קובץ לימוד
קובץ
לימוד
יחי אדוננו מורנו ורבינו
מלך המשיח לעולם ועד
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
.indd 1א עובש
תוכן עניינים
חסידות
א .ד"ה "אני לדודי" תשל"ג6................................................................
ב .לקוטי תורה ד"ה "שיר המעלות" ס"ב17.............................................
ג .ד"ה "שיר המעלות" תשמ"ח 19.........................................................
ד .ד"ה "זה היום" דערב ר"ה תשמ"ב 21.................................................
נגלה לעיון
סוגיות:
א' .בתי כנסיות שבבבל' 42..................................................................
ב .הקהל -המלך היה קורא49..............................................................
ג .הטף – במצוות 'הקהל'54.................................................................
הלכה
שולחן ערוך:
סימן תרנב – זמן נטילת לולב 60...........................................................
סימן תרנג -הדס אסור להריח בו66......................................................
גאולה ומשיח
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
במהות ומטרת בית המקדש והמסתעף 70................................................
גירסא
פרק "חלק" -מסכת סנהדרין80...........................................................
יוצא לאור על-ידי :אש"ל – הכנסת אורחים ,המחלקה הרוחנית
הפקה :מחלקת ההוצאה לאור של מרכז חב"ד העולמי לקבלת פני משיח
744איסטערן פארקווי ,ברוקלין ,ניו-יורק טל' 778-8000 )718( :פקס778-0800 )718( :
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
.indd 2א עובש
פתח דבר
"..מאחר ומדברים אודות ענין של תורה ,הנה כאן המקום להעיר – שמכיון שנסעו והגיעו
אורחים ,הרי דבר נאה או טוב (עם כל הלשונות שבזה) ,אשר כפי שעשו בשנים שעברו
שיסדרו עבורם קביעות בלימוד התורה ,היינו שאע"פ שבשעה שהינם אורחים הינם פטורים
מלימוד התורה ע"פ תורה ,מאחר והדבר קשור עם ענינים של טלטול הדרך ,ושום דבר
הוא לא כדבעי ,ולא באופן מסודר – אכילה שתי' לינה וכל הענינים – במילא הוא אינו יכול
להתרכז בענין של לימוד התורה כדבעי ,ואפילו שכן ,הרי זהו באופן שלא כדבעי ,במילא הוא
חושב לעצמו שהוא יצא עם פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית.
הנה דבר טוב (ובפרט שאינני מתערב בזה ,צריך אני להבהיר כפי שידי מגעת) שיסדרו
קביעות בלימוד התורה ,שגם האורחים יהיו קשורים עם לימוד התורה"
(ש"פ תבא תשל"ג)
•••
ע"פ בקשת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א ולתועלת התמימים האורחים הבאים
להסתופף בבית משיח – 770בחודש החגים ה'תשע"ו – שנת הקהל ,הננו מוציאים לאור
קובץ לימוד הכולל ענינים בנגלה ,חסידות ,והלכה.
חוברות הלימוד מופיעות בחלקים המחולקים לפי ימי הלימוד .הקובץ הנוכחי מותאם
לימים שקודם ראש השנה ,ומחולקת לפי ימי הלימוד.
בחלק הנגלה נדפסו סוגיות בגמרא הקשורות עם מצוות הקהל עם ביאוריו של הרבי
כידוע החביבות וה'קאך' העצום של כ"ק אד"ש מה"מ לעניין זה.
בחלק ההלכה נדפס הלכות לולב מהמשנה ברורה( ,סימנים אלו אינם מופיעים בשו"ע
אדמו"ר הזקן) ,בחרנו במשנה ברורה ע"פ שיחת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
מה' טבת תשמ"ח (ספה"ש עמ' ..." )190בנוגע לכל השו"ע חלק "אור החיים" חיבורו
של המשנה ברורה אשר להיותו "האיש החפץ חיים" זכה שנתקבל חיבורו בתפוצות
ישראל".
•••
תודה מיוחדת להרה"ת ישראל שי' וילשאנסקי ,הרה"ת נחמן שי' לרנר ,הרה"ת
שבתאי יונה שיחי' פרידמן והרה"ת איסר שיחי' שפרינגר על עבודתם והשקעתם בהכנת
קובצי הלימוד דשנה זו.
•••
גודל החשיבות של הלימוד בעת השהות בבית חיינו ידוע ומפורסם ,עד שכ"ק אד"ש
בעצמו עורר והתעניין אודות סדרים אלו ,ומובן גודל הנחת רוח הנגרם לו עי"ז .וכגודל
החשיבות ,כן גודל המעלה הנפלאה של הלימוד בזמן זה אשר כל ענין וענין העשה בבית
משיח יש בו חביבות מיוחדת ,ודאי הדבר אשר כל אחד ואחד מאיתנו ינצל את הזמן כדבעי
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
.indd 3א עובש
ללימוד בשקידה והתמדה להיות כלי לקיבול ההשפעות השופעות עלינו בימים נשגבים
אלו .ובטוחים אנו ,שלאחר שקיימנו את ה"להיראות" ,ובזכות ההחלטה בנפש על ניצול
הזמן בימי חודש החגים ועוד לפניהם ,נזכה גם "לראות" בעינינו הבשריות והגשמיות
בהתגלות כ"ק אד"ש מלך המשיח שישמיענו תורה חדשה – תיכף ומיד ממש נאו.
יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד
אש"ל – המחלקה הרוחנית,
אגף ההוצאה לאור
ימי הסליחות ה'תשע"ה
שישים וארבע שנה לנשיאות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א
ברוקלין נ.י.
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
.indd 4א עובש
חסידות
א .ד"ה "אני לדודי" תשל"ג
ב .לקוטי תורה ד"ה "שיר המעלות" ס"ב
ג .ד"ה "שיר המעלות" תשמ"ח
ד .ד"ה "זה היום" דערב ר"ה תשמ"ב
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
.indd 5א עובש
חסידות
6
–א–
מאמר ד"ה "אני לדודי" תשל"ג
שבת פרשת ראה ,מברכים החודש אלול ה'תשל"ג
רקע כללי
המדבר והשדה שונים הם במהותם.
השדה – מקור חיותו של האדם ,ממנו
מקבל האדם את המזון הנצרך לו לקיומו,
ובו הוא עמל על מנת להביא פרנסה לבני
ביתו ולמשפחתו.
שונה הוא המדבר" ,ארץ אשר לא
ישב אדם שם" .הוא אינו מקום ישוב,
ואף בריה אינה יכולה להתקיים בו לאורך
ימים .לא רק מין החי אינו יכול להתקיים
במדבר ,אלא גם מין הצומח .הישימון
הצחיח והחום היוקד אינם מאפשרים
קיום של מציאות חיונית בתוכם.
שני אלו ,המדבר והשדה ,מסמלים
בעבודת ה' שני ניגודים מהותיים .השדה
הוא מקומו של האדם מן השורה ,העמל
לגלות את החיות האלוקית' ,לזרוע'
תורה ומצוות ולקצור פירות רוחניים.
זוהי תכליתו של היהודי עלי אדמות.
המדבר לעומתו ,מסמל את שיא
החושך והקליפות ,מרחבים נעדרי כל
חיות רוחנית או גילוי אור אלוקי ולו
הקלוש ביותר .יתכן שהאדם ימצא
במדבר ,אך אין זה אלא לשעה קלה.
יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
מאלוקות .וגם אם לפי שעה הוא נמצא
במדבר ,סופו שיגיע למקומו האמיתי,
בשדה ,שם יראה את המלך – מלכו של
עולם – שיעורר בו את הניצוץ האלוקי
החבוי בו ,ויבעיר את נשמתו באהבה
ובצמאון לאלוקות.
"יהודי אינו רוצה
נפרד מאלוקות".
ואינו יכול
להיות
***
מאמר זה שנאמר ערב פרוץ מלחמת
יום הכיפורים ,מתמקד בשדה המופיע
במשלו הידוע של אדמו"ר הזקן על ימי
חודש אלול ,ומבאר שמקומו האמיתי
של כל יהודי הוא בשדה ,ואף אם הוא
נמצא לעת עתה במדבר – אין זה אלא
לפי שעה .ברצונו או שלא ברצונו ישוב
במהרה אל כור מחצבתו.
ואכן ,כמה סימלית היא העובדה
שדוקא בשדות המלחמה ,חזו חיילים
רבים עין בעין בהתגלות אלוקית של
ניסים גלויים ,בעקבות זאת הניחו תפילין
על צריחי הטנקים ,כשלרבים מהם היה
זה הניצוץ הראשון שהוביל לחיי תורה
ומצוות.
.indd 6א עובש
חסידות
7
תוכן מקוצר
במאמר זה מבאר כ"ק אד"ש שני
דיוקי לשונות במשל הידוע של 'מלך
בשדה' המופיע בלקוטי תורה:
א) מדוע אנשי העיר מקבלים את
פני המלך בשדה דוקא ,והרי תוכנו של
המשל הוא שהמלך יורד מ'היכל מלכותו'
אל פשוטי העם ,ומקבל בסבר פנים
יפות אפילו את הנחותים שבהם ,ואם
כן לכאורה היה מתאים יותר שהאנשים
יקבלו את פני המלך במדבר ,שהוא מקום
נחות יותר.
ב) מדוע אדמו"ר הזקן מבאר שעל ידי
העבודה של חודש אלול (ראשי תיבות
"אני לדודי ודודי לי" ,המבטאים את
ההתקרבות בין המלך והעם המתבצעת
בשדה בחודש אלול) ,מגיעים לבחינת
"הרועה בשושנים" דווקא ,שהוא
בדוגמת ההתקרבות של הרועה המנהיג
את צאנו ודואג לו לכל צרכיו ,ואינו
מבאר שעל ידה מגיעים לדרגת "בנים
למקום" ,שמורה לכאורה על התקרבות
נעלית יותר -קשר פנימי בין בני ישראל
לקב"ה ,שהם מהות אחת ממש.
ומבאר במאמר ,שהמדבר אינו מקום
ישוב ואינו מקום דירה לבני אדם ,דבר
המורה על כך שגם ברוחניות המדבר אינו
מקומו של היהודי ,ואף אם הוא נמצא
שם – הרי זה באופן זמני בלבד מפני
יצרו הרע שהכריח אותו לעבור עבירה,
אבל באמת מקומו של כל יהודי הוא
בשדה דוקא ,ולכן דוקא לשם מגיע המלך
בימי חודש אלול ,ומשם מעורר את כל
13:53:14ה"עשת לולא ג"י
היהודים ,ומקבל את פניהם בסבר פנים
יפות.
וממשיך לבאר ,שבואו של המלך
לשדה מעורר אצל אנשי ההמון התגלות
של דרגה עמוקה בנפש ,שהיא למעלה
אפילו מההתקשרות הנפשית של אב
ובנו ,שהרי הקשר בין האב לבנו מתבטא
בעיקר באהבה שביניהם ,ויתכנו אופנים
שונים במילוי רצון האב ע"י הבן ,ולא
תמיד הבן ממלא את רצון אביו בצורה
הנעלית ביותר .לעומת זאת הביטול
של 'צאן' ,הינו ביטול מוחלט ,שהאדם
מבטל את רצונו מכל וכל ומתמסר לרצון
האלוקי.
ולכן אומר בפסוק" :אני לדודי ודודי
לי הרועה בשושנים" ,היות שבחודש
אלול מתעורר אצל היהודי רצון פנימי
למלא את רצון הקב"ה ,כמו צאן המתמסר
לרועה בכל מה שהוא מצוה עליו.
וההדגשה בזה היא "הרועה
בשושנים" ,היות שמדובר כאן על דרגה
כזו שה'צאן' של הקב"ה -שהם נשמות
ישראל -אינו עוסק באכילה של מה־
בכך ,היינו דברים המוכרחים ,אלא
'הרועה' -הקב"ה מנהיג את צאנו אל
השושנים דוקא ,אל אותם 'צמחי מרפא'
המרפאים ופועלים על היהודי להתקרב
לקב"ה ביתר שאת ,עד שהתאחדות זו
משפיעה על כל השנה ,שהיהודי יתמסר
למילוי הרצון האלוקי וימשיך לעולם
הגשמי את הגאולה האמיתית והשלימה.
.indd 7א עובש
חסידות
8
מהלך המאמר
דיוקים במשל 'המלך בשדה'
(ס"א-
ס"ב)
על הפסוק "אני לדודי ודודי לי
הרועה בשושנים" מבואר בלקוטי תורה
(פרשת ראה ,דף לב) שבראש חודש אלול החלו
ימי הרצון בהם עלה משה רבינו להר
סיני והצליח לכפר בהם על מעשה העגל.
וענין זה חוזר ומתחדש בכל שנה ,כאשר
בארבעים הימים שבין ראש חודש אלול
ליום הכיפורים נוצר קירוב בין בני ישראל
לקב"ה ,דבר המתבטא גם בכך שראשי
התיבות של חודש אלול הם "אני לדודי
ודודי לי".
בלקוטי תורה שם מבאר את הדברים
באמצעות משל ,שהסיבה לכך שאיננו
נוהגים בימי חודש אלול כבימי שבת
ומועד ,היא מפני שההתגלות האלוקית
בימים אלה הינה דוגמת "מלך שקודם
בואו לעיר יוצאים כל אנשי העיר לקראתו
ומקבלים פניו בשדה ,ואז רשאים ויכולים
כל מי שרוצה לצאת ולהקביל פניו ,והוא
מקבל את כולם בסבר פנים יפות" .ולפי
שההתגלות האלוקית בחודש זה משולה
למלך שיוצא לשדה ,מובן שימי חודש
אלול הינם 'בלבושי השדה' ואינם ימים
טובים( .ס"א)
מכיון שמשל זה הוא חלק מתורת
אמת ,מובן שכל פרטי המשל מדוייקים
ותואמים בשלימות לנמשל ,ולפי זה
צריך להבין מדוע אדמו"ר הזקן לא כתב
שהמלך יוצא למדבר שהוא מקום יותר
נחות מאשר העיר ,דבר שהיה מדגיש
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
ביתר שאת את הירידה של המלך מהקצה
הכי עליון – היכל מלכותו ,עד לקצה הכי
תחתון – מדבר ,שאינו מקום ישוב כלל.
בנוסף לכך יש לדייק מדוע הפסוק
מסיים שההתקרבות האלוקית של
ימי חודש אלול "אני לדודי ודודי לי",
מביאה לדרגה של "הרועה בשושנים"
גילוי הקשר בין הקב"ה לבני ישראל,שדואג להם כמו הרועה שדואג לצאן
מרעיתו ומספק להם את כל צרכיהם.
והרי לכאורה הקשר בין יהודי לקב"ה
הוא נעלה הרבה יותר" ,בנים אתם לה'
אלוקיכם" ,קשר עצמי בין אב לבן שאינו
מתבטא רק בדאגה הדדית של הרועה
לצאנו ,אלא מתבטא גם בקשר פנימי
של אהבה ,ומדוע נקט בפסוק בלשון
"הרועה בשושנים" המדגיש רק את
הקשר החיצוני בין יהודי לקב"ה ,ולא
נקט בלשון המבטאת את הקשר העצמי
בינינו לבין הקב"ה? (ס"ב)
ביאור מהותו של המדבר
(ס"ג)
ומבאר ,שהעבודה בחודש אלול היא
בדרך אתערותא דלתתא ,היינו שהאדם
מצד עצמו מתעורר ומתקן את נפשו,
ומתקרב ל'מלך' שיוצא לשדה ,והיות
שהפסוק עוסק בעבודת חודש אלול כפי
שהיא מצד האדם ,לכן הוא נוקט (במשל)
דוקא בלשון 'שדה' ,ודוקא בלשון
'הרועה בשושנים'.
ונקודת הביאור בזה היא ,שמקומו
.indd 8א עובש
חסידות
האמיתי של היהודי אינו במדבר ,אלא
בשדה .תפקידו של היהודי הוא 'לזרוע'
בשדה תורה ומצוות ,ואילו כל עיסוקו
עם המדבר הוא רק להעלות משם את
הניצוצות האלוקיים ,שנפלו שם בשעה
שחטא ועבר עבירות ,אך הוא עצמו
לעולם לא נמצא במדבר באופן של קבע
(כפי שהדבר מתבטא גם בגשמיות,
שהמדבר אינו מקום ישוב ,ואף אחד לא
יכול להתגורר בו בקביעות).
והיות שמקומו האמיתי והיחיד של
יהודי הוא דוקא בשדה ולא במדבר ,לכן
גם ההתגלות האלוקית של חודש אלול
מתבטאת במשל במלך שיוצא לשדה,
וזוהי הסיבה שאדמו"ר הזקן נקט בלשון:
"משל למלך שקודם בואו לעיר יוצאים
אנשים העיר לקראתו ומקבלים פניו
בשדה"( .ס"ג).
מעלת ביטול הצאן על פני אהבת
הבן (ס"ד-ס"ה)
ועל פי המבואר לעיל שהפסוק של
"אני לדודי" העוסק בעבודת חודש אלול
מדגיש את עבודתו של היהודי באופן
של מלמטה למעלה ,ממשיך לבאר את
הדיוק השני בכך שהפסוק ממשיך בלשון
"הרועה בשושנים" ,שלכאורה הוא דרגה
פחותה יותר מהקשר העצמי של יהודי
עם הקב"ה ,שהוא כמו הקשר העצמי של
אב ובן.
ומבאר בזה ,שלמרות שמצד הקב"ה
התגלות הקשר העצמי הוא דוקא באופן
של אב ובן ,הרי מצד עבודת האדם הקשר
הפנימי והחזק יותר מתבטא דוקא בקשר
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
9
שבין הצאן לרועה ,וכפי שניתן לראות
במוחש ,שלמרות האהבה השוררת בין
הבן לאביו ,הרי ייתכן שבנוגע למילוי
רצונו של האב הוא יכשל ולא יעשה
זאת בשלימות ,מה שאין כן הביטול
באופן של צאן ,הוא באופן כזה שהיהודי
מוסר לקב"ה את כל רצונותיו ,ומתמסר
לחלוטין למילוי הכוונה האלוקית
בבריאת העולם ,באופן כזה שלא שייך
אצלו שום דבר אחר חוץ מהשלמת
הרצון האלוקי ,כמו הצאן שבטל לחלוטין
לרועה.
ומוסיף לבאר בזה דיוק נוסף,
שבפסוק אומר "הרועה בשושנים" ,היינו,
שה'מרעה' של הצאן אינו בעשב שהינו
מאכל הכרחי ומזון הנצרך בשביל עצם
קיומו של הצאן ,אלא בשושנים שהינם
צמחי מרפא ,דבר זה מורה שהביטול
של הצאן כלפי הרועה בימי חודש אלול
אינו ביטול פשוט הקשור עם הפרטים
הטכניים והמוכרחים של קיום תורה
ומצוות ,אלא מדובר פה על ביטול פנימי
ועמוק יותר הקשור עם ענין התשובה,
שמביאה מרפא לנשמה ,וממשיכה את
י"ג מידות הרחמים המכסות על כל
הפגמים והפשעים ,וממלאת את כל
החסרונות שנוצרו כתוצאה מהם( .ס"ד).
ועל פי כל מה שהתבאר לעיל מובן
דיוק הלשון במשל של אדמו"ר הזקן
שקבלת הפנים של המלך לעם מתבצעת
דוקא בשדה היות וזהו המקום האמיתי
של נשמות ישראל ,ודבר זה מגלה את
מהותם הפנימית של נשמות ישראל,
שהם בטלים לגמרי אל המלך כמו צאן
.indd 9א עובש
חסידות
10
הבטל אל הרועה ,ובזה גופא המלך
'רועה' את עמו בני ישראל ב'שושנים'
דוקא ,שהם צמחי מרפא ,וכל זה הוא
ההקדמה המתאימה לימי הדין של ראש
השנה ויום הכיפורים ,בהם נפסק הדין על
כל בני ישראל לחן ולחסד ולרחמים ,ועד
לפסק דין העיקרי של גאולה כפשוטה
תיכף ומיד ממש( .ס"ה).
מושגים
עיר ,שדה ,מדבר
(ס"ג)
תורת החסידות משתמשת בתחומי
המושב של האדם ,כמשל להתגלות
האלוקית בעולם ,תחומי המושב של
האדם העליון ,הקב"ה.
העיר ,שהיא מקום מושבו של האדם,
מסמלת את מקום הקדושה האלוקית.
"אימתי גדול ה'? – כשהוא בעיר
אלוקינו".
בשדה נמצאת האדמה הבלתי
מעובדת ,שתפקידו של האדם הוא
להתאמץ לחרוש ולזרוע בה ,ועל ידי
המאמץ וההשקעה ניתן להוציא מהאדמה
לחם שמזין את האדם ונותן לו את הכוח
לחיות .בשל כך ,רומזת השדה לתחום עניני
הרשות ,שתפקידו של האדם להתאמץ
ולהפוך אותם למקום של קדושה ,על ידי
שהוא 'זורע' בהם את התורה והמצוות.
כאשר הוא מצליח בכך ועושה את עבודתו
כדרוש ,התורה והמצוות שלו 'מצמיחים'
כביכול את ה'מזון' של הקב"ה ,והוא מברר
את העולם והופך אותו למקום של קדושה
(וזהו הפירוש הפנימי בפסוק "מלך לשדה
נעבד" ,שאפילו הקב"ה ,המלך' ,משועבד'
כביכול וצריך את עבודת השדה של
היהודי ,שמצמיחה לחם ומזון רוחני).
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
המדבר לעומת זאת ,מסמלת את
המקום הנחות ביותר ,התחום של
הקליפה והסטרא־אחרא .כפי שהאדם
הגשמי לא יכול להתגורר ולהתקיים
לאורך זמן במדבר ,כך גם נשמתו של
היהודי לא יכולה לקבוע את משכנה
במדבר השומם מהתגלות אלוקית ,וכמו
שבמדבר הגשמי לא צומח שום פרח או
גבעול חי והוא נעדר כל חיוניות ,כך גם
ב'מדבר' הרוחני ,לא קיימת שום התגלות
אלוקית.
במאמר זה מושם דגש מיוחד על
המדבר ,שאינו מקום בו הנשמה האלוקית
יכולה להימצא ,ולכן ,כאשר בחודש אלול
המלך יוצא אל אנשי ההמון ,הוא יוצא
דוקא לשדה ולא למדבר ,כי במדבר הוא
לא ימצא אף אחד...
רועה -רעווא
(ס"ד)
כנסת ישראל מכונה בשיר השירים
בשם רעייתו של הקדוש־ברוך־הוא.
בתורת החסידות מוסבר שישנן ב'
משמעויות בשם זה ,המשמעות הראשונה
היא מלשון רעות ואחוה היינו שבני
ישראל הם אהובים למקום ,והפירוש
השני הוא מלשון רועה ומפרנסת ,היינו
שכנסת ישראל מפרנסת את הקב"ה על
.indd 10א עובש
חסידות
ידי קיום התורה והמצוות.
בעומק יותר ,ב' הפירושים בכינוי
זה אינם ב' פירושים שונים ,אלא
הם מבטאים את אותו ענין ,שעל ידי
שבני ישראל מקיימים תורה ומצוות
ו'מפרנסים' את הקב"ה ,הם גורמים לו
להתעורר ברצון (רעייה מלשון רעווא
ורצון) להימשך כלפי מטה ,ולהחיות את
העולמות.
ובפרטיות יותר ,הרצון כפי שהוא
עדיין במוחו של האדם נקרא בשם 'רצון',
בלשון הקודש ,אך כשרוצים להגדיר את
כח הרצון כפי שהוא יורד למטה ומתגלה
בהרגש הלב ,נוקטים בלשון רעותא
דליבא ,שמורה על כך שהרצון נמשך
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
11
ומתגלה בפועל ,ופועל על גשמיות הלב.
והסיבה לכך שמשתמשים בלשון תרגום
דוקא ,כי רוצים להורות על כך שהרצון
יורד למטה מטה ,ומתבטא אפילו בלשון
נחותה יותר מלשון הקודש.
על יסוד זה ,מבאר במאמר את לשון
הפסוק "הרועה בשושנים" ,שבחודש
אלול מאירה הבחינה של רועה ,שהוא
אותיות רעוא (בחילופי אותיות) בלשון
תרגום דווקא ,ולא הבחינה של אהבה
שהוא אותיות אבה (רצון) שהוא בלשון
הקודש ,היות שבפסוק זה מדובר על
הביטול המוחלט של נשמות ישראל,
המתאים דווקא עם הדרגה של 'רעוא',
הרצון כפי שהוא נמשך ומתגלה בגשמיות
הלב בפועל ממש.
.indd 11א עובש
חסידות
12
בס"ד .יום ב' דראש השנה ה'תשל"ד
הנחה בלתי מוגה
אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ,1ומבאר ע"ז בלקו"ת בדרושים שנדפסו
בפרשת ראה ,2שאני לדודי ודודי לי ר"ת אלול ,3והס"ת שלהם הם הד' יודי"ן
דקאי על הארבעים יום האחרונים שעלה משה למרום ,4דע"ז נאמר 5כימים
הראשונים מה ימים הראשונים ברצון כו' .6דמזה מובן שזהו מעלה גדולה
ונפלאה ,וכיון שימים האחרונים היו בדוגמת ימים הראשונים ,הרי מובן שגם
ביום הראשון דהארבעים יום הוא כן ,כי כל הארבעים יום הם מציאות אחת שהיו
ברצון ,דמזה רואים גודל מעלת כל ימי חודש אלול ,וכן מובן מזה שאז מתגלים
י"ג מדות הרחמים .ולפי זה צריך להבין ,7דלמה ימי חודש אלול הם ימי החול
[ויש להוסיף ,שאפילו ימי השבת שבחודש זה ,אינם מצד העילוי דחודש אלול,
כ"א מכיון שבאים לאחר ששת ימי החול ,ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת.]8
ומבאר זה 9בהמשל דמלך ,שמקבלים פניו בשדה ,ואז רשאין [ויכולים ,10ומזה
מובן שהם עושים כן בפועל] כל מי שרוצה לצאת להקביל פניו ,והוא מקבל את
כולם בסבר פנים יפות ,ומראה פנים שוחקות לכולם ,ובלכתו העירה כו' ואח"כ
בבואו בהיכל מלכותו כו'.
והנה מאחר וזהו משל שבתורה ,הרי כל הפרטים שבמשל צריכים להיות
מדוייקים ,ולפי זה צריך להבין מה שאומר כאן המשל ממלך בשדה דוקא,
)1שיר השירים ו ,ג.
)2לב ,א ואילך.
)3אבודרהם סדר תפלת ר"ה ופירושה פ"א .ראשית חכמה שער התשובה פ"ד ד"ה עוד יש
(קטו ,ב) .פרי עץ חיים שער ר"ה פ"א .שער הפסוקים להאריז"ל שה"ש עה"פ .ב"ח לטור או"ח
סתקפ"א ד"ה והעבירו .ועוד.
)4ראשית חכמה וב"ח שבהערה הקודמת .ד"ה אני לדודי באוה"ת פרשתנו ע' תשפא; שה"ש
ח"ב ע' תקטו ואילך .ד"ה הנ"ל תרכ"ט (סה"מ תרכ"ט (קה"ת ,תשנ"ב) ע' שכה ואילך) .עת"ר
(סה"מ עת"ר ע' רלב ואילך).
)5עקב י ,י.
)6פרש"י תשא לג ,יא .עקב ט ,יח .שם י ,י.
)7לקו"ת שם.
)8ע"ז ג ,א.
)9לקו"ת שם ,ב.
