שלילת משאב חיוני ממי שאינו משלם עבורו
המכללה האקדמית נתניה ע"ר
)ACADEMIC COLLEGE (R” S
רח' האוניברסיטה 1
קרית יצחק רבין
NETANYA
1 University St.
Kiryat Yitzhak Rabin
המרכז ליישומי משפט עברי
נתניה 56324
(ישמ"ע)
NETANYA 42365, ISRAEL
בס"ד ,ו' טבת תשע"ה ()21.12.201.
שלילת משאב חיוני ממי שאינו משלם עבורו
מאת
הרב עו"ד ירון אונגר ופרופ' יובל סיני
השאלה ,האם רשאית הרשות לשלול משאב חיוני (חשמל ,מי ,גז וכדומה) ממי שאינו משלם עבורו
עולה מעת לעת על סדר היום הציבורי .שאלה זו מורכבת למעשה משלוש שאלות נפרדות :האם
ניתן לשלול מאדם משאב חיוני כאמצעי לחץ לגביית חובות עבר? האם ניתן לשלול מאדם משאב
חיוני משום שהוא מתחמק מלשלם עבורו? ולבסוף ,האם ניתן לשלול מאדם שאינו מסוגל לשלם
עבור משאב חיוני את הזכות להשתמש במשאב זה? האם המשאב החיוני הוא 'מצרך' שככל
מצרך ,נמכר בכסף למי שמסוגל לשלם עבורו ,או שמא השימוש במשאב זה היא 'זכות' שמימושה
אינו מותנה במצבו הכלכלי של האדם?
חכמי התלמוד והפוסקים עסקו בעיקר בשאלת השלילה של המים ממי שאינו מסוגל לשלם
עבורם ,ובכך נתמקד אף אנו ,אך נראה שמשאלה זו יש להשליך לכל משאב חיוני אחר.
א .משאב חיוני אינו 'מצרך'
דומה כי המשאב החיוני ביותר לאדם לאחר האוויר שהוא נושם הוא המים 1.על מעמדם של המים
ניתן ללמוד מן ההלכה המובאת בתוספתא ,הקובעת ש"הנהרות והמעיינות שמושכין – הרי הן של
כל אדם" 2.הלכה זו יוחסה בתלמוד ליהושע בן נון ,שקבעה כתקנה מיוחדת עם כניסת בני ישראל
לארץ ישראל" :וכן התנה שהמעיין היוצא בתחילה בני אותה העיר שיצא בגבולם מסתפקין ממנו,
3
אף על פי שאין עיקרו בחלקם".
משמעותה של תקנת יהושע היא ,שכאשר מעיין חדש יוצא ממקרקעיו של אדם ,כל בני עירו
זכאים לקבל אספקת מים מן המעיין ,ולא רק מי שבחלקתו יצא המעיין 4.מקורות המים
העירוניים שייכים לכל בני העיר ,ובשל כך ,אספקת המים ממקורות אלו היא לבני העיר.
1ראו למשל :ע"א 3616899פוריה כפר עבודה נ' לוי פ"ד נו("( 310 ,133 )9בלי מים אין חיים"); בג"ץ 69.66893יובלים ש.ד.י
בע"מ נ' ממשלת ישראל (פורסם ב'נבו') ("מים הם אולי המוצר הנחוץ ביותר לאחר אוויר לנשימה ,שאותו על פי רוב מספק
הטבע בלא-מחיר .כך מאז ומעולם ,וכך כיום"); ע"א 3595806אבו מסאעד נ' נציב המים (פורסם ב'נבו') ("כבוד האדם הוא
מושג מורכב ...הפגיעה בכבוד האדם עשויה להתבטא בהשפלה נפשית ובביזוי ,ועשויה היא להתבטא בשלילת צרכים
פיסיים-קיומיים שבלעדיהם אין אדם יכול לקיים חיים בכבוד .טול מאדם את קורת הגג ,המזון ,המים ,והטיפול הרפואי
הבסיסי ,ונטלת ממנו את יכולתו להתקיים בכבוד ,ולהגשים את הווייתו כאדם").
2תוספתא (ליברמן) בבא קמא ו ,טו.
3רמב"ם ,משנה תורה נזקי ממון ה ,ג.
