בירור הלכה
בירור הלכה
הרה"ג מרדכי קרליבך שליט"א
רו"כ תורת רפאל " -אהבת שלום"
האם ההזכרה במעין שלש מעכבת כשהאכילה מחוייבת א .סעודת שבת ב .על ד' כוסות
יש לחקור בדין מי שלא הזכיר מעין המאורע בברכת מעין שלש כאשר היא
מחוייבת ,כגון בסעודת שבת כשאוכל בבוקר דבר שברכתו מעין שלש ,או על
שתיית היין של ד' כוסות ,וחקירה רבתא לדינא יש בזה.
ומקור הדין בברכות ]דף מט [:שאמרו ,טעה ולא הזכיר ]יעלה ויבוא[ של ראש
חדש בתפלה מחזירין אותו ,ואם טעה ולא הזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון אין
מחזירין אותו ,ופריך מאי שנא תפלה ומאי שנא ברכת המזון ,תפלה דחובה היא
מחזירין אותו ,ברכת המזון דאי בעי אכיל אי בעי לא אכיל אין מחזירין אותו,
ומסיק דה"נ בשבתות וימים טובים דלא סגי דלא אכיל ]שמחוייב לאכול בשבת
ויו"ט[ מחזירין אותו.
ולשון המ"ב ]סי' קפ"ח סקכ"ו[ בשבת וביו"ט שמחויב לאכול דוקא פת ,חיוב
ברהמ"ז קבוע הוא בימים האלה ,לכן תקינו רבנן לעיכובא ג"כ להזכיר שם מעין
המאורע ,וכמו בתפלה ,אבל בר"ח ,אע"ג שאסור להתענות בו ,מ"מ אינו מחויב
לאכול דוקא פת ,וא"כ אין חיוב ברהמ"ז קבוע בו ,ולהכי לא תקנו חכמים הזכרת
מעין המאורע שלו לעיכובא בבהמ"ז ,עכ"ד ,ודבריו מכוונים עם דברי הגרע"א
והמ"א ,עיי"ש.
אשר מעתה נראה דה"נ דכוותה מן הדין שיהא צריך לחזור אם שכח ולא הזכיר
מעין המאורע בברכה מעין שלש על ד' כוסות ,שהרי ע"כ קבוע בו ברכה עם
הזכרה .ונראה לדון בזה בהקדם דברי הפוסקים.
בשער הציון ]סי' ר"ח סק"ס[ ציין למה שכתב הרא"ה בברכות ]דף מד ,[.וז"ל
הרא"ה ,דוקא בברכת המזון אמרו דלא יצא משום דלא ]סגי דלא[ אכיל פת
כדלקמן ]דף מט ,[:והאי טעמא שייך בפת ולא בשום מידי אחרינא ,עכ"ל ,הרי
משמע בדברי הרא"ה דכל הטעם שאינו צריך לחזור על ההזכרה שבמעין שלש
הוא לפי דלא סגי דלא אכיל פת ,הא אילו היה חייב לשתות יין ,הרי לפי"ז ע"כ
ההזכרה מעכבת ,וצ"ת.
אמנם שוב כתב בשער הציון שם טעם נוסף לזה שאין צריך לחזור על הזכרה
שבברכה מעין שלש ,שהרי יש כמה פוסקים דס"ל דאין צריך להזכיר כלל מעין
המאורע במעין שלש ,וכן משמע בירושלמי דהוא רק לכתחילה ,עכ"ד ,וכפי
הנראה מדברי השער הציון דמספק צריך לחוש לשיטות אלו לחומרא ,וא"כ
בודאי שאם שכח אם הזכיר מעין המאורע בברכה מעין שלש אין צריך לחזור
מספק ,דספק ברכות לקולא.
ובקה"י ברכות ]סי' כ"ה[ הביא שבאמת מפורש בדברי המאירי ברכות ]דף מט,[.
דאם אכל פירות לסעודת שבת ויו"ט ]למ"ד דיוצא יד"ח[ מברך אחריה ברכה
מעין שלש ואם שכח להזכיר מעין המאורע חוזר ומברך ,אך המ"א עצמו לשיטתו
אזיל ]סי' ר"ח סקי"ח[ שרמז לשיטות הפוסקים דההזכרה שבברכה מעין ג' אינה
מעכבת ,וכן בשער הציון ]סי' ר"ח סק"ס[ הביא הירושלמי שהזכרה שבמעין ג'
היא רק לכתחילה ,עכ"ד.
ובמג"א ]סי' ר"ח סקי"ח[ כתב ,אם לא הזכיר בברכה מעין שלש ביו"ט אינו חוזר,
עי' טור ועי' סי' קפ"ח ,ובפמ"ג כתב וז"ל ,בסי' קפ"ח ס"ו איתא דסגי דלא אכל
פירות ,משא"כ פת חובה לאכול ,ע"כ ,והיינו דכיון דאין חייב לאכול פירות אין
צריך לחזור ,ואף דחייב לאכול פת ,מ"מ פירות אינו חייב ,והוסיף בפמ"ג שם,
ועמש"כ שם באם אין לו פת רק פירות מז' מינים ,מ"מ אפשר דסגי ליה בשאר
פירות ,עי"ש ,עכ"ל.
ומצאתי בפמ"ג ]סי' קפ"ח בא"א סק"ט[ וז"ל ,נסתפקתי מי שאין לו בשבת פת
כי אם תבשיל מה' מיני דגן ,אם לא הזכיר שבת בברכה מעין שלש ,אם חוזר,
והנה ביש לו יין צריך לקדש על היין ,ובשאין לו פת א"כ לא סגי דלא יברך ברכה
מעין שלש ,י"ל דישתה רוב רביעית וסגי ,משא"כ תבשיל י"ל דצריך כזית ,דומיא
דסי' רצ"א ]ס"ה[ די"א סעודה שלישית מה' מיני דגן ,וא"כ באין לו פת מחויב
לאכול תבשיל דגן כזית דומיא דיין.
הרי שנסתפק בעיקר הדין דהזכרה שבמעין ג' מעכבת ,כיון דע"כ מקיים בזה
סעודת שבת ,אכן מאידך מבואר סברא נוספת בדברי הפמ"ג ,דאם אין לו אלא
יין ,ויוצא בשתיית יין ידי חובת סעודה ,א"כ סגי ליה אם ישתה רוב רביעית,
ובכה"ג אין צריך כלל לברכה אחרונה ,וא"כ ה"נ בנידון דידן ,דכיון דמעיקר הדין
סגי לשתות רוב רביעית לקיים מצות כוסות ,ובכה"ג אין הזכרה ,א"כ אף אם
שתה רביעית יין אין צריך לחזור.
אכן הרי כתב החת"ס ]או"ח סי' קכ"ז[ דהאוכל כזית מצה מצומצם יצא ידי
חובת מצה ,ואף דלא נכנס למעיו כזית ,דקי"ל כר"י בחולין ]דף קג [:דכל שנהנה
גרונו בכזית חשיבא אכילה ,ומ"מ העלה שם כדעת הפנים מאירות ]ח"ב סי' כ"ז[
שאינו חייב ברכת המזון עד שיאכל כזית ועוד כדי שישבע מעיו בכזית] ,והביא
סמוכים לכל אלו ההלכות מדברי הרוקח[ ,ועכ"ז קי"ל אם לא הזכיר היום חוזר
מחמת חובת אכילת מצה.
ואשר נראה בכל זה לחדש ,דכל מה דמבואר בסוגיא דברכות דכל שהוא מחויב
לאכול באופן שאכילה זו מביאתו לידי הזכרה ,אם שכח להזכיר יום המאורע
הרי זה חוזר ,לאו כללא הוא בכל מקום שחייב לאכול ,אלא דוקא כאשר חובתו
חובת סעודה ,שאז חובה זו היא חובת היום ,כי עיקר חובת סעודה בכל מקום
הוא חובת סעודת היום ,וזה הוא שנתחדש דכל שהיום מחייבו בסעודה מסוימת
הרי זה חייב להזכיר יום המאורע.
וממילא חלוקים המה בזה סעודת שבת ויו"ט או סעודת המצה ,שאם שכח ולא
הזכיר יום המאורע חוזר ,כי עיקר חובתם שייכא להיום ,והרי עיקר חובת סעודת
שבת אינה חובת אכילה בעלמא ,אלא חובת סעודה ,וסעודה בעצמותה מיישך
שייכא להיום שהיא סעודת יום זה ,משא"כ שתיית ד' כוסות אינה אלא חובת
גברא לשתות ביום זה ,אך אינה קיום דין בהיום ,וממילא הזכרת יום המאורע
בזה אינה מעכבת כל עיקר.
עוד פלוגתת הפוסקים בחיוב חזרה בברכה מעין ג'
במ"א ]סי' קס"ח סקט"ז[ תמה במש"כ הר"מ ]פ"ו חמץ ומצה ה"ה[ מצה שלשה
במי פירות יוצא בה ידי חובתו בפסח ,וקשה דהלא דעת הר"מ ]פ"ג ברכות ה"ט[
דעיסה שנילושה בדבש או בשמן או בחלב או עירב בה מיני תבלין ואפאה פת
הבא בכיסנין היא וברכתה בורא מיני מזונות ,והלא כללא כייל הר"מ ]פ"ו חמץ
ומצה ה"ז[ דאין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה אא"כ ברכתו המוציא ]וכן
משמע בברכות )דף לז ,[(:וצ"ע.
ובמנח"ח ]מצוה י' סק"ה[ כתב ליישב ,דהנה מבואר בברכות שם ,דאם אכל פת
הבא בכיסנין וקבע עליו סעודה מברך המוציא לחם וברהמ"ז ,וע"כ דפת הבא
בכיסנין חשיב לחם ,ואך דכל שאינה נאכלת בקביעות אין ברכתו המוציא ,אך
כל שאכלה אכילה חשובה וקבועה מברך המוציא ,וא"כ כל שאוכלו לשם אכילת
מצה הרי לעולם אכילה קבועה היא ,וממילא כל שאוכלו לשם חובת מצה ע"כ
מברך עליו המוציא וברהמ"ז.
]ובפמ"ג )או"ח סי' קפ"ח בא"א סק"ט( דחה סברא זו ,שהרי מפורש בש"ס דאם
קבע עליו סעודה בדבר שאין אחרים קובעים עליו סעודה ,וא"כ אף שאכלו לשם
חובת מצה מ"מ אינו שיעור שאחרים קובעין עליו סעודה עכ"ד ,ובביאור פלוגתת
המנח"ח והפמ"ג נראה ,דדעת המנח"ח דבפחות משיעור שקובעין אין ברכתו
המוציא דבטלה דעתו ,ולענין מצה אין זה שייך ,ולדעת הפמ"ג הוא דין בהחפצא
שתהא אכילת קביעות[.
אכן בפנים מאירות ]סי' ס"ח[ כתב ליישב קושית המ"א ,דדוקא דבר שאינו
נחשב לחם כלל לענין ברכה אינו נחשב לחם לענין מצות מצה] ,או פת של
איסור שאין מברכין עליו שאינו יוצא בו ,כמבואר בר"מ )פ"ו ה"ז( שם[ ,אך פת
הבא בכיסנין ביסודו שם לחם עליו ,שהרי כאשר קובעין עליו סעודה מברך
המוציא לחם ,ולכן אף כשאינו קובע עליו סעודה יוצא בה לכזית מצה ,הגם
שאינו מברך עליו המוציא אלא מזונות.
ולכאורה העלים עיניו מדברי הראשונים בברכות ]דף מט [:וברכות ]דף כז[.
שצריך לחזור אם שכח מעין המאורע בברהמ"ז דאכילת מצה ,דמבואר מזה
דע"כ צריך להזכיר מעין המאורע אחר אכילת מצה ,וצ"ע .אשר ע"כ דעת הפנים
מאירות ,דכיון דהא מיהת יש גם הזכרה של פסח בברכה מעין ג' ,לכן שפיר
אמרו דכל ששכח ההזכרה צריך לחזור ,והיינו משום דע"כ צריך לברך ברכה
אחרונה עם הזכרת מעין המאורע.
והנה במ"א שם הביא דעת הר"ן דאדם יוצא ידי חובת סעודת שבת ויו"ט במצה
עשירה ,והקשה דלפי דעת הר"מ והב"י דמצה עשירה מברך עליו בורא מיני
מזונות ,א"כ נמצא דמחמת לתא דיו"ט יכול לאכול פת שמברכין עליו בורא מיני
מזונות ,וא"כ יקשה מה שפסק בשו"ע ]סי' קפ"ח ס"ז[ דאם לא הזכיר
המשך בעמ' יג
גיליונות פרשת השבוע להורדה www.ladaat.net/gilionot.php
הגהות וביאורים על ספר בן איש חי
מהגאון רבי נסים כצ'ורי זלה"ה
גנזי הלכה עמ' ג'
הלכות ברכות מתוך "ספר הנייר"
לחד מבעלי התוספות
מתורתן של ראשונים עמ' ד'
בעניין מי פירות ומי שלקות
וברכת השלקות
ברכת כהן עמ' ה'
ברכת שניצל מטוגן בקמח
עיון הלכה עמ' י'
השותה מים מן הברז ,מתי עליו
לפתוח את הברז לעניין הברכה
הוראת הלכה עמ' י"ב
בענין אמירת ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד
המנהג וטעמו עמ' כ"ג
אין אומרים ספק ברכות להקל
נגד האר"י ז"ל ,וקבלת דעת
האר"י ז"ל גם כשהוא חולק
על מרן
לאמתה של הלכה עמ' י"ד
עניני שומע כעונה
שי"ח הלכה עמ' ל"א
ביאור דעת הרמב"ם בברכה הראויה
לכוסס חיטים ושעורים
מקור ההלכה עמ' ל"ג
בענין מנהג הספרדים לחתום על
המחיה ועל הכלכלה
הרב ראובן ניסן ביני עמודי עמ' ע"ב
בירך על פרי העץ בורא פרי האדמה
הרב אברהם בר ששת ביני עמודי עמ' ע"ה
ברכת מאכלים של חולים ותרופות
הרב יוסף משדי ,ביני עמודי עמ' ע"ו
ועוד בעמודי הגליון:
בורא פרי הגפן על מיץ ענבים ,ברכת
מלפפון חמוץ ,פלפל ממולא ,ממתק
הקוקוס ,במבה ,שוקולד ,ברכה על אכילה
באונס ,ברכה על אכילה משום סכנה,
ברכת הבצל של דג הערינג,
אחיזת ברזל בשעת הברכה
ב
גנזי הלכה
תשובות וחידושים מכת"י רבותינו נ"ע
עורך :הרב שלום הלל
הגאון רבי שמעון אגסי זלה"ה
ראש רבני בבל
שר וגדול בתורה ,חסידא קדישא ופרישא .עוד מנעוריו לן בסתר בצל שדי בעומק חכמת הקבלה ,ובה עלה ונתעלה כאחד הגדולים אשר בארץ .רוב ימיו היה מצניע עצמו ,ומשום שלא חפץ
להנות מכתרה של תורה עסק לפרנסתו במסחר .יסד את אגודת 'תומכי תורה' ותמך בחכמי הישיבה שהוקמה על ידה .בשלהי ימיו של רבינו הגרי"ח זלה"ה ,החל להיות מעורב בעניני הקהל,
וביותר לאחר פטירתו אז זרחה שמשו והאיר מכבודו לבני בבל כולם .ממעט כתביו שנדפסו ,עולה דמותו של גאון עצום ורב אשר ידיו רב לו בכל חדרי תורה .ואלו הם הנדפסים מכתביו:
'בני אהרן' ביאור על שער הגלגולים )בגדאד תרס"ח(; 'אמרי שמעון' חידושים על התנ"ך ודרשות )ירושלים תשכ"ח(; 'שם משמעון' חידושים וביאורים על ספר 'עץ חיים' )שם תש"ל(;
'יסודי התורה' על י"ג עקרים )הוצאת אהבת שלום ,שם תשל"ו(; חזיונות וגילוים )שם תשמ"ב(; 'זהב שבא' תשובות וחקרי הלכה )ובראשו נדרשו באורך תולדותיו וקורות ימיו ע"י אאמו"ר
הגרי"מ הלל שליט"א ,שם תשמ"ט(; ועוד .לאחר פטירת רבינו הגרי"ח ז"ל ,ראוהו בני בבל כממשיך דרכו בקודש ושמוהו מנהיג על העדה .גם חוץ לגבולות ארצו נודע לשם ולתהלה ,ראה
'דורות האחרונים' )ניו יורק תרע"ג עמ' (12הכותב אודותיו בחייו' :גאון מופלא צדיק וחסיד ובקי בכל התלמוד והפוסקים ,מגדולי ישראל בבבל ומתושבי בגדד ,נולד בשנת ברי"ת ,וישקוד
מנעוריו בתורה ועבודת ה' ויסתופף בצל החכמה האמתית ,ויצק מים ע"י הרב החסיד והצדיק המפורסם ר' יצחק ז"ל ב"ר מרדכי ז"ל ,ויהי בקי אח"כ בכל התלמוד והפוסקים הראשונים.
ובהיותו לאיש החל להרביץ תורה לתלמידים מקשיבים ולהורות לעדתו בלי פרס ושכר ,כי ברכו ה' בעושר ולא עשה תורתו קרדום .ומגדולי תלמידיו הגאון החכם הכולל ר' יהודה משה
פתייא הי"ו .חיבר ס' "זכרון אהרן" ו"בני אהרן" בסוד הגלגולים לרבינו חיים ויטאל זצ"ל' .וראה עוד 'אהלי שם' )פינסק תרע"ב( עמ' .480לפנינו ליקוטי דינים וחידושי הלכות על סדר
שו"ע או"ח הלכות ברכות סי' ר"ה – ר"ו ,מתוך כתביו אשר הותיר אחריו.
בהנ"ו ,י"ד לחודש אייר ,שנת ששו"ן ושמחה
שלחן ערוך או"ח סי' ר"ה
א .סעיף א' .על הירקות מברך בורא פרי האדמה וכו' ,אבל קרא וסילקא
וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים יותר מחיים כשהם חיים מברך
שהכל .ובמדינתנו יע"א רוב בני אדם אוכלים את הכרוב שקורין בערבי
להאנ"א כשהוא חי ומברכין עליו בפה"א ,וה"ה כשהוא מבושל מברכין
עליו ג"כ בפה"א.
ב .שם .שטובים מבושלים יותר מחיים .משמע דאע"ג שהם נאכלים
כשהם חיים מ"מ כיון שמבושלים טובים יותר מחיים מברך עליהם
כשהם חיים שהכל .ולכן מיני קטניות שקורין בערבי לוביי"א ובקל"י
]=פול[ ,וכן מין ירק שקורין בדינגא"ן ]=חציל[ ,כל אלו אעפ"י שנאכלים
ג"כ כשהם חיים ,מ"מ כיון שמבושלים הם יותר טובים ,אם אוכלן חיים
מברך שהכל .ועוד דלא נטעי אינשי אדעתא לאוכלם חיים אלא לאחר
בישול .וכ"כ הט"ז סק"א ,והאליה רבה סק"א ,ודלא כהמג"א סק"ג.
ומיהו בדיעבד אם בירך עליהם כשהם חיים בפה"א יצא .ואפילו על
קרא וסילקא נמי אם בירך בפה"א יצא בדיעבד ,דלענין דיעבד כו"ע
מודו וכמ"ש הברכ"י סי' ר"ו אות ג' משם הרב פנים מאירות.
ג .על מין ירק שקורין בערבי גז"ר ,אם אוכלו כשהוא חי מברך שהכל,
ואם הוא מבושל ואוכלו בלא פת מברך אדמה ,ואם בירך עליו כשהוא
חי אדמה יצא כמ"ש לעיל משם הברכ"י ז"ל .וה"ה למין ירק שקורין
טומאטי"ס אם אוכלו כשהוא חי או עם חומץ ושמן דהיינו סלאט"א
כנהוג ,מברך עליהם שהכל ,הרב פני יצחק אות ב' סי' כ"ה משם הרב
חסד לאלפים ,וכ"כ הרב נוה שלום סי' רס"ט אות כ"ו יע"ש .ופשוט
דהא דכתבו דאם הטומאטי"ס עשוי סלאט"א דהיינו בחומץ ושמן
דמברך שהכל ,היינו דוקא כשלא נכבש שם מעת לעת ,דאם נכבש
שם מעת לעת הוי דינו כמבושל ומברך אדמה כמ"ש מרן ז"ל בסוף
סימן זה גבי לפת.
ד .וקטניות וכו' .קטניות שעשה אותם קליות כגון פולין ועדשים
והדור"א וכיוצא בהם ,מברך עליהם בפה"א ,ואף שאלו עשה מהם פת
אינו מברך רק שהכל כמ"ש לקמן סי' ר"ח דין ח' ,וכן נראה בארוך
ורבינו יונה פרק כ"מ ,ברכי יוסף אות א' משם הרה"ג מהר"י בנימין
בכ"י.
ה .ותומי וכרתי כשהם חיים בורא פרי האדמה ,לאחר בישולם שהכל.
הנה שומים הנמצאים אצלינו שהפרי שלהם הוא קטן ביותר ,אין
גם אחד שאוכלם כשהם חיים ואפילו עם פת לרוב חריפותם שהם
שורפים הגרון ,וא"כ אם נמצא מי שירצה לאכול מהם חיים ,ודאי דאינו
מברך אלא שהכל .וגם אין דרכנו לעשות מהם תבשיל בפ"ע כמו שאר
ירקות ,אלא לטעמא עבידי ולתבל בהם תבשיל ומיני כבשים ,ולכן גם
כשהם מבושלים או כבושים בחומץ אין לברך עליהם אלא שהכל .אבל
שומים הבאים מערי פרס שהם גדולים ועושים מהם בפני עצמם מיני
מלוחים וכבשים עם חומץ והם טובים ויפים לאכול ,אם בא לאכול
מהם בלא פת יש לברך עליהם בפה"א.
ו .וכן על הבצלים הרכים שקורין בצל אכצ'ר ]=בצל ירוק[ ,אם אוכל
מהם בלא פת מברך שהכל .ואעפ"י שהרב ט"ז סק"ב פסק לברך
עליהם אדמה ,וכ"פ הר"ז אות א' ,כיון שדרך לאוכלם עם פת הו"ל
נטעי להו מתחילה לכוונה זו לאוכלם חיים כשהם רכים יע"ש ,מ"מ
הרב שערי תשובה באות ג' תמה על הט"ז בזה כיון דאין דרך לאוכלם
אלא עם פת ולא לבדם ,ולכן פסק כשאוכלם לבדם אין לברך עליהם
אלא שהכל יע"ש .וכן פסק המש"ז סק"ב דמספיקא יברך בשום ובצל
שהכל כשאוכלם לבדם יע"ש .ועיין להרב יפה ללב נר"ו בסימן זה אות
ב' שהביא משם המו"ק שפסק לברך שהכל על הבצלים בין קטנים
בין גדולים כשהם חיים יע"ש .אבל בצלים צלויים או מבושלים מברך
עליהם בפה"א ,כמ"ש הט"ז שם סק"ב ,והר"ז אות א' .וכן פסק הרב פני
יצחק נר"ו במע' בי"ת אות כ"ג משם הק"ס והזכו"ל יע"ש .וכן אם טיגנו
בצלים בשמן שומשמין עם בשר ובצים שקורין מחמוס"א ,אם הבצלים
הם עיקר המאכל ,והבצים והבשר הם דבר מועט כדי ליתן טעם בבצל,
אם בא לאכול מהם בלא פת יש לברך בפה"א ,לפי שהבצלים הם עיקר
ולשביעה הם באים ,ודלא כהפמ"ג ז"ל שנסתפק בזה באש"א אות ה'
יע"ש .ועיין בדברינו באות שאחר זה.
ז .שם בהג"ה .ואפילו בשלם עם בשר ונשתבחו אין השבח מצד עצמם
וכו' .עיין ט"ז סק"ג ומג"א סק"ה שהקשו דמאי שנא מאגוז המטוגן
בדבש דלעיל סי' ר"ב סעיף י"ג דמברך עליו בפה"ע ,אעפ"י שאין השבח
מצד עצמו אלא מחמת הדבש .והנה מה שתירץ הט"ז ז"ל לחלק בין
בפה"ע לפה"א ,כל האחרונים ז"ל לא ניחא להו בחילוק זה ,ותפסו
עיקר מה שתירץ המג"א ז"ל דשאני התם דהאגוז הוא עיקר והדבש
בא לתקנו ,ומה לי אם בשלו עם מים או עם דבש ,משא"כ כאן דהבשר
הוא עיקר התבשיל והשומין מקבלים טעם ממילא לכך מברך שהכל.
וסיים עוד המג"א ז"ל וז"ל ,וא"כ כשמטגנין ירקות בשומן מברך
על הירקות בורא פרי האדמה ,עכ"ל .וכוונתו לומר דאפילו בירקות
שמשתנים לגריעותא אילו היה מבשלם במים לבד ,אלא דהשתא
שמטגנם בשומן הם משביחים ,וא"כ אין השבח מצד עצמם ,וסד"א
דדמו לשומין עם בשר דלפי שאין השבח מצד עצמם מברך שהכל,
קמ"ל דלא דמו ,דהתם הבשר הוא עיקר התבשיל והמזון והשומין הם
טפלים לו ובטילי לגביה ,אבל הכא אדרבא הירקות הם עיקר המזון
והשביעה הוא מהם ,דהשומן אינו בא לשביעה אלא ליתן טעם בירקות,
וכיון דהירקות הם עיקר בכאן והשומן בטיל לגבייהו משו"ה מברך
עליהם בפה"א ,ואע"ג דמשתנים לגריעותא נינהו ואין השבח מצד
עצמם.
אמנם הרב פרי מגדים ז"ל בספרו ראש יוסף על מסכת ברכות דף ל"ח
חלק על המג"א ז"ל וס"ל דגם בירקות עם בשר מברך בפה"א ,משום
דעיקר הירקות לאכילה ולשביעה הם באים ואינם בטילים אצל בשר,
ושאני תומי וכרתי ובצלים דלתבל הקדירה הם באים ולא לשביעה.
וכ"כ ג"כ הכא באש"א אות ה' יע"ש.
ולענין הלכה העיקר כדברי המג"א ז"ל דבירקות עם בשר מברך על
הירקות שהכל משום דספק ברכות להקל ועל הכל אם אמר שהכל
יצא .ולפי זה מה שנוהגים בעירנו לשום בתבשיל מלפפונות שקורין
כייא"ר בערבי ,או תפוחים ,שיש לברך עליהם שהכל אם אוכלם לבדם,
משום דמשתנים לגריעותא נינהו והשבח מצד הבשר וא"כ טפילים הם
לגבי התבשיל והבשר וכדברי המג"א ז"ל.
ח .וכל זה לא מיירי אלא בירקות שנאכלים חיים ומבושלים ,אבל
ירקות שאין דרכם לאוכלם חיים אלא מבושלים או מלוחים וכבושים
כגון דלעת ותרדין וכיוצא ,אפילו אם הם משתנים לגריעותא אם היו
מבושלים בלא בשר ,ונשתבחו מחמת הבשר ,כיון שדרכם בכך לבשלם
עם בשר כדי שיתן טעם בהם הרי דרך אכילתם זו מחשיבתם לברך
עליהם בפה"א .וכ"כ הר"ז ז"ל באות ג' יע"ש .וא"כ מיני ירקות הנמצאים
אצלינו שקורין באמיי"א וקר"ע ]=דלעת[ ובדינגא"ן ]=חציל[ שאין דרך
לאוכלם אלא בבישול דוקא ,אפילו אם הם משתנים לגריעותא בלא
בשר והשבח אינו מצד עצמם אפילו הכי מברך עליהם בפה"א כיון
שדרכם בכך ופשוט.
ט .סעיף ב' .על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה עצמה וכו'.
הנה בעירנו יע"א לא שמענו ולא ראינו מי שיברך על מי בישול
הירקות ברכה הראויה להירקות עצמם ,כגון מי פולין ומי רוביי"א
אדומה הנשלקים ,וגם לא מי לפת אדום הנקרא שוונד"ר ]=סלק[ הגם
שטעמו טוב ומתוק לחיך .וראוי לתת לב על מה אדני המנהג הוטבעו.
ונראה משום דבדין זה יש בו ג' מחלוקות ,דהרמב"ם ז"ל ס"ל דוקא
כששולקן לשתות מימיהם שדרך לשתותן ,אז הוי דינם כירקות עצמן.
והרא"ש ז"ל איפכא ס"ל דאדרבא בעינן שיהיה עיקר בישולם בשביל
הירקות ואז המים נגררים אחריהם ודין ירקות יש להם .והמרדכי ז"ל
ס"ל דדוקא ירקות שהמשקה היוצא מהם עיקרו לטבל קאי וחשוב
מאכל כמקודם .כמבואר כל זה במג"א סק"ו .ולכן במי פולין ורוביי"א
הנז' אף שעיקר הבישול הוא בשביל הקטניות עצמם ,ולדעת הרא"ש
ז"ל צריך לברך אדמה על מימיהם ,מ"מ חששו לסברת הרמב"ם ז"ל
דבעי אדרבא שיהיה עיקר הבישול בשביל שתיית המים שדרך לשתות
מימיהם ,והני אין עיקר בישולם בשביל המים אלא בשביל אכילת
הקטניות עצמם ,ולכך לא נהגו לברך עליהם אדמה .וטעם זה ישנו ג"כ
במי לפת אדום הנקרא בערבי שוונד"ר ,שגם הוא עיקר הבישול בשביל
אכילת הלפת עצמו ,ולכך המנהג שמברכין שהכל על מי לפת אדום
הנזכר כששותין אותו לבדו ,ושפיר נהגו מטעם הנזכר וק"ל.
י .סעיף ה' .הלפת כשהוא חי מברך עליו שהכל .עיין מג"א סק"ט שכתב
דיש מהם טובים לאכול חיים יע"ש .וא"כ אם בירך עליהם בפה"א
יצא.
סימן ר"ו
א .סעיף א' .בירך על פירות האילן בורא פרי האדמה יצא ,אבל וכו',
הילכך אם הוא מסופק בפרי אם הוא פרי עץ או פרי האדמה מברך
בורא פרי האדמה .עיין להברכ"י ז"ל אות ד' שהביא משם הרב ראשון
לציון שחולק על זה וס"ל דאם הוא מסופק דיברך שהנ"ב יע"ש .וכ"כ
העו"ת .אבל הברכ"י ז"ל דחה דבריו ,וכתב דאין לזוז מפסק מרן ועדיף
טפי בפה"א מברכת שהנ"ב יע"ש .וכן עיקר.
ב .סעיף ב' .היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ובירך על פרי האדמה
ונתכוון לפטור את פרי העץ יצא .לאו דוקא היו לפניו ,אלא מכיון
שנתכוון לפוטרם יצא ולא בעינן שיהיו לפניו ,כ"כ האליה רבה סק"ב,
והנהר שלום ,וכן פסק הט"ז סק"ב .וכתוב בסידור הר"ז ז"ל דלכתחילה
לא יתכוון להם לפוטרם ,כיון שיש חולקים ואומרים דלא יצא יע"ש.
וכן ראוי לעשות.
ג .נראה לי דאם בירך בורא מיני מזונות על כל דבר דיצא ,דבלשון
תורה הכל נקרא מזון חוץ ממים ומלח ,חיי אדם כלל ח"ן אות ג'.
ד .סעיף ג' .כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה לאכילה .הג"ה
יותר מכדי דיבור .היינו בשתיקה ,דלכתחילה אסור להפסיק אפילו
בשתיקה ,ובדיעבד אין צריך לחזור ולברך אפילו שהה בשתיקה יותר
מכדי דיבור .אבל אם הפסיק בדיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק,
מג"א סק"ד ,הגאון פרי מגדים בחלק אש"א סק"ד ,ר"ז אות ג' .ואע"ג
דהרב חיי אדם כלל ה' אות י"א נסתפק במלה או בשתים אי הוי הפסק
יע"ש ,מ"מ בנשמת אדם אות י"ב נראה דדעתו נוטה יותר דהוי הפסק
יע"ש .ועוד דהרא"ש ז"ל בהלכות תפילין שלו סי' ט"ו כתב דעניית אמן
הוי הפסק בין תפילה לתפילה וצריך לחזור ולברך יע"ש ,הרי בהדיא
ס"ל להרא"ש ז"ל דמלה אחת הוי הפסק ,והוא הדין לגבי ברכות במלה
אחת דחול דהוי הפסק ,ואילו ראה הרב חיי אדם דברי הרא"ש ז"ל
הללו לא היה מסתפק בזה .וכן פסק הרב ערך השולחן בסימן זה אות
ג' דבהפסיק בדיבור אפילו מלה אחת הוי הפסק וצריך לחזור ולברך
יע"ש .וכ"כ הרב שמלה חדשה ליו"ד סי' י"ט אות ז' ,ושש"א אות ב',
ופ"מ ח"ב סי' ה' .ושתיקה שהיא לצורך אפילו לכתחילה שריא ,מאמר
מרדכי סק"ד.
ה .נראה דאם הפסיק בדיבור במה שהוא לצורך אכילה ,דאינו הפסק,
וכמו שמבואר לענין ברכת המוציא בסי' קס"ז ,עולת תמיד סק"ג.
ו .אם שמע קדיש או קדושה או אמן בין ברכה לאכילה ,אסור להפסיק
ולענות .ואם ענה ,הרעק"א בהגהותיו לסימן זה כתב דתליא בפלוגתא
דהט"ז והמג"א דלעיל בסי' כ"ה גבי בין תפילה לתפילה ,דלהט"ז אינו
חוזר ומברך ,ולהמג"א ז"ל חוזר ומברך יע"ש .והתב"ש ביו"ד סי' י"ט
פסק דאם הפסיק וענה בין ברכה לשחיטה יחזור ויברך שנית אף בא"א
לשמוע מהעונים או מהמברכים יע"ש .והרב תורת זבח להרב שלמה
גאנצפריד ז"ל בסי' ו' אות ז' פסק דאם א"א לשמוע מהעונים ,יפסיק
ויענה לכתחילה אפילו בין ברכה לשחיטה ואין צריך לחזור ולברך
שנית ,ואם היה אפשר לו לשמוע מהעונים ולכוון עליהם ולשתוק,
והוא לא כן עשה אלא פסק וענה ,חשיב כאילו הפסיק בשיחת חולין
וצריך לברך שנית יע"ש .ומו"ה ז"ל בפסקיו כ"י 1ליו"ד פסק בסי' י"ט
אות כ"א כהתב"ש ז"ל ,דאם פסק וענה בין ברכה לשחיטה יחזור ויברך
שנית יע"ש .ובודאי שלא ראה מו"ה ז"ל להרב תורת זבח הנ"ל שמתיר
לכתחילה לפסוק ולענות ,שעדיין לא היה נמצא אצלינו בימיו .וגם
לא ראה דברי הרעק"א ז"ל שבסימן זה שמשוה דין ברכות לדין השח
בין תפילה לתפילה ,ולכן פסק כהתב"ש דאם הפסיק וענה בין ברכה
לשחיטה דחוזר ומברך .אבל אנן בדידן אחרי ראותינו דברי הרב תורת
זבח דמתיר לכתחילה לענות ,וגם רעק"א ז"ל דמדמה לה לפלוגתא
דהט"ז ומג"א ז"ל ,ולהט"ז אינו חוזר ומברך שנית ,ודאי דהכי נקטינן
דספק ברכות להקל ,וכן הלכה.
ז .שם .אבל אשה יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע וכו' .המג"א ז"ל
בס"ק ה' פליג על מרן ז"ל בזה ,ולא בעי טוחות ,משום דס"ל דעגבות
אין בהם משום ערוה יע"ש .אבל הרב אליה רבה בסי' ע"ד אות ה' דחה
דברי המג"א והעלה דהעיקר כמרן ז"ל יע"ש .ועיין להרב נהר שלום ז"ל
שמשמע נמי שדעתו כן יע"ש.
____________________
.1הגר"ע סומך ז"ל בספרו זבחי צדק ,ע"ש אות כ"ג )מהדו' אהבת
שלום עמ' פ"ה ,ובהגהות מעשה נסים שם(.
ג
גנזי הלכה
תשובות וחידושים מכת"י רבותינו נ"ע
עורך :הרב שלום הלל
הגאון רבי נסים כצ'ורי זלה"ה
ראש רבני בבל
הגאון החסיד המקובל רבי נסים עזרא כצ'ורי חזן זלה"ה ,מגדולי חכמי ורבני בבל בדורות האחרונים .נולד בבגדאד בשנת תרנ"א .עודו צעיר לימים הצטרף לישיבת תלמידי הגאון האדיר
ריש מתיבתא כמהר"ר יצחק בכמהר"ר מרדכי ז"ל נכד הגאון המקובל האלהי רבי ששון מרדכי ז"ל ,בעל 'קול ששון' ושא"ס ,שם לן בעומקה של הלכה ולחם מלחמתה של תורה יחד עם
ארזי הלבנון אדירי התורה ,המה הגאון המקובל כמוהר"ר שמעון אגסי ז"ל ,והגאון המקובל כמוהר"ר יחזקאל עזרא אליה ז"ל ,והגאון כמוהר"ר דוד עבדאללה סופר ז"ל .ובפרט יצק מים
על ידי רבו הגאון ריש מתיבתא רבי שלמה משה לאנייאדו ז"ל .לאחר זמן עברה ישיבתם לבית הגביר מאיר אליהו ,שם שקד על התורה ועל העבודה ,עד שנעשה כמעיין המתגבר ,קנקן חדש
מלא ישן מתורתן של ראשונים כמלאכים ושמוש חכמים.
דרכו בכל לימודיו בדרך העיון העמוק ,וסברתו הישרה לא יחטיא המטרה ,מצורף לבקיאותו בספרי השו"ת והפוסקים עד להפליא ,הן אלה שהודיעו שבחו בעולם ונתפרסם שמו כאחד
מגדולי הרבנים מורה הוראה בעירו ומחוצה לה ,וכל מבקש דבר ה' זו הלכה היה משכים לפתחו ומשיג מבוקשו.
בשנת תשי"א עלה לארץ ישראל וקבע מושבו בירושלים עה"ק ,בה הוכר כגדול וזקן רבני בבל .בירושלים הדפיס בשנת תשי"ד קונטרס 'חובת הארץ' ובו קיצור דיני תרומות ומעשרות כלאים
ושביעית .ובשנת תשט"ו סידר והדפיס לתועלת רבים 'לוח עולמי' לידיעת זמני מצות היום והלילה .ביום כ"א אלול שנת תשל"ב נלב"ע בשם טוב ונטמן בהר המנוחות בירושלים .לאחר
פטירתו נלקטו תשובותיו והגהותיו בגליונות הספרים ,ונדפסו בשם 'מעשה נסים' הוצאת אהבת שלום ,ירושלים תשל"ה.
לפנינו הגהות וביאורים על הסה"ק 'בן איש חי' בעניני הלכות ברכות והמסתעף ,מכת"י הרנ"ך זלה"ה ,כאשר כבר נודע כי בכל לימודיו ופסקיו והלכותיו קבע וביסס עצמו על תורת מרן
הגאון רשכבה"ג רבינו יוסף חיים זצוק"ל וזיע"א ,והיה מחבב כתיבותיו להפליא כבבת עינו וקובע זמן רב בלימודם להבינם כראוי ,ולא נטה מדבריו הקדושים כמלוא נימא אפילו זיז כל
שהוא ,הן בהיותו בבלה עיר ממלכתו והן בעלותו לארץ ישראל.
הגהות וביאורים על הסה"ק 'בן איש חי'
פרשת פנחס
אות א' .על פירות האילן מברכים בורא פרי העץ ועל פירות האדמה
מברכים בורא פרי האדמה וכו' .נ"ב :והסימן לידע איזהו פרי העץ או
פרי האדמה ,עיין בטור והב"י סי' ר"ג שהביאו שני סברות :א' סברת
התוס' 1והרא"ש ,2ב' סברת הגאונים .והש"ע פסק כהגאונים דס"ל
דכל שכלו ענפיו לגמרי בחורף וחוזר וצומח משרשיו מברכין עליו
בפה"א .ולכן פסק בסעי' ג' על המאוזי"ש בפה"א ,והוא הפרי הנקרא
מו"ז ]=בננה[ כמ"ש ב"י משם הגאונים ,והבדינג'אן ]=חציל[ בכלל
זה כמ"ש שם.
ולענין ערלה ,כתב הברכ"י שם 3שאין נוהג בבדינג'אן שהאר"י
ומהרח"ו ז"ל היו אוכלין אותו ע"ש .ולפ"ז יש ללמוד דה"ה המו"ז
אין נוהג בו דין ערלה שהוא שוה לבדינג'אן כמ"ש ב"י .וכן פסק הרב
תעלומות לב ח"ג דף צ"ט ע"ד סי' ט"ו.
ועיין למוהרי"ח בתשו' רב פעלים ח"ב באו"ח סי' ל' שכתב משם
הפוסקים שהביאו מהתוספתא עוד סימן אחר לידע איזהו מין ירק,
דכל פרי כשזורע הגרעין שלו יוציא פרי תוך שנתו הוא מין ירק ,ואם
לאו הוא אילן .ולכן פסק שם על פרי הגדל בערי הנדייא הנקרא
פאפיי"א כיון שמוציא פרי תוך שנתו הוא מין ירק ומברכין עליו
בפה"א ,ואין נוהג בו דין ערלה ,עש"ב .והמו"ז ג"כ מוציא פרי תוך
שנתו ולכן יש לברך עליו בפה"א ואין נוהג בו ערלה.
אות ד' .קליפת אתרוגים וכו' שדרכם לבשלם בסוכ"ר ,י"א שמברך
בפה"ע וי"א בפה"א וי"א שהכל ,ומן הדין יברך שהכל משום ספק.
נ"ב :ופה בגדאד יע"א יש פרי אילן הנקרא דבד"ב והקליפות שלו
מרקחים אותם בסוכ"ר ,והמנהג הפשוט משנים קדמוניות ועד עכשיו
לברך עליו בפה"ע .ונלע"ד שאין זה הפך מוה"ר ,דדוקא בקליפת
האתרוגים קאמר לברך שהכל משום דלא נטעי להו לרקחו בדבש
רק למצותו לברך עליו בסוכות ,אבל קליפות הדבד"ב נטעי להו
לרקחו בדבש ,ואדרבא עיקר הפרי הוא הקליפה ,דעינינו הרואות
דנמכרים קליפות הנז' ביוקר מהמוץ בכפלי כפלים ,ובזה כ"ע מודים
לברך עליו בפה"ע.
ועוד יש לדון דגם על קליפת האתרוגים של עירנו בגדאד יש לברך
בפה"ע ,דהא הם נאכלים טובים חיים אחר שגדלו כל צורכם ,וגם
מנהגנו לברך על האתרוגים קודם הסוכות בפה"ע ושהחיינו ,וכ"כ
מוה"ר לקמן פרשת ראה אות י"א ,והמנהג הפשוט דגם על הקליפה
מברכים )רק שמחתכים ממנו הקליפה החיצונה הירוקה משום
שאינה נאכלת( .והפוסקים לא פליגי רק על קליפות שאינם נאכלים
חיים ,אבל הנאכלים כ"ע מודים לברך עליהם בפה"ע .וכ"כ הרב
ברכת הבית שער ב' אות י"ח .וכ"כ בהדיא הרב מנחת פתים בסי' ר"ב
וז"ל :באתרוג ודאי יש לברך על הקליפה בפה"ע שהוא עיקר הפרי
וחשוב יותר מגוף הפרי ,ע"ש .ולכן נ"ל שגם מוה"ר לא היתה כוונתו
על קליפה העבה הלבנה ,שזה ודאי יש לברך עליה בפה"ע מטעם
הנז' ,אלא כוונתו היתה על קליפה החיצונה הירוקה שאינה נאכלת,
ולפעמים מרקחים אותה בדבש לרפואת הבטן דומיא לקליפת
הפרטקא"ל ]=תפוז[ שנקט .וגם בקליפת הדבד"ב שכתבנו לברך
בפה"ע ,דוקא על הלבנה הפנימית ,אבל הירוקה החיצונה אין לברך
עליה רק שהכל ,דלא נטעי להו לרקוח אלא משליכין אותה לאבוד
ולפעמים מרקחים אותה וכנז' .ועיין אליה רבה בסי' ר"ג סק"ב.
ואחר זמן ראיתי להרב ברכת יוסף הנד"מ בדף ע"ב שפירש לדברי
הרב חס"ל שממנו העתיק מוה"ר דין זה שהוא על קליפה החיצונה
וכמו שפירשנו ,ושמחתי שכוונתי לדעת גדול.
אות ט' .וכן משקה היוצא מהזיתים חשוב כגוף הפרי ומברך בפה"ע
כברכתו של פרי .נ"ב :והיינו דוקא כשמערבו עם איזה משקה ,וגם
שותהו לרפואה ,ולכן השמן עיקר ומברך עליו בפה"ע .אבל אם אין
מתכוין לרפואה אלא לאכילה ,המשקה עיקר ומברך שהכל .ואם
שותהו לבדו כמות שהוא אינו מברך כלל לפי שהוא מזיק לגופו
ואינו נהנה ממנו .ועיין ש"ע בסי' ר"ב סעי' ד' ור"ז שם אות יו"ד ודו"ק.
ומוהרי"ח ז"ל קיצר בדבריו ולא ביאר כל הצורך.
מיהו מי שרגיל לשתות שמן זית כמות שהוא לבדו ואינו מזיק לו
בגרונו ,וגם נהנה ממנו ,מברך עליו שהכל ,כ"כ בספר ברכת הבית
שער ג' בשערי ברכה אות כ"א .וביאר דבריו בשערי בינה אות כ"ד,
כיון דאינו מזיק לו ונהנה ממנו צריך לברך ,דאסור להנות מעוה"ז
בלא ברכה ,אבל אינו מברך בפה"ע כיון דלרוב העולם מזיק להם
בטלה דעתו ,ע"ש.
ואע"פ שכל הפוסקים סתמו דבריהם ולא ביארו דין זה ,מ"מ דברי
טעם הם ונראים הדברים .ולכן עכשיו בזמן הזה שיש בני אדם
שרגילים לשתותו בכל יום בבקר כמות שהוא לבריאות הגוף ,אם
אינו מזיק להם בגרונם וגם נהנים ממנו )דהיינו שטעמו טוב לחיך
וכמ"ש הש"ע בסי' ר"ד סעי' ח'( צריכים לברך עליו שהכל .ונראה עוד
דגם אם אין להם הנאה גמורה רק קצת הנאה ,עכ"ז מברכים שהכל,
וכמ"ש המחצית השקל בסי' ר"ד אות כ"ד ע"ד המג"א ס"ק י"ט וכ"ד
ע"ש .וכ"כ ר"ז שם אות י"ד ,משנה ברורה שם בשער הציון אות ל"ז,
ברכת הבית שער א' אות מ"ח.
ויש להביא ראיה לזה מפירות וירקות שאין דרך לאוכלם חיים רק
ע"י בישול ,ועכ"ז אם אכלם חיים מברך שהכל ,וכמ"ש בסי' ר"ב סעי'
י"ב ובסי' ר"ה סעי' א' ע"ש ,ושם לא יש רק קצת הנאה ,ולכן גם הכא
נמי אם יש קצת הנאה יברך שהכל.
פרשת מטות
אות יו"ד .אירופ"י שהוא מי ענבים שנקפאו וכו' מברך עליו שהכל
וכו' .נ"ב :וכן השכר שעושין מן היין שקורין אותו בראנד"י מברך עליו
שהכל ,כ"כ במחב"ר סי' ר"ב אות ב'.
פרשת מסעי
אות א' .וחותם ונודה לך ה' אלהינו על הארץ ועל הפירות בא"י על
הארץ ועל הפירות וכו' .נ"ב :מ"ש מוה"ר בנוסחתו תיבות ה' אלהינו,
לא כתבם בדקדוק ,לפי דלא נחית לזה ,רק עיקר כוונתו בא לומר
שצריך לומר קודם חתימת הברכה ונודה לך על הארץ וכו' כדי שיהיה
מעין החתימה סמוך לחתימה ,והיא סברת הסמ"ק בסי' קנ"א ,דלא
כהרמב"ם והרא"ש דס"ל דאין צריך לומר לשון זה כלל ,והביאם
הטור בסי' ר"ח ע"ש .והסכימו הפוסקים כסמ"ק לאומרו ,הרד"א
בהל' ברכות ,הט"ז בסי' ר"ח סקי"ג ,והמג"א סקט"ז ,וכן הוא דעת כל
האחרונים ע"ש בדבריהם ,ולכן פסק מוה"ר לאומרו.
אמנם המעיין בסמ"ק שם שממנו מקור דין זה יראה שלא כתב
תיבות ה' אלהינו .וכן הרד"א והט"ז והמג"א והלבוש ושאר האחרונים
שהעתיקו דבריו לא כתבו תיבות אלו ע"ש .וכן ראיתי לחס"ל בסי'
קס"ח אות ד' שהעתיק נוסח ברכה מעין ג' וקרא אותה נוסחה דוקנית
ולא הביא בנוסחתו תיבות אלו ע"ש .ועל כרחך לומר שלא בדקדוק
כתב דבריו ,דלא נחית לזה וכנ"ל ,ולכן אין לומר תיבות אלו .ותמהני
על מדפיסי הסידורים של זמננו שהדפיסו תיבות אלו ,ולא ידעתי
מאין בא להם זה .ואפשר שטעו בדברי מוה"ר ולא כיוונו על האמת.
ודע דיש עוד מבוכה בנוסח כי אתה טוב ומטיב לכל דיש כמה
גרסאות ,עיין שיירי כנה"ג בסי' ר"ח הגה"ט אות ג' ,ואנחנו גורסין כי
אתה טוב ומטיב לכל ,והיא גרסת הרא"ש וכמ"ש שם.
אות וא"ו .אם אכל פירות שברכתן מעין שלש וגם אכל פירות
שברכתן בנ"ר וכו' אין צריך לברך בנ"ר דאלו נפטרים בברכה מעין
שלש שמברך עתה .נ"ב :היינו דוקא שאכל פירות האילן כגון תפוחים
וכיוצא הוא שנפטרים בברכה מעין שלש ,אבל אם אכל פירות
האדמה אין נפטרים בברכת מעין שלש וצריך לברך עליהם בנ"ר,
וכמבואר בש"ע סי' ר"ח סעי' י"ג ע"ש.
ומ"מ יש מן האחרונים שכתבו שלכתחלה יש לברך בנ"ר ואח"כ מעין
שלש ,משום שאפשר דמעין שלש פוטרת לפירות האדמה משום
שחותם על הפירות כמ"ש הרשב"א ,או משום שאומר ועל תנובת
השדה כמ"ש סמ"ק.
וכל זה לכתחלה ,אבל אם שכח בדיעבד וברך מעין שלש תחילה
צריך לחזור ולברך בנ"ר ,דאף לפי זאת הסברא צריך לכוין בהדיא
לפטור את פירות האדמה ,אבל בלא כוונה לכ"ע אין נפטרים ,ודלא
כהרב זכור ליצחק )הררי( ,4וחיי אדם ,5וכמו שהוכחתי בתשובה במ"א
בס"ד.6
אות ט"ז .ותינוקות אשר מברכים חייב האדם לענות אחריהם אמן.
נ"ב :מסתמות לשון תינוקות שכתב מו"ר ז"ל נראה דס"ל הגם שהם
קטנים פחות משש חייב לענות אחריהם אמן ,וזה דלא כדין זמון דיש
דס"ל כבן תשע ויש דס"ל כבן שש ,עיין בש"ע בסי' קצ"ט סעי' יו"ד.
ועיין בסי' רט"ז סעי' ג' בש"ע שכתב והא דאין עונים וכו' כיון דבני
חינוך הם עונים אחריהם אמן ,ע"כ .וכתב המ"ב שם אות ט"ז משם
הפמ"ג )בחידושיו על ברכות( וז"ל ,משמע דאם מברך קודם שהגיע
לחינוך אין לענות אמן ,ע"כ .וזמן החינוך הוא לפחות כבן שש וכמ"ש
לגבי זמון ,וזה דלא כדמשמע מדברי מו"ר ז"ל.
וראיתי להרב מג"א בסי' שמ"ג סוף סק"ג שכתב דחינוך קטן כל חד
לפום חורפיה ,היודע להתעטף חייב בציצית ,היודע מענין שבת חייב
בקידוש ,וכן כל כיוצא בזה ,ע"כ .וזה נראה כדברי מו"ר ז"ל.
גם ראיתי להרב בית יהודה חא"ח סי' כ"ב שהוכיח דחנוך הקטן אין
לו זמן קבוע אלא כל מצוה ומצוה לפי עניינה ,כגון לגבי ציצית היודע
להתעטף חייב ,לגבי לולב היודע לנענע ,וכן לגבי ברכות וקדישין אם
יודע למי מברכין ולמי אומרים קדיש מקרי קטן שהגיע לחנוך ,ע"ש.
וממילא משמע שחייב לענות אחריהם אמן.
עוד ראיתי להרב טהרת המים מע' ח' אות ל"ה שכתב על חינוך קטן
שאפי' בתחילת שנה ד' אם הוא חריף ואביו למדו ברכות ומברך איזה
ברכה כדי לפטור את עצמו אע"פ שאינן בני חיוב מ"מ חינוך מצוה
איכא ויש לנו לענות אחריו אמן ,דאינו תלוי בשנים אלא בידיעת
המצוה שעושה .והביא לשון המג"א הנ"ל ,וסיים דמצינו בעובדא
דהרב הלבוש שענשוהו על שלא ענה אמן על ברכת הקטן בן חמש
שנים ,וכמ"ש בס' דרך ישרה )והובא מעשה הנ"ל בסדור נהורא השלם
עי"ש( ,וכיון דיש חיוב לענות על קטן בן חמש מה לי חמש או ארבע
כל שהוא פחות מעונת הפעוטות ,עכ"ל בקיצור ע"ש.
ולפי דבריו יש לפרש דברי ש"ע הנ"ל שכתב כיון דבני חינוך הם ר"ל
דהיינו כיון שיודעים לברך מקרו בני חינוך ודלא כהפמ"ג.
וגם משמע מדבריו שאע"פ שאינם יודעים למי מברכין עונים
אחריהם אמן ודלא כהרב בית יהודה .והא דכתב הש"ע סי' קצ"ט
לענין צירוף קטן לזמון דדוקא שיודע למי מברכין מצטרף ,שאני
זמון לפי שצריך ג' ואיך יצרפו למי שאינו יודע .ומינה שמעינן דלענין
צרוף זמון הוא דלא מצטרף ,אבל לברך ברכת המזון ודאי מברך
אע"פ שאינו יודע למי מברכין .וכן לענין עליית ס"ת שכתב הש"ע
בסי' רפ"ב אם יודע למי מברכין עולה למנין שבעה ע"ש ,גם שם
הטעם לפי שהוא מצטרף למנין שבעה ,משא"כ כשהוא מברך לעצמו
הגם שאינו יודע למי מברכין יכול לברך ,והכל הוא מטעם חנוך מצוה
וכמ"ש הרב טהרת המים .וכן נראה שהיא דעת מו"ר ז"ל.
ולכן העיקר לדינא שכל תינוק שיודע לברך יכול לברך ,וכל אדם
השומע ברכתו חייב לענות אמן .וכן לענין קדיש יכולין לומר והצבור
עונים אחריהם ,רק שלא יהיו של חובה לצאת הצבור בהם כמ"ש
בית יהודה שם ודבר שמואל סי' ש"א .ואם היה גדול אומר עמהם,
אפילו של חובה יכולין לומר ,וכמ"ש הרב חק"ל או"ח דף ע"ח ע"ד,
ובית עובד אות מ"ט.
פרשת ראה
אות י"ד .ד"ה האוכל פרי שלא נגמר בישולו וכו' .נ"ב :מצאתי בכ"י של
מוהר"ר ז"ל תוספת ע"ז ,וז"ל :והנה פה בגדאד העולם נוהגים לאכול
תמרים קודם בישולם ואח"כ מברכים שהחיינו על התמרים ,ולפ"ז
יש לומר דנהגו כסברת האומרים דבכה"ג יברך שהחיינו .אך אין
לסמוך על מנהג זה כ"כ ,כיון דלאו עבדי הכי ת"ח ויראים ושלמים,
ויש לומר דנהגו אינשי בהכי מחמת חסרון ידיעה .ועוד אפילו אם
נסמוך על מנהגם בזה ,אין ללמוד מזה המנהג על פרי אחר ,די"ל כיון
דהתמרים הם מינים הרבה מי יאמר דאכלו ממין הזה שמברכים עליו
שהחיינו ,להכי נהגו לברך שהחיינו אח"כ ,עכ"ל.
_________________________
.1ברכות מ' ע"א ד"ה איתיה.
.2ברכות פ"ו סי' כ"ג.
.3אות א'.
.4סי' נ"ח.
.5כלל נ' אות ט'.
.6תשו' מעשה נסים סי' ח' )עמ' ס"א( ,ע"ש באורך .וראה גם דברי
רבינו בקונטרס 'חובת הארץ' ירושלים תשי"ד ,סי' ט"ז אות ט'.
ד
מתורתן של ראשונים
ספר הנייר לאחד מבעלי התוספות
כל הגדל מן האדמה כגון חטה או שעורין או קליות או ירקות או
יוצא מן העץ ואינו פרי כגון קליפת עץ הנקרא קניל"א ,וכן קורא
של דקל או של גפן הנקרא ומיל"א ,על כולם מברך ב"פ האדמה.
תבשיל דכולהו שלקי ב"פ האדמה .תבשילא דליפתא כליפתא,1
מיא דשבת 2ב"פ האדמה ,אע"ג דמי פירות אין מברכין כי אם
שהכל על כל מי ירקות מברך ב"פ האדמה .זה הכלל 3כל הירקות
ופירות האדמה שדרכו לאוכלן חיין ובשלו אשתנו לגריעותן,
מברך כשהן חיין בורא פרי האדמה ועל המבושלים שהכל.
ערמונים וחבושין אין דרכן לאוכלן חיין ,וכן כרוב ולפת שום
תומי כרתי חיין בורא פרי האדמה מבושלין שהכל ,דאין רגילות
לבשלן כי אם ליתן טעם בקדירה .כל מיני קטנית שטובין בין חיין
בין מבושלים מברך בורא פרי האדמה אבל לאחריה אין מברך
רק בורא נפשות רבות ,כך פי' בה"ג ,וכן הגיה ר"ת במחזור שלו.4
ומתחילה רצה ר"ת לומר שמברכינן לאחריה על האדמה ועל
פרי האדמה אם הוא מז' המינין כגון הכוסס את החטה ובקליות,
דכשם שמברך על פרי העץ של ז' המינין בסופו על העץ ועל פרי
העץ ,כך מברכין אחר פרי האדמה בסופן על האדמה ועל פרי
האדמה ולסוף חזר בו ר"ת .5ולהוציא עצמו מספק אל יאכל אדם
קליות אם לא על הפת .והכי איתא בירושלמי 6א"ר יוסי הכין לא
אכיל ר' ירמיה סולת מן יומוי משום חשש ברכה שלאחריו ,אבל
ברכה שלפניו שאינו אלא 7שלא ליהנות מן העולם בלא ברכה
בדבר מסופק מברך שהכל נהיה בדברו.
ברכת בורא פרי הגפן .על היין בין חדש בין ישן או יין מגתו
או סחט אשכול של ענבים מברך עליו בורא פרי הגפן ואומר
עליו קידוש היום .ואין אומרין קדוש היום אלא על היין הראוי
לגבי מזבח .שמרים של יין אפי' יש בהן טעם יין קיוהא בעלמא
הוא ואין מקדשין עליו ואין מברכין עליו בורא פרי הגפן ,יין
שהקרים בוטיי"ה בל' אין מברכין עליו כ"א שהכל .יין קוסס
טורניי"ר בלע"ז מברכין עליו בורא פרי הגפן דריחיה וטעמיה
חמרא .יין מבושל כתב רב צמח גאון שאין מברכין עליו בורא
פרי הגפן ,ובמסכת שקלין 8משמע שמברכין עליו דא"ר דיוצאין
ביין מבושל בד' כוסות של פסח אלמא דמקדשין עליו דא"ר יונה
כדשתי ד' כוסות דפסחא חריק 9רישי' עד עצרתא .וכל שתחילתו
בורא פרי הגפן סופו מברך בא"י אמ"ה על הגפן ועל פרי
הגפן על השדה ועל פרי השדה וכו' ,וחותם על הארץ ועל
הגפן.
ברכת בורא פרי העץ .ענבים תאנים שקדים וכל פרי האילן מברך
בורא פרי העץ ,זה הכלל 10כל אילן שנוטלין ממנו פריו ובאותו ענף
חוזר לשנה האחרת הרי זה קרוי אילן כיון שהענף נשאר לשנה
הבאה ,ופריז"ש 11בל' השורש והענף נשאר משנה לשנה ומברכין
עליו בורא פרי העץ .וה"ג 12פי' בורא פרי האדמה .ומספק 13מברך
שהכל כי בתוספתא 14יש כלל אחר ,כל שמוציא עלין מעיקרו
עשב הוא וכל שמוציא מעצו עץ הוא .על כל המשקה היוצא
מן העץ אין מברכין רק שהכל דאישתני לגריעותא ,חוץ מן היין
דלעילוי אישתני .וכן בשמן זית כדאכיל ליה ע"י אניגרון מברך
בורא פרי העץ ,אבל שתה שמן זית אין מברכין 15עליו דאזוקי
מזיק ליה ,ואי אכיל ע"י פת הפת פוטרתו.
הגהה :ברכת פרי העץ ושהכל ,נופך .הקנים המתוקים 16שסוחטים
אותם ומבשלין מימיהן עד שיקפה וידמה למלח ,כל הגאונים
אומרים שמברכין בורא פרי האדמה ,ומקצתן אומרים בורא פרי
העץ ,ואני אומר שאין זה פרי ואין מברכין אלא שהכל ,17ולא יהא
דבש אילו הקנים שנשתנו על ידי האור גדול מדבש תמרים שלא
נשתנה על ידי האור ,ומברך שהכל ,עכ"ל.
גרעיני שריזא"ש ופרונ"ש בורא פרי העץ .אגוז מושקד"א 18בורא
פרי העץ .אגוז בדבש בורא פרי העץ ,דאגוז עיקר ולא כמ"ד
דדבש עיקר .19סוקרא 20הגדל בין הקנים בורא פרי העץ .תמרים
שמעיכן ביד עד שהוציא גרעיניהם ועשאן כמין עיסה מברך
בתחילה בורא פרי העץ ולבסוף ברכה מעין שלש ,וכן בכל פרי
העץ שהוא מז' המינין מברך בתחילה בורא פרי העץ ואחריו על
העץ ועל פרי העץ .ועל שאר פירות שאינן מז' מינין מברך אחריה
בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שברא להחיות
בהם 21נפש כל חי בא"י חי העולמים ,22לה"ג ונופך .אכל תאנים
ושתה יין ואכל תבשיל של 23מה' מינין מברך אחריהם על המחיה
ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל פרי העץ ועל תנובת
השדה ועל ארץ חמדה וכו' ,וחותם בא"י על הארץ ועל המחיה
ועל הפירות ,ואין חותם בשתים שהארץ מוציאה מחיה ופירות.
הגהה :לה"ג .24שופ"ר בלע"ז ובלשונינו סוקר"א קנה דיליה ודאי
עץ הוא וכי נטעי ליה אינשי אדעתא דעץ נטעי ליה ומברכין עליו
בורא פרי העץ ,וכן על קניי' דיליה ,ויש מרבנן דאמרי דשופר"א
הוא פרי האדמה ולאו משום דסבירי להו דקנה דיליה לאו עץ
הוא אלא כיון דלא מפיק פיריה ולא מפירי' קאכלינן לא מתאמר
.1והוא בברכות ל"ט ע"א מיא דסלקא כסלקא ומיא דלפתא כלפתא ומיא דכולהו שלקי ככולהו
שלקי.
.2בברכות שם ,מיא דשיבתא ,והוא מין ירק שנותנין בקדרה למתק בעלמא כפי' רש"י שם.
.3עיין שם ל"ח ע"ב ,ותוס' ד"ה משכחת ,מרדכי פרק ו' סי' קכ"ב ,סמ"ג שם הלכות שאר ברכות שאינן
בסעודה ,טוש"ע סי' ר"ה.
.4עיין ברא"ש ברכות פרק ו' סי' ט' ומ"ש במעדני יום טוב שם אות ש' שכך היה דרכם לכתוב הדינים
הנהוגים מעניני איסור והיתר וברכות במחזורים שהאדם משתמש בכל יום.
.5כל זה מובא ברא"ש שם.
.6ברכות פ"ו ה"א.
.7לפי"ז מובן מדוע אם בירך על כל דבר שהכל נהיה בדברו יצא מכיון שבירך להקב"ה ואיננו מועל
ודווקא דשייכא קצת אבל בירך דבר אחר לגמרי אין זה נקרא שבירך על הנאה זאת אלא סתם בירך על
האויר ואסור לעשות זאת משום הוצאת שם ה' לבטלה.
.8בירושלמי פ"ג ה"ב ,מובא בתוס' פסחים ק"ט ע"ב ,ד"ה ארבעה כוסות ,ועיין תוס' בבא בתרא צ"ז ע"א
ד"ה אילימא ותוס' ברכות ל"ח ע"ב ד"ה משכחת ,טור או"ח סי' רע"ב וב"י שם ד"ה ועל יין מבושל ,סמ"ק
סי' רפ"א ,סמ"ג מ"ע כ"ט ,ובספר האגור סי' שפ"א כותב שמנהג אשכנז וכל גדוליה לקדש על יין מבושל
אם אין לו אחר ואפילו אם יש אחר שאינו טוב .וכן פסק רבינו לעיל בהלכות קידוש והבדלה עמוד ד'.
ועיין בב' פירושים קדמונים על מסכת שקלים שהוציא הר"א סופר )ניו יורק תשי"ד(.
.9בירושלמי שם כתוב חזוק ,ובכ"י ב' ,יש תיקון במלה בתוספת אות ז' מעל אות ר'.
.10ברכות מ' ע"א ,ובה"ג שם ,השווה סמ"ג שם ,וכל בו הלכות ברכת הפירות .ועיין מ"ש באורך בגליון
קודם.
.11מובא בתוס' שם ד"ה איתיה.
.12פשט הדברים כוונתו שה"ג פוסק שעל הפריז"ש מברכינן בפה"א אך אם כוונתו שה"ג פוסק שגם
כשנשאר הענף משנה לשנה מברכינן בפה"א נצטרך לומר דס"ל כהרמב"ם והרי"ף שהבאנו בגליון קודם
ואם היה גירסתו כך בגמ' יבוא הכל שפיר שיטת הרמב"ם אך צ"ב.
.13צ"ע דהא הפריז"ש מוציא פירות מעצו כפי שתיארו רבינו לעיל בסמוך ואיזה ספק איכא דנברך
שהכל ובתוס' שם ד"ה איתיה ג"כ אחרי מסקנת ר' מנחם פסקו שעל הפריז"ש מברכינן בפה"ע ויתכן
שאין כוונת רבינו על הפריז"ש ובאמת מברכינן עליהם בפה"ע וכמ"ש רבינו לעיל בסמוך ומה שהביא
לה"ג יתכן שכוונתו כשיטת ר' מנחם שהובא בתוס' שעל האטדין וכו' מברכים בפה"א דהיינו שהכלל
אצלינו בגמ' לא מוסכם וברור בכל הפירות ולכן כתב רבינו דהיכא דאיכא ספק יברך שהכל אך אין
כוונתו על הפריז"ש שעליהם אין ספק ומברכינן עלייהו בפה"ע.
.14כלאים פ"ג ,ועיין הגהות הגר"א שם.
.15השווה רמב"ם שם פרק ח' הלכה ב' דמברך שהכל ,ועי"ש בהגהות מיימוניות אות ה' מ"ש בשם
רבו.
.16כל זה לשון הרמב"ם בהלכות ברכות פרק ח' הלכה ה'.
.17כצ"ל ובכ"י ליתא תיבה שהכל.
.18כ"ה בכ"י ג' ,ב' :ובתוס' ברכות ל"ו ע"ב ד"ה ברטיבא ,ובכ"י ס' :מוסק"ט ,ועיין טור או"ח סי' ר"ב ומ"ש
עליו בורא פרי העץ אלא בורא פרי האדמה ,עכ"ל.
25
הגהה :חטה ושעורה גפן ורמון תאנה זית ודבש ,והוא דבש של
תמרים.
הגהה :פי' על כל מה שברא שאר דברים שאינם כי אם 26לתענוג
האדם.
הגהה :ועל הבוסר שהוא פחות מכפול הלבן מברך בורא פרי
האדמה ,27ובשאר אילנות משיוציאו פרי כל שהוא בורא פרי
העץ.
הגהה :ה"ג .28פרי העץ מז' מינים ופירות אחרות ברכותי' שוות
כגון צנון וזית והצנון עיקר מברך על הצנון דתנן ר' יהודה אומר
אם מחמת צנון בא זית מברך על הצנון ופוטר את הזית ,ה"ג.
הגהה :ארץ חטה ושעורה גפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן
ודבש.29
הגהה :ועל דבש של תמרים פי' ה"ג 30שמברך עליו בורא פרי
העץ ,והמיימוני 31פי' שמברך עליו שהכל ,ולשון ה"ג דובשא
דדאיב מתמרי בורא פרי העץ ,דובשא דתמרי דדבי ליה מיתרא
שהכל .32דובשא דבורים שהכל שאין גידולו מן הארץ ,ת"ר 33דבש
דבורים מותר מפני שמכניס אותה ]ואין[ 34ממצות אותה מגופו
הוא דאמר כר' יעקב דא' את זה לא תאכלו מכל שרץ העוף,
זה אי אתה אוכל אבל אתה אוכל מה שהוא משריץ וזהו דבש
דבורים ,יכול אף דבש הגזין 35או צירעין כו' א"ל לא ,ומה ראית
זה יש לו שם לווי זה אין לו שם לווי .לה"ג.
אכל בשר ושתה יין מברך בסוף על זה בפני עצמו ועל זה בפני
עצמו .אכל תאנים או ענבים ותפוחים ואגסים וכן כל הפירות
שאינן 36מז' המינין מברך עליהן בסוף ברכה אחת מעין שלש
37
והיא כוללת הכל מפני שכולם פרי העץ .היו לפניו שני מינין
וברכותיהן שוות מברך על החביב תחילה ואם הוא בשר ואתרוג
מברך בורא פרי העץ בתחילתו .היו לפניו פירות מז' המינין
ופירות אחרות מברך תחילה על של ז' מינין ,ואם כולם מז'
מינין כל הקודם בפסוק הוא קודם בברכה .ענבים וזית זית קודם
שזית ראשון לארץ וגפן שלישי וכן כולם .38בורא פרי העץ קודם
לברכת בורא פרי האדמה.39
ברכת יישר כוח מרובה להרב משה שבת שליט"א על עריכת המדור
ב"י שם ד"ה אגוז וחידושי הגהות אות ז' ,ובכ"י פ' :מוסקאדא.
.19כן בכ"י ג' ,ב' ,ש' ,פ' :ובכ"י ס' ,חסר הטעם וכ"ה בתוס' שם ל"ח ע"ב ,ד"ה משכחת ,ועיין מ"ש בסמ"ג
מ"ע כ"ז שם וז"ל "אגוז מטוגן בדבש כתב הרב רבי שמחה מויטרא זקנינו לפני רבינו שלמה שהאגוז
הוא עיקר ומברך בורא פרי העץ" .והוא במחזור ויטרי דפוס מקיצי נרדמים סי' ע"ג וכותב שם" ,פעמים
ראיתי את ר' שהביאו לפניו על השולחן אגוזים מטוגנין בדבש וקורין לו אב בשטרי ומברך עליהם בורא
פרי העץ ,כי הוא היה אומר האגוז עיקר והדבש טפל ,ואע"פ שמטוגנות הן בדבש לא נשתנה מחיותו
ואין זה בישול .ובעיני הוי דבש עיקר ,אלא כדי הוא ר' לסמוך עליו" .ובסי' ס"ט שם כתוב "אגוז בדבש ר'
מברך בתוך הסעודה ,ומברך עליו שהכל לפי שנשתנה האגוז מכמות שהיה" .ועיין בהערה שם מאת ש.
הורוויץ של"ד כתב כאן בסי' ס"ט דעת עצמו ,אלא שלהלכה הוא מסכים לדעת רש"י .וכעין כל זה מובא
בפרדס בסדר ברכות על הפירות ,ועיין בשבלי הלקט סי' קס"ג ,בסמ"ק סי' קנ"א ,ובהגהות מיימוניות
פרק ג' אות ה' .ולהלכה עיין בטוש"ע סי' ר"ב סעי' י"ג שמברכין בורא פרי העץ.
.20בכ"י ס' :ליתא זה ,והוא גם בטור סי' ר"ב שמברך בורא פרי העץ .ועיין ב"י ד"ה ועל הסוקרא ובשו"ע
סט"ו שפסק כרמב"ם שמברך שהכל.
.21בכ"י ס' :מהן ,בכ"י ש' ,פ' :מהם ,וכן במחזור ויטרי סי' ע"א כתוב להחיות מהם ...בא"י חי העולמים.
.22על נוסח הברכה ,והחתימה בשם עיין בטור או"ח סי' ר"ז ,וב"י שם ד"ה ועל כותב שרבני צרפת
חותמין בא"י חי העולמים ,כמו שמוזכר בירושלמי וכנוסח רבינו כאן ,ראה תוס' ברכות ל"ז ע"א ,ד"ה
בורא ,ועיין משנה ברורה שם ס"ק ה' דעת הגר"א לחתום בשם ,ומ"מ לא נהגו כן.
.23בכ"י פ' :שלא מה' ,ובכ"י ג' :תבשיל מחמשת המינין.
.24ברכות פ"ו ד"ו עמוד .14
.25ראה סדר המדויק בהגהה דלהלן.
.26נראה דכצ"ל ,עיין תוס' ברכות ל"ז ע"א ,ד"ה בורא ,ובטור או"ח סי' ר"ז ,ובכ"י כתוב שאינם באים.
.27ברכות ל"ו ע"ב ,ותוס' ד"ה שיעורו ,ומבואר בטור או"ח סי' ר"ב; בכ"י ס' :בפ"ה ובכ"י ש' ,פ' :הגפן.
.28בה"ג ברכות שם ,ועיין ברכות מ"א ע"א.
.29כדכתיב בדברים ח' ,ח' ,וכדאיתא בברכות מ"א ע"א ,דכל המוקדם בפסוק מוקדם לברכה.
.30בה"ג שם ד"ו עמוד .15
.31הלכות ברכות פ"ח ה"ד ,טוש"ע סי' ר"ב סעי' ח'.
.32בבה"ג הלשון דתארו להו מיתרא שהכל ...מ"ט זיעה בעלמא הוא ,עיין ברכות ל"ח ע"א.
.33בכורות ז' ע"ב.
.34כצ"ל.
.35כצ"ל ובכ"י כתוב :הזגין ,ועיין תוס' שם ד"ה הגזין ,ורש"י שם דהן מין ארבה.
.36בכ"י ס' הגי' שאינ' רק מז' מיני'.
.37ברכות מ"א ע"א.
.38שם מ"א ע"ב ,עיין טוש"ע סי' רי"א סעי' ד'.
.39מובא ברא"ש בשם בה"ג עי"ש סי' כ"ה ,ועיין טוש"ע שם ס"ג בשם י"א ,ובמשנה ברורה שם ס"ק י"ח
שכן הסכימו האחרונים.
ה
ברכת כהן
סימן א
בענין מי פירות ומי שלקות
א
ביאור הדמיון שבין ברכה לתרומה
בגמ' לח" .ואמר מר בר רב אשי האי דובשא דתמרי מברכין עלויה
שהכל נהיה בדברו מ"ט זיעה בעלמא הוא ]ופרש"י – ואינו פרי לברך
עליו בורא פרי העץ[ ,כמאן כי האי תנא דתנן דבש תמרים ויין תפוחים
וחומץ ספוניות ושאר מי פירות של תרומה רבי אליעזר מחייב קרן
וחומש ורבי יהושע פוטר ]ופרש"י – ור' יהושע פוטר דזיעה בעלמא
הוא ואין שם תרומה חל עליו ואין לך פרי הניתן למשקה אלא זיתים
וענבים בלבד והיינו כמר בר רב אשי[ ".ומבואר בזה דמשקה לאו שם
פרי עליו דהוי רק זיעה בעלמא.
והנה לקמן בגמ' לט .איתא ,דמיא דסלקא כסלקא .וכתבו שם
התוס' בד"ה מיא דסלקא ,וז"ל ,מברכין עליה בורא פרי האדמה אף
על פי שאין בה אלא מים וטעם הירקות מברך עליהן כאשר יברך
על הירקות ,אע"ג דאמרינן לעיל דמי פירות זיעה בעלמא הוא יש
לחלק .והרא"ש בסי' י"ח כתב וז"ל ,ומיא דסלקא ומיא דליפתא ומיא
דשיבתא בפה"א דקי"ל מיא דכולהו שלקי כשלקי ומברכינן עלייהו
בורא פרי האדמה אע"פ שאין בו כ"א המרק וטעם הירקות מברך
עליהן כמו שמברך על הירקות עצמן ,ולא דמי למי פירות דאמרינן
לעיל דזיעה בעלמא הוא לפי שמשקה אין לו טעם הפרי ,ואפשר
שאם בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן ב"פ העץ.
וכוונתו דטעם הפרי עצמו לא מקרי זיעה ,ורק המיץ של הפרי מקרי
זיעה ,דהוא דבר נפרד מהפרי ,והיינו דבפרי איכא ב' חלקים גוף הפרי
שהוא בשר וטעם הפרי שהוא נחשב לפרי עצמו ,והמיץ של הפרי
דחשיב לזיעה.
ולכאורה צ"ע דהא בגמ' מדמה ברכה לתרומה ,דתלוי בפלוגתת רבי
אליעזר ורבי יהושע בתרומה ,דלר"א מברכין בפה"ע כיון דלענין
תרומה מחייב קרן וחומש ,ולר"י דפוטר בתרומה מברך שהכל נהיה
בדברו דהוי זיעה בעלמא .ולכאו' הא בתרומה גם בבישל ונכנס טעם
הפרי מ"מ פטור לר"י דמשקה לא מקרי פרי.
והנראה בזה דכל מה דמדמה ברכה לתרומה היינו לענין משקין
היוצאין ע"י סחיטה ,דמצד הסברא לכאו' הא שפיר הו"ל ליחשב לפרי
עצמו ,דמ"ש מהפרי עצמו הא הוי חלק מעצם הפרי ,וזה נתחדש
בתרומה דאי"ז נחשב לפרי ,וע"כ היינו דאינו נחשב לפרי במהותו
דהוי דבר אחר מהפרי דהוי זיעה בעלמא ,ומשו"ה גם לענין ברכה
אין נחשב לפרי דנתחדש בתרומה דבמציאות אינו פרי אלא זיעה
בעלמא ,ומשו"ה יש לברך בזה שהכל נהיה בדברו ,אבל לגבי משקין
שנעשו מגוף הפרי כמי שלקות ,שיש בהם לטעם הפרי עצמו ,בזה אף
דלענין תרומה אין נחשב לפרי ,היינו משום דאי"ז צורת הפרי שנעשה
משקה ,ובתרומה איכא הלכה שיהא בצורת פרי ,וכמבואר בתוס'
חולין קכ :ד"ה דון מינה דאף בהמחה דגן פטור לר"י .אבל לענין ברכה
שפיר דיש לברך בפה"ע ,כיון שבא מן הפרי והוי ג"כ חלק מן הפרי.
]ואין להקשות דכיון דאיכא הלכה בתרומה דבעי' שיהא בצורת פרי,
א"כ מכח הלכה זו נמעט גם למשקה היוצא דהיינו מי סחיטה דפטור
מתרומה כיון דאינו בצורת פרי ,וממילא דלא נוכל לדמות ברכה
לתרומה כלל ,דבאמת משקה היוצא שפיר דחשיב צורת הפרי ואי"ז
שינוי מצורת הפרי דהא בכל פרי איכא משקה ,ודוקא מי שלקות
דנמח הפרי בבשול נחשב דנשתנה מצורת הפרי ,ודו"ק[.
ב
להמבואר א"ש דברי הראב"ד ממה שתמה עליו הרשב"א
הרשב"א הביא לדברי הראב"ד שפירש דטעמיה דרבי יהושע הוא
דיליף לה מקרא ]כמבואר בחולין קכ ,[:דגמרי' תרומה מבכורים,
דבבכורים כתי' פרי ומרבי' דמשקה היוצא מהן כמותן מדכתי' אשר
תביא מארצך ,ואוקי באתרה דבתרומה שמן ויין אין שאר משקין לא,
והדר גמר בכורים מתרומה .והקשה הראב"ד א"ה טעמיה דרבי יהושע
לאו משום זיעה הוא כמר בר רב אשי אלא מהאי טעמא ואפי' כתשן
והוציא מהן משקין .והיינו דהבין הראב"ד דסברת מר בר רב אשי דמי
פירות דהוו זיעה בעלמא ,הוי סברא דוקא במשקין שזבו מאליהן או
מי סחיטה דהם נחשבים לזיעה ,אבל כל היכא דכתש הפרי והוציא
מהן משקין הרי שפיר דחשיבי לפרי ,ולטעמא דרבי יהושע דממעטי'
מקרא היינו לכל משקה היוצא ,ואף בכתשן והוציא מהן משקין.
ותירץ הראב"ד דאפשר דמר בר רב אשי סבר לה כוותיה בהיכא דהוי
זיעה אבל היכא דכתשן לא דעיקר הוי ולא גרע ממיא דסלקא.
והקשה עליו הרשב"א וז"ל ,חדא דא"כ היכי תליא כלל הא דמר בר
רב אשי בהא דר' יהושע דההיא דר' יהושע תלי בגזרת הכתוב ואע"ג
דהוי משקה גמור ודמר בר רב אשי הוי משום דלא חשיב ליה משקה
אלא זיעה ,ועוד דא"כ מאי דקאמר מרנא דמר בר רב אשי סבר לה
כותיה בהיכא דהוי זיעה אבל היכא דכתשן לא אטו מי פליג מר בר
רב אשי אההיא דר' יהושע דתלי טעמיה בגזרת הכתוב וגמר לה
מבכורים ,ואנן דקיי"ל מיא דכולהו שלקי ככולה שלקי מי מפקינן
הא דרבי יהושע לבר מהלכתא .עכ"ל .והיינו דהרשב"א הקשה על
הראב"ד בתרתי דאי טעמא דר"י הוא דאיכא גזיה"כ בתרומה ובכורים
דמשקה לא חשיב פרי מאי שייך למילף עלה לענין ברכה ,ועוד דאף
אי נימא דילפי' ברכה מתרומה ובכורים היאך פליג מר בר רב אשי
על ר"י וס"ל כוותיה רק לענין משקה היוצא ולענין משקין היוצאין ע"י
כתישה ושליקה לא ס"ל כוותיה ,וס"ל דחשיב לפרי.
ולפיכך פי' הרשב"א דאנן ילפי' דכיון דחזי' דהתורה מיעטה משקין
הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א
מרא דאתרא שכונת נחלה ומנוחה ,בית שמש
מתרומה ובכורים חוץ מיין ושמן ,משמע דלא מקרי משקה פרי אלא
זיעה ,ולא שנא ע"י סחיטה ולא שנא ע"י שליקה ,ודוקא היכא דהדרך
למשלקינהו כמו במי סלקא אז נחשב לפרי] .ועי' להלן בדברינו באות
ו' -ז' מש"כ בביאור דברי הרשב"א[.
ובביאור דברי הראב"ד נראה ע"ד משנ"ת בדברי הרא"ש ,והיינו דודאי
ס"ל להראב"ד כהרשב"א דכיון דחזינן דמיעטה התורה משקה ,היינו
דמשקה לאו בכלל פרי הוא ,אלא דס"ל להראב"ד דכל מה דשייך
למילף ברכה מתרומה הוא רק לענין משקין היוצאים ,אי מעצמן
אי ע"י סחיטה דלא אישתנו כלל מברייתן ,דבזה נתחדש דבעצמותן
לא חשיבי לפרי ,דהוו זיעה בעלמא ,דאי לא הוו בעצמותן זיעה
אמאי לא הוו כגוף הפרי ממש הא לא נשתנו מברייתן ,ובע"כ דלא
חשיבי בעצמותן לפרי אלא לזיעה ,אבל מי כתישה ס"ל להראב"ד
דהם מחלק וגוף הפרי ממש ,ולענין תרומה אין נחשבים לפרי משום
דנשתנו מעיקר צורתן ,ומיהו כ"ז שייך לענין תרומה דבתרומה איכא
הלכה דבעי' נמי צורת פרי ,אבל לענין ברכה שפיר דשייך לברך עליהן
בפה"ע ,דמבחינת המציאות שפיר דבעצמותן חשיבי לפרי.
וזהו מאי דקאמר הראב"ד דמר בר רב אשי סבר לה כוותיה בהיכא
דהוי זיעה ולא כשכתשן דעיקר הוי ,והיינו דמר בר רב אשי למד
מדברי רבי יהושע רק היכא דלא אישתני גוף הפרי ונתמעט משום
שהוא משקה ,וע"כ דאין נחשב בעצם לפרי ,ובזה שייך לדמות תרומה
לברכה כיון דנתחדש בתרומה דאי"ז שם פרי כלל ,אבל לענין מי
כתישה בזה אין שום סברא לדמות תרומה לברכה ,דבתרומה הוי
גזיה"כ דאין מביא משקה דלא הוי כצורת הפרי ,ורק לענין משקה
היוצא דהוי כתחילתו ומ"מ מיעטתו תורה ובע"כ דלאו פרי הוא אלא
דהוי זיעה בעלמא.
ולפ"ז מיושב שפיר מה שהקשה הרשב"א היאך תלינן כלל הא דמר
בר רב אשי בהא דר"י ,דההיא דר"י היינו גזיה"כ בתרומה ובכורים
אע"ג דהוי משקה גמור ,ודמר בר רב אשי היינו סברא דלא חשיב
משקה אלא זיעה ,דבאמת מתרומה ובכורים ילפי' דמשקה היוצא
חשיב זיעה כפשנ"ת] .אלא דבתרומה איכא עוד הלכה דבעי' שיהיה
כצורת הפרי .ומשא"כ בברכה דאף שאי"ז בצורת פרי סו"ס פרי הוא
ושייך לברך עליו בפה"ע[ ,ומשו"ה היכא דכתשן או שלקן כמיא
דסלקא מברך בפה"ע .וכמו"כ א"ש מה שהקשה הרשב"א היאך פליג
מר בר"א על רבי יהושע דיליף ליה מקראי ,דבאמת שפיר דלא פליגי
אלא דחלוק ברכה מתרומה כפשנ"ת.
ג
ביאור דברי הרא"ש בתשובה לענין מי שעורים
בשו"ת הרא"ש כלל ד' סי' ט"ו ,כתב וז"ל וששאלת על מי שעורים
שמבשלים לחולים כיצד מברכין עליהם ,מי אמרינן כיון שהשעורים
עצמן נעשים דייסא מברכים עליהן בורא מיני מזונות הרי השעורים
מושכים המים לברכתן כדאמרינן בפרק כיצד מברכים )לט (.מיא
דכולהו שלקי כשלקי או דילמא כיון דלא עבדי להו אלא לרפואה
הוו להו כמו שתיתא רכה ומברכים עליהם שהכל .יראה לי שעיקר
בישול השעורים במים אינו אלא שיקלטו המים כח חוזק השעורים
להברות החולה ולהחזיקו ודמי לשכר שעושים משעורים שקולטים
המים טעם וכח השעורים ומברכים עליו שהכל נהיה בדברו אע"פ
שהשעורים עיקר ואישתני לעילויא כמו שכתבו בתוספת הואיל ויש
לשעורים עילויא אחרינא בפת לכן אין מברכין על השכר בורא פרי
האדמה ,ועוד כיון שהמשקה צלול ואין השעורים נכרים בהם עקרו
על שם המים ,ולא שייכא להא דרב ושמואל כל שיש בו מחמשת
המינין מברכין עליו בורא מיני מזונות לפי שאין בשכר אלא טעם
בעלמא מידי דהוא אשתיתא שמברכין על רכה שהכל ומי שעורים
אלו גריעי ממי שתיתא רכה שנשתית רכה נשאר בה הקמח שמערבים
בה אבל במי השעורים אין מהשעורים בתוכם כלום אלא מי בישול
השעורים מתמצה לצד אחד ואין בהם אלא קליטת טעם וכח של
השעורים .ואע"פ שהשעורים נעשים דייסא ואם היה אדם רוצה
לאכול מהם היה צריך לברך בורא מיני מזונות מ"מ עיקר בישולם
בשביל המים ואינן נמשכין אחר השעורים ,ולא דמיא למיא דשלקי
דהנך עיקר בישולם בשביל הירקות הלכך כיון שנתנו הירקות טעם
בהם הולכים אחר הטעם ,ואפי' אם בשלו הירקות לצורך מימיהם
לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה לא נשתנית ברכת
המים בשביל זה שמבשלים עתה לרפואה ואין החולה צריך לאכילת
הירקות ,עכ"ל.
ומדברי הרא"ש נראה מבואר ,דבעיקר הדבר היה שייך לברך על המי
שעורים ועל שכר בפה"א ,אלא או דהשעורים עצמן איבדו לברכתן
לברכת בפה"א ,כיון דנשתנו ויש להם עילויא אחרינא ,וכמבואר
בגמ' לו .לענין קימחא דחיטי ,או דאף אם השעורים לא היו מאבדין
לברכתן ,וממילא דעל מימיהן שקיבלו לטעם השעורים היה צריך
לברך בפה"א ,כמיא דסילקא ,מ"מ כיון דעיקרן על שם המים דדבר
צלול הוא ,הוי המים עיקר ,וטעם השעורים טפל .ובזה כתב ג"כ
הרא"ש דהוי טעם גם אמאי אין מברכין במ"מ על המי שעורים
שקיבלו טעם מהדייסא שהיא משעורים דברכתה במ"מ ,דכיון דעיקר
בישולם הוא בשביל המים ]ואין כאן לממשות השעורים אלא טעם
גרידא[ הוי המים עיקר ,ולא דמי למי שלקות דלא אמרי' התם דהמים
עיקר ,דהתם עיקר בישולם הוא בשביל הירקות ,וממילא דאין המים
עיקר ,ולכך אף אם אין אוכל להירקות מ"מ טעם הירקות הוא העיקר,
ונמצא דהנדון במי שעורים ומי שלקות הוא מהו העיקר ומהו הטפל,
אי המים עיקר וממילא יש לברך שנ"ב או דהטעם הוא העיקר ויש
לברך בפה"א ,והיינו דאם עיקרו משקה הוי המים עיקר ,אבל אם
עיקרו למאכל אף מימיהן שיש בהם לטעם הפרי הוי הטעם עיקר
ויש לברך כברכת הפרי.
ומש"כ הרא"ש בסו"ד ,ואפי' אם בישלו הירקות לצורך מימיהם
לרפואה כיון שכל העולם מבשלים אותם לאכילה לא נשתנית
ברכת המים בשביל זה שמבשלים עתה לרפואה ,בא לומר יסוד
בדין עיקר וטפל ,דאין תלוי בכוונתו אלא תלוי בשם המאכל ,וכל
שהוא דרך העולם שהוא העיקר נקרא שם המאכל על שמו .וזה
נראה ג"כ כוונת התוס' לו :ד"ה כל שיש בו ,שנסתפקו לענין שקדים
עם קמח שמבשלים לחולה ,אם הקמח עשוי לדבק או לסעוד הלב,
וכתבו דלכן טוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוציא.
ולכאו' יל"ע דמה שייך ספק בזה הא כל אחד יודע לשם מה עירב
הקמח ,אלא בע"כ דאין תלוי בכוונתו ,אלא תלוי בדרך העולם ,ומה
שהוא דרך העולם עושה לשם המאכל ,ובזה נסתפקו התוס' מה דרך
העולם בזה.
וכדברי הרא"ש בתשובה מבואר ג"כ בדברי הרא"ש בסי' י"ב ,שכתב
וז"ל ,וא"ת בשכר שעורים אמאי מברכין שהכל והלא השעורים עיקר
ומשתני לעילויא ,וי"ל דאית להו עילויא אחרינא בפת כדאמרינן
לעיל ,אי נמי כיון שהמשקה צלול עיקרו על שם המים ,ולא שייכא
להא דרב ושמואל דכל שיש בו מה' מינים לפי שאין כאן כי אם
טעם בעלמא מידי דהוי אשתיתא וכו' .וזו ג"כ כוונת התוס' לח .ד"ה
האי ,שכתבו וז"ל ,ושכר דידן אע"ג דשמא יש בהן כזית בכדי אכילת
פרס לא מברכין עליו במ"מ אלא שהכל ואפי' לרב ושמואל דאמרי'
כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ לא הוי בהו ממש
שעורים ואין שכר אלא טעמא בעלמא ועוד משום שיש בו עלויה
אחרינא בפת ועוד בשתיה אומר שהכל ,עכ"ל .וזה הוכחה ברורה
דב' התי' האחרונים של התוס' באו ליישב מדוע לא יברכו על השכר
בפה"א ,דעל במ"מ לא שייך לומר מש"כ התוס' דאית להו עילויא
אחרינא בפת ,דהא על דייסא מברכין במ"מ אף דאית ליה עילויא
אחרינא בפת ,והיינו דהסברא דאית ליה עיליוא אחרינא הוא סברא
דנקרא שינוי מהשם פרי ,אבל לא לענין ברכת במ"מ ,וממילא דגם
התי' שכתבו אח"ז דבשתיה אומר שהכל ,הוא ליישב מדוע לא יברכו
בפה"א ,והיינו כמש"כ הרא"ש דעיקרו ע"ש המים .וברא"ש בתשובה
מבואר להדיא דהוא טעם למה לא יברכו בפה"א.
]ולהמבואר א"ש מה דקשה לכאורה בדברי התוס' שכתבו דעל
שתיה אומר שהכל ,ולכאו' צ"ב דהא שמן זית דשתיה הוא ומברך
עליו בופה"ע .דבאמת אין כוונת התוס' דמצד עצם השתיה יש לברך
שהכל ,אלא דבמי שלקות או שכר כל היכא דעיקרו למשקה הו"ל
המים עיקר והטעם טפל ,וכיון דהמים הם עיקר הא על המים יש
לברך שהכל ,אבל שמן זית אע"ג דשתיה הוא שפיר דיש לברך עליו
בופה"ע ,ודו"ק[.
ולהמבואר מובן היטב מש"כ הרא"ש בסי' י"ח הלשון "ואפשר" שאם
בשל הפרי ונכנס טעם הפירות במים מברך עליהן ב"פ העץ .ונתקשו
האחרונים מדוע כתב הלשון ואפשר ,ולהמבואר א"ש דלא בכל גוונא
יש לברך על המים כברכת הפרי ,דהא תלוי אי עיקרו בשביל המים או
דעיקרו בשביל המאכל ,וזה כתב הרא"ש דאפשר שיש לברך עליהן
בפה"ע אם לא יהיה עיקרן ע"ש המים ,וכגוונא דמי שלקות.
ד
דברי היד הקטנה בביאור דברי הרא"ש ומה שיש לדון בדבריו
והנה בספר יד הקטנה פ"ד במנחת עני אות מ"ח ,כתב לבאר לדברי
הרא"ש בתשובה ,דהא דבמי שלקות מברך עליהן כברכת השלקות,
היינו משום שנעשו כחלק מהפרי ,כיון דעיקר הבישול הוא בשביל
הירקות ,ויש גם לטעם הירקות במים ,ולכך אף אם משך המרק
מהשלקות ושותה המרק ללא השלקות מברך כברכת השלקות ,דהוי
כאוכלא דאפרת ,והו"ל ממש כמפריש חלק מגוף המאכל ,דאיכא
שם מאכל על המרק ולא שם משקה ,וכ"ז דוקא אי איכא לטעם
הירקות במרק דאל"כ לא היו שייכין לתבשיל הירק ולא היה כאן
חשיבות להיות נקרא חלק מגוף המאכל ,וכתב דא"א לומר דמדין
עיקר וטפל קאתי עלה דהירקות עיקר והמרק טפל ,דעיקר וטפל הוי
היכא שאוכל גם להעיקר ,אבל הכא הא שותה המרק לבד.
ולענ"ד נראה דבאמת הנדון הוא משום עיקר וטפל ,אבל אי"ז מצד
דהטעם טפל לירקות ,אלא דהנדון הוא בדין עיקר וטפל כלפי המים
והטעם של הפרי מהו העיקר כאן ,האם המים וממילא דהטעם טפל,
או דהטעם הוא העיקר והמים טפל ,ומה דבעי' שעיקר בישולם הוא
משום אכילת הירקות ,אי"ז דבכה"ג הוי הטעם טפל לירקות ,אלא
דבעי' לאכילת הירקות כדי שהמים לא יהיו עיקר כלפי הטעם של
הירק שנעשה רק כדי להטעים את המים ,אבל כשנעשה גם בשביל
אכילת הירק אין המים עיקר אלא הירקות ,וממילא דגם כששותה
המים לבד הוי טעם הירק עיקר ומברכין עליו כמו שמברכין על
הירק עצמו ,וכדמשמע בלשון הרא"ש בפסקיו דעל טעם הפרי נמי
מברך בפה"ע ,אלא דהרא"ש בתשובה כתב דבעי' שלא יהיה הטעם
טפל .ועיקר הענין הוא דאם עיקרו למשקה ,הוי המים עיקר וממילא
דהטעם טפל ,ואם עיקרו למאכל גם כששותה המים לבד ויש בו
לטעם הפרי ,הוי הטעם עיקר ,ומברך על המים כברכת הפרי.
והוכחה ברורה לזה ,מהא דאיתא בגמ' לט ,.וכתבה הרא"ש בפסקיו
ובתשובה ,דגם על מיא דשיבתא מברכין בפה"א ,אף דהשיבתא
עצמה אינה נאכלת ,וכמבואר בגמ' שם דבטלה מתורת מאכל דאינה
מטמאה בטומאת אוכלין .וא"כ לכאו' צ"ע מה דמבואר בתשובת
הרא"ש דהיכא שלא נעשה לאכילת הירק דמברכין שהנ"ב ,דבמיא
דשיבתא דלא נעשה בשביל אכילת השיבתא ,אמאי מברכין בפה"א.
ו
ולהמבואר נראה דכיון דהשיבתא בא למתק הקדירה ,ויש שם עוד מיני
מאכל וירקות] ,כן מסתבר לומר דהא אין הדרך לבשל מים ותבלין
לבד[ ,א"כ אין המים עיקר ,ולכן טעם השיבתא עיקר ,ומברכין על המים
כברכת השיבתא .אבל להמבואר ביד הקטנה דהיכא שנעשה לאכילת
הירק הוי המים עם הטעם חלק מתבשיל הירקות ,הא הכא אין השיבתא
נאכלת כלל ,וודאי דאין המים וטעם השיבתא חלק מהשיבתא.
ואין להקשות לדברינו דתיפו"ל דמברכין על המים בפה"א משום שאר
הירקות ,דאיכא למימר דהכא עיקר הטעם הוא מהשיבתא ,דהא עביד
לטעמא ,ולכן תלוי מה הדין במיא דשיבתא ,וכמוש"כ הרא"ש לענין מי
שלקות שבישל שם גם בשר ,דאזלי' בתר טעם הבשר שהוא העיקר
ומברכין שהנ"ב ,וה"נ אי איכא הכא שאר מאכלים שברכתן שהנ"ב מ"מ
כיון שטעם השיבתא עיקר מברכין בפה"א .ועכ"פ נמצא דהעיקר בזה
הוא דאם עיקרו משקה הו"ל המים עיקר ומברך שהכל ,אבל אם עיקרו
למאכל גם על המים שיש בהם לטעם הפרי מברך כברכת הפרי ,כנ"ל
ברור בעה"י.
ה
ביאור פלוגתת המ"א והגר"א בשמן ואניגרון היכא שמתכוון לאכילה
בשו"ע סי' ר"ב סעי' ד' כתב דאם שתה שמן זית מעורב עם מי סלקא
הנקרא אניגרון ואינו מתכוון לרפואה אלא לאכילה הו"ל אניגרון עיקר
ואינו מברך אלא על האניגון .וכתב הרמ"א דמברך שהכל .ובמ"א סקי"א
תמה דהא להדיא מבואר בגמ' )לט (.דמי סלקא כסלקא ,וא"כ בפה"א
הו"ל לברוכי .ובבהגר"א כתב ליישב דאע"ג דאמרי' דמי סלקא כסלקא
מ"מ בשתיה מברך שהכל כמבואר בתוס' ד"ה האי ובד"ה והא .ויל"ע
בשורש פלוגתת המ"א והגר"א.
והנה בגמ' יומא עו .בעינן למילף דשתיה בכלל אכילה מדכתי' במע"ש
ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהרך תירוש חמרא הוא
וקרי ליה ואכלת ,ומקשי' ודילמא דאכליה ע"י אניגרון דאמר רבה בר
שמואל אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכלהו שלקי .וברש"י כתב
וז"ל ,אניגרון -מין מאכל שנותנין בו יין ובכמה מקומות שנינו בתוספ'
אניגרון ואכסיגרון שנותנין בו יין ושמן .ומדברי הגמ' מבואר כפשנ"ת
דהא דמי סלקא כסלקא היינו משום דעיקרו בא למאכל ,ומשו"ה אף
דשותה המים מברך כברכת השלקות ,ומשו"ה ס"ל להמ"א דבאניגרון
יש לברך בפה"א ,דבאניגרון אף כשנותנין בו יין ושמן מין מאכל הוא
וכמבואר ברש"י.
ובדעת הגר"א י"ל דאה"נ דאניגרון מין מאכל הוא דעיקרו בא לשם
מאכל ,מ"מ כ"ז כשנותנין בו ומערבין בו יין ,אבל היכא שמערבין בו
שמן א"כ אי"ז "מאכל אניגרון" אלא "שתיית אניגרון" ,והיינו דאף דהו"ל
האניגרון עיקר מ"מ כשנותנין בו שמן האניגרון בא בעיקרו לשתיה,
ומשו"ה יש לברך שהכל] .והיינו דכל מה דרצו להוכיח בגמ' דשתיה
בכלל אכילה הוא רק מיין ולא משמן ,דשמן פשיטא דהוא משקה והוא
שתיה שאינו בכלל אכילה ,ומה דכתי' ואכלת גם על ויצהרך זה היה
פשוט דהיינו שאוכל לשמן עם פת וכדומה ,ורק ביין דהדרך לשתותו
בפנ"ע רצו להוכיח בגמ' דמדכתי' ואכלת הרי דשתיה בכלל אכילה
ודחי' דהיינו דאכליה ע"י אניגרון .וכמו"כ מש"כ רש"י בסו"ד דבאניגרון
נותנין בו יין ושמן אין כוונתו דאף כשנותנין בו שמן הו"ל מין מאכל,
דשפיר חלוק כשנותנין בו יין וכשנותנין בו שמן ,אלא רש"י מביא דשנינו
בכ"מ דבאניגרון נותנין יין ושמן ,ודו"ק[.
והיינו דנחלקו המ"א והגר"א ,דזה ודאי דאניגרון בעיקרו מין מאכל
הוא ,ועיקרו ע"ש הטעם ,אלא דהיכא דנותנין בו שמן ושמן ודאי שתיה
הוא ,דהמ"א ס"ל דמ"מ כיון דהאניגרון עיקר הו"ל עיקרו למאכל,
והגר"א ס"ל דכיון שנותנין בו שמן הגם דהאניגרון הוא העיקר מ"מ
הו"ל "שתיית אניגרון".
ובשעה"צ סי' ר"ב סקל"ו כתב דבכמה ראשונים מבואר להדיא כהמ"א,
והא"ר הכריע דהיכא דרובא סלקא מברך בפה"א והיכא דהשמן מרובה
אינו מברך אלא שהכל .והיינו דהיכא דרובא סלקא מין מאכל הוא
ועיקרו בא לאכילה ,ולכן אף שנותנין בו שמן ושמן ודאי לשתיה הוא
דאתי מ"מ כיון דרובא סלקא עיקרו לאכילה ,אבל היכא דהשמן מרובה
אף דהאניגרון עיקר מ"מ הו"ל "שתיית אניגרון" ,ודו"ק.
ו
ביאור פלוגתת הרשב"א והרא"ש במי פירות ע"פ דברי המ"א ,והבאור
הלכה ,ומה שיל"ע בדבריהם
שיטת הרשב"א דאין חילוק בין מי סחיטת הפירות למי שלקות,
דתרוויהו חשיבי לזיעה בעלמא ,ומה דמבואר בגמ' דמי שלקות ברכתן
כברכת השלקות היינו דהיכא דהדרך למשלקינהו לא אמרי' בהו
דחשיבי לזיעה ,וחשיבי כפרי עצמו.
והנה הטור בסי' ר"ב כתב וז"ל ,ואם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי
במים כתב הרשב"א ז"ל שמברך עליו שהכל ואדוני אבי הרא"ש ז"ל
כתב אפשר שאם בשלו ונכנס טעם הפרי במים מברך עליו בורא פרי
העץ .ויל"ע היכי דמי ,אי איירי בהני דהדרך למשלקינהו הא בכה"ג
גם הרשב"א ס"ל דבפירות דהדרך לבשלן דמברך על מימיהן בפה"ע,
ואי אין הדרך לבשלן ,הא אף על הפרי עצמו דהדרך לאכלו חי ולא
מבושל ,הרי דכשבישלו מברך על הפרי שהנ"ב ,וא"כ גם להרא"ש אין
לברך על מימיהן בפה"ע אלא שהנ"ב ,דלא עדיפא המי פירות מהפרי
עצמו ,וכמבואר בדברי הרא"ש בתשובה דאפי' אי אישתני לעילויא כיון
דאית ליה עילויא אחרינא מברכים שהנ"ב ,וא"כ כ"ש היכא דמשתנה
לגריעותא.
והנה במ"א סי' ר"ב ס"ק כ"ב מבואר ,דלא סגי להרשב"א שיברכו על מי
שליקת הפירות כברכת הפירות ,במה דנשתנו לטיבותא והדרך לבשלן,
אלא בעינן דעיקר נטיעתן תהא אדעתא דהכי ,ומשו"כ כתב דבפלומי"ן
יבשין אף שדרך לבשלן כיון דאין עיקר נטיעתן אדעתא דבישול,
דעיקר נטיעתן הוא לאכלן חיים כשהן לחין ,אין מברכין על מימיהן
בפה"ע ,ונחלק על הב"ח והט"ז שם .ולפ"ז אף דעל הפלומי"ן עצמן אף
כשנתבשלו מברכין בפה"ע דנשתנו לטיבותא ,מ"מ על מימיהן מברך
שהכל ,דבעי' שתהא עיקר נטיעתן אדעתא דהכי ,ולפ"ז אפשר להעמיד
לפלוגתת הרשב"א והרא"ש בכה"ג.
אבל באמת דברי המ"א צ"ע ,דאף דהרשב"א בדף לח .ד"ה דבש כתב
וז"ל ,ולא דמיא למיא דשלקי ומיא דשיבתא דהנהו כיון דרוב אכילתן
הוא ע"י שליקה מי שליקתן כמותן .ומשמע לכאו' דרק משום דעיקר
אכילתן הוא רק ע"י שליקה ,ברכת מימיהן כמותן ,הא תוך כדי דיבור
כתב דרק פירות דהדרך לאכלן חיין ולא למשלקינהו וכרמונים וענבים
בהן לא אמרינן דמימיהן כמותן ,ומשמע דהא אם הדרך גם למשלקינהו
שפיר אמרינן דמימיהן כמותן .וביותר דהנה יעוי' ברשב"א לח :ד"ה אמר
ר"נ בר יצחק ,שכתב בתו"ד וז"ל ,וכללא דכאיל רב פפא לקמן מיא
דכלהו שלקי ככלהו שלקי לאו כללא הוא לכלהו ירקות שתהא ברכתן
בשליקתן כמו בחיותן וכו' אלא משום דכלהו לא מפגמי שליקתן
אלא תומי וכרתי הוא דקאמר הכין ועוד דהתם לאו למפסק הלכתא
בשלקות אי בפה"א אי שהכל אלא למימר דמיא דידהו כגוף השלקות
והאי כדיניה והאי כדיניה ,עכ"ל .הרי דברי הרשב"א ברור מללו דכל
היכא דעל הפרי מברכין בפה"א גם על מימיו מברכין בפה"א היכא
דלא נשתנה לגריעותא ,ולאו דוקא היכא דנטעי אינשי אדעתא דהכי.
וא"כ הדרה קושיא לדוכתה במאי פליגי הרשב"א והרא"ש ,דאי איירי
בפירות דדרך למישלקינהו הא בכה"ג מודה הרשב"א שמברך כברכת
הפירות ,ואי בפירות שאין דרך למישלקינהו הא בכה"ג אף להרא"ש
מברך שהכל.
בביאור הלכה סי' ר"ב סעי' י' ד"ה על אותם המים ,נראה שהרגיש
בזה דמשמע ברשב"א דרק אי אין דרך למשלקיה אלא לאכלן רק
חיין דבכה"ג מברך שהכל .וכתב דמ"מ נפק"מ היכא שטובין לאכול
מבושלין אבל דרכן לאכול רק כשהן חיין ,דבכה"ג להרשב"א אף שעל
הפירות מברך בפה"ע על מימיהן מברך שהכל .ולפ"ז נפקא דבזה
נחלקו הרשב"א והרא"ש בשטובין לאכול מבושלין אבל דרכן לאכול רק
כשהן חיין ,דלהרא"ש גם בכה"ג מברך כברכת הפרי בפה"ע ,ולהרשב"א
שהכל .אבל דברי הביה"ל צ"ע ,דדבריו סותרים למש"כ במ"ב ס"ק ס"ה
דגם בפירות עצמן אי אין דרך לאכלן כשהן מבושלין אלא כשהן חיין
דמברך עליהם כשהן מבושלין שהכל ,אף דלא נשתנו לגריעותא אלא
דאין דרך לאכלן מבושלין ,ועיי"ש גם בס"ק ס"ד ,ועי' מש"כ בזה להלן
בסוגי' דשלקות .ולבר מן דין ,הא בדברי הרשב"א בדף לח :שהובאו
לעיל מבואר דתמיד דין המים כהפירות .וצע"ג.
אלא כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכחת לה א"ר נחמן בר
יצחק משכחת לה בתומי וכרתי".
ויל"ע דכיון דאמר רב חסדא כלל דתלוי במה שהוא בתחילתו ,דאם
תחילתו בפה"א שלקו שנ"ב ,ואם תחילתו שנ"ב שלקו בפה"א ,והיינו
כמוש"כ רש"י דאי תחילתו שנ"ב היינו מחמת שאינו ראוי דאין דרכו
ליאכל חי ,וכשבישלו והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ,והיינו דאז
נעשה פרי ,ומברך עליו בפה"א .אבל היכא דהדרך ליאכל חי ,מברך עליו
בפה"א ,וכשבישלו אפקיה ממלתיה לגריעותא ,ומברך שנ"ב .וא"כ מאי
בעי בגמ' כל שתחלתו בפה"א שלקו שנ"ב היכי משכחת לה ,הא שפיר
דכל מיני ירקות דדרכן ליאכל חיין ,והיינו כל הירקות לבר מכרבא סלקא
וקרא דמשמע בגמ' דרק ירקות אלו אין הדרך לאכלן חיין ,וממילא
דבכל שאר הירקות שדרכן ליאכל חיין ,ע"י הבישול אישתני וברכתן
צריכה להיות שנ"ב .ואמאי מוקמי' לה בגמ' דוקא בתומי וכרתי.
ונראה דמשו"כ כתבו התוס' והראשונים ,דכל מיני פירות וירקות שטובין
בין חיין ובין מבושלין ,דמברך בפה"א בין בחיין ובין במבושלין ,ולפ"ז
צריך למצוא ירקות שטובין רק חיין ,ומוקמי' לה בתומי וכרתי ,וכ"כ
הרשב"א .אמנם לפ"ז אכתי צ"ב לשונו דר"ח דתלי לה לדין שלקות
במה שברכתו בתחלתו כשהן חיין ,דאם בחיין מברך בפה"א כשבשלן
מברך שנ"ב ,ולא הו"ל למיתלי בהכי ,דהא לכאו' אינו תלוי בהכי ,והו"ל
ואני אומר כל שדרך לאכול מבושל כשבשלו מברך עליו בפה"א ,וכל
שאין דרכו ליאכל מבושל מברך עליו שנ"ב ,כיון דבאמת למעשה כך
הוא הדין.
עוד יל"ע ,דכיון דבין בחיין ובין במבושלין תלוי בהכי אי הדרך לאכלו כך
או לא ,נמצא דס"ל דשלקות הו"ל כחיין ,וא"כ ע"כ דס"ל לר"ח כרב דעל
השלקות מברך בפה"א ,דודאי נראה דאף רב מודה דאי אין דרך לאכלו
מבושל דלא יברך בפה"א ,דמאי עדיף מחי דכל שאין דרכו ליאכל חי
דמברך עליו שנ"ב ,ואמאי בבישול יהיה עדיף מחי .ומיהו ברא"ש מבואר
דבאמת כו"ע ס"ל כר"ח ,כמוש"כ בסוס"י ט"ו וז"ל ,וכולהו אמוראי סברי
שלקות מברכין עליהן בפה"א ואע"ג דלא צריכין השתא להכרעה דרב
חסדא מ"מ סברא טובה היא דכיון שנשתנית לגריעותא נשתנית ברכתו.
אבל עדיין צ"ע דמדברי רב חסדא דקאמר הכרעה בין רב לר' יוחנן,
והיינו דריו"ח מיירי כשאין דרכו ליאכל מבושל ,ומאי קמ"ל הא פשיטא
היא ,דמאי עדיף מכשאין דרכו ליאכל חי.
ז
הנראה בביאור דברי הרשב"א
ואולי אפשר לומר בזה ,דהנה יש לחלק בין ירקות לפירות ,והיינו
דבירקות כל שדרך למשלקינהו ,עיקר חשיבות אכילתן הוא בשליקה,
ובאמת דגם בתומי וכרתי עיקר אכילתן הוא בשליקתן אלא דנשתנו
לגריעותא .ועכ"פ מאי דאמרי' דמיא דשלקי ככלהו שלקי שכתב
הרשב"א בדף לח :דדין המים כדין השלקות איירי בירקות .אבל בפירות
שאין עיקר אכילתן בבישול ,אף שטובין מבושלין דמשו"ה מברכין
עליהם בבישולם בפה"ע ,מ"מ על מימיהן אין מברכין בפה"ע דהוי זיעה
בעלמא ,כיון דאין דרכן בהכי ,ואין עיקר אכילתן בהכי .ובאמת דזו היא
הלא סברת הרשב"א דלא חילק במי פירות בין ע"י סחיטה לע"י בישול,
אלא אי דרכן למשלקיה או למסחטיה ,והיינו שדרך הפרי הזה בשתיית
מימיו ,ומשו"ה הוי בכלל שם פרי ואי"ז זיעה.
ועי' ג"כ ברמב"ם פ"ח מהלכ' ברכות ה"ג ,שכתב וז"ל ,פירות או ירקות
שדרכן להאכל חיים אם בשלן או שלקן מברך עליהן בתחלה שהכל
ובסוף בורא נפשות וירקות שדרכן להאכל שלוקין וכו' .ומבואר ברמב"ם
דהדין דדרכן לאכול שלוקין בלבד נקט רק בירקות ,והיינו כפשנ"ת
דבירקות עיקר חשיבותן הוא בשליקה ,ובזה איכא שדרכן לאכול גם
חיין וגם מבושלין ,ומ"מ כשהן מבושלין זו היא עיקר אכילתן ,ואיכא
ירקות דאדרבה אין דרכן להאכל אלא כשהן שלוקין ,ומשא"כ פירות
דאף שדרכן להאכל שלוקין מ"מ אי"ז עיקר אכילתן ,ומשו"ה לא נקט
הרמב"ם גם פירות שדרכן להאכל רק ע"י בישול ,דזה שייך רק בירקות
דבפירות לא שייך זה .ועי' גם ברמב"ם בה"ד ,שכתב וז"ל ,ירקות שדרכן
להשלק שלקן מברך על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה וכו' ,ומבואר
דנקט הדין דמי שלקות רק בירקות ,והיינו כפשנ"ת דרק בירקות שייך
לומר דעיקר אכילתן הוא רק כשהן שלוקין.
ואף דברשב"א בדף לח .מבואר דגם בפירות אם דרכן למשלקיה מי
שליקתן כמותן ,והיינו דס"ל דאף אי דרך אכילתן כשהן חיין מ"מ
אם הדרך גם לבשלן דין מימיהן כמותן ,מ"מ בפירות בעי' דיהיה זה
עיקר דרך אכילתן ,אבל אם אי"ז עיקר דרך אכילתן אף דלא נשתנה
לגריעותא ,וגם לא הוציאן מדרך אכילתן ,דעל הפירות עצמן מברך
בפה"ע מ"מ מימיהן לאו כמותן ,והיינו דיש לחלק בין פירות לירקות,
דבפירות בעי' כדי שיברכו על מימיהן כברכת הפרי שעיקר דרך אכילתן
תהא ע"י שליקה ,ומשא"כ בירקות דסגי במאי דהוי גם דרך אכילתן,
וכפשנ"ת דבירקות עיקר חשיבות אכילתן הוא ע"י שליקה] .ועי' בספר
יד הקטנה פ"ד סק"מ דגם חילק בין פירות לירקות ,דבירקות כל שדרכן
להשלק עיקר אכילתן הוא בשליקתן ובפירות כל שדרכן לאכול חיין
תמיד עיקר אכילתן כשהם חיין ,ועיי"ש מש"כ בדעת התוס' והמחבר[.
ועדיין צ"ע.
ב
הנראה בביאור סוגית הגמ'
ואפש"ל דבאמת בישול בעיקרו של דבר עדיף מחי ,דבחי אי אין דרך
לאכלו ,והיינו כיון שעדיין לא בא לכלל עיקר אכילתו אכתי לאו שם
פרי עליו ,והו"ל כלא נגמר הפרי ,ומשא"כ אי הדרך לאכלו חי ואין הדרך
לאכלו מבושל ,דאף שבשלו כיון דכבר היה עליו שם פרי בחיותו אלא
דנתקלקל ,וא"כ אי נימא דאין הבשול משנהו משם פרי א"כ הו"ל כפרי
שנתקלקל קצת דודאי דברכתו קיימת .ועוד נראה דבחי אי אין הדרך
לאכלו כך ,הרי דאינו עומד עתה לאכילה אלא לבשול ,אבל במבושל
דלא שייך לומר דעומד לחזור לחי כיון דכבר מבושל הוא ,ובע"כ דעומד
לאכילה ,וא"כ שפיר דאיכא חידוש דיברך על השלקות שאין דרך
לבשלם שנ"ב יותר מחי שאין דרך לאכלו כשהוא חי ,ודו"ק.
ומ"מ אכתי הקושיא הראשונה במקומה עומדת ,דסו"ס אמאי תלי לה
ר"ח הא בהא ,דתלוי במה שבתחילתו הא שפיר שייך דאף שבתחילתו
מברך בפה"א מ"מ כששלקו יברך בפה"א .ונראה לומר ,דזה היה פשוט
לגמ' דדבר שאין דרך אכילתו בכך דודאי דאין מברכין עליו ברכה
הראויה לו ,וזה אינו תלוי כלל בנדון אי שלקות במלתייהו קיימא או
לא ,וכמו דבאמת חזינן דגם בחי אי אין הדרך לאכלו כשהוא חי דאין
מברכין עליו לברכתו הראויה אף דלא אישתני ,וכן נראה מבואר מדברי
הגמ' לקמן לט .לעינן גרגלידי דלפתא דבפרימי זוטא הו"א דמברך
שנ"ב ,אי לאו דעבדינן כן כי היכי דנמתיק טפי ,והיינו דמשו"כ הוי דרך
אכילתו ,ואף דלא אישתני כלל ,ובע"כ דכל שהוא שלא כדרך אכילתו
אין לו ברכה הראויה ,ובזה מודו כו"ע ואף מ"ד דלא ס"ל להכרעתו דרב
חסדא וס"ל דבשלקות לעולם מברך בפה"א ,מ"מ היכא דאי"ז דרך
אכילתו הרי דהפסיד לברכתו ,אלא דר"ח בא לחדש דאף דבר דדרך
אכילתו גם בשלוק כל דאישתני לגריעותא מברך עליו שנ"ב ,וזהו מה
דקאמר כל שתחילתו שנ"ב והיינו שאין דרך אכילתו כשהוא חי דאינו
ראוי סופו בפה"א ]אף אי כשבשלו משתנה לגריעותא כפי שיתבאר[,
וכל שתחלתו בפה"א שהוא ראוי כשהוא חי ,שלקו שנ"ב ,אף דהדרך
לאכלו כן כיון דנשתנה לגריעותא ,ובזה מקשי' בגמ' היכא משכחת
לה דהוי דרך אכילתו ונשתנה לגריעותא ,ומוקמי' דמשכחת לה בתומי
וכרתי ,דאף דעיקר דרך אכילתו הוא ע"י בישול ,מ"מ נשתנה לגריעותא,
והיינו כמש"כ התוס' דאף דאנו רגילין לאכלן דהבשול משביחן ,היינו
משום טעם הבשר שבו ,אבל הוא עצמו נשתנה לגריעותא.
ומשו"ה תלי לה ר"ח בחי ,דאם מיקרי פרי כשהוא חי ,אי כשבשלו
נשתנה לגריעותא ,אינו מועיל אף אי הדרך לבשלו כיון דנשתנה
לגריעותא ,אבל אי אינו ראוי כשהוא חי אף דמה שמשתבח בבישול
הוא מחמת דבר אחר כבשר וכדומה ,מ"מ כיון דכל תיקונו של הפרי
הוא עי"ז שפיר דאז נקרא דהוי פרי ,ומברך עליו בפה"א .ונמצא דכל
חידושו דרב חסדא הוא במבושל שנשתנה לגריעותא והדרך לאכלו חי
דאף שהדרך לאכלו גם במבושל מ"מ אי נשתנה לגריעותא ע"י הבישול
מברך במבושל שהנ"ב .אמנם אי אין הדרך לאכול חי ורק מבושל אף
דאישתני לגריעותא ע"י הבישול מ"מ מברך במבושל בפה"א ]ובחי
שנ"ב כיון דאין הדרך לאכלו כך[ וא"ש היטב מה דתלי לה ר"ח בחי.
ובזה פליג ר"ח עם שאר האמוראים דסברי דעל השלקות מברך בפה"א,
דאינהו ס"ל דתלוי אך ורק באם הדרך לאכלו כן או לא ,ומשו"ה אף
בתומי וכרתי כיון דהדרך לבשלם וכך הוא דרך אכילתם ,שפיר דמברך
בפה"א אף דלא נשתנו לטיבותא דמ"מ כך הוא הדרך לאכלם ,ור"ח
ס"ל דבתומי וכרתי אף דהדרך לבשלם מ"מ כיון דע"י הבישול גרע
בעצמותם ,א"כ עיקר שם הפרי מיקרי כשהן חיין דאז הם יותר ראויים
בעצמותן וכשבישלם נשתנה לגריעותא.
סימן ב
בענין ברכת השלקות
א
מה שיל"ע בדברי הגמ' והראשונים
בגמ' לח" ,:דרש רב חסדא משום רבינו ומנו רב שלקות מברכין עליהם
בורא פרי האדמה ורבותינו היורדין מארץ ישראל ומנו עולא משמיה
דר' יוחנן אמר שלקות מברכין עליהן שהכל נהיה בדברו ואני אומר
כל שתחלתו בורא פרי האדמה שלקו שהכל נהיה בדברו וכל שתחלתו
שהכל נהיה בדברו שלקו בורא פרי האדמה ,בשלמא כל שתחלתו
שהכל נהיה בדברו שלקו בפה"א משכחת לה בכרבא וסלקא וקרא
ז
ג
דברי הרי"ף בסוגי' ומה שהקשו עליו הרא"ש והרשב"א
הרי"ף כתב וז"ל ,קתני ירקות דומיא דפת מה פת שנשתנו על ידי האור
אף ירקות שנשתנו ע"י האור אמר רבנאי משמיה דאביי זאת אומרת
שלקות מברך עליהן ב"פ האדמה וקיימא לן הכי דהא רב ושמואל ור'
יוחנן כולהן סבירא להו דשלקות ב"פ האדמה ותניא נמי הכי יוצאין
ברקיק השרוי ובמבושל שלא נמוח דברי ר"מ ר' יוסי אומר יוצאים
ברקיק השרוי אבל לא במבושל אע"פ שלא נמוח ולא פליג ר' יוסי
עליה דר"מ אלא במצה משום דבעינן טעם מצה וליכא אבל בעלמא
אפי' ר' יוסי מודה דשלקות במלתייהו קיימי ומברכינן עלייהו בורא פרי
האדמה ואפילו תומי וכרתי ,קרא חייא וסלקא וכרובא מברך עלייהו
שהכל וכד שליק להו מברך עלייהו בפה"א וכן כל מידי דלאו אורחינהו
דאינשי למכלינהו בחיותייהו מברכינן עלייהו שהכל ואי שליק להו
מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה ,עכ"ל .ומבואר ברי"ף שפסק דעל כל
השלקות מברך בפה"א ,ואפי' על תומי וכרתי.
וברא"ש כתב וז"ל ,ורב אלפס כתב דאפי' תומי וכרתי מברכי' עליהן
בפה"א כשהן מבושלין ונראה דהיינו טעמא דידיה משום דסבר דרב
חסדא פליג אדר"י ואדרב ושמואל ואין הלכה כיחיד במקום רבים ,ומיהו
מסתבר דליכא מאן דפליג אהכרעה דידיה ורב נחמן אוקי פלוגתייהו
בפלוגתא דתנאי ולא מיתוקמא מילתיה דעולא דאמר משמיה דר' יוחנן
דשבשתא הוא וכולהו אמוראי סברי שלקות מברכין עליהן בפה"א
ואע"ג דלא צריכין השתא להכרעה דרב חסדא מ"מ סברא טובה היא
דכיון שנשתנית לגריעותא נשתנית ברכתו ,עכ"ל .ומבואר ברא"ש
שהקשה על הרי"ף דאף לאמוראים דלא ס"ל כר"ח מ"מ שפיר דס"ל
דכל שנשתנה לגריעותא כתומי וכרתי דמברך שנ"ב דסברא טובה היא,
ועי' גם ברשב"א.
ומדבריהם משמע קצת דדעת הרי"ף דעל כל השלקות מברך בפה"א,
ואין לחלק אי דרך אכילתו בכך או לא ,וצ"ל לדבריהם בדעת הרי"ף אף
שפסק הרי"ף דבקרא חייא וסלקא וכרובא דמברך עלייהו שנ"ב כשהן
חיין והיינו דאין ראויין אלא מבושלין דע"י הבישול משתנים לטיבותא,
וא"כ לכאו' אמאי לענין חי בעי' שיהא דרך אכילתו בכך ובמבושל שפיר
דמברך בפה"א אף שאין דרך אכילתו בכך .וצ"ל כפשנ"ת לעיל דלענין
חי כל כמה דאינו ראוי לאכילה היינו דלא חשיב שהגיע לכלל פרי
וכמש"כ רש"י דאחר שנתבשל והגיע לדרך אכילתו הוא עיקר פריו,
אבל במבושל דכבר הגיע לכלל פרי בחיותו אף שנתקלקל לא נשתנה
ברכתו.
ד
מה שנמצא מבואר בדברי שיטת ריב"ב
ולפ"ז יתבארו ג"כ דברי הרמב"ם
אולם יעוי' בשיטת ריב"ב על הרי"ף ,שכתב וז"ל ,שלקות -ירק שדרכו
לאכלו חי ושלוק כגון תומי וכרתי מברכין עליהן בין חיין בין שלוקין
בפה"א וכו' וכן נראה לי הכותב כל ירקות שדרכן לאכלן חיין ולא
מבושלין כגון צנון והדומה לו אם שלקן והוציאן מדרך מאכלם מברך
עליהם שהכל ,עכ"ל .הנה מבואר בדבריו דאף דבתומי וכרתי מברך
בפה"א היינו משום דהדרך לבשלם ,משא"כ בצנון דאין הדרך לבשלו
דמברך עליו שנ"ב.
ונראה מבואר מדבריו כפשנ"ת לעיל בביאור פלוגתת רב חסדא עם
האמוראים ,דלכו"ע בעי' שיהיה דרך אכילתו בכך ,אלא דפליגי היכא
דבאמת דרך אכילתו בכך אלא דנשתנה לגריעותא וכגון בתומי וכרתי,
דר"ח סבר דאיבד לברכתו כיון דנשתנה לגריעותא ושאר האמוראים
סברי דכיון דדרך אכילתו בכך שפיר דבמילתיה קיימי ,אבל בצנון שאין
הדרך לאכלו במבושל ,לכו"ע מברכין עליו שנ"ב ,והרי"ף פסק כשאר
האמוראים דלא חילקו בין דאישתני לגריעותא או לטיבותא ,וס"ל דכל
שדרך אכילתו בכך במבושל מברכין עליו בפה"א.
וכן נראה מבואר בדברי הרמב"ם פ"ח מהלכ' ברכות ה"ג ,שכתב וז"ל,
פירות או ירקות שדרכן להאכל חיים אם בשלן או שלקן מברך עליהן
בתחלה שהכל ולבסוף בורא נפשות וירקות שדרכן להאכל שלוקין כגון
כרוב ולפת אם אכלן חיין מברך עליהן בתחלה שהכל ולבסוף בורא
נפשות רבות ואם בשלן או שלקן מברך עליהן בורא פרי האדמה ולבסוף
בורא נפשות רבות דברים שדרכן להאכל חיין ומבושלין אכלן בין חיין
בין מבושלין מברך עליהן בתחלה ברכה הראויה להן וכו' ,עכ"ל.
הנה מבואר בדברי הרמב"ם דתלוי רק במה שהדרך לאכלן ,דלא הזכיר
הרמב"ם כלל מהא דאישתני לגריעותא או לטיבותא ,ולפ"ז גם בתומי
וכרתי כיון דהדרך לאכלן מבושלין שפיר דיברך עליהן בפה"א וכדעת
הרי"ף .מיהו יעוי' בכס"מ שם שכתב דהרמב"ם פסק כר"ח דתומי וכרתי
ששלקן מברך עליהם שנ"ב ,והוא תמוה דהו"ל להרמב"ם לפרש זאת,
ומדכתב רק דתלוי במה שדרכן להאכל משמע דגם בתומי וכרתי דאף
שנשתנו לגריעותא מ"מ כיון דדרכן להאכל אף במבושל שפיר דמברך
בפה"א .וכן נראה מדברי הגהות מיימוניות שמפרש כן לדברי הרמב"ם,
דגם בתומי וכרתי מברך בפה"א כיון דהדרך לבשלן כך.
ה
דברי הטור בדעת הרי"ף ,ומה שנראה מבואר בזה מהמ"א ,ומה שנמצא
מבואר בשורש פלוגתת הרי"ף והרמב"ם עם הרא"ש תוס' והרשב"א
בטור סי' ר"ה כתב בשם הרי"ף ,דתומי וכרתי כשהן חיין מברך עליהם
שהכל ,ולאחר בישולם מברך בפה"א .ובב"י תמה דברי"ף משמע דגם
בחיין מברך בפה"א .ועי"ש בב"ח ובפרישה.
ואפ"ל דהטור ס"ל בדעת הרי"ף דבתומי וכרתי ברכתן תלויה הא בהא,
והיינו דבאמת תומי וכרתי עיקר דרך אכילתן הוא כשהן מבושלין ולא
כשהן חיין ,אלא דרב חסדא ס"ל דכשהן חיין מברך בפה"א וכשהן
מבושלין שנ"ב ,והיינו משום דס"ל דתלוי אי אשתני לגריעותא ,דאי
אישתני לגריעותא הרי דאיבד לשם פרי ע"י הבישול ובע"כ דהשם פרי
הוא כשהן חיין ,ומשו"ה בתומי וכרתי דאישתני ע"י הבישול לגריעותא
מברך כשהן חיין בפה"א .אמנם למה שפסק הרי"ף כשאר האמוראים
דפליגי ארב חסדא וס"ל דתלוי בדרך אכילתו ,א"כ כיון דבתומי וכרתי
עיקר דרך אכילתן הוא יותר ע"י בישול ,הרי דכשהן חיין מברך עליהם
שנ"ב ,דכיון דאין דרך עיקר אכילתו אלא ע"י בישול אז מיקרי דהגיעו
לשם פרי .מיהו באמת דבלשון הטור מבואר דלא פי' כן בדעת הרי"ף,
דז"ל הטור ,ורב אלפס כתב כשהן חיין שהכל ולאחר בישולם בפה"א
וכן כתבו הגאונים ואפשר דחשיבי להו אשתני למעליותא והכי מסתבר,
עכ"ל .הרי מבואר דביאר לדברי הרי"ף דמשום דאשתנו למעליותא הוא,
ולא משום דהוי דרך או לא דרך ,ומ"מ לולי דברי הטור היה שייך לפרש
כן בדעת הרי"ף והגאונים.
ונראה דעצם הסברא דתלוי הא בהא כבר מבואר כן מתוך דברי המ"א
בסי' ר"ה סק"ג ,שכתב וז"ל ,מבושלים יותר -ז"ל תר"י שאין נאכלין
חיין מברך כשהן חיין שהכל וכ"מ סימן ר"ב סי"ב אבל כשהן טובים
חיין אע"פ שהן יותר טובים כשהן מבושלים מ"מ יברך חיין בפה"א וכן
המנהג לברך בליל פסח על פעטרזי"ל בפה"א אע"פ שטוב יותר מבושל
מחיים וכן משמע סימן ר"ב סי"ב ומ"מ אפשר דאם בשלו פעטרזי"ל
בלא בשר משתני לגריעותא ובגמרא אי' דעל המרור מברך בפה"א
ואפשר דאם בישלו בפ"ע דהוי לגריעותא עמ"ל סימן תע"ג ,עכ"ל.
ומבואר במ"א שהקשה אמאי מברכין על פעטרזי"ל ועל מרור כשהן
חיין בפה"א ,הא טובים יותר כשהן מבושלין ,וכתב דאפשר שאם בשלם
בפ"ע משתני לגריעותא .ומבואר בדבריו דרק משום דאחר בישולם
אישתנו לגריעותא השם פרי שלהם מיקרי כשהן חיין ,ומשמע דאם היה
הדין דאין תלוי במה שיהיה אם יבשלם בפ"ע ,אה"נ דלא היו מברכין
עליהם כשהן חיין בפה"א.
וא"כ ה"נ בתומי וכרתי כל מה דאנו סוברים דכשהן חיין מברך בפה"א
היינו משום דכשבשלם נשתנו לגריעותא ,ואמנם כ"ז לדעת הרא"ש
והראשונים דס"ל דתלוי בזה אי אישתני לטיבותא או לגריעותא ,אבל
לדעת הרי"ף והרמב"ם דתלוי אי הדרך לבשלן או לא ,וכיון דהדרך
לאכלן יותר כשהן מבושלין ,הרי דעיקר שם פרי בתומי וכרתי הוא
לאחר בישולם ,ומשו"ה ס"ל להרי"ף דכשהם חיין מברך שנ"ב כיון דאין
דרך לאוכלן חיין.
אלא דאכתי צ"ע בדעת הרי"ף ,אמאי מברכין באמת על מרור ופעטרזי"ל
בפה"א ,הא הדרך יותר לבשלם וכמו שהקשה המ"א ,ולהרי"ף דהכל
תלוי בדרך ולא דרך לא נוכל ליישב כתי' המ"א דכשבשלם בפ"ע גרע,
דלהרי"ף לא איכפת לן בזה אי אישתני לטיבותא או לגריעותא ,אלא
דתלוי אי הדרך לאכלם כך או לא ,ואפשר דבאמת הדרך לאכלן גם
כשהן חיין ,וכ"כ הא"ר ,והמ"א הקשה רק לדעת הרא"ש והראשונים
דס"ל דתלוי אי אישתני לטיבותא או לא ,דהם טובים יותר מבושלים,
אבל אה"נ דהדרך לאכלם גם כשהן חיין ,ובפרט לענין כזית מרור דהדין
הוא שצריך לאוכלו דוקא חי ,וא"כ שפיר דמיקרי הדרך לאוכלו חי.
ואמנם כ"ז הוא להמבואר בטור בדעת הרי"ף דעל תומי וכרתי כשהן חיין
מברך שנ"ב ,אבל ברשב"א ובשיטת ריב"ב מבואר בדעת הרי"ף דבתומי
וכרתי גם שהן חיין מברך עליהן בפה"א ,והיינו דס"ל דתומי וכרתי
מיקרי שדרך לאכלן חיין .ואין לתמוה דלכאו' הוי פלוגתא במציאות
אי הדרך לאכול לתומי וכרתי כשהן חיין ,דהנה יעוי' בהג' מיימוניות
פ"ח ה"ג שכתב פלוגתא בכמה דברים אי חשיבי שדרכם לאכול חי או
לא ,וכנראה שורש פלוגתם הוא בדבר שרוב בני"א אוכלים אותו בין חי
ובין מבושל ,אלא דמ"מ רוב המין נאכל במבושל ,די"ל דכיון דע"פ רוב
אוכלים לאותו המין דוקא במבושל מיקרי דהדרך לאוכלו במבושל,
אף שרוב בני"א אוכלים אותו ג"כ כשהוא חי .ובאמת דקשה לדעת
המציאות בזה בכל מקום ובכל זמן ,ועי' בט"ז סי' ר"ה סק"ב שכתב
לחלק בין שום חי שהזקין שחריף מאוד לשום שעדיין לא הזקין.
ולהמבואר נמצא דשורש פלוגתת הרי"ף והרמב"ם עם הרא"ש תוס'
והרשב"א ]ועי' ברשב"א שכתב דדעת ר"ה גאון והראב"ד כדעת הרי"ף
בתומי וכרתי[ ,דלדעת הרי"ף וסייעתו אזלי' רק בתר מה שהדרך לאכלו,
ובמה שהדרך לאכלו אז מיקרי שם פרי עליו ,ולדעת הרא"ש והתוס'
והרשב"א תלוי אם נשתנה לגריעותא או לטיבותא ,ואין תלוי במה
שדרכו ליאכל ,דכל דנשתנה לגריעותא אף דהדרך לבשלו ולאכלו
מבושל שם פריו הוא דוקא כשהוא חי .והיינו דחי ומבושל תלוי הא
בהא ,דאי ע"י הבישול נשתנה לטיבותא ,הרי דכשהוא מבושל מברך
בפה"א וכשהוא חי שנ"ב ,ואי ע"י הבישול נשתנה לגריעותא כשהוא
מבושל מברך שנ"ב וכשהוא חי מברך בפה"א.
ו
מה שנראה מדברי הרא"ה כפשנ"ת בדברי הרי"ף ,ומה שיש לדון
להמבואר בדברי המ"א
שוב ראיתי להדיא בחי' הרא"ה שכ"כ בדעת הרי"ף ,וז"ל הרא"ה ,ואפי'
תומי וכרתי פי' אע"ג דמשובחין יותר כשהן חיין והשלק פוגם בהן קצת
מ"מ כיון דארחיהו בשלק במילתיהו קימי לברוכי עליהו בפה"א ,קרא
חייא וסלקא וכרבא מברך עליהו שהכל וכד בשיל להו מברך עליהו
בפה"א וכן כל מידי דלאו אורחיהו דאינשי למיכלינהו בחיותיהו מברך
עליהו שהכל ואי שליק להו מברך עליהו בפה"א זה כתב רבנו ז"ל.
ומיהו לפום גמרין משמע דהלכתא כרב חסדא דפליג בתומי וכרתי
ואמר כיון דעדיפי כשהן חיין שלקן שהכל וכל דבר שאין דרכו להאכל
כמות שהוא חי ולית ביה ברכה אלא שהכל שלקן מברך בפה"א דרב
חסדא בתרא ומכריע בפלוגתיהו דקמאי בגמ' במילי דשפירן ,עכ"ל.
הנה מבואר להדיא ברא"ה דדעת הרי"ף דתלוי אי הדרך לאכול חי או
שלוק ,ואי הדרך לאכול בשלוק אף דנשתנה לגריעותא לא איכפת לן,
והרא"ה עצמו ס"ל דהלכה כר"ח דכל דנשתנה לגריעותא מברך שנ"ב
אפי' אי דרכו לאכול בשלוק.
ומיהו לענין חי נראה מדברי הרא"ה דגם רב חסדא מודה דתלוי אי
הדרך לאכול חי ,ואין תלוי אי עדיף ממבושל .ומדויק לפ"ז לשונו דרב
חסדא ,כפשנ"ת לעיל באות ב' ,דרב חסדא אתא לאשמועינן רק הדין
בשלוק ,וקאמר דכל שבחי מברך בפה"א ,והיינו דהדרך לאכול חי,
וכדס"ל לכל האמוראים ,אז בשלוק מברך שנ"ב ,והיינו היכא דנשתנה
לגריעותא ע"י הבישול ,וכל שבחי מברך שנ"ב והיינו שאין דרך לאכול
חי ,אז בשלוק מברך בפה"א ,ומשמע בזה דאף דאישתני לגריעותא ע"י
הבישול ,דמברך במבושל בפה"א .דבלא נשתנה לגריעותא אף אם בחי
מברך בפה"א הרי דגם בשלוק מברך בפה"א ,ובע"כ דאפי' בנשתנה
לגריעותא כיון דאין הדרך לאכול חי וממילא דאז ברכתו שנ"ב הרי
דמברך בשלוק בפה"א.