)10הוספת (ביאור) כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ בסד"ה לך אמר לבי ה'ש"ת (סה"מ ה'ש"ת ע' .167
סה"מ ה'שי"ת ע' .)285
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
.indd 12א עובש
חסידות
13
ולכאורה כמו שבקצה הא' ה"ה אומר ובלכתו העירה כו' ואח"כ בבואו בהיכל
מלכותו כו' ,דהיינו שאינו מסתפק עם הפרט דעיר ,אלא מוסיף ענין נעלה יותר
דהיכל מלכותו ,כמו"כ בקצה הב' הול"ל המשל ממלך במדבר שהוא למטה יותר
מענין השדה ,שהרי המדבר הוא מקום שלא ישב אדם שם ,11שאין לו שום שייכות
להאדם ,משא"כ בשדה הרי בו צומח הלחם ,דלחם לבב אנוש יסעד .12ובפרט
שבמאמר זה גופא ה"ה מבאר 13את ענין המדבר .וגם שם נמצא המלך ,שהרי לפני
שבאו בנ"י אל ארץ נושבת ,14היו ארבעים שנה במדבר ,והמדבר הי' מדבר גדול
17
ונורא ,15ועכ"ז הרי ארון ברית ה' נוסע לפניהם .16ובפרט לפי ביאור הבעש"ט
שכל אחד מישראל עובר במשך ימי חייו את המ"ב מסעות שבמדבר ,עד שבאים
לירדן יריחו .18ובמדבר גופא ישנם שני ענינים ,דענין ויסעו 19הו"ע המדבר מצ"ע,
וענין ויחנו היינו שעושה מהמדבר גופא מקום מושב ,והי' בזה ענין הדגלים כו',
דמכ"ז מובן שגם בהמדבר נמצא המלך ,ומה טעם מדייק לומר המשל ממלך
בשדה דוקא .גם צריך להבין מ"ש לאח"ז הרועה בשושנים ,דענין הרועה היינו
שהוא רועה צאן ,ולכאורה כיון שאלול הו"ע נעלה ביותר ,שהרי ימים הראשונים
היו בדוגמת קודם חטא עה"ד ,דכשבא נחש על חוה הטיל בה זוהמא ,ובמ"ת
פסקה זוהמתן ,20הרי שבמ' ימים הראשונים היו בדוגמת קודם חטא עה"ד ,וכן היו
במ' ימים האחרונים עליהם נאמר כימים הראשונים גו' ,דמכ"ז מובן גודל מעלת
חודש אלול ,וא"כ הול"ל לשון של שייכות האב לבנו שהוא שייכות נעלה יותר
מאשר רועה לצאנו ,וכמבואר במדרש 21ומובא בהדרושים 22דישראל אומרים
להקב"ה הוא לי לאב ואני לו לבן ,שהוא ענין נעלה יותר ,ולאח"ז אומר הוא לי
לרועה ואני לו לצאן ,וכיון שישראל הם בנים למקום ,וכדכתיב בפרשתנו 23בנים
אתם לה' אלקיכם ,הול"ל גם כאן לשון אב ,ומדוע אומר לשון הרועה (בשושנים),
שהוא שייך על צאן דוקא.
)11ירמי' ב ,ו .לקו"ת שם (סעיף ב).
)12תהלים קד ,טו.
)13לקו"ת שם ,ג.
)14בשלח טז ,לה.
)15דברים א ,יט.
)16בהעלותך י ,לג.
)17הובא בדגל מחנה אפרים ר"פ מסעי (סה ,סע"ב ואילך).
)18מסעי לג ,מח .שם לו ,יג.
)19שם ,ג ואילך.
)20שבת קמו ,א.
)21שהש"ר פ"ב ,טז.
)22ד"ה אני לדודי באוה"ת פרשתנו ע' תשפד.
)23יד ,א.
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
.indd 13א עובש
חסידות
14
אך הענין הוא ,דהעבודה דחודש אלול הוא מלמטה למעלה ,שזהו"ע אני לדודי
ודודי לי ,ולא כמו חודש ניסן שאומרים דודי לי ואני לו ,24והעבודה היא
שצריך לתקן כל הענינים שבמשך השנה .וזהו ובקשתם משם ,25כי לשון זה הוא
שיכול ממש להראות עליו באצבעו אשר יאמר עליו כי הוא זה ,26אבל לשון שם
היינו שאין זה מקומו של האדם ,כי מציאותו של ישראל הוא זה שקשור עם
הקב"ה ,וכמבואר ברמב"ם 27שאפילו מי שיצרו הרע אנסו לעשות עבירה כו' הנה
גם הוא רוצה לעשות כל המצוות כו' ,וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו ,28הרי
שכל מציאותו של ישראל הוא להיות קשור עם הקב"ה ,ולכן אומר ובקשתם
משם ,שאין זה מקומו של האדם .אלא שישנם שם ענינים שאיבד שם ,או אפילו
אם פגם במחדו"מ ,שזהו מצד יצרו הרע שאנסו ,לכן ה"ה צריך לילך לשם לחפש
ענינים אלו ע"מ לתקנם ,וע"י שמתקנם נעשים הענינים שלו .וזהו ענין המדבר
שאין זה מקומו של האדם ,אשר לא ישב אדם שם ,ואפילו צרכי האדם גם אין
נמצאים שם ,דבשדה הרי ישנם עכ"פ צרכי האדם ,דאע"פ שמקומו של האדם הוא
בעיר דוקא ולא בשדה ,הרי בשדה צומח הלחם שעליו יחי' האדם ,ולא על הלחם
לבדו יחי' האדם אלא על כל מוצא פי הוי' יחי' האדם ,29דהיינו 30על הניצוצות
קדושה שמלובש בהלחם ,וזהו מלך לשדה נעבד ,31שגם המלך צריך להשדה,
משא"כ המדבר אין זה מקומו של האדם ,ואפילו לא מקום צרכי האדם .ולכן
עבודתם של ישראל הוא דוקא בעיר (ולא בהמדבר) .ואדרבה עיקר העבודה הוא
בשדה דוקא ,כדי לעשות לו ית' דירה בתחתונים ,32דהיינו אפילו בעניני רשות
שזהו"ע השדה [דלולי חטא עה"ד לא הי' כל ענין המדבר ,ואעפ"כ הי' גם אז ענין
הקליפה ששומר לפרי ,33והי' הדבר מאכל לפני שאכל ולאחר שאכל] ,הרי דזהו
עבודתו של האדם בשדה דוקא .וזהו העבודה דחודש אלול ,שאין זה בהמדבר,
אדרבה הוא מוציא כל הדברים שהיו בהמדבר ,ומקבל פני המלך בהשדה.
)24שיר השירים ב ,טז – .ראה אוה"ת פרשתנו שם ע' תשצא.
)25ואתחנן ד ,כט.
)26משפטים כח ,ח.
)27הל' גירושין ספ"ב.
)28ראה תניא ספכ"ד.
)29עקב ח ,ג.
)30ראה לקוטי תורה להאריז"ל עקב עה"פ .לקו"ת לאדה"ז צו יג ,סע"ב ואילך .וראה גם
מאמר שלפנ"ז (דש"פ עקב שנה זו – סה"מ תשל"ג ע' 460ואילך).
)31קהלת ה ,ח.
)32תנחומא נשא טז .תניא רפל"ו .ובכ"מ.
)33ראה תו"א בשלח סא ,א .לקו"ת שה"ש ט ,ד .ספר הליקוטים דא"ח צ"צ ערך קליפות ס"א.
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
.indd 14א עובש
חסידות
15
וזהו הרועה בשושנים ,שהו"ע רועה צאן שלמעלה יותר מהשייכות דאב לבנו.
דהנה השייכות דאב לבנו הוא ע"י ענין האהבה ,וזהו גם מה שהאותיות
אב נמצאים גם בתיבת אהבה ,ואף שאהבה הוא אותיות אבה שהו"ע הרצון ,הרי
זהו רצון איך שעומד בציור של מדת האהבה ,וכן רואים גם בפועל שהשייכות
מהאב לבנו הוא ע"י האהבה ,אלא שזהו אהבה עצמית .משא"כ רועה הוא אותיות
רעוה ,שהו"ע הרצון ,אלא שזהו איך שענין הרצון הוא בלשון תרגום ,34והטעם
דדוקא מצד זה שהוא באופן של תרגום ,דאת דכא ושפל רוח ,35הנה דוקא מצד זה
יאמר קדוש ,שעי"ז מגיע לעצמות ומהות ,דלגבי ביטול הבן להאב הרי רואים
שאפשר להיות כמה אופנים ,משא"כ מצד ביטול הפשוט דצאן ה"ה מגיע למעלה
יותר .וזהו הסדר שבמדרש ,דבתחילה אומר הוא לי לאב כו' ,ולאח"ז ה"ה מוסיף
ענין נעלה יותר ,דהיינו איך שעצמות הוא לעצמו למעלה מלהיות לו שייכות
באופן של אב ,הנה מגיעים אליו ע"י הרועה בשושנים .והנה בשדה יש גם ענין
של עשב ,אמנם כאן אומר הרועה בשושנים ,דשושנה יש בה י"ג עלין ,שזהו כנגד
י"ג מכילין דרחמי ,דישנם בזה ג' אופנים ,שהרי גם במשך כל השנה אומרים
ויעבור ה' על פניו 36גו' שהו"ע הי"ג מדות הרחמים ,אבל זהו איך שהם בבחי'
חיצוניות המלכות ,אבל י"ג מדות המאירים בחודש אלול היינו י"ג מדות
שבפנימיות המלכות דאצילות .אמנם כ"ז הוא עדיין בחי' המלכות שנק' שדה,37
משא"כ י"ג מדות הנמשכים ומתגלים ביוהכ"פ ,היינו שהמלכות עולה עד הכתר.38
וזהו שמבואר 37דבכל השנה המשכת י"ג מדות הם הרחמים על חיי הגוף ,אבל י"ג
מדות המאירים באלול הם הרחמים על חיי הנשמה ,כי התגלות י"ג מדה"ר שבכל
השנה הוא מבחי' חיצוניות המלכות שנק' גופא ,אבל באלול שאז התגלות י"ג
מדות לחיי הנשמה ,היינו מבחי' י"ג מדות שבפנימיות המלכות דאצילות .וזהו"ע
הרועה בשושנים ,דשושנה אין זה ענין האכילה ,דעיקר ענין האכילה הוא בשביל
הגוף ,משא"כ השושנה הו"ע הרפואה ,שהוא נעלה יותר מענין האכילה ,39דהיינו
שפועל על הנשמה ,אלא שעי"ז ה"ה פועל גם על הגוף .וזהו השייכות דהרועה
בשושנים לחודש אלול ,כי בחודש אלול צריך להיות עבודת התשובה 40שהו"ע
)34ראה לקו"ת שה"ש יג ,ד .סה"מ תקס"ד ע קלה .סה"מ תקס"ה ח"א ע' יג .אוה"ת נ"ך (כרך
ב) ע' תתקד .ובכ"מ.
)35ישעי' נז ,טו.
)36תשא לד ,ו.
)37ראה אוה"ת פ' ראה ע' תתז.
)38חסר קצת.
)39אוה"ת פרשתנו ע' תתי( .כרך ו) ע' ב'שנא .ד"ה אני לדודי (הא') דש"פ ראה תשל"ה
(סה"מ תשל"ה ע' 235ואילך).
)40לקו"ת פרשתנו לג ,ג .אוה"ת שבהערה הקודמת.
13:53:15ה"עשת לולא ג"י
.indd 15א עובש
חסידות
16
הרפואה ,41וכמאמר 42גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם ,וכנ"ל שזה פועל על
הנשמה ,אבל כיון שבישראל הגוף קשור עם הנשמה ,וגם הגוף הוא גוף קדוש,43
ולכן הרי זה פועל רפואה גם בהגוף.
וזהו אני לדודי ודודי לי הרועה בשושנים ,דהיינו שהעבודה דחודש אלול הוא
דוקא בשדה שהו"ע רועה צאן ולא בעיר ,אבל עכ"ז אין זה בחי' מדבר,
כי אף שהמלך בא גם להמדבר למלחמה ,הרי שם אינו בא (אצל אלו שלוחמים
אתו) בתור מלך ,משא"כ כשהמלך בא להשדה שבמדינה שלו ,הרי שם הוא בא
בתור מלך .ולאח"ז ה"ה מוסיף בשושנים ,דיש בזה ב' ענינים ,י"ג מדות שהתורה
נדרשת בהם שהו"ע התורה ,44וי"ג מדות הרחמים שהו"ע התפילה .שכ"ז הוא
בחודש אלול ,ומזה באים לתפלת נעילה שאז הוא ומלכא בלחודוהי ,45ומזה
נמשך בשמחה בשמע"צ ושמח"ת ,ומזה נמשך על כל השנה.46
)41אוה"ת שם.
)42יומא פו ,א.
)43זח"ג ע ,ריש ע"ב.
)44ראה לקו"ת שם ,ד.
)45ע"פ לשון הזהר ח"א רח ,א .ועוד (בנוגע לשמע"צ).
)46חסר הסיום.
13:53:17ה"עשת לולא ג"י
.indd 16א עובש
חסידות
17
–ב–
לקוטי תורה דרושי ר"ה
ד"ה "שיר המעלות"
13:53:18ה"עשת לולא ג"י
.indd 17א עובש
18
13:53:19ה"עשת לולא ג"י
חסידות
.indd 18א עובש
חסידות
19
–ג–
מאמר ד"ה "שיר המעלות" תשמ"ח
בס"ד .ש"פ האזינו ,שבת שובה ה'תשמ"ח
– התוועדות ב' – המשך להתוועדות יום ב' דראש השנה –
שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי' ,1הנה מזמור זה נתקן לאומרו בכל יום
מעשרת ימי תשובה ,מתחיל מראש השנה( 2שהוא היום הראשון דעשי"ת),
וכמה דרושי ראש השנה מתחילים בפסוק זה .ומובא ע"ז בהדרושים ,3דבפירוש
ממעמקים יש שתי דיעות בזהר 4ר' יצחק ור' אבא ,דר"י מפרש ממעמקים של
האדם ,שהתפלה הנ"ל היא ממעמקי נפשו של האדם ,5ממעמקי הנפש של דוד
המלך 5וכן של כאו"א מישראל האומר מזמור זה ,ור"א מפרש ממעמקים של
למעלה אתר גנוז הוא לעילא כו' .וממשיך בהמאמרים ,6והנה פירוש ממעמקים
הוא ב' עומקים ,דזהו לפי שתי הדיעות הנ"ל ,וע"פ זה מבאר דלדעת ר"י הנה
העומק לפנים מעומק הוא עומקא דליבא 5ולדעת ר"א הרי זה עמיקא דעמיקתא
בהמדריגות שלמעלה .וממשיך דעיקר הפירוש הוא דקאי על המדריגות שלמעלה,
דהיינו שע"י קראתיך מגיעים בבחי' עומק לפנים מעומק ,עד שעולים לבחי' עומק
כזה שהוא למעלה מהתחלקות של דרגות ,ומשם קראתיך – נמשך – הוי' .והקשר
דב' הפירושים (דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי) הוא ,כי היכולת להמשיך
מבחי' עומק זה שהוא למעלה מכל גדר התחלקות הוא ע"י בחי' עומקא דליבא,
שבא ע"י עבודת התשובה ,כמבואר בהמאמרים ,וכמובן בפשטות שזהו תוכן
מזמור זה (שיר המעלות ממעמקים) ,תפלת התשובה.
ולהבין זה ,איך על ידי עבודת התשובה ממשיכים מבחינת העומק לפנים מעומק
7
שלמעלה ,יש להקדים תחילה מה שמבואר בהמשך ראש השנה תרח"ץ
(לפני חמישים שנה) ,שיש שתי מדריגות בתשובה ,ענין התשובה ומהות התשובה.
)1תהלים קל ,א.
)2שער הכוונות דרושי ראש השנה (לפני דרוש א') קרוב לתחלתו .פע"ח שער תפלות ר"ה
פ"ז .סידור אריז"ל במקומו .מג"א או"ח סנ"ד סק"ב בשם כתבים .עט"ז או"ח ר"ס תקפב .סידור
אדמו"ר הזקן במקומו .וראה גם לקו"ת דרושים לר"ה רד"ה שיר המעלות ממעמקים (סב ,ב).
)3ד"ה שיר המעלות תש"ג (סה"מ תש"ג ע' 18ואילך) .וראה גם ד"ה הנ"ל תשל"ט.
)4ח"ג סט ,סע"ב ואילך.
)5ראה זח"ב סג ,ריש ע"ב .ריש וסוף ד"ה שיר המעלות ממעמקים תרס"ח.
)6סה"מ תש"ג שם ע' .19
)7ד"ה :תקעו פ"ב .שובה פ"א .פ"ו .בורא ניב שפתים דש"פ האזינו פ"א .וראה גם ד"ה תקעו
דש"פ נצבים תרצ"ז פ"ד.
)8ראה הנסמן בהערה הבאה .ד"ה כבוד מלכותך תרח"ץ פ"ב .וראה גם ד"ה שובה שנאמר
13:53:19ה"עשת לולא ג"י
.indd 19א עובש
חסידות
20
דענין התשובה היא התשובה על ענינים פרטיים או אפילו על ענינים כלליים ,אבל
אף שהתשובה אינה על חטא ועון 8ופשע מ"מ ענינה הוא שעולה בעבודתו בטוב
עצמו ,9שהולך ומוסיף בשלימות עבודתו עד שעבודה פרטית זו היא כדבעי
וכדרוש ,ועד שע"י שמשלים כל הענינים הפרטיים הרי כללות עבודתו היא
כדרוש .אמנם מהות התשובה הוא שממקום שהוא עומד בו במעמדו ומצבו
הרוחני הוא עולה (ער שטעלט זיך איבער) למקום נעלה יותר ,שהוא מעמד ומצב
חדש ועד שאינו בערך כלל למצבו לפנ"ז .והיינו שעולה למצב עליון שלא בערך
כלל עד שאין לומר עליו לשון וגדר עליון ותחתון ,דלשון עליון מורה שישנו
תחתון והוא העליון בערכו ,משא"כ מהות התשובה היא בדרגא כזו שאינה בגדר
וערך דעליון ותחתון ,שאינו שייך כלל להמצב שלפנ"ז (למעליותא) ,10עד שנעשה
מציאות חדשה שנעשית מאין ואפס ממש .וע"י שעומד במעמד ומצב שאינו
בערך כלל ,ה"ז פועל על כל פרטי העבודות וכל הפרטי פרטים ,שהכל יהי' נתקן
כדבעי .היינו שמכיון שהוא במעמד ומצב חדש באופן שכל המעשים שעושה הם
טובים ,וכלשון רז"ל 11ודיוק הסדר בזה :תשובה ומעשים טובים ,שע"י התשובה
תהי' תכלית השלימות בהמעשים 12ותכלית השלימות בהטוב ותכלית השלימות
בישראל עושי המעשים טובים.
וזהו 13שיר המעלות ממעמקים קראתיך הוי' ,דע"י תשובה מעומקא דליבא ,עומק
לפנים מעומק ,שהיא מהות התשובה ,עי"ז קוראים וממשיכים מלמעלה
מבחי' עמיקא דעמיקתא ,ועד לעומק כזה שאינו בגדר דרגות כלל .ועי"ז מתקיימים
בפשטות כל התפלות שבמזמור זה ,שנמשך בחי' העומק העליון שלמעלה ,בחי'
העומק שלמעלה ממעמקים לשון רבים ,עד שהוא למעלה מכל גדר עומק ,ויורד
עד למטה מטה ובגלוי ממש ,ממש גם בזמן ,תיכף ומיד ,ויהי' ביטול כל ההגבלות
וגילוי א"ס האמיתי למטה ,ויתירה מזו ,שהרי לא שייך בו ית' גדר מעלה ומטה
אלא הכל אחד ,וזה מיוסד ונעשה ע"י שהעומק דישראל והעומק שלמעלה נעשים
דבר אחד ,ממעמקים קראתיך 14שיהי' ישראל וקוב"ה כולא חד.15
בהתוועדות א.
)9ראה לקו"ת בלק עד ,א .דרושים לר"ה ס ,ד .ר"פ האזינו.
)10כידוע בענין "כל ימיו בתשובה" (שבת קנג ,א) שהוא אפילו אם "כבר עשה תשובה
נכונה" (תניא פכ"ט) – ראה לקו"ש חכ"ה ע' 15ואילך .וש"נ.
)11אבות פ"ד מי"ז.
)12ראה לקו"ת (מטות פב ,א .שמע"צ פה ,א .שה"ש יז ,ג) דע"י קדימת התשובה המעשים
נעשים טובים ומאירים.
)13ראה ד"ה תקעו תרח"ץ (הנ"ל) פ"ב-ג.
)14ראה לקו"ת דרושים לר"ה סד"ה שיר המעלות ממעמקים (סג ,ב) :וזהו קראתיך ה' כאדם
הקורא לחבירו שיבוא אצלו כך הוא קורא להשי"ת שיתגלה אלקותו בעולם התחתון שיהי' נגלה
כבוד ה' וראו כל בשר יחדו.
)15ראה זח"ג עג ,א .להעיר מתניא בהקדמת המלקט (ג ,ב).
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 20א עובש
חסידות
21
–ד–
מאמר "זה היום תחילת מעשיך"
ליל ערב ראש-השנה ה'תשמ"ב ,כ"ט אלול ה'תשמ"א
– קונטרס ערב ראש-השנה ה'תשמ"ט,
שנת המאתיים להולדת כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק' –
תוכן המאמר
מאמר זה נאמר בשלהי שנת
תשמ"א ,בהתוועדות שהתקיימה בכ"ט
אלול ,לרגל יום הולדתו של כ"ק אדמו"ר
ה'צמח־צדק'.
בשונה מהסדר הנהוג בהתוועדויות,
בכניסתו להתוועדות זו הורה הרבי
שליט"א לנגן ניגון הכנה ,ומיד פתח הרבי
באמירת מאמר חסידות מבלי הקדמת
שיחה .הדבר היה לפלא בעיני החסידים,
אך לא לזמן רב .לאחר אמירת המאמר,
הסביר הרבי את הסיבה לכך ששינה
מהסדר הנהוג ,תוך שהוא מתבטא
בביטויים נדירים ומופלאים שהותירו את
החסידים פעורי פה:
"לכאורה היו צריכים לפתוח
התוועדות זו בדברי ברכה עבור האורחים
– אמירת "ברוכים הבאים" וכיו"ב . .הרי
ידוע מאמר חז"ל "גדולה הכנסת אורחים
יותר מהקבלת פני שכינה" . .ועם כל
זה ,היתה פתיחת ההתוועדות באמירת
מאמר חסידות?."...
"והביאור בזה :שנה זו היתה שנת
"הקהל" ,וענינה – שמתאספים אורחים
מכל הארץ כולה ,אנשים נשים וטף . .
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
והכיבוד שהיו מגישים בפני האורחים
הוא – שמיעת קריאת התורה מפי
המלך!".
" . .קיום מצוות "הקהל" היתה
בעזרה ,ולכן לא מסתבר כלל שכל בני־
ישראל ,אנשים נשים וטף ,כולל קטני
קטנים היו מתיישבים לאכול ולשתות
בעזרה בפני המלך ( . .וממילא) קיום
מצוות "הקהל" התבטא רק בשמיעת
קריאת פרשיות התורה מפי המלך,
ובאופן ד"מפי הגבורה שומעה"" ,כיום
שניתנה בו בסיני"!"...
אם לא היה די בכך ,הרי ששיחה
זו הסתיימה במילים מופלאות אלו:
"וצריכים להזדרז ולהשלים ענינים אלו
ביום האחרון ד"שנת הקהל" . .ועל־ידי
הפעולות בכל הענינים האמורים לעיל,
ממהרים ומזרזים ביאת משיח צדקנו,
"מנחם שמו" ,במהרה בימינו ממש".
לקראת ערב ראש־השנה תשמ"ט,
תחילת שנת המאתיים להולדת כ"ק
אדמו"ר ה'צמח צדק' ,הכניסו חברי
מערכת 'אוצר החסידים' את ההנחה
מהמאמר להגהה אל הקודש פנימה .ואכן
.indd 21א עובש
חסידות
22
הקונטרס יצא לאור ביום ג' דסליחות של
שנת תשמ"ח ,ונדפס בספר המאמרים
מלוקט ח"ג בתחילתו.
תוכן מקוצר
במאמר זה מבאר כ"ק אד"ש קטע
מתוך פסוקי הזיכרונות הנאמרים
בתפילת מוסף של ראש־השנה" :זה היום
תחילת מעשיך ,זכרון ליום ראשון" (ר"ה
כז ,א).
לאורך המאמר מבאר לשון זו
שתיקנו חז"ל על־פי דיוקי הלשונות
וסדר הדברים ,ומתוכן הדברים עולה
שחז"ל רומזים כאן לג' דרגות שונות
בפעולתם של בני־ישראל בהמשכת
אלוקות בעולם :א) המשכת אלוקות
בעולם על־ידי עבודת האדם .ב) המשכת
אלוקות בעולם באופן של 'אתערותא
דלעילא' .ג) שלימות גילוי האלוקות
בעולם ,המשכת פנימיותו של הקב"ה –
עצמותו ומהותו ית' – כאן בעולם הזה
התחתון.
ולאחר שמבאר תוכן מאמר חז"ל,
מקביל בין ג' דרגות אלו דהמשכת
אלוקות בעולם ,ובין פסוקי 'מלכויות'
'זכרונות' ו'שופרות' הנאמרים בשעת
תפילת מוסף.
ומוסיף ,שענינים אלו ישנם אף
בעבודת האדם ,שכאשר האדם עובד את
הקב"ה עם כוחותיו החיצוניים – ממשיך
את הגילויים המקיפים והחיצוניים של
הקב"ה ,אך כדי להמשיך את פנימיותו
של הקב"ה – צריך האדם לעבוד עם
עצם פנימיות נפשו ,הצעקה של פנימיות
הלב ,שזהו תוכן הענין של תקיעת שופר:
"אבא אבא הצילני!".
ואף־על־פי־כן ,על מנת להמשיך את
עצמותו ית' בעולם הזה הגשמי ,לא די
בעבודה המגיעה מצד פנימיות הנפש,
אלא הדבר צריך להגיע ולהשפיע גם
בכוחות החיצוניים ,ולהתבטא במעשה
הגשמי של תקיעת שופר (ועד"ז בכל
עניני תורה ומצוות ,שהרצון האלוקי
הוא שיתבטאו במעשה בפועל דווקא).
וכאשר עושה האדם את רצונו של הקב"ה,
הרי נגרם מזה התענוג העצמי דלמעלה,
"נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני",
וממילא זוכים בני־ישראל ב'דין ומשפט'
בראש־השנה ,ונמשכת להם שנה טובה
בגשמיות וברוחניות ,שנת גאולה.
מהלך המאמר
בירור מהותו של ראש-השנה
(ס"א)
בפסוקי הזכרונות הנאמרים בתפילת
מוסף של ראש־השנה קבעו חז"ל לומר
בנוסח התפילה" :זה היום תחילת מעשיך
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
– זכרון ליום ראשון".
ומביא את דיוקו של בעל יום
ההולדת ,כ"ק אדמו"ר ה'צמח צדק',
דלכאורה באם היום דראש־השנה הינו
"תחילת מעשיך" כלומר שבאותו יום
.indd 22א עובש
חסידות
התחיל הקב"ה לברוא את העולמות,
כיצד שייך לומר שראש־השנה אינו יום
תחילת הבריאה ,והוא רק "זכרון ליום
ראשון"?
