‫ת מהשטח‬
‫תמונו‬
‫תמונות‬
‫נוער ישראל‬
‫לום לעם ל‬
‫מפעילות ש‬
‫מתחברים לתורה ויהדות‬
‫‪760‬‬
‫ם‬
‫ע‬
‫שלום ל‬
‫ישראל‬
‫לנוער‬
‫ארנונה‬
‫שביל להאיר את הנשמה‬
‫ב‬
‫אדם וכוכב יעקב‬
‫מסיבות חנוכה בסניפי 'שלום לעם' שבארנונה ובאדם‪ .‬היה מיוחד!‬
‫סניף 'שלום לעם' באדם | פועל בימי א' ‪ -‬ב'‪ ,‬ד' ‪19:00-22:00‬‬
‫בבית הכנסת 'לשם ותהילה' ברח' הרדוף הנחלים‪.‬‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪050-7497878 :‬‬
‫סניף 'שלום לעם' בכוכב יעקב | פועל בימי ב' ‪ ,‬ג' ‪20:00 - 23:00 -‬‬
‫וביום ה' ‪21:00-01:00 -‬‬
‫בבית הכנסת תומר דבורה רח' חסדי אבות ‪ 12‬כוכב יעקב‪.‬‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪050-4130079 :‬‬
‫מבחן‬
‫השלילה‬
‫במדור מבט לחיים‬
‫סניף 'שלום לעם' בארנונה | פועל בימי ב' ‪ -‬ד' ‪20:00 - 22:00 -‬‬
‫בבית הכנסת ש"י עגנון רח' לייב יפה ‪ 11‬ירושלים‪.‬‬
‫בואו להצטרף לפעילות המדרשה! לפרטים‪052-7644420 :‬‬
‫מרכז "שלום לעם"‬
‫שע"י עמותת גבריאל שר‬
‫ישראל (ע"ר ‪)58-037849-5‬‬
‫רחוב בני ברית ‪ 18‬ירושלים‬
‫טל‪02-5022881 .‬‬
‫פקס‪02-5022771 .‬‬
‫כל הזכויות שמורות‬
‫מסגרות לימוד ופעילויות לנוער בפריסה ארצית‬
‫ישיבה גבוהה * ישיבה תורנית לצעירים * מדרשיות ערב‬
‫לנוער * מדרשת יהדות לבנות * שיעורים והרצאות *‬
‫הכוונה וייעוץ חינוכי * כנסים‪ ,‬סמינרים וימי עיון * סיוע‬
‫לקהילה * מרכז לחקר ותיעוד 'מורשת קהילות ישראל'‬
‫מכון הוצאה לאור * אתר 'שלום לעם' באינטרנט‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫‪www.shalomlaam.co.il‬‬
‫פרשת ויחי ט"ז טבת תשע"ז ‪ 14‬בינואר ‪2017‬‬
‫שבת פרשת ויחי‪ ,‬ט"ז בטבת תשע"ז‪- 14/1/17 ,‬‬
‫חורבנה הרוחני של יהדות גרמניה‬
‫בט"ז בטבת תקמ"ב‪ ,‬לפני ‪ 235‬שנה‪ ,‬פרסם‬
‫קיסר אוסטריה יוזף השני‪ ,‬את 'כתב הסובלנות'‬
‫שבו הוגדרו מחדש זכויות המיעוטים ברחבי‬
‫האימפריה האוסטרו הנגרית‪ ,‬ובהם המיעוט‬
‫היהודי‪ .‬הוענקה חירות לפרט‪ ,‬וניתנה הרשות‬
‫ליהודים להשתתף בחיים הציבוריים ובוטלו‬
‫ההגבלות במגורים ובתנועה‪ .‬הכתב המלכותי‬
‫הדגיש את זכות היהודים להגנה חוקית‪ ,‬והתיר‬
‫להם להקים מפעלים יצרניים‪ .‬פרסום הכתב‬
‫נועד לבטא את רוח המגמה החדשה שנשבה אז‬
‫באירופה לשוויון זכויות‪ ,‬אולם לאמיתו של דבר‬
‫הייתה כאן מגמה סמויה להתערב בחינוך היהודי‬
‫הטהור ולגרום לטשטוש הייחודיות של עם ישראל‬
‫ומסורת התורה הקדושה‪.‬‬
‫מסע אל‬
‫העבר‬
‫עם פרסום כתב הסובלנות‪ ,‬אולצו היהודים לאמץ שמות משפחה‪ ,‬הוכפפו לחוק הכללי‬
‫בעניין הנישואים‪ ,‬חויבו בשירות צבאי‪ ,‬ובעיקר ‪ -‬נאלצו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר‬
‫שהקימה הממשלה‪ .‬גם המורים נאלצו לעבור הכשרה עם ידיעת שפת המדינה‪ ,‬נאסר‬
‫לכתוב בלשון הקודש או באידיש בפרסומים פומביים‪ ,‬ואף נאסר על היהודים להינשא לפני‬
‫גיל ‪ 25‬למי שלא למד בבית ספר ממלכתי‪.‬‬
‫הצו אף אסר ארגון קהילות יהודיות והכיר ביהודים רק כאנשים פרטיים בלי התאגדות‪,‬‬
‫נאסר עליהם לייסד בתי כנסת ובתי דפוס לספרים יהודיים‪ ,‬ואף לא הותר להם למנות רב‬
‫אלא רק מפקח על כשרות הבשר‪ .‬גדולי הדור ראו בפרסום הצו פגיעה חמורה בהנהגת‬
‫דרך התורה‪ ,‬אך ראשי המשכילים שמחו לקראתו וראו בו את משאת חייהם‪ .‬לימים‪ ,‬כאשר‬
‫ההתבוללות פשתה באופן מבהיל ביהודי מערב אירופה‪ ,‬התברר עד כמה הייתה ראייתם‬
‫של גדולי ישראל נכוחה ועד כמה הייתה ראייתם ארוכת טווח‪ .‬שכן מכל אותם משכילים‬
‫לא נותר מאומה‪ ,‬ורוב צאצאיהם השתמדו רחמנא ליצלן ועזבו את דת ישראל‪ ,‬ודווקא‬
‫אלו שהמשיכו לדבוק במסורת ישראל מדור דור‪ ,‬זכו להקים דורות ישרים מבורכים עד‬
‫ימינו אנו‪.‬‬
‫יום ראשון‪ ,‬י"ז בטבת תשע"ז‪ - 15/1/17 ,‬המצאת החשמל‬
‫בי"ז בטבת תר"מ‪ ,‬לפני ‪ 137‬שנה‪ ,‬הציג הממציא האמריקאי המפורסם אדיסון‪ ,‬את נורת‬
‫החשמל הראשונה‪ ,‬ובכך שינה את פני העולם‪ .‬אדיסון‪ ,‬ששמו המלא היה תומס אלוה‬
‫אדיסון‪ ,‬נחשב בזמנו לממציא הגדול והמפורסם בעולם ורשם מספר שיא של ‪ 1,093‬פטנטים‬
‫ברחבי העולם‪ ,‬עד שכונה 'הקוסם ממנלו פארק' על שם מעבדת המחקר שהקים שם‪.‬‬
‫רבות מהמצאותיו היו שכלולים של המצאות קודמות‪ ,‬כמו הטלפון‪ ,‬מצלמת אירועים‬
‫ומחולל דינמו‪ ,‬ואחרות היו המצאות בלעדיות שלו כמו הפונוגרף‪ ,‬הטלגרף הדו‪-‬כיווני ועוד‪.‬‬