אמנם לפ"ז תיקשי קושי' המ"א לענין מרור ופטרוזי"ל דכיון דטובים
יותר מבושלים ואין הדרך לאכלן חיין אמאי מברך עליהן כשהן חיין
בפה"א .ולעיל נתבאר דצ"ל בדעת הרי"ף דהדרך לאכלן גם חיין ,אלא
דהמ"א הקשה לדעת הרא"ש והרשב"א דתלוי אי נשתנה לטיבותא
או לגריעותא ובזה מקשה המ"א דכשהן מבושלין נשתנו לטיבותא,
וע"ז תי' המ"א דאם בישלם בפ"ע גרע ,ולא מיקרי דנשתנו לטיבותא.
ולהמבואר ברא"ה ע"כ דגם לדעת הרא"ש והרשב"א צ"ל דדרכן ליאכל
גם כשהן חיין ,ולפ"ז אף אי נימא דנשתנו לטיבותא אף אי בישלם
בפ"ע ,מ"מ גם בחי מברך בפה"א הגם דהם יותר טובים במבושל ,דכיון
דדרכן ליאכל כשהן חיין מברך בפה"א בכל גווני אף דיותר טובים כשהן
מבושלים .ולפ"ז נמצא דלא כפשנ"ת דתלוי הא בהא ,אלא דשפיר אף
אי נשתנו לטיבותא כשבשלם בפ"ע מ"מ בחי אי הדרך ליאכל חי יברך
גם בחי בפה"א.
ובאמת דגם המ"א כתב בתחי' דבריו להוכיח מדברי תר"י דאף אם
טובים יותר כשהן מבושלים אי גם טובים כשהן חיין דשפיר מברך גם
כשהן חיין בפה"א ,ורק אי אינם ראויין כשהן חיין וכלשון תר"י שאין
נאכלין חיין ,אז מברך עליהן כשהן חיין שנ"ב .ומיהו ודאי אין הכוונה
דאינן ראויין כלל כשהן חיין ,דא"כ אין מברכין עליהן כלל ,וכ"כ הרא"ה
שם ,ובע"כ דהכוונה הוא "שאין נאכלין כלל" ,דאין דרך לאכלן כשהן
חיין ,וכפשנ"ת .אלא דהמ"א דחקו לשונו של השו"ע בסי' ר"ה סעי' א'
שכתב וז"ל ,אבל קרא וסילקא וכרוב וכיוצא בהם שטובים מבושלים
יותר מחיים כשהם חיים מברך שהכל ולאחר בישולם בפה"א .ומשו"ה
נסתפק בזה דאפשר דאף אי ראויין כשהן חיין אי טובים יותר כשהן
מבושלין ,כשהן חיין מברך שנ"ב .והיינו דס"ל להמ"א דזה ודאי דבחי
כדי שיברך עליו בפה"א צריך להיות שדרכו ליאכל כך כשהוא חי,
ומ"מ מסתפק המ"א במרור ופטרוזי"ל דאף שהדרך לאכלן חי מ"מ
תלוי אי במבושל נשתנה לטיבותא ולגריעותא ,דאף דבחי מוכרח
הוא שיהא דרכו בכך מ"מ עדיין תלוי במבושל אי נשתנה לטיבותא
או לגריעותא .ובאמת דבסי' ר"ב סי"ב כתב השו"ע וז"ל ,ואם אין דרך
לאוכלם חיים אלא מבושלים אכלם כשהם חיים מברך שהכל כשהם
מבושלים בפה"ע .ומבואר בשו"ע דבאמת תלוי בחי אי הדרך לאוכלו
כשהוא חי או לא ,וזו ג"כ כוונת המ"א בסי' ר"ה במה שציין לסי' ר"ב
סי"ב ,ועכ"פ נמצא מבואר דבחיין תלוי אי הדרך לאכלן כשהן חיין או
לא ,ואם הדרך לאכלן כשהן חיין ,כשבשלן תלוי אי נשתנו לגריעותא
דמברך על המבושל שנ"ב ,ואי לא נשתנו לגריעותא מברך עליהן גם
כשבשלן בפה"א.
ז
מה שיל"ע להמבואר בלשון השו"ע והנראה בביאור דבריו ,ומה שנראה
לפ"ז בביאור דברי המ"א
ולפ"ז באמת צ"ע לשון השו"ע בסי' ר"ה שכתב הלשון שטובים מבושלים
יותר מחיים ,דמשמע דאף שדרך לאכלן כשהן חיין והם טובים כשהן
חיין ,מ"מ אי טובים יותר כשהן מבושלין מברך כשהן חיין שנ"ב ,וכמו
שדייק המ"א.
ואפשר דכוונת השו"ע לומר בזה ,דכל כמה דבישל הפרי גרע ,דבמבושל
רק אי נשתנה לטיבותא מברך בפה"א ,ואף אי אין הדרך לאכול כשהן
חיין מ"מ עיקר שם הפרי הוא כשהוא חי ,וממילא דבחיין מברך בפה"א,
וכשהן מבושלין שנ"ב ,וצ"ל דאע"ג דודאי דבחיין תלוי אם דרכו ליאכל
כך או לא ,היינו דוקא אם ע"י הבישול לא נשתנה לגריעותא ,אבל
אם ע"י הבישול אישתני לגריעותא אף דאין הדרך לאכלן כשהן חיין,
מברך עליהן כשהן חיין בפה"א ובמבושלים שנ"ב] ,ועי' להלן באות
י"ד דכן מבואר במ"ב בבה"ל סי' ר"ה סעי' א' ד"ה שטובים מבושלים[.
וזהו ספיקו של המ"א דהיכא דאין דרך לאכול חי ונשתנה ע"י הבישול
לגריעותא ,אי יברך כשהוא חי בפה"א ,והיינו דס"ל דמרור ופטרוזי"ל
אין דרכן ליאכל חיין ,אלא כיון דע"י הבשול שמבשלם בפ"ע נשתנו
לגריעותא א"כ כשהן חיין יברך בפה"א] ,והיינו דאין הפי' בדברי המ"א
כפשנ"ת לעיל להמבואר ברא"ה ,דמרור ופטרוזי"ל חשיבי שדרכן
להאכל חיין ומסתפק המ"א דמ"מ תלוי אי במבושל נשתנה לגריעותא
או לטיבותא ,דאי נשתנה לטיבותא ע"י הבישול אף שדרכו להאכל חי
יברך בחי שנ"ב ,אלא להיפך דבאמת מרור ופטרוזי"ל חשיבי שאין דרכן
ליאכל חיין ,ומסתפק המ"א דאי ע"י הבשול משתנה לגריעותא האם
כשהוא חי ואין דרכו ליאכל בכך האם יברך עליו בפה"א או שנ"ב[.
ולפ"ז אין כוונת השו"ע בסי' ר"ה לאפוקי היכא שהדרך לאכלן חיין
דמ"מ אי יותר טובים כשהן מבושלין דמברך על המבושל בפה"א ועל
החי שנ"ב ,דהא בסי' ר"ב מבואר בשו"ע דדוקא אי אין הדרך לאכלן
כשהן חיין מברך עליהן כשהן חיין שנ"ב ,אלא כוונת השו"ע דאף אי
אין הדרך לאכלן כשהן חיין ,מ"מ יברך על המבושל בפה"א דוקא אי
נשתנה לטיבותא ,ואז יברך על חיין שנ"ב ,דאי לא נשתנה לטיבותא
אף שאין הדרך לאכול כשהן חיין מ"מ יברך על החי בפה"א דעיקר שם
הפרי הוא כשהוא חי.
אלא דלפ"ז צ"ע לשונו דרב חסדא דקאמר כל שתחלתו בפה"א שלקו
שנ"ב וכל שתחלתו שנ"ב שלקו בפה"א ,דמשמע דמבושל תלוי במה
שהוא חי ,ולהמבואר אדרבה חי תלוי במבושל ,דאם נשתנה ע"י הבשול
לגריעותא מברך על החי בכל גווני בפה"א ,בין אי דרכו ליאכל חי או
לא ,ואם ע"י הבשול משתנה לטיבותא ,כשהוא חי ואין דרכו ליאכל כך,
מברך עליו כשהוא חי שנ"ב ,ולענין מבושל אין תלוי כלל בחי אלא תלוי
אי נשתנה לטיבותא או לגריעותא ,וצ"ע.
ואמנם לפמשנ"ת בדעת הרי"ף שהביא הטור דבתומי וכרתי כשהן חיין
מברך שנ"ב ,והיינו משום שאין דרכן ליאכל כשהן חיין ,ומ"מ לדעת רב
חסדא דבתומי וכרתי כשהן חיין מברך בפה"א וכשבשלן מברך שנ"ב
משום דנשתנו ע"י הבשול לגריעותא ,ע"כ מבואר כן ,דבחי אף שאין
דרכו ליאכל כל כמה דנשתנה לגריעותא ע"י הבשול ,הוי פרי כשהוא
חי ,והדין דחי תלוי במה שדינו כשהוא מבושל .וצ"ל לפ"ז דהא דר"ח
ח
הוא סימנא בעלמא ,והעיקר דכל שהוא עיקר חשיבות הפרי כשהוא
חי והיינו דכשמשתנה לגריעותא ע"י הבישול.
ונמצא מבואר ג' אופנים בביאור דברי המ"א .א .במושכל ראשון נראה,
דלתר"י בחי תלוי אי דרכו ליאכל חי או לא ,ובדעת השו"ע ושאר
ראשונים נראה דתלוי הא בהא והיינו דבחי ומבושל תלוי זה בזה אי
נשתנה לטיבותא או לגריעותא ,ואין תלוי כלל בדרך ליאכל או לא .ב.
לפמשנ"ת בדברינו באות ו' ,הרי דלתר"י בחי תלוי רק בדרך ,דאי הדרך
ליאכל חי מברך בכל גווני כשהוא חי בפה"א ,ולדעת השו"ע מסתפק
המ"א דהגם דבחי מוכרח הוא דכדי לברך עליו בפה"א צריך שיהא
דרכו ליאכל בכך] ,ומרור ופטרוזי"ל דרכן ליאכל כשהן חיין[ מ"מ אי
ע"י הבשול משתנה לטיבותא אפשר דכשהן חיין יש לברך שנ"ב .ג.
להמבואר בדברינו בדעת השו"ע ,לדעת תר"י בחי תלוי רק אי הדרך
לאכלן כך או לא ,ובדעת השו"ע יש להסתפק דבחי אף שאין דרכו
ליאכל כשהוא חי ]ומרור ופטרוזי"ל חשיבי דאין דרכן ליאכל כשהן
חיין[ דמ"מ אי ע"י הבשול נשתנה לגריעותא יברך על החי בפה"א.
ח
להמבואר נמצא ג' מחלוקות בדבר
ולהמבואר נמצא דג' מחלוקות איכא בדבר ,דלדעת הרי"ף והרמב"ם
ור"ה גאון והראב"ד הכל תלוי במה שדרכו ליאכל ,ובין בחי ובין
במבושל .דכל שדרכו ליאכל יש לו לברכה הראויה לו .ודעת הרא"ש
והתוס' והרשב"א תר"י והרא"ה ,במבושל מברך בפה"א רק אם נשתנה
לטיבותא ,ואין מועיל במבושל מה שדרכו ליאכל כך .ומיהו לדעת
הרא"ה ותר"י כ"ז דוקא אם דרכו ליאכל חי ,דאז תלוי במבושל אם
נשתנה לטיבותא דמברך בפה"א או לגריעותא דמברך על המבושל
שנ"ב ,ואין מועיל אי נשתנה לגריעותא מה שדרכו ליאכל כשהוא
מבושל ,אבל היכא דאין דרכו ליאכל כשהוא חי ,אז אף אי נשתנה ע"י
הבשול לגריעותא הרי דמברך על המבושל בפה"א ועל החי שנ"ב ,וכ"ז
לענין מבושל אבל בחי בכל גווני תלוי בדרכו ,דאי דרכו ליאכל כשהוא
חי מברך בפה"א ואי אין דרכו ליאכל חי מברך שנ"ב ,וכ"מ בגר"ז סי'
ר"ה ס"א ,ועי' להלן באות ט'.
]והיכא דנשתנה לטיבותא ע"י הבשול בכל גווני מברך כשהוא מבושל
בפה"א ,מיהו יל"ע דאפשר דמ"מ בעי' ג"כ שיהא דרכו בכך ,דבמבושל
בעי' תרתי גם שיהא דרכו בכך וגם שישתנה למעליותא ,ובחי סגי רק
בזה שדרכו בכך .אמנם י"ל דבמבושל אם נשתנה לטיבותא לא בעי'
שיהא ג"כ דרכו בכך וסגי בזה שנשתנה לטיבותא ,והיינו כפשנ"ת
לעיל באות ב' דדוקא כשהוא חי בעי' שיהא דרכו בכך דאל"כ נחשב
שעדיין לא הגיע לשם פרי ,אבל במבושל בע"כ דהוא כבר פרי ,אי
מצד דבחיותו כבר היה עליו שם פרי וממילא דלא נפקע ממנו עתה
השם פרי אף דעתה אין דרכו בכך ,או מצד דבחי שייך לומר דאי אין
דרכו בכך הרי דעדיין לא הגיע לשם פרי והשם פרי שלו הוא כשיהא
מבושל ,אבל במבושל ע"כ דהשם פרי שלו הוא עתה דלא שייך לומר
שיחזור לחיותו ,ועי' להלן באות ט' דכן מבואר בגר"ז עיי"ש[.
והנה מדברי הטור נראה שנקט בדעת התוס' הרא"ש והרשב"א,
כפשנ"ת לעיל באות ה' בדעת המ"א בביאור דברי השו"ע דבאמת
בין בחי ובין במבושל אין תלוי כלל בדרך או לא דרך ,אלא דתלוי
בנשתנה לגריעותא או לטיבותא ,והיינו דבחי ומבושל תלוי הא בהא,
דכל שנשתנה לגריעותא ,מברך שנ"ב ,אפי' אי דרכו ליאכל כשהוא
חי ,ודו"ק .והיינו דאין תלוי כלל בדרכו ליאכל לא בחי ולא במבושל,
אלא בנשתנה לטיבותא או לגריעותא ע"י הבשול ,דאי טובים יותר
כשהן חיין הרי דאז מיקרי שהוא עיקר הפרי ,ואם טובים יותר כשהן
מבושלין ,הרי דעיקר הפרי מיקרי כשהן מבושלין.
ואולם נתבאר בדעת השו"ע דהן אמנם דבמבושל תלוי אי נשתנה
למעליותא ,ובחי הגם דבעיקר הדבר תלוי אי דרכו ליאכל כך או לא,
מ"מ כל כמה דע"י הבשול נשתנה לגריעותא ,מברך על החי בפה"א
אף אי אין דרכו ליאכל חי ,כפשנ"ת.
וראיתי בנשמת אדם כלל נ"א אות א' שג"כ דייק מדברי הטור בסי'
ר"ב דאין תלוי כלל בדרכו ליאכל או לא ,אלא דאם טובים כשהן
חיין ,עכ"פ שהם טובים כמבושלים ,אף שאין דרכן ליאכל כשהן חיין
דמברך כשהן חיין בפה"א ,ואם טובים יותר כשהן מבושלים מברך
כשהן חיין שנ"ב ,ויעו"ש שכתב דמדברי הראשונים מבואר דלא
כהטור אלא דתלוי בין בחי ובין במבושל אי דרכן ליאכל כן או לא.
ומיהו מש"כ דבין בחי ובין במבושל תלוי אי דרכן ליאכל כן ,זה אינו
אלא לדעת הרי"ף והרמב"ם כפשנ"ת .אבל לדעת שאר הראשונים,
וכדמשמע מלשון השו"ע .הרי דבחי תלוי אי דרכו בכך ,אבל במבושל
תלוי אי נשתנה לטיבותא ,ומשו"ה בתומי וכרתי ,אף דדרכן ליאכל
כשהן חיין מ"מ כיון דנשתנו לגריעותא מברך עליהן כשבשלן שנ"ב.
ט
מה שנראה מהגר"ז כפשנ"ת ,ומה שיל"ע בדבריו
ומצאתי בגר"ז דכתב כן להדיא דלענין חי תלוי אי דרכו בכך ובמבושל
תלוי אי נשתנה לטיבותא ,וז"ל הגר"ז בסי' ר"ב סעי' ט"ז ,כל הפירות
בין פירות העץ בין פירות האדמה אין מברכים עליהם ברכתם
אלא בדרך אכילתם שעל דעת כן נוטעים אותם ,ואם דרכם לאכול
מבושלים מפני שהם טובים מבושלים מחיים אע"פ שהם טובים
וראויים לאכילה גם כשהם חיים אין מברכים עליהם ברכתם אלא
לאחר הבישול אבל כשהם חיים מברכים עליהם שנ"ב ,אבל פירות
שדרך אכילתם הוא ג"כ לאכלם חיים אפילו הם טובים מבושלים יותר
מחיים מברכים עליהם ברכתן בין חיים בין מבושלים ,ואפילו פירות
שדרך אכילתם הוא כשהם חיים ולא מבושלים שאין דרך רוב העולם
לבשלן לא נשתנית ברכתם בשביל שבישלם שכיון שהגיעו לכלל פרי
כשהם חיים אין הבישול מבטל תורת פרי מהם והוא שלא נשתנה
טעמם לגריעותא שהם טובים מבושלים כמו חיים אבל אם הם טובים
יותר חיים ממבושלים כיון שנשתנו מדרך אכילתם לגריעותא בטעמם
ירדו ממעלתם ומברכים עליהם שנ"ב כשהם מבושלים ,עכ"ל .הנה
מבואר להדיא בדבריו דלענין חי תלוי אי דרכו בכך או לא ,ולענין
מבושל תלוי אי נשתנה לטיבותא או לגריעותא.
ולענין אי אין דרכו ליאכל חי ,ונשתנה ע"י הבישול לגריעותא ,אלא
שהדרך לאכלו במבושל ,יעוי' בדברי הגר"ז בסי' ר"ה סעי' א' ,דכשהוא
חי מברך שנ"ב ולאחר הבישול בפה"א ,והביאור בזה דכיון דאין דרך
לאכול חי בע"כ דשם הפרי הוי אחר הבישול ,יעוי"ש מש"כ לענין
בצל זקן דאין דרך לאוכלו חי אלא ע"י בישול בתבשיל ,דמיקרי בזה
דנשתנה לגריעותא ומ"מ מברך בפה"א ,והיינו כפשנ"ת בדעת הרא"ה
ותר"י ,וכפי שבארנו לדברי המ"א לעיל באות ז' דנסתפק בזה לענין
מרור ופטרוזי"ל דחשיבי שאין דרכן ליאכל חיין ,ולצד א' ס"ל להמ"א
דבחי יברך שנ"ב ובמבושל בפה"א] .ובשעה"צ סי' ר"ה אות ב' כתב
דהא"ר והח"א מפרשים לדברי המ"א באופן אחר עי"ש וצ"ע ,ודו"ק
היטב ,ואכמ"ל[.
ואולם מה דמבואר בדברי הגר"ז בסי' ר"ב דבמבושל לא בעי' כלל שיהא
דרכו בכך וסגי בזה דנשתנה לטיבותא ,יל"ע דאף למאי דמסקינן בגמ'
דשלקות במלתייהו קיימי ,מ"מ בעי' שיהא דרכן בכך ,וכמו שהוכחנו
לעיל באות ב' מהמבואר בגמ' בדף לט .לעינן גרלידי דלפתא דבפרימי
זוטא הו"א דמברכין עליהן שנ"ב כיון דאין דרכן בכך ,אי לאו דעבדינן
כן כי היכי דנמתיק טפי דמשו"כ חשיב דהוי דרך אכילתן ,וליכא
למימר דמה דאמרי' בגמ' דעבדינן כן כי היכי דנמתיק טפי היינו דעי"ז
חשיב דנשתנה לטיבותא ,דא"כ מה הוא ההו"א בגמ' דיברך שנ"ב הא
גם לא נשתנה לגריעותא ,ובדברי הגר"ז מבואר דאף אי לא נשתנה
לטיבותא כל כמה דלא נשתנה לגריעותא אף שאי"ז דרך אכילתו הרי
דברכתו קיימת ,ובע"כ דההו"א בגמ' דיברך שנ"ב היינו דע"י דפרמינהו
זוטא הוציאו מדרך אכילתו ,וקאמרי בגמ' דלא חשיב שהוציאו מדרך
אכילתו כיון דעבדינן כן כדי למתקן ומשו"ה לא חשיב בזה דהוי שינוי
מדרך אכילתו ,וא"כ בבישול אף דנשתנה לטיבותא כל כמה דלא הוי
דרך אכילתו ודאי דנשתנה ברכתו .ואפשר דהגר"ז מפרש לההיא
דגרגלידי דלפתא דבאמת התם משתנה לגריעותא ,רק מ"מ איכא
מעלה דממתיק טפי ומשו"ה לא נחשב דנשתנה לגריעותא.
י
מה שיש לדון בדברי המ"ב
והנה במ"ב בסי' ר"ב ,עמש"כ השו"ע בסעי' י"ב וז"ל ,ואם אין דרך
לאוכלם חיים אלא מבושלים אכלם כשהם חיים מברך שהכל כשהם
מבושלים בורא פרי העץ .וכתב המ"ב בס"ק ס"ד דבחיין אף אם טובים
ג"כ לאכול חיין מ"מ כיון שדרך רוב בני"א לאכול אותן דוקא ע"י
בישול מברך שהכל .ובס"ק ס"ה כתב המ"ב וז"ל ,כשהם מבושלים
בפה"ע -וה"ה אם היה להיפך שדרך אכילת בני אדם אותן הפירות
הוא רק כשהם חיין כגון אגוזים וכה"ג אינו מברך ברכת פה"ע כ"א
כשהם חיים וכשהם מבושלים שהכל ,עכ"ל .ומבואר במ"ב דבמבושל
בעי' תרתי גם שישתנו לטיבותא וגם שיהא דרך אכילתן בכך] ,וזה
כוונתו במש"כ וה"ה אם היה להיפך ,דכמו בסקס"ד בחיין אם טובים
ג"כ אבל אין דרך לאכלן כך מברך שהכל ,ה"נ לענין מבושל אף
דנשתנו לטיבותא אי אין דרכן בכך מברך שהכל[ .ועכ"פ מבואר במ"ב
דגם במבושל בעי' שיהיה דרכן לאכול כך.
וצ"ע ממש"כ בביאור הלכה סי' ר"ב סעי' י"א ד"ה על אותם המים,
שכתב במוסגר שם דאם טובים מבושלים דמברך על הפירות כברכתן
הראויה אף אי אין דרכן לאכול רק חיין ,ורק על המים העמיד שבזה
נחלקו הרא"ש והרשב"א ,דלהרשב"א מברך שנ"ב באופן זה כיון שאין
דרכן בכך ,ולהרא"ש אף באופן זה מברך על מים כברכת השלקות,
עי"ש שנדחק במאי פליגי הרא"ש והרשב"א בענין מי שלקות ,וכתב
דמיירי באופן זה שטובים מבושלין אבל דרכן ליאכל רק חיין] .ובאמת
לכאו' לא הועיל בזה כלום דלהדיא מפורש ברשב"א בדף לח :דדין
המים כדין הפירות ,ויעוי' משנ"ת בזה בסי' ט"ו[ ועכ"פ צ"ע דהמ"ב
סותר עצמו בזה ,דבס"ק ס"ה מבאר במ"ב דאף בפירות מבושלין בעי'
שיהא דרכן ליאכל כן ,ובבה"ל מבואר דסגי במאי דנשתנו למעליותא
ולא בעי' בפירות עצמן שיהא דרכן ליאכל כן.
והנה בשעה"צ אות ע"ה כתב עמש"כ במ"ב בסקס"ה דבעי' במבושל
שיהא דרכו בכך ,דהוא מהרמב"ם .ובאמת דברמב"ם פ"ח מהלכ'
ברכות ה"ג מבואר כן ,אלא דנתבאר לעיל באות ג' דהרמב"ם אזיל
בשי' הרי"ף דאף במבושל תלוי רק באם דרכו בכך או לא ,דלא הזכיר
הרמב"ם כלל מהא דנשתנה לטיבותא או לגריעותא ,והיינו כפשנ"ת
לעיל דפסק כשאר האמוראים ,ודלא כרב חסדא דס"ל דתלוי אי
נשתנה לטיבותא או לגריעותא ,אולם המ"ב כתב כן בדעת הרמב"ם
משום דהב"י כתב דהרמב"ם פסק כרב חסדא ,וצ"ל דס"ל דמש"כ
הרמב"ם רק ללשון שדרכן ליאכל כן ,היינו דס"ל דבאמת בעי' גם
דישתנה לטיבותא ,ומפרשים לדברי הרמב"ם שכתב דדרכן בכך היינו
שדרכן להתבשל לבדן ולא עם דברים אחרים בתבשיל ,ובכה"ג ודאי
דנשתנה לטיבותא ,דאי בכה"ג שנתבשל לבד משתנה לגריעותא ודאי
דאין דרך לבשל כך ,דלמה יבשל כן ,ולא מצאנו היכי תימצי שיהא
נשתנה לגריעותא ודרכו בכך אלא בתומי וכרתי ,דהדרך לבשלן עם
בשר ,דנותנים טעם בתבשיל ומקבלים טעם מהבשר ,אלא דהן עצמן
חשיבי דנשתנו לגריעותא.
יא
מה שיל"ע בדברי הגר"ז והבאור הלכה מסוגי' הגמ' ומה שנראה בזה
בביאור הסוגי'
והנה להמבואר בגר"ז ובבה"ל דבמבושל אי לא נשתנה לגריעותא
אף דאין דרכו לבשל הרי דלא הפסיד ברכתו ,יל"ע מדברי הגמ'
במאי דמקשי' אלא כל שתחלתו בפה"א שלקו שהכל היכי משכחת
לה ,ומוקמי' לה בתומי וכרתי ,ולכאו' הא ודאי דאיכא הרבה דברים
שמשתנים ע"י הבישול לגריעותא לבר מתומי וכרתי ,ומאי מקשי'
כלל בגמ' ,והנה בשלמא אם נימא דגם בבישול בעי' שיהא דרכן בכך,
וזה היה פשוט לגמ' דלכו"ע בעי' שיהא דרכן בכך ורב חסדא בא
לחדש דאף אם דרכו בכך אי משתנה לגריעותא מברך שנ"ב ,א"ש
מאי דמקשי' היכי משכחת לה דבר שנשתנה לגריעותא ודרכו בכך,
ומצאנו כן רק בתומי וכרתי ,אבל להמבואר בגר"ז ובבה"ל דבמבושל
לא בעי' שיהא דרכו בכך ,הא שפיר משכח"ל הרבה דברים כצנון
ועוד דמשתנים לגריעותא ע"י הבישול .ואפשר דבגמ' מקשי' היכי
משכחת לה דבר שמשתנה לגריעותא ואדם ילך לבשלו ,דאם משתנה
לגריעותא לא משכחת לה שיהיה מבושל ,ודוחק .ועי' בחי' הגר"א על
מסכתי' שפי' כן.
ונראה דהגר"ז דחקו לשונו של רש"י בסוגי' שכתב וז"ל ,וכל-ירק שאין
דרכו ליאכל חי שמתחילתו אם אכלו חי שהכל הוא מברך ,שלקו
והביאו לדרך אכילתו הוא עיקר פריו ומברך בפה"א ,עכ"ל .דמבוארברש"י דאי אין דרכן ליאכל חי אלא במבושל היינו דכשהוא חי חשיב
שעדיין לא הגיע לכלל פרי ,ומשמע דה"ה להיפך דאי דרכו ליאכל
חי הרי דכבר הגיע לכלל פרי וא"כ אף שאין דרכו ליאכל במבושל
הרי דחשיב כבר לפרי במה שבחיותו היה דרכו ליאכל חי ,ומשו"ה
אף שאין דרך אכילתו במבושל כל כמה דלא נשתנה לגריעותא הרי
דברכתו קיימת .וכן מבואר בלשון הגר"ז בסי' ר"ב סעי' ט"ז )שהובא
לעיל( ,שכתב וז"ל ,ואפילו פירות שדרך אכילתם הוא שהם חיים ולא
מבושלים שאין דרך רוב העולם לבשלם לא נשתנית ברכתם בשביל
שבישלם שכיון שהגיעו לכלל פרי כשהם חיין אין הבישול מבטל
תורת פרי מהם והוא שלא נשתנה טעמם לגריעותא ,עכ"ל.
ומיהו אפש"ל דמש"כ רש"י דבחי אי אין דרכו בכך לא חשיב דבא
לכלל פרי ,היינו דוקא משום דדרך אכילתו הוא ע"י בישול ,והיינו
דלכאו' יל"ע דבחי אף שאין דרכו ליאכל כן מ"מ אמאי לא יברכו עליו
לברכתו הראויה ,דהא בהפרי עצמו לא היה כלל שינוי וא"כ אף שאינו
ראוי עתה ליאכל אכתי לא נפקע ממנו שם פרי ,וכדחזינן לענין בוסר
דאף שאין ראוי עתה לאכילה מ"מ לא נפקע ממנו שם פרי ,ובע"כ
דכיון דהדרך לבשלו ולעשותו בשינוי ממצבו עכשיו לא מיקרי עתה
שבא לכלל פרי ,דהשם פרי שלו הוא בשינויו כשהוא מבושל שאז הוא
דרך הפרי .ומשא"כ בבוסר דבגדלותו יהיה ראוי כשהוא חי כמו עכשיו.
]ועי' בבה"ל סי' ר"ב סעי' י"ב ד"ה מברך ,ונראה דזו היא כוונתו שם[.
ומעתה נראה לענין מבושל ,דהנה נחלקו בגמ' אי שלקות במלתייהו
קיימי או דשלקות לאו במלתייהו קיימי ,והנה לדרך הגר"ז דבמבושל
אף שאין דרכו ליאכל בכך לא איבד לברכתו נראה דשורש פלוגתם
הוא מן הקצה אל הקצה ,דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימי היינו
דשלקות הוו במלתייהו ממש וחשיב דלא היה כאן כלל שינוי ומשו"ה
אף היכא דאין דרכו ליאכל במבושל שפיר דברכתן קיימת דהא סו"ס
זה הוא הפרי ,וכמו דבוסר אף שאין דרכו ליאכל דחשיב לפרי ,ולמ"ד
שלקות לאו במלתייהו קיימי היינו דהיכא שנתבשל לאו שם פרי עליו
כלל והוי מהות אחרת לגמרי ממה שהיה בחיותו ,וממילא דאף אי
דרכו ליאכל במבושל איבד לברכתו ,וכמבואר בגמ' דאף בזית וכרוב
שדרכן בבישול דלמ"ד לאו במלתייהו קיימו אין ברכתן קיימת.
ואמנם נראה לומר דלמ"ד שלקות במלתייהו קיימי ,וכן מסקינן בגמ'
דשלקות במלתייהו קיימי ,אי"ז דבמלתייהו קיימי ממש דהוי אותו
מהות ממש כחי ,אלא דשפיר נחשב דהוי שינוי ,אלא דמחמת השינוי
לא נפיק מיניה שם פרי בזה ]דלמ"ד שלקות לאו במלתייהו קיימי הוי
מהות אחרת לגמרי דאין עליו שם פרי כלל ,והוי כדבר אחר ממש[,
ואף דאיכא שינוי שייך למיקרי שם פרי עליו ,ולא נפיק משם פרי,
אמנם כל דהוציאו מדרך אכילתו ע"י השינוי ,בזה נפק חשיבות הפרי
מיניה כיון דהוי שלא כדרך אכילתו ושפיר איבד ברכתו ]וכ"ז דוקא אי
נימא דשלקות חשיבי עכ"פ לשינוי ,דאי לא חשיבי לשינוי אף שלא
הוו כדרך אכילתן לא נפיק משם פרי כפשנ"ת[ ורב חסדא ס"ל דה"ה
אי נשתנה לגריעותא הרי דנשתנה מעיקר מעלתו של הפרי ואף אם
דרכו בכך איבד לברכתו דבזה גרע ,ואף דמ"מ אין נחשב כדס"ל למ"ד
שלקות לאו במלתייהו קיימי דהוי מהות אחרת מהפרי ,מ"מ איבד
מחשיבות הפרי שיברך עליו בורא פרי ,דאי אין דרכו בכך או דנשתנה
לגריעותא הרי דיצא מדרך אכילתו .ודו"ק.
יב
מה שנראה עוד לבאר בדעת הגר"ז ולפ"ז יתבארו דברי הר"ש בחלה
ולהמבואר בדעת הגר"ז דשלקות במלתייהו קיימי היינו דלא חשיב
לשינוי כלל ,והוו השלקות אותו מהות כבחי ,דמשו"ה אף דאין דרכן
ליאכל במבושל לא נשתנה ברכתן ,יל"ע אמאי אי השלקות נשתנו
לגריעותא ,אין ברכתן הראויה קיימת ,דהא ודאי דבכל פרי אי נתקלקל
קצת כל כמה דראוי עדיין לאכילה ודאי דלא איבד לברכתו ,וא"כ
לדרך הגר"ז דשלקות במלתייהו קיימי היינו דהוי ממש כהפרי בחיותו
מאי איכפת לן אי נשתנה לגריעותא ע"י הבישול.
ונראה דהגר"ז יפרש בדברי רב חסדא דכל כמה דנשתנה לגריעותא,
בזה לא אמרי' דהשלקות במלתייהו קיימי ,ובאמת מאבד את השם
פרי לגמרי ,ובזה מודה למ"ד שלקות לאו במלתייהו קיימי דלא חשיב
כהפרי כלל ,וכפשנ"ת דהוי ממש מהות אחרת ממה שהפרי בחיותו.
וכן נראה מלשון הרא"ש בב"ב פ' המוכר פירות סי' י' דהיכא דהשלקות
נשתנו לגריעותא היינו דאמרי' דלאו במלתייהו קיימי עי"ש ,ודו"ק.
ולהמבואר בדעת הגר"ז נראה ליישב דברי הר"ש בחלה פ"א מ"ה
במשנה דתחלתו עיסה וסופו סופגנין ,שכתב דאנן פסקינן דעל לחם
מבושל מברך במ"מ כרבי יוסי דס"ל דמצה מבושלת אין יוצאין בה
יד"ח בפסח .ועי' בבהגר"א סי' קס"ח סעי' י"א בסוף ד"ה ויש חולקין,
שהקשה דהא בגמ' מסקי' דשלקות במלתייהו קיימי ומה דאין יוצאין
בפסח הוא משום דבעינן טעם מצה וליכא .והנה לחם שנתבשל חשיב
דנשתנה לגריעותא ,ולהמבואר הרי דבזה מודה רב חסדא דהיכא
דנשתנה לגריעותא דשלקות לאו במלתייהו קיימי ,והיינו דהוי ממש
מהות אחרת כפשנ"ת ,וא"כ מה דאמרי' בגמ' בטעמא דרבי יוסי דהוא
משום דבעי' טעם מצה וליכא ,והיינו דבאמת שלקות במלתייהו קיימי
אלא דבמצה בעי' טעם מצה וליכא ,ע"כ דלא ס"ל כרב חסדא דמחלק
בין נשתנה לטיבותא או לגריעותא ,ואף דנשתנה לגריעותא במלתייהו
קיימי ,ואמנם למאי דקיי"ל כרב חסדא דאי נשתנו לגריעותא לאו
במלתייהו קיימי ,א"כ ודאי דגם לחם שבשלו שנשתנה לגריעותא
ט
לאו במילתיה קיימי ,וא"ש מה דס"ל להר"ש דעל לחם מבושל מברך
במ"מ.
יג
מה שיל"ע בדברי הגר"ז מפסק השו"ע בסי קס"ח סעי' י' לענין לחם
מבושל
אבל באמת דברי הגר"ז צ"ע ,דהא נפסק בשו"ע סי' קס"ח סעי' י' דעל
לחם מבושל כל דאיכא פרוסות כזית מברך המוציא ,אף דלכאו' הלחם
נשתנה לגריעותא ע"י הבישול ,ובע"כ מוכח דלא כפשנ"ת בדעת הגר"ז
דהיכא דנשתנה לגריעותא היינו דאף רב חסדא מודה דלאו במלתייהו
קיימי ,דהוי מהות אחרת ודבר אחר לגמרי ממה שהיה בחיותו ,אלא
דשפיר אף היכא שנשתנה לגריעותא חשיב דבמלתייהו קיימי ומשו"ה
על לחם מבושל שפיר דמברך המוציא.
וצ"ל דמ"מ חלוק לחם מפרי ,דהא בפרי אי נשתנה לגריעותא הרי
דאיבד לברכתו ,ובפת מבואר דאף שנתבשל ונשתנה לגריעותא מ"מ
לא איבד לברכת המוציא ,וביאור הענין הוא דתקנת הברכה על הפירות
ניתקן משום חשיבות הפירות ,וכל היכא דהפרי הוא בחשיבותו יש לו
לברכה דבורא פרי ,ומשו"ה אי נשתנה לגריעותא או דאין דרכו ליאכל
כן ,אף דבמציאות הוא פרי ]דהא קי"ל כמ"ד במלתייהו קיימי[ מ"מ כל
שהיה שינוי מעיקר דרך אכילתו לא נחשב לעיקר הפרי ,וברכת בורא
פרי ניתקן על עיקר הפרי.
אבל ברכת המוציא דלחם ניתקן על הלחם ,וכל כמה דהוא לחם שייך
לברך עליו לברכת המוציא ,דהנה על פת שעיפשה דמברך שנ"ב ,כתב
הרשב"ם בב"ב דף צה :ד"ה אומר שהכל ,דהא לאו לחם הוא .וכ"כ
רבינו מנוח .אבל בנתבשל כיון דקי"ל דבמלתייהו קיימי משו"ה אף אי
נשתנה לגריעותא לא איבד את ברכתו דסו"ס לחם הוא] .ומיושב לפ"ז
קושי' המ"ב בסי' ר"ד סעי' א' בבה"ל ד"ה ופת ,שהק' דברמב"ם משמע
דבפת שעיפשה מברך ברכה אחרונה בנ"ר ,ולכאו' אי מיקרי לחם איך
שייך להפקיע לבהמ"ז דאורייתא ,ולהמבואר דפת שעיפשה לאו לחם
הוא כלל א"ש[.
וביאור הענין הוא דהא כל לחם נשתנה מהפרי] ,ולהכי על פת קטניות
מברכין שנ"ב[ ועל לחם מפאת חשיבותו קבעו לברכת המוציא ,ומשו"ה
כל כמה דהוא לחם לא שייך לומר דנשתנה הוא דמשו"כ יאבד לברכתו,
ורק אי נימא דשלקות לאו במלתייהו קיימי דלא מקרי כלל שהוא הפרי
כפשנ"ת ,שייך לומר דה"נ בלחם מבושל לאו לחם הוא ,אבל כדקי"ל
דשלקות במלתייהו קיימי אלא דאי נשתנה לגריעותא או דאין דרך
אכילתו גרע דיצא מדרך אכילתו ,בלחם לא איכפת לן דנשתנה דסו"ס
לחם הוא ,ומשא"כ לענין ברכת בורא פרי דהברכה ניתקנה על עיקר
הפרי ועל הפרי בחשיבותו ממילא דכל היכא דנשתנה לגריעותא או
דאין דרך אכילתו בכך הרי דיצא מדרך אכילתו ואיבד לברכתו .וכן
מבואר בגמ' דתלוי זה בפלוגתת ר"מ ור"י דרקיק המבושל אי מאבד
שם לחם ,ותלוי זה אי במלתייהו קיימי ,ובגמ' דחי דשאני התם דבעי'
טעם מצה ,ומה יאמר בזה ר"ח ,ובע"כ דבלחם צריך לאבד שם לחם.
וא"כ למש"כ בדעת הגר"ז דכל היכא דנשתנה לגריעותא היינו דחשיב
דלאו במלתייהו קיימי ,והוי מהות אחרת לגמרי א"כ צ"ע אמאי
מברכין על לחם שנתבשל המוציא דהא נשתנה לגריעותא ,ולעיל
כתבנו דלהמבואר בדעת הגר"ז א"ש מש"כ הר"ש בחלה דעל לחם
מבושל מברכין במ"מ ,אמנם להלכה דלא קיי"ל כן אלא דעל לחם
מבושל מברכין המוציא צ"ע ,וע"כ נראה דאף אי נשתנה לגריעותא
חשיב דבמלתייהו קיימי ,אלא דבפרי כל דנשתנה מעיקר דרך הנאתו
איבד לברכתו ,וא"כ נראה דבעי' נמי שיהא דרך אכילתו כך במבושל
וכפשנ"ת ,ומיהו אפשר דס"ל להגר"ז דנשתנה לגריעותא גרע מהיכא
הגאון רבי נתן הכהן קופשיץ שליט"א
מרא דאתרא שכונת נחלה ומנוחה,
הקריה החרדית בית שמש
הערות והארות וציונים על סדר משנה ברורה
ר"ה – ר"ח
סי' ר"ה סעי' א' ביאוה"ל ד"ה שטובים חיים ומבושלים ,אבל
אם אין דרך וכו' אע"פ שהן טובים וכו' – .נ.ב .עי' מש"כ בגליון
ביאוה"ל סי' ר"ב ס"י ד"ה על.
סי' ר"ה שעה"צ אות ז' ,דמחק יעקב לקמן בסי' תע"ג ]צ"ל תע"ה,
ס"ק ט"ז[ לענין מרור וכו' ,ומ"מ טוב יותר לברך שהכל ,דהא מהמ"א
שם ]תע"ה סק"י[ משמע דלא ס"ל כוותיה וכו' - .נ.ב .לכאורה יש
לחלק ,שבצלים ושומין שדרך לאכול עם פת לא מקרי שדרך
לאכול חי ,כיון דכשהוא עם פת הוי טפל לפת ,לא מקרי דרך
לאוכלו ,אבל במרור שדרך לאוכלו בטיבול בחומץ והוי המרור
עיקר דהחומץ בא לתקנו ,חשיב דרך לאוכלו חי ואף כשאוכלו
בלא חומץ מ"מ דרכו לאכלו חי ,והמ"ב הבין בדברי השע"ת דכל
שלא אכיל ליה בכדרך הנאתו אין מברכין ברכתו הראויה ,שו"ר
דכוונת החק יעקב שכתב דדרך לאכלו ע"י טיבול בחומץ .דודאי
אין כוונתן דדרך לאוכלו בפ"ע אפי' ע"י טיבול בחומץ ,וכמש"כ
המ"א שם דמקשה אמאי מברכין בפה"א בטיבול ראשון באם
עושה הטיבול בחרין ,והח"י מסכים עמו ,אלא דכוונתו דדרך
לאכול חרין בחומץ ע"י טיבול פת בו ,ולכן מקרי ראוי לאכול חי
אפי' כשאינו אוכלו עם פת.
סי' ר"ה משנ"ב ס"ק י"א ,ובח"א כתב שגם בזה יותר טוב שיברך
שהכל על ד"א וכנ"ל – .נ.ב .כלל נ"ד סט"ז ,עי' במ"ב סי' ר"ח
דאין דרך אכילתו בכך ,וצ"ע.
יד
מה שיל"ע בדברי הבאור הלכה בסי' ר"ה וביאור דבריו
והנה בבאור הלכה סי' ר"ה סעי' א' ד"ה שטובים מבושלים ,מבואר דאף
אי אין הדרך לאכול כשהן חיין ,מ"מ אם אינם טובים יותר מבושלים
מברך כשהוא חי בפה"א ,עי"ש .והיינו כפשנ"ת לעיל באות ו' בדעת
השו"ע ,וכהצד השני של המ"א בענין ספיקו במרור ופטרוזי"ל ,והיינו
דחי תלוי בבישול] .ובגר"ז בסי' ר"ה סעי' א' מבואר להיפך בזה דאי
אין דרכו ליאכל חי אף דנשתנה ע"י הבישול לגריעותא ,דכשהוא חי
מברך שנ"ב ,ולאחר הבישול בפה"א ,כפשנ"ת באות ט'[ .ויל"ע דכיון
דמבואר במ"ב בסי' ר"ב סקס"ד דבחיין תלוי אין דרכן ליאכל כן ,ואי
אין דרכן ליאכל בחיותן אף דשפיר טובים הן כשהן חיין ,מ"מ כיון שאין
דרכן ליאכל כשהן חיין הרי דאין להן לברכתן הראויה ומברך שנ"ב,
וכן מבואר במ"ב בסי' ר"ה ,וא"כ איך כתב בבה"ל דתלוי אי ע"י הבשול
נשתנה לטיבותא או לגריעותא ,דאי ע"י הבישול נשתנה לגריעותא אף
שאין דרכן ליאכל חיין דמברך כשהן חיין בפה"א.
וצ"ל דס"ל להמ"ב דאיכא ב' דינים בחי ,דאם הדרך לאכלן כשהן חיין
בזה בכל גווני מברך לברכה הראויה ,ואיכא עוד דין דאפי' אי אין דרכן
בכך ליאכל כשהן חיין ,מ"מ אי אין משתנים לטיבותא ע"י הבישול
הרי דבחיותם איכא לברכתם הראויה] .ובבישול להמבואר במ"ב סי'
ר"ב סקס"ה ,בעי' תרתי גם שישתנה לטיבותא וגם שיהא דרכן בכך
ליאכל במבושל ,ואמנם בבה"ל בסי' ר"ב מבואר דסגי במבושלים במאי
דאישתנו לטיבותא ,ולא בעי' שיהא דרכן ליאכל כן .ועי' בזה לעיל
באות י'[ .אלא דהיא גופא צ"ב דמנלן הא דאיכא ב' דינים בחי.
והנראה בזה דהנה הא דאי אין דרכו ליאכל כשהוא חי דמברך בחיותו
שנ"ב ,היינו משום דכיון דאין דרכו ליאכל עתה כשהוא חי אלא כשיהא
מבושל ,הרי דמיקרי דעדיין לא הגיע עתה שהוא חי לכלל עיקר אכילת
הפרי ,ועיקר הפרי הוא כשיתבשל ,ואמנם דכ"ז שייך לומר אי ע"י
הבשול נשתנה לטיבותא ,דבזה אפש"ל דכשהוא חי עדיין לא הגיע
לכלל עיקר הפרי ,אבל היכא דלא אישתני לטיבותא ע"י הבישול לא
שייך לומר דעיקר הפרי הוא שהוא מבושל ,ובע"כ דעיקר הפרי הוא
כשהוא חי ,ונכון.
טו
מה שעדיין יל"ע בדברי המ"ב
ואמנם עדיין יל"ע ,דהנה במ"ב סי' ר"ה סק"ה הביא מהשע"ת דבמקום
שאין דרך לאכול בצלים אלא ע"י פת ,לא מיקרי שדרכן ליאכל חיין,
וכשאוכל הבצלים בפ"ע מברך עליהן שנ"ב ,ומ"מ מבואר ג"כ בשע"ת
דגם אם בישל הבצלים אין מברך עליהן בפה"א כיון דנשתנה לגריעותא,
ומבואר דאי אין הדרך לאכול כשהוא חי אף דנשתנה לגריעותא ע"י
הבישול ,לא אמרי' דעיקר הפרי הוא כשהוא חי ,ומברך כשהוא חי
שנ"ב ,והוא סתירה להדיא למש"כ בבה"ל בסי' ר"ה ד"ה שטובים דאף
שאין דרכן ליאכל כשהן חיין אי נשתנו לגריעותא ע"י הבישול ,דחשיבי
לעיקר הפרי כשהן חיין ,ומברך עליהן כשהן חיין בפה"א ,וצ"ע.
ובעצם דברי המ"ב בסק"ה יל"ע ,דאיך יתכן לומר דאינו בכלל עיקר
הפרי לא כשהוא חי ולא כשהוא מבושל דכשהוא חי אינו בכלל עיקר
הפרי כיון דאין דרך אכילתו בכך ,וכשהוא מבושל אינו בכלל עיקר הפרי
כיון דנשתנה לגריעותא ,וצ"ע דסו"ס הא הבצלים הוו פרי ומתי שייך
לומר בהם שהגיעו לכלל עיקר הפרי .עוד צ"ע דמאי שייך לומר דכיון
דהדרך לאכלן עם פת דלא מיקרי דאתו לכלל פרי בחיותן ,הא בזה
שהדרך לאכלן עם פת לא נעשה שינוי בעצם הבצל ,וא"כ שפיר נימא
סקכ"ג שעה"צ כ"ג.
סי' ר"ו משנ"ב ס"ק ג' ,וכן על פירות האדמה שטובין מבושלין יותר
מחיין שדינן לברך שהכל ,כשאוכלן כשהם חיין אם בירך בפה"א
יצא – .נ.ב .וכ"כ הגרע"א בסי' תע"ה על מ"א סק"י ,אולם מדברי
המ"א שם משמע דלא ס"ל כן עי"ש.
סי' ר"ו משנ"ב ס"ק י' ,ומ"מ מסיק דבדיעבד אין לחזור ולברך
וכדעת השו"ע דספק ברכות להקל וכו' – .נ.ב .עי' סי' קע"ו מ"ב
סק"ב ושעה"צ ב' ומש"כ שם בגליון.
סי' ר"ו שעה"צ אות י' – .נ.ב .עי' מ"ב סי' רס"ז סק"ט.
סי' ר"ו משנ"ב ס"ק כ"ו ,ואם לא היה דעתו לפטור היפים צריך
לחזור ולברך עליהם ]מ"א[ והא"ר מצדד דא"צ לחזור וכו' – .נ.ב.
בביאוה"ל סי' רי"א ד"ה עליו משמע דפסק כהא"ר.
סי' ר"ח שעה"צ אות כ"ו ושם אות כ"ז ,אבן העוזר ,וחולק בזה על
המ"א עי"ש –.נ.ב .ר"ל דהמ"א ס"ל דגם בשלם דברכתן בפה"א,
איכא מעלה דכל שהוא מה' מינים אינו בטל ,והאהעו"ז חולק עליו
וס"ל כיון דאין מברכין עליו מעין ג' חזינן דלית ביה מעלה של ה'
מינים עי"ש ,ועי' בש"ג ]דף כ"ה ע"ב מדפי הרי"ף[ אות ה' בשם
הריא"ז דכתב להדיא כאהעו"ז.
סי' ר"ח שעה"צ אות ס"ז ,וכן כתב בשיטה מקובצת }מ ע"ב{ דיצא
בדיעבד וכו' – .נ.ב .מיהו מבואר שם }מ"ב ע"א{ שאם בירך על
פרי העץ בפה"ע ,אינו פוטר יין אפי' נתכוין לפוטרו ,ועי' סי' קע"ו
מ"ב סק"ב ושעה"צ ומש"כ בגליון שם ,דשאני זה מהמברך על
פה"ע בפה"א בסי' ר"ו דפסק דפוטר בכה"ג בנתכוין להדיא ,שו"ר
בביאוה"ל סוף הסי' ד"ה מספק דלא כתב כן.
סי' ר"ח שעה"צ אות ע"ה ,אכן למעשה אין נ"מ בכל זה וכו' – .נ.ב.
עי' סי' קע"ז ס"ב ביאוה"ל ד"ה שאין ,דמסיק בזה משום טעם
אחר דלא יברך ב"א ,משום דדייסא אף לאחר המזון מקרי לפי
כמה ראשונים מחמת הסעודה ,ואין טעון ב"א ,ועי"ש ד"ה למשוך
דהבצלים הוו פרי בחיותן.
ואפשר לומר דענין הסברא בזה הוא ,דכיון דאין דרך לאכול הבצלים
רק בתורת טפל לפת ,לא מיקרי הבצלים דאיכא להו שם פרי ,כיון דאין
להם שם אכילה בפ"ע ,והו"ל כשבת וכמון וכוסבר בסי' ר"ב סעי' א'
ובמ"ב סקכ"א וסקכ"ב ,עי"ש היטב .ועי"ש בבהגר"א ד"ה ועל עשבי,
ומיושב בזה קושי' הגר"א שם ,והגר"א עצמו נתכוון לזה במש"כ ואפשר
דוקא במימיהן ,עי"ש היטב .ועכ"פ לפ"ז מיושב הסתירה שבין המ"ב
והבה"ל דבאמת בפרי כל דנשתנה ע"י הבישול לגריעותא אף שאין
הדרך ליאכל חי חשיב לפרי כשהוא חי ומברך כשהן חיין בפה"א.
ומיהו בלא"ה אפשר לומר דהנה המ"ב שם בסק"ז כתב דאם בישל
הבצלים עם בשר לצורך הבצלים מברך בפה"א ,דבזה מיקרי דהבצלים
נשתנו לטיבותא ,וא"כ אפש"ל דאז מיקרי השם פרי דהבצלים .מיהו
לפ"ז עדיין עצם הסתירה שבדברי המ"ב והבה"ל קיימת ,וצע"ג.
טז
מה שיל"ע בדברי החק יעקב שהביא השעה"צ בסי' ר"ה וביאור דבריו
והנה ראיתי דבר פלא בשעה"צ שם סי' ר"ה סק"ז ,שכתב עמש"כ
במ"ב בשם השע"ת דבצלים שאין דרכן ליאכל כשהן חיין אלא ע"י
פת דמברך עליהן שהכל ,וז"ל ,הנה באמת אין סברא זו ברורה דמחק
יעקב לקמן בסימן תע"ג )ט"ס ,והוא בסי' תע"ה סקט"ז( לענין מרור שם
משמע דאף דאינו ראוי לאכול כ"א ע"י טיבול בחומץ מקרי ראוי לאכול
חי וא"כ ה"נ בכה"ג וכן משמע ג"כ בהגר"ז ומ"מ טוב יותר לברך שהכל
דהא מהמ"א שם משמע דלא ס"ל כוותיה בזה ובברכת שהכל בודאי
יוצא בדיעבד ,עכ"ל .ותימה דאין שייכות זה לזה ,דבצלים שדרכן ליאכל
ע"י הפת ,היינו דאין הדרך לאכלן בתורת עיקר ,אבל דבר שהדרך לאכלו
עם חומץ כמו התם במרור הא עכ"פ עיקר האכילה הוא המרור ,והדרך
לאכלו חי עכ"פ עם חומץ ,ומאי שייך לומר דאין דרכו ליאכל חי.
אולם אחר ההתבוננות נראה ,דאין כוונת הח"י דהדרך לאכלו ע"י
טיבול בחומץ בפ"ע ,דבאמת אף בכה"ג אין הדרך לאכלו ,אלא כוונתו
דהדרך לאכלו עם חומץ ע"י טיבול הפת בו ,וא"כ א"ש מה שדימה
בשעה"צ הא דמרור לבצלים שאוכלם ע"י הפת .ומוכח הוא דהתם
מיירי דהדרך לאכלו עם חומץ ע"י טיבול הפת בו ,דאל"כ ואלא מיירי
התם דהדרך לאכול המרור חי ע"י טיבול בחומץ בפ"ע ,הא התם הנדון
הוא לענין כרפס דאין לו שאר ירקות ליקח לכרפס ולוקח מרור שהוא
חרי"ן לכרפס ,והקשה שם המ"א דהא אין הדרך לאכול חרי"ן כשהוא
חי ואמאי מברכין עליו בפה"א ,וכתב הח"י דהדרך לאכלו ע"י טיבול
בחומץ ,ולכאו' הא בכרפס באמת מטבילין בחומץ ,וע"ז כתב המ"א
דאין הדרך לאכלו כן ,וא"כ מאי האי שכתב הח"י דהדרך לאכלו ע"י
טיבול בחומץ ,ואטו נחלקו המ"א והח"י במציאות אי הדרך לאכול מרור
שהוא חרי"ן ע"י טיבול בחומץ בפ"ע ,וגם מלשון הח"י לא משמע דפליג
על המ"א במציאות ,וכן נראה מדברי השעה"צ שכתב דהמ"א לא ס"ל
הא דהח"י וס"ל דלא מקרי ראוי לאכול חי ,ואי הנדון הוא שאוכל המרור
ע"י טיבול בחומץ בפ"ע ,מאי הראי' מהמ"א לענין שאוכל המרור כמות
שהוא חי דמברך בפה"א כיון שראוי לאכלו ע"י טיבול בחומץ דאז הדרך
לאכלו כן ,הא המ"א ס"ל דאין הדרך לאכלו אף ע"י טיבול בחומץ.
ובע"כ דכו"ע ס"ל דאין הדרך לאכלו ע"י טיבול בחומץ בפ"ע ,וכל כונת
הח"י דהדרך לאכול החרי"ן ע"י שמטבילין בו הפת כשעושים החרי"ן
עם חומץ ,ולפ"ז שפיר מדמה הכא השעה"צ הנדון דבצלים למרור ,דכי
היכי דס"ל להח"י דכיון דהדרך לאכול המרור שעושים עם חומץ ע"י
טיבול הפת בו ומשו"ה חשיב דראוי ליאכל חי אף ללא פת ,ה"נ בבצלים
שהדרך לאכלם ע"י הפת דחשיבי שראוין ליאכל חי .ודו"ק.
נערך ונסדר ע"י הרה"ג בנימין חיים יעקבס שליט"א
נ"מ ג"כ לדידן עיי"ש ,ועי' סי' קע"ו שעה"צ ה'.
סי' ר"ח סעי' י"ז ביאוה"ל ד"ה אבל ,ג( אם שתה אחר גמר סעודה
דעת רבינו יונה וכו' דנפטר ממילא ע"י בהמ"ז וכו' – .נ.ב .וכן דעת
הרשב"א והתוס' פסחים ק"ג ע"ב הביאן המ"א סי' קע"ד סק"ט,
ועי' מ"ב סי' קע"ד סקכ"ז ושעה"צ ס"ק ל' – ל"ב .ומה שמביא
מהרמב"ן והר"ן ,הנה ברמב"ן במלחמות בפסחים וכן בר"ן מבואר
דמה שבדיעבד יוצאין בבהמ"ז אפשר גם לכתחילה
לצאת בבהמ"ז היכא דמברך ,אלא דס"ל דביין אין יוצאין בבהמ"ז
גם בדיעבד ,אבל לפי מה שפסק בשו"ע דיוצאין בדיעבד ,וכמש"כ
באות א' ,א"כ לדידהו אפשר לצאת לכתחילה ,ועי' מש"כ בחידושי,
ועי' שעה"צ ע"ה.
סי' ר"ח סעי' יז' בה"ל ד"ה וה"ה ,והוכיחו זה מירושלמי ודלא
כמ"א וכו' שהעתיק לדינא כהרשב"א – .נ.ב .גם הרשב"א עצמו
הביא הירושל' ,ומ"מ כתב דאפשר דהוא מחלוקת הירושל' עי"ש,
ועי' רמב"ן במלחמות בע"פ דמביא גם דברי ירושל' ,וכתב ולגמ'
דילן תלוי הוא אם הוי מין מזון ,ולכן פת באה בכסנין אי"צ ב"א
אפי' אחר הסעודה ,ומשמע מדבריו דה"ה תמרים ,וכ"מ להדיא
בר"ן שם ,ועי' שעה"צ אות ע"ה דנשאר בצ"ע בדייסא משום דברי
הר"ן.
סי' ר"ח ביאוה"ל ד"ה אלא ,ולמ"ד דאורייתא באמת צ"ע – .נ.ב.
לפי מש"כ בריש הסי' שעה"צ אות א' בשם הפמ"ג אפי' למ"ד
דאורייתא סגי בברכה אחת ורק מדרבנן צריך מעין ג' ,ולא קשה
כלל ,ובאמת כן מוכרח בדברי התר"י ,דבריש כיצד מברכין כתב
כ"פ דברכה על שבעת מינין דאורייתא ,ובסוף הפרק כתב דמעין ג'
הוי דרבנן כמש"כ הביאוה"ל ,אלא הכי כוונתו דהמעין ג' הוי דרבנן
אבל עצם הברכה הוי דאורייתא.
נערך ונסדר ע" הרה"ג יהודה לייב קובר שליט"א,
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
י
עיון הלכה
בירך על פרי או ירק מבושל כברכתו הראוי' באופן שמשתנה
לגריעותא בבישול
סימן ר"ה סעיף א' .וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים
מברך עליהם לאחר בישולם כברכתם הראויה וכו'.
עיין שערי תשובה סימן ר"ו אות א' ובסימן ר"ח שעה"צ ס"ק מ"ג
]דגם פירות שטובים חיים יותר ממבושלים שמברך עליהם כשהן
מבושלים שהכל כדלעיל סי' ר"ב מ"ב ס"ק ס"ה ,אם בירך כברכתו
הראוי' לאחר שבשלן ,יצא[.
בירך בופה"א על ירקות חיים שאין דרך בנ"א לאכלם חיים
מ"ב ס"ק ה' .אבל במדינותינו שלעולם אין דרך בנ"א לאכול שומים
ובצלים חיים וכו' אין מברך עליהם אלא שהכל.
ובשעה"צ ס"ק ז' .ובברכת שהכל בודאי יצא בדיעבד.
משמע דאם צריך לברך שהכל וברך בפה"א אינו יוצא ,ולקמן
סימן ר"ו ס"ק ג' כתב במ"ב בשם הפנמ"א דיצא ,ואולם אם סיעת
החולקים שם על דעת המג"א לענין בירך בורא פה"ע על דבר שלא
נגמר פריו )עי"ש שעה"צ ס"ק א'( חולקים גם לענין דבר שאין נאכל
חי ]וסוברים שגם בזה לא יצא ברכתו הראוי'[ את"ש דברי המ"ב
בשעה"צ כאן - .וכעין שכתבתי לעיל בסימן ר"ב סעיף ב' בה"ל
ד"ה ושאר] .על מש"כ שם בבה"ל לענין -בוסר שנחלקו בשיעורו,
שיברך בופה"א ויוצא ממ"נ[.
ואולם יש מקום לחלק ,דשאני לא נגמר פריו או שאינו עיקרהפרי דלא קיבל מעלת הפרי ]בזה יותר מסתבר לומר דלא שיך
לברך עליו ברכת הפרי גם בדיעבד[ משא"כ בנגמר בשולו הוא
עיקר הפרי ורק דאין דרכו לאכול כשהוא חי ,שפיר הוי בגדר פרי
לענין דיעבד .וצ"ע.
בירך על הירקות בורא מיני דשאים
שערי תשובה ס"ק א' ,וכתב בראשון לציון דאם בירך על הקטניות
בורא מיני דשאים יצא בדיעבד.
וכש"כ בבירך על ירקות בורא מיני דשאים דהרי על זה אמר רבי
יהודה ]בברכות פ"ו מ"א[ דמברך בורא מיני דשאים.
ועיין תוס' רעק"א למשניות שכתב שם כן בשם הברכ"י.מי שלקות ששלקן שלא לצורך מימיהן
סעיף ב' .מ"ב ס"ק י"א .אבל לביבות שבשלן במים ואינו רוצה
לאכול הלביבות רק לשתות המים לבד ,הוא ספק אם יברך עליהן
בורא מ"מ כהלביבות או שהכל ,וע"כ וכו'
עיין שער הציון ]ס"ק ט"ז .שהביא דברי המג"א דתלוי בסברת
הרמב"ם והרא"ש ,דלהרמב"ם שסובר דמי שלקות שמברך עליהן
כברכת הירקות עצמן הוא דוקא כששלקן לשתות מימיהן ,יהא
ברכתו שהכל[.
ועיין בפרי מגדים א"א ס"ק ו' ומשמע שם דדינא דלעיל במ"ב ס"ק
ח' ]דרוטב של אגערקעס שהכבישה הוא רק בשביל האוגערקע"ס
לבד שיחמיצו ואין כונתו בשביל מי הכבישה כלל ,שמברך על
הרוטב שהכל[ שמקורו מהט"ז סימן ר"ב ס"ק י' ,הוא משום דהט"ז
קאזיל בשיטת הרמב"ם אבל להרא"ש גם שם מברך בורא פה"א,
וא"כ צ"ע במאי דהמ"ב סתם לעיל כהט"ז ,וכאן הביא לפלוגתאשכתב המג"א.
ברך ברכה הראויה ומכוון להוציא גם דבר
שיוצא בדיעבד בברכה זו
סימן ר"ו .סעיף ב' .מ"ב ס"ק י' .ועיין בשע"ת דיש חולקין ע"ז וס"ל
שאפילו נתכוין לפטור את פה"ע המונח לפניו לא יצא.
עיין לעיל סימן קע"ו בשעה"צ ס"ק ב' ]מש"כ בשם השיטמ"ק
בסתמא ,בהא דבירך על הפרפרת לא פטר את הפת ,דכיון שמברך
על הפרפרת ויש לברכה על מה לחול לכן אינו יכול לפטור בברכה
זו את הפת אף כשמכוון בפירוש[ וצ"ע ,דהרי זה תלוי בדינא דהכא
ולדעת המחבר יצא ,ובמ"ב כאן ,שהביא דעת החולקים סיים דספק
ברכות להקל ,ועיין לקמן סימן רט"ז סעיף י' מ"ב ס"ק ל"ח ]ששם
נקט בפשיטות שיצא באופן שבירך על מיני בשמים וכוון בברכתו
להוציא גם את העצי בשמים ועשבי בשמים יצא כיון שברכה זו
שייך בדיעבד ,גם עליהם[ .ועיין שם בחזו"א )סו"ס ל"ה ובסי' ל"ד
אות ז'(.
אכילת מאכל המאוס בעיניו למנוע ברכה לבטלה
סעיף ג' .מ"ב ס"ק י"ב .מי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס
בעיניו ,יש לו לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה.
עיין שערי תשובה סימן ר"ב )ס"ק א'( שכתב דזה באופן שאין
נפשו קצה באכילתו עי"ש .ועיין לקמן במ"ב ס"ק כ"ד ]שכתב דאם
עדיין קצת ראוי ,לאכילה צריך לאכול ממנו כדי שלא יהא ברכתו
לבטלה[.
הביאו לו מין אחר שברכתו כברכת הראשון -ועדיין יש לפניו
מהראשון
סעיף ה' .מ"ב ס"ק כ"א .דאם בירך על דגים והביאו לו שכר שהוא
מין אחר לגמרי וכו' אינם נפטרים בברכתו בסתמא.
הגאון רבי שמחה בונם ולדנברג
זצללה"ה
ולא מהני בזה שיש עדיין מהראשונים -כך משמע במג"א ,דהרי
באין מהראשונים ס"ל דאפילו באותו מין מברך )והגם דבזה כתב
במשנ"ב ושעה"צ דלא כותי' ,מ"מ בדגים ושכר משמע דפסק כותיה
לגמרי(.
ומש"כ במ"ב ס"ק כ"ב .דאם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה
מין הראשון נראה שאין לברך ,כיון וכו'.
היינו כנ"ל בס"ק כ"א שעכ"פ הוא ממין פירות.בירך על הדגים ואח"כ הביאו לו שכר -כשסמוך אצל בעה"ב
מ"ב ס"ק כ"א .דאם בירך על הדגים והביאו לו שכר וכו' אינם נפטרין
בברכתו בסתמא אא"כ היה דעתו בהדיא לפטור וכו'.
ובאופן שסמוך על שולחן בעה"ב כנראה דיועיל אפילו מדגים לשכר,
ואפילו כבר כלה מין הראשון כיון דהוי כדעתו בפירוש לכך כמש"כ
בבה"ל סימן רי"א ס"ה ד"ה ובלבד .וגם אי הוי רק בדרגא שכאילו
הוי לפניו ג"כ מהני ]וכהא דהעומד על אמת המים דודאי יבואו
המים[ .כש"כ בזה דהוי כדעתו בפירוש לפי מש"כ שם בבה"ל.
ועיין מג"א ס"ק ז' מש"כ מכל בו והגהת הר"פ ]דהאוכל בבית חבירו
אפילו כלה מין זה והביאו לו מין אחר ,כיון שתלוי בדעת בעה"ב די
לו בברכה אחת[ ויתכן כנ"ל דמהני אפילו מדגים לשכר.
הביאו לו מין אחר בעוד שלא כלה מהמין שבירך עליו
מ"ב ס"ק כ"ב .ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין
הראשון נראה שאין לברך.
עיין יו"ד סימן י"ט סעיף ז' ]בענין שבירך על השחיטה ואח"כ
הביאו לו עוד בהמות[ במש"כ "יש עדין לפניו מאותם שהיו לפניו
כשבירך" -ואם כן ה"נ כאן כנראה ד"ראשון" רק מאלו שהיו בשעה
שבירך ,אבל אם ]כבר כלה מאלו שהיו בשעה שבירך והוא[ הביא
עוד ,אע"ג דהם פטורים מברכה כיון שהם מאותו מין ממש ,מ"מ
לא מהני על ידן לגבי מין אחר.
וכנראה דאפילו אם באו אותם של מין א' ממש כשהיו עדיין מאלו
שהיו בשעת ברכה ,ואח"כ כלו אלו של שעת ברכה ונשארו רק
מאלו שבאו אח"כ ,בכ"ז לא תהני לגבי מין אחר.
הביאו לו מין אחר כשכבר כלה מין הראשון
מ"ב ס"ק כ"ב .ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה מין
הראשון נראה שאין לברך וכו' וכן נראה להלכה.
עיין לקמן סימן רי"א מ"ב ס"ק ל"ב שכתב דיש בזה פלוגתא וספק
ברכות להקל - .וכתב שם דאם כשהביאו לו כלה מין הא' ,יברך על
מין השני.
קבע עצמו לאכילת פירות אם מועיל למה שיביאו לו אח"כ
שעה"צ ס"ק כ' .אף דהמ"א מסיק דהמחבר מיירי דוקא בשהיה
בדעתו על כל מה שיביאו לו ,אבל בסתמא צריך לחזור ולברך
]אם לא כשקבע עצמו לאכילת הפירות דאז גם בסתמא א"צ לחזור
ולברך וכו'[ לכו"ע אפילו וכו'.
עיין מג"א ]בס"ק ז' ז"ל ,מיהו מדברי הכלבו דלעיל לא משמע הכי,
דמשמע דוקא משום דתלוי בדעת בעה"ב הא לא"ה לא[ משמע
לכאורה דחזר בו וקביעות לא מהני לדעת הכלבו )ואולי לפי"ז
גם לדעת הספר חסידים כשאוכל את הראשונים( ]דהמג"א הביא
אח"כ בשמו דאם עדיין לפניו מהראשונים א"צ לברך ואפשר דר"ל
דאם אכל את הראשונים צריך לברך אע"פ שקבע[ .ועיין במחצית
השקל ]שמבואר כן בפי' דברי המג"א[.
אך עיין פמ"ג ומשמע לכאורה דמהני קביעות ועיין לקמן בשעה"צס"ק כ"ה ומה שכתבתי שם.
ושו"ר לקמן בשעה"צ ס"ק כ"ו וכ"ז שכתב בדעת הכלבו דאפילו
קביעות לא מהני ,ואם כן יתכן דמה שכתב כאן ]בדעת המג"א
דאם קבע א"צ לברך על פירות אחרות[ הוא כלפי מש"כ ]בשעה"צ[
דבסתמא לכו"ע מברך באכל את הראשונים ,על זה כתב דבקבע
עצמו מהני להספר חסידים - .אולם עיין במג"א דכשכתב דמהני
קביעות כתב דבכלבו לא משמע כן ,ועוד דלא דמי לשחיטה
]דדוקא שם מועיל קביעות כיון שהבהמות עדיין לפניו גם אחר
שחיטה משא"כ באכילה שכבר אכל את הראשונים ,ואח"כ כתב
ובמט"מ הביא בשם ס"ח אם אכל הראשון צריך לברך על השני אם
לא הי' דעתו עליו[ ,א"כ לכאורה סברא השניה שייכת גם אליבא
דספר חסידים.
הקובע לאכילת פירות והביאו לו ממין אחר שברכותיהם שוים
מ"ב ס"ק כ"ב .ויש מן האחרונים שכתבו עוד דאם קבע עצמו
לאכילת הפירות וכו' והביאו לו מין אחר אחר שכלה המין הראשון
א"צ לחזור ולברך.
ובשעה"צ ס"ק כ"ה .ח"א אף דממג"א אין ראיה לזה דאפשר דכונתו
וכו' מ"מ יש לצרף לזה דעת השו"ע דמשמע דאין מחלק בין מין
אחד למין אחר.
לכאורה גם במג"א משמע דאין מחלק כמו להשו"ע ,ולכאורה עוד
מוכח כן מדמחלק רק בין דגים לשכר משמע דמיני פירות מחשיב
להם כמין אחד -ואולם בעצם הדבר שלמג"א מהני קביעות עיין
לעיל בשעה"צ ס"ק כ' ומש"כ שם.
נפסד הפרי אחר הברכה -כשסמוך אצל בעל הבית
סעיף ו' .בשו"ע .נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד
או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר
כשבירך על הראשון .הגה .רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו.
עיין לקמן סימן רי"א סעיף ה' בבה"ל ד"ה ובלבד .שבסמוך על שולחן
בעל הבית ,הוי כאילו דעתו בפירוש לפטור כל מה שירצה בעה"ב
ויביאו לו -.ואם כן לכאורה ה"ה לנידוננו ,ובפרט לפי מש"כ במ"ב
ס"ק כ"ו דבהיה על השולחן סגי ,א"כ יתכן דפשיטא דדעת בעל
הבית אפילו במה שאינו לפניו לא גרע מסתמא כשהיה לפניו.
הביאו לו פירות יותר יפים -בפלוגתת המג"א והא"ר
מ"ב ס"ק כ"ו בירך על פירות ובעודו מברך הביאו לו וכו' ,ואם לא
היה דעתו לפטור היפים צריך לחזור ולברך עליהם ]מ"א[ והא"ר
מצדד דא"צ לחזור ולברך כיון שהוא מין אחד.
משמע דבשני מינים אינו פוטר ,וכמו שכתב בב"י בשם הרשב"א
)בריש הסימן( לענין תפוחים ואגוזים עי"ש ]שכתב דאם אין
התפוחים חביבים לו יותר מהאגוזים אינם פוטרים את האגוזים
אלא אם כן נתכוין להם מתחילה[.
ועיין במג"א סימן רי"א ס"ק י"א דאפילו כשהם לפניו אינו פוטררק במתכוין בפירוש ,ואם כן ה"נ להא"ר בענין ב' מינים ]גם אם הם
לפניו אין פוטר בלא נתכון[ ,ואי לא היו לפניו ,אזי בלא"ה בב' מינים
אינו פוטר לפי מש"כ במ"ב ס"ק כ"א ]-וא"כ ע"כ צ"ל דהמחלוקת
בין המג"א והא"ר הוא במין א' כשהם לפניו[.
ולענין דברי הרשב"א ,עיין בדרכי משה ס"ק ג' שכנראה כונתו
לדייק משם דלרשב"א פוטר .אם הוא ]-המין השני[ אינו חשוב ,גם
כשאינו לפניו גם בלי שנתכוין לפטרו.
ואולי מש"כ כאן בשם הא"ר ]דא"צ הוא במין א' ממש ,אבלבפירות ממין אחר לא ,וכמו דהרשב"א איירי בתפוחים ואגוזים
]ובכגון זה כתב דאם אינם חביבים אינם פוטרים את האגוזים -
ואף ששניהם מין פירות[ ואם כן יש נפק"מ גם באינו לפניו ,דבזה
ג"כ פוטר בסתמא לפי מש"כ לעיל בס"ק כ' ]כיון שעכ"פ ממין
פירות הם[ ומ"מ באינו חשוב אולי לא יפטור) .ומש"כ לענין דברי
הרשב"א ,לפי הנ"ל דבשני מיני פירות הוו כמין א' אפשר לומר כן
גם בדברי הרשב"א(.
בספק אם אכל כשיעור להתחייב בורא נפשות
סימן ר"ז מ"ב ס"ק ד' .אם מסתפק אם אכל כזית בכדי אכילת פרס
א"צ לברך בנ"ר .ובשעה"צ ס"ק ו' .ולא נוכל לצרף דעת ר"י שסובר
דלברכת בנ"ר א"צ שיעור דהלא התוס' והרמב"ם וכו' א"כ זה לא
נחשב לספק כלל ונשאר רק ספק אחד.
עיין ט"ז סימן ר"י ס"ק א' בסופו ]בנידון השיעור בשתיית יי"ש,
שמצרף דעת ר"י לחייב ברכה אחרונה[.
תערובת דגן חי עם מינים אחרים
סימן ר"ח ,סעיף ב' .בשו"ע .חמשת מיני דגן וכו' אפילו עירב עמהם
דבש וכו' .או מינים אחרים הרבה יותר מהם ,מברך עליו בורא מיני
מזונות.
ואם עירב דגן חי שברכתו בורא פרי האדמה בשאר מינים עיין
יד אפרים שכתב להוכיח משלטי הגבורים ורמב"ם דמברך כברכת
הרוב ]ואע"פ שהוא מין דגן[ )אך עיין שם בשה"ג )ברכות כ"ה ע"ב
מדפי הרי"ף אות ה'( שכתב אח"כ חילוק אם בישלן יחד או שבישל
החיטים לבד ואח"כ עירבן עם הדבש(.
ועיין לקמן בשעה"צ ס"ק כ"ו וכ"ז שפליגי בזה המג"א והאבן
העוזר -אלא דשם המים אפשר דלא בטלי ,כמש"כ שם במ"ב כיון
דעיקרן נעשה רק לשתיה ,אבל בגוונא אחרינא אי נימא ]כהמג"א[
שהמיני דגן לא בטלי ,אזי נימא שהתערובת בטלה למיני דגן ]ואף
שהתערובת רוב יברך בפה"א כברכת הדגן[.
שניצל המטוגן בקמח
מ"ב ס"ק ח' .אלא לדבקו וכו' .ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא
לסעוד הלב וכו' לא חשיב ובטל לגבי התבשיל.
עיין שבט הלוי ח"ד סימן קס"א ד"ה ומה .שכתב לענין דגים
מטוגנים בקמח )ולכאורה ה"ה לענין "שניצל" שעושים מחתיכת
עוף מטוגנת בקמח( שברכתן שהכל ולא אזלינן בתר צפוי -כעין
הא דסימן ר"ב סעיף י"ג.
נתן בתבשיל מה' מיני דגן למאכל ,ואין בו טעם דגן
שעה"צ ס"ק י"ב .ולענ"ד מה שכתב הט"ז בסוף סק"ג דאם נותן
למאכל חשיב כמו לטעם ,הוא נכלל במש"כ התוס' לסעוד הלב.
לכאורה המכוון אפילו באינו נאכל בכדי אכילת פרס ,ואין כאן
טעם ,מ"מ כיון שנותן למאכל חשיב כמו לטעם .אכן עיין לקמן
סעיף ט' מ"ב ס"ק מ"ה שכתב דבאין נאכל בכדי אכילת פרס ואין
בו טעם דגן מברך שהכל ,ולכאורה אפילו בכה"ג שנותן למאכל,
ובשעה"צ שם ס"ק מ"ו כתב דאפילו ביש בכדי אכילת פרס אם אין
בו טעם דגן מברך שהכל וג"כ משמע אפילו בכה"ג שנותן למאכל.
-ולכאורה לפי מש"כ שם צריך לומר דכונת תוס' במה שכתבו
יא
לסעוד הלב הוא עכ"פ כשיש טעם דגן.
שו"ר שאין כאן סתירה די"ל דמש"כ הט"ז ]דנותן למאכל[ גם כןאיירי שיש טעם אלא שלא בא במטרה להטעים ולהכשיר ,אך ]בט"ז
עצמו א"א לומר כן דשם[ בט"ז משמע דאפילו דלא ניכר הטעם,
דהא מוכיח מהא דשקדים בדבש עי"ש ]שכתב דכל שיש דבש אין
מרגיש רק טעם דבש[.
מאכל המעורב בדגן שנתן בשביל לדבק
סעיף ג' .מ"ב ס"ק י"א .וטוב להחמיר .משום דבמעשה השקדים
הדרך לעשותו נמי לסעוד ולכן קשה לשער וכו' .ובשעה"צ ס"ק י"ד.
א"ר .וכוון ליישב למה לא כתב המחבר דבר זה על סעיף ב'.
עיין פרי מגדים מ"ז ס"ק ד' מש"כ בשם הלבוש ]דגם על הא דסעיף
ב' כשנותן מהדגן בתבשיל לדבק יאכלנו תוך הסעודה דאין ידוע אם
הוא לדבק לחוד[.
בענין שתיתא העשוי לשתיה -כשיש בו קמח כזית בכדי אכילת פרס
סעיף ו' .בשו"ע .קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו וכו' ואם
היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל ואחריו בנ"ר.
לכאורה אפילו ביש בו כזית בכדי אכילת פרס כמו שכתב במ"ב
לעיל סימן ר"ד ס"ק ט"ז ]לענין שכר של שעורים[ -דיעויין שם
במ"ב שכתב כן עפי"ד התוס' בדף ל"ח ע"א ד"ה האי .ועיין שם
בתוס' ד"ה והא ,שכתבו לענין נידוננו וסיימו להשוות לזה דין שכר
]דשניהם אינם עשויים לסעוד אלא לשתות ,ולכן מברך שהכל[ והרי
בשכר כתבו בד"ה האי ,דאיירי אפילו ביש כזית בכדי אכילת פרס
וא"כ משמע דה"ה בנידון דשתיתא.
פת העשוי מתערובת ואין הרוב מה' מיני דגן
סעיף ט' .בשו"ע .ואם עשה ממנו פת מברך המוציא ובהמ"ז ,ודוקא
שיש באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית וכו'.
עיין בשו"ת מנחת ברוך סימן ו' -ועיין עוד שם בסימן ס"ח ס"ט ,וע',
ועי"ש בסוף הסימן .ועיין פמ"ג פתיחה כוללת להלכות פסח חלק
השני פרק א' אות ח' בסופו .ועיין שו"ת צמח צדק החדשות חיו"ד
סימן רל"ו ]בנידון תערובת דגן בשאר מינים אם בעינן שיהי' רוב דגן.
לגבי חיוב חלה ,ואכילת מצה ובהמ"ז[.
צירוף התבלין לשיעור
מ"ב ס"ק מ"ח .ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה נוהגין
העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית ,אף שבמין דגן
לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ,ואולי שטעמם מפני שהתבלין
בא להכשיר את האוכל מצטרף וכו'.
עיין מנחת ברוך סימן ע' ענף ג' ד"ה אך ,ואמנם] .דהתבלין כיון
שהדרך ליתן בפת י"ל דאפילו כשרובה תבלין מקרי לחם .יעו"ש[.
אם יוצאים חובת מצה בדבר שאין מברכים עליו בהמ"ז
בה"ל ד"ה עירב קמח .ולענין קמח ארז כשמעורב עם קמח חטים
יש לעיין ,ונראה שתלוי זה בשיטת הפוסקים המבארים תנ"ג וכו'
ועיין בפמ"ג ובדה"ח שמצדדים דלדינא יש לתפוס דאורז שוה לדוחן
לעניננו ,אמנם במג"ג חולק ע"ז ע"ש.
צ"ע ,אם אורז בדין ברכה לא שוה לדינו בדין מצה ,אם כן הרי יתכן
שיצא ידי חובת מצה ואינו חייב בברכת המזון ,וא"כ בשכח מלהזכיר
יעלה ויבוא למה יצטרך לחזור לפי מש"כ תוס' סוכה כ"ז ע"א
ד"ה אי .שבליל פסח חוזר אפילו אם בשאר יו"ט אינו חוזר ]דס"ל
דשבתות ויו"ט דלא סגי ליה דלא אכיל ,קאי אליל יו"ט א' של פסח
וליל יו"ט א' של חג[ .ועיין שם בר"ן )ויש קושיא כעין זו באחרונים
בנידון אחר(.
להתחייב בבהמ"ז דאורייתא אם בעינן כדי שביעה מפת לבד
בה"ל ד"ה ובהמ"ז .עיין בפמ"ג שמסתפק לענין חיובא דאורייתא
דבעינן כדי שביעה אם מצטרף יתר המינים להדגן לענין זה.
עיין לעיל סמן קפ"ד בה"ל ד"ה בכזית ,מש"כ בשם הפמ"ג ]דבעינן
שביעה מפת לבד[ וכתב שם דדברי פמ"ג רק באכל שאר דברים
בפני עצמם אבל באכלם יחד הוי דרך אכילה ומצטרף ,ולכאורה
כאן משמע דבאופן כזה מספקא ליה להפמ"ג .וא"כ יתכן דרק כאן
שמעורב בתוכו מספקא ליה אבל כשאוכל עמו יתכן דפשיטא ליה
דלא מצטרף.
אם יש חובת הזכרת מעין המאורע במעין שלש והטעם בזה
סעיף י"ב .מ"ב ס"ק נ"ח .ובדיעבד אפילו לא הזכיר מעין המאורע
יצא .ובשעה"צ ס"ק ס' .וכמה טעמים בזה א' דהא אינו מחוייב וסגי
דלא אכל וכו' ועוד דהא כמה פוסקים חולקין וס"ל דא"צ להזכיר
כלל.
עיין קהלות יעקב על מסכת ברכות סימן ט"ז ]-בהוצא"ח סימן כ"ה
שמאריך בדברי השע"צ ותולה ב' הטעמים במחלוקת אם יוצאים
יד"ח סעודת שבת בפת כסנין[.
אכל פרי מז' המינים ושתה מי פירות בבישול או בסחיטה
סעיף י"ג .בשו"ע .אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים א"צ
לברך על התפוחים בורא נפשות.
אם אכל פרי משבעת המינים ושתה מי תפוחים בבישול ,עיין פרי
מגדים סימן ר"ב א"א ס"ק כ"ה דישתה מים ויברך מעין ג' ואח"כ
בורא נפשות - ,ומשמע דבאין לו מים ]אלא מי תפוחים ששתה עם
הפרי מז' המינים שאכל[ יברך תחילה בורא נפשות ,כעין שכתב שם
)בסימן ר"ב( המג"א ס"ק כ"ו בשם אגודה .עיין שם במחצית השקל
]דמש"כ האגודה להקדים ברכת בנ"ר למעין ג' הוא מטעם ספק
שמא נפטר מבנ"ר[ שו"ר שכ"כ בכף החיים כאן ס"ק ע"ב.
ועיין כאן במ"ב ס"ק ס"ג לענין מי סחיטה ]דאם סחט ושתה מימיהן
אינו נפטר בברכת על העץ[ -ובדרכן למסחט לכאורה הדין כמש"כ
בשם הפמ"ג דגם כאן הוי פלוגתת הרשב"א ורא"ש לפי"ד המשנה
ברורה סימן ר"ה ס"ק י"ד בושעה"צ שם .אך לפי"ד החזו"א יתכן דאין
שם פלוגתא מ"מ בגלל דעת המ"ב שוב בעינן למעבד כמו שכתב
הפרי מגדים.
שתה יין ואכל פירות או בשר
מ"ב ס"ק ס"ה .וכ"ש אם אכל בשר וכו' ]ושתה יין או אכל מז' המינים
שצריך לברך על כל אחת ואחת[ .טעם הכ"ש ,דיין ותפוחים הם עכ"פ
תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ.
עיין ט"ז ס"ק ט"ז ]שביאר כן את לשון השו"ע[ ועיין ב"ח ]שמבואר
דלהרא"ש דבברכת היין חותם על הגפן אין בזה כש"כ דהרי כולם
אינם מין גפן ,אלא דר"ל דאף להפוסקים שחותם ביין על הפירות
מברך בנ"ר על התפוחים וכ"ש על בשר[ ואין נפטר במעין ג' כיון
דהפתיחה היא על הגפן[.
בירך על הגפן ונתכוין לפטור גם את הענבים שאכל
סעיף ט"ו .מ"ב ס"ק ס"ט .וה"ה אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים
דיצא כמ"ש סימן ר"ו ס"ב עי"ש ]וע"ש במ"ב מה שכתבנו בזה וה"ה
לענינו[.
עיין שם במ"ב ס"ק י' דיש חולקים לענין נתכוין ]וס"ל דאפילו נתכוין
לא יצא[ וע"כ כתב דיותר טוב להיות נמלך ]שלא לאכול ,ואח"כ
לחזור ולברך[.
ואם כן לענין ברכה אחרונה דהכא ]-כשבירך על הגפן ונתכויןלפטור את הענבים שאכל[ יתכן דטוב שיאכל עוד מפרי מז' המינים
ויברך על העץ ויפטור את הענבים -אם עדיין לא נפטרו.
בירך על היין בורא פרי העץ
מ"ב ס"ק ע' .ואם בירך על היין בורא פרי העץ יש דעות בין הפוסקים
י"א דיצא בדיעבד.
עיין פמ"ג משבצות זהב ס"ק ח' שכתב לדייק מדברי הט"ז סימן ר"ד
ס"ק י"א שס"ל דיצא] .ממש"כ שם דיברך על זגים שנתנו עליהם
תאנים לחזק כח היין בורא פה"ע -וע"ע מש"כ בסעיף י"ח בדברי
הבה"ל שם[.
בירך על היין בורא פרי העץ
שעה"צ ס"ק ס"ז .ובתוס' ברכות י"ב ע"א ד"ה לא לאתויי וכו' משמע
דאי לא היה מסיים בפה"ג לא היה יוצא.
עיין שם בגליון הש"ס להגרעק"א ]שדייק כן מדברי התוס' .ונתקשה ע"ד
דהא מ"מ פרי הוא ולמה לא יצא ,וכמו שהקשה כאן על גליון השו"ע[.
אם שתה יין ואינו יכול לברך עה"ג אם יברך בנ"ר על שאר משקים
ששתה
סעיף ט"ז .שעה"צ ס"ק ע' .ואם שתה פחות מכשיעור יל"ע וכו' דהלא
יש דעות שסוברין דאפילו על רוב רביעית צריך לברך מעין שלש
וממילא לא יוכל לברך בנ"ר על המשקין ,דכי משום שאין אנו יודעין
לברר ההלכה יחוייב עי"ז לברך בנ"ר וצ"ע.
עיין חידושים וביאורים או"ח ב' סימן ד' אות ט"ו ]-ברכות מ"ד ע"א.
שמבאר את ב' הצדדים ומסיים דהדעת נוטה דיברך בורא נפשות[
ועיין פרי מגדים סימן קע"ד א"א ס"ק ט' ד"ה ולי ,שכתב בכעין זה
לברך בורא נפשות .עיין שם דאיירי באופן ששתה שיעור אלא דעל
היין נפטר בברכת המזון ועל המשקין יברך בורא נפשות ]כגון שקבע
על היין וגם שתה שאר משקין אחר שאמר הב לן ונברך שעל הגפן
א"צ לברך מפני שנפטר בבהמ"ז משא"כ בנ"ר יברך[.
הסיח דעתו משתיית יין אם צריך לברך בנ"ר
על משקין ששתה אח"כ
מ"ב ס"ק ע"ג .ואפילו אם אירע שהביאו המשקין אחר שנמלך והסיח
דעתו משתיית היין וכו' אפ"ה א"צ לברך בנ"ר כיון שקבע מתחילה
על היין וכו' .ובשעה"צ ס"ק ע"ב של"ה וכן הסכימו האחרונים דלא
כמ"א.
עיין סימן קע"ז סעיף ב' בה"ל ד"ה למשוך] .לענין שהסיח דעתו
קודם בהמ"ז הס"ד גמור .ונמלך לאכול איזה דבר כתב שם בפשיטות
דצריך גם לברך עליהם ברכה אחרונה ואין נפטר בבהמ"ז וסיים
שכ"כ הגר"ז וכן משמע ממג"א סימן ר"ח ,ורק שמביא שהמאמר
מרדכי חולק ע"ז[ .ועיין לעיל סימן קע"ד בשעה"צ ס"ק ל"ב דכתב
בשם הפמ"ג דמברך ברכה אחרונה] .כששתה משקין אחר שאמר
הב לן ונברך[.
אם בהמ"ז פוטרת אכילת דייסא
בהערת באר הגולה .ואי לא מסתפינא אמינא מ"ש רבינו יונה אבל
ביין וכו' ה"ה בדייסא ולא בא להוציא אלא שאר דברים.
צ"ע ,דהא מ"מ הבית יוסף הביא כן משם רבינו יונה בפרק כיצד
מברכין שכתב להדיא ]בשם רבני צרפת[ דדייסא לא נפטרת.
אכל דייסא אחר שמשך ידו מהפת -ומה שנוגע למעשה
שעה"צ ס"ק ע"ה .ועיין בדברי אבן העוזר שמפרש שלדברי רבינו יונה
דוקא וכו' אבל אם אכל דייסא לאחר גמר סעודה שמשך ידו מן הפת
ובירך בהמ"ז בסתמא לא נפטר ממילא הדייסא אם לא שכיון בהדיא
וכו' אכן למעשה אין נפ"מ בכל זה דלדידן נחשב הכל כתוך הסעודה
וכנ"ל בסימן קע"ז.
עיין לעיל סימן קע"ו בשעה"צ ס"ק ה' ]דלדעה זו דס"ל דאם אכל
דייסא אחר גמר סעודתו אין נפטר בבהמ"ז בסתמא אם לא כיון
להדיא ,כש"כ שאם אכל הדייסא קודם התחלת סעודתו שעדיין לא
נתחייב בבהמ"ז שאינו נפטר וצריך לברך ברכה אחרונה[ .ואם כן
לענין מה שסיים השעה"צ דלמעשה אין נפק"מ מ"מ אכתי נפ"מ
לענין מה שאכל לפני הסעודה.
ועוד נפ"מ לענין מה שכתב בסימן קע"ז סעיף ב' בה"ל ד"ה למשוך.
]דאם נטל הכוס לברך ,הוא הס"ד גמור[ ועיי"ש בסוף ד"ה שאין.
]שכתב שאם אכל דייסא אחר שמשך ידו מהפת שיכוין לפוטרו
בבהמ"ז ,לפי"מ דמבואר באחרונים בסימן ר"ח דאם בירך על דייסא
בהמ"ז יצא[ .אולם שם בד"ה למשוך ,מיקל כנראה גם לענין בשר
ודגים ]שא"צ לברך עליהם ברכה אחרונה כשאכלם אחר שמשך ידו
מהפת ,נפטרים בבהמ"ז[.
לצאת בבהמ"ז יד"ח ברכה אחרונה על פת כיסנין
מ"ב ס"ק ע"ב .וכ"ש בפת כיסנין דודאי בהמ"ז פוטרתן .ובשעה"צ ס"ק
ע"ז .חי' רע"א דזה הלא וכו'.
עיין פרי מגדים מ"ז סימן קע"ו .ובא"א סימן קע"ז ס"ק ו' ]שמביא
שמדברי הרא"ש ותוס' משמע דפת כיסנין תוך הסעודה צריך
ברכה אחריה ואינו נפטר בבהמ"ז ונשאר בצ"ע[ ועיין בה"ל סימן
קע"ו בסופו ]שכתב לענין ברכה אחרונה על פת כיסנין שאכל
קודם הסעודה יכול לסמוך ע"ד הגרע"א ולצאת בבהמ"ז ,ומסיים
אף שבח"א כתב דאוכל לעקי"ך קודם הסעודה צריך לברך ברכה
אחרונה לא נהירא[.
אם בהמ"ז פוטר יין שקודם הסעודה כששתה גם בסעודה
בה"ל ד"ה אבל .אות ד( .אם שתה קודם הסעודה לבד ,לדעת המאור
והרמב"ן והר"ן אין נפטר בבהמ"ז.
ואם שתה לפני הסעודה וגם בתוך הסעודה .עיין בסימן קע"ו שעה"צ
ס"ק ח' מש"כ בשם הרמב"ן והר"ן דס"ל דאף דנפטרים בזה מברכה
ראשונה תוך הסעודה ,מ"מ צריך ברכה אחרונה ]ועיין עוד שם ס"ק
ה' שמשמע לבעל המאור נפטר בבהמ"ז על שניהם[.
אם לא הזכיר ארץ וירושלים בברכה מעין שלש
בה"ל ד"ה אלא .וע"כ צ"ל וכו' ובדיעבד אם לא הזכיר רק מזון לחוד
יצא אח"כ מצאתי שכ"כ הרבנו יונה בפרק כיצד מברכין.
משמע דכונת בה"ל אפילו במברך בנוסח דעל המחיה ולע הזכיר
ארץ וירושלים דיצא - .ועיין בתר"י שכתב "לפיכך אם אמר במקומה
ברכת הזן כיון שהזכיר מזון יצא" א"כ אולי אפשר לומר בכונתו
רק בהזכיר "מזון" דהיא ברכת הפת לכן שקול כמו ברכת מעין ג'
משא"כ בהזכיר רק על המחיה - ,אך מאידך דוחק לומר כן.
ברך ברכת הזן על יין ותמרים -למ"ד מעין ג' דאורייתא
שם .אח"כ מצאתי שכ"כ הרב"י בפרק כ"מ בסופו והוכיח מזה דברכה
מעין ג' היא דרבנן ,ולמ"ד דאורייתא באמת צ"ע.
עיין לעיל סימן ר"ח בשעה"צ ס"ק א' שכתב דגם למ"ד זה אפשר
דסגי מן התורה בברכה א' ]לז' המינים חוץ מפת[ ורק דחז"ל קבעו
מעין ג' ,ולפי מש"כ שם את"ש.
אכל פרי ואינו יודע אם הוא משבעת המינים
סעיף י"ח .מ"ב ס"ק פ"א .ואם אכל פרי עץ ואינו יודע אם הוא
משבעת המינים ואין לו פרי אחר וכו' כתב המ"א דיוכל ליקח יין
וה"ה א' מה' מיני דגן וכו'.
עיין פרי מגדים ס"ק כ"ו .ומשמע דגם באין לו יין או מחמשת מיני
דגן יברך על העץ כיון דבדיעבד יצא - .ועיין מחצית השקל ]דמשמע
שמפרש כן בדברי המג"א[.
לכלול על הספק בברכה מעין ג' כשכבר אכל
מ"ב ס"ק פ"ב .ודעת הט"ז וכו' אבל לענין דיעבד דהיינו שכבר שתה
וכו' מוטב שיכלול בתוכה ממה שישאר בלי ברכה אחרונה כלל.
עיין לעיל סימן ר"ב סעיף י"א בבה"ל ד"ה ובורא ,בסופו .ועיין לקמן
סימן ר"ט מ"ב ס"ק י' בסופו] .שכתב שם שבאין לו תקנה יכול
לסמוך על הט"ז[.
בירך על היין על העץ וכו' ועל הפירות
בה"ל ד"ה מספק .ודע עוד דלהפוסקים שהבאתי לעיל דאם בירך על
היין בפה"ע יצא בדיעבד וכו' בודאי ה"ה בברכה אחרונה אם בירך על
היין על העץ ועל פרי העץ דיצא בדיעבד.
עיין ט"ז ס"ק י"ד ]דהשו"ע בסעיף י"א לא הכריע אם בברכת על
הגפן חותם ועל פה"ג או ועל הפירות ,ולפי הנראה כיון דאין כאן
הכרע ומאן דמסיים על הפירות מודה הוא דגם אם מסיים על הגפן
שפיר עביד .וכו' אלא מ"ד על פה"ג ולא סגי בעל הפירות ,טפי ניחא
לן לומר מה קמהני לכו"ע עכ"ל[.
וכהנראה המכוון שפיר עביד גם לענין לכתחילה ,ולמ"ד על פה"ג
שכתב דלא סגי היינו לענין לכתחילה אבל דיעבד יצא גם לדידיה
בעל הפירות לפי מש"כ כאן בפרי מגדים מ"ז ס"ק ח' לדייק מדברי
הט"ז סימן ר"ד ס"ק י"א דבדיעבד יצא על יין בברכת בורא פרי העץ,
וא"כ הרי ה"נ יוצא בברכה אחרונה גם אם יברך כל הנוסח דעל
העץ ,וכ"ש שרק סיים בעל הפירות - .ובבה"ל כתב להדיא דאם יוצא
בברכה ראשונה ה"ה דיוצא בברכה אחרונה .ועיין מחצית השקל ס"ק
ט"ז בסופו ]דמשמע שהבין בדברי הט"ז דאם חותם "ועל הפירות"
יש בו מחלוקת אם יצא[.
יב
הוראת הלכה
בענין ברכת הבננה וכדומה לצאת בדיעבד יד"ח בברכת העץ
שאלה :בעת שלמדנו את הנושא של מחלוקת הראשונים המובאת
בטור סי' ר"ג מה נקרא פרי שמברכים עליו בורא פרי העץ האם תלוי
במה שגדל על האילן גרידא או שנקרא עץ דוקא באופן שמוציא
עליו מעצו אבל מה שמוציא עליו משרשיו לא מיקרי עץ .עלה בידינו
להסתפק:
בשו"ע סי' ר"ג סעי' ב' וג' פוסק להלכה שמברכים על סוג עצים
שאינם מוציאים עלים מעציהם בורא פרי האדמה ,וידוע מחלוקת
הפוסקים אם הכרעת השו"ע זה מספק או מחמת ודאי שאין מברכים
עליו העץ) ,שו"ת מים חיים סי' נ"ו ,ושו"ע הרב סבה"נ פרק ו' סעיף
ו' ,ומאמר מרדכי ,ובמשנ"ב סימן ר"ו סק"ב ,ובח"א כלל נ"ט סעיף ט',
ועיין עוד ברמ"א בסי' ר"ג(.
ונסתפקנו באופן שבירך על סוג פירות כאלה ברכת העץ האם נימא
ביה ספק ברכות להקל או לא.
וג"כ נסתפקנו באופן שאוכל פרי שברכתו העץ וסוג פירות הנ"ל
נמצאים לפניו האם נימא שבכהאי גוונא נפטרו הפירות הנ"ל מספק
כיון שיש דעות שברכתם העץ או לא.
ואין לומר שיגביל הברכה ,שרק לסוג פרי שאוכל הברכה תועיל,
שגם בזה מצינו מחלוקת הפוסקים )התבואות שור והפר"ח( אם
שייך להגביל הברכה או לא ,וע"כ האם ראוי לסלק מעל השולחן סוג
פירות הללו בכדי שלא יכנס לספק ברכות ,וחזינן שמנהג העולם לא
להקפיד בזה ,יורונו המורים ושכמ"ה.
תשובה :בחיי"א )כלל נ"א סעיף ל'( ,ובשו"ע הרב )בסידור הל' ברכת
הנהנין( ,ומשנ"ב )סי' ר"ג ס"ק ג'( ,ובס' קצות השולחן )סי' מ"ט סעיף
י"ח( ועוד פוסקים כתבו ,שאם בירך על בננה וכיו"ב בורא פה"ע
בדיעבד יצא ,אך באור לציון ח"ב )פמ"ו סל"ט( כתב דמה שמברכים
על בננה בורא פה"א הוא מתורת ודאי ,ואם בירך עליה בורא פה"ע
לא יצא ,וחוזר ומברך עליה בורא פה"א ,והביא ראיה לזה ממה שלא
חששו בזה לערלה ,ואם הוא ספק פה"ע הו"ל ספק ערלה ,והרי ספק
ערלה בארץ ישראל אסור ,כמבואר בשו"ע יו"ד )סי' רצ"ד סעיף ט'(,
]וציין לשו"ת רב פעלים ח"ב או"ח סי' ל' שדיבר בזה[ ,אלא ש"מ
דהוא ודאי פה"א ,ולכן לא חששו בו לערלה עכתו"ד עיי"ש.
ולענין הלכה נר' דלא נפקא מספיקא ,ואם בירך על בננה וכיו"ב בורא
פה"ע ,לא יחזור ויברך עליה בורא פה"א ,והראיה שהביא האול"צ
מערלה יש לדחות ,דכיון שמרן הכריע את ההלכה דחשיבי לפה"א,
ופשט המנהג בפשטות להחשיבם לפה"א ,וקיי"ל דמנהג מכריע הל',
חשיב כקרוב לודאי שהם פה"א ,ולכן לא חששו בהם לערלה ,דקיי"ל
באיסורין דאזלינן בתר רובא ,וכל שיש רוב צדדים שאינו ערלה
מותר ,וכ"ש כשהוא קרוב לודאי שאינו ערלה דמותר ,ומה שאמרו
ספק ערלה בא"י אסור ,היינו בספק השקול או קרוב לשקול .אבל
לענין ברכה חיישינן אפי' במיעוט קטן ביותר לסב"ל ,וכיון שסו"ס
יש צד דהוא פה"ע ,חיישינן שיצא י"ח בברכתו ,ולא יחזור לברך
עליו בורא פה"א ,אלא יטעם ממנו מעט כדי שלא תהיה ברכתו
לבטלה ,וימנע מלהמשיך לאכול מזה ,כמש"כ החיי"א והמשנ"ב ועוד
פוסקים ,ואם בכ"ז רוצה להמשיך לאכול מזה ,יברך על דבר אחר
בורא פה"א על דעת לפטור גם את זה.
ואם בירך על פה"ע בורא פה"ע והיו מונחים לפניו בננה וכיו"ב ,לא
נפטרו הבננה וכיו"ב בברכתו מספק ,דכיון דקרוב לודאי שהם פה"א,
וברכתם לכתחילה הוא בורא פה"א ,אין לך אנן סהדי גדול מזה
שאין כוונתו עליהם ,ולא נפטרו בברכתו ,ואין זה קשור למחלוקת
התבואות שור והפר"ח אם יכול להגביל את הברכה על דבר א' או
לא ,דהם נחלקו במקום שהברכה פוטרת לכתחילה את שניהם,
ורוצה לעשות נגד ההלכה ולהגביל את הברכה ושתחול רק על א'
מהם ,ע"ז נחלקו אם יכול לעשות כן או לא ,אבל במקום שההלכה
והמנהג הוא לברך על זה העץ ,ועל זה האדמה ,ורוצה לברך על כל
א' מהם ברכתו הראויה לו ,לא נחלק בה אדם מעולם שיכול לעשות
כן ,ומצוה לעשות כן.
ברכת מרק שהירקות שבו מרוסקים לגמרי
שאלה :סי' ר"ה סעיף ב' ,דעת השו"ע דעל מי השלקות יברך בורא פרי
האדמה ,ויש להסתפק מה הדין במרק אשר הירקות שבו מרוסקים
לגמרי ואינם ניכרים ,האם יש לברך על מרק זה האדמה או שהכל.
תשובה :נר' שיש לברך על המרק שהכל ,לא מיבעיא לבני ספרד
שנהגו לברך על כל מרק שהכל ,כמבואר בכה"ח )ס"ק י"א( עיי"ש,
אלא אף לבני אשכנז שנהגו לברך על מרק ירקות בורא פה"א כדין
מיא דשלקי ,בני"ד יש לברך עליו שהכל ,דהטעם שמברך עליו
בורא פה"א זהו משום דעיקר בישולו הוא בשביל הירקות והוא
טפל לירקות ,לכן גם כששותה את המרק בפני עצמו ,מברכים
עליו פה"א ,כמבואר ברא"ש עיי"ש ,אבל בני"ד דאף על הירקות
המרוסקים עצמם מנהג בני אשכנז לברך עליהם שהכל ,א"כ אף על
המים הבאים מכוחם אין לברך אלא שהכל ,דדיו לבא מן הדין להיות
כנידון ,וכ"כ בס' וזאת הברכה )עמוד 120אות ד'( בשם הגרשז"א
זצ"ל ,והגריש"א שליט"א .עוד ראוי לדעת מש"כ שם בשמם )באות
ג' ובבירור הל' סי' כ"א( דאף לנוהגים לברך על מרק ירקות בורא
פה"א ,זהו דוקא במרק שיש בו טעם חזק של הירקות ,אבל במרק
צלול המצוי בימינו ,שאין טעם הירקות מורגש בו כ"כ חזק ,ברכתו
שהכל עיי"ש.
חכמי ורבני בית ההוראה
שע"י ישיבת "חברת אהבת שלום"
אחיזת דבר מאכל בעת הברכה בכלי מתכות
שאלה :סי' ר"ה סעיף ד' ,הפוסקים הביאו בשם המקובלים שאין
לתחוב סכין בפרי בשעה שמברך עליו ,ויש לדון האם אזהרה זו
אמורה בכל כלי מתכות ,ואף באוכל מרק בכף אין ראוי שיאחזנו
בכף ,ואת"ל דאף בזה יש לחוש ,א"כ כיצד יברך על אכילת מרק.
תשובה :בס' רוח חיים )סי' כ"ו ס"ק ב'( כתב דה"ה בכף ומזלג של
מתכת יש להמנע ,ויש לקחת בכף של כסף] ,או של פלסטיק המצוי
בימינו[ ,וכ"כ הבא"ח פר' בלק )אות ד'( ,והביאם בכה"ח )ס"ק ל"א(
עיי"ש.
השותה מים מן הברז אימתי יפתח הברז להוציא מימיו
שאלה :סי' ר"ה סעיף ו' ,מבואר שבשעה שמברך צריך שהפרי שמברך
יהיה לפניו ,ואם עומד על אמת המים מותר לברך ואע"פ שהמים
שלבסוף ישתה אינם לפניו עכשיו ,מפני שלכך נתכוין מתחילה .וצ"ב
בשותה מים מברז האם צריך שיפתח הברז קודם לכן ,או דילמא
עדיף טפי לפותחו לאחר הברכה ,שבזה נמצא שהמים ששתה לבסוף
היו לפניו בתוך הברז בעת הברכה.
תשובה :נר' דעדיף יותר לפתוח מעט את הברז ויראה את המים
לפניו ,מחשש שמא מאיזה סיבה שהיא אין כעת מים בברז ,וירויח
בזה גם שלא יעשה הפסק בין הברכה לשתיה בפתיחת הברז ,ומה
שהמים ששותה אינן המים שהיו בשעת הברכה ,אין בזה בית מיחוש
כיון שדעתו עליהם כמו באמת המים ,ויותר טוב שיקח מעט מים
בכף ידו ויברך ע"ז ,וירויח בזה את הכל.
בבירך ברכת הזן לבדה באכל פת הבאה בכיסנין אם יצא ידי חובתו
שאלה :סימן ר"ח סעיף י"ז ,מבואר בשו"ע שאם אכל תמרים או
שתה יין ,ובמקום לברך מעין שלוש בירך ברכת המזון יצא יד"ח,
ואפילו אם בירך רק ברכת הזן יצא יד"ח ואע"פ שלא בירך את שאר
הברכות ,ובביאור הלכה )ד"ה אלא( צידד דהטעם בזה משום דמעין
שלוש הוי דרבנן.
ויש להסתפק במה שכתב המשנ"ב דאף בפת הבאה בכיסנין יצא
יד"ח כשבירך ברכת המזון במקום מעין שלוש ,האם אף בזה סגי
בברכת הזן ,או שמא מפני שמשכחת לה לעיקר ברכתה דהוי
דאורייתא היכא דאכל שיעור שביעה )וכפי שהעלה השעה"צ סי'
ר"ט אות י"ד( א"כ אף בלא אכל שיעור שביעה כל דתקון רבנן כעין
דאורייתא תקון דמעין שלוש הוי לעיכובא ולא סגי ליה בברכת
הזן גרידא ,וכפי שמי שאכל פת גמורה בשיעור כזית לא יצא יד"ח
כשבירך ברכה אחת אע"פ שחיובו רק מדרבנן ,כיון שאי"ז אלא רק
חסרון בשיעור ,וא"כ הוא הדין י"ל במי שאכל פת הבאה בכיסנין
בשיעור כזית ,וצ"ע.
תשובה :כיון דברכה אחרונה דפת הבבכ"ס היא מעין שלש כיין
ותמרים ,ובברכת מעין שלוש הזכרת הארץ וירושלים אינו לעיכובא
בדיעבד כמבואר בביה"ל ,א"כ אף בפת הבבכ"ס אינו לעיכובא
בדיעבד ,דכל סוגי ברכת מעין שלוש ניתקנו באותו מטבע ,וכ"כ בס'
וזאת הברכה )עמוד 90ס"ק ד'( עיי"ש ,ולא דמי לאוכל כזית פת ,או
פת הבבכ"ס כשיעור שביעה ,דהתם תיקנו לברך עליהם ברהמ"ז,
ובברהמ"ז ברכת הארץ וירושלים הם לעיכובא ,לכן אם בירך עליהם
רק ברכת הזן לא יצא י"ח.
אם יכול להוסיף "על הגפן"
כשמסופק אם שתה שיעור מספיק מן היין
שאלה :סימן ר"ח סעיף י"ח ,מבואר בשו"ע שלא יכלול בברכת מעין
שלוש הזכרות מצד הספק ,והיינו שאם מברך על המחיה על מזונות,
לא יוסיף על הגפן אף אם שתה משקה שמסופק האם יש לו דין
יין.
ויש להסתפק באופן שאכל מין אחר שלא היה בו שיעור ,והיינו
כגון שאוכל מזונות כשיעור ושתה מעט יין ,האם ראוי להוסיף על
הגפן ,או שאין ראוי ,ואת"ל שאי"ז ראוי ,יש להסתפק האם כששתה
יין שמסתפק האם יש בו שיעור המחייב ברכה אחרונה ,האם יכול
להוסיף על הגפן כיון שאינו שקר ,שהרי שתה מפרי הגפן.
תשובה :כששתה רק מעט יין אין לכלול אותו בברכה ,אבל כששתה
יין שמסתפק אם יש בו שיעור המחייב בברכה אחרונה ,או שהוא
מח' הפוסקים אם הכמות ששתה יש בו שיעור שצריך לברך עליו
ברכה אחרונה ,יכול לכלול אותו בברכה ,כמש"כ החיי"א )כלל נ'
סעיף כ'( וזכור לאברהם )ס"ק ב'( ,ושש"כ )פנ"ד הערה ע"א( ,שו"ת
משנה הלכות ח"ד )סי' כ"ט( ,ועוד פוסקים בדורינו.
ברכת גידולי מים
שאלה :מה מברכים על פירות וירקות שגדלו בגידולי מים.
תשובה :הוא מחלוקת חכמי דורינו ,דבשו"ת שבט הלוי ח"א )סי' ר"ה
בהערות( ,ותשובות והנהגות ח"ב )סי' קמ"ט( ,ואור לציון ח"ב )פי"ד
סי"ג( כתבו דכיון שהיא מין היונק מהארץ ,והזרע שהניח במים גדל
מהארץ ,יש לברך עליו בורא פה"א ,ואילו בסידור מנחת ירושלים,
וס' וזאת הברכה בירור הל' )סי' כ"ד( בשם הגרשז"א זצ"ל ,ושו"ת
מחזה אליהו ח"א )סי' כ"ח( ועוד פוסקים בדורינו כתבו דכיון שלא
ינק מהארץ ,יש לברך עליו שהכל כדין כמהין ופטריות ,וכיון שלא
נפקא מידי ספיקא ,יש לברך עליהם שהכל.
ברכת הכופתה
שאלה :מהו ברכת מאכל הכופתה הנהוג אצל יוצאי עדות כורדיסתן
שהוא מין קציצה מבושלת העשויה מתערובת של אורז ,בשר בקר
טחון ,ובשר הודו טחון.
תשובה :אם האורז לא נעשה לדבק אלא להטעים ולהשביע הולכים
אחר הרוב ,ואם נעשה רק לדבק ברכתו שהכל בכל גוונא.
אם על טלית מברך כשאוחזו בימינו
שאלה :כתב מרן )סימן ר"ו סעי' ד'( "כל דבר שמברך עליו לאכלו
או להריח בו צריך לאחזו בימינו כשהוא מברך" .יש לשאול כיצד
יעשה כשמברך ברכת להתעטף בציצית שלפי המבואר בדברי מרן
הנזכרים צריך לאחוז את הטלית בימינו לברך ולהתעטף ,אלא שאם
יעשה כך הוא גורע בדין עובר לעשייתן שהרי כדי להתעטף בציצית
באופן שלא יפסיק בשום דבר בינתיים יהיה צריך לאחוז את הטלית
בשתי ידיו לברך ולהתעטף ואם יעשה כן הוא גורע בדין הנזכר
בדברי מרן שיש לאחזו בימינו ,ע"כ יורונו המורים כיצד יש לנהוג
להלכה ולמעשה.
תשובה :מנהג העולם להחזיק הטלית בשני ידים בשעת הברכה,
ויש להם על מה שיסמוכו ,די"ל דהשו"ע מיירי בדברים שמחזיקים
אותם ביד א' ,אבל בטלית שאם יחזיק רק ביד ימינו ,יצטרך להפסיק
בין הברכה לעטיפה במסירת הטלית ליד שמאל כדי להתעטף ,י"ל
שאף לשו"ע יש להחזיק אותה בשני ידים ,כדי שלא יעשה שום
הפסק בין הברכה לעטיפה ,אך יש מדקדקים גם בטלית לאוחזה
בשעת הברכה רק ביד ימין ,ובסוף הברכה מוסרים אותה גם ליד
שמאל ,ולא חוששים בזה להפסק מאחר והוא לצורך העיטוף ,וכן
נהגו הגה"צ ר' סלמן מוצפי זצ"ל ,והרה"ג ר' יוסף עדס זצ"ל ,ועוד
צדיקים וגדולים המדקדקים במצוות.
המתקן תוכ"ד טעותו האם יכול לסמוך על טעותו ולאכול דברים
השייכים לברכה זו
שאלה :מי שטעה ובירך בורא פרי העץ על פרי האדמה ומיד נזכר
ותיקן תוך כדי דיבור ואמר בורא פרי האדמה האם יכול לאכול גם
מפירות העץ כיון שהזכיר בברכתו בורא פרי העץ .עוד יל"ע במי
שטעה ובירך בורא פרי האדמה על פרי העץ שיצא האם יכול לאכול
פירות וירקות אחרים שברכתם בורא פרי האדמה או בורא פרי
העץ.
תשובה :באור לציון ח"ב )פי"ד סי"ד( כתב דכיון שבתיקון שתיקן ואמר
בורא פה"א התכוון לעקור את מה שאמר בורא פה"ע ,לא יכול לאכול
מפירות העץ על סמך מה שהזכיר בברכתו בורא פה"ע ,וצריך לברך
על פה"ע בורא פה"ע ,וחלק על כה"ח )בסי' ר"ו ס"ק י"ב( שכתב על
אופן הפוך מזה ,בבירך על פה"ע ,בורא פה"א ותוכ"ד תיקן ואמר בורא
פה"ע ,דיצא י"ח שניהם ויאכל משניהם בלי הפסק עיי"ש.
ובטעה ובירך על פה"ע בורא פה"א ,והיו לפניו פה"ע ופה"א שרוצה
לאכול מהם כעת ,נר' שאם הטעות שלו היתה שחשב שמותר
לכתחילה לברך על פה"ע בורא פה"א ,ולכן בירך על פה"ע בורא
פה"א ,או אפי' ידע את ההל' והזיד לברך עליו בורא פה"א ,יכול
לאכול בין מפה"ע ובין מפה"א שהיה דעתו לאכול כעת על סמך
ברכתו ,וכ"כ בס' הר צבי ח"א )סי' ק"ו ק"ז( ,וכתב דהוא מוסכם
לכו"ע אפי' לדעת המכתב לדוד עיי"ש .ואם הטעות שלו היתה
שחשב שפרי זה ברכתו הוא פה"א ,באור לציון ח"ב )פי"ד סט"ו( כתב
דיכול לאכול מפה"א שהיה דעתו לאכול כעת ,אבל מפה"ע לא יאכל
בלי לברך עליהם .ואם רצה לברך בורא פה"ע רק שנכשל בלשונו
וסיים בורא פה"א ,לא פטר בברכתו את פה"א ,כ"כ בס' ברכת הבית
והר צבי ואול"צ הנ"ל ,ודלא כס' יין הטוב שכתב דאף בכה"ג פטר
את פה"א ,ובאול"צ חוכך לחשוש שאולי כן נפטר גם פה"א בברכתו,
וכתב שיברך על דבר אחר לפטור את פה"א ,אבל את פה"ע שלפניו,
לכו"ע פטר ,ויכול לאכול מפה"ע על סמך ברכתו.
כשטעה ובירך על זית בפה"א שקיי"ל שמועיל ,האם בדרך גררא
פוטר שאר פירות האדמה שלפניו
שאלה :מצאנו בשו"ת רב פעלים )או"ח חלק ב' סימן ל"ב( בדין
אחד שאכל אורז ושתה מים וחשב שהדין הוא שצריך לברך על
תבשיל אורז על המחיה ואינו נפטר בברכת בורא נפשות רבות
ולהכי בירך בתחילה בורא נפשות רבות על דעת לפטור מים ששתה
אחר אכילתו בלבד ,והביא לדברי המהר"א קובו בשער אשר )ודלא
כפרמ"ג( שבין בברכה ראשונה ובין בברכה אחרונה כשבירך על
החשוב פוטר את שאינו חשוב דרך גררא וכשבירך על הגרוע אינו
פוטר את החשוב דרך גררא וע"כ כתב שהאורז אינו נפטר בברכת
בורא נפשות שבירך על המים וצריך לחזור ולברך עליו ברכת בורא
נפשות רבות ,והסתפקנו אם הכלל הנזכר שכשבירך על החשוב פטר
את הגרוע דרך גררא הוא גם כשהברכה על החשוב היא בדיעבד
כגון שבירך על הזית בורא פרי האדמה שקיי"ל שבדיעבד יצא ,אם
פוטר גם את פירות האדמה שהיו לפניו שלא כיוון עליהם ,וכמו
כן האם שאר פירות הפחות חשובים נפטרים בברכת פרי האדמה
שבירך על הזית.
תשובה :כבר נתבאר בתשובה הקודמת דאם יודע שברכת הזית היא
בורא פה"ע ,ואעפ"כ בירך עליו בורא פה"א ,אפי' שבירך בסתמא
בלי לכוון לפטור את שאר הפירות המונחים לפניו ,בכ"ז נפטרו
יג
פה"ע ]הגרועים ממנו[ ופה"א שרוצה לאכול מהם כעת ,ואף המכתב
לדוד )פרדו סו"ס י"א( שכתב שאם בירך על פה"ע בורא
פה"א ,לא פטר את פה"א המונחים לפניו ,וצריך לחזור ולברך עליהם
בורא פה"א ,מיירי בנתכוון לומר בורא פה"ע ורק נכשל בלשונו וסיים
בורא פה"א ,אבל בנתכוון לברך עליו בורא פה"א ,בזה גם המכתב
לדוד מודה דנפטרו כולם ,כמש"כ ההר צבי הנ"ל בביאור דבריו
עיי"ש.
בירך על פרי והביאו לפניו פירות אחרים
שאלה :מי שבירך על פרי ואכלו ולאחר מכן הביאו לפניו עוד פירות
שברכתם כברכת אותו פרי האם נפטר בברכה שבירך על הפרי
הראשון או שצריך לחזור ולברך על פירות אלו.
תשובה :בהביאו לו מין אחר שברכתו שוה לברכת הפרי שאכל ,הוא
מחלוקת הלבוש והמג"א אם צריך לחזור ולברך על המין האחר
או לא ,והביאו מח' זו המשנ"ב )ס"ק כ"ב( ,וכה"ח )ס"ק ל"ז( ,וכתב
ע"ז כה"ח דסב"ל ,ולא יחזור לברך על המין השני ,וכ"כ באור לציון
ח"ב )פי"ד סט"ז( עיי"ש בביאורים ,אך כשהמין השני יותר חשוב
מהמין שאכל ,כתב המג"א שצריך לברך על המין השני ,כמש"כ
הב"י בשם הרשב"א דאין החשוב נפטר בגררא ,וכ"כ בשו"ת שער
אשר ח"א )סי' ד'( דדברי הרשב"א מוסכמים לכו"ע ,עיי"ש בראיותיו,
וכ"כ עוד אחרונים ,אלא שבכה"ח שם )ס"ק ט"ל( כתב דס' חסידים
וסתימת דברי מרן בשו"ע פליגי ע"ז ,וס"ל דאף בכה"ג לא יחזור
ויברך עליו וסב"ל ,אך באול"צ הנ"ל כתב דאין דבריו מוכרחים ,וצריך
לחזור ולברך עליו ,וכ"כ בשו"ת שערי יושר ח"א )סי' י"א ס"ק ב'(
עיי"ש.
שיעור אכילת פרס ושתיית רביעית
שאלה :מהו שיעור זמן של אכילת פרס ושתיית רביעית לענין ברכה
אחרונה ,וכמו כן מהו השיעור לענין יום הכיפורים.
תשובה :לכתחילה ראוי להחמיר לגמור כזית תוך שני דקות ,ובדיעבד
הסכמת רוב רובם של הפוסקים שעד ארבע דקות חשיב בכדי אכילת
פרס ,ויכול לברך ע"ז ברכה אחרונה ,וי"א שעד שש דקות חשיב בכדי
אכילת פרס ]צמח צדק ליובויטש ,ואור לציון ח"ב פי"ד סי"ז[ ,ובשעת
הדחק אפשר שהרוצה לסמוך על דבריהם יש לו על מה שיסמוך.
ובזקנים ובקטנים י"א שיש להקל עד תשע דקות .ולגבי יום כיפור
כתבו הפוסקים שיש לעשות הפסק של תשע דקות בין אכילה
לאכילה ,לחוש לדעות שאכילת פרס הוא תשע דקות ,אך כשהרופא
אומר שהמתנה של תשע דקות בין אכילה לאכילה תזיק לחולה,
יש לצמצם את ההפסקה בין אכילה לאכילה לפי דרישת הרופא
עד שני דקות .ולגבי שתית רביעית לברך ע"ז ברכה אחרונה ,מנהג
בני ספרד שאין מברכים ברכה אחרונה על שתיה ,אלא א"כ שתה
רביעית בלי שום הפסק ,כמבואר בכל הפוסקים חכמי ספרד ,ומנהג
בני אשכנז לברך ברכה אחרונה על שתית רביעית בכדי אכילת פרס
דהיינו ארבע דקות ,ויש מדקדקים להחמיר לשייר תה וכיו"ב עד
שיתקרר קצת ,ולשתות בסוף רביעית בלי הפסק כמש"כ המשנ"ב
)בסי' ר"י סוס"ק א'( עיי"ש.
ברכת השלווה
שאלה :מהו ברכת השלווה שהיא חיטה תפוחה.
תשובה :הסכמת כל חכמי דורינו לברך עליה בורא פה"א.
דין הנשים בברכות כשראשם מגולה
שאלה :כתב מרן )סימן ר"ו סעי' ג'( שכשראשו מגולה אסור לברך,
ויש לשאול אם דין זה הוא גם לגבי נשים נשואות או בנות רווקות.
תשובה :נשים נשואות שדרכם לכסות ראשם צריכות לכסות ראשם,
ואף בנות רווקות שאין דרכם בכיסוי הראש היה ראוי שיכסו ראשם
בשעת התפילה ,אך מנהג העולם להקל בזה ,ויש להם ע"מ שיסמכו,
כ"כ באור לציון ח"ב )פ"ז סי"ד( ,ועוד פוסקים בדורינו.
בירך על פרי ונפל מידו ושהה אם יאמר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד
שאלה :כתב מרן )סימן ר"ו סעי' ו'( נטל בידו פרי לאכלו ובירך עליו
ונפל מידו ונאבד או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין
לפניו יותר כשבירך על הראשון וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד ,ע"כ .יש לשאול מה הדין בשכח ולא אמרו מיד לאחר מכן
אלא שהה כמה רגעים אם יש ענין לאמור להפסוק הנ"ל גם לאחר
זמן כדי שינצל מאיסור אמירת שם שמים לבטלה.
תשובה . :בשו"ת מנחת יצחק ח"ז )סי' ג'( וח"י )סי' י"ב( הביא מכמה
פוסקים שבדיעבד אם לא אמר מיד יכול לומר לאחר מכן ושפיר דמי
להנצל מעונש ברכה לבטלה ,והביאו בס' פסקי תשובות )סי' ר"ו ס"ק
כ"ד( וכ"מ מעוד פוסקים שהביא שם בהערה ,וכן עיקר.
בדין קדימה בברכה אחרונה
שאלה :מי שצריך לברך ברכת מעין שלוש וכן ברכת בורא נפשות על
פירות אדמה או על ירקות האם צריך להקדים ברכת בורא נפשות
לברכת מעין שלוש מחשש שמא יצא בברכת מעין שלוש ידי חובת
ברכה אחרונה אף על פירות האדמה והירקות שאכל.
תשובה :במג"א )סי' ר"ב ס"ק כ"ו( כתב בשם האגודה שצריך להקדים
בורא נפשות ,וכ"כ בשו"ת דברי מלכיאל ח"ג )סי' ג'( ,וכה"ח )סי'
ר"ח ס"ק ע"ג( ,וכ"כ בס' פסקי תשובות )סי' ר"ח ס"ק כ"ב( בשם
עוד כמה פוסקים עיי"ש ,וכ"כ בשו"ת דברי שלום ח"ג במילואים
)דף תק"י ס"ק ז'( ,אך באור לציון ח"ב )פי"ד סכ"ד( כתב שלא צריך
להקדים ,ולהלכה למעשה נראה דשומעים לרבים ,וראוי להקדים
ברכת בורא נפשות לברכת מעין שלוש ,אך אם לא עשה כן ובירך
קודם מעין שלוש ,יברך בורא נפשות על הירקות כמבואר כמעט בכל
הפוסקים,
בירור הלכה -המשך מעמ' א'
יעלה ויבוא בסעודת יו"ט חוזר ומברך ,ומשום דלא סגי דלא אכיל,
]כמש"כ במ"א שם סק"ט[ הרי דע"כ צריך לאכול פת.
]ובמג"א )סי' תע"ה סק"ה( יישב דדברי הר"ן דיוצא יד"ח במצה
עשירה מיירי באופן שעירבן במעט שמן ,דאף דמיקרי מצה עשירה
מ"מ לא פקע הימנה שם לחם לענין ברכות) ,וסותר דברי עצמו בסי'
ר"פ( ,ובמנח"ח ]מצוה י' סק"ה[ כתב ליישב קושית המ"א ,דאף אם
יוצאין ידי חובת סעודת שבת ויו"ט באכילת פת הבאה בכיסנין,
היינו דוקא אם אכל ממנה הרבה וקבע עליה סעודתו ואז מברך
ברכת המזון.
ובאמת עיקר דברי המ"א תמוהין טובא ,שכתב דאילו אפשר לצאת
ידי חובת סעודה בפת שברכתו מזונות אין ההזכרה בברהמ"ז
מעכבת ,דהלא קי"ל דעל פת הבא בכיסנין מברך לאחריה מעין
ג' ,והלא אף בברכה מעין שלוש יש הזכרת שבת ויו"ט ,וא"כ שוב
הדר דינא דכיון שהוא מחויב לאכול פת שיש עליו חובת הזכרה
של שבת ויו"ט חוזר ומברך ,דהא מיהא מחויב בברכה עם הזכרה,
והיא תימה גדולה.
שוב מצאתי זה בפמ"ג ]סי' קפ"ח בא"א סק"ט[ וז"ל ,משמע בפת
שנילוש במי פירות יוצא בשבת ויו"ט ,ובליל א' דפסח וליל א'
דסוכות ,בעינן דווקא כזית פת נילוש במים דווקא ,וא"כ אכתי כזית
הוה פת כיסנין ולא קבע סעודה ,ואין חייב לברך ברהמ"ז ,ולמה
חוזר ,וכי תימא דבשבת ויו"ט הוה קביעות בכזית ,הא בסי' קס"ח
מבואר דווקא 'שיעור' שאחרים קובעים עליו ,עכ"ל ,ושנה משנתו
ותמה ]סי' קס"ח בא"א סקט"ז[ ,וצ"ע.
ובגר"ז ]סי' קפ"ח ס"י בהג"ה[ כתוב וז"ל ,שמעתי ממנו בסוף ימיו
שחזר בו ,ולא הזכיר לאכול כשיעור קביעות סעודה ,שהרי גם
בברכה מעין ג' יש בה הזכרה של קדושת היום ,עכ"ד ,הן הן הדברים
שנתבארו.
ובקה"י ברכות ]סי' כ"ה[ הקשה קושיא חמורה מאד ,בדין מי שאכל
פת הבא בכיסנין בשבת בשחרית ,ולא הזכיר יום המאורע ,הרי שאם
נימא דאדם יוצא ידי חובתו בפת הבא בכיסנין נמצא שבסעודה
זו מקיים חובת סעודה דידיה ,וא"כ הזכרת שבת מעכבת בו ,וכ"ה
במאירי וכנ"ל ,וא"כ אם הזכיר בה יום שבת ,ואח"כ בסעודה שניה
שאכל לא הזכיר רצה ,הרי מספק אפשר שכבר יצא ידי חובת
סעודה ,ואי"צ לחזור.
אמנם מו"ר הגרש"ז אויערבאך ]שש"כ פנ"ז הערה ל"ב[ השיב על
זה ,דכשאכל פת הבא בכיסנין הרי מסתמא דעתו שלא לצאת בזה
ידי חובת סעודת היום ,וראיתי להעיר בזה מדברי הט"ז ]או"ח סי'
תצ"ג סק"ב[ ומג"א ]סי' תרצ"ה סק"ה[ דאף להפוסקים דאם לא
הזכיר על הניסים בסעודת פורים חוזר ,מ"מ אם אכל סעודה בבוקר
והזכיר אינו חוזר ,אף דמסתמא דעתו באכילה ראשונה שלא לצאת
ידי חובת סעודת פורים.
והנראה ,דחלוק דין סעודת שבת ,שעיקר החיוב בנוי על מה
שהרגילות היא לאכול ב' או ג' סעודות ביום ,ומה"ט דעתו וכוונתו
קובעת מה היא סעודה אשר היא מכלל סעודות היום ,ומה שאוכל
בבוקר פת הבא בכיסנין אינה מכלל סעודות היום ,אלא לעונג
בלבד ,ברם בסעודת פורים יסודו חובת אכילה בעלמא ,וא"כ כל
שאכל בבוקר נתקיים עיקר הדין] ,ועפמ"ג סי' תרצ"ה בא"א סק"ג
דסעודת פורים צריכה כוונה משום ניסא ,ואכ"מ[.
בביאור שמעתתא דברכות דצריך לחזור משום הזכרת מעין
המאורע דלא סגי דלא אכיל
ובעיקר מה שנתבאר לעיל בסוגיא דברכות דמי שלא הזכיר מעין
המאורע של שבת בברהמ"ז צריך לחזור ,משום דע"כ צריך לאכול,
כבר הארכתי בזה באחד הגליונות הקודמים בביאור כוונת הש"ס
בברכות באופן חדש ,דלכאורה יש להקשות בכמה וכמה אופנים
שיוצא בהם ידי חובת סעודת שבת או מצה ואינו חייב בברכת
המזון ,ושם הבאתי ט' אופנים להקשות בזה ,א .אכל ביותר מכא"פ
ב .גידולי עציץ שאין נקוב ג .הנאת גרון ד .בליעה ה .נאנס לאכול ו.
תערובת חטה ואורז ז .שהפת היתה לו באכילתו טפילה ח .לא שתה
ולא נתחייב בברהמ"ז ,ט .פת הבא בכיסנין ,וכיון דמשכח"ל שיצא
ידי חובת מצה בלא ברכת המזון ,לכאורה צריך ביאור מה שאמרו
בברכות שם דכיון דבע"כ צריך לאכול ממילא ההזכרה מעכבת,
וצ"ע.
ונתבאר שם ליישב בהקדם ב' הנחות ,א .בגדר חובת סעודה בשבת
ויו"ט ,ב .בגדר ההלכה של ההזכרה מעין המאורע ,דהנה יש לחקור
בחובת אכילת סעודה בשבת ,האם עיקרו רק חובת גברא לאכול
ג' סעודות ביום השבת ,או דבאמת נתפס על גוף הסעודה שהיא
סעודת שבת ,וזהו גם עיקר חובת הסעודות לאכול ג' סעודות שבת,
ואילו לא יחול על הסעודה תורת סעודת שבת לא נתקיימה חובתו
לאכול ג' סעודות ,וכן נראה ,דסעודת שבת קובעת שם לעצמה,
וכן נראה לי ללמוד משמעתתא דפסחים ]דף קב [.דשבת קובעת
לקידוש
והנה יש לחקור בחובת ההזכרה שחייב להזכיר בברכת המזון שבת
ויו"ט ,אשר מקורו הביא ברש"י סוכה ]דף מו [.מדכתיב ברוך ה'
יום יום תן לו מעין ברכותיו של כל יום ויום ,האם חובת גברא
בעלמא הוא להזכיר את יום השבת בברכת המזון ,או דנימא דברכת
המזון עם הזכרה הוא חפצא של ברכת המזון של שבת ,מטבע של
ברהמ"ז של חול לעצמו ,ומטבע של ברכת המזון של שבת לעצמו,
וכן נראה.
והאירני גיסי הרא"ש גולדבלום דבר נפלא בדברי השאג"א ]סי' כ"ב[
שחקר בדין ברכת המזון וספירת העומר איזה מהן קודם ,והעלה
דברכת המזון דשבת שהיא באה חובה ,הרי היא תדירה לספירת
העומר ,אך ברכת המזון של יום חול אינה תדירה משום שאינה באה
חובה ,ויש להעיר דהלא החפצא של ברכת המזון של חול תדירה,
אך למש"נ הדבר נפלא ,שכן ברהמ"ז של שבת קובעת מטבע משלה
לעצמה ,עכ"ד.
]ונפ"מ רבתא לדינא ,שכן למש"נ נמצא דאם עומד בשבת בסעודה
שלישית או רביעית ,ועדיין לא בירך ספירת העומר ,הרי דבזה
לכאורה היה נראה דספירת העומר קודם ,לפי דברכת המזון זו אינה
באה חובה ,אך למש"נ דמטבע דברכת דשבת קא גרים ,א"כ מאחר
שדינו להזכיר מעין המאורע של שבת הרי דחפצא של ברכת המזון
זה היא מטבע של שבת ,ושפיר חשיבא תדיר אף שאינה באה חובה,
ויעוין לקמן בשם הרא"ה[.
והענינים מכוונים ,דמאחר דחפצא של סעודת שבת הרי היא
קובעת חלות שם לעצמה בתורת סעודת שבת כמש"נ ,וסעודת
שבת מחייבתו בברכת המזון של שבת ,כי ברכת המזון של שבת
אינה דין נוסף להזכיר את יום השבת ,אלא היא מטבע של ברכת
המזון דשבת ,ונלמד מדכתיב ברוך ה' יום יום דברכת המזון של
שבת היא ברכת המזון מסוימת של יום השבת ,והן הן הדברים,
דחפצא של סעודת שבת מחייבת מטבע של שבת.
ויש להוסיף ,דהנה הגרע"א בהגהותיו ]סי' קפ"ו[ נסתפק בעיקר
חובת ברכת המזון ,האם מעשה האכילה מחייבתו בברהמ"ז ,או
שהיותו שבע מחייבו בברכת המזון] ,ונפ"מ אם האכילה היתה
בקטנותו והגדיל אם מחויב בברכת המזון מדאורייתא ,דאם האכילה
מחייבתו פטור ,אך אם מה שהוא שבע מחייבו בברכת המזון חיייב
לברך ,כי אין אנו צריכים למעשה האכילה של גדול ,אלא שיהא
גדול ושבע דרך אכילה[.
אשר נראה דשמעתא דידן מבוארת היטב עפ"י צד זה של הגרע"א
שהאכילה מחייבת] ,וכן הכריע בחזו"א )או"ח סי' כ"ח סק"ד([ ,והיינו
דכלפי השביעה אין לומר שהוא שביעה של שבת ,אכן כלפי מעשה
האכילה נראה לבאר כמש"נ דהוא חפצא של סעודת שבת ,וחפצא
של אכילת השבת מחייבת מטבע מיוחדת של ברכת המזון ,כי
ברהמ"ז עם הזכרה הוא ניהו ברכת המזון של שבת כמש"נ.
]ומה דמבואר בפוסקים שאם הבדיל באמצע סעודתו שוב אינו
מזכיר רצה ,אין זה משום שלא נתחייב בתחילה בברהמ"ז של שבת,
אלא דתנאי נוסף הוא שאין הזכרת רצה אחר שכבר הבדיל ,דהוי
כתרתי דסתרי ,כעין דברי הגר"ח דאם התחילו לאכול סעודת חתן
ובאמצע הסעודה עברו ימי המשתה ,אין מברכין שבע ברכות ,למה
הדבר דומה לחתן שהלך לפני ברהמ"ז שאין מברכין אף שהסעודה
היא סעודת חתן[.
נמצאינו למדים ,דכל שמתקיים באכילה זו עיקר חיובא דסעודת
שבת ,הרי אכילה זו חלות שם סעודת השבת עליה ,וסעודת שבת
מחייבת ברכת המזון של שבת אשר קיומה רק אם אמר רצה ,דכל
שאמר רצה הרי זה ברכת המזון של שבת ,וברכת המזון על אכילת
חיוב מעכב שיהא ברכת המזון של יום המאורע ,דדין הזכרה מעין
המאורע אינו דין הזכרה בלבד ,אלא הוא קיום דין בכל הברכת
המזון שהוא מטבע של שבת.
]ויש לבאר עפ"י המבואר בפסחים )דף קב (.דכל אכילה שאדם
אוכל בשבת הויא אכילת שבת ,וכל עיקר איסורא דאכילה לפני
קידוש ליכא אלא באם חלות שם אכילת שבת על האכילה ,וכל מה
שאוכל בשבת חשיב אכילת שבת דכתיב וקראת לשבת עונג דשבת
קבעה נפשה ,וממילא שפיר י"ל כמש"נ דכל אכילת שבת המחוייבת
הרי היא מחייבת חפצא של ברכת המזון של שבת ,והיינו דוקא עם
הזכרת השבת[.
מעתה הן הן דברי הש"ס בברכות דכיון דלא סגי דלא אכיל ההזכרה
מעכבת ,דאין זה משום דע"כ צריך לאכול וממילא יתחייב בברהמ"ז
עם הזכרה ,אלא דחייל עליו חובת ברהמ"ז של שבת כיון דע"כ
אכיל.
הלא מעתה מיושבות הקושיות הנ"ל ,דאף דמשכח"ל כמה וכמה
פנים שיאכל כזית מצה ויצא בה ידי חובתו בליל הפסח ואינו חייב
לברך ברכת המזון ,מ"מ כאשר הוא מתחייב ברכת המזון מחמת
אכילת המצה הרי שהוא חייב להזכיר בה מעין המאורע לעיכובא,
כי מאחר שהיו"ט דפסח מחייב אכילת מצה ,הרי שאכילה זו סעודת
הפסח ,והיא מחייבת ברכת המזון של פסח ,אשר היינו דוקא אם
הזכיר יעלה ויבוא של פסח.