אלקות ,ולכן אנו אומרים בתפילת מוסף
"זה היום תחילת מעשיך" ,הואיל וביום
זה התחילה האפשרות של עשיית דירה
לקב"ה בתחתונים.
ומכוח שאלה זו מסיק ,שבראש־
השנה ישנם שני ענינים שונים הנפעלים
על־ידי עבודתם של בני־ישראל
(וכדלקמן).
והטעם לכך שאומרים "זה היום"
הוא ,מכיוון שב' לשונות אלו הינם
לשונות של גילוי ,והם רומזים לאור
האלוקי שנמשך לעולם על־ידי עבודתו
של האדם( .ס"ב).
"תחילת מעשיך" -בירור וזיכוך
העולם (ס"ב-ס"ג)
על מנת לבאר תוכן ענינים אלו,
מקדים לבאר השאלה הידועה ,כיצד ניתן
לומר שראש־השנה הינו "יום תחילת
מעשיך" ,והרי העולם נברא בכ"ה באלול,
ואם־כן ,ראש־השנה שחל בא' בתשרי
הינו היום הששי למעשה בראשית ,ואינו
יום תחילת הבריאה?
וההסבר לכך הוא ,שהטעם והתכלית
לבריאת העולם הוא כדי שהאדם ימשיך
בו גילוי אלוקות על־ידי עבודתו ,וכמאמר
חז"ל על סיום סדר מעשה בראשית:
"אשר ברא אלוקים לעשות – לתקן",
היינו שאף ש"עולם על מילואו נברא"
ולא היה חסר בו כלום ,ברא אותו הקב"ה
באופן כזה שהאדם על־ידי קיום תורה
ומצוות יוכל להוסיף ולחדש בעולם,
ולהמשיך בו גילוי אלוקות.
וזהו הרמז בלשון חז"ל "זה היום
תחילת מעשיך" ,שאף שכבר נבראו
קודם לכן רוב הברואים ,הרי רק בשעה
שנברא האדם ,ביום השישי למעשה
בראשית ,נוצרה האפשרות של "לעשות
– לתקן" בעולם ,ולהמשיך בו גילוי
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
23
ואף שהיו כמה וכמה ברואים שנבראו
קודם לכן ,הרי עד שנברא האדם הם לא
הגיעו לתכליתם ,וממילא לא התחילה
להיפעל בהם מטרת בריאתם ,ורק כאשר
נברא האדם ,החלו אף הם לשמש את
תכלית ומטרת בריאתם.
וזהו הפירוש הפשוט בתיבות "זה
היום תחילת מעשיך" לשון רבים ,שביום
זה החלו כל הברואים (כולל אלו שנבראו
בחמשת הימים הראשונים) לממש את
התכלית שבשבילה הם נבראו – וזה
נפעל על־ידי עבודתו של האדם( .ס"ג).
"זכרון ליום ראשון" -המשכת
אלוקות שלמעלה מהעולם (ס"ד-ס"ז)
וממשיך לבאר ,שלמרות המעלה
שישנה בזיכוך העולם על־ידי עבודת
האדם ,הרי זו עבודה מוגבלת ,מכיוון
שעבודה זו יכולה להגיע רק עד היכן
שביכולתם של הנבראים להגיע,
והנבראים הרי הם יצורים מוגבלים.
וזהו הטעם שממשיך ואומר "זכרון
ליום ראשון" ,שזה רומז על המשכת
האלוקות שהיתה ביום הראשון למעשה
.indd 23א עובש
חסידות
24
בראשית ,שלא היתה מצד עבודת
הנבראים (שהרי הם לא היו קיימים קודם
לכן) ,אלא הייתה ברצונו הבלתי־מוגבל
של הקב"ה ,שהתעורר מצד עצמו לברוא
את העולם.
ועל־ידי שהאדם אומר את פסוקי
הזכרונות בתפילת מוסף דראש־השנה,
ומזכיר המשכה זו באמירת "זכרון ליום
ראשון" ,פועל הוא שהמשכה אלוקית זו
תומשך לעולם מחדש( .ס"ד).
אלא שבזה גופא ישנם ב' דרגות:
ישנה ההמשכה האלוקית שהיתה
ביום הראשון של מעשה בראשית כפי
שהיא מצד עצמה ,וישנה ההמשכה
האלוקית של "יום ראשון" כפי שהיא
מגיעה לאחרי הקדמת העבודה של "זה
היום תחילת מעשיך";
היינו שעל־ידי שהאדם עובד עבודתו
כדבעי בקיום התורה והמצוות ובירור
חלקו בעולם ("תחילת מעשיך") ,נפעל
נחת רוח למעלה מכך שהבריאה הגיעה
לתכלית שלשמה היא נבראה ,ואזי נמשך
מלמעלה גילוי אלוקות נעלה שלא בערך
מהגילוי אלוקות שהיה ביום הראשון
למעשה בראשית.
(והנקודה המשותפת בין ב' דרגות
אלו היא ,שהם המשכה אלוקית שלמעלה
מהעולם).
וזהו הטעם לכך שמקדימים אמירת
"זה היום תחילת מעשיך" ל"זכרון ליום
ראשון" ,כי מלבד זאת שהגילוי ד"זכרון
ליום ראשון" הוא גילוי נעלה יותר,
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
הרי הוא יכול לבוא רק לאחרי הקדמת
העבודה ד"זה היום תחילת מעשיך" –
בירור וזיכוך העולם על־ידי קיום תורה
ומצוות( .ס"ה).
[ומבאר ,שאף ששורש המשכתם
של ב' דרגות אלו הינם מאותו מקום –
התענוג העצמי בעבודתם של ישראל,
הרי ישנו חילוק מהותי ביניהם :שורש
ההמשכה של הגילוי בדרגה הא' נובע
"ש ֵיער בעצמו" קודם
רק ממה שהקב"ה ׁ ִ
הבריאה את התענוג שיהיה לו בעבודתם
של ישראל ,אך עדיין לא היה תענוג זה
בפועל ,ותענוג זה נמשך בשלימותו
רק בדרגה השניה – כאשר בני־ישראל
מקיימים בפועל תורה ומצוות ,וגורמים
אצל הקב"ה בפועל את התענוג העצמי
(והסיבה לעילוי שעל־ידי קיום תורה
ומצוות בפועל ,הוא מכיוון שתכלית
בריאת העולמות היא "לעשות לו ית'
דירה בתחתונים" ,ותכלית זו נפעלת
דווקא על־ידי העבודה בפועל של בירור
וזיכוך העולם)]( .ס"ו).
ושלימות גילוי זה – המשכת התענוג
העצמי של הקב"ה מעבודתם של בני־
ישראל בקיום התורה ומצוות – תהיה
בגאולה האמיתית והשלימה ,שאז יימשך
לא רק גילוי אלוקות שבערך הבריאה
(כפי שהיה הגילוי ביום הראשון למעשה
בראשית) ,אלא יתירה מזו ,גילוי שיפרוץ
את כל המדידות וההגבלות דהעולם –
גילוי עצמותו ומהותו ית'( .ס"ז).
מלכויות ,זכרונות ושופרות
(ס"ח)
ומוסיף ,שג' המשכות אלוקיות אלו
.indd 24א עובש
חסידות
הנרמזות ב"זה היום תחילת מעשיך זכרון
ליום ראשון" ,מקבילות לג' הענינים
ד'מלכויות' 'זכרונות' ו'שופרות' (שזהו
תוכן העבודה הכללי של ראש־השנה,
להמשיך מחדש את מלכותו של הקב"ה
בעולם ,על־ידי ג' ענינים אלו).
לבני־ישראל
שישנו
דהכח
לעורר אצל הקב"ה את ענין המלכות
('מלכויות') ,הוא רק מצד הדרגא ששם
'נוגע' עבודת התחתונים ,וזהו על־
דרך המשכה האלוקית שנעשית בכוחו
ובפעולתו של האדם ("תחילת מעשיך"),
היינו שעוסקים בדרגא בה יכולים בני־
ישראל לפעול אצל הקב"ה.
והכח שיש לבני־ישראל להזכיר את
עצמם לטובה לפני הקב"ה ('זכרונות'),
מורה על ריחוק הערך בינם לבין הקב"ה,
מכיוון שענין הזכרון נצרך רק כאשר
ישנו ריחוק (או ריחוק במקום וזמן ,או
ריחוק ְּב ַמ ֲע ַ ּלה) – וזהו על־דרך ההמשכה
האלוקית שנמשכת לעולם בלא עבודת
התחתונים ,מכיוון שעבודת התחתונים
אינה נוגעת שם ,וכפי שהיה ביום הראשון
למעשה בראשית ("זכרון ליום ראשון").
והכח שיש לבני־ישראל לעורר את
פנימיות עצמות התענוג של הקב"ה,
הוא על־ידי התקיעה בשופר ('שופרות'),
שמורה על הצעקה שבפנימיות הלב,
שמעוררת את פנימיותו של הקב"ה –
עצמותו ומהותו ית'( .ס"ח).
קיום המצוות בגשמיות דווקא
(ס"ט-ס"י)
ועל־דרך ג' אופנים אלו בהמשכת
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
25
אלוקות לעולם ,ישנם ג' אופנים אלו
גם בכוחות האדם ,שישנם הכוחות
הפנימיים כגון שכל ומידות ,שהם
בדוגמת ההמשכה האלוקית של אור
הממלא (שמגיע על־ידי עבודת התחתון,
"תחילת מעשיך") ,היות שישנו קשר
ושייכות גלויה בין הכוחות לבין האברים
שבהם הם מתגלים.
וישנם הכוחות החיצוניים והמקיפים
שבאדם (כגון כח הרצון) ,שאינם מתגלים
באברים פרטיים דווקא שבהם הם
פועלים ,אלא הם נמצאים בכל הגוף
בשוה ,והם בדוגמת ההמשכה האלוקית
של אור הסובב (שאינו מגיע על־ידי
עבודת התחתון ,בחינת "יום ראשון").
וישנו את עצם הנפש ,שאינו קשור
כלל לשום כח או לבוש ,והוא בדוגמת
עצמותו ומהותו ית' .היינו שכאשר
האדם עובד את הקב"ה עם עצם נפשו,
פועל הוא את המשכת עצמותו ומהותו
של הקב"ה כאן בעולם הזה.
ומבאר ,שענין זה עולה בקנה אחד
עם המבואר בכמה מקומות שקול
השופר הינו קול שמבטא את פנימיות
הלב – התגלות הקשר העצמי והפנימי
בין הקב"ה ובני־ישראל.
אך למרות זאת ,לא די בהתגלות
הקשר העצמי של פנימיות הלב ,אלא
דרושה התקיעה בשופר גשמי דוקא.
והביאור בזה :היות והמטרה היא "לעשות
לו ית' דירה בתחתונים" ,מוכרח שכל
הענינים יתבטאו דווקא במעשה גשמי,
ודווקא בשופר גשמי (דומם) העשוי
.indd 25א עובש
חסידות
26
מקרן של פרה ,ודווקא על־ידי זה נשלמת
כוונת הבריאה ,ונגרם התענוג והנחת רוח
אצל הקב"ה( .ס"ט).
ואף שהענינים המדוברים לעיל
שייכים במשך כל השנה ,הרי כשמגיע
ראש־השנה ,נצבים בני־ישראל בדין לפני
הקב"ה ,וזוכים בדין ,וממילא נמשכת לכל
בני־ישראל שנה טובה ושמחה ,הפורצת
את כל גדרי הגלות ,בביאת משיח צדקנו
תיכף ומיד ממש( .ס"י).
מושגים
ֶליֹון"
ַּמה ְלע ְ
"אּד ֶ
אדם – ֶ
(ס"ב)
על־פי המבואר בשער היחוד
והאמונה ,שמו של כל דבר בלשון הקודש
מורה על החיות האלוקית שמקיימת את
הדבר ,ומהווה אותו מאין ליש .לכן ,שמו
של כל דבר מורה גם על התוכן הפנימי
שלו.
השם 'אדם' ,הינו שורש גם של תיבת
ֲ'א ָד ָמה' – שהרי האדם נברא עפר מן
האדמה ,וגם של תיבת ֶ'אדַּ ֶּמה לְ ֶעלְ יוֹ ן'
(ישעיה ,יד ,יד) – מכיוון ששורשו של האדם
הוא "בצלמנו כדמותנו" ,פני אדם העליון
שבמרכבה העליונה.
הר"ר מנחם עזריה (הרמ"ע) מפאנו
מסביר ,כי הסיבה לכך שהשם 'אדם'
כולל בתוכו שתי משמעויות הפוכות
לחלוטין ("אדמה לעליון" – המעלה
הגבוהה ביותר ,ומנגד – אדמה ,הדומם
הנחות ביותר) ,היא מכיוון שהאדם
הינו היחיד מכל הנבראים שניתנת בידו
אפשרות הבחירה ,וממילא ,כאשר האדם
נוהג כפי שנדרש ממנו ומקיים תורה
ומצוות ,מתגלה בו שורשו – פני אדם
העליון שבמרכבה העליונה ,ואילו כאשר
הוא נוהג בצורה הפכית ח"ו – מתגלה
בחינת ה'אדמה' שבו ,הנחותה ביותר
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
מכל הנבראים.
'זה' מורה על גילוי
(ס"ב)
חז"ל אמרו כי "ראתה שפחה על
הים (= ים סוף) מה שלא ראו הנביאים",
היינו שדרגת הנבואה וגילוי האלוקות
לה זכו בני־ישראל בשעת קריעת־ים־
סוף ,היתה נעלית לאין ערוך ממה שראו
גדולי הנביאים שקמו לעם ישראל לאורך
הדורות.
הדבר נלמד מחילוקי הלשונות בין
השירה של בני־ישראל לאחר קריעת ים
סוף ,לבין לשונות הנבואה שנאמרו על־
ידי הנביאים.
הנביאים נתנבאו ב"כה אמר ה'",
ומשמעות הדברים היא שאין זה דברי ה'
בדיוק ,אלא זה מה שהם הבינו והסיקו
ממראה הנבואה (כגון ירמיה שראה סיר
נפוח ,וכוונת הדברים היתה על גלות
יהודה וירושלים ,וכהנה רבות) ,ואילו
בני־ישראל על הים ראו אלוקות בדרגת
"זה א־לי ואנווהו" – היינו שהראיה
שלהם באלוקות באותה שעה היתה
כל כך מוחשית ,עד שהם יכלו להצביע
ולומר "זה".
ומדברים אלו מוכח ,שבכל מקום
.indd 26א עובש
חסידות
בו מופיעה תיבת "זה" ,מורה הדבר על
גילוי.
אלה תולדות פרץ
(ס"ז)
27
מכונה בפסוק בתואר "יעלה הפורץ
לפנינו" ,מכיוון שגילוי אלוקי זה שיפרוץ
את המדידות וההגבלות של העולם,
יתגלה רק לכשיבוא המלך המשיח,
מהרה יגלה אכי"ר.
בסיום פרשת בריאת העולם ,מופיע
הפסוק" :אלה תולדות השמים והארץ
בהבראם".
שופר – קלא פנימאה
בפסוק זה מופיעה תיבת 'תולדות'
בכתיב מלא ,בשונה מכל המקומות
בתנ"ך (למעט מקום אחד נוסף) בהם
מופיעה תיבת 'תולדות' בכתיב חסר
('תלדות') .חז"ל דורשים מכך ,ש"עולם
על מילואו נברא" – היינו שהעולם נברא
בשלימות מבלי שיהיה חסר בו כלום.
בחסידות מוסבר שישנם מספר
סוגים בהתגלות הקשר שבין אב לבנו,
ישנה התגלות שבאה על־ידי קירוב
חיצוני כגון חיבוק ונישוק ,וישנו קשר
פנימי יותר שמתבטא על־ידי דיבור,
שהאבא מגלה את אהבתו לבנו באמצעות
דברי אהבה וכו'.
המקום השני בו מופיעה תיבת
'תולדות' בכתיב מלא ,הוא בפסוק "אלה
תולדות פרץ" .בתורת החסידות מוסבר,
שאף שהעולם כשלעצמו נברא בשלימות
מבלי שיהיה חסר בו דבר ('תולדות'
מלא) ,הרי שכשיבוא משיח תתווסף בו
שלימות נעלית יותר – המשכה אלוקית
נעלית שתפרוץ את כל ההגבלות
והמדידות של העולם.
אך ישנו קשר פנימי יותר ,קשר עצמי
שאינו יכול להתבטא בשום סוג של דיבור
או גילוי חיצוני ,וקשר זה מתגלה דוקא
באמצעות קול פשוט ,וזהו דוגמת קול
השופר" ,קלא פנימאה" – המבטא את
הקול העצמי של פנימיות הלב ,ומגלה
את הקשר העצמי שישנו בין הקב"ה
ובני־ישראל.
זהו למעשה הטעם הפנימי גם לכך
שמשיח מגיע מצאצאיו של פרץ ,ואף
(ס"ח)
(וכמשל המובא בזה מבן מלך
שהתרחק מאביו ושכח את שפת המדינה,
וכאשר התעורר אצלו הקשר העצמי אל
אביו המלך ,צעק אליו בקול פשוט).
לחביבותא דמילתא
מעלת הגוף היהודי
(ס"ט)
בסעיף ט' במאמר מבאר ,דאף
שגדלה מעלת העבודה שמצד פנימיות
הנפש ,המתבטאת בתקיעת השופר,
"קלא פנימאה דלא אשתמע" ,הרי
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
התכלית היא שיהיה דירה בתחתונים
דוקא ,ולכן לא די בעבודה שמצד עצם
הנשמה ,אלא צריכה להיות גם העבודה
בפועל ממש בעולם הזה הגשמי .ובהערה
90נסמן (ובהדגשה) שמקור דברים אלו
הוא הפתגם המובא בלוח "היום־יום"...
.indd 27א עובש
חסידות
28
של ערב ראש־השנה" :מפתגמי רבינו
הזקן :אין לנו מושג כלל עד כמה יקר
אצל הקב"ה גופו של יהודי".
והעולה מדברים אלו מפליא ביותר,
שכ"ק אד"ש מבאר את הסיבה לכך שהוא
עצמו קבע את פתגם זה בערב ראש־
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
השנה ,מכיוון שתוכן ענינו של ראש־
השנה הוא לא רק הצעקה שבפנימיות
הלב ,אלא גם ובעיקר – מעלת הגוף
היהודי ,מעשה גשמי בפועל .והרי
לנו ביאור ב'דעת עליון' לגודל הדיוק
בפתגמים המובאים בלוח זה" ,לוח אור
זרוע לחסידי חב"ד".
.indd 28א עובש
חסידות
29
בס״ד .ליל ערב ר״ה ה׳תשמ״ב
זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון ,1ומדייק אדמו״ר הצ״צ[ 2בעל יום
ההולדת דערב ר״ה ,]3דלכאורה יש כאן סתירה מרישא לסיפא ,דפירוש זה
היום תחלת מעשיך (תחלה ממש) הוא שבר״ה (זה היום) הוא התחלת התהוות כל
העולמות ,היינו שבכל ר״ה מתהווים כל העולמות מחדש 4כמו שהי׳ בפעם
הראשונה ,ופירוש זכרון ליום ראשון הוא שר״ה הוא רק זכרון ליום ראשון.
ומבאר בזה ,דבר״ה ישנם שני הענינים ,שהוא תחלת מעשיך ושהוא זכרון ליום
ראשון .ומזה שבתחלה אומרים שר״ה הוא תחלת מעשיך ואח״כ מוסיפים שהוא
זכרון ליום ראשון ,מוכח ,דזה שר״ה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר 5מזה
שהוא תחלת מעשיך.
ב) ויובן זה בהקדים הביאור בזה שאומרים על היום דר״ה זה היום תחלת
מעשיך ,דידועה השאלה בזה ,6הרי בכ״ה באלול נברא העולם ,7ור״ה
הוא יום ברוא אדה״ר שהוא יום וא״ו למע״ב שבו הי׳ סוף וגמר הבריאה ,ואיך
אומרים על יום זה שהוא תחלת מעשיך .והביאור בזה ,דתכלית הכוונה דבריאת
העולם הוא שיהי׳ בו גילוי אלקות .ועד שע״י כל פרט ופרט שבהבריאה יתגלה
כבודו של הקב״ה ,כמארז״ל (בסיום וחותם דמס׳ אבות )8כל מה שברא הקב״ה
בעולמו לא בראו אלא לכבודו .וגילוי זה נעשה ע״י עבודת האדם .ולכן אומרים
על היום דר״ה זה היום תחלת מעשיך ,כי ענין זה (שיהי׳ גילוי אלקות בעולם),
)1תפלת מוסף דר״ה ,מר״ה כז ,א.
)2בד״ה והי׳ ביום ההוא יתקע בשופר גדול תר״א ,נדפס באוה״ת ר״ה כרך ה ע׳ ב׳עז ואילך.
וראה גם ד״ה זה (בשינויים) בלקו״ת ר״ה נח ,א ואילך.
)3״היום יום״ כט אלול ,ערב ר״ה .ועוד.
)4כי החיות שנמשך בכל ר״ה (כולל גם ר״ה הראשון שבתחלת הבריאה) הוא רק על שנה אחת
(לקו״ת שם נח ,ב .אוה״ת שם ע׳ ב׳עט) ,ובכל ר״ה חוזרים כל הדברים לקדמותם (אוה״ת שם ע׳
ב׳פא .ובכ״מ .ובארוכה – סידור (עם דא״ח) שער התקיעות רמו ,א ואילך).
)5ראה אוה״ת שם ע׳ ב׳פו בה״קיצורים״ ס״א בסופו.
)6לקו״ת נצבים מז ,ג .מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״ג ע׳ תתמ .אוה״ת נצבים ע׳ א׳רנד .ד״ה
והענין כו׳ זה היום תרנ״ד (סה״מ תרנ״ד ע׳ יג) .המשך תרס״ו ע׳ כ .רד״ה זה היום תרס״ט .המשך
ר״ה תרצ״ה בתחלתו (סה״מ קונטרסים ח״ב שיח ,ב) .רד״ה זה היום ה׳תש״ד .ועוד.
)7ויק״ר רפכ״ט .פסיקתא דר״כ פיסקא כג (בחודש השביעי) .יל״ש עה״פ (פינחס כט ,א)
ובחודש השביעי (רמז תשפב) .תוד״ה לתקופות – ר״ה ח ,א .וראה פרקי דר״א רפ״ח ובהגהות
הרד״ל שם.
)8ולהעיר שלומדים פרק זה בהשבת שלפני ר״ה.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 29א עובש
חסידות
30
שהוא המכוון דמעשיך ,הותחל ביום ברוא האדם .9דנוסף לזה שאז דוקא נעשית
האפשרות שיהי׳ גילוי אלקות בעולם ,נעשה אז כן גם בפועל ,כמארז״ל 10שאדה״ר
(ביום שנברא) הכריז לכל הברואים בואו 11נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳
עושינו ,וכולם ענו ואמרו ה׳ 12מלך גאות לבש .ויש לומר ,דזה שאומרים זה היום
תחלת מעשיך (הגם שר״ה הוא לכאורה רק התחלת המכוון דמעשיך) ,הוא ,כי
מעשה מורה על השלימות ,דכמו שבאדם השלימות דכל ענין הוא כשבא בפועל
דוקא ,עד״ז הוא גם למעלה [ואדרבא ,מזה נשתלשל כן גם באדם התחתון ,13אדם
אדמה לעליון ,]14שהשלימות דכל סדר ההשתלשלות היא בעשי׳ דוקא .וזהו זה
היום תחלת מעשיך ,דמעשה מורה על השלימות ,שהיום דר״ה יום ברוא אדה״ר,
הוא התחלת שלימות הבריאה .ויש לומר דזהו גם הטעם על זה שר״ה נקרא כאן
(בהמשך לתחלת מעשיך) בשם זה היום ,דזה היום הוא גילוי בתכלית [זה מורה
על גילוי 15כמו מראה באצבעו ואומר זה ,16ויום מורה על גילוי 17כמ״ש 18ויקרא
אלקים לאור יום ,וזה היום (ב׳ לשונות של גילוי) הוא תכלית הגילוי] ,וזהו זה
היום תחלת מעשיך ,דזה שר״ה הוא תחלת מעשיך ,התחלת שלימות הבריאה ,הוא
שאז התחיל ענין הגילוי (דע״י עבודתו של אדה״ר נעשה גילוי אלקות בעולם,
כנ״ל) ,ענין זה היום.19
)9ראה עד״ז ר״ן לר״ה טז ,א ד״זה היום תחלת מעשיך כו׳״ ״על יצירת אדם קאמירנן״.
)10זח״א רכא ,ב .ח״ג קז ,ב .תקו״ז תנ״ו (צ ,ב) .וראה אוה״ת וארא ס״ע רלו ואילך.
)11תהלים צה ,ו.
)12שם צג ,א .פרקי דר״א פי״א (הובא גם בהמשך ר״ה הנ״ל פי״ז (סה״מ קונטרסים שם שא,
ריש ע״ב)).
)13ראה שיחת יום ב׳ דר״ה שנה זו (ה׳תשמ״א) ס״ח-ט (לקו״ש חי״ט ע׳ .)287-88
)14עש״מ (לרמ״ע מפאנו) מאמר אם כל חי ח״ב סל״ג (קצג ,ב) .של״ה ג ,א .כ ,ב .שא ,ב.
ובכ״מ .מאמרי אדהאמ״צ דברים ח״א ע׳ קכב .וש״נ.
)15ראה ד״ה זה היום תרס״ט (סה״מ תרס״ט ע׳ ה) .ובאוה״ת דרושים לר״ה ריש ע׳ א׳תלב
מציין לד״ה וידבר משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר (אוה״ת מטות ע׳ א׳פב) בענין ״כל
הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה״ ,״ושם ג״כ ענין בכ״ה באלול נברא העולם הבריאה
בבחי׳ כה ,ור״ה נק׳ זה היום להמשיך בחי׳ זה״ .ושם ע׳ א׳תלד מביא בהמשך ל״זה היום תחלת
מעשיך״ ״ע״ד שלע״ל נאמר ואמר ביום ההוא הנה אלקינו זה״ – שהוא הפסוק שהובא בגמ׳
ובמדרש שבהערה הבאה.
)16ל׳ חז״ל – שמו״ר ספכ״ג .תענית בסופה ובפרש״י שם .וראה גם פרש״י עה״פ בשלח טו,
ב.
)17ראה סה״מ תרס״ט שם.
)18בראשית א ,ה .וראה תו״א וירא יד ,סע״א .סה״מ ה׳תש״ח ע׳ .118
)19ראה גם לקו״ת נצבים מז ,ב-ג ובארוכה בסה״מ תרס״ט בתחלתו ,ד״זה״ הוא גילוי
המהות .וזהו ״זה היום״ ,דהעולם כמו שנברא בכ״ה באלול הי׳ בבחי׳ ״כה״ ,ובר״ה (יום ברוא
אדה״ר) נעשה בבחי׳ ״זה״ .ובסה״מ תרס״ט שם (ע׳ ה) דזהו גם פירוש ״זה היום״ ,כי (גם) ״יום״
הוא גילוי.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 30א עובש
חסידות
31
ג) וביאור הענין (שר״ה ,יום ברוא אדה״ר ,הוא תחלת מעשיך) בעומק יותר,
הנה ידוע שעבודת האדם בכחה לשנות גם את העבר .20ומזה מובן
(במכ״ש) בנוגע לעבודתו של אדה״ר שהי׳ יציר כפיו של הקב״ה ,21שהעילוי
שפעל בכל הנבראים ע״י הכרזתו בואו נשתחוה גו׳ לפני ה׳ עושינו הוא גם בנוגע
למציאותם שלפני עבודתו .דכיון 22שכוונת הבריאה מלכתחילה היא שהאדם ע״י
עבודתו ימשיך גילוי אלקות בעולם ,23לכן ,לאחרי שנמשך בעולם גילוי אלקות
נעשה עי״ז עילוי גם במציאות העולם שהי׳ לפנ״ז ,ובפרט שענינו הוא הכנה
להגילוי שנמשך ע״י עבודת האדם.
