לפני הכול לפני שנה העברתי את חיי אל העיר ניו יורק. מכרתי את הרהיטים שלי,
לפני הכול לפני שנה העברתי את חיי אל העיר ניו יורק .מכרתי את הרהיטים שלי ,עזבתי את הדירה שלי, נתתי את הרכב שלי ,תרמתי את רוב הבגדים והחפצים ,טסתי .מזוודה אחת ביד ,אלף דולר בארנק ,ארבע מאות חלומות בכיס האחורי .כאילו הייתי שוב בת עשרים .חודש וחצי אחרי המעבר ,בבוקר גשום וחורפי ,קמתי מוקדם מדי לראיון עבודה למשרה נחשקת ביותר .קיבלתי אותה .הרמתי טלפון לבעלת הבית של הדירה המקסימה שראיתי ערב קודם לכן במרכז מנהטן. כבר הייתי בדרך למסע שופינג עם אחי לכבוד התחלת החיים החדשים .בדרך לאאוטלט בניו ג'רזי קיבלתי הודעה שמבקשת ממני לחזור לארץ ,לעונה השביעית של האח הגדול .לא נרשמה מאית שנייה של התלבטות. מאז ועד היום – במשך יותר משנה – יותר מדי אנשים עם יותר מדי כוונות רעות סיפרו את הסיפור שלי ,תיווכו את האישיות שלי ,הגדירו אותי ,שיקרו ,סילפו וניסו להשתיק אותי, קודם בזמן העונה ואחר כך מחוץ לאולפן .התגובות שלי היו לא רלבנטיות .שמעתי שאני רכלנית ורעה ושקרנית ומחרימה .שאני לא מתקלחת ,שאני עוכרת ישראל ,שאני שונאת את חיילי צה"ל וחברה בארגון בצלם .למדתי שאני דורסת למוות בעלי חיים או צדה להנאתי ,קונה חברויות ואהבה במניפולציות ובכשפים ,ושאני מבשלת אוכל מאוד לא טעים. הספר הזה הוא לא יצירת אמנות שמנותקת או בשלבי התנתקות ממני .כתב היד הזה הוא ככל הנראה היומן שהייתי כותבת במאה הימים שבהם חייתי באולפן של יורם זק אילו היו לי שם עט ודף .הסיפור הזה הוא הסיפור שלי .ורק שלי .לא הסיפור שערך יורם זק כרצונו מתוך הדברים שאמרתי .לא אחד הסיפורים הרבים האחרים שהתרחשו באולפן ,אבל לא היו שלי, ולא אני אספר אותם .מה שהיה שלי ,מה שנגע בי או נגע אלי ,מסופר כאן לראשונה מפי ,ללא מתווכחים וללא עריכה. זהו סיפור החוויה הקשה והרעה ביותר שעברתי בחיי .אבל יותר מכך ,זה הסיפור של הניצחון שלי .כי למרות כל מה שנעשה לי ,לא היה רגע אחד שבו הצליחו להפוך אותי לקורבן. והם ניסו מאוד. אמא שלי המופלאה חינכה אותי מינקות ,ומזכירה לי בכל יום בחיי ,שאני מנצחת. ההנחיה שלה ליוותה אותי בכל שנייה בשהות שלי באולפנים של אנדמול וקשת ,מהעלייה על השטיח האדום ועד הרגע שבו כתבתי את המלה האחרונה בעניין. אור סיונוב! את לא חותמת על החוזה הזה אם את לא קוראת אותו! איתי בוער מעצבים ,אבל מסתיר את זה היטב .העיניים שלו מביעות תסכול ,חוסר אונים וכעס .שנינו לבד בחדר קטן ולבן בבניין העצום של קשת ברחוב הברזל ברמת החייל, עם שולחן פינתי ושלושה כסאות פלסטיק שחורים .אמרו לי לבוא לחתום על החוזה עם עורך דין או חבר אחד שאני סומכת עליו .בדרך לשם איתי נהג ואני חלמתי על סיגריה ,והוא אמר, תגידי ,אמרת להם שאני החבר שאת מביאה? לא שאלו ,אמרתי לו. חשבת שאולי הם לא יאהבו את זה? הוא שאל. לא הצלחתי להבין .הוא חיכה שייפול לי האסימון ,אבל זה לא קרה .אור ,הוא אמר ,אני כתב טלוויזיה בהארץ .לא יודע עד כמה האנשים האלו ירצו שאני אקרא את החוזה שלך ואייעץ לך .אה .ואללה .לא חשבתי על זה ,עניתי לו – אבל האמת היא שכאשר הגענו לשם הם לא זיהו אותו ואנחנו לא אמרנו כלום. איתי יושב על אחד הכסאות ואני עומדת בגבי אל הדלת ומושכת בכתפיים .הוא לא רוצה שאני אשתתף באח הגדול .כשאני אומרת "לא רוצה" אני משתמשת במלים עדינות מאוד. כאיש שמכיר מקרוב את תעשיית הטלוויזיה ואת הפרסונות השונות ,יש לו דעה נחרצת מאוד בעניין .אני יודעת שיהיה לו הרבה מאוד להגיד על כל סעיף שאקרא .הוא מחזיק ביד את 28 העמודים של החוזה .עשרות אלפי אותיות קטנות ,באלפי מלים שחורות מודגשות על לבן מסנוור .יש לי סחרחורת .לא ישנתי כבר כמה ימים ,מרגע שנחתי בארץ ועד עכשיו. תביא לי עט ,אני מבקשת .הוא ,בתמורה ,מציע לפחות להקריא לי את החלקים החשובים .אני מתיישבת ,הוא מתחיל ואני שומעת בקולו את הגועל ואת הדחייה שהוא מרגיש בעודו מקריא לי את החוזה הגרוע והנצלני ביותר בתולדות החוזים הגרועים והנצלניים .אבל אני לא יכולה להתמודד שוב עם הביקורת שלו ולא רוצה לשמוע מלה ממה שהוא אומר ,אז אני מתנתקת לגמרי ,שרה לעצמי שיר ישן של מייקל ג'קסון ,מחייכת ומהנהנת ,מתעלמת מהבחילה בעיניו של החבר הכי טוב שלי ומאמינה שהכול יהיה בסדר. כשהוא מסיים לקרוא בקול הוא יודע שלא הקשבתי לכלום ושואל אותי מה יהיה .אני מחבקת אותו ארוכות .אחר כך אני מתרחקת ,מסתכלת לו לתוך העיניים ושואלת אותו ,בייבי, נראה לך שהייתי חותמת על מלה מהחוזה הזה אם הייתי קוראת אותו? הוא לא עונה. תביא לי עט ,אני מבקשת בפעם השנייה. – אין שום דבר בעולם שאני יכול להגיד שיגרום לך לשנות את דעתך ,הא? – אתה יודע שלא. הוא מגיש לי את העט ואני מתחילה לחתום. 28חתימות בתחתית כל עמוד. שבועיים קודם אני יושבת על הרצפה בבית של ליהי ,חברה שלי בניו יורק ,ואנחנו מסכמות .עשינו כל מה שיכולנו .לפני כמה חודשים סיימתי את כל האודישנים לאח הגדול .אירמה ,מלהקת בתוכנית, שלחה לי הודעת פייסבוק וכתבה שהיא שמעה עלי ,קיבלה עלי המלצה והיתה שמחה לפגוש אותי לאודישן .אמרתי לה שכבר הייתי באודישנים לתוכנית כמה וכמה פעמים ולא התקבלתי, ואין לי כוח לבלבולי מוח או לעוד אכזבה .היא ביקשה שאגיע שוב בכל זאת .כך הגעתי שוב אל מסדרונות קשת ומצאתי חדר מפוצץ באנשים שמחכים להפוך לכוכבים הבאים של ישראל. ברגע שראיתי את ההמולה יצאתי חזרה אל הרחוב .שלחתי לאירמה הודעת תודה .הסברתי שאני פחות בעניין של לשבת ולהמתין בחדר הזה .היא ביקשה שאגיע שוב ,הפעם בלי תור. ובאמת ,אחרי כמה ימים חזרתי אל הבניין ,נכנסתי לחדר האודישנים בלי תור ומצאתי את אירמה יושבת מאחורי מצלמה .דיברנו כמה דקות ונפרדנו .הייתי בטוחה שבזה נגמר הסיפור. אחרי כמה ימים הזמינו אותי ליום של דינמיקה קבוצתית .התכנסנו בשעת בוקר מוקדמת, כעשרים מתמודדים פוטנציאליים בחדר אחד .היום התחיל בהיכרויות ובמשחקים שונים ומשונים .לא שיתפתי פעולה עם הרוב והייתי משועממת עד כלות .הייתי עמוסה מאוד בעבודה ורציתי לעוף משם .אחר הצהריים הם קראו בשמות מי שמתבקש להישאר להמשך מיונים .גם בשמי קראו .אז נכנסתי לשיחה ארוכה מאוד עם פסיכולוג שחקר אותי על חיי מיום שיצאתי מהרחם של אמא שלי .אני חושבת ששוחחנו כשעתיים .לאחר מכן הייתי צריכה להיכנס לשיחה עם יורם זק .לפניי היו עוד כמה בתור ,אז הודעתי שאני הולכת ,ושאם מעניין אותם שאחזור, שיתקשרו אלי כשכולם מסיימים .בסביבות שמונה בערב ביקשו ממני לשוב ונכנסתי לשיחה בחלל שמעוצב בדיוק כמו החדר שנקרא בתוכנית עצמה "חדר האח הגדול" .שני אנשי טלוויזיה ישבו שם מאחורי המצלמה .את יורם ואת מי שישב איתו לא ראיתי .שוחחנו כמה שעות .סיפרתי ליורם שכבר הייתי בכמה אודישנים ושאם הפעם הסיפור לא יצלח ,זאת הפעם האחרונה שאני באה כשהם קוראים לי .הצהרתי שאני רוצה מאוד להשתתף. למה? יורם שאל. כי אני רוצה להפיץ את תפישות העולם שלי ליותר מאלף אנשים שמימלא מסכימים איתי על הרוב ,אמרתי .כי אני רוצה לזכות וכי אני עייפה וזאת נראית לי אחלה מנוחה. נפרדנו לשלום כשאני משוכנעת שהם רוצים אותי מאוד ,לפחות כמו שרציתי אני .אחרי כחודש שאלתי את אירמה מה קורה והיא אמרה ש ֵידעו לקראת תחילת העונה .אנחנו היינו באוגוסט ואני החלטתי שזמני בישראל תם לעת עתה ואני טסה לניו יורק .אם תרצו אותי, כתבתי לה ,תכתבו לי לפייסבוק .ארזתי ,מכרתי ,תרמתי ,טסתי .התחלתי לבנות את חיי בעיר זרה .זה מורכב ,בגילי .כבר יש לי סטנדרטים וצרכים יקרים וספציפיים יותר משהיו כשהייתי בת ,21אז העברתי את חיי לניכר בפעם הראשונה .וככה ,בעודי מתארגנת ולומדת לחיות בעיר עם דופק חדש וקצב אהוב ,יושבים לי בקופסה האחורית האודישן והעובדה שלא קראו לי .ליהי אומרת לי שעוד לא אבדה תקוותנו ,אבל אנחנו מבינות מחבר בתוך ההפקה שכבר הורידו את השם שלי מהלוח כאופציה להשתתפות בעונה .שתינו ידענו על איזה טיקט אני אמורה להיכנס לשם :פעילה חברתית פמינסטית מזרחית .כל הקולגות הפוליטיים שלי ידעו שאם מלהק.ת מתקשר.ת אליהם.ן והן.ם לא מעוניינים.ות ,עליהם לומר לא תודה ואת השם אור סיונוב .מתברר שהם כבר דיברו עם כולם .זה בלתי נסבל ,ליהי אומרת לי בזעם .עוד הפעם הקאסט שלהם מלא באותו ייצוג של מזרחים ומזרחיות בלי השכלה ,מהפריפריה .הם יקראו להם ערסים ופרחות ,ואת הדיון על המאבק שלנו יורידו באסלת הרייטינג .איך הם לא לוקחים אותך? אולי אני לא טלוויזיונית? אני תוהה. כוס אמא שלהם ,ליהי זועמת .את חייבת להיכנס לבית הזה! או את או כרמן )פעילה מזרחית אחרת( .אתן הבחירה הכי טובה שלנו ,אתן תעשו את העבודה הכי טובה .וכרמן לא רוצה ,אז זאת חייבת להיות את. טוב ,אני אומרת .בחיאת רבאכ ,ליהי .מחר אני חותמת על דירה ויש לי ראיון עבודה שאני לוקחת בשלוק .מירו כבר אמר לי שביום שאני פותחת מסעדה הוא רוצה להשקיע .די. זהו .החיים שלי פה .גם אם הם יקראו לי כבר אין לי דרכון לחזור איתו הביתה .נגמר הסיפור, אחות. למחרת אני מקבלת אס.אם.אס מאירמה .אור ,היא כותבת .צריכה אותך. באמא שלך? אני שואלת .אני בפאקינג ניו יורק! את ההודעה אני מקבלת באוטו .אני ואחי שם יחד ,בדרך לאאוטלט בניו ג'רזי .הוא בא לבקר אותי לפני כמה ימים .אני רואה את ההודעה ומשתתקת .מה קרה לך? הוא שואל .אני לא יודעת מה להגיד לו. – נו דברי! את נראית כאילו דרכת על עכבר! –האח הגדול. שנינו משתתקים .העיניים שלו על הכביש ,שלי בוהות במסך .אחרי עשר שניות אנחנו מתחילים לצרוח ביחד צרחות של התרגשות ואושר .במשך רבע שעה אנחנו צוחקים והמומים עד שאנחנו נרגעים ואחי מסתכל עלי באותו מבט שכל אח גדול מסתכל בו על האחות הקטנה והמסורבלת שלו )למרות שאני גדולה ממנו בשנה( ,מחייך אלי חיוך עקום ואומר לי ,אז בסוף את כן מיוחדת ,הא?! – אז מה? ללכת? – זאת בכלל שאלה? חברת הפקה אומרת לי שלפני שהם יכולים לסגור את זה סופית ,אני חייבת לעבור הערכה פסיכולוגית .יש לך אפשרות לסקייפ? היא שואלת. וכך אני יושבת בחניון של אאוטלט בניו ג'רזי ,בתוך האוטו החדש שאחי קנה לי לפני כמה ימים ב 500-דולר .בחוץ יורד גשם זלעפות ואני מנהלת שיחה בת שלוש שעות עם רן הפסיכולוג ,ששאל אותי כל כך הרבה שאלות ,עד שאמרתי לו שהוא בוודאות מכיר אותי כעת יותר טוב מאמא שלי .הוא מתוק ,הרן הזה .חתיך לא רגיל .יש לו חיוך כובש ועיניים טובות. אהבתי. בתוך 48שעות חזרתי לארץ. המלון ביום שני באים לקחת אותנו לבית מלון בנווה אילן .חיבוקים אחרונים ונשימה עצורה .זהו .מכאן ניתק הקשר .לא יהיו עוד איחולים והמלצות ,פחדים ותכנונים .תזכור ,אמרתי לאח שלי לפני שנכנסתי למונית .אתה נותן לי חודש. נשימה עמוקה ונשיפה של רווחה .מעכשיו ועד יום רביעי בלילה מבודדים אותנו במלון קטן ,צמוד לאולפן ,מנתקים אותנו לגמרי מהעולם החיצון .השקט הזה נחוץ לי כמו אוויר לנשימה .בעבור כולם ,האפשרות להיות נעולים בחדר קטן בבית מלון מחורבן בסוף העולם בלי טלפון ובלי מחשב נשמעת כמו סיוט מטורף ,אני מחכה לזה בשקיקה .בדרך לנווה אילן עולה על המונית חבר הפקה .הוא מסביר שכאשר נגיע אל המלון ,הוא יכסה אותי בשמיכה ויוביל אותי פנימה אל החדר שיהיה שלי בשלושת הימים הקרובים .הוא מבקש ממני להיות בשקט עד הכניסה לחדר .הוא כל הזמן מחזיק לי את היד .אני לא סובלת את הסיטואציה הזאת .היא מלחיצה אותי .אני לא אוהבת לא לראות ולא אוהבת שמחביאים או מובילים אותי .אבל אני לא רוצה להקשות או להכביד בחוסר הנוחות שלי .אני מחזיקה את היד של איש ההפקה חזק ומתרכזת בצעדים שלי .אנחנו נכנסים למעלית ויוצאים ממנה ,הולכים אנה ואנה עד שמגיעים לחדר .כאשר אני שומעת את הדלת נפתחת ,אני נושמת לרווחה .בכניסה לחדר הוא מעיף מעלי את השמיכה ואני מביטה בבית שלי לימים הקרובים .חדר בסיסי וחמוד .בכניסה מימין: מקלחת ושירותים .לשמחתי הרבה ,יש אמבטיה .ממול יש ארון ,אבל אין באמת טעם לפרוק את המזוודה שלי .בחדר עצמו ,מימין ,יש מיטה זוגית גדולה עם מצעים לבנים ונקיים ומולה טלוויזיה קטנה ועתיקה שמחוברת לדי.וי.די .ליד הטלוויזיה יש ארבעה דיסקים של סדרות וסרטים .הילה ,משקית הת"ש שלנו ,אשת הקשר שלנו ושל המשפחות עם ההפקה ,נותנת לי טלפון קטן מקו ייצור תש"ח שמוגדר לצלצל רק אליה .כל דבר שאת צריכה ,היא אומרת ,בכל שעה ,תתקשרי .יש חלון גדול שאפשר לפתוח כדי חריץ .הוא משקיף אל דשא רחב ,אבל רק אל הדשא .אין מרפסת ואין יכולת לתקשר עם אף אדם בעולם .ניתוק מוחלט .אחרי שהילה יוצאת מהחדר ,אני מוציאה כמה בגדים מהמזוודה בשביל הימים במלון ותולה את הבגדים המיועדים לערב הכניסה לאולפן .פתאום הז'קט הלבן שבחרתי נראה לי מיושן ולא מוצלח ,אבל חברי ההפקה משתגעים עליו ,אז אני משתדלת לא לחשוב על זה יותר מדי .לפתע אני קולטת שהטלפון האישי שלי עלי .הייתי אמורה להשאיר אותו בבית ,ושכחתי להוציא אותו מהתיק. אני מתחילה לצחוק עם עצמי .אני יכולה להתקשר אל מי שאני רוצה ,אני יכולה להשאיר אותו בחדר .אני יכולה להיכנס איתו אל אולפן האח הגדול .בגדול ,אני יכולה לעשות עם הטלפון הזה בדיוק מה שבא לי ,אבל בלי לחשוב אפילו לשנייה אחת אני מתקשרת אל הילה ומתנצלת. שומעת? הטלפון שלי עלי .לא שמתי לב בכלל ,אבל יצאתי איתו מהבית. היא מגיעה אל החדר תוך שנייה וחצי ולוקחת את המכשיר .את לא נורמאלית! היא אומרת לי ,סמוקה מהלם .ציחקקתי ונפרדנו בחיבוק .חיים שלי ,היא קוראת לי .כולם כאן חיים שלי .אני שוכבת על הגב במיטה הגדולה שלי סופגת את השקט ואת הניתוק ומנסה לחשוב למה נתתי לה את הטלפון. לא כי אלה הכללים .אני לא שבויה של חוקים ואף פעם לא הייתי .לא נתתי לה את המכשיר כי פחדתי שיתפסו אותי ,וגם לא כי חשובים לי השקט והניתוק .משונה .אני שואלת את עצמי אם אני כבר מושפעת מהאשליה של המשחק ,של האח הגדול ,של החשק לשחק. תהיתי אם התודעה שלי כבר בת ערובה של פורמט שנרקם כדי לייצר שטיפת מוח אצל כל מי ששותף לו עוד לפני שכף רגלי דרכה בתוך האולפן. הימים במלון עוברים ביעף .אני צופה בסרטים ,עושה אמבטיות ארוכות ,מתראיינת לכלי תקשורת שונים ,ממלאת כל מיני שאלונים דבילים של מאקו ,פוגשת אנשי הפקה עוד ועוד .אני כותבת מכתבים ארוכים לאנשים שאני אוהבת על כל מיני דפי טיוטה ,מגלה פונקציה של רדיו בטלפון הפרה-היסטורי ושומעת מלא מוזיקה באוזניות ששמרתי לעצמי בתושייה רבה ובעיקר נחה .ביום שלישי נכנס אל חדרי יורם זק .האח הגדול .עד כה פגשתי אותו רק פעמיים .בפעם הראשונה באודישנים שערכתי לפני חצי שנה .עבר זמן וקרו לי בחיים הרבה אירועים מאז ,כך שאני בקושי זוכרת אותו או את רוב היום ההוא .הפעם השנייה היתה לפני שבוע ,קצת אחרי שנחתתי בארץ מניו יורק :צילומים לתעודת הזהות שלי ,סרטון קצר שבו מנסים לספר לצופי התוכנית מי אני .הצילומים עצמם נמשכו כמה ימים ובהם ליוו אותי לכל מיני מקומות וצילמו את סדר היום המלאכותי שהם המציאו לי לכבוד התוכנית .החלק עם יורם היה ראיון קצר .הוא שואל ואני עונה .הייתי כל כך עייפה והמומה ,שגם את המפגש ההוא אני בקושי זוכרת .כשיורם נכנס לחדר הוא נותן לי חיבוק ומביט סביב .הוא שואל אם אפשר לעשן ואני אומרת שכן למרות שאני לא אוהבת שמעשנים בחדר שאני ישנה בו .הוא לא מדליק את הסיגריה .אנחנו יושבים על שולי מיטתי ואני מבקשת ממנו רשות להכניס ערכת לקים לבית האח .הוא מרים גבות ומסכים .אנחנו מדברים מעט ואני משתדלת להיות קשובה ,אבל עסוקה במערכת היחסים הלא מדוברת בינינו ,מנסה להבין מה האיש הזה חושב עלי. לא לוקח לי זמן רב להבין :האיש לא אוהב אותי .לא שונא ,אבל לא אוהב .אדיש .אני לא מלהיבה או מרגשת אותו בשום צורה ,והסיבה היחידה שאני כאן היא שהם נתקעו ,ולכן הודיעו לי בדקה התשעים לחזור .אני בתפקיד משנה בתסריט הכתוב שלו .שחקנית רקע – וזה לא טוב .הדבר שאמרו לי כולם ללא יוצא מן הכלל הוא :אם את נכנסת לבית האח הגדול, כדאי מאוד שיורם זק יאהב אותך .ויורם זק לא אוהב אותי .יותר מזה ,אני לא שחקנית משנה. אף פעם ושל כלום .והדיסוננס הזה מסוכן .אני מופתעת מכמה שזה מעליב אותי ,אבל בעיקר מודאגת .אני מחכה שהוא יעזוב ונשכבת על המיטה כדי לחשוב .מה עושה? האם לסמוך על זה שעם הזמן ,ככל שהוא יכיר אותי יותר ,אני אתחבב עליו? האם זה הזמן לוותר על כל החוויה המפוקפקת? מהר מאוד אני נסחפת אל המקומות שבהם אני חסרת ביטחון .אני לא יפה מספיק ,לא כריזמטית מספיק ,לא חכמה מספיק ,לא עוברת מסך מספיק. שמה על עצמי את חוסר החיבה שרוחש לי האיש שאני הולכת להפקיד את חיי בידיו בעוד פחות מיום .למה אני כאן? בהמשך היום מגיעות אל החדר שלי הילה והעוזרת שלה ,מעיין ,כדי להעביר את כל הבגדים מהמזוודה שלי אל המזוודה של ההפקה .המזוודה מעט קטנה יותר ,אבל אני משוכנעת שהכול ייכנס .הילה מוציאה בגד אחר בגד ומעבירה למעיין ,שבודקת כל פריט .מורידה תוויות ומוודאת שלא החבאתי כלום בתוך הכיסים ובמכפלות .מה אני יכולה להחביא בבגדים? אני שואלת .הו- הו ...מלא דברים ,מאשרת הילה .אבל בעיקר סמים .הן מאמינות שהבדיקה הזאת מבטיחה את הסטריליות של הדברים שנכנסים לאולפן ,אך אילו רציתי הייתי יכולה להכניס כל מה שהיה עולה על דעתי .יכולתי למשל להכניס את הטלפון הנייד שלי בלי שום בעיה .להחביא אותו בסולייה של נעל או בכיס המעיל שלבשתי בכניסה לבית ,ואיש לא בדק .יכולתי להחביא כמויות מסחריות של סמים בנרתיקים של המשקפיים שלי או בבקבוקי הלק או בסוליות הנעליים. יכולתי להחביא עטים בתוך חגורות או חבילות של מגבונים לחים וכן הלאה .בזמן שבדקו וקיפלו את הבגדים ,הילה ומעיין הוציאו כל דבר שיש עליו הדפס של המותג והדביקו מדבקה כחולה כדי להסתיר את שם החברה או את הסמל שלה .מאות מדבקות על כל מוצרי האיפור ,הרחצה והטיפוח .מאות עיניים כחולות בגדלים שונים מסתירים את מאק ,רבלון ,לנקום ,פלמוליב, ג'ונסון וכן הלאה .הן ביקשו ממני להוציא מה שאני צריכה ליממה האחרונה לפני שהן לוקחות את המזוודה ,והבטיחו לצרף את השקית האחרונה למזוודה ברגע שאכנס לאולפן. ביום הכניסה אני מתעוררת אל מקלחת ארוכה ,ארוחת בוקר מגעילה נוספת ומלא המולה בחדר .יורם מגיע לבקר ,אני פוגשת בפעם הראשונה את הצוות הטיפולי ,אנשי הפקה באים והולכים – והכול בחדר .וכל מי שנכנסים ויוצאים שואלים אותי אותה שאלה :נו? את מתרגשת? התשובה היא חד-משמעית לא ,אבל לא נעים לי ,אז אני אומרת שמעט .בשעת אחר צהריים מוקדמת מגיע האיש של השיער .הוא שואל אותי מה הייתי רוצה ואני רק מתעקשת על מתולתל .חוץ מזה שיעשה מה שבא לו .הספר מתוק ואנחנו מדברים מלא .הוא מספר לי את כל סיפור חייו ומסיים כשיש לי על הראש תסרוקת כבדה שמבגרת אותי נורא ואני לא אוהבת בכלל .כשהוא שואל אותי אם אני מרוצה אני מרימה שתי אצבעות ומסמנת ביג לייק בשתי ידי .אחריו נכנסת המאפרת ,וממנה אני מבקשת מעט מאוד איפור .אני לא רוצה להיראות כמו ליצן .היא ,בתמורה ,מתחננת לגמישות ואמון מצדי .במצלמה הכול עובר אחרת ,היא מפצירה .תני לי לעשות את העבודה שלי .אנחנו שמות בדי.וי.די תקליטור הופעה של אלטון ג'ון ,משתוללות ורוקדות ,ומהר מאוד אני מתאהבת בה .כשהיא מסיימת ,אני מביטה במראה ורואה את בוזו הליצן .אני מחבקת אותה ומודה לה מקרב לב .אני מתלבשת ומוכנה והשעה היא שעת ערב מוקדמת .עוד מבט במראה ומגלגלת עיניים עצובות .אני נראית בת ,68לבושה כבד ועייף ,מאופרת כאילו מנסים להסוות אותי בתוך יערות נווה אילן עם תסרוקת עדכנית כמו הפלייליסט שלי באייפוד .אני נשכבת במיטה ,ראש באוויר כדי לא למעוך את הקן שבנו לי עליו, וממתינה .אין לי מושג מתי אני נכנסת .ראשונה? אחרונה? באמצע? אני מקווה להיכנס ראשונה או לפחות שנייה .מבינה שאפקט הראשוניות מייצר אהדה ומקנה תשומת לב ,אבל יודעת שהמקום כבר שמור למישהו אחר .מישהו שיורם אוהב .הזמן עובר ומשעמם לי נורא .אני ממתינה בלי סוף .בוהה בתקרה ,שרה לעצמי ,מנסה לזהות קולות מאחורי הדלת ,תוהה ביני לבין עצמי מדוע אני לא לחוצה ולא מתרגשת .הדבר היחיד שאני מרגישה זה קוצר רוח .אני מנסה לדמיין את השנייה הזאת ,שבה ארד מהמכונית אל השטיח האדום ואראה את מאות האנשים צורחים את שמי )על שום מה?( .אני תוהה אם אז זה יכה בי .המחשבה הבאה שלי היא להיכנס למקלחת .חיוך גדול נמרח על פני כאשר אני חושבת את המחשבות האלה ,שמרגישות זדוניות .אני מדמיינת בקלות איך השיער נשטף מהכמויות המגוחכות של המוס והספריי .איך הנקבוביות של הקרקפת נושמות לרווחה .מדמיינת איך ירגישו הלחיים כשאשטוף מעליהן שני קילוגרם מייקאפ .כאשר אני מדמיינת את הפסים השחורים זולגים מהעיניים ואת טיפות המים הצבועות ורוד ,חום וזהב שיישטפו לי מהפנים אני אומרת לעצמי בקול גדול ,שלא תעזי ,אור סיונוב! הם ירצחו אותך! אבל אז אני מתענגת במחשבה על הבעות חברי ההפקה כשארד מהמכונית בשיער רטוב ורענן מהמקלחת ,בפרצוף נקי מאיפור ,אולי מעט סומק ,בשמלת ערב קלילה ובנעליים שטוחות .אם יורם יגיד לי על זה משהו ,או אז אודיע לו שכך ייעשה לאיש שמעז לטעות לחשוב שבאתי לכאן לגלם תפקיד משנה .החיוך גדל עוד ועוד ,ובדיוק כאשר אני מתחילה לחלוץ נעליים נשמעת דפיקה בדלת. אני פותחת וחבר הפקה מודיע לי שעוד מעט יוצאים .איתו נכנס סאונדמן שמחזיק בידו את המיקרופון שעומד להיות צמוד אלי 24שעות ביממה מעתה והלאה .הוא שם את השרשרת סביב הצוואר שלי ומנסה למצוא מקום להחביא את הבטרייה .זה לא נתפס בשום מקום במעיל בלי להיראות מגוחך ,ובטח שלא על השמלה .לבסוף הוא מוצא פינה בצוואר; הקן שהיה פעם השיער שלי מסתיר אותה היטב .מתברר ש"עוד מעט" של אנשי הפקה זה דווקא "עוד הרבה", ורק לקראת השעה 23:00בלילה מגיעה חברת הפקה לקחת אותי. לעצמי אני חושבת שממש הייתי מספיקה להתקלח. מתרגשת? היא שואלת בעיניים נוצצות .לא נעים לי לאכזב אותה ,אז אני עונה שמאוד ומזייפת חיוכי לחץ והתרגשות .אני מובלת ביד אל רכב שחונה בחוץ ,אני והיא נכנסות אל המושב האחורי .הנסיעה בכביש הגישה החשוך בין המלון לאולפן נמשכת רק כמה דקות ,אבל אנחנו זוחלים לאט-לאט .מי שאיתי באוטו מבקשת מהנהג שישים לב שאנחנו עומדים במקום שלא רואים ממנו את המסך ,כדי שלא אראה את תעודת הזהות שלי .אני רואה ברקע מסך ענק ועליו דמות .אני מניחה שזה מי שנכנס לפני .הנהג נוהג עוד טיפה קדימה ושיח ענק חוסם את שדה הראייה שלי .אני שומעת מחיאות כפיים סוערות ואז שקט .כנראה שמתחילה תעודת הזהות שלי .אני מנסה להקשיב ,לשמוע משהו קטן מהמרחק שאנחנו נמצאים בו ,אבל הנהג מזהה או מרגיש את המאמצים שלי ומגביר מיד את הרדיו ואני לא יכולה לשמוע כלום .אחרי כמה דקות אני שומעת בקול חזק ,קבלו את אווווווווווווווווווווווווווווווווווווור! חברת ההפקה לידי לוחשת לי ,אל תשכחי לנשום .אני מחייכת ומהנהנת אף שלא שכחתי לרגע .שנייה אחרי זה מישהו מבחוץ פותח את הדלת של הרכב .אני עוצמת עיניים ושואלת את עצמי שוב בפעם האחרונה ,מתרגשת? התשובה היא לא. אקשן אני מביטה ימינה ומאות הפלאשים מסנוורים אותי .חיוך גדול .מזכירה לעצמי את הוראות הבימוי .מאות אנשים צורחים .צאי מהרכב .תנופפי .רעש מחיאות הכפיים מהמם אותי .לכי עד המדרגות ,תסתובבי ותנופפי שוב .חיוך גדול .תעלי במדרגות ,תעצרי ליד הדלת .לפני שאת נכנסת ,תסתובבי ותנופפי בפעם האחרונה .הם כולם עוד צועקים ומוחאים כפיים .על שום מה, אני חושבת שוב .חיוך גדול .הנעליים שלי גבוהות ולא נוחות ,וכל הדרך אני מקווה שלא למעוד וליפול ,בעיקר כדי שהשמלה הקצרה לא תעוף למעלה ושלא יראו לי הכול על הערב הראשון. אבל אני עוברת את המסלול בשלום ,נכנסת בדלתות ואלו נסגרות מאחורי .באחת – דממה. המשך הוראות בימוי .רדי במדרגות ותיכנסי אל חלל שיש בו שעון .הם רוצים שאני אקרא לזה "חלל הזמן" .לכי סביב השעון ותחכי שהדלת תיפתח .הדלת אכן נפתחת והנה אני עומדת בתוך אולפן הצילום הענק שהם ינסו ויצליחו לשכנע אותנו שהוא בית .מלא משתתפים, כולם יושבים מולי על הספה וממתינים .לא ראשונה ולא אחרונה .במקום בטוח ,לא מרשים וזניח לחלוטין ,לקראת הסוף. יש כמה אנשים שאני יודעת שאני עומדת לפגוש בפנים .אחת מהן היא תמר והיא הראשונה לגשת אלי בקריאות או מיי גאד נלהבות .כמה ימים לפני הכניסה שלי לתוכנית ישבתי לשתות קפה בבית הקפה השכונתי שלי ,מקום שהיה הבית החברתי ,הפוליטי וגם הרוחני שלי. הבעלים היו בין חברי הקרובים ,וכך גם רבים מיושבי המקום הקבועים .הייתי מגיעה לשם כמעט כל יום .היכולת להגיע לאנשהו בלי להצטרך לקבוע עם מישהו מראש ,ולדעת שאפגוש שם בכל יום ובכל שעה חבר או חברה ,הפכה את בית הקפה לאחד המקומות החשובים בחיי. הוקרתי את המתנה הזו תמיד ובירכתי על מזלי .באותם צהריים תמר הגיעה לעשות קניות בחנות הבגדים הצמודה לבית הקפה ,בבעלותה של אשה שסברתי שהיא חברה שלי .היא עצמה השתתפה בתוכנית לפני כמה עונות ונשארה מיודדת עם חבר הפקה ,נקרא לו ב' .הוא סיפר לה שמתנחלת שחיה בתל אביב כבר כמה שנים נכנסת לאולפן .כאשר זאת ראתה את תמר ,מיד הבינה שהיא המתנחלת המדוברת .היא מיהרה אל הקפה ,לחשה על אוזני וקראה לי לבוא לרחרח )אל תגידי כלום ,היא אמרה .רק תראי אותה( .נכנסתי אל החנות ופתחתי בשיחה על כלום .תמר חשבה שאני אשת הפקה מושתלת ,נבהלה ונאלמה דום .כאשר נכנסתי לאולפן הלסת של תמר נפלה והיא ניגשה לתת לי חיבוק גדול .מיד אחריה זיהיתי את סלים, גם הוא מיושבי בית הקפה .גם על כניסתו ידעתי .כששאלתי את ב' עליו הוא הגדיר לי אותו בחיוך לא מרוצה או נלהב ,שמאלני של מרצ .אחריו זיהיתי את קוקו ,שעמדה ליד תמר בשמלה צבעונית ענקית ושיער צהוב ארוך ומהמם .היא נראתה לי כמו האביב ביום שמש .אני יודעת שהיא אמנית צעירה מירושלים .גם על ההשתתפות שלה סיפרה לי חברתי מחנות הבגדים יומיים לפני הכניסה לאולפן .אני לא יודעת איך ידעה .אחר כך ,במלון ,ב' סיפר לי שהם סגרו איתה בדקה התשעים אחרי שאחד המשתתפים האחרים נפל .כשאני שואלת איך היא ,הוא מגלגל עיניים ואומר ,היא לא תישאר הרבה זמן .חקרתי עליה מעט בפייסבוק לפני שנכנסתי. לא הבנתי שום דבר מהאמנות שלה .אין לי הרבה עניין באמנות או בסצנה שסביבה ,ולא העליתי על הדעת שאני והיא נהפוך חברות קרובות .לחצנו יד וחייכנו זו אל זו .בחור צעיר ויפה תואר ניגש אלי .את אור סיונוב מ"נביאים"! הוא אמר .נכון ,חייכתי .נחמד שמישהו מכיר. "נביאים" זאת סדרה אינטרנטית על פעילים פוליטיים ,שכל פעיל שוטח בה את משנתו. העובדה שיש במשחק מישהו שמכיר את הפעילות שלי מנחמת מאוד .נעים מאוד! אני גיל. אחריו אני מסתכלת על בחור שיושב על הספה .שמו ברק ,העיניים שלו פקוחות לרווחה ונדמה לי שהוא לא גורב גרביים .זה נראה לי משונה .כשאני שואלת אותו מדוע ,הוא מראה לי שהוא גורב דבר שנקרא "עקביות" ,ולי זה נראה מוזר מאוד .הוא כל כך יפה שנשימתי נעתקת לרגע. אני מחייכת אליו והוא מחזיר לי בהבעת פנים משונה שאולי יש שיכלו לפרש כחיוך .את שלושת האנשים שנחשפו בתקשורת לפני כניסתנו לאולפן אני מזהה מיד :שי מיקה ,בחורה צעירה מקצרין שהכותרת הצהובה שהצמידו לה נוגעת לחברות עם תאיר ראדה זכרונה לברכה .עומר קינן ,שממותגת כדוגמנית צעירה ואושיית אינסטגרם .מייקל אלרוי ,שהתפרסם לפני תחילת העונה בכתבה שעשו עליו בעקבות השינוי המגדרי שלו .עומרי ,שממלא את תפקיד החתיך התל אביבי שאמור לרצות לשכב עם כל הבנות בבית ,ובמבט ראשון אל תוך עיניו נראה לי נחמד מכדי ליפול לטייפ קאסט .דודו כהן – שלום למאמי המתוק והדבילי מהפריפריה )הייצוג המוכר( .גילי כהן ,שיש לו סרטונים ויראליים ברשת ומסומן על ידי מי שמכירים אותו כאיש שבטוח יזכה .אין לי מושג מי הוא ,אבל הוא נראה לי מעניין ומצחיק ,ובעיקר בן דורי .משמאלי עומדת בחורה יפה בשמלת כלה ואני מיד שואלת אותה אם הגיעה לכאן אחרי חתונה .היא מעט צוחקת ומספרת שתמיד רצתה יום הכנה לחתונה ,אבל היות ולא יצא לה ,החליטה לנצל את ההזדמנות .שמה פלורי ומהר מאוד אנחנו מצהירות על אחווה מבוססת גיל וסטטוס .עוד נמצא שם בחור בחליפת קטיפה בצבע בורדו ,רכון מעט ,חיוכו יפה אך עיניו טרודות מדי למעמד .הוא מתעלם ממני לחלוטין .אני ניגשת לומר שלום ולומדת ששמו שי ,אבל ההפקה מתעקשת מהשנייה הראשונה לקרוא לו גם בשם משפחתו :שי חי .אני מחייכת חיוך גדול .זה שם המשפחה של אמא שלי לפני החתונה ,אני מגלה מיד .אולי אנחנו משפחה .הוא מחייך חיוך מחפף וחוזר לבחון את שאר הבית .אחריו אני רואה אשה גבוהה ,שנראית כמו הדוגמנית הכי יפה שראיתי בחיים שלי עם החיוך הכי מתוק בעולם .קסניה .נשימתי נעתקת .אני די בטוחה שאני לא מכירה מישהו שנראה כמוה .מיד אחריי נכנסת אשה מבוגרת מהממוצע בחדר ,מרשימה ביותר ,מתרגשת ומצחיקה :אילנה .המשקפיים הביקורתיות שלי יושבות חזק על העיניים .לא צריך להיות גאון גדול כדי לזהות מי מלוהק לאיזה תפקיד .מהר מאוד אני מזהה את הכעס של ליהי על הליהוק ,ומזהה גם את התפקיד שלי בתוך החבורה הזאת .אני לא אוהבת את התפקיד הזה בכלל ,ואין לי שום כוונה לשתף איתו פעולה .ההפקה הזאת מבולבלת מאוד ביחס לקאסטינג שלי. בתום הכניסות אנחנו מתבקשים לשבת על הספה לכבוד המשימה הראשונה .דודו מתבקש לגשת אל החלל שנקרא חלל הזמן ולבחור תפקידים לכמה מהמשתתפים למשך השבוע הקרוב :למי יהיו מים חמים כל השבוע ,מי לא יהיה מועמד להדחה השבוע ,מי יהיה מועמד להדחה השבוע ,מי לא יקבל את המזוודה שלו השבוע ,מי יחיו בבית בצמד ,מי יוכל לשמוע איזה שיר שבא לו כל ערב ,מי יעמיד להדחה באופן פומבי השבוע .מה שדודו לא ידע זה שלא מדובר בשבוע אחד בלבד ,אלא במשחק כולו. לפני כמה עונות ,כשחברה שלי נכנסה אל אולפן האח הגדול ,ב' אמר לי :שימי לב, יורם נותן לה תפקיד מרכזי במשימה כדי להבליט אותה .אני זוכרת היטב את השיחה מאז ומסיקה ממנה על עכשיו .לא סתם יורם בוחר בדודו להיות האיש שמחלק את התפקידים במשימה הזאת. יורם זק מסכם את הבחירות בקול רם :קסניה ,דודו נתן לך מים חמים 24/7במהלך כל העונה .פלורי ,בכל יום בבית האח הגדול תוכלי לבחור שיר אחד לבקשתך .גיל וגילי ,אתם תעמדו להדחה ביחד ותעמידו להדחה ביחד כל העונה .תמר ,לא נעים ,אבל את לא תקבלי את המזוודה שלך במהלך כל העונה .האח הגדול יספק לך מזוודה עם לבנים .שי חי... שי מבולבל .הוא יודע שאין לו שום תפקיד .מה עשית לי?! הוא שואל בחיוך ספק את דודו וספק את יורם. סליחה ,יורם עונה במהירות .לא עשית כלום .ואז שוב :שי חי ...סליחה ,קוקו .דודו שינה את הבחירה שלו ברגע האחרון .קוקו ,את תעמידי להדחה פומבית .תעמדי מול כל הדיירים כל שבוע ותתני שני שמות להדחה. אבל האמת היא שדודו לא שינה שום בחירה .הוא לא שקל את שי לרגע .אני מרגישה בבטן ממש לשנייה שמשהו פה לא תקין ,אבל כל כך עמוסה ועייפה שאני לא מצליחה להבין את התחושה .יורם ממשיך לסכם את חלוקת התפקידים ואני עוד חושבת על הטעות הזאת ועל המשמעות שלה. המשתתפים המומים ונסערים ונרגשים ואני עייפה נורא ורעבה מאוד .אנו מביטים ימינה ורואים תריסים שעולים מעל קירות זכוכית וחושפים את החצר שלנו .בחוץ ערכו שולחנות עם מזון ואלכוהול ,ובמרכז אני רואה את הג'קוזי מעלה אדים מפתים .אני מדמיינת כמה נעים זה בטח לשבת בתוכו כשקר בחוץ .אחרי כמה זמן נפתחות גם דלתות חלל השינה וכולם.ן רצים אל המיטות לבחור את זו שהכי מתאימה להם .אני מיד מתמקמת במיטה אישית במיקום נוח. לאחר מכן אנחנו מקבלים את המזוודות הסטריליות שלנו .כולם נלחמים על עוד מדף ועוד מגירה בחלל הפצפון הצמוד לאזור המיטות ואני יושבת על המיטה שלי וממתינה לשוך הסערה. כאשר רוב המשתתפים.ות מסיימים.ות לפרוק ,אני נכנסת ,מוצאת כמה פינות פנויות ,פורקת בשנייה ונכנסת לישון .האור כבה בשעה מאוחרת מאוד .אין לי דרך לנחש מה השעה ,אבל אני מרגישה שאנחנו עמוק בתוך הלילה. ועכשיו ,להירדם .שינה היא מבחינתי הפעולה האינטימית והרגישה ביותר .אני לעולם לא ישנה עם זר באותו חדר .לעתים נדירות ישנה עם אותו אדם במיטה .אני ,בחדר אחד עם 15אנשים שאני לא מכירה ,ואמורה להירדם? ובכן ,לא באמת .נשארתי ערה עד השעות הקטנות של הלילה ,הראש מלא במחשבות .נדמה לי שהעייפות הכריעה אותי בשעת בוקר מוקדמת ,ולבסוף זלגתי אל תוך חלום נעים ומשונה לכמה שעות. ואז ,בפעם הראשונה ,ולמשך שלושה וחצי החודשים הבאים של חיי ,ההשכמה האלימה ,המבהילה והאיומה ביקום .בחיים השפויים שלי אני מתעוררת כאשר שיר שקט ורגוע מתחיל לנגן בטלפון שלי .אני מכבה אותו ומסיטה מעט את הווילון ,מאפשרת לקרני השמש לחדור באיטיות אל חלל החדר ולהאיר אותו בשלבים .כאשר השיר מתחיל בפעם השנייה אני פותחת חלון לשמוע את הרחוב ,בודקת את הפייסבוק ,קוראת מה התחדש בעולם מאז שנרדמתי .וכך נראה הליך ההשכמה שלי בכל בוקר .הוא אורך כחצי שעה מהצליל הראשון ועד אשר אני יוצאת מהמיטה. וכעת? מחלל חשוך לחלוטין ,שקט של חדר מתים ,בכל בוקר – באחת! – נדלקים מיליון פלואורסצנטים מעוורים בכל החלל ומעל המיטות שלנו ,ואיתם שיר בווליום שבוודאות מייצר קרעים בעור התוף שלנו .העיניים נפערות בבעתה ,הרגשה של הלם שוטפת את הגוף. כאילו נפלה צלחת מעופפת היישר מן המאדים על מיטתי .אחרי כחצי דקה של הסדרת נשימה והרגעה ראשונית ,הצצתי מבעד לשמיכה וראיתי כמה מהמשתתפים רוקדים במרכז החדר. אני מבינה שיש כללי התנהגות נהוגים ,ואולי זה דבר שקרה בעונות קודמות ,אבל לא הצלחתי להעלות על דעתי כיצד המחול הזה על הבוקר הוא דבר שמתקבל על הדעת .תוך כדי שפשוף עיניים אני נזכרת באחד הכללים של הבית :יש לנו רק שעה להתקלח במים חמים בבוקר15 . משתתפים )מינוס קסניה עם המים החמים כל היום( .בחישוב מהיר ,ארבע דקות למשתתף.ת. דידיתי אל חלל האמבטיה ושם רעש-המולה .צעקות ,צחוק ,דרמה .תערובת של קריאה לתשומת לב וניסיון להספיק להתקלח .אל אלוהים .סחרחורת פוקדת אותי .איך מתמודדים עם כל הבלגן הזה על הבוקר? הימים הראשונים שלנו הם בסימן היכרות והסתגלות לתנאי המחיה החדשים .אני מסיירת הרבה באולפן והולכת לאיבוד .חוש הכיוון שלי גרוע מאוד .בוהה מעלה ומטה ,מנסה להבין האם התפאורה המכוערת והמטרידה נועדה לשגע ,להכעיס או לבלבל אותנו ,או האם יש סיכוי שמישהו חשב שאכן מדובר בעיצוב יפה .אני לומדת את ההביטאט החדש ומזכירה לעצמי ,זה לא בית .אין פה חדרים .והמשפחה שלך נמצאת בתל אביב .יש פה אולפן ,חללים ,משתתפים ומשתתפות שעשויים להפוך לחברים וחברות. האולפן מהאזור שנקרא חלל הזמן נכנסים אל חלקו של האולפן שמעוצב כסלון .מול הכניסה :ספות מסתלסלות בצבע חרדל מלוכלך .משמאל :היציאה אל החצר .בין הסלון והיציאה :קיר זכוכית עצום .על החלון יש תריסים לבנים שמורידים כאשר ההפקה לא רוצה שנראה מה קורה בחוץ. כאשר מכינים משימה חדשה ומרימים תפאורה מותאמת ,לדוגמה ,או כאשר מסוקים או רחפנים זורקים דברים אל החצר .משמאל יש ספסלים הממוקמים תחת תנורי חימום .במרכז החצר יש ג'קוזי שמקבל את השם "שכשוכית" ומימין ,בחצי סיבוב פרסה ,מבנה קטן ,דומה לקרוואן ,ובו שתי ספות גדולות ומפנקות מאוד .הוא מקבל את השם "נסט" .בתוך האולפן ,כמה צעדים מימין לחלל הזמן ,נמצא החלל שנקרא "חדר האח הגדול" .על דלת החלל יש מנורה גדולה .כאשר היא דולקת בצבע כחול זה אומר שיורם זק או אחת ממחליפותיו פנויים לשוחח איתנו .כאשר המנורה אדומה זה אומר שהם עסוקים .בתוך החלל יש ספת יחיד גדולה שניצבת מול המצלמה התלויה במרכז .מתחת למצלמה יש שלט המורה לנו להביט לתוך המצלמה ולדבר אליה בלשון זכר גם אם מי שמשוחחת איתנו היא אשה .זה כדי שהם יוכלו להשתמש בחומרים האלה ולהחליף בעריכה את הקול של המחליפות בקולו של יורם .משמאל לחלל הקטנטן הזה יש דלת .מאחורי הדלת יש חלל פצפון עם שרפרף קטן שעליו אנחנו משאירים את המיקרופון לפני הכניסה אל החדרון הבא ,שבו מתבצעות כל מיני פעולות "אוף דה רקורד". שם נפגוש את החובש.ת במקרה שלא נרגיש טוב או שנפצענו ,שם נפגוש את הרופא שמגיע אחת לתקופה לביקורת שגרתית ,שם נשב לשיחות עם הפסיכולוג.ית אחת לשבוע .מהחדר הזה גם יש דלת יציאה מהאולפן .מחוץ לחדר האח ,האולפן מתפצל במזלג ימינה ושמאלה. משמאל :נישה עם שולחן אוכל ענק ומלא כסאות ,ודלת אל חלל השינה .בחלל השינה מיטות קומתיים ,מיטות יחיד ,מיטות זוגיות ,מיטה וחצי .בקצה החלל הזה ,מימין ,יש עוד קיר, מאחוריו מלא ארונות ומדפים ובתוכו תא קטן עם אסלה .השירותים .בתוך חלל הארונות והמדפים היה חדרון קטן המיועד לעישון במידה והחצר היתה סגורה. מימין :מטבח גדול ומאחוריו חלל שירות עם מכונת כביסה ומייבש .החלל הזה משמש את ההפקה גם להשאיר ולאסוף דברים .אם יורם רצה לתת לנו אלכוהול ,לדוגמה ,הוא היה שולח את זה לשם ומישהו מאיתנו היה מתבקש להגיע לקחת .לא פעם ניצלנו את החלל הזה לשיחות אישיות או להתקפי בכי ,בעיקר כי רוב הזמן הוא היה פנוי וריק .בצמוד לחלל השירות יש דלת נוספת .בדרך כלל היא נעולה :היא מובילה אל חלל משימות ,שנפתח בכמה מהמשחקים. כל חלל מופרד בדלת שנסגרת וננעלת בהתאם לצרכי ההפקה .לפעמים סוגרים חללים ספציפיים באולפן כדי לתקן או להכניס משהו .לפעמים סוגרים את רוב האולפן כדי להכין את התפאורה לקראת משימה חדשה .במקרים כאלה אנחנו יכולים למצוא את עצמנו נעולים בחלל השינה או הסלון למשך חצי יום. כל מוצרי החשמל היו מבית היוצר של נורמנדי ,שנתנו חסות .חוץ מהם היתה נותנת חסות נוספת :חברת האיפור סקארה .אלה שני מותגים שמותר היה לפרסם באולפן ,ושלא החביאו את שמם במדבקות מכוערות. מצלמות :כל האולפן מרושת במצלמות .לאורך כל הקירות ,בגובה הכתפיים ,יש מראות שהן למעשה חלון חד-כיווני ,כמו בחדרי חקירות בסדרות פשע .סביב הסט יש מעין מסילות שעליהן יושבות המצלמות .המפעילים שלהם מתניידים איתן בהתאם למה שמתרחש בפנים .לעתים קרובות יכולנו לדעת מה מעסיק את ההפקה לפי הרעש של המסילות מאחורי הקירות .לאנשים מאחורי הקירות קראנו "עכברים" ,כדי לא להפר את חוקי המשחק האוסרים לדבר על ענייני הפקה .אלה היו המצלמות הנסתרות .בתוך האולפן ,לעומת זאת ,היו עשרות מצלמות גלויות ,שנתלו למעלה .יכולנו לראות בכל רגע לאן הן מכוונות והאם הן מצלמות או לא. מיקרופונים :היה עלינו לענוד את שרשרת המיקרופון הנייד שלנו בלי הפסקה. השרשרת היתה מחוברת אל בטרייה קטנה שהיינו צריכים לתלות על הבגדים שלנו בכל עת, דבר שכיער בערך כל דבר שלבשנו .הבנות מצאו דרכים יצירתיות לקשור אותה לחגורה ולהחזיקה כמו תיק קטן .לרוב הצמדתי את הבטרייה לרצועת החזייה שלי ,מאחור ,בתקווה שהשיער יסתיר את המתקן המכוער ,אבל מדי פעם ,כאשר העפתי מבט במראה ,ראיתי שהדבר נראה כמו גבנון ענק .את השרשרת ניתן היה להסיר בג'קוזי או במקלחת ,וזה הכול. בסוף היום ,כאשר הלכנו לישון ,הורדנו את השרשרת והכנסנו אותה לטעינה ללילה .בבוקר ענדנו אותה שוב .הרבה מאוד מהכריזות עסקו בענייני מיקרופון .אם מישהו הסתובב עם מיקורפון כבוי ,שכח לענוד אותו מחדש אחרי המקלחת וכן הלאה ,יורם זק או מי שהיתה במשמרת כרזו אלינו "ברק – מיקרופון בבקשה". האנשים שפגשנו מלבד הדיירים אנשי ההפקה ,וראשית כל האח הגדול .את תפקיד האח הגדול חולקים בתחילת העונה ארבעה אנשים ,ובאמצע מצטרפת עוד אחת .יורם זק אחד ועוד ארבע נשים שאת השמות שלהן אנחנו לא מכירים .הם מאיישים את התפקיד במשמרות .האח הגדול הוא כמו האלוהים הקטנים והאם הגדולה של המרחב הזה .הוא/היא מעיר.ה אותנו בבוקר ,מעיר.ה לנו כאשר אנחנו עושים.ות דבר שגוי ,נותן.ת לנו הוראות ,מקבץ.ת אותנו לחללים מסוימים ,מסביר.ה מה קורה בבית ,מנהל.