יואב שורק יהודה ושומרון: 50 שנה של גמגום
יומן עמדות | כסלו תשע"ז | דצמבר 2016 יואב שורק הגמגום חייב להיפסק חמישים שנה של עמימות ביחס ליהודה ושומרון חוללו נזקים גדולים לישראל .עת לשנות ישראל הקטנה ,זו התחומה בגבולות הקו הירוק ,היא בעיקר זיכרון מתעתע .י"ט השנים שישראל התקיימה בגבולות הללו הן לא יותר מהרף־עין היסטורי ,אך כזה שצרב בתודעה שורה של מיתוסים נוסטלגיים (ואף שינה את שמה של הממלכה ההאשמית שממזרח לנו מ"עבר הירדן" ל"ירדן" ,בימים הקצרים שבהם היו לו 'שתי גדות' בשלטון מדינה אחת) .החשוב במיתוסים אלה הוא הפיכת חבלי הארץ ה'ישנים' לפטורים־ כביכול מהדילמה הנוקבת של דחיקת הערבים שהייתה כרוכה בעצם המפעל הציוני. כבר יותר מחמישים שנה ישראל היא הריבון בפועל ביהודה ובשומרון וכן בירושלים כולה; וכבר יותר מחצי יובל שהיא המדינה היחידה שלה התשתית החוקית להפוך בהם לריבון להלכה .הכביש המחבר בין שני המרכזים החשובים ביותר בישראל ,כביש מס' ,1חוצה את 'הקו הירוק' ,וכמוהו גם #2 כסלו תשע"ז דצמבר 7 2016 קספיהל בייח םוגמגה /קרוש באוי הרכבת הקלה הראשונה בישראל .שלטי ההכוונה בכבישים אינם מבחינים בקו הירוק ,וכמוהם גם רוב הישראלים (גם אם הם חוששים מהמחוזות שמעבר למחסומי צה"ל) .באריאל פורחת אוניברסיטה ,ורבים רבים יורדים אל ים המלח בדרך יריחו. אבל כבר יותר מחמישים שנה שמדינת ישראל נמנעת מלהפוך את לבה הגיאוגרפי וההיסטורי ,את יהודה ושומרון ,לחלק ממנה ,ואפילו מלהעמיד בזירה הבינלאומית תביעת בעלות על חבלי ארץ אלה .ישראל מתעקשת ,ממשלה אחר ממשלה ,להחזיק במדיניות של "לא לבלוע ולא להקיא", הרואה בנוכחותה בשטח לא יותר משלטון צבאי או "תפיסה לוחמתית" .כמעט כל ממשלות ישראל השקיעו בפיתוח תשתיות ביהודה ובשומרון ,ואף פרסו רשת של יישובים ישראליים – אך כל זאת תוך ויתור מתמיד על כל טענה של ריבונות על המרחב כולו ,ותוך הגבלת התכנון ,התשתית ורוב האכיפה למרחב ה"יהודי" – כאילו מדובר בנוכחות זמנית או בפיקדון לזמן קצר. במקביל מנהלת ממשלת ישראל מדיניות של גמגום גם במרחב שלגביו הוחלה הריבונות דה־יורה :הר הבית .אף שהמקום הקדוש ביותר לעם ישראל מככב בהצהרות מנהיגי ישראל לאורך כל השנים ,והללו מעולם לא ויתרו עליו רשמית ,הרי בפועל המדינה נמנעת מכל גילוי של ריבונות במקום (דגל!) ,אוכפת הגבלה חמורה ואנטי־ חוקתית על חופש התנועה והפולחן של יהודים בהר ,מגיבה בקושי להפרות חוק חמורות ובעלות השלכה היסטורית ,וחולקת מיוזמתה את הריבונות בהר עם ממלכת ירדן ועם הוואקף המוסלמי. אלא שבעולם המדיני אין ואקום ,ועל 8 גמגום משלמים מחיר כבד .אותה ישראל שמהלכת על קצות האצבעות בהר־הבית, מעניקה חופש פעולה נרחב לוואקף ונמנעת, משיקולי זהירות ,מליישם אפילו את המעט הנדרש מכוח עקרונות היסוד של חופש הפולחן ומימוש הריבונות – היא אותה ישראל שמוקעת ברחוב המוסלמי בעולם כולו כמי ש"מאיימת על אל־אקצה"" ,איום" שהפך סמל רב־עוצמה של כיבוש כוחני, טיהור אתני ,הרג ילדים ומה לא .ההחלטה האחרונה של אונסק"ו ,להכחיש כל קשר בין היהודים או ישראל להר־הבית ,היא רק האקורד המסיים של תהליך שבו הטיעון הערבי ביחס לירושלים הקצין עוד ועוד – אך התקבל עוד ועוד .