להורדת הגיליון לחצו כאן - אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל
דו־ירחון לספרות | גיליון מס' ספרות | 4כרך פ"ט ילדים ונוער )ציור :נורית יובל( | אב תשע"ה | 2015 August | המחיר 40 :ש"ח | אגרת לחברים דבר העורך חברות יקרות ,חברים יקרים, קוראות יקרות ,קוראים יקרים, אפשר לדבר כבר על מסורת — זאת השנה השלישית שכתב העת "מאזנים" מקדיש את גיליון אוגוסט לספרות ילדים ונוער ,וכל מפגש עם הספרות הזאת היא חגיגה של ממש ,כי הרי מי מאיתנו איננו שומר בליבו את הילד שהיה פעם ,זה שפקח את עיניו אל העולם ואל פלאיו. הגיליון שלפנינו מלא מכל הטוב הזה :שירים ,סיפורים ורשימות על ספרי ילדים .ואם מדובר בספרות המלבבת הזאת — הרי היא לא תיתכן ללא איורים שמפעימים את ליבם של צעירים ומבוגרים גם יחד .ומי לנו מאיירות נפלאות יותר מנורית יובל ונורית צרפתי. נורית יובל ,סופרת ילדים מחוננת שאיירה בעצמה את עשרות הספרים שכתבה ,ואיירה גם את ספריהם של מיטב סופרי הילדים .היא כתבה גם פרוזה למבוגרים, שירים נלבבים ,ערכה ספרים ועיתונים ,איירה את האנציקלופדיה העברית ,הציגה תערוכות וזכתה בפרסים ,ובכן נורית יובל נענתה לבקשתי ועיצבה את העטיפה הקדמית והאחורית ,וכן שיבצה את הגיליון באיוריה היפים. נורית צרפתי היא מאיירת מחוננת ,שציירה עבור "מאזנים" את הדיוקנאות של א' זאב ,דבורה עומר וא' אופק ,מאבות ספרות הילדים הארץ־ישראלית, דיוקנאות המופיעים בכותרת של המדור בגיליון אוגוסט ואיש ּה לביא צרפתי ,אמן זה ,ובאלה שקדמו לו .היא, ָ מוערך כשלעצמו ,הם גם בעליה של הוצאת ספרים. צילה דגון ראיינה אותם ,וצירפה דוגמיות מהשפע הרב של איוריה של נורית צרפתי. ב"מטריה" של מאז שראה אור גיליון יוני התרחשו ִ אגודת הסופרים אינספור אירועים ,ולא נוכל ,כמובן, להזכיר את כולם .נציין כאן שניים יוצאי דופן :בחודש פברואר השנה התקיים במינסק שבלארוס ( 13מעלות מתחת לאפס!) סימפוזיון בשם "הסופר והזמן" .מטעם אגודת הסופרים העברים יצאה לסימפוזיון זה חברתנו אורה עשהאל ,ונלווה — הסופר נועם נגרי .אורה עשהאל מדווחת כאן על אירוע מיוחד זה .בחודש מאי השנה יצאה משלחת של חברי האגודה לכנס סופרים בפולין. במשלחת השתתפו בלפור חקק (שמילא את מקומו של היו"ר הרצל חקק) ,מאיר עוזיאל ,לאה טרן ,אוריה באר וענת זגורסקי-שפרינגמן .הקוראים ימצאו דו"ח על מסעם לפולין במאמרו של בלפור חקק. מלבד הנ"ל נמצאים בגיליון זה המדורים הקבועים: שירה ,עיון וביקורת ,מן הגנזך ,סקירת ספרים ואיגרת יו"ר האגודה לחברות ולחברים. תודה דוד מלמד היעיל והמסור על סקירת הספרים הקבועה ,ליצחק בר־יוסף אשר על דיווחי "גנזים" המעניינים ,ולאלי אורן וצוותו הנאמן על עבודת ההפקה המקצועית והמסורה. כתב העת "מאזנים" מרכין ראש באבל על מותו של אריה סיון ז"ל ,איש הפלמ"ח ,משורר ,מחנך ,ממייסדי "לקראת" וחתן פרס ישראל. אני מאחל לכם קריאה מהנה ומועילה, משה גרנות נעמי שמר כתבה" :עוד יש מפרשׂ לבן באופק /מול ענן שחור כבד /כל שנבקש ל ּו יְהי" .ואכן ,הללו המסייעים לאגודת הסופרים העברים ולספרות העברית הם המפרשים הלבנים ,שמסייעים לנו לנצֵ ח את העננים השחורים המתקדרים מדי פעם מעל ראשינו. 12שנים חלפו מאז המשבר שפקד את אגודת הסופרים העברים ,משבר שגרם להקמת ועדה קרואה שניהלה את האגודה .נדרשנו מאז להתחיל תקופה חדשה ,תקופה של שיקום וצעידה לעבר עתיד חדש .בשנים אלה ,הייתי יושב ראש 3קדנציות ,בלפור חקק כיהן כיושב ראש 3קדנציות .תקופה של עשייה מכל הלב ,בהתנדבות ,ומגיעה תודה לחברי הוועדים שסייעו לאורך כל הדרך. ואל נשכח את כל המתנדבים וחברי הוועדות שהיטו כתף .כולם ראו את טובת האגודה לנגד עיניהם. התברכנו בכך ,שאנו סופרים ומשוררים בארץ נגאלת ,במדינה ריבונית ,ויש לנו הכוח לחדש ולבנות עוד ועוד .כוחנו כיוצרים בכך שאנו מתכתבים כל הזמן עם העבר שלנו ,שואבים ממנו כוחות .חשוב לא לשכוח את המסד שהותירו לנו הראשונים ,כי יש תמיד זיכרון לראשונים. כאשר מייסדי האגודה הניחו את אבן הפינה ,הם ידעו שהם חיים במציאות אחרת ,שאין זו הגולה ,שזו ארץ נולדת מתוך עבר מפואר ,אך גם מיוסר. הפעולה למען הכלל — כך הם חשבו — יש לה ערך מיוחד במינו .במכון גנזים שמורה איגרת מיוחדת של שאול טשרניחובסקי ,מראשוני אגודת הסופרים העברים .באיגרת זו פונה המשורר לילדי ישראל ומתפעם מן החיים במציאות של גאולה ,מן היכולת לתרום ,לחיות למען הארץ ,לתת לאחרים .כיוצרים, הנתינה זו דרכנו. ■ ■החזון — הקמת "משכן ספרות העברית" האגודה שלנו קמה כדי לתת לכל סופרי ישראל ,כדי להעניק מפרי עטם של סופריהָ לכלל האומה .החזון שלנו הוא להפוך את בית הסופר למרכז העשייה הספרותית ,והמתווה שעוצב אכן מעיד על בית פתוח לכולם ,על שילוב של ֶמדיות — של תיאטרון וספרות ,על סדנאות שירה ,על אולם אירועים שייתן ביטוי לגוונים של ערבי ספרות .השמיים הם הגבול .המתווה שאנו הולכים לקראתו בעתיד הוא" :משכן הספרות העברית" .משכן שהולך בדרך ישנה נושנה ,ואף על פי כן היא חדשה לגמרי. אנו בדרך הנכונה ,ותידרש תקופה של התארגנות לקראת השיפוץ ,הבנייה, השימור .זה הטרקלין שיוביל להיכל עצמו .נאזור כוח ,נתרום כל אחד את חלקו ,רכבת החזון יוצאת לדרך! בשתי האיגרות הקודמות פרשתי את החזון של המשכן החדש — ונקווה שאכן נצליח לקדם את כל היעדים ,לסייע ליוצרים צעירים ,לבנות בימה של תיאטרון־ספרות ,תערוכות ִּ מכתבי היד של מכון "גנזים" ועוד .פניתי למשרד ראש הממשלה להכיר בנו כאתר מורשת לאומית ,ונקווה שנוכל להסתייע בתקציב מיוחד להגשמת החזון. ■ ■הצדעה לתחרויות הכתיבה החוברת יצאה לאור בסיוע: זה 11שנים ,שאנו מקיימים תחרויות כתיבה לילדי בתי הספר היסודיים, והרוח החיה היא הסופרת ריקה ברקוביץ .השנה נשלחו אלינו 20,000יצירות: לאחרונה קיימנו טקס מרשים ל־ 67ילדים שהגיעו לקו הגמר ,יצירותיהם פורסמו בספר היצירות לילדי ישראל .באולם הסינמטק בתל אביב ההומה מקהל של ילדים ,הורים ,מורים — חולקו הספרים לילדים הזוכים. חשוב לנו לקדם את תרבות הכתיבה ותרבות הקריאה בקרב הנוער .שבוע לפני טקס זה קיימנו טקס ליוצרים הלומדים בחטיבות הביניים .יהודית מליק שירן המרכזת תחרות זו הפיקה ספר יצירות לכל הזוכים ,והטקס בבית הסופר קצר תשואות .חשוב להמשיך מפעלים אלה ,זה ייעודנו .הילדים והנערים האלה הם המחר שלנו! מימינו של היו"ר הרצל חקק — יהודית מליק-שירן וריקה ברקוביץ' — שתי המרכזות של תחרויות הכתיבה ,בטקס הגמר של תלמידי חטיבות הביניים ■ ■עושר של אירועים ומפעלי תרבות במשך 12השנים שחלפו ,היה חשוב לנו לקדם את מסורת האירועים לכבוד הלשון העברית .עשינו זאת לא רק בבית הסופר ,אלא הסתייענו בשיתוף פעולה עם מרכזי תרבות נוספים — במוזיאון חצר היישוב בירושלים ,בבית באו בתל אביב ,וכן מופעי ענק בהיכל התרבות בנתניה בסיוען של חברותינו פרופ' אביבית לוי וד"ר מירי דבי קרייצלר. אחד ממכתבי המשוב שהגיע היה מרגש" :הוכחתם שהעברית דינמית ,חיה ובועטת ...נר לאחד — נר למאה!". העשייה התרבותית נפרשׂ ה הן בפריחה של כתב העת "מאזנים" והן בתנופה במכון "גנזים" ,בעושר האוספים שנוספו ,וכמובן יש להוסיף לכך את קשרי החוץ הענפים :משלחות מארצות שונות :ויאטנם ,אזרביג'אן ,אנגולה ,רומניה, פולין ,פורטוגל ועוד — וכן ביקורים בהזמנת אגודות סופרים — ורק לאחרונה חזרה משלחת שלנו מפולין ,ושבה משלחת מבלרוס. ■ ■ברכות לזוכים בפרסים ברכה מקרב לב לחברותינו פרופ' אביבה דורון ופרופ' עדה אהרוני שזכו בתואר "יקירת העיר" — אביבה דורון בעיר תל אביב ,עדה אהרוני בחיפה. ברכות לחברנו יעקב ברזילי ,שזכה לפרס מפעל חיים מטעם דירקטוריון אקו"ם .בגיליון הקודם בירכנו את המשורר ארז ביטון על הזכייה בפרס ישראל. בקרוב נחגוג 70שנה לפרס ברנר — ולכבודו הפקנו כרך ספרותי מיוחד .ברכות כמובן ,לזוכה השנה בפרס ,הסופר יובל שמעוני .יישר כוח! ■ ■תודות כל העשייה המבורכת לא הייתה מצליחה ללא שיתוף פעולה עם חבריי לוועד המנהל ,וזכינו בעבודה מסורה ונפלאה של המנכ"ל ארנון פורת ,של יו"ר מועצת גנזים ד"ר אביב עקרוני ,מנהל גנזים ד"ר משה מוסק ,עורך "מאזנים" ד"ר משה גרנות ,כל צוות "בית הסופר" וצוות מכון "גנזים" .אישים וחברים, שנתנו תרומה מיוחדת זכו לאות קסת הזהב ,וכדאי להיכנס לאתר שלנו ולפייסבוק כדי להצדיע לאותם חברים .נותר רק להתפלל לשפע הטוב שיבוא, ולסיים במילים "שלא ייגמר לעולם". הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים לפני סגירת הגיליון נודע לנו בצער על הסתלקותו מאיתנו של המשורר אריה סיון ,איש הפלמ"ח ,המשורר ,ממייסדי חבורת "לקראת" ,מחנך דגול ,חתן פרס ישראל .אגודת הסופרים העברים אבלה על מותו — יהי זכרו ברוך. תוכן העניינים דבר העורך [עטיפה קדמית פנימית] ספרות ילדים ונוער יּובל :שני שירי שטות – ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ,עוֹלָ ם ָהפ ְּוך [ ;[2נילי דגן: נורית ַ ארק – אּולַ ם ַה ַּמ ְראוֹת; ַהגְ ָרלוֹת; ְמכוֹנִ ּיוֹת ִמ ְתנַ ְ ּג ׁשוֹת; בּ ֹואּו לַ לּ ּונָ ה ּ ַפ ְ ׁ ְשנֵ י מ ְּוקיוֹנִ ים; ָקר ֶּוסלָ ה [ ;[3יוסי גמזוְ ׁ :שנֵ י ׁ ִש ִירים ׁ ֶשל ַפ ְספּוס ּ ִפ ְר ָח ִחי ל־ב ְצחוֹק ו ְַעל־ ׁ ֶש ֲע ַדיִן נִ ׁ ְש ַאר ְ ּבתוֹכִ יַ – ...ה ְ ּגדוֹלִ ים ל ֹא תו ְֹפ ִסיםַ ,ע ִ ּ ֶ ּב ֶ'מת [ ;[5סמואיל מרשקְּ :כ ֻב ָ ּדה [ ;[6פוצ'וּ ָ :דנָ ה ְּכ ָבר ָק ָמהִ ,ענְ יָן ׁ ֶשל ח ֶֹסר ִ ּב ָּטחוֹן [ ;[7צביה גולןָ :ה ִע ְב ִרית ׁ ֶשל ַס ָ ּבא [ ;[8יעקב סיקא אהרוניָ :אחוֹת ִּלי ְק ַט ָ ּנה [ ;[9ציפי שחרורַ :מלְ ַּכת ַה ּׁ ָשב ַּוע [ ;[9עודד ניב (נימקובסקי)' :זיק' [ ;[10שׂישׂי מאירֵ :א ֶצל ַה ַּס ּ ָפר ,רו ֶֹצה לְ ַה ׁ ְשלִ ים [ ;[11אירית שושני :החתול הרעב וצנצנת הזכוכית [;[12 דפנה מרגוליןּ ְ :דגֵ י ֶר ׁ ֶשת ּגּוגֶ ל [ ;[13יעל ֵאמה גזיתֲ :ע ִפיפוֹנֵ י ַא ֲה ָבה [ ;[13יוסי אלפי :לִ י ַ ּבת ַא ְר ַ ּבעִ ׁ ,שיר לְ סוֹל [ ;[14אביבה גולן: ְ ּבגּוף ׁ ִש ִירי [ ;[15רוי דינָ ר :רּוץ יֶלֶ ד [ ;[15יעל מדיני :חביבה הנאמנה, יוסיפיה פורתַ :ה ּסוֹד ׁ ֶשל ְ הנבונה [ ;[16אביבית חזק :תלתלים [;[17 ָע ְפ ִרי [ ;[18אירית וייסמן מינקוביץַ :מה ָצ ִר ְיך ׁ ֶש ַה ֹּב ֶקר יִזְ ַרח?ֲ ,אנִ י או ֵֹהב לְ ַק ׁ ְש ֵק ׁש [ ;[19צילה דגון :מלכת הלילה [ ;[20שושנה אידלַ :קן ֹאש ֵ ּב ָיצה [ ;[22משה שפרירִ ׁ :שיר לִ ילָ ִדים יוֹנִ ים [ ;[21מיכאל רייך :ר ׁ ְּכ ָבר ְ ּגדוֹלִ ים [ ;[23סיגל מגןִ :צּיּור [ ;[23רות ריכטר :חורף [;[24 ֹא־אלּ וֹן [;[26 ן־אלּ וֹן ְול ַ עדינה בר־אל :מציאות לא קלה [ ;[25לָ .מ ֶטסֵּ :כ ַ צילה דגון :כבוד ויקר לאמנים המעניקים יופי וכוח משיכה לספרי ילדים [[27 שער השירה אביחי קמחיִ ׁ :שיר ָאר ְֹך לִ יר ׁ ָּושלַ יִם [ ;[29אמוץ דפניּ ַ :גן נָ עּול [;[29 סהר עדסִ :א ָּמא י ׁ ְֵשנָ ה [ ;[29הרצל חקקְ :טיו ָֹטה ׁ ֶשל ְ ּג ֻא ָּלה [;[30 יחיאל חזקַ :על ְּת ָעלוֹת עו ֵֹר ְך [ ;[31נורית צדרבויםׁ :שּולַ יִם — ֶ ּד ֶרךְ ֶמלֶ ְך [ ;[31מרדכי (בן חיים) שולדרמןֵ ׁ :שינְ ִקין ו ְָה ִעיר ַה ְ ּגדוֹלָ ה [;[31 דוד אדלרִ ּ :פ ְתאוֹם ָהיָה טוֹב ָּכזֶ ה [ ;[32אלמוג גזִ ׁ :שעּור ִה ְיסטו ְֹריָה [;[32 "שּי ְִהיֶה לָ ְך יוֹם טוֹב" [ ;]33רחלי אברהם איתןַ :ט ַעם עופרה ֵמצוֹב-כהןֶ ׁ : ַה ַּת ּפ ַּוחִ ,אילָ ן [;[33 סדנאות כתיבה בבית הסופר [[34 אירועים אורה עשהאל" :הסופר והזמן" נפגשו במינסק בירת רוסיה הלבנה [;[35 בלפור חקק :מסע משלחת אגודת הסופרים העברים לפולין [[38 שער העיון והביקורת הרצל חקק :תיבות שבורוֹת מבקשות את השלֵ מּות [ ;[41יצחק גנוז: חילופי איגרות כמגלי רצף אירועים [ ;[43ד"ר ארנה גולן :ההיעדר הגדול והנוכחות הנמשכת של הרעיה אשר בשער השמיים [;[44 מעיין בן־יהודה :ספרים מן העבר [ ;[46מרדכי (בן חיים) שולדרמן: שירת הברבור של העיר הלבנה [ ;[48אביבה מהלו :בין מדען לחוקר ספרות [ ;[51דורית הופ :דיוקנה של ילדה-נערה ושני כלבים [;[52 עמוס אריכא :זבחי אדם לאל נקם [ ;[53משה גרנות :אם צוחקים — לא שונאים [ ;[55ראובן שבת :סוד החיים הוא בשיר [;[56 רחלי אברהם-איתן :האבנים עורגות אל ההר והשירים עורגים אל הקוראים [ ;[57עדינה בר־אל :נוסעת עם צליל לאושוויץ [[58 סקירת ספרים דוד מלמד :ספרים חדשים שהגיעו למערכת [[60 גנזים יצחק בר יוסף :רשימות מן הגנזך [[62 הרצל חקק :אגרת לחברים [עטיפה אחורית פנימית] אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל עורך :ד״ר משה גרנות מועצת מערכת :יו"ר – עדנה מיטווך-מלר ,שלמה אברמוביץ', נילי דגן ,נורית יובל ,ד"ר לימור שרייבמן שריר גיליון מס׳ 4כרך פ"ט (שנה (89 אב תשע“ה August 2015 Literary Journal – published by The Hebrew Writers Association in Israel. Edited by Dr. Moshe Granot P.O.B. 7111, Tel Aviv 61070, Israel E-mail: [email protected] יוצא לאור על־ידי אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (ע״ר) בסיוע משרד התרבות והספורט כתובת המערכת :בית הסופר על־שם ש .טשרניחובסקי רח׳ קפלן ,6ת“ד ,7111תל־אביב 61070 טל׳ ,03-6953256/7פקס׳ 03-6919681 דואר אלקטרוני: אתר אינטרנט: [email protected] www.hebrew-writers.org סדר והפקה :א .אורן הפקות דפוס בע“מ ,טל׳ 03-6850980 הוראות לכותבים: .1 .2 .3 .4 .5 .6 מפאת החומר הרב המגיע למערכת מאזנים ,מתבקש כל כותב לצמצם במספר היצירות הנשלחות. נא לשלוח חומרים בקובץ WORDבלבד. יש לקרוא לקובץ הנשלח על פי הפרטים הבאים ,ובאותו סדר: שם פרטי ,שם משפחה ,שם יצירה וסוגה. כתבי יד לפרסום יש לשלוח לדואר האלקטרוני של העורך [email protected]ניתן ליצור קשר עם העורך בטל' .03-5494915 הכותבים מתבקשים למעט ככל האפשר בהערות שוליים. ֻק ִדים! ש ְמנ ָּ ש ְל ַה ִגּיׁ ש ִירים ֵיׁ ִׁ תודה הציורים בעטיפה הקדמית ,בעטיפה האחורית ובתוך הגיליון −של נורית יובל; ציור שלושת אבות ספרות הילדים המופיעים בראש המדור הראשון −א' זאב, דבורה עומר וא' אופק −של נורית צרפתי .ציור שלושת מייסדי "מאזנים" − ביאליק ,לחובר וברקוביץ' ,שבראשי השערים −של משה גרנות. י ים נ • נורית יו ַּבל שני שירי שטות ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ַסנְ ָדּ ל הוֹ לֵ ְך ְּבלִ ׁישוּם ֶרגֶ ל ִּבכְ לָ ל ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ֲחבָ ל! ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ְצ ָר ַצר לוֹ בֵ ׁש ְמ ִעיל ֶ ּג ׁ ֶשם ָק ַצר ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ַמה ַצר! ●2 וְ ִהכְ נִ יס לַ ַּסנְ ָדּ ל ׁ ְשנֵי ָּב ִּתים ו ִּמגְ ָדּ ל וְ לָ ַקח ֶאת ַה ּ ַפח ׁ ֶשל ַה ִּסיד ֵמ ָח ִסיד ו ָּמ ַרח ַעל ַה ֵ ּצל, ַא ַחר ָּכ ְך ִה ְתנַ ֵ ּצל וְ ָד ַרך וְ ָעבַ ר ַעל ִמ ְמ ָר ׁחשו ְּמ ָדבָ ר וְ ָצ ַחק; ִּכי ִמ ׁי ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ָצ ַדק! ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ָח ִסיד ַמ ֲחזִ יק ְּב ָמקוֹ ר ּ ַפ ׁח ֶשל ִסיד ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ִה ְפ ִסיד! ּ ַפ ַע ׁם ָש ַמ ְע ִּתי קוֹ לוֹ ת ׁ ֶשל ַח ָּסה ּבוֹ כָ ה ַּב ֵ ּלילוֹ ת ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ָאז לֹא! ַ ּגם ָר ִא ִית ׁישו ָּע ׁל ֶש ִ ּצ ּלוֹ ְמ ֻח ָּבר ְּבחו ִּטים לְ ַרגְ לוֹ ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ָאז לֹא! ּ ַפ ַע ׁם ָש ַמ ְע ִּתי ָּכ ִר ְ יך חוֹ ׁ ֵשב ׁ ֶשהוּא לֶ ֶחם ּ ָפ ִר ְ יך ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — לֹא ָצ ִר ְ יך! ַ ּגם ָר ִא ִיתי ָחתוּל יָ רֹק אוֹ כֵ ׁלשו ְּמ ָדבָ ר ו ַּמ ׁ ְש ִמין ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ׁ ֶש ִ ּיבְ דֹק! ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ִר ׁ ְשעוּת ׁ ֶש ָה ְפכָ ה לְ ּט ּוב־לֵ ב ְּב ָטעוּת ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — לִ בְ ִריאוּת! ָר ִא ִיתי ַ ּגם יַ ַער ָעבוֹ ת צוֹ ֵעד ְ ׂשמֹאל־יָ ִמין ָּב ְרחוֹ בוֹ ת ו ִּמי ׁ ֶש ֵאינוֹ ַמ ֲא ִמין — ְּבלִ י טוֹ בוֹ ת! ַא ַחר ָּכ ְך ָר ִא ִיתי ֵּכ ַיצד ֶה ָחתוּל ִה ְת ַה ּ ֵפך ַעל ַה ַ ּצד ו ָּפ ׁ ַשט ַה ְ ּצ ָר ַצר ֶאת ַה ְּמ ִעיל ַה ָ ּק ָצר יך ַה ּ ָפ ִר ְ ַה ָּכ ִר ְ יך ִעם ִר ׁ ְשעוּת ְּב ָּטעוּת ִה ְת ַח ֵּתן ְּב ִ ׂש ְמ ָחה ִעם ַה ַח ָּס ּ ה־בוֹ כָ ה וְ ַה ַ ּי ַער ָחנָ ה ַעל ִ ּגבְ ָעה לֹא ְק ַט ָ ּנה ַה ָּכ ִר ְ יך ׁ ָשם ָּבנָ ה ַא ְרמוֹ נוֹ ! יֵ ׁש ִמ ׁי ֶשעוֹ ד לֹא ַמ ֲא ִמין? ֻעבְ ָדּ ׁה ֶש ַה ַ ּי ַער יֵ ׁ ְשנוֹ ! עוֹ ָלם ָהפ ּו ְך ְּכ ׁ ֶש ַה ׁ ֶש ֶמ ׁש לָ ּה זוֹ ַר ַחת ָאז ֲאנִי יָ ׁ ֵשן ְּבנַ ַחת; ְּכ ׁ ֶש ַהח ׁ ֶֹש ְך ִמ ְ ׂש ָּת ֵרר ָקם ֲאנִ י ו ִּמ ְתעוֹ ֵרר; יָ ם ַמ ְפלִ יג ָּב ֳאנִ יָ ה, ְּכבִ ׁיש נִ כְ נַ ס לַ ֲחנִ יָ ה, ַּבת ֶאת ִא ָמא ַמ ׁ ְש ִּכיבָ ה, ה־קוָ ה, ֶה ָחתוּל קוֹ ֵרא ִקוָ ִ ַה ְ ּצ ַפ ְר ֵדּ ַע ְמיַ לֶ לֶ ת, ַה ְּס ָפ ִרים קוֹ ְר ִאים ַּב ֶ ּילֶ ד, ַה ַּסנְ ָדּ ל נוֹ ֵעל לוֹ ֶרגֶ ל, ּת ֶֹרן ָעף ֵמר ׁ ֹאש ַה ֶדּ גֶ ל, אשים, כּ וֹ בָ ִעים חוֹ בְ ׁ ִשים ָר ׁ ִ ישים, קוּר טוֹ וֶ ה לוֹ ַעכְ בִ ׁ ִ יוֹ ם הוֹ לֵ ְך ֶאל ֶא ְתמוֹ לוֹ — ָהעוֹ לָ ם ָהפו ְּך ֻּכ ּלוֹ ! י ים נ נילי דגן ארק ּבוֹ א ּו ַל ּל ּו ָנה ּ ַפ ְ • א ּו ַלם ַה ַּמ ְראוֹ ת ְּבא ּולַ ם ַה ַּמ ְראוֹ ת קוֹ ִרים ְדּ בָ ִרים ְמ ׁ ֻש ִ ּנים: ִּת ְראוּ, ִמ ָּכל ַצד זוֹ ֲאנִ י ִעם ּ ַפ ְרצו ִּפים ׁשוֹ נִ ים. ֲאנִ ׁי ְש ֵמנָ ה, ֲאנִ י ְקצו ָּצה, ֲאנִ י ְ ּגבוֹ ָהה, ֲאנִ י ְק ִצ ָיצה, ִמ ָּכל ַצד ֲאנִי ֵאלַ י ְמ ִצ ָיצה. ַה ְג ָרלוֹ ת ֲאנִ י אוֹ ֶחזֶת ָחזָ ק ַּב ַּכדּ וּר ַה ָ ּצהֹב עוֹ ֶצ ֶמת ַעיִן ַא ַחת ו ְּמכַ ֶ ּונֶ ת טוֹ ב טוֹ ב יָ ׁ ָשר ֶאל לִ ּבוֹ ׁ ֶשל ּפ ּו ַהדּ ֹב לָ ָּמה ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ י קוֹ לַ ַעת לוֹ ַּב ֵ ּלב ַ ּגם ַה ֵ ּל ׁב ֶש ִּלי כּ וֹ ֵאב? ציירה נורית יובל ְמכוֹ ִנ ּיוֹ ת ִמ ְת ַנ ְ ּג ׁשוֹ ת ׁ ְש ֵני מ ּו ְקיוֹ ִנים ַּב ְּמכוֹ נִ ית ַה ִּמ ְתנַ ֶ ּג ׁ ֶשת ֲאנִ י יוֹ ׁ ֶשבֶ ת ִעם ִא ָּמא ִהיא ֵמ ָאחוֹ ר וַ ֲאנִ י ִמ ָ ּק ִד ָימה ׁ ְשנֵ י מו ְּקיוֹ נִ ים צוֹ ֲע ִדים ַעל ַק ַּביִ ם ַרגְ לֵ ֶיהם ָּב ָא ֶרץ ֹאשם ַּב ּׁ ָש ַמיִ ם ר ָׁ ַא ָּבא אוֹ ֵמר: ָצ ִר ְ יך לִ בְ דּ ֹק ֶדּ לֶ ק וְ ִה ּל ּוכִ ים ִּכי ָּככָ ה עוֹ ִ ׂשים ְּכ ׁ ֶש ּנוֹ ְס ִעים ַּב ְדּ ָרכִ ים ִא ָּמאַ ,מה יִ ְהיֶ ה ֲאנִי ְק ָצת ֻמ ְד ֶאגֶ ת ֵא ְ יך ַא ְּת חוֹ ׁ ֶשבֶ ת י ּוכְ ל ּו לָ ֶר ֶדת? ָקר ּו ֶס ָלה ַה ּסוּס ַה ָ ּלבָ ן ַּב ָ ּקרו ֶּסלָ ה דּ וֹ ֵהר וְ דוֹ ֵהר וְ דוֹ ֵהר ֲאנִ ׁישוֹ ֶאלֶ ת ֶאת ִא ָּמא לְ ָאן הוּא ְמ ַמ ֵהר? ●3 י ים נ יוסי גמזו • ׁ ְש ֵני ׁ ִש ִירים ׁ ֶשל ַפ ְספ ּוס ּ ִפ ְר ָח ִחי ׁ ֶש ֲע ַד ִין ִנ ׁ ְש ַאר ְּבתוֹ ִכי... ִּכי ִאם ָּככָ ה ֲאנִ י ַה ְ ּגדוֹ ִלים לֹא תוֹ ְפ ִסים לַ ְ ּגדוֹ לִ ים יֵ ׁש ָמלֵ א ׁ ְש ֵאלוֹ תְּ ,ב ַח ַ ּיי: "מה לְ ַמ ְד ֶּתם ַהיוֹ ם ַּב ִּכ ָּתה?" — ָ — "יֵ ׁש ַמ ְס ּ ִפיק ׁ ִשעו ִּרים?" "מה זֶ ה ֵאין לְ ָך ּ ְפנַ אי?" — ָ "טל גָ ְמ ָרה לְ נַ ֵ ּגן .וְ ַא ָּת ה?" — ַ וְ ָצ ִר ְ יך ַעל ַהכּ ֹל לַ ֲענוֹ ת ְּבנִ ימוּס ּובִ כְ לָ ל ,לְ ָה ׁ ִשיב זֹאת חוֹ בָ ה! וַ ֲא ִפ ּל ּו ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ּפֹה וְ ׁ ָשם סוֹ ד ָּכמוּס וַ ֲא ִפ ּל ּו ׁ ֶש ֵאין ׁשוּם ְּת ׁש ּובָ ה. ֲאבָ ל ֵא ְ יך ׁ ֶש ֲאנִ י ַר ׁקשוֹ ֵאל (וַ ֲא ִפ ּל ּו ׁ ְש ֵאלָ ה ְק ַטנְ ַט ָ ּנה) ִּבלְ ׁשוֹ נִ י, ֵהם אוֹ ְמ ִרים"ַ :א ָּתה ַרק עוֹ ד ֶּבן ׁ ֶשבַ ע" ְּ(כ ִא ּל ּו ׁ ֶש ׁ ָש ַאלְ ִּתי ֶּבן ַּכ ָּמה ֲאנִ י)... ●4 ֵהם אוֹ ְמ ִרים"ְּ :כ ׁ ֶש ִּת ְ ּג ַ ּדל — ָּתבִ ין!", ְּ"כ ׁ ֶש ִּת ְ ּג ַ ּדל — ְּת ַק ֵּבל ְּת ׁשוּבוֹ ת!" ה־ח ׁש ּובִ ים, וְ עוֹ ִשים ַּת ְ'צ ָמם ְּכ ִא ּל ּו ֵהם ּפֹה ָמה־זֶ ֲ ׁ ֶש ִאם ָּככָ ה ָאז ְּב לִ י טוֹ בוֹ ת!... ֵּכןִ ,אם ָּככָ ה — ָאז ְּכבָ ר ׁשוּם ְּת ׁשוּבוֹ ת לֹא ֶא ְד ׁרש ְמוַ ֵּתר ֹאש... ֵמר ׁ לֹא ִמ ּ ְפנֵ י ׁ ֶש ֲאנִי ְחנוּן אוֹ נַ ְחנַ ח ׁ ָשלֵ ו ׁ ֶש ִ ּנ ְש ָמע — וְ עוֹ ֵקר ׁ ְש ֵאלוֹ ת ִמ ְּל ׁשוֹ נוֹ ֶא ָ ּלא ַרק ְּב ַעד זֶה ׁ ֶש ֶא ְצלִ י ַּב ֵ ּלב ִמין ֲח ׁ ָשד ְמ ׁ ֻש ּנֶה יֶ ׁ ְשנוֹ . ִמין ֲח ׁ ַש ְד ִצ'יק ָּכזֶה ׁ ֶש ּלוֹ ֵח ׁש לִ י ִמ ְ ּז ַמן וְ אוֹ ֵמר (לֵ ְך ִֵּת ַדע ַמדּ ו ַּע) ׁ ֶש ֲא ִפ ּל ּו לָ ֶהם, לַ ְ ּגדוֹ לִ ים ְּב ַע ְצ ָמם, לֹא ַהכּ ֹל ָּבעוֹ לָ ם יָ דו ַּע... טוֹ ב ,נַ ִ ּנ ַיח ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ָּכל ִמינֵ י ִענְ יָ נִ ים לֹא ְּברו ִּרים וְ עוֹ ד — ׁ ֶש ָק ׁ ֶשה לְ ָהבִ ין לִ ְפנֵ י ׁ ֶש ַא ָּתה ְּכבָ ר ָ ּגדוֹ ל ְמאֹד. ֲאבָ ל ֵא ְ יך ַה ְ ּגדוֹ לִ ים ַה ָ ּנ"ל ֹאש ָ ּגדוֹ ל ׁ ֶש ְּכבָ ר יֵ ׁש לָ ֶהם ר ׁ לֹא תוֹ ְפ ִסים ָמה ׁ ֶש ַ ּקל לְ ָהבִ ין ּפֹה ִּבכְ לָ ל וַ ֲא ִפ ּל ּו ֲאנִי ְּכבָ ר יָ כוֹ ל: ׁ ֶש ַעד ׁ ֶש ֶאגְ ַדּ ל וְ לַ ְח ׁ ֹ שב לֹא ֶא ְח ַדּ ל ֶא ׁ ְש ַּכח ָמה ָר ִצ ִיתי לִ ׁ ְשאֹל?... י ים נ ל־ב ְצחוֹ ק ְו ַע ֶּ ַע ִּ ל־ב ֶ'מת ֵא ְ יך יוֹ ְד ִעים ָּכל ַּבת אוֹ ֵּבן ׁ ֶש ָּת ִמיד (וְ גַ ם ָּכ ֵעת) יֵ ׁש ֶהבְ ֵדל ֶא ְצלֵ נ ּו ֵּבין ַע ִּ ל־ב ְצחוֹ ק וְ ַע ֶּ ל־ב ֶ'מת? • ֵא ְ יך יָ ְדע ּו עוֹ ד ֶּב ָעבָ ר ַה ָ ּקרוֹ ב אוֹ ָה ָרחוֹ ק ׁ ֶש ֶזּה לֹא אוֹ תוֹ ָדבָ ר ַע ֶּ ל־ב ֶ'מת וְ ַע ִּ ל־ב ְצחוֹ ק? ֵא ְ יך יוֹ ְד ִעים? ּ ָפ ׁשוּט ְמאֹד, ִעם ְק ַצת ֵ ׂשכֶ ל ַּב ָ ּק ְדקֹד ַמ ִּב ִיטים ו ַּמ ְחלִ ִיטים ׁ ֶש ֶא ְפ ׁ ָשר ֶאת זֶה לִ לְ מֹד. לְ ָמ ׁ ָשלִ :אם ַּב ִּכ ָּתה ְּב ַא ַחת ַה ַה ְפ ָסקוֹ ת ַ ּגם ֲאנִי וְ גַ ם ַא ָּתה ָּככָ ה ְס ָתם, הוֹ לְ כִ ים ַמכּ וֹ ת וְ רוֹ ִאים ׁ ֶש ַה ְּמנַ ֵהל ִמ ְת ָק ֵרב לוֹ ֵמ ָרחוֹ ק ָאז ִמ ָ ּיד — ּתוֹ ָדה לָ ֵאל! — זֶ ה נֶ ְח ָשב לְ ַע ִּ ל־ב ְצחוֹ ק. ַא ְך ִאם יֶ לֶ ד ִמ ׁ ּ ֶש ָ ּל נ ּו ׁ ָשם עוֹ בֵ ר ְּבלִ י לְ ַפ ְט ּ ֵפט וְ הוּא לֹא ַמ ְפ ִר ַיע לָ נ ּו וְ ֶא ְפ ׁ ָשר לִ ְהיוֹ ת ׁ ָש ֵקט ׁ ֶשהוּא לֹא יַ ִ ּג יד אוֹ ָתנ ּו — ָאז מ ּובָ ן: זֶה ַע ֶּ ל־ב ֶ'מ ת... ציירה נורית יובל ְּב ִקצּ וּרֲ ,א ִפ ּל ּו ֶט ְמ ֶּבל ְּכבָ ר ֵמבִ ין ׁ ֶש ִאם ֶא ְס ֵּתר "ש ְירלִ י ֶט ְמ ּ ֶפל"* ָּכאן ִּת ְק ּפֹץ ְּב ׁ ִ ְס ָתם ִעם רו ִּתי ֶּב ָח ֵצר, וְ יֵ ֵצא ָ"אבוּד" לְ רו ִּתי, רו ִּתי ְּכבָ ר ַּת ְת ִחיל לִ ְצעֹק: "לֹא נֶ ְח ׁ ָשב לִ י! ֵאיזוֹ ׁ ְשטוּת ִהיא! זֶה ָאבוּד ַרק ַע ִּ ל־ב ְצ חוֹ ק". ַא ְך ִאם ֶא ְס ִּת י ַה ֻּמ ְפ ֶס ֶדת, רו ִּתי ְּבלִ י לְ ִה ְתלַ ֵּבט חוּץ ִמ ֶ ּזה ׁ ֶש ִּמ ְת ַח ֶס ֶדת ַצ ִדּ ָיקה גְ דוֹ לָ ה נִ ְהיֵ ית: "לֹא נָ כוֹ ן וְ לֹא ְּב ֵס ֶדר, זֶ ה ָאבוּד לָ ְך ַע ֶּ ל־ב ֶ'מ ת"... ֶא ָ ּלא ָמה? ִאם זֶה ֵאינֶ ּנ ּו ַע ֶּ ל־ב ֶ'מתַ ,א ְך ֵאין לִ ְמחֹק ָּת ֻ'עבְ ָדּ ה ׁ ֶש ֶ ּזהֵּ ,בינֵ ינוּ, גַ ם ֵאינֶ ּנ ּו ַע ִּ ל־ב ְצחוֹ ק, ֶא ָ ּלא ְס ָתם ִּבלְ פוּף וָ ֵח ִצי וְ ִק ְשקו ּׁש ָּכפוּל ָח ֵמ ׁש ָאז ָּברוּר ּפֹהֶ ,חבְ ֶרה לֵ ִצים, ֶש ֶ ּזה ְס ָתם ִמין י"ש ! "ף־ר ׁ ׁ ִש י"ן־ק ּו ֵ וְ ִעם ְס ָתם ׁ ְש ָק ִרים ְּבלִ י חֹק לָ נ ּו ֵאין ָּכאן, ְּב ֶה ְחלֵ ט, ׁשוּם ִענְ יָ ן :לֹא ַע ִּ ל־ב ְצחוֹ ק ּווַ ַדּ אי לֹא ַע ֶּ ל־ב ֶמת... י־עבָ ר ַר ִּבים ֶאת יַ לְ דו ֵּתנ ּו * ׁ ְש ָמ ּה ׁ ֶשל יַ לְ ַדּ ַ ת־ה ּ ֶפלֶ א ׁ ֶש ַּמ ָּמ ׁש ְּבגִ יל זָ עוּם ִה ְק ִס ָימה ְּב ִס ְר ֵט ָ ּוכְ ׁ ֶש ָּבגְ ָרה ָהיְ ָתה גַ ם ַשגְ ִר ַירת ַא ְר ָצ ּה ָּבאוּ"ם וַ ַדּ אי ֵאינוֹ אוֹ ֵמר ָדּ בָ ר לְ ַפ ְספו ֵּסי זְ ַמ ֵ ּננ ּו ֶש ֵ ּיש לָ ֶהם י־ס ָר ִטים ׁשוֹ נִ ים ְמאֹד ֵּבינְ ַּתיִ ם ּובְ לִ י ָס ֵפק ֵאינָ ם נִ ְמנִ ים ְּכלָ ל ִעם קוֹ ְר ֵאי "מֹאזְ נַ יִ ם"... כּ וֹ כְ בֵ ְ ●5 י ים נ סמואיל מרשק מרוסית :ס .לוין • ְּכ ֻב ָ ּדה ְ ּגבֶ ֶרת מוֹ ֶס ֶרת ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, וְ גַ ם ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן. ִק ְּבלָ ה ְּב ִמ ְ ׂש ַרד ֲחבִ ילוֹ ת ָח ֵמ ׁש ַק ָּבלוֹ ת יְ ֻר ּקוֹ ת ַעל זֶ ׁה ֶש ִ ּנ ׁ ְשלַ ַחת ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, וְ גַ ם ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן. ●6 לוֹ ְק ִחים ֵהם לִ ְקרוֹ ן ַה ַּמ ּ ָ ׂשא ֶאת ָמ ׁה ֶש ַה ְ ּגבֶ ֶרת ָמ ְס ָרה. וְ זֶ הוֻּ .