‫אדיסון שהיה חרש באופן חלקי מימי נעוריו‪ ,‬כמעט ולא למד בבית ספר‪ ,‬וקיבל חינוך‬
‫ביתי‪ .‬הוא התחיל את חייו כמוכר חטיפים וממתקים ברכבת ואף עבד כמוכר ירקות‪ ,‬עד‬
‫שהחל לעבוד כמפעיל טלגרף‪ ,‬שהינו מכשיר להעברת מסרים מילוליים למרחקים ארוכים‬
‫באמצעות תשדורות של אותות אלקטרו מגנטיים‪ .‬כעשר שנים לאחר מכן‪ ,‬כבר רשם אדיסון‬
‫את הפטנט הראשון על המצאת מכונת הצבעה אוטומטית‪ ,‬אך ההמצאה לא זכתה להצלחה‪.‬‬
‫את פרסומו הראשון קנה אדיסון לאחר המצאת הפונוגרף‪ ,‬שהיה המכשיר הראשון שאפשר‬
‫הקלטה של צלילים ושימורם על גבי מדיה‪ ,‬ובא בעקבות הגרמופון שהומצא קודם לכן‬
‫אך לא הצליח לשמר את המנגינות הנשמעות בו‪ .‬לאמיתו של דבר‪ ,‬לא אדיסון המציא את‬
‫נורת החשמל‪ ,‬אך הוא הצליח ליצור נורה הדולקת לזמן ממושך לאחר ‪ 4‬שנות ניסיונות‬
‫ויותר מאלפיים ניסיונות בחומרים שונים‪ .‬שתי נורות שיוצרו באותה שנה‪ ,‬עדיין נמצאות‬
‫עד היום במצב תקין‪ ,‬ומוצגות במנלו פארק‪ ,‬שם הן מודלקות עד היום מידי שנה ביום‬
‫הולדתו של אדיסון‪.‬‬
‫על החזן הנודע ר' יוסל'ה רוזנבלט מסופר‪ ,‬כי כשהחלו להפיץ את תקליטיו‪ ,‬ביקש אדיסון‬
‫הממציא הגדול להכיר את החזן שאת קולו שמע כה רבות‪ ,‬וכאשר הוצג החזן לפניו היה‬
‫נרגש מאוד‪ .‬כדי להביע את הערכתו‪ ,‬הקליט בעצמו את קולו של רוזנבלט ואמר כי זהו הקול‬
‫בעל ההיקף הרחב ביותר שהקליט אי פעם‪ .‬מה שחשוב לזכור הוא‪ ,‬שאדיסון לא 'המציא'‬
‫את החשמל כמו שמקובל לחשוב‪ ,‬אלא 'מצא' אותו‪ ,‬שכן הוא לא המציא יש מאין‪ ,‬והחשמל‬
‫הוא כוח טבע שהקב"ה הטביע בבריאה‪ ,‬אלא הוא זה שמצא את התגלית שכבר הייתה מאז‬
‫ומעולם בבריאה והצליח לרתום אותה לשירותיו של האדם‪.‬‬
‫יום רביעי‪ ,‬כ' בטבת תשע"ז‪ - 18/1/17 ,‬פצצת מימן‬
‫היום בשנת תשי"ג‪ ,‬לפני ‪ 64‬שנים‪ ,‬הטיל נשיא ארצות הברית הארי טרומן 'פצצה'‪ ,‬בכך‬
‫שבישר על הצלחת פיתוחה של פצצת מימן בידי ארה"ב‪ ,‬והגדלת עוצמתה הביטחונית‬
‫לאין ערוך‪ .‬פצצת מימן היא פצצה גרעינית‪ ,‬שמשחררת אנרגיה בכמות עצומה בהיתוך‬
‫גרעיני‪ ,‬ועוצמתה גדולה פי מאה מפצצת האטום‪ .‬פצצת המימן נוסתה פעמים מספר על ידי‬
‫המעצמות המחזיקות בה‪ ,‬אולם מעולם לא הופעלה פצצה כזו במהלך מלחמה כלשהי‪ .‬על‬
‫פי פעילותה של פצצת המימן‪ ,‬מסבירים היום את פעילותה של השמש‪ ,‬שבה משתחררת‬
‫אנרגיה עצומה של חום‪ ,‬והם קרני השמש המגיעות לכדור הארץ‪.‬‬
‫מבחן השלילה‬
‫מבאט‬
‫ל‬
‫החיים‬
‫יוגב סידר בהתרגשות את חליפת‬
‫שלושת החלקים שלו בפעם העשירית‪,‬‬
‫הוא הסתכל בפעם המאה במראה לוודא‬
‫שהוא נראה מטופח כראוי לקראת‬
‫הפגישה החשובה‪ ,‬הוא היה מוכן ומזומן‬
‫לקראת הפגישה שחיכה לה כבר יותר‬
‫מחמש שנים‪ ,‬מאז שהצטרף כעורך‬
‫דין צעיר לפירמת עורכי הדין הגדולה‪:‬‬
‫'הרצוג‪ ,‬ברנסון את שפיצוביץ'‪.‬‬
‫אמנם אל תחשבו שדרכו של יוגב‬
‫לתפקיד החדש הייתה סלולה כבר‬
‫מראש‪ ,‬על אף שהוא היה אמור להיות‬
‫מוכרז לאחר הפגישה כשותף בכיר‬
‫אבינועם הרש‬
‫בחברה של אביו‪ ,‬אבל הדרך להגיע לזה‬
‫אינה בטוחה ואף יכולה להיות ארוכה‪ .‬אדון ברנסון‪ ,‬אביו שהיה הפרופסור‬
‫המהולל למשפטים מהאוניברסיטה העברית בירושלים‪ ,‬היה קר מזג‬
‫ותובעני ועל בנו יוגב יהיה להוכיח את עצמו בכל מובן אפשרי‪ ,‬לירוק דם‬
‫מעבודה קשה ומפרכת‪ ,‬ובאופן כללי לשעבד את עצמו לגמרי למשרד‬
‫ולמטרותיו כדי שיוכל להגיע אל היום שבו יתקבל כשותף מן המניין‪.‬‬
‫הנוהל של הפגישה היה רגיל ומוכר מראש‪ :‬עורך הדין הצעיר והמבטיח‬
‫היה מגיע לישיבה ועליו להציג לפני כל מנהלי החברה את הישגיו‬
‫ושאיפותיו העתידיות לגבי המשך עבודתו בחברת עורכי הדין הגדולה‪.‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬הגיע רגע השיא כאשר היה עליו להצביע על כל מיני כשלים‬
‫שלדעתו דורשים פתרון מיידי‪ .‬לאחר שלב זה‪ ,‬היה עורך הדין מציג את‬
‫כל החלופות שלו והצעות התיקון האפשריות וכמובן כיצד לדעתו הוא‬
‫יוכל להגשים אותם‪ .‬בשלב זה‪ ,‬הוא היה מסיים את נוכחותו בפגישה‬
‫ויוצא מהחדר‪ ,‬כאשר כל עורכי הדין של החברה היו מוזמנים להסתכל‬
‫על תכניותיו של עורך הדין הצעיר ובמידה ומשהו בתוכניות הללו נראה‬
‫להם כלא נכון או מגוחך היה עליהם לסמן זאת במסמכים‪...‬‬
‫שלב זה היה ידוע כמלחיץ במיוחד היות שהרבה עורכי דין שעיניהם הייתה‬
‫צרה בעורך הדין שהצליח להגיע למעמד כל כך מבטיח ולהיכנס לשותף‬
‫רצו לעכב את מינויו רק מקנאה‪,‬‬