במקום שצד אחד מגמגם ,האומר "כולה שלי" גורף את כל הקופה. הגמגום מסוכן לא פחות בכל הנוגע ליהודה ולשומרון .כאשר מדינת ישראל נמנעת לאורך שנים רבות כל כך מלטעון לזכויות אמתיות על השטח ,צומח לו מיתוס המדינה הפלשתינית ,אותה מדינה שרוב אזרחי העולם משוכנעים שהשתרעה על יהודה ושומרון לפני שמדינת ישראל כבשה אותה כדי לנצל את משאביה ולשעבד את תושביה .ישראל ,שכדי לא להכריע על הריבונות מתעקשת להגדיר את קיומה בשטח כנוכחות צבאית ,הופכת "מעצמה כובשת" ויעד התיעוב האופנתי של כל שוחר צדק .כשישראל מתנדבת ליישם בשטח את אמנת ז'נבה – עוד צעד של זהירות מופלגת המבטאת חוסר ביטחון וגמגום – היא הופכת את התושבים הפלשתינים ל"מוגנים" ,את הטרור הערבי לדבר שהעולם מסרב לגנות, ואת ההתיישבות הישראלית לבלתי־חוקית, ואחר כך עוד צריכה לנמק בפני כל העולם את "פשעי המלחמה" המתמשכים שלה. לפרדיגמת הכיבוש הזו ,שגם בעיני ישראלים רבים מדי הפכה לשורש המיתי של כל מה שרע כאן ,אין שמץ של אחיזה במציאות – אך יש לה אחיזה במדינאות הישראלית, המחזקת אותה כל העת בשל אותה מדיניות של עמימות .קשה מאוד להצדיק התיישבות אזרחית ב"תפיסה צבאית". הצגת השארתם של יהודה ושומרון בידינו כאילוץ ביטחוני בלבד מחזקת את ראייתנו ככובש זר – ומאיצה בקהילייה הבינלאומית לחתור להשבת ה"צדק" המוחלט גם במחיר של פגיעה פוטנציאלית בביטחון ,בעיקר כאשר מדובר במדינה חזקה ומצליחה ,ולא במקבצי הנדבות הפלשתינים .נתניהו רוצה להכרית את נרטיב הכיבוש הזה ,אבל מנסה לעשות זאת תוך שהוא נמנע בעקביות מלטעון שבשקר יסודו .הוא מעדיף לא לומר שבעינינו יהודה ושומרון הם חלק ממדינת ישראל ,כעת או בעתיד הקרוב ,כדי ליהנות מאשליית המדינה הפלשתינית שבדרך ,זו המהווה קבלן משנה לאחריות על האזרחים הערבים וגורם נוח להאשמות (מוצדקות על פי רוב). אכן ,יש סיבה לגמגום הישראלי ארוך השנים :ביהודה ושומרון חיה אוכלוסייה ערבית גדולה ,הרחוקה מהחזון הציוני ועלולה לערער את הדומיננטיות הדמוגרפית היהודית אם תיעשה חלק ממדינת ישראל. מנגד ,החלת החוק הישראלי על השטח בלי הענקת זכויות אזרח מלאות לכל התושבים תיצור מציאות של אזרחים סוג ב' ,שהחברה הישראלית והקהילייה הבינלאומית יתקשו להשלים עמה .זוהי בעיה שהובילה חלק מהמדינאים הישראלים לחלום כל העת על מסירת יהודה ושומרון למדינה אחרת שתוכל לנהל אותם כראוי ,וחלק אחר – אלה שהבינו שאין ולא תהיה מדינה כזו ,או שחשו שקריעת לב הארץ מהרצף הגיאופוליטי וההיסטורי של ישראל היא בלתי סבירה – לחתור להותיר את המצב על כנו :להשאיר את ישראל כריבון־בפועל ,במעמד זמני שהוא נצחי ,ולוודא שרוב האוכלוסייה הערבית מצויה מחוץ לאחריותנו הישירה. זוהי טעות אסטרטגית שישראל ,כאמור, משלמת עליה מחיר כבד – ועוד תשלם. ראוי היה לנסות ולפתור את הבעיה האחת – בעיית המעמד האזרחי של הערבים החיים ביהודה ושומרון – במקום לחולל, בעקבותיה ,שלל בעיות רחבות יותר לתחם את הבעיה, ועקרוניות יותר .מוטב ֵ להקדיש לה את מיטב המוחות והיצירתיות, ולהגיע לכמה פתרונות מלאים או חלקיים, מידיים או ארוכי טווח ,מאשר להיכנע להנחה שהיא בלתי פתירה ולנהל בשל כך מדיניות בלתי סבירה במשך עשורים רבים. במלאת חמישים שנה לריבונות ישראל בפועל ביהודה ובשומרון ,הגיעה השעה לחדול מהגמגום המזיק הזה .אנו בוגרים מספיק כדי ליטול אחריות אמתית ומלאה על לב הארץ שלנו ,כדי למנוע צמיחתו של עוד דור מתוך הסתה מתמדת לאלימות, וכדי להתחיל לצעוד בנתיב שבסופו ,בדרך שלא תסכן את אופייה של מדינת ישראל, יהיה עברו המערבי של נהר הירדן ארץ אחת, נווה של ביטחון ,שלום ושגשוג בלב המזרח התיכון. *** ועוד הערה על פיקדון ואחריות .דרכם של פיקדונות שהם מגיעים לאדם לאו דווקא מרצונו וביוזמתו ,אך עליו מוטלת האחריות עליהם .יהודה ושומרון הם פיקדון יקר־ ערך ,הממתין כבר יובל שנים ליחס ראוי. הם משאב ארכיאולוגי ,תיירותי ,תרבותי #2 כסלו תשע"ז דצמבר 9 2016 קספיהל בייח םוגמגה /קרוש באוי וגם מוסרי :הזיקה שלנו אל הארץ נעוצה במחוזות הללו .בין רגבי אדמתם מתפתלים אינספור נימים של חיבור ההווה אל העבר, קבורים תחת עפר וממתינים לארכיאולוגים, ועל גבי הריהם עדיין אפשר לחוות את נופי הארץ העתיקים ולפגוש משהו מאותה תרבות חקלאית שהדיה נחקקו לעד במשנה. בשל מיקומם בלב הארץ הם גם מאפשרים להשיב לארץ ישראל המערבית את אחדותה הגיאוגרפית ולהחליף את מסדרון החוף ברצף מגוון של דרכי גישה לאזוריה השונים – וכן לתת לגוש דן את העורף העבה הדרוש לו ,הן כעתודות דיור ובנייה וכאזורי תעסוקה מחוץ למטרופולין ,הן כ"גליל של המרכז", כמרחבים כפריים של נופש ומרגוע. לעת עתה אנו מוֹ עלים בפיקדון .הציונות הרי הצטיינה בדיוק בזה – בהפרחת שממות. את חלקיה האחרים של הארץ הצלחנו להפוך לנווה־מדבר של ביטחון ,של חוק ונורמה מוסרית ,של שפע כלכלי ואחריות סביבתית – לפחות בהשוואה למתרחש במרחב סביבנו .לא עשינו זאת ליהודה ושומרון ,מחוץ לתחומיה המצומצמים של ההתיישבות הישראלית .כאן ,למרבה האכזבה ,יש פחות וילה ויותר ג'ונגל .תחת שלטונה המגומגם של ישראל מופקרת הסביבה לשפכים ,הרחובות לאלימות, ההרים לטרשים ולבנייה פרועה .אותו לב היסטורי של הארץ נותר לדידם של רוב הישראלים והתיירים מעבר להרי החושך ,מנוקד במספר זעום של אתרים ארכיאולוגיים העומד בסתירה כואבת לפוטנציאל של ארץ התנ"ך. אילו היו חבלי הארץ הללו מופקדים לא בידינו אלא בידיה של מדינה אחרת, ידידותית ,היינו מצפים שהיא תנהג בהם 10 בכבוד הראוי לערש הולדתו של העם היהודי .שהיא תבטיח שאזורים אלה יהיו מופת של חופש גישה וחופש דת (כן, גם לנוצרים וליהודים) ,שהיא תפתח את האתרים המקראיים ,תטפח את הסביבה ותמנע נזקים .למרבה הכאב ,במבחן הזה נכשלנו עד עתה. גם אם חוששים מסיפוח ,ואפילו אם מקדשים את המצב המדיני־משפטי הקיים, אין כל סיבה שנמשיך להזניח את הפיקדון היקר שבידינו .אפשר וצריך להתחיל סוף־ סוף לתכנן ,לנהל ולפתח את יהודה ושומרון מתוך מחשבה מרחיקת ראות ,כזו שאינה מושתתת על ההנחה שלנצח תאכל חרב .על הערבים החיים באזורים שאליהם תתייחסנה התוכניות השונות להוות חלק מהם; זה חלק מאחריותו של מחזיק הפיקדון .