪ ,‬לא! היא לא ידעה שבתה הפסיקה ללכת לבית הספר‪ ,‬היא באה לבדה‪,‬‬
‫בהפסקה בין המשמרות בבית המלון‪" .‬במה הפעם היא הסתבכה"? שאלה בכעס‪.‬‬
‫מר בלום הסביר לה שהיא לא הסתבכה‪ ,‬אלא שהפסיקה ללמוד‪.‬‬
‫גב' קרטני התפרצה בקללות "אני אלמד את הב‪.....‬מה זה לא ללכת לבית הספר‪ .‬כל היום אני עובדת על‬
‫מנת לפרנס אותה והיא הפרימדונה הפסיקה ללמוד‪ .‬מצידי היא למדה מספיק עכשיו שתלך לעבוד ולא‬
‫תתבטל בבית"‪.‬‬
‫בלום חש שאט נפש‪ .‬הוא ניסה לברר פרטים על אביה של מרי‪ ,‬אולי הוא יוכל לעזור‪" .‬האבא שלה!‬
‫(אמרה בלעג) כשראה את מרי מגיחה לעולם‪ ,‬ברח כמו שפן"‪ .‬בלום הסתכל עליה בחמלה ואמר‪":‬יתכן‬
‫ובתך הייתה עדה לרצח ולכן הפסיקה ללכת לבית הספר"‪.‬‬
‫שקט השתרר בחדר‪ ,‬גב' קרטני החווירה והתבוננה נבעתת במר בלום‪" .‬מרי המסכנה‪ ,‬זה לא סתם שבזמן‬
‫האחרון היא כל כך שקטה"‪.‬‬
‫בלום ביקש ממנה להביא את מרי למשרדו על מנת שיוכל לשוחח עימה ואחר כך שלף שטר כסף ומסר‬
‫אותו לה‪":‬זה עבור הטרחה בהבאת הילדה" אמר‪.‬‬
‫חיוך של שביעות רוח חלף על פניה‪ ,‬היא הייתה מרוצה‪ ,‬השטר כיסה משכורת שבועית‪ ,‬כולל שעות‬
‫נוספות‪ ,‬אולי בכל זאת בתה שווה משהו‪.‬‬
‫מר בלום הוציא מתוך הארון כוסית ובקבוק ויסקי ומזג לעצמו משקה ובתנופת יד הרים אותה באויר‬
‫ואמר‪" :‬כל הכבוד בלום‪ ,‬נראה לי שאתה בדרך הנכונה לפתרון עוד תעלומה"‪ .‬הוא היה בטוח שאם‬
‫הילדה ראתה משהו‪ ,‬הרי שאשתו הפסיכולוגית תוכל להוציא ממנה את המידע‪ .‬בכוונתו הייתה גם לפנות‬
‫לבית המשפט ולדרוש להוציא את הגופה לבדיקה חוזרת‪ .‬הוא הרהר בהמחאה הנכבדה שיקבל מהלקוחה‬
‫שלו‪ ,‬ובעזרתה יוכל להחליף את הרכב שלו‪ ,‬שהחל לעשות לו בעיות לאחרונה‪.‬‬
‫הלן הגיעה לסוחר העתיקות ומסרה לו את חבילת הספרים‪ .‬סוכם שלאחר הבדיקה של פרופסור שבלייה‪,‬‬
‫הספרים יועמדו למכירה פומבית‪ .‬היא קיוותה לקבל סכום נאה עבור הספרים‪ ,‬כפי שהבטיח לה הסוחר‪.‬‬
‫כשנפרדה מממנו פנתה בשמחה לחנות התכשיטים‪ ,‬בעצם זה לא כל כך נורא להינשא לבוב‪ ,‬ניסתה לשכנע‬
‫את עצמה‪ ,‬הרי היא מאוהבת בו‪ ,‬עליה לשכוח שהוא רצח את ג'ק‪ ,‬הרהרה ונכנסה לחנות‪ .‬המוכרת הייתה‬
‫עסוקה והלן התבוננה בה מהצד‪ ,‬בעת שהיא הראתה טבעות לגבר זר‪ .‬לפתע חשה פיק ברכיים‪ ,‬מאחור‬
‫הגבר דמה לבעלה ג'ק‪" .‬זה לא יכול להיות ג'ק מת!" לחשה לעצמה בעת שהתקרבה אליו וככל שהתקרבה‬
‫הלמות ליבה גברו‪.‬‬
‫יעקב התבונן בחלון הראווה של חנות התכשיטים‪ ,‬לאכזבתו ראה שהטבעת שמצאה חן בעיני גילה‪ ,‬שוב‬
‫לא הייתה מוצגת בחלון‪ ,‬בצעד מהסס נכנס פנימה וניסה להסביר למוכרת את רצונו‪ .‬המוכרת הוציאה‬
‫מספר טבעות והראתה אותן‪ .‬בעודו בוחן את הטבעות‪ ,‬הרגיש הרגשה מוזרה‪ ,‬הוא הסתובב לאחור‪ ,‬למולו‬
‫ראה בחורה יפהפייה‪ ,‬הבחורה התבוננה בו מבוהלת‪ ,‬צעקה נפלטה מפיה והיא ברחה מהחנות‪.‬‬
‫"אתה מכיר אותה"? שאלה המוכרת בסקרנות‪.‬‬
‫יעקב בהה בדלת שנטרקה אחריה‪ ,‬היה בה משהו מוכר עד כדי כאב‪ ,‬חלק ממנו רצה לרוץ אחריה ולבדוק‬
‫מי היא? וחלק אחר השאיר אותו תקוע על מקומו מבלי יכולת לזוז‪ ,‬הוא הפנה את פניו לעבר פניה‬
