‫המכללה האקדמית נתניה ע"ר‬
‫)‪ACADEMIC COLLEGE (R” S‬‬
‫רח' האוניברסיטה ‪1‬‬
‫קרית יצחק רבין‬
‫‪NETANYA‬‬
‫‪1 University St.‬‬
‫‪Kiryat Yitzhak Rabin‬‬
‫המרכז ליישומי משפט עברי‬
‫נתניה ‪56324‬‬
‫(ישמ"ע)‬
‫‪NETANYA 42365, ISRAEL‬‬
‫בס"ד‪ ,‬ו' טבת תשע"ה (‪)21.12.201.‬‬
‫שלילת משאב חיוני ממי שאינו משלם עבורו‬
‫מאת‬
‫הרב עו"ד ירון אונגר ופרופ' יובל סיני‬
‫השאלה‪ ,‬האם רשאית הרשות לשלול משאב חיוני (חשמל‪ ,‬מי‪ ,‬גז וכדומה) ממי שאינו משלם עבורו‬
‫עולה מעת לעת על סדר היום הציבורי‪ .‬שאלה זו מורכבת למעשה משלוש שאלות נפרדות‪ :‬האם‬
‫ניתן לשלול מאדם משאב חיוני כאמצעי לחץ לגביית חובות עבר? האם ניתן לשלול מאדם משאב‬
‫חיוני משום שהוא מתחמק מלשלם עבורו? ולבסוף‪ ,‬האם ניתן לשלול מאדם שאינו מסוגל לשלם‬
‫עבור משאב חיוני את הזכות להשתמש במשאב זה? האם המשאב החיוני הוא 'מצרך' שככל‬
‫מצרך‪ ,‬נמכר בכסף למי שמסוגל לשלם עבורו‪ ,‬או שמא השימוש במשאב זה היא 'זכות' שמימושה‬
‫אינו מותנה במצבו הכלכלי של האדם?‬
‫חכמי התלמוד והפוסקים עסקו בעיקר בשאלת השלילה של המים ממי שאינו מסוגל לשלם‬
‫עבורם‪ ,‬ובכך נתמקד אף אנו‪ ,‬אך נראה שמשאלה זו יש להשליך לכל משאב חיוני אחר‪.‬‬
‫א‪ .‬משאב חיוני אינו 'מצרך'‬
‫דומה כי המשאב החיוני ביותר לאדם לאחר האוויר שהוא נושם הוא המים‪ 1.‬על מעמדם של המים‬
‫ניתן ללמוד מן ההלכה המובאת בתוספתא‪ ,‬הקובעת ש"הנהרות והמעיינות שמושכין – הרי הן של‬
‫כל אדם"‪ 2.‬הלכה זו יוחסה בתלמוד ליהושע בן נון‪ ,‬שקבעה כתקנה מיוחדת עם כניסת בני ישראל‬
‫לארץ ישראל‪" :‬וכן התנה שהמעיין היוצא בתחילה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו‪,‬‬
‫‪3‬‬
‫אף על פי שאין עיקרו בחלקם"‪.‬‬
‫משמעותה של תקנת יהושע היא‪ ,‬שכאשר מעיין חדש יוצא ממקרקעיו של אדם‪ ,‬כל בני עירו‬
‫זכאים לקבל אספקת מים מן המעיין‪ ,‬ולא רק מי שבחלקתו יצא המעיין‪ 4.‬מקורות המים‬
‫העירוניים שייכים לכל בני העיר‪ ,‬ובשל כך‪ ,‬אספקת המים ממקורות אלו היא לבני העיר‪.‬‬
‫‪ 1‬ראו למשל‪ :‬ע"א ‪ 3616899‬פוריה כפר עבודה נ' לוי פ"ד נו(‪"( 310 ,133 )9‬בלי מים אין חיים"); בג"ץ ‪ 69.66893‬יובלים ש‪.‬ד‪.‬י‬
‫בע"מ נ' ממשלת ישראל (פורסם ב'נבו') ("מים הם אולי המוצר הנחוץ ביותר לאחר אוויר לנשימה‪ ,‬שאותו על פי רוב מספק‬