כך, למשל ,אם נותרו אזורים המשמרים את נופי המקרא ,יש לבחון דרכים לפתח אותם כביוספירות ,מעין "שמורות טבע" ונוף המקיימות ממשק עם חקלאות מסורתית ותיירות ,בשיתוף פעולה עם האוכלוסייה הערבית; יש לשרטט תכנית מקיפה לחפירות ארכיאולוגיות ולהנגשת האזורים לתיירות חוץ ופנים; יש להעלות מיידית את רמת השיטור והביטחון האישי (באזורי בי וסי) ,ולהשוות אותה לשאר חלקי הארץ; יש לבחון מחדש את רעיונות 'השדרה הכפולה' המעצימה את בקעת הירדן; וכמובן יש לשלב את האזורים הפתוחים הסמוכים לקו הירוק בתוכניות הארציות שנועדו להעניק עתודות בנייה – הנדרשות כל כך – ופתרונות תחבורה למרכזים העירוניים הגדולים של ישראל. אכן ,יש ביהודה ושומרון תנועת התיישבות ישראלית מפוארת ,שהישגיה מאפשרים לראות את מדינת ישראל גם כמדינה מיישבת .אך היש הזה הוא מועט מדי ,והוא מתנהל כמובלעות בתוך שטח מופקר .הוא תולדה של מסירות נפש עקשנית של שנים רבות ,לנוכח ממשלות מהוססות ומתוך אווירה של "אף על פי כן" ,או "כנגד כל הסיכויים" ,כפי שקרא העיתונאי חגי הוברמן לספרו המרתק על ההתיישבות ביש"ע .זה ֵהרואי אך בה במידה עגום ומיותר :הגיע הזמן שמדינת ישראל תיקח אחריות על כברת הארץ הזו ,שהיחידים זולתה הטוענים לבעלות עליה הם אלה השוללים אותה מכול וכול ,אלה שאינם יכולים להפוך אותה אלא לקן מרצחים .ישראל צריכה לעשות זאת לא מתוך כוחנות או חמדנות (וגם לא בדלת האחורית של 'חוק הסדרה' בלית־ברירה), אלא מתוך עצם המשימה שנטלה הציונות על עצמה" :לשקוד על פיתוח הארץ לטובת כל תושביה" .אין מי שיעשה זאת במקומה. לנוכח טראמפ הכוחות שנרמסו במיזם הטהרני הליברלי מרימים ראש .זו ההזדמנות להציע חלופה שמרנית צלולה ונדיבה בחכמה שלאחר מעשה ניתנו הסברים רבים לניצחונו המפתיע של דונלד טראמפ, המנהיג הפופוליסט ,השוביניסט ועוין הממסד הפוליטי ,בבחירות לנשיאות ארצות הברית .רוב ההסברים עוסקים בשכבת הבסיס האמריקנית ,זו של הלבנים הפחות משכילים ,שננטשו על ידי הממסד הפוליטי והפכו את הקערה על פיה; במאיסה בתרבות התקינות הפוליטית מטשטשת הזהויות שממשל אובמה ייצג; בחולשתם המעמיקה של דרגי הביניים (המפלגות וועדות הקונגרס) במערכת הפוליטית האמריקנית; וביתרון שיש למרחב הכפרי על פני העירוני בשיטת הבחירות הרובנית והמדינתית שנוהגת בארצות הברית .אגב ההסברים הללו ניתנו גם הסברים שונים להפתעה הגדולה – שעיקרם ההטיה המובהקת של התקשורת כנגד דונלד טראמפ ,הטיה שלימדה שאנשים רואים את אשר הם רוצים ולאו דווקא את אשר לפניהם. נראה כי כל ההסברים הללו נכונים ,ולמעשה אולי אפילו די בחלקם להסביר את מה שחולל את המהפך .שכן המהפך ,למרות הרוב הגדול של האלקטורים ,נותר גבולי: יותר ממחצית המצביעים בחרו דווקא בהילארי קלינטון ,מועמדת שהכול דיברו על חולשותיה ,וזאת כנראה לא רק בשל הזדהות עם תפיסות של השמאל האמריקני אלא גם בשל הבעיות הקשות באופיו של דונלד טראמפ והחשש מפני המדיניות ,או היעדר המדיניות ,שיוביל. אבל טבעם של אירועים היסטוריים הוא שהדינמיקה שהם יוצרים אינה תלויה בסיבות שחוללו אותם .גם אם טראמפ גרף את הקופה בשל קואליציה רגעית או קונסטלציה סטטיסטית ,בחירתו המפתיעה מחוללת רעידת אדמה ,מצטרפת ל'ברקזיט' הבריטי ,ומעלה אל קדמת הבמה את הכוחות שלא היו שותפים לפרויקט הליברלי של שינוי השיח שדומה היה כאילו אין בלתו; #2 כסלו תשע"ז דצמבר 11 2016
© Copyright 2024