‫הסקרניות של המוכרת‪ ,‬לא זה לא יכול להיות‪ ,‬הוא היה בטוח שהוא לא מכיר אותה‪" .‬לא אני לא מכיר‬
‫אותה" אמר ומיהר לבחור את הטבעת שנראתה לו הכי דומה לטבעת שגילה ראתה בחלון הראווה‪ ,‬מיהר‬
‫לשלם‪ ,‬עצבות ירדה עליו‪ ,‬העיקר להתרחק מכאן בהקדם‪.‬‬
‫‪53‬‬
‫יעקב יצא החוצה מבולבל‪ ,‬המפגש עם האישה הזרה הטריד ובלבל אותו‪ ,‬הוא הלך ברחוב ללא מטרה‬
‫מוגדרת‪ ,‬מבלי משים רגליו הוליכו אותו לכיוון ההפוך מהמסעדה‪ .‬ראשו היה ריק ממחשבות וככל‬
‫שהתקדם‪ ,‬האזור נראה לו מוכר‪ .‬מידי פעם הייתה עולה דמותה של האישה הזרה במחשבותיו‪ ,‬הוא היה‬
‫בטוח שהוא מכיר אותה‪ ,‬אך מהיכן? שוב ושוב קימט את מצחו ולא היה מסוגל להיזכר‪ .‬המחשבה עליה‬
‫הציקה לו‪ ,‬הייתה לו תחושה שהוא מכיר אותה היכרות אינטימית‪ ,‬אך כיצד יתכן הדבר‪ ,‬לפי מראיה‬
‫נראתה לו גויה והוא יהודי ירא שמיים‪ ,‬מה לו ולה? בהלה תקפה אותו‪ ,‬היתכן ובתקופה שנמחקה‬
‫מזיכרונו חי כגוי? "אסור לי אפילו לחשוב על כך" אמר בקול רם והתבונן מסביב‪ ,‬לאן הוא הגיע?‬
‫הסביבה הייתה זרה‪ ,‬לפתע חש געגועים עזים לבית הוריו‪" ,‬עלי לשוב לשם" הרהר בקול והחל לחזור על‬
‫עקבותיו‪ .‬הוא לא הבחין במבטים הנדהמים של האנשים שהתבוננו בו כאילו ראו רוח רפאים ולא באיש‬
‫שעקב אחריו במרחק מה‪ ,‬נזהר שלא להיתקל בו‪ .‬יעקב רצה לחזור לבית שבו נולד‪ ,‬קיווה ששם אולי‬
‫יתברר לו שהכל היה חלום‪.‬‬
‫מבטי הערצה החמיאו לבוב‪ ,‬מידי פעם היה מפנה את מבטו ומתבונן במבט רב משמעי באחת המעריצות‪,‬‬
‫עד שזו הייתה מסמיקה ומפנה את מבטה ממנו‪ .‬מצב רוחו הלך והשתפר‪ ,‬פניה של הלן עלו וצצו בעיני‬
‫רוחו‪ ,‬הלן – המפתח לעושר‪ .‬לפתע פניו התעוותו‪ ,‬הייתה לו הרגשה שהיא רוצה לבטל את ההסכם‬
‫ביניהם‪ ,‬אבל אין שום סיכוי שהוא יתן לזה לקרות‪ ,‬מבט של רוע ניבט מעיניו ואצבעות ידיו התקמצו‪,‬‬
‫באותו הרגע היה מסוגל להניח את ידיו על צווארה הענוג ולחנוק אותה‪ ,‬צל של חיוך עבר על פניו‪ ,‬אין‬
‫שום סיכוי שהיא תתחרט‪ ,‬היא פוחדת ממנו!!!‬
‫באנחת רווחה בוב זירז את צעדיו לכיוון חנות התכשיטים‪ .‬כשהיה קרוב עד כדי בלוק מהחנות‪ ,‬הבחין‬
‫לפתע בהלן הרצה לכיוונו‪ .‬חייך לקבלת הפנים‪ ,‬היא אוהבת אותו!! פתח את זרועותיו לכיוונה‪ ,‬אך‬
‫משום מה היא עקפה אותו‪ ,‬פניה היו מבועתות מפחד‪ .‬בוב תפס את ידה ומשך אותה לכיוונו‪" :‬הלן! מה‬
‫קרה?" שאל בדאגה‪.‬‬
‫לראשונה הלן הבחינה בבוב‪" :‬שם‪...‬שם‪...‬בחנות"‪ ,‬גמגמה בפחד‪.‬‬
‫בוב ניער אותה בכעס‪":‬מה קרה שם?"‬
‫יבבה מתמשכת נפלטה מפיה וחיבקה אותו בחוזקה‪":‬ג'ק נמצא שם"‪.‬‬
‫בוב ניער אותה בחוזקה‪":‬השתגעת! ג'ק מת!! את שומעת הוא מת!!" שאג וגרם להתקהלות של סקרנים‬
‫וכשהבחין בהם‪ ,‬החל לגרור את הלן לכיוון החנות‪" :‬בואי איתי לחנות ותראי שזה לא הוא"‪.‬‬
‫הלן המפוחדת השתחררה מבוב והחלה לנוס לכיוון הנגדי‪ .‬תחילה רצה לרוץ אחריה‪ ,‬אך כשראה את מבטי‬
‫הסקרנים‪ ,‬הניח לה ופנה לכיוון החנות‪ .‬לפתע דלת החנות נפתחה ול ז ו ו ע ת ו ראה את ג'ק מולו‪ .‬פיו‬
‫נפתח בפחד לרווחה‪ ,‬ורצה לצעוק "ג'ק אתה מת"!! אך לא היה מסוגל‪.‬‬
‫"זה לא יכול להיות" חשב בבהלה‪ ,‬הרי ראה את גופו המרוסק‪ ,‬שרוע בתחתית המדרגות‪ ,‬ואת הרופא‬
