הורד Pdf - ברכת משה
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
www.ybm.org.il
רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק ז
ינון חן
פתיחה
פרק זה פותח חטיבה של ארבעה פרקים העוסקים בשתי המצוות האחרונות שמנה בפתיחת הלכות
אלה :ליתן צדקה כמסת יד; שלא יאמץ לבבו על העני.
בפרק זה עוסק הרמב"ם בגדרי החיוב לתת צדקה לעניים .הפרק האחרון (י) הוא בעיקר מחשבתי-
מוסרי .בתווך שני פרקים הדנים בפרטי מצוות הצדקה ובעניינים הנלווים אליה .בניגוד למתנות עניים
מפרי הארץ ,מצוות צדקה היא כוללנית יותר ומחייבת תמיכה לעניים הן בממון והן בדרכים אחרות.
ועוד ,שמצוות צדקה חלה גם על היחיד וגם על הציבור ,ולפיכך נוצרו נהלים ציבוריים מתאימים.
הרבה הזהירה תורה על חובה זו ועל מצוות הלוואה (ראה ויקרא כה ,לה-לח; דברים טו ,ז-יא; שמות
כב ,כד-כו) .מצוות צדקה מוטלת על כל יחיד ויחיד אך למעשה היישום שלה התנהל באופן קהילתי,
ורבים מן הדינים שקבעו חז"ל בענייני צדקה הם הלכות לקהילה.
פרק זה מחולק לשני ים .החלק הראשון מגדיר למי יש לתת ,ועד כמה צריך לתת לסוגים שונים של
עניים ,וכן מה הוא השיעור המרבי שהיחיד חייב לתת ,וכן השיעור המועט (א-ט).
החלק השני מגדיר את היקף פעולתם של גבאי צדקה הממונים על ידי בית דין .יש סדר עדיפות
למקבלי צדקה :גם אם הגבאים הם שגבו מן הנותן ,קרובו של הנותן קודם לכל אדם ,ועניי ביתו
קודמים לעניי עירו ,ועניי עירו קודמים לעניי עיר אחרת (י-טו).
הלכה א-ב
מצות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל כפי מה שראוי לעני ,אם היתה יד הנותן משגת,
שנאמר" :פתוח תפתח את ידך לו" (דברים טו ,ח) ,ונאמר" :והחזקת בו גר ותושב וחי
עמך" (ויקרא כה ,לה) ,ונאמר" :וחי אחיך עמך" (שם לו) .וכל הרואה עני מבקש והעלים
עיניו ממנו ולא נתן לו צדקה ,עבר בלא תעשה ,שנאמר" :לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ
את ידך מאחיך האביון" (דברים שם ,ז).
"מצות עשה ליתן צדקה ...וכל הרואה וכו' " -הפסוק 'פתֹח תפתח' מדבר על עצם מצוות הנתינה
והמשך הפסוק מובא לפנינו והוא קובע שיעור 'די מחסורו' .הפסוק 'והחזקת' מתייחס בפשוטו ל"כפי
מה שראוי לעני" .והפסוק 'וחי אחיך עמך' הוא התנאי "אם היתה יד הנותן משגת" ,כי ממנו למדנו
"חייך קודמין" (ראה להלן).1
1דוק שאת הפסוק הראשון ('כי פתֹח') לא השלים ואף לא ציין "וכו' " ,אף שברור שכל הפסוק קשור לעניין
(בהמשך מובא 'די מחסֹ רו'); כיוון שבהמשכו מדבר בהלוואה לעני ולא בנתינת צדקה ,לכן ציטט רק את השייך
לכאן.
1
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
"מצוות עשה ליתן צדקה לעניי ישראל" -ראה להלן הלכה ז .השווה לעיל א ,ט .המקור כנראה
מלשון 'אחיך' בהקשר לפסוקים שציין.
"אם היתה יד הנותן משגת" -כתב הטור ביורה דעה סי' רנא" :כתב ה"ר סעדיה :חייב אדם להקדים
פרנסתו לכל אדם ,ואינו חייב לתת צדקה עד שיהיה לו פרנסתו ,2שנאמר' :וחי אחיך עמך' -חייך
קודמין לחיי אחיך .וכן אמרה הצרפית לאליהו' :ועשיתי לי ולבני תחילה' -לי ואחר כך לבני ,והודה לה
אליהו ,ואמר לה' :לך ולבנך תעשה באחרונה'".
"ונאמר והחזקת בו וכו' " -השווה ספרא בהר פרשה ה'" :כי ימוך אחיך ומטה ידו עמך' -אל תניחנו
שירד ,הא למה זה דומה ,למשוי על גבי החמור ,עודנו במקומו -אחד תופש בו ומעמידו ,נפל לארץ -
חמשה אין מעמידים אותו .ומנין אם החזקת אפילו ארבעה וחמשה פעמים ,חזור והחזק ,תלמוד לומר:
'והחזקת בו'".
הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות (שכחת העשין ,מצווה טז) ,3חולק ומונה בפסוק זה מצווה אחרת:
"שנצטוינו להחיות גר תושב ,להציל לו מרעתו ...וכל שכן מאחינו ישראל או גר צדק שאנו מחוייבים לו
בכל אלה ,והוא בהם פקוח נפש ...והרב (=הרמב"ם) כלל אותה עם הצדקה במצות קצ"ה מפסוק
'פתוח תפתח את ידך' .והם שתים מצות באמת".4
הרמב"ן חלוק על הרמב"ם בפירוש הכתוב בשתי נקודות :האחת ,הפסוק אינו עוסק בהצלה כלכלית
אלא בהצלת נפש (פיקוח נפש); השנייה ,הפסוק מחדש דין זה בגר תושב ומכל שכן בישראל.
אמנם לכאורה לגבי ישראל דין זה של הצלת נפש כלול ב'לא תעמד על דם רעך' ,ונראה שהרמב"ן בא
להוסיף גם עשה .לגבי גר תושב אכן יש כאן חידוש.
כבר צי ין הרמב"ן עצמו לתרגום אונקלוס שפירש ש'גר ותושב' 5האמור כאן אינו עניין למושג "גר
תושב" אלא פירושו של הפסוק הוא 'והחזקת בו' כדי שיגור וישב ויחיה עמך .גם ביאר גם רס"ג
בתפסיר.
מקורו של הרמב"ן (אף שלא ציין לו) בספרא (בהר פרשה ה ,א) .הרמב"ן ציין לגמרא בבבא מציעא
שדנה במשמעות הפסוק שלכאורה יש איסור ריבית בהלוואה לגר תושב .הגמרא דוחה זאת מלשון
הפסוק הבא' :אל תקח מאתו נשך ותרבית' והיינו שרק ב'אחיך' יש איסור ריבית .המשמעות הפשוטה
היא שהפסוק 'והחזקת בו' מתייחס גם ל'אחיך' וגם לגר תושב.
גם הרמב"ם מתייחס במרומז לדרשת הספרא בהלכות זכיה ומתנה ג ,יא אך הוא מפרש אחרת את
הכתוב (כך הגרסה המדויקת שם):
אסור לישראל ליתן מתנת חנם לגוי ,אבל נותן הוא לגר תושב ,שנאמר' :לגר אשר בשעריך תתננה
ואכלה או מכור לנכרי' ,במכירה ולא במתנה .אבל לגר תושב בין במכירה בין בנתינה ,מפני שאתה
מצווה להחיותו ,שנאמר' :גר ותושב וחי עמך' -כלומר ,לא יהיה זה העני פחות מגר תושב שהוא חי
עמך.