‫הטבע בלא‪-‬מחיר‪ .‬כך מאז ומעולם‪ ,‬וכך כיום"); ע"א ‪ 3595806‬אבו מסאעד נ' נציב המים (פורסם ב'נבו') ("כבוד האדם הוא‬
‫מושג מורכב‪ ...‬הפגיעה בכבוד האדם עשויה להתבטא בהשפלה נפשית ובביזוי‪ ,‬ועשויה היא להתבטא בשלילת צרכים‬
‫פיסיים‪-‬קיומיים שבלעדיהם אין אדם יכול לקיים חיים בכבוד‪ .‬טול מאדם את קורת הגג‪ ,‬המזון‪ ,‬המים‪ ,‬והטיפול הרפואי‬
‫הבסיסי‪ ,‬ונטלת ממנו את יכולתו להתקיים בכבוד‪ ,‬ולהגשים את הווייתו כאדם")‪.‬‬
‫‪ 2‬תוספתא (ליברמן) בבא קמא ו‪ ,‬טו‪.‬‬
‫‪ 3‬רמב"ם‪ ,‬משנה תורה נזקי ממון ה‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ 4‬ראו‪ ,‬נחום רקובר‪ ,‬איכות הסביבה‪ :‬היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהדות מורשת המשפט בישראל‪,‬‬
‫ירושלים תשנ"ד‪ ,‬עמ' ‪.22‬‬
‫‪1‬‬
‫אמנם‪ ,‬מנוסח התקנה קשה להסיק‪ ,‬האם זכותם של כל בני העיר לקבל מים מן המעיין‬
‫שמקורותיו בחלקה הפרטית מותנית בתשלום של תמורה הולמת עבור השימוש במים‪ ,‬או שמא‬
‫זוהי זכות מוחלטת‪ ,‬שאינה תלויה בתשלום עבור המים‪ .‬בעניין זה נחלקו האמוראים‪ .‬התלמוד‬
‫מביא בהקשר זה את עמדתו של רבה בר רב הונא‪ ,‬ש"נותן לו דמים"‪ ,‬אך מדגיש ש"לית הלכתא‬
‫כוותיה [אין הלכה כמותו]"‪ .‬רבה בר רב הונא סבר אם כן‪ ,‬שמי המעיין אינם 'משאב ציבורי' אלא‬
‫'מצרך'‪ ,‬הנבדל מכל 'מצרך' אחר‪ ,‬רק בכך שבעליו אינו רשאי לשלול אותו ממי שמוכן לשלם‬
‫עבורו‪ .‬אולם דעתו נדחתה‪ ,‬משום שחבריו החכמים סברו שהמים אינם 'מצרך' אלא 'משאב‬
‫ציבורי'‪ ,‬שיש להבטיח את זמינותו לכל בעני העיר‪ ,‬חינם אין כסף‪.‬‬
‫‪5‬‬
‫אולם‪ ,‬לכאורה‪ ,‬מסקנה זו נסתרת ממקור תלמודי אחר‪ ,‬העוסק בהלכות עבודה זרה‪ 6.‬בתלמוד‬
‫מובאת שאלתו של האמורא רבה‪" ,‬המשתחוה למעין‪ ,‬מימיו מהו לנסכים?" כלומר‪ ,‬האם מי‬
‫שמשחווה למי המעיין עושה אותם למים שנעבדה בהם עבודה זרה‪ ,‬הפסולים לניסוך על גבי המזבח?‬
‫על שאלה זו מקשה התלמוד‪" :‬ומי מיתסרי [האם הם נאסרים]? והא אמר רבי יוחנן משום רבי‬
‫שמעון בן יהוצדק‪ :‬מים של רבים אין נאסרין!" כלומר‪ ,‬האם יכול אדם לגרום בפעולותיו לכך‬
‫שהמים ייפסלו? והלא לימד ר"ש בן יהוצדק‪ ,‬שאין בכוחו של היחיד לפסול מים השייכים לרבים?‬