‫שקבע את מותו‪ ,‬את הלוויה שלו‪ .‬בהלה אחזה אותו‪ ,‬נזכר בקברן שהתקשר בבהלה ואמר שהגופה‬
‫נעלמה‪ .‬אולי הגופה לא נעלמה? פשוט לא הייתה גופה!! "הבר מינן קם לתחייה" צחוק פרוע פרץ‬
‫מגרונו‪ ,‬הוא רצה לראות את פניו של ראג'י כשיודע לו שהוציא את כספו לשווא ושהלוח מיותר כי בעצם‬
‫ג'ק חי‪.‬‬
‫בוב קפא על מקומו והתבונן בג'ק‪ ,‬ההולך וקרב אליו‪ .‬עיניו המהפנטות של ג'ק ננעצו בפניו‪ ,‬תחילה רצה‬
‫לברוח ואחר כך חש זעם נורא ורצון עז לחנוק אותו‪ .‬אך במקום זה לא יכול היה להזיז את רגליו‪ ,‬ראשו‬
‫היה מלא בהשערות‪ ,‬האם יתכן וג'ק עשה יד אחד יחד עם הקברן להעמיד פני מת וכעת הוא בא לנקום בו?‬
‫והאם יתכן וגם הלן מעורבת בעניין?‬
‫עיניו של ג'ק חלפו על פניו מבלי להראות כל אות זיהוי‪" .‬האם יתכן וזה לא ג'ק אלא כפיל שלו? – לא זה‬
‫לא יכול להיות"‪ ,‬חשב בוב‪ ,‬הוא היה בטוח בוודאות שזהו ג'ק‪" .‬אולי ג'ק איבד את הזיכרון"!! נפלטה‬
‫אנחת רווחה מגרונו והקיפאון שבו היה שרוי נמוג‪ ,‬הוא שוב איגרף את ידיו‪":‬אני חייב לחסל אותו לפני‬
‫שזיכרונו יחזור אליו"‪ ,‬והחל לעקוב אחריו‪.‬‬
‫תחילה ג'ק הלך בצעדים‪ ,‬מהססים שהפכו בטוחים ובוב – במרחק מה אחריו‪ ,‬נזהר שלא להתגלות‪ .‬כך‬
‫הם עברו מספר רחובות‪" .‬המנוול יודע לאן הוא הולך"‪ ,‬סינן בוב‪ ,‬הם הלכו וקרבו לדירתה של הלן‪.‬‬
‫צמרמורת עברה בגופו של בוב – שוב נזכר בחלום‪ ,‬ג'ק מנסה לטמון לו פח ולחסל אותו‪ .‬בוב נעצר‬
‫‪54‬‬
‫בחזית אחד הבתים‪ ,‬מהסס‪ ,‬האם להמשיך לעקוב אחר ג'ק או לחזור ולחפש הזדמנות אחרת לחסל אותו‪.‬‬
‫לפתע ראה את ג'ק חוזר על עקבותיו ופונה אליו‪ .‬בוב המבוהל החל נס על נפשו‪ ,‬הוא רץ במהירות‬
‫וכשהפנה את פניו לאחור לראות אם ג'ק עוקב אחריו‪ ,‬לא הבחין בשלט האזהרה ובפיגומים שהיו‬
‫ממוקמים בחזית אחד הבתים‪ ,‬הוא נתקל בחוזקה בפיגום ומההדף הפיגום התמוטט‪ ,‬קרשים‪ ,‬מוטות ברזל‬
‫ומלט‪ ,‬התערבבו ביחד‪ ,‬נפלו על המדרכה וקברו את גופתו תחתיהן‪.‬‬
‫הלן ב רחה מחנות התכשיטים‪ ,‬רגשות האשם שחשה התערבבו בפחד נורא‪ ,‬היא הייתה בטוחה שרוחו של‬
‫ג'ק רודפת אותה‪ .‬במנוסתה נתקלה בבוב‪ ,‬היא אפילו לא זכרה את השיחה ביניהם‪ ,‬כל מה שרצתה היה‬
‫להתרחק משם‪ ,‬רק כשהגיע לקרבת ביתה נרגעה‪ .‬במעלית אפילו הצליחה לחייך לאחד השכנים‪ .‬היה נדמה‬
‫לה שהוא מחזיר לה במבט מאשים‪ .‬ידיה רעדו כשפתחה את הדלת ונכנסה פנימה לדירה ורק אז נשמה‬
‫לרווחה‪ .‬לפתע מעבר לדלת שמעה צעדים ואת הפעמון מצלצל‪.‬‬
‫"הוא בא להרוג אותי" פרצה מגרונה יבבה והיא התקפלה באחת הפינות‪.‬‬
‫ושוב נשמע צלצול פעמון ולאחר מכן דפיקות בדלת‪ .‬הלן הסתכלה בבהלה לכיוון הדלת‪ ,‬גופה רעד מפחד‬
‫ולפתע נדמה היה לה שהיא שומעת לחישה מחדר השינה‪" :‬ה ל ן! ה ל ן !"‬
‫"הוא כאן"! צרחה בפחד ופתחה את דלת הכניסה‪ .‬למולה עמד גבר זר והתבונן בה בתדהמה‪":‬גברת‬
‫בלק"?‬
‫הלן עמדה ובהתה בו‪.‬‬
‫"שמי בלום ואני בלש פרטי" אמר והוציא כרטיס ביקור‪.‬‬
‫כל מה שהלן המפוחדת שמעה היה המילה "בלש" אנחת רווחה נפלטה מגרונה והיא תפסה את ידו‪:‬‬
‫"אנא הצל אותי"‪ ,‬בכתה‪.‬‬
‫בלום התבונן בה בתדהמה ושוב שאל "גברת בלק"?‬