2כבר הקשו המפרשים שגם עני המתפרנס מן הצדקה חייב במצווה זו.
3כך כתב גם בפירושו לתורה (ויקרא כה ,לה-לז) ושם ציין לבבא מציעא עא ,א.
4עוד כתב שבה"ג מנה מכאן מצווה נפרדת" :להחיות אח" ,אך היראים טען שאת זאת למד בה"ג מן הפסוק
הבא .וראה באריכות ר"י פערלא על ספר המצוות לרס"ג ,עשה פג.
5דוק שהפסוק דיבר על 'גר ותושב' ולא על גר תושב .גם הספרא חש בזה ופירק את המושג לשניים.
2
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
פירוש הדברים ,הפסוק מדבר ב'אחיך' ,בישראל ,6וכוונת הכתוב לומר שעלינו להחזיק את אותו עני כי
הוא אינו פחות מגר תושב שהוא חי עמך (=שאתה מצווה להחיותו) .7מה שברור הוא שבפסוק
'והח זקת' הגר מוזכר בדרך אגב ,ועיקר הפסוק עוסק בישראל.
"ונאמר וחי אחיך עמך" -גם כאן הוציא הרמב"ן (שכחת העשין ,מצווה יז) מפסוק זה מצווה אחרת -
להחזיר הריבית שלקחנו מאחינו ,וזה אכן הקשר הפסוק שם .אבל לדעת הרמב"ם ריבית ניתנה
להישבון ויוצאה בדיינים ,אבל אין בכך מצ וות עשה .ראה הלכות מלוה ולווה ד ,ג (יד פשוטה).
"וכל הרואה עני מבקש וכו' " -משמע שעובר על הלאו כשרואה עני פושט יד ,ולא דווקא במקרה
שהלה פנה אליו וביקש ממנו צדקה .אבל ביטול עשה לא שייך כאן שהרי עדיין בידו לתת כל עוד
שהעני חי ונזקק .ברם יש חיוב עשה אפילו אם לא ראה את העני מבקש ,אם יודע שחסר לו (כך
משמע בספר המצוות ל"ת רלב).
עוד דנו האחרונים ,מה הדין במקרה שכבר נתן כשיעור המבואר לקמן הלכה ה (חומש או מעשר),
האם עדיין עובר? מלשון הרמב"ם נראה שאדם עובר אם מעלים עיניו ולא נותן כלום ,ומשמע שזה
נאמר בכל אדם ,גם מי שכבר נתן צדקה כשיעור -נדרש ממנו לפחות לתת מתנה מועטת ,כלקמן
למצער לתת לעני יחס חם ,כלפנינו י ,ה.
הלכה ז ,או ִ
הלכה ג-ד
לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו .אם אין לו כסות -מכסין אותו ,אין לו כלי בית -
קונין לו כלי בית ,אין לו אשה -משיאין לו אשה ,ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש.
אפילו היה דרכו שלזה העני לרכוב על הסוס ועבד רץ לפניו ,והעני וירד מנכסיו ,קונין לו
סוס לרכוב עליו ועבד לרוץ לפניו ,שנאמר" :די מחסורו אשר יחסר לו" (דברים טו ,ח).
ומצווה אתה להשלים חסרונו ואין אתה מצווה לעשרו.
יתום שבא להשיאו אשה ,שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ,ואחר כך
משיאין לו אשה.
"לפי מה שחסר העני ...שנאמר ...יתום וכו' " -ספרי ראה פיסקא קטז; תוספתא פאה ד ,י; תוספתא
כתובות ו ,ח וגמרא כתובות סז ,ב.
באוצר הגאונים בכתובות שם הביא בשם הגאונים שכל המעשיות בגמרא (סוס ועבד וכיו"ב) נאמרו
דווקא בעני שלא נתפרסם בעניותו ,שכדי שלא לפגוע בשמו ממלאים כל מחסורו כפי מעמדו ,אולם אם
כבר נתפרסם אין לו אלא ככל העניים .הרמב"ם לא חילק בזה.
בגמרא שם הובאו מקרים קיצוניים יותר שאותם הרמב"ם לא הביא כאן .המעיין בגמרא יראה
שבמקרים ההם לגמרא עצמה הייתה ביקורת כלפי אותם שהרגילו עצמם בפינוקים כאלה .המותרות
שהרמב"ם הביא להלכה הן אלה שיש בהן סממן של מעמד ,וכשאלה חסרים יש לאותו אדם שירד
מנכסיו ביזיון גדול .שאר הפינוקים שהוזכרו שם הם בדברים שבצנעה (בעיקר סוגי מאכלים) ,ובזה אין
לו לעני להתפנק יתר על המידה.
6השווה גם שאילתות דרב אחאי פרשת בהר שאילתא קיד.
7כמדומני שהרמב"ם סבור שהחובה להחיות גר תושב נלמדת מן הפסוק' :לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה'
(ראה הלכות מלכים י ,יב).
3
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
ה רמב"ם פתח בלשון יחיד וכך גם סיים ,בהתאם לסגנון הפסוק ובהתאם ללשונות הברייתות "אתה
מצווה עליו לפרנסו ."...אמנם לאורך כל ההלכה דיבר בלשון רבים וגם זה בעקבות המקורות .ייתכן
שהדבר קשור לעיקרון שהזכרתי במבוא לפרק והוא שמצווה זו מוטלת על כל יחיד ויחיד אף שבפועל
בדרך כלל היא נוהלה ברמה הקהילתית.
ואכן נחלקו האחרונים (ב"י סי' רנ ,רמ"א שם ונו"כ) בזה :יש אומרים שכאן מדובר שאותו נותן נמצא
שם לבדו או שהקהילה משום מה אינה רוצה לסייע לעני ,ולכן רק הוא יכול לעזור לעני -כי אז יש על
היחיד חובה למלא מחסורו של העני עד כמה שה וא יכול ,אך אם יש אחרים שיכולים לעזור אין חובה
על היחיד להיות המסייע הבלעדי ,ועליו להודיע לציבור ולהשתתף עמם (ב"י ,רמ"א ,ש"ך ,ט"ז) .ויש
סוברים שגם אם יש במקום קהילה ,עדיין יש חובה על היחיד למלא מחסורו של העני ,בלי קשר
לקהילה (ב"ח ,הגר"א) .ראה עוד בהלכה הבאה.
"ואם היתה אשה משיאין אותה לאיש" -כתובות סז ,א .וראה עוד להלן ח ,טז.
הלכה ה
בא עני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת ,נותן לו כפי השגת ידו .וכמה ,עד חמיש
נכסיו מצוה מן המובחר ,ואחד מעשרה בנכסיו -בינוני ,פחות מיכאן עין רעה .ולעולם אל
ימנע אדם עצמו משלישית השקל בשנה .וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה .ואפילו עני
המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן צדקה לאחר.
בהלכה ג לעיל למדנו" :לפי מה שחסר העני אתה מצווה ליתן לו ...שנאמר 'די מחסורו'" .אם העני אינו
מבקש כי אם לחם לפי הטף ,האם אדם חייב לבדוק ולברר מה עוד חסר לו? ברור שאם יבדוק וייתן לו
'די מחסורו' מעבר למה שהוא מבקש ,יקיים בכך מצוות צדקה כראוי .מצד שני ,גם אם ייתן לו רק מה
שהוא מבקש ,ודאי שאין בכך ביטול מצוות עשה ,אלא קיים בזה מצווה ,כמבואר לקמן (הלכה ז-ח).
