העיירה היהודית וסיפור רצח יהודי טיקוצ`ין
טיקוצ'ין
על גדות נהר הנארב,
גבול טבעי בין פולין לליטא
עורק תחבורה ראשי (מסחר) :מאה - 19אחת המשגשגות בפולין.
פנקס הקהל :ארכיון ופרוטוקול של החלטות ,תקנות ואירועים מ 1660-ועד .1795כולל 1,000החלטות.
נמצא ע"י יליד ביאליסטוק שרכב עם אופניו כל יום לטיקוצ'ין ומצא בביה"ח .העתיקו מילה במילה והביאו
ב 34-כשעלה לארץ.
תחילת ההתיישבות היהודית:
במרץ , 1552עשרה יהודים מגרודנו .קיבלו תעודת פריבילגיום מהנסיך :זיכיון בתחומי מסחר ,פטור ממסים שונים ורשות להקים קהילה.
המניין ה תרחב במהירות עד שעלה מספר יהודי העיירה על מספר הגויים.
עסקו בעיקר במסחר עצים :דרך הנהר בעיקר לגרמניה לפחם .מומחים להערכה ומדידת עצים.
ימי שוק שלישי ושישי.
השיא:
ביה"כ .1642 ,אחד היפים בפולין .בימי חג כ 1,000-מתפללים.
בית מדרש ,עם הסקה ,מרכז חיי הקהילה .לימודים ,חדשות ,החלטות.
יחסים טובים ,הוכחות מהקהל:
גבאי ביה"כ ,ר' ח'צקל ,היה קם בלילות החורף ומפזר על השלג חול כדי שלא ימעדו עליו המשכימים לבית המדרש.
הצדיק ר' צבי אייזיק נדר שלא לדבר בשבת בלעז ,ומכיוון שלא שלט בעברית שתק כל השבת.
תחילת המשבר:
מאה .17גידול דמוגרפי מהיר והתבססות כלכלית גרמו לתחרות ונסיונות דחיקה .פורענויות ועלילות דם.
פרעות בעיר סמוכה ,הסכם פשרה חתום ע"י כומר מקומו מפנקס הקהל ( ,1646ארבע שנים אחרי השיא).
המשבר המודרני:
לאחר עצמאות פולין ,מלחה"ע הראשונה .מאבק קיומי חברתי-כלכלי ,מגביר אנטישמיות.
רוסים סוללים דרך ורשה -וילנה ,עשירי טיקוצ'ין התנגדו שיעשו להם רעש בעיירה ,ולכן 12ק"מ .מאוחר יותר מסילת ברזל ליד קנישין ,ק"מ
בודדים מטיקוצ'ין .הנארב כבר לא עורק חיים ראשי.
ויכוח על שחיטה ,לכאורה מטעמים הומניטריים ,אך למעשה ניסיון נישול מפרנסה .השראה מגרמניה הנאצית ,התארגנות קבוצה בשם נארא
שהעמידה משמרות בימי השוק שלא יקנו גויים בהן.
השליטה בטיקוצ'ין עברה ידיים בין המעצמות:
עד מלחה"ע הראשונה -גבול ליטא (ברה""מ).
עד תחילת השניה -פולין העצמאית.
מ 2-בספ' ובמשך כשישה שבועות -גרמני.
עד יוני ,'41יותר משה ,ברברוסה -רוסי (בהתאם לריבנטרופ מולוטוב).
במשך כמה חודשים -פולני.
וכשהגרמנים חוזרים להתעניין -גרמני.
פירוט קורותיה של טיקוצ'ין במלח"ע :2
הגרמנים הגיעו ב 2-לספ' :כליאת הגברים (יהודים ופולנים) בכנסיה .פשיטה על בתים וביזה.
בהתאם להסכם ריבנטרופ מולוטוב פינוי לצבא האדום .ביום הנסיגה :חמש משאיות ,גרזנים.
הרוסים שלטו בטיקוצ'ין לראשונה מ ,1795-בתקופת החלוקה השלישית של פולין ועד לתום מלחה"ע הראשונה.
היהודים זכרו לטובה ,ולכן קיבלו אותם בהתלהבות .צעירים תפסו עמדות חשובות במערך השלטון המקומי.
פולנים ,כמה חודשים:
במבצע ברברוסה הגרמנים לא התעסקו עם עיירות קטנות ,הרוסים ברחו ,וטיקוצ'ין נשלטה מחדש ע"י הפולנים המקומיים ש'סגרו איתם
חשבון'.
20נפשותיה של משפחת אוספוביץ' נשחטו כולם ע"י בעל חוב .הגרמנים מתעלמים .המתיחות בשיאה.
כשהתפנו ,הגיעו הגרמנים בפעם השנייה:
מגיעים בתירוץ של להגן על היהודים מפני הפורעים .עברו מבית לבית והביעו צער ,ציוו על הפולנים להחזיר הרכוש השדוד.
אבל חובת ענידת סרט לבן שבמרכזו מגן דוד.
במקביל החלו שמועות על כריית בורות .אחת הסברות :מתוך שיקולים אסטרטגיים ,כחפירות לתותחים או מאגרי דלק.
הגרמנים מפיצים :מעבר לגטו ביאליסטוק.
הרצח ביער לופוחובה:
6 .25.8.41בבוקר .נגנים במפוחית .לביה"כ ,ומשם בקבוצות.
במרכז הכיכר הועמד שולחן ועליו רשמו שוטרים פולנים ושלושה חיילים גרמנים את שמות המתייצבים .חולקו לשלוש קבוצות :בעלי מלאכה,
בני נוער וצעירים ,קשישים.
הגרמנים הסבירו שהם מובילים לגטו ביאליסטוק והורו לקחת חבילות שמשקלן עד 25ק"ג.
3,000נרצחו 17 ,ברחו.
עדויות
אברהם קפיצה:
ימי השוק היו שלישי ושישי .הגויים היו מביאים את תוצרתם לשוק ובכסף שקיבלו מהיהודים קנו הם נפט ,סוכר ,מלח ,בגדים ונעליים ,כך
התפרנסו אלה מאלה בנחת במשך שנים רבות.
קרוב לשנתיים חיינו באשליה נפלאה שחיבוק הדוב הרוסי יציל אותנו מזוועות המלחמה והשלטון הגרמני .הצעירים היהודים שהיו מעורבים
בפוליטיקה המקומית ומודעים לנעשה בעולם קידמו את עצמם לעמדות מפתח .הרוסים נזקקו לתבונתם ולניסיונם בפוליטיקה המקומית.
האווירה היתה אופורית נרגשת .אני זוכר שערב אחד ,לפני תפילת ערבית ,נשא רופא השיניים בקול גדול :יהודים ,שנים חיכינו למשיח והנה
הוא בא .הרוסים הם המשיח.
גירוש והגליה מהעיר זו פורענות קשה .טיקוצ'ין היתה ביתנו ,מולדתנו .כבר 400שנה .לא יכולנו לשאת את המחשבה שנאלץ לעזוב את
בתינו ולהתגורר בגטאות כפי שאמרו לנו השמועות.
סיכום על העיירה היהודית
ב"ספיח" כתב ביאליק ,שאין אדם רואה ומשיג אלא פעם אחת :בילדותו .המראות הראשונים הן תמונות המקור הראשונות שמלווים אותך כל
חייך ,וכל המראות שלאחריהם אך מהדורות פגומות הן .כל מראות שמים וארץ ניזונו מראייה ראשונה .כאשר ביקר ביאליק באיטליה נזכר
בדשא שראה לראשונה בכפר מולדתו ,כשהוא כרוך אחרי אומנתו הזקנה.
אבי היה אומר :ביתך הראשון ,הוא ראי חייך ואותו תאהב עד כלות הנפש .יש שהגעגועים לביתך הראשון מופעים היו בלחש ,ויש שהיו
מופיעים בסערת רגשות .יש שהזיכרון מתרפק עליך ומופיע באופן ברור וצלול ויש שהוא מופיע בגמגום ובערפול .אולם ,תמיד קיימת הרוח
המבקשת לחזור אל הבית הראשון ,אל זיכרון הילדות ,אל הקולות והריחות של העיירה היהודית .אין בכוחם של שאון החיים להשתיק את
הקולות והגעגועים .הזיכרון תמיד מחזיר אותי לעיירה היהודית.