יד
לאמתה של הלכה
הגאון רבי יעקב משה הלל שליט"א
ראש ישיבת "חברת אהבת שלום"
בענין הכלל דאין אומרים ספק ברכות להקל נגד האר"י ז"ל ,ובענין קבלת דעת האר"י ז"ל להלכה גם במקום שחולק על מרן ז"ל
שאלה:
היות ואנו עוסקים כעת במסגרת כוללי "אליבא דהלכתא"
בדיני ברכות ,ואנו נתקלים הרבה פעמים במחלוקת הפוסקים
בדיני ברכות ,ולדינא אמרינן בכל מקום ספק ברכות להקל
)חוץ ממקומות שפשט המנהג לברך( ,וכמו שהורו רבותינו
האחרונים .ואפילו נגד מרן ,כתב הרב חיד"א בספרו ברכי
יוסף )או"ח סימן ז' אות ג'( ,ובשו"ת חיים שאל )חלק ב' סימן
ט"ו( ,שקיבל מרבותיו שאף על פי שקבלנו הוראותיו ,מ"מ
אמרינן ספק ברכות להקל גם נגד פסקי מרן ,דשב ואל תעשה
עדיף .ונמשכו אחר דבריו בזה כל רבותינו האחרונים פוסקי
הספרדים זיע"א.
והנה מצאנו שהרבה מגדולי רבותינו פוסקי הספרדים
האחרונים שכל קה"ק נשענים על פסקיהם ,כתבו שלא
אמרינן ספק ברכות להקל נגד רבינו האר"י ז"ל .ונשענו בזה
על מ"ש הרב חיד"א בספריו ברכי יוסף )או"ח סימן מ"ו אות
י"א( ,וטוב עין )סי' ז'( .ורצינו לדעת אם ישנם מהפוסקים
האחרונים החולקים על כלל זה ,או אם הוא מוסכם לכולי
עלמא ,וכיצד יש לנקוט בזה להלכה ולמעשה .גם מהו הטעם
לחלק בזה בין מרן בעל השלחן ערוך לבין האר"י ז"ל .ועוד,
דהרי לכאורה מנהגי האר"י ז"ל הם ענייני חסידות ,ולא נאמרו
על מנת לחייב את כל ישראל ,ואם כן היאך יתכן להחשיב את
דעתו כפסק הלכה ,ולעשות כדבריו נגד דעת השלחן ערוך.
והדברים צריכים יישוב וביאור ,ולכן יורנו המורה אמיתות
דברים אלו ושכמ"ה.
תשובה:
דבר זה אכן טעון ביאור ,וכמו שהרגיש הרב השואל ,דמאחר
שאנן ק"ק הספרדים ועדות המזרח קבלנו עלינו לנהוג כדעת
ה"שלחן ערוך" של מרן מלכא מהר"י קארו ז"ל ,וגם ק"ק
האשכנזים קבלו עליהם לנהוג כדעת ה"שלחן ערוך" ,זולת
במקומות שהרמ"א חלק על דברי ה"שלחן ערוך" ,אי משום
מנהג ,אי משום סברא ,אם כן איך יובן מה שכתבו והנהיגו
גדולי הפוסקים האחרונים מק"ק הספרדים שבכל מקום
שהאר"י ז"ל חולק על מרן ז"ל ,אנו נוקטים להלכה ולמעשה
כדעת האר"י ז"ל .ואפילו בענייני ברכות החמורים מצד לתא
דלא תשא ,אין אנו חוששים לספק ברכות נגד דעת האר"י
ז"ל ,ואנו מברכים על פי דעתו בשופי .והדברים צריכים עיון
ויישוב .ולכן אביא בקצרה לשונות גדולי האחרונים שכתבו כן,
ואשא ואתן באמונה בדבריהם בס"ד לבאר הענין בטוב טעם
ודעת .וזה החלי בס"ד.
א.
דעת ג"ע החיד"א ז"ל שנוקטין כדעת האר"י ז"ל היפך דעת
מרן ז"ל אפילו בענייני ברכות ,ומקור שיטתו מדברי האר"י
ז"ל בשער הכוונות בענין ברכת "הנותן ליעף כח"
הנה ,כתב ג"ע החיד"א ז"ל בספרו "ברכי יוסף" )או"ח סימן מ"ו
אות י"א( בענין ברכת "הנותן ליעף כח" ,שכתב מרן ב"שלחן
ערוך" )שם סעיף ט"ז( שאין לברכה ,וז"ל :עתה נתפשט
המנהג בגלילותינו לברך זאת הברכה על פי כתבי רבינו
האר"י זצ"ל .כי אף שקבלנו הוראות מרן ,קים לן דאלמלא
אף הוא ראה דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה וכו'
עכ"ל .וכן כתב שם )באות י"ב( שמברכים כל ברכות השחר
בשם ומלכות אפילו שלא נתחייב בהם חוץ מברכת על נטילת
ידים על פי כתבי רבינו האר"י ז"ל ]שכתב בשער הכוונות
)דף א' ע"ג( שכנגד מנהגו של עולם נתקנו הברכות של שחר,
וכולם רמזים נפלאים לאורות עליונים[ ,הפך פסק מרן ז"ל
בשלחן ערוך שכתב )שם סעיף ח'( שאין לברכן אלא אם כן
נתחייב הוא בהן.
עוד כתב בספרו "טוב עין" )סימן ז'( וז"ל :ומטעם זה נתפשט
בכמה קהלות לומר ברכת "הנותן ליעף כח" אף על פי
שהיא ברכה כולה מחודשת ]פירוש שלא נזכרה בש"ס דידן,
וחידשוה הגאונים[ ,ומרן ב"שלחן ערוך" נדחה קרי לה ,דמאחר
דרבינו האר"י זצ"ל כתב שיש לאומרה ,ופירש סודה ,כן ראוי
לעשות ,דודאי אילו מרן ז"ל ידע מגדולת האר"י ,ושהוא אומר
לאומרה ,כן הוה עביד עובדא בנפשיה וכו' עכ"ל .ועיין שם עוד
שהשיג בתוקף על הרב "פרי חדש" שכתב שהגם שנתפשט
לאומרה על פי האר"י ,בכל זאת קצת יחידים אינם אומרים
אותה ושהוא מכללם ,דאיך יתכן דמי שלמד וידע דברי האר"י
ז"ל לא יקיים את דבריו .וסיים ,שאולי כתב זה הרב פר"ח
קודם שנכנס בחדרי החכמה ,את"ד שם.
ושוב הביא שם דברי ה"כנסת הגדולה" )סימן מ"ו בהגהות
בית יוסף( שכתב ששמע עדות מתלמיד חכם אחד מארץ
הצבי והעיד ששמע שמרן חזר בו בסוף ימיו והיה אומרה
לברכת "הנותן ליעף כח" בשם ומלכות על פי הקבלה ,ושעל
פי זה יש שנהגו לברכה .וגער בהם הכנה"ג ,שאין להזניח דברי
מרן המפורשים ב"שלחן ערוך" מפני איזו שמועה .והשיב עליו
ג"ע החיד"א ז"ל שם וז"ל :ואני בעניי אומר ,כי רבינו האר"י
זצ"ל ,כל הנפלאות אשר גילה היה בכ"ב חדשים ,והיו תלמידיו
מעלימים דבריו ובסתום חכמה .ומרן ושאר הרבנים לא ידעו
אחד ממאה מגדולתו .והן בעון נח נפשיה דרב האר"י ז"ל בימי
מרן .ויתכן שאחר כך ידע מרן מתלמידי האר"י ז"ל שכך היה
אומר וחזר בו וכו' .וגם הרב כנה"ג ז"ל לא ידע בעצם גדולת
האר"י ז"ל וחכמתו הנפלאת ,וכמדומה שלא הזכיר בספריו
להאר"י זולת ביורה דעה )סימן קי"ב( וכו' ,ומשום הכי גער
במברכים .דכיון דהרב האר"י ידע מה שכתב מרן ב"בית יוסף"
וב"שלחן ערוך" ,והיה מברכה ]למרות זאת[ ,ודאי כן ראוי
לנהוג .וגם הוא ידע דבנוסחתינו בש"ס לא הוזכרה] ,ובכל
זאת אמר לברכה על דרך הסוד[ ,וטעמו ונימוקו עמו .וב"שער
הכוונות" שסידרו מהר"ש ויטאל משמע דהאר"י אמר שברכה
זו תקנת רז"ל .וב"פרי עץ חיים" ]שער התפלה פרק ב' דף ה'
ע"ב[ כתב דיאמרו ברכה זו אף על פי שהוא היפך ה"שלחן
ערוך" ]ומקורו מספר "עולת תמיד" עיין שם בדף כ"ו ע"ב
בהנד"מ[ ,עכ"ל ג"ע שם.
וז"ל "שער הכוונות" שם )בדף ב' ע"ב( ,וכן הוא ב"שער התפלה"
שבעצם כי"ק הרח"ו ז"ל )דף ל"ז ע"ב( :ברכת "הנותן ליעף
כח" וכו' נכון לאומרה ,והיא אחת מי"ח ברכות האלו שתיקנו
קודם התפלה .ואף על פי שיש מגמגמים בדבר זה ,עם כל זה
ראוי הוא לאומרה על כל פנים ,וכמו שנבאר סודה בעזרת ה',
עכ"ל .וכוונת הרח"ו ז"ל צריכה ביאור במ"ש :ואף על פי שיש
מגמגמים בדבר זה עם כל זה ראוי הוא לאומרה על כל פנים,
וכמו שנבאר סודה וכו' .ונראה דר"ל ,דהגם שיש מגמגמים
באמירתה משום דבש"ס דילן לא נזכרה ,וכמ"ש ב"בית יוסף"
וב"שלחן ערוך" )סימן מ"ו סעיף ו'( ,עם כל זה ראוי לאומרה,
שבודאי ברכה זו היא תקנת חכמים והיא בכלל סדר שאר
הח"י ברכות של שחר .ועל זה סיים :וכמו שנבאר סודה,
דמוכרח מהטעם שכתב שם האר"י ז"ל על דרך הסוד לברכה
זו ,שהיא היתה בכלל התקנה דמעיקרא של ח"י ברכאן ,ולא
כהמגמגמים .וטעמו במ"ש "וכמו שנבאר סודה" ,נראה דר"ל,
שהרי ביאר שם דשתי ברכות "הנותן ליעף כח" ו"מלביש
ערומים" ,בחדא מחתא מחתינן להו בטעמם ונימוקם וכוונתן,
ואי אפשר לזו בלא זו .וכיון שעל ברכת "מלביש ערומים"
אין גמגום כלל ,ממילא מוכרח שגם ברכת "הנותן ליעף כח"
יסודתה בהררי קודש מפי רז"ל בתקנתם דמעיקרא ,וכמבואר
טעמם וכוונתן בשער הכוונות שם .והוא ,דברכת "הנותן ליעף
כח" נתקנה כנגד מי שבחטאיו החליש מלבוש נשמתו ,ואילו
ברכת "מלביש ערומים" נתקנה למי שבחטאיו הפשיט מעליו
לגמרי לבוש נשמתו .וכנראה שכן הבין ג"ע החיד"א ז"ל בכוונת
האר"י ז"ל ,במ"ש "ופירש סודה" ,ודו"ק היטב מאד .ועיין ב"ח
)או"ח סימן מ"ו בד"ה עוד ברכה אחת יש בסידור האשכנזים(,
שהאריך להוכיח דבלי ספק היתה ברכת "הנותן ליעף כח"
נזכרת בנוסח התלמוד של גדולי חכמי אשכנז שכתבו לברכה,
ושהזכירה הסמ"ג בכלל מספר הי"ח ברכות דשחרית) .וראה
זה פלא שגם נדפסה בסידור רפ"ד נוסח ספרדים(.
ב.
לבאר טעמו של הרב חיד"א להכרעתו הנ"ל שנוקטין כהאר"י
ואפילו נגד מרן ,והוא להיות שקיבל תורתו מפי אליהו זכ"ל
ועתה נבוא להבין לפי דעת ג"ע החיד"א ז"ל הנ"ל מהו
הטעם שראוי לעשות כדעת האר"י ז"ל אפילו נגד פסק מרן
ז"ל בשלחן ערוך ,ואפילו בענין ספק ברכות וכנ"ל ,כיון שכל
ישראל קבלו עליהם לנהוג כהוראת מרן ז"ל .ומאי אולימתיה
דהאר"י ז"ל להכריע נגד מרן ,ושיתנהגו על פי הכרעותיו.
והנה ב"ברכי יוסף" הנ"ל כתב" :דקים לן דאלמלי אף הוא
ראה דעת קדוש האר"י ז"ל גם הוא יודה לברכה" ,ע"כ ,משמע
מלשונו דדי בכך שהיה רואה מרן ז"ל שכן כתב האר"י ז"ל,
ומיד היה מרן מודה לו.
אבל בספרו "טוב עין" שם כתב וז"ל :דודאי אם היה מרן ז"ל
מכיר גדולת האר"י ז"ל ,ועוד שכתב האר"י לאומרה ,כן היה
עושה ,ע"כ .וכן בהמשך לשונו שם תלה קבלת דעת האר"י
ז"ל באם היו מכירים את גדולתו ,וכמ"ש לגבי הכנה"ג שלא
היה מכיר גדולתו .וכנראה שב"ברכי יוסף" כתב הענין בקיצור,
שאם היה יודע מרן ז"ל שכן כתב האר"י ז"ל ,היה חוזר בו
להורות כמותו .והיינו דשם איירי באופן שכבר נתברר לו למרן
ז"ל אודות האר"י ז"ל שהיה גדול שבגדולים וזכה לגילוי
אליהו זכ"ל וכו' ,וכיון שידע גדולתו ,וגם ראה או שמע דבריו
בזה ,ממילא היה מורה כמותו .אבל ב"טוב עין" שם איירי
באופן שטרם נודע למרן מגדלות האר"י ,ולכן כתב שאם היה
מכיר בגדלותו ,בודאי היה מסכים לדעתו ,ודו"ק.1
ועוד הוסיף שם ג"ע החיד"א ז"ל ,דמאחר שידע האר"י ז"ל
שלפי מרן ז"ל אין לברכה ,וכן ידע האר"י ז"ל דסבירא ליה
למרן ז"ל דלא נזכרה ברכה זו בש"ס דילן ,ולמרות זאת כתב
לאומרה על דרך הסוד ,ודאי שכן ראוי לעשות ,את"ד .וצריך
ביאור מה ענין וודאות זאת של ג"ע החיד"א ז"ל.
ונראה כוונתו לומר ,שמאחר שידע האר"י ז"ל כל מה שפקפק
והעלה מרן ז"ל בענין ברכת "הנותן ליעף כח" עד שביטל
אמירתה ,וגם ידע שמגמגם בה כיון שלא נזכרה בתלמוד
דידן ,הנה בכל זאת ,בכח דהיתירא דעדיף ,העלה על דרך
הסוד לאומרה ,וכאשר ביאר טעם ברכה זו וכנ"ל ,דמוכרח
מזה שטעמו ונימוקו עמו ,כי בודאי שלא היה נכנס בפרצה
דחוקה לחייב אמירתה מספק ,לפי חומר איסור ספק ברכות.
כן נלע"ד להבין בכוונת ג"ע ז"ל בראיותיו אלו.
אולם עדיין לא נתברר לנו טעמו של ג"ע ז"ל מתוך דבריו
הנ"ל ,למה צריכים אנו לסמוך על האר"י ז"ל יותר ממה
שנסמוך על מרן ז"ל .ונראה קצת ממה שהאריך בלשונו
ב"טוב עין" שם בענין אם הכיר מרן ז"ל בגדולתו של האר"י
ז"ל או לא ,דבגדולתו של האר"י ז"ל תליא מילתא .אלא דגם
נראה מדבריו ,שיש להכריע כדעת האר"י ז"ל כיון שהוא נותן
טעם על דרך הסוד ,ואם כן ודאי שהאמת כוותיה .ולפי זה
צריך לומר ,שטעמו ונימוקו של ג"ע החיד"א ז"ל הם משום
שדברי האר"י ז"ל בסודות התורה הם כולם מקובלים מפי
אליהו זכ"ל ,ולכן בהכרח שהם דברי אמת גמור ,ואין להרהר
אחריהם ,וחייבים לעשות כדעתו .ולזה כתב ג"ע ז"ל שאם היה
מרן ז"ל מכיר גדולתו של האר"י ז"ל ,היה מורה כמוהו ,ור"ל
שעל ידי השמועות ששמע אודות גדלותו ,היה מתאמת אצלו
שזכה האר"י ז"ל לגילוי אליהו זכ"ל ,ומפני כך היה מסכים
עמו .אלא לפי זה היה צריך ג"ע ז"ל לבאר ולפרש כוונתו יותר,
וקיצר מאד במקום שהיה ראוי לו להאריך.
ואכן ,כן הבין גם מוהר"ר אהרן בן שמעון ז"ל בספרו "שער
המפקד" )מנהגי הלכות שבת ועירובין סעיף ו' ,דף מ"ח ע"ב(
שכח סמכותו של האר"י ז"ל הוא דוקא משום שקבל מפי
אליהו זכ"ל ביאור וטעם ההלכה על פי סודה .שהרי הביא
שם דברי ג"ע החיד"א ז"ל שב"ברכי יוסף" )סימן תכ"א( שגם
שם כתב ככל הנ"ל ,וכתב להעיר על דבריו וז"ל :הגם הלום
הך כללא דאשמועינן דשבקינן דברי מרן מפני דברי רבינו
האר"י ז"ל כסוגיין דרבנן וטעמייהו ,דמרן גופיה הוה הדר ביה
אי הוה שמיע ליה דברי האר"י ז"ל .הך כללא שפיר יאתה
באתרא דרבינו האר"י ז"ל גילה לן שעל פי סודן של דברים
העומדים ברומו של עולם תצא דינ'ה להפך ממה שפסק מרן
ז"ל ,בכי האי גוונא שבקינן דברי מרן ז"ל שהם על פי הפשט,
ועבדינן כרבינו האר"י ז"ל ,כי ידוע נדע כי לרבינו האר"י ז"ל
נגלו תעלומות חכמה והני כבשי דרחמנא ,ועינו ראתה סודות
נפלאים בסתרי תורה ופנימיותה ,ובכגון דא הקבלה תכריע,
.1ועיין באיגרות הר"ש שלומיל ז"ל )בספר "האר"י וגוריו" איגרת ג' דף ס"ב( ,שכתב שאכן מרן ז"ל והאר"י נשתדכו ביניהם ,שבנו של מרן ז"ל נשא בתו של האר"י ז"ל .ולאחר שנפגש עמו בסעודת
האירוסין אמר מרן לאשתו ,וכפי שהיא סיפרה להרב שלומיל ז"ל בזה הלשון :אשתי אשתי מה אומר לך או מה אספר מהרזים ומהטעמי התורה והמצוות ,וכמה ידיעה הרווחתי עתה בזה הסעודה
מפה הקדוש של רבי יצחק אשכנזי .היכן הוא כח ביד שום מלאך לידע מה שיודע הוא .אין זה כי אם נשמה אחת מהנביאים הראשונים ,שאפילו תנא אינו יכול לומר מה שאמר הוא וכו' עכ"ל .וידוע
כי הר"ש שלומיל ז"ל היה דייקן ונאמן בדבריו.
טו
ועבדינן דלא כמרן .דאמרי רבנן ,דאם מרן ז"ל הוה שמיע ליה
דברי האר"י ז"ל הוה פוסק כאידך פוסק שהוראתו נוטה לסוד
הדברים ורזין עילאין ,כמו שגילה סודן האר"י ז"ל .האמנם אם
תהיה הסכמת רבינו האר"י ז"ל לצד הפשט לבד ,ודבריו קיימים
בתור פוסק ומורה הוראה ,כנדון דידן ]שם ,בענין אמירת
פסוקי מוסף בקרבנות ,שכתב האר"י ז"ל שאין לאומרם אלא
לאחר גמר כל תפלת שחרית ,וכמ"ש ב"שער הכוונות" )דף
נ"א ע"א( ,ועיין "שער התפלה" הנד"מ מכתי"ק הרח"ו ז"ל )דף
קפ"א ע"ב([ שכתב ]החיד"א ז"ל[ שרבינו ]האר"י ז"ל[ הסכים
כסברת המנהיג וכו' ,וכל הדברים האלו מורים שאין בדבר
איזה סוד נסתר ,ורק בפשטות הדברים דעת רבינו האר"י
ז"ל הסכימה לפסק וסברת הפוסק המתנגדת לפסק מרן .וכן
בנידון דידן מצא חן בעיניו ]של האר"י ז"ל[ סברת המנהיג וכו',
דזה ודאי לא אמרינן דאי מרן הוה שמיע ליה דברי האר"י הוה
הדר ביה וכו' .ואין הכי נמי אם רבינו האר"י ז"ל הוה אתי עלה
מטעם סודן של דברים ,קבלתו תכריע את כולם ,אכן בתור
הוראת דין לצד הפשט ,על פי כללי ההוראה ,ועל פי הפשט
רבים אשר אתנו וכו' כן נלע"ד ,עכ"ל.
והנה דברי הרב "שער המפקד" הנ"ל הם נכונים מאד במה
שכתב שקבלנו הוראות האר"י ז"ל מפני היותם מנומקים על
דרך הסוד ,ובכח זה יכריעו נגד כולם .והיינו כמ"ש לעיל בשם
ג"ע החיד"א ז"ל דכל סודותיו של האר"י קבלם מפי אליהו
זכ"ל ,ולכן הוראותיו הן לאמיתה של תורה ,ונקטינן כוותיה
אפילו נגד פסק מרן ז"ל ,וככל הנ"ל ,וכמו שנראה גם מלשונו
של הרב "שער המפקד" .אולם מ"ש שבנידונו האר"י ז"ל בא
כפוסק בעלמא ,ומצא חן בעיניו סברת המנהיג ,ולכן פסק
כוותיה ,ואם כן כיון שלא על פי טעמי הסוד פסק האר"י ז"ל
את דינו ,אלא מטעמים נגליים על פי תורת הפשט ,הוה ליה
ככל דעה של פוסק אחר ,ולכן פסקינן נגדו ,או על פי הרוב,
או על פי המנהג ,אלו תורף דבריו שם ,אין דבריו מחוורין
בזה .וגרם לו להבין כך מ"ש ג"ע החיד"א ז"ל )ב"שיורי ברכה"
סימן תכ"א( הנ"ל וז"ל :והיא כסברת הרב המנהיג והסכים
רבינו האר"י ז"ל על ידו ,עכ"ל .ולזה חשב הרב "שער המפקד"
שהאר"י ז"ל גופיה הזכיר לשיטת המנהיג ,ופסק כוותיה,
ולכן כתב מה שכתב .אבל המעיין בדברי האר"י ז"ל במקורם
ב"שער הכוונות" שם ,יראה שלא הזכיר כלל לשיטת המנהיג,
ולא לשום שיטת פוסק כלל ,אלא הוראה זו היא ככלל כל
הוראותיו שאמרן לדעתו ולשיטתו על פי סודן של דברים.
וכידוע ומקובל שכל דבריו שנאמרו בספריו אפילו בסתם ,ודאי
על פי סודן של דברים העלה והורה כן .ואפילו כשאין מזכיר
סוד הדבר ,בודאי טעמו על פי הסוד ,כי אין דרכו להורות שום
הוראה כלל אלא בדברים הנוגעים להסוד ,שמוכרח להיות
הדבר כפי שכתב ,כדי שיתקן למעלה התיקון המצטרך .וכמ"ש
כן מרן הרי"ח טוב ז"ל בספרו "עוד יוסף חי" )פרשת מקץ אות
י'( וז"ל :אזהרה שמענו מפי רבינו האר"י ז"ל ב"שער הכוונות"
"וכן" בצירי ,וכן צריך
"וכן" בפתח ,ולא יאמר ֵ
שצריך לומר ַ
"וכן" בצירי
לנהוג .ואין טעמו של רבינו האר"י ז"ל משום כי ֵ
"כן" בצירי
אין משמעותה כמקום ,דהא באמת מצינו במלכים ֵ
שנאמר על המקום .אך ודאי הוא יש לו טעם על פי הסוד
בדבר זה .ועוד בלאו הכי ,הוא אין דרכו ללמד אזהרות כאלו,
ואינו מזהיר ומזכיר דבר אלא הנוגע לסוד ,עכ"ל .ועיין שם עוד
)באות י"א( .ואם כן ,מוכרח הדבר דגם באותו נידון דפסוקי
מוסף ,הצדק עם ג"ע החיד"א ז"ל ,דמרן אי הוה ידיע ליה דעת
האר"י ז"ל הוה הדר ביה להורות כמוהו ,כיון שסוף סוף פסק
האר"י ז"ל הוא על פי הסוד ,וככל הנ"ל .ועיין מ"ש בזה באורך
בספרי שו"ת "וישב הים" )חלק א' סימן ח' ,חלק ג' אות ב' דף
קנ"ז(.
אולם ,עיין בספר "ביכורי יעקב" להגאון מהר"ר יעקב חי זריהן
ז"ל )חלק יו"ד סימן י"ט( ,שדן שם בענין זיתים שנקנו מהגוי,
ושגמר מלאכתן על ידי כבוש ביד ישראל ,אם חייב במעשרות
]ויצטרך להפריש עם ברכה[ .והביא בנידון זה מחלוקת,
שלדעת הרדב"ז חייב במעשרות ,אבל בעל ספר החרדים
בשם מרן וכן השל"ה פטר אותם ממעשר .ושוב הביא דעת
האר"י ז"ל לחייב במעשר ,והוא ממ"ש בספר "שער המצוות"
סוף פרשת וילך וז"ל :גם בענין הזיתים המרים שממתקים
אותם על ידי ישראל ,הם גמר מלאכתם על ידי ישראל וכו'
וחייבים במעשר לדברי הכל ,עכ"ל .וסיים עלה הרב "ביכורי
יעקב" שם וז"ל :והגם דכל מנהגינו הוא על פי האר"י הקדוש,
גם כשהוא נגד מרן ז"ל ,וכמ"ש ב"ברכי יוסף" )או"ח סימן מ"ו
אות י"א( וכו' ,מכל מקום יש לומר דכל זה לא נאמר רק אם
רבינו האר"י אתי עלה מטעם סודן של דברים ,בזה נאמר
דכיון דרבינו האר"י רב חיליה לאורייתא ,ונהירין ליה שבילי
דשמייא ,אילו ידע מרן בו היה מודה לו .אבל ]בנידון זה[ כיון
דרבינו האר"י ז"ל אתי עלה מטעם דינא ,יש לומר דמרן לא
היה מודה לו והדר דינא ,כיון דקבלנו דעת מרן הפוטר אותם,
מאן דעביד הכי עבד וכו' ,והמתקדשים ומטהרים המחמירים
אתכא דרבינו האר"י קסמכי ,עכ"ל) .ודבריו בזה דומים לדברי
הרב "שער המפקד" הנ"ל(.
והנה ,למעשה אין אנו צריכים להרב "ביכורי יעקב" בחילוק זה
דשם איירי האר"י ז"ל על פי הפשט ,שהרי כבר חלוק ועומד
כן על ידי הרח"ו ז"ל בעצמו ,שכתב שם בראש הרשימה הנ"ל
של פסקי רבו האר"י ז"ל המובאת בסוף ספר "שער המצוות"
שם ,שאמרם לדינא ולחומרא ולא על פי הסוד ,וממילא אין
חיובם אלא למתחסדים בלבד .ואדרבא משם נלמד ,שכל
שאר אזהרותיו ומנהגיו של האר"י ז"ל שבשעריו המצויינים
כולם ,ואפילו כשאמרן בסתם ,אינם בכלל אותה הרשימה של
דברי חסידות על פי ההלכה שבסוף ספר "שער המצוות" ,אלא
כולם הם חיוב גמור על פי הסוד לעשות כן כדי לתקן שורשן
למעלה.
וז"ל הרח"ו ז"ל שם בסוף פרשת וילך :מי שרוצה להיות חסיד,
צריך לנהוג חומרות יתירות אף על פי שאינו מחוייב בהם כפי
הדין ,ואכתוב קצת ממה שהזהירני מורי ז"ל ,ויש בהם דברים
של חומרא בלבד ,ודברים שהם כפי הדין וכו' ,עכ"ל .הרי לן
להדיא שכל אותם הדברים המוזכרים שם באותה הרשימה
של מילי דחסידותא אינם קבלה מפי אליהו זכ"ל ,ואינם על פי
הסוד כלל ,אלא הלכות או חומרות שלימד האר"י ז"ל למהרח"ו
ז"ל על פי טעמי הנגלה להתנהג בהם מי שרוצה להתחסד
עם קונו .אבל כל שאר הוראותיו ומנהגיו שלימד בכל שמונת
שעריו ,שלא תחת אותה הכותרת שבסוף ספר "שער המצוות",
כולם חיובים גמורים על דרך הסוד שקבל מפי אליהו זכ"ל,
אשר בלעדם לא יתקן המצוה בשורשה העליון .ועל כל פנים
יוצא לן בפירוש מדעת הרב "ביכורי יעקב" שבכל מקום שכתב
האר"י ז"ל דינים והלכות על פי הסוד ,נקבעו המנהגים על פיו
בכל מקום אפילו נגד מרן ז"ל ,וכמ"ש הרב "ברכי יוסף" הנ"ל.
אלא דכבר ביררנו בס"ד ,וכנ"ל מדברי מרן הרי"ח טוב בספרו
"עוד יוסף חי" ,דגם כל ההנהגות שנזכרו בסתם בכתבי האר"י
ז"ל שלא הזכיר סודם להדיא ,סתמן כפירושן שהן נתייסדו על
פי הסוד ,ולכן נקטינן כוותייהו ואפילו נגד פסק מרן ,כיון שכל
דברי האר"י ז"ל הם על דרך הסוד שלמד מפי אליהו זכ"ל,
וכמו שיתבאר אי"ה להלן.
ועיין שם ב"ביכורי יעקב" )בדף פ"ג ע"ג( מה שתמה עוד בענין
שיעור הפרשת חלה שכתב האר"י ז"ל ב"שער המצוות" )ריש
פרשת שלח דף כ"ט ע"ב( ששיעור הפרשת חלה הוא אחד
ממ"ח חלקים ,ונתן שם האר"י ז"ל טעם לדבר על פי הסוד.
והרי לפי כל האמור ,במקום שכתב האר"י ז"ל טעם על דרך
הסוד חייבים לנהוג כדבריו .ועל זה תמה ב"ביכורי יעקב"
שם וז"ל :ועם דלסברת האר"י ז"ל חיובא להפריש כשיעור
אחד ממ"ח ,ולא כנהוג אצלנו דהוא אליבא דמרן ז"ל ,משום
דבזמן הזה לשריפה אזלא שיעורא בכל שהוא ,עי"ש .וממה
נפשך קשה וכו' ]דלמה בדין גמר מלאכה ביד ישראל ישנם
שמחמירים כדעת האר"י ז"ל ,ואילו בהא דהפרשת חלה לא
נהגו להחמיר כוותיה ,ותירץ[ ,דאין טעמייהו דהמחמירים
]בגמר מלאכה[ אלא מחשש הדין ,כיון דהרדב"ז והאר"י זצ"ל
קמחייבי לפום דינא ,ודעת מרן לא הוזכר להדיא בשלחן ערוך,
לכן ,בחסידותייהו חששו לחשש טבל .אבל לענין השיעור
בשלימות ]דהפרשת חלה[ שהוא אחד ממ"ח ,דטעמא דטעים
לה האר"י ז"ל לפי סודן של דברים עי"ש ,אם כן כיון דמדין אין
חיוב בזמן הזה מן התורה ,אם מפני דלשריפה אזלא ואין לה
שיעור ,ואין כל ישראל עליה ,דליתא אלא מדרבנן ,לכן האר"י
ז"ל דידע לכווני אימרא עביד לה כשיעור ,מה שאין כן אנן,
וסמכי להקל ,עכ"ל.
וכוונת יישובו היא ,כי בדין גמר מלאכה שדברי האר"י הם
מטעמי הנגלה וחשש להחמיר ,לכן חוששים לדבריו לחומרא.
אבל בדין הפרשת חלה שכתב להפריש אחד ממ"ח ,ונתן טעם
על דרך הסוד ,הנה כיון שבזמן הזה הפרשת חלה היא מדרבנן,
ולשריפה קאי ,והאר"י ז"ל שהחמיר היינו מפני הכוונה שעל
דרך הסוד ,אם כן תינח האר"י ז"ל עצמו שהיה יודע לכוין
בסודן של דברים ,יעשה כחומרא ,אבל שאר בני אדם שאינם
יודעים לכוין הסוד ,לכן לא החמירו בעצמם בדבר שעיקר
חומרתו משום הסוד שבו ,ולא מפאת עיקר ההלכה ,דלא
שייכא בזמן הזה ,את"ד.
והאמת שדבריו תמוהים קצת .ובפרט שלעיל כתב בסתמות,
שאנו נוהגים בכל כדעת האר"י ז"ל דוקא מפני שנתן טעם
על פי הסוד ,ומה שניא הא מהא .אלא נראה ביאורו ,שדבר
שלכולי עלמא הוא חיוב כמו הנחת תפילין או תפלה וכדומה,
אנן עבדינן כדעת האר"י ז"ל ואפילו נגד מרן ,מפני שהעמיד
דבריו על פי אדני הסוד .אבל ,בכגון הא ,שכל עיקר החיוב
הוא חומרא יתירה כנ"ל ,לכן אף על פי שיש טעם לחומרא זו
על דרך הסוד ,לא נהגו כוותיה להחמיר ,ורק האר"י שידע את
הכוונה החמיר בכך .אבל בכל שאר דברי האר"י ז"ל ,ואפילו
בענין ברכות ,ודאי דעליה קסמכינן ,ואפילו נגד מרן ז"ל ,כיון
שנתן טעם על דרך הסוד .ועיין לג"ע החיד"א ז"ל ב"ברכי יוסף"
)יו"ד סימן שכ"ב אות ב'( שכתב על דעת האר"י ז"ל בענין
הפרשת חלה בשיעור אחד למ"ח וז"ל :אבל לא ראיתי ולא
שמעתי ששום חסיד בדורנו נהג כך ,ע"כ .ובספרו "עין זוכר"
)מערכת ח' אות ו'( כתב וז"ל :אבל לא שמיע לן דשום חסיד
ומקובל בדורנו נהג כך ,עכ"ל .ובספר "ארץ חיים" )בכללים
אות י"ג( כתב וז"ל :ומכל מקום יש איזה פרטים שלא נהגו
כהאר"י ז"ל ,וכמ"ש בתשובת "הון יוסף" )סימן י"א( ,ע"כ .ועיין
שם דאיירי בענין הא דקמן בנידון הפרשת חלה לדעת האר"י
ז"ל בשיעור אחד ממ"ח ,והביא מזה הרב "הון יוסף" ראיה
שלא בכל דבר נקטו כדעת האר"י ז"ל .והאמת שלפי דברי
הרב "ביכורי יעקב" נדחה ראיתו ,כי שאני דין הפרשת חלה
בשיעור אחד ממ"ח ,כיון דבזמן הזה אינו אלא מדרבנן ואזיל
לשריפה ,לכן לא החמירו בו הגם שגילה האר"י ז"ל סודו.
אלא דעדיף מינה יש ליישב ,וכמו שנכתוב באריכות להלן
בס"ד )באות ו'( ,דקושטא דמילתא היא ,שכל מנהגי ופסקי
האר"י ז"ל לא נאמרו בתורת חיוב אלא לגבי לומדי תורתו
בלבד .אלא שבמשך הדורות ,גדולי הפוסקים נהגו והנהיגו
בציבור כל אותם ההנהגות של האר"י ז"ל ,וכמו שכל ספרי
האחרונים מלאים מזה ,ונתקבלו ברצון בכל הקהלות שבכל
תפוצות ישראל בהסכמת והנהגת גדולי פוסקי הדור ,זולת
במעט דברים שראו לנכון לא להנהיג הציבור בהם ,ולכן
נשארו אותם דברים מנת חלקם של יחידי סגולה המתחסדים
בקיום מנהגי האר"י ז"ל .ועיין להלן באורך בס"ד .ועל פי זה
אין כאן שום תמיהה כלל למה לא נהגו כדעת האר"י ז"ל
להפריש חלה בשיעור אחד ממ"ח ,דהכל נעשה על פי שיקול
דעת המורים ,ובדבר זה ,מהטעמים הנ"ל ,לא ראו חכמי הדור
להנהיג כן.
אלא דיש קצת להרגיש כפי זה שכתבנו דתוקף קבלת דעת
האר"י ז"ל בציבור הוא מחמת שכך הנהיגו הפוסקים ,אם כן
נראה זה כסותר כלל ה"קים לן" שכתב הרב חיד"א ז"ל הנ"ל,
דמשמע ממנו שדברי האר"י ז"ל הם הלכה מצד עצמם ,ולכן
אם מרן היה יודע דעתו היה פוסק כמותו .והרי לפי הנ"ל אינם
אלא דברי חסידות המחייב לומדי תורתו בלבד ,ורק שחכמי
הדור הבאים אחריו נהגו והנהיגו שיטתו ברבים ,ונהפכו
להלכה פסוקה לכל .ונראה ליישב דלעולם אין זו קושיא על
דברינו ,ואין כאן סתירה בין דברינו הנ"ל ,לכלל ה"קים לן".
והוא ,כי לעולם כל מה שפסק מרן ז"ל ב"שלחן ערוך" הוא
הלכה גמורה המחייבת את כל ישראל .ואפילו כשמרן פסק
כזוהר או כמקובלים ,פסקו מחייבת כל ישראל .ועל כך לימד
לן ג"ע החיד"א ז"ל ,בכלל ה"קים לן" שלו ,דאם מרן ז"ל היה
יודע מדעת האר"י ז"ל היה פוסק כמותו ,והיה חיוב לקיים
פסקו בכל ישראל מצד עצם הדין ,ולא רק משום שהנהיגו כך
הפוסקים כדעת האר"י ז"ל .אולם מאחר שלא ידע מרן ז"ל
את דעתו של האר"י ז"ל ,אם כן נשאר כח קבלת דעתו ופסקיו
של האר"י ז"ל כחיוב גמור ללומדי תורתו בלבד ,וכחיוב שעל
פי הוראת גדולי הפוסקים האחרונים שהנהיגו כן על הכלל
כולו .ולזה בא ג"ע החיד"א ז"ל בכח כלל ה"קים לן" שלו
להוכיח ,שסוף סוף חייבים כל אחד לקיים דעת האר"י ז"ל
כחיוב ממש ,ואין אדם בעולם שיכול להוציא עצמו מן החיוב
הזה ,כי אנן סהדי שאם היה יודע מרן ז"ל דעתו של האר"י
ז"ל היה פוסק כמותו ,וממילא חל הדבר עלינו כחיוב גמור,
כאילו כן פסק מרן ז"ל ב"שלחן ערוך" .ומעתה אחר ה"קים לן"
של ג"ע החיד"א ז"ל אין שום אדם שיכול לטעון שאינו חייב
לעשות כדעת האר"י ז"ל ,שאינו אלא חומרא וחסידות ללומדי
תורתו בלבד ,ושמא לא הנהיגו הפוסקים דבר זה כחיוב לכל
אדם בכל מקום ,שדבריו בטלים ומבוטלים לא שרירין ולא
קיימין .ואדרבא ,כולם חייבים מן הדין בכח ה"אנן סהדי" הנ"ל,
לקיים מנהגי והוראות האר"י ז"ל בכח הדין ממש כאילו כן
פסק מרן ז"ל .וצריכים אנו לומר שבאותם מיעוטא דמיעוטא
של דברים שלא נהגו להורות כהאר"י ז"ל ,וכמו בשיעור
הפרשת חלה באחד ממ"ח" ,קים לן" דבזה לא היה מרן ז"ל
מורה כדעת האר"י ז"ל) ,וכטעמים שכתבנו בביאור שיטת הרב
"ביכורי יעקב" הנ"ל( ,ולזה לא הנהיגו כן חכמי הדורות דקים
להו דבהא לא אמרינן "קים לן" הנ"ל.
ונחזור לנידונינו בענין כלל ה"קים לן" שהלך לאורו תדיר ג"ע
החיד"א ז"ל בספריו ,לפסוק כהאר"י ז"ל נגד מרן ז"ל .דהנה
לא ג"ע החיד"א ז"ל הוא הראשון שחידש את הכלל הזה ,אלא
כבר קדמו הרב בנימין הלוי ז"ל ,בתשובתו המובאת בספר
שו"ת "דברי יוסף" להר"י אירגס ז"ל )סימן ב'( בענין נוסח
"זכרנו לחיים" ,וז"ל :ואומר ,שמנהג זה שנהגו מאז ומקדם
טז
לאמרו בנוסח "אל חי" וכמ"ש מרן ב"בית יוסף" וכו' ,הוא
משום דלא סיימוה קמייהו ,שעדיין בזמנם לא נתפשטה
חכמת האר"י זלה"ה בעולם .אבל לעת כזאת שנגה עלינו
אור הגנוז ,וזכינו שנתפשטה קצת מחכמתו בעולם ,למה לא
נחזיק בדרך היותר בטוח וכו' .ואנן סהדי שאם הראשונים
היו רואים דברי האר"י זלה"ה ,היו מבטלים מנהגם ,ואוחזים
לדרכו דרך הקודש יקרא לה ,עכ"ל .והרי לן להדיא שדבריו
של ג"ע החיד"א ז"ל הם ממש כעין מ"ש הרב בנימין הלוי ז"ל.
והרי שתלה הרב"ה ז"ל הנ"ל את הדבר בהתגלות והתפשטות
דברי האר"י ז"ל בעולם .והיינו שמאז שנודע דעתו ושיטתו
בעולם ,מוטל עלינו להחזיק בשיטתו שהיא הדרך היותר
בטוחה ,כי טעמו ונימוקו עמו על דרך הסוד ,שבודאי האמת
הגמורה עמו ,כיון שקבל תורת אמת מפי אליהו זכ"ל ,וככל
שביארנו לעיל בס"ד בכוונת ג"ע החיד"א ז"ל .והרי שדברים
אלו הם מושכלות ראשונות בדעתן של גדולי ישראל מאז
ומעולם ,ודו"ק.
ויש להביא ראיה לזה שכן דעת ג"ע החיד"א ז"ל דסמכינן
בהחלט על דעת האר"י ז"ל דוקא מכיון שדעתו להלכה
ולמעשה היא האמת הגמורה שקבלה מפי אליהו זכ"ל ושלכן
לא יתכן לחלוק עליו בשום אופן ,ממה שמצינו לו בספרו
"שם הגדולים" )בערכו של רבינו יעקב החסיד ממרוויש(
אודות ספרו שו"ת מן השמים ,שבו רשם שאלותיו ששאל
על ידי שאלת חלום בהרבה נושאים שיש בהם ספיקא דדינא
ומחלוקת הפוסקים ,לדעת הלכתא כמאן ,והיו משיבים לו מן
השמים להלכה ולמעשה .והקשה שם ג"ע החיד"א ז"ל ,דאיך
יתכן לסמוך להלכה על הוראה כזו שניתנה מן השמים ,והלא
קיימא לן )בבא מציעא דף נ"ט ע"ב(" :לא בשמים היא" ,דר"ל
דמאחר שניתנה תורה לחכמי ישראל להבין ולהורות ,אין
פוסקים על פי גילויים מן השמים ,לא על ידי בת קול ,ולא על
ידי חלום ,ואפילו לא על פי נבואה ,אלא דוקא כהכרעת חכמי
ישראל הנושאים ונותנים בהלכה ,ומבררים הדין להיכן נוטה,
ופוסקים לפי רוב הדעות .והאריך שם מאד ביישוב קושיא
זו ,וצידד בה בכמה אופנים ,והעלה לבסוף דאין דין "לא
בשמים היא" נוהג אלא בזמן הסנהדרין ,בשאלה הלכתית
שטרם נחלקו בו הסנהדרין לפסוק את הדין לכאן או לכאן,
שאז חובה לברר הדבר על ידי חכמי ישראל דוקא ,וכמ"ש
)דברים י"ז ,ט'( :ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט ,ולא
על ידי גילוי מן השמים .אבל בדבר שכבר נחלקו בו הסנהדרין
ולא הכריעו ,בזה צייתינן לנביא ולאליהו זכ"ל ולרוח הקודש,
אפילו בזמן הסנהדרין .וכל שכן בזמנינו שלאחר הגאונים,
שאין קיבוץ חכמי ישראל במקום אחד ביחד ,דליכא תו
היכא תימצי לקיים "ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט",
ממילא כאשר יופיע רוח הקודש על גדול הדור ,שפיר סמכינן
עליה לדינא להכריע ספקות ,ואין כאן בית מיחוש משום "לא
בשמים היא" ,את"ד עיש"ב.
והנה ,נראה מדבריו שם שעיקר קושייתו היתה על ספר שו"ת
מן השמים היאך סומכים עליו לדינא .וצריך עיון לכאורה,
דלמה לא נתקשה כן גם לגבי פסקי ההוראות המעשיות של
רבינו האר"י ז"ל ,דנאמר שהם בגדר האיסור ד"לא בשמים
היא" .ובפרט שהרי כתבו הפוסקים שכל מה שכחו של האר"י
ז"ל יפה להכריע במחלוקת הפוסקים ולהורות הלכה למעשה
גם נגד ה"שלחן ערוך" ,הוא דוקא משום הא דזכה לגילוי
אליהו זכ"ל .והוא תמוה ,דזוהי סיבה לפסול ולדחות הוראותיו
מפני דקיימא לן "לא בשמים היא" ,ולא סיבה להכריע כמותו.
אלא מוכרחים אנו לומר בדעתו של ג"ע החיד"א ז"ל שלא
הקשה כנ"ל על רבינו האר"י ז"ל ,דהוא מפני שהבין שעל
רבינו האר"י ז"ל מעיקרא ליתא לקושיא זו .ואם כן צריכים
אנו להבין טעמו ונימוקו של ג"ע בזה ,למה לא שייך להקשות
כן גם על רבינו האר"י ז"ל) .ועיין להלן )אות ד'( יישוב לזה
מספר "שיורי טהרה" ,עי"ש(.
וטרם נבאר זאת נביא כאן כמה ראיות שסיבת הסמיכה
המוחלטת שסמכו הפוסקים האחרונים לפסוק כהאר"י ז"ל
גם נגד פסק מרן ז"ל ,ואפילו בספק ברכות ,הוא מפני שכל
מה שגילה האר"י ז"ל הוא כפי מה שקבל מפי אליהו זכ"ל
שזכה ללמוד עמו פנים בפנים.
עיין באורך בהקדמת הרח"ו ז"ל ל"שער ההקדמות" )ונדפסה
גם בראש ספר "עץ חיים"( ,שכתב וז"ל :אין ספק שדברים
אלו ]של סתרי התורה[ לא יובנו בעיון אנושי חומרי ,אלא
בקבלה מפה אל פה ,או מפי אליהו זכ"ל ,או מפי הנשמות
]של הצדיקים[ המתגלות בכל דור ודור אל הראויים להם
וכו' .והנה ,אין בכל דור ודור שלא נמצאו אנשים יחידי
סגולה ששרתה עליהם רוח הקודש ,והיה אליהו הנביא נגלה
אליהם ,ומלמד אותם סתרי החכמה הזאת וכו' .והנה היום
אביע חידות ונפלאות תמים דעים וכו' ,וגם בדורינו זה אלהי
הראשונים והאחרונים לא השבית גואל מישראל וכו' ,וישלח
לנו עיר וקדיש משמיא נחית הרב הגדול האלהי החסיד מורי
ורבי כמהר"ר יצחק לוריא אשכנזי זלה"ה ,מלא תורה כרמון,
במקרא במשנה בתלמוד בפלפול וכו' במעשה בראשית
ובמעשה מרכבה וכו' .וכל החכמות הנזכרות היו אצלו
כמונחים בחיקו וכו' .וכל זה השיג שלא על ידי קבלה מעשית
ח"ו וכו' .אמנם כל זה היה מעצמו על ידי חסידותו ופרישותו
וכו' ,היא הביאתו לידי אליהו הנביא שהיה נגלה אליו תמיד
ומדבר עמו פה אל פה ולמדו זאת החכמה וכו' ,עכ"ל .וכעין זה
כתב בקיצור יותר בהקדמה השניה הקצרה לספר "עץ חיים"
וז"ל :והיה אליהו זכ"ל נגלה לו תמיד ,וזה ידעתי מפיו באמונה
]פירוש בלשון שבועה[ עכ"ל .וכן כתב ב"שער רוח הקודש"
)דף ד' ע"ב( :וגם היה נגלה אליו אליהו זכ"ל ומלמדו ,עכ"ל.
וסיים שם הרח"ו ז"ל בהקדמתו וז"ל :והנה מלבד החקירות
והנסיונות והמופתים אשר ראינו בעינינו מן הרב הנזכר זלה"ה,
הנה הדרושים והדברים עצמם אשר בחיבורי זה יעידון יגידון,
וכל רואיהם יכירום ,כי דברים עמוקים ונפלאים כאלה אין
יכולת בשכל אנושי לחברם אם לא בכח השפעת רוח הקודש
על ידי אליהו זכ"ל ,עכ"ל .וכן כתב בספר "איגרות הרב שלמה
שלומיל ז"ל" )ספר "האר"י וגוריו" ,איגרת א' עמוד י"ב ,ואיגרת
ג' עמוד ל"ז ושם עמוד נ"ב(.
הרי לן מכל זה בפירוש ובעדות גמורה ומקויימת מפי האר"י
ז"ל עצמו ,ומפי תלמידו הרח"ו ז"ל שטרח לחקור כדי לברר
ולאמת כל זה ,שהיה להאר"י ז"ל גילוי אליהו זכ"ל באופן
תמידי פנים בפנים ,ולמדו חכמת הקבלה פה אל פה כרב
לתלמיד ממש.
וכן כתב מהר"י אירגאס ז"ל בספרו "שומר אמונים" )ויכוח א'
אות י"ז( וז"ל :וברוב חכמתו וקדושתו ]של האר"י ז"ל[ זכה
שהיה מתגלה אליו אליהו זכ"ל בכל עת ,כמו שהיה מתגלה אל
התנאים ואל האמוראים וכו' ,וגילה לו סתרי התורה וכו' ,אשר
לא נגלו בכל הארץ מזמן הרשב"י זלה"ה עד זמנינו .והוא זלה"ה
ביטל את המעוררין ]בספקות על אמיתת חכמת הקבלה[,
ומחלוקות המקובלים האחרונים מכל וכל ]שנתקבלה האמת
כדעתו ,ונדחו שאר דעות המקובלים הקודמים לו[ וכו' .ומיום
שנגלו בעולם כתבי האר"י זלה"ה עד היום הזה לא תמצא מי
שיפקפק ויחלוק על דבריו כלל ,כי הכל יודעים דרוח ה' דיבר
בו ומלתו על לשונו ,ואסהידו כולי עלמא עליה דרוח אלהין
קדישין ביה ,ושמימי התנאים לא נמצא כמוהו יודע חכמה זו
על אמיתותה ,עכ"ל עיש"ב.
וכן כתב מהר"ח מוולאז'ין ז"ל תלמיד הגר"א ז"ל בשם רבו
ז"ל )בהקדמתו לספר פירוש הגר"א לספרא דצניעותא( וז"ל:
גם על דברת מרן רבינו הקדוש איש האלהים נורא האר"י ז"ל,
עיני ראו יקר תפארת קדושת האר"י ז"ל בעיני רבינו הגדול
נ"ע ,כי מידי דברי עמו אודותיו אירתע כולא גופיה ,ואמר:
מה נאמר ונדבר מקדוש ה' איש אלהים קדוש ונורא כמוהו,
ונגלו לו תעלומות חכמה .ומעת אשר זכה לגילוי אליהו זכ"ל,
פעמיים הוגדל השגתו למעלה למעלה להפליא וכו' .ואמר
לי אשר גם מחמת ההוספות שנתוספו על כתבי האר"י ז"ל
שאינם מרח"ו ז"ל אין לסמוך עליהם לענין דינא וכו' עכ"ל.
הרי לן מזה להדיא שגם רבינו הגר"א ז"ל סבר שעל ידי שזכה
האר"י ז"ל לגילוי אליהו זכ"ל ,גדלה השגתו למעלה בכפליים
להפליא ,ושאם היו לנו כתבי האר"י ז"ל בנוסחאות הדווקניות
כפי שכתבם הרח"ו ז"ל בלא תוספות וערבוביא משאר
התלמידים ,ניתן היה לסמוך עליהם גם לדינא .וכן כתב לדייק
מלשון הגר"ח ז"ל הנ"ל בספר "חשבון פרטי המצוות" ,בראש
הספר ,וז"ל :ומשמע מזה בהדיא שדברי הרח"ו ז"ל לבדם כמו
ה"עץ חיים" והשמונה שערים ,שהמה מעותקים אות באות
מכתבי הרח"ו ז"ל על ידי בנו הר"ש ויטאל ז"ל ,צריך לסמוך
עליהם למעשה ,כיון שהאר"י ז"ל היה יודע הפירוש האמיתי
של הגמרא והזוהר שקבל מאליהו זכ"ל .ועיין בהגהות הלשם
ז"ל בסוף ספר ספרא דצניעותא עם ביאור הגר"א ,שכתב
שהגר"א ז"ל מעולם לא ראה השמונה שערים של הרש"ו ז"ל
עצמם .ועיין מ"ש בזה בספרי שו"ת "וישב הים" )ח"א סימן
א' אות ה'(.
וכן כתב אחד המיוחד מתלמידי הגר"א ז"ל ,ה"ה הרי"א חבר
ז"ל ,בספרו "מגן וצינה" )פרק ד' דף י' סוף ע"א( וז"ל :ובאמת,
מעת שנתגלה עומק החכמה מהאר"י ז"ל שזכה לגילוי אליהו
זכ"ל ,כמו שיתבאר לפנינו ,לא מצינו שום חולק על דבריו.
ואין שום מחלוקת וסתירה בספרים שלו הקדושים והטהורים
גם לבאים אחריו ,וכמו שנבאר מענייני כתבי רבינו הגדול
]הגר"א ז"ל[ אשר זכינו בדור הזה לגילוי אור צח ומצוחצח
וכו' ,ולא סר ]הגר"א[ מכל דברי האר"י ז"ל אפילו כקוצו של
י' ,ומחבב דבריו הקדושים בכל מקום עד לאחת ,עכ"ל.
ועל פי דברים אלו שמעדות פיהם של שני עדים נאמנים
מתלמידיו הגדולים של הגר"א ז"ל ,נסתרו טענות הטועים
והמשבשים ,אשר חדשים מקרוב באו ותולים בוקי סריקי
ברבינו הגר"א ז"ל ,שכאילו חולק הגר"א ז"ל על דברי האר"י
ז"ל ואינו סומך עליו ,וכאילו אינו מודה שקבלת האר"י ז"ל
היתה כולה מפי אליהו זכ"ל .ומלבד שנעלם מהם כל הנ"ל,
עוד יותר מזה ,המעט שידעו לא הבינו על נכון .ועוד כי נוסחא
מוטעית נזדמנה להם בנוסח הקדמת ביאור ספרא דצניעותא,
שהפסיק הונח שלא במקומו ,וגרסו :ומעת אשר זכה לגילוי
אליהו פעמיים ,הוגדל השגתו וכו' .וצריך להיות הפסיק לאחר
תיבת "אליהו" ,ושוב "פעמיים הוגדל וכו'" .ואיך יפצה פיהם
הבל לכתוב על האר"י ז"ל בשם הגר"א שרק פעמיים היה לו
גילוי אליהו ,מאחר שהרח"ו ז"ל תלמידו וכל שאר הגדולים
הנ"ל מבני דורו כתבו בפירוש שהיה אליהו זכ"ל נגלה לו
תמיד ,ושכל חכמתו היתה מפי אליהו ,וכפי שכך אמר לו
האר"י ז"ל להרח"ו ז"ל בעצמו "באמונה" .והדברים ארוכים,
ודי למי שיש לו קורטוב של יראת שמים ,ומוח כל שהוא
בקדקדו ,להכיר שכן היא האמת לאמיתה .והחולק על זה
אינו אלא מרוע לב ומכוונה רעה לעקור האמת ולגלות פנים
בתורה שלא כהלכה.2
וכן כתבו בפירוש בכמה מספרי גדולי הפוסקים ,שסמכותו
של האר"י ז"ל להכריע ולפסוק כוותיה לדינא הוא מחמת
שקיבל כל תורתו מפי אליהו זכ"ל .עיין בשו"ת "דברי יוסף"
אירגאס ז"ל )סימן ג'( שכתב וז"ל :אמנם מאחר שיצא אורה
זו תורה ,היא תורתו של אדונינו הרב הקדוש האר"י זלה"ה
וכו' ,אם כן איפה מי האיש אשר יערב אל לבו לעשות נגד
דברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל ,אין ספק דהאי גברא בר
שמתא הוא וכו' ,כי אין לנו אלא דברי בן עמרם ,הוא אדונינו
הקדוש האר"י ,אליו תשמעון ,כי נחה עליו רוחו של אליהו
זכ"ל ,ומפי הגבורה קבלוה ,והמערער על דבריו כחולק על
השכינה וכו' עכ"ל עייש"ב.
וכן כתב ג"ע החיד"א ז"ל בכמה מקומות בספריו שכל דברי
האר"י ז"ל הם מפי אליהו זכ"ל ,ולכן אין לסטות מדבריו
כמלא נימא )עיין שו"ת "חיים שאל" חלק ב' סימן י' אות ג'(
שכתב וז"ל :איני חש לסודות שלא גילה רבינו האר"י ז"ל
עצמו וכו' .כי מה שלא גילה האר"י רבינו הגדול ז"ל שלמד
עם אליהו זכ"ל ,באלו אמרו שלא לסמוך ,עכ"ל .ועיין שם עוד
)בחלק א' אורח חיים סימן א'(.
ג.
למה אין בקבלת פסקי האר"י ז"ל חשש
משום "לא בשמים היא"
ומאחר שהוכחנו בס"ד מפי דברי גדולי הפוסקים והמקובלים,
שאדרבא ,מחמת היות כל דברי האר"י ז"ל מקובלים מפי
אליהו זכ"ל ,לכן אין לסטות מהם כמלא נימא ,וחייבים למעבד
כוותיה גם לדינא נגד דעות הפוסקים ,ואפילו נגד דעת מרן
ז"ל ,נבוא לבאר בס"ד למה מעולם לא עלתה על לבם של ג"ע
החיד"א ז"ל ,ולא על דעתו של שום אחד מגדולי הפוסקים
ז"ל ,לשאול ולפקפק בהא ,דאיך יתכן זה מאחר דקיימא לן
ד"לא בשמים היא" .ואפילו ג"ע החיד"א ז"ל שהסתפק בכגון
הא לגבי פסקי ההוראות של ספר שו"ת מן השמים ,ובכל זאת
לא עלה על לבו לעורר כן נגד פסקי ההוראה של האר"י ז"ל,
אלא בכל מקום כותב בפשיטות בתר איפכא ,שדוקא משום
שקיבל האר"י ז"ל מפי אליהו זכ"ל לכן חייבים לעשות לדינא
כדבריו.
וכבר הארכתי בזה בס"ד בספרי שו"ת וישב הים )ח"ב סימן
י"ד( ,ויישבתי קושיא זו בשבעה דרכים כיעו"ש .ונזכיר כאן
אחד היישובים היותר מוכרחיים ואמיתיים ומיוסדים .והוא
על פי מ"ש החתם סופר )בשו"ת חלק ו' בליקוטים סימן צ"ח(,
שכאשר נגלה אליהו זכ"ל בעולם הזה בנפש ובגוף כדי ללמד
תורה אל הזוכה לכך ,אזי דינו כרב ומלמד חי וקיים המוסר
תורה לתלמידו ,ואין בקבלת תורה באופן זה חשש משום
"לא בשמים היא" כלל ,ושפיר פוסקים כוותיה .אבל כאשר
.2וידוע שדברי מהר"ח מוולאז'ין ז"ל הנ"ל נכתבו כתגובה לסתור את האשמה שהטילו על הגר"א ז"ל ,שאינו מאמין שכל קבלת האר"י ז"ל היא מפי אליהו זכ"ל .ובלאו הכי אין ענין זה ממין הטענה,
כיון דאנן לדידן אין צריכין לכל זה כאשר לפנינו עדותו המפורשת של הרח"ו ז"ל שכך אמר לו האר"י ז"ל בפירוש שכל תורתו קבלה מפי אליהו זכ"ל .ועיין להאדמו"ר ממונקאטש זצ"ל בספרו שו"ת
"מנחת אלעזר" )חלק ג' סימן כ"ב( ,ובספרו "אות חיים ושלום" )סימן ל"ד סעיף ב' ,סוף ס"ק ג'( ,שכתב וז"ל :ואוי לעינים שכך רואות למחבר אחד בזמנינו ,איך ארבו ישים ויטמון בקרבו ויעיז ויהין
כזאת .ובעקבתא דמשיחא וכו' למען תפוס את בני ישראל בלבבם להסתפק באמיתות קבלת רבינו האר"י זצ"ל מפי אליהו זכ"ל וכו' ,עכ"ל.
יז
מתגלה אליהו זכ"ל בהשגה שכלית בלבד ,ולא נגלה בגוף
ממש כנ"ל ,אז אמרינן ביה "לא בשמים היא" .וכן מוכח חילוק
זה בתיקונים )תיקון ז' מזוהר חדש דף ק"ס ע"א( .ומפורש
להדיא בזוהר )חלק ב' דף קצ"ז ע"א ,ובחלק ג' דף פ"ח
ע"ב( ,שכאשר נגלה אליהו בהתלבשות גופו ,הוא נקרא חי
וקיים ,שהרי לא מת מעולם ,אלא עלה בחיים חייותו בסערה
לשמים ,וממילא התורה שמלמדה להזוכה לה ,היא אמיתת
התורה שקבל מפי משה רבינו ,שהרי פנחס הוא אליהו .ורב
שלימד תורה לתלמידו ,אין בתורתו חשש משום "לא בשמים
היא" כלל .עי"ש בדברינו באורך גדול בכל זה ,דאין שייך דבר
זה אלא רק באליהו זכ"ל דוקא מפני שמעולם לא מת ,אלא
עלה בסערה לשמים בהיותו חי וכנ"ל ,ולכן כאשר מתגלה
בעולם הזה בגופו ללמד תורה ,כרב לתלמיד ,נקרא חי וקיים,
ולא שייך ביה איסור ד"לא בשמים היא" .והרי כבר הבאנו
לעיל מדברי הרח"ו ז"ל גופא ,שנגלה אליהו זכ"ל להאר"י
ז"ל באופן שפה אל פה דיבר עמו פנים בפנים כרב לתלמיד,
ולא "בטמירו בעין השכל" בלבד ,ולכן תורתו היא תורת אמת,
תורת האר"י החי ,שבכחה להכריע לדינא.
ועל כל פנים יוצא לן מכל זה שכל גדולי ישראל פוסקי הלכות
דקי"ל כוותייהו ,נוקטין בלא ספק כלל שכל הוראות האר"י
ז"ל שקיבל מפי אליהו זכ"ל ,הם לאמיתה של תורה ממש,
ויש לסמוך עליהם ולהורות על פיהם להלכה ולמעשה ,וכאשר
מפורסם בכל ספרי גדולי הפוסקים הספרדים שבמשך קרוב
לארבע מאות שנה ,שבכל ענייני דת ודין סומכים במוחלט על
דעת ושיטת האר"י ז"ל ,ועושין כוותיה להלכה ולמעשה גם
נגד דעות שאר הפוסקים ,ואפילו נגד דעת מרן ז"ל ,ואפילו
בענייני ספק ברכות ,דאין אומרים ספק ברכות להקל נגד
דעת האר"י ז"ל ,שכל דבריו אמת וצדק באופן מוחלט ,והם
מקויימים מפי אליהו זכ"ל להיות לאמיתה של תורה ,ואין
בהם שום ספק כלל ,ואין בהם שום חשש כלל מפני איסור
ד"לא בשמים היא" .ולכן סומכים עליו בכל ,אפילו לברך
ברכות לשיטתו ,כי למרות שישנם פוסקים החולקים בדבר,
ואפילו מרן ז"ל נמנה עמהם ,מכל מקום לאחר שגילה האר"י
ז"ל דעתו לברך ,אין כאן ספק כלל ,וחייבים לברך מדינא ,כיון
שכל תורתו והוראותיו הן האמת לאמיתתה בלא שום פקפוק
כלל .וכמו שנזכר לעיל בענין ברכת "הנותן ליעף כח" ,וכן כל
ברכות השחר כשלא נתחייב בהם ,שכל העולם סומכים על
דעתו של האר"י ומברכים אותן בלי שום חשש כלל ,ואפילו
שהוא נגד פסק מרן ז"ל בשלחן ערוך.
ד.
לשונות גדולי הפוסקים האחרונים דק"ק הספרדים הסוברים
כדעת ושיטת ג"ע החיד"א בענין קבלת פסקי האר"י גם נגד
השלחן ערוך
והנה ,דעת ג"ע החיד"א ז"ל ושיטתו בנידון זה נתקבלה בריווח
ובשופי ללא עוררין על ידי רוב ככל גדולי האחרונים דק"ק
הספרדים דפקיעי שמייהו כמורי הוראות לישראל ,שנתקבלו
דבריהם לנהוג על פיהם ברוב ככל הקהלות הספרדים .וכבר
הבאנו לעיל דברי הרב "שער המפקד" ,והרב "ביכורי יעקב",
שכתבו במוחלט שנוהגים כדעת האר"י ז"ל בכל הוראותיו
ואפילו בספק ברכות כל שדבריו נאמרו על פי הסוד .ונשאנו
ונתננו בדבריהם ,עי"ש .ועתה נזכיר עוד הרבה מרבותינו גדולי
האחרונים שסמכו ידיהם בכל כחם על כלל זה ,והורו על פיו
לרבים.
ראשון לציון נזכיר את דברי עמיתו של ג"ע החיד"א ז"ל ,ה"ה
מוהר"ר אברהם כלפון ז"ל בספרו הנד"מ "לקט הקציר" )דף
י"ג אות כ'( וז"ל :יש נוהגים לומר ברכת הנותן ליעף כח אחר
מלביש ערומים .וכתב הרב המופלא חיד"א הי"ו ב"ברכי יוסף"
)סימן מ"ו אות י"א( וז"ל :ועתה נתפשט המנהג בגלילותינו
לברך זאת הברכה על פי כתבי רבינו האר"י ז"ל ,כי אף
שקבלנו הוראות מרן ז"ל ,קים לן דאלמלא מרן אף הוא ראה
דעת קדוש האר"י זצ"ל גם הוא יודה לברכה וכו' עכ"ל .הרי
שהביא כלל זה בפשיטות ,וסמך עליו לדינא לברך נגד דעת
מרן ז"ל.
וכן כתב הגאון הגדול מהר"י פארדו ז"ל בספרו "מנחת אהרן"
)כלל ה' אות ט"ז( וז"ל :ומה גם עתה הבט נא וראה דברי הרב
"ברכי יוסף" ז"ל )בסימן מ"ו אות י"א( שהעיד שנתפשטה
בגלילותינו .ואף שקבלנו הוראות מרן ז"ל ,קיימא לן דאלמלא
מרן חזי הוי לדברי האריא"ל זי"ע גם הוא היה מודה לברך וכו'
עכ"ל .ועיין שם בסוף שהכריע לברך נגד מרן ז"ל על פי סמך
דעת האר"י ז"ל.
ועיין בכללים שבראש ספר "ארץ חיים" למהר"ח סתהון
ז"ל )כלל י"ג( שהביא לשונות ג"ע החיד"א ז"ל הנז"ל בענין
ברכת "הנותן ליעף כח" ,שאנו מברכין אותה כדעת האר"י ז"ל
נגד פסק השלחן ערוך ,ושוב כתב וז"ל :וכיון דבענין ברכות
דנהגינן שלא לברך היכא דאיכא ספק פלוגתא דרבוותא
בחיוב הברכה ,ואפילו דעת מרן ז"ל לברך וכו' ,מכל מקום
היכא דהאר"י ז"ל הכריע לברך ,אזלינן בתריה דהאר"י ז"ל,
אפילו נגד פסק מרן ז"ל וכנזכר לעיל ,ממילא דכל שכן בשאר
דברים ,דפשיטא דאזלינן בתר הכרעת האר"י ז"ל אפילו נגד
פסק מרן ז"ל ,וכמ"ש ה"ברכי יוסף" )סימן א' אות י"ג וסימן
תכ"א( ,שנהגו בארץ ישראל כדעת ספר המנהיג שלא לומר
פסוקי מוסף שבת בשחרית אצל פרשת התמיד ,ודלא כפסק
מרן ז"ל )באו"ח סימן מ"ח( .וביאר הטעם בספרו "שיורי ברכה"
)סימן תכ"א( ,משום דבתר הכרעת רבנו האר"י ז"ל גררינן
בדוכתי טובא היפך פסק מרן ז"ל ,דקים להו לרבנן דאי שמע
מרן ז"ל דברי האר"י ז"ל הוה הדר ביה עכ"ל .גם גאון ירושלים
מהר"מ סוזין ז"ל בתשובתו שבספר "הון יוסף" )סימן י'( ,כתב
שגדולי וקדושי כל דור ודור אינם זזים מדברי האר"י ז"ל
אפילו בדברים שהם נגד ההלכה ]הפסוקה ב"שלחן ערוך"[
ואפילו בענין ספק ברכות ,עכ"ל עי"ש .ועיין עוד ב"ארץ חיים"
שם )סימן תפ"ז סעיף א' דף ל"ו ע"ג( ,ושם )סימן תר"ה סעיף
א'( ,ושם )סוף סימן תרצ"ו דף מ"ו ע"ד( ,שחזר ושנה פרקו
הנאה זה ,דמוכח דלא זז מחבבה ,והכי פסיקא ליה בכל דוכתי
להלכה ולמעשה.
וכן כתב הרב "פתח הדביר" )בחלק ג' סימן רע"ד דף צ"ב
סוף ע"ד( וז"ל :וכיון דידוע דרבינו האר"י ז"ל רוח אלהין
קדישין ביה בגילוי אליהו זכ"ל ,עבדינן עיקר מדבריו נגד שאר
המקובלים ]אפילו כשמרן ז"ל פסק כוותייהו ,כההוא דסימן
רע"ד סעיף ג' שפסק כדעת המקובלים הראשונים לבצוע על
הלחם התחתון בליל שבת[ .ועיין להרב חיד"א ז"ל ב"ברכי
יוסף" )או"ח סימן מ"ו אות י"א( גבי ברכת "הנותן ליעף כח",
דכתב דהגם שקבלנו הוראת מרן ז"ל ,אילמלא שמיע ליה
למרן ז"ל דברי קדוש האר"י ז"ל גם הוא יורה כוותיה ,עי"ש,
ומ"ש אני הדל ס"ט )בחלק א' סימן כ"ה אות ו' דף מ"ו ע"ד(
]לפקפק קצת על זה בהיכא דשמיע ליה למרן ז"ל את דברי
הזוהר באותו נידון שעל פיהם פסק האר"י ,דלא שייך לומר
קי"ל דאילמלא ראה ,דהרי ראה וראה ,אלו תורף דבריו שם,
עי"ש[ .3ועל הכל דדין הש"ס דאין מעבירין על המצוות מסכים
הולך לסברתו ]של האר"י ז"ל[ ,דהעליונה פוגע בה תחילה ,כן
נראה להלכה ולמעשה וכו' עכ"ל .וכן כתב עוד בספרו )בחלק
א' סוף סימן קמ"ו דף קס"ב ע"ב( .הרי לן להדיא מדבריו ,שגם
הוא ש'ר המסכי'ם לכלל ה"קים לן" הנ"ל שיסדו ג"ע החיד"א
ז"ל ,ורק כתב לפקפק קצת עליו ,בנידון מסויים בלבד ,והוא
בהיכא דאותו ענין נזכר כבר בזוהר .והרי גם בזה לא דחה
לדברי החיד"א הנ"ל ,אלא "פקפק קצת" ,דמשמע דהודאתו
לכלל זה עומד עדיין לדינא .ועיין לו עוד )בחלק א' סימן
קכ"ה דף קט"ו סוף ע"ג ,ובחלק ב' סימן רל"ט דף קל"ג ריש
ע"א( שכתב דבמחלוקת הפוסקים תכריע דעת האר"י ז"ל.
וכן הביא כלל זה כמוסכם ברוב פשיטות הרב "שדי חמד"
בכמה מקומות בספריו .עיין שו"ת "מכתב לחזקיהו" )סימן ג'
דף ט"ו ע"ג ד"ה אמור ,ובסימן ד' דף כ"ג ע"ג ,וסימן ז' דף ל"ג
ואילך( ,ובספרו שו"ת "אור לי" )סימן מ' דף ט"ל ע"ב וסימן
ס"ט דף נ"ט ע"א( .וכן כתב בכללי הפוסקים שב"שדי חמד"
)סימן י"ג סוף אות ל"א( וז"ל :אף דקבלנו הוראות מרן ,היינו
דוקא בדבר שאינו חולק עם רבינו האר"י ז"ל ,אבל אם הם
חולקים בדבר שאין בו גילוי ]מפורש[ בתלמוד ,נקטינן כרב
האר"י ,משום שפשיטא לן דאילו מרן ידע דעל דרך האמת
הדין כן ,אף הוא היה מורה ובא כן") ,אור לי" סימן מ' דף ט"ל
רע"ב בשם מרן החיד"א( .ועיין שם )בסימן ס"ט( דאם מרן
סובר שלא לברך ,ורב האר"י ז"ל סובר לברך ,לא אמרינן בזה
ספק ברכות להקל ,ומברך ,עכ"ל .והדברים ברורים.
וכן כתב הגאון בעל "טהרת המים" ב"שיורי טהרה" )מערכת
הנו"ן אות כ"ד ,דף ק"ד ע"ג( ]שהביא לדעת ה"יד אהרן"
בשם האר"י ז"ל לברך פעמיים ברכת על נטילת ידים ,אחת
תיכף בקומו ממיטתו ,והשנית לאחר שעשה צרכיו[ ,וכתב
על זה וז"ל :ולכאורה נראה דנהגו עלמא כסברת האר"י הלזו
שהביא ה"יד אהרן" ,ולא חשו בזה לספק ברכות ,על דרך
שכתב ה"ברכי יוסף" )סימן מ"ו סעיף י"א( לענין ברכת "הנותן
ליעף כח" דנהגו לברך כמו שכתב האר"י זצ"ל ,הגם דהוי דלא
כפסק מרן ב"שלחן ערוך" ,דאלמלי מרן ז"ל היה רואה דברי
הקדוש האר"י ז"ל גם הוא היה מורה ובא לברך וכו' ,ושכן
ראוי לנהוג יע"ש .והרי זה דומה נמי למה שכתב ]החיד"א[
בספר "שיורי ברכה" ]המלוקט[ )בסימן תקפ"ט( לענין נשים,
שפסק מרן דלא יברכו ברכת שופר ,דאילו היה רואה מרן לר"י
ממרויש דהיה שואל מן השמים והשיבו לו דיברכו ,גם הוא
היה פוסק כן וכו' .והיינו דומה לדברי האר"י שכתב ב"ברכי
יוסף" הנ"ל ,כיון דכל דברי האר"י ז"ל ברוח הקודש נאמרו.
אלא דשם בסימן תקפ"ט אחר זה הביא ויכוח גדול בזה ]אם
סומכים לדינא על שו"ת מן השמים[ ,דיש מנגדים בענין זה
דלא בשמים היא וכו' יע"ש .מכל מקום אפשר דשאני הני
]הר"י ממרויש ז"ל ודכוותיה[ שהביא ]החיד"א ז"ל בשיורי
ברכה המלוקט[ בסימן תקפ"ט ,דרוח הקודש הופיע להם
]רק[ כפעם בפעם ,ולא היה בתדירות ,מה שאין כן האר"י
הקדוש דכל שיחותיו היו ברוח הקודש ,והיו רואים בפועל
ממנו בכל שעה כמה מעשים נוראים שאין הפה יכולה לדבר,
ומה דמות תערכו לו .ומודינא מיהא דזה דוקא בדבר שאנו
רואים דנהגו עלמא כהאר"י ומשמעות סידורי התפלה רהיט
כדבריו וכו' עכ"ל עיש"ב.
וכוונתו במה שסיים "ומודינא מיהא וכו'" ,פשוטה וברורה.
והיא ,דמה שצריכים לעשות כדעת האר"י ואפילו נגד מרן ז"ל
ואפילו בספק ברכות ,היינו בכל אותם הדברים שקבלו עליהם
קהלות הספרדים לנהוג כוותיה דהאר"י ז"ל על פי הוראת
גדולי הפוסקים במשך הדורות ,אבל באיזה פרטים זעיר שם
זעיר שם שלא הונהגו בהם על פי הפוסקים לנהוג כדעת האר"י
ז"ל ,וכמ"ש לעיל )אות ב'( לגבי ענין שיעור חלה אחד ממ"ח,
אין חיוב לנהוג בהם כדעת האר"י ז"ל ,וכמ"ש כאן הגאון בעל
"טהרת המים" .ועיין בדבריו עוד )במערכת הא' אות ע"ב דף
ה' ריש ע"ד( ,ודבריו שם לא מבוררים .ונראה כוונתו שר"ל,
דלפי דעת המקובלים דין שלשה ברכות שלא עשני גוי עבד
ואשה יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים ,אם יברכם כשלא ישן
או לא ,ולזה כתב דקיימא לן דבמחלוקת הפוסקים אמרינן
סב"ל .ועיין לו עוד בספרו שו"ת "מעט מים" )סימן כ' אות
י"ט( שכתב דבמידי דספק ברכות מי לא יחוש למה שפסק
מרן ב"שלחן ערוך" ,וכתב זה גם בהיכא שהאר"י ז"ל חולק על
מרן ז"ל ,כיעו"ש .ועל כל פנים נראה שדעתו ב"שיורי טהרה"
היא מסקנתו לבסוף .ובפרט שביסס דבריו ב"שיורי טהרה"
שם על דברי החיד"א ,וגם מפני שיצא שם לדון וליישב למה
אין בקבלת דעת האר"י ז"ל חשש משום "לא בשמים היא",
ודו"ק .מה שאין כן בשני מקומות הנ"ל ,שכלאחר יד הזכיר
צידודים אלו ,ולא דן בהן ,ולא הביא סמוכים להם ,ודו"ק.
באופן שברור הדבר שהרב "טהרת המים" דעתו מסכמת
לדעת החיד"א ז"ל בענין ה"קים לן" הנ"ל.
וכן כתב ביתר שאת ועז מרן הרי"ח טוב ז"ל בספרו שו"ת "רב
פעלים" )ח"ב חאו"ח סימן י"ב ,דף ט' ע"ד ד"ה ודע( וז"ל :ודע כי
סברא זו שאני אומר לסמוך על הנראה כפי הסוד שגילה רבנו
האר"י ז"ל אפילו בברכות ,ואפילו שהוא נגד מה שפסק מרן
ז"ל בשלחנו הטהור ,אין זה דבר חדש ,כי כבר נמצאת הוראה
כזאת ונתפשטה בכל ישראל כהלכה למשה מסיני .והוא זה
יצא ראשונה ,מה שכתב מרן ז"ל ב"שלחן ערוך" בברכה של
"הנותן ליעף כח" ,דאם יברך בשם ומלכות הוי ברכה לבטלה,
ולפי דברי רבנו האר"י ז"ל צריך לברך בשם ומלכות .ופשטה
הוראה בכל קהלות ישראל לברך בשם ומלכות בכל יום ויום.
גם עוד ]מה שכתב בש"ע[ דאין לברך ברכות השחר אלא
אם כן נתחייב בהם ,ולפי דברי רבנו ]האר"י ז"ל[ צריך לברך
בשם ומלכות אפילו לא נתחייב בהם ,וכן פשט המנהג בכל
המקומות דגרירי בתר הוראות מרן ז"ל וכו' .גם מצינו כי מרן
ז"ל פסק )בסימן רס"ח סעיף י'( דאין אומרים ברכה "מעין
.3והאמת אגיד שאין מקום לתלונתו ללון ,ואין כאן שום פקפוק על הכלל הנ"ל ,כיון דאפילו אם ראה מרן ז"ל לשון הזוהר באותו נידון ולא פסק כוותיה ,אפשר דהוא משום שלא רצה לסמוך על
דעתו בהבנת הזוהר כשלא היה ברור לפניו כוונתו ,וכמו שכתב הרב "פתח הדביר" גופא )בחלק ב' דף ח' ע"ג ד"ה דבר הלמד( ,שאין שום אדם אפילו מעיין גדול שבגדולים שיכול להכריע בדעת
הזוהר נגד הבנת האר"י וגדולי המקובלים בהבנת אותה הלשון .והגם שמרן ז"ל היה חכם מחוכם גם בהבנת לשונות הזוהר ,בכל זאת נראה שלא בכל מקום סמך על דעתו להכריע למעשה כוותיה
דהזוהר ,וכמו שנכתוב באריכות להלן בס"ד בביאור שיטת מרן ז"ל בזה .ועוד ,דהרבה הנהגות והלכות לימד האר"י ז"ל כפי שקבל מפי אליהו זכ"ל שלא נזכרו כלל בזוהר ,ובכל זאת אנו סומכים עליו
גם בכל אלו בלא שום פקפוק .ואדרבא ,בדברים שנזכרו בזוהר להדיא לכאורה ,ולא כתב להם האר"י ז"ל הנפק ,להורות שדעתו מסכמת להם ,אין אנו סומכים בהחלט עליהם ,וכמ"ש ב"שדי חמד"
בכללי הפוסקים שלו )סימן י"ג אות ט'( .ואם כן ברור שבכל אופן גם כאשר ראינו שמרן ז"ל הביא לשון הזוהר באותו ענין בספרו "בית יוסף" ,עדיין יש לנו לומר דקים לן דאילו שמע מרן ז"ל דעת
האר"י ז"ל בזה היה מקבל דעתו ופוסק כמותו.
יח
שבע" בבית חתנים ואבלים משום דליכא טעמא דמאחרין
לבא שיהיו נזוקין ,ועתה מזמן רבנו הרש"ש ז"ל נתפשט
המנהג בעיה"ק ירושלם תובב"א לאמרה בבית חתנים ואבלים
ובכל מקום שמתפללים אצל בעלי בתים ,וכמו שכתב הרב
"פרי אדמה" ז"ל .וכן נעשה המנהג פה עירנו יע"א וכו' עכ"ל.
וכן כתב שם )בחלק ד' או"ח סימן ח' דף ה' סוף ע"ג( וז"ל:
ועל כן ,מאחר שגילה רבינו האר"י זיע"א שאמירת "ברכו"
בקדיש בתרא חובה היא על פי הסוד ,להכי גם באתרי שקבלו
הוראת מרן ז"ל אומרים אותו בלתי פקפוק ,כי נגד דברי רבינו
האר"י ז"ל שדבריו הם ברוח הקודש על פי אליהו זכ"ל אין
הולכין בתר מרן ז"ל ,וכאשר תמצא כיוצא בזה בכמה דברים,
וכאשר הבאתי פרטיהם בתשובה אחרת עכ"ל .וכזאת וכזאת
כתב בכמה מקומות מספריו ,עיין שו"ת "רב פעלים" )חלק
ב' חאו"ח סימן מ"ז( ,וב"בן איש חי" )שנה ראשונה פרשת
בראשית אות י' ,ופרשת נשא אות ב'(.
וכן כתב ברוב פשיטות הרב "יפה ללב" )חלק א' ,או"ח סימן
ח' אות ד' דף ל"ח סוף ע"ד( בנידון להתעכב כדי הילוך ד'
אמות בעטיפת ישמעאלים ,וכמ"ש האר"י ז"ל ,וז"ל :ואילו
מרן ז"ל ידע דעל דרך האמת גם כן צריך לעשות כך ,גם הוא
ז"ל היה מורה כן ,וכמ"ש הרב הגדול חיד"א ז"ל בספר "ברכי
יוסף" )לקמן סימן מ"ו אות י"א( ,ובספר "מראית העין" )דף פ'
ע"א( יעש"ב ,עכ"ל .ועיין "כף החיים" להרי"ח סופר )סימן כ"ה
אות ע"ה ,וסימן כ"ז אות ל"א ,וסימן מ"ו אות מ"ז ,וסימן פ"ט
סוף אות נ"ד( שבכולם כתב להדיא את כלל ה"קים לן" הנ"ל,
באופן דכן הוא דעתו ככל רבותינו האחרונים הנזכרים לעיל.
וכן כתב בספר שו"ת "איש מצליח" )חלק א' סימן י"ח דף
צ"ב סוף ע"ג( וז"ל :כיון דאנן בדידן הולכים אחר הקבלה
דהוי הפסק ]לומר אמן אחר גאל ישראל[ כמבואר בבית יוסף
)סימן ס"ו( שהמנהג הוא על פי הזוהר ,אם כן אין אנו צריכים
לכל מה שפלפלו האחרונים בזה ,יען לדידן אין כאן ספק עד
שצריכים לתקן ,דלא מיקרי ספק אלא במחלוקת הפוסקים,
אבל מה שהוא על פי הזוהר והקבלה הוי ודאי לדידן ,וכמ"ש
מרן ב"בית יוסף" )סימן קמ"א( בדין העולה לספר תורה וכו'.
וכן כתב הרב "משאת בנימין" )סימן ס"ב דף נ"ז ע"א( וז"ל:
הדרך השני לילך אחר רוב בנין ומנין ,הרי לפניך ספר הזוהר
שהוא שקול יותר מכל המחברים שאחר חתימת התלמוד.
ואם יהיו כל המחברים בכף מאזניים אחד ,וספר הזוהר לבדו
יעלה בכף שניה ,מכריע הוא את כולם .וכן כתב ה"ברכי יוסף"
)בסימן מ"ו ס"ק י"א( בדין ברכת "הנותן ליעף כח" שפסק מרן
בשלחן ערוך )סעיף ו'( שלא לברכה ,שעכשיו התפשט המנהג
לברכה על פי כתבי רבינו האר"י ז"ל ,דקים לן דאילמלא
מרן ראה דעת קדוש האר"י ז"ל גם הוא יודה לברכה ,עי"ש.
אלמא דלא חיישינן לספק ברכות להקל ]נגד דעת האר"י ז"ל[,
עכ"ל.
וכן כתב אחד המיוחד מחו"ר ג'רבא ה"ה הר"ר שלמה מאזוז
ז"ל בספרו "שואל ומשיב" )או"ח סימן כ'( בנידון ברכת פירות
של אילני סרק ,וז"ל :ובכן אין לנטות מדברי מרן ז"ל בפירות
הגרועים ]לברך שהכל[ ,אם לא שנמצא מפורש ]נגד זה[
בדברי רבינו האר"י ז"ל ]או תלמידו מהרח"ו ז"ל וכו'[ ,שאם
באמת דעת רבינו האר"י גם בגרועים לברך "בורא פרי העץ",
אזלינן בתריה גם נגד דעת מרן ,כי לפניו נגלו כל תעלומה,
והוא יודע אמיתות דיני התורה טפי ממרן שדבריו הם לפי
הפשט .וכל שלא נמצא גמרא ערוכה שלא כדבריו ]של
האר"י ז"ל[ נקטינן כוותיה ,שהקבלה מכרעת בכהאי גוונא,
וכמ"ש ה"ברכי יוסף" ז"ל )בסימן מ"ו( גבי ברכת "הנותן ליעף
כח" .ומה שתמה עליו הרב "שמח נפש" ז"ל )במערכת הס'(
דקי"ל סב"ל ,לא קשיא ,דהא דקיימא לן סב"ל הוא בפוסקים
הפשטנים שאין ברור אצלנו ההלכה כחד מהם ,רק כפי דרך
ההכרעה ]מספק[ ,אבל במקום דברי רבינו האר"י ז"ל ,אין
מקום ספק כלל .ודבר זה מקויים מגדולי האחרונים ,דכנגד
דעת רבינו האר"י אין לומר ספק ברכות להקל .ועיין להרב "רב
פעלים" ז"ל שתמיד מכריע כהאר"י נגד מרן גם בברכות .וכן
ה"כף החיים" ]להרי"ח סופר[ נר"ו ועוד זולתם ,עכ"ל.
וכ"כ ראש הרבנים וראב"ד ארם צובה הגאון ר' משה עזרא
מזרחי ז"ל בספרו שו"ת דברי משה )חלק אבן העזר סימן י"ח(
וז"ל :וכבר כתבתי בכמה מקומות דברי מרן החיד"א ז"ל ,דאף
שקבלנו הוראות מרן ,קים לן דאלמלא ראה מרן דעת האר"י
גם כן הוא היה עושה כן ,ומזה נתפשט בכל העולם לברך ברכת
"הנותן ליעף כח" וכו' ,עכ"ל.
גם בספר המערכות למהרש"א אלפנדארי ז"ל )נדפס בקובץ
מקבציאל גליון ל"ד ,דף קי"ז בכללי ההוראה( ,הביא בסתמות
"קים לן" זה של ג"ע החיד"א ז"ל .וכן בספר "ריח ליצחק"
אבן דאנאן )חו"מ אות כ' י"ד( הביאו בסתימות .וכן בספר
"שמח נפש" )בערך השחר( כתב בפשיטות דמברכים "הנותן
ליעף כח" כמ"ש החיד"א ז"ל דקים לן וכו' ,עי"ש .ועיין לפנינו
בסמוך.
והנה הבאנו כאן רשימה ארוכה של גדולי האחרונים אשר
כולם פוסקים מובהקים ,ומהם שנתפשטה ההוראה כוותייהו
בכל מקום ,ויותר מהמה יש ויש ,שאין המקום כאן לפורטן,
הסוברים שאנו נוקטין כהאר"י ז"ל נגד מרן ז"ל בכל מקום,
ואפילו בספק ברכות מברכין כהאר"י ז"ל כנגד דעת מרן ז"ל
ושאר פוסקים .ולעומתם ,מצאנו כמה יחידים מהפוסקים
האחרונים שכתבו שחוששים לסב"ל נגד האר"י ז"ל .והם הרב
"שיורי טהרה" )מערכת הא' אות ע"ב דף ה' ע"ד( שכתב שגם
נגד דעת המקובלים אומרים סב"ל .וכן כתב בספרו שו"ת
"מעט מים" )סימן כ' אות י"ט( לחוש לפסק מרן בענין ברכת
עשבי דדברא ,שלדעת האר"י מברכים "העץ" או "האדמה",
ומרן פסק לברך "שהכל" ,והעלה לברך "שהכל" כדעת מרן
מחמת סב"ל ,עי"ש .וכבר הבאנו לעיל דבריו המפורשים
ב"שיורי טהרה" )מערכת הנו"ן אות כ"ד ,דף ק"ד ע"ג( ,שהביא
שם ללא שום עוררין דברי החיד"א בענין ה"קים לן" הנ"ל,
והביא לזה ראיות ,ונימק הדבר משום שלהאר"י ז"ל היה
גילוי אליהו .וחילק בין דרגת גילוי אליהו של האר"י ז"ל ,לבין
דרגת שאלת חלום של בעל שו"ת מן השמים ,שלכן הכריע
דכוותיה דהאר"י ז"ל נקטינן אפילו נגד פסק מרן ז"ל ,עיש"ב.
באופן שסתר דבריו במקומות הנ"ל .ונראה דדעתו במסקנתו
היא כמ"ש ב"שיורי טהרה" הנ"ל שבו האריך הרחיב לדון בזה
והעלה כדעת ג"ע החיד"א ז"ל ,וכמ"ש לעיל.
עוד ראינו להרב "שמח נפש" )בערך ספק ברכות דף ס"ב
ע"א( שהביא את ה"קים לן" הנ"ל של החיד"א ז"ל ,ופקפק
עליו דהיאך רצה לומר לנהוג כהאר"י ז"ל נגד קבלת הוראת
מרן ז"ל ,ונגד ספק ברכות שדינו להקל ,בכח אומדנא דאילו
ראה מרן ז"ל וכו' ,את"ד עי"ש .וגם דעתו לא ברורה ,וסתראי
נינהו אהדדי שכתב שם לעיל מינה )בערך השחר( בענין ברכת
"הנותן ליעף כח" ,שהמנהג פשוט לאומרה )ודלא כהפר"ח( ,על
פי מ"ש ה"ברכי יוסף" ד"קים לן" וכו' וכנ"ל .וצ"ע .וכבר השיב
עליו הרב "שואל ומשיב" דאין ספק אלא בדברי הפוסקים,
אבל דברי האר"י ז"ל לעולם הם ודאי גמור ומוסכם ,וכנ"ל.
וכן ראינו להרב "ברכת יוסף" )בערך ברכת אילנות דף י"א(
שהביא דברי ה"שדי חמד" שכתב דגררינן בכל כיוצא בזה
בתר הכרעת מרן החיד"א על פי דברי המקובלים ,וידוע מ"ש
ב"שיורי ברכה" )סימן מ"ו אות ב'( דיש לעשות כרב האר"י נגד
מרן ,דפשיטא דאילו ידע מרן דעל דרך האמת צריך להיות כן,
גם הוא היה מורה כן ,וכ"כ ב"ברכי יוסף" )סימן מ"ו אות י"א(
לענין ברכת "הנותן ליעף" ,דלדעת מרן אין לברך ,ואנו מברכים
בכל יום וכו' יעו"ש .והעיר עליו שם וז"ל :נראה אעיקרא מנא
לן הוא לומר שאנחנו הולכים אחר הכרעת מרן חיד"א ז"ל
על פי דברי המקובלים ,וכו' ,עכ"ל .ועיין לו עוד )בערך הבלוט
סימן כ"ז( שכתב דבמקום שנוהגים כהאר"י יברכו עליו "בורא
פרי העץ" ,ובמקום שנהגו כמרן יברכו "שהכל" ,ובמקום שלא
נודע איך המנהג וכו' יש לברך עליו "בורא פרי העץ" ]כמו
האר"י ז"ל[ .וגם בזה רפיא בידי .ואיך שיהיה לענ"ד זה ברור
דבמקום שלא נודע המנהג יש לברך "שהכל נהיה בדברו"
]כמרן ז"ל[ עכ"ל .ולא זכיתי להבין דבריו היטב ,שסתר את
עצמו תוך כדי דיבור ,וצ"ע.
והנה רשימה זאת של המתנגדים לכלל ה"קים לן" של
החיד"א ,והמסתפקים בו ,היא דלה ועניה ,ולא ברורה ורווחת
כלל ,וכמו שיראה כל מעיין ,לעומת רשימת גדולי הפוסקים
שהם הרוב הגדול והחשוב שנקטו כדבריו בפשיטות ,וכוותיה
נפשטה ההוראה בישראל בלא פוצה פה ומצפצף ,עד שכל
הגולה מאירה כמדורת האש כהוראת החיד"א על פי דעת
ושיטת האר"י ז"ל ,שהמנהג כוותיה בכל מקום ,גם בספק
ברכות ,ותול"מ.
ה.
הסבר ל"הקים לן" שהזכיר ג"ע החיד"א ז"ל,
דפסקי מרן ז"ל הם הכרעות בספק ,ואילו הוראות האר"י ז"ל
הן בתורת ודאי
והנה ,יש להעיר בענין האי כללא דכליל לן מרן החיד"א ז"ל
דקים לן דאילו ידע מרן ז"ל מדעת האר"י ז"ל הוה הדר ביה
ממה שפסק בשלחנו הטהור ,להורות כדעת הקבלה להלכה
ולמעשה ,דיש להסבירו לענ"ד בריווח ובשופי ,וכדלהלן.
והוא ,דהא גופא שקבלנו הוראת מרן ז"ל ,יש להתבונן בגדר
קבלת הוראותיו .ונראה ביאור הענין כי נתקבלה עלינו
הכרעתו להחליט ולקבוע ההלכה כמותו בכל מקום שחולקים
הפוסקים ,וכמו שמעידים עליו ספריו ה"בית יוסף" וה"שלחן
ערוך" ,שב"בית יוסף" אסף איש טהור מרן ז"ל כל חילוקי
דעות הפוסקים שקדמוהו ,ונשא ונתן בדבריהם באמונה לאור
המקורות בחז"ל ,עד לקביעת ההלכה שהכריע ופסק בספרו
הקצר .וקי"ל דהלכה כמכריע גם בפוסקים ,וכן הלכה כבתראי.
ובפרט בענין הוראותיו שבקדושה של מרן ז"ל שקבלנו עלינו
לנהוג כפסקיו .וכן כתב להדיא בהקדמתו לה"בית יוסף"
וז"ל :ועלה בדעתי שאחר כל הדברים אפסוק הלכה ואכריע
בין הסברות וכו' .וראיתי שאם באנו לומר שנכריע דין בין
הפוסקים בטענות וראיות תלמודיות ,הנה התוספות וחידושי
הרמב"ן והרשב"א והר"ן מלאים טענות וראיות לכל אחד
מהדעות ,ומי זה שיערב לבו לגשת להוסיף טענות וראיות,
ואיזה הוא אשר ימלאהו לבו להכניס ראשו בין ההרים הררי
אל להכריע ביניהם על פי טענות וראיות לסתור מה שבררו
הם ,או להכריע במה שלא הכריעו הם וכו' ,עכ"ל .ועי"ש
בהמשך דבריו שמשום טענה זו הנ"ל עלתה הסכמתו להכריע
ההלכה על פי שלשה עמודי ההוראה שהם הרי"ף הרמב"ם
והרא"ש ,וכדעת הרוב ,עי"ש.
ועיין בשו"ת "אור לציון" הנד"מ להגאון כמוהר"ר בן ציון אבא
שאול זצ"ל )חלק ב' ,במבוא ,ענף א' אות ב'( ,שכלל זה בענין
הסבר כח פסיקתו של מרן ז"ל ב"שלחן ערוך" יסדו ותמכו
בראיות חזקות ,עיש"ב .וזה לשונו שם לעניינינו :מפני שמרן
בפסקיו אינו פוסק בראיות תלמודיות ,אלא מכריע בין שיטות
הפוסקים ,שמשום כך הסכים בדעתו להכריע על פי שלשת
עמודי הוראה .וכיון שאינו אלא מכריע ,ואף במקום שפסק
כצד אחד] ,בכל זאת[ חשש לדברי החולקים כיון שיכול לקיים
שניהם וכו' .ושם )בענף ב' אות א'( כתב עוד וז"ל :ונראה
שקבלנו הוראות מרן כאילו שיטתו היא כדעת הרוב ,אבל אין
שיטת החולקים דחויה לגמרי .ולכן מצינו בהרבה מקומות
שהאחרונים חששו לסברת החולקים ,בעיקר במקום איסור
תורה ,ובעיקר במקום שבקל יכול לחוש ולהחמיר וכו' .ומטעם
זה כתבו האחרונים דאמרינן ספק ברכות להקל נגד מרן וכו'.
וגם אמרינן ספק ספקא נגד מרן וכו' .הוא משום שקבלת מרן
אינו מתורת ודאי אלא מתורת ספק וכו' .והוא כמו שנתבאר
שלא קבלנו הוראות מרן כודאי גמור ,אלא כאילו דעתו היא
דעת רוב הפוסקים ,והרי קיימא לן שבמקום דאזלינן בתר רוב
הפוסקים ,אין דעת המיעוט כמי שאינו ,שהרי לא ראו אלו את
אלו וכו' ,ולכן חיישינן לדעת המיעוט כשאפשר בקל .ואם כן
הוא הדין בדעת מרן ]שנידון כרוב[.
ושם )בענף ה' אות א'( כתב וז"ל :והנה ,לאחר שנתבאר לעיל
]ענין[ קבלת פסקי מרן ,יש להוסיף ,שלגבי דברי האר"י ז"ל
אין הדבר כן .אלא נוהגים כדבריו כאילו הם ודאי גמור ,ולכן
קיימא לן שלא אומרים ספק ברכות להקל נגד דברי האר"י
ז"ל וכמ"ש החיד"א וכו' .וכן כתב בשו"ת "רב פעלים" וכו'.
ואף במקום שיש מחלוקת בין מרן להאר"י ז"ל ,נקטינן כדברי
האר"י ז"ל ,וכמ"ש החיד"א וכו' .וכן כתב רבינו יוסף חיים
בשו"ת "רב פעלים" וכו' ,כי נגד דברי רבינו האר"י שדבריו הם
ברוח הקודש על פי אליהו זכ"ל אין הולכין בתר מרן ז"ל עי"ש.
וראה גם בספר "ארץ חיים" )או"ח סימן מ"ו סעיף ח'( שכתב
שמנהג ארץ ישראל ללכת אחר הכרעת רבינו האר"י ז"ל אפילו
נגד פסק מרן ז"ל ,עי"ש וכו' ,עכ"ל .ועל פי זה העלה כמה
וכמה נפקותות באופן הבנת וקבלת פסקי מרן ז"ל ,עיש"ב
ותרו"ץ .וכן כתבו שני גדולי עיר ג'רבה שהבאנו דבריהם לעיל,
והם הרב "איש מצליח" ,והרב "שואל ומשיב" ,שכתבו בפירוש,
שדעת מרן ז"ל ושאר דעות הפוסקים חשובים כספק ,ורק
דברי האר"י הם ודאי בלא שום ספק.
והנה יוצא לן מזה שכח הכרעתו וקביעתו של מרן ז"ל בין
דעות הפוסקים ,היה בספק ,שנקט לפסוק כהרוב ,שנים מתוך
שלשה ,משיטות שלשה עמודי ההוראה הנ"ל .ואם כן כל כח
הקבלה שקבלנו הוראותיו הוא רק לעשות כפי שהכריע
בספק ,ולא על פי ראיות תלמודיות מעיקר הדין לברר האמת
הגמורה כמי מהפוסקים ההלכה ,מאחר שלא יתכן לפוסק
אחרון לדחות או לקרב בהחלט לשום אחד מדעות הראשונים
שכבר נתנו טעם וסברה לשיטתם .ומחמת כן כללו לן רבנן
בתראי כנ"ל ,וקיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם ,כי
ודאי מרן ז"ל לא היה סומך על הכרעת שכלו וסברתו להכריע
בספק נגד דעת האר"י ז"ל ,שהיא תורת אמת המקובלת מפי
אליהו זכ"ל עד משה רבינו ,ואילו היה מרן ז"ל יודע מדעת
וסברת האר"י ז"ל ,היה חוזר בו מסברתו ודעתו והכרעתו,
לפסוק כדעת האר"י שהיא תורת האמת בוודאות ,וכמדתו
הטובה והמפורסמת להיות מודה על האמ'ת .שהרי מצאנו לו
בהרבה מקומות שהיה מסתמך על המקורות לתורה ולתעודה
שעל דרך האמת המתבארת בספר הזוהר הקדוש לפסוק
בהחלט כדעתו ,אף נגד כל הפוסקים ,וכנ"ל ,כל שהיו הדברים
יט
ברורים ומקובלים לפניו ,יותר ממה שהיה סומך על הכרעת
שכלו וקביעת דעתו לפי הנראה לו להכריע בספק כהרוב
במחלוקת הפוסקים.
וכן יש להוכיח להדיא מדברי מרן ה"בית יוסף" ז"ל בכמה
מקומות בספריו ,שהחזיק דעת הזוהר כאמת ודאי לפסוק
כמותו גם נגד הפוסקים .ונביא כמה מלשונותיו ,ומהם תתבאר
אמיתת כלל זה .עיין ב"בית יוסף" )סימן ל"א( בדין תפילין
בחול המועד ,שבפתח דבריו הזכיר מחלוקת הפוסקים בזה,
ושוב כתב וז"ל :ועכשיו נהגו כל בני ספרד שלא להניחם.
ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד כדברי
הרא"ש ,ואחר כך מצאו שכתב רשב"י במאמר אחד שאסור
להניחם בחול המועד ,ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועד.
וכן כתב מורי דודי הה"ר יצחק קארו ז"ל בתשובה .והמאמר
ההוא איתא במדרש הנעלם לשיר השירים על פסוק "לריח
שמניך טובים" וז"ל וכו'] ,וסיים[ :ומאחר שבתלמודא דידן לא
נתבאר דין זה בפירוש ,מי יערב לבו לגשת לעבור בקום עשה
על דברי רשב"י המפליג כל כך באיסור הנחתם ,עכ"ל .הרי קמן
דסבירא ליה דבמחלוקת הפוסקים תכריע דעת המקובלים.
עוד מצאנו למרן ז"ל ב"בית יוסף" )בסימן קמ"א( בדין אם
צריך העולה לספר תורה לקרוא עם הש"ץ ,שבטור כתב בשם
הרא"ש שגם העולה יקרא בנחת עם השליח ציבור כדי שלא
תהיה ברכתו לבטלה עישל"ב .וב"בית יוסף" כתב וז"ל :ורבינו
הגדול מהרי"א ז"ל כתב :שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין
לקרות כלל אלא אחד ,וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך,
שאני לא ראיתיו כתוב ,אלא שמעתיו עכ"ל .ואני הכותב זכיתי
למוצאו ,והוא בפרשת ויקהל וז"ל וכו'] ,וסיים[ :וכיון דלדברי
הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ,ועכשיו שנהגו שהש"ץ
הוא הקורא ,העולה אסור לקרות ,אף על פי שלדברי הפוסקים
צריך לקרות ,ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה ,מאחר
שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא ,לא שבקינן דברי הזוהר מפני
דברי הפוסקים ,עכ"ל ,עישל"ב שצידד לפשר ביניהם.
הרי קמן ,שהגם שהתוספות והרא"ש והטור מסכימים לדעה
אחת באין חולק על דעתם שחייב העולה לקרוא עם הש"ץ
ביחד ,וסבירא להו דאם לא קרא העולה הוי ברכתו לבטלה,
מכל מקום כיון שהזוהר חולק עליהם וסובר היפך דעתם,
שאסור שישמע שני קולות הקורין בתורה ביחד ,לכן סבירא
להו למהרי"א ולמרן דלא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי
הפוסקים ,הגם שלדברי הפוסקים יש חשש ברכה לבטלה
אם אין העולה קורא גם כן עם הש"ץ .והגם שבמסקנתו שם
ב"בית יוסף" וב"שלחן ערוך" העלה מרן ז"ל שצריך העולה
לקרוא עם הש"ץ בנחת שלא ישמיע לאזניו ,כן כתב רק
לרווחא דמילתא ,כיון שאפשר בנקל לצאת בזה גם לדעת
ולחשש הפוסקים ,ומסתמא שאין זה מנגד הזוהר שלא
הקפיד אלא אם ישמע ואפילו לאזני העולה בלבד ,אבל
לעולם הכרעתו הנ"ל במקומה היא עומדת דנקטינן כדעת
הזוהר נגד הפוסקים אפילו כשכל הפוסקים מסכימים לדעה
אחת ,ואפילו בספק ברכות לא חוששים נגד דעת הזוהר.
ועיין עוד ב"בית יוסף" )סימן כ"ה( בדין לברך שתי ברכות
על התפלין ,שהביא להאגור שתמה על הפוסקים איך שבקו
דברי הזוהר שכתב לברך רק ברכה אחת .ויישב מרן ז"ל חדא
ועוד קאמר .חדא ,שחשבו שכפירושם מפורש בתלמוד .ועוד
דבזמנם טרם נתגלה ספר הזוהר ,עיש"ב .דיוצא גם משם
שאם אין הדבר מפורש בתלמוד נגד הזוהר ,אז נקטינן
כהזוהר נגד הפוסקים .ועיין שם עוד בדין יציאה מפתח ביתו
בטלית ותפילין שגם כן פסק בשלחן ערוך )סעיף ב'( כהזוהר,
והוא דבר שלא נזכר בתלמוד.
ועיין לו עוד )בסימן נ"ט( בענין אם אומרים קדושת יוצר
ביחיד ,שהביא בזה הטור מחלוקת הפוסקים הראשונים.
וב"בית יוסף" הביא מה שאמרו בזוהר )פרשת תרומה( שאסור
ליחיד לאמרה ,וכתב וז"ל :ואף על פי שהעולם נהגו לומר
קדושת יוצר ביחיד ,נלע"ד שמאחר שאין דבר זה מפורש
בתלמוד ,יש לנו לתפוס כדברי הזוהר ,וכמו שכתבתי )בסימן
ל"א( בדין הנחת תפלין בחול המועד ,עכ"ל .הרי דסבירא
ליה למרן ז"ל דבמחלוקת הפוסקים ,הגם שכבר נהגו כדעה
אחת ,תכריע דעת הזוהר נגד הדעה שנהגו כמותה ,וכדברי
דודו שהביאו בבית יוסף הנ"ל .ועיין עוד מרן ז"ל ב"בית יוסף"
)בסימן ס"א( בדין חזרת הש"ץ "אני ה' אלהיכם" שפסק
כדעת הזוהר להשלים רמ"ח תיבות דקריאת שמע על ידי
חזרת השליח ציבור "ה' אלהיכם אמת" ,ולא ע"י אמירת "אל
מלך נאמן" ,שנהגו בו הראשונים ,ועיין עוד שם )בסימן קכ"ח(
בדין נטילת ידי הכהנים מן הלוי ,שפסק מרן ז"ל כדעת הזוהר
הגם שבגמרא ובראשונים לא נזכר כן.
וכן ביאר בדעת מרן ז"ל הגאון כמוהר"ש לאניאדו ז"ל בספרו
"בית דינו של שלמה" )חלק אורח חיים סימן י"ב( וז"ל :וכן
הוא דעת הרב "בית יוסף" לתפוס כדעת הזוהר כל שאינו
חולק על הגמרא ,דכן פסק בכמה מקומות] ,ומהם[ בהנחת
תפלין בחול המועד )או"ח סימן ל"א( ,ובחזרת הש"ץ אני ה'
אלהיכם )בסימן ס"א( ,ובנטילת ידי הכהנים מן הלוי )בסימן
קכ"ח( ,ובהנחת ציצית ותפלין קודם בואו לבית הכנסת )סימן
כ"ה( .ואף על גב דאיכא למדחי דכל הני דוכתי פסק כן משום
דהויא לה מחלוקת הפוסקים והקבלה תכריע ,וכמו שכתב
הרדב"ז )בסימן ח'( גבי הנחת תפלין בחול המועד ,זאת
מצאנו )בסימן קמ"א( גבי קריאת העולה לספר תורה עם
הש"ץ שכתב ]ב"בית יוסף"[ דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא
אחד לבד ,ועכשיו שנהגו שהש"ץ הוא הקורא ,העולה אסור
לקרות ,אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ,ואם לא
יקרא כתבו דהוי ברכה לבטלה ,מאחר שלא נזכר זה בתלמוד
בהדיא ,לא שבקינן דברי הזוהר מפני הפוסקים ]הגם שאין
ביניהם מחלוקת[ .וכיוצא בזה כתב )בסימן ל"א( גבי הנחת
תפלין בחול המועד וכו' .ולא עוד אלא שנראה שהוא חולק על
הרא"מ והרדב"ז דסבירא להו דהיכא שלא הוזכר לא בגמרא
ולא בפוסקים דאין להכריח לעשות כדברי הזוהר ,שהרי מצינו
דהרב "בית יוסף" כתב להדיא דאסור לעשות מעשה נגד דברי
הזוהר ,משמע דמחינן ליה עד דעביד כדברי הזוהר ,ואף שהוא
נגד הפוסקים ,ואינהו ]הרא"מ והרדב"ז[ סבירא להו דעבדינן
כפוסקים .ואף מהר"ש הלוי וספר יוחסין משמע מדבריהם
דהכי סבירא להו כהרב "בית יוסף" ,עכ"ל .באופן דפשיטא
ליה להרב "בית דינו של שלמה" דנקטינן עיקר כדעת מרן
ה"בית יוסף" בכל הנוגע לכלל זה ,ודמחינן ליה עד דעביד
כדברי הזוהר אפילו נגד הפוסקים ,וככל הנ"ל.
הרי לן להדיא שדעת מרן ז"ל במקומות הנ"ל היא ברורה ,שיש
לפסוק כשיטת הזוהר כל שאין הדבר מפורש נגדו בתלמוד,
אפילו כשהפוסקים כולם באין חולק פירשו בתלמוד פירוש
המנגד מ"ש בזוהר ,וכל שכן במחלוקת הפוסקים ,שפוסקים
כדעת הזוהר ,והיינו מכיון שדעת הזוהר נחשבת כודאי אמת,
לכן אפילו כאשר כל הפוסקים מפרשים באופן אחר ,דבריהם
נחשבים לדעת מרן ז"ל כספק ,שתמיד הכריע כאמיתת הזוהר
נגד הפוסקים.
ומעתה מובן ומוכרח היטב מ"ש ג"ע החיד"א ז"ל דאין שום
ספק בעולם שאם היה יודע מרן ז"ל את דעת האר"י ז"ל,
שהוא מרא דשמעתתא של הזוהר הקדוש באמיתותו ,וכל
דבריו דברי קבלה אמת לאמיתתם מפי אליהו זכ"ל ,ודאי היה
סומך עליו סמיכת חכמים בכל כחו ,והיה חוזר בו מפסקו,
שהוא הכרעה מחמת ספק ,ופוסק פסיקה מוחלטת כדעת
האר"י ז"ל שתורתו אמת ודאי מפי אליהו זכ"ל .והדברים
ברורים בס"ד .ועיין בסמוך ,ודו"ק.
אלא דיש עדיין להעיר על מ"ש לעיל ,שפוסק מרן ז"ל כדעת
הזוהר שהוא כודאי גמור אפילו נגד דעת כל הפוסקים,
דלכאורה ,שיטתו בחיבוריו אינו כל כך ברור ומוחלט בדבר
זה .דלפעמים הכריע כדעת הזוהר במחלוקת הפוסקים בלבד
)כבסימנים כ"ה ול"א ונ"ט וס"א הנ"ל( .ולפעמים פסק כהזוהר
כנגד דעת הפוסקים ,הגם שאין מחלוקת בדבר ,בנימוק שלא
נזכר הדבר בתלמוד בפירוש היפך הזוהר שלכן דעת הזוהר
עיקר )כבאו"ח סימן קמ"א הנ"ל ,וביו"ד סימן רפ"ח סעיף ט"ו
בדין כתיבת שם שד"י במזוזה מבחוץ כנגד תיבת "והיה" ,ודלא
כרא"ש ורמב"ם ושאר פוסקים שאמרו לכותבו בריווח שבין
שתי הפרשיות( .ועיין עוד בשלחן ערוך )סימן ד' ,סעיפים ז'-
י"א( שפסק כל אותם הדינים על פי הזוהר ,בהיותם חומרות
נוספות שלא נזכרו בתלמוד כלל.
ולעומת זאת ישנן מקומות שהזכיר מרן ז"ל לשיטת הזוהר
ב"בית יוסף" ,ופעמים אף פסק כוותיה שם ,ואילו ב"שלחן
ערוך" לא פסק כהזוהר )עיין בית יוסף או"ח סימן קע"ג סעיף
ג' ד"ה ואם הוא ,שפסק כהזוהר שלא לאכול בשר אחר גבינה
באותה הסעודה ,ואילו ב"שלחן ערוך" ביו"ד סימן פ"ט סעיף
ב' לא חשש כלל לדברי הזוהר .ועיין עוד בבית יוסף יו"ד סימן
ס"ה סעיף י' ד"ה ויש אוסרים שפסק לאסור גיד הנשה כדעת
הזוהר ,וב"שלחן ערוך" שם סעיף י' פסק דהגיד מותר בהנאה(.
וישנם הרבה מקומות שלא הביא כלל ב"בית יוסף" לדעת
הזוהר .והדברים צריכים עיון וביאור .וכבר צידדו ופלפלו
והסתפקו הבאים אחריו בשיטתו בזה .וקשה להחליט מהלך
קבוע ומסודר בשיטתו.
ומה שנלע"ד ליישב בזה הוא בהקדים מ"ש ה"חכם צבי"
בתשובותיו )סימן ל"ו ,ועוד שם בסימן ל"ד( דנראה לכאורה
שחולק על שיטת מרן ז"ל וסבירא ליה דאין לסמוך על הזוהר
אלא רק במקום שמצאנו שהפוסקים מחולקים כבר באותו
נידון ,אבל היכא דהפוסקים מסכימים לדעת אחת בפירוש
כוונת הגמרא ,אז אין לסמוך על מה שאמרו בזוהר כנגד
הפוסקים ,עי"ש לשונו באורך .ועיין לבנו היעב"ץ בשו"ת
"שאילת יעב"ץ" )סימן מ"ז( שפירש דעת אביו ליישבו עם
דעת מרן ז"ל הנ"ל דגם כשהפוסקים מסכימים לדעה אחת
בפירוש כוונת הגמרא ,נקטינן כפירוש הזוהר החולק עליהם,
עיש"ב.
וכתב הרב "פתח הדביר" )ח"א סימן כ"ה ,דף מ"ו ע"ב(
בהסבר דבריהם וז"ל :ויש לצדד גם כן בדברי הרב צבי ז"ל,
דגם הוא ז"ל אזיל ומודי דבדבר שהוא מפורש בדברי הזוהר
והמקובלים ,כוותייהו נקטינן .ועד כאן לא כתב דאין לנו עסק
בנסתרות ,אלא במלתא דלא אתפרשא להדיא ]בזוהר[ ,שהרי
כתב וז"ל :שאם לא כן נתת תורת כל אחד ואחד בידו לילך
אחר הבנתו בספר הזוהר ,הטובה היא אם רעה וכו' ,והזוה"ק
דבריו סתומים וחתומים באלף עזקאן וכו' ,עיין שם בלשונו,
דמורה ובא שאם המקובלים הקדומים ביארו כוונת הזוהר,
ואין אנו סומכים על הבנתינו בכוונתו ,שפיר דמי למנקט
כוותייהו ,עכ"ל ,ודו"ק.
נמצינו למדים מדברי הרב "פתח הדביר" הנ"ל בדעת החכם
צבי ,דהיכא דאין אנו סומכים על דעתינו לקבוע הבנות בכוונת
פירוש הזוהר ,ולחדש ולהוציא ממנו דינים ופסקים חדשים
להלכה ולמעשה ,אלא אנו סומכים על דעת גדולי המקובלים,
הם רבנן סבוראי כהאר"י ז"ל ומהרח"ו ז"ל ,שבפניהם נהירין
ומזהירים שבילי הזוה"ק ,ולהם כל חמדת ישראל ,שנגלו
להם תעלומות חכמת האמת מפי אליהו זכ"ל לכוון לאמיתת
פירוש וכוונת הרשב"י בזוהר ,אז בודאי שיש לסמוך על מה
שכתוב בזוהר לפי פירושיהם ,אפילו אם דברי הזוהר מנגדים
לכל הפוסקים ,כי הלא תנא הוא ופליג ,והוא גדול מכולהו.
ורק בתנאי שלא ימצא סתירה מפורשת לדבריו מהש"ס.
ומעתה יש ליישב התמיהות הנ"ל שהקשינו בשיטת מרן ז"ל
לענין הפסיקה כדעת הזוהר ,והוא לפי היסוד שיסד לן הרב
"פתח הדביר" הנ"ל ,שאכן מרן ז"ל לא רצה לסמוך על דעתו
והבנתו בפירוש מאמרי הזוהר ,שכידוע עמוקים הם מני ים,
ואפילו הדברים הנראים כפשוטים וכמפורשים ,יתכן בהם
הבנה אחרת עמוקה יותר .וכבר בכמה מן ההלכות הסתפקו
כת הקודמים בשיטת הזוהר ,ומצאו מאמריו סתומים ,ונראים
ח"ו כסותרים) .וכמו שהביא ב"בית יוסף" בסימן כ"ה לענין
ברכה שניה על תפילין של ראש שחולקים מה דעת הזוהר
בזה ,וכנ"ל(.
ולכן במקום שהיו דברי הזוהר מפורשים להדיא לדעתו של
מרן ז"ל ,אז סמך עליהם בהחלט ,ופסק כוותיה אפילו נגד כל
הפוסקים ,וכל שכן כמכריע בין דעות הפוסקים .ובמקומות
שהיו דברי הזוהר סתומים או מוקשים לדעתו ,לא סמך
עליהם ,או לא הביאם כלל.
ומעתה מובן ומיושב היטב גם "הקים לן" הנ"ל ,דודאי אי
הוה שמיע ליה למרן ז"ל מדעתו של האר"י ז"ל שהיה מקובל
באמת מפי אליהו זכ"ל וידע הפירוש האמיתי בזוהר הקדוש,
אז היה סומך על דברי המקובלים סמיכת חכמים בכל כחו
ומאודו ,ואפילו נגד הפוסקים ,וכמו שמצינו לו כן במקומות
שהיה ברור לו כוונת הזוהר ללא ספק ,שפסק כהזוהר ,וככל
הנ"ל ,דהלא הרשב"י תנא הוא ופליג כנ"ל ,ובודאי שיכריע
דעתו כנגד דעת המפרשים והפוסקים ז"ל .ונמצא שהאר"י
ז"ל ,הוא הוא המברר לנו בעצם מהו באמיתות הפירוש
בזוהר הקדוש ,וסמכו עליו בכח אמיתות קבלתו לאמיתה
של תורה ,ובהבנת כוונת דברי חז"ל שבש"ס לאור זה ,ולכן
קים לן שבמקום שגילה לנו האר"י ז"ל דעתו על דרך הסוד,
ודאי דכולי עלמא יודו ליה דכן האמת ,ובראשם מרן ז"ל,
ותול"מ ודו"ק היטב .ונראה ברור ,כי זה אפילו בהיכא שהאר"י
מזכיר מנהגים שלכאורה לא נזכרו להדיא בזוהר ,כי הוא
היודע אמיתות הזוהר ,וקבלתו מפי אליהו זכ"ל אמיתית עד
משה רבינו ,שלכן בכל אופן אנו סומכים עליו ועל כל פסקיו
ומנהגיו .וכל זה מוכרח בדעת רבותינו האחרונים הנ"ל ,החכם
צבי ,והיעב"ץ בנו ,והרב פתח הדביר ,ועוד כהנה וכהנה ,שנקטו
בכל מקום כדעת האר"י ז"ל ,ואישרו וקיימו כלל ה"קים לן"
הנ"ל.
ובפרט לאור מ"ש בשו"ת "אור לציון" הנ"ל שם )בענף ב'(,
דהא דקבלנו עלינו פסקי מרן בש"ע ,היינו דחשבינן שיטתו
כדעת רוב הפוסקים ,והחולקים עליו כהמיעוט ,דאזלינן בתר
רובא ,והיינו מספק ,ולא בתורת ודאי .ואם כן צריכים אנו
לפסוק כדעת הרשב"י בזוהר שהם ודאי אמת בלא שום ספק.
ועל פי הדברים המבוארים כאן הרי יובן מעתה היטב מה
שקבע עוד ב"אור לציון" שם )בענף ה'( שאנו נוהגים כדעת
האר"י ז"ל כאילו דבריו הם ודאי גמור ,שהרי כך היה ייחסו
של מרן ז"ל גופיה כלפי דברי הרשב"י בזוהר כהאמת הגמורה
כ
בכל מקום שבאו דבריו בפירוש לדעתו .ודברים אלו מחזקים
ומוכיחים ומכריחים "קים לן" זה ביותר'ת הכב'ד .ודו"ק היטב
מאד.
ו.
לבאר שמנהגי האר"י ז"ל אינם רק משנת חסידים ליחידי
סגולה ,אלא הוראות כוללות לכל ישראל
והנה ,בשורה הראשונה של גדולי הפוסקים שגילו דעתן בענין
מחלוקת הזוהר והפוסקים כמאן נקטינן ,מצאנו לרבנו האר"י
ז"ל גופיה ,שכידוע היה תלמיד בנגלה של הרדב"ז ז"ל והרב
בצלאל אשכנזי ז"ל בעל המחבר ה"שיטה מקובצת" ,וכאשר
העיד עליו ועל תלמידו מהרח"ו ז"ל ,בנו מהר"ש ויטאל ז"ל
בשו"ת שלו הנקרא "באר מים חיים" )סימן י"ט( וז"ל :אשר
בתחילה מלאו כרסם מהויות דאביי ורבא לתורה ולתעודה,
ואחר כך נכנסו לפרדס ,בדרך אמת ילכו בה וכו' עכ"ל .ועיין
עוד ב"שם הגדולים" )בערכו של האר"י ז"ל( שהזכיר השאלה
ששאל רבנו האר"י ז"ל ממרן הבית יוסף ז"ל )עיין בשו"ת
"אבקת רוכל" סימן קל"ו( ,והעיר שכל תשובתו של מרן אינו
אלא כמצדד ומפרש ומרחיב בדברי השואל ובכוונתו ,וכמו
שרגילים האחרונים לדקדק ולצדד ולפרש לדברי הראשונים
ז"ל ,עי"ש.
ועל הפלגת גדולתו בתורה בנגלה ובנסתר העיד תלמידו הרח"ו
ז"ל שעיניו ראו ולא זר את הגדולות והנוראות ,וכאשר סיפר
אודותיו באורך בהקדמתו הנפלאה לספר שער ההקדמות
בזה"ל :מורי ורבי וכו' מלא תורה כרימון במקרא במשנה
בתלמוד בפלפול במדרשים ואגדות ,ובמעשה בראשית
ובמעשה מרכבה עישל"ב .ומפורסם גודל יגיעתו בגפ"ת עם
התלמידים ,וכמ"ש הרח"ו ז"ל אודותיו ב"שער המצות" )פרשת
ואתחנן דף ל"ג ע"א( וז"ל :גם בענין עסק ההלכה בעיון עם
החברים ראיתי למורי זלה"ה מתגבר כאר"י בכח בעת שהיה
עוסק בהלכה ,עד שהיה נלאה ומזיע זיעה גדולה וכו' .גם
בענין הפלפול ועיון ההלכה היה מורי זלה"ה אומר כי תכלית
העיון הוא לשבר הקליפות שהם הקושיות ,כי הם גרמו לאותם
הקושיות שהם בהלכה שלא יובנו תירוציהם כי אם בקושי
ובדוחק גדול כנודע וכו' .והיה מורי ז"ל אומר כי מי ששכלו
זך ודק וחריף לעיין ההלכה בשעה או על הרוב בשתי שעות,
ודאי הוא שטוב לו מאד שיטריח שעה או שתי שעות בתחילה
בעיון לסיבה הנזכרת וכו' .ואמנם מורי ז"ל היה מהיר וקל
העיון בתכלית ,ורוב הפעמים היה מעיין בכל הלכה והלכה
ששה דרכים של פלפול כנגד ששת ימי החול ,ואחר כך היה
מעיין דרך שביעי על דרך הסוד כנגד יום השבת שאין בו
קליפות ,עכ"ל.
וידוע הדבר ומפורסם הענין שספרי האר"י ז"ל ושעריו
המצויינים הלא הם מלאים מחידושי הלכות ודינים ,נוסחאות
תפלה ומנהגים ,כולם על דרך הסוד נאמרים ,מהם ששורשם
פתוח בספר הזוהר ,ומהם שלא נזכרו כלל בזוהר ,ופנים
חדשות באו לכאן .ומפשיטות לשונו נראה לכאורה שלדעתו
פרטי דינים והנהגות אלו נאמרו כהלכה למעשה חיוב כולל
ליחיד ולרבים .עיין לדוגמא בענין ברכת "הנותן ליעף כח"
שכתב הרח"ו ז"ל ב"שער הכוונות" )דף ב' ע"ב( וז"ל :ברכת
"הנותן ליעף כח" נכון לאומרה וכו' ,ואף על פי שיש מגמגמים
בדבר זה ,עם כל זה ראוי הוא לאומרה על כל פנים עכ"ל.
וב"עולת תמיד" )דף י"ג ע"א( כתב מפורש יותר וז"ל :וצריך
לאומרה ,היפך ממה שפסק ב"שלחן ערוך" עכ"ל .הרי מבואר
שכוונתו לפסוק הלכה ולהכריע סדר הנהגה לכלל ולפרט,
מדדחה דברי מרן ב"שלחן ערוך" ,שהוא חיוב לכלל ,ולא כתב
שדבריו נוגעים לבעלי הסוד דוקא ,ופשוט ,וכאלה רבים.
וצריך להבין הדבר לכאורה ,שהרי הוא ז"ל אמר )ב"שער
הכוונות" דרוש נוסח התפלה דף נ' ע"ד( וז"ל :אבל מה שהוא
מיוסד על פי הדין המפורש בתלמוד זהו דבר השוה לכל נפש,
ואין חילוק ביניהם כלל לכל השבטים וכו' עכ"ל ,ואם כן איך
כתב בפשיטות ובסתימות כל אותם מנהגים בספריו כאילו
הם חיוב כולל ,מאחר שלא נזכרו בתלמוד שהוא הסמכות
הבלעדית המחייבת את הכלל כולו ,והרי ישנם מהם מנהגים
שלכאורה הם מנגדים פשטיות הסוגיות בש"ס מכפי שהבינו
אותם המפרשים והפוסקים .אלא מוכרח שגם הוא ז"ל נוקט
כאותו הכלל שכללו הפוסקים הנ"ל ,שבדבר שאינו מפורש
בתלמוד ,וסובל לשון התלמוד גם הפירוש וההבנה שהוא
לדעת הזוהר והמקובלים ,שצריכים לנהוג למעשה כדעת
המקובלים.
והנה בכל כתבי הקודש שלו לא מצאנו שיאמר על אותם
מנהגים שהנהיגם על דרך הסוד שהם להשרידים אשר ה' קורא,
ליחידי סגולה וללומדי תורת הקבלה בלבד ,אלא כתב בסתם,
שכך נכון ,וצריך לעשות ולנהוג וכדומה ,דנראה שלדעתו הוא
חיוב לכל אדם ,אחד חכם ואחד תם ,מלבד אותה רשימה של
הנהגות שמצאנו בסוף ספר "שער המצוות" )דף ס"ב( שכתב
עליהם הרח"ו ז"ל שם שהם חומרות על פי הדין ולכן מי שרוצה
להיות חסיד צריך לנהוג באותם חומרות ,עי"ש ,וכנ"ל )באות
ב'( ,דמשמע מזה ששאר הדברים והמנהגים שהביא בסתימות
בספריו על דרך הסוד ,כפי שקבלם מפי אליהו זכ"ל ,ולא
כתב עליהם שהם משום חומרא ומדת חסידות ,הם אכן חיוב
כולל לכלל ולפרט .ועיין להריא"ז מרגליות ז"ל בספר "עמודי
ארזים" )מדף ס"א ואילך באורך( מה שכתב קרוב לזה.
וכן היה דעתו של הגר"א ז"ל שכל דברי האר"י ז"ל שבשעריו
נאמרו כהלכה למעשה ,וכאשר העיד על כך תלמידו המובהק
הגר"ח ז"ל מוולוז'ין בהקדמתו לביאור הגר"א על ספרא
דצניעותא ,אלא שלא רצה לסמוך על הכתוב בשמו של האר"י
מרוב שיבוש ובלבול הכתבים שהיו בידו ,עי"ש .וכבר הזכרנו
לעיל )בסוף אות ב'( לדברי ספר "חשבון פרטי המצות" )בראש
הספר ,בתשובות שהשיב המחבר להגאון האדר"ת ז"ל באות
ה'( שכתב בפשיטות לדעת הגר"א ,שלאחר שנתגלו כתבי
האר"י ז"ל האמתיים והמוסמכים ,המה השמונה השערים
שנדפסו מהעתקות של כתבי הרב שמואל וויטאל ז"ל בעצם
כתב ידו ,ודאי שיודה מעתה הגר"א ז"ל שצריך לסמוך עליהם
למעשה ,ולא יזוז מהם זיז כל שהוא עיש"ב ,וכנ"ל בדברינו.
ועיין עוד ב"שער הכוונות" )דף נ' ע"ד( בהגהת מהרש"ו ז"ל
)מובא בהגוב"י אות ג'( שכתב וז"ל :אף על פי שכתב זה אבא
מורי ז"ל ]שאין לומר הפזמונים שתיקנו רבני האחרונים ז"ל[,
ראיתיו שכשהיה שליח ציבור בקהל בימים נוראים היה אומר
כל הוידויים הנזכרים ,משום שמנהגם של ישראל תורה עכ"ל.
משמע מזה קצת שמעולם לא כיון הרח"ו ז"ל ללמד דעת
את כללות העם ולחייבם ולכופם שישנו מנהגיהם לנהוג
כמנהגיו שעל דרך הסוד ,ולכן הסתיר מנהגיו מהם ,והיה עושה
בפרהסיא כמנהגם .וכן כתב בתשובת הרב יוסף הלוי ממצרים
המובא בספר "דברי יוסף" אירגס )בסימן ד'( וז"ל :כי חכמה זו
חכמת האמת לא נתנה אלא לצנועים ליראי ה' ולחושבי שמו
בהצנע לכת ,כי כן הרב בעצמו מעולם לא אמר לשנות שום
מנהג ,וכל הסידורים והתקנות שתיקן היו לו לעצמו ,ולכל
סיעתו ההולכים לרגליו עכ"ל .וכנראה שלמד זה מדברי הרש"ו
ז"ל הנזכרים אודות מנהג אביו .שו"ר שכן כתב הגאון מהרח"ף
ז"ל בשו"ת "לב חיים" )ח"ב או"ח סימן ט' דף ו' ע"א( ע"ש.
אמנם מצאנו עדות הסותרת זו ,בספרו של הרש"ו שו"ת "באר
מים חיים" )סימן י"ט( וז"ל :וזכורני בימי בחרותי בהיות אבא
מארי זלה"ה בחייו ,והיו מתפללים בפניו או תוקעין בפניו או
עושין איזה דבר בפניו שלא כרצונו ,ועם כל זה לא היה רוצה
ליסר ולהוכיח לשום אדם ,ואדרבא היה שותק בשביל שלא
ללבן פן שום נברא .אבל בזמן שהוא היה נעשה שליח ציבור,
אז בהכרח היה מתפלל כרצונו ,ומשם היינו למדים ושותים
בצמא את דבריו ואת תפלתו ואת מנהגיו .וזה היה קודם
שנתפשטו דבריו וספריו בפי כל הבריות ,אבל עתה שזכינו אל
ספריו ,כבר מלאה הארץ דעה את ה' ,ומלאו פני תבל תבונה
עכ"ל.
והנה יש להעיר על מ"ש ב"באר מים חיים" שם ,שכשהיה
מהרח"ו ז"ל בעצמו ש"ץ אז היה עושה כמנהגיו על פי הסוד,
ולא כפי מנהג הקהל ,וזה היפך ממ"ש הרש"ו ז"ל בעדותו
שבהגהת "שער הכוונות" הנ"ל .ואפשר דיש ליישב דשם
איירי בהיותו ש"ץ בבית כנסת הקבוע שבעיר ,מקום קיבוץ
כל הקהל ,ואילו ב"באר מים חיים" איירי כשהיה ש"ץ בבית
מדרשו מקום תפלתו הפרטי בביתו או בישיבתו ,והחידוש
שרצונו להודיע הוא ,שאפילו שם לא היה מוחה על זולתו
לחייבו לעשות כמנהגו הוא .או אפשר דמ"ש בשו"ת "באר
מים חיים" הכוונה לפרטי דקדוקי נוסחאות התפלה ,כמו
נוסח "זכרנו לחיים" ,וככפילת הפסוק "ה' ימלוך לעולם ועד"
דשירת הים שנים מקרא ואחד תרגום ,וכיוצא באלו .אבל
הגהתו שב"שער הכוונות" הנ"ל איירי בפיוטים ווידויים שחברו
האחרונים לא על דרך הסוד ,ואלו לא רצה להשמיטם בציבור
כשהיה שליח ציבור ,דמנהגן של ישראל תורה היא.
ואיך שיהיה מסיום לשונו של הרש"ו ז"ל שם מתבאר שכל
זה היה בתחילה ,אבל לאחר שנתפשטו ונתקבלו ונתפרסמו
דבריו ומנהגיו וסדריו ברבים ,הפכו להיות נחלת הכלל ,וכאשר
נבאר עוד מזה לפנינו אי"ה.
ועיין בספר "שומר אמונים" למהר"י אירגס ז"ל בהקדמות
והצעות שבין הויכוח הראשון להשני )הקדמה שניה הצעה
שלישית( ,שביאר שם כמה יסודות בענייני וגדרי החיובים
שעל פי נגלה ונסתר וממדת החסידות וכו' עיש"ב .וקיצור
דבריו העולה מן המקובץ הוא ,שלפי ציווי תורתנו הקדושה
בפסוק "קדושים תהיו" ובפסוק "ועשית הישר והטוב"
נתחייבנו להתקדש במותר לנו ,ולהכנס בקיום התורה והמצוות
לפנים משורת הדין ,ובעשיית גדרים וסייגים לעשות משמרת
למשמרתה של תורה כדי שלא נכשל בשום חטא ועבירה,
וכמו שביאר יסודות וכללים אלו הרמב"ן בפירושו לתורה,
הביא דבריו שם באורך עי"ע .וכתב שם שכל זה הוא חיוב
כולל לכל אדם .אמנם החכמים ותופסי התורה נוסף עליהם
כמה חיובים בדקדוקי המצוות ובהרחקה מן האיסורים ,כמו
שאמרו בגמרא "אדם חשוב שאני" ,דהקב"ה מדקדק עם
הצדיקים אפילו בכחוט השערה ,דאף בדבר שהותר לכל העם,
לחכמים ולצדיקים לא הותר ,ונענשים עליו .עוד כתב שם
וז"ל :והנה הלומדים בחכמת האמת לא די להם שצריכים הם
ליזהר בפרישות יתירה ככל האמור לעיל ,אלא שגם נצטוו
על הנסתרות של המצוות ,כדמוכח מהזוהר )בפרשת אחרי
מות דף ע"ח( ,דאיתא שם ,דתלמיד חכם המשמש מטתו
בחול עובר על מה שנאמר "ערות כלתך לא תגלה" ,בגין
דאינון ידעין ארחין דאורייתא ,שאר עמא ההוא דאתגליא,
כלתך ממש עי"ש .דמוכח דשאר עמא הוזהרו על הנגלות
ופשטי המצוות לבד וכו' ,אבל התלמידי חכמים דידעין ארחין
דאורייתא הוזהרו גם על הנסתרות של המצוות ,ופסוק "ערות
כלתך לא תגלה" בא להזהיר להם שלא לשמש מטתם בעת
שאין למעלה זווג ,וכיוצא בזה הדין בשאר המצוות וכו' .והענין
כי מה שבא בתלמוד ובספרי הפוסקים בפירוש המצוות הוא
הנגלה שלהם ,שהכל חייבים לקיימו ,אמנם התלמיד חכם
היודע חכמת הקבלה נוסף לו על זה שהוא מצווה גם על
הנסתר שלהם ,בגין דאינון ידעין רזא דמלה וכו' עכ"ל עיש"ב.
הרי לנו מזה לכאורה ,שדוקא לומדי חכמת הח"ן המה
החייבים על הנסתרות של המצוות ,אבל לא כללות העם
שאין להם ידיעה מזה .ועיין בספר "שלמי ציבור" בקונטרס
"חלבי השלמים" בענין "דברים שיש חילוק בין המקובלים
לדברי הפוסקים" )דף ז' ע"ב( דהכי פשיטא ליה ,דלא די שאין
למחות ולהוכיח ביד המקילים על פי ההלכה הנהוגה לפי
מסקנת התלמוד והפוסקים ,אלא גם הרוצים לנהוג כמנהג
המקובלים יעשו כן בצניעות דוקא ,ולא יתראו בפני הציבור
כשהם מחמירים או מקילים במה שעושים כפי דעת האר"י
ז"ל ,עישל"ב .וצריך עיון ליישב הענין ,ולהבין את פשר הדבר
איך הוא ,דאם החיוב לקיים דעת המקובלים הוא רק ללומדי
חכמת קבלה בלבד ,למה כתב האר"י את כל הוראותיו להדיא
כאילו הם חיוב לכל אדם ,וכנ"ל.
ומה שנלע"ד ליישב בזה בס"ד הוא ,דיש כאן שני מינים
וסוגים במנהגי והלכות המקובלים .יש סוג שכשדברי התלמוד
אינם מוחלטים ,וסובלים כמה אפשרויות ופירושים שונים ,אז
נקטינן כנ"ל שדברי הזוהר והמקובלים יכריעו ,והיינו ,שהם
המבררים לנו מהו הפירוש האמתי בגמרא ,והוי כאילו נפסק
כן להדיא בגמרא .ואם כן בנדון כזה הרי הוראתם של חכמי
המקובלים מחייבת הכלל והפרט ,כי מעתה אין לנו עוד
ספקות ואפשרויות שונות בפירוש הסוגיא ,ונפסק הדין לכולי
עלמא בכח הכרעתם של המקובלים באופן מוחלט ומחייב
וככל הנ"ל ,כאילו כן כתוב להדיא בגמרא כפירושם ,שממילא
חייבים בו כולם .ודוגמא לסוג זה הוא ענין דין נתינת המטה
בין צפון לדרום ,ודין הנחת תפלין בחולו של מועד ,ודין קדימת
חיוב יבום לחיוב חליצה וכאלו רבים.
אמנם יש סוג שני .והוא ,כי לפעמים דברי המקובלים אינם
באים לפרש דברי התלמוד ,אלא מוסיפים איזה מנהג או איזה
פרט השייך למעשה של איזו מצוה או תפלה ,דבר שלא נזכר
כלל בגמרא ,כמו לדוגמא לצאת מפתח ביתו בטלית ותפלין,
או כמו לחלוץ התפלין לפני מוסף דראש חודש וכדומה.
והנה אלו המנהגים ,הם בגדר חיוב ללומדי החכמה ולשאר
מתחסדים ומתקדשים שבעם החפצים לנהוג כן ,אבל אי
אפשר לנו לכוף את הרבים לנהוג כן שלא ברצונם ,מאחר
שמקורם טהור בספרי הקבלה ,ואין להם יסוד בש"ס שהיא
הסמכות המחייבת הכלל כולו.
אלא דבמשך הדורות ,מאחר שחשקו הרבים לזכות ולנהוג
כמנהגי המקובלים ,וגדולי הפוסקים האחרונים ומנהיגי
הקהלות ראו לנכון לזכות את ישראל ולהנהיגם בדרך זו כדי
לקרב את הגאולה ,לכן רוב ככל המנהגים של האר"י ז"ל הפכו
להיות נחלתם וירושתם של הכלל כולו ,מלבד איזה מנהגים
פרטים מסויימים שראו לנכון הפוסקים ז"ל להשאירם בגדר
חיוב רק אל השרידים ולומדי הקבלה .והמתבונן בדברי אלו
ימצא בהם מפתח גדול להבנת פרשה סתומה זו ,ודו"ק.