אמנם אם ביקש 'די מחסורו' לכאורה הרי מתחייב על הכל ,וזה יכול להיות מעבר ליכולתו של הנותן -
שמא יִדרדר לעוני בעצמו .לפיכך צריך לברר שיעור חיובו של היחיד במקום שהעני מבקש מלוא צרכיו.
"וכמה עד חמיש נכסיו וכו' " -כתובות נ ,א; ירושלמי פאה א ,א .בירושלמי מבואר שנתינת חומש זו
היא לצורך כל המצוות ולאו דווקא לצדקה .כך פסק הרמב"ם בהלכות ערכים וחרמים ח ,יג:
לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו .והעושה זה עבר על דעת הכתוב ,שהרי הוא אומר" :מכל
אשר לו" (ויקרא כז ,כח) -ולא כל אשר לו ,כמו שבארו חכמים .ואין זו חסידות אלא שטות ,שהרי זה
מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות ,ואין מרחמין עליו .ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים :חסיד שוטה מכלל
מבלי עולם .אלא כל המפזר ממונו במצוות אל יפזר יותר מחומש ,ויהיה כמו שצוו נביאים :מכלכל
דבריו במשפט (ע"פ תהלים קיב ,ה) ,בין בדברי עולם בין בדברי תורה...
אולם הואיל וכאן מדובר על עני ששאל 'די מחסורו' ,נמצא חיוב מצוות צדקה חל עליו מיד .לכן הוצרך
הרמב"ם לקבוע כאן את השיעור המרבי לתמיכת העני הזה ,וזה לא יותר מן השיעור לכל המצוות
שהוא חומש.8
"ואחד מעשרה וכו' " -בגמרא בתענית ח ,ב " :ואמר ר' יוחנן ,מאי דכתיב 'עשר תעשר' (דברים יד,
כב)? עשר בשביל שתתעשר" .התוספות שם (ט ,א) ציינו לספרי שדרש'" :עשר תעשר את כל תבואת
זרעך – '...אין לי אלא תבואת זרעך שחייב במעשר .רבית ופרקמטיא וכל שאר רווחים מניין? תלמוד
8וראה גם ביאורו של מהר"י קורקוס כאן.
4
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
לומר 'את כל'" .דרשה זו אינה בספרי לפנינו אך יש בתנחומא'" :9עשר תעשר' -עשר בשביל
שתתעשר ,עד שלא תתחסר ,רמז למפרשי ימים ,להוציא אחד מעשרה לעמילי תורה".
הואיל והנותן אחד מעשרה מתברך ,ברור שנחשב כמקיים מצוה כתיקונה אף שאינו מן המובחר ,וזהו
שמכנה "בינוני" .מעתה מי שנותן פחות -זוהי "עין רעה".
יש לציין שבפיהמ"ש פאה א ,א כתב שממידת חסידות אפשר לתת אף יותר מחומש ,ולכאורה
הדברים עומדים בניגוד לדברי הגמרא ובניגוד לדבריו בהלכות ערכים הנ"ל!
עוד יש לתמוה על השמטת הלכה :הגאונים כתבו שאדם שעומד למות רשאי לתת עד שליש מממונו
(שאילתות ,בה"ג) .כך מבואר בגמרא בכתובות סז ,ב (לפי חלק מהגרסאות.)10
יש שכתבו (ראה ר"י קאפח בהלכה שם) שמתוך ההלכה בערכים ברור מדוע השמיט את דין נתינה
לאחר מיתה ,כי שם כתב" :שהרי הוא מאבד ממונו ויצטרך לבריות" -וברור שזה לא שייך לאחר
מיתה .אמנם אם נדייק ניווכח שלא מכאן תבוא הישועה ,שכן את זה כתב על מי שנותן "כל נכסיו",
וברור שזה השוטה מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות .אולם אם מדובר בפחות משיעור זה -או אם
מדובר באיל הון שגם בנתינה של מחצית מנכסיו עדיין יישאר עשיר גדול -וכי בזה ייאמר שאם נתן
רבע הרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות?!
כמדומה שיש לדייק אחרת מן ההלכה שם .ראשית ,כָּלַ ל" :כל המפזר ממונו במצוות" ולאו דווקא
בצדקה .ועוד ,הוסיף את ציוויָּם של הנביאים 11שיהיה "מכלכל דבריו במשפט" .ועוד ,את כל העניין
הזה הביא כהנהגה מוסרית כדרכו בסוף כל ספר ביד החזקה ,ולא בסמוך לפסק ההלכה שאין לו
לאדם להחרים כל נכסיו (וגם לא בסמוך לדין חומש בצדקה) .הלא דבר הוא!
נראה שהרמב"ם כלכל דבריו במשפט ונתן מקום לחריגות מדין חומש שקבעו חכמים .אכן ,יש מקרים
קיצוניים (תלוי בצרכים שלשמם הנתינה -פדיון שבויים וכדומה; וכן תלוי במצבו הכלכלי של הנותן
ובמצב הכללי של החברה) שבהם יהיה מותר לתת אף מעֵ בר לחומש במידת חסידות .12כמובן ,כל
זאת בתנאי שלא יסתכן ויעני .לפי זה המקרה של לאחר מיתה הוא רק דוגמא לעניין זה ,ולכן לא
הוצרך לכתבו .השיעור של חצי או שליש במקרה של מיתה כלל לא הוזכר בגמרא כהגבלה אלא שכך
היה המעשה שם .רק בדברי בעל השאילתות שיעור זה הוא הגבלה .אמנם יש לכאורה לתמוה על
דברי השאילתות ,וכי אפשר לומר שאין הפרש בין מי שנפטר והניח עשרה בנים עניים לבין אחד
שהניח שני בנים עשירים כקורח ,ובכל מקרה יוכל האב לתת מחצית או שליש מרכושו?! וממה נפשך,
אם לא אכפת לן מהבנים ,מדוע לא ייתן יותר משליש או מחצית?13
שמא אפשר לדייק כן גם מדברי השאילתות במקום אחר (תרומה ,שאילתא סג)" :ואפילו עני
המתפרנס על הצדקה מיבעי ליה למיתן תילתא דשקל בכל שתא ,ועשיר ,כמה דבעי למיתן הרשות
9כעין זה גם בפסיקתא דרב כהנא פיסקא י.
10לפנינו "עד פלגא".
11דוד המלך בתהלים קיב ,ב ,ומצינו כמה פעמים שהרמב"ם מחשיב את דוד המלך נביא אף שבפרקי הנבואה
במורה נקט שלא היה ממש נביא ,ויש ליישב ואין כאן מקומו.
12גם בהידור מצווה סתם מצינו שאדם עשיר ראוי לו (או לפחות רשאי) להוציא כפי ממונו כרבן גמליאל שקנה
לולב באלף זוז (סוכה מא ,ב; וראה ר"ן על הרי"ף סוכה טז ,א מדפי הרי"ף ד"ה ולהדור מצווה; מאירי בבא קמא ט,
ב ועוד).
13עוד אפשר לומר שהשמטת דין נתינה סמוך למיתה קשורה במה שפסק בהלכות נחלות ו ,יא שאין רוח חכמים
נוחה ממי שמנשל את יורשיו מן הירושה ,ולכן נמנע מעידוד נתינה גדולה מאוד לפני המיתה (אם כי ההגבלה של
הגאונים -שליש או חצי -אמורה למנוע מצב כזה) .ראה על כל זה ברכי יוסף יורה דעה סי' רמט אות טו.