אם ברצוננו לדעת את המעיין ממנו שאבו אבותינו את כוחם הרוחני ,עלינו ללכת אל העיירה ,אל אותם סופרים אשר תיארו את גגות הקש
השופעים ,את העיזים שליחכו את קש הגגות ,את קלסתר הפנים של היהודי בתפילתו וניגונו ,את האישה היהודית וה"צאינה וראינה" בידיה,
את האיש בעל הפנים המסבירות והחיוך החרישי ,את הבית הדחוק בחוץ ורחב בפנים .אל אותם סופרים אשר תארו את מלכות השמים
נושקת למלכות החיים החילוניים ,את היהודי עמוס העמל והטרדות.
הבית היהודי:
בכל בית יהודי הייתה ספרייה ובה כרכי ש"ס" ,טורים"" ,שולחן ערוך" ,ספרי הרמב"ם ,ספר "הזהר" ,סידורים למיניהם ,כרכי תנ"ך והפירוש
לא רק של רש"י כי אם גם בשפת יידיש" ,צאינה וראינה" וספרי קודש אחרים מעוטרים בציורים מיוחדים .באותו ארון ספרים ערוכים היו ספרי
תהילים ופרקי אבות ,ציציות ,הבדלות קלועות ,כיפות ,רצועות ,חגורות ואבנטים שונים.
ליד ארון הספרייה עמד ארון הכלים ,גם הוא היה מיוחד במינו ובתוך הארון :כלים כשרים לפסח ,כלים מכל המינים ליום יום .כלי זכוכית
וקריסטל וחפצי כסף ,כוסות קידוש ,פמוטי שבת ,כוסו הגבוהה של אליהו הנביא ,כוס ליין שרוף ומי דבש,קופסאות בשמים וקופסאות אתרוג,
סכינים ועליהן כתובת :לכבוד שבת ,לכבוד יום טוב .טסי כסף ומלחיות ,כדים קטנים "למים אחרונים" וקופסאות טבק להרחה.
על הקירות תמונות הגאונים :והיו עיניך רואות את מוריך – במרכז הרמב"ם ,סביבו כל גאוני ישראל ,דון יצחק אברבנאל ,המהר"ל ,ר' יונתן
אייבשיץ ,ר' עקיבא אייגר ,והגאון מווילנה .על יד הגאונים ,השתדלן הגדול מונטיפיורי ,את תמונתו שמו בתוך מסגרת מוזהבת .ובמטבח הכול
היה ערוך בסדר מופתי ובחן מיוחד .כל כלי במקומו ,לפי כללי הכשרות – המטבח היה נספח לספרייה הקטנה.
המטבח :נחלתה של האישה היהודייה ,במטבח הכינה האישה היהודייה את הטשולנט ,החמין המפורסם ,במטבח לגם בעל הבית כוסית
בעמידה ,ואבא מספר כי במטבח נהג אביו לב חון את המשקה שלו בטרם ישתה ,במטבח עמד המיחם ורתח ,במטבח קיבלה כל אישה
יהודייה את המחמאה מבעלה על האוכל הטב שבישלה ,על תפוחי האדמה והגריסין ,על המטעמים והמעדנים .במטבח הוסיפה כל אישה
יהודיה נופך משלה לחן הבית היהודי .היא דאגה לפרח ,למנורה ,לכד נפט ולשמן ,למ אור .כלי שלא עמד במקום העניק תחושה של מטבח
פסול .הסגנון חייב סדר וניקיון .גם בביתו של העני שרר במטבח ניקיון למופת .הכלים מצוחצחים ,המטבח מקושט ,מורגשת בו הנשמה
היהודית.
הרחוב היהודי
היידיש :ברחוב היהודי שלטה היידיש ,יידיש עשירה ,של הסבתא ,האבא ,הבן והנכד .שפת אם" ,מאמע לשון" ,שווה לכל נפש ,מדי פעם
נשמעה מילה עברית מסורסת ומלאת חן ,מדי פעם נשמע פסוק קצוב ומדי פעם נשמע פתגם שהוא כולו חכמה .היידיש לא נולדה בהיכל ,כי
אם ברחוב ,תוך כדי מלחמת קיום .פשוטי העם ביטאו בה כיסופים וחלומות .היא הייתה בית היוצר לנשמתו של העם .כאן ברחוב היהודי,
ברחוב בנימין סיפרו את "מסעות בנימין השלישי" – איך הוא נוסע לארץ ישראל וכאן גם יצר שלום עליכם את סיפורו על טוביה .וגם נוח
פאנדרע היה כאן ובלבו היצר להנחית אגרוף על הגויים המסתובבים כבעלי בתים ביריד ,ובעיניהם איבה .נוח אינו מתיירא מהגויים ,הוא
בוטח בנחת זרועו .היריד היה מרכז החיים המסחריים של העיירה לא בכל עיירה היה יריד ,אבל במקום בו היה יריד ,הגיעו אליו יהודים
וגויים מכל הסביבה .בערב חוזרים היו הגויים לכפרים ,ריח היי"ש נדף מהם למרחקים ,לעיתים חשקה נפשו של הגוי השתוי בפוגרום קטן,
אז היה מסתער על יהודים עוברים ושבים.
בן העיירה :היה פשוט בחוכמתו ,ומחוכם בפשטותו.איש של מוסר פשוט ואנושיות טהורה היה .שופע שכל מן המוח ומהלב,צמא לחיים
תמימים ולכן קיבל עליו את מרותם של היושר ושל השכל הישר .איש פיוס היה היהודי ,ובבוא יום הכיפורים חרד היה שמא שכנו לא ימחל לו
על עוול גדול או קטן שאולי עשה במהלך השנה ,עשה הכול לפייסו.
סבלי העיר :היו אנשים שנהגו מדי פעם ופעם לשתות ,לחמם קצת את הלב ולברך בעברית ,לחיים היו אומרים ומרימים כוסית מפעם לפעם
כדי לגרש את האדישות .בטבורה של העיירה היו מתכנסים ,חבורה של אנשים ,שפרנסתם על גבם" .לאחד הסבלים היה עיתון ,נוהג היה
להחזיקו בידו ,לקרוא לחבריו חדשות מן העולם הגדול ,להסביר כאסטרטג ,את מערכות המלחמה והכלכלה ,והיהודי בלשון פשוטה ,שאובה
מהסביבה הגויית והיהודית ,בלי למדנות,מספר לחבריו עם תנועת ידיים בלתי פוסקת .הייתה להם לסבלי העיירה דעה ברורה על החיים .הם
לא היו בקיאים בחוכמה וגם לא היו חריפים במיוחד .אולם ,ידעו לכבד את המשכיל ואת הרב ,והיו מוכנים למסור את נפשם כדי להגן על
כבודם.
העגלונים :בטבורה של העיירה יכולת למצוא את שבט העגלונים .שבט ,שאהב את סוסיו ,והסוסים דבקו בו ,וסיגלו לעצמם את קלסתר
הפנים של בעליהם.בין הסוסים והעגלון הייתה כרותה מעין ברית .ביראת כבוד התייחסו זה לזה .אולם בני העיירה לא רחשו להם כבוד.
בבית המדרש לא יוחד להם מקום בכותל המזרח .הם לא היו למדים ,ואת הסידור החזיקו לא פעם במהופך .משמע לא ידעו לקרא .בראש
השנה וביום הכיפורים היו עומדים במקומותיהם כשאר היהודים אולם לא נמשכו אחרי בעל התפילה ,חסרו להם שם סוסיהם המהירים .מיד
עם תום החג אפשר היה לראות אותם ליד סוסיהם ,מטפלים בהם במסירות .בסיפורי החסידים על הבעל שם טוב מוזכרים העגלונים
והאגדות מספרות אף על אלכסי ,עגלונו של הבעל שם טוב.
הנפחים :פרזלו את הסוסים ,אחזו ביד אחת את הפרסה והמסמרים וביד השנייה את רגלו של הסוס .הנפחים היו בעלי גוף שרירי ,היה
עליהם להתגבר על סרבנותו של הסוס .מנהג היה לנפחים לדבר עם הסוס תוך כדי פרזול" .אין זה משחק ,אומר הנפח לסוסו .אנחנו קרובי
משפחה ואל תסרב למסור לידי את רגליך הפצועות" .לאחר העבודה משקה הנפח את הסוס ,גמול לסבלנותו ומוליכו לטיול קצר ,כדי להיווכח
שהפרסה אינה מפריעה.