‫"כן‪ ,‬אני גברת בלק‪ ,‬אני מודה באשמה‪ .‬הייתי שותפה לרצח בעלי‪ .‬אני מודה באשמה! רק תוציא אותי‬
‫מכאן"‪ .‬אמרה‪.‬‬
‫בלו ם התבונן בתדהמה באישה המפוחדת‪ .‬בכיסו הייתה הקלטה‪ ,‬שבה אשתו הפסיכולוגית הצליחה לדובב‬
‫את מרי‪ ,‬שהייתה עדה לרצח של ג'ק‪ .‬הסתבר שבוב‪ ,‬מורה הספורט‪ ,‬דחף את ג'ק מכל המדרגות ואף איים‬
‫לרצוח את מרי אם תלשין עליו‪ .‬בלום היה בדרכו לתחנת המשטרה‪ ,‬כשהחליט לבקר את האלמנה ולנסות‬
‫להוציא ממנה פרטים על הרוצח‪ ,‬הוא לא שיער לעצמו שהיא הייתה שותפה לרצח‪ .‬בראשו ניסה לחשב‬
‫את הסכום שיוכל להוציא מהלקוחה שלו‪ ,‬עכשיו שהאלמנה שותפה לרצח‪ ,‬הרי כל הרכוש יעבור לאחיות‬
‫והוא יוכל לשלש את שכר טרחתו‪.‬‬
‫גברת בלק לא התנגדה להילוות איתו לתחנת המשטרה‪ ,‬כל הזמן היא מלמלה שרוחו של ג'ק הגיעה כדי‬
‫לרצוח אותה‪ .‬כשהיו מחוץ לבניין‪ ,‬לפתע נפלטה צעקה מפיה‪ ,‬היא תפסה בחזקה בידו של בלום‪:‬‬
‫"הוא בא לרצוח אותי"! והצביעה לכיוון הרחוב‪ .‬גופה רעד‪ ,‬יבבה חלושה נפלטה מגרונה‪ ,‬שהלכה וגברה‪.‬‬
‫בלום ניסה להרגיעה אך ללא הועיל‪ ,‬לרגע ריחם עליה‪ ,‬היא נראתה יפה ושברירית‪ ,‬הוא הושיט את ידו‬
‫וחיבק את גופה הרועד‪ .‬מגע ידו הרגיע אותה‪ ,‬אט אט גופה פסק מלרעוד‪ ,‬כשניסה להכניסה לרכבו‪ ,‬שוב‬
‫החלה לרעוד ואחיזתה בו התחזקה‪ .‬בקושי הצליח בלום להשתחרר מידה ולהיכנס למושב הנהג‪ .‬בדרך‬
‫שוב תפסה את ידו וכמעט וגרמה לתאונה‪ .‬כשהפנה את מבטו לעברה‪ ,‬ראה בפניה מבט מטורף‪" .‬התחתנתי‬
‫איתו רק בגלל כספו ועכשיו כל המיליונים שלי (צחוק פרוע נפלט מגרונה) אתה חושב שהוא בא לקחת‬
‫בחזרה את הכסף‪ .‬בוב יצטרך להרוג אותו שנית"‪.‬‬
‫"בוב הרג אותו? את ידעת שהוא הרג אותו"? שאל בלום בענין רב‪.‬‬
‫"כמובן ש ידעתי‪ .‬חתמתי לו על מסמך שאני שותפה לפשע"‪ ,‬ושוב נפלט צחוק מטורף מגרונה ואחר כך‬
‫יבבה מתמשכת‪" :‬הוא בא להרוג אותי!"‪ .‬הלן תפסה בחזקה את ידו בלום‪" :‬הצל אותי! הוא בא לקחת‬
‫אותי" והצביעה בידה לכיוון הרחוב‪.‬‬
‫הנסיעה לתחנת המשטרה ארכה בקושי רבע שעה‪ ,‬אך בעיני בלום‪ ,‬זו הייתה אחת הנסיעות הארוכות‬
‫שנסע אי‪-‬פעם‪ .‬לידו ישבה אישה שלא הצליחה לשלוט בעצמה‪ ,‬ושפלטה קטעי משפטים שהפלילו אותה‬
‫ואת מאהבה‪ .‬הוא היה מרוצה שהצליח בתפקידו מעל המשוער‪ ,‬בקוצר רוח חיכה לרגע שבו יפגש עם‬
‫פיטר ג'יימס מפכ"ל המשטרה – והאחראי להדחתו‪ .‬נזכר בגעגועים‪ ,‬בתחילת דרכו במשטרה בתחנה ‪14‬‬
‫כשוטר סיור ואת היום שבו הגיע פיטר לתחנה‪ .‬עיני התכלת חסרות הביטחון‪ ,‬עוררו את אהדתו של‬
‫‪55‬‬
‫בלום‪ ,‬שלקח אותו תחת חסותו ודאג לקדמו בסולם הדרגות המשטרתי‪ .‬בלום התייחס אליו כאל חבר שיש‬
‫לעזור לו‪ ,‬לא פעם כיסה על השגיאות שלו‪ ,‬העביר את הקרדיט שהגיע לו (כמו בעת תפיסת חבורת‬
‫שודדים ששדדו זקנים שלקחו את הפנסיה שלהם מהדאר) לג'מס‪ .‬הוא לא שיער לעצמו שכל אותה העת‬
‫"הנחש" הזה (סינן בלום מתחת שיניו) מנסה להשתלט על מעמדו‪ .‬כולם ניבאו שבלום יהיה מפכ"ל‬
‫המשטרה הבא‪ ,‬הוא היה שוטר מצטיין ללא דופי‪ ,‬לזכותו היה רקורד מרשים של כליאת פושעים מאחורי‬
‫סורג ובריח‪ ,‬עד שיום אחד (בלום נרעד לזכר היום הארור ההוא) הוא וג'מס ועוד שני שוטרים זוטרים‬