ס ְדּ ָרה ַה ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, וְ גַ ם ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן. ְּב ֶט ֶרם נָ ַסע ַה ָ ּקרוֹ ן ָּב ַרח ַה ְּכלַ בְ לָ ב ַה ּ ִפ ְצ ּפוֹ ן. ַּב ֶדּ ֶר ְך ִּב ְמקוֹ ם ֲע ִצ ָירה זִ ה ּו — יְ ִח ָידה ֲח ֵס ָרה. סוֹ ְפ ִרים ָמה ָהיָ ה ַּב ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, — ֵהיכָ ן ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן? לְ יַ ד ָה ַר ֶּכבֶ ת רוֹ ִאים: ֵמ ִציץ ָּב ֶהם ֶּכלֶ ב רוֹ ִעים. ָּת ְפסוּהוֵּ ,צ ְרפ ּו לַ ְּכבֻ ָדּ ה ֵהיכָ ן ׁ ֶש ּׁ ָשכְ בָ ה ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, ו ַּפ ַעם ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן. סוֹ ף־סוֹ ף ֵהם ִה ִ ּגיע ּו לָ ִעיר. ָק ְרא ּו לַ ַּס ָּבל ַה ָ ּצ ִעיר לָ ַק ַחת ֶאת ָּכל ַה ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, וְ כֶ לֶ ב רוֹ ִעים לֹא ָק ָטן. ַה ֶּכלֶ ב נָ בַ ח וְ נָ ַהם קוֹ לָ ּה ׁ ֶשל ַה ְ ּגבֶ ֶרת ַר ַעם: — ַה ֶּכלֶ בּ ְ ,גנֵ בָ ה! ִּב ָ ּזיוֹ ן! ֵאינוֹ ִמן ַה ּסוּג ַה ָ ּנכוֹ ן! ִה ׁ ְשלִ יכָ ה ִמ ָ ּיד ִמזְ וָ ָדה, ִה ְר ִח ָיקה ָּב ֶרגֶ ל ַס ּ ָפה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, — ְּתנ ּו לִ י ֶאת ַּכלְ בִ י ַה ָ ּק ָטן! ְ ּגבִ ְר ִּתיְּ ,ב ִמ ְ ׂש ַרד ֲחבִ ילוֹ ת נָ ְתנ ּו לַ ְך ָח ֵמ ׁש ַק ָּבלוֹ ת ַעל ָּכ ְך ׁ ֶש ּׁ ָשלַ ְחנ ּו ְּכבֻ ָדּ ה: ַס ּ ָפה, ִּתיק ָ ּגדוֹ ל, ִמזְ וָ ָדה, ְּתמ ּונָ ה, ַסל ֲעטוּף ֶצ ּלוֹ ָפן, וְ גַ ם ַה ְּכלַ בְ לַ ב ַה ָ ּק ָטן. ֲאבָ ל ִּבנְ ִס ָיעה ֵמ ֶא ְתמוֹ ל ַה ֶּכלֶ ב יָ כֹול ַ ּגם לִ גְ דוֹ ל! י ים נ פוצ'ו ָ ּד ָנה ְּכ ָבר ָק ָמה ישרוֹ ן ֲא ַס ּ ֵפר ֲעלִ ילוֹ ת ַעל יֶ לֶ ד ַרב ִּכ ּׁ ָ ׁ ֶש ּנוֹ לַ ד — ָּכ ְך אוֹ ְמ ִרים ּובְ יָ דוֹ ִע ּ ָפרוֹ ן. ְּכבָ ר ָהיְ ָתה לוֹ ָאחוֹ ת ׁ ֶש ּנוֹ לְ ָדה לְ ָפנָ יו ּ ַפ ְט ּ ְפ ָטנִ ית ִמ ֵ ּל ָידה וְ צוֹ ֶח ֶקת ְּבלִ י סוֹ ף ִהיא ּ ִפ ְ ּז ָרה לְ לֹא ְ ּגבוּל ֶאת קוֹ לָ ּה ַה ָּמתוֹ ק ַע ׁד ֶשהוּא ֶה ָח ָד ׁש ָ,מה נִ ׁ ְש ַאר לוֹ ? — לִ ׁ ְש ּתֹק. ה ּו ׁא ָש ַתק וְ גָ ֵדל ּוכְ ׁ ֶש ָהלַ ְך ֶאל ַה ַ ּגן ָא ְמ ָרה ַה ַ ּג ֶ ּננֶ ת הוּא לֹא עוֹ ֶ ׂשה ָּבלָ גָ ן לֹא ַמ ְר ִע ׁיש ,יֶ לֶ ד טוֹ ב וְ ָרגִ יל ,לֹא ַמבְ ִט ַיח נִ ִּסים ֲאבָ ל ֵאיזֶ ה ִר ִיסים יֵ ׁש לוֹ ֵ ,איזֶ ה ִר ִיסים! זֹאת ָהיְ ָתה ַמ ְח ָמ ָאה א ּולַ י לֹא ָּכל ָּכ ְך ׁ ָשוָ ה ֲאבָ ל אוֹ ָתנ ּו הוֹ ָריו ִהיא ִמ ֵ ּל ָאה ַ ּג ֲאוָ ה וְ ָא ַמ ְרנ ּו ִאם ָּכ ֵא ֶ ּלה ַמ ְח ָמאוֹ ת הוּא ְמ ַק ֵּבל ִּת ְרא ּו ֵאיזֶ ה ָּכבוֹ ד הוּא יָ בִ יא לִ ְמ ִדינַ ת יִ ְ ׂש ָר ֵאל! • ציירה נורית יובל ְּבכִ ָּתה ָאלֶ ף ִּב ְמ ִס ַּבת ַה ִּס ּיוּם ,הוּא ָחבַ ׁש ִמ ְט ּ ַפ ַחת ֲא ֻד ָּמה וְ ִעם ָּכ ִרית ְּביָ דוֹ הוּא ָעלָ ה לַ ָּב ָמה וְ נִ ׁ ְש ָּכב וְ ׁ ָש ַתק וְ ָע ַצם ֶאת ֵעינָ יו "מ ַענְ יֵ ןָ ,מה נִ ְר ֶאה ַעכְ ׁ ָשו?" וְ כָ ל ַה ְ ּילָ ִדים ָא ְמרוְּ : ּוכְ ׁ ֶש ְּכלוּם לֹא ָק ָרהָ ,צ ֲעקוּ" :נוָּּ ,תקוּם ׁ ָש ָּמה!" ָאז הוּא ֵה ִרים ֶאת ר ׁ "שה! ׁ ֶש ֶקט! ָדּ נָ ה נָ ָמה!" ֹאשוֹ וְ ָא ַמרֶ ׁ : וְ ַא ַחר ָּכ ְך ַּב ַּביִת ְּכ ׁ ֶש ָר ִצינ ּו לָ נו ַּח ,וְ ָא ַמ ְרנוּ: "ת ִ ּציג ֶאת ָדּ נָ ה נָ ָמה!" ַּ לֹא ָר ָצה וְ ָא ַמר"ַ :דּ יִ ,היא ְּכבָ ר ָק ָמה". ָאז ָא ַמ ְרנוּ" :יֶ לֶ ד ָּכזֶה ָחכַ ם ַע ִּליז וְ צוֹ ֵהל ִּת ְרא ּו ֵאיזֶ ה ָּכבוֹ ד הוּא יָ בִ יא לִ ְמ ִדינַ ת יִ ְ ׂש ָר ֵאל!" ִע ְנ ָין ׁ ֶשל ח ֶֹסר ִּב ָּטחוֹ ן ַּב ּיוֹ ם ָה ַעצְ ָמאוּת ָּכל ַה ִּכ ָּתה יָ ׁ ְשבָ ה וְ ִח ְּכ ָתה לְ ַס ָּבא ׁ ֶשל ִמיכַ ל ַה ָ ּיפָ ה ׁ ֶש ָ ּיבוֹ א ִּב ְמ ָיֻחד ֵמ ֵחיפָ ה לְ ַס ּ ֵפר ְסבִ יב ַה ְּמדו ָּרה ִס ּפו ִּרים ַעל ְק ָרבוֹ ת וְ ֵתאו ִּרים ׁ ֶשל ְ ּגבו ָּרה. הוּא ִס ּ ֵפר וַ ֲאנַ ְחנ ּו ְּבפֶ ה ּ ְפעוּר ׁ ָש ִתינ ּו ָּכל ִמ ָ ּלה ּובָ לַ ְענ ּו ָּכל ּ ֵפרוּר. ִס ּ ֵפר ֵא ְיך נִ לְ ָחם ַּב ּגוֹ לָ ן ּובִ לְ בָ נוֹ ן ֵא ְיך זָ ַחל ַּבח ׁ ֶֹש ְך וְ זָ ַרק ִר ּמוֹ ן ּוכְ ׁ ֶש ִ ּנפְ צָ עַ ,על ַאף ַה ְּכ ֵאב ָּתפַ ס ֶאת ָהרוֹ בֶ ה וְ יָ ָרה ָּבאוֹ יֵ ב. ּובְ ֵעת ַה ְ ּנ ִסיגָ ה ,לַ ְמרוֹ ת ׁ ֶש ִ ּנפְ ַ ּגע ֹאש ַה ּ ְפלֻ ָ ּגה ִהזְ ָדּ ֵרז וְ צָ ַעד ָּבר ׁ ָּכ ְך הוּא ִס ּ ֵפר וְ ׁ ִשכְ נֵ ַע אוֹ ִתי ׁ ֶשעוֹ ֵמד לְ פָ נַ י ִ ּג ּבוֹ ר ֲא ִמ ִּתי. לָ כֵ ןַּ ,ב ּסוֹ ף ְּכ ׁ ֶש ּׁ ָש ַאל ִמי ְיִרצֶ ה ְּכ ׁ ֶש ּיִגְ ַדּ ל לְ ִה ְתנַ ֵדּ ב וְ לִ ְהיוֹ ת ְּב"גִ בְ ָע ִּתי" ֲאנִ י ְּכמ ּובָ ן ֵּתכֶ ף ִהצְ ַּב ְע ִּתי יִיתי ָה ִר ׁ אשוֹ ן ִמ ָּכל ַה ִּכ ָּתה וְ ָה ִ ֲאבָ ל ָּכ ֵעת ֲאנִ י לֹא ָּבטו ַּח ׁ ֶש ִּמיכַ ל ָר ֲא ָתה... ●7 י ים נ צביה גולן • ָה ִע ְב ִרית ׁ ֶשל ַס ָּבא לְ ַּס ָּב ׁא ֶש ִּלי ֵמ ֵח ָיפה יֵ ׁש ָ ׂש ָפה ֲע ׁ ִש ָירה ַעד ְּבלִ י ַדּ י, ִּכי ִעבְ ִרית ִהיא ָ ׂש ָפה כּ ֹה יָ ָפה, לְ ָמ ׁ ָשלִּ :ב ְּמקוֹ ם אוֹ י — ַ"אלְ לַ י". ַס ָּבא אוֹ ֵמר ִּ"כ ְמדּ ו ַּמנִ י" ִּב ְּמקוֹ ם לְ ַה ִ ּגיד ְס ַתם :נִ ְד ֶמה. הוּא ּ ַפ ַעם ָא ַמר לִ י "זְ כו ַּרנִ י" "מי יִ ְד ֶמהִ ,מי יִ ׁ ְשוֶ ה". וְ גַ םִ : ●8 ציירה נורית יובל "שלְ ֶהבֶ ת", ִּב ְמקוֹ ם ֵא ׁש הוּא אוֹ ֵמר לִ י ׁ ַ "מכוֹ ָרה" ִּב ְמקוֹ ם ֶא ֶרץ ּ ְפ ׁשו ָּטה, ְ "מלַ ֶּבבֶ ת" ִּב ְּמקוֹ ם נֶ ְח ָמ ָדה — ְ ו ִּמ ָ ּלה מ ּוזָ ָרה — ִּ "ב ְמטו ָּתא". וַ ֲא ִפ ּיל ּו ׁ ֶש ֲאנִ י עוֹ ד ְּב ֶע ֶצם ֶט ֶרם ָמלְ א ּו לִ ׁי ָשלוֹ ׁש, ְּבכָ ל זֹאת ִּב ְמקוֹ ם ֲ"אנָ ׁ ִשים" — ְמכַ ֶ ּנה הוּא אוֹ ָתם ְּ "בנֵ י ֱאנוֹ ׁש". ַה ַ ּליִ ׁש ֲ,הלֹא הוּא הוֹ ד ַמ ֲעלָ תוֹ ַה ֶּמלֶ ְך, ׁ ֶש ּקוֹ לוֹ — ׁ ְש ָאגָ ה ַא ִדּ ָירה, וְ גַ ם ֶאת זוֹ ַההוֹ לֶ כֶ ת ַעל ַא ְר ַּבע וְ גוֹ ָעה ָּכל ַה ְ ּז ַמן — ַה ּ ָפ ָרה. ִאם ַה ֶּב ֶרז דּ וֹ לֵ ף הוּא אוֹ ֵמר: "מה ֲחבָ ל לִ י ַעל ָּכל ִט ּ ָפה". ֶ הוּא לְ ֶרגַ ע חוֹ ׁ ֵשב ו ְּמ ַה ְר ֵהר: ֵ"אגֶ ל ַמיִ ם ,זוֹ ָ ׂש ָפה ְרהו ָּטה". לִ ְפ ָע ִמים ְמ ַס ּ ֵפר לִ י ַס ָּבא ַעל יָ ִמים ְרחוֹ ִקיםְ ,רחוֹ ִקים, וְ אוֹ ֵמר"ֲ :אנִ י ָח ׁש ִמ ֵדּ י יוֹ ם ִּכ ּסו ִּפים ֶאל אוֹ ָתם ַה ָ ּי ִמים". ּוכְ לַ בְ לַ ב ַצ ְמ ִר ִירי וְ ָחתוּל ְמיַ ֵ ּלל, נְ ָמלָ ה ׁ ַשבְ ִר ִירית וְ ַח ְר ּגוֹ ל ְק ָצת ָע ֵצל. ְּכ ׁ ֶשהוּא ְמ ַס ּ ֵפר לִ י ִס ּפוּר ַעל ֶא ֶרץ ְמאֹד ְרחוֹ ָקה הוּא ֵס ֶפר ָעב ֶּכ ֶרס ּפוֹ ֵת ַח ו ַּמ ְר ֶאה לִ י אוֹ ָת ּה ַּב ַּמ ּ ָפה. ו ַּמ ְס ִּביר"ִּ :כ ּסו ִּפים ֵהם ּ ָפ ׁשוּט ַ ּג ְע ּגו ַּע לַ ָ ּי ִמים ׁ ֶש ָהיָה ָּב ֶהם סוֹ ד ִמ ְס ּתוֹ ִריןֲ ,הנָ ָאהַ ׁ ,ש ֲע ׁשו ַּע, לְ ַס ּ ֵפר לָ ְך ֶא ְר ֶצה ַעד ְמאֹד". ִ ׂש ֲח ָ ּקה ִעם ֻּכ ָ ּלם ַעד נִ ְהיָה ְמ ֻא ָחר וְ ַה ַּביְ ָתה ִהיא ׁ ָשבָ ה ִהיא ֵּת ֵצ ׁאשוּב ָמ ָחר. ו ְּמ ַס ּ ֵפר ַעל ִמ ׁי ֶש ׁ ָשם ָ ּגר, ו ְּמ ָת ֵאר ְּב ֳאזְ נַי ַה ְר ּ ַפ ְת ָקה, ּובְ תוֹ ְך ַה ִּס ּפוּר ַה ִ ּנבְ ָחר "ש ִק ָיקה". יֵ ׁש ַ ּגם ִמ ִּלים ְּכמוֹ ׁ ְ ֲאגַ ֶ ּלה לָ כֶ ם סוֹ דֶ ,א ֶמ ׁש הוּא ִה ׁ ְש ָת ָהה, ּובִ ְמקוֹ ם ְס ָתם ָרצוֹ ןֲ ,אנִי ַח ׁ ְש ִּתי ְּכ ִמ ָיהה לִ ׁ ְשמ ַֹע ֶאת ַס ָּבא ְמ ַס ּ ֵפר לִ י ִס ּפוּר ֵמעוֹ לָ ם ַה ִדּ ְמיוֹ ןַ ,ה ִ ּנ ְפלָ אַ ,ה ָּברוּר. ַמ ָּמ ׁש ֶרגַ ע לִ ְפנֵ ׁי ֶש ַּס ָּבא הוֹ לֵ ְך הוּא אוֹ ִתי ְמ ַח ֵּבק ,וְ ֵאלַ י ְמ ַח ֵ ּי ְך ִּ "ב ְמ ֵה ָרה" הוּא אוֹ ֵמר"ֲ ,אש ּובָ ה לְ ָּכאן ְ וְ ַא ְמ ׁ ִשיך לְ ַס ּ ֵפר ִס ּפו ִּרים ָּכל ַה ְ ּז ַמן" ָאז ַס ָּבא ִס ּ ֵפר לִ י ַעל נְ ִסיכָ ה ׁ ֶש ָא ְס ָפה לָ ּה ַּב ֶדּ ֶר ְך ַה ְר ֵּבה ֲחבֵ ִרים, ְּכ ׁ ֶש ֶאל ַה ַ ּי ַער ִע ׁם ַש ַחר ָהלְ כָ ה "ח ּיוֹ ת"ַּ , "ב ֲעלֵ י ַח ִ ּיים" ֲאבָ ל לֹא ְס ָתם ַ וַ ֲאנִי ִה ְס ַּת ַּכלְ ִּתי ְּב ַא ֲהבָ ה כּ ֹה ְ ּגדוֹ לָ ה ֶאל ַס ָּב ׁא ֶש ִּל ׁי ֶש ָ ּגר ְּב ֵח ָיפה, ׁ ֶש ְּמ ַס ּ ֵפר ִס ּפו ִּרים ְּב ָ ׂש ָפה ְרהו ָּטה וְ אוֹ ֵמ ׁר ֶש ִעבְ ִרית ִהיא ָ ׂש ָפה כּ ֹה יָ ָפה. י ים נ יעקב סיקא אהרוני ציפי שחרור ָאחוֹ ת ִּלי ְק ַט ָ ּנה ַמ ְל ַּכת ַה ׁ ּ ָשב ּו ַע ָאחוֹ ת ִּלי ְק ַט ָ ּנה, ׁ ְשלוֹ ִמית ,זֶ ה ׁ ְש ָמ ּה. יוֹ ם ,יוֹ ם ַּב ִ ּג ָ ּנה ֲא ָ ׂש ֵח ָקה ִע ָמ ּה. ְּב ׁ ַש ָּבת ֲאנִ ׁישוֹ ַמ ַעת ִצ ּיו ֵּצי ִצ ּ ֳפ ִרים ׁ ְש ִת ַיקת אוֹ טוֹ ּבו ִּסים וְ צוֹ ָפ ִרים. ְּב ׁ ַש ָּבת ֲאנִ י ׁשוֹ ַמ ַעת קוֹ לוֹ ת ְמתו ִּקים ׁ ֶש ֲאנִ י לֹא ׁשוֹ ַמ ַעת ְּביָ ִמים ְרגִ ילִ ים. ְּב ׁ ַש ָּבת ֲאנִ י ׁשוֹ ַמ ַעת קוֹ לוֹ ת ֲא ֵח ִרים, ֵהם ַמ ִ ּג ִיעים ֵאלַ י ִמ ֶּמ ְר ַח ִ ּקים. אוֹ ֶמ ֶרת ׁ ְשלוֹ ִמית: "ש ְּמ ִעי נָ א ִמיכָ ל ִׁ ַּת ּפו ַּח יֵ ׁש ִּלי, ְּביַ ַחד ּנֹאכַ ל ַה ֵח ִצי הוּא לָ ְך ִמ ׁ ְשנֵ ה ּו הוּא לִ י ִּכי ַא ְּת ִמיכָ לִ י ַמלְ ָא ְך טוֹ ב ׁ ֶש ִּלי" ָאז נִ ּׁ ַש ְק ִּתי לֶ ְחיָ ּה וְ ָא ַמ ְר ִּתי ָּכ ְך לָ ּה ׁ ְשלוֹ ִמיתַ ,א ְּת ַמלְ ָא ְך ִּכי לִ ֶּב ָך טוֹ ב וָ זַ ְך. • ַה ׁ ַש ָּבת ִהיא ַמלְ ַּכת ַה ְּמלָ כוֹ ת לְ לֹא ַא ְרמוֹ ן ו ַּמ ְמלָ כוֹ ת ִהיא ְּבכֹל ִ ּג ּנָה ּובְ כּ ֹל ּ ִפ ָ ּנה. ִהיא ַמלְ ַּכת ַה ּׁ ָשבו ַּע ִהיא ַמ ִ ּג ָיעה ֵאלֵ ינ ּו ְּבא ֶֹפן ָקבו ַּע. ַּבח ֶֹרף ִהיא ִא ִּתי ִמ ַּת ַחת לַ ּ ְ ׂש ִמיכָ ה ְּכ ׁ ֶש ָהרו ַּח ַּבחוּץ ׁשוֹ ֶר ֶקת ו ַּמ ְפ ִח ָידה. ַּב ַ ּקיִץ ִהיא ּתוֹ ֶפ ֶ ׂשת ִא ִּתי ַ ּג ִּלים. לו ַרק יָ כֹלְ ִּתי לֶ ֱאסֹף אוֹ ָת ּה ִּב ְדלָ יִ ים, ָהי ּו לִ י ַעכְ ׁ ָש ׁו ַש ָּבתוֹ ת לְ ַמכְ ִּביר אוֹ ָתן ַּב ְּמגֵ רוֹ ת ַא ְח ִּביא וְ ַא ְס ִּתיר, וְ לְ כּ ֹל יוֹ ם חוֹ ל ָהיִ ִיתי נוֹ ֶתנֶ ת ׁ ַש ָּבת, ׁ ַש ָּבת ַא ַחת ִּבלְ בַ ד. וְ ַרק לַ ּיוֹ ׁם ַש ָּבת ,עוֹ ד ַא ַחת ִּב ְמיֻ ָחד. ●9 ציירה נורית יובל י ים נ זי • עודד ניב (נימקובסקי) ה ●10 וא היה אז תלמיד בכיתה ד' .בכל יום עם הצלצול האחרון בבית הספר מיהר הביתה — 'זיק' ,החבר הכי טוב שלו ,חיכה לו בחוסר סבלנות .הוא נהג לקבל את פניו בנביחות שמחה אדירות .גם הוא היה החבר הכי טוב של 'זיק' ,איש לא הכיר אותו טוב ממנו ,ולאיש הוא לא הקשיב מלבדו .אימו ואביו היו חסרי אונים כשהיה מדובר ב'זיק'. הוא סירב לצאת איתם לטיול או לאכול מידיהם ,כאילו הבין שהוא אינו חביב עליהם .אביו ,משום מה ,לא הבין מעולם "מה התועלת בכלב רועים גרמני ענק שאוכל כמו חמישה בני אדם ,ורק נובח ,נובח ונובח כל הזמן" .אמו אמרה ,שהכלב מזכיר לה כל מיני דברים רעים שעשו הגרמנים בגטו בפולין. אחיו הגדול לא התייחס כלל ל'זיק' ,והיה שקוע רוב זמנו בהכנת שיעורים ובפעולות בצופים .אחיו הקטן היה תינוק, שהיה מוציא מפיו קולות משונים ומנופף בידיו בהתרגשות כשראה את 'זיק' ,אבל מעולם לא הורשה על ידי אימו לגעת בו" .הכלב מלוכלך ...יש לו קרציות ."...ולא עזרו כל השטיפות שעשה ל'זיק' בצינור בגינה וכל הקרציות ששלף מגופו במו ידיו .אימו צדקה — 'זיק' היה כלב מלוכלך למדי. הוא שנא להתרחץ ,וכשהיה מתיז לעברו מים מן הצינור, היה מנסה להימלט מזרם המים ,מתרוצץ בגינה ,מנער עצמו מן המים ,ובתוך כך הורס שתילים ורומס את הפרחים .אביו היה אז מתרתח" :צריך להיפטר מהחיה הרעה הזאת!" אחרי השטיפות הללו היה 'זיק' מתכנס במלונה שלו, ושעות ארוכות מסרב לצאת משם .כל תחנוניו לא עזרו. גם כשניסה לאיים עליו (במגרפה או במעדר ,רק מאיים), הגיב בנהימה ובחשיפת שיניים' .זיק' פשוט היה "ברוגז", והוא נאלץ לחכות עד שיירגע וישכח את כל העניין .אז היה יוצא מן המלונה ,קודם מלקק את ידיו ,ואחר כך עומד על רגליו האחוריות ומחבק אותו בשתי רגליו הקדמיות .ככה היו משלימים זה עם זה. משחק חביב במיוחד היה משחק העגלה .הוא בנה עגלה מארגז תפוזים ,ואליו חיבר גלגלים של עגלת תינוק ישנה. את 'זיק' רתם לעגלה ,והוא היה גורר אותה ,ואותו עליה, בהכנעה ובאהבה. האויבים הגדולים ביותר של 'זיק' היו גברת ואדון גרינוולד ,השכנים .הם העדיפו חתולים ,והיו מוציאים בעבורם מדי יום צלחות עם שאריות של אוכל אל הגינה. חתולי רחוב אלה היו מרגיזים במיוחד את 'זיק' .מיד עם כניסתם לחצר ,היה 'זיק' מסתער עליהם בשצף קצף. אדון גרינוולד טען שוב ושוב ,ש'זיק' הוא כלב לא מתורבת ,שהוא מפחיד את אשתו ,שיש לה מחלת לב ,ושהוא יתקשר למשטרה .אביו ,להפתעתו ,היה מגן על 'זיק' והיה אומר לגרינוולד בפעם המי־יודע־כמה ,ש'זיק' הוא כלב קצת פראי ,אבל כלב טוב שלא מזיק ,וחוץ מזה "זה הכלב של הבן שלי ,ומה אני יכול לעשות?" אימו הייתה מסמיקה במבוכה וממלמלת" ,נשים לב שהכלב יהיה קשור" .אבל 'זיק' לא היה מסוגל להיות קשור .השרשרת הכרוכה לצווארו הייתה מעוררת בו זעם רב .הוא היה מיילל ,נובח ומשתולל .הוא ידע ש'זיק' לחופש נולד ,והיה משחררו מכבליו ,ואז היה חוזר לתקוף את החתולים של אדון גרינוולד ולהרוס לאביו את הגינה שאהב כל כך .וכך עברו ימים וחודשים רבים ,עד שיום אחד ,כך סיפרו לו מאוחר יותר ,קפץ 'זיק' על הדוור שנכנס לחצר והפילו לארץ .הדוור נחבל בראשו ,ונזקק לתפרים. ימים אחדים לאחר מכן מיהר כדרכו מבית הספר הביתה. כבר היה פסיעות אחדות מביתו והתקרב לשער הכניסה ,אך להפתעתו שררה דממה מוזרה ,מעיקה ,מבשרת רעות .הוא לא שמע את נביחותיו של הכלב ,ו'זיק' לא קיבל את פניו כדרכו בשער .הוא הקיש בבהלה על דלת הבית .אימו פתחה את הדלת ופניה חיוורים" .איפה 'זיק'?" שאל בקוצר רוח" .לא הייתה לנו ברירה ...הוא היה כלב גדול מדי ,פראי מדי ,לא מאולף, השכנים התלוננו ...והדוור המסכן" ,ניסתה אימו להסביר ,אבל הוא לא הקשיב .הוא התרוצץ בבית מחדר אל חדר ,זועק בייאוש'" ,זיק'! 'זיק'!" אחר כך רץ אל המלונה של 'זיק' בחצר. היא הייתה מוטלת על צדה ואליה מחוברת השרשרת של 'זיק' ,כמו נחש פתלתול ללא רוח חיים .הקערה שלו הייתה מושלכת לא הרחק משם ,הפוכה על פיה .רק מאוחר יותר נודע לו ,כי התחולל כאן מאבק .אימו ואביו החליטו לתרום את 'זיק' למשמר הגבול ,וכשהשוטרים באו לקחת אותו ,הוא סירב ללכת ,נבח ונאבק נואשות .לבסוף הצליחו להזריק לו זריקת הרגעה והוא נרדם ,וכך פינו אותו למשאית שלהם. שנים כעס על הוריו על מסירתו של 'זיק'" .מדוע לא התייעצתם איתי?" חזר ושאל .רק בבגרותו הבין כי הוריו י ים נ צדקו" .ידענו שלא תסכים בשום אופן ,שלא תיתן ל'זיק' ללכת ...רצינו למנוע ממך את הפרידה הקשה "...חזרו ואמרו לו במשך השנים ,עד שהבין. אבל אז ,מיד לאחר הפרידה מ'זיק' ,הייתה החוויה בחזקת טראומה בלתי נסבלת .במשך שעות ארוכות נהג לשבת בתוך מלונתו ,בוכה מרה ומתפלל שיברח ,ידלג מעל גדרות המחנה של משמר הגבול ויחזור אליו ,אל החבר הכי טוב שלו .ימים רבים חלפו והוא סירב להינחם .יום אחד, כשביקש מאימו ומאביו לנסוע לבקר את 'זיק' במחנה שלו, אמרו לי שהוא נמצא בבסיס סודי ,אי שם בארץ ,ושאינם יודעים היכן הוא .פעם ,ברוב צערו ותמימותו ,שלח מכתב ל'זיק'" .ל'זיק' (כלב רועים גרמני) ,משמר הגבול ,אי שם" — רשם על גבי המעטפה. ● ואז — ולא היה ברור לו אם זה קרה כתוצאה מהמכתב ששלח — הגיע יום אחד ג'יפ ירוק של משמר הגבול (לימים נודע לו ,כי הוריו ארגנו את הביקור) .בתוך הג'יפ, מעבר לסורג ,ישב 'זיק' .הוא נראה טוב ,מסודר ,נקי ומסורק ,רגוע .כשניגש לג'יפ — הוא נדרך .הוא הושיט את ידו מבעד לסורג וניסה לגעת בכלב באצבעותיו. שוטר משמר הגבול אמר שזה מסוכן ,שאולי הכלב כבר לא זוכר אותו .אימו אמרה "תיזהר!" אבל הוא התעלם מאזהרותיהם' .זיק' ליקק את אצבעותיו של הילד ,כשכש בזנבו ,ומפיו יצאה מעין יללה־נביחה כמו ניסה להרגיע אותו ולומר לו ורק לו" :אל תדאג ,אני בסדר ,אני עושה עבודה בטחונית ,סודית וחשובה .לעולם לא אשכח אותך ,חבר יקר". • שׂ ישׂ י מאיר ֵא ֶצל ַה ַּס ּ ָפר אשוֹ נָ ה ֵא ֶצל לֵ יאוֹ ן ַה ַּס ּ ָפר. ּ ַפ ַעם ִר ׁ הוּא ָשׂם ַעל ַה ִּכ ֵסא ַּכר וְ עוֹ ד ַּכר. ֲאנִ י ְ ּגבוֹ ָהה… ִא ָּמא ְמ ַח ֶ ּיכת ֵאלַ י ִמן ַה ַּמ ְר ָאה. לֵ יאוֹ ן עוֹ ֵטף אוֹ ִתי ְּב ִס ָ ּנר ו ַּמ ִּתיז ַמיִ ם ָק ִרים ַעל ַה ּ ֵ ׂש ָיער. אומ ֶרת לוֹ : ִא ָּמא ֶ ּ "תוֹ ִריד ַרק ְק ָצתּ ,פֹה וְ ׁ ָשם, לֹא יוֹ ֵתר ִמ ַדּ י ָק ָצר". ַה ַּס ּ ָפר ְמ ַס ּ ֵפרַ ,ה ַּס ּ ָפר ְמ ַק ֵ ּצר, ְק ַצת ְמ ַדגְ ֵדּ ג… ֲאנִ י עוֹ ֶצ ֶמת ַּת ֵ'עינַ יִ ם. ׁ ִשיק ׁ ַשקְ ,מ ׁ ַש ְק ׁ ְש ִקים ַה ִּמ ְס ּ ָפ ַריִ ם. ַא ַחר ָּכ ְך הוּא ַמבְ ִר ׁיש ֶאת ָע ְר ּ ִפי וּמוֹ ִריד ְּבבַ ת ַא ַחת ֶאת ַה ִּס ָ ּנר. "זֶ ה ּו זֶ הֵ ,מיְ ָידלֶ 'ה ,נִ גְ ַמר!" אוֹ ֵמר לִ י לֵ יאוֹ ן ַה ַּס ּ ָפר. ִמן ַה ַּמ ְר ָאה נִ ׁ ְש ָקף ֵאלַ י יֶ לֶ ד ֻמ ָּכר. ציירה נורית יובל רוֹ ֶצה ְל ַה ׁ ְש ִלים ַּב ַ ּליְ לָ ה לִ ְפנֵ י ׁ ֶש ֲאנִ י הוֹ לֵ ְך לִ ׁישוֹ ן ֲאנִי ֻמכְ ָרח לְ ַה ׁ ְשלִ ים וַ ֲאנִ י מוֹ ׁ ִשיט לְ ִא ָּמא זֶ ֶרת. ֲאנִ י חוֹ ׁ ֵשב ׁ ֶש ַ ּגם ִהיא רוֹ ָצה ֲאבָ ל לֹא אוֹ ֶמ ֶרת. ִהיא ׁשוֹ ֶאלֶ ת" :לָ ָמה ִה ְתנַ ַהגְ ָּת כּ ֹל ָּכך נוֹ ָרא לָ ָמה ָהיִ ָית יֶ לֶ ד ַרע? ֵהן ִהבְ ַט ְח ָּת לִ ְהיוֹ ת יֶ לֶ ד טוֹ ב!" וַ ֲאנִ י עוֹ נֶ ה ׁ ֶש ֵאינִ י יוֹ ֵד ַע ׁ ֶש ָּכל ָּכ ְך ִה ׁ ְש ַּת ַדּ לְ ִּתי וַ ֲאנִי ָּכל ָּכך רוֹ ֶצה ֲאבָ ל ִמ ּׁשוּם ַמה זֶה לֹא ָּת ִמיד יוֹ ֵצא. ●11 י ים נ נ נ • ז י אירית שושני ל ●12 חתול מיאו הייתה פרווה לבנה ורק נקודה שחורה אחת על המצח .הוא אהב ליילל ולהתחמם בשמש, ובמיוחד הוא אהב לאכול .בוקר אחד הוא התעורר רעב ,רעב מאוד .אני לא יכול להתאפק ,הוא ילל" :אני מוכרח לאכול מיד" .הוא הביט סביבו ,אבל בגינה לא היה אפילו פירור אחד של אוכל" .אסור להתייאש" ,הוא ילל לעצמו. והנה הגיע ריח ערב אל אפו .על הספסל הירוק ישבו ילדים ואכלו כריכים טעימים .החתול מיאו התיישב מולם וילל בנימוס" :כבדו אותי בכריך ,גם אני רעב ".אבל הילדים גירשו אותו בכעס" ,תסתלק מכאן! אנחנו לא רוצים לשמוע את היללות שלך!" החתול מיאו הסתכל בהם בעיניים עצובות והלך לו. "אסור להתייאש" ,הוא ילל לעצמו .הוא המשיך לחפש וליד פח האשפה ,שם ראה עוגת גבינה ועליה קצפת .הוא זינק לעברה ,אבל העורב השחור היה זריז יותר — הוא חטף את העוגה ועף .החתול מיאו הסתכל בעורב בעיניים רעבות. "אסור להתייאש" ,הוא ילל לעצמו. "לפחות השמש נעימה ,אוכל להתחמם בה קצת" ,חשב החתול .הוא התגלגל על הדשא ,ופתאום נתקל בצנצנת זכוכית שמנה וגדולה מלאה באוכל טעים .מישהו יצא לפיקניק ושכח לנקות אחריו ,הוא ילל בסיפוק .הצנצנת הייתה שמנה וגדולה ,אבל הפתח שלה היה צר" .איך אגיע לאוכל? אסור להתייאש" ,הוא ילל לעצמו .הוא דחף את ראשו לתוך הצנצנת .דחף ודחף .עוד קצת ועוד קצת עד שהראש נכנס .עכשיו הוא זלל וזלל ...היו שם סרדינים, חביתות ועוגות וכל הטעמים התערבבו לו בפה והיה לו טעים מאוד" .אני שבע סוף סוף" ,ילל החתול מיאו" ,נעים לי וטוב"" .מיאו ...מיאו "...ילל שוב החתול .הוא לא הצליח להוציא את הראש מן הצנצנת .הוא התאמץ מאוד ,אבל הראש לא יצא" .מיאו"... לידו דהר חמור שחור" .חמוריקו הטוב" ,ילל החתול לחמור" ,רגליים חזקות יש לך ,תבעט בצנצנת ושבור אותה. "אני ממהר מאוד ",נער החמור" ,באורווה מחכה לי ארוחה טעימה"" .חבל כל כך" ,הצטער מיאו. לידו דילגה עז חומה" .עיזונת טובה" ,ילל החתול לעיזה, "קרניים חזקות יש לך ,נגחי בצנצנת ושברי אותה". ציירה נורית יובל "אני ממהרת מאוד" ,פעתה העיזה" ,בדיר מחכה לי ארוחה טעימה". "קשה לי כל כך ",חשב מיאו .לידו עבר דורבן אפור. "דורבניקו הטוב" ,ילל החתול לדורבן" ,קוצים חדים יש לך, דקור את הצנצנת ושבור אותה". "אני ממהר מאוד" ,נשף הדורבן" ,במאורה מחכה לי ארוחה טעימה". "מחניק פה כל כך ...אסור להתייאש" הוא ילל לעצמו. באותו רגע הגיעו אל אוזניו צלילי חליל רחוקים" .כל כך יפים הצלילים" ,הוא התפעל. הצלילים הלכו והתקרבו אליו ,ועכשיו הוא שמע קול של ילדה" :מסכן החתול ,הוא לא יכול להוציא את הראש מן הצנצנת!" זאת הייתה ספיר שטיילה עם סבתה בגינה .היא הניפה את החליל שלה בחוזקה והיכתה בצנצנת .היכתה פעם אחת ועוד פעם ,והצנצנת נשברה. החתול היה חופשי וילל בשמחה" :הצלת אותי ,איך אני אודה לך?" "תיילל ,אני אחלל ,אתה תיילל ,ונלך לטייל". והסבתא אמרה" :ואני אשיר". וכך היה — הסבתא שרה ,ספיר חיללה ,והחתול ילל. והמטיילים בגינה קראו בפליאה" ,איזו להקה נפלאה!" י ים נ דפנה מרגולין • ְ ּד ֵגי ֶר ׁ ֶשת ּג ּו ֶגל ָאנ ּו ְדּ גֵ י ּג ּוגֶ ל, ׁ ָש ִטים ְּביַ ַּמת ַה ֵּמ ָידע ַה ּׁשוֹ ֵצף. ּ ַפ ּס ּו ֶמ ְר ַח ִ ּקים ,נִ ְפ ְרצ ּו ַמ ְחסוֹ ֵמ ָידע, נִ ְמ ֲחק ּו ַחלְ לֵ י ַּב ֲערוּת ,נֶ ֶעלְ מ ּו ְּכלָ לֵ י ִה ְת ַח ְּבטוּת. ֻּכ ָ ּלנ ּו ָדּ גִ ים ָּב ֶר ׁ ֶשת, ָּב ֶהם ַס ְמכוּת ִא ְּב ָדה ַמ ׁ ְש ָמעוּת רוֹ ֵפא ֶאת חוֹ לָ יו, ְמ ִדינַ אי — ֶאזְ ָר ָחיו, ַמ ֲע ָמד — ׁ ִשוְ יוֹ נוֹ , יוֹ ֵצר ֶאת ְק ָהלוֹ . ָאנ ּו ְדּ גִ יגֵ י יַ ַּמת ַה ֵּמ ָידע נִ ְס ָח ִפים ְּב ִע ְר ּבוּלוֹ . ְּכמוֹ ַה ַדּ ָ ּיג ַה ּפוֹ ֵרשׂ ִר ׁ ְשתוֹ ָתיו לַ ֶּמ ְר ָחב, לִ ְדלוֹ ת ָּב ֶהם מוֹ ַתר ָדּ גָ יו. ציירה נורית יובל יעל ֵאמה גזית ֲע ִפיפוֹ ֵני ַא ֲה ָבה ַּב ֶּב ֶט ׁן ֶשל ִא ָּמא ַא ֲהבָ ה צוֹ ַמ ַחת ְּכמוֹ ַּכדּ וּר ִעם ֶק ׁ ֶש ׁר ֶשל ָּבלוֹ ן ִהיא ּתוֹ ַפ ַחת ִהיא ַמ ְס ִּת ָירה לִ י ֶאת ַה ֵ ּל ׁב ֶש ָ ּל ּה ָאז ַעל ְקצוֹ ת ֶא ְצ ָּבעוֹ ת ֲאנִי ִמ ְתנַ ֶּסהִ ,מ ְתנַ ּ ֵ ׂשא ּובְ ׁ ֶש ֶקט ְּב ׁ ֶש ֶקט עוֹ לֶ ה ַעל ִּכ ֵּסא אר ּה כּ וֹ ֵר ְך זְ רוֹ עוֹ ַתיְ ,מ ַח ֵּבק ַצ ָ ּו ָ הוֹ ּפִ ,דּ ְמ ָעה חוֹ ֶמ ֶקת ֶא ל ִ ׂש ְמלַ ת ַּת ֲח ָרה ֲאנִ י לוֹ ֵח ׁש לָ ּה ִמ ִּליםֶ ׁ ,ש ַרק ִהיא ְמבִ ינָ ה ו ַּמ ְר ִּכין ַמ ָּב ִטי ֶאל יָ ִדי ַה ְ ּק ַט ָ ּנה ֹאשיְ ,מלַ ֵּטףּ ַ ,גם ְק ָצת ׁ ָשר, ֵמנִ ַיח ר ׁ ִ ּ ַפ ְר ּ ָפ ִרים ְּבבִ ְטנִי — ֲאנִי ְמ ֻא ּׁ ָשר! ֲאנִ י עוֹ ֵצם ֶאת ֵעינַ י ,לֹאֵ ,אינֶ ִ ּני ֵמ ִציץ ׁשוּב ֵאינֶ ִ ּני חוֹ ׁ ֵש ׁש ֶאת לִ ָּב ּה לְ ַה ְח ִמיץ ְמ ַד ְמיֵן לְ ַע ְצ ִמיְ ,מלֵ א ַ ּג ֲאוָ ה ׁ ֶש ַּכ ּפוֹ ת יָ ֶד ָיה ֵהן ֲע ִפיפוֹ נֵי ַא ֲהבָ ה ַה ְ ּק ׁשו ִּרים ְּב ֶחבֶ ל ַה ַּט ּבוּר — ַט ּבו ִּרי לְ ַמ ְפ ֵּת ַח ַה ֵ ּל ׁב ֶש ָ ּל ּה וְ ׁ ֶש ִּלי ●13 י ים נ יוסי אלפי • ִלי ַּבת ַא ְר ַּבע יוֹ מ ּולֶ ֶדת ֲאנִי ַּבת ַא ְר ַּבע וְ ָ ׂש ֵמ ַח לִ י ַּבלֵ ב, ֲאנִי ְ ּגדוֹ לָ ה ֲאנִי ַּבת ַא ְר ַּבע, לֹא ּבוֹ כָ ה ַ ּגם ְּכ ׁ ֶשכּ וֹ ֵאב. ָה ַרגְ לַ יִם ְּכבָ ר ָ ּג ְדל ּו לִ י ֹאש ָּב ֲענָ נִ ים, וְ ָהר ׁ יֵ ׁש סוֹ דוֹ ת ׁ ֶש ְּכבָ ר ִ ּג ּל ּו לִ י ֲאנִ י ַמ ָּמ ׁש ָּב ִענְ יָ נִ ים. ׁ ָשלוֹ ׁש ָ ׂשפוֹ ת ֲאנִ ׁישוֹ ַמ ַעת: ִעבְ ִרית ַאנְ ְ ּגלִ ית וְ גַ ם טו ְּר ִקית. ָהמוֹ ן ְדּ בָ ִרים ֲאנִ י יוֹ ַד ַעת, וְ עוֹ ד ֶאלְ ַמד ַ ּגם ִא ַיטלְ ִקית. ֲאנִ י רוֹ ֶאה ֶאת ַא ָּבא ִא ָּמא, ֶאת ַס ָּבא ָסבְ ָתא וְ ַא ִחי, ֵהם ְ ּג ֵדלִ ים ִא ִּתיּ ,פֹה ּ ְפנִ ָימה, ֲאבָ ל ָא ִחי הוּא ֲהכִ י ֲהכִ י. ֻּכ ָ ּלם ָּבא ּו ֵאלַ י ,לִ ְ ׂשמ ַֹח, ַ ּגם ַהדּ וֹ דוֹ ת ַ ּגם ַהדּ וֹ ִדים. ָּבא לִ י לַ ּׁ ִשיר ָּבא לִ י לִ ְצר ַֹח, ֻּכ ָ ּלם ׁ ָש ִרים ו ְּמעוֹ ְד ִדים. ●14 יוֹ מ ּולֶ ֶדת ֲאנִ י ַּבת ַא ְר ַּבע, וְ ָ ׂש ֵמ ַח לִ י ַּבלֵ ב. ֲאנִי ְ ּגדוֹ לָ ה ֲאנִי ַּבת ַא ְר ַּבע, וְ לֹא ּבוֹ כָ ה ַ ּגם ְּכ ׁ ֶשכּ וֹ ֵאב. ַּכ ָּתב לָ ְך זֹאת ַה ַּס ָּבא יוֹ ִסי, וְ ָסבְ ָתא ס ּו ׁ ֶשעוֹ ְד ָדה: ְּ"כ ׁ ֶש ִּתגְ ְדּ לִ י ָעלַ י ָּתחו ִּסי, ִּכי ַה ַח ִ ּיים ֵהם נַ ְדנֵ ָדה". ציירה נורית יובל ׁ ִשיר ְלסוֹ ל יֵ ׁש יְ לָ ִדים ׁ ֶשעוֹ ִ ׂשים ְק ָס ִמים, וְ יֵ ׁש יְ לָ ִדים ְמאֹד ֲחכָ ִמים, יֵ ׁש יְ לָ ִדים ַה ּיוֹ ְד ִעים לָ עוּף, וְ יֵ ׁש יְ לָ ִדים ַה ְ ּיכוֹ לִ ים לָ צוּף, וְ יֵ ׁש ַה ּיוֹ ְד ִעים לָ ע ֶֹמק לִ ְצלוּל, ֲאבָ ל ֵאין ְּבעוֹ לָ ם יַ לְ ָדּ ּה ְּכמוֹ סוֹ ל. יַ לְ ָדּ ה ְּכמוֹ יַ לְ ָדּ ּה ְּכמוֹ יַ לְ ָדּ ּה ְּכמוֹ יַ לְ ָדּ ה ְּכמוֹ סוֹ ל ִעם ִח ּיו ְּך ְמיֻ ָחד, סוֹ ל ִעם ַמ ָּבט ָחד, סוֹ ל ְק ַט ּנָה ַא ְך ְ ּגדוֹ לָ ה, סוֹ ל ׁ ֶש ַה ּׁ ִשיר ִּבגְ לָ לָ ּה. יֵ ׁש יְ לָ ִדים ׁ ֶש ּקוֹ ְר ִאים ְס ָפ ִרים, יֵ ׁש יְ לָ ִדים ִעם ַּכנְ ֵפי ִצ ּ ֳפ ִרים, יֵ ׁש יְ לָ ִדים ְמ ִה ִירים ְּכמוֹ ָהאוֹ ר, יֵ ׁש יְ לָ ִדים ׁ ֶש ְ ּיכוֹ לִ ים לִ ְס ּפֹר, יֵ ׁש יְ לָ ִדים ְּכמוֹ כּ וֹ כָ בִ ים וֲ חוֹ ל, ֲאבָ ל ֵאין ְּבעוֹ לָ ם יַ לְ ָדּ ּה ְּכמוֹ סוֹ ל. מתוך הספר “שירי סבא יוסי לנכדים" ,שיוצא בקרוב לאור. י ים נ אביבה גולן דינר רוי ָ ְּבג ּוף ׁ ִש ִירי ר ּוץ ֶי ֶלד ֵהיכָ ן ַא ְּת ִמ ְס ַּת ֶּת ֶרת ִ ׂש ְמ ָחה ְּת ִמ ָימה ׁ ֶש ִּלי, ָּבא ֶֹפקִּ ,ב ְפ ִר ַיחת ַה ֶ ּו ֶרד א ּולַ י ְּבגוּף ׁ ִש ִירי. רוּץ יֶ לֶ ד רוּץ רוּץ ַּבחוֹ ל ָה ַר ְך ַ ּקח ִמכְ חוֹ ל ַּב ָ ּיד ׁ ָש ַמיִם ְּת ַצ ֵ ּיר ַא ְרמוֹ ן ַּבחוֹ ל ִּתבְ נֶ ה לְ ַמד ִמ ָּט ֻע ּיוֹ ת ִּתבְ ֶּכה ַ ּגם ַּב ֵ ּלילוֹ ת זֶה ַה ְ ּז ַמ ׁן ֶש ְּל ָך. ַעל ְּכנַף ָענָן ָּברו ַּח ְּב ֵצל ֵעץ ַה ַּת ּפו ַּח, ָעלֶ ה זָ ָהב ַּב ְּס ָתו ִמ ְפ ָ ּג ׁש לְ אוֹ ר כּ וֹ כָ ב. אתי ִה ֵ ּנה אוֹ ָת ְך ָמ ָצ ִ ָּת ִמיד ִח ִּכית לִ י ׁ ָשם. ִּבלְ בָ בִ י ִ ּג ִּל ִיתי ִ ׂש ְמ ָחה ְ ּגדוֹ לָ ה ַּכ ָ ּים. • רוּץ יֶ לֶ ד רוּץ רוּץ ַאל ַּת ֲעצֹר ְּכמוֹ ָהרו ַּח ַּב ִּמ ְד ָּבר ְּכמוֹ סו ַּפת ַהחֹל ַאל ִּת ְפ ַחד ַאל ְּתוַ ֵּתר ִמי יוֹ ֵד ַע ָמה יִ ְהיֶה ָמ ָחר. רוּץ יֶ לֶ ד רוּץ זֶה ָה ֶרגַ ע לִ גְ דּ ֹל זֶה ָה ֶרגַ ע לַ ְחווֹ ת ְצחוֹ ק ׁ ֶשל נְ עו ִּרים ֵּתכֶ ף ִמ ְת ַּב ְ ּג ִרים ַה ַ ּנח לַ ִה ְרהו ִּרים. ●15 ציירה נורית יובל י ים נ י • נ נ נ נ יעל מדיני א נחנו הילדים אהבנו לבוא אל ִּבלְ ָעם בגלל ֲחבִ יבָ ה ֲאתוֹ נוֹ .והוא ידע זאת והרשה לנו לרכוב עליה*. איזו ָאתוֹ ן סבלנית הייתה ֲחבִ יבָ ה! וכמה נבונה! את כל השבילים הכירה .אפילו את משעולי ההרים הפתלתולים ביותר .ומעולם לא החליקה במדרון מעולם לא נתקלה לא באבן ,לא בסלע .תמיד החזירה אותנו הביתה בריאים ושלמים! גמלנו לה במי מעיין טובים ובגרעיני שעורה מתוקים. ובימי חג קישטנו את ראשה בזר פרחים מרהיב. "חבִ יבָ ה!" היינו קוראים לה עוד מרחוק ,והיא הייתה ֲ מכוונת את פניה אלינו בנעירות צוהלות. ובִ לְ ָעם עצמו? ידענו ,כמובן ,שחכמתו מפורסמת בכל האזור. אמרו עליו שבעינו הטובה רואה הוא מה שנמצא בחוץ ,מה שגלוי לעין־כול .אך עינו הסתומה עולה עליה .ומדוע? כי בעינו הסתומה רואה הוא מה שנמצא בפנים ,מה שגלוי רק ליחידי סגולה .ולכן ,מדי פעם ,היה חובש את ֲחבִ יבָ ה ורוכב עליה כדי לבוא לעזרת מי שביקש את עצתו .שניהם היו עושים אז בדרך יום־יומיים וחוזרים הביתה. יום אחד לא חזרו השניים גם אחרי שלושה ימים ,גם אחרי ארבעה ,חמישה. לחבִ יבָ ה הלכו וגברו. געגועינו ֲ “לאן הלך ִּבלְ ָעם הפעם?" שאלנו את הגדולים בקוצר־ רוח. “לְ בָ לָ ק ֶּבן ִצ ּפוֹ ר מלך מואב הלך ",השיבו לנו. “בשביל מה?" “בשביל עניין מסובך ",השיבו לנו. “איזה עניין מסובך?" תבענו. “אתם עוד קטנים ולא תוכלו להבין אותו ",פסקו ושילחו אותנו מאליהם. ●16 חלף שבוע — והנה רובצת ֲחבִ יבָ ה כדרכה ליד אוהל ִּבלְ ָעם. “חבִ יבָ ה!" רצנו אליה בשמחה" ,כל־כך התגעגענו אלייך!" ֲ עיני ֲחבִ יבָ ה היו עצובות והיא לא קמה על רגליה .נעירה עגומה יחידה נפלטה מפיה. * מתוך אסופת "ילדי החומש" שבכתובים. ציירה נורית יובל “חבִ יבָ ה ,את רעבה?" שאלנו אותה" ,את צמאה?" ֲ לא .האבוס שלה היה מלא חציר .השוקת שלה הייתה מלאה מים. רק אז השגחנו בפצעים המכסים את כל גופה. “חבִ יבָ ה המסכנה!" קראנו" ,מה קרה לך?" ֲ עודנו תוהים ומן האוהל יצא ִּבלְ ָעם ובידו צלוחית משחה. לחבִ יבָ ה והחל למרוח משחה בלי להסתכל לעברנו ניגש ֲ על פצעיה .בכל פעם שנגע בה ,נרתעה ופלטה יבבה. לחבִ יבָ ה?" שאלנו את ִּבלְ ָעם. “מה קרה ֲ ִּבלְ ָעם לא השיב ורק הוסיף לטפל בַ ֲאתוֹ נוֹ . “היא נפלה? היא התנגשה? היא החליקה?" ִּבלְ ָעם הניד את ראשו מצד לצד כאומר לא. “מישהו ִה ָּכה אותה?" “כן ",הפטיר. “מי?" פרצנו בכעס. “אני ",השיב בלחש. נדהמנו " .אתה?!" “אני בוש ונכלם ",הרכין ִּבלְ ָעם את ראשו" ,אבל זו האמת". “מדוע היכית את ֲחבִ יבָ ה?" תבענו" ,למה?" “אתם ,ילדים ,אתם חבריה הטובים של ֲחבִ יבָ ה ראויים לדעת מה קרה ",אמר ִּבלְ ָעם וסיפר" :רכבתי על ֲחבִ יבָ ה לבָ לָ ק בֶ ן ִצ ּפוֹ ר מלך מואב שביקש את עצתי .פתאום נטתה י ים נ ֲחבִ יבָ ה מן הדרך ופנתה לשביל צדדי .ביקשתי ממנה לשוב לדרך ,אבל היא סירבה .הייתי אובד עצות ולכן הכיתי אותה. אבל גם אז לא צייתה לי .היא אפילו לחצה את רגלי אל קיר שעמד שם והכאיבה לי מאוד .