4ראו ,נחום רקובר ,איכות הסביבה :היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהדות מורשת המשפט בישראל,
ירושלים תשנ"ד ,עמ' .22
1
אמנם ,מנוסח התקנה קשה להסיק ,האם זכותם של כל בני העיר לקבל מים מן המעיין
שמקורותיו בחלקה הפרטית מותנית בתשלום של תמורה הולמת עבור השימוש במים ,או שמא
זוהי זכות מוחלטת ,שאינה תלויה בתשלום עבור המים .בעניין זה נחלקו האמוראים .התלמוד
מביא בהקשר זה את עמדתו של רבה בר רב הונא ,ש"נותן לו דמים" ,אך מדגיש ש"לית הלכתא
כוותיה [אין הלכה כמותו]" .רבה בר רב הונא סבר אם כן ,שמי המעיין אינם 'משאב ציבורי' אלא
'מצרך' ,הנבדל מכל 'מצרך' אחר ,רק בכך שבעליו אינו רשאי לשלול אותו ממי שמוכן לשלם
עבורו .אולם דעתו נדחתה ,משום שחבריו החכמים סברו שהמים אינם 'מצרך' אלא 'משאב
ציבורי' ,שיש להבטיח את זמינותו לכל בעני העיר ,חינם אין כסף.
5
אולם ,לכאורה ,מסקנה זו נסתרת ממקור תלמודי אחר ,העוסק בהלכות עבודה זרה 6.בתלמוד
מובאת שאלתו של האמורא רבה" ,המשתחוה למעין ,מימיו מהו לנסכים?" כלומר ,האם מי
שמשחווה למי המעיין עושה אותם למים שנעבדה בהם עבודה זרה ,הפסולים לניסוך על גבי המזבח?
על שאלה זו מקשה התלמוד" :ומי מיתסרי [האם הם נאסרים]? והא אמר רבי יוחנן משום רבי
שמעון בן יהוצדק :מים של רבים אין נאסרין!" כלומר ,האם יכול אדם לגרום בפעולותיו לכך
שהמים ייפסלו? והלא לימד ר"ש בן יהוצדק ,שאין בכוחו של היחיד לפסול מים השייכים לרבים?
ומתרץ התלמוד ,ששאלת רבה עסקה במי מעיין "דקא נבעי מארעא" [=הנובעים ממקרקעיו].
לכאורה ,תשובה זו מלמדת שמי מעיין היוצאים מן החלקה הפרטית הם רכושו הפרטי של בעל
החלקה ,ולא 'משאב ציבורי' ,כעולה לכאורה מן הסוגיה העוסקת בזכותו של בעל החלקה לדרוש
תשלום עבור השימוש במים היוצאים מחלקתו.
כדי ליישב בין המקורות מציעים בעלי התוספות 7להבחין בין מים שלשם הפקתם השקיע בעל
החלקה מאמץ ומשאבים ,למים שלשם הפקתם והפצתם לא עשה בעל החלקה דבר .לדבריהם,
תקנת יהושע עסקה רק במעיין ש"יוצא מאליו" ,שרק הוא "של רבים" ,בעוד שמעיין ש"טרח בו
וחפרו" שייך למי שהשקיע מאמץ ומשאבים בהפקת המים ,והוא זכאי לדרוש תשלום עבור
השימוש בו.
הבחנה זו מסייגת את תפיסת המים כ'משאב ציבורי' באופן משמעותי ,ולפיה ,במידה ואדם או
רשות ציבורית השקיעו מאמץ ומשאבים כדי להבטיח את זמינותו של המשאב לציבור ,הם זכאים
לדרוש תשלום עבור השימוש במשאב זה ,ואף לשלול ממי שאינו משלם עבור השימוש במשאב את
הזכות להשתמש בו.
8
לעומתם ,הרשב"א 9מציע הבחנה אחרת .לדבריו ,הסוגיה המלמדת שהמים הם 'משאב ציבורי'
עוסקת במעיין היוצא מחלקתו של אדם ,אך מקור הנביעה אינו בחלקה זו .בנסיבות אלו ,בעל
החלקה אינו יכול לטעון לבעלות על המים ,משום שהבעלות נקבעת לפי מקור הנביעה .לעומת זאת,
הסוגיה שממנה עולה שהמים שייכים לבעל החלקה שממנה הם יוצאים ,עוסקת במי מעיין שמקור
נביעתם בחלקה הפרטית .מים אלו ,טוען הרשב"א ,שייכים לבעל החלקה שממנה הם נובעים.
5תלמוד בבלי בבא קמא פא,א.
6תלמוד בבלי עבודה זרה מז,א.