ויוצא לנו מזה בסיכום להבנת דעתו של מרן האר"י ז"ל ,ודעת
הפוסקים שבאו אחריו והביאו בפשיטות פסקיו והנהגותיו
כהלכה פסוקה לכל אדם ,דסבירא להו ,דבכל אותם המקומות
כא
שדעת הזוהר חולקת על הפוסקים ,וכהבנת הזוהר אפשר
לפרש בש"ס ,הן כשהפוסקים מחולקים ביניהם ,הן כשאינם
חולקים ,חייבים מכח הדין לעשות כדעת הזוהר .ואין לנו
מקום פיטור להשתמט ולהמלט מלעשות ולקיים כדבריו,
אלא אך ורק כשמפורש ונפסק ומוכרח בתלמוד נגד הדברים
המובאים בזוהר ,אבל כל שאין הכרח שחולקים ,מחינן על
יד המקילין לעשות כדברי הזוהר ,וככל הנ"ל בספרי גדולי
הפוסקים ,ובראשם מרן הבית יוסף ז"ל .וגם בשאר עניינים
כשהזוהר מביא איזה מנהגים וחומרות ואין להם שורש וענף
בש"ס ובראשונים ,אז מעיקר הדין אין חייבים בקיום מנהגים
אלו אלא לומדי חכמת הקבלה השרידים אשר ה' קורא ,וכן
המתחסדים ומתקדשים שבעם הראויים לאצטלא ,וחפצים
להדר במעשיהם לצאת גם לדעת המקובלים ,רשאים לנהוג
בעצמן כמנהג המקובלים .אבל כל זה היה בתחילה ,אולם
במשך הדורות מאחר שנתפשטו ונתקבלו מנהגי הזוהר ,וכפי
שפירשם ופרסמם מרן האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל ושאר
המקובלים ,והפכו להיות כנחלת הכלל כולו על פי הדרכת
הורים ומורים ולאור דברי הפוסקים האחרונים ,ממילא ראוי
ונכון שכל ירא וחרד לדבר ה' לא ימצא לעצמו מקום פיטור
כלל ,ויזכה בעצמו לצאת במצוותיו ומעשיו גם לדעת הזוהר
הקדוש והמקובלים ,וכאשר כתבו כן גדולי האחרונים ,וכפי
שנביא מדבריהם בסמוך.
ז.
צריכים בני דרא בתרא לנהוג כמנהגי המקובלים ,ושאין
מקום חשש בביטול מנהגים שמנגדים חכמת האמת ,שבודאי
בטעות יסודם
והנה ,אין לתמוה על הפוסקים האחרונים ז"ל איך הסכימה
דעתם להורות את העם בשינוי מנהגים קדומים על ידי
שהנהיגו אותם במנהגי המקובלים ,ופעמים אפילו נגד פסקי
מרן ב"שלחן ערוך" שקבלנו הוראותיו וכנ"ל ,וכאשר הוא
מפורסם לרוב בספרי האחרונים ז"ל ,דכמה וכמה טעמי תריצי
להם וכאשר נביא בהמשך.
וז"ל מהר"י אירגאס ז"ל בשו"ת "דברי יוסף" )סימן ה' דף י"ד
ריש ע"ב( :דעד כאן לא קאמר הרא"מ ז"ל דאין כח בידינו
להכריח לנהוג כדברי הקבלה ,אלא במי שאינו רוצה לנהוג
כדברי הקבלה ,אבל כשהוא בעצמו רוצה לנהוג כדברי
הקבלה ,חלילה לנו למחות ולעכב על ידו ,עכ"ל .ועיי"ש עוד
בתשובת הר"י הלוי ז"ל )סימן ד' דף י"ג ע"ד( שכתב וז"ל:
דאם רוב הציבור רצו ושינו ממנהגם ,הם רשאים בעצמם
לשנות מנהגם ומנהג אבותיהם ,וליכא למיחש משום אל
תטוש וכו' ,כיון שאין בו נדנוד איסור ,וכמ"ש מהרשד"ם ז"ל.
ומשום חשש מחלוקת ליכא ,דכיון שהרוב מתרצים בשינוי
המנהג ,לא חיישינן למיעוטא ,וכדמוכחא מההיא דמהרשד"ם
ז"ל ,דאף על גב דהיו מערערים לומר שאינם רוצים להתפלל
אלא כסדר מנהג אבותיהם ,אפילו הכי כתב דאין לחוש להם,
כיון שרוב הקהל רוב מנין ורוב בנין אינם רוצים להתפלל אלא
על סדר תפלת ספרד ,שיכולים לשנות ,ולא חשש לאותם
מערערים כיון שהם מיעוט ,וזה פשוט אין צורך לראיות,
עכ"ל.
ועיין להרב המקובל מהר"ר עמנואל חי ריקי ז"ל בעל המחבר
ספר "משנת חסידים" בספרו "חושב מחשבות" בקונטריס
"תפלין דמארי עלמא" ,דכתב ביתר שאת ועוז דכל מנהג
המנגד מה שמבואר בספרי הקבלה אין איסור לבטלו .שכן
כתב שם )בפרק כ"ב דף ל"ה רע"א בהנדפס מחדש( דהא
דאסור לאדם להחליף ולשנות מנהג אבותיו )וכאזהרת
האר"י ז"ל גופא( ,היינו במנהגים שאין חכמת האמת מנגדם
בפירוש ,ואין פשט הש"ס פולטם ,דאז אף כי טעמם סתום,
אין להניחם ולהחליפם ,כי חילופיהם בגולם נאמרו .אבל אין
ללמוד מהם על המנהגים הסותרים דרך האמת ,דמסתמא
בטעות נתפשטו .ומי לנו גדול מהאר"י עצמו שגזעו אשכנזי,
ורוב סדר תפלתו וכמעט כולו היה ספרדי ,ומיעוטא דמיעוטא
אשכנזי .ופיוטיו רובם מהאשכנזים להיותם מהקלי"ר ]שהיה
תנא[ ,ומיעוטם מהספרדים ,כאשר העידו עליו תלמידיו ז"ל.
ובודאי יודע היה שורש נשמתו מאיזה שבט הוא ,ואף על פי
כן לא תקע עצמו בהליכה אחר המנהגים של אלו או של
אלו .וז"ל הרב צמח תלמידו של הרח"ו ז"ל בספרו "זר זהב":
מאחר שאין לנו בירור איזה מספרד ואיזה מקטלוניה וכדומה,
יכול כל אדם לאחוז בסדר שכתב הרב ]האר"י[ זלה"ה ,שהוא
היותר ברור ונכון ומסודר באמיתות כנודע ,והוא זלה"ה אף
על פי שהיה אשכנזי ,היה אומר "הודו לה' קראו בשמו" קודם
"ברוך שאמר" כמנהג הספרדים .וכן בסידור אשכנזים כתוב
"אהבה רבה אהבתנו" ,והרב ]האר"י[ זלה"ה אומר שאין לומר
כי אם "אהבת עולם" מן הטעם הנודע ,עכ"ל .והרח"ו ז"ל עצמו
כתב ב"ספר הכוונות" כי שמע מפי האר"י סדר הברכות עד
פרשת העקידה כמנהג הספרדים ,ואין זה אלא כי ידע כי אין
לאותם המנהגים אשר הניח שורש אמיתי כאותה שתפס .כי
אותם המנהגים אשר ראה בהם שורש למעלה לשתי הדעות,
ושאלו ואלו דברי אלהים חיים ,נתן טעם לשבח לשניהם ,כי כן
עשה במנהג ברכת תפלין של ראש ,דחלוקים עליה האשכנזים
והספרדים ,וככתוב ב"ספר הכוונות" כתב יד ,וכיוצא בזה כתב
בנוסח הקדיש ]לתת טעם[ לשני המנהגים וכו' עכ"ל ,עי"ש
באורך.
הרי מזה דסבירא ליה להרב "חושב מחשבות" דכל מנהג שאין
לו סמך מפורש בש"ס ,ומנגד המבואר בספרי הקבלה ,אינו
חשוב מנהג שאסור לשנותו ,והביא לן מעשה רב מהאר"י ז"ל
גופיה ותלמידיו שבחרו להם לנהוג כפי המבואר ומואר להם
מתוך ספרי הקבלה ,בלי להתייחס למנהגיהם ומנהג אבותיהם
הקדומים .ולמעשה אחריהם נהרו ונמשכו דור דור ודורשיו,
דור דור ומנהיגיו ,לנהוג כמנהגי האר"י ז"ל ברוב ככל תפוצות
ישראל ,אחד המרבה ואחד הממעיט ,ומהיחידים נתפשט
גם כן אצל ההמונים ,עד שנעשתה כל הגולה כמדורת אש
שלהבת י"ה ממנהגי הקבלה באין פוצה פה ומצפצף ,וכמ"ש
האי תנא ירושלמאה מהר"מ סוזין בתשובתו שבספר "הון
יוסף" להר"י זאמירו ז"ל )סימן י'( וז"ל :דהלא רבינו האר"י
זיע"א כמה דברים רבו מספר שרטט וכתב היפך הש"ס ]פירוש,
היפך שיטת הפוסקים שפירשו בש"ס[ וגדולי הגאונים ,ואפילו
בדבר דאיכא חשש ברכה לבטלה ח"ו ,כאשר אסף איש טהור
הרב "שלמי ציבור" ב"חלבי השלמים" וכו' .ומלבד שלא עלה
על לב שום אדם לומר אסור לשמוע את דבריו ,אלא שבכל
דור ודור גדולים וקדושים אשר בארץ המה אינם זזים מכל
מה שציווה רבינו האר"י זיע"א אפילו שדבריו הם נגד הש"ס
והגאונים ,עכ"ל.
וכבר האריכו למעניתם רבני האחרונים ז"ל לבאר שכן נאה
ויאה בדרא בתראה שיתגלה ביאור הזוהר לאמיתתו ,ויתפשטו
הלכותיו ומנהגיו להאיר לארץ ולדרים בה" ,דביה יפקון מן
גלותא" ,וכאשר כבר הארכנו בזה בתשובה אחרת.
וז"ל הגאון מהר"א פאפו ז"ל בספרו המפורסם פלא יועץ )ערך
חסידות( :ראוי לכל אדם להתנהג בחסידות ,וכל אשר בכחו
יעשה וכו' .ומאן דסגי בידיה למעבד מילי דחסידותא ,והוא
נאחז באומרו די לי לעשות החיוב וכו' ,חוששני שהוא בכלל
מי שלא חס על כבוד קונו שראוי לו שלא בא לעולם וכו' .הנה
כי כן חיובא רמיא למעבד כל מילי דחסידותא על פי הזוהר
הקדוש והאר"י ז"ל ,כי הוא בונה בשמים עליותיו ,ועושה נחת
רוח ליוצרו .ובמילי דתלו בפלוגתא ,אף דפשטה הוראה ונהיג
עלמא כדברי המיקל ,ראוי ונכון ליראי ה' ואוהבי שמו לצאת
ידי ספק ולצאת ידי כל הדעות וכו' עכ"ל) .ועיין בהקדמת
ספרו "חסד לאלפים" שכתב שאין נכון למסדרי ספרי הלכה
בדורות האחרונים להזכיר בספריהם קולות כלל ,אלא דוקא
לנקוט לחומרא ובכל מילי דחסידותא ,והתריס כנגד הנוהגים
בהיפך ,עיש"ב(.
והדברים פשוטים וידועים ,וכל ספרי הפוסקים האחרונים
מלאים מזה ,מעידים ומגידים ככל הנ"ל) .עיין ספר "שלמי
ציבור" ו"שלמי חגיגה" ,וכל ספרי ג"ע החיד"א ז"ל ,וספר
"חסד לאלפים" ,וספר "מנחת אהרן" ,וכל ספרי הגאון רבי
חיים פאלאג'י ז"ל ,וספר "פתח הדביר" ,וספר "יפה ללב",
וכל ספרי מרן הרי"ח טוב ,וספר "כף החיים" של הרי"ח
סופר ,ועוד כהנה וכהנה מאות רבות שבכל מאות השנים
האחרונים ,שכולם דרכו בדרך סלולה זו ,לנהוג ולהנהיג את
ישראל בדרך הישרה והמתוקנת האהובה והנהדרת על פי
מנהגי האר"י ז"ל ,בלא שום חשש ופקפוק כלל( .וגם באזנינו
שמענו ואבותינו ספרו לנו מנהגם בקודש נהדר של קהלות
הקודש די בכל אתר ואתר )בכל מדינות צפון אפריקה ,ובכל
מחוז המזרח התיכון ,מקום שדבר המלך ודתו מגיע ,ובפרט
בארץ ישראל ,שכל מנהגי קהלותיה נתקיימו ונתייסדו על
דעת האר"י ז"ל( ,התפשט אצל החכמים והיחידים מנהגי
האר"י ז"ל ,ויש שהתפשטו גם בין ההמונים .וגם בעינינו ראינו
לגדולי רבותינו מדור הקודם ,ובדור ההוה ,אשר אינם זזים
ממנהגים אלו שנתייסדו על פי הנהגת וקביעות רבנים גדולים
ממייסדי הקהלות בארץ ובגולה .ולא שמענו ולא ראינו לשום
מפקפק ומערער על מנהגים אלו ,אלא אדרבא ,כולם מפארים
ומשבחים פרקו וסדרו הנאה של תורת האר"י ז"ל ,והמנהגים
שלו המסולאים מפז ומיוסדים על אדני תורת הנגלה
והנסתר.
וכלפי המטילים ספק ודופי נגד מנהגיהם המקובלים של כלל
ישראל כדעת האר"י ז"ל כבר צווחו הפוסקים המה בספרתם.
ונביא כאן לדוגמא ולאהבת הקיצור לשונם של חו"ר ארם
צובא בתשובתם שבספר "דברי יוסף" )סימן ג'( ,נגד אותו איש
מפקפק ומערער על המנהג שנתפשט ונתקבל בעירו כדעת
האר"י ז"ל ,היפך מנהג הקדום לומר תיבות "אל חי" בנוסח
"זכרנו לחיים" וז"ל :אמנם מאחר שיצא אורה זו תורה ,היא
תורתו של אדוננו הרב הקדוש האר"י זלה"ה ,ובכתבי הקודש
אשר לו הכריע שאין צריך לאמרו ,ואדרבא כמעט יש איסור
בדבר וכו' ,אם כן איפוא ,מי האיש אשר יערב אל לבו לעשות
נגד דברי מרן הקדוש האר"י זצוק"ל ,אין ספק דהאי גברא בר
שמתא הוא ,ומכריזינן עליה בכל גבול ישראל .כי אין לנו אלא
דברי בן עמרם ,הוא אדוננו הקדוש האר"י ,אליו תשמעון ,כי
נחה עליו רוחו של אליהו ז"ל ,ומפי הגבורה קבלוה .והמערער
על דבריו כחולק על השכינה ,כל שכן וקל וחומר האיש
הבליעל הזה המוזכר בשאלה ,רשע מהו אומר ,מה העבודה
הזאת לכם ,והוציא את עצמו מן הכלל ,כפר בעיקר ,והרים יד
לשונו נגד חכמת האמת ,ובפרט נגד מרן הקדוש האר"י ,וחטא
והחטיא את הרבים .והני בריוני אשר קמו לעזרתו ,אין רפואה
למכתם וכו' .וזה יהיה משפט האיש ומעשהו ,להחרימו בכל
גבול ישראל עד אשר ישוב אל ה' בבכי ובתחנונים ,ויתפלש
באפר תוך קהל ועדה ,לבקש מחילה מהרב הקדוש ]האר"י[
זצוק"ל ,ומכל החכמים אשר נגע בכבודם ,ושב ורפא לו ,כי מי
שלח ידו במשיח ה' וניקה ,אשר מיום שיצא אור תורתו לעולם
שלא לומר תיבות "אל חי" נמשכו אחר דבריו כל חכמי ארץ
ישראל וחוצה לארץ ,הגם שמקודם ומאז היו נהוגים לאמרו
על פי קבלת מהר"י ג'יקטיליא ז"ל ומוהר"מ קורדיבירו ז"ל,
אמנם מזמן האר"י זלה"ה ועד היום בכלל ,כל העולם נהגו
שלא לאמרו על פי דברי האר"י זצוק"ל ,דאסכים מריה על
ידיה ,ואין פוצה פה ומצפצף .כי בענין התפלות אין שום איסור
מחמת שינוי המנהג כמבואר במוהרשד"ם )או"ח סימן ל"ד(
וכו' ,עכ"ל .וחתומים עלה הרבנים הגאונים הגדולים ראשי
אר"ץ רבה :כמוהר"ר משה הררי .וכמוהר"ר שמואל פינטו.
וכמוהר"ר שמואל בכמוהר"ר שלמה לאניאדו .וכמוהר"ר
דוויך הכהן .וכמוהר"ר יוסף בן כמוהר"ר אלישע נאווי
ּ
שמואל
זצוק"ל וזיע"א.
והנה גם אנו נאמר ,והדברים פשוטים ומבוארים לכל ישר
הולך ,דלאור כל האמור ,מאחר שגדולי המורים ומנהיגי
הקהלות בכל מקום מלפני מאות בשנים ,ראו לנכון לשנות
המנהגים הקודמים ופסקו והנהיגו את קהלותיהם ככל הני
מנהגי קשוט של הרב האר"י ז"ל ומרן הרש"ש ז"ל ,ואפילו נגד
מה שהורה ופסק מרן ז"ל ב"שלחן ערוך" ,ונתקבלו הדברים
באהבה ואהדה בקהל ועדה ,ובשמחה רבה כדת מה לעשות
עליהם ועל בניהם ,ואומרים ועונים כולם אחריהם מקודש
מקודש ,וקול המון כקול שדי ,מעתה ודאי שאיסור גמור
לשנות מנהגים אלו ,וכל הבא לערער ולשנות במנהגים טובים
ומתוקנים אלו ,ידו בדיוטא התחתונה .ואפילו אם מקדם
קדמתא היו נוהגים לפנים באיזה פרטים דלא כפי מנהגי
האר"י ז"ל ,ואחר כך נשתנו המנהגים למעליותא ,דמעלים
בקודש נהד'ר ,מכל מקום בתר השתא אזלינן ,וחזקה דהשתא
עדיפא והיא הקובעת ,ואין לשנות .ודי בזה הערה לכל ישר
הולך החפץ בדבר אמת וצדק.
ובהא נחתינא ובהא סליקנא ,שבמשך למעלה משלש מאות
שנה רוב ככל גדולי הפוסקים של ק"ק הספרדים הנהיגו
בקהלותיהם ופסקו בספריהם הלכות ומנהגי האר"י ז"ל,
ונתקבלו בכל הציבור כמושכלות ראשונות שאין בהם שום
פוצה פה ומצפצף .ומלבד מ"ש חכמי ארם צובה בתשובתם
הנדפסת בשו"ת "דברי יוסף" ,הנה סמוך לזמנינו ,בזמנו של מרן
הגאון בעל ספר "בן איש חי" ,קם כנגדו איש בליעל לפקפק
עליו מחמת ששינה מנהגי בג'דאד הקדומים והנהיג את כל
העם מקצה במנהגי האר"י ז"ל .וקמו וניצבו כמו נד כנגד אותו
האיש כל חכמי ורבני העיר ,והחרימו אותו בשמתא חמורה,
וקללוהו על רשעותו .ונהפוך הוא ,כי תחת שרצה לעקור מהם
מנהגי האר"י ז"ל ,אדרבה ואדרבה נעשה חיזוק גדול בקבלת
מנהגיו ,כי קיימו וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם כל הרבנים
וכל ראשי הקהל ,וכל העם מקצה ככל שפסק והורה להם רבם
ה"בן איש חי" ,כאשר ראשון הכותבים והחותמים בכל הנ"ל
היה רבו הגאון רבינו עבדאללה סומך ז"ל בעל ה"זבחי צדק".
ולכן חיובא רמיא על כל חכם ורב מקהלות הספרדים די בכל
אתר ואתר לחזק ולהעמיד ולקיים כל הפסקים והמנהגים
שנהגו בהם קהלות הספרדים בהנהגת רבותינו מדור דור,
על פי האר"י הח"י ז"ל ,וכמפורש ומבואר בכל ספרי גדולי
האחרונים ,ואין לסטות מהם בשום אופן כמלא נימא .ובפרט
כאן בארץ ישראל שנהגו מאז ומעולם בכל מנהגי האר"י ז"ל
וכמ"ש בספרי האחרונים.
כב
הרה"ג חיים פרזון שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש ורו"כ אהל משה
האיר המזרח
רבני בית ההוראה שע"י ישיבת "אהבת שלום"
הגאונים רבי מנשה שוע ורבי דוד פנירי שליט"א
שינויים בפסיקה לשיטת רבותינו הספרדים זיע"א מהנפסק בספר משנה ברורה
דין ברכת פירות אילני הסרק ועשבי דדברא
דעת מרן )סימן ר"ב סעי' ד' ,וסימן ר"ד סעי' א'( ,שעשבי דדברא ופירות
אילני סרק ברכתם שהכל .אמנם דעת רבינו האר"י ז"ל )שער המצוות
פרשת עקב( שמברך על עשבי דדברא בורא פרי האדמה ,ועל פירות אילני
סרק בורא פרי העץ ,הביא דבריו המ"א )סימן ר"ד ס"ק י'( וכן הביא דבריו
הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף )אות ב'( וכתב על דבריו שכן עמא דבר ,וכן
הביא דבריו בספר חסד לאלפים )סימן ר"ב אות א'( וכ"כ לדבריו רבינו
יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת מטות אות ז'( וכתב על
דבריו שכן עיקר ודלא כהפוסקים .וכן הביא דבריו הכף החיים )סימן ר"ב
אות ט"ו ,וסימן ר"ד אות טו"ב( וכ"ז דלא כמש"כ מהר"א אזולאי זלה"ה
בהגהותיו על הלבוש )סימן ר"ב אות ב'( שרבינו האר"י מיירי רק בפרי
החשוב הרבה ,עי"ש.
ברכת הקטניות כשהם לחים וחיין
כתב מרן )סימן רה סעיף א'( "על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו
בשלם ,וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם
לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל" ע"כ .וכתב המ"ב
)ס"ק ב'( בדין קטניות דה"מ כשאוכלן בעודם לחים אבל קטניות ופולין
יבשים אין דרכן של בני אדם לאכלם חיין אלא מבושלים לפיכך האוכלם
חיין מברך שהכל .הנה כ"כ הכנה"ג )הגהות טור( בשם השלטי גבורים
בשם ריא"ז .וכ"כ המ"א )ס"ק א'( מדנפשיה דעל הקטניות היבשים האוכלן
חיין מברך שהכל ,ע"ש .הרי שכשאוכלם כשהם לחים חיין מברך בורא פרי
האדמה .אמנם המנהג הוא לברך על קטניות חיין גם כשהם לחים "שהכל
נהיה בדברו" וכמו שכתב הכף החיים )אות ג'( ,וכתב הטעם ע"פ מש"כ
הרי"ף )פרק כ"מ( דכל מידי דלאו אורחינהו דאינשי למכלינהו בחיותייהו
מברכינן עלייהו שהכל ואי שליק להו מברכינן עלייהו בורא פרי האדמה,
ע"ש .והכי נמי אין אורחייהו למכלינהו כי אם מבושלים כידוע וגם דלא
נטעי להו אינשי כי אם על דעת לבשלם וע"כ אין מברכין עליהם כשהם
חיים אלא שהכל.
דין ברכת ירקות שטובים מבושלים רק מחמת דבר אחר
כתב מרן )סימן רה סעיף א'( על הירקות מברך בורא פרי האדמה ואפילו
בישלם וכן כל פירות וקטניות שטובים חיים ומבושלים מברך עליהם
לאחר בישולם כברכתם הראויה להם קודם שבישל" ע"כ .הנה דעת הט"ז
)ס"ק ג( דכל דבר שנתקן ע"י דבר אחר אם הוא פרי עץ מברך עליו בורא
פרי העץ גם כשבשלו אבל אם הוא פרי האדמה אם כשהיה שולקו במים
בלבד בלי תערובת דבר אחר הוי גריעי לכך אע"פ שעתה הוא מבשלם עם
דבר אחר בסוכר או בשר וכיוצא והוא משביחם בבישול זה יותר מאם היה
אוכלם חיים עם כל זה לא יברך עליהם בהיותם מבושלים אלא "שהכל".
ודעת המ"א )ס"ק ה( שלא לחלק בכך אלא בין פירות בין ירקות כשטובים
חיים ומבושלים אף כשטובים מבושלים מחמת שמבשלם עם דבר אחר
מברך גם כשבשלם כברכתם דהיינו בפירות העץ בורא פרי העץ ובפירות
האדמה בורא פרי האדמה .וכך הסכים המ"ב )סימן ר"ה ס"ק ז( וכ"ד כמה
מגדולי האחרונים )ברכי יוסף סימן רה ס"ק ג' ,מאמ"ר ס"ק ב' ועוד( ,וכך
הסכים הכף החיים )אות י'( .אמנם רבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש
חי )ש"ר פרשת פנחס אות ז'( לאחר שהביא לסברת הט"ז כתב שאף
על גב דיש חולקין קיימא לן ספק ברכות להקל ולכך כתב שעל ירקות
שטובים מבושלים רק מחמת דבר אחר ,שבהיותם מבושלים לא יברך
אלא שהכל.
דין ברכת המים שבשלו בהם הירקות
כתב מרן )סימן רה סעיף ב'( "על המים שבישלו בהם ירקות מברך הברכה
עצמה שמברך על הירקות עצמן אע"פ שאין בהם אלא טעם הירק" ע"כ.
הנה בדין זה נחלקו רבותינו הראשונים ,שדעת הרא"ה בספר פקודת
הלויים )ברכות טל (.הביא דבריו הריטב"א )פסחים כד :ובברכות טל(.
והמאירי )ברכות טל (.שכששותה מהמים שבשלו בהם הירקות מברך
שהכל .ודעת הרא"ש )ברכות פ' כיצד מברכין סימן יח( והטור שמברך על
מי הירקות בורא פרי האדמה אע"פ שאין בו כי אם טעם הירקות וכ"פ מרן
בש"ע וכנ"ל ,ע"כ נראה שמשום סב"ל יברך שהכל .וכ"כ בספר כף החיים
)אות יא( שלאחר שהביא לדעות הראשונים בזה כתב שכיון שרבו הדעות
בזה אין לברך כי אם שהכל דעל הכל אם בירך שהכל יצא.
בירך על פירות שלפניו ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין
דעת מרן )סימן רו סעיף ה'( שכשבירך על פירות שלפניו בסתמא באופן
שלא היה דעתו בהדיא לפטור פירות אחרים ואח"כ הביאו לו יותר מאותו
המין או ממין אחר )ובלבד שיהיה ממין פירות דאם בירך על דגים ואח"כ
הביאו לו שיכר שהוא מין אחר לגמרי אף שברכותיהם שוות מ"מ אינם
נפטרים בברכתו בסתמא אא"כ היה דעתו בהדיא לפטור אותם בהברכה
או שהיו לפניו עכ"פ על השולחן בשעה שבירך - .מ"ב ס"ק כ"א( שברכתו
כברכת הראשון אין צריך לברך .וכתב המ"ב )ס"ק כב( שכמה אחרונים
חולקים בדין זה וס"ל דדוקא באותו המין ממש הוא דפוטר בברכתו
בסתמא אף לאותן פירות שהביאו לו אח"כ אבל למין אחר לא מהני ברכתו
בסתמא וצריך לברך ,ומ"מ אם הביאו לו המין האחר בעוד שלא כלה המין
הראשון כתב שנראה שאין לברך כיון שהביאו לו בשעה שהיה עסוק עדיין
באכילה ושכן נראה להלכה .וכמו כן סיים שיש מן האחרונים שכתבו עוד
דאם קבע עצמו לאכילת הפירות אף שבירך בסתמא על הפירות שהיו
לפניו והביאו לו מין אחר לאחר שכלה המין הראשון אין צריך לחזור ולברך
דכיון שקבע עצמו לאכילה אינו מסיח דעתו מזה .ע"ש .הנה זוהי שיטת
החיי אדם .ורבינו יוסף חיים זיע"א בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת בלק אות
ז( פסק כשיטת החיי אדם הנזכר ,ומבואר במ"ב שלשיטה זו רק כשקבע
עצמו לאכילת פירות ובירך בסתמא אין צריך לחזור ולברך הא כשאכל
הפירות בדרך עראי ובירך בסתמא על הפירות שהיו לפניו צריך לברך והכי
קי"ל ,אלא שכל זה כשאכל כל מה שהיה לפניו ואח"כ הביאו לו להפירות
האחרים )בין שהביאו לו ממין הראשון בין שהביאו לו ממין אחר( אבל
כשאכל פירות בדרך עראי בסתמא והביאו לו עוד באופן שעדיין מונח
לפניו מן הפרי ,הביא בזה הבא"ח פלוגתא דיש אומרים שצריך לברך ויש
אומרים שאין צריך לברך ,וכתב דמאחר דקיימא לן ספק ברכות להקל
לא יברך ,וכתב שאף על גב שכתבו הפוסקים דאמרינן ספק ברכות להקל
אפילו בקום אכול )וציין לדברי החסד לאברהם סימן רו המחודש אות ד'
ע"ש( מ"מ בקום אכול כל היכא דאפשר לנו לתקן מתקנינן והוא שיברך
על מעט סוכר שהכל ויפטור גם אותו הפרי או שיבוא אדם אחר ויברך
ויאכל ויכוין עליו ,וכתב שאם אי אפשר בכל אופנים אלו יברך בלי שם
ומלכות ורק יהרהר שם ומלכות בליבו ,ע"ש.
נוסח ברכת בורא נפשות רבות
כתב המ"ב )סימן רז ס"ק ג'( לגבי נוסח ברכת "בורא נפשות רבות" שצ"ל
בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות "וחסרונם" על מה מה "שברא" להחיות
בצירי שהוא דבוק
בהם נפש כל חי ברוך חי העולמים ,וכתב שהחי"ת נקוד ֵ
וסיים שי"א "שבראת" ונהרא נהרא ופשטיה ,ע"כ.
הנה מה שגרס וחסרונם יש שגורסים "וחסרונם" ויש שגורסין וחסרונן עיין
בזה בטור ,וגירסתנו היא "וחסרונן" היות וזוהי הגירסא המובאת בדברי
רבינו האר"י ז"ל בספר שער המצות )פ' עקב ד"ה "וטעם היות בברכה זו"(,
הביא דבריו הכף החיים )אות ג(.
ולגבי הגירסאות שהביא "שברא" או "שבראת" ,גירסתנו היא "שבראת"
היות וכן הוא בדברי רבינו האר"י ז"ל )שם( ,הביא דבריו הכף החיים
)שם(.
בצירי ,הנה הרב חיד"א בספרו יוסף אומץ )סימן י'(
ומש"כ שהחית נקוד ֵ
לאחר שהביא לדברי הרב תוספות יום טוב שכתב שיאמרו חי העולמים
בצירי ע"פ הדקדוק כתב וז"ל "ואני הדל הן כל יקר ראתה עיני תשובת
רבנים מדקדקים שהסכימו להפך לומר חי פת"ח בברכות כפי המנהג",
ע"כ .וכן בספרו ברכי יוסף )אות א'( לאחר שהביא לדברי כמה מגדולי
האחרונים שכתבו לאמרן בצירי העיד שהמנהג בכל ארץ הצבי לומר פתח
בברכות חי העולמים ,והביא שהא"ר כתב שהתוספות יו"ט חזר בו ,ושכ"כ
השאלת יעב"ץ בשם כמה גדולים לומר בפתח ,והביא לדברי המהר"י חאגיז
בספרו עץ החיים שהעיד שכן הגירסא בפה כל אדם ושאין לשבש הספרים,
ושכ"כ מהר"ר יהודה בריאל בתשובה כ"י שהאריך להוכיח שהאומר בפתח
גם לפי הדקדוק אינו טועה .הביא דבריו הכף החיים )שם(.
ברכת השעורים
כתב מרן )סימן רח סעיף ד'( "אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין
שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות" ע"כ.
ולדעת מרן כל חמשת מיני דגן בכלל זה וכמש"כ במ"ב )ס"ק ד'( בשם
המ"א ושכן משמע בב"י )ד"ה "כתב הכל בו"( ,והכל בו כתב בשם ר"י דהני
מילי באוכל חטין וכיוצא בהן שהדרך לאוכלו כן אבל הכוסס שעורים
חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור כדרך שעושים קליות מברך
שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו ,וכ"כ הרמ"א בד"מ )ס"ק
א( ובהגה )שם( ,כדעת ה"ר דוד אבודרהם שהובא בב"י )שם( שהכוסס את
השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה ,ע"ש.
וכתבו חכמי ורבני מדרש בית ההוראה דנראה שיש לנקוט כדעת הכל בו
והרמ"א שכתבו לברך שהכל ,שכיון שאין רוב בני אדם אוכלים אותו אין
לברך אדמה ,וכיון שהחיך נהנה ואינו מזיק יש לברך עליו שהכל.
ברכת האורז
כתב מרן )סימן רח סעיף ז'( "הכוסס )פי' האוכל( את האורז מברך עליו
בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות ,ואם בשלו )הגה עד שנתמעך( או
שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו במ"מ ואחריו בורא נפשות ,והוא שלא
יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו ,ואם עירב ממנו בתבשיל אחר
והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל" עכ"ל .וכתב
הביאוה"ל )ד"ה "עד שנתמעך"( שלדינא נחלקו האחרונים אם לברך על
אורז שלמים במ"מ או בפה"א או שהכל מספיקא וכתב שהעיקר לדינא
כדברי הרמ"א דכשנתמעכו מברך במ"מ אבל אם הם שלמים מברך
בפה"א ,ע"ש.
אמנם הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף )אות ו'( לאחר שכתב לבאר שדעת מרן
שגם כשלא נתמעך האורז ברכתו בורא מיני מזונות וכמש"כ הט"ז ,המ"א,
הנחלת צבי והא"ר בדעת מרן ושלא כמש"כ הפרי האדמה בדעת מרן שעד
שנתמעך אינו מברך מזונות .ולאחר שהביא רשימה גדולה של ראשונים
שס"ל הכי הביא לדברי מר זקנו ר' אברהם אזולאי זלה"ה בהגהותיו בכתב
יד שכתב שכן מנהג העולם לברך על אורז שלם שלא נתמעך בורא מיני
מזונות ושכן מטין דברי הב"י .עוד הביא שכ"כ בשו"ת הלכות קטנות )ח"א
סימן מ'( שאורז שלא נתמעך ברכתו הראויה לפי מסקנת הרוב בורא מיני
מזונות ,וכ"כ בספרו מחזיק ברכה )אות א'( ,ודחה לדברי המאמר מרדכי
שמבין שמרן מסתפק בזה אם ברכתו האדמה או מזונות ,ע"ש .וכתב וז"ל
"ומעיד אני עלי כי דין זה פלפלתי עם כמה גדולים רבנים מובהקים וכולם
הודו לדברי ועשו מעשה בעצמם לברך במ"מ אף כשלא נתמעך כדעת
מרן שקבלנו הוראותיו ,וכן ראיתי להרב מהר"י עייאש בספר מטה יהודה
הנדפס מחדש שכתב דמסקנת מרן בב"י וכאן בשו"ע לברך במ"מ אף
כשלא נתמעך ,ומנהג העולם כסתם דעת השו"ע דלעולם מברכין במ"מ
עכ"ד" עכ"ל .וכ"כ בספר חסד לאלפים )סימנים רז ,רח ,אות ז'( שהמנהג
לברך בורא מיני מזונות כל שהוא מבושל ,וכ"כ רבינו יוסף חיים זיע"א
בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת פנחס אות יח( ,וכ"כ הכף החיים )אות טל(
בשם האחרונים ,וכ"כ בשו"ת אור לציון )ח"ב פרק יד שאלה כב(.
ברכת פת דוחן ושאר מיני קטניות
כתב מרן )סימן רח סעיף ח'( על פת דוחן ופליז"ו או של שאר מיני קטניות
מברך שהכל ואחריו בורא נפשות" .וכתב הבה"ל )ד"ה "על פת דוחן"( בדין
זה שהרבה ראשונים ס"ל שברכתו בורא מיני מזונות כמו אורז ,וכמו כן
שיש כמה ראשונים שסוברין דלאו דוקא אורז ודוחן דה"ה שאר מינים
שאנו יודעים דזיין וסועד הלב שדינם כמו אורז ודוחן וברכתם בורא מיני
מזונות ומשמע שכן מסקנתו ז"ל ע"ש .כתב בזה הכף החיים )אות מה(
דאנן קיי"ל סב"ל ואין לברך כי אם שהכל ,ע"ש .ועע"ב בספר ערך השלחן
)אות ג'(.
ברכת פת המעורבת מפת דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת
מיני דגן כשאין בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס
כתב מרן )סימן רח סעיף ט( "עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח
של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה,
ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ,ודוקא שיש באותו קמח
מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם
אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו מברך לבסוף ברכת המזון אלא
בתחילה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי
אכילת פרס ולבסוף על המחיה ,ואם בישלו בקדירה מברך תחילה בורא
מיני מזונות ואחריו בורא נפשות" ע"כ .וכתב המ"ב )ס"ק מז( בדין פת
שאין בו כזית דגן בכדי אכילת פרס שכתב מרן שברכתו האחרונה היא
על המחיה בשם הרבה מהאחרונים שיש לברך לבסוף בורא נפשות רבות
ושכן הגיה הגר"א במרן .ומאידך גיסא הרבה אחרונים טרחו ליישב לדברי
הש"ע )לפי גרסתנו( ,ע"ש.
וחכמי ורבני מדרש בית ההוראה הורו בזה וז"ל" :יעויין באור לציון )חלק ב'
פרק י"ד אות כ"ג( ובחיי אדם סי' י"ח שכתבו שאם אכל עוגיות הממולאות
בבוטנים ,אם אכל מהמזונות יותר מנפח י"ח גרם ואין בבוטנים לבד
כשיעור אינו מברך כלל ,דהיינו כיון שנתחייב בברכת מעין שלוש לדעת
הרמב"ם ואין בורא נפשות פוטרת מעין שלוש לכן אין לו לברך כלל .א"כ
ה"נ כיון שלדעת מרן לברך על המחיה ואין בורא נפשות פוטרת לא יברך
כלל" ,עכ"ל.
נוסח ברכת מעין שלש
כתב המ"ב )סימן רח ס"ק נ( לנוסח ברכת מעין שלש ,ע"ש .והנה זוהי
הגירסא המובאת בסידור החיד"א )הוצאת המכון המפואר "אהבת
שלום"(" :ברוך אתה ד' אלקינו מלך העולם על המחיה ועל הכלכלה ועל
תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו
לאכֹל מפריה ולשבֹע מטובה רחם ד' אלקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל
ירושלים עירך ועל הר ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה
ירושלים עיר הקדש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונברכך
עליה בקדשה ובטהרה כי אתה טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל
המחיה ועל הכלכלה )ועל של א"י אומר ועל מחיתה ועל כלכלתה( ברוך
אתה ד' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה )ועל של א"י אומר ועל מחיתה
ועל כלכלתה( ע"כ .ומה שנזכר שם שעל של ארץ ישראל חותם ועל
מחיתה ועל כלכלתה כ"כ הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף )אות י'( בשם
הרב הלכות קטנות )ח"ב סימן נה( שנשאל אמאי נהגינן בארץ ישראל
לחתום על המחייתה ועל כלכלתה מעין דוגמא דעל פירותיה ושלא מצא
סמך למנהג אלא שכתב שאין לשנות מנהג ראשונים ,וכתב ע"ז הרב
חיד"א שמצא כתוב בספר כפתור ופרח שכתב בהדיא שבארץ ישראל
חותם על המחייתה כמו בברכת הפירות ע"ש .ובכלל דבריו של השואל
המובא בשו"ת הלקט נמצאנו למדים שחותם גם "ועל כלכלתה" וכשיטת
הטור והלבוש שמובאים בשער הציון )ס"ק נב( וכך גרס רבינו יוסף חיים
זיע"א בספרו בן איש חי )ש"ר פרשת מסעי אות א'( בחתימה "על הארץ
ועל מחייתה ועל כלכלתה" ע"ש .וכבר נתפשט המנהג כמובא בסידורים
שבא"י חותמין גפנה ,מחייתה .ובסיום הברכה גרס רבינו יוסף חיים זיע"א
)שם( שמסיים בשם ומלכות דהיינו ונודה לך "ה' אלקינו" על הארץ וכו'.
וכעת הודפס קובץ מקבציאל )גליון ל"ו( הוצאת ישיבת "אהבת שלום" ובו
הובא הגהות וביאורים על ספר בן איש חי שנכתב על ידי הגאון רבי נסים
כצ'ורי זצ"ל זקן רבני בבל בירושלים ושם העלה בפשיטות שאף דעת
רבינו יוסף חיים זלה"ה שלא להזכיר תיבות ה' אלקינו ,וביאר שמש"כ
בנוסחתו תיבות ה' אלהינו לא כתבם בדקדוק ,לפי שלא נחית לזה רק
עיקר כוונתו לומר שצריך לומר קודם חתימת הברכה "ונודה לך על הארץ"
כדי שיהיה מעין החתימה סמוך לחתימה והיא סברת הסמ"ק בסימן קנ"א
ודלא כהרמב"ם והרא"ש שסוברים שאין צריך לומר לשון זה כלל והביאם
הטור בסימן ר"ח ,עי"ש .והסכימו הפוסקים כהסמ"ק ,כך הסכימו הט"ז )סי'
ר"ח ס"ק י"ג( המ"א )ס"ק ט"ז( וכל האחרונים ושלכך פסק הבן איש חי
לאומרו ,והמעיין בסמ"ק )שם( שממנו נובע מקור דין זה יראה שלא כתב
תיבות "ה' אלהינו" ,ושכן ברד"א ,הט"ז ,המ"א ,הלבוש ,ושאר האחרונים
שהעתיקו דבריו לא כתבו תיבות אלו ,ושכן החסד לאלפים )סימן קס"ח
אות ד'( שהעתיק נוסח ברכת מעין שלוש וקרא אותה נוסחה דוקנית לא
הביא תיבות אלו ושעל כרחך לומר דשלא בדקדוק כתב דבריו דלא נחית
לזה וכנ"ל ושלכן אין לומר תיבות אלו .ושם תמה על מדפיסי הסידורים
של זמננו שהדפיסו תיבות אלו ושלא ידע מאין בא להם זה ,ושאפשר
שטעו בדברי הבן איש חי ולא כיוונו אל האמת ,ע"ש.
כג
המנהג וטעמו
הרב אליהו נכס
כולל "אליבא דהלכתא" קריית ספר
בענין אמירת ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
מקור וטעם אמירת בשכמל"ו
שו"ע סי' ר"ו סעי' ו' :נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו ונאבד
או נמאס צריך לחזור ולברך אע"פ שהיה מאותו מין לפניו יותר כשבירך
על הראשון ,הגה :רק שלא היה עליו דעתו לאוכלו .וצריך לומר ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד על שהוציא שם שמים לבטלה .ואם
אמר כשנפל ברוך אתה ה' ולא אמר אלהינו יסיים ויאמר למדני חוקיך
שיהא נראה כקורא פסוק ואין כאן מוציא שם שמים לבטלה.
ועיין בשו"ת פנים מאירות חלק ג' שאלה ט' בסוף שכתב :ובר מכל
דין כיון דלפי מנהגינו אומר בכל פעם בשכמל"ו וזה תיקון שלא עבר
על לא תשא כמו שהביא הב"י באו"ח סי' ר"ו וז"ל בשם ירושלמי
הדין דנסיב עיגולא ומברך עלוי והוא לא אתי בידיה צריך לברכא
עלויוי זמן תניות ,א"ר תנחום צריך לומר בשכמל"ו שלא להזכיר שם
שמים לבטלה עכ"ל הרי להדיא שאם אומר בשכמל"ו אחר ברכה
שאין צריכה תיקון שלא הוציא שם שמים לבטלה וכן משמעות כל
הפוסקים ,א"כ לא חטא כלל בהוצאת שם שמים לבטלה רק תשובתו
נרצה בחרטה ומודה ועוזב ירוחם מן השמים והבא לטהר מסייעין לו,
כתבתי ברהיטא היום יום כ"ו מנחם תצ"ו לפ"ק נאום מאיר.
ועיין בספר נחל קדומים להרחיד"א פרשת קדושים י"ב ,ג' שכתב:
ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה' .אפשר במ"ש
בזוהר הקדוש פרשת יתרו דהקב"ה כשברא העולם חקק שמא קדישא
על צרורא והניחו ע"פ תהום וכשנשבעין לשקר פורחים אותיות שמא
קדישא ואתבדרו גו תהומי ובעיין מייא לשטפא עלמא עד דזמין
וארמיז לחד ממנא יעזריאל די ממנא על ע' מפתחן וחקיק בצרורא
אתוון כמלקדמין וכו' עי"ש )דף צ"א( .וז"ש ולא תשבעו בשמי לשקר
שאז שמא קדישא אשר חקוק בצרור על פני תהום פרחי אתוון וכו',
וז"ש וחללת את שם אלהיך דהיינו השם החקוק בצרור והמים רוצים
לאבד ולשטוף העולם ,וכי תימא הרי שבועות לשקר והעולם כמנהגו
נוהג ,לז"א אני ה' מדת רחמים שרומז לחקוק השם כבראשונה .והרב
החסיד מהר"א מקראקא ז"ל כתב דה"ט שאמרו בירושלמי דאם אמר
שם לבטלה יאמר בשכמל"ו והביאו מרן סימן ר"ו ועיין שו"ת פנים
מאירות חלק ג' )סי' ט'( והטעם כי בשכמל"ו גימטריא שם יעזריא"ל
ועוד ע' דממנא על ע' מפתחן כי הוא השם החוקק שמא קדישא
פעם אחרת בציווי ה' ודוק .וכשבא לידי פירוש הקדוש רבינו שלמה
אסתרוק ז"ל ראיתי שכתב שלא חייב מיתה לנשבע על שקר לרעתו
כדי שלא תהא מיתתו כפרה עליו ,וקשה לי הדל שהרי חייב מלקות
שהוא במקום מיתה ומתכפר.
ועיין בערוך השולחן סי' ר"ו סעי' ט"ז שכתב :התקנה של בשכמל"ו
על ברכה לבטלה לא נתבאר הטעם ואולי מפני שהוציא שם שמים
לבטלה לפיכך צריך לקבל עליו עול מלכות שמים.
אולם עיין בשו"ת הר צבי חלק א' סי' צ"ט שכתב :ברכות דף ל"ט ע"א
תוס' ד"ה בצר לי שיעורא ,בסוה"ד :ועוד יש בירושלמי היכא דבריך
אתורמסא למיכלה ונפל מידיה בעי ברוכי וכו' ויאמר בשכמל"ו משום
דהוה ברכה לבטלה ,וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו,
עכ"ל.
יש לעיין ,וכי יעלה על הדעת שאין צריך לומר בשכמל"ו על כל ברכה
לבטלה ,הלא ברור מללו שיאמר בשכמל"ו משום דהוי ברכה לבטלה,
הרי זה מפורש דעל ברכה לבטלה צ"ל בשכמל"ו ,ואריכות דבריהם
למ"ל ,מה מקום לחלק בין ברכה זו מכל ברכה לבטלה.
וכד נעיין ונדקדק בלשונם נראה שכאן פשוט יותר דצ"ל בשכמל"ו
מכל ברכה לבטלה שאומרים ,וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה,
משמע שמחדשים מסברתם דגם על כל ברכה לבטלה צ"ל ,ומהו לשון
"נכון" דקאמרי ,ואמאי לא אמרו גם בתורמוסא שנפל דנכון לומר וכן
בכל ברכה לבטלה ואריכות הלשון למה.
ורציתי לומר עפמש"כ הריטב"א חולין דמי שבירך על נטילת ידים
אינו מחוייב לאכול דוקא ,דאם אינו רוצה עוד לאכול אינו אוכל ולא
הוה ברכה לבטלה ,דבשעת ברכה כדין עשה וחיוב ברכת נטילת ידים
כך תקנו שכשרוצה לאכול חייב בנטילת ידים וחייב בברכת המצוה
וא"כ חיוב ברכה על אכילה ,שייך ג"כ לומר דכן הוא חיוב הברכה
בשעה שהוא רוצה לאכול ,והאונס נפילה שלאח"כ לא נפקע מצותו,
דבשעת ברכה כדין עשה ובאמת אין זה ברכה לבטלה) .וקצת ראיה
לזה מהא דקיי"ל דהמברך ברכה שאינה צריכה אסור לענות אחריו
אמן )שו"ע סימן רט"ו סעיף ד'( ואין חבירו השומע את הברכה יכול
לצאת בברכה זו )מג"א סימן רס"ג ס"ק ז'( ,ומ"מ לענין בירך על הכוס
ונשפך הכוס אחרי הברכה כתב המג"א )סימן ר"ט ס"ק ה'( דיוצאים
האחרים ששמעו אעפ"י שנתבטלה הברכה ,מ"מ בשעת הברכה לא
היתה לבטלה .אולם בשו"ת פנים מאירות )חלק ג' שאלה ט'( מבואר,
שהאומר בשכמל"ו תיקון גמור הוא והוי כלא חטא כלל בהוצאת שם
שמים לבטלה .ויעויין בתוס' תענית )דף י"א ע"ב( וברא"ש )סימן ע"ז(
לענין תפילת עננו ,דאפילו אכל אח"כ לא מקרי שקרן כיון דאז היה
בדעתו להתענות .ויעויין בחידושי הרש"ש נדרים )דף נ"ט ע"א( בפי'
הרא"ש ד"ה בתרומה ,שכתב על דברי התוס' תענית הנ"ל דהוא הדין
לענין ברכה לבטלה] .עיין הר צבי יו"ד סוף סימן ד'[ .והאי דאמרי
התוס' משום דהוה ברכה לבטלה לא דיש לו לחשוש לעבירה של
ברכה זו אלא כלומר שלמראית העין נראה כברכה לבטלה ולכן יאמר
בשכמל"ו משום כבוד השם הנכבד שהזכיר להסיר ממנו מראית העין
של ברכה לבטלה.
וממילא יתכן דבברכה לבטלה יש שני עניני עבירה ,מצד המברך
שמזכיר שם שמים לבטלה ,ועוד מלבד עבירת עקימת שפתים יש דין
דהשומע אזכרת השם צריך לחשוש לכבוד השם הנכבד וכמו שאנו
שומעים מהש"ץ עונה כל הקהל ב"ה וב"ש ,בתחילה דברו לא מצד
המברך דאין עלי' עבירה אבל מ"מ השומע צריך לומר ע"ד כי שם ה'
אקרא הבו גודל סד"א דבמקום שבירך באמת ברכה לבטלה שלא
היה צריך לברכה זו מעיקרא דבכהאי גוונא לא יתוקן בזה שיאמר
בשכמל"ו ואיסורא דעבד עבד וס"ד שלא יאמר מכיון דבזה לא יתקן
העבירה דברכה לבטלה ,לזה מחדשים דמ"מ נכון לומר בשכמל"ו דנהי
דלא יתקן העבירה שלו ,אבל כלפי כבוד שמים יהיה מזה קצת תיקון,
ולכן יאמר.
ועיין בספר דברי יציב חלק א' סי' פ"ג אות ד' שכתב :ובהיותי בזה
נסתבכתי בגוף הדבר ,אם אמירת בשכמל"ו שייך גם למוציא שם שמים
לבטלה .דמקור הדבר בירושלמי ברכות פ"ו ה"א ,אהן דנסיב פוגלא
ומברך עילוי והוא לא אתי לידיה צריך למברכה עילוי זמן תניינות ,א"ר
תנחום בר יודן צריך לומר בשכמל"ו שלא להזכיר שם שמים לבטלה
עכ"ל ,והובא בתוס' ברכות דף ל"ט ע"א ד"ה בצר ליה שיעורא בשינוי
לשון קצת עיי"ש ,ומלשון הירושלמי שלא להזכיר משמע שבזה מתקן
דלא הוי כלל לבטלה ,וכן כתב בשו"ת פנים מאירות חלק ג' סי' ט'
מלשון הירושלמי שאין צריך תיקון וכפרה ע"ז דלא הוי כלל כמוציא
שם שמים לבטלה עיי"ש .וכן הוא לשון הרמב"ם בפרק ד' מהלכות
ברכות הלכה י' ,אבל המחבר בסי' ר"ו סעיף ו' שינה מלשון זה וכתב,
וצריך לומר בשכמל"ו על שהוציא שם שמים לבטלה עכ"ל ,משמע
דשם שמים כבר הוי לבטלה אלא שהך אמירה כעין תיקון לכך ,וזה
כבלשון התוס' ודו"ק.
ובטעם הדבר ציין המהרש"ם בדעת תורה ,למ"ש החיד"א בנחל
קדומים פרשת קדושים עה"פ ולא תשבעו בשמי בשם הרב החסיד
מהר"א מקראקא ז"ל דבשכמל"ו גימטריא שם יעזריא"ל ועוד ע' וכו'
עיי"ש ,ואין לי עסק בנסתרות ,ובפשטות נראה דהנה האריכו טובא
בשיטות הראשונים לגבי מברך ברכה שאינה צריכה אם איסורו מן
התורה ,וממה שמרבים להזכיר שמות באמירת פיוטים ובקשות,
שנראה מזה דכל שהוא דרך שבח ובקשה לית לן בה] ,ועיין סי' קפ"ח
סעי' ז' ובמג"א ס"ק י"א[ .ואמרתי כבר בגדר הדבר ,דבאמת גם במברך
כיון שאומר דרך שבח אין זה לבטלה ,אלא דאחרי שבאו חכמים וקבעו
נוסח הברכות ואסרו לברך ברכה שאי"צ ,א"כ קבעו דברכה שאי"צ
אינה שבח והודאה למקום ואדרבה הוי כעין זלזול ,ושוב ממילא יש
בזה איסורא דאורייתא כיון שאין זה דרך שבח ,והארכתי בזה הרבה
ואכ"מ.
ולפי"ז בשגג ובירך ,או בנפל מידו ,שעצם אמירתו היה דרך שבח,
לא הוי בכך שום זלזול ואיסור ,ולכן אומר בשכמל"ו לגלות שבדרך
הודאה נתכוין ,דרשאי אדם לברך שם כבוד מלכותו לעולם ועד רצ"ל
כל היום כולו בדרך שבח והודאה ,ואין כאן שם שמים לבטלה.
ומכל מקום לא הוזכר דין זה אלא לענין ברכה לבטלה ,ולא במוציא
שם שמים גרידא ,דלטעם שכתבתי אפשר דרק בברכה משום דהוי
דרך שבח והודאה ולא במוציא שם שמים בלבד .אך בשו"ע הרב שם
סעיף י"ג כתב ,וכל מקום שהוא צריך לחזור ולברך וברכתו הראשונה
היא לבטלה צריך לומר אחריה בשכמל"ו וכן כל מי שמזכיר שם שמים
לבטלה עכ"ל ,נראה להדיא שדימה לזה גם מוציא שם שמים גרידא.
ואפשר דלטעם שכתב החיד"א שייך התיקון גם במוציא שם שמים,
וגם לטעם שכתבתי י"ל דאמירתו בשכמל"ו קאי על השם שהזכיר,
והוי בזה גופא דרך שבח והודאה ודו"ק.
האם צריך לומר מיד
רמב"ם הלכות שבועות פרק י"ב הלכה י"א :לפיכך אם טעה הלשון
והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר
לבטלה .ועיין באשל אברהם בוטשאטש סי' כ"ה סעי' ה' שכתב :ברוך
שם כבוד מלכותו לעולם ועד .אודות ההפסק בין ברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד שאומרים אחר ברכה לבטלה או ספק ברכה
לבטלה ,כתב בשל"ה הקדוש שלא להפסיק בין ברכת על מצות
תפילין שאנו מברכים בכל יום על תפילין של ראש לברוך שם כבוד
מלכותו לעולם ועד ,ונראה שהוא רק מדת חסידות ,אין צריך לומר
בזה שכיון שהונהג לברך על של ראש בפני עצמו לא שייך עוד שום
חשש ברכה לבטלה בזה ,וכמו שכתבתי במק"א שכמו שברכה שלפני
המגילה ולאחריה אין בה חשש ברכה לבטלה היכא דהונהגה ,כן הוא
בזה שאחת היא לפני המצוה ואחת היא כעין לאחריה ,גם שיש כח
לחכמים לקבוע ברכה לשל יד בפני עצמו ולשל ראש בפני עצמו
לכולי עלמא ,אך גם היכא שבירך ברכה לבטלה והוא מוכרח לומר
בשכמל"ו נראה שהוא רק מדת חסידות שלא להפסיק ,כדי שלא יבוא
לשכחה וכדי שיודע דקאי על זה ,וגם כשהפסיק הרבה ואומר אחר כך
בשכמל"ו מהני לכולי עלמא.
ועיין בשו"ת צור יעקב סי' קפ"ג בסוף שכתב :מ"ש אם מהני אמירת
בשכמל"ו אם הפסיק .בספר אשל אברהם להגה"צ בסי' כ"ה דבדיעבד
אין קפידא אם יאמר אחר זמן מהני ומ"ש כ"ת מהרמב"ם שממהר
לומר ודאי לכתחילה יאמר תיכף אבל שיעכב אם לא אמר תיכף אין
ראי' אך כ"ת הביא משו"ת הר"ח א"ז סי' קכ"ט באם הפסיק אחר
הברכה לא מהני והוא חידוש גדול בעיני ותשו' הר"ח א"ז אינו לפני.
ועיין שם בסוף הספר בהערת בנו בקונטרס בושם מרדכי שכתב :שם
בסוף הסימן מש"כ לענין אם מהני אמירת בשכמל"ו אם הפסיק ,הנה
מלשון הרמב"ם פרק ד' מהלכות ברכות שכתב נטל אוכל ובירך עליו
ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך אעפ"י שהוא
מאותו המין וצ"ל בשכמל"ו על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם
שמים לבטלה נראה אף שהפסיק מהני אמירת בשכמל"ו שהרי אחר
הברכה נפל מידו ונשרף או שטפו נהר א"כ הוי הפסק בין הברכה
ואעפ"כ מהני אמירת בשכמל"ו ולא חילק כלל אם נשתהה או לא
נראה דתמיד מהני אף שהפסיק הרבה ,וגם משטחיות לשון הרמב"ם
נוטל אחר ומברך עליו וצ"ל בשכמל"ו י"ל דקודם מברך על השני
ואח"כ אומר בשכמל"ו ,אך ברא"ש ברכות פרק ו' מדייק בלישניה
שכתב ומ"מ למדים מדברי הירושלמי שאם היו פירות לפניו כו' ונטל
אחד מהם ובירך ונפל מידו ונאבד צריך ברכה על הפירות שיאכל
ויברך תחילה בשכמל"ו א"כ בודאי דעת הרמב"ם ג"כ כן שיאמר קודם
ברכה שניה בשכמל"ו אבל עכ"פ הפסק הי' ואעפ"כ מהני ,ועיין תשובת
הר' חיים א"ז סי' קכ"ט שג"כ היה רוצה לומר שיאמר בשכמל"ו אחר
ברכה שניה ומתמה ע"ז ע"ש שהאריך בדברי הירושלמי שמשם מקור
דין זה וכתב ושמא מיד כשנפלה פוגלא מידי' יאמר כן ע"ש ,אבל
עכ"פ הפסק מהברכה הי' עד ששטפו הנהר או נשרף .אך הפסק רב
לא יעשה ,ועיין פמ"ג סי' כ"ה שלא יאמר בשכמל"ו עד אחר ההידוק
של הש"ר דלא יהיה הפסק בין הברכה לההנחה א"כ ג"כ יש הפסק בין
הברכה לבשכמל"ו ואעפ"כ מהני ,ועיין צל"ח ברכות ל"ט ע"א אתוס'
ד"ה בציר ליה שיעורא בא"ד ויאמר בשכמל"ו שכ' ואני אומר על דברי
רבינו שאפילו כבר התחיל לומר ג"כ אלוקינו יאמר ישראל אבינו
מעולם ועד עולם ,ונראה דאעפ"כ יאמר ג"כ אח"ז בשכמל"ו הרי דג"כ
פשיטא ליה להצל"ח דאף שהפסיק עם פסוק דברי הימים יוכל לומר
אח"כ בשכמל"ו ומהני.
איברא דרמב"ם פרק י"ב מהלכות שבועות הלכה י"א כתב לפיכך אם
טעה בלשון והוציא שם לבטלה ,ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי
שלא יזכר לבטלה ,כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד ,אשר לזה
רמז אאמו"ר זצ"ל ,ע"כ כמ"ש אאמו"ר זצלל"ה לכתחילה יאמר תיכף
אבל שיעכב אם לא אמר תיכף אין ראי' ואתי שפיר.
ואפשר לומר עוד דבאם אמר ברכה רק נפל אח"כ מידו דבזה מיירי
הרמב"ם פרק ד' מהלכות ברכות הנ"ל אז הברכה נעשה כתיקונה
ואח"כ נפל מידו הפרי ואז הוי הברכה בשעה שעשאה כתיקונה ואפילו
בברכה שאי"צ עכ"פ ליכא איסור דאורייתא כהסכמת האחרונים
שחלקו על המ"א סי' רט"ו דאף להרמב"ם ל"ה רק איסור דרבנן ,ע"כ
אף אם יש הפסק מהני לומר ברוך שם כמל"ו ,אבל אם מוציא שם
לבטלה בלא ברכה דאז הוי איסור דאורייתא ע"כ בהלכות שבועות
שמיירי במוציא שם לבטלה ,בזה כתב שימהר מיד כדי שלא יזכר
השם לבטלה ויעבור איסור דאורייתא ח"ו ,ועיין בינת אדם כלל ה'
שהאריך בזה עיי"ש ,ולפי"ז אם עשה הפסק אחר הברכה קצת מהני
אמירת בשכמל"ו לכל הדיעות אך בהפסק גדול יש להסתפק כמו
שביארתי לעיל ,ואתי שפיר בעזהי"ת.
ועיין בחי"א כלל ה' אות א' שפסק כדברי הרמב"ם וז"ל :והמוציא
שם שמים לבטלה חייב נידוי .ואפילו השומע ,חייב לנדותו אם הוציא
במזיד .ואם נכשל בלשונו והזכירו או שנזכר שכבר בירך ברכה זו,
יאמר תיכף ומיד ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.
ועיין בספר דברי יציב שם שכתב :ועיינתי בזה עוד ,אם הך אמירה
צ"ל תיכף סמוך לברכה ,דלהנ"ל שזה עושה שבח והודאה הסברה
נותנת שצ"ל תומ"י .וראיתי בחיי אדם כלל ה' אות א' שכתב ,דיאמר
תיכף ומיד בשכמל"ו ,ולא ציין שום מקור לזה .ויגעתי ומצאתי באשל
אברהם להגה"ק מבוטשאטש בסי' כ"ה שהביא משל"ה שלא להפסיק
בין ברכת תש"ר לאמירת בשכמל"ו ,וכתב עליו דלא מיבעיא בברכת
תש"ר ,אלא אפילו היכא שבירך ברכה לבטלה והוא מוכרח לומר
בשכמל"ו ,נראה שהוא רק מדת חסידות שלא להפסיק ,כדי שלא
יבוא לשכחה ,וכדי שיוודע דקאי על זה ,וגם כשהפסיק הרבה ואומר
אח"כ בשכמל"ו מהני לכו"ע עיי"ש ,וי"ל דתליא בהנ"ל דאם מטעם
שבח והודאה צ"ל מיד וכנ"ל ,אבל לטעם החיד"א י"ל דמהני גם אחר
זמן ודו"ק.
ועיין בספר קצות השולחן חלק א' בסוף בהערות עמוד פ"ב שכתב:
מש"כ דהמברך ברכה לבטלה צריך לומר אחריה בשכמל"ו ,נשאלתי
מידי"נ הרה"ח מו"ה קלמן ישעיה ב"ר יוסף צבי נ"י שו"ב בעיר שיקאגא,
אם יש איזה שיעור לקרב אמירת בש"כ אחר הזכרת שם שמים
לבטלה ,והנה דין זה לא מצאתי בפוסקים ,ומה שנראה לומר בזה
הוא דאמירת בש"כ שוה ממש למי שמברך על הפרי ואוכלה אח"כ
דלכתחילה צריך לאכול הפרי תומ"י ולא יפסיק אפילו שיעור של כדי
דיבור ,ובדיעבד יכול לאכלה אח"כ כל זמן שלא הפסיק בדיבור כמ"ש
בקצות השולחן חלק ב' סי' ל"ז ס"ז ,וה"נ אמירת בש"כ באה לתקן
את הברכה לבטלה במקום אכילת הפרי ,צריך לקרבה תומ"י להברכה,
ובדיעבד יאמרנה אח"כ ,ומיהו בענין אכילת פרי גופא יל"ע עד כמה
נמשך הזמן שיכול לאכול הפרי על סמך הברכה שבירך ,דלא מסתבר
כלל לומר שאין גבול וזמן לזה ואפילו אחר זמן רב שבירך הוא יכול
לאכול אם לא הסיח דעתו ולא יצא ממקומו ,ואין לומר דהשיעור
הוא כדי אכילת פרס ,כמו ששתי אכילות מצטרפות אם אין מתחילת
אכילה ראשונה עד סוף אכילה שניה יותר מכדי אכילת פרס ,ה"נ
מצטרפת האכילה להברכה שבירך מקודם אם לא עבר זמן אכילת
פרס ,דאין לדמות זל"ז כלל ,והרי בשתיה יש אומרים ששיעור צירוף
הוא בכדי שתית רביעית ,והא ודאי דאם שהה בין הברכה להשתיה
המשך בעמ' ל'
כד
תשובות ופסקים
האם יש להזכיר בברכת מעין שלש בפירות ארץ ישראל
מעין החתימה סמוך לחתימה
בשו"ע )סימן ר"ח סעיף י'( איתא :בברכה מעין שלש של פירות דחוצה
לארץ חותם על הארץ ועל הפירות ובארץ ישראל חותם על הארץ
ועל פירותיה ואם בחוץ לארץ אוכל מפירות הארץ חותם גם כן על
פירותיה.
ובכף החיים )ס"ק נ"ח( כתב :וגם אחר כי אתה טוב ומטיב לכל נוהגין
לומר ונודה לך על הארץ ועל מחיתה כדי שיהיה מעין החתימה סמוך
לחתימה וכן בברכת הפירות נוהגין לאמר ונודה לך על הארץ ועל
פירותיה ובברכת היין ונודה לך על הארץ ועל פרי גפנה ברוך אתה ה'
על הארץ ועל פרי גפנה .הו"ד בספר ארץ ישראל להגרי"מ טוקצינסקי
זצ"ל )סימן ג' סעיף א'(.
וכן הוא בבן איש חי )ש"א פרשת מסעי סעיף א'( :חותם ונודה וכו' על
הארץ ועל פירותיה ברוך אתה ד' על הארץ ועל פירותיה.
וכן כתב בספר וזאת הברכה )עמ' (54בשם הגאון רבי חיים פינחס
שיינברג שליט"א דיש לומר מעין החתימה סמוך לחתימה .וכן
שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א והגאון רבי שריה
דבליצקי שליט"א דעל פירות ארץ ישראל יש לומר על פירותיה גם
סמוך לחתימה.
וכן כתב בספר זכור לאברהם מנהגי הגה"צ מתולדות אהרן זצ"ל
)סימן י"ח סעיף נ"ז( :כשבירך ברכה מעין שלש על פירות בארץ
ישראל סיים ונודה לך על הארץ ועל פירותיה ברוך אתה ה' על הארץ
ועל פירותיה כדי שתהיה מעין החתימה סמוך לחתימה וכן שמעתי
מגאב"ד ירושלם הגאון רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א דיש לומר על
פירות ארץ ישראל סמוך לחתימה "ועל פירותיה" כעין החתימה.
אמנם בערוך השלחן )סעיף ו'( כתב :וזהו בגמר חתימה אבל קודם
גמר חתימה הכל מודים דצריך לומר ונודה לך על הארץ ועל פרי הגפן
ובפירות יאמר על הארץ ועל הפירות אפילו בארץ ישראל דדי בגמר
חתימה לומר פירותיה.
וכן כתב בהגהות יצחק יקרא על המ"ב להגר"א נבנצל שליט"א )סימן
ר"ח סעיף י'( בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל דדוקא בחתימה
חלוקין פירות הארץ מפירות חוץ לארץ אבל לא סמוך לחתימה.
וכן שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א דסמוך לחתימה אין
נוהגין לומר בארץ ישראל ועל פירותיה .וכן שמעתי מהגאון רבי
אברהם קופשיץ שליט"א.
האוכל מאכל העשוי מקמח של ארץ ישראל האם חותם בברכה מעין
ג' על מחייתה
במשנה ברורה )סימן ר"ח ס"ק נ"ד( כתב כשאוכל בארץ ישראל ואינו
יודע אם הם מפירות הארץ או שהובאו מחוץ לארץ יברך גם כן על
הארץ ועל הפירות.
ובשער צדק לבעל החכמת אדם )שער משפטי הארץ פרק י"א סעיף
י'( כתב :האוכל ממינים שנשתבחה ארץ ישראל מסיים על הארץ ועל
פירותיה ,ובכפתור ופרח דף ל"ו ע"ב כתב דמסתברא דגם על ה' מיני
דגן יסיים על הארץ ועל מחייתה.
וכן כתב בפאת השלחן )הלכות ארץ ישראל סימן ב' סעיף י"ד( :פסק
רבינו יצחק בעל התוספות וספר האגודה דבארץ ישראל בברכת המזון
לא יסיים על הארץ ועל המזון אלא יסיים על הארץ ועל מזונותיה וכן
בברכת מעין ג' על הארץ ועל מחייתה כמו בברכה דפירות שמסיים
על הארץ ועל פירותיה וכן פסק ספר כפתור ופרח פרק י' .הו"ד להלכה
בשו"ת באר משה ח"ז דיני בני א"י וחו"ל סימן קפ"ז.
וכן כתב בבן איש חי )ש"א פרשת מסעי סעיף א'( :ואם אוכל מיני
מזונות שגדלו בארץ ישראל עצמה חותם על הארץ ועל מחיתה ועל
כלכלתה.
וכן בכף החיים )ס"ק נ"ח( כתב :וכן בברכת על המחיה נוהגין לחתום
ברוך אתה ה' על הארץ ועל מחיתה ,וכן כתב הברכי יוסף אות י'.
וכן כתב בספר עיר הקודש והמקדש להגרי"מ טוקצינסקי זצ"ל )ח"ג
פרק כ"ה סעיף ג'( :על פירות ארץ ישראל משבעת המינים מסיימים
בברכה אחרונה "על הארץ ועל פירותיה" )ברכות מ"ד וטוש"ע
ר"ח( .ויש להוסיף שכן גם במיני מזונות ,מדגן שגדל בארץ ישראל,
שמסיימים "ועל מחיתה" ,וביין מענבי הגפן שבארץ ישראל מסיימים
"ועל פרי גפנה" )ראה פאת השלחן סימן ב' אות ב'( אולם מה שהביא
חו"נ גאון ישראל בעל פאת השלחן )שם סעיף י"ד( בשם רבינו יצחק
בעל התוס' ובעל האגודה שגם בברכת המזון מסיימים "על הארץ
ועל מזונותיה" לא נהגינן כן .וכן כתב בספרו ארץ ישראל סימן ג'
סעיף א'.
וכן שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א דמסתבר דכמו שאומרים
על פירות ארץ ישראל "על פירותיה ונוהגים לומר על יין מענבי ארץ
ישראל "על פרי גפנה" אף שלא כתוב כן להדיא בגמ' כן יש לומר על
דבר העשוי מקמח של ארץ ישראל כגון דבר העשוי מקמח מצה של
פסח שזה בודאי קמח של ארץ ישראל "ועל מחייתה".
אמנם באור שמח )פרק ח' מהלכות ברכות הלכה י"ד( כתב על הא
דכתב הרמב"ם "ואם היה בארץ ישראל חותם על הארץ ועל פירותיה":
לפי שעיקר הברכה נתקן על הפרי שלא נשתנה וניכרת גידולו אבל
מזון ומחיה דאשתנו דכוסס חיטה מברך בורא פרי האדמה לא אמרי
ועל מחייתה או על מזונותיה אפילו אוכל בארץ ישראל ופשוט.
וכן בליקוטי דינים ובאורים בסידור הגר"א בנגלה ובנסתר להגאון רבי
הרה"ג יוסף זונדל שוב
קריית ספר
נפתלי הערץ הלוי זצ"ל )עמ' קס"ב ע"ב( כתב :מה שכתב ]במעשה
רב[ וחותם על הארץ ועל המחיה אפשר שכולל גם כן שלא לומר
ועל מחייתה אפילו בארץ ישראל .וכן נראה לי דמנ"ל לשנות המטבע
הנזכר בגמ' דבגמ' לא נזכר רק אצל פירות שבארץ ישראל אומר על
פירותיה ולא בברכת על המחיה.
וכן בליקוטי מהרי"ח )ח"א עמ' קל"א( כתב דלכאורה בברכת על
המחיה צריך בארץ ישראל גם כן לומר על הארץ ועל מחייתה ובאמת
כן כתב בשערי תשובה בשם הלק"ט ועיין בתוס' ר"י החסיד שגם
בברכת המזון בארץ ישראל יסיים על הארץ ועל מזונותיה ע"ש
וצ"ע שלא נמצא מכל זה שום רמז בכל הפוסקים ובטוש"ע ולולי
דמסתפינא הייתי אומר שזה לא ניתקן אלא דוקא בברכת הפירות
משום דאין מברכין אותה אלא על פירות שנשתבחו בהם ארץ ישראל
מה שאין כן בברכת המחיה או ברכת המזון שנתקנה על כל חמשת
מיני דגן ואף שכל חמשת מיני דגן בכלל חטה ושעורה הם מכל מקום
כיון דאינם מבוררים בפסוק בהדיא לא נחשב מז' מינים כמ"ש בשו"ע
סימן קס"ח והמג"א ס"ק ב' ע"ש.
וכן במנחת שלמה על פרק כיצד מברכים )נדפס בקובץ תורני צוהר
אוהל ברוך עמ' רנ"ט( כתב מרן זצוק"ל :כתב בספר כפתור ופרחוכן הוא בשיטה מקובצת הכא דכמו שמשנים בפירות ארץ ישראל
ובמקום "על הפירות" אומרים "על פירותיה" לרמוז שבח ארץ
ישראל ,הכי נמי בעל המחיה אומרים "על מחיתה" וכן בברכת המזון
כשאומרים בברכה שניה "על הארץ ועל המזון" הרי שבארץ ישראל
חותמין "ועל מזונותיה" ועיי"ש .מכל מקום אין נוהגין כן משום הלא
מינכר "פרי ארץ ישראל" דהא נשתנה ללחם.
וכן כתב בשו"ת אגרות משה )יו"ד ח"ג סימן קכ"ט אות ד'( :לענין
ברכת מעין שלש במיני מזונות בארץ ישראל אם יש לשנות ולומר
על הארץ ועל מחיתה כמו שמשנים במעין שלש על הפירות לומר
על הארץ ועל פירותיה וכן בברכת המזון לשנות על פת מתבואת
ארץ ישראל בברכה שניה על הארץ ועל מזונותיה ,בודאי אין בידנו
לשנות בנוסח הברכות כלום וממילא אין לשנות ,ואף שראית בספר
פאת השלחן דהר"י בעל התוס' פסק כן כיון דבתוס' ורא"ש לא מצינו
זה אין לסמוך על זה וכן על האגודה וכפתור ופרח כיון שהפוסקים
המפורסמים לא כתבו זה אין לשנות הברכה בארץ ישראל ,וכמדומה
לי שהמנהג גם בארץ ישראל לא לשנות.
וכן כתב בשו"ת ציץ אליעזר )חי"א סימן י"ב( :הנני להשיב לו כפי
שביקשני לברר אם על לחם הידוע בודאי שנעשה מקמח הארץ )כגון
מצה בחג הפסח( יש לחתום בברכת המזון במקום על הארץ ועל
המזון" :על הארץ ועל מזונותיה" ,כפי ששמע מחכם מופלג שנהג
כן .והשאלה היא גם לגבי ברכת מעין ג' ,אם גבי מזונות מה' מיני
דגן הגדל בארץ יש לחתום על הארץ ועל מחייתה ,כפי שחותמים
על הפירות "על פירותיה" ,או לא .וכידוע אנו האשכנזים חותמים
בכל גוונא רק" :על הארץ ועל המחיה" ,ורק אחינו הספרדים חותמים
על "מחייתה") .וככתוב בספריהם( ,ולגבי ברכת המזון כאלו כן אלו
חותמים בכל גוונא רק הנוסח המקובל :על הארץ ועל המזון.
והנה אותו חכם מסתמיך ואזיל על הבעל פאת השלחן שכן פוסק
בהלכות ארץ ישראל סימן ב' סעיף י"ד ,ויעוין גם בתוספות ר"י החסיד
על ברכות דף מ"ד ע"א שסובר נמי כן שיש לחתום על הארץ ועל
מזונותיה ע"ש וצדק איפוא לכאורה אותו חכם במעשה רב שעושה
ממטבעת החתימה הקבועה והמקובלת .כן הובאו דברי הכפתור ופרח
גם בשערי צדק שער משפטי ארץ פרק י"א סעיף י' ,אולם כתר"ה ראה
גם ראיה שניה ,והוא בספר ארץ חיים )סתהון( שמביא בשם ההלק"ט
ח"ב סימן נ"ה שפלג לדיבוריה של הכפתור ופרח בזה ,ועל ברכת
על המחיה כתב דבאמת כן מנהג ארץ ישראל לחתום על הארץ ועל
מחייתה ,אבל בנוגע לברכת המזון כתב שמנהג ארץ ישראל לסיים
על הארץ ועל המזון כמו בחו"ל .וכידוע גדול כח המנהג.
ואוסיף לומר דהמגיד הזה בשם ההלק"ט לא הגיד כמעט כי אם
החצי ,והיינו במ"ש משמו בסיפא דדבריו דאין אומרים על מזונה.
כי ההלק"ט שם מסביר טעמו של דבר למה שאין אומרין על מזונה
כמו שחותמין על פירותיה ,מפני ששבח ארץ ישראל בשבעה מינין
אלו לפי שהם מזון ואור ומשמחין את העולם לפי שברוב המקומות
אין נמצאים כולם ביחד יש איקלי' שאינו מוצא חטים ויש שאין בו
תמרים ויש שאין בו גפנים וזתים ,ומכלל שבחי ארץ ישראל דמלבד
כל שאר פירות שידועים בעולם אלו השבעה שהם ראשים וטובים
מן הכל נמצאים יחד ,אבל גפנה או על מחיתה שהם דברים פרטים
אין בהם שבח כל כך עיי"ש .ולפי הסבר זה הא יוצא ברור שגם על
מחיתה אין לחתום כי זה כבר דבר פרטי ,וכשם שסובר שם משום כך
נמי שגם על היין יותר טוב שיחתום ועל פירותיה ממה שיחתום על
פרי גפנה .אלא שלמעשה מסיים מיהת שם ההלק"ט שמכל מקום
יש לחתום על מחייתה דאין לשנות מנהג ראשונים כיעו"ש ואם כן
הדברים ק"ו אם אין לשנות מנהג ראשונים )אצל אחינו הספרדים(
בנוגע לעל המחייתה אף על פי שהסברא נוטה להיפך ,כפי הסברו
של ההלק"ט הנ"ל מכל שכן שאין לשנות ממטבעת החתימה הקבועה
והנהוגה מימים ימימה לחתום אך "על הארץ ועל המזון" שיש לזה
גם נימוק וטעם.
ויש לומר עוד מילתא בטעמא על של הנהיגו לומר גם "על מזונותיה"
כשם שהנהיגו המה לומר "על מחייתה" ,והוא מפני שברכת הארץ הא
יהושע בן נון תקנה כדאיתא בברכות דף מ"ח והיה מקובל שכך תקנה
בנוסחת החתימה שלפניו ולא תיקן לשנות ולחתום "על מזונותיה"
על לחם האערץ ,ואם הוא לא אמר מי יכול לבוא אחריו ולשנות ,ולכן
לא קיבלו דעת היחידים לשנות ולחתום "על מזונותיה".
וכן ראיתי כתוב בברכי יוסף )או"ח סימן ר"ח אות י'( שההלק"ט לא
מצא סמך למנהג לחתום על המחייתה ,ומכל מקום כתב דאין לשנות
מנהג ראשונים ,וכמו כן אחרי שמביא גם כן דעתם של הכפתור ופרח
והאגודה בשם ר"י לחתום בברכת המזון על הארץ ועל מזונותיה,
מסיים וכותב ,שאולם ,לא נהגו כן עיי"ש ,גם לרבות בספר שם חדש
על היראים סימן כ"ג כותב נמי על הפאת השלחן דלא נהגו כן,
ובהסתמכו בזה על הברכי יוסף הנז'.
ואף על פי שדברי הפאת השלחן בנוים על תורתן של ראשונים ,אבל
הדעת נותנת דמדלא הזכירו מזה רובם של הראשונים והפוסקים
ש"מ דקסברי רבנן דבנוגע לחתימה על המזון )והוא הדין בנוגע לעל
המחיה כפי מנהגנו אנן( אין לשנות ,וכפי שבגמ' )בברכות דף מ"ד( לא
נזכר על חילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ כי אם גבי חתימה דעל
הפירות .והכי מצאתי להגאון הנצי"ב ז"ל בהעמק שאלה שאילתא
נ"א ,דאחרי שמביא דברי הפאת השלחן בזה בשם האגודה והכפתור
ופרח ,מפטיר וכותב ,דאבל לא נראה הכי דעת הפוסקים ז"ל.
ולפני כן מסביר הנציב ז"ל גם בנימוק מדידיה לחלק בזה בין על
פירותיה ,לבין על המחיה ועל המזון ,והוא ,משום דעל הפירות אין
מברכין אלא על שבח הארץ ולא על מינים שאינם משבח הארץ,
מה שאין כן על המזון מברכין על לחם הבא מחמשת המינים ,היינו
גם כוסמין שיפון ושיבולת שועל שאינם בכלל שבח הארץ וכדתניא
בתוספתא הובא ברא"ש פרק כיצד מברכים סימן כ"א וכו' וזה פשוט
דאין אומרים לברך אותה ברכה בארץ ישראל עצמו בשני נוסחאות
עיי"ש ,ושנה לבאר כן גם בספרו מרומי שדה ברכות דף מ"ד ,דדוקא
בפירות שנשתבחה בהן ארץ ישראל יש לומר הכי )על פירותיה( מה
שאין כן במזון ומחיה ,ונימוקו הנז' עמו עיי"ש .וכיון לחילוק הנ"ל
מדברי עצמו גם בשו"ת הר צבי חאו"ח סימן ק"ח ,אלא שפרס יותר
היריעה בזה ,ודן בעוד הוכחות שאין צריך לחתום גם לא "על מחייתה"
עיי"ש.
כן בקודש חזיתי להגאון האדר"ת ז"ל בהגהותיו על הפאת השלחן
)שבסוף הספר הוצאת לונץ( שמעיד נמי שלא נהגו כהפאת השלחן,
ובראשונה כותב להסיבר דאולי זה מפני שלא נודע בבירור אם הם
מארץ ישראל מה שאין כן בפירות שנוח יותר להכיר ולהודע ,אבל
לאחר מיכן כותב נימוק יסודי לחלק בזה מדינא ,והוא ,דמדנקיט
הגמ' בברכות דף מ"ד מחתם במאי חתים על הארץ ועל הפירות
או ועל פירותיה ,ולא נקיט על הארץ ועל מחייתה הקודמים בתורה
וקודמים לברכה ,ש"מ דעיקר קפידת ההכרה בברכות הוא דוקא על
הפירות דנאכלים על פי רוב כמו שהם ויש בהם היכר יותר שהם
מארץ ישראל עיי"ש.
עוד מרגניתא דלית ביה טימא מצאתי בזה בספר זרע יעקב על או"ח
להגאון רבי שלמה זלמן זלזניק זצ"ל שמביא שכמדומה ששמע בשם
הגה"ק מבריסק זצללה"ה שאמר נימוק על שלא חתמינן על מחייתה
כשם שחתמינן על פירותיה ,מפני שעל המחיתה משמעה מחית
הארץ ,מה שאין כן פירותיה משתמע שפיר שמוציאה הפירות ועל פי
זה מסביר שם הספר שפיר שזהו איפוא גם הטעם שלא חתמינן "על
מזונותיה" משום דעל מזונותיה יכול להשתמע על מזונות שמזינה
את הארץ ולא על מה שמוציאה עיי"ש.
ומסיים שם :הראנו לדעת דזה מנהג ישראל מימים ימימה לחתום
תמיד במטבע הקבועה "על הארץ ועל המזון" אפילו על לחם מקמחי
ארץ ישראל ,וזה לבד אומר לנו כבר שלא לבוא ולשנות מזה ,אפילו
לו ההכרעה בזה היתה כדברי היחיד וכדברי ההלק"ט הידועים בח"א
סימן ט' ,דזה כלל גדול שהיה מוסר בידנו אם הלכה כופפת בידך פוק
חזי מה עמא דבר כי פשוט הוא אשר באהבת ד' את עמו ישראל יסיר
מכשול מדבריהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה
ע"ש ,ולא עוד אלא דבנידוננו גאוני הדורות גם אחרי שראו דעת כמה
מהראשונים והפאת השלחן הסוברים לחתום "על מזונותיה" הכריעו
בכל זאת דאולם דעת רוב הראשונים והפוסקים אינו כן וסמכו ידיהם
על מנהגן של ישראל ועוד נימקו טעמו של דבר בטוב טעם ודעת
כל אחד ואחד לפי טעמו הגדולה ,ואם כן ברור הדבר להלכה שאין
לשנות ממטבע חתימת ברכת הארץ אשר יהושע בן נון תיקנה ,וגם
כשידוע שהלחם נעשה מקמח של ארץ ישראל בכל זאת יש לחתום
רק :על הארץ ועל המזון.
וכן כתב בספר שערי הברכה )פרק י"ד ס"ק י"ח( בשם הגאון רבי
שמואל הלוי ואזנר שליט"א שעל יין אומרים "על גפנה" משום שזה
מיוחד ליין הגדל בארץ ישראל ,מה שאין כן "מחיה" שאינו מיוחד
למין הגדל בארץ ישראל ,דלשון מחיה הוא שם כולל למזון כמו
שכתוב כי למחיה שלחני אלוקים לפניכם ,ובפרט שמיני המאפה
המצויים בארץ ישראל מעורבים בדרך כלל מקמח של חוץ לארץ,
ולכן אין לומר בהם על מחייתה.
וכן שמעתי מהגאון בעל המשנה הלכות שליט"א דאין אומרים על
דבר העשוי מקמח ארץ ישראל על מחייתה .ועיין בשו"ת משנה
הלכות ח"ו סימן מ"א.
וכן שמעתי מגאב"ד ירושלם הגאון רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א
דלגבי יין של ארץ ישראל יש בזה מנהגים שונים אם לומר על פרי
גפנה אולם על מיני דגן של ארץ ישראל בודאי יש לומר על המחיה
כה
ולא על מחייתה דמחיה פירושו מזון ואינו מיוחד לארץ ישראל.
ומהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א שמעתי דעל תבשיל העשוי
מקמח מצה מחיטה של ארץ ישראל יש לדון אם לברך על הארץ
ועל מחייתה אבל כבר כתבו שאין המנהג כן.
וכן בשו"ת קנין תורה )ח"ד סימן כ"א( מבואר דאין נוהגים לסיים על
דגן של ארץ ישראל על מחייתה ]ועיי"ש מה שכתב שגם על יין של
ארץ ישראל אין לומר על פרי גפנה רק על פרי הגפן[.
וכן שמעתי מהגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א דאין נוהגים לומר
על דגן של ארץ ישראל על מחייתה.
ומהגאון רבי אברהם קופשיץ שליט"א שמעתי דחמיו הגאון רבי
שרגא פייבל פראנק זצ"ל נהג לומר על דגן של ארץ ישראל על
מחייתה .אולם מנהג העולם אינו כן.
וכן בשמרת מועד עמ"ס ברכות )דף מ"ד ע"א( להגרמ"מ קארפ
שליט"א כתב :צ"ע אמאי לא קאמר נמי על הארץ ועל מחייתה בה'
מיני דגן ,ויש לומר דעל המחיה הוי דומיא דמזון ,והלא גם בברכת
המזון לא חתמינן על הארץ ועל מזונותיה ,והטעם דברכת המזון
והברכה היא על המזון עצמו דהיינו השובע הנגרם והבא על ידי
מזון והרי נשתנית צורת החטה עצמה באפייתה ללחם כדי להביא
לידי דבר שדרכו להאכל לשובע דהיינו הלחם ,ולא שייך לברך על
הלחם בתור המין שיוצא מהארץ שהרי נשתנה ,ורק הברכה על
המזון והשובע שבא מפירות הארץ לפיכך אין מקום להזכיר את
גוף הפרי עצמו רק את המזון שבא על ידו ,וממילא אין אומרים על
מזונה ,דרק כשהברכה היא על צעם הפרי עצמו אמרי' על פירותיה
ולכן בעל המחיה נמי שהברכה אינה על גוף הפרי שהרי נשתנה
במעשה קדירה או האפיה רק על המזון והמחיה שבא על ידו לפיכך
לא מברכים על מחייתה ,וכן נראה מפשטות הגמ' וסתימת כל
הראשונים ז"ל ,ודברי פאת השלחן בזה לברך על מחייתה צ"ע.
אכל כזית מזונות או פירות מז' מנים ושתה יין פחות מכשיעור או
להיפך האם יש להזכירו בברכה מעין ג'
בשו"ע )סימן ר"ח סעיף י"ח( איתא :לא יכלול על הספק שום
תוספת בברכה מעין שלש אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות
פירוש כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן וכו' או בורא
נפשות רבות וכו' לא יאכל דבר שברכתו בורא נפשות ודבר שברכתו
בורא נפשות ודבר שברכתו על העץ ויכלול עמו גם כן על הגפן ועל
פרי הגפן וכו' מספק.
ובמשנה ברורה )ס"ק פ"ב( כתב :ודעת הט"ז והסכימו אתו כמה
אחרונים לדינא דלא אמרינן סברא זו רק לענין לכתחלה דהיינו
שישתה משקה זו ויסמוך לענין ברכה אחרונה על סמך שיכלול
אחר כך בתוכה שום תוספת אבל לענין דיעבד דהיינו שכבר שתה
משקה שיש לו ספק מוטב שיכלול בתוכה ממה שישאר בלי ברכה
אחרונה כלל .ועיין בכף החיים )ס"ק צ"א( בשם המאמר מרדכי דגם
לדעת השו"ע בדיעבד יכול להוסיף .עיי"ש.
ובשו"ת אגרות משה )או"ח ח"ב סימן ק"ט( כתב :בדבר אחד שאכל
כזית ממיני מזונות ושתה יין חצי שיעור אם יזכיר על הגפן בברכה
אחרונה ,הנה יכול לברך ואין בזה משום הפסק ,דגדולה מזו סובר
הט"ז סימן ר"ח ס"ק י"ט דאף בשתה ספק אם הוא יין או שאר
משקה דיוסיף גם על הגפן כשאכל אחר כך מיני מזונות כיון שאין
כאן ברכה לבטלה ,ובזה פליג הרמ"א משום דאולי אין שייך פה
שם גפן כלל כדאיתא במשנה ברורה ס"ק פ' ,אבל בפחות מכשיעור
ששייך שם גפן לכו"ע יכול להוסיף ,וממילא טוב להוסיף .ואם שתה
יין כשיעור כזית דהוא שליש רביעית כדאיתא במשנה ברורה סימן
ר"י ס"ק י"א שהוא ספק שמא מברכין על כזית כדאיתא שם בשו"ע
סעיף א' מחויב להוסיף.
וכן שמעתי מהגאון רבי אברהם קופשיץ שליט"א דהיה אצל מרן
הגר"א קוטלר זצוק"ל כשהיה בירושלם וראה שכלל בברכה מעין
שלש פחות מכשיעור ממין אחר ושאל אותו על זה והשיב לו שאם
אכל ממין אחד כשיעור ומברך ברכה מעין שלש יכולים לכלול בו
מין אחר שאכל פחות מכשיעור ]וזכיתי להיות נוכח פעם כשנפגשו
יחד רבותינו מרן הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א וכתוך דברי התורה שדיברו ביניהם דנו גם בשאלה זו
ותמהו על דברי האגרות משה )יעוין להלן דעתם( והתבטא באמצע
מרן זצוק"ל שהגאון רבי חיים פינחס שיינברג שליט"א אמר לו
שגם מרן הגר"א קוטלר זצוק"ל ס"ל כאגרות משה[.
וכן שמעתי מהגאון רבי ישראל יעקב פישר זצ"ל הגאון רבי חיים
פינחס שיינברג שליט"א והגאון רבי יצחק טוביה ווייס שליט"א
דהטועם מעט יין בקידוש ואכל פת הבא בכיסנין כשיעור משום
קידוש במקום סעודה יכולול בברכת על המחיה על הגפן אף
ששתה רק מעט יין שהוא בודאי פחות מכשיעור לכל הדעות.
ובשמירת שבת כהלכתה )פרק נ"ד הערה ע"א( כתב בשם מרן
הגרש"ז אויערבאך זצוק"ל על האגרות משה :דכמו שהמברך על
מזונות אינומזכיר בברכתו "על העץ" על פחות מכזית תפוח )ואף
לא על ספק אם אכל כזית( ,ואע"ג שאם אכל משבעת המינים
ומברך "על העץ" ,שפיר פוטר גם שאר פרי העץ )עיין סימן ר"ח
סעיף י"ג( ,כך גם כאן ,וכן הוא המנהג ,כי לא מצאנו שמזכירים אלא
בספק שמא אכל כשעור ,ולא נזכר כלל שטוב להזכיר גם בודאי
אכל פחות מכשיעור .גם נראה דלכאורה הרי זה דומה קצת להדין
שבסימן קפ"ח סעיף ז' ,לגבי ר"ח שחל בשבת ושכח בברכת המזון
של שבת ושל ר"ח ונזכר קודם שהתחיל "הטוב והמטיב" ,דפסק שם
שאומר בפתיחה "שבתות למנוחה וראשי חדשים לזכרון" וחותם רק
בשל שבת ולא בשל ר"ח ,ואע"ג שבלאו הכי הרי מזכיר את השם
בחתימה משום שבת מכל מקום אין להזכיר גם של ראש חודש,
אע"ג דספיקא הוא בגמרא ברכות דף מ"ט ע"א ,דשמא צריכים
לחתום בשל ראש חודש גם בחול ,והרבה פוסקים סוברים להכלה
דמספק צריכים להזכיר )עיין בטור וב"י סימן קפ"ח( ,ואפ"ה פסק
השו"ע לא להזכיר ,וע"ש במ"ב ס"ק ל' ,דהוא משום "דהזכרת השם
קאי על שניהם" והכי נמי גם כאן הרי זה חשיב כאילו הזכרת השם
היא גם על פחות מכשיעור ודאי פטור מברכה.
ובתיקונים ומלואים הוסיף מרן זצוק"ל :ולדעת האג"מ נראה
לכאורה שהאוכל חצי כזית עוגה וחצי כזית של תאנה ,צריך להזכיר
בברכה שלאחריה "על המחיה ועל הפירות" ,כיון דודאי חייב בברכה
אחרונה אין כאן הזכרת שם לבטלה ,אולם בקיצור שו"ע סימן נ"א
סעיף ד' כתב שיברך "בורא נפשות" על האוכל.
וכן שמעתי למעשה מפי מרן זצוק"ל ומרן הגרי"ש אלישיב שליט"א
דאם אכל מאכל או שתה יין שברכתו מעין שלש אך מסופק אם
אכל ממנו כשיעור או שהוא בכלל פלוגתת הפוסקים אם הכמות
שאכל או שתה יש בו שיעור ברכה אחרונ היכול להזכירה בברכת
מעין שלש שמברך בלאו הכי על מאכל אחר שאכל ודאי כשיוער
אבל אם אכל או שתה ודאי פחות מכשיעור לא יצרפנה לברכת
מעין שלש שמברך על מאכל אחר.
]ושמעתי מהגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א שאף שהשותה
יין שיש בו ספק שיעור )כגון כזית או מלא לוגמיו( וכזית מחמשת
מיני דגן או פירות משבעת המינים יש לו לכלול בברכת מעין שלש
או על הגפן מכל מקום לכתחילה אין לשתות ספק שיעור על מנת
לכלול את זה בברכת מעין שלש עם מין אחר[.
וכן בקצות השלחן )סימן נ"ט בבדי השלחן ס"ק א'( כתב :ומסתבר
שאם אכל פירות מז' המינים פחות מעט מכחצי ביצה שהוא ספק
אם חייב בברכה אחרונה ושתה יין כשיעור או שאכל מיני מזונות
ומברך מעין ג' יכלול גם הפירות בהברכה משום ספק.
וכן כתב בקריינא דאגרתא )ח"ב מכתב פ"ט( כתב :ובדבר מי שיש
לו ספק אם מחוייב בברכת מעין ג' על היין למשל והוא חייב בברכת
מעין ג' על פת הבאה בכיסנין אם יכול לכלול בו גם ספיקא דיין
ולומר על הארץ ועל המחיה ועל הגפן כו' .אנו אין לנו אלא כמסקנת
הט"ז בסוף סימן ר"ח דאם כבר ספיקא הוא אצלו ,ראוי לכלול גם
הספק בברכת מעין ג' שמברך בלא"ה וכל דברי התרומת הדשן הם
רק שלכתחילה לא יכניס עצמו לספק ברכה על סמך שיכלל אותו
בהברכה שבלא"ה מחוייב בה ]וכדמוכח מהראיה שהביא התרומת
הדשן דמיירי בכה"ג[ וכן פסק המשנה ברורה שם סוף סימן ר"ח
והלכה כבתראי.
וכן כתב בשמו בארחות רבינו )ח"א עמ' פ"ט אות צ"ג( :אמר לי מו"ר
זצוק"ל כשאוכל מזונות ושותה יין כשיעור גודל זית של זמנינו
)שזה הרבה פחות מרביעית( מכל מקום יכול לצרף בברכה אחרונה
על המחיה ועל פרי הגפן ולא הוי הפסק וכן הוא נוהג בעצמו ואמר
לי הטעם מאחר שיש פוסקים שסוברים ששעורי משקה בכזית
)עיין סימן ק"צ סעיף ג'( ולענין שיעור כזית העיקר כפסק הגר"ח
מואלזין זצוק"ל שמשערים כזית ממש של זמנינו ורק לחומרא
אומרים כחצי ביצה או שליש ביצה.
וכן שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א דרק כשאכל או שתה
ספק שיעור אפשר לכלולו עם מין אחר בברכה מעין שלש.
וכן שמעתי מהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א דהאוכל כזית
מזונות ושותה קצת יין שאין בו שום ספק שיעור לאף שיטה אין לו
להוסיף על הגפן בברכת על המחיה אבל אם יש ביין ספק שיעור
יש לו להוסיף בברכת על המחיה גם על הגפן.
ובשו"ת שרגא המאיר )ח"ג סימן ד'( כתב :להלכה נלפע"ד אם
מסופק אם אכל כשיעור מזונות ,ואכל בודאי כשיעור אחד משאר
ז' מינים שצריך לברך אחריו מעין שלש ,יכול לכלול גם על הספק
שאכל כשיעור ,רק יאמר קודם על מה שאכל בודאי כשיעורו ,דמה
שצריך להקדים על המחיה מעל יין כתבו הבית יוסף והט"ז בסימן
ר"י ס"ק ט"ו הוא הטעם שבורא מיני מזונות היא ברכה חשובה
ומבוררת ,וגם קודמין בברכה וכיון שהרמ"א בסימן ר"י סעיף ה'
כתב שזהו רק לכתחלה ,ובכאן יש לומר כיון דמזונות לא אכל
רק פחות מכשיעור והיין כשיעורו ,בודאי הא דאכל בודאי כשיעור,
חשוב הברכה יותר ממה שרק אכל ספק כשיעור ,ואז בודאי יין
מוקדם ,דהיא ברכה מבוררת שבודאי חייב לברך ,מה שאין כן על
המזונות שאכל רק ספק כשיעור אינו מבורר שחייב לברך עליה
בכה"ג בודאי אין להקדים קודם על המחיה מעל היין .ועיי"ש עוד
מה שהאריך לדון אם אכל בודאי פחות מכשיעור אם יכול לכלול
בברכת מעין שלש.
ובספר וזאת הברכה )עמ' 48סעיף ה'( כתב בשם הגאון רבי חיים
פינחס שיינברג שליט"א והגאון רבי משה שטרנבוך שליט"א שאף
לכתחילה יכולים לשתות ספק שיעור יין על מנת ליכלול את הגפן
בברכת על המחיה .וכן שמעתי מהגאון רבי נסים קרליץ שליט"א.
וכן שמעתי מהגאון רבי שריה דבליצקי שליט"א דבקיצור שו"ע
)סימן ע"ז סעיף י"ד( כתב :ביום אף שאינו רוצה לאכול מיד סעודה
קבועה ,יכול לקדש ולאכול קצת פת כיסנין ,ואז צריך לשתות מן
הכוס רביעית כדי לברך ברכת על המחיה ועל פרי הגפן משמע מזה
שלכתחילה אין לשתות ספק שיעור יין על מנת שיכלול את הגפן
בברכת על המחיה ,אולם נוהגים להקל בזה אף לכתחילה לשתות
ספק שיעור יין וכוללים את זה בברכת על המחיה.
ועיין מש"כ לעיל בשם הגאון רבי עזריאל אויערבאך שליט"א
דלכתחילה אין לשתות ספק שיעור על מנת ליכלול את זה בברכת
מעין ג' עם מין אחר.
ובאשל אברהם להגה"ק מבוטשאטש )סימן רפ"ט סעיף א'( כתב:
כשאני אוכל כיסנין אחר קידושא רבא שעל יין איני אומר רק על
המחיה ואיני כולל בהברכה גפן גם כן ,כיון שלא היה שתיה רק
רוב כוס ,שיש ספק בזה לברכה אחרונה .לפעמים אני שותה כל
הכוס כפי לכלול עם על המחיה וזה כשהסעודה מתאחרת עד חשש
עיכול דשתיית היין ,אך כשהסעודה היא תיכף אינני שותה רק רוב
הכוס ואינני כולל והספק דהיין אני יוצא ידי חובתי על ידי ברכת
המזון כי קידוש טפל להסעודה תמיד ונגרר להברכת המזון לכולי
עלמא עיי"ש.
ובשו"ת משנה הלכות )ח"ד סימן כ"ט( כתב :הנני בקצירת האומר
במי שמסתפק אי אכל כשיעור שחייב לברך עליו מעין שלש ברכות
ואכל מין אחר משבע מינים דודאי מחייב עליו ברכה מעין שלש,
ולמשל ששתה יין ואכל תאנים ובאחד אכל כשיעור ומן השני
מסתפק אי היה בו שיעור ברכה אחרונה אם כשמברך על המחוייב
ודאי יכול לכלול הספק ויאמר על העץ ועל פרי העץ ועל הגפן ועל
פרי הגפן וכדומה או דילמא חיישינן דלא מחוייב בדבר והוה הפסק.
ולאחר הישוב קצת נראה בס"ד דדין זה תלוי בהא שכתב התרומת
הדשן סימן ל' במי שנסתפק בברכה ראשונה שכתב המהר"ם דבכל
דבר שיש ספק בברכה ראשונה יברך שהכל נהיה בדברו דעל הכל
שאמר שהכל נהיה בדברו יצא ומסתפק בברכה אחרונה דלית
לן בה ברכה כוללת שיצא בה בדיעבד על כל דבר אי שפיר דמי
לאכול ביצים ותאנים או ענבים ולברך על התאנים ולכלול גם כן
הספק ברכה שמסתפק בה אם הוא מברכת מעין ג' ויברך בורא
נפשות על הביצים ויצא ידי כל הספקות ,והשיב דלא שפיר דמי
למיעבד שיכלול על הספק שום נוסח אחרת מברכה דמעין ג' אע"פ
שאינו מוסיף שם ומלכות וראייה מהא דמייתי התוס' והמחברים
מירושלמי דברכות ר' ירמיה לא אכל סולתי דמן יומי משום דהוי
מסופק בברכה אחרונה אי מברכין לאחריו מעין ג' על האדמה ועל
פרי האדמה וכו' ואין לחלק דספק דהתם משום דחכמים לא תקנו
מטבע זו על האדמה ועל פרי האדמה ולכך אין כוללים אותו אבל
מטבע דאשכחן בעלמא כגון על הגפן ועל פרי הגפן לעולם נימא
דכיילינן לה דמה טעם לא נכלל בו כל ספיקות מה בכך אם אנו
מוסיפין דברים אחדים בברכה מאחר שאין מוסיפין בברכה שם
ומלכות וכיון דמילתא בלא טעמא הוא לא מחלקינן בהו בסברות
המבודות מן הלב עיי"ש ופסקוהו בשו"ע או"ח סימן ר"ח סעיף י"ח.
ומעתה מהתם ק"ו לדידן ומה התם שאכל כשיעור שלם וודאי איכא
חיוב ברכה על המאכל שמסופק בו אלא שהספק איזה ברכה הוא
מחויב אסרו לכללו בברכת מעין ג' המחויב בה ודאי כ"ש הכא
דהספק אי איכא בכלל איזה חיוב ואפשר דליכא כאן שום חיוב
ברכה כלל ודאי אין להוסיף ולכלול בברכה המחויבת ואם יחלוק
החולק ויאמר דליכא ק"ו דהתם נמי אף דאיכא ברכה אבל ברכה
אחריתא ולא שייך בברכת מעין ג' כלל והוה כלא הוה כלל לענין
הא ברכתא א"כ עכ"פ דידן דומה לו הוה וכהדדי נינהו דעכ"פ הכא
והכא ספיקא הוה ופסקו הפוסקים דאין לכוללו ואם כן הכי נמי
בספק שיעור.
איברא דהט"ז או"ח הנ"ל ס"ק י"ט שדי ביה נרגא בפסק השו"ע הנ"ל
וכתב דתרומת הדשן לא מיירי אלא במי שרוצה לאכול דבר שיש בו
ספק ברכה לכתחלה לא יכנס בספק ברכה על מנת שיכלול הספק
בברכה אבל היכי דכבר אכל ודיעבד הוא ואינו יודע מה יברך מודה
התרומת הדשן בזה דיש לו רשות להוסיף מה שצריך לו בשביל
ספק מאחר שאי אפשר לו בענין אחר דהא ראייתו מר' ירמיה לא
הוה אלא לכתחילה אבל בדיעבד ניחא טפי להוסיף מה שצריך
לו כיון שאין כאן ברכה לבטלה דהא בלאו הכי צריך לברך ולא
נאמר שלא יברך והסכים עמו הא"ר ,וכן הסכימו כמה מהאחרונים
ז"ל ואם כן הכי נמי כיון דהכא כבר דיעבד הוא יש לסמוך אט"ז
ולכללו כיון דעל כל פנים ליכא כאן ברכה לבטלה .ואפשר דהכא
גם הט"ז מודה דלא יברך דליכא כאן שוב חיוב ולא דמי לדהתם
לגמרי דהתם על כל פנים אכל שיעור גמור ויש עליו חובת ברכה
בודאי וצריך לעשות כל הצטדקות לפטור את עצמו מחיוב ברכה
אבל הכא בדידן כיון דלא אכל כשיעור וליכא עליו חיוב ודאי כה"ג
אפשר גם הט"ז מודה להמחבר דאין לכלול.
ומסיים שם :העולה דנראה דודאי לכתחלה אין לשתות או לאכול
דבר שיסתפק בו בשיעוריה ולא יכול לברך עליו ברכה אחרונה אבל
אם כבר אכל ואחר כך ראה שאין בו שיעור ואין לו עוד להשלים
השיעור ויש לו ממין אחר או שאכל מין אחר ממילא הרוצה לסמוך
אט"ז אין מזניחין אותו כנלפענ"ד וצריך להזהיר האוכלין בט"ו
בשבט הרבה מינים ולא אוכלין מכל מין של ברכה כזית אם הוו
כברכות משונות כגון יין ופירות שידקדקו לאכול כשיעור .ועיין עוד
מה שכתב בח"ה סימן ל"ה.
ובחלק ה' סימן ל"ו כתב על דברי האגרות משה :ומ"ש מדברי ידי"נ
הגרמ"פ באגרות משה ונימוקו עמו דהתם אולי אין שייך גפן כלל
אבל הכא בפחות מכשיעור שייך שם גפן לכו"ע ויכול להוסיף,
ולפענ"ד הגם שאינו כדאי לחלוק מ"מ מסתברא נראה להיפוך
דבשלמא התם איכא חיובא ודאי לא הוה אלא חדא לריעותא שמא
לאו גפן הוא שפיר ס"ל הט"ז דמ"מ יכולול דאף דאין להזכיר ואסור
להפסיק בשאינו מעין המאורע מכל מקום בספיקא כה"ג ס"ל דלא
חיישינן משום הפסק אבל באכל חצי שיעור או שתה חצי שיעור
דליכא חיוב ברכה ודאי א"כ כשיכלול הו"ל דבר רשות שהרי ליכא
עליו חיוב ברכה כלל והו"ל הפסק ממש ,ואף דיש כאן שם גפן אבל
אין עליו חיוב להזכיר השם גפן כיון דליכא עליו ברכה אם כן מזכיר
מה שאין שייך לאותה ברכה כלל והו"ל הפסק.
ומסיים שם :היוצא לן בס"ד לכתחילה לא יאכל אפילו כשיעור כדי
שיכלול בברכה אחרת היכא דמספקא ליה בברכה אחריתי ומיהו
בדיעבד הרוצה לסמוך על הט"ז כדאי הוא לסמוך עליו אבל בחצי
שיעור שליכא חיוב כלל לפענ"ד אין לכלול אותו בברכה מעין ג'
כלל ושב ואל תעשה עדיף כנלפענ"ד.
כו
לקט הלכה
הרה"ג צבי ויסבלום שליט"א
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
המשך הלכות ברכת הפירות
בדין ירקות הנאכלים חיים או מבושלים )מסי' ר"ה(
א .כדרך אכילתן] :כפי שזכרנו בסי' ר"ב ונעתיק קצת מהנוגע לכאן[
כל הפירות מברך עליהם ברכתן הראוי' כשאוכלם כדרך אכילתן היינו
הנאכלים חיים ,או מבושלים ,או ע"י כבישה ,או טיגון וכיו"ב ,כשאוכלם
בדרך שרוב בני אדם באותו מקום רגילים לפעמים לאכלם כך מברך
ברכתן הראוי' ,ואם אכלם שלא כדרך אכילתן מברך שהכל) ,ואפילו הם
פירות האילן() ,סי' ר"ה ס"ק ד' – והטעם עיין סי' ר"ב ס"ק ס"ד(.
ב .במינים הנאכלים בכמה דרכים :אם דרך רוב בני אדם לאכלן פעמים
חיים ופעמים מבושלים ,אפילו טובים יותר כשהם מבושלים ,מברך
עליהם גם כשהם חיים ברכה הראויה )העץ – האדמה() ,ס"ק ג'( .וכן אם
יש לו כמה צורות אכילה ורגילים רוב בני אדם לפעמים לאכלם כך או
כך – מברך בכולם ברכה הראויה) ,ס"א ביאוה"ל ד"ה וקטניות(.
ג .1 .כשדרך אכילת רוב בני אדם הוא מבושלים דוקא :אפילו טובים ג"כ
חיים אלא שטובים יותר מבושלים )ומפני כך נמנעים בני אדם מלאכלם
חיים( מברך כשהם חיים שהכל )ס"ק ג'( .ולח"א וא"ר אף שטובים לאכול
חיים כמו מבושלים אם אין דרך רוב בני אדם )במקום ההוא( לאכלן
אלא מבושלים ,ברכתן בחיותן שהכל )ביאוה"ל ס"א ד"ה שטובים חיים
וסי' ר"ב ס"ק ס"ד(] .א.ה .אף שמשמעות המשנ"ב דא"ר וח"א הושוו
לגמרי ,מ"מ י"ל דחלוקים קצת ,דבח"א )נשמ"א כלל נ"א( מבואר דאפילו
שוים ממש חיים כמבושלים מ"מ כיון שאין דרך לאכלן כן ,שהכל ,אבל
בא"ר סי' ר"ה ס"ק א' לא נתבאר לכאורה רק באופן שטובים חיים
בלא דחק אבל מ"מ טובים יותר מבושלים )דקאי על המג"א ס"ק ג'
יעוי"ש( .עוד נסתפקתי במיני אגוזים וקטניות שיש מהם שדרך לאכלם
רק כשהם קלויים ,כבטנים וכיו"ב )ואולי גם אגוזי פיסטוק( ,ואף שיש
מהם הנאכלים חיים לבעלי חכמת הטבע ,מ"מ רוב בני אדם ממאנים
באכילתם מפני כן )ושמעתי עובדא ,באחד שהביא בסעודת שמחה המין
הנקרא "פיסטוק" כשהם חיים ,ונשאר הכל בשולחנות ואף שבאמת הם
טובים ג"כ חיים וההבדל אין ניכר כ"כ ,מ"מ סירבו בזה רוב בני אדם
)מפני הרגילות לאכלם קלויים( ויל"ע[.
.2ירק שטוב ע"י בישול עם בשר וכדומה) :ועם מים לחוד מגרע( ,אם
בישלו כדרך המשביחתו מברך האדמה) ,וכמו אגוז המטוגן בדבש( ,וכתב
המ"א דבאופן זה אם טובים חיים מברך גם בחיותן האדמה) ,ביאוה"ל
ד"ה שטובין מבושלין( .ובח"א נתבאר דגם בזה אם אין דרך לאכלו חי
מברך שהכל) ,ס"ק י"ח(.
ד .כשדרך בני אדם לאכלם חיים דוקא וטובים ג"כ מבושלים כחיים:
לכאורה היה צריך להיות ברכתו שהכל במבושלים לח"א הנ"ל אות ג',
ויל"ע מביאוה"ל סי' ר"ב ס"ו ד"ה על במש"כ בד' הרשב"א )לגבי מי
בישול פירות( דמשמע בדבריו דלענין הפרי עצמו בכהאי גוונא מברך גם
במבושלים ברכתו הראויה )ושמעתי מח"א שצידד לחלק דבדרך לאכול
חיים ואוכל מבושלין שונה מבדבר שדרך מבושל ואוכלו חי וצ"ת ,וראיתי
שעמד בשאלה זו הגשב"ו זללה"ה במדור עיון הלכה סי' ר"ב(.
ה .קטניות יבשים שאין דרך לאכלם אלא מבושלים האוכלם חיים מברך
שהכל] .א.ה .ויל"ע בקטניות יבשים )חומוס ושעועית וכדומה( דהאידנא
כמדו' אין נאכלים אפילו ע"י הדחק וא"כ לא יברך ,גם יש לדון בקטניות
לחים חיים דמבואר כאן דהאדמה ,וכמדו' דהאידנא אין רוב בני אדם
אוכלים אותם כן וא"כ ישתנו לשהכל[.
ו .כרוב) :איתא בגמ'( שברכתן שהכל כשהם חיים ,ומ"מ בכבושים
וכדומה שדרך לאכול עיי"כ ,האדמה )ס"ק ד'( .ולענין הקלח שלו ,מצדד
בביאוה"ל אם יברך האדמה בחי ,שטוב למאכל ואוכלין כן בחיותן,
ומ"מ אפשר דאעפ"כ אין מברך אלא שהכל דלא חשיב כעיקר וע"פ
רוב חותכים הקלחים וזורקים לאשפה או לבהמה ]ולכאורה בזמנינו
נשתנה הרגילות בכרוב חי ודרך לאכלו כן ,ולענין הקלחים יל"ע איך
הרגילות בזה[.
ז .חסה )שאלטין( :מעורב עם שמן וחומץ בפה"א אף חיים )ס"ק ד'( .ובלא
תערובת שמן וחומץ מסתפק בזה שעה"צ )ס"ק ז'( דאולי מאחר שנאכל
ע"י תערובת ,נחשב לנאכל חי ,ומצדד שיברך שהכל דבזה יוצא דיעבד
לכו"ע) ,וכמדו' האידנא נהפך הרגילות בזה לאכלם חיים דוקא(.
ח .שום :דעת השו"ע שבחיים מברך האדמה ,ומבושלים שהכל דמשתנה
לגריעותא עיי"כ ,ואף שכשמבשלם עם בשר משביחין מ"מ לא נותנו
בקדירה כדי שהבשר יטעימנו אלא להטעים הבשר וברכתן כברכת
הבשר גם כשאוכלן בפנ"ע )רמ"א וס"ק ז'(] .א.ה .ויש להסתפק בזה
בנתן השומים בתבשיל של ירקות והשביח על ידם דלטעם הנ"ל יתכן
שיהיה ברכתו האדמה אף דניתן להטעים ,כיון שברכת ירקות עצמן ג"כ
האדמה .ויל"ד בלשון שו"ע הגר"ז סוס"ג וצ"ת[.
וכתבו האחרונים :דדוקא בשומין רכין ,אבל כשהזקינו ,שחריפין מאד
)ואין ראויים חיים בלא פת( ברכתן שהכל ,ובשע"ת וח"א מצדדים
דבמדינותינו שאין רגילים לאכלם חיים בפנ"ע ,ואפילו כשהן רכים ,יברך
שהכל) ,ס"ק ה'(.
ט .בצל :האחרונים )הנ"ל "בשום"( השוו פרטיהם )ויל"ע האידנא
שנאכלים חיים ע"י תערובת קצת( וא"כ ברכתן כשהם חיים שהכל ,וכן
במבושלים במים שהכל דמשתנים לגריעותא ,וכן במבושלים עם בשר
)ומטעם הנ"ל בשום(.
אכן בכמה אופנים יהיה ברכתו האדמה :כגון מה שדרך לעשות מאכל
מבצלים שמבשלים לבדן בישול רב )אידוי( עד שמצטמקין וטובים ויפים
לאכילה ,או בצל שמטגנים בשומן וכדומה כדי להשביחו ,כיון שנשתנה
לעילויא מברך האדמה) ,והוא הדין אם יבשלו בצלים הרבה עם בשר
ויהיה כוונתם ג"כ עליהם לאכול הבצלים עצמן() ,ס"ק ה'-ז' ועיין
שעה"צ( .אבל אם נתן מעט בצל לתוך השומן כדי להטעים השומן )אף
שהבצל ג"כ השביח על ידו( נראה לכאורה דברכתו שהכל )אף שאוכלו
בפנ"ע( וכבצל שבא להטעים הבשר) ,שעה"צ ס"ק י"א(] .א.ה .כמדו' בצל
של דג הערינג הוא כבצל הניתן להטעים הבשר וברכתו שהכל )ושמא
לפעמים דעתו ג"כ עליהם וי"ל([.
י .סלקא )בוריקעס( :כשהוא מבושל האדמה – וחי שהכל ,ובשעה"צ
)ס"ק ה'( מסתפק דלכאורה אין ראויין חיים אפילו ע"י הדחק וא"כ לא
יברך כלום.
יא .מיני לפתות )מייארין וריבין – גזר ולפת( :בשו"ע כתב דמברך שהכל
כשהוא חי ,ובכבוש או מבושל מברך האדמה ,ובמ"א מצדד בזה דע"י
בישול במים מגרע ודוקא ע"י בישול עם דברים אחרים משביח וא"כ
כשהוא חי יברך ג"כ האדמה אף שבבישול הוא טוב יותר )והוזכר לעיל
ג' ,(2ובח"א תלה זה בדרך בני אדם באותו מקום דאם דרך לאכלן חיים
מברך האדמה) ,ס"ד ס"ק י"ח(] .ובביאוה"ל ד"ה הלפת העיר בד' המ"א
דבט"ז משמע דגם בבישול במים משתנה למעליותא יעוי"ש[.
יב .בירך בדיעבד האדמה על ירקות חיים שדרכן בבישול או להיפך :יצא
בדיעבד ,שע"ת סי' ר"ו ס"ק א' ]והובא במשנ"ב שם ס"ק ג'[ ,וע"ש דדעתו
במסופק איך טובים יותר יברך האדמה עי"ש טעמו.
בענין מי שלקות )מי בישול הירק(
א .מי סחיטת ירקות :שהכל ,ובירקות שדרך לסחטן למימיהן מברך ג"כ
שהכל וכשיטת הרא"ש דאין טעם הירק יוצא כ"כ בסחיטה) ,ואפילו
כתשן( .ובדיעבד אם בירך עליהם האדמה לכאורה יצא וכדעת רשב"א
באופן שרובן לסחיטה) ,ס"ג משנ"ב ושעה"צ(.
ב .מי בישול ירקות כשאוכל הירקות יחד עם המים שנתבשל בהם :ודאי
נטפלים להירק ופוטרן בברכת הירק.
ג .כשאוכל המרק בפנ"ע בלא הירק :איתא בגמ' דמי שלקות ברכתן
האדמה ,ובראשונים נחלקו :דעת הרמב"ם דהיינו בדברים שדרך להיות
דעתו בשעת הבישול גם לשתות מימיהן )ואפילו הוא עצמו לא היתה
דעתו על המים בטלה דעתו אם דרך ב"א להיות דעתם על המים( ]כדרך
שמצוי במרק ירקות שמבשל גם עבור המים ולאפוקי מי בישול קטניות
חומוס וכדומה ולפעמים גם בתפו"א ,ששופכין המים אחר הבישול
– דברכתן שהכל דלא היתה כוונתו לאכול המים[ .אבל להרא"ש משמע
דאין צריך לתנאי זה ,ואפילו לא נתכוין לאכילת המים דינו כמי שלקות
בהאדמה) ,ובעזהי"ת יתבארו בסמוך כמה נפק"מ ,ודנו הפוסקים אם
להרא"ש צריך להיות כוונתו גם על הירק דוקא ,ועיין שו"ע הגר"ז סי' ר"ב
סעיף י"ב בטעם דמיא דשיבתא מברך בפ"א אף שהעלים נזרקים ,ונזכר
דינם במשנ"ב סי' ר"ד ס"ק כ"ב( .אכן יש בזה כמה תנאים .1 :שבישל
ירקות במים בלא בשר :דאם בישל ג"כ בשר במים חוץ מהירקות ואוכל
המים בפני עצמן מברך שהכל שטעם הבשר הוא חשוב יותר והוא עיקר,
)ס"ק י"ג( .ואם אוכל אותן המים עם הירקות )בלא הבשר( נטפלים לירק
ונפטרים בברכת האדמה) ,אבל הירק עצמו אף שהבשר יותר חשוב מ"מ
אינו נטפל לבשר באופן שבא גם הוא למזון ושובע() ,ס"ק י"ג(.
.2כשבישל הירקות בחומץ וכדומה :כתב הט"ז במשקים שיש להם
טעם בפני עצמם ,אין נחשב טעם הירק שבהם ]כשאוכל המים בפנ"ע[
וברכתן שהכל ,דדוקא בישל במים שאז נותנים הירקות טעם חשוב
במים בזה נתחדש דין מי שלקות ]א.ה .וזה סברא נוספת לכאורה "במי
כבישת אוגערקעס" דידן שיהיה שהכל[ .וכתב עוד הט"ז דלפי"ז הוא
הדין להיפך אם יש לו מי שלקות שברכתן האדמה ,ואח"כ בישלו בו
בשר וירקות אחרים בזה אין אומרים שברכתן שהכל מפני טעם הבשר
שנכנס בהם מאחר שהיה כבר למשקה זה טעם עצמי ונשאר כברכתו
הראשונה )האדמה( ,אכן הא"ר מפקפק ביסוד זה ]של טעם עצמי[
)שחולק על הוכחת הט"ז ליסודו( .ומסקנת המשנ"ב :בנידון הא' בבישל
בחומץ שיברך שהכל שיוצא בדיעבד מספק .ובנידון הב' בבישל במי
שלקות ירקות ובשר דיתכן דמודה בזה הא"ר ג"כ דהאדמה ,ומ"מ עדיף
שיברך בפה"א על מעט ירק בתחילה) ,ס"ק י"ב ושעה"צ י"ט-כ'(] .א.ה.
יל"ע בענין זה כשמוסיף אבקת מרק אחר הבישול וכבר יש לו טעם חזק
מהירקות מקודם לבין כשהקדים להוסיף האבקה בתחילת הבישול[.
.3כשבישל הירקות לצורך מימיהן בלבד לשתות אותן :אין מברך עליהם
אלא שהכל )דאז אין חשובים כטפל לירק וכמטבל() ,וזהו אחד מהסברות
שהזכיר הרא"ש בטעם דשיכר ברכתו שהכל ,כיון דנשתה דרך שתיה
ואין כוונתו לאכילת השעורים והתמרים( ,ולכן המשקה שעושין בפסח
מתפוחים )כמדו' שהיה ע"י תסיסת התפוחים ששרו במים והפרי היה
נזרק כדלעיל סי' ר"ב סעי' י"א בביאוה"ל ד"ה על( ברכתו שהכל שאין
אוכל התפוחין) ,ס"ק י'(] .א.ה .יתכן אפילו אם יאכל מהפרי כיון שאין
דרך כן ,ונעשו המים בצורה ששותין אותן בפני עצמן ולא לאכילה יחד
יהיה ג"כ שהכל ,ולפי"ז יתכן דמי בישול סלק שנוהגים לשתות בפסח
כמשקה בכוסות כדרך השותים ,אף שמשמש הסלק באכילה גמורה
ועיקר כוונת הבישול אליו מ"מ יהיה ברכתו שהכל ,ויש לדחות ואכ"מ[.
ד .מי שרית ירקות :דינם כמי בישולם דכבוש כמבושל .ולענין מי כבישת
המלפפונים וכדומה כיון דאין דעתו על המים והכבישה היא רק בשביל
הירקות ברכתן שהכל )ולכאורה כהרמב"ם דמצריך תנאי זה שיהיה
כוונתו להמים ובעזהי"ת יבואר בסמוך עוד( אלא אם כן במקום שדרך
בני אדם לטבל בהם הפת שאז היה דעתו ג"כ על המים ומברך האדמה
ועיין לעיל ג' ) 2וברוטב של כרוב כבוש :כתב המשנ"ב דלפי מנהג מקומו
שהיה נאכל עם הכרוב ,א"כ ברכתו האדמה() ,ס"ק ח' ועי"ש עוד פרטים(.
)ומש"כ ב' הט"ז לחלק בין אם בישל הכרוב אח"כ או לא ,כמדו' ההבנה
בזה דבבישול היה דרך ודאי להשתמש במים לליפות וכדומה וכמו מרק
שלהם(.
מי בישול תבשילין ממין דגן
א .מים שנתבשלו בהם אטריות וקנידלך וכדומה )לביבות( :אם אוכלם
עם הלביבות נטפלים ללביבות ופוטרן בבורא מיני מזונות שלהם.
ב .ואם בישל מעט לביבות בהרבה מים :ועיקר כוונתו להמים ,שהרוטב
כמעט צלול ,בזה אין בטלים המים ללביבות ,ומברך שהכל עליהם
ובמ"מ על הלביבות ,ובח"א כתב שטוב שיברך שהכל על דבר אחר.
ג .ובאופן ששותה מי בישול הלביבות בפני עצמן :יש ספק אם יברך
עליהם מזונות או שהכל )דלהרמב"ם כיון שאין דעתו על המים ]שרגילים
לשפכן[ ברכתן שהכל ,ולהרא"ש מזונות דאין צריך שיהיה דעתו על
המים( וע"כ יקח מעט מהלביבות ויברך במ"מ ,וגם יברך על דבר אחר
שברכתו שהכל ,ויאכל כשיעור מב' המינים ,כדי שיוכל לברך על המחיה
ובורא נפשות רבות) ,ס"ק י"א(] ,א.ה .במה שנתחבטו בזה דלכאורה סותר
פסקיו דכאן חשש לרמב"ם ורא"ש ,ובמי כבישת אוגערקעס כתב לעיל
)ס"ק ח'( שהכל ולא חשש להרא"ש שברכתן האדמה ,יתכן דשם יברך
שהכל ושפיר דמי לצאת ממנ"פ דיעבד ידי כולם ,משא"כ הכא משום
הספק בברכה אחרונה שלהם נקט שיאכל מב' המינים[.
ד .מי בישול גרעיני חיטה ושעורה )וכיו"ב ממיני הדגן( :באופן שברכת
הגרעינים היא מזונות) ,כדלהלן סי' ר"ח ס"ב וס"ד( ,אם נתן בהם מים
הרבה )עד שאין נחשב כתבשיל רק כמרק ומשקה( יברך תחילה שהכל
על המים ואח"כ במ"מ על הגריסים שאין הדגן בטל למרק ולא להיפך,
]ולח"א עדיף לפטור המרק בשהכל של מין אחר[) .ובאופן שברכת
גרעיני הדגן היא האדמה נחלקו בזה האחרונים אם גם לזה יש להם
החשיבות של מין דגן( .אבל מיני קטניות כמו רעצקי וכדומה )כוסמת
בלשון המדוברת( הקטניות בטלים למרק ומברך שהכל כיון שעיקרו
למשקה )ודומיא דשיכר וכדומה(] .א.ה .ויש לדקדק מ"ש ממי שלקות
שברכתן כהשלקות ,וראיתי בגר"ז סי' ר"ב סי"ב שהאריך לפרש בזה
]וכמדו' שמדמה למי בישול "פירות" דאינם כירקות העומדות לבישול
ואכילת מימיהן ,יעוי"ש שהאריך בזה ובעוד סברות[) ,סי' ר"ח ס"ק כ"ג
ושעה"צ(.
בדיני הפסק וטעות בברכת הפירות ועוד פרטים )מסי' ר"ו(
א .לכתחילה צריך ליזהר לברך ברכה הראויה לכל מין :אף דבדיעבד
נפטרים בברכה אחרת )כגון בשהכל() ,ס"ק ה'(.
ב .טעה ובירך העץ על האדמה :לא יצא ,אבל אם בירך האדמה על פירות
האילן יצא ,כיון דעיקר האילן הוא מן הארץ ולא שיקר בברכתו ,ואפילו
במזיד יצא) ,ס"א וס"ק א'(] .ועיין מש"כ בזה בסי' ר"ג באותן האילנות
שיש בהם ספק או פלוגתא אם הם מין עץ או אדמה[.
ג .המסופק בדבר אם ברכתו העץ או אדמה :יברך האדמה שיוצא יד"ח,
וכן במסופק בדין ,ואם הוא ספק מחמת שלא למד ,לא יאכל עד שילמד,
)ס"ק ד'(.
ד .ברכת שהכל פוטרת בדיעבד כל המינים) ,ס"א(.
ה .דברים הגדלים באילן ואינם עיקר הפרי או שלא נגמר גידולם ,וטעה
ובירך העץ :כתב מג"א דיצא דסוף סוף מין פרי עץ הוא ,וכן נקטו כמה
אחרונים ,ואף דיש חולקים בזה ,ספק ברכות להקל) ,ס"ק ג' ושעה"צ
א'(.
ו .היו לפניו פרי העץ ופרי האדמה ובירך האדמה ונתכוין לפטור גם פרי
העץ] :וכן בהעץ והאדמה עם דבר שברכתו שהכל ובירך שהכל לפטור
כולם[ אם לא נתכוין בהדיא לפטור מין השני ודאי לא נפטר אפילו היו
מונחים לפניו ויברך עליו ברכה הראויה .אבל בנתכוין להדיא :לד' השו"ע
יצא )ואפילו לא היו לפניו כיון שנתכוין להך( .ויש אומרים דאפילו דעתו
להדיא לא יצא ויחזור ויברך העץ) ,דברכת האדמה נתקיימה על מין
האדמה שאוכל ואינה לבטלה ,ולא דמי לטעה ובירך האדמה על פרי
העץ ,שיצא( .ובדיעבד לא יחזור ויברך דסב"ל ,ומ"מ עדיף לימלך שלא
לאכול מיד הפרי עץ אלא לאחר זמן ויחזור ויברך עליהן) ,ס"ב וס"ק
ח'-י'( ,ומ"מ הסומך עצמו על השו"ע אין למחות בידו שכן דעת הרבה
אחרונים) ,שעה"צ ס"ק ט'() .ולכתחילה פשיטא דגם להשו"ע לא יכוין
לפטור את פרי העץ – ס"ק ז'(.
בענין הפסק בין ברכה לאכילה
א .לא יפסיק בשתיקה בין ברכה לאכילה יותר מכדי דיבור ,דהיינו משך
זמן אמירת תיבות שלום עליך רבי) ,שאילת שלום של תלמיד לרב(,
)ודלא כהט"ז שמוסיף גם תיבת "ומורי"( .ובדיעבד אפילו שהה בשתיקה
הרבה ,אין צריך לחזור ולברך כל שלא הסיח דעתו) ,ס"ק י"ב ושעה"צ
י'(.
ב .לא יפסיק בדיבור ,ואפילו תיבה אחת ,ואפילו לדברים שבקדושה
כגון לענות אמן על ברכת חבירו או לקדיש וקדושה וכדומה ,או לצורך
האכילה ג"כ אסור ,ואפילו בדיעבד חוזר ומברך ,אלא אם כן שח לצורך
האכילה שאז אין חוזר ]ועיין סי' קס"ז ס"ק ל"ז[ )ס"ק י"ב(] .א.ה .ולענין
בדיעבד אם הפסיק וענה אמן על ברכת חבירו סתם המשנ"ב ,וברע"א
אות ג' הביא בזה מחלוקת מ"א וט"ז בסי' כ"ה דלט"ז אין חוזר ,ומשמע
קצת דדוקא בענה על אותה ברכה ,ועיין שע"ת אות ג' שכתב שחוזר
ומברך ,ובמשנ"ב סי' כ"ה ס"ק ל"ו נראה דמכריע שיחזור ויברך ,ויל"ע[.
ג .1 .לא יברך על מאכל שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק
)שימתין מלאכול(.
.2וכן כשאוכל אגוז שקליפתו קשה ישברנו ואח"כ יברך ,כדי שלא יצטרך
להפסיק הרבה ,וגם שמא לא יהיה ראוי לאכילה.
.3ובפרי גדול שאפילו התליע חלקו שבפנים יוכל לטעום קצת מצידו
כז
החיצון ,טוב יותר לברך על שלם ,ואח"כ יפתחנו) ,בה"ט סי' ר"ב סוף ס"ק
א' ושע"ת שם(.
.4אם אחר שבירך על מאכל נמאס בעיניו ,יש לו לאכול קצת שלא תהא
ברכתו לבטלה.
.5הרוצה לשתות מים ,ששופך ממנו קצת ישפוך תחילה ואח"כ יברך,
משום הפסק ,ומשום ביזוי הברכה) ,ס"ק י"ב(.
.6בירך על המים ושמע שיש מת בעיר ישתה מעט וישפוך השאר ,ואם
אמרו לו שהתקופה עוברת ימתין מעט ואח"כ ישתה ,ואפילו למ"ד שגם
בזה יש חשש סכנה מ"מ שומר מצוה לא ידע דבר רע) ,ס"ק כ"ו(.
בדין שיהיה מונח לפניו המאכל בעת הברכה ,ובדין נפל מידיו ונמאס
א .צריך לאחזו בימינו בשעה שהוא מברך ,והטעם כדי שיכוין לבו על
מה שמברך )וימין משום חשיבות( .ואיטר יד אוחז בשמאל )שהוא ימין
שלו( ,ובדיעבד אין אחיזה זו מעכבת ,וע"ד הקבלה לא יאחוז המאכל
תחוב בסכין אף שאוחז הסכין בימינו) ,ס"ק י"ז-י"ח(] .ועיין סי' קס"ז
ס"ג ומשנ"ב ס"ק כ"ב – שטעם האחיזה הוא שיהיה סמוך לעשייתן ולא
קודם[.
ב .אין מברכין על מאכל עד שיביאוהו לפניו :ואם בירך ואח"כ הביאוהו
לפניו ,צריך לברך פעם אחרת ,ואפילו כיון דעתו עליהם בעת הברכה ,דלא
היה לברכה על מה לחול ,וברכה ראשונה היתה ספק דשמא יארע אונס
ולא יביאוהו לפניו )לשון הלבוש( דתלוי בדעת האחרים .אבל העומד על
אמת המים מברך ושותה אף שמים ששותה לא היו לפניו בברכה ,דמים
ודאי יבואו וכעומדים לפניו הם) ,ול"ח לדבר שאין מצוי שיפסקו( .ואם
היה הדבר שבירך עליו מונח בתיבה ,ואחר הברכה לקחה משם ,אין צריך
לחזור ולברך ,שמוכן לפניו ואין תלוי בדעת אחרים .ובפמ"ג מצדד דהוא
הדין כל כהאי גוונא שודאי יובא אצלו כגון שהוא בחדר הסמוך אין צריך
לחזור ,ומ"מ לכתחילה יזהר בזה משום הפסק ,וגם דמצוה לאחוז בידו,
)לכאורה קאי זה גם על מונח בתיבה() ,ס"ה וסוס"ו וס"ק י"ט(.
ג .בירך על פירות שהיו לפניו ואח"כ הביאו לו פירות נוספים:
.1אם היה דעתו עליהם להדיא בברכה ,יכול לאכלם אפילו הם ממין
אחר.
.2ואם לא היתה דעתו אלא בסתמא ,והם מאותו מין ממש אף שכילה
הפירות שלפניו ,בזה נקטינן נמי )כהבנת רמ"א ושו"ע( דאין צריך לברך
עליהם שנית דדרכו של אדם לימשך מאכילה קטנה לגדולה) ,ודלא
כהמ"א שמצריך דעתו להדיא או קבע עצמו לאכילת הפירות ]ולומד
גם בשו"ע כן[(.
.3ואם הם פירות ממין אחר ,או ב' מיני משקין שברכתן שוה וכיו"ב
)והיה דעתו בסתמא – ולא להדיא עליהם( ,לשו"ע ורמ"א נפטרו בברכה
הראשונה ,אבל אם הם ב' מינים חלוקין שברכתן שוה כדגים ושיכר אין
נפטרים בסתמא .וכמה אחרונים חולקים דבזה לא מהני וצריך לברך,
וכן נראה שנוקט המשנ"ב ,ומ"מ אם הביאום בעוד שלא כילה המין
הראשון ועסוק באכילתו ,נראה דאין צריך לברך .ויש אומרים דאם קבע
עצמו לאכילת פירות אף שבירך בסתמא והביאו אחר שכילה אכילת
הראשונים אין צריך לחזור ולברך דכיון דקבע עצמו אין מסיח דעתו ,וכן
מצדד המשנ"ב.
.4אם היו לפניו בשולחן בשעת הברכה ,כל שברכתן שוה אף שהם מינים
חלוקים לגמרי] ,כדגים ושיכר[ נפטרים כולם בהברכה] ,כמו בדעתו
להדיא[.
.5יזהר לכתחילה להיות דעתו להדיא על כל מה שיביאו לו :לחוש
להפוסקים שלא מהני בסתמא ,אפילו במין אחד ,ואפילו קבע עצמו,
אלא אם כן היו לפניו בהברכה.
.6אם היה דעתו בפירוש שלא לאכול רק פירות אלו :או שכשגמר
אכילתו הסכים בדעתו שלא לאכול עוד ,ואח"כ נמלך ורוצה לאכול עוד,
צריך לכו"ע לחזור ולברך) ,ס"ה ס"ק כ'-כ"ג ושעה"צ(.
.7אורח בבית בעל הבית :כתב שו"ע בסי' קע"ט סעי' ה' ,דאורחים בבית
בעה"ב ,אף שבירכו בסתמא ,דעתם על כל מה שיביא בעה"ב לפניהם,
ואפילו הסיחו דעתם שסברו שלא יביא להם יותר ,אין זה הסיח הדעת
גמור כיון דתלויים בדעת בעה"ב) ,סי' קע"ט ס"ק י"ז(.
.8בירך על מינים שאינם חשובים בסתמא ואח"כ הביאו לפניו ממינים
החשובים :כגון מין ז' או חביב ,מבואר בסי' רי"א סעי' ה' בסופו עי"ש
במשנ"ב ביאוה"ל ושעה"צ.
ד .מי שאחז בידו פרי לאכלו ואחר הברכה נפל מידיו ונאבד או נמאס
לגמרי שאין ראוי לאכול ממנו כלום ,או שמצא שהוא רקוב לגמרי) ,דאם
יכול לאכול מקצת ודאי צריך לנהוג כן כדי שלא יהא לבטלה( אפילו היו
לפניו עוד מאותו המין בשעה שבירך על הראשון:
.1דעת השו"ע דאפילו כיוון בפירוש לאכול את כל הפירות שלפניו
מ"מ אבד ברכתו ,ויאמר בשכמל"ו על הברכה שהיתה לבטלה .ואם
אוחז בתיבת ד' יסיים למדני חוקיך ויהיה כקורא פסוק ,ויחזור ויברך על
פירות האחרים .וטעם הדבר ,דס"ל דעיקר ברכתו היה על זה שאוחז בידו
והשאר נגרר אחריו ממילא וכיון שנפל ונאבד צריך לחזור ולברך.
.2ודעת רמ"א דבאופן שהיה דעתו בפירוש לאכול שאר הפירות ,אין
צריך לחזור ולברך ,ואפילו לא היו מונחים לפניו בשולחן ,אבל בדעתו
בסתמא )אף שמהני להם כשלא נאבד הראשון( כיון שנאבד מידו לא
חלה ברכתו עליהם.
.3משנ"ב בשם כמה ראשונים :דאפילו בסתמא אם היו על השולחן לפניו
בעת הברכה ,אין צריך לחזור ולברך על אכילתן ,דהוי כדעתו בהדיא על
הכל ,ומסיק המשנ"ב דספק ברכות להקל) ,ס"ו ס"ק כ"ד-כ"ו(.