וזהו מה שהיום דר״ה ,יום ברוא אדה״ר ,הוא תחלת מעשיך ,דפירוש הפשוט
(ואין ענין יוצא מידי פשוטו) דתחלת מעשיך הוא התחלת כל המעשים ,גם
המעשים שהיו בה׳ ימים הראשונים דמע״ב (כולל גם הזמן דימים אלו ,)24כי ע״י
עבודתו של אדה״ר נעשה עילוי וחידוש גם בהמציאות דעולם שהי׳ לפני זה ,ולכן
זה היום הוא תחלת מעשיך ,ההתחלה של כל הבריאה.
וכמו שבר״ה בפעם הראשונה ,ביום ברוא אדה״ר ,נעשה שלימות הבריאה
(מעשיך) ,ובאופן של חידוש (תחלת מעשיך) ,עד״ז הוא בר״ה שבכל שנה
ושנה ,דע״י שישראל מכתירים את הקב״ה שיהי׳ מלך עליהם ועל כל העולם,
נעשה שלימות וחידוש בכל הבריאה ,ועד שעי״ז נעשה שלימות וחידוש גם
)20דנוסף לזה שביכלתו לשנות את העבר שלו – ד״השב מאהבה נעקר עונו מתחלתו״ (רש״י
ד״ה מכאן – יומא פו ,סע״א) – ביכלתו לשנות גם העבר שחוץ ממנו* ,כמו ״חכם עוקר את הנדר
מעיקרו״ (כתובות עד ,ב); כשב״ד מעברין את השנה – בתולי׳ חוזרין (ירושלמי נדרים פ״ו ה״ח.
ועוד).
)21ראה ב״ר פכ״ד ,ה .קה״ר פ״ג ,יא (ב).
)22ראה עד״ז לקו״ש ח״ו ע׳ 92ואילך .וראה שם ע׳ 236ובהערות שם.
)23וזה שר״ה הוא ״תחלת מעשיך״ – אף שזהו כוונת כל הבריאה מלכתחילה – הוא ,כי מכיון
שגדר העולם הוא כשמו עולם מלשון העלם והסתר (לקו״ת שלח לז ,ד .וראה לקו״ש שופטים
תשמ״ז הערה .63וש״נ) ,הרי ענין זה גופא (שמציאות העולם שלפני עבודת האדם הוא הכנה
להגילוי שלאח״ז) הוא בו בהעלם ,ויתירה מזו ,שבהעולם מצד עצמו (לפני עבודת האדם ,ומכ״ש
לפני בריאת האדם) אין שייך שזה יהי׳ בגילוי .ונמצא ,שגם הגילוי דמציאות העולם בעבר שנעשה
בר״ה – הוא באופן של ״חידוש״ ,התחלת ענין חדש שלא הי׳ שייך מקודם.
)24דגם ״הזמן עצמו הוא . .בחי׳ נברא מחודש כו׳״ – סידור (עם דא״ח) עה ,סע״ד ואילך.
*) דזה שנוגע כאן הוא שינוי העבר בהדברים שחוץ ממנו – ראה לקמן בפנים ,דע״י עבודת אדה״ר
נעשה שינוי בהעבר שבעולם.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 31א עובש
חסידות
32
למעלה ,כתורת הה״מ 25ואדמו״ר הזקן 26על מאמר המשנה 27דע מה למעלה ממך,
דכל הענינים שלמעלה הם ממך.
ד) ולאחרי אומרו זה היום תחלת מעשיך מוסיף זכרון ליום ראשון ,דזה שר״ה
הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שהוא תחלת מעשיך .כי
תחלת מעשיך הוא השלימות והחידוש דהבריאה שנעשו ע״י עבודת האדם
(כנ״ל) ,דההמשכה מלמעלה שעי״ז היא רק מבחי׳ שאתעדל״ת מגעת לשם.
משא״כ ענין יום ראשון הוא (כמו שמבאר הצ״צ בדרוש הנ״ל )28שההמשכה אז
היתה מצד עצמו ,כי לא הי׳ עדיין מי שיעורר כמ״ש 29ואדם אין גו׳[ 30היינו ,דלא
רק שלא הי׳ אתערותא דלתתא בפועל אלא שלא הי׳ שייך כלל שיהי׳ אתעדל״ת],
וההמשכה אז היתה מצד חסדו ית׳ ,כי 31חפץ חסד הוא .והיינו ,דנוסף לזה
שההמשכה עכשיו (ע״י אתעדל״ת) היא בחי׳ דין ומשפט וההמשכה אז היתה
מצד חסדו ית׳ ,28עולם חסד יבנה ,32הנה חסד זה (דיום ראשון) הוא למעלה לא רק
מהחסד כמו שהוא במדות אלא גם למעלה משרשו כמו שהוא במוחין וכו׳ ,כי
ענינו הוא (לא חסד אלא) חפץ חסד ,ענין החפץ (תענוג ,)33אלא שהחפץ הוא
שיהי׳ חסד ,ומזה נמשך להיות עולם חסד יבנה ,דמחפץ זה נבנה החסד שממנו
נבנה העולם.34
ויש לומר ,שהטעם הפנימי על זה שיום הראשון דהבריאה נק׳ בשם יום ראשון
הוא ,כי הגילוי דחפץ חסד שהאיר ביום זה הוא אור וגילוי (יום הוא אור
וגילוי) הראשון ,שהוא הסיבה והשרש להמשכת מדת החסד שממנה נתהוו כל
העולמות.
)25לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סקצ״ח (נ ,סע״ג) .או״ת קיב ,ב (בהוצאת קה״ת תש״מ
ואילך – סת״פ).
)26סה״ש ה׳תש״ג ע׳ .12ה׳תש״ד ע׳ .23״היום יום״ יג אייר .וראה ד״ה פדה בשלום
ה׳תשל״ח הערה ( 28סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ ה).
)27אבות פ״ב מ״א.
)28אוה״ת שבהערה – 2ע׳ ב׳פ .לקו״ת שם נח ,ב .וראה גם לקו״ת נצבים מז ,ב .שה״ש יא,
סע״ד .אוה״ת נצבים ע׳ א׳רמב-ג .שם ע׳ א׳רנג-ד.
)29בראשית ב ,ה.
)30באוה״ת שם ד״יום ראשון״ הוא ״ר״ה הראשון . .יום שנברא אדה״ר״ (ולא כ״ה אלול).
ועפ״ז ,הפירוש ד״לא הי׳ עדיין במי שיהי׳ אתעדל״ת כמ״ש ואדם אין גו׳״ הוא לכאורה – שלא
הי׳ מי שיעורר הענין דבריאת האדם .וגם בריאת האדם (לא רק הבריאה דכ״ה באלול) היתה מצד
כי חפץ חסד הוא.
)31מיכה ז ,ח.
)32תהלים פט ,ג .וראה שעהיוה״א פ״ד (עט ,סע״א).
)33ראה לקו״ת שלח לח ,ג .ברכה צג ,ג .שה״ש כח ,ריש ע״ד .שם לג ,סע״ד.
)34ראה לקו״ת שה״ש יא ,ד .כה ,ב .סה״מ ה׳תש״ח ריש ע׳ .273
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 32א עובש
חסידות
33
וזהו זכרון ליום ראשון ,דבכל ר״ה ,ע״י שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום
הראשון ,שהאיר אז הגילוי דחפץ חסד ,עי״ז ממשיכים 35גילוי זה .וזהו
שהענין שר״ה הוא זכרון ליום ראשון הוא נעלה יותר מזה שר״ה הוא תחלת
מעשיך ,כי תחלת מעשיך הוא מה שנמשך ע״י אתערותא דלתתא ,ויום ראשון
(הגילוי דחפץ חסד) הוא אור וגילוי הראשון שהוא השרש והסיבה לכל סדר
ההשתלשלות (מעלה ומטה) ,והוא עצמו הוא למעלה מהגדר דמעלה ומטה (עילא
ותתא).
ה) והנה זה שישראל ע״י עבודתם (שמזכירים אופן ההתהוות שהיתה ביום
הראשון) ממשיכים הגילוי הנ״ל מגיע בשרשו עד בחפץ חסד מצד
עצמו ואין אתעדל״ת מגעת לשם ,כי השרש דישראל הוא למעלה יותר גם מהענין
דחפץ חסד .וכידוע בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים( 36ועמך כולם
38
צדיקים ,)37דזה שנתעורר כביכול להיות חפץ חסד הוא מצד זה שעלה במחשבה
(מחשבה עצמית ,שלמעלה מהגילוי דחפץ חסד) שעתידין ישראל לקיים תומ״צ
ולעשות דירה לו ית׳ בתחתונים .39ולכן ,ע״י העבודה דישראל נמשך [ונעשה ]40גם
הגילוי דחפץ חסד .ומזה מובן ,שהגילוי דחפץ חסד שנעשה עכשיו ע״י מעשינו
ועבודתינו ,הוא נעלה יותר מכמו שהי׳ גילוי זה בתחלת הבריאה ,כי ע״י מעשינו
ועבודתינו נעשה נחת רוח למעלה ,נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני ,41דנח״ר
ותענוג זה (שנעשה רצוני ,ע״י ישראל) הוא בעצמותו ית׳ (נח״ר לפני) שלמעלה
מהתענוג דחפץ חסד ,וע״י שהגילוי דחפץ חסד נתעורר ונמשך ע״י עבודת האדם,
נמשך בו הנח״ר והתענוג דנעשה רצוני .42וזהו גם הטעם (הפנימי) על זה שלפני
שאומרים שר״ה הוא זכרון ליום ראשון אומרים שהוא תחלת מעשיך ,דזכרון
ליום ראשון שלאחרי קדימת הענין דתחלת מעשיך (המשכת הגילוי דחפץ חסד
שלאחרי קדימת העבודה) הוא נעלה יותר מכמו שהוא מצד עצמו ,כמו שהי׳
בתחלת הבריאה.
)35וכידוע הפירוש ב״נזכרים ונעשים״ ,דע״י ש״נזכרים״ – עי״ז ״נעשים״ (ראה רמ״ז בס׳
תיקון שובבים .הובא ונתק בס׳ לב דוד (להחיד״א) פכ״ט).
)36ב״ר פ״ח ,ז .רות רבא פ״ב ,א (ג).
)37ישעי׳ ס ,כא.
)38בשערי אורה שבהערה הבאה ,שזהו״ע ״ישראל עלו במחשבה״.
)39כ״ה להדיא בשערי אורה שער הפורים ד״ה וקבל היהודים פ״ל (צז ,ב).
)40ראה עט״ר שער ר״ה פ״י (ט ,ב) ״דאותו בחי׳ חפץ חסד שהי׳ בעצמותו בתחלת ברה״ע
הוא עצמו שמתחדש בכל ר״ה מצד מעשה התחתונים.
)41תו״כ (הובא בפרש״י) עה״פ ויקרא א ,ט .ספרי (הובא בפרש״י) עה״פ פינחס כח ,ח.
)42ראה שערי אורה שם.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 33א עובש
חסידות
34
ו) והגם שגם הגילוי דחפץ חסד שהי׳ תחלה ,שרש המשכתו הוא מהתענוג עצמי
בעבודתם של ישראל [וכנ״ל ,שזהו הסיבה לזה שנתעורר להיות חפץ
חסד] ,מ״מ ,ע״י עבודתם של ישראל בפועל ,ניתוסף עילוי נעלה יותר ,וכמובן
43
מזה שבכדי שתושלם הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים
הוצרך להיות בריאת העולמות בפועל ,עד לעולם הזה התחתון ,44ואח״כ הוצרך
להיות מתן תורה שאז דוקא נעשה התוקף דקיום העולם כמארז״ל 45עה״פ 46ארץ
יראה ושקטה ,ואח״כ צ״ל עבודת האדם (שלאחרי מ״ת) בפועל ,לימוד התורה,
ובאופן דגדול לימוד שמביא לידי מעשה 47בקיום המצוות בפועל – אף שכל זה
הי׳ בידיעתו ובמחשבתו ית׳ גם מקודם (ומחשבה זו היא הסיבה לזה שנתעורר
להיות חפץ חסד) – כי המחשבה שהיתה מקודם היא מחשבה עצמית שבעצמותו
ית׳ שלמעלה מגילוי ,וזה שמצד מחשבה זו נעשה ההתעוררות דחפץ חסד הוא רק
באופן דהבדלה [היינו ,שהמחשבה נשארה בעצמותה ולא נמשכה בהענין דחפץ
חסד ,48והענין דחפץ חסד שנעשה עי״ז הוא רק החפץ והתענוג בחסד ,גילויים],
וע״י עבודת האדם בפועל ,נעשה גילוי העצמות ,49דירה לו ית׳ ,לו לעצמותו.50
ז) וזהו 51שהשלימות דעולם שתהי׳ לע״ל ,אלה תולדות פרץ 52תולדות מלא,53
תהי׳ נעלית יותר מהשלימות שהיתה בתחלת הבריאה ,אלה תולדות
)43ראה תנחומא נשא טז .בחוקותי ג .במדב״ר פי״ג ,ו .תניא רפל״ו.
)44ראה המשך תרס״ו ע׳ ה ואילך (וראה גם שם ע׳ תמ) ,שמצד הטעמים ד״בגין דישתמודעון
לי׳״ ו״יתגלו שלימות כחותיו״ (זח״ב מב ,א .ע״ח שער ההקדמות הקדמה ג׳) הי׳ מספיק העולמות
כמו שהם בכח ,דלמעלה ״כח אין חסר פועל״ ,ומכ״ש שהי׳ מספיק ההתהוות דעולמות העליונים.
וזה שנתהוו העולמות בפועל ,ועד לעוה״ז התחתון – הוא בכדי להשלים הכוונה דנתאוה כו׳
דירה בתחתונים.
)45שבת פח ,א .ע״ז ג ,א.
)46תהלים עו ,ט.
)47קידושין מ ,ב .וש״נ .רמב״ם הל׳ ת״ת פ״א ה״ג .פ״ג ה״ג .הל׳ ת״ת לאדה״ז פ״ד ס״ג.
)48כ״מ מהמבואר בשערי אורה שם שע״י מעשה התחתונים ״מעורר בבחי׳ עצמות אוא״ס
במדריגה היותר נעלה שלא הי׳ כן מצד התעוררות רצון וחפץ חסד״.
)49וכיון דזה שנתאוה כו׳ דירה (שהעצמות יהי׳ בגילוי) הוא שנתאוה בעצמותו – הרי זה
(שהעצמות הוא בגילוי) נוגע כביכול גם לעצמותו ,מכיון שעי״ז דוקא נשלם זה שנתאוה.
)50סה״מ תקס״ה ח״א ע׳ תפט .אוה״ת שה״ש כרך ב ע׳ תרעט .בלק ע׳ תתקצז .סה״מ תרס״ב
ע׳ שלח .תרע״ח ע׳ קצג .המשך תרס״ו ס״ע ג .שם ע׳ תמה .סה״מ תרצ״ט ע׳ .48ובכ״מ.
)51בהבא לקמן ראה גם ד״ה זה היום דיום ב׳ דר״ה שנה זו (ה׳תשמ״א) ס״ג (סה״מ מלוקט
ח״ב ע׳ קא).
)52רות ד ,יח.
)53ב״ר פי״ב ,ו .שמו״ר פ״ל ,ג.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 34א עובש
חסידות
35
השמים והארץ בהבראם 54תולדות מלא ,53עולם על מילואו נברא ,55שהשלימות
דעולם כמו שהוא מצד הבריאה [אלה תולדות (מלא) גו׳ בהבראם ,עולם על
מילואו נברא] היא במדידה והגבלה .דכיון שהגדר דעולם הוא מדידה והגבלה,
הרי מובן ,שגם השלימות שלו היא במדידה והגבלה .והגם שהבריאה היתה מצד
זה שחפץ חסד הוא ,שהוא למעלה מהגבלה (כנ״ל סעיף ד) ,הרי הענין דחפץ חסד
הוא רק הסיבה להבריאה ,אבל הבריאה עצמה היתה באופן דהשתלשלות מעלה
ומטה .56משא״כ השלימות שתהי׳ לע״ל ,מכיון שנעשית ע״י עבודת האדם שעי״ז
57
נמשך גילוי התענוג העצמי שבעצמותו ית׳ (שאין שייך בו שום גדר) ,לכן
השלימות דעולם לע״ל תהי׳ למעלה ממדידה והגבלה ,אלה תולדות פרץ ,דענין
פרץ [שנקרא כן על שם מה פרצת עליך פרץ ]58הוא שפורץ כל המדידות וההגבלות.
ושלימות זו שנעשית ע״י עבודת האדם הותחלה ביום הששי למע״ב כשנברא
האדם והתחיל לעבוד את האדמה ,בתחלה את האדמה שבהאדם
גופא ,וייצר ה׳ אלקים את האדם עפר מן האדמה ,59ואח״כ ועי״ז גם את האדמה
שמחוצה לו ,היינו כל סדר ההשתלשלות (דהכל הי׳ מן העפר ,)60וכנ״ל שפעל
בכל הבריאה הענין דנשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושינו .ובפרט לאחרי יום
הששי דמ״ת [שאז נעשה עילוי ושלימות ביום הששי דמעשה בראשית,]61
שעבודת האדם והפעולה בעולם (שנעשית ע״י עבודתו) שלאחרי מ״ת היא באופן
נעלה יותר .ובפרט בראש השנה ,זה היום תחלת מעשיך ,שהוא בדוגמת תחלת
מעשיך שנעשה ע״י עבודת אדה״ר בר״ה הראשון ,ועוד למעלה יותר ,ובר״ה
גופא הנה בכל שנה ושנה ענין זה הוא באופן נעלה יותר ,כהציווי 62מעלין בקודש,
ועד שבכל ר״ה נמשך אור חדש עליון יותר שלא הי׳ מאיר עדיין מימי עולם אור
)54בראשית ב ,ד.
)55ראה ב״ר פי״ד ,ז .פי״ג ,ג.
)56ראה שערי אורה שם.
)57ראה שערי אורה שם ,שמצד הענין דחפץ חסד – ההמשכה היא ע״פ סדר ההשתלשלות
״לפי ערך הגבלת המקבלים״ ,וענין הנסים (שהמשכתם הוא למעלה מסדר ההשתלשלות) שרשו
הוא מהעצמות (שלמעלה מחפץ חסד).
)58וישב לח ,כט.
)59בראשית ב ,ו.
)60קהלת ג ,כ.
)61ראה פרש״י עה״פ בראשית א ,לא .פרש״י שבת שם ד״ה מלמד .פרש״י ד״ה ה׳ דהששי
– ע״ז שם.
)62ברכות כח ,ב .וש״נ.
13:53:20ה"עשת לולא ג"י
.indd 35א עובש
חסידות
36
עליון כזה ,63ועד להגאולה שאז יעלה הפורץ לפנינו 64ויפרוץ כל המדידות
וההגבלות.
ח) והנה ג׳ ענינים הנ״ל הנמשכים בר״ה (תחלת מעשיך ,זכרון ליום ראשון
(העילוי דחפץ חסד) ,והמשכת גילוי תענוג העצמי שלמעלה מחפץ
חסד) הם (ע״ד) ג׳ הענינים דמלכיות זכרונות ושופרות .והענין הוא ,דמלכיות הם
בבחי׳ ממכ״ע (כמבואר בדרוש הנ״ל דהצ״צ ,)65אור שבערך העולמות שאתעדל״ת
מגעת לשם ,וזהו אמרו לפני מלכיות כדי שתמליכוני עליכם ,דכמו שענין המלוכה
למטה נעשה ע״י העם כמ״ש 66שום תשים עליך מלך ,עד״ז הוא במלכותא
דרקיעא ,67דזה שהקב״ה נעשה מלך הוא ע״י שתמליכוני ,שישראל מקבלים
עליהם עול מלכות שמים ומבקשים מלוך כו׳ [דבבקשה וקבלה זו נכללת גם
הבקשה שיגזור עלינו גזירות וקבלת עול מצוות ,68לקיים כל מה שיגזור ויצוה
בדרך קבלת עול ,וכהנוסח דברכת (כל) המצוות אשר קדשנו במצותיו וצונו,
שקיום המצוות הוא מצד הציווי והגזירה ,]69שעי״ז נעשה הקב״ה למלך על כל
ישראל ,שתמליכוני עליכם ,ועל ידם גם מלך על כל הארץ .וזה שע״י העבודה
דישראל מעוררים ענין המלכות הוא ,כי ענין המלכות הוא (בכללות) באור
הממלא ,שאתערותא דלתתא מגעת לשם .וע״ד הענין דתחלת מעשיך .והגם
שבר״ה חוזרים כל הדברים לקדמותם ,והמשכת המלכות דר״ה היא מעצמות
אוא״ס שלמעלה מענין המלכות [וזה שבכחם של ישראל להמשיך מעצמות
אוא״ס הוא לפי שהם מושרשים בהעצמות ,70וע״ד המבואר בלקו״ת ,71דזה
שביכלתם של ישראל לעורר התגלות מלכותו ית׳ מעצמותו ומהותו הוא מצד
הברית אשר כרת ה׳ עמנו להיות לו לעם ,72שיהיו דומים להמלך ,אנשים כמותו],
)63אגה״ק סי״ד.
)64ע״פ מיכה ב ,יג .וראה ב״ר פפ״ה ,יד .אגדת בראשית ס״פ סג.
)65אוה״ת שבהערה – 2ע׳ ב׳פ ואילך .וראה לקו״ת שם נח ,ב ואילך.
)66שופטים יז ,טו.
)67ראה ברכות נח ,א.
)68כמארז״ל קבלו מלכותי תחלה ואח״כ אגזור עליכם גזירות (ראה מכילתא (ויל״ש) עה״פ
יתרו כ ,ג .פרש״י עה״פ אחרי יח ,ב .וראה המשך יו״ט של ר״ה ה׳תש״ג פכ״ו (סה״מ ה׳תש״ג ע׳
.))69ולהעיר מברכות יג ,א (במשנה) :שיקבל עליו מלכות שמים תחלה ואח״כ מקבל עליו עול
מצוות.
)69ראה לקו״ת שלח מ ,א .נצבים נ ,ג .דרושים לר״ה נד ,א .דרך חיים (שער התפלה) פמ״ט
ואילך (נו ,ד ואילך) .שם ספ״נ (נח ,רע״ג) .עט״ר דרוש לעשי״ת נח ,סע״ב ואילך .המשך תרס״ו
ע׳ נו .ד״ה אדון עולם ה׳תשמ״ג ס״ד (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תלא).
)70ראה בארוכה לקו״ש ח״ד ע׳ .1147
)71נצבים מד ,ב.
)72נצבים כט ,יא-יב.
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 36א עובש
חסידות
37
הנה זהו ששרש ההמשכה הוא מעצמות אוא״ס ,אבל ההמשכה עצמה היא
שנמשכת ענין המלכות ,73שבכללות הוא ממכ״ע .וענין זכרונות הוא באוא״ס
הסוכ״ע 74שקדוש ומובדל מעולמות .כי ענין הזכרון אינו שייך אלא בדבר הרחוק,
במקום או במעלה ,ועד שאין הדבר תופס מקום לגבי׳ .וזהו דזכרונות הוא בעצמות
אוא״ס דכולא קמי׳ כלא חשיבא .75וע״ד הענין דזכרון ליום ראשון .76אלא
שאעפ״כ גם ענין הזכרון שייך דוקא על דבר שישנו במציאות גם לפני שזוכרים
עליו (אלא שהדבר הוא רחוק ממנו במקום ובמעלה) .וזהו מה שזכרונות הוא
בבחינת סובב ,כי גם לגבי סובב יש המציאות דעולמות (ורק שהם במקום רחוק,
דכלא ממש חשיבי).77
וענין שופרות הוא כמבואר בדרוש הנ״ל דהצ״צ 78דקול השופר הוא קלא
פנימאה שמבחי׳ פנימיות הלב ,דמזה מובן ,שההמשכה שע״י שופר היא
מפנימיות ועצמות אוא״ס שלמעלה גם מסובב .79וכמ״ש 80לך אמר לבי בקשו פני
את פניך הוי׳ אבקש ,דע״י בקשו פני ,הצעקה דפנימיות הלב ,עי״ז את פניך הוי׳
אבקש ,ההמשכה מפנימיות ועצמות אוא״ס .והוא ע״ד המשכת וגילוי תענוג
העצמי שלמעלה גם מהענין דחפץ חסד .ובפרט ע״פ הידוע 81דשופר (מלשון
שפרו מעשיכם )82הוא תענוג ,ושבחי׳ התענוג דשופר הוא מקור התענוגים ,ועד
שעשוע המלך בעצמותו.
ט) והנה ג׳ ענינים אלו (ממלא סובב ועצמות אוא״ס) יש כביכול דוגמתם באדם.
דכיון שאדם הוא אדמה לעליון ,לכן יש בו דוגמת כל הענינים שלמעלה.
דכחות הפנימיים שבאדם ,שהם בגילוי באברי הגוף ,הם דוגמת אור הממלא
שמתלבש ומשפיע בעולמות בבחי׳ גילוי .83וכחות המקיפים שבאדם ,וכמו הרצון
)73המשך תרס״ו ע׳ תקלח.
)74כ״ה להדיא בהמשך הנ״ל ע׳ תקלט.
)75ראה בכ״ז אוה״ת שבהערה 2ע׳ ב׳פא ובלקו״ת שם נח ,ג .המשך תרס״ו שם.
)76ראה גם המשך תרס״ו שם ,דענין זכרונות הוא ״כמו זכרון ליום ראשון״.
)77ועד״ז הענין ד״חפץ חסד״ ,שיש לו איזו שייכות לעולמות ,כנ״ל סעיף ז.
)78אוה״ת שבהערה 2ע׳ ב׳פא .לקו״ת שם נח ,ד ואילך .וראה גם לקו״ת נצבים מד ,ב ואילך.
המשך תרס״ו בתחלתו .המשך ר״ה ה׳תש״י סוף ס״א ואילך .ובכ״מ.
)79המשך תרס״ו ע׳ תקמ.
)80תהלים כז ,ח (המזמור שנוהגים לומר מר״ח אלול עד הו״ר) .וראה לקו״ת נצבים מד ,ג.
)81אוה״ת ר״ה כרך ה ע׳ ב׳קי .וראה שם ס״ע ב׳קיב .וראה ד״ה יו״ט של ר״ה ה׳תשמ״ג ס״ג
ואילך (סה״מ מלוקט ח״א ע׳ תכג ואילך).
)82ויק״ר פכ״ט ,ו .מדרש תהלים פא ,ג.
)83תניא פמ״ח (סז ,ב ואילך).