ת איתנו שיחות בחדר האח ,משמיע.ה לנו שירים ועוד .אנחנו מקבלים כריזה מהאח הגדול לפחות אחת לשעה ,ולפעמים ממש כל דקה .מהר מאוד המשתתפים קוראים לבנות שמאיישות את התפקיד "אחיות" וליורם כל מיני כינויים מאדירים" :בכור" "אחונה" "המקורי" ועוד .כל המשתתפים.ות יודעים.ות היטב מי מנהל את הקרקס ,ומערכת היחסים עם יורם זק חשובה לכולנו מאוד. הנינג'ות ,כלומר ,אנשי ההפקה שנכנסים אל האולפן כדי לבצע כל מיני מטלות .הם לבושים בסרבלים שחורים ומכוסים מכף רגל ועד ראש ,עם חריץ קטן לעיניים .אסור להם להביט בנו או לשוחח איתנו בשום צורה .הם מתקנים דברים ,בונים את התפאורות ,מאפרים ומלבישים אותנו ,מכניסים דברים לתוך האולפן וכן הלאה .אסור לנו לדבר איתם או להתייחס לקיומם – איסור שאנחנו לא עומדים בו בכלל .הרוב המוחלט של הנינג'ות הם גברים. החובשים.ות .את החובשים היינו פוגשים משמאל לחדר האח הגדול .הם והפסיכולוגים היו האנשים היחידים שפגשנו באופן חשוף ומלא בזמן השהות באולפן. הפסיכולוגים רן ורונית .הא.נשים היחידים שפגשנו ממש ,מלבד החובשים .רונית ותיקה בהפקה .היא מנוסה מאוד ומרגישה לי קצרה ,צינית ומשועממת מהתוכנית .רן חדש בתחום. יש לו עיניים טובות והוא בעיקר מנסה מאוד לעזור לנו .אחת לשבוע ,כל דייר נפגש למשך שעה עם מי שמינו לו .אני הייתי נפגשת עם רן ,וכאשר המצב במשחק נעשה קיצוני ,צירפו לצוות הטיפול בי גם את רונית .ההפקה והפסיכולוגים דואגים להבהיר שהמפגש אינו מפגש טיפולי, רק ליווי ותמיכה ,אבל זה קשקוש וכולם יודעים זאת .כל המשתתפים מחכים למפגשים בשקיקה .ראשית כל ,המפגש עם אדם שאינו משתתף במשחק מרענן וחשוב .שנית ,האפשרות לשוחח במשך שעה בחופשיות ,ללא מיקרופון או מצלמה וללא חשש מעריכה רעה ,היו דבר שאין לו מחיר .אני הייתי פוגשת את רן בימי שלישי ,כל פעם בשעה אחרת .היו שבועות שבהם היו הפגישות תכופות יותר .לפסיכולוגים קראנו "קוסמטיקאים" .אני התייחסתי אל רן כאל "בעלי". הלו"ז השבועי בימי ראשון היינו קמים בדרך כלל אל משימת תקציב חדשה .אם היינו מצליחים במשימה ,היינו מקבלים תקציב מותרות להזמנת אוכל למהלך השבוע .אם נכשלנו ,קיבלנו תקציב בסיסי דחוק. כל משימה חדשה כללה לרוב תפאורה גדולה ומרשימה ,תחפושות ועוד .הרבה פעמים ,אם היה לנו מזל ,המשימה המשיכה ליום שני. ביום שלישי היה עלינו לנקות את האולפן ולהיפגש עם הפסיכולוגים .אחר הצהריים בנינו את התקציב .ביום שלישי ,לרוב ,נכנסנו אל חלל האח הגדול ובחרנו מי המשתתפים שאנחנו רוצים להעמיד להדחה .באותו יום התקיימה בדרך כלל גם העמדה פומבית להדחה. בלילה שבין שלישי לרביעי ,הנינג'ות היו נכנסים לאולפן ומפנים כל גרם של אוכל. לעתים קרובות היינו מחביאים כל מיני דברים שלא הזמנו ,ולעתים נדירות הצלחנו. ברביעי בבוקר היינו מקבלים קופסאות של ארוחת בוקר שהתכולה שלהן היתה אמורה להחזיק אותנו עד לקבלת המשלוח .בתוך הקופסא היו שקיות אישיות של קפה נמס ,קפה שחור ,תה ,סוכר וסוכרזית .תפוח עץ או אגס ,אריזה אישית של קורנפלקס מבית קלוגס וחטיף אנרגיה .נוסף לקופסאות האלה קיבלנו שני קרטונים של חלב .משלוח האוכל שלנו היה משופרסל ,ורוב המוצרים היו מבית היוצר של המותג שלהם .הבנו במהרה ובצער רב כי עלינו לשכוח מאוסם ,עלית ותנובה .מהחלב ועד הקפה ,מרסק העגבניות ועד הפסטה והשוקולד למריחה – הכול היה של שופרסל. ברביעי בערב היו סוגרים לנו את החצר ואנחנו היינו מוגבלים לחלק הסגור של האולפן, היות וזה היה ערב של שידור פרק .את הפרק הנחו אנשי הטלוויזיה ארז טל וקורין גדעון .בתום השידור גילינו מי המועמדים להדחה לשבוע. ביום חמישי היינו משחקים במשחק שנקרא "משחקי האח" כדי להינצל מרשימת ההדחה .המועמדים להדחה נכנסו לחלל הזמן ,לשחק משחק בשלושה חלקים .בחלק הראשון היה עלינו לנחש אם אירועים מסוימים קרו או לא קרו במציאות .מי שצברו הכי הרבה נקודות המשיכו אל השלב הבא ,שבו היה עלינו לנחש מה צופי התוכנית חושבים על המשתתפים במשחק .לבסוף ,בשלב השלישי ,הגיע אורח שקשור אל מישהו מאיתנו בחיים האמיתיים ,והיה עלינו לנחש ,בעזרת רמזים ,אל מי .מי שניחש נכון אל מי קשור האורח יצא מרשימת ההדחה והכניס אליה מישהו מהמשתתפים האחרים במקומו. יום שישי היה יום בלי משימות .היו עוד כמה מפגשים עם הפסיכולוגים )זה היה היום של רונית( ,ובגדול יום של בישולים והכנות לשבת .יורם אהב להשמיע לנו שירים במערכת הכריזה של האולפן ,בדרך כלל שירים עם מסרים אל המשתתפים או שירים שקשורים למצב בבית. בשישי בערב ישבנו לרוב לארוחה גדולה ביחד. בשבת בבוקר כבר החלה הפאניקה לקראת הערב .אחרי צאת השבת ,ההפקה הכניסה את המזוודות של המועמדים להדחה אל חלל השירות שצמוד למטבח .האריזות החלו ברגע .בערב של ההדחות קיבלנו עוד קצת מים חמים כדי להתארגן לקראת שידור ו/או יציאה הביתה .החצר היתה נסגרת בשעות אחר הצהריים המאוחרות ,לעתים קרובות עד יום ראשון. כל המועמדים להדחה היו נכנסים אל חלל הזמן וחוזרים פנימה בזה אחר זה על פי הכרזתו של ארז טל .כולם חוץ מהמודח הטרי. ימים ראשונים באולפן אני מרגישה שאני במשימה .כאילו שיש לי הזדמנות חד-פעמית ,שלא תחזור לעולם ועד .כמה אנשים צופים בתוכנית הזאת? הייתי צריכה לברר לפני שנכנסתי .אני יכולה להעביר את מה שאני מאמינה וחושבת ,בהשראת מאות מורים ומורות ,אל מאות ,אלפי ואולי מיליוני אנשים. אני מרגישה שזה פלא לא רגיל ,ובימים הראשונים זה מציף אותי בהתרגשות ואושר .אני מפחדת מהחמצה פחד גדול ,כך שבשבועות הראשונים אני בעבודה 24שעות ביממה. משתדלת לא לפספס הזדמנות להגיד משהו שיהיה משמעותי לאיזשהו מאזין בחוץ .בתוך האולפן הזה אני מרגישה שכל כך הרבה שנים של למידה ,תרגול ,תיאוריה ,הפגנות ,חפירות אל תוך הלילה ,פוליטיקה ופעילות חברתית – הכול מצטמצם אל הרגע הזה ואל ההזדמנות הזאת .הנושאים עולים כל יום .שוויון מגדרי ואתני ,חופש ,סובלנות ועוד ועוד .אני מנסה להזכיר לעצמי לא להעיק ,לא להגזים .לא להפוך בתוך שבוע נושאת הדגל הבלתי נסבלת .האישיות שלי חייבת להיות חלק מהמפגש ,אחרת אני לא אחזיק מעמד .אני מזכירה לעצמי כל שעה שקודם כל אני אור שצריכה לחיות כאן עם האנשים האלו ורק אחר כך אני המזרחית- הפמיניסטית-הפעילה-המחנכת שחיה כאן .אני צריכה לפעול בהתאם ,להתרכך ,להכיל ולהקשיב גם כשהדברים דורשים הטפה או נאום – והדברים דורשים הטפה או נאום כל חצי שעה. זאת החלטה מודעת ,ובימים הראשונים היא מנוגדת לכל האינסטינקטים שלי .בימים האלה אני גם לא ישנה .גילי ואני יושבים כמעט כל ערב ,אחרי כיבוי אורות ,לשיחות ארוכות על כל הנושאים שהביאו אותי לכאן .גם גילי לא נרדם ,ומבחינתי זאת שעת כושר .כולם ישנים ,אז המצלמות יהיו חייבות להיות מכוונות עלינו .וכמו שאני מכירה את החברות שלי ,הן נמצאות מול המסך סביב השעון בדיוק בשביל רגעים כאלה .כמו כל שאר הדיירים ,גילי יודע שאני כאן כדי להעביר השקפות עולם ,ושהאמונות והאידיאולוגיות שלי חשובות לי מאוד .אנחנו מתווכחים הרבה ,אבל הויכוחים חבריים ואוהבים ,ואני מוצאת את עצמי מחכה במהלך היום לזמן הזה שלי איתו .גילי מרוצה מהשיחות ויודע שהוא עוזר לי ,ואנחנו מסיימים כל לילה כאשר אנחנו מפנים את פינת האוכל ,הוא מחייך אלי חיוך אירוני ואומר ,אז תגידי ,איזה נושא להרים לך מחר? ומלילה ללילה ,בעוד אנחנו משוחחים בנושאים ברומו של עולם ,אני מעיפה מבט אל המצלמה שאמורה לשדר את הדברים שאני אומרת על כלכלה ,גזענות ,חופש ,ביטחון ושוויון, וקולטת שרוב הזמן המצלמה מכוונת אל התקרה ,ושמסביב ,מאחורי הקירות ,יש שקט דממה. באחד הלילות אני קולטת שהמיקרופון שלי כבוי ושאף אחד לא כורז לי לחבר אותו .מה שאומר שלא ניתן להקליט אותי ,שלא שומעים אותי חופרת על הריכוזיות במשק ושזה כנראה לא מפריע לאף אחד .אני נכנסת לחלל של האח הגדול ושואלת אם בשתיים לפנות בוקר הם מעדיפים לצלם את הישנים ולא את המשוחחים והערים בפינת האוכל .מי שישבה אז בקונטרול אמרה לי שאני כמובן מצולמת ונשמעת ,לא לדאוג ,אבל ציינה גם שהפוליטיקות האלו לא כל כך מעניינות .שאם אני יכולה להביא דברים אישיים ,משל עצמי ,זה יהיה הרבה יותר טוב .אני תוהה כמה היא או הבמאי שמחליט כרגע מה מעניין ומה לא הם אנשים שגירשו מהבית שלהם, אנשים שלאמא שלהם חטפו פעם ילד ,או אנשים שגדלו בלי חינוך ראוי כי הם נולדו בצבע הלא נכון .אולי הם נאנסו? אולי נכלאו על לא עוול בכפם? הם הרגישו כל כך בנוח להחליט שהדברים שאני וגילי מדברים עליהם לא מעניינים ,שקיוויתי שהיוהרה הזו נובעת לפחות מאיזו הבנה או ידיעה אישית .אבל הנחתי שלא. רצפת האולפן מכוסה בשטיח מקיר לקיר .השטיח משונה מאוד .הוא מעלה סיבים אינספור המתקבצים לכדורי צמר מכוערים שמפוזרים בכל הבית .אנחנו מנסים להשתלט על כדורי הצמר האלו ,שיכלו לשמש 8,000חתולים למשחק ,אבל נכשלים באופן צורב .אנחנו אוספים אותם ,אבל בתוך שנייה עולים מהמרבד עוד מיליון .אני מנסה לשאול אחת האחיות הגדולות איזו חברה סיפקה את השטיחים מייד אין ג'האנם האלה כדי לוודא לעולם לא ארכוש שם שטיח, אבל נענית באפתיה .אני מרגישה את השעמום מזדחל ,מייצר תחושות לא נוחות בעמוד השדרה ,מתחת לעור .אני מרגישה שעלי למצוא דרך לגבור על השעמום הזה כדי להחזיק מעמד בחודשים הקרובים .בשעות המתות אני אוספת את הגולגולים המכוערים .אחרי שאספתי אותם מחצי בית ,אני דוחסת הכול בגרביוני ניילון קצרים של קסניה ומייצרת את הכדור הראשון שלנו בבית .הכדור משמש לאינספור משחקים ,ואני גאה בעצמי מאוד .וכך ,כדי לנצח את חוסר המעש המייצר תחושות קשות של תסכול המאיים להתפשט כמו וירוס רע בכל ההוויה ,בכל יום אני מוצאת לעצמי דבר קטן ומשונה אחר לעשות. אני משתוקקת להיכנס אל הג'קוזי .הקור בחוץ הופך את האדים העולים ממנו למחזה מגרה, שקשה לעמוד בפיתוי שלו .אבל כבר בימים הראשונים במשחק אני מבינה את התפקיד האמיתי של המעיין המלאכותי הזה .במוחי ,תפקידו של הג'קוזי היה להרגיע את הנשמה ואת הגוף, אך במוחם של היוצרים והמשתתפים תפקידו היה מופע פיזי של רואים ונראים ומשוחחים על השלל .שוק הבשר .כשהבנות מופיעות בבגדי הים שלהן לטבילה בשכשוכית ,המצלמות משתוללות וגופן הופך מיד לנושא השיחה .מהר מאוד הן מקבלות כותרות שמזעזעות אותי: "הרגליים של המדינה"" ,הציצים של המדינה" .נראה שהן מרוצות מההכתרות האלה ,ואני ממש לא מעוניינת להיות זו שמשביתה את חגיגת היפים והיפות ,אבל יותר מזה ,אני לא רוצה להיות בעמדה של מי שהופכת מצב גרוע לגרוע עוד יותר .אני שואלת כמה מהן אם הן היו רוצות שאני אגיד על זה משהו ,אם זה מפריע להן ,והן אומרות שזה מחמיא להן ושלא אתערב. כך אני אכן עושה ,בהתחלה .אבל המציאות הזו ,שהאואזיס הקטן באמצע האולפן המכני הזה הופך בה למסלול שבו בוחנים את גופך ונותנים לו ציונים ,מדיר אותי ממנו באחת .לא רציתי בשום פנים ואופן לקחת חלק במציאות שהמשתתפים במשחק ינהלו בה דיון בעניין הגוף שלי, לא בפני ולא מאחורי גבי .לא רציתי שידברו על גודל שדי ,על הצלוליטיס שיש או אין לי ,לא על שום היבט אחר .תמר שואלת אותי אם אני מתביישת .לא ,בכלל לא .לא מתביישת היום ולא התביישתי מעולם .אני אוהבת את הגוף שלי ותמיד אהבתי .את רוב הקיץ אני מבלה בים, והדבר שאני הכי אוהבת לעשות זה לשחות .אבל האנשים בסביבה שלי לא מתעסקים האחד בגוף של השני ,וגם אם כן ,זה לא משודר לחצי מדינה .אני יודעת איך החברה שלנו מעמידה מול כיתת יורים כל אשה בכל הנוגע לגופה ,איך זה הופך לכלי הראשון להתנגחות בה .יכולתי בקלות לדמיין את הסצנה שבה אני נכנסת בביקיני שלי לשכשוכית וברקע מישהו מדבר בקול רם את מחשבותיו החיוביות או השליליות בעניין גופי העירום .מאות בני נוער שחינכתי בעבר צופים בי ,וכמוהם גם בני המשפחה שלי .אני יודעת שממילא הולכת להיות להם עבודה קשה לתווך אותי אל הציבור בהיותי ,ובכן מה שאני .אני לא רוצה להוסיף לאף אחד מהם עוד עבודה. מחליפים במוצאי שבת ,אחרי כמה ימים סגורים באולפן והסתגלות לאטמוספרה החדשה ,אנחנו מקבלים משימת תקציב ראשונה .המשתתפים.ות מתכנסים בחלל הזמן בזמן השידור ויורם זק מודיע לנו שהמשימה היא שכל אחד מאיתנו שקיבל.ה תפקיד או מתנה מדודו ביום הראשון צריכ.ה למצוא לעצמם מחליף .המשימה תושלם אך ורק אם כל אחד ואחת מהשחקנים יחליף את המשימה שלו עם שחקן אחר .הבית כמרקחה .ברק מודיע שהוא לא מוותר על החסינות שלו, אז אפשר להפסיק לנסות .האחרים מנסים להיפטר מהגזירות הרעות שנכפו עליהם .זה מתחיל מהקל אל הכבד .קסניה מעבירה את המים אל שי מיקה ללא היסוס ,פלורי מעבירה אלי את השיר ביום שלה ותמר שוברת את הראש איך להעביר מעצמה את גזירת המזוודה .היא לא רוצה ללבוש טרנינג לבן כל העונה .מייקי מציע לקחת את זה ממנה והיא מהססת מאוד .את שי לקחתי לשיחה ארוכה והפצרתי בו לקחת מתמר את המזוודה .זאת הזדמנות ,הסברתי לו. הזדמנות בשבילך לעשות דברים שאתה לא רגיל אליהם בשום צורה .הזדמנות לגדול .לעשות מעשה חסר אנוכיות לחלוטין ,דבר שאתה לא מכיר .הזדמנות להיפרד מהסגידה לחומר ולמותגים .הזדמנות להתנקות ולמצוא בעצמך היבטים חדשים .אני רואה בעיניים שלו שהוא חושב על זה .יש לנו שיחה טובה ובסופה הוא אומר לי שהוא ממש רוצה לעשות את זה ,אבל קשה לו .הוא נכנס לשיחה עם יורם ויוצא ממנה כאשר הוא משוכנע שהוא לא רוצה את משימת המזוודה הלבנה ,אלא את המשימה של קוקו – העמדה פומבית להדחה .אני משוחחת איתו על ההדחה הזו .אומרת לו שזה המוכר שלו ,להיות מנוול ,להעליב אנשים ,לעשות פרובוקציה ולהרחיק אנשים מעליו .אני שואלת אותו אם לא היה רוצה לנצל את ההזדמנות לנסות משהו חדש .אני רואה שהוא מתלבט ולפתע שוב נכנס אל החלל של יורם .אני מרגישה כאילו יורם מתערב ,אבל לא בטוחה .כמובן שאני לא אומרת כלום .שי יוצא מהחדר ואומר לי שהוא רוצה להיות נאמן לעצמו .למי שהוא .שהוא לא מעוניין לעבור תהליך ושהוא לא בא לכאן כדי לעשות חברים או להתחבב על מישהו .הוא לא מתכון להיבהל מזה שקוראים לו אליטיסט .הוא מתחנן אל קוקו בחינניות גדולה שתעביר אליו את המשימה .אני מזהירה אותה שלא תעז ,אבל בסופו של דבר זאת הבחירה שלה .תמר מעבירה את המזוודה הלבנה אל מייקי ,קוקו מעבירה את ההדחה הפומבית אל שי ,והמשימה נעצרת אצל גיל וגילי שמסרבים להעביר את הצמידות שלהם אל משתתפים אחרים .המשימה נפלה ואנחנו נצטרך לקנות אוכל באלף שקל לכולנו לכל השבוע .אבל יורם קיבל מה שרצה ,ואני נזכרת בלילה הראשון שבו הכריז על שי פעמיים, "בטעות" ,כמי שיעמיד להדחה באופן פומבי. אני שונאת את הסדינים של המקום הזה .סדיני סאטן מבד אטום שלא נושם חונקים אותנו במיטות שלנו באולפן הזה שאין בו חלון והמזגן בקושי עובד ואנחנו מתבשלים בתוך הבד הסינתטי הארור כל הלילה .כל בוקר אנחנו מתעוררים עם השעון המעורר האכזרי בתבל, והזיעה מהחום הופכת לזיעה קרה מהבהלה .מי שמתחילים לרקוד מתחילים לרקוד ,מי שרצים למקלחת רצים למקלחת ,כולם מתעסקים עם שרשרת המיקרופון וכמה מאיתנו בוהים או מתחבאים תחת לשמיכה ומנסים להתאושש .אחרי המקלחות אנחנו מכינים לעצמנו קפה או תה ומשוחחים .כל היום ,כל הזמן .אנחנו משוחחים .שיחות פרטיות ואישיות ,שיחות קבוצתיות, שיחות עם עצמנו ושיחות עם יורם או עם אחת המחליפות שלו .משהו מתחולל כמעט בכל שעה בכל חלל באולפן .יש משתתפים שמסתובבים באולפן בין ההתרחשויות ומחפשים את זו שהכי מעניין להצטרף אליה .אני תוהה אם הבחירות נובעות משיקולים טלוויזיוניים או אמיתיים .אף אחד לא שוכח לרגע שהוא מצולם ומוקלט. המשתתפים מתחילים להתגבש בחברויות אוטומטיות .חבורת המתאמנים ,שאני מכנה "הספסל האחורי" – מחווה למקובלים שישבו בספסל האחורי בכל טיול שנתי .נדמה שהם מכירים כבר מהבית ,ויש להם המון חברים משותפים מסצנות תל אביביות עדכניות .אלה עומרי ,עומר ושי מיקה ,ואליהם מצטרף דודו .הם מבלים הרבה בנסט ,ובהתחלה לא ממש מתחברים אלי .אני לא יושבת איתם יותר מדי ,כי דודו ועומר מגלגלים לכיווני עיניים לעתים תכופות ואין לי שום מוטיבציה להיכנס לריב עם אף אחד מהם לפני שאנחנו מכירים .שי מיקה ואני מתחברות ממש ביום הראשון ,ועומרי אדיש אלי לחלוטין. אל שאר המשתתפים אני מתחברת בקלות ומרגישה קרבה גדולה כבר בימים הראשונים .אני מוצאת נחמה בעובדה שאין לנו טלפונים .מגלה מחדש איך זה מרגיש לנהל שיחה בלי נוכחות קבועה של גורם מסיח דעת .אני מגלה מחדש גם את הקונספט של "בהייה". אנחנו לא בוהים יותר ,אני אומרת לתמר יום אחד .זה נחמד ,לבהות ,את יודעת? מצד אחד זה מפחיד ,כי פתאום את צריכה להתמודד עם המחשבות של עצמך ,אבל זה גם נחמד. באופן כללי אני מרגישה שאני נהנית יחסית למה שחשבתי .אנחנו צוחקים וצוחקות הרבה ,אני מוצאת המון נושאי שיחה עם כולם ,ומלבד האכזבה שלי מהאופן שבו ההפקה מתעלמת ממני ,החוויה עד כה די חיובית. את שגרת החיים שלנו מלווים צלילי ההפקה :רשרוש מסילות המצלמה ,התעטשות של אחד העכברים מאחורי הקיר ,כריזות של התורן.ית בעמדת האח הגדול ,נינג'ות שנכנסים לבצע משימה באולפן .אני יכולה להניח שככה מרגישים עכברים במעבדה .הם חיים את החיים שלהם בתנאים שיצרו עבורם באופן מלאכותי ,מתעסקים בענייניהם ומסביב בוחנים אותם החוקרים במקטורנים הלבנים .אני תוהה אם העכברים משנים את ההתנהגות שלהם מרגע שמכניסים אותם אל המעבדה .אני מרגישה שאני נשארת עצמי לגמרי ,אבל מאחורי פעולה או אמירה יש מחשבה .האם זה דבר שראוי להפיץ? האם אני עושה או אומרת משהו ששווה לתעד? מדי כמה דקות ,העיניים של כולם מגניבות מבט אל המצלמות שמעלינו .אחת לכמה שעות תמרי אומרת לי באמונה שלמה ,אור ,אין מצב שמישהו רואה את זה. העמדה פומבית להדחה ראשונה ביום שלישי הראשון שלנו כאן ,אחרי כמעט שבוע באולפן ,אנחנו מתכנסים לבקשתו של יורם להעמדה פומבית להדחה בפעם הראשונה .כולנו יושבים על הספה המסולסלת והמכוערת בצבע חרדל ,מתחילים להתרגל למעמד ולמצוא כל אחד את הנישה החביבה עליו בסיטואציה. מתחילים לשים לב מי יושב ליד מי .מי משתדל לשבת מול המצלמה .מי מחפש מקום נוח להפוך את הישיבה להימרחות .אני לא יודעת למה לצפות .אני מניחה ששי ישב מול הקבוצה ובאופן מנומס ומתנצל יעמיד להדחה שני אנשים .אני מניחה שאשמע דברים כמו "ואללה ,לא התחברתי אלייך" כפי שכל אחד מאתנו כנראה היה עושה בשלב הזה של המשחק. אנחנו מתכנסים בסלון ושי יושב מולנו על כורסת יחיד .הוא לבוש בחליפה מגוחכת ונועל נעליים יקרות מאוד ,הוא מגולח ומבושם ושימן את שערותיו .יורם מבקש את תשומת לבנו .הוא אומר לנו שכל עוד שי חי בבית ,הוא יעמיד להדחה באופן פומבי כולל נימוק מפורט. שי חי ייתן עכשיו שני שמות .על הדיירים לא לדבר בזמן ההעמדה להדחה של שי חי .שי חי – בבקשה. יורם זק אומר את צירוף המלים שי חי ארבע פעמים בשני משפטים .נשמע כאילו מפיק עונג מיצירת המותג .זה מביך אותי. ברוכים הבאים לפינתי "כל האמת בפרצוף".אני מבינה מה שי מתכוון לעשות עם התפקיד ומתאכזבת מאוד בשבילו .אני מחייכת אליו בחצי לעג ,מופתעת ולא מופתעת שהוא בוחר לנצל דווקא את הבמה הזו כדי לעשות לעצמו יחסי ציבור .הוא מייצר לעצמו זירות רבות של ריבים מהיום הראשון שלו בבית .הוא מעליב את רוב הדיירים ,מסתגר וזורק הצהרות כזב פרובוקטיביות .כמה מהמשתתפים כבר לא מוכנים להחליף אתו מלה .בשלב זה אני מרגישה כלפיו חיבה ורחמים ,מדמיינת את אחי תופס את הראש בין ידיו בייאוש וצועק אל המסך ,מה את מדברת עם הדפוק הזה?! הוא אומר ,האדם הראשון שהייתי רוצה להעמיד להדחה זאת עומר קינן .אני שומעת, האדם הראשון שאני רוצה להשפיל זה עומר קינן .ואני אומרת לעצמי ,את לא תתני לזה לקרות, נכון? ברק לוקח את היד שלי ולוחץ אותה חזק .מסמן לי – איזה ברדק .אני מחייכת אבל מבולבלת .עומר מרשעת כלפי .היא לא אוהבת אותי מאז היום הראשון ,ובכל מה שקשור אלי ציפורניה שלופות .אז אני לא אוהבת אותה בחזרה ,ובשנייה הראשונה אני שמחה שמישהו הולך להגיד לה שהיא מתנהגת לא יפה .שי פותח את הפה ומתחיל לדבר איתה על ההתנהלות הפיזית שלה בבית ,על עולמה הצר ,על היכולות השכליות שלה .משפיל ,מבזה ,מעליב – ועם כל מלה אני חושבת ,למה אני לא מתערבת? האם אני מפחדת לגמד אותה? האם אני לא רוצה להפוך סיטואציה גרועה לגרועה עוד יותר? האם אני לא רוצה לסכן את התקציב שלנו? להכעיס את יורם? ממה אני חוששת? אני לא יודעת כמה זמן זה נמשך .לא יודעת איך עומר הגיבה. רק רואה את ההנאה הסאדיסטית של שי מהמופע המשפיל ומרגישה איך הדם אוזל לי מהפנים .אני צורחת לעצמי "תעצרי את זה!" ,אבל ממשיכה לשבת בשקט ,מתפללת שזה ייגמר ולא מבינה את ההתנהגות של עצמי .עד שהדבר נגמר ,אף אחד לא מגיב ולא משיב. מדינה שלמה צופה .אני לא יכולה לדמיין מה עובר עכשיו על הילדה הזאת. אחרי שהוא מסיים עם עומר ,שי מעמיד להדחה את עומרי .את עומרי הוא לא מבזה ולא משפיל ,לא ביחס לגופו ולא ביחס לשכלו .רק ביחס לזה שהוא "לא יצא גבר" .אני רואה לנגד עיני קוף חוטף ממישהו בננה וצוהל צהלולי קופים בג'ונגל .גבר-גבר .כאשר שי מסיים את המופע שלו ,עומר יוצאת נסערת החוצה ,בוכה ,כואבת ,כועסת .ואני לא מצליחה להבין רק דבר אחד :איך לא עצרתי את זה? בערב אנחנו יושבות במטבח ,אני ,פלורי ותמר ,ואני אומרת להן שאם הייתי צופה בבית ,הייתי כותבת פוסט חריף מאוד על מה שהתרחש כאן היום ,אבל לא הייתי כותבת מלה על מה ששי עשה ואמר ,אלא רק על הנשים שישבו שם – הנשים הפמיניסטיות שישבו שם – ואפשרו את זה .אני נכנסת למיטה מובסת ,עצובה וכועסת על עצמי. בשנת ,1962פסיכולוג ושמו סטנלי מילגרם ערך ניסוי שביקש לבדוק איך אנשים מגיבים לסמכות .משתתפי הניסוי התבקשו לקחת חלק במשחק תפקידים .במשחק יש מורה ותלמיד. המשתתפים מאמינים שהגרילו ביניהם תפקידים ,והם אמורים לשמש בתפקיד המורה רק במקרה .למעשה ,אף משתתף אינו תלמיד :התלמידים הם חלק מצוות המחקר ,ומשתפים פעולה עם הפסיכולוג החוקר. וזה מהלך הניסוי :המורה מלמד את התלמיד דבר מה .כאשר התלמיד טועה ,המורה מקבל הוראה לחשמל אותו .בכל פעם הוא נדרש להעלות את עוצמת הזרם .ה"תלמיד" אינו מחושמל באמת ,אבל המשתתפים לא יודעים את זה .לבקשת החוקר ,הם מתבקשים להגביר את עוצמת הזרם עוד ועוד ,עד לרמה שעלולה להרוג את התלמיד .התלמידים נאנקים וצורחים; למיטב ידיעתם של ה"מורים" ,מדובר במכות חשמל איומות .ובכל זאת ,לבקשת החוקר65 , אחוז מה"מורים" צייתו .הם הגבירו את הזרם עוד ועוד .למיטב ידיעתם ,הם חשמלו את התלמידים עד כדי סכנת מוות. בכוס הקפה האחרונה שלי ושל איתי ,לפני שלקחו אותי אל בית המלון ,הוא מביט בי בעיניים חרדות ומזכיר לי – אור ,אנחנו לא מחשמלים אנשים ,זוכרת? זוכרת ,אני עונה לו בלחישה מתחת לסדיני הסאטן האלה ,שנטוו בגיהינום .ונכשלתי. ראית? כישלון ראשון – כל כך מהר .כולם ישנים ואני שומעת רק את המזגן נודף חמצן מתוך פתחי האוורור בקמצנות אין קץ .למה לא עצרתי את זה? אני יודעת שהקנסות לא עניינו אותי, יורם לא הפחיד אותי ,בטח שלא שי .איך אפשרתי את זה? ביום שאחרי מופע האימים הזה התעוררתי ליום הראשון שלי בוכייה באולפן .זה היה יום קשה מאוד ,שבו ניסיתי להבין מה קורה לי ואיך זה קורה כל כך מהר .בושה ואכזבה הציפו אותי .כינסתי את כולם בחצר והודעתי להם שאני מתביישת ,שהתפקיד שלי היה לעצור את הדבר שקרה ,שאני מבקשת להתנצל בפני עומר באופן פומבי .זו הביטה בי בעיניים משתאות והודתה לי על ההתנצלות .נשאתי נאום קצר על הביזוי והמיזוגיניה וקיוויתי שהדברים מושמעים ,למען ֵידעו הצופים והצופות שהדבר שקרה אתמול היה שלילי ביותר ,ושיש לו אופוזיציה מבפנים .סיימתי באומרי לשי שההיטפלות הזו לבחורה צעירה ממנו עם כל מיני "אמיתות" סובייקטיביות ומשעממות היא אחד הדברים הכי לא סקסיים שקיימים .רציתי להעליב אותו ולהציג אותו קטן וחסר אונים לכבוד עומר ,שתראה אותו במלוא עליבותו .ידעתי ש"לא סקסי" זאת מכה קשה בשבילו. שי אומר לי מה הוא חושב על מה שעשיתי ומנסה לטעון שככל שניתנה לו זכות הדיבור, עלי לכבד זאת ולאפשר לו להתבטא .אני מודיעה לו בתמורה שככל שהוא יבזה מישהו מעתה ואילך ,אני אתנגד וזאת זכותי המולדת .הוא יכול לנסות להשתיק אותי או להתנגד למחאה שלי כלפיו ,גם זאת זכותו ,אבל היות והוא פחות מוצלח ממני ,לא נראה לי שזה ייקח אותו רחוק. בהמשך היום יורם יכנס אותנו בחלל הסלון ויזמין אותנו לשחק בפעם הראשונה ב"משחקי האח" .בשלב הראשון ,המועמדים להדחה – אני ,סלים ,שי ,עומר ,עומרי ,דודו ואילנה – ניכנס אל חלל הזמן ונצטרך לנחש אילו אירועים קרו או לא קרו מחוץ לאולפן .שי מנצח ,ובוחר מבין ארבעה מתמודדים שהגיע למקום השני בתיקו )עומר ,סלים ,עומרי ודודו( מי ממשיך איתו הלאה .הוא בוחר בעומר וסלים .בשלב הבא שלושתם צריכים לענות על שאלות לגבי מה שחושבים עליהם הצופים .אני מבולבלת .אחד הדברים שהסבירו לי הכי הרבה פעמים לפני שנכנסתי לאולפן זה שהפורמט מתבסס על הניתוק שלנו מן החוץ .על זה שאין לנו מושג מה קורה מחוץ לאולפן .מה המוטיבציה של יורם לספר לנו ,בניגוד מוחלט למסורת של הפורמט, מה חושבים עלינו צופי התוכנית? הדחה ראשונה תן לי חודש .אתה תדאג להשאיר אותי שם בחודש הראשון ומשם אני אטפל בזה. אלה המלים שבהן נפרדתי מאחי לפני שבאה המונית לאסוף אותי אל בית המלון. במוצאי שבת ,עשרה ימים אחרי שנכנסנו לאולפן של אנדמול ויורם זק ,אני מועמדת להדחה בפעם הראשונה .כמעט כל המשתתפים אוהבים אותי מאוד .אני מרגישה קשורה אליהם והם אלי ,אבל אני חושדת שקהל הצופים בקושי ראה אותי .אני לא יכולה לדעת בוודאות. המציאות שלי היא כזו שאני לא יכולה לשאול או לקבל אינפורמציה ביחס לכל מה שקורה מחוץ לכותלי הבית .וכך ,כמו עיוורת ששאר חושיה מתחדדים ,גם אני מתחדדת ביחס לכל טיפת מידע שאני יכולה לדלות ביחס לרושם עלי מחוץ לאולפן .נימת קולו של יורם כאשר הוא קורא לכל אחד מאיתנו או מתייחס אלינו בכריזה; הבדיחות הקטנות שלו עם המשתתפים האחרים; נימת קולן של המחליפות שלו; המבט בעיניים של הגברים המחופשים לנינג'ות כאשר הם נכנסים אל תוך האולפן .על מי הם מסתכלים? אל מול מי מצטברים קמטוטי חיוכים בזוויות העיניים? אל מול מי מצטמצמות ארובות העין בחשדנות או בחוסר חיבה? המצלמות לא מסתובבות כאשר אני עוברת .מאחורי הקירות יש שקט כאשר אני מדברת או עושה דבר מה. אותם קירות שצוות ה"עכברים" משתולל מאחוריהם כאשר דודו ,פלורי או תמר עוברים .כאשר אני שוכחת להרכיב או להדליק את המיקרופון שלי ,יורם או אחת ממחליפותיו לא מעירים לי בכריזה .בשלב הזה אני די משוכנעת שאני מבינה נכון במי ממקדים את תשומת הלב ומה התסריט .אם אני צודקת ,אין שום סיבה שמישהו מלבד בני משפחתי ,חברי וחברותי יצביע כדי להשאיר אותי במשחק. אני יושבת בחלל הזמן עם שאר המועמדים להדחה וחושבת על אחי .איש של מעשים. אני יודעת שהוא יתן לי את החודש שביקשתי גם אם יצטרך להדפיס את הפרצוף שלי על חמישים אלף פלאיירים ולהדביק אותם על כל עמוד חשמל בתל אביב. המועמדים להדחה חוזרים פנימה בזה אחר זה לפי הסדר שמכריז ארז טל .פלורי ראשונה ,עומרי אחריה .הדיירת השלישית שמחזירים פנימה ,אל המשחק ,היא אני. המשתתפים האחרים מודאגים מאוד ביחס אלי .כאשר אני חוזרת אל פנימה אני חווה את הרגע הכי מרגש שידעתי בחיי עד כה :עשרה אנשים שלפני פחות משבועיים היו לי זרים מוחלטים מגיבים לשובי בהתרגשות בלתי ניתנת לתיאור .ברק שואג "יש!" קופץ גבוה לשמים ומושך לי חזק בשיער .פלורי מריעה ומוחצת אותי בחיבוק של אחות .שי מיקה קופצת לעברי קפיצות קנגרו קטנות ונלהבות .תמר מתעופפת אלי כמו פיה מאושרת .גיל ומייקי נושמים לרווחה ומצטרפים אל החיבוק הקבוצתי .קסניה מוחאת כפיים וצוחקת צחוק גדול .עומרי נעמד להריע .גילי מחכה לתורו ,לחבק חיבוק חם .אפילו שי מגניב חיוך מבעד לשאריות הכעס שלו על אירועי ההדחה הפומבית .במשך כמה שניות הבית צוהל וצוחק ,ואני מוצפת התרגשות. יהיה אשר יהיה – אני חושבת לעצמי – טוב שבאתי לכאן .יש אנשים שלא נשטפים בפרץ כזה של אהבה נדיבה וכנה במשך חיים שלמים ,ואני כרגע זכיתי. באותו ערב אנחנו נפרדים מאילנה. בלילה ,במיטה ,אני כמובן לא נרדמת .מתהפכת אנה ואנה ותוהה כיצד יורם זק מיישב את הסתירה בין האהבה שהמשתתפים האחרים רוחשים לי ,בין המשמעות שיש לי מבחינתם, לבין מה שהוא מציג כלפי חוץ .האם אני טועה ביחס לאופן ולהיקף שבהם מציגים אותי? אני כמעט בטוחה שלא .האם יורם יסכן את שמו ואת המקצועיות שלו כאיש המספר ומגיש אמת? אני מניחה שגם זאת לא אפשרות .קצת לפני שאני נרדמת אני חושבת לעצמי ,הלוואי שמישהו יתקן את המזגן הזה. עליזה בארץ הפלאות בוקר משימה .אנחנו מתעוררים לשיר "מי לעזאזל זאת אליס" של להקת סמוקי .אנחנו נעולים בחדר השינה כבר כמה שעות ,בחוץ בונים תפאורה חדשה .קופסאות ארוחת הבוקר הגיעו לחדר .אנחנו ממתינים בסבלנות בחלל השינה ,על המיטות ,מנשנשים קורנפלקס ושותים קפה. מתישהו נפתחים התריסים בחדר השינה ומיד אחריהם הדלתות .אנחנו יוצאים מהחדר ונכנסים אל העולם הנפלא של עליזה בארץ הפלאות .התפאורה עוצרת נשימה .הרצפה כולה הפכה ללוח דמקה עצום בריבועים של שחור ולבן ,והקירות מכוסים מעוינים באותם צבעים. המעברים בין החדרים הפכו לקשתות בצורת לבבות אדומים .חלל פינת האוכל הפך כולו לשולחן סעודה של ארץ הפלאות ,הכיסאות מעוטרים בלבבות ענקיים ועל השולחן הודבקו מדבקות של כל צורות הקלפים .עמודים אדומים מקיפים את השולחן .את הסלון פינו לטובת קשתות עשויות קלפים .פרחים לבנים רבים מספור מעטרים את הקירות וספסל בודד ומוזהב עומד בקצה הסלון .החצר כולה הפכה לארץ פלאות .פטריות מעטרות את הדשא הסינטטי, במרכז ניצב שולחן גדול וצבעוני וסביבו שש כסאות ,וגם כאן הכול מלא שיחים של פרחים לבנים .כולנו מתרגשים כמו ילדים בדיסנילנד .יורם מבקש בכריזה שנתכנס סביב שולחן האוכל. הוא מבקש מפלורי ותמר להיכנס לחלל האח הגדול .כעבור שעה קלה הן יוצאות משם :פלורי מחופשת למלכת הלבבות ותמר היא עליזה .אחד-אחד נכנסים המשתתפים אל החדר ויוצאים מחופשים לדבר מה מן הסיפור .קסניה היתה הארנב ,ברק זחל ,שי מיקה חתול ,גיל וגילי היו לטווידלדי וטווידלדם ,שי חי הוא הכובען המשוגע .נותרנו אנחנו – אני ,סלים ,קוקו ,מייקי, עומרי ,עומר ודודו .כלומר ,מלבד דודו ,כל מי שיורם משועמם ממנו .הוא קורא לנו להיכנס אל חדר האח ,שם עלינו להתחפש לקלפים .זה שוב ברור לי :אני תפאורה באולפן .אני זו שלא מעוניינים להבליט או להכיר .נבחרת הכוכבים של יורם כרגע כוללת את שי )הבן( ,דודו ,פלורי, קסניה ותמר .אני שמחה למצוא רוב נשי ומקווה שהתפקידים שלהן בתסריט נוגעים לחוויה האישית שלהן באולפן ,ושהן לא משחקות תפקיד משני לאחד הגברים .אני זוכרת שכאשר חברתי השתתפה במשחק ,ב' אמר לי ,שימי לב ,יורם נותן לה את תפקיד הגנבת במשימה כדי לשים עליה את הזרקור .אני מבינה שיורם שם עלי קלף במשימה הזאת כדי לשים עלי מסך. אני לא אוהבת את זה בכלל .חנוקה מדמעות ,אני אומרת בקול רם שלא מתאים לי להיות אחת משבע .שאני יצור אינדיבידואליסטי .שככה אמא שלי חינכה אותי. כמובן שאני לא נשמעת. כקבוצה ,אנחנו מקבלים הרבה מאוד משימות במהלך המשחק .באמצעותן אני לומדת לאילו תסריטים מכוונים .קסניה צריכה להיכנס פעמיים אל תוך כלוב גדול בחלל הזמן ,בכל פעם עם משתתף שיורם בוחר ,ולאכול כמות מגוחכת של גזרים .יורם בוחר בדודו בפעם הראשונה ובשי בפעם השנייה .כשהוא מכניס אותה לכלוב עם שי ,הוא מצרף גם בקבוק אלכוהול ושיר רומנטי לבילוי המשותף .קסניה נעלבת ומסרבת לגלם את התפקיד שיורם מייעד לה בצלחת הפטרי הזו .גיל וגילי צריכים לענות על שאלות של "מי אמר למי" מול כולנו .יורם משתמש בריכולים של המשתתפים זה על זה כדי לסכסך בינינו .אני יודעת שכל משתתף יודע.ת בדיוק מה אני חושבת עליו או עליה ,אבל מבוהלת מאוד מהאפשרות למצוא שמישהו אמר עלי דבר מה מעליב .השם שלי לא עולה בשאלון אפילו פעם אחת .לא כמישהי שאמרה משהו ולא כמישהי שאמרו עליה דבר מה .לצד הרווחה אני גם מתבאסת .זו עוד ראיה לדבר שאני מרגישה. בסיום המשימה אני לוקחת את ברק לשיחה .במקום הזה ,אני אומרת לו ,אני ואתה – אם אנחנו רבים או כועסים זה על זה – אנחנו מדברים בינינו .ורק בינינו .אתה ואני בחיים לא יורדים זה על זה עם מישהו אחר באולפן .אנחנו חותמים את העסקה בחיבוק של הקלה. במסגרת המשימה שלו ,שי מנהל שתי מסיבות תה שהמשתתפים בהן נדרשים לשתות משקה דוחה ולאכול מאפין מחריד .שי בוחר את הסועדים ואני נושמת לרווחה .מזל שכרגע אנחנו שונאים :אני לא אוכלת או שותה דברים דוחים .אף פעם .שי מיקה וברק צריכים לרוץ לשבת על עמדה ספציפית בחצר כאשר מושמע שיר עם המלים עשן או חיוך. ואנחנו ,הקלפים? הקלפים מתבקשים לצבוע כחמש מאות פרחים לבנים בצבע אדום. אנחנו מקבלים דליים של צבע ומכחולים דקיקים .עלינו לעבוד בתורנויות ,כי קיבלנו רק שלושה מכחולים .ביום הראשון של המשחק כל הפרחים נמצאים בתוך הבית ,מעטרים את קירות החלל שנקרא סלון ,והם סבירים בגודלם .אנחנו מתחילים לצבוע על פי ההוראות ,אך מהר מאוד מבינים שממילא אף אחד לא מסתכל עלינו ,ועוברים לצביעה עם כל כף היד .ביום שאחרי, 250הפרחים הנותרים עומדים בחוץ ,מעטרים שיחי ורדים מלאכותיים שפזורים בכל החצר – כל פרח בגודל עצום! מאות פרחים ,וכל פרח עשוי עשרות עלי כותרת מפותלים .גם אותם עלינו לצבוע באדום .את כולם .אני מוצאת את המשימה סיזיפית ומטומטמת ,נזכרת בהצגה שצפיתי בה בלונדון לפני כמה שנים – "עקומים" .שני המשתתפים בהצגה מגלמים הומוסקסואלים בימי מלחמת העולם השנייה בגטו דכאו .על שניהם מוטלת עבודת פרך חסרת תכלית או היגיון: להעביר סלעים מערמה אחת לאחרת ,בצד השני של הרחבה שהם עובדים בה .המטרה של הנאצים במטלה הזו היא ראשית לוודא שתהיה תעסוקה לכלואים ,כדי שלא יהיו משועממים ויתכננו בטעות מרד .המטרה השנייה היא לשבור את רוחם ולדכא תחושת הערך העצמי שלהם .אני צוחקת על עצמי בלב על ההשוואה הקיצונית ובאותה נשימה חשה תיעוב עמוק כלפי המעשה שאני חלק ממנו ובכל זאת משתפת איתו פעולה באופן מלא .בחוץ קר נורא ומההפקה מביאים לנו חרמוניות וכפפות ,שלא נקפא בעת הצביעה .אני ועומרי לא חברים, אבל המבטים שהגנבנו בינינו תוך כדי המטלה הרעה והמיותרת מבהירים ששנינו מבינים שאנחנו נמצאים בדיוק באותה סירה .שחקני משנה מיותרים לגמרי במשחק הזה .שנינו שונאים את התפקיד הזה ,לא רגילים אליו ,מתוסכלים ממנו מאוד – אבל משום מה ממשיכים לצבוע. מהר מאוד אנחנו שוב מוותרים על צביעה בעזרת המכחולים ,טובלים את כפות הידיים עטויות הכפפות בתוך הדלי עם הצבע הקפוא וצובעים כך עוד ועוד עלה .בזמן שהקלפים האחרים צבעו פרח אחד ,אנחנו סיימנו חמישה .יורם אמר שעל כל פרח שלא צבוע באופן מושלם תרד לנו נקודה ,אבל ברור לי לחלוטין שאין שום משמעות לניקוד .יורם מחליט מבעוד מועד אילו משימות עברנו ואילו לא ,והמשחק והתפאורה הם רק למען האירוע הטלוויזיוני .האלמנט של התקציב נוגע אך ורק לצרכים של ההפקה .כמה מתח הם היו רוצים שיהיה לנו ,כמה מתאים להם שנהיה ברעב ,כמה מתאים להם שנריב על אוכל ,כמה הם רוצים שנאשים מישהו בכישלון המשימה. המשימה נמשכת כמה ימים .רוב הזמן אני צובעת עלים ,שרה שירים ומסתגרת בנסט עם גיל .השיחות איתו הם מפלט חשוב מהאולפן הזה .כמעט כל יום אנחנו נסחפים לשיחות על אהבה ,פוליטיקה ,ילדות ,מוזיקה וחיים .מדברים או שותקים שעות מרגע שמתכנסים יחד בנסט ,מתנתקים ולעתים ממש שוכחים איפה אנחנו נמצאים .מבחינת שנינו ,יכולנו להיות בסלון ביתי ,מכורבלים בשמיכות מול הטלוויזיה .כבר התחלנו להבין שהמצלמות לא מצלמות והמיקרופונים לא משדרים .אני אוהבת מאוד את האי הבודד הזה שלי איתו ,וזקוקה לו מאוד. גיל הוא החבר שלי פה מהשעה הראשונה .אני יודעת שהוא שומר עלי ואני שומרת עליו, והנאמנות המוחלטת הזו לא מדוברת ,אבל ברורה כשמש לשנינו .הדבר הזה – הנאמנות הזו בתוך המקום ההזוי הזה – היא גלגל הצלה ששומר עלינו מלפתח תודעה כוזבת ביחס לעצמנו ולסביבה המיידית שלנו .כמו ילד שזקוק לפעמים למבט חטוף בהוריו בעת חרדה או חשש, להרגיע את עצמו מהאפשרות שהעולם כפי שהוא מכיר אותו נגמר ,כך אנו נאחזים בחברות אמיתית במקום הזה .עבור שנינו המשימה הזאת בלתי נסבלת ,ואנחנו מתחבאים מפניה בנסט שעות ארוכות מאוד .שנינו מכורבלים על הספות האדומות ,נבלעים בתוך התחפושות המסורבלות שלנו ,הוא בחליפת שומן ירוקה של טווידלדם ואני בתוך פיסת ספוג עצומה שמצויר עליה קלף של שמונה לבבות. בלילה השני ,אני וקוקו עובדות יחד על אחד העצים במשך כשעתיים .אנחנו משוחחות בשקט ,שרות קצת ובעיקר סובלות מהקור ומהסיזיפיות של המשימה המטומטמת .פתאום, באמצע הצביעה ,העץ מעט מתנדנד ופתאום נופל .בדרך כלל ,אחד הנינג'ות היה מגיע לתקן את הנזק כדי שנוכל להמשיך .הפעם אף נינג'ה לא בא .אנחנו קוראות פעם או פעמיים ליורם, להפקה ,וכלום .קוקו אומרת לי ,אור ,נפל עלינו עץ והם לא יודעים .את קולטת שאין לאף אחד מושג שאנחנו כאן? אמא שלי פותחת טלוויזיה ומחפשת את הבת שלה .אומרת לעצמה – ואללה? איפההיא? נראה לי שזאתי הודחה ולא סיפרו לי בכלל. האקס שלי רואה טלוויזיה ואומר לעצמו – היא אמרה לי שהיא הולכת ל"אח הגדול",אבל בחיים לא ראיתי אותה שם .היא ממש הגזימה בשביל שניפרד. היא אמרה לנו שהיא עוזבת את ניו יורק כדי להשתתף ב"אח הגדול" ,אבל בכל פעםשהדלקנו את הטלוויזיה היא לא היתה שם .היא יכלה פשוט להגיד שלא מתאים ,למה להמציא "אח גדול"? נפל עלינו עץ ומתנו וכעבור שלושה ימים התנים מבחוץ השתגעו מריח הגופות .רקאז ההפקה שמה לב שאנחנו נעדרות .הודעה נמסרה למשפחות. אני וקוקו המשכנו להתבדח עוד ועוד על חשבון עצמנו ,אך לא בלי כעס ,עלבון וביקורת על המציאות ,שהיתה ברורה מאוד לשתינו .אחרי זמן רב מאוד מגיע נינג'ה לתקן את העץ .אני מנסה לתפוס אותו בעיניים ,אך ללא הצלחה .מה שמעניין את ההפקה הזאת על כל גורמיה לא קורה כרגע בחצר ,אלא במקום אחר .אנחנו מפריעות .קוקו רוצה לספר לי משהו על איש כלשהו בחייה ואומרת לי ,כשנצא אספר לך .אני צוחקת .יפה שלי ,את יכולה לספר לי כל מה שבראש שלך – אין אף מצלמה שמצלמת אותנו או עוסקת בנו באולפן הזה. למחרת ,אחרי יותר מדי ימים בתחפושת המוחקת ,אני מתארגנת בבגדי שלי .אני לבושה ויוצאת אל המטבח להכין לי קפה קר .הכריזה מופעלת ואני קופצת בבהלה .שי חי – נא לבדוק חיבורים למיקרופון! שנייה אחר כך אני רואה שהמיקרופון שלי בכלל לא עלי ולא היה עלי כל הבוקר .אני אומרת בקול רם ,לעצמי ,אני מבינה שהעובדה שאותי לא שומעים זה דבר שאין לכם שום סיבה בעולם לשים לב אליו ,הא? אני לוחצת על כפתור הכניסה לחדר האח הגדול .המנורה שהיתה כחולה הופכת בשניה לאדומה ומסמנת לי "לא עכשיו" למרות שאני יודעת שאין אף אחד בתוך החלל כרגע. למה את נשארת כאן? מה השעה בחיפוש אחר המופלא ,הנשגב ,הקסום והנסתר פגשתי אנשים אינספור שטענו שיש להם מפתח או מפה אל אלה .מצאתי את עצמי כמהה לתחושה של פליאה ,הפתעה או ריגוש יוצא מגדר הרגיל לנוכח דבר שהשכל הישר לא יכול להסביר .שוחחתי עם גורואים בהודו ,קוסמים בסקוטלנד ,מכשפה טהיטית בגטאות של ניו יורק ,קוראת בקפה ביפו ועוד ועוד .חיפשתי מול הרי ההימאליה ובדיונות האינסופיות של סיני .כל מה שרציתי היה ראיה .אחת תספיק .כזו שאוכל לחוש בין אצבעותי או לראות במו עיני .