הנפחים היו גם מתקינים את הרעשנים לפני פורים ,בעזרת רעשנים אלה "נפתחו שערי שמים" בעת קריאת המגילה" ,החשבון עם המן היה
ארוך".
הנפחים היו ראשונים למאבק נגד מתפרעים ,שותפים נאמנים לסבלים ולעגלונים ,הם שאבו כוח ממראה גופם החסון ,הם הקרינו בטחון
וקולם היה בוטח.
הסנדלרים והחייטים :חתרו לשלמות ,כל אחד בדרכו ,אלה בבגד החגיגי והיפה ,ואלה במנעלים חזקים .והיה גם חייט -המטליא ,המכין בגד
לעניים ,והוא מדקדק בטלאים כשם שתלמיד חכם מדקדק במצוות .ובעוד הם מזמרים ומזמזמים שירים ביידיש כפופים היו על שולחן הגיזרה
והגזירה ,משרטטים בגיר על גבי האריג ,מוחקים וחוזרים ומשרטטים .היטב הכירו את לקוחותיהם וידעו כמה זמן צריך להקדיש לכל בגד כדי
שיצא מושלם.
וכשהסנדלר היה טוב מזג ,איש לא התלונן על מלאכתו גם אם לחצה הנעל ,ביתו תמיד היה נקי וקירותיו צבועים בלבן ,בכל שעה פנויה היה
יוצא לרחוב לשאוף אויר ,להיפגש עם השכנים להיוודע מה נשמע בעולם ,איש טוב היה הסנדלר ,תמים היה בכל דרכיו ,יידיש עשירה
התגלגלה על לשונו .בבית המדרש היה משפיל עינו ,כאילו ביקש לראות את הנעליים שעשה ,היה שרוי בגן עדן של אי ידיעה .גם תלמיד
חכם לא תמיד ידע את כל פירושי המלים של התפילות והסליחות ,ולבו כאב על שאינו יודע הכול .אבל הוא הסנדלר ,לא היה מוטרד מזה
שהאותיות בסידור שלו קופצות לנגד עיניו ,הוא בטח באלוהים ,שיאזין לתפילתו המגומגמת מתוך סידור מלא אבני נגף.
שואבי המים :בגדיו של שואב המים היו מטולאים ,רטובים ונקיים .על הכתפיים האסל ,ראשו זקוף כלפי שמיים ,ושפתיו תמיד תפילה.
עבודתו קודש הייתה והכול בא מצעות אסל ודליים .הוביל מים מן הבאר והנחל אל בתי היהודים ,כמו כוהן גדול העושה את מלאכתו.
בבית המדרש:
החסידים :החסיד כל ימיו ידע דלות .הכול אצלו היה טעון תיקון וגם הנשמה .זכור הוא לטובה .והניגון כמובן ,מתוך תוכו עלה הניגון ,תמיד
היה לו טעם חדש .נע ונד ה יה בין רחוב לרחוב .בין שטיבל לשטיבל .מה חיפש שם? בודד היה .אי שם חטף שיחה עם פלוני אלמוני ובשיח
זה היו נפתחים עולמות ונסגרים .ממה התפרנס? ממה הוציא לחמו? זאת הייתה תעלומה .מספרים על אחד מהם שהיה שוחט והחליט
לפרוש מעיסוק זה.
בשביס זינגר מספר על שוחט המתעב דם ,שסרב לעשות את מלאכתו ,מלאכת השחיטה אולי בגלל חטא שעשה וביקש לעשות מחילה.
כאלה היו החסידים ,איתנים בדעותיהם ,נשאו בתוכם סוד כמוס ואיש לא יכול היה לפענח סודם .ובערב כשהעריב היום נוהגים היו לחזות
בשקיעת החמה ,הסתכלו בה במלוא הריכוז ,כאילו לא באו מהעולם הזה.
הרבה יהודים נהגו לבוא לבית המדרש .מי בתפילה ומי בשתיקה .והיו מי שבאו לבית המדרש ולבם בוכה והיו מי שבאו בשמחה ובבת צחוק.
– בעיירה היהודית תססו החיים והיה ברור שגם אם בזיעת אפיך תאכל לחם ,את אלוהים יש לעבוד בשמחה.
עומד יהודי בפינת בית המדרש ופניו מפיקים עוצמת חיים .משיח הוא עם הבורא ,מספר לו על אשתו וילדיו .על -ידו עומד יהודי שכולו
תנועה ,פחד ותקווה נמצאים אצלו בערבוביה ,הוא שקט וגם מפוחד ,מוכן להעניק לעולם בכי וגם צחוק .יהודי אחר בטוח כי מן השמים ריחמו
עליו .לפני שנה חלה וידע מחסור .היום ,ברוך השם ,התה פך עליו מזלו לטובה .הוא מביט בפרוכת ,בהכרת תודה .כשם שקיבל את הדין
בעניו ,כך מברך הוא על הטוב .עתה אין סיבה למות ,כי אם לחיות ולספר את אשר אירע לו הוא לוחש לעצמו .במקום אחר בבית המדרש
עומדת חבורה אחת .כל אחד בודד לנפשו וכולם יחד הם קהל שהניגון מחברו .עוד מ עט תפילת מעריב .הכול מוכנים ומזומנים בכל רגע
לקבל את פני המשיח.
אם בבית ידע היהודי מרורים ,בבית המדרש ידע שימחה .אם בבית פעם לבו עם המשפחה בבית המדרש פעם עם כל בית ישראל .שתי
נשמות התרוצצו בתוכו – אחת לעולם של מטה ואחת לעולמות עליונים .הוא ידע דאגת פרנסה ,אבל לא נשתעבד לה .נפשו נכספה אל
הניגון ,אל המעשייה ,אל הבדיחה ואימרות הכנף .כל ימיו ערג לעולם הנסתר והזניח את חיי המעשה .חייו היו פסק זמן בין חג לחג .אמנם,
השלים עם קיומו של עולם החוץ ,אולם עולמו הפנימי היה עשיר יותר( .בילצקי ,עיירה יהודית ,ספריית פועלים)1986 ,
האם היהודייה:
מסמלת את הכאב והשמחה ,החמלה והתוכחה ,החסד והנחמה ,היא ראויה לכתר שירה .המשורר אברהם רייזן שואל ,מתי אוכלת אמא
ומשיב :כאשר אף אחד אינו רואה .האם יהודייה היא אישה עמלנית .היא עובדת וידיה אינן חדלות מן המלאכה .עם שחר היא קמה להכין
א רוחת שחרית לילדיה לפני שהיא משלחת אותם ל"חדר" ,או לבית הספר .חיוכה מכסה על דאגותיה .כאשר היא מברכת על הנרות נגלה
עולם שלם באור פניה .האהבה לבית היא יסוד חייה .ואהבה זו עוברת גם אל החפצים ואל כלי הבית .למרות חיוכה לא נחסכה ממנה מסכת
הצער .ולעיתים פקדוה גם ס ערות המזעזעות את הנפש והנשמה .אולם את כל אלה ידעה להצניע בליבה ,ולהראות לילדיה פנים צוחקות .חיי
היומיום שלה הם שיר תהילה לחיים .ולצדה – האב .איש העושה את מלאכתו באהבה ונושא תפילה מתוך רצינות גמורה.
מספרים על הגאון רבי אליהו שיק ,הידוע בכינויו ר' אלינקה .בתו הדסה הייתה נשואה לסוחר אמיד ,ששהה כל השנה במוסקבה ,ולביתו
הגיע רק לחג הפסח .בכסף שהיה שולח לה יכלה להתפרנס ברווחה ,כאחת הנגידות .אך כל חייה גרה בחדר צר .לצרכי עצמה ובני ביתה לא
הוציאה אלא פרוטות וכל רכושה פיזרה לנצרכים .בבוא בעלה הביתה פעם בשנה ,נאלץ לפרוע כל חובותיה .לאחר מותה החליטו וגמרו אנשי
העיירה לקרוא בשמה ,הדסה ,את כל הילדות שנולדו אותה שנה.