רתחתי מזעם .כשהכיתי אותה בפעם השלישית ,רבצה תחתיה והחלה לנעור נעירות מחרידות .לבי נשבר .לבי נשבר בגלל כאבי וגם בגלל כּ ֵאבָ ּה. ואז קרה דבר מופלא ,דבר שקשה להבינו .הרגשתי ֶש ֲחבִ יבָ ה מדברת אלי .היה זה כאילו אוזנַ י שומעות את דבריה. כאילו אמרה לי שלא מרוע לב נהגה כפי שנהגה ,אלא מפני שראתה משהו שאני לא ראיתי ,משהו שעלי לראות! ואז, באמת ,נפקחה עיני הסתומה ואני ראיתי שלפני עומדת דמות הדומה למלאך ,והיא חוסמת בפני את השביל! אז הבנתי שהיא — ָה ָאתוֹ ן — ראתה מה שאני — האדם — לא לחבִ יבָ ה שלי ראיתי את ראיתי! אז הבנתי שרק הודות ֲ הדמות הזאת! ואז דיברה איתי הדמות הזאת ועזרה לי לדעת מה עליי לעשות ומה אסור לי לעשות .אלה דברים קשים להבנה בגילכם .אתם עוד קטנים .כשתגדלו תלמדו עליהם .אז תבינו אותם .וכל זה קרה לי בגלל ָה ָאתוּן הנאמנה שליָ ,ה ָאתוֹ ן הנבונה שלי". ִּבלְ ָעם השתתק .הוא היה נסער. "חבִ יבָ ה ",ליטף אותה ולחש לה: לחבִ יבָ הֲ . אחר־כך נפנה ֲ "התסלחי לי?" ֲחבִ יבָ ה נָ ֲע ָרה נעירת פיוס. “היא מבינה מה שאמרת ",אמרנו לבִ לְ ָעם. "חי נפשי ",נשבע ִּבלְ ָעם" ,מעתה לעולם אהיה ַק ּשוּב לָ ָאתוֹ ן הנאמנה ,הנבונה שלי". בחבִ יבָ ה .הברק חזר לעיניה .היא התרוממה הסתכלנו ֲ ועמדה איתן על רגליה החזקות .מפיה בקעה נעירת שמחה. ּ ּ מכאובה .היא עלבונה ,על כןֲ .חבִ יבָ ה החלה להתגבר על החלה להיות שוב ֲחבִ יבָ ה. ועיני ִּבלְ ָעם מלאו דמעות ,גם עינו הטובה וגם עינו הסתומה. • ● אביבית חזק תלתלים מוקדש לרותם נכדי האהוב לְ ר ֶֹתם ֶּבן ַה ּׁ ְשנָ ַתיִ ם ַּתלְ ַּתלִ ים ַעד ִ ּגבְ ָע ַתיִ ם ֹאש רוֹ ְק ִדים רוֹ ְק ִדים ַעל ָהר ׁ ַּתלְ ַּתלִ ים כּ ֹה ֲחמו ִּדים לִ ְפ ָע ִמים ַה ַּתלְ ַּתלִ ים ֹאש ִמ ׁ ְש ּתוֹ לְ לִ ים ַעל ָהר ׁ ֵהם גוֹ לְ ׁ ִשים ַעל ָה ֵעינַ יִ ם ַמ ְס ִּת ִירים ֶאת ַה ּׁ ָש ַמיִ ם ִא ָּמא וְ ר ֵֹתם לַ ַּס ּ ָפר נִ ְ ּג ׁש ּו ֵהם ְמאֹד ְמאֹד ִה ְת ַר ְ ּג ׁש ּו ִא ָּמא לְ ר ֶֹתם ָּבאֹזֶן לָ ֲח ׁ ָשה יָ ָפה ַה ִּת ְס ּפ ֶֹרת ַה ֲח ָד ׁ ָשה. ●17 ציירה נורית יובל י ים נ י • יוסיפיה פורת ְ ַ“ה י ָע ְפ ִרי! רוֹ ָצה לְ ַ ׂש ֵחק ִא ִּתי ְ ּקלָ אס?" ֵ“אין לִ י זְ ַמן ַה ּיוֹ םֵ "...ה ׁ ִשיבָ ה ָע ְפ ִרי" ,א ּולַ י ●18 ָמ ָחר"... ֲ"אבָ ל זֶ ה ָמה ׁ ֶש ָא ַמ ְר ְּת ֶא ְתמוֹ ל"... ָע ְפ ִיר ִה ְמ ׁ ִשיכָה לָ רוּץַ .ה ּׁ ֶש ֶמ ׁש לָ ֲהטָה ַּב ּׁ ָש ַמיִ ם ,וְ ַה ֵ ּז ָעה ּ ָפ ׁ ְש ָטה ְּב ֻחלְ צַת ֵּבית ַה ֵּספֶר ַה ַ ּג ָּסה וְ ָדבְ ָקה לְ עוֹ ָר ּהַ ,א ְך ַרגְ לֶ ָיה ׁ ֶשל ָע ְפ ִרי ָהי ּו ַק ּלוֹ תִ .היא ִדּ ְּלגָ ה ִּב ְמ ִהירוּת ַּב ַּמ ְד ֵרגוֹ ת ,וְ ַה ַ ּילְ קוּט וּבוֹ סוֹ ָד ּה ִר ֵ ּקד ַעל ַ ּג ָּב ּה ְּב ַצ ֲהלָ ה. "סוֹ ף סוֹ ף!" ָא ְמ ָרה ַּב ֲה ָקלָ ה ֲאחוֹ ָת ּה ַה ְ ּגדוֹ לָ ה נו ִּרית"ָּ ,ככָ ה נֶ ֱעלָ ִמים ְּבלִי לְ ַה ִ ּגיד ְּכלוּם? ִה ׁ ְש ַּת ַ ּג ְע ְּת? ַא ְּת יוֹ ַד ַעת ַּכ ָּמה ָדּ ַאגְ ִּתי?" ֵה ִט ָיחה ָּב ּה ְּבכַ ַעס"ֵ .איפֹה ָהיִ ית?" ֵּ "בינְ ַתיִ ם ֲאנִ י לֹא ְמגַ ָ ּלה!"ָ ,א ְמ ָרה, וְ לֹא ֵה ִס ָירה ֶאת ַה ִּתיק ֵמ ַעל ְּכ ֵת ֶפ ָיה. "לֹא ְמגַ ָ ּלה?" ,הוֹ כִ ָיחה אוֹ ָת ּה נו ִּרית"ַ ,א ְּת ַרק ַּבת ַא ַחת ֶע ְ ׂש ֵרה!". יש ָירה ָע ְפ ִרי ַמ ָּבט ָ“אז ָמה?"ֵ ,ה ׁ ִ ְ אֶל ֲאחוֹ ָת ּהְּ , "ב ַע ְצ ֵמך ָא ַמ ְר ְּת ׁ ֶש ֲאנִ י ְ יַ לְ דָּה נְ בוֹ נָ הָ ,זא ִּת ְצ ָט ְרִיכ לִ ְסמֹך ציירה נורית יובל ָעלַ י" ,הוֹ ִס ָיפה ִּבנְ ִח ׁישוּת. "טוֹ ב" ,נִ כְ נְ ָעה נו ִּרית ו ָּמ ׁ ְשכָ ה ִּבכְ ֵת ֶפ ָיה"ִ ,אם ַא ְּת אוֹ ֶמ ֶרת"... ְּב ֶמ ׁ ֶש ְך ָּכל ַה ּׁ ָשבו ַּע ָע ְפ ִרי ִה ִ ּג ָיעה ַה ַּביְ ָתה ְּב ׁ ָשעוֹ ת ְמ ֻא ָחרוֹ ת, וְ ֶאת סוֹ ָד ּה ִה ְמ ׁ ִשיכָ ה לִ נְ צֹר. יוֹ ם ׁ ִש ּׁ ִשי ִה ִ ּג ַיע" .סוֹ ף סוֹ ף נֵ ַדע ָמה ַא ְּת ַמ ְח ִּב ָיא ׁה ָשם ַּב ִּתיק ׁ ֶש ַא ְּת ִמ ְס ּתוֹ בֶ בֶ ת ִא ּתוֹ ָּכל ַה ּיוֹ ם"ָ ,א ְמ ָרה נו ִּרית ְּכ ׁ ֶש ּׁ ְש ֵּת ֶיהן ָחזְ ר ּו ַּב ָ ּצ ֳה ַריִ ם ִמ ֵּבית ַה ֵּס ֶפר. ַ“רק ַא ֲח ֵרי ׁ ֶש ִא ָּמא ַּת ִ ּג ַיע"ַ ,ה ּׁ ִשיבָ ה ָע ְפ ִרי. ִ“היא ְּת ַא ֵחר ַה ּיוֹ ם .לֹא ָר ִאית ַּבוַ ְוט ְס ַא ּפ?" ַ"דּ וְ ָקא ַה ּיוֹ ם?"ָ ,ע ְפ ִרי ָהיְ ָתה ְמ ֻאכְ זֶ בֶ ת. ּ ּ ּכָל ַא ַחר ַה ָ ּצ ֳה ַריִם ִה ְמ ִּתינָה ָע ְפ ִרי ְּב ִצ ּ ִפיָה לְ ִא ָּמאִ .היא ְכבָ ר ֵהכִ ינָה ֶאת ׁ ִשעו ֵּרי ַה ַּביִ תֶ ,ה ְחזִ ָירה לִ ְמקוֹ ָמם ֶאת ַה ְּבגָ ִדים וְ ֶאת ַה ְּס ָפ ִרים ׁ ֶש ָהי ּו ְמ ֻפ ָ ּז ִרים ַּב ֲח ָד ִריםִ ,היא ִה ְת ַק ְּל ָחה וְ ֶה ְחלִ ָיפה ֶאת ִּבגְ ֵדי ֵּבית ַה ֵּס ֶפר ִּבבְ גָ ִדים נְ ִק ִ ּיים ,וַ ֲא ִפ ּל ּו ִה ְס ּ ִפ ָיקה לִ ְצ ּפוֹ ת ַּב ֶּטלֶ וִ יזְ יָ ה .וְ ִא ָּמא ֲע ַדיִן לֹא ׁ ָשבָ ה. וְ ָאז נִ ְפ ְּת ָחה ַה ֶדּ לֶ ת"ִ .א ָּמא!"ָ ,ק ְפ ָצה ָעלֶ ָיה ָע ְפ ִרי ְּב ִ ׂש ְמ ָחה, ַּ"כ ּמָה ִח ִּכ ִיתי לָ ְך!"ַ ,א ְך ִא ָּמ ּה לֹא נִ ְר ֲא ָתה ְ ׂש ֵמחָה ְּכלָל ּוכְ לָ ל. ִ"עזְ בִ י אוֹ ִתי!"ֵ ,הגִ יבָ ה ְּבק ֶֹצר רו ַּח"ֵ ,אין לִ י כּ וֹ ַח לִ כְ לוּם!"ָּ .כ ְך ָא ְמ ָרהּ ָ ,ג ְר ָרה ַרגְ לֶ ָיה ֶאל ַה ִּמ ָּטה וְ נִ ׁ ְש ְּכבָ ה ָעלֶ ָיהֻ ,מ ֶּת ׁ ֶשת. ֶרגַע ָאר ְֹך יָ ׁ ְשבָה ָע ְפ ִיר לְ יַד ִא ָּמ ּה'ַ .א ֲח ֵר י ׁ ֶש ִּת ְר ִאי ָמה אתי לָ ְך'ָ ,ר ְצ ָתה לְ ַה ִ ּגיד'ְּ ,כבָ ר לֹא ִּת ְהיִ י ּכָל ָּכ ְך ֲעיֵ ָפה!'ַ ,א ְך ֵהבֵ ִ ִהיא ָּבלְ ָעה ֶאת ֻר ָ ּק ּה וְ ׁ ָש ְת ָקה. לִ ְק ַראת ֶע ֶרב נִ כְ נְ ָסה ָע ְפ ִרי לַ ִּמ ְט ָּבחַ .על ַה ִּכ ַיריִם ָע ַמד ִסיר ֲענָק ּובְ תוֹ כוֹ ְמ ַרק עוֹ ף ַמ ְה ִּביל ׁ ֶש ַּכדּ וּרֵי ָּב ׂשָר ָצפ ּו ּבוֹ ,וְ ַעל ַה ּׁ ֻשלְ חָן נִ ְ ּצבָה ַק ֲערַת ַה ָּסלָ טֲ ,ארוּחַת ַה ּׁ ַש ָּב ׁת ֶש ֵהכִ ינָה ָה ֵאם לִ בְ נוֹ ֶת ָיה. ָ“ע ְפ ִריָ ,מה ָר ִצית לְ ַה ִ ּגיד לִ י?" ְּ“כלוּם!" ֵה ׁ ִשיבָ ה ָע ְפ ִרי ְּבכַ ַעס. ַה ִּמ ִּלים ׁשֶל ִא ָּמ ּה ֲע ַדִןי ִהכּ ּו ְּכמוֹ ֶאגְ רוֹ ִפים ְּבתוֹ ְך ִּב ְטנָ ּהָ .ה ֵאם ִה ִּב ָיטה ָּב ּה"ֲ .אנִי ֶּב ֱאמֶת ִמ ְצ ַט ֶע ֶרתָ ,ע ְפ ִרי, ַּב ִּמ ְס ָעדָה ָהיָה ָעמ ּוס ְמאוֹ ד ַה ּיוֹ ם וְ ָהיִ ִיתי ּכָל ָּכ ְך ֲעיֵ ָפה"ָ .ע ְפ ִרי ִח ׁ ְש ָק ּה ֶא ת ְ ׂש ָפ ֶת ָיה וְ לֹא ָענְ ָתה. ָ“ע ְפ ִר ִיקי"ִ ,א ָּמ ּה ִה ְת ָק ְרבָ ה ֵאלֶ ָיה וְ לִ ְּטפָה ֶא ת ְ ׂש ָע ָר ּה ְּבר ְֹ.ך ֵר ַיח ׁ ֶשל ְמ ַרק עוֹ ף ָדּ בַק ְּביָ ֶד ָיה ָה ֲא ֻד ּמוֹ ת וְ ַה ְּמ ֻצ ָ ּלקוֹ ת. ָ“ר ִצ ִיתי ...לָ ֵתת לָ ְך ַמ ּׁ ֶשהוּ"ָ ,א ְמ ָרה ָע ְפ ִרי לְ בַ ּסוֹ ף. ֲ“אנִ י יְ כוֹ לָ ה לְ ַק ֵּבל ֶאת ַה ַ'מ ּׁ ֶשהוּ' ַה ֶ ּזה ַעכְ ׁ ָשו?" ָע ְפ ִרי לֹא ָענְ ָתה ִמ ָ ּידִ .היא ִה ׁ ְש ּ ִפילָ ה ֶאת ֵעינֶ ָיה וְ ָר ֲא ָתה ֶאת ַרגְ לֵ י ִא ָּמ ּה ַה ְ ּנפוּחוֹ ת ֵמ ֲע ִמ ָידה ְמ ֻר ָּבהְּ . “ב ֵס ֶדר"ִ ,ה ְת ַר ְ ּצ ָתה. “זֶה ִּב ׁ ְשבִ ילֵ ְ,ך ִא ָּמא!"ָ ,א ְמרָה ַּכ ֲא ׁ ֶשר ָחזְ רָה ַּכ ֲעבֹר ַדּ ּקוֹ ת ֲא ָחדוֹ ת וְ נוֹ ְפ ָפה מוּל ֵעינֶ ָיה ַה ִּמ ׁ ְש ָּתאוֹ ת ׁ ֶשל ִא ָּמ ּה ִּב ׁ ְש ָטרוֹ ת ֶּכ ֶסף ְמ ַר ׁ ְש ְר ׁ ִשים. "ְ ׁ 200ש ָקלִ ים?!" ּ “נָ ַת ִּתי ׁ ִשעו ִּרים ּ ְפ ָר ִט ִיים לְ נ ַֹעם וְ לִ ְמ ִא ָירה ,יְ לָ ִדים ֵמ ַה ִּכ ָּתה, ַה ּמוֹ ָרה ִצ ּלָה ִּב ְ ּק ׁשָה ִמ ֶּמ ִ ּני"ָ ,א ְמ ָרה ו ָּמ ְתחָה אֶת ָחזָ ּה ְּבגַ ֲאוָ ה. "יִ ְהי ּו לִ י עוֹ ד ַה ְר ּבֵה ַּתלְ ִמ ִידים ,וְ ַא ְּת לֹא ִּת ְצ ָט ְרכִי לַ ֲעבֹד יוֹ ֵתר ֹאתי!". ַּב ִּמ ְס ָע ָדה ַה ַּמגְ ִעילָ ה ַה ּז ִ ּ ָ"ע ְפ ִר ִיקי ,יַ לְ ָדּ ה נְ בוֹ נָ ה ו ְּמתו ָּקה ׁ ֶש ִלי"ִ ,א ָּמ ּה ִח ְּב ָקה אוֹ ָת ּה ָחזָ ק ָחזָ ק וְ הוֹ ִס ָיפ ׁה ְש ֵּתי נְ ׁ ִשיקוֹ ת ַעל ַה ְּל ָחיַ יִ םָ .ע ְפ ִרי ִה ְת ַּכ ְר ְּבלָ ה ִּבזְ רוֹ עוֹ ֶת ָיה ׁשֶל ִא ָּמ ּה וְ ֵןה ָע ְטפ ּו אוֹ ָת ּה ְּכמוֹ ְ ׂש ִמיכָה ַר ָּכה ו ְּמלַ ֶּט ֶפת. י ים נ אירית וייסמן מינקוביץ ַמה ָצ ִר ְ יך ׁ ֶש ַה ּ ֹב ֶקר ִי ְז ַרח? • ַמה ָצ ִר ְ יך ׁ ֶש ַה ּ ֹב ֶקר יִ זְ ַרח? ְדּ בָ ִרים ְק ַט ִ ּנים ׁ ֶש ָאסוּר ׁ ֶש ִ ּנ ׁ ְש ַּכח: ִח ּבוּק ָ ּגדוֹ ל ִמ ָכּל ַה ֵ ּלב, ּונְ ׁ ִש ָיקה ִמ ּמי ׁ ֶשאוֹ ָתנ ּו אוֹ ֵהב. ִח ּיו ְּך ָר ָחב ַעל ַה ּ ָפנִ ים, ו ִּמ ָ ּלה טוֹ בָ ה ׁ ֶש ְּת ַפ ֵ ּזר ֲענָ נִ ים. ַמה ָצ ִר ְ יך ׁ ֶש ַה ּב ֶֹקר יָ ִאיר? ַמ ֲע ִ ׂשים ׁ ֶשאוֹ ָתם יְ כוֹ לִ ים לְ ַהבְ ִהיר: ִאם ִמ ִּלים ָרעוֹ ת נְ גָ ֵר ׁש, ּובְ ִּמלִ ים טוֹ בוֹ ת נְ ַר ֵ ּג ׁש. נַ ְת ִחיל ֶאת ַה ּיוֹ ם ְּב ֵ ּל ב ָ ׂש ֵמ ַח, וְ כָ ְך ֶאת ַה ַ ּק ְדרוּת נְ נַ ֵ ּצ ַח. ַמה ָצ ִר ְ יך ׁ ֶש ַה ּ ֹב ֶקר יִ נְ ַעם? נֶ ֱהנֶ ה ִמ ְ ּדבָ ִרים ׁ ֶש ַ ּק ָ ּי ִמים ָּבעוֹ לָ ם: ֵר ַיח ׁ ֶשל ֶ ּג ׁ ֶשםִ ,צ ּיוּץ ִצ ּפוֹ ִרים. רו ַּח ׁשוֹ ֶר ֶקתְ ּ ,פ ָר ִחים ּפוֹ ְר ִחים. קוֹ לוֹ ת ׁ ֶשל ַּביִ ת ִמ ְתעוֹ ֵרר. ִח ּיו ְּך ׁ ֶשל יֶ לֶ ד ,קוֹ ל ִּתינוֹ ק ְמגַ ְר ֵ ּגר. ַה ְדּ בָ ִרים ַה ְ ּק ַט ִ ּנים ׁ ֶש ֲאנִי לִ ְראוֹ ת ּבוֹ ֵחר ציירה נורית יובל ֲא ִני אוֹ ֵהב ְל ַק ׁ ְש ֵק ׁש ֲאנִ י אוֹ ֵהב לְ ַק ׁ ְש ֵק ׁש ו ֵּמ ַה ִ ּק ׁ ְשקו ּׁש ָּכל ּ ַפ ַעם ִמ ְת ַר ֵ ּג ׁש. ִּכי ָּכל ַמ ׁה ֶש ֲאנִי ְמ ַד ְמיֵן וְ רוֹ ֶצה, ַּב ִ ּק ׁ ְשקו ּׁש ֲאנִ י ָּת ִמיד מוֹ ֵצא. ְמכוֹ נִ ית וַ ֲאוִ ירוֹ ן, ֳאנִ ָ ּיה ו ְּט ַר ְקטוֹ רוֹ ן. וְ ִאם ֲאנִ י רוֹ ֶצה לִ ְפ ּ ֹג ׁש ְּב ּקוֹ ֵסם, ֶאת ָה ֵעינַ יִם ֲאנִ י לֹא עוֹ ֵצם. ַּב ִ ּק ׁ ְשקו ּׁש הוּא מוֹ ִפ ַיע ֵּבין ַה ְ ּצבָ ִעים, אוֹ ֵחז ְּביָ דוֹ ְּב ׁ ּ ַש ְרבִ יט ַה ְ ּק ָס ִמים. לַ ַּמ ָּסע אוֹ ִתי לוֹ ֵק ַח, ַעל ח ּו ׁט ֶש ׁל ֶש ֶמ ׁש וזְ נָב יָ ֵר ַח. ְּב ַר ֲחבֵ י ַה ִ ּק ׁ ְשקו ּׁש ֵּבין ָּכל ַה ְ ּצבָ ִעים, ַעל ָה ַדף ׁ ֶש ִ ּצ ַ ּי ְר ִּתיֵּ ,בין חו ִּטים וְ ִע ּג ּולִ ים. וְ ַרק ִמ ׁי ֶשיוֹ ֵד ַע לְ ַה ְמ ִציא וְ לַ ְחלֹם, יָ כול ֶאת ָּכל זֶה לְ ַק ׁ ְש ֵק ׁש וְ לִ ְרקֹם. ●19 י ים נ י • צילה דגון מ ●20 די ערב ,קצת לפני החושך ,כשצבע השמיים הופך לסגול בהיר ,ואחרי כן לכהה ולשחור ממש, מתעוררת מלכת הלילה ,מפהקת פיהוק קטן מלכותי, מותחת את זרועותיה לימין ולשמאל ולוקחת את צעיף היום הדק והשקוף ,מניפה אותו מעלה ומטה ,הלוך ושוב וגם לצדדים ואז פורשת אותו עד שהיא מצליחה לכסות בו את כיפת השמיים .ומבעד לצעיף השקוף מתגלים צבעים חדשים וכהים. 'עוד מעט יהיה הלילה מוכן' ,לוחשת לעצמה מלכת הלילה ,בכל סוף יום כשהערב גולש וקרב ושוב ,היא מוכנה ללטף את כל העולם סביב. בכול ערב ,נוטלת מלכת הלילה בידה האחת את פנס המאורות ובידה השנייה מפלסת לעצמה דרך בנתיבי השמיים ,בפסיעות רכות וקטנות על גבי הצעיף השקוף. עכשיו הכול מוכן להדליק את הפנסים ,להאיר את השמיים באורות הכוכבים. כך מרחפת מלכת הלילה מכוכב לכוכב ומדליקה אותם זה אחר זה. אם תתבוננו היטב בשמיים ותבחינו בצבעים ההופכים מכחולים לסגולים ולשחורים ,תראו שאחרי ה־'כלום', בתחילת החשיכה ,פתאום אי־שם ,גבוה למעלה נדלק לו אור ראשון של כוכב אחד ואחריו עוד אחד ועוד אחד עד שהשמיים נזרעים בהמוני כוכבים דולקים ,נוצצים ,קורצים, מרצדים ומאירים ,שהדליקה מלכת הלילה. אחרי שגמרה להדליק את כל הכוכבים ,מתיישבת לה מלכת הלילה על הירח .פעם לירח צורה של מיטה עגולה ענקית ,שנראית קטנה מרחוק ,ופעם צורתו ערסל להתכרבל בתוכו .ומשם ,מהשמיים ,מתוך האור הכי חזק של הלילה, מהירח ,מתבוננת מלכת הלילה ורואה למטה את הכול ,כן ה־כ־ו־ל. היא רואה אנשים ממהרים הביתה לילדים שלהם ,וגם ילדים שרוצים עוד קצת להישאר במגרש המשחקים .היא מציצה לתוך הבתים ,לתוך החדרים .רואה ילדים משחקים, צוחקים או בוכים ,רבים ומתפייסים ,אוכלים ,שותים ומתרחצים ,מבלגנים את החדר או מסדרים ,עוזרים או לא, כועסים וצוחקים ,עצובים או שמחים. את כולם רואה מלכת הלילה ושואלת את עצמה — למי ,למי צריך לעזור הלילה להירדם? למי לעזור להיכנס לארץ החלומות? את מי יש ללמד לסלוח? את מי יש ללמד לשכוח? למי לשלוח חיוכים וחיבוקים? למי צריך לשלוח ליטופים?. מציצה מלכת הלילה אל תוך הבתים ,אל תוך החדרים ועד שתחליט למי לעזור ,היא נותנת לילדים לגמור לאכול ולהתרחץ ,ועוד קצת להתפנק עד שנעשה ממש שקט בבתים .עכשיו מחפשת מלכת הלילה את הילדים שלא מצליחים להירדם .את הילדים שזוחלות להם בראש מחשבות מפחידות ,את הילדים שרוצים אולי עוד חיבוק ונשיקה. לאט ובשקט נכנסת מלכת הלילה לחדרים של הילדים. יש לה סולם קסמים ארוך ,עשוי קרן של אור שיורדת מהירח ועד החלון .היא גולשת על קרן האור ,אל החדר פנימה ומפיצה טיפות אור המרקידות צללים על הכתלים, והצללים הם הקסמים של מלכת הלילה המגרשים את כל הדברים המפחידים את הילדים. מלכת הלילה היא האימא של כל הכוכבים ,היא אומרת להם מתי לדלוק ומתי להיכבות .וכל הכוכבים שבשמיים הם בעצם משאלות וחלומות של ילדים וילדות. והנה ,לילה אחד ,הציצה מלכת הלילה לתוך חדר של ילדה בוכייה .בשקט בשקט בכתה הילדה ומלכת הלילה החליטה לשלוח אליה את כוכבת החלומות שתישאר עם הילדה עד שתירדם. כוכבת החלומות גלשה על קרן אור זוהרת והתיישבה על שפת המיטה של הילדה הבוכייה ,אספה את הדמעות הרטובות מלחייה ,ייבשה אותן ,נשקה לה נשיקת 'לילה טוב, והזמינה אותה אל עולם החלומות. התיישבה הילדה בשקערורית של כוכבת החלומות שהייתה רכה כמו הבטן של אימא והיא עטפה אותה בקרני האור שלה וגלש איתה מבעד לחלון אל תוך החלום ,ולחשה לה באוזן שאלה ,בלי מילים שרק ילדים שחולמים שומעים: את רוצה להגיע לארץ חלומות האושר והצחוק? שאלה הילדה את כוכבת החלומות" :איך נראית ארץ האושר והצחוק?" 'נעוף ונראה' מלמלה באוזניה כוכבת החלומות והושיבה אותה על קרן האור שתיקח אותם לארץ האושר והצחוק. י ים נ ו־פ־ת־או־ם הם פגשו ילד עם פנים עצובות ועם המון דמעות מסתובב ומחפש את ארץ הצחוק והאושר .כוכבת החלומות הזמינה גם את הילד העצוב להצטרף אליהם, לבקר בארץ האושר והצחוק. והילדה ,זזה קצת הצידה ,ופינתה מקום לילד העצוב שהתיישב לידה .כוכבת החלומות חיבקה גם את הילד, והילדה ניגבה לו את הדמעות ,עד שהיא הרגישה פתאום טוב יותר ,כאילו שעם הדמעות של הילד העצוב ,שהתייבשו, חלפה לה העצבות שלה ,והיא כבר לא זכרה למה בעצם היה לה עצוב ,כי היא ראתה שלילד היה הרבה יותר עצוב מאשר לה אבל לאט לאט הוא חייך אליה ושמח לבקר בארץ האושר והצחוק. אבל פתאום ,הילדה התגעגעה מאד לבית שלה ,למיטה שלה לדובי שלה שבטח מחפש אותה ושואל להיכן היא נעלמה .ביקשה הילדה מכוכבת החלומות שתחזיר אותה הביתה ומוטב שתיקח את הילד העצוב לארץ חלומות האושר והצחוק. וכוכבת החלומות ,חייכה חיוך קטן חלומי וגלשה עם הילדה על קרן האור הסולמית והכניסה אותה דרך החלון ישר לתוך המיטה שלה .הילדה הניחה את הראש על הכרית וכוכבת החלומות כיסתה אותה בשמיכה וראתה את הדובי מחייך בהקלה כששבה הילדה לשכב לצידו במיטה ,והילדה עוד הספיקה לראות שגם הילד העצוב, שהיא מחתה לו את הדמעות ,מחייך אליה חיוך מתוק עם טיפת אושר שקרנה ממנו ,אפילו עוד לפני שהגיע לארץ חלומות האושר והצחוק. ומתוך השינה ,מתוך החלום ,חיבקה הילדה חזק את הדובי שלה ולשניהם נקשרו חיוכי אושר מתוך החלום . שושנה אידל ַקן יוֹ ִנים • ַה ּיוֹ נָה ּפוֹ ֶר ֶ ׂשת ָּכנָ ף, ַּב ָ ּגן ְמ ַח ּ ֶפ ֶ ׂשת ָענָ ף, ַמ ְת ִאים לְ ֵקן נֶ ְח ָמד ו ֵּמגֵ ן, לָ ּה ּולְ גוֹ זָ לֶ ָיה, ׁ ֶש ֶמ ׁש וָ ֵצל ֵמ ָעלֶ ָיה. ּב ֶֹקר וָ ֶע ֶרב קוֹ ֵראת ַה ּיוֹ נָה לַ יוֹ ן ׁ ְשמוֹ ר ִא ִּתי יַ ַחד ֶאת ַה ֵ ּקן ַה ָ ּקטוֹ ן, וְ הוּא ִמ ְס ַּת ֵּכל ָסבִ יב, ֹאש ּה, ו ְּמ ַח ֵּבק ֶאת ר ׁ ָ גוֹ זָ ל יָ בוֹ א ַּב ָאבִ יב. ׁשוּבְּ ,ב ִ ׂש ְמ ָחה ֲח ָד ׁ ָשה ִהיא ֵאלָ יו ַמ ִּב ָיטה ְּב ִח ָּבה, ַּב ֵקן ַה ָּבנוּי יוֹ ׁ ֶשבֶ תְ ,מ ַח ָּכה. עוֹ ד זְ ָר ִדים, עוֹ ד זֵ ְרעוֹ נִ ים ַה ּזוּג אוֹ ְס ִפים ●21 ציירה נורית יובל י ים נ מיכאל רייך • ֹאש ֵּב ָיצה ר ׁ ִּב ׁ ְשכ ּונָ ֵתנ ּו גַ ר יֶ לֶ ד ָקטֹן וְ נָ בוֹ ן — ׁ ָש ֵקט ׁ ֶש ְּכמוֹ תוֹ לֹא ִּת ְמ ָצא, ֲאבָ ל ֲחבֵ ָריו ַה ְ ּילָ ִדיםַ ,מה ֲחבָ ל, ֹאש ֵּב ָיצה". ִּכ ּנוּה ּו ְּבקוֹ ל“ :ר ׁ ית־ה ֶּס ֶפר ִהגְ ִדּ יל ּו ֲעשׂ וֹ ת ְּב ַה ְפ ָסקוֹ ת ֵּב ַ ְּבלִ גְ לוּגִּ ,ב ְמ ׁ ִשיכַ ת ַה ֻחלְ ָצה, ֵעת ּ ָפנָ ה לַ ּמוֹ ָרה ,נִ ְ ּצל ּו ִ“הזְ ַ ּד ְּמנוּת": ְ‘ס ַת ֵ ּלק ,יָ א ַמלְ ׁ ָשן ,רֹאש ֵּב ָיצה!’. ַרק ַא ָּבא ִה ְס ִּביר וְ נִ ָּסה לְ ַה ְרגִ ַיע “ת ְת ַע ֵ ּלם ִמ ּׁ ְשטוּיוֹ ת יְ לָ ִדים, ִּ ֲהלֹא עוֹ ד יַ ֲח ִּכימוִּ ,מן ַה ְּס ָתם ָאז יָ בִ ינ ּו ָמה ֶע ְר ָּכ ּה ׁ ֶשל ְ ּגבו ָּרה ַעל ְק ָטנִ ים". ִה ְק ׁ ִשיב ַה ֶ ּילֶ ד ,לֹא נִ ְרגַ ע ְּכלָ ל ּוכְ לָ ל, ֹאש ֵּב ָיצה", ִּכי לֹא ּ ָפג ִּכ ּנוּיוֹ “ :ר ׁ ח ֶֹרף חוֹ לֵ ףַ ,קיִ ץ ַמ ִ ּג ַיע, וְ הוּא ַעד ַצ ָוּאר — ַּב ִּב ָ ּצה. ציירה נורית יובל ּובַ ַ ּליְ לָ ה ַּב ַ ּליְ לָ ה ַמ ְר ִטיבוֹ ת ַה ְדּ ָמעוֹ ת לְ ָחיַ יִ םָּ ,כ ִרית ו ַּמ ָ ּצע, ְּב ֵאין לוֹ מוֹ ׁ ִש ַיע וְ כָ ל עוֹ ד לִ כְ ֵת ָפיו ֹאש ֵּב ָיצה. ְמ ֻח ָּבר ְּב ָה ָדר ר ׁ ָּככָ ה זֶה ְּכ ׁ ֶש ֵ ּי ׁש ֲחבֵ ִרים ַּב ִּכ ָּתה ַה ְּמבַ ְ ּק ׁ ִשים ַרק לִ לְ עֹג וְ לִ ְצחֹק “ח ַ ּל ׁ ְשלו ּׁש" ַהנוֹ ׁ ֵש ְך ְ ׂש ָפ ָתיו ַעל ֶח ׁ ְש ּבוֹ ן ַ ְצ ַפ ְר ְד ִעים ְמלֹא ִּב ְטנוֹ וְ רֹק. ִטיבָ ׁם ֶשל זְ ָמנִ ים לַ ֲעבֹר וְ לַ ֲחלֹף, ּובָ גַ ר ִע ָּמם זֶה ַה ַ ּנ ַער ֹאש ֵּב ָיצה" לוֹ ֵטף ּ ָפ ַד ְח ּתוֹ לֹא עוֹ ד “ר ׁ ְּכמוֹ נִ ְמלַ ט ַה ִּכ ּנוּי ֶאל ַה ַ ּי ַער. ●22 ֹאש ֵּב ָיצה" הוּא ְּכבָ ר ֶ ּגבֶ ר וְ זֶ ׁה ֶש ֻּכ ָ ּנה “ר ׁ ִעם ָּבנוֹ ת אוֹ זֵ ר א ֶֹמץ לָ לֶ כֶ ת וְ ִאם יִ ׁ ּ ָש ֵאל ַעל נְ ֻק ַדּ ת ַה ֵח ׁן ֶש ְּבגוּפוֹ — ישה“ :זוֹ ַצ ֶ ּל ֶקת". הוּא יִ ְרמֹז ִּבלְ ִח ׁ ָ י ים נ משה שפריר סיגל מגן ׁ ִשיר ִל ָיל ִדים ְּכ ָבר ְ ּגדוֹ ִלים ִצ ּי ּור ָּכל ַה ְ ּז ַמן ְמ ֻא ּׁ ָשר ְּב ֶחלְ קוֹ ָּכאן ַה ָ ּצב, ף־פ ַעם ֵאינוֹ ֻמ ְד ָאג ֵמ ַה ַּמ ָ ּצב, הוּא ַא ּ ַ ִּכי יֵ ׁש לוֹ קוֹ ַרת־ ַ ּגג ְמגִ ּנָה ַעל ַה ַ ּגב, ִעם ֵּביתוֹ הוּא הוֹ לֵ ְך וְ ָת ִמיד הוּא ַ ּגם ׁ ָשב. ְּכ ׁ ֶש ֲאנִי כּ וֹ ֶע ֶסת אוֹ ְּכ ׁ ֶש ֵ ּי ׁש לִ י חֹם, ֲאנִי ְמ ַצ ֶ ּי ֶרת ְּב ֶצבַ ע ָאדֹם. ְּכ ׁ ֶש ֲאנִ ׁישוֹ ַמ ַעת ְצחוֹ ק ׁ ֶשל ִּתינוֹ ק ֲאנִ י ְמ ַצ ֶ ּי ֶרת ְּב ֶצבַ ע יָ רֹק. לֹא ֲחבָ ל ַעל ָ ּג ָמ ׁל ֶש ִּלינֹק ְּכבַ ר נִ גְ ַמל? ב־אם כּ ֹה ָּב ִריא הוּא ִּבכְ לָ ל. ִּכי ֲה ֵרי ֲחלֵ ֵ אקה וְ ַה ִא ְם ַה ָדּ בָ ר לֹא ִאכְ ּ ַפת לַ ְ ּגבֶ ֶרת נָ ָ ִאם ַה ֵּבן ַה ָ ּצ ִעיר ֵאינוֹ ָּבא לִ ינִ ָיקה? ּוכְ ׁ ֶש ָּבא לִ י לִ ְצחוֹ ק ְצחוֹ ק ִמ ְת ַ ּגלְ ֵ ּגל, ַה ִ ּצ ּי ּו ׁר ֶש ִּלי ּ ִפ ְתאוֹ ם ִמ ְת ַּבלְ ֵּבל ו ְּצבָ ִעים ֲא ֵח ִרים קוֹ ְפ ִצים לַ ִ ּצ ּיוּר — עוֹ ִ ׂשים ַמ ּׁ ֶשה ּו ׁשוֹ בָ ב אוֹ ָאסוּר. ַה ִאם זֶ הֶּ ,ב ֱא ֶמת ,כּ ֹה ָח ׁשוּב לַ ָחתוּל ִאם ַה ֶּכלֶ ב יִ נְ ַּבח ַעל ִּתינוֹ ק ׁ ֶש ַּב ּלוּל? ֲאבָ ל ִאם ַעל ַ ּג ּבוֹ יִ זְ ַחל לוֹ ׁ ַש ְּבלוּל הוּא יִ כְ ַעס — ְּכבָ ר נִ ָ ּקה ֶאת ַע ְצמוֹ ִמ ִּלכְ לו ְּך! ְמ ַח ְ ּיכִ ים ֵאלַ י ,וְ קוֹ ְר ִצים לִ י ְק ִר ָיצה, ַעד ׁ ֶש ֲאנִ י ַמ ָּמ ׁש ְמ ֻר ָ ּצה... • ●23 ציירה נורית יובל י ים נ • רות ריכטר א ●24 ימא שלי הייתה אומרת ששום דבר לא מצליח לה בחורף ,והכי טוב לחכות לאביב או לקיץ ,כי אז כל דבר יוצא קצת יותר טוב .אבל היא מתה בחורף ,ולא חיכתה עד שיבוא האביב ויציל אותה .לפעמים אני חושב שאם היא הייתה מתאפקת רק עוד קצת ,רק עוד טיפ־טיפה ,אולי לא הייתה מתה לנו ככה פתאום ועולה לשמיים ,ואני לא הייתי צריך להיות פה ,במוסד של נעמי. אני דווקא לא ממש סובל כאן במוסד ,אפילו שאף אחד חוץ מסבתא שלי לא בא לבקר אותי .אבל לבית הספר אני לא אוהב ללכת כי משעמם לי שם. כל הזמן אני עושה למורה דורית תנועה של כן־כן־כן עם הראש כאילו שאני מקשיב ,אבל אני לא .אני רק חולם שם על כל מיני דברים וחושב את המחשבות שלי. ואולי בגלל האביב התינוק הזה החלטתי דווקא היום להגיד שלום לאישה הגדולה שעוברת כל בוקר ציירה נורית יובל על ידי כשאני מחכה לאוטובוס של החינוך המיוחד .היא תמיד ממהרת ,האישה הזאת ,והיא בכלל לא רואה אותי .אולי בגלל שאני לא חשוב בכלל ,ואולי בגלל שאני סתם משהו שעומד בדרך שלה כמו עמוד חשמל או עץ ברחוב. ואולי היא לא רואה אותי בגלל שהיא נורא גדולה ואני נורא קטן? כשאני מסתכל עליה ,אני רואה בהתחלה רק את הכפתור הנמוך של המעיל שלה ,ורק אחר־כך ,כשהמבט שלי ממשיך לטפס ,והצוואר כבר מתוח וכמעט תפוס ,אני יכול לראות את הצבע החום של העיניים שלה ,שאף פעם לא צוחקות .אבל היום מגיע האביב ,ובגללו אני אסתכל לה ישר לתוך הפנים .כן ,באמת ,ממש מקרוב ...ואולי אפילו יהיה לי אומץ להגיד לה שלום בקול רם ולחייך כאילו שאני מכיר אותה הרבה שנים .אולי היום היא תראה אותי ,ואפילו תזמין אותי הביתה לשחק עם הילדים שלה .ואולי אין לה ילדים? אולי היא תסכים לקחת אותי אליה לתמיד? כן .את החלום הזה אני הכי־הכי־הכי אוהב בעולם. הרוח דוקרת לי בעיניים ,אבל אני לא שם לב כי אני עסוק מאוד עכשיו .אני עסוק ֵּבלְ ַחכּ וֹ ת .גם השרירים שלי מחכים אתי ,ואני מרגיש כאבים ברגליים ובידיים כמו תמיד כשאני מתרגש. מרחוק אני שומע את העקבים שלה דופקים תוק־תוק־ תוק כמו תוף על המדרכה ,ואחרי כמה שניות אני רואה אותה מרחוק ,ממהרת כמו תמיד .בשקט אני הולך לקראתה .היא חייבת היום לראות אותי! היא חייבת! ח־יי־ב־ת! הצעדים שלה מהירים ,והיא כמעט רצה. “שלום לך ,גיברת! מה שלומך?" אני אומר בקול קצת רועד אבל בחשיבות ,כמו גדול, ומסתכל לה ישר בעיניים. חיוך בא לה על הפנים כמו שמש שיוצאת מבין העננים בחורף“ .שלום!" היא עונה בעיניים צוחקות ,והמבט שלה רואה עכשיו בפעם הראשונה ממש־ממש את כו־לי .את הגוף ,את הפנים ,את הרגליים והידיים ואת העיניים .רגע אחד היא מתעכבת ,מחכה קצת ומסתכלת בי בסקרנות ,ואחר כך היד הרכה שלה ,שדומה קצת ליד של אימא שלי ,מלטפת במהירות את השיער שלי ,וריח של ִאימא עולה ממנה ,אבל מייד היא מסתכלת בשעון ,החיוך יורד לה מהפנים ,והיא שוכחת אותי ורצה הלאה ,הלאה... ושוב היא ממהרת ,כמעט רצה ,ונעלמת בקצה הרחוב. לאט ,כמו זקן ,אני עולה לאוטובוס .אני מרגיש שהעלבון נראה על הפנים ,והלב דופק נורא חזק .בבית הספר אני מביט כמו עיוור בלוח ,אבל אני לא שומע מה אומרת המורה דורית ,והילדים והמורות חולפים על ידי במשך היום כמו אנשים על מסך טלוויזיה מקולקלת שהשתיקו לה את הקול. רק האישה הגדולה עומדת לי ברור מול העיניים .האם ראתה אותי באמת? האם תזכור אותי מחר? אבל בערב ,כשאני שוכב במיטה ומוצץ את האגודל, שנעמי לא מרשה לי למצוץ ,אני מבין פתאום שהכול קרה רק בגלל החורף ,כי בחורף שום דבר לא מצליח באמת .ואני כבר לא כועס יותר ,כי רק אני יודע שהאביב החדש ,התינוקי, שמתחבא מאחורי השיחים ,כבר הגיע אלינו ,אפילו ששאר האנשים עוד לא רואים אותו .ואני זוכר רק את החיוך הטוב ואת היד המלטפת ,ומחכה מנומנם לבוקר הבא. י ים נ י ני יי יי ים 2015 ני נ יים • עדינה בר־אל ה סיפור מתחיל בעיר אשדוד ,שנפגעה רבות ב"צוק איתן" .ומתוך מציאות זו הוא מתפתח לסיפור על ידידות בין ילד יהודי שנפגע בפיצוץ לבין ילדה מעזה. אמנם זהו נושא די מפחיד ילדים ,ירי טילים ופציעה ,אך שטייף-שושני העלתה זאת באופן מרוכך ומתאים לקוראים צעירים .לדוגמא ,הפציעה של הילד והתחושות בעקבותיה מתוארות מנקודת מבטו לאחר שכבר החלים .כך שיש מין "הרגעת" הקורא שהכול בסדר בסופו של דבר. בימינו עם כל הטכנולוגיה והפיכת העולם לכפר קטן אחד, ילדים ,וגם מבוגרים ,כמובן ,יכולים להזיז דברים .בספר זה נעשה באמצעות רשימה בעיתון מקומי ,שכותבת עיתונאית צעירה ,וזו מגיעה לאמצעי התקשורת בניו־יורק .שטייף- שושני מעבירה כך את הדמויות ואת הקורא מאשדוד לניו־ יורק ,ומתארת את התפוח הגדול בפרטי פרטים — רחובות, מקומות ,שיט ,מסעדות ועוד .כך שמתקבל מעין סיפור־ מסעות פנימי בתוך המסגרת של סיפור החתירה לשלום בין יהודים לערבים. יש עוד סיפור שיכול לעמוד בפני עצמו ,ומשתלב היטב בספר — זהו סיפור על משפחה בה האב זונח לפתע את רעייתו וילדיו ,ונעלם לגמרי מחייהם .האם החולה ,בנה ובתה מתמודדים עם קשיים רבים ,ובזכות עוצמתם הנפשית ובזכות טוב ליבם של אנשים סביבם ,הם מצליחים להתקיים בכבוד ולהמשיך בחייהם .כאן נכנס אלמנט של מתח ,שהוא תבלין אהוב בספרות בכלל ,ובספרות ילדים בפרט ,כאשר הילד תוהה מה קרה לאביו ,היכן הוא ומתי ישוב אליו ,אם בכלל .התנהגות האב מוצגת ללא כחל ושרק ,אין "הנחות" לאב .הוא מוצג בפני הקורא הצעיר כאדם אנוכי ,שחשב רק על עצמו ולא על בני משפחתו ,וגם לאחר שהצליח כלכלית הוא לא יזם קשר עמם .גם כאשר לכאורה יש "הפי אנד" והאב שב אליהם ,נותרים בלב הקורא כעס ותמיהה עליו. עוד נושאים ריאליסטיים נשזרים בספר ,ביניהם חשיבותו של המיחזור וטרנד הצמחונות .סיפרה לי אחת הסופרות ,שמופיעה בפני תלמידים ,שאחד הילדים שאל אותה ,ספק מתלונן" :למה לא כתבת מה הם אכלו?" ובכן ,את שטייף-שושני לא ישאלו שאלה כזו .יש בספר שלל תיאורים של בגדים ,תסרוקות ,מזון ועוד ועוד ...ועוד תבלין אחד הוסיפה הסופרת לספר ,והוא הדמיון. לסיכום ,הספר כתוב היטב ,מגוון בנושאיו ,ויחד עם זאת, המבנה איתן ,לא מבלבל את הקורא ,אלא גורם לו להמשיך לקרוא בעניין עד הסוף. ●25 ציירה נורית יובל י ים נ לָ .מ ֶטס תרגמה מיידיש ועיבדה :עדינה בר־אל • ֹא־א ּלוֹ ן ן־א ּלוֹ ן ְול ַ ֵּכ ַ ַא ּלוֹ ן ֻּכ ְּלכֶ ם קוֹ ְר ִאים לִ י, ַא ְך ֵאינְ כֶ ם יוֹ ְד ִעים ֶאת ׁ ְש ִמי. ֹא־א ּלוֹ ן. ן־א ּלוֹ ן וְ ל ַ ֲאנִ י הוּא ֵּכ ַ ֹא־אנִ י. ֲאנִ י ֲאנִ י וְ ל ֲ ֹא־אנִ י וְ גַ ם ֲאנִ י. ל ֲ ֻּכ ְּלכֶ ם חוֹ ׁ ְשבִ ים ׁ ֶש ּ ֵ ׂש ַע ִרי ֲאדֹם ו ְּמ ֻתלְ ָּתל. א ּולָ ם זֶה לֹא ֵ ׂש ָער ִּבכְ לָ ל, ֹאשי יֵ ׁש ְסבָ ְך כּי ַעל ר ׁ ִ ְמ ֻפ ָּתל ו ְּמ ֻס ָּב ְך. ֻּכ ְּלכֶ ם רוֹ ִאים ֵעינַ יִ ים ׁ ְשחוֹ רוֹ ת וּבוֹ ֲערוֹ ת. ַאך ֵהן ִּבכְ לָ ל ׁשוֹ נוֹ ת. ֵעינַי ְּכ ֻח ּלוֹ ת ו ְּצ ֻה ּבוֹ ת ַּכ ֲא ׁ ֶשר ֵהן ֲעצוּמוֹ ת. ִה ֵ ּנה לָ בַ ׁ ְש ִּתי ֲחלִ ָיפה, ֲח ָד ׁ ָשה ּונְ ִק ָ ּיה. ַא ְך ִמ ָ ּיד נוֹ ְצר ּו בָ ּה י־ק ָר ִעים, ׁ ִשבְ ָעה ִק ְר ֵע ְ וְ ִא ָּמא ָאז ָּת ְפ ָרה ָּב ּה ַה ְר ֵּבה ַה ְר ֵּבה ְטלָ ִאים. וְ ִאם ֵאינְ כֶ ם ַמ ֲא ִמינִ ים לְ כָ ל ַמה ׁ ֶש ִּס ּ ַפ ְר ִּתי, ִה ֵ ּנה ַה ְק ׁ ִשיב ּו לְ ִא ִּמי, וְ תוֹ ד ּו — ָצ ַד ְק ִּתי: ַ"א ּלוֹ ן" ,אוֹ ֶמ ֶרת ִא ָּמא, ַ"א ּלוֹ ן קוֹ ְר ִאים לְ ָך. ֲאבָ ל ֵאינְ ָך ִּבכְ לָ ל ַא ּלוֹ ן. ִּכי ִמי ָר ָאה ו ִּמי ָש ַמע ַעל יֶ לֶ ד ׁ ֶש ָּכזֶ ה? את ּובִ כְ לָ ל ֵמ ַאיִן ָּב ָ לָ עוֹ לָ ם ַה ֶ ּזה? ציירה נורית יובל ִּכי ִמ ֵּבין ָּכל ַה ׁ ּ ֵש ִדים ַא ָּתה ַה ׁ ּ ֵשד ֲהכִ י ֲהכִ י... ׁ ִש ְמ ָך הוּא לֹא ַא ּלוֹ ן ן־ש ִדיםֵ ׁ ,שדוֹ ן". ַרק ֵּב ׁ ֵ פרטים על המשורר ועל השיר ●26 לוניאנסקי) נולד בשנת 1897בביאליסטוק ,שהייתה אז תחת שלטון האימפריה הרוסית .