‫לאחר שסיים יוגב להגיש את עבודתו ולשטוח את טענותיו הוא השאיר‬
‫את התוכניות על השולחן ויצא לביתו מתוח ודואג‪ .‬הוא ידע שלמרות‬
‫הנטייה הטבעית שלו להתקשר לאביו‪ ,‬הפעם הכללים היו ברורים‬
‫וידועים‪ :‬אין לו שום סיבה להרים טלפון היות שמטרת החברה לבחור את‬
‫המוכשרים והטובים מבין עורכי הדין ולא את המיוחסים ובעלי הקשרים‬
‫המשפחתיים‪...‬‬
‫כעבור יומיים הייתה התוכנית עם כל ההערות של שאר עורכי הדין מוצגת‬
‫מחדש בפני מנהלי החברה וכן בפני עורך הדין שהיה אמור לענות על כל‬
‫הטיעונים‪ .‬על פי רוב מדובר היה בעשרות טענות מאחר שכל אחד מעורכי‬
‫הדין כאמור ציין את הערתו בשמחה והמשיך הלאה‪,‬‬
‫וותיקי החברה יודעים לספר על עשרות עורכי דין מוכשרים שהצליחו‬
‫להגיע לרמות הגבוהות ביותר בשלב המיון‪ ,‬אבל נפלו בשלב המלחיץ הזה‪:‬‬
‫הם התחילו להזיע‪ ,‬לאבד את קור רוחם ולהתבלבל באופן כללי ולומר כל‬
‫מיני משפטים מביכים וחסרי קשר למה שהוצג מולם‪.‬‬
‫אולם הפעם‪ ,‬יוגב נדהם מהתוצאות של מספר האנשים שחיוו את דעתם‬
‫על המצגת שלו‪,‬‬
‫במקום עשרות תגובות שהוא ציפה להן‪ ,‬הוא קיבל רק שלוש תגובות‬
‫בסך הכול‪ .‬אולם מעבר לתגובות הללו היה כאן משהו מיוחד‪ :‬הפעם לשם‬
‫שינוי‪ ,‬מתחת לתגובות הוא ראה שאותם אנשים שהגיבו השאירו גם מקום‬
‫כדי לענות לשאלה‪" :‬מה לדעתכם הייתם עושים כדי לשפר את ההצעה‬
‫הראשונית ולהציע הצעה אחרת במקומה?"‬
‫הוא קרא בעיון את ההצעות לייעול ולשיפור וגילה שהן הוסיפו לו המון‬
‫ופתחו לו חשיבה נוספת בעניין‪ .‬יוגב לא ידע שאביו‪ ,‬פרופסור מנחם‬
‫ברנסון‪ ,‬צפה כבר את העתיד והחליט להעביר החלטה בין חבריו הבכירים‬
‫חצי שנה קודם לכן שמעכשיו כל מי שרוצה לכתוב הערה או הסתייגות‬
‫מהמצגת שמגיש המועמד‪ ,‬עליו גם להציע אלטרנטיבה אחרת במקום‬
‫הקיימת‪" .‬לבוא ולכתוב מה לא בסדר‪ ,‬כל אחד יכול!" אמר פרופסור‬
‫ברנסון‪" :‬אבל לכתוב גם מה אתה מציע במקום ההצעה הקיימת זה כבר‬
‫משהו אחר לגמרי‪ ,‬לכן מעכשיו כל מי שרוצה לפסול חייב גם להציע‬
‫פתרון חלופי לבעיה‪"...‬‬
‫חבריו המנהלים של פרופסור ברנסון קיבלו את ההצעה והבינו אותה‪,‬‬
‫היא נראתה להם הגיונית לחלוטין‪ .‬כך חלפו להם החודשים עד שהגיע‬
‫יוגב למעמד שבו הוצע לו להצטרף כשותף בכיר בחברה‪ ,‬וכך כעבור יום‬
‫החליטו כל אנשי ההנהלה‪ ,‬כמובן חוץ מפרופסור ברנסון שהיה מנוע לדון‬
‫על קבלת בנו לחברה‪ ,‬על קבלתו של יוגב ברנסון הצעיר כשותף בכיר‬
‫בפירמת עורכי הדין הגדולה‪...‬‬
‫***‬
‫הנטייה הטבעית שלנו בתור בני אדם היא תמיד לפסול ולהגיד מה לא טוב‬
‫באחרים‪ .‬כדאי לנו לעשות מבחן עצמי ולראות האם אנחנו גם מסוגלים‬
‫חוץ מלשלול ולהגיד מה לא טוב באחרים‪ ,‬להציע הצעה אחרת במקומם‬
‫ההצעה ששללנו וכן דרכים להתייעלות‪ .‬אין ספק שכולנו נגלה שאם נעבוד‬
‫על עצמנו ונתרגל לפני שאנחנו שוללים ישירות דברים ש'לא נראים לנו'‬
‫לחשוב מה אנחנו מציעים במקומם‪ ,‬נראה שהחשיבה השלילית והביקורת‬
‫שלנו כלפי אנשים תקטן בצורה משמעותית‪...‬‬
‫בלי עין הרע‪...‬‬
‫(מתוך מדור 'סיפור צעיר')‬
‫ּבְ לִי ַעיִן הָ ָרע‬
‫סיפור‬
‫צעיר‬
‫ימה ֶׁש ִּת ְפ ַּתח לָ ּה!" ִה ְׁש ִמ ָיעה ַּב ֲעלַ ת‬
‫"אנִ י ֹלא ַמ ְסּכִ ָ‬
‫ֲ‬
‫חֹורי‬
‫עֹומד ֵמ ֲא ֵ‬
‫ַה ַּביִ ת ְצ ָע ָקה‪ָּ ,‬ב ֶרגַ ע ֶׁש ִה ְב ִחינָ ה ִמי ֵ‬
‫"א ָּתה ֹלא ֵמ ִבין ֶׁש ִהיא יְ כֹולָ ה לַ ֲעשֹוֹת לָ נּו‬
‫ַה ֶּדלֶ ת‪ַ ,‬‬
‫ַעיִ ן"‪.‬‬
‫"א ָבל ִהיא ַאלְ ָמנָ ה ִמ ְסּכֵ נָ ה"‪ָ ,‬ט ַען ַה ַּב ַעל לַ ֲהגַ ּנָ ָתּה‬
‫ ֲ‬‫בּועיִ ם ֵמת‬
‫חֹורי ַה ֶּדלֶ ת‪"ַ ,‬רק לִ ְפנֵ י ְׁש ַ‬
‫ֶׁשל זֹו ֶׁש ֵּמ ֲא ֵ‬
‫ַּב ְעלָ ּה‪ָ ,‬עלָ יו ַה ָּׁשלֹום‪ ,‬אּולַ י ֲאנַ ְחנּו יְ כֹולִ ים לַ ֲעזֹר לָ ּה‬
‫ְּב ַמ ֶּׁשהּו"‪.‬‬
‫רֹוצה לְ ַה ְׁש ִאיר ּגַ ם‬
‫ "ּכֵ ן‪ֲ ,‬א ָבל ַא ָּתה ַחס וְ ָחלִ ילָ ה ֶ‬‫אֹותָך‪,‬‬
‫אֹותי ַאלְ ָמנָ ה?! ִהיא ִּתּכָ נֵ ס לְ כָ אן‪ִּ ,‬ת ְר ֶאה ְ‬
‫ִ‬
‫ַּב ְעלִ י‪ ,‬וְ ִהיא ִמ ְסּכֵ נָ ה‪ֵ ,‬אין לָ ּה ַּב ַעל‪ִ ,‬היא ַּת ֲע ֶשֹה‬
‫ּפֹורת‬
‫ָעלֶ יָך ַעיִ ן‪ְ .‬טפּו‪ְ ...‬טפּו‪ַ ...‬ח ְמ ָסה ָעלֶ יָך‪ֶּ ....‬בן ַ‬
‫יֹוסף‪."...‬‬
‫ֵ‬
‫יֹוד ַעת ָמה‪ִּ ,‬ת ְפ ְּת ִחי ַא ְּת‪ֲ ,‬אנִ י ֶא ְת ַח ֵּבא‪ֶׁ ,‬ש ִהיא‬
‫"א ְּת ַ‬
‫ ַ‬‫אֹותי‪"...‬‬
‫ֹלא ִּת ְר ֶאה ִ‬
‫יה‪,‬‬
‫חֹור ָ‬
‫ּכְ ֶׁש ַה ֶּדלֶ ת נִ ְפ ְּת ָחה ּכְ ָבר ֹלא ָהיָ ה ִאיׁש ֵמ ֲא ֶ‬