תהלוכה נוצרית:
בכל עיירה חיו יהודים לצדם של הנוצרים .וכשם שהעיירה הייתה שייכת ליהודים היא הייתה גם של הפולנים הנוצרים .היו עיירות שיהודים
ופולנים חיו בשקט וב שלום ,היו עיירות שיהודים חיו בפחד מפני תופעות אנטישמיות והמתח היה באוויר והיו עיירות שהעוינות של פולנים
ליהודים הייתה על אש קטנה ועל אש גדולה גם אם לכאורה היו יחסי שכנות טובה .בכל עיירה הייתה גם כנסייה .וכשיש כנסייה יש גם
תהלוכה מדי פעם ,ובראש התהלוכה הכומ ר ,עטוף גלימה רחבה המסתירה בשוליה סכנות לא מעטות .מאחורי הכומר ,פרחי כמורה
בחולצות לבנות .ריח קטורת נישא באוויר .הצלב המורם מאיים .העיירה מתחלחלת .מיד נסגרים התריסים .הכול זוכרים מה עולל הצלב
לאבותינו .כולם יודעים את ההיסטוריה היהודית .עוקבים אחרי התהלוכה העוברת ובהסתלקה נושאים תפילה באנחת רוחה ,וכשהסכנה
חולפת איש איש לעיסוקו יפנה .אבל גלי ההתרגשות אינם שוככים .אומרים תהילים ,והתפילה מפיגה את הפחד .ליהודי המאמין היה הסכם
עם התפילה ,כשהוא מוטרד היא באה לעזרתו.
ציונות:
כאשר החלו רעיונות התנועה הציונית להגיע לכל עיירה ועיירה החלו לקום מחוץ לעיירות קיבוצי הכשרה .ואפשר היה לראות על גבעה מחוץ
לעיר פעילות רבה של צעירים וצעירות המדברים עברית ,חוטבים עצים ושואבים מים .המטרה הכשרת הצעירים לעבודה בארץ ישראל .היה
זה קיבוץ ההכשרה שבא לבקש רשות לעבוד במשקיהם של ה"גויים" – לעבוד בגניהם וברפתותיהם .ההורים התנגדו ,לא רצו שבניהם יהיו
מתקני עולם .אולם לצעירים היו חלומות גדולים משלהם ,לבנות להם מדינה בארץ ישראל .הם שרו שאו ציונה נס ודגל ,פתחו שער לערכים
חדשים .בלילות היו מתכנסים צעירי התנועות וקוראים שירים על "נס המרד הנישא ברמה" .העיירה היהודית שינתה פניה .במועדוני הנוער
דלק האור כל הלילה ,אור שהשפיע על כל הקהילה .בעיירה היהודית הונחה אבן הפינה לבניין ארץ ישראל.
בלב הכיכר
בכל עיירה כיכר ,לפעמים עגולה ולפעמים מוארכת .סביב הכיכר נסבו חיי התרבות בעיירה .לשם הגיעו כולם עם שאלותיהם .ככל שגדל
מעגל שואלי השאלות גדל מעגל נותני התשובות.
בלב הכיכר הייתה המשאבה ,הקרויה "פלאמפ" .משאבה ישנה וחלודה.סמוך למשאבה תלוי היה "פעמון האש" על עמוד גבוה .העיירה חיה
את ימיה מדליקה לדליקה.
בכיכר היו גם דוכני הסוחרים .קצתם דוכנים של ממש וקצתם גרוטאות .ו עליהם אריגים ועורות ובשמים .פירות וירקות ומיני סדקית .ומכל
המבואות ,השבילים ,הרחובות ,והסמטאות ,נוהרים יהודים וגויים ,המון עם רב .לקנות ולמכור.
ולא רחוק מהכיכר ,במרחק מה מהיריד הגועש הזה היו בתי המלאכה .ומהם אפשר היה לשמוע את שירת העמל של אלה היודעים בעל פה
את שירי העמל שלהם.
הרבה דמויות היו בעיירה -נשמות יהודיות .העיירה הייתה בית היוצר לתרבות שלמה ,בית היוצר של מעשים ומחשבות .היו בה גיבורי זרוע
שהפילו אימה על הגוי ,רופאים ידועים בעלי מוניטין בחוכמת הרפואה .היו בה דמויות שנרקמו עליהן אגדות :מקובלים ,עוברי אורח שעברו
בעיירה וסיפרו על עצמם שמעשרת השבטים הם ,אמרו עליהם שגדולים הם בנסתר .ועוד דמויות היו בעיירה עם כובע שטריימל וגלימות משי
מבריקות וחלוקים צחורים כשלג ,שהסתפקו בצימוקים ,שקדים בוטנים ובלחם עוני .האגדות ידעו לספר עליהם כי בתיקון חצות שפכו דמעות
כמים על חורבן בית המקדש .והיו גם דמויות של מהפכנים נדיבים ,הנוטלים מהעשירים ומחלקים לעניים ,והם עצמם קבצנים גדולים ,שעל
שולחנם אפשר היה למצוא רק צלחת גריסים .והיו גבירים שנתנו בחפץ לב לחם ,תפוחי אדמה ,קמח וגם כסף מזומן לחלוקה בין זקנים,
חולים ,אלמנות ,כלות עניות ,תלמידי בית מדרש וכו' .ולא חסרו בעיירה יהודים רחבי לב ,שתמכו במשפחות עניות ,לרבות של גויים ,והקימו
בכספים שלקחו מן העשירים בתים לתלמוד תורה .וכל מי שחי בעיירה זוכר את אותם טיפוסים מלאי להט מהפכני ,יפי נפש היו ,בעלי רגש
אנושי חם .ולצידם חסידי המהפכה החסידית ,אוהבי ניגון ושמחה ,נאמנים היו לרבותיהם ,שמחים היו בחלקם וחיו בשכנות טובה ,בשלום
ובשלווה עם המהפכנים הסוציאליסטים.
השבת:
והנה באה השבת – כרוז של שבת ,המכריז בחוצות העיירה את מועד הדלקת הנרות ושעת המרחץ לקראת שבת המלכה .בכל עיירה הייתה
אישה מופלאה שמדי יום שישי הייתה נושאת למשפחות העניות מזון לשבת ויין לקידוש .והכליזמרים היו מנגנים בקול תרועה בחצוצרה (לא
הייתה חופה בלעדיהם ,לצלילי שיר הלכת של הנגן הראשי העמידו את כלונסאות החופה וכולם היו שמחים) .לא כולם ידעו תווים אבל נחנו
בשמיעה מוסיק לית .קבצנים היו ,קבצנים שמחים .תווים לא ידעו ,אבל הייתה להם שמיעה מוסיקלית .גם שירים חיברו ,והיו מקיימים את
החופה במזל טוב.
השבת הייתה קריאת תגר על החומר .עסקי החול בטלים ומבוטלים .היהודי יוצא מעבדות לחירות .מעולם החומר לעולם הרוח .ההכנות
התחילו עוד ביום חמישי .לא לצרכיו בלבד דאג היהודי ,גם צרכי הקהל נלקחו בחשבון .הייתה התחייבות מוסרית לדאוג שיהיו לעני חלה
ודגים ,לא כנדבת חסד אלא כחוב של כבוד .השבת כולה הייתה אומרת שלום ומנוחה .בשבת עובד הלב שעות נוספות בכיסופים לחיים של
אצילות רוח .היהודים היו רחוצים ,שקט ים שצווארוני כתנותיהם מופשלים על קאפוטות השבת שלהם ,בדרכם לבית המדרש .ובעיירה
החסידית – החסידים בסנדלים וגרביים ,אטלס ומשי ,בדרכם אל הרבי .וכשנשמע קולו של נחזן הקורא "לכה דודי" נתחלף עולם של חולין
בעולם של שבת.
בסיפורו "דורות ראשונים" כותב ח .הזז" :חבי בות עלי עיירות של עבר ,אכסניות עניות אלו של כנסת ישראל ,שדור אחר דור קטרגו אותן
סופרים ומליצים וחתרו תחתיהן פייטנים וחרזנים ,והלעיגו בהן שוטים וחכמים ונשתעבדו בהן מלכויות ושלטונות ופרצון גדודי פורעים
וליסטים ,עד שסוף בטלו ועברו מן העולם זיכרונן עולה לפני ודעתי מידבקת בהן מתוך האבל ומתוך הצער .אגדה של דורי .אגדה של דורות".
כזאת הייתה עיירת המצוקה ששמרה על צלם אנושי בתוך דלות מנוולת.