ה .בירך על פירות ובעודו מברך הביאו לו פירות יפים יותר )מאותו מין(
יאכל מהראשונים שבירך עליהם תחילה אף שדעתו לפטור גם היפים ,ואם
לא היה דעתו לפטור גם היפים צריך לחזור ולברך עליהם) ,ס"ק כ"ו(.
ו .בירך הגפן ונמצא מים בכוסו ויש עוד יין על השולחן ,איך ינהג – עיין
סי' ר"ט סעי' ב' ברמ"א.
עוד פרטים בברכות
א .צריך להשמיע לאזניו :ואם לא השמיע לאזניו יצא ובלבד שהוציא
בשפתיו ,אבל בהרהר בלבו לא יצא) ,ס"ק י"ג(] .ועיין בסי' ס"ב שמבואר
שם שכ"ה כמעט דעת כל הפוסקים ,אלא שמ"מ אם הוא אנוס יהרהר
עכ"פ הברכה בלבו ,ואם אח"כ יזדמן שיוכל לברך ,מצדד שם בביאוה"ל
סוף ד"ה יצא שיוכל לחזור ולברך בפיו ,ועי"ש במשנ"ב ס"ק ח' וט'
וביאוה"ל שם מה נקרא אנוס בזה[.
ב .ונאמרים בכל לשון) :ועיין סי' קפ"ה שהבאנו דלכתחילה ודאי יזהר
לאמרו בלשון הקודש ,וגם דבכל לשון היינו שזהו לשונו ,ושכן לשון אנשי
אותו מקום ,ולא במקום שאין לשון בני אדם כן() ,ס"ג(.
ג .וצריך שיהא ערותו מכוסה ,וגם שלא יהא לבו רואה את הערוה) ,וכן
עיניו( .ולענין עגבות אם יש בהם משום ערוה נחלקו הפוסקים ,ולכתחילה
יש להחמיר) ,ס"ג וס"ק ט"ז(.
ד .אסור לברך כשראשו מגולה) :ס"ג(.
בברכת בורא נפשות רבות )מסי' ר"ז(
א .בורא נפשות :כל המינים שאכל מהם כשיעור מברך לאחריהם "בורא
נפשות" ,חוץ ממיני דגן ויין וז' המינים) .וכשאכל פירות יחד עם פירות
שהם מז' מינים יבואר לקמן בסי' ר"ח שפוטרן במעין שלוש של הז'
מינים( .ואפילו אכל כמה מינים )העץ ,האדמה ,ושהכל( נפטרים כולם
בבורא נפשות אחת שמברך) ,ס"ק ד'(.
ב .חתימה בבורא נפשות :נחלקו הראשונים אם חותם בא"י חי העולמים
)בשם( דיש אומרים דתקנוהו מטבע קצר בלא חתימה .ויש אומרים דהיא
מטבע ארוכה וחותם בא"י בסופה) .וכתב הגר"א שכן הוא בירושלמי( .וכ'
תר"י שמהנכון לומר חתימה בלא שם ,והיינו שיאמר "ברוך חי העולמים"
וכ"ד השו"ע וכן המנהג) ,ס"ק ה'(.
ג .נוסחה :בא"י אמ"ה בורא נפשות רבות וחסרונם ,על כל מה שברא
להחיות בהם נפש כל חי ,ברוך חי העולמים ,ויש אומרים שבראת ונהרא
נהרא ופשטה) ,ס"ק ג'(] ,א.ה .כ"ה מהפמ"ג ,ולא הבנתי כ"כ טעמו
לאמירת "וחסרונם" במ"ם ,וברוב סידורים ראיתי נדפס "וחסרונן" בנו"ן
)וכנוסח הטור( ,וראיתי לח"א שליט"א שכ' דכיון דקאי תיבת "וחסרונן"
על "נפשות" הוא בלשון נקבה[.
ד .פירוש הברכה :בורא נפשות רבות וחסרונן – היינו שברא להם הדברים
הנחוצים ומוכרחים לצרכי קיום חיותן כמו לחם ומים .וגם על כל שאר
הדברים שבראת שאינם הכרחיים להקיום ,אלא להתענג -כפירות וכיו"ב
– להחיות בהם נפש כל חי וכו' .ויש מפרשים בורא נפשות רבות ,וחסרונם
על כל מה שבראת להחיות וכו' ,פי' מה שחסר לנפשות – הוא מוטל על
הדברים שבראת) ,שמהם מספיקים הצרכים השונים הנחוצים לאדם(,
)טור וב"י(.
ה .השיעור :אין מחוייב ברכה אחרונה אלא כשאכל כשיעור המחייב
בברכה אחרונה ,ובתוך שיעור זמן המחייב) ,ואי"ה יפורט בס"ד בסי' ר"י(.
בדין ברכת מעין שלוש ומיני דגן )מסי' ר"ח(
א .שבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל :מברך אחריהם
ברכה אחת מעין שלוש ,שמתוך חשיבותן קבעו להם ברכה מיוחדת
לאחריהם .ויש דעות בפוסקים אם היא דאורייתא )טור סוף סי' ר"ט(
או מדרבנן ,ומ"מ אפשר דאפילו למ"ד שהם מן התורה אפשר דסגי להו
בברכה אחת ,וחכמים קבעו להם מעין שלוש) ,ס"א ס"ק א' ושעה"צ
ס"ק א'(.
בענין חמשת מיני דגן
א .חמשת מיני דגן שהם חיטה ,שעורה ,כוסמין )ואינו הקטנית שנקראת
בזמנינו כוסמת( ,שבולת שועל ,ושיפון.
ב .מעורבים בתבשיל :אם עירב מהם )קמח או גריסים באופן שברכתן
מזונות( בתוך מאכל ,כגון דייסא וכדומה משאר מיני מאכל ,אף ששאר
המינים הם הרבה יותר מהקמח ,מברך עליהם במ"מ )ולבסוף על המחיה,
ועיין פרטי דין הצירוף לשיעור בסעיף ט'( ,ובלבד שניתן להטעים ולהכשיר
התבשיל ,או לסעוד הלב ,אבל אם לא נתנוהו בתערובת אלא לדבק )או
לצבע וריח וכדומה( אפילו נתן בו כמות גדולה אינו חשוב ובטל לתבשיל
)סעי' ב'() .ואם הקמח הוא הרוב מסתבר דהוא גם לסעוד או להטעים
ולא רק לדבק) ,שעה"צ י"ג( .ועיין בסמוך במעורב במים )שתיתא -לקמן
אות ד'( ,ובדין גריסים המעורבים במים בסי' ר"ה )בדין מי שלקות אות
ד'(] .א.ה .ידוע מה שנתחבטו בזה לענין קציצות של בשר ודגים ,ולענין
שניצל ,ומ"מ אין לזה שייכות למליח הפוטר את פת הטפילה ,דכאן הוא
מאכל אחד שצריך לידע מהו ,ועיין רשב"א המובא בב"י שכתב ואפילו
הדבש הוא הרוב וא"נ הוא העיקר מברך במ"מ כהקמח )ותלוי קצת
בגירסאות( ,וכן ראיתי בריטב"א הלכות ברכות פרק א' הלכה כ"ח שכתב
ואפילו הוא טפל והשאר עיקר וכו' הרי הוא כאילו היה עיקר ומברך
עליו תחילה במ"מ ,וכ"ה בחידושיו דף ל"ז ד"ה הכוסס .ומה ששמעתי
לטעון דהקמח ניתן רק כדי שלא יחרך הבשר לא מסתבר ,ולאידך הראוני
למאירי דף ל"ז ע"א )ד"ה כל תבשיל מאלו( שכתב וז"ל אבל אם עיקר
התבשיל מדברים אחרים ,ומכניס בו קמח הרבה למתק את הטעם וכו'
אין הקמח עיקר וכו' .ולסי' קס"ח ס"ק ס"ב מש"כ לגבי פירורים שנותנים
בשיכר דאינם חשובים ויל"ע )ושם יתכן דהפירורים דינם כמשקה
וכשתיתא שאין הולכין אחר הקמח ,אבל משמעות מ"א ומחצית השקל
סוסק"ל לא נראה כן( .עוד מצאתי חידוש בריטב"א בהלכותיו פרק א'
הלכה ל' לענין פירורי פת המעורבים בתבשיל )בענין שלא בטל מהם
שם פת( אף שטפלים לתבשיל ברכתו המוציא ]ומצוי במיני אטריות
המתובלים בפירורי פת ,ולפעמים נעשים באופן שלא נתבטל מהם תואר
פת - ,וכעי"ז במג"א סי' קס"ח ס"ק כ"ח במה שנסתפק בפירורי פת
שגבלן והוסיף עליהם קמח יעוי"ש .שמעתי מהגרנ"ק( וצ"ת[.
ג .קמח שנותנים לתוך שקדים שעושים לחולה :אם כדי לסעוד הלב
מזונות ,ולדבק שהכל ,וטוב להחמיר ולאכלו בסעודה משום דקשה
לשער אם כוונתו רק לדבק .ובאופן שעיקר קביעות סעודתו תהיה על
השקדים ,ואז אין מברך לפניו בתוך הסעודה ,דאל"כ יצטרך לברך על פרי
אחר העץ לצאת מחשש ברכה ראשונה שלו) ,ס"ג ומשנ"ב(.
ד .קמח שעירבו במים )ע"י בישול או בלי בישול( )דייסא – שתיתא(:
אם הוא סמיך ועבה שאין ראוי לשתותו כשתיה ,מברך במ"מ ,אבל אם
הוא רך וראוי לשתיה בלבד ברכתו שהכל דאינו בכלל מאכל )ומע"ק(,
]וגם כדין מי בישול ליכא דהלא קמח עצמו ברכתו שהכל[) ,ס"ו ס"ק
כ"ב וכ"ג(.
בענין גרעיני חיטה ושעורה הנאכלים ע"י בישול וכדומה
א .גרעיני חיטה שלמים :וכן גרעיני כל הה' מיני דגן שאכלם חיים או
מבושלים ,מברך לפניהם האדמה ,ולדעת הרמ"א שעורין חיין או קליות
שהכל ,שאינם ראויים אלא ע"י הדחק ,ומבושלים האדמה ,ועיין עוד
ביאוה"ל סי' ר"ב סי"ב ד"ה ואם אין דרך ,ושעה"צ סי' ר"ד ס"ק ז' ,וברכה
אחרונה שלהם היא בורא נפשות רבות ,והתוס' נסתפקו דשמא ברכתן
מעין שלוש ]בנוסח על האדמה ועל פרי האדמה[) ,וספק זה הוא אפילו
בשעורים חיים להרמ"א( ]והיות ולא מצאנו שתקנו נוסח כזה נשאר
אצלם בספק[ וכתבו דלכן כשאוכל מהם כשיעור נכון לאכלם רק בתוך
הסעודה ויפטרנו בברהמ"ז ,אכן אם אירע שאכלם שלא בתוך הסעודה
יברך אחריהם בורא נפשות רבות כי כן הוא מעיקר הדין) .ודין זה הוא
בכל האפנים שברכת הגרעינים לפניה אינה מזונות() ,ס"ד ס"ק י"ד ט"ז-
י"ח ושעה"צ(.
ב .גרעינים שחלקם לשנים או יותר ובישלם :נחשבים למעשה קדירה
וכדייסא ,ומברך עליהם במ"מ ועל המחיה) ,ס"ק ג'(.
ג .גרעינים שלמים בקליפתן שנתמעכו לגמרי ע"י הבישול) :עד שנדבקים
זה לזה( :דינם כגרעינים שחלקם ,ומברך במ"מ ועל המחיה) ,ס"ק ג'(.
ד .אם הם בקליפתן ונתמעכו מעט ע"י הבישול) :ולא נשארו שלמים( יש
ספק בדבר דיש מצדדים דגם זה הוא בכלל נתמעכו) ,שעה"צ ס"ק י"ח(.
ה .אם הוסרה קליפתן החיצונה בלבד ונתבשלו :לשו"ע דינם כמעשה
קדירה .והאחרונים מצדדים דדוקא כשנדבקו ע"י הבישול נחשבים
למעשה קדירה לברך במ"מ ועל המחיה) ,ובפמ"ג מצדד דבנדבקו אפילו
קצת כבר יצא מכלל ספק זה( ולכן באופן זה שהוסר הקליפה ולא נדבקו
כלל נכון שלא לאכלם כ"א בסעודה )וזאת מלבד ספק התוס' בברכה
אחרונה שלהם ,ואולי נפק"מ ברוצה לאכול פחות מכשיעור) ,ס"ק ד'
וט"ו(.
ו .גריסי פנינה )פעריל גרויפן( ,שהסיר הקליפה החיצונה ומעט מהגרעין
עצמו :הנוהגים לברך עליהם במ"מ ועל המחיה לכתחילה אף אם לא
נתמעכו אין למחות בידן) ,ס"ק ט"ו ,ובשעה"צ כ"ד משמע קצת שנוטה
כן להלכה(.
ז .קמח :בין של חיטים או של שעורים ,ואפילו לא נטחן דק כ"כ ויש בו
טעם חיטה ,ברכתו שהכל ,דנשתנה דיצא מכלל פרי ,ולדרך אכילתו )פת,
תבשיל( לא בא ,ולכן אין ברכתו אלא שהכל ,דמ"מ קצת הנאה אית ביה
)ס"ה ומשנ"ב ,ועיין ב"י דעות נוספות ,ועיין סי' ר"ד ס"ק ט"ו(.
בדין אורז ודוחן ומיני קטניות
א .אורז :חשוב יותר משאר מיני קטניות שמשביע וסועד הלב כה' מיני
דגן ,ומ"מ אין חשוב כ"כ כדגן.
ב .מהו אורז :נחלקו הפוסקים בפי' אורז ודוחן ,דיש אומרים אורז "רייז"
]מה שקורין בזמנינו "אורז"[ ודוחן "הירז" )דוחן( ,ויש מפרשים להיפך,
ויש מחמירים )כשנתמעכו( מפני ספק זה לברך שהכל ,או לאכול
תוך הסעודה] ,א.ה .או לברך ב' ברכות מזונות והאדמה על ב' מינים
שברכתן כך – ואז אין צריך לברך שהכל )אכן אותן הנוהגים לברך ג'
ברכות שמעתי משום דחוששין לד' ראבי"ה המובא בב"י בשם בה"ג,
וצ"ת דלכאורה בפת דוקא ולא באורז שלנו המבושלים([ אכן העיקר
נקטו בפוסקים דאורז "ריי"ז" ויש לסמוך לברך מזונות ,ובפרט דלכמה
ראשונים גם בקטניות דזייני ברכתן כן ,וגם דבמ"מ יוצא )לרוה"פ( על כל
המאכלים חוץ ממלח ומים) ,ס"ק כ"ה ושעה"צ ל"א(.
ג .עשה פת או תבשיל מקמח אורז :מברך לפניו במ"מ )אבל לא המוציא
אפילו בפת דאינו חשיב כ"כ לחם( ,אבל לאחריו מברך בורא נפשות
רבות) ,דרק בה' מיני דגן תקנו ברהמ"ז או מעין שלוש – מפני חשיבותן(,
)ס"ק כ"ז-כ"ט(.
ד .אורז חי שכססו :מברך האדמה) ,ס"ק כ"ד(.
ה .אורז מבושל :אם הוא שלם בקליפתו ברכתו האדמה )אף דבב"י
מסתפק דיתכן דלדעת הר' יונה דאורז גם בשלמים מברך מזונות ,מ"מ
בלאו הכי להרא"ש והרבה ראשונים דינו כדגן דדוקא בנתמעכו( .ואם
נתמעכו אפילו קצת ע"י הבישול ונדבקו מברך מזונות ,ובפמ"ג מצדד
דאפילו שלמים אם הוסר קליפתם חשוב כנתמעכו ומברך מזונות ,ומסיק
בביאוה"ל דהסומך ע"ז לא הפסיד) ,וכמדו' דאורז לבן שלנו הוסרה
קליפתו() ,ס"ק כ"ו וביאוה"ל ד"ה עד(.
ו .אורז או קמח אורז בתערובת עם דברים אחרים :אין לו החשיבות של
מין דגן )כל שיש בו מה' המינים וכו' בסעיף ב'( לילך אחריו אפילו הוא
מיעוט ,אלא הוא כשאר מינים דדוקא כשהוא הרוב בתערובת מברכין
במ"מ) ,ס"ז() .וט"ז וב"ח מצדדין כרמב"ם ורי"ף ,דאפילו מעורב בו מעט
ממין אחר הפסיד במ"מ שלו ,ודחה דבריהם בשעה"צ ס"ק ל"ד(.
ז .דוחן) :הבאנו לעיל שיש מפרשים "הירז" ויש מפרשים "רייז" והעיקר
דהוא הירז( ,אם עשה תבשיל מגרעיניו )ואפילו מיעכן בכף וכדומה(
מברך האדמה) ,ס"ק ל"ו( .ואם עשה פת או תבשיל מקמח שלו או
שמיעכו לגמרי ע"י מסננת וכדומה )בתכונת פווידלא )ס"ק ל"ח( ברכתן
שהכל) ,וטעם דאין ברכת פת זו האדמה ,דאף דאשתני למעליותא מ"מ
יצא מתורת פרי ,והמוציא אינו אלא בה' מינים ,ועוד טעם מפני שאין
דרך לעשות ממנו פת ועיין בסמוך לענין טעדקשי וייץ( כן דעת השו"ע,
)ס"ח(.
]ואם בירך בדיעבד בפה"א :בנתמעכו ודאי יצא ,אבל בעושה פת ותבשיל
מקמח שלהם ,כשאין דרך בני אדם לעשות כן ,יל"ע אי מהני בדיעבד
)שעה"צ מ"ד([.
ולדעת רוב ראשונים :בדוחן ברכתו מזונות כאורז ,וע"כ מי שרוצה לסמוך
ולברך מזונות אין מוחין בידו ,אבל המברך שהכל בודאי יש לו על מי
לסמוך) ,ס"ח ביאוה"ל ד"ה על פת(.
ח .פת קטנית ותבשיליו :לדעת השו"ע דבדוחן שהכל )והאדמה – כשלא
כח
נתמעך לגמרי( דין הקטנית שוה ,ולדעת הראשונים הנזכרת דבדוחן
מזונות יש סוברים דהוא הדין במינים הידועים שסועדין הלב כפליזו
– פניצ'ו שגם הוא ידוע דזיין טובא ,לשיטתם מזונות.
ט .פת טערקשי וייץ) :המתרגמים תרגמו "תירס" וכן שמעתי מהגרנ"ק(,
לטעם דברכת פת דוחן וקטנית שהכל ולא האדמה ,הוא מפני דנעשה
קמח והוי שינוי גמור ,א"כ גם בזה שהכל ,אבל לטעם דאין רובו עומד
לכך ,א"כ במדינות שדרכן לעשות פת ותבשילין מקמח טערקשי וייץ
)כפי שהיה נהוג בכמה ארצות באירופה שהיה עיקר מאכלם פת מקמח
תירס( לכאורה ברכתו האדמה )פמ"ג( .ובחת"ס מסתפק אם מברך שהכל,
שעיקר גידולם לבע"ח ,או מזונות שהוא בכלל מין אורז עצמו) ,ובפרט
דיש לצרף הראשונים בדוחן ,ביאוה"ל( ,והנכון שלא יאכלם )באותן
מקומות( אלא בתוך הסעודה ,ואם אי אפשר לו יברך שהכל) ,ס"ק ל"ג
ושעה"צ ,וביאוה"ל סוד"ה על פת(.
בדין פת ותבשיל העשויין מתערובת קמח דגן ושאר מינים
א .כל שיש בו מחמשת המינים נתבאר לעיל שמברכים עליו בבא ליתן
טעם בתערובת במ"מ אפילו הוא מיעוט )ס"ב( ,אכן דוקא באופן שיש
בו טעם מהדגן אבל אם אין בו טעם דגן אין ברכתו במ"מ) ,ס"ק מ"ה(,
ואפילו יש בו כזית דגן בכדי אכילת פרס) ,שעה"צ ס"ק מ"ו ב' שע"ת
וביאוה"ל ד"ה מברך תחילה ,ודלא כהט"ז(.
ב .שיעור אכילתן לענין ברכה אחרונה :אכן לענין ברכה אחרונה אם
מצטרף שאר המינים או לא ובכמה יש בזה כמה דעות בפוסקים ,ובאופן
שאין שיעור זה מה ברכתו וכפי שיבואר בס"ד.
ג .פת העשוי מקמח דגן המעורב בשאר קמחים :לענין ברכת המוציא
מברך אפילו יש כמות מועטה מאד מהדגן ובלבד שיהא נרגש טעמו,
)ומ"מ אם יש לו גם פת שאינה מעורבת אפילו היא ממין הפחות חשוב
)שהמעורב הוא מחיטה והם משאר ד' מיני דגן( וגם אינה נקיה ,עדיף
לברך עליה ,מאחר שהם מדגן עצמו) ,ביאוה"ל ד"ה ואם(] .א.ה .כמדו'
דדוקא באין רוב דגן בתערובת ויל"ע[(.
ולענין ברכת המזון .1 :אם אין מהדגן בתערובת הפת כזית בכדי אכילת
פרס )שהוא לקולא א' משמונה לפי שיעור חצי ביצה מד' ביצים ,ועיין
סי' תפ"ו לענין שליש ביצה( אפילו אכל הרבה מאותו הפת אין מברך
ברהמ"ז ,דהרי לא אכל כזית בכא"פ ,ואפילו אכל כדי שביעה משמעות
הפוסקים דאינו מברך ברהמ"ז) ,ובשע"ת כתב דבכדי שביעה מברך
ברהמ"ז ,ואולי טעמו דס"ל דטעם כעיקר דאורייתא גם לענין זה(,
)ביאוה"ל ד"ה אינו מברך(.
וברכתו כך :לדעת השו"ע בפת כזו מברך לאחריה על המחיה ,והגר"א ועוד
נחלקו עליו וסוברים דדינו כתבשיל )דלקמן( וברכתו בורא נפשות רבות,
ולכן ירא שמים יחמיר לאכלו בתוך סעודת פת גמור ,ומ"מ הסומך על
השו"ע לברך מעין שלוש אין למחות בידו.
.2ובאופן שיש מהדגן כזית בכא"פ :ברכתו ברהמ"ז ,והיינו שאוכל כל
הפרס בכא"פ ,שנמצא שאכל כזית דגן בכא"פ )שהוא משך זמן המחייב
בברכה אחרונה( ,אבל אם אכל רק חלק מהפרס )ואין לפי חשבון כזית
בכא"פ( דינו כדלעיל )להשו"ע מעין שלוש ,ולגר"א בורא נפשות רבות(.
ויש מהאחרונים דס"ל דאפילו אכל כזית לבד מפת זו ,ג"כ ברכתו ברהמ"ז,
ולמעשה יש לנהוג כהדעות שצריך כזית מהדגן) ,ס"ק מ"ג ושעה"צ מ"ה(,
]א.ה .ולכאורה יש לתמוה דבסי' תנ"ג ס"ק י"ד )גבי חיטה ודוחן וכדומה(
נקט לעיקר דבשיעור כזית מפת זו יוצא ידי חובת מצה ומשמע דנקיט
כמאמ"ר לעיקר ,ועי"ש עוד בשעה"צ ט"ז ,ועי"ש עוד פרטים בזה[.
ובפמ"ג מסתפק לענין ברהמ"ז דאורייתא בכדי שביעה אם סגי בשביעה
מפת זו המעורבת או דבעינן כל השביעה מהדגן) ,ביאוה"ל ד"ה
וברהמ"ז(.
ד .תבשיל המעורב ממיני דגן ושאר מינים .1 :אם אין בתערובת כזית
בכא"פ )או שלא אכל שיעור כזית מהדגן במשך זה( ברכתו מזונות )כל
שיש טעם דגן ובא להטעימו( .וברכה אחרונה שלו :בזה גם להשו"ע
ברכתו בורא נפשות רבות ]ובגר"א תלה במחלוקת ראשונים ,דלתוס'
ברכתו האחרונה מעין שלוש ,ביאוה"ל ד"ה ואחריו יעוי"ש[.
.2ואם יש כזית בכא"פ ואכל כל הפרס )וכיו"ב לפי חשבון כזית דגן
במשך כא"פ( מברך לאחריה מעין שלוש ,ודין זה בין במערב קמח דגן עם
קמחים אחרים ובין שמערבו עם שאר מינים כדבש וכיו"ב ]ודלא כהמ"א
שסובר דדוקא במיני קמחים בעינן כזית בכא"פ שאין קמחים נרגשים
כ"כ משא"כ בדבש וכדומה מינים אחרים גם בפחות מכזית בכא"פ
ברכתו מעין שלוש דבטל להקמח[) ,ביאוה"ל ס"ק מ"ח ד"ה בקדירה( .וכן
במערב מיני דגן כגריסים וכדומה בתבשיל )כשברכתן מזונות( שמעורב
עם תפו"א וקטניות וכדומה ,דלענין ברכה אחרונה לא יברך מעין שלוש
עד שיאכל כזית בכא"פ מהדגנים) ,ס"ק מ"ח(.
ה .פת הבאה בכיסנין כלעקיך וכדומה :שהיא מקמח המעורב בדבש ומיני
תבלין] ,אף דלכאורה יצטרך לאכול ממנו יותר מכזית ,כדי שיאכל כזית
מהדגן לבד לחיוב ברכה אחרונה[ מ"מ נוהגין העולם לברך עליו מעין
שלוש כשאכל כזית מהלעקיך ,אף שאין בדגן שבו כזית ,ואולי טעמם
דכיון שהתבלין בא להכשיר את האוכל )שהוא כתבלין לעיסה ולא כעוד
מין מאכל( מצטרף עם האוכל גופא לשיעור ,ולכתחילה טוב ליזהר שיהיה
בהקמח שיעור כזית) ,סוף ס"ק מ"ח() .ובחזו"א סי' כ"ו ס"ק ח' מצדד
דבנילושים עם דבש ותבלין מצטרפין לכזית ,והניח בצ"ע( .ובכיסים
הממולאים מסתפק אם יצטרף המלוי לכזית לברכת מעין שלוש.
ו .פת מקמח חיטה המעורב עם קמח אורז :כתב שו"ע סי' תנ"ג סעי' ב'
העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן יוצא בה ידי
חובתו בפסח ,וביאר במשנ"ב שם )ס"ק י"ד( דמשמע דאף דאין מדגן
כזית בכא"פ מ"מ סגי באוכל כזית מעיסה זו .והטעם ,דטבע האורז להיות
נגרר אחר החיטים ומתחמץ עמם ודינו כחיטה) ,ודוקא במינים אלו חיטה
ואורז ,אבל לא חיטה ודוחן ,או שעורים וכוסמין עם אורז וכיו"ב( ,ודעה
נוספת :דיש אומרים דדוקא ביש בחיטה ואורז כזית בכא"פ מדגן )אבל
אין מבואר שיצטרך לאכול פרס שלם מזה() ,ועיין עוד ביאוה"ל כאן ד"ה
עירב דעות בזה(.
פרטים בברכת מעין שלוש
א .מעין שלוש :מה שאומר על המחיה )או שאר מינים( זה כנגד הזן,
ועל ארץ חמדה וכו' זה כנגד ברכת הארץ ,ובנה ירושלים כנגד ברכת
בונה ירושלים ,כי אתה ד' טוב ומטיב נגד ברכת הטו"מ ,ואף שיש בה
כנגד ד' ברכות מ"מ כיון שעיקר ברהמ"ז הוא ג' ראשונות דמדאורייתא,
נקראת מעין שלוש) .וברמב"ם אין נוסח דכי אתה ד' טו"מ – כ"ה בב"י(,
)ס"ק נ'(.
ב .בנוסחה :מובא בסידורים ,ונציין כמה פרטים .1יש שאין אומרים
ונאכל מפריה וכו' )עד ובטהרה( ,ומ"מ הרוצה לאמרו אין מוחים שכן
מובא בכמה ראשונים) ,שעה"צ ס"ק נ"א ,ובמשנ"ב העתיק ונאכל מפריה
בגוף הברכה( .2 .מזכיר בסופה ונודה לך על הארץ ועל )המחיה וכיו"ב(
ואין נחשב לחותם בשנים דכוונתו שמשבח להי"ת על נתינתו לנו הארץ
שמוציאה הפירות) ,ס"ק נ"ג( .ואם לא הזכיר בחתימה על הארץ ,יצא
בדיעבד) ,ס"ק נ"ה(] .א.ה .הזכיר זה לענין על הארץ ועל פרי הגפן,
ובמחצית השקל משמע דהוא דין פרטי בעל הגפן ,ומשמע מדבריו דבעל
המחיה או פירות הזכרת הארץ בחתימה היא לעיכובא ,וכ"נ בח"א ,וצ"ת[.
.3אומר בסיום בא"י על הארץ ועל המחיה ואין מזכיר "ועל הכלכלה"
)ודלא כמ"א ולבוש שהזכירוהו וכנוסחת הטור( שכן נוסחת כמה וכמה
ראשונים) ,שעה"צ נ"ב עי"ש שהאריך בזה(.
וכתב בקיצור שולחן ערוך כלל נ"א סעיף ח' :וצריך כל איש ישראל להיות
בקי בברכה זו בעל פה.
ג .פירות ארץ ישראל :אפילו אוכלם בחו"ל מסיים בחתימה בא"י על
הארץ ועל פירותיה ,לשבח על נתינת א"י המוציאה לנו פירות אלו.
ובפירות חו"ל ,וכן במסופק אם הם מגידולי א"י ,אפילו אוכל בארץ
ישראל ,יסיים על הארץ ועל הפירות) ,ס"ק נ"א-נ"ג(] .ובטעה ואמר על
פירות א"י על הפירות ודאי יצא )דאל"ה לא יאמר במסופק על הפירות(.
ואם הפך ואמר על פירות חו"ל על פירותיה ,ראיתי בפס"ת שמביא
מקצוה"ש שדייק ממ"א דאין חוזר ,וכמדומה שכוונת הדיוק שכתב גבי
חו"ל הסמוכה לא"י דאין צריך לשנות מטבע הברכה מספק שמא פירות
א"י הם ולא חיישינן לזה ומדלא קאמר דאי אפשר לומר פירותיה שלא
יפסיד הכל וכתב ולא חיישינן משמע דאם היה אומרו היה יוצא[) .ועיין
בשע"ת לענין על מחייתה בהלק"ט הנז' ,ועל פרי גפנה(.
ד .חתימת ברכת היין :אף שבפתיחה אומר על הגפן ועל פרי הגפן מ"מ
בחתימה :יש אומרים דיסיים על הארץ ועל הפירות שלא נזכר בגמ'
נוסח מיוחד לסיום דיין .ויש אומרים דגם בחתימה יזכיר ועל פרי הגפן
להזכיר שבחו ,וכתב השו"ע שיכול לומר איזה שירצה ,ובאחרונים משמע
שהמנהג לומר הגפן ,ובדיעבד ודאי יצא בהפירות) ,ס"ק נ"ו() ,ובבה"ט
ס"ק כ"ד והובא במשנ"ב מבואר דאם הזכיר יין בל' על העץ במקום על
הפירות ג"כ יצא(.
ה .לכלול כמה מינים בברכה אחת :אם אכל מיני דגן ,וגם יין ,וגם פירות
מז' מינים ,יכלול שלשתן )או שנים מהם באכל שנים( ויאמר על המחיה
ועל הכלכלה )בפתיחה( ,ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ,
)לפי סדר זה שכן הוא הקדימות לפי החשיבות( ויחתום על המחיה ועל
פרי הגפן ,ועל הפירות ,ובמ"א מצדד שבזה ודאי יסיים בחתימה רק על
המחיה ועל הפירות )שנכלל בזה יין ופירות( ,אבל המנהג לומר שלשתן
וכשו"ע )ובדיעבד ודאי יצא() ,ס"ק ס'-ס"א(.
ו .טעה ובירך על הענבים בפה"ג :בברכה ראשונה ,וכן אם במעין שלוש
שלהם אמר על הגפן וכו'] ,דלכתחילה ודאי צריך להזכיר הענבים בפני
עצמם ולא לכללם בהיין[ ,יצא בדיעבד .וכן באכל שניהם ונתכוין בפירוש
לפוטרם בברכת הגפן .ועיין סי' ר"ו ס"ק י' שיש חולקים דאפילו בדיעבד
לא יצא )יעוי"ש(.
ואם בירך על יין בורא פרי העץ :יש אומרים דיצא בדיעבד ,ויש אומרים
דלא יצא ,וספק ברכות להקל )סי"ד וסט"ו משנ"ב ,שעה"צ( )ובריטב"א
מבואר שגם בטעה ובירך בורא פרי האדמה על יין ג"כ יצא) ,הלכות
ברכות פרק ג' הלכה י"א ושכ"כ רא"ה ,וכן מבואר סברא זו ברע"א(.
ז .פירות האילן נפטרים בברכת מעין שלוש של פירות מז' המינים :אכל
ענבים ותפוחים וכיו"ב נפטרים התפוחים לכתחילה בברכת על העץ ועל
פרי העץ שמברך על פירות מז' המינים ,שגם הם פרי העץ הם ,אלא
שמפני שאין חשובים כ"כ לא קבעוה עליהם ,אבל כשמברכה בלאו הכי,
פוטרתן) ,ומי תפוחים אין נפטרים בזה( ,אבל אין פוטר תפוחים בברכת
מעין שלוש של יין אפילו להחותמים עליו "על הפירות" אחרי דבפתיחה
מזכיר על הגפן .ויש מאחרונים שסוברים שאם הזכיר על הפירות )על יין(
נפטרו התפוחים ,ולכן כשאכל יין ותפוחים יזהר להקדים הבורא נפשות
רבות ,או לסיים ועל הגפן .אבל פרי האדמה עם פירות מז' מינים או יין,
אין צריך לחוש כלל שמא נפטרו )ודלא כח"א( וכן שאר מינים כבשר
וכדומה אין נפטרים בעל המחיה) ,סי"ג משנ"ב ושעה"צ(.
ח .הזכרת מעין המאורע :במעין שלוש מזכירים מעין המאורע ,שאומר
קודם כי אתה ד' ,בשבת ורצה והחליצנו ביום השבת הזה ,ביו"ט וחוה"מ
וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה) .כן הוא נוסח ב"י ב' מהר"ם והובא
במ"א ,ונוסחת הטור "ושמחנו"( ,ובר"ח וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה,
ובחנוכה ופורים אין מזכיר )דגם בברהמ"ז הזכרתן רשות( .ואם לא הזכיר
מעין המאורע יצא ,גם דאין חיוב אכילה בשוי"ט במינים אלו ,וגם דעצם
הזכרת מעין המאורע לכמה ראשונים אין אומרים אותה כלל כמובא
בב"י) ,סי"ב משנ"ב ושעה"צ(.
ט .יין פוטר כל מיני משקין :מברכה ראשונה וכן מאחרונה ,ודוקא בקבע
על היין ,או בהיו המשקין לפניו בשעת ברכה ,ויש אומרים דגם דעתו
עליהם בשעת ברכה מהני דאין צריך לפניה וממילא גם לאחריה ,אבל
אם לא קבע ולא היו לפניו בברכה )ראשונה( ולא היתה דעתו עליהם,
כשם שחייב לברך על המשקין לפניהם כן יברך לאחריהם .אכן אם אירע
שהביאו המשקין לפניו אחר שהסיח דעתו משתיית היין דצריך לברך
לפניהם )דגם על יין היה צריך לברך עתה( מ"מ נפטרים בעל הגפן ,דכיון
שקבע על היין מתחילה נטפלים להיין ונפטרים בברכתו )פי' דבאופן
שקבע או בהיו לפניו וכדומה כבר נשתייכו המשקים להיין מתחילה ,ומה
שהסיח דעתו ונתחייב בברכה ראשונה ,מ"מ הא קיי"ל דהס"ד מחייב רק
ברכה ראשונה ודוגמא לדבר שינוי מקום ,ועדיין נכלל בברכה אחרונה
שלהם שנקשרו לו מתחילה )שמעתי לפרש מהררא"ה נ"י(.
י .שתה פחות מרביעית יין ומשקין רביעית לענין ברכה אחרונה :אם
שתה מהיין פחות מכזית ודאי יברך בורא נפשות רבות )אפילו להסוברים
דנפטר בבורא פרי הגפן מברכת שהכל( ,וכן אם שתה פחות מכזית יין,
ומשקין משלימים עד רביעית ,יברך בורא נפשות רבות )וכדין חצי זית
מעין שלוש וחצי זית בורא נפשות רבות באוכלים הנזכר סי' ר"י ס"ק
א' וכמ"א ב' כנה"ג )בהנסמן שעה"צ ס"ק ב' וג' ואין שייך להנסמן שם
בס"ק ד'( .אבל אם היין היה יותר מכזית ובפרט אם היה היין מלא לוגמיו
דאז הוא בספק ברכת מעין שלוש מסתפק בשעה"צ דאולי אף בשתה
רביעית משאר משקין לא יוכל לברך עליהם בורא נפשות רבות דאולי
חייב במעין שלוש )שעה"צ ס"ק ע' ועיין סי' ר"י ס"ק ד' ויש לחלק(] .א.ה.
ובגר"ז בסדר ברה"נ פרק א' סעיף כ"א כתב שיברך בורא נפשות רבות,
והראוני שבאגרו"מ חלק א' סי' ע"ד האריך בזה[.
בענין ברהמ"ז אם פוטר מינים אחרים
א .ברהמ"ז אינה פוטרת שאר מינים ,ואפילו אותם שברכתן "מעין שלוש"
אין ברכת שלוש פטרתן חוץ ממינים דלקמן )סי"ז( ,והיינו כשמברך
ברהמ"ז בטעות במקום ברכות אחרות )אבל דברים שאכלם בסעודה
ודאי נפטרים בברהמ"ז() ,ס"ק ע"ד(.
ב .תמרים :ברכת המזון פוטרתן בדיעבד דמיזן זייני ,ואפילו ברכת הזן
לחוד פוטרתן) ,וביאוה"ל )ד"ה אלא( מסתפק אם גם למ"ד מעין שלוש
דאורייתא נפטר בברכת הזן( ,ולכן אם נזכר אחר חתימת הזן לא ימשיך
ונפטרו בברכתו ,ואם נזכר קודם חתימה ודאי יש לו להתחיל ולומר ועל
ארץ חמדה וכו' מברכת מעין שלוש ויסיים כדין) ,סי"ז וס"ק ע"ז ע"ח(.
ואם אכלם אחר המזון לכתחילה יברך מעין שלוש קודם ברהמ"ז ולא
יפטרנו בברהמ"ז )ביאוה"ל ד"ה וה"ה(.
ג .יין :נחלקו ראשונים אם ברהמ"ז פוטרתו ,ונקטינן דפוטרתו ,ודינו כדין
תמרים הנ"ל ,ויש בזה עוד פרטים:
.1אם שתה יין תוך הסעודה :מברך לפניה אבל לאחריה ברהמ"ז פוטרתו
לכו"ע.
.2שתה אחר הסעודה קודם ברהמ"ז) :בזמנם שהיה סילוק שולחנות(,
נחלקו הראשונים אם נפטר בסתמא ע"י ברהמ"ז של הסעודה ,דיש
אומרים דנפטר בסתמא ,ויש אומרים דוקא בכיוון להדיא )וכדין יין שלא
בסעודה שנפטר( ,ויש אומרים שאין נפטר אפילו בכוונה )וכסברתם ביין
שלא בסעודה( ,ובאופן ששתה כנ"ל כגון אחר הב לן וניבריך טוב שיכוין
להדיא לפטרו בברהמ"ז שיוצא לרוה"פ] ,וגם לכתחילה יעשה כן אף
דבתמרים לכתחילה יברך מעין שלוש קודם ברהמ"ז מ"מ ביין אינו כן
ומטעם המובא בשעה"צ סי' קע"ד ס"ק ל"ב[.
.3שתה קודם סעודה :אף דלכמה ראשונים אין ברהמ"ז פוטרתו מ"מ
דעת הרא"ש וכ"פ בשו"ע שברהמ"ז פוטרתו דשייך לסעודה שמגרר
בתאוות המאכל ,ולכתחילה בודאי נכון שיכוין להדיא לפטרו בברהמ"ז,
)ביאוה"ל סי"ז ד"ה אבל(.
.4השותה יין הרבה האם נפטר בברהמ"ז בדיעבד )במקום מעין שלוש(:
בביאוה"ל ד"ה ברכת מסתפק דאולי בזה לא נאמר דמיזן זיין אחר
דמבואר בגמרא דיין טובא מגרר גריר ,ועיין מה שמצדד לדחות סברא
זו ונשאר בצ"ע.
ד .תבשיל ממיני דגן )דייסא( :להשו"ע אין ברהמ"ז פוטרתו ,דכיון דאית
ליה עילויא אחרינא בפת לא נפטר בשלוש ברכות ,ולכמה אחרונים
ברהמ"ז פוטרתו דלא גרע מתמרים ,ופת הבאה בכיסנין ודאי נפטר
בברהמ"ז ,דלפעמים ברכתו המזון היא )בקבע() ,ס"ק ע"ה( .ולענין דייסא
שאחר גמר סעודה אם נפטר בדיעבד בברהמ"ז ]בסתמא[ ,לאבעוה"ז
לא נפטר ובשעה"צ מצדד דנפטר) ,ס"ק ע"ה( .ולכתחילה ודאי יברך
מעין שלוש קודם ברהמ"ז וכמו בתמרים) ,שעה"צ ע"ג( .אבל אכלן בתוך
הסעודה )וכן הוא בזמנינו בד"כ אפילו אחר גמר הסעודה דאין מושכין
ודינו מהפת( ודאי נפטר בברהמ"ז) ,ס"ק ע"ד(.
ה .ענבים תאנים רמונים וזיתים :אפילו בדיעבד אין ברהמ"ז פוטרתן,
)סי"ז(.
ו .טעה ובירך על המחיה על יין או תמרים :כתב בבה"ט שפוטרתן בדיעבד
)ב' עט"ז(] .א.ה .וכ"ה בלבוש ,ועיין מלבושי יו"ט שם שתמה למקורו,
ועיין מש"כ עליו בא"ר ובא"ז שם] ,ובמשנ"ב לא העתיק דין זה[ .ובכה"ח
הוסיף דאפילו אכל שתיהם וטעה והזכיר רק על המחיה יצא בזה על
היין )ותמרים( והוא חידוש גדול) ,ושמעתי מהגרנ"ק שליט"א דיש לסמוך
ע"ז שלא לחזור ולברך מספק ברכות .ופירש דיסוד דבריו הוא דבברכה
אחרונה פוטרת מה שיכול ליכלל בברכה ,אפילו בלא כיוון להדיא,
וכשיטת פמ"ג )בפתיחה להלכות ברכות אות י'( דברכה אחרונה לאו
בכוונה תליא מילתא .אכן הראוני במאמ"ר אות ל' שמשמע דעתו ג"כ
כהחולקים בזה על כה"ח ,דלא נפטר בסתמא(.
בדין לכלול תוספות במעין שלוש מספק
א .לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלוש ,אף שאין מוסיף
שם ומלכות ,כגון ששתה משקה שמסופק אם הוא יין או לא ,לא יאכל
מין שברכתו בורא נפשות רבות ,ודבר שברכתו על העץ ,כדי לומר על
העץ ועל פרי העץ ולכלול עמו על הגפן ועל פרי הגפן ,דשמא אין שייך
כאן הגפן ,אבל אם יש לו יין ודאי יטלנו כדי לפטור ספיקו ,וכן ברכת
בורא נפשות רבות יברך עכ"פ )על מין של בנ"ר( לצאת לכה"פ צד זה
של ספיקו ,ולהט"ז דוקא לכתחילה לא ינהג כן לשתותו על סמך שיקח
אח"כ ב' מינים אלו אבל בדיעבד אם כבר שתה עדיף לכלול באופן זה
משלא יברך כלל ,וכן הסכימו כמה אחרונים .וכתב ביאוה"ל )ד"ה מספק(
לחדש עוד להסוברים שבירך על היין בפה"ע יצא )בסט"ו( אף לד' השו"ע
ורמ"א יוכל לכוין להדיא בברכת על העץ לפטור הספק) ,סי"ח ס"ק פ'
פ"ב(.
ב .אכל פרי עץ ומסופק אם הוא מז' מינים כתב המג"א דאם יוכל ליקח
מין דגן או יין יוסיף מספק על העץ ,דהרי באמת שייך ג"כ על העץ
שהרי כל הפירות ג"כ יכולים ליכלל במעין שלוש של פירות )כבסעי' י"ג(
ונמצא שלא הזכיר דבר שאינו שייך כלל )ס"ק פ"א(.
כט
שו"ת בהלכה
לכבוד ידי"נ היקר הלן בעומקה של הל' חריף ובקי טובא זך השכל
והרעיון
הרה"ג ....שלום וברכה וכט"ס
יקרת קונטרסו היקר מזהב ומפז רב דשדר לן מר הגיעני ,ועיינתי
כמיסת הפנאי בתשובתו המעולפת ספירים בענין פרי שיש ספק
אם ברכתו בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה ,מהי הברכה שראוי
לברך עליו לכתחילה ,וראיתי מה שהאריך לברר וללבן בטוטו"ד את
כל הצדדים בזה.
א( תורף דבריו בקיצור נמרץ ובראשי פרקים הוא ,דתנן בברכות )דף
מ' ע"א( בירך על פירות האילן בורא פה"א יצא וכו' ,ועל כולם אם
אמר שהכל נהיה בדברו יצא ,ואמרינן עלה בגמ' מאן תנא דעיקר
אילן ארעא היא ,א"ר נחמן ב"י ר' יהודה היא ,דתנן )ביכורים פ"א
מ"ו( יבש המעין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ,ר' יהודה אומר
מביא וקורא ,ובדעת הרמב"ם )בפ"ח מהל' ברכות הל' י'( יש מבוכה
גדולה בראשונים ובאחרונים ,ותלוי בחילופי הגרסאות שברמב"ם,
דברשב"א )ברכות דף מ' ע"א( כתב דהרמב"ם פסק כחכמים דר"י,
ונר' שהיה גורס ברמב"ם ,בירך על פירות האילן בורא פה"א לא יצא,
]וכ"ה בדפוס רומי )עמוד פ"ה( ,ודפוס ר' משה בן שלתיאל פורטוגל
ספרד קודם שנת רנ"ב רנ"ז )עמוד ,(118ודפוס קושטא שנת
רס"ט[ ,וכ"כ הריב"ב שעל הרי"ף )דף כ"ח( בדעת הרמב"ם ,ומהר"י
קורקוס )בפ"ד מביכורים הי"ב( ,והרמ"ך בהל' ברכות ,ונר' שכן ס"ל
לס' הבתים בדעת הרמב"ם )בשערי ברכות שער שביעי ה"ב( ,וכן
היתה הגירסא לפני הר"ש סירילאו ,ומרן הב"י ועוד פוסקים .אלא
שבכס"מ כתב שמצא גירסא אחרת ברמב"ם שכתוב בה "יצא",
והיא הגירסא הנכונה כסתם מתניתין ,ובפירוש מלאכת שלמה שעל
המשניות כתב ,שכ"ה הגירסא ביד החזקה שבארם צובא שהוגה
מהרמב"ם עצמו בחתימת ידו ,ונר' שכן היה הגירסא להגמי"י )אות
פ'( ,ור' מנוח ,והרשב"ץ והמאירי ברמב"ם ,וכן בס' המספיק לעובדי
ה' )עמוד רמ"ב( כתב ר' אברהם בן הרמב"ם שיצא ,וכ"כ עוד הרבה
אחרונים בדעת הרמב"ם.
אך אף אם זוהי הגירסא העיקרית ברמב"ם ,בפנ"י ,ובצל"ח )ברכות
מ' ע"א( ,וכן בשאגת אריה )סי' כ"ג( ,הקשו על התוס' שם בד"ה
ר"י היא ,וכן על הכס"מ ,דאיך כתבו דהלכה כר"י משום דסתם לן
תנא כוותיה ,הרי זה סתם ואח"כ מחלוקת ,דבמתניתין דביכורים
הנ"ל )פ"א מ"ו( ,התנא כתב דהוא מח' חכמים ור"י ,ובסתם ואח"כ
מח' אין הל' כסתם ,ואף דבשתי מסכתות אין סדר למשנה ,ואפשר
שהוא מח' ואח"כ סתם והל' כסתם ,עכ"פ לא נפקא מידי ספיקא
שמא הוא סתם ואח"כ מח' ,ואין הל' כסתם ,ואין ללמוד מכאן דהל'
כר"י ,ועוד דהרמב"ם )בפ"ד מביכורים הי"ב( פסק כחכמים דר"י,
דיבש המעיין או נקצץ האילן מביא ואינו קורא .ותירץ ע"ז הפנ"י
דהרמב"ם מספקא ליה אי הוי סתם ואח"כ מח' ,או מח' ואח"כ סתם,
ולכן לגבי ברכה פסק לקולא כר"י ,דאם בירך על האילן בורא פה"א,
יצא בדיעבד דסב"ל ,וכסתם מתניתין דהכא ,ולענין ביכורים פסק
כחכמים דמביא ואינו קורא ,דמספיקא אינו יכול לקרוא ,וכ"כ בס'
ראשון לציון )בברכות מ' ע"א ,לבעל אור החיים הקדוש( ,ובשאגת
אריה הנ"ל )סי' כ"ג( כתב כן לישב דברי התוס' מקושיתו ,דמש"כ
התוס' דהל' כר"י ,אין כוונתם בתורת ודאי ,אלא רק מחמת ספק,
והוא ע"פ מש"כ תוס' בביצה )דף ב' ע"ב( דסתם מתניתין הו"ל
כרבים ,וא"כ הוי ר"י כרבים נגד רבים ,ומספק אזלינן הכא לקולא
והכא לקולא ,ותנא דמסייע להו בזה הוא הראבי"ה בברכות )סי'
קי"ג( ,שכתב בהדיא דהוא ספק אי הוי סתם ואח"כ מח' ,והל' כסתם,
או סתם ואח"כ מח' ,ואין הל' כסתם ,ולכן מספיקא ,יצא ולא יחזור
ויברך.
ב( לפ"ז נר' שבפרי שיש ספק אם ברכתו בורא פה"ע או בורא פה"א,
יש לברך עליו שהכל ,דצריך לחוש לדעת הרמב"ם שי"א שפסק
דלא כר"י ,וי"א שפסק כר"י רק מספק ,שאם בירך בורא פה"א,
בדיעבד לא יחזור ויברך בורא פה"ע ,אבל לכתחילה צריך לברך
שהכל ,דשמא אין הל' כר"י ,ואם בירך עליו בורא פה"א לא יצא,
וכ"פ העולת שבת )בסי' ר"ו ס"ק א'( ,וס' ראשון לציון הנ"ל ,ושו"ת
זכור ליצחק )הררי סי' נ"ו( בשם תשובת מהר"ם בן חביב בכת"י,
וכ"פ באור לציון ח"ב )פמ"ו סמ"ב( .ובשו"ת פנים מאירות ח"א )סי'
נ"ח( ,וכן באהעו"ז )ר"ס ר"ו( הרחיקו לכת ,וכתבו שיברך עליו העץ,
לחוש לדעת הרמב"ם שפסק כחכמים שאם בירך עליו בורא פה"א
לא יצא ,ואף דלא נקטינן כוותיהו ,עכ"פ בעיקר דבריהם שצריך
לחוש לדעת הרמב"ם דלא יצא ,יש מקום לדבריהם ויש לברך ע"ז
שהכל.
ותנא דמסייע להו בזה ,הוא ר' ירוחם )נט"ו דף קמ"ג טו"ג( שכתב
וז"ל :כל דבר שהוא פה"ע ]מברך[ בורא פה"ע ,ושאינו פה"ע
]מברך[ בורא פה"א ,ואם הוא מסופק ,שהכל נהיה בדברו וכו' עכ"ל.
דפשטות דבריו משמע דמסופק אם הוא פה"ע או פה"א מברך עליו
שהכל ,ואף שהברכ"י )בסי' ר"ו ס"ק ד'( השיא את דברי רי"ו לדרך
אחרת ,כבר כתבו האחרונים שקשה מאד לפרש את רי"ו כדבריו,
ואף הברכ"י כתב שדבריו דחוקים ,ובס' יפה ללב )ח"ח או"ח סי' ר"ו(
כתב בהדיא דלשון רי"ו הוא כדברי הראשון לציון ,שעל פרי שהוא
ספק פה"ע או פה"א יש לברך שהכל עיי"ש .ואף שקצת לפנ"כ
כתב רי"ו דבבוסר יברך עליו בורא פה"א ,עד שיצא הספק מלבו אם
כבר הגיע לפול הלבן ,ומבואר מזה דס"ל דבספק פה"ע או פה"א
הרה"ג אשר חנניה שליט"א
מרבני בית ההוראה שע"י ישיבת "אהבת שלום"
מברך עליו בורא פה"א ,צ"ל כמש"כ הברכ"י שם בהו"א דשאני בוסר
דכל שלא נתברר שהוא כפול הלבן בברכתו הראשונה קאי .וכן בס'
הפרדס לרבינו אשר ב"ח )שער חמישי ה"ט( כתב וז"ל :וכל דבר
שאינו יודע אם הוא עשב או אילן מברך עליו שהכל כ"כ ר"ח עכ"ל,
ומבואר בדבריו דס"ל שדעת ר"ח היא ,דבספק אם הוא פה"ע או
פה"א מברך עליו שהכל ,ובשאר ראשונים שהביאו את דברי ר"ח
יש שלמדו דמיירי בספק אם הוא שהכל ,ולכן כתב שמברך עליו
שהכל ,דכ"כ בס' ברכות למהר"ם מרוטנבורג )סי' ו'( בהדיא בדעת
ר"ח ,וכ"כ בס' תשב"ץ קטן )סי' שכ"ב( ,וס' הפרנס ,ובאור זרוע הל'
סעודה )סי' קס"ד( שהביא את ר"ח לשונו קצת סתום ,וכ"ה בעוד
ראשונים ,ואפשר שלמדו בדעת ר"ח כדעת ספר הפרדס ,או שלמדו
בדבריו כמהר"ם ודעימיה.
ואע"פ שדעת רוב מנין ורוב בנין רבותינו הראשונים דהלכה כר"י,
שכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש והרשב"א והמאירי ,ורש"י בברכות )דף
מ"א ע"א( ,והאשכול )אלבק עמוד ע"ב( ,והתשב"ץ )סי' שכ"ב(,
והרא"ה בס' פקודת הלוים ,והריטב"א )הל' ברכות פ"ב הל' י"ד( ועוד
ראשונים ,ולפ"ז פרי שהוא ספק פה"ע או פה"א ,יכול לברך עליו
לכתחילה בורא פה"א ,וכ"פ הטור )בסי' ר"ו סעיף א'( דאם אדם
מסופק בפרי אם הוא פה"ע או פה"א ,מברך עליו בורא פה"א ,וכ"כ
הרבה ראשונים דבספק יש לברך עליו בורא פה"א ,דכ"כ המהר"ם
הנ"ל )סו"ס ו'( ,והתשב"ץ הנ"ל )סי' שכ"ב( ,רש"י בס' האורה )סי'
מ"ה( ,האשכול )אלבק דף כ"ו ע"ב( ,ס' הפרנס )סי' שע"ז( ,אבודרהם
שער הברכות )שער חמישי( ,תלמידי רי"ו בברכות )דף כ"ה ע"ב
מדה"ר( והכלבו ,והאו"ח ,והרמב"ן ,וכ"פ השו"ע )בסי' ר"ו סעיף א'(
עיי"ש.
וכ"ה דעת רוב רובם של האחרונים ,דכ"כ הברכ"י הנ"ל שאין לזוז
מפסק השו"ע ,ומנה עוד יותר מחמש עשרה גדולי אחרונים שפסקו
כהשו"ע ,וכ"פ בשו"ת יחו"ד ח"ו )סי' י"ג( ,משום שהגירסא האמיתית
ברמב"ם הוא כמו שמצא הכס"מ שיצא ,וכ"ה דעת רוב מנין ורוב
בנין רבותינו הראשונים והאחרונים ,ודעת הראבי"ה דהוא רק מחמת
ספק ,זו סברא יחידאה ואין לחוש לה במקום ספק ברכות עייש"ב.
יש להעיר ע"ז שיש כמה צדדים לברך ע"ז שהכל ,א' שבס' הפרדס
כתב בהדיא שלר"ח אם הוא ספק פה"ע או פה"א יברך שהכל ,ונר'
בהדיא שכ"ה דעת רי"ו ,ב' שהראבי"ה כתב דמה שפסקינן כר"י זהו
רק מחמת ספק ,ולפ"ז יש לברך על הספק שהכל ,ולדעת הפנ"י
והראשון לציון כ"ה גם דעת הרמב"ם ,ולשאגת אריה )סי' כ"ג( כ"ה
דעת התוס' ,ונמצא שדעת הראבי"ה אינו יחיד בזה ,ג' שלדעת
הראשון לציון ,והעו"ת ,ומהרמב"ח בתשו' בכת"י ,והפנים מאירות,
והאהעו"ז ,יש לחוש לגירסא ברמב"ם דלא יצא ,וצריך לברך שהכל
כנ"ל ,וכ"פ הגרי"ח בשו"ת רב פעלים ח"ב )או"ח סי' כ"ז( ,ובספרו
בא"ח ש"ר פנחס )הל' ט"ז( ,וכ"פ באול"צ ח"ב )פמ"ו סמ"ב( ,א"כ
בצירוף כל הצדדים האלו ,יש לחוש בפרי שהוא ספק פה"ע או
פה"א לסב"ל ולברך על הספק שהכל ,ורוצה לדעת דעתי העניה
בזה.
ג( אף שאיני ראוי והגון לכך ,דמה ליתוש כמוני בין כל גדולי
הפוסקים וגדולי עולם הנזכרים בתשובתו הרמתה ,אך לעשות
רצון צדיק חפצתי ,ויהי רצון שלא תצא תקלה מתחת ידי ,הנה נר'
ברור דמה שפסקו רוב מנין ורוב בנין רבותינו הראשונים כר"י ,שאם
בירך על האילן בורא פה"א יצא ,הוא משום דסתם לן תנא כוותיה,
כדמוכח מרהיטת דבריהם ,וכמבואר בהדיא בתוס' ,ובכס"מ שכתב
שזוהי הגירסא האמיתית ברמב"ם ,משום דסתם לן תנא כוותה,
ולכאו' קשה ע"ז קושית האחרונים ]הפנ"י והצל"ח והשאג"א ועוד[
דהו"ל סתם ואח"כ מח' ,או לפחות ספק סתם ואח"כ מח' ,ואין מזה
הוכחה דהכי הלכתא ,ומה שניסה לתרץ השאג"א שכוונת התוס'
לפסוק כר"י רק מספק ,משום דהו"ל רבים נגד רבים ,והוא ע"פ
דבריהם בריש ביצה ,אחהמה"ר מכת"ר דברי תוס' ברור מיללו
שנקטו ודאי כר"י ,ואין שום רמז בדבריהם שהתכוונו לפלפול שלו,
ולומר דמה שפוסקים כר"י זה רק מספק ,ואם היו מתכוונים לכך
ודאי שהיו מפרשים את זה בדבריהם כדרכם בקודש ,וכן ברוב
הראשונים מבואר שלכתחילה יש לברך על הספק בורא פה"א כנ"ל,
ופסקו ודאי כר"י ,וכ"ה בכס"מ ,והדרא קושיא לדוכתא ,דאיך למדו
מכאן דהלכה כר"י ,הרי הו"ל סתם ואח"כ מח'.
והנר' לענ"ד בס"ד בישוב דעת התוס' ורוב רובם של הראשונים
והכס"מ ,ע"פ מה שיש לדקדק בשינוי לשון שבין הבבלי לירושלמי,
דבירושלמי אמרינן על מתניתין ר' חזקיה וכו' ]אמר[ דר' יהודה היא,
דר' יהודה עביד אילנות כקשים ,ר' יוסי אמר דברי הכל היא ,א"כ גם
הבבלי היה צריך לומר כן ,מאן דתנא דמתניתין ,אר"נ ב"י ר' יהודה
היא ,דאמר עשו אילנות כקשין ,דתנן יבש המעיין ונקצץ האילן וכו',
ולמה הבבלי שינה וקאמר מאן תנא דעיקר אילן ארעא ,אר"נ ב"י
ר' יהודה היא וכו' ,דלשון זה משמע לכאו' שהנידון הוא מיהו התנא
שסובר שעיקר אילן ארעא הוא ,ולא מיהו התנא של מתניתין ,ועוד
דלמה הבבלי לא ביאר דלר"י עשו לאילנות כקשים ,כמבואר בדבריו
בביכורים שאפי' שיבש המעיין ונקצץ האילן מביא וקורא וכמש"כ
בירושלמי .והנר' בזה דלר' יהודה דא' יבש המעיין ונקצץ האילן מביא
וקורא ,משום דעשו לאילנות כקשים ,דהיינו שאפי' כשהאילן יבש
כקש ,ואינו יכול לחזור ולינק מהקרקע ולהתחבר אליה ,בכ"ז כיון
שעיקר יניקתו של האילן הוא מהקרקע ,החשיבוהו כחלק מהקרקע
ומביא וקורא ,א"כ כ"ש דס"ל דכשהוא מחובר לקרקע ויונק ממנה,
כיון שעיקר יניקתו מהקרקע דינו כקרקע ,ואם בירך עליו בורא
פה"א יצא ,אך לאידך גיסא מי שסובר דכשהוא מחובר לקרקע ויונק
ממנה ,כיון שעיקר יניקתו מהקרקע דינו כקרקע ,ואם בירך עליו
בופה"א יצא ,לא חייב לסבור שעשו אילנות כקשים ,ואפי' כשאינו
יכול לחזור ולינק מהקרקע דינו כקרקע ,ואף אם יבש המעיין או
נקצץ האילן מביא וקורא.
לפ"ז הא דקאמר הבבלי מאן תנא עיקר אילן ארעא הוא ,אר"נ ב"י
ר' יהודה היא ,דתנן וכו' ,ר"ל דהתנא דמתניתין ס"ל דכשהוא מחובר
לקרקע ויונק ממנה ,כיון שעיקר יניקתו של האילן הוא מהקרקע,
אמרינן עיקר אילן ארעא הוא ,ואם בירך עליו בופה"א יצא ,זה ודאי
אתיא כר"י ,דכיון שלר"י עשו לאילן כקשים ,כ"ש דאמרינן דעיקר
אילן ארעא הוא ,ואם בירך עליו בופה"א יצא ,דבכלל מאתים מנה,
אבל בדעת חכמים דפליגי על ר"י בביכורים וס"ל דמביא ואינו
קורא ,אין לנו גילוי מאי ס"ל בדין דמתניתין ,דאפשר דפליגי על ר"י
רק במאי דס"ל דעשו לאילן כקשים ,אבל כשמחובר לקרקע ויונק
ממנה ,הם מודים דכיון שעיקר יניקתו מהקרקע ,אמרינן עיקר אילן
ארעא הוא ,ואם בירך עליו בופה"א יצא ,וכדברי ר' יוסי בירושלמי
דמתניתין אתיא ככו"ע ,ואפשר דפליגי ע"ז ,וס"ל דלא אמרינן עיקר
אילן ארעא הוא אפי' לענין ברכה ,ואם בירך עליו בופה"א לא יצא.
ד( לפ"ז נתיישב מש"כ התוס' והכס"מ ,ומאי דס"ל לרוב רבותינו
הראשונים ,דכיון דסתם לן תנא כר"י הלכה כר"י ,משום דמה שסתם
לן תנא במתניתין כר"י ,זה לא סותר את מה שבמשנה בביכורים
סתם לן תנא כחכמים דר"י ,וכן זה לא סתם ואח"כ מחלוקת ,כיון
שהדין דמתניתין והדין של המשנה בביכורים הם שני דינים שונים,
דהכא אמרינן דעיקר אילן ארעא הוא ,ושם נחלקו אם עשו לאילן
כקשים או לא כנ"ל .ואפשר שזוהי גם כוונת הכס"מ במש"כ ,ואע"ג
דאמרינן דמתני' ר"י היא אינו מוכרח ,דהא בירושלמי איכא מ"ד
הכי ,ואיכא מ"ד דא' מתני' דברי הכל היא ,ומאחר דאיכא מ"ד הכי,
נקטינן כסתם מתני' דהכא ,וכתנא קמא דביכורים עכ"ל .ר"ל דכיון
שהדין דמתני' שאם בירך על האילן בופה"א יצא ,אינו מוכרח דאתיא
דוקא כר"י ולא כחכמים ,כיון שהוא דין שונה מהדין שנחלקו בו
חכמים ור"י ,ובירושלמי יש מ"ד דמוקי לדין דמתניתין גם כחכמים,
ואף הבבלי לא כתב נגד זה ,אלא ס"ל שאין גילוי בדעת חכמים מה
ס"ל בזה ,לכן נקטינן כסתם דמתניתין דהכא ,דמדסתם לן תנא הכי,
ש"מ שכן הוא ההלכה בנידון דמתניתין ,ונקטינן גם כת"ק דביכורים,
כיון שסתם לן תנא כוותיה התם ,ואין זה סתירה בפסק ההל',
כיון שזה שני דינים שונים כנ"ל .וכיון שנתיישבו דברי תוס' ורוב
רבותינו הראשונים והכס"מ במה שפסקו הלכה כסתם מתניתין ,ונר'
שהגירסא הנכונה ברמב"ם היא כהגירסא שמצא הכס"מ ברמב"ם,
מאחר וכ"ה ביד החזקה שבארם צובה המוגה מהרמב"ם בחתימת
ידו ,וכן מתבאר מדברי ר' אברהם בנו של הרמב"ם ,נר' שגם הרמב"ם
פסק לגמרי כר"י ,ואין זה סותר למה שפסק )בפ"ד מהל' ביכורים
הל' י"ב( כחכמים דר"י כנ"ל.
ובזה נתיישב גם השגת השאגת אריה על הב"י במש"כ דכיון דאיכא
מ"ד בירושלמי דמתני' דברי הכל ,נקטינן כוותיה ,וכתב ע"ז השאג"א
דזה אינו כלום ,דכיון דהבבלי פליג על הירושלמי וס"ל דמתניתין
אתיא כר"י ולא כחכמים ,נקטינן כהבבלי נגד הירושלמי ,וכן העיר
בס' ראשון לציון דאין לפסוק כהירושלמי נגד הבבלי .ולהנ"ל א"ש
שהבבלי לא פליג בהדיא על הירושלמי בזה ,אלא הבבלי לא ברירא
ליה מה דעת חכמים בזה ,אך כיון שהתנא סתם לן כר"י להל' ,ואפשר
שאף חכמים מודים לזה ,וכמ"ד בירושלמי שהדין דמתניתין אתיא
ככו"ע הכי נקטינן .ואף שכת"ר יישב קושיא זו בטו"ט ,ע"פ מש"כ
המהרי"ק )בשורש ק'( וז"ל :והוא דבר ידוע שרבינו משה ]הרמב"ם[
רגיל לפסוק על פי הירושלמי יותר מכל הפוסקים הידועים אצלינו,
ואפי' במקום שאין תלמודינו מוכיח כדברי הירושלמי לפעמים
יפסוק כמותו ,היכא שתלמודינו מעמיד משנה או ברייתא בשינוי
דחיקא ,והירושלמי מפרשא בפשטא ,תופס לו שיטת הירושלמי
עכ"ל .ובני"ד בפשטות הוי שינוי דחיקא להעמיד סתם מתניתין
כדעת יחיד נגד רבים ,והביא שכ"כ גם הראב"ד )בפ"ג מהל' ק"ש
ה"ו( שדרך הרמב"ם לפסוק כהירושלמי ,וציין לשדי חמד )ח"ט כללי
הפוסקים סי' ב' אות א' ד"ה ובעיקר( ,ולעוד כמה אחרונים שדיברו
בזה .לקושטא דמילתא נר' לענ"ד דהבבלי לא חולק בהדיא על
הירושלמי ,אם מתניתין אתיא גם כחכמים או לא ,אלא הבבלי לא
נכנס לזה כמשנ"ל.
ה( ומה שהביא מרי"ו שמשמע כמעט בהדיא מלשונו דבספק
פה"ע או פה"א יברך ע"ז שהכל ,ודלא כהברכ"י שהשיא את דברי
רי"ו לדרך אחרת .הנה השאג"א הנ"ל אחרי שכתב דהרמב"ם לא
פסק כר"י ,ואף התוס' שפסקו כר"י זה רק מספק ,חזר בו מכל
זה ,מכח מאי דאמרינן בברכות )דף ל"ו ע"א( אר"י אמר רב ,צלף
]של ערלה[ בחוץ לארץ זורק את האביונות ואוכל את הקפריסין,
למימרא דאביונות פירי וקפריסין לאו פירי ,ורמינהו על מיני נצפה
על העלים ועל התמרות אומר בופה"א ,על האביונות ועל הקפריסין
אומר בופה"ע ,ומשני הוא דאמר כר"ע וכו' ,ועל כרחך הא דתניא על
העלים ועל התמרות אומר בופה"א ,כר' יהודא אתיא דאמר עיקר
אילן ארעא הוא ,ושייך בופה"א לגידולי אילן .דאילו לחכמים נהי
דלאו פרי נינהו ואין לברך עליהם בופה"ע ,מ"מ גם בופה"א לא
ל
שייך לברך עליהן כיון שגדלין מן האילן ,ועיקר אילן לאו ארעא הוא,
והו"ל לברך עלייהו שהכל נהי' בדברו דשייך לכל דבר ,כדתנן )שם
מ' ע"א( ועל כולם אם אמר שהכל נהי' בדברו יצא .אלא על כרחך
הא דתניא מברכין עלייהו בופה"א כר"י אתיא .ובמסקנא דשמעתא
)לו ע"ב( אמר והלכתא כמר בר אשי דזורק את האביונות ואוכל את
הקפריסין ,ומדלגבי ערלה לאו פרי נינהו לגבי ברכה נמי לאו פירא
נינהו ,ולא מברכינן עליהן בורא פרי העץ אלא בופה"א .וש"מ דהלכה
כר"י דאמר עיקר אילן ארעא הוא ,ואם בירך על פירות האילן בופה"א
יצא .ודן בדעת התוס' והרי"ף והרמב"ם בזה .ועיין עו"ש שהאריך
להוכיח בכמה ראיות דמתניתין אתיא גם כחכמים דר"י ,והכי ס"ל
לחכמי התלמוד דהל' כסתם מתניתין ,והעלה דהכי הלכתא דאם
בירך על פה"ע בורא פה"א יצא עכתו"ד בקיצור נמרץ עיי"ש.
אך בברכ"י הנ"ל )ס"ק ד'( דחה את הראיה שהביא מהסוגיא )בדף
ל"ו ע"א( דנקטינן כר"י שאם בירך על פה"ע בורא פה"א יצא ,בטענה
דאפי' נימא דלחכמים דר"י אם בירך על פה"ע בופה"א לא יצא,
ודאי הם מודים דעיקר יניקתו של האילן הוא מהקרקע ,דהרי זו
מציאות שלא ניתן להכחישה ,ומוכח מכמה פסוקים בתו' שפה"ע
נקרא פה"א ,אלא דס"ל דכיון שהאילן חשוב ובטלה ארעא גביה,
א"כ על עיקר הפרי צריך לברך בופה"ע דהאילן עיקר ,ואם בירך
עליו בופה"א לא יצא דבעינן ברכה מבוררת ,אבל במה שאינו
עיקר הפרי כקרפיסין וכיו"ב ,שא"א לברך עליו בורא פה"ע ,ודאי
שגם חכמים מודים שיש לברך עליו בופה"א ,כיון שעיקר יניקתו
של האילן הוא מהקרקע .והביא ראיה לזה ממש"כ הרא"ש בבוסר
וז"ל :מכאן יש ללמוד שאין מברכין בופה"ע על הבוסר כשהוא פחות
מכפול הלבן ,אבל מברך עליו בופה"א ,כמו קפריסין דאמרינן לעיל
בפה"א וכו' ,ואם מסופק בבוסר מתי הוא כפול הלבן ,יברך בופה"א
דקי"ל במתני' אם בירך על פירות האילן בופה"א יצא ,ואע"ג דבגמ'
מוקמי לה כר"י ,מ"מ קיי"ל הכי כיון דסתם לן תנא כר' יהודה עכ"ל.
דמבואר בדבריו דעל בוסר דהוי כקפריסין ,ע"ז הרא"ש לא אמר דמה
שמברך עליו בופה"א הוא משום דקיי"ל כר"י ,והיינו משום דבזה
ודאי שגם חכמים מודים שצריך לברך עליו בופה"א ,ורק על מה
שחידש הרא"ש שכל עוד שלא יצא הספק מלבו שהגיע לפול הלבן,
יברך עליו בופה"א מספק ,ע"ז הוצרך לומר דהיינו משום דקיי"ל
כר"י ,וזהו כדבריו שכל שאינו עיקר הפרי גם לחכמים יש לברך עליו
בורא פה"א כנ"ל עכתו"ד עיי"ש .ונאים הדברים למי שאמרם.
לפ"ז יצא שאף רי"ו שכתב על בוסר שעד שלא יצא הספק מלבו
שהגיע לכפול הלבן ,יברך עליו בורא פה"א מספק ,היינו משום
שפוסק כר"י ,כמבואר בהדיא בדברי הרא"ש רבו ,דמסתמא רי"ו
בשיטת הרא"ש רבו אמרה ,ובפרט שכן גם נראה ברור בסברא,
שהדין שמברך על הבוסר בופה"א עד שיצא הספק מלבו שהגיע
לפול הלבן ,לא ישכון אלא אליבא דר"י ,ומה שניסה הברכ"י בהו"א
לומר דמה שמברך עליו בופה"א עד שיצא הספק מלבו שהגיע
לפול הלבן ,היינו משום דכל שלא נתברר שהוא כפול הלבן בברכתו
הראשונה קאי ,ואיתא אף כחכמים ,זה קשה להולמו ,דסו"ס כיון
שנכנס כבר לספק בורא פה"ע ,לחכמים לא יכול לברך עליו בופה"ע,
וכן מבואר בהדיא ברא"ש דזה אתיא רק לר"י ,ונר' שלכן הברכ"י חזר
בו מזה ,ולמד שרי"ו פסק כר"י ,ונדחק בסוף לשון רי"ו שכתב דאם
הוא מסופק יברך שהכל ,דמיירי במסופק שמא אינו פרי וברכתו
שהכל ,וע"ז כתב דמספק יברך עליו שהכל ,ואף שהוא דוחק בלשון
רי"ו כמש"כ הברכ"י עצמו ,אפשר שטוב לסבול דוחק הלשון מדוחק
הענין ,בפרט שידוע שנפלו טעויות בלשונות רי"ו ,ואפשר שחסר בו
איזה מילה ,ואיך שלא יהיה דעת רי"ו לא ברורה דבספק פה"ע או
פה"א יש לברך עליו שהכל.
ומה שהביא מספר הפרדס שכתב בהדיא שלדעת ר"ח על ספק
פה"ע או פה"א ,יש לברך עליו שהכל ,אף שכדבריו כן הוא ,עכ"פ כיון
שמצינו לכמה ראשונים ]מהר"ם מרוטנבורג -תשב"ץ קטן ועוד[
דלמדו דר"ח מיירי בספק אם הוא פרי או אינו פרי וברכתו שהכל,
וע"ז קאמר שיברך עליו מספק שהכל ,ונמצא שדעת ר"ח לא ברורה
ויש מחלוקת בראשונים מה דעתו בזה .א"כ כיון דסוגיין דעלמא
בש"ס אתיא כר"י וסוגיין דעלמא בראשונים אתיא כר"י ,ודעת רי"ו
והר"ח לא ברירא שלא פסקו כר"י ,ורק הראבי"ה הוא דס"ל דרק
מספק פוסקים כר"י ,נר' דהרוצה לסמוך על דעת מרן השו"ע ועל
רוב גדולי הראשונים והאחרונים שעמו ,שס"ל שעל ספק פה"ע או
פה"א יברך בורא פה"א ,ולא לחוש בזה לסב"ל ולברך עליו שהכל,
יש לו על מה שיסמוך ,ונר' דאף לכתחילה ראוי לעשות כן .והנר'
לענ"ד כתבתי ,וצור ישראל יצילנו משגיאות שלא נכשל בדבר הל'.
העולה מהנ"ל לדינא
פרי שיש ספק אם ברכתו היא בורא פרי העץ או בורא פרי האדמה,
הרוצה לסמוך על דעת מרן השו"ע שפסק לברך עליו בורא פרי
האדמה ,יש לו על מה שיסמוך ,ונר' שכן ראוי לנהוג לכתחילה.
המנהג וטעמו -המשך מעמ' כ"ג
יותר משתית רביעית לא הוי הפסק ,כמו שקידוש והבדלה וז' ברכות
הנאמרות על הכוס ,דמפסיק זמן בין בפה"ג לשתיה והה"נ אם הפסיק
בשתיקה זמן כזה כל זמן שלא הסיח דעתו דאינו הפסק ,דאין לחלק
בין ששהה באמירת הקידוש וההבדלה לשוהה בשתיקה כיון שאינו
מסיח דעתו משתית הכוס וצע"ג ,גם יל"ע אם לדמות אמירת בשכ"מ
לאכילת פרי ביצא לחוץ דבאכילת פירות צריך לברך שנית ,אם גם
לגבי אמירת בשכ"מ נחשב הפסק ולא יועיל עוד אמירתו.
ועיין בספר רבבות אפרים חלק ב' סי' פ' אות י' שכתב :במ"ש בח"א
בעשה ברכה לבטלה דאומר בשכמל"ו .נשאלתי כמה זמן יש לו לומר
את זה .ולכאורה צ"ל מיד ובדיעבד בלא אמר מיד יכול לומר אח"כ.
ועיין בהערות לקצות השולחן חלק א' עמוד פ"ב ע"ב )ועיין בח"א סימן
ל' אות א'( ומ"ש שלא יאמר אמן אחרי ברכת תפילין לפני אמירת
בשכמל"ו העירני ידידי ר' מנחם גדליה שוחאט נ"י הא עניית אמן הוא
ענין גדול עיין שו"ע הרב סימן נ"ו ועיין חי"א ס"ו ובית ברוך ואמירת
בשכמל"ו הוא רק לרוחא דמילתא אחר ברכת תפילין כמ"ש בשו"ע
הרב סימן כ"ה ס"ג )וראה במאסף לכל המחנות ס"ק נ"ד ובאר יעקב
ס"ק י' ומ"ב ובית ברוך ובתוס' חיים ובליקוטי מהרי"ח וביסודי ישורון
חלק א' ע' פ"ו( .א"כ איך יבוא הענין בשכמל"ו אחר ברכת תפילין שהוא
רק לרוחא דמילתא וידחה ענין גדול של עניית אמן .ועוד דהרי הלבוש
והחי"א השמיטו אך אמירת בשכמל"ו עכ"ל ,ולכאורה הוא צודק בזה.
והנה ידידי הרה"ג ר' אברהם יעקב זלזניק שליט"א כתב לי על מה
שכתבנו שם וז"ל ,הדין מפורש במ"ב סימן כ"ה ס"ק כ"א ויזהר מאד
ובזמן שהודק נגמרה המצוה ,וכתבת דבשכמל"ו צריך להיות סמוך
לברכה עפ"י הרמב"ם ,הנה הרמב"ם מיירי במוציא שם שמים לבטלה
דלהרמב"ם הוא תיקון דנמצא שלא נאמר לבטלה אבל מה ששייך זה
למברך ברכה שאי"צ דבלאו הכי נאמר לשבח ומה יתקן מה שיאמר
בש"כ אם לא שהוא ענין אחר לגמרי ולא שייך להרמב"ם הנזכר.
ולמעשה אינני רואה שום ספק בזה דבודאי צ"ל אמן שהוא חייב עליו
ולענין ברכה שאינה צריכה הרי ברור שמי שנוהג לברך עמ"ת ,היינו
דנקטינן להלכה כר"ת דצריך לברך .אלא רק לרוחא דמילתא אומרים
בש"כ כמבואר במ"ב שם א"כ איך יתכן לבטל עניית אמן בגלל הידור
דלרוחא דמילתא .שוב ראיתי באשל אברהם סימן כ"ה ס"ה עיי"ש.
ולמעשה בזה אין ספק כדברינו עכ"ל .וא"כ נראה דיכול לומר אמן לפני
אמירת בשכמל"ו ,ולא כדברינו.
ועיין בספר הליכות שלמה פרק ד' סי' י"ז שכתב :המברך על של ראש
וקודם שאמר "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד" הוצרך להפסיק
בדבר אחר ,כגון לענות קדיש או קדושה עם הציבור ,כיון שכבר נסתלק
מהענין שוב אין טעם לאמרו.
באחד שהזכיר כמה שם שמים לבטלה כמה פעמים צריך לומר ,ועוד
פסוקים שאפשר לומר
כתב בספר הליכות שלמה פרק ד' הערה כ"ד וז"ל :וכהרמב"ם בסוף
הלכות שבועות פרק י"ב הלכה י"א וז"ל לפיכך אם טעה והוציא שם
לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה ,כיצד,
אמר ה' ,אומר ברוך הוא לעולם ועד ,או גדול הוא ומהלל מאד ,וכיוצא
בזה ,כדי שלא יהא לבטלה ,עכ"ל.
וע"פ דברי הרמב"ם הללו דאין בשכמל"ו מעין ברכה אלא הוא תיקון
לחילול שנעשה על ידו ,נראה דגם אם נכשל בב' וג' ברכות לבטלה אינו
צריך לומר אלא פעם אחת בשכמל"ו ותו לא ,כי העיקר הוא שמשבח
ומפאר שם ד' כדי שלא יזכר לבטלה.
אמנם עיין בספר דעת קדושים לאשל אברהם מבוטשאטש הלכות
ספר תורה סי' רע"ט סעי' ג' שכתב :וכל אותן שברכו הברכות בס"ת
הראשון יאמרו בשכמל"ו כל כך פעמים שאמרו האזכרות בלשון ברכה.
וכנלע"ד לעשות בכל דבר שנתגלה למפרע שהיה חשש ברכה לבטלה
או שאי"צ] .וזה לכאורה לשיטתו שלא צריך לומר מיד[.
כתב הצל"ח ברכות דף ל"ט :ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד
וכו' .וכתב הרא"ש ]סימן כ'[ שזהו דוקא לאחר שאמר אלקינו מלך
העולם אבל אם לא אמר אלא ברוך אתה ה' בלבד יסיים ויאמר למדני
חוקיך כדי שיהא כקורא פסוק וכו' .ואני מוסיף על דברי רבינו הרא"ש,
שאפילו כבר התחיל לומר ג"כ אלקינו ,ואם לא גמר כל המלה ואמר
רק אלקי ולא סיים נו ,יאמר ישראל אבינו מעולם ועד עולם ,שהוא
פסוק דברי הימים א' ]כ"ט ,י'[ ויברך דוד וגו' ויאמר דוד ברוך אתה ה'
אלקי ישראל אבינו מעולם ועד עולם .ונראה דאעפ"כ יאמר ג"כ אחר
זה בשכמל"ו ,כי אולי אין זה דומה לברוך אתה ה' למדני חוקיך שהוא
פסוק שלם ]תהלים קי"ט ,י"ב[ ,אבל ברוך אתה ה' אלקי ישראל וגו' אין
זה התחלת הפסוק כי הוא מתחיל ויברך דוד.
ועיין בחי"א שאפילו אמר אלוקינו יסיים אלוקי ישראל וז"ל :ואם אמר
ברוך אתה ה' ,יסיים "למדני חוקיך" ]שם קי"ט ,י"ב[ ,דמחזי כקורא
פסוק .ואם כבר אמר "אלהינו" ,יסיים "אלהי ישראל מן העולם ועד
העולם" ]דברי הימים א' ,ט"ז[ ויאמר גם כן ברוך שם כבוד מלכותו
לעולם ועד.
ועיין בספר הליכות שלמה שם שכתב :אבל אם הוצרך להפסיק
לאמירת אמן יהא שמיה רבא וכו' ,אפשר דטוב שיכוין בזה גם על
הספק של ברכה לבטלה ,ונחשב בכך כאומר בשכמל"ו .ואף שבלאו
הכי חייב באמירת איש"ר ,מכל מקום הרי זה עולה לכאן ולכאן.
ועיין ברמב"ם שם שכתב :לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה
ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה .כיצד אמר ה'
אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי
שלא יהא לבטלה.
ועיין בכה"ח סי' ר"ו ס"ק מ"ד שכתב :שם ולא אמר אלהינו וכו' ואם
אמר אלהי ולא סיים נו יסיים ויאמר אלהי ישראל אבינו מעולם ועד
עולם שגם זה הוא פסוק בדברי הימים א' סימן כ"ט ,אלא משום שאין
תחילת הפסוק ברוך אתה וכו' אלא ויברך דוד י"ל נמי אח"כ ברוך שם
וכו' מאמ"ר אות יו"ד .ואם אמר שם בלא ברכה בחנם אם הוא שם
הוי"ה יסיים פסוק שמתחיל בשם הוי"ה כגון ה' ימלוך לעולם ועד ,או ה'
שמעה תפלתי וכו' ,ואם טעה ואמר שם אדני יסיים כמה תראה השיבה
נפשי משואיהם וכו' וכדומה ,ואם אמר שם אלהים יסיים יחננו ויברכנו
וכו' ,ואם אמר שם אל יסיים ה' ויאר לנו וכו' וכדומה ,ואם טעה ואמר
לה' יסיים הישועה על עמך וכו' ,ואם ר"ל וידבר משה וטעה ואמר וידבר
ה' יסיים אל משה לאמר .מצות ה' פת"ע אות י"ד.
האם רק בברכה לבטלה צריך לומר
או גם בברכה שאינה צריכה והטעם
כתב החזו"א סי' קל"ז אות ו' וז"ל :איתא בירושלמי פרק כיצד מברכין
ה"א ,דמברך ברכה שאינה צריכה אומר ברוך שם כו' ,ויש לעי' בשלמא
מזכיר שם שמים לבטלה ,ודאי מתקן במה שאומר ברוך שם ,אבל
מברך ברכה שאינה צריכה נהי דאין כאן חיוב מ"מ שפיר יש בה
הודאה ,שהרי מברך ומודה לד' על הלחם שברא בעולם וכיו"ב ,ומה
תיקן באמירתו ברוך שם יותר מזה שאמר ברוך שמו בתחילתו ,וע"כ
צ"ל דכיון דמדרבנן אסרו ברכה שאינה צריכה ,תקנו בזה להראות שזה
אסור ולהחשיבו כמוציא שם שמים לבטלה ,והר"מ כתב הא דירושלמי
בפרק ד' מהלכות ברכות הלכה י' במברך ברכה שאי"צ ,וכתב כן בפרק
י"ב מהלכות שבועות הלכה י"א ,במזכיר שם שמים לבטלה ,ומבואר
בלשון הר"מ דמזכיר שם שמים ואומר אח"כ ברוך הוא ומהולל אין זה
לבטלה וע"כ צ"ל דזה מותר מן התורה ,דאי זה אסור מן התורה א"כ לא
תיקן איסורו שהזכיר שם שמים לבטלה ,ואין מקום לחלק בין אומר
ברוך בסופו לאומר ברוך בתחילתו.
והא דאסמכו רבנן איסור ברכה שאי"צ על ל"ת ,אפשר דכל שם לבטלה
יש בו גם משום ל"ת מדרבנן ואפשר דאיסור ברכה שאי"צ אינו משום
הזכרת השם אלא משום חסרון יראה שאין האדם ראוי לגשת אל
הקדש תמיד אלא כפי מה שקבעו חכמים ,והלכך לא סמכו חכמים
איסורו על מקרא ליראה ד' דמני' ילפינן שם לבטלה ,דהכא אפילו
מברך בכנוי אסור וכמש"כ הגרע"א בתשובה סי' כ"ה ,מיהו אין זה
מוכרע.
ועיין בספר פתחי הלכה פרק א' הערה )27א( שכתב :ולא מצינו שהמברך
ברכה שאינה צריכה יצטרך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד,
וגם ודאי שהשומע חייב לענות אמן ,שלא כדין ברכה לבטלה ממש
שאסור לענות עליה אמן.
התחיל לברך ונזכר אחר שאמר "העולם" האם יגמור הברכה
כתב בשו"ת שבט הקהתי סי' צ"ט וז"ל :שאלה :באמצע סעודה רצה
לשתות ושכח והתחיל לברך ונזכר אחר שאמר תיבת העולם האם
יגמור הברכה או יפסיק באמצע הברכה .תשובה :לכאורה י"ל דיגמור
דאז יש איזה משמעות להברכה משא"כ אם יפסיק אז אמר רק חצי
ברכה ,ובפרט באמצע סעודה דיש אומרים דס"ל בשו"ע )סי' קע"ד
סעי' ז'( דיש לברך על המים שבתוך הסעודה ,עיי"ש .ומ"מ נראה דאין
לגמור הברכה ,עפ"י דאיתא בחכמת שלמה או"ח )סי' רט"ו( לתרץ על
מה שתמה בספר נשמת אדם על הא דאמרינן דבספק אם מחוייב
לברך אינו מברך דהוה חשש איסור תורה דלא תשא הא אם יאמר אלף
פעמים אתה הוא ד' מלך העולם בורא פה"א לא יהיה איסור וכשאומר
ברוך אתה ד' וכו' יהיה איסור תורה ,ותירץ החכמת שלמה שם דודאי
גדול מעלות הברכה יתר על שאר שירות ותשבחות והוי איסור אם הוא
בחנם דענין ברכה הוי תשלומי על הטובה שקבלנו ממנו יתברך וע"כ
אם לא נהנה אז הוי דובר שקרים עיי"ש שהאריך בטוטו"ד .ע"כ מה"ט
נראה דיותר טוב שיפסיק הברכה ונמצא שאמר רק ברוך אתה ה' אמ"ה
שהוא שבח לחוד ממה שיסיים הברכה דאז הוי כדובר שקרים ח"ו
ואפילו בספק ברכה כגון באמצע סעודה ,ודו"ק.
ונראה להביא ראי' כמו דאיתא )בסי' ק"ז סעי' א'( דאם התחיל להתפלל
על דעת שלא התפלל ונזכר שכבר התפלל פוסק אפילו באמצע ברכה
וכו' עיי"ש וכמו בשמו"ע פוסק באמצע ברכה א"כ הוא הדין בכל ברכה
שהתחיל לברך ,ואע"ג דאם התחיל שמו"ע של חול בשבת אינו פוסק
באמצע הברכה ,התם שאני דמדינא אף בשבת היה מחוייב לברך י"ח
ברכות משא"כ בעלמא פוסק אפילו באמצע ברכה ,ולכן אינו פוסק שם
אפילו כשלא אמר ברוך אתה ה' אלא התחיל "אתה חונן" אף שאין בזה
שום ברכה לבטלה ,והבן.
העולה להלכה :אם התחיל לברך שסבר שמחוייב ונזכר שאינו מחוייב
צריך להפסיק אפילו כשכבר הזכיר שו"מ.
ועיין בספר עולת יצחק )רצאבי( סי' מ"ד שכתב וז"ל :שאלה :מי שבירך
בטעות ואמר אלהינו מלך העולם ,האם יכול לסיימה ולומר אחר כך
בשכמל"ו ,או שיאמר למדני חוקיך .תשובה :ברור דבכהאי גוונא לא
יסיים למדני חוקיך ,כי אין זה כלשון הפסוק ,ולסיים מתחילה נוסח
הברכה עצמה ,גם כן לא )עיין רמב"ם פרק י"ב מהלכות שבועות
הלכה י"א ימהר "מיד" וישבח ויפאר וכו'( אלא אם כן הברכה תלויה
במחלוקת הפוסקים ,שאז נלע"ד שיותר טוב לסיימה ,ואח"כ לומר
בשכמל"ו .ואע"ג דקיימא לן סב"ל ,היינו שלא לברך מתחילה כלל ,אבל
אחרי שבלאו הכי הזכיר את השם ,יותר טוב לסיימה שאז תעלה עכ"פ
לדעת הסוברים לברך ,וז"פ .ועיין מ"ש בס"ד בבארות יצחק הלכות
ברכות הפירות דף רל"ח ורל"ט ,ודו"ק.
אמנם עיין בערוך השולחן סי' תקס"ח סעי' ח' שכתב :ומי ששרוי
בתענית ושכח ובירך על איזה פרי ואחר הברכה נזכר יסיים למדני
חוקיך .א"כ משמע שאפילו אחר שגמר הברכה מועיל לומר למדני
חוקיך.
ועיין בספר ליקוטי מהרי"ח שכתב :בשכמל"ו ,הא דאומרין אחר אנא
בכח בשכמל"ו עיין בסדר היום שהוא מפני קדושת השם הנרמז באנא
בכח ומהאי טעמא כתב שנכון לאמרו מעומד וע"ש עוד לאמרו בלחש
ולכאורה כאן לא שייך הא דאמרינן פ"ד דפסחים גבי בשכמל"ו שבק"ש
ע"ש ובדברי רש"י אך יש עוד טעם לזה הובא בטור הלכות יוהכ"פ בשם
המדרש .וא"כ גם פה צריך לומר בלחש.
לא
שי"ח הלכה
תשובות הגר"ח קניבסקי שליט"א
נערך ע"י הרב אברהם חיים שצ'יגל כולל אליבא דהלכתא -קרית ספר
עניני שומע כעונה בברכת הנהנין
שומע כעונה ברכה לבטלה ,האם נחשב בכלל איסור ברכה לבטלה
שאלה :בשומע כעונה ברכה ,ואין צריך לברך אותה ברכה ,האם נחשב
זאת בכלל איסור ברכה לבטלה ,או לא] ,האם הוא ממש "כמוציא
מפיו" ,שיש בו חשש ברכה לבטלה ,או לא[ .דהנה השער הציון ]סי'
תפ"ט אות ה'[ בדיני "ספק" בספירת העומר ,כתב שיבקש מאחר
שיוציאנו בברכה ,והוסיף השעה"צ ,שיחשוב ,שאם הוא מחוייב
בברכה ,רוצה לצאת בברכה ,ע"י שומע כעונה ,מבואר שאם לא יחשוב
על דרך "תנאי" ,אלא יחשוב סתם ,שרוצה לצאת בברכה מדין שומע
כעונה ,אז על הצד שלא מחוייב בברכה ,יחשב כברכה לבטלה,
וצ"ע.
תשובה :יש דעות בזה ,ונכון לכתחילה להזהר) ,שאלת רב ,עמוד רצ"ג(.
היוצא בברכה ע"י שומע כעונה ,האם יוכל לתקן טעות
של "המברך" באמצע
שאלה :מי ששומע ברכה מחבירו ,ורוצה לצאת בשמיעתו ,וטעה
המברך באמצע באיזה תיבה ,האם יכול השומע לתקנו באמצע ,או
שתיבה זו שמתקנו נחשב הפסק ,וצ"ע.
תשובה :יכול ,רק שיחזור הוא התיבות) ,שאלת רב ,רצ"ד(.
]א"ה :הכוונה שאחר שתיקן "השומע" ,יחזור "המברך" על תיבות
התיקון ,ואז ישמע ממנו "השומע" ,ויצא מהמברך ,ולאפוקי שלא יצא
באמירת עצמו בתיקון שתיקן ,ולכאורה הטעם שאז יש חשש של
ברכה שמקצתה ע"י "שמיעה" ומקצתה ע"י "אמירה" ,שהחזו"א סובר
שלא מהני ,ודו"ק[.
שמע ברכה על דעת לאכול ,ורוצה לחזור בו
שאלה :מי ששמע ברכה ע"ד לאכול ,ורוצה לחזור בו ולא לאכול ,האם
צריך לחשוש מפני ברכה לבטלה של שומע כעונה ,או לא] .שאפי' אם
נפסוק שצריך לחשוש לברכה לבטלה" ,בשומע כעונה" ,אולי לענין
נמלך נקל ,שבתחילה רצה באמת לאכול ,ועשה כדין מה ששמע
הברכה ,וצ"ע[.
תשובה :אין לעשות כן) ,שאלת רב עמוד רצ"ב(.
מהו זמן "הכוונות"] ,על שינוי מקום ומאכלים נוספים[ ,כשיוצא
בברכה ע"י "שומע כעונה"
שאלה :כשיוצא בברכה ע"י "שומע כעונה" ,מהו הזמן לכוון על שינוי
מקום ,או על מאכלים נוספים שאינם לפניו ,האם בזמן שמיעת הברכה,
או בשעת עניית אמן ,שיש אומרים שעניית אמן הוא גם עיקר הזמן
שיוצא ידי ברכה ,ובתשו' מהר"ם שי"ק ]סי' נ"א[ מבאר שמדוע לחלק
מן הפוסקים מותר לענות "ברוך הוא וברוך שמו" כשיוצא בשומע
כעונה ואינו הפסק ,מכיון שעיקר הברכה לשומע זהו גם בעניית אמן,
וא"כ גם לענין כוונה יתכן שמספיק לכוין בשעת עניית אמן ,ויתכן שלא
קי"ל כן] ,דקיי"ל שאין עונין "ברוך הוא וברוך שמו" ,כשיוצא בברכה,
ע"י שומע כעונה[ ,וצ"ע.
]וכן בה' הגומל ]סי' רי"ט סעי' ד'[ בשו"ע ובביאור הלכה שם ,מוזכר
יסוד זה שעניית אמן ,הוא כמו מברך כל הברכה ,עיי"ש ,וצ"ע[.
תשובה :בשעת ברכה) ,שאלת רב ,עמוד רצ"ד(.
שמע "חצי ברכה" על דעת לאכול ,ורוצה לחזור בו
שאלה :מי ששמע "חצי ברכה" ,על דעת לאכול ,ורוצה לחזור בו ]ולא
לאכול[ ,האם מותר או לא ,שבברכה שלימה פסק מרן שליט"א שלא
יעשה כן ,מחשש ברכה לבטלה .אבל אולי "בחצי ברכה" מותר ,שהנה
נחלקו המ"ב )סי' קפ"ג ס"ק כ"ו( עם החזו"א אם יכול לצאת חצי
ברכה ע"י אמירה ,וחצי ברכה ע"י שמיעה ,שלדעת המ"ב יוצאין ,ולדעת
החזו"א אין יוצאים ,ולכאורה סברת החזו"א ,הוא מטעם שאין שומע
כעונה בחצי ברכה ,רק בברכה שלימה ,ולפי"ז כאן ששמע רק חצי
ברכה ,אין בזה שומע כעונה לדעת החזו"א וממילא יוכל לחזור בו ,ואין
בזה חשש ברכה לבטלה ,וצ"ע.
תשובה :הראיה אינה ראיה ,אבל הדין שבמקום הצורך אפשר) ,שאלת
רב ,רצ"ג(.
]א"ה :לכאורה כוונת מרן שליט"א ,שאין סברת החזו"א מחמת שאין
שומע כעונה בחצי ברכה ,אלא שיש דין בברכות ,שצריך שלא יהיה
חצי ע"י שמיעה ,וחצי ע"י דיבור ,אבל גם שומע כעונה של "חצי ברכה"
נחשב חצי ברכה ,ויש בזה חשש של ברכה לבטלה] ,של חצי ברכה[,
אלא שצ"ע מדוע כאן "בחצי ברכה" פוסק מרן שליט"א ,שבמקום צורך
אפשר ,ובברכה "שלימה" לא הזכיר מרן שליט"א קולא זו ,ושמא ברכה
"שלימה" לבטלה ,חמור יותר ,וצ"ע[.
קדש בשביל להוציא אחרים ]ולא לעצמו[ ,ונמלך ורוצה לשתות
בעצמו האם יכול
שאלה :מי שמקדש על יין להוציא אחרים ,ולא היה דעתו לשתות
בעצמו] ,שקיי"ל שמועיל ,מכיון שבקידוש יש דין "ערבות" ,להוציא
אחרים ,גם כשבעצמו לא יוצא בקידוש[ ,ושוב נמלך בו ורוצה לשתות
בעצמו ,האם יכול לשתות ע"י ברכתו ,או לא.
תשובה :צריך ברכה לכאורה) ,שאלת רב ,רצ"ב(.
שאלה) :המשך( הנה נשאל מרן שליט"א ,במי שעשה עבירה ,ובירך
ברכה לבטלה] ,לא על דעת לאכול כלל[ ,ושוב נמלך בו ורוצה
לאכול] ,ויתוקן הברכה ,שאינה ברכה לבטלה[ ,האם מותר לאכול ,או
לא ,וענה מרן שליט"א ,שיכול לאכול) ,שאלת רב רצ"ב( ,וצ"ע מ"ש
מתשובה לעיל שכשנתכוין להוציא אחרים ,פוסק מרן שליט"א ,שאין
יכול לאכול בברכתו ,וכי גרע מנתכוין סתם שלא לאכול כלום בברכתו,
וצ"ע.
תשובה :כאן שכיוון לדבר אחר י"ל דגרע) ,שאלת רב רצ"ב(.
]א"ה :מבואר בדברי מרן שליט"א ,שכשיש ברכה ,ורוצים להפקיע את
הברכה מהאכילה ,לא מספיק "העדר" של כוונה] ,שלא נתכוין על
האכילה[ ,אלא צריך כוונה "הפוכה" ,שמפקיע את הברכה מהאכילה,
ע"י שמתפיס הברכה לדבר אחר ,זכר לדבר מש"כ הר"ן הידוע ,שגם
למ"ד אין מצוות צריכות כוונה ,ובלי כוונה למצוה יצא ,אבל אם מכוון
לשם דבר אחר ,אין יוצא ,ודו"ק[.
המברך וטעה ,האם יוכל לתקן ברכתו ע"י שישמע תיקון הברכה
מאחר ,מדין שומע כעונה
שאלה :מי שמברך וטעה בברכתו ,האם יכול לתקן טעותו ,ע"י שישמע
את "תיקון הברכה" מאחר ,ויצא מדין שומע כעונה ,ויחשב לו זאת
לתיקון ברכתו ,או לא ,וצ"ע.
תשובה :יחזור בפיו) ,שאלת רב ,עמוד רצ"ד(.
]א"ה :יתכן לפרש הטעם ,שלא יכול לתקן בשמיעה ,שלתקן טעות של
"אמירה" ,צריך דוקא על ידי "אמירה"] ,שאתי דיבור ומבטל דיבור[,
ולא ע"י שמיעה] ,שלא אתי שמיעה ומבטל דיבור[ ,ויתכן עוד מטעם
פשוט יותר ,שאם יתקן ע"י שמיעה ,נמצא מקצת ברכתו ע"י "אמירה",
ומקצתו על ידי "שמיעה" ,ודעת החזו"א שאין יוצאין ידי ברכה,
כשמקצתה ע"י אמירה ומקצתה ע"י שמיעה ,ודו"ק[.
מברך שהחיינו על פרי ,האם יכול להוציא שהחיינו של לולב
שאלה :מי שצריך לברך שהחיינו על "לולב" ]וכל כיוצא בו[ ,ורוצה
לצאת מאחר שמברך שהחיינו על "פרי" ,האם יכול ,או לא] ,וכן איפכא
המברך שהחיינו על "לולב" ,אם יכול להוציא את המחויב שהחיינו על
פרי[ .וצ"ע.
תשובה :יכול) ,שיח התורה רצ"ב(.
]א"ה :לכאורה יש ראיה לזה ,מכל ליל שני של ר"ה ,שמברכים שהחיינו
על פרי ,ומוציאים גם את ספק שהחיינו של היום ,בין לעצמו ,ובין
לכל השומעים) ,ויש לחלק מכמה חילוקים( ,ולכאורה הכוונה בתשובת
מרן שליט"א כשמודיעו למברך שרוצה לצאת על הדבר ההוא ,כמו
בשהחיינו של מגילה ,ושל סעודות פורים שצריך להודיעו כמבואר
בהמשך[.
להוציא בשהחיינו מבגד חדש של אחד ,לבגד חדש של חבירו
שאלה :כתב המ"ב )סי' ח' ס"ק י"ד( שאם שניים קנו טליתות חדשות,
שלא יוציאו אחד את השני בשהחיינו ,אלא כל אחד יברך לעצמו ,וצ"ע
טעמא דמילתא ,שהרי יש דין שומע כעונה ,ומדוע לא יוכל לצאת
מחבירו בשהחיינו ,וצ"ע.
תשובה :זה מברך על הבגד שלו ,וזה על שלו) ,שיח התורה ,רע"ה(.
היוצא בברכה ע"י שומע כעונה ,ומכוין על מאכלים נוספים האם צריך
להודיע למברך
שאלה :הנה כתב המ"ב )סי' תרצ"ב ס"ק א'( שבפורים כשמברך
שהחיינו על המגילה ,צריך לכוין גם על הסעודה ומשלוח מנות ,והוסיף
המ"ב ,שצריך להודיע גם לבעל קורא שיכוין להוציא בברכתו גם על
דברים אלו ,מבואר במ"ב שלא מספיק כוונת "השומע" על דברים אלו,
אלא צריך גם כוונת "המברך" להוציאו בדברים שרוצה לצאת ,ויש
להסתפק מי שיוצא בברכות הנהנין מחבירו ע"י "שומע כעונה" ,ורוצה
לכוין גם על מאכלים נוספים שאינם לפניו ,האם צריך להודיע למברך
שגם הוא יכוין להוציאו על זה ,או לא ,שאולי בברכת הנהנין הוא יותר
"סתמא דמילתא" שלפעמים מתכוין השומע על מאכלים נוספים ,ואין
צריך להודיע למברך.
תשובה :נכון דשם שאני) ,שאלת רב ,רצ"ג(.
דין שומע שהחיינו מחבירו המברך על בגד ,והשומע מתכוין לבגד,
ומאכל
שאלה :מי שחבירו מוציאו בברכת שהחיינו ,וחבירו מברכו על בגד,
והוא רוצה לפטור בברכה גם בגד וגם מאכל ,האם צריך להודיע
למברך שיתכוין להוציאו גם על המאכל ,או לא.
תשובה :יתכן שגם בזה אין צריך להודיע ,אך במ"ב סי' תרצ"ב ס"ק א'
לא משמע כן )שאלת רב ,רצ"ד(.
]א"ה :צ"ע איך מוזכר כאן בפשיטות ,שיש דין שאפשר להוציא
בשהחיינו בגד חדש ,הרי לעיל מובא בתשובות המ"ב )סי' ח'( שאין
מוציאים בשהחיינו בגד חדש ,וצ"ע[.
כשרוצה השומע לכוין על שינוי מקום של חדר אחר ,האם צריך
להודיע למברך
שאלה :לפי המ"ב שהוזכר לעיל ,האם צריך השומע ברכה מחבירו ע"מ
לצאת בשמיעתו ,ורוצה לכוין לשנות מקומו לחדר אחר ,האם צריך
להודיע למברך שיכוין להוציאו ,או לא.
תשובה :אין צריך) ,שאלת רב ,רצ"ג(.
להוציא חבירו בברכה שבירך בטעות ,וכן בברכה שבירך מחמת ספק
שאלה :כתב המ"ב )סי' רי"ג ס"ק ט"ו( שאם בירך להוציא את חבירו,
ובסוף לא שתה ,בשוגג או באונס] ,כגון שנשפך הכוס ,או ששח בין
ברכה לשתיה ,ולא יכול לשתותו[ ,מ"מ השומעים יצאו ידי חובתם,
מכיון שבשעת ברכה לא היה ברכה לבטלה ,אלא ברכה כדין ,ודין
זה חידשו המ"א ,מדין המבואר בשו"ע ]סי' ר"ט סעי' ב'[ ,שאם בירך
בפה"ג על כוס על דעת להוציא אחרים ,ובסוף נתברר שאינו יין
אלא מים ,מכיון שהיה בשוגג ,לכן יכול להוציא אחרים בברכת בורא
פרי הגפן ,ואין נחשב כמברך ברכה לבטלה ,שדינו שאין מוציא
אחרים.
ומקשים מ"ש ממש"כ הרעק"א )תשו' ו'( שהמברך ברהמ"ז "מספק",
]מחמת שספק דאורייתא לחומרא[ שאין יכול להוציא אחר ,שמחוייב
בתורת "ודאי" בברהמ"ז ,שיש כאן ספק אולי אינו ברהמ"ז ,וכלפי
השומע ספק לחומרא ,שמא אין ברהמ"ז של המברך נחשב ברהמ"ז,
וצ"ע מדוע שלא נאמר שמכיון שכלפי המברך דינו לברך ,ממילא
נחשב זאת לברכה ,כדי להוציא השומע ,ומי גרע מברכה "בטעות"
שנחשב ברכה להוציא את השומע ,וצ"ע.
תשובה :רעק"א לא מיירי בשוגג) ,שיח התורה ,רצ"א(.
]א"ה :מבואר בדברי מרן שליט"א ,שעדיף "שוגג" ,מדין ברכה "מחמת
ספק" ,אפי' ששוגג כלפי "האמת" היה ברכה לבטלה ,אבל מ"מ כלפי
"טעותו" ,הוא ברכה גמורה ,משא"כ ברכה מספק ,מצד אחד יותר טוב,
שגם כלפי האמת הוא ספק ברכה ,אבל מאידך הוא לא יותר מספק
ברכה ,ועדיין צ"ע ,שלכאורה העיקר שאינו ברכה לבטלה ,וכשיש דין
לברך מספק ,לכאורה הוא ודאי לא ברכה לבטלה ,וצ"ע[.
עניני שומע כעונה בכמה ענינים
כשמתפללים תפילה קצרה האם לחזן נחשב "תפילה בציבור" ,ע"י
שמיעה של הציבור
שאלה :כשמתפללים תפילה קצרה ,כמבואר במ"ב )סי' קכ"ד סעי'
ב' ס"ק ח'( ,והחזן עומד ומתפלל שמו"ע )והציבור שומע( ,עד קדושה
והאל הקדוש ,האם נחשב לחזן תפילה בציבור ,שלכאורה רק החזן
מתפלל ,ואין כאן תפילה בציבור ,וצ"ע.
תשובה :כיון שיוצאין ממנו מסתבר דחשיב תפילה בציבור) ,אישי
ישראל ,תש"מ(.
]א"ה :לכאורה הכוונה שכל הציבור שומעים ויוצאים כדין "שומע
כעונה" ,ונחשב שכולם מתפללים ולכן הוא תפילה בציבור ,ולכאורה
זהו גם יסוד החזו"א הידוע שהמתפלל עם החזן נחשב תפילה בציבור,
והיכן הציבור שמתפללים ,אלא הכוונה שהיות שכולם "שומעים"
נחשב עי"ז שמיעה כעונה ,כמו שכולם מתפללים ,ולכן הוי כתפילה
בציבור ,ועוד יש פירוש ששמעתי אומרים ,שחזן הוא שליח של הציבור,
ולכן הוא "תפילה של הציבור" ,מדין שלוחם כמותם ,ולפי"ז גם כאן
עד "הקל הקדוש" הוא שלוחם ,והוא תפלה שלהם מדין שליחות ,ולכן
נחשב תפילה בציבור ,ודו"ק[.
דין השומע הבדלה באמצע שמו"ע ,ורוצה לצאת ע"י שומע כעונה
שאלה :מי שאוחז במוצ"ש באמצע שמו"ע ,ושומע "הבדלה" ,האם יכול
להתכוין לצאת בו ,או לא ,ויש לדון לענין "לכתחילה" ,אם יכול לעשות
כן לכתחילה ,ויש לדון לענין "בדיעבד" ,אם יצא ,וצ"ע.
תשובה :יצא) ,הליכות חיים עמוד פ"ו(.
]א"ה :בספר גם אני אודך )ח"ג אות פ"ז( גם כתב מרן שליט"א ,על
שאלה זו בזה"ל :אם מכוין לצאת יצא ,וכן הובא בספר החדש ]של
תשו' מרן שליט"א[ דעת נוטה ]עמוד שד"מ שמ"ה[ ,והנה מלשון
התשובה נראה ,שזהו רק "בדיעבד" ,ולא "לכתחילה" ,וכן הביא
בהגהות דעת נוטה שם ,בשם החזו"א ,ואפי' שלענין קריאת התורה
וברכת כהנים קי"ל שזהו לכתחילה ,לשמוע באמצע שמו"ע ]כן כתב
מרן שליט"א בדעת נוטה שם[ ,יש לחלק בכמה אופנים ,אופן א' כש"כ
המגיה בדעת נוטה שם ,שקריאת התורה וברכת כהנים הוא "מסדר
התפילה" ,משא"כ הבדלה .ויותר פשוט נראה החילוק ,שבקריאת
התורה וברכת כהנים הוא דין שמיעה בעלמא ,ולא דין שומע כעונה,
ולכן הוא גם לכתחילה] ,בברכת כהנים הוא פשוט ,ובקריאת התורה
אינו פשוט אבל כן כתב לי מרן שליט"א[ ,אבל הבדלה ,הוא דין "שומע
כעונה" ,ולכן אינו לכתחילה ,רק בדיעבד[.
מדוע באמצע שמו"ע אין מכוונים לצאת ]מדין שומע כעונה[ לאמן
של הקל הקדוש ,ושומע תפילה
שאלה :צ"ע מדוע "באמצע שמו"ע" ,אין דין לכוין לצאת מדין "שומע
כעונה" ,את אמן של הקל הקדוש ,ואמן של שומע תפילה ,שהם אמנים
חמורים ,וכמו שצריך לשמוע ולכוין לצאת באמצע שמו"ע ,בקדושה
ואיש"ר ,וצ"ע.
תשובה :על אמן לא שייך לכוין) ,דעת נוטה ,עמוד שד"מ(.
]א"ה :צ"ע כוונת מרן שליט"א ,מ"ט לא שייך כוונה לצאת באמן ,ומ"ש
מקדושה ואיש"ר ,ובמגיה על הספר דעת נוטה שם ביאר הדברים ע"פ
יסוד הגאון ר' זבולון שוב שליט"א שאין דין שומע כעונה על מילים
לב
שאין להם משמעות עצמית ,וצריך הוספה של "כוונות" בדיבור כדי
שיהיה לזה משמעות ,ולכן "אמן" שאין לו משמעות עצמית ,בלי תוספת
כוונה] ,שמכוין שהוא מאמת את הברכה ששמע[ ,ממילא אין בו דין
שומע כעונה ,וזהו מסתמא גם כוונת מרן שליט"א[.
המנהג לענות "ברוך הוא וברוך שמו" האם רק בשמו"ע ,והאם גם
בברכות שיוצא ע"י שומע כעונה
שאלה :למנהג שנוהגים לענות "ברוך הוא וברוך שמו" ,אחרי הזכרת שם
השם ,האם הוא רק בשמו"ע ,או גם בכל ברכה וברכה ,שלא שמענו כ"כ
שעושים כן בשאר ברכות ,והאם גם כשיוצאים בברכה ע"י שומע כעונה
גם יענה ברוך הוא וברוך שמו.
תשובה :הם עונים גם בשאר ברכות) ,אבל במקום שיוצאים הברכה אסור
לענות() ,שיח התורה ,עמוד שנ"ו(.
]א"ה :וכן בספר מענה ר"ח )עמוד מ"א( ענה מרן שליט"א בזה"ל :אם
אין יוצא נהוג לענות ע"כ ,ודעת הגר"א ידוע שבחזרת הש"ץ אין עונים
ב"ה וב"ש ,וידוע שהוא מטעם שנחשב שיוצאים מהש"ץ מדין שומע
כעונה] ,שזהו עיקר תקנת חזרת הש"ץ שהש"ץ יוציא את מי שאינו
בקי[ ,ולכן אין עונים ברוך הוא וברוך שמו ,כדין ברכה שיוצא ע"י שמיעה
שאין אומרים ב"ה וב"ש ,והחולקים כנראה סוברים ,שמכיון שבזמנינו
כולם מתפללים בלחש ואין יוצאים מהש"ץ ,ממילא מותר לענות
ב"ה וב"ש .שוב ראיתי במעשה רב ,שכתב טעם הגר"א ,שהש"ץ
ממשיך להתפלל ,ומפסידים אז כמה תיבות של חזרת הש"ץ ,וטעם
נוסף כתוב בהגהות שם שלא יהיה הפסק בין הברכה לאמן ,וצ"ע הכוונה
בזה[.
כשיוצא בתפילה ע"י שמיעה מהש"ץ ודעתו על תפילת תשלומין ,האם
צריך להודיע לש"ץ
שאלה :הנה לענין שהחיינו בפורים פוסק המ"ב )סי' תרצ"ב ס"ק א'(,
שלא מספיק שהשומע מתכוין גם על משלוח מנות וסעודת פורים,
אלא צריך גם להודיע "למברך" ,שיתכוין להוציאם גם על משלוח מנות
וסעודת פורים ,וצ"ע מ"ש ממש"כ השערי תשובה )סי' ק"ח ס"ק ב'(
שאם אדם שכח להתפלל ערבית ,יכול להתפלל תשלומין ע"י שישמע
בשחרית חזרת הש"ץ ,ויתכוין לשם תשלומין של ערבית ,ומדוע שלא
עוד יוסף חי
נאמר שצריך להודיע לחזן שיתכוין להוציאו לשם תשלומין של מעריב,
וצ"ע.
תשובה :לא דמי דשם העיקר להתפלל) ,שאלת רב ,ת"א(.
]א"ה :ביאור דברי מרן שליט"א ,שג' תפילות ביום שחרית מנחה מעריב,
הוא לא שם אחר וחפצא אחר של תפילה ,אלא הוא הכל דין אחד של
תפילה ,ורק ג' מחייבים הם ,אבל הכל אותו תפילה ,משא"כ שהחיינו
]שהוא ברכה על דבר מסוים[ ,כל דבר ודבר שמודה עלי' לה' ,הוא חפצא
אחרת של הודאה ,ולכן צריך כוונת משמיע ,גם כן[.
דין שצריך שיאמר החזן יהא ש"ר מברך בקול ,כשמוציא אדם השומעו
שאלה :קיי"ל שהחזן יכול לומר בלחש את התיבות "יהא ש"ר מברך",
מכיון שאין מוציא בזה את אחרים ,וקשה שכתוב שמי שאוחז באמצע
שמו"ע ,ישמע מהש"ץ איש"ר מברך ,ויתכוין לצאת ממנו ,וא"כ איך יאמר
הש"ץ בלחש כשיש מי שרוצה לצאת ממנו ,ולא ישמע .וצ"ע.
תשובה :אם יש מי שרוצה לצאת יבקשו לאמור בקול) ,הליכות חיים,
ל"ט(.
]א"ה :מוכח מתשו' מרן שליט"א ,שכל זמן שלא ביקשו מהחזן ,אין צריך
לחשוש אולי יש אחד מהציבור שרוצה לצאת ממנו ,וצ"ע הטעם ,שזהו
שכיח מאוד דברים אלו ,וצ"ע[.
שומע כעונה בדברים שצריכים עמידה באמירתם,
אם צריך גם בשמיעתם
שאלה :הנה מצאנו סתירה במ"ב ,בדין "עמידה" בשומע כעונה ,באותם
דברים שצריכים עמידה "באמירתם" ,אם צריך עמידה גם "בשמיעתם",
שהשעה"צ )סי' תר"צ ס"ק א'( לענין עמידה בברכות המגילה כתב,
שמכיון שיש דין עמידה בברכות המגילה ]כדין ברכת המצוות בעמידה[,
ממילא גם כל השומעים צריכים לעמוד ,שיוצאים בדין שומע כעונה
בברכות ,מבואר בזה ,שבשומע כעונה בדבר שצריך עמידה באמירתו,
צריך גם בשמיעתו .וכן מבואר במ"ב )סי' קכ"ד ס"ק כ'( לענין הסוברים
שצריך לעמוד בחזרת הש"ץ ,שהוא מטעם שהם יוצאים מדין שומע
כעונה ,ובשמו"ע צריך עמידה ,ומאידך הביה"ל בה' ספירת העומר )סי'
תפ"ט( מביא בשם הרי"ץ גיאות שנהגו העולם במוצ"ש שכבר ישבו
לקדושא דסדרא ,שהש"ץ היה מברך וסופר ספירת העומר ,ומוציא את
בירור וליבון במשנתו של מרן ה"בן איש חי"
כל הציבור ,כדי לפוטרם מעמידה ,שזהו טירחא לציבור לעמוד אחר
שכבר ישבו ,ומבואר שאפי' שיש דין "עמידה" בספירת העומר ,אבל
כשהציבור יוצא ע"י שומע כעונה ,אין צריך עמידה ,וזהו סותר לדברי
המ"ב לעיל .וצ"ע.
תשובה :לכתחילה יש לעמוד) ,דולה ומשקה ,עמוד שע"ה(.
]א"ה :ובספר גם אני אודך )ב( אות קס"ז ,כתב על שאלה זו מרן
שליט"א ,בזה"ל" :לכתחילה ראוי לעמוד" .וכוונת מרן שליט"א ,שבאמת
חלוק שומע כעונה ,מדיבור ממש ,שבדיבור ממש זהו "חיוב" לעמוד,
ולא יועיל שעת הדחק ,אבל שומע כעונה אין חיוב לעמוד ,רק ראוי
לכתחילה לעמוד ,ולכן בשעת הדחק של טירחא דציבורא במוצ"ש,
מקילים לשבת[.
כשיוצא מחבירו מדין "שומע כעונה",
האם צריך כוונה במילים ממש כמו "באמירה"
שאלה :כששומע חזרת הש"ץ ומכוין בברכה ,האם צריך ממש כוונה כמו
המתפלל עצמו ,או שמספיק בכוונה פחותה ,וצ"ע.
תשובה :כוונת הקורא עולה לו ,וצע"ק) ,דולק ומשקה ,עמוד פ"ד(.
השומע ברכת אהבה רבה מחבירו ומתכוין לברכת התורה ]וחבירו
לברכת ק"ש[ האם צריך להודיעו שיכוין להוציאו
שאלה :מי שצריך לברך ברכת התורה] ,במקום ספק[ ,ורוצה לצאת
בברכת "אהבה רבה" ,ושומע ברכת אהבה רבה מאחר ,מדין שומע כעונה
]והמברך כוונתו לברכות ק"ש[ ,האם צריך השומע להודיעו שכוונתו
לשם ברכת התורה ,או לא ,וצ"ע.
תשובה :בזה אולי צריך) ,שאלת רב ,רצ"ג(.
]א"ה :סובר רבינו שליט"א שלשנות את הברכה מברכה על "ק"ש",
לברכה על "תורה" ,צריך להודיע למוציאו ,וכמו שמצינו במ"ב ,לענין
שהחיינו של מגילה ,לצאת לשהחיינו של סעודה ומשלוח מנות ,שצריך
להודיע למוציאו ,ודו"ק[.
ע"פ בקשת מרן שליט"א
אין להורות הלכה למעשה ע"פ התשובות
הרה"ג שלום טוויל שליט"א
בעמח"ס "פסקי בן איש חי"
המברך מעין שלוש וכולל בה על המחיה ועל העץ וחבירו רוצה לצאת ע"י שמיעה רק בעל המחיה
השו"ע סימן ר"ח סי"ח כתב ,לא יכלול על הספק שום תוספת
בברכת מעין שלוש ,אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות .הגה.
פירוש כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן וכו' או
בורא נפשות וכו' ,לא יאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר
שברכתו על העץ ויכלול עמו גם כן על הגפן ועל פרי הגפן מספק
ע"ש .ומקור דין זה הוא מהתרומת הדשן סימן ל' שהוכיח כן מדברי
הירושלמי ברכות פ"ו ה"א דאין כוללים בברכת מעין שלוש שום
תוספת מספק משום חשש הפסק.
ספק הברכי יוסף והוכחות התורה לשמה
א .והנה הברכי יוסף סימן רי"ג אות א' כתב להסתפק ,באדם שאכל
מעט מפת הבאה בכסנין ונסתפק אם אכל כשיעור לברך מעין
שלוש או לא ,וחבירו אכל פת הבאה בכסנין ופירות ממין שבעה
כשיעור ומברך מעין שלוש וכולל את שתיהן ,אי מצי מפיק בברכתו
לזה שאכל פת הבאה בכסנין לחוד .מי נימא דכיון דהוא מברך על
המחיה ועל העץ לא מצי מפיק לאידך ,דחדא מתרתי לא אתיא .או
נימא דאידך משמע הוא דמשמע ואיהו יהיב דעתיה אדמחייב לחוד
ושפיר נפיק .ובמחזיק ברכה שם כתב ,דבדיעבד ודאי נפיק ידי
חובתו וכמו שכתב השו"ע סימן ק"ח סי"ב גבי הזכיר מעין המאורע
שלא בזמנו] .וע"ש באחרונים שאין דין זה מוסכם[ .וכל הנידון
אי לכתחילה שפיר עביד הכי .וע"ש בברכ"י שהוכיח דשפיר מצי
למיעבד הכי אפילו לכתחילה.
וכעין זה דנו האחרונים ,באדם שיצא ידי חובת קידוש ובא לבית
חבירו ורוצה לשתות יין ,והבעל הבית עדיין לא קידש ,ורוצה האורח
לצאת ידי ברכת היין במה שיברך בעה"ב בורא פרי הגפן על
הקידוש ,האם שפיר למיעבד הכי ,או שברכת הקידוש שאומר בעל
הבית הוי הפסק לגבי השומע .ועיין בשד"ח אסיפת דינים מערכת
ה' כלל י"ב.
וראיתי בשו"ת תורה לשמה סימן ס"ב שעמד בספק הברכי יוסף
וכתב ,הדבר פשוט דלא שייך דין הפסק אלא במוציא דברים מפיו,
אבל דברים ששומע אע"פ שמכוין עליהם ונחשב לו כעונה עם כל
זה לא הוי הפסק כיון שלא הוציאם מפיו .וראיה לזה הוא מהלכה
ברורה ברמב"ם ובשו"ע סימן ק"ד בתפילת העמידה אינו פוסק לא
לקדיש ולא לקדושה ,אלא ישתוק ויכוין למה שאומר השליח ציבור
ויהיה כעונה ע"ש .הא למדת אפילו שהוא מתפלל שמונה עשרה
ושומע קדיש ומכוין לבו אל הקדיש דנחשב לו כעונה ,עם כל זה
לא הוי שמיעה זו דקדיש הפסק ואע"ג דלא שייך הקדיש בתוך
תפילת י"ח ,ואם היה עונה בפיו הוה הפסק ,עם כל זה השמיעה
אינה חשובה הפסק .ואם כן כל שכן וכ"ש שמיעה זו ששומע דברים
של העץ ואינו מכוין עליהם ולא יהיב דעתיה עלייהו כלל ,דודאי
לא הוי הפסק .וזה ברור ע"ש .ועיין עוד בספר רב ברכות מערכת
ב' אות ג'.
ומבואר בדבריו שתי סברות להיתר .א ,דברי השו"ע שבשומע קדיש
באמצע י"ח ומכוין לצאת י"ח ,לא הוי הפסק .ב ,בנידון דידן אינו
מכוין לצאת י"ח בשמיעה ,וא"כ ודאי דלא חשיב הפסק .ובדברינו
להלן נבוא לברר סברות אלו.
בירור הוכחת התו"ל מדין שומע כעונה באמצע י"ח
דלא חשיב הפסק
ב .והנראה בזה ,דהנה דעת רש"י סוכה דף ל"ח ע"ב ד"ה הוא אומר
ברוך ,שהמתפלל שמונה עשרה ושמע שליח ציבור אומר קדיש
וקדושה ,שותק ושומע .והתוס' שם ובברכות דף כ"א ע"ב כתבו
בשם ר"ת ור"י ,דאינו רשאי לשתוק ולשמוע באמצע שמונה עשרה,
דהשומע כעונה ונמצא מפסיק באמצע תפילתו .אלא שנהגו העם
כרש"י וגדול המנהג ע"ש .וכן פסק השו"ע סימן ק"ד ס"ז ששותק
ושומע .וצ"ב במאי פליגי.
ובפשוטו יש לומר שנחלקו בחקירת האחרונים במהות שומע
כעונה )עיין שו"ת חתם סופר או"ח סימן ט"ו ,חזו"א או"ח סימן כ"ט,
קה"י ברכות סימן י"ג( ,האם פירושו שהשומע נחשב כמדבר ממש
דהשמיעה היא אחד ממיני הדיבור .ולפ"ז אסור להפסיק ולשמוע
קדיש באמצע י"ח .או ששומע כעונה אין פירושו דהוא כמוציא
המילים בפיו ,אלא שהוא יוצא ידי חובתו על ידי שחבירו דיבר וכעין
דין שליחות .ולפ"ז אין שמיעת קדיש באמצע י"ח חשיבא הפסק.
אולם הקה"י ברכות סימן י"ב סק"ב בתחילת דבריו כתב דרך אחרת
בביאור דברי רש"י ,דשומע כעונה לא הוי הפסק ,דדוקא דיבור בפיו
הוי הפסק לתפילה שמתפלל בפיו .אבל דיבור שע"י הרהור או ע"י
שמיעה ,נהי דנחשב כמדבר ,מ"מ לא בפיו מדבר אלא בלב או ע"י
שמיעתו ,ואין זה נחשב הפסק לדיבור התפילה שבפה .ולפ"ז כתב
ליישב משה"ק הרב השואל בשו"ת יד אליהו סימן י"ב ד"ה ותו,
דלדברי רבינא בברכות דף כ' ע"ב דהרהור כדיבור ,אם כן היכי
משכחת לה תפילה כדינה ,והלא רוב האנשים מלאים מחשבות
זרות בשעת התפילה ,וכיון שהרהור כדיבור הו"ל כמפסיק בשיחה
באמצע תפילתו דחוזר לראש .ולמבואר ניחא ,דאין דיבור שע"י
הרהור נחשב להפסק לדיבור שבפה .וכעין זה כתב בשו"ת הר צבי
או"ח סימן מ"ב.
ולפי זה נראה ,דאם כוונת רש"י כפירוש הראשון דשומע כעונה לא
הוי הפסק ,משום דשמיעה לא הוי כדיבור ממש ,ממילא גם בנידון
דידן לא חשיב הפסק .אולם אם כוונת רש"י כפירוש השני ,דשומע
כעונה לא הוי הפסק משום דכלפי דיבור שמיעה לא הוי הפסק,
א"כ בנידון דידן דאין כאן דיבור אלא הכל ע"י שמיעה שפיר חשיב
הפסק .וע"ש בהר צבי שכתב שהיוצא י"ח בתפילה ע"י שמיעה
מהש"צ ,אין יכול להפסיק לשמוע קדושה מפי ש"צ אחר ,דשמיעה
לגבי שמיעה הוי הפסק .וכן היוצא י"ח בהרהור כגון במקום אונס,
אסור לו להרהר בדברים אחרים כלל .ולפ"ז ה"ה בנידון דידן הוי
השמיעה הפסק לשמיעתו.
אך יעויין בתלמידי רבינו יונה בברכות דף כ"א ע"ב )דף י"ג ע"ב
מדפי הרי"ף( שכתבו ,ונחלקו המפרשים אם שותק בשעת התפילה
בשעת עניית הקדיש אם לא ,יש מפרשים שאינו שותק כלל דהא
קיי"ל שומע כעונה ואשתכח דהוי הפסק כמו אם היה עונה .וזו
היא דעת רבינו יעקב ז"ל .אבל רבינו האי גאון וסיעתו ורי"ף ז"ל
אמרו ששותק ,דכי אמרינן שומע כעונה והוי הפסק דוקא בדברים
אחרים ,אבל בזה שהוא שבחו של מקום לא דיינינן ליה הפסקה
ושרי .וכ"כ בחידושי אלאשבילי ז"ל ]הנדפס ע"ש הריטב"א בהוצאת
מוסד הרב קוק[ שם .ומבואר דהא דלא חשיב הפסק הוא רק משום
דהוי מענין התפילה דהוא שבחו של מקום ,אבל בלא"ה הוי הפסק.
ודלא כשני הביאורים שכתבנו לעיל .ויוצא לענין דינא בנידון דידן
ששומע בתוך הברכה עוד דברי שבח ,דלא הוי הפסק.
ולפי זה יש לעורר עמש"כ השואל בשו"ת אגרות משה או"ח ח"א
סימן קע"ג ,דהנוהגים בראש השנה לתקוע באמצע התפילה בלחש,
ויש שעומדין אז באמצע הברכה ומפסיקין לשמוע התקיעות,
דלכאורה לשיטת רש"י דמפסיקין לשמוע קדושה באמצע י"ח,
לא הוי הפסק .ולשיטת התוספות הוי הפסק ע"ש .ולמבואר מדברי
תר"י יוצא ,שגם לשיטת רש"י הוי הפסק ,דרק בשמיעת קדושה
שהיא מענין התפילה שמשבח את הקב"ה לא הוי הפסק ,משא"כ
בתקיעת שופר באמצע תפילת לחש דלכו"ע הוי הפסק.
אולם יעויין בשו"ע סימן כ"ה ס"י שכתב ,אם שמע קדיש או קדושה
בין תפלה של של יד לתפלה של ראש ,לא יפסיק לענות עמהם
אלא שותק ושומע ומכוין למה שאומרים .ובב"י ביאר ,דבשומע
ושותק לא חשיב הפסק ,וכשיטת רש"י דשרי לשתוק ולשמוע
קדיש וקדושה באמצע תפילת י"ח ולא הוי הפסק ע"ש .ומבואר
מזה דלא ס"ל כביאור תלמידי ר"י ,דלסברתם נראה דאין להפסיק
בברכת המצוות בדברי שבח .ועל כרחך כאחד משני הביאורים
הנ"ל .וחזרנו לדברינו הראשונים דנידון דידן תלוי בשני הביאורים
הנ"ל .וכן אתו שפיר דברי הרב השואל באג"מ שתלה נידון הפסק
בתקיעת שופר בפלוגתת רש"י והתוס'] .וע"ש באג"מ שדחה דבריו,
דהכא לכו"ע לא חשיב הפסק ,דמצות שופר היא בשמיעה ולא
הוי כעונה[ .ובמק"א הארכנו עוד בביאור שיטת רש"י והבאנו כמה
נפ"מ בזה.
אחר כותבי כל זה ,מצאתי בספר ידי חיים קונטרס תורה לשמה
סימן י"ג שהביא ספק הברכ"י וכתב וז"ל ,יש לפשוט מסימן ק"ד
דשומע קדושה בעמידה כעונה ולא הוי הפסק .ואין לומר דשמיעה
במקום עניית דברים ממש לא הוי הפסק ,אבל שמיעה הוי הפסק.
דזה אינו ע"ש .ונראה דבא לשלול חילוק הקה"י וההר צבי הנ"ל,
דאין לחלק בין שמיעה בתוך דיבור לשמיעה בתוך שמיעה .והוא
כמו שכתבנו דבזה תלויה הראייה הנזכרת.
לג
מקור ההלכה
הרה"ג יהודה הלל שליט"א
ראש מערכת "אליבא דהלכתא"
מאמר שני
ביאור דעת הרמב"ם בברכה הראויה לכוסס חיטים ושעורים ,ודינם לענין חיוב קרן וחומש ,ואכילה ביוהכ"פ
א.
עתה נבוא בס"ד לבאר דעת הרמב"ם בברכה הראויה לכוסס את החטים,
ולכוסס את השעורים ,ודעתו בזה לענין תרומות.
לשון הש"ס ופי' רש"י ושאר ראשונים
הנה בגמ' דברכות )דף ל"ז ע"א( אמרו :והתניא הכוסס את החטה )כמות שהיא
– רש"י( מברך עליה בורא פרי האדמה ,ע"כ .ופי' "כוסס" כתב הרש"י לעיל
ל"ו ע"ב ד"ה כס פלפלי ,ז"ל :כל דבר שאדם אוכל שלא כדרכו מקרי כסיסה,
עכ"ל ,וכן הוא ברש"י יומא פ' ע"ב – פ"א ע"א ד"ה שכוסס ,ז"ל :כל דבר שהוא
אוכלו שלא כדרך אכילתו קרי ליה כוסס ,עכ"ל ,ועיין עוד שם פ"א ע"ב ברש"י
ד"ה כס.
עוד שם דף ל"ו ע"א גמ' :קמחא דחיטי רב יהודה אמר בורא פרי האדמה,
ורב נחמן אמר שהכל .וברש"י קמחא דחיטי .אוכל קמח חטים כמות שהיא:
בורא פרי האדמה .כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין שמברך בורא פרי
האדמה :וכתבו התוס' שם בד"ה קמחא דחיטי ז"ל :נראה דלא מיירי בקמחא
ממש )כפירש"י( ,דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה .אלא מיירי
בקמחא שקורין אישקלאטי"ר ,או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין
בתנור ,עכ"ל .והרחיב בזה הרא"ש שם ,ז"ל :נראה דלא איירי בקמח הנטחן דק
דק שעושים ממנו פת דאין ראוי לברך עליו בורא פרי האדמה" .ולא דמי לכוסס
חטה ואורז ,דהנהו ראויין לאכול בזה הענין" ,אבל קמח לא מתאכיל כלל ,אלא
איירי בקמח שלא נטחן כל כך ויש בו עדיין טעם חטים וראוי לאכול בזה הענין.
אי נמי אפילו בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי מחטין של קליות ואותו קמח
ראוי לאכילה ,וכו' ע"כ.
עוד אמרו שם ,והאמר ר' זירא אמר רב מתנא אמר שמואל אקרא חייא וקמחא
דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ,מאי לאו דחיטי בפה"א ,לא ,דחיטי
נמי שהכל נהיה בדברו .ולשמעינן דחיטי וכל שכן דשערי ,אי אשמעינן דחיטי
הו"א הני מילי דחיטי אבל דשערי לא ליבריך עליה כלל ,קמ"ל ,וכו' אבל קמחא
דשערי הואיל וקשה לקוקיאני לא לבריך עליה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה
מיניה בעי ברוכי ,ע"כ.
ועיין מה שהארכנו בסוגי' דקמח להלן במדור ביני עמודי .בכאו"פ היוצא מסוגי'
זו למסקנ' לפי' הרש"י דקמח חטים מברך עליו שהכל כיון דאית ליה עלויא
אחרינא בפת ,ויצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא ,משא"כ בכוסס חטים
כמות שהן על אף שאין דרך לאוכלו כך בכאו"פ לא יצא מכלל פרי ובעי לברך
עליו ברכתו הראויה לו .ובקמחא דשערי היה הו"א לומר דלא לבריך כלל כיון
דקשה לקוקיאני ,קמ"ל דכיון דאית ליה הנאה )באכילתו( בעי לברך .ודעת
הרא"ש ושא"ר ,דקמח כמות שהוא אין מברך עליו בשום אופן בפה"א אף לר'
יהודה כיון דלא מתאכיל כלל ,משא"כ כוסס חטים שלמים או שאינם טחונים
לגמרי שעדיין ראויים הם לאכילה ומברך עליהם בפה"א לר' יהודה.
לשון הרמב"ם ופלוגתת השו"ע ורמ"א בדעתו בדין הכוסס את השעורים
וכתב הרמב"ם בפ"ג מהלכות ברכות ה"ב ,ז"ל :אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך
לפניו בורא פרי האדמה ,ולאחריו בורא נפשות רבות .אכל קמח מברך לפניו
שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות ,עכ"ל .וכתב הרב כס"מ שם ז"ל :אכל דגן
שלוק .ברייתא שם הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה .ומפרש
רבינו דהיינו אפילו בשלם כיון שהם שלמים שלא הוסרה קליפתם ולא חלקו
אותו .וזה שכתב אכל דגן "שלוק" כלומר דלא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה
קליפתו ,ולא חילק ,ואמר כמו שהוא ,כלומר כמו שמביאין אותו מהגורן ,וכ"כ
ה"ר יונה ,ע"כ .הנה מפרש הרב כס"מ דמה שכתב הרמב"ם אכל דגן שלוק
דמשמע דוקא שלוק דבאופ"ז ראוי לאכילה ,אינו ,אלא כוונתו "אפילו" שלוק,
ולא מיקרי מבושל כיון שלא הוסרה קליפתו.
וזה לשון הטור )או"ח סי' ר"ח( וחמשה מיני דגן שהן חטים ושעורין וכוסמין
ושבולת שועל ושיפון ,וכו' ,שכוסמין הן מין חטים ,ושבולת שועל ושיפון הן מין
שעורים ,וכו' .והני מילי שעושה מהן תבשיל ,אבל אם אוכל אותן בעין לא שנא
חיין לא שנא מבושלים אינן חשובין לקבוע להן ברכה ומברך לפניהם בורא
פרי האדמה ,ע"כ.
וכתב הרב בית יוסף ז"ל :ונראה מדברי התוס' )ד"ה הכוסס( והרא"ש )סי' ט'(
דבין חיין בין שלקינהו ואיתנהו בעינייהו כלומר שלא נתמעכו יפה קאמר דמברך
עליהם בורא פרי האדמה .וגם הר' יונה כתב שם )כ"ה ע"ב ד"ה חביץ( וכו' ,אבל
אם בישל החטים שלמים והגרעינים עומדים שלמים אינו מברך עליהם אלא
בורא פרי האדמה כמו אם היה כוסס את החטה .וכן כתב הרמב"ם בפ"ג ה"ב,
אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך לפניו בורא פרי האדמה ,ע"כ.
הרי שהבינו בדעת הרמב"ם דלא שנא חי לא שנא שלוק מברך עליו בורא
פרי האדמה .עוד משמע מלשונם בפירוש שלא חילקו בין כוסס חטים לכוסס
שעורים ועל שניהם מברך בפה"א .וכתב הרב ב"י שם ז"ל :כתב הכל בו )סי' כ"ד
י"ט( בשם ר"י שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור
כדרך שעושים קליות מברך שהכל ,לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאוכלו,
ע"כ לשונו .ואין כן דעת רבינו אלא כל חמשת המינים שוין לענין זה .והרב דוד
אבודרהם )עמוד של"ב( כתב שהכוסס אורז או דוחן מברך בורא פרי האדמה,
והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום ,מפני שהוא מאכל בהמה ,ע"כ
לשונו .ואין זה טעם כלל ,דכיון שנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך
עליו ,עכ"ל הר' ב"י.
אמנם הרב דרכי משה שם נחלק עליו וכתב ז"ל :ואין דבריו נראין בזה ,דאע"ג
דכתב רבינו סתמא ,מ"מ לא כיון אלא הראוי לאכילה .וכן בגמרא אמרו הכוסס
את "החטים" מברך בפה"א ,משמע דוקא חטים הראוי לכוס אבל לא שעורים.