5
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
בידו" .דהיינו ,כשדיבר בעני מרוד וקבע שחייב לתת את המינימום ,הנגיד לו עשיר -כנראה עשיר גדול
וכתב שלגביו אין הגבלה כלפי מעלה.וראה שגם לעיל בהלכה א הרמב"ם לא כתב הגדרת שיעור מדויקת אלא נקט" :אם היתה יד הנותן
משגת" ,וכאן כשעסק בהגדרה זו לא נקט גבול עליון שמעבר לו אסור לתת אלא כתב הגדרות
בסיסיות של המצווה -מה שורת הדין ,מה מצווה מן המובחר ומה אינו ראוי .ואף הקדים" :ואין יד
הנותן משגת" וברור שאם אין לנותן הגבלות ,וכגון שהוא עשיר כקורח ,נותן די מחסורו של העני (אף
יותר מחומש) .וראיתי שכך כתב מרן החפץ חיים באהבת חסד.14
האחרונים 15העירו שהלכה זו עוסקת בנתינה ,אולם בהלוואה לא שייך שיעור חומש ויכול (ואולי
צריך) לתת אף יותר מכך.
הרמב"ם לא הזכיר כאן שבתחילה נותן חומש או עשירית מן הקרן ובהמשך מן הרווחים (ירושלמי).
בפיהמ"ש פאה א ,א משמע שמביא חילוק זה אך מפרשו בפירוש מחודש .גם את זה לא פסק כאן.
וצ"ע.
"ולעולם אל ימנע אדם עצמו וכו' " -בבא בתרא ט ,א .מעניין שהלימוד הוא מן התרומה לבית
המקדש (לבדק הבית) .התוספות (שם ד"ה שנאמר) כתבו שלומדים צדקה בקל וחומר מבדק הבית.
ביד פשוטה כתב שכיוון שההלכה העוקבת בגמרא שם עוסקת בצדקה ומצטטת את אותו פסוק -מוכח
ששיעור זה נאמר גם בצדקה (כך משמע גם מפירוש ר' גרשום שם).
"ואפילו עני המתפרנס וכו' " -גיטין ז ,א-ב; בבא מציעא לא ,ב.
הלכה ו
עני שאין מכירין אותו ,ואמר" ,רעב אני ,האכילוני" ,אין בודקין אחריו שמא רמאי הוא
אלא מפרנסין אותו מיד .היה ערום ,ואמר" ,כסוני" ,בודקין אחריו שמא רמאי הוא .ואם
היו מכירין אותו מכסין אותו לפי כבודו מיד ואין בודקין אחריו.
"עני שאין מכירין אותו וכו' " -בגמרא בבבא בתרא ט ,א נחלקו רב הונא ורב יהודה .לפי רב הונא
בודקים את המבקש מזונות אך אין בודקים את המבקש כסות והוא לומד זאת מפסוק וכן מסברה -
העני הערום מתבזה והרעב אינו מתבזה כלפי חוץ .רב יהודה סבר להיפך ,שבודקים את המבקש
כסות אך אין בודקים את המבקש מזונות וגם הוא למד זאת מפסוק ומסברה -העני הרעב מצטער
והערום פחות .הגמרא מביאה ברייתא התומכת ברב יהודה.
האחרונים דנו בכסות מחממת במקום שבו הקור גדול ,שלכאורה אפשר לראות בזה חיי נפש.
"ואם היו מכירין אותו וכו' " -ירושלמי פאה ח ,ו; תוספתא פאה ד ,ח.
"ואם היו מכירין אותו ...ואין בודקין אחריו" -לכאורה יש לתמוה ,הרי אם מכירים אותו מה מקום יש
לבדיקה? ביאר מהר"י קורקוס שמשמעות "מכירין" היא שיודעים שהוא עני ,גם אם אין ידוע בדיוק אם
14בפרק כ שם סיכם שש אפשרויות שבהן יש מקום לנתינה מעל חומש :א .במקום פיקוח נפש; ב .כשעניים לפניו
יש אומרים שמותר לתת יותר (כדיוק לשון ההלכה דידן); ג .בעשיר מופלג שאין חשש שיגיע למצב שבו יצטרך
לבריות; ד .כשיש לו עסק קבוע שמפרנס אותו ברווח -יכול לתת את היתרה אף אם היא מעל חומש; ה .להחזקת
תורה יש אומרים שמותר לתת יותר כי זו מעין שותפות; ו .מי שבלאו הכי מפזר מעותיו להבלים ייתכן שלא שייכת
אצלו תקנה זו.
15כך כתב באהבת חסד בשם החינוך אך לא מצאתיו שם.
6
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
אכן אין לו ממון כדי לקנות כסות (או שמא כבר קיבל כסות ממקום אחר .)16הרמב"ם מדגיש שאם
יודעים שהוא עני אין עוד צורך לדקדק אחריו (משמע שהרמאי שבו מדובר כאן הוא כזה שיש לו ממון
ואינו בגדר עני כלל ,אך עני ,כיוון שבין כה וכה מצווה לתת לו ,אין לדקדק אחריו).17
הלכה ז
מפרנסין ומכסין עניי גויים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום .ועני המחזר על הפתחים אין
נזקקין לו למתנה מרובה אבל נותנין לו מתנה מועטת .ואסור להחזיר את העני ששאל
ריקם ,ואפילו אתה נותן לו גרוגרת אחת ,שנאמר" :אל ישוב דך נכלם" (תהלים עד ,כא).
"מפרנסין ומכסין עניי גויים וכו' " -תוספתא גיטין ג ,יג; בבלי גיטין סא ,א; ירושלמי גיטין ה ,ט.
השווה הלכות עבודה זרה וחוקות הגוים י ,ו" :מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום ,ואין
ממחין בידי עניי גוים בלקט שכחה ופיאה מפני דרכי שלום" .וראה לעיל א ,ט.
העירו המפרשים שהרמב"ם הוסיף "ומכסין" דחד טעמא נינהו (ויש שכתבו שכסות בכלל פרנסה אך
אין נראה כן).
למשמעות הביטוי "עם עניי ישראל" -יש סוברים שדווקא אם באים עניי גויים עם עניי ישראל שייך
לתת להם מפני דרכי שלום (קרית ספר ,הגר"א) .יש סוברים שאף כשבאים בפני עצמם יש לתת להם
(ר"ן) . 18מהר"י קורקוס הכריע שהכל נמדד לפי יישום "דרכי שלום" באותו זמן ובאותו מקום.
בדרך כלל כשהרמב"ם מזכיר בהלכות "גוי" כוונתו לעובד עבודה זרה (ראה הלכות מאכלות אסורות
יא ,ח) .משום כך מפרנסין עניי גויים רק מפני דרכי שלום .אמנם גר תושב אינו בכלל זה כי שומא עלינו
להחיותו כפי שהזכרנו לעיל.
"ועני המחזר על הפתחים וכו' " -ספרי ראה פיסקא קטז; גמרא בבא בתרא ט ,א" :תנא :אם היה
מחזיר על הפתחים -אין נזקקין לו .ההוא עניא דהוה מחזיר על הפתחים דאתא לקמיה דרב פפא .לא
מזדקיק ליה .אמר ליה רב סמא בריה דרב ייבא לרב פפא :אי מר לא מזדקיק ליה ,אינש אחרינא לא
מזדקיק ליה ,לימות ליה? והא תניא :אם היה עני המחזיר על הפתחים -אין נזקקין לו! אמר ליה :אין
נזקקין לו למתנה מרובה ,אבל נזקקין לו למתנה מועטת".