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 37א עובש
חסידות
38
85
שפועל בכל הכחות והאברים אלא שאינו בגילוי בהם ,84הם דוגמת אור הסובב
שהשפעתו בעולמות הוא בהעלם .83ועצם הנפש שלמעלה גם מכחות המקיפים
הוא דוגמת עצמות אוא״ס .ומזה מובן ,שהעבודות דמלכיות וזכרונות הם בכחות
(הפנימיים ומקיפים) הנפש ,והעבודה לשופרות היא בעצם הנפש .וכנ״ל ,שקול
השופר הוא קלא פנימאה שמפנימיות הלב .והנה הגם שענין השופר הוא צעקה
פנימית שמפנימיות הלב ,מ״מ ,צריכה להיות הצעקה ע״י תקיעה בשופר גשמי
דוקא ,שופר של כבש ואיל ,חי (שלמטה ממדבר) ,כמבואר בדרוש הנ״ל דהצ״צ,86
ויתירה מזו ,שקרן השופר צ״ל תלוש (מהכבש והאיל) ,דומם .דמזה מובן גם
בעבודה הרוחנית ,שהעבודה דשופר עם היותה מפנימיות ועצמות הנפש ,צריכה
להיות (גם) בהדומם שבאדם .ועי״ז דוקא מתעוררת ומתגלית הצעקה הפנימית
שמפנימיות הלב .וע״ד הידוע 87בענין דצח״מ שבאדם שדוקא הדומם שבאדם
שייך להמדבר שבו ,עד״ז הוא גם בהמקיפים דאדם שלמעלה מחילוקי דרגות
דצח״מ (בדוגמת הסובב שלמעלה מחילוקי הדרגות דהשתלשלות) ,וגם בעצם
הנפש (שלמעלה גם מכחות המקיפים) ,שהתעוררותם והתגלותם היא דוקא ע״י
הדומם שבאדם .ולכן צריך לתקוע בשופר גשמי דוקא ,דומם ,כי הגילוי דקלא
פנימאה שמפנימיות הלב הוא לא בהרצון שבראש (גלגלתא) ,ועאכו״כ שאינו
מתגלה ומתלבש בחב״ד שבמוחין או במדות שבלב ,אלא דוקא בהדומם שבו,
העבודה דקבלת עול ,דומם שבנפש האדם [וע״ד הידוע 88בענין יראה תתאה שבה
דוקא מתגלה בחינת יראה עילאה] ,ולמטה יותר – ענין המעשה (ששייך להדומם
דגוף האדם) ,תקיעה בשופר גשמי .ועד שענין זה (תקיעת שופר במעשה) דוקא
היא המצוה היחידה – מצות היום דר״ה ,כמארז״ל 89מצות היום בשופר .ובזה
גאר
האט ָ
יובן מאמר כ״ק מו״ח אדמו״ר 90בשם אדמו״ר הזקן (בקשר לר״ה) ״מען ָ
קיין השגה ניט ,ווי עס איז טייער ב ַא השי״ת דער גוף פון ַא אידן״ ,דאין הכוונה
בזה שאפילו הגוף הוא יקר אצל השי״ת ,אלא שעיקר היוקר הוא בהגוף .דזהו
גאר קיין השגה ניט״ ,כי יוקר הגוף הוא למעלה מהשגה
האט ָ
שאומר ״מען ָ
91
והבנה ,כי יוקר הגוף דישראל (דומם) הוא מצד העצמות .
)84לקו״ת קרח נב ,ד .ספר המצוות להצ״צ טו ,א .ובכ״מ.
)85ראה גם לקו״ת וסהמ״צ שם.
)86אוה״ת שבהערה 2ע׳ ב׳פד .לקו״ת שם נט ,ב.
)87תו״א בראשית ד ,א .תו״ח בראשית כא ,א ואילך.
)88ראה תו״א קיד ,ד .לקו״ת ראה לא ,א .ביאוה״ז לאדהאמ״צ פא ,א-ב .ביאוה״ז להצ״צ ע׳
תכג .קונטרס העבודה פ״ג (ע׳ .)18
)89ר״ה כו ,ב (במשנה) .שם כז ,א .רמב״ם הל׳ שופר פ״א ה״ב.
)90אגרות-קודש שלו ח״ד ע׳ רל ,נעתק ב״היום יום״ כט אלול ,ערב ר״ה.
)91ראה ספר השיחות תורת שלום ע׳ .120
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 38א עובש
חסידות
39
ויש להוסיף ,דכיון שנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים ,שגם העולם
הגשמי (שמחוץ להאדם) יהי׳ דירה לו ית׳ ,לכן אין מספיק מה שקלא
פנימאה (בחי׳ פנימיות הלב) מתגלה ע״י הדומם (קבלת עול ,ומעשה) שבאדם,
אלא צריך שגילוי קול זה (קלא פנימאה ,שמבחי׳ פנימיות הלב) יהי׳ ע״י שופר
של בהמה ,ובזה גופא ,כמו שהוא נפסק ממקום חיותו ,דומם ,דעי״ז דוקא פועל
האדם (גם) בהעולם (ובדומם שבו) שיהי׳ דירה לו ית׳ .בדוגמת כמו שהי׳ בר״ה
בפעם הראשונה ,שאדה״ר פעל (גם) בהנבראים (שמחוצה לו) שיהי׳ בהם
נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה׳ עושינו .וענין זה דשופר [תק״ש בגשמיות,
בשופר של בהמה ,וכמו שנעשה דומם] הוא מלשון שפרו מעשיכם ,פנימיות
התענוג (כנ״ל) ,כי עי״ז דוקא נשלמת הכוונה דנתאוה הקב״ה .וכ״ה גם בפשטות
הענינים שהנח״ר שלמעלה מזה שנעשה רצוני [דנח״ר זה הוא פנימיות התענוג,
שלמעלה מהתענוג דחפץ חסד (כנ״ל סעיף ג)] הוא מקיום המצוה כפשוטה
בגשמיות (בשופר דומם של בהמה) ,נעשה רצוני.
יו"ד) והנה הנח״ר והתענוג דלמעלה מזה שנעשה רצוני הוא בכל השנה ,אלא
שבר״ה הוא עיקר מצות היום וכו׳ ,והעילוי שבר״ה הוא לפי אופן
העבודה והנח״ר שעי״ז במשך כל השנה .דכשישראל מוסיפים (בעבודתם,
ובמילא) בהנח״ר במשך כל השנה ,ניתוסף גם בהנח״ר מזה שנעשה רצוני בר״ה.
ומכיון שכל אחד ואחד מישראל פעל בודאי בשנה שעברה כל הענינים ,כל ישראל
בחזקת כשרות הם ,92דענין החזקה הוא עמוד חזק בתורה ,ובפרט לאחרי העבודה
דחודש אלול ,ובאלול גופא לאחרי ח״י אלול שמכניס חיות בכל הענינים דחודש
אלול[ 93נוסף לזה שהוא יום הבהיר שבו נולדו שני המאורות הגדולים ,]94שאז
החזקת כשרות דכאו״א מישראל היא ביתר שאת ויתר עוז ,ומיום ליום (בהימים
שמח״י אלול ואילך) הכשרות דכאו״א מישראל היא באופן דהולך ומוסיף ואור,
ובפרט בימי הסליחות ,הרי ברור שאתם נצבים היום כולכם ,כמ״ש בהסדרה
שקראו בשבת דמיני׳ 95מתברכין כולהו יומין ,וכפירוש הבעש״ט 96דהיום קאי על
)92רמב״ם הל׳ קדה״ח פ״ב ה״ב.
)93ראה שיחת ח״י אלול ה׳תש״ה (לקו״ד כרך ג ע׳ .946ספר השיחות ה׳תש״ה ע׳ – .)122
נת׳ בלקו״ש חי״ט שיחה לח״י אלול (ע׳ 250ואילך) .לקו״ש חכ״ט ע׳ 161ואילך .וראה גם לקו״ד
כרך א לד ,א.
)94ספר השיחות ה׳תש״ג ע׳ 141ואילך .וראה לקו״ש חכ״ד ע׳ 178ואילך ,ובהנסמן שם.
)95זח״ב סג ,ב .שם פח ,א.
)96קובץ מכתבים לתהלים אהל י״י ע׳ .193״היום יום״ כה אלול .אגרות-קודש אדמו״ר
מהוריי״צ ח״ג ס״ע תל ואילך .כתר שם טוב (הוצאת קה״ת) הוספות סי׳ לא.
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 39א עובש
חסידות
40
ר״ה 97שהוא יום הדין ,ואתם (כאו״א מישראל ,כולכם) נצבים קיימים ועומדים
שזוכים בדין ,דענין זה (הזכי׳ בדין) יש כבר בערב ר״ה ,שלכן בערב ר״ה לובשים
לבנים ומתעטפים לבנים 98וכו׳ ,והולכים בשמחה ,ובשמחה גדולה ,99להכתיר את
המלך בר״ה ,כי כבר בערב ר״ה ישנם כל ההכנות הדרושות ,דשמחה פורצת כל
הגדרים .100וזה נעשה גם הכנה קרובה ליעלה הפורץ לפנינו בקרוב ממש,
שבהכתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה יהי׳ ויוכלל ויודגש שהשנה תהי׳
שנת גאולה ,גאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו ,יעלה הפורץ לפנינו,
ובמהרה בימינו ממש.
)97רמ״ז לזח״ב לב ,ב (הובא בלקו״ת תבוא מא ,ג) .וראה גם זח״ג רלא ,א .פענח רזא ס״פ
נצבים.
)98טור או״ח סתקפ״א ,מירושלמי ר״ה פ״א ה״ג.
)99ראה ד״ה יו״ט של ר״ה ה׳תש״ג רפ״ב ,שהכתרת המלך היא ״בשמחה גדולה״.
)100ראה בארוכה המשך שמח תשמח ס״ע ( 40סה״מ תרנ״ז ע׳ רכג) ואילך .ד״ה שמח תשמח
דש״פ תצא שנה זו (ה׳תשמ״א) ס״ה (סה״מ מלוקט ח״ב ע׳ עט-פ).
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 40א עובש
נגלה
סוגיות:
א' .בתי כנסיות שבבבל'
ב .הקהל -המלך היה קורא
ג .הטף – במצוות 'הקהל'
13:53:21ה"עשת לולא ג"י
.indd 41א עובש
42
13:53:22ה"עשת לולא ג"י
נגלה
.indd 42א עובש
נגלה
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
43
.indd 43א עובש
נגלה
44
ביאור בסוגיא' :בתי כנסיות שבבבל'
א .דברי התוס' (ד"ה בתי כנסיות של בבל) . . " :וגם שהאמוראים לא היו רוצים ליכנס
בהן בגשמים מפני גשמים אלא משום דשמעתא בעי צילותא".
גמרא כאן" :דרבינא ורב אדא בר מתנה הוו קיימי ושאלי שאילתא מרבא ,אתא זילחא
דמיטרא [זרם מים שבאין בכח .רש"י] עיילי לבי כנישתא ,אמרי :האי דעיילינן לבי
כנישתא ,לאו משום מיטרא [שיגן עלינו מפני הגשמים שאם לא היינו עוסקין בשמעתא
לא היינו נכנסין ].אלא משום דשמעתא בעא צילותא ,כיומא דאסתנא[ .צילותא .דעת
צלולה ומיושבת שאינו טרוד בכלום מחשבה.].
ב .דברי התוס' (ד"ה בתי כנסיות של בבל)" :דרבינא דהוה ליה בי כנישתא בארעיה
ואמר ליה רב אשי זיל זבנה משבעה טובי העיר".
גמרא :רבינא הוה ליה ההוא תילא [כל בית הרוס קרוי תל כמו והיתה תל עולם (דברים
יג) :רש"י] דבי כנישתא .אתא לקמיה דרב אשי ,אמר ליה :מהו למיזרעה? אמר ליה :זיל
זבניה משבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר ,וזרעה!
"בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן עשויין"
מפשטות דברי הגמרא משמע ,שתנאי
מועיל דווקא בבתי כנסיות שבבבל.
וצ"ע מדוע לא יועיל תנאי גם בבתי
כנסיות שבא"י.
התוספות (בד"ה בתי כנסיות) ביארו
זאת" :ודווקא לאותן שבבבל מהני התנאי
שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע
קדושתן ,אבל לאותן שבארץ ישראל לא
מהני תנאי שהרי קדושתן לעולם קיימת".
ה'מגן אברהם' (סימן קנ"א סקט"ו) ,דן
בדברי תוספות הללו ,ומקשה:
וצ"ע דאמרינן בסמוך בגמרא (שם כט
א) 'עתידין כל בתי כנסיות שבבבל שיקבעו
בארץ ישראל'.
מדברי הגמרא מוכח שבתי כנסיות
של חו"ל יקבעו בארץ ישראל .וא"כ
מדוע מועיל בהם תנאי – והרי הם ישארו
בקדושתן לעולם?
וצריך לומר דהתוספות קאי אבחורבנן.
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
דכיון שנחרבו קודם ביאת הגואל לא
יקבעו בארץ ישראל ,וצ"ע.
מחדש ה'מגן אברהם' ,שהתנאי מועיל
רק לבתי כנסיות שנחרבו – והם אכן לא
יעלו לארץ ישראל ,ועל כן התנאי מועיל
להם ,ומסיים בצ"ע.
בקונטרס 'בית רבינו שבבבל' – מחדש
כ"ק אד"ש – שרק גוף בתי הכנסת יעלה
לארץ ,משא"כ קרקע בית הכנסת.
עפ"ז מבאר דעת התוס' ,וז"ל (סעיף
ג):
השראת השכינה בכל מקום שגלו
ישראל ע"י ה"מקדש מעט" ש"בארצות
אשר באו שם" (מעין ודוגמת השראת
השכינה במקדש שבירושלים) אינה אלא
בזמן הגלות ,אבל לאחרי ש"עתידין
להגאל" "תחזור גילוי שכינה לירושלים
ולא תשאר שם במקום שגלו ישראל כבר".
היינו ,שלא תהי' השראת השכינה בהמקום
בחוץ לארץ שעליו עמד ה"מקדש מעט"
.indd 44א עובש
נגלה
כיון ש"המקדש מעט" יעקר ממקום
זה ויקבע בארץ ישראל ,במקדש הגדול
שבירושלים.
ובהערה :25
ולכן "בתי כנסיות שבבבל על תנאי הן
עשויין כשחרב מהני התנאי לאותן שבבבל
שהרי לעת בא גואל במהרה בימינו תפקע
קדושתן" (תוד"ה בתי כנסיות .מגילה כח,
רע"ב).
45
ובזה מתרץ כ"ק אד"ש את קושיית
ה'מגן אברהם' :ההבדל בין ה'בתי כנסיות'
שבארץ ,ל'בתי כנסיות' שבחו"ל – הוא
לגבי מקום הבית כנסת .שמקום הבתי–
כנסת שבחו"ל ,אינו עומד בקדושתו
מכיוון שהוא לא יעלה לארץ ישראל ,אלא
רק הבית הכנסת עצמו ,יעלה לארץ ישראל
(בשונה מבתי כנסיות שבא"י שקדושתם
קבועה בקרקע) ולכן ,גם היום מועיל בו
תנאי.
"על תנאי הן עשויין"
מהו התנאי?
נחלקו בזה הראשונים:
רש"י (ד"ה על תנאי) :על מנת
שישתמשו בהן.
כלומר ,התנאי מועיל להשתמש בהם
לצורכי חולין – בעודם בנויין( .חוץ
מעשיית חשבונות ,כמפורש בהמשך
הגמ').
תוספות (ד"ה בתי כנסיות) :כשחרב,
דאז מהני התנאי.
כלומר ,התנאי מועיל להשתמש
במקומם רק לאחר שחרבו.
שים לב :רש"י ותוספות נחלקים גם
בפירוש מילות הגמרא – "ואעפ''כ אין נוהגין
בהן קלות ראש ומאי ניהו חשבונות".
בדוק בעצמך ,האם הבנת נכון את
מחלוקתם.
והקשו האחרונים (ברכת אברהם ,ב"ב
ד ,ב):
מה מהני תנאי? הא דין קדושת ביכה"נ
שאין אוכלין ואין שותין בהן! ומה נשתנה
ע"י התנאי?.
כ"ק אד"ש מבאר את גדר קדושת
בית הכנסת בזמן הגלות ,ונראה שעפ"ז
הדברים מבוארים היטב:
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
. .ד .ויש לבאר זה ע"פ דברי הזהר
"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ,ועשו
לי מקדש סתם דכל בי כנישתא דעלמא
מקדש אקרי" ,וברע"מ מנה זה במנין
המצות "פקודא (יט) למבני מקדשא ("בי
כנישתא") לתתא כגוונא דבי מקדשא
דלעילא כד"א מכון לשבתך פעלת ה'
דאצטריך למבני בי מקדשא לתתא
ולצלאה בגוי' צלותא בכל יומא למפלח
לי' לקב"ה דהא צלותא אקרי עבודה".
ובאחרונים האריכו להביא ראי' מדברי
הזהר שם דמצות עשה של ועשו לי מקדש
כוללת גם מצות בנין בית הכנסת ,ושכן
משמע מדברי המהרי"ק ,וז"ל:
"ראוי לדמות נדבת בית הכנסת לנד
בת מלאכת המשכן שהרי בכל מקום דמו
רבותינו ז"ל בית הכנסת לבית המקדש
כדאמרינן בפרק בתרא דמגילה ואהי להם
למקדש מעט . .אלו בתי כנסיות ובתי
מדרשות . .ומתוך זה כתב שם המרדכי
דאסור לנתוץ דבר מבית הכנסת כי היכי
דתניא בספרי מנין לנותץ אבן מן ההיכל
וכו' שהוא בלא תעשה כו' ושמעת מינה
דילפינן בית הכנסת ממקדש ותניא בספרי
מקדש מקדשיכם לרבות בתי כנסיות
ואמרינן נמי בפ"ק דשבת כל עיר שגגותי'
גבוהין מבית הכנסת סופה חריבה דכתיב
.indd 45א עובש
נגלה
46
לרומם בית אלקינו ולהעמיד חרבותיו
ואע"ג דההוא קרא דלרומם בית אלקינו
כתיב בעזרא גבי בנין בית המקדש אלא
שמע מינה דיש להדמות זה לזה . .וכן
כתב נמי רבינו מאיר ומביאו המרדכי . .
ושמא דומה לעליות היכל שנתקדשה .
.מקדש מעט שלנו יש לנהוג בו מקצת
קדושה ומעין קדושת היכל הרי שרוצה
לומר דאפילו למאן דאמר דעליות עזרה
לא נתקדשו מכל מקום בית הכנסת שלנו
חמורה יותר דיש לדמות לעליות היכל
דנתקדשו".
[וי"ל דזוהי ההלכה ברמב"ם ,דנוסף
ע"ז שפסק "בתי כנסיות ובתי מדרשות
שחרבו בקדושתן הן עומדות שנאמר וה
שימותי את מקדשיכם אע"פ שהן שוממין
בקדושתן הן עומדין" (וכהא דכתב
בקדושת המקדש) ,הרי במנין המצות
בראש ספר היד במצות ל"ת מפורש
"שלא לאבד בית המקדש או בתי כנסיות
או בתי מדרשות כו' שנאמר אבד תאבדון
לא תעשון כן לה' אלקיכם" ,הרי שמנה
ללאו (ובמנין המצות שלו) ,שלא לאבד
בתי כנסיות ובתי מדרשות בחדא מחתא
ומאותו הכתוב שלמדין בנוגע לבית
המקדש].
ה .אבל נ"ל ,דאף שתרווייהו איתנהו
בי' בביהכנ"ס כמו בבית המקדש ,הן קיום
מצות ועשו לי מקדש והן איסור שלא
לנתוץ ושלא לאבד ,הרי הם ב' גדרים:
האיסור לאבד בתי כנסיות כו' הוא
מצד דין קדושה שבהם ,כדיוק הלשון
"והשמותי את מקדשיכם כו' בקדושתן הן
עומדין" ,הרי שזהו מצד דין קדושה שיש
בבתי כנסיות ובתי מדרשות מעין קדושת
בית המקדש; אבל המצוה ד"ועשו לי
מקדש" היא מצוה ודין דקביעת מקום,
כלשון הרמב"ם בהגדרת מצוה זו —
"מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
מקריבים בו הקרבנות כו'" ,והיינו דגדר
המ"ע אינו לקדש המקום וכיו"ב ,אלא
לקבוע מקום בשביל לעבוד בו את ה',
וכלשון הרמב"ם בספר המצות "ציונו
לבנות בית הבחירה לעבודה" ,או "לבנות
(לעשות) בית עבודה" .ויש לומר (לדעת
הזהר) ,שדבר זה הוא דין בפני עצמו
שקיים בבתי כנסיות ובתי מדרשות בכל
מקום ,שהם מקומות קבועים "לעבודה"
(עבודת השם).
ו .ויש לומר ,שזוהי כוונת הצ"צ במ"ש
דהא ד"ועשו לי מקדש" הוא ציווי ש"אינו
זז לעולם לא בעוה"ז" הוא מצד הענין
דבתי כנסיות שהן "מקדש מעט" — שאין
זה (רק) מצד הקדושה או השראת השכינה
שיש בהם [שהרי א) א"א לדמות קדושת
ביהכנ"ס לקדושת המקדש ,וא"כ אין שייך
לומר ע"ז "אינו זז לעולם לא בעוה"ז כו'".
ב) לאידך :גדר הקדושה והשראת השכינה
קיימים גם עכשיו ,וביתר שאת ועז,
במקום המקדש עצמו בירושלים (כנ"ל),
ובשביל זה אין צורך בבתי כנסיות] ,אלא
מצד מעשה האדם שבזה ,דהחיוב ד"ועשו
לי מקדש" קיים לעולם ,כי תמיד יש חיוב
לעשות ולקבוע מקום לה' ,גם כשאין
ביהמ"ק קיים ,ובכל מקום שנמצאים בנ"י
(גם בחו"ל כו')והם בתי כנסיות.
[ומזה מובן ,דאף שבזהר לא נזכרו
אלא בתי כנסיות כמקום תפילה ,הרי כיון
שהוא מצד הענין דקביעת מקום בית לה',
פשוט דהוא גם בבית המדרש ,וכמפורש
בגמ' ד"מקדש מעט . .אלו בתי כנסיות
ובתי מדרשות" ,דגם בתי מדרש הם בכלל
מקום לעבודה ,ובפרט ע"פ מרז"ל מיום
שחרב ביהמ"ק אין לו להקב"ה בעולמו
אלא ד' אמות של הלכה בלבד].
וזהו הטעם לדיוק המדרש "אינו זז
לעולם לא בעוה"ז כו'" — כי הגדר
דהשראת השכינה וענין הקדושה שאינה
.indd 46א עובש
נגלה
בטילה אינו דבר שבגדר עוה"ז ממש,
שהרי הו"ע רוחני ולמעלה מגדר מקום,
ורק מצד המצוה ומעשה האדם ד"ועשו לי
מקדש" שהיא מצוה וחובה תמידית בכל
זמן ובכל מקום אפשר לומר ש"אינו זז .
.בעוה"ז".
(לקו"ש חל"ו שיחה א' לפרשת תרומה ,סעיפים ד – ו)
ע"פ דברי כ"ק אד"ש ,י"ל בביאור
הדברים:
47
קדושת בית הכנסת בזמן הזה היא
מחמת מעשה האדם .אין זה מחמת
קדושת המקום ,מצד עצמו ,ולכן ,מועיל
בזה התנאי של האדם;
משא"כ בתי כנסיות שבארץ ישראל –
אשר עתידים להיות חלק מבית המקדש,
עם הקרקע שבהם ,הרי יש בהם את קדושת
בית המקדש – שזוהי קדושה של המקום
מצ"ע ,שעל כן לא מועיל בהם התנאי.
"ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן שנאמר {דברים ל ,ג} "ושב ה' אלוקיך
את שבותך" והשיב לא נאמר אלא ושב מלמד שהקב''ה שב עמהן מבין הגליות"
ב'טורי אבן' הקשה על דברי הגמרא:
וקשה לי ,הא גבי קיבוץ גליות של
אומות העולם נמי מצינו שנאמר "ושבתי
את שבות בני עמון"?
ונראה לי דדייקו לה מדכתב רחמנא
'ושב' 'ושב' ב' פעמים – "ושב ה' אלקיך
את שבותך ושב וקבצך".
אך מדברי כ"ק אד"ש משמע שאין
לומר כתירוץ זה ,ובלשונו הק':
ממה שרש"י אינו מעתיק 'ושב' השני
ואינו מרמזו אפילו בוגו' ,מוכרח שב'
הפירושים הם ב'ושב' הראשון"[ .לקו"ש
ח"ט ע' 176הערה .]15
רש"י לומד מן הפסוק "ושב ה' אלוקיך
את שבותך" ,ב' פירושים .אבל הוא אינו
מצטט את המשך הפסוק – "ושב וקבצך".
משמע שכל הלימוד הוא רק מהמילה
הראשונה 'ושב ה' אלוקיך את שבותך'.
ה'טורי אבן' מתרץ באופן נוסף:
ועוד יש לומר שאני גבי אומות העולם
– דאין למטעי ולומר שהקב"ה שב עמהן
אין קפידא לכתוב ושב ,דודאי אבני עמון
קאי ולא אהקב"ה .אבל גבי ישראל
דאפשר למטעי שהקב"ה שב עמהן ,כמו
שמצינו במצרים שהיתה שכינה עמהם –
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
אם איתא דהאי ושב אישראל לחודייהו
קאי ולא אהקב"ה ,הוה ליה למיכתב
והשיב דלא למטעי .אלא ודאי האמת כן
שקאי נמי אהקב"ה ,ששב עמהן.
פירוש הדברים:
לגבי בני עמון ,ברור שאין הקב"ה שב
עמהן ,ופירוש הפסוק 'ושבתי את שבות
בני עמון' הוא – כפשוטו – שהקב"ה
ישיב אותם ,אבל לא שהוא ישוב עמהם;
אבל ,בבני ישראל – מכיוון שהקב"ה
אכן נמצא עמם ,אזי ,באם הפסוק היה
רוצה להדגיש שהקב"ה לא שב עמהן –
היה צריך לכתוב בצורה מפורשת ,שלא
תצא טעות בהבנת הפסוק.
ומכך שהפסוק משתמש בלשון שניתן
להבין ממנה שהקב"ה שב עמהן ,מוכרחים
לומר שזו היא כוונתו – שהקב"ה שב עם
בני ישראל מבין הגלויות.
הביאור של הרבי:
מכיון שכבר כתוב לפנ"כ "ושבת עד
הוי' אלקיך" ,מובן שהמשך הפרשה
"ושב" קאי בפשטות אודות "ה' אלקיך"
עליו מדובר לפני זה ,וא"כ ,מדוע צריכה
התורה לחזור על התיבות "ה' אלקיך"?
ומוכרחים לומר ,שכאן מדברת התורה
.indd 47א עובש
נגלה
48
לא רק אודות פעולה שהקב"ה עושה עם
ובנוגע לבני ישראל ,אלא גם אודות פעולה
הנוגעת להקב"ה עצמו.
וזאת מבאר רש"י באמרו ,ש"מכאן
למדו רבותינו ,שהשכינה נמצאת עם
ישראל בצרת גלותם ויוצאת יחד עמם",
13:53:24ה"עשת לולא ג"י
שזהו ענין הנוגע להקב"ה עצמו ,שלכן
כתיב "ושב".
(תרגום חופשי
משיחות קודש תשכ"ז חלק ב' ,עמוד )382
להרחבת הסוגיא:
ראה קונטרס 'בית רבינו שבבל'.
.indd 48א עובש
נגלה
13:53:26ה"עשת לולא ג"י
49
.indd 49א עובש
50
13:53:27ה"עשת לולא ג"י
נגלה
.indd 50א עובש
51
נגלה
עיונים בפשט הסוגיא:
"אגריפס המלך עמד וקבל"
טעם האריכות "אגריפס המלך עמד וקבל
וקרא עומד"
"אגריפס מלך עמד וקבל וקרא עומד"
קשה ,למאי אצטריך לומר עמד וקבל
והלא דבר זה נוהג בכל מלך שיהיה עומד
ומקבל ,ולא יאמר אלא 'קרא עומד'?