במשך שנים מצאתי את עצמי מלהטטת בנפשי בין אמונה בנשגב לבין כניעה לגשמי .מצאתי אינספור מניפולציות שאפשר לעשות על המחשבה כדי להניח ולהרגיע אותה .מנטרות או אמונות כמו "הכול זה שיעור"" ,המוות אינו הסוף" ,הכול קורה לטובה"" ,אין מקרה"" ,ההשגחה פרטית"" ,כולנו חלק מאותו אור גדול", אנחנו יוצרים לעצמנו את המציאות" .רציתי להאמין .להרגיש .עם השנים זה אבד .אני יודעת מה שאני רואה .אני סומכת על מה שאני מבינה .אני אוהבת להיות בשליטה ,כי אז אני יודעת ומבינה ,ואני צריכה כלים כדי להיות בשליטה .אני צריכה לדעת מה השעה .ובאולפן של יורם זק אנחנו לא אמורים לדעת מה השעה .ההפקה מחליטה מתי האור נדלק ומתי הוא כבה .היא שוללת מאיתנו את הבחירה בזמן השינה או ההשכמה .כמו תרנגולות בלול .אנחנו אמורים לאבד תחושה של זמן ואוריינטציה .תחושה של שליטה .זה מוסיף מאוד לתחושת הכלום המאיימת לשטוף את התודעה שלי .זה אמור להשכיח מאיתנו את החיים שבחוץ .את המציאות שבחוץ .את האנשים והגורמים השונים והרבים שנמצאים מחוץ לאולפן הזה ומשפיעים על החיים שלנו – ואת היכולת שלנו להשפיע בחזרה .מאלפים אותנו לתחושת חוסר אונים מוחלטת .התחושה הזאת שכל העולם כאן ,החוויה הזאת שהאלוהים זה הם – ההפקה ,ובעיקר יורם – מאיימת לפלוש כל הזמן .אני מנהלת מולה מאבק מנטלי מיום שנכנסתי למונית מחוץ לבית של אחי ,אבל זה מאבק לא פשוט בכלל ,ויש לי מעט מאוד תחמושת. בימים הראשונים באולפן אנחנו מוצאים שלושה שעונים שההפקה לא חשבה עליהם: אחד במתקן המים במטבח ,אחד במתקן המים בחלל ההלבשה ,אחד בטיימר של התנור .קרש הצלה מופלא ומרגש לאשה כמוני .אני לא יודעת מי מכוון את השעונים ,אני מנחשת שעומרי, ובמשך תקופה ארוכה מאוד אנחנו יודעים מה השעה כל הזמן .אנחנו מסתירים את זה מההפקה באופן מגושם וגרוטסקי .אחרי כמה שבועות אני משוכנעת לחלוטין שההפקה כבר מבינה שאנחנו יודעים מה השעה אף על פי שאנחנו מנותקים באולפן ,אבל מופתעת מאוד לגלות שלא .אני מגלה להפתעתי שהאח הגדול לא באמת רואה הכול .גם לא חצי. מסיבת הסילבסטר יורם מודיע לנו שבחלל הזמן מחכה לנו מסיבת סילבסטר. עד כה עברו עלינו קצת יותר משבועיים בתוך הבית .המצב הנפשי של רובנו מוזר .אני מקפידה לנהל שיחות ארוכות עם מי שמבקש.ת ,במלים או בלי .כולם מבטאים את הקושי למצוא כאן חבר ,את תחושת הבדידות ואת הקושי לנוכח הניתוק .המצב הנפשי שלי ,לעומת זאת ,רגוע יחסית .אני מסתגלת מהר ובעיקר מחפשת פרצות לשוחח על ענייני דיומא בישראל. בתוך זמן קצר מאוד עשיתי כאן כמה חברים.ות ממש טובים.ות ,ובמציאות זה רוב מה שיצור אנושי צריך כדי לשמור על מצב רגשי חיובי .זכיתי גם בעוגן נפשי בדמות תמר הנפלאה ב' אמר לי במלון שהוא צופה שאני והיא נהיה חברות קרובות ,ובתוך האולפן אני מבינה עד כמה הוא צדק .היא היחידה שתוכל לטפל בי בחזרה כאשר ואם אצטרך. אבל עכשיו יש מסיבת סילבסטר ,ויורם שולח אותנו להתקלח ולהתארגן .כולנו מתרגשים נורא .מוזיקה ,אוכל ובעיקר אלכוהול .ענייני איד שנגישים וברורים לכולנו בחיי היומיום הופכים לאירוע יוצא דופן ומשמח באופן חריג .הדבר הראשון שאני מחפשת כאשר אני נכנסת לחלל הוא בקבוקי ויסקי .אני נושמת לרווחה .הבקבוק בידיים של קסניה והשתייה מתחילה .קצת אחרי חצות ,באופן מוזר ביותר ,אני מוצאת את עצמי בוכה במיטה ושיכורה כלוט .כמה שתיתי? אני לא יודעת .זמן עובר .מתישהו תמר מופיעה לידי .אור ,היא אומרת, הבית מתפרק .ברק ,קסניה ,דודו ,שי מיקה ...צריכים אותך. אני מדדה החוצה מהמיטה ומוצאת את חברי במצבים מצחיקים ,קשים ,מוזרים וגרוטסקיים ביותר. כמה שתינו?! שש מהדמויות של יורם זק איבדו את זה לגמרי .אחת מרוחה על רצפת האמבטיה תחת המים הזורמים ורוצה ללכת הביתה ,אחת בוכה שהיא רוצה את אמא ,אחת נרדמה על השטיח בתוך הקיא של עצמה ,אחת בורחת למיטה מרוחקת למען לא תעשה טעויות ,אחת רוקדת בגשם ,בקור אלוהים ,בשלוש לפנות בוקר. השישית מנסה לטפל במי שאפשר. בין ריצה מזירה לזירה ,לפתע אני בחלל של יורם .אני לא מבינה אם הוא קרא לי לשם או שביקשתי להיכנס .אני מבטיחה לו שהכול בשליטה וחושבת לעצמי – אולי עכשיו ,כשהוא צופה בי שיכורה יותר משהייתי כל ימי חיי ,מטפלת במשתתפים השיכורים מאוד שלו ,אולי כעת אזכה להערכתו? לחיבה ממנו? אחרי שאני יוצאת מהחלל שלו אני רואה את גיל רץ באולפן עם מגשי המזון מהמסיבה. אני מחזיקה את ראשו של המקיא הנוכחי ומרימה אליו עיניים .מה אתה עושה ,גיל?! מחביא את האוכל ,הוא עונה לי .שהנינג'ות לא ייקחו אותו אחרי המסיבה. הבית מתפרק ואתה מחביא אוכל? אני צועקת עליו .אתה רוצה אולי לעזור לי?! גיל מושך בכתפיים ואומר לי שהוא לא יודע לעשות את מה שאני עושה ,אבל כשאני אסיים לשים את כולם במיטות ,אני אודה לו מאוד כי אני אהיה רעבה ויחכה לי מלא אוכל שהוא החביא במלא מקומות .אני מפטירה שהוא כנראה גלגול של אדם שמת כתוצאה מרעב וחוזרת לענייני. ובכל זאת ,בסביבות ארבע לפנות בוקר ,כאשר אני ,תמר וקוקו מסיימות את מלאכת ההשכבה וההרגעה ,אנחנו מתכנסות במטבח לארוחת לילה ענקית .תשמעו ,אני אומרת להן: אם הילד לא היה אקוקה ,הייתי משוכנעת שהוא דור שני לניצולי שואה .כך או כך ,הוא צדק. הסנדוויצ'ונים האלו כרגע הם הדבר הכי טוב שקרה לי מאז תחילת העונה. תמר שולפת מגש קינוחים מהמקרר בעיניים נוצצות .היא מסכימה איתי. בין סדיני הסאטן החונקים אני חושבת על עומרי .הלילה הוא היה אמור לגלם את התפקיד שיורם ייעד לו .כל כך הרבה אלכוהול ולפחות שתי בנות שהיו שמחות להירדם בזרועותיו הערב, אבל הוא ברח אל מיטתו ,הסתתר מתחת לשמיכה ונרדם עד הבוקר .אני תוהה אם יהיה חכם לספר לו שהוא מפר את החוזה הבלתי כתוב שלו עם יורם ,אבל מחליטה שאם הוא לא מבין את זה בעצמו ,אולי עדיף בשביל כל הגורמים המעורבים שאני לא אתערב. אחרי מסיבת הסילבסטר ,במוצאי שבת ,עומר מודחת .אני מופתעת מאוד .רבים מאיתנו היו משוכנעים שהמודח יהיה שי .אני מתחילה לשאול את עצמי מה אני מפספסת .אחרי ששי צולח את ההדחה ,אני נכנסת לחלל של יורם זק כדי לנסות להבין .נמצאת שם אחת המחליפות שלו. אני לא מבינה ,אני אומרת לה .הוא נבזי אל כולנו ,הוא גזעני כלפי כולם ,הוא לא חכם ,לא מצחיק .רוב היום הוא מעשן ומשקר – איך זה שהוא עדיין כאן? מה אתם עושים בעריכה שמשאיר אותו כאן? מה יהיה עם הפסנתר? איזה פסנתר? זה שאתם כנראה מתחילים להשמיע בכל פעם שהמצלמה עליו.היא משיבה לקונית שהם מראים רק את האמת ,כי זאת תכנית ריאליטי .אני מתחילה לפקפק בדבר הזה ,אבל בקול של האשה הזאת יש כל כך הרבה ארס כלפי ,שלא בא לי להמשיך בדיון .מה שכן ,נתתי לה שם באמצעותו הצחקתי בעיקר את עצמי כל העונה: "המסמסת לשי חי". שתול או לא שתול אני ,תמר ,פלורי וקוקו יושבות לשיחה בעניין שי .אנחנו לא מבינות מדוע כל הפוקוס של ההפקה עליו ,איך הוא עבר הדחה ומדוע הוא נתפס בכל כך הרבה שקרים ,קטנים עד גדולים .האם ייתכן שההפקה שתלה אותו כאן כדי לשגע אותנו? נראה לי משונה ולא סביר שאיש של ההפקה ינהג באופן כל כך פוגעני ואלים .אם הוא שחקן ,אני אומרת להן ,הוא שחקן גרוע. אנחנו מצחיקות את עצמנו נורא ,ובשלב מסוים של הלילה אפילו מחליטות לנסות להתקרב אל מיטתו בעודו ישן ולנסות לראות אם התמונה של ילדיו אמתית ,אבל נבהלות בדרך. אני ותמר עומדות לרגע לבדנו בחדר ההלבשה ואני אומרת – קצת לעצמי וקצת לה – הוא כל הזמן משקר .אם הוא משקר בשליחות ההפקה ,אז ההפקה הזאת חולה .ואם הוא משקר כי הוא כזה ,אז למה הכניסו אותו לכאן? תמר שואלת אותי למה אני חושבת את זה. הוא היה שומר הראש של מיילי סיירוס ,אני אומרת .הוא למד קראטה שנים ביפן ,הוא היה נשוי ועשה ילדים ,הוא קיבל פרס על מפעל חיים בהודו ,הוא אוכל רק אוכל כזה ומתקלח רק במים כאלו ואין לו חברים ,ועוד ועוד .לכולנו התמונה הזאת נראית משונה .והבכי בעניין הגעגועים לילדים .תמר ,אני אומרת ,אני לא מאמינה לזה .לא לרגע. תמר מסתכלת עלי המומה .זה דבר נורא להגיד .אני לא מוסיפה מלה ,אבל במיטה אני עוד חושבת על זה .שקרים אני מזהה .זאת לא מתנה משמים ,רק הרבה יותר מדי ניסיון. מי שמגדל ילדים באופן קבוע ורציף יודע להכין סנדוויץ' ,לטגן חביתה ,לכבס חולצה ,להחליף מצעים .ילדים אוכלים ומלכלכים .אני לא מאמינה לבכי מתגעגע אחרי יומיים באולפן .הוא לא בוכה מגעגוע אליהם .הוא בוכה על עצמו .והוא בוחר להסתכל על המצלמות תוך כדי הבכי ולדבר על הילדים כי ככה הוא עושה טלוויזיה .ויורם קונה את זה? הבית עסוק בשי אחרי המשימה של עליזה אנחנו נושמים לרווחה .אוספים את חלקי הנפש שהתפזרו במסיבת הסילבסטר ,מתחברים מחדש איפה שנגדע ,מעבירים את מערכות היחסים שלב אחד קדימה. הקבוצות ההרמטיות שהתהוו בהתחלה נפתחות לחברויות חדשות .חברי "הספסל האחורי" מוכנים לצאת את הרביעייה שלהם אחרי הדחתה של עומר ,ולקחת חלק במערכות יחסים נוספות באולפן .גם שי מתקרב מחדש .התפייסתי איתו בעודי מרוחה על רצפת הסלון באמצע הלילה ,מותשת מצביעת הפרחים המלאכותיים ,מחופשת לקלף ורועדת מקור .הגשתי אליו זרת קטנה ,מנחת שלום .הוא יכול לרצות להיות מוחרם ובודד ,אבל הוא לא יכפה עלי להחרים או לבודד אותו .אני עוד לא לגמרי מבינה מה מתרחש בעניינו ,מקווה ומצפה שהוא יודח בקרוב. ובכל זאת ביקשתי לקחת אוויר ולנסות לעודד אותו להצטרף אל שאר הדיירים .לא בשבילו ולא למענו – רק למען האפשרות שנוכל להיות עסוקים בדבר שאינו שי ,שכבר הפך בפי רובנו למותג "שי חי" בהשראת יורם זק ,מחליפותיו ,ארז טל וקורין גדעון ,המתעקשים.ות לקרוא לו ככה באופן עקבי וחופר .הנחתי שאם ניפטר מההתעסקות בו ,אולי המצלמות ייאותו לשמוע גם איזו מלה על דיכוי והסללה. אך כעבור יום שי מבקש מעומרי לעמוד על כיסא באמצע הסלון וטוען שזה בהוראת יורם זק .זאת משימה ,הוא מבטיח .לחלקנו ברור שהוא משקר ,חלק אחר לא מצליח להבין מה קורה כאן .תמר אומרת שהיא לא פגשה אדם שמשקר בלי למצמץ ,ואני צוחקת .אני מבינה ששי ממציא את התעלול הזה כי הבית לא היה עסוק כל כולו בו כבר יותר מדי זמן ,ונעצבת על מי שמעדיף להמציא רגשות ומציאות למען הצרכים של יורם זק ,ומוותר לחלוטין על הזדמנות לגדול כבן אדם .הוא מתחיל למלמל כל מיני דברים על לעזוב את האולפן ,ואני מניחה שהוא משקר כדי להשיג דבר מה .המשחק מלא אנשים שסולחים וסלחו לו מיליון פעמים ,והוא יודע שהוא יכול לשנות לעצמו את המציאות ברגע .הוא בוכה שאין לו חבר ,אבל מייקי חבר שלו וקוקו וסלים וגילי ופלורי .כולם חברים שלו .הלסת ננעלת לו כל הזמן ,הוא משקיע טונות של אנרגיה בפרצופים עצובים שאמורים לעורר את רחמי הבית ,ההפקה והציבור .הוא מנסה להתנצל ,אבל אני לא מאפשרת את זה .אל תתנצל יותר .תתנהג .אתה לא בעל מכה ואנחנו לא הנשים המוכות שלך .מספיק! מעכשיו ,בכל פעם שתחטיף ,אתה חוטף בחזרה .מצפות ממך להשתפר .ויפה שעה אחת קודם. למחרת אני מבשלת סיר של מרק קובה לכל המשתתפים .מייקי מבקש ממני למזוג מנה לשי .אני חושבת לעצמי באיזה עולם אני אמורה להגיש אוכל לאיש שניסה לבזות ולהעליב אותי ממש לפני רגע ,ואומרת שאם הוא רוצה קובה ,שיקום ויקח לעצמו .הוא לא קיסר במקום הזה .מייקי מזמין את שי אל המטבח ,אבל הוא טוען שהוא לא רעב .שנייה אחר כך הוא מגיע למטבח בכל זאת ,לעשות טלוויזיה .אני אכין לעצמי סנדוויץ' עלוב בזמן שהם אוכלים ארוחה חמה וביתית .המצלמות באולפן משתוללות .סביב השולחן עסוקים כולם בדרמה שהוא מייצר, אבל בזווית העין אני רואה שהוא לא טורף את הביצה במזלג ,אלא בעזרת כף טיגון גדולה מעץ .שוב אני חושבת לעצמי באירוניה ,מי טורף ככה ביצה? בטח לא אדם שצריך להכין חביתות לילדים שלו. משהו מתחיל להשתנות במוח .אצל כולנו .אני מרגישה את זה על עצמי ורואה את זה על האחרים ,אבל לא מצליחה לשים על זה את האצבע .אני יודעת שהתודעה שלי מושפעת מהדברים שקורים סביבי .מה שאני רואה לנגד עיני משפיע על מי שאני כרגע ,ולאורך זמן מעצב גם את האישיות שלי .מה שאני חווה משפיע על ההוויה שלי .והכול שונה באופן דרמטי מכל מה שהיה עד היום .העובדה שאני לא רואה מה קורה מחוץ לאולפן הזה מאיימת לפגוע ביכולות הקוגניטיביות שלי .ככל שחולפים הימים נעלמות לי מלים ,אני שוכחת שמות של שירים וסרטים ולוקח לי זמן רב יותר להתנסח .הקיום המצומצם הזה ,מיעוט הגירויים הקיצוני ,זה מתחיל להשפיע עלי .אני מבינה שאני צריכה לגבש לעצמי סוג של רוטינת אימון למוח כדי שלא אתנוון .העובדה שאני מרגישה שאני במשימה פוליטית בריאה לי במובן הזה ,אבל אני פוחדת מאוד לאבד מהחדות שלי. אני מאמנת את המוח כל היום .זוכרת בכל שנייה שאני כאן במשימה ,עם מטרה .מאז היום הראשון של המשחק דיברתי על אינספור נושאים :דימוי גוף ,שוויון זכויות ,אפליה אתנית ומגדרית ועוד ועוד .כמעט בכל פעם שאחד המשתתפים אמר דבר מה שנוגע באופן ישיר או עקיף לאחד הנושאים האלה ,ניצלתי את ההזדמנות כדי להעביר מסר. והמצלמות? בזום אין ,כל היום וכל הלילה ,על איש שלא יודע להכין חביתה. אור וחושך יורם מעיר אותנו בכריזה באמצע הלילה .אנחנו לא יודעים מה השעה וכולם עוד עייפים נורא. קוקו נכנסת לחלל של יורם ויוצאת עם המשימה :המשתתפים יתחלקו לשתי קבוצות .חצי יהיו בני האור וחצי בני החושך .בני החושך הולכים לחלל המשימות מאחורי חדר השירות שם יהיה חושך מוחלט .על המשתתפים יהיה מוטל בעיקר לישון .החצי השני נשאר באולפן ,מקבל בגדים צהובים נורא ויצטרך להישאר ער .המשימה תימשך 48שעות .אני ,עומרי ,קסניה ,תמר ,שי, מייקי וסלים נשארים באולפן בתפקיד בני האור .פלורי ,דודו ,שי מיקה ,גיל ,גילי וברק עוברים לחדר המשימות. שקט .הצד שלנו הופך להיות שקט ואנחנו מקבלים שינוי אטמוספירה קיצוני באולפן. הצלילים משתנים ,הגוון של ההתנהלויות ובהתאם ,גם האפשרויות .החברים הקרובים של עומרי נמצאים בצד השני ,ואנחנו מתפנים להכיר יותר זו את זה .הברית הלטנטית שכרתנו בינות עלי הכותרת הלבנים של משימת עליזה הרעה יוצאת אל האור ומונחת על השולחן, ובחסות השקט של העינוי הנוכחי שרקחו יורם ואנשיו אנחנו מתחברים .כמו כן ,אני מקבלת את המטבח לעצמי .יש לי שקט לבשל לאט וככל שעולה על דעתי .בתוך השינוי הזה ,קסניה ועומרי מתחילים להתקרב .סלים מעיד שהוא מרגיש שהוא מתחבר סוף-סוף אל המשתתפים האחרים ,מרגיש חלק .תמר עושה מאמץ כביר ,יותר מכולנו ,להישאר ערה ,רוקדת רוב היום עם קסניה מול מסך האקס בוקס שיורם הניח לנו בסלון לכבוד המשימה .שי ,לעומת זאת ,עסוק מאוד בלהשיח את בדידותו אל המצלמות .אין לי חבר בבית .זה הנראטיב .אני רוצה ללכת מכאן .שוב ושוב ,עוד ועוד .הוא ניגש הלוך ושוב לשיחות אצל יורם ומחליפותיו ,ואני מנחשת שהוא מאיים בעזיבה .תוך כדי המשימה ,ההפקה מכינה לנו הפתעות .לפתע נכנסים חברי בר אקטיבי להרים לנו עם מוזיקה ,שוטים ,שרשראות הוואי וסוכריות גומי .בשעת ערב ,או מה שנדמה לנו כשעת ערב ,מתחיל קונצרט .מה שמתחיל כמופע טריו שכל מטרתו בעולם לענות את נפשותינו עד מאוד הופך פתאום למחרוזת של שלושה מהשירים האהובים עלי .יכול להיות שהנגנים קיבלו הוראה לנגן את השירים האלו? להניח את דעתי? לנחם אותי? האם זה צירוף מקרים מוזר? בשיר השלישי ,השיר שלי ושל האהבה האחרונה שלי ,אני דומעת ללא הפסקה. האם אתה רואה ,אלון ,את הכנר הזה מנגן לי עכשיו את השיר הכי רומנטי בעולם שלנו? האם אתה מעלה על דעתך כמה אני מתגעגעת אליך? נגן הכינור מביט בי דומעת תוך שהוא מנגן והרגע הזה הוא רגע של שיחה פרטית עם האיש הזה ,שהיה שלי .כשהמופע נגמר אני שואלת את עצמי אם גם הדמעות שלי יהיו חלק מהפרק ביום רביעי ,חלק מהמציאות שיורם עורך לקהל הצופים .האם אלון ידע על השיחה הזו בינינו או שיורם ימחק אותה כפי שאני מרגישה שהוא מוחק כל היבט אחר בי? בהמשך המשימה תמר יושבת לשיחת עידוד וחיזוק עם שי .השיחה הזאת מרגיזה את עומרי. הוא אומר שהיא נותנת לו במה ,ואני אומרת לו שהיא מייצרת לעצמה סביבה בטוחה ושזה לא עניינו. לפני כשנה וחצי הלכתי עם איתי לקולנוע והיה עלינו לבחור בין סרט על גבר שהוא שחקן כושל וגבר כושל באופן כללי ומחפש את עצמו בעולם ,סרט על גבר שלומד להיות מתופף אצל מורה קשוח ,סרט על גבר שיוצא עם בנו לתחרות איש הברזל ,סרט על גבר שהוא מתאבק בתחילת דרכו ועל מערכת היחסים שלו עם הפטרון המטורלל שלו ,סרט על גבר שהוא מפקד טנק במלחמת העולם השנייה – וסרט על גבר שהוא חוקר חלל .כולם גברים מיוסרים ועצובים, וסביבם אנשים ובעיקר נשים מסורות ומודאגות שמתכנסות כדי להכיל ,להרגיע ולערסל את הנשמה המעונה והסובלת שלהם .עוד ועוד גברים בתעשייה מייצרים עוד ועוד סרטים כדי ללמד את כולנו שעלינו להיעמד דום אל מול הפרצוף העצוב שלהם והנשמה המורכבת והדואבת שלהם. אני חושבת על אחת הדודות שלי והבעל המיוסר דרך קבע שלה ,שחוזר מהעבודה בארשת קשה וקשוחה ,מגיב כאילו הוא עושה טובה לעולם בכך שהוא מואיל בטובו להשמיע צלילים בודדים בתגובה על כל שאלה שנשאל ,מבטו מרוחק כאילו הוא בדיוק מנסה לפענח את הסוד הגדול של היקום .ילדיו נעשים שקטים ומתוחים בנוכחותו ,ודודה שלי מוודאת שמה שבישלה מתובל בדיוק בכמות המלח שהוא אוהב .לי כל המופע הזה תמיד היה נראה כמו טרור רגשי .הוא עושה טרור .ועל מה הוא כל כך מיוסר? הבכיינות של הגברים בחיים שלי, הייסורים המדומיינים שלהם ,עניינו אותי כקליפת השום כבר מגיל צעיר מאוד .הם נראו לי כמו עוד דרך להביא לידי ביטוי את שנאת הנשים שלהם ואת העליונות שלהם עליהן .כל החיים אני רוצה להגיד להם ,טוב ,מה קרה?! מה נפל על הנשמה העמוסה והמופלאה שלך שאתה מסתובב בעולם עם פרצוף כל כך עצוב?! הרבה פעמים אני מרגישה שהמשחק הזה הוא כלי כדי להכשיר את ההתנהגויות הרעות שלהם .יותר מזה ,אני רוצה להגיד לכל הנשמות הטובות שמתכנסות סביב המיוסר הזה – כרגע ,תמר – שהטקס שכולל ניסיונות לרכך ,לפייס ,לגייס, ולתמוך עד אין קץ באיש עם המופעים האלו לא משפרים לאף אחד את העולם ,אז אולי די? כל כך רע לו בחיים האלו ,לאיש הזה שאת מנסה לנחם ולהרגיע? שייקח ציפרלקס ,ייסע להודו או יתבודד באיזה אשראם במדבר .למה להכניס את כל מי שמסביב למצב פאניקה וכוננות? למה קבוצת אנשים שלמה מטופפת על קצות אצבעותיה סביב ייסוריו הבלתי נגמרים והבכיינות הבלתי נסבלת של איש משעמם אחד ,שמהיום הראשון מקבל במקום הזה רק מתנות? אני למדתי כבר מזמן שהגברים האלו ,שנראה כאילו כל צרות העולם מכבידות על הכתפיים שלהם ,מתקשטים בשקט אניגמטי ומייצרים לסביבה שלהם בעיקר מתח בתחפושת של מסתורין מכשף ,הם בגדול היצורים הכי בכייניים ומשעממים באנושות. החיים קצרים .תחייך. בסוף המשימה ,יורם מבקש מאתנו להעמיד זה את זה להדחה בהצבעה פומבית .הוא קורא בשם של אחד המתמודדים ומי שמעוניין להעמיד את אותו אדם להדחה מרים יד .מה הוא מנסה לעשות? לגרום לכולנו להרים יד מול פרצופו הנעלב של שי חי? למה שמישהו מאתנו ירצה להיות חלק מהעלבה קולקטיבית כזאת? החברים בחדר חושך עושים את זה בלי בעיה, אבל אנחנו מסרבים .לא מרימים את היד כאשר הוא קורא בשמות .ה"עונש" הוא שכל המתמודדים מועמדים להדחה .ובכל זאת ,אף על פי שכולנו מועמדים ,שי לא מוותר על השיא הסאדיסטי השבועי שלו .הפעם הוא בוחר בי ובעומרי ומתחיל להטיח בנו את ה"עלבונות" שלו. בניגוד מוחלט למוטיבציה שלו ,ובלי להבין בכלל ,הוא נותן לי עוד אחת מהמתנות המרגשות שקיבלתי באולפן הזה :גיל רוקע בזעם על הדברים שהוא אומר לי ,ברק חורק שיניים בכעס, קוקו ושי נעלבות כאילו עליהן דיבר ,קסניה דומעת מהרוע של האיש ,ואילו החברות שלי עם עומרי מקבלת תוקף רגשי עמוק ומהותי בעודו מלטף את ראשי בזמן שהאיש מלהג לעצמו זמן מסך נוסף .ירדת נמוך ,הוא אומר לו בסוף ,ובלבי אני שמחה על המקום הגבוה שאליו עליתי אני .אני אהובה כאן מאוד ,אהבה נדיבה וגלויה ,ואוהבת בחזרה .לזה לא ציפיתי. רן יום אחרי ההעמדה הפומבית יש לי פגישה עם הפסיכולוג. עברת מאורע קשה אתמול .רוצה לספר לי איך את מרגישה?רן המתוק והיפה והחכם והחמוד .הוא פסיכולוג ,אבל אני לא בטיפול .ככה הם מקפידים להגיד – אולי כדי שלא תהיה עילה לתביעה .הוא מלווה אותי .עושה מוניטורינג למצב הנפשי שלי ,כדי לוודא שהכול טוב .שאני יכולה להמשיך .באופן טבעי ביותר ,אני מאוהבת בו עד כלות, התאהבות ילדותית ,בתוך שבועיים .איך לא? אני מספרת לו כל מה שאני לא יכולה כבר יותר מדי זמן לספר או לדבר אפילו עם עצמי .הוא היחיד שיודע מה קורה בחוץ .ולמרות שהוא לא מסגיר מלה ,בעיניו אני רואה .ומשבוע לשבוע הוא אוהב אותי יותר .דואג לי יותר .שונא את ההפקה הזאת יותר .הוא לא אומר מלה .רק מביט בי בעיניו היפות כשאני שואלת ,ומחייך אל הנושא הבא. לא ,אני עונה .לא .לא עברתי שום מאורע קשה .ישב מולי קוף ואמר לי שאני ריקה רעה ומכשפה .היות ואני יודעת שאני בוודאות אף לא אחד משלושת הדברים ,זה לא נגע בי בכלל. הוא נראה סקפטי .זה לא נראה לו אפשרי. המממם ,אני אומרת .אם הייתי יושבת מולך ואומרת לך שאתה טיפש ומכוער ,זה היה מעליב אותך? הוא לא עונה ,אז אני ממשיכה .יופי .שנינו יודעים שלא .היות ואתה לגמרי מודע לעובדת היותך יפה וחכם .אבל נניח שהייתי אומרת לך שאתה עושה חרא של עבודה בלעזור לי ,שהשיחות האלו מיותרות לי וזה כנראה בגלל שאתה חדש בתחום ולא מקצועי בכלל – סביר להניח שזה היה מזיז לך קצת יותר .ולעצמי חושבת ,אם הייתי אומרת לך שמכרת את הערכים שלך בשביל לעבוד במקום המחריד הזה ,אולי גם אז היית נעלב? אני ממשיכה ,שי מכיר אותי כבר כמעט חודש .אם המטרה שלו היתה להעליב אותי ,הוא היה יכול למצוא דברים יותר אינטליגנטיים להגיד .אבל הוא לא מסוגל .המרב שהוא יודע לעשות זה לשבת מול אדם שמן ולהגיד לו ,שומע? אתה שמן. אבל את כועסת ,רן מאבחן. מאוד ,אני אומרת .אבל לא בגלל שי .אתה יודע למה אני פה .אני מנסה להעביר אג'נדה ,אני רוצה ליהנות מחוויה מעניינת ושונה ,וזה יכול להיות משמח מאוד ,לזכות בבית. אני לא מעבירה שום אג'נדה ,כי המיקרופון שלי סגור רוב היום והמצלמות מתהפכות כשאני עוברת .יורם מת שאני אעוף מהאולפן ,אז הוא מעלים אותי .אני לא הולכת לזכות בדירה כי כאמור ,לא רואים אותי וכשכן ,אז רק בקונטקסט שלילי ואני כבר מתחילה לא ליהנות מהחוויה בכלל .אז אני רוצה ללכת מכאן ,אבל בכל פעם שאני אומרת את זה ,אומרים לי שאני אתחרט אם אצא .אז לא הבנתי מה אני עושה כאן. התשובות של רן לא משנות .הוא אומר מה שמותר לו להגיד ,ואלה דברים שאני יכולה להגיד בעצמי .מה שאני רוצה לדעת זה מה קורה בחוץ .אני רוצה אישור קטן לחשדות שלי. רוצה לדעת במאה אחוז ,כדי שאוכל להפסיק לנסות להסתמך על רמזים .וכאלה אני מקבלת בשפע כאשר אנחנו נכנסים שוב ל"משחקי האח". במשחקים שמתקיימים אחרי משימת האור והחושך ,אני וקוקו עולות לשלב שבו אנחנו מתבקשים לנחש מה חושבים עלינו צופי התוכנית .מי הכי יפה? מי הכי אמיתי? מי הכי חכם? מי הכי רגיש? מי הכי צבוע? זה סגנון השאלות .השלב הזה לא נוח לי בכלל .אני לא יודע איך להשיב על השאלות הנוגעות למשתתפי המשחק .האם לענות את התשובה האמתית ולאבד ניקוד? האם לענות מה שנראה לי שיורם מספר לצופים ולקבל נקודה? אנחנו נשאלות מי המשתתף הכי דו פרצופי באולפן ,ואני בוהה ברשימת המשתתפים ,מבולבלת ומובכת .אני חושבת על זה שפלורי כינתה את תמר במשך כל השבוע צבועה ומחשבת שאם יורם שידר את זה ,זה כנראה מה שחושבים הצופים ,אבל אני לא רוצה ללחוץ על התמונה שלה ,כי תמר אינה דו פרצופית בשום פנים ואופן .היד שלי קופאת ולבסוף אני לוחצת על שמה ,אבל היססתי זמן ארוך מדי והתשובה שלי לא מתקבלת .אני נושמת לרווחה .התביישתי בבחירה הזו ולא רציתי שאף אדם בעולם ידע שזאת היתה ההצבעה שלי .אני מגלה שלדעת צופי התוכנית ,הדו פרצופי הוא דווקא החבר הכי טוב שלי באולפן הזה ,ברק .וכאשר יורם שואל אותנו עם מי הצופים היו מבקשים להיתקע באי בודד ,אני וקוקו משיבות יחד קסניה ,אבל הצופים בוחרים בשי. מה יורם זק מראה לצופים בבית? מה אני מפספסת? מיום ליום הכול מתחיל להיראות ולהרגיש כמו דה ז'ה וו .אותה השכמה ,אותו תור במקלחת, אותם אנשים באותם טקסים .חלקנו במטבח ,חלק מתאמנים ,חלק מעשנים ,חלק בשכשוכית. מדי כמה שעות משנים מיקום .אותם קולות כל יום ,כל היום .בתוך האולפן ומחוצה לו .חלקנו מוטרדים וסוערים בעקבות הדיונים הפמיניסטיים שאני מעלה ,ואני מנסה להזכיר לעצמי לא להיות בלתי נסבלת 24שעות ביממה .זה דבר שקשה מאוד לעשות בדיונים עקרוניים ,ועוד יותר קשה כאשר הפוליטי נהיה אישי .כחלק מסדר היום הפמיניסטי שאני מנסה להנחיל באולפן ,אנחנו מתווכחים כבר יותר מדי זמן על סדר שתיית היין בקידוש .עד כה נהגנו להעביר את כוס היין קודם בין הגברים ,לפי סדר הגיל שלהם ,ולאחר מכן בין הנשים .אני לא אוהבת את זה בכלל .פלורי לא מוכנה בשום פנים ואופן שנשנה את סדר השתייה ,ואת גילי אני שומעת אומר שאם מייקי היה מבקש שזה יהיה לפי סדר של גיל ,הוא היה מקבל את זה .מנסה לומר שהוא רב על הנושא כי הבעיה שלו היא איתי ולא עם הערך .אני לא יודעת מה הדרך הנכונה לתקוף את זה .מצד אחד ,חשוב לי מאוד שכאשר הצופים בבית יצטרפו אלינו לקידוש הם לא יראו את הבנים שותים לפני הבנות .מצד שני ,לא בא לי להיות חלק ממנגנון שרוצה שוב למצב גבר מזרחי כפרימיטיבי ושוביניסט .מצד שלישי ,הגבר הזה – במלים פשוטות – לא סובל אותי. גם אני מתחילה לסלוד ממנו מאוד ,ולכן לא מוצאת דרך לשוחח איתו באופן הגיוני .בשבוע שעבר ,באחת השיחות הקבוצתיות שלנו בנושא ,אמרתי לו ,בוא תגדל את הבן שלך להיות גבר בעולם שבו אתה רוצה שהבת שלך תחיה .באותה שיחה ממש החלטנו ביחד שנשתה יין לפי סדר הגילאים .אך ככל שהוא חיבב אותי פחות ,עמדתו השתנתה .עכשיו אני מרגישה שאם אני אומרת לו משפט כזה ,הוא זורק אותי בשכשוכית .אז אני קצת במבוי סתום לגבי הדרך הנכונה לפתור את זה .עומרי מבין שאני לא רוצה או צריכה לנצח כאן ,אבל שאני בכל זאת מודאגת מהמסר ,אז הוא מחליט למזוג לכולם מעט יין בכוסות לפני שאנחנו יושבים לקידוש, כך שכולנו שותים בו זמנית .אני מתחילה להרגיש את המשתתפים חוטפים עלי קריזה .זה לא חדש ,שהפעילה הפמינסטית מביאה לחברים.ות את הסעיף .הכנתי את עצמי למציאות הזאת. תמר ומייקי הם קואליציה מעולה ,ואני יודעת שתפישות העולם שלי פחות יכעיסו את האופוזיציה ככל שילמדו להכיר אותי .מטאפורית וקונקרטית ,המציאות היא שכאשר את מגישה את האג'נדה שלך יחד עם סיר של קובה ,יותר קל להקשיב לאפשרות שאת מציעה .אני מזכירה לעצמי שוב ושוב לא להיבהל ולא לתקוף .עוד קצת סבלנות .בקרוב הדיון כבר יהיה פחות קשה. אבל אנחנו עוד לא שם ,והמשתתפים מתחילים להתעצבן. ממש בימים שבהם מתנהל הוויכוח הלוהט הזה אני מגלה שהספסל האחורי החביא בקבוק של יין ,ושגם ברק מוזמן לאירוע .פוליטיקות בצד ,נעלבתי נורא – בפעם הראשונה באולפן .אני באה עם עלבוני אל תמר ואומרת לה ,אני יודעת שהם לא חברים שלי וזה רק בקבוק יין ,אז למה אני כל כך נעלבת? תמר חושבת שנייה ואומרת לי ,את לא נעלבת כי החביאו בקבוק יין. את נעלבת כי הם החביאו מסיבה .את מתחילה לאהוב אותם ,וזה אף פעם לא כיף ,שלא מזמינים אותך למסיבה של אנשים שאת אוהבת. אני מספרת לברק שנעלבתי ממנו מאוד ושבחיים לא הייתי הולכת למסיבה באולפן בלעדיו ,ומחליטה להמשיך להיות פמינסטית בגרסה הכי מעצבנת שלה עד לאחריי ההדחה הבאה. כניסה חדשה לבית שלושה שבועות וקצת עברו מאז שנכנסנו לאולפן – ובמוצ"ש מכניסים אלינו שתי משתתפות חדשות. הראשונה היא ארבל .חיבוק ראשון לעומרי .תחילה זה מפתיע אותי ,כי אני כבר יודעת שהוא לא נמצא ברשימת כוכבי העונה של יורם ,אבל רגע אחר כך אני מבינה שהם מכירים מלפני התוכנית .אחר כך היא מתרגשת מדודו ואז ,בהתפעלות אין קץ ,ניגשת אל שי .אלו האטרקציות .תמר ופלורי יצאו מהתסריט של יורם ,משום מה .ארבל מפחידה אותי .היא קולנית ומפוזרת ודרמטית ,אבל היא בעיקר ילדה חדשה ואמיתית ,ואני לא יודעת איך להתמודד עם המציאות שלה בתוך הבית .האטמוספירה שוב עומדת להשתנות .כמו פועלים במפעל ענק ששומעים כל יום אותם צלילים מאותן מכונות ,התרגלנו לרעשים ספציפיים מאוד .וארבל היא מכונה חדשה .נדמה לי שלהסתגל אליה זו כרגע משימה בלתי אפשרית. האדם הבא שנכנס אל תוך האולפן מבהיל אותי עוד יותר :זו בת הזוג של שי .עכשיו כבר ברור לי שאני חייבת לצאת מהמקום הזה .ברור לי שאין כאן משחק .יש כאן שחקן אחד ותסריט שעוסק בו ,בהתמודדויות שלו ובצרכים שלו .שי כל השבוע אומר שהוא רוצה לצאת, חורק שיניים ,משחק משחק של ייסורים וחרם – ובסופם מקבל במתנה את הבית שלו .אני מבינה שאני חלק מתסריט שמנוגד להוויה שלי .אני לא מוכנה להיות ניצבת בשום הצגה ,בטח לא בכזאת שמקדמת את מה שמייצג האיש הזה .פלורי כנראה מבינה את מה שאני מבינה, ובזמן שכולם מתרגשים ומתחבקים היא מסתכלת עלי ואומרת לי בשפתיים ,בלי קול ,בואי נעוף מכאן .עכשיו. דלת חלל הזמן עוד פתוחה והירכיים שלי במגמת עמידה ,אבל ברק מזהה את הכוונה שלנו ותופס לי את היד חזק בחיקו .נראה לך שאת עוזבת אותי כאן?! אני נשארת במקום ומקווה בכל זאת שאהיה המודחת הבאה .בעוד כמה דקות ,אני חושבת ,אעוף החוצה מתוך הזיית האימה שיצר מוחו הקודח והסאדיסטי של העורך הראשי בחסותם של קשת ואנדמול .הפקת 40מיליון שקל על איש אחד. יורם אומר שלמשתתפות החדשות אסור בתכלית האיסור לספר לנו שום דבר ממה שקורה בחוץ .אני מגלגלת עיניים .תני אומרת לי עם הפתעה בעיניים שיפה לי שיער חלק וארבל אומרת לי שאני נראית אחרת לגמרי .אני תוהה אם יורם מנסה למתג אותי כאשה מכוערת .האם אני מצולמת באופן לא מחמיא פיזית כפי שאני נערכת באופן לא מחמיא אישיותית? כשארז טל מתחיל לקרוא את שמות המשתתפים שנשארים במשחק ,אני שסועה .מצד אחד אני מתפללת שלא יקרא בשמי ואוכל להשתחרר מהגיהינום הזה .מן הצד השני אני מתפללת ללמוד שהצופים מחבבים אותי ומתה מפחד לגלות שאני המודחת הבאה .אני שרה לעצמי בלב .הכי טוב שאעבור את ההדחה ואחר כך אצא בעצמי. אני עוברת את ההדחה ולא יוצאת בעצמי .כי אני מטומטמת .כי אני לא מאמינה לאף מלה של חברי ההפקה ,של יורם והמחליפות שלו – ובכל זאת מאמינה לכל מלה שלהם. מטומטמת. אחר כך יורם יגיד לי ששי מעולם לא ביקש לצאת ושהוא לא הכניס את תני אל האולפן כדי שהוא יישאר או כדי לעזור לו. את מי משרת השקר? מי משקר בקלות? מי יודע תמיד מתי משקרים לו? לפני כעשור התחלתי לעבוד עם נערים ונערות בהוסטל קשוח מאוד .פעמים רבות היו מגיעים ילדים באמצע הלילה .דופקים בדלת .כל אחד והתרכובת המשונה שיצרה את המציאות הרעה שלו .מציאות ובה אין לו מיטה הלילה. דבר ראשון ,לימדה אותי אז המנהלת ,תשלחי אותם למקלחת ותני להם בגדים נקיים. את הבגדים שלהם תכבסי במכונת כביסה ,כדי שגם אם מחר בבוקר הם יצטרכו לשוב אל המקום שממנו באו ,לפחות יעשו זאת בבגדים נקיים .אחרי כן ,בזמן שהמכונה מסתובבת, תכיני להם משהו לאכול .אל תשאלי אם הם רוצים או לא .הרוב יתביישו ויגידו שלא .אבל ילד רעב מול צלחת של אוכל יאכל .אז כשהוא.היא מתקלח.ת ,לכי תכיני חביתות וטוסטים .אחרי כן תשאלי מאיפה הוא בא .מאיפה היא באה .אם הוא רוצה ,שילך לישון .אם היא רוצה, שתישאר ערה במרפסת .בבוקר תספרי לי מה היה .אחרי המקלחת הייתי שואלת אותם מה קורה ,מאיפה באו ומה הם צריכים .הנערים האלו היו מספרים לי סיפורים רבים על קורותיהם. לפעמים סיפורים אמיתיים ,לפעמים הסיפורים הכי יצירתיים ובדיוניים שניתן להעלות על הדעת .לכולם האמנתי .אין סיפור שלא אכלתי .המנהלת שלי היתה צוחקת עלי ,מעדכנת אותי שאני מטומטמת ואומרת לי שהילדים האלו יכלו לספר לי שהם הגיעו מארץ לעולם לא כי לוונדי ולפיטר פן נמאס מהם ,ואני הייתי קונה את זה .תחילה התנגדתי לנחרצות שלה ,אך ככל שחלפו החודשים ושמעתי שוב ושוב איך הגרסה שלהם משתנה בשנייה שהם יושבים מולה, הבנתי כמה נאיבית ונוחה להאמין אנוכי .בתקופה הזו וגם אחריה ,במסגרות אחרות ,למדתי את תורת השקר והשקרנים על בוריה .לפעמים ,כשהשקר לא פוגע באף אחד ונועד לשמור על שלמות המשקר או על שלמותי ,אני מוותרת .אבל היום ,אחרי הניסיון שלי ,קשה מאוד לשקר לי .זה קשה גם לשקרנים מוכשרים מאוד. למדתי שאנשים משקרים כאשר המציאות לא משרתת אותם. למדתי שאנשים שמשקרים בקלות הם אנשים שחושבים שהמציאות היא שלהם ,והם יכולים לעצב אותה כראות עיניהם. כשיורם אומר לי שהוא לא הכניס את תני למשחק כדי ששי לא ייצא ,אלא שהיא פשוט ליהוק מצוין ,אני מנסה להבין איזו מציאות לא משרתת אותו כרגע .אני המומה מהיכולת לשקר לי בלי להניד עפעף .אני אומרת לו שאני לא מאמינה למלה שיוצאת לו מהפה ,אבל בפנים יש אדווה קטנה שמתפשטת בתוך הבטן ,זעה כמו כנף של פרפר גווע .יש שם ילדה תמימה שמנסה בכל כוחה למצוא דבר מה להיאחז בו כדי להאמין לאיש הזה. מי משקר ככה ,בקלות ובטבעיות? סוציופתים ,עבריינים ,קלפטומנים ,פדופילים, אנסים .אנשי שוליים .אבל מר טלוויזיה?! הוא נורמטיבי ,נשוי עם ילדים ,אהוב ומוערך .העובדה שהוא משקר לי ככה ,בלי להתבלבל ,גורמת לי להרגיש שאני מאבדת את אשליית האחיזה במציאות שהיא אוויר לנשימה במופע הזה .יש לחץ שמתחיל להצטבר בצוואר ואני לא מצליחה למצוא דרך לשחרר אותו .תאמיני לו ,אני אומרת לעצמי .פשוט תאמיני לו .כל כך קל לשחרר. אבל זה לא אפשרי .כי אני יודעת מתי משקרים לי .ויורם זק משקר לי. בלילה במיטה ,בלי המיקרופון ומתחת לשמיכה ,אני מתכנסת לשיחה דחופה וצפופה עם עצמי .אור סיונוב .שומעת? אני שואלת בלחישה ומאזינה לקול שלי .אני מרגישה שאני צריכה לשמוע אותו חזק .להיאחז בו .להיאחז בעצמי .אני מדמיינת את עצמי במיטתי בבית. אני עושה לעצמי סדר בקול רם ,כאילו הייתי בבית .את האשה הכי חכמה שאת מכירה ,אני אומרת .את לא תמימה ולא מטומטמת .ואת לא טועה .אל תתני לו לבלבל אותך .תזכרי מי צופה בך .תאמיני בהם שהם מנצחים את השקרים שלו .אל תשכחי למה את כאן .אל תפחדי מאנשים שהמציאות לא משרתת אותם .המציאות היא שאת אהובה ואוהבת ומוקפת באנשים טובים מאוד .המציאות משרתת אותי ,ואני לא צריכה או רוצה לשקר .המציאות לא משרתת את יורם. ובעודי חושבת מחשבות רבות אין קץ ,אני שומעת את תני ושי מתלחששים במיטה. פתאום אני מבינה שכעת ,נוסף על כל המתנות האחרות שהוא קיבל במשחק הזה ,ובעוד שאנחנו ממשיכים לחיות כאן בספק מתמיד ובפחד משתק מפני הלא נודע שמתרחש בעולם האמיתי ,הוא יודע כל דבר ודבר שקורה מחוץ לאולפן הזה. ביום ראשון בבוקר ,באופן אנוס וצפוי ,אנחנו קמים אל עוד שבוע של שי .המצלמות עליו כל היום .ההפקה משתוללת סביבו מאחורי הקירות .יורם והמחליפות שלו פונים אל שי בנימה מאוהבת .הוא רגוע ומאושר ,ואני מבינה שתני מספרת לו על מציאות מחמיאה ומשמחת מאוד בחוץ .מה זה אומר עלי? המשימה שלנו השבוע היא תחרות כישרונות .תני וארבל ,בתפקיד השופטות ,הולבשו בחליפות שחורות תואמות .באמצע היום ראיתי את ארבל מסתובבת בחוסר נוחות .שאלתי אותה מה קרה והיא סיפרה לי ולתמר שהחולצה מתחת לז'קט שקופה לחלוטין והמלבישה אמרה לה להישאר בלי חזייה .הז'קט הזה לא מכסה אותי ,היא אמרה בעצבים ובחוסר אונים. תמר לקחה אותה ביד לכיוון חדר ההלבשה והפצירה בה מיד ללבוש מה שבא לה מתחת לחולצה .אמרנו לה שאם תהיה לה בעיה מול ההפקה ,אנחנו נבוא לצעוק. בשלב הראשון של המשימה ,אני ,פלורי ודודו מתחרים על בישול המנה המוצלחת ביותר .אני זועמת על התפקיד ,אבל מנצלת את ההזדמנות לנסות להתקרב שוב אל פלורי, שכועסת עלי מאוד – נדמה לי שבעקבות מחלוקת הקידוש והיין .אני נכשלת מאוד. גיל וגילי צריכים להתחרות בתמר במופע סטנדאפ .אחרי המופע קיבלנו מסיבת קריוקי ולא היתה מאושרת ממני. ביום השני למשימה ברק שי וקוקו צריכים לכתוב שירה ,ואילו עומרי ,קסניה מייקי ושי מיקה צריכים לגלם את שי וקסניה בזמן השיחה שלהם בכלוב עם הגזרים במשימת עליזה. עומרי עצבני שהוא צריך לגלם את שי ,ואומר בזעם שהוא לא מצליח להוציא אותו מהמערכת .אני שוכח ממנו ,לא רוצה להתעסק בו ודוחפים לי אותו בהפוכה .אני מחייכת כשהוא אומר את זה .מבינה עוד ועוד מה קורה סביבי. בשיחה השבועית שלי עם רן אני מנסה להבין איתו למה אני לא יוצאת מהאולפן הזה. זה הופך להיות הנושא העיקרי של השיחות השבועיות שלנו .אני לא נשמעת .השם שלי מוכפש, מעליבים אותי כל היום – בפני או שמאחורי גבי )בפני מדינה שלמה( – והכי גרוע ,אני חלק מתוכנית שעסוקה בבן אדם שלא צריך להיות כל עיסוק בו .אם כל זה לא מספיק ,פלורי כל היום עסוקה בי בקטע רע מאוד .אין לי מושג מדוע ,וגם לא אכפת לי מספיק כדי לגלות .ובכל זאת ,הצרחות שלה מתחילות להעביר אותי על דעתי. למה אני לא יוצאת מכאן? היבריס? ספק? המחשבה שאוכל לנצח את המנגנון? יורם אומר לי שאם אני אצא ,אני אתחרט .אני מאמינה לו? רן לא אומר כלום .כרגיל .אני עוזבת את החדר מהר .תנתקי את האינטראקציה איתו במהירות ,אני אומרת לעצמי ,כי אסור לך לאבד אמון גם בו. בתום המשימה ,בהעמדה להדחה הפומבית של שי ,הוא לא מעמיד אותי להדחה אף שאני האשה השנואה עליו באולפן .מה זה אומר? אני שואלת את עצמי מתחת לשמיכה .ואני עונה: זה אומר שתניה כבר הסבירה לו שאף אחד לא יודע שאני קיימת במשחק הזה ,וברגע שהוא מחליט להעמיד אותי להדחה ,הוא בעצמו מגלה לציבור שאני כאן .שאני משתתפת אמיתית במשחק .הוא הבין שאם הוא רוצה שאני אעוף מהמשחק ,כדאי לו להפסיק לדבר עלי או אלי במופע השבועי שיורם סידר לו. סליחה שי מעיף בצל לכיוון קוקו .אחר כך הוא מפוצץ כוס מילימטר ממנה .אחר כך הוא מגביה את עצמו לעומתה וצורח עליה .ברק ודודו מפרידים ומוציאים אותה מהחדר .היא רוצה לצאת מהאולפן .בזה הרגע .אני יודעת בכל תא בגוף שלי ששי סיים את דרכו במשחק .גם אם יורם ישאיר אותו כאן אחרי ההתנהגות הזו ,אין סיכוי שעם ישראל ישאיר אותו כאן .אין סיכוי .אני משכנעת אותה להישאר .שהוא ייצא מכאן ,אני אומרת לה .לא את. אחרי המעשה הוא ממשיך לנבוח עלינו ,הוא מרוצה מעצמו יותר מתמיד ,הוא ממשיך להיות אגרסיבי ,פוגעני ,בוטה ,נוכח .בטח לא אדם שמתבייש במעשיו. ואז הוא מתנצל. אחת המלים השנואות עלי בכל שפה היא המלה "סליחה" .אם אני צריכה לנחש ,זאת המלה המשומשת ביותר בכל השפות אי פעם .באופן בלתי נסבל ופרדוקסלי לחלוטין ,מייחסים לבקשת הסליחה ערך עליון .בבית ובבית הספר מחנכים אותנו לבקש סליחה .כל הדתות שריינו חגים וטקסים סביב הפעולה הזאת ,וכל ילד לומד להגיד תודה וגם סליחה .אם תבקש סליחה, גם בבית המשפט יקלו בעונש .בקשת הסליחה היא אחת הפעולות המתוגמלות והמוערכות בחברה .אבל מניסיוני ,ככל שאדם שפל יותר ,ככה הוא משתמש במלה הזאת לעתים יותר קרובות. ומה בעניין לסלוח? הו! כולם חייבים לסלוח .תמיד .לסלוח זו מעלה אלוהית ,לא פחות. וכולם משתפים פעולה עם העמדה הזאת .העולם הטיפולי טוען שרק בעזרת הסליחה ניתן להחלים והבודהיסטים אומרים לך לסלוח כי אחרת זאת קארמה רעה ,והיהודים ממש מגזימים ואומרים שאם לא תסלח אחרי שלוש בקשות סליחה ,העוון עובר אליך. אז אם מישהו ביקש ממני סליחה ואני ,נגיד ...מעזה לא לסלוח? במקרה כזה הפרתי את הכלל החברתי שנמצא כביכול בבסיס היכולת שלנו להתקיים יחד .מרדתי במסורת ובחינוך. ובכן ,אני גורסת שטקס בקשת הסליחה הוא המצאה של אנשים חזקים שעושים מעשים לא יפים כלפי מי שחלש מהם וניסחו לעצמם קומבינה שתשאיר אותם לגיטימיים בחברה .