דין זה הובא בגמרא אחרי הדיון בפרנסת עני העובר ממקום למקום (שבהלכה הבאה) ,ולפי זה פירש
רש"י שאם העני מחזר על הפתחים אין לתת לו מן הקופה הכללית כיוון "שלמד לחזר על הפתחים -
דיו בכך" .התוספות במקום הוסיפו וביארו שרב פ פא היה גבאי צדקה ,ולכן כל הדיון הוא על נתינה מן
הקופה .אמנם הרמב"ם הפך את סדר ההלכות ונחלקו בביאור דבריו:
הטור (יורה דעה סי' רנ) למד שהרמב"ם חולק על דעת רש"י ודעימיה (כולל אביו ,הרא"ש) ,וסובר
שדין זה אמור בכל אדם ולאו דווקא בנתינה מן הקופה .הטור כתב שנראין דברי הרמב"ם .החידוש
בדין זה הוא שאין צריך לתת די מחסורו במצב שהעני מחזר על הפתחים כי מתוך האיסוף הוא יגיע
לשיעור 'די מחסֹ רו' ולכן אין חובה על היחיד למלא מחסורו .זו כנראה הסיבה שהרמב"ם הביא דין זה
16ר"ש ליברמן ,תוספתא כפשוטה פאה ,עמ' .481
17בדרך אמונה כתב שזה פירוש דחוק (אינני מבין מדוע) והציע שהחילוק בהלכה הוא בין עני העובר ממקום
למקום ,שאין יודעים עליו דבר וגם אין מכירים אותו ,לבין אדם מאותו יישוב .לגבי אדם כזה מכסים מיד אף אם אין
יודעים שהוא עני ,כי גם אם יתברר שהוא רמאי יוציאו ממנו את מה שנתנו לו ,שהרי הוא מוכָּר במקום ואינו אדם
זר.
18לפי זה יתפרש "עם עניי ישראל" -לפי אותם הכללים של עניי ישראל (מתי בודקים וכו') .יד פשוטה.
7
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
אחרי ההלכות העוסקות בגדר 'די מחסֹ רו' .19כך פירש גם מהר"י קורקוס כאן והוסיף שיש שני כאן
קטבים -מצד אחד אין נמנעים מלתת לו כי אם אחד לא ייתן גם אחרים לא יתנו (כמעשה דרב פפא),
ומצד שני אין צורך לתת לו מתנה מרובה כי בין כולם יתמלא מחסורו כמבואר.
מפרשים אחרים (הרדב"ז כאן ,וביתר ביאור הבית יוסף על הטור שם) דייקו מלשון הרמב"ם שדעתו
כדעת רש"י .לשון ההלכה כאן היא "נותנין" בלשון רבים ואילו להלן בסוף ההלכה" :אתה נותן" .יש
להסיק מכך שהדין של עני המחזר עוסק בנתינה מן הקופה .יש להביא ראיה נוספת מהדין הראשון
בהלכה " -מפרנסין ...עניי גויים עם עניי ישראל" שבפשטות עוסק ברמה הקהילתית ,וכך מבואר כמעט
במפורש במקור הדין בתוספתא" :עיר שיש בה ישראל וגוים ,הפרנסין גובין מישראל ומגוים מפני דרכי
שלום .מפרנסין עניי גוים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום" .הדין הראשון בתוספתא עוסק בקופה ולא
רחוק לומר שגם הדין השני.
אם באים אנו לדון בדבריהם ,נראה לכא ורה שדיוקו של הטור חזק יותר .סדר ההלכות כאן אינו מקרי.
הרמב"ם משייך דין זה לנספחי דין 'די מחסֹ רו' ולא לענייני הקופה .לעומת זאת הדיוק של הבית יוסף
מלשון "נותנין" די חלש כיוון שכך לשון המקור ודרכו של הרמב"ם להיצמד ללשונות מקורותיו.
הבית יוסף הקשה קושיה נוספת" :ועוד ,שכתב דכיון שהוא מחזר על הפתחים אין האחד צריך ליתן לו
די מחסורו ,דמשמע שאם אינו מחזר על הפתחים צריך האחד לתת לו מחסורו .ודבר תימה הוא,
דלמה לא יודיע צערו לרבים ובין כולם יתנו לו די מחסורו?".
האמת היא שמה שהסיק הבית יוסף מהסברו של הטור ("צריך האחד לתת לו די מחסורו") מפורש
לעיל הלכה ה ,ואין ספק שהרמב"ם סבר שיש חובה על היחיד ,אם יש סיפק בידו ,למלא מחסורו של
עני הפונה אליו (וכבר עמד על כך הב"ח הנ"ל והגר"א תמך יתדותיו) .לשאלת הבית יוסף מדוע לא
יודיע צערו לרבים -מסתבר שהטעם הוא שחשו לבושתו של העני .20אמנם אם כבר עני זה מחזר על
הפתחים ברור שהיחיד יכול לסמוך על כך שבין כולם יתמלא כל מחסורו.
מה הוא שיעור "מתנה מועטת"? בירושלמי פאה ח ,ה מבואר" :ובלחוד דלא יפחות ליה מן ארגרון
דיליה " .פירש בערוך (ערך ארגרון)" :מטבע כסף קטנה שנותנים לעני".
"ואסור להחזיר את העני ששאל ריקם וכו' " -בדרך אמונה דייק שדין זה אמור דווקא בעני עצמו,
אבל אדם אחר שבא לגבות בשביל עני -בו לא נאמר דין זה.
"גרוגרת אחת" -גרוגרת היא תאנה בינונית ושיעורה כשליש ביצה (ראה הלכות עירובין א ,ט).
"שנאמר אל ישוב דך נכלם" -פשוטו של מקרא ממש אינו עוסק בפרנסת עניים ,אך משמעות הפסוק
היא שהמשורר פונה לקב"ה ומבקש שלא ישיב פניו ריקם והטיעון שהוא מוסיף לזה הוא שכביכול אי
אפשר להשיב ריקם את הדך.
הלכה ח
אין פוחתין לעני העובר ממקום למקום מככר אחד הנמכר בפונדיון כשהיו החטים ארבע
סאין בסלע ,וכבר ביארנו כל המדות .ואם לן -נותנין לו מצע שיישן עליו וכסת ליתן תחת
מראשותיו ,ושמן וקטנית .ואם שבת -נותנין לו מזון שלוש סעודות ושמן וקטנית ודג וירק.
ואם היו מכירין אותו נותנין לו לפי כבודו.
19הב"ח שם עמד על כך והוסיף שדיני קופה נשנו רק להלן בפרק ט .עיין שם שפרך כל טענות הבית יוסף.
20להבנה עד היכן מגעת בושתו של עני ראה הקדמתו של בעל מלאכת שלמה לפירושו למשנה.
8
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
"אין פוחתין לעני וכו' " -משנה פאה ח ,ז; תוספתא פאה ד ,ח וגמרא בבא בתרא ט ,א.
במ שנה נתבאר שאם העני לן נותנים לו "פרנסת לינה" .בגמרא הנ"ל נתבאר" :פוריא ובי סדיא".
התוספתא מוסיפה עוד" :שמן וקטנית" ,כשם שהוסיפה בשבת "דג וירק" .מובן מאליו שאם לן ,כי אז
צורך לתת לו למחרת ככר אחד לאותו יום .הלשון מורה שמדובר בנתינה מן הקופה ולא בנתינה של
יחידים.
"וכבר ביארנו כל המדות" -בהלכות עירובין א ,יב-יג.
"ואם שבת ...מזון שלוש סעודות" -השווה הלכות שבת ל ,ט" :ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה -
סועד שלש סעודות".
"ואם היו מכירין וכו' " -נראה שכך למד מסוף התוספתא הנ"ל" :במה דברים אמורים? בזמן שאין
מכירין אותו; אבל בזמן שמכירין אותו אף מכסין אותו" .אמנם שם מדובר בכסות וכנראה שמזון נלמד
בקל וחומר .עוד יש לציין לכתובות סז ,ב " :תנו רבנן :מעשה באנשי גליל העליון ,שלקחו לעני בן טובים
אחד מציפורי ליטרא בשר בכל יום."...
הלכה ט
עני שאינו רוצה ליקח צדקה ,מערימין עליו ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה .ועשיר
המרעיב את עצמו ועינו צרה בממונו שלא יאכל ממנו ולא ישתה ,אין משגיחין בו.
"עני שאינו רוצה ליקח וכו' " -כתובות סז ,ב .ולעניין עשיר שיש לו ואינו רוצה להתפרנס פסק כר'
שמעון כי בברייתא לאחר מכן הובאו דבריו בשם חכמים (תוס' ראש בשם רב האיי גאון).21
"אין משגיחין בו" -החליף את לשון "אין נזקקין" שבגמרא ל"אין משגיחין" אף שלאורך משנה תורה
הוא משתמש בשני הביטויים .כמדומה שלשון "אין נזקקין" משמעה שאין אפילו התחלה של חיוב
כלשהו (להבדיל מלשון "פטור" בסתם) ,אך "אין משגיחין" בא לומר שאפילו לא מקשיבים לדבריו או
שאין מתחשבים בו כלל.
הלכה י
מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו ,בית דין כופין אותו ומכין
אותו 22עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ,ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין מהם מה שראוי לו
ליתן .וממשכנין על הצדקה ואפילו בערבי שבתות.
"מי שאינו רוצה ...וממשכנין וכו' " -כתובות מט ,ב ועוד .כתב בפיהמ"ש כתובות ד ,ו" :וידוע שיש
לדיין לכוף את האדם על מתן הצדקה ,לפי שהיא מכלל מצות עשה ,שחובה להלקות את האדם עד
שיקיים אותה המצות עשה שחל עליו חיוב עשייתה באותו העת או עד שימות ,וזה כלל בכל מצות
עשה".23
21בברייתות בגמרא שם הוזכר גם שאומרים לעני "הבא משכון וטול" כדי שלא יתבייש .והרמב"ם השמיט זאת.
וצ"ע.
22בדפוסים "מכת מרדות" .וגרמו לפלפולי רבים לשווא.
23ראה גם פיהמ"ש :פאה ח ,ז; קידושין ד ,ה; טהרות ז ,ו.
9
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
"מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו" -לא זו אף זו קתני; היה מקום לומר
שרק מי שאינו רוצה ליתן כלל כופין אותו ,כיוון שהוא מתבטל לחלוטין מן המצווה ,אולם אם נותן מעט
היה מקום לומר שלא יכפוהו כיוון שמכל מקום הוא מקיים את המצווה.
מהי ההגדרה של מה שר אוי לו? מסתבר שדבר זה תלוי בצרכי הציבור .אם רבים העניים ומעטים
העשירים ,ייתכן שכדי להציל את העניים מרעב ,צריך לגבות מן העשירים אפילו עד חומש .אבל אם
יספיק לפסוק עליהם מעשר בלבד הרי טוב .בכל מקרה אין לכפות על אף אחד שייתן באופן יחסי יותר
משאר הנותנים ,אלא א ם כן מדובר בבניו וקרובים שלו שהוא אינו מפרנס אותם ורוצה להטיל עולם על
הציבור .יש דיון באחרונים האם כופין לעני על שלישית השקל בשנה .24לפי הקשר ההלכות ברור
שכפייה זו אינה רק בצדקה הקהילתית (קופה ותמחוי) אלא גם בחובת היחידים.
"בית דין כופין אותו וכו' " -הרדב" ז הביא את קושיית התוספות מדברי הגמרא בחולין (קי ,ב)" :כל
מצות עשה שמתן שכרה בצדה אין בית דין של מטה מוזהרין עליה" ,וכתב שתירצו תירוצים רבים ,ואף
הוא לא טמן ידו בצלחת .וכבר העירו שהרמב"ם לא הזכיר כלל זה בשום מקום.
כתב ר"י קרקושא בבבא בתרא שם" :25וכל שכן [שפעמים] שהן כופין למי שהוא אמיד לעשות צדקה
שלא מחמת קיצת הקופה ...ואם תאמר ,והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה ,כדכתיב' :למען יברכך
ה' אלהיך' ,ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה! ואמר רבינו תם ,דאכפייה בדברים .ור"י אומר ,דאינו
צריך לומר כן ,דבצדקה נמי כתיב לאו ,ואין זה עשה ,דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך .ואין אנו
צריכין לתירוצין אלו ,דהאי אין בית דין של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה ,אבל אם
רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה.26"...
"כופין אותו ומכין אותו" -הכפייה באה לידי ביטוי גם בהכאה (ראה הלכות סנהדרין כד ,ח) .הכאה זו
אינה מכת מרדות אלא אמצעי לחץ של בית הדין.
"ויורדין לנכסיו בפניו" -נחלקו הב"ח והש"ך (יורה דעה סימן רמח) אם אפילו בפניו או דוקא בפניו.
הש"ך נקט כאפשרות השנייה וכתב דלא גרע מחוב ששם לכתחילה צריכים בית דין לשלוח ולהודיעו,
ורק במצבים מיוח דים אפשר להיפרע שלא בפני החייב ,ואף זו מתקנת חכמים (ראה הלכות מלוה
ולווה יג ,א -ב) .בנקודות הכסף שם הוסיף להוכיח מדברי הרמב"ם בהלכות אישות יב ,יז ,שאפילו בניו
ובנותיו היתרים על שש אין זנין אותן מנכסיו שלא בפניו אף על פי שהוא אמוד.
"וממשכנין על הצדקה וכו' " -כמבואר בגמרא בבבא בתרא הנ"ל .עניין ממשכנין מופיע גם בהלכות
שקלים ,בהלכות ערכים וחרמים ובהלכות מעשה הקרבנות (יש גם במעשר שני ששם לא ממשכנין).
בעניין כפייה בצדקה יש דיונים נרחבים בגאונים ,27בראשונים ובאחרונים אך אין המקום להרחיב כאן.
הלכה יא
24ראה ערוך השולחן יורה דעה סי' רמח ,ד ובמקורות שציין שם.
25בתוך :שיטת הקדמונים ,בבא בתרא ,בלוי ,ניו-יורק תשמ"א ,עמ' לג.
ראה הלכות סנהדרין כד ,ח ויד פשוטה שם .בעניין כפייה על מצוות עשה ראה מה יד פשוטה באורך
26
בהלכות אישות טו ,ג וראה גם שם יב ,טו .אגב ,פירושו תואם לדברי ר"י קרקושא שהבאתי לעיל ,והוסיף שם שיש
מצוות שבהן קבעו חכמים לכפות מחמת תועלת הציבור.