אביו היה מורה .עד גיל (מאטעס ַ המשורר היידי לָ .מ ֶטס ַ 14למד מטס ב"חדר" ,ובמקביל בבית ספר יסודי רוסי .אחר־כך שימש כשוליה של ַס ָדּ ר בבית דפוס. בשנת 1913היגר לאמריקה ,עבד בבית־חרושת לסיגריות ולמד בערב .תקופת מה לימד בבתי־ספר ביידיש .כתב שירים רבים שהתפרסמו בעיתונים שונים .הוא חלה בשחפת ושהה כמה שנים בסנטוריום .נפטר בשנת ,1929בהיותו בן 32בלבד. בשיריו למבוגרים ניכרת המלנכוליה שהייתה בו עקב מחלתו .ואילו שירתו לילדים מצטיינת בשמחת חיים ובתעלולי ילדוּת. השיר המובא כאן הוא תרגום ועיבוד של שיר הומוריסטי ביידיש ,שנתפרסם בעיתון "גרינינקע ביימעלעך" הווילנאי בשנת ,1929עת הודיע העורך שלמה באסטוֹ מסקי לקוראיו הצעירים על מותו של המשורר. במקור ביידיש הכותר הוא" :יע פיַ יוול און ניט פיַ יוול" .ובבית האחרון מתחרז שמו של פיַ יוול עם "טיַ יוול" ,שפירושו ֵשד. השיר ממש כמו נכתב בימינו על ילד ג'ינג'י שובב .הילד הדובר בשיר מבטא את ה"אני" שלו ,את הזכות להתנהג אחרת ולשבור מוסכמות .הוא "משחק" עם הקורא :אני כך ולא כך ,קשה להגדיר אותי .ובאופן כזה הוא מדגיש את ייחודו מכל האחרים. י ים נ נים י ני ים י י י י י ים • צילה דגון רוב הגיליון הנוכחי מאויר על ידי נורית יובל ,שתודות מאליפות מגיעות לה על ציוריה הנפלאים ועל תרומתה. מאיירת נפלאה אחרת שתרמה ל"מאזנים" את דיוקנאות "אבות" ספרות הילדים — א' זאב ,א' אופק ודבורה עומר — היא נורית צרפתי (להלן — נ.צ .).צילה דגון איש ּה לביא צרפתי (להלן — צ.ד ).ראיינה אותה ואת ָ (להלן — ל.צ ,).הצייר ,הפסל ומעצב התערוכות. מצורפים לראיון זה דוגמאות מציוריה של נורית צרפתי. משפחה של אמנים נורית צרפתי ,מאיירת ספרי ילדים ידועה ומוכרת ,הינה בת להורים פרטיזנים שהתחבאו בהרי יוגוסלוויה במלחמת העולם ,וחבו את שחרורם לצבא האדום ,היא ילידת הארץ והתחנכה בקיבוץ העוגן .במקביל לעיסוקה באיור היא מקיימת מפגשי אומנות עם ילדים ובני נוער .נורית נשואה ללביא ,פסל ,צייר ומעצב תערוכות והם בעלי הוצאת הספרים 'צפרא' .שלושה ילדים להם בן ושתי בנות העוסקות גם הן באומנות הציור והכתיבה .על סגנון איורה הקסום של נורית יעידו דורות של קוראים אוהדים הנהנים ממכחולה הרגיש ומיכולתה לרגש את נפשם הנפעמת של הילדים. צ.ד :.נורית ,ספרי על עצמך. נ.צ :.לפני הכול אני אימא וסבתא .המשפחה היא הדבר החשוב לי בחיים .כמובן ,אני שמחה שיש לי מקצוע שבו יכולתי לשלב את נטיותיי האומנותיות והקריירה — יחד עם גידול הילדים ,בעצם נולדתי למקצוע שקרא לי אליו .אנחנו מציירים כל החיים ,לביא בעלי ,ואנוכי. צ.ד :.מה את עושה היום? נ.צ :.היום ,בנוסף לאיור ספרים ,עיקר עבודתי היא בקיום מפגשים עם ילדים ברחבי הארץ ,כשאני מספרת ומאיירת בו זמנית ,ובעצם מדגימה לילדים איך נולד איור בתוך ספר. הדף הלבן והריק המוצג לפניהם מתמלא חיים וסיפור. הסיפור והציור נובעים מתוך מעורבות הילדים ביצירה. במהלך המפגש הם המחליטים אם הדמות המרכזית תהיה עליזה או עצובה .את הבעת הפנים אני אצייר רק לקראת סוף המפגש .קיים שילוב קסום בין דמיון ומציאות .ואם במקרה לילד המשתתף יש שם בעל משמעות כמו מעיין או דקל ,לדוגמא ,אשלב גם אותו באיור. ●27 י ים נ נ.צ :.אספר לך סיפור .באחד מספרי הילדים שאיירתי הרגשתי צורך להוסיף חתול למרות שהוא לא הופיע בטקסט .זנב החתול היה נחוץ לי בתהליך היצירה של ילד. הספר יצא לדפוס בלי החתול ,למגינת ליבי .אך למזלי, קרה לי נס חד פעמי ,בחיי היצירה שלי — בתהליך ההדפסה חלה תקלה — הציורים חזרו אלי ,ונוצרה לי הזדמנות להוסיף את החתול שמאוד התבקש .לכן ,לאותו ספר ישנן שתי גרסאות מצוירות ,אחת עם ,ואחת בלי החתול .קרה לי גם פעם שטעינו בניקוד עטיפת ספר שכבר היה בדפוס. נסענו עם חברים ועם הסופרת לבית הדפוס ,פתחנו את כל חבילות הספרים ותיקנו ב'טיפקס' את הניקוד השגוי מקמץ לפתח. ל.צ :.יוצרת כמו נורית תמיד רוצה לשנות עוד משהו ,אפילו כשהספר כבר מוכן. • צ.ד :.איך ומתי התגלה כישרונך? ל.צ :.גם אני איירתי פעם ספרי ילדים אך משנוכחתי שנורית טובה ממני ,הותרתי לה את הבמה .אני עוסק יותר ביצירות בתלת מימד ומעצב תערוכות בארץ ובעולם וכמובן שאוב לעיסוק בהוצאת הספרים שלנו ,בה משולבת הכתיבה, האיור ,העיצוב ,העריכה ,ההדפסה והשיווק. צ.ד :.נורית ,האם קרה לך שלא הסכמת לאייר ספר? נ.צ :.לא הרבה ,אבל זה קרה ,בעיקר אם יש גוון פוליטי בספר ,או שיש בו ניחוח של גזענות .אני שמחה כי עשרה מספריי תורגמו לערבית ונמכרים בארצות רבות ,ביניהן ארצות ערב. צ.ד :.היכן נפגשתם? נ.צ :.הכרנו ב'בצלאל' .לביא לקח אותי טרמפ להראות לי את התערוכה שעיצב לקונגרס הציוני בירושלים .שנינו היינו סטודנטים( .לביא מזכיר את הבובות מצמחים יבשים שנורית יצרה ,ואלה שבו את ליבו — 'חשבתי' ,הוא אומר, 'מי שמסוגלת ליצור יופי שכזה ,חייבת להיות בעלת נשמה גדולה'). צ.ד :.מה דעתך על 'חוק הספרים'? ●28 נ.צ :.האמת היא שאני לא מספיק יודעת על העניין הכספי. אבל בגדול היוצרים הם הנפגעים ,זה ברור .כך בכל התחומים היוצר הוא האחרון בשרשרת .כמו החקלאי מגדל העגבניות למשל ,בערבה. צ.ד :.האם העבודה מול הסופר מתנהלת תמיד לשביעות רצונך האומנותי? ל.צ :.בבצלאל נורית ואנוכי היינו יחד בשנת התמחות בתחומים שונים .היא יצרה את סרט האנימציה הראשון שם ,ואז פרצה מלחמת יום כיפור .בזמן המלחמה קיבלתי החלטה ללכת ולהציג את האיורים של נורית בהוצאות הספרים השונות .נורית הייתה אז בהיריון .ניסיתי את כל הוצאות הספרים עד שהגעתי ל'עם עובד' שחיברו בין נורית לסופרת ילדים .בביקור בביתה של הסופרת הסתבר לי פתאום כי בעלה היה המורה שלי לפיסול .נוצר קשר מרגש ונולד ספר חדש .אחרי פריצת דרך זו הגיעו הזמנות רבות, ומאז לא חדלה נורית מלאייר ספרים. בשנת 2004זכתה נורית צרפתי בפרס הבינלאומי היוקרתי ע"ש אנדרסן על איוריה לספר 'החתונה' שכתבה הסופרת נורית זרחי. י אביחי קמחי אמוץ דפני ׁ ִשיר ָאר ְֹך ִליר ּו ׁ ָש ַל ִים ַ ּגן ָנע ּול ְדּ בַ ר ָמה הוֹ בִ יל אוֹ ִתי לְ ִמ ְד ְרחוֹ ב ֶּבן יְ הו ָּדה לָ ׁ ֶשבֶ ת ַעל ַס ְפ ָסל ְּב ַמ ֲעלֵ ה ָה ְרחוֹ ב וְ לִ ׁ ְש ּתוֹ ת ֶא ְס ּ ְפ ֶרסוֹ ַּב ֲח ִמ ׁ ּ ָש ׁה ְש ָקלִ ים לִ ְפנֵ י ַא ְר ָּב ִעים ׁ ָשנָ ה ְּבמוֹ ַרד אוֹ תוֹ ָה ְרחוֹ ב ַה ּנוֹ ׁ ֵשק לְ כִ ַּכר ִצ ּיוֹ ן ִה ְת ּפוֹ ֵצץ ְמ ָק ֵרר ְמ ֻמלְ ָּכד ׁ ֶשזִ ְעזֵ ַע ֶאת יְ רו ׁ ָּשלַ יִם ַה ְּמ ַד ֶּמ ֶמת ּ ַפ ַעם ְּכ ׁ ֶש ָה ְרחוֹ ב ָהיָ ה סוֹ ֵאן וְ ׁשוֹ ֵקק ֲא ָהבוֹ ת אשוֹ נָ ה ישה ִעם נַ ֲע ָרה לְ ַה ָ ּצגָ ה ִר ׁ ָקבַ ְע ִּתי ּבוֹ ּ ְפגִ ׁ ָ ַּכ ֲעבוֹ ר ׁ ָשנִ ים ִס ּ ְפר ּו ׁ ֶש ִהיא ָחזְ ָרה ִּב ְת ׁש ּובָ ה ו ִּמ ְת ּגוֹ ֶר ֶרת ְּב ַמ ֲא ָחז ְּב ַמ ֲעלֶ ה ׁשוֹ ְמרוֹ ן וַ ֲאנִי לָ ַמ ְד ִּתי ֵמ ָה ַאכְ זָ בוֹ ת ֵּכ ָיצד לֶ ֱאהֹב ַּכ ּיוֹ ם נִ ְד ֶמה ַה ִמ ְד ְרחוֹ ב ְּב ֵעינַ י לְ ֵּב ָית"ר ִע ִּלית ִמ ְתנַ ֲחלִ ים ְּב ַסנְ ַדּ ִּלים וְ ִט ּפו ִּסים ְמ ֻפ ְק ּ ָפ ִקים ְּב ַט ּבוּר ָה ִעיר ׁ ֶש ָע ַמד ִמ ֶ ּלכֶ ת ְּכמוֹ ׁ ֶש ּ ַפ ַעם ָר ִא ִיתי ַּב ַּמ ְחלָ ָקה ָהאוֹ נְ קוֹ לוֹ גִ ית ֵמת ַח ׁי ֶש ּמוֹ ֵעד ְקבו ָּרתוֹ ֶט ֶרם נִ ְק ַּבע ּוכְ ַת ֲחלִ יף ֲח ַסר נְ ׁ ָש ָמה ָצ ְמח ּו ִמגְ ְדּ לֵ ׁי ְש ִחיתוּת מ ּוגָ נִ ים ֵמ ַה ֻז ֲּה ָמה ֵומ ֵר ַיח ׁ ֶש ֶמ ן ָ ׂשר ּו ׁף ֶשל אֹכֶ ל ָמ ִהיר ַה ַּמנְ ִהיגִ ים לֹא ֶּב ֱא ֶמת ׁשוֹ ֲאלִ ים לִ ׁ ְשלוֹ ם יְ רו ׁ ָּשלַ יִ ם ְמ ַד ְּב ִרים ִּב ׁ ְש ָמ ּה ו ַּמכְ ִּת ִירים אוֹ ָת ּה לְ נֶ ַצח נְ ָצ ִחים ַא ְך ִהיא ְּכמוֹ ִא ּ ָשה ַה ֶ ּנ ֱאלֶ ֶצת לָ נוּס ִמ ַּב ֲעלָ ּה ִמ ְת ַמ ֶּכ ֶרת לְ ַס ִּמים וֶ ֱאלִ ילִ ים וּמוֹ כֶ ֶרת ֶאת ּגו ָּפ ּה ִמ ְּמרוֹ ֵמי ָה ְרחוֹ ב ַע ׁל ֵשם ְמ ַח ּיֶה ַה ּ ָשׂ ָפה ָר ִא ִיתי ְּב ַא ַחת ֶאת יְ רו ׁ ָּשלַ יִם ִּבנְ ִפילָ ָת ּה ּ ַפ ַעם ְּבנַ ֲערו ִּתי ָר ִא ִיתי ִא ׁ ּ ָשה יָ ָפה ׁ ֶש ַּב ֲעלָ ּה נִ ְפ ַטר לְ ֶפ ַתע ּובְ לַ יְ לָ ה ֶא ָחד ִהלְ ִּבין ְ ׂש ָע ָר ּה נָ ַט ְע ִּתי ְּב ֶה ְס ֵּתר ן־ע ֶדן ּ ִפ ַ ּנת ַ ּג ֵ ֶחלְ ַקת ֱאל ִֹהים ְק ַט ָ ּנה ֻמ ֶ ּק ֶפת ַא ְר ָּב ָעה נְ ָהרוֹ ת לְ ָעבְ ָדּ ּה ּולְ ׁ ָש ְמ ָר ּה, ָּכל ַחי וְ כָ ל צוֹ ֵמ ַח ְּב ׁ ֵשם ֶא ְק ָרא, ָּכל ֵעץ נֶ ְח ָמד נָ ַתן ּ ִפ ְריוֹ ְּב ִע ּתוֹ ֵעץ ַה ַד ַעת טוֹ ב וָ ַרע, ַרק ֵעץ ַה ַח ִ ּיים יָ בַ ׁש נֲַ ,ע ָרה. • סהר עדס ִא ָּמא ְי ׁ ֵש ָנה ִא ָּמא יְ ׁ ֵשנָ ה. ַה ְּט ַרנְ זִ ְיסטוֹ ר ַה ָ ּי ׁ ָשן ָצמוּד לְ גו ָּפ ּה ְּכמוֹ ִּתינוֹ ק. הוּא ַמ ׁ ְש ִמ ַיע לָ ּה ַּת ֲחנוֹ ת ַּב ֲע ָרבִ ית ִּב ְצ ִרידוּת ָא ְפיָ נִ ית, ִהיא ֵמינִ ָיקה אוֹ תוֹ ְּבזִ כְ רוֹ נוֹ ֶת ָיה. ●29 י הרצל חקק • ְטיוֹ ָטה ׁ ֶשל ְ ּג ֻא ָ ּלה ִה ֵ ּנה ֲאנִ י לִ ְפנֵ יכֶ ם. "יֶ לֶ ד ְּת ִה ִּלים" ְמבַ ֵ ּק ׁש לָ ׁ ִשיר ְּת ִה ָ ּלה. ַק ְמ ִּתי לְ נַ ֵחם ְּב ַמ ְר ּ ֵפק ְמ ֻט ָ ּלא .דּ וֹ ר ִר ׁ אשוֹ ן לִ גְ ֻא ָ ּלה. ַק ְמ ִּתי וְ ִא ִּתי יְ לָ ִדים ְּת ִמ ִימים ׁ ֶשכּ וֹ ְתבִ ים ְּבנַ ֲעלַ יִם ָּבלוֹ ת ּובִ ְת ִפ ָ ּלהָ .ר ִצים לְ ֶמ ְר ַח ִ ּקים. לְ ָה ׁ ִשיב עוֹ לָ ׁם ֶש ִ ּנ ְמ ַחק ְּבאוֹ ִת ּיוֹ תִּ .ב ְמ ָח ִקיםְּ .בי ִֹפי יַ נְ ִציח ּו ְּכ ַתב יְ ֵתדוֹ ת .יִ גְ לְ פ ּו ִה ְיסטוֹ ְריָ ה אשוֹ נָ ה לְ ַא ַחר ׁ ְשנוֹ ת. ִר ׁ ְר ִא ּיָה ִמן ַה ּׁ ִשלְ יָ הְ .מזַ ֶּככֶ ת ַח ּלוֹ נוֹ ת. ַעד ַהכּ ֹל י ּובַ ן. ְּב ׁ ָשחוֹ ר לָ בָ ן .לְ לֹא ְצבָ ִעים. ִה ֵ ּנה ֲאנַ ְחנ ּו לִ ְפנֵ יכֶ ם. לְ יַ ד ַה ּבוֹ ר זֶ ה אוֹ תוֹ ְדּ לִ יָ .סדוּק. ַ ּגם ֵריחוֹ ָס ָטהַ .מיִ ם ְמ ָא ְר ִרים. ׁ ָשנִ ים ׁ ֶש ְִ ּנ ְט ְמא ּו ִמן ַה ִ ּנ ּתוּק. ִמ ְּלבָ בוֹ ת ׁ ֶש ָר ֲחק ּו ִמ ְ ּג ֻא ָ ּלה ׁ ֶש ָחיִ ינוּ. ִמ ִּס ּפוּר ַה ִ ּניצוֹ צוֹ ת ׁ ֶשל נִ ׁ ְש ָמ ָת ּה. ַק ְמנ ּו לִ נְ צֹץ .לָ ׁשוּב .וְ ָרצוֹ א .לַ ַח ִ ּיים ׁ ֶש ָהיִ ינוּ .ו ַּמה ׁ ֶש ָּס ִטינוּ. א ּולַ י ִּת ְהיֶ ינָ ה ׁ ְשגִ יאוֹ ת .זֶ ה יֶ לֶ ד ׁ ֶשכּ וֹ ֵתב ְּכבַ ד ּ ֶפה ְּביַ ד ְ ׂשרו ָּטה. ִה ּנֵה ַה ְּמגִ ָ ּלה ָח ׁ ָשה ְּכ ֵאבֵ נ ּו ְּב ִע ָּת ּה .זוֹ ַרק ְטיוֹ ָטה .לֹא ֻמ ׁ ְשלֶ ֶמתַ .ה ְ ּג ֻא ָ ּלה ָצבְ ָתהֲ .ע ַדיִ ן נְ פ ּולָ הֲ .ע ַדיִ ן ְמגַ ְמ ֶ ּג ֶמת. ָה ֵעינַ יִ ם ׁ ֶש ָ ּלנ ּו ִּת ֲעד ּו ַח ִ ּיים .לֵ ָידה ִּבזְ ַמן ִה ְת ַה ּוו ָּת ּהַ .עד ַע ֶ ּצבֶ ת ַה ׁ ּ ְש ִת ָ ּיה. ָהיִ ִיתי יֶ לֶ ד ּולְ ִצ ִדּ י ֶחבֶ ר ֻמ ׁ ְש ָּב ִעים. ָהיִ ינ ּו ֵע ֵדי ְר ִא ָ ּיה. ׁ ָש ִתינ ּו ִמן ַה ַּמיִ ם ַה ּמו ָּא ִרים וְ ׁ ַשבְ נ ּו ְּבלֵ ב נ ּוגֶ ה .ו ִּמ ּנֹגַ ּה ְמ ַד ֵּמם. ●30 "היא היתה שקטה ולא בולטת ,ואולי דווקא בגלל זה כל כך מצאה חן בעיני ויקטור .אליו בלאו הכי איש מעולם לא שם לב ,וכאשר הלך אתה — לא הביט איש גם בשניהם ,כאילו לא היו בכלל .היתה בזה מעין ערובה לביטחונם .כך ,בכל אופן ,היה נדמה לוויקטור .אבל התחושה הזאת התרופפה אחרי מותה". — אנדריי קורקוב מתוך הספר "מנקודת מבטו של העשב" י יחיאל חזק ַעל ְּת ָעלוֹ ת עוֹ ֵר ְך ַע ְק ׁ ָשנוּת ִהיא ָּכל ָמ ׁה ֶש ִ ּנ ׁ ְש ָאר לְ ָך לִ ְהיוֹ ת ַא ָּתה. ַמ ְפ ׁ ִשיל ֶא ׁת ַש ְרו ּולֶ ָ יךּ ,פוֹ ֵת ַח ַּכ ְפ ּתוֹ ׁר ֶשיָ זוּב ָה ֲאוִ יר ַעל ֶה ָחזֶ ה. ְמ ַח ֶּכה לַ ַּטלְ ֵטלָ ׁה ֶש ָּתבוֹ א וְ ָת ִפ ַיח ִּבי נְ ָקבִ ים ׁ ֶש ִ ּנ ְתעוֹ ְרר ּו וְ יָ רוּצ ּו ִּבי ְס ָערוֹ ת ַה ָדּ ם ַעל ְּת ָעלוֹ ת עוֹ ֵר ְך ּובְ גו ֵּפךְ ַע ׁד ֶש ִ ּי ׁ ְש ְטפ ּו אוֹ ָת ְך וְ ַת ֲעלֶ ה ָּב ְך ַה ְּת ׁשו ָּקה לְ לַ ֵ ּקט אוֹ ִתי לְ תוֹ ְך ֵאיבָ ַריִ ְך, וְ ָה ֵריחוֹ ת ַה ְּמ ַס ְח ְר ִרים אוֹ ָתנ ּו ַעד ׁ ֶש ֵעינֵ י ַה ּ ִפיוֹ נִ יוֹ ת יִ ּ ָפ ְקחוּ, ֲאבָ ל ְּכמוֹ ָּת ִמיד ַה ִּמ ְד ָּבר ָסבִ יב יַ ִ ּגיד ֶאת ְדּ בָ רוֹ , וְ ַדי נורית צדרבוים ׁש ּו ַל ִים — ֶ ּד ֶר ְך ֶמ ֶל ְך נַ ֲע ָר ּה ָהיִ ִיתי ּוכְ בָ ר זָ ַקנְ ִּתי לְ ַה ֵ ּל ְך ַע ׁלש ּולַ יִ ם ָ ּצ ִרים — ֶדּ ֶר ְך ֶמלֶ ְך. ִא ְמ ַר ת ַ ׂשלְ ָמ ִתי ִה ְת ָא ְרכָ ה ַעל ַאף לִ ְהיוֹ ת ׁשוֹ בַ ל וְ ִא ְמ ַרת ָּכנָ ף. ׁש ּולַ יִ ם ַה ְר ֵּבה ְדּ בָ ִרים קוֹ ִרים ַּב ּׁש ּולַ יִ ם ַּב ְ ּצ ָד ִדיםְּ ,כמוֹ ּ ְפ ָר ִחים ׁ ֶש ָאסוּר לִ ְקטֹף ַאף ֶא ָחד לֹא ׁשוֹ לֵ ַח יָד ֶּב ֱא ֶמת לָ גַ ַעת לָ ַד ַעת וַ ֲאנִי נִ ׁ ְש ֶא ֶרת ֵּבינְ ַתיִ ׁםשוֹ ֶמ ֶרת לִ ְראוֹ ת ׁ ֶש ְדּ בָ ִרים קוֹ ִרים ַּב ּׁש ּולַ יִ ם ׁ ֶשהוֹ ְפכִ ים אוֹ ָתם לְ ֶמ ְר ָּכז • מרדכי (בן חיים) שולדרמן ׁ ֵש ְינ ִקין ְו ָה ִעיר ַה ְ ּגדוֹ ָלה ָחתוּל ַעל ַ ּגג ּ ַפח לוֹ ֵהט "ת ָמר" ְּב ָק ֶפה ָּ ֲעגִ יל זָ ָהב ִּב ְתנ ּוכָ ּה ׁ ֶשל ַּת ְר ּבוּת ֲחנוּת ַס ֵּמי ַא ֲהבָ ה ָק ֶפה סו ְּט ָר ׁא ֶשל ְרחוֹ ב ּ ֵפאוֹ ָתיו ַה ֶּסלוֹ לָ ִר ּיוֹ ׁת ֶשל כּ וֹ לֵ ל ַר ִּבי נַ ְח ָמן ְמ ַר ֲחפוֹ ת ֵמ ַעל ּ ִפ ֵיצ ִר ַ ּית ָ"ה ַעגְ בָ נִ ָ ּיה". ֶמ ְר ַּכז ַּב ֲעלֵ י ְמלָ אכָ ה ׁ ֶשל ַה ְ ּז ַמן ַה ָ ּורֹד ֲחנוּת ָא ְפנָ ׁה ֶשל ִּבגְ ֵדי ַה ֶּמלֶ ְך ַה ֲח ָד ׁ ִשים ַמ ׁ ְש ִמ ָיעה נִ ּגוּן ָחפוּז ׁ ֶשל ַר ִּבי יוֹ ָחנָן ַה ַּסנְ ְדּ לָ ר. יִ ְצ ָחק ַר ִּבין ְמ ֻס ָ ּגר ִּב ְּתמ ּונָ ה ַא ּפוֹ ָקלִ ּ ְיפ ִטית "ת ָמר" ׁשוֹ ֶתה ָק ֶפה ְּב ָ ְמ ַח ּ ֵפשׂ ֲחנָ יָה ֵּבין ַא ַחד ָה ָעם לְ ָפאיֵ ְר ֵּב ְרג. ֵּבין יְ ֵרכֶ ָיה ׁ ֶשל ָא ְפנָ ה חוֹ לֶ ֶפת לוֹ ְרד ֵמלְ ֶצ'ט ִּב ְסמוֹ ִקינְ ג ַאנְ ְ ּגלִ י ַמ ְפ ֶרה ְּב ַה ְפ ָריַ ת חוּץַ ׁ ,ש ֲחלָ ה נַ ְדלָ נִ ית. ָּתא ׁ ֶשל ָ"דּ בָ ר" סוֹ ְציָ לִ ְיס ִטי ׁ ִש ּבוּט ׁ ֶשל ֵארוֹ ס ָק ּ ִפ ָיטלִ ְיס ִטי ְּב ִסגְ נוֹ ן ָּבאו ָּהאוּס ֵשינְ ִקינָ ִאי. ֵּבין ׁ ִשדּ וֹ ֶת ָיה ׁ ֶשל ָא ְפנָה ִמ ְת ַע ְר ֶטלֶ ת ּ ֻפ ְחלָ ץ רו ָּחנִי ָעטוּר ִּבזְ ַמן וָ רֹד נִ ְצ ָרב ֵּבין ַח ּמו ֵּקי ַה ְ ּז ַמן ְּב ִמ ְקלֶ ֶדת ַה ֵּס ְקס וְ ָה ִעיר ַה ְ ּגדוֹ לָ ה. ●31 י • דוד אדלר אלמוג גז ּ ִפ ְתאוֹ ם ָה ָיה טוֹ ב ָּכ ֶזה ׁ ִשע ּור ִה ְיסטוֹ ְר ָיה ּ ִפ ְתאוֹ ם ָהיָ ה טוֹ ב ָּכזֶ ה וְ ַענְ נֵי ִּכבְ ָ ׂשה ִמ ְּלא ּו ֶאת ַה ּׁ ָש ַמיִ ם וְ ַה ּׁ ָש ַמיִם ָהי ּו לְ ֶפ ַתע ְר ָחבִ ים ָּכ ֵא ֶ ּלה ּוגְ בוֹ ִהים וְ אוֹ ר ַר ְך ָח ַדר ַדּ ְר ָּכם ְּב ִמ ּנוּן אוֹ ּ ְפ ִט ַימלִ י ֲעבוֹ ַדת ֶצוֶ ת מוֹ ְפ ִתית ׁ ֶשל ֵּתאו ָּרן וְ ַת ְפאו ָּרן ַּב ֶדּ ֶר ְך ַה ּיוֹ ֶר ֶדת לְ ַאט ִמ ִ ּק ְריַ ת מ ֶֹשה ָדּ רוֹ ָמה ֶאל ְּכבִ ׁיש ֶּבגִ ין ֹאשי ְּבח ֶֹסר ִענְ יָ ן ְּכ ׁ ֶש ַא ִ ּנ ַיח ר ׁ ִ ְקצוֹ ת ַה ּ ֵ ׂש ָער יִ זְ ַדּ ְחל ּו ְּב ִמ ְק ִר ּיוּת ְמ ֻ ּי ֶּמנֶ ת ֶאל ַה ָ ּצ ׁד ֶש ְּל ָך ַּב ׁ ּ ֻשלְ ָחן, ַע ׁד ֶש ִּת ְת ַּכ ֵ ּנס מוֹ ֶע ֶצת ָה ָעם ִעם נְ ִציגֵ י ַה ִ ּי ּׁשוּב ָה ִעבְ ִרי ַא ָּתה ִּת ְקלַ ע לִ ׁי ָש ׁלש ַצ ּמוֹ ת ְק ַט ּנוֹ ת ּבְֶא ְצ ָּבעוֹ ת ֲח ְסרוֹ ת נִ ָּסיוֹ ן ׁ ֶש ַ ּי ְחלְ פ ּו לְ ֶרגַ ע ַעל ע ֶֹרף, עוֹ ד ֶרגַ ע ָּתקוּם ַה ְּמ ִדינָה וְ ַא ָּתה ְּת ָק ֵר ב ְ ׂש ָפ ַתיִם ֶאל אֹזֶ ן ישה — וְ ַתכְ ִריז ִּבלְ ִח ׁ ָ לַ ּ ֵ ׂש ָע ׁר ֶש ָ ּל ְך יֵ ׁש ֵר ַיח טוֹ ב. ֲאנִי לֹא ַא ִּתיר ֶאת ַה ְ ּק ׁ ָש ִרים ָּכל ַה ּׁ ָשבו ַּע. ּ ִפ ְתאוֹ ם ָהיָה נָ ִעים ָּכזֶ ה וְ ַה ּ ְפ ָקק ָהיָה ְמב ְֹרָך ָּכזֶ ה ִּכי ַה ּׁ ָש ַמיִם ָהי ּו ְּבכַ ף יָ ְד ָך ַמ ָּמ ׁש ָּכזֶ ה וְ ָה ַר ְדיוֹ ִה ׁ ְש ִמ ַיע ְּב ִע ּתוּי נֶ ֱה ָדר נְ ִע ָימה ָּכזוֹ ַא ְך ִמ ְס ַּת ֵּבר ,וַ ֲאנִי לֹא ִהבְ ַחנְ ִּתיֶ ׁ ,ש ָא ַמ ְר ִּתי ַמ ּׁ ֶשה ּו ְמיֻ ָּתר ַּכ ָּמה ַדּ ּקוֹ ת לִ ְפנֵי כֵ ןָּ ,כ ְך ָא ְמ ָרה לִ י זוֹ ׁ ֶש ָ ּי ׁ ְשבָ ה לְ ִצ ִדּ י ַה ִּב ִיטי ַּב ּׁ ָש ַמיִ םַ ,ה ֲאזִ ינִ י לַ ַּמנְ ִ ּגינָ ה אשית ַא ְך ִהיא ָא ְמ ָרה וְ ָא ְמ ָרה ַע ׁד ֶש ִה ַ ּג ְענ ּו לַ ֶדּ ֶר ְך ָה ָר ׁ ִ וְ ַה ְּמכוֹ נִ ּיוֹ ׁת ָש ֲעט ּו ְּכ ִא ּל ּו ַה ְ ּי ׁשו ָּעה ְמ ַח ָּכה ְּבסוֹ ף ַה ֶדּ ֶר ְך ְצ ִמיגְ ֵיהן ְמלַ ֲחכִ ים ְּב ָח ְפזָה ֶאת ָה ַא ְס ַפלְ ט ַה ַּסבְ לָ ן וְ ַה ּׁ ָש ַמיִם לֹא נִ ְרא ּו עוֹ ד וְ ַה ּׁ ִשיר ִה ְת ַח ֵ ּלף לוֹ ְּב ׁ ִשיר ַא ֵחר. ●32 "...מערכת החוק עוסקת בדברים השייכים לעולם זה, ותו־לא .העולם שבו צל הוא צל ואור הוא אור ,יין ויאנג הם יין ויאנג ,אני אני ,והוא — הוא .אבל אתה אינך שייך לעולם זה ,איש צעיר .העולם שאתה שייך אליו נמצא מעל לעולם הזה או מתחתיו". "מה עדיף?" שאלתי מתוך סקרנות צרופה" ,מעל או מתחת"? זה לא שאחד מהם עדיף" אמר" ...זו לא שאלה של טוב או רע .הנקודה היא ,לא להתנגד לזרם .אתה עולה כשאתה אמור לעלות ויורד כשאתה אמור לרדת. כשאתה אמור לעלות ,מצא את המגדל הגבוה ביותר וטפס לראשו ,כשאתה אמור לרדת מצא את הבאר העמוקה ביותר ורד לתחתית .כשאין זרימה ,השאר במקומך .אם תתנגד לזרימה ,הכול יתייבש .אם הכול מתייבש ,העולם נעשה אפלה". — הרוקי מורקמי י עופרה ֵמצוֹ ב-כהן רחלי אברהם איתן "ש ִ ּי ְה ֶיה ָל ְך יוֹ ם טוֹ ב" ֶׁ ַט ַעם ַה ַּת ּפ ּו ַח ֵא ְ יך ַא ְּת רוֹ ֶצה לְ ַה ְת ִחיל ֶאת ַה ּב ֶֹקר? ְּב ִד ּבו ִּרים ַעל ְק ָרבוֹ ת ֶא ְתמוֹ ל, ָּב ַאכְ זָ בוֹ ת ׁ ֶש ִּכ ְ ּוצ ּו ֶאת ַה ֶּב ֶטן? ַּב ַה ָ ּצגָ ה ַה ּטוֹ בָ ה ֵמ ֶא ֶמ ׁש ֶׁ ,ש ּ ִפ ְ ּנ ָתה ָמקוֹ ם לְ בִ ּלוּי ִע ׁם ְש ִמינִ ְיס ִטית יְ ָק ָרה ה־ע ְ ׂש ֵר ׁה ָשנָ ה, ׁ ֶש ָ ּל ַק ְחת ְּבלֵ ב ָּכבֵ ד לַ ִּמ ׁ ְש ּ ַפ ְח ּתוֹ ן ְּבכָ ל ּב ֶֹקר לִ ְפנֵ ׁי ְשמוֹ נֶ ֶ ַּב ִּט ּגוּן ּובִ ּׁשוּל ַה ְּכ ָר ַעיִ ׁם ֶש ָ ּקנִ ית ֶא ְתמוֹ ל ְּב ִמבְ ָצע, ַּב ּסוֹ ׁד ֶש ִּס ּ ְפ ָרה לָ ְך ֶא ְתמוֹ ל ֲאחוֹ ֵת ְך ׁ ֶש ּ ִ ׂש ַּמח אוֹ ָתךְ, ֵא ְ יך ַא ְּת ּבוֹ ֶח ֶרת לְ ַה ְת ִחיל ֶאת ַה ּב ֶֹק ׁר ֶש ְּל ָך? ַה ִאם ַּב ַ ּג ְע ּגו ִּעים ׁ ֶש ֶאת ֶאנְ קוֹ ָתיו כּ וֹ בֵ ׁש ַר ַח ׁש ַה ֻ ּק ְמקוּם — הוֹ ֵדף ֶאת ַה ְּכבֵ ד ּו ׁת ֶש ָ ּצנְ ָחה ַּב ִּמ ְט ָּבח ַה ּמו ָּאר ְּבאוֹ ר ׁ ֶש ֶמ ׁש ָקלו ּׁש ו ִּמ ְת ַח ֵ ּנף, המ ְמ ָט ִרים ָה ֵעזִ ים ׁ ֶש ִ ּנ ְס ּ ְפגָ ה ָּכאן? ּבוֹ ֵק ַע ִמ ֵּבין ְר ִטיבוּת ִ ַּת ִ ּג ִידיֵ ,א ְ יך ַא ְּת ּבוֹ ֶח ֶרת לְ ַה ְת ִחיל ֶאת ַה ּב ֶֹקר? ֵא ְ יך ַא ְּת ּבוֹ ֶח ֶרת לְ ַה ְת ִחיל, ֵא ְ יך ַא ְּת ּבוֹ ֶח ֶרת, ֵא ְ ("ב ֱא ֶמתֵ ,א ְ יך ַא ְּת ֶּ יך ַא ְּת ַה ּב ֶֹקר?") ֵא ְ יך? • לסביון ליברכט ָע ַק ְר ִּתי ֶאת לִ ּבוֹ ָה ַרע ׁ ֶשל ַה ַּת ּפו ַּח ִק ַ ּל ְפ ִּתי ְקלִ ּ ָפתוֹ ֶה ָעבָ ה יָ ַצ ְק ִּתי ָעלָ יו ְדּ בַ ׁש. ַט ַעם ֵע ֶדן ֵמ ָח ָד ׁש ַע ל ְ ׂש ָפ ַתי. ִא ָילן ָה ִאילָ ן ַה ֵ ּגא יָ בֵ ׁש וְ נִ ׁ ְש ָּבר. ָה ִאילָ ן ָה ַר ְך נִ כְ ּ ָפף נִ ָ ּצב ֶאל ָהאוֹ ר ְּב ַקו יָ ׁ ָשר. לדעתי אין זה מתפקידו של הסופר לפתור בעיות כגון אלוהים ,פסימיזם וכו'; תפקידו הוא אך ורק לתעד מי ,תחת אילו תנאים ,אמר או חשב מה על אלוהים או פסימיות. האמן לא נועד להיות שופט לדמויותיו ולדבריהם; תפקידו להיות ֵעד נטול פניות. שמעתי שני רוסים בשיחה מבולבלת אודות פסימיות ,שיחה שלא פתרה דבר; כל שעליי לעשות הוא לשחזר את אותה שיחה בדיוק כפי ששמעתיה .הסקת מסקנות היא מנת חלקם של חבר־המשובעים ,משמע ,הקוראים .תפקידי היחיד הוא להיות מוכשר ,משמע, לדעת איך להבדיל עדות חשובה מאחת חסרת חשיבות ,להציב את דמויותיי באור הנכון ולדבר את שפתם. — אנטון צ'כוב מתוך "מכתב לאלכסיי סובורין" ●33 י ז נ ג ינ ים י י • נ אורה עשהאל ב פברואר 2015זכיתי לחוויה מופלאה בכנס סופרים, המשולב ביריד וסימפוזיון ,במינסק בירת רוסיה הלבנה ,בלארוס .מה הביא אותי לענות ב"כן" לפנייה שקיבלתי? תחזית הטמפרטורה במינסק הייתה 13 :מעלות מתחת לאפס בלילה ,וירידה למינוס שש וקצת פחות מכך ביום .עבור הנסיעה היה על הסופר לשלם ,והאירוח היה לשלושה לילות ,כאשר הטיסה ללא חניית ביניים מתישה במוסקבה ,מחייבת שהות של שבוע ימים .התשלום עבור הימים הנוספים הוטל על המשתתף. התלהבתי לנסיעה משום שהתבטל ,אפשר שרק נדחה, בגלל המצב המלחמתי באוקראינה הסמוכה ,סמינר נוסע לרוסיה הלבנה ,בו הייתי אמורה להשתתף בשנת .2014 מדוע רוסיה הלבנה? סבותיי עלו לארץ ישראל מבריסק בעליה הראשונה .קורותיהם וכתביהם של נחמה ומיכל פוחצ'בסקי ,שגדלתי בבית שבנו ,ליוו את ילדותי ומלווים את חיי .אבל לא רק קשר זה משך אותי לנציגות בכנס בבלארוס .נושא ה'סימפוזיון הבינלאומי' האמור" ,הסופר והזמן" מעסיק אותי בשנים האחרונות .לקראת הוועידה של אגודת הסופרים העברים ,בשנת ,2013הכנתי מאמר העוסק ב"ספרות העברית בעידן הדיגיטלי" .ובעקבותיו פורסם מאמריVisual Literacy in the 21st Century, : IVLA Selected Readings, March 2014שהצגתי בכנס בינלאומי של אוריינות .הפרסום מטעם המארגנים בבלארוס, דיבר על כנס בינלאומי שבו יהיו נציגים מארה"ב ,צרפת, אנגליה ,סין ועוד .בנוסף ,ריגשה אותי האפשרות להתחבר אל הסופר והספרות הרוסית .הרי סבתא נחמה וברנר ובני דורם וגם אנחנו הצעירים יותר ,גדלנו עליה והשפעתה על הכתיבה שלנו עצומה .עדות לכך שהספרות העברית צמחה ברוסיה מובאת על ידי ברנר" :הספרות העברית ִּבצרה עמדתה בייחוד ברוסיה ,הגיעה השעה להתחיל בנטיעת ִספרותנו פה בארץ מולדתה( "...המוריה.)1908 , הספרות הרוסית החלה לצמוח מימי הביניים .משנת ●35 פתיחת הסימפוזיון "הסופר והזמן" ,מינסק פברואר ;2015משמאל — מיכאל צ'רגינייץ ,יו"ר ,שרת התקשורת של בלארוס — לילה אננוך ובכירי משרדה י • ●36 1830זינקה כשהחל בה 'תור הזהב' .יוצרים בלתי נשכחים כפושקין ,ניקולאי גוגול ,איון טורגנייב ,ליאו טולסטוי, פיודור דוסטויבסקי ואנטון צ'כוב הותירו אחריהם מורשת אדירה .מתחילת המאה ה־ 20צמח 'תור הכסף' ושמות כאנה אחמטובה ,ולדימיר מיאקובסקי ובוריס פסטרנק ממשיכים להתנוסס במדפי הספרים .ברור שהשינוי במשטר ובחיים ברוסיה השפיע על הספרות .לעולם לא אשכח את חוויית הקריאה בכתבי אלכסנדר סולז'ניצין שתיעד את 'ארכיפילג גולאג' .כמו כן אנו מכירים את מקסים גורקי ואת ולדימיר נאבוקוב .אולם חסרים לנו תרגומים של ה'ריאליזם החדש' שכמובן מסקרן מאוד ושאליו — לריאליזם ,כך הבנתי בסימפוזיון ,רוצים הסופרים הרוסיים להגיע. לא ציפיתי לתשובה חיובית .למודת ניסיון מאכזבות חוזרות ונשנות ,כמי שעונה על 'קול קורא' לפרסים ומיזמים ספרותיים כאלה ואחרים .להפתעתי קיבלתי מענה חיובי. בתחילה לא קישרתי שהמשלחת והכנס הנם בשנת ה־70 לניצחון על הנאצים ,שמסיבות שהזמן גרמן אכתוב רשימה זו בערב יום השואה והגבורה ,ושנסיעה זו אכן תחבר אותי בעבותות אל מקורותיה של משפחת אימי וקרוביי שנרצחו בבריסק .כידוע ,אירועים בציר הזמן הנם חלק מתהליך מופלא שעלינו לזרום בו ,כמים המחפשים אפיק .בדקתי את הטמפרטורות ,את העלויות ,התוודעתי אל חבריי למסע וארזתי מזוודה. בהכנה למשלחת טיפל מאיר עוזיאל ,מטעם אגודת הסופרים העברים .נאמר שנהיה שלושה נציגים מישראל: סימקוב ,המזכיר אנכי ,אורנה רב הון ונועם נֶ גֶ רי .יוּרי ַ בשגרירות בלארוס בישראל והשגריר Vladimir Skvortsov טיפלו בהכנות בצורה יעילה. ההפתעה הראשונה חלה בצאתנו מישראל כשנותרנו שניים ,מסתבר שאורנה חלתה לפתע ונסיעתה בוטלה. המצב שנוצר חיבר בין שנינו .כשנפגשנו בשגרירות בלארוס הצעתי שנתרגם מיצירותינו לרוסית .הכנתי חוברת מייצגת ולאתר האישי www.bimati.netהכנסתי מדור ברוסית. גם נועם הכין קטעים מתורגמים מספריו .כך יכולנו למסור לעמיתים בכנס טקסטים לקריאה ולהיכרות .נועם היה הסופר הצעיר ביותר בכנס ,הדבר אפשר יצירת שפה משותפת עם הסטודנטים והמתורגמנים שהיו מלאי התלהבות לשוחח באנגלית ,והביא רוח צעירה לכנס שחבריו עברו זה מכבר את שנות החמישים .אני תרמתי מניסיוני בנסיעות ובהשתתפות בכנסים אקדמיים בינלאומיים .הפתעה נוספת הייתה שמכל באי הכנס ,שאינם מגוש מדינות רוסיה המאוחדת לשעבר, פאקינֶ לי היינו שלושה נציגים בלבד .השלישי קלאודיו ִ הנו גבר מבוגר ,איטלקי ,דמות מהספרים .איש תיאטרון ים אורה עשהאל עם נועם נגרי וסופר הנשוי לאישה יהודייה ,שכתב על השואה .האנגלית שלו אפשרה לנו לשוחח ,והרוסית שלו תרמה לקשר של קבוצתנו הקטנה ,שהיוותה את נציגות המערב ,עם באי הכנס הדוברים רוסית. אוכלוסיית המשתתפים בכנס והשפות ששלטו בו, היוו עבורנו הפתעה מוחצת .ידעתי שהרוסית הנה השפה המדוברת ביותר באירופה ,כאשר כ־ 300מיליון איש דוברים אותה וחלקם אף קוראים וכותבים בה .היא שנלמדה ברחבי האימפריה במשטר הסובייטי .הרוסית דומה לאוקראינית ולבלארוסית ,וברור שהינה שפת הספרות ,בכל המדינות בשטחה של ברית המועצות לשעבר .לאחר שהגענו הבנתי שמי שהיו במסגרות ההשכלה בברית המועצות ,כולל סופרים ועיתונאים ,אינם דוברים שפות מערביות .המטרה המוצהרת של הכנס הזה הייתה "לערוך הסכם עם סין", כך שהשפה השנייה ששלטה ביריד הייתה הסינית .כמאה נציגים ייצגו את הספרות הסינית Leo Ma .יו"ר התאחדות הסופרים בסין ,הצהיר שהסופרים והמו"לים הסיניים באים לבלרוס בפעם הראשונה ,לרגל פרויקט לתרגום ספרים מסינית לבלארוסית .שרת האינפורמציה דיברה על תרגום 50ספרים! היות שיש לי עניין מיוחד בסין ,יצרתי קשר עם סינים דוברי אנגלית. יורה ,שבא לפגוש אותנו בשדה התעופה היווה מתרגם ָ וחבר לאורך כל השהות .הוא נתן לנו להבין שאת עבודתו י ים הוא עושה בהתנדבות .שכרו הוא האפשרות לשכלל את האנגלית שלו .באמצעותו יצרנו קשר עם דור צעיר של סטודנטים ועובדים בהוצאות ספרים שמתחילים לשלוט בשפה האנגלית. ניתן להבין שמדובר במסע של הפתעות .התחלת הכנס לא הייתה בספרייה הלאומית ,כמתוכנן ,אלא במוזיאון המנציח את מוראות מלחמת העולם השנייה .כל הכנס היה בסימן מלחמה ושלום תוך ציון שנת 70שנה לניצחון על גרמניה הנאצית .המוזיאון מרשים ביותר. צוותי תקשורת ראיינו ושידרו בטלוויזיה את האירוע הספרותי החשוב .נאומים נישאו לא רק על ידי אנשי ספרות אלא על ידי שרת התקשורת של בלארוס שליוותה את הכנס הזה מראשיתו ועד סופו ,יורה המתרגם ,נועם נגרי ,והקיצוני משמאל — קלאודיו פקינלי ועל ידי גנרלים נושאי מדליות. הבנת הקשר האמיץ בין ספרות ,מציאות ופוליטיקה חלחלה לכבוד הכנס מובאים תרגומי שירה של משתתפים בו בשפה לתוכי תוך כדי מהלך האירועים ,כאשר בתאריך בו התקיים הבלארוסית ובסימפוזיון דובר רבות על חשיבות התרגום. לספריה הלאומית של מינסק ,שהביקור בה הינו חוויה הסימפוזיון הספרותי חלה הוועידה הבינלאומית "לעצור את המלחמה באוקראינה" .