ונראה לומר ,דאם יאמר קרא עומד –
הוה אפשר לחשוב דמקצת קריאתו היתה
מעומד ,ולאו כל קריאתו מעומד .דלעולם
בתחילה – קרא יושב ,אלא דבסוף קריאתו
עמד וקרא ,שסיים קריאתו מעומד .לזה
אמר' ,עמד וקבל וקרא עומד' לומר,
שהתחילה עמידה של קריאתו – מעת
שקבל ,כי מעת שעמד וקבל נשאר עומד
בקריאתו".
[בן יהוידע].
"אמרו לו . .אחינו אתה אחינו אתה"
תמוה ,כיצד חכמי ישראל אמרו לאגריפס
דבר שאינו אמת?
החתם סופר מבאר את הדברים:
נשיאים מהלל ואילך נהגו בעצמם דין
מלך משום מלכי הורדוס דלא היו מולכים
ברשות התורה.
כלומר ,נשיאי ישראל – אשר הם היו
משבט יהודה – נהגו בעצמם דין מלכים
מתקופת הורדוס ואילך ,מכיוון שהמלכים
אשר מלכו בעם ,לא היו כשרים.
ובזה יש להצדיק דברי חכמי ישראל
שאמרו לאגריפס אחינו אתה [בסוטה
מ"א ע"ב הנ"ל] שלא הורו הוראת שקר
ח"ו ,כי היות מלכנו האמתי בראשם נשיא
מדבית הלל ולא חשבו לזה אגריפס אלא
לממונה בעלמא .ולזה כשר כל שאמו
מישראל ,ולא בעי ממובחר שבאחיך
כמ"ש תוספות שם.
היינו ,שחכמי ישראל באמת לא
החשיבו את אגריפס למלך ,ולכן אמרו
לו 'אחינו אתה' ,מאחר ולהם הוא לא היה
נחשב כמלך ,ולכן הוא לא עובר על ציווי
התורה ד'לא תוכל לתת עליך איש נכרי'.
אלא שאם כן ,קשה – מדוע הם נענשו
על כך? ועל זה מבאר:
ומ"מ הואיל ובלשון חנופה אמרוהו
נענשו ,אבל שקר לא הורו ח"ו.
(שו"ת חתם סופר חלק א' סי' י"ב).
"מאתחלתא דמועד"
ממשמעות הגמרא ,נראה שצריך
לקיים את מעמד 'הקהל' בתחילת המועד,
אך במשנה נאמר שבפועל מתקיים מעמד
'הקהל' במוצאי יו"ט הראשון – כלומר,
יום לאחר תחילת המועד.
ולכאורה מדוע אין עושים זאת
13:53:27ה"עשת לולא ג"י
בתחילתו?
נחלקו רש"י ותוס' בביאור הענין:
רש"י (ד"ה מאימת מתחיל המועד):
ומיהו ביו"ט לא ,שאין תיקון הבימה דוחה
לא את השבת ולא יו"ט .ומאתמול נמי לא
עבדינן לה דדחקא לה עזרה.
.indd 51א עובש
נגלה
52
לפי רש"י – סיבת דחיית ה'הקהל' ,היא
מחמת האיסור להקים בימה ביו"ט ,שלכן
ניתן לעשות את ה'הקהל' רק למחרת יו"ט
הראשון.
כמו כן ,אין אפשרות להקים את
הבימה בערב יו"ט ,מאחר וזה יגרום
לדוחק בעזרה ,והיינו שזה בדיעבד.
תוספות (ד"ה כתב רחמנא)" :קמ''ל
"במועד" דמשמע בתוך המועד .ואהני
"בבא כל ישראל" דמשמע מאתחלתא
דמועד ,לא ביום ב' או ביום ג' אלא
במוצאי יו''ט הראשון".
לשיטתו ,דבר זה נלמד מהמילה
"במועד" שנאמרה בפסוק .תיבה זו באה
ללמדנו שיש לעשות את המעמד ,בתוך
ימי המועד ,ולא בתחילתו ,והיינו שזה
לכתחילה.
קושיית התוס' על רש"י:
פי' רש''י תמוה . .כיון דגזירת הכתוב
לקרות מאתחלתא דמועד ,יקראו בלא
בימה! מנלן דבימה מעכבת?!
ביאור השאלה:
לשיטת רש"י – באם אכן ישנו חיוב מן
התורה לקרוא ביו"ט הראשון – יש לקרוא
בלי בימה ,וכי יתכן שהקמת הבימה תדחה
את קיום המצוה?
תירוץ פשוט וברור ,מצינו בדברי
ה'טורי אבן' בחידושיו למסכת מגילה,
וז"ל:
ודבריהן [דברי התוס' ,בקושייתם על
רש"י] תמוהין לי ,מהיכן הבינו דלפירוש
רש"י מוצאי יום טוב מן התורה לאו זמן
הקהל הוא?! אי משום דפירש דמהאי
טעמא יום טוב ראשון לא ,דאין תיקון
הבימה דוחה יום טוב – לאו למימרא
שאין זמן הקהל אלא ביום טוב ראשון
לחוד ,דודאי במוצאי יום טוב ראשון נמי
אכתי זמנו הוא ,דאתחלתא דמועד מיקרי.
אלא ,רצה לפרש מאי טעמא תיקנו
זמן קבוע להקהל מוצאי יום טוב ראשון
דוקא ,ועוד זריזין מקדימין למצות – והוי
ליה לקבוע ביום טוב ראשון? ומשום הכי
מפרש ,דמפני תיקון הבימה דאין דוחה
יום טוב תקנו כן.
תמצית הדברים:
לשיטת רש"י ,יש לעשות 'הקהל'
בתחילת המועד .אבל ,כאשר אמרה
הגמרא 'מאתחלתא דמועד' אין כוונתה
ליום הראשון ,אלא לימיו הראשונים של
המועד .וקושיית רש"י היתה ,מדוע לא
מקדימים ומזדרזים עם המצוה – על כך
ענה ,שזה מחמת חוסר יכולת להקים את
הבימה.
אבל ,אין כוונתו – כפי שהבינו דבריו
בתוס' – שזמן המצוה הוא ביום הראשון
ודוחים אותה בשביל הקמת הבימה.
אלא – לדעתו – זמן קיום המצוה
הוא בזמן שעליו דיברה התורה – ימי
התחלת המועד .רק שלא מקיימים זאת
מיד בהתחלה ,אלא יום למחרת – לצורך
הקמת הבימה.
"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול"
מדוע אין המלך יכול למחול
על כבודו – והרי החיוב לכבד את
המלך ,הוא על העם .ואילו המלך אינו
חייב לכבד את עצמו – ומדוע אם
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
כן ,אין הוא יכול למחול על כבודו?
ביאורו של ה'קובץ שיעורים':
ולכאורה אף דהעם חייבין בכבודו
אף לאחר מחילתו ,אבל איזה איסור יש
.indd 52א עובש
נגלה
על המלך בעצמו – דמצות אימת המלך
מוטלת על העם ולא על המלך?
וצריך לומר ,דהמצוה היא משום כבוד
המלוכה ,וגם המלך בעצמו מוזהר בזה
לחלוק כבוד למלכות.
(קובץ שיעורים ,כתובות מ"ז).
53
ביאור ע"פ פנימיות העניינים:
איתא בגמרא (הוריות י ,א' ).איזהו
נשיא ,שאין על גביו אלא ה' אלקיו' . .
ונמצא שרק אצל משה הי' אמיתית ענין
הנשיאות כמו מלך ש'מלכותא דארעא
כעין מלכותא דרקיעא' (ברכות נח א) ולכן
'מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול',
כיון שזהו כבודו של הקב"ה.
(תורת מנחם – התוועדויות ,חל"ד ע' .)92
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
.indd 53א עובש
נגלה
54
ביאור בסוגיא :הטף – במצוות 'הקהל'
"הקהל את העם האנשים והנשים והטף" אם אנשים באים ,ללמוד .נשים,
באות לשמוע .טף ,למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן!
גדר החובה
ו .מצות הקהל – מצות המלך
תמצית ההסבר לכך היא:
מפשטות 36הפסוק ״הקהל את העם
האנשים והנשים והטף . .למען ישמעו
ולמען ילמדו ויראו . .״ מובן ,שמצות
הקהל מוטלת על היחיד – המלך – שיקהיל
את האנשים והנשים והטף ,אך אינה חלה
על האנשים ,הנשים והטף עצמם .והמשך
הפסוק ״למען ישמעו ולמען ילמדו ויראו
את ה׳ אלקיכם . .לעשות . .״ מבהיר את
מטרת המצוה.
[משמעות הביטוי ״למען״ כאן היא
כמשמעותו במספר מקומות בתורה.
לדוגמא :״למען אשר יצוה את בניו ואת
ביתו אחריו״ ,37״למען ירבו ימיכם וימי
בניכם . .״ 38ועוד ,אשר בדרך-כלל אין
כוונתו לפעולה המתבצעת בהווה ,אלא
לתוצאה מאוחרת יותר].
מטרת מצות הקהל ,הקהלת העם
על ידי המלך והקראת פרשיות התורה
לפניהם ,היא שהתוצאה מכך אצל כלל עם
ישראל תהיה ״ישמעו וילמדו . .״.
מלשון
לכאורה,
[כמשתמע,
הרמב״ם :39״מצות עשה להקהיל כל
ישראל אנשים ,נשים וטף . .ולקרות
באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות
אותן 40במצות ומחזקות ידיהם בדת
האמת״ .מדברים אלו מובן:
א) מצות הקהל אינה חלה על כל יהודי
כיחיד ,שעליו להשתתף בכך ,אלא המצוה
היא להקהיל 41את העם ,והחובה מוטלת
על המלך שבכחו להקהיל ,או על בית
דין.42
ב) מצות הקהל היא מצות המלך:
תקרא . .הקהל . .במטרה ש"ישמעו וגו׳״
(ויש לומר אף יותר מכך ,שכל זה הוא פרט
במצות המלך – שעליו להקהיל ולקרוא
באופן שהתוצאה תהיה כזאת) ולכן הוא
קורא את הפרשיות 43״שהן מזרזות אותן
במצוות ומחזקות ידיהן בדת האמת״,44
)35להעיר מאוה״ח עה״פ.
)36ראה לעיל ע׳ ( 346ס״ח) 350 ,ואילך
(ס״ז) .בהנסמן לעיל הערה .1
)37וירא יח ,יט.
)38עקב יא ,כא.
)39הל׳ חגיגה רפ״ג.
)40לכאורה צ״ל ״אותם״.
)41וכ״ה בהמצות שבהכותרת להל׳
חגיגה ״להקהיל העם בחג הסוכות״ .ובמנין
המצות שבראש ספר היד מ״ע טז ״להקהל את
העם״ .ועד"ז הוא בסהמ״צ מ״ע טז(ובתרגום
קאפח ״שנצטוינו שיקהל העם בכללותו״).
אבל לדעת הבה״ג סמ״ג ויראים שם הוא מ״ע
על היחיד ,שיבואו בולם לשמוע .וראה חינוך
מצוה תריב .ובהנסמן לעיל הערה .1
)42ואולי לכן לא כתב הרמב׳׳ם מפורש
מ״ע על המלך להקהיל וכיו״ב ,כי המצוה היא
ע״ז שבכוחו להקהיל ,ונפק״מ כשאין מלך אם
ישנה מצות הקהל.
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
.indd 54א עובש
נגלה
ומעל גבי בימה.]45
באמצעות האנשים ,הנשים והטף רק
מתקיים ציווי המקהיל ,המלך .וכאשר
אצל ישראל מתגשם הענין של ״ישמעו,
ילמדו ,ויראו ושמרו לעשות . .״ בעתיד,46
מתממשת מטרת מצות המלך.
ז .מצוה על האנשים לבוא להקהל,
״ללמוד . .לשמוע . .״.
רבי אלעזר בן עזריה מבהיר את
משמעות מצות הקהל – ״אם אנשים באים
– ללמוד ,נשים באות – לשמוע״ ,ובכך
הוא מחדש שני דברים:
א) שמוטלת חובה גם על האנשים
והנשים עצמם להיות ״באים״ ,עליהם
מוטלת חובה אישית לבצע את מצות
המקהיל ,47למרות שהתורה הטילה את
המצוה על המקהיל ,המלך.
48
בדומה לדבריו הידועים של הר״ן
לגבי חובת אשה בפריה-ורביה ,שלמרות
שאין היא חייבת בכך ״מכל מקום יש לה
מצוה מפני שהיא מסייעת לבעל לקיים
מצותו״.
אך ההבדל הוא :במצות פריה ורביה
)43במנין המצות שבראש ספר היד שם
״להקהל העם לשמעו התורה״ .אבל יש
גורסים להשמיעם (ראה רמב״ם ספר המדע
ירושלים תשכ"ד).
)44ובהלכה וא״ו שם :ומי שאינו יכול
לשמוע מכוין לבו לקריאה זו שלא קבעה
הכתוב אלא לחזק דת האמת.
)45שלכן העתיקו בפרש״י עה״ת כאן כי
זהו פשוטו של מקרא – אף שע״ד הלכה אינו
מוכרח (שהרי לא מצינו שתהי׳ מדאורייתא).
וראה לעיל ע׳ .346
)46להעיר מסיום הכתוב ״ושמרו לעשות
את כל דברי התורה הזאת" ,וכן בסוף פסוק
הב' ״ולמדו ליראה גו׳ כל הימים אשר אתם
חיים על האדמה״.
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
55
אין חובה על האשה ,אלא רק ״יש לה
מצוה״ ,כי שם השתתפותה היא רק עקב
המציאות ,כי אין הבעל יכול לקיים את
מצות פריה ורביה המוטלת עליו ,ללא
סיוע האשה.
אך בעניננו אין השתתפות האנשים,
הנשים והטף רק מצד המציאות ,אלא
מצד מהות המצוה ,שתוצאתה צריכה
להיות ״ישמעו ,ילמדו וכו'״ ,ולכן מוטלת
גם עליהם חובת־גברא .כדברים הידועים
של ״החרדים״ 49שמוטלת מצות עשה על
ישראל שיבורכו על ידי הכהנים.50
ב) ״למען ישמעו ולמען ילמדו ". .זו
אינה רק מטרת המצוה ותוצאתה ,אלא זה
תוכן המצוה ,החובה על האנשים והנשים
לבוא להקהל אינה רק כדי להיות שם על
מנת שתתבצע מצות ״הקהל את העם״ על
ידי המלך ,וכך תושג מטרת המצוה ,אלא
הענין של ״ללמוד ולשמוע״ הוא מהות
מצוות האנשים והנשים לבוא להקהל.
ח .הטף – ליתן שכר
בהמשך לכך שואל רבי אלעזר בן
עזריה :״ללמוד ולשמוע״ היא המצוה
המוטלת על האנשים והנשים ,אך ״וטף
)47ויש לומר שכ״ה גם לדעת הרמב״ם,
אלא דאינו צריך לפרטו ,כי כתב המפורש
בקרא ,המ״ע להקהיל כל ישראל ,ובמילא
מובן שיבואו כולם .או י״ל שמובן הוא
מלשונו בהלכה ב׳ שם ״כל הפטור מן הראי׳
פטור ממצות הקהל חוץ מן הנשים והטף כו׳
שהרי הנשים חייבות״ .ובהלכה ו׳ שם ״חייבין
להכין לבם . .חייבין לשמוע״.
)48קידושין רפ״ב.
)49מ״ע כו׳ התלויות בפה כו' לקיימם בכל
יום פ״ד אות יח .וראה הפלאה כתובות(כד ,ב)
ברש״י ד״ה דאיסור עשה (הובא בשע״ת או״ח
סקכ״ח סק״ב).
)50וראה בארוכה בכהנ״ל לקו"ש
[המתורגם] חי"ז ע' 251ואילך.
.indd 55א עובש
נגלה
56
למה באין״ :מהו הענין בביאת ה״טף״
הדומה לחובה שבביאת אנשים ונשים,
בנוסף לצד הזהה בין כולם שעל ידי כולם
מתקיימת מצות המקהיל ומתממשת
מטרת מצות הקהל?
על כך עונה רבי אלעזר בן עזריה,
שהטף באים כדי "ליתן שכר למביאיהן״:
כיון שעל הטף לא ייתכן חיוב ,הרי
התועלת וענינו היא רק כדי ״ליתן שכר
למביאיהן".
י .בפנימיות – מצות הקהל
מעוררת את הניצוץ היהודי
ההסבר לכך בפנימיות הענינים הוא:
העובדה שדוקא במצות הקהל חייבים
כולם – אנשים נשים וטף – אך עם זאת
החובה היא על המקהיל ,המלך או בית דין
– תובן על-פי דברי הרמב״ם ,52שמצות
הקהל היא ״לחזק דת האמת״ ,או כלשון
ספר החינוך 53״זאת המצוה עמוד חזק
וכבוד גדול בדת״ .ויש לומר ,שההסבר
לכך הוא ,שמצות הקהל היא גילוי נקודת
האמונה שבכל יהודי ,וזהו יסוד ועמוד
המחזק את דת האמת – ״ומחזיקות ידיהם
בדת האמת״ .נקודת האמונה מתחזקת
ומתגלה על ידי כך שהמלך מכנס את כל
ישראל בבית המקדש ו״קורא לפניהם״.
המלך הוא לב כל קהל ישראל 54והוא
מחדיר בכל ישראל 55התבטלות כלפי ה׳
וקבלת עול מלכות שמים ויראת ה' ,ועל
ידי הקהלתו את ישראל הוא גורם לגילוי
)52שם ה״ו .ועד"ז בתחלת הפרק כנ״ל.
)53מצוה תריב.
)54רמב״ם הל׳ מלכים פ״ג ה״ו .וראה
בארוכה לעיל ע׳ 193ואילך (והערה 6שם).
)55סהמ״צ להצ״צ מצות מינוי מלך
בארוכה.
)56משנה סוטה מא ,א .רמב״ם שם ה״ג.
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
נקודת היהדות המתבטאת באמונה ויראת
ה'.
ולכן קוראים גם את פרשיות ״שמע״
״והיה אם שמוע״ – 56קבלת עול מלכות
שמים וקבלת עול מצוות ,ואת הפרשה
״אשימה עלי מלך״ ,57שכל זה מעורר
בישראל אמונה ויראת ה' למשך כל
השנים – ״כל הימים אשר אתם חיים על
האדמה״.
מסיבה זו ,מצוה זו ,כפי שהיא כתובה
בתורה שבכתב ,היא :א) לגבי כל
ישראל באופן זהה ,כי הנקודה היהודית
המתבטאת בהתעוררות האמונה בה'
וכדומה ,שווה אצל כל ישראל ,מן הגדול
שבגדולים ועד לקטן שבקטנים ,ואף בטף,
מאמינים בני מאמינים ,58כי נקודה זו אינה
תלויה בהבנה והשגה שכלית ,אלא בעצם
הנפש של כל יהודי.
ב) המצוה לא נאמרת לכל יחיד ,אלא
למקהיל – למלך – כי החיזוק האמיתי
של היהודי והתעוררות הנקודה היהודית,
נקודת האמונה ,עד כדי השפעה במשך
״כל הימים״ אינה אפשרית בכחות עצמו,
אלא על ידי 59המלך ,שהוא הנשמה
הכללית של כלל העם.60
ולפי זה מובן ענין נפלא במצות הקהל:
אין היא משפיעה רק לתקופה מסויימת,
כפי שנאמר לגבי עליה לרגל ,61אלא על
״כל הימים אשר אתם חיים על האדמה״,
כי זה קשור לדרגת היחידה שבנפש ,שאין
בה כלל שינויים.
)57פרש״י במשנה שם.
)58שבת צז ,א.
)59ראה לקו״ש [המתורגם] ח״ו ע' .231
)60ראה גם לקו׳׳ש [המתורגם] ח״ד ע׳ 32
ואילך.
)61ראה לקו״ת ברכה צח ,ב ״עד הרגל
הבא אחריו״.
.indd 56א עובש
נגלה
יא .הבאת הטף גורמת
להתעלות מביאיהם
בנוסף לכך מבארת התורה שבעל-פה
(הגמרא ורש״י) את אשר ״מופלא ומכוסה
טמיר ונעלם״ בתורה שבכתב ,62שיחד עם
גילוי וחיזוק האמונה על ידי המלך ,צריכה
נקודה זו גם להתגלות ,עליה להשפיע
ולעורר את כחות הנפש הפנימיים ,וענין
זה מתבצע על ידי עבודת היחיד .בכך
אין כולם שווים ,אלא כל אחד בדרכו –
״אנשים ללמוד וכו'״.
ולאחר מכן ממשיכה הגמרא ואומרת,
שעל ידי הבאת הקטנים והכללתם במצות
הקהל יחד עם המלך ,נוצרת התעלות
מיוחדת – ״שכר״ – בכחות הנפש
הפנימיים של ״מביאיהן" .ואולי יש לומר
שזה יותר מכפי שמושג על ידי עבודתם
העצמית.
יב .מצות הקהל בימינו – הבאת
ה״טף״ ברוחניות להתכנסות יהודים
מכך נלמדת ההוראה למעשה :למרות
שמצות הקהל אינה מתקיימת עתה בפועל,
כל עוד בית המקדש לא נבנה ,בכל זאת
״התורה היא נצחית״ ,ובעבודה הרוחנית
של היהודי קיימת מצוה זו גם בזמן הזה
ובכל מקום.
יש לדאוג לכך שבמיוחד במשך ימי חג
הסוכות יתכנסו יהודים רבים ככל האפשר
)62אגה״ק סכ״ט (קנ ,ב ואילך).
)63סנהדרין לט ,א .וראה אגה׳׳ק סי׳ כג.
57
ביחד ,בלי להתחשב במצבו של יהודי זה
או אחר ,כולל ה״טף״ ,ועל-אחת-כמה-
וכמה היהודים החייבים בכל המצוות אלא
שהם מן הסוג של ״טף״ לגבי ידיעותיהם
בתורה ושמירת המצוות – גם אותם יש
לכלול בהתכנסות יהודים.
ולמרות שייתכן שברמת ידיעותיו
לא הגיע ״טף״ זה לחינוך ,ואפילו אין
הוא מסוגל להבין את משמעות התורה
והמצוות והיהדות – בכל זאת ,על ידי
הבאתו לכינוס של יהודים ,אשר ״אכל
בי עשרה שכינתא שריא״ ,63ובמיוחד
בהתכנסות שמטרתה לעורר יראת שמים,
מסייע הדבר לכך שתתגלה בו הנקודה
היהודית והאמונה אשר תמיד באמנה
אתו .64זה גם גורם לכך שהמביאו זוכה
להתעלות ולשכר בעבודתו – וגם את
הטף תקיף נקודת האמת לחלוטין ,עד
כדי כך שישתנו כחותיו הפנימיים ,ייגרמו
אצלו שמיעה ולימוד ,עד כדי ״ויראו את
ה׳ אלקיכם ושמרו לעשות את כל דברי
התורה הזאת״.
65
ונזכה ל״קהל גדול ישובו הנה״ ,
בגאולה האמיתית והשלימה על ידי
משיח צדקנו ,ונקיים מצות הקהל עם מלך
המשיח יחדיו בבית המקדש השלישי.
(משיחות ש״פ בראשית (התועדות ב') תשל״ד,
פורים תשכ״ז ,שמחת בית השואבה תשי״ג)
מליקוטי שיחות חי"ט ,חג הסוכות
)64תניא ספכ״ד.
)65ירמי׳ לא ,ז.
מאיזה גיל חלה חובת הבאת ה'טף'?
שיטת ה'מנחת חינוך' (מצוה תרי"ב) –
לאחר שיצא מכלל נפל:
וטף .מפורש בתורה שחייבים ,ולא
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
נתבאר שיעור השנים של טף .נראה דתיכף
שיצאו מכלל נפל או בנולד שכלו רוב
חדשיו חייב במצוה זו.
.indd 57א עובש
נגלה
58
חידושו של כ"ק אד"ש – מיד שנולד!
במנחת חינוך מצוה תרי"ב [כתב]
"נראה דתיכף שיצאו מכלל נפל או בנולד
שכלו רוב חדשיו".
וצע"ג ,שעפ"ז גם קודם שיצאו מכלל
נפל ודאי שצריך להביאם שהרי זה ספק
מצות עשה מן התורה .ועד"ז הוא בכלי
יקר עה"פ שם י"ב.
כ"ק אד"ש מקשה על דברי המנחת
חינוך:
הרי 'נפל' – הוא ספק .יתכן שיחיה
ויתכן שימות .א"כ במצות הקהל – שהיא
מצוה מדאורייתא ,יש להחמיר בה מספק.
מדוע א"כ סובר המנחת–חינוך שהוא
פוטר .והרי 'ספיקא דאורייתא לחומרא'?
ומירושלמי ריש חגיגה [שכתוב שם]
"ואין קטן גדול מטף"? (בתמי') משמע
דעכ"פ בלא הגיעו לחינוך קאי ,ובפרש"י
עה"פ שם 'והטף למה באו? לתת שכר
למביאיהם' היינו שע"פ פשט (ובש"ס
חגיגה ג ,א) תיכף שנולד מחוייבים
להביאו .ואולי י"ל – לא כהקס"ד
משום דספק (נפל) לחומרא כ"א בתורת
ודאי ואפילו נולד לח' ולא גמרו שעריו
וצפרניו( .ראה שו"ע אדה"ז או"ח סש"ל
ס"ח) – כי חד טעמא בכל הטף – לתת
שכר למביאיהם.
כ"ק אד"ש מוסיף לחדש – יתירה
מכך:
למדנו ,שחובת ההבאה של הטף –
איננה כדי שהם ישמעו ויבינו .אלא 'לתת
שכר למביאהם' .וא"כ ,מסיבה זו אין
הבדל בין תינוק רגיל – ל'נפל'.
עפ"ז ,גם תינוק שוודאי מוגדר כ'נפל',
כגון תינוק שנולד בחודש השמיני ולא
נגמרו שערו וצפרניו – שבהלכה ,הוא
חשוב כאבן(!) עד כדי כך שאסור לטלטלו
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
בשבת ,מאחר וזה ודאי שהוא ימות ,ובכל
אופן ,במצות 'הקהל' יש חיוב להביאו.
מוסיף כ"ק אד"ש מקור מפורש לדברים:
הוספה לאחר זמן:
העירני חכם אחד מתוספות יו"ט
למגילה פ"א מ"ג" :וטף לא באו אלא
כדי ליתן שכר למביאיהן . .וא"כ אפי'
הוא קטן כמות שהוא יש שכר למביאיהם
ומביאין אותו".
(הערה ממכתב כללי ,י"א אדר שני תשמ"א).
דינו של 'טף' – שהוא 'חרש' או 'סומא'
אומר כ"ק אד"ש:
כפי שנראה בפשטות ,מוטלת חובת
השתתפות הטף בהקהל על האב (והאם)
שיביאום ,ולא על הטף .כנאמר בגמרא
במסכת חגיגה ״טף למה באין? כדי ליתן
שכר למביאיהן״.
ולפי זה צריך להיות ,שגם כאשר הקטן
הוא במצב שבו כגדול הוא פטור ממצות
״הקהל״ (כגון :חרש ,סומא וכדומה),
הוא נכלל בחובה זו כקטן ,מפני שהחובה
אינה מוטלת עליו ,אלא על האב להביאו
ואין חשיבות למצב שבו נמצא הקטן.