מי שלימד את האנושות להגיש את הלחי השנייה הוא לא מי שחטף את הסטירה הראשונה ,אלא מי שהחטיף אותה. שתזדיין בקשת הסליחה מעתה ועד עולם. אם אדם עושה מעשה מכוער ,שיתכבד לקחת אחריות ולשנות את ההתנהגות שלו. שיבקש סליחה רק אחר כך ,אם בכלל יקבל רשות. אז אני לא מאפשרת לשי להתנצל ,כי אני יודעת שהוא לא מצטער על כלום ,ואז הוא נשבע בחיים של הילדים שלו שאף אחד לא צריך לפחד ממנו באולפן הזה יותר ואני נשטפת צמרמורת מהאופן שבו הוא שוב משתמש בהם .הוא יודע כמה הוא אלים ,הוא לא גילה על עצמו שום דבר חדש בתוך המקום הזה .אני חונכתי במקום שמייחס לשבועה משמעות מיסטית .אני לא מאמינה במשמעות הזאת ,אבל עדיין מתחלחלת אינסטינקטיבית כאשר אדם נשבע בילדיו בעודו משקר" .המסמסת לשי חי" תקרא לי אחר כך אל חלל האח הגדול ותתהה מדוע אני לא מאפשרת לו להתנצל .כי הוא לא מצטער ,אני אומרת לה ,וכי הוא מסוכן ומפחיד וכי אני לא מבינה למה הוא עדיין בבית הזה ,למה אתם לא מעיפים אותו ,למה אתם בוחרים בו ולא ברווחת שאר המשתתפים. היא רק ממלמלת משהו על איך אנחנו פוגעות בשמו הטוב ,אבל אני יודעת שזה עניין זמני .אני יודעת שעם ישראל לא יסמס לאיש שמפגין כזאת אלימות .לא יודעת איך הוא נשאר עד עכשיו ,אני אומרת לה ואחר כך גם ליורם .אני לא יודעת מה ערכתם ,לא יודעת מה שיקרתם, לא יודעת מה לא בסדר אתכם שם ,בהפקה הזאת ובקשת ובאנדמול ,אבל את זה אתם לא תוכלו להעלים .על זה לא תוכלו לשקר .את זה תהיו חייבים לשדר. לא? תמרי מודחת בשישי בערב תמר מזדחלת אל תוך מיטתי לפני השינה ,כפי שעשתה בכל לילה .אנחנו מסכמות את היום שהיה .את התחושות שלנו .שואבות ומזינות זו את זו .הריקוד הלילי הזה שלי ושלה בסופו של יום הוא הכוח שלי .הוא מאפשר לי להיות כאן .כשתמר כאן ,אני לא לבד. הנשמה שלי יכולה להתרפק ולהתפרק אצלה .אני יכולה להיחשף בכל צבעי ,חולשותיי ופחדי. אין ביקורת .היא ,בחיוך המושלם ובעיניים הטובות שלה ,עוזרת לי להרכיב בעצמי את מה שמאיים להתפרק .היא מזכירה לי מי אני .איתה אני יכולה להיות .ולנוח .רק איתה אני יכולה להפסיק להיות חזקה ,חכמה ,תומכת ,אחראית .אנחנו מדברות בשפה שאני אוהבת ,אנחנו רואות את העולם אותו דבר .אנחנו צוחקות ביחד ,מפליגות ,נאבקות ואוהבות ,ביחד .והיא מלטפת בחום אין קץ .היא הבן אדם היחיד שיודע ויכול ללטף אותי כאן .יש לי במשחק חברים ואהבה אין סוף ,אבל בשביל להישאר שלמה וחזקה יש לי רק אותה .אותה ואותי. עומרי וקסניה ישנים במיטה של תמר ,אז היא נשארת הערב זמן ארוך מן הרגיל ואני אומרת לה ,תמרי ,דברי עם הרוחות רפאים שלך ,עם האלוהים שלך או עם מי שזה לא יהיה ותסבירי להם שאת לא יכולה לצאת מכאן .את לא יכולה לצאת מהאולפן הזה מחר. היא צוחקת ומלטפת .יפה שלי ,היא אומרת לי .את לא צריכה אותי כאן .הדמעות מתחילות לזלוג מעצמן .אם אני טועה ושי לא יודח מחר ,תמר הולכת הביתה .מרגע שיורם הבין שהיא לא הולכת למלא את התפקיד שהוא ייעד לה מול שי ,הוא איבד בה עניין .בשבוע שעבר הוא שאל אותה למה היא לא מדברת עם שי קצת יותר ,מתקרבת אליו .היא ענתה לו בחיוכה המתוק שזה לא עניין עקרוני שנוגע להתנהגויות שלו ,אלא שהיא פשוט לא מוצאת בו שום דבר מעניין .במלים אחרות ,היא הודיעה לו שהיא לא מתכוונת להחזיק לאוואטר שלו את היד במהלך המסע הטלוויזיוני שלו. זה התפקיד שלה בתסריט המצומצם והמפוספס של יורם. במוצ"ש ,בערב ההדחה ,כאשר בחלל הזמן נשארים תמר ודודו ,אני יודעת שיורם משאיר את דודו ,והעיניים שלי נפתחות כמו ממטרות ולא נסגרות עד למחרת בבוקר .אני לבד. אני חושבת על תמר ועל כמה שהיא נהנתה כאן .יותר מכולנו .אני חושבת על זה שעם ישראל העדיף את שי ,על מופע האלימות הבוטה שלו השבוע ,על פני תמר ,שהיא אושר, נדיבות ,אהבה וחוכמה .אני בוכה על עצמי ועליה ועל עם ישראל בו זמנית .בבוקר ,אחת האחיות קוראות לי לחלל האח הגדול באיזה עניין טכני .אני לא מצליחה לזהות אם זאת "המסמסת לשי חי" .היה לי לילה קשה וארוך ואני לא מרוכזת .העיניים שלי נפוחות ואני בקושי מצליחה לפקוח אותן. טוב ,אולי כדאי להירגע? לקחת דברים בפרופורציות? היא מציעה לי .זה לא שהיא מתה או משהו ,אור .זה רק משחק. הבכי מתעצם. אלה הא.נשים שאני תלויה בהם .שחיי ,שלומי ובטחוני תלויים בהם. ששמי הטוב תלוי בהם. למה אני נשארת כאן? עוד לפני שאני מתחילה בכלל לעכל את עזיבתה של תמר ,יורם מחלק אותנו לשתי קבוצות: אדומים וכחולים .שי ועמרי נבחרים להיות הקפטנים ,וצריכים לבחור אותנו אחד-אחד .אני מדמיינת איך אני ותמר היינו מגניבות מבטים ומגלגלות עיניים בתגובה למופע מלחמת גברי האלפא הצפויה והפתטית של יורם .לרגע אני כמעט מתפתה להיכנס אל החלל שלו ולשאול למה הוא לא בחר במייקי וקוקו כקפטנים – לתת קצת זמן מסך לאנשים האחרים שבחר לסגור בכלוב שלו – אבל אני עייפה מדי ועצובה מדי ורוצה שהיום הזה ייגמר כדי שאוכל להיעלם לי מתחת לשמיכה שלי ,המקום השפוי היחיד בעולם שלי כרגע ,ולהתרכז בלנשום .ביומיים שלאחר מכן אנחנו מתמודדים בכל מיני משחקים .אנחנו מפסידים לקבוצה האדומה הפסד גורף וצורב ,ולא מבינים איך זה קורה .אבל אז ,בסוף היום השני ,יורם קורא לנו אל החלל שלו ומסביר שהוא נתן לקבוצה השנייה את הניצחונות במתנה כדי לשגע אותנו ,ושעכשיו אנחנו חייבים לנצח במשימה האחרונה כדי לזכות בתקציב עבור כל הבית. אנחנו יוצאים ומנצחים את המשימה האחרונה בזכותו של עומרי .בלילה ,במיטה ,אני צוחקת עם עצמי צחוק גדול .קוקו עוברת לידי ושואלת מה קרה .אני מתיישבת במיטה ,קוראת לה ולוחשת לה – הקבוצה של שי מנצחת רק כשיורם נותן לו את הניצחון במתנה ,במרמה. כשהוא צריך לנצח בכוחות עצמו ,הוא נכשל .כמובן .את חושבת שיורם וחביבו ערים לאירוניה שבדבר או שזה אפילו לא עלה על דעתם? שברתי את האצבעות ברגליים .באמצע מלחמת דגדוגים עם גיל ברחתי ממנו ישר אל תוך הקיר בחלל פינת האוכל .החובשת בודקת אותי ומעבירה פרטים לרופא ,שאומר שצריך לפנות אותי לבית החולים .יורם אומר לי שנבצע את הפינוי בלילה ,כשכולם ישנים ושאין צופים .אני דואגת ומפחדת נורא מהאפשרות שלא יחזירו אותי אל המשחק אחרי הטיפול בבית החולים אבל יורם מרגיע אותי .אני מחכה ללילה בכיליון עיניים ,וכששאר המשתתפים נכנסים למיטות אני נקראת אל החלל של יורם ,יוצאת משם אל חדר הטיפולים ומשם אל הדלת שמוציאה החוצה מהמקום הזה .הילה מחכה לי בחוץ .אני מחבקת אותה חיבוק גדול ומתרגשת נורא לראות אותה .היא שמה שמיכה על הראש שלי עד האוטו ,ובתוך הרכב מבקשת ממני להיות עם משקפי שמש ולעטוף את הראש בצעיף כדי שלא יזהו אותי .הנינג'ה שהוא הנהג שלנו לבוש רגיל ואני חושבת שהוא מחייך אלי כשהוא רואה אותי .אולי הוא מחבב אותי? תזכרי אותו ,אור סיונוב. אני מסתכלת על העיניים שלו דרך המראה ,בוחנת כל קמטוט סביבן ,חוקרת את צורת הריסים ,את הצבע ואת ההבעה ,בוחנת את הגבות ומתעמקת בשיפול בין העיניים שמתחבר אל גשר האף ,הנקודה שממנה והלאה הפנים מוסתרות כאשר הוא חוזר להיות נינג'ה מחופש בתוך האולפן .תזכרי שיש לו קוקו .תזכרי את הגוף שלו :גדול ,גבוה ,מעט מגושם אבל חינני בנעורים שלו .הוא נראה לי בערך בן .25תזכרי כל פרט ,אני אומרת לעצמי ,כדי שאם יום אחד האיש הזה יעבור בתוך האולפן כשיש לך יום קשה במיוחד ,אולי הוא יחייך אלייך עם העיניים ויזכיר לך שיש אנשים בחוץ שמחבבים אותך .איך קוראים לך ,אני שואלת אותו ושנינו צוחקים. הילה מחמיצה פנים .הוא מתניע ועיני מתמלאות דמעות .עבר יותר מחודש מאז ששמעתי צליל של התנעת רכב .הריח של האוטו ,החלונות ,ההשתקפות של הפנים שלי בחלונות .יש לי צמרמורת בכל הגוף .אנחנו נוסעים לבית החולים .אני בוהה החוצה ונזכרת בעולם ,בחיים .כל חושי מתחדדים ,מתקוממים ,מתפעלים .צלילים ששכחתי ,מראות שנמחקו .רחוב .אורות העיר ,צופרים וריח הצמיגים על הכביש .אני רוצה לבקש מהנינג'ה החמוד שלי שיפעיל את הווישרים ,לאפשר לעוד פעולה סטנדרטית לעורר את הזיכרון שלי כמו רכבת הרים ,אבל אני נושכת את השפה .אני מרגישה כמו משוגעת ,אבל לא רוצה להישמע כזאת .אנחנו מגיעים אל בית החולים בתוך כמה דקות .הנסיעה נגמרת לי מהר מדי .בוא נחכה שהילה תרד מהאוטו, אני רוצה להציע לנינג'ה המתוק ,וניסע הרבה ורחוק .נברח לה .אחר כך נדאג למה שאחר כך. ביציאה מהרכב ,הילה עוטפת לי את הראש בצעיף ענק ואני מרכיבה משקפי שמש .אני צוחקת ואומרת לה שהשעה בטח שתיים לפנות בוקר ,וזה שאני מסתובבת עם משקפי שמש זה קצת מגוחך .היא משתיקה אותי ואנחנו נכנסות פנימה אל חדר פרטי וצדדי ,שם מחכה לנו הרופא. אין תור ,אין עוד אנשים סביבנו ,אין טפסים למלא .כלום .הוא בודק ,שולח אותי לחדר צדדי שבו ממתינה טכנאית עם מכשיר רנטגן ,ואחרי הצילום אני חוזרת אל חדר הרופא ,שאומר שאין מה לעשות ,רק לחבוש את הרגל ולא לדרוך עליה שלושה ימים .שלושה ימי מנוחה?! הופה .זאת חגיגה אמיתית .זה מושלם ,כי עכשיו יורם יהיה חייב לאשר לי לישון כמה שארצה. זהו .כמה דקות וכל התהליך נגמר .אני מניחה שככה מטפלים בביונסה כשהיא מגיעה לבית חולים .אני מחייכת .הכי ביונסה שלי אי פעם. כשאנחנו חוזרים לאולפן ,כולם כבר ישנים .אני צולעת אל המיטה ותוהה אם יורם יספר לצופים שנפצעתי ברגל או שסתם אסתובב צולעת באולפן כמה שבועות ואף אחד לא יבין מדוע. לפחות עכשיו כששי יתייחס אל "הרגליים השבורות" שלי ,הוא יהיה די מדויק .לשם שינוי. ב"משחקי האח" השבוע אני מגלה שעל פי צופי התוכנית ,אני המשתתפת הכי רכלנית במשחק. היות ואני לא יצור רכלן ככלל )בעיקר כי כאשר אני מנהלת שיחה אני מעדיפה לדבר על עצמי או על הבנאדם שאיתו אני משוחחת( ,אני נחרדת .יש כמובן עניינים מטרידים או מעליבים בעיני הרבה יותר מלהיחשב רכלנית במקום שבו אנחנו רק מדברים כל היום ,אבל זאת פשוט לא האמת .מבחינתי ,זאת ראיה נוספת לכך שמספרים עלי סיפור לא אמיתי .שמנסים לכפות עלי תפקיד שאני לא באמת ממלאת בהצגה שמתקיימת בעיקר בראש של יורם. במוצ"ש ,גיל שלי מודח מהבית .לא נפרדתי ממנו .בסיוטים הכי גדולים שלי לא חשבתי שקיים סיכוי כזה בעולם .אני מרגישה שאני לא יכולה לנשום .במיטה ברק מלטף אותי ואני אומרת לו שאני לא חושבת שאני יכולה יותר .פלורי בחוץ ,מרוסקת מכך שגילי יצא ,ונדמה שמצבה לא משתפר .ברור לי שיורם לא עושה שום דבר כדי להקל עליה ושאף אחד מהמשתתפים האחרים לא יכול כרגע לספק לה את הסעד שהיא זקוקה לו .אף אחד חוץ ממני. היא מתעבת אותי כבר שבועיים ,סיבותיה שמורות עמה ,אבל אני לא יכולה שלא לעשות כלום. אז אני מחבקת אותה ומנחמת אותה ומודיעה לה שהיא הולכת לחדר ומסדרת את כל הבגדים שלה במקום ,כי בשבוע האחרון כל בגדיה נחו מפוזרים על מיטתה תוך שהיא מאיימת לעזוב. אני מבקשת מתני לעזור לה להתארגן ובכך נגמרת הדרמה הלילית הזו .אז אני שבה אל מיטתי ואל לילה נוסף של בכי ללא שינה .מה אעשה בלי פסקי הזמן שנתן לי גיל? ביום רביעי רן שואל אותי למה אני לא מדברת ופורקת עם יורם או אחת המחליפות שלו .אם אני מרגישה כל כך בודדה ,למה אני לא מנצלת את המשאב הזה? אני מעקמת אליו פרצוף ,ומסבירה לו שקודם כל ,אני לא יכולה לשוחח עם מצלמה בענייני מכאובי הלב .אני מרגישה כמו מטומטמת .שנית ,אני לא יכולה לפנות אל אשה שמשוחחת איתי בלשון זכר גם כי זה גורם לי להרגיש מטומטמת וגם כי זה מזכיר לי שבעודי מנסה להתבטא ,הם ינסו להנפיק מההשתפכות שלי חומרים שאפשר אחר כך לערוך כאילו שוחחתי עם יורם עצמו – לא בדיוק סביבה אינטימית מאפשרת ובטוחה .ועניין שלישי והכי חשוב :למה שארצה לשוחח עם אנשים שלא סובלים אותי? שמשקרים לי כל הזמן? למה את חושבת שהם לא סובלים אותך? או משקרים לך?רן ,אני מגלגלת אליו עיניים ,אתה יודע מה אמרה לי "המסמסת לשי חי" השבוע, כשאמרתי לה שאני מרגישה שהמשחק הזה מתנהל באופן לא הוגן ולא שוויוני? דבר ששנינו יודעים שהוא נכון? היא אמרה לי שהיא חושבת שאנשים כמוני כנראה רגילים להרגיש מקופחים .כל הפעילים החברתיים האלו של ה"אכלו לי שתו לי" .עכשיו ,רק תדמיין לך כמה זה מזמין אותי לרצות לנהל שיחות נפש בחדר הזה. שינויים משהו משתנה .ככל שהריב שלי עם שי הולך ומעמיק ,האולפן והצוות שלו מגיבים אלי. המצלמות מעלי מסתובבות לעתים קרובות יותר ויותר .לעתים קרובות יותר ויותר ,יורם או מי ממחליפותיו מבחינים שאני לא מחוברת למיקרופון .בשלב הזה של המשחק אני בחוסר אמון כמעט מוחלט מול ההפקה ,אבל כל כך רוצה להאמין בהם ,שמתעוררת בי מחדש תקווה גדולה שאולי אני טועה .אולי אני מייחסת להם זדון שלא בצדק. אנחנו באולפן כבר יותר מחודש .ביום ראשון בבוקר ,יורם קורא לי ולפלורי לגשת אל החדר שלו .הוא נותן לנו לענוד על הצוואר קופסת פלסטיק שאנחנו אמורות להאמין שהיא מד דציבלים ,ואנחנו צריכות לשמור על השקט. זאת משימה שובינסטית .זאת משימה שכל כולה מנחה לחביבו בבית .יכולתי לדמיין אותו אומר לשי – הנה ,קח .אני אשתיק אותן למענך ,מאסטר .אבל אני עייפה מלכעוס עליו ולשנוא אותו ולא להאמין לו ,ולכן משתפת פעולה ומצטרפת למשחק ,כי אני אוהבת לשחק וכי בא לי שיהיה לי קצת כיף .אז אני מנסה .מאוד .ולא מאמינה לעצמי אפילו לרגע .ובד בבד שומעת את הבית .שומעת את ההפקה .אפילו האחיות הגדולות אומרות את השם שלי עם מעט פחות רעל. אף פעם לא אהבתי את "בת הים הקטנה" .כשכל הילדים שרו את שיריה של אריאל ושאר חבריה בים וביבשה ,אני התעלמתי מקיום הסרט בהתרסה .אשה שצריכה לוותר על הקול שלה כדי שתהיה לה הזדמנות לאהבה? באינסטינקטים של ילדה בת תשע הבנתי שהסיפור הזה לא טוב לי ,ושזה דבר שלא יתקבל על הדעת .בטח ובטח לא כשהנערה היא זמרת שכל כך נהנית לשיר .כאשר מגיל צעיר היו מנסים להשתיק אותי או לגעור בי על הדציבלים שלי הייתי מודיעה שאני לא אריאל .וכשאני אומרת ליורם שזה מעשה אנטי פמיניסטי ,להשתיק את שתי הנשים הקולניות בבית ,הוא אומר לי ,עם או בלי להיות מודע לאירוניה העקומה שהוא מייצר – אני לא מנסה להשתיק אותך .אני מנסה להחליש אותך .אז כדי להחזיר לו ,ליורם ,אני אומרת אינספור פעמים ביום ,ומוודאת שהאוואטר שלו ישמע :שי בחיים לא ינצח במשחק הזה. מסבירה שהרשע בחיים לא מנצח .אין לי מושג אם אני צודקת ,אבל אני ממשיכה להגיד בביטחון מלא :עם ישראל לא סובל רוע ,ואי-אפשר לעבוד עלינו .כן ,יורם יכול להחליש אותי מאוד .אבל גם לי יש כמה כישרונות. בפעם הבאה ששי מעמיד אותי להדחה ,גם אני עושה טלוויזיה .אני עונה לאוואטר של יורם ,יודעת שעכשיו אני נשמעת ומספרת לכל מי ששומע.ת שלמרות שהוא והחבורה שלו מייחסים תכונות שליליות למלה הזו ,אני דווקא מכשפה גאה מאוד .ואני יודעת בדיוק מה החברות שלי בבית יעשו עם המונולוג הזה שלי – אם יורם לא ימחק אותו .והוא לא ימחק אותו, כי יותר ממה שהוא שונא אותי ,הוא אוהב לעשות טלוויזיה. ב"משחקי האח" ביום חמישי אני מגלה שיורם סיפר השבוע לצופים שאני סכסכנית, ולעומת זאת שי הוא בעל כושר מנהיגות .לברק אני אגיד בערב שאני מכירה את הביקורות עלי .אני מוכנה להתמודד עם דברים רלוונטיים ,שכבר שמעתי בעבר :שאני דעתנית, שתלטנית ,קולנית ,יהירה ושחצנית .אבל החרא הזה ,ההמצאות האלו בעניין האישיות שלי, לא מאפשר לי לחשוב כמו שצריך. אחרי 41ימים באולפן אני מרגישה שילוב של כמה תחושות .אני עייפה מאוד .אני מרגישה שהמשחק הזה שאני כולאת את עצמי בתוכו מתחיל לתעתע בי ,למרות שאני עוד חזקה מולו. אני מרגישה שאני רוצה ללכת הביתה .בכל פעם שאנחנו נכנסים אל חלל הזמן כדי לשחק ב"משחקי האח" אני לומדת שקהל הצופים מצביע הפוך לגמרי מהאופן שבו אנחנו חווים את עצמנו .מהאופן שבו אנחנו חווים אחד את השני .אני לא מצליחה להבין מה אני מפספסת .יש טוב ורע בעולם .אני מאמינה בזה .איש שמעליב בכוונה זה רע .אלימות זה רע .מה יורם מראה לצופים? איך הוא עורך את התוכנית הזו? השאלה הזו ,שתחילה מטפטפת כאן ושם ,נמצאת כעת מעל פני השטח ,וכולנו עסוקים בה. אני נכנסת לשיחה עם יורם ואומרת לו שאני רוצה ללכת הביתה .הוא עונה לי ,אור את לא הולכת הביתה .אתה פוגע בשם שלי ,יורם ,אני אומרת .אני לא יודעת איך ומה אתה עורך, אבל אני לא ילדה בת 12שמשחקת במשחקי כיתה של תיכון .סכסכנית? רכלנית? אתה השתגעת? אני צריכה לחזור מכאן לעבוד עם בני נוער ,איזה מין שם אתה מוציא לי? הוא אומר לי שאין שום משמעות למה שצופי מאקו מצביעים ,ושלא אדאג לשמי הטוב .הוא אומר שיצא ממני משהו בשבוע האחרון .צד אחר .מבטיח לי שאם אני אלך ,אם אצא מהמשחק – אני אתחרט. צד אחר? אני אותה אור מיום שנכנסתי לאולפן הזה .לא ייצא משהו אחר ,כנראה שאתה בוחר לערוך אחרת .אני אומרת לו שאני יודעת שאמא שלי צופה בי ורוצה אותי לידה. שהסבל הזה הספיק לכולנו .הוא מגחך ואומר לי שאם הוא יתן לי לצאת ,אמא שלי תגיע לנווה אילן ותשרוף לו את כל המשרדים .הוא משקר .אני יודעת שהוא משקר ,אבל כל כך רוצה להאמין לו .מתמלאת תקווה ואושר מלאכותיים .אני מנחשת שהחברים שלי והמשפחה שלי מבינים שאני רוצה ללכת הביתה ,אבל לא חזקה מספיק לקבל את ההחלטה לבד .אני מנחשת שהקהל בבית לא מצביע לי כי אם הוא חושב שאני רכלנית וסכסכנית ,אז יורם לא הראה אותי בכלל וקהל הצופים מכיר אותי כנראה רק דרך מה שהוא שומע מפלורי שי ותני ,כך שיש סיכוי גבוה שבהדחה הקרובה אני סיימתי .ובצד ההרגשה הזו אני מרגישה הקלה שלא נגמרת .אני מכינה מתנות פרידה למשתתפים.ות האחרים ,בובות קטנות וסמליות .יש לי אתגר ועניין ונחמד לי ואני יכולה להתכנס ולהיות עם עצמי ולמצוא איזון ושלווה ביצירה ,חופש ומנוחה בניתוק. אפילו הניסיון המכוער של שי להפוך את המתנות שלי לדבר שלילי לא מצליח להשפיע עלי, וכשהוא ופלורי שואלים אותי מה אני עושה ,אני אומרת להם שאני מכינה בובות וודו כדי שיסתלקו מעולמי ויפסיקו לכער אותו. יורם שואל אותי מה עם הבובה שלו ,ואני אומרת לו שאם אשרוד את ההדחה ,אתן לו אותה .הכנתי לו בובה ,כמובן .לאיש שהשתוקקתי לחיבה שלו ,לאמפתיה שלו ,לאהבה שלו. לאיש שמנהל את כל ההצגה הזאת .משהו בקול שלו מרגיש לי נדיב יותר .הוא יוזם מעט שיחות איתי ,ואני חושדת או רוצה לחשוד שעוד יש סיכוי למערכת היחסים הזו. יורם זק ליורם הכנתי בובה שחורה מצמר שחור שהכנתי מגרב שנקרעה לי .הבובה בדמות תמנון. סיפרתי לו על טיול שלי לבד בסיני לפני הרבה שנים .באחד הבקרים קמתי מוקדם מדי ,עם הזריחה ,יצאתי מהחושה שלי וראיתי את הנער שעבד בחוף בדרכו עם החסקה שלו לבדוק את המלכודות שהניח בים ערב קודם .הוא שאל אותי אם אני רוצה לבוא איתו .לא ממש הכרתי אותו ,רק סבח אל נור בבוקר וניד לשלום בערב .הוא הרים את המשקפת שלו ואמר לי ,בערבית – את לא יודעת לשחות ,אז תוכלי לשכב על הבטן ולראות את הים מבפנים ,כמעט כמו לצלול. לא עמדתי בפיתוי .נכנסנו יחד אל הים וכשהמים התחילו להיות עמוקים קפצתי על החסקה שלו .הנער חתר פנימה עוד ועוד ואני שכבתי על הגב בשמש שנצנצה אלי שלמות וחיים .אחרי כעשרים דקות הוא הציע לי את המשקפת .תסתובבי על הבטן ותכניסי רק את הראש ,הוא אמר .אני רוצה להגיד לו שאני לא מדברת ערבית ,אבל אני מבינה כל מה שהוא אומר לי ,אז זה לא באמת רלוונטי .הנער קפץ פנימה אל המים ויצא לבדוק את המלכודות בזמן שנשמתי נעתקה מהמחזה שנגלה לפני .אינספור חיים ,צבעים ,שקט .הצטמררתי ותחושת פלא שטפה את כל הגוף שלי .רציתי לראות עוד וחיפשתי זוויות חדשות .לפתע ראיתי במים תמנון שחור עצום .כמעט נחנקתי .המחזה היה מרהיב ודוחה בו זמנית .רציתי לגעת בו ,לשחות לידו ,כמו שרציתי להתרחק ממנו ככל שניתן .מפליא ומזעזע .יפהפה ומכוער בטירוף .אחד הדברים הכי מפחידים שראיתי בחיים .כשהנער קפץ חזרה על החסקה ללא שלל ,החלקתי אל הים העמוק, בכיוון התמנון .באלפית השנייה חשבתי לעצמי שהילד הזה ,שאני לא יודעת עליו כלום ,יכול להניח לי לשקוע אל מותי או להושיט אלי יד .הוא יודע שאני לא שוחה .לפני שהמחשבה הסתיימה ,היד שלו כבר תפסה אותי והעלתה אותי למקום בטוח .בשבוע החמישי שלי באולפן של יורם אני מספרת לו שעבורי הוא כמו התמנון הזה. יורם מנהל איתנו מערכת יחסים עם ניחוח ארוטי מיום שהוא מכיר אותנו .תמר קוראת לזה סאדו מאזו .תראי איך הם מגיבים אליו כשהוא קורא להם לחדר ,היא אומרת .תראי באיזה קול הוא בוחר להשתמש. אני לא מקיימת את מערכת היחסים הזו איתו .אולי כי אין לו עניין בכך ,אולי כי אין לי עניין בכך ,אולי כי כשהוא עושה את זה איתי הוא רואה באופן ברור את הצבעים האמיתיים של עצמו ולא אוהב את המראה הזה .הוא יודע שאני לא בוטחת בו ולא מאמינה למלה שיוצאת לו מהפה .הוא יודע שאני מאוכזבת מאוד מההתפעמות שלו משי ,אבל יותר מכל הוא יודע ,כמו כל חברי ההפקה בעבר ובהווה ,כמו כל המתמודדים וכל הקרובים שלהם ,שהדבר שאני הכי רוצה בחיים שלי בתוך האולפן הזה כרגע הוא שיורם זק יאהב אותי. אני שבורה בחדרו .אתה ראית כמה קשה לי ,אני אומרת לו .ראית כמה אני לבד ,כמה אני מרוסקת בתוך האולפן הזה – למה לא עזרת לי? עזרה קטנה? משהו קטן לרומם את רוחי? הוא לא עונה. אבל אני יודעת. והוא יודע שאני יודעת. הוא לא יכול להגיד לי "כי אני לא אוהב אותך" ואני לא יכולה לשמוע את זה או להתמודד עם זה .וכשהוא אומר לי "אני אוהב את כולכם" אני מדמיינת אותו מגלגל עיניים בבוז כלפי, ומרגישה כמו שבטח הרגישה סינדרלה כשהאמא החורגת שלה נתנה לבנותיה הרעות את כל המלכות והשאירה אותה לנקות את עליית הגג. אני תוהה אם יורם מצליח לנהל ככה את כולם סביבו .האם הוא עוטה על עצמו את פסאדת החלקלקות הכריזמטית הזו גם בחייו האישיים או שזה שמור לעכברים במעבדה שלו. אני רואה את המשתתפים מגיבים אליו .סולחים לו על הכול .מאמינים לכל סיפור .לכל שקר. נכנסים לשיחה איתו זועמים ויוצאים ממנה מפויסים ומאוהבים .ליורם יש מתנה שאני מקנאה בה .אנשים מתחילים איתו מהתאהבות .אנשים סביבו מבקשים לרצות אותו ,רוצים בקרבתו. הוא לא צריך להוכיח כלום .משהו בו מייצר מוטיבציה לשמח אותו ,למצוא חן בעיניו ,לאהוב אותו .והוא סוחט את הדבר הזה עד הטיפה האחרונה כדי לגרום לכל מי שבתוך האולפן )ואולי גם מחוצה לו?( לרקוד בדיוק-בדיוק-בדיוק לפי החליל שלו. אני לא בטוחה אם אני יכולה לנצח את הכוח הזה. ובמוצאי שבת ,בחלל הזמן ,ארז אומר ערב טוב לשי והקהל יוצא מדעתו בשאגות וקריאות הערצה .הוא חוזר אל תוך האולפן ,וכך גם כל שאר המועמדים להדחה .אני וקוקו נשארות אחרונות בחלל הזמן .אני קולטת שהיא לחוצה ורוצה נורא להישאר .פתאום אני שומעת אותי אומרת לעצמי בפנים – אלוהים ,שארז טל יגיד לי ,אור ,בואי אלינו .אני מתפללת את התפילה הכנה והעמוקה ביותר שידעתי לאחרונה :אור ,את המודחת החמישית העונה ,בואי אלינו .אני כמעט מצליחה לשמוע את ארז אומר את זה .אבל הוא קורא לקוקו ,ואני נשארת באולפן ונכנסת בדלת ,מצד אחד שמחה לגלות שקהל הצופים אוהב אותי ומסמס לי .האישור הזה מקהל הצופים ממלא בביטחון ,הקלה ושמחה שזר לא יבין לעולם .מצד שני אני מיואשת לגמרי .אחר כך ברק שואל אותי איך אני לא בוכה ואני אומרת לו ,ברק ,תסתכל עלי – ועיני מתמלאות שוב בדמעות שאני כבר לא יכולה לשלוט בהן .אני עייפה ,מתוסכלת וכועסת ,אתה מזהה אותי? הוא מוריד את המבט ואני אומרת לו שהסיבה שאני לא בוכה על ההדחה של קוקו היא פשוט כי אני מקנאה בה .כי אני יודעת שאנחנו במקום רע מאוד .ובלילה ,מתחת לשמיכה ,אני חושבת על האנשים שאוהבים אותי ,ששומרים עלי .הם עוזבים אחד אחרי השני .זה לא מפתיע אותי. אף פעם לא הסתובבתי עם חביבי הקהל .אנדרדוגז תמיד היו הסביבה היותר טבעית שלי. בחיים האישיים והמקצועיים .חינכתי נערים בקצה ,יצאתי עם גברים בקצה ,החברים והחברות שלי קושרים את עצמם לבתים מועדים להריסה כשבא להם להתאוורר מהשגרה .אבל אני נשארת .שבוע אחרי שבוע .וחביבו של יורם לא יודע את נפשו מצער .אחרי שקוקו יוצאת הוא מטיח לעברי מלות רוע ,ואם סבתא לא היתה מלמדת אותי לעולם לא לרחם על אכזרים ,הייתי מרחמת עליו מאוד על הרצון שלו להכאיב לאחרים ועל חוסר האונים שלו. כשאדבר עם יורם על מחיאות הכפיים הסוערות לאיש האחד והיחיד שמעניין אותו בהפקה הזו ,הוא יגיד לי להסיר דאגה מלבי .אלה שמקבלים הכי הרבה מחיאות כפיים ,אלה שזוכים להכי הרבה שאגות ,הם אלה שנופלים כמו זבובים ,מודחים האחד אחרי השני. שקרן. רוב המשתתפים במצב רוח טוב וחביבו של יורם מתקרב אל כולם – ובכל זאת ,כאשר מחלקים אותנו לקבוצת הבנים נגד הבנות כדי להכין קליפ אוטו נחמד ,שי מודיע שהוא לא משתתף .תני אומרת לנו שלא נחמד לו להרגיש מוחרם. אני כבר מבינה את המופע .המעשים של שי מובנים וצפויים .בן אדם חי עם קבוצה שלמה של אנשים שמפויסים איתו ,וסולחים לו על אין סוף דברי בלע ורשע שהוא אמר על כל אחד מהם – והוא עושה לכולם את המוות כדי שהפרק יהיה עליו .הוא מייצר לעצמו בכוח סביבה עוינת בשביל דקות מסך ,ויורם אוכל את זה? לפי תגובות הצופים ,שאלוני "משחקי האח" והקריאות מבחוץ ,כבר ברור לכולנו למי הילדים רוצים להתחפש בפורים .מה שאומר שהמניפולציה עובדת לו ויורם רוקד לגמרי לפי חלילו ,ועורך פרק אחרי פרק בענייני המכאובים החברתיים המזויפים שלו. הדבר הכי מעניין ומרגש שקורה באולפן סביב המשימה הזאת הוא מה שעובר על מייקי ,גבר טרנסקסואל שמשקיע משאבים כדי שלא להיראות כמו אשה ,וכעת מתבקש לפשוט את בגדי הגבר שלו ,להתאפר וללבוש שמלות .אני רואה אותו בשמלת דנה אינטרנשיונל והעיניים שלי מתמלאות בדמעות של התרגשות עבורו .אני לא יודעת אם הוא רוצה לדבר על זה ,כי רוב היום אני עם הבנות בחזרות לקליפ שלנו ,אבל בלב אני חוגגת איתו את הביטחון שהוא מרגיש ואת האופן שבו הוא כנראה שלם עם התהליך שלו ובטוח בזהות שלו מספיק כדי להיות מסוגל ללבוש את השמלות האלה .ויורם? הפרק הבא שיורם יערוך צריך להיות כל כולו על מייקי .אם הוא יעסוק שוב בהצגה של שי ,יורם צריך להחליף מקצוע .בחלל שלו ,כשאני מדברת איתו על ההתעסקות של ההפקה בשי ,הוא אומר לי ,אור אתם אשמים .אתם מתעסקים בו כל היום .אני רק מראה את זה .זה חד-משמעית לא נכון ,אבל אין לי סבלנות אליו או לשיחה הזאת .עכשיו ,בשלב הזה במשחק ,החברים שלי רוצים להתחיל לחגוג את עצמם ,את היצירתיות שלהם ,את הכישרון שלהם .הם רוצים להתחפש ,לשיר ולרקוד ,ואני מבינה שיורם שוב יערוך פרק על האיש העצוב והצרכים המיוחדים שלו. כשאני לא מצליחה לנשום יותר אני כותבת עם האצבע מכתבים שלעולם לא ייכתבו ,שאיש לא יקרא ,אל האיש שאהבתי .אני מספרת לו מחשבות שאני לא יכולה לדבר כאן .כותבת בפירוט על געגועי ועל מה שהייתי מעדיפה לעשות תוך כדי כתיבת המכתב .אני שואלת אותו מה הוא חושב .עלי ועל הסיטואציה .מספרת לו שאני חושבת עליו כל היום .שהייתי שמחה לשאול אותו כל מיני דברים ושהוא יסביר לי אותם בקול המכשף שלו ,כי הוא האיש הכי חכם שאני מכירה. בשמחה הייתי שותה איתו עכשיו כוסית ויסקי ואוכלת איתו צ'יפס חם בבר האהוב עלינו במקום מה שאני עושה .באצבע אני משרטטת לאט ,לעיתים במשך שעות ,על סדיני הסאטן או מסגרת העץ של המיטה את האותיות .חבר נפש שלי .הלוואי שאתה רואה אותי .הלוואי שאתה גאה בי .אולי אתה יודע למה אני עוד כאן? תרשום לעצמך – אני מבקשת ממנו במכתבים המדומיינים האלו – כדי שתסביר לי אחר כך .כי אני לא מבינה. היום ה 53-באולפן של יורם זק הוא יום חג עבורי .משתתפים חדשים אמורים להיכנס ולהחליט מי מאיתנו חוזר פנימה איתם .יש סיכוי אמיתי שאני עלולה להתחיל ליהנות במקום הזה. לנשום .להפסיק לפחד .בחלל הזמן יורם בוחר להקרין לנו את תעודות הזהות של המשתתפים החדשים .הוא שואל אותם מה הם חושבים עלי .בעיקר עלי ,על שי ועל דודו .כוכבי העונה שלו. והוא רוצה שנדע את זה .כולנו יושבים ביחד בחלל הזמן .המשתתפת הראשונה שנכנסת היא אסתי לי – בת ,29לסבית ,מכפר אודים ,שמתעסקת בפרסום .תעודת הזהות עוסקת בעיקר בחיי האהבה שלה .היא בוחרת להכניס איתה חזרה אל תוך האולפן ואל המשחק את מייקי ותניה .אחריה נכנסת רינת ,שקרובה יותר בגילה אלי – מפא"ינקית ,פמיניסטית ואקסית של ילד בן .19רינת מכניסה איתה את עומרי ושי מיקה .שחר – ספר במקצועו ,מתנדב במד"א ומחפש אהבה – נכנס מיד אחריה ,ומכניס את ארבל וקסניה .על הספה נשארנו אני ,דודו ,שי ופלורי .אני נושמת לרווחה אין קץ .כמעט כל תסריט כרגע יהיה מושלם עבורי .אם אני יוצאת, זה לא כי ציבור הצופים לא אוהב אותי – ואם אני נשארת ,יש סיכוי של 75אחוז שאני הולכת לחיות באולפן הזה בלי שי .איציק ,ספר חיפאי גם הוא ,מבוגר מעט יותר משחר ,קורא לי ולפלורי להיכנס איתו ,ודודו ושי עוזבים את האולפן .מודחים .אני מחבקת את פלורי בהתקף של אושר ונאנחת ברווחה .אני לא מאמינה שזה קורה .כשאנחנו נכנסות בחזרה פנימה ,שאר המשתתפים המומים .רובם קיוו שאני ודודו נחזור .הם המומים ועצובים ואני לא נעלבת בכלל. רק מאושרת .רגע של אושר מזוקק ומושלם ,ששום דבר לא יכול להרוס לי כרגע. עומרי לא מאמין ששי ודודו יצאו ,ואני כל כך מאמינה שאני חותמת את החיים שלי על זה .מאמינה או רוצה להאמין .מאושרת מהאפשרות לחיות במקום הזה בלי הנוכחות של האיש הזה ,משוחררת מהעיסוק בו לחלוטין ולתמיד .החברים האחרים מפורקים מהפרידה מדודו, ותניה לא יודעת את נפשה מול ההדחה של שי .היא פוחדת שהוא לא יחכה לה .בלב פנימה איחלתי לה שהיא צודקת .שבשנייה הוא ייצא מכאן הוא ישכח מקיומה ,ושבעל כורחה היא תשתחרר מהאיש הזה אל עתיד טוב יותר ובטוח יותר עבורה .אני מביטה בה וחושבת שזאת גם הזדמנות נדירה להכיר אותה יותר ,לשוחח איתה ,להיות חברות .אהבתי את הרגעים שלי עם תני כי חיבבתי והערכתי אותה ,אבל בכל פעם ששי עבר לידינו בזמן ששוחחנו ,חריקת השיניים שלו הבהילה אותי ,אז עזבתי .אמרתי לה לפני כן שאני מחבבת אותה אבל לא יכולה להיות בחברתה ,ושחבל לי .אני שמחה בשבילה על האפשרות להיות חלק מהמשחק הזה: אינדיבידואל ,שגדל ומתפתח במנותק ממנו ומההשפעה המדכאת שלו עליה. בשיחה עם יורם בלילה אני אומרת לו תודה .אני מבינה שערכת את תעודות הזהות כך שאראה שעוסקים בי ושמעריכים אותי .כבר חודשיים שאתה אומר לי שאני נשמעת ואני לא מאמינה לך ,ואני מרגישה שבמובן מסוים עשית את זה כדי לתת לי סוג של מתנה .אולי אני רוצה להאמין שזאת מחווה מיוחדת בשבילי ,אקט של חיבה ,אולי זה באמת מה שזה ,אבל זה כבר לא משנה לי .אני מבינה איפה אני ממוקמת במשחק הזה ,ומבינה שהשקפות העולם שלי והמאבקים החברתיים שבאתי לדבר עליהם כנראה כן מקבלים מקום על המסך .לראשונה מזה חודש אני לוקחת אוויר מלוא הריאות ,שמתרחבות ומתנפחות .אני נושמת לרווחה. הרע נגמר ,אולי הטוב יכול להתחיל. למחרת אנחנו נכנסים לחדר ההלבשה ומוצאים תלבושות שנראות כמו מאירופה של המאה הקודמת .לפי הפערים בין התחפושות ,אני מנחשת שיש משימת משרתים ואדונים .אנחנו יוצאים ומגלים תפאורה של לונדון ,העיר האהובה עלי בעולם .מזג האוויר גשום ורומנטי ואני מרגישה איך הדם חוזר לזרום רגיל בגופי .איך אני נרגעת .איך האמיגדלה מפסיקה לשדר למערכת העצבים תדרים של סכנה .אני מתחילה למצוא את עצמי .במראה אני רואה את עור הפנים שלי מגיב במהירות אל החופש והשלווה .אפילו מרגישה שאני מתחילה לשמוע טוב יותר את הקולות סביבי ,לחשוב באופן חד וצלול יותר .המציאות החושית והקוגניטיבית שלי משתנה ומשתפרת .אני חופשיה .אני חופשיה מהתעסקות באיש שאין שום סיבה הגיונית בעולם שהתעסקתי בו עד היום. ביום השני של המשימה ,רינת – משתתפת חדשה – כועסת מאוד על התחפושת שנתנו לה ועושה סצנה גדולה מאוד .מה זה הזבל הזה ,היא שואלת .זה נראה כמו תחתית של תחפושת אמיתית וזה לא מכבד אותי .היא מסרבת ללבוש את הבגד .אני מנסה להרגיע אותה ולהחזיר אותה אל המשחק ,אך היא מסרבת .אני אומרת לה שמאז תחילת המשחק מלבישים אותי בכל משימה מחדש בתחפושות הכי מחרידות בבית ,הכי לא סקסיות ,הכי לא מחמיאות ,הכי פח .בעליזה עשו ממני קלף ,במשימת האור והחושך קיבלתי בגדים בצבעים איומים ,שקופים ולא במידה שלי ,בתחרות כישרונות נתנו לי סינר כמו אוהל וכובע של פילסברי, בקליפ הייתי מחופשת לזכרים והנה ,עכשיו שמו עלי וילונות ותראי איך אני זורמת .בעודי מגוללת בפניה את היסטוריית התחפושות הרעות שהלבישו אותי בהן אני קולטת בעצמי את חומרת הדבר בפעם הראשונה .היא פוערת אלי פה המום ,מרימה גבה ואומרת לי ,ובכן, אחותי ,חבל מאוד שאת זורמת עם זה .מה נסגר איתך? אני צופה בה מתנגדת לתחפושת שלה בביטחון מלא ביום הראשון שלה באולפן, מתעקשת להיראות באופן שמוצא חן בעיניה ,ושואלת את עצמי מה נסגר איתי .למה הסכמתי ללבוש כל דבר שאמרו לי? למה לא התנגדתי לאופן שבו יורם מגדיר אותי באולפן הזה גם באמצעות התחפושות? אני נכנסת אליו לחלל ,מפויסת ,רגועה ומחויכת ,ומודיעה שבפעם הבאה שהתחפושת לא תמצא חן בעיני ,אני לא אלבש אותה – ונתחיל בכובע המכוער שהביאו לי גם היום. בלילה השני שלי ,חופשיה ומאושרת ,אנחנו שותים.ות שמפניה בנשף מדומה בסיום המשימה. שי ודודו חוזרים. הם לא באמת הודחו. הכול היה חלק ממשימה סודית. המשתתפים.ות האחרים.ות חוגגים.ות ואני נשברת. אני יודעת שאני הולכת הביתה .בוודאות. שי חוגג עם אהובתו ועל הדרך זורק לי עלבון לסיפתח. המון רעש בחוץ ובפנים. אני אומרת ליורם שאני רוצה ללכת הביתה עכשיו. הוא מעכב אותי. יורם ,אם עד עכשיו היה לי ספק ,הנה ,הוא נעלם .שי ודודו הם הכוכבים שלך ,אז למה אתה מתעקש? למה אתה מנסה לשכנע אותי להישאר? אין לך כאן מספיק תפאורה? הוצאתי את שי ודודו מהבית כדי לייצר דרמה ,הוא אומר .לעשות סיפור .הכאב של תני זה סיפור .הדרמה של דודו כשהוא חושב שהוא מודח – זה סיפור. אני לא מאמינה למלה ,אבל מתעכבת .מתבלבלת. למה את לא יוצאת מהבית ,אור? קומי ,אני צורחת בתוך המוח .צאי .עכשיו. אבל אני נשארת .מכירה את כל התמונה ,מבינה את כל המציאות ,ובוחרת הפוך מכל מה שאומרים ההיגיון והשכל שהדריכו אותי כל כך מדויק ונכון עד היום. גם פלורי רוצה לצאת .בין אם היא מודעת לכך ובין אם לא – היא עומדת לפני משבר גדול מאוד .מצבה לא טוב ואני מודאגת שלא תגיע להתמוטטות עצבים .הגברים בחוץ מתכננים לפרטי פרטים את האמבוש עליה מחר בבוקר ,ואני אומרת ליורם שאם הוא מנסה לשכנע אותה להישאר ,דמה בראשו .היא צריכה ללכת הביתה – ועכשיו ,לפני שיעשה לה נזק בלתי הפיך. אני יודעת שאני מדברת גם על עצמי. המשתתפים החדשים מגיבים לבחירה שלה לצאת מהאולפן כאילו שהיא בוחרת לשים קץ לחייה .אני מסתכלת עליהם ומנסה להבין דרכם מה קורה לי .כל ניסיונות השכנוע שלהם נראים לי מעוררי רחמים והזויים ,אבל אני מבינה שבמובנים רבים אני שבויה בדיוק באותו קונספט ,אחרת הייתי יוצאת. אני רוצה לשאול אותם "מה עם קצת פרופורציות?" אבל אין לי תשובה הולמת גם בענייני שלי .אני רוצה לשאול "מה קורה לכם שאתם מתנהגים כאילו הדבר הכי חשוב בעולם זה לא לצאת מכאן?" ומבינה שגם אני מרגישה ככה .אני רוצה להגיד להם "אתם לא מבינים שהדבר הכי חשוב בעולם זה להישאר שלמה? אתם לא רואים בדיוק כמוני שזה לא מה שקורה כאן?" אני מסתכלת על פלורי ואני יודעת בדיוק מה יקרה לה ,מהלך אחר מהלך ,אם היא תישאר באולפן הזה .היא מגדפת אותי ,מקללת אותי ,מוציאה את דיבתי רעה כבר מעל חודש. אבל אני לא כועסת עליה. אני מרגישה כל מיני דברים אחרים ,אבל לא כעס. וכשהיא באה אלי לשאול אותי מה לעשות ,אני גאה בעצמי שבתוך כל הריב שלה איתי היא סומכת עלי שאכוון אותה נכון .היא יודעת שבשעת מצוקה ,בקצה ,אני הכתובת שלה. אני אומרת לה שהיא צריכה לצאת מהאולפן הזה ,וליורם אני אומרת שאם הוא מתעקש עכשיו לשכנע אותה להישאר ,הוא חוטא לה ולנפשה. תוך כדי שאני נלחמת בשבילה אני יודעת ששניהם ינסו לעוות את המעשה שלי לכדי דבר מכוער .אני יודעת שהוא יספר שהיא יוצאת מהמשחק באשמתי .אני יודעת גם שזה הסיפור שהיא עצמה תספר .אבל אני גם יודעת להגיד שהיא לא יוצאת באשמתי .היא יוצאת בזכותי .והלוואי שמישהו באולפן הזה ,בתוכו או בקונטרול שמעליו ,היה עושה שירות כזה גם עבורי .כי אני נשארת. בבוקר אנחנו מתעוררים ומייקי ,אחרי לילה רע ,לא יוצא מהמיטה. אני ניגשת לחבק אותו והוא מאובן .ער ,עיניים עצומות ,לא זז. שעה חולפת ,אני לידו והוא לא זז. אני מחבקת אותו ומלטפת אותו ואומרת לו כל מיני דברים שהייתי צריכה שמישהו יגיד לי כרגע ,אבל הוא לא מוכן לזוז .אחת המחליפות של יורם קוראת לו פעם אחר פעם לגשת אל חדר האח הגדול ,והוא לא זז .אולי תסתמי?! אני מציעה בפעם השלישית שהיא קוראת לו. בשיחה שלי עם רן אני שוב חוזרת על הדברים שיורם אמר לי :אם אעזוב ,אתחרט .אבל אני מרגישה שהדבר היחיד שאתחרט עליו זה שאני נשארת .אני מספרת לו שהמאפיין הראשון שלי ,מאז שאני ילדה ,זה שאני הולכת ממקומות שלא טובים לי .המדיניות הזאת ליוותה אותי עד היום ,והוכיחה את עצמה יפה .הוא אומר כל מיני דברים עמומים כדי להרגיע אותי ,אבל אני לא נרגעת .בקושי מצליחה להשלים משפט בתוך הבכי .אני אומרת לו שבינתיים ,עד שאחליט מה אני עושה הלאה ,אני לא יושבת יותר בהעמדות להדחה הפומביות של שי. למעשה ,אני לא יושבת איתו יותר באותו חלל בכלל .מעכשיו ,ועד כמה שאני יכולה ,אני לא אשמע אותו מקלל ,מגדף או מנסה להעליב אותי. רן אומר לי שהוא חושב שזה רעיון מצוין. אני יוצאת מהפגישה איתו וחושבת לעצמי שלפעמים הוא דווקא אומר מה שהוא חושב. ואני לא מצליחה להבין למה הוא לא אומר לי ,אור ,תעזבי את המקום הזה .אם אני צודקת ואני חיה בתוכנית שנקראת המופע של שי חי ,ואם הוא רואה כמה אני עייפה ושבורה ,ואם אני מסבירה לו שאני מתכתבת עם הנפש שלי ומבינה שאני באזורים מסוכנים – למה הוא לא אומר לי ,כאיש של רפואת הנפש ,עופי מפה! הצילי את עצמך! אחד הדברים שמצליחים לייצר אצלי את הבלבול הכי גדול והספק שלא נגמר הוא השקט של רן .ההימנעות שלו .מרונית אני לא מצפה לכלום ,אבל רן לא נראה לי כמו איש ששותק אל מול עוולה .הוא לא נראה לי כמו איש שמוצא את ההפקה הזו חשובה יותר מנפש המתמודדים .אולי אני טועה? מה אני מפספסת? בשנת ,1951פסיכולוג חברתי בשם סלומון אש רצה לבדוק את כוחה של הקונפורמיות .הוא הכניס לחדר אחד שבעה אנשים .רק אחד מהם היה הנבדק – ששת האחרים היו משתפי פעולה סמויים של החוקר .שני כרטיסים הוצגו בפני הנוכחים .אחד מהם הציג קו אחד ,ארוך ופשוט .השני הציג שלושה קווים באורכים שונים .המשימה של המשתתפים היתה לענות על שאלה פשוטה :איזה מהקווים בכרטיס 2הכי קרוב באורכו לקו שבכרטיס הראשון .הקווים בכרטיס השני היו שונים באופן ניכר זה מזה ,והתשובה הנכונה היתה מובהקת .הנשאלים החלו לענות ,והנבדק האמיתי היחיד בחדר תמיד ענה אחד לפני האחרון – כדי לוודא ששמע את תשובות שאר ה"משתתפים" .כאשר כל מי שישב בחדר ענה תשובה לא נכונה )בהוראת החוקר ,כמובן( ,הנבדק התיישר לפי מה שענו הרוב ,וענה גם הוא תשובה לא נכונה .רק רבע מהנבדקים השיבו תשובה נכונה גם כאשר הם היו היחידים בחדר שזיהו את הקו הנכון .כאשר אש שאל את הנבדקים מדוע ענו כמו שענו ,חלקם העידו שידעו שהם טועים ,אבל לא רצו להיות שונים .אחרים אמרו שהם חשבו שהם אולי לא רואים טוב .היו כאלה שאמרו שאחרי ששמעו את התשובות של האחרים ,הם השתכנעו שהתשובה שלהם לא נכונה ,ושהאחרים סייעו להם להבין את הטעות שלהם. בכל פעם שנכנסנו ל"משחקי האח" ולמדנו מה חושבים עלינו אלפי צופי מאקו חשבתי על הניסוי הזה והעברתי את המשך היום שלי בבחילה בלתי נסבלת. יורם קורא לנו אל החלל שלו בשעת לילה מאוחרת .