היינו בשני צידי כביש בבניינים אדירה ,הגענו בזמננו החופשי .ברחבי העיר טיילנו בקור החשובים של העיר — הסימפוזיון אודות "הסופר והזמן" מקפיא ,בזכות התחבורה של רכבת תת קרקעית ואוטובוסים. ושיחות השלום ,אליהן התגייסו ראשי ממשלות המערב בצד הביקור במוסדות ציבור נעים בזכות החימום ,בכניסה פוטין ,בשאיפה לסיים את הסכסוך .במסגרת הסימפוזיון משילים את העטיפות במלתחה .מינסק נהרסה במלחמת הספרותי ,הוציא יו"ר אגודת הסופרים הבלארוסית מיכאיל העולם השנייה ונבנתה מחדש .המספרים מחכימים ,בלארוס ָצ'רגִ נייץ מנשר הסכמה בעד השכנת שלום .נוצרה תחושה איבדה רבע מתושביה במלחמה 800 ,אלף מתוכם יהודים, של אחריות הסופר לגבי רמת היצירה הספרותית והכנסת 100אלף מבני עמנו נהרגו במינסק .מוראות אלו ,שהשפיעו מוטיבים הקוראים לאחווה ,בציפייה לספרות הומניסטית ,על האווירה בכנס ,מובחנים באופי האורבאני של העיר שבה כאשר במציאות יש דקדנס וירידה ברמת ביטוי הספרותי כבישים רחבים ,מבני ציבור רבים ,ומהעבר נותרו רק מבנים והלשוני .הוועידה הדגישה את הפוליטיקה שמאחורי מעטים .גושי בניינים ענקיים מאפשרים מגורים בתוך העיר. הכנס ,בו השתתפו המדינות שהשתייכו ל־ USSRועתה התושבים חיים במציאות בה המטבע בשפל ,והמשטר הן מהוות שני גושים :הגוש הקטן של המדינות הבלטיות עדיין אינו מזכיר את הדמוקרטיות המערביות .זכיתי ליטא ,לטוויה ואסטוניה ,והגוש היותר גדול של המדינות להכיר את מינסק בחברת צעירים בגיל נכדיי ,והסופר נועם שהתבדלו ושמתוכו הגיעו נציגים של רוסיה ,בלארוס ,נגרי הצעיר מצעיר ילדיי .חוויות אלה ,וכן המפגשים עם אוקראינה ,אזרייביג'ן ,ארמניה ,קזחסטן ,טורקמניסטן ,הסופרים הרוסיים בצד בקבוקי הוודקה ,השמפניה ,האוכל קירג'יסטן .הסיכום בסימפוזיון היה ש־ 25שנה לאחר הפרדת הטעים ,ספריהם שקיבלתי ודאגתי ליצור את תקציריהם הגוש הסובייטי ,עדיין לא מובחן שינוי בספרות ,ועדיין אין המתורגמים ,הגיגים שנשאו עמיתים בסימפוזיון ,הקשר של תהליך של הבראתה והחזרתה לפסגות הקודמות .הייתה מינסק ליהדות ,לציונות ,לספרות העברית ,כל אלו מצפים קריאה שהאנושות זקוקה לשירה ,ואכן בכתב העת שהופק לרשימה נוספת. • ●37 י ג • נ ם ינ ים ים י ז ם ים י נ בלפור חקק א גודת הסופרים העברים נקטה בשנים האחרונות יוזמה לקיום קשרים עם אגודות סופרים אחרות בעולם .ואכן ,לפני כשנה וחצי ,בנובמבר ,2013הזמנו משלחת של ראשי אגודות הסופרים בפולין לארץ .אירחנו אותם ואף פירסמנו ב"מאזנים" יצירות של חברי המשלחת. במאי השנה הוזמנה אגודת הסופרים העברים לפגישות עם אגודת הסופרים הפולנית בפולין ,שהובילו גם לחתימה על מסמך ייסודו של פרס ספרותי בינלאומי על שם הסופר היהודי הפולני (יליד דרוהוביץ) ברונו שולץ .חמישה ימים ברציפות ליוו אותנו הסופרים הפולנים בסיורנו בפולין, וחשנו איך נוגעת רוח ברוח ,מילים במילים. במשך דורות התקיימה ֶחברה יהודית בממלכת פולין. תקופה זו נותרה חלק מן ההיסטוריה שלנו ומן התרבות והספרות של העם היהודי .העניין שמגלים הסופרים הפולנים בספרות העברית כיום ,והעניין שאנו מגלים בהם — הם בסיס איתן לשיתוף פעולה תרבותי בין שתי האגודות. מפגש עם סופרי פולין כיום אינו יכול להתחמק מן המשבר הגדול שנוצר בימי השואה .ההשמדה של יהודים במחנות ברחבי פולין הביאה לעקירת היהודים מפולין .עם זאת ,חידוש מעניין בפולין הוא הקמתם של מרכזים ללימוד עברית .בעבר ביקרתי בהם ונפעמתי כשצעירים פולנים דיברו איתי עברית. חברי המשלחת מטעם אגודת הסופרים העברים אגודת הסופרים הפולנית הזמינה חמישה סופרים מישראל למשלחת וביקשה שוועד אגודת הסופרים העברים יקבע את הרכב המשלחת .מטבע הדברים ראש המשלחת היה אמור להיות יו"ר אגודת הסופרים הרצל חקק ,אך כיוון שהוא נמצא בתקופה של החלמה הדרגתית ,אישר ועד אגודת הסופרים את נסיעתי בתואר מ"מ יו"ר אגודת הסופרים לצורך נסיעה זו ,ולצורך חתימה על מסמך ייסוד הפרס .מלבדי השתתפו מאיר עוזיאל (שטווה את הקשרים לצורך הביקור בפולין ואשר אירגן גם את ביקור אגודת הסופרים הפולנית בישראל ,והתבקש להיות במשלחת במכתב ההזמנה מפולין) ,חברי ועד אגודת הסופרים לאה טרן ואוריה באר וגם המשוררת היוצרת בפולנית ועברית ענת זגורסקי שפרינגמן (שנלוותה אלינו כמשוררת אך גם כמתרגמת) .עדנה מיטווך מלר שנבחרה בתחילה להיות במשלחת ויתרה על הנסיעה מסיבות אישיות. ●38 מסיבה בבית יאצק; בראש השולחן — סרגיוס ובלפור ,לידם ענת זגורסקי-שפרינגמן ,מאיר עוזיאל; בקדמת התמונה — לאה טרן ואוריה באר י תכנית הביקור את היום הראשון 17 ,למאי ,פתחנו באנדרטת הזיכרון למורדי גטו ורשה וביד הזיכרון לבונקר ברחוב מילה ,18בו נפל מרדכי אנילביץ' .מיד לאחר מכן קיימנו ישיבה עם מנהל המוזיאון היהודי החדש ,ששמו — .polinמנהל המוזיאון דאריוש סטולה ,סיפר על השלבים של בניית המוזיאון, המיקום הלא מקרי על חורבות הגטו היהודי ,ועל מאות אלפי המבקרים במקום .דיברנו איתו על שיתופי פעולה עם יוזמות ספרותיות של אגודת הסופרים העברים ,והתגובה היתה חיובית .המשכנו בסיור במוזיאון עצמו. הישיבה השנייה באותו יום הייתה בבית הקהילה היהודית של ורשה .נשיאת הקהילה אנה צ'יפצ'ינסקה סיפרה על אורח החיים בקהילה ,ועל פעילות תרבותית וחוגי עברית הפתוחים גם בפני מי שאינם יהודים .בערב הוזמנה המשלחת לארוחת ערב בביתו של יאצק מוסקבה ,סגן נשיא אגודת הספרים הפולנית .בפולין קיימת אגודת סופרים ארצית אשר לה סניפים ב־ 12ערים בפולין ,נשיא אגודת הסופרים של כל פולין הוא סרגיוס סטרנה ואחוביאק ,וגם הוא השתתף בארוחת הערב .כמו כן השתתפו בערב חברי הנהלה אחרים של אגודת הסופרים בפולין .בדבריי ,בירכתי על שיתוף הפעולה בין אגודות הסופרים .הכרנו גם את חבר ההנהלה היהודי היחיד באגודת הסופרים הפולנית ,הסופר פיוטר מיטבייצקי (שזכיתי להכירו גם בביקורי הקודם ב־.)2012 ארכיון הציורים של ברונו שולץ מוסד מרתק שבו ביקרנו למחרת הוא מוזיאון הספרות הפולנית ,שמזכיר בתיעוד שלו את מכון "גנזים" של אגודת הסופרים העברים ,אלא שבתצוגה שלהם יש מקום רב יותר לאמנות חזותית ,כדי לאפשר למבקרים במוזיאון גם חוויה חושנית ולא רק תיעוד של כתבי יד .המוזיאון מוקדש לזכרו של המשורר הפולני אדם מיצקביץ ,ודמותו אכן מתועדת בהרחבה במוזיאון .במוזיאון גם אגף מיוחד ליצירתו של הסופר היהודי פולני ברונו שולץ .בהתרגשות רבה חגנו על תיקי ברונו שולץ ,וראינו את המקורות ממש :מפעים היה לראות את ציוריו של ברונו שולץ ,המוכר לנו כסופר של "חנויות הקינמון" .לא כולם מודעים לכך שהיה צייר בחסד. מנהל המוזיאון ירוסלב קלנייצקי וצוותו ליוו אותנו .נכח גם המנהל הקודם יאנוש אנדרובני יאניאז'ק .גם בפגישה זו דיברנו על שיתופי פעולה לעתיד. מעין מבוא לביקור הבא ,פגישה עם מוזיאון זה היה ֵ מנהלי המוזיאון להיסטוריה יהודית ,שיש בו אגף מיוחד לשימור ארכיון "עונג שבת" של עמנואל רינגלבלום ,שתיעד בסתר את החיים היהודים בגטו .המנהל פאבל שפיבק וצוותו ים הציגו לנו פריטים מקוריים מארכיון זה .מצמרר היה לראות מסמכים אלה עין בעין .במשרדי המכון פועל גם כתב העת היהודי "מדרש" ,ובישיבה שקיימנו סיפר לנו העורך פיוטר פצ'ינסקי על המחקרים והיצירות המתפרסמות בכתב העת שלו ודיברנו על שיתופי פעולה עם אגודת הסופרים העברים ועל פירסום יצירות עבריות המתורגמות לפולנית. הפגישה הבאה היתה במעון הרשמי של שגרירת ישראל בפולין אנה אזארי ,במעמד הסגל של השגרירות, כולל הנספחת לענייני תרבות אנה בן עזרא והדובר מיכאל סובלמן .ניהלנו שיחה בו זמנית בעברית ובאנגלית ,וגם ראשי אגודת הסופרים הפולנית שהצטרפו אלינו תיבלו את השיחה בפולנית עם סגל השגרירות .גם בפגישה זו העלינו את היוזמות של אגודת הסופרים לקיום קשרים עם אגודות סופרים בעולם ובמיוחד עם אגודת הסופרים הפולנית. • הסכם לייסוד פרס על שם ברונו שולץ בערב התקיים לכבוד אגודת הסופרים העברים כנס ספרותי באודיטוריום של בית אגודת הסופרים הפולנים הנאה בלב העיר העתיקה של ורשה. לפני תחילת האירוע הספרותי עשינו מעשה היסטורי: במעמד הנהלת אגודת הסופרים הפולנית נחתם מסמך על ייסוד פרס ספרותי בינלאומי על שם ברונו שולץ .סרגיוס סטרנה ואחוביאק חתם בשם אגודת הסופרים הפולנים, ואני חתמתי בשם אגודת הסופרים העברים .סוכמו עיקרי הדברים והוצעו שמות להנהלה העולמית של הפרס. אחר כך התקיים המפגש הספרותי בפני קהל סופרים מפולין :נשיא אגודות הסופרים סרגיוס סטרנה ואחוביאק הנחה את המפגש .הוזמנתי לשאת דברי פתיחה לאירוע, מתרגמת מקומית נרתמה לתרגם אותנו ,והצטרפו אליה שחקנית שקראה את יצירותינו בשפה הפולנית .קהל המשוררים והסופרים שאל שאלות בתום הפאנל ,וראינו עד כמה ישראל ותרבותה מעוררים עניין בפולין .מרגש היה ●39 סרגיוס מנחה דיון י ים בהמשך ,בארוחת הערב בבית הסופר בקרקוב ,דיברנו על שיתופי פעולה. • באושוויץ הזיכרון הוא כבד מנשוא המשלחת עם מנהל אתר אושוויץ עבורי להיפגש במשוררת שסיפרה לי שהיא בת לאם יהודיה, אך אמה הנשואה לנוצרי אוסרת עליה להיות יהודיה .מאז גיליתי באמצעות האינטרנט עד כמה מקובלת משוררת זו בפולין ,ואני מקווה שהיא תיענה להזמנתנו ותגיע לארץ. עם אגודת הסופרים של קרקוב ●40 למחרת יצאנו ברכב לעבר קרקוב ,מרחק של כמה שעות נסיעה .מטרתנו הראשונה היתה פגישה עם מנהל פסטיבל ורוצלב לתרבות ,ומנהל פסטיבל דרוהוביץ' המוקדש ליצירת ברונו שולץ אשר הגיעו לפגישה איתנו מערים רחוקות אלו. בישיבה איתם פרסו בפניהם יאצק מוסקבה ומאיר עוזיאל את תכניתנו לפרס ע"ש ברונו שולץ כדי לרתום גופים אלה לשיתוף פעולה בפרס זה. משם יצאנו לסיור קצר ברובע היהודי של קרקוב ,הגענו לבית כנסת הרמ"א (על שם ר' משה איסרליש ,מחבר "המפה"), והמשלחת הישראלית הלכה בעקבותיי לחפש את קברו של "יוסלה קמצן קדוש" ,מתוך סיפור חסידי שסיפרתי להם. סופרי קרקוב חיכו לנו במשרדי אגודת הסופרים בקרקוב. נשיא אגודת הסופרים בקרקוב הוא מיכאל זבלוקי ,שהחליף בתפקיד את פרופ' גבריאלה מטושק שאותה היכרתי מביקורה בארץ במסגרת משלחת אגודת הסופרים הפולנים לפני כשנה וחצי .גם כאן פתחתי את האירוע בדברי ברכה למשוררים שהם שחברת הסניף שלהם, בני האור בעולם ,והחמאתי להם על ַ ויסלבה שימבורסקה ,זכתה בפרס נובל לספרות .כידוע ,גם צ'סלב מילוש חתן פרס נובל היה סופר מקרקוב .אכן ,אגודת סופרים של עיר קטנה יחסית ,ובה 100חברים ,והיא מייצרת זוכים .שחקן תיאטרון קרא את התרגומים של יצירותינו לפולנית .כמו באירוע הספרותי בוורשה גם כאן חשנו הכרת תודה לענת זגורסקי שפרינגמן שנלוותה למשלחת ותרגמה את דברינו .היא קראה אף שיר של עדנה מיטווך מלר, אשר כאמור ויתרה על מקומה במשלחת ,בתרגום לפולנית. היום האחרון לביקורנו היה טעון רגשית ,על פי בקשתנו בעת הכנת תכנית הביקור שכולו הוקדש לישיבות עבודה ,ביקשנו לכלול גם ביקור התייחדות שלנו כסופרים ישראליים לטקס יזכור וקריאת שמות הנספים באושוויץ. עם זאת ,בטרם סיורנו במקום ,קיבל את פנינו מנהל אתר הזיכרון אושוויץ־בירקנאו ,ד"ר אנדרי (אנדז'י) קצוז'יק לישיבת עבודה בה דנו גם בשיתופי פעולה .כששאלתיו "איך אתה יכול לנהל מקום כזה ,הזיכרון כאן כבד מדי" ,ענה לי" :זה לא ג'וב עבורי ,זו שליחות" .הוא צעיר יחסית ,ולדבריו הוא כותב סיפורים קצרים ,ולא פרסם עד כה .מחלון חדרו ניתן לראות את מתקן התלייה שעליו תלו את רודולף הס מפקד המחנה הנאצי. קיימנו טקס "יזכור" לנטבחים .הדלקנו שישה נרות ,קראתי את ה"יזכור" וכל אחד מחברי המשלחת קרא שמות הנספים ממשפחתו .קראתי שמות בני משפחתה של תפארת רעייתי שנספו באושוויץ ,ואת שמות בני משפחת מיטווך ומשפחת מלר שנספו כאן ,כפי שמסרה לי עדנה מיטווך מלר .משם יצאנו ברגל לעבר בירקנאו ,וגם שם קיימנו טקס "יזכור". בשעת הערב בשובנו לוורשה ,התכנסנו כל חברי המשלחת לסיכום לקחים ודרכי מימוש המשך הקשר עם אגודת הסופרים הפולנית וההסכמים שנטוו בינינו לבינם. הסיור הזה יהיה לנו בסיס להמשך הקשר עם אגודות סופרים בעולם. בלפור חקק קורא יזכור ליד קיר המוות י • הרצל חקק ּ בחובה, אוצרת כל הברה כל מילה ,מה ֶ האם אפשר לגעת בפנימיות של ּ המבע האנושי? שירתו של אורי צבי תור מבקשת לתור אחר תהליך הגילוי וכיסוי בלשון. כבר בשירו הראשון 'ברכת הדרך למשורר' — נשמעת תפילתו החרישית של הכותב: י י י י ים יי י י ד י י 48 ברים שנאמרו בטקס השקה לספר בבית הקפה "תמול שלשום" (.)10.3.15 התיבות השבורות של המשורר אורי צבי תור צופנות סודות בין שבריהן .לתיבה יש בלשון העברית כמה מובנים ,וננסה לפתוח צוהר לתיבה :לארגז השירה המיוחד הזה, ללשון השירה שכל כולה תיבות, מילים ,הברות .מה התוכן הפנימי של ֵאל נָ א ְּתנָ ָ ּ ה־נא ְמ ִס ּלוֹ ת ִּבלְ בָ בִ י לִ ְהיוֹ ת ׁשוֹ ֵמ ַע לְ קוֹ ל ֵּתבוֹ ת ׁ ְשבוּרוֹ ת בשירתו של אורי צבי תור יש ניסיון לשוב לדרך המבע המלא ,לא להסתפק בשירה רזה ,בלשון יומיומית .לשירה העברית לפני דור או שניים היה ערך מרכזי בחיינו ,ואפשר לומר שהיא איבדה מכוחה והשפעתה .השירה צמצמה עצמה בתמונות ,הנמיכה את עוצמת הלהבות ,התרחקה מדיאלוג עם היצירה העברית הקדומה .לצערנו, תהליך זה הוביל להתרחקות מן השירה. שירתו של אורי צבי תור שבה אל העבר התרבותי שלנו ,להיגד המלא והעמוק. בכל תיבה שבורה תמצאו עולם ומלואו .גם כאשר הוא מספר את סיפור חייו האישי ,גם כשהוא נוגע ברגעים אינטימיים ,התיבות השבורות שלו מכילות עוצמה מדורות שהיו, המילים אוצרות בחובן ארמזים עמוקים ונבואיים מן המקורות. כבר בשיר הפתיחה 'ברכת הדרך למשורר' אנו חשים ,שהמשורר כותב שיר הקדשה לעצם היותו משורר, מבקש את צופן השליחות שעליו לשאת .פרקי הקדשה מוכרים לנו מן המקרא ,וכאן השירה היא בבחינת משא של שליחות .לשיר מצורף מוטו שלקוח מן המקורות ,ואכן מסקרן לגלות מה צופנות מסילות הלב של המשורר. הנה לפנינו השיר "הפעימות המתונות של שלוות הבשר" — המחולק לפרקי שירה קצרים — בסיום הפרק הרביעי שר המשורר: ֲאנִי ַמ ִּביט ָּב ְך וְ חוֹ ׁ ֵשבַ ,א ְּת ִמ ָּמקוֹ ם ַא ֵחר. ּ א ּולַ י יִ ְת ַק ְימ ּו ָּבנ ּו ִדּ בְ ֵרי נְ בו ָּאה ַעל ַסף ֻח ְר ָּבן, וְ ֶרוַח וְ ַה ָ ּצלָ ה יַ ֲעמֹד לָ נ ּו ִמ ָּמקוֹ ם ַא ֵחר. עמ' 15 לאהבה הפיזית יש רובד רוחני ומעטפת קוסמית :בקשר שבינו לבינה יש משמעות למושגים כמו גאולה והצלה וחורבן ,וכאן הארמז למגילת אסתר ,עושה את הקשר למשמעותי יותר .העולם עובר תמורות ,והעולם הפיזי יכול ללבוש צורות רוחניות, נפשיות .בתחילת פרק שירה זה שר המשורר: ַע ׁלשוֹ בֵ ר ַ ּג ִּלים ְּבכַ ף יָד ְק ַט ּנָה ַא ְּת לוֹ ַק ַחת ֶאבֶ ן ֶאבֶ ן ו ַּמ ׁ ְשלִ יכָ ה ַה ָ ּי ָּמה ֲאבָ נִ ים ְּכבֵ דוֹ ת יְ דוּעוֹ ת ֶמלַ ח ָהי ּו ְּביָ ַדיִ ְך לְ ַאבְ נֵי ְצחוֹ ק ִמ ְת ַ ּגלְ ְ ּגלוֹ ת ַעל ַמיִ ם. רוח וחומר — הכול חי בכפיפה אחת. זמן השירה מחבר הכול :אבנים פיזיות יהיו לאבני צחוק ,והאישיות של האהובה אינה קשורה רק לכאן ולעכשיו ,אלא למקום ולזמן אחרים. ●41 י • יש זמן שהוא זמן רוחני ,זמן פואטי — והוא מעבר לזמן המציאותי הרגיל. ההוויה השירית של המשורר צומחת מתוך החוויה הפרטית ,והמבע שואב מעולמות עמוקים ,הפרטי מקבל צבעים וגוונים מתוך בארות הרוח: שירת אורי צבי תור יונקת מאוצר התרבות ,מאוצר הלשון לדורותיה .יש רוח נבואית מעבר לחיים הפיזיים ,יש הוויה של קדושה והתקדשות: בשיר 'אוּד מוצל מאהבה' בעמוד 21כותב המשורר: וְ ָהי ּו ַה ֶ ּג ָחלִ ים ָה ֵא ֶ ּלה ְצר ּובִ ים ִּב ְ ׂש ָפ ֶת ָ יך ,וְ ָהיָה ִאם ּתוֹ ׁ ִשיט זְ רוֹ עוֹ ֶת ָ יך יִ ְהי ּו נְ עו ִּצים לְ אוֹ ת ִּבבְ ַ ׂשר יָ ֶד ָך. ּובְ ַה ִּב ְיט ָך ֶאל ּ ְפנֵי ַא ֲהבָ ְת ָך, יַ ׁ ְש ִחיר ּו נִ ְט ֵפי ּ ֶפ ָחם ְּב ֵעינֶ ָ יך ּובָ ֶהן ִּתכְ ּתֹב לְ ִמ ׁ ְש ֶמ ֶרת ַעל ְמזוּזוֹ ת ֵּב ֶית ָך ּובְ ׁ ִש ֶיריךָ. ●42 כשם שהנביא מתקדש באמצעות גחלת אש מן המזבח ,כך המשורר נצרב מגחלת אהובתו ,נצרב בשפתיה. יש כאן חוויה נסתרת שמעבר לחוויה הגלויה .הקדושה מחלחלת כל הזמן. הקדושה מרחפת מעל שירה זו, סובבת אותה כפלנטה ,שאינה יכולה להינתק ממנה ,כלים שלובים .לפנינו התקדשות ,שיש בה גם יסוד של העצמת הקידושין והקשר שבינו לבינה .אנו למדים עד כמה השירה מחוברת למשמעות המקורית של קדושה :להיות מיועד לשליחות, לייחד את חייך למען מטרה נעלה. הקדושה מבדילה את העיקר ואת הרוח מן הכלל .הכתיבה מייחדת את המשורר ,האהבה מייחדת אותו ואת אהובתו בתהליך של התקדשות. ֲה ֵרי ַא ְּת ְמ ֻק ֶדּ ׁ ֶשת לִ י י ְּבכ ַֹח ָא ׁ ְש ֵרנ ּו ּוכְ ִמ ָיה ֵתנ ּו ְּב ַט ַּב ַעת ֶחנֶ ק זוֹ ַה ְּכר ּוכָ ה ְסבִ יב ֲחלַ ל ַה ֵ ּלב ַה ּמו ָּצף. עמ' 11 שירתו של אורי צבי תור מתארת רגעים מוחשיים ,אבל בתוכה מהדהדים קולות מן העבר ,מן הלבה של הנבואה והספרות העברית .למשורר יש תחושה של נצרב בשפתי האהובה ,אך מאידך גיסא ,הוא חש שבכוח המילים הוא בורא לו אהובה ,הוא מעניק לה מן השפע ,כמו האל שהעניק לעם ָמן וַ ֲהגנה במדב. כך בשיר 'מפגש געגוע וזרות' הוא כותב: ֲאנִ י רוֹ ֶצה לָ לו ּׁש לָ ְך ִמ ִּלים טוֹ בוֹ ת וְ ַרכּ וֹ ת ְּכמוֹ ַה ָּמן ׁ ֶש ַּמ ְמ ִטיר ַה ָ ּקדוֹ ׁש ָּברו ְּך הוּא ִּב ְד ָאגָ ה ַעל ַה ּתוֹ ִעים ְּב ִמ ְד ָּב ִר ּיוֹ ָתיו ׁ ֶש ְ ּי ֵהא ַט ֲע ָמן ַט ַעם ִּת ְקווֹ ת ְּכמוּסוֹ ת ַעל לְ ׁשוֹ נֵ ְך עמ' 20 אנו מקבלים כאן חוויה שנוגעת במוחש ובזמן ממשי ,אך מצד שני, שירת האהבה הזו אינה קשורה רק להווה ,היא כוח ׁ ֶששוטף את כל העולם, היא עוצמה אישית וקיומית ,שיש בה יסודות של ּ ֶפלא ונס. כפי שבשיר 'אוד מוצל מאהבה' ידע אורי צבי תור לסיים את השיר במילים: יַ ׁ ְש ִחיר ּו נִ ְט ֵפי ּ ֶפ ָחם ְּב ֵעינֶ ָ יך ּובָ ֶהן ִּתכְ ּתֹב לְ ִמ ׁ ְש ֶמ ֶרת ַעל ְמזוּזוֹ ת ֵּב ֶית ָך ּובְ ׁ ִש ֶיריךָ. עמ' 21 כך בשיר 'בזהירות רבה' בעמוד 25 — הוא יודע לשוב למוטיב הבית והקדושה השומרת עליו ,במילים אלה: סוֹ ְפ ֵרי ְס ָת"ם טוֹ בְ לִ ים ֶאת ֻקלְ מוֹ ֵס ֶיהם ָרצוֹ א וָ ׁשוֹ ב ִּב ְק ָסתוֹ ת ׁ ֶשל ֶדּ ַמע, כּ וֹ ְתבִ ים ִּבי ְּת ִפ ּלוֹ ת ְק ַט ּנוֹ ת לִ ְק ּב ַֹע לְ ִמ ׁ ְש ָמר ְּב ַדלְ תוֹ ת ַח ַ ּיי. מעבר לכאב ולשבר ולאובדן מציבה שירת אורי צבי תור את העוצמה של הרוח ,של האהבה .הביטוי "רצוא ושוב" מוסיף לאהבה ולשירה כוחות של מחזוריות נצחית ,ויש במילים הקדושות של השיר תוקף ועוצמה של תפילה. בשירו 'קו המשווה אשר לנפש' בעמוד 31הוא כותב: יִ לְ לַ ת ַה ּׁ ֶשבֶ ר ְּבעוֹ ְר ַקי ַמ ְר ִּת ָיחה ּבו ָּעה ׁ ְשקו ָּפה ׁ ֶשל ָדּ ם. ַּב ּבו ָּעה ִּתינוֹ ק, זְ רוֹ עוֹ ּ ְפ ׁשו ָּטה וְ ֶא ְצ ְּבעוֹ ָתיו ַה ְ ּז ִעירוֹ ת ְמ ַמ ּׁ ְש ׁשוֹ ֶתאת ּ ָפנַ י ָה ְר ֻט ּבוֹ ת ִּב ְפלִ ָיאה ובסוף הפרק הרביעי בשיר זה הוא מסיים: ו־ה ַּמ ׁ ְשוֶה ֲא ׁ ֶשר לַ ֶ ּנ ֶפ ׁש ְּב ַק ַ ְּב ֵעין ָמוֶ תַ ,סף ִח ּיוּת ֲח ָד ׁ ָשה ַה ְ ּז ַמן וְ ַה ָּמקוֹ ם נָ ַד ּמ ּו ֻס ַּכת ׁ ָשלוֹ ם נְ ט ּויָ ה. עמ' 32 חשובה לנו שירה מסוג השירה של אורי צבי תור ,משום שהיא יודעת לחפש את השלמוּת שמעבר לתיבות השבורות ,למלא אותן ברוח גדולה שבאה מכל הדורות .הספרות שלנו י עדיין מתלבטת עם זהותה ,והדיאלוג עם מפלְ סי הלשון העברית ,עם ארון הספרים העברי ,מעשיר את תכנֶ יה. אורי צבי תור מציב לנו דיוקן עשיר ומרגש .אין שלם מלב שבור ,וזו הגדולה של הלבבות השבורים הצפונה בתיבות המילים של אורי צבי תור. ּ מאחה סדקים, החיבור בין העולמות ֶ מעניק אחדות לכול .כאן סוכת השירה מעניקה לנו מן הכוחות שלה ,סכך רוחני שמזכיר לנו מה ייחודה של השירה ,כמה אנו צמאים לה ,כמים קרים לנפש עייפה. ● י בתחומים של תרבות יידיש ושל מדעי היהדות במאה העשרים. איש זה ,ניצול מחנה בוכנוואלד, הגיע ליום השחרור כשהוא בן עשרים ושבע בלבד .אדם שלם ללא פגע בנפשו ,כאשר כוחות יצירה ,אנרגיות חדשות ותעצומות נפש מפעמות בו. לאחר שחרורו הוא חיפש קשר עם עולם הספרות והעיתונות ביידיש מעבר לים .מכתבו הראשון שכתב מופנה למשורר ה' לייוויק בניו יורק. מכתבו זה הוא ביטוי מרגש לכוחות הנפש שבקרבו המבקשים לבוא לידי ביטוי לאחר שש שנים תחת שלטון יצחק גנוז י י יג גי י ים י י י י יג יי י יג י י י 1952 1945 ים י יינ י ני י יי י ים 2015 י י 372 מ י רדכי שטריגלער ,סופר דו־ לשוני הכותב יידיש ועברית, עיתונאי פעיל ומחבר רומנים על יהדות פולין לפני מלחמת העולם השנייה ,ועל חיי היהודים תחת שלטון הנאצים ,סופר שעמד במרכז העשייה הנאצים ,משרתי הרוע שבאדם הגרמני ועוזריו. קשרי ספרות והבנה הדדית מתפתחים בין שני סופרים אלה .שבע שנות התכתבות פורייה ממאי 1945 ועד אוגוסט ,1952תקופה גורלית בתולדות עם ישראל המשתקפת על מאורעותיה באוסף איגרות זה .ספר זה מהווה תרומה נכבדה לחקר עולם התרבות הנשגב של עמנו באותה תקופת ביניים “בין חורבן לתקומה", מחנות שארית הפלטה באירופה, העפלה ,מלחמת השחרור והקמת מדינת ישראל ,הפעילות התרבותית ביידיש ובעברית מטעם הזרמים הפוליטיים והאידיולוגיים למיניהם בציבוריות היהודית בארץ ובתפוצות, ונושאים נוספים הקשורים להתפתחות ספרות יידיש והספרות העברית בתקופה שלאחר השואה. בספר מובאים שבעים וחמישה מכתבים של התכתבות בין שטריגלער ללייוויק ,מפתח שמות וגם מפתח עניינים ,נוסף לכ־ 700הערות שהועלו מתהום הנשייה .עולם שלם של עובדות היסטוריות ,אירועים והתרחשויות, דברי ביקורת על ספרות העם היהודי המתעוררת ומתפתחת לאחר שנות השכול ,הסבל והיתמות. כל הערה היא יסודית ,שורשית, והיא מרתקת מבחינת התייחסותם של הסופרים לנושא הנדון .נטלתי לדוגמא את הערך “אקסודוס" כפי שזה משתקף באיגרות והמוכר לי אישית .או על יצירה ספרותית “דרײ מתנות" של י.ל .פרץ הניתנת בהרחבה .ומעל לכול — “מדינת ישראל"“ ,דער גרויסער נס און דער גרויסער נסיון" — הנס הגדול והניסיון הגדול. ההערות לטקסט ,שהן יצירתם הבלעדית של העורכים ,מצטיינות בניתוחם היסודי את איפיון כתיבתם של שטריגלער וליוויק ,ובמיוחד של זה הראשון .כאחד מעקרונות הפואטיקה של שטריגלער כסופר ניצול שואה הוא מנסה לשמור על שיווי משקל עדין וחמקמק בין כתיבה ספרותית על השואה ,כתיבה שאינה חוטאת לאמת ההיסטורית ,לבין ספרותיות יתר ,על מנת להבטיח בכתיבתו על השואה את המסירה של ההתנסות הראשונית כפי שנחרתה בליבו ובזיכרונו .מכאן ודאי נובעת כתיבתו הקדחתנית .מיד לאחר השחרור ,תוך שבע שנים ,הוא הספיק לכתוב ולפרסם מעל לאלפיים עמודים בדפוס .ניתוח זה מועלה בין היתר על ידי העורכים בכתיבת הערות • ●43 י • ●44 והוא נערך על ידם בעין בוחנת ובלב נבון. שטריגלער וליוויק ביקרו במדינת ישראל בשנים .1950-1949בחילופי מכתביהם בטרם הקמת המדינה עולה ומודגשת דאגתם וכאבם לנעשה בארץ .המאורעות תחת שלטון המנדט (“השבת השחורה" — יוני .)1946 מאסרה של הנהגת היישוב .באותה עת הפוגרום שנערך בעיר הפולנית קילץ שבו נרצחו ארבעים ושניים יהודים ניצולי שואה. זועק לייוויק במכתבו: הפוגרום בקילץ ,הרציחה הבריטית בארץ ישראל ,ושם במחנות העקורים באירופה יושבים יהודים כמו על גחלים לוהטות .לך תעשה משהו ,דבר לקירות, לאבנים ,ללבבות .לבבות שהם אבנים, כמו גרזנים( .מכתב ,9עמ' .)102 האיגרות שבספר ניתנות במקורן היידי ,אך ההערות המתייחסות להן ניתנות בעברית .חשוב ביותר שחלק מהאיגרות יתורגמו גם הן לעברית ותהיינה נגישות לכל קהל הקוראים והחוקרים. עורכי הספר מציינים כי הוא בוצע עד עתה רק בחלקו והגיע לשלמות מסוימת בלבד ,משום שבמקור תוכנן הדבר לכלול שלושה כרכים של חילופי האיגרות .הקוראים והלומדים מקווים להמשך מקיף ופורה. מדינה עם סופר גדול היא כמו מדינה עם ממשלה עודפת .משום כך המשטר לעולם אינו אוהב סופרים גדולים ,אלא רק בינוניים. — אלכסנדר סולז'ניצין מתוך הספר "המעגל הראשון" י ד"ר ארנה גולן י נ נ ג י יים יי י ז ג נים ז י י ים יים 2015 י ה עתה הופיע ספר שירי הקינה מרטיט הלב של איתמר יעוז- קסט ,והוא רואה אור במלאת שנה לפטירתה של רעייתו ,פרופ' חנה יעוז ,חוקרת חשובה בספרות העברית, בייחוד בחקר ספרות השואה ,ואשר נודעה גם בפועלה למען הספרות המתהווה .הספר דק במימדיו ,כאומר כי דלו המילים לבטא את כאב האובדן .כריכתו שחורה ,מקרינה את האבל ,במרכזה תמונת דיוקנה הספק־ מציאותי של הרעייה ,כשהיא מחייכת את חיוכה אוהב האדם ,ואילו הכותרת מטעימה כי השירים מופנים אליה, וכי היא מצויה “בשער השמיים" .מהי משמעות הדבר? מקור הביטוי “שער השמיים" הוא בדברי יעקב ,שעה שחזה בחלומו בסולם שמלאכים עולים ויורדים בו, והנה ה' ניצב עליו" :ויירא ויאמר :מה נורא המקום הזה! אין זה כי אם בית אלוהים ,וזה שער השמיים" (בראשית כ"ח .)17שער השמיים הוא ,אפוא, המקום למגע עם האלוהים המתגלה. עם זאת ,ביהדות המאוחרת יותר נתגבשה האמונה שעל פיה לאחר פטירתו של אדם נודדת הנשמה תחילה במשך שבוע בין הקבר לבית. אלה הם ימי “השבעה" .לאחר מכן מתפללים ועושים מעשי צדקה וחסד “לעילוי נשמתו" של הנפטר, עד שאחרי שנה היא עולה למקורה העליון ,שבה אל בוראה .תחילה היא מצויה בשער השמיים ,שם ייקבע מקומה “בשמיים" .מכאן ,שהשירים הכאובים והללו נכתבים לרעייה ,שעה שעדיין היא בפתחם של השמיים, ונשמתה נוכחת באופן כלשהו בעולמנו זה ,למרות היעדרה הפיסי. והנה ,להפתעת הקורא ,אין בשירים הנוגעים ללב הללו כמעט ביטוי מפורש למימד האמוני ,לא להתרסה כנגד האלוהות ,ולא לתביעת דין וחשבון על מותה או להיפך ,לצידוק הדין .עובדה זו בולטת לעין כל אדם המכיר את שירתו הרליגיוזית בעלת העוצמה של איתמר יעוז-קסט ,ומרמזת כי השירים הללו הם מבע למימד האישי ביותר ,הכמוס והאותנטי ,לרעייה עצמה ,הנעדרת אך הכמו נוכחת עדיין ,כי הכרח לו, למשורר ,לדבר אליה טרם תיכנס בשער השמיים ,ולהביע את המצוקה של הבעל שנותר עזוב .לכאורה, מפתיע אף לראות שאין בספר שירי י הלל ושבח לרעייה ,כנהוג בשירי קינה והספד ,והלא כולנו יודעים ומכירים מה רבות היו מעלותיה האנושיות והאקדמיות .כביכול הוא אומר ,אין בי עדיין היכולת לזה .אין זה הספד בפני ציבור ,יש ביכולתי רק להתנסח בשירים קצרים ומהודקים ואישיים בתכלית .ואכן ,השירים מפעימים. ועוד ,מזה עשרות שנים כותב איתמר יעוז-קסט שירה מודרנית עזת ביטוי ,שעברה לא רק תפניות אידיאיות ורוחניות ,אלא גם מבניות, ועיקרה ריתמוס פנימי המיוחד לה. והנה ,להפתעת הקורא ,ברובם של השירים בספר הזה ,שכולו נהמת הלב, פועם משקל הניתן לזיהוי גם אם אינו בהכרח מדויק (לרוב ,הוא ימב). השורות — אף כי רובן אינן שוות באורכן הרי הן חורזות ברובן בחריזה צמודה או מסורגת ,ואפילו ישנם שירים הבנויים כסונטות כהלכתן ,או קרוב לכך .