שמירה יהודית:
עד גסיסתה הטראגית במלחמת העולם השנייה הייתה העיירה היהודית אחוזת פחד .כל רחש נשא בחובו סכנה .אולם הכול ידעו כי – קיימת
גם שמירה יהודית (לא בכל העיירות) .כי לא רק ריבונו של עולם שומר ולא רק ה"תהילים" שבכיס ,כי אם גם יהודים ללא חת ,המחזיקים
מקלות וקרדומים .חייהם לא רק במזל תלויים כי אם גם בהגנה.
בתוך הדחק והאימה פיתחה העיירה נוגדנים מוסריים ונורמות התנהגות ,ובנתה מערכת שלמה של עזרה הדדית בחומר וברוח .בודדת
ועצמאית הייתה ,משועבדת ,מובלעת בתוך סביבה עוינת ,אולם הייתה בה גם הרגשת חירות .החיים בעיירה נעו במעגלות שבין קודש וחול,
שימחה ואבל ,חולין ושבת :אותה השבת שתיאר שלום אש ב"עיירה" שלו "תקנת שבת ,רצית קרבנותיה" .ללא העזרה ההדדית ,ללא
הביטחון העמוק ,ללא האמונה" ,פתח לנו שער בעת נעילת שער" ,לא הייתה העיירה מסוגלת להצמיח מתוכה כוחות ,למאבק על תחייה
לאומית ,ובוודאי לא להגשמתה של תחייה זו.
תחייה לאומית:
את דגל התחייה הלאומית נשאו תנועות הנוער הציוניות .היו אלה בני נוער תמימים ונועזים .הייתה בהם רוממות רוח שאינה יודעת מעצורים
וכיסופים הגוברים על כל המצוקות .מהם יצאה הקריאה לגאול את העם על ידי שיבה אל הטבע .יפה ואדיר היה החלום ,הרצוף רצינות
רבה,אולם גם שובבות ושמחת חיים .תנועות הנוער פרנסו את העיירה בשפע של בטחון ואמונה .תנועות הנוער קשרו לראשה של העיירה
היהודית כתר של שאיפה וגדלות .ואם גם העמיקו ההבדלים בשורות תנועות הנוער הציוניות ,הכול מצאו בהם כוחות נפש לטפח את החלום
הציוני .הניצוץ היה לשלהבת שלא יכלו לכבותו לא ה"בונד" ,לא הקומוניסטים ולא החרדים ,שהביאו אף הם תרומה משלהם לחיים של שאר
רוח .שכן לא על הציונות לבדה חייתה העיירה היהודית .ואם גם לא שררה אהבה בין האידיאות המתנצחות ,נמשך הדיאלוג הרעיוני עד לרגע
שהצער והייסורים איחדו את הכול.
הגימנסיה העברית לא רק שמרה על הלשון העברית ,אלא הייתה מבצר החלוציות .בין כתליה התרכז מיטב הנוער החלוצי ,נושאי דגל
הציונות המגשימה .עם פתיחת האוניברסיטה העברית ,חויבה העיירה לדבר עברית .עם ציון יובל השישים לח.נ .ביאליק ,ארגנו הגימנסיות
העבריות סימפוזיונים וחגיגות ,אשר נשאו את שמו ודברו של המשורר לכל תפוצות ישראל .הגימנסיה העברית הייתה הכוח הפועל ברחוב
היהודי .היא לא הוכרה על ידי ממשלת פולין ,והיו הורים שניסו בוותרם על העברית להפוך את הגימנסיה העברית לבית ספר ממשלתי כדי
ליהנות מן הזכויות של ההכרה הרשמית .הנוער החלוצי הלוחם לחם בחירוף נפש על העברית.הגימנסיה העברית בזכות מעמדה החינוכי
הגבוה סיפקה גם מורים עבריים לארץ ישראל ואלה היו במשך הזמן לטובי המרצים באוניברסיטאות בישראל.
ארגונים שונים היו בעיירה .התאגדויות פוליטיות ,תרבותיות וחברתיות .ההתפלגות למעמדות הייתה חדה וברורה .לא הייתה אידיליה בין
המעמדות .ספרות היידיש הקדישה יריעה רחבה להבדלי המעמדות בע יירה ,ולתאוות גשמיות ורוחניות שנות .אולם העזרה ההדדית הייתה
קיימת ,למרות המחלוקת .ומי שהכיר את עולמה של ספרות היידיש – הכיר גם את הערבות ההדדית בחברה היהודית שחרגה מגבולות
המעמד.
המחלוקת בין דתיים וחילוניים פילגה את העיירה .היו עיירות הנתונות להשפעה חסידית ,ועיירות שהיסוד המתנגדי היה חזק בהן .היו
עיירות של משכילים ,ועיירות שרוב מניינן בורים ועמי הארצות ,עיירות של גבירים עתירי נכסים ועיירות של דלפונים מרודים .אולם הייתה גם
מסכת קשרים בין העיירות .היה קיים "שולחן ערוך" לא כתוב של עזרה הדדית .לארגון הקהילתי ,הדתי והחילוני בעיירה ,היו השלכות
חברתיות רבות ,שהטביעו חותמן הן על חיי השעה והן על חיי העולם .המאבקים על דמות האדם היהודי קיבלו לא פעם צורות חריפות.
התנועות הפוליטיות גיבשו כוחות למאבק .ה"בונד" הקים בתי ספר ביידיש .התנועה העברית פרשה רשת רחבה של בתי ספר וגימנסיות
עבריים ,תפארת יהדות פולין.
איש ה"בונד" היה עוין את איש הספר העברי ,ולהיפך .על רקע זה נרקמה יצירה תרבותית .העיתון ,הספר ,הספרייה ,המועדון ,והמרכז הדתי
לא שקטו על שמריהם .מול בית הספר החילוני הוקמה "הישיבה" ,ולא פעם עמד בראשה גאון בר סמכא ובעל השפעה ניכרת על חייהם של
יהודי פולין ,איש חזון.
העיירה בעיניים ספרותיות:
העיירה גיבשה מסורת חיים בכל השטחים .על אף הניגודים היה קיים איזה הסדר ,ששמר על שווי המשקל בין הכוחות הפועלים בה.
לעיירות רבות היה רכוש קרקעי ניכר שנועד לעיבוד חקלאי .הספר " טויזנט יאר פינסק" ,מונוגרפיה מקיפה על עיר גדולה זו טוען שמקור
הפרנסה העיקרי של ההמון היהודי בפינסק ב 1569 -הייתה עבודת אדמה.
תעודות חשובות על העיירה היהודית הם זיכרונות הילדות של :מנדלי ,שלום עליכם ,י.ל.פרץ ואחרים .בכתבים אלה אנו מוצאים תיאורים
מעניינים ביותר של עיירות ומחוזות ,אירועים ודמויות.
מרחק רב עברה העיירה מ"הכנסת כלה" לעגנון ,אשר בו אין יודל בטלן עושה אפילו צעד אחד בלי תפילה מיוחדת ,דרך "בין שני הרים" של
י.ל.פרץ ,המתאר את המאבק בין חסידים ומתנגדים ,וה"יציאה" של ברדיצ'בסקי המתאר שו"ב היוצא לארץ ישראל ,ועד לתביעותיהם של
פרוליטארים יהודים אצל י.י.זינגר ב"אחים אשכנזי".
העיירה אינה פרוכת שלמה .זה קושר כתרים לתלמיד חכם וזה לעם הארץ .אלה חיים על פי שולחן ערוך ואלה מורדים בו .בעיירה אחת
הגביר הוא הנגיד המצווה ,ובשנייה מתנהלת חתירה לשוויון זכויות .בשלישית יסודות מרדנים וברביעית יסודות משלימים .זו עיירה של שבת
וזו עיירה של חול .זו מתחדשת תמיד וזו קופאת על שמריה .כאן מתארגן מעמד פועלים המטביע את חותמו על חיי הציבור ומחשל כוח
למאבקים חדשים ,וכאן מדכא איש את רעהו .היו עיירות שהתברכו בכוחות מחדשים ,ועיירות שלא השתחררו מהפיגור .עיירות שטיפחו סגנון
עצמי ,ניגון מיוחד ,ועיירות שכל חייהן היו חיים של שיגרה.
בספרו "כוכבי בוקר" מספר זלמן שזר על ההגנה העצמית .כשהופיעו בעיירה דמויות חשודות כאלה שאינן מוכרות ואינן קונות כלום ומשסות
את האיכרים ביהודים ,ידעה ההגנה היהודית לט פל בהן .כל עיירה נשאה באחריות לשכנתה .זו שלא הגישה עזרה בשעת מצוקה אמרו עליה
את הפסוק" :אורו ,מרוז ,אמר מלאך ה' ,אורו ארור יושביה ,כי לא באו לעזרת ה' ,לעזרתה' בגיבורים" ועוד מספר זלמן שזר ,על גננים שהיו
שוכרים פרי של בעלי נחלאות ,והיו יוצאים לכל ימי השבוע לעבד את הגנים ולמכור את הפרי בשוקי העיירות הסמוכות .היהודים היו אפוא ,
לא רק יושבי בית המדרש ,הם חיו בטבע ,גוננו על עצמם וידעו להשיב מלחמה שערה.
בספרו "נשמות בישראל מספר א .ליטוין על יהודי ניסויז' "שחישוקי עצם להם על בשרם מלידה" וכשפרצו גויים לבתיהם הכו בהם כהוגן.
גיבורים שצמחו מתוך הדלות והמצוקה.
סופרים יהודיים כש .אנסקי וא .ליטוין ואחרים ,למדו את אורחות חייהם של יהודים מפנקסי קהילות וממסורות שבעל פה ,משיחות זקנים
ואגדות .בספריהם נשקפת נשמה יהודית בתפארתה ,האידיאליזם העממי של אנשי סגולה פשוטים ותמימים ,המכוונים את חייהם על פי
סיפורי המקרא ואגדות א"י .ארגז הדגים הוא מתיבת נוח ,החלום הוא חלום יעקב ,הגוי הוא המצרי שהרג את משה ,הסבתה הבוכה על
נכדה שיצא לאמריקה מקוננת כירמיהו הנביא ,חתונה – היא ירושלים ,וגירושין – ירושלים בחורבנה .ספרות זו שמקור יניקתה היא העיירה
היהודית ,הייתה רצופה בגעגועים לארץ ישראל.
ח .הזז בספרו "דלתות נחושת" פותח במילים" :מוקרי – קוט הייתה עיירה לא גדולה ולא קטנה כבינונית של עיירות ,מצומצמת בין נהר ליער
ובין שדות לכפרים שהקיפוה מכל צד .עוד חמילניצקי קצר בה מלוא ידו וחזר גונטה ותלש בה מלוא קומצו .ועד עכשיו בית הכנסת הגדול ,בנין
מרווח שכולו עץ ושני גגות של עץ עליו ,כחסיד זה שהוא חבוש כובע על גבי יארמולקה עומד על תילו בפנים מבעיתות כגופה של עדות מימים
ראשונים וכאזהרה לדורות לעתיד לבוא .כל ימי הייתה מוקרי – קוט מרובה בחנוונים ורוכלים ,בבעלי מלאכה ויהודים סתם בעלמא ,שכולם
עניים הם ,איש לפי מה שהוא ואיש כפי ישנו .שניים ושלושה מהם ,שהתפרנסו שלא בדוחק ,נטלו שם שהם גבירים ,עשירים אדירים,
והשיאום המוקרי – קוטים פרנסים עליהם .אולם נכסים ועושר לא היו שם ,כנגד זה היו שם בתי מדרש הרבה ,חברות רבות ושונות ,כגון:
חברת משניות ,חברת תהילים ,חברת ביקור חולים ,חברת הכנסת כלה ,ואין צורך לומר חברת קדישא והיא התקיפה בכולן...כך היה
לשעבר .עכשיו בטלו זרועות תורה ושממו דרכי החסידות ומידות ומדרגות שלה ,והחסידות עצמה נסתאבה".
ספרות היידיש:
ספרות היידיש מקורה בעיירה היהודית .ממנה היא אספה את החומר ליצירה .כמוה גם השירה העברית העממית ,שמרה במילים ובזמר על
אורח החיים היהודי המקורי .ספרות היידיש ניהלה "קרבות" עם האינטלגנציה היהודית ,היה לה דין ודברים עימה שלא תעזוב את התחום
היהודי ,שלא תיטמע בגו יים ,שלא תנהל מאבק נגד נאמני הדת ,שעיניהם נשואות למרום ואינן רואות את האדם .ספרות היידיש לא התעלמה
מן האמת המרה ,ואמרה כן לשמחה ולעצב.
ספרות היידיש העמידה את טוביה החולב ,אשר אינו מתרגם פסוק כצורתו ,אבל יודע כי יהודי ,כל זמן שהנשמה בקרבו ואפילו חרב חדה
מו נחת על צווארו ,אסור לו להתייאש .היא אימצה את ר' שלמה של פרץ ,המתמרד כנגד מנהגם של עלובי נפש להסתופף בחצרות החסידים,
היא שאבה מהחסידות ,אולם דפיה מלאים גם גיבורים של יום יום במאבק על פת לחם .י.י.טרונק כתב ,שהיא נתמזגה באורח פלא עם דמות
היהודי ,מכיוון שמסרה בנאמנות את הגוונים הדקים של ההוויה היהודית .משורריה ,מספריה ,חוקריה והוגיה של ספרות היידיש עיצבו
תקופה גדולה בתולדות העם.
ספרות היידיש חוללה תמורה בנפש היהודי .היא לימדה אותו להתמודד עם גורלו .היא טלטלה את קוראיה בין אמנות ואמונה ,בין רשות
היחיד ורשות הרב ים ,בין גלות וגאלה .לפעמים זרעה אשליות! לעתים קרובות לא אמרה לא לגולה ולא אמרה לאן .למרות שהייתה מרדנית,
לא הכשירה את הלבבות למהפכה היהודית בארץ ישראל .עם זאת ידעה לזרוק את הקליפה ולשמור על הגרעין .בשירה העממית יותר
מאשר בשירה האמנותית ,נחזו מוראות החורבן .שירו של מרדכי גבירטיג" :העיירה בוערת" הצביע על הסכנות .שירתה העממית של קדיה
מולודובסקי חזתה את כוחות השטנה הגוברים והולכים .ושיריו של יצחק קצנלסון ביקשו להפר שלווה .ספרות היידיש נתנה ביטוי עשיר ליחסו
של היהודי אל השבת ואל העני המרוד.
העיירה היהודית באמנות:
מארק שאגאל ,הצייר הדגול של העיירה היהודית לא התכחש לכור מחצבתו ,העיירה הדלה בה נולד וגדל וויטעבסק שימשה לכל אורך הדרך
מקור השראה ליצירתו .בדומה לנער הנבער מדעת באגדה החסידית ,שהיה מדקלם את אותיות האלף בית בתקווה שהאל יאסוף אותן למענו
כתפילה סדורה ,כך שאגאל שולח למרומים סמלים יהודיים ,כתפילה לאל עליון .ציוריו מלאים מן העיירה ,בני משפחה ,חתן וכלה ,כלי זמר,
נרות שבת ,ספרי תורה ,בתים מטים לנפול ,פרות ,חמורים ,ואנשים .וגם אלוהים ,שעינו פקוחה על העיירה תמיד אין אצלו קו מבדיל בין
הממשי והפנטסטי ,המציאות כולה סמל .כל פיסת עולם היא רז .מנבכי העיירה עולה היהודי המרחף על פני המקום והזמן .שאגאל לימד את
מכחולו לדבר בלשון של סמלים יהודיים .שאגאל נתן ביטוי להוויה שנעלמה מן העולם ,על יהודיה ,חכמיה ,בטלניה ,ואנשי מעשה שהיו בה,
לתפילתה וניגונה.
ה"ישיבות":
בעיירות מזרח א ירופה פותחה רשת גדולה של "ישיבות"" .הישיבה" הייתה אכסניה לאלפי אברכים .לרבים הייתה תחנת מעבר
לאוניברסיטאות ,או לעסקים .עם כל החסרונות והפגמים שבלימודי "הישיבה" ,עם כל התלישות מהחיים המשתנים ,גידלה "הישיבה" בנים
ובני בנים ,רבנים וכלי קודש למיניהם ,משרתי ציבור נאמנים .עיירות קטנות היו למרכזי למידה ללימודי התורה לכל תפוצות ישראל .הגיעו
אליהן אברכים מכל העולם לקבל את ההסמכה לרבנות ...אולם מעיירות קטנות אלה יצאו גם מהפכנים ,שיצאו לשנות סדרי עולם.