‫תפסו סוחר סמים ממוצא קולומביאני כשברשותו כמות נכבדה של סמים‪ .‬במשפט סוחר הסמים טען שהוא‬
‫העביר סכומי כסף לבלום על מנת שזה יעלים עין‪ .‬כמובן שהכל היה שקר וכזב‪ .‬נערכה חקירה פנימית‪,‬‬
‫שבה התגלה שסכומי כסף נכבדים הופקדו בחשבון הבנק שלו‪ .‬בלום נשבע שלא היה לו שמץ של מושג‬
‫איך הגיעו הכספים לחשבון הבנק שנפתח על שמו ומעולם לא משך משם כספים‪ .‬מישהו העליל עליו‬
‫עלילת שווא‪ .‬אז לא ידע מי טמן לו פח? מאז עברו שנים ועדיין לא הייתה לו תשובה ברורה על כך‪ .‬הוא‬
‫פוטר בבושת פנים מהמשטרה‪ ,‬למזלו מפכ"ל המשטרה דאז שחיבב אותו מאוד והיה בין היחידים‬
‫שהאמינו לחפותו‪ ,‬המיר את העונש בעיקול הכספים שהופקדו על שמו בבנק ושחרורו מהמשטרה‪.‬‬
‫מאז שג'מס נבחר לתפקיד מפכ"ל המשטרה‪ ,‬החלו לעלות במוחו של בלום חשדות – שהוא היה זה‬
‫ש"תפר לו את התיק"‪ .‬עדיין לא היו לו הוכחות לכך‪ ,‬אבל הוא ידע שלא ישקוט עד שימצא את ההוכחות‪.‬‬
‫כעת ציפה לראות את פרצופו כשיטיל בפניו את פתרון הרצח‪ ,‬במקום פיקודיו במשטרה שנכשלו בכך‪.‬‬
‫מזווית עינו בלום התבונן בהלן‪ .‬יופייה סנוור אותו‪ ,‬הוא חש רחמים אליה ורצון לפתוח את הדלת ולתת‬
‫לה ללכת‪ ,‬אך זה היה רק לשבריר שניה‪ ,‬במהירה התעשת‪ ,‬היא והמאהב שלה חייבים לעמוד לדין‪.‬‬
‫מפכ"ל המשטרה החוויר כשראה את בלום ניצב מולו וכששמע את דבריו חש זעם‪ ,‬הוא שוב מצליח‬
‫לשטות בו ולפתור תעלומות שהמשטרה נכשלה בהן וזו לא הייתה התעלומה הראשונה שבה השיג את‬
‫המשטרה‪" ,‬הוא בא להתנקם בי" חשב בזעם והזדרז לסלק אותו מחדרו‪.‬‬
‫בחוץ‪ ,‬בלום הסתכל בדלת שנטרקה מאחוריו‪ ,‬כעת יותר מתמיד‪ ,‬היה בטוח שהמפכ"ל הנכבד אחראי‬
‫להרשעתו וסילוקו של המשטרה‪" .‬היזהר לך ג'מס‪ ,‬עוד אשים יד עליך" סינן מבין שיניו‪.‬‬
‫"הזדקנת‪ ,‬אתה מדבר לעצמך?" שמע קול מאחוריו‪.‬‬
‫בלום הסתובב בבהלה‪ ,‬מאחוריו ראה את ג'וזף‪ .‬הוא היה בין השוטרים הבודדים‪ ,‬שהאמינו בחפותו ואולי‬
‫בגלל זה נשאר באותו תפקיד כל כך הרבה שנים ואולי בגלל שלא היו לו שאיפות להתקדמות‪ ,‬הוא היה‬
‫שוטר מקוף שכונתי‪ ,‬שוטר גאה ומרוצה‪ ,‬בשכונה הכיר את כולם בשמם הפרטי‪ ,‬לא פעם נקרא לפיוס בין‬
‫בני משפחה וכעת נקרא לבדוק תאונה מוזרה שארעה בשכונה שלו‪ .‬מבנה ישן שנרכש לא מזמן על ידי‬
‫רשת מכוני בריאות וכושר‪ .‬בעליו החליט לשמר את החזית של המבנה הישן ששימש בזמנו "מקווה‬
‫טהרה" ולבנות מעליו עשר קומות‪ .‬המקווה ששימש בעבר לטהרה נראה בעיניו מתאים לחמם – לניקוי‬
‫הגוף מרעלים‪ .‬בקומות העליונות תכנן להציב חנות טבע ומעליו חדרי כושר ומשרדים‪ ,‬בקומה העליונה‬
‫מסעדה‪ ,‬שתהיה מושתת על מאכלים צמחוניים‪ -‬אורגניים‪ .‬ג'וזף חשב שיש במעשה פגם מוסרי להפוך‬
‫מקווה למכון כושר‪ .‬הוא לא היה יהודי‪ ,‬בכל זאת ראה בזה מעשה לפגם‪ .‬פעם השכונה הייתה מאוכלסת‬
‫בעיקר על ידי מהגרים יהודים‪ ,‬במשך השנים הם עזבו והשכונה נהפכה למעורבת‪ ,‬היו בה היספנים‪,‬‬
‫אומנים‪ ,‬צאצאים למתיישבים שהגיעו מאנגליה‪ ,‬הולנד ושאר ארצות אירופה‪ ,‬הם הגיעו למקום בעיקר‬
‫בגלל שכר הדירה הנמוך‪ ,‬הקימו גלריות וגרמו לעליית מחירים תלולה‪ ,‬שבאופן טבעי‪ ,‬הבריחה חלק גדול‬