הכיצד? כן ,היה וודאי יעוז- קסט עונה לשואל ,כנראה שדווקא כך, בשל ההכרח לרסן ולמשטר את רגש הכאב והאובדן ,שאם לא כן ,יתרסק הדובר ,ולא כל שכן — שירו ,שהכרח גם שיהיה ראוי לה לרעייה שבשער השמיים. השיר הראשון ,הפותח את הספר וקרוי “רחשים" ,הוא כעין תמרור לקורא ,סימן דרך ,מעיד על מאפייניו של קובץ שירים ייחודי זה .וכך הוא השיר“ :מן הפינה קמים הרחשים /עם אור ראשון ,עת כי הצל ינוס /:היא כאן תמיד ,אף כי הרחיקה לכת /,נוכחותה בחדר־אינה בת־גוף /:כמוס בי יום מותה בעוד הזמן נושר /,בלי היותה גופי כורע בחלל /:בבית החולים/ כבר שחר מתאפרר /הקץ דרוך על משמרתו כמו חייל". בשיר הזה ,כבאחרים ,מאבדים מימדי הקיום את טיבם ורוכשים מימדים אחרים .המוחשי־פיסי י והנפשי־דמיוני מתערבבים ומתחלפים זה בזה .הנעדר נוכח ,המוצק והכבד, כביכול ,מרחף ,והמופשט נעשה מוחש .ואם כך ,מה הפלא שבבית החולים (שהדובר עצמו כבר מאושפז בו ,כנרמז) השחר “מתאפרר" ,מקבל את צבע האפר של המוות ,ומרמז כי “הקץ" כבר ניצב כאן כמוחשי, ממש כמו חייל על משמרתו ,ומצפה לקחתו .והנה ,מה מפתיע .שיר זה שבו מוצג הבעל כנטול אחיזה ואובד בחלל ,השיר עצמו דווקא אחוז וכבול היטב בתבניות ,לא בהכרח סדירות, של משקל ושל חריזה ,ודומה כי הן המייצבות את הבעל בחלל קיומו. כך גם בשיר “השינה האחרונה" (עמ' )7שבו הרעיה קיימת “בכוח אהבה נסתר" ,כאשר “זולגות פנייך לתוך השקע הנוגה וער" של הכרית, כי “בה רוגעת שעת האושר האחרונה לאורך קיומי" .והנה ,דווקא הווידוי נוקב הלב הזה ,בנוי בתבנית הסונטה, שגם אם אינה לחלוטין מדויקת, הריהי תבנית מחייבת ומהודקת .וכי למה? דומה ,מפני החשש פן “הזייתו" תיעשה לריחוף מוחלט. “לאן פנית?" הוא פונה אליה כמו הייתה שומעת ותוהה כשהוא יושב למרגלות המצבה“ ,שבה חקקתי אות לאות את בדידותי" .האם הלכה למחוזות האושר של ילדותו ,שהוא שיתף אותה בהם עד שנעשו שלה? שהרי עתה הכול ריקן מסביב ,האושר “עקר את עצמו עד שורשיו" ,וכל שלא הגיד לה בחייו “מפרפר“ בליבו, כי “אם אקום ואת פניי אשא אל אינותך — אמוג כהבל פה"( .עמ' .)9 “קיומך הנחלם הבהב מולי /,הגם כי עירומך שייך לאדמה לא לי" ,הוא מתוודה באמירה חודרת לב בשיר “קרובה אך הזויה" (עמ' .)56קיומך נחלם ,הוא מוסיף ,כי הוא שברא אותה מנפשו“ ,מגוף האבלות של קיומי", והיא ששלחה אליו “צפור — עיניים“ לנחמו וללוות את פסיעותיו של “איש אלמן" ,שזה חודשים “נע ונד על שפת הלילה הריקן" .ומפתיע ,דווקא בשיר “אבידה" ,על אובדן טבעת הנישואין, לפתע עולה המימד האמוני ,כשהוא מתחנן בפניה“ :שמרי עצמך עד בוא זמן התחייה!" (עמ' .)29 מורכב מאד הוא המבע השירי לתחושותיו ברגעיה האחרונים של הרעייה ,והשירים דווקא נוטים להיות מאורגנים גם אם לא בסדר מובלט .וכי איך לא ייאחז המשורר וייתמך בכבלי תבניות השיר למבע רגעי האימה אל מול מכשיר המוניטור המאט את תנועותיו לקראת נקודת האפס? וכי איך יבטא את תחושותיו למראה גרגר האבק המקפץ לפתע למעלה במכשיר כשהוא יודע כי “הייתה זו פעימת ליבך לקראת הסוף" ,וכך עד לרגע אמירת “הקדיש" .הלחישה ,הנמכת הטון, המבע העקיף ,המטאפורות והסמליות, הם המשמשים מבע עמוק לרגשות שאינם ניתנים למבע ישיר .כך כאן וכך בשירים נוספים. וכי איך יתמודד עם הרגע שבו לפתע “בתנועה סופית" קמה הרעייה, שאלה “אתה פה" ,ונפטרה ( ,)35או בשעה הקשה של “כריית קבר" (.)13 אין תימה שדווקא אז החריזה נעשית כמעט מדויקת ומסורגת ,והשיר שקול במשקל סדיר כמעט ,כמדומה מפני החשש שמא יתמוטט השיר ,שהרי מרגע מותה מלווה אותו פרדוקס קיומה של הרעיה — נוכחותה והיעדרה כאחת .ולכן ,עם קבורתה ,שעה “שפסענו לתוך הנצח" ,והיא “אין גוף בלבד" ,נעשה הוא עצמו “נטוש וריק כמו בית" ,ו"לתוך עצמי צנחתי ,ואת חיכית שם לי" ,באיחוד מופלא וטראגי, כמו ברגע פטירתה (עמ' .)47 “הלא אנחנו בכפל הקיום ,ואנו: אחד נגלה — אחד נסתר" (עמ' ,)23 • ●45 י • שהרי “כיצד חיים ביחידות ,אמרי נא /,בישורת אחרונה לעת שיבה, בדומיית חלל?" .הוא אפילו מתקנא בה“ :אולם כבר לא יפגע בך כל סבל/, ורק אני בין ציפורני שמיים מתכווץ". כך בשיר “ארוחת בוקר (עמ' ,)45או בשיר “כורסה כחולה" ,שבה ישבה היא ,הנעדרת ,בעת חוליה (עמ' ,)43 או נוכח פריטי לבושה שנותרו “בלי גוף"“ ,מעיל ריק וחלול אשר הנשמה נועצת בו מבט חטוף" (עמ' .)31רק פעם אחת נפלטת זעקתו כלפי שמיים עם קרבתו של רגע המוות“ :לא עוד צידוק הדין! בשבעים לשונות צעקתי/ מול יד הרושמת בשמיים /:סימנים". אין ספק ,זהו ספר מפעים ומרשים למשורר ייחודי ,שגם באבלו ובכאבו מבעו השירי מופלא .וראוי הוא הספר לה ,לרעייתו ז"ל ,שכולנו נזכור אותה באהבה ובהוקרה ,היא הרעייה ,שלגביו נותרה נעדרת־נוכחת גם עם הקיצו עם בוקר ,וגם “בעוד עט הכתיבה מרחיש כבכי הנשמה". י לזמן מה מההכרח להיות מעודכן במתרחש במילייה הספרותי .בדרך כלל אני חוזר וקורא ספרים מן העבר שאני ממליץ בכל לב ,והנה ,הפעם אני מודה כי ממש קשה לי לחרוץ דין על הרומן האנטי־מלחמתי של אביגדור המאירי ,שחזרתי עתה לקרוא בו: מצד אחד מדובר באמת ביצירה של אדם משכיל מאוד ובעל אמירה מאוד מנומקת באשר למסר המשתמע ממנה — מסר אנטי־מלחמתי ,אך מצד שני ,ליקויי הרומן הם כל כך רבים ● מעיין בן־יהודה ים ג ג )290 1929 ●46 כ יג ג יי 1985 שמבול של ספרים חדשים מופק בארץ מדי שבוע ,מדי יום, קהל הקוראים מתרחק בלית ברירה מהקלאסיקה ,מספרי העבר ,מאלה שגברו על הארעי ,וקנו לעצמם שם ומוניטין כבעלי אמירה על־זמנית .אני אוהב לערוך מדי פעם גיחה אל העולם הקסום ההוא ,תוך שאני משתחרר ומשמעותיים ,שממש ספק בעיניי אם השכר שבקריאת הספר שווה את הטורח הרב שהיא דורשת. גיבור הרומן "השגעון הגדול" הוא אביגדור המאירי עצמו (בשמו הקודם — פוירשטיין ,שם המופיע במפורש בשני מקומות בספר — עמ' ,)184 ,24 כשבגיל 24הוא מתנדב להצטרף לצבא האוסטרו־הונגרי הנלחם כנגד הצבא הרוסי במלחמת העולם הראשונה .כבר בתחילת הספר מתוודע הקורא לכך שמדובר בשגעון :האוכלוסייה ממש יוצאת מכליה מרוב התלהבות לצאת למלחמה ,ומי שמהסס ,או מביע הסתייגות מהצעד שנוקטים המונרכים של אוסטריה ,גרמניה ואיטליה — מוכה עד זוב דם על ידי ההמון .אביגדור לא היה חייב להתגייס (לא ברור מדוע), ולכן הוא התנדב ,וברגע שחתם על כך — הפך לאסקופה נדרסת של הממונים עליו והוא ,שהתפרנס קודם מעבודתו כעיתונאי ,שוקע לתוך עולם בהמי לחלוטין .בעיקר לוקים בבהמיות הזאת הקצינים שההווי הצבאי מעניק להם עוצמה שטנית ממש .אביגדור עצמו עובר קורס קצינים ,אבל משום היותו יהודי ,הוא מעוכב בדרגות ,ורק משום שלפי פקודה כתב שיר על חייל יהודי שהגן בגופו על שר אלף, והוא מאושר למות למען הקיסר, כששר האלף מהלל אותו כבן חיל — רק משום כך הועלה אביגדור בשלוש דרגות בשלושה ימים! .אבל דרגת קצונה נמנעה ממנו זמן רב .אביגדור שקיבל פיקוד על פלוגת חיילים (הכוונה ,כנראה למה שאנחנו מכנים בצבא שלנו — "מחלקה") ,נדרש על ידי הקצין לירוק בפניהם של חייליו .על סירובו לעשות כן ,הוא נענש במעצר. קצינים מענישים את המשרתים שלהם (לכל קצין היה משרת!) שישתו את תוכנה של מרקקה ,לבלוע נסורת, לבלוע מסמרים ,לשבת כפות תחת ברז מטפטף יממה שלימה ,מאלצים חייל בן חמישים לרוץ לפני הסוס עד אובדן הכוחות (עמ' .)107-103נחמתם היחידה של הלוחמים בגיהינום שבו הם נמצאים היא בניית קן שבו הם יכולים לנוח בין קרב לקרב — אם קצין חושק בקן שהוכן כהלכה ברוב עמל — הוא מסלק את החייל משם בפקודה. (עמ' .)149 המשפט הצבאי ,בכל הצבאות, ידוע כמשפח ,אבל מה שמתאר אביגדור המאירי איננו אלא בבחינת צדק של גיהינום — מילא שעל עריקה ועל אונס מקבלים עונש מוות ,זה עוד י איכשהו מתיישב עם הגיון צבאי ,אבל עונש מוות מקבל גם מי שמרוב רעב פתח קופסת קונסרבים בלי פקודה; חיילים החושפים את פחדם בגלוי — נורים למוות על ידי הקצין; שני חיילים רבים ביניהם ,הסמל הורג את שניהם .גם עבירות פעוטות יותר זוכות לעונשים אכזריים :חייל שהתבדח — נלקח למעצר — 3ימים בלי אוכל ושתייה; חייל יהודי שהתפלל לזכרו של חייל יהודי רוסי — נדון ליום צום. הקצין בעל ההתנהגות המזעזעת ביותר הוא שר האלף פיגר :הוא עטוי בתכשיטי זהב למכביר ,שותה לשוכרה עד אובדן החושים ,הוא פחדן כרוני (מרכלים עליו שירה בעצמו ברגל כדי להימנע ממגע עם שדה הקרב). בעיניו ,צריך לחוס על סוסים שעולים כסף ,ולא על חיילים שמקבלים בחינם (אגב ,החיילים מבוססים בבוץ ,ואילו הקצינים רוכבים על סוסים) .לדעתו, יהודי שמת בחג המולד — הוא סימן טוב ,והוא גם מבקש לפתוח קבר של ירוי כדי להוריד אותו בדרגה אחרי המוות. לעומת ההתבהמות הנוראה של קציני הצבא — מתאר הסופר את נאמנותה של הבהמה לבעליה :פרש נהרג בקרב ,והסוס שלו שומר על מקום קבורתו ,אינו זז משם ,ומסרב לאכול באבלו( ...עמ' .)94 המסגרת הצבאית בימי המתח הנורא של הקרבות גורמת לכך שגם "הטובים" מקבלים קווי אופי מפלצתיים :כשאביגדור נמצא בחופשת מחלה ,לאחר פציעה קשה בקרב ,הוא מתנהג בגסות בלתי נסלחת כלפי אישה שהעזה לחזר אחריו במסעדה (עמ' ,)212וכשנודע לו שאחד הפצועים ,בחופשה כמוהו, מתגורר עם אישתו של אחד מחבריו ביחידה ,הוא מתכנן את הירייה בגבו, לכשיחזור ליחידה וישתתף בקרבות י (עמ' .)222 ,220פאלי ,משרתו המסור של אביגדור ,יורה בגבו של הקצין היהודי המומר יוני ,זה שמתעמר באדונו (עמ' .)125מצמרר להשתייך ליחידה מן הסוג הזה! נקודת האור היחידה בכל מערך הקצונה הוא הלויטננט (ולימים אויברלויטננט) ד"ר סמריצ'אני ,איש משכיל מאוד וישר מאוד ,יחיד שאיננו שונא יהודים ,שמקדם אותם ומעניק להם מדליות על גבורתם ,וגם מזכה את אביגדור ,סוף סוף בדרגת קצין ("דגלן") .ולא רק זאת ,אחד החיילים הקשישים ביחידה ,אסטרייכר בן החמישים ,נהג להניח תפילין יום יום .כדור פילח את התפילה של ראש ,ובמקום לשמוח שנשאר בחיים, הוא התאבל על התפילה שנפסלה. סמירצ'אני טורח עבורו ומזמין תפילין חדשים מהעיר לבוב. לב טולסטוי מציין בקטעי המסה שלו ברומן הגדול "מלחמה ושלום" שאילו היו שופטים את כל מעשי הזוועה שחיילים מחוללים בזמן מלחמה — לא היו מספיקים לכך יובלות .אביגדור המאירי איננו חס על קוראיו ומתאר אפיזודות מסמרות שיער :בכפר גליציאני אחד ,שבו נהרגו כל הגברים ,הנשים הפכו כולן לזונות עבור מזון ,ובפתח בגדיהן הצואים הן משאירות פתח שתיראה ערוותן .ילדה בת 10קרועת בגדים כנ"ל ,מצהירה שהיא איננה חולה בעגבת ,ולכן פתוחה להצעות .תת־קצין אחד שומע את דבריה ויורה בה (עמ' .)98-97באחת הפעולות נופלים אביגדור ומקצת חייליו בשבי הרוסים .הם מגיעים לבית בו חוגגים קוזקים שיכורים ,ושם הם חווים זוועות :הקוזקים כורתים ראשו של יהודי ,ודורשים מחייל שבוי לשתות את דמו ,לשבוי אחר הועידו צליבה תוך תקיעת מסמרים בידיים וברגליים, ולאביגדור ולמשרתו (בינתיים עלה לדרגת קצין) הועידו להיקבר חיים. חייל יהודי בשם מרגלית מזעיק עזרה, ואביגדור ומשרתו ניצלים (;167-165 ראו גם 193ואילך). אביגדור המאירי מתאר את עצמו כגיבור עשוי ללא חת — הוא תמיד יוצא בראש חייליו למשימות המסוכנות ביותר ,שהותירו סיכוי קלוש לחזור מהן חי .הוא מרבה לתאר את גבורתם של שאר החיילים היהודיים ,ובעיקר של מרגלית הטלפוניסט שהצליח לחבר את היחידה לטלפונים של הרוסים, שיצא בהפגזה נוראה לתקן קו טלפונים שנותק ,שהזעיק עזרה כדי להציל את מפקדו (אביגדור) מהשבי המבהיל של הקוזקים (ראו לדוגמה עמ' .)149 אביגדור עצמו נפצע אנושות פעמיים (פעם אחת ממש קרוב ללב) ,והוא חוזר אל יחידתו ,אותה הוא מעדיף על חיי האזרח השאננים בבודפשט ,אליה הוא נשלח לחופשת מחלה. היית מצפה שהגויים יתפעלו מגבורתם של היהודים בשדה הקרב, וישבחו אותם ,אבל אדרבה ,הגבורה הזאת רק מבעירה את קנאתם־ שנאתם :מאדי ,קצין מומר ,זועם על היהודים שכביכול מצטיינים בקרב רק למען מדליות ,וכך גם שאר הקצינים (עמ' .)123 ,117שר המאה נוימן הוכיח גבורה אדירה בשדה הקרב, כשהוא גובר על כוחות עדיפים ממנו — במקום לשבח אותו — שופטים אותו על בזבוז תחמושת (עמ' .)124אביגדור עצמו מחלק לחייליו חבילות שהוא מקבל מהבית ,וכן כספים מהמשכורת שלו .שר האלף פיגר מחליט לשפוט אותו על כך ,שכביכול מעל בכספים של היחידה — לא נותן רשות לפצות את פיו ודן אותו לכפיתה בסוכה הפתוחה להפגזות הרוסים (עמ' ;126 .)144-140מפקד אחד של אביגדור מציע לו לוותר על "חבילה היהודית הנאלחת" ולהמיר את דתו (עמ' • ●47 י • ●48 80ואילך) .כשאביגדור ממליץ על שלושה חיילים (שניים מהם יהודים), שיזכו במדליות על גבורתם — הקצין המומר יוני קורע את ההמלצות .אפילו המשרת הנאמן של אביגדור ,פאלי, מאמין שהיהודים הרגו את המשיח (עמ' .)119חשבנו שהאשמת היהודים בפרוץ מלחמות הוא פטנט של היטלר ,ובכן לא ממש :אביגדור פוגש איכרים גליצאים ,שכפרם נהרס על ידי הצבאות היריבים ,והם יודעים מי אשם במלחמה — היהודים! (עמ' .)96 היהודים שוחטים ,כמובן ילדים עבור המצות בפסח (עמ' )104וכו' .פיגר הפחדן מחליט שיהודים אינם יכולים להיות גיבורים ,וניצחון המכבים על היוונים איננו ראיה ,כיוון שהדיאדוכים, יריביהם שם המכבים ,לא היו יוונים טהורים( ...עמ' .)177 במקומות רבים ביצירה מודגש שבעצם האויב דומה לנו ,ייתכן שהיהודים בצבא אוסטריה ייפגשו בשדה הקרב עם יהודים בצבא רוסיה, ובעצם מדוע שלא יהיה שלום, ושאפשר יהיה לנסוע מבודפשט למוסקבה ברכבת? מדוע צריך להתקוטט ,הרי בסוף ,אחרי הרס נורא וקורבנות אינספור — יבואו המנהיגים לידי ברית וילחצו ידיים (ראו עמ' ,164 .)290 ,277-272 ,199 ,170 החיילים היהודים ביחידות הלוחמות מדברים ביניהם בקוד על "מאדאם פומפאדור" קטועת הזרוע שמבקשת להקים גדוד עברי אשר יקים בעתיד מדינה עברית .הקוד מתייחס לכוונת המונרכים לפדות את ארץ ישראל ולהעניקה ליהודים ,ובין הפעילים בפרויקט המשיחי הזה :יוסף טרומפלדור (= מאדאם פומפאדור קטועת היד) ,זאב ז'בוטינסקי ,חיים וייצמן והלורד בלפור. ללא ספק מדובר ברומן אנטי־ מלחמתי בעל אמירה חדה ,מעטו של י איש שחווה על בשרו את מוראות המלחמה .אבל כדי להגיע לתובנות האלו חייב הקורא לעבור משוכות רבות וקשות :הספר גדוש בשגיאות דפוס מביכות ביותר ,הקורא חייב להכין לעצמו מילון של מושגים: מוכשר = כשיר; התחלחל = התחייל; ראפורט = התייצבות; אכסלנץ = הוד מעלתו; מעונתו — מעונו; תעודת מוות = דיסקית; רזרביסטן = איש מילואים; תורפה = ערווה; אמוניציה רציפה = תחמושת; סניטיטס — חובש; ּ ֶ = מתכון; סימולאנט = ארטיסט, משתמט; חיכוי = ַה ְמתנה וכו' וכו'. אני חוזר לרישא של דבריי :הספר הוא בעל אמירה חשובה ,אבל הטרחה להגיע אליה היא באמת רבה ,אבל בכל זאת היא נראית לי כדאית. ִּ "בן בוקר הופיעו דחפורי הענק על כל גוניהם המאיימים ,כדי בראש ובראשונה לכרות את הבור הגדול, שישמש מגן ומיסעד למגדל. האזור נתחם ,הוקף בחומת ברזל ואבן. ִ ּבן בוקר הומרו כל שכיות החמדה האהובים של השכונה בשלטים מתנוססים לבקרים ,בנוסח' :סכנה כאן בונים'' ...משאיות נכנסות ויוצאות מימין'' ...הכניסה אסורה מפני בטיחות'". ● מרדכי (בן חיים) שולדרמן י י י ס נ נ ג גי נים 94 2014 פר שירתה (העשירי במניין) של עדנה מיטווך-מלר — "מגדל ג'י" מהווה סימפוניה אורבנית — איקונוגרפיה פואטית של יצירה אדריכלית ,המבטאת דרמה אימפרסיוניסטית בציור אורבני. שירי "מגדל ג'י" הינם המחשה פואטית ,רבת עוצמה של מטרופולין אורבני השועט במסע צלב אל מול שירת חבית היין הישנה של העיר הלבנה .וכפי שהיא מתארת בראשית הספר ,ב"דברים בפתח": אירועי הבניה הזורמים לדירת מגוריה של המשוררת ,הפורצים אל נפשה, מסייעים למיטווך-מלר להעמיד תבנית פיוטית דרמטית של שילוב אדם־אבן־ומתכת ,כאשר דירת המשוררת מופיעה כגמד מול המגדל האימתני — אייקון אדריכלי( .הנבנה בפינת הרחובות שד' שאול המלך־אבן גבירול־השופטים בת"א). "וְ ָתקוּם ָּכאן ִעיר ֲח ָד ָשהַ ,עכְ ָשוִ ית, ִ /עם ָק ֶפה ְמ ֻש ָ ּבח ו ְּקרו ָּאסוֹ ן ִמ ָ ּז ָהב, ִ /עם ׁ ְש ִק ָיעה ְמיֻ ֶח ֶדת ְ ּב ֶט ֶרם ַע ְרבִ ית ַ /על ֶמ ְר ָּכז ִמ ְס ָח ִרי ִמ ַּס ּ ִפיר וְ ׁ ֶשנְ ָהב, י ִ /עם ַמ ֲעלִ ּיוֹ ת ּ ְפלָ ִאים מוֹ לִ יכוֹ ת לַ ׁ ּ ְש ָח ִקים /לִ בְ ֵרכַ ת שְׂ ִח ָ ּיה ִמ ּ ְפלָ נֶ ָטה ַא ֶח ֶרת( ".....מתוך "פלאים ונצורות" בעמ' )48 ציור המגדל בצירוף השלטים המופיע בחזית הספר ,הינו שילוב של בניין מודרני עם צילום תמונת "מגדל בבל" פיטר ברויגל ( )1563של האמנית האקולוגית דפנה מרגולין — אמנית ייחודית זו ידעה היטב לתת ביטוי בעיצוב העטיפה ,לנשמת השירים. הרוח הנושבת מ"מגדל ג'י" יש בה משום ביטוי לזרם הנטורליסטי ,זרם שהיווה תנועת בת למגמת הריאליזם, הנובעת מיצירותיו של אמיל זולה וממשיכה בספרות האירופאית במהלך המאה ה־ .19ביצירות ספרותיות בהן החיים מתוארים כמתנהלים ונמצאים בשליטתם של גורמים עתירי כוח בכלכלה ,בחברה ובטבע" .רוח הזמן" ההיסטוריוגראפית ,כפי שמשתקפת בשירתה של מיטווך-מלר ,מבטאת את הזרמים ,המבנה החברתי והמערכות הכלכליות המעצבות את תרבות החיים בארץ .וכפי שהתבטא הסופר פרופ' חיים באר ,בגב הספר: "עדנה מ .מלר מלהטת בין היופי של מגדל ....הצומח בדהרה על סף ביתה, לבין הרכות המענגת של גנים ובתים, כמידת האדם ההולכים ונכנעים לעצמה החדשה". לעניין זה ראוי להזכיר את ספרו של ד"ר דרור אידר" :אלתרמן — בודלר, פריס תל אביב" (הוצאת כרמל) .אידר בספרו זה קובע כי בודלר — מגדולי משוררי צרפת במאה ה־" — 19לא האמין בקדושתו של הטבע ,אלא נמשך אצל הצדדים המלאכותיים מעולם מעשה ידי אדם" ,כאשר "נופי הכרך על כל חזותם ,צפיפות הבתים והרחובות מחליפים את מרחבי השדות וכרי האחו". י "הדַּ ָ ּי ִרים ַה ֲח ָד ׁ ִשים יָ גוּר ּו ַ ּב ׁ ּ ְש ָח ִקים... ַ ...שם אוּלַ י יִ לְ ְמד ּו ֶאת שְׂ ַפת ָׁ / י־ה ֱאנוֹ ׁש ַה ִ ּצ ּ ֳפ ִרים (ִּ /כי שְׂ ַפת ְ ּבנֵ ָ ְשחו ָּקה ְּכבָ ר ִמ ְ ּז ַמן) / ,אוֹ ָתן ִצ ּ ֳפ ִרים ׁ ֶש ָ ּי ׁשוּב ּו ְּכ ֶה ְר ֵ ּגלָ ן /לְ בַ ֵ ּק ׁש ּ ְפ ָרגִ ים ְ ּב ַפ ְרדֵּ ס נֶ ֱעלָ ם( ".מתוך השיר "דיירים חדשים" ,עמ' )38 כמו אצל בודלר ,מתלבטת מיטווך מלר בין נוף הטבע לנוף האלטרנטיבי של הבנייה האורבאנית ,הגם שהיא יצירה אדריכלית לתפארת ,הרי המגדלים של הבנייה האורבאנית משמשים מקור השראה למשוררי העת החדשה ,כפי שהטבע על כל מכתמיו ,עשה בזמנו עבור משוררי הרומנטיקה. בהגותה ,נותנת מיטווך-מלר עדיפות לעליונות הרגש במאבק בין ההיגיון של ההתפתחות האורבאנית, נאורה ככל שתהא ,הגוררת עמה בניית גורדי שחקים בטבורה של עיר לבין נופי טבע ההולכים ונעלמים. זהו המאבק המזכיר את הסופרת האנגלייה ג'יין אוסטין (Sense and ,)Sensibilityהמבטא את הניגודים הבסיסיים של המצב האנושי. השירים מבטאים את הפגישה בין הרגש למחשבה ,לבין מציאות אורבאנית ,בה על המשוררת להיפרד מהחרציות והכלניות ,ולהתחבר לחלופת מגדל מגורים קולוסאלי — כשבתווך עצי האורן הנשקפים בחלון דירתה .עצי האורן שנשרפו במהלך הבניה ,סבלו רבות מגיצי הרתכים הסינים שעבדו בבניין ,כאשר גיצי אש אלו העפים לעבר: "ע ֵצי ָהא ֶֹרן ַה ְ ּזקו ִּפים ַמ ְצ ִמ ִיחים ֲ לְ ֶפ ַתע ּ ְפ ָר ִחים ִ /מ ּתוֹ ְך ָה ֲענָ ִפים/ . אשי ֲע ֵצי א ֶֹרן ּ ִפלְ ִא ִ ּיים ַ /מנְ ִ ּב ִיטים ָר ׁ ֵ ּ ְפ ָר ִחים ִ /מ ּסוּג ׁ ֶש ּל ֹא ִה ַּכ ְר ִּתים / ַק ְס ֶק ִטים לְ בָ נִ יםְ ,צ ֻה ִ ּביםֲ ,א ֻד ִּמים, ְ /מ ַק ּ ְפ ִצים ְּכ ָדגִ ים ַעל קוֹ רוֹ ת ָה ֵעץ ַה ֲח ָד ׁשוֹ תּ / .פוֹ ֲעלִ ים ִסינִ ים זְ ִע ֵירי קוֹ ָמה ַ /מ ִּנ ִיחים קוֹ ָרה ְ ּבקוֹ ָרה, ִ ּבזְ ִהירוּת יְ ֵת ָרה /לְ ַמ ַען ָה ֲע ׁ ִש ִירים ַה ֲח ָד ׁ ִשים( ".מתוך "פריחת האורן" בעמ' .)30 גל הגיצים הנוחתים לפתע על ענפי האורן בחצר ביתה ,הופכים אצל המשוררת לראשי פרחים מסוג שלא הכירה .דימוי זה מזכיר את דימויו של ח.נ .ביאליק בפואמת "הבריכה". ביאליק מתאר את היער בו נמצאת הבריכה כאילו היה שמשון בידיה של השמש — דלילה .השמש רוחצת את מחלפות היער ושופכת ים של זוהר על תלתלי שמשון .הגיבור השבוי בקשת קרני הזוהר ,מתקבל בחיבה את הרשת האוסרת אותו .כך עצי האורן הפלאיים ,מצמיחים לפתע פרחים בלתי מוכרים מתוך הענפים. מראות אלה הן פרי תפיסתה הסובייקטיבית של המשוררת המשקפים את נפשה .זה הגרעין הפיוטי־הפנימי "הסודי" בעולמה של המשוררת הידוע רק לה. שירתה של מיטווך-מלר מעוררת אצל הקורא את המחשבה כפי שהעלה בזמנו הפילוסוף וילהלם פרידריך הגל (פילוסוף גרמני )1831-1770את העובדה שאנו נמצאים בתוך תהליך של שינוי מתמיד; וכל סיטואציה ,ככל שתצמח מהשינוי ,מכילה אלמנטים המתנגשים זה בזה ,ומערערים על אותה סיטואציה. זהו תהליך דיאלקטי שבו הממשות הוא תהליך של השלמה היסטורית, כשאנו נאלצים להשלים עם הדברים המשתנים כל העת; ובלשונו של הגל" :אין החברה האנושית מהווה רפרודוקציה העומדת במקום אחד, אלא נתונה בזרימה היסטורית ,כאשר החדש מתייצב כאויב הישן ,והתמורה לעיתים מתבטאת בדרך "ההדברה" • ●49 י • של התוצאה הקודמת — הריסתה והשמדתה" .מבחינתו של הגל ,אנו נעים תמיד לכיוון מימוש חירותו של האדם ועשייתו ,העצמת מודעותו לחירות וגידול בהכרת ערך עצמו כחלק מהתהליך. ְּ "בעוֹ ד ׁ ָשנָ הּ ְ ,בעוֹ ד ׁ ְשנָ ַתיִ ם /יֵ ֵרד ּ ַ ּגם ַה ָי ֵר ַח ַה ַּנ ָ ּוד /לְ ָה ִאיר ֶאת קוֹ מוֹ ת ַה ִּמגְ דָּ ל ּ ְ /ב ֶאלֶ ף ְמאוֹ רוֹ ָתיוָ / .ה ִעיר ַּת ֲע ֶדה ֲע ִדי ׁ ֶשל זָ ָהבָ / ,ה ְרחוֹ בוֹ ת יִ ְת ָמ ְרק ּו ִמ ֻז ֲּה ָמה וְ כָ זָ בַ / ,ההוֹ ְמלֶ ִסים יִ ְמ ְצא ּו ַמ ְח ֶסה ו ִּמשְׂ ָ ּגב ִ /מ ּ ְפנֵ י ַה ַּס ִּמים ו ִּמ ּ ְפנֵ י ָה ָר ָעב /וְ ַה ְּכלָ בִ ים יָ נוּח ּו ִ ּב ְמלוּנָ ה ׁ ֶשל ׁ ֶשנְ ָהב( "....מתוך "בעוד שנה בעוד שנתיים" ,עמ' .)47 עדנה מיטווך-מלר ,מחד גיסא ,מגלה אמפתיה לשכבה החברתית של מעמד הפועלים (הסינים במקרה שלפנינו), הנוטלים חלק במהפכה אורבאנית — בנייני רבי קומות ,מהודרים ככל שיהיו .אך מאידך גיסא ,היא עדה לקיומה של בורגנות עירונית המהווה שכבת מעריצים הנוטלים חלק במהפכה זו .שירי מגדל ג'י מהווים אפוא ,פרספקטיבה של המהפכה האורבאנית הצפויה כפי שהמשוררת רואה בדמיונה. ●50 ּ"פוֹ ֲעלִ ים ִסינִ ים ִמ ֵ ּביְ גִ 'ין / ...מ ַא ְפ ְסנִ ים ְ ּב ֵעינַ יִ ם ְמלֻ כְ ְסנָ וֹ ת / ְ ְּכ ִמ ָיהה לְ בַ יִ תִ / ,מ ׁ ְש ּ ָפ ָחהֵ / ,אם ְרחוֹ ָקהִ / ,א ּ ָשה זְ נו ָּחהְ / ,מ ֻט ּ ֶפלֶ ת ִ ּבילָ ִדים ַח ְס ֵרי ְמנו ָּחה /לְ ָהבִ יא לָ ֶהם ָמעוֹ ת ֲא ָחדוֹ ת ִמן ָה ָא ֶרץ ַה ְ ּקדוֹ ׁ ָשה/ , לְ ַמ ַען יֹאכְ ל ּו ַרק לֶ ֶחם ְ ּבלִ י ֶח ְמ ָאה... ּ ְ /ב ׁ ֵש ׁש ַ ּב ּב ֶֹקר ַמ ׁ ְש ִּכ ִימים לַ ְּמלָ אכָ ה ֵ /עינֵ ֶיהם ְמבַ ְ ּק ׁשוֹ ת ְמ ִחילָ ה ו ְּסלִ ָיחה ִ /מן ַה ּ ְשכֵ נִ ים ָהרוֹ ְטנִ ים ַעל ֶה ְמיַ ת ישים( ."...מתוך השיר "בלדה ַה ּ ַפ ִּט ׁ ִ לפועלים הסינים" ,עמ' .)22 י מיטווך-מלר מזכירה בשירתה את מסלול "עידן הרגישות" של משוררי אירופה מהמאה ה־ 18ותחילת המאה ה־( 19כמו למשל מסלול עידן "הסער והפרץ" לשירה הגרמנית) ,המדגיש את הסנטימנטאליות וראי ההומאניות, תוך הזדהות עם סבלו של הזולת. היסוד האיכותי של שירי "מגדל ג'י" מתאפיין בגוונים השונים של הצלילים עצמם ,כאשר מיטווך-מלר מיטיבה לצלול 'לגופו של הדבר' (In )Media Resבבחינת התחלה מן האמצע ,כפי שהוראטיוס (משורר מהמאה הראשונה לפנה"ס) מתאר ב־“( ”Ars Poeticaעל אמנות הפיוט) באיגרתו על הפיזונים. עדנה מיטווך-מלר בשירתה מייצגת את המתח שבין התום לאירוניה של החיים .וכפי שהיא כותבת באחרית "פתח דבר": "ניסיתי למהול את היין הישן של בתי בידרמן ,ארמונות המאה העשרים של רחוב השופטים בעיר תל־אביב ,עם היין התוסס של המאה העשרים ואחת בדמות מגדל ג'י... ניסיתי לירד גם אל מוחו וליבו של האדריכל והקבלן ,הבונים עירונת חדשה בלב עירי הישנה .לשמור על יופיה וייחודה של השכונה התל אביבית הזו ,בציפורניי ,בעטי, בשתי ידיי ,במרחב דמיוני .לנצור את ערכיה האורבאניים והאנושיים ומאידך ,לחבוק גם את החדש, הבלתי מוכר ,המאתגר ,המפתיע והנסתר ....לקדם בברכה ובזרוע פתוחה את צווי וסגולות המחר". שירתה כתובה כמנגינה אורבאנית, אופטימית ככל שתהא ,שלא ניתן להפסיקה. "ּ ַ ....גם ִמ ּתוֹ ְך ִצ ּלוֹ ׁ ֶשל ַה ִּמגְ דָּ ל / יְ ַר ֲחפ ּו יוֹ נֵ י ׁ ָשלוֹ ם ִעם ּ ֶפ ֶתקּ ְ / ,ב ִפ ֶיהן אוּלַ י ְּת ׁשו ָּרה וַ ֲאבו ָּקה /ו ַּמ ַּתת ישים ְ ּבשׂ וֹ ָרה נִ כְ ֶס ֶפתּ ַ / .גם ִמ ּ ַפ ִּט ׁ ִ עוֹ לֶ ה ַה ֶ ּז ֶמר ִ /אם נַ לְ ִחין לוֹ ָּתו ְ ּב ׁ ֶש ֶטף /וְ נָ ׁ ִשיר ִעם ֶה ְמיָ ָתם ַ ּב ּב ֶֹקר ַ /מנְ ִ ּגינָ ה נֶ ְח ׁ ֶש ֶקתּ ַ / .גם ִמ ּתוֹ ְך ַהח ׁ ֶֹש ְך יַ ֲעלֶ ה ָהאוֹ ר /ו ִּמ ּתוֹ ְך ַה ֶ ּג ׁ ֶשם ִצבְ עוֹ נִ ים וָ ֶק ׁ ֶשתִ / ,מי יִ ְּתנֵ נִ י ְּכאוֹ ָת ּה ִצ ּפוֹ ר ַהדְּ רוֹ ר ֶ /אל ַא ְרצוֹ ת ַהחֹם ַעכְ ׁ ָשו ּפוֹ ֶר ׁ ֶשת( ".מתוך "זמר לדיירי השכונה ,עמ' .)35 אם הסטטיסטיקה מדוייקת הרי שהיהודים הם רק אחוז אחד של הגזע האנושי .כוכב קטן מהבהב ,עכור ועלוב ,האובד בזוהר שביל החלב .הגיוני שכמעט ולא היה צריך לשמוע אודות היהודי ,אבל שומעים ,ותמיד שמעו עליו. הוא זוהר ככוכב לכת בשמיים לא פחות מן המעצמות הגדולות .חשיבותו המסחרית מרקיעה שחקים בחוסר כל יחס למספרו באוכלוסייה הכללית. תרומתו לרשימת הכבוד של אישים בספרות ,מדע ,אומנות ,מוסיקה ,כלכלה, רפואה ומדעי הרוח חורגת מכל קנה מידה .הוא ידע להילחם על נפשו ,בכל הדורות ,גם כאשר ידיו כפותות לאחור .מותר לו להתהדר בכך .המצרים, הבבלים והפרסים קמו בזמנם ,מילאו את שמינו ככוכבי שביט עד שזיוום דעך ונמוג לחלוטין; בעקבותיהם באו היוונים והרומאים ברעמים כבירים עד שנשתתקו ונעלמו; עמים אחרים זינקו והחזיקו בלפיד הגדול עד שכּבה ,וכיום הם יושבים בחשכה תחת השמש .היהודי ראה את כולם ,ניצח את כולם ועוד איננו מראה סימני התדרדרות ,גם לא תופעות שלזיקנה ,לא תשישות ולא אובדן תנופה .ערנותו לא כהתה וחכמתו לא פגה .כל הברואים חדלים פרט ליהודי ,כל עוצמה כורעת רק שלו שרירה וקיימת .מהו סוד חיי הנצח? — מרק טווין י אביבה מהלו י ג ים י ני 159 2014 ב י י ימים שבהם מעמד הספרות מגיע לדרגת השפל הנמוכה ביותר ,בימים שאנשים נוהים אחרי המדיה לסוגיה ומפנים עורף לאוצרות הרוח הגנוזים בספרים ,משובב את הנפש לקרוא את ספרו של גל אורן "שברים במראה — שבר ומשבר בספרות האירופית המודרנית" המתרפק באהבה על יצירותיהם של גדולי הקלסיקונים והמודרניסטים במאה העשרים ,דולה פנינים מכתיבתם הייחודית המעגנת בתוכה התמודדות של אנשים צעירים ורגישים עם עולם משברי. י גל אורן ,מדען במדעי המחשב וממציא צעיר שמנסה לחיות על גלים מהעבר ,מתבונן בעין הביקורת כיצד אדם שהוא תבנית נוף מולדתו מתמודד עם הסובב אותו שכולו הרס ושברים ונאחז במפלט היחיד שהוא הכתיבה הספרותית ,שרק היא עוד עשויה לתת משמעות לעולם חסר משמעות. מלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת 1914הייתה נקודת השבר הגדולה בעולמו של האדם האירופי. אידיאלים נכזבו ,אידיאות נהרסו, חלומות לא הוגשמו ,הרס וחורבן מבחינה תרבותית ומנטלית נזרעו, וסופרים ומשוררים צעירים במקומות שונים בעולם ,בתרבויות שונות ,ניסו לתת ביטוי מחודש לעולם ,למציאות שפניה שונו ללא הכר. גל אורן מנסה לרדת לתהום רגשותיהם של תשעה יוצרים וגם לבדוק את הנקודה היהודית ביצירות נבחרות בעולם של תוהו ובוהו, שהתהווה באותה תקופה של חוסר ודאות .