‫ַה ְּׁשכֵ נָ ה ֶׁש ָא ְמנָ ם ִא ְּב ָדה ֶאת ַּב ְעלָ ּה‪ַ ,‬אְך ֹלא ֶאת חּוׁש‬
‫ּתֹוסיף עֹוד לִ ְדּפֹק ְּב ֶדלֶ ת ֵּב ָיתּה‬
‫ַה ְּׁש ִמ ָיעה ֶׁשּלָ ּה‪ֹ ,‬לא ִ‬
‫"ח ְמ ָסה"‪.‬‬
‫ֶׁשל ִמ ְׁש ַּפ ַחת ַ‬
‫*‬
‫לֹומְך?"‬
‫טֹובים‪ּ ,‬גְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה‪ַ ,‬מה ְּׁש ֵ‬
‫"צ ֳה ַריִ ם ִ‬
‫ָ‬
‫"ׁשֹּלא ִּת ְׁש ֲאלִ י‪ַ ,‬על ַה ָּפנִ ים‪ַ ,‬מ ָּמׁש ַעל ַה ָּפנִ ים‪ַ ,‬ה ַּמ ָּצב ָּדפּוק לְ גַ ְמ ֵרי‪ָ .‬ה ֵע ֶסק ֹלא הֹולֵ ְך ּכְ מֹו‬
‫ ֶ‬‫אפט ַּב ַּבנְ ק ְמ ַט ֵּפס לַ ָּׁש ַמיִ ם‪ַ ,‬ה ַּביִ ת ֲח ִתיכַ ת ָּבלָ גָ ן‪ִּ ,‬פּצּוץ ַּב ַּצּנֶ ֶרת‪ ,‬נְ זִ ילָ ה ֵמ ַהּגַ ג‪,‬‬
‫אֹוב ְר ְד ַר ְ‬
‫ֶׁש ָּצ ִריְך‪ָ ,‬ה ֶ‬
‫ּצּוצים‪ִ ,‬מיגְ ֶרנָ ה ּכָ ל ַהּיֹום‪ֹ ,‬לא ַרק ָה ַאף – ַהּכֹל‬
‫ּדּוד ֶׁש ֶמׁש ָהלַ ְך‪ ,‬וַ ֲאנִ י‪ֶׁ ,‬שֹּלא ִּת ְׁש ֲאלִ י‪ָ ,‬הרֹאׁש ֶׁשּלִ י ִּפ ִ‬
‫ָסתּום‪ְּ ,‬ב ִקּצּור‪ֲ :‬אנִ י ּגּוׁש ֶׁשל ֲע ַצ ִּבים‪ְּ ,‬פ ָצ ָצה ְמ ַת ְק ֶּת ֶקת‪ֶׁ ,‬שֹּלא ֵּת ְד ִעי ִמ ָּצרֹות"‪.‬‬
‫ "אֹוי‪ִ ,‬מ ְסּכֵ נָ ה ֶׁשּלִ י‪ּ ,‬כַ ָּפ ָרה ָעלַ יִ ְך‪ ,‬לְ ָפחֹות ַהיְ לָ ִדים ְּב ֵס ֶדר?"‬‫בּוע ֶׁש ָע ַבר‬
‫עֹושֹה ְּב ָעיֹות ְּב ֵבית ֵס ֶפר‪ַּ ,‬ב ָּׁש ַ‬
‫"איזֶ ה ְּב ֵס ֶדר? ַהלְ וַ אי! ַהּגְ דֹולָ ה ֶׁשּלִ י‪ֶׁ ,‬ש ִּת ְהיֶ ה ְּב ִר ָיאה! ָ‬
‫ ֵ‬‫הֹורים‪ַ .‬ה ֵּבן ַה ֵּׁשנִ י ֶׁשּלִ י‪ִ ,‬מ ְסּכֵ ן! ּכְ ָבר‬
‫יה לַ ֲחזֹר לְ ֹלא נֹוכְ חּות ְׁשנֵ י ַה ִ‬
‫אֹותּה ַה ַּביְ ָתה וְ ָא ְסרּו ָעלֶ ָ‬
‫ָׁשלְ חּו ָ‬
‫ּיֹוט ָיקה‪.‬‬
‫יּב ִ‬
‫קֹוד ַח ַּב ֲח ִמ ִּׁשים ַמ ֲעלֹות חֹם‪ַּ ,‬דּלֶ ֶקת ֵראֹות ָק ָׁשה‪ּ ,‬כָ ל ַהּיֹום ֻמלְ ָעט ְּב ַאנְ ִט ִ‬
‫בּועיִ ם ֵ‬
‫ְׁש ַ‬
‫יׁשי ַרק ֶא ְתמֹול ָׁש ַבר ֶאת ְׁש ֵּתי ָה ַרגְ לַ יִ ם‪ ,‬לְ כִ י ִּת ְר ִאי אֹותֹו‪ַ ,‬עכְ ָׁשו הּוא ָעטּוף ְּבגֶ ֶבס ַעד ֵמ ַעל‬
‫וְ ַה ְּׁשלִ ִ‬
‫רֹופא‪ ,‬יֵ ׁש לָ ּה‬
‫לַ ִּב ְרּכַ יִ ם‪ֹ ,‬לא ְמ ֻסּגָ ל לָ זּוז‪ .‬וְ זֹאת ֶׁשּלְ יָ ִדי‪ַ ,‬ה ְּק ַטּנָ ה ֶׁשּלִ י‪ְּ ,‬ב ִדּיּוק ַעכְ ָׁשו ֲאנַ ְחנּו ַּב ֶּד ֶרְך לָ ֵ‬
‫ּכְ ֵא ֵבי ּגַ ב מּוזָ ִרים ְמאֹד‪ּ ,‬כֵ ן ֹלא ַּת ֲא ִמינִ י‪ַּ ,‬בּגִ יל ַהּזֶ ה‪ּ ,‬כְ ִאּלּו ָהיְ ָתה זְ ֵקנָ ה ַּבת ֵמ ָאה"‪.‬‬
‫ "ּכַ ָּפ ָרה ָעלַ יִ ְך‪ֶׁ ,‬שֹּלא נֵ ַדע ִמ ָּצרֹות‪ָ ,‬ה ִע ָּקר ֶׁש ִּת ְהיִ י ְּב ִר ָיאה ּגְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה‪ּ ,‬כָ ל טּוב לָ ְך"‪.‬‬‫"ח ְמ ָסה"‬
‫ַה ִּמ ְת ַענְ יֶ נֶ ת ִה ְת ַר ֲח ָקה‪ּ ,‬וגְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה ֹלא ָׁשכְ ָחה ִמּיָ ד ִּב ְסגִ ַירת ַה ֶּדלֶ ת לְ ַמ ֵּׁשׁש ַּב ַ‬
‫בּועה‪,‬‬
‫ָה ֲענָ ִקית ֶׁש ָהיְ ָתה ֻמּנַ ַחת ָׁשם ָצמּוד לַ ֶּדלֶ ת‪ ,‬זֹוכָ ה לְ ַק ֵּבל לִ ּטּוף ַחם וְ ִס ְד ָר ִתי ִמ ֵידי ָׁש ָעה ְק ָ‬
‫יֹוסף‪."...‬‬
‫ּפֹורת ֵ‬
‫בּועה ֶׁשּלָ ּה‪ְ " :‬טפּו‪ְ ...‬טפּו‪ַ ...‬ח ְמ ָסה‪ֶּ ....‬בן ַ‬
‫ּמּובן‪ֹ ,‬לא ָׁשכְ ָחה לִ ְפצ ַֹח ַּב ִּס ְד ָרה ַה ְּק ָ‬
‫וְ כַ ָ‬
‫יֹותר‪ָ ,‬מ ְׁשכָ ה ַה ְּק ַטּנָ ה ֶׁשּלָ ּה ְּב ִׂש ְמלָ ָתּה‪ ,‬וְ ֶאלֶ ף ְׁש ֵאלֹות‬
‫יה ָה ְפכּו לִ ְס ִדירֹות ֵ‬
‫ימֹות ָ‬
‫ּכְ ֶׁשּנִ ְרּגְ ָעה ּונְ ִׁש ֶ‬
‫ּכֹואב לִ י ַהּגַ ב? זֶ ה ִּבכְ לָ ל ֹלא נָ כֹון‪,‬‬
‫רֹופא‪ ,‬וְ ֶׁש ֵ‬
‫"א ָּמא‪ ,‬לָ ָּמה ָא ַמ ְר ְּת לָ ּה ֶׁש ֲאנַ ְחנּו ַּב ֶּד ֶרְך לָ ֵ‬
‫יה‪ִ :‬‬
‫ְּב ִפ ָ‬
‫ּובכְ לָ ל ֹלא‬
‫ֲאנַ ְחנּו ַּב ֶּד ֶרְך לִ ְקנֹות לִ י ִּתיק ָח ָדׁש‪ .‬וְ גַ ם ָא ַמ ְר ְּת לָ ּה ֶׁשּיֵ ׁש לָ נּו ָמלֵ א ְּב ָעיֹות ַּב ַּביִ ת‪ִ ,‬‬
‫רּוצה ַּבּכִ ָּתה‪ .‬לְ רֹונֵ ן ֹלא ָהיָ ה‬
‫ָר ִא ִיתי‪ .‬וְ ֶאת נַ ֲע ָמה ֹלא זָ ְרקּו ִמ ֵּבית ַה ֵּס ֶפר‪ִ ,‬היא ַה ַּתלְ ִמ ָידה ֲהכִ י ֲח ָ‬
‫בֹוּה‪ּ ,‬ולְ ָדנִ י ֹלא נִ ְׁש ְּב ָרה ַאף ֶרגֶ ל‪ָ ,‬אז לָ ָּמה ִׁש ַּק ְר ְּת לָ ּה ִא ָּמא?!"‬
‫ׁשּום חֹם ּגָ ַ‬
‫תּוקה ֶׁשּלִ י‪ ,‬לִ ְפ ָע ִמים יֵ ׁש ֲאנָ ִׁשים ֶׁש ֵאין ְּב ֵר ָרה‪ֻ ,‬מכְ ָר ִחים לְ ַׁש ֵּקר לָ ֶהם‪ ,‬וָ ֹלא‪,‬‬
‫"ח ְמ ָסה ָעלַ יִ ְך‪ְ ,‬מ ָ‬
‫ ַ‬‫אֹותנּו‬
‫ֵהם ֲעלּולִ ים לַ ֲעשֹוֹת ַעיִ ן‪ֹ .‬לא ָר ִאית ֵאיזֶ ה ֵעינַ יִ ם ּגְ דֹולֹות ִהיא ָש ָֹמה ָעלַ יִ ְך‪ּ ,‬כְ ֶׁש ִהיא ָר ֲא ָתה ָ‬