ובאבודרהם כתב דהכוסס את השעורים לא יברך כלום דהוי מאכל בהמה,
וכתב בית יוסף ולא נהירא וכו' .לכן נראה לי כדברי הכל בו .וכן משמע מדברי
הרשב"א שכתב בית יוסף בסמוך ,עכ"ל.
וכן הסיק הרב"ח שם כדעת הרב ד"מ ז"ל :ולישנא דתלמודא נמי משמע הכי
מדתניא הכוסס את החטה מברך בפה"א ,ולא אמר הכוסס את אחד מחמשת
המינין ,אלמא דוקא חטה חיה הראויה לכוס אבל לא שעורין חיין .והכי משמע
ממה שכתב הרשב"א דשערי לענין ברכה אחרונה כחיטי ,ומביאו בית יוסף,
משמע דלענין ברכה ראשונה הם חלוקין דבחטים בפה"א ובשערי שהכל ,וכמו
שכתב הכל בו ,וכו' עכ"ל .ואכן עמדו בפלוגתתם מרן ורמ"א באו"ח סי' ר"ח
סעי' ד' עיי"ש.
ועיין עוד להרב לח"מ בדברי הרמב"ם שם דקא אזיל כהבנת הרב כס"מ ,ז"ל:
נראה מדברי רבינו ז"ל דאע"ג דאמרו בגמ' הכוסס את החטה ,סובר הוא ז"ל
דהוא הדין לשעורה דמברך בורא פרי האדמה ,ודלא כדברי הכלבו ז"ל וכו',
ודלא כה"ר דוד אבודרהם ז"ל ,וכו' ע"כ .א"כ היוצא לן לדעת הכס"מ ושאר
אחרונים בדעת הרמב"ם דאין חילוק בין כוסס חטים לכוסס שעורים ,ובין חיין
ובין מבושלין מברך עליהם בורא פרי האדמה.
תמיהה לדעת השו"ע מלשון הרמב"ם בהלכות תרומות
אמנם צ"ע לדעתם בלשונות הרמב"ם בפ"י מהלכות תרומות הלכה ז'-ח' ,ז"ל:
אבל השוגג וכו' או שכסס את החטים ,או גמע את החומץ הרי זה משלם קרן
וחומש .היה שבע וקץ במזונו והוסיף על שבעו באכילת תרומה אינו משלם את
החומש ,שנאמר כי יאכל ולא שיזיק עצמו" ,וכן הכוסס את השעורים פטור מן
החומש מפני שהזיק עצמו" ,עכל"ק.
ובהשגות הראב"ד שם ז"ל :או שכסס את החטה .א"א פלוגתא דרבי ורבנן
היא ,ורבי הוא דס"ל הכי וקיי"ל כרבנן .ואע"ג דמברכין עליה בורא פרי האדמה,
אפשר דלגבי תרומה מזיק הוא ,עכ"ל.
הנה תמה הראב"ד תמיהה גדולה אדעת הרמב"ם הא זהו מחלוקת מפורשת
בירושלמי פ"ו דתרומות ורבי הוא דס"ל דחשיב אוכל ולכך משלם את החומש,
אבל רבנן פליגי עליה וקיי"ל כוותייהו.
וכתב מהר"י קורקוס ליישב דעת הר"מ ז"ל :אבל בדין כוסס את החטה נחלקו
שם בירושלמי ,וכו' ,ורבינו פסק כרבי ,ובהשגות א"א וכו' ,ורבינו פסק כרבי
משום הא דאמרינן פרק בתרא דיומא )דף פ' ע"ב( אמר רבי ירמיה א"ר יוחנן זר
שכסס שעורין של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,ומדנקט
ר' יוחנן "שעורין" ולא נקט חטים משמע דדוקא שעורין לפי שאינו מאכל אדם
נקרא מזיק אבל חטים משלם קרן וחומש דאכילה קרינן לה ,דאי לאו הכי
לימא "חטין" דהוי רבותא טפי והוי אורחא טפי ,אלא ודאי כרבי סבירא ליה ,וכיון
דהא דרבי יוחנן שייכא כרבי נקטינן כוותיה אע"ג דיחידאה הוא כיון דאמורא
פסק כוותיה .גם יש ראיה לזה מהא דאמרינן בירושלמי )פ"ו דתרומות( ר' אבהו
בשם ר' יוחנן הכוסס את החטה לוקה .ואם הוא מזיק ודאי שלא היה לוקה] ,עיין
מרה"פ פ"ו דתרומות שם מה שהקשה על ראי' זו[ ,אלא משמע דאכילה גמורה
היא כרבי .וכיון דאשכחן הני מימרא דשייכי כדרבי ,וגבי ברכה נמי מברכין בורא
פרי האדמה ,נקטינן דאכילה היא כרבי אע"ג דיחיד במקום רבים הוא ,עכ"ל.
ועיין עוד להרב כס"מ שם ז"ל :ואפשר לומר שטעם רבינו הוא משום דמשמע
דרבי ירמיה בשם רבי אמי פליג אההיא דתני בכוסס חטה שאינו משלם חומש,
דלית' ,שהרי מצינו לחכמים שהסכימו לדברי רבי שאומר במגמע חומץ שהוא
משלם חומש מפני שמשיב את הנפש" ,וכל שכן לכוסס חטה דלכו"ע משלם
חומש שהרי הוא משיב את הנפש יותר מהחומץ" ,עכ"ל.
)ואגב אכתוב ,הנה בגליון "אליבא דהלכתא" )מס' (34במדור מקור ההלכה
הכרחנו וכן הבאנו מדברי השיח יצחק ביומא ושאר אחרונים ,דדקדקו מהא
דסתם ר' יוחנן גבי מגמע חומץ של תרומה לוקה ,ולא חילק בין דעת רבי
לחכמים ,דמוכרח דס"ל דאף לחכמים כן הוא ,ולכאורה ראי' זו נסתרת מהא
דאמר ר' יוחנן עוד שם "הכוסס חטה של תרומה לוקה" ,וזה מוכרח כרבי
דלחכמים פטור מן החומש וכראיית מהר"י קורקוס מהא לרמב"ם ,א"כ שוב אין
ראי' וכנ"ל .האמנם לדברי הכס"מ עתה מיושב שפיר ,דאדרבא שוב מסתימות
לשונו של ר' יוחנן ראי' הוא דגם חכמים ס"ל כרבי ,וכהבנת ר' ירמיה דפליג
אההיא תוספת' ,ודו"ק(.
ועיין עוד לו לרדב"ז שם שהכריח כדעת הרמב"ם מהא דאמרי בברכות דהכוסס
חטה מברך עליו בפה"א ,עיי"ש מה שכתב.
אמנם צע"ג ,דהנה מכל מקומות שהכריחו מקור דברי הרמב"ם צל"ע לשיטתו,
דהנה כשם שמברך בפה"א על החטים כן ס"ל לר"מ שמברך בפה"א על
השעורים ,ואם מה שמברכין עליו מכריח שהוא בר אכילה ודרך אכילתו בכך,
אמאי פסק הרמב"ם שם גבי כוסס את השעורים שהוא פטור מחומש מפני
שהזיק עצמו ,הא מוכרח ממאי דמברכין עליו שבר אכילה הוא.
אלא דמוכרחין אנו משום כך לחלק בין תרומה לברכה וכחילוק הראב"ד שם,
דאף דלגבי ברכה חשיב אוכל ,לגבי תרומה מזיק הוא ,ומה שחילק הראב"ד
בחטה ,יחלק הרמב"ם בשעורה ,א"כ יקשה טובא לשון הגמ' בברכות דף ל"ה
ע"ב דהשוו תרומה לברכה ,דאי שותה שמן לבדו אמרו שם דאין לו לברך כלל
כיון דאזוקי מזיק והוכיחו כן מדתניא גבי תרומה דהשותה שמן לבדו פטור מן
החומש ,ואם איתא כחילוקם ,א"כ שוב אין ראי' כלל מההיא דתרומה ,דאפשר
דדוקא התם חשיב למזיק .וכקושי' הצל"ח ושאר אחרונים בדעת הראב"ד כן
יקשה לדעת הרמב"ם .וכבר עמד על קושי' זו האבי עזרי )פ"ג מהלכות ברכות
ה"ב( עיי"ש .ועוד באיזה סברא נחלק כלל בין תרומה לברכה .עוד יל"ע בקושי'
האבי עזרי שם ,דהנה מהכא משמע דס"ל לרמב"ם דחשיב הכוסס חטים לדבר
הראוי לאכילה ,וצ"ע ,ז"ל :ומה שמפורש שם בפ"ב ממע"ש משנה א' בירושלמי,
והביאו הגר"א בשנות אליהו ,והר"ש מביאו בפ"ח משביעית משנה ב' ,שאם
רצה לכסוס חטין אין שומעין לו ,הרי שאין זה דרכו לאכול כך ,וא"כ מאי טעמא
מחייב חומש בכוסס החיטין ,הלא משמע בהמשנה דפ"ח בשביעית משנה
ב' שדין אחד לשביעית ולמע"ש ולתרומה ,והרי בשביעית הדין שדבר שדרכו
לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי ,כמפורש בהרמב"ם פ"ה מהלכות שמיטה
ויובל ה"ג ,וא"כ אין לכסוס חיטין חיים בתרומה ,ושוב קשה מדוע זר חייב עלי'
חומש אם כוסס חטין ,ויש לעיין בכל זה ,וכו' ע"כ ,עיי"ש מה שנדחק.
עוד הקשה הרב מחנה אפרים מהא דאמרו בפרק בכל מערבין )עירובין דף כ"ט
ע"א( ושם :ומאי אולמיה דהאי מהך ,אילימא משום דקא תני בהך תבלין ותבלין
לאו בני אכילה נינהו "אטו הכא מי לא קא תני חטין ושעורין ולאו בני אכילה
נינהו" ,וכו' ,אלמא דחשיב אף החטין דלאו בני אכילה נינהו.
והנה בגבורת ארי )יומא פ"א ע"א( הקשה קושי' גדולה לדעת הראב"ד דפסק
גבי חטה כרבנן שם דס"ל שהוא מזיק ולא חשיב בר אכילה ,מהא דאמרו
במנחות פרק י' )דף ע' ע"ב( תנא התבואה והקמחין והבציקות מצטרפים לכזית,
ומפרש לה התם דמיירי לענין חמץ וחדש ,ומדקתני התבואה והקמחים שמע
מינה דתבואה תבואה ממש קודם טחינה קאמר ,ואי כוסס חטה נמי בכלל מזיק
הוא ואינו מאכל אדם ,היכי מצי למימר דהוי אכילה ומצטרפין עם קמח ובצק
לענין חמץ וחדש ,וכו' ,אלא ודאי כוסס החטה מקרי אוכל ולא מזיק ,ותמיהני
על אדם גדול כהראב"ד איך נעלם ממנו סוגי' זו דשמעתין )יומא פ"א ע"ב(
ודפרק ר"י )מנחות שם( דגמ' דידן ,וסמך עצמו על רבנן דגמרת ירושלמי ,עכ"ל.
וצל"ע לההיא דמנחות מההיא דבכל מערבין הנ"ל.
וכבר עמד על הנ"ל הרב תוספת יוה"כ )יומא פ' ע"ב( ז"ל :אר"י זר שכוסס
שעורין של תרומה וכו' ,ומשמע דוקא שעורין אבל כוסס חטים חייב לשלם את
החומש ,וכ"פ הרמב"ם פ"ו דתרומות דין ז' ח' דיש חילוק בין חטים לשעורים,
וכו' ,והראב"ד השיג וכו' ,וכתב שם מרן בכס"מ דמהר"י קורקוס ז"ל כתב דטעמו
מדנקט הכא ר' יוחנן זר שכוסס שעורין ,וכו' ,יעו"ש .ולפי חילוק זה בין כוסס
חטים לשעורים קשה לי דברי מרן הב"י או"ח סימן ר"ח דכתב דהר"ד אבודרהם
כתב דכוסס שעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה ,עכ"ל,
וכתב עליו מרן ואין זה טעם כלל דכיון דנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה
לא יברך ,עכ"ל ,גם על הפוסקים שנראה מדבריהם דכוסס שעורין חיין מברך
בפה"א ,ואו דילמא שהכל ,דמשמע דהם סוברים דכוסס שעורים יש בהם הנאה
ולפיכך כתבו דיברך ,והם דברים תמוהים בעיני דהרי הכא בגמ' אמרי' דכוסס
שעורים אזוקי מזיק ואינו משלם חומש ,וא"כ ראוי הוא שלא יברך עליהם כלל,
וכו' עכ"ל.
יישוב דעת הרמב"ם ,דיש לחלק בין "כוסס" את השעורים לאכלם ע"י שליקה
והנראה ביישוב דעת הרמב"ם וביישוב כל הקושיו' ובביאור דעת הכס"מ,
ובביאור דעת הראב"ד .דודאי ס"ל לרמב"ם דכוסס את השעורים מזיק הוא
ואינו ראוי לאכילה כלל ומאכל בהמה הוא וכדעת האבודרהם ,וכן ברור הוא
וכפי שכבר הכרחתי לעיל בדעת הרמב"ם דס"ל דהושווה תרומה לברכה לגמרי,
ומה דלגבי תרומה חשיב למזיק ודאי גבי ברכה אינו מברך עליו ,ולכך כשם
שעל כוסס את השעורין כמו שהן חיין ס"ל לר"מ שפטור מן החומש מפני
שמזיק הוא ,ודאי כן הוא גם גבי ברכה שאין לברך כלל על השעורים .אמנם
שונה הוא החטים מהשעורים ,דס"ל לרמב"ם דעל אף שאין דרך לאכול החטים
כמות שהן ,וזהו הנקרא "כסיסה" דהיינו כל דבר שאין דרך לאוכלו בכך ,בכאו"פ
ראוי לכוס החטים ואף נהנה מהם ,אי לכך כיון דס"ל לרמב"ם דאין פטור מן
החומש אלא דבר המזיק לעצמו והיינו לאוכלו) ,ודלא כדעת שאר ראשונים
וביניהם הראב"ד דהיינו מזיק לדבר כשאין דרך לאוכלו כך( ורק באופן זה פטור
מן החומש ,וזהו שכתב גבי הכוסס את השעורים שפטור מחמת ואיש כי יאכל
"פרט למזיק עצמו" ,אי לכך כיון שהחטים על אף שאין דרך לאוכלם וכנ"ל,
בכאו"פ אינם מזיקים לאוכל אותם ואדרבא נהנה ממנו ,ודאי וודאי שחייב על
זה גם החומש.
ומה שכתב הרמב"ם בפ"י מהלכות תרומות ה"ב ז"ל :אחד האוכל דבר שדרכו
לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ,וכו' ,אין כוונתו אלא לאפוקי דבר
המזיק ,וברור וכנ"ל .ומעתה ודאי לענין ברכה אי כוסס את השעורין חיין אינו
מברך עליהם כיון דאזוקי מזקי ,ולענין הברכה הראויה לכוסס את החטין ראה
להלן.
אמנם עדיין מוטל עלינו לברר דעת הרמב"ם לענין הברכה .והנה המדקדק
בלשון הרמב"ם שם יראה שנקט בלשונו "אכל דגן שלוק כמו שהוא מברך
לפניו בורא פרי האדמה" ,וביאר הרכס"מ שם כוונתו במה שאמר "שלוק" היינו
אפילו שלוק .אמנם לכל הנ"ל נראה בבירור שדקדק הרמב"ם לכתוב "שלוק"
משום דאי לאו ודאי אין ראוי לברך על השעורין חיין כמו שהן כלל כיון דאזוקי
מזקי ,אבל כשאוכלם שלוקין שפיר הוו ראויין לאכילה ומברך עליהם בפה"א.
עוד יש לדקדק מלשונו כדברינו ,דהנה בגמ' נקטו לשון "הכוסס" חטה מברך
בפה"א ,ולשון כסיסה היינו באופן שאין דרך אכילה בכך .ולכאורה צל"ע מאי
טעמא נקט הרמב"ם לשון "אכילה" "אכל דגן שלוק" ,אלא מוכרח מהנ"ל
כוונת הרמב"ם ובכוונתו לכלול כל סוגי הדגן אף השעורין ,ובשעורין כשכוססן
חיין אזוקי מזקי ואין מברך כלל ,לכך נקט לשון אכל דגן שלוק ,והיינו דמיירי
בשעורין שלוקין ,וכיון שכך שפיר הוו ראויין לאכילה ודרך לאוכלם.
אכן אם כנים אנו בזה יוצא בדעת הרמב"ם דבכוסס חיטין אף שאין דרך אכילה
בכך בכאו"פ כיון שראוי לאכילה מברך עליו ברכתו הראויה לו ,ולפי"ז צ"ע
מאי טעמא לא חילק בזה הרב לכתוב חילוק זה דבחטה אף כשאוכלה חי
מברך עליה בפה"א .ואכן ראיתי לו לה' תוספת יוה"כ שחילק חילוק הנ"ל בדעת
הרמב"ם והקשה כנ"ל ,ז"ל :ובכוסס חטים דפסק הרמב"ם דמשלם חומש,
משמע דס"ל דכוסס חטין חיין שמה אכילה ,ולפי"ז קשה אמאי לענין ברכות
כתב אכל דגן שלוק מברך בפה"א ,הול"ל דאפילו חי מברך בפה"א ,וכ"ת דנקט
שלוק משום דאיירי בכל דגן אפילו שעורים ,דשעורים שלוקים מברך עליהם,
אבל חיין לא ,מ"מ תקשי אמאי לא אשמעינן דכוסס חטין חיין מברך בפה"א,
וצ"ע ,עכ"ל.
אי לכך נראה לי בדעת הרמב"ם דס"ל דבכאו"פ כיון שאין דרך לאכול החטין
חיין כמו שהן ,אף שלגבי תרומה ודאי משלם את החומש ,כיון דהתם תליא
בהיזק הדבר ואין החטין מזיקין ושפיר מיקרי ואיש כי יאכל ,אמנם גבי ברכה
אינו מברך עליו ברכתו הראויה לו והיינו פרי האדמה אלא מברך עליו שהכל
ומטעם שירד בדרגתו מחמת שלא אוכלו כדרכו ,ויש להוכיח חילוק זה בדעתו
מכמה מקומות ,ובפרט מסוגי' דקמחא דחיטי וכדלהלן ,ודו"ק.
הכרח לחילוקינו הנ"ל מלשון המאירי
ואכן בס"ד מצאתי לו להרב המאירי שכתב ככל הנ"ל ,ושמחתי על דבריו כמוצא
שלל רב ,והוא סימן מובהק שלא יגעתי לריק בסוגי' זו.
ותחילה ללשונו בדף ל"ז ע"א ד"ה כל תבשיל :כל תבשיל שהוא מחמשת
מינים ,אם תבשיל זה הוא ששלק חטים או אחד מחמשת המינים ולא נתבקעו
מברך בפה"א ולבסוף בורא נפשות רבות ,וכן בחרוכים" ,ומה שאמרו הכוסס
את החטה מברך בפה"א ,פירושה בחרוכים או שבישלן מעט וכו' ,וכן אם חלקן
בעוד שהן חיין אחת לשתים ,וכו' ,מברך מיני מזונות ומעין שלוש "בבישולן",
וכו' עכ"ל .הרי שמפרש הרב דכל מה שאמרו ודיברו בהכא שמברך על החטין
בפה"א וק"ו במ"מ איירי דווקא בבישלן או חרכן .וביותר דמפרש הרב דאף מה
שאמרו לשון "כוסס" את החטה ,מיירי דוקא במבושל או חרוך.
ואכן בכל הנ"ל אזיל המאירי לשיטתו ממה שכתב לעיל דף ל"ו ע"א ד"ה
פירות האילן ז"ל :פירות האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו אין כתישתן
מפקעת ברכתן מהם ,וכו' ,אבל חטים או שעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות
שהוא חי ,וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין ,וכו' ,מברך על קמח של חטים ושל
לד
שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל ,שמאחר שאין דרך לאכלן
הופקעה ברכתן מהן וחזרו לשהכל" ,וכן על כסיסת חטים" ,וכו'" ,אבל כסיסת
שעורים אינו מברך כלום" ,שכסיסת השעורים אינו אלא מזיק בעלמא ,משא"כ
בכסיסת חטים שיש בו הנאה קצת "ואינו מזיק לעצמו" ,שהרי בענין תרומה אמרו
באחרון של יומא שהכוסס את החטים משלם קרן וחומש והכוסס את השעורים
פטור מן החומש "מפני שהזיק עצמו" ,עכ"ל.
הרי לן שזכינו לכוין בכל הנ"ל כדעת גדול וקדוש ,דהשווה כסיסת חטים כשהם
חיין לאוכל קמחן שמברך עליו שהכל ,ואף שהוא פרי והוא בשלמותו בכאו"פ
אין דרך לאוכלו כך וירד הוא מברכתו הראשונה ,משא"כ לענין תרומה דהתם
תליא רק במזיק עצמו וכיון שאין מזיקו עליו לשלם גם החומש ,משא"כ כל הנ"ל
בשעורים ,וברור.
ולפי"ז מה שלא חילק הטור בין חיין למבושלין וכתב שעל כולן מברך בפה"א,
מוכרחין אנו להגיע להבנת הד"מ שם דכוונתו רק לחטים ,וכדאמרו בגמ' הכוסס
את החטה.
ועיין עוד לגר"א בביאורו לשו"ע )סי' ר"ח( מה שכתב בדברי הרמ"א ,ועיין עוד
באליהו רבא שם שביאר בדעת הרמב"ם כנ"ל דמיירי דוקא בשלוק ,ועיין עוד
לראש יוסף ברכות הכא שכתב שדבריו של האליהו רבא נכונים ,ועיין לו עוד
בפמ"ג שם ,ובלבוש שם.
ומעתה לכל הנ"ל מדוקדקים הם לשון הב"י שם שהקשה על דברי האבודרהם
שס"ל שאין לברך כלל על השעורים כיון דמאכל בהמה הוא ,ז"ל :ואין זה טעם כלל
דכיון דנהנה אע"פ שהוא מאכל בהמה למה לא יברך ,עכ"ל .ואכן אזיל בזה הכס"מ
לשיטתו בדעת הרמב"ם לעיל גבי שמן שכתב הרב דעל השמן לבדו מברך שהכל,
והקשה הטור דכיון דאמרו אזוקי מזקי ודאי לא מברך כלל ,ותי' הכס"מ ז"ל ,ורבינו
מפרש שלא אמרו אי דשתי ליה אזוקי מזיק אלא לאפוקי מה שאמרו שיברך עליו
בורא פרי העץ" ,אבל כיון דאע"ג דאזוקי מזיק נהנה הוא מברך שהכל" ,עכ"ל ,הנה
דעת הכס"מ בכל הנ"ל דעל אף שהדבר מזיק בכאו"פ כיון שנהנה ממנו יש לו
לברך עליו ,ומה שהשוו ברכה לתרומה היינו לומר שבאופן שהוא מזיק אין לברך
עליו ברכתו הראויה לו ,אבל ודאי כיון שנהנה בעי לברך .ולפי"ז ודאי בין בכוסס
חטין ובין בכוסס שעורין בין חיין בין מבושלין כיון שנהנה מהם מברך בפה"א ,אבל
גבי תרומה כיון דתליא בהיזק הדבר ושעורים מזקו שפיר כתב הרמב"ם דפטור מן
החומש כיון דהזיק עצמו ,משא"כ בכוסס חטים ,זהו שיטתו ,ועיין מה שהארכתי
בדבריו במקו"א לענין השמן.
ביאור שיטת הראב"ד וחילוקו בין ברכה לתרומה
ולכל הנ"ל אתי שפיר דעת הראב"ד וחילוקו בין ברכה לתרומה ,דהנה ראינו שנקט
הרמב"ם בכל לשונותיו דלעולם לענין חיוב ופטור של חומש תליא אי הדבר מזיק
לאוכלו או לאו ,אמנם הרבה מן הראשונים )וציינתים לעיל( ואפשר דכן ס"ל
לראב"ד ,מפרשים ואיש כי יאכל פרט למזיק למה שאוכל ,והיינו שכשאוכל הדבר
שלא כדרך אכילתו מזיק למאכל עצמו ולכך פטור מן החומש .ומעתה החילוק
ברור ,וכיון שמצאתי לו לגאון בעל אבי עזרי שחילק כנ"ל בדעת הראב"ד אעתיק
לשונו בזה ,ז"ל :ונראה שהסברא לחלק בין תרומה לברכה היא בזה ,לפי מה
שכתב הרמב"ם שם בפ"י מהלכות תרומות ה"ב אחד האוכל דבר שדרכו לאכול
ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ,וכו' ,משלם קרן וחומש ,וכו' ,הרי משמע שמה
שאינו כדרך אכילתו לענין מצות האכילה ,שוב לגבי זר אינו חייב עלי' חומש
משום שמזיק הוא ,או שמזיק את עצמו ,או שמזיק את התרומה ,כמו שכתב
רש"י ביומא דף פ' ע"ב ,אף שבמציאות אינו מזיק אבל כיון שאין דרך אכילתו
בכך לענין תרומה איתמעיט מכי יאכל ,וע"כ לפי שיטת הראב"ד שפוסק כחכמים
שאף בכוסס החיטין אין חייב חומש ,משום שאף בכוסס חיטין אין זו דרך אכילתן
בכך ,ושוב מזיק הוא נקרא ,משא"כ לענין ברכה אין זה מזיק ,שהרי במציאות אינו
מזיקו ,וזהו מה שכתב הראב"ד "אפשר לענין תרומה מזיק הוא" ,וכו' עיי"ש עוד
מה שפלפל.
ומעתה לכל הנ"ל מתיישבים כל לשונות הגמ' במנחות ובעירובין ושאר ,דודאי מה
שמצטרפין התבואה והקמחין לענין חמץ וחדש ,הוא משום דודאי חשיב החטים
לכו"ע לדבר הראוי לאכילה ובר אכילה ,אלא שאין דרך לאוכלו ,וזהו שאמרו בפרק
בכל מערבין דלאו בני אכילה נינהו והיינו דאין דרך לאוכלם חיין אבל ודאי ראויין
הם לאכילה .ומעתה פשוט שלא נעלם מרבינו הראב"ד דברי הגמ' במנחות הנ"ל,
דאפשר שפיר דכרבנן אזיל גמ' הנ"ל ,אמנם דווקא גבי תרומה כיון דהתם דרשינן
ואיש כי יאכל פרט למזיק והיינו מזיק למאכל כיון שאינו אוכלו כדרכו ,ודאי
חשיב הכוסס חטה למזיק המאכל ופטור מן החומש ,אמנם גבי חמץ וחדש שפיר
מצטרפין יחדיו התבואה והקמחין כיון דבכאו"פ לכו"ע הוו ראויין לאכילה ,ולא
מצאנו דרשה בתורה הממעטת ,הילכך מצטרפין וברור.
ומעתה נראה בעניותי דמיושב שפיר קושי' האבי עזרי הנ"ל בדעת הרמב"ם,
דאיה"נ ודאי דין אחד לשביעית ולמעשר שני ולתרומה ,וודאי גם בתרומה דבר
שדרכו לאכול מבושל אין אוכלין אותו חי כמפורש בהרמב"ם ,ולכך שפיר אמרו
שאם רצה לכסוס חטין אין שומעין לו ,וודאי חשיב לדבר שאין דרכו לאוכלו כך.
אכן לכו"ע חשיב שפיר למאכל אם אוכלו כך ונהנים ממנו ,ולכך אם אוכלו כך על
אף שאין שומעין לו לאוכלו כך ,ודאי חייב זר האוכלו בחומש ,כיון שנהנה ממנו
ואינו מזיק לו ,ומהיכי תיתי לפוטרו .אמנם לדעת הראב"ד שפסק כחכמים איה"נ
ודאי יפטר משום כך ,כיון שמפרש "מזיק" למאכל וחשיב שפיר דבר שאין דרך
לאוכלו כך ,וברור) .ואכן האבי עזרי שהבין בדעת הרמב"ם שדרך לאכול החטים
חיים כמות שהן הוקשה לו כנ"ל ,עיי"ש(.
עוד אמרתי לכתוב בזה דבר נכון בדעת הראב"ד ,דהנה הבאנו לעיל לשון הכס"מ
בתרומות שם שהכריח כדעת הרמב"ם שפסק כרבי ,מהא דא"ר ירמיה בירושלמי
שם דמודין חכמים לרבי במגמע חומץ של תרומה "מפני שהחומץ משיב את
הנפש" ,ודקדק מזה הרכס"מ דפליג ר' ירמיה אההיא תוספת' ,וס"ל דודאי לא
נחלקו חכמים ארבי לענין תרומה ,מק"ו ,דאי גבי חומץ מודו שחייב כיון שמשיב
את הנפש ק"ו גבי כוסס חטה ,שהוא יותר משיב את הנפש ,אלא ודאי חכמים כרבי
ס"ל ,ופסק הרמב"ם אזיל שפיר אף לחכמים ,עיי"ש.
והנה הבנה נכונה זו שפיר מתיישבת לדעת הני ראשונים שפי' מזיק דתרומה ,היינו
מזיק לגוף האדם ,ואם חומץ אינו מזיק ומשיב הוא את הנפש ,ודאי חשיב הכוסס
חטה למשיב את הנפש .אמנם לדעת הראב"ד ושאר ראשונים דמפרשי אההיא
מזיק היינו באופן שאוכל הדבר שלא כדרכו ,ודאי שונה הוא החומץ מכוסס חטה
חיה ,דהחומץ על אף שבסתם מזיק הוא ,הא הארכנו לעיל להכריח דלשון "מגמע"
היינו לרפואה ,ובזה דרך לשתות החומץ כמות שהוא בלא שום תערובות ,ושפיר
חשיב משיב את הנפש ,וכן הדרך לשתותו .אמנם גבי כוסס חטה ,כיון דעיקר
הפטור מחומש לא תליא אם משיב הוא את הנפש או לא ,אלא תליא רק אם
דרך לאוכלו כך או לא ,וכיון שלכו"ע אין דרך לאכול החטין כך שפיר חשיב למזיק
בתרומה ופטור מן החומש .ומעתה מדוקדק שפיר טעם שהשיג הראב"ד אדברי
הרמב"ם שם רק לענין הכוסס חטין ולא אחומץ ,וכדהקשו האחרונים )עיין לעיל(,
משום שרק לגבי זה שייך פטור ,כיון שאין דרך לאוכלו כך ,ודו"ק.
הנה עד עתה יישבנו בדעת הראב"ד ,ההיא דברכה ,ושאר קושיו' ,אמנם עדיין צל"ע
מהא דא"ר יוחנן דהכוסס חטה של תרומה לוקה ,וכן אמר ביומא שם זר הכוסס
את השעורים משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ,ולא הזכיר חטה ,א"כ רבי
יוחנן שהוא בתרא פסק כוותיה דרבי ,ושוב מוכרח דעת הרמב"ם כנ"ל.
והנה על ראייתם הראשונה ממאי דאר"י דהכוסס חטה של תרומה לוקה ,ואי מזיק
הוא לא הוה ליה ללקות ,מצאתי להרב פני משה )במרה"פ בירושלמי דתרומות
שם( שכתב ,ז"ל ,וזה תמוה דמייתי ראיה ממזיד אשוגג ,ולא ממעטיני מזיק אלא
באוכל בשוגג דפטור מהחומש ,ולא אשכחן מיעוט לאוכל במזיד ומזיק דאינו
לוקה ,עכ"ל .אך יל"ע לתירוצו דאם יש חילוק בין מזיד לשוגג ,מאי טעמא נקט ר'
יוחנן הכוסס חטה ,ולא נקט לחדש יותר דאף הכוסס את השעורה לוקה.
ולענין מה שהביאו ראי' לדבריהם דפסקינן כרבי מהא דנקט ר' יוחנן זר שכוסס
"שעורים" ולא נקט חטים ,ראיתי לו להרב שיח יצחק ביומא שם שכתב ז"ל ,ושוב
ראיתי בחי' אבן העוזר שבס' מגיני ארץ סי' ר"ח שקיים דברי הרד"א דסובר דכוסס
שעורים אינו מברך כלל מכח פסק דשמן ,ועי"ש כי דבריו נכונים ,ולכן תמצא
שהרד"א ז"ל גבי שמן כתב השותה שמן זית אם שותהו בעינו מזיק הוא לו ואינו
מברך עליו כלום ע"כ ,ומשמע ליה נמי דלהכי מייתי תלמודא הכא )ביומא שם(
הך )דין דתרומה( ,לאשמעינן דגבי יוה"כ נמי אם כסס שעורים פטור ,דלהכי כתב
שם והכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהם מאכל בהמה "ולכן
האוכל אותם ביוה"כ פטור" עכ"ד ,וכו' עיי"ש מה שהקשה בשיח יצחק על דבריו.
ולפי"ז אפשר בדוחק בדעת הראב"ד ,דאיה"נ ר' יוחנן ס"ל נמי כחכמים ,ומה שנקט
דוקא שעורים ,הוא מטעם שרצה לומר דכיון דחשיב מזיק ,האוכלו ביוה"כ פטור,
משא"כ בכוסס חטים שאף שפטור מן החומש ,הוא מטעם שאין דרך לאוכלו ,אבל
גבי יוה"כ ודאי האוכלו חייב ,וכנ"ל ,ודוחק.
ב.
ביאור שיטת רש"י והרמב"ם בשתיית שמן לרפואה בשבת
אחר שהארכנו במאמר הראשון בביאור שיטת רש"י ורמב"ם לענין ברכת השמן
לבדו ,ובתערובתו עם אניגרון וכו' שוב נעלה ונבוא לבאר בס"ד שיטת רש"י רמב"ם
ושאר ראשונים בביאור לשון התוספת' בשבת ,ושם :דתניא החושש בגרונו לא
יערענו בשמן תחילה בשבת אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ,ע"כ.
לשון רש"י וב' ביאורים אפשריים בלשונו
ותחילה נביא לשון הרש"י בלא שום שינוי בלשונו ,ונבוא לדקדק בדבריו ,ואמרו
דתניא החושש בגרונו ,ופי' רש"י :וצריך לתת בו שמן הרבה דהו"ל שמן עיקר
ואניגרון טפל :לא יערענו בשמן תחילה בשבת ,ופי' רש"י ,לא יערענו בשמן .בשבת,
דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו ,וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא דלרפואה
הוא ,וחכמים גזרו על כל רפואות הניכרות משום שחיקת סמנים שהיא מלאכה:
תחילה .כלומר לכתחילה לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ואם
בא להשהותו ישהנו :אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ,ע"כ.
הנה מפרש הרש"י דהחושש בגרונו ,ולעולם נותן אניגרון בשביל לבטל הנזק שעושה
השמן לגופיה ,או שרק כך אפשי לשתות השמן ,לא יערענו בתחילה בשבת ,ומפרש
רש"י שדרך החוששים היא להכניס השמן עם האניגרון בפיו ולהשהותו זמן מה,
ושוב מוציאו לחוץ ואינו בולעו ,וע"ז אמרו לא יערענו ,והיינו שלא יכניסנו על מנת
להוציאו לאחמ"כ דאופ"ז הוא דרך רפואה וגזרו משום שחיקת סמנים ,ודקדקו
לומר "תחילה" ,ומפרש רש"י דלכתחילה לא יתן השמן בפיו על מנת להוציאו
לאחמ"כ אבל אם מכניסו על דעת לבולעו אין חוששין בזה לגזירת חכמים ויכול
להשהותו בפיו ,והעיקר שיבלע השמן לאחמ"כ) ,או שכיון שדעתו לבולעו שוב אין
חשש ויכול אף להוציאו – ראה להלן( .אלא דלפי"ז המשך לשון התוספת' לפי' זה
הוה חתום וסתום ,דאמרו שם אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע ,וצל"ע ,א.
הא עד עתה מיירי שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון וכן הוא הדרך לעולם בחוששים
בגרונם ומה הוסיפו בזה ,ועוד צל"ע טובא לשון "ובולע" דמשמע מיד ,ומפי' הרש"י
מוכרח דבאופן שכוונתו לבלוע יכול להשהותו כמה שירצה .ואת"ל דכוונתם ובולע
היינו לבסוף ,א"כ יקשה לשון "תחילה" שכתבו דמיניה כבר דקדק הרש"י דקדוק
זה דאם בא להשהותו ישהנו כשכוונתו לבלוע ,ולמה חזרו וכתבו זה .ואת"ל שכתבו
תחילה דאי לאו היה במשמע ובולע מיד ,אי לכך כתבו תחילה ,זה אינו בשום אופן,
דאם עיקר הגזרה הוא כדפי' רש"י כשמוציא לבסוף אבל השהייה אינה מעלה
ומורידה בזה ,א"כ מאי טעמא נבוא ונאמר דובולע שאמרו היינו מיד ,הא אין שום
חשש בשהייה לבדה כשבכוונתו לבולעה לאחמ"כ ,ועוד דא"כ לא הו"ל לכתוב
הלשון דסיפא והיינו לומדים זה מלשון תחילה.
ועוד דמקושי' התוס' שם בד"ה לא יערענו מוכרח דלא כפירוש זה ,וז"ל שם :לא
יערענו ,פירש"י להשהותו ,וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה ,מאי איריא ע"י אניגרון
אפילו בעיניה שרי לבלעו לאלתר דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו,
ע"כ .הנה התוס' הבינו דברי הרש"י באופ"א ,והוא דלא יערענו שאמרו היינו שלא
להשהות השמן בפיו ,דזהו עיקר ההוכחה דלרפואה קעביד ליה ,אבל יכול לתת
השמן לבדו בפיו ולבולעו לאלתר ,או שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע לאלתר,
וע"ז הקשו התוס' דלפלוג וליתני בדידה דאם שמן לבדו יכול לבלעו לאלתר ,מה
ענין מה שאמרו שנותנו בתוך אניגרון אם גם בזה מוכרח הוא לבולעו לאלתר.
והנה בדברי התוס' נפלפל בס"ד הרבה לקמן ,דהא מלשון הרש"י שם מוכרח דלא
יערענו שאמרו היינו שלא יוציא אבל להשהותו אפשר ,וכן כתוב בפירוש שחור על
גבי לבן בלשונו בד"ה תחילה .אמנם דבר אחד ברור חזינן בדברי התוס' בקושייתם
לפי' רש"י ובתירוצם בפירוש הרש"י ,והוא שכשאמרו החושש בגרונו לא יערענו
וכו' מיירי באופן שמכניס השמן לבדו בלא שום עירוב לפיו ,א"כ מוכרח מזה דלא
כפירוש דלעיל.
אי לכך מוכרחין אנו לפרש דברי הרש"י כהבנה הב' לעיל ,והוא דודאי גבי ערעור
של חושש בגרונו לא בעינן כלל עירוב שמן הרבה עם אניגרון ,וודאי לשון וצריך
לתת שמן הרבה וכו' שכתב רש"י כוונתו לענין מה שתירצו הב"ע בחושש בגרונו,
שאז גם אם צריך עדיין האניגרון אם כדי שלא יזיק אם בשביל שיהא לו עי"ז הנאה
בכאו"פ השמן עיקר ולכך מברך עליו ,וע"ז הוכיחו בגמ' מסיפא דלשון התוספת'
וכך מפרש רש"י לשון התוספת' ,החושש בגרונו לא יערענו "בשמן לבדו" ,דהיינו
שמשהא ואינו בולעו ,תחילה בשבת ,היינו שלכתחילה לא יתן השמן לבדו בתוך
פיו אם כוונתו להוציאו לאחמ"כ ,אבל אם בכוונתו לבולעו איה"נ יכול להשהות
השמן לבדו בתוך פיו והעיקר שיבלענו לאחמ"כ ,ועוד אמרו אבל נותן שמן הרבה
לתוך אניגרון ובולע ,ופירושו שיש עוד אופן להשהות השמן בפיו ,והוא ע"י שיתן
שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע.
והנה כהבנה זו מפורש בלשון הרש"י המובא ברי"ף )דף כ"ה ע"א( ז"ל :לא יערענו
בשמן בשבת .שלא ישפוך שמן בגרונו )מפורש שמן לבדו( וישהנו בגרונו ואינו
בולעו ,דכיון דאינו בולעו מוכחא מילתא דלרפואה עביד ליה ,וחכמים גזרו על
כל הרפואות הניכרות משום שחיקת סממנין שהיא מלאכה :אבל נותן הוא לתוך
אניגרון" ,דלא מיחזי כל כך דלרפואה עביד ליה" ,עכ"ל .הנה בפירוש מפרש דלא
יערענו שאמרו היינו שמן לבדו ,אבל נותן הוא לתוך אניגרון שבזה לא מיחזי כל כך
דלרפואה עביד ליה .אמנם פי' זה קשה מן הראשונה ,א .שלפי' זה תעמוד קושייתו
הגדולה של התוס' ,דלפלוג וליתני בדידה ,דאם מועיל לו להשהות השמן לבדו אם
אין בכוונתו לבולעו ,מה מוסיף לו האניגרון שגם בזה צריך הוא לבולעו לאחמ"כ.
ב .עוד יקשה לשון ובולע דמשמע לאלתר ,וק"ו הוא אי לבדו מועיל להשהותו אי
בולעו לבסוף ,עם אניגרון ודאי יועיל השהייה ומאי טעמא כתבו לשון ובולע ,וכ"ת
ובולע שאמרו לבסוף ,יקשה מאי דהקשינו לעיל .ג .עוד צל"ע לשון "אבל" נותן וכו'
דמשמע שזו העצה היחידה שאפשר ,והיה להם לומר לפי' הרש"י או נותן שמן
הרבה וכו' .ד .עוד צל"ע טובא מה מוסיף העצה שיתן שמן הרבה לתוך אניגרון,
הא לפי' הרש"י עיקר ההוכחה מלשון התוספת' היא שגם כשנותן שמן הרבה
לתוך אניגרון מועיל לו לרפואה והו"ל השמן עיקר או שגם כשמוכרח הוא להוסיף
אניגרון כגון בשבת מוכרח הוא שהשמן יהיה עיקר ולכך מברכין עליו ,וא"כ צל"ע
איך עלה על דעתם שבמה שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון בשבת שוב לא מיחזי
כ"כ דלרפואה קעביד ,הא הכל יודעים שהנותנים שמן הרבה עד שהשמן עיקר הם
אך ורק החוששים בגרונם ,א"כ הוה הוכחה דלרפואה קעביד כשם שיתן השמן
לבדו בתוך פיו ,וא"כ לא מעלה ומוריד למיחזי.
ואת"ל דכוונת הגמ' אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון וכו' היינו שהעיקר הוא
שלא יהא מיחזי לאינשי דעביד ליה לרפואה ולכך אף אם נותן שמן הרבה בתוך
אניגרון לא ידעי העולם שכמות השמן רבה על האניגרון וחושבים ששותה סתם
אניגרון ולכך לא מיחזי כ"כ דלרפואה קעביד ,הנה בנוסף לזה שהוא חידוש גדול,
וגם אין אנו יודעים מהו המראה בעירוב עם אניגרון ,עדיין בכאו"פ יקשה כל מאי
דהקשינו דלפלוג וליתני בדידה ,ובק"ו אי לבדו מועיל הוא שהייה ,על מנת לבלוע
ודאי יועיל באופ"ז העירוב ,ומה הוסיפו לנו בזה.
לשונות שאר ראשונים ושיטתם בביאור לשון התוספתא דשבת ,והתמיהות
העולות בזה
וקודם שאכתוב הנראה בס"ד בביאור שיטת הרש"י אביא בזה לשונות הראשונים
ושיטותיהם בביאור התוספת' ,וז"ל התוס' )ד"ה ולא יערענו( :פירש"י להשהותו,
וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה מאי איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו
לאלתר ,דהא אינו אסור אלא לערער דהיינו להשהותו .ע"כ פי' הר"י לא יערענו
אפי' בבליעה בלא שהייה ,שכל שתיה שאינה אלא לרפואה קרי ליה ערעור ,ואפילו
כשבולעו ,והיינו טעמא דמתסר משום דקא מוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין.
א"נ יש ליישב פי' רש"י לא יערענו להשהותו ,אבל נותן הוא לתוך אניגרון ואפילו
להשהותו ,או בולעו בעיניה בלא שהייה )והאי ובולע כלומר או בולעו )הגהות
ב"ח( ,עכ"ל.
הנה הבינו התוס' דמפרש רש"י יערענו היינו להשהותו ,ולפי"ז ע"י בליעה אף
לבדו שרי ,א"כ לפלוג וליתניה בדידה ,ומאי טעמא הוסיפו עירוב האניגרון ,אי לכך
פי' הר"י יערענו היינו בליעה וכל שתיה שהוא לרפואה קרי יערענו ,ואיה"נ בלא
אניגרון אף לבלוע אסור ,וטעמיה ,כיון דשמן לבדו אזוקי מזיק ואף אי בולע מחזי
דלרפואה קעביד ,אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע בלא שהייה ,דכיון
דהאניגרון מבטל נזק השמן שרי לבולעו לאלתר ,אבל שהייה גם בעירוב האניגרון
אסור כיון דעדיין מיחזי דלרפואה קעביד ליה .וכתבו התוס' ליישב פי' הרש"י:
לא יערענו להשהותו לבדו ,אבל נותן בתוך אניגרון ואז שרי להשהותו ולבולעו
לאחמ"כ ,ומה שאמרו "ובולע" חוזר ללמעלה דבשמן לבדו שרי רק ע"י בליעה .ע"כ
תורף שיטתם והבנתם בדעת רש"י.
וצל"ע ,א .תחילה על הבנתם בדעת רש"י דיערענו היינו שהייה ,ואסור השהייה
לבדו ,וצל"ע מלשונו המפורש של רש"י בד"ה תחילה :כלומר לכתחילה לא יתן
השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה "ואם בא להשהותו ישהנו" ,הרי"ל שפי'
שהשהייה מותרת .ועוד דמלשונו הנ"ל מפורש דאין יערענו היינו שהייה ,ואת"ל
דמפרש רש"י דרק לכתחילה לא ישהה השמן בתוך פיו אבל כשכוונתו לבולעו
שרי ,הא עד עתה דיברו רק על השהייה על אף שבולעו לאחמ"כ .ועוד הא תליא
במיחזי דלרפואה קעביד ליה ומה מועיל כשמתכוין לבלעו הא המיחזי עומד בעינו
כיון שמשהה בתוך פיו ,ומה שייך בזה לכתחילה ודיעבד .אלא מוכרח שאין מפרש
דיערענו היינו שהייה כהבנת התוס' ,וכנ"ל.
ב .עוד צל"ע טובא ליישוב התוס' בדברי רש"י ,דע"י אניגרון שרי להשהותו ,אבל
כשהוא לבדו שרי רק אם בולעו לאלתר ,וצ"ע הא התוס' לעיל מיניה הכריחו טעם
שאסור לבלעו לבדו אף לאלתר כיון דוודאי ידעינן דלרפואה קא מכוין ,א"כ איך
שייך לפרש בדעת רש"י דס"ל דלבדו שרי לאלתר הא מיחזי דלרפואה קא מכוין.
שוב מצאתי לו לתוס' ר"י החסיד שהקשה כנ"ל בדברי התוס' ,ז"ל :ורבינו שמואל
פי' דובולע הוי כמו או בולע ,והאי נותן אערעור קאי ,דנותן ומערער ע"י עירוב
אניגרון ,או בולע השמן ממש .ולא נהירא ,דבליעת שמן ממש אינה ראויה דאזוקי
מזיק ליה ומוכחא מילתא דלרפואה הוי ,עכ"ל.
ג .והוכרחו התוס' לפי' ביישוב דעת רש"י ,דובולע שאמרו חוזר ללמעלה דהיינו או
בולע לאלתר כששותהו לבדו ,וצל"ע א .דעיקר חסר מן הספר ,וקפסקי לברייתא
בסכינא חריפא .ב .ובפרט צל"ע לפי' מאי טעמא חזרו כלל והזכירו ובולע דהיינו
לאלתר ,הא זה ידעינן שפיר ממה דנקטו לשון יערענו והיינו דרק להשהותו אסור
אבל לבולעו לאלתר שרי וכעיקר קושי' התוס' לעיל ,ולא הוה להם להזכיר כלל
לשון ובולע.
ואכן בתוס' הרא"ש הכא עמד על לשון הרש"י בד"ה תחילה ז"ל :פירש"י דמשהי
ליה בגרונו ואינו בולעו ,וכיון דלא בלע מוכחא מילתא דלרפואה הוא עושה .ותימה
דמשמע דע"י בליעה מותר ,ובסיפא משמע דאפילו בבליעה אינו מותר אלא ע"י
אניגרון .ועו"ק מה שפירש"י לכתחילה שלא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם
בליעה ואם בא להשהותו ישהנו ,ולשון הברייתא משמע דאפילו בליעה אסירא אם
לא ע"י אניגרון .לכך נ"ל וכו' .ולפירש"י יש לפרש לא יערענו בשמן לכתחילה כלומר
בשום שמן אסור לערער ולהשהותו בפיו אפילו ע"י אניגרון ,דכיון דמשהו בפיו
מוכחא מילתא דלרפואה קא עביד ,אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע ,עכ"ל.
הנה מחמת קושיותיו הכריח תוס' הרא"ש דרש"י ור"י אזלו באופן אחד בפי'
התוספת' ,וכך פי' התוספת' :לא יערענו היינו להשהותו בתוך פיו אפילו ע"י עירוב
עם אניגרון ,דכיון דמשהה מיחזי דלרפואה קעביד ליה ,אבל נותן שמן הרבה בתוך
אניגרון ובולע לאלתר .וצלע"ג לפי' זה ,הא תוס' הרא"ש הוא מרא דקשייתא בלשון
הרש"י בד"ה תחילה דבפירוש כתב דאם בא להשהותו ישהנו ,וא"כ אף אם נדחוק
דמפרש רש"י לא יערענו היינו אף אם עירוב האניגרון ,הא עדיין קשיא לשונו
בד"ה תחילה דמוכרח דס"ל דאפשי להשהותו .ועוד צל"ע דאי מתחילה דיברו
בתוספת' דמיירי בעירוב עם האניגרון ,מה הוא מה שחזרו לכתוב "אבל נותן שמן
הרבה בתוך אניגרון" הא בזה דיברו עד עתה ,והיל"ל לא יערענו וכו' אבל בולע .וגם
לשון ובולע מיותר דאי מיירי בעירוב עם אניגרון ולא יערענו היינו להשהותו ידעינן
שפיר דלהשהותו הוא דאסור אבל לבולעו שפיר דמי ,וכל סיפא דלשון התוספת'
מיותר לפי' זה.
וכבר עמד בראש יוסף על דוחק וייתור הלשון ז"ל :והלשון דחוק דהיל"ל לא יערענו
ע"י אניגרון אבל בולע ,עכ"ל.
עוד יש לדעת היכן מצאו בדברי רש"י איזה שהוא רמז לזה שמיירי בעירוב עם
אניגרון.
כמה אופנים בביאור דעת הראשונים והצ"ע בזה
וקודם שאכתוב הנראה בדוחק ביישוב הבנת תוס' הרא"ש אביא בזה לשון תוס'
ר"י החסיד שהכריח כהבנת תוס' הרא"ש והרחיב בדבר ,ז"ל :פירש"י וכו' ,תימה
דמשמע שר"ל דאינו אסור אלא אם כן משהא בגרונו ואינו בולעו ,אבל אם בולעו
לה
שפיר דמי ,דלא מוכחא מילתא דלרפואה הוי ,ואח"כ פירש"י תחילה דלכתחילה
לא יתן השמן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ,ואם בא לשהותו ישהא,
והא לשון הברייתא משמע שלא התיר אלא ע"י נתינה באניגרון ,דאז לא מוכחא
מילתא דהוי לרפואה ,ועוד דבר ידוע הוא דשמן אי שתי ליה אזוקי מזיק ליה,
והיאך היה מותר בשבת ,דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין .על כן נר' וכו' .ואם
נפשך לומר ליישב פי' רש"י נפרש כן :לא יערענו בשמן תחילה ,כלומר לא יערענו
בשום שמן להשהותו בפיו אפילו ע"י אניגרון ,דכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא
דלרפואה הוא ,אבל נותן שמן לתוך אניגרון ובולע ,וכו' ע"כ.
הנה תחילה הוקשה לו לפי הבנתו בדברי רש"י דיערענו היינו להשהותו דאסור,
ושרי רק לבולעו לאלתר ,ושוב נסתרו דבריו ממה שכתב ואם בא להשהותו ישהנו
דמשמע דגם השהייה שרי ,ובפרט צל"ע בדברי רש"י דהא לכו"ע השמן לבדו אזוקי
מזיק וכולם יודעים אף בבולע לאלתר דלרפואה קא עביד וק"ו כשמשההו ,ואיך
הותר לעשות כן לפי' רש"י .אשר על כן מכריח בדעת רש"י כהבנת תוס' הרא"ש,
דודאי לעולם בשמן לבדו לא שרי אף לבולעו לאלתר כיון דמיחזי וכנ"ל ,אי לכך
מוכרח בבירור דמתחילה דיבר רש"י ע"י עירוב עם אניגרון ולא שרי להשהותו
אלא נותנו בתוך פיו ובולעו לאלתר .ויש לעיין בדבריהם ככל הנ"ל.
והנראה בביאור הדברים בדוחק דהנה כתבו לשון "תחילה" ,ולשון תחילה היינו
שבדיעבד שרי ,והבינו תוס' הרא"ש ור"י החסיד ,דזה ודאי ברור ששמן לבדו
ללא עירוב כיון שמזיק הוא לא יעלה על הדעת שיהא שרי אפילו לבולעו וק"ו
להשהותו אפילו בדיעבד כיון דהכל יודעים דמזיק הוא ומיחזי דלרפואה קעביד,
אי לכך מוכרח שאם שייך היתר להשהות או לבלוע זהו רק באופן שמערב אניגרון
שהוא מבטל נזק השמן ואפשר שאף דרך הבריאים לשתותו .ולפי"ז מוכרח שאם
נקטו לשון "תחילה" היינו שלכתחילה לא יתנו בפיו לשם ערעור אלא לשם בליעה
ואם בדיעבד בא להשהותו ישהנו ,אבל הלכתחילה הוא שיתן שמן הרבה בתוך
אניגרון ובולע לאלתר.
אמנם הבנה זו דחוקה מכמה טעמים ,א .שמדברי רש"י בד"ה תחילה משמע
שמפרש דתחילה לא יתן בפיו לשם ערעור כי אם לשם בליעה ,אבל כשנותנו
לשם בליעה שוב שרי להשהותו אף לכתחילה .ב .דמה שייך גבי מיחזי לכתחילה
או דיעבד ,אי מיחזי דלרפואה קעביד לא שרי אף בדיעבד ,ואי לא מיחזי ,שרי
אף לכתחילה .ג .מלשון תוס' הרא"ש בקושייתו על לשון רש"י ז"ל :ולשון
הברייתא משמע דאפילו בליעה אסירא אם לא ע"י אניגרון ,ע"כ .הרי שמפרש
לשון התוספת' כפשוטה דאם אניגרון רק הבליעה היא המותרת .שוב ראיתי כעין
הבנתם בנוסף למה שביארנו בדברי הרש"י ,בראש יוסף הכא ,ז"ל לא יערענו
"בתחילה" בשבת ,כן הוא גירסת רש"י ,וכו' ,הפירוש החמישי הוא פי' רש"י ז"ל,
לדעתו גירסה "בתחילה" ,וה"פ לא יערענו ,שהייה ,והיינו בעין בכל ענין בליעה
ממש נמי אסור ,וע"י אניגרון צריך לכתחילה ליקח בפיו כאילו רוצה לבלוע ואף
אם מעכב בגרונו אח"כ אין נראה לעין כל כך וליכא חשש הרואים ,עכ"ל .ויש עוד
לדקדק בפירושו ,וצריך יישוב.
עוד נראה להליץ בעד פירושם דמיירי בכאו"פ ע"י עירוב עם אניגרון ,ע"פ לשון
הרש"י הכא בד"ה החושש בגרונו ,ז"ל :וצריך לתת בו שמן הרבה דהוה ליה שמן
עיקר ואניגרון טפל ,עכ"ל .ודקדקו האחרונים בלשון הרש"י דלכאורה פי' זה שייך
לעיל מיניה למה שתירצו שם בגמ' הב"ע בחושש בגרונו דאז כיון שנותן בו שמן
הרבה לרפואת גרונו הו"ל האניגרון טפל ומברך על השמן שהוא העיקר ,אבל בפי'
לשון התוספת' לכאורה לא שייך פי' זה ,א .מה שייך בזה עיקר וטפל שזהו רק
לענין הברכה .ב .שרק בסיפא נקטו בתוספת' אבל נותן שמן הרבה בתוך אניגרון
ובולע ,ומשמע בפירוש דלא יערענו שנקטו ברישא מיירי בשמן לבדו ללא עירוב.
ואכן מצאתי לו לפסקי הרי"ד הכא שהעתיק מלה במלה לשון הרש"י הנ"ל בד"ה
הב"ע בחושש בגרונו ,עיי"ש .עוד ראה לראש יסף הכא שהבין כנ"ל .וכן מוכרח
שגרסו כן בביאור הגר"א ושאר אחרונים שלמדו מלשון הרש"י הנ"ל דאזיל כדעת
הר' יוסף המובא בטור דתליא בכמות וכיון שהרוב הוא השמן מברך עליו עיי"ש,
ועיין עוד מה שכתבתי בביאור דברי הרש"י באופ"א לעיל.
אמנם להבנת תוס' הרא"ש ור"י החסיד מדוקדק הבנתם אם נפרש שכוונת הרש"י
לפרש דברי התוספת' והוא דלעולם גם אם חושש בגרונו בעינן עירוב האניגרון
לביטול הנזק ,ושוב עי"ז לא יהא מיחזי דלרפואה קא עביד ליה .וא"כ שפיר הוא
הגירס' החושש ,ודו"ק.
שוב מצאתי דקדוק זה להרב חסדי דוד בביאורו לתוספת' )שבת פי"ג ה"ח( ,ז"ל:
כתבו התוס' לא יערענו פירש"י להשהותו ,וא"ת א"כ לפלוג וליתני בדידה מאי
איריא ע"י אניגרון אפילו בעיניה שרי לבלעו וכו' ,והיינו טעמא דמתסר משום
דמוכחא מילתא דלרפואה קא מכוין ,א"נ יש ליישב פירש"י וכו' עכ"ל .ואין ספק
שדבריהם ז"ל צ"ע טובא ,דכתבו בסתם תרי שינויי דפליגי בסברות מהופכות
לגמרי .ועוד דלפענ"ד דמ"ש הם ז"ל כדי ליישב פי' רש"י הוא להיפך ממש ממאי
דסבירא ליה לרש"י ,דסברי רבנן דמ"ש רש"י ז"ל לא יערענו להשהותו אשמן
בעיניה קאי ,ולא כן הדבר באלף מחילות ,דז"ל רש"י :החושש בגרונו וצריך לתת
בו שמן הרבה דהוה ליה שמן עיקר ואניגרון טפל ,ע"כ .והיינו טעמא דלא ניחא
ליה לרש"י לפרש בשמן דקתני מתניתא דהיינו בשמן לחודיה בעיניה ,דההוא
מילתא דפשיטא דבין להשהותו ובין לבולעו מוכחא מילתא דלרפואה הוא ,דהא
שמן בעיניה אזוקי מזיק לגופיה ,וכו' ,אלא ודאי מאי דתנא לא יערענו בשמן
קמ"ל דאפילו ע"י אניגרון .נמצא דמ"ש התוס' בלישנא קמא )דעת הר"י( לאפוקי
מפירש"י הוא האמת והכי סבירא ליה לרש"י לדינא ,וכו' עכ"ל .וזכה לכוין בכל
הנ"ל בדעת רש"י כהבנת תוס' הרא"ש וככל הנ"ל.
אמנם כפי שכבר הקדמנו אין כלל הכרח מלשון רש"י הנ"ל כהבנתם ,ואדרבא
מלשונו שנקט עיקר וטפל ,ומלשון פסקי הרי"ד מוכרח שמפרש כן על לעיל
מיניה ,ועיין בכ"ז לעיל.
דעת הרמב"ם דלא בעינן עירוב באניגרון ותמיהות ראשונים ואחרונים בזה
והנראה בעניותי בדעת רש"י בהקדמת שיטת הרמב"ם בביאורו לתוספת' הנ"ל,
וז"ל )בפרק כ"א מהלכות שבת הכ"ד( :החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ
ויפלוט ,אבל מגמע הוא ובולע ,החושש בגרונו לא יערענו בשמן ,אבל בולע הוא
שמן הרבה ואם נתרפא נתרפא ,ע"כ .הנה סתם הרב דבריו בכל זה ולא הזכיר כלל
עירוב האניגרון ,וגם לא כתב כלל פי' הערעור.
וכתב הרב בית יוסף )או"ח סי' שכ"ח( ז"ל ,והרמב"ם כתב ,וכו' ,נראה מדבריו
שהוא מפרש דכי קתני אבל נותן שמן הרבה בתוך אניגרון ובולע ,לתוך אניגרון
לאו דוקא ,אלא אורחא דמילתא נקט .ועיקרא דמילתא הוא לומר שיבלע שמן
הרבה ולא יפלטנו ולא ישהנו בגרונו דתו ליכא הוכחה דלרפואה קא מכוין ,עכ"ל.
ועיין ב"ח וד"מ שם .הנה מפרש הרב"י דמה שלא הזכיר עירוב האניגרון הוא משום
דס"ל דלאו דווקא ,ועיקר מיחזי לרפואה הוא במשההו בתוך פיו וק"ו אי פולטו.
ולכאורה צע"ג לפי' זה כפי מאי דהקשה בתוס' ר"י החסיד ,דהכל יודעים דהשמן
לבדו אזוקי מזיק ומהיכי תיתי להתיר אפילו ע"י בליעה לאלתר .עוד יל"ע לפי'
הב"י מהיכן למד בדעת הרמב"ם דהשהייה אינה מותרת.
ובאמת האחרונים לא הסכימו עם זה וס"ל דהרמב"ם אוסר רק הפליטה לבחוץ
כדרך שעושין החוששים בגרונם ,אבל השהייה וק"ו הבליעה מותרת ,וז"ל ראש
יוסף הכא ,הפירוש השלישי פי' הרמב"ם פרק כ"א מהלכות שבת דבין בעין או ע"י
אניגרון בליעה שרי ושהייה שרי ,והא דאמר אבל מערב ,אורחא דמילתא קאמר,
וכ"פ בשו"ע סי' שכ"ח ,עכ"ל.
וכן הבין מסתימות לשון הרמב"ם בביאור הגר"א שם ,ז"ל :לשון הרמב"ם שמן
הרבה ,ומפרש מה שאמרו שם נותן לתוך אניגרון ,לאו דוקא ,אלא משום דאין דרך
לבלוע שמן הרבה כי אם ע"י אניגרון" ,ולמד זה מחומץ" כנ"ל ,עכ"ל.
הרי"ל מקור לפי' הרמב"ם דלמד זה מחומץ ,וכשם ששם האיסור הוא רק הפליטה,
כמו שאמרו שם לא יגמע ויפלוט ,אבל השהייה ודאי מותרת.
ולפי"ז פי' דברי התוספת' לדעת הרמב"ם כך הוא ,לא יערענו בשמן ,היינו לחזור
ולפולטו לחוץ ,אבל נותן שמן הרבה )לתוך אניגרון( ובולע ,היינו והעיקר הוא
שיבלענו ולא יחזירו לחוץ ,ואם בא להשהותו ישהנו.
אמנם עדיין עיקר הקושי' בעינה עומדת איך התירו השהייה והבליעה בשמן לבדו
הא הכל יודעים דלרפואה קא עביד ליה.
ב' אופנים ביישוב דעת הרמב"ם
א .והנראה בביאור הדברים ע"פ מה שהארכתי לעיל לתרץ היתר בליעת החומץ
בשבת ,ויעויין בהגהות רש"ש בשבת קי"א ע"א שכתב תי' נכון ואמיתי בזה ,ז"ל:
וי"ל דכיון דמזוג שתי ליה אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי משום דלא
מינכר מילתא דיתלו יותר שהוא מזוג ושותהו כדרכו ,עכ"ל.
וביאור הדברים ,הנה כל איסור הרפואה בשבת הוא כפי שכתב רש"י הכא גזירת
חכמים היא משום שחיקת סמנין ,וכיון דכל האיסור תליא במיחזי ,הנה באופן
שיבינו העולם שלאו דוקא עושהו לרפואה שפיר דמי ,ולכך כיון ששייך שתיית
השמן ע"י עירוב עם האניגרון או כל שאר משקה ,הנה אופן היחיד ששייך שמחזי
דלרפואה קא עביד ליה הוא רק כשפולטו דזהו דרך החולים ,אבל כשמשנה
במשהוא מדרך הרפואה שוב יבואו למיתלי דמיירי במזוג או בכל אופן שאינו
לרפואה .והיותר מזה נראה ,דהנה כיון דתליא במיחזי המיחזי שייך רק ע"י שיהא
"מיחזי" והיינו שיראו האחרים ויבואו להתיר ,והנה כששותה האדם שמן לבדו או
כל דבר המזיק מה שייך בזה מיחזי ,וכי למה יחשבו כלל ששותה שמן לבדו או
ששותה דבר לרפואה ,וכי באים לבדוק מה יש בכוסו ,ומה יהא באופן שלא יראו
מה בתוכו ,אלא ודאי מיחזי שייך אך ורק באופן שיראו האחרים ,וזהו בפולטו,
ולכך אסרו הפליטה בחומץ ,ומשום כך אסרו גם הפליטה בשמן .אי לכך כשבולעו
ואפילו משההו בתוך פיו ושוב בולעו מהיכי תיתי שיחזו דלרפואה קא עביד ליה.
ואף שכל מה שאסרו חכמים משום מראית העין אסור אף בחדרי חדרים ,זה שייך
רק בדבר שאסרו משום מראית עין ,אבל ברור הוא שבשותה השמן לבדו או רובו
לא אסרו כלל אף בגלוי כיון דאין בזה כלל מראית עין ,וברור.
וראי' מוכרחת להבנה זו ,דהנה אף להני ראשונים דמפרשי דרק כשמערבו
באניגרון שרי לבלעו לאלתר וא"נ להשהותו ,צל"ע ,אי עיקר טעם האיסור לדעתם
בבליעת השמן לבדו הוא משום דמיחזי ,עדיין הוה מיחזי ,דהא נקטו בתוספת'
לשון "אבל נותן שמן הרבה בתוך אניגרון" ,והא אופן זה עושים רק החוששים
בגרונם ,וכדהסיקו בגמ' הב"ע בחושש בגרונו שאז נותן השמן הרבה עד כדי שהוא
הרוב והוא העיקר ,וא"כ איך שרי עדיין לבולעו כך כיון דמיחזי דלרפואה קא עביד.
אלא מוכרח כנ"ל דהכל תליא במיחזי וכיון שיש לתלות שהעיקר הוא הרוב או כל
טעם אחר ,שרי ,כן הוא בדעת הרמב"ם אף בשמן לבדו.
וכעי"ז יעויין בב"ח או"ח שם ז"ל ,ומ"ש נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ,לרבותא
נקט הכי דאף על פי שאין דרך ליתן לתוך אניגרון אלא שמן מועט ועכשיו משום
רפואת גרונו נותן לתוכו שמן הרבה ,וסד"א דאסור ,דמוכחא מילתא דלרפואה
הוא ,אפילו הכי שרי כיון דשותהו ע"י אניגרון לא מוכחא מילתא ,עכ"ל .ועיין עוד
בראש יוסף הכא כעי"ז.
אופן השני והכרח לזה מלשונות הראשונים בסוגי' דשתיתא
ב .עוד אפשר בביאור דעת הרמב"ם בהיתר להשהות ולבלוע שמן או חומץ חי
בלא עירוב ,דשונה הוא השמן והחומץ מכל שאר משקין דעבדי לרפואה ,דכל
המשקין שעושים אותם לרפואה עיקר סיבת עשייתם היא לכך ואינם מועילים
לכלום לאדם מצד מזונו או הרוואת צמאו .אי לכך לעולם בכאו"פ ששותה או
אוכל מהם מיחזי דלרפואה קא עביד ליה ,משא"כ השמן והחומץ ,דהנה הארכנו
לעיל במה שכתב הרמב"ם בהלכות ברכות שעל השמן לבדו מברך שהכל ,והקשו
ראשונים ואחרונים על דבריו דהא בגמ' אמרו דהשמן לבדו אזוקי מזיק ואין
מברכין עליו כלל ,והבאנו משם ה' חמד משה ,פרמ"ג ועוד מגדולי האחרונים
והכרחנו כן בפירוש מלשונו דוודאי גם הוא ס"ל כן ,אלא שכתב כן הרמב"ם רק
על החושש בגרונו ,דכיון דבעי השמן לרפואה הוה לגביו בר אכילה ומברך עליו.
אמנם כיון שאין טעם בשמן לבדו ,וגם אין דרך החוששים לשתותו כך אינו מברך
עליו בפה"ע אלא שהכל ,וזהו שכתב שם הטעם "כיון שלא נהנה בטעם השמן",
משא"כ בתוספת האניגרון מברך עליו ברכתו הראויה לו" ,שהרי נהנה בשתייתו",
עיי"ש עוד באורך.
ועתה ס"ל לרמב"ם דהנה השמן והחומץ מצד עצמם שפיר חשיבי אוכל ומזינים
האדם ומרוים צמאונו ,אמנם יש להם חיסרון והוא שאזוקי מזקו ,ולפי"ז ס"ל לר"מ
דכאשר חושש בגרונו ושותה השמן לבדו ולבסוף בולעו ,לא מיחזי דלרפואה קא
עביד ליה ,כיון שמעתה שצריך לדבר אפשר ששותהו אף להרוות צמאו ולהזינו,
ולכך על אף שיודעים העולם ששותהו לרפואה הא בכל זאת מעתה רוצה בו
אף לאכילה גמורה ולא מיחזי .אי לכך שייך מיחזי בשמן וחומץ אך ורק באופן
שפולטו ,וכנ"ל.
ומצאתי לכל הנ"ל הכרח גמור בדברי הרשב"א )בחידושיו לברכות דף ל"ח ע"א(
גבי שתיתא ,ושם בגמ' ,שתיתא )מאכל העשוי מקמח קליות שנתיבשו בתנור
בעוד שהשבלים לחים – רש"י( רב אמר שהכל נהיה בדברו ,וכו' .רכה לרפואה
קא עבדי לה) .ומטעם זה מברך עליו שהכל( ,מתיב רב יוסף ושוין שבוחשין את
השתות בשבת ,וכו' ,ואי ס"ד לרפואה קא מכוין ,רפואה בשבת מי שרי .א"ל אביי
ואת לא תסברא ,והא תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין
שותה ,אלא מאי אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ,ה"נ גברא לאכילה
קא מכוין .לישנא אחרינא ,אלא מאי אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין
ורפואה ממילא קא הויא ,ה"נ לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,ע"כ.
ובתוס' שם ד"ה ואי ס"ד לרפואה עבדי לה רפואה בשבת מי שרי ,דסובר דכיון
שעיקרו לרפואה ואין רגילות לעשותו לצורך אכילה אסור בשבת ,וכו' ,והא תנן
כל האוכלין וכו' ,דמשמע מדנקט "כל" האוכלין ,דאפילו כל שעיקרו לרפואה כיון
שראוי לאכילה שפיר דמי ,מדנקט כל ,וכו' ע"כ .וביאר דבריו במהרש"א שם ז"ל:
והוצרכו לכל זה כיון דהמקשה רב יוסף ודאי דהוה ידע נמי דמשנה שלמה היא
דאוכל אדם לרפואה ,אלא דהוה ס"ד לאסור הכא כיון דכל עיקרו לרפואה ,וא"כ
מאי מייתי ליה אביי להתיר מהך מתני' ,דאימא דלא איירי אלא כשאין עיקרו
עומד לרפואה .ואהא תי' דאביי מדקדק ליה לישנא "דכל" דמשמע להתיר אפילו
כל עיקרו לרפואה ,וכו' ע"כ.
הנה לכאורה היוצא ממסקנת הגמ' דבכאו"פ בעינן דגברא לאכילה קא מכוין
ורפואה ממילא אתי .אמנם הרמב"ם בפרק כ"א מהלכות שבת הכ"ב כתב ז"ל
אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים לאכלן ולשתותן ,כגון הכסבר והכשות
והאזוב ,אע"פ שהן מרפאין "ואכלן כדי להתרפאות בהם" מותר הואיל והם מאכל
בריאים ,עכ"ל.
והקשו האחרונים ,עיין ערוה"ש סי' שכ"ח סעי"ק מ"ז ,דהא מסוגיין משמע בפירוש
דבעינן דגברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא אתי ,עיי"ש .ועיין בחידושי
הגר"א בברכות הכא שהקשה בהיפוך על מסקנת הגמ' הכא ,ז"ל :אבל קשה דהא
במתני' תנן כל האוכלין אוכל אדם "לרפואה" וכו' ,משמע אפילו הוא מכוין ג"כ
מותר ,עיי"ש מה שכתב לתרץ.
עוד יל"ע בכל זה דמלשון הגמ' משמע בפירוש דבאופן דעביד השתיתא רכה טעם
לברכתו שהכל הוא משום דלרפואה קא עביד ליה ,וא"כ עדיין צל"ע איך התירו
לשתותו בשבת הא רפואה אסורה בשבת ,וא"ת דאפשר דגם לאכילה קא עביד
ליה ,אמאי ברכתו שהכל.
ואכן עמד ע"ז בחידושי הרא"ה שם וכתב בזה דברים נפלאים והם אורה לכל
הסוגי' ,ז"ל :רכה דלרפואה עבדי לה שהכל ,פי' שהיא מיוחדת לרפואה ,שאין
דרך לאכלה כלל אלא לרפואה ,וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה דכל לרפואה
כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה ,ומכל מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא
נהנה .ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת ,ואע"פ שדברים המיוחדין לרפואה אסורין
בשבת ,שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ,ואין כאן שינוי מזון כלל
אלא שמרבה בה מים ,וכיון דהיא גופה מזון גמור ,כי האי גוונא ודאי שרי והיא
בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה ,תדע לך דאלו יש כאן חולה שאינו רשאי
לשתות יין אלא א"כ נותן בו מים ומוזג אותו עד כדי שאינו ראוי לבריא לשתותו
שאין שותין כיוצא בו ,ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין בשתייתו לרפואה ,שהיין
עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין הוא שותה ,אף שתית
ג"כ בכלל זה הוא ,והכי מוכח בגמ' ,וזה ברור ,עכ"ל .ועיין עוד בריטב"א בחידושיו
הכא שהרחיב בזה וכתב כעין דברי רבו הרא"ה ז"ל עיי"ש.
ומעתה לכל הנ"ל נראה בעניותי להכריח בדעת הרמב"ם ככל הנ"ל ,דהנה השמן
הוא אוכל גמור ומזון גמור ,אמנם כששותהו לבדו הוא חשיב לאוכל אך בנוסף
לזה מזיק הוא ,ולכך כששותהו בסתם לעולם שותהו רק לרפואה ומברך עליו
שהכל כיון שבכאו"פ נהנה ממנו ,ולכך התיר הרמב"ם לבולעו כמות שהוא בשבת,
כיון שמעתה שצריך לו לרפואה ,על אף שעיקר כוונתו היא לרפואה ,בכאו"פ חשיב
הוא לגביו אוכל ומזינו ושפיר שרי בשבת ,והוא ממש כשתיתא.
ובאמת כעין חילוק זה תמצא למאירי לעיל גבי כס פלפלי שהוקשה לו שהרי
גם השותה חומץ חי פטור עליו ביוה"כ ואעפי"כ אמרו לקמן שמברך עליו שהכל,
ומה ראי' מיוה"כ ,ותי' שחלוק הוא הפלפלי מחומץ ,דפלפלי לא חשיב כלל אוכל,
משא"כ חומץ חשיב שפיר אוכל אלא שאין משיב את הנפש ,עיי"ש.
והנה אח"ז כשעיינתי שוב בדברי האגלי טל )הלכות טוחן( ראיתי לו שיישב באופן
נפלא דעת הרמב"ם ,וכעין הנ"ל ,ז"ל :ומה שנראה לי עיקר בדעת הרמב"ם ,גם מה
דקשה טובא מאחר דבגמ' לא התיר רק ע"י אניגרון שהוא אכילה שמברך עליו
בפה"ע ,משמע אבל לחודיה דלאו אכילה הוא אסור ,וכו' .ונראה ליישב ,וכו' .ושמן
נהפוך הוא כי הוא יפה ומשובח ובודאי הוא מזין ,אך לרוב שמנוניתו אינו נהנה
ממנו ,אבל בבא למעיו הוא מזון לגופו .וע"כ לענין שבת ,וכו' ,אבל שמן אין היכר
שלרפואה מכוין די"ל ששותהו כך בשביל הנאת מעיו שבו ,מה אמרת א"כ אם לא
היה מכוין לרפואה היה שותהו ע"י תערובת שיהיה בו גם הנאת גרונו ,ליתא דא"נ
לרפואה שתי לה היה יכול לשתותו ע"י אניגרון דמהני לרפואה ויש בו הנאת גרונו
ג"כ ,דהא מברך עליו בפה"ע בע"י אניגרון כדאיתא ריש פרק כיצד מברכין .ושוב
אין היכר דלרפואה מתכוין ,דכיון דאיך שיהיה הפסיד הנאת גרונו בחינם ,אפילו
אי לרפואה שותהו ,שוב נוכל לתלותו ששותהו משום הנאת מעיו שבו .וע"כ ניחא
הברייתא דתנא היתר בע"י אניגרון ,ולמדנו התנא דע"י אניגרון הוי מאכל ואין
היכר שלרפואה מכוין וממילא מותר בלא אניגרון נמי ,דשוב אין היכר שלרפואה
מכוין ,כנ"ל ,עכ"ל .ויעויין עוד בחידושי הרשב"א גבי שתיתא ,ולעיל בדברי רב האי
גבי שמן זית בשבת ,והכל לשיטתו ,ודו"ק.
ע"פ כל הנ"ל נתיישבו בשופי לשונות הרש"י
מעתה לכל הנ"ל נבוא לבאר בשופי דעת רש"י ,והנראה בעניותי וכפי שכבר
הארכתי לעיל דגם בביאור התוספת' אזלי רש"י והרמב"ם באופן אחד .והוא ממאי
דהכרחתי לעיל ,דרש"י ורמב"ם מפרשי אזוקי מזיק היינו לגופו ,וס"ל דבאופן
שחושש בגרונו שוב לגביו הוה בר אכילה על אף שבחד צד מזיק ליה ,ומה שכתב
בד"ה החושש יש לגרוס בד"ה בחושש ,והיינו דלגבי ברכת "בפה"ע" בעינן שהשמן
יהיה העיקר ,ובכאו"פ עם עירוב מעט אניגרון על מנת לתת בו טעם ולהנות
בשתייתו .מעתה הכל מתבאר בשופי ,דלא יערענו מיירי בנותן שמן לבדו בתוך פיו
ומשההו בגרונו "ושוב פולטו לחוץ" ,וזהו המיחזי דלרפואה קא מכוין ,אבל בשותה
השמן לבדו ובולעו שוב לא מיחזי כלל דלרפואה קא מכוין מכל הטעמים שכתבנו
לעיל .וזהו שכתב רש"י "דמשהי ליה בתוך גרונו ואינו בולעו ,וכיון דלא בלע ליה
מוכחא מילתא דלרפואה הוא" ,וכו' ,הרי בפירוש שהמיחזי והאיסור הוא רק כשאין
בולעו אלא פולטו לחוץ ,וכיון דלא בלע ליה מוכחא מילתא וכו'.
ומעתה כך הוא פי' התוספת' לדעת רש"י ,החושש בגרונו לא יערענו בשמן תחילה
בשבת ,פי' לא יגרגר וישהא השמן בתוך גרונו ושוב פולטו ,דכיון דפולטו הרי
הוא ממש כדרך החולים ומוכח דלרפואה קא מכוין ,תחילה ,כלומר הלכתחילה
הוא שלא יתן השמן בפיו לשם ערעור אלא לשם בליעה ,ובדיעבד אם רוצה אף
להשהותו ישהנו ,אבל הלכתחילה הוא שלא ישהנו בתוך פיו כלל אלא נותן שמן
הרבה לתוך פיו )ואניגרון אורחא דמילתא( ובולע.
אמנם האמת אומר שלשון הרש"י בד"ה תחילה בכאו"פ לא יבואר לכל האופנים
והביאורים ,ועיין לעיל מה שהבאנו מדברי הראש יוסף בביאור לשון זה ,וצ"ע .עוד
מצאתי לאגלי טל שעמד על לשון זה וחידש בו חידוש גדול ,ז"ל :ונראה דאף
לרוב הפוסקים דס"ל דאף לבלוע בעיניה אסור ,מ"מ נוכל לפרש כן תיבת תחילה,
לפי' הה"ר יונה דלא יערענו בשמן אפילו מעורב עם דברים אחרים ,מ"מ אסור
להשהותו ,וא"כ מתפרש תיבת תחילה כמו לפירש"י שאם שותהו ע"י אניגרון
ונותנו בפיו לשום בליעה מותר אח"כ להשהותו בפיו .וטעם הדברים ,מאחר
דהנתינה לפיו היה בהיתר שהרי לא נתכוין אז להשהותו ,ודבר שאינו מתכוין
מותר ,ואח"כ כשמשתהא בפיו לאו מעשה עביד ,ודומה למניח אספלנית מערב
שבת על גבי מכה והיא מתרפאת והולכת כל השבת כולה ,והוא חידוש דין שלא
הובא בפוסקים ,עכ"ל .וצל"ע עדיין בזה.
שוב ראיתי בנחלת דוד הכא שהרחיב הדיבור בכל הנ"ל וכתב ליישב דעת הרש"י
ככל שהעלנו בעניותינו ,וברוך שכוונתי לדברי גדולים עמלי התורה.
עוד הכרח גמור לכל הנ"ל בפי' דברי הרמב"ם ורש"י ,מצאתי בהגהות מיימוניות
בפרק כ"א מהלכות שבת שם ,אמנם הוא עלה על כולנה בחידושי דברים בדעת
הרמב"ם ורש"י ,ז"ל :והכי איתא התם החושש בגרונו לא יערענו לכתחילה אבל
נותן שמן הרבה בתוך אניגרון ובולע ,פי' או בולע" ,כלומר לא יערענו דהיינו להחזיר
השמן לחוץ" אלא ע"י אניגרון ,דלא מוכחא מילתא כולי האי דלרפואה הוא עושה,
אבל בשמן אסור )להשהות( אלא א"כ בולע ,ואי לא בלע מוכחא מילתא דלרפואה
היא" .וכן פירש"י" ,וכן הרשב"ם )הובא בתוס' ר"י החסיד לעיל( ,אבל התוס' פי' ,וכו'
לו
ואפילו לבלוע אסרה תורה אם לא ע"י אניגרון ,ע"כ ,עכ"ל .ועיין דרכי משה או"ח סי'
שכ"ח .הנה מפרש בזה ההגה"מ דלא יערענו פי' לפולטו בחוץ ,וס"ל דע"י עירוב עם
אניגרון שרי אף לפולטו לחוץ ,ומה שאמרו ובולע היינו או בולע והיינו דכששותה
השמן לבדו התם שרי רק לבולעו ואף לא להשהותו )מדכתב כפי' רשב"ם והיינו
הא"נ יש ליישב פי' הרש"י שכתבו התוס'( ,ויש לפלפל הרבה בדבריו ,ועיין נחלת
דוד מה שכתב .ועיין עוד מה שהארכתי בס"ד בכל זה לקמן לענין שתיתא ,ושם
ביארנו בהרחבה אופני ההיתר לאכילת רפואה בס"ד עיי"ש ותרו"ץ.
ג.
ביאור סוגיא דשתיתא לענין הברכה ובהיתר שתייתו בשבת
לשון הש"ס ופירושי הראשונים והתמיהות העולות מפירושם
ברכות דף ל"ח ע"א גמ' :שתיתא ,רב אמר שהכל נהיה בדברו ושמואל אמר בורא
מיני מזונות ,אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה ,עבה לאכילה עבדי לה
רכה לרפואה קא עבדי לה .וברש"י :שתיתא .מאכל העשוי מקמח קליות שנתייבשו
בתנור בעוד שהשבלים לחים :עבה לאכילה עבידא" .ובמילתא קיימא" ,עכ"ל.
והק' בגמ' :מתיב רב יוסף ,ושוין שבוחשין את השתות בשבת ושותין זיתום המצרי,
ואי ס"ד לרפואה קא מכוין רפואה בשבת מי שרי ,א"ל אביי ואת לא תסברא והא
תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת וכל המשקין שותה ,אלא מה אית לך
למימר גברא לאכילה קא מכוין ה"נ גברא לאכילה קא מכוין .לישנא אחרינא ,אלא
מה אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,ה"נ לאכילה
קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא .וצריכא ,דרב ושמואל ,דאי מהאי ה"א לאכילה
קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין
לא לבריך עלויה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ע"כ .וברש"י:
שבוחשין .מגיסין בכף לערבו יפה במיימיו :וכל המשקים שותה .אלמא לאכילה
מכוין ורפואה ממילא הויא ,ה"נ לאכילה מכוין וכו' :וצריכא דרב ושמואל .ואע"ג
דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה:
ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה ,קמ"ל כיון דמתהני מיניה.
"שהרי מאכל הוא" ,בעי ברוכי :עכ"ל.
הנה רבו בסוגי' זו הדברים הצריכים ביאור ויישוב ,ותחילה נדקדק הדקדוקים עפ"י
סדר הגמ' ,ושוב נביא שיטות הראשונים וטעמיהם וביאור דבריהם בזה.
א .כתב רש"י דשתיתא הוא מאכל העשוי מקמח קליות וכו' ,ואמר שמואל דעל
השתיתא העבה מברכין במ"מ כיון דלאכילה עבדי לה ,וצל"ע מה בא לחדש
ולהוסיף שמואל על מה שהוא עצמו אמר לעיל דף ל"ו ע"ב :רב ושמואל דאמרו
תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין עליו במ"מ .וביותר צל"ע דעיקר
חידושם לעיל הוא דכל שיש בו היינו אפילו בשאר תערובות שחשיבי עיקר אעפ"כ
אי בא תערובת הקמח לסעוד או להוסיף טעם משהו או כל ד"א חשיב הוא לעיקר,
אבל בדייסא רגילה הא אפילו רב יהודה ורב כהנא דפליגי בחביץ קדרה מודו
דבדייסא מברך עליה במ"מ לכו"ע והוא מעשה קדרה הידוע ,והכא בעבה מה
מוסיף שמואל הלא זהו הדייסא דמודו כו"ע דמברך עליה במ"מ.
ב .עוד אמרו דרב שאמר שהכל לא פליג אשמואל אלא דמדבר ברכה דלרפואה
קא עבדי לה והוא הגורם לעשות ברכתו שהכל .וצל"ע במה שכתב רש"י שם ד"ה
עבה לאכילה עבידא" .ובמילתא קיימא" :עכ"ל .וצל"ע דוכי מה שבמילתא קיימא
הוא הגורם לברך עליה במ"מ משא"כ רכה דלאו במילתא קיימא כיון שהוא רך
ברכתו שהכל ,הא עיקר הטעם הוא משום דרכה לרפואה קא עביד לה ע"כ ירדה
מעלתה לברכת שהכל ,ואם גם הרכה היתה נעשית לאכילה משמע בפירוש מן
הגמ' דהיה צריך לברך עליה במ"מ על אף שלא במילתא קיימא.
ג .עוד צלע"ג דמשמע מלשון הגמ' דחידש לן רב דמאכל הנעשה לרפואה ירדה
מעלתה וע"כ מברך עליה שהכל .וצל"ע בממ"נ דמה סבר רב ,דאי סבר דרפואה
גורמת לירידה במעלה ,אמאי מברכין עליה כלל ,ואי ס"ל דוודאי כיון שבמציאותו
נהנה מן הדבר או שבמציאותו הוא אוכל ועל דבר שהוא אוכל בכאו"פ בעינן לברך,
צל"ע אמאי מברך עליה דוקא שהכל ,דבשלמא במ"מ אי אפשי לברך עליה כיון
דלא עשה הדבר למיזן ולמיסעד ,אבל בכאו"פ מסתברא דצריך לברך עליה בורא
פרי האדמה כיון דבמילתא קיימא הקמח ,וכמו דמצאנו לעיל גבי אניגרון דעל
אף שעושה כן לרפואה ומוכח כן ע"י שנותן שמן הרבה לתוך אניגרון ואעפ"כ
לא ירדה ברכתה לשהכל ומברך עליה בורא פרי העץ ,וקושי' זו הק' הרשב"א
בחידושיו להכא ז"ל :קשיא לי ואפילו עבדי ליה לרפואה מאי הוי ,לבריך עליה
בורא פרי האדמה ,דבשלמא מיני מזונות לא מברכינן עליה כיון דלא עבדי ליה
לאכילה ולמיזן ,אבל פרי האדמה מיהא לבריך עליה דבמילתיה קאי וכקמחא
דחיטי וכו' ,וא"ת דכיון דלא מיכוון אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא
שהכל ,והא שמן ע"י אניגרון היכא דמיכוון לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ,
ע"כ מלשונו עתה .וכעין קושי' הרשב"א הקשה גם הרב ראשון לציון מדברי הגמ'
לקמן ל"ט ע"א ז"ל :וא"ת מ"ש מההיא דאמרינן בדף ל"ט ע"א וז"ל מיא דסילקא
כסילקא ,מיא דליפתא כליפתא מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי ,אמאי גרע האי
שתיתא דלא מברך על מיא דידיה בפה"א שגופו של פרי האדמה מעריב ביה,
עכ"ל לעתה.
בכאו"פ המשמע מדברי רב דמחמת שהוא נעשה לרפואה יורד הוא מדרגתו ,אלא
דבכאו"פ מברך עליו שהכל מחמת שנהנה ומחמת דאוכל הוא ,ולפי"ז צלע"ג מה
מוסיף בזה רב על מה שאמרו כבר בגמ' לעיל דף ל"ו ע"א גבי שמן זית דמהו
דתימא כיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל קמ"ל כיון דאית ליה הנאה
מיניה בעי ברוכי ,ע"כ ,הרי סוגיו' דהתם ודהכא שוות ומה חידוש שמענו עתה
מלעיל .ואת"ל שזהו עיקר חידושו שאין מברכין על שתיתא זו ברכתה הראויה לה
מחמת ירידתה בדרגה יק' גמ' לעיל ממה שאמרו וצריכא וכדלהלן.
ד .הקשו בגמ' דאם איתה דעיקר טעמא דעל הרכה מברך שהכל הוא משום
שעיקרו לרפואה וכל כוונתו בעשייתו רכה ובשתייתו הוא רק לכוונת רפואה ,איך
שרי לכו"ע לבחוש השתות בשבת הא כל דלרפואה אסור בשבת גזיר' משום
שחיקת סמנין ,א"ל אביי ואת לא תסברא ,והא תנן כל האוכלין "אוכל אדם
לרפואה" בשבת וכל המשקין שותה ,אלא מה אית לך למימר גברא לאכילה קא
מכוין ,ה"נ גברא לאכילה קא מכוין ,לישנא אחרינא אלא מה אית לך למימר גברא
לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,ה"נ לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא
הויא .וצלע"ג ,דהנה לב' הלשונות מפורש דאי מיכוין לרפואה ורק לרפואה אסור
כן בשבת על אף שהוא עצמו אוכל גזיר' משום שחיקת סממנין ,וצלע"ג דבמתני'
מפורש דכל האוכלין אוכל אדם "לרפואה" דמשמע אף שמכוין רק לרפואה ,וכן
הקשה הגר"א בחידושיו הכא ז"ל :ורפואה ממילא קא הויא ,אבל לכוין אסור ,אבל
קשה דהא במתני' תנן כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכו' ,משמע אפילו הוא מכוין
ג"כ מותר ,עכ"ל .בכאו"פ מפורש בגמ' דלכוין אסור ,וצלע"ג לשון הרמב"ם )פרק
כ"א מהלכות שבת הלכה כ"ב( ז"ל :אוכל אדם אוכלין ומשקין שדרך הבריאים
לאכלן ולשתותן ,כגון הכסבר והכשות והאזוב ,אע"פ שהן מרפאין" ,ואכלן כדי
להתרפאות בהם מותר" ,הואיל והם מאכל בריאים ,וכו' עכ"ל .וכבר הק' בדברי
הרמב"ם הרב ערוך השלחן )או"ח סימן שכ"ח סעי' מ"ז( ז"ל :ודע דבברכות )דף ל"ח
ע"א( משמע להדיא דאם מכוין לרפואה אסור ,שאומר שם על הך דכל האוכלין
אוכל אדם לרפואה גברא לאכילא קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,עיי"ש,
והרמב"ם בפרק כ"א כתב אוכל אדם וכו' ואוכלן כדי להתרפאות בהן מותר ,עיי"ש.
ומשמע דאפילו עיקר אכילתו הוא לרפואה ,וכן לשון הטור ושו"ע סעי' ל"ז שכתבו
מותר לאכלן ולשתותן לרפואה ,משמע דעיקר כוונתו לרפואה ,וצע"ג ,עכ"ל .ועיין
עוד במלאכת שלמה פרק י"ד דשבת מ"ג שהק' כן ועמד בצ"ע .ועיין עוד בשנות
אליהו שם ,ז"ל כל האוכלין וכו' ,פי' כיון שדרכן לאוכלן אף שהם רפואתו מותר,
"ואף שמתכוין לרפואה" ,עכ"ל .ועיי"ש להרב המגיה שהק' כנ"ל מגמ' דילן.
ה .עוד צל"ע מה שייך גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,הא ממה
שעשאה רכה ולא עבה מוכרח דלרפואה קא מכוין ,דאי לאו היה עושה אותה עבה,
א"כ מוכרח שעושה אותה רק לרפואה ,ואיך שייך בזה גברא לאכילה קא מכוין".
ובפרט צל"ע ללישנא קמא ,דממה שאמרו בלישנא בתרא דבעינן דיכוון לאכילה
ורפואה ממילא תבוא ,מוכרח דבלישנא קמא לא יועיל אף אם רפואה ממילא קא
הויא ,וצלע"ג בממ"נ ,דאי מיירי באדם בריא וזהו הכוונה גברא לאכילה קא מכוין,
וכי בשופטני עסקינן ששותה רפואות שלא לצורך ,ואכן המהרש"ל בהגהותיו מחק
תיבה זו ,אך בכאו"פ מוטל עלינו ליישב הגירס' ,וא"ת דמיירי בחולה ,יק' טובא מה
מועיל מה שמכוין לאכילה אם עיקר מציאות עשייתו שתית' זו רכה הוא לרפואה,
ובפרט שעדיין במציאות רפואתו תבוא ממילא ,והיינו כלישנא בתרא ,וצלע"ג.
ו .ואמרו בגמ' וצריכא דרב ושמואל ,ופי' רש"י :וצריכא דרב ושמואל .ואע"ג דתניא
לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר דטעון ברכה ,:וצלע"ג
דהא הכרחנו לעיל בכמה הכרחים דעיקר מימר' דרב אתא לאשמעינן דכיון דעושין
הרכה לרפואה ירדה מדרגתה לברך עליה שהכל ולא במ"מ או פה"א ,וזה הרי לא
הוה ילפינן כלל ממה דתניא לענין שבת דאוכל הוא ,דאיה"נ הכל מסכימים שאוכל
הוא ומשום כך מברכין עליה שהכל ,אלא דבכאו"פ ירדה דרגתה ,וכנ"ל ,וכי רב בא
לחדש שמברכין עליה ,אתמהה .ועוד צלע"ג מה שאמרו וצריכא דרב "ושמואל",
מה שייך ענין שמואל להכא ,הא הוא מדבר בעבה ולכו"ע מברכין עליה במ"מ .וגם
מה שייך מה שאמרו ה"נ גברא לאכילה קא מכוין ,הא בפירוש אמר רב דטעם
שמברכין על הרכה שהכל הוא משום דלרפואה קא מכוין.
ז .ואמרו בגמ' וצריכא דרב ושמואל ,דאי מהאי ה"א לאכילה קא מכוין ורפואה
ממילא קא הויא ,אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא לבריך עלויה
כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ע"כ .וצלע"ג ,וכדהקשינו לעיל,
דהא בין הכא ובין בשבת עושהו רכה ,ורכה עושים דוקא לרפואה ,וכדהדגישו
לעיל בגמ'" ,רכה לרפואה קא עבדי"" ,ואי ס"ד לרפואה קא מכוין" ,וא"כ איך
שייך שבשבת נשתנה דעתו ונעשה גברא דלאכילה קא מכוין ורפואה רק ממילא
קא הויא ,משא"כ הכא "דלכתחילה לרפואה קא מכוין" ,וכי אם יכוון הכא ברכה
זו לאכילה ורפואה ממילא תבוא ישתנה דינו ויברך במ"מ .ועוד צל"ע ,בשבת
כששותה רכה זו ומכוין לאכילה וכנ"ל האם יברך במ"מ .ועוד צל"ע דאמרו ס"ד
דהכא לא לבריך כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי .וצל"ע מה
נתוסף לן שום חידוש הכא להלכה ממה שכבר אמרו דין זה ממש לעיל גבי שמן
זית דאף התם היה ס"ד דכיון דלרפואה קא מכוין לא לבריך עליה כלל ,קמ"ל כיון
דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ומה מצאו וראו מסדרי הגמ' להוסיף לן בזה עוד
דוגמא דעל רפואה שנהנים ממנה בעי ברוכי.
ואכן הרא"ה בחידושיו להכא אזיל בביאור דברי הגמ' ככל הנ"ל ,ז"ל :רב אמר
שהכל ושמואל אמר במ"מ ,אמר רב חסדא ולא פליגי הא בעבה הא ברכה .עבה
דלאכילה עבדי לה במ"מ ,רכה דלרפואה עבדי לה שהכל .פי' שהיא מיוחדת
לרפואה שאין דרך לאכלה "כלל" אלא לרפואה ,וכיון דכן לא שייך בה ברכה דידה,
דכל לרפואה ,כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה ,ומכל מקום שהכל מיהת מברך
עלה דהא נהנה ,וכו' ,ע"כ לענינינו .ומעתה יל"ע טובא כל מה שהקשינו לעיל באורך
לדברי הרא"ה.
יישוב הסוגי' וביאור החילוק בין שתיתא לשמן זית המעורב באניגרון
והנראה בביאור כל הסוגי' לשיטת הרא"ה באופן נפלא .דזה ודאי ברור הוא דכל
דבר שהוא לרפואה סתם אין מברכין עליו כלל ,וגם זה ודאי דכל דבר שהוא
לרפואה יורד בדרגתו מחמת כן עד כדי שלא לברך עליו כלל ,וגם זה ודאי דאדם
האוכל או שותה דבר לרפואה ונהנה ממנו בעי לברך עליו .וכל זה נלמד כבר
בפירוש מגמ' דלעיל דף ל"ו ע"א גבי שמן ששותהו לרפואה ,דהיה פשוט לגמ'
דכיון דשותהו לרפואה אין מברך עליו כלל ,וכבר חידשו שם דקמ"ל כיון דאית ליה
הנאה מיניה בעי ברוכי.
אמנם שונה הוא שתיתא דהכא מההיא דלעיל גבי שמן עם אניגרון מן הקצה
אל הקצה .וכפי היסוד שכתב הרשב"א הכא ז"ל :ואם תאמר דכיון דלא מיכוון
אלא לרפואה בעלמא לא מברכין עליה אלא שהכל ,והא שמן על ידי אניגרון
היכא דמיכוון לרפואה מברכין עליה בורא פרי העץ .ואפשר לומר דשאני הכא
"דכיון שאין דרכו ליהנות ממנו בהכי אלא לרפואה בעלמא ,ואין עיקר הנאתו בהכי
לא מברכינן עליה אלא שהכל דלאו במילתיה קאי ,אבל שמן דעל ידי אניגרון
דרך הנאתו הוא בדרך שתיה ,אלא שכל שהוא לבדו מזיק ומכשירין אותו על ידי
אניגרון ,וכשהוא עושה האניגרון עיקר אי אפשר לברך עליו )בפה"ע( משום דהוי
ליה אניגרון עיקר ושמן טפלה לו ,אבל כשמתכוין לרפואה הוה ליה שמן עיקר
ודרך הנאתו ,לפיכך מברכין עליו בורא פרי העץ ,ואף על פי שהוא מתכוין לרפואה
כדאמרן דמ"מ "דרך עיקר הנאתו הוא" ,כך נראה לי ,עכל"ק.
הרי שכתב לן הרשב"א יסוד גדול וחילוק גדול בין ההיא דשמן לעיל להא דשתיתא,
והוא דשמן על אף שהעיקר בו הוא השמן ועיקר כוונתו לרפואה ,כיון דבכאו"פ
דרך הנאתו הוא בשתייה זו בתוספת האניגרון שמבטל היזקו ,וכדכתב להלן "כיון
שדרכן של בני אדם לשתותו כך ליהנות בו לפעמים" ,וכו' ,הנה אף שהוא לרפואה
יש לברך עליה ברכתה הראויה דמ"מ דרך עיקר הנאתו הוא ,משא"כ שתיתא שאין
דרך הנאה בכך ,ולעולם לא עבדי לה רכה אלא לרפואה ,וא"כ כיון שלאו דרך
אכילה ולאו דרך הנאה היא בכך ,היה ס"ד דלא לברך עליה כלל ,קמ"ל רב הכא
חידוש גדול ,דבכאו"פ כיון שגופו מזון ותורת אוכל עליו בעי לברך עליו שהכל נהיה
בדברו ,ורק מטעם דאסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה ,דהרי במציאותו כיון
שהוא אוכל הנה על אף שלא נהנה ממנו ,מציאותו שהוא מזון תגרום לו בסופו
סעידת הלב משהוא ,וע"כ בעי לברוכי עליה ,וזהו חידוש גדול שלא היינו למדים
מההיא דלעיל דהתם בכאו"פ דרך עיקר הנאתו הוא .וזהו שהדגיש הרא"ה בלשונו
פי' שהיא מיוחדת לרפואה" ,שאין דרך לאכלה כלל" אלא לרפואה ,וכיון דכן לא
שייך בה ברכה דידה דכל לרפואה "כלומר מיוחדת לכך לא מברך עלה" ,ומכל
מקום שהכל מיהת מברך עלה דהא נהנה ,ע"כ.
ולפי"ז היוצא לן בדעת הרא"ה דאיה"נ אי הוה שייך בשתיתא רכה שיהיה דרך
אכילה או דרך הנאה ,ודאי הוו מברכין עליה ברכתה הראויה והיינו במ"מ ,אמנם
עתה שאין בה שום דבר מכל הנ"ל אלא שהוא אך ורק לרפואה לא הו"ל לברך
עליה כלל ,וקמ"ל רב דבכאו"פ כיון דגופו מזון ותורת אוכל עליו בעינן לברוכי
עליה ,מחמת זה שכל שגופו מזון מציאותו גורמת שהוא מזין בסופו ,ואין ליהנות
מהעוה"ז בלא ברכה.
ומעתה יובן שפיר המשך מהלך הסוגי' ,דהקשה רב יוסף דאמרינן בשבת שם
דשווין רבי ורבי יוסי בר יהודה דנחלקו גבי גיבול בשבת ,דבוחשין את השתות
בשבת ,ומוכרח דמיירי שם ברכה ,דרק בזה שייך השוואה ביניהם ,עיי"ש בגמ'.
ואי אמרת דעיקר טעם דירדה מברכתה הוא מפני שעיקרו לרפואה לגמרי ,ואין
בה כלל לא דרך אכילה ולא דרך הנאה ,איך שייך להתיר לעשות כן בשבת הא
חיישינן לשחיקת סממנין ,וא"ל אביי ואת לא תסברא והא תנן כל האוכלין אוכל
אדם לרפואה בשבת וכו' ,ולכאורה אין הבנה בקושי' רב יוסף ובתי' אביי לו,
דוכי לא ידע רב יוסף משנה מפורשת דכל האוכלין אוכל אדם לרפואה בשבת,
ולאביי קשה דהא לא נעלם ממנו האי גזירה דשחיקת סממנין ,ואכן עמד כבר על
דקדוק זה בתוס' ד"ה והא תנן ,ז"ל :דמשמע מדנקט "כל" האוכלין ,דאפילו כל
שעיקרו לרפואה כיון שראוי לאכילה שפיר דמי מדנקט "כל" ,וכוונתם ליישב מאי
דנתקשינו ,וכפי' המהרש"א בדבריהם ,ז"ל :והוצרכו לכל זה כיון דהמקשה רב יוסף
ודאי דהוה ידע דמשנה שלמה היא דאוכל אדם לרפואה ,אלא דהוה ס"ד לאסור
הכא )היינו בשתות( כיון דכל עיקרו לרפואה וכו' ,וכמ"ש התוס' לעיל )ד"ה הקודם(,
וא"כ מאי מייתי ליה אביי להתיר מהך מתני' דאימא דלא איירי אלא כשאין עיקרו
עומד לרפואה ,ואהא תירצו דאביי מדקדק ליה לישנא "דכל" דמשמע להתיר
אפילו כל עיקרו לרפואה ,וכו' עכ"ל .וביותר הסבר כתב הריטב"א ז"ל ,והתנן כל
האוכלין וכו' ,ואע"ג דההיא ליתא אלא באוכלין שדרך בריאים לאכול לפעמים,
ומשום כך אפילו אוכל אותה לרפואה מותר ,אבל בדבר שהוא מיוחד לרפואה
ודאי לא ,גזירה משום שחיקת סמנים ,וא"כ מאי קא מקשה מהא לשתיתא ,דהיא
מיוחדת לרפואה כשעושין אותה רכה ,ומשום הכי נפקא מדין ברכה שלה ,וכו' ע"כ.
אלא שאביי דקדק לשון כל ,ומזה מבין דגם באופן שעיקרו לרפואה שרי בשבת,
והא ודאי פשוט לו דרפואה ממש הוה גזירה משום שחיקת סמנים ,ע"כ אמר
אלא מאי אית לך למימר גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הוי ,ה"נ
גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הוי) ,ולקמן אבאר הלישנא קמא( .ופי'
הדברים ,דהשיב לו אביי הא גם אתה יודע משנה זו אלא שאתה מפרש דהמשנה
מדברת בסוגי אוכלין שגם דרך בריאים לאכלן ואין עיקר עשייתן רק לרפואה,
אבל גם אתה מודה דמיירי באדם חולה ועיקר כוונתו באכילה זו לרפואה ,וכפי
שנקטו בפירוש במשנה כל האוכלין אוכל אדם "לרפואה" .אלא מאי כיון שהוא
אוכל גמור לא איכפת לי מה שהוא גורם רפואה לאוכלו ,וטעמך משום שגופו מזון,
ומשום כך לא חיישינן לגזירת שחיקת סמנים ,אף אני אשיב ,דגם דבר שכל עיקר
עשייתו לרפואה ממש ,הנה מכיון שגופו מזון ,וכשם שאף לדעתך לא איכפת לן
מה שמתכוין לרפואה ,אף לדעתי כן הוא ,וטעמו משום שהוא "אוכל" וגופו מזון.
חילוק בין דבר שעשוי לרפואה אך עיקרו מזון ואוכל לבין רפואה סתם
ובביאור החילוק בין מה שגופו מזון ואוכל על אף שעיקר עשייתו לרפואה ,לבין
רפואה סתם שאין גופה מזון ,הוא בסבר' דבר קשה להבנה ,דהא עיקר גזירת
החכמים היא משום דחיישינן שמתוך שהוא בהול על רפואתו ,וכן אחרים שיודעים
שהוא חולה ויודעים שכל כוונתו לרפואה ,חיישינן שיבואו להתיר אף לשחוק
סמנים והוא שבות גמור ,דהא איכא גזירת איסור דאורייתא שמא יטחון או שאר
טעמים שנחלקו בזה הרבה מן הראשונים שם ,וא"כ צריך הבנה בגדרי החילוק
כנ"ל .ושמעתי מידידי ועמיתי לתורה הרה"ג אליהו נכס שליט"א חילוק נאה שיש
לברר עפ"י מקורות אם אמת הוא ,והוא דוודאי בכאו"פ שהדבר נעשה לרפואה
חיישינן לגזירת החכמים וכנ"ל ,אלא שלעולם לא גזרו חכמים על דבר שלצד אחד
מותר לגמרי ולצד השני אסור לגמרי ,ומכיון שאם אדם בריא היה רוצה לאוכלו
הנה אף שדרכו של מאכל זה לעשותו רק לרפואה ,הנה כיון שהוא אוכל ,ואם היה
רוצה הבריא לאוכלו לא היה נמנע מלאוכלו ואף לא שייך להניא אותו מלאוכלו,
אשר על כן לא גזרו חכמים לאסור מאכל זה אף על אדם חולה שעיקר כוונתו בזה
לרפואה ,והטעם כיון שאין איסור על הבריא לאוכלו.
ומצאתי סמך לפי' זה בחידושי המאירי הכא ,שהנה קודם לכן כתב על השתיתא
ז"ל :ואם היא רכה סתמה לרפואה ולהקר ומברך עליה שהכל .ולא מפני שהיא
ראויה לשתיה לבד ,שהרי אניגרון משקה הוא ודינו בב"פ האדמה ]לשיטתו הוא
שמברכין על האניגרון בורא פרי האדמה .וכמו שביארנו בסמוך במשקה היוצא
מן הפרי[ "אלא מפני שאינו אוכל ולא משקה אלא רפואה" ,ע"כ .ושוב כתב :עירב
קמח זה במים וכו' ,ומותר לשתותה בשבת" ,שכל דבר שאין הבריא נמנע מאכילתו
או משתייתו מותר לאכלו או לשתותו בשבת דרך רפואה" ,וכו' ע"כ .הרי שכתב
דאף דלגבי ברכה ירד מדרגתו לגמרי כיון שאינו אוכל ואינו משקה אלא רפואה,
בכאו"פ בשבת לא גזרינן עליה ,שאם היה הבריא רוצה לשתותו לא היה נמנע ,אף
על החולה לא גזרינן ,ודו"ק ,ואולי.
חילוק נוסף וביאור גזירת החכמים של שחיקת סמנים בשבת
אבל הנראה בעניותי היותר נכון בביאור הדברים ,דהנה לעולם יש לחלק גזירה
זו של שחיקת סמנים לב' חלקים ,דהיינו גזירה על החולה עצמו שאם תתיר לו
דבר לרפואה יבוא ויתיר לעצמו אף שחיקת סמנים ,והב' להרואים ,שכיון שרואים
אותו שותה או אוכל דבר רפואה יבואו להתיר לעצמם כל אופני הרפואות ואף
שחיקת סמנים .ויש נפק"מ מרובות בזה וכדלהלן .והנה לחולה עצמו ,אם נתיר
דבר שהוא רפואה ממש ,שפיר הוה הגזירה דיחשוב שכל דבר שהוא לרפואה מותר
ואף השחיקה .אבל כשהדבר הוא גופו מזון ותורת אוכל עליו ,הנה גם כשכל כוונתו
לרפואה ואין דרך לאכול דבר זה אלא לרפואה ,יש להתיר לו ולא חיישינן לגזירה
זו .והטעם ,שכיון שהוא יודע שאסרו חכמים רפואה ממש מגזירה הנ"ל ,וע"כ לוקח
לרפואתו דוקא דבר שגופו מזון ,שוב אין חשש כלל שיבוא להתיר לעצמו שחיקת
סמנים ,שהרי יודע שאסרנו עליו רפואה ממש .ואשר על כן עיקר הסיבה שיש
למיחש באופן זה הוא רק לרואים ,שכיון שיודעים שאדם זה חולה ,ויודעים שעיקר
כוונתו בשתיה זו הוא לרפואה ,ואף יודעים שעיקר אופן עשיית דבר זה רכה הוא
רק כשהכוונה היא לרפואה ,התם שפיר הוה לן למיחש שלא יעשו חשבונות רבים
ויאמרו הנה חולה הוא והתירו לו דבר שלרפואה ,ויבואו ויתירו כל מיני רפואות
ואף יתירו שחיקת סמנים .וע"ז אומר לך ,דהנה כיון שגופו מזון ותורת אוכל עליו
והרי כשעושים דבר זה עבה הרי הוא מאכל כל אדם ,אלא שדרך הרכה שהוא
לרפואה ,הנה בדבר כזה שיש להסתפק בעשיית הדבר ובכוונתו ,דאפשר שלא
עשאו כלל רכה והרי הוא מאכל גמור ,ואפשר עוד שיתלה הרואה כשאינו יודע
שאדם זה חולה אלא רואה ששותהו רכה ,שהוא מאותם מיעוט דמיעוט בריאים
שלא נמנעים מלשתותו באופ"ז ,ע"כ לא חששו אף מן הרואים ,ודו"ק.
ועתה אגש לשלב הראיות ,תחילה לגמ' דשבת פרק שמונה שרצים דף ק"ח ע"ב
ושם :אמר מר עוקבא אמר שמואל שורה אדם קילורין מערב שבת ונותן על גבי
עיניו בשבת ואינו חושש ,ע"כ .ובפרק א' דשבת דף י"ח ע"א אמרו :ת"ר פותקין
מים לגינה ע"ש וכו'" ,ומניחין קילור על גבי העין ואיספלנית על גבי מכה ע"ש,
ומתרפאת והולכת כל היום כולו" ,וכו' ע"כ .והקשו התוס' שם ד"ה ומתרפאת
והולכת ז"ל :ואם תאמר הא דאמר בפרק שמונה שרצים שורין קילורין מערב
שבת ומניח תחת העין "בשבת" ,וא"כ בשבת נמי שרי להניח .ותירצו התוס' :ויש
לומר דלקמן מיירי באדם בריא ואינו מניח בעין לרפואה ,אלא תחת העין לתענוג
וליכא למיחש לשחיקת סממנים ,והכא מניח בעין לרפואה ולא שריא אלא מערב
שבת ,עכ"ל .אבל בתוס' ישנים שם תי' באופ"א ומשם יסוד לכל חילוקינו ,ז"ל :א"נ
התם אינו משים קילור עצמו בתחבושת אלא שורה הקילור במים" ,ולגבי דידיה
ליכא למיגזר ,שיודע כי לא התירו לו אלא ע"י שרייה" ,ואחרים סבורין שלרחוץ
מים הוא צריך ,עכ"ל .וביתר פירוש כתב חילוק זה רש"י שם )דף ק"ח ע"ב ד"ה
ונותן( ז"ל :ונותן על גבי עיניו" .דלדידיה כיון דאצרכוה לשרותה מערב שבת איכא
היכרא וליכא למיגזר" ,ומאן דחזינהו סבר דרחיצה בעלמא היא דקסבר שהוא יין,
לז
עכ"ל .ועיין עוד שו"ע סי' שכ"ח סעי' כ' וכ"א ,ובמשנ"ב עפ"י עו"ש ,עיי"ש .הרי
בפירוש בדבריהם חילוק הנ"ל ,דלגביו כיון שאסרנו עליו באופ"א יודע שאסור
וליכא למיחש ,ולגבי הרואה ,הנה בכאו"פ שיש לו לתלות כגון התם שתולה עיקר
כוונתו לרחיצה לא חיישינן.
וא"ת בשלמא התם דאיכא למיתלי שעיקר כוונתו לרחיצה לכן אין חשש שיבואו
להתיר כלל הרפואה ,משא"כ הכא שבאופן שעושה אותה החולה רכה הלא הכל
יודעים שדרך זה הוא רק לרפואה ,ע"ז אשיב כעין מה שכבר כתבתי באורך לעיל
בסוגי' דשמן עם אניגרון ,דהנה ידוע הוא שהשמן עצמו מזיק הוא ,ולחולה החושש
בגרונו הוא מועיל ,ואמרו לעיל )דף ל"ו ע"א( דתניא החושש בגרונו לא יערענו
בשמן תחילה בשבת" ,אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע" ,ע"כ ,ועיי"ש
ברש"י ובתוס' ,וידוע הוא שיטת הרמב"ם ,עיי"ש שהארכתי בכ"ז .והבאתי קושי'
שהקשו אותה הרבה מן האחרונים ,דמה הועילו חכמים בתקנתם שאמרו להרבות
שמן "הרבה" בתוך האניגרון ,הא בשלמא לגבי החולה עצמו הנה כיון שאסרנו
עליו השמן לבדו אי לכך כל היכר או שינוי ואפילו הקטן ביותר מספיק הוא ,ולכך
התירו לו אפילו בתערובת מעט אניגרון ,אבל לגבי הרואים לא הועלנו כלום,
דהא יודעים שהשמן הוא דבר המזיק ,ויודעים הם שהשותהו כמות שהוא ואף
בתערובת מעט אניגרון מוכרח שחולה הוא ,דאי לאו הוה מזיק ליה ,וא"כ איך
התירו לתת שמן הרבה בתוך מעט אניגרון .ועיי"ש שהבאתי בשם חידושי הרש"ש
שמביא יסוד בשם הירושלמי )שבת דף קי"א ד"ה גמרא( ז"ל והתניא וכו' ,אבל
מגמע ובולע .קשה לי ,וכו' ,ויותר קשה דהתם ביומא פסקינן דאין הלכה כרבי,
והכא מסקינן דמותר ,והלא מוכח דלרפואה קשתי .וי"ל דכיון דמזוג שתו ליה
אינשי לכן מותר לשתותו אף כשהוא חי" ,משום דלא מינכר מילתא דיתלו יותר
שהוא מזוג ושותהו כדרכו ,ועיין בירושלמי דתירץ כן ,עכ"ל .מעתה לפי"ז גם הכא
גבי שתיתא מיושב שפיר בממ"נ ,דהנה כיון שהשתיתא העבה אוכלים כולם,
הנה כשיראה שהוא חולה ושותה שתיתא ,כשם שיכול לחשוב שהוא רכה ,כן
יכול לחשוב דמיירי בשתיתא עבה ,כשם דהתם לא יתלה ששותהו חי ואדרבא
יתלה ששותהו מזוג על אף שיודע שחולה הוא ,כיון שבכאו"פ שייך בו אכילה
ושתיה לכולם ,ורק כשהדבר הוא רפואה ממש ואין שום צד למיתלי שאוכלו כדרך
שאוכלים כולם אתי ללמוד שמותר כל הרפואות .ואם אינו יודע שהוא חולה ,הנה
גם כשיראה אותו שותה השתיתא רכה ,יתלה יותר שהוא מן מיעוט הבריאים
ששותים כן ,ובזה הוה קולא בשתיתא יותר מן השמן והחומץ דהתם כששותהו חי
כולם יודעים שהוא חולה ,ודו"ק כי הכל אמת.
מבאר שעיקר תקנת הגזירה הוא מפני "הרואים" ולא לחולה עצמו
שוב מצאתי בפירוש כיסוד חילוקנו הנ"ל בין החולה עצמו לרואים ,בצל"ח ביצה
דף י"ח ע"א ,ושם אמרו במתני' :חל להיות אחר השבת ,בית שמאי אומרים
מטבילין את הכל מלפני השבת ובית הלל אומרים כלים מלפני השבת ,ואדם
בשבת ,ע"כ .ואמרו בגמ' שם הטעם שאסור להטביל הכלים ,רבא אמר מפני
שנראה כמתקן כלי ,וברש"י ,רבא אמר .טעמא דמתני' מפני שנראה כמתקן כלי
ודמיא לתקנת מלאכה וגזור עלה מדרבנן .והיק' בגמ' אי הכי אדם נמי )שאתמול
היה טמא ועכשיו מתקן עצמו( ותי' ,אדם נראה כמיקר )פי' כיורד במים להצטנן
בהם ולא להיתקן – ר"ח( ,וכו' ע"כ.
והקשה הצל"ח קושי' גדולה ,דבשלמא הרואים אתו למיתלי שירד האדם לרחוץ
כדי להצטנן ,ולא אתו למישרי תיקון כלי ,אבל האדם עצמו שהוא יודע שהוא
טמא ,ויודע שטובל על מנת לתקן עצמו ליטהר ,איך שרו ליה הא אתי לתקן
כלי .וכתב הצל"ח יסוד הדברים שהבאנו לעיל ז"ל :ונראה דבאמת הטבילה לא
נחשבת מתקן ,רק שנראה כמתקן כלי ,וגזרו בזה שע"י הטבילה יבואו ג"כ לתקן
כלי ,ואמנם על הטובל בעצמו לא שייך בזה שיגזרו חכמים עליו שלא יטבול,
דממ"נ אם הוא עם הארץ אינו יודע מגזירות חכמים ,ואם יבוא לשאול ,למה
יאסרו לו הלא יכולים לומר לו מותר אתה לטבול שהטבילה אינו כמו תיקון כלי,
ופשיטא שאם הוא בעצמו צורבא מרבנן לא שייך למיגזר גזירה זו .ואמנם גזירת
חכמים היתה בשביל הרואה ,כשיראה שזה טובל מטומאתו יסבור שהטבילה
חשובה תיקון ממש ויבואו לתקן כלי .וע"ז תירצו אדם נראה כמיקר ,והרואה את
זה שיטבול לא יחשוב שטבל מטומאתו אבל יחשוב שהוא עולה להקר ,עכ"ל.
והדברים נפלאים ומתוקים .ועיין עוד באגלי טל מלאכת טוחן סעי' כ"ב אות ב' ג'
ד' ,שהביא דברי הצל"ח ,והקשה ותירץ והרחיב כיד ה' הטובה עליו עיי"ש.
עוד חילוק בזה ,ודומה רפואה שגופה מזון לדבר אכילה הצריך בישול שלא גזרו
שלא לאוכלו משום שמא יבשלן
עוד נראה ביאור וחילוק נאה בין דבר שגופו מזון דשרי למיכלי אף שעיקר כוונתו
לרפואה ,לרפואה סתם שאין גופו מזון .ויסוד החילוק מצאתי באגרות משה )או"ח
סי' ק"ל( ,ז"ל :ובל"ב סובר דאף אם נימא כסברת רב יוסף שיתלו שעושה לרפואה
נמי מותר ,דאף ביותר מזה כגון בידוע שהוא חולה נמי יש להתיר אף שידוע
שבשביל רפואה הוא אוכל ,מטעם ,דכיון שראוי לאכילה גם לבריאים רק שלא
רגיל לאוכלו מצד שלא מצוי ,ואף אם הוא משום שלאכילה היו אוכלין דברים
שיותר מוטעמין ויותר משביעין ,מ"מ מותר ,דלא איכפת לן מאיזה טעם וסיבה
רוצה לאכול דבר זה ,דאף שהרפואה גרמה שירצה לאכול דבר זה הוא כמו סיבה
אחרת שהיתה גורמת לו לאכול זה ,דמאחר שהוא דבר מאכל בעצם הרי יש כמה
סיבות וטעמים שהיו גורמים שירצו לאכול זה ,גם הרפואה רק סיבה וטעם הגורמת
לו שיאכל זה" ,אבל עצם מעשה האכילה הוא לכוונת אכילה בעצם כאכילת כל
אדם וכאכילתו בשאר מינים ,וכשאוכל דבר זה לא יאכל שאר דברים" ,וזהו שאמר
גברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,פי' שבשביל הרפואה בחר
לאכילתו דבר זה ,וכו' ,עיי"ש עוד מה שהרחיב הרבה כיד ה' הטובה עליו.
והנה ליסוד חילוק זה כבר כוונתי לעיל ביישוב דעת הרמב"ם דס"ל דאף שהשמן
הוא דבר המזיק ,בכאו"פ אי שותהו לרפואה גם לבדו ללא תוספת אניגרון יש לו
לברך עליו ,וכן גבי שבת כתב שם הרמב"ם )פרק כ"א מהלכות שבת הלכה כ"ד(
ז"ל :החושש בגרונו לא יערענו בשמן "אבל בולע הוא שמן הרבה ואם נתרפא
נתרפא" ,ע"כ .וכבר עמדו כל המפרשים על דבריו דלכאורה נסתרו דבריו מלשון
הברייתא דשבת שם ,דאמרו בפירוש "אבל נותן הוא שמן הרבה בתוך אניגרון
ובולע" ,הרי שההיתר הוא רק באופן שמערבו בדבר המבטל ניזקו ,ועיי"ש בביאור
הגר"א ,ועיי"ש מה שהארכתי עפ"י מקורות ביישוב הדברים ,ועיקרי הדברים,
דס"ל לרמב"ם דאיה"נ השמן לבדו הוא דבר המזיק ,ואיה"נ מאחר ששותהו לבדו
כולם יודעים שהוא חולה ושעיקר כוונתו לרפואה ,ובכאו"פ שרי כיון שלא איכפת
לי סיבות שהביאוהו לשתות או לאכול דבר זה ,כיון שבמציאות גופו מזון ,הרי
מציאות הדברים מוכיחה דאילו היה רעב או צמא קודם אכילת או שתיית הדבר,
הרי אחר אכילת הדבר שוב לא יצטרך הוא לאכול דבר אחר להשביע נפשו ,הוה
לגביו אוכל גמור ,ולא חיישינן שיבוא לשחיקת סמני רפואה ממש ,כיון שאלו
אינם אוכל כלל .וזהו שדקדק הרמב"ם שם ,דעל אף שהתיר לתת שמן לבדו בתוך
פיו ואף לבולעו ,בכאו"פ כתב "לא יערענו" ,דערעור בתוך פיו הוא דבר שעושים רק
לרפואה ומוכח שכוונתו לא לאכילה כלל ,ודו"ק .ועיי"ש עוד מה שהארכתי .ועיין
עוד באיגרות משה שם ,שכתב בביאור יסוד החילוק שכתב ,ז"ל :משום דהאכילה
אף ברפואה ממש לא שייך גדר איסור אלא גזירה משום השחיקה לעשות אותה
הרפואה שצריכה שחיקה ,שהאכילה של דברים הראויים לאוכלן לא שייך לאסור
משום שמא יבשל אותם ,דהא לא אסרו במיני אכילה הצריכים בישול שלא
לאוכלן שמא יבשל ,וממילא אין לאסור בשביל זה אף לחולה ,וכו' ע"כ.
וא"כ סיכום החילוק הוא :דבדבר שהוא אוכל וגופו מזון ,הנה גם כשעיקר כוונתו
בזה לרפואה ,מציאותו שהוא אוכל תגרום לחושבו כאוכל גמור כיון שתוצאתו
שהשביעה נפשו ,ויחשיבו לאוכל ,ושוב ליכא חשש שיבוא לשחוק סמנין ,כשם
שאין חשש שאם יאכל אוכל מבושל יבוא לבשל ,ורק כשהדבר הוא רפואה
גמורה ,ולא ייעשה בו שום תוצאה אחרת לבר הרפואה חיישינן שפיר לשחיקת
סמנין ,ודו"ק.
ומעתה עפ"י כל הנ"ל יבואר שפיר לשון הרא"ה וריטב"א ושאר ראשונים בחילוק
הנ"ל וז"ל הרא"ה :ואפילו הכי שרא למיכלא בשבת ,ואע"פ שדברים המיוחדין
לרפואה אסורין בשבת ,שאני שתית דהיא גופה מזון גמור הוא לכל כעבה ,ואין
כאן שינוי מזון כלל אלא שמרבה בה מים ,וכיון דהיא גופה מזון גמור כי האי
גוונא ודאי שרי והיא בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה ,תדע לך דאלו יש כאן
חולה שאינו רשאי לשתות יין אלא אם כן נותן בו מים ומוזג אותו עד כדי שאינו
ראוי לבריא לשתותו שאין שותין כיוצא בו ,ודאי מותר לו בשבת אפילו מתכוין
בשתייתו לרפואה ,שהיין עצמו בכלל כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין
הוא שותה ,אף שתית גם כן בכלל זה הוא ,והכי מוכח בגמ' ,וזה ברור ,עכל"ק,
והביא דבריו גם בריטב"א עיי"ש.
ומעתה מה שנקטו בגמ' לשון "גברא לאכילא קא מכוין" ,לאו דוקא הוא ,ועיקר
יסוד הדברים שיהיה על הדבר שם אוכל ,וכיון ששם אוכל עליו לעולם נוכל
לתלות דגברא לאכילה קא מכוין .וכהבנה זו מצאתי שהבין בפשיטות הרב אגלי
טל )מלאכת טוחן מ"ו ד'( ,וז"ל :והשתא ניחא סוגי' דברכות הנ"ל ,דודאי אף
דהש"ס אמר משום דגברא לאכילה קמכוין אין הפירוש דאין היתר אלא בשאינו
מתכוין לרפואה דפשט המשנה דאוכל אדם לרפואה הוא אף שמתכוין לרפואה,
וכן משמעות כל הפוסקים שהעתיקו המשנה ולא כתבו דהיינו במתכוין לאכילה
ולא לרפואה ,אלא ודאי בכל גוונא מותר ,ומשום דאינו ניכר שהוא לרפואה ,אלא
דא"כ בניכר שהוא חולה וידוע שדבר זה מרפא אותן הרי ניכר הרפואה ,לזה אמר
הטעם משום דגברא לאכילה קמכוין ,כלומר דמ"מ אינו ניכר שכוונתו לרפואה
דאפשר לאכילה קמכוין ,וע"כ אפילו מכוין לרפואה מותר משום דאינו ניכר ,וכו'
עכ"ל.
ומעתה נתיישב כמין חומר קושי' הגר"א בחידושיו ,וקושי' הרב ערוך השלחן בלשון
הרמב"ם ,ועיין עוד בחידושי הרשב"א הכא מה שכתב בד"ה ואי ס"ד ,ותבין.
ביאור נפלא בלשון הש"ס עפ"י כל הנ"ל
ומעתה יובן שפיר דברי הגמ' במה שאמרו וצריכא דרב ושמואל ,וכדפי' רש"י:
ואע"ג דתניא לענין שבת דאוכל הוא ומותר לאכלו בשבת איצטריך למימר
דטעון ברכה ,ופי' הדברים ,דהנה אחר שלמדנו טעם הדבר שכל האוכלין אוכל
אדם לרפואה בשבת ,ואף שעיקר עשייתו וכוונתו לרפואה ,והוא מטעם אחד
והוא "ששם אוכל עליו" ,וכיון שמציאותו וגופו בעצם הוא מזון ,הרי המציאות
גורמת שהדבר נעשה לגביו אוכל גמור כיון שמשביעו וסועדו ועושה לו הנאה
במיעיו ,ועד כדי שמטעם זה לא חיישינן שיבוא לשחוק סמנין ,וא"כ צל"ע מה
בא רב להשמיענו שעל השתיתא הרכה מברך שהכל ,הא כל בר בי רב יודע
שדבר שמציאותו הוא אוכל הגורם שביעה וסעידה לנפשו של אדם יש לברך עליו,
וממקרא ילפינן שאסור לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה .ובשלמא על
דבר המזיק אין לברך מחמת ההיזק שגורם הוא לאדם ,ומשום כך לא הוה ליה
שם אוכל כלל ,וכמו שאמרו לעיל דף ל"ו ע"ב גבי פלפלא יבישתא דאין מברך
עליו כלל ,וביאר הטעם במאירי שם ז"ל :ואם הם יבשים אין מברך עליהם כלל
לא לפניהם ולא לאחריהם "מפני שאינו אוכל" אלא תבלין ,וכו' ,ואע"פ שהשותה
חומץ פטור )גבי יוה"כ( ואעפ"כ מברכין עליו שהכל ,בין חי בין מזוג ,לדעתנו בזו
מה שהוא פטור הוא מפני שאינו משיב את הנפש" ,אבל פלפלין וזנגביל אינו
אלא מפני שאינם קרויים מאכל" ,וכו' עיי"ש .אבל הכא כיון דהתירו לשתותו
בשבת אף כשמתכוין לרפואה מוכח ששם אוכל עליו ומעתה מה ס"ד שלא יברכו
עליה .ובשלמא ברכתו העיקרית דהיינו במ"מ אין לברך עליו וכדחילק הרשב"א
לעיל דהתם בשמן הוה דרך אכילה ודרך הנאה ,משא"כ הכא ,אבל שלא לברך
עליו כלל היכן שמענו.
ועל זה תירצו בגמ' תי' נפלא ,וצריכא דרב ושמואל ,דאי מהאי הו"א לאכילה קא
מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,אבל הכא כיון דלכתחילה לרפואה קא מכוין לא
לבריך עלויה כלל ,קמ"ל כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי ,ע"כ .ופי' הדברים,
דחלוק הוא שבת לברכות מן הקצה אל הקצה ,דשבת כפי שהארכנו הוא רק
ענין הגזירה שלא יבוא לשחוק סמנים ,ואשר ע"כ ,בכאו"פ שאפשר לתלות שלא
יבוא לשחוק תלינן ,וע"כ גם כשהדבר שהוא אוכל אינו לא בדרך הנאה ואף לא
בדרך אכילה ,הנה כיון שיודע הוא שאסרנו עליו רפואה ממש ,ואו כיון שלעולם
יוכל לומר שלאכילה הוא מתכוין ,שוב לא חיישינן וכנ"ל ,אבל גבי ברכות הא
אין בזה גזירות ,והוה כעומד וצווח שאינו מתכוין אלא לרפואה ואינו רוצה בזה
כלל לא לאכילה ולא להנאה ,מהיכי תיתי שיברך עליה כלל ,ובמה שונה הוא
מחנקתיה אומצא שאינו מברך על המים ,כיון שאין לו בזה לא הנאה ולא שתיה,
ובשלמא לעיל גבי שמן ,הנה כיון שבמציאות דרך בריאים לשתותו לפעמים ,ואף
כדרך הנאתו הוא וכדלעיל בלשון הרשב"א ,שפיר חידשו בגמ' לעיל דאף שכל
כוונתו לרפואה יש לו לברך עליה כיון דאית ליה הנאה מיניה ,אבל הכא שהוא גם
לרפואה ממש וגם אין לו בזה שום הנאה וגם לא הוה כדרך אכילה מהיכי תיתי
שיברך עליה ,קמ"ל רב דאף שהוא דלא כדרך אכילה ולא כדרך הנאה בכאו"פ
בעי לברך עליה כיון דאית ליה הנאה מיניה ,והיינו שגופו מזון והוא "אוכל" ,ושונה
הוא האית ליה הנאה דהכא לאית ליה הנאה גבי שמן ,דשם ההנאה הוא בעצם
האכילה שהוא כדרך הנאתו ,אבל הכא חידש לן רב דאף בדבר שאין לו כלל
הנאה באכילתו ,הנה כיון שמציאותו הוא אוכל ,ומציאות זו גורמת בין אם ירצה
בין אם לאו ,לסעידת הלב ,ולראי' שאם היה רעב ,הנה שוב אחר אכילתו דבר זה
לא יצטרך שוב דבר אחר להשביע נפשו ,שוב מוכרח הוא לברך עליה כיון דאסור
לו לאדם ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה ,ולענ"ד חילוק זה שכתבתי מדוקדק
בפירוש בלשון רש"י הכא והתם ,דהנה שם גבי שמן דקדק רש"י וכתב ז"ל :דאית
ליה הנאה מיניה ,לבד הרפואה "יש לו הנאת אכילה" ,וכן עוד שם בגמ' גבי קמחא
דשערי כתב ,דאית ליה הנאה" ,באכילה" :ע"כ .אבל הכא דקדק רש"י בלשונו
וכתב ז"ל :ה"ג דסד"א כיון דלרפואה קא מכוין לא לבעי ברכה ,קמ"ל כיון דמתהני
מיניה" .שהרי מאכל הוא" בעי ברוכיה :עכ"ל .הרי שלעיל כתב ודקדק שההנאה
הוא בעצם האכילה והיינו הנאת אכילה ,והכא דקדק שההנאה הוא משום שהוא
"מאכל" ,ודו"ק.
אי הכוונה לאכילה מחזירה הרפואה לדרגתה הראשונה
ולברך עליה ברכתה הראויה
ולפי כל הנ"ל אתי שפיר מאי דנתקשינו לעיל ,דמה מועיל גבי שתיתא לענין שבת
דגברא לאכילה קא מכוין ורפואה ממילא קא הויא ,הא כיון שיש לו לחולה לברך
על השתיתא ,והרי בפשטות מברך עליו ברכת שהכל כיון דרכה היא ,והא את
הרכה שותים רק בדרך רפואה ,א"כ שוב יש לן למיחש לגזירה דשחיקת סמנין,
דכולם ידעו שאינו שותהו אלא לרפואה .ויעויין בראש יוסף ברכות הכא דנתקשה
בקושי' זו ,ז"ל :ואי קשי' איך אוכל לרפואה ומברך שהכל ,א"כ ניכר לרפואה
ואסור בשבת .י"ל דמיירי תוך הסעודה "או דמכוין לאכילה ומברך ברכתו הראויה",
עכ"ל .הנה חידש לן בזה חידוש גדול ,שאף שכל מטרתו בשתייה זו היא לרפואה,
הנה כדי להצילו מגזירה הנ"ל מחמת הברכה ,ע"כ יכוון לאכילה ושוב שפיר יוכל
לברך עליו ברכתו הראויה .אך קשה לפירושו זה וכפי שהק' הוא עצמו לפי' ,ז"ל:
וקשי' אמאי לא אמר ממתני' )דשבת( הו"א דמברך ברכתו הראויה דניחא טפי,
קמ"ל שמואל דירד מברכתו לשהכל ,עכ"ל .ועוד שלא מצאנו לאחד מן הראשונים
שיאמר כעי"ז ,ואדרבא מלשונם נראה להיפוך ,וצ"ע.
אמנם לפי' יסוד חילוק האגרות משה אתי שפיר ,דאיה"נ זה ודאי שכל מאכל
שעיקר עשייתו ואכילתו לרפואה ירד מחמת כן מברכתו הראויה לו ,וכפי שכתב
הרא"ה ,אך לענין שבת כיון דהתם הכל תלוי בגזירה דשחיקת סמנין ,חידש לן
שמואל בפי' דברי המתני' דשבת דכל אוכל אדם אוכל לרפואה וכו' ,דכיון שעיקר
גוף הדבר הוא מזון ואוכל ,ע"כ אף שכוונת האדם לרפואה ממש ,ואף שכולם
יודעים שעיקר כוונתו באכילתו דבר זה הוא רק לרפואה ,הנה לעולם מציאות
הדבר שהוא אוכל יגרום לו לאוכל להחשיבו לגביו כאוכל גמור ע"י שגורם לו
השביעה ,וע"כ לא חיישינן לגזירה הנ"ל דיאמרו דהוא עוד סיבה שגורמת לו
לאוכלו ,ולפי"ז איה"נ ודאי אם שותה השתיתא הרכה בשבת יברך עליו ברכתו
הראויה לו עתה ,והיינו שהכל ,כיון שעיקרה לרפואה ורק לכך עושים אותה ,ואף
עיקר כוונתו רק משום זה ,ובכאו"פ לא חיישינן לגזירה הנ"ל ,כיון שמציאות הדבר
שגופו מזון הוה גרמא להחשיבו בסופו לגבי האוכלו כאכילת שאר אוכלין שאינם
עשויין בעיקרן לרפואה ,וע"כ כשם שיש הרבה סיבות שיוכלו לגרום לו לאכול
מאכל זה ,הרי הרפואה הוא עוד סיבה הגורמת לו לאוכלו ולהשביעו ,ודו"ק.
מברר חידושו של שמואל דעל העבה מברך בורא מיני מזונות
והנשאר לנו עתה הוא ליישב מאי דנתקשינו לעיל בתחילת דברינו ,והוא דמה
חידש לן שמואל במה שאמר שעל העבה אומר במ"מ ,הא מילתא דפשיטא הוא,
והוא המעשה קדרה שנזכר כבר בברייתא לעיל .ועוד מה שייך צריכות' דגמ'
לשמואל במה שאמרו וצריכ' דרב ושמואל .ואכן בב' קושיות אלו כבר נתקשה
הגאון צל"ח בחידושיו לברכות הכא ,ותי' הדברים באופן נפלא ,ותמצית תירוצו
הוא ,דזה ודאי עיקר כוונת רב ושמואל היתה לחדש לן דעל השתיתא הרכה מברך
שהכל נהיה בדברו ,ומטעם דלרפואה קא עבדי לה ,וזהו שאמר שמואל דעל
העבה אומר במ"מ כיון "דלאכילה עבדי לה" ,וכוונתו לאפוקי השתיתא הרכה דאין
מברך עליו ברכתו הראויה לו כיון דלרפואה קא עביד ליה .וק"ו רב עצמו שדיבר
ברכה שטעם ברכתה שהכל נהיה בדברו הוא משום דלרפואה קא עביד ליה ,וזהו
שאמרו "ולא פליגי" ,ומעתה שפיר הוצרכו לומר וצריכא "דרב ושמואל" ,וכוונת
הגמ' היתה דהנה אחר שלמדנו מסוגי' דרפואה בשבת דכיון דחשיב הוא לאוכל
לא חיישינן לגזירת השחיקה ,א"כ ברור הוא דבעינן לברך עליה ,ומה חידשו לן
רו"ש בזה ,ותי' דאי מההיא דשבת הו"א כנ"ל דחלוק הוא שבת מברכות ,ובברכות
כיון דעיקר כוונתו ומחשבתו לרפואה לא הוה ליה לברך כלל ,קמ"ל רב דגם בדבר
שעיקר כוונתו לרפואה הנה כיון שגופו אוכל ומתהני מיניה ע"י הנאת מעיו בעי
לברוכי עליה ,והנה חידוש זה לא היינו למדים מדברי שמואל לבדו ,דכיון דהו"א
דגבי ברכה לא ליבריך כלל ,היה שפיר אפשר להבין כן ממה שאמר שמואל דעבה
כיון דלאכילה עבדי לה מברך עליה במ"מ ,אבל רכה כיון דלרפואה עבדי לה וחלוק
הוא ברכות משבת איה"נ דלא מיבריך עליה כלל ,וזהו עיקר חידושו דשמואל,
קמ"ל רב שהוא המגלה על דברי וכוונת שמואל ,דבכאו"פ בעינן לברך אף על
הרכה שהכל כיון דמתהני מיניה ,ובזה נתברר לן שפיר גם כוונת שמואל "דהא
לא פליגי" ,ואף מדברי רב עצמו לא היינו לומדים דין האמת ,דהיה ס"ד דנאמר
דמה שאמר רב שעל הרכה מברך שהכל הוא מטעמו שאמר דכיון דעיקר כוונתו
ועשייתו זה הוא רק לרפואה ,אבל אם היה היכי תימצי שיתכוון בזה גם לאכילה,
היה ס"ד שאז יברך עליו ברכתו הראויה לו ,אתא שמואל והאיר דברי רב ,דבכאו"פ
רק על העבה יברך במ"מ משום דעיקרו לאכילה קא עבדי לה ולאפוקי רכה.