‫מההיספנים שגרו שם שנים‪ .‬ג'וזף הציע לבלום לבוא איתו למקום האסון‪ ,‬אם זה בפרץ של רחמים או‬
‫בזכות יהדותו של בלום‪ .‬בדיוק כשהם הגיעו למקום‪ ,‬עסקו הפועלים שעבדו באתר בהוצאת הגופה‪ .‬בלום‬
‫התכופף לעבר הגופה ובזמן שבדק את הדופק שלף בזריזות מתוך כיסו את ארנקו‪.‬‬
‫"תן לי את הארנק! אתה יודע שאסור לך לגעת"! כעס ג'וזף‪.‬‬
‫בלום התעלם מדבריו ושלף משם תעודת זהות‪ ,‬פתח אותה וקפא על מקומו‪ .‬ג'וזף חטף ממנו את התעודה‬
‫וקרא בקול רם‪" :‬בוב ולנטיין" וכשהבחין בתדהמה שאחזה בבלום‪ ,‬שאל‪" :‬אתה מכיר אותו"?‬
‫"אתה לא תאמין! הבוס שלך בטח מוציא כעת נגדו צו הבאה באשמת רצח!" אמר בלום‪"...‬מה זה?"‬
‫והתכופף לכיוון המדרכה‪ ,‬כשהתרומם אחז בידיו נייר מקופל‪ .‬הוא פתח אותו‪ ,‬נעצר וקרא לעצמו ואחר כך‬
‫‪56‬‬
‫אמר בקול נרגש‪" :‬אני חושב שהנייר שייך למת" והצביע לכיוונו של בוב‪" .‬כנראה שנפל מתוך הכיס‬
‫שלו"‪.‬‬
‫"מה כתוב?" שאל ג'וזף בסקרנות‪.‬‬
‫"אני החתומה מטה הלן בלק‪ ,‬מצהירה בזאת שתכננתי יחד עם בוב ולנטיין לרצוח את בעלי‪ "..‬החל בלום‬
‫לקרוא את המכתב‪.‬‬
‫"זוהי ראיה השייכת למשטרה" כעס ג'וזף וחטף ממנו את המכתב‪.‬‬
‫ג'מס סטר בחוזקה על פניה‪ ,‬בהותירו על פניה טביעת אצבעותיו‪ ,‬ולמרות זאת הנחקרת המשיכה לשבת‬
‫ללא נוע‪ ,‬בוהה בחלל האויר‪" .‬תודי שרצחת את בעלך!" שאג עליה והיא המשיכה לשבת באותה התנוחה‪.‬‬
‫"בכל אשם בלום"‪ ,‬רטן לעצמו‪ .‬חשב שנפטר ממנו‪ ,‬אבל לא! מידי פעם הוא עולה וצץ‪.‬‬
‫"הוא לא יודע שסידרתי אותו ובזכותי הוא עף מהמשטרה" חשב ג'וזף ונזכר איך עשה יד אחת עם‬
‫ריקרדו‪ ,‬סוחר הסמים להפליל את בלום‪ .‬לריקרדו לא הייתה ברירה‪ .‬יום אחד ג'וזף עצר אותו וסיפר לו‬
‫שיש בידו ראיה הקושרת אותו לרצח לא פטור שבוצע בשכונה‪.‬‬
‫"הראיה תוביל אותך לכסא חשמלי" לעג לו‪.‬‬
‫"לא בצעתי שום רצח‪ .‬אני רוצה את העורך דין שלי" אמר ריקרדו‪.‬‬
‫ג'וזף קם ותפס את צווארו של ריקרדו הכפות "כשאני אסיים אתך העורך דין שלך לא יכיר אותך"‪.‬‬
‫"מה אתה רוצה ממני‪ ,‬לא עשיתי כלום" גמגם ריקרדו מפחד‪.‬‬
‫חיוך רחב השתפך על פניו של ג'וזף‪ ,‬לרגע הזה הוא חיכה‪ ,‬הוא ניגש לריקרדו ולחש באוזנו‪:‬‬
‫"אני מוכן להתעלם מהראיה‪ ,‬בתנאי שתשתף איתי פעולה"‪.‬‬
‫ריקרדו היה מוכן לעשות את הכל‪ ,‬רק לא לשבת בכסא חשמלי‪ ,‬הוא היה מוכן להפליל את בלום ולשבת‬
‫מספר שנים בכלא‪ ,‬רק לא למות‪.‬‬
‫השופט פסק לו חמש שנים‪ ,‬קצת יותר מהמתוכנן‪ ,‬אבל ג'וזף המשיך לדאוג לו ופעם בחודש היה מעביר לו‬
‫חבילה לכלא‪ ,‬שהכילה סיגריות‪ ,‬ממתקים ושאר מצרכים חיוניים‪ .‬פעם‪ ,‬מתחת לאפם של הסוהרים‪,‬‬
‫הצליח להעביר לו סמים‪ .‬כשהשתחרר מהכלא דאג לתוכנית שיקום עבורו הרחק מניו‪-‬יורק‪ .‬פעם בשבוע‬
‫ואחר כך פעם בחודש היה עליו להתייצב במשרדו של קצין המבחן‪ .‬מאז עברו שנים‪ ,‬שבהם ג'וזף ישן‬
‫בשקט‪ ,‬בטוח שסודו לא יתגלה‪ .‬לפני מספר ימים קיבל טלפון מקצין המבחן‪ ,‬שסיפר לו שג'וזף לא הופיע‬
‫לפגישה החודשית‪ .‬לא בחודש שעבר וגם לא בחודש הנוכחי‪ .‬צמרמורת עברה בגופו‪ ,‬הוא היה בטוח‬
‫שריקרדו חזר לניו‪-‬יורק‪" ,‬אנ י חייב לחסל אותו לפני שבלום ישים עליו את ידו" חשב והתבונן בפניה‬