‫יֹוד ַעת ֶׁש ַה ַּבת ֶׁשּלָ ּה ֹלא ֻמ ְצלַ ַחת ּכָ מֹוְך?! ִאם ֹלא ָהיִ ִיתי‬
‫חֹוׁש ֶבת‪ֶׁ ,‬ש ֲאנִ י ֹלא ַ‬
‫הֹולְ כִ ים יַ ַחד‪ָ .‬מה ַא ְּת ֶ‬
‫נֹותנֶ ת ָעלֵ ינּו ּכָ זֹאת ַעיִ ן‪ֶׁ ,‬ש ַא ַחר ּכָ ְך ָהיִ ינּו ְצ ִריכִ ים‬
‫ְמ ַס ֶּפ ֶרת לָ ּה ֶאת ּכָ ל ַה ְּד ָב ִרים ָה ֵאּלּו‪ִ ,‬היא ָהיְ ָתה ֶ‬
‫אֹותּה‪"...‬‬
‫הֹוריד ָ‬
‫לַ ֲעבֹד ָׁשנָ ה ּכְ ֵדי לְ ִ‬
‫*‬
‫"מה ֲאנִ י יָ כֹול לַ ֲעזֹר לָ ְך?"‬
‫אֹותּה ִּב ְב ָרכָ ה ַהּיַ ְר ָקן ַה ְּׁשכּונָ ִתי‪ָ ,‬‬
‫"ּב ֶֹקר טֹוב ּגְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה"‪ִ ,‬ק ֵּדם ָ‬
‫ּוב ִדּיּוק ַהּב ֶֹקר נֶ ְעלַ ם‬
‫ּגְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה‪ֶׁ ,‬ש ַרק לִ ְפנֵ י ָׁשֹלׁש ַּדּקֹות ָּפגְ ָׁשה ְּב ָחתּול ָׁשחֹר ְּבג ֶֹדל ִט ְב ִעי‪ְ ,‬‬
‫ימה ֶׁשל ַהּיַ ְר ָקן‪ .‬הּוא ּכְ ָבר ִמּזְ ַמן‬
‫לָ ּה ַה ָּק ֵמ ַע ֶׁשאֹותֹו יָ ְר ָׁשה ִמ ָּס ָב ָתּה‪ֹ ,‬לא ָׁש ְת ָקה ַעל ַה ְּׁש ֵאלָ ה ַה ְּת ִמ ָ‬
‫ימה ַה ְּׁשח ָֹרה ֶׁשל ַעיִ ן ָר ָעה‪ֵּ ,‬בין ָה ֲאנָ ִׁשים ֶׁש ָּצ ִריְך לְ ִהּזָ ֵהר ֵמ ֶהם‪ַ ,‬עכְ ָׁשו ִהיא‬
‫ְמ ֻס ָּמן ֶא ְצלָ ּה ָּב ְר ִׁש ָ‬
‫יטה‪ִ ,‬הּגִ ַיע ַהּזְ ַמן לִ ְסגֹר ִאּתֹו ֶח ְׁשּבֹון‪.‬‬
‫ֶה ְחלִ ָ‬
‫בּוע ַהיְ לָ ִדים ֶׁשּלִ י חֹוזְ ִרים ִמּכָ אן‬
‫רֹוצה לַ ֲעזֹר לִ י‪ַ ,‬א ָּתה?! ּכָ ל ָׁש ַ‬
‫"מה ַא ָּתה ַמ ֲע ִמיד ְּפנֵ י ַצ ִּדיק‪ֶ ,‬‬
‫ָ‬
‫ּגֹודד‬
‫רֹוצה לַ ֲעזֹר לִ י?!" ֲאנָ ִׁשים ֵה ֵחּלּו לְ ִה ְת ֵ‬
‫יהם‪ ,‬וְ ַעכְ ָׁשו ַא ָּתה ֶ‬
‫חֹולִ ים ִּבגְ לַ ל ָה ַעיִ ן ֶׁש ַא ָּתה ָשֹם ֲעלֵ ֶ‬
‫יבם‪ָּ ,‬פנָ יו ֶׁשל ַהּיַ ְר ָקן‪ֶׁ ,‬ש ְּׁשמֹו ַהּטֹוב ָהלַ ְך לְ ָפנָ יו ַעד לְ ֶרגַ ע זֶ ה‪ֶ ,‬ה ְא ִּדימּו וְ ִהלְ ִּבינּו ֲחלִ יפֹות‪ַ .‬אְך‬
‫ְס ִב ָ‬
‫טֹובה לִ ְסגֹר ֶח ְׁשּבֹון‬
‫ּגְ ֶב ֶרת ַח ְמ ָסה ֹלא ִה ְת ַח ְּׁש ָבה ִּבכְ לּום‪ִ ,‬מ ְּב ִחינָ ָתּה זֹו ָהיְ ָתה ַה ִהזְ ַּד ְּמנּות ֲהכִ י ָ‬
‫ּובלִ י‬
‫רֹוצה‪ַּ ,‬ת ְפ ִסיק לִ גְ נֹב ֵמ ִא ָּתנּו"‪ְ ,‬‬
‫ימה ַה ְּׁשח ָֹרה ֶׁשּלָ ּה‪" .‬לַ ֲעזֹר לִ י ַא ָּתה ֶ‬
‫ִעם עֹוד ֶא ָחד ֵמ ָה ְר ִׁש ָ‬
‫הֹוסיף ִמ ְס ָּפ ִרים ֶׁשֹּלא‬
‫"ּת ְפ ִסיק לְ ִ‬
‫יׁשה ָעלָ יו ֲעלִ ילָ ה ֶׁשֹּלא נִ ְב ְר ָאה‪ַ ,‬‬
‫נֹוס ֶפת ִהלְ ִּב ָ‬
‫לְ ַה ְר ֵהר ְׁשנִ ּיָ ה ֶ‬
‫עֹושֹה‪ַ ,‬עד ַהּיֹום ָׁש ַת ְק ִּתי‪,‬‬
‫רֹואה ַמה ֶּׁש ַא ָּתה ָ‬
‫חֹוׁשב ֶׁש ֲאנִ י ֹלא ָ‬
‫ַקּיָ ִמים לְ ִפנְ ְק ֵסי ַה ַה ָּק ָפה‪ָ ,‬מה ַא ָּתה ֵ‬
‫ֲא ָבל זֶ ה נִ גְ ָמר"‪.‬‬
‫יטין ֶׁשל ַהּיַ ְר ָקן‬
‫יה ֶה ֶרס לִ ְׁשמֹו ַהּטֹוב וְ לַ ּמֹונִ ִ‬
‫מֹות ָירה ַא ֲח ֶר ָ‬
‫ֶאת ַה ֲחנּות ִהיא ָעזְ ָבה ַּב ֲח ַמת זַ ַעם‪ִ ,‬‬
‫ַהּיָ ָׁשר ֶׁשֹּלא עֹולֵ ל ָר ָעה לְ ִאיׁש ֵמעֹולָ ם‪.‬‬
‫***‬
‫ּדֹומה‪ ,‬אּולַ י ַאף‬
‫צּורה ָ‬
‫רֹובים לְ ִה ְת ַר ֵחׁש אֹו ֶׁש ִה ְת ַר ֲחׁשּו ְּב ָ‬
‫ּדֹומים לְ ֵאּלּו‪ְ ,‬ק ִ‬
‫ָס ִביר לְ ַהּנִ ַיח ֶׁש ִּמ ְק ִרים ִ‬
‫עֹומד‬
‫יפה וְ אּולַ י ְק ָצת ָּפחֹות‪ ,‬לִ ְפ ָע ִמים ִמּתֹוְך ִּת ְסּכּול ֵמ ַעיִ ן ָה ָרע אֹו ִמ ִּד ְמיֹון ַא ֵחר‪ַ .‬מה ֶּׁש ֵ‬
‫יֹותר ֲח ִר ָ‬
‫ֵ‬
‫ׁשּובים‬
‫רֹוּפֹור ְציָ ה ֶׁשּיִ ָּתכֵ ן ֶׁש ֵהם ֲח ִ‬
‫ְ‬
‫חֹורי ַה ִּסּפּור הּוא ָה ִע ָּקרֹון ַה ֻּמ ְט ֶעה לָ ַק ַחת ְּד ָב ִרים לְ ֹלא ְּפ‬
‫ֵמ ֲא ֵ‬
‫יסה‬
‫ׁשּובים ִמּכֹל‪ְּ ,‬בתֹוְך ּכְ ֵדי ְּד ִר ָ‬
‫ׂשֹותם ּכַ ֲח ִ‬
‫לִ כְ ֶׁש ַע ְצ ָמם‪ ,‬וְ עֹוד ַעל ֶח ְׁשּבֹונָ ם ֶׁשל ּכָ ל ְּב ִרּיֹות ֵּת ֵבל‪ ,‬לַ ֲע ָ‬
‫הֹוצ ַאת ֵׁשם ָרע‪.‬‬
‫יבה‪ַ ,‬צ ֲע ָרּה ֶׁשל ַאלְ ָמנָ ה‪ַ ,‬הלְ ָּבנַ ת ָּפנִ ים‪ֶׁ ,‬ש ֶקר וְ ָ‬
‫ֻמ ְחלֶ ֶטת ֶׁשל ּכָ ל ָא ָדם ָחׁשּוד ַּב ְּס ִב ָ‬
‫טֹובים ְּוראּויִ ים ִּב ְתנַ אי‬
‫רֹוּפֹור ְציָ ה זֶ הּו סֹוד ַה ִה ְתנַ ֲהלּות ַּב ַחּיִ ים‪ֶ .‬ע ְקרֹונֹות ַחד ַמ ְׁש ָמ ִעּיִ ים ֵהם ִ‬
‫ְ‬
‫ְּפ‬
‫ּנֹותנֶ ת לָ נּו ֶאת‬
‫ּתֹורת יִ ְש ָֹר ֵאל ֶׁש ֶ‬
‫יהּודים יֵ ׁש לָ נּו ֶאת ַ‬
‫רֹוּפֹור ְציֹות ַהּנְ כֹונֹות‪ .‬וְ כִ ִ‬
‫ְ‬
‫ֶׁש ֵהם נַ ֲע ִשֹים ַּב ְּפ‬
‫בּולֹותיו ָה ְראּויִ ים‪ָ ,‬אז ּבֹואּו וְ נִ ָּצ ֵמד לַ ְּמקֹורֹות וְ נִ לְ ַמד לָ ַק ַחת ְּד ָב ִרים‬
‫ָ‬
‫ָה ִאּזּון ַהּנָ כֹון לְ כָ ל ַמ ֲע ֶשֹה ִּבגְ‬
‫ּצּורה ַהּנְ כֹונָ ה‪.‬‬
‫ַּב ָ‬
‫שפת הוויטסה‬
‫סיפור‬
‫לשבת‬