אני יודעת שעומרי עומד להעמיד אותי להדחה .לא את שי .לא את תני .אותי .אני חושבת על הבובה שהכנתי לו :בובת פילסברי שמנמנה ועקומה ,עשויה אורז שדחסתי לתוך גרביון .אמרתי לו שאני מרגישה שהעטיפה שלו, שהיא באמת מושלמת ,מחייבת אותו להיות מישהו שהוא לא .שיש איזו פסאדה של התל אביבי החתיך שאמור להיות שטחי ונהנתן ואגואיסט ,אבל זה ההפך המוחלט ממנו ,ואני רואה אותו כמו שהוא ואוהבת את מה שאני רואה .לי ולעומרי היו במהלך המשחק הרבה שיחות על גבריות ,התאהבות ,התהוללויות .דיברנו ארוכות על הרצון להשתחרר מהדמות שמצפים ממנו להיות ,הדמות שאפילו כאן ניסו לעשות ממנו ,ופשוט להיות הוא עצמו .אני מת להתאהב ,הוא אומר .אהבת אמת .להיות עם האשה שאני אוהב עד שאזדקן ,זה כל מה שאני רוצה. אני מוכנה להתערב על החיים שלי שיורם לא הראה את הסצנה הזו או אף סצנה דומה אחרת .שני המשתתפים היחידים שלו שמסרבים במובהק לגלם את התפקיד שאליו הוא ליהק אותם לא ימצאו את מקומם בפריים טיים שלו. בשיחה שלנו בנסט עכשיו אנחנו מדברים על כך שהוא העמיד אותי להדחה בלי להגיד את המילים המפורשות כי זה אסור על פי חוקי המשחק .הוא אומר לי שהוא בחר בשי על פניי כי נתתי לו צ'ק :אמרתי לו ולכולם שאם הם יעמידו אותי להדחה ,אני לא אכעס .זה לא צ'ק שחשבתי שמישהו מהחברים שלי באולפן יפרע. מה אני אעשה ,אור? הוא אומר לי .אני והוא באים מאותו מקום. אני חושבת על אחד השיעורים הראשונים שקיבלתי מהמורות הפמיניסטיות המזרחיות שלי על גברים לבנים ,על הפריווילגיות שלהם ועל איך שהם תמיד יישרו שורות נגד מי שמפריעה לסדר הישן והטוב שלהם .נגד מי שמתעקשת להפר אותו .אני שבורה מההחלטה שלו לפרוע את הצ'ק הזה. נהיינו חברים ,אני והוא .ככה הוא אומר לי .אני רוצה להגיד לו הרבה דברים ,אבל אין לי כוח או מלים או אוויר .יכולתי להילחם את המלחמה שלי ביורם ובהפקה הזו כל עוד ידעתי שהמשתתפים איתי ,שהאנשים שרואים וחיים את האמת של מה שקורה בתוך האולפן הזה אוהבים אותי ולא מתחילים להאמין לעיוותים שיורם מציג בפנינו כל יום חמישי ב"משחקי האח" שלו .אבל עכשיו אני מביטה בעיניו של מי שאמור היה להיות גיבור גדול פה – והוא אומר לי שהם באים מאותו מקום .שהם דומים .ואני לא רוצה להיות כאן יותר. כשמתחיל המופע השבועי שיורם סידר לשי ,אני מודיעה שלא אשב יותר בסלון .יורם ,שכבר יודע שאין לי כוונה להשתתף בקרקס שהוא כל כך אוהב ,מנסה להפחיד אותי באמצעות קנס. אלף שקל .אני מגחכת בלב פנימה .זה הכי טוב שלך ,יא עלוב? מיד עולה השאלה המתבקשת, שמטריפה אותי עד השעות הקטנות של הלילה :אור סיונוב ,למה לא עשית את זה עד היום? מחדר השינה אני שומעת את מייקי אומר לאחרים שאם הם העמידו להדחה אותי ולא את שי ,הם צריכים להתבייש .שהוא לא יכול להבין איך הם שכחו כל כך מהר את החברות שלי איתם ואת מה שעשיתי למענם בחודשיים האחרונים .שי מנסה לקטוע אותו ,אבל מייקי מרים את הקול ומשתיק אותו באחת .ובלילה של אותו יום אני מגלה שאני מועמדת להדחה אבל תני מוגנת ,ואני מתרסקת עוד קצת. מי היה מאמין שניתן להתרסק כל כך הרבה. ביום חמישי אני מסרבת להיכנס ל"משחקי האח" ולנסות להציל את עצמי מהדחה .נמאס לי להיכנס לחלל הזה ולנסות לנחש איזה דברים מעליבים צופי מאקו חושבים על החברים שלי. לא בא לי לשתף פעולה עם המשחקים המרושעים של יורם ,בטח ובטח כשבלבי פנימה אני רוצה רק ללכת הביתה .בחמישי אחר הצהריים עולה מסוק השמימה .הוא נשלח אלי מלוחמי חופש וצדק שאין להם שקל מיותר ,מסוק ראשון ,ואני מבינה שהם איתי וגאה בעצמי ,וכשאחת המחליפות של יורם שואלת אותי אם זה שיפר לי את מצב הרוח ,הבכי מתעצם כי חיכיתי למסוק הזה נורא ,ועכשיו אני לא מרגישה כלום .מה שמבהיר לי עד כמה המצב שלי חמור. במוצ"ש מייקי שלי מודח ואני חושבת שאני במקום הכי נמוך שיכולתי להיות ,כי אני לא מצליחה להירגע או להסדיר נשימה ,וזה נשאר ככה עד הבוקר. הפעם האחרונה שהרגשתי כפי שאני מרגישה עכשיו היתה לפני שמונה שנים .אחרי פרידה מבן זוג אהוב ,ארובות העיניים נפתחו ובכיתי רוב היום ,בלי שום שליטה .הפסיכיאטר קבע "דיכאון קליני" ורשם תרופות .סירבתי לקחת אותן .אני עצובה כי משהו רע קרה ,לא כי יצאתי מאיזון כימי .אני צריכה ללמוד איך אני חיה עם זה ,לא איך אני משטה במוח שלי .שבועיים לפני הכניסה של המשתתפים החדשים הרגשתי איך אני מתחילה להחליק מטה-מטה ,אל אותו המקום .כששי יצא מהאולפן צפתי מעלה כמו בלון הליום שיצא אל החופשי .הבנתי שהירידה במדרון אל תהומות של ייאוש ועצב נובעים ממציאות אובייקטיבית ,מן הנוכחות בסביבה שהיא מסוכנת ופוגענית עבורי .וכאשר שי חזר פנימה ,שוב התיישבתי בעל כורחי במסלול הרע ,בדרך למצוקה נפשית איומה .אמרתי לרן שכרגע אני נמצאת במצב שבו מתחיל נזק בלתי הפיך ,ושאני מתחננת שיפסיקו לבלבל אותי .שפשוט יתנו לי לצאת. אני נכנסת למיטה ,ממתינה לחצר שתתפנה ,יודעת שכבר לא אירדם ורועדת בבכי ובאכזבה. עצמתי עיניים ,התחלתי לכתוב מכתב ליקירי מתחת לשמיכה .אתה יכול לדמיין איך זה מרגיש, כתבתי ,להיות לגמרי לבד בעולם? לא לדעת מי יחבק אותך ביום שאחרי? תוך כדי שאני כותבת עם האצבע על המזרן שלי ,נרדמתי .השינה היתה קלה ומרפרפת ,וחלמתי חלום חוזר .בפעם הראשונה חלמתי אותו אחרי פרידה כואבת מאוד מבן זוג שאהבתי נורא .מי שמופיע בחלומי במקומו הפעם הוא יורם זק. *** אני עומדת על קצה הר גבוה מאוד .תחת כיפת השמים ,מוקף יער עבות .שלוש ספות תוחמים שלוש צלעות של ריבוע דמיוני ,שנראה כמו סלון .הספות אדומות ועליהן זרוקות כשמונה כריות לבנות .ביניהן ,על הרצפה ,יש שטיח מצרי סרוג בכל צבעי הקשת .יש שם שולחן קפה קטן, עשוי ברזל פשוט בצבע ברונזה .מול אחת הספות ,בפאה הרביעית של הריבוע ,יש שידה קטנה ועליה טלוויזיה .מאחורי אחת הספות יש פינת עבודה עם מחשב ומדפים עמוסים ספרים .יורם יושב שם וקורא משהו במחשב .מאחורי פינת הישיבה נמצא חדר השינה ,בלי קירות .יש שם מיטה זוגית פשוטה ,בלי מצעים ,ושמיכה ארוכה משתפלת ממנה אל הקרקע .ארון הבגדים המקביל למיטה פתוח חלקית ואני רואה את השמלות שלי תלויות שם .אני מחייכת ותוהה אם יכול להיות שאני גרה כאן ,בבית בלי קירות על ראש ההר הזה .קצה ההר ,קצה הצוק ,קרוב מאוד .אני מתחילה לצעוד לכיוונו .כשאני מגיעה לקצה אני מביטה למטה ונחרדת לגלות תהום עמוקה עד אין קץ .למטה אני לא רואה דבר ,רק עוד ועוד תהום .אני מביטה לכיוון השני, מבוהלת ומופתעת ,ורואה שכדי לצאת מה"בית" יהיה עלי להיכנס ליער עבות ומפחיד .מיד ברור לי שליער הזה אני לא נכנסת .האפשרות היחידה שנותרה כדי לצאת החוצה היא לקפוץ לתהום .אני מסתכלת שוב למטה ,אל התהום ,ומתמלאת צמרמורת .הרגשה מוזרה .מה קורה פה? אני חוזרת לכיוון הבית ,שהיה במרחק כעשרים מטר מקצה הצוק ,ומתיישבת ליד יורם. אני מניחה יד על כתפו ושואלת אותו למה אנחנו פה .הוא מביט בי במבט לא מבין .כי זה הבית שלי ,הוא עונה. הבית שלך? לא שלי? לא .זה הבית שלי. ואיך אני הולכת הביתה? את לא. אז מה אני עושה כל היום? את כאן .אור ,מה את רוצה? כלום. את רוצה ללכת?אני לא עונה .במקום זאת אני שואלת ,ראית כמה התהום עמוקה? איזה תהום? בוא .תראה.הוא מרים אלי עיניים חסרות סבלנות. אור...אני חייבת לחלוק עם מישהו את תחושותיי ,והוא היחיד שנמצא שם. יורם ,אני אומרת ,אתה חייב לבוא לראות! הוא קם בכעס .אני לוקחת את ידו בידי ומאיצה בו .כשאנחנו מגיעים לקצה אני עומדת ומתפלאת בקול. תראה איזה מטורף! אור ,על מה את מדברת? אתה לא רואה?! לא את מה שאת רואה.אני המומה .איך זה ייתכן? הרי זה כאן .אמיתי .מוחשי .לא פרי דמיוני. -איך אתה לא רואה? דמעות מתחילות להצטבר בעיני ויורם מתחיל לצעוק עלי פתאום. למה את בוכה?! הוא צועק .מה את רוצה?! נמאס לי ,אור! נמאס לי! מה את רוצה ממני?! האוזניים שלי בוערות מפחד ובלבול .אני לא אומרת כלום ,ומשפילה עיניים לתהום. עולה משם קור ואיתו ריח חזק של משהו שאיני מזהה .אני לא מבינה למה הוא צועק ומרגישה חרדה גדולה .אני חייבת להתרחק ממנו ,אבל יודעת שאם אני הולכת ,אין לי איך לחזור .ביער אלך לאיבוד ,ומהתהום אף אחד לא יוצא בחיים. אני מצמצמת עיניים בניסיון לאתר משהו למטה .דמות .צבע .חיה .עץ .משהו שאוכל להצביע עליו ולהראות ליורם ,שיראה שאני לא משוגעת ויפסיק לצעוק שנמאס לו. בעודי מתאמצת ,מתקרבת עוד ועוד אל הקצה ,אני מרגישה את ידו נחה על מרכז גבי, כף יד פרושה אשר חומה חודר את האריג הקל של השמלה שלי. הוא מפסיק לדבר .אני מסובבת את ראשי ומסתכלת עליו. מה? אני שואלת במבט. הוא לא עונה. היד הרכה והחמה המונחת על גבי מתקשה פתאום .השרירים מתכווצים .בתנועה מהירה וחזקה ,הוא דוחף אותי. אני נופלת. האימה והזעזוע מציפים אותי כמו מים ,זורמים פנימה דרך כל פתחי הגוף .התחושה לא חדשה לי .אני מתפלאת שהאימה הזו מוכרת. *** יום ראשון בבוקר ,אחרי ההדחה של מייקי .לא ישנתי רוב הלילה ,העיניים שלי שוב נפוחות כמו ביום שאחרי ההדחה של תמרי .אני מסוחררת ולא מצליחה להוציא את עצמי מהמיטה .סביבי אותם קולות של השכמה ,הדלת שנפתחת ונסגרת בדרך למקלחת ,הכריזה הקוראת לצאת מהמיטה ,פתח האוורור הקמצני שמטפטף אוויר אל הגיהינום הכי מחניק בעולם. אני נכנסת אל חלל ההלבשה ומוצאת שם כמה נינג'ות :שיער ,איפור והלבשה .הם מגיבים אלי .כולם .כשאני נכנסת ,החדר משתתק .אני כבר מומחית גדולה ,ומזהה את הניואנסים בשנייה .מקבצת עדויות למה חושבים עלי בחוץ .מעצב השיער ,שלפני שבועיים בדיוק לא הסתכל עלי ,מחייך חיוך ענק מתחת המטפחת שעוטפת לו את הפנים .אני רואה עשרות קמטוטים של אהבה בזוויות העין ,וידו מגניבה אלי חום ונחמה בכל פעם שהיא מונחת על גבי ,מכוונת אותי או אוספת עוד קווצת שיער .המלבישה שהסירה את מסכת הפנים שלה קוראת לי מאמי וכמעט מחבקת אותי אחרי שהיא מסיימת להלביש אותי .המאפרת מסתכלת לי עמוק בעיניים הנפוחות והעייפות שלי בכל פעם שהיא מעלה עוד צבע על המברשת .אני חושבת שאני מחופשת לסינדי לאופר או לטינה טרנר ,ומבינה שאנחנו במשימה שנוגעת לשנות השמונים. במהלך היום כולו ,הפלייליסט ברקע הוא זה שמתנגן לי בבית .כל השירים האהובים עלי .כאילו יורם הלך והוציא אותם מהתיקייה הפרטית שלי .אבל אין לי דקה אחת של אושר. אני לא מאמינה שמייקי איננו .לא מאמינה שאני עוד כאן .הכוכבים של המשימה הזאת הם שי מיקה ודודו .שי ,בייאושו הרב על שאינו מככב ,מחליט להתעלל רגשית באסתי לי .אני מנסה להקשיב לה ולתמוך בה ,אבל אני חלשה מדי .לקראת ערב יורם מזמין אותנו אל חלל הזמן למסיבת ולנטיינז .אני שוכבת במיטה ,כותבת עוד מכתב ופתאום עומרי זורק את עצמו עלי בתוך חיבוק עם בקבוק של אושר ביד .ג'יימסון .ריב או לא ריב ,הוא אומר לי ,בואי לשתות איתי .אני לא רוצה לתאר לו את הבחילה שאני מרגישה כרגע .עם כל כמה שאני כועסת עליו ומאוכזבת ממנו ,אני לא רוצה להרוס לו את המסיבה. אני רואה את ברק ויודעת שהדיכאון שלי מקרין עליו כבר כמה ימים ,אז אני מגיעה אל המסיבה בתקווה שזה ישפר גם את מצב הרוח שלו .אני מנסה לחייך ולרקוד ,אבל השירים קורעים אותי .אני מתגעגעת הביתה ,לחברים ולחברות שלי ,שמותחים קווים אדומים באדיקות, כמוני .שלא מוותרים עלי כשאני נחלשת .שעומדים חזק ויציב מול מי שפוגע בי .אני לא מצליחה להישאר שם ,והולכת אל חלל השינה .נכנסת למיטה בבגדי התחפושת שלי ויורם מכבה את האור .הנשמה שלי מחולקת לשני חלקים ושניהם מרגישים צודקים מאוד .חלק אחד מרגיש שהוא רוצה לתת לי שקט ושלווה ,ומכבה את האור כמו איש אוהב ודואג .החלק השני מרגיש שהוא רוצה להגיד לי" ,שומעת את המוזיקה שאת כל כך אוהבת? רואה האנשים שאת כל כך אוהבת? את האלכוהול האהוב עלייך? עוגות ושוקולד? ואת לא במסיבה ...תביני שזהו. הפסדת .אני מכבה עלייך את האור .נסגר הסיפור שלך". אני חושבת שמערכת היחסים שלי עם יורם בתוך האולפן הזה היא כמו של ילד שעובר התעללות מצד ההורים שלו .הוא מבין שההורה רוצה ברעתו ,אבל מנסה לשכנע את עצמו שהוא בעצם רוצה בטובתו .הוא מייחס להורים שלו תכונות אלוהיות לצד שטניות .הוא מבולבל כל הזמן .יורם והמחליפות שלו משתמשים.ות בבלבול הזה .הם כל הזמן אומרים.ות לנו שהם מרגישים שהם קצת כמו ההורים שלנו ,שהם לא נהנים כשאנחנו סובלים .אני מנסה להגיד לעצמי לא להיכנע לשטיפת המוח הזו ,לא לקחת חלק במשחק תפקידים המגוחך הזה ,לא להתמסר לניסוי ,אבל חצי מהזמן אני נכשלת .נעה בין שיתוף פעולה מוחלט עם הסאדו מאזו לבין חוסר אמון ותיעוב מוחלטים. ברק מגיע אחרי לחלל המיטות ואני מתחננת אליו שיחזור למסיבה .הוא לא רוצה ,ואני אומרת לו שקשה לי עם המוזיקה הזאת כי היא מזכירה לי את הבית .שהכול בסדר גמור, באמת .שאני רק רוצה שהוא יחזור ליהנות .הוא חוזר למסיבה ,אבל בלילה ,כשהוא מבין שאני עוד ערה ,הוא מחבק אותי חזק ואומר לי שהוא מבקש ממני ללכת מכאן .את לא מי שהיית כשנכנסת ,הוא אומר לי .את מפורקת ואני מפחד עלייך .אני יודע שאת נשארת כאן בשבילי. ואת משוחררת. אני בוכה בכי גדול מאוד ובתחושת שחרור גדולה מבקשת מההפקה ללכת הביתה. אני לא יודעת עם מי אני מדברת ,עם יורם או עם אחת המחליפות שלו .המוח שלי כבר לא שלי .בבקשה ,אני אומרת – אל תפעילו עלי את השימור-לקוחות שלכם .לא פסיכולוגים ולא כלום .אני מבקשת ללכת מכאן .אבל שימור הלקוחות מופעל. אני מסבירה לרן ,המשוכה הראשונה במערך ,שיש מסיבה עם המוזיקה שאני אוהבת, האלכוהול שאני אוהבת והאוכל שאני אוהבת .ובתוך המסיבה רוקדים אנשים שאני אוהבת, אבל אני כבר לא חלק מהמסיבה הזאת ,ואם אני לא חלק ממסיבה כזאת – הזמן שלי באולפן הזה נגמר. רונית ,מצדה ,אומרת לי שאני הכי קרובה לזכייה בפרס הגדול מיום שהעונה התחילה, וזאת הדרך שלה להניח לי מול הפנים את הפיתיון האולטימטיבי .הפרס .בית .קרש קפיצה ראשון אל הגשמת החלום שלי .והנה ,כל מה שאני צריכה לעשות זה להחזיק מעמד רק עוד קצת .ובאחת ,כמו צונאמי ,שוטף אותי זיכרון השיחה שלי עם איתי קצת לפני שנכנסתי. האפשרות שיהיה לי עצוב וקשה הדאיגה אותו מאוד ,וכמוה האפשרות שהם יעשו לי נזק נפשי. יפה שלי ,אמרתי לו אז ,תפסיק לדאוג כל כך .אני נשבעת לך שבשנייה שיהיה לי רע ,אני אצא. אתה מכיר אותי ,בייבי .ממתי אני נשארת במקום שרע לי? אור ,הוא אמר לי ,כשאת תרצי לצאת וזה לא יתאים להם ,הם ירמזו לך שאת הזוכה. ואת ,שלא תעזי להאמין להם. אני נראית לך סתומה ,שאלתי אותו אז .אבל עכשיו אני מול האשה הזאת ,פסיכולוגית קלינית .והיא מביטה באשה שמתפרקת מעצמה ,עמוק בתוך דיכאון קליני ,מבועתת ועצובה 24שעות ביממה ,עייפה ומובסת מהאלימות של שי והטינה של יורם – והיא מפעילה עלי את התותחים הכבדים. אני שומעת את איתי בראש שלי ועדיין מנסה להאמין לה. סתומה ומטומטמת. אני נעה בין חוסר אמון ותיעוב מוחלט כלפי כל ההפקה הזאת לבין כניעה כמעט אבסולוטית ורצון טבעי ובלתי נסבל למצוא חן בעיניהם .בקצה אחד של היום אני מתעקשת לחוות את האולפן כמקום מיטיב והוגן ,אך ככל שהזמן עובר אני מבינה שאני מתפעלת על עצמי מניפולציה שקרית רק בשביל שאצליח להתמודד עם עוד יום במקום הזה. נכנסתי לתוך המשחק הזה כדי להעביר מסר .לא העליתי על דעתי שאקח חלק בסיפור סאדיסטי ומעוות .אני מבינה שמחוץ לאולפן הזה יש מחנה אור ומחנה שי .אני מבינה את זה מהדברים של אסתי לי .היא אומרת לי ,איזו תקווה יש לנו לנצח את ביבי אם את מוותרת לאיש כמו שי? מן הרמיזות שלה אני מבינה שאסור לי – למען השם הטוב שלי ,למען האופן שבו אני נתפשת ,למען העתיד שלי – להיות חלק מעונה שבה שי מנצח ,ואני צריכה לעשות כל מה שאני יכולה כדי לוודא שזה לא יקרה .לא בחוץ ולא בפנים. שי מצומצם וקנאי ,ומעל הכול הוא נמצא כאן כדי לזכות .אני צריכה ויכולה לנצל את זה כדי להשפיע עליו בתוך האולפן .ואני צריכה להשמיע חזק את הקול שלי אל מול החושך שיורם מנסה לייצר ,וכך לוודא שבחוץ הצופים נשארים איתי .מקלפים ביחד איתי את שכבות העריכה והשקר שלו .אבל מאיפה הכוח? אני מביטה ימינה ושמאלה ולא רואה שום מקור להיטען ממנו. אין שם חבר או חברה שיוכלו למלא אותי ,אני לא מאמינה ליורם ולמחליפות שלו ,ורן מבלבל אותי. הבית .הפרס .אני שוטפת לעצמי את המוח במנטרה שאני הזוכה של העונה וזה חייב יהיה להיות מקור לכוח ,כי אני אצטרך הרבה מאוד כוח במקום שאליו אני הולכת .תדמייני את הסיטואציה כל שעה :את ושי יושבים אחרונים על הספה ,וארז מודיע שאת הזוכה .ושהכוח שלך יהיה שעם ישראל לא בחר ברשע .שהוא ראה דרך הבלוף והשקרים של יורם ובחר להרים לו אצבע משולשת .ותשנני את המלים שתגידי על הבמה מול ארז .אם אני ניצחתי את יורם, הכול אפשרי .אבל אל תסמכי על זה .אפילו לא לרגע .כי הוא עדיין העורך הראשי ,מוקף במאות עושי דברו ,ואני עדיין אני .אז תסמכי על מה שבטוח .ומה שבטוח זה האולפן הזה ,והכלים שלי לנצח את יורם מתוכו. העמדה פומבית להדחה לפני שנכנסתי לאולפן אמרתי לחברים הקרובים ולמשפחה שלי שאני מבקשת מהם מאוד – ולא משנה מה אני אגיד או אעשה – לעולם לא לומר שאני מתנהגת באופן שאינו אופייני לי .אל תאשימו את האולפן או את המשחק בהתנהגויות שלי ,ביקשתי .אני אני .האולפן הזה ,ככל שיהיה מטורף ומלחיץ ,לא יגרום לי להתנהגויות שאינן אופייניות לי .לא ימציא לי תכונות אופי. כל עוד לא אקח כדורים פסיכיאטרים שישפיעו על האישיות שלי – ואני לא – אהיה נאמנה לעצמי במיליון אחוז .אם תראו אותי עושה משהו שלא אופייני לי או מתנהגת באופן משונה, דעו שזאת העריכה .תסמכו עלי ,תעמדו מאחורי המעשים שלי .נשבעתי להם שאשאר ישרה ואמיתית .אור שהם מכירים עד הסוף .וכך היה. בהעמדה הבאה להדחה ,כולנו מעמידים זה את זה בגלוי .הימים הם ימים של שלום ואחווה בין כל המשתתפים .כולם סלחו ,עברו הלאה ומצאו חברות אמיצה וחדשה עם שי ותני. היות ויורם יודע שכל המשתתפים מלבדי ומלבד שי יעמידו להדחה את המשתתפים החדשים, באופן צפוי ומשעמם ,אני מבינה שהמניפולציה הזו נועדה לגרום לי לשבת במעגל הזה ולהלהיט מחדש את הריב עם האוואטר שלו .ואני משתפת פעולה .לא כי אני רוצה ,אלא כי אני במשימה. והמשימה שלי באולפן של יורם זק כעת היא לוודא ששי לא זוכה בתוכנית הזאת ,ובמלים אחרות ,לוודא שיורם לא זוכה .המשימה שלי היא לא לאפשר לו לספר לכל ילד וילדה שצופים.ות בתוכנית הזאת שמשתלם להיות אלים ומרושע. לפני כמה ימים ,יורם אמר לי שחבל שאני בוחרת שלא לשבת במופע השבועי שהוא אירגן לשי .שדווקא אז אני יוצאת הכי רהוטה והכי נשמעת .אני רוצה להגיד לו שאני הרבה יותר רהוטה בשיחות שלי על אהבה עם קסניה ועל חלומות עם ברק ועל פוליטיקה עם רינת, אבל מבינה שאין טעם .הוא מחליט מתי אני נשמעת ,ואני כבר מבינה שיש סיכוי טוב שהוא מראה אותי רק כאשר אני באינטראקציה עם הכוכב שלו .לרן אני אומרת שבמובנים מסוימים אני מרגישה שאני רוצה לחזור אל המשחק ,אבל מתלבטת .אני מודה בפניו שזאת הפעם הראשונה שעוברת לי בראש מחשבה "אסטרטגית". אני מחליטה להשתתף .וכשמגיע תורי להעמיד את שי להדחה ,אני מתכננת לתת לו לטעום מעט מן התרופה שלו .לעשות לו "כל האמת בפרצוף" ,אבל כזאת שמשנה .הנאום מוכן וכתוב בראש שלי בלי שאצטרך לחשוב עליו אפילו שנייה. "אני מעמידה אותך להדחה ,שי ,כי אני מתה להישאר באולפן הזה כשאתה לא כאן .אני מעמידה אותך להדחה כי האירוניה בפינתך 'כל האמת בפרצוף' עושה לי כזאת בחילה ,שאני כבר לא יכולה לשאת אותה .ואני מעמידה אותך להדחה כי כל מה שאמרת לאחרים בפורום הזה נכון אך ורק לגביך .אמרת להם שעולמם צר כנמלה ,שהם קונפורמיסטים וקנאים וריקים, כאשר האיש הכי מצומצם וקונפורמיסט באולפן הזה הוא אתה .כל האמת בפרצוף מאיש שכל הזמן משקר .הא! אמור לי ,שי :זה לכבוד התוכנית או שאתה שקרן גם בחייך האישיים? אני מבינה שרכשת שנות מיומנות בעת נישואיך לאשה שבגדת בה ושיקרת לה אין סוף ,אך האם זה היה רק לה או שהיו עוד כמה כאלה שנאלצו לסבול את נוכחותך בחיים שלהן ולספוג את שקריך? מהיום הראשון שאתה כאן אתה שקרן .משקרים קטנים שסיפרת ועד ביוגרפיות שקריות שלמות על חייך .שמע אותי טוב ,שי ,כי אמרתי את זה לאחרים ,אבל אתה אוהב בפרצוף ,נכון? הכול שקרים .לא שומר ראש ולא ספורטאי מוביל בישראל .אני מכירה אנשים שאמנות הלחימה היא בדמם .ספורטאים מחוננים .שיש להם כבוד לכל אדם ואשה ואיפוק ונימוסים ודרך ארץ .הם חזקים ויש להם מוסר והם עקביים ואנשים עם מצפן פנימי יציב וחזק. הגוף שלהם הוא המקדש שלהם .ואתה לא אף אחד מהם .אתה חלש ועגום ועלוב ,ואתה כל היום מקטר ומתלונן ומרחם על עצמך ואתה בכיין .אלוהים ,כמה שאתה בכיין .והשלוש תנועות שאתה עושה פעם ביום לכמה דקות בסלון ,בתלבושת שיושבת עליך עקום ומגושם ,לא עושה עלי רושם ,שי .אני מעמידה אותך להדחה כי בחיים האמיתיים המפגש היחיד שיש לי עם גברים כמוך זה במסגרת העבודה שלי .ואני לא צריכה להתמודד עם גברים כמוך בזמני החופשי והאישי ,וגם אם כן ,אז בשתי מלים אני מפנה אותם מדרכי .אבל כאן אני תקועה איתך .כאן כל ההפקה איתך ,הבת זוג שלך איתך ,אתה יודע כל מה שקורה בחוץ כי היא סיפרה לך ,אתה יודע כמה תמיכה יש לך וכמה השקיעו בשבילה – ועם כל הכלים האלו ,עם כל המתנות האלו שהרעיפו עליך יורם זק והחברים שלו ,אני עדיין יותר חזקה ממך ,יותר מוצלחת ממך ,ואתה עדיין בכיין .ואני מעמידה אותך להדחה ,יצור עגום ועלוב שכמותך ,כי אתה לא צריך להיות בבית האח הגדול .אתה צריך להיות בטיפול רציני לשליטה בכעסים .ואני מעמידה אותך להדחה כי אני מפחדת ממך פיזית ונמאס לי לפחד ובא לי שתעוף מפה כבר ,אתה והאלימות שלך ,כדי שאני אוכל להסתובב באולפן הזה בחופש .והכי אני מעמידה אותך להדחה כי אני מתעסקת בך כבר חודשיים .אני אנוסה להתעסק בך כי אתה כמו יתוש שעוקץ בלי סוף ומקבל הרבה יותר מדי עזרה בכל פעם שכמעט נפטרים ממנו .ואני לא רוצה להתעסק בך ,כי אין בך כלום .וזה מקטין אותי ,העיסוק בך .ואני לא בן אדם קטן". אבל אני לא אומרת שום דבר מהדברים האלו .אני רוצה .המלים נמצאות לי בראש ,ובדרך כלל אני מתנסחת בקלות וברהיטות כשאני רוצה או צריכה – אבל זה לא עובד .זה לא עובד כי זאת לא אני .לא אור סיונוב .כפי שהבטחתי למשפחה ולחברים שלי ,לא יהיו באולפן הזה התנהגויות שלא אופייניות לאישיות שלי .כי לשבת על כיסא מול כולם ולהטיח באיש הזה את כל מה שאני חושבת עליו – ולעשות את זה מולו ,כשהוא וכל האחרים חייבים רק להקשיב בשקט – זה דבר שאני לא מצליחה ולא רוצה לעשות .המעמד קשה לי ,אני מודה .הקול שלי נשבר ,ואחרי כמה מלים אני מבינה שאין סיכוי שאצליח לעלוב בו כמו שהוא עולב בנו כל שבוע ללא מאמץ .הגם שמגיע לו .הגם שמגיע לי .הגם שמגיע לכל מי שצופה בתאונת הדרכים הזו שקרויה האח הגדול .7האופן שבו הוא מצליח לנצל בקלילות כזו את בימת הטינופת שרקח עבורו זק לא מובן לי .ויותר מכול ,איזה מין בן אדם רוצה לעשות דבר כזה? עם מי יורם הכניס אותי לאולפן הזה? שי ,לעומת זאת ,נוהג בתורו בדיוק בהתאם לאופי שלו ,נהנה ופורח מן המעמד ,ושוב מתאר את האופן שבו החרמתי אותו .אחר כך נפתח בסלון האולפן ויכוח קולני ובו אני שוב יוצאת לקרב על שמי הטוב בתגובה לדיבה הרעה שמושמעת כלפיי ,ומתפללת שאני נשמעת. למחרת אני בחלל הארונות ,מחפשת חולצה ארוכה ,ושי נכנס .בהתפרצות זעם פתאומית ,הוא משליך זוג אחרי זוג של נעליים של מישהו ממדף גבוה .הוא לא מעיף אותן לכיווני ,אלא לרצפה, אבל החלל קטן מאוד ואני מתכווצת בפינה כדי לא לחטוף נעל בפרצוף .כשהטקס מסתיים אני בורחת החוצה ,מתיישבת במיטה לאכול את הקורנפלקס שלי ,ומתחילה לכתוב מכתב לאיש אליו אני מתגעגעת .אני תוהה מה שלומו ואם הוא רואה גם ערוץ 26או רק את התוכניות הערוכות .האם חייו אותו דבר .אני מתה ששי יעוף מהחדר כי בא לי להישאר במיטה ולנהל את השיחה המדומיינת שלי עם איש טוב בעולם אחר ,אבל במקום זאת הוא פתאום יוצא ממיטתו ובא לכיווני .לבסוף הוא מתייצב קרוב אלי מאוד וגופו מסתיר ממני את החדר .אני מבקשת ממנו להתרחק כי הוא עומד קרוב אלי מדי ומפחיד אותי פיזית .הוא לא זז .אני צורחת עליו שיתרחק ממני .אני מרגישה רעד בכל הגוף .אחרי כמה שניות ארוכות הוא מתרחק בעודו צועק עלי שלל מהמם ולא מרשים של מלות גנאי .תוך כדי כך הוא בודק שהמצלמות עליו .ובשם כל אשה בעולם שסבלה אלימות והפחדה מגבר חלש ואלים ,אני מחזירה לבן כלב הזה .אני מזכירה לו שהוא לא יזכה בחיים .ואני עושה את זה ,למרות שבא לי לברוח אל החלל של יורם ולהתחבא שם עד יעבור זעם .למרות שבא לי לברוח אל אמא שלי ,להניח ראש בחיקה ולבכות עד שאשכח .למרות שבא לי לשמוע את השירים שלי תוך כדי שאני שוחה בבריכה שלי ,בחסות השקט של הגג בדיזינגוף סנטר ,ושוטפת מעל עצמי בכלור ובמים את כל הזוהמה שאני חשופה אליה יום אחרי יום ,כבר יותר מדי זמן. יורם או אחת המחליפות שלו מודיעים שהגיעו אלינו מזוודות מלאות בגדים חדשים ,ואחת האחיות הגדולות אומרת לי בקול חגיגי שהם איפשרו באופן חריג רק למשפחה שלי לשלוח דברים עם תוויות הבגד ,כדי שיוכלו להחזיר לחנות מה שאני לא אוהבת. בתוך המזוודה היו אמורים להיות מסכה וסרום לשיער .יורם אומר לי שאני צריכה להזמין את זה בתקציב ,ואני אומרת לו שזה עולה מאות שקלים ושאני לא מזמינה את זה בתקציב ,אז או שיכניס לי את זה לאולפן או שאני הולכת הביתה .אחרי כמה ימים הוא מודיע לי שהסרום והמסכה נמצאים במגרה האחרונה בשידת האמבטיה .אז אני מבינה באופן סופי מי שני השחקנים הראשיים בקרקס הזה .העובדה ששי הוא האופוזיציה שלי מעליבה ומדכאת אותי ,אבל היא גם מחזקת אצלי את ההבנה שאני חייבת לנצח את יורם. באותו ערב אני אומרת עוד פעמיים ,ומוודאת שהוא שומע :שי בחיים לא יזכה. באותו שבוע ,בשעת לילה מאוחרת ,אחת המחליפות של יורם רואה שאני ערה וקוראת לי אליה לשיחה. כן?היא שואלת למה אני ערה ,ואני מסבירה לה שהלילה זה הזמן היחיד שלי להיות בחוץ. לנשום אוויר .שי מעשן בחצר כל היום ,ואני לא מעוניינת להיות באותו חלל איתו .אני מסבירה לה שאני מתעייפת מאוד מהבריחה הזאת מחלל לחלל .אז אולי תפסיקי ,היא מציעה .ואז מה? אני שואלת .כפי שעינייך רואות ,אני אומרת ,אלא אם כן כולכם שם בקונטרול התעוורתם בו זמנית ,בכל פעם שאני נשארת לידו זה עניין של כמה דקות עד שהוא מנסה להעליב אותי .אני שק החבטות שלו כאן ,ולא בא לי להמשיך להיות כזאת .לא בא לי להיות בנוכחות של איש שמת להעיף לי כאפה .איך את ,סיסטר ,חושבת שאני מרגישה ,נעולה במקום עם גבר שאני כל הזמן מפחדת ממנו – וההפקה מאוהבת בו? איך את היית מרגישה? אור ,היא אומרת לי בחצי גיחוך ,שי לא צריך להפחיד אותך. אני כבר עייפה מהשיחות האלו איתן. ביום ראשון בבוקר אנחנו מתעוררים לשיר של דייוויד בואי .זאת הפעם השניה או השלישית שדייוויד מעיר אותנו בבוקר ,ואני אומרת לברק שהוא כנראה מת בזמן שהותנו בבית .אנחנו מביטים החוצה ורואים שהאולפן מעוצב בתפאורה של סין .על הרצפה יש אביזרים שנראים כמו לבנים ומלט ,ומסילה מסומנת של תחילת בנייה חוצה את כל האולפן באמצע ,מהחצר עד המטבח .המסר ברור :נצטרך לבנות חומה באמצע הבית .יורם מבקש מהבנים ,חוץ מאיציק, לארוז כלי רחצה ,ומודיע לנו שאנחנו נפרדים לתשעה ימים הקרובים .הבנים ישחקו בתפקיד האיכרים העניים שבונים את החומה ,עם מעט מאוד אוכל ותנאי מחיה לא נעימים בכלל ,ואנחנו הבנות נהיה בנות אצולה ,נשות החצר ,עם פינוקים ובגדים מהודרים .איציק יהיה הבן היחיד שחי איתנו ,בצד המפנק של החומה ,בתפקיד הקיסר של המשימה. שי הלום מהעובדה שיורם לא נתן לו את תפקיד הקיסר .הוא המום וכועס ,ואני תוהה איך זה יבוא לידי ביטוי .אני רואה בעיניים שלו שהוא מתחיל לתהות אם אני צודקת .אם יורם מתחיל לקחת ממנו את הזכייה מן ההפקר .לצד הבהלה והצער על ההיפרדות מברק לכל כך הרבה זמן ,אני נושמת לרווחה על ההיפטרות משי .כחלק מהמניפולציות המודעות והמתוכננות שאני מפעילה על המוח שלי ,אני מנסה לספר לעצמי שיורם רקח את המשימה הזאת במיוחד בשבילי ,כדי לחסוך ממני את השהייה במחיצת האיש הזה .שהוא שומר עלי מתוך האהבה שהוא מתחיל להרגיש כלפי .בהמשך אתהה אם בעצם הוא מפריד בינינו כדי לתת לשי הזדמנות לשקם את היחסים שלו עם דודו ,ברק ועומרי ,מתוך אמונה מעותת שאני הגורם המפריע לקשרים האלו. אני צוחקת על עצמי כשאני חושבת את זה ,אבל לא אכפת לי .כל עוד האיש והנחיריים רושפי הגיצים שלו לא בטווח הראייה שלי ,המצב שלי משתפר מאוד. הבנים מתבקשים לעבור לצד הימני של האולפן ,ואנחנו מתחפשות לנשות חצר מהודרות. אנחנו מקבלות ערכת איפור ותלבושת מושקעת להפליא ,עם אביזרים נלווים .רינת מחייכת אלי ויודעת כמוני שהמחאה שלי בעניין התחפושות הרעות נשמעה והמסקנות הופקו .איציק לובש את בגדי הקיסר שלו .אני ושאר הבנות מזעיפות פנים לנוכח הבחירה של יורם למנות זכר שליט על הבנות .ארבל מציעה מרד ואנחנו שוקלות מה תהיה הדרך הטובה ביותר. די בתחילת המשימה ,שי מחליט שהוא לא בונה את החומה עם הבנים .כל כמה דקות הוא מחליף סיבה :אני עייף ,לא בא לי ועוד כל מיני .בסוף הוא מוצא את התסריט שהכי מתאים לו טלוויזיונית :הוא לא יבנה חומה בינו לבין האהבה שלו. עומרי אומר שהוא לא מבין .דודו זועם .איזה חבר מתנהג ככה? המשתתפים כולם מתכנסים סביב הבכיינות של האיש הזה ואומרים ,חשבנו שכולם בסדר .שהוא כבר חלק .למה הוא שוב עושה את זה? שוב כולם מתעסקים בכלום שהאיש הזה מייצר .ובמהלך בניית החומה ,גם במשימה הזאת ,הדבר הכי מעניין ומרגש שקורה כרגע בכלל לא נוגע להתבכיינות של האיש האומלל והמאמלל הזה שיורם כל כך אוהב ,אלא לאיש שעומד בחוץ ובונה את החומה .ברק שלי. שמתמודד בפעם הראשונה בחיים שלו עם כל כך הרבה שדים פרטיים ואישיים .ובעוד שבתוך האולפן כל המשתתפים עומדים סביב שי ודנים בקשיים שלו ,ברק עומל בחוץ ,מורח מלט מדומה ,מדביק עוד לבנה מקלקר ,נחוש לסיים את החומה המחורבנת הזאת .כי הוא לא סיים שום דבר בחיים שלו .כי לפני שאבא שלו נפצע והתיישב בכיסא גלגלים ,הוא בנה בניינים – ודרך המשימה הזאת ברק מרגיש אותו .מתקרב אליו .מפצה על שנים שבהן התבייש בו ,באבא שלו ,שהוא קבלן בנייה. אני נכנסת פנימה וצועקת את התסכול שלי מהסיטואציה. אני יודעת שבשלב זה המצלמות מכוונות גם אלי .בחוץ קפוא ויורד גשם ,ואני לא מוכנה לאפשר ליורם זק להפוך גם את הפרק הזה לסיפור של שי .אני שמה על עצמי מעיל ונעמדת מהצד השני של החומה עם ברק בזמן שהוא בונה .תוך כדי הוא מספר לי על המשפחה שלו ,על הילדות שלו ,על מה שהוא מרגיש .הוא מרגש אותי עד דמעות .והמצלמות עובדות .רואה ,מר זק? גם אני יודעת לעשות טלוויזיה. בערב יורם יגיד לי שהעובדה ששי לא רצה לבנות את החומה עם החברים שלו הפתיעה אותו מאוד ,ובטח תשפיע על דעת הקהל בעניינו .בקולו אני שומעת מעט חיבה ותוהה אם הוא כבר מאס בעצמו בקרקס של האוואטר שלו. כשאני מבשלת פתיתים ,אני תמיד מסתכלת בהוראות ההכנה על האריזה. זה לא שאני לא יודעת איך מבשלים פתיתים .בישלתי פתיתים אולי 1,800פעמים בחיים שלי ,אבל כדי להיות בטוחה ,להרגיע את המיליגרם של הספק בעניין יחס המים והפתיתים ,אני תמיד מעיפה מבט .אני יודעת לבד שזה כוס ורבע מים על כוס פתיתים ,אבל בשביל האחד חלקי מיליון סיכוי שאני טועה ,אני צריכה את האריזה לידי .ליתר ביטחון .לפני הרבה שנים ,קפצתי להתנדב בבית זקנים והתבקשתי להכין קציצות ופתיתים .הפתיתים עמדו על השיש של המטבח העצום בצנצנת זכוכית ענקית .אריזה לא היתה .עוד לא המציאו טלפונים חכמים ,אז לא היתה לי גישה לאינטרנט .ביקשתי רגע לקפוץ למכולת לקנות סיגריות, כשלמעשה רציתי למצוא שם אריזת פתיתים ולאשר את מה שאני כבר יודעת .להציץ במתכון שעל אריזה. תראי אותו ,אומרת לי רינת ,שמסתובבת המומה באולפן בזמן שהבנים רבים בעניין חומת הקלקר של יורם .אני לא מבינה מה קורה כאן! לא מה שהראו לכם בבית ,הא? אני אומרת לה. היא לא יכולה להגיד כלום ,אבל מסתכלת לי עמוק בעיניים .מה קורה כאן? היא זועמת. ואני שואלת ,אפילו שאסור לה לענות – זה הכול סביבו ,נכון? כולנו התפאורה שלו ,נכון? כל הזמן הזה צדקתי במאה אחוז? רינת אומרת לי ,אור ,ממה שראיתי את לא צריכה שמישהו יגיד לך מה קורה פה. לא ,אני לא צריכה .אבל כמו עם הפתיתים ,האישור הסופי הזה כל כך משמעותי לי. אחר כך אני נכנסת להגיד את זה ליורם .אני אומרת לו שלמרות שאני אמורה לזעום, אני דווקא שמחה .רינת אישרה לי את מה שידעתי כל הזמן למרות שהוא והחברות שלו עשו הכול כדי לבלבל אותי ,כדי לגרום לי להרגיש מטומטמת .נכון ,מפעם לפעם האמנתי להם ,אבל אני גאה בעצמי שבגדול – לא הפקדתי את מנת המשכל שלי בחלל הזמן כאשר נכנסתי לאולפן. ועכשיו כבר אין להם שום יכולת לקחת ממני את הביטחון שלי בעצמי ובשכל שלי. יורם מנסה להגיד לי שלא כדאי לי להאמין כרגע לרינת .שהיא מדברת מתוך כעס ותסכול ,ולא מוסרת לי אינפורמציה מדויקת. המלים שלו כבר לא משנות כלום .אני רק ממשיכה לתהות ביני לביני – מי משקר ככה? בשנת ,1971הפסיכולוג פיליפ זימברדו ערך מחקר שזכה לכינוי "מחקר הכלא של זימברדו", והתבסס על מחקרו של מילגרם .לצורך המחקר הקימו במרתפי אוניברסיטת סטנפורד כלא מדומה 24 .סטודנטים שאובחנו כנסיינים כשירים הוכנסו אליו; חלק גילמו תפקיד של סוהרים וחלק גילמו תפקיד של אסירים .הסוהרים קיבל מדים ,אלות ,משרוקיות ועוד כל מיני סממנים חיצוניים כדי לקבע את מעמדם ,כולל משקפי שמש כדי שהאסירים לא יראו את העיניים שלהם, דבר שיצר מרחק וניכור בין הנסיינים .הניסוי התחיל בתהליך המעצר של האסירים .הם נלקחו למסדרונות הכלא ,עברו תהליך רישום ,הופשטו מבגדיהם והולבשו בכותונת סגפנית .בתחילת הניסוי ,הסטודנטים הרגישו מאוד לא נוח עם החלוקה .עד תחילת הניסוי הם הרי היו חברים ללימודים ,ושווים זה לזה .בהדרגה ,במשך ימים לא רבים ,הסוהרים נכנסו לתפקיד .משקפי השמש קידמו את תחושת הריחוק והסוהרים החלו להיכנס לתפקיד ולהתאכזר אל האסירים – החל בדרישה לקבל את הסמכות שלהם ,עבור בהצקות בלתי נגמרות וכלה בענישה גופנית. הם הציקו לאסירים באופן אינטנסיבי למרות שזימברודו עצמו מעולם לא ביקש מהם לעשות כן .הניסוי הופסק אחרי שישה ימים ,מחשש לשלומם של המשתתפים. אני מבינה מה יורם רוצה שיקרה כאן ,וזה יקרה על גופתי המתה .אני מספרת לדודו וברק על הניסוי של זימברודו .אני אומרת להם שמה שאמור לקרות הוא שבקרוב מאוד הם אמורים להתחיל לכעוס עלינו ,אבל הם צריכים לזכור שלא אנחנו ביקשנו את החלוקה הזאת .הם צריכים לזכור שאנחנו חברים .הבנות כולן משתפות את הבנים בכל מה שאנחנו עושות, משוחחות איתם כל היום ועוסקות בהם ובמצבם .אחת המשימות של הבנות היא לערוך כל ערב מעגל נשים ,שאחת מאיתנו מנחה באיזה נושא שהיא בוחרת .מתנה בשבילי? יש סיכוי? אני כבר לא יודעת – ומנסה לשכנע את עצמי שגם לא אכפת לי .אני יודעת שזאת הזדמנות מהממת לי ולאחרות להעביר כמה מסרים אל העולם שבחוץ .המשימה הזאת היא חגיגה גדולה .בערב הראשון אני מנחה מעגל בנושא פמיניזם .בערב השני קסניה מכינה לנו חבילה עוברת עם שאלות מרגשות ומשימות מצחיקות .בערב השלישי רינת מנחה שיחה על החיים בגיל ארבעים .בערב הרביעי שי מיקה עורכת פעילות בנושא דימוי גוף .באמצע השיחה ,איציק מכעיס אותה :הוא הופך את המעגל לבימת התכתשות עם רינת ,והבנים מתערבים בשיחה מהצד השני של החומה .באולפן פורץ ריב גדול .דודו מתפרץ עלי בזעם חסר פרופורציות )אני לא יכול לשמוע יותר על נשים!!!( .אני לא עונה לו .הבנים צורחים אחד על השני ,וכשדודו אומר לעומרי או ברק )אין לי דרך לדעת מי( "אתה הבריון של אור" אני מתכווצת ,נעלבת וכמובן, בוכה .אבל עדיין לא עונה. רינת ניגשת אלי ושואלת אותי למה אני לא מרגיעה ומתערבת .למה אני מאפשרת לדבר הזה לקרות. ואני מתפוצצת. כל מה ששמרתי בבטן פורץ החוצה ,בלי סדר ובלי מעצורים .בפעם הראשונה .בפעם היחידה .אני אומרת לרינת שאני לא נבהלת מהצעקות שלהם ואני חושבת אחרת ממנה ,כי כשאני רבה איתם אני לא רק רבה איתם ,אלא חושבת גם על המשפחה שלהם ועל הדמות שכבר בטח עשו מהם ב"ארץ נהדרת" .לא בא להשתתף בהפיכת אף אחד מהאנשים באולפן הזה לקרקס ,אני אומרת ,והיא עונה שנגעתי בדיוק בנקודה ,ושוב רומזת לי שעושים מאיתנו בדיחה כדי להאדיר את חביבו של יורם .אני אומרת לה שהיא לא צריכה להגיד לי – אני יודעת בדיוק מה קורה בחוץ ,ואני עושה מה שאני יכולה ,כלומר ,משנה מבפנים .את רוצה להיכנס למפלגת העבודה? אני אומרת .אני נכנסתי לבית האח הגדול .וכל היום אני חושבת על מה שקורה בחוץ :את מי מלעיגים ,על מי קל לצחוק ,מי הקורבן התורן .את חושבת שאני אצטרף לקרקס הזה? את חושבת שאני לא יודעת מה קורה בחוץ? את חושבת שאני לא מבינה מה אומרת קהילת הפמיניסטיות כשאני שותקת? אני יודעת ,מבינה ומנתחת הכול ,וכפרה – על הזין שלי .אני רואה את כל התמונה .עשיתי מה שאני יכולתי בתוך הבית כדי להקל לכל אחד מהם את החיים .וכשהם מדברים עלי באופן שלא מקובל עלי ,ולא מתאים לי שיגידו עלי שיש לי בריונים ,אני אוסיף אש לריב שחם ממילא – ואת מי שירתתי? את מי משלושת החברים שלי אני משרתת כשאני עושה את זה? אנחנו כאן כבר חודשיים 24 ,שעות ביממה .אני יכולה לעשות מה שאני יכולה לעשות .אני יכולה לשבת עם חבר שלי שעומד להגיד משהו לא נכון כי הוא לא עבר את הפאקינג פקולטה של מקינון בלימודי מגדר ולהגיד לו ,תקשיב ,אתה עדיין לא יודע ,אבל... וכן ,זה לא הכי פוליטיקלי קורקט .יקח? יקח .לא יקח? עשיתי מה שיכולתי .וכל היום זה נמצא לי בראש 17 .מיליון קהילות .הפמיניסטיות והשמאלנים ואנשי החינוך והמזרחים והטבעונים והקהילה הגאה ועוד ועוד )היא ממלמלת שאני יכולה להיות רגועה .אני ממשיכה בשצף שלי ,אבל שומעת היטב את מה שאמרה עכשיו ונושמת מעט לרווחה( .תקשיבי לי ,רינת )אני אומרת( ,קחי בחשבון שכל מה שאמרתי לך עכשיו נמצא בראש שלי כל הזמן .אני יודעת שלפעמים אני טועה ,אני יודעת שאני נהיית אמוציונלית ,אני יודעת שלפעמים אני מוותרת ,אני יודעת שאנשים מסתכלים עלי – ואסתי לי אמרה לי ,אל תוותרי ,כי יש אנשים שצריכים לשמוע את הדברים האלה .אני יודעת הכול .זה קשה .אין לי מאה אחוז .ואם אני עושה עשרה אחוז, סבבה .ניצחתי את העולם .ואם לא ,אז פישלתי .יש כאן פוליטיקות ,אבל האנשים אלה ,גם כשהם טועים בפוליטיקה ,הם חברים שלי .דודו הוא חבר שלי .אני אוהבת אותו .ברק הוא חבר שלי ועומרי חבר שלי ושי וקסניה וארבל הן חברות שלי ואני אוהבת אותן ,אז אני עושה את מה שאני יכולה. רינת מסתכלת עלי בעיניים פעורות .מצד אחד היא רוצה לדבוק בעמדתה ,שאומרת שהייתי צריכה להתערב בריב של הבנים ,אבל מצד השני יש לה מבט מרחם בעיניים ,ונראה שהיא מתחילה לקלוט מה עובר עלי כבר יותר מחודשיים. הקיסר החדש היום החמישי למשימה מגיע .הבנים נכנסים לתחרות על תפקיד הקיסר החדש שיחליף את איציק .המנצח זוכה להצטרף הבנות ,ליהנות ממנעמי החיים ולבחור אחת מהן לצאת איתה אל הקהל בחוץ במוצאי שבת. אני במצב טוב מאוד .נחמד לי עם הבנות ,כל ערב אנחנו מנהלות דיון בנושאי מגדר, אנחנו אוכלות טוב ,יש לנו מים חמים כל היום ,הגוף שלי חוזר להיות נינוח .אני שוב קולטת כמה מתח וכיווץ נוצרים אצלי בנוכחות שי – וכמה חופשייה אני מרגישה כאשר האיש לא נמצא בקרבתי .היכולת שלו לעלוב בי או לאיים עלי פיזית דרך חומת הקלקר מצטמצמת בעשרות אחוזים .ככל שחומת הקלקר המזופתת הזאת מכוערת ומייצרת לכלוך בכל האולפן ,אני אוהבת אותה. אנחנו יושבות ליד החלל של יורם וממתינות. אם דודו ייצא מדלת החומה ויוכתר כקיסר החדש ,הוא יבחר בשי מיקה לצאת איתו אל הקהל במוצ"ש. אם עומרי ייצא ,הוא יבחר בקסניה. אם ברק ייצא ,הוא יבחר בי. אני מתפללת שברק ייצא ,מפנטזת על הבמה המטורפת ועל האופן המדהים שבו אני יכולה לנצל אותה כדי להגיד משהו משמעותי ללא עריכה .ללא צנזורה .אני מבקשת מעצמי להאמין שאולי הפעם המשחק יהיה הוגן ,אבל כל תא בגופי )אני יכולה לדמיין עשרות מליוני תאים ,וכל אחד מהם יושב על הברכיים בכפות ידיים צמודות אל הלב ומתפלל( יודע שהאיש שייצא בבגדי הקיסר הוא שי .ובראשי אני כבר מבינה ,בדיוק כמו שאר חברי ההפקה ,שאין מציאות שבה אני נשארת בצד הזה של החומה במקרה כזה .אין מציאות ואין "נדמה לי" שבהן האיש הזה מגלם תפקיד של שליט בחיי .שהאיש הזה ישן במרכז החדר ואני אחת הנשים שישנות סביבו .שאנחנו מנהלות דיונים על נשיות והוא נוכח .אין מציאות שבה אני מתמודדת עם האיש הזה בלי ברק או עומרי לידי ,כי בשלב הזה הפחד שלי ששי יפגע בי פיזית גדול מאוד .לעתים קרובות יותר ויותר הוא מרשה לעצמו להתקרב אלי ,להתנפח לכיווני ,להשתלח בי באופן חריף יותר ויותר .הוא נועץ בי יותר ויותר מבטים רוויים בשנאה וקנאה .אני לא מרגישה בטוחה בקרבתו ,כפי שידעה ההפקה כולה .חלקה ניסתה לתמוך בי בעקבות הפחד הזה וחלקה לעגה לי עליו. הדלת נפתחת – וכפי שאני כבר יודעת היטב שיהיה ,שי יוצא ממנה. אני יושבת כמה דקות ואז נכנסת אל חלל יורם זק .הוא כבר מחכה לי שם. יאללה ,אני אומרת .תביא את המזוודה ,אני הולכת הביתה. אני בוכה כי אני עייפה ואין לי עצבים יותר ,ואני שונאת את יורם בכל מאודי ,אבל משתוקקת לאהבה שלו ,לאישור שלו ,לתמיכה שלו – ונענית בקור .אני שומעת בקול שלו שאני שם כי אני עושה לו טלוויזיה וזה הכול. את לא הולכת הביתה ואת יודעת את זה ,הוא אומר .רונית מחכה לך .לכי אליה. יורם ,אתה יודע שאני לא אשתף עם זה פעולה .אתה יודע שאני לא אשן במיטה סביבו. ומה אם תוכלי לישון במיטה שלך? זה לא משנה .יאללה ,עזוב אותי .אין לי יותר כוח .תן ללכת הביתה. יורם ואני שנינו יודעים שאני לא הולכת לשום מקום. רונית יושבת בישיבה האופיינית שלה בחדר הטיפולים עם הבעה משועממת .נמאס לה מהקרקס הזה .את חושבת שרצינו ששי ינצח? היא שואלת .את יודעת אילו קולות של אכזבה היו לנו שם? אבל ברק טעה על ההתחלה". ובמוחי מנגינה – שקרנית .שקרנית .שקרנית .שקרנית .שקרנית. המלה מתנגנת לה שוב ושוב ושוב ושוב ,אבל אני כל כך כל כך רוצה להאמין לה .כל כך עייפה מהתחושה שמציפה אותי – התחושה שאת מוקפת באנשים נורמטיביים שמשקרים לך בלי למצמץ .התחושה הפיזית מערערת ומלחיצה ,בעיקר כי היא לא מבשרת שהם השתגעו, אלא שאני זו שהשתגעה. ידענו שלא תסכימי לזה ,רונית אומרת ,ואנחנו נמצא לזה פתרון. זה טוב לי .פוליטית .גם אם יורם לא הראה או השמיע מלה מכל הדברים הפוליטיים האחרים שאמרתי ,הוא לא יוכל למחוק את המעשה הזה .את האקט הסמלי של ההתנגדות למשטר .כשאפשוט מעלי את הבגדים של חצר המלוכה ואצטרף אל ה"איכרים" בעקבות החלפת השלטון ,אני אצליח להעביר מסר חשוב .מסר של מאבק חברתי. אם אתם לא מעבירים אותי אני יוצאת מהבית ,אני מודיעה לה ויודעת שזאת לא אופציה מבחינתם. בדרך החוצה אני עוברת שוב אצל יורם. אנחנו מנסים למצוא דרך להעביר אותך לצד השני ,הוא אומר לי .תהיי סבלנית. בינתיים ,בחוץ ,עומרי כועס בלי סוף על הזכייה של שי .הוא הופך את זה למשהו שקשור אליו. טוען בפני כולם ששי היה צריך לוותר על המעמד היות והוא לא תרם לבניית החומה .הוא מתלבט אם לשבור את החומה והולך הלוך ושוב כמו אריה בכלוב. לי עצמי לא טוב שהחומה תיפול .אני רוצה עוד שבוע בלי שי מול הפרצוף שלי ,והכי טוב ,כשאני בצד של ה"איכרים" .אני רוצה גם לראות איך יורם מסדר את הבלגן הזה .עומרי קורא לי להתייעצות .אנחנו מדברים מעט ואני אומרת לו שימתין בינתיים עם המעשה .הוא משתכנע. בזמן השיחה שלי עם עומרי ,יורם קורא לכל אשה בתורה אל החלל שלו. אני מבינה את המניפולציה. הוא מבקש מכל אחת לבחור בת מלוכה להעביר אל הצד השני .הוא מניח שכולן יבחרו בי ,אבל הוא טועה טעות מרה ,כי הן בוחרות בקסניה כדי שהיא תוכל להתאחד עם עומרי. כאשר הוא שמע אותי משכנעת את עומרי לא לשבור את החומה ,הוא קורא לי שוב אל החלל שלו. אור .בדיוק שמעתי אותך משכנעת את עומרי לא לשבור את החומה. כן .תודה לי אחר כך. זהו ש ...יש לנו בעיה .התוכנית שהיתה לי להעביר אותך אל הצד השני לא כל כךמצליחה לי ...אז ...אולי זה רעיון לא כזה רע ...זאת אומרת ,זה יכול לפתור את הבעיה שלנו... כאילו את הבעיה שלך ...אם עומרי ...את מבינה. אז אתה רוצה שאני אגיד לעומרי לשבור את החומה?! אני לא רוצה שתעשי כלום .אני רק אומר ש ...שהבנות לא עונות בינתיים את מהשקיווינו ,ולך יש בעיה. תקרא לעומרי לכאן.יורם קורא לעומרי אל חלל האח הגדול .אני מתחילה להסביר לו את הסיטואציה ,ויורם מבקש שנמשיך את השיחה בחוץ .לבסוף עומרי שובר את החומה. בלילה כולנו שוכבים במיטות שלנו ,בתוך תפאורה מזעזעת ,שבורה ,מלוכלכלת ומגעילה .אני שואלת את עצמי מדוע לא פשטתי את הבגדים ,החלפתי לטרנינג ועברתי לצד השני של החומה .האם פחדתי מהקנס? מהחברים? למה שיחקתי על התפר של לציית ולמרוד? למה לא למרוד לגמרי? הרי התפאורה המגוחכת ,המניפולציות של ההפקה ,הסיטואציות הקשות – אף אחד מהם לא בילבל אותי לרגע .זכרתי בדיוק איפה אני ומה אני עושה .אני – שלא פחדתי לרוץ לתוך נתיבי איילון הסואנים שבוע אחרי שבוע עם חברי כדי לעצור את התנועה בזמן ששוטרים על סוסים דהרו מאחורינו – מהססת בתוך האולפן הזה כמו תלמידת בית יעקב מבוהלת. שטיפת המוח נוגעת בי .על אפי ועל חמתי ,יש מובנים שבהם אני שבויה של המשחק הזה ומאמינה בעצמי לשקר הגדול סביבי. אחרי שעומרי שובר את חומת הקלקר אני תופסת את תניה לבד בחדר שירות .אני יודעת שהיא מחביאה )בעיקר מבן הזוג שלה( את זה שאנחנו יכולות גם להיות חברות מוצלחות מאוד .כאשר שי לא היה בסביבה ,נהניתי מאוד מחברתה .בדיוק כמו ביומיים שחשבנו שהוא הודח מהאולפן .יש לנו חוש הומור דומה ,הרבה נושאים לשיחה וחוויה חיובית מהבילוי אחת במחיצת השנייה .אני נותנת לה חיבוק ואומרת לה שנהניתי מאוד להיות חברה שלה לכמה ימים ,ושאם אי פעם היא תצטרך אותי ,באולפן או מחוצה לו ,אני כאן בשבילה. בלילה שאחרי ,שי מציע לה נישואים. אני כל כך עצובה בשבילה על הבחירה הזאת של האיש הזה להפוך את האהבה שלה למשהו כל כך זול .לסצנה טלוויזיונית .אנשים מתכננים הצעות נישואים חודשים .מייצרים את האווירה המושלמת .מקיפים עצמם רק במה שמשמח אותם .מי מציע נישואים באווירה כל כך עוינת? פתאום אני מבינה שיורם היה חייב להכניס את תני למשחק לא רק כדי ששי יישאר באולפן ,אלא כדי לאפשר לו זירה נוספת שבה הוא מייצר תוכן .הכוכב שלו חייב היה להיות מישהו שעושה עוד משהו מלבד להיות אומלל ולאמלל את כל סביבתו .תני כאן כדי שיהיה עוד מה להראות משי .והמשתתפים האחרים ,הסלחנים והאוהבים ברמות שלא פגשתי בעבר, מרימים לכבוד הצעת הנישואים כוסית לחיים וחוגגים באושר אין קץ .אפילו אני אומרת להם מזל טוב ,למרות שהלב שלי שבור בשביל תני ובשביל העתיד הברור שלה .ובכל זאת ,ביום שאחרי ,שי מקטר שאף אחד לא פירגן להם או שמח בשמחתם .המצלמה מכוונת עליו בזום צפוף .אני מסתכלת עליה ואומרת לעצמי בקול רם – נו ,אח גדול? מה תשדר? את המסיבה שעשו לו כאן האנשים היפים האלו אתמול בלילה או את ההתבכיינות התורנית שלו? אי-אפשר את שניהם ,אתה יודע ...או שאולי כן? במוצאי שבת שאחרי שבירת החומה ארבל יוצאת מהמשחק כי היא נפצעה קשה ברגל .שי מקבל את המתנה המיליון שיורם נותן לו העונה הזאת :הוא יוצא אל הקהל לשישים שניות .כל שאר המשתתפים יושבים יחד בחלל הזמן ,כנועים ומאוכזבים. בזמן ששי ותני עולים במדרגות אני אומרת להם ,אתם יכולים לתאר לעצמכם איזה חג זה היה לכולנו אם כל אחד מאיתנו היה יוצא עכשיו חוץ ממנו? בלילה אני חושבת לעצמי שמה שקורה כאן זה במובנים מסוימים )ומוגבלים מאוד( מיקרוקוסמוס לחברה .אני חושבת איך הכול בחיים יותר קשה לי בהיותי אשה ומזרחית שמגיעה מרקע סוציואקונומי עני .תמיד יעמדו מולי הרבה מאוד גברים עם הרבה מאוד פריווילגיות ויישרו קו נגדי .יורם והמרעה שלו שנעמדים במעגל משוריין סביב שי ,לשמור עליו ואותו ,ולעומת זאת נעמדים מולי כמו כיתת יורים. עכשיו התמונה משתנה ,אבל לאט מאוד .לאט מדי .יותר ויותר מהם עוזבים את מקומם במעגל הביטחון שהקימו סביבו ,חלקם מורידים את האקדחים שכיוונו אלי ,מעטים אפילו מצטרפים אלי .אבל בשבילי כבר מאוחר מדי .הייתי צריכה לעבוד קשה מאוד בשביל משהו שהאיש הזה קיבל במתנה מהיום הראשון .מאוחר מדי ,כי המחירים כבר נגבו ובמובנים רבים אני כבר לא אוכל לתקן את הנזק שהם הסבו לי .אני חושבת על כל הילדים והילדות שפגשתי במרוצת השנים .כל ילד שלי שהצליח לעשות יחידה אחת של בגרות היה צריך לנצח כל כך הרבה מלחמות ,שהחברה צריכה היתה להעניק לו דוקטורט כפיצוי על המסע שלו .מי מקבל מתנות בחברה הזאת ובפני מי מעמידים אלף מהמורות? המציאות היא שבמקום שאנשים יתוגמלו ,ימונו או ינצחו בזכות הכישורים ,האיכויות והכשרונות שלהם ,הם מתייצבים בכל מיני עמדות ותפקידים בזכות הפריווילגיות המולדות שלהם. אני כבר יודעת שניצחתי את יורם במשחק הזה .כל שבוע הוא כתב תסריט – וכל שבוע שטפתי את התסריט באסלה .אני יודעת שגם אם האולפן הזה יהפוך לגיהינום וגם אם ישטוף אותנו צונאמי ,שי/יורם לא ינצח במשחק הזה .על גופתי המתה .על גופתי השורדת .על הנשמה החזקה שלי. הימים הבאים הם ימים שבהם אני עובדת .מחושבת .יודעת שאין לי עוד הרבה זמן .שי הורס לעצמו כל סיכוי לפיוס אמיתי עם שאר הדיירים ,והוא מתחיל להאמין לי שהוא לא ינצח .יורם, לעומת זאת ,איבד שליטה לחלוטין על האולפן הזה .אני מרגישה שהוא מתחיל לשקול להפוך אותי למנצחת ,אבל זה מעט והוא מבולבל .אם אני רוצה ששי יעוף מהאולפן הזה ,אני צריכה להיות ממוקדת מאוד .קשה לי .אני מבינה שאני בשלבים מתקדמים של דיכאון שהולך ומעמיק, אבל מבינה גם שאני חייבת להישאר בשליטה .אני צריכה מקור להיטען ממנו .לשאוב ממנו נחמה וכוחות .יומיים אני מנסה לחשוב מה יכול להיות המקור שלי לכוח באולפן הזה .האדם היחיד שנאמן אלי באופן אבסולוטי מאז היום הראשון באולפן הזה הוא ברק .ההישענות על הידיעה הזאת עוזרת ,אבל לא מספיקה .היא לא מספקת לי את הכוח שאני צריכה כדי להתמודד גם עם הדיכאון שהשתלט לגמרי וגם עם החיים באולפן הזה .רן שואל אותי איך אני נטענת בחוץ .יש לי תשובה :אני מקבלת מלא אהבה .אני חופשייה ,אני שוחה ,אני מתאהבת. איתי הוא מטען .ענת מטען .האחייניות שלי .אוכל שאני אוהבת .הוא מציע שאבקש משהו מיורם .איזו ארוחה או משקה .אולי הוא יסכים להכניס לך או ימצא דרך להשחיל את זה באיזו משימה .לא ,זה לא זה ,אני צוחקת .אז אולי המשמעות שיש לך בחיי המשתתפים? האהבה שאת מקבלת מהם בתוך האולפן? גם לא .אני המטען שלהם .הם לא המטען שלי .היחידה שהיתה יכולה למלא את התפקיד הזה היתה תמר ,והיא איננה .וכמו שידעתי לפני חודש וחצי אני לבד .אין מטען .ממשיכה על אדים .אבל ממשיכה. אני מבינה ורואה :ככל שאני אהובה יותר ,צוחקת יותר ,נוכחת יותר ,משמעותית יותר, נהנית יותר ,ככה הוא סובל יותר .ואני אומרת לעצמי ,תחיי ,אור סיונוב .בניגוד לכל מה שבא לך ומתאים לך כרגע ,את תחיי .כמו שאת רגילה .כמו שאת בחיים שלך .תחזרי לעצמך ותעשי את זה עכשיו .כי אין לך הרבה זמן .ואת תצטרכי להיות כמו הפניקס שביקשת ממאות נערים ונערות שלך להיות בשנים האחרונות .קומי .תזוזי .בכל הסט וכל היום .ותגבירי את הקול שלך, אור סיונוב ,כי הם שיכנעו אותך שאת צועקת יותר מדי אבל את לא – וזה הזמן להתחיל לצעוק הרבה יותר .מי שלא נוח לו ,שיתכבד להכין לעצמו אטמי אוזניים .אני בטוחה שיורם יסכים להשאיל להם את שלו .תיצרי .תבשלי ,תנקי ,תרקדי ,תחיי .תהיי את .יורם הפסיד .את ניצחת. תתנהגי בהתאם .וככל שכוחות הרשע באולפן ינסו למנוע ממני את המסיבה של עצמי בבית, הם ייכשלו .והם ינסו .הם יקראו לי באותם שמות גנאי .פמיניסטית שמנה ומכוערת ,אשה דוחה, נחש ,שטן ,מכשפה ,תת-רמה – אבל אני רק אתרומם ,גבוהה יותר ,גאה יותר. בוכה או לא בוכה ,דיכאון או לא דיכאון ,את מנצחת אותו. אחרי תשעה ימים של חיים בזוהמה בלתי נסבלת ,בסט צילום אפור ומדכא ,ההפקה מפנה את תפאורת סין בזמן שאנחנו ישנים ואנחנו מתעוררים אל האולפן שהתרגלנו אליו .אני נושמת לרווחה .התפאורה הכהה וחומת הקלקר העצומה והשבורה שחצתה את המרחב היו בלתי נסבלים. בערב של אותו יום אני שומעת שיחה בין איציק ,שי מיקה וקסניה בעניין ארוחת הערב ביום שישי .איציק אומר להן שהוא לא מעוניין לאכול בארוחת שישי עם כולם ,ושוב זה מתחיל. מי כן או לא יאכל מהידיים שלי .כאילו אני איזו אשה מימי הביניים ,שמה שמעסיק אותה בחיים שלה זה מי מוכן או לא מוכן לאכול מהאוכל שהיא מבשלת .אונסים אותי להיות חלק מסיפור שלא מעניין אותי בכלל להיות חלק ממנו .אני יוצאת מדעתי מעצבים ומביעה את העצבים שלי בקול רם .אני מודיעה להם :לא אתם .אני .אני לא אוכלת איתכם ביום שישי. בתוך הראש אני צורחת לעצמי – את מנצחת ,נכון? אז תפסיקי בזה הרגע להיות הקורבן של האנשים הנמוכים באולפן הזה .הוותיקים והחדשים כאחד. איציק ושי נוהגים בהתאם לאופיים והדיון מתלהט ומסלים לכדי כמעט אלימות .הגברים צורחים אחד על השני ,ברק מתלהט ונכנס אל חדר ההלבשה כאשר הוא שומע את שמו – וכמו בכל האירועים שבהם שי מתנפח על אחד המשתתפים באולפן ,בשפת גוף מאיימת של קופים בטבע ,יורם קורא דווקא לברק אל חדר האח הגדול .הוא לא קורא לשי לסדר ולא כורז "שי ,גש אל חדר האח הגדול" .הוא קורא לברק .שומר ומגן על האוואטר שלו בכל מחיר ובכל אמצעי, בעיקר מפני עצמו .מבין שכאשר שי מתלהט ,לא ניתן לעצור אותו – אבל כן ניתן לשמור עליו בכך שמרחיקים ממנו את המוקד הנוכחי לתסכולים שלו. ברק נכנס לחדר של יורם ושי ממשיך לריב .במהלך המופע שלו הוא שוב נעמד מעלי, מאיים בגופו ובקולו .אני רועדת ,אבל נשבעת לעצמי לא להישבר .תחשבי על כל אשה שצופה בך עכשיו ,אור סיונוב ,אני אומרת לעצמי .תחשבי על כל אשה שגבר מטיל אימה על חייה .את לא זזה .את עונה .את צועקת חזק .יורקים לעברי ,קוראים לי דוחה ,מכוערת מכשפה ,שטן ושאר טובין? כבר התחלתי להתרגל. המשתתפים האחרים מנסים להרגיע ולבסוף הרוחות שוקטות. ואז ,בתוך כמה דקות ,משהו קורה .איציק מתנפל על כל המשתתפים בחיבוקים ובנשיקות רגע אחרי שהשתלח בהם ,שי מארגן לעצמו שיחות הבהרה ופיוס בפינת העישון. פיוס ,יורם אומר לי .כולם מפויסים .ולמה שלא יהיו? בשעת לילה מאוחרת אני צריכה לדבר עם ברק לפני שאני הולכת לישון .הוא בפינת העישון. אני יוצאת החוצה ורואה לנגד עיני מחזה שקורע לי את הלב :שי ,דודו וברק יושבים צמוד, מכוסים בשמיכה אחת ,בשיחת נפש חברית. זוהי נקודת השבירה הקריטית האחרונה שלי באולפן הזה. מי האנשים בחיים שלנו שנעלבים בשבילנו? מי האנשים שלא סולחים למי שפגע בנו? מי האנשים שיילחמו את המלחמות שלנו כאילו הן שלהם? מי שיש לו מזל יכול למנות אחד או שניים כאלו .יש שקוראים לזה לויאליות ,אבל זאת לא המוטיבציה שאני מחפשת .האם יש כרגע מישהו שמרגיש את השבר שלי בבטן שלו? האם יש מישהו שהעלבון שלי צורב בגרונו? האם יש מישהי אחת בעולם שתעמוד בחרב שלופה אל מול איש שמאיים על הביטחון שלי? על החופש שלי? על הנשמה שלי? אני חושבת על הבית .על אמא שלי ועל אחי ועל החברות הכי טובות שלי .יש לי הרבה מאוד חברות טובות ,ואין אחת שהיתה יושבת תחת שמיכה אחת עם איש שהפחיד ,קילל וניסה להעליב אותי רק לפני כמה שעות. אני יודעת כמה ברק אוהב אותי ,כמה אני חשובה לו .אבל בפעם היחידה באולפן הזה שהוא היה חייב לשים את עצמו מאחורי ,הוא נכשל כישלון צורב וריסק לי את הלב. אחרי שיחה ארוכה מדי ,שי חוזר לחדר וברק מחכה לי בחוץ .הוא אומר לי שהשיחה עם שי היתה חשובה לו ,ושהוא חושב שאני והוא צריכים להכריז על הפסקת נשק .אני זועמת כמו שלא זעמתי מרגע שהעונה הזאת התחילה. אני לא יודעת על מה אני כועסת יותר .על העובדה שברק מוכן היה להקשיב לאיש הזה ולתת לו במה בזמן שטווה את רצח האופי הבא שלי ,על העלילה החדשה ששי מנסה לייצר או על עצם זה שברק ישב איתו לשיחה .העובדה שהילד הזה ,שאני שומרת עליו כמו על בני כבר שלושה חודשים ,יושב מולי עכשיו ,באמצע הלילה ,ומנסה לתווך לי את ההתנהגות של שי מעבירה אותי על דעתי. אמרתי לו שחברים לא עושים את זה .הם לא בסבבה עם בן אדם שכל כך פגע בחבר אחר שלהם .פשוט לא .אני ואתה החלטנו עוד בעליזה שאנחנו לא מדברים אחד על השני עם אחרים באולפן הזה ,ועד היום לא עשינו את זה אפילו פעם אחת .והנה ,היום אתה מחליט שהגיע הזמן? איך המציאות הזאת בכלל נוצרת? אנחנו מנהלים שיחה עייפה וקשה ואין לי סבלנות אליה. אין לי סבלנות אליו. אנחנו נפרדים ללילה טוב אחרי שהוא מרעיף נשיקות וחיבוקים דקה ארוכה ,מנסה לספר בלי מלים כמה הוא אוהב ,כי הוא יודע שכרגע אני לא מאמינה לו. אני נשארת לבדי בחצר עד שעה מאוחרת מנסה בכל מיני מניפולציות להזכיר לעצמי את מה שמשאיר אותי כאן ,אבל הערב זה בלתי אפשרי. בחדר האח הגדול יושבת אשה שהלילה אוהבת אותי .אולי גם היא נבהלה משמות הגנאי המתרעננים שהוטחו בפני הערב .אולי היא הצטרפה לאחרונה לקבוצת האנשים ההולכת וגדלה בהפקה שמתעבת את שי .שלא מרוצה מהתסריט של יורם .אני מרוסקת לחלוטין ומדברת את נשמתי .יושבת בריפיון מוחלט על הספה העוינת הזאת ,מכורבלת במעיל שלי, עם עיניים נפוחות מבכי וקול שבור .אני אומרת את כל מה שאני מרגישה וחושבת .משחררת. לא פוחדת שיערכו אותי רע ,כי אני שומעת בקולה שהיא איתי .מדברת איתה בלשון נקבה ולא מביטה לשניה לכיוון המצלמה .את יודעת ממה אני הכי עייפה ,אני שואלת אותה .לא ,תספרי לי ,היא מבקשת ברכות .מההשכמות האלו ,אני אומרת .מהזוועה הזאת ,כשהשיר מתחיל בבוקר והאורות נדלקים באחת וזה מרגיש כאילו נפלו עב"מים על האולפן .את יודעת איך אני מתעוררת בבית? הטלפון שלי מתחיל לנגן את "הנה באה השמש" של הביטלס .זה מתחיל נמוך ועולה לאט-לאט ,ואחרי שאני שומעת את השיר פעמיים אני מתחילה לצאת מהמיטה. בשקט .בשלווה .היא מחייכת .זה באמת שיר מצוין להתעורר איתו ,היא אומרת לי .השיחה הארוכה שלנו מסתיימת ואני מרגישה הקלה .מרגישה מוטענת .ובעיקר מרגישה אהובה. בבוקר אנחנו מתעוררים עם השיר שמעיר אותי כל בוקר בבית שלי ואני בוכה. אז ככה זה מרגיש ,אני חושבת ,לקבל מתנות מההפקה הזו. בבוקר שאחרי אני חייבת להעסיק את עצמי בתוך הבית .בתיאום מושלם עם השיר ,בחוץ יצאה שמש קיצית מפוארת .רציתי לשבת בתוך קרניה ,אבל אני כבר מבינה ששי עומד לשבת כל היום בחצר .אני מחליטה להכין מתנה לברק ומתחילה לבנות דגם של האומן 17כדי שישמח אותו ואת דודו ,שמבטאים געגוע עז למסיבות שם .אני לוקחת ארגז מצרכים ריק מקרטון של השופרסל ,מלא דפים ששי מיקה אספה ,תבלינים ואיפור ,פלסטרים ,סכינים ועוד כל מיני פיצ'פקעסים שאספתי בבית ,ומתכנסת בבועה שבה אף אחד לא יכול לפגוע בי. ביום שאחרי ,אחת המחליפות של יורם קוראת לי אל החלל שלהם .מה את עושה ,היא שואלת אותי .אני בונה משהו ,אני עונה .דגם ,דיסקוטק .זאת מתנה לברק .זה נראה מעניין, היא אומרת .כשזה מוכן ,תבואי עם זה לכאן ותראי לנו. אני נושמת לרווחה ושמחה על הזדמנות להתעסק בחדר הזה במשהו שלא נוגע באוואטר של יורם .במהלך הימים הקרובים אני עסוקה בעולמי ,כאשר מדי פעם אחד החברים שלי מתיישב איתי לשיחה .השיחות הכי טובות שיש לי פה עם חברי מתקיימות מעל היצירות האלו .עומרי ,דודו ,ברק ,שי וקסניה – כל אחד ואחת מדבר.ת איתי בתורו.ה על ארוחת שישי ועל ההחלטה שלי לא לשבת בה .אין לי כוונה לזוז מילימטר מההחלטה שלי. אני אוהבת ללכת לקולנוע לבד .להצטנף מול המסך הגדול עם דלי של פופקורן ,דיאט קולה וכרבולית ,ולהיות עם המחשבות והרגשות של עצמי בתוך החוויה בלי לתהות מה עובר על מי שיושב לידי והאם נשאר לו או לה מספיק פופקורן .אני אוהבת ללכת לבד למסעדות .אוהבת להזמין מה שבא לי ,להתרכז רק בהנאה שלי מהמנה ,לבהות בעוברים ושבים ולהפליג במחשבות עליהם .אני אוהבת לגור לבד .אוהבת שהבית מאורגן כמו שאני רוצה ,אוהבת לא להתלבש אחרי מקלחת .אני אוהבת לטוס לבד ,לעשות קניות לבד ולרקוד לבד .אני אוהבת לרקוד לבד ,לשחות לבד ולערוך טיולים ארוכים עם עצמי .אני אוהבת לעשות את כל הדברים האלו גם עם החברים והחברות שלי ,אבל הכי-הכי-הכי אני אוהבת לבד. לא הייתי לבד לשנייה אחת כבר מעל חודשיים. ביום שישי יורם מכניס לנו אל האולפן מצרכים לארוחת ערב :כל המצרכים שדודו ביקש ממנו לפני חודש ,בתחרות הבישול ,למנת הדגים שלו .הוא שולח אותו בלי מלים לבשל את ארוחת הערב ,ומספר לי בלי מלים שהמשתתפים לא צריכים אותי. דודו מבשל והשמחה גדולה ,ואני מנחשת שאני אמורה להיעלב ,אבל יורם ,שאמור להיות קצת יותר פיקח ,כנראה מבלבל ביני לבין מישהי שמתקשה למלא את ביתה או את לבה באורחים שמחים .בערב כולם אוכלים ביחד ואני נשארת בחדר לעבוד על המיצג שלי .כאשר כולם מסיימים לאכול ולנקות ,אני הולכת אל המטבח ומכינה לעצמי צלחת ויושבת לאכול בגפי. המצלמות משתוללות על הציר שלהן ובמסילות מאחורי הקיר .אחר כמה דקות שאני מרגישה שכל לעיסה שלי מנותחת בקלוז-אפ בלתי נסבל ,אני חושבת כמה זמן עבר מאז שעשיתי טיפול פנים .אני מביטה אל אחת המצלמות ואומרת – טוב ,יאללה ,יש לכם את השוט שלי אוכלת לבד ,קצת פסנתר וזה עובד .אולי תלכו מכאן ותתנו לי לאכול בשקט? אחר כך יורם ישאל אותי איך היה לאכול לבד ,ואני אגיד שאני אוהבת להיות לבד .אני מתחילה לספר לו על כל הדברים שאני אוהבת לעשות לבד ,אבל שומעת שתוך כדי שיחה הוא עושה משהו אחר .בפעם המיליון באולפן הזה אני שואלת את עצמי למה אני מדברת עם האיש הזה. בשבת בבוקר שי שוב מתבודד ומסתגר ומזמר זמירות של חרם. אני מנסה לנחש אם זאת היתה תני לפני חודש וחצי או דווקא יורם שהסבירו לו שזה הקלף שלו במשחק .יכולתי בקלות לדמיין את שני הסייענים שלו מדריכים אותו" :פחות לדבר על כמה הכיבוש משחית ולמה לא שירתת בצה"ל – המעריצים שלך הם לא בדיוק מצביעי מצביעי מרצ .במקום זה ,תתחיל להתבכיין שמחרימים אותך". חזרתי לענייני בפינת היצירה שלי וסיימתי את הדגם בעזרתה של קסניה ,שהסבירה לי איפה כל דבר נמצא בדיסקוטק הזה שנקרא האומן .17בתוכו היו מלא רקדנים קטנים שגזרתי מניירות ישנים וצבעתי באיפור או תמיסות צבע שהכנתי בכל מיני אמצעים מאולתרים. על כל רקדן כזה קטן הדבקתי אקססוריז שהכנתי במשך שעות על גבי שעות .שרשרת מנייר כסף ,אוזניות מלשונית של קופסת שימורים ,שמלה מבקבוק פטל ישן ,חגורה מעגיל שבור שנשאר באולפן אחרי משימת שנות השמונים .את הרקדנים הצמדתי בעזרת שעווה לכל מיני מקלות שמצאתי – ענפים ישנים ,קשיות שתייה וכן הלאה .עמדת הדי.ג'יי היתה בקומה העליונה שבניתי בעזרת צ'ופ סטיקס ממשימת סין ,פלסטרים שביקשתי מהחובשת ופיסת קרטון קשיח שעטפתי בשקית זבל שחורה .משמאל לדי.ג'יי הצבתי מדרגות אל השירותים .את רצפת הרחבה צבעתי במייקאפ ונצנצים מערכת האיפור של שי מיקה ,והדבקתי עליה פיסות מוזהבות של אלומיניום שגילחתי מהסקוץ' של הכלים .באמצע המועדון ,בעזרת חוטים שפרמתי מחולצה ישנה שלי ,תליתי שנדליר ענק שהיה למעשה עיטור של בקבוק מפיץ ריח מחדר השינה .השנדליר ,הסבירה לי קסניה ,זה החלק החשוב באומן .את המועדון מיסגרו סרטי סאטן שעיטרו קופסאות שקיבלנו במשימת סין .עבדתי עם מכחולי איפור ,קיסמי אוזניים, סכין מטבח ,פינצטה ועם הידיים .היתה מחשבה רבה מאחורי כל פרט ופרט בתוך הקרטון הזה .ביום השני לעבודה ברק ישב לידי ושוחחנו על כל מיני נושאים .פתאום הוא אמר לי ,בייבי, כשנגור ביחד לא תעשי לנו כאלה קרקסים במטבח ,נכון? לא ,אמרתי לו .כשלא נהיה נעולים כאן ,כפרה ,לא אהיה עד כדי כך משועממת ויהיה לנו את האומן האמיתי במרחק נסיעה ,יפה שלי .והכי חשוב – אמנית אני לא .זה קוקו. אחרי שלושה ימים של עבודה ,במוצאי שבת ,אני לוקחת את ברק ביד אל החלל של יורם ,כפי שביקשה המחליפה שלו .אני מביאה איתי את הדגם הסגור .אנחנו נכנסים ,אני מוודאת שכולם רואים ופותחת את היצירה מולו ומול המצלמה .חשבתי שישימו לו את השיר שהוא כל היום שר מהמסיבות של האומן ,אבל למזלנו העגום נמצאת במשמרת "המסמסת לשי חי" ,שמגיבה בקרירות ובשאננות מוחלטת .התבאסתי שנכנסתי אליה ,כי היא הצליחה בכישרון רב לייבש רגע שאמור היה להיות מרים ומרגש ביותר .לפיכך ויתרתי על האפשרות להציג את היצירה גם בפני דודו בחלל הזה .במקום זאת בחרתי בשולחן האוכל .כצפוי ,הוא הגיב באושר ובהתרגשות גדולים .ברק מחפש מקום בחדר להניח בו את המיצג ,ובוחר בסולם מעל המיטה שלו .בכל פעם שמישהו מהחברים שלי מעיף מבט במיצג ,הם מחייכים חיוך גדול. שי רואה את הבעות האושר ויוצא מדעתו .הוא מביט ביצירה שלי ונחיריו מתרחבות. אני מדמיינת איך יוצאת מתוכן אש ומנסה שוב להבין מה מצא יורם זק באדם הזה. יורם זק מביא אל תוך האולפן את בני המשפחה שלנו .אנחנו יושבים ,כל אחד בחלל אחר באולפן ,ומחכים שיורם יקרא לנו אל חלל הזמן .אני ,ברק ואיציק ממתינים במטבח .איציק הולך אל חלל הזמן ונכנס פנימה הבן שלו .ילד מתוק וחכם ומנומס ,ומהשנייה שאני פוגשת אותו איציק מפסיק להיות גבר שמנסה לפגוע בי ,והופך בעיני לאבא של הילד הזה .ברור לי שזאת הפריזמה היחידה שדרכה אביט על האיש הזה מעתה ועד סוף התוכנית. בקרוב ברק ילך אל חלל הזמן ואני אפגוש את אחותו .מיליון פחדים מתנקזים בי .כל החששות שלי עלולים לקום לתחייה מול הפרצוף שלי .וכשברק הולך ומתחלף עם אחותו ,היא מתקרבת אלי בצעדים בטוחים וקוראת לי :אורצ'וק? אני מתפרקת בבכי .היא מבקשת לחבק אותי ,ואני מבינה בין זרועותיה שהיא אוהבת אותי וכל החששות שלי מתפוגגים באחת .ברגע שאני פוגשת את אחותו של ברק באולפן של יורם זק ,אני עורכת היכרות עם עוד מבנה בנפש שלי שהשתבש במשחק הזה. במהלך השיחה שלנו ,דרכה ,ברק הופך להיות איש אחר .איש אמיתי .עם משפחה וחברים ותכונות אופי שאני לא מכירה .עם חיים שאני לא מכירה .אני פתאום קולטת שאנחנו לא דמויות רק בעיני הצופים .באופן מוזר מאוד – והגיוני להחריד – הפכנו להיות דמויות גם האחד בעיני השני .המפגש עם העולם האמיתי ,זה שטומן בחובו היסטוריה ,חברה ,מערכות יחסים – עולם שלם – הוא כמו קריאת השכמה מצלצלת .עד היום ,הודיה היתה תמונה מעל המיטה של ברק אדרי ,החבר הכי טוב שלי באולפן של יורם זק .ולפתע היא אמיתית ,מולי .לה ולברקי יש אותו אף ,והיא מספרת לי שאמא שלהם מחכה לפגוש אותי .וכשהיא מדברת על אמא שלהם האף מתמלא לי בריחות של בית ושל משפחה ,ואני ממקמת את ברק בתוך המשפחה שלו ,רחוק מהאולפן הזה ,ומבינה כמה חלקים יש באיש שהוא שאני בכלל לא מכירה. יורם קורא לי אל החלל ואני יודעת שאני עומדת לפגוש את אחי. אני ואחי לא מסכימים על שום דבר בחיים האלו .כל שיחה שלנו מסתיימת בוויכוח. מערכת היחסים שלנו מבוססת על אהבה אבסולוטית ,מסירות אין קץ וביקורת נצחית. לפני שנכנסתי לאולפן ,החלטנו במשפחה שאם יצטרכו להיכנס בני משפחה ,תבוא גיסתי ,כי סביר להניח שארצה לפגוש במי שאף פעם לא מעבירה עלי ביקורת וחושבת שאני הגרסה המושלמת של עצמי גם אם היא לא מבינה אותי רוב הזמן .אבל אני יודעת שיהודה נמצא כאן .ואכן ,בחלל הזמן אני רואה אותו יורד לעברי במדרגות ומכינה את עצמי לרשימת ההערות שלו על הדברים שאני צריכה לעשות אחרת .אבל בשנייה שאני רואה את העיניים שלו ,אני רואה דבר שלא ראיתי מעולם .הוא מסתכל עלי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה בחיים שלו .הוא לא מביט על אחותו שמעצבנת אותו 58פעמים בשעה .לא האחות שעסוקה במאבקים חברתיים ועבודה בשכר מביך ,למרבה תסכולו .לא האחות שלא מוכנה כבר להתחתן ולעשות ילדים ,לאכזבתו אין קץ .לא האחות הגדולה שמתעקשת להתקיים בחוסר אחריות כלכלית והיא לגמרי בכלל אחותו הקטנה .לא זאת שמתעקשת להיות פמיניסטית בלתי נסבלת להגדרתו. אחי – שכל החיים ,על כל מאבק שאני משתתפת בו ,אומר לי" ,מה את רוצה? זה החיים! תפסיקי לנסות לשנות את העולם!" – מסתכל עלי עכשיו במבט שאומר ,אל תשתני בכלום. תמשיכי כמו שאת .מסתכל עלי בעיניים מעריצות ואומר לי ,לא ידעתי. אני לא יכולה לעצור את הדמעות .הוא גאה בי .יש לי כל כך הרבה שאלות בשבילו. החברים שלי? אמא שלי? האחייניות שלי? אבל אני לא מצליחה לחשוב או לשאול כלום .כל החוויה שלי כרגע היא המבט בעיניים שלו ,ואין מקום לשום תחושה או מחשבה אחרת .מטען. הנה המטען שלי .כל מה שהתרוקן מתמלא באחת .אני צוחקת את האושר שלי מלראות אותו ואת מה שהוא מבשר ובוכה את הגעגועים שלי ואת הבדידות שלי במערכה הזאת .מעריצים אותך ,הוא אומר לי .כמה עומק ,הוא אומר .גילינו אותך ,הוא אומר .אז להישאר? אני שואלת אותו .הוא מגניב חיוך ,עוצם עיניים לשנייה ארוכה ומספר לי באמצעותן מה המשמעות שלי בתוך האולפן הזה .עד הסוף ,הוא מבטיח. הזמן איתו כל כך קצר .תוך שנייה הוא יוצא מחלל הזמן ואני צריכה לעבור לחלל אחר, שכולם יושבים בו ומקשיבים באוזניות לשיחות של בני המשפחה שלנו האחד עם השני .אחי יושב ליד הודיה ,איפה שבדרך כלל יושבים אני וברק .הוא אומר להודיה שכבר חודשיים וחצי הוא לא עובד ואני לא מצליחה להכיל את כל מה שאני מרגישה .לא חשבתי לרגע מה עשיתי להם עם הבחירה הזאת להיכנס למקום הזה .חשבתי על מה שאעבור אני .חשבתי על הניתוק מהעולם ,על הפרסום ,על המאבקים הפוליטיים שאצליח או לא אצליח לקדם בגיהינום הזה, אבל אפילו פעם אחת לא עברה במוחי המחשבה או ההבנה שהמעשה הזה יהפוך לחלוטין את החיים של כל כך הרבה אנשים בחיים שלי. לסיום הביקור ,כל אחד מבני המשפחה שלנו משאיר לנו מתנה ארוזה בנייר עטיפה חום .יורם נותן לבני המשפחות שלנו משימה .עליהם להחליף את התפקידים שלנו .שוב. אחי הוא הראשון ,והוא צריך להעביר את השיר היומי שלי .היות ואני ממילא כמעט לא מנצלת את ה"מתנה" הזו ,זה לא משנה לי .הוא מעביר את זה אל עומרי ,ואני מנסה להבין מה קורה כאן .גיסתה של שי מיקה מעבירה אל קסניה את המים החמים ,ואז נכנסת אחות של שי ואני תוהה מה היא תבחר לעשות .היא מתלבטת לשנייה ומחליטה לבצע את ההחלפה .האם הטקס הזה נתפש בעיניה כפרס או כעונש? אם היא תיתן את זה לאיציק ,זה פרס .אם תעביר אלי ,זה עונש .היא מעבירה את זה לאיציק .אחות של דודו מעבירה אל שי את העונש להיות מועמד להדחה בכל שבוע – ואז הודיה נכנסת לחלל .אני מניחה שהיא תעביר את החסינות אלי ,אבל ברק אומר שהיא תחזיר את זה לדודו ,היות והוא מי שנתן לו את החסינות לכל העונה .וכך היא עושה .השישייה לא יודעת את נפשה מאושר בסוף המשימה הזאת .ראינו את בני המשפחה שלנו ,עשינו רוטציה במשימות/מתנות שלנו ,האהובים שלנו השאירו לנו מתנות בחדר של יורם .לא יכולנו לבקש יותר .ובעוד אנחנו מתחבקים וחוגגים ,בחדר השני שי בועט בכסאות ,מקלל אותנו ומבקש מאיציק למחוק לנו את החיוכים מהפרצוף .אחותי לקחה ממני את הפלטפורמה היחידה שהם מקשיבים לי כי הם חייבים – ככה הוא אומר ,ואני מחבקת את עצמי בפנים חזק ,באהבה גדולה על כך שבמציאות שלי לעולם ועד לא אצטרך לגלות איך ההרגשה לדעת שמקשיבים לי רק כאשר חייבים. מתחת לשמיכה אני מנסה להבין למה יורם זק עשה את זה .למה החילוף? הוא לא אמור היה להיות .לברק כבר חגגו את מקומו בגמר .השיר שלי לא מהותי לכלום ,וכך גם המים החמים. למה הוא רוצה שברק לא יהיה חסין יותר? שדודו לא יעמוד יותר להדחה וששי לא יעמיד יותר להדחה באופן פומבי? דודו הוא האתנחתא הקומית שלו ,וגם האיש שנותן הכי הרבה במה לשי .הוא לא יכול לסכן את המשך הנוכחות שלו באולפן .האם אנחנו טועים ודודו לא מקבל את כמות התמיכה שחשבנו? יורם רוצה שהוא יהיה חסין ושברק יעמוד להדחה .יורם גם יודע שבלי ברק אני לא שורדת את המקום הזה .בלב פנימה אני יודעת שזה רווח כפול בשבילו .הוא גם מבין ,בדיוק כמוני ,שהרבה מהקהל שלי ושל ברק הוא קהל חופף .הוא מפצל את הסמסים בינינו .אבל למה הוא לוקח לשי את ההעמדה להדחה? הייתכן שהוא מצטרף אל שאר ההפקה שלו במיאוס שלהם משי? לא .אני לא מרגישה ככה .לא בקול שלו ולא בתשומת הלב שהוא נותן לו ולא בטינה שאני שומעת בקול שלו בכל פעם שאנחנו מדברים ,בכל פעם שהוא אומר את השם שלי. אז מתחיל אצלי החשד שאני אמורה להיות המודחת הבאה שלו במוצאי שבת .יורם, כמו שי ,מאמין שאני אשמה בעמדה הבצורה נגד שי בבית .הוא חושב שאני הכלבה היחידה שמפריעה לו בתסריט שבו שי מתעלל במשתתפים והם ממשיכים לחבק אותו .והוא צודק .ואם לשי תהיה במה אחת פחות להתעלל בשאר המשתתפים ,יש סיכוי שהם יתפייסו מהר יותר, וכך הסיפור שלו ,שלפיו אני אשמה בייסורים של הגיבור שלו ,ייחתם הרמטית. פייר? האיש גאון .חלק אחד ויחיד לא מסתדר לי בפאזל הזה :איך יורם דואג שאני אודח? אני כבר מבינה בשלב הזה שיש לי קהל תומכים ותומכות גדול מאוד .אז או שאין שום משמעות לאס.אם.אסים או שיורם הקרין או ערך דבר מה כדי לוודא שאני עפה מהאולפן בהדחה הבאה. האם הוא כבר עידכן את האווטאר שלו שכל מה שהוא צריך לעשות זה לקחת אוויר רק עד מוצ"ש? הימים הקרובים בלתי נסבלים עבור תניה .בכל ההוויה שלי אני רוצה לחבק אותה .אני יודעת כמה היא מגדפת אותי מאחורי גבי וכמה פעמים היא שיתפה פעולה עם יורם בהוצאת דיבתי רעה .אני גם יודעת שהיא לא אוהבת אותי במציאות הזאת ,אבל זה לא משנה בכלל את מה שאני מרגישה .את מה שאני רואה .המצוקה שלה כל כך צורמת – ואין באפשרותי לעשות דבר. הפעם האחרונה שהיא היתה בכזאת מצוקה היתה כאשר חשבנו ששי מודח מהבית .לא עזבתי אותה לרגע ,ואני יודעת שעזרתי לה מאוד .אבל זה עלה לי במחיר יקר מאוד כששי חזר לאולפן. הוא הבהיר לי שעדיף לי להתרחק ממנה מאוד ,ואכן ,בכל פעם שנתפסנו משוחחות הוא רשף לעברי גיצים ואש .מה שהדאיג אותי בעיקר זה הכעס שהוא מפנה כלפיה בעקבות כל אינטראקציה בינינו .אני מבקשת מדודו שידבר איתה .אני אומרת לו שהיא נורא לבד ושהיא צריכה לדעת שכולנו איתה אם היא רוצה .דודו שואל אותי למה אני לא אומרת לה בעצמי ,ואני מסבירה לו שאם אגיד משהו ,זה שוב יתפרש כאילו אני מנסה לעמוד בינה לבין שי ,ואני מבינה כמה יורם יחגוג על זה בעריכה שלו .הסיפור של המכשפה הממורמרת שמנסה להפריד בין זוג אוהבים לא מתאים לי יותר. איציק ,בינתיים ,אוכל ומשחק ומדבר עם כולנו ,למורת רוחו של שי – ואז ,תוך כדי משחק וארוחה ,פתאום צורח עלינו שאנחנו מחרימים אותו .אני חושבת על הבן שלו ומוצאת שכך אני מצליחה להישאר אדישה אליו לגמרי. ביום חמישי אנחנו מתכנסים בחלל הזמן ל"משחקי האח" .אני מחליטה להשתתף ,כי אני חושדת שיורם רוצה שאני אודח במוצ"ש ובא לי מאוד לקלקל לו גם את התסריט הזה .לפני שהמשחק מתחיל ,יורם מודיע לנו שהמנצח מקבל גם חסינות מההדחה ,גם מסר מהבית וגם טיול זוגי לזנזיבר .ברק קיטר שהוא בחיים לא זוכה בכלום ,אז הבטחתי לו שאו שהוא זוכה או שאני זוכה – ואם אני אזכה ,אני אקח אותו איתי לזנזיבר .לעצמי אני חושבת כמה כיף יהיה לקחת את המתנה שיורם קנה לבייבי שלו .השתוקקתי למסר נוסף מהבית .אולי מאמא שלי הפעם? המשחק מתחיל וברק נפסל בסיבוב הראשון .אני עוברת את הסיבוב השני ונשארת לשלב האחרון עם איציק. בשלב השלישי נכנס אורח אל חלל הזמן ואנחנו צריכים לנחש אל מי מהמשתתפים שיושבים בחוץ הוא קשור .בשנייה שהוא נכנס לחלל אני יודעת שהאורח הזה קשור אל עומרי. אני מרגישה את זה לפי האופן שבו הוא מביט בי. יורם מתחיל לתת רמזים .רמז ראשון ,האורח והדייר אוהבים לאכול פיצה ביחד. הנשמה יוצאת לי מהמקום .עומרי אמר לי לא מזמן שהוא לא אכל פיצה מלא זמן ,וזה אחד המאכלים שהוא הכי אוהב והכי מתגעגע אליהם .אני זוכרת את השיחה הזאת מעולה ,כי תיכננתי להכין לו פיצה ביתית בארוחה הראשונה שבה אארח את כולם אצלי בבית .עוד רמז ועוד רמז ועוד רמז .איציק לא לוחץ על שום כפתור וכל רמז מחזק אצלי את העובדה שהילד המתוק הזה הוא חניך של עומרי .ברמז החמישי אני לוחצת על הכפתור אומרת את השם עומרי ,ויורם מהסס לרגע .הוא מבקש ממני לחזור על התשובה ,מה שמחזק את התחושות שאיתן נכנסתי למשק .אני לא אמורה לנצח .יורם רצה שאשחק ואפסיד .שאהיה המודחת הבאה .ולא מתאים לו בכלל שזכיתי בחסינות .בכלל בכלל לא .אם קיים סיכוי קלוש שיורם מבטיח לשי שממש בקרוב אני מודחת ,האמון של שי בו יתחיל להיסדק .לעומת זאת ,הוא מתחיל להאמין לי .האשה שניצחה אותו כנגד כל הסיכויים בכל מערכה מאז שנכנסנו לאולפן הזה ,למרות ועל אף כל המהמורות שההפקה הניחה בפני .למרות ועל אף כל העזרה שהוא עצמו קיבל. מהשנייה שאני זוכה במשחק הזה ,הגיהינום קופא .שי עולב בתני וזועם שאיציק מבלה במחיצתנו ,ומתחיל לחשוב שהוא חייב לעוף מכאן. אני יודעת שזאת השעה .אני רואה אותו עומד על הקצה ,ומבינה שאם היה רגע במשחק הזה שבו אני יכולה לוודא שיורם לא ינצח אותי ,זה הרגע. אני מגבירה את הווליום שלי בכל שארית הכוח שיש לי – ומעבירה את הכוכב שלו על דעתו .אני רוקדת חזק על הקנאה שלו בי ,בהצלחות שלי ובמקום שלי בתוך האולפן הזה .אני רוקעת על הנשמה המיוסרת שלו ברגליים השבורות שהוא לעג להן כל העונה .אני מנצחת ב"משחקי האח" .אני מנצחת בתוך האולפן וגם בחוץ ,בן כלב. ואני לא מאמינה לעצמי .אני מותשת ומובסת ונעלבת ,ורק רוצה להתקפל בפינת המיטה ,כי הנוכחות במחיצת מישהו שכל כך שונא אותי מפוררת אותי ,אבל אני לא מוותרת לעצמי .את המנצחת ,אור .מנצחת .מנצחת .מנצחת .תספרי לו שאת המנצחת והוא לא יוכל לעמוד בזה .אני גורמת לו לאבד את עשתונותיו ומצליחה ,אחרי שלושה חודשים ,לשכנע אותו שהוא לא הולך לנצח במשחק המקולל הזה .אני כמעט בטוחה שאני טועה ,אבל זה לא חשוב. הוא שומע אותי אומרת את זה בחודשים האחרונים – בין אם בפנייה ישירה ובין אם מאחורי גבו ,כאשר אני מוודאת שהוא שומע .אתה מפסיד בתוך האולפן ואתה מפסיד בחוץ ,ואין לך סיבה להישאר כאן .והוא סוף-סוף מאמין לי .אז אני צוחקת .בקול רם .ומבשלת בקול רם .חצי מזמן הבישול אני מורידה את המכסים מעל הסירים כדי שכל האולפן יתמלא בריח הממולאים של סבתא שלי ,שיעלה עד למעלה ,לקונטרול ,ישר לתוך הנחיריים של האח הגדול .ריח של אהבה ,של בית ,של ניצחון .אז עוד מאושרת ,ועוד משחקת ,ועוד מחבקת ,מנשקת ושרה – והכול בקול רם .את מנצחת אותו היום .שלא תזוזי מילימטר. ובשעת ערב מאוחרת ,איציק ,שבילה איתנו את כל היום ,אכל שיחק וצחק – אלוהים ישמור ,נהנה – פתאום קולט שאם הוא ימשיך ככה ,הוא לא יוכל להמשיך לדבר את הבלי החרם שלו .הוא מתחיל שוב לצעוק עלינו .שי מזהה שעת כושר ,לוקח אותו אל חדר השינה, מוריד מגרם המדרגות את דגם האומן שבניתי למשתתפים ומרסק אותו .ובשנייה שזה קורה אני מבינה שהסיפור גמור .שהוא החליט שהוא יוצא מהאולפן .וכשאני רואה את היצירה הזאת שבורה באופן כל כך מכוער ,אני רואה רק את הבעיטה שלו ומרגישה בעצמות שלי שזאת הבעיטה שהא רצה להטיח בי .רואה לנגד עיני את האלימות שעד היום רק הרגשתי .עכשיו היא מולי .אני יכולה לראות אותה ,לגעת בה .