‫‪#.‬‬
‫פרידריך ניטשה‬
‫פרידריך ניטשה‬
‫‪Nietzsche‬‬
‫‪Friedrich‬‬
‫)‪(1900 -1844‬‬
‫נ לד בע ירה רוקן )ח ‪ (R6cke‬שבסקסוניה‪ .‬אביו‪ ,‬שהיה כהן‪-‬דת לותרני‪ ,‬מת עליו בהיותו‬
‫בן ‪ ,S‬וניטשה גדל בבית שהיו בו רק נשיס‪ ,‬ואשר שררה בו אוירה דתית‪ .‬ניטשה התבלט‬
‫כתלמיד מבריק בעיקר בתחןמי הקלאסיקה‪ ,‬והערצתן לפילןסןפיה ולתרבות היוונית‪,‬‬
‫ובעיקר לאפלטון ואייסכילןס‪ ,‬התעןררה בן כבר בהיותן תלמיד בית‪-‬ספר‪ .‬ב ‪1864-‬‬
‫התחיל את לימןדין האןניברסיטאייס באןניברסיטת בון‪ ,‬אך זמן קצר אחר‪-‬כך עבר‬
‫לליפציג שס למד פילוסןפיה‪ .‬בתקופה זן כבר נטש את הדת הנוצרית‪ .‬ב ‪ ,1869-‬עוד לפני‬
‫שזכה בתןאר הדןקטןר שלן‪ ,‬כבר נתמנה ניטשה לפרןפסןר לפילןסופיה באןניברסיטת‬
‫באזל‪ .‬בתקופת שהותן בבאזל קייס ניטשה קשריס הדןקיס עס הקומפןזיטור הגרמני‬
‫ריכארד ואגנר‪ ,‬שאןתן ראה כמייצג האמיתי של התרבןת הגרמנית במיטבה ןכמי‬
‫שמייצג את לידתו מחדש של הגניוס האמנןתי היוןני‪ .‬זמן קצר אחר כך ניתק עצמו‬
‫ניטשה מואגנר‪ ,‬במידה רבה בשל האנטישמיות הארסית של הקומפוזיטור הגרמני‪ ,‬שהיה‬
‫למעשה הראשןן שהטיף להשמדה פיזית של היהודיס‪ .‬ב ‪ 1879-‬נטש את משרתו‬
‫האןניברסיטאית בשל בריאןת לקןיה וחוסר סיפןק‪ ,‬ןבמשך עשר השניס הבאות נדד‬
‫על‪-‬פני שןןיץ‪ ,‬איטליה וגרמניה‪ .‬ב ‪ 1888-‬החל להראןת סימניס ברןריס של מחלת נפש‪,‬‬
‫ןמאז ןעד מןתן ב ‪ 1900-‬היה שרןי במצב של חןסר אןניס ןניתןק מן המציאןת‪.‬‬
‫קשה לדבר על שיטה פילןסןפית שלמה של ניטשה ‪ -‬כתבין עשןייס רןבס מקטעי‬
‫מחשבות בנושאיס שוניס ןעניניס שןניס שאינס מתלכדיס לכלל שיטה הבנויה על‪-‬פי‬
‫הסדר הלןגי ןהעניני כפי שמקןבל על רןב הפילןסןפיס‪ .‬אף על פי כן שמןר לו מקןמו של‬
‫ניטשה כמי שהיה אחד מאבןת הפילןסןפיה המןדרנית ןכמי שזכה להשפעה עצןמה‬
‫בעןלס המחשבה של העידו המןדרני‪ .‬השפעתן הגדןלה נןבעת‪ ,‬אןלי יןתר מכל‪ ,‬מבקןרתן‬
‫הנמרצת על השיטןת הפילןסןפיןת הגדןלןת‪ ,‬על הערכיס המקןבליס ועל תרבןת זמנו‪.‬‬
‫בקןרת זן הצטיינה בחריפןת שאיו דןגמתה ‪ -‬אך הןנחתה גס על‪-‬ידי חיפןש‬
‫בלתי‪-‬נלאה אחר ערכיס מחייביס אחריס שירןממן את האדס‪ ,‬ןבסופן של דבר על ידי‬
‫אהבת החייס‪.‬‬
‫מעטיס הס הפילןסןפיס שמשנתס סןלפה ןלא‪-‬הןבנה כפי שאירע לפילןסןפיה של‬
‫ניטשה‪ .‬חרןמה מכרעת לסילןף זה תרמה אחןתן אליזאבט‪ ,‬שמינתה עצמה‬
‫לאפןטרןפןס על כתבין ןאשר בדרך של עיןןת הביאה לאימוצן של ניטש‪.‬ה על ידי‬
‫‪.‬המפלגה הנציןנאל‪-‬סןציאליסטית בגרמניה של היטלר‪ .‬אחןתו זן ןממשיכי דרכה‬
‫העלימן מדברין של ניטשה‪ ,‬עשן צירןפיס מגמתייס בנתבין ןניסן ליצןר את הרןשס כי‬
‫היטלר ןההיטלריזס אינס אלא התגלמןת של ה"אדס העליןן" הניטשיאני‪ .‬בין השאר גס‬
‫העלימן התבטאןיןת חריפןת של ניטשה בגנןת האנטישמיןת ןדברי הערכה לעס היהןדי‬
‫ןלתרומתן לתרבות‪ ,‬לצד דברי בןז ללאןמיות הגרמנית בת‪-‬זמנן‪.‬‬
‫לאחרןנה יצאן בעברית‪ ,‬בתרגןמן של ישראל אלדד ןבהןצאת שןקו‪,‬‬
‫מכתבי ניטשה ןבהס כמה מכתבין החשןביס כמו‪:‬‬
‫כה אמר זרתוסטרא‬
‫מעבר לטוב ‪f‬לרע‬
‫לגניאולוגיה של המוסר‬
‫המדע העליז‬
‫דמדומי שחר‬
‫הרצוו לעוצמה‬
‫שבעה כרכיס‬
‫פרידריז ניטשה‬
‫מתוז יימעבר לטוב‪ ,‬ולרוע"‬
‫‪§32‬‬
‫לאורך רובן של תולדות האנושות ‪ -‬וקוראים יכך‬
‫פרי‪-‬היסטוריה ‪ -‬הוסקו ערכה או חוסר‪-‬ערכה של‬
‫פעולה מתוך תוצאותיה‪ :‬לא נודעה חשיבות לא לפעולה‬
‫עצמה ולא למוצאה‪ ,‬כי אם בערך כפי מה שעוד מקובל‬
‫כיום בסין‪ ,‬שאות כבוד או אות קלון נופל מן הבנים על‬
‫האבות‪ ,‬כך היו ההצלחה והכשלון משפיעים על‬
‫בני‪-‬אדם לחשןב טןבןת או רעות על הפעולה‪ .‬נכנה‬
‫תקןפה זו בשם התקן‪.‬פה הקדם‪-‬מןסרית של האנושןת‪:‬‬
‫הצן יידע את עצמך!" טרם נןדע‪ .‬אןלם ברבבת הש‪-‬‬
‫נים האחרןנןת התפתחן העניינים על פני אזורים‬
‫מסןיימים ןנרחבים של כדןר הארץ צעד אחר צעד עד‬
‫כדי כך‪ ,‬שאין ערכה של פעןלה נמדד עןד על פי‬
‫תןצאןתיה כי אם על פי מןצאה‪ :‬מאןרע גדןל בשלמןתן‪,‬‬
‫שכלןלם ןעידןנם הניכר של הראייה ןשל קנה‪-‬המידה‪,‬‬
‫הערכים‬
‫שלטןן‬
‫הבלתי‪-‬מןדעת של‬
‫התןלדה‬
‫האריסטןקרטיים של האמןנה ב"מןצא"‪ ,‬זה סימנה של‬
‫תקןפה‪ ,‬אשר אנן רשאים לכנןתה כתקןפה המןסרית‬
‫במובן המצומצם של המןנח‪ :‬בזאת נעשה הנסיון‬
‫הראשןן להכרה‪-‬עצמיתי‪ .‬מוצא במקןם תןצאות‪ :‬איזה‬
‫היפןך הפרספקטיבה! היפןך שהושג בלי ספק רק לאחר‬
‫מאבקים ותנודות ממןשכים !אכן‪ :‬בכך הגיעה לשלטןן‬
‫אמןנה טפלה חדשה והרת‪-‬אסונןת‪ ,‬מיצר מיוחד במינו‬
‫של פרשנות‪ :‬מוצאה של פעןלה נתפרש באןפן מוחלט‬
‫ביותר כמוצא מתוך כוונה תחילה; לא הין חןלקים על‬
‫הדעה‪ ,‬שערכה של פעולה טמון בערכה של הכוונה‪.‬‬
‫הכוןנה היא כל ייחו‪-‬סה וכל עברה של הפעןלה‪ :‬וכל מה‬
‫שנעשה עלי‪-‬אדמןת כמעט עד ימינו אלה‪ ,‬לשיבוח‬
‫ולגינוי ולשיפוט ןאף לפילסוף מןסריים‪ ,‬נעשה בסימנה‬
‫של אןתה אמונה‪-‬טפלה‪ - .‬אך שמא כבר הגענו כיום‬
‫הזה עד ההכרח לשןב ולשקול מחדש את דבר היפוך‬
‫הערכים ןתמורתם מן היסןד‪ ,‬כןחה של התודעןת‬
‫עצמית מחןדשת ןהעמקתו של האדםן? האם אין אנן‬