חניכי הישיבות התכלכלו בשיטה מאולתרת הידועה בכינוי "עסן טעג" – אוכלי ימים – לאמור ,גבירים וסתם נדבנים הזמינו אל שולחנם את
האברכים העניים בכל ימות השנה .לפני ראשי הישיבות עמדה תמיד בעיה רצינית ,כיצד לכלכל את משק הבית מזון ,דירה ,נעליים ,בגדים,
עזרה רפואית .לא תמיד נמצאו בעיירה הגבירים שיש לאל ידם להקים קרן לכיסוי הוצאות "הישיבה" .ואז נשלחו שליחים לרחבי העולם
היהודי ,לגרמניה ,אנגליה ואמריקה ,ואלה אספו כספים לכיסוי ההוצאות .האברכים חיו בדחק מכובד .השמחה לא הייתה שרויה במעונם,
אולם הניגון נשמע ברמה .הפת לא הייתה מרוחה בחמאה ,אולם הנשמה לא יצאה רעבה .בכמה ישיבות תוכנית הלימודים כללה גם עברית,
היסטוריה יהודית ,רוסית ,מתימטיקה ,היסטוריה כללית וגיאוגרפיה .אחרי מלחמת העולם הראשונה הוקמו גם בניינים מיוחדים לבחורי
הישיבות ,בטלז ,סלבודקה ,ביאליסטוק ,פינסק ,מעזריטש ,קלצק ,לובלין ועוד .הג'וינט דאג לטיפול רפואי ,ומוסדות רבים בחו"ל התגייסו
לעזרת הישיבות .הקהילות באמריקה ובדרום אפריקה שלחו כספים.
בפולין הוקם ועד הישיבות שתפקידו היה גם לסייע לישיבות קטנות ,הועד חלש על 78ישיבות שהכילו 6000לומדים.
התיאטרון העממי:
בכל עיירה פעלה להקה מקומית ,שגדלה מן המצוקה ונתנה לה ביטוי .חבריה ,פשוטי עם ,חר זו חרוזים ושימחו לבבות עגומים .כותבי
השירים היו אלמונים כמחברי המוסיקה .העם אהב אותם ,הם היו סעד רוחני במציאות קשה.
ההצגות הנפוצות היו :מכירת יוסף ,דוד וגלית" ,ואחשורוש שפיל" .השתתפו בהן בני העמך ובעלי בתים .השירים עשו להם כנפיים ונישאו בפי
כל :עקרת הבית זימרה בזמן מלאכת המטבח ,האם זימרה ליד עריסת בנה ,בעל המלאכה זימר בשעת מלאכתו .השירים היו מרגיעים ,שירי
פיוס והשלמה בדרך כלל.
ההצגות נערכו בבתי המדרש .בהצגה אחת שיחקו את ה"פורים – רב" בשנייה שלפו את חרבו של יהודה המכבי ,בשלישית שיחק ליצן
וברביעית יוסף הצדיק .לא היה במאי ,לעיתים הבמאי היה הגבאי בכבודו ובעצמו .בזמן קריאת תהילים הציגו את חיי דוד המלך ,למעט
פרשת בת שבע .השיר אשר בו מבקש יוסף מאחיו שיניחו לו לחזור לבית אביו :אחים ,למה אתם מרבים כה עלי לכעוס ,תנו לי לשוב הביתה
לאבי הזקן יעקב ללמוד תורה – סחט דמעות מעיני האמהות.
בהצגה זימרה גם מקהלה והרעידה לבבות :אמא ,אמא ,אמא ,רחפי לאלוהים ,לבקש על חיי הצעירים ,שאלי אם צודק הדבר ,שאח ימכור את
אחיו לעבד ....ההצגות הוכנו בעזרת נשים ובאו אליהן מזקן ועד טף .זמן רב אחרי ההצגות עסקו הכול בביקורת .ההכנסה מהצגות ערב פסח
הייתה מוקדשת למעות חיטין.
לילות המשמר:
לילות המשמר היו תרומה לחיי התרבות של העיירה ולעתים גם לתורה .לילות אלה היו מוקדשים ללמוד תורה ולשירה בצוותא .חדו חידות
ולמדו ניגון חדש .כשהרעב היה מציק ,אספו את הפרוטות ושלחו שליחים לקנות "פרישע פלעצלאך און בייגל" .הסעודה הייתה בצוותא.
בלילות המשמר היו ממזגים תורה ,ניגון ,עיון ופורקן לעודף מרץ.
כשמת הרבי של החסידים ,נהגו לעשות יום זיכרון לרבי .כל קבוצה עשתה להאדרת כבוד הרבי שלה ,בסיפורי ניסים שונים ומשונים .בליל
הזיכרון לרבי דלקו בבית המדרש נרות בשפע גוונים יום הזיכרון הוכן בקפדנות ,והייתה אווירת חג בכל .יום הזיכרון הוכן בקפדנות" .לאחר
מנחה ומעריב נערכה סעודה לכבוד הסתלקותו של הרבי .היו שרים בציבור ניגונים חסידיים ,חוזרים על פסוקים ההולמים את המעמד
ומשמיעים אמרות חז"ל צרורי תפילות .לאחר הרמת כוס של ברכה יצאו ב"ריקוד" עוד לא נותקה השרשרת" ,רקדו מזקן ועד נער ,והטף על
הכתפיים ,אבנט באבנט העיניים דלקו ,והרגליים דילגו כנשרים .ההתלהבות הולידה דבקות עד שנדם הזמר.
מי שלא ראה בעיירות היהודיות מסיבות חסידים בלילות החורף – לא ראה שימחה ועצב ומסתורין כרוכים זה בזה .מי שלא שמע את השיחה
מאחורי התנור "הינטערן אויוון" לא שמע שיחות מתח בחייו .יצחק בשביס זינגר נתבשם מהן ונתן להן לבוש ספרותי.
הנשים הצדקניות:
הנשים הצדקניות שרתו את בחורי הישיבה שלא על מנת לקבל פרס ,הן טרחו לספק לבחורי הישיבות את צרכי הגוף וצרכי הנפש .תבשיל
חם ,וגם אמרו פרקי תהילים בשעת הדחק .האישה הצדקנית ציוותה על בעלה שלא ישוב הביתה מבית הכנסת בלי אורח אחד וגם שניים.
ואולי יפקוד גם אותה מזלו של אבי הבעש"ט שאירח על שולחנו את אליהו הנביא ,כבעילום שם .וזה ברכו שיזכה לבן דגול.
בכל עיירה היה קיים נוסח של עזרה הדדית ,מתן בסת ר ,נוסח ששימש דוגמה לכל חברה תקינה .הסעד לזקנים ,חולים ומוכי גורל נעשה
כדבר המובן מאליו ,ללא צווים ופקודות.
כנר על הגג:
הסרט כנר על הגג נכתב על פי סיפרו של שלום עליכם -טוביה החולב .התסריט משלב בתוכו גם את הסיפור על עיר הכתריאלים ,.עיר של
אנשים קטנים ,עיר היושבת באמצע תחום המושב .זהו מקום שבו ישבו אחינו בני ישראל זה על זה כמו דגים מלוחים בחבית .שם העיר
כתריאליבקה ומאין בא השם כתריאליבקה? כשם שהיו ליתרו (לפי האגדה) שבעה שמות כך קראו לאיש עני בשמות שונים ורבים .יש עני
סתם ויש עני מסכן ,יש קבצן ומקבל ,יש דלפון ודל ,יש אביון וכתריאלי .כתריאלי שם נוסף לעני.....