ומעתה שפיר מדוקדק לשון הגמ' "וצריכא דרב ושמואל" ,והיינו דמוכרחים אנו גם
לדיניה דרב ובלשון שנקט דינו ,וכן דיניה דשמואל ובלשונו ,ודו"ק.
הערה בחילוק שבין פי' הראשונים לפי' רש"י ותוס'
וא"כ תמצית מסקנת הגמ' לפי' הרא"ה ושאר ראשונים ,דעיקר הטעם שעל
השתיתא הרכה מברכין שהכל נהיה בדברו הוא משום דלרפואה קא עבדי לה,
ומטעם זה ירדה בדרגתה לברכת שהכל ,ואיה"נ מטעם זה אף היה ס"ד דלא
ליבריך עליה כלל ,קמ"ל רב דכל שגופו מזון בעי לברך עליה.
אמנם דעת התוס' וכן מדוקדק מלשון הרש"י ,דעיקר טעם הדבר שעל השתיתא
מברכין שהכל הוא משום דלשתייה קא עביד ליה ,ז"ל הרש"י ,עבה לאכילה
עבידא" .ובמילתא קיימא" :עכ"ל .ויש לדקדק בלשונו דמה רצה לחדש לן בזה
במה שכתב "ובמילתא קיימא" ,והנראה בעניותי בהכרח דכוונת רש"י להדגיש לן
בזה הטעם דעל העבה מברך במ"מ והוא משום דבמילתא קיימא והוה ככל מעשה
קדרה ,ומיניה שעל הרכה מברך שהכל נהיה בדברו משום דלאו במילתיה קיימא
ולא עבדי לה אלא לשתייה ,וכדעת התוס' בסוגיין ,וז"ל התוס' בד"ה והא תנן כל
האוכלין ,וכו' ,ומסיק הגמ' וצריכא דרב ושמואל דפשיטא למתני' דשרי בשבת כיון
שעומד לאכילה ואע"ג דעיקרו לרפואה ,אבל דרב ושמואל אשמעינן דלא נימא
כיון דעיקרו לרפואה לא לבריך עליה כלל ,קמ"ל כיון דמתהני מיניה בעי ברוכי,
ומכל מקום לא יברך אלא שהכל כיון שאינו עשוי לסעוד כי אם לשתות ,ואם כן
כל דבר שיש בו מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות כגון שכר וכיוצא
בו מברך שהכל ,וכהאי גוונא פסק בה"ג ,וכו' עכ"ל.
הנה היוצא לן לדעת התוס' דעיקר הטעם שעל הרכה מברך שהכל נהיה בדברו
הוא אך משום דלשתייה קא עבדי לה ,ועל השתיה מברך לעולם שהכל ,ואיה"נ
אם העבה היתה דרכה להעשות לרפואה הוה לן לברך עליה בורא מיני מזונות
כברכתה הראויה כיון דבמילתא קיימא.
וצל"ע טובא בשיטה זו ,דממ"נ ,אם עיקר חידושם של רב ושמואל הוא דס"ד דעל
דבר שהוא לרפואה לא לבריך עליה כלל וקמ"ל דכיון דמתהני מיניה בעי לברוכי
עליה הברכה הראויה לה ,א"כ צלע"ג הלשון רכה לרפואה קא עבדי לה וע"כ מברך
שהכל נהיה בדברו ,דהא אין זה כלל הטעם שמברך עליה שהכל ,דלולי שהיתה
במציאותה רכה היה מברך עליה ברכתה הראויה לה ,והול"ל רכה "אף" דלרפואה
קא עבדי לה מברך עליה .ואי תימא דעוד חידש לן רב לדעה זו דכל דבר שיש בו
מחמשת המינין ואינו עשוי לסעוד כי אם לשתות מברך שהכל ,א"כ עיקר חסר
מן הספר ולא הו"ל כלל לומר רכה לרפואה קא עבדי לה ,אלא רכה שעיקרו עשוי
לשתיה ולא לסעוד הנה אף שלרפואה קא עבדי לה מברך עליה שהכל .ועיין עוד
בתלמידי רבינו יונה בזה ,ודו"ק ,וצ"ע.
לח
מרפסן איגרי
א
תמיהה על קושיית הרע"א לענין אכילה שלא כדרך בברכות הנהנין
בגמ' ברכות ל"ה ע"ב מבואר דהשותה שמן אינו מברך משום דהוא
מזיקו ,וכמו דבתרומה פטור ה"נ בברכה ,ופירש"י שם דכיון דגבי
ברכה כתיב 'ואכלת' מהאי טעמא לא מברך וכמו דלא חשיב אכילה
לענין תרומה ,וברע"א בגליון הש"ס הקשה דהרי מצינו שאכילה
שלא כדרך לא מחייב על זה קרן וחומש ואילו בברכת הנהנין כן
מברך וראיה מדמברך על היוצא מן התותים אעפ"י דהוי שלא כדרך
לענין מאכלות אסורות ולגבי ברכה מברך ע"כ דבנהנין מברך גם
באכילה שלא כדרך ,ולכן פי' שם בסוגיא באופן אחר יעוי"ש.
וצ"ע קושייתו דלכאורה ל"ד כלל דהרי ודאי דהיוצא מן התותים
עצמם הדרך הוא לשתותו ואי"ז שלא כדרך ,אלא ביחס לתותים
גופייהו שדרכם לאוכלם ולא ליוצא מהם הוי שלא כדרך ,וממילא
לגבי מאכלות אסורות בהכרח חזינן דכיון דשם האיסור חל בפרי
עצמו ואוכלם ע"י היוצא מהם א"כ הוי שלא כדרך ביחס לפרי עצמו,
אך לענין ברכות הנהנין מאי איכפת לן מהפרי עצמו והרי היוצא
מן התותים הוא מחייב מצד עצמו דלא גרע מכל מים וכו' שמברך
שהכל וא"כ ביחס למי תותים עצמם אין לך דרכו יותר גדול מזה
ומהאי טעמא מברך שהכל ,ואי"ז משום דלא בעינן כדרך אכילה
בברכות הנהנין ,משא"כ לענין שמן שביחס לשמן עצמו הוא איננו
אכילה משום שהוא מזיק מהאי טעמא דמי לתרומה ,וצ"ע
קושייתו.
שמעון בן גיגי – רוממה
ב
בענין מי שריית פירות בתוך הסעודה
הביאוה"ל סי' ר"ב ד"ה "בתוך הסעודה" כתב דעצה זו דתוך הסעודה
מהני לברכה אחרונה אבל לברכה ראשונה לכאורה לא הועלנו
דלהרשב"א הוי כמשקין הנפטרין בתוך הסעודה ,ומסיק הביאוה"ל
דגם להרשב"א אין נפטר בתוך הסעודה משום דדינו כרוטב וכו' .וק'
מדוע תלוי דין פטורם מחמת הסעודה בהא דברכתו העץ או שהכל,
ולכאורה גם להרא"ש דברכתו העץ אם בא מחמת הסעודה יפטר,
ואין פטור מחמת הסעודה תלוי בדין הברכה או בשם פרי או רוטב
פרי אלא הכל תלוי במציאות דבא מחמת הסעודה ,וא"כ אם בא
מחמת הסעודה לכו"ע אין מברך ,ואם לאו גם אם ברכתו שהכל ואין
דינו כרוטב פרי ,לא יפטר ,וצ"ע.
מ .ש – .רמת שלמה
ג
במי שלקות בפרי שעיקרו לבישול ולהשתמש במימיו
סי' ר"ד ס"ק כ"ב מבואר במשנ"ב דבשולק את האני"ס שהוא עשוי
לטעם מברך על המים אדמה ,ומשמע שעל הפרי עדיין מברך שהכל,
וכמו שברכתו ללא הבישול ]דהבישול אינו משנה כלום ביחס לפרי,
ופשוט[ ,וצ"ע דכתב הביאוה"ל לעיל סי' ר"ב סעי' י' דגם בשלקות
היכא שמברך על המים כברכת הפרי לרא"ש היינו בדרכו גם לבשלו
דאם לא כן כיון שמברך על הפרי שהכל הוא הדין על מימיו ,וסברתו
דכיון דהברכה הוא משום טעם הפרי שבמשקה א"כ אם הפרי שהכל
א"כ כל שכן שטעמו ג"כ שהכל ודו"ק .וא"כ כאן שהפרי הוא שהכל
היאך יברך על מימיו אדמה )עכ"פ לרא"ש( ,ודין זה מוכרח מהגמ'.
וכן יש להקשות דבשלקות מבואר לקמן סי' ר"ה ס"ק י' דהיכא
דשולק אדעתא דהמשקה אין מברך העץ על המשקה] ,והדברים
מבוארים ברא"ש בתשובה שהובא בב"י ובמג"א[ ,וכאן הרי מבשל
זאת בשביל מימיו ובכ"ז מברך העץ ,וצ"ע.
שמעון בן גיגי – רוממה
ד
בענין ברכת המרור בליל הסדר
כתב השו"ע בסימן ר"ה סעיף א' אבל קרא וסלקא וכרוב וכיוצא בהם
שטובים מבושלים "יותר" מחיים ,כשהם חיים מברך שהכל ,ולאחר
בישולם ,בורא פרי האדמה.
ומבואר משו"ע זה דאע"פ שאפשר לאוכלן ג"כ חיים ,ואכן מעט בני
אדם אוכלין אותם חיים בכל זאת כיון שרוב בני אדם אוכלין אותם
מבושלים ברכתן שהכל )עיין משנ"ב ס"ק ג'(.
והנה יש נוהגים שבליל הסדר לוקחים "לכרפס" "עלי סלרי" ומברכין
עליו בורא פרי האדמה ,למרות שעלים אלו הם עלים חיים ,ותמהו
ידידי חברי הכולל ,הרב שרם ,והרב סיאני שליט"א ,מדוע ברכתן
האדמה והרי רוב בני אדם לא אוכלים עלי סלרי כשהם חיים ,אלא
מבושלים ,וא"כ הברכה הראויה להם הוא "שהכל" ,ואת"ל שעכשיו
בליל הסדר דרך העולם לאוכלו "חי" לכן מברכין עליו "האדמה" א"כ
צריך לברר מנין לנו שברכה משתנית לפי "תאריכים" שבכל השנה
ברכתו שהכל ובליל הסדר ברכתו האדמה )ויש שרצו לומר מדין
כבוש כמבושל דהיות ומטבילין אותו בחומץ או במי מלח נעשה
כמבושל ,ושוב ברכתו האדמה ,אבל זה דחוק לומר שבזמן כזה קצר
נעשה "כבוש"( ,וצ"ב.
יוסף חיים בן זכרי – תל ציון
ה
בברכה בספק ספיקא
במשנ"ב סי' ר"ו ס"ק ד' פ' שהמסתפק אם אכל כזית פירות בכדי
מדור השאלות
אכילת פרס אין צריך לברך בורא נפשות רבות ,ובשעה"צ ביאר
טעמו ,דסב"ל ,ושכ"כ היד אהרן והדין עמו ,ולא נוכל לצרף דעת ר"י
דלברכת בורא נפשות רבות אין צריך שיעור דהא התוס' והרמב"ם
והרשב"א פליגי עליה ,וכן סתם השו"ע בסי' ר"י ,וע"כ לא נחשב זה
לספק כלל ,ונותר רק ספק אחד ,ע"כ ,ומשמע מדבריו דאילו היה
נחשב לספיקא היה יכול לברך ,ולכאורה סותר ד"ע ממש"פ להדיא
בסי' רט"ו דאפילו בספק ספיקא אין מברכים ,וצ"ע.
ועוד יש להעיר לכאורה בדבריו ,דבשו"ע )סי' תפ"ט סעי' ח'( פ'
ע"פ התרוה"ד דבמסופק אם דילג יום אחד בספירת העומר ולא
ספר ,יכול להמשיך ולספור בברכה ,וביאר המשנ"ב בס"ק ל"ח ע"פ
הפר"ח דאיכא ספק ספיקא ,ספק שמא לא דילג ,ואת"ל שדילג
שמא הלכה כהתוס' דכל יום מצוה בפנ"ע היא ]והמשנ"ב לא הזכיר
בדברי הפר"ח הספק דשמא הוי דאורייתא ,כמו שיש שהוסיפו ,עיין
בארוכה במכתל"ד דלהלן[ ,ומוכח להדיא דמברכים בספק ספיקא.
אלא דלכאורה יש מקום ליישב קו' בתרייתא ,ע"פ המכתם לדוד
)או"ח ס"ג ד"ה ומ"מ בודאי( שחילק ,דהמסופק אם דילג יום אחד
בספירת העומר יספור בשאר הימים בברכה מדין ספק ספיקא ,כיון
שהספק ספיקא מחייבו בעיקר המצוה וממילא מתחייב גם בברכה,
דלאחר שהוקבע שחייב לקיים המצוה ממילא שפיר יכול לברך
'וצונו' ,וראיה ממש"פ מרן )ס"ז א'( דהמסתפק אם קרא קריאת
שמע חוזר וקוראה ומברך לפניה ולאחריה ,ומבואר דהברכות נגררות
אחר המצוה ,משא"כ היכא דהספק ספיקא הוא רק לגבי הברכה ,לא
אמרינן ספק ספיקא בברכות.
אלא דעצם דבריו לכאורה צ"ע דאיפכא מצינו דאין הברכה נגררת
אחר המצוה ,ואע"פ שמחוייב לעשות המצוה מ"מ לא יברך עליה,
עיין סי' י"ז סעי' ב' גבי ציצית בטומטום ,וסי' תקפ"ה משנ"ב ס"ק ה'
בספק שמע שופר ביום א' דר"ה ,וסי' תקפ"ח ס"ק א' בשופר בבין
השמשות ,וסי' תרנ"ב ס"ק ב' גבי לולב בבין השמשות ,ויו"ד סי'
רס"ה סעי' ג' גבי מילה באנדרוגינוס.
וגם לזה היה מקום ליישב לכאורה ע"פ מש"כ המשנ"ב )סי' ס"ז ס"ק
א'( דיש מחלקים בין היכא שהספק הוא אם מחוייב כלל בהמצוה
דאזי לא יברך ,לבין היכא דמחוייב אלא דאינו יודע אם עשה המצוה
דבעי לברוכי.
אולם ,לא די דכבר במשנ"ב הביא מרבוותא דפליגי אחילוקא הדין,
אלא דאף אי נימא לה להאי חילוקא דרבנן יש עוד מן הקו' ,דהא גבי
בין השמשות הנ"ל כתב המשנ"ב דהוי ספק אם חייב בעיקר המצוה,
ועפ"ז אפשר לומר דגם בהמסתפק אם ספר יום אחד הוי ספק על
עיקר המצוה ,דהא ילה"ס אי בעינן תמימות והפסיד המצוה לאותה
שנה ,או"ד דל"ב תמימות וכל יום הוי מצוה בפנ"ע ואכתי חייב ,ובזה
לכו"ע קיי"ל שלא יברך.
אחר כל הדברים האלה דו"ק היטב בדברים דכבר בדעת מרן עצמו
ק' לכאורה קו' אלימתא דהוי סתירה כהנ"ל ,ועוד דהנה פ' )סי' תפ"ט
סעי' ו'( דאם פתח לברך אדעתא דלימא דהוא יום ד' לעומר ונזכר
שהם ה' וסיים אדעתא דה' אינו חוזר ומברך ,ובב"י ביאר טעמו דהנה
בברכות )י"ב ע"א( הוא בעיא דלא איפשיטא גבי ברכות הנהנין ,וע"כ
אי ספירת העומר דאורייתא אזלינן לחומרא וצריך לחזור ולברך ואין
בו ברכה לבטלה ,אך משום דקיי"ל דספירת העומר בזה"ז דרבנן
אינו חוזר ומברך ,ולכאורה צ"ת דהא הברכה ודאי דרבנן ומאי טעמא
אי הוית הספירה דאורייתא הו"ל לחזור ולברך ,אע"כ דס"ל למרן
דהברכה נגררת אחר המצוה ,והדק"ל מכל הראיות הנ"ל בדעת מרן
דמוכח איפכא ,וצע"ג ,וד' יאיר עיני.
שלמה ידידיה בן שמעון – בני ברק
ו
ספק בדין צורת אמירת בשכמל"ו בהמוציא שם שמים לבטלה
בסי' ר"ו סעי' ו' פ' מרן דכשהוציא שם שמים לבטלה צריך לומר
בשכמל"ו ,ונסתפקתי אם צריך גם הכא לאומרו בלחש כמש"פ מרן
בסי' ס"א סעי' י"ג ,דהנה שם כתב הט"ז בס"ק ה' דכיון שלא אמרו
מרע"ה לא יאמרו בקול ,ומ"מ יאמרנו בלחש כיון שיעקב אע"ה
אמרה ,ומקור טעם זה הוא בפסחים נ"ו ע"א ,ועיין משנ"ב ס"ק
ל' שביאר דצריך היכר שאינו מן הפרשה ,ועפ"ז הכא לא יצטרך
לאומרה בחשאי.
ומאידך ,עיין שו"ע סי' תרי"ט סעי' ב' דביוהכ"פ אומרים בשכמל"ו
בקול רם ,ובמג"א הבי"ד הטור )ושורשו מדב"ר פ"ב ל"ו( דבכל
השנה אומרים בלחש מפני שמשה גנבה מן המלאכים ,אך ביוהכ"פ
גם ישראל דומין למלאכים ,והא דכתב בסי' ס"א דהטעם הוא
שלא אמרה משה י"ל דהן הן הדברים שלא כתבה כדי להצניעה
מהמלאכים ,והפרישה בסי' ס"א כתב דתרי הטעמים מיתלא תלו
חד בחבריה ,ויבארם בסי' תרי"ט ,ובחפשי שם לא מצאתי מזה,
ובמהדורות חדשות ציינו שכתב כעי"ד המג"א ,ועפ"ז גם שלא
בקריאת שמע ,כגון בנדו"ד ,יצטרך לאומרה בלחש.
ועיין עוד בתמיהת המאמר מרדכי ע"ד המג"א ,ומסיק דאגדות
חלוקות הן ,ולפי"ז תמצא פלוגתא בחז"ל אם צריך לאומרה הכא
בחשאי ,ולכאורה יש להעיר עוד שבמשנ"ב בסי' תרי"ט כתב שהוא
שירת המלאכים ,וביוהכ"פ אנו דומים להם ,ולפי"ז צ"ב כוונתו
בסי' ס"א דה"ט משום היכר ,וא"כ ק"ק להעמיס בזה דברי וביאור
הפרישה והמג"א ,וצ"ע.
שלמה ידידיה בן שמעון – בני ברק
הערות ותמיהות שנתעוררו בבית המדרש
ודורשות עיון ותשובה
ז
בענין חתימת ברכת בורא נפשות רבות
עיין בטור סי' ר"ז גבי ברכת בורא נפשות :רבות ובגמרא דידן
אינו מזכיר בה חתימה אבל בירושלמי חותם בה ברוך אתה ה' חי
העולמים ,וכך היה נוהג אדוני אבי הרא"ש ז"ל ,ובב"י הביא דתלמידי
ה"ר יונה כתבו ונראה למורי הרב שזה מטבע קצר הוא וכיון שלא
הוזכר בתלמוד שלנו לא נחתום בשם מספק.
וצ"ע דלעיל בסי' קפ"ז סעיף א' הובא במחבר ב' דעות היכא דצריך
לחתום ולא חתם דלדעה קמא יצא ויש אומרים שצריך לחתום
ובמשנ"ב ס"ק ד' דלדעה קמא אף שלא חותם ג"כ מהני דאף דקי"ל
דמקום שאמרו לחתום אינו רשאי שלא לחתום מ"מ בדיעבד יצא
והדעה השניה ס"ל דהוא לעיכובא אף בדיעבד ,ועיין בב"ח שכתב
דנ"ל לעיקר הדעה הזו והביאו הא"ר.
וא"כ לפי"ז צ"ע דמה מועיל דאינו חותם מטעם ספק והלא על הצד
שצריך לחתום א"כ כל התחלת הברכה הו"ל ברכה לבטלה וא"כ היה
צריך לעשות שב ואל תעשה וצ"ע.
שלמה שפירא – רמת בית שמש
ח
סתי' בדברי המשנ"ב אם לצרף לספק את הצד דיש לברך על חצי זית
במשנ"ב סי' ר"ז ס"ק ד' ,אם מסתפק אם אכל כזית בכדי אכילת
פרס אין צריך לברך בורא נפשות רבות ,ובשעה"צ אות ו' דא"א לצרף
דעת ר"י שסובר דלברכת בורא נפשות רבות אין צריך שיעור דהלא
התוס' והרמב"ם והרשב"א פליגי עליה וכן סתם השו"ע וא"כ זה
לא נחשב לספק כלל ונשאר רק ספק אחד .וצ"ב דלקמן בסימן
ר"י גבי אכל חצי שיעור מז' המינים וחצי שיעור שאינו מז' המינים
מצטרפים וכתב השעה"צ אות ב' דהטעם משום דספק שמא פסקינן
כר"י דאפילו פחות משיעור מז' המינים מברך בורא נפשות רבות,
ואפילו להחולקין עליו מ"מ כאן שאכל כזית בין הכל שפיר מברך
בורא נפשות רבות ,וכיצד אפשר לצרף שיטת הר"י גבי ז' המינים
דהרי גם גבי ז' המינים פליגי על הר"י הרמב"ם ותוס' והרשב"א
וכן סתם השו"ע וא"כ אין זה נחשב ספק ,ובזה הלא גם הרא"ש
דמסתפק שמא בבורא נפשות רבות לא בעינן שיעור גבי ז' המינים
פליג ג"כ על הר"י משום דאין זה ברכתו וא"כ אין זה ספק כלל
וצ"ע.
אליהו קרפ – נוה יעקב מרכז
ט
אי מסכים המשנ"ב לסברת הט"ז דדי בתערובת
ה' מיני דגן שינתן למאכל
במשנ"ב סי' ר"ח ס"ק ח' וז"ל ,שלא בא להטעים התבשיל ולא
לסעוד הלב וכו' ,ובשעה"צ אות י"ב דדברי הט"ז דניתן למאכל הוא
נכלל במה שכתבו תוס' לסעוד הלב .משמע דמודה המשנ"ב לדברי
הט"ז דהיכא דבא למאכל ברכתו במ"מ .ובביאוה"ל סעיף ט' ד"ה
מברך תחילה מביא דברי הט"ז סי' ר"ח ,ג' דלא בעינן שיהא בו טעם
דגן ,ופליג אדבריו דבעינן טעם ,וכתב דכן מוכח מהמג"א סי' ר"ד,
כ"ה .וצ"ב דהלא דברי הט"ז דלא בעינן טעם משום שניתן למאכל
ובזה מודה המשנ"ב וא"כ מצד אחד מודה להט"ז ומצד שני פליג
אדבריו .וליכא למימר דודאי בעינן טעם אך לא בעינן שניתן לטעם,
דהלא הביאוה"ל הוכיח דבריו מהמג"א ויעויי"ש במג"א דבעינן שיתן
לתבשיל כדי שיתן טעם ולא כתב כלל דבעינן שיהא טעם וצ"ע.
אליהו קרפ – נוה יעקב מרכז
י
בטעם שקמח המעורב במים ועומד לשתיה מברך עליו שהכל
סי' ר"ח סעיף ו' ,מבואר בשו"ע שקמח שעירבו עם מים והוא רק
שאינו לועסו אלא רק שותה אותו אינו חשוב לברך עליו מזונות,
ומברך עליו שהכל ,ובמשנ"ב כתב דכ"ז הוא בקמח ,שכיון שנתערב
במים אין ממשו בעין ולכן מברך עליו את ברכת המים) ,ומשמע
דהוי כעין עיקר וטפל( אך אם הגרעינים קיימים בעין לא בטלי למים
ומברך עליהם מזונות.
וצ"ע דהרי הב"י הביא מהתוס' שהטעם בדין זה הוא אחד ,שכיון
שעשוי באופן שעומד לשתיה נחשב שאינו עשוי לסעוד אלא
לשתות ,ומבואר דעצם מה שהדבר דומה לשתיה מפקיע ממנו את
חשיבותו ,וא"כ אין הטעם שמברך עליו שהכל מפני שבטל למים
ואינו בעין ,אלא מפני שברכתו מעצמו שהכל שעומד לשתיה .וא"כ
מסתבר שאף אם הגרעינין שלמים כיון שעירבם במשקה ,אינם
עשויים לסעוד ,ומסתברא דיברך עלייהו שהכל.
אכן יש לדון בזה דמטעם אחר לא יברך עליהם שהכל ,שיתכן שדין
זה שעשוי לשתות הוא רק כשהדבר בעצמו נשתנה לגמרי ומצד
עצמו אינו ראוי לאכילה אלא רק לשתיה ,אכן בגרעינין שמערבם
במשקה הרי מצד עצמם ראויים לאכילה ,ורק מצד תערובתם שותה
אותם ,ויתכן דכהאי גוונא לא פקע חשיבותיה ,ומברך עליו מזונות,
אמנם במשנ"ב לא משמע דנחית להאי סברא ,וצ"ע.
משה ששון – גאולה
יא
בטעם שאין ברכת המזון פוטרת דייסא ושאר מילי דזיין
בשו"ע סי' ר"ח סעי' ז' מבואר דברכת המזון אינה פוטרת דייסא,
לט
ותמרים ויין פוטרת ,ובמשנ"ב ס"ק ע"ז דשאר מיני פירות אפילו
משבעת המינים אפילו בדיעבד אין יוצא בברכת המזון.
וצ"ע מ"ש מברכת בורא מיני מזונות שפוטרת הכל חוץ ממים
ומלח משום דכל מילי זיין )כמבואר בברכות ל"ה( א"כ גם ברכת
המזון תפטור הכל חוץ ממים ומלח ,דלגבי דייסא ביאר המשנ"ב
בשם המ"א כיון דאית להו עילויא בפת לא שייך ברכת שלשה כי
אם בפת ואין טעם זה שייך בפירות וא"כ למה ברכת המזון אינה
פוטרתן .ועוד צ"ע בטעמו של המ"א דהרי בסימן ר"ו ס"ק ג' במשנ"ב
הביא דלמ"א אם בירך על פרי שלא נגמר גידולו שאינו עיקר הפרי
דברכתן אדמה אם בירך בפה"ע יצא כיון דעכ"פ מין פרי העץ היא
ואע"ג דלא הגיעו לעילוי שבשבילו נתקנה ברכתן יוצאים ,א"כ גם
בדייסא אע"פ שלא הגיע הדגן לעילויא דפת מ"מ כיון דזיין תפטר
בברכת המזון וצ"ע בזה.
יאיר בן סלומון – נתיבות
יב
קמח מדגן עם שאר קמחים האם סגי באכילת כזית מהעיסה לחובת
ברהמ"ז
סי' ר"ח סעי' ט' ,כתב השו"ע עירב קמח דוחן עם קמח של ה' מיני
דגן וכו' ,ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברהמ"ז ,ודוקא שיש
באותו קמח מה' המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת
פרס וכו' ,ופי' המשנ"ב סוף ס"ק מ"ג ,דהכוונה דאז אם יאכל כל
הפרס והיה באכילתו כזית דגן יברך ,ובשעה"צ מ"ה :הגר"א ודה"ח,
ומוכח דסברי דאינו מצטרף עם שאר המינים ,ובס' מאמ"ר ראיתי
שהוא מצדד דאפילו על כזית מהפת הזה חייב לברך ברהמ"ז
ע"ש טעמו ,ולענין מעשה בודאי יש לפסוק כהגר"א ודה"ח שכ"כ
בפשיטות וכ"כ בשע"ת ,אכן בסי' תנ"ג ס"ק י"ד כתב וז"ל ,אבל אם
עירב קמח חיטים עם קמח דוחן וכהאי גוונא וכו' ,אין יוצא בה
יד"ח )מצה( אלא אם כן יש בה כזית דגן בכא"פ וכו' שבשיעור זה
חשבינן כל העיסה כולה כדגן ,ויוצא יד"ח בשאוכל כזית מן העיסה,
ובשעה"צ ט"ז הוסיף :היינו דלא בעינן שיאכל כל אכילת פרס וכו',
)עיי"ש שכן היא דעת רוה"פ( ,וכן נוקט שם המשנ"ב לעיקר ההלכה
)וגם מה שהביא שם דעה נוספת עי"ש ,מ"מ משמע דגם בזה סגי
מרפסן איגרי
הערת המערכת :שאלות האברכים שליט"א שבמדור מרפסן איגרי הוגשו
על ידינו קמיה הגאון הגדול רבי חיים קנייבסקי שליט"א ,ועקב דוחק
הדפוס הדפסנו התשובות שהגיעתנו עד הנה.
א
עשיית מלאכה בשעת ברכה
כתב במשנ"ב סימן קצ"א ס"ק ה' שאסור לעשות מלאכה בעודו מברך מפני
שנראה כמברך בדרך ארעי ומקרה ,ואפילו תשמיש קל ,ואצ"ל שלא יעסוק
בדבר שצריך לשום ליבו ,וכתב הט"ז שלא לעיין בדברי תורה בשעה שמברך
כי זה מורה על היות ברכת המזון אצלו על צד המקרה וההזדמן וכו'.
וצ"ע שהרי לעסוק בדבר שצריך לשום ליבו אליו יש לאסור גם בלי טעם
שנראה כמקרה שהרי צריך לכוון במילות הברכה באימה וביראה ,ובשלמא
מש"כ בביאוה"ל לענין לעסוק בשעת מצוה י"ל שאינו רק מדין שנראה
המצוה כמקרה שהרי כיון שכיון לצאת יד"ח עיקר הכוונה יצא אבל כאן
שמודה ומשבח איך יהא כזורק המילים מפיו וליבו בל עמו.
תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א :אפשר ב' מחשבות.
איירי במלאכה שאינה דורשת תשומת לב ,וכגון שמנגב ידיו ומברך על
נטילת ידים או אשר יצר ,דיכול לכוין היטב בברכתו תוך כדי הניגוב ,ומ"מ
אסור מפני שמראה שברכתו על דרך המקרה.
משה ששון – גאולה
נראה דנפק"מ דאף אם רוצה להפסיק באמצע ברהמ"ז להתעסק בדבר
אחר או לעיין בדברי תורה גם אסור כיון דנראה כמברך על צד המקרה
ואף שכיון בכל המלות של ברהמ"ז .ועוד נראה דהטעם שמברך על
צד המקרה ודאי יותר חמור ממי שלא מכוון פירוש המילות והרי נכלל
במאמר תורה"ק אם תלכו עמי בקרי והוה איסורא ולא רק ענין )ובאמת
יל"ע אפילו לענין דיעבד כשאינו יכול לברך בלא להתעסק בדבר אחר
דשמא הוי מצוה הבאה בעבירה וצ"ע בזה(.
רפאל ברוך טולידאנו – בית וגן
הנה בגוף דברי הט"ז כתב הלשון ג"כ שלא לעסוק בתורה ,וזה אפשר
לבאר דהיינו שמסתכל בספר ואין מעיין בדבר ולא מפריע הכוונה של
הברכה ,אמנם המשנ"ב העתיק הלשון שלא לעיין בדברי תורה .ובזה
לכאורה שפיר הק' ,איברא דעכ"פ לענין ברהמ"ז ודאי בעי להודות ולכוין
מיהא איסורא ליכא משא"כ בדרך מקרה דאיכא איסורא .ועיין עוד
בתהל"ד שדן בדברי הט"ז אי משום חסרון כוונה הוא או מטעם עראי
וכוונה אין מעכבת עיי"ש.
חנוך ורטהימר – ירושלים
לכאורה מוכח מכאן דלברך בדרך עראי ומקרה חמיר טפי מהענין לברך
בכוונת המילות.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
ב
אם חשש איסור לזמן מספיק
קצ"ז ,ג' .מחלוקת אם מזמנים בג' כשאחד אכל ירק וכתב ש"ע דלכתחילה
בכזית מאותה עיסה אף שאין כזית דגן וכ"מ בשו"ע הגר"ז שם
ומשמע שם טפי דדוקא למצה בעי רוב דגן ומטעם דאינו בר חימוץ
אבל להמוציא יודו כו"ע דסגי בכזית בכא"פ ואוכל כזית מהעיסה(
ולכאורה נראים פסקי המשנ"ב דשם כסותרים לפסק דהכא וצ"ת.
צבי וייסבלום – רמת בית שמש
יג
במש"כ השו"ע דבעינן דהדגן יתן טעם בשאר המינים לענין ברכת
מזונות
סי' ר"ח במשנ"ב ס"ק מ"ה וס"ק מ"ט מבואר דכל הא דמברך מזונות
על תערובת ה' מיני דגן הוא דוקא בנתן טעם הדגן בשאר המינים
וכלשון השו"ע הא לאו הכי מברך שהכל ,וצ"ע דבסעיף ב' לא הוזכר
תנאי זה לא בשו"ע ולא במשנ"ב לענין אם בישלם יחד שמברך
מזונות דהיינו דוקא בנתן טעם הדגן בשאר המינים .ואף דבאופן
שבא ליתן טעם ]דבכהאי גוונא הוא דנאמר דין כל שיש בו וכו'[
א"כ איירי דנותן טעם ,אך בבא להשביע שגם יש דין זה )ורק לדבק
לא כמבואר שם( מהיכי תיתי שנותן טעם .ולקמן סי' רי"ב סעי' א'
בביאוה"ל כתב דאם יש לפניו בקערה כמה מאכלים מעורבים מברך
על המזונות מדין כל שיש בו וכו' ,ולכאורה גם את"ל דבסעיף ב' כיון
שבישלם א"כ נתן הדגן טעם בהם ]וגם זה אינו מוכרח דלא הוזכר
כמה כמות של ה' מיני דגן בעינן ,וודאי דלענין טעם שבכאן לא סגי
קצת בפחות מששים ,דששים הוא רק לחומרא ,ולא לקולא[ ,הרי
בההיא דלקמן לא מיירי שבישלם ולא הוזכר שצריך שיתן טעם.
ובפשוטו י"ל דכל מה דבעינן כאן שיתן טעם הוא משום שהקמח
אינו בעין וא"כ ללא שיתן טעם א"כ הוא בטל בשאר המינים ושוב
לא שייך בו דין כל שיש בו וכו' וכמו שכתב המשנ"ב להדיא בסעי'
הנ"ל דללא הטעם הוא בטל ,ולפי"ז ניחא דבב' המקומות הנ"ל איירי
שהדגן בעין וממילא לא בטל בלאו הכי ,ובכהאי גוונא לא בעינן
שיתן הדגן טעם בשאר המינים.
אמנם בביאוה"ל הביא שהט"ז הוכיח דלא צריך טעם מההיא דסעי'
ב' שנתן דבש ,ותירץ הביאוה"ל בשם אחרונים דגם שם איירי בטעם
ולכאורה משמע דלא כהנ"ל ,ויתכן דהאחרונים הנ"ל הבינו דבסעיף
ב' איירי בלא ניכר ג"כ ומהאי טעמא הקשה ותירץ כנ"ל ,וכדמוכח
מדור התשובות
לא יתנו לו שלא ליכנס בספק חיוב וצ"ע כיון שמספק יוכלו לזמן וכמש"כ
באה"ל ד"ה עמהם ובמ"ב קצ"ג כ"ו ,וכן בפמ"ג שם קצ"ז א"א ב' ,משמע דאין
חשש לענות ברוך שאכלנו גם כשפטור וכן מוכח במג"א קצ"ח )מובא במ"ב
שם ס"ק א'( דכתב דאם שתה בלי להצטרף אתם כלל מ"מ יכול לענות על
הזימון ברוך שאכלנו ופמ"ג שם מסתפק אם בעשרה יכול "לענות ברוך השם
שאכלנו" דמשמע דרך חיוב אפשר דלא יאמר )ומשמע בפמ"ג דכשנדון אם
איכא כלל צירוף לזימון איכא חשש לא תשא )בעשרה( וכשיש זימון בלעדיו
והוא רק מצטרף לשבח את הבורא יחד אתם קיל טפי ומ"מ מסתפק משום
דמשמע דרך חובה( עכ"פ צ"ע אמאי חשש איכא להצטרף בשלשה.
תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א :הסתלק מן הספק )אבות פ"א
מט"ז( ,ובאבות דר"נ פכ"ו אל תבוא לידי ספק שמא תבוא לידי ודאי.
הקשה הרה"ג דוד שיפרין שליט"א מדוע יש לחוש לכתחילה )לפי השו"ע
בסעי' ג'( לא ליתן לשלישי ירק וכדומה הרי מספק מותר לזמן .ונראה ליישב
שלמ"ד שבעינן דוקא פת אין לזמן באכל ירק ,על דרך שכתב השעה"צ
בס"ק צ"ג אות כ"ב שאיך יאמרו "נברך" וכו' שמשמע שיברכו ביחד והרי
א"י לפטור אחד את חבירו ,והוא הדין בנ"ד איך יאמרו "נברך" שמשמע
שיברכו יחד אותה ברכה ,והרי כ"א מברך ברכה אחרת ,ולכן רצה המהר"ם
)שזה מקור לדברי השו"ע( לא להכנס לפלוגתא ,ואמנם אם באמת נכנס
לספק יש לזמן בשלושה וכמש"כ הביאוה"ל שסוף סוף יש חשש חיוב לזמן
ואין איסור ברור אף למחמירים שבעינן פת ,וגם המהר"ם בעצמו עשה כך
כשהשלישי אכל ירק ולא פת וכמש"כ ההגמ"י המובא בב"י.
בן ציון אלקיכן -ירושלים
הנה שיטת המ"א בדין זימון במקום שאין חיוב זימון מבוארת בהדיא
בסימן קצ"ג ,דפליג שם על הרמ"א דכתב בסעיף ב' דרשאים לזמן משום
ברוב עם הדרת מלך ,וס"ל דאסור לזמן במקום שאין חיוב זימון ,והובאה
שיטתו במשנ"ב שם ס"ק כ"ז יעוי"ש שצידד כדבריו ,וא"כ לכאורה ילה"ק
דברי המ"א אהדדי ,דבסימן קצ"ח לענין אחד שלא אכל עמהם כתב דיכול
לומר עם השלושה נוסח "ברוך שאכלנו משלו" משום דסוף סוף אכל ,והא
לא נתחייב בזימון כלל והיאך התיר לו המ"א.
אלא דאין זה קשה כלל ,דיש לחלק טובא ,דבסי' קצ"ג לא נתחייבו כלל
בזימון ,וס"ל להמ"א דאין ליצור זימון במקום שאין חיוב זימון ,אך בסימן
קצ"ח כבר יש חיוב זימון מחמת השלושה שאכלו שם קודם שנכנס
הרביעי ,ובמקום שיש זימון התיר המ"א לרביעי לענות עמהם כנוסח
הזימון הרגיל ,והסברא מבוארת ,כדביאר השעה"צ בסי' קצ"ג ס"ק כ"ב
סברת המ"א שם דאיך יאמר "נברך" אם לא מוציאים אחד את חבירו ,וזה
שייך רק אם אין כאן זימון כלל ,אך בסי' קצ"ח שפיר קאמר המזמן "נברך"
מחמת שמוציא יד"ח את שני חבריו הנותרים.
ולפי"ז אתי שפיר דברי השו"ע דבאכל ירק דישנו ספק על עיקר חיוב
הזימון יש לכתחילה ליזהר מלהכנס לספק חיוב ,ול"ק מהא דכתב
המשנ"ב דכשיש ספק יזמנו ,דאחר שכבר אכלו ויש צד דנתחייבו בזימון
בודאי דיש להם לזמן מספק אחר שאין זה "לא תשא" ,ומ"מ לכתחילה
יש ליזהר מלהכנס לספק.
מרדכי ברגר – אלעד
מדלא הוזכר תנאי זה לעיל ולקמן וכנ"ל .ובביאוה"ל שדק מהרא"ש
שללא שיש טעם דגן בשאר המינים אי"ז חשיב עיקר ,ולכאורה הוא
סברא חדשה ,ולאו משום ביטול ,וא"כ קשיא מלקמן ,וכן צ"ע חילוף
הסברות אי משום ביטול או דלא חשיב עיקר ,ונפק"מ להיכא דניכר,
וצ"ע בכ"ז.
שמעון בן גיגי – רוממה
יד
בשתה רוב רביעית יין ורביעית משאר משקין לענין בורא נפשות
בשעה"צ סי' ר"ח ס"ק ע' נסתפק בשתה רוב רביעית יין ומשאר
משקין רביעית אם יכול לברך בורא נפשות רבות כיון דיש דעות
שסוברות דאפילו על רוב רביעית מברך מעין שלוש וממילא לא יוכל
לברך בורא נפשות רבות על שאר משקין דכי משום שאין אנו יודעין
ההלכה יחוייב עי"ז לברך בורא נפשות רבות ונשאר בצ"ע.
וצ"ע במש"כ דמשום שאין יודעין לברר ההלכה יחוייב לברך בורא
נפשות והרי הוא מחוייב ועומד עבור שתיית שאר המשקין לברך
בורא נפשות רבות דזה ברכתן וכשמברך מעין שלוש על היין פוטר
המשקין אבל אם אינו מברך בפועל מעין שלוש נשאר בחיובו לברך
עליהם בורא נפשות רבות ואין כאן חיוב חדש.
יאיר בן סלומון – נתיבות
טו
בקושיית הביאוה"ל אמאי ברכת הזן פוטרת מעין שלוש
סי' ר"ח סעי' י"ז ,הקשה הביאוה"ל ד"ה אלא לשיטתו דמעין שלוש
הוא דאורייתא א"כ היאך סגי בברכת הזן והא חסר הארץ וירושלים,
וצ"ע דהא בריש הסימן כתב השעה"צ מהפמ"ג דגם למ"ד ברכת
מעין שלוש הוא דאורייתא היינו רק ברכה גרידא ,אך הזן והארץ
וירושלים הוא דרבנן עי"ש שנסתפק בזה הפמ"ג ,וא"כ לפי"ז מיושב
קושיית הביאוה"ל כאן דמהאי טעמא יוצא בברכת הזן דהארץ
וירושלים הוא לכו"ע דרבנן] ,ובאמת שהחזו"א תירץ כן מנפשיה[,
וצ"ע דהביאוה"ל נשאר בקושיא ולא תירץ כן לכל הפחות לצד זה
דהפמ"ג שמצדד בו השעה"צ לעיל ,וצ"ע.
שמעון בן גיגי – רוממה
הערות ותמיהות שנתעוררו בבית המדרש
ודורשות עיון ותשובה
הנה בסי' קצ"ג סעי' ב' מבואר דכל שלא קבעו עצמם לאכול יחדיו לא
בתחילה ולא בסוף אין רשאין לזמן וכתב הרמ"א ומ"מ אפילו כל מקום
שרשאים ליחלק עדיף טפי לזמן משום ברוב עם הדרת מלך ,והקשו
עליו הרבה אחרונים ובראשם המג"א דכיון דבלא קביעות אין רשאין
להוציא אחד את חבירו בברהמ"ז האיך יזמנו ויאמרו נברך שאכלנו משלו
דמשמע שיברכו יחדיו ,ולכך דחו דברי הרמ"א ,ועיין במג"א ובגר"א דמקור
הרמ"א היא מתשו' ריב"ש והוא ס"ל דלא בעינן קביעות לברהמ"ז אך
לדידן דקיי"ל דבעי הסיבה ודאי לא יזמנו )ובפמ"ג הסכים עם זה ורק
הוסיף דבעשרה ודאי לא יזמנו משום חשש לא תשא( ועיין בפמ"ג שם
דכתב דאף לשיטת המחבר דס"ל דבכל זימון אין צריכים להצטרף יחד
בברהמ"ז וסגי שישמעו הזימון עצמו אפילו הכי לא מהני הכא דדוקא
במקום שיכולים להצטרף לברהמ"ז יש מקום לזימון ואף שאינם חייבים
לברך יחדיו אך במקום שאין יכולים לברך יחדיו כגון שלא קבעו אין מקום
לברכת הזימון.
והנה כ"ז דוקא כשודאי אינם יכולים להצטרף לברהמ"ז ומשא"כ כשיש
ספק בדבר וכגון ההיא דסי' קצ"ג ס"ק כ"ו במשנ"ב דיושבין בעגלה דיש
ספק אם חשיב קביעות וכן בסי' קצ"ז סעי' א' בהגיע אחד לאחר שאמרו
הב לן ונבריך דלשיטת הר"ן עדיין רשאים לאכול וא"כ אם יאכל אחר
מצטרף עמהם וא"כ הוי ספיקא דדינא בזה כתבו הפמ"ג והח"א דאפשר
לזמן דאף דבמקום שאין רשאין להצטרף לברהמ"ז אין לזמן אך במקום
ספק אפשר להקל ולזמן כיון דאין חשש לא תשא ודוקא בעשרה יש
להחמיר עיי"ש .ועפ"י כל הנ"ל דברי מרן המחבר בנד"ד מיושבים היטב
דהכא שיש ספק בשנים אכלו פת ואחד אכל ירק האם מחוייבים בזימון
והרי להצד דאין חיוב זימון הרי אין רשאים להצטרף וברהמ"ז דבשנים
מצוה להיחלק )ומשא"כ לצד דמצטרף אכילת ירק אף דאינו יוצא מהם
בברהמ"ז סוף סוף יוכלו לברך יחדיו ברהמ"ז כיון דנזדמנו שלושה
יחדיו ועוד יל"ע בזה( ,וא"כ לכתחילה אומרים לו שלא יאכל ירק שלא
להיכנס לכתחילה בספק ,ומשא"כ בדיעבד כשאכל כבר הירק ואיכא
ספיקא בזימון מספק רשאים לזמן ,נמצא דאדרבה מדברי המחבר גופא
מבואר דבספק זימון בשלושה מזמנין ורק דאין רשאי להכניס עצמו
לספק.
וההיא דסי' קצ"ח דכתב המג"א דאם נכנס אחד בזמן ששלושה מזמנים
דאם שתה עמהם עונה ברוך שאכלנו משלו אינו ענין כלל להכא דהתם
יש זימון וכשאומר נברך שאכלנו משלו מצטרפים לברך ברהמ"ז ורק מצד
אמירתו ברוך שאכלנו משלו צריך שישתה משהו ולק"מ.
רפאל ברוך טולידאנו – בית וגן
ג
האם שייך זימון כשאינו יכול להוציא חבירו
אכל ירק מצטרף לשלשה אף דאינו נפטר בבה"מ ושעה"צ ה' מדמה לזה
אחד שכבר זימן ואח"כ אכל עם עוד שנים ומשמע קצת דמיירי גם בלא
התחילו וגמרו יחד וצ"ע דהרי כתב שעה"צ קצ"ג ,כ"ב ,דאם לא התחייבו
בזימון א"א לזמן "דאיך יאמרו נברך והכונה שנברכנו יחדיו אחרי שלבסוף
מוכרחים להתחלק שאין אחד יכול להוציא חבירו" ושם מיירי גם בשנים
מ
שקבעו והשלישי לא קבע עמהם )כדמוכח בביאור הלכה שם( וסברא זו
שייכא בכל אכילת ירק דהרי לא יכול לצאת בבהמ"ז.
נראה לחלק ,דהנה בעיקר הדין דמהני לצרף לזימון אחד שאכל ירק כתב
המשנ"ב בטעמו ,דכיון ששנים אכלו פת ומחוייבין בברהמ"ז סגי בזה לצרף
שלישי שלא אכל פת ,והסברא בזה נראה דכעין "רוב" הוא ,דסגי ברוב
מתוך השלושה שיאכלו פת ,וא"כ נראה דנתחדש בזה דאין חסרון של
אמירת "נברך" במקום שלא יכולים להוציאו יד"ח ,משום דאין השלישי
בתורת ברהמ"ז כלל ולא שייך כלל שיוציאוהו ,ומ"מ טפל הוא אליהם
ומצטרף לזימון עמם ,משא"כ אם אכל השלישי פת אך לא בקביעות
עמהם ,דבתורת ברהמ"ז הוא אך לא יכול לברך עמם יחדיו ואינם יכולים
להוציאו ,הוי זה כמו "כוונה הפכית" שלא להצטרף לזימון ,ודו"ק.
ובאופן אחר נראה בזה ,עפ"י מה שחקר הישועות יעקב בריש הלכות זימון
בגדר דין הזימון ,האם הוא הכנה והצטרפות לברכת המזון ,או דילמא דין
להוציא אחד את חבריו ושלא יחלקו לברך בנפרד) ,ועיין במשנ"ת בזה
ב"ביני עמודי" גליון מס' ,(33וא"כ י"ל ע"ד אפשר ,דתרי הצדדים אמת,
דהמ"א דהצריך שבדווקא יוציא אחד את כולם ס"ל דעיקר דין הזימון
הוא הברכה שאחד מוציאם וע"כ כשהשלישי לא קבע עמהם אינם יכולים
לזמן ,אך באכל השלישי ירק דלאו בתורת ברהמ"ז הוא כלל ,מודה המ"א
דלדעה זו עכ"פ גדר הזימון באופן זה הוא רק ההזדמנות וההצטרפות
לברהמ"ז ,ואין בזה חסרון של אמירת "נברך" אף שלא מוציאין השלישי
יד"ח ,ויל"ע בזה.
מרדכי ברגר – אלעד
אולי י"ל דסברת השעה"צ היינו דוקא באופן שאין אחד יכול להוציא את
השני מצד חיסרון הצירוף בינייהו וכגון האופן המבואר שם שלא אכלו
השלושה ביחד בזה אמרינן הסברא דאיך יאמרו נברך והכוונה יחדיו אחרי
שלבסוף מוכרחים להתחלק ואין שום שייכות ביניהם לברך ביחד .משא"כ
באכל ירק דהתם מצד דיני הצירוף הרי הם ראויים לברך יחדיו אלא שיש
חיסרון צדדי שבפועל אינו יכול להוציא את חבירו משום שכל אחד מחוייב
בברכה אחרת ואין הברכות שוות ובכהאי גוונא שפיר יכולים לברך ביחד
וכ"א בברכה דיליה ,ודו"ק.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
הקשה הרה"ג הנ"ל איך מצטרפים באכל השלישי ירק הרי אינם יכולים
לפטור זה את זה בברכה ולפי השעה"צ בס"ק צ"ג ס"ק כ"ב אין להצטרף
בכהאי גוונא .ולק"מ ששם מחמיר המשנ"ב רק בלא קבעו יחד לפי תנאי
סימן קס"ז סעי' י"א שאחד מפוזר מהשני ללא קביעות שלחן אחד וכו',
אבל לא מוזכר שם תנאי שיתחילו יחד וכו' ,ועז"א השעה"צ שאיך יאמרו
נברך כשאי אפשר לפטור אחד א"ח ,אבל לענין לא התחילו יחד )שע"ז
דיבר הביאוה"ל בדעת הרמ"א( לא חולק המשנ"ב על הרמ"א) ,וכ"כ כמה
אחרונים( .ובזה ס"ל למשנ"ב שיועיל צירוף ע"י אכילת ירק שכיון שכולם
אכלו וצריכים לברך שפיר אפשר לומר "נברך" ,אף שכל אחד צריך לברך
ברכה אחרת .והעיקר שיהיו קבועים יחד באופן שיכולים מצד קביעותם
לפטור אחד את השני.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
ד
בברכות הנהנין אי הוי מצוה או איסור
סי' ר"ב ,בעיקר ברכת הנהנין יש לחקור האם הוא איסור לאכול בלא ברכה
או שהוא מצוה לברך לפני האוכל אך איננו איסור ,ולכאורה מצינו סתירה
בזה במשנ"ב דבסי' ס"ב סעיף ד' בביאוה"ל ד"ה שלא יהא כתב שהשותים
במרחץ ]ושם אסור לברך[ טועים הם דאין להתיר משום שהם אנוסים על
הברכה דזה היה שייך לומר רק אם היו אומרים חז"ל דהוא מצוה לברך
ובאמת הלא אחז"ל דאסור להנות מהעוה"ז בלא ברכה וכו' עכ"ד ומבואר
דהוא איסור .ומאידך לגבי אונן קי"ל סי' ע"א במשנ"ב ס"ק ד' דפטור מכל
ברכות הנהנין ,וודאי דאונן ]דפטור משום עוסק במצוה[ לא הותר לו לעבור
איסורים )וכמבואר שם בביאוה"ל ,ופשוט( וא"כ חזינן דאי"ז איסור אלא
מצוה לברך והוא סתירה לכאורה.
תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א :באונן שאין יכול אין מצוה,
אבל במרחץ יכול לצאת חוץ למרחץ.
הקשה הרה"ג שמעון בן גיגי שליט"א סתירה במשנ"ב האם יש איסור
לאכול ללא ברכה .ונראה שלק"מ שאמנם אין איסור באכילה ללא ברכה
אלא שיש חיוב לברך והעובר ואוכל ללא ברכה הרי זה כמעילה ,אבל
במקום שלא חייבוהו לברך כגון באונן פשוט שאי"ז כמעילה משא"כ
במקום שהוא חייב לברך אלא שאינו יכול לקיים חיובו כיון שנמצא בבית
המרחץ אם יאכל ללא ברכה הרי זה כמעל.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
הנה בעיקר דין אונן דפסק השו"ע ביו"ד סי' שמ"א סעי' א' דאינו מברך
ברכת הנהנין ,כבר נתקשו אחרונים בקושיית הרב השואל דהיאך שרי לו
לעבור על איסור של כל הנהנה מעוה"ז ,יעויין "גשר החיים" פרק י"ח בשם
השדי חמד שכן הקשה ,ויישב דכיון דאין צריך האונן לברך ,ממילא מותר
לו נמי להנות בלא ברכה ולא עובר בזה כל איסור ,ועיין עוד בשש"כ חלק
ב' פרק ס"ד הערה פ' בשם הגרשז"א דדמי לבעל קרי שאסור לו לברך אך
לא חשיב שנהנה מעוה"ז בלא ברכה ,עי"ש עוד.
וא"כ יש לחלק עפי"ז בנידוני המשנ"ב ,דבאונן הביאור כנ"ל ,אך בבית
המרחץ דאין הגברא פטור מברכה ,אלא אריא הוא דרביע עליה דנמצא
הוא במקום שאסור בו לברך ,בכהאי גוונא פשוט דאין לומר דהתירו חז"ל
לו להנות מהעוה"ז ללא ברכה ,ומשום הכי אסור לו לשתות שם בלא
ברכה.
מרדכי ברגר – אלעד
הנה ידוע דברי הגרעק"א בגליון הש"ס למסכת ברכות דף י"ב ע"א דרצה
לומר דבברכת הנהנין לא אמרינן ספק ברכות להקל דכיון דאסור להנות
מן העוה"ז בלא ברכה א"כ הוי ספק איסורא ,והביא כן ממהרש"א פסחים,
אך להלכה לא קיי"ל הכי וכמו שפסק בשו"ע סי' קס"ז סעי' ט' דאם הוא
מסופק אם בירך המוציא אם לאו אינו חוזר ומברך דסב"ל ,וצ"ב לכאורה
דהוי כספק גזל ומה שייך כאן סב"ל .וע"כ נראה דודאי יסוד דין ברכת
הנהנין הוא מצוה דתקנו חז"ל לברך קודם האכילה אך מכח זה הוה
איסורא דכיון דיש עליו חיוב ברכה א"כ אסרו עליו להנות קודם הברכה
והיינו דאין זה מצוה העומדת בפנ"ע לברך אלא דתלו הדבר באכילה דלא
יאכל בלא לקיים המצוה המוטלת עליו ושאני מברכת המצוות דהתם הוי
חיוב בפנ"ע דודאי אין איסור לקיים מצוה בלא ברכה אלא דתיקנו לברך
קודם מצוה ומשא"כ הכא ע"י הברכה אין לו רשות לאכול בלא זה ,וא"כ
אתי שפיר דבגוונא דאיכא ספק ברכות כיון דבספק קיי"ל להקל א"כ
נפטר מחיוב הברכה וממילא שרי לו לאכול כיון דאינו מונע המצוה.
וראיה קצת לדבר דהנה קטן אינו חייב בברכת הנהנין רק מדין חינוך ובלא
הגיע לחינוך אינו מחוייב כלל וכן החיוב רק על האב ולא מצינו דיהיה
דין לאפרושא מאיסורא או איסור ספייה בידים ואם היה איסורא מ"ש
מכל האיסורים ,ע"כ דיסודו הוא מצוה ולא איסורא ]וכעי"ז נראה בענין
ברכת התורה דיש מן הפוסקים שכתבו דבספק עלות השחר דיש לו ספק
אם יוכל לברך ברכות התורה לא ילמד אלא יעסוק בשירות ותשבחות
)עיין בא"ח( והיינו דאף דודאי יסודו הוא מצוה ככל ברכת המצוות אך
מכח זה איכא איסורא כמו שאמרו חז"ל שלא בירכו בתורה תחילה דאין
הפירוש רק שביטלו מצוה אלא דהוי איסורא[ .ובזה אתי שפיר ליישב
הסתירה במשנ"ב דבסי' ס"ב כתב כשהוא בבית המרחץ אסור לו לשתות
אף דהוא אנוס מלברך כיון דהוי איסור להנות בלא ברכה והיינו דבאונס
אין הפירוש שנפטר מן המצוה אלא דבפועל אינו יכול לברך וא"כ עדיין
קיים האיסור דאסור לו להנות בלא הברכה ,ואי"ז כברכת המצוות דאם
יש לו אונס מלברך ודאי יקיים המצוה דלמה יפסיד המצוה וכמש"כ בטור
או"ח סי' י' דאם ירצה להתעטף בציצית מיד בקומו כדי שלא ילך ד' אמות
בלא ציצית יכול ללובשו מיד בלא ברכה ולכשיטול ידיו ימשמש בציצית
ויברך להתעטף וכמש"כ בב"י שם דנהי דצריך לברך עובר לעשייתן מ"מ
הברכה מהני על מה שממשיך לברך נמצא דאף שלא בירך על הציצית
קודם לבישתו שפ"ד כיון שאינו יכול לברך שאין ידיו נקיות והיינו משום
דהברכה הוא מצוה בפנ"ע ולא הוה איסור על המצוה ,ומשא"כ בברכת
הנהנין דכשיש מצוה איכא איסורא לאכול בלאו הכי .ומשא"כ לענין אונן
כיון דהוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה א"כ נפטר מעיקר החיוב ברכה
וממילא ליכא איסורא ואתי שפיר.
רפאל ברוך טולידאנו – בית וגן
מה שאסרו להנות בלא ברכה נראה פשוט אף שנאמר שהוא איסור אינו
אלא כששייך חיוב ברכה ,וממילא פשוט לחלק דבאונן אי אפשר לומר
שלא יאכל ולא ישתה כלל באנינותו וא"כ הוי אונס ובודאי שרי ליה לאכול
וממילא אין צריך ברכה ,אבל הנמצא במרחץ מי מכריחו לשתות שם יצא
וישתה .עוד יש לחלק בין אונן שהוא חסרון בגברא דאינו בר חיובא לבין
כששותה במרחץ דהוא אונס התלוי במעשה ,וביתר ביאור דכל האיסור
הוא משום דאמרינן ליה קום בריך אך באונן הא לא אמרינן אצלו קום
בריך.
חנוך ורטהימר – ירושלים
מצוה לברך וכל המחויב ברכה אסור לו לאכול בלי ברכה וגם בבית המרחץ
מחויב הוא אלא דלא יכול משא"כ אונן פטור הוא מברכה והפטור פשיטא
דאין לו מצוה ,וע"כ אינו איסור דהרי אין בו איסור ספיה לקטנים רק דין
חינוך לברכה ככל המצוות.
דוד שיפרין -קרית ספר
נראה לומר בדעת המשנ"ב דודאי מוכח מהא דאונן יכול לאכול בלא ברכה
דאין הגדר בברכת הנהנין מצד האיסור להנות בלא ברכה גרידא והברכה
היא רק בתורת מתיר על האיסור .ומ"מ לאידך גיסא אי"ז רק מצוה גרידא
אלא לעולם יסוד החיוב מתחיל באמת מחמת המצוה דיש מצוה להודות
ולברך לה' על מה שאוכל אלא שכתוצאה מכך ממילא יש גם איסור
לאכול קודם שמקיים את החובת ברכה דיליה מחמת המצוה.
וממילא באונן שפטור מהמצוות ודאי פטור מהברכה הגם שיש איסור
לאכול בלא ברכה שהרי כל סיבת האיסור הינו מכח הדין לקיים את המצוה
לברך ואונן שפטור מהמצוה לברך ממילא אין עליו גם את האיסור לאכול
בלא ברכה .וממילא י"ל דבשותים בבית המרחץ ששם פסק המשנ"ב
דאותם השותים בלא ברכה שלא כדין הם עושים היינו משום דהתם אי"ז
פטור בעצם מן המצוה אלא שאין אפשרות לקיים את המצוה לברך ונמצא
שהגברא בעצם עדיין מחוייב בעיקר החיוב ברכה אלא שהוא אנוס על
קיום הברכה בפועל וכיון שכן הגם שאם כל החיוב היה רק בתורת מצוה
גרידא באמת היה מותר לו לאכול בלא ברכה מ"מ כיון שלמעשה מחמת
המצוה נוצר איסור לאכול בלא ברכה ממילא אין לו היתר לשתות בלא
ברכה שהרי המצוה בעצם נשארת גם כלפיו אלא שבפועל אין לו אפשרות
לקיימה ולכן נשאר עליו גם האיסור לאכול בלא ברכה מחמת כן.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
י"ל לכאורה דהאיסור הוא כתוצאה מהמצוה ,ובאונן שהוא פטור מהמצוה
ממילא ליכא איסור משא"כ באנוס הוא איננו פטור בעצם אלא דרחמנא
פטריה והאיסור קיים ,ודו"ק] .אמנם אי"ז פשוט כ"כ דהרי בפטור אונן
לרש"י דהוא משום עוסק במצוה וכן נקטו גם בפוסקים ובמשנ"ב סי'
תר"מ ס"ק מ"ח .ולגבי עוסק במצוה אי"ז פטור לגמרי לענין אם קיים
בשעת פטורו עיין משנ"ב סי' תע"ה ס"ק ל"ט ,ובפרט לענין האונן שאם
רצה להחמיר על עצמו )ביכול למסור לכתפים( כמש"כ במשנ"ב סי' ע'
א"כ בזה הוא לא פטור גמור[ .ואכתי יל"ע לענין הא דשרינן בסב"ל לאכול
לכתחילה דבשלמא משום המצוה אתי שפיר דפטור מהמצוה ,ושוב שרינן
ליה לאכול ,אך אכתי איכא איסור )וכשיטת תו"כ בברכות י"ב ע"א דבסב"ל
אסור לאכול וחייב לברך עיין רע"א שם בגליון הש"ס ומהרש"א בערבי
פסחים( ואף דגם האיסור הוא איסור דרבנן ולקולא ,אך יל"ע דהרי לא
עבדינן סד"ר לקולא לכתחילה ,וכאן ע"י שאוכל הוי לכתחילה ,או דס"ס
הוי כדיעבד ,ולגדר הנ"ל יתכן דאתי שפיר דכל שיש סב"ל על עיקר החיוב
ממילא פטור ,דרבנן לא דיברו במקום ספק וממילא ליכא איסור ,אך אי"ז
מוכרח כ"כ.
שמעון בן גיגי – רוממה
ה
בטעם שעל פירות מבושלים כשאין דרכן בכך מברך שהכל
סי' ר"ב בביאוה"ל ד"ה פה"ע כתב דאע"ג דגידולם מן הארץ לא רצו לפוטרם
בברכת פרי הארץ כשארי פירות הארץ מתוך שהם חשובים ביותר וקבעו
ברכה מיוחדת להזכיר שבחו של מקום שברא פירות חשובים אלו.
הנה לדבריו מתיישב מדוע מברכין במקרים מסויימים אדמה כגון בוסר או
תמרות וקפריסין וזהו מש"כ הרמ"א סוף סי' ר"ב שכל פירות שהם עיקר
הפרי מברך עליהם העץ ואם אינם עיקר הפרי יברך אדמה.
ויל"ע מ"ש ממש"כ בסעיף י"ב שכל הפירות שטובים חיים ובישלם יברך
שהכל או להיפך וכתב במשנ"ב ס"ק פ"ד הטעם דכיון שדרך אכילת אותן
פירות לרוב ב"א הוא ע"י בישולם דווקא לא מקרי עיקר הפרי כ"ז שלא בא
לכלל זה והוא מרש"י ברכות ל"ח ע"ב ד"ה שלקו כמו שציין שם בשעה"צ.
אולם צ"ע מדוע לא יברך אדמה הרי הכלל הוא שדבר שאינו עיקר הפרי
יורד בחשיבותו אבל עדיין ברכתו אדמה שסוף סוף פרי הוא ומה גרע
מבוסר וקפריסין שגם לא עיקר הפרי ,וניח' דאין מברך העץ אע"פ ששאר
פירות בקטנותן העץ זהו כמש"כ בביאוה"ל שם ד"ה מברך שהכל דשם יהיה
באמת ראוי אבל כאן אין דרך רוב ב"א לאכול חי או מבושלים ואינו עיקר
הפרי אבל מדוע ירד לברכת שהכל וכמש"כ הרמ"א הנ"ל שהיכא שאינו
עיקר שהכל ,ויש לחלק.
עוד יל"ע בסי' ר"ו ס"ק ג' כתב המשנ"ב בשם המ"א שאותן פירות הגדלים
על האילן ומברך אדמה משום שלא נגמר הפרי או אינו עיקר הפרי אם
בירך העץ יצא דעכ"פ מין פרי עץ וכן על פירות אדמה שטובים מבושלים
יותר מחיים שמברך שהכל כשהן חיים אם בירך אדמה יצא ,ויל"ע מדוע
לא נקט בפירות העץ שיהיה דינו שיצא בהעץ בטובים מבושלים או עכ"פ
באדמה שהרי התחיל אם מקרה של העץ ועבר לאדמה.
]עוד יל"ע במה חשיבות העץ מהאדמה ,אם מחמת שיותר גבוהים הרי כתב
המשנ"ב סי' ר"ג ס"ק ג' שגם אילנות קטנים פחות מג' טפחים ברכתן העץ
וכי הם חשובים יותר מפירות האדמה גבוהים ,ואולי עצם מה שמתקיים
לזמן רב יש בו חשיבות[.
תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א :א"א לומר פרי האדמה שאינו
פרי.
יש לחלק ,דבקפריסין וכל כיוצ"ב דראויים לאוכלם כמות שהם ,אלא שלא
הם עיקר הפרי ,שפיר יש לברך עלייהו בפה"א ,אך פרי שהדרך לאוכלו
רק כשהוא מבושל והוא אוכלו שלא כדרכו ,א"כ אוכלו באופן שאינו ראוי
לאכילה ומשנהו מדרך אכילתו ,בכהאי גוונא ירדה דרגתו לשהכל.
ובנוס"א עוי"ל עפ"י מה שהביא השעה"צ בס"ק מ"א מהגמ' דמברך על
הקפריסין בפה"א משום דנטעי אינשי אדעתא דהכי ,ועי"ש בשם הברכ"י
דאם לא כן ברכתם שהכל ,וא"כ י"ל דפרי שהדרך לאוכלו מבושל על דעת
כך נטעי אותו אינשי ,וכשאוכלו חי ירדה דרגתו לשהכל.
מרדכי ברגר – אלעד
נראה דיש לחלק בין הא דקפריסין דמברך עליו בפה"א ,דהנה הוא פרי
בפנ"ע שגודל בעץ אך חסר לו בחשיבותו כיון שעיקר הפרי שאוכלים
בעץ הוא התמרה ולכך מברך בפה"א דאין לו החשיבות המיוחדת שיש
בפה"ע שמכח זה תיקנו לו ברכה מיוחדת של בפה"ע ומשא"כ בפרי שדרך
לאוכלו חי ולא מבושל א"כ צורתו של הפרי היא כשהוא חי דכך אוכלים
אותו וכשבישלו אינו עומד בצורתו ואין הפירוש דחסר לו בחשיבותו אלא
דאין זה צורתו של הפרי וממילא אין מקום לברך בפה"א דכשחסר לו
בצורתו הנה מסתכלים דאי"ז מהעץ ומשום דהעץ עומד להוציא פרי
חי ולא מבושל וע"כ יש לברך ע"ז שהכל כשאר אוכלים .והא דבבוסר
מברך בפה"א הוא כחילוק הביאוה"ל דבוסר יש בו צורת הפרי הנצרכת
דדרכו לאוכלו חי ומה שהיא בוסר אי"ז שינוי בחפצא של הפרי ורק משום
שנאכל בדוחק חסר לו בחשיבות ולכך לא נותן לו חשיבות זו לברך הברכה
הפרטית של בפה"ע.
והנה במה שהקשה הרב השואל בדברי המשנ"ב סי' ר"ו משמיה דמג"א
דאם בירך בפה"ע על דבר שאינו עיקר הפרי או שלא נגמר גידולו יצא
בדיעבד והוסיף עוד וכן על פירות אדמה שטובים מבושלים יותר מחיים
שמברך שהכל כשהם חיים אם בירך בפה"א יצא ,והקשה דלמה דיבר בציור
חדש של פה"א ולא דיבר בכהאי גוונא בברכת פרי העץ .אך באמת המעיין
במג"א לא הביא כלל ציור זה של טובים יותר מבושלים מחיים ודבר זה
כתב המשנ"ב בשם הפנים מאירות ואתי לאורויי דלא דוקא בפה"ע אלא
אף בפה"א הוא הדין ונקט הציור המובא בפנים מאירות ולק"מ )ואין הספר
פנים מאירות לפני ויל"ע שם( .אך באמת היה מקום לומר מילתא חדתי
לדעת המג"א דמדנקט רק בגוונא שאינו עיקר הפרי כקפריסין או שלא
נגמר גידולו דהיינו בוסר ולא נקט דברים שטובים יותר מבושלים מחיים,
דאפשר דבכהאי גוונא אה"נ לא יצא יד"ח בברכת בפה"ע ,והוא עפ"י מה
שנתבאר דבדבר שלא נגמר הפרי החסרון היא בחשיבות וכן בבוסר ולכך
בדיעבד כשבירך בפה"ע ודאי שיצא דהרי הוא פרי העץ ורק דלכתחילה
לא תיקנו לו ברכה חשובה .ומשא"כ לענין דברים שטובים יותר מבושלים
דבכהאי גוונא כשהוא חי אי"ז חשיב כלל הפרי שהעץ מוציא וכמו דחזינן
דמברך שהכל דמופקע מכל הברכה הזו דאף בפה"א לא מברך א"כ אף
בדיעבד אפשר דלא יוצא יד"ח והוא דבר חדש ויל"ע.
רפאל ברוך טולידאנו – בית וגן
אינו דומה בישול הפרי על העץ דכל שלא כתמר חשיב פרי לא גמור
משא"כ בישול על האש חשיב אישתני כמבואר בגמ' ולכן יש סוברים בכל
שלקות מברך שהכל דאין זה הפרי וק"ל דאם זה דרך אכילתו לא חשוב
אישתני אלא אדרבא הרי הפרי נגמר דכך דרך הנאתו וא"כ כשדרך לאוכלו
מבושל ולא חי א"כ כשהוא חי אין זה הפרי ולא דהוי כלא גמר פריו דשם
התחיל להתבשל אלא שלא נגמר וכע"ז פרי שדרך לאוכלו גם מבושל
פשיטא דא"צ שיהיה מבושל לגמרי בענין שיהיה משובח לאכילה וסגי
שיהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי ולכן מחוסר בישול מברך שהכל ולא
פה"א ומ"מ בדיעבד מהני דאמת הוא שגדל על העץ.
מה שהקשה אמאי לא נקט פה"ע שטובים מבושלים מחיים ,כמדומה לא
הוזכר בפוסקים פרי כזה.
מא
מעלת פה"ע משום דפה"א שייך גם על ירק בעלמא כל שגדל באדמה
משא"כ פה"ע.
דוד שיפרין -קרית ספר
זה ,עכ"ד .ומבואר דסגי בברכת מעין שלוש שיברך על יין אחר לפטור
משקה מסופק זה.
ויש לתמוה טובא ,הלא קיי"ל )סי' ר"ח סעי' י"ג( דברכת מעין שלוש אינה
פוטרת נפשות ,וכן נפשות אינה פוטרת מעין שלוש ,וא"כ לצד שברכת
המשקה הזה היא נפשות איך יפטר במעין שלוש ,וכהאי גוונא יש להעיר
ע"ד המשנ"ב בסי' ר"ד ס"ק ל"ט ,עי"ש.
ובאמת להלן בסעיף י"א גבי מי שריית צימוקים ותאנים כתב השו"ע דמספק
יאכל פרי משבעת המינים וגם ישתה מים כדי שיצטרך לברך את שני הברכות
שמסתפק עליהם ,ואף המשנ"ב בס"ק מ"ב לגבי ז' מינים שנימוחו לגמרי ,כ'
דמספק יאכל גם פרי מז' מינים וגם דבר שברכתו נפשות כדי לפטור הספק,
וא"כ צ"ע מאי שנא הכא שכתב דסגי בליקח רביעית יין.
ובפשטות יש לחלק ,דדוקא לגבי ברכת נפשות של פירות ,אין המעין
שלוש פוטרם ,אך לגבי ברכת נפשות של משקין מהני המעין שלוש של
היין לפוטרם וכדאיתא להלן )סי' ר"ח סעי' ט"ז( דאף בברכה אחרונה יין
פוטר כל מיני משקין.
אלא שצ"ע אם שייך הכא האי דינא דיין פוטר כל מיני משקין ,דהא כאן
לאחר שתית המשקין שותה היין ,ולכאורה כי היכי שיין לא פוטר מברכה
אחרונה משקין שאינם לפניו )בלא קבע( בשעת הברכה ראשונה] ,כמבואר
שם )במשנ"ב ס"ק ע"ב( דכשם שצריך לברך עליהם לפניהם כך צריך לברך
אחריהם[ ,ה"נ י"ל דכל שכן בנד"ד דלא יפטור למפרע משקין ששתה כבר.
והראוני ב' הוכחות מדברי המשנ"ב דיין לא פוטר משקין למפרע ,א .בסי'
ר"ח ס"ק פ' ,לגבי משקה שספק אם ברכתו על הגפן או נפשות ,כתב המשנ"ב
דאם יש לו יין יברך על היין "על הגפן" ,ועל מין אחר בורא נפשות ,ולא כתב
דסגי ביין .ב .בסי' קע"ד ס"ק ל"ז ,לגבי השותה רביעית מים קודם הסעודה
דכתב המג"א שהוא בספק ברכה אחרונה ,והוסיף המג"א דאם יש לו כוס
של ברהמ"ז ,מהני הברכת מעין שלוש שיברך עליו לפטור את המים ששתה
קודם המזון ,וביארו שם הלבושי שרד דיין פוטר מיני משקין למפרע .אולם
המשנ"ב שם כתב דזה טעות סופר ,וצ"ל דמיירי שיש לו כוס של שיכר ,ואז
הברכת נפשות שיברך תפטור את המים של לפני המזון ,ומבואר דלא ס"ל
דיין פוטר מיני משקין למפרע ,והדק"ל ,וצע"ג.
נראה דודאי גם להש"ך יש משקים שמשביחים טעם היין וכמו ההיא
דקונדיטון וכל הנידון האם מש"כ בתשב"ץ שכר תאנים היא דוקא דשאר
שכר העשוי ממינים אחרים פוגמים או דהוא הדין שאר מיני שכר לבד
משקים שיודעים שפוגמים וא"כ ודאי גם להפמ"ג הא דכתב המג"א לישנא
דכיון שמשביחים טעם היין אפילו יותר מששה חלקים איירי בכהאי גוונא
שמשביח היין ורק דעדיין ס"ל לפמ"ג דמה שמבואר הכא ברמ"א דאזלינן
בתר רובא הוא בכל משקה ולא דוקא בדבר שפוגם ומיירי דלא התכוון
למזוג ולכך אזלינן בתר רובא ומשא"כ כשנתכוין למזוג מהני אפילו ביותר
מששה במשקים המשביחים ,ומשא"כ לדעת הביאוה"ל ליתא לחילוק זה
והכל תלוי האם הדרך למוזגו דמשביחו או אין דרך למוזגו.
רפאל ברוך טולידאנו – בית וגן
בשאלת הרה"ג יהודה ברזילי שליט"א איך פוטר המעין שלוש את המשקה
למפרע ,אין לתרץ שאיה"נ ודאי לא פוטר אלא שמספק יעשה כך ,ובא
הביאוה"ל לומר שאין לנהוג בוודאות כרמ"א שברכת היין המעורב בשיכר
היא שהכל ובורא נפשות רבות ,אלא יש לחוש לשיטת הגר"א ולכן מספק
יברך לפניו שהכל ואחריו אין יכול לברך כלל אלא יקח יין ויברך מעין
שלוש ויצא עכ"פ מספק .כ"ז אין לומר שא"כ ל"ל למימר שיפטור ע"י
יין הרי יכול לפטור ע"י כ"ד שברכתו בורא נפשות רבות ,ואז עכ"פ יוצא
מספק את שיטת הרמ"א וסייעתו .ומוכח שהביאוה"ל בא לפוטרו בוודאות
לכו"ע וזה אי אפשר כמו שהקשה המקשה שליט"א .ויש ליישב בדוחק
שכוונת הביאוה"ל לצדדים שאם בא לפטור בברכה ראשונה יברך שהכל,
ואם רוצה לשתות רביעית ויצטרך לברך ברכה אחרונה יש לו לשתות גם
רביעית יין מתחילה ויפטור ספיקו )גם בברכה ראשונה( ע"י היין.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
מה שהקשה הרב יעקב שפיגל ,מאי שנא פירות שהם טובים כשהם חיים
ואוכלים מבושלים או להיפך ,כיון שאינם עיקר הפרי הדין שמברך שהכל,
ומאי שנא פירות כגון בוסר או תמרות וקפריסין ,שהם ג"כ אינם עיקר
הפרי ומברך האדמה.
יעויין בשו"ע הרב בסי' ר"ב סעי' ב' – ג' שכתב כלל בהלכות ברכות דהיכי
שנוטעים האילן על דעת לאכול גם אותו הדבר ,אע"פ שאינם עיקר הפרי,
מברך בורא פרי האדמה ,ובזה אתי שפיר ,דבוסר וכן תמרות וקפריסין,
שנוטעים האילן על דעת לאוכלם ג"כ ,שפיר מברך בפה"א ,משא"כ פירות
שהם טובים כשהם חיים ואוכלים מבושלים או להיפך ,כיון שאין נוטעים
האילן על מנת לאוכלם להיפך מהרגילות לכן מברך שהכל.
חיים משינסקי – קרית צאנז נתניה
ו
בדעת מג"א דעירוב משקין ביין מפסיד טעמו
בביאוה"ל ריש סי' ר"ב )ד"ה ואם הרוב שכר( הביא תמיהת הפמ"ג מדברי
רמ"א )ס"א( שכתב דאם נתערב יין בשכר אזלינן אחר הרוב ,אדברי מג"א
)סי' ר"ד ס"ק ט"ז( דס"ל דיין במשקין אף לדברי ט"ז עכ"פ צריך ששה נגדו,
ולדידיה אף ששה לא מהני ,ותירץ הפמ"ג דיש לחלק בין נתערב ממילא
דאז אזלינן אחר הרוב כפסק רמ"א ,למכוון למזוג דאז אפילו הרוב משאר
משקין לא נתבטל שם יין .וצע"ג אפסק מג"א להבנת פמ"ג ,הלא על עצם
דברי רמ"א כתב מג"א הכא בשם הש"ך )הובא בשעה"צ ס"ק ח'( "דשכר"
היינו "תאנים" ,אבל שאר משקין מיד כשנתערב בהן כל כך עד שנפסד טעם
היין מברכין שהכל ,הרי שדעתו להדיא דעירוב שאר משקין מפסידין טעם
היין ,א"כ נסתרו פסקיו אהדדי מההיא דר"ד .ושוב לא שייך כלל יישוב
הפמ"ג ,דמה לי נתערב ממילא מה לי כיוון למזוג באופן שנפסד טעם היין,
וצע"ג] .וע"כ כיישוב הביאוה"ל דהכא בנתערב לשם עירוב ,ובר"ד הוא על
מנת להשביח טעמו וכקונדיטון ,ודו"ק[.
הנה במג"א עצמו אחר שהביא ד' הש"ך כתב ועיין מ"ש סי' ר"ד סעי' ה'
וסעי' ו' ,וביאר במחצית השקל דאיהו פליג על הש"ך ודעתו איפכא דעד
ששה אין מבטל טעם היין .א"כ שפיר יש לקיים ד' הפמ"ג לד' המג"א
בעצמו .ועוד אפשר דיש לחלק בין שכר שטעמו חזק ומבטל יותר שאר
טעמים ובנפל עכברא בשיכרא איתא דהוי טעם לשבח ,אבל שאר משקין
דמיירי שם מיירי מי פירות וז' משקין שהם בטלין ביין.
חנוך ורטהימר – ירושלים
ז
אם בקונדיטון בעינן תנאי שלא יהא העירוב בששה נגד היין
בביאוה"ל )שם( כתב ליישב תמיהת הפמ"ג אמג"א ,דלא כל המשקין שוין
לענין ברכה ,דאם דרך העולם לערב אותן משקין ביין להשביח טעמו ,אז
אפילו הם רובא נגד היין "כל זמן שאינם ששה נגדו" נמי אינם מבטלין היין,
וכו' ,וכמו ההיא דקונדיטון .וצל"ע מאי טעמא התנה הדבר בכ"ז שאינם
ששה נגדו ,הלא בקונדיטון עצמו לא שמענו חילוק זה ,ומלשון המשנ"ב
)ס"ק ו'( משמע דאפילו יהיה יותר מששה כנגדו לא נתבטל שם יין .וע"כ
שהוסיף תנאי זה משום דעת הט"ז שם שהתנה כן ,וצ"ע הלא קושיית
הפמ"ג אינה על דעת הט"ז רק אדעת מג"א דס"ל דאפילו ברוב משקין לא
נתבטל טעם יין ,וכיון שהוכרח על מנת ליישב הקושי' דהתם מיירי בגוונא
דקונדיטון ,שוב אין סבר' להתנות דדוקא באינם ששה נגדו ,וצ"ע.
בעיקר הענין במה שהבין השואל שבקונדיטון לא יתבטל שם יין גם כשיש
יותר מששה דבש ופלפלין כנגדו ודייק כן מלשון המשנ"ב ,לכאורה אין
הכרח לדבריו דמש"כ המשנ"ב דשם יין עליו אפילו יותר משליש דבש
ושליש פלפלין הכוונה עד אחד מששה כנגדו ולא יותר.
אמנם מ"מ גם אם ננקוט כדבריו דבקונדיטון יש שם יין גם ביותר מששה
כנגדו עדיין יתכן דכ"ז דוקא בקונדיטון דאין לפלפלין ולדבש שם משקה
בפנ"ע באופן זה וכל עיקרם בכהאי גוונא הוי רק לתבל ולהטעים את
היין .משא"כ בשאר משקין אף באופן שמערבם ביין להשביח טעם היין
מ"מ הרי יש להם שם משקה בפנ"ע וטעם בפנ"ע ורק שכעת מערב את
המשקה והיין ביחד להשביח הטעם וכל כהאי גוונא הגם דאפילו כשהיין
פחות מהמשקין עדיין שם יין עליו מ"מ כ"ז היינו משום דהגם שיש כאן ב'
מיני משקין מעורבים מ"מ משקה היין חשיב טפי וכל התערובת מקבלת
את שם היין וממילא כ"ז הוא רק עד ששה כנגדו אך כשיש יותר מששה
מהמשקין כנגד היין כבר אי"ז נידון "כיין שהטעימוהו במשקה" אלא
"כמשקה שעירבו בו יין" ול"ד לקונדיטון שאין לדבש והפלפלין שם משקה
בפנ"ע וכנ"ל .והביאוה"ל הביא מקונדיטון רק כדוגמא בעלמא דשייך
סברא שבאופן שבאים להשביח טעם היין אין צריך שהיין יהיה הרוב אך
מ"מ אינם שווים בדינם לגמרי וכנ"ל.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
ח
הערה בענין ספק ברכת מעין שלוש
בביאוה"ל בריש סי' ר"ב כתב לגבי מחלוקת הרמ"א והגר"א ביין שעירב
בו רוב שיכר )כמעט פי שש מהיין( דלמעשה ,בברכה ראשונה יברך שהכל,
ולענין ברכה אחרונה יקח רביעית יין אחר ויפטור בברכה אחרונה גם את
מה שהקשו הרב יהודה ברזילי ,וכן הרב אריה וינפלד ,סתירת המשנ"ב,
דבסי' ר"ב סעי' א' ביאוה"ל ד"ה מברך שהכל ,וכן בסי' ר"ד ס"ק ל"ט,
מבואר שאפשר לברך ברכה אחרונה על היין ולפטור שאר משקין ששתה
למפרע ,ובסי' ר"ח ס"ק פ' ,וכן בסי' קע"ד ס"ק ל"ז ,משמע שאינו פוטר היכי
דכבר שתה השאר משקין למפרע.
לדידי לא קשה מידי ,דיעויין בסי' ר"ח במשנ"ב ס"ק ע"ב ,דיין שפוטר שאר
משקין בין מברכה ראשונה ובין מברכה אחרונה ,יש חילוק ,דאם קבע על
היין ,פוטר שאר המשקים אפילו שכשמברך על היין אין המשקים לפניו,
ואם לא קבע על היין פוטר את המשקים דוקא אם הם לפניו בשעת
הברכה ,א"כ הכל על מקומו בא בשלום ,דבאופן שמטרת שתיית היין היא,
מפני ששתה דבר שהוא מסופק אם לברך ברכת היין או שהכל ,ולוקח יין
כדי לברך ברכה אחרונה ,מסתבר שאינו קובע על היין ,וא"כ צריך שיהיה
המשקין לפניו בשעת הברכה.
ובזה אתי שפיר ,דבסי' ר"ח ס"ק פ' מיירי שכבר שתה המשקין וכמבואר
שם ברמ"א ,וא"כ המשקין כבר אינם לפניו ואיך יפטור היין את המשקים,
וודאי שצריך לקחת מין אחר לפטור את המשקין ,וכן בסי' קע"ד ס"ק ל"ט,
דמיירי שהוא שותה הכוס של ברכת המזון לאחר הסעודה ,שכבר גמר
לשתות את המשקה ,ולכן אין היין פוטר ,כיון שמברך על היין שלא כנגד
המשקה ,משא"כ בסי' ר"ב בביאוה"ל הנ"ל ,ע"כ צריך לומר שכשמברך על
היין לפטור את היין ושכר שנתערבו ,הם עדיין לפניו ,דבלאו הכי אינו פוטר,
וכן בסי' ר"ד ס"ק ל"ט ,ע"כ מיירי שיש לו עדיין המשקה שיצא מהזגים
שנתן עליהם תאנים לפניו ,דאי לאו הכי אין היין פוטרם ואתי שפיר.
ועכשיו אבוא להעיר במה שהתקשתי בסי' ר"ד סעי' ד' ,ביאוה"ל ד"ה כל
שבני אדם וכו' ,והמ"א כתב דלפי שאין אנו בקיאין בשיעור זה היטב ,דיש
בני אדם שותין ,ויש שאין שותין ,לכך מספק ישתה יין ,ויפטרנו בברכה
ראשונה ואחרונה ,עכ"ל לעניננו.
וצ"ע ,דהרי מבואר בסי' ר"ב סעי' י"א וכן בסי' ר"ד משנ"ב ס"ק ל"ז ,דהיכי
שהוא מסופק לברך בפה"ג או שהכל ,וכן כשהוא מסופק לברך בפה"ע או
שהכל ,הדין הוא שמברך שהכל ,דעל כולם שאמר שהכל יצא ,רק לענין
ברכה אחרונה כיון דאין ברכת מעין שלוש פוטר בורא נפשות רבות ,וכן
בורא נפשות רבות אינו פוטר ברכת מעין שלוש ,לכן צריך לברך מספק
גם על היין ,או בנידון שמסופק על מעין שלוש על העץ ,שמברך על פרי
משבעת המינים מספק ,כמו בנידון דבסי' ר"ב סעי' י"א ,וא"כ למה פסק
כאן לברך על היין לפטור גם הברכה ראשונה ,ובאמת במחצית השקל
על מ"א ס"ק י"ד פירש דברי המ"א ,דהיינו רק לפטור ברכה אחרונה,
אבל מלשון המ"א שכתב ויפטר מברכה "ראשונה" ואחרונה ,וכן העתיק
הביאוה"ל ,לא משמע כן ,וצ"ע.
חיים משינסקי – קרית צאנז נתניה
ט
בדין יין פוטר כל מיני משקין
נפסק בשו"ע סימן ר"ח סעיף ט"ז שתה יין ומים אין לו לברך בורא נפשות
שברכת יין פוטרתן .ויש לדעת האם ברכת היין פוטרת רק אם שתה יין
ואח"כ שתה מים שהמים נטפלו אז ברכת היין על הגפן יפטור בורא נפשות
או אפילו שתה מים ואח"כ שתה יין המים יפטרו בברכת היין .ולכאורה
בדין זה יש סתירה במשנ"ב ,דהנה בסימן ר"ב הביא הביאוה"ל את שיטת
הגר"א שעל מזיגת שכר ויין תמיד יברכו הגפן כמו מים אם זה לא פחות
משישית מים ודלא כרמ"א שהולכים אחרי הרוב ולמעשה כתב המשנ"ב
לברך שהכל ובגפן יצא ,ולענין ברכה אחרונה כתב המשנ"ב שיקח יין אחר
וישתה ממנו רביעית ויפטור בברכה אחרונה גם את זה ,וקשה הרי אם
נסבור כמו הרמ"א שברכתו שהכל מה יעזור אם ישתה יין אח"כ הרי ברכת
היין פוטרת רק אם שתה קודם יין ואח"כ מים ולא אם אחרי כן שתה יין,
ולכאורה רואים שברכת היין פוטרת גם אם את המים שתה לפני היין וזה
חידוש גדול ,וכן רואים בסימן ר"ד ס"ק ל"ט ושם כתב שמשקה שרק מספק
מברכים עליו שהכל ישתה אח"כ יין ויפטור גם את זה בברכת היין וקשה
איך יפטור בברכת היין הרי הדבר שברכתו שהכל היה לפני ששתה היין
ואיך יפטור ,רואים שיין פוטר כל מיני משקין אפילו אם שתה לפני כן מים.
ומאידך בסימן ר"ח סעיף י"ח בענין ששתה משקה שאינו יודע ברכתו כתב
במשנ"ב ס"ק פ' שאם יש לו יין יברך על הגפן ועל מין אחר בורא נפשות
ואז יפטור משקה זה וכאן כתב המשנ"ב שיביא מין אחר ויברך בורא נפשות
ולא מספיק לברך על היין ויפטור את המשקה המסופק רואים שהיין אינו
פוטר שאר משקים מברכה אחרונה אם שתיית היין היתה אחרי המים,
וראיה זו הביא בספר שערי הברכה ,וצ"ע סתירת המשנ"ב שבסימן ר"ב ור"ד
רואים שיין יפטור אפילו מה ששתה לפני כן ובסימן ר"ח רואים שיין לא
יפטור מה ששתה לפניו וצע"ג )ועיין בספר בן איש חי שנה ראשונה בפרשת
מסעי סעיף י"א שהביא בענין זה שתי דעות וכתב שעדיף לברך על המים
לפני ששותה היין ואם לא בירך יברך על המים בלא שם ומלכות משום
ספק ברכות להקל(.
דברי המ"ב כ"ב ,ל"ט מקורם במג"א שהיין יפטור כה"ג וא"צ בנ"ר וא"כ
קשה טפי עמש"כ סי' ר"ח ,פ .אמנם מש"כ קע"ד דעה"ג שמברך על כוס
של ברכה לא פוטר משקין שלפני הסעודה ניחא משום שלא נאכלו
בסעודה אחת כלל וגרע מהסיח דעתו משתיית יין ושתה אח"כ משקין
דנפטרין )למש"כ מ"ב ר"ח ,ע"ב .דלא כמג"א( במעין ג' ,דמה ששתה לפני
הסעודה לא שייך כלל למה ששותה אחרי הסעודה ,ויתכן שגם בשותה יין
לפני הסעודה )לסוברים דבהמ"ז לא פוטר יין זה( ואחרי הסעודה שותה
משקין לא נפטרים במעין ג'.
אך מסי' ר"ח ,פ קשה אהא דסי' ר"ד ,לט ,וריש סי' רב ,ושמא ברח .כתב כן
משום דאיכא משקין שלא נפטרים בעה"ג דשם פרי עליהם כמבואר רב,
סי' יא ,ובבא"ה שם דמי שריית צימוקין הוי פרי ולא בתערובת יין ושכר
הוי כשתיה וכה"ג לא נפטר בברכת היין כמבואר במג"א רד ,יז ,דחשוב
פרי ולא משקה.
דוד שיפרין -קרית ספר
בשאלת הרה"ג אריה וינפלד ,יש ליישב כנ"ל גם את שאלתו מסי' ר"ב ס"ק
ל"ט שלצדדים קאמר ,שאם שותה מעט יברך שהכל ,ואם רוצה לשתות
רביעית יקח מלכתחילה רביעית יין ויפטור בברכה ראשונה ואחרונה.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
בגליון סיון עמוד ל' במדור מרפסן איגרי )שאלה ט'( הקשה הרב אריה
וינפלד סתירה בשיטת המשנ"ב ,בדין יין פוטר כל מיני משקין ,אם זה גם
באופן ששתה מקודם שאר המשקין .ונראה לבאר דבאופן שהוה קביעות
לשתיה היין פוטר אף את המשקין ששתה קודם היין.
ועפי"ז מבואר דבר"ב ובר"ד מדובר במשקה המשכר ,בר"ב על יין מעורב
בשכר ,ובר"ד על משקה שנוצר משמרי יין עם כח התאנים ,לכן בסתמא
שותים אותם כשקבועים לשתיה ולכן היין פוטר אף כששותים אותו
אח"כ .משא"כ בר"ח מדובר על משקה שספק מה ברכתו ,ולא מציינים
)לא התרומת הדשן שהוא מקור הדין ,ולא הרמ"א שמביא אותו( באיזה
משקה מדובר.
לכן נראה שזה לא משקה מיוחד כבמשקאות הנ"ל ,אלא יין מעורב עם
מים ,ומסתפק אם זה אחד בששה או לא ,או שמסתפק אם יש בו טעם יין
או לא ,ואדרבה הוא משקה שאין רגילות לקבוע עליו .ולכן בסתמא מדובר
כשלא קבע לשתיה ,ולכן אין היין פוטר כששותים אותם לפני היין.
אליהו נוסבוים – ירושלים
יב
בדין פירות קטנים מרים שמיתקן
סי' ר"ב שעה"צ סקי"ט הביא דברי העוללות אפרים דפירות קטנים מרים
ומיתקן מברך בפה"ע וזה עפ"י יסוד הרשב"א דכל שאוכל גוף הפרי וכו',
והיינו דדעת העולל"א דאף פירות קטנים מרים הרי הם בגדר פרי ,ולכך
לא איכפת לן מה דלא נטעי וכו' וכנ"ל ,והנה אמנם בעולל"א מבו' כנ"ל
דכל פירות קטנים מרים שמיתקן מברך בפה"ע ,אבל ביד אפרים כ' דמה
דכ' הד"ח דמברך שהכל היינו דלא חזי לאכילה כלל ,אבל סתם אילנות
משיוציאו חזי ע"י הדחק ,וע"י מיתוק הו"ל דרך אכילה וכל שהוא אוכל
מגוף הפרי וכו' לא שייך בי' לא נטעי וכו' הרי מבו' דל"כ דבריו אלא בחזי
ע"י הדחק ,וצ"ת בסתירת הדברים.
ודאי דעת העוללות אפרים דכל פירות קטנים מרים שמיתקם מברך
בפה"ע בכל אופן וכפי שהביא המשנ"ב בשעה"צ אות י"ט ,ומש"כ היד
אפרים דהיינו דוקא בחזי ע"י הדחק היינו רק בדעת הלחם חמודות והמג"א
דבכהאי גוונא שהפרי ראוי ע"י הדחק אפילו לדידהו מברך בפה"ע אך איהו
גופיה ס"ל דמברך בפה"ע בכל אופן ,עיי"ש היטב דזוהי כוונתו.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
יג
מהי ברכת גרעיני אבטיח ודלעת ושאר גרעיני פירות האדמה
דעת השו"ע שגרעיני פירות המתוקים מברך עליהם בפה"ע .והוא דס"ל
דהם נמי חלק מחלקי הפרי .והרבה אחרונים חולקים וס"ל דברכתם בפה"א,
דלא הוי כפרי גופא) ,עיין משנ"ב סי' ר"ב ס"ק כ"ג( .ובסי' ר"ד פסק השו"ע
דעל שחת מברך שהכל ,וביאר המשנ"ב )ס"ק י"ג( ,דמשום דלא גמר פירא
נחית חד דרגא ,מפה"א לשהכל" ,והוא הדין לכל פה"א דלא גמר פירא וחזי
מב
לאכילה ,שהכל" – מג"א.
ולכל הנ"ל יש להסתפק בדין ברכת גרעיני אבטיח ודלעת וכדומה ,דלכאורה
ע"פ כלל זה שכתב המ"א דכל דלא גמר פירא אף שחזי לאכילה נחית חד
דרגא לשהכל ,א"כ הוא הדין בכל גרעיני פירות האדמה .ואפשר דלדעת
השו"ע דלעיל דהם נמי חלק מחלקי הפרי ,ישאר בברכתו כדמעיקרא ,מפני
שחשיב גמר פירא ,אך לכל האחרונים החולקים שם ,נראה לכאורה פשוט
שיש לברך עליהם שהכל ,וצ"ע.
תשובת הגאון רבי חיים קנייבסקי שליט"א :מה זה שייך לגרעינים שהם
חלק מהפרי.
בדברי הרה"ג יהודה הלל ,גרעיני האבטיח והדלעת הנמכרים לאכילה הם
דין מיוחד שנטע ע"ד כן ,וכלל לא עומד לאכילת הבשר ,ועכ"פ עיקרו
גם לאכילת הגרעינים ,וא"כ ברור שברכתן האדמה ,ואמנם בזן העומד
לאכילת הבשר של האבטיח והדלעת איה"נ יברך על הגרעינים שהכל.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
נראה דנידון ברכת הגרעינין לא דמי למש"כ המ"א לענין פרי האדמה שלא
נגמר הפרי ,דהמ"א מיירי בפרי רגיל שעדיין לא הגיע לגדלו ולגמרו הרצוי,
ומשום הכי לא חשיב הוא ונחית דרגא לבפה"א ,אך בגרעינין דמצד עצמם
מושלמים הם ואינם יכולים עוד לגדול ולהשתבח יותר ,י"ל דנחשבים
"גמר פירא" לעניינם ,ועוד ,דמה שחלקו האחרונים על דין השו"ע בגרעינין
הוא בגרעיני פרי העץ ,דס"ל דירדה דרגתם לבפה"א ,אך אי"ז ראיה דכן
יסברו נמי בגרעיני פרי האדמה דתרד דרגתם לשהכל ,דסוף סוף גדלים
מן האדמה ,ועיין בזה.
ומ"מ מטעמא אחרינא י"ל דבגרעיני דלעת ואבטיח וכיוצ"ב יברך עליהם
בפה"א ,משום דכהיום נוטעים גידול מיוחד של אבטיחים ודלעת לצורך זה
בלבד ,וכדהאריכו בזה מחברי זמנינו ,יעויין בזה בספר "שערי הברכה" פרק
כ"ג הערה 135והערה 136דהביא כל המו"מ בזה ,ותמצא נחת.
מרדכי ברגר – אלעד
בפשוטו לא מצינו האי סברא דנחית דרגא אלא רק במידי דלאו גמר
פירא ,אך בגרעינים יש לדון דהוי משום שאינו עיקר הפרי ,ולעולם ישאר
בברכת בפה"א.
ומה שיש להוסיף שכמדומה בזמנינו הגרעיני אבטיח שנמכרים הרי
מגדלים אותה לכך ומסתמא יש זנים מיוחדים שעומדים לכך ,ויתכן
שבכהאי גוונא כו"ע מודו דהגרעין הוי עיקר ומברך עליו ברכתו הראויה.
משה ששון – גאולה
בענין גרעיני אבטיח ודלעת הנה ידוע דאותם הנמכרים בשוק הוא ממין
אבטיח שמגדלין אותן לגרעינין וזה יעודם ובזה שפיר הוי כעיקר הפרי,
וכל שיש לדון הוא במוציא גרעינין מפרי העשוי לאכילה .אך לכאורה אין
להשוות זה לשחת דכל דלא גמר פירא נחית חד דרגא ,דגרעינין הוי גמר
פרי דזהו פריים ולא תליא אלא אם נקרא חלק מן הפרי או לא.
חנוך ורטהימר – ירושלים
יד
בדין עיקר וטפל כשהפת טפילה
סי' ר"ב סעי' ד' ,שמן זית וכו' ואם אכלו עם פת אינו מברך עליה ,דפת עיקר
ומברך על העיקר ופוטר את הטפילה ,ובמשנ"ב שם ס"ק כ"ט הביא מחלוקת
אחרונים באופן ששותה השמן מפני שחושש בגרונו אלא דאוכל עמו מעט
פת כדי שיוכל לשתות השמן ,דיש אומרים דבזה השמן עיקר ופוטר הפת
הטפילה לו ,ויש חולקים וס"ל דאף בכהאי גוונא הפת עיקר .ועיין בשעה"צ
שם דדעה קמייתא היא דעת מ"א וסייעתו ,ודעה בתרייתא היא דעת א"ר
וסייעתו ,ויש להקשות דבסימן רי"ב מצאנו לכאורה דמהופכות שיטותם,
דיעוי"ש במשנ"ב ס"ק ג' דהא דשנינו דמליח עיקר פוטר את הפת הוא רק
כשקודם לאכילת המליח אכל דבר מתוק מקודם ,ובכדי להפיג המתיקות
הוצרך לאכול מליח ,ושם בשעה"צ ס"ק ט' כתב דבאמת באופן שאוכל
המליח משום שחפץ לאוכלו ואוכל עמו פת לא נעשית הפת טפילה ,וזה
הביא שם מכו"כ ראשונים ואחרונים וביניהם המ"א עי"ש ,אך בשם א"ר
כתב שם דלא כן ,אלא דבכל גוונא נעשית הפת טפילה.
נמצא לכאורה סתירה כפולה ,דהא"ר דכתב כאן דהפת עיקר כתב לענין
מליח דהפת טפילה ,ומאידך המ"א דכתב כאן דהשמן עיקר כתב שם דאין
המליח עיקר אלא באופן שאכל לפניו דבר מתוק ,ומאי שנא שמן ממליח
בזה ,וצ"ע] ,ועיין ב"הערות והארות" משכ"ב[.
בשאלת הרה"ג מרדכי ברגר סתירה מסי' ר"ב סעי' ד' לסי' רי"ב במשנ"ב
ס"ק ג' שהמ"א והא"ר סתרו דבריהם לצדדין ,המעיין במקור הדין רואה
שלק"מ ,שסברת הא"ר כאן שהפת עיקר זה משום שאין דרך לאכול שמן
ללא פת או משום שאין דרך להתרפא עם שמן ופת ולכן הפת עיקר .וזה
לא שייך לענין פת ומליח וכדומה ,ולכן שם ודאי המליח עיקר והפת טפלה
לו .ושיטת המ"א היא שלעולם פת עיקר לגבי דבר מאכל אחר ,אלא אם
כן יש לאדם הכרח לאכול המאכל השני שאז הוא חשוב אף לגבי פת,
ומשום הכי כתב בסי' רי"ב שאם אכל מאכל מתוק ומוכרח לאכול המליח
הוא עיקר גם ביחס לפת ,ולפי"ז בנ"ד שהוכרח לשמן לרפואתו שפיר הוו"ל
עיקר ביחס לפת ,ואין שום סתירה) ,ושוב ראיתי שכ"כ הרב הנ"ל במדור
הערות והארות(.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
טו
נטילת ידים על פת שטפלה לשמן
סי' ר"ב במשנ"ב ס"ק כ"ט כתב דבאוכל שמן מפני שחושש בגרונו ואוכל
עמו מעט פת בכדי שהשמן לא יזיקנו ,השמן עיקר והפת טפילה ,ולכן אין
צריך לברך על הפת ואין צריך ליטול ידיו )אמנם יש אומרים שהפת עיקר(
ומבואר בדבריו אלו דפשיטא ליה דבאופן שהפת טפילה אין צריך ליטול
ידיו.
אך צ"ע דלעיל )סי' קנ"ח ס"ק י'( הביא שנידון זה שנוי במחלוקת ולכן
בכזית ובכביצה יטול ידיו ולא יברך.
הקשה הרה"ג משה ששון קושיא חזקה שסתר המשנ"ב עצמו מסי' ר"ב
ס"ק כ"ט לסי' קנ"ח ס"ק י' ,ויש להוסיף שגם בסי' רי"ב ס"ק ה' כתב
המשנ"ב לעיין בסי' קנ"ח ס"ק י' שנחלקו הפוסקים האם יטול ידיו ,ונראה
ליישב שבנ"ד שאי אפשר כלל לשתות השמן לבדו שהרי הוא מזיקו ולא
מברך עליו כלל ,א"כ הפת מוכרחת לאכילת השמן ונחשבת לאכילה אחת
עמו וטפלה אליו לגמרי ,ולכן אף אין צריך ליטול ידיו ,משא"כ בסי' קנ"ח
ובסי' רי"ב שהמליח יכול להאכל לבדו ומברך עליו שהכל אלא שרוצה
למתק החריפות וכן בשותה יי"ש שמטרתו למתק החריפות ע"י פת ,בזה
אף שהפת טפלה ולא מברך עליה אבל מ"מ אוכל פת ומליח ב' אכילות
נפרדות ולכן יש אומרים שצריך ליטול ידיו .ועוד יש לחלק בדקדוק לשון
הפוסקים והמשנ"ב שבשמן כתב שאוכל הפת עמו ,ובמליח לשתות יי"ש
כתב שאוכל אח"כ פת למתק החריפות ,וס"ל שבאוכל עמו יחד נחשב
לאכילה אחת משא"כ באוכל אח"כ אף שהוא טפל אבל יש כאן ב' אכילות,
וכנ"ל .דלחילוק זה יצא נפק"מ לדינא שאם יאכל הפת ממש עם המליח
והיי"ש לכו"ע אין צריך ליטול ידיו.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
במה שנתקשה הרב משה ששון שליט"א בסתירת דברי המשנ"ב ,נראה
בס"ד דהנה חזינן בדברי המשנ"ב )סי' קנ"ח סק"י( דיותר נראה לו עיקר
דא"צ ליטול ידיו על טפל ,אלא דהביא דעת הא"ר דפליג .והנה להלן )סי'
ר"ב סקכ"ט( הביא דהאוכל שמן מפני שחושש בגרונו ואוכל מעט פת כדי
שלא יזיקנו ,הויא הפת טפל וא"צ נטילה ,והיינו כעיקר השיטה דלא בעי'
נטילה בדבר שהוא טפל ,ואף דהא"ר פליג וס"ל דבעי נטילה ,הא הא"ר
בלא"ה פליג אכולא מילתא ,וס"ל דהפת אינה טפילה ובעי ברכה ,וממילא
כ"ש דבעי נטילה ולהכי לא אייתי הכא להאי שיטתא ,ואף דב' הפלוגתות
לא תליא זב"ז ,מ"מ כיון דבלא"ה יש מקום להחמיר ליטול ידיו ,משום
סברת הא"ר דחשיב הפת עיקר ,לא הוכרח להביא דעת הי"א דלעיל דטפל
בעי נטילה ועדיין צ"ע.
משה לייב לוי -רמת בית שמש
נראה לחלק דבסימן ר"ב לגבי שתיית שמן הרי מיירי בטובל הפת בשמן
ואוכלם ביחד כדי שהשמן לא יזיקנו אם ישתה אותו בפני עצמו א"כ
בכהאי גוונא אין כאן שם של מעשה אכילה על הפת בפני עצמו דהרי הפת
משמשת רק כהכשר ותיקון השמן לשתיה והרי זה כתבלין שהניחו בתוך
השמן כדי לתקנו שיהיה אפשר לאוכלו ללא היזק .ולכן בכהאי גוונא אין
צריך נטילה לכו"ע דאי"ז מוגדר כאכילת פת ואכילת שמן אלא כאכילת
שמן גרידא ,משא"כ בסימן קנ"ח לגבי יין שרף ששם הרי שותה את היין
מקודם בפנ"ע ורק שלאחר מכן אוכל מעט פת כדי למתק השתיה כלשון
המשנ"ב שם ובסי' רי"ב ממילא בכהאי גוונא הגם שהפת נחשבת כטפל
לשתיית היין משום שסיבת האכילה היא מחמת שתיית היין מ"מ יש לגבי
הפת שם של מעשה אכילה בפני עצמו ולכן בכהאי גוונא יש צד שצריך
נטילה דהטפילות היא בסיבת האכילה של הפת ולא בגוף המאכל כמו
בשמן.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
טז
ברכת שקדים קטנים
סי' ר"ב בשו"ע בסעיף ה' מבואר דעל שקדים מרים קטנים מברך העץ ,וכתב
המשנ"ב דעל מתוקים קטנים אינו מברך העץ" ,דאינו גמר פירא ובודאי
לא נטעי להו אדעתא לאכלם קודם שיתבשלו משא"כ הכא דבגדלם לא
יהיו ראויים כלל לאכילה נטעי להו שפיר אדעתא למיכל בקטנותם וזהו
גמר פירא שלהם" ,עיין בשעה"צ דמקורו מרש"י ורא"ש ,ויעויין בדבריהם
דבאמת כל אחד קאמר טעמא אחרינא ,דרש"י ביאר הטעם דלאו גמר
פירא ,והרא"ש כתב הטעם דלא נטעי להו אדעתא דהכי.
אך צ"ע על המשנ"ב שהרכיב שני טעמים אלו יחד ,דבאמת אלו שני טעמים
חלוקים ,דהטעם שכתב רש"י בפשוטו לא קיי"ל כוותיה ,דהא אנן פסקינן
דעל כל פרי מברכים העץ מתחילת גידולו אע"פ שלא נגמר ,וא"כ לא קיי"ל
כרש"י ,וטעם הרא"ש הוא טעם אחר ,דלא נטעי להו אדעתא לאכול הקליפה
אלא לאכול הפרי עצמו ,וכשאוכל בקטנותם עיקר האכילה זה הקליפה,
וצ"ע על המשנ"ב.
מש"כ שלא קימ"ל כרש"י שבעינן גמר פירא ,עיין בסעי' ב' בביאוה"ל בד"ה
ושאר ,ובסעי' ט' בביאוה"ל שבישלן שאי"ז מוסכם כלל ,ובזה מובן מדוע
המשנ"ב הביא שיטה זו.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
י"ל דס"ל למשנ"ב דודאי לא פליג רש"י על דין השו"ע דעל כל פרי מברכין
מתחילת גידולו אף דעדיין לא נגמר ,וראיה לדבר ,דעל פסק השו"ע הזה
הביא בביאוה"ל שם דרק הגר"א פליג והביא סעד לזה מהרמב"ם ,ולא זכר
כלל מדברי רש"י ,וע"כ דלמד בדעת רש"י דמה שכתב "לאו גמר פירא"
כוונתו לדעתם דאינשי ,דמחמת שהפרי לא נגמר ואיננו ראוי עתה לאכילה,
א"כ עתה רק הקליפה ראויה וע"ד זה לא נטעי אינשי ,וכפי שביאר במשנ"ב
סי' ר"ד ס"ק י"ב ,א"כ טעם רש"י והרא"ש אחד הוא ,ועיקר שיטתם משום
דלא נטעי אדעת הקליפה.
מרדכי ברגר – אלעד
יז
בדין ברכה אמי שריית צימוקים ותאנים
שו"ע סי' ר"ב סי"א מי שריית צימוקים ותאנים וכו' יש להסתפק אם מברך
בנ"ר או אם מברך ברכה אחת מעין ג' כהרא"ש ,ולכן יר"ש לא ישתה אלא
בתוך הסעודה .וכתב בביה"ל )ד"ה בתוך הסעודה( וז"ל :ר"ל ולא יצטרך
לברכה אחרונה אבל ברכה ראשונה שהיא שהכל יצטרך לכו"ע ואפי'
להרשב"א דאל"ה מאי תקנתי' ]דהלא עי"ז יהי' יהי' ספק בברכה ראשונה[
אבל באמת נראה דאף להרשב"א אין עליהם שם משקה אלא כרוטב
הפירות ]והוו כפירות בתוך הסעודה לענין ברכה[ עכ"ל הביה"ל .והיינו
דמבואר לכאו' בביה"ל דכל מי פירות צריך לברך עליהם בתוך הסעודה.
וצ"ע דהא מצינן בגמ' )ברכות מ"א ב'( דהק' הש"ס' :יין נמי ניפטרי'
פת' ,והיינו טעמא דכיון דבא לשרות המאכל הוי כדברים הבאים מחמת
הסעודה ,ומשני הש"ס דיין גורם ברכה לעצמו ,להכי בעי נמי לברוכי עלי'
בתוך הסעודה .הרי מבואר דאי לאו האי סברא לא הוי מברכינן על היין
בתוך הסעודה ,וק' הא יין דרכן לסוחטן ,וא"כ אף להרשב"א הו"ל למיהוי
ברכתן כברכת הפרי ודומיא דהפרי דמברכין עלי' תוך הסעודה ה"נ יין הו"ל
למיהוי דינא דכוותא ,ובש"ס הא מבואר לא כן ,דאי לאו סברא דגורם ברכה
לעצמו ,לא הוי מברכינן עילויא ,ומאי שנא הכא וצ"ע.
ועוד צ"ב טעמא דמילתא דבעי ברכה ,הא כיון דבא לשתי' הו"ל
למיהוי ככל שתי' בתוך הסעודה ,דא"צ ברכה לפי דבא לשרות המאכל,
ומיטפלי לסעודה דאתי מחמתו ,ומ"ל דשם פרי עליהם ,הא מ"מ מחמת
הסעודה קאתו והו"ל ליפטר בברכת הפת וצע"ג] .וע"ע בביני עמודי
ודו"ק[
מה שהקשה מ"ש יין דללא סברת קובע ברכה לעצמו לא מברך עליו
בתוך הסעודה ,ממי פירות דלהרשב"א בתוך הסעודה מברך ,י"ל בחילוקם,
דבודאי היתה רגילות בזמנם לשתות יין בתוך הסעודה ,ומחמת דבא
לשרות המאכל ,אך לא היתה רגילות לשתות מי פירות בתוך הסעודה,
וכמש"כ המשנ"ב בטעם היש אומרים דס"ל בסימן קע"ד לברך על מים
בתוך הסעודה )שם בס"ק ל"ג( דיין חשוב מחמת הסעודה טפי משאר
משקין ,אלא דאע"ג דלא קי"ל כשיטה זו ואין מברכין על מים בתוך
הסעודה וכדעה קמייתא שם ,מ"מ שאני מי פירות דאין דרך כלל לשתותם
בתוך הסעודה והוו כבאים שלא מחמתה ,כן י"ל דהיה המנהג בזמנם ,או
דעכ"פ הביאוה"ל מיירי באופן כזה שהביאו המי פירות כקינוח ,וכדחזינן
מהא דהשווה זה לפירות שלא באים מחמת הסעודה.
מרדכי ברגר – אלעד
יח
בשתיית מי פירות בסעודה לענין ברכה
סי' ר"ב סעי' י"א ,כתב השו"ע דבמי שריית צימוקים יש לאוכלם בסעודה
]משום מחלוקת הרא"ש והרשב"א לענין ברכה אחרונה[ וכתב הביאוה"ל
דלכאורה הרי עדיין נפק"מ דלרשב"א לא יברך ע"ז כיון שהוא כמים
שברכתו שהכל ולא מברך ע"ז בסעודה ,ויישב דגם לרשב"א אי"ז משקה
אלא רוטב פירות ורק דברכתו שהכל עי"ש .וצ"ע דאטו שם משקה קובע
שלא מברכים ע"ז בסעודה ,וממנ"פ אם המי שריית צימוקים נחשב לבא
מחמת הסעודה גם להרא"ש לא יברכו ע"ז דלא גרע מכל אוכלים ,ואם לא
בא מחמת הסעודה א"כ מה מהני שהיה לזה שם משקה ,ובסי' קע"ד סעי' ז'
מבואר דכיון דאין אכילה בלא שתיה לכן השתיה נחשבת למחמת הסעודה
]ויש ראשונים שחולקים[ אך אם משקה זה מוגדר כבא לא מחמת הסעודה
לא עדיף מאוכלים וכמו בקפה וכדומה שלשי' שלא בא מחמת הסעודה
מברכים ע"ז ,ועכ"פ היאך מחלוקת הרא"ש והרשב"א בהגדרת שם משקה
זה יקבע אם נחשב לבא מחמת הסעודה ,וצ"ע.
י"ל דזה גופא כוונת הביאוה"ל לומר ,דאין תלוי דין הברכה על מי פירות
בתוך הסעודה במחלוקת הרא"ש והרשב"א כלל ,אלא כיון שמי פירות
נחשבים מבחינה מציאותית כפירות הבאים שלא מחמת הסעודה ,ומחמת
שכן היה המנהג בזמנם ,או שכך מיירי הביאוה"ל ,וכמשנ"ת בתשובה י"ז,
על כן לכו"ע טעונים ברכה לפניהם ,ובא הביאוה"ל לשלול הו"א דכיון
דלהרשב"א ברכתם שהכל א"כ יש מקום לטעות ולא לברך עליהם בתוך
הסעודה ,כמו דקי"ל לענין מים ,וביאר בטו"ט כדברי השואל שאין מקום
לטעות בזה ,וכנ"ל.
מרדכי ברגר – אלעד
במה שנתקשה בדברי הביה"ל ,הנה עיקרי הדברים נתבארו באורך בס"ד
בגליון הקודם )ביני עמודי עמ' נ' סקט"ז( .ומיהו במה שנתקשה היאך
אפשר דיהי' תלוי בפלוגתת הראשונים ,נראה דיש ליישב קצת קושייתו
עפ"י מה דמצינו כמה מילי דדינן קובע ברכתן ולא מציאות הדברים ,וכגון
מאכל של פירות המעורב בו דגן ,ובא לאוכלן בתוה"ס ,תליא מילתא דאי
הדגן בא לטעם וברכתו מזונות ,ממילא א"צ ברכה בתוה"ס ,ואי בא רק
לדבק ,הרי הוא כמין פירות וצריכים ברכה .ושורת הדין בזה דאף אם הוא
אוכלן לשביעה ,הרי מ"מ פירות הנאכלים לשביעה ,כ"ז שלא קבע עלייהו
עיקר סעודתו צריכים ברכה ,וה"נ דכוותא ,אלא דבאמת הכריע הביה"ל
דלא תליא מילתא בפלוגתתם ולכו"ע צריכים ברכה ודו"ק.
משה לייב לוי -רמת בית שמש
יט
לכאורה סוכר עביד לטעמא
שבת עביד לטעמא וע"כ מברך עליו שהכל )כד ,א( ואף דבנדה נא :אמרו
דסתם שבת לכמך עשויה ופרש"י "דכותשין אותו ונותנין בכותח ועיקרו
שבת וב' מטבילין כל אוכל דהאי לאו לטעמא עביד דהוה עיקר" ולכן
מטמא טומאת אוכלין ועדיף מפלפלין שעביד לטעמא ולא מטמא וצ"ל
כיון שרק מטבלין בו ואינו נאכל בפנ"ע חשיב נמי עביד לטעמא )מעין
מש"כ הפוסקים בס' רה בדין בצל( וצ"ע א"כ איך דנו לברך על סוכר פה"א
הרי עיקרו לטעמא ואין רגילין כלל לאוכלו בעין וגם אינו ראוי כ"כ ואף
בסוכריות דהוי סוכר בעין מ"מ הן מיעוט שבמיעוט ורובו לתבל.
נראה שרק דבר שאין עומד אלא לטעמא וכלל לא נאכל כמות שהוא
ברכתו שהכל ,אבל לענין זה די שעומד גם במקצת לאכילה בעין ,ולא
דמי לדרכו להאכל חי שהקובע זה רוב ,דהתם המיעוט הוא מצב אחר של
המאכל ,ועז"א שנשתנה לגריעותא ,או שאכתי אי"ז גמר פירא ,אבל בנ"ד
המאכל נאכל תמיד באותו מצב אלא שאם כולו רק לטעמא עביד אי"ז
מאכל חשוב ,אבל מספיק מיעוט להחשיבו.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
בסוכר מקנים שעליו דיברו הרמב"ם והב"י הרי מפורש בב"י דעיקרם
לצורך עצמם ומאחר וברכתו אדמה הוא הדין מימיו ,ול"ד לשבת שעיקרו
גופא לטעמא ,וכן לביאוה"ל באמת ברכתו שהכל משום שאינו פרי וגרע
משבת ,ובסוכר של הביאוה"ל מבוריקע"ס ג"כ הרי ברכתן אדמה וע"ז
איירי הביאוה"ל ,וא"כ חזינן דאי"ז רק עשוי לטעם מדמברכים על הקנים
אדמה ,והוא הדין מימיו משא"כ בשבת דכולו רק לטעמא מדמברכים עליו
שהכל.
שמעון בן גיגי – רוממה
מג
כ
בברכת הסוכר
בביאוה"ל בסימן ר"ב סעיף ט"ו בד"ה על הסוקאר כתב לדון בסוכר שלנו
שעשוי מירקות מה ברכתו ,וכתב שלמי שלקות זה לא דומה בגלל שמי
שלקות זה דוקא במבשל שלקות ולא שיוצא מהם דבר חדש ולכן דוקא
במי שלקות ברכתו בורא פרי אדמה וממשיך הביאוה"ל אבל מצד סיבה
אחרת צריך לברך בורא פרי אדמה בגלל שזה לא גרע ממי פירות שיצאו
ע"י בישול שלהרא"ש מברך כמו על פירות וגם הרשב"א מודה לזה דהא
כיון שזורעין בשביל זה ברכתו בורא פרי אדמה .ויש לעיין מה כוונתו שזה
לא גרע ממי פירות הרי מי פירות לפי הרא"ש זה בדיוק מי שלקות כמו
שמי שלקות ברכתם כמותם כך שרה פירות ברכתם כמותם והרי הסביר
הביאוה"ל שזה לא דומה למי שלקות בגלל שמי שלקות זה לא נעשה דבר
חדש כהפת ופה נעשה דבר חדש אז מה ממשיך הביאוה"ל ואומר דלא
גרע ממי פירות ,ואין לומר שהוא מדבר במי פירות שסחטם ,זה לכאורה
לפי הרא"ש זה שהכל כי זה לא טעם הפרי ולפי הרשב"א זה ברכתו כברכת
הפרי אם זה רוב עושים כך והביאוה"ל כתב שלפי הרא"ש ברכתו כברכת
הפרי והרי בסחיטה זה לא כך לכן אי אפשר להגיד שמדבר בסחיטה וצ"ע
כוונתו.
לכאורה היה מקום לחקור האם מיא דכולהו שלקי כשלקי הוא דוקא בפרי
שלוק שכידוע הוא בישול הרבה ואז הירק נמס במים ואין לו רק טעם
הפרי אלא שממשות הפרי בו ולכן ברכת המרק כברכת הפרי ,או שלאו
דוקא שלוק אלא הוא הדין מבושל ואפילו שרייה סגי ,כל שיש טעם הפרי
במים ברכת המים כברכת הפרי.
ועל זה אומר הביאוה"ל שאם היינו אומרים כהצד הראשון ולדון על סוכר
מדין מי שלקות ממש היינו אומרים לברך על סוכר שהכל דאין ממשות
הפרי בסוכר אלא נעשה דבר חדש אבל מ"מ היות שהרא"ש פסק שמי
פירות דינם כמי שלקות א"כ רואים שלא צריך דוקא שליקה כדי לומר
מימיהם כמותם אלא כל דבר שטעם הפרי במים ברכת המים כברכת
הפרי ולכן הסוכר לא גרע משאר מי פירות שסגי בזה שיש טעם הפרי
במים) .וגם הרשב"א מודה לזה ורק חולק במי פירות משום שאין דרכן
לכך(.
וזה מדוייק בב"י ד"ה ואם בישל הפרי ונכנס טעם הפרי במים וכו' שאחרי
שמביא דעת הרא"ש הנ"ל מסיים וז"ל ונראה לי דהא מיא דשילקי כשילקי
בין בבישלם במים בין ששראן במים ולא בישלם אם נתנו טעם במים
מברך עליהם בפה"א ,עכ"ל.
יום טוב שעיו – רוממה
כא
ירק תבלין שמיעוטו נאכל בעין
ק"ל דפלפל רטוב מברך פה"א )כ"ב( משום דרובו קאי לתבלין והיה ראוי
שיהיה שהכל אלא מפני שנאכל קצת לכן מברך על רטוב פה"א וזנגביל לא
נחית דרגא ומברך על רטוב פה"א וצ"ע אם משום שדרכו בכך שנאכל רטוב
למיעוט אינשי או דרק פה"ע נחית דרגא דכיון דרק מיעוט נאכל בעין ולא
כתבלין אין לו חשיבות פרי אלא הוא כירק בעלמא אבל שיהיה פה"א סגי
שמיעוט רגילים לאוכלו בעין )ולכן עדיף מכוסבר וכדומה שאפי' מיעוט אין
רגילים לאוכלו(.
חקר הרב דוד שיפרין האם בדבר שברכתו בפה"א סגי במה שמיעוט
רגילים לאוכלו כך להשאר בפה"א או דבעינן דרכו בכך ואם מיעוט רגילים
לאוכלו יורד לשהכל וכמו שמצינו בפלפל רטוב דיורד מהעץ לאדמה ,יעויין
במה שכתבתי בהא ענינא בגליון הקודם מס' 34עמוד ס'.
ונראה דתלוי במחלוקת הט"ז והפמ"ג המובאת במשנ"ב סי' ר"ד ס"ק
ט' דדעת הט"ז דקטניות של שדות שדרכן להניחן עד שיתיבשו ולאוכלן
מבושלים כשהן חיין אפילו רטובין מברך שהכל ,ובפמ"ג הקשה על הט"ז
כיון דמיעוטן נזרעין לאכול כך דמיא לפלפלין ,וביארנו דהט"ז למד כיון
דקטניות ברכתן בפה"א במיעוטן נזרעים לאכול כך יורדים לברכת שהכל
וכמו שפלפלין יורדין מעץ לאדמה במיעוטן נזרעים לאכול כך ,ובדעת
הפמ"ג י"ל דסבר דמיעוטן נאכלין כך הוא עצמו סיבה לבפה"א דחשיב
עי"ז בפה"א ולכן גם בקטניות שמיעוטן נאכלין חיין סבר דברכתן האדמה.
ולפי"ז לגבי זנגביל לדעת הט"ז צ"ל דהדרך לאוכלן כשהן רטובין לכן
ברכתן אדמה ולפמ"ג אין הכרח דגם אם רק מיעוט אוכלין כשהן רטובין
ברכתן נשארת אדמה.
יאיר בן סלומון – נתיבות
כב
בדין ספק אדמה וספק העץ ובירך העץ אם יצא בדיעבד מדין סב"ל
סי' ר"ג ס"ק ג' ,במשנ"ב הביא שיטת החי"א לגבי פירות אדומים הגדלים
בגנות שהוא מחלוקת הפוסקים אם ברכתם אדמה או העץ ומסקנת החיי"א
דיברך לכתחילה אדמה ,ודיעבד בבירך העץ יאכל מעט כדי שלא יהיה ברכה
לבטלה ולא יותר .וצ"ע אמאי בכמה ספיקות שלכתחילה ג"כ מברך את
הברכה שיוצא בה ממנ"פ כמו באדמה על ספק העץ ושהכל על ספק אדמה,
ובכ"ז אם בירך את ברכת העץ כמו בסוכר יצא יד"ח משום שהוא ספק
)משנ"ב ס"ק ע"ו( ,ואמאי שם ג"כ לא כתב המשנ"ב דרק יאכל מעט כדי
שלא יהיה ברכה לבטלה ,ושוב לא יאכל כיון דהוא רק מספק כדהכא .וגם
מסברא קשה כיון דאמרינן לו לאכול מעט בפירות אדומים ע"כ דהוא בגדר
ספק שיוצא יד"ח בברכת העץ דאי לאו הכי מה מהני שיאכל משום הברכה
לבטלה הרי אם אי"ז ברכתו הוא עדיין ברכה לבטלה ,וגם אוכל בלא ברכה,
וע"כ דהוא מוגדר כספק ,וממילא יצא יד"ח מדין סב"ל כשאוכל מעט ,וא"כ
אמאי לא ימשיך באכילתו דהרי הוא סב"ל גם לענין להבא ,וקי"ל דבסב"ל
יכול לאכול לכתחילה )סי' קס"ז סעי' ט'( ורק דאם נזדמן לו עדיף שיצא
יד"ח מאחר )משנ"ב שם( וכאן משמע דאסרינן ליה להמשיך לאכול ,וצ"ע.
בטעם הח"א שאם בירך בפה"ע יאכל רק מעט ולא אמרינן סב"ל ,עי"ש
בנשמת אדם לאחר שבירר הענין בארוכה מסיק ששיטת הגאונים ורש"י
והרמב"ם שברכתן בפה"א ואף בדיעבד לא יוצא בבפה"ע לכן אין לו לאכול
עוד ,והיינו שאי"ז מחלוקת שקולה שי"ל בה סב"ל ויכול לאכול עוד ,אלא
יש לחוש שעושה איסור באכילתו כיון שהרבה פוסקים ס"ל שלא יצא ,והיה
ראוי לפסוק כוותייהו ,אלא שמ"מ כדי שלא תהא ברכתו בודאי לבטלה
יש לו לטעום משהו ,ועדיף החשש שאוכל ללא ברכה מאשר החשש של
ברכה לבטלה.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
הערת השואל :לא הבנתי כ"כ היישוב כיון דלרוב השיטות שהוא העיקר
להלכה לתירוץ הנ"ל כבר בירך ברכה לבטלה וא"כ כעת כשאוכל הוא
עובר איסור נוסף של אכילה ללא ברכה ,וא"כ היאך שרי' ליה לעבור
איסור אכילה ללא ברכה לשיטות שהוא עיקר ההלכה כדי להרויח שלא
יעבור איסור יותר חמור של ברכה לבטלה לשיטות שהם אינם בגדר ספק
בהלכה.
שמעון בן גיגי -רוממה
נראה ליישב דדעת החיי אדם דהעיקר לדינא דפירות האדומים ברכתן
אדמה ולכן בבירך בפה"ע ס"ל דאין לו להמשיך לאכול דהוי כאוכל בלא
ברכה ,אבל לגבי חומרא דברכה לבטלה יסמוך על הסוברים דברכתן העץ
ויטעם מעט דבזה ינצל קצת להני דעות מברכה לבטלה ,ואע"פ שלדעת
החיי אדם חשיב כאוכל בלא ברכה ,עדיף שיסמוך לגבי איסור ברכה
לבטלה על דעה שלא קימ"ל כוותיה ולא ימשיך לאכול דהוי כאוכל בלא
ברכה מעיקר הדין ולא דמי לכל מקום שיש ספק ולא הוכרעה ההלכה
דאמרינן סב"ל ויכול להמשיך לאכול .ולפי"ז עולה חידוש גדול מהחיי אדם
במקום שיש ודאי איסור דרבנן מותר לעבור עליו כדי להנצל מאיסור תורה
ואע"פ שניצל לדעה שלא נפסקה לדינא עדיף לעבור על ודאי דרבנן ולא
יהא כודאי איסור תורה ,ויל"ע מה מקורו .וידידי הרב מזוז שליט"א רצה
לדמות קצת להא דראש השנה ל"ד ע"ב דעדיף ללכת למקום שיש ספק
תקיעות מלמקום שיש ודאי תפילה ,ויש לדחות דשם עכ"פ יש לו ספק
ויש לעיין עוד בכ"ז.
יאיר בן סלומון – נתיבות
במה שהקשה הרב שמעון בן גיגי שליט"א ,נראה בס"ד דאף בהאי כללא
דאמרי' ספק ברכות להקל ומתיר אף באכילה כדאיתא בשו"ע )סי' קס"ז
ס"ט( אינו שוה בכ"מ אלא ד"ז אמרי' במקום דאיכא פלוגתא ואין הכרעה
בדבר לשום צד בזה אמרי' האי כללא דסב"ל אבל אי חד צד מכרעא טפי
בכי הא לא אמרי' סב"ל דאדרבא לעולם הויא מורינן לי' לברוכי אלא
משום חשש ברכה לבטלה כל שאין הדבר ודאי עדיין א"א לברך ]ובזה
יש לבאר הלשון הנמצא בפוסקים בכ"ד 'המברך לא הפסיד' דממ"נ אי
אפשר לברך אמאי לא נורי לי' לכתחילה לברוכי ,ואי לא ברירא מילתא
אמאי לא הפסיד .אמנם י"ל דאי הוי ספק שוה וכ"ש אי טפי מכרעא צד
הפטור בכה"ג המברך הפסיד והפסיד לפי דאיכא חשש גדול דבירך ברכה
לבטלה ,אבל בדבר דאדרבא טפי נראה דמצי לברוכי ]אי משום דאיכא רוב
דיעות ,אי משום דבסברא נראה טפי כפום האי צד[ בזה אע"פ דלכתחילה
לא מורינן לברוכי משום חומר לא תשא ,אבל מ"מ כל שבירך אמרי' דלא
הפסיד ,דסו"ס יותר עיקר הוא האי צד דבעי ברכה .וכן מתבאר מדברי
הביה"ל בדין פהבכ"ס דכתב בסו"ד לאחר ג' הדיעות בשו"ע מהו פהבכ"ס
וז"ל :ולדינא נראה דבאוכל דבר הנילוש בדבש ומי ביצים וכה"ג בתוך
הסעודה כגון לעקי"ך וקיכלי"ך או שאוכל כעכי"ן יבשים ומי ביצים וכה"ג
בתוה"ס אפי' אם אוכלן לקינוח .ואם אוכל דברים הממולאים בפירות
)וכמו שצייר המחבר באופן ראשון( המברך עלייהו בתוך הסעודה לא
הפסיד ,דמשמע דרוב הפוסקים סוברים כן דזהו פת כיסנין עכ"ל .הנה
מש"כ הביה"ל בסו"ד מבואר בפשיטות ,וכמש"כ למעלה .ומש"כ בתחילת
דבריו ביאורו דלפי דליכא נטי' לחיוב טפי ,ואדרבא יותר נראה דא"צ ברכה
)דהא פהבכ"ס אית לי' חד פירושא – לפום האי צד דפליגי אהדדי כמובן
– וכיון דעיקר השיטה דפהבכ"ס היא הממולא במיני פירות וכדו' וכמ"ש
הביה"ל דהכי הוי דעת רוב הפוסקים ,ממילא אידך ב' המינים הוו בכלל
פת לרוב דיעות( ולזה מצי למיכלא בלא ברכה דודאי כל כי האי הוו בכלל
סב"ל ,ומיהו הביא את דברי הח"א דאף באלו מאחר דסו"ס מכלל ספק
לא נפקו ואיכא צד דחייבים בברכה ראוי לכוון בברכת המוציא כי היכי
דליפטרו בתורת ודאי[ ודו"ק.
ולפ"ז מבואר שפיר האי דקמן דלעולם בהאי פירות אדומים הא כשהן
גדילים ביערות הוו ברכתן בפה"א ,ולזה אף אותן שהן גדילים בגינות,
נמי עיקר טפי היא לברוכי בפה"א ]וכמש"כ כן בנשמת אדם )כלל נ"א
אות ז'( דכ"ה שיטת הגאונים ורש"י ,ולמה שביאר התם כ"ה נמי דעת
הרמב"ם ,ושיטה החולקת אינה אלא דעת התוס'[ ,ולפי האי צד הא ודאי
לא יצא יד"ח בברכת בפה"ע ,ואסור לו לאכול בברכה זו .ברם הרי הא
מיהא איכא שום צד לברך עלי' בפה"ע ]והיינו שיטת התוס' כאמור[ ,וכבר
ידוע מש"כ המג"א )סוסי' ר"ח סקכ"ו(" :כמ"ש הפוסקים דיותר יש לחוש
לברכה לבטלה מלאוכלן בלא ברכה ,דכל הברכות דרבנן" ]פירוש דברכה
לבטלה הא הוי חשש לא תשא דאורייתא כנר' מד' הרמב"ם )פי"א מהל'
ברכות הט"ז( הובא בפמ"ג )שם א"א סקכ"ו( ,ואילו עיקר דין ברכות – שאין
לאכול בלא ברכה – אינו אלא מדרבנן וק"ל[ וכן מתבאר מדברי הפוסקים
בכמה דוכתי .ומה"ט אמרי' לי' לטעום במקצת ,דהא איכא צד דיצא ,וניחא
לן איפה טפי דיהי' חשש אכילה בלא ברכה מאשר חשש ברכה לבטלה,
ומיהו לאחר שטעם ויצא מחשש ברכה לבטלה ,תו ודאי אמרי' דלא יאכל,
לפי דמעתה הדרינן למילתא דל"ש הכא סב"ל ,לפי דיותר צד איכא לחיוב
ברכה מאשר לפטור וכשנ"ת ,והדברים מבוארים בס"ד ודו"ק.
משה לייב לוי -רמת בית שמש
בנשמת אדם כלל נ"א אות ז' כתב דלשיטת הגאונים ורש"י והרמב"ם
יוצא דברכתו בפה"א ואפילו בדיעבד אם בירך בפה"ע אינו יוצא יד"ח .ורק
לשיטת התוס' ברכתו בפה"ע ,ועל סמך זה פסק בחיי אדם דיאכל אחד רק
כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה "בודאי" עיי"ש.
ומבואר בדבריו דאי"ז ממש בגדר ספק ברכות דנקטינן להקל דנוטה טפי
לדינא שבאופן שמברך בפה"ע הוי ברכתו לבטלה דדעת התוס' הוא דעת
יחיד כמבואר שם ורק דמ"מ יש לסמוך על התוס' רק לענין זה שיוכל
לאכול אחד שלא תהיה ברכתו לבטלה "בודאי" ובזה הקלו לסמוך דעדיף
לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה מהחשש שאוכל בלא ברכה .אך
מ"מ יש להחמיר שלא לאכול עוד עד שיפטור עצמו בדבר אחר.
יוסף שלום ישראלי – רוממה
כג
סוף סי' ר"ג כתב מ"ב דהגר"ז סובר דצנון מר שלא נאכל בלי פת מברך
פה"א ומעין זה בשעה"צ רה והוכיח מדכתב חק יעקב דתמכא בירכתו פה"א
מדראוי ע"י טיבול בחומץ וצ"ע אם ע"י הטיבול נאכל בפנ"ע אינו ענין לצנון
ובצל דאינם נאכלים כלל בפנ"ע אלא כטפל לפת ואם נאכל רק כטיבול
צ"ע )וכמו שלכאורה המציאות( אכתי מי עדיף משבת דפסק ש"ע שהכל
אף דעשוי לטבל בו כמו שמובא בשאלה קודמת )אכן בתר"י מאמרו כתב
דשבת פה"א( עוד צ"ע בזה דבדין תמכא סתם המ"ב ר"ג ,י' ,דברכתו שהכל
וגם מרקחת ממנו ולא הזכיר דברי החק יעקב.
לא דמי כלל לשבת שנעשה רק לטעמא ,אבל הצנון עשוי להאכל עם
הפת במטרה לאכול את שתיהן ,ולא רק כדי להטעים את הפת ,אלא שאי
אפשר לאוכלו בפנ"ע ולכן הדרך לאוכלו יחד עם הפת ,ופשוט.
ומה שהקשה מסי' ר"ג ס"ק י' במשנ"ב שמרקחת תמכא ואולי אף בעין
מברך שהכל )וכמשכ"ש השעה"צ בשם הפמ"ג( ולא הזכיר את הח"י ,יש
כאן עירוב פרשיות שכמבואר בפמ"ג )שציין השעה"צ( בסי' ר"ב במ"ז ס"ק
י"ב טעמו לברך שהכל כיון שהוו"ל כעשבי דדברא שברכתן שהכל כיון
שלא נזרעו אלא גדלים מעצמן ,והמגן גיבורים )שהו"ד בשעה"צ( מציין את
מקורו מהא"ר שכתב לברך שהכל כיון שרק לטעמא עבידי )וכמו אני"ס
וכדומה( ,ובהלכות פסח בסי' תע"ה בנידון ברכת התמרא כלל לא הוזכרו
סברות אלו אלא רק הטעם שראוי להאכל ע"י טיבול בדבר אחר ,והפשט
הוא שלענין תמכא לפסח ברור שהוא נזרע לשם לאוכלו בפנ"ע שזרעו
במיוחד לצורך אכילת המרור ,וכן לפסח לא עשוי לטעמא בעלמא אלא
לאוכלו בפנ"ע למצות אכילת מרור ולכן שם לא כתבו את הטעמים הנ"ל,
משא"כ בסי' ר"ג ס"ק י' שמדובר באכילת מרקחת חריין לכל השנה או אף
באכילת חריין לכל השנה בעין ,שייך סברות הנ"ל ,ובזה יודה אף הח"י.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
לכאורה אף דצנון נאכל כטפל לפת )וכ"? בשע"ת( ותמכא נאכל ע"י הטיבול
שנטפל אליו ,מ"מ הכא אי"ז ענין לעיקר וטפל ,דהכא הדמיון הוא כמו
לנאכל ע"י בישול דברכתו שהכל כחי ,ואע"פ דבבישול הדבר נאכל בפנ"ע
ולא עדיף מדבר המטבל אותו ,אלא דכיון דאינו נאכל כמו שהוא ללא דבר
אחר המטעימו ברכתו שהכל ,ומהאי טעמא ממה שתמכא ברכתו אדמה
אעפ"י שנאכל בטיבול חזינן דלא דמי לבישול ושוב אי"ז מגרע מה שנאכל
הצנון בתורת טפל לפת )דודאי הכא איירינן דאוכלו בפנ"ע דבטפל לפת
כלל אין מברך עיין שע"ת( ול"ד צנון לשבת שנכתש ובכך נאכל לטיבול
משא"כ צנון נאכל כמות שהוא יחד עם הפת.