‫"חמוד‪ ,‬תגיד אחריי‪' :‬וונסדאר'‪ ,‬יופי‬
‫טוב מאד! עכשיו תגיד ג'אמר‪ ,‬מצוין!"‬
‫את המשפטים המוזרים והלא ברורים‬
‫הללו‪ ,‬שינן ד"ר חואן לבנו בן השנתיים‬
‫שוב ושוב‪ ,‬אבל לא רק את המילים‬
‫האלה‪ .‬אוצר שלם של מילים מוזרות‬
‫שאף אדם בעולם לא הצליח להבין את‬
‫פשרם‪ ,‬וכך כל יום הוא היה מאושר‬
‫יותר כשהתינוק הקטן הצליח להגות‬
‫אותם כראוי‪...‬‬
‫אתם שואלים את עצמכם מה פשר‬
‫התופעה המוזרה הזו‪ ,‬ומה הם המילים‬
‫המשונות האלה? ובכן התשובה לכך‬
‫מעניינת במיוחד‪ :‬ד"ר חואן רופא‬
‫ארגנטינאי‪ ,‬חיבב בנעוריו סדרת סרטים‬
‫בדיונית מצוירת שבה צפה שוב ושוב‪.‬‬
‫אריק סגל‬
‫בסדרה הזאת שכללה מאות פרקים‪,‬‬
‫נלחמו תושבי כוכב אחד בתושבי כוכב אחר כאשר לכוכב שנקרא‬
‫'וויטסה'‪ ,‬הייתה שפה עצמאית‪ .‬חואן הילד‪ ,‬אהב מאד את הדמויות‬
‫המצוירות מכוכב הוויטסה האהוב‪ ,‬וצפה בהם ללא הרף‪ .‬הצפייה האין‬
‫סופית גרמה לכך שהוא החל לקלוט את השפה הדמיונית שבה השתמשו‬
‫הדמויות המצוירות‪ ,‬עד שלאט לאט הוא למד מאגר מילים רחב שהיה‬
‫עשוי להוות בסיס לשפת הוויטסה‪.‬‬
‫כאשר נולד בנו הראשון רוברטו‪ ,‬החליט הרופא שאם הוא עצמו לא‬
‫למד לדבר בשפה הזאת‪ ,‬לפחות בנו ידבר אותה‪ :‬ואמנם‪ ,‬הוא הרכיב‬
‫בעמל רב מילון שלם של מילים בסיסיות והחל ללמד את בנו את השפה‬
‫המוזרה‪ .‬אשתו של חואן‪ ,‬לא אהבה את מה שעשה בעלה‪ ,‬היא חששה‬
‫שהילד יגדל להיות משונה ושפתו הרגילה תתעכב מבחינה התפתחותית‪,‬‬
‫אך חואן העקשן לא הרפה‪ .‬הוא לא התנגד כמובן שאשתו תדבר עם‬
‫רוברטו בשפה המקומית הרגילה‪ ,‬אבל במקביל שינן בכל ערב עם בנו‬
‫מילים בשפת תושבי כוכב הוויטסה הדמיוניים‪ ,‬והילד כמו כל ילד קלט‬
‫את השפה‪ .‬זהו פשרן של המילים המוזרות שבפתיחה‪ ,‬הלקוחות כולן‬
‫משפת ה'וויטסה'‪...‬‬
‫חלפו שנים‪ ,‬והילד רוברטו גדל והגיע לגיל עשר‪ .‬הוא היה ילד מוכשר‪,‬‬
‫נבון ואהוב‪ ,‬וגם יפה תואר‪ .‬האזור בו התגוררה המשפחה בארגנטינה‪ ,‬לא‬
‫נחשב למקום איכותי במיוחד‪ ,‬ולא מעט אנשי עולם תחתון הסתובבו בו‪.‬‬
‫בדרום אמריקה ישנה תופעה של חטיפת ילדים ונערים עבור בצע כסף‪...‬‬
‫גורל אכזר דומה פקד את משפחתו של ד"ר חואן‪ .‬זה היה יום רגיל‪ ,‬ואשתו‬
‫של חואן המתינה לבנה שיחזור כהרגלו בשעה שתיים מבית הספר‪ .‬אלא‬
‫שהילד לא חזר‪ ,‬וכאשר הגיעה השעה שלוש‪ ,‬החלה האם לדאוג‪ .‬היא‬
‫נסעה לבית הספר ושם נמסר לה כי הילד הגיע למוסד כהרגלו ואף יצא‬
‫עם תום יום הלימודים לכיוון ביתו‪ .‬האם ניסתה לבדוק אצל החברים‪,‬‬
‫אך אלו לא ידעו לומר דבר‪ .‬האישה הזעיקה את בעלה‪ ,‬והשנים פנו‬
‫למשטרה‪ .‬רשויות החוק התייחסו ברצינות לתלונתם של ההורים‪ ,‬שכן‬
‫הם ידעו כי הפשיעה בתחום חטיפות הילדים החלה לצבור תנופה בשנה‬
‫האחרונה‪ .‬הם אמרו להורים באופן גלוי כי אם הילד לא ימצא ב‪24-‬‬
‫השעות הראשונות‪ ,‬סיכוייהם לראותו בחיים כמעט אפסיים‪ .‬אשתו של‬
‫ד"ר חואן התעלפה‪ ,‬והאב פכר את ידיו בייאוש‪ .‬הוא הבטיח כל סכום‬
‫למשטרה ואף התראיין בכל ערוצי התקשורת‪ ,‬כשהוא מתחנן לחוטפים‬
‫להשיב את בנו האהוב למשפחתו‪.‬‬
‫אלא שכצפוי זה לא עזר – עשרים וארבע השעות חלפו‪ ,‬וכך גם ארבעים‬
‫ושמונה השעות הבאות‪ .‬כעבור שלושה ימים הודיעה המשטרה להורים‬
‫כי רמת החיפוש יורדת לדרגה ‪ ,4‬כלומר לבדיקה קבועה של מידע המגיע‬
‫למשטרה‪ ,‬אך לא לחיפוש אינטנסיבי בפועל‪ .‬ד"ר חואן הבין כי בשלב‬
‫זה הוא כבר לא יכול לסמוך על רשויות החוק‪ ,‬אבל הבין כי אין לו כל‬
‫בררה אחרת‪ .‬כעבור שבועיים איבדו בני הזוג כמעט כל תקווה‪ .‬האם‬
‫הייתה שרויה במצב של ערפול חושים תמידי‪ ,‬והאב איבד את שמחת‬
‫החיים שלו‪.‬‬
‫שלושה שבועות לאחר היעלמותו של רוברטו‪ ,‬ויומיים לאחר שהמשטרה‬
‫הודיעה שרמת החיפושים יורדת לרמה ‪ 5‬כלומר‪ :‬להפסקת טיפול‬
‫מוחלטת בעניין מלבד מידע מודיעיני אינפורמטיבי ומדויק נשמעו‬
‫דפיקות על הדלת‪ ,‬והילד רוברטו נכנס פנימה‪ .‬האם הביטה בבנה‪ ,‬ולאחר‬
‫שתודעתה קלטה שהיא לא הוזה היא התעלפה ללא הודעה מוקדמת‪.‬‬
‫ד"ר חואן מיהר להעיר את אשתו‪ ,‬וניגש במהירות לבנו לבדוק האם הוא‬
‫בריא ושלם‪ .‬הילד היה נראה כחוש מעט‪ ,‬אבל בסך הכול הוא היה בקו‬
‫הבריאות‪.‬‬
‫בתוך דקות התמלא הבית בחוקרי משטרה‪ ,‬בפסיכולוגים ובעובדים‬
‫סוציאליים שביקשו לשמוע מה אירע עם הילד‪ .‬הסיפור שהוא סיפר‬
‫להם היה נראה כלקוח מעולם האגדות‪ ,‬אך הילד הנבון דיבר בבהירות‬