‫ומתרץ התלמוד‪ ,‬ששאלת רבה עסקה במי מעיין "דקא נבעי מארעא" [=הנובעים ממקרקעיו]‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬תשובה זו מלמדת שמי מעיין היוצאים מן החלקה הפרטית הם רכושו הפרטי של בעל‬
‫החלקה‪ ,‬ולא 'משאב ציבורי'‪ ,‬כעולה לכאורה מן הסוגיה העוסקת בזכותו של בעל החלקה לדרוש‬
‫תשלום עבור השימוש במים היוצאים מחלקתו‪.‬‬
‫כדי ליישב בין המקורות מציעים בעלי התוספות‪ 7‬להבחין בין מים שלשם הפקתם השקיע בעל‬
‫החלקה מאמץ ומשאבים‪ ,‬למים שלשם הפקתם והפצתם לא עשה בעל החלקה דבר‪ .‬לדבריהם‪,‬‬
‫תקנת יהושע עסקה רק במעיין ש"יוצא מאליו"‪ ,‬שרק הוא "של רבים"‪ ,‬בעוד שמעיין ש"טרח בו‬
‫וחפרו" שייך למי שהשקיע מאמץ ומשאבים בהפקת המים‪ ,‬והוא זכאי לדרוש תשלום עבור‬
‫השימוש בו‪.‬‬
‫הבחנה זו מסייגת את תפיסת המים כ'משאב ציבורי' באופן משמעותי‪ ,‬ולפיה‪ ,‬במידה ואדם או‬
‫רשות ציבורית השקיעו מאמץ ומשאבים כדי להבטיח את זמינותו של המשאב לציבור‪ ,‬הם זכאים‬
‫לדרוש תשלום עבור השימוש במשאב זה‪ ,‬ואף לשלול ממי שאינו משלם עבור השימוש במשאב את‬
‫הזכות להשתמש בו‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫לעומתם‪ ,‬הרשב"א‪ 9‬מציע הבחנה אחרת‪ .‬לדבריו‪ ,‬הסוגיה המלמדת שהמים הם 'משאב ציבורי'‬
‫עוסקת במעיין היוצא מחלקתו של אדם‪ ,‬אך מקור הנביעה אינו בחלקה זו‪ .‬בנסיבות אלו‪ ,‬בעל‬
‫החלקה אינו יכול לטעון לבעלות על המים‪ ,‬משום שהבעלות נקבעת לפי מקור הנביעה‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫הסוגיה שממנה עולה שהמים שייכים לבעל החלקה שממנה הם יוצאים‪ ,‬עוסקת במי מעיין שמקור‬
‫נביעתם בחלקה הפרטית‪ .‬מים אלו‪ ,‬טוען הרשב"א‪ ,‬שייכים לבעל החלקה שממנה הם נובעים‪.‬‬
‫‪ 5‬תלמוד בבלי בבא קמא פא‪,‬א‪.‬‬
‫‪ 6‬תלמוד בבלי עבודה זרה מז‪,‬א‪.‬‬
‫‪ 7‬תוספות בבא קמא שם‪ ,‬ד"ה ומעין‪.‬‬
‫‪ 8‬אמנם‪ ,‬יש להודות שהבחנתם של התוספות אינה מתיישבת עם דברי התלמוד במסכת עבודה זרה‪ ,‬כפשוטם‪.‬‬
‫‪ 9‬חידושי הרשב"א עבודה זרה מז‪,‬א (עמ' צג בהוצאת מוסד הרב קוק) וכן הוא בתוספות הרא"ש עבודה זרה‪ ,‬שם‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫גם הסבר זה מסייג את תפיסת המים כ'משאב ציבורי'‪ ,‬משום שהוא קובע שתפיסה זו אינה תקפה‬
‫אלא למים שמקור נביעתם אינו מצוי במקרקעין הפרטיים‪ .‬אולם‪ ,‬בניגוד לבעלי התוספות‪,‬‬
‫הרשב"א איננו סבור שהשקעת משאבים בהפקה או הפצה של המים תזכה את בעל החלקה‬