7תוספות בבא קמא שם ,ד"ה ומעין.
8אמנם ,יש להודות שהבחנתם של התוספות אינה מתיישבת עם דברי התלמוד במסכת עבודה זרה ,כפשוטם.
9חידושי הרשב"א עבודה זרה מז,א (עמ' צג בהוצאת מוסד הרב קוק) וכן הוא בתוספות הרא"ש עבודה זרה ,שם.
2
גם הסבר זה מסייג את תפיסת המים כ'משאב ציבורי' ,משום שהוא קובע שתפיסה זו אינה תקפה
אלא למים שמקור נביעתם אינו מצוי במקרקעין הפרטיים .אולם ,בניגוד לבעלי התוספות,
הרשב"א איננו סבור שהשקעת משאבים בהפקה או הפצה של המים תזכה את בעל החלקה
בתשלום ,אם מקור הנביעה שלך המים אינו מצוי בחלקתו.
ב .החובה לשלם עבור הוצאות ההפקה וההפצה
על חובתו של אדם לשלם עבור כיסוי ההוצאות הכרוכות בהפקת המים והפצתם למדנו מן המשנה –
מי שיש לו חצר בעיר אחרת בני העיר משעבדין אותו לחפור עמהם בורות שיחין
ומערות ואמת המים...
10
לאמור ,די בכך שאדם יחזיק במקרקעין בעיר ,כדי לחייבו להשתתף עם בני העיר בהוצאות
הדרושות לשם יצירתם ואחזקתם של מאגרי המים.
האם כלל זה תקף גם כלפי אוכלוסיות מוחלשות ,שקשה להן לשאת בתשלום זה? תשובה לשאלה
זו ניתן ללמוד מן הדין העקרוני בכל הנוגע לחיובי המס הקהילתיים.
הכלל הוא ,ש אין מטילים על בני אוכלוסיות מוחלשות חיוב מס לצורך מימונה של הוצאה
ציבורית ,אלא אם יש להם הנאה ישירה מן ההוצאה האמורה.
בהתאם לכך ,אין מטילים על יתומים קטנים להשתתף בהוצאות הציבוריות מכספי העיזבון ,אלא
אם יש להם הנאה ישירה מן ההוצאה הציבורית 11,ובשל כך אין מטילים על יתומים להשתתף
12
בהוצאות בניית מבני ציבור ובתי כנסת.
באופן דומה ,מאחר שתלמידי החכמים היו עניים על פי רוב משום שכל זמנם הוקדש ללימוד
13
התורה ,נהגו לפטור אותם מהשתתפות בחלק מן ההוצאות הציבוריות.
אף על פי כן ,נפסק שמחייבים את היתומים להשתתף במימון הוצאות אספקת המים ,משום ש"זו
זכות הוא להם" 14,וגובים מס לשם כרייתה של באר לשתייה גם מתלמידי החכמים 15,משום "שהכל
16
צריכין למים".
אמנם ,רבי ישראל איסרליין סייג קביעה זו באומרו ש"מן היתומים נהגו ליקח מס ,כפי ממונם".
17
מדבריו עולה ,שעל אף הקביעה העקרונית ,שיש לחייב גם את היתומים להשתתף בהוצאות
לכריית בארות המים ,חיוב זה חייב להתחשב במצבם הכלכלי.
10משנה תורה שכנים ו ,ג.
11ראו :תלמוד בבלי בבא בתרא ח,א; שולחן ערוך חו"מ קסג ,ד.
12שולחן ערוך שם.
13ראו :תלמוד בבלי בבא בתרא שם; שו"ת ציץ אליעזר ב ,כה.
14שם.
15תלמוד בבלי שם ,ע"פ פירוש רש"י שם ד"ה כריא פתיא; שולחן ערוך יו"ד רמג ,ב.