(לקוטי שיחות חי"ט ,שיחה לחג הסוכות)
מקור הדברים – מנחת חינוך מצוה תרי"ב:
ונראה כיון דהמצוה על המביאים דכך
גזירת הכתוב ,אף אם הטף חרש או סומא
או חיגר דבגדלותו פטור ,מ"מ עתה כשהוא
טף דהמצוה על המביא חייב להביאו.
ולא דמי ל'ראיה' דקטן חרש וכו' פטור
דבגדלותו פטור ,שם מחמת חינוך דרבנן
אם גדול לא מחייב אינו חייב בחינוך .אבל
הכא דגזירת הכתוב להביאו ,אף דבגדול לא
מחייב בעצמו ,מ"מ כל זמן שהוא בכלל טף
חייבים להביאו .כן נראה ברור.
.indd 58א עובש
הלכה
שולחן ערוך:
סימן תרנב – זמן נטילת לולב
סימן תרנג -הדס אסור להריח בו
משנה ברורה
הערות וביאורים
13:53:28ה"עשת לולא ג"י
.indd 59א עובש
הלכה
60
סימן תרנב – זמן נטילת לולב ,ובו ב' סעיפים
זמן נטילת לולב
א .מצות לולב אביום ולא בלילה .בוכל היום כשר לנטילת לולב ,שאם לא נטל
שחרית ,יטלנו אחר כך .ומכל מקום ,זריזים מקדימים למצות ,ונוטלים אותו בבוקר.
וזמנו הוא גמשתנץ החמה .ועיקר מצותו דבשעת ההלל .ואם צריך להשכים לצאת
משנה ברורה
(א) ביום ולא בלילה – דכתיב 'ולקחתם לכם ביום' ,ולא בלילה[ .גמרא]:
(ב) וכל היום כשר וכו' – ואם לא נטלו עד בין השמשות ביום ראשון מחוייב אז ליטלו,
דספיקא דאורייתא הוא .ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן) .והאחרונים הסכימו דבשאר
הימים אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו ,דאין בו טרחה ,ורק יזהר שלא יברך אז על
הנטילה:
(ג) משתנץ החמה – ואם נטלו מעמוד השחר יצא ,דמעמוד השחר יממא הוא ,אלא
מפני שאין הכל בקיאין בו צריכין להמתין עד הנץ החמה .כו':
ביאורים
(א) דכתיב 'ולקחתם לכם ביום' ,ודרשו חז"ל' :ביום ולא בלילה'.
(ב) זריזין מקדימין למצוות ונוטלין אותו בבוקר .מנהגנו ש'משכימין ומקדימין לקיים
מצות לולב ,ובפרט לפעם הראשונה' ('ספר המנהגים') .בין השמשות .פרק הזמן שבין
ודאי יום לודאי לילה ,שזה בין השקיעה לצאת הכוכבים .אם זמן זה הוא יום ,הרי
ביכולתו לקיים את המצוה ומחוייב בה ,אך אם זמן זה הוא לילה ,כבר אין באפשרותו
לקיים את המצוה .ועיין במילואים מהי משמעות השם .דספיקא דאורייתא הוא .וספק
דאורייתא לחומרא .ובלי ברכה (דהברכות הם דרבנן)' .וספק דברי סופרים להקל .ואינו
רשאי להחמיר על עצמו לברך ,שלא ליכנס לספק ברכה לבטלה' (ראה שו"ע אדה"ז קסז,
יב) .אף שהוא דרבנן ג"כ נכון ליטלו .והשווה לדברי אדה"ז' :ולא אמרו ספק דבריהם
להקל אלא כשכבר נעשה הספק איסור ,אבל אסור לעשות ספק איסור דרבנן לכתחלה'
(י ,טז) .אבל ביום האחרון ,שבין השמשות שלו הוא כבר ספק שמיני עצרת שבו הלולב
מוקצה ,אין ליטול ,וכמו"כ אין ליטול בבין השמשות של ערב שבת (ויש חולקים ,עיין
בכ"ז 'ארבעת המינים' – (וויינר) ס"ג ,וש"נ) .ורק יזהר שלא יברך אז על הנטילה .אבל
לעיל בנוגע ליום הראשון שהוא ספק דאורייתא כתב רק שלא לברך ,ולא הוסיף 'אזהרה'
שלא לברך .וביאור הדברים הוא ,שיש ספק האם צריך לברך בבין השמשות של היום
ראשון או לא ,מאחר והספק הוא במצוה דאורייתא .משא"כ בשאר הימים ,יש הפסק
ברור שלא לברך .ולכן ,אף שפסק שאין לברך אף ביום ראשון ,לא כתב זאת באופן חמור
כמו בנוגע לברכת שאר הימים .ועיין במילואים ביאור הספק ומקורותיו.
13:53:29ה"עשת לולא ג"י
.indd 60א עובש
הלכה
61
לדרך הנוטלו משעלה עמוד השחר .הגה :והמדקדק יאחוז הלולב בידו כשנכנס
מביתו לבית הכנסת ,וגם בשעת התפלה ,וכן יחזירו לביתו ,כדי לחבב המצוה:
משנה ברורה
(ד) בשעת ההלל – כדי לנענע בהודו והושיעה נא .וקצת מן המהדרים נוהגים לברך על
הלולב בהנץ החמה בתוך הסוכה ולנענע ,ואח"כ בשעת ההלל מנענעים עוד:
(ה) נוטלו משעלה עמוד השחר – אע"פ שאח"כ יקרא הלל בלא לולב .וצריך לנענע
בשעה שנוטלו:
(ו) גם בשעת התפלה – ואע"פ שאסור להחזיק שום דבר בשעת התפלה ,הכא כיון
דלקיחתו מצוה לא מיטריד ביה .והנה אף דבגמרא איתא שכן היו עושין אנשי ירושלים,
ביאורים
(ג) משתנץ החמה .עיין במילואים מהי משמעות השם .זמן ה'נץ' השנה בחג הסוכות
ב – 770השתא הוא בשעה .6:45עלות השחר .נחלקו מהו זמן זה :יש הסוברים 72דקות
לפני נץ החמה ,ויש המקדימים עד שעתיים לפני ה'נץ' .ועיין במילואים.
(ד) ועיקר מצותו בשעת ההלל .דהיינו ,סמוך וקודם להלל .והענין הוא שהברכה תהיה
סמוכה לנענועים של שעת ההלל .כדי לנענע בהודו והושיעה נא .משמעות לשונו של
המשנ"ב ,שאם מברך סמוך להלל ,לא מנענע בשעת הברכה אלא רק בהלל (וכן משמע
לקמן ס"ה) .אבל אדה"ז בסידורו סובר שאם בירך לפני ההלל ,לא מנענע פעמיים ב'אנא'
אלא רק פעם אחת ,ומשמע בפשטות שכן מנענע בשעת הברכה לפני ההלל (ולכן עליו
להוריד אחד מהנענועים שאמורים להיות בתוך ההלל) .לנענע בהודו והושיעה נא.
דכתיב 'אז ירננו עצי היער' ('דברי הימים–א ,טז;לג) [רוצה לומר בעצי היער] ,וכתיב
בתריה 'הודו לה' כי טוב' (שם ,לד) ,וכתיב בתרי' 'ואמרו הושיענו' (שם ,לה) ,על כן
מנענעים גם ב'אנא ה' הושיעה נא' (משנ"ב תרנא ,לח) .וקצת מן המהדרים נוהגים .נראה
שעיקר ההידור הוא הנטילה בסוכה (ועיין לקמן) ,ולא 'זריזים מקדימים' וכיו"ב ,כי עיקר
זמנו הוא בהלל ,אף שלא ניתן להגיע להלל מיד בנץ החמה ,שהרי אין להתפלל קודם
ה'נץ' ,כפשוט .בהנץ החמה בתוך הסוכה .ואין אפשרות לצאת לפני ההלל לסוכה ע"מ
להסמיך את הברכה להלל 'מפני הרואים' (סידור אדה"ז) .בתוך הסוכה .הרבי מאריך
לבאר שהשייכות בין הלולב לסוכה אינו רק מצד הסוכה – שכל העניינים בחג הסוכות
צריכים להיות בסוכה ,אלא גם מצות הלולב בשלימות – היא בסוכה דווקא (לקו"ש
חכ"ב שיחה ב' לפרשת אמור .עיי"ש באריכות מקורות רבים) ,ובמקום נוסף מטעים את
העניין לפי פנימיות הדברים (שם חי"ט שיחה ב' לחה"ס סוס"ח) .סיכום הדין :יש הידור
לברך על הלולב לפני ההלל ,אך הידור זה נדחה מפני ההידור לנוטלו בסוכה ,מאחר
והידור זה לא יכול להיות באמצע התפילה .ועיין עוד במילואים הלכה הנגזרת לכאורה
מדין זה.
(ה) ואם צריך להשכים לצאת לדרך' .ואפשר דלא התירו לו להשכים (וליטול לפני נץ
החמה) ,אלא בשצריך לצאת לדבר מצוה דוקא' (כה"ח סעי' ט).
13:53:29ה"עשת לולא ג"י
.indd 61א עובש
הלכה
62
משנה ברורה
היה אדם יוצא מביתו ולולבו בידו קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו וכו' ,מ"מ כתבו
אחרונים דכהיום מחזי כיוהרא ,אם לא מי שמפורסם למדקדק במעשיו .מיהו זה נוהגין
גם היום ,שמוליכין הלולב בבקר בעצמו לביהכ"נ ,וכן מחזיר לביתו בעצמו:
ביאורים
(ו) כיון דלקיחתו מצוה לא מיטריד בי'ה' .ומתוך שחביבה מצוה עליו ,אין משאה
ושימורה כבד עליו ,ולא טריד' ('בית יוסף' סימן צו) .דלקיחתו מצוה .ואף שכבר בירך
ונטל ויצא ידי עיקר המצוה ,בכ"ז יש בזה 'מצוה מן המובחר' (עיין לקו"ש חי"ט עמ'
353הערה 35ובשוה"ג).
אכילה קודם הנטילה
ח
ב .זאסור לאכול קודם שיטלנו .ואם שכח ואכל ונזכר על שלחנו ,ביום הראשון
משנה ברורה
(ז) אסור לאכול וכו' – וטעימא בעלמא ,מדינא שרי .מ"מ אין להקל בזה ,אם לא
לצורך גדול .ומי שבא בדרך בחוה"מ ומצפה שיבוא למקום הלולב או הדרים על הישובים
ומשלחים להם לולב ,ימתינו עד חצות היום ולא יותר ,אפילו ביום א' שהוא מן התורה,
דאסור להתענות .ויש אומרים דאם מצפה שיביאו לו לולב אין לו להמתין כלל ,דהרי יש
לו מי שיזכירנו לנטלו ,היינו אותו שיביא לו הלולב .ומי שחלש לבו בודאי יוכל לסמוך ע"ז:
ביאורים
(ז) אסור לאכול .שמא יימשך באכילתו וישכח ליטול (לבוש) ,או בשביל לחבב את
המצוה (ראה כה"ח סי"ז) .אסור לאכול קודם שיטלנו .החל מחצי שעה לפני עלות השחר,
שזה סמוך למצוה (כדלקמן בסוף הסעיף) .וכשנמצאים אצל הרבי ו'לא טועמים טעם
שינה' ,דין זה נהיה מעשי מאוד .ונזכר על שלחנו .באמצע סעודתו .וטעימא בעלמא.
'דהיינו אכילת פירות מותר .והוא הדין לאכול פת כביצה כדרך שאדם אוכל בלא קבע,
מותר' (שו"ע רלב ,ג) .מ"מ אין להקל בזה ,אם לא לצורך גדול .לטעם שמא יימשך
וישכח את המצוה ,אין לחשוש בטעימה בלבד ,אבל לטעם שאין אוכלים בגלל חיבוב
המצוה ,יש מקום להדר (כה"ח סח"י) .ומנהגנו שלא לטעום מאומה לפני נטילת הלולב
('אוצר מנהגי חב"ד' עמ' רצג) .כתב בשדי חמד (מערכת ד' מינים ס"ג אות כב) לגבי
טעימה קודם נטילת לולב ,שפשט המנהג להחמיר בשני ימים ראשונים שאין שותים שום
משקה משעלה עמוד השחר קודם שיברכו על נטילת לולב (למרות מ"ש בשו"ע שאכילה
אסורה חצי שעה קודם עה"ש) .וא"כ בקשר לשתי' מקלים עד זמן עה"ש .אפילו ביום א'
שחיוב נטילת הלולב הוא מן התורה ,דאסור להתענות' .כל שבעת ימי הפסח ושמונת ימי
החג וכן ביו"ט של עצרת ,חייב אדם להיות שמח וטוב לב הוא ובניו ואשתו ובני ביתו
וכל הנלוים אליו ,ושמחה זו היא מצות עשה מן התורה' (תקכט ,ו .ובהמשך הסעיפים שם
13:53:29ה"עשת לולא ג"י
.indd 62א עובש
הלכה
63
שהוא מן התורה יפסיק ,אפילו יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל .ומיום ראשון
ואילך ,אם יש שהות ביום ,לא יפסיק ,ואם לאו ,יפסיק .הגה :ואם התחיל לאכול
טיותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו ,אפילו ביום ראשון אין צריך להפסיק
בדאיכא שהות ביום:
משנה ברורה
(ח) ביום ראשון שהוא מן התורה יפסיק – באמצע סעודתו כדין כל דבר שהוא מן
התורה ,שאם התחיל באיסור צריך להפסיק ,וכדלעיל בסימן רל"ה ס"ב .ויו"ט שני לדידן
שעושין משום ספיקא דיומא ,דינו כמו ביום ראשון:
(ט) יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו – ר"ל יותר מחצי שעה קודם עמוד השחר,
ומקרי זה "התחיל בהיתר" .כו':
ביאורים
על חיוב האכילה הנגזר מחיוב השמחה) .דהרי יש לו מי שיזכירנו לנטלו .נראה שהיתר
זה הוא רק לפי הטעם שאיסור האכילה הוא מפני החשש שמא ישכח ,אבל עדיין יש
מקום להחמיר מצד הטעם השני דלעיל (וכן מנהגנו שלא לאכול קודם תקיעת שופר אף
שאין חשש שמא ישכח שהרי נעשה בצבור).
(ח) אם יש שהות ביום .דהיינו שמתכנן לסיים סעודתו לפני שקיעת החמה .אבל אם
מתכנן לסיים אכילתו לאחר שקיעת החמה ,ודאי שעליו להפסיק מיד את סעודתו ,ואף
בחול המועד (ע"פ מג"א רלב ,יא) .ויו"ט שני . .דינו כמו ביום ראשון' .יש אומרים .
.דכיון שתקנו יום טוב שני מפני הספק שמא הוא יום טוב ראשון ,א"כ צריך לנהוג בו
מחמת הספק כל החומרות של יום טוב הראשון' (שוע"ר תרמט ,כא .ועיי"ש).
(ט) ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו .דווקא כשאוכל
המוציא נקרא 'התחיל' ,אבל אם אוכל רק 'מזונות' ,וכ"ש שאר דברים ,לא נקרא שהתחיל
ועליו להפסיק כשמגיע חצי שעה לפני עלות השחר ('קצות השולחן' סימן צ"ד' ,בדי
השולחן' ג) (ומשו"ע סימן פ"ט ס"ו נראה שצריך להפסיק לאכול מזמן עה"ש ולא חצי
שעה לפני כן) .עמוד השחר .עיין במילואים לסעיף ג.
13:53:29ה"עשת לולא ג"י
.indd 63א עובש
הלכה
64
מילואים
סעיף ב
'בין השמשות' :יש אומרים
שהכוונה היא בין ב' ימים ,שהיום
נקרא ע"ש השמש ,והמשמעות היא
בין השמש (=היום) שעברה לבין
השמש (=היום) הבאה .ויש אומרים
שהכוונה היא בין שקיעת גוף השמש
לשקיעת אור השמש ('הזמנים בהלכה'
עמ' שלא).
ברכת הנטילה בבין השמשות:
בנוגע לעצם הנטילה בין השמשות,
מקור הדין הוא ב'מגן אברהם' ,ובהבנת
דבריו הסתפקו הפוסקים המאוחרים,
וכדלהלן .המג"א בריש הסימן כותב
שבבין השמשות של היום הראשון
יש ליטול מאחר וספק דאורייתא
לחומרא ,משא"כ בבין השמשות של
שאר הימים שאינו צריך ליטול .ומ"מ,
מסיים המג"א נראה לומר שיטלנו בלי
ברכה .עכת"ד.
ויש מקום לשתי אפשרויות .ניתן
לומר שהסיום 'בלי ברכה' הולך רק על
בין השמשות של שאר הימים ,אך ניתן
גם לומר שזה הולך על כללות הסעיף.
ה'מחצית השקל' מסביר את
האפשרות הראשונה שביום הראשון
כן יברך בבין השמשות ,ואף שהברכות
הם וודאי דרבנן ,הוא מביא מקורות
שאם התחייבנו בדין תורה מספק ,אנו
מתחייבים גם בברכות דרבנן הנלוות
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
לדינים אלו.
אך מצד שני ,הוא מביא מדברי
המג"א עצמו בנוגע לשופר ,שאם
יש לו ספק האם שמע תק"ש או לא
(ביום הראשון) ,עליו לחזור ולתקוע
בלי ברכה (וכן כתב אדה"ז תקפה; ו).
ומשמע ,שאף שזהו ספק דאורייתא
ומחוייב לחזור ולתקוע ,יש לעשות
זאת בלי ברכה.
עד כאן נראה ברור שדעת המג"א
היא שאף ביום הראשון לא מברכים
בין השמשות.
אך מביא המחצית השקל שיש
בראשונים דעה שכן מברכים על
ספק דאורייתא (ועיין באנצי"ת ערך
'ברכות' פרק 'בספק' (ציון 177ואילך)
רשימת ראשונים שסוברים כן) .וחותם
בצ"ע.
נסתפקנו בהבאת דברי ה'מחצית
שקל' וללא שאר הדעות העוסקות
בנושא זה ,אך כמדומה שיש די בכך
להבנת העניין.
סיכום :אף ביום הראשון אין
מברכים ,אך בשאר הימים יש להיזהר
מכך ,מאחר ואין שום נתינת מקום
לברך בשאר הימים ,משא"כ ביום
הראשון.
.indd 64א עובש
65
הלכה
סעיף ג
הנץ החמה :נץ הוא ניצן הפרי
כשהפרח נופל ,כמו שראינו שעל
הפסוק 'ויוצא פרח ויצץ ציץ' ,תרגם
אונקלוס 'ואנץ נץ' .וכינו חז"ל את
תחילת עליית השמש 'נץ' ,מפני
שתחילת התנוצצות השמש קודם
לעליתה על פני האופק ,כדרך הנץ
באילן שקודם לגמר הפרי ('הזמנים
בהלכה' עמ' ריח ,וש"נ).
עלות השחר :נחלקו בדעת אדה"ז
מתי הוא זמן עלות השחר :רא"ח
נאה סבר שזמן עלות השחר הוא
שעתיים לפני נץ החמה .אך רבים
נחלקו עליו ,והם סוברים שעלות
השחר הוא 72דקות לפני נץ החמה
(עיין בספר 'הזמנים בהלכה' קצה–ו,
וש"נ .ולהעיר שיש גם שיטות נוספות
בשיטת אדה"ז 90 ,ו 96דקות קודם
נץ החמה) .ויש מרבני חב"ד שמורים
להחמיר בנוגע לכל עניין לפי הדעה
המחמירה ,דהיינו :משעתיים לפני
נץ החמה אין לעשות מצוות שזמנם
בלילה ,ואילו את המצוות שזמנם
ביום ניתן להתחיל רק 72דקות לפני
נץ החמה מקור? (כך נכתב קבוע
בעלון התקשרות כשמביאים את שני
זמני עה"ש המוקדם והמאוחר) ,ולפי
זה בנוגע לנטילת לולב בשעת הדחק
אפשר רק 72דקות לפני נץ החמה,
מאחר ובעניין זה זוהי החומרא ,אך
בנוגע למתבאר לקמן בעניין איסור
האכילה לפני נטילת לולב ,יש להחמיר
משעתיים לפני נץ החמה.
סעיף ד
נטילת לולב בסוכה דווקא :ומפי
השמועה ,הרבי אמר שהיות ונטילת
הלולב צריכה להיות בסוכה דווקא,
הרי שיש מקום לחייבה בברכת 'לישב
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
בסוכה' .ולכן ראוי לאכול מזונות אחר
נטילת הלולב ,וברכת 'לישב בסוכה'
תעלה גם על הנטילה הקודמת.
('אוצר מנהגי חב"ד עמ' רצג)
.indd 65א עובש
הלכה
66
סימן תרנג – הדס אסור להריח בו ,ובו ב' סעיפים
הרחת ההדס והאתרוג
א .הדס של מצוה אאסור להריח בבו .אבל אתרוג של מצוה מותר להריח בו
מן הדין ,אלא שלפי שנחלקו אם מברכים עליו אם לאו ,יש למנוע גמלהריח בו:
משנה ברורה
(א) אסור להריח וכו' -לפי שעיקרו אינו אלא להריח בו ,ומזה הוקצה כל שבעה
כמו בעצי סוכה .אבל אתרוג עיקרו עומד לאכילה ,ומזה לבד הוקצה ולא מלהריח.
אלא שנחלקו בברכה של 'הנותן ריח טוב בפירות' די"א דכיון דלא עבידא לריחא מפני
שהוא של מצוה ,אין לברך עליו .ועיין בב"י בשם הרשב"א לענין תנאי ,אם מהני בהדס.
ועיין בסימן תרס"ד ס"ט:
(ב) בו -ואפילו בשבת .הגם דאין נוטלין בשבת ,מ"מ הרי הוקצה לכל שבעה .אבל
אתרוג מותר להריח בו בשבת ,דהא עכ"פ עתה לאו למצוה עביד [מ"א וש"א]:
(ג) מלהריח בו -בעת נטילתו למצוה .אבל קודם או אח"כ להריח בו ,לכו"ע יכול לברך.
וי"א דיש למנוע כל שבעת הימים .ועיין לעיל בסימן רי"ו ,שם ביארנו כל פרטי הדין:
ביאורים
(א) הוקצה .יועד לשם מצות ד' מינים .וטעם האיסור בזה הוא ,שחז"ל למדו מפסוקים
שאסור להשתמש בעצי הסוכה במהלך ימי חג הסוכות כשם שאסור להשתמש בקדשים,
ומסוכה למדו גם לענין ארבעת המינים (סוכה לז ,:רש"י ד"ה 'אסור להריח בו') .די"א
דכיון דלא עבידא לריחא מפני שהוא של מצוה ,אין לברך עליו .הסבר הדברים :הדין
הוא שאין מברכים על דבר שאינו מיועד לשם הריח אלא למטרה אחרת .ונחלקו האם
האתרוג מוגדר כלא מיועד לריח מאחר ועיקרו לשם מצוה -ולכן אין מברכים עליו (וזוהי
הדעה המובאת כאן ב'משנה ברורה') ,או שמאחר ומותר להריח בו הוא נקרא עומד
לריח ,ומברכים עליו ,ולכן יש להימנע מלהריח אותו ,וכדלקמן (עיין סבה"נ יא;ח) .תנאי
בהדס .אם התנה בפירוש שהוא מעוניין להשתמש בהדס רק בחלק מהימים ,מותר להנות
ממנו בשאר הימים.
(ב) אבל אתרוג מותר להריח בו בשבת .וראה לקמן שיש חולקים ע"ז ,ומדברי אדה"ז
נראה שסובר כהחולקים( .אולי אפ"ל שבשביל שלא יהיה סתירה בדברי המשנ"ב (מסעיף
קטן ב' לסק"ג) האם מותר להריח האתרוג בשבת שסובר שגם הדעות האוסרות מדברות
על ימי חול שבהם אפשר לקיים המצוה ולכן נקרא שהוקצה למצותו משא"כ בשבת
לכו,ע מותר להריח .ויש להעיר מדברי הצ"צ בחידושים על הש"ס עמוד קצ"ח ריש עמוד
ד' שכותב שלכו"ע מותר להריח האתרוג שלא בשעת קיום המצוה).
(ג) יש למנוע מלהריח בו .כי לא יכול לברך ,דהויא ברכה לבטלה ,וגם להריח בלי
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
.indd 66א עובש
הלכה
67
ביאורים
לברך לא יכול ,שהרי הוא נהנה מהעולם ללא ברכה ('כף החיים' ס"ה) .וי"א דיש למנוע
כל שבעת הימים .בסבה"נ שם כתב אדה"ז שיש למנוע מלהריח 'כל שבעת ימי החג',
ומשמע כדעה השניה המובאת במשנ"ב כאן.
דין הלולב לפני עשיית המצוה
ב .עבד להושענא ולא אגבהה למיפק בה ,דשריא הבהנאה:
משנה ברורה
(ד) שריא בהנאה -דהזמנה לאו מילתא היא:
(ה) בהנאה -וה"ה לולב של אשתקד לא נאסר עד שיטול בשנה זו דאחר החג בטל
הקדושה ,וכמו שכתבנו כעין זה לענין סוכה של אשתקד בסימן תרל"ח סקי"א במשנה
ברורה .ולדעת האחרונים דמפקפקין שם לענין סוכה ,ה"ה לענין לולב:
ביאורים
תרגום הסעיף :עשה את הלולב לשם מצוה ,אך בפועל לא הגביהּה לשם קיום המצוה,
מותרת בהנאה .הושענא .בכל יום מימי חג הסוכות אומרים תפלות שיש בהן 'הושענא'.
ובגלל שאומרים אותם בזמן שמקיפים את הבימה עם הלולב ,קוראים לאיגוד של הלולב
ומיניו 'הושענא' (אנצי"ת ריש ערך 'הושענות').
(ד) שריא בהנאה .אבל לפועל במשך הזמן עד שנוטל את הלולב ,הוא יהיה מוקצה
בגלל דיני יו"ט ,מצד שהוא מוקצה למצותו ,והנפק"מ העיקרית בדין זה תהיה בחול
המועד (עיין 'ארבעת המינים' ויינר ס"ט ,באריכות רבה ,וש"נ) .הזמנה לאו מילתא היא.
חפץ שהוזמן ויּועד לתשמיש של קדושה ,אך עדיין לא נעשתה בו מצוה בפועל ,עדיין
לא נחשב לחפץ של מצוה.
(ה) וכמו שכתבנו כעין זה לענין סוכה של אשתקד .וכ"ה בשו"ע אדה"ז תרלח; טז.
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
.indd 67א עובש
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
.indd 68א עובש
הלכה
69
גאולה ומשיח
מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן
במהות ומטרת בית המקדש
והמסתעף
13:53:30ה"עשת לולא ג"י
.indd 69א עובש
הלכה
70
עניינו של בית המקדש
מחלוקות הרמב"ם והרמב"ן במטרתו של ביהמ"ק,
וטעמי מחלוקתם
שיטת הרמב"ם
מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות ,וחוגגין אליו
שלש פעמים בשנה שנאמר ועשו לי מקדש ,וכבר נתפרש בתורה משכן שעשה
משה רבינו ,והיה לפי שעה שנאמר כי לא באתם עד עתה וגו'.
(הלכות בית הבחירה פרק א הלכה א)
שיטת הרמב"ן
והנה עקר החפץ במשכן הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון ,כמו שאמר
(להלן כה ,כב) ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפרת ,על כן הקדים הארון
והכפרת בכאן כי הוא מוקדם במעלה.