‫בתשלום‪ ,‬אם מקור הנביעה שלך המים אינו מצוי בחלקתו‪.‬‬
‫ב‪ .‬החובה לשלם עבור הוצאות ההפקה וההפצה‬
‫על חובתו של אדם לשלם עבור כיסוי ההוצאות הכרוכות בהפקת המים והפצתם למדנו מן המשנה –‬
‫מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין‬
‫ומערות ואמת המים‪...‬‬
‫‪10‬‬
‫לאמור‪ ,‬די בכך שאדם יחזיק במקרקעין בעיר‪ ,‬כדי לחייבו להשתתף עם בני העיר בהוצאות‬
‫הדרושות לשם יצירתם ואחזקתם של מאגרי המים‪.‬‬
‫האם כלל זה תקף גם כלפי אוכלוסיות מוחלשות‪ ,‬שקשה להן לשאת בתשלום זה? תשובה לשאלה‬
‫זו ניתן ללמוד מן הדין העקרוני בכל הנוגע לחיובי המס הקהילתיים‪.‬‬
‫הכלל הוא‪ ,‬ש אין מטילים על בני אוכלוסיות מוחלשות חיוב מס לצורך מימונה של הוצאה‬
‫ציבורית‪ ,‬אלא אם יש להם הנאה ישירה מן ההוצאה האמורה‪.‬‬
‫בהתאם לכך‪ ,‬אין מטילים על יתומים קטנים להשתתף בהוצאות הציבוריות מכספי העיזבון‪ ,‬אלא‬
‫אם יש להם הנאה ישירה מן ההוצאה הציבורית‪ 11,‬ובשל כך אין מטילים על יתומים להשתתף‬
‫‪12‬‬
‫בהוצאות בניית מבני ציבור ובתי כנסת‪.‬‬
‫באופן דומה‪ ,‬מאחר שתלמידי החכמים היו עניים על פי רוב משום שכל זמנם הוקדש ללימוד‬
‫‪13‬‬
‫התורה‪ ,‬נהגו לפטור אותם מהשתתפות בחלק מן ההוצאות הציבוריות‪.‬‬
‫אף על פי כן‪ ,‬נפסק שמחייבים את היתומים להשתתף במימון הוצאות אספקת המים‪ ,‬משום ש"זו‬
‫זכות הוא להם"‪ 14,‬וגובים מס לשם כרייתה של באר לשתייה גם מתלמידי החכמים‪ 15,‬משום "שהכל‬
‫‪16‬‬
‫צריכין למים"‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬רבי ישראל איסרליין סייג קביעה זו באומרו ש"מן היתומים נהגו ליקח מס‪ ,‬כפי ממונם"‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫מדבריו עולה‪ ,‬שעל אף הקביעה העקרונית‪ ,‬שיש לחייב גם את היתומים להשתתף בהוצאות‬
‫לכריית בארות המים‪ ,‬חיוב זה חייב להתחשב במצבם הכלכלי‪.‬‬
‫‪ 10‬משנה תורה שכנים ו‪ ,‬ג‪.‬‬
‫‪ 11‬ראו‪ :‬תלמוד בבלי בבא בתרא ח‪,‬א; שולחן ערוך חו"מ קסג‪ ,‬ד‪.‬‬
‫‪ 12‬שולחן ערוך שם‪.‬‬
‫‪ 13‬ראו‪ :‬תלמוד בבלי בבא בתרא שם; שו"ת ציץ אליעזר ב‪ ,‬כה‪.‬‬
‫‪ 14‬שם‪.‬‬
‫‪ 15‬תלמוד בבלי שם‪ ,‬ע"פ פירוש רש"י שם ד"ה כריא פתיא; שולחן ערוך יו"ד רמג‪ ,‬ב‪.‬‬
‫‪ 16‬רש"י בבא בתרא ח‪,‬א ד"ה אפילו מרבנן‪ ,‬אבל השוו לתוספות בבא בתרא שם ד"ה כריא פתיא‪ ,‬שמפרש שגבו‬