16רש"י בבא בתרא ח,א ד"ה אפילו מרבנן ,אבל השוו לתוספות בבא בתרא שם ד"ה כריא פתיא ,שמפרש שגבו
מתלמידי חכמים עבור כל הוצאה ציבורית הקשורה לתיקון רחובות העיר ,וראו גם ,שו"ת ציץ אליעזר שם
17תרומת הדשן שמב (ההדגשה אינה במקור) .וראו שו"ת צמח צדק (קדמון) לד ,שם מציע הרב מנחם מנדל
קרוכמאל ,מגדולי הפוסקים בפולין במאה ה , 12-מבחן משוכלל לקביעת גובה ההשתתפות של האזרח בהוצאות
הדרושות לשם הפקת המים ואספקתם .לפי מבחן זה ,עבור מים לשתייה ייקבע מחיר אחיד לכל נפש ,משום שמים
לשתייה הם בגדר "חיי נפש" ,שלגביהם "אין העשיר צריך יותר מעני" .עבור מים לצורך ניקיון הבית וכליו וכן
9
נראה כי מדבריו ניתן להסיק ,שבמידה והיתומים שילמו עבור המים בהתאם ליכולתם הכלכלית,
לא ניתן לשלול מהם את הזכות להשתמש במים.
מנגד ,קשה להסיק מדבריו ,האם הציבור רשאי לשלול ממי שלא שילם את חלקו בהוצאה
הציבורית הדרושה עבור הפקת המים והפצתם אם יש בידו לשלם את חלקו בהוצאה זו ,אך הוא
מתחמק מתשלום.
כאן יש להדגיש ,שלעיתים ,שלילת זכות השימוש במים פוגעת לא רק באבי המשפחה ,החומק מן
התשלום עבורם ,אלא גם בבני משפחתו שבהם לעיתים טף ,זקנים וחולים.
בעניין זה לא מצאנו מקור ברור ,זולת תקנה ייחודית של ועד השכונה ימים משה שבירושלים,
כנראה משנת תרס"ט 18,בעניין הצורך בתיקון "שני בורות החברה הנשברים ,והמים הלכו לאיבוד,
וגם הבור הגדול צריך תיקון באיזה מקומות ,וגם המרזיבה של השופכין העומד על אם הדרך
השכונה מתמלא בימות הגשמים ומקלקל את השכונה כידוע" .התקנה קובעת את גובה החיוב
עבור כל אחד מ"בני החברה" ,וה טילה עונש על מי שלא ישלם את חובו במועד ,ש"יוגרע מחלקו
המים של הבורות הנזכרים".
אמנם ,גם מנוסח תקנה זו עולה שלא תישלל לחלוטין הזכות למים ,אלא רק ,שיצומצם חלקו של
תושב שלא ישלם את החלק שנקבע לו בהוצאות הדרושות לשם אחזקתם של בורות המים ("יוגרע
מחלקו ") ,וייתכן שצמצום חלקו של מי שאינו נושא בהוצאות המים יגיע ,לכל היותר ,עד כדי
פגיעה במים הדרושים לקיום מינימאלי בכבוד.
עם זאת ,לא מצאנו מקור הלכתי המתיר בצורה מפורשת לשלול מן היתומים את הזכות
להשתמש במים אם הם לא השתתפו בהוצאות אספקתם.
ג.
שלילת משאב חיוני כאמצעי לחץ לשם גביית חובות עבר
דיני ההוצאה לפועל של המשפט העברי מורים לנושה להימנע מנטילת אמצעי מחיה חיוניים מן
החייב ,אם כאמצעי לפריעתו של החוב ואם כאמצעי ללחץ .וכך נפסק בעניין זה בשולחן ערוך –
כשיגיע זמן הפירעון ובא לגבות חובו מסדרין לבעל חוב .כיצד? אומרים ללוה :הבא
כל המטלטלים שיש לך ,ולא תניח אפילו מחט אחת ,ואפילו כלי אוכל נפש .ונותנין לו
מהכל מזון שלשים יום וכסות י"ב חדש; ולא שילבש בגדי משי או מצנפת זהובה,
אלא מעבירים אותה ממנו ונותנים לו כסות הראויה לו לי"ב חדש ,ומטה לישב עליה,
ומטה ומצע ...ונותנים לו סנדלו ותפיליו .היה אומן ,נותנים לו שני כלי אומנות מכל
19
מין ומין.
העיקרון העולה מן ההלכה הוא ,שכאשר נפרעים מן החייב ,יש להשאיר בידיו צרכי קיום
בסיסיים ,הכוללים ביגוד ,מזון ,ריהוט בסיסי ,תשמישי קדושה וחפצים הדרושים לו לעבודתו.