‫היפות של הלן‪ ,‬לרגע ריחם עליה‪ ,‬טביעות אצבעותיו ניכרו היטב על פניה‪ ,‬אבל זה היה רק לרגע קט‪,‬‬
‫בלום הביא אותה לכאן‪ .‬כשהחוקר שחקר אותה סיפר לה שהשותף שלה בוב ולנטיין נהרג‪ ,‬נפלטה זעקה‬
‫מפיה והפסיקה לשתף פעולה‪ .‬מבט מטורף ניבט מעיניה ומידי פעם פלטה משפטים‪ ,‬שרק חלקם היה‬
‫ברור‪" :‬הוא יהרוג אותי"‪ .‬החוקר התבונן בחוסר אונים בהלן ואחר כך בג'וזף‪ ,‬למרות כל מאמציו לא‬
‫הצליח לחקור אותה‪ .‬ג'וזף התבונן בו בכעס‪ ,‬סינן מבעד לשיניו "טירון"! ויצא מהחדר‪ .‬בחדרו נזכר שוב‬
‫בבלום ‪ ,‬הוא בטח יצחק על אוזלת ידה של המשטרה‪" ,‬אני לא מוכן לתת לו את הקרדיט של פענוח הרצח"‬
‫צעק והורה להכניס את האסירה לחדרו‪ .‬צעק עליה‪ ,‬הוא דיבר איתה רקות‪ ,‬אבל שום דבר לא עזר‪ ,‬היא‬
‫בשלה – ש ו ת ק ת‪" ,‬היא עושה ממני צחוק" חשב ושוב החטיף לה סתירה‪ .‬מעוצמת המכה‪ ,‬ראשה‬
‫הסתחרר‪ ,‬היא התבוננה בו בפחד ואחר כך בדלת‪" :‬הוא בא להרוג אותי" צעקה‪.‬‬
‫ג'וזף הסתובב והתבונן בכעס בדלת‪ ,‬לראות מי בא להפריע לו? אף אחד לא היה שם‪ ,‬והדלת נשארה‬
‫סגורה‪ .‬זה ארך לא יותר ממספר שניות‪ ,‬אך כשהפנה את שנית את מבטו לכיוון האסירה‪ ,‬הבחין שהיא‬
‫נעלמה‪ ,‬ג'וזף קם ב בהלה מכיסאו‪ ,‬כשמבטו תר אחריה‪" ,‬לאן היא נעלמה?" תחושה של חרדה תקפה אותו‬
‫והתחושה התחזקה כשהבחין ברגליה המבצבצות מבעד לחלון הפתוח‪.‬‬
‫"לא!" צעק ג'וזף וזינק לעצור בעדה‪ ,‬אך הוא איחר את המועד‪ ,‬גופה כבר הספיק להשתחל מבעד לחלון‪,‬‬
‫בתדהמה מלווה בסקרנות‪ ,‬ראה את גופה המתעופף כלפי מטה‪ ,‬כל שבע הקומות‪ ,‬קומה אחר קומה‪.‬‬
‫למרות גובהו לא הצליח לראות את הגופה מתנפצת על המדרכה‪ .‬מתוך סקרנות מלווה לאיד‪ ,‬עלה את‬
‫הכיסא והתכופף מבעד לחלון‪ ,‬למטה ראה התקהלות של אנשים‪ ,‬שמלתה הכתומה בהקה על רקע המדרכה‬
‫האפורה‪ ,‬מלמעלה היא נראתה כמו בובה‪ .‬בהתחלה חש הקלה שנפטר מהאסירה‪ ,‬אך במהירה זה התחלף‬
‫בתחושת פחד‪ ,‬אסור היה לו לחקור אותה בחדרו‪ ,‬חדר שבהוראתו הוסרו ממנו הסורגים‪ .‬הוא ידע שיריביו‬
‫ינצלו את המצב על מנת להדיחו מתפקידו‪" .‬ארור אתה‪,‬בלום!" צעק בקול רם‪ ,‬הכל באשמתו‪ ,‬הוא הביא‬
‫לכאן את הלן וכעת ישמח לאידו‪.‬‬
‫‪57‬‬
‫עצב ות ירדה על יעקב‪ ,‬הוא רצה לחזור לילדותו‪ ,‬לבית הוריו ולחדרו מעל דירתה של רחל‪" ,‬רחל היכן‬
‫את? אני כל כך מתגעגע אליך" אמר בקול חלש ופנה לאחור‪ ,‬לדרך שכל כך הייתה מוכרת לו‪ ,‬לפתע‬
‫הלמות ליבו גברו‪ ,‬הוא זיהה את שם הרחוב‪ ,‬שם הכל החל‪ ,‬ככל שהלך והתקרב למקום‪ ,‬קצב ליבו הלך‬
‫וגבר‪ ,‬עוד רגע ויראה את המבנה‪ ,‬לפתע מולו ראה את הבניין‪ ,‬הוא היה שונה‪ ,‬בחלקו הרוס ומעליו‬
‫פיגומים‪ ,‬גם אז כשזה קרה‪ ,‬היו שם פיגומים‪ ,‬לפתע ראה גבר המתבונן בו בפחד‪ ,‬משום מה הגבר נראה לו‬
‫מוכר‪ ,‬הזר פנה לאחור ונתקל באחד הפיגומים‪ .‬קריאת זעקה נפלטה מגרונו של יעקב‪ ,‬בעת שראה את‬
‫הפיגום מתמוטט‪ ,‬כשהוא קובר תחתיו אותו‪ .‬בכי חרישי פרץ מגרונו‪ ,‬הוא לא היה מסוגל לעבור את‬
‫הכביש‪ ,‬היה זה כאילו ראה שנית את קבורתו‪ .‬כך עמד הלום רעם‪ ,‬מבלי יכולת לזוז‪ ,‬עד שלפתע הרגיש‬
‫ביד התופסת את כתפו‪.‬‬