‫עומדים על סף תקופה‪ ,‬אשר מן הראוי יהא לכנותה‬
‫בצורה שלילית קןדם כל‪ ,‬כמעבר‪-‬למוסר‪ :‬כיוס‪ ,‬עת‬
‫רןחש החשד לפחןת בקרבנו‪ ,‬בקרב הבלתי‪-‬מוסרנייס‪,‬‬
‫שערכה המכריע של פעולה חבןי דןקא במה שאינן מכוון‬
‫בה‪ ,‬ןכל מה שבגדר מגמתיןת בה‪ ,‬כל מה שניתן לראות‬
‫בה‪ ,‬להיןןדע בה‪ ,‬להיות יימןדע" בה‪ ,‬עדיין אינן שייך‬
‫אלא לפני השטח שלה‪ ,‬לקליפתה‪ ,‬אשר ככל קליפה;‬
‫תכןנתה אמנם לגלות טפח אך לכסןת טפחיים'‪?-‬‬
‫בקיצןר‪ ,‬אנו מאמינים‪ ,‬שהמגמה אינה אלא סימפטום‬
‫ןאות המצריכים פירוש‪ ,‬נןסף לכך אות שיצא ללמד על‬
‫עניינים רבים מדי‪ ,‬משמע כמעט לא כלום על עצמו; וכן‬
‫אנו מאמינים‪ ,‬שהמוסר‪ ,‬במשמעות שהיתה לו עד כה‪,‬‬
‫ניטשה רראה את סהותו של המוסר‪ ,‬כפי שהוא מקרבל בתרבות המערב‪ ,‬בכוונה המניעה את המעשה‪ ,‬ולא בתוצאותיו‪ .‬מקורה של תפ"סה זו היא‬
‫‪.1‬‬
‫לדעתר בגררמיס שרניס‪ ,‬בחלקס כוציולוגייס‪) -‬כגיז חשיבות המוצא החברתי של אנשיס‪ ,‬המתבטא כתחוס המרסר בהחשבת המוצא ‪ -‬הכרונה‬
‫שמאחורי המעשה(‪ .‬אך מכחינה פילוסופיח קשורה חורת מוסר כזו ככלל הכוקראטי "‪.'":‬ב את עצמך" ‪:‬ערך ההכרח המכוונת את המעשיס‪ ,‬מרכזיותו‬
‫שי ביי=; הנפש אצל אפלטיז‪ .‬הדרישה לאינטרוספקציה והפנמה‪ ,‬בניגוד להישגיס חיצונ‪-‬יס ‪ -‬כל אלה מאפייניס‪ ,‬לדעת ניטשה; את המונ'‪t‬ר המקובל‬
‫‪:‬ת‪"':‬ב‪,,",‬נ‪~' ',‬ר"‪~":‬ם‪" j' , .‬אור היסטורי זה אינ~ מדוייק כלל ;מוסר חכוונה מקורו במסורת היהודית‪-‬נוצרית יותר מאשר במסורת הסרקראסית‪ ,‬וביטריו‬
‫הפילוסופי המרבהק הוא באתיקה הקאנטית‪ .‬אך יש לשיס לב שניסשה מקבל תפיסה זו כמהותית למוס‪.‬ר בכלל‪ ,‬ורואה את התפיסה התועלתית‪,‬‬
‫המחשיבה את התוצאות‪ ,‬כעמדה אי‪-‬מרכרית‪ .‬מבחינה זר הוא מסכיס איפרא עס קאנט בהגדרת המוסר‪ ,‬אלא שהרא ‪,‬וחה את המוסר הזה‪ ,‬ומעמ"‬
‫‪:‬מקוב' ‪~ I'f‬יאל אנושי תדש שהוא יימעבר לטרב ולרוע" ‪.‬‬
‫‪;';':':‬ה אינ~דירצד‪ :‬לחזור לתקופה ייהקדס‪-‬מוסרית" ‪.‬הוא מקבל את הדרישה להפנמה אל השכבות העמוקות של רוח האדס‪ ,‬אך לדעתר חגלה‬
‫הפנמה כזאת טבע אחר של האנושי שיוביל ליימוסר" מסוג חרש‪ ,‬השונה לגמרי מן המוסר הסרקראטי ‪ m‬קאנטי‪.‬‬
‫כאן מתבלה מבמתר ה"אנטי‪-‬רציונאליסטית" של ניטשה‪ .‬עמדה זו אינה אי‪-‬רצירנלירת במרבן של מחשבה בלתי ברררה‪ ,‬הפקררת אר אנרכיזס‬
‫‪.3‬‬
‫מחשבתי וחברתי )כפי שמתברר להלן בסעיף הסמרך(‪ .‬היא באה להצביע על המניעיס העמרקיס והחזקיס יותר באדס‪ ,‬שאיבס נתניס להבנה במבניס‬
‫הגיוניי‪:': :‬נוסחיכ ‪-‬פח ובוופשטיס‪ .‬מניעיס אלה הס הדחפיס ייהאכזיסטנציאלייס" המבטאיס הו את הצרכיס היסודייס והן את השאיפות המהרתירת‬
‫ראדס‪: .‬פי שהוא נמצא )לדעת ניטשה( באופן קונקרטי ולא בנרסחאות מופשטות‪ .‬הדחף הבסיכי ביותר‪ ,‬לפי ניטשה‪ ,‬הרא ייהרציז לעוצמה" ‪.‬בעח ‪m‬‬
‫‪;:-‬דיו‪ :‬ניטשה סבתינה פסיכולוגית לג‪-‬שרת מסויימרת בפסיכואנליזה‪ ,‬רמבחינה פילרסופית ‪ -‬לשפינוזה‪.‬‬
‫‪82‬‬
‫אמןנה‪-‬קדןמה‪,‬‬
‫מןסר‪-‬המגמןת‪ ,‬לא היה אלא‬
‫כלןמר‪,‬‬
‫האיצטגנינןת אן‬
‫פזיזןת‪ ,‬אןלי ארעיןת‪ ,‬דבר שבדרג‬
‫האלכימיה‪ ,‬בין כה ןבין כה‪ ,‬משהן שיש להתגבר עלין‪.‬‬
‫ההתגברןת על המוסר‪ ,‬במןבן מה אף התגברות המןסר‬
‫על עצמן‪ :‬יהי זה שמה של אותה עבודה טמירה‬
‫ביןתר‪,‬‬
‫האצילןת‬
‫לכליןתיהו‬
‫שנןעדה‬
‫ןממןשכת‪,‬‬
‫הישרןת ביןתר ןאף הזדןניןת ביןתר של בני דןרנן‪,‬‬
‫בחינת אבני בןחן של נפשס‪.‬‬
‫‪§ 188‬‬
‫בניגןד ל‪ • Laisset aller -‬כל מןסר הוא מעשה עריצןת נגד‬
‫ייהטבע"‪ ,‬גס נגד ייהתבןנה"‪ :‬אך אין בכך עדיין משןס‬
‫נימןק נגדן‪ ,‬אלא אס כן כבר אתה עומד על בסיסן של‬
‫יזה מןסר‪ ,‬שממנן אתה מכריז‪ ,‬שכל עריצןת ןכל‬
‫א ‪-‬תבןנה הס בגדר איסןר‪ .‬המהןתי ןהיקר לאין‪-‬ערוך‬
‫שבכל מןסר‪ ,‬הןא היןתן עניין של כפייה ממןשכת‪ :‬על‬
‫פורט‪-‬רןיאל·· אן את‬
‫הסטןאיות אן‬
‫מנת להבין את‬
‫הפןריטאניןת‪ ,‬מן הראןי להיזכר בכפייה שבחסןתה‬
‫הגיעה עד כה כל לשןן לעןצמתה ןלחירןתה ‪ - 4‬ןהיא‬
‫הכפייה המשקלית‪ ,‬עריצןת החרןז ןהקצב‪ .‬איזה עמל‬
‫נטלן על עצמס המשןרריס ןהנןאמיס בכל עס ןעס ! ‪-‬‬
‫בכלל זה גס פרןזאיקאיס אחדיס בני דןרנן‪ ,‬אשר אןזנס‬
‫הןא משכן למצפןן ללא‪-‬חןס; למה? "למען האיןןלת‬
‫מטןמטמיס ןרןאיס‬
‫אחת" כפי שמפטיריס תןעלתנייס‬
‫בכך אות לחןכמתס‪ - ,‬יימתןך כניעה "לחןקי שרירןת"‬
‫האנארכיסטיס המדמיס לעצמס שעל ידי כך‬
‫א מריס‬
‫‪,‬ס נעשיס ייחןפשייס" ממש ייחןפשיס ברןחס" ‪ .s‬אןלס‬
‫העןבדה המןפלאה היא‪ ,‬שכל מה שקייס היה אן עדיי‬
‫קייס על ‪-‬אדמןת מ החר ת‪ ,‬העד נן ‪ ,‬הע ‪,‬ה_ ל‪,‬‬
‫של טה‪,‬‬
‫השב ‪,‬א‬
‫האמ ס‪ ,‬אס ב‬
‫בט‬
‫‪.‬כל זה לא נ ‪ ,‬ה‬
‫באבד‬
‫הש ד ל‪,‬‬
‫הד ב‬
‫יס ההס";‬
‫; ס ך‪:‬שר‬
‫ע צ‬‫אלא מכ‬
‫‪ .‬שנה מ ד ‪ .‬הסתברןת לא מןעטה‬
‫ןבמל א‬
‫לכן‪ ,‬שזה דןקא הןא בגדר ייהטבע" ן"הטבעי" זלא אןתה‬
‫שליחות הרסן !יודע ועד כל אמו‪ ,‬מה רחוקיס הס מצבין‬
‫ה"טבעייס" ביותר‪ ,‬וחירות הגיבוש‪ ,‬הקביעה‪ ,‬השליטה‪,‬‬
‫רסן ‪, 6‬‬
‫ מכל שילוח‬‫והעיצוב שברגעי ייההשראה"‬