‫מתלמידי חכמים עבור כל הוצאה ציבורית הקשורה לתיקון רחובות העיר‪ ,‬וראו גם‪ ,‬שו"ת ציץ אליעזר שם‬
‫‪ 17‬תרומת הדשן שמב (ההדגשה אינה במקור)‪ .‬וראו שו"ת צמח צדק (קדמון) לד‪ ,‬שם מציע הרב מנחם מנדל‬
‫קרוכמאל‪ ,‬מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה‪ , 12-‬מבחן משוכלל לקביעת גובה ההשתתפות של האזרח בהוצאות‬
‫הדרושות לשם הפקת המים ואספקתם‪ .‬לפי מבחן זה‪ ,‬עבור מים לשתייה ייקבע מחיר אחיד לכל נפש‪ ,‬משום שמים‬
‫לשתייה הם בגדר "חיי נפש"‪ ,‬שלגביהם "אין העשיר צריך יותר מעני"‪ .‬עבור מים לצורך ניקיון הבית וכליו וכן‬
‫‪9‬‬
‫נראה כי מדבריו ניתן להסיק‪ ,‬שבמידה והיתומים שילמו עבור המים בהתאם ליכולתם הכלכלית‪,‬‬
‫לא ניתן לשלול מהם את הזכות להשתמש במים‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬קשה להסיק מדבריו‪ ,‬האם הציבור רשאי לשלול ממי שלא שילם את חלקו בהוצאה‬
‫הציבורית הדרושה עבור הפקת המים והפצתם אם יש בידו לשלם את חלקו בהוצאה זו‪ ,‬אך הוא‬
‫מתחמק מתשלום‪.‬‬
‫כאן יש להדגיש‪ ,‬שלעיתים‪ ,‬שלילת זכות השימוש במים פוגעת לא רק באבי המשפחה‪ ,‬החומק מן‬
‫התשלום עבורם‪ ,‬אלא גם בבני משפחתו שבהם לעיתים טף‪ ,‬זקנים וחולים‪.‬‬
‫בעניין זה לא מצאנו מקור ברור‪ ,‬זולת תקנה ייחודית של ועד השכונה ימים משה שבירושלים‪,‬‬
‫כנראה משנת תרס"ט‪ 18,‬בעניין הצורך בתיקון "שני בורות החברה הנשברים‪ ,‬והמים הלכו לאיבוד‪,‬‬
‫וגם הבור הגדול צריך תיקון באיזה מקומות‪ ,‬וגם המרזיבה של השופכין העומד על אם הדרך‬
‫השכונה מתמלא בימות הגשמים ומקלקל את השכונה כידוע"‪ .‬התקנה קובעת את גובה החיוב‬
‫עבור כל אחד מ"בני החברה"‪ ,‬וה טילה עונש על מי שלא ישלם את חובו במועד‪ ,‬ש"יוגרע מחלקו‬
‫המים של הבורות הנזכרים"‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬גם מנוסח תקנה זו עולה שלא תישלל לחלוטין הזכות למים‪ ,‬אלא רק‪ ,‬שיצומצם חלקו של‬
‫תושב שלא ישלם את החלק שנקבע לו בהוצאות הדרושות לשם אחזקתם של בורות המים ("יוגרע‬
‫מחלקו ")‪ ,‬וייתכן שצמצום חלקו של מי שאינו נושא בהוצאות המים יגיע‪ ,‬לכל היותר‪ ,‬עד כדי‬
‫פגיעה במים הדרושים לקיום מינימאלי בכבוד‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬לא מצאנו מקור הלכתי המתיר בצורה מפורשת לשלול מן היתומים את הזכות‬