‫ובביטחון‪" :‬זמן קצר לאחר שיצאתי מבית הספר עצרה לידי מכונית‪ ,‬ושתי‬
‫זרועות חזקות דחפו אותי פנימה"‪ ,‬פתח הילד את סיפורו בפרט המידע‬
‫אותו ניחשו כולם‪" .‬האנשים שחטפו אותי הובילו אותי לדירה רחוקה‪,‬‬
‫שם קשרו אותי למיטה והפקידו עלי שומר שלא ידע בכלל ספרדית‪.‬‬
‫בלילות הראשונים לא חדלתי מלבכות ולקרא לאבא ולאימא‪ ,‬ובתוך‬
‫המילים פלטתי גם מילים בשפת ה'וויטסה' שאבא לימד אותי כשהייתי‬
‫ילד‪ .‬להפתעתי הרבה‪ ,‬השומר זינק לעברי ובתנועות ידיים ביקש שאחזור‬
‫על מה שאמרתי‪ .‬חזרתי על המילים ולתדהמתי הגדולה‪ ,‬השיב לי האיש‬
‫בשפת ה'וויטסה' הדמיונית‪ .‬התחלנו לדבר‪ ,‬אמנם בשפה מגומגמת‪ ,‬אבל‬
‫בצורה כזו שאנו מבינים האחד את השני‪ .‬התברר כי אביו של האיש‪ ,‬היה‬
‫חובב גדול של סדרת הילדים המצוירת הזאת‪ ,‬ובדיוק כמו אבא החליט‬
‫ללמד את בנו את השפה‪...‬‬
‫"מאותו יום לא הפסקנו לדבר בשפת ה'וויטסה' וקשר מיוחד נרקם בינינו‪.‬‬
‫בלילה האחרון‪ ,‬העיר אותי האיש באמצע הלילה‪ ,‬התיר את החבלים‬
‫והסיע אותי לשכונה שבה אני מתגורר‪ .‬הוא הוריד אותי בסמוך לבית‬
‫ונעלם מהמקום‪ .‬לפני שירדתי הוא אמר לי משפט אחד‪" :‬מה הסבירות‬
‫שאדם ילמד את בנו שפה מסרט מצויר‪ ,‬ושהבן יצליח לקלוט אותה? ומה‬
‫הסבירות ששני אנשים יעשו זאת? ולבסוף מה הסבירות ששני אנשים‬
‫אלו יפגשו במקרה האחד כחוטף‪ ,‬והשני כנחטף? אם כל זה קרה ‪ -‬זהו‬
‫סימן מובהק שעלי לסייע לך‪ ,‬אתה משוחרר!‪"...‬‬
‫***‬
‫במילים שאדם מוציא מהפה טמון כוח רב‪ ,‬גם אם זה נשמע בשפה‬
‫מדומיינת וחסרת חשיבות‪ .‬בפרשת השבוע מברך יעקב את בניו‪,‬‬
‫וחכמינו דרשו כי בכל‬
‫מילה‪ ,‬בכל אות ובכל‬
‫תיבה טמונים אוצרות‬
‫גדולים‪ ,‬וסודות נסתרים‬
‫הצופים למרחוק‪ .‬חז"ל‬
‫למדו אותנו כי דיבורו‬
‫של האדם מותיר 'רשימו'‬
‫כעין סימן בשמיים‪,‬‬
‫ומכאן עלינו ללמוד עד‬
‫כמה להשתמש בכוח‬
‫הדיבור רק לדברים‬
‫טובים ומועילים‪...‬‬
‫המחיר קובע‬
‫דודי היה נרגש במיוחד‪ .‬ההכנות האחרונות‬
‫לקראת ברית המילה של בנו בכורו כבר‬
‫הושלמו במלואם‪ ,‬ונשאר לו רק לקנות‬
‫בקבוק יין עבור הברית‪ .‬הוא נכנס לאחת‬
‫החנויות הסמוכות וחיפש בקבוק יין איכותי‪,‬‬
‫כשלפתע הוא קלט יין של אחד היקבים‬
‫הטובים במחיר מצחיק של עשרים ושתיים‬
‫שקלים‪" .‬בקבוק יין כזה‪ ,‬המחיר שלו נע‬
‫בין שישים לשמונים שקלים‪ ,‬שווה לחטוף‬
‫את המציאה!" חשב דודי לעצמו‪ ,‬לקח את‬
‫הבקבוק ומיהר לקופה‪ .‬הקופאית העבירה‬
‫את המוצר‪ ,‬ואמרה לו‪" :‬שישים שקלים‬
‫בבקשה‪ ,‬אדוני"‬
‫"כתוב על הבקבוק שהמחיר הוא עשרים‬
‫ושתיים!" מחה דודי‪ .‬לאחר בירור קצר עם‬
‫שאלה מס' ‪428‬‬
‫הקופה הראשית‪ ,‬התברר כי המחיר שהופיע‬
‫על הבקבוק הוא מחיר שגוי‪ .‬מכיוון שלפי‬
‫החוק להגנת הצרכן ברגע שרשום סכום על המוצר‪ ,‬חובה למכור אותו במחיר‬
‫שמופיע עליו‪ .‬אמרה הקופאית הראשית לדודי שהוא יכול לשלם על הבקבוק רק‬
‫עשרים ושתיים שקלים‪ .‬כעת יש לנו שתי שאלות‪ :‬א') האם מותר לדודי לקחת‬
‫את הבקבוק בעשרים ושתיים שקלים‪ ,‬למרות שהוא יודע שבעל הבית לא מסכים‬
‫למחיר זה אלא שאין לו ברירה והוא נאלץ לעשות זאת בגלל החוק? ב') האם‬
‫הפועל שתמחר בטעות את בקבוק היין‪ ,‬יצטרך לשלם לבעל הבית את ההפרש?‬
‫מה דעתכם?‬
‫מעיינים בספרים ולומדים לפסוק הלכה או משפט‪ :‬שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן‬
‫שס"ט סעיף ס"ו‪ .‬סימן ר"ז סעיף י'‪ .‬והאם הפועל חייב מ'דינא דגרמי' סימן שפ"ו‬
‫סעיף ג' וברמ"א על המקום‪ ,‬ובסימן ש"ו סעיף ד'‪.‬‬
‫תשובה לשאלה "אש של חנוכה" (שאלה מס' ‪)426‬‬
‫תקציר השאלה השבועית‪ :‬משפחת ששון שכרה צימר בחנוכה‪ ,‬ובעל הצימר הורה‬
‫להם להדליק את הנרות במתקן מיוחד מחשש להתלקחות‪ ,‬אבי המשפחה הזיז את‬
‫המתקן למקום בולט יותר‪ .‬וכעבור שעה התפוצצה לפתע הזכוכית של המתקן‪,‬‬
‫בית‬
‫המדרש‬
‫הנרות שבתוכו נפלו‪ ,‬ושרפו חלק ניכר מהריהוט של הצימר‪ .‬כעת בעל הבית תובע‬
‫את הנזקים ממשפחת ששון‪ ,‬שהרי הם שינו מהוראתו‪ ,‬אולם אדון ששון טוען‪ ,‬כי‬
‫השרפה כלל לא קשורה להזזת המתקן‪ ,‬ולכן זה לא באשמתו‪ .‬מי מהם צודק?‬
‫תשובה בקצרה‪ :‬אם אין סיבה להתלקחות במקום שהדליק‪ ,‬יותר מהמקום שאמר‬
‫לו בעה"ב להדליק‪ ,‬פטור המדליק מלשלם על האונס שקרתה וגרמה לשריפה‪ ,‬אבל‬
‫אם יש חשש שריפה במקום השני יותר מהמקום הראשון‪ ,‬על אף שזה לא בטוח‪,‬‬