‫"יעקב היכן היית‪ ,‬גילה יוצאת מדעתה מרוב דאגה לך"‪.‬‬
‫יעקב התבונן בהשתוממות באלן‪ ,‬שכל כך הזכיר לו את סבו‪",‬קח אותי אל סבתך"‪ ,‬אמר בקול נחרץ‪.‬‬
‫אלן התבונן בו בתדהמה‪ ,‬יעקב השתנה מול פניו‪ ,‬שוב הוא היה אותו אדם זר שהגיע אליו בפעם‬
‫הראשונה‪ ,‬יהודי גלותי‪ ,‬זה לא היה אותו יעקב שהשתנה במשך החודשים האחרונים‪ ,‬שבהם שהה‬
‫במסעדה ‪ ,‬לא אותו האחד שגילה התאהבה בו‪ .‬הוא לא התנגד‪ ,‬הוא ידע שעליו לקחתו לבית החולים‬
‫הסיעודי‪ ,‬שבו הייתה מאושפזת סבתו‪ .‬בדרך התקשר לגילה ועדכן אותה‪.‬‬
‫במכונית בדרך לבית החולים‪ ,‬יעקב ישב בשקט ולא הוציא הגה מפיו‪ ,‬הוא ידע שהגיע הזמן‪ ,‬שעליו לקבל‬
‫את הגורל‪ ,‬הוא הרגיש את עצמו מת‪ ,‬והמשימה האחרונה שנותרה לו הייתה להיפרד מרחל אהובתו‪.‬‬
‫בבית החולים‪ ,‬ליד המיטה‪ ,‬ישבו בנה וכלתה של רחל‪ ,‬הם התבוננו בה בכאב‪ ,‬בגסיסתה הארוכה‪ .‬בכאב‬
‫שהיה מפלח מדי פעם את גופה הלאה‪ .‬הרופא אמר שהיא נאחזת בחיים כמו לביאה‪ .‬מידי פעם כלתה‬
‫הייתה מנגבת את פניה‪" .‬אמא! אל תלחמי" ביקש ממנה בנה‪ ,‬כשהוא מתבונן ברחמים בגופה השבוי בתוך‬
‫הכאב‪ .‬הוא ביקש מהרופא שיגביר את כמות משככי הכאבים‪ ,‬אך למרות זאת גופה המשיך להגיב לכל‬
‫כאב‪" ,‬היא לא משתפת פעולה" אמר הרופא‪.‬‬
‫לפתע‪ ,‬ללא כל התראה מוקדמת‪ ,‬רחל פתחה את עיניה והתיישבה במיטה‪ ,‬היא בהתה בדלת הכניסה‬
‫ואמרה‪" :‬יעקב! באת לקחת אותי"?‬
‫כולם הפנו את מבטם לכיוון הדלת‪ ,‬בפתח עמד אלן ואיתו יעקב‪.‬‬
‫"רחל אהובתי!" צעק לעברה יעקב והושיט לה את ידו‪ .‬רחל לפתה את ידו וצנחה למיטה‪ ,‬פניה עטו מעטה‬
‫של שלווה‪.‬‬
‫"היא מתה בשלווה"! אמר הרופא שבדק את הדופק‪.‬‬
‫ידה עדיין הייתה לפותה בידו של יעקב‪ ,‬שכרע ברך ליד המיטה‪ ,‬פניו הביאו פליאה‪ .‬הוא קם בבהלה‪,‬‬
‫מתבונן לסירוגין בגופה שעל המיטה ובמשפחה האבלה‪ .‬כולם היו זרים לו‪ .‬אלן התבונן בו‪ ,‬זה לא היה‬
‫יעקב‪ ,‬שהגיע לבית החולים‪ ,‬היה זה אדם זר‪.‬‬
‫"אל תפחד"! אמר אלן וטפח על שכמו‪ ,‬הזר התבונן בו נדהם‪.‬‬
‫"מה קרה לו"? שאלה אימו‪.‬‬
‫אלן ידע את התשובה‪ ,‬אבל הוא לא היה בטוח שאימו תבין‪ .‬הוא פנה אליו ושאל‪:‬‬
‫"מי אתה"?‬
‫"קוראים לי ג'ק בלק" אמר הזר‪.‬‬
‫"אתה זוכר אותי" שאל אלן‪.‬‬
‫ג'ק התבונן בו שנית‪ ,‬לא הוא לא זכר אותו‪ ,‬הוא לא ידע איך הגיע לכאן‪ ,‬הוא אפילו לא זכר את בית‬
‫הקברות‪ ,‬הכל נשכח ממנו‪ ,‬פרט לבחורה שנכנסה לחדר והתבוננה בו בפליאה‪ ,‬היה בה משהו מוכר‪ .‬הוא‬
‫פנה אליה ואמר‪" :‬את מוכרת לי"‪.‬‬
‫הבחורה הושיטה את ידה לעברו ועברה‪":‬קוראים לי גילה"‪.‬‬
‫יעקב ורחל עלו למעלה‪ ,‬השמים נפתחו לכבודם‪ ,‬וקול שירה אדירה מילא את החלל‪:‬‬
‫"יעלה ויבוא‪...‬יעלה ויבוא"‪.‬‬
‫‪58‬‬
‫יעקב התבונן לכיוונה של רחל‪ ,‬היא שוב הייתה צעירה והכותונת הלבנה של בית החולים נהפכה לשמלת‬
‫כלה‪ .‬מכל עבר שרו "יעלה ויבוא‪..‬יעלה ויבוא"‪.‬‬
‫לפתע ראה את הוריו‪ ,‬הם נגשו אליהם ואמרו‪:‬‬
‫"ברוך בואכם!" ולחצו את ידיהם‪.‬‬
‫והוריה של רחל‪ ,‬מרים ויצחק אימצו אותם אל ליבם ומכל עבר הגיעו דורות של משפחת רובין‪ ,‬יעקב‬
‫הנרגש פנה לכיוון האור הגדול ואז ש כ ח ה נפלאה אפפה אותם מכל עבר‪.‬‬
‫‪59‬‬