‫להשתמש במים אם הם לא השתתפו בהוצאות אספקתם‪.‬‬
‫ג‪.‬‬
‫שלילת משאב חיוני כאמצעי לחץ לשם גביית חובות עבר‬
‫דיני ההוצאה לפועל של המשפט העברי מורים לנושה להימנע מנטילת אמצעי מחיה חיוניים מן‬
‫החייב‪ ,‬אם כאמצעי לפריעתו של החוב ואם כאמצעי ללחץ‪ .‬וכך נפסק בעניין זה בשולחן ערוך –‬
‫כשיגיע זמן הפירעון ובא לגבות חובו מסדרין לבעל חוב‪ .‬כיצד? אומרים ללוה‪ :‬הבא‬
‫כל המטלטלים שיש לך‪ ,‬ולא תניח אפילו מחט אחת‪ ,‬ואפילו כלי אוכל נפש‪ .‬ונותנין לו‬
‫מהכל מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה‪,‬‬
‫אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש‪ ,‬ומטה לישב עליה‪,‬‬
‫ומטה ומצע ‪ ...‬ונותנים לו סנדלו ותפיליו‪ .‬היה אומן‪ ,‬נותנים לו שני כלי אומנות מכל‬
‫‪19‬‬
‫מין ומין‪.‬‬
‫העיקרון העולה מן ההלכה הוא‪ ,‬שכאשר נפרעים מן החייב‪ ,‬יש להשאיר בידיו צרכי קיום‬
‫בסיסיים‪ ,‬הכוללים ביגוד‪ ,‬מזון‪ ,‬ריהוט בסיסי‪ ,‬תשמישי קדושה וחפצים הדרושים לו לעבודתו‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫‪19‬‬
‫לטובת כיבוי שריפות‪ ,‬גובה התשלום ייקבע בהתאם להכנסה החודשית של משק הבית ("לפי ממון") משום ש"היא‬
‫תועלת הממון דחיישינן לשריפת הבתים חס ושלום‪ ...‬והעשירים יש להם לחוש יותר‪ ,‬שבתיהם מלאים כל טוב‪ ,‬מה‬
‫שאין כן עניים" ‪ ,‬ובהתאם לצורך של הבית במים ("לפי בתים"‪ .‬למשל‪ ,‬בהתאם לשטח הבית הדורש ניקיון)‪ ,‬משום‬
‫ש"בתים של העשירים שווים יותר משל עניים "‪ .‬לפיכך‪ ,‬בכל הנוגע להוצאות להפקת ואספקת מים שלא לשם‬
‫שתיה‪ ,‬מוצע המבחן של "שלשה חלקים לפי הממון (=הכנסה)‪ .‬וחלק רביעי לפי הבתים"‪.‬‬
‫התקנה מובאת על ידי פרופ' נחום רקובר מביא בספרו הנ"ל בהערה ‪ ,.‬עמ' ‪.29‬‬
‫שולחן ערוך חו"מ צז‪ ,‬כג‪ .‬לשאלה‪ ,‬האם מחייבים את החייב למקור את דירת מגוריו לשם פירעון החוב‪ ,‬או שמא‬
‫אף הדירה נכללת בנכסים שאותם יש להשאיר בידי החייב‪ ,‬ראו דיון בתיק מס' ‪( 2010-95-1‬חיפה)‪ ,‬פלונים נ'‬
‫אלמוני (פורסם ב 'נבו')‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫אם לשם פירעון החוב עצמו לא התירה ההלכה לפגוע באמצעי מחיה בסיסיים‪ ,‬וודאי שאין להתיר‬
‫‪20‬‬
‫פגיעה שכזו כאמצעי לחץ על החייב‪ ,‬כדי שיפרע את חובו‪.‬‬
‫ד‪ .‬מסקנות‬
‫‪20‬‬
‫‪‬‬