"שלום עליכם" הוא השם הספרותי של הסופר שלום בן נחום רבינוביץ.הוא נולד בעיר פריסלב שבאוקראינה (פברואר ,)1859גדל וקיבל את
חינוכו בעיירה וורונקה הקרובה לעיר שבה נולד את העיירה שלו צייר בסיפוריו הרבים בשם כתריאליבקה והיהודי הכתריאלי נעשה טיפוס
ידוע הספרות שלו .עד גיל 15קיבל שלום עליכם חינוך מסורתי רגיל :למד ב"חדר" תורה וגמרא ,עם כל הפרושים .הוא היה ילד בעל רגש
ובעל דמיון ,ותפס תמיד את הצד המצחיק שבכל דבר ובכל אדם .כשמתה אמו מסר אותו אביו לבית ספר רוסי ושם למד את הלשון הרוסית
והכיר את השפה הרוסית .מגיל 17עד 20למד להיות רב מטעם הממשלה הרוסי .באותו זמן כתב שירים ,סיפורים ,מחזות ומאמרים
בעברית וברוסית .מאמרים אחדים שלו הודפסו בעיתון העברי "מליץ" .עיתון זה היה הראשון שהדפיס מאמרים שלו .בשנים 1882 – 1880
היה רב מטעם הממשלה בעיר לובני .אחר כך עבר לגור בעיר הגדולה קיוב( .שבספריו הוא קורא לה "יהופץ") שם עסק במסחר (משם
הטיפוסים של מנחם מנדל וחבריו) .באותו זמן 1883התחיל לכתוב ביידיש פליטונים.
סיפורו "האולר" עשה רושם טוב מאד והסופר הידוע ,ההיסטוריון דובנוב ,שיבח אותו מאוד .מאז המשיך שלום עליכם לכתוב ביידיש .הוא
נלחם בספרות הזולה והתחיל לכתוב רומנים מחיי העם .מהר מאוד נעשה שלום עליכם לסופר האהוב ביותר על המון העם.
לאחר הפוגרומים ביהודים בדרום רוסיה ,ב ,1905-עזב שלום עליכם עם משפחתו את רוסיה וגר באירופה ובאמריקה .שם גברה מחלתו,
מחלת הראות ,והוא מת בניו יורק במאי . 1919את ספריו תרגם לעברית חתנו י.ד .ברקוביץ .סיפורים רבים שלו תורגמו גם לרוסית ולשפות
אחרות.
גיבורי הסיפורים של שלום עליכם הם אנשים קטנים בעלי מושגים קטנים ,כפי שהוא קרא להם .אנשים החיים בעיירות של "תחום המושב",
חיים קשים ,מחפשים פרנסות שונות ומוזרות" ,פרנסות אוויר" .הם אנשים בעלי דמיונות ,שאינם מצליחים בחיים בגלל התנאים הקשים בהם
הם חיים ,אבל אינם מתייאשים .הם מאמינים בעתיד טוב יותר ,וצוחקים לצרות .הנשק שלהם בחיים הקשים הוא הצחוק ("טוביה החולב" –
"כנר על הגג").
הלשון של שלום עליכם היא עממית ,עשירה ,מלאה ציורים וביטויים מחיי היום יום .שלום עליכם איננו מספר על גיבוריו .גיבורי הסיפורים שלו
מדברים בספריו בעצמם ,כל אחד בלשונו שלו.
"בעיר הכתריאלים" -לא הצד החומרי הוא העיקר בחיי היהודים אלא הצד הרוחני .המונולוג "אלו הייתי רוטשילד" מבטא אדם מסכן אבל
חולם חלומות ,אופטימיסט בעל לב טוב" .לא היו דברים מעולם" הוא דו שיח בין יהודים מן העיירה ,ובו ביקורת הומוריסטית על אנשי העיירה
ומנהגיהם.
"בכנר על הגג" עוברות לפנינו תמונות מחיי משפחה יהודית .הקטעים מלאים "ציורים נפלאים" של חלומות בני העיירה החיים בעוני ולעיתים
אף ברעב .הממציאים לעצמם בדמיון מעשים של נס ומוצאים אוצרות ,ועל ידי זה מנסים לשכוח את הצרות שבחיים" .בכנר על הגג" אנחנו
פוגשים גם ספור על אהבה בין גבר לאישה ,מאבק בין מסורת לקידמה ,פוגרומים וגרוש.
סיכום:
העיירה של שלום עליכם כתרילבקה היא עיירה ובה בתים קטנים ,אפלים ורעועים ,דחוקים זה לזה .בלא חצרות ,בלא אילנות .בלילה נראתה
כבית עלמין שמצבותיו מטות לנפול .ריחות השוק אינם "מחיים נפשות ".העיירה השלום עליכמית ,שלא כיוצרה שלום עליכם ,שפתח בשחוק
וקל ות ראש וסיים ביגון ואנחה ,ראשיתה יגון ואנחה וסופה שחוק וקלות ראש .גיבורי כתרילבקה שמרו ביידיש על לשון הקודש ,שכן היידיש
שלהם מתובלת בפסוקים עבריים.
פולין שכל העולם היהודי היה נתון בלבה במאות האחרונות ,נחרבה יותר מכל ארצות אירופה .היהדות הפורייה ביותר שחיי הרוח שלה ,החן
והשכל ,העושים והמעשים היו בשיא ,נחרבה כולה ,מכל רחוב בוארשה ,לובלין ,קראקע ,זועקים חיים יהודים גדועים .ישות יהודית אינה
קיימת בדרכי פולין .אין רשות יחיד ואין רשות רבים .אין "שטיבל" חסידי ואין מעון חלוצי .אין קריאת "שמע" ואין "תחזקנה" ,אין שלומי אמוני
הבורא ולא שלומי אמוני האדם .אין מציאות יהודית ואין חלום יהודי .נחרב לא רק הנוף היהודי בפולין ,אלא חוט השידרה של העם היהודי.
יהדות פולין לא הייתה מושג גיאוגרפי ,היא הייתה מושג אידיאי.
היהודי הפולני על הניגון החסידי והשכל המתנגדי שלו ,על הפרוזדור ו הטרקלין שלו ,על ה"קפוטה" וה"שטריימל" והלבוש החופשי ,על
הגמרא ומבטו הפיקח הוא לא היה רק היורש של היהודי הבבלי ,אלא היורש העיקרי ,השורשי של נוסח אשכנז" .נוסח אשכנז" הוא הלך נפש
והשחזת השכל .הוא הוויה מיוחדת בפני עצמה - ,וקולותיה :השמים מספרים כבוד אל והאדמה מספרת כבוד האדם היהודי .העולם הרוחני
היהודי בפולין היה באר עמוקה ,ממנה שאבו כל העמים והתרבויות מסביב.
יהדות פולין בארבע מאות השנים האחרונות הייתה הסמכות העליונה של העם היהודי בכל תפוצותיו .צמחה בה מורשת גדולה ,שהאצילה
מרוחה על פשוטי עם ואנשי מעלה .כוח הי צירה של היהודי הקיף את כל השטחים ברוח ובחומר .יהדות פולין לא הסתגרה רק בד' אמות של
ההלכה ,היא הייתה פעילה בכל שטחי התרבות הקרויה "חילונית" :לשון ,ספרות ,אמנות.
היא יצרה לשון משלה -יידיש ,שבאה לעולם מתוך רצון לקרב אל השכל ,להסביר ולפרש את כל הסתום בספרי הקודש .שפת אם" ,מאמע
לשון" ,שווה לכל נפש .לשון שמדברת מאליה,קולחת בתמימות אימהית .מאז הלכו לגולה דיברו היהודים בהרבה לשונות ,אך זו הייתה הלשון
היחידה שקראו לה יידיש ,דהיינו :לשונם של היהודים .מבין 16מיליון יהודים לפני מלחמת העולם השנייה ,דיברו ,כתבו ויצרו 11עד 12
מיליון יהודים ביידיש .שפת היידיש הולידה את ספרותה ,שהיא פאר היצירה של יהדות פולין
מרדכי גבירטיג ,איש קרקוב היה ,נגר במקצועו( .ב 1942-נרצח ברחוב כאשר יצא מביתו) לא ידע לקרוא תווי נגינה ,אבל היה לאחד
המשוררים העממיים שכל ספרות הייתה מתברכת בהם .גביר טיג ידע להשתמש בשפת היידיש ,לנצל את כוחה של היידיש העממית,
הפשוטה ,לדלות ממנה אוצרות .במילים פשוטות ידע להדליק ניצוץ בלב היהודי .כוח הדיבור ,כוח הזעקה ,כוח השירה התמזגו יחדיו .הוא
רגז ביידיש .הוא התמרמר ביידיש .הוא צחק ביידיש .הוא גזר ממנה ללקוחותיו הרבים חליפות משי וסמרטוטים ,הכול לפי הצורך .הוא לא
כיסה בשעשועי לשון על מחשבותיו .עוד ב – ,1938לפני המלחמה ,חזה את הבאות בשירו הידוע "ס'ברענט" "-העיירה בוערת".
© Copyright 2024