(פירושו עה"ת ריש פרשת תרומה)
היינו ,דנחלקו הרמב"ם והרמב"ן בעיקר עניינו של בית המקדש .הרמב"ם סובר
שהקרבת הקרבנות היא העיקר בבנין הבית .לעומתו סובר הרמב"ן שהשראת
השכינה היא העיקר בבנין הבית.
מח' נוספת בענין המקדש הנובעת מענין זה נחלקו הראשונים הנ"ל:
שיטת הרמב"ם
המצוה העשרים היא שצונו לבנות בית עבודה .בו יהיה ההקרבה והבערת האש
תמיד ואליו יהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה כמו שיתבאר (מ"ע כז-
ט ,לט ,מו ,נב-ד ,פג-ה .ל"ת פט-צ ,קנו) והוא אמרו יתעלה (ר"פ תרומ') ועשו לי
מקדש .ולשון ספרי (ראה יב ,י-יא ,וסנה' כ ,ב) שלש מצות נצטוו ישראל בשעת
כניסתן לארץ למנות להם מלך (מ' קעג) ולבנות להם בית הבחירה ולהכריע זרעו
של עמלק (מ' קפח) .הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה .וכבר
בארנו (ריש שרש יב) שזה הכלל הוא כולל חלקים ושהמנורה והשלחן והמזבח
וזולתם כלם הם מחלקי המקדש והכל ייקרא מקדש וכבר ייחד הציווי בכל חלק
וחלק.
(ספר המצוות מצוה כ' ממ"ע)
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 70א עובש
71
הלכה
שיטת הרמב"ן
ולא הוכשר בעיני הטעם שכתב בו הרב שאמר (מ' כ) שהם חלק מחלקי
המקדש .לפי שאין הכלים חלק מן הבית אבל הם שתים מצות ואינן מעכבות זו
את זו ומקריבין בבית אף על פי שאין בו כלים אלו.
(השגות הרמב"ן לספהמ"צ מצוה ל"ג)
היינו ,דלדעת הרמב"ם אין מונים את בניית הכלים כמצוות פרטית מאחר שהם
חלק מענינו הכללי של המקדש שמטרתו היא הקרבת הקרבנות וכו' .הרמב"ן
משיג על הרמב"ם ,וסובר שהכלים אינם חלק מענין הבית אלא הם ענין בפני
עצמם ,וע"כ יש למנותם כמצוות נפרדות.
הביאור במחלוקתם זו ,הוא החילוק בשיטתם כנ"ל ,בענינו ומטרתו העיקרית
של בית המקדש ,וכך מבאר באריכות כ"ק אדמו"ר שליט"א מלך המשיח:
והביאור בכ"ז :ענינם (תכליתם) של המשכן ובית המקדש הם שני דברים
כללים:
א) בל' הרמב"ן הנ"ל "בית מקודש לשמו ושם כו' יווה את בנ"י כו'" (ו(לכן
גם) "עיקר החפץ" הוא כו' הארון שמשם דיבר) ,מנוחת והשראת השכינה שהיתה
בהם ,וכמו שמסיים (בהפסוק שממנו למד הרמב"ם המ"ע לבנות ביהב"ח) "ועשו
לי מקדש ושכנתי בתוכם" .וכמו שמצינו זה מפורש בנוגע לביהמ"ק "זאת מנוחתי
עדי עד פה אשב כי אויתי'" ועיקר מנוחת והשראת השכינה הוא בקדשי הקדשים.
ב) העבודה שבהם (שבעיקרה ה"ה עבודת הקרבנות) ,והעלי' לרגל אליהם
בשלש רגלים.
ובזה היא מחלוקת הרמב"ם והרמב"ן :מי משני אלה הוא העיקר בציווי
הקב"ה לבנות ביהמ"ק :ומחלוקתם זו נובעת פלוגתתם הנ"ל בנוגע להציווי על
עשיית הכלים בבית המקדש.
לדעת הרמב"ם תכלית המכוון בבנין המקדש הוא בשביל להקריב בו קורבנות
(שכולל כל עבודות הכהנים שעיקרם עבודת הקרבנות) .ומדייק הרמב"ם בלשונו
(בספרו – שהוא ס' פסקי הלכות)" :מצות עשה לעשות בית לה' מוכן להיות
מקריבים בו הקרבנות כו'" – להדגיש שאין הציווי מוגדר ומוגבל לבנות בית כ"א
לעשות בית לה' מוכן להיות מקריבים בו הקרבנות" .היינו שאם אין הבית מוכן
"להיות מקריבים בו" ,לא נתקיימה המ"ע של "ועשו לי מקדש".
ועפ"ז מובן בפשטות ש"המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כולם (הם) מחלקי
המקדש" (היינו שבציווי על עשיית כל המקדש הרי הוא מצווה על חלקי המקדש),
כי במה נעשה המקדש מוכן כו' – הוא ע"י עשיית המנורה והשלחן והמזבח (כי
ב"הקרבנות" נכללות כל העבודות שבביהמ"ק הדלקת והטבת הנרות ,עריכת
לחם הפנים וכו') .וע"ז הי' הציווי בתחילת עשיית המקדש .אבל לאחר שנעשה
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 71א עובש
הלכה
72
בית מוכן – אע"פ שנחרב ,מקריבן (קרבנות) "אף שאין שם בית" וכלים כו' ,כי
אין הכלים (והבית) מצ"ע מעכבין את הקרבנות.
אמנם לדעת הרמב"ן עיקר הכוונה והחפץ בהמשכן (ומקדש) להיות מקום
מוקדש לשמו כו' משם ידבר כו' ,ועל פי זה הציווי ד"ועשו לי מקדש ושכנתי
בתוכם" לא קאי אלא על הבית עצמו ,לבנות משכן להשראת השכינה – אבל לא
נכללו בזה הציווים על הכלים ,כי עיקרם לענין "הקרבנות" (העבודה) שבמשכן.
והטעם שלא נמנו הכלים במצות בפ"ע ,הוצרך לבאר שזהו משום שהכלים הם רק
תשמישי קדושה להעבודות הנעשות בהם.
ולכן גם "עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תמנה מצוה בפ"ע" ,כי אין
הארון "הכשר מצוה אחרת כמנורה והמזבחות והשלחן" ,ויש עליו ציווי (שנמנה
בפ"ע) מיוחד ולא נכלל בכלל הציווי לעשות לו בית מקודש לשמו כי הארון
(וקדה"ק) ה"ז "עיקר החפץ" אבל גם בלאה"כ ה"ז בית מקודש כו'.
(לקו"ש חי"א עמ' )120
במ"א מוסיף כ"ק אד"ש לבאר בעומק את שיטת הרמב"ם ,מדוע אכן לשיטתו
עיקר החפץ במשכן הוא עבודת הקרבנות:
ובדוגמת כללות ענין הביהמ"ק ,שמעיקר עניניו שממנו אורה יוצא לכל
העולם כולו להמשיך שם אלקות (ראה פרש"י ד"ה שקופים מנחות פו ,ב) ,ולכן
עיקר טעם "מצות עשה לעשות בית לה'" הוא שיהי' "מוכן להיות מקריבים בו
הקרבנות" (רמב"ם ריש הל' בית הבחירה .ספהמ"צ מצוה כ .ודלא כהרמב"ן ר"פ
תרומה ועוד .וראה לקו"ש ח"ד ע' ,)1346מתאים עם הנת' לעיל (הערה )38שזהו
גם תוכן עבודת הקרבנות.
וע"פ הנ"ל שעיקר עבודת הכהנים (בביהמ"ק) מתבטא בעבודת הקטורת,
יומתק מ"ש במו"נ (שם) "וזה (עבודת הקטורת) ג"כ ממה שמעמיד יראת המקדש
וכו'" ,וכ"כ החנוך (מצוה קג) שהוא "להגדיל כבוד הבית ,ולהיות מעלתו ומוראו
ע"פ כל אדם".
(לקו"ש חי"ד עמ' 132הע' )40
כלומר ,מחמת שהקרבנות ענינם לברר ולהעלות את עניני העולם לאלקות ,הרי
זהו הביטוי המלא של ביהמ"ק לייחד את עניני העולם לה' ,ולכן הם מהויים את
עיקר ענינו של בית המקדש.
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 72א עובש
73
הלכה
השלכות מהמחלוקת הנ"ל
א .לשיטת הרמב"ם משיח יבנה את ביהמ"ק כמ"ש בהל' מלכים רפי"א "המלך
המשיח עתיד לעמוד . .ובונה מקדש במקומו" .והטעם בזה ,מבאר כ"ק אדמו"ר
שליט"א:
ועפ"ז י"ל שהרמב"ם דס"ל דמשיח יבנה ביהמ"ק ,גם הוא אזיל לשיטתי'
במעלת עבודת המטה על הגילוי מלמעלה – בשייכות להמשכן ומקדש.
והוא ע"פ משנ"ת שאף שבמשכן ומקדש היו שני דברים כללים :א) מנוחת
והשראת השכינה שהיתה בהם וכמש"נ ועשו לי מקדש (בכדי שיהי') ושכנתי
בתוכם .ב) העבודה הנעשית בהם ,שבעיקרה היא עבודת הקרבנות והעלי' לרגל
בשלש רגלים ,הנה לדעת הרמב"ם העיקר בציווי הקב"ה לבנות ביהמ"ק הוא ענין
הב' – עבודת המטה ,שיהי' לנו "בית מוכן להקריב בו קרבנות וחוגגין אליו ג'
פעמים בשנה".
והטעם בזה (לדעת הרמב"ם) :אף שהיתרון בהשראת השכינה הבאה מלמע'
אינו בערך להעבודה שנעשית ע"י הנבראים ,מ"מ יש בזה המעלה שאף שזהו
רק "קב" אבל זהו "קב שלו" – עבודת הנבראים ,וכאשר ציוה הקב"ה לישראל
לעשות משכן ומקדש ,הייתה הכוונה בשביל עבודת האדם הנעשית בו (משא"כ
השראת השכינה שהו"ע הבא מלמעלה) ,ולכן גם לעת"ל משיח יבנה המקדש.
(לקו"ש חי"א עמ' )185-6
ב .קודם כניסת הכהנים לעבודה היו צריכים להבדק ע"י הסנהדרין בלשכת
הגזית ,באם אינם בעלי מומין ,לאחר שנמצאו כשרים לעבודה היו נושאים ברכה
ושבח לה' על כך.
בענין זה מצינו ב' גירסאות במשנה התלויים ג"כ במח' הנ"ל .וכך מבאר זאת
כ"ק אדמו"ר שליט"א:
ד .ויובן כ"ז בהקדים לבאר בסיום דמס' מדות (שמס' זו תוכנה "מדת המקדש
וצורתו ובנינו וכל ענינו")" :לשכת הגזית שם היתה סנהדרי גדולה של ישראל
יושבת ודנה את הכהונה וכהן . .שלא נמצא בו פסול לובש לבנים ומתעטף לבנים
נכנס ומשמש עם אחיו הכהנים ויום טוב היו עושים שלא נמצא פסול בזרעו של
אהרן הכהן וכך היו אומרים ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו
של אהרן ,וברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי
הקדשים".
וכמה דיוקים בזה:
א) אמרו תחלה "ברוך המקום כו' שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן" ואח"כ
"ברוך הוא שבחר באהרן ובניו" – לכאו' צריכין להיאמר בסדר הפוך ,כיון
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 73א עובש
הלכה
74
שהשבח (והפרט) "שלא נמצא פסול בזרעו של אהרן" שייך הוא לאחר "שבחר
הקב"ה באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' כו'".
ב) בברכה השני' "שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת כו' בבית קדשי הקדשים"
– אינו מובן שה"ז העבודה דכה"ג ורק פעם אחת בשנה (ביוה"כ) – ובחירת אהרן
ובניו לעמוד לשרת בכהונה ה"ז לכל עבודות הכהנים :בהמקדש כולו ובמשך כל
השנה כולה .ולמה לא נכללו בהברכה גם עבודות כל השנה ועבודות כל הכהנים?
והנה בחדא"ג כתב "ואומרים ברוך המקום ברוך הוא שלא נמצא פסול בזרעו
כו' להיות כהן הדיוט ,וברוך שבחר באהרן ובניו שהם נבחרים ביותר גם מתוך
הכהנים להיות נכנסים לשרת בבית קדשי הקדשים ביום הכיפורים והיינו אהרן
ובניו".
. .ו .והנה בכמה דפוסים (ובעיקר – כת"י) של מס' מדות אין בהם (בסיום
המס') הברכה אחרונה "ברוך שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית
קדשי הקדשים" ,וסיומה של המשנה הוא בברכת "ברוך המקום ברוך הוא שלא
נמצא פסול בזרעו של אהרן" ,וכנראה כן היא גירסת הרמב"ם.
ועפ"י הנ"ל י"ל שג"ז תלוי בפלוגתא של הרמב"ם והרמב"ן הנ"ל:
מס' מדות ענינה כמ"ש הרמב"ם" :שהוא זוכר מדת המקדש וצורתו ובנינו וכל
עניניו ,והתועלת שיש בהענין ההוא כי כשיבנה ב"ב יש לשמור ולעשות התבנית
ההוא וכו'" ,ומובן שבסיום המס' מבואר מהי התכלית בבנין ביהמ"ק:
לדעת הרמב"ן שהכוונה והחפץ במשכן הוא – מנוחת השכינה ,ועיקרו הוא
בקדה"ק ,הרי מובן שכל העבודות הנעשות בהמשכן ומקדש הוא לתכלית הזאת
שתהי' מנוחת השכינה בקדה"ק – לדידי' שפיר גרסינן בהמשנה ומסיימים בברכת
"ברוך הוא שבחר באהרן ובבניו לעמוד לשרת לפני ה' בבית קדשי הקדשים" ,כי
כל הבנין והשירות תכליתן שתהי' מנוחת השכינה (שעיקרה) בבית קדה"ק.
אמנם לדעת הרמב"ם שעיקר המכוון של ביהמ"ק הוא שיהי' "בית מוכן להיות
מקריבים בו הקרבנות וחוגגין עליו ג"פ בשנה כו'" ,ועיקר עבודה זו של הקרבת
הקרבנות ועלי' לרגל היתה נעשית במשך כל השנה כולה ,ובהמקדש כולו ,ולא
בבית קדה"ק ,הרי לא יתכן שאמרו ברכה שבה מודגש רק העבודה "בבית קדשי
הקדשים" (שהיא פ"א בשנה).
(לקו"ש חי"א עמ' 118ואילך .אותיות ד ,ו)
ג .במנין המצוות לא מנה הרמב"ם את עשית הארון כמצוה בפ"ע אף שמנה את
בנין ביהמ"ק וכל הכלים בו כמצות פרטיות ,ומבאר בזה כ"ק אד"ש מה"מ ע"פ
שיטת הרמב"ם.
שייכות לימוד התורה באופן דתכלית הביטול – לחודש אלול גם מרומז הוא
ע"י הזכרתו בתחלת פרשת ראה (שקוראין בר"ח אלול או בשבת שלפניו) :כי אם
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 74א עובש
הלכה
75
אל המקום אשר יבחר גו' (יב ,ה) אל המנוחה ואל הנחלה (שם ט) והי' המקום
אשר יבחר ה"א בו לשכן שמו שם (שם יא) – בנו לכם בית הבחירה בירושלים
(פירש"י שם).
עיקר החפץ במשכן (ומקדש) הוא מקום מנוחת השכינה שהוא הארון ,וענין
הארון הוא :א) תורה כמ"ש (מ"א ח ,ט) אין בארת רק שני לחות האבנים ,ב)
בארון לא הי' שום עבודה (כמו בשאר כלי המשכן); ענינו הוא שהי' כלי להגילוי
שמלמעלה – )26ונועדתי לך שם ודברתי גו' .ודוגמתו – לימוד התורה בתכלית
הביטול.
ובהערה :62
ועפי"ז יל"פ מה שהרמב"ם לא מנה עשיית הארון במנין המצות (ובפרט שמנה
משאו בכתף .ושקו"ט בכ"ז בארוכה בפי' רי"פ פערלא לסהמ"צ לרס"ג בסופו
פרשה נב) .ולא עוד אלא שבסהמ"צ שם כשמבאר הטעם שאינו מונה את עשיית
"המנורה והשלחן והמזבח וזולתם" כי "כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש",
אינו מזכיר את הארון – כי הארון ענינו רק כלי ל"ושכנתי בתוכם" ,שזהו כללות
ענין כל התומ"צ .והציווי לעשותו ,אף שהוא "מעשה מיוחד" ,הרי ענינו כולל
עניני "התורה כולה" "המצות כולם" ולכן נחשב כציוויי כולל ,וציווי כולל אינו
נמנה במנין המצות (עיין שרש ד' בסהמ"צ להרמב"ם ונ"כ שם) – .ובכ"ז נמנה
בנין ביהב"ח אף שענינו "ושכנתי בתוכם" ,כי בבנין ביהב"ח ישנם עוד ענינים:
ההקרבה וכו' ,והם הם שנמנו בתרי"ג המצוח – משא"כ בארון( .נתינת הלוחות
בארון – לפי' זה – אינה אלא פרט מעניני (קדושת) הארון) – .ובכ"ז מונה
הרמב"ם מ"ע דמשא בכתף ומל"ת דלא יסורו ,כי אין תלו' בזה קדושת הארון
וענינו ד"ושכנתי בתוכם" ,כ"א ציווי מיוחד הוא לכהנים שישאוהו בכתף וכו'.
והנה פ' הנ"ל בשיטת הרמב"ם דוחק הוא ,דסו"ס כיון שיש ציווי על "מעשה
מיוחד" ,עשיית הארון – למה לא יכנס במנין המצות? ומה בכך שענינו כולל ,כיון
שנוסף ציווי "מעשה מיוחד" .ובמכש"כ ממ"ע דאמונת ה' דמנינן ,אף שענינה
כולל עוד יותר (ולהעיר מסה"מ להצ"צ ריש מצות האמנת אלקות) .ולכן נ"ל פי'
שיטת הרמב"ם באופן אחר ,ובהקדם התמי' גדולות :א) למה השמיט הרמב"ם כל
דיני עשיית הארון? ב) איך זה נטל יאשיהו הארון ממקומו שנצטוו בנ"י לשומו
שם וגנזו? ובש"ס (יומא נב ,ב) מוכח שלא הי' זה ע"פ הציווי וכיו"ב ,כ"א שדאג
שמא יגלה לבבל לאחרי זמן?
ולתרץ כל הנ"ל י"ל – דמעשה יאשיהו מוכיח דקראי כפשוטם ,דעשיית הארון
והבאתו לקדה"ק הוא אך ורק כדי שיהי' "ונועדתי לך שם" .ולאחרי שנעשה זה
ו"אינה בטילה" לעולם – שוב לא מצינו מצוה בעשיית הארון .אלא שכל זמן
שישנו (ולאחרי שיתגלה לעת"ל) – נצטוו לשאתו בכתף ושלא יסירו הבדים .ולכן
לא נמנית עשיית הארון כמצות (לדורות) ולא הובאו דיני עשייתו ,כי מאי דהוי
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 75א עובש
הלכה
76
הוי ,ומזמן בנין ביהמ"ק הא' אין כל ציווי בזה .ובזה מתורץ ג"כ הא דבמלחמות
פלשתים וכיו"ב לא גנזו את הארון עד עבור המלחמה – וע"פ הנ"ל מובן ,כי אז
נטילת הארון ממקומו הייתה מבטלת ה"ונועדתי לך שם" ,שהרי בנטילתו הי'
למשכן רק קדושת במה גדולה וכנ"ל( ,והטעם – שהייתה רק דירת עראי)
– ורק במקום פקו"נ (מיתת אנשי בית שמש – ש"א ו ,יט – ומיתת עוזה –
ש"ב ו ,ז) הותר שלא להחזיר הארון למשכן –
וע"פ הנ"ל ,מעשה יאשיהו – ראי' חזקה לשיטת הרמב"ם דאין מ"ע כלל
(משנבנה ביהמ"ק) לעשות ארון – .ולפע"ד כ"ז ברור וגם פשוט( .אלא שמ"מ
הוצרך לגנוז את הארון בביהמ"ק דוקא ולא במקום אחר ,כי אף ששכינה אינה
בטילה ,מ"מ כמה דרגות בהשראת השכינת שבביהמ"ק ,כמפורש ביומא כא ,ב.
תניא פנ"ג .ונצטוו במ"ע נצחית – שבביהמ"ק תהי' אותה דרגת ההשראה שבאה
ע"י שהכניסו לשם הארון באופן דדירת קבע .ובעת שישראל זוכין יש דרגא נעלית
מזו :כשהארון נמצא (עכ"פ גנוז) בביהמ"ק ,כשנמצא במקומו בקדה"ק וכו').
אלא שעדיין יש להבין :לדעת המ"ד (הובא לעיל) דהזי' על הכפורת צריך
שיגע – איך זה גנז יאשיהו את הארון ,שהרי (עכ"פ לכתחילה) צריך שיגע – .וי"ל
א) דהדאגה דיגלה לבבל מספיק כוחה לגנוז הארון בזמן שאין כל חיוב (אפילו
לכתחילה) שיהי' בקה"ק ,אף שלאח"ז בדרך ממילא לא תוכל להיות הנגיעה
ביוהכ"פ (וכמה דוגמאות לזה ,ואפילו בחיוב ואיסור ברור) .ב) מ"ד דצריך
שיגע – יסבור כמ"ד דלא גנזו יאשיהו (אלא שניטל הארון לבבל)[ ,ודלא כפסק
הרמב"ם – דנגנז].
(לקו"ש ח"ד עמ' 1346והע' 26שם)
ד .שמירת המקדש היא בלילה בלבד ,אך ביום – מבאר כ"ק אד"ש – השמירה
נעשית ע"י עבודת הקרבנות כי בכוונת הכהנים בשעת הקרבת הקורבן הם
פועלים את פעולת השמירה ,שענינה לחשוב ולעסוק בענין המקדש ,ענין זה
הוא ג"כ ע"פ שיטת הרמב"ם הנ"ל.
. .נוסף לכ"ז הרי תכלית מצוות בנין ביהמ"ק הוא "לעבודה בו יהי' ההקרבה
והבערת האש תמיד כו' ההליכה לרגל כו'" (ספהמ"צ מ"ע כ .ריש הל' ביהב"ח)
וא"כ לדעת הרמב"ם כאשר מקריבים קרבנות לשמה ,הרי מחשבתו היא בהתכלית
ובענין שהוא חלק מביהמ"ק עצמו (וראה לקו"ש י"א שם).
(לקו"ש חי"ג עמ' 62הע' 47בסופה)
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 76א עובש
77
הלכה
תיווך המחלוקת
לאחרי כהנ"ל מוצא כ"ק אדמו"ר שליט"א מה"מ לתווך את מחלוקתם זו של
הרמב"ם והרמב"ן:
תיווך א'
וגם ע"פ דרך ההלכה הרי אף שכתב הרמב"ם (בספהמ"צ מצוה כ .וכ"ה ביד
החזקה ריש הל' ביהב"ח .ובספהמ"צ שורש יב)" :שציונו לבנות בית הבחירה
לעבודה בו יהי' ההקרבה כו'" דלא כברמב"ן ר"פ תרומה .וראה גם רמב"ן פ'
עקב י,ה) – הרי כבר נתבאר (בלקו"ש ח"ד ע' )1346שכיון שמקרא מלא הוא
בנוגע לכוונת מ"ע זו ד"ועשו לי מקדש" – שהיא "ושכנתי בתוכם" ,הרי אאפ"ל
שהרמב"ם חולק בזה על הרמב"ן ,אלא שהרמב"ם מדבר בענין המצות שנצטוו
בנ"י לעשות בביה"ב (עבודת האדם) ,והרמב"ן מדבר בענין וחפץ אשר במשכן
עצמו ,שהוא "ושכנתי" ,השראת השכינה שהיתה בו (מלמעלה).
(לקו"ש חי"ג עמ' 74הע' )11
תיווך ב'
מדברי חז"ל שהובאו לעיל "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" " -בתוכו לא נאמר
אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל" ,מובן ,שבדיוק כשם שבמשכן הפרטי
ישנם שני העניינים של תורה ומצוות ,כך הם קיימים גם במקדש ובמשכן הכללי:
ההסבר לכך הוא :לגבי מטרת המשכן והמקדש ישנם שתי דעות .דעת הרמב"ן
היא ,שעיקר תכלית המשכן היא "מקום מנוחת השכינה שהוא הארון" .ולדעת
הרמב"ם התכלית היא "להיות מקריבים בו קרבנות".
ויש לומר ,שבענין זה מר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגי :ב"ושכנתי
בתוכם" שבמשכן ישנם שני ענינים :א) שבמשכן תהיה אלוקות בגילוי ,באופן
של איחוד .ב) שהשראת השכינה תהיה ב"תחתונים" ,באמצעות בירור וזיכוך
הענינים התחתונים והגשמיים ,בדומה למצות ,המתבצעות דוקא בדברים גשמיים.
ואלה שני הענינים של "ארון" ו"קרבנות" והמשכן בכלל:
א) בארון (התורה) היתה אלקות בגלוי" ,מקום הארון אינו מן המידה" -נראה
היה בגלוי שהמציאות של המקום הגשמי של הארון היא אלקות ,שהוא "נמנע
הנמנעות" ,מדה מדויקת דוקא של אמתים וחצי וגו' ,וביחד עם זאת אינו מן המדה
וזוהי מעלת האיחוד המתבצע באמצעות התורה ,כנ"ל.ב) ענין הקרבנות ,והמשכן בכללותו ,שלקחו י"ג (או ט"ו) דברים גשמיים והפכום
למקדש לה' ,הוא השראת והורדת השכינה לתחתונים ,בדומה לזיכוך הדברים הגשמיים
ע"י קיום המצות .אמנם ,גם במשכן בכלל ובקרבנות בפרט היה גילוי אלקות ,היו ניסים
וכדו' ,אבל לא היה זה באופן שהמציאות של גוף הדברים הגשמיים נהפכה לאלקות.
(לקו"ש חט"ז עמ' 431אות ז שם)
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 77א עובש
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 78א עובש
גירסא
פרק "חלק"
מסכת סנהדרין
13:53:31ה"עשת לולא ג"י
.indd 79א עובש
80
13:53:35ה"עשת לולא ג"י
גירסא
.indd 80א עובש
גירסא
13:53:38ה"עשת לולא ג"י
81
.indd 81א עובש
82
13:53:39ה"עשת לולא ג"י
גירסא
.indd 82א עובש
גירסא
13:53:41ה"עשת לולא ג"י
83
.indd 83א עובש
84
13:53:44ה"עשת לולא ג"י
גירסא
.indd 84א עובש
גירסא
13:53:46ה"עשת לולא ג"י
85
.indd 85א עובש
86
13:53:49ה"עשת לולא ג"י
גירסא
.indd 86א עובש
גירסא
13:53:50ה"עשת לולא ג"י
87
.indd 87א עובש
לזכות
כ"ק אדמו"ר שליט"א
מלך המשיח
מהרה יגלה אכי"ר
לזכות
החתן התמים אלעזר ראובן שי'
והכלה חיה מושקא שתחי'
שנאן
לבנין עדי עד מיוסד על יסודי התורה והחסידות
מתוך מנוחה והרחבה
לזכות
החתן התמים מנחם מענדל שי'
והכלה חיה מושקא שתחי'
רובין
לבנין עדי עד מיוסד על יסודי התורה והחסידות
מתוך מנוחה והרחבה
13:53:50ה"עשת לולא ג"י
.indd 88א עובש
© Copyright 2024