‫משאב חיוני איננו 'מצרך' אלא 'משאב ציבורי' יש להבטיח את זמינותו לכל‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אמנם‪ ,‬לדעת חלק מן הפוסקים‪ ,‬השקעת כסף‪ ,‬זמן ומאמץ בהפקתו והפצתו של משאב‬
‫עשויה להפוך משאב זה ל'מצרך' בבעלות פרטית‪ ,‬שיש לשלם עליו כמו על כל מצרך אחר‪,‬‬
‫ובעליו רשאי למנוע אותו ממי שאינו משלם את התמורה עבור צריכתו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לדעת אחרים‪ ,‬ההשקעה בהפקתו והפצתו של המשאב אינה הופכת אותו ל'מצרך'‪ ,‬אך‬
‫במידה והמשאב נובע מאוצרות טבע המצויים בחלקה הפרטית‪ ,‬משאב זה נחשב לנכס‬
‫בבעלות פרטית‪ ,‬שההחלטה אם למוסרו לאחרים ובאלו תנאים מסורה באופן בלעדי בידיו‬
‫של בעליו‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לכל הדעות‪ ,‬כל אדם מחויב לשלם עבור הוצאות ההפקה וההפצה של משאבים חיוניים‪,‬‬
‫אך גובה התשלום הנדרש לכיסוי ההוצאות האמורות ייקבע בהתאם ליכולתו הכלכלית‬
‫של האדם הצורך משאב זה‪.‬‬
‫‪‬‬
‫לא ניתן לשלול מאדם את הזכות לצרוך משאב חיוני אם שילם עבור הוצאות הפקתו‬
‫והפצתו‪ ,‬בהתאם ליכולתו הכלכלית‪.‬‬
‫‪‬‬
‫נראה כי ניתן להגביל או לצמצם את זכותו של אדם לצרוך משאב חיוני בשל התחמקות‬
‫בזדון מן החובה לשאת בהוצאות הפקתו והפצתו של משאב זה‪ ,‬אך לא ניתן לשלול‬
‫לחלוטין את זכות השימוש במשאב‪ ,‬גם כאשר ברור שהצרכן אינו משלם את החוב‬
‫שהותאם במיוחד עבורו‪ ,‬בהתאם ליכולתו הכלכלית‪.‬‬
‫‪‬‬
‫אין לשלול את זכות השימוש במשאב חיוני כאמצעי לחץ על חייב המסרב לפרוע חוב‬
‫הקשור בכיסוי הוצאות ההםקה וההפצה של המשאב‪.‬‬
‫‪‬‬
‫עם זאת‪ ,‬נראה כי ניתן להגביל או לצמצם את זכות השימוש במשאב כאמצעי לחץ על‬
‫חייב המסרב לפרוע חוב הקשור בכיסוי הוצאות ההפקה וההפצה של המשאב‪ ,‬כל עוד‬
‫צמצום זכות השימוש או הגבלתה אינם עולים כדי פגיעה בתנאי המחיה הבסיסיים של‬
‫החייב‪.‬‬
‫ל דיון רחב יותר בגדרי ההלכה של "מסדרין לבעל חוב"‪ ,‬ראו למשל‪ :‬שמואל שילה‪" ,‬נכסי החייב שאינם ניתנים‬
‫לתפיסה במשפט העברי" משפטים ב (תש"ל‪-‬תשל"א)‪ ;62 ,‬הרב הלל גפן‪ ,‬נייר עמדה בעניין "הסתייעות בהוצאה‬
‫בכתובת‬
‫זמין‬
‫העמדה‬
‫(נייר‬
‫‪.90-16‬‬
‫עמ'‬
‫תשע"א‪,‬‬
‫כסליו‬
‫ארץ‪,‬‬
‫משפטי‬
‫לפועל"‬
‫‪ http://www.dintora.org/PirsumProduct.asp?ChildID=716‬כניסה אחרונה‪ . :‬בספטמבר ‪.)201.‬‬
‫‪5‬‬