‫אלא שיש צד רחוק שזה מה שגרם לנזק‪ ,‬השוכר חייב לשלם‪.‬‬
‫תשובה בהרחבה‪ :‬קודם כל צריך להקדים ולומר‪ ,‬ששוכר חייב לשמור על הצימר‬
‫שהוא מתאכסן בו ועליו להחזירו לבעליו כפי שקבלו‪ .‬אך אם הבית ניזוק‪ ,‬הוא‬
‫אינו חייב לשלם אלא אם כן עשה קניין מיוחד או שהוא התחייב בכתב לשמור על‬
‫הצימר‪ ,‬אבל בלי זה אין חיוב תשלומים על קרקעות‪ ,‬ואולם על הרהיטים‪ ,‬ברגע‬
‫שהוא נכנס לדירה כדי להשתמש בה‪ ,‬הוא נעשה שומר עליהם וחייב באחריות‪.‬‬
‫במקום שמנהג הוא שהשוכר חייב באחריות על המבנה וכמובן גם על הרהיטים‪,‬‬
‫ברור שכל קנין השכירות נעשה על דעת כן‪ ,‬והשוכר חייב לשלם לפי המנהג‬
‫(שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ש"א סעיף א' וסעיף ד')‪.‬‬
‫שוכר ששינה מדעת המשכיר‬
‫אדם שהשכיר לחברו בהמה‪ ,‬ואמר לו שהוא משכיר אותה כדי שהוא יוליך אותה‬
‫על ההר והלך השוכר והוליך את הבהמה בבקעה והחליקה ומתה‪ ,‬השוכר פטור‬
‫מלשלם‪ ,‬ואף שהוא שינה מדעתו של בעל הבית‪ ,‬עם כל זאת הוא פטור‪ ,‬היות והוא‬
‫לא שינה לרעה ממה שבעל הבית אמר לו‪ ,‬שהרי בהר יש סכנת החלקה גדולה יותר‬
‫מאשר בבקעה‪ ,‬וכיון שכאן מתה הבהמה מהחלקה‪ ,‬הוא פטור על כך‪ ,‬שהרי השינוי‬
‫שעשה הייתה רק לטובה‪ .‬אולם אם הבהמה מתה מסיבה אחרת‪ ,‬למשל ממכת‬
‫חום‪ ,‬ולגבי זה הבקעה גרועה יותר‪ ,‬שהרי החום שם חזק יותר מההר‪ ,‬כאן בוודאי‬
‫השוכר יהיה חייב לשלם‪ ,‬היות והוא שינה מדעתו של בעל הבית לרעה‪ .‬במקרה‬
‫שאין שום השפעה לשינוי‪ ,‬כמו אם הוא שינה מהר להר אחר‪ ,‬או מבקעה לבקעה‬
‫אחרת‪ ,‬הכריעו הפוסקים (נתיבות המשפט סימן שמ"א סעיף קטן י"ג) שהשוכר‬
‫פטור מלשלם‪ ,‬כי אף שהוא לא שינה לטובה‪ ,‬אך לרעה הוא גם לא שינה ולכן אי‬
‫אפשר לחייב אותו על כך‪ .‬אולם אם יש שינוי אויר בין המקומות‪ ,‬שאפשר לתלות‬
‫שהבהמה מתה בגלל השינוי הזה‪ ,‬על אף שלא נראה כל כך שזוהי הסיבה‪ ,‬השוכר‬
‫חייב לשלם על ההפסד‪ ,‬כי כל מי שמשנה 'ידו על התחתונה' ויש לתלות שהשינוי‬
‫הזה גרם לנזק‪ ,‬חייב (שולחן ערוך 'חושן משפט' סימן ש"ט סעיפים א' וב')‪.‬‬
‫שואל ששינה מדעת המשאיל‪.‬‬
‫לעומת הדין האמור‪ ,‬מצאנו בהלכה (שלחן ערוך 'חושן משפט' סימן ש"מ) דין‬
‫שונה‪ ,‬שאם אדם שאל מחבר שלו חפץ לצורך מסוים‪ ,‬והמשאיל התנה אתו‬
‫שההשאלה היא רק בשביל אותו צורך ולא למטרה אחרת‪ ,‬והשואל השתמש אתו‬
‫למשהו אחר‪ ,‬והחפץ נשבר‪ ,‬השוכר חייב לשלם עליו‪ ,‬כיון שהוא שינה מדעתו של‬
‫בעל הבית‪ ,‬ואפילו אם היה זה רק שינוי קל‪ .‬וצריך להבין במה זה שונה מהמקרה‬
‫הקודם‪ ,‬ששם נפסק‪ ,‬שאם שוכר הבהמה לא שינה לרעה הוא פטור מלשלם?‬
‫הפוסקים (נתיבות המשפט שם) מסבירים‪ ,‬שיש הבדל בין משכיר למשאיל‪ .‬כי‬
‫למשכיר חפץ יש הנאה מהשכירות בכך שהוא מקבל כסף תמורת השימוש של‬
‫השוכר בחפץ‪ ,‬ולכן אם השוכר השתמש אתו לשימוש טוב יותר ממה שהמשכיר‬
‫ביקש ממנו‪ ,‬זה עדיף למשכיר והוא מרוצה מכך‪ ,‬ולכן השוכר לא נחשב משנה‬
‫מדעת בעל הבית‪,‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬מי שמשאיל חפץ אין לו שום הנאה מכך‪ ,‬שהרי הוא לא מקבל בתמורה‬
‫כסף‪ ,‬וההנאה היחידה שיש לו היא‪ ,‬שהשואל עושה את רצונו ולא משתמש עם‬
‫החפץ אלא עבור מה שהוא סיכם אתו‪ ,‬ולכן אם השואל שינה מדעתו של המשאיל‪,‬‬
‫הרי הוא כגזלן וחייב לשלם אפילו אם החפץ ניזוק באונס‪.‬‬
‫בסיפור שלנו‬
‫אם אדון ששון שינה את מקומו של מתקן הנרות למקום גרוע יותר‪ ,‬לדוגמא‪ :‬אם‬
‫החלון השני היה חנוק וסגור יותר מהחלון הראשון‪ ,‬ויש היתכנות אפילו רחוקה‪,‬‬
‫שאם המתקן היה נשאר בחלון הראשון הוא לא היה מתפוצץ‪ ,‬הוא יהיה חייב‬
‫לשלם על הנזקים‪ ,‬שהרי הוא שינה לרעה ודינו כדין שוכר הבהמה שחייב לשלם‬
‫אם שינה לרעה‪ .‬אולם אם אין שום הבדל בין שני החלונות‪ ,‬והתפוצצות המתקן‬
‫הייתה יכולה להיגרם בשניהם‪ ,‬אדון ששון יהיה פטור מלשלם‪ ,‬כיון שהוא שוכר‬
‫והוא יכול לשנות מדעתו של בעל הבית אם זה לא מזיק‪.‬‬
‫וכשיש ספק אם השינוי הוא לרעה או לא‪ ,‬יש מחלוקת בין הפוסקים אם אפשר‬
‫לחייב את השוכר‪ ,‬ויש לעשות שאלת חכם והוא יכריע בדבר‪.‬‬
‫לסיכום‬
‫יש לבדוק אם יש סיכון לשרפות בחלון השני יותר מאשר בחלון הראשון‪ ,‬ואם כן‬
‫אדון ששון יהיה חייב לשלם את הנזקים לבעלי הצימר‪ ,‬ואם אין הבדל בין החלונות‪,‬‬
‫הוא פטור מלשלם‪ .‬במקרה של ספק יש לשאול רב שיכריע בדבר‪.‬‬