מרגישה שאם הוא היה יכול ,הוא היה בועט בי. את זה אני רואה כשאני מסתכלת על יצירת האמנות שלי .ואני לא בוכה על הקרטון הזה ,כי אני אייצר אחד חדש ומוצלח יותר .הוא הורס ,אני בונה .אבל אני כן בוכה על האלימות .אני בוכה כי בחיים לא האמנתי שאני אהיה נעולה באולפן אחד עם איש כל כך מסוכן .אני בוכה כי אני נזכרת איך הוא נשבע בחיי ילדיו שאף אחד מאיתנו לא צריך לחשוש מפניו או לפחד ממנו. אני בוכה כי אני כבר לא צריכה להוכיח את מה שאני אומרת שלושה חודשים .והכי אני בוכה כי תוך כדי שכל זה קורה ,אני מבינה שיורם לא מאוכזב או כועס על שי ,לא מודיע לו "היית תחת אזהרה ,סיימת כאן" ,לא מעיף אותו קיבינימט .אני בוכה כי אני יודעת בוודאות מוחלטת שברגעים אלו הוא מתחנן אליו לא לעזוב .אני יכולה רק לנחש אילו מלים הוא אומר עלי במסגרת מסע השכנועים ,וחווה שוב את תחושת החמיצות הבלתי נסבלת של בת לא אהובה. ככל שעובר הזמן ושי נמצא בחדר האח ,יורם לא פותח לנו ,המשתתפים האחרים ,את הדלת. כשהם שואלים מה קורה שם כל כך הרבה שעות ,בחדר האח ,אני אומרת להם שאני מתערבת על חיי שמה שקורה עכשיו זה שיורם מנסה לשכנע את שי להישאר .ושברור שאם שי יישאר כאן ,אני יוצאת. כולם מודיעים שאם הוא משאיר את שי באולפן ,הם יוצאים יחד איתי – ואני יודעת שהיחידה שתעזוב זאת אני .אני יכולה לספר לכל אחד מהם מה יגידו להם רן ורונית כדי להשאיר אותם באולפן הזה .איך יבטיחו להם שזה הזמן שלהם לזהור ,שיש להם סיכוי אמיתי לזכות בדירה ,שהם דוגמה אישית לכל כך הרבה ילדים.ות ונערים.ות בחוץ וכן הלאה. אני מורידה מעלי את השרשרת של המיקרופון כי מבחינתי ,עד שאני לא שומעת ששי יצא מהאולפן הזה ,המשחק וההשתתפות שלי בו נגמרו .עומרי עושה בדיוק אותו דבר. אחרי כמה שעות של המתנה בחוסר ודאות ,יורם קורא לי אל חדר האח הגדול .אני מסרבת ללכת לבד .קוראת לעומרי להצטרף אלי .ברק כועס עלי ושואל ,ומה איתנו? אז אנחנו נכנסים אל החדר שלו כולנו ,כל השישייה ,ואומרים לו :שלא תגידו לציבור שהוא יצא כי הוא ביקש .אתם צריכים להגיד שהוצאתם אותו .אנחנו מתעקשים. כמובן ,הוא אומר .כמובן. אנחנו הולכים לישון ובאמצע הלילה הם נכנסים חזרה לאולפן ,אורזים ועוזבים .אני מתעוררת ונרדמת לסירוגין ,שינה טרופה ,חולמת חלומות מטרידים ,חלום ומציאות מתערבבים עד שאני מתעוררת לחלוטין .וכשאני קמה ,מתחת לשמיכה ,אני בוכה על עצמי ,ורק על עצמי ,את הבכי הגדול שידעתי בכל ימי חיי. הנה הניצחון שלי .ובכמה כאב הניצחון הזה עלה לי. וככל שחלפו הדקות ,הבכי של הכאב הפך לבכי של סיפוק .בירכתי את עצמי בין סדיני הסאטן המחורבנים האלו .בירכתי על הכשרונות שלי .על היכולות שלי .על המהלך שלי .שח מט .עבדתי עליו 24שעות ביממה שלושה חודשים .נגד כל כך הרבה גורמים וכוחות .וניצחתי. הורדתי באסלת היקום את פסקת התסריט האחרונה שנשארה לי .וכמו שמנקזים מוגלה רעילה וכואבת מתוך חצ'קון שהתחפר תחת אפידרמיס יבש וקשיח ,ככה העפתי החוצה את האיש הזה שכנראה אמור היה לספר לעם ישראל שגזענות ,שנאת נשים ,אלימות ושקרים משתלמים. הפכתי את האולפן הזה למגרש שלי עד כמה שיכולתי ,ובמגרש שלי חוקי המשחק שונים מהחוקים שביקש יורם להטמיע כאן .ניצחתי למרות כל המתנות שיורם וההפקה שלו נתנו לשי במתנה. יותר מכל ,ידעתי שניצחתי כי בעוד שהוא כתב תסריט שנועד לכער את העולם ,אני התכנסתי עם תסריט שכתבו מאות ואלפי פעילים ופעילות שרוצים ורוצות לשפר אותו .עבורי, השנייה הזאת היתה ההוכחה שאנחנו יכולים.ות ואמורים.ות להתחיל לנצח קצת יותר. הימים אחרי היציאה של שי מהאולפן הם עבורי ימים של החלמה .האולפן מרגיש נקי ואני משוחררת .מרגע שירד הלחץ והגורם המאיים הוסר ,אני מרגישה חופשייה ומאושרת. אבל אני מותשת .רוב הזמן אני נחה ולומדת מחדש לנשום במקום שבו אף אחד לא מאיים יותר על שלומי .מקום שאין בו בכל רגע נתון סכנה שמישהו ינסה להעליב אותי. הנה אנחנו .השישייה .אני ,קסניה ,שי מיקה ,עומרי ,ברק ודודו .השישייה שהשתכרה בלילה של הסילבסטר נשארה עומדת אחרונה באולפן הזה .לא הקבוצה הטבעית שלי. החברים שלי – אלו שהיו לי אוטומטיים – כבר לא כאן .תמר ,קוקו ,מייקי ,גיל .אני וברק נשארנו עם הקבוצה שקראתי לה בשבוע השני "קבוצת הספסל האחורי" .הנכונים .המגניבים והיפים. אבל הזמן קירב אותנו .אני מניחה שעל פי התפקידים שהיינו צריכים לגלם ,לשיטתו הצפויה והמעייפת של יורם ,הפמיניסטית המזרחית הכועסת לא היתה אמורה לחבור לזיין התל אביבי שהתאהב בדוגמנית הרוסייה שהפכה לחברה הכי טובה של הדביל מהפריפריה שמכיר מהבית את הערס מבית שמש שנהיה כמו אח לילדה שתפסה טרמפ על הרצח של תאיר ראדה .ליהוק צפוי ומשעמם שפשט את הרגל לייב מול כל האומה ,כי אף אחד מהם לא היה מי שציפו מהם להיות .כי הזיין התל אביבי הוא בעצם בכלל האיש שהתאהב עמוקות באשה שחטפה עצבים בכל פעם שנתנו לה בגדים שקופים מדי או צמודים מדי ,והפכה להיות החברה הכי טובה של איש חושב שישב לאינספור שיחות על החברה ,על הממשל ועל עבודה עם נוער .הערס מבית שמש העדיף להיות אמן ,שחקן וחבר שרוצה לשמוח ולרקוד ,והילדה התגלתה כעמוקה ,רצינית ומבריקה שלא תופסת טרמפים על כלום .התאהבתי באנשים האלו אהבה גדולה מאוד .גדולה מדי .בראש אני מבינה שהמערכת הרגשית שלי משובשת ושהאהבה העצומה הזאת ששוטפת אותי כלפי החברים שלי באולפן ,ולפעמים מציפה אותי עד כדי דמעות ,מתקיימת הרבה בעקבות התנאים המלאכותיים והקשים שאני חיה בתוכם .אין לי גבולות פיזיים עם האנשים האלו ,כך שגם הגבולות הרגשיים מיטשטשים ונעלמים .בנקודת הזמן הזו אני אוהבת כל אחד ואחת מהם.ן יותר משאני אוהבת כל אדם.אשה אחר.ת בעולם. בימים הבאים אני מכינה לדודו חמסה משעווה של נרות ישנים ,שבתוכם אני מטביעה כף יד מנייר כסף כדי שיתלה מעל מיטתו ,שיהיו לו ברכה ומזל ,כי הוא מאמין מאוד בדברים האלו. לשי מיקה אני מכינה סמל יין/יאנג בצבעי אדום-ורוד מלקים ישנים שהיו באולפן ,סימן לילדה ולאשה שהיא ,שתיהן בדיאלוג פנימי וחיצוני תוך כדי תנועה .עומרי שהוא השרת של הבית שלנו ומתקן כל בעיה – חצי עונה קראתי לו "מנש" – מקבל ממני מחזיק מפתחות מוגזם עם מלא מפתחות בכל מיני צורות וגדלים שהכנתי מכל מיני חומרים .לקסניה אני מכינה דגם של עוף החול .אני ממלאת קערת תותים בחול ומעצבת עוף מכוער נורא מגרב ישנה ,עם נוצה ישנה ממשימת הקליפים שנשארה בבית ,שצומח ונולד מחדש מתוך להבות העבר .פינת היצירה שלי ,שהיתה עד היום מקום בו אני מטפלת בעצמי – מקום של בריחה ,של מדיטציית הרגעה ,של מקלט כשאני מכווצת ועצובה – הפכה לעמדה של שחרור ושל אהבה .מקום לשיר בו ולשוחח עוד ועוד עם אנשים שבחיים האמתיים לעולם לא הייתי פוגשת ולעולם לא היו נוגעים בי באופן כל כך משמעותי. בימים הבאים נשמע בני ובנות אדם צועקים ומקללים אותנו מבעד לחומה .מעריצים של שי. כמה שנאה יש בהם כלפינו אם הם מוכנים להגיע עד כאן ,לעמוד בקור עם מגאפונים ולזעוק נגדנו מלות גנאי .לצד הבחילה שמתעוררת בי לנוכח מופע ההערצה הילדותי הזה ,אני עצובה עבור הצועקים .מנסה לנחש מאיזה מקום כל אחד או אחת מהם.ן מתחבר.ת לאלימות שיורם הציג כמודל רצוי ומתוגמל .אני לא צריכה ולא רוצה שיעריצו אותי ,וכבר מבינה שיורם ערך את העונה באופן כזה שצריך ראיית רנטגן כדי לא לשנוא אותי – אבל ההערצה הזו אל שי העציבה אותי מאוד .שמעתי נשים רבות מעבר לחומה ותהיתי איזו מין אשה הופכת מעריצה של גבר שביטא כל כך הרבה שנאת נשים ואלימות כלפיהן מול כל עם ישראל. במוצאי שבת נועלים אותנו בסלון באמתלה שבחוץ משתוללת שריפה .אנחנו רואים עשן עולה מאחורי החומה וברגע הראשון אני נבהלת לחשוב שיש סיכוי שחלק מהמעריצים של שי לקחו את השנאה שלהם כלפי השישייה צעד אחד רחוק מדי .תוך כמה דקות אנחנו מבינים שלא מדובר בשריפה אמיתית .יורם מבקש מאיתנו להיכנס אל חדר המשימות ,ממשיך בהצגת ה"הבית נשרף ואני צריך לשמור על בטחונכם" .לאחר מכן אנחנו הולכים לישון וקמים בבוקר אל תפאורה של חצר שרופה ,מנוף של סנפלינג והמתנות שהשאירו בני המשפחה שלנו תלויות באוויר בקצה קורה .הפחד הכי גדול של החיים שלי :גובה .יש לעלות למעלה ,לטפס על הקורה, להוריד את המתנה שלנו ,לחזור חזרה ולקפוץ .לפי איך שזה נראה מבחוץ ,המתנה שלי היא פסל ישן ומדהים שקניתי בגיל 21בניו יורק בחנות היוקרתית של וולט דיסני .זה פסל של הסרט האהוב עלי – היפה והחיה .בל והחיה מחזיקים ידיים מול הוורד הקסום שנמצא בתוך מבחנה מזכוכית עדינה .הוורד הוא מנורת לילה ,ומאחורי שמלתה הצהובה של בל יש מחוגה שאפשר לסובב ואז כל הדבר הופך לתיבת נגינה שמשמיעה את צלילי שיר הנושא של הסרט .זה פסל שאני אוהבת מאוד ,אבל לא כזה שאני אקפוץ בשבילו מהשמים .דודו עולה ראשון ,נבהל נורא ויורד מיד חזרה .הוא עצוב נורא שהוא לא יקבל את המתנה שלו .עומרי עולה אחריו ומוריד את המתנה של קסניה .היא המומה ומתרגשת ומבינה כעת שאין סיכוי שהיא לא עולה ומורידה את המתנה שלו .וכך קורה .תוך כדי שהיא בשמים אני שומעת אנשים צועקים בשמה מלמטה, שומעת עידוד ומחיאות כפיים .היא קופצת ומאיפה שאנחנו צופים זה נראה כאילו היא מאבדת הכרה לשנייה ,אבל היא נוחתת בשלום ומתנתו של עומרי בידיה .שי מיקה עולה מיד אחריה ואוספת את המתנה של דודו .גם היא זוכה לקריאות עידוד נלהבות ממעריצים ואנשי הפקה. דודו בוכה מהתרגשות ועולה מיד אחריה ,להוריד לה את המתנה שלה .כשברק עולה הוא אומר לי שהוא מוריד את המתנה שלי .אני מזהירה אותו שלא יעז ,כי אין סיכוי בעולם שאני מצליחה לקפוץ מהגובה הזה .ושאני בעיקר נורא לא רוצה .באמת ובתמים פוחדת לקבל התקף לב בדרך למטה .ברק ,בהיותו האיש העקשן והמעצבן ביותר בעולם כולו ,עולה למעלה ,מטפס על הקורה ,לוקח את המתנה שלי ,חוזר על הקורה וקופץ בנג'י עם המתנה שלי בידו .אין מלים לתאר את התחושות שלי כרגע .אני עולה למעלה וזיעה קרה שוטפת אותי באחת ואני מפחדת משני דברים :מהגובה המחריד שאני חייבת להתמודד איתו ומהאפשרות שכאשר יגיע הזמן שלי לקפוץ ,לא אשמע דבר מלמטה .קריאות העידוד ששמעו כל חברי נשמעו כמו נחמה עטופה באהבה וצמר גפן .איך אתמודד עם זה שלא אשמע מלת עידוד לכיווני? בחודש האחרון הרגשתי שחלק מחברי ההפקה עברו לצד שלי ,אבל זה היה קלוש ,וזכרון החודש הראשון, חודש שטמן בחובו כל כך הרבה התעלמות ,טינה וארס מצדם ,היה צרוב בנשמתי והקשה מאוד לעכל ולהפנים את השינוי שחל בהם אט-אט עם הזמן .אני מגיעה למעלה ולא מצליחה לנשום .מרגישה את המוח שלי משתולל ,שולח מאות אותות של מצוקה אל כל מערכת העצבים .מתחילה מהקורה ואוספת את המתנה של ברק .ופתאום ,כמו סנונית ראשונה של אביב ,שומעת את קריאת העידוד הראשונה .ובעודי נעמדת על מדרגת הקפיצה אני שומעת אותם עוד ועוד .גם את חברי באולפן וגם את חברי ההפקה .קריאות רציפות .בטוחות .אוהבות. נושמת לרווחה – אבל לא יכולה לקפוץ .הגוף קופא .וככל שעוברות הדקות ,מתחיל להחשיך והמפעיל מודיע לי :מי שלא קופץ בדקות הראשונות כבר לא יקפוץ .ואני מרגישה שאין מצב. שהגוף לא הולך לאפשר את זה .אני חושבת על ברק ועל ההבעה שלו היום בערב ,כאשר כל אחד מאיתנו יפתח את המתנה שלו ורק הוא ישב שם בידיים ריקות ,ואני לא יכולה להכיל את המחשבה הזו .את הטעם החמוץ שאיתו ילך לישון אם כולנו נקבל ורק הוא לא .ופיזית ,למרות מה שאני מבינה בשכל ,אני מרגישה שיש שתי אפשרויות בלבד :או שאני קופצת ומתה או שברק לא מקבל מתנה היום בערב .אלו שתי האפשרויות היחידות מבחינת האמיגדלה שלי כרגע ,ובאלפית השנייה שאני מצליחה לא לחשוב על כלום ,אני לא קופצת ,רק מפסיקה לעמוד ונופלת אל תוך מציאות לא הגיונית או אנושית בשום צורה .תספרי עד שלוש .עומרי אמר ששלוש שניות וזה נגמר ,ואכן ,תוך כמה שניות הכול מאחורי. דודו חוגג את העובדה שאף אחד מאיתנו לא הוריד את המתנה של עצמו ,ואני הולכת לספור כמה שערות לבנות יצאו לי בעקבות ההתאבדות הזאת שלי. קורין גדעון וארז טל הם המנחים של התוכנית הזאת שנקראת האח הגדול .אנחנו חיים בתוך האולפן הזה ,יורם זק עורך את מה שאנחנו עושים כאוות נפשו ,ובכל יום רביעי ושבת בערב משודרים הפרקים הערוכים אל האומה .ארז וקורין מנחים את הפרקים בחוץ ,ובסוף כל פרק הדחה הם פוגשים במודח הטרי בחוץ ועורכים עמו ראיון ראשון .בשלב זה ,אם הייתי נתקלת בקורין ברחוב ,לא הייתי מזהה אותה .ביום רביעי ,אחרי שקפצנו בנג'י ,בתום השידור ,קורין וארז נכנסים לפתע לתוך האולפן .החברים שלי מתנהגים באופן מוזר מאוד ,אני מניחה שמהתרגשות .הם קולניים מאוד ,נוהגים בפמיליאריות לא מותאמת לסיטואציה ואני מובכת מאוד מהמתרחש .הם מתכנסים לתוך שיחות ואני מחפשת את המקום שלי בתוך התוכנית האמנותית להערב .הייתי ממש שמחה לפשוט בגדים ,לעבור לפיג'מה וללכת לישון ,אבל נראה לי שאני לא אמורה .אני עוברת בין החללים ומחפשת מישהו להעביר עמו את הזמן עד אשר אהיה אמורה לשבת לשיחה עם אחד מהם ,אבל נדמה שכולם עסוקים מאוד כרגע .אני שוקלת ללכת לבשל ,אבל גם זה מרגיש לי לא כל כך מתאים .מדי פעם ארז קולט אותי בזווית העין, תוך כדי שיחה עם מישהו מהדיירים ,וזורק לעברי שתכף נשוחח ושיש לו כמה דברים שהוא היה רוצה להגיד לי .אחרי כשעה אנחנו מתכנסים לשיחה בכל מיני נושאים .שי והבעיטה שלו באומן ,כמה אני כן או לא מצולמת ,למה לא יצאתי מהאולפן כשרציתי נורא ,האם רקדנו או לא רקדנו טנגו ועל התחושה שלי שאני הוצאתי את שי מהבית .אנחנו מדברים על ההדחה הקרובה ואני אומרת לו שאני לא חושבת שאגיע לגמר .ארז מגלגל עיניים ואומר לי – את באמת לא חושבת שתגיעי לגמר או שאת רק אומרת את זה כדי שזה לא ייראה לא טוב? דרך השאלה שלו אני קולטת שוב את המיקום שלי באולפן .ומשחררת .את כאן עד הגמר .ואללה. בלילה ,במיטה ,אני חושבת על הבשורה של ארז שאין יותר "משחקי האח" .כשהוא בישר את סיומם נורא שמחתי ,כי אני לא סובלת את המשחק הזה ,אבל פתאום אני שואלת את עצמי – למה ,בעצם? כולנו מועמדים להדחה חוץ מעומרי .האם אין יותר "משחקי האח" כי הוא רוצה לוודא שעומרי לא נכנס לחלל הזמן או כי הוא רוצה לוודא שאני לא יוצאת משם? הנחתי שאחרי ששי הפסיד כבר יהיה לו פחות דחוף להוציא אותי מהמשחק .אני מבולבלת בעיקר היות וארז היה כל כך משוכנע שאני נשארת כאן עד הסוף ,וכך גם אחי .משהו היה מוזר מאוד ,אבל היה לי נעים ורגוע מכדי להמשיך להיות מוטרדת בעניין .כתבתי עם האצבע כמה מלים במכתב לילה טוב אמוציונלי ונרדמתי לעוד שינה נטולת חלומות לצלילי מערכת האוורור הקלושה. מוצאי שבת מגיע ברגע וברק עורך הבדלה .הוא מגיש לי באינסטינקט את הריחן ראשונה – ואינסטינקטיבית ,שנייה לפני שאני אוספת אותו אל ידי ,מתקן את עצמו ומעביר קודם אל דודו. אני נחרדת מהמעשה ומהטיימינג ושומרת ממנו מרחק גדול .אני לא רוצה לריב איתו בשום אופן בפעם הראשונה שהוא מועמד להדחה ,אבל גם לא יכולה לדבר איתו ,אז מתרחקת מאוד. הדבר היחיד שחשוב לי הערב זה שברק לא יודח .אני מאמינה שיש לו בחוץ קהל תומכים גדול מאוד ,אבל אני מפחדת שהם לא רגילים לסמס לו .אחרי כשעה הוא תופס אותי ומבקש שאגיד לו מה קרה .אחרי שלושה חודשים שבהם אני חופרת את המשניות שלי ,אני אומרת לו ,ואתה לומד ממני יד ראשונה מה חשוב לי ,אתה מעביר אלי את הריחן אחרי הבדלה ובשנייה מתקן ומעביר לדודו – כי אני בת? כאילו ,מה?! תחילה ברק כועס עלי ולא מבין למה אני עושה לו סצנה ,ואחר כך מבטיח לי שהוא בחיים לא יעשה את זה יותר. גם אם אני לא כאן? גם אם את לא כאן ,אבל תכלס שנינו יודעים שאת לא הולכת להיות מודחת הערב.בפעם הראשונה שלי באולפן הזה אני מחייכת ועונה ביוהרה גדולה ,תכלס .ברק מחייך ואומר לי ,איזה כיף זה להיות את ,הא? אני לוקחת נשימה עמוקה ונותנת לו נשיקה ,אומרת "בוודאי" וחושבת ,אהוב יפה שלי ,להיות אני זה רוב הזמן הדבר הכי מעייף ומעצבן בעולם. בלילה ,בחלל הזמן ,שי ,קסניה וברק לא נושמים מרוב מתח ואני רגועה לחלוטין .כל כך רגועה שאפילו לא ארזתי את רוב חפצי .שי חוזרת פנימה והדופק שלי מתחיל לעלות .אלוהים ,אני מבקשת ,תכניס את ברק בחזרה פנימה – וכמו נשמעה תפילתי ,ארז קורא בשמו .אנחנו מתחבקים לשנייה ,לא נפרדים כי לשנינו ברור שקסניה יוצאת והוא חוזר פנימה .אני נושמת לרווחה .קיבלתי מה שרציתי. אני וקסניה יושבות בחלל הזמן ואני מחכה שארז יגיד לי לחזור לאולפן .כשהוא אומר לי שאני המודחת הבאה ,אני המומה .קסניה מתחילה לבכות ,בהקלה על הישארותה ובעצב על עזיבתי. אני מחבקת אותה חזק ,אומרת לה שתפסיק ושנתראה בעוד שבועיים. אני עולה במדרגות ,הדלתות נפתחות והקהל שואג. אני מתקרבת אל עבר קורין וארז ורואה את הילה מהצד .בתוך כל הכאוס מסביב אני שומעת אותה אומרת לי ,זאת ההדחה הראשונה שאחיך לא בא .הוא פשוט לא האמין ...אף אחד לא האמין ...אני כבר לא שומעת את השאר .ארז וקורין לוקחים אותי אל מרכז הבמה לראיון קצר .לפני הראיון הם מקרינים לי את קליפ הסיום שלי .הנה ,הרגע הזה הגיע. אני לא מחכה לקליפ הזה שלושה וחצי חודשים. אני מחכה לו כבר שנים. מהעונה הראשונה של התוכנית הזו דמיינתי את הקליפ שלי אם יום אחד אשתתף בה. והנה אני יושבת ברגע הזה ,על הבמה הזו ,והפנטזיה היא מציאות .אלף תחושות עוברות בי בכל עשירית שנייה .לא נפרדתי מברק .נהניתי רק שבוע באולפן בלי שי .כל האנשים האלו מכירים אותי .מיליון פלאשים .אני קופאת מקור .אני המומה לחלוטין מזה שאני יושבת כאן. הקליפ מתחיל ואני כל כך נרגשת לקראתו .ובתוך סערת הרגשות הבלתי טבעית שאני בתוכה – המציאות מכה בפני .המציאות המעוותת שהייתי כלואה בתוכה מופיעה מולי על מסך ענק. במשך כמה דקות ,אין לי דרך לשער כמה ,אני צופה בסרטון שמספר לי ולכל מי שצופה שבמשך קצת יותר משלושה חודשים בחיים שלי ,נעולה באולפן הצילום של יורם זק ,הדבר היחיד שעשיתי זה לריב עם שי. לא רקדתי ריקודים ושרתי שירים והמחזתי מחזות ושיחקתי משחקים ודיגדגתי דגדוגים .לא לימדתי את המשתתפים והמשתתפות לבשל ,לא ישבתי איתם לשלוש מאות אלף שיחות נפש ,לא יצרתי משחקים ,מתנות ,בובות ותיאטרון .לא דיברתי על שוויון וחופש ושלום ואהבה .לא בישלתי ,צחקתי ,חיבקתי נישקתי אהבתי. לא נכנסתי בקיר ושברתי את אצבעות רגלי במלחמת כריות עם גילגול. לא ליטפתי את ארבל חודשיים. לא לימדתי את ברקי לשיר את המחרוזת של מולאן רוז' במשך חודש שלם. לא צחקתי עם דודו בארבע מאות המשחקים המשונים והאישיים שלנו. לא בניתי חברות יוצאת דופן ,נגד כל הסיכויים ,עם עומרי שאני אוהבת כמו אח. לא התאהבתי אנושות בתמר ובכיתי 24שעות בלכתה. לא אפיתי עוגיות חמאה באמצע הלילה עם קסניה תוך שיחות על החלומות שלנו. לא בישלתי לשי מיקה את כל התבשילים שמזכירים לה את אבא שלה ,שנפטר חודשיים לפני שהתחילה העונה. לא ישבתי לשיחה פעם ביום עם מייקי שלי כדי להבטיח את שלומו. לא שרתי לרינת את השיר האהוב עליה בזמן שהיתה דבוקה לקיר במסקינגטייפ כמו זבוב במצוקה. לא שרתי עם קרסנטי שירים במיליון שפות. לא ניחמתי את תניה בכאבה. אילנה לא סיפרה לי על נעוריה ברוסיה. לא שוחחתי עם גילי עד אמצע הלילה כל לילה בשבועיים הראשונים. לא נפל עץ עלי ועל קוקו במשימת עליזה. לא רבתי עם פלורי בענייני וודו או פמיניזם. לא היה קיבוץ יפעת ,לא היה נגן כינור שהביא אותי לדמעות ,לא טיפלתי במשתתפים השבורים במסיבת הסילבסטר ,לא מרטתי לבנות שפם ועשיתי להן שעווה בידיים ,לא יצרתי צבעים מתבלינים ואיפור כדי להכין מתנות לחברים שלי ,לא אפיתי עוגות למי שחגג יומולדת, לא המצאתי מיליון מתכונים כדי לייצר אוכל יש מאין בימים בלי אוכל באולפן. לא מחיתי דמעות למי שבכה על הכתף שלי. לא חיזקתי ,רוממתי ,תמכתי השקעתי. לא. לא אהבתי. לא נאהבתי. הוא מחק את האהבה .הוא מחק את האושר. הוא השאיר את האלימות .את השנאה .את הריב .את המיותר. לא את מי שאני .לא את מה שאני .רק את מי שהוא אנס אותי להיות. בעולמו של יורם זק ,אני רבתי עם שי. אחד האנשים הכי בינוניים ,אלימים ומשעממים שפגשתי בכל ימי חיי. תחייכי ,אור. אל תגידי מלה אחת רעה. הכול נפלא. הכול מרגש. הכול טוב. הנה אמא שלי בקהל .אמא שלי! הנה כרמן ודנה ולילך ועידן ואיתי .חברים שלי .הנה אהבה. אל תגידי שום דבר רע ,אור. ובראיון עם ארז וקורין אני באמת לא אומרת כלום .תשובות דיפלומטיות וסתומות .שומרת על חיוך גדול ואצילות .חושבת רק על החיבוקים של האנשים שיושבים משמאלי וקוראים חזק בשמי .הראיון מסתיים ומכניסים אותי לאיזה חדר עם כל חברי ההפקה ,עשרים ,שלושים אנשים .רן נראה המום ועצוב .המבט שלו בעיניים נצרב עלי ואנחנו מתחבקים בפעם הראשונה. אני מתחבקת עם כולם חיבוקים אמיצים וארוכים .בעיקר עם יורם .פתאום אמא שלי נכנסת, למרות שאני לא רוצה .מתחיל דיון .אני משתפת פעולה ,אבל אני איננה .מתחבקת עם כל החברים והחברות שלי .מרגישה נוכחת אבל נפקדת .את צריכה ללכת להתראיין במלא ראיונות עכשיו .אני לא מצליחה לראות ישר .מסוחררת נורא .דוחפים לי מיליון טלפונים של אנשים שרוצים לדבר איתי .מיליון קולות וצלילים שלא שמעתי כבר חודשים .ששכחתי .איש היח"צ סוחב אותי איתו .סבב ראיונות מתחיל ואני לא יודעת מה אני אומרת למי .אני על אוטומט. מחכה נורא שזה יסתיים .עוברת לקונטרול ומבקשת מיורם להשמיע שיר לבית .לברקי שלי. אפילו לא נפרדנו .הוא מרוסק ואני עוד יותר .אחרי שעות של ראיונות ושיחות וחיבוקים ומצלמות אני חוזרת למטה והילה אומרת לי שהיא הזמינה לי מלון .איתי יקח אותי ויישאר לישון איתי שם .לפני שאנחנו מתניעים אנחנו יושבים המומים באוטו .אני רואה בעיניים שלו כמה הוא אוהב אותי וגאה בי ,ונרגעת .אני מתה מרעב ,אני אומרת לו ,ואנחנו צוחקים. מסביב חושך מוחלט .הכול מוזר נורא. את יודעת ,הוא מתחיל ,את היית בתוך המשחק הזה כאשר כל המדינה דיברה על איבגי .הוא נחשד בהטרדות מיניות .לפני כמה ימים ,רונית אלקבץ הגיעה להתראיין על הסרט החדש שלה אצל עודד בן עמי .הוא התחיל לשאול אותה על איבגי והיא חטפה עליו עצבים. יצאה מהאולפן. אני מסתכלת עליו פעורת עיניים. ואז הוא אומר ,את לא ישבת בהדחה של האיש ההוא. כשהוא אומר את השם של שי אני מתחילה לבכות .הוא אומר את השם שלו עם כל כך הרבה תיעוב ומתוך סולידריות מוחלטת איתי .הוא איתי .אני יושבת באוטו עם מישהו שאיתי במאה אחוז .שכחתי איך זה מרגיש .נעלב איתי .פגוע בשבילי. הוא מחבק אותי חזק ושואל אם אני מוכנה לנסוע .אנחנו מגיעים אל המלון ומחנים. מתחילים לצעוד בחיפוש אחר מקום לאכול בו באמצע הלילה .הרחובות של תל אביב ריקים. מזל שהרחוב ריק ,כי הגירויים גדולים עלי .מדרכה ,כביש ,אורות ,העיר שלי האהובה .אני מביטה בכול בפליאה .אחרי כעשרים דקות של שיטוט אנחנו מוצאים טאבון פתוח ברחוב בן יהודה .הבחור הצעיר שעובד שם עושה מאמץ כביר להסתיר את ההתרגשות שלו .האשה שיושבת שם ואוכלת בורקס משוחחת איתו באיזה נושא ,אך מרגע שאני מגיעה היא מגבירה מאוד את קולה ומשנה את הנושא לעמדתה בעניין תוכניות ריאלטי .היא ,כמובן ,בחיים לא צופה .אני מחייכת אל איתי .המפגש הראשון שלי עם אנשים שאני לא מכירה ומכירים אותי. לא רע ,הא? אנחנו חוזרים אל המלון ואיתי מתחיל לספר לי מעט ממה שהיה .הוא מזהה היטב את המצב שאני נמצאת בו ,אז הוא עדין ומנומס עם האינפורמציה .אולי תלכי לישון? אבל אני כמובן נשארת ערה כל הלילה ,עם הטלפון שלי ,נזכרת איך גוללים ,איך נראה פייסבוק ומה קורה בוואטסאפ .אני נכנסת אל עמוד המעריצים שלי והלסת נשמטת לי ,מרגישה שזה מציף ומכלה והרבה יותר מדי להבין או לעכל ועוברת הלאה .רואה סרטונים ,כתבות ,תמונות שחברות צילמו וקמפיינים שונים .זה הכול עלי .זה הכול אני .כמעט בלתי אפשרי להכיל .איתי עוזב בשמונה בבוקר ואמא שלי מגיעה למלון .ואז זה מתחיל .הטלפון מצלצל בלי הפסקה. הודעות נשלחות – עשרות לשנייה .בסביבות עשר מודיעים לי מההפקה שהטלפון שלי הודלף בעמוד המעריצים של שי .המפגש עם מעריציו מהמם ומתסכל .קללות איומות ,איחולים מחרידים ,שגיאות כתיב ,ניסוחים עילגים .שוב ,כמו תמיד ,אותה אוכלוסייה היא הראשונה להיסחף אחר שטיפת המוח ודוקטרינות גזעניות ואלימות .אסור להגיד ,יגידו חברי וחברותי. אסור להגיד בקול רם .אבל בסוד הם יגידו .רק בינינו .תראי מי האוכלוסייה .תביני לבד .וככל שיעברו הימים אני אשמע שוב ושוב אנשים אומרים לי – ילדים קטנים ,ערסים ופרחות ,נשים מוכות ,הישראלי המכוער .וזה מכעיס אותי מאוד .כי אני מכירה נערים ונערות כבר חמש עשרה שנה ויודעת שהנוער בישראל הוא לא מה שמנסים לספר לנו .וערסים ופרחות זה שם קוד למזרחים ומזרחיות – ואין לנו ,כקבוצה אתנית ,נטייה ברורה להעריץ אלימות וביזוי .אני לא קונה את הקרקס הזה של הישראלי המכוער .אף פעם לא קניתי אותו .אני חושבת שהישראלי הוא בגדול יפה ביותר .אמא שלי אומרת לי בעיניים זועמות מעל צלחות ארוחת הבוקר במלון שאחרי מה שהיא ראתה ,אני צריכה להפסיק לאלתר את החלק שלי במאבק המזרחי – כי אלו נטשו אותי בעונה הזאת – ולהצטרף למרצ .לי זה נשמע לא סביר. חברה שהיא סוכנת ומכירה אנשים במקומות חשובים מציעה לי להחליף מספר ,לברוח מההטרדות .אני מהססת ומתקשה כי לצד האלימות יש כל כך הרבה הודעות מרגשות שאני לא רוצה לוותר עליהן .אבל אחרי יומיים ,משאני לא מצליחה לקבל שיחות טלפון נכנסות מאף אחד יותר בשל העומס על הקו ,אני נפרדת בלב כבד מהמספר הישן שלי אל מספר חסוי ושמור מכל משמר .בימים הקרובים אני ארוץ בין הפקות לראיונות למפגשים עם חברים.ות ומעריצים.ות .אני לא ישנה ,בקושי אוכלת ודומעת רוב הזמן .אני כל הזמן מרגישה מסוחררת, עומדת על צוק ,לא מתייצבת .לא עצמי .אני מרגישה כאילו הכול מתרחש במהירות גבוהה מדי, בווליום צורם ,כאשר אני מתבוננת מבחוץ ,דרך אלפיים מסכים ,שומעת מעומעם ורואה מטושטש .האנשים שקרובים אלי לא מזהים אותי ואני מחפשת את עצמי כל היום וכל הלילה. החוויה של אהבה נראית לנו ,לרובנו ,כמו דבר מובן מאליו .היכולת והנטייה הטבעית שלנו לאהוב .להיות נאהבים .אנחנו אוהבים קצת מרגע שאנחנו נולדים .תחילה מסיבות אנוכיות, ואחר כך? ובכן ,לרוב מסיבות אנוכיות עוד יותר .אין לנו דרך להבין את המבנה הזה שפועל אוטומטית ,כמו נשימה ,עד שמבודדים אותנו מכל מה שאנחנו אוהבים .מכל מי שאוהב אותנו. ואז המבנה הזה ,ששיכללנו כל כך הרבה שנים והפעלנו על כל כך הרבה אובייקטים ,מתחיל לבדל את עצמו בתוך המערכת שלנו .לפעום בקצב אחר משאר האיברים ומשאר המבנים הנפשיים .בחיים שלי אני אוהבת מאוד .אוהבת אבסולוטית .יש הרבה מאוד אנשים ונשים שיודעים וחווים ממני אהבה אבסולוטית וטוטאלית .יודעים שאעשה עבורם כל מה שיבקשו ממני .אני נאהבת לא פחות .אני רגילה פיזית לאהוב ולהיות נאהבת ,וזה כל כך טבעי לי ,שאני בכלל לא חושבת על זה .החסך באהבה שיבש לי לחלוטין את המערכת הרגשית באולפן .היות ויש כל כך מעט אנשים לאהוב בתוכו ,אני מטביעה את המשתתפים האחרים באהבה שלי ,אבל יודעת שהבן אדם היחיד שאני אוהבת באמת וללא תנאים ואוהב אותי ככה בחזרה הוא ברק. וכשאני יוצאת מהאולפן ,אחרי שלושה וחצי חודשים שבהם זה רק הוא ,הכול הוא – אני לא יודעת איך לאהוב או להיות נאהבת על ידי מישהו אחר .הדבר היחיד שמעסיק אותי 24שעות ביממה זה הוא .הערוץ הפתוח דולק 24שעות ביממה .החברים.ות והמשפחה שלי סבלניים מאוד .הם לא מבינים ,אבל יודעים שאין לי דרך להסביר .אני יודעת שאני כרגע גרסה מאוד לא מוצלחת או מוכרת של עצמי .מבינה שהמערכת הרגשית שלי לא מתפקדת ,ומרגיעה את עצמי שזה כנראה יקח קצת זמן .ליהי וענת ,שתיים מהחברות הכי טובות שלי ,באו לישראל לכבוד הגמר .הן ניהלו עבורי קמפיין בשלט רחוק מניו יורק ,הניחו שבוודאות אהיה חלק מהגמר וקנו כרטיסי טיסה לארץ עוד לפני שהודחתי .אני איתן ,אבל לא לגמרי .איתן ,אבל רק עם ברק. וכך ,כשב' מההפקה מתקשר אלי כמה ימים אחרי ההדחה שלי ומבקש ממני לחזור לאולפן למשימה מיוחדת ,אני בכלל לא שואלת מה המשימה .את צריכה לבחור משתתף אחד שהכי ראוי לזכייה ומשתתף אחר שהכי פחות ראוי לזכייה ,הוא אומר ,ולבחור סצנות מהפרקים שיסבירו את הבחירה שלך. האפשרות לראות אותו לא משאירה מקום לשאלה .וכשב' אומר לי שהאחרים לא מוכנים להגיע ,אני בכלל לא מבינה אותם .אני מתקשרת אליהם והם שומעים ממני במלים ברורות מאוד מה אני חושבת על הבחירה שלהם לא לספר לברק כמה הם אוהבים ומעריכים אותו .מייקי אומר לי ,אור ,את עדיין בתוך המשחק ,את עוד לא מבינה או רואה מי האנשים האלו .את לא מקשיבה .אני אומרת לו שאני יודעת מי האנשים האלו עוד לפני שיצאתי מהאולפן, אבל שברק אהב אותו כבר ארבעה חודשים ,שמר עליו בתוך האולפן ושמר על שמו הטוב אחרי שהוא יצא ,ואין מציאות בעולם שהוא לא מגיע להגיד לו שהוא הזוכה שלו לעונה הזאת .ב' ביקש לבחור סצנות .סצנה אחת שמבהירה למה אני חושבת שהזוכה שלי ראוי וסצנה שנייה שמסבירה למה המפסיד שלי אינו ראוי .מייקי אומר לי שהוא לא רואה את הפרקים ולא מתכוון לראות .לא אני ולא אף אחד אחר ,הוא אומר .אז איך נבחר סצנות? אני אבחר בשבילך ,אני אומרת .בשבילך ובשביל כל האחרים .סבבה? וכך ישבתי ,כמה ימים אחרי ההדחה שלי ,לראות בפעם הראשונה את העונה השביעית של האח הגדול וללמוד שוב שכל מה שחשבתי ,ללא יוצא מן הכלל ,היה יותר מדויק מפיתגורס. כשבוע וחצי אחרי ההדחה שלי אני רוצה לכתוב כמה מלים שיסכמו את החוויה שלי שלא במסגרת ראיון רשמי .אני מעלה פוסט בפרופיל הפייסבוק שלי ותוך כמה שעות הפוסט מתפרסם במלואו בכל אתר חדשות אינטרנטי .אני המומה .לשון הדברים שכתבתי: שבוע וחצי עברו מאז יצאתי מבית האח הגדול ואני מנסה להכריח את עצמי כבר זמן רב מאוד לכתוב את הדברים הבאים .זה לא פשוט .אחרי שלושה חודשים ,סגורה בבית אחד עם אותם אנשים ואותם קירות ואותו חצר ומחסור קשה בגירויים – העולם מרגיש לי מקום מאוד מוזר .אני לא יודעת איך בדיוק לתאר את מה שאני מרגישה .זה שילוב של ג׳ט לג ממש קשוח והנג אובר מהגיהינום פלוס קצת התחושה שמלווה הגעה למקום מוזר ושונה בשילוב הדיסאוריינטציה שמרגישים כשמתעוררים משינה טרופה מלאה בחלומות הזויים .מי שלא היה שם לא יכול לדעת או להבין לעולם .נכנסתי לבית האח הגדול כדי לעבור חוויה מעניינת .כדי להעביר מסרים שהיו חשובים לי ,וגם כדי לזכות בפרס .מיד בימים הראשונים של כניסתי לבית זיהיתי פחות או יותר מה הסיפורים שרוצים לספר ,מה אמורים להיות התפקידים שלי בסיפורים האלו ומה עמדתי בעניין .היו סיפורים שסרבתי שיסופרו אודותי והיו אנשים בבית שסירבתי שיספרו את הסיפור שיעדו להם .קבלת ההחלטות שלי נבעה בתחילת העונה משיקולים ענייניים מתוך ראייה ביקורתית ופוליטית והייתי מאוד בשליטה .למדתי את הבית ואת ההפקה .למדתי מהר מאוד )אני ושאר הדיירים( מתי המצלמות בחדרים מתחילות לפעול ואת מי שמים על שקט .ניסיתי להבין את מה שמתחולל אצלי בתוך הראש בעקבות התנאים הקשים והמשונים שאני חיה בתוכם .ניסיתי לזהות מי האנשים שאני הולכת לאהוב בתוך הבית הזה .שיעזרו לי לשרוד את המציאות המשונה הזאת .ניסיתי לעכל מציאות בה העולם לא פוגש אותי רק כפי שאני מאפשרת לו ,רק את הצדדים היפים והרצויים שבי אלא 24 שעות ביממה ,על הטוב היפה הרע והמכוער .חשיפה מוחלטת של הכול-הכול .ואיזה פחד! מהר מאוד ,כאשר החלה מסכת השקרים ,האלימות והביזוי בתוך הבית ,מצאתי את עצמי מאבדת את קור הרוח והשליטה שעמם התחלתי .המצב הרגשי שלי הפך המרכז וכפי שאמר דודו עם חצי קריצה – האג'נדה נהייתה מג'דרה ...הייתי ערה לילות רבים ,עייפה ועצובה רוב הזמן ,חסרת ביטחון וחסרת שלווה באופן תמידי .לחיות במקום סגור ,מכווצת ,דרוכה ומפחדת זאת מציאות שאני לא מורגלת אליה .לחיות בתוך מרחב בו אני באופן קבוע בורחת ממקום אחד לשני היה בלתי נסבל .לדעת שעורכים אותי כרכלנית רעה וסכסכנית בחודש הראשון – הוציא אותי מדעתי .העובדה שזאת מציאות שההפקה עודדה ואיפשרה היתה כרוכה בשבר גדול באמון שלי אל מול האנשים שניהלו את ההצגה ויצרה תחושת בדידות איומה וניכור קשים מאוד אל מולם .פעמים רבות אמרתי שהמלחמה שלי בבית לא היתה מול שי חי אלא מול יורם זק. חשוב להגיד ,למרות שכבר אמרתי מיליון פעמים בעבר – כשנשלחתי לבית האח הגדול ,אלוהים שם אותי שם עם ברק אדרי .האהבה ,הכישרון ,האינטגרטי ,הכוחות ,חוש ההומור ,היופי שלו ,החיבוק והחברות איתו היו לי אוויר לנשימה כשחשבתי שכבר לא אוכל לנשום .אין אדם שיותר מגיע לו לזכות מאשר הקסם המופלא הזה .אני יודעת שעברתי אל העולם כאשה בטוחה וחזקה .יודעת שלא נראיתי שבורה לאף צופה ואני שמחה על כך .היה מאבק שהבנתי שעלי להיאבק ועל אף שזה עלה לי בדמים רציתי להאמין שהוא משמעותי עבור אנשים בחוץ וכל כך שמחתי לגלות שאכן .שהכאב הפחד והאכזבה שמילאו אותי לא היו לשווא .כאשר יצאתי מהבית מצאתי אלפי הודעות מכל כך הרבה א/נשים מכל הגילאים ,המוצאים והמגדרים על המשמעות שהיתה לדמות שלי בחייהם .החוויה היתה מהממת ומציפה ומרגשת .על אף אלפי הודעות הנאצה וההסתה האלימות שקיבלתי מתומכיו של שי חי ,לא החלפתי את מספר הטלפון שלי בימים הראשונים )אבל אחרי כמה ימים לא היתה ברירה( כי לא רציתי לפספס את ההודעות התומכות .אני רוצה שתדעו שהמלים שלכם/ן והסיפורים שלכם/ן מילאו כל כך הרבה חללים שהחוויה הזו יצרה בנשמתי .גורמים לי להרגיש שזה היה שווה את זה .בכל פעם שאני רוצה להכות את עצמי על שנכנסתי לשם ,על שנשארתי שם ,אני פותחת עוד הודעה כדי להתחזק .ואני קוראת הכל .עונה לאט )סליחה!( אבל אגיע אל כולם .אני מבטיחה. ובעניין הצבאות השונים והמשונים שקמו להם והמעשים החמורים שלהם .שימו לב .אני לא כועסת עליהם ולא שונאת אותם .אני מודאגת .מודאגת מחברה בה אנשים מסתובבים עם כל כך הרבה תסכול וכעס המייצרים אלימות שכל פעם מוצאת ערוץ אחר לבוא לידי ביטוי .אם הייתי יכולה הייתי יושבת עם כל אחד ואחת מחברי הצבא הזה ומציעה חמלה במקום איחולי המוות והאונס .הבחירה בחושך הזה היא רק סימפטום לצרה גדולה יותר .הם לא אשמים .אנשים מתיישבים אל מול תוכניות הריאליטי עם צרכים רגשיים .כאשר המענה היחיד שניתן להם בזונדה מגיע עם עריכה מגמתית פלוס צלילי פסנתר מסממים ,אני יכולה להבין איך זאת הבחירה .אני מבקשת מאוד מכל ההורים שקוראים כאן לוודא שהילדים שלהם לא שותפים פעילים או פאסיביים לכל מיני טקסים בהשראת "כל האמת בפרצוף" בבית ספר ובטח שלא קורבנות של אירוע כזה. אחרי שיצאתי מהבית ביקשתי מהחברים שלי לצרף אותי אל כל הקבוצות שהם פתחו בזמן שהייתי בבית .היות ושבוע לא נרדמתי ,ביליתי לילות שלמים בקריאה אחורה בתוך הקבוצות האלו החל מהיום הראשון שלי בבית האח .קראתי פוסטים שכתבו עלי, סרטונים ,הפקות ,אסטרטגיות הפצה וקמפיין ועוד בלי סוף .המשפחה שלי ,מורן יהודה ואמא שלי .החברות והחברים שלי – גל ,עידן ,ענת ,ליהי ,איתי ,דפנה ,הני ,כרמן ,ערן, קובי ,תום ,אסף ,דנה ,לילך ,נעמה שרי רחלי ועוד ועוד ועוד שעזבו את החיים שלהם/ן וניהלו איתי ועבורי חמל שאין כדוגמתו .ואיתם החברים/ות בקבוצת התמיכה160 . חברים וחברות חדשים וחדשות שאני עוד לא מכירה אבל בעוד שבוע אזכה לחבק במפגש מיוחד .ישבתם מול הערוץ ואתם מכירים אותי כנראה טוב משאני מכירה את עצמי והכנתם סרטונים והעליתם פוסטים ובכיתם איתי וכתבתם לי ושרפתם לי את הנשמה מהתרגשות ואהבה .כשיצאתי אמרו לי שאנשים מבחוץ היו בטוחים שאתם כולכם ,החברים שלי והתומכים ,אנשים שעובדים בתשלום .ואני הסברתי שאתם קודם כל חברים שלי ושנית חברים למאבק שלנו למען חברה טובה יותר ,ואם היה לי כסף הייתי משלמת לכם את כל מה שיש לי .ואני רוצה להגיד שהמסרים שהעברתי שם והדוגמא האישית שניסיתי לשמש לא היו עוברים או משנים או משמעותיים אם לא אתם/ן .שאמנם לכמה דקות קוסמיות אני הייתי הפנים של המסר אבל המסר הוא גדול וחשוב ממני ,והוא של כולנו .והעובדה שאלו הנשים והאנשים שנרתמו כדי לקדם את המסרים ולחולל שינוי נוטעת בי הרבה מאוד תקווה בעניין היכולת שלנו לייצר כאן מהפכה יום אחד. לצד אלו ,לא אתעלם מהדיון סביב החברים שכבר לא .אגיד עם יד על הלב שאין ולא יהיה עבורי שבר גדול יותר סביב ההשתתפות בעונה הזאת .כאשר יצאתי מבית האח הגדול פגשתי בזרועות החברים האהובים שלי וכאשר אמרתי להם ״בואו אל הבית קפה שלנו!!!!״ כל אחד הפנה מבט נבוך אל מקום אחר בחלל .איבדתי חברים ובית בשנייה ,בלי יכולת אמיתית להבין מה עשיתי .אני אומרת לעצמי כל הזמן את מה שאמרתי לברק בתוך הבית – יש סביבי כל כך הרבה אהבה בריאה וטובה ומחבקת ומנחמת ,שחבל לבזבז שנייה על אהבה שנגמרה .אבל זה מהראש .בלב לעומת זאת יש משהו אחר .יש געגוע אל האפשרות לנסוע בכל שעה ביום אל בית קפה ,בית ,שתמיד התקבלתי בו באהבה וחיבוק .שתמיד יושבים שם מי מחברי .שאין שם רגע שבו אני לבד. הקהילה שלי .למזלי הרב ובגלל שאלוהים ברך אותי יש לי כל כך הרבה חברים וחברות ומשפחה מדהימים ומדהימות שעוזרים למלא את החלל שנוצר .ואיך אמא שלי אומרת לי בחיבוק הגדול שלה ובאהבה אין קץ – "לא נורא אוריתי .אם תרצי ניקח הלוואה ונפתח לך בית קפה משל עצמך"... ומה עכשיו? השלבים הראשונים בפירמידה ,אני מניחה .בית ,כי להיות גולשת ספות בגילי זה רע לעצמות .ופרנסה ,כי מישהו יצטרך לשלם את שכר הדירה .ואהבה כי זה יותר כיף ככה וכי אני מתגעגעת לאיך שזה מרגיש להיות מאוהבת. אני אסיים במלה תודה ,כי בגדול החוויה הזו האירה לי ביג טיים מה הדברים שעלי להודות עליהם .ויש הרבה כאלה .תודה תודה תודה .נדבר בקרוב. חזרה לבית האח אני מגיעה אל האולפן עדיין מסוחררת .עדיין חווה את העולם במעומעם .עדיין לא אני .אני מרגישה את זה בכל תא בגוף .את הניתוק שלי ממני .אני לא אור של הבית ולא אור של לפני. אני לא יודעת מי אני או איך להחזיק את עצמי או להרגיש אותי או להקשיב לעצמי נכון .אני רק יודעת שאני חייבת לראות את ברק. אני יורדת מהרכב ,מישהו מההפקה מלווה אותי דרך הקונטרול אל חדר האיפור .גיל שם .מסיים להתאפר .אני לא יכולה להסתכל לו בעיניים .הוא עומד להגיד לברק שבעיניו הוא הכי פחות ראוי לזכייה ,והבחירה הזו מעצבנת אותי ומעליבה אותי ומרחיקה אותי ממנו מאוד. יורם מגיע אל החדר וזאת הפעם הראשונה שאני רואה אותו מהערב שיצאתי .פתאום זה מכה בי .כמויות ההטרדות ,האיומים ,הקללות וההפחדות שהיו מנת חלקי בימים האחרונים היו בלתי ניתנות לתיאור .האיש הזה שעומד מולי הוא האחראי הישיר לדבר הזה ,והוא לא התקשר לשאול לשלומי אפילו פעם אחת .אני מתעבת אותו על כל כך הרבה דברים ,אבל כרגע זה הדבר היחיד שממלא אותי כעס ועלבון .העובדה שהאיש הזה ,שהריץ עונה שלמה על חשבון הנפש שלי ,לא הטריח את עצמו להרים אלי טלפון אחרי שיצאתי מהאולפן .בשפת הגוף שלו הוא מתקרב לחיבוק ,אבל אני דוחה את המחווה .הוא שואל אותי בכניסה לחדר האיפור למה אני לא מסתכלת לו בעיניים .הוא אומר לי שהוא לא מבין על מה אני כועסת .הוא אומר לי שהוא)!( עשה אותי מלכה .ואני מאבדת סבלנות ועונה לו שמי שעשתה אותי מלכה זאת אמא שלי .ושהוא עבד קשה מאוד להסתיר את עובדת היותי מלכה במשך חודש שלם .ואני עונה לו שמה שהוא עשה זה דבר נורא .ושאני כל כך פגועה מהעונה הזאת .שהעריכה שלו היתה נבזית ושקרית .אני עונה לו שציפיתי למשהו אחר .שחשבתי שהוא איש אחר .אני עונה לו שהוא קידם ערכים של אלימות .אני אומרת לו מה אני חושבת על הכוכב שלו .אני עונה לו שהייתי חשופה מדי לאלימות של הכוכב הזה .