27ציינו לרשב"א בחידושיו לכתובות מח ,ב (ולא מצאתי שם) וכן לבעל המאור בבבא קמא יח מדפי הרי"ף
ששניהם הביאו דברי רב האיי גאון שסבר שאין כפייה אפילו כשנדר ,והכפייה שבגמרא היא או בגוונא של תנאי
בני העיר (קופה וכו') או בכפייה עד שיאמר רוצה אני.
11
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
אדם שוע שהוא נותן צדקה יתר מן הראוי לו ,או שמיצר לעצמו ונותן לגבאין כדי שלא
יתבייש ,אסור לתבעו ולגבות ממנו צדקה .וגבאי שמכלימו ושואל ממנו עתיד להפרע
ממנו ,שנאמר" :ופקדתי על כל לוחציו" (ירמיהו ל ,כ).
"אדם שוע ...וגבאי שמכלימו וכו' " -בבא בתרא ח ,ב (בתוך הסוגיה שהובאה לעיל בהלכה
הקודמת).
"וגבאי שמכלימו ושואל ממנו" -הואיל וידוע שהוא אדם רגיש שאם ישאלו ממנו יתבייש לסרב וידחק
את עצמו לתת ,נמצא שבעצם השאלה הגבאי מכלים אותו.28
הלכה יב
אין פוסקין צדקה על היתומים ואפילו לפדיון שבויים ,ואף על פי שיש להן ממון הרבה.
ואם פסק הדיין עליהן כדי לשום להן שם -מותר.
גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ומן העבדים ומן התינוקות דבר מועט ,אבל לא דבר מרובה,
שחזקת המרובה גנבה או גזל משלאחרים .וכמה הוא מועט שלהן ,לפי עושר הבעלים או
עניותן.
"אין פוסקין צדקה ...ואם פסק וכו' " -בבא בתרא ח ,א; תוספתא תרומות א ,י (הובאה בגיטין נב,
א).
השווה הלכות נחלות יא ,י" :האפוטרופין עושין לקטנים ...אבל אין פוסקין עליהן צדקה ואפילו לפדיון
שבויין ,מפני שמצוות אלו אין להן קצבה " .שם ציין ,כפי שמבואר במקור בתוספתא ,שאין פוסקין על
היתומים צדקה "מפני שמצוות אלו אין להן קצבה" .אמנם כאן לא הזכיר זאת ומשמע שאין פוסקים
עליהם שום צדקה! 29היה מקום לטעון שאם מדובר בעשירים גדולים יהיה מקום לומר שלקהילה
ולגבאי צדקה תהיה סמכות להטיל על היתומים לפסוק עליהם צדקה בדבר קצוב .אמנם מלשון
הרמב"ם משמע שאין פוסקים עליהם כלל כי אין לדבר סוף ולא יחדל אביון מקרב הארץ ,ואף אם
יוציאו מהיתומים כעת דבר קצוב -הרי זה אינו סוף פסוק ,ותמיד יהיה צורך בצדקה .בכך לימדנו שזו
כוונת התוספתא שמנתה צדקה כדבר שאין לו קצבה.
"ואפילו לפדיון שבויים" -על מעלת פדיון שבויים כתב להלן ח ,י.
"כדי לשום להן שם" -כמבואר במעשה דרבא (בבא בתרא ח ,א) .יש לדקדק שפתח בלשון דיעבד
וסיים" :מותר" .זאת אומרת ,לא כל גבאי יכול להתלות באמתלה זו ולפסוק על היתומים ,אלא אם כן
מוכח הדבר שכוונתו לשום להם שם (יד פשוטה).
"גבאי צדקה לוקחין מן הנשים ...וכמה וכו' " -תוספתא בבא קמא יא ,ה-ו; בבא קמא קיט ,א
(כגרסת הרי"ף).
28הרמב"ם פתח בבושה וסיים בכלימה -בדרך כלל בתנ"ך הכלימה גדולה מן הבושה (כמו בביטוי 'בושו וגם
נכלמו' (ישעיהו מה ,טז) ,והרד"ק העיר על כך) .לפי זה יש לפרש שהאיסור קיים מחמת הבושה שיש לאותו נדיב
שרוצה לתת ואין לו .אולם אם הגבאי פונה אליו -זו כבר כלימה .עוד אפשר לומר על פי דברי הרד"ק בספר
השרשים" :ועוד ,כי כְּ ִל ָּמה לעולם מדרך הגנאי ,והבושת פעמים מדרך השבח מצד הענוה" .וזה מתאים כפתור
ופרח ללשון ההלכה כאן.
29יש דיונים רבים בפוסקים אם יש חלוקה בין צדקה שיש לה קצבה לכזו שאין לה קצבה ,ראה טוש"ע יורה דעה
סי' רמח ונו"כ שם.
11
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
בטעם הדין כתב המאירי (שם) " :אף גבאי צדקה אין רשאים ליקח מן העבדים והנשים והקטנים אלא
דבר מועט לפי מה שהן ,שמן הסתם אף הבעלים נותנין רשות בכך ומוחלין .ולא סוף דבר בצדקה,
אלא אף בכל הדברים הנהוגים ,והוא שאמרו בתוספתא (בבא קמא יא ,ב) :הבן שהיה אוכל משל אביו,
ועבד משל רבו ,קוצה ונותן פרוסה לבנו ולבתו ולעבדו של אוהבו ,ואינו חושש משום גזלה של בעל
הבית ,שכך נהגו".
לפי אותו היגיון כתב הרדב"ז שאם ידוע שהבעל מתנגד -אין לוקחים מהם אפילו דבר מועט (יסוד
דבריו בתשובת הרא"ש כלל יג סי' יא) .גם מלשון ההלכה ,שדבר מרובה הוא בחזקת גזל או גנבה,
נראה ברור שאם ידוע שאין הסכמה של הבעל -אף המועט הוא גזל או גנבה ממש (ולא רק
"בחזקת").
"שחזקת המרובה גנבה או גזל משלאחרים" -השווה הלכות גניבה ו ,א;ד.
הלכה יג
עני שהוא קרובו קודם לכל אדם ,ועניי ביתו קודמין לעניי עירו ,ועניי עירו קודמין לעניי
עיר אחרת ,שנאמר" :לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (דברים טו ,יא).
"עני שהוא קרובו וכו' " -לכאורה בדין זה מדובר על יחיד הנותן צדקה בעצמו לנצרך .ברם הרמב"ם
כתבו כאן בין ההלכות המתייחסות לקופת הצדקה של אנשי העיר .בכך השמיענו שגם כאשר הגבאים
גובים צדקה מן האדם ,חייבים הם לדאוג לצרכיהם של קרוביו אם הם נזקקים ,וכן כפי סדר הקדימויות
המפורשים כאן (יד פשוטה).
הרמב"ם ציין למקור הלימוד אולם בספרי ראה פיסקא קטז למדו מפסוק אחר וכמו כן השמיט מצבים
נוספים שהוזכרו שם (יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ; ועוד) .30ראה הגר"א.
השווה מורה ג ,מב (העדפת קרובים)" :ומדה זו מאמצת אותה ומקפידה עליה תורת האמת הזו מאד,
כלומר העדפת הקרובים וההתאגדות עמהם ,כבר ידעת דבר הנביא 'ועוכר שארו אכזרי' ,ולשון התורה
בצדקות' :לאחיך לעניך' וגו'".