18
19
לטובת כיבוי שריפות ,גובה התשלום ייקבע בהתאם להכנסה החודשית של משק הבית ("לפי ממון") משום ש"היא
תועלת הממון דחיישינן לשריפת הבתים חס ושלום ...והעשירים יש להם לחוש יותר ,שבתיהם מלאים כל טוב ,מה
שאין כן עניים" ,ובהתאם לצורך של הבית במים ("לפי בתים" .למשל ,בהתאם לשטח הבית הדורש ניקיון) ,משום
ש"בתים של העשירים שווים יותר משל עניים " .לפיכך ,בכל הנוגע להוצאות להפקת ואספקת מים שלא לשם
שתיה ,מוצע המבחן של "שלשה חלקים לפי הממון (=הכנסה) .וחלק רביעי לפי הבתים".
התקנה מובאת על ידי פרופ' נחום רקובר מביא בספרו הנ"ל בהערה ,.עמ' .29
שולחן ערוך חו"מ צז ,כג .לשאלה ,האם מחייבים את החייב למקור את דירת מגוריו לשם פירעון החוב ,או שמא
אף הדירה נכללת בנכסים שאותם יש להשאיר בידי החייב ,ראו דיון בתיק מס' ( 2010-95-1חיפה) ,פלונים נ'
אלמוני (פורסם ב 'נבו').
.
אם לשם פירעון החוב עצמו לא התירה ההלכה לפגוע באמצעי מחיה בסיסיים ,וודאי שאין להתיר
20
פגיעה שכזו כאמצעי לחץ על החייב ,כדי שיפרע את חובו.
ד .מסקנות
20
משאב חיוני איננו 'מצרך' אלא 'משאב ציבורי' יש להבטיח את זמינותו לכל.
אמנם ,לדעת חלק מן הפוסקים ,השקעת כסף ,זמן ומאמץ בהפקתו והפצתו של משאב
עשויה להפוך משאב זה ל'מצרך' בבעלות פרטית ,שיש לשלם עליו כמו על כל מצרך אחר,
ובעליו רשאי למנוע אותו ממי שאינו משלם את התמורה עבור צריכתו.
לדעת אחרים ,ההשקעה בהפקתו והפצתו של המשאב אינה הופכת אותו ל'מצרך' ,אך
במידה והמשאב נובע מאוצרות טבע המצויים בחלקה הפרטית ,משאב זה נחשב לנכס
בבעלות פרטית ,שההחלטה אם למוסרו לאחרים ובאלו תנאים מסורה באופן בלעדי בידיו
של בעליו.
לכל הדעות ,כל אדם מחויב לשלם עבור הוצאות ההפקה וההפצה של משאבים חיוניים,
אך גובה התשלום הנדרש לכיסוי ההוצאות האמורות ייקבע בהתאם ליכולתו הכלכלית
של האדם הצורך משאב זה.
לא ניתן לשלול מאדם את הזכות לצרוך משאב חיוני אם שילם עבור הוצאות הפקתו
והפצתו ,בהתאם ליכולתו הכלכלית.
נראה כי ניתן להגביל או לצמצם את זכותו של אדם לצרוך משאב חיוני בשל התחמקות
בזדון מן החובה לשאת בהוצאות הפקתו והפצתו של משאב זה ,אך לא ניתן לשלול
לחלוטין את זכות השימוש במשאב ,גם כאשר ברור שהצרכן אינו משלם את החוב
שהותאם במיוחד עבורו ,בהתאם ליכולתו הכלכלית.
אין לשלול את זכות השימוש במשאב חיוני כאמצעי לחץ על חייב המסרב לפרוע חוב
הקשור בכיסוי הוצאות ההםקה וההפצה של המשאב.
עם זאת ,נראה כי ניתן להגביל או לצמצם את זכות השימוש במשאב כאמצעי לחץ על
חייב המסרב לפרוע חוב הקשור בכיסוי הוצאות ההפקה וההפצה של המשאב ,כל עוד
צמצום זכות השימוש או הגבלתה אינם עולים כדי פגיעה בתנאי המחיה הבסיסיים של
החייב.
ל דיון רחב יותר בגדרי ההלכה של "מסדרין לבעל חוב" ,ראו למשל :שמואל שילה" ,נכסי החייב שאינם ניתנים
לתפיסה במשפט העברי" משפטים ב (תש"ל-תשל"א) ;62 ,הרב הלל גפן ,נייר עמדה בעניין "הסתייעות בהוצאה
בכתובת
זמין
העמדה
(נייר
.90-16
עמ'
תשע"א,
כסליו
ארץ,
משפטי
לפועל"
http://www.dintora.org/PirsumProduct.asp?ChildID=716כניסה אחרונה . :בספטמבר .)201.
5
© Copyright 2024