אני עונה לו שהוא היה צריך לשמור עלי .לאהוב אותי .והוא אומר כל מיני דברים ואני לא מקשיבה לו בכלל ,אבל תוך כדי שאני עונה לו אני מתחילה גם להבין ,לאט – זה עוד מבולבל ולא קוהרנטי ,כי זאת החוויה הכוללת שלי אבל זה מגיע – שזה הכול הוא .מה שהבנתי כל כך חזק בלא-מודע ,בליד המודע ,במפלרטט עם המודע ,מה שהניע אותי באופן שלא היה לי ברור לחלוטין ,מה שפחדתי לראות כי אז ...מה זה אומר עלי? אין שי .זה הכול הוא .ורק הוא .עוד הפרקים טריים במוחי מהימים האחרונים ואני מבינה שכשאני אומרת לשי שעומדת מולו אשה חזקה ושהוא צריך להתמודד – אני אומרת את זה ליורם .וכשאני אומרת לשי שהוא כל הזמן משקר אני אומרת את זה ליורם ,וכשאני נואמת את נאום המכשפות שלי על גברים שהעלו נשים חזקות למוקד – אני מדברת אל יורם. וכשאני מדברת על גברים לבנים ופריווילגים שמבזים את כל מי שלא נראה נשמע או מתנהג כמותם – אני מדברת אל יורם .וגם ההפך הוא הנכון .כל דבר מכוער שאמר שי למי מאיתנו היו ביטוי של מה שיורם חושב אבל אסור לו ,לאיש הזה ,להגיד .זה יורם שחושב שאני מכשפה ומכוערת ושמנה ורעה .זה יורם שחושב שעומר טיפשה וריקה ,ששי מיקה קנאית וילדותית, שדודו שמן וטיפש ,שברק גנב ,שקוקו זומבי מיותר ,שמייקי זבוב ,שעומרי מנהיג המזרחים הקונפורמיסטי .יורם חוגג את העובדה שהאיש הזה אומר את כל מה שהוא בעצמו חושב על המשתתפים שהוא בעצמו בחר להכניס לתוכנית שלו .אני מבינה באופן מפורט ומוחלט שהגבר שבו נלחמתי במשך שלושה וחצי חודשים – בגזענות שלו ,באלימות שלו ,בשנאת הנשים שלו – לא היה שי .שי מעולם ולעולם לא יכול להוות שום אתגר מבחינתי .אבל יורם זק – האיש שבחר את שי להיות הכוכב שלו ,המודל שלו ,החביב שלו – אותו ניצחתי. אני יודעת את זה ,אבל לא לגמרי סגורה על זה עד הרגע ,ואז נופלת על התודעה שלי התמונה השלמה הזו ,ותוך שהיא שוטפת לי את הבטן בחמימות המבחילה שלה ,הוא אומר לי ,למה את מזכירה את השם שלי בפוסטים שלך? ואני ממשיכה לקלוט .לאט .הוא עושה מה שבא לו .מקדם איזה ערך שהוא רוצה ,ובסופו של יום האליטה שהוא מסתובב בתוכה מעקמת את האף כשהיא שומעת את השם שי חי .מפלצת .אלים .נחות .עלוב .מיזוגן .הכינויים דבקים בשי ,אבל לא ביורם .הוא טפלון .הרפש והגועל לא נוגעים בו. הוא איכותי. גאון. נקי מכל רבב. הוויכוח שלנו עולה לטונים גבוהים .יורם בעיקר מושך בכתפיים ואומר לי שמה שאני אומרת זה שפל ,שאני שפלה ועוד כל מיני מלים מהשורש ש.פ.ל ,ובא לי להגיד לו שזה בהחלט שינוי מרענן ממכשפה או שטן או רעה – הכינויים החביבים עליו ועל שי עד היום – ואז הוא אומר לי ,אבל תגידי מה שאת רוצה .אני לא אעשה לך כלום. אני לא כל כך מבינה למה הוא מתכוון ,אז אני שואלת אותו אם זה אמור להישמע לי כמו איום .וכשהוא אומר ,את החלשה ואני החזק בסיפור הזה ,אז אני לא אעשה לך כלום ,אני שומעת חזק וברור את האזהרה שלו .את האופן שבו הוא מסמן אותי כדי להפחיד אותי ,ואני מתקשה לנשום כי אני קולטת שאני ממשיכה לשתף פעולה עם האיש הזה בעצם היותי באולפנים האלו כרגע. ובכל זאת ,יותר מכל דבר ,כמו צורך פרימאטי אבולוציוני כמעט ,אני חייבת לראות את ברק .לחבק אותו .לגעת בו .להריח אותו ולהגיד לו שהוא מושלם .יותר ממה שאני שונאת את יורם ואת המשחק ,אני אוהבת את ברק ואני טועה לחשוב ,מבולבלת להאמין ,שכדי לעשות את כל אלו אני מוכרחה להשתתף לפי התנאים שלו .יורם יוצא לרגע וחוזר אל חדר האיפור שנייה לפני שהמאפרת מסיימת איתי ,ואז שואל אותי בקול רגוע ,כאילו לא צעקנו ממש לפני דקה ,אז את הולכת להיכנס בעומרי יפה כזה? כמו שאת יודעת? אני מדמיינת שאם הוא היה יכול ,הוא היה חוכך בידיו בהנאה ,נחשף במלוא הסאדיסטיות שלו בטבעיות .בא לי להקיא עליו ,אבל יותר מזה אני מאמינה ,מטומטמת שכמותי ,שההצגה חייבת להימשך .אז אני נכנסת אל האולפן עם התפאורה המגוחכת ויושבת על הכיסא ומחכה שברק ייכנס אל החדר – והוא נכנס ,יפה כמו מלאך ,כל כולו בתוך המשחק, ואני מחבקת אותו לא יודעת כמה זמן .לא מספיק .מרגישה אותו בידיים שלי ורואה אותו במו עיני .הוא נראה טוב .אני מסניפה אותו מלוא הריאות ויכולה לתאר לעצמי שכך אוהבת אם את בנה .אני טופחת לעצמי על השכם .אירגנתי לו מסיבה קטנה ,והיא בהחלט מגיעה לו. אנחנו צופים יחד בקטע שבחרתי לו – הסצנה שבה הוא בוחר להוריד את המתנה שלי מקורת הבנג'י – ואני מספרת לו למה אני חושבת שהוא צריך לזכות ,ואני בוכה כי אני שונאת את עצמי על שאני שם ,אבל אף אחד לא יודע שזאת הסיבה שאני בוכה ואנחנו מתחבקים עוד והוא יוצא ואז אני קוראת לעומרי .והוא בא אל החלל הזה ,הנסיך המתוק של העונה שלנו. ותודעתית אני עדיין במשחק ,ובמשחק שלי אני מעבירה מסר פמינסטי לנשים שמפחדות לקחת קרדיט על ההצלחות שלהן .אז אני מקרינה לו את הקטע שבגללו אני חושבת שהוא הכי פחות ראוי לזכייה :סצנה בה הוא מביע כעס על כך שאני מייחסת לעצמי את בריחתו של שי מהאולפן. ואני אומרת לו את מה שתיכננתי ,אבל בלב אני בוכה כי אני רוצה להגיד לו רק דבר אחד .אני רוצה להגיד לו ,עומרי המתוק והנפלא! אני אמורה להגיד לך דברים לא נחמדים עליך עכשיו, אבל אני לא מעוניינת יותר להיות חלק מהמשחק המגעיל הזה .אנחנו היינו חלק מעונה מחרידה .יורם זק שיחק בנו ,ניצל אותנו ,ביזה אותנו והשתמש בנו כתפאורה למופע הסאדיסטי שלו עצמו .מופע שבחוסר המקצועיות שלו הוא איבד עליו שליטה .אנחנו שילמנו את המחיר. אתה לא תזכה בעונה הזאת .אף אחד מכם לא יזכה .זה בין ברק לשי מיקה ,כי ככה יורם משאיר את זה ביני לבין שי .לך ,יפה שלי ,תהיה המנהיג שרצית להיות כל העונה .תארוז את הדברים שלך ותשלח גם את קסניה ודודו לארוז וצאו עכשיו הביתה .אמא שלך מתגעגעת אליך .אני אוהבת אותך כמו אח .זה לא השתנה ולא ישתנה בחיים. אבל במקום זאת אני אומרת לו שהוא לא נתן לי את הקרדיט שהגיע לי ושהוא קיצץ לי כנפיים ושהוא בגד באמון שלי .כל הדברים האלו היו נכונים ,אבל הם לא שינו כלום ולא הייתי צריכה להגיד לו מלה מהם ,והלב שלי בכה עוד כי העיניים שלו היו כל כך עצובות והבנתי שאני עדיין בת ערובה של המשחק .בת ערובה של יורם זק .שאני עדיין משתפת פעולה עם האנשים הרעים האלו ,ושאין ולו סיבה אחת קטנה בעולם שבשניות אלו אני פוגעת במישהו שאני כל כך אוהבת. למחרת אני יושבת לכוס קפה עם תמר והיא מספרת לי שביום שישי לפני שהודחתי מהמשחק היא פגשה את יורם באולפנים .הוא שאל אותה מי הזוכה שלה .היא גילגלה אליו עיניים ואמרה לו ,אור ...ברור! כמו כולנו. הוא אמר לה שאני כנראה אודח למחרת ,וכדאי שהיא תחשוב על מישהו אחר. תמרי מספרת לי שהלסת נשמטה לה .אור תודח?! כן ,אישר לה יורם. אז תמרי שאלה אותו ,בנאיביות אין קץ :אז מה תעשה עד סוף העונה? יורם הפטיר לעברה ,בלי למצמץ :תמר ,העונה הזאת כבר נגמרה מזמן. חשבתי על דודו ,ברק ,שי מיקה ועומרי ,שהיו כמה ימים לפני הגמר .אם הייתי גמישה מספיק ,הייתי בועטת בעצמי על שלא צעקתי אליהם כאשר יכולתי – צאו מפה! לא מגיע ליורם שתמשיכו לשחק במגרש שלו .פשוט לא מגיע לו. באותו ערב נשבעתי לעצמי שיורם זק לא ישתמש בשם שלי או בפרצוף שלי יותר עד יום מותו .כך שכאשר התקשרו להודיע לי על הגמר ולתאם איתי הגעה ,הודעתי שלא אגיע. חברת ההפקה הזכירה שאני חתומה על חוזה שמחייב אותי לבוא ,ובתמורה הזכרתי לה שאלעד קופרמן ואבי ניר מוזמנים לתבוע אותי ,ערב טוב ושלום שלום .היות וגם היא כנראה היתה במחנה שלי ,היא ניסתה לרמוז לי שאולי כדאי שאמציא איזה תירוץ ,אז אמרתי לה שאני לא ממציאה כלום אף פעם ,ושאם ישאלו מדוע אני לא מגיעה היא מוזמנת להגיד להם שזה כי לא בא לי. במשך שבועיים ,מהיום שיצאתי מהאולפן של יורם ,נרתמתי כל כולי לקמפיין של ברק ,אבל ידעתי שיורם לא יתן לו לזכות .היחידה שגילמה במשחק את התפקיד שלה באופן מדויק על פי התסריט של יורם היתה שי מיקה ,והיא היתה הזוכה החדשה שלו מרגע שהזוכה המקורי ברח מהאולפן .בשבועיים האלו פגשתי ברחוב בעיקר אנשים שחיבקו אותי נורא והרעיפו עלי אהבה וחום .כשהעדתי על כך ,כולם אמרו לי – טוב ,מה את רוצה? את בתל אביב. ובכן .במהלך חוצה ישראל שלי למען ברק יצאתי מתל אביב ,חציתי את הארץ מצפון לדרום ופגשתי בדיוק אותם גילויים באופן נרחב אפילו יותר ממה שפגשתי עד כה בשכונה שלי. איפה מאות ואלפי ועשרות אלפי ומאות אלפי המעריצים האלו של שי ,שכולם כל כך מבוהלים מהם? ערב הגמר ישבנו ,אני וענת ,על הספה של אמא שלי .ענת הביטה בי בדאגה רוב השידור ,עם דמעות בעיניים ,ומילמלה שמשהו חייב לצאת לנו מכל מה שהיה .שלא יכול להיות שהכול היה לחינם .התוכנית התחילה ואת המסך שטפו סרטוני הגמר שיורם הכין למועמדים .סרטונים שמסכמים את השהות שלהם באולפן שלו ,סרטונים שמהם הוא מחק אותי כמעט לגמרי .כאילו לא הייתי אחת הנשים המשמעותיות והנוכחות בחיים של המשתתפים בתוך המשחק הזה .על אף שציפיתי מעצמי להיות כבר מחושלת מול המעשים של האיש הזה ,העונש האחרון הזה של זק – הנקמה הילדותית שלו ,המחיקה הכול כך בוטה הזו – העליב אותי והכעיס אותי עד כדי דמעות שממילא זלגו רוב הזמן. וכאשר ברק ושי נשארו אחרונים על הספה ,התלבשתי מהר .ראיתי את ברק יוצא במקום השני ,מבולבל ומוצף .ענת ואני בכינו בכי גדול ,רצנו אל האוטו ונסענו לבית שמש. כמה שבועות אחרי ,יום חמישי אחר הצהריים .שעה מתה למדי ,והקניון ריק .אני יכולה להרשות לעצמי להגיע להיות עם אמא שלי בדוכן האוכל שלנו .אני יושבת איתה קצת .אנחנו משוחחות מעט ,בעיקר מושקעות בלהיות אחת ליד השנייה .בחורה צעירה עוברת לידנו ונועצת בי מבט. אני מחייכת אליה והיא לא משיבה חיוך .אוטומטית אני מתקרבת אל אמא שלי חצי סנטימטר. כעבור כמה דקות הבחורה חוזרת ומביטה בי שוב .העיניים שלה נוצצות .נראה לי שהיא רוצה להגיד לי משהו ,אבל מתביישת .אני מסמנת לה עם היד והראש להתקרב .באחת היא מתקרבת ומחבקת אותי חיבוק גדול עם דאגה אין קץ .אני מניחה שהיא מהצופות הקבועות בערוץ הפתוח .רבים ורבות הגיבו אלי כך בשבועות האחרונים. היי ,זה בסדר ,אני בסדר ,אני מבטיחה לה .משקרת לה .בואי ,שבי – נצטלם. היא מחייכת אלי חיוך מלאכי ואומרת לי ,אור ,אני לא רוצה להצטלם איתך .סליחה שהתנהגתי מוזר .פשוט לא ידעתי איך לגשת .זה כל כך מוזר .אני מכירה אותך כל כך טוב ואת לא יודעת מי אני. אני לא מבינה – את לא צופה? קוראים לי ט' .עבדתי בהפקה ואני לא יודעת איך לתאר לך מה שאני מרגישה עכשיו.יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לספר לך .להגיד לך .שעשו לך .כל כך הרבה דברים ,שאני פשוט לא יודעת איך. את מפחדת?היא לא עונה. אין לך מלים? יש ,אבל אני לא יודעת איך זה יגרום לך להרגיש .ואולי עדיף לעזוב את זה .בשבילך,זאת אומרת. אני מבטיחה לה שדווקא אשמח לשמוע.היא מחייכת בהקלה ומתחילה לדבר .את כל מה שלא אמרה חודשים ,את כל מה שפחדה להגיד ,את כל מה שחשבה והרגישה .את כל מה שקרה .כל מה שידעתי אבל לא שמעתי. כולנו היינו איתו בהתחלה ,היא אומרת .האמנו ליורם שהוא הורס .הפקה שלמה שותפה לאובססיה של האיש .אבל אז הוא התחיל להעמיד להדחה באופן פומבי והיו כמה שחשבו שאת בעצם צודקת .מיעוט .עד נאום המכשפות חצי מההפקה כבר היתה איתך )ט' ממשיכה( ,אבל פחדנו להראות את זה .אחרי הנאום חצי מהקונטרול נעמד ומחא לך כפיים. יורם ,הבמאים והעורכים היו אובססיביים עליו .רציתי לצרוח אלייך מאיפה שאני יושבת – את צודקת בהכול .עופי משם .וככל שיותר אנשים הרגישו ככה ,ט' אומרת ,ככה האובססיה של יורם גדלה .אבל באיזשהו שלב זה היה בדיחה .הדרך שבה הם דיברו עלייך .על הבוטות שלך. השמות שהם קראו לך .האופן שבו הם ערכו אותך .היו פעמים שהיית אומרת דברים שסתרו את כל הסיפור שלהם והם ממש היו נותנים הוראה לצנזר את זה .לצנזר את האמת. ט' ממשיכה ומספרת עוד ועוד .לעתים היא מפתיעה אותי ,לעתים מאשרת מה שכבר ידעתי או הרגשתי. אני חושבת על החברים שלי שלמדו קולנוע או תקשורת במכללה שלמדתי בה .אני לא מבינה ,אני אומרת לה .אני מכירה אנשי טלוויזיה .סאונד ,בימאים ,תסריטאים ,עורכים .צלמים. יש לי חברים רבים בעולם הזה .נכן שיש מנוולים ,אבל יש שם כל כך הרבה אנשים טובים. אמיצים .אף אחד לא מחליט שדי? שהוא או היא לא משתפים עם זה פעולה יותר? אף אחד לא מחליט לפוצץ את זה? אני יודעת שאת כאן בטוב ואני רואה את האהבה שלך בעיניים ,אבל אני חייבת לשאול אותך ,איך לא אמרת כלום? איך לא הפכת שולחן? תביני ,ט' אומרת לי – כולם הופכים להיות חלק מהמשחק .אתם ואנחנו .מתבלבלים לחשוב שההצגה חייבת להימשך .לא יודעת .אנחנו גם חתומים על הסכמי סודיות .אור ,כשיורם חזר לבית אחרי ששי בעט ביצירה שלך ,אחד הדברים הראשונים שהוא אמר בקונטרול זה שהוא רוצה להזכיר לנו שאנחנו כולנו חתומים על הסכמי סודיות .את מבינה? כשאת בתוך האולפן צעקת שאת יודעת שהוא משכנע אותו להישאר במשחק – אנחנו היינו מזועזעים שזה אשכרה מה שקורה. זאת הפעם הראשונה שאני מקבלת אישור סופי לדבר. ואני שואלת אותה :את היית שם? באותו ערב? כן ,היא מתוודה בצער .הוא קילל אותך .יורם .הוא קילל אותך ואנשים שמעו וכבר לא היה אכפת לו. אבל בסוף הוא לא מצליח לשכנע אותו ,אני אומרת .בסוף הוא יוצא. כן .תשמעי ,במהלך הערב מתערבים עוד גורמים ,גורמים שמרגישים שאסור שהואישאר אחרי מה שהוא עשה ,ויורם מפסיק לנסות .אבל אם זה היה תלוי בו ,אם הוא היה צריך לבחור בינך לבינו ,זה היה הוא לגמרי. והמשתתפים האחרים? הוא ידע בדיוק כמו שאת ידעת שהם לא ייצאו .שהיחידה שתצא זאת את ואולי עומרי.הם שנאו אותך ,אור .דיברו עלייך מחריד .אי-אפשר היה לשמוע את זה .וככל שעבר הזמן, יותר ויותר אנשים התאהבו בך ושנאו אותו על איך שהוא מתנהג אלייך. במשך זמן הבטנו אחת בשנייה בשקט. אני לא בוטה ,אמרתי לה פתאום .היא הביטה בי עם סימן שאלה. קודם אמרת שהם לא אהבו את הבוטות שלי ,אמרתי .אבל אני לא בוטה .אני פשוט... הממממם ...אני יודעת מה אני חושבת .באופן ברור .אני ברורה .אני חושבת הרבה ,על הרבה נושאים ,ומסיקה מסקנות בהתאם למחשבות שלי .יש לי הרבה מאוד דעות בהרבה מאוד נושאים ,ואני משמיעה את עצמי ואת הדעות שלי .אבל אני לא בוטה. אחר כך ,בשעת לילה מאוחרת ,אני מטיילת ברחובות העיר האהובה שלי .משחזרת את השיחה .היא לא שיקרה בחצי מלה .אני לא מופתעת ,אבל מרוסקת ופגועה .אני מאמינה לה אמונה מוחלטת ,אבל מתה לגלות שהיא משקרת .מי האנשים האלו? מי האנשים האלו?! כנראה שמילמלתי לעצמי את השאלה הזאת בקול רם – ואז ראיתי את אמא שלי עם חברה שלה עומדות מולי .אמא שלי מביטה בי מבוהלת בעוד חברה שלה המציאה באחת שיחת טלפון כדי לאפשר לנו פרטיות ברגע המורכב הזה .יכולתי לדמיין איך נראיתי לה .לא מסורקת ,עייפה, דומעת ומשוחחת עם עצמי. אוריתי? היא שואלת עם דמעות בעיניים. אני מחייכת ורצה אליה לחיבוק. נו ,אמא שלי שואלת ,אז יצאת מדעתך? לא ,אמא ,אני מאשרת לה בחיוך בין הדמעות. למה את מדברת עם עצמך? היא שואלת. דמייני לעצמך ,אני אומרת לה ,דמייני לעצמך שבמשך שלושה וחצי חודשים את לא יכולה לדבר עם עצמך. מה? תחשבי .תחשבי כמה פעמים ביום את מרגישה או חושבת משהו ואומרת לעצמךבדיוק מה שאת חושבת .תחשבי כמה פעמים יש לך דילמה או שאלה שמטרידות אותך עד כדי כאב ,ואת צריכה לברר את התחושות שלך עם עצמך בקול רם .תחשבי כמה פעמים את מקללת את האמאמאמא של מישהו שמביא לך את הסעיף מתחת לשפה .אני כל הזמן הייתי מוקלטת, אמא .ומושמעת .כל העולם שומע ,ולא שכחתי את זה לרגע... אני רואה בעיניים שלה שהיא מתחילה להבין. שלושה וחצי חודשים לא דיברתי עם עצמי .כתבתי מכתבים עם אצבע על סדיניםומדפים ,הוצאתי את המחשבות שלי ביצירות ובאוכל ,אבל לא אמרתי כלום ,אמא .זה עלול להיראות לא טוב .ולהלחיץ את מי שמכיר אותי .ולהרגיש כאילו אני לא מי שהייתי לפני שהלכתי לשם .אבל תצטרכו להיות סבלנים ופתוחים בתהליך .את תצטרכי להבין .אני לא יוצאת מדעתי. אני מנסה לחזור אליה. אני מנחשת שאחרי השיחה שלנו בקניון ,ט' סיפרה לעוד חברים וחברות שלה מההפקה שהיו בצד שלנו שהיא דיברה איתי ,כי בשבועות הקרובים קיבלתי עוד כמה טלפונים ועוד כמה אנשים ביקשו לפגוש אותי לקפה .חלק סיפרו דברים רבים ,אחרים רק רצו לשבת איתי ,אבל שמרו אמונים ליורם .לא הסכימו לענות על השאלות שלי .שחררי את זה ,אור ,הם ביקשו .יצאת מלכה .אחד האנשים הכי קרובים אליו בהפקה אמר לי – הפציר בי – שחררי ,כולם מרגישים שערכו אותם רע ,אבל יצאת מדהימה .כן ,אני אומרת לו .לא יצאתי מדהימה .יצאתי מי שאני. ורק כי החברים והחברות שלי לא איפשרו לו לשקר .אבל אתה ...אתה אוהב אותי ,אני רואה את זה .לא היית מבקש להיפגש אם לא .איך אתה מתרץ לעצמך שהיית חלק מזה? תסביר לי ,כי אני מתה להבין. מה את רוצה שאני אגיד לך ,אור? ככה זה ,הוא אומר. אבל אני המשכתי ללחוץ .אתה נמצא בחדר שבו מקללים אותי ,אמרתי .מבזים אותי לגופי ,מתכננים איך יהיה הכי נכון לפגוע בי – ואתה בשלום עם זה? לא ,אור ,הוא אומר לי לבסוף .אתה לא שלם עם זה )הוא עובר לדבר בגוף שני( .אתה עובר לחדר אחר. ואני חושבת על המשפט האלמותי של אדמונד ברק" :הדבר היחיד שהרוע זקוק לו כדי לנצח הוא שאנשים טובים לא יעשו כלום". מסיבת הסיום חודש אחרי סוף העונה מתקיימת מסיבת סיום .ההפקה כולה אמורה להיות שם .אני לא מתכננת להגיע ,אבל לבסוף משתכנעת. האמת חייבת להיאמר :השיער שלי היה כל כך יפה באותו יום ,שהייתי חייבת להוציא אותו לבילוי .ברק התקשר אלי אחר הצהריים להפציר בי לבוא ,וכך גם אחד הנינג'ות שהתקשר אלי שבוע קודם לכן להתנצל על שהיה חלק מהדבר הזה ,וביקש רק ריקוד אחד. "את לא יודעת כמה אנשים רוצים לחבק אותך אור" הפציר בי. אבל המוטיבציה העיקרית היתה שאחי וגיסתי רצו נורא להשתתף במסיבה ,ואחרי מה שהעברתי אותם ,אכזבה לא היתה אפשרות. וכך קרה שהגעתי .בכניסה מיליון צלמים ,פפראצי ,בלגן .בשנייה שאני מגיעה אני מרגישה את התנועה .הצלמים צועקים את השם שלי ,התקשורת דוחפת מיקרופונים לפנים, מישהו מושך אותי בכתף ,מישהו אחר דוחף לי משקה ליד .אני מחייכת יפה אל כולם ונכנסת פנימה .אני רואה את ארז טל ואנחנו מתעלמים הדדית האחד מהשני .רק לעתים נדירות אני מרגישה ויודעת כאשר אני נכנסת לחדר שכל תשומת הלב מופנית אלי .אבל כאן ,לאן שאני הולכת הולכים אחרי ,איפה שאני רוקדת נוצר סביבי מעגל רוקדים.ות .כולם רוצים לחבק, לגעת ,לנשק ולהגיד לי כמה שהם אהבו אותי וכמה שהם מצטערים ,כמה שהיה נורא עבורם להיות בצד השני ,וכמה וכמה וכמה וכמה .ולאן שאני לא הולכת ועם מי שאני לא מדברת – יש זוג אחד של עיניים שעלי כל הזמן. העיניים של יורם זק. אני מרגישה אותן נעוצות בגבי ,בוחנות אותי ,עוקבות אחרי .הוא משוחח עם עוד ועוד אנשים ,אבל איפה שאני עומדת – הוא עומד לידי .לאן שאני זזה ,כמה שניות אחרי ,אני רואה אותו במרחק צעד ממני. לקראת אמצע הערב אני ניגשת לבדי אל הבר ומבקשת מהברמן וודקה קרנברי שלישית להערב .הברמן ניגש להכין ואני סופרת בלבי אחת ,שתיים ,שלוש... יורם מניח כף יד על גבי .הוא מניח אותה במקום שבו רקדן הטנגו אוחז את הפרטנרית שלו. מה שלומך?לא שוחחנו מאז המפגש האחרון שלנו בנווה אילן .היממה אותי היכולת שלו להיות כל כך אדיב ונונשלננט אחרי הדברים שנאמרו. אני מרחיקה מעל עצמי את כף היד ,אבל זו חוזרת אל איפה שהונחה .הברמן מגיש לי את המשקה ,מחייך ארוכות ואומר לי שהוא חולה עלי .אני שמחה שיורם שומע את זה .אני יודעת שהוא מכיר את האהדה שיש כלפי ,ובכל זאת שמחה לעוד מופע כזה מולו .הוא יודע מה חושבים הצופים ורואה במו עיניו את עמדת חברי ההפקה שלו .היד שלו מרגיזה אותי וצורבת לי את העור דרך השמלה הדקיקה .אני מסתכלת לו לתוך העיניים ומבינה עד כמה הוא משפיע עלי רגשית .מפעיל אותי. אתה יודע ,יורם? אני אומרת .אם רק תגיד לי את האמת ,את כל האמת ,תקבל חברה לחיים .אתה ראית מקרוב איזו חברה אני יודעת להיות ,ואני מוכנה ורוצה להיות חברה שלך. כל מה שאתה צריך זה להגיד את האמת. הוא מתקרב אלי שוב ,מחבק שוב ,נוגע שוב ,נותן לשיער שלי להבריש את פניו ,מדבר אל תוך האוזן ,כאילו כדי להתגבר על הרעש ,אבל אין באמת צורך והאינטימיות הזו כל כך עקומה ביחס למה שהוא עשה לי .בביטחון מוחלט הוא אומר ,אני אומר לך את האמת כל הזמן. אני מתרחקת ממנו ומרימה את הקול .אנשים סביב שומעים אותנו ולא אכפת לשנינו. אחי מתקרב אל הבר .הוא אחד האנשים היחידים בעולם שיודע לעומק עד כמה אני שבירה, עד כמה אין בי יכולת לספוג עוד מהמורה אחת קטנה. אתה משקר .אני אומרת .בלי למצמץ .אני יודעת שבלילה שהוא בעט באומן ,אתה התחננת אליו להישאר .אתה קראת לי זונה .למה אתה לא אומר את האמת? למה אתה לא מודה שאתה הקרנת את נאום ביבי כדי שאעוף מהבית ,כדי ששי לא יברח החוצה? פשוט תודה .אני כבר יודעת את האמת .לא מנחשת אותה ,יודעת אותה .ורק מבקשת ממך ,צריכה ממך ,שתגיש לי אותה .איך אתה לא מתעייף מהשקרים? שטויות ,אור ,הוא אומר .שטויות ,אני נשבע לך. הוא מתקרב שוב ,מחבק שוב ,והפעם אני נשארת לעמוד .נשארת להקשיב קרוב ואינטימי לשקרים שלו ,ורוצה בכל מאודי ,כמו ילדה ,להאמין שהאיש הזה ,שהפקדתי בידיו את חיי ,הוא איש הגון ,לא איש שמשקר בלי שמץ של בעיה .עדיין ,אחרי ולמרות הכול ,אני מחפשת תקווה. את לא מקשיבה ,הוא אומר לי :אני הקרנתי את הנאום כדי לגייס עוד יותר את הקהל שלך .בלילה שהוא בעט ,אור – זה היה הלילה הראשון שחזרתי הביתה אחרי כל כך הרבה זמן .אני חזרתי איך שאמרו לי .טסתי אל האולפן .אבל כבר במונית הבנתי שאני חוזר אל נווה אילן כדי להיפרד ממנו. אני נשארת קרובה אליו .מתקרבת אפילו יותר ,מריחה אותו .מנסה לזהות אם הוא שיכור .איש שיכור בטח אומר אמת ,אבל אני לא מזהה שום ריח .זה לא אומר כלום. אני מורידה את הקול שלי לכדי לחישה ומתקרבת אליו עוד מילימטר ,מצטרפת אליו לשנייה למופע הגופני הזה .שתי ידיו מחבקות אותי .יש כאן חדר מלא באנשים שיגידו לך כל מה שאתה רוצה לשמוע ,אני אומרת .שיתחנפו אליך עד שתצא להם הנשמה .שבויים שלך, מוקסמים ממך באופן עיוור .זה ככה כל החיים שלך .תגיד לי ,יורם – אתה לא משועמם מזה? קצת ,הוא עונה לי בשקט. אני רואה את אחי מתקרב אלי כמו אריה ,מוכן לשלוף אותי החוצה מהשיחה בשתי הזרועות החזקות שלו ,אבל אני מסמנת אליו עם האצבע שלא יעז. ואני ,רק אני בחדר הזה ,מתעבת אותך ,אומרת לך לפרצוף שאתה שקרן ושפל ,ובכל זאת ערב שלם אתה עסוק בי .רץ אחרי .מחפש אותי .למה? הסוציופתים ,לא באמת אכפת להם מהאנשים שמתעבים אותם ,יורם. הפעם הוא מתרחק .אני לא סוציופת ,הוא אומר ,ושי לא סוציופת וגם ביבי לא סוציופת. את חייבת להפסיק עם המלה הזאת. תתבע אותי ,אני מחייכת. חיוך ראשון ,הוא אומר ומתקרב שוב .מחבק שוב .נוגע שוב ,ואני חושבת על שפת הגוף שלו בשיחה שלנו .יורם יודע שכל הנשים )וגם הגברים( שהוא מכניס אל האולפן שלו מתאהבים בו אנושות .זה אחד הכלים שבהם הוא מצליח להכניס אותנו אל השבי שלו .המגע שלו בשיחה הזו הוא מגע פתייני .זה נכון שאני נראית יוצא מגדר הרגיל הערב ,אבל אני יודעת שיורם לא חושק בי מינית .אני יודעת היטב שאני לא הטעם שלו בשום צורה .פמיניסטית שמנמנה וחיננית עם ניתוח אף חצי מוצלח זה לא הדבר שמטריף את חושיו .אני מבינה פתאום שיורם משתמש בפתיינות שלו כדי לייצר בינינו דיאלוג מיני ,ולא כדי להכניס אותי למיטה שלו, אלא כי זה כלי שאיתו הוא תמיד מנצח .כי כולן מאוהבות בו ,ואם הוא רק יצליח לגייס אותי באמצעות האינטימיות המלאכותית הזו ,שהוא מפעיל כמו מכונה ,אז הוא יצליח להקסים ולרגש אותי מספיק כדי שאניח לדבר ואתמסר לאשליה. קצת מפתיע אותי שהוא חושב שזה יעבוד עלי ,ואני מתחילה לצחוק .הוא לא מבין את הצחוק שלי .שלושה וחצי חודשים האיש מסתכל עלי ,לומד אותי ,מכיר אותי .ובערב הזה, כשכולם שיכורים וחוגגים ונוצצים ויפים ,אני מבקשת ממנו את האמת ,נותנת לו בתמורתה את הנאמנות הנצחית שלי כחברה לחיים ,אומרת לו שאני יודעת את האמת ,מגישה לו אותה וסולחת לו על כולה בתמורה לזה שלא ישקר לי – והוא ,במקום לקחת את המנחה שלי בשתי ידיים ,מנסה לחרמן אותי עליו כדי שאוהב אותו מספיק למחול לו על שקריו .אני לא מצליחה להפסיק לצחוק .איש שהמתין לפתח קטן ניגש אלינו ומתחיל לאכול ליורם את הראש ,ואני מנצלת את ההזדמנות להיעלם מהשיחה אל רחבת הריקודים. אחר כך אני יוצאת החוצה לשבת על ספסל בשדרות ירושלים .ארבל רואה אותי יוצאת ומצטרפת אלי .אנחנו מתחבקות ארוכות .שכחתי כמה אני אוהבת את הילדה הזאת .אנחנו משוחחות מעט והיא ממשיכה לה אל המסיבה הבאה שלה .אני עייפה נורא .אנשים עוברים ומתיישבים על הספסל לידי לסלפי .אני לא רואה אותם ,אבל מחייכת אל המצלמה .מנשקת. אומרת תודה .חושבת על חדר האורחים של אחי ,על המיטה הזמנית שלי ,שצמודה אל הלול של האחיינית המושלמת שלי .אני חושבת על יורם .אני לא יכולה יותר להחזיק את עצמי זקופה. לא יודעת כמה זמן לא ישנתי .לא זוכרת מתי אכלתי .מיליון דמעות שוטפות לי את הפנים באחת .אין לי שום שליטה על זה כבר יותר מדי זמן ,וזה לא מרגש אותי בכלל .אנשים מפסיקים לשבת לידי .מכבדים את הדמעות .אני רוצה לקרוא לברק שיקח אותי הביתה ,אבל אין לי כוח לקום .אני נשכבת על הספסל ,שומעת את הנשימות של עצמי וחושבת על זה שהדמעות הורסות לי את הפן עכשיו ,כשאני מאוזנת .צוחקת על עצמי .צוחקת ובוכה לבדי באמצע הלילה על ספסל בשדרות ירושלים ,מול מסיבת סוף העונה של האח הגדול .7 כמה ימים אחרי המסיבה אני פוגשת באקראי עיתונאי חצר של גוף תקשורת מרכזי בגן מאיר בתל אביב .הוא פונה לומר שלום .עוד אחד עם התנצלות וצער בעיניים .מה שלומך ,הוא שואל. אין לי יותר מיליגרם של סבלנות אל אף אחד ששיתף פעולה עם ההפקה הזאת .מה אתה חושב? אני שואלת בחזרה. העיניים שלו נפערות .הכול בסדר ,הוא מנסה .כאילו ,את מלכה. מלכה-מלכה ,אני משיבה לו ,אבל באיזה מחיר? השם הטוב שלי? התמודדות עם יורם זק? הבריאות הנפשית שלי? והחבורה ההזויה הזאת ,צבא שי חי? בובה ,איזה צבא? לא יודעת .תגיד לי אתה. אור ,את אפילו לא מבינה. אז תספר לי .תספר לי מה אני לא מבינה.והוא שופך ,כמו השאר ,בטקס ההיטהרות שכבר מוכר לי. כמה אנשים שמזהים את הווינר של יורם ומתחילים להריץ אותו ,הוא מסביר .עמודי פייסבוק ,הימורים ,כאלה. אני פוערת אליו עיניים .והוא ממשיך :אליהם מצטרף איזה אחד שכבר כמה שנים מנסה להיכנס לבית האח הגדול ,וככה זה מתחיל .עשרות אנשים שעושים רעש של מיליון. זה מתחיל להישמע הגיוני ,אבל אני מבולבלת. רגע ,אני אומרת .אני לא מבינה .צעקו לי ברחוב .כתבו לי הודעות .עמודי פייסבוק עם מאות ואלפי לייקים. תראי ,אור ,החבר'ה האלו מתחילים לעשות רעש סביב חביב ההפקה .זה יחסי ציבורמעולים ,וקשת זורמים איתם לגמרי .במאקו מסקרים אותו באגרסיביות ומעלימים אינפורמציה שסותרת את הנראטיב .קשת שולחת אייטמים בהתאם לצרכים שלהם אל כל שאר הגופים- מעריב ,וואלה ...כל ישראל חברים .הוא כוכב עליון ,וכשאת מתחילה להפריע לתסריט – עושים אותך המפלצת .זה בלוף .בלון. אני בוהה בו בשקט. תוציאי את הטלפון שלך רגע ,הוא אומר. מה? תוציאי ,תוציאי .אמרת שקיבלת אלפי הודעות נאצה וקללות ואיומים ,נכון? תראי ליאותם. לא הבנתי .אתה חושב שאני ממציאה ,אני שואלת .ממש לא ,הוא עונה .לכי חודשיים אחורה ותראי לי את ההודעות. אני נכנסת למסנג'ר בפייסבוק ומתחילה לגלול אחורה .רוב ההודעות הן של תומכים.ות, עוד כמה הודעות בודדות של קללות ,איחולים שהשתיקה יפה להם ומלא הודעות שמוגדרות כלא-זמינות של משתמשי פייסבוק שאינם עוד. פרופילים מזויפים ,אור ,הוא אומר 99 .אחוז .ואת יודעת מה הדבר הכי מצחיק? שהאנשים היחידים שמבינים שמדובר בבלוף זה מי שחיים את הסיפור הזה ביומיום ,בלי עריכה .זה אתם .ואתם באמת כל הזמן שאלתם מה אתם מפספסים. אנחנו מתעסקים בזה בלי סוף ,אני אומרת. זה ברור ,הוא עונה ,אבל בסופו של דבר גם זה משרת את זק .כולכם אובססיביים למושא האובססיה שלו .הוא ב.win-win- וההודעות שקיבלתי לטלפון? אני שואלת .השנאה שם כלפי היתה לוהטת .האנשים האלה עם דם בעיניים נגדי .זה לא נשמע כמו סתם אנשים שנסחפו. זה לא ,אחותי ...הוא מחייך .את עלית לאנשים האלו במיליונים של שקלים .את יודעת בכמה מיליונים הם מעריכים את הבטים שהם רצו לשים עליו? בטים? מה זה? המממם ...מתוקה ,בטים זה הימורים באינטרנט. וההפקה? היא יודעת על הנעשה? יודעת עם איזה סוג של אנשים היא מסבכתאותנו? אם אני יודע אז מה נראה לך? אז אמא שלי ,שאני צוחקת עליה מהיום שיצאתי מהאולפן על שעטפה את הבית שלנובסורגים ,לא כזאת משוגעת? אמא שלך אשה חכמה מאוד.אני נושמת עמוק. ואתה? אני לא מתאפקת .עיתונאי? איש של אמת? אתה יודע את על זה ,ו?... הוא כועס עלי .מתחפר ,מתפתל. פרנסה ,הוא אומר לי .ככה התעשייה ,הוא עונה לי .את פשוט לא מכירה את תעשיית הטלוויזיה .את תעשיית הבידור .ככה הדברים עובדים. אני שומעת את המנטרה הזאת כבר יותר מדי זמן ונשבר לי ממנה לגמרי .אני קוטעת אותו באמצע המופע המתפתל והפחדני ואומרת בכעס ,אנשי תעשיית הבידור האלו – מי אתם? אתם חיים בעולם מקביל? לא חיים בחברה הזאת? כאילו ,למי בדיוק אתם מייצרים את הטלוויזיה הזו? אתם חיים מאחורי חומות ששומרות ומגינות עליכם מהחברה שאתם מעצבים? אני לא מבינה! אתם מלמדים ציבור שלם אילו התנהגויות מתוגמלות ורצויות ולא מפחדים מהיום שזה ינקום בכם או בילדים שלכם?! הקול שלי עולה גבוה ואני רועדת בכל הגוף .אנשים מסביב מסתכלים עלינו אבל לא אכפת לי .אתם מעצבים את החברה ,אני ממשיכה .יש לכם חברה אחרת שאתם חוזרים לחיות בה אחרי שעות העבודה ואתם מחביאים מאיתנו? מה חושבים בקשת? באנדמול? יורם לא לוקח בחשבון שהוא מייצר מציאות שבה עלול יום אחד ילד להעליב את הבת שלו אנושות מול כל הכיתה כי הוא למד ש"כל האמת בפרצוף" זה אחלה דבר?! הוא מסתכל עלי כאילו השתגעתי .ואולי אני באמת משובשת ,אבל אני גם צודקת בכל מלה שיוצאת לי מהפה .והאלעד קופרמן הזה .אני לא מכירה אותו .בחיים לא ראיתי אותו .אין לו ילדים? נכדים? גם הם מאחורי חומות? מספרים לי עליו שהוא אמור להיות איש טוב ,ערכי כזה ,בעל תשובה .לא הבנתי .הערכים שלו טובים לו לחיים הפרטיים אבל פחות כשזה נוגע למציאות שהוא מייצר ומוכר להמונים? לאופן בו הוא משפיע על החברה? מעצב אותה? אתם כל הזמן אומרים לי שככה זה בתעשייה ושאני לא מבינה ושבגלל זה אני כל כך כועסת .כאילו אני משוגעת .אבל אני לא משוגעת .אתם והתעשייה שלכם כנראה פשטתם רגל מוסרית .אתם המשוגעים .רעים ומשוגעים .והתירוץ היחיד שמצאתם לעצמכם זה להגיד שזה ככה בתעשייה. אז התעשייה הזאת ,מר עיתונאי ,מורכבת מבני אדם שחיים בתוך החברה הזו שאתם עובדים קשה וחזק כדי לעוות ולכער אותה ,וקארמה היא בת זונה מפוארת ,אל תשכח את זה בחיים. היום אני הקורבן של ה"תעשייה" הזאת שלכם ,אבל מחר זה יהיה אתה ,הבת של מר קופרמן, הנכד של מר אבי ניר ואשתו של יורם זק. אני מתחילה לבכות מכעס ותסכול בדיוק כשהמלצר עובר לידי ואני תופסת אותו ביד. רוזלך ,בבקשה ,אני אומרת .ותגיד לו לשים לי הרבה שוקולד .ואתה? אני אומרת לעיתונאי. יאללה ,לך מפה .אין לי עצבים אל הפרצופים שלכם יותר. הוא עדיין מביט בי כאילו יצאתי מדעתי .נבוך מאוד הוא אומר לי ,תשמעי ,את עברת דבר קשה מאוד ,ואולי כדאי לדבר עם איש מקצוע. בשיחה לילית עם איתי – איש התעשייה הפרטי שלי – אני מנסה להבין איתו מה האנשים האלו חושבים שהם עושים והוא משיב לי לקונית ,כאילו זה ברור מאליו :הם מייצרים תוכן שהם עצמם לעולם לא היו צורכים .הם חושבים שהעם לא מפותח ושהוא אוהב נמוך ,אלים ,צהוב ורדוד .והצהוב הזה הכי קל להם לייצר .את אמרת את זה בעצמך ,אור .הם מייצרים טלוויזיה ברמה שבעיניהם מתאימה לאנשים שמצביעים ביבי. אבל אני יודעת שזה לא נכון ,אני אומרת לו .וגם את זה אמרתי .הציבור צורך את זה כי זה מה שנותנים לו .דוחפים לו .באגרסיביות ובכוח .ואני כל כך כועסת שאני לא יודעת את נפשי. בחודשים שאחרי אני עסוקה בלי הפסקה במה שקרה בעונה שבה השתתפתי .אני חושבת עליה ,חוקרת אותה ובעיקר מדברת על מה שהיה שם בלי סוף .אני מרגישה שאני רוצה לחקור עוד .להבין לעומק .מרגישה שזאת הדרך שלי להחזיר לעצמי סוג של שליטה ולמצוא היגיון במה שהיה .תחילה צפיתי בכל הפרקים פעם אחר פעם .באתר מאקו פירסמו בכל יום "דו"ח יומי" )מעין קליפ קצר שמסכם את היום( ואת "חדשות מהבית" )תקציר יומי שתיאר בכתב מה עשינו באולפן בכל יום(. קראתי את כל התקצירים וצפיתי בכל הקליפים .עברתי על כל הידיעות בכל האתרים, קראתי טורי דעה בכל המערכות ,ראיתי אלפי סרטונים ביוטיוב .חקרתי את מה שקרה מחוץ לאולפן בזמן שהייתי מנותקת שם .אין אבן שלא הפכתי .נפגשתי עם אנשים רבים מההפקה, מתעשיית הבידור ,מהעונות הקודמות .מצאתי שוב ושוב את מה שכבר פחות או יותר הבנתי. ראיתי את האופן בו נמחקתי לגמרי מהעונה בחודש הראשון .ערכו אותי החוצה מהתוכנית ומכל הפריפריות שלה .יורם רוצה אותי מחוץ לאולפן .אבל אני מנצחת אותו כי המשתתפים האחרים עסוקים בי ,וכדי שיורם יצליח למחוק אותי מהעלילה ,הוא יצטרך למחוק גם את כל השאר .אז הוא בונה עלי נראטיב :מכשפה רעה ומכוערת .הוא מקבץ את הרגעים שבהם אני פחות מוצלחת ומניח עליהם מוזיקה מלחיצה .הוא משדר שלל של עלבונות שאומרים עלי שי, גילי ,תניה ופלורי ,במקרה שמישהו מהצופים מבולבל לגבי מה שהוא אמור לחשוב עלי .וכדי לבסס את הנראטיב הזה ,בכל ערוצי התקשורת מסקרים אותי בצורה עקבית :רעה ומכוערת. כל תמונה שלי שעולה ברשת היא מהזווית הקשה ,העקומה ,המעוותת .דברי מוצאים מהקשר. כרמן חברתי תספר לי שאחרי חודש היא תיכננה להגיע אל מחוץ לחומה ולצעוק לי לצאת במיידי. אני צופה בפלורי ,שי וגילי מכפישים אותי ,וחושבת על כל מי שצפה בזה .יורם משמיע לכל נער.ה שלי ,לכל אהוב ,בן ובת משפחה שלי ,ולכל חבר.ה שלי את הדברים המחרידים שהחבורה הזאת אומרת עלי .הם מכנים אותי בשמות איומים ,מספרים עלי מעשיות ושקרים ומנתחים את האופי שלי מתוך השנאה היוקדת שלהם כלפי .ויורם לא מפספס מלה .איזה סיכוי היה לי מול שיתוף הפעולה הדקדנטי הזה? אבל מסתבר שגם פה אני מנצחת אותו ,כי החברים והמשפחה שלי מחוץ לאולפן לא מאפשרים לו לשקר עלי .הוא מנסה לספר סיפור אחד ,אבל הם יושבים מול הערוץ הפתוח 24שעות ביממה ,מוצאים את האמת ומפיצים אותה על אפו וחמתו .לעזרתם מצטרפים חברי ההפקה שעוברים לצד שלי .מתעקשים להשאיר עלי את המצלמה גם כשאני מדברת על נושאים פוליטיים ומקווים שהחברים בחמ"ל שלי צופים ומכינים סרטון .ג' מההפקה תספר לי שיורם הורה לא לצלם את הדיבורים הפוליטיים שלי .גם לא לערוץ הפתוח .ובכל זאת הם מצליחים ,מפעם לפעם .והחברים.ות שלי קולטים וקולטות את השיחות האלו ומכינים מהן סרטונים שזוכים למאות אלפי צפיות ברשת .אבל יורם לא מוותר ,כועס על שלא מצליח להיפטר ממני ,לנצח אותי .לבסוף הוא מעניש אותי ומוחק אותי ככל שניתן מסיכומי העונה שהוא מקרין .ובעוד שבתוך האולפן הייתי האשה הכי קרובה אל מייקי ,אל תמר ,אל קוקו ,אל גיל ,אל רינת ואל אסתי לי ,אני לא מופיעה בקליפים שיורם הכין להם לסיכום שהותם באולפן .שידור הגמר הוא כל כולו קליפים של סיכום המשחק ,אבל אני איננה .שי מככב בכולם על אף התרומה המועטה והמפוקפקת שלו לחייהם ולשגרת יומם .וכל קליפ סיום שנוצר עסק כל כולו באיש הזה. ובקליפ המסכם שלו אני איננה. האשה שהוציאה אותו מדעתו ואחר כך מהאולפן ,האשה שניצחה אותו ,שבמשך חודשיים היה אובססיבי רק אליה ובעניינה לא קיימת בקליפ שמסכם את השהות שלו באולפן האח הגדול .7 אבל לצד המציאות המדכאת הזאת מצאתי במסע שלי בעקבות העונה את חבורת הפלא – את החמ"ל שלי ואת קבוצת התומכים והתומכות .חברות הכי טובות שנצמדו אל המרקע 24שעות ביממה ,פעילות חברתיות שמצאו עצמן עוקבות אחרי תכנים שלא שייכים לעולמן ולמדו לייצר סרטונים ,ממים וקמפיינים אינטרנטים ,לדוג מניפסטים חברתיים שלי מתוך הערוץ הפתוח ולייצר קליפים פוליטיים מקצועיים ,לנהל עמודי פייסבוק ולהילחם בעיתונאי החצר ובקמפיין המתוזמר נגדי .אחי וגיסתי הצטרפו אליהן והיו צריכים ללמוד שפה חדשה .הם קיבלו שיעור מזורז בפוליטית מדוברת ולמדו לתמרן בתוך הקהילה המשונה שלי .אל הגרעין הזה הצטרפו זרים וזרות מכל הארץ שישבו בבית וזיהו את השקרים .את העריכה .הם פנו במאות ואחר כך באלפים אל אחי ואל מנהלות העמוד שלי והצטרפו אל העשייה .יותר משיורם זק הפסיד לי – הוא הפסיד להם.ן .חשבתי על רן .לפני כל הדחה הייתי אומרת לו שאחת הסיבות העיקריות שאני רוצה לצאת כעת היא כי לא נעים לי מהמשפחה והחברים שלי .הוא תמיד ענה – פעם בחיים תני לאנשים לעבוד בשבילך .חשבתי שהוא מדבר על לשלוח סמסים לפני הדחה .לא העליתי על הדעת את הבריקדות שכל כך הרבה אנשים עלו עליהן למעני. *** מוצפת והמומה ,משוללת כל יכולת להניח את הדבר הזה מאחורי ,הבנתי שאני חייבת לעזוב. על גדות נהר הגנגס ,באנונימיות מוחלטת ,צעדתי שוב – בפעם האחרונה ,חשבתי – בתוך נפתולי הדבר הזה שנקרא האח גדול .7מסע בתוך מסע .מנותקת ושקטה .הדמעות יבשו וחזרתי לישון בלילות .במשך שבועות התעוררתי כל בוקר ביקיצה טבעית ,לצלילי השקט המפואר בקצה ההר של שבט בהאנדרי בכפר מרוחק ומבודד ברישיקש .אחרי ארוחת הבוקר הקבועה ירדתי אל העיר הגדולה ,לשבת בבית הקפה החביב עלי ,שם הרשו לי להכין לעצמי את הקפה שלי כמו שאני אוהבת .התיישבתי באותו שולחן עם נוף מושלם אל הנהר ,צפיתי, קראתי וכתבתי .בעיקר חשבתי. במחצית המסע ,ביום שמשי במיוחד ,עם משקפי שמש ואוזניות באוזניים ,שלא לזהם לאף אחד את השקט והרוח ,צפיתי בפעם החמישית בפרק של משימת שנות השמונים .לפתע הרגשתי יד מונחת על הכתף שלי .הסתובבתי ומצאתי שני בחורים באמצע שנות העשרים לחייהם ,מעושנים לגמרי ושמחי לבב .זה שהניח יד על כתפי מתולתל עם עיניים ירוקות ,שזוף ושרירי ,וכשחייך גילה שחצי מהניב הימני שלו שבור ,דבר שהוסיף לו חן אין קץ .חברו חיוור ורזה ,שיערו שחור וגולש ,מתקרב אל הכתפיים ,עם זקן שלא קוצץ כבר כמה חודשים ,עונד שרשראות מקרמה רבות. סליחה שאנחנו מפריעים לך ,אומר המתולתל ,בטח משגעים אותך ואיזה באסה לך כי ואללה ,הודו וכזה ,אבל אנחנו מתים עלייך .ואללה ,בחיים לא ראינו האח הגדול ,אבל הפעם, בגללך ,עקבנו חבל הזמן .הייתי חייב להגיד לך. אני מחייכת אליו חיוך גדול .אתה יודע שאני חושבת שזה המשפט שאמרו לי הכי הרבה פעמים? אני אומרת .או זה או שאני נראית אחרת לגמרי במציאות ,אני לא בטוחה איזה מהם. הוא צוחק ,עיניים מאירות .החבר שלו מובך מהסיטואציה .תגידי ,הוא שואל ,למה את רואה את הדבר הזה כאן? והוא מסמן בסנטר שלו לכיוון צג המחשב שלי .כאילו ,את על הגאנגה .זה לא מוזר? מוזר מאוד ,אני מבטיחה לו ,אבל גם הגיוני לגמרי. אני מסבירה שאני צופה וחושבת .חושבת וכותבת .אולי יהיה ספר. ומה יהיה בספר? הסיפור שלך? כנראה .מה שבאמת קרה ,אולי.הוא חושב לרגע ושואל אותי בכנות מכעיסה ,למי אכפת? שאלה טובה ,אני חושבת לעצמי .אני מביטה בו ,מעט נעלבת ,והוא ממשיך .כאילו ,זה לא שמשהו ישתנה ,לא? אני לא עונה לו .רק מושכת בכתפיים. הוא חושב עוד רגע ואז שואל לסיום -מותר לך? כאילו לספר? אני מחייכת אליו ,מכבה את המחשב ואומרת לו "וואלה ..לא יודעת .לא קראתי את החוזה".
© Copyright 2024