האחרונים עמדו על כמה שאלות למעשה .אציג כמה מהן:
האם יש הגבלה במה שנותן לקרוביו ,דהיינו שלא ייתן הכול לקרוביו אלא ייתן גם לעניים אחרים? ראה
במיוחד ערוך השולחן יורה דעה רנא ,ג-ו.
מה בדבר רמת הדחיפות? אם קרוב זקוק לכסות ואחר למזון -מי קודם? את זאת יש ללמוד מהלכה ו
לעיל.
האם כשמוציאים בכפייה עדיין יש להקדים קרובים?
להלן (ח ,יח) יבאר כי יש העדפה לתלמיד חכמים בענייני צדקה -מה היחס בין תלמיד חכמים לקרוב?
(על מה הולך ה"במה דברים אמורים" שם?)
מה היחס בין נתינה זו לקרוביו ובין נתינה לקופה ולתמחוי? וכי מי שיש לו קרובים עניים אינו חייב
לתת עם הציבור?
30יש דרשה נוספת בבבא מציעא עא ,א ובמכילתא על אותו פסוק ,ואף שמדובר שם בהלוואה מכל מקום גם היא
בגדר צדקה (להלן י ,ז).
12
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
הלכה יד
מי שהלך בסחורה ופסקו עליו אנשי העיר שהלך שם צדקה ,הרי זה נותן לעניי אותה העיר.
ואם היו רבים ופסקו עליהן צדקה ,נותנין ,וכשהן באין מביאין אותה עמהן ומפרנסין בה
עניי עירם .ואם יש שם חבר עיר ,יתנו אותה לחבר העיר ,והוא מחלקה כמו שיראה לו.
"מי שהלך בסחורה וכו' " -מגילה כז ,א-ב .ביאר המאירי שם" :בני העיר שהם רבים שהלכו לעיר
אחרת ופסקו עליהם צדקה ,נותנין אותה ליד גבאי העיר ,שלא יחשדו בנודרין ואינן נותנין ,ואחר כך
חוזרין ונוטלין אותן מהם לצורך עניי עירם ,ושוב אין בהם חשד אחר שהפרישוה .אבל יחיד שהלך
לעיר אחרת ופסקו עליו צדקה ,בטל הוא אצל המקום ,וצדקתו עומדת לשם כשאר צדקות של בני
אותה העיר .ורבים שאמרו ,יש שפרשו עד עשרה .31היה באותו מקום שנדרו לשם חכם המתעסק
בצרכי צבור ,ודאי נדרו לעשות בה כדעת אותו חכם ,ואינה חוזרת להם כלל .ויש אומרים ,שהחכם
צריך לחלקה בין שתי העיירות".
מתי מוגדר אדם בן העיר? ראה להלן ט ,יב .כאן מבואר שאדם זה הוא אינו מתכוון להתיישב בעיר
שהלך לשם וכוונת בואו לשם היא לסחורה בלבד או לצורך אחר שהוא זמני ,ואפילו יאריך שהותו שם,
הואיל ודעתו לחזור למקומו ,הרי אינו נמנה על יושבי העיר שהלך לשם.
י ש דיון בראשונים באיזו צדקה מדובר כאן ,האם בצדקה קבועה שהיו נותנים גם בעירם או שמא
מדובר במגבית מיוחדת .ראה סיכום הדעות בבית יוסף (יורה דעה סי' רנו) .הטור (והשולחן ערוך)
מיקמו הלכה זו מיד אחרי ההלכה שלהלן ט ,יב הנ"ל (כמה יהיה בעיר וכו') ,ונראה שלמדו שמדובר
בנתינה לקופה ודומיה .אמנם הרמ"א שם פסק שדווקא בצדקה מיוחדת .הרמב"ם לא חיבר הלכות
אלה ,ושמא יש ללמוד מכאן שאין מדובר במגביות הקבועות (או לא רק בהן) ,אלא (אף) במגביות
מיוחדות .וצ"ע.
טעמי הדין לא נתבארו בהלכה כאן .אמנם הרמב"ם הוסיף על לשון המקורות שתי תוספות קצרות:
כתב על הרבים שמביאים עמם את הכסף לעירם" :ומפרנסין בה עניי עירם" (אף שאין בתוספת זו שום
חידוש כי ברור שאם מביאין אותה עמהן לעירם המטרה היא לתתה לעניים); כמו כן הוסיף ביאור על
תפקידו של חבר העיר" :והוא מחלקה כמו שיראה לו" .כדאי לעמוד על הדברים ועל טעמי ההלכה.
לעת עתה רק אציין שבמקביל לפירושם של רוב הראשונים שיש כאן חשד מצד בני העיר שהם שם
עתה (ראה במאירי הנ"ל) -הראשון לציון (בעל אור החיים) על השולחן ערוך (יורה דעה סי' רנו) מציין
שיש קפידא גם מצד בני העיר שיצאו ממנה ,ולכן אם יחיד יצא לעיר אחרת בני העיר שממנה יצא אינם
מקפידים על כספי הצדקה שלו אולם אם יצאו רבים בני העיר שלהם מקפידים על כך .לפי זה מבאר
שתפקידו של חבר עיר בהקשר הזה הוא לדון ולהעריך באיזו עיר נצרכים כספי הצדקה במידה רבה
יותר.
הלכה טו
האומר" ,תנו מאתים דינר לבית הכנסת" או "תנו ספר תורה לבית הכנסת" ,יתנו לבית
הכנסת שהוא רגיל בו .ואם היה רגיל בשנים ,ינתנו לשניהן .האומר" ,תנו מאתים דינר
לעניים" ,יתנו לעניי אותה העיר.
31הרדב"ז הסתפק שאולי שלושה נחשבים רבים.
13
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
נכתב ע"י תלמידי הישיבה
"האומר תנו מאתים דינר וכו' " -תוספתא בבא קמא יא ,ג.32
לא נתבאר באיזה מקרה מדובר בהלכה? השווה למשל ערוך השולחן (יורה דעה רנח ,יא)" :ויראה לי
דכל זה הוא כשאינו לפנינו ,כגון שמת או יצא למרחקים ,אבל כשהוא בכאן נאמן לומר שהיתה כוונתו
לבית הכנסת פלוני וכן בכל הדינים שיתבארו בכעין זה ,וראיה לזה מנדרים ,שנאמן לומר שכך היתה
כוונתו ואפילו בדבר רחוק כמ"ש בסי' רח".
כיצד אפשר לחלק ספר תורה בין שני בתי כנסת? הש"ך (חושן משפט סי' רנג ס"ק לג) כתב שמשמע
שנותן ספר תורה לכל בית כנסת .בחסדי דוד (על התוספתא שם) כתב בפשטות ששני בתי הכנסת
יתחלקו בספר תורה אחד (יעבירו אותו מזה לזה לפרקים) .והטעים ,שהנותן דיבר על ספר תורה אחד
וגם אילו היה ספק בהבנת דבריו -קי ימא לן שפירושן של נדרים להקל .בערוך השולחן הנ"ל תמה על
כל העניין ונדחק מאוד.
"יתנו לעניי אותה העיר" -האם יש קדימות לקרוביו? בחסדי דוד כתב שהולכים לפי לשונו ,וכיוון
שלא דיבר על קרוביו אלא על עניי עירו אין מקדימים את קרוביו.
32הרמב"ם השמיט דין נוסף המוזכר בתוספתא (וכך עשו ראשונים נוספים -ראה תוספתא כפשוטה ,בבא קמא,
עמ' .)431ראה חסדי דוד שם.
14
כל הזכויות שמורות לישיבת ברכת משה -מעלה אדומים
© Copyright 2024