גל מנסה "לתפוס את השור בקרניו" אצל כל אחד מהיוצרים שבחר תוך התייחסות לעולמם הרוחני והרגשי ,וכך לחשוף את הפרצוף האמיתי שלהם המתגלה במראה השבורה של עולמם. מסעו המרתק של מדען המחשבים הצעיר המבריק וחוקר הספרות הצעיר והמפתיע באבחנותיו (התחיל לכתוב בגיל )18אל עולם הסופרים הקלסיקונים והמודרניסטים מלמד עד כמה השילוב בין עולם הספרות והמדע המדויק אינו מופרך מיסודו. כיוון שתמיד האמנתי בכך ואף לימדתי ספרות בכיתות ריאליסטיות מובהקות עד כדי כך שתלמידי המחוננים הגיעו למסקנה שעולם הספרות מרתק לא פחות מעולם הפיזיקה והמתמטיקה, קראתי בהנאה צרופה על מפגשיו הווירטואליים של אורן עם הסופרים ויצירותיהם. בדייקנות מדעית משרטט גל אורן את חיי הנפש של גיבוריו ,תוך דליית אסמכתאות לדבריו מתוך מגוון של מקורות ראשוניים ,כגון: יומנים ,רשימות ,שיחות ,ומקורות משניים ,כגון יצירות בתקופות שונות של כתיבה .ביד אמן הוא מעצב את דמויותיהם של סופרים בצעירותם, כקפקא ,תומאס מאן ,ת.ס .אליוט, וירג'יניה וולף ואחרים כיוצרים החווים משברים קיומיים על רקע תקופה חסרת וודאות במפנה המאות ה־ 19וה־ ,20תקופה שכולה שבר לנוכח אירועי האימה של המאה ה־.20 כבונה פרויקטים מדעיים .שעוטר בשלל פרסים בארץ ובעולם .הוא מתייחס גם לפרויקט־העל הזה בתחום הספרות .נדבך על נדבך הוא מעמיד את תכונותיהם הייחודיות של האובייקטים המחקריים ,קרי הסופרים ,המתגלות לו מתוך שפע הפרטים ,ומציב להן מכנה משותף, כשכל יוצר זוכה אצלו לכותר המגדיר אותו ואת יצירתו על רקע תקופתו .כך קפקא מאופיין בכותר: "שבר — אי וודאותו של הקיום" לעומת דוסטוייבסקי המוגדר על ידי הכותר" :קיום — במערבולת השדים האנושיים" וכיוצא בזה .השאיפה לדייקנות מרבית במיפוי חיי הנפש של היוצרים מתגלה גם בכותרי המשנה ,כגון" :קווים מקבילים", "שינוי כיוון?"" ,צורה מול תוכן", וכדומה .כישוריו באים לידי ביטוי ביכולתו למפות את רגשותיהם של גיבור ספרו בסבך הנפתולים של חייהם ולקרוא בשם לכל תופעה. את המתחים הנפשיים בחייו של קפקא הוא מאפיין במונחים בינאריים ,כמו "חיים מול רוח, • ●51 י • ●52 דמוניות מול הומניות ,בורגנות מול אמנות" וקובע שהקיום היהודי ללא אמונה דתית הוא הממחיש את ניכורו של האדם המודרני בחייו וביצירתו של הסופר .ביצירותיו של אליוט הוא רואה כלי ביטוי כביר למשבר הרוחני של אירופה לאחר מלחמת העולם הראשונה .ומעמיד זמן הווה מול זמן עבר ביצירותיו או כלשונו "מסורת מול מקוריות" ,ששתיהן נדרשות לו לאיזונו הנפשי והיצירתי .אצל טולסטוי תחת הכותר" :ריק — מלחמה ללא שלום" הוא מגדיר במונחים בינאריים את הסתירות בחייו ורואה בהן את חידת האדם באשר הוא אדם התוהה על פשר מהותו. אמנם הוא טוען בריאיון עם צור ארליך* שבספרות הוא מחפש מקום שהדברים בו לא מדויקים ,אבל תגליותיו ,שיש להודות שאינן תמיד מקוריות (ראה ברוך קורצווייל ,מסכת הרומן והסיפור האירופי ,שוקן ,)1973 מנוסחות בלשון מדעית החותרת אל הדיוק .ובכל זאת הספר אינו כתוב כמחקר אקדמי ,אלא כאוסף של מסות ספרותיות המתארות פגישות עם דמויות חיות ,המעוררות עניין בשל הסתירות הנחשפות בצד האפל שלהן ובשל היחס האמביוולנטי אליהן .אלו הן דמויות אנושיות העשויות לעורר עניין גם בקרב בני דורנו ,שכן לטענתו של גל אחת התובנות הגדולות היא: "האנושיות טמונה בסדקים שבמראה שבה משתקפת דמותנו". במסתו האחרונה החותמת את הספר "בין שבר למשבר" מעלה גל * צור ארליך" ,געגועי לפרובלמטיקה: עם גל אורן על מה שקצת לפני המאה העשרים וגיל עשרים"" ,הגל החדש", 'דיוקן'' ,מקור ראשון' 31 ,באוקטובר, ,2014עמ' .37-34 י שאלות רבות בסוגיית דו פרצופה של התרבות האירופית בעקבות ביקוריו בוויימאר ערש הולדתו של המשורר הנערץ גיתה ,ובבוכנוואלד ,בה התגלה פרצופה המפלצתי של גרמניה, ורואה בשני מקומות אלה שני פנים היונקים זה מזה והמפרים זה את זה. הוא תוהה כיצד יכול להתקיים חיבור כזה ולמה הוא עתיד להוביל .התובנה שהוא מגיע אליה בעקבות ִאזכורם של דברי המשוררים צלאן ואדורנו שתהו אם יש מקום לשירה אחרי אושוויץ והגיעו למסקנות שונות, היא שקיים דו־קרב בלתי פוסק בין ויימאר לבוכנוואלד ,אך מיקומו הוא בקרביו של האדם ,והוא הקובע את ה"אני" שלו. משפחתה ,חברותיה ,ושני כלבים ,כלב, וכלבה ,שתהליך גידולם נמצא בליבו, תרתי משמע ,של נובלת הזיכרונות שלפנינו. "מזל של כלב" ,המתאר את מערכת היחסים המשפחתית, משורטט ביד בוטחת ובלשון קולחת ורב רבדית ,המתעכבת על הניואנסים הדקים ביותר של יחסי אנוש :החל בתיאור המקום ,הזמן והדמויות המשתתפות ,דרך תיאור הרקע, המשך ברגשות שהוא מעורר ,וכלה ● דורית הופ נ י נ ני י ים י ז גנ ם 2014 173 כ בר בפרק הפתיחה לנובלת הביכורים מוזמן הקורא להאזין למוסיקה צלולה ,בהירה ומרגשת עליה מנצחת מספרת בעלת אוזן כרויה ומבחנת ,כשהיא מלווה את אלי ,גיבורת הספר ,במבוכי ילדותה. ולמרות שהספר הוא ספר ביכורים, ניכרת בו יד אמונה ורגישה המטיבה להאיר את מסכת היחסים המורכבת בין הילדה לסביבתה הקרובה: בדיאלוגים המתומצתים והמדויקים. כל אלה ארוגים שתי וערב לסיפור עדין ושובה לב המצטיין באנושיותו ובצניעותו. ייחודה של הנובלה טמון בבחירה להאיר את מערכת יחסים המשפחתית באמצעות כניסתם של הכלב ,צ'מפיון, ומאוחר יותר הכלבה ,סו ,למרכז הזירה העלילתית .הקשב המיוחד של המספרת לעולמם הפנימי והמוסתר מעין של שני הכלבים ,לתהליך התקבלותם למשפחה ,ולהשפעתם של היצורים האהובים על בני המשפחה, מאפשר לקורא השתהות מבורכת על גוני הגוונים של מערכות יחסים י הנרקמים בין בני המשפחה כמו גם, ואולי אף יותר ,בין בני אדם להולכים על ארבע. הסיפור מסופר בגוף ראשון ובלשון עבר ,כשהמספרת נצמדת לנקודת המבט של הילדה הלומדת את עצמה ואת סובביה דרך הפריזמה של יחסה שלה ושל משפחתה לשותפיה הקרובים ,צ'מפיון וסו .יחסי הגומלין בין שני האחרונים מוצגים בפרטי פרטים :הזכר ,צ'מפיון והזדקקותו לכלבה ,סו ,שהובאה כדי לארח לו חברה ,יחד עם הקושי שלו לוותר על בלעדיותו בבית; התעברותה של הכלבה; תהליך ההמלטה; הצלתה של הגורה הקטנה והחלושה ,ואופן התקבלותם ודחייתם של השניים על ידי בני הבית. ההתבוננות הספר, ליבת המדוקדקת בענייני הכלבים ,מאפשרת למספרת לטוות מערכות יחסים מורכבות בין בני המשפחה :הילדה, האם ,האב והסב — אביה של האם — שבא להתגורר עם המשפחה ,בימים של זיקנה וּתשישות ,המתוארים מתוך אמפתיה עמוקה לכל אחת ואחד מהם :האם שהתייתמה מאמה שלה כשהייתה בגילה של המספרת ,הסבא ואהבתו לסבתא שמותה מותיר אותו בבדידותו ובעצבותו ,הילדה הנודדת בין העולמות ומחפשת את מקומה, והסבא הגאה המאבד את עצמיותו בתהליך הזקנה. תהליך הקריאה בספר מעלה מחדש ובעוצמה את עולם הילדות הדוהה והולך של הקורא הניצב מול ארץ הפלאות והמוראות שעיצבה את עולמו .בלי משים כמעט נבדק שוב ובקפדנות מרחב הילדות לפרטי פרטיו; בדיקה הממריאה מהפרטי והאישי לאוניברסאלי והכללי ביותר, אז ועכשיו .האם יש המלצה טובה מזו? י עמוס אריכא ז י ם נ ם י ש י זי י ירתו של יעקב ברזילי חולשת על מחוזות אחדים בחייו שלכאורה רחוקים זה מזה ,אך אין יותר מחוברים מהם ,שכן ביחד הם מהות החיים של היוצר — לוז קיומו כמשורר איכותי .מחוזות אלה הם גבר ואישה ,נוף וחי ובעלי כנפיים ,והאחרון — מקדש דמעות חורכות וחונקות ,הוא מחוז השואה. מדובר בשירה אינטימית מחבקת תבל ומלואה ויונקת עוצמתה מכיוון שהמשורר כמו נולד פעמיים; לראשונה סומנה לידתו שנים אחדות לפני הטירוף שהתפרץ בעת תנומת הצהרים של בורא עולם ,ושיבש בכור הבערה את חיי המשורר על־סף נערותו .בפעם השנייה הוא נולד מחדש בבואו לארץ אבותיו לאחר מלחמת התופת ,בעוד באירופה מיתמר עשן ארובות הטירוף. מחוז השואה אינו מרפה מהמשורר, אינו מניח לו ,מתקשה לשחררו מאזיקי הזוועות .המשורר ברגעים גנובים מצליח לחמוק ממעגל לידתו הראשונה ולהיצמד למחוזות לידתו השנייה שאחריה הצמיח אף הגביה קומתו כיוצר שאינו חדל מלהציב אבני דרך קסומות במשעולו. בפעם זו אני מוצא עצמי מתמקד בפתחו של גיהינום ממנו נחלץ ברזילי ,חש בפני הנצרבים וניתכים מלהבות האש המכלה שגבתה חייהם של עשרות מיליונים במזרח אירופה, ביניהם שישה מיליונים מבני העם היהודי ,והייתה זו המכה הנוראה מכל שהוכינו במסילת הדמים שלנו. איך אפשר היה לצפות ממשורר כיעקב ברזילי שלא יגיב ,שלא יחתור למפגש אישי עם אותו אל מתנשא, מולך המולכים ,הקצב הגדול של ילדיו־בחיריו? במבוא לקובץ שיריו האחרון "השכן מברגן־בלזן" (הוצאת "כרמל" ירושלים) ,הטביע המשורר חותם המנציח את נהמת־לבו" :בהגיעי לגבורות ,לא עוצר באדום ,לא מרפה, לא ממתן את הקצב ,עט לכתוב ,את לחפור ,עת לזכור". זה יום הזיכרון שהיה לא מכבר, זה יום הזיכרון שלפנינו ,יום השואה. הן אנחנו חיים בין יום אחד כזה למשנהו ,ואפילו בימים רגילים שוב נמצא עצמנו מתענים בזיכרונות המייסרים. מבין קובצי שירתו של המשורר חמישה מהם ממוקדים בטירופו של הבורא ,אם יש כזה ,והוא לא מצאו. למרות זאת ,שירתו של ברזילי ,והיא חריפה ועזת־מחאה ,והיא צומחת מהתופת לקיים בשם יקיריו שיח חד־צדדי עם אותו אלוה ,סמל בריאה שצמח לממדים שטניים מחוסר יכולתו של האדם להתמודד עם • ●53 י • הנשגב ממנו .אולם המשורר הנאפף בלהבות זיכרונות האימה אינו עוצר כעדותו באדום ,אינו מרפה ומתעמת עם אלוהי ישראל ,אותו אל־דמים ארור שיצא לשבתון של שינה נעימה ולא מנע את הזוועות. לא מכבר השארנו מאחור את חג הפסח של השנה הזאת ,והנה בשירו "לו אני "...כותב ברזילי בבית השלישי כמי שאינו מוכן להשלים עם תופעת אלוה שמעשיו אינם נסלחים: "לו גנבתי אפיקומן הייתי מבקש מאבא לקנות לאלהים צעצועים אחרים". הכאב הכותש את פנימו נזקק לעוקצנות המרירה הזאת כדי לאפשר גם לנו למדוד את יחסו של המשורר המיוסר לאותו אל קמאי שנחשף כבעל שני פרצופים שהאחד מהם מפלצתי .על־פי עדותו שהובאה לעיל הנה הוא ,משורר בגבורותיו ,משוטט כמו תמיד מאז ילדותו אזוק באין מתיר למחוזות הטירוף של השואה ,והוא אפוף עד חנק בריח הנורא הנפלט עם עשן הארובות דרכן התאיינו מיליונים תמימים וחפים. ברזילי פותח את שירו זה "לו אני "...בשורות מצמררות אלה: "לו אני מנקה ארובות הייתי מקרצף את אבי מהדפנות". ●54 ואני שואל את עצמי כמותו מי הוא המטורף באלים שבשמו ולשמו נוצרה זוועה שכזאת שהמשורר בהגיעו לגיל מופלג ,ממשיך לבקש את צלו האחרון של אביו שהיתמר מאותה ארובת השטן? הקורא כורע כהלום בהזדהותו עם החסר הנורא הזה של י ברזילי וטובע תחת משקלם הכותש של שירי השואה הנוקבים שכתב. מדובר במשורר עליו ניתן לומר כי הוא סנה בוער שאיננו אוכל ,שמעולם לא ייגמל מאותן תחתיות של עולם הצלמוות .זהו גורלו של יעקב ברזילי, שהוא מונה בכל יום מימי השנה את יום השואה. בשירו "תהיות" הוא גם אינו חוסך ביקורתו מכל אלה שבתמימותם־ כסילותם מחכים לבואו של משיח שאינו מופיע ,ובאירוניה הוא חוזר ומצליף בשנינות באלוה שנחשב לכל־ יכול: "אולי "הכל יכול" לא יכול הכל? אולי המשיח אלרגי לחמסינים ולכן הוא לא בא? אולי ראש לשכתו של אלוהים הסתכסך עם הממונה על המשקעים? ואנחנו סובלים מבצורת". שירתו של ברזילי ניזונה ממושחזות מבריקה בכתיבתו הנחרצת שאין בה היסוס .לא סתם הוא מפשיט את האלוה מכל צעיפיו וממשיך לשלוח בו חיצי לגלוג ,ומגלה אותו במלוא חרפתו וחושף עליבות מאמיניו שממשיכים להאלילו .בארבע שורות קצרות הוא מסכם דעתו על אל הרוע השטני הזה ,בשירו הקצר והנוקב בנו עד חדרי־לב" ,מאמין אדוק": "אני מאמין שבשמים ,אין עוד מי שידליק את השמש ויכבה את הכוכבים". שירתו של יעקב ברזילי מצטיינת בביטוי בהיר ומדויק כשהוא מעלה זיכרונות בוערים ממחנה ההשמדה; גיא צלמוות ,בו השומרים קלגסי צבא שמיים ,שלוחי הגורל המטורף, הצליחו לגרוע קילוגרמים רבים ממשקל גופו עדי שלד מהלך ,אך לא עלה בידם להמית אף לא גרם אחד מכישרונו לזעוק במילים שורפות את מחאותיו שכבש בקרבו עד לתחילת שנות החמישים לחייו. לפיכך חובה לתת דעתנו לאותו שיר צנוע" ,אספנים" בו הוא מגדיר את עצמו: "יש אספני בולים אספני מכוניות אני אספן זיכרונות". הליריקה של יעקב ברזילי חכמה ושקולה גם בעת סערת־נפש בצל המעיב של זיכרונות השואה ,ואף באה לביטוי מרשים גם בתחום החשוב האחר של יצירתו ,בשירי אהבה לוהטים אך רגישים עד דקויות משכנעות .עבריותו העשירה מעידה כי פיצח לעצמו את צופן מכמני העברית ורזיה ,ורבה יכולתו להפוך כרצונו ברובדי הלשון ולהסתייע בהם לחדור לאוזן לכבוש עין. "כי סערת עליי ,לנצח אנגנך" — המשפט הזה מדבר אליי המון בזמן כתיבה ,לא מעט פעמים אנחנו מרגישים צורך או אולי הצלחה רגעית לכתוב .פתאום הכל יוצא מצוין .מוזה כמובן ,ככוונת המשורר. את השיר הזה ,בהלחנתה של נעמי שמר ובביצועים כמו אריק איינשטיין לדוגמה ,אני שומע המון .אבל המשפט הזה ספציפית תמיד תפס אותי ,אני מרבה לצטט אותו ביחס לכתיבה. — אלתרמן י משה גרנות ים ם נ ים י י ים נ נ י י י 96 2015 ב ספר שלפנינו מצויים אותם המאפיינים כמו ספרו הקודם של יואל ריפל "אנחנו הרומנים" (סטימצקי ,)2014ולא רק זאת ,נדמה שגם ספר זה עניינו בעיקר "הרומנים", כביכול אומר לנו המחבר שיש משוואה בין כל עדה שעלתה לארץ ,ביניהם הרומנים ,ובין מי שנקראים בשם "ישראלים" .רוב הסיפורים ,הבדיחות והאנקדוטות מתרכזות במשפחה שלו בפרט וברומנים בכלל ,שכידוע, הם ישראלים ,ובעיני יואל ריפל (וגם בעיניי!) הם מאוד פטריוטים. כזכור ,אפרים קישון עשה לו שם עולם מהעובדה שהוא כעולה חדש שם לב לדקויות ,אשר מי ששפת העברית שגורה אצלו מלידה — לא י יחוש בהן כלל .לכן הוא המציא "פאנצ'ים" אלמותיים כמו "העולה היורד לחיינו" ו"באחד האמשים". בתחבולה ההומוריסטית הזאת נוקט גם יואל ריפל :מי שם לב בין דוברי העברית ש"קניות" ו"כניעות" זהות בשמיעה? ובכן קובע ריפל :בחו"ל מתארעות "כניעות הבעל" ל"קניות האישה" (עמ' .)50במשפט העברי יש ביטוי על אישה נואפת" :זנתה תחת בעלה" .באחד הדיונים בבית הדין הרבני כעס הבעל על הדברים" :לא תחת בעלה — תחת מישהו אחר!" (עמ' .)62ומה דעתכם על רופא עיניים ששמו דווקא "בלינדר" (עיוור ביידיש), ויש לו מרפאה דווקא ברחוב הרא"ה? (עמ' .)22 כשמלאו ליואל ריפל ,14מצאה אימו לנכון לחגוג לו בכך שילכו לסרט חינוכי "והאלוהים ברא את האישה" — מה יכול להיות יותר חינוכי מסרט על אלוהים ועל הבריאה? בוודאי סרט תנ"כי .בשורה הראשונה בקולנוע ישב מושיקו "הבמאי" — הוא נהג לתת הנחיות לשחקנים בסרט ,וגם הפעם נתן הנחיה לבריג'יט בארדו להתפשט ,והיא מייד שמעה בקולו... כשאימא של יואל הבינה לאיזה סרט "חינוכי" הביאה את בנה ,היא דרשה ממנו ומבעלה לצאת .הם סירבו ,הן משום העניין ביפהפייה המעורטלת, והן משום שמבחינה אנטומית האם יצאה (והמבין יבין) זה לא ניתןֵ . בהפגנתיות מהקולנוע .כשהקהל שאל מדוע ,האב ענה :היא הולכת להביא בגדים לשחקנית( ...עמ' .)24-23 כידוע אימהות מבוגרות מתלוננות תדיר על כך שבניהן אינם מבקרים אותן מספיק כמו שהן היו מייחלות. כך גם נהגה גם אימו של יואל — היא הביאה לדוגמה את בנה של גב' לוי, השורץ אצלה כל היום .ולמה לא? מתרעם יואל :הוא גרוש ,מובטל ,וחי על חשבון אימו ...זה לא משנה ,העיקר שהוא לא נפרד מאימא (עמ' .)32-31 לתייר הישראלי יש תמיד מה להעיר על מה שהוא רואה בחו"ל ,לגבי מגדל אייפל ,למשל :מדובר בקבלן שפשט את הרגל ,והשאיר רק את השלד של המגדל (עמ' .)49 כשיואל ריפל העו"ד מטפל בתביעת גירושין משום שהבעל בן השמונים בוגד עם נשים אחרות ,מתברר לו שזה מקיים יחסים עם שלוש "ידידות" ביום אחד! לשאלה איך הוא מצליח לדחוס ביום אחד שלוש פגישות ,עונה הזקן מניה וביה :אין שום בעיה — יש לי אופניים( ....עמ' .)62 וכן ,בלי אנקדוטה על מה שקרה ברומניה הקומוניסטית אי אפשר — יואל מתאר את הבחירות החופשיות והחשאיות בזמן שלטונו של צ'אושסקו" :חופשיות" ,כי האזרח רשאי לגשת לבחור ,או להיחקר הסקו ִּר ָיט ֶטה; "חשאיות" ,כי על ידי ֶ הבוחר איננו יודע מה הסוכן החשאי, שמלווה אותו עד אחורי הפרגוד ,שם לו במעטפה .ולשאלה — אם כן ,לשם מה צריך פרגוד? התשובה :אם ייפתח החלון ,עלולים הפתקים להתעופף (עמ' .)28-25 הקורא ימצא בספר גם שלוש מקאמות מלבבות :על נונסנס ,על מאכלים של כל מיני עדות ועל הציונות ,שהיא בבחינת לוז השקפת עולמו של המחבר (עמ' ,92-91 ,66 .)96 כדאי לצחוק עם יואל ריפל ,כי כאשר צוחקים — לא שונאים ,ואולי הצחוק הוא טוב לא רק לבריאות ,אלא גם לאחווה שכל כך דרושה לנו . סל הניירות הוא ידידו הטוב ביותר של הסופר. — יצחק בשביס-זינגר • ●55 י ראובן שבת יים י • י ם י י 160 ס ●56 2014 פר שיריה החדש “בובת האשבול" ,המצטרף לששת ספרי השירה הקודמים לו ,הוא כעין אח בוגר לקודמיו .ולכשעצמו חגיגת ספרות אמיתית ,בהיותו קול פורץ בתבנית ,בריתמוס הקולח שבו ובתכניו. הקריאה בשירי הספר גורמת להתפעמות ,כמוהו כרומן שירי מרתק. המשוררת מצליחה לעשות את הבלתי אפשרי לכאורה — ליצור מרקם אפי מרתק המחבר בין שיר לשיר .נקודת ציון זו אינה מאפיינת את השירה העברית ,וגם לא חלק ניכר משירת המשוררות העבריות .הללו ,בחלקן, “שרות ומספרות" בשירתן מהויות נפרדות ,יוצקות כל העת לבטים של י זהויות שונות .מהפקפוקים הללו נוצר לעיתים ייאוש ,בלבדיות עקרה, חוסר תקווה ,פחד וחרדה .בספר הזה, לעומת זאת ,קיים מרקם אפי כמעט אחיד המנתב את הקורא אל עצם בבואת החיים על גוניהם וצבעיהם היפים המפעימים ,אבל גם המאיימים והעכורים — על מנת שיוכל ללמוד סודם ,וללגום מטעמם ,גם בשמחה שואבת ,ולא רק ברגעי אימה עמומים. השער הראשון ,ששמו כשם הספר “בובת האשבול" ,כולל בתוכו שירים שהם הלל פיוטי ,יפהפה להוד הטבע ונגלותיו ,ובצידם שירים המתכתבים עם אנשים קרובים. “בובת האשבול" ,אותה בובה העשויה קלח תירס ,יכולה בהחלט להחזיר אותנו אל התיאור הבלתי נשכח של מרסל פרוסט את עוגיות המדלן של ילדותו ,אלו שהפכו לנכס צאן ברזל בספרות העולמית .אותו פלח זיכרון של בובת האשבול ,אינו רק זיכרון שאחר כך נולדת ממנו כתיבת שיר. הוא מהות בלתי נפרדת מהווייתה, ומתוך זה נוצק הזיכרון ועימו השיר, זה הטומן בחובו גם “עדנת ילדות ונשיות ראשונה" ,ויש בה מהדימוי הקיים של הזמן ,אמיתי ומיתולוגי כאחת“ :דמעה בעיני הזכוכית נחנקה /והד מן העבר עלה". ואחר כך“ :הו אקו ,עצמי עינייך / והיה גופך כתפארת האשבול". השיר כאילו מבקש להיות מושווה לשירה הידוע של דליה רביקוביץ — "בובה ממוכנת" .מכאניזם מאולץ של פחד המעורב בכמיהה ,שולט לחלוטין בשיר היפה ההוא ,אבל אינו בורא מתוך הטבע מהות חדשה ,מעוגנת בחיים ,באהבה האמיתית. נחזור אל הספר שלנו — בו נחוש את קסמה של זמרת הציפורים ,כמו בשירים הקצרים “ירגזי דו מינור" (“ומניעיו — רז בחביון מרום") יונק הדבש (“ברהב נוצות /שיכור מדבש ציפור גן העדן"). השער השני של הספר שוזר נימי כאבה של המשוררת על אובדנן של נפשות קרובות לה :אחותה ברוריה ואחיה אבשלום .נימי כאב זה מוליכות אל זיכוך אמוני עז מבע (“עתה הזמן /מסוכך עלייך /בפיסת תכלת / ממתין לך זכה /גאולת ייסורים). החיים מזמנים לאדם כאב ושמחה, וכן בשירים“ :מהומת האבל בגופי / הקורעת שמשי בחתונת בני /מרוקנת את הערגה" .שיר אחר “בתום השבעה" חושף את עומק המועקה“ :אני עומדת לגורלי /נושאת טונות של כוכבים כבויים /מונה צעדיי בחשכה". בשער השלישי של הספר “סטינו מעץ הדעת" השפה היא מודרנית, מוחצנת ,דינמית .השירים ,עוסקים בחלקם הגדול בהוויה הרוחנית והקיומית ,היום יומית ,הפרוזאית בחלקה הגדול .בשירים המופיעים בשער זה קוראת המשוררת תיגר באופן מקורי על השירה “הנקייה", ומציבה במקומה שירה מודרנית, נושבת רוחות פרא רעננות ,השלובה בקיום ובחיים עצמם“ :איך ענן שביר יכול לעמוד /מול חודו של הר ברזל /הנוגס בשמיים" (“מעל חודו של ברזל"). בשער הרביעי “חצי עולם" יש שירי הלל קסומים לאמריקה על שלל קולותיה ונופיה מרהיבי העין .עיני הקורא נשטפות בבליל צבעוני ,רקום בידיה האמונות של המשוררת“ :הלהקה פרשה כנפיים מעבר להר המצהיב /בפריחת הקידה הזוהרת בחשכה /ולכחול התרמוסים למרגלותיו" (“בין עצי המייפל"). השער האחרון “בתלמי יצירה", מתכתב בתוכנו הרבה עם גדולי השירה העברית לדורותיה .אלה ,אינם מצוינים בשמותיהם ,אבל רוחם נוכחת י היטב שם .המשוררת נוגעת בהוויית כתיבתה .היא ניזונה משפעת קולם השירי ,אך מוחש שתלמי יצירתה הם מקוריים. אותה בובת אשבול ,פשוטה ,צעצוע חם של לב רגיש ,הפכה להיות שמו של ספר שירה מיוחד ואיכותי. ● רחלי אברהם-איתן ג י ים נים גים ים י ג ג ב נ גי 91 2015 ספר השירים "הנפלא מגשת" לקט של 87שירים יפים מתוך ספריה הקודמים של אסתר ח"ג ויתקון .השם של ספר השירים תופס את הקורא אל מעגלי הרהור חוזרים .לכאורה שם פשוט כפשטות י המאפיינת את אסתר הן בשירים והן באופן התנהלותה כפי שלמדתי להכירה במהלך השנים. "הנפלא מגשת" משדר תחושת היקסמות מן הנוף ,ובכלל זה האדם, ברוא אלוה ,המעורר בדוברת יחס של יראה ורצון לשמור מרחק קדושה מן התגלית הלובשת הוד והדר בעיניה, כמרחק שנתבקשו בני ישראל לשמור מגשת אל ההר הקדוש ,הר סיני ,בזמן מתן תורה" :וְ כָ ל ָה ָעם ר ִֹאים ֶאת ַה ּקוֹ לֹת וְ ֶאת ַה ַ ּל ּ ִפ ִידם וְ ֵאת קוֹ ל ַה ׁ ּש ָֹפר וְ ֶאת ָה ָהר ָע ׁשֵן וַ ַ ּי ְרא ָהעָם וַ ָ ּינֻ ע ּו וַ ַ ּי ַע ְמד ּו ֵמ ָרחֹק" (שמות כ .)14 ,שמירת הדיסטנס מגשת אל הנפלא לפי הכותר של הספר מזכירה גם אילוזיה מקראית נוספת הקשורה במשה רבינו בעת מתן הלוחות השניים" :וַ ַ ּי ְרא ַא ֲהרֹן וְ כָ ל ְּבנֵ י יִ ְש ָראֵל ֶאת מֹשֶה וְ ִה ֵ ּנה ָק ַרן עוֹ ר ּ ָפנָ יו, וַ ִ ּי ְירא ּו ִמ ֶ ּג ֶשת ֵאלָ יו( ".שמות ,פרק לד, פסוק ל). אנחנו עומדים לפני חג מתן תורה בו' סיוון ,וזו סיבה נוספת לבחירתי בשיר "נוף מדברי" ,מתוך 87השירים; שיר המתאר באופן חושני את ערגת האבנים אל ההר ,בו הצומח והדומם לובשים צביון אנושי בקו פואטי של פרסוניפיקציה .האבנים כפרויקציה וכארמז לעם ישראל שהקיף את ההר כדי לקבל את התורה .הערגה מתפרשת בשלושה רבדים :רובד רליגיוזי ואמוני, רובד אירוטי ורובד לאומי היסטורי. כמעט בכל שיר נוכל למצוא את ההיפעמות מן האדם ומן הנוף והפניית המבט אל הטרנסצנדנטלי .כמו בשיר זה" :נוף מדברי" אותו בחרתי לצטט במלואו: ָה ֲאבָ נִ ים ָה ֲעגֻ ּלוֹ ת עוֹ ְרגוֹ ת ַאלְ ֵפי ׁ ָשנִ ים ֶאל ָה ָהר ׁ ֶש ּ ַפ ַעם נִ ְּתק ּו ִמ ֶּמ ּנ ּו ְּכבָ ר ַאלְ ֵפ ׁי ָשנִ ים אוֹ ר ַה ְ ּז ִר ָיחה ְמלַ ְּט ָפן ָהרו ַּחַ ,החוֹ לַ ,ה ַּמיִ ם ַמ ְחלִ ִיקים ֶאת ּגו ָּפן ְּכ ֵדי לְ הוֹ ִציא ִמ ּתוֹ כָ ן ֶאת ַצ ַער ַה ּ ְפ ֵר ָדה • ָה ֲאבָ נִ ים עוֹ ד ַמ ִּביטוֹ ת ּבוֹ ִמ ֵדּ י ֶע ֶרב קוֹ ְראוֹ ת ֵאלָ יו ִמ ֶ ּנגֶ ד הוּא עוֹ נֶ ה ְּת ׁש ּובָ תוֹ ִמ ְת ּ ַפ ֶ ּז ֶרת ְּב ֶמ ְר ֲחבֵ י ַה ִּמ ְד ָּבר ֵהן ִמ ְת ַע ְ ּגלוֹ ת ְּב ֶע ְרגָ ָתן ֲחשׂ וּכוֹ ת ַמ ְר ּ ֵפא ּ ּ ֵהן קוֹ ְראוֹ ת — ַה ְר ֵפהַ ,ה ְר ֵפהָ ,ה ָר ֶפה גם בבית השני של השיר האבנים מואנשות בתהליך של פרויקציה, מביטות ,עורגות ,קוראות אליו ,ו"הוא שומע אותן" ו"עונה להן". פרסוניפיקציה זו מעניקה את הממד הארוטי לשיר .השימוש הנרמז לממד הארוטי באמצעות הפרסוניפיקציה של הדומם והצומח נובעת מאילוצים חיצוניים ,שכן החברה הדתית ,ובעיקר החרדית ,נוגעת בחומרים שבינו לבינה דרך מסכים מעורפלים .בענייני אהבה וארוטיקה גם בשיחות רעים מעבירים רמזים ובדלי רמזים ו'המבין יבין'. זאת גישת ספר השירים "הנפלא מגשת" ,זהו הקו הפואטי הצועד בהרמוניה יד ביד עם גישת המשוררת בבחינת נאה היא דורשת ונאה היא מקיימת .אהבה וארוטיקה נחבאות אל הכלים ,על אחת כמה וכמה בשירה המתפרסמת ברבים .התחושה היא שיש דברים ש"הצניעות יפה להם" על אף שמדובר באהבה מותרת ו"חוקית" מבחינת הנורמות הדתיות. הפרסוניפיקציה תורמת לתחושת הקרבה בין הדוברת־האישה לנופים המתוארים .ניכר בדימויים ובפעלים המרכיבים את הפרסוניפיקציה חותם דיוקנה של הדוברת שנפשה סוערת בה במובן החיובי של המילה ,נפש ●57 י • ●58 דינמית המתחברת באופן אמיץ אל הסובב אותה .כל מערכת המוטיבים, הדימויים והאילוזיות ,משקפת עמדה נפשית התואמת באורח אותנטי לעולמה הביוגראפי של המשוררת, אשר התחנכה בעולם תרבותי־יהודי־ דתי .אהבת הארץ המשתקפת בתיאורי הנופים אינה תוצר של חושניות בלבד ,אלא גם תוצאה של תחושת השתייכות אל השורשים היהודיים ושל חיבור עמוק אל מכמני השפה העברית על כל רבדיה ,ובפרט הרובד המקראי שלה .האילוזיות המקראיות חושפות את מורכבותה של האהבה אל נופי הארץ הכורכות בעת ובעונה אחת עבר והווה .כמשוררים אמוניים רבים בעת העכשווית (מירון איזקסון, חוה פנחס-כהן ,אליעז כהן ,אדמיאל קוסמן ,אביבית לוי-קאפח ורבים אחרים) שירת הנופים חושפת זיקה אישית אליהם ואהבת הארץ ללא כחל וסרק. מוצאים הלימה בשירתה של ויתקון בין הפואטיקה והביוגרפיה, תואמות שמצביעה על אותנטיות. אסתר ח"ג ויתקון שבחרה להתיישב באזור גיאוגרפי שנוי במחלוקת ,מה שקרוי "מעבר לקו הירוק" ,זוכה בחברה הישראלית לכינוי "מתנחלת" ,מושג הטעון קונוטציה שלילית ברבדים מסוימים של החברה .לו הייתה חיה בתקופת העליות שלפני קום המדינה, עשויה הייתה לזכות לכינוי "חלוצה". שירתה נובעת מהאידיאולוגיה לאורה צמחה ,אך גם מאהבה בלתי אמצעית אל נופי השומרון המקיפים אותה ונופי הארץ בכלל. גם כאן נוקטת אסתר ח"ג ויתקון אותו קו פואטי של פסיחה על שני הסעיפים ,על שני הרבדים של השיר. ברובד הגלוי ,השיר הוא שיר אישי. הנמען הוא בן הזוג אולם השימוש בלשון זו חושפת את הרובד האחר של י השיר ,את הרובד הלאומי .לפי רובד זה ,הערגה אל ההר אינה משתמעת ברובד אישי־ארוטי גרידא ,אלא ערגה אל ההר במובן החלוצי הטהור של חידוש החיים במקום בו האבנים נותקו פעם ממקומן :אלפי שנים אור הזריחה מלטפן ...כדי להוציא מהן את צער הפרדה ,כדי להפיג את הניתוק ההיסטורי. באותו אופן מתפרש השיר ברובד אמוני הרליגיוזי אותו עם סגולה שהקיף את ההר הקדוש מתוך חרדת קודש התרחק ממנו במהלך השנים, התרחק ממקורותיו הרוחניים ,וממרחק השנים וההתרחקות האמונית ,הוא עורג אליו. ריבוי הפעלים ,במידה יתר ,מושך את תשומת־הלב אל הבלתי שגרתי, הבלתי צפוי והעלום ,אל הכוח הטמיר: ָ"ה ֲאבָ נִ ים עוֹ ד ַמ ִּביטוֹ ת ּבוֹ ִ /מדֵּי ֶע ֶרב קוֹ ְראוֹ ת ֵאלָ יו ִ /מ ֶ ּנגֶ ד /הוּא עוֹ נֶה / ְּת ׁש ּובָ תוֹ ִמ ְת ּ ַפ ֶ ּזרֶת ְּב ֶמ ְר ֲחבֵי ַה ִּמ ְד ּבָר / ֵהן ִמ ְת ַע ְ ּגלוֹ ת ְּב ֶע ְרגָ ָתן ֲ /חשׂ וּכוֹ ת ַמ ְר ּ ֵפא ֵ /הן קוֹ ְראוֹ ת — ַה ְר ּ ֵפהַ ,ה ְר ּ ֵפהָ ,ה ָר ֶפה". האילוזיה למשה העומד על הר נבו ועורג אל ארץ כנען עולה מתוך השיר באופן ברור בהבלטת המילה "מנגד" ובהצבתה כשורה עצמאית, אלא שבשיר יש ערגה הדדית ,האבנים מביטות בו ,קוראות אליו ,מתעגלות בערגתן וקוראות לו לשחרר אותן ולהשתחרר מן הכאב המתלווה אל הערגה :הרפה ,הרפה ,הרפה. האבנים דינאמיות בשיר ובתהליך של פרויקציה מואנשות ,חיות ,נושמות ומדברות. המבקש להבין את המשורר ,חייב ללכת אל ארצו של המשורר. — יוהן וולפגנג פון גתה עדינה בר־אל נ י ם י ז יי ים 2015 ס בתא של צליל מחליטה לנסוע עם הכיתה של נכדתה לאושוויץ" .אנחנו עדים!" ,היא אומרת, "לפולין יוצאים רק אם יש ֵעד!" הספר עוסק במה שמתרחש בתוך משפחה ישראלית עירונית ,לפני יציאה של משלחת נוער לפולין .סבתא ריבצ'ו ניצולת השואה נושאת על ידה המספר ,שצרבו בבשרה באושוויץ. את ִ בנה מנחם ,רופא פסיכיאטר ,מייצג את הדור השני לניצולי שואה .הוא חש את כובד משקלו של זיכרון השואה מאז ילדותו" :כל החיים אני סוחב על הגב שלי את השם הכבד ,המחייב הזה, מנחם ,כאילו אני לבדי אמור לנחם את אימא שלי שנשארה לבד בלי משפחה. י אז אפשר לשכוח? אני ,שקראתי לבתי הבכורה צליל ,על שם סבתא צילה אחת ,שאפילו לא הכרתי ,ואחר כך הלכתי ללמוד רפואה במסלול בריאות הנפש כדי לעזור לאימא שלי ולחברות שלה לחזור לחיים שפויים( "...עמ' .)67 וזה המוטו שלו :לחזור לחיים שפויים .הוא מנסה למנוע מאימו להצטרף אל הצעירים במסעם בפולין, הן מתוך דאגה למצבה הנפשי והפיסי והן מתוך דאגה לבתו ,שעלולה להיות לצחוק וללעג בעיני חבריה .הגדילה לעשות רעייתו ,שמתנגדת לכל מילה שתיאמר על השואה .מתנגדת ממש, עד כדי איום בניתוק יחסים עם חמותה. כידוע ,חלק מהניצולים שתק לאחר השואה ,ואחרים דיברו ,כעסו על מי שלא רצה לשמוע .אלו וגם אלו נפתחו יותר בפני דור הנכדים .להם סיפרו וסיפרו .מנחם מנסח בחריפות את דעתו ,שצריך "לשכוח כדי לחיות". אמו מחליטה להיות נושאת דגל הזיכרון ,להראות לכולם את המספר על היד ולספר את סיפורה ,להיות ֵע ָדה. הספר מעלה באמצעות שיחות בין בני המשפחה את כל הנימוקים בעד ונגד מסעות בני נוער לביקורים במחנות ההשמדה בפולין .כל הנימוקים, שנשמעים בציבוריות הישראלית, מבוטאים בפי הדמויות .וצליל ,הנערה המתבגרת ,פוסחת על שתי הסעיפים. מצד אחד היא פוחדת לפגוע בסבתה, ומצד שני מזדהה עם הוריה ,חוששת ללעגם של חבריה לאישה הקשישה. היא כועסת על עצמה שאינה יודעת להחליט ,בעוד אחיה הצעיר ממנה, אמיר ,יודע לעמוד על דעתו ולהביעה בקול רם קבל עם ועדה. בשפה קולחת ,משובצת בבטויי סלנג ,מתוארת משפחה ישראלית י אופיינית ,עם מודעות ודאגות של בנים ונכדים למצבם הגופני והנפשי של הקשישים ,עם מתיחוּת בין חמות לכלתה ,עם קצת חוצפה חיננית של גיל ההתבגרות .לא נעדר גם העולה החדש מרוסיה ,שעובד אחר־הצהריים במשלוחים ,ומשתלב יפה מאוד בחברה הישראלית .טעם וריח של שניצלים וגעפילטע פיש ,ריח הבית של סבא וסבתא יוצאי מזרח אירופה, עובר לאורך כל הסיפור .ויש אפילו בדיחוּת הדעת וחידודי לשון ,למרות הנושא הרציני. לא כולם מושלמים ,לא בחיים ולא בספרות .הדוקטור הנכבד מתנהג בצורה לא כל כך נאותה פעמיים: פעם אחת ,כאשר שוטר עוצר אותו על עבירת תנועה ,הוא מזדהה בפניו כרופא "במצב חירום"; ובפעם אחרת הוא גורם לאביו לביים התעלפות, כדי למנוע מאימו להצטרף למשלחת לפולין .נכון שאנו סומכים על הקוראים הצעירים שיסיקו מסקנות וישפטו היטב את המעשים בספר ,אך אולי כדאי היה לשבץ תגובות מפי הדמויות האחרות למעשיו של הרופא. לסיום ,הסופרת זהבה קור משמשת גם כמדריכה ב"בית העדות" במושב ניר־גלים ,ומעבירה לצעירים מידע על השואה ,בעיקר בהונגריה ,ולקחיה. למרות שהספר עוסק ב"הכנות" לנסיעה לפולין ,ולא בביקור עצמו, יכול הקורא הצעיר ללמוד עובדות על מה שהתרחש בשואה וכן על "דור שני" ,על הירושה הכבדה שקיבל מההורים .וזה חשוב. • השירה היא מגיה ,והמשוררים הם מכשפים המאמינים במילה. — אבא קובנר שירה היא בבחינת אזכור מתמיד של כל הדברים העשויים להיאמר בשפה אחת ואינם ניתנים לתרגום. — ט .ס .אליוט באמצעות הסיפור אני מוצא את עצמי מרגיש קשר מסוים עם הקורא ,עם זרים .ישנה אגרסיביות מסוימת במחזאות; אך אם יש צורת אמנות ידידותית ומוכרת ,אין ספק שמדובר בסיפור. — ארתור מילר מתוך הספר "נוכחות" ●59 י • ים ים ים גי דוד מלמד פרוזה ◄ ג'ובראן ח'ליל ג'ובראן ,מלב אל לב ,אסטרולוג 281 ,2015 ,עמ'. מבחר מיצירותיו של האמן הרבגוני יליד לבנון ,משורר וסופר ,שהיה רשם, צייר ופסל בראשית דרכו. ◄ יעקב סיקא אהרוני ,מנפלאות הספינה אלבטרוס ,חלונות, 203 ,2015עמ'. ספר נוסף של הסופר הוותיק ,יליד ירושלים ,בעל לשון ייחודית ,לוחם, איש־מעש ורב־עלילה. ◄ סם ש .רקובר ,סוליפ סוסי פרא ,כרמל 349 ,2015 ,עמ'. רומן הגותי העוסק כולו במחשבותיו ורגשותיו של אדם אחד. ◄ טל ניצן ,את כל הילדים בעולם ,אחוזת בית 191 ,2015 ,עמ'. רומן ראשון של המשוררת והמתרגמת ,סיפור על ארבע דמויות־אנוש וחתולה אחת. ◄ ענבר אשכנזי ,שימורי אהבה ,פרדס 205 ,2015 ,עמ'. על האהבה בחייה של גיבורת הרומן ,עינת ,אהבה ממכרת ,הרסנית ומסמאת. ◄ אירית ר' קופר ,בסתיו אשוב הביתה ,כרמל 244 ,2015 ,עמ'. סיפורה של המחברת שחוותה את אימי מלחמת־העולם השנייה על בשרה מאז נכנסו הגרמנים לעירה. ◄ זיוה בקמן-פלמהפט ,בחורף לא צחקנו ,אוריון 320 ,2015 ,עמ'. רומן אוטוביוגרפי שראשיתו בפולין ובליטא ,המשכו בא"י ,וסופו בארצות־ הברית. ●60 עיון ◄ מנחם מ' פאלק ,סתיו פרום וחושפני ,צור־אות,2015 , 702עמ'. מקבץ חצי־יובל של המחבר על יצירות ויוצרים ,מאמרים ,ראיונות ,נאומים ותצלומים ,כרך א'. ◄ מוטי לרנר ,תכלית המחזאי ,אור־עם 168 ,2015 ,עמ'. עיון בשלושה מחזות של ארתור מילר ,פרי־עטו של המחזאי והתסריטאי הוותיק. ◄ רודי פארט ,מוחמד והקוראן ,כרמל 188 ,2015 ,עמ'. מחקר רב־שנים של הקוראן מאת חוקר בלשנות שמית ומדע האיסלאם באוניברסיטת טיבינגן בגרמניה. ◄ דב גביש /חיה גביש ,טייס אנגלי על כנפי ברנר ,כרמל,2015 , 117עמ'. על סיפורי־המלחמה הקצרים של ברנר — פרק ערכי בתולדות הישוב במלחמת־העולם הראשונה בארץ. ◄ דרור אורן ,הורות במחשבה שנייה ,פרדס 347 ,2015 ,עמ'. הורות כהוויה שניתן לשפר ולטפח ,ספר פרי עטו של מומחה ומדריך בפסיכותרפיה ופסיכודיאגנוסטיקה. שירה ◄ אשר רייך ,חלונות לפארק ,קשב לשירה 80 ,2015 ,עמ'. ספר־שירים של המשורר הוותיק ,מתרגם ועורך" .הירקון הוא תמיד קיץ/ ובחורף תריסי המוגפים נעקרים /מזמנם ,מרצונם". ◄ אמיר אור ,כנפיים ,הקיבוץ המאוחד 93 ,2015 ,עמ'. "איני יכול לשתוק /,לשיר אני רוצה /.איני יכול לשתוק /,ואין לי מנוחה". אסופת־שירים חדשה של המשורר. ◄ מרדכי גלדמן ,קו לילה ,קשב לשירה 140 ,2015 ,עמ'. "היעדר הפנים /הוא פניך המקוריות /פנים טהור" .שיריו של המחבר, משורר ,פסיכותרפיסט ואמן פלאסטי. ◄ שרון אס ,מוזיקת הנתיב הרחב ,אפיק 87 ,2015 ,עמ'. ספרה החמישי של המשוררת ,קינה מורכבת על "גוף מת של אב" ,קינה המהלכת בין הרגש והמיתוס. ◄ רחל חלפי ,בלט על הקרח ,קשב לשירה 131 ,2015 ,עמ'. "אני היא הכותבת /במים /מנגנת באוויר /מפסלת ברוח /ובקוטב הזה/ חורטת בקרח" .שירים. י ים ◄ ניצה פלד ,הסכין של אימי ,פרדס 103 ,2015 ,עמ'. ספר־שיריה הרביעי של המחברת ,משוררת ,מתרגמת ,עורכת־לשון ומנקדת. ◄ אירית גינזבורג-כרמי ,זמן התהוות ,פרדס 46 ,2015 ,עמ'. ספר־שירים של המחברת לאחר ספרה הקודם "משוררות אינן כותבות אחר מותן". ◄ מניה הרמן ,לכודה ברשת הזיכרונות ,סער 64 ,2011 ,עמ'. שירים המעלים אפיזודות שנחקקו בלב המחברת בימי השואה בתוספת איורים משלה. ◄ עודד ניב ,צא מהים ,ילד ,כבר מאוחר ,מטר,2015 , 200עמ'. ספר־שירים שני של המחבר ,עיתונאי ועורך ,הכתובים בשפה ישירה ופשוטה ,כמעט פרוזה. ◄ ליאורה בן יצחק ,לו היה לי צ'לו ,פרדס 113 ,2015 ,עמ'. ספרה החמישי של המחברת ,המהווה המשך ישיר לספרה הקודם "עיר פנימית". ◄ נעמה יונג ,הווים ,פרדס 77 ,2015 ,עמ'. ספר־שירים של המחברת לאחר ספר הילדים "הגיע זמן לישון"" .אני רוצה/ לזכך את המילים /לגבישים". ◄ מאיר דדון ,שוקולד מריר ,עיתון 76 ,2015 ,77עמ'. ספרו השלישי של המחבר ,אחרי "הייתי קרוב ,הייתי רחוק" ו"קצר על אהבה". ◄ נורית כהנא ,לונדוניות ,כרמל 60 ,2015 ,עמ'. "האדם ,משכך רצון /טרוף ומשיב עתיד /בטבורו של עולם" .אסופת שירים. ◄ אשר גל ,ונהר אינו יוצא מעדן ,פרדס 93 ,2015 ,עמ'. "קול מצעדו של הקיץ מתופף במגפיים /על אבני כביש שחור מליל" .ספר־ שירים שלישי של המחבר. ◄ דפנה שחורי ,מערכת הפעלה ,פרדס 75 ,2015 ,עמ'. שירים של המחברת ,משוררת ועורכת ספרותית" .לוחצים על כל האותיות/ ולא מצליחים להתחבר". ◄ מרגו פארן ,אחרי האור הצהוב ,כרמל 82 ,2015 ,עמ'. אסופת שירים וציורים של המחברת ,ציירת ואמנית הדפס ,מורה במקצועה. ◄ שירה חרש ,כל האמונות תפלות ,פרדס 97 ,2015 ,עמ'. ספר־שירים ראשון של המחברת" .משליכה עוגן /לפינת כל שיר /בכתובת הנוכחית". ◄ מעין שטרנפלד ,משמרות שפיות ,פרדס 44 ,2015עמ'. קובץ־שירים של המחברת" .כשנשברת כוס /,היא מתעקשת /להרכיב/ מהשברים /אגרטל". ◄ יפה בודמן-ביק ,אוריגמי והכחול הגדול ,עיתון ,2015 ,77 80עמ'. שירים של המחברת המתכתבת עם הים והוא מוטיב החוזר בשיריה לאורך השנים. • ◄ דניאלה ברפמן ,פתוח כדי סדק ,פרדס 69 ,2015 ,עמ'. ספר־ביכורים של המחברת ,ציירת ,עסקה בתרגום ובהוראה ,חברה בארגון הבינלאומי של ציירי פה ורגל. ◄ עליזה פלורנטל ,חלקיקים בודדים ,פרדס 111 ,2015 ,עמ'. ספרה השני של המחברת ,לאחר "עיפרון חרום" שיצא־לאור בשנת .2011 ●61 גנזים • י גנז יצחק בר יוסף ההבדל בין יהושע קנז לפנחס שדה א ●62 ם יש את נפשכם לדעת מהם שמות החיבה שנקראו בהם סופרים מפורסמים ,סורו לארכיון "גנזים". והפעם — בארכיונו המרתק של יהושע קנז שהופקד זה עתה ב"גנזים" .מאות מסמכים ,מכתבים ,תעודות אישיות וכתבי יד הצטרפו לכתבי יד קודמים שלו שהופקדו כבר לפני כשנתיים" .קנזטו חביב ,חביב" כך פתח יורם ברונובוסקי, חברו הטוב של קנז ,את המכתב ששיגר אליו מלונדון ב־20 באוגוסט " .1988הבוקר הגיע חזרה מכתבי מלפני כשישה שבועות ,ואני משגר אותו חזרה אליך ,במעטפה גדולה יותר כפי שתראה (? — סימן השאלה במקור ,י.ב .).אם הדואר ימשיך לפעול ביעילות מרשימה כמו זו שהתגלתה לי הבוקר ,עתידה גם מעטפה זו לחזור אליי... .כפי שתראה (?) הסיבה להחזרת המכתב לשולח היא במקרה זה "לא ידוע", ובלועזית בוטה .Inconnuאני לא יודע איך אתה תגיב על זה ,אבל דומני שפנחס שדה כבר היה עושה מזה שערורייה ספרותית קטנה ,או לא כל כך קטנה ,והדוור שרשם "לא ידוע" בסמוך לשמו היה נכנס לסמל את החיים כמשל והתעלמות ולביזוי כבוד הסופר בארצו וברחובו". המשך המכתב של ברונובסקי ,ששלח את חיציו לכל עבר ,חושף מעט ממלחמות העולם הספרותיות שהתרחשו בארצנו — מבעד לטלסקופ שהוצב בלונדון .אחרי שדה ,פנה ברונובסקי לעסוק במבקר ספרותי ועורך ידוע — "נדמה שהכול חולים או מתים לאחרונה .צריך לעבור את הגל הזה, להתכופף ,להתחמק מן החרמש ,אולי זה יצליח .לקטנים תמיד טוב במצבים אלה ,והראיה — — — :שביקר אותנו לפני כשבועיים ,בריא אולם מטומטם כתמיד ,ועדיין מוקד־כוח מן החשובים ביותר במזרח התיכון .שיהיה בריא ,והוא יהיה בריא". ובהמשך השתלח בדמות ספרותית מרכזית אחרת" :ודאי צחקתם כהוגן ,אתה ואברם למקרא ההבלים המחרידים שהבחורה הזו גדשה בהם את רשימותיה ...אותה — — — מצאה גם שני צדיקים בסדום זו של העריכה והתרגום כתב יד של יהושע קנז ל"אחרי החגים" העברי .מי הם הצדיקים :ניחשת! חיים פסח ומנחם פרי, שני היחידים שיודעים לערוך כהוגן תרגום עברי מודרני. כל זה משעשע ,כמובן ,אבל אותי זה אפילו קצת הרגיז, ולא רק משום שהיא לוחמת בעורך הטוב היחיד ,הלא הוא אברהם (יבין ,י.ב ).אלא שהיא לוחמת את מלחמתם של שני עורכים שאינם מסוגלים לערוך שום דבר :לא שאינם יודעים ,חלילה ,אלא אין להם זמן!" עניין מיוחד יגלו החוקרים בכתבי היד הראשונים שלו, במחברות־שורה ששוליהן הצהיבו ונתרפטו כאותן דמויות שמאכלסות את סיפורי המושבה שלו .והנה השורות המוכרות מ"אחרי החגים" — הפרק "חתונתה של הדסה" בכתב ידו — "ביום השלישי ,באחד מימי אלול המאוחרים גנזים התחתנה הדסה .אחר־הצהריים העמידו את החופה בגינת ביתה ובערב ערכו את השמחה .כבר בצהריים סחבו פרידמן השיכור וכמה עגלונים מידידיו ספסלים ושולחנות מבית־ הכנסת הסמוך והעמידום בגינה שלפני ביתה של הדסה, על הדשא" .שורות קצובות שנכתבו בהינף יד אחד ,פרוזה נקייה ,צלולה עד כדי שלא רואים את מאמץ הכתיבה .כמה מרענן. • להירדם לקולה של אימא רגעים מרגשים מזומנים לעובדי "גנזים" כאשר מגיעים ילדיהם ,ולעתים נכדיהם ,של סופרים ומשוררים ומבקשים לעיין בארכיונים של הוריהם .לא אחת מגלים הבנים־ הבנות דברים מרתקים ולא ידועים להם על הוריהם, בזכותם של מסמכים ותצלומים שהופקדו בארכיון לפני שנים .באחרונה הגיע ל"גנזים" עמוס עמיר — בנה של סופרת ומשוררת הילדים אנדה עמיר-פינקרפלד (1981- .)1902עמיר ,תא"ל במיל .בחיל האוויר ,עיין בהתרגשות רבה בארכיונה של אימו אנו חייבים בין היתר את שירי הילדים "כושי כלב קט"" ,הקיפוד" ו"תרנגול אני" .אשר לה אחד המכתבים שנשלח לאנדה עמיר-פינקרפלד עסק באספקת נייר להוצאת ספרי ילדים — השנה היא ,1944 מלחמת העולם השנייה בעיצומה ,ובארץ היה קיצוב בכול, גם בנייר .אבל ילדים הלכו לבתי הספר ולגנים ,וספרים צריך .מזכיר הכבוד של ועדת המשנה לענייני הספר העברי בירושלים התכבד להודיע לסופרת הילדים ,כי לאחר מאמצים רבים הצליחו לאשר לה הקצאת 2,500גיליונות נייר" ,ובגבולות אלה עלייך לקבוע את המהדורות של הספרים". בשנה זו ,1944 ,היה עמוס בן ,9והוא נזכר" :גרנו אז ברחוב אחד העם 86בתל־אביב .חדר השינה שלנו ,שלי ושל אחותי ציפור ,פנה אל המרפסת — שבה היה אוסף הקקטוסים הגדול של אימא .למרפסת היה עוד תפקיד — שם התכנסו לעתים קרובות חבריה וידידיה ,משוררים, סופרים ואנשי בוהמה תל אביביים ,ואימא הייתה קוראת בפניהם את שיריה החדשים .אותנו השכיבו לישון ,כמובן. הרגעים המיוחדים האלה זכורים לי :נרדמתי לצלילי קולה של אימא שנשמעו מבעד לדלת הפתוחה אל המרפסת". עשה כבוד לתרבות יהודי המזרח אל "גנזים" הגיע חוקר מהמרכז למורשת יהודי בבל ,וביקש לעיין בארכיונו של אברהם יערי .כך התוודעתי לצד מרכזי אנדה עמיר-פינקרפלד ובנה עמוס1950 , וחשוב זה בפועלו של ההיסטוריון והחוקר ,שכבר לפני יותר משבעים שנה מחה נגד קיפוחם התרבותי של יהודי המזרח. רבים מפרסומיו של יערי עסקו בבתי דפוס ובספרים שנדפסו בארצות המזרח מקושטא ,איזמיר ,דמשק ,ובגדד ועד צפת, קהיר ,אלכסנדריה ועדן .בארכיונו של יערי נמצאים מכתבים ששלח לדוד סלימאן ששון ,חוקר ואספן של כתבי יד יהודיים נדירים מהמזרח .דוד סלימאן ששון ,בן למשפחת ששון מבגדד ,חי בלונדון מ־ 1910ובה החזיק אוסף ענק ונדיר של כתבי יד וספרים ממורשת יהודי המזרח .יערי פנה אליו וביקש את עזרתו: "ירשה לי כבודו להבטיח לו שבדבר זה אין אני מתכונן לכבודי ,או לכבוד בית אבא ,אלא רוצה אני לעבוד עבודה לשמה ולעורר את זיכרון ספרי ארצות המזרח בחכמת ישראל .אבן זו מאסוה בוני הביבליוגרפיוה העברית הייתה לראש פינה בעבודתי" .כתב יערי לששון ב־.31.12.1936 כארבע שנים לאחר מכן ,תיאר יערי במכתבו את שנות המלחמה בארץ ישראל" .בסתיו בשנה שעברה נזדמנתי לתל אביב דווקא באותו יום שבו הפציצו פראי איטליה את האזרחים השלווים של העיר ,ולא עוד אלא שהיינו באותו מעמד וניצלתי בנס ...ולא נפל משערות ראשי ארצה .ואז נתתי אל ליבי שלא לבטל עוד את זמני ,אלא להמשיך ולעסוק בחקירה ולימוד גם בשנות המלחמה". ובהמשך ,אל מול מראות המלחמה באירופה ,אין הוא יכול שלא להוסיף "סיימתי לספר לכבודו בדבר עבודתי במחקר ומדע ,וכמעט שאני מתבייש במה שכתבתי ,כי בוודאי יחייך כבודו ויאמר :מעשי ידי טובעים בים ,והלה עוסק בעניינים כאלה .אולם מה אעשה וזהו כל מה שאני יודע לעשות ,ושמא גם זה חשוב ,שכל אחד ואחד ימשיך את פעולתו". ●63 גנזים שיעשו ממך נקניקים • תענוג לשמוע סופרים ומשוררים מתרגזים — התחמושת, השפה ,חודרת כל שריון .הנה טיוטה של מכתב שכתב יונתן רטוש למשורר ידוע .נראה אמנם שהדברים נאמרים בצחוק, ובכל זאת ,מחייה נפשות! רטוש לא בירר במלים" :ימח שמך ותיפח רוחך וייכנס הרוח באבי אבות אבותיך ויעשו מבשרך קמח ומעצמותיך נקניקים וכו' וכו' .שלך בידידות, יונתן רטוש". לא בהומור כלל כתב שנים רבות לפני כן איש רציני מאוד — הלל צייטלין שהזדעק על מעשה נבלה איום ונורא שנעשה לו — המו"ל טברסקי לא שילם לו את חובו .במכתב ששלח מוורשה ב־( 5.12.1938פחות משנה לפני פלישת הגרמנים לפולין .צייטלין עצמו נרצח בטרבלינקה ב־.)11.9.1942 במכתב הוא מוחה על העוול שנעשה לובעברית נפלאה: "החלפת את משכורתי עשרת מונים כלבן הארמי ,ואחרי כל הנכלים והערמומיות שלך הסכמת לתת לי ספרים בעד החוב של קרוב לעשרים ליש"ט המגיע לי… והנה עדיין עומד אתה בנכליך… הבטחת לשלוח מכתב ל'אחיעבר' שיתנו לי את הספרים ,ולא שלחת שום מכתב .משמע — לא כסף ולא ספרים". ולסיום מזהיר צייטלין שלא יוותר וימשיך במאבקו: "חושב אתה שסוף סוף יימאס לי לטפל עמך ,ואעזוב אותך לנפשך ,אבל טועה אתה טעות גדולה .אני אוציא את בלעך מפיך". אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל (ע"ר) י נ ●64 י ני השנה הוגשו לאגודת הסופרים העברים למעלה מתשעים ספרים כמועמדים לפרס ברנר. בסופו של תהליך השיפוט בחרה ועדת השופטים פה אחד בספרו של יובל שמעוני "קו המלח", שיצא בהוצאת עם עובד. פרס ברנר בסך ₪ 50,000מוענק מדי שנה על ידי אגודת הסופרים העברים בתמיכת רחל ומשה ינאי .השפטים השנה היו :פרופ' חגית הלפרין (יו"ר) ,פרופ' מירון איזקסון ויוסף כהן אלרן .מרכז פרס ברנר :מאיר עוזיאל .בסופו של תהליך השיפוט בחרה ועדת השופטים פה אחד בספרו של יובל שמעוני "קו המלח" ,שיצא בהוצאת עם עובד. מנימוקי השופטים" :יובל שמעוני יצר ב־ 969עמודי הרומן 'קו המלח' ,עולם בדיוני חי ונושם, הנראה אמיתי וממשי' .קו המלח' הוא רומן הגורם לקורא טלטלה הגותית ורגשית כאחד. חשיבותו היא בניסיונותיו לבחון ולהבין את פעולתו של המנגנון האנושי בכלל והמנגנון היהודי- ישראלי בפרט .מנגנון זה נבחן באמצעות עלילה מרתקת ,בעלת קווים מפותלים השזורים זה בזה ובאמצעות גלריה אנושית מגוונת של גיבורים בני דתות שונות ולאומים שונים. אחת מסגולותיו הייחודיות של הרומן הוא המבט כפול — הפנים על האדם והעולם :מצד י ים' .קו המלח' הוא רומן נ י ,י ומצד שני מתוארים בו אירועים ואנשים אחד ניתן למצוא ברומן שמעטים כמוהו נכתבו בספרות בכלל ובספרות העברית בפרט .ספר זה ראוי במיוחד לפרס ברנר תשע"ה."2015 , על מועד טקס חלוקת הפרס תימסר הודעה. אגרת לחברים דבר העורך חברות יקרות ,חברים יקרים, קוראות יקרות ,קוראים יקרים, אפשר לדבר כבר על מסורת — זאת השנה השלישית שכתב העת "מאזנים" מקדיש את גיליון אוגוסט לספרות ילדים ונוער ,וכל מפגש עם הספרות הזאת היא חגיגה של ממש ,כי הרי מי מאיתנו איננו שומר בליבו את הילד שהיה פעם ,זה שפקח את עיניו אל העולם ואל פלאיו. הגיליון שלפנינו מלא מכל הטוב הזה :שירים ,סיפורים ורשימות על ספרי ילדים .ואם מדובר בספרות המלבבת הזאת — הרי היא לא תיתכן ללא איורים שמפעימים את ליבם של צעירים ומבוגרים גם יחד .ומי לנו מאיירות נפלאות יותר מנורית יובל ונורית צרפתי. נורית יובל ,סופרת ילדים מחוננת שאיירה בעצמה את עשרות הספרים שכתבה ,ואיירה גם את ספריהם של מיטב סופרי הילדים .היא כתבה גם פרוזה למבוגרים, שירים נלבבים ,ערכה ספרים ועיתונים ,איירה את האנציקלופדיה העברית ,הציגה תערוכות וזכתה בפרסים ,ובכן נורית יובל נענתה לבקשתי ועיצבה את העטיפה הקדמית והאחורית ,וכן שיבצה את הגיליון באיוריה היפים. נורית צרפתי היא מאיירת מחוננת ,שציירה עבור "מאזנים" את הדיוקנאות של א' זאב ,דבורה עומר וא' אופק ,מאבות ספרות הילדים הארץ־ישראלית, דיוקנאות המופיעים בכותרת של המדור בגיליון אוגוסט ואיש ּה לביא צרפתי ,אמן זה ,ובאלה שקדמו לו .היא, ָ מוערך כשלעצמו ,הם גם בעליה של הוצאת ספרים. צילה דגון ראיינה אותם ,וצירפה דוגמיות מהשפע הרב של איוריה של נורית צרפתי. ב"מטריה" של מאז שראה אור גיליון יוני התרחשו ִ אגודת הסופרים אינספור אירועים ,ולא נוכל ,כמובן, להזכיר את כולם .נציין כאן שניים יוצאי דופן :בחודש פברואר השנה התקיים במינסק שבלארוס ( 13מעלות מתחת לאפס!) סימפוזיון בשם "הסופר והזמן" .מטעם אגודת הסופרים העברים יצאה לסימפוזיון זה חברתנו אורה עשהאל ,ונלווה — הסופר נועם נגרי .אורה עשהאל מדווחת כאן על אירוע מיוחד זה .בחודש מאי השנה יצאה משלחת של חברי האגודה לכנס סופרים בפולין. במשלחת השתתפו בלפור חקק (שמילא את מקומו של היו"ר הרצל חקק) ,מאיר עוזיאל ,לאה טרן ,אוריה באר וענת זגורסקי-שפרינגמן .הקוראים ימצאו דו"ח על מסעם לפולין במאמרו של בלפור חקק. מלבד הנ"ל נמצאים בגיליון זה המדורים הקבועים: שירה ,עיון וביקורת ,מן הגנזך ,סקירת ספרים ואיגרת יו"ר האגודה לחברות ולחברים. תודה דוד מלמד היעיל והמסור על סקירת הספרים הקבועה ,ליצחק בר־יוסף אשר על דיווחי "גנזים" המעניינים ,ולאלי אורן וצוותו הנאמן על עבודת ההפקה המקצועית והמסורה. כתב העת "מאזנים" מרכין ראש באבל על מותו של אריה סיון ז"ל ,איש הפלמ"ח ,משורר ,מחנך ,ממייסדי "לקראת" וחתן פרס ישראל. אני מאחל לכם קריאה מהנה ומועילה, משה גרנות נעמי שמר כתבה" :עוד יש מפרשׂ לבן באופק /מול ענן שחור כבד /כל שנבקש ל ּו יְהי" .ואכן ,הללו המסייעים לאגודת הסופרים העברים ולספרות העברית הם המפרשים הלבנים ,שמסייעים לנו לנצֵ ח את העננים השחורים המתקדרים מדי פעם מעל ראשינו. 12שנים חלפו מאז המשבר שפקד את אגודת הסופרים העברים ,משבר שגרם להקמת ועדה קרואה שניהלה את האגודה .נדרשנו מאז להתחיל תקופה חדשה ,תקופה של שיקום וצעידה לעבר עתיד חדש .בשנים אלה ,הייתי יושב ראש 3קדנציות ,בלפור חקק כיהן כיושב ראש 3קדנציות .תקופה של עשייה מכל הלב ,בהתנדבות ,ומגיעה תודה לחברי הוועדים שסייעו לאורך כל הדרך. ואל נשכח את כל המתנדבים וחברי הוועדות שהיטו כתף .כולם ראו את טובת האגודה לנגד עיניהם. התברכנו בכך ,שאנו סופרים ומשוררים בארץ נגאלת ,במדינה ריבונית ,ויש לנו הכוח לחדש ולבנות עוד ועוד .כוחנו כיוצרים בכך שאנו מתכתבים כל הזמן עם העבר שלנו ,שואבים ממנו כוחות .חשוב לא לשכוח את המסד שהותירו לנו הראשונים ,כי יש תמיד זיכרון לראשונים. כאשר מייסדי האגודה הניחו את אבן הפינה ,הם ידעו שהם חיים במציאות אחרת ,שאין זו הגולה ,שזו ארץ נולדת מתוך עבר מפואר ,אך גם מיוסר. הפעולה למען הכלל — כך הם חשבו — יש לה ערך מיוחד במינו .במכון גנזים שמורה איגרת מיוחדת של שאול טשרניחובסקי ,מראשוני אגודת הסופרים העברים .באיגרת זו פונה המשורר לילדי ישראל ומתפעם מן החיים במציאות של גאולה ,מן היכולת לתרום ,לחיות למען הארץ ,לתת לאחרים .כיוצרים, הנתינה זו דרכנו. ■ ■החזון — הקמת "משכן ספרות העברית" האגודה שלנו קמה כדי לתת לכל סופרי ישראל ,כדי להעניק מפרי עטם של סופריהָ לכלל האומה .החזון שלנו הוא להפוך את בית הסופר למרכז העשייה הספרותית ,והמתווה שעוצב אכן מעיד על בית פתוח לכולם ,על שילוב של ֶמדיות — של תיאטרון וספרות ,על סדנאות שירה ,על אולם אירועים שייתן ביטוי לגוונים של ערבי ספרות .השמיים הם הגבול .המתווה שאנו הולכים לקראתו בעתיד הוא" :משכן הספרות העברית" .משכן שהולך בדרך ישנה נושנה ,ואף על פי כן היא חדשה לגמרי. אנו בדרך הנכונה ,ותידרש תקופה של התארגנות לקראת השיפוץ ,הבנייה, השימור .זה הטרקלין שיוביל להיכל עצמו .נאזור כוח ,נתרום כל אחד את חלקו ,רכבת החזון יוצאת לדרך! בשתי האיגרות הקודמות פרשתי את החזון של המשכן החדש — ונקווה שאכן נצליח לקדם את כל היעדים ,לסייע ליוצרים צעירים ,לבנות בימה של תיאטרון־ספרות ,תערוכות ִּ מכתבי היד של מכון "גנזים" ועוד .פניתי למשרד ראש הממשלה להכיר בנו כאתר מורשת לאומית ,ונקווה שנוכל להסתייע בתקציב מיוחד להגשמת החזון. ■ ■הצדעה לתחרויות הכתיבה החוברת יצאה לאור בסיוע: זה 11שנים ,שאנו מקיימים תחרויות כתיבה לילדי בתי הספר היסודיים, והרוח החיה היא הסופרת ריקה ברקוביץ .השנה נשלחו אלינו 20,000יצירות: לאחרונה קיימנו טקס מרשים ל־ 67ילדים שהגיעו לקו הגמר ,יצירותיהם פורסמו בספר היצירות לילדי ישראל .באולם הסינמטק בתל אביב ההומה מקהל של ילדים ,הורים ,מורים — חולקו הספרים לילדים הזוכים. חשוב לנו לקדם את תרבות הכתיבה ותרבות הקריאה בקרב הנוער .שבוע לפני טקס זה קיימנו טקס ליוצרים הלומדים בחטיבות הביניים .יהודית מליק שירן המרכזת תחרות זו הפיקה ספר יצירות לכל הזוכים ,והטקס בבית הסופר קצר תשואות .חשוב להמשיך מפעלים אלה ,זה ייעודנו .הילדים והנערים האלה הם המחר שלנו! מימינו של היו"ר הרצל חקק — יהודית מליק-שירן וריקה ברקוביץ' — שתי המרכזות של תחרויות הכתיבה ,בטקס הגמר של תלמידי חטיבות הביניים ■ ■עושר של אירועים ומפעלי תרבות במשך 12השנים שחלפו ,היה חשוב לנו לקדם את מסורת האירועים לכבוד הלשון העברית .עשינו זאת לא רק בבית הסופר ,אלא הסתייענו בשיתוף פעולה עם מרכזי תרבות נוספים — במוזיאון חצר היישוב בירושלים ,בבית באו בתל אביב ,וכן מופעי ענק בהיכל התרבות בנתניה בסיוען של חברותינו פרופ' אביבית לוי וד"ר מירי דבי קרייצלר. אחד ממכתבי המשוב שהגיע היה מרגש" :הוכחתם שהעברית דינמית ,חיה ובועטת ...נר לאחד — נר למאה!". העשייה התרבותית נפרשׂ ה הן בפריחה של כתב העת "מאזנים" והן בתנופה במכון "גנזים" ,בעושר האוספים שנוספו ,וכמובן יש להוסיף לכך את קשרי החוץ הענפים :משלחות מארצות שונות :ויאטנם ,אזרביג'אן ,אנגולה ,רומניה, פולין ,פורטוגל ועוד — וכן ביקורים בהזמנת אגודות סופרים — ורק לאחרונה חזרה משלחת שלנו מפולין ,ושבה משלחת מבלרוס. ■ ■ברכות לזוכים בפרסים ברכה מקרב לב לחברותינו פרופ' אביבה דורון ופרופ' עדה אהרוני שזכו בתואר "יקירת העיר" — אביבה דורון בעיר תל אביב ,עדה אהרוני בחיפה. ברכות לחברנו יעקב ברזילי ,שזכה לפרס מפעל חיים מטעם דירקטוריון אקו"ם .בגיליון הקודם בירכנו את המשורר ארז ביטון על הזכייה בפרס ישראל. בקרוב נחגוג 70שנה לפרס ברנר — ולכבודו הפקנו כרך ספרותי מיוחד .ברכות כמובן ,לזוכה השנה בפרס ,הסופר יובל שמעוני .יישר כוח! ■ ■תודות כל העשייה המבורכת לא הייתה מצליחה ללא שיתוף פעולה עם חבריי לוועד המנהל ,וזכינו בעבודה מסורה ונפלאה של המנכ"ל ארנון פורת ,של יו"ר מועצת גנזים ד"ר אביב עקרוני ,מנהל גנזים ד"ר משה מוסק ,עורך "מאזנים" ד"ר משה גרנות ,כל צוות "בית הסופר" וצוות מכון "גנזים" .אישים וחברים, שנתנו תרומה מיוחדת זכו לאות קסת הזהב ,וכדאי להיכנס לאתר שלנו ולפייסבוק כדי להצדיע לאותם חברים .נותר רק להתפלל לשפע הטוב שיבוא, ולסיים במילים "שלא ייגמר לעולם". הרצל חקק, יושב ראש אגודת הסופרים העברים לפני סגירת הגיליון נודע לנו בצער על הסתלקותו מאיתנו של המשורר אריה סיון ,איש הפלמ"ח ,המשורר ,ממייסדי חבורת "לקראת" ,מחנך דגול ,חתן פרס ישראל .אגודת הסופרים העברים אבלה על מותו — יהי זכרו ברוך.
© Copyright 2024