‫ןבאיזו חומרה ןבאיזו דקות הןא מציית דוקא בשעה‬
‫לחוקיס באלפי אפניהס‪ ,‬אשר דוקא בשל‬
‫שכזאת‬
‫קשיותס ןדיוקס ילעיגו לכל ניסוח מושגי )אף המושג‬
‫הקבןע ביותר ‪ -‬לעומתס רבאנפי‪ ,‬רבמשמעי ומרחף‬
‫הןא(‪ .‬הצד המהןתי ייבשמיס ובארץ" הןא כנראה‪ ,‬כפי‬
‫שנאמר‪ ,‬הציזת הממןשך ןלכןון אחד‪ :‬לאןרך ימיס נבע‬
‫ןנןבע מזה תמיד משהן‪ ,‬שלמענן כדאיס הס החייס‬
‫עלי‪-‬אדמןת‪ ,‬כגון מידןת טןבןת‪ ,‬אמנןת‪ ,‬מןסיקה‪ ,‬מחול‪,‬‬
‫תבןנה‪ ,‬רןחניןת ‪ -‬משהו מזכן‪ ,‬מעןדן‪ ,‬מטורף ןאלהי‪.‬‬
‫שעבןדה הממןשך של הרןח‪ ,‬הכפייה החשדנית במב‪-‬‬
‫עיןת המחשבות‪ ,‬הכבליס שהוגה כבלעצמן בהס בתןך‬
‫סדר ענייניס של כנסיןת אן חצרןת‪-‬מלכיס‪ ,‬אן בנטלן‬
‫על עצמן לחשןב לפי הנחןת‪-‬יסןד אריסטןטכ'יןת‪ ,‬הרצןן‬
‫הרןחני הממןשך לפרש את כל המתרחש לפי תרשיס‬
‫נןצרי ןלגלןת שןב ןשןב ולהצדיק גס בכל מקרה את האל‬
‫הנןצרי ‪ -‬כל זה‪ ,‬באלימןתן‪ ,‬בשרירןתן‪ ,‬בנןקשןתן‪,‬‬
‫באימתן‪ ,‬בחןסר‪-‬שחר שבן‪ ,‬נתגלה כמכשיר‪ ,‬שב !‪ S‬זרתן‬
‫אולפה הרןח 'האירןפית והןקנן לה כוחה‪ ,‬סקרנןתה‬
‫חסרת‪-‬המעצוריס‪ ,‬תניעותה הזריזהי‪ .‬אך למען האמת‪,‬‬
‫גס תוך כדי אןנדן ללא תקנה של הרבה מאד כןח ןרןח‪,‬‬
‫אשר דןכאו‪ ,‬חןנקו‪ ,‬ןהןשחתו בהכרח )כי בזאת‪ ,‬כבכל‬
‫מקןס‪ ,‬מתנהג ייהטבע" לפי טבעו הבזבזני זהאדיש‪,‬‬
‫במלןא הדרן המרגיז אך נאצל(‪ .‬זאת‪ ,‬שבמשך אלפי‬
‫שניס הןגיה של אירןפה הןגיס הין אך ורק כדי להוכיח‬
‫משהן ‪ -‬כי ס‪ ,‬להיפך‪ ,‬כל הןגה ייהרןצה להןכיח משהן"‬
‫חשןד עלינן ‪ -‬זאת‪ ,‬שתמיד היה להס כבר ברןר ןקבןע‬
‫חשיבתס‬
‫כמסקנת‬
‫מראש מה שצריך היה לנבןע‬
‫האסטרןלןגיס‬
‫הקפדנית ביןתר‪ ,‬כדןגמת עמלס של‬
‫•• סכזר בצרפת‪ ,‬היה בימי הבינייס מרכז התנועה הרתית יאנסניסטית‪.‬‬
‫• שליחת רסן‬
‫יש לשיס לב לפרדוכס אופייני זה ‪:‬לשון מתפתחת ורוכשת עוצמת כיטוי‪ ,‬גמישות וחופש הבעה דווקא מתוך כפיפותה לחוקיות ולסדר חמור ;‬
‫‪.4‬‬
‫והוא הדיך לגבי כל הישגי הרוח האנושית‪ .‬בסעיף זה מתגלה השניות היסודית בתורת ניטשה ‪:‬מרידה בכל הערכיס המקובליס‪ ,‬יחד עס דרישה‬
‫למשמעת פנימית חמורה ; תפיסת האדס כחלק מך הטבע והתנגדות לדיכוי יצריס טבעייס‪ ,‬יחד עס דרישה להתגבר על הטבע הנתון של האדס‬
‫ולייטרנסצנדנציה עצמית" ;גינוי מידות המוסר ייהזעיר בורגני"‪ ,‬אך עס זאת דרישה קיצונית ליושר אינטלקטואלי ולטוהר מצפוני‪.‬‬
‫השאיפה לשחרור ולחופש ללא כל התחשבות במוסכמות היתה כרוכה אצל ניטשה בבוז לאנרכיסטיס‪ ,‬ציניקאיס‪ ,‬תועלתניס ושאר נציגי ייהמרד‬
‫‪.5‬‬
‫במוסכמות"‪ ,‬שאותס רואה ניטשה כשטחייס וחסרי אוניס‪ ,‬בהשוואה ליוצרי הפילוסופיה‪ ,‬האמנות והדת של אותה תרבות שנגדה הוא יוצא בעצמו‪.‬‬
‫המרד בערכי העבר יכול להיות רציני רק אחרי ההכרה במשקל העצוס של הישגיס אלה‪ ,‬תוך הפניית העוצמה שהיתה טמונה בהס להגשמת מטרה‬
‫שמעבר להס‪ .‬האנרכיסטיס וכו' שנגדס יוצא ניטשה הס בעיניו אנשיס אשר עדי‪ r‬לא הבינו כלל את יסודות התרבות שאותה הס באיס להרוס‪,‬‬
‫ושעוצמתס האישית קטנה לאין ערוך מזו של גדולי התרבות הישנה‪.‬‬
‫גס כאן מודגש צד שאין מקובל לייחסו לניטשה‪ .‬היצירה האמנותית אינה מתוארת כ התפרצות אכסטטית של השראה "דיוניסית" בלבד‪ ,‬אלא‬
‫‪.6‬‬
‫כמותנית במשמעת ובריסון עצמי‪ .‬במקומות אחריס מביא ניטשה דוגמאות רבות לכך‪ ,‬למשל יצירת רביס מגדולי אמני הרינסנס‪ ,‬או יצירתס‬
‫המוסיקלית של באך והיידן‪ ,‬שנוצרה בתוך מסגרת נוקשה‪ ,‬הן מבחינת הרקע האמנותי והנושאיס של הנצרות‪ ,‬והן מבחינת מעמדו החברתי של האמן·‬
‫ניטשה מעריך את התרבות שאותה הוא מתקיף בשצף קצף ‪ -‬תרבות המערב היהודית‪-‬נוצרית ‪ -‬כהישג העליון של האנושות עד עתה )דעה‬
‫‪.7‬‬
‫אחרת הוא מביע לעיתיס כשהוא מדבר על תרבויות עתיקות מאוד(‪ .‬אין הוא רואה כל טעס בפנייה לתרבויות אחרות‪ ,‬לא‪-‬אירופאיות‪ .‬אלא קובע‬
‫כנקודת מוצא הכרחית למהפכה שהוא דורש דווקא את התרבות הזאת‪ ,‬אשר רק ערכיה והישגיה יצרו את ההתפתחות המאפשרת בכלל אח ע ‪ Y‬ס‬
‫בשורתו לשינוי ולחידוש פני הארס‪.‬‬
‫‪83‬‬
‫האסיאתיים בימי קדם‪ ,‬או כפי שזה עד עצם היוס הזה‬
‫הנוצרית‪-‬מוסרנית התמימה‪ ,‬לגבי כל מאורע‬
‫בפרשנות‬
‫פרטי שהוא "לשם שמים" ולייישע הנשמה"‪ - ,‬כל‬
‫העריצות הזאת‪ ,‬השרירות הזאת‪ ,‬כל הכסל החמור‬
‫והמפואר הזה‪ ,‬הם שחינכו את הרוח; העובדות במובן‬
‫המגושם ובמובן המעודן‪ ,‬הוא‪ ,‬ככל הנראה‪ ,‬האמצעי‬
‫שאין‪-‬בלעךיו גם לאילוף ולגידול רוחני‪ ,‬ורשאים אנו‬
‫להזבןבן בן‪ ,‬ב‪ :-:‬בווסר‪ ,‬מו הבחינה הה'‪:‬א' הי‪\,:‬ב!‪"j‬אן‪""'\,‬‬
‫בתוכו‪ ,‬הוא המצווה לשנוא את שליחות הרסן‪ ,‬את‬
‫הח~‪-‬ר;' ‪:-‬רב "‪ i‬כידי‪ ,‬ןר'א רנור‪\.‬ע בתוכו את הצורך‬
‫מצומצים"במטרות קרובות ביותר‪ ,‬מלמד את‬
‫באפקים‬
‫הפרספקטיבות ‪ -‬ובמידה מסויימת גם את‬
‫צמצום‬
‫הכסל‪ ,‬כתנאי החיים והצמיחה‪ ,‬ייציית תציית למאן‬
‫דהוא ולזמן ממושך‪, :‬לא ‪ -‬תושמד ותאבד את שארית‬
‫~הו ניח '‪),,‬ראר; לי כצו המוסרי‬
‫הכבוד בפני !~צכ‪:‬ן‬
‫)!‪ 71‬הטב'‪\, I ,>.‬אכן אין הוא לא ייקאטיגורי"‪ ,‬כפי שתבע‬
‫ממנו קאנט הזקן )ומכאן אותו ייולא" ‪ (-‬ואינו מופנה‬
‫אל היחיד )כי מה איכפת לו‪ ,‬לטבע‪ ,‬היחיד(‪ ,‬כי אם‬
‫למעמדות‪ ,‬אך בראש‬
‫לתקופות‪,‬‬
‫)';''''‪ ,0 ';:‬לגזעים‪,‬‬
‫וראשונה לכל סוג בעלי‪-‬החיים‪ ,‬המכונה אדם‪ ,‬להאדם‪.‬‬
‫‪~201‬‬
‫כל עוד התועלתיות‪ ,‬השלטת במשפטים הערכיים של‬
‫המוסר‪ ,‬אינה אלא תועלתיות עדרית‪ ,‬כל עוד המבט‬
‫והבלתי‪-‬מוסרי מבוקש‬
‫מופנה אך רק לקיום העדה‬
‫אך‪-‬ורק ובדיוק במה שנראה כמסכן קיום זה‪ :‬לא ייתכן‬
‫שום מוסר של ייואהבת לרעך"‪ ,‬נניח שאכן כבר בשלב זה‬
‫קיימים תרגולים פעוטים אך מתמידים של התחשבות‬
‫בזולת‪ ,‬רחמים‪ ,‬הגינות‪ ,‬מתינות‪ ,‬הדדיות במעשי סיוע;‬
‫נניח שכבר במצב זה של החברה פועלים כל אלה‬
‫היצרים אשר לאחר מכן יכונו בתוארי הכבוד של‬
‫המוחלטת‪-‬כמעט עם‬
‫יימידות טובות" עד התמזגותם‬
‫מושג ייהמוסריות"‪ :‬בימים ההם רחוקים הם עדיין‬
‫מתחום הערכיות המוסרית ‪ -‬בעת ההיא הם עדיין‬
‫מחןץ לתחןם המוסר‪ .‬מעשה חמלה למשל‪ ,‬אינו מכונה‬
‫בימים הטובים ביותר של מלכות רומי‪ ,‬לא טוב ולא רע‪,‬‬
‫לא מוסרי ולא בלתי‪-‬מוסרי; ואף אם ישובח המעשה‪,‬‬
‫כבלי‪-‬משים יתלווה אליו על הצד הטוב ביותר גם זלזול‬
‫כשמעמתים אותו עם פעולה אחרת‪,‬‬
‫כלשהו‪ ,‬וזאת‬
‫המשמשת את טובת הכלל‪ ,‬את ה‪ .res publica -‬בסופו של‬
‫דבר גם ייאהבת הזולת" היא תמיד משהו משני‪ ,‬בחלקה‬
‫מן המוסכמות ומן תשרירותיות לראווה בהשוואת אל‬
‫אימת הרע‪ .‬לאחר שמבנה החברה קבוע ועומד ונראה‬
‫כמובטח מפני סכנות מבחוץ‪ ,‬צפת ועולה אותה אימה‬
‫פרספקטיבות חדשות‬
‫החוזרת ויוצרת‬
‫מפני הרע‪,‬‬
‫אי‪-‬אלה מן היצרים‬
‫המוסרית‪.‬‬
‫לקביעת הערכיות‬
‫החזקים והמסוכנים‪ ,‬כגון חשק היוזמה‪ ,‬חירוף הנפש‪,‬‬
‫שאיפת נקם‪ ,‬זדון‪ ,‬תאוות‪-‬שוה תאוות שלטון‪ ,‬כל אלה‪,‬‬
‫אשר עד כה‪ ,‬בשרתם את תועלת הכלל‪ ,‬לא זו בלבד‬
‫שנערצים היו ‪ -‬כמובן בהסוואה של שמות אחרים‬
‫מאלה שנמנו ‪ -‬כי אם גם בהכרח טופחו וגודלו ורוממו‬
‫)מכיון ' ‪ 'l‬נזקקו להם תמיד בהגנה על ציבור מפני אויבי‬
‫הציבור(‪ ,‬מעתה מורגשת לפתע כפל כפליים הסכנה‬
‫ מעתה‪ ,‬בהעדר תעלות ניקוז להם‪ ,‬הם‬‫שבהם‬
‫מוקעים והולכים צעד אחר צעה כבלתי מוסריים‪,‬‬
‫מופקרים לבוז ולקלון‪ .‬היצרים והנטיות המנוגדים‬
‫האינסטינקט העדרי‬
‫נלקחים עתה אחר כיבודי המוסר‪:‬‬
‫והפרספקטיבה‬
‫מוציא את מסקנותיו צעד אחר צעד ‪.K‬‬
‫המוסרית היא כיום‪ :‬מה מידת הסכנה לציבור‪ ,‬הסכנה‬
‫לשוויון‪ ,‬הצפונות בדעה פלונית‪ ,‬במצב פלוני‪ ,‬בהרפעלות‬
‫פלונית‪ ,‬ברצון פלוני‪ ,‬בכשרון פלוני; ושוב הפחד הוא אס‬
‫המוסר‪ ,‬ההרגשה העצמית של העדה שוקעת‪ ,‬בטחונה‬
‫בעצמה‪ ,‬זה עמוד שדרתה‪ ,‬נשברו‪ ,‬בהיתקלה ביצרים‬
‫העילאיים והחזקים ביותר‪ ,‬שבהתפרצותם הסוערת הם‬
‫מוציאים את היחיד אל מעבר ומעלים אותו על מעל כל‬
‫הממוצע מעל השפלה של המצפון העדרי‪ :‬מכאן שדוקא‬
‫יצרים אלה ראויים ביותר להוקעה ונידוי‪ .‬הרוחניות‬
‫הנישאת והעצמאית‪ ,‬הרצון לעמידה עצמית‪ ,‬ואף זו ה‪-‬‬
‫תבונה הגדולה‪ ,‬נתפסים כסכנה; מעתה יירוע" ‪ 9‬ייאמר‬
‫על כל מה שמנשא את היחיד מעל לעדר ומטיל פחד על‬
‫הזולת‪ ,‬וכל דעה שהיא נוחה לבריות‪ ,‬צנועה‪ ,‬מקובלת‬
‫ומיושבת על הכל‪ ,‬וכל בינוניות של תשוקות‪~ ,‬וכיס‬
‫לכינויים וכיבודים של מוסר‪ .‬עד אשר בנסיבות אלה של‬
‫מיטב השלום וההשלמה‪ ,‬נשמטים והולכים יותר ויותר‬
‫הצורך וההזדמנות לכן‪ ,‬שאדם יטפח את חושיו לחומרה‬
‫מתחילה כל חומרה ממש להפריע‬
‫ולקשיות; עתה‬
‫למצפונם של בריות‪ ,‬אף בעניינים של צדק; אצילות‬
‫נישאה וקשה ואחריות אדם בפני עצמו‪ ,‬יש בהם כמעט‬
‫ה"טלה" וא לי‬
‫להעליב ‪,‬לעררר חשדנותס‪;,‬‬
‫כדי‬
‫ה"כבשה"‪ ,‬זוכה ליתר כבוד‪ .‬ישנה נקודה של פרכר‬
‫ותפנוק חולניים בתולדות החברה‪ ,‬נקודה בה יוצאיס‬
‫להגן במלוא הרצינות והכנות אף על הפןשע המחבל בה‪.‬‬
‫התיאור ההיסטורי של ניטשה )כמו רוכ ההשערות ההיסטוריות שלו( הוא כמוכך חסר ערך רכ‪ ,‬ויש להכחיך היטכ כינו לכיך טיעוניו הע ר נ ‪.‬ם‬
‫‪.8‬‬
‫וניתוחו הפילוסופי‪.‬‬
‫‪.9‬‬
‫ניטשה מכחין ביך יירוע" ל"רע"‬
‫‪ -‬ראה להלך סעיף‬
‫‪. 260‬‬
‫‪ . 10‬התקפתו של ניטשה כאן אינה מופנית נגד ערכי המוסר כשלעצמם‪ ,‬אלא נגד הכינוניות‪ ,‬הפחדנות והפשרנ ת‪ ,‬המאפיינים לדעת" אז ‪: .-::--‬‬
‫‪:‬‬
‫כאשר מדובר על ערכיס מוסרייס מקובליס‪ ,‬כגוך צדק‪ .‬הניגוד בין היחיד והכלל )ה"עדר"( אינו מוצג כאך סבחיב ‪.‬הבדל ‪:‬י‪": -‬נב‬
‫מבתינת העוצמה‪ ,‬החומרה והרצינות של מייצגי הערכיס ‪:‬ייהרוחניות הנישאת והעצמאית"‪" ,‬התבונה הגד לה"‪ ,‬דריש ‪.‬‬
‫אלה המעורריס חשד והתנגדות אצל האיש הבינוני‪ .‬הבוז של ניטשה מופנה איפוא נגד החולשה ה כ כי ‪-‬נ‪.":‬ג‬
‫שהחברה מאמינה בהס‪ .‬הדבר בולט בדוגמא שבהמשך ‪:‬הרצון "להבין" את הפושע והפחד ל ‪.‬עניו‪,';:‬‬
‫‪84‬‬
‫‪,‬עכיש‪ :‬זה נראה לחברה משום מה כלא הוגן‪ ,‬ואין‬
‫ספק שמחשבת ה"עונש" או הצו ייהענש תעניש"‬
‫מכאיבים לה‪ ,‬מטילים עליה פחד‪ .‬ייוכי אין זה מספיק‬
‫בבטלבו מחפושע את‪--‬כושר הסיכון? למה עוד העונש?‬
‫עצם ההענשה היא מעשה איום !" ‪ -‬ובהציגו שאלה זו‪,‬‬
‫המוסר העדרי‪ ,‬מוסר הפחדנות‪ ,‬מוציא את מסקנותיו‬
‫האחרונות‪ .‬נניח שניתן היה לבטל בכלל כל סכנה‪,‬‬
‫להשמיט את הקרקע מכל פחד‪ ,‬ממילא היו מבטלים גם‬
‫מוסר זה; לא יהא עוד צורך בו‪ ,‬הוא עצמו יראה עצמו‬
‫כמיותר ! ‪ -‬כל הבא לבחון את מצפונם של בני אירופה‬
‫הי ם‪ ,‬יעלה תמיד מתוך אלפי הקפלים והמחבואים‬
‫‪,‬מ סריים את הצו האחד והיחיד‪ ,‬צו הפחדנות העדרית‪:‬‬
‫" נו וצים שאי‪-‬פעם יחדל פחד מן הארץ !" אי‪-‬פעם זה‬
‫ הרצו והדרך לשם‪ ,‬קרוי היום באירופה כולה בשם‬‫"קידמה !‪,,‬‬
‫‪. II‬‬
‫‪§ 259‬‬
‫להימנע מפגיעה הדדית‪ ,‬מאלימות‪ ,‬מניצול‪ ,‬לייצב‬
‫את הרצון בשווה לרצון הזולת‪ :‬בין הבריות כפרטים זה‬
‫עלןל‪ ,‬מבחינה מסויימת ומגושמת למדי‪ ,‬ליהפך לנימוס‬
‫טןב ובלבד שיהיו תנאים לכך )דהיינן‪ ,‬קירבתם‬
‫האמיתית בכמות הכוח‪ ,‬בקנה מידה הערכי ושייכותם‬
‫זה לזה בתוך גוף אחד(‪ .‬אך כל אימת שמתכוןנים‬
‫להרחיב עקרון זה ולקבוע אותו ככל האפשר כעקרוו‪-‬‬
‫יסוד של החברה‪ ,‬מתגלה עד מהרה מה זה בעצם‪ :‬רצון‬
‫שלילתם של החיים‪ ,‬עקרון הפירוק ןהניןון‪ .‬כאן מן הדין‬
‫לחתור ביסןדיות מחשבתית עד היסוד ןלא להכנע לכל‬
‫מיני רפיונות של רגישןת‪ :‬כי הנה החיים עצמם הם‬
‫במהותם עניין של סיגול‪ ,‬פגיעה‪ ,‬הדברת הזר והחלש‬
‫יותר‪ ,‬דיכוי‪ ,‬קשיחות‪ ,‬כפיית צורןת עצמיות על הזןלת‪,‬‬
‫הבלעתן‪ ,‬ולכל פחות ובכל ההנחות‪ ,‬ניצןלן ‪ 12‬אך לשם‬
‫מה להשתמש תמיד במלים שכאלו דוקא‪ ,‬אשר מימים‬
‫ימימה הוטבעה בהן כוונה לשמצה? גס אותו גוף‪ ,‬אשר‬
‫בקרבן‪ ,‬לפי הנחתנו לעיל‪ ,‬הפרטים נוהגיס זה עם זה‬
‫כשווים ‪ -‬וכך זה קורה בכל אצולה בריאה ‪ -‬מן‬
‫ההכרח‪ ,‬אס אמנס חי הגוף ולא גוסס‪ ,‬שיעשה לגופים‬
‫זולתו את כל אשר הפרטים שבו נמנעים לעשותו זה לזה‪.‬‬
‫שומה עליו להיות התגשמות הרצון לעוצמה‪ ,‬לרצות‬
‫לגדול‪ ,‬להתרחב‪ ,‬למשוך אליו‪ ,‬לזכות בעלי ונות ‪ -‬לא‬
‫מתןך מוסריות או אי‪-‬מוסריות כלשהן‪ ,‬כי אם משןם‬
‫שהוא חי ןמשוס שהחיים הבם הרצו) לעוצמה ‪ .13‬אולם‬
‫אין עוד נקודה שכלפיה גילתה התודעה האירופית‬
‫ההמונית אטימות כבעניין זה‪ :‬כיוס העולם כולו מלא‬
‫הזיות‪ ,‬אף באיצטלות מדעיות‪ ,‬על יחסי חברה העתידים‬
‫ובאים עלינו‪ ,‬בהם לא יהא זכר "לאופי המנצל" ‪ -‬וזה‬
‫מצלצל באזני‪ ,‬כלו הובטח להמציא חיים הנמנעים מכל‬
‫פעולות אורגאניות‪ .‬ייהניצול" אינו תכונתה של חברה‬
‫מושחתת או פרימיטיבית ובלתי מושלמת‪ :‬זו תכונתה‬
‫של מהות החיים‪ ,‬כפעולת‪-‬יסוד אורגאנית‪ ,‬תוצאה של‬
‫עצס הרצון לעוצמה‪ ,‬שהוא‪-‬הוא הרצון לחיים‪ - .‬נניח‪,‬‬
‫שמצד השיטה זהו חידוש ‪ -‬מצד המציאות זוהי‬
‫עובדת‪-‬בראשית לכל היסטוריה‪ :‬לפחות בכך נהיה נא‬
‫כניס עס עצמנו !‬
‫‪§260‬‬
‫בנדודי על פני שיטות המוסר הרבות‪ ,‬מהן מעודנות‪,‬‬
‫מהן מגושמןת‪ ,‬אשר שלטו עד כה או עדיין שולטות‬
‫מסויימים החוזרים‬
‫עלי‪-‬אדמות‪ ,‬מצאתי קווים‬
‫ומופיעיס יחד בתדירות קבועה וקשורים זה בזה‪ :‬עד‬
‫שנתבררו לי שני סוגים עיקריים וצף ועלה מהם הבדל‬
‫יסודי‪ :‬יש מוסר‪-‬אדונים ויש מוסר‪-‬עבדים ‪ -‬ועלי‬
‫להוסיף מיד‪ ,‬שבכל התרבויות העליונות והמעורבות‬
‫יותר מתגליס נסיונות לתווך בין שני אלה‪ ,‬ולעתים‬
‫קרובות יותר אתה נתקל בערבובס זה בזה ובכשלון‬
‫הבנתס זה את זה; אכן‪ ,‬לפעמים‪ ,‬הם צפופים מאד זה‬
‫לזה ‪ -‬אף בקרבו של אותו אדס עצמו‪ ,‬בתוך נפש‬
‫אחת ‪ .14‬הבדלי הערכיות המוסרית נתהוו או בקרב הסוג‬
‫השליט אשר הגיע מתוך תחושת הנאה לתודעת המבדיל‬
‫בינו ובין הנתונים לשלטונו ‪ -‬או בקרב נתיני השלטון‪ ,‬ה‪-‬‬
‫עבדיס והכפופיס בכל דרגות הכפיפות‪ .‬במקרה הראשון‪,‬‬
‫כשהשליטיס הם הקובעים את מושגה"ט‪.‬וב"‪ ,‬אזי מצבי‬
‫נפש גאיונייס ומרוממים‪ ,‬המה המורגשים כציוני מעלה‪,‬‬
‫‪ . 11‬ניטשה מערער על הנחה מקובלת ביותר בתפיסה המודרנית ‪:‬האנושות שואפת לאושר‪ ,‬לחייס בטוחיס ומלאי נ‪ m‬יות‪ .‬הוא רו‪ IC‬ה בש ‪ It‬יפה זו‬
‫ביטוי לניוון הרוח האנושית‪ .‬לרעתו כל היצירות הגרולות של הארס בהיסטוריה‪ ,‬וגס בפילוסופיה ובאמנות‪ ,‬היו כרוכות בסכנות‪ ,‬פחדיס ובמי‪m‬ד ‪-‬‬
‫בסבל‪ .‬הגרלות אינה יכולה לצמוח מתור תנאי נוחיות‪ .‬בכר מעדיף ניטשה את הדמויות הגדולות של הרת השנואה עליו על נציגי הליברליזס הכוודדני‪.‬‬
‫באחר הסעיפיס הסמוכיס הוא אומר יינחת‪ ,‬כפי שאתס תופסיס זאת ‪ -‬אין זו מטרה‪ ,‬בעינינו זה קץ! זהו מצב ההופר ‪ IC‬ת הארס ד מהרה לכוג‪ m‬ר‬
‫ונלעג‪ ...‬הא ‪ r‬אתס יודעיס שרק הגידול מתור יסוריס גרוליס חולל את כל עליותיו של האדס עד כה?"‬
‫‪ . 12‬כאן ניכרת קירבתו של ניטשה למחשבתו של הרקליטוס )ייהמלחמה היא אבי כל הדבריס"( ולכמה רעיונות של דארוי‪ ,r‬תור העברתם בון‬
‫התחוס הביאולוגי אל התחוס החברתי‪.‬‬
‫‪ . 13‬זהו העקרון השולט‪ ,‬לרעת ניטשה‪ ,‬בכל המציאות ולא רק בתחוס הביאולוגי‪ .‬בסובן זה אפשר לראות בו את העקרון הסספיסי בתורת ביססה‬
‫)הרעיון הזה נוצל‪ ,‬תור כדי סילוף רב‪ ,‬באידיאולוגיות פשיסטיות ובתנועות פוליטיות‪ ,‬במיוחד באיטליה‪ ,‬בשנות העשריס של המאה(‪.‬‬
‫‪ . 14‬שני מיני בווסר אלה אינס איפוא תופעות היסטוריות בלבד‪ ,‬אלא בעיקר הס מייצגיס תכונות אופי של הארס בכלל ‪ -‬הד ל הפרט והן של‬
‫חברות שונות‪.‬‬
‫‪8S‬‬
‫כקובעי דרגה ‪s‬י‪ ,‬האדס'האציל‪,‬מרחיק מעצמו את הבריות‬
‫המגלות את ההיפך ממצבי רוממות וגאווה שכאלה‪:‬‬
‫הוא בז להן‪ .‬מן הו‪:‬אוי מיד לשים לב לכן‪ ,‬שבזה הסוג‬
‫הראשון של מוסר הניגוד ייטוב" ו"רע" זהה במשמעותו‬
‫עס הניגודייאציל" ו"בזוי" ‪ -‬הניגודייטוב" ו"רוע" הוא‬
‫ממוצא אחר"י בזיס לפחדן‪ .‬לחששן‪ ,‬לקטנוני‪ ,‬שכל‬
‫מעייניו בתועלתיות הצרה; וכו ‪-‬לחשדן כפוי‪-‬המבט‪,‬‬
‫המשפיל עצמו‪ ,‬זה הסוג הכלבי של אדס‪ ,‬שאינו קס על‬
‫הפוגעים בו‪ ,‬זה הקבצן‪-‬החנפן‪ ,‬ובראש וראשונה השקרן;‬
‫ זו אמונת‪-‬יסוד היא לאציליס‪ ,‬שכל המון כוזב‪ .‬ייאנו‬‫אנשי‪-‬אמת" היו מכניס עצמס נדיבי‪-‬עס שביווו‬
‫העתיקה‪ .‬הנה נראה בעליל‪ ,‬שציון הערך המוסרי נסב‬
‫תחילה ובכל מקוס על בני אדס ןרק לאחר מכן‬
‫יכמסובב עלמעשיס‪ :‬ועל כן חמורה הטעןת שטןעיס‬
‫היסטוריוניס של המוסר הפןתחיס בשאלה מעין‪ :‬יימדוע‬
‫הין מעשי רחמיס זוכיס לשבח?" הסןג האצילי של‬
‫האדס רואה עצמו כקובע ערכיס‪ ,‬ןאין הןא גזקק‬
‫לאישוריס‪ ,‬הוא חורץ משפט‪ :‬יימה שהןא בגדר הזק לי‪,‬‬
‫הוא בגדר הזק כשהוא לעצמוי'‪ ,‬הוא רןאה את עצמן‬
‫בבחינת מה שמעניק בכלל לדבריס את כבודס‪ :‬הוא‬
‫בורא ערכיסךי‪ .‬כל מה שהוא יודעו בתןך עצמו‪ ,‬הוא‬
‫מכבדו‪ :‬מוסר כזה הוא פיאור עצמי‪ .‬בחזית הקדמית‬
‫ניצבת תחושת השפע‪ ,‬העוצמה המבקשת לעבור על‬
‫גדותיה‪ ,‬האושר שבמתח הגבוה‪ ,‬תודעת העושר הרוצה‬
‫לעשר ולנדב ‪ -‬גס נדיבי‪-‬עס מסייעיס כידי האומלליס‪,‬‬
‫אך לא מתוך חמלה‪ ,‬או כמעט לא מתוך חמלה‪ ,‬כי אס‬
‫מתוך דחף שנתחולל מכוח גודש העוצמה ‪8‬י‪ .‬האדס‬
‫האציל מכבד את הכוח אשר בו עצמו‪ ,‬אשר כוח לו לגבור‬
‫גס על עצמו‪ ,‬היודע איך לדבר ואיך לשתוק‪ ,‬ונוקט מתוך‬
‫עונג חומרה וקשיחןת כלפי עצמן‪ ,‬ןיראת‪-‬כב ד ‪,‬‬
‫כל דבר חמור וקשוח‪" .‬לב קשוח גטע ווטן בלכ ~‪,‬‬
‫‪:‬‬
‫בסאגה סקאנדינאבית עתיקה‪ :‬כך גתפי ט‬
‫נתפייט מנפשוש‪.‬ל וויקיגג גא‪ .‬גאוותו של אדס‬
‫היא על כך דווקא‪ ,‬שאיו הוא עשוי לחמל ‪ :‬ע‬
‫מוסיף ואומר גיבןר ה"סאגה"‪ :‬ייאשר בנען י ‪,‬ב‬
‫קשוח‪ ,‬לעולס לא יקשח עוד"‪ ,‬האציליס ןה מיצ‬
‫אשר כה יהגן‪ ,‬המה הרחןקיס ביןתר מאות מ‬
‫כ‪-‬‬
‫הרןאה בחמלה דווקא או במעשה למען הז לת‬
‫המוס יו ‪.‬‬
‫של‬
‫סימניה‬
‫‪ desinteressement‬את‬
‫האמונה בעצמן‪ ,‬הגאווה על עצמן‪ ,‬שנאה מן היס‬
‫והלעג כלפי ייהעדר האנוכיות"‪ ,‬אף אלה ציןני המוס‬
‫הנאצל‪ ,‬ןעמס גס זלזןל קל ןזהירןת מפני הרחמיס ומפכ‬
‫ייהלב החס"‪ - .‬בעלי‪-‬העןצמה‪ ,‬המה היודעים א ‪-‬‬
‫לכבד‪ .‬זן אמנןת שלהס‪ ,‬זאת המלכןת להמצאןתיהס‬
‫יראת‪-‬כבןד עמןקה בפני שיבה ןבפני מסןרת ‪-‬‬
‫תורת המשפט מבןססת על יראת‪-‬כבןד כפןלה‬
‫ האמונה ןהדעה‪-‬הקדןמה לזכןתס של אבןת ע‬‫חשבןנס של הדןרןת הבאיס‪ ,‬אןפייניןת הן למוס‬
‫אנשי העןצמה ‪9‬י; וכאשר ‪ -‬מאידך ‪ -‬אנשי ~ ‪.‬‬
‫אידיאןת המןדרניןת" מאמיגיס כמעט באורח א נס‪-‬‬
‫טינקטיבי ייבקידמה" ן"כעתיד" ןמאבדיס הלןך אכ‬
‫את יראת‪-‬הכבןד בפני הזקגה‪ ,‬הרי די בזה כ‬
‫להעיד על מןצאן הבלתי‪-‬אציל של ייהאידי‬
‫ההן‪ .‬אך יותר מכל רחןק מןסרס של שליטיס מטע‬
‫כ‬
‫של ההןוה ומחמיר מאד בעקרןנן‪ ,‬שאין שןס‬
‫מוטלת על אדס אלא כלפי מי ששןןה לן; שיהא מ‬
‫לנהןג כלפי בריןת מדרגה נחןתה‪ ,‬כלפי כל מה ש כ‬
‫‪1‬‬
‫‪:‬‬
‫‪ . 15‬הכוונה‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬אינה לעליונות ייהאדוניס" מבחינת כוחס הגופני‪ ,‬הכלכלי או הפוליטי‪ ,‬לפחות לא באןתס גילןייס של עלי נ ‪• r‬‬
‫המוכדיס בדוגמא כשלהי בזמננו )גסכאז סולפו דעיונות של ניטשה ונוצלו‪ ,‬במיוחד בגדמניה‪ ,‬בכיוון שלא ז‪ i‬תכווז אליו כלל(‪, Y .‬‬
‫גא~‬
‫'יהאציליס" היא בתכונות האופי שלהס )כפי שצויינו בסעיפיס הקודמיס וכז בהמשך הסעיף שלפנינו( ובכושדס להגיע ל"מצבי נפש‬
‫ומדוממיס" ‪.‬‬
‫‪ . 16‬הניגוד ב‪ r‬טוב ו"דע" מוצק בעיני ניטשה; דעיס הס הפחדנות‪ ,‬הקטנוניות זהבינוניות‪ ,‬הפשדנות‪ ,‬קלות הדעת‪ ,‬התועלתנות‪ ,‬ש‬
‫בכל אלה ע פרםרי‪ ,‬במובז המקובל‪ ,‬אלא הז תבונות המנוגדות ל"דצוז לעוצמה"‪ ,‬וניטשה שולל אותס דק באשר הס מהוויס גיל‪ ",‬ל‬
‫ולחולשהבכויכורש יכולתו העצומה של האדס‪ .‬לעומת זאת‪ .‬ההבתנה ב‪ r‬טוב ליידוע" היא כולה המצאת אותס חלשיס "רעיס"‪ ,‬שאינס כנ‪- ."::‬‬
‫גדלותס של הגדוליס‪ ,‬מפחדיס מהס‪ ,‬ולכז מגניס את תכונותיהס כדוע מוסדי‪.‬‬
‫נ ‪ ..‬א‪-‬‬
‫‪-0‬‬
‫‪. 1 '7‬‬
‫זו התפיסה היחידה של האדס האפשדית בהשקפת עולס חילונית‬
‫'‪4‬‬
‫‪-‬‬
‫‪:‬‬
‫‪ -‬דאה הסעיף הבא‪.‬‬
‫‪ . 18‬ניטשה מדגיש הדבה את נדיבותו וגדלות נפשו של "האדס העליוזי'‪ ,‬איז הוא מתנגד לאותז מידות המבונות במוסד הסקובל‬
‫אך הוא מעדיך אותז כביט‪ ",‬לאישיותו החזקת של האדס‪ ,‬רלא כתוצאה מסנטימנטליות‪ ,‬אלטדואיזם או בפעולה מתוך ח ה‬
‫בכואבק עס נטיות‪ ,‬על דדן קנט או הנצדות‪.‬‬
‫‪ . 19‬יש להעיד שניטשה דאה בענין זה‪ ,‬המדוכ‪:‬ז לדעתן במצווה ייבבך את אביך ואת אמךי'‪ ,‬את מהותה של היהדות‪ .‬נגיג‬
‫דמ‪",‬ות דבות עוצמה המדגימות את התכונותן~נעדצות עליו‪ ,‬בניגוד גמוד לברית החדשה‪ ,‬שבה דאה ניוון גמוך של האנוש" )‬
‫שלאחד חודבן הבית(‪.‬‬
‫‪86‬‬
‫(‪-1‬‬
‫‪H‬‬
‫~‪:==..:.;:‬‬
‫ס ‪. r‬ץ‪•-‬‬
‫ךב‬
‫‪-‬‬
‫""‪,F‬‬
‫הוא‪ ,‬לפי ראות העינים או כ"אוות הנפש" ‪ ,20‬בין כה ובין‬
‫כה‪ :‬יימעבר לטוב ולרוע"‪ - :‬כאן יוכלו להימצא גם‬
‫הרחמים וכיוצא בהם מן הרגשות‪ .‬הכשרון והחובה‬
‫'לאסירות‪-‬תודה ממושכת ולנקמה ממושכת ‪ -‬זה וזה‬
‫רק בתחומי שווי‪-‬הדרגה ‪ , -‬הדקות בגמול‪-‬ושילם‪,‬‬
‫הצריפות המושגית בידידות‪ ,‬וכורח מסויים שיהיו לך‬
‫אויבים )מעין תעלות‪-‬ניקוז לרגש קנאה‪ ,‬לאהבת מדון‪,‬‬
‫לשחצנות ‪ -‬ובעצם‪ ,‬כדי שתוכל כדבעי להיות ידיד(‪ :‬כל‬
‫אלה סימני‪-‬היכר אופיינים למוסר האצילות‪ ,‬אשר‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬איננו מוסר ייהאידיאות המודרניות" ‪ ,21‬ומשום‬
‫כך כה קשה היום לתפסו בלב‪ ,‬או לחשפו מתחת פני‬
‫האדמה ולגלותו‪ - .‬ולא כן הדבר בסוג השני של‬
‫המוסר‪ ,‬מוסר העבדים‪ .‬נניח שהנכפשים והמדוכאים‪,‬‬
‫המעונים‪ ,‬המשועבדים‪ ,‬שאינם בטוחים בעצמם והם‬
‫עייפי‪-‬עצמם‪ ,‬נניח כי הם הוגים במוסר‪ :‬מה יהיה הצד‬
‫השווה בהערכות המוסר שלהם ?קרוב לוודאי ביטוי‬
‫לחשדנות פסימית לגני מצבו הכולל של האדם‪ ,‬ואולי‬
‫פסק‪-‬דין מרשיע על האדם‪ ,‬כולל מצבו‪ .‬עינו של העבד‬
‫עויינת לסגולותיו של איש העוצמה‪ :‬יש בו ספקנות‬
‫וחוסר‪-‬אימון‪ ,‬יש גם דקות בחוסר‪-‬האימון שבו לגבי כל‬
‫ייהטוב" ההוא המכובד שם‪ - ,‬ברצון היה משכנע עצמו‬
‫שגם שם האושר אינו אמיתי‪ .‬ולהיפך‪ ,‬הוא מעלה‬
‫ומטעים ומציף באור את כל התכונות המשמשות‬
‫להקלת קיומו ‪.‬של הסובל‪' :‬וזה מקום כבודם של‬
‫הרחמים‪ ,‬של היד הטובה המושטת לעזרה‪ ,‬של הלב‬
‫החם‪ ,‬הסבלנות‪ ,‬החריצות‪ ,‬הענווה‪ ,‬החבינות‪ - ,‬כי‬
‫כאן תכונות אלה הן מועילות ביותר וכמעט האמצעים‬
‫היחידים המאפשרים לשאת את עקת הקיום‪ .‬מוסר‬
‫העבדים הוא בעיקרו מוסר התועלת‪ .‬זה כור מחצבתו‬
‫של הניגוד המפורסם ייטוב" ו"רוע" ‪ -‬את העוצמה ואת‬
‫הסכנה התחושה משכנת בתוך הרוע ומידה מסויימת‬
‫של אימה ודקות וחוזקה שאינן מתירות את יחס הבוז‪.‬‬
‫לפי מוסר העבדים אם כן‪ ,‬ייהרוע" מעורר אימה; לפי‬
‫מוסר האדונים דוקא ייהטוב" הוא המעורר והרוצה‬
‫לעורר אימה‪ ,‬בעוד שהאדם הרע נתפס כבזוי‪ .‬הניגוד‬
‫מגיע לשיאו כאשר בהתאם לעקביות של מוסר עבדים‬
‫זה‪ ,‬אף ב"טוב" של מוסר זה נדבק שמץ של זלזול ‪ -‬גם‬
‫אם הוא קליל ואוהך‪ - ,‬כי הנה מכל מקום חייב הטוב‬
‫לפי אורח החשיבה של העבדים להיות לא מסוכו‪ :‬הוא‬
‫טוב‪-‬לב‪ ,‬מרומה על נקלה‪ ,‬אולי גם טפש במקצת‬
‫‪ .*un bonhomme‬כל היכן שיד מוסר העבדים על העליונה‪,‬‬
‫הלשון נוטה לקרב את המלים ייתם" )ישר( ו"תמים"‪- .‬‬
‫והבדל אחרון‪ :‬תשוקת החופש‪ ,‬האינסטינקטלאוי‪\!-‬ר‬
‫ועידוניו של רגש החופש‪ ,‬שייכים אף הם בהכרח למוסר‬
‫וההתלהבות‬
‫עבדים ומוסריותם‪ ,‬כשם שהאומנות‬
‫שביראת‪-‬הכבוך‪ ,‬שבמסירות‪ ,‬הם מאותותיה הרגילים‬
‫‬‫האריסטוקראטית ‪• 22‬‬
‫של דרך החשיבה וההערכה‬
‫מכאן כבר יובן בפשטות משום מה האהבה בבחינת‬
‫‪ - passion‬זו סגולתנו האירופית ‪ -‬היא בהחלט‬
‫ובהכרח ממוצא נאצל‪ :‬כנודע היא הומצאה על‪-‬ידי‬
‫פייטני האבירים מ פרובאנס‪ ,‬בני‪-‬אדם אלה‪ ,‬הממציאים‬
‫המפוארים של ‪ ** gai saber‬אשר אירופה חייבת להם כה‬
‫הרבה‪ ,‬כמעט את עצמה‪- .‬‬
‫** הסבר עליז‬
‫* בחור טוב‬
‫‪ .20‬אלה הסמהתבטאויותיו שלניטשהשנתנומקוסלמעשיהזוועהשנעשובעמיסיינחותיס"שזוהו עליריהגרמניסכעיקר עסהיהודיסוהסלכיס‪.‬‬
‫·הזהמעשיס והז זהותייהנחותיס"רחוקיסלגמרימכוונתושל‪-‬ניטשה)מכחינהלאומית מגנהניטשהדווקא אתהגרסניס‪ ,‬ואילוהיהודיסוהסלכיס‬
‫'נוורמטר‪,‬פפנהיגי‬
‫נחשבובעיניולגזעיסהחזקיסביותר‪ .‬ישלזכורשכתביניטשהפורסמובגירסהמסולפתומצונזרת‪,‬שנערכהעל‪-‬ידיאחותוובעלה‬
‫האנטישסיותבגרמניה(‪.‬‬
‫‪ .21‬ייהאיריאותהמודרניות"האלה‪-‬הזבעיקרהדמוקרטיהוהסוציאליזס‪ ,‬שהסהמטרהלדברי בוזקיצונייסביותר שלניטשה‪.‬התנגדות זונובעת‬
‫היסוד~יס'‪-‬ש 'לקסהובאובסעיפיסלעיל‪ ,‬אך גס מפנישר‪.‬אה בהס המשךחילוני שלהיהדותוהנצרות‪.‬לדעתניטשה‬
‫מתוךרעיונותיוחפילוסופייס‬
‫סקולויזציה)חיליז( זרנוטלת מהס כלצירוק‪,‬והשמטתבסיסזהיחידיהאפשרי ‪ -‬האמונהבאלוהיסכמקורלערכיס ‪ -‬משאירה אותזכתורות‬
‫חסרות כל תוקף לעוסתהחוקיותהטבעית שבה א‪ r‬בני אדסשוריס ‪ -‬ראה הסעיף הבא‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫‪ .22‬ראה לעיל סעיף‬
‫‪. 188‬‬
‫‪87‬‬
‫פרידריך ניטשה‬
‫מתוך ייהמדע העליז"‬
‫‪§ 125‬‬
‫האיש המטורף ‪ - .23‬הלא שמעתם את שמעו של אותו‬
‫איש מטורף‪ ,‬אשר בבוקרו של יום בהיר הדליק פנס‪ ,‬ר ץ‬
‫בשוקה של עיר וזעק בלי הרף‪ :‬ייאני מחפש את האלהים ‪1‬‬
‫את האלהים אני מחפש ‪ - "1‬ומכיוון שאותה שעה‬
‫נזדמנו שם בני‪-‬אדם רבים מאותו סוג שאינו מאמין‬
‫באלהים‪ ,‬עורר האיש צחוק רם‪ .‬ייהאמנם אבד?" שאל‬
‫האחד‪ .‬יישמא כתעה בריצתו כמו ילד?" אמר השני‪.‬‬
‫ייואולי מסתתר הוא? המפחד הוא מפניכו‪ .‬או ירד‬
‫בספיכה? היגר?" ‪ -‬כך קראו וכך צחקו זה אל זה‪ .‬האיש‬
‫המטורף קפץ לתוך קהלם וכקבם במבטיו‪" .‬לאן פכה‬
‫האלהים? כה אמר‪ ,‬ייאנכי אגידכו ‪ 1‬אנחנו הרגנוהו ‪-‬‬
‫אתם ואני! כולנו רוצחיו ‪ 1‬אך איככה ביצעכו את הדבר‬
‫הזה? איככה יכולכו את האוקייכוס לשתות עד כלה? מי‬
‫כתן לכו את הספוג למחות בו את האופק עד תום? מה‬
‫המעשה אשר עשינו בהתירנו ארץ זאת ממעגלי שמשה?‬
‫ולאן זה תנוע עכשו? לאן אנחכו כעים? הלאה‪-‬הלאה מן‬
‫השמשות כולן? האם אין אכו נופלים בלי‪-‬הרף? אחורה‪,‬‬
‫קדימה‪ ,‬לצדדים‪ ,‬לכל עבר? וכי קיים עוד מעלה‬
‫ומטה? וכי אין אכו ניתעים כלו באפס איכסופי? האם‬
‫לא כושף עליכו החלל הריק? האם לא גבר הקור? האם‬
‫לא קרב ובא בלי הרף הלילה‪ ,‬ויתר‪-‬לילה? האם אין‬
‫תכרח להדליק פכסים בבוקרו של יום? הטרם הגיע‬
‫לאזניכו קול רעשם של·קברכים‪ ,‬הקוברים את האלהים?‬
‫הטרם יעלה באפינו ריח ההתפוררות האלהית? ‪ -‬גם‬
‫אלים מתפוררים? מה האלהים ‪ 1‬אלהים לא יחיה עוד ‪1‬‬
‫הרוצחים שברוצחים ‪1‬‬
‫ואנו הרגנוהו ‪ 1‬נתנחמה‪ ,‬אנו‬
‫הקדוש והאדיר מכל מה שהיה לו לעולם עד כה‪ ,‬דמו‬
‫נשפך במו סכיננו ‪ -‬מי ימחה דמים אלה מעלינו? אי‬
‫מים אשר יוכלו לטהרנו? אלו טכסי כפרה‪ ,‬אלו משחקי‬
‫קודש ניאלץ להמציא? האם אין גדלותו של המעשה‬
‫גדולה מיכולתנו? האם לא דין הוא‪ ,‬כי אנו עצמנו נהיה‬
‫לאלים על מנת להיראות כראויים לה‪ ,‬לגדלות זו?‪.‬‬
‫מעולם לא נודע מעשה )דול מזה‪ .‬ויהי אשר יהי כל מי‬
‫שיוולד אחרינו‪ ,‬בזכותו של מעשה זה הוא שייך‬
‫להיסטוריה נעלה יותר מכל היסטוריה שעד כה ‪- " 1‬‬
‫עתה נדם האיש המטורף ושב והתבונן בפני מאזיניו‪:‬‬
‫נדמו גם הם והסתכלו בו מוזרות‪ .‬לבסוף הטיל לקרק·ע‬
‫את פנסו‪ ,‬שכתפוצץ לרסיסים וכבה‪ .‬ייהקדמתי לבוא"‬
‫אמר האיש יישעתי טרם הגיעה‪ .‬התרחשות אדירה זאת‬
‫היא עדיין בדרך והיא נודדת ‪ -‬טרם הגיעה לאזני‬
‫בני‪-‬אדם‪ ,‬הברק והרעם צריכים זמן‪ ,‬אור הכוכבים צריך‬
‫זמן‪ ,‬מעשים גם לאחר שנעשו‪ ,‬עדיין צריכים זמן‪ ,‬על מנת‬
‫שייראו ויישמעו‪ .‬והמעשה הזה עדיין רחוק הוא מהם‬
‫יותר מ הכוכבים הרחוקים ביותר ‪ -‬ואף‪-‬על‪-‬פי‪-‬כו הלא‬
‫עשאוהו ‪ - "1‬ועוד מספרים‪ ,‬שאותו מטורף חדר עוד‬
‫באותו יום עצמו לתוך כנסיות שונות והשמיע שם את‬
‫תפילת האשכבה על מות אלהי הנצח‪ .‬וכאשר אחזו בו‬
‫והוציאותו החוצה‪ ,‬שוב ושוב חזר ואמר להם‪ :‬ייוכי מה‬
‫תן כל הכנסיות האלו כיום‪ ,‬אם לא קבריו ומצבותיו של‬
‫האלהים ‪" 1‬‬
‫‪ .23‬הקטע שלפנינן הוא בעל חשיבות מכרעת בהשקפתו של ניטשה ; בו מרוכזת המשמעות הקיצונית המיוחדת לתורתו‪ ,‬וכאז מתגלה גם חשיבותו‬
‫הגדולה של ניטשה לתקופה המודרנית‪ ,‬ולו רק כאתגר שאי אפשר להתעלם ממנו‪ .‬ניטשה הוא מז האנשים היחידים שתיאר וניתח במסקנתיות וללא‬
‫פשרה את משמעות מצבו של האדם החילוני‪ ,‬של האתאיסט האמיתי‪ .‬לדעתו א ‪ r‬שום אפשרות להאמ ‪ r‬בערךפוסרי‪-‬הוסניסטיכלשהו בעולם שא ‪ r‬בו‬
‫אלוהים‪ .‬רק אלוהים‪ ,‬או ה"מוחלטי‪ :‬יכול לךיות מקור תוקף לערכים מוחלטים‪ .‬ללא אלוהים יש הכרח לעזוב את כל ההשקפות והאידיאלים שמקורם‬
‫ח'ח כאמינה זו‪ ,‬כגיד שווייד כל בניאדם כנבראים בצלם אלוחים‪ ,‬המיסר המחייב באופז מוחלט‪ ,‬ואפילו ערך האמת המוחלטת בתחום ההכרה‪ .‬הביסוס‬
‫לערך מוחלט כלשהו יכיל להיות רק מציאותו של יש פוחלט ‪ -‬יהא זה האל של הדתות ויהא זה מושג אלוהים שכשיטות המטפיסיות הגדולות‬
‫)מאריסטו ועד הגל(‪ .‬עם יימותו" של אלוהים )כלומר‪ ,‬מות‪ ,1‬של האמונה באלוהים( היה על האדם להכיז את מצכו האמיתי ולהסיק את המסקנות‪,‬‬
‫ותהיינה קשות ואכזריות ככל שתהיינה‪ .‬מודעות זו של היות האדס חי ב"אפס א ‪- r‬סופי"‪" ,‬ללא שמש"‪ ,‬היא הדרישה ה‪C‬וכסיסטנציאלית שניטשה‬
‫מעסיד בפני כל אתאיסט שאינו מוכז להשלות את עצסו בתשובות מזוייפות‪ .‬תשוכות כאלה הם כעיני ניטשה כל התורות ייההומניסטיות"‪,‬‬
‫הדיסרקרטיה‪ ,‬הסוציאליזם‪ ,‬הפמשיכות את ערכי התרבות היהודית‪-‬נוצרית‪ .‬ניטשה רראה המשכיות זו כצכיעות‪ ,‬שהרי ש כאזכע ‪ r‬דת ללא אל ‪ m‬ים‪,‬‬
‫ההסתלקות פז הדת ה'‪ IC‬לרעתו הסתלקות פכל התרכות שבה חיינו ד כה‪ .‬סכאן הכח שהוא ר ‪ m‬ש לייכני אדם רכים סאותו סוג ש‪ IC‬ינו ס‪ IC‬ס ‪r‬‬
‫ב‪ IC‬לוהים"‪ ,‬הצוחקיס למטורף הסופיע כסעיף שלפנינו; ‪ rlC‬הם יודעים ערי‪ r‬את הסשמעות האפיתית והסהפכנית של איכוד ה‪ IC‬מונה כ‪ IC‬ל‪ m‬ים‪ ,‬ספני‬
‫ש‪ IC‬ינם יודעים את מלוא הסשסעות שהיתה לאמונה באל ‪ m‬ים‪.‬‬
‫הסשקל האישי הכבד שנודעה להכרה זו אצל ניטשה עצמו‪ ,‬בא לידי ביטוי כאחד סמכתביו ‪ :‬ייויתור על‪ IC‬לוהים פירושו של‪ IC‬תוכל עוד לעולם‬
‫להתפלל ; לעולם לא תסצא עוד מנוחה בבטחיד השלם ‪ ...‬מי יתז לך את הכוח לעשות זאת ? לאיש לא היה עדי ‪ r‬הכוח הזה ‪ ...‬אלה שהסתדח‬
‫‪ IC‬יך‪-‬שהוא כך ש‪ IC‬לוהים יהיה להם לחבר‪ ,‬מעולם ל‪ IC‬התנסו במה שאני יודע אותו ‪ -‬הבדידות‪ .‬כיום סהווים חיי את הסשאלה שכל הדכרים י‬
‫שוניב לגסרי מכפי שאני רואה אותם‪ ,‬ושמישהו יוכל לעשות את ה‪ IC‬מיתות שלי למוטעות"‪.‬‬
‫‪88‬‬