שמעון בן גיגי – רוממה
כד
בדין פירות משבעת המינים שירדו מברכתם לדעת מג"א
יל"ע בפירות שירדו מברכתם או באופן שלא הגיעו לגמר גידולם או דלא
נטעי אדעתא דהכי או באופן שלא נאכלים באופן זה שמבואר במ"א ריש
סי' ר"ו שיוצא יד"ח גם בברכתם הראויה כי לא משקר מה הדין אם הם
משבעת המינים ,ומדינא מברך בורא נפשות רבות בסוף אם בדיעבד בירך
על העץ ולכאורה מ"ש במשנ"ב סי' ר"ב ס"ק י"ד וס"ק מ"ב שלא יצא )ועיין
אשל אברהם בוטשאטש סי' ר"ב סעי' י"ב( וצ"ב החילוק.
החילוק פשוט שבזה משנה את מטבע הברכה שתיקנו בורא נפשות רבות
ולא מעין שלוש וכן איפכא ,אבל לענין ברכה ראשונה זה אותו מטבע אלא
שיש דין לכתחילה לברך "מעין ברכותיו" לפרט את השבח ,ועז"א שלא
מעכב אם בירך ברכה יותר כוללת.
בן ציון אלקיכן – ירושלים
בפשטות ל"ש ברכה ראשונה מברכה אחרונה לענין זה ,ויצא יד"ח בדיעבד
אם יברך מעין שלוש ,ומדברי המשנ"ב בסימן ר"ב ס"ק י"ד ליכא ראיה,
דהתם מיירי לענין לכתחילה לצאת מן הספק ,ובודאי דלהכי עדיף טפי
לא לאכול כשיעור ,אך בדיעבד אה"נ דיוצא ,וכן בס"ק מ"ב הוא הדין דנתן
עצה מובחרת טפי לינצל מן הספק ,דיפטור ע"י שתי ברכות שונות ,ושוב
ליכא ראיה לנ"ד ,וי"ל דבדיעבד אם כבר בירך ,או כשאין לו עצה אחרת,
הכי יעביד ויצא יד"ח) .והנה בשעה"צ ריש סימן ר"ו הביא דהמאמ"ר ואבן
העוזר פליגי על המ"א וס"ל דלא יצא יד"ח בכהאי גוונא ,ויעויין במשנ"ב
סי' ר"ב ס"ק י"ד הנ"ל דמקורו מהמאמ"ר ואבן העוזר ,ונראה דלשיטתם
קאזלי דפליגי על המ"א ,ומ"מ בדברי המשנ"ב שהעתיקם אין כל סתירה,
דלענין לכתחילה שפיר יש לחוש לשיטתם ,ועיין(.
מרדכי ברגר – אלעד
בדיעבד יצא לכאורה כמו שתפוחים נפטרים בעל העץ אבל לכתחילה אין
לברך מעין ג' כשאכל פרי שלא נגמר דלא נתקן אלא כשאוכל ז' מינים
בחשיבותן )ואף לענין דיעבד צ"ע בכה"ג כיון שבירך שלא כדין ולא דמי
לתפוחים שמבואר ריש סי' רז ,שנפטרים במעין ג' אגב פירות מז' מינים(
אלא דיש לדון בזה דדמי לקליות דיש קצת ספק לענין ברכה אחרונה
כמבואר רח ,ב.
דוד שיפרין -קרית ספר
מש"כ מהמשנ"ב סי' ר"ב ס"ק י"ד דלא יצא בדיעבד בברכת מעין שלוש
על פרי שלא נגמר גידולו ,והיינו מדכתב שאין פתרון לאוכלו שלא בסעודה
אין ראיה דלכתחילה יתכן דאסור לו לברך ברכה ארוכה במקום קצרה
מספק ,ושם ס"ק מ"ב איירי לענין שריסקן ,ובזה גם בברכה ראשונה לא
דיבר המג"א ומשום דכמו שכתב המשנ"ב דלשי' דמברך שהכל הוא משום
דאי"ז פרי ,אלא דקי"ל דכן יצא אם בירך ברכת הפרי ומטעם אחר דקי"ל
לעיקר ההלכה כהשי' דברכת הרסק כברכת הפרי לענין ספק ,וממילא אין
ראיה לענין ברכה אחרונה שאין לברך מעין שלוש מספק ,ודו"ק.
אמנם לגופא דמילתא שפיר יתכן דבאמת אינו יוצא בברכת מעין שלוש
על פרי שלא נגמר גידולו דרק לענין ברכה ראשונה כל שלא שיקר יצא
יד"ח אך בברכה אחרונה שאני וכמש"כ הרא"ש לענין דבורא נפשות רבות
לא פוטר מעין שלוש דבברכה אחרונה אין לברך אלא כמו שנתקנה ,ועיין
ביני עמודי )אות ז'( בביאור הדברים ,ודו"ק.
שמעון בן גיגי – רוממה
מד
הערות והארות
חידושי הלכות מה"כף החיים"
הכתוב בסוגריים עגולות הוא הוספה שלנו .האותיות
בסוף ההלכה מציינות את הסעיף קטן .נא לא לסמוך
הלכה למעשה
סימן ר"ה -ברכת הירקות
על פול ושעועית ופסולי"א אם אוכלין חיין מברך שהכל,
ואפילו בלחין ,וכן על כל מיני זרעים שדרך לבשלן ,האוכלן
חיין מברך שהכל )ג'(.
קטניות שעשה אותן קליות כגון פולין ועדשין וכיוצא בהן,
מברך עליהם בורא פרי האדמה ,וכן תורמוס ששולקין
אותו מברכין אדמה )ד'(.
משנ"ב ס"ק ד' :על קרוי"ט )=כרוב( ובוריקע"ס )=סלק(
חיים ,אם ראויים קצת לאכילה ע"י הדחק מברך שהכל,
ואם כבשן בחומץ או מלחן ,כיון שדרך בני אדם לאכלן
ע"י זה חיין מברך בורא פרי האדמה .כה"ח :דע דשיעור
כבוש ומלוח של כאן אינו תלוי כמו לענין איסורין במעת
לעת או עד שיתנו על האור וירתיח ,אלא הוא בשינויו
תליא מילתא ,ועד שישתנה טעמו ממה שהיה ונהיה טוב
לאכילה ,אז מברכין עליו הברכה הראויה לו .ופעמים בא
בארוכה ופעמים בקצרה ,דהיינו כשעושין סלט שחותכין
הפרי ונותנין עליו מלח ,ומעצרין אותו ונותנין עליו חומץ,
אז הוא תיכף כמו חצי שעה ישתנה טעמו ,שמחמת שמלחו
אותו הוא ישתנה תיכף ,ומקבל טעם החומץ ומשתנה
טעמו ,אבל כשנותנין פרי לתוך המי מלח או החומץ כמות
שהוא ,אז לוקח לו שנים או שלשה ימים עד שיתבשל
וישתנה טעמו ,כנראה לעין )ז'(.
יש כרוב המגדל עלין רבים וגדולים ,ונוהגים בארץ בבל
ואגפיה לברך עליו אדמה כשהוא חי ,וכן שהחיינו )אם בא
מזמן לזמן( ,מפני שהוא מתוק ורוב בני האדם אוכלים
אותו גם כשהוא חי ,ונוטעים אותו על דעת כן )ח'(.
יש פירות שבתחילה שורין אותן או שולקים אותן במים,
כדי לרככן או כדי להעביר מרירותן ,ואז הם משתנים
לגריעותא ,ואח"כ חוזרין ומבשלין אותן בסוכר ,הם העיקר
ומברכין עליהם ברכתן )י'(.
סימן ר"ו -דיני הפסק וטעות בברכת הפירות
משנ"ב ס"ק ג' :פירות גמורין שמברכין עליהן אדמה
משום שלא נגמר הפרי או משום שאינן עיקר הפרי ,אם
בירך העץ יצא .כה"ח :וכן על כל דבר שברכתו העץ או
אדמה ,רק שמחמת שנתרסק מברכין עליו שהכל ,אם
בדיעבד בירך עליו ברכה הראויה לאותו המין ,יצא )ג'(.
שו"ע סעי' א' :על הכל אם אמר שהכל יצא .כה"ח :משמע
אפילו על ריח בשמים אם אמר שהכל יצא )ה'(.
שו"ע שם :אפי' על פת אם אמר שהכל ,יצא .כה"ח :ונפטר
בכל אותה סעודה בברכת שהכל שאמר )ז'(.
היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ ,ודעתו לאכול משניהם,
ולקח בידו פרי העץ ,ובמקום לברך בורא פרי העץ בירך
בורא פרי האדמה ,וכשסיים הברכה נזכר שהיה צריך לברך
בורא פרי העץ ,אז יניח מידו את פרי העץ ויאכל פרי
האדמה ,ואח"כ יחזור ויברך בורא פרי העץ על פרי העץ.
ואם תיכף שסיים בורא פרי האדמה ונזכר שטעה חזר
ואמר בורא פרי העץ ,וכך היתה ברכתו" :ברוך אתה ה'
אלקינו מלך העולם בורא פרי האדמה בורא פרי העץ",
נפטרו שניהם ,ואין צריך לברך עוד ]שהרי ברכה אחת
פוטרת שני דברים[ ,אלא שצריך ליזהר שאחר שאכל
מן העץ שיאכל תיכף מן האדמה ,ולא יסיח ולא יפסיק
בינתיים )י"ב(.
לקח בידו פרי וסבור שברכתו העץ ,וכשסיים הברכה אמר
לו חברו :אולי הוא האדמה ,וסיים בורא פרי האדמה ,יצא
]ממה נפשך ,שאם ברכתו האדמה קי"ל בסי' ר"ט סעי' ג'
שאם טעה ובירך ברכה אחרת ,אם סיים ברכה הראויה
לאותו דבר יצא ,ואם ברכתו העץ ג"כ יצא ,וכמו שנתבאר
לעיל שאם בירך אדמה על דבר שברכתו העץ ונתכוין
לפוטרו יצא ,וכל שכן כאן שהזכיר ג"כ בורא פרי העץ[
)י"ג(.
שו"ע סעי' ג' :כל אלו הברכות צריך שלא יפסיק בין ברכה
לאכילה .משנ"ב ס"ק י"ב :ואין להפסיק בדיבור אפילו
בתיבה אחת ,ואם הפסיק חוזר ומברך ,ואפילו מפני
הכבוד ומפני היראה אסור להפסיק ,ואם הפסיק חוזר
ומברך ,ואפילו לעניית קדיש וקדושה וברכו גם כן לא
יפסיק ]א"ה ,במשנ"ב לא נתבאר להדיא אם גם בזה חוזר
ומברך ,ויתכן שדין זה שוה למפסיק מפני היראה ומפני
הכבוד שחוזר ומברך ,וכן למד בשונה הלכות )הלכה ה'(.
אמנם בכה"ח כתב[ :ואם שגג וענה קדיש או קדושה וברכו
או אמן ,לא יחזור לברך ]כיון שיש מחלוקת בזה ,וקיימא
לן ספק ברכות להקל[ )י"ט(.
אם שח בין ברכה לאכילה לצורך האכילה )בברכות הנהנין(
או לצורך המצוה ההיא )בברכות המצוות( ,אין צריך לחזור
ולברך )כ'(.
שהייה שהיא לצורך האכילה אינה חשובה הפסק כלל
ואפילו לכתחילה ,ולכן המברך על פרי וחותך ממנו ואוכלו,
לא יחתוך עד לאחר הברכה ,כדי שיברך על השלם למצוה
מן המובחר )כ"א(.
אם הביאו לפניו מאכל או משקה ,ויש בו איזה דבר שצריך
להסירו ,יסיר ואח"כ יברך משום הפסקה ,ועוד כדי לברך
על דבר שהוא נקי )כ"ב(.
שו"ע סעי' ג' :כל אלו הברכות צריך שישמיע לאוזניו ,ואם
לא השמיע לאוזניו יצא ובלבד שיוציא בשפתיו .כה"ח:
וגם צריך לברך במיתון וביישוב הדעת ובכוונת הלב מאד,
כי כל מה שמכוין ביותר הוא מסיר כח הקליפות הנאחזות
במאכל ההוא ,ומזדכך החומר שלו ונעשה זך ומוכן לקבל
קדושה ,כמו שכתבנו לעיל בשם האריז"ל )כ"ה(.
שו"ע סעי' ג' :ולא יברך ערום עד שיכסה ערותו .כה"ח:
ואפילו אדם אחר ]שיכול להחזיר פניו ולברך[ לא מועיל
שיכוין להוציא את הערום ידי חובה ,שכיון שאינו יכול
לצאת בברכתו אלא א"כ יכוין עמו ,הרי הוא שומע כעונה
ואין זה כהרהור בעלמא )כ"ו(.
שו"ע שם :במה דברים אמורים ,באיש ,אבל אשה
יושבת ופניה של מטה טוחות בקרקע כי בזה מתכסה
ערותה .כה"ח :פירוש דבוקות ומכוסות בקרקע ,שלא
יהיו נראות עגבות שלה ,כי עגבות הוי ערוה )כ"ז( .ונראה
דגם טוחות בקרקע אינה צריכה ,אלא להיות תקוע וקבוע
בקרקע באופן שיתכסו הקמטים שבבין עגבותיה גם מה
שמאחוריה ,ואף שאינם מכוסים בצדדים )היינו מימינה
ומשמאלה( ,דצדדי העגבות בכלל ירכיים הם ולא בכלל
העגבות )כ"ח(.
שו"ע סעי' ד' :כל דבר שמברך עליו לאוכלו או להריח בו
]או שאר דבר מצוה .כה"ח[ צריך לאוחזו בימינו כשהוא
מברך .עיין במשנ"ב ס"ק י"ז שכתב שבאיטר יד אזלינן
בתר ימין ושמאל דידיה ולא בתר דעלמא .ובכה"ח כתב
בשם המקובלים שצריך לאחוז בימין דעלמא כשאר כל
אדם ,וכתב וכן עמא דבר )ל'(.
שו"ע שם :כל דבר שמברך עליו צריך לאוחזו בימינו
כשהוא מברך .כה"ח :דבר שדרכו לאוחזו במזלג ולברך,
אם אפשר יש לעשות המזלג מכסף .ואם לא ,יאחז הדבר
בידיו ,ולא יאחז במזלג של ברזל )ל"א(.
שו"ע שם :כל דבר שמברך עליו צריך לאוחזו בימינו
כשהוא מברך .כה"ח :ויש ליזהר לאחוז דוקא בידו ,ולכן
אם יש לו בית יד צריך להסירו בשעת הברכה .וכן לא יאחז
ע"י כלי או ע"י כף בשעת הברכה ,משום דאינו דרך כבוד,
ורק אם דרך לאוכלו בכף מותר ]אם אינו של ברזל ,כנ"ל
באות הקודם[ )ל"ב(.
שו"ע סעי' ה' :אין מברכין על האוכל עד שיביאוהו לפניו,
בירך ואח"כ הביאוהו לפניו צריך לברך פעם נוספת .כה"ח:
וצריך לומר ברוך שם וכו' קודם שיחזור לברך )ל"ה(.
אם הביאו לפניו שלושים אגוזים ודעתו לאכול כולם ,והוא
טועה וחושב שצריך לברך על כל א' וא' ,כשנודע לו האמת
אין צריך לברך שוב ,ולא דמי לנמלך שלא היה בדעתו
לאכול ועכשיו נתחדש לו אכילה ,אבל כאן שלא נתחדש
לו כלום למה יברך )ל"ט(.
אם היה לפניו סל תפוחים ,ונתן עיניו באחת לאוכלה
)ובירך עליה( ,ואח"כ נראה לו אחרת יותר טובה ולקחה,
אין צריך לחזור לברך )מ'(.
שו"ע סעי' ו' :נטל בידו פרי לאוכלו ובירך עליו ונפל מידו
וכו' ,וצריך לומר ברוך שם וכו' .ואם אמר כשנפל ברוך
אתה ה' ולא אמר אלקינו ,יסיים למדני חוקיך .כה"ח :ואם
אמר "אלקי" ולא סיים "נו" ,יסיים ויאמר "אלקי ישראל
אבינו מעולם ועד עולם" ,שגם זה הוא פסוק ]בדברי הימים
א' ,כ"ט[ ,ומשום שאין תחילת הפסוק ברוך אתה אלא
ויברך דוד צריך לומר ברוך שם וכו' .ומי שאמר שם בלא
ברכה בחינם ,אם הוא שם הוי"ה יסיים פסוק שמתחיל
בשם הוי"ה כגון ה' ימלוך לעולם ועד ,או ה' שמעה תפילתי
וכו' .ואם טעה ואמר שם אדני ,יסיים כמה תראה השיגה
נפשי משואיהם וכו' ,וכדומה .ואם אמר שם אלקים ,יסיים
יחננו ויברכנו וכו' .ואם אמר שם אל ,יסיים ה' ויאר לנו
וכו' ,וכדומה .ואם אמר לה' ,יסיים הישועה על עמך ברכתך
סלה .ואם רצה לומר וידבר משה וטעה ואמר וידבר ה',
יסיים אל משה לאמר )מ"ד(.
סימן ר"ז -דין ברכה אחרונה על הפירות
אכל תפוחים וכדומה ובירך אחריהם על העץ ועל פרי
העץ ,יצא )א'(.
בברכת בורא נפשות רבות ,יש גורסים וחסרונם ,ויש
גורסים וחסרונן ,וכן הוא בגמ' ]ברכות מ"ה ע"א[ ,וכן
משמע בשער המצוות ]פרשת עקב[ .וכן בתיבת שבראת
יש גורסים שברא ,ויש גורסים שבראת ,וכ"כ באליה רבה
בשם כמה פוסקים ,וכ"כ בשער המצוות ]שם[ .וכן בחי
העולמים ,יש אומרים שצריך לומר חי בצירי ,ויש אומרים
בפתח ,וכן המנהג )ג'(.
אם נסתפק אם אכל כזית פירות בכדי אכילת פרס ,אינו
מברך .ואם אפשר לו ,יאכל עוד או ישתה כדי שיתחייב
בברכה אחרונה ,ויכוין גם על מה שאכל מקודם .ואם אי
אפשר לו ,יהרהר הברכה בלבו )ה'(.
אכל ושתה הרבה מינים ,ובירך ברכה אחרונה בורא נפשות
רבות על דעת לפטור רק מין אחד ,פטר הכל ,ואסור לברך
שוב על שאר המינים )ז'(.
סימן ר"ח -דין ברכת מעין שלוש
מי שאכל פירות כשיעור ברכה אחרונה ,ותיכף כשאכלם
וירדו חדרי בטן הקיאם כולם ,אינו מברך ברכה אחרונה,
דלא גרע זה מנתעכל המזון דאינו מברך )ג'() .א"ה :ממה
שאמר "והקיאם כולם" יש לדייק שדוקא אם הקיא הכל
ולא נשאר כלום בבטנו ,אבל אם נשאר קצת במעיו ויודע
שזהו בשיעור כזית ,צריך לברך(.
סופגנין הנעשין בפסח ממצה כתושה ,ברכתן בורא מיני
אברכי ורבני הכוללים
"אליבא דהלכתא"
מזונות )ה'(.
בחמשת מיני דגן ,אם נטל את הסובין מתוכן ואח"כ
החזירן ,ספק אם הסובין מצטרפין לכזית ,ועל כן יש
לאכול כזית חוץ מהסובין כדי לצאת מספק )י'(.
השו"ע והרמ"א )בסעי' ד'( נחלקו לגבי האוכל גרעיני
שעורים שלמים ,שהשו"ע סובר שמברך אדמה ,והרמ"א
סובר שמברך שהכל מפני שאינו ראוי אלא ע"י הדחק.
ובכף החיים הביא שיש אומרים שאינו מברך כלל ,ופסק
בכף החיים שלכן יש לפוטרו בדבר אחר ]כדי לצאת מחשש
ברכות ,וגם כדי שלא יהנה בלא ברכה[ )א"ה :מהכה"ח
בס"ק כ"ד משמע שהעיקר כדעת הרמ"א שברכתן שהכל,
וכאן רק חשש לדעת הסוברים שאין צריך ברכה כלל ,ולכן
כתב שיש לפוטרו בדבר שברכתו שהכל( )כ"ה( ,ובכל זה
הוא הדין אם הם קלוין ,וכן הדין בשלוקין )כ"ו(.
שו"ע סעי' ו' :קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו
ועירבו במים או בשאר משקין ,אם היה עבה כדי שיהיה
ראוי לאכילה וללועסו ,מברך בורא מיני מזונות ואחריו
על המחיה ,ואם היה רק כדי שיהיה ראוי לשתיה מברך
עליו שהכל ,ואחריו בורא נפשות רבות .ע"כ .ומה שכתב
ללועסו ,כתב המשנ"ב ס"ק כ"ב :לאו דוקא )ללועסו(,
דאפילו אם אינו עב כ"כ ,כיון שאינו רק שיהיה ראוי רק
לשתיה מברך עליו מזונות .ובכה"ח כתב בנוסח כזה :אין
צריך שיהיה כל כך עב עד שיהיה צריך ללועסו בשיניים,
אלא כל שהוא עב שצריך למעכו בפה ואחר כך לבולעו,
מברך עליו מזונות )ל"ו(.
שו"ע סעי' ז' :הכוסס את האורז מברך וכו' ,ואם בישלו
]רמ"א ,עד שנתמעך[ מברך מזונות .כה"ח :משמעות לשון
השו"ע שיברך מזונות אף אם לא נתמעך ,אלא שהרמ"א
חולק וסובר שדוקא בנתמעך מברך מזונות .והברכי יוסף
כתב בשם כמה פוסקים שמברך מזונות אף בלא נתמעך,
וכן פסק הבן איש חי ,וכן המנהג )ל"ט(.
]במקום שיש מנהג לא אמרינן סב"ל[ )ל"ט(.
מי שאכל אורז מבושל )שברכתו מזונות( ,ובירך לאחריו
על המחיה ,יצא .וכן מי שאכל אורז מבושל ,וגם לחמניות
)שברכתם על המחיה( ,ובירך על המחיה )על הלחמניות(,
פטר את האורז מברכה אחרונה ,ואף שאכל הלחמניות
לחוד והאורז לחוד ,פוטר .וכ"כ הבן איש חי )מ"א(.
שו"ע סעי' ז' :המבשל את האורז מברך עליו בורא מיני
מזונות .ואם עירב ממנו בתבשיל אחר ,והתבשיל האחר
הוא הרוב ,מברך עליו כברכת אותו תבשיל .כה"ח :ואם
מחצה על מחצה מברך שהכל )מ"ג(.
שו"ע סעי' ט' :עירב קמח דוחן עם קמח של חמשת מיני
דגן ,ובישלו בקדירה ,מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה
וכו' ,ודוקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל
ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס .משנ"ב ס"ק מ"ב" :פרס",
יש אומרים דהוא ג' ביצים ויש אומרים ד' ביצים .והכה"ח
הוכיח שדעת השו"ע שפרס הוא ג' ביצים )נ"ג(.
שו"ע שם :עירב קמח דוחן עם קמח של חמשת מיני דגן,
אם עשה ממנו פת מברך בתחילה המוציא ולבסוף ברכת
המזון .ודוקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי
שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס ,אבל אם אין
בו זה השיעור מחמשת המינים ,אינו מברך לבסוף ברכת
המזון ,אלא בתחילה מברך המוציא ולבסוף על המחיה.
כה"ח :וצריך ליטול ידיו ובלא ברכה ]כיון שיש אומרים
שגם על פחות מכזית צריך נטילת ידים ,וזה לא גרע כיון
דברכתו המוציא ואוכל יותר מכזית[ )נ"ה(.
בנוסח ברכת על המחיה בסופו ,עיין משנ"ב ס"ק נ' שאין
לסיים "ועל הכלכלה" אלא רק "ברוך אתה ה' על המחיה",
וכמו שכתב הבית יוסף .וכן דעת הכה"ח ,וכתב שכן הוא
משמעות השו"ע ]בסעי' י"ב[ )נ"ז(.
שו"ע סעי' י' :בפירות של ארץ ישראל חותם על הארץ ועל
פירותיה .כה"ח :וכן בעל המחיה מסיים ועל מחייתה ,וכן
בעל הגפן מסיים ועל פרי גפנה .וכן סמוך לחתימה אומר
ונודה לך ...על הארץ ועל מחייתה או ועל פירותיה או על
פרי גפנה )נ"ח(.
בפירות שממקום כיבוש ראשון שבארץ ישראל חותם על
הארץ ועל הפירות ,ולא ועל פירותיה )נ"ט(.
אם הביאו ענבים מחו"ל ,ועשו מהם יין בארץ ישראל ,אף
שהיין נגמר בארץ ישראל ,יחתום "ועל פרי הגפן" )ס'(.
שו"ע סעי' י"ב :בברכת מעין שלש מזכירים בה מעין
המאורע בשבת ויום טוב וראש חודש ]אבל לא בחנוכה
ופורים[ .משנ"ב ס"ק נ"ח :ובדיעבד אם לא הזכיר ,יצא.
כה"ח :ואם אמר ברוך אתה ולא אמר ה' ,יחזור ויזכיר מעין
המאורע תוך הברכה )ס"ז(.
מי שאכל ענבים וגם דבר שברכתו בורא פרי האדמה,
כתב הכה"ח שלכתחילה יש לברך קודם בורא נפשות
רבות ואח"כ מעין שלוש ,כי משמע מהסמ"ק ש"על תנובת
השדה" כולל גם פרי האדמה ,ויוצא בברכת מעין שלוש
גם בשביל פרי האדמה] ,אמנם אם כבר בירך קודם מעין
שלוש ,לדינא צריך לברך גם בורא נפשות בשביל פרי
האדמה[ )ע"ג( .ועיין במשנ"ב )סי' ר"ב בביאוה"ל סעי'
י"א ד"ה ברכת( שכתב בשם הפמ"ג שיש להקדים לעולם
מעין שלש לנפשות .וכן פסק באור לציון )חלק ב' פרק י"ד
תשובה כ"ד( ,עי"ש .ועיין עוד לקמן בכה"ח סי' ר"ט ס"ק ז'
ובמה שנכתוב שם בס"ד.
שו"ע סעי' י"ג :אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת
המינים ,אין על המחיה פוטרת את הבשר והדגים .כה"ח:
והיינו דוקא אם אוכל כל אחד לבדו ,אבל אם מלפת
הבשר והדגים עם פת הבאה בכיסנין ,ברכת על המחיה
פוטרת הבשר והדגים ]משום שהם טפלים לפת ,וכל שהוא
עיקר פוטר את הטפלה[ )ע"ה(.
משנ"ב ס"ק ע' :בירך על היין בורא פרי העץ ,יצא .כה"ח:
ואם נזכר תוך כדי דיבור ,יסיים בורא פרי הגפן )ע"ז(.
סעיף ט"ז :שתה מים ואח"כ שתה יין ,יש מחלוקת אם
ברכת על הגפן פוטר את המים ששותה לפני היין ]ואפילו
אם שתה מים גם אחרי ששתה מהיין[ ,ולכן מהראוי
שיברך בורא נפשות רבות לפני שיתחיל לשתות מהיין.
ואם לא בירך ,אם אפשר יאכל דבר שברכתו האחרונה
בורא נפשות רבות ויכוין על המים ,ואם אי אפשר יכוין
לפטור המים בעל הגפן ,אבל לא יברך עתה בורא נפשות
רבות )פ"ב(.
אם רוצה לשתות יין ומים כאחת ,ומביאים לפניו כוס גדול
שבו מעט יין ומברך עליו בורא פרי הגפן ושותה מעט,
ואח"כ נותן בו מים הרבה באופן שנתבטל טעם היין,
ושותה ממנו יותר מכדי רביעית ,פשיטא שצריך לברך
בורא נפשות רבות )פ"ד(.
שו"ע סעי' י"ז :ברכת המזון אינה פוטרת מעין שלוש,
שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו ,אבל יין
ותמרים ברכת המזון פוטרתן ,ואם בירך עליהם במקום
מעין שלוש ברכת המזון ,יצא .משנ"ב ס"ק ע"ד :ודע דכמה
אחרונים הסכימו שלא כדעת המחבר ,אלא דדייסא וכל
שהוא ממיני דגן ברכת המזון פוטרתן .וכן פסק בכף
החיים )פ"ז(.
לכתחילה צריך לברך על פת הבאה בכיסנין או תמרים
מעין שלוש ,ולכן מי שרוצה ליטול ידיו אחר שאכל פת
הבאה בכיסנין או תמרים ,קודם כל יברך מעין שלש
ואח"כ יטול ידיו ,ואם לא עשה כן ונטל ידיו ,כיון שהתחיל
לחול עליו חיוב ברכת המזון )א"ה ,מלשון שהתחיל לחול
משמע שאפילו עדיין לא אכל כזית לחם ,ודוק( וגם אלו
המינין נפטרין בברכת המזון ,לכן לא יברך עוד עליהם
אלא יכוין לפוטרם בברכת המזון .אבל אם אכל פירות
דלא זייני ושכח לברך עליהם ,צריך לברך עליהם ברכה
אחרונה גם אחר שאכל המוציא ,משום דאלו אין נפטרין
בברכת המזון )פ"ח(.
אכל אחד מחמשת המינים ,ואכל תמרים או שתה יין,
וכשבירך מעין שלש אמר רק על המחיה ושכח ולא הזכיר
לא על הגפן ולא על הפירות ,יצא ]כיון דתמרים ויין
מיזן זייני והם בכלל על המחיה[ )ע"ו( .אבל אם בירך על
התאנים על המחיה ,לא יצא ]דתאנים לא זייני[ )פ"ט(.
שו"ע סעי' י"ח :לא יכלול על הספק שום תוספת בברכה
מעין שלש ,אף על פי שאינו מוסיף שם ומלכות .משנ"ב
ס"ק פ"ב :ודעת הט"ז והסכימו עמו כמה אחרונים לדינא
דהיינו לכתחילה ,אבל בדיעבד שרי .וכ"כ הכה"ח] ,והביא
המאמ"ר דהשו"ע נמי לכתחילה קאמר ,אבל בדיעבד יכול
להוסיף[ )צ"א(.
עיין במשנ"ב סי' ר"ב סעי' י"א בביאוה"ל ד"ה ובורא,
דסבירא ליה שאם אכל דבר שיש ספק אם ברכתו
האחרונה היא מעין שלש או בורא נפשות רבות ]ואין לו
דברים אחרים לפוטרן במעין שלש ובורא נפשות רבות
שלהם[ ,לא יברך ברכה אחרונה כלל .והכה"ח חולק וסובר
שעל כל דבר שהוא ספק יכול לברך ברכה אחרונה בורא
נפשות רבות )צ"ב() .א"ה ,עיין משנ"ב ס"ק ס"ב ד"בורא
נפשות רבות" אינו פוטר דבר שברכתו "מעין שלוש",
וראיתי שיש הרבה שדייקו מהכה"ח כאן ]ומעוד מקומות[
שסובר שבורא נפשות רבות פוטר בדיעבד דבר שברכתו
מעין שלוש .ודו"ק .ובס' "וזאת הברכה" עמוד 44כתב שכן
דעת הרבה פוסקים ,וכן פסק הגרי"ש אלישיב שליט"א(.
ישראל בן ישי -קרית ספר
הערות בהלכות ברכות
חיוב ברכה ראשונה בכל שהוא בענין ברכת בורא פרי
הגפן על מיץ ענבים ברכת ענבים ויין והטועה בברכתם
דין ענבים דלא נגמר בישולן
חיוב ברכה ראשונה בכל שהוא
א :בברכות )לה (.האריכו במקור חיוב ברכה ,והביאו
למסקנא דסברא הוא שאסור לו לאדם שיהנה מהעולם
הזה בלא ברכה ,וברש"י דכיון שנהנה צריך להודות למי
שבראם .וכן נקטו כל הראשונים שחיוב ברכה הוא בגלל
הסברא הזו ,והוא בכל הברכות ]זולת רבינו חננאל שכתב
דהסברא שאמרו בגמרא הוא רק על מיני בשר ודגים
וכדו' ,דאילו על דברים שהם ברי נטיעה ילפינן לה מקרא
דקודש הילולים וכו' )והזכרנו זאת להלן בריש הנידון
דספק ברכות להקל ,עיי"ש מש"כ בזה( ,ומ"מ נתבאר כבר
דלא חיישינן ליה כנגד כל הראשונים[.
והשתא לפי סברא זו יוצא איפוא דאפילו על מאכל
כל שהוא צריך לברך ,כיון שנהנה ממנו מ"מ .וכן כתבו
התוס' להלן )לט (.ד"ה בצר ליה שיעורא ,דדווקא בברכה
שלאחריו צריך שיעור ,אבל בברכה שלפניו אפילו פחות
מכשיעור ,דהא אסור ליהנות מהעולם הזה בלא ברכה,
בין לענין אכילה ובין לענין שתיה .ע"כ .וע"ע בסוכה )כו(:
דכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה ,נטלו במפה
ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך לאחריו ,וכתב רש"י שם ד"ה
נטלו דלא בעי ברכת המזון ,דכתיב ואכלת ושבעת וברכת,
מה
ודריש כר' יהודה )בברכות מט (.שהיינו אכילה שיש בה
שביעה ,והיינו כביצה .אבל לפניו בכל דהוא בעי ברכה,
שהרי נהנה ,ואסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה .ע"כ.
ומשמע קצת דמדייק כן מגוף המשנה שם שאמרו ולא
בירך לאחריו ,דמשמע הא לפניו בירך ,וע"ז הוסיף ר"ג
טעמא דמילתא .וכן כתבו התוס' שם ד"ה ולא ,דמדויק
דלפניו צריך לברך ,ושכ"כ רש"י .והביאו עוד מהירושלמי
)פ"ו דברכות( שאמרו כל שאומר עליו שלש ברכות אומר
לפניו המוציא לחם מן הארץ ,וכל שאין אומר עליו שלש
ברכות אינו אומר עליו המוציא לחם מן הארץ .והקשו
דהלא פחות מכזית אין אומר עליו ג' ברכות ,וכי לא יאמר
עליו המוציא לחם מן הארץ ,ואמר ר' יעקב בר אחא לא
נצרכא אלא לשאר מינים וכו' ,וכמו שביארו בתוס' שם.
ועוד הקשו התוס' שם והלא בריש כיצד מברכין )לה(.
נפקא לן ברכה בתחלה מק"ו מבסוף ,כשהוא שבע מברך
כשהוא רעב לא כל שכן ,ולכאו' נימא דיו ,ותירצו דל"א
בזה דיו לבא מן הדין שיהא כנידון ויברך רק על שיעור,
דאותו ק"ו אינו אלא גילוי מילתא בעלמא ,והראיה דאינו
דאורייתא כמו שהוכיחו שם ]וכ"כ התוס' ר"פ כיצד מברכין
)ברכות לה (.ד"ה לפניו דלאו ק"ו הוא ,דאם כן תהא ברכה
שלפניו דאורייתא וכו' ,וע"כ דהוי גילוי מילתא בעלמא
וכנ"ל[ .ומבואר דהק"ו בא ללמדנו בגילוי מילתא לחיוב
ברכה ,ומ"מ עיקר הדין הוא משום סברא ,דאסור ליהנות
מהעוה"ז בלא ברכה .וככל דברי התוס' בסוכה )שם( כתב
הרא"ש בפירקין )סימן ט"ז( .וכן נקטו שאר הראשונים
דלפניו בכל שהוא ,וכמבואר גם ברי"ף בפירקין )כז :מדפי
הרי"ף( .וכן מבואר ברמב"ם בהלכות ברכות )בפ"א ה"ב
ובפ"ג הי"ב( ועוד .וע"ע גם בהלכות ברכות להריטב"א
)פ"א ה"ב( שאפילו דעתו לאכול כל שהוא בלבד מברך.
וכ"כ עוד ראשונים .וכן מתבאר מכמה דינים שחיוב ברכה
ראשונה הוא בכל דהוא ,וכן מההיא דמטעמת )בברכות
יד (.מבואר דלולי שהוא מטעמת היה צריך לברך אפילו
כשהוא פחות מכשיעור.
ובשו"ע )סימן ר"י ס"א( פסק דהאוכל פחות מכזית בין מפת
ובין משאר אוכלים ,והשותה פחות מרביעית בין מיין ובין
משאר משקים ,מברך תחלה ברכה הראויה לאותו המין,
ולאחריו אינו מברך כלל .ע"כ .ובמשנ"ב )שם סק"ג( כתב
ואפילו על כל שהוא בין מדבר מאכל או משקה ,שאסור
ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה .וכ"כ ש"א .ולכן לדינא איכא
חיוב ברכה בכל שהוא .וזה לאפוקי ממה שהביא בב"י
שיטת רב אחא משבחא שאין מברכים בכל שהוא )והובאו
דבריו בארחות חיים הל' סעודה ובכלבו סימן כ"ד( ,וכנראה
דס"ל דהוא דומיא דברכה אחרונה ,וכמו שהעירו התוס'
והרא"ש הנ"ל ממה שהביאו ק"ו ]אולם יל"ע איך יסבירו
את המשנה דסוכה במעשה דר' צדוק ,וי"ל בפשיטות
דמ"מ מיירי בשיעור חשוב .ועיין במאירי בסוכה שם,
ובמכילתין )לעיל לז (:דמשמע כד' רב אחא[ .אולם מ"מ
אחרי כל דברי הראשונים והאחרונים ודאי דלא חיישינן
ליה )ואפילו לדעת הר"ח שהבאנו לעיל שלומד חיוב ברכה
ראשונה בדברים שבנטיעה מקרא דקדש הילולים ,ולא
מסברא דאסור ליהנות וכו' ,אכתי הוא חיוב אפילו בפחות
מכשיעור כמקורו ,שהרי בכל שהוא טעון חילול ,ועי' להלן
בסמוך .ופשוט( ,ובפרט שכך מבואר בירושלמי שהביאו
הראשונים ,והכי סוגיין דעלמא.
ודרך אגב יש לדקדק בזה בלשון הגמרא רפ"ו דברכות
)לה (.דת"ר קודש הילולים לה' ,מלמד שטעונים ברכה
לפניה ולאחריה ,מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום
כלום קודם שיברך .ע"כ .ולכאו' צ"ב מה בא ר"ע להוסיף
ע"ד הברייתא שבתחלה ,הלא היינו הך .ולכאו' י"ל דבא
להוסיף שאסור לטעום "כלום" ,והיינו אפילו משהו ,שלא
נאמר דברכה שלפניה דומיא דברכה שלאחריה ,וע"ז
קמ"ל דאפילו כלום אסור .ואע"פ שבסברא פשוטה היה
אפשר לומר כן גם לת"ק ,דלמה ישתנה דין ברכות שלא
יהיה בכשיעור ,הלא לפי צד זה אינו מק"ו שנאמר דיו וכו',
וא"כ אדרבה יש לומר שיברכו בכל שהוא ג"כ ,מ"מ הו"א
דחז"ל תיקנו ברכה שלפניה דומיא דברכת המזון שיש לה
שיעור לברכה אחרונה ,ואולי זו תקנה בעלמא כפי מאי
דאשכחן בתורה שיש שיעור של שביעה .והכי נמי יהיה
נצרך שיעור לברכה ראשונה ,ודלמא דווקא בשיעור חשוב
הצריכו ברכה ,וע"ז קמ"ל ר"ע דבכל דהוא אסור לאכול
בלא ברכה ,ומזה נשמע ממילא שבברכה דווקא מותר
אפילו על כל שהוא ]ובעיקר הדקדוק הנ"ל אפשר שכ"ז
הוא מדברי ר"ע[.
ויסוד ההערה הנ"ל לבאר התוספת של ר"ע מבואר בצל"ח
שם )ושם הביא מח"א שדקדק כן מהלשון אסור "לטעום",
וטעימה היינו בכל שהוא ,וכאמור דנר' דמעצם הלשון
לטעום "כלום" שפיר י"ל כן( .וע"ע בספר ראש יוסף.
ומצאתי בצל"ח שם שביאר דההו"א היתה דברכה ראשונה
צריכה שיעור דומיא דברכה אחרונה ]וא"ת איך אפשר
ללמוד ברכה ראשונה דהיא מדרבנן ,מברכה אחרונה שהיא
מדאורייתא ,ומדאורייתא הרי א"צ שיעור ,ורק רבנן חייבו
לברך בשיעור כזית וכביצה )בברכות כ :מה .(.אולם זה
אינו קשה ,דמ"מ חזינן שצריך איזה שיעור ,ושיעור שביעה
הוא ג"כ שיעור חשוב .א"נ הוא מבואר לפמש"כ למסקנא
דפסוק זה אסמכתא ,וא"כ כל הלימוד הוא מדרבנן ,ושפיר
הו"א לחייבו בשיעור חשוב כשיעורא דרבנן[ ,וקמ"ל ר"ע
שאפילו בכל דהוא צריך ברכה ]ובזה י"ל הטעם ,או דומיא
דברכה אחרונה דאורייתא שא"צ שיעור ,וכדי שביעה לא
חשיב שיעור .א"נ דמ"מ יש בזה גם סברא שכן נהנה ,אע"פ
שסברא זו אינה מחדשת לנו חיוב ברכה ,מ"מ אחרי שיש
פסוק לחיוב ברכה יש לנו ללמוד בסברא שהוא בגלל
ההנאה .ודו"ק[.
ב :ובכסף משנה על הרמב"ם )פ"ג מהל' ברכות הי"ב(
הביא ד' התוס' והרא"ש הנ"ל ,וכתב :ואכתי קשיא לי מה
ראו חכמים להחמיר בברכה שלפניו שהיא מדרבנן ,יותר
מברכה אחרונה שהיא מדאורייתא ,וכתב :ונראה לי שלכך
אמרו דבתחלה יברך אפילו על כל שהוא ,שמא ימלך
ויאכל כשיעור ,ונמצא שהיה צריך ברכה לפניו ואין בידו
לתקן ]נ"ב .ועיין ברכות )נא (.מי שאכל ושתה ולא בירך
מהו שחזור ויברך וכו' ,עיין שם ברש"י ובמפרשים שם,
ונתבאר במקומו אם יש שייכות לברכה לאחר האכילה,
ועכ"פ לדינא ודאי שא"א לברך אחר אכילתו .וא"כ גם
לענין זה ,הרי כיון שהברכה חלה על שיעור שלם ,והוא
כבר אכל חלקו ,שוב א"א לברך עוד ,שהרי זה כאכל ולא
בירך .ודוגמא לדבר מה שמצאנו בשו"ע )סימן קס"ח ס"ו(
באדם שחשב לאכול מעט מיני מזונות ,ואח"כ אכל עוד
הרבה עד כדי קביעות סעודה ,ובמשנ"ב )שם סקכ"ו(
כתב דאינו מברך המוציא אא"כ יש לפניו שיעור קביעות
סעודה ,עיי"ש .ואין מצטרף החלק הקודם ,ואמנם התם הוי
כנמלך ,וכיון שכן הרי הם כב' אכילות נפרדות ,וא"כ מכאן
והלאה הוא תלוי לפי מה שמונח לפניו ,אולם גם כאן
החשש הוא באדם שנמלך[ ,אבל לאחריו אוקמיה אדינא
שאם אכל כשיעור יברך ואם לאו לא יברך .ע"כ .ומבואר
מדבריו דעיקר הטעם הוא שמא ימלך.
ועיין בצל"ח )לה (.שהקשה דאמנם מדוקדק בברייתא
דאתא ר"ע להשמיענו דאפילו טעימה פחותה מכשיעור
אסורה )וכנ"ל ד"ה ודרך( ,אולם הניחא למסקנא דהלימוד
הוא מסברא דאסור ליהנות בלא ברכה ,וא"כ אפילו בכל
שהוא אסור ,אבל להו"א שברכות הם מהתורה א"כ
היא גופא צ"ב מאי שנא מברכה אחרונה שצריך שיעור.
וביאר דאה"נ דמהתורה א"צ ברכה אלא בשיעור דוקא,
אלא שחז"ל גזרו שלא יטעום כלום שמא יאכל כשיעור,
וחשש זה שייך רק בברכה שלפניה שלאחר שאכל כבר
א"א לתקן ,ושוב כתב שכן מצא בכס"מ .וע"ע מש"כ שם.
ולכאו' צ"ב לפי דבריו ,א"כ מהו שאמרו בגמרא "מכאן"
אמר ר"ע אסור לטעום כלום ,הלא זה אינו נלמד מקרא,
ואילו ר"ע קאמר דמכאן שאסור לטעום כלום .וי"ל דנקט
כן בדרך אגב ,דאה"נ עיקרו לומר דמכאן רואים שיש
חיוב ברכה ,ודרך אגב נקט בלשון שאסור לטעום כלום
)וכעין התוס' בברכות ב .(.א"נ דלאחר שראינו שיש חיוב
ברכה באו חז"ל והוסיפו בכל דהוא ,וקצת דוחק .ובעיקר
הדברים היה נראה לתרץ דבהו"א היה הלימוד לחיוב ברכה
מקודש הילולים ,וא"כ כמו ששם חייב לחלל בכל שהוא,
גם כאן יש חיוב לברך בכל שהוא ,אלא דלפי הצד דהוא
נלמד מק"ו בזה היה אפשר לשאול דמנא ליה דהוא בכל
שהוא ,אלא שבזה בלא"ה לא איירינן ,דאה"נ לצד זה י"ל
שצריך שיעור דווקא .ועוד י"ל דגם לפי הק"ו הרי ודאי
חלוק החיוב של קודם אכילה שהוא רעב ,מחיוב אכילה
שלאחר אכילתו שהוא שבע ,ומתחייב על הנאת מעיים
בכדי שביעה .ודו"ק.
ובעיקר דברי הכס"מ יש לדון ,דהא מצאנו שברכה ראשונה
חמורה טפי ,שכן הנאתו גדולה ,וכמו שאמרו בגמ' )ברכות
לה (.ק"ו כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כל שכן ,וא"כ
שפיר י"ל דהחמירו חז"ל בברכה ראשונה טפי .ובשלמא
אם הכס"מ היה שואל שאם הלימוד הוא מצד ק"ו דנימא
דיו ,וכמשה"ק התוס' באמת ,ניחא ,אבל שאלתו היא סתם
כך דמה ראו חז"ל להחמיר ,א"כ נימא דכיון דחשוב טפי
בהנאתו החמירו )עכ"פ כלפי חיוב דרבנן בברכה אחרונה(,
א"נ שחיזקו דבריהם וכו' ,וצ"ל פשוט דמ"מ אין סברא
שיחמירו כל שלא מצאנו דוגמא לכך שיברך על משהו
)שכל שהוא בפחות משיעור אין לו חשיבות כ"כ ,כדחזינן
בשאר דיני התורה( .א"נ י"ל שבאמת כוונת הכס"מ לשאול
על דרך הכלל דדיו לבא מן הדין וכו' ,דכיון שהלימוד
בברכה ראשונה הוא מברכה אחרונה ,בעצם זה שמצאנו
שיש חיוב ברכה ,ואחרי שראינו חיוב ברכה אמרו חז"ל
דכמו"כ יש לחייב גם בתחלת אכילתו ]עיין ברכות )לה(.
וברש"י ותוס' ד"ה תינח .וע"ע להלן )מח .(:וע"ע להלן )לה(:
רש"י ד"ה ונזוקי מזיק שדן לענין ברכה ראשונה שלא
יברכו כיון שאינו בכלל "ואכלת" ,וכיוצ"ב ברמב"ם )פ"א
מהל' ברכות ה"ב( בהא דאין מברכים במטעמת ואפילו
בבולע ,ופירש הכס"מ שם שאינו בכלל ואכלת ,עיי"ש.
אמנם ע"ז י"ל דלימוד פרטים בעצם הדבר הוא ענין אחר,
ויל"ב[ .ואע"פ שיהיה זה מטעם אחר ,מ"מ יסוד החיוב הוא
לאחר שראינו בברכה אחרונה ,וע"ז קאמר הכס"מ דמהיכי
תיתי לחייב יותר מברכה אחרונה.
]ובמה שתירץ הכס"מ דחששו חז"ל שמא ימלך ,ולכן תקנו
ברכה בכל דהוא ,לכאו' היה אפשר לומר גם בהיפוך ,דאם
יתקנו שתהיה ברכה רק על שיעור מסויים ,יש לחוש שהוא
יברך על דעת לאכול שיעור ויברך ברכה ראשונה ,ואח"כ
ימלך שלא לאכול יותר ,ונמצאת ברכתו לבטלה )שהרי
ברכה לבטלה היא ע"י שמברך בשונה מתקנת חז"ל,
וכמש"כ החזון איש בס"ה ועוד .ואין לומר שיתקנו תקנה
מיוחדת שיברך ,ואם לא ירצה שלא תהיה לבטלה ,דכל
כה"ג לא מתקנים( .ואפשר לומר דכל כה"ג אינו ברכה
לבטלה ,וכעין ד' הריטב"א חולין )קו (:גבי נט"י ,אולם
באמת שאני התם דנטילת ידים היא מצוה בפ"ע ,ואדרבה
נידון זה דמי לההיא ירושלמי שהביאו התוס' בברכות
)לט (.בבירך על תורמוסא ונפל ,וצ"ל מ"מ דדבר שתלוי
בידי אדם לא חששו חז"ל כמו שמברכים על כל מצוה,
ולא חוששים שמא לא יעשה אותה )ורק בתולה בדעת
אחרים חיישינן ,וכמש"כ הראשונים כידוע( ,ושאני הכא
בתירוצו של הכס"מ שחששו חז"ל שמא יגרום להפסיד
ברכה ,ודו"ק[.
ג :ונסתפקתי באדם שמכניס לפיו פירור קטן מאד ,שבעודו
בפיו אין לו שום הרגשת הנאה ממנו מרוב קטנותו ,האם
יברך עליו או לא .ואמינא דלכאו' הוא תלוי בטעמים הנ"ל,
דלפי התוס' ושאר ראשונים שחיוב ברכה בכל שהוא הוא
מפני שנהנה ממנו ,א"כ כאן שלא נהנה אה"נ שלא יברך,
אבל לסברת הכס"מ שחז"ל חששו שמא ימלך ,א"כ נראה
שגם בכה"ג צריך לברך ,דהא אכתי חיישינן שמא ימלך
לאכול עוד .ואין סברא לחלק בין רב למעט ,שהרי חז"ל
לא נתנו דבריהם לשיעורין .אמנם היה אפשר לומר דאף
להכס"מ לא חוששים שמא ימלך אלא באופן שגם תחלת
אכילתו היא אכילה עם הנאה ,ויש לו קצת הנאה ,וחיישינן
שיגרר ויאכל עוד ,אבל באופן שאין לו הנאה כלל מתחלה
י"ל דתו לא חיישינן שימלך.
אכן בעיקר הדבר נראה שהעיקר הוא כסברת התוס' ,דהנה
יש לתמוה באמת על סברת הכס"מ דלמה הוצרך לחדש
סברא מחודשת דשמא ימלך ,הלא חזינן לכל הראשונים
שכתבו טעם זה דכיון שנהנה צריך לברך בכל שהוא ,וכמו
שהבאנו לעיל מדברי התוס' ורש"י והרי"ף ושאר ראשונים
שכתבו כן ,ומהיכא תיתי לחדש טעם חדש בפרט דאיכא
נפ"מ ,וכנ"ל .ויותר מזה שבאמת הכס"מ לעיל מיניה
)בפ"א מהל' ברכות ה"ב( הביא דברי הראשונים הללו
שכתבו שחיוב ברכה בגלל שנהנה .ועל כן נראה דודאי אף
להכס"מ יסוד החיוב לברך בכל שהוא ,הוא בגלל שנהנה
וכדברי הראשונים ,אלא שמ"מ הקשה על סברא זו דמ"מ
למה לא נצריך אותו לשיעור מסויים כברכה אחרונה ,ועל
כן תירץ שמא ימלך ,ואין בתירוץ זה כדי לחזור מהביאור
הראשון שכן נהנה ,אלא להוסיף עליו ולומר דמלבד
שהחיוב הוא רק בהנאה ,מ"מ חייבו חז"ל בשיעור קטן
כזה בגלל תוספת סברא דשמא ימלך ,וא"כ פשוט שגם
להכס"מ עיקר החיוב הוא משום שנהנה .ודו"ק.
ועדיין יש להסתפק בספק הנ"ל באוכל גרגיר קטן מאד,
שאין לו בו שום תחושת הרגשת טעם האם יברך עליו,
ולכאו' לפי דברי הראשונים הנ"ל צ"ל שלא יברך שהרי
אינו נהנה ,ואולי יש לדון דמ"מ הוא אוכלו בדרך אכילתו
ולא פלוג רבנן ,ודוחק .א"נ יש לדון דהנאת מעיים איכא
בכל גווני ,ומאידך אפשר דכל כה"ג אינו נחשב גם כלפי
הנאת מעיים .והיה מקום לחשוב עוד שאפילו שאין הנאת
גרון ג"כ יתחייב ,כיון שאוכלו כדרך אכילתו ,והרי כל אוכל
שאדם אוכלו ובולע אותו אין החיך מרגיש אלא בטעם
החיצון של הדבר .אולם לכאו' החילוק פשוט ,דשאני התם
דיש בו שייכות ליהנות בו כדרכו ,וגם בבליעת האוכל ה"ז
ההנאה השייכת בו ,משא"כ בזה שלעולם לא תהיה בו
הנאה ,ויל"ב ]ובעיקר הדין שצריך הנאת מעיים והנאת
גרון ,עיין במה שהארכנו בזה בס"ד בקונטרס הנאת
מעיים וגרון בברכות[ .ועכ"פ אחרי שהראשונים תלו את
חיובו בהנאה ,א"כ מסתבר שלא יברך בלא הרגשת טעם,
ואע"פ שכתבו בלשונם דחיוב ברכה הוא "בכל שהוא",
לאו דווקא ,ולעולם העיקר הוא שתלוי בהנאה ,וזיל בתר
טעמא בדבריהם .ועיין בח"א )כלל מ"ט ס"ו( שכתב :ברכה
ראשונה אין לה שיעור ,שאפילו אוכל או שותה כל שהוא
"רק שנהנה ממנו" חייב לברך .עכ"ל .וכנראה נתכוין לכל
האמור עפ"ד הראשונים.
ועיין במשנ"ב )סימן ר"י סק"ג( שכתב :ואפילו על כל
שהוא צריך לברך תחלה ,דאסור ליהנות מן העוה"ז בלא
ברכה .ע"כ .והיינו כדברי הראשונים הנ"ל .אמנם יעוין להלן
במשנ"ב )שם סקט"ז( בדעת הי"א שבשו"ע שבמטעמת
אם הוא בולע טעון ברכה ,שכתב בזה"ל :ואפילו בכל
שהוא כיון שיש לו הנאת מעיים .עכ"ל .והיה אפשר להבין
דכוונתו לומר דמהאי טעמא יברך אפילו על דבר מועט
כקמח ,מאחר דמ"מ יש לו הנאת מעיו ,ואע"פ שאינה
מורגשת מ"מ בהכרח שמועילה במשהו לגוף ,ועדיף טפי
מהנאת פה שאין שייך ליהנות בפירור כקמח וכדו' )אם
כי שבאמת נראה לע"ד דכמו שהנאת מעיו איכא אע"פ
שהוא מועט מאד ,ולמרות שאינו מרגישו ,א"כ גם בהנאת
פה י"ל כן דיש איזו הנאה אע"פ שאינה מורגשת ,ואחרי
שבודאי לא אמרינן הכי ,וה"ט דליכא הרגשת הנאה כלל
ולא נחשבת כלל ,א"כ אין נפ"מ בין הנאת פה למעיים,
דבכל כה"ג אינו נחשב כלל( .אולם באמת בלא"ה זה אינו,
דכוונת המשנ"ב כאן לרמוז לדברי הרא"ש בברכות )פ"ב
סימן ו'( שביאר הא דאינו מברך במטעמת מפני שאין
הנאת מעיו ,ולזה קאמר דמ"מ כאן יש הנאת מעיו ,ופשוט.
ומעתה פירור קטן מאד אינו נחשב אפילו להנאת מעיים,
וא"צ לברך עליו כלל.
ומצאתי בשו"ע הגר"ז )סימן קס"ח סי"ט( שדן גבי פירורי
לחם שמדבקים אותם בקערה וכו' ,ואח"כ כתב בזה"ל:
אבל פירורי לחם שאינם מחוברים יחד ,אע"פ שאין עליהם
תואר לחם מפני שהם דקין ביותר מברכין עליהם המוציא
וברהמ"ז אפילו בלא קביעות סעודה" ,אפילו על פירור
אחד דק כקמח מברך המוציא שכיון שהוא פת בפ"ע וכו'".
עכ"ל .ומדוייק ממנו לכאו' שאפילו על פירור אחד בפ"ע
דק כקמח מברך ,וזה דלא כמו שכתבנו דנראה שאינו
מברך בכה"ג מחמת שאינו מורגש ,וצ"ע .אולם באמת
נ"ל שאין מזה הכרח ,דאע"פ שבמשפט זה קאי על פירור
אחד ,מ"מ י"ל דכוונתו בצירוף כמה פירורים כאלה )ושם
באמת לפני משפט זה ואחרי כן מדבר מענין אכילת כמות,
כיעוי"ש( ,אבל אה"נ אם יאכל רק פירור אחד כקמח ותו
לא ,נראה לכאו' שאינו מברך כלום ,ודוחק ,וצ"ע.
אך עדיין י"ל שיברך מטעם דמ"מ הוא אוכלו כדרך אכילה,
וכנ"ל .ואפשר דדמי למש"כ הפוסקים במי שניטל ממנו
חוש הטעם ,ונתבאר לעיל בסימן הקודם ענף ב' שש לברך
עליו כיון שאוכלו בדרכו ,עיי"ש .וכאן הוא ק"ו שיברך ,כיון
שהוא ראוי לכך אם יאכל יותר.
ד :ובאופן שמברך עליו בקטנותו פשוט שמברך עליו
כברכתו ,דהיינו כפי המין שהוא ,כדמשמע מסתימת
הראשונים הנ"ל .וכן פסק מרן השו"ע )סימן ר"י ס"א( וז"ל:
האוכל פחות מכזית בין מפת בין משאר אוכלים ,והשותה
פחות מרביעית בין מיין ובין משאר משקים ,מברך תחלה
ברכה הראויה לאותו המין ולאחריו אינו מברך כלל .עכ"ל
]ולענין האוכל בריה לענין ברכה אחרונה ,יבואר במקומו
להלן בדף לט ,[.ומבואר בשו"ע דמברך כברכתו.
ואמנם מצאנו בחי' הרשב"א )לז (.שהביא דברי הראב"ד
שהאוכל לחם פחות מכזית אין מברך עליו המוציא
לחם מן הארץ ,אלא בורא מיני מזונות דווקא ,אולם כל
הראשונים לא ס"ל כן ,ואף הרשב"א דחה דבריו ,והובאו
דבריהם בב"י )סימן קס"ח( .ואמנם מצאנו בתר"י )כו :מדפי
הרי"ף( ד"ה על כן נראה ,שכתבו בשם רבינו חננאל דהא
דאמרינן )בברכות לט (.פת צנומה בקערה מברך עליה
המוציא ,הוא דווקא ביש עליה תואר לחם ,וכתב רבינו יונה
דלא קיי"ל כן ,ומ"מ כל הראשונים לא ס"ל כן .ובודאי שאין
לחוש לספק ברכות ,ופשוט.
העולה מהנ"ל :כל מאכל שהוא מכל סוג אפילו קטן
מאד ,מברך עליו כברכתו הראויה לו כפי אותו מין ,וכן כל
משקה בין יין ובין שאר משקין אפילו מעט מאד מברך
עליו כברכתו .בד"א שיש לו הרגשת טעם כל שהוא ואפילו
מועטת ,אבל פירור אחד דק כקמח "אפשר" שאין לברך
עליו ,כיון שלא נהנה ממנו )אולם מסתימת הפוסקים
משמע קצת שמברך בכל דהוא ,וי"ל שכיון שאוכלו כדרך
אכילה לעולם צריך לברך ,ואפילו במשהו מועט מאד(.
בענין ברכת בורא פרי הגפן על מיץ ענבים
כידוע המנהג פשוט שמברכים עליו הגפן ,אולם מאידך יש
עוררים שאין דינו כיין ,ויש להמנע מלברך עליו הגפן .ויש
לבאר האי סוגיא.
א( בברכות )לה (.חוץ מן היין שעל היין הוא אומר בורא פרי
הגפן ,ובגמ' )שם ע"ב( שאלו מאי שנא יין משום דאישתני
לעלויא אשתני לברכה ,והרי שמן וכו' ,אלא חמרא סעיד
ומשחא לא סעיד .והקשו ומי סעיד כלל ,והא כתיב יין
ישמח לבב אנוש ולחם לבב אנוש יסעד ,ומבואר דלחם
הוא סעיד ,אבל יין הוא משמח ולא סעיד ,אלא חמרא
אית ביה תרתי סעיד ומשמח .ע"כ .והנה בתחלת הסוגיא
מבואר דהמעלה דיין שגורם ברכה לעצמו הוא משום דיין
סעיד ,ומה שאמרו אח"כ דיש בו תרתי למעליותא שגם
סעיד וגם משמח ,עדיין אין זה בא לאפוקי את עיקר הדבר
שהוא סעיד ובגללו מברכים גפן ,אלא באו לבאר את
הפסוק שהזכיר מעלת היין שהוא משמח ,ואמרו שיש בו
גם מעלת סעיד )ומה שהפסוק הזכיר רק את זה שמשמח,
לאו דווקא ,ותפס מעלה מיוחדת שאין בלחם ,ומה שהזכיר
רק בלחם שסעיד הוא מפני שהוא עיקר הסועד את האדם,
שעל הלחם יחיה האדם ,ופשוט(.
וא"כ בפשטות הסוגיא מבואר דעיקר הסיבה שמברכים
על יין הגפן הוא מפני שהוא סעיד ,אבל זה שהוא משמח
בודאי לא גורם ברכה לעצמו ,שאם כן כבר מתחלת הסוגיא
היו מתרצים כן שמעלת היין שהוא משמח גורם ברכה
מיוחדת ,ואינו כמו שמן .והשתא שאמרו שיש בו תרתי
סעיד ומשמח ,א"כ פשוט וברור בפשט הסוגיא דהעיקר
הוא זה שהוא סעיד ,ומהיכא תיתי שצריך שיהיה משמח
כדי לתת לו האי מעליותא ,הלא בזה שהוא סעיד יש כבר
את כל המעליותא .ומה שהזכירו את ב' המעליותות שביין,
הוא בשביל פשט הפסוק גרידא ]ומאחר שעיקר מעלתו
הוא במה שסועד ,אתי שפיר ששייך בכל העולם לברך עליו
הגפן ,שאילו מצד שהוא משמח ,הרי יש אנשים ששונאים
אותו .אמנם אפשר שאף ששונאים אותו ,מ"מ אזלינן בתר
רובא דעלמא ,א"נ דמ"מ הוא משמח אם ידחקו עצמם
לשתות אותו[.
ונראה דהדבר תלוי במחלוקת הראשונים ,דאכן המאירי
בברכות )יב (.כתב בתוך דבריו כפי שביארנו שהכל תלוי
בזה שהוא סעיד ,וכן מבואר בגינת ורדים )כלל א' סימן
י"ט( שנקט כך בפשיטות דיין קובע ברכה לעצמו משום
דסעיד ,וכן מוכח בעוד לשונות הראשונים .ומאידך בתר"י
)כד :מדפי הרי"ף( ד"ה חוץ כתבו דחמרא סעיד ומשמח,
ומשמע לכאו' שצריך תרוייהו לחשיבות הברכה .אולם
באמת זה צע"ג בסברא ,דמפשט הסוגיא מבואר שאין
צריך לטעם זה כלל ,ובסעיד סגי ,ובאמת נ"ל שכך יש
לבאר גם את דברי התר"י דכוונתם כלפי המשך דבריהם
שביארו את הפסוק דבחמרא איכא תרתי ,ומה שלא
הזכירו דסעיד אלא בלחם ולא ביין לאו דווקא הוא,
ולעולם תרוייהו איתנהו ,עיי"ש .וא"כ י"ל דכוונתם כלפי
ההמשך ,אבל בודאי בטעמא דסעיד סגי כדי שיברכו ע"ז
הגפן .וכן משמע פשט לשון רש"י ד"ה סעיד שכתב דחשיב
טפי ממזון ,ומשמע קצת דהוא עיקר הטעם ,וי"ל .וע"ע
בצל"ח כאן .וכאמור כן פשטות הסוגיא ,ומהיכא תיתי
להצריך תרוייהו כדי שיהיה לו מעליותא דהגפן .אלא
שמצאתי מפורשות בהלכות הריטב"א )פ"א סעיף כ'(
שכתב שיין קבעו לו ברכה משום חשיבות ,וסועד ומשמח
וכו' ,ומשמע דצריך ב' התנאים כדי שיברכו עליו הגפן,
וכאן טפי דחוק לומר דמאי דנקט משמח לאו דווקא אלא
אגב גררא ,ולעולם עיקר המעליותא היא זה שהוא סועד.
אולם מה שהקשינו מפשט הסוגיא עדיין קשה ,ואפשר
אולי דאף לדבריו אינו בדווקא ,ולעולם הכל תלוי בסעיד,
אלא דכיון שמ"מ הוא גם משמח נקט זאת ג"כ ,והוא כמו
ק"ו שבודאי יברכו ע"ז מרוב מעלתו )ובאמת אולי יש
לדקדק לשון הריטב"א שכתב שנקבע כן מפני שחשוב,
והוסיף סועד ומשמח ,ולא נקט בלשונו לקשר את הדברים
"שסועד ומשמח" ,ואפשר שהיא תוספת על עיקר הדבר,
ולכך כתב זאת כדבר נוסף וסועד ומשמח ,אלא ששוב
סיים שם שנשתנה לעילוי וכו'(.
וחשבתי לבאר ד' הראשונים דפשיטא להו שצריך שיהיה
ליין תנאי שהוא משמח ג"כ ,מפני שסברו שאע"פ שאמרו
בגמרא דיין סעיד ,מ"מ זה ודאי שאינו סועד ממש כמו
מו
לחם )ובזה פירוש הפסוק מבואר טפי ממש"כ לעיל,
דלעולם הא דלא נקט ביין שהוא סועד הוא בדווקא,
משום דכלפי לחם בודאי אין לו את הדרגה הזו שסועד
כמו לחם( ,ולכך סברו הראשונים שרק בב' התנאים הללו
שפיר יש לקבוע לו ברכה לעצמו ]וע"ע משנ"ב )סימן ר"ב
סק"ב( דנקט בפשטות את ב' המעליותות שביין[.
והשתא בנידון מיץ ענבים ,הנה זה ברור ופשוט שאין לו
את מעלת המשמח ,שכל עיקרו תלוי בשכרות ,כמבואר
בדוכתי טובא במקראות ובש"ס ,אולם אפשר שעדיין יש
לו את מעלת הסעיד ,ולפמשנ"ת דעיקר המעלה לדינא
הוא זה שהוא סועד אתי שפיר דברכתו הגפן .איברא
דעדיין לא איפרק מחולשא ,דדילמא מה שהיין סועד
הוא זה גופא שיש בו חריפות ,וגורם הרגשת שובע לאדם
)ועי' בחי' הריטב"א כאן( ,אבל מיץ ענבים שאינו חריף
כלל אינו אלא כמיץ בעלמא ואינו סועד ,וכמדומה שכן
הוא מורגש בחוש גם כן .ואפשר דהיינו גופא מה שמצינו
בסוכה )מט (:דאמר רב פפא כי שבע איניש חמרא
מגרוניה שבע ,עיי"ש בגמ' וברש"י ,ואפשר דהיינו משום
הרגשת החריפות שמורגשת בגרונו )ואע"פ ששובע בא
ע"י הנאת מעיו מ"מ כ"ז בכלל ,ועוד שגם במעיו מורגש
החריפות( ,אבל מיץ ענבים אין בו מעלת הסעיד הזה,
ואולי זה ענין מיוחד ביין שע"י החומר הזה של הענבים
יש בו הרגשת שובע מיוחדת לאדם ,וכעין ענין הלחם,
או כהא דאשכחן בכתובות )י (:דתמרים משביעין ,עיי"ש,
ומבואר עוד בגמרא דברכות )דף יב (.דתמרים מיזן זייני,
וא"כ אפשר דגם ביין המעלה היא בעצם החומר היוצא
מן הענבים ,וא"כ לא שנא אם הוא יין ולא שנא אם הוא
מיץ ענבים .אולם זה אינו מוכח ,ואדרבה בתמרים מצאנו
שיש בהם שכרות קצת ,וכמבואר בכתובות )שם( דאכל
תמרים אל יורה וכו' ,עיי"ש .וא"כ מזה נימא שהשובע
תלוי בחמימות ובחריפות שבו ,משא"כ מיץ ענבים דלא
אשכחן כן.
ונראה שיש להביא עוד ראיה קצת דהסעיד שביין הוא
מחמת חריפות ג"כ ,מהא דאשכחן בברכות )לה (:שיין
מועט סועד ,אבל הרבה יין אדרבה הוא גורר תאות
המאכל ,וכ"ה בשו"ע )סימן תע"א ס"א( .ולכאו' אם השובע
בא בגלל החומר שבו ,א"כ אדרבה בריבוי צריך להיות
יותר שבע ,אבל אם זה בגלל חריפותו שפיר י"ל שע"י
תוספת חריפות הוא גורר את המאכל ,וא"כ מסתברא
מילתא שהמסעד סעיד נגרם ע"י החריפות דווקא ,ולכן
במעט ה"ז גורם תחושת שובע ,אבל בריבוי יין זה גורם
שהחריפות הרבה תגרור לו תאות המאכל ,וכן מסתבר
וכאמור .איברא דבטור )סימן תע"א( כתב שיין בין רב
ובין מועט מותר לשתות ,ועיין בב"ח שבד"ה ומה שביאר
דבריו בפשט הגמ' דברכות )שם( דמה שאמרו טובא גריר
ופורתא סעיד ,היינו באותו יין גופא שהוא שותה ,אע"פ
שהוא גורר הרבה מ"מ הוא סועד מעט ,עיי"ש ,ועפי"ז
אין ראיה לנידוננו כלל .אלא שהתוס' )בברכות שם( ועוד
ראשונים לא כתבו כן ,וכן נפסק להלכה בכל הפוסקים
שהרבה מותר ומעט אסור .ועכ"פ אע"פ שכ"ה פשט
הדברים לענ"ד ,מ"מ הרוצה יוכל לדחות גם בזה ולומר
דאה"נ שע"י רוב המאכל הזה יגרור לו תאות האכילה.
ודוחק .ויותר מסתבר כדברינו דמוכח מזה ומכל האמור
דהחריפות גורם לכל זה ]ודרך אגב יעוין בב"י שם שעמד
ע"ד הטור שזה נגד דברי הגמ' ,וכתב דאפשר דהטור סובר
דאע"פ דסעיד קצת אינו סועד כ"כ שיאסר מחמת כן
לשתותו בער"פ ,עיי"ש .וזה ברור כדאמרן לעיל לפני דיבור
הקודם ,דבודאי יין אינו סועד כמיני מזונות מה' מיני דגן.
איברא דבשו"ע )סימן ר"ח סי"ז( מבואר דאדרבה יין עדיף
שנפטר בברהמ"ז ,אמנם האחרונים תמהו ע"ד השו"ע שם
הרבה ,דהלא הסברא הפוכה ,ומ"מ כך דעת השו"ע .אכן
דברי השו"ע בלא"ה צ"ב ,ועי' בפוסקים ,ואכמ"ל[.
וראיתי בספר שלמי ניסן סוס"י שכתב שלדעתו מיץ
ענבים סעיד ,והביא כמה ראיות מהא דברהמ"ז פוטרת
את היין )בסימן ר"ח סי"ז( ,ומהא דאין מברכין בליל
פסח על כוס שני דברהמ"ז פוטרתו )בסימן תע"א(,
ומהא דאין שותים בערב פסח יין ,ובכולהו לא אשכחן מי
שאמר שבמיץ ענבים שאני .ושוב חזר ע"ז להלן בסימן
י"ב ,והוכיח עוד מדין קידוש במקום סעודה וכו' ,עיי"ש.
אכן בכל הני הוכחות אין לנו ראיות מוכרחות כלל ,ומה
שסתמו הפוסקים בזה אינו הכרח ,דהרי בכל הנידון ראינו
חילוקים בזה ,ודילמא דאה"נ דמיץ ענבים אינו סועד ,ודינו
שונה מיין בכל הפרטים ,איברא דמ"מ סתימת הפוסקים
אה"נ דמורה כך .אולם זה אינו כלל ,שמה שסתמו
הפוסקים הוא משום שלא נהגו בשתיית מיץ ענבים,
אלא רק ביין ,וכדמוכח בדוכתי טובא בש"ס ופוסקים,
וכידוע ,ועכ"פ אין לנו ראיה מוכרחת .והבאנו לעיל לבאר
ב' צדדים בענין אם הא דיין סעיד הוא מחמת חריפותו ,או
מעצם טבעו שסוג חומר כזה היוצא מהענבים הוא סעיד,
וזה ברור שאין ראיה משיכר שהוא חריף ואעפ"כ אין לו
ברכה לעצמו )ומצאנו לענין שתיית שיכר קודם הסעודה
שהוא כיין הגורר תאות המאכל ,כיעוין בסימן קע"ד ס"ו
במשנ"ב סקכ"ה ובבה"ל ,ומ"מ אינו גורם ברכה( ,דזו
אינה שאלה כלל ,דשאני יין שכך הוא בטבעו ,ולא עירב
בו שום דבר אחר רק דרך הענבים ותו לא ,אבל שיכר
שכל עיקר פעולתו נעשה ע"י אדם לא נתקנה לו ברכה
מיוחדת ,ושפיר י"ל כאמור לעיל דהכל תלוי בחריפותו
ולכן הוא סועד ,והדרינן לדוכתין שבמיץ ענבים לא יברכו
עליו הגפן ,וזה מלבד מה שהבאנו כמה ראשונים לעיל
דנקטו דמעלת היין הוא גם בזה שהוא משמח.
אכן באמת מצאנו דשיכר לא סעיד כמו יין ,כמבואר
במג"א )סימן רע"א סוף סקי"א( דלכן אין יוצאים י"ח
סעודה בשיכר לענין קידוש במקום סעודה ,עיי"ש ]ואע"פ
שאפשר לקדש עליו הוא מפני חשיבותו דווקא ,א"נ
כמש"כ בשו"ת הרד"ל סימן ד' ,שביאר דכיון שהוא משמח
במה שהוא משכר דמי ליין ,עיי"ש .אולם אכתי אינו סעיד[.
ומאידך ראיתי בט"ז )סימן ר"י סק"א( שדן לומר דאע"פ
שבכל המשקים צריך רביעית לברכה אחרונה )כמבואר
בשו"ע שם ,ובסימן ק"צ ס"ג( ,מ"מ בשיכר מברך אפילו
בפחות מזה ,משום דבפורתא נמי מיתבא דעתיה ,עיי"ש.
ומשמע דבחריפותו איכא יתובי דעתא .ובפשטות משמע
דהוא סועד ממש ,וזו המעלה שלו על פני שאר דברים,
אולם בעיקר דברי הט"ז כבר מצאנו שכל האחרונים
חלקו על דבריו ,וכמבואר במג"א )סק"ד( ,וכן עוד
אחרונים כמובא במשנ"ב סימן ק"צ סקי"ד ,ובכה"ח אות
י"ב ,עיי"ש .אולם עדיין אנו רואים את זה שבחריפות נגרם
שובע ,ובזה כשלעצמו לא פליגי .ויש לדון אם יש חילוק
בין יתובי דעתא דהט"ז ,לבין מסעד סעיד בעלמא ,ועכ"פ
אכתי לא אשכחן הכרח בזה ,חדא דהבאנו דשמא היין
סעיד בעצם חריפותו ,משא"כ במיץ ענבים )ואפשר לומר
דתרתי בעינן שיהא מענבים וגם חריף( ,ותו יש להסתפק
בדבר אחרי שהבאנו מהראשונים שיש מהם שכתבו
שצריך שיהיה גם משמח ]איברא דמצאנו בשו"ע סימן
תע"ב ס"י שצריך לדחוק עצמו לד' כוסות )ע"פ הגמרא
בנדרים מ"ט עיי"ש( ,ומוכח דאע"פ שאינו משמח נמי )ועי'
בשד"ח באספ"ד ברכות מש"כ בזה( ,וי"ל דמ"מ במינו הוא
משמח ובטלה דעתו[.
ב( ובגמ' בב"ב )צז (:אמר רבא סוחט אדם אשכול ענבים
ואומר עליו קידוש היום ,עיי"ש ,ומבואר פשוט דאפשר
לקדש על מיץ ענבים שנסחט ממש סמוך לקידוש )ועיין
במשנ"ב ובשעה"צ בסימן ער"ב בביאור המימרא הזו(,
וגם ברכתו הגפן דהא מקדשין על היין ,וכן נפסק בשו"ע
)סימן ער"ב ס"ב( וכל הפוסקים ,וכן מבואר עוד בהל'
ברכות )סימן ר"ב ס"א( .ולכאו' מכאן היה מקום לצדד
כפי הצד שהבאנו לעיל ,דאה"נ שגם מיץ ענבים סעיד
מעצם טבעו ,ואתי שפיר .והלום מצאתי להגאון הגרש"ז
אויערבאך בשו"ת מנחת שלמה )סימן ד'( שעמד בהאי
דינא ,וכן עוד מפוסקי זמננו שדיברו בזה ,ונראה שדעתם
נוטה להכי דאינו סועד אלא מחמת חריפותו שנמצאת
בו ע"י התסיסה ,וכל שאין בו את זה אין לו את מעלת
הסועד ומשמח ]ובפשטות גם אינו סועד וגם אינו משמח,
וא"כ אין נפ"מ בכל הנדון הנ"ל מהו הטעם העיקרי ,אמנם
אפשר דמ"מ דתרתי בעינן שיהא ממין היוצא מן הענבים,
ותו שתהיה לו חריפות ,וזה וזה גורם להיות מיסעד סעיד
)משא"כ שאר דברים( ,ואינו מוכרח[ .וכתב המנחת שלמה
לבאר דכיון דמיץ ענבים במהותו ראוי להיות יין הסועד
ומשמח ,לכן אפילו שעכשיו אינו כן בכל זאת יש לו מעלה
זו.
ואכן כן משמע ברשב"ם )בב"ב שם( שכתב בד"ה יין קוסס
שהוא פסול משום דלא הוי שיכר ,ולא ראוי להיות שיכר
כיין מגיתו דסופו מיהא להיות שיכר .עכ"ל .ומבואר אכן
דמעלת יין מגיתו הוא בזה שעומד להיות שיכר .ועוד
היה נראה ראיה לכך ,ושו"ר במנחת שלמה שם שהביא
כן מההיא דברכות )נ ,(:שכתבו בטעמא דרבנן שמברכים
הגפן אע"ג שהיין אינו מזוג ,משום דלקורמטי הוא יין טוב,
ומבואר דאע"פ שכעת אינו כן אינו גורע ברכתו ,עיי"ש
ובתוס' .ואמנם אם נרצה יש בזה כמה וכמה חילוקים
לנידו"ד )ושא"ה דמ"מ יש לו חשיבות כעת לעצמו ,ועוד
י"ל ,ויש ליישב( ,ומ"מ כאמור לעיל הסברא ברורה.
ומענין לענין נתעוררתי עוד בזה ,דהא בעיקר המעליותא
של יין שאמרו משום דסעיד ,לכאו' יש להקשות דהא
אמרו בגמ' בברכות )לה (:דפורתא סעיד אבל טובא גריר
)וכ"ה בשו"ע סימן תע"א ס"א ,וע"ע מה שכתבנו לעיל
ד"ה ונראה( ,וא"כ למה יברך ברכה מיוחדת של הגפן
בגווני שהוא רוצה לשתות הרבה ,הלא אז אינו סועד .וי"ל
בפשטות דכיון שמ"מ יש בו מעלה שאיננה בשאר דברים,
א"כ על מין כזה חשיב טעון ברכה מיוחדת .ודו"ק .א"נ
שהרי כבר בתחלה הוא נסעד בשתיית הפורתא )וכעי"ז
כתב בביה"ל סימן ר"ח סי"ז שהעיר בשאלה כעי"ז לגבי
מש"כ בשו"ע שיין נפטר בברהמ"ז ,עיי"ש( ,ואע"פ שהוא
רוצה באותו עת לשתות כדי לגרור האכילה ,מ"מ כך
תקנת חז"ל על דבר שסעיד שברכתו הגפן .ודו"ק .ומ"מ
לסברא הנ"ל י"ל דחזינן שכל שיש בו מעלה ויכולת להיות
סעיד ,ה"ז מעלה בכדי שיברך עליו הגפן ,אף אם באותה
עת לא בא לידי מעלתו .ועיין.
אכן למרות הכל שמיץ ענבים הוא כיין לכל דבר הטעון
יין וברכתו הגפן ,אכתי אין הדבר ברור איך אפשר לברך
על היין שלנו הגפן ,דהלא ביארנו לעיל עפ"ד רשב"ם
דהא דאפשר לברך עליו הגפן הוא מפני שאפשר לתסוס,
ולכך יש לו עדיין את המעלה הזו שברכתו הגפן ,אבל
יינות שלנו שלאחר שסוחטים את הענבים שמים בו
חומר כדי למנוע את תסיסתו ,כידוע ,א"כ גרע טפי ,ואף
לדברי רשב"ם הנ"ל לא מהני לברכת הגפן .וכבר עמד ע"ז
המנחת שלמה שם ,וכתב דכיון שמיד שנסחט חל ע"ז שם
יין לענין קידוש והבדלה ,שוב אין נפקע ממנו שם יין .ע"כ.
ולכאו' לפי מה שכתבנו לעיל אפשר לומר באופן אחר,
שאין זה מפני שחל עליו שם יין ותו לא נפקע ,אלא שכיון
שהוא ממין היין לא חילקו חז"ל בדבר ,ונתנו לכל דכוותיה
את ברכת הגפן .ושו"ר שכ"כ בשלמי ניסן הנז' שם אות ג',
ויל"ב .ועוד ראיתי סברא אחרת באחרונים ,שאף ששמו בו
חומר שאינו ראוי לתסוס ,מ"מ אפשר לפרק את החומר
להחזירו לקדמותו ]אולם הסברא הנ"ל ע"פ הביה"ל אינה
שייכת כאן ,משום שמתחלתו ג"כ אינו ראוי[ .וע"פ האמור
שלא חילקו במין היין ,אתי שפיר מה שהקשינו דלמה
יברך על טיפת יין הגפן ,הרי הוא ודאי אינו סועד ,ועל
כרחך משום שכך מין היין .אלא שזו אינה ראיה מוכרחת,
דלענין ברכה בדבר שחזי לאצטרופי ודאי שתהיה ברכתו
כפי המין שלו ,וכמו"כ לגבי לחם.
ועכ"פ אין להקשות על חילוק הנ"ל מהא דיין קוסס בב"ב
)שם( דמבואר שברכתו שהכל ,מפני שאינו ראוי להיות
יין ,ואע"פ שחל עליו שם יין בתחלה לק"מ ,וא"צ להגיע
להא דחשיב קלקול ,אלא י"ל דשאני התם דבעצמותו
אינו ראוי להעשות יין ,משא"כ כאן שהוא בעצמותו ראוי
אלא שגרמו לו מחמת דבר צדדי שלא יהיה שיכר ,ושפיר
דמי )וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"ח סימן י"ד מש"כ בכל
הנידון דילן ,עיי"ש(.
ואמנם בעיקר הדבר אינו מוכרח ,ולכאו' היה ראוי לחוש
שלא לברך ע"ז הגפן מחשש הנ"ל ,אולם עמא דבר לברך
ע"ז הגפן בלא כל חשש .ונראה לבאר דאין זה דין מחודש
לומר שכל שהיה ראוי להיות יין לא נפקע ממנו שם יין,
שהרי כך אפשר לבאר את עצם הדין דמיץ ענבים הנסחט
מן האשכול מברך עליו ,וי"ל בזה גם סברות אחרות שכן
ראוי להיות יין ,א"נ שהוא ממין יין הראוי לברכת בפה"ג
וכל כה"ג ,ואחרי שראינו צורך לומר סברא זו בכל מיץ
ענבים ,שפיר יש לומר כן אף במיץ ענבים מפוסטר וכו'.
ודו"ק .ונתעוררתי עוד בזה לומר שאין לחשוש במה שאינו
ראוי לתסוס ,ממה דאשכחן שדנו על ריחו חלא וטעמו
חמרא וכו' ,ולדינא הוא כשר לקידוש ומברכין עליו הגפן
)שו"ע סימן ר"ב ס"ב( ,אע"פ שמסתברא באופן זה שאינו
עשוי להיות שיכר ,וחזינן מזה שאע"פ שאינו ראוי להיות
שיכר מקדשין עליו ,ואולי העירוני לזה ,ויש לפלפל בזה
בסברות הנ"ל.
ואכן מלבד שיש לזה ביאור נכון בסברא ,הן בעצם זה
שהוא מיץ ענבים בזה בודאי דינו כיין בלא פקפוק וכנ"ל
מד' רשב"ם ,וכן מהא דא"א לתסוס נמי יש סברא לכך
שיברכו עליו הגפן ]ואכן משמעות פסקי השו"ע )בסימן
ער"ב( מורים כן ,שכתב בסעיף ב' דיין מגיתו מקדשין עליו
וסוחט אדם אשכול של ענבים וכו' ,ולהלן בסעיף ח' כתב
דמקדשין על יין מבושל וכו' .וה"נ לענין הפיסטור שלנו
אין בו חשש ,אם כי שזה אינו מוכרח ,ומ"מ כך הם סתימת
הדברים בשו"ע והפוסקים[ .ולכן כאמור כך הדין ,וכמו
שהבאנו סמך למנהגינו כאמור.
ויש להוסיף עוד ממש"כ בב"י )ר"ס ר"ב( בשם הארחות
חיים שעל האריפי מברך עליו שהכל .ע"כ .ובשו"ת כנסת
הגדולה )סימן א'( ביאר דענין האריפי הוא שדורכין
הענבים ,ואחר דריכתן שמים בתירוש עפר לבן ידוע שעה
אחת או שתים כדי שיציל היין היוצא מהם מהרה ,ויעמוד
במתיקתו ,ואח"כ מחממים אותו בכדי שאין היד סולדת
בו ,גם שמים השרביט וכו' ,ולכן הסכים שברכתו שהכל,
וכמו"כ אין מקדשים עליו .ע"כ .ולכאו' ה"ז כמיץ ענבים
שלנו שאין סופו להיות יין ,וסבירא להו שברכתו שהכל
]ועיין בשו"ת הר"ן )סימן ה'( אודות הענבים ששמים
בעפר ידוע וכו' ,שאסור משום יין נסך .ועפי"ז כתב בשו"ת
מנחת יצחק ח"ח סימן י"ד דה"ה שהוא נחשב יין שברכתו
בפה"ג .וע"ע שם שכן פסק בעל כנה"ג וכו' .אולם הרדב"ז
ח"ב סי' תשכ"ט כתב בדין זה שאכן אין בו דין יין נסך,
והאריכו האחרונים[ .ועי' בשלמי ניסן עמ' ל"א שהביא
מהבא"ח )פ' מטות( שהאריפי ברכתו שהכל ,והוא מי
ענבים שנקפאו ,והעיר דאפשר איפוא שרק בגלל שהם
מוקפאים הרי הם כמים בעלמא ,משא"כ במיץ ענבים
שלנו .וע"ע שם כמה סברות לבאר דיש לברך על מיץ
ענבים שלנו בפה"ג ,וכבר כתבנו לעיל לדון בסברות אלו
]ואמנם נתקשיתי קצת מלשון הרשב"ם )דב"ב צז :הנ"ל(
שמעלת יין מגיתו הוא בזה שראוי להיות שיכר עכ"פ ,ואם
איתא כסברא הנ"ל שכיון שהוא ממין היין ברכתו הגפן,
הול"ל בפשיטות שכיון שהוא ממין היין ברכתו בפה"ג,
ויצטרך לחלק בא"א ,וי"ל[ ,ומאחר שמכמה וכמה דינים
מוכח שכל מין יין ברכתו הגפן ,א"כ נראה לדינא דה"ה
ביין שלנו .ודו"ק.
ג( ואדרבה יש להעיר לכאו' דאם ישתה יין חריף והוא
אינו רגיל בו ,הרי יש חשש דאדרבה אין לקדש עליו
בכה"ג אלא על הפת ,מפני שאינו חביב עליו ,לדעת הב"י
בסימן ער"ב ועוד פוסקים שם )וע"ע בביאור הלכה סו"ס
ער"ב( ,אלא דאף הב"י כתב דהרוצה לקדש על היין בכל
זאת אפילו כשפת חביבא ליה שפיר דמי ,ומ"מ לא כתב
זאת בדרך הכרח ,ולכתחילה אפשר שצריך לקדש על
החביב לו דווקא .ויעוין בשו"ע )סימן רע"א סי"ב( שאם
נטל ידיו קודם קידוש גלי אדעתיה דריפתא חביבא ליה,
ולא יקדש על היין אלא על הפת .עכ"ל .ומוכח דאם אין
היין חביב לו לא יקדש עליו אלא על הפת .ומשמע דכך
ראוי לעשות ,ואדרבה אין לקדש על היין .אולם כבר העירו
האחרונים שם ,עיין משנ"ב )שם סקנ"ט( דכל זה כתב
השו"ע משום שיש ג"כ חשש הפסק ,כיון שנטל ידיו גם
כן )וכיעוין בשו"ע סימן קס"ו שהביא ב' דעות וסיים וטוב
ליזהר ,ונתבאר במקומו( ,אבל בעלמא היכא דלא נטל ידיו
מותר לקדש על היין ,אף דריפתא חביבא ליה יותר מיין.
ע"כ .והוא ברור ומוכרח כאמור מד' הב"י בסי' רע"ב שלא
כתב איסור בזה ,ואדרבה בכל דרכו שם סיים דהרשות
בידו ,ולא כתב שכך חייב לקדש על הפת .ותו דאחרי
הכל הרי הב"י שם כתב שנהגו לחזר אחר יין בכל גווני,
וסיים שם דאפילו דפת חביבא ליה ,מ"מ סמכו לקדש על
היין משום דגם בכה"ג שפיר דמי ,עיין שם .וא"כ שפיר
מסתבר דההיא דסי' רע"ב הוא בגלל שנטל ידיו כבר
)ושו"ר בשעה"צ בסי' רע"א אות ס' שציין שכ"כ המחה"ש
בשם הב"י בסי' רע"ב ,והיינו כדאמרן( .איברא דמ"מ הרי
חזינן בב"י שכתב ששורת הדין היא שראוי שיקדש על
הפת ,ורק שצידד ליישב מנהג העולם שמחזרין אחר יין,
וגם אין הלשון ברור במה יש עדיפות יותר .ואחרי דבסי'
רע"א כתב בנידון דנט"י שלא יקדש על היין ,א"כ אפשר
דהכי ס"ל גם בעלמא ,ואין הכרח שהוא רק כשנטל ידיו,
ולעולם י"ל דהוי דומיא דכל דיני קדימה בברכות )בסימן
רי"א( שצריך בדווקא להקדים החביב וכו' ,וה"נ עד"ז.
ומ"מ בנידו"ד אין הכרח שעדיף לברך על החביב ,דכיון
דלאותם שיטות יש בזה חשש שלא יברך על מיץ ענבים
גפן ,א"כ מסתבר בודאי שעדיף לברך על דבר שאין בו
פקפוק מאשר לקיים את העדיפות הזו של חביב קודם.
ומ"מ כיון שכך המנהג ,ושפיר יש לזה ביאור נכון לנוהגים
זאת ,א"כ שפיר דמי לקיים הקידוש על היין הזה שנקרא
מיץ ענבים ,וגם הוי חביב ]וכל נידון זה הוא כשאין לו
אלא מיץ ענבים הנ"ל ,אבל בעלמא נראה שראוי שיחזר
אחר מיץ ענבים בלא תוספות ובלא פקפוקים[.
ומ"מ בודאי שיש מעלה לקדש ביין ישן ,כמש"כ המג"א
בסימן רע"ב שם ,וכן פסק המשנ"ב )שם סק"ה( ,דהיינו
שעברו עליו ארבעים יום .אמנם אם אינו חביב לו היין
הישן ,כפי שאין אנו רגילים בזה ,נראה ודאי שעדיף היין
החדש והמתוק .ואפשר דאפילו לדברי המג"א נמי עדיף
המתוק בכה"ג ,ומלבד כל זה הרי בעיקר ד' המג"א הנ"ל
שכתב שיין ישן עדיף ,כבר העירו עליו האחרונים ,כיעוין
בא"ר )שם סק"ד( שהביא מהמלבושי יו"ט בשם מהר"ם
שקדש על יין מגיתו אע"פ שבחנויות היו מוכרים יין ישן,
וכל שאין לו יין ישן אין מחוייב לקנות ,כיעוין שם .וכ"ה
בתורת שבת )שם סק"ד( שכתב שהעיקר כד' הא"ר,
והכל תלוי כפי היין מה יותר טוב לפי דעת השותה .ואם
היין החדש מתוק וחביב לו יותר מן הישן ,יכול לקדש
על החדש אע"פ שיש לו יין ישן ,עיין שם .וכבר הערנו
דאפשר דאף לדעת המג"א שפיר דמי לקדש לכתחילה
על החדש.
ולדינא מיץ ענבים מקדשין עליו לכתחילה ]ואם היין
הישן חביב עליו ,מצוה מן המובחר לקדש על הישן[,
ואמנם במיץ ענבים שלנו המפוסטר שאינו יכול להיות
שיכר יש שפקפקו אם ברכתו הגפן ,ואם אפשר לקדש
עליו ,אולם כבר כתבו הפוסקים לדינא שאפשר לקדש
עליו ,וכן המנהג פשוט ,וכן עיקר ]ואם הוא רוצה להדר
יקח מיץ ענבים שלא שמו בו חומרים המונעים תסיסה
כפי שעושים היום ברוב ככל המקומות ,וכן טוב שיהיה יין
שלא נתבשל )וטוב ג"כ שיהיה ללא פיסטור( ,לצאת י"ח
הרמב"ם ,ונזכר בשו"ע סימן ער"ב ס"ח ,וכן שלא יערבו
בו סוכר וכדו' )ע"פ סברת החולקים בסי' ער"ב סעיף ח',
והוי חשש ברכה לבטלה בקידוש הלילה( .ויש מהדרים
ליקח יין שאין בו מים כלל ,ואכמ"ל .אולם מ"מ למעשה
אפשר ליקח גם מיץ ענבים שלנו לקידוש היום ,וברכתו
לכתחילה בפה"ג .והמהדרין כנ"ל יקחו ענבים ויסחטום
ויקפיאום מיד כדי שלא יתקלקלו ,ובכל פעם יפשירו
מעט מן הצריך להם )אורל"צ ח"ג ע' קנ"ז( ,ותע"ב[.
ד( ויש לציין דכל הנ"ל הוא לגבי ברכת בפה"ג ולגבי
קידוש ,אמנם לגבי שתיית ארבע כוסות בליל פסח יש
לדון עוד אם נכון לשתות מיץ ענבים או יין דווקא ,דהנה
מצאנו בפסחים )קח (:אר"י אמר שמואל ארבע כוסות
הללו צריך שיהא בהן כדי מזיגת כוס יפה ,שתאן חי
יצא וכו' ,ואמר רבא שתאן חי יצא ידי יין יצא )ופרשב"ם
ששתה ארבע כוסות .ע"כ .והיינו שקיים את המצוה( ,אבל
ידי חירות לא יצא )ופרשב"ם כלומר דאין זו מצוה שלימה,
שאין חשיבות אלא ביין מזוג ,והני מילי ביינות שלהן דדרו
על חד תלת מיא ,אבל יינות שלנו לא בעי מזיגה .ע"כ(.
ועיין בב"י )סימן תע"ב( דמייתי לזה ,וכן פסק הרמב"ם
)בפ"ז מהל' חו"מ ה"ט( ,עיין שם .ועי' בפר"ח )בסימן תע"ב
ס"ט( דמש"כ ידי חירות לא יצא לאו למימרא שצריך
לחזור ולשתות ד' כוסות מזוגים ,דאדרבה הוי כמוסיף
על הכוסות ,אלא היינו דלא קיים המצוה כתיקונה ,וכמו
שפירשו הר"ן והרשב"ם ,ולפיכך לא ביאר המחבר זה .ע"כ.
ולפי"ז היה מקום לדון כמו"כ שצריך דווקא יין ישן .אולם
זה אינו ,דשאני התם דלא חשיב יין מעליא ,וכאן במיץ
ענבים החסרון הוא בזה שאינו משכר ,ועיין להלן.
ויעוין בפר"ח )סו"ס תפ"ג( שהביא מתשו' מהר"ש הלוי
שכתב בשם הר"ח שבתאי דלענין ארבע כוסות לא יצא
י"ח במי צימוקים ,משום דחכמים תקנו ארבע כוסות
לשמחה ,וזה אינו משמח ,וכתב ע"ז דליתא ,דהא אמרינן
בפ' ער"פ שתאן חי יצא ,וכמש"כ לעיל בסימן תע"ב
ס"ט אע"פ שאינו משמח ,ואף לכתחילה מצי לשתותו
דכיון דלית ליה אלא זה כדיעבד דמי .ע"כ .וכיון שעיקר
תקנת חז"ל לשתות ד' כוסות יין ,הרי גם מיץ ענבים
בכלל .ויעוין בגמ' דב"ב )צז (.שמבואר דיין צימוקים כשר
לקידוש אפילו לכתחילה ,וכ"כ הרי"ף בפסחים )קז (.שכל
ששורים אותו ויוצא ממנו לחלוחית וכו' מקדשים עליו,
וכ"פ הרא"ש בב"ב שם )פ"ו ס"י( ,וכ"פ הרמב"ם פכ"ט
מהל' שבת הי"ז ,ובשו"ע סימן ער"ב ס"ו ]ועיין בשו"ת
הרדב"ז ח"א סימן תע"ט שדן על יין צימוקים שלנו אם
צריך למזוג יין של ארבע כוסות אם לאו ,כיון שאינו חזק
כיין שלהם ,וכתב שהכל לפי היין וכו' .ועמש"כ לעיל בזה,
וכ"כ בהדיא הרמב"ם בפי"ז שם ושאר הפוסקים[ .ומבואר
דיין צימוקים כשר אע"פ שאינו משכר ,ובודאי דה"ה מיץ
ענבים.
ויעוין בשו"ת משנה הלכות )ח"י סימן ס"ז( ששמע בשם
הגר"מ פיינשטיין שאמר שאין יוצאים ידי חובת ארבע
כוסות ביין מגיתו שהוא מיץ ענבים ,מפני שאינו משכר
ולא הוי דרך חירות ,וכתב ע"ז דלדעתו אינו כן ,שהרי יין
מזוג אינו משכר ואעפ"כ יוצאים בו י"ח ד' כוסות .וכמש"כ
הר"ן )בפסחים קח (:דמש"כ שאין מקדשין אלא על יין
מז
הראוי לנסך ע"ג המזבח ,לא מיעטו מזה אלא יין שאינו
ראוי מחמת גריעותא שבו ,כיון שריחו רע ויין מגולה ,אבל
יין מזוג הא אמרינן בב"ב )צז (:דעלויי עליה .ואע"פ שנפסל
מע"ג המזבח ,כיון שלא נפסל אלא מחמת שאינו משכר
אלא מחמת גריעותא שבגופו שפיר דמי ,ולכן כתב שאפשר
לצאת במיץ ענבים לכתחילה ,וסיים דאפילו לפי"ד המג"א
שסובר שיין ישן מצוה מן המובחר ,מ"מ הרי הלבוש והא"ר
חולקים .ועוד ,שזהו דווקא כששניהם שוים בעיניו ,אבל אם
הישן מזיק לו והחדש נח ממנו ,בודאי שאפילו אם יש לו יין
ישן אין בו משום מצוה מן המובחר .עכ"ד .ודבריו ברורים,
וכן מנהגם של ישראל שאינם רגילים ביין ישן ויוצאים י"ח
במיץ ענבים .וע"ע גם להגרצ"פ פראנק במקראי קודש ח"ב
שמסיק כן ,וה"ד באורל"צ ח"ג וש"א .וכבר הבאנו לעיל
)בדיבור הקודם( מד' הרדב"ז דמבואר שיין צימוקים שרי
לד' כוסות ,וכ"כ שאר פוסקים ,וה"ה מיץ ענבים.
אלא שיש להקשות בזה ממ"ש בנדרים )מט (:שהיה שותה
רק יין בקידוש והבדלה ,וכן ארבע כוסות בפסח ,והיה חוגר
ראשו מפסח ועד עצרת משום כאב הראש ,עיי"ש .ואם איתא
שיוצאין י"ח במיץ ענבים למה לא יכל לקחת מיץ ענבים,
וזה בודאי שלא היה גורם לו לכאב ראש .וח"א שליט"א
אמר בפשיטות שהרי בזמן הפסח אין ענבים מצויים ,ולכן
לא היה לו מיץ ענבים ,אלא רק יין ישן ,והוא נכון ]ואין
להקשות דמ"מ היה לו לעשות מיץ ענבים כשלנו שאינו
מתקלקל ע"י פסטור וחומרים מסויימים וכו' )ולכאו' נוציא
מזה שיין כזה ברכתו שהכל ,עיין מש"כ לעיל בארוכה בענין
זה( .ושמא לא היו רגילים לעשות כן ,ואכן למרות שישנם
בכל דבר אפשרויות ואופנים אחרים ,מ"מ אי אפשר לדייק
ממה שלא עשו כן שהדבר אסור ,ואפשר שישנם הרבה
סיבות שלא עשו כן ,ודוגמא לדבר בסימן שכ"ז גבי טבילת
כלים ,עי' מה שכתבנו שם .וכן בסימן של"ה ס"ד ,וכן הערנו
במקומו להלן בסוף ענין חביצא )בברכות לז (:גבי סעודה ג'
בער"פ שחל בשבת .וע"ע בח"י בסימן תמ"ד ,ועוד כה"ג[.
העולה מכל זה שמיץ ענבים ברכתו הגפן ,וכשר הן לקידוש
והן לד' כוסות בפסח ,ואף במיץ ענבים שלנו הוא כשר
מדינא לכל דבר הצריך יין ]ויש להוסיף בכל הנידון הנ"ל
דפשוט שאף לסוברים שיש לפקפק בשלנו מכמה אנפי,
מ"מ בדיעבד ודאי שאינו ברכה לבטלה ,כיון שכך הוא
האמת שבא מן הגפן .ואף שמעיקרא נתקן הברכה במשמח
וכו' ,מ"מ אחר שכבר היה לו שם גפן לא נפקע ,כן נראה לי
פשוט )ועיין להלן בסימן הבא גבי ברכת ענבים ויין שטעה
בברכתם יצא( ,וכבר הארכנו בזה טובא להלן במקום אחר
להוכיח כן ,ותו לא מידי[ .וכל זה הוא חוץ משתיית יין ביו"ט
משום מצות שמחה ,שבזה אין יוצאים י"ח אלא ביין ממש,
שהרי העיקר בזה הוא השמחה ,ושמחה ודאי דליכא כשאין
בו שכרות ,ולכן לא יוצא בזה במיץ ענבים ,ופשוט.
ברכת ענבים ויין והטועה בברכתם
א :הנה על הענבים יש לברך בורא פרי העץ ,ועל היין שיוצא
מהם או מיץ ענבים מברך בורא פרי הגפן )וכ"ז מבואר יוצא
מהגמ' דברכות פ"ו בכ"מ ,וכ"כ הפוסקים( .אמנם אם טעה
ובירך על הענבים בתחלה בורא פרי הגפן ,או שבירך עליהם
בסוף על הגפן בברכת מעין ג' יצא ]וכמבואר כ"ז בשו"ע
סימן ר"ח סט"ז ,ובמשנ"ב שם הוסיף דה"ה אם בירך על
היין הגפן ונתכוין לפטור הענבים ג"כ יצא בדיעבד ,ואפילו
שכלפי הענבים זו אינה ברכה הראויה ,בכל זאת יצא י"ח.
ויש לציין בזאת למה שכתבנו לדון בארוכה לענין פטור
דבר בברכה שאינה לכתחילה בדרך גרירה ,אם הוא פוטר,
כגון ברכת אדמה על פרי אדמה ומכוין לפטור בו גם פרי
העץ ,אם נפטר בזה או לא ,עיי"ש .ומ"מ כאן יש לצדד דיצא
בכל גווני ,דהוי ממש פרי הגפן .ודו"ק ,ויל"ב[.
ויש לדון אם טעה ובירך על היין בפה"ע אם יצא י"ח,
דהנה בתוס' בברכות )יב (.ד"ה לא לאתויי דנו לענין טעות
בברכות כשאמר בורא פרי העץ תחת בורא פרי הגפן,
דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו .ע"כ .ומשמע מדבריהם
דאם יברך בפה"ע על היין לא יוצא י"ח ,ובתשו' גינת ורדים
)ח"א כלל א' סי' ק"ט( תמה ע"ז למה לא יצא י"ח ,דדווקא
בשאר פירות הוי המשקה זיעה בעלמא כדאיתא פ' כיצד
מברכין )לח (.בדובשא דתמרי מברך שהכל )עיין שו"ע סי'
ר"ב סעיף ח' שפסק כן ,והוסיף דה"ה לכל כה"ג( ,אבל יין
עיקרו פרי העץ אלא משום חשיבותו קבעו בפה"ג .וכ"ה
בפ' ג' שאכלו )דף נ (:יין עד שלא נתן לתוכו מים מברך
בפה"ע ,עיין שם .וכיוצ"ב הקשה הגאון רע"א בגליון הש"ס
שם )בדף יב (.דהא יין שם פרי עליו ,דהא מברכין בפה"ג,
וא"כ שפיר מברך בפה"ע ,אלא דהיה לו לברר יותר שהוא
מגפן ,וא"כ לא גרע מבירך שהכל שיצא ,ושוב מצא שכ"כ
הגינת ורדים שיצא י"ח .ע"כ .ובאמת שכן מוכח מכל ריהטת
הש"ס דיין בעיקרו הוי בורא פרי העץ ,כפי שנראה לדקדק
בס"ד מלשון המשנה )לה (.על פירות האילן מברך בורא
פרי העץ חוץ מן היין וכו' ,ומשמע דבעיקרו הוי בורא פרי
העץ ,אלא שנשתנה ברכתו כמש"כ בגמ' )שם בע"ב( שכן
השתנה למעליותא ,וכדפרש"י במשנה ]אמנם במקומו
כתבנו לדחות הדקדוק בזה ,דהא את"ל כן ,א"כ ממה
שהוציאו את היין מכלל פרי העץ יהיה במשמע ששאר
מי פירות הוי העץ ,דלא כמש"כ בגמ' )לח (.הנ"ל ,ונתבאר
במקומו עוד[ .וכן מוכח בגמ' שם דשמן זית ברכתו העץ
)אם לא מצד שמזיק כשהוא בפני עצמו( ,וביארו דאין דינו
כיין מפני שלא נשתנה למעליותא כיין ,עיי"ש ]ועיין פסחים
)כד (:שמיץ היוצא מן הענבים ומן הזיתים שונה משאר
פירות[ .ומבואר דיין בעיקרו הוי בפה"ע ,וא"כ לא מסתבר
שבגלל החשיבות שנתנו לו שיהיה זה לעיכובא ,שאפילו
בדיעבד אם בירך העץ לא יצא ,דזה אינו מסתבר כלל,
ובפרט שרע"א הוסיף טפי להעיר דהא ברכתו גם עתה היא
בורא פרי הגפן ,הרי ששם פרי עליו )וע"ע מה שהבאנו לעיל
דבבירך על הענבים פרי הגפן שיצא ,וזה דין מוסכם(.
ובאמת מצאנו בראשונים להדיא שמבואר שאם בירך
העץ על יין שיצא ,כמבואר בחידושי הריטב"א )בדף מ(.
שכתב דאיכא למשמע דמי שבירך על היין בורא פרי העץ
יצא ,עיי"ש ,וכ"ה ברא"ה שם )וכ"כ הריטב"א והרא"ה ריש
פירקין( .וע"ע להריטב"א בהלכותיו )פ"ב הי"ד ועוד( שפסק
כן בפשיטות ,ועיי"ש בהערת המו"ל שכ"כ בשיטת הר"א
אלשבילי וכו' .כל קבל דנא חזינן להתוס' )הנ"ל( דמשמע
מנייהו דלא יצא י"ח ,וכמו שדקדק הגאון רע"א .וכן דקדק
בשו"ת מהר"י הלוי ,והובאו דבריו במג"א )סימן ר"ח סקכ"ב(
שאם בירך על היין העץ לא יצא י"ח ,ושכ"כ הב"ח ,וכתב
ואפילו יין חזק שלא נתן לתוכו מים לא יצא )ונרגש בראיית
הגינת ורדים מגמ' דברכות דף נ :דמיירי התם שיצא בכה"ג,
וצ"ע( .וע"ש שלמדו שזו מחלוקת ראשונים .ודברי התוס'
צ"ע ככל האמור ,דמשמע דברכתו היא העץ בעיקרו ,ולמה
לא יצא י"ח .ובשלמא מה שהערנו בזה מלשון המשנה וכל
הסוגיא דבעיקרו הוי ברכת העץ ,יש מקום ליישב דס"ל
שאחרי שתקנו לו ברכה חדשה א"כ הופקעה ברכתו
הקודמת של העץ ,ואם יברך העץ ה"ז משנה ממטבע ,אולם
עדיין קשה קושיית רע"א דהלא גם עתה שמו עליו פרי
הגפן ,וגם שברכת פרי העץ היא ברכה כוללת גם לגפן ויצא
י"ח )דומיא דמה שאמרו במשנה דברכות מ :דעל כולם אם
אמר שהכל יצא ,והיינו דבכה"ג הוי ברכה כוללת ויוצא י"ח,
וע"ע להלן שם בע"ב דיוצא י"ח באופן זה גם על פת ויין כר'
יוחנן ,עיין שם( .ועל כרחך מזה כדברינו דאע"פ שנתנו לה
ברכה חדשה ,מ"מ לא הפקיעו ממנה שאר הברכות .אולם
יש לדחות ולומר דס"ל להחולקים דאה"נ דברכת שהכל
היא זו שהיתה יכולה לפטור יין ,חדא דיש לומר דהיא ברכה
כוללת ,שיחדוה לפטור בכללות )עי' בס' עוללות אפרים ,וכן
ראיתי באחרונים( .ועוד דאפשר שלולי התקנה יהיה ברכתו
שהכל ככל מי פירות )וכ"מ קצת בריטב"א בהל' ברכות
פ"א ה"כ( ,ואמנם דודאי לא גרע מזיתים ,אלא שגם בזה
היה הו"א דיהיה כמי פירות ,ויל"ב ]אולם בעיקר הדבר יש
מקום לחשוב שבדיעבד אם בירך העץ גם על מי פירות
יצא ,כיון שמ"מ בא מן העץ ,ובמקומו עמדנו ע"ז דתלוי
בגדר הסברא דזיעה בעלמא הוא .ועיין בזה בשעה"צ סימן
ר"ב סקנ"ד שמבואר מדבריו שבפירות שהם זיעה בעלמא
לא יוצא י"ח באמירת פרי העץ ,ורק בעומדים לסחיטה י"ל
כן מספק ,עיי"ש .אולם ביין הא ודאי שאינם זיעה בעלמא,
ובודאי שמה"ט שפיר י"ל שיצא י"ח .וכ"ז מלבד מה שכתבנו
להלן בעיקר הדין של ברכת העץ על סחיטת פירות[.
ועי' בשו"ת הלכות קטנות ח"ד )סימן קמ"ט( שאם בירך
בפה"ע או בפה"א על היין לא יצא ,וכתב דכל מין ומין יש
לו ברכתו הראויה לו לכל אותו מין ,ואם בירך ברכה כללית
שפיר דמי ,אבל לחם ויין שיצא מן הכלל ,ואי אתה יכול
להחזירו לכלל שאר פירות והוי משנה ממטבע וכו' .ע"כ.
אולם הדבר צ"ע וכנ"ל .ולכאו' לפי סברתו מסתבר שגם
ברכת שהכל לא יועיל לו ,וזה דלא כדקיי"ל )שם( כר' יוחנן,
אא"כ נימא ליה כמו שכתבנו דיסבור דשהכל כן יפטור,
שהוא היה עיקר הברכה לפני תקנת חז"ל לברך הגפן.
ועכ"פ מדברי הראשונים מבואר שדווקא בלחם יש לומר
שייחדו לו ברכה לעיכובא ,משא"כ ביין ,וכמבואר בריטב"א
בהל' ברכות.
וכאמור דגם מעצם שהיא ברכה חשובה ג"כ ל"ק ,כדמוכח
בפשטות ,וממה שמצאנו בברכות )מ (:שאפילו על פת
ויין שנשתנו למעליותא אם בירך עליהם שהכל יצא י"ח
)וכדקיי"ל כשיטת ר' יוחנן שם( ,ומוכח דאע"פ שתיקנו
להם ברכה חשובה ,מ"מ יוצא בדיעבד בברכה הכוללת.
וכן מצאתי שהוכיח כן הרא"ה בברכות )שם( כיעוין .ולכאו'
קצת דוחק לחלק כמו שרצינו לומר דשאני ברכת שהכל
שהיא ברכה מיוחדת הכוללת להכל ,וי"ל )ותהל"י מצאתי
כעת שבס' טל אורות ד"א רצה לומר כעי"ז ,ולחלק שדווקא
בברכת שהכל הכוללת לגמרי הוא דיצא י"ח בדיעבד,
משא"כ באופן אחר ,אולם זה דוחק קצת( .ואע"פ שכתבנו
לצדד ולבאר שיטת הסוברים שלא יצא י"ח ,אולם בפשטות
נראה שאינו כן ,דכיון דמ"מ הוי ברכה כוללת שפיר נראה
שיצא י"ח.
והנה נוסף על הנ"ל יש לנו ליישב מה שהעיר הגרע"א ששם
פרי עליו גם בברכת בפה"ג ,והיא הערה נוספת על כל הנ"ל,
דהא הוי כמו שמברך עליו את הברכה הזאת גופא שתיקנו
חז"ל .אולם נלענ"ד שגם בזה יש לומר כאמור ,דכיון דמ"מ
יחדו לה חז"ל ברכה חשובה ,א"א לשנותה לברכה אחרת
ולעיכובא ,דסבירא להו להתוס' שברכת היין לרוב חשיבותה
הצריכו בה ברכה מיוחדת גם כן ,וכל שמברך בפה"ע אפילו
ששייך בה משמעות ברכה זו ,מ"מ אינה ברכה מיוחדת
לאותו המין החשוב ,שוב ס"ל להתוס' דהפקיעו ממנה ברכה
זו שאינה מיוחדת לה )וכבר נתבאר שברכת שהכל שאני
שמועילה לפטור הכל( .וע"ז פליגי שאר הראשונים וס"ל
דברכת בפה"ע לא הופקעה ממנה ,כיון שכך הוא המהות
שלה ,וכעין ההיא דברכות )נ ,(:עיין שם .ואע"פ ששם מיירי
באינו נשתנה למעליותא ,מ"מ דמיון לכך י"ל גם בדבר
שנשתנה לעילויא ,דמ"מ שם פרי עליו ואינו משקר בברכה,
ושפיר יצא י"ח )ועדיף ממ"ש במג"א סי' כ"ו ,עיי"ש .וע"ע
בגמ' דברכות דף מ .(:וכ"ז באופן שנאמר דלא כהתוס',
והיינו דמסתמא לא הופקעה הברכה דבפה"ע.
וראיתי בספר אבן העוזר שם שהאריך על דברי המג"א
מכמה קושיות ,וס"ל פשוט שיצא י"ח ,עיי"ש שנגע קצת
בכמה הערות הנ"ל ,וס"ל שגם לדעת תוס' אין הכרח דלא
יצא ,ועיין שם מה שכתב לדקדק דקדוק נאה בלשון התוס'
)ואכן גם בפסקי תוס' לא כתבו כן ע"ד תוס' ,לומר שאם
בירך העץ על הגפן שיתקן וכו' .אולם זו אינה ראיה ,דכיון
דאינו מפורש בתוס' רק אתי מדיוקא לכך לא כתבו פסק זה
בפ"ע( .ויש להאריך הרבה בד' אבן העוזר )וע"ע ביד אפרים
שם( ,ועיין בשעה"צ )סימן ר"ח סקס"ז( שהביא שכשיטת
התוס' מתבאר בדברי המרדכי בשם מהר"מ שהביא הב"י
)בסימן כ"ט( עיין שם וכו' .ועל כל פנים בודאי דאית לן
למיזל אחרי ד' שאר הראשונים ופשט הסוגיא דיצא י"ח,
וכדברי גדולי האחרונים הנ"ל ,ובפרט דספק ברכות להקל.
ולכן המברך על היין בפה"ע בדיעבד יצא י"ח ,וכמו כן
אם בירך עליו בורא פרי האדמה ג"כ יצא ,וכ"כ הריטב"א
בהלכותיו )פ"ג הי"א( ,וכ"כ הרא"ה )הנ"ל( ,וכן כתבו עוד
אחרונים ,ודין זה יוצא פשוט מהנ"ל )ועי' כה"ח סי' כ"ב
אות י"א( .ודו"ק.
נ"ב .והנה מכלל דברי התוס' הנ"ל בברכות )יב (.והאחרונים
יש לדון לדינא בענין המברך ברכה על דבר שברכתו ברכה
מסויימת ,וטעה ובירך עליו שהכל שיוצא בו י"ח ,וכן כל
כיוצא בזה שבירך עליו ברכה שאינה ראויה לו לכתחילה,
אבל יוצא בה ידי חובה ,האם כשנזכר מיד יתקן את הברכה
מיד ,או שמאחר שיוצא גם כך ישאיר את הברכה כמות
שהיא ,ולפמש"כ לעיל בדברי התוס' יש להוכיח שאע"פ
שיוצא י"ח מ"מ יתקן )ועי' עוד בדברי האבן העוזר שהבאנו
לעיל( .ואף שמדברי רע"א בגהש"ס ל"מ כן כ"כ ,דא"כ מאי
מקשה ,זו אינה ראיה ,דהוא הבין בפשוטו דהתוס' איירי
לענין דיעבד ,והגם ששאר אחרונים הבינו כן ,כבר הבאנו
מהראשונים דלא כך ,ובפרט שהאבן העוזר פירש באופן
אחר ,ושפיר יוכל לתקן.
דין ענבים דלא נגמר בישולן
בדין הענבים יש כמה דינים מיוחדים שאינם כשאר הפירות,
והיינו שאם הענבים לא גדלו כל צרכן אין לברך עליהן
ברכת בורא פרי העץ אלא ברכת בורא פרי האדמה )וכמו
שיבואר בסמוך אות א'( ,ואילו ברכה אחרונה אינו מברך
כלל .ואפילו ברכת בורא נפשות אינו מברך ,משום דאיכא
ספיקא בברכתן )וכדלהלן אות ב'( ,ולכן אין לאכול מהם
כשיעור המחייב ברכה אחרונה ,אלא אם כן אוכלו בתוך
הסעודה )וכ"כ המשנ"ב בסי' ר"ב סקי"ד בשם האחרונים(.
וכל האמור היינו באותם שלא גדלו כל צרכן ,ואינו נמדד
לפי גדלם )שהרי בזה"ז הענבים קטנים משיעור הנזכר בגמ',
וא"כ יוצא איפוא שעיקר הפרי הוא רק כמות שהוא( ,וכל
שהוא מבושל כל צורכו ברכתו העץ ,אלא שיש לבדוק אם
נתבשל ונגמר גידולו לפי טבעו הראוי לו )ועיין להלן אות ג'
מה נקרא גמר בישולו( ,וכמו"כ גם לגבי ברכת שהחיינו אין
לברך על הפרי אא"כ נגמר גידולו לגמרי )עיין להלן אות
ד'( ,ובכל אופן אם טעה ובירך על ענבים ושאר פירות שלא
גדלו כל צרכן העץ או שהחיינו ,יצא י"ח .עיין להלן אות
ה' .ולהלן אות ו' יבואר דין הענבים המקולקלים שאינם
מתבשלים לעולם שברכתם שהכל ]וכבר ביארנו שכל זה
הוא דין מיוחד בענבים ,אבל שאר פירות העץ שנאכלים על
כל פנים ע"י הדחק ברכתן העץ כדינם ,עיין להלן אות ז'[.
וע"ע באות ח' מה שכתבנו לענין מסורת הענבים.
א' :הנה לענין ברכת הענבים שלא נגמרו כל צרכן ,יעוין
בברכות )לו (:מאימתי אין קוצצין את האילנות בשביעית,
ב"ה אומרים החרובין משישרשרו והגפנים משיגרעו,
והזיתים משיניצו ,ושאר כל האילנות משיוציאו ,ואמר רב
אסי הוא בוסר הוא גרוע הוא פול הלבן )דהיינו השיעור
דגפנים משיגרעו( ,פול הלבן ס"ד אלא אימא שיעורו כפול
הלבן וכו' .ע"כ .וכתבו התוס' שם ד"ה שיעורו דמכאן יש
ללמוד שעל בוסר פחות מפול לא מברכינן עליה בורא פרי
העץ אלא בורא פרי האדמה .ע"כ .וכ"כ הרא"ש שם .וכ"כ
הטור )סימן ר"ב( שבכל כה"ג מברכים עליו בפה"א .וכ"כ עוד
ראשונים כמו שהביאם בב"י שם .וטעם הדבר שמברכים
עליו אדמה כתבו הראשונים משום שכל דבר שאינו עיקר
הפרי מברכין עליו אדמה )וכעי"ז גבי קפריסין בגמ' שם,
וכן דין הקורא לחד מאן דאמר שם( ,וכן פסק השו"ע )שם
ס"ב( שהבוסר )והיינו ענבים בקטנותם( כל זמן שלא הגיעו
לשיעור כפול הלבן ברכתן בורא פרי האדמה ,וכתב ומתוך
שלא נודע לנו שיעור פול הלבן ,לעולם מברך בפה"א עד
שיהיה "גדול ביותר" .ע"כ .ובמג"א )סק"ד( ביאר דבימיהם
היו הענבים גדולים ,אבל עכשיו פול גדול מענבה ,ואפשר
דה"ה פול הלבן .ע"כ ]ויש לציין דברי הפתחי תשובה ביו"ד
סימן ק"צ סק"י משם האחרונים בביאור שיעור גריס ,ומ"ש
שם בשיעור פול ,והסוגים בזה[.
ובב"ח )ד"ה ואם( כתב דבזה"ז נראה שאין לברך על
הענבים בפה"ע ,אלא רק בפה"א משום שאין אנו בקיאין
בשיעורו של כפול הלבן וכו' ,עיי"ש .ולכאו' מבואר מדבריו
שנתבטלה האידנא ברכת פרי העץ מענבים מפני שלא
בקיאין בשיעורו .אולם באמת מבואר בשו"ע בכ"ד )מלבד
כאן ,גם לענין קדימה בפירות וכו'( וכן בפוסקים שבודאי
שעל ענבים מברכים העץ ,אלא שהצריכו תנאי שיהיה גדול
ביותר ,ולא ביטלו את הברכה מכל וכל ,וא"כ בודאי שבאופן
שניכר הדבר שהוא הגיע לגודלו הראוי לו שיברכו עליו בורא
פרי העץ ,ואמנם בשו"ע הצריך שיהא גדול ביותר ,אולם
אין לפרש שיהיה גדול בגודלו הנראה לעין ,אלא נראה
ברור דהכוונה כשהוא גדול בגמר בישולו ,דהא פשיטא
דכיון שנראה לנו שנגמר בישולו שבודאי יוכלו לברך עליו
כברכתו )ולכן כתבנו להלן כמה אופנים לברר הדבר שנגמר
בישולו ע"י סימנים אלה( .וכן כתב המאמר מרדכי )אות
ה'( והשיג ע"ד הב"ח ,וה"ד בכה"ח )אות ל"א( ,והוסיף משם
ספר דרכי חיים עמש"כ המג"א שבזה"ז נשתנה גודלם של
ענבים ,שאדרבה א"כ ודאי ראוי לברך עליהם העץ ואפילו
הם קטנים ,וככל פירות האילן ,וסיים הכה"ח שכך המנהג
פשוט לברך על הענבים בורא פרי העץ כל שנתבשלו,
דהיינו שנעשו מתוקים ,ואין מחלקים בין גדולים לקטנים
)ודמיון לדבר מ"ש בברכות מד :כל קטן מקטין וכו' ,ועי' שם
בגילדני וכו' ,ובפרש"י שם ד"ה גילדני(.
ב' .והנה לכאו' דין ברכה אחרונה תלוי בדין ברכה ראשונה,
שאם ברכתו בפה"א תהיה גם ברכתו האחרונה נפשות,
וכ"כ המאמ"ר )וה"ד בכה"ח אות כ"ח( .ויעוין בפמ"ג )סימן
ר"ח במש"ז סק"י( שכתב לדון לענין הבוסר שברכתו
בפה"א ,איך יברך ברכה אחרונה ,והעיר מד' התוס' )בברכות
לז (.שכתבו שיש להסתפק לגבי הכוסס חיטה ,שיש לומר
שלא מברך ברכת על המחיה אא"כ בתחלה בירך בורא
מיני מזונות ,אבל אם בתחילה בירך בפה"א יש לומר שלא
יכול לברך מעין ג' ,עיי"ש .וא"כ ה"ה בבוסר שמברך תחלה
בפה"א ,ג"כ יש להסתפק שלא יוכל לברך מעין ג' בהזכרת
על העץ וכו' .והוסיף הפמ"ג דכמו"כ אי אפשר לומר שיברך
מעין שלש על העץ ועל פרי העץ ,ונימא שיצא י"ח שפיר
לפמש"כ המג"א )בסימן ר"ו סק"א( לענין פירות שלא
נגמרו ,דהא בורכא ,דבתחלה יאמר בפה"א ובאחרונה על
העץ וכו' .עיי"ש ]ויל"ע בדבריו אם נוסח הברכה שבתחלה
מעכב את האחרונים ,דאפשר דמ"מ כיון שמתאימה
לו הברכה יוצא ,ועי' בשו"ת אגרות משה ח"ב סימן כ"ה,
וי"ל[ .וע"ע ג"כ באבן העוזר )סימן ר"ב( שג"כ נסתפק בזה,
ודימה זאת ממש לאוכל דגן חי ,ולכן כתב שיאכלנו רק
תוך הסעודה.
והנה במשנ"ב )סקי"ד( כתב בשם האחרונים שאין ראוי
לאכול מהם שיעור ברכה אחרונה ,אלא אם כן אוכל כשיעור
זה בתוך הסעודה ,משום שיש ספק בזה אם יברך אחריהם
ברכה אחת מעין שלש או בורא נפשות .ע"כ .ובאמת ברא"ש
ובטור הביאם הכה"ח )אות ל'( כתבו דעדיף לברך בורא פרי
האדמה ,מפני שאע"פ שנאמר שברכתו העץ מ"מ בדיעבד
יצא .ע"כ ]ויש להעיר שדברי הרא"ש והטור אלו אינם על
עניננו ,אלא לענין אחר להלן בטור ,אלא שכיון ששייך גם
כאן הביאם הכה"ח בסתמא[ ,וכתב דהניחא ברכה ראשונה,
אבל בברכה אחרונה מאי איכא למימר .וי"ל דס"ל דברכת
בורא נפשות רבות בדיעבד פוטרת ברכת מעין ג' ,וכמש"כ
הכנסת הגדולה וכו' ,עיין שם כן משם כמה אחרונים .ולפי"ז
אפשר שא"צ להחמיר כדברי המשנ"ב ,שהרי כמו שבברכה
ראשונה יכול לאכול בשופי ויברך ע"ז אדמה ,ואיננו אומרים
שלא יאכל ,ומטעם שזה פוטר בכל אופן ,א"כ כמו כן לענין
ברכה אחרונה נמי דינא הכי ,ויוכל לאכול שהרי בכל אופן
יצא .איברא דבאמת אין הדבר פשוט כלל ,שהמברך בורא
נפשות במקום על המחיה שיצא י"ח ,וכבר האריכו בזה
האחרונים טובא ,דמוכח מדברי התוס' והרא"ש בברכות
)פ"ו סימן ט'( ועוד ראשונים לענין גרעיני דגן שלוקים שלא
יוצאים י"ח בברכת בורא נפשות ,שלכן כתבו שם שלא
יאכלם אלא בסעודה וכו' .וכן מוכח מדברי השו"ע )סימן
ר"ב( כן ,וכ"כ הפוסקים .ואע"פ שיש אחרונים שסוברים
שיצא י"ח )כמש"כ הכה"ח ועוד( ,מ"מ הרי בראשונים הנ"ל
מבואר שלא יוצא י"ח אפילו בדיעבד ,וכ"פ האחרונים .וכ"פ
המשנ"ב )סימן ר"א סקס"ב( שאינו יוצא ,עי"ש ,וא"כ שפיר
כתב המשנ"ב שיש להמנע ולא לאכול מהם כשיעור .ואמנם
מאידך י"ל דכיון שברכתן בהתחלה אדמה א"כ י"ל שזהו
עיקר הברכה ,אולם כיון שאין הדבר מוחלט ,וכל עיקרו הוא
משום דאנו מסופקים בזה ,א"כ יוצא לדינא שראוי ליזהר
שלא לאכול שיעור ברכה אחרונה שלא ליכנס בספק.
ואם כן יש להסתפק אם אכל כבר שיעור אם יברך ע"ז
עכ"פ בורא נפשות ,כיון שמ"מ י"א שיצא י"ח .ועוד דהלא
ברכתו בתחלה אדמה ,והוי כמו ס"ס שיברך .אולם אחרי
האמור לעיל שקיי"ל שברכת בורא נפשות אינה פוטרת
במקום על המחיה ,א"כ בכל אופן שיש לו ספק בברכתו
אינו מברך כלום לאחריו ,והכי נמי ,ואפילו באופן שיש
ספק בזה גופא אם הוא בוסר או לא ,ולכאו' איכא ספק
ספיקא לאידך גיסא :א' .דילמא אינו בוסר וברכתו מעין ג',
ב' .ואפילו את"ל שהוא בוסר ,דלמא ההלכה כאותו צד שיש
לברך ע"ז מעין ג' .אולם זה אינו לדינא ,שהשו"ע בסימן ר"ח
גבי קליות סתם בתחלה שברכתו נפשות ,ורק אח"כ הביא
שהתוספות נסתפקו ,ומה גם שאין ספיקות אלו ראויים
לחייב ברכה ,ועוי"ל בזה .וגם איכא ספיקות לאידך גיסא,
ועכ"פ לדינא נראה פשוט דאין לברך שום ברכה על ענבים
שלא נתבשלו לגמרי.
ג' .וכל האמור הוא באופן שיש לנו ספק שמא לא נגמרו
כל צרכן ,ובזה אינו מברך עליהם אלא בפה"א ,וכאמור,
אבל אם אנו רואים עליהם שנגמרו ונתבשל הפרי כל צרכו,
הא ודאי ברכתו העץ ,ואין לדון לפי גודל הענב ,אלא רק
לפי הנראה אם נתבשל או לא )וכ"כ האחרונים ,הובאו
דבריהם בכה"ח אות ל"א .וע"ע מש"כ לעיל באות א' סוד"ה
ובב"ח .והסברא ברורה ,שהרי עינינו הרואות שזהו סיום
הפרי ,ואין אחריו עוד גידול ,ובודאי שברכתו העץ כשאר
פירות( .ומצאנו באחרונים שנתנו בהם סימנים מהו נקרא
גמר פרי ,והיינו חדא אם רואים על הפרי במראהו שנגמר,
וכן אם מרגישים בטעמו שנגמר ,ה"ז ברכתו העץ ,וכן הוא
ניכר במשמוש היד שנגמר ה"ז העץ ]וכן יש ללמוד מדברי
המאמ"ר הנ"ל )וה"ד בכה"ח אות ל"א( ,ואמנם יש לדון
שמשמע לכאורה בדבריו שהכל הוא תנאי אחד ,והיינו
שיהיה ניכר גם במראהו וגם בטעמו .אולם נ"ל בפשטות
דאורחא דמילתא נקט ,שבדרך כלל כשהוא מתבשל הרי
הוא ניכר גם במראהו וגם בטעמו[.
ועוד סימן יש לדעת אם נגמרו בישול הענבים ,והוא אם
נראים ממנו החרצנים ,כאשר מעמידים אותו כלפי האור
ה"ז ברכתו העץ ,והרי הוא בכלל מ"ש בשביעית )פ"ד מ"י(
הענבים "משיגרעו" ,והיינו שיגדלו בכה"ג ]וכן יש ללמוד
לפי"ד הגר"א כאן הסובר שאינו נחשב פרי לענין ברכה,
אא"כ הגיע לעונת המעשרות ,והוא מחמיר טובא בפירות,
ואעפ"כ מצאנו במשנה דמעשרות )פ"א מ"ב( ובירושלמי
מח
שם דבכה"ג שנראים החרצנים הרי הם מבושלים .וכן
מבואר ברמב"ם )פ"ב ממעשר( דכשיעור שנראים ממנו
החרצנים שפיר דמי ,וא"כ ראוי בכך לברך עליו העץ,
וה"ז ק"ו לדידן שבכה"ג ברכתו העץ )שהרי אנן לא קיי"ל
כדעת הגר"א( ,וכן מצאתי שכתב כן המשנ"ב .ודקדק כן
בשעה"צ שם עפ"ד הגר"א ,וכנזכר[ ,וא"כ כשיש סימנים
הנ"ל ודאי שאפשר לברך עליהם העץ ככל ענבים ,וע"ע
להלן אות ח' מה שכתבנו אודות מסורת הענבים.
ד' .ולענין ברכת שהחיינו ,הנה בשו"ע )סימן רכ"ה ס"ז(
כתב שאינו מברך שהחיינו על הבוסר ,אלא כשהבשילו
האשכולות ענבים ,וכן בכל פרי אחר גמרו .עכ"ל .וכתב
המשנ"ב דכל שיהיה נגמר לגמרי וטוב למאכל .ע"כ .וע"ע
בהגה שם )סעיף ג'( שג"כ הביא ד"ז שאין לברך שהחיינו
עד שנגמר תשלום גידול הפרי ,וכתב המשנ"ב שם דר"ל
דאף דלענין ברכה על הפרי קיי"ל לעיל )סימן ר"ב ס"ב(
דמברכים על הבוסר בגפנים בפה"ע משהגיעו לשיעור
כפול הלבן ,ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא
ראוי לאכול ע"י הדחק ,מ"מ גבי שהחיינו אין לברך אלא
עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהא טוב למאכל ,ופירשו
האחרונים שהרמ"א בא לחדש ולהוסיף בזה ע"ד השו"ע
שאפילו בדיעבד הוי ברכה לבטלה )עי' שעה"צ שם אות
י"ג( ,ושוב סיים המשנ"ב דמ"מ בדיעבד אם בירך שהחיינו
על הפרי בזמן שראוי לברך עליו כברכתו )המבואר בסימן
ר"ב ס"ב ,וכמשנ"ת( יצא י"ח ,וכמש"כ במג"א בשם
הרדב"ז דבכה"ג אפשר לברך עליו שהחיינו ,וסב"ל.
ה' .ואכן גם על אותם הענבים שלא נגמרו באופן שאינם
ראויים לברכת בפה"ע ,ה"נ נראה שאם בירך עליהם בפה"ע
שיצא י"ח ,שהרי אינו משקר בברכתו ,שהרי באמת הוא
פרי הגפן ,וכעין זה מצאנו במג"א )סימן ר"ו( והזכרנוהו
לעיל ,וה"נ לא שנא שהרי הוא פרי הגפן ושמו עליו )וע"ע
לעיל לה :ובגהש"ס בדף יב .(.וכן מצאתי בכה"ח )אות כ"ז(
שפסק שבדיעבד יצא י"ח ,חדא דיש לחוש לד' הרדב"ז
שעל כל ענבים מברך העץ וסב"ל ,ועוד כסברא שכתבנו
שאינו משקר בברכתו.
ו' .ויש להוסיף עוד שענבים הגדלים בגפנים בימות
החורף ,וטבעם שאינם מתבשלים כלל ,אלא נשארים
כמות שהם )ורגילים לעשות מהם חומץ( ,ברכתם שהכל,
ואחריהם מברך בורא נפשות ,ודין זה מתבאר בשו"ע
)סימן ר"ב ס"ט( סופי ענבים וכו' ,עיין שם .ועיין במשנ"ב
)שם סק"נ( שהקשה דמאי שנא מהמבואר בסעיף ב'
דבוסר אפילו לא הגיע לכפול הלבן ברכתו אדמה )וכנ"ל(,
והביא ד' האחרונים שביארו בפשטות דשאני התם שהם
ענבים טובים שלא נגמרו עדיין ,אבל בסופי ענבים הללו
שמקולקלים הם ולעולם ישארו כמות שהם ברכתם
שהכל ,ועי' ב"ח ושאר אחרונים ]וע"ע במשנה דף מ :על
החומץ ועל הנובלות וכו'[.
אמנם יש לציין ולהעיר בזאת שהנה בגמ' )ברכות לח(.
אמרו על משקין היוצאים מהם שברכתם שהכל ככל
הפירות ,והקשו לי א"כ אדרבה מוכח דלגבי הפרי עצמו
הוא פרי גמור ,וצע"ג .והיה אפשר לומר דאה"נ ,אולם לגבי
ברכות גרע טפי ,דכיון שאינו ראוי לאכילה רגילה נשתנית
ברכתו ג"כ .וזוהי סברת המהר"ם מרוטנבורג שהביא
הטור שסובר שגם על הפרי עצמו יש לברך שהכל ,אולם
מהגמ' מוכח שמדמים זאת לברכות ,וכ"ה מקור השו"ע
הנ"ל .וע"ע בתוספתא דברכות )פ"ד ה"ה( דמיירי לענין
ברכות ,ואמרו שעל היוצא מן הספוניות שהכל ,ומשמע
דהפרי עצמו העץ ,וצ"ע .ואולי י"ל דשם נחתי לבאר שדין
המשקה היוצא מן הפירות הוא זיעה בעלמא שברכתו
שהכל ,ולעולם הספוניות עצמן הם ג"כ שהכל ,והו"א
דהמיץ שלהם יהיה כברכת הפרי עצמו ,ולמרות שבעלמא
ברכתו שהכל מ"מ הו"א דבנידו"ד נשתנה למעליותא
ויברכו עליו העץ ,קמ"ל .אכן באמת הכא הוא ענין אחר
לגמרי ,דיש בו חידוש נוסף שלמרות שבעלמא משקה
היוצא מהענבים הוא פרי הגפן ,מ"מ כאן תהיה ברכתו
שהכל ,והוא חידוש בפ"ע .ודו"ק .וע"ע בב"ח שם ,ואכמ"ל,
וצע"ע ]ומ"מ גם באותם ענבים הללו נראה שאם טעה
ובירך בפה"ע יצא ,וכסברא הנ"ל ע"פ המג"א סי' ר"ו[.
ז' .ואחרי הכל יש לבאר שכבר הזכרנו שכל הנ"ל הוא
דין מיוחד בענבים ,שאינם בכלל בפה"ע אא"כ יתבשלו
כראוי ,משא"כ לגבי שאר כל הפירות הנאכלים ע"י הדחק
שברכתם בפה"ע )וע"ע בשו"ע הגר"ז ס"ד ובמחה"ש
וש"א( .ואמנם י"א שבכל הפירות דינא הכי ,כיעוין בפמ"ג
)סק"ו( ,אולם כל הפוסקים לא חשו לזה מאחר דמבואר
במג"א לפנינו וש"א שזה דין מיוחד בענבים .אמנם נוסף
על כך איתא בחיי אדם )כלל נ"א דין ז'( שכל הפירות
שהם חמוצים יש לברך עליהם שהכל ,אם לא שבישלן או
מיתקן באור ,וכתב שזה דלא כשו"ע שפסק שכל הפירות
החמוצים ברכתם העץ אם נאכלים ע"י הדחק .וע"ע שם
בנשמת אדם שהאריך בזה ,עיין שם באורך .אולם באמת
גם זה אין מוכרח ,שדברי השו"ע מתבארים היטב מתוך
דברי הראשונים ,וכבר עמד ע"ז בשו"ת איש מצליח סימן
נ"ט והשיב ע"ד הח"א ,עייש"ב .ואין להאריך ,ולכן העיקר
כדעת השו"ע שכל הפירות שנאכלים ע"י הדחק ברכתם
העץ )חוץ מענבים( ,וכאמור .וכמו"כ ה"ז דלא כמו שכתב
המשנ"ב בסימן ר"ב ס"ב בביאור הלכה ד"ה ושאר ,וכן
הזכיר בשעה"צ לשיטת הגר"א הסובר שאזלינן בפירות
לענין ברכת בפה"ע ,אם הגיעו לעונת המעשרות )המבואר
ברמב"ם פ"ב מהל' מעשר ה"ה עיין שם( ,ולכאו' היה לנו
לחוש לכל שיטות האחרונים הנ"ל .אולם באמת נראה
דכולהו כחדא שיטתא נינהו ,והוי ספק משם אחד ואנן
קיי"ל כדעת השו"ע ,ומה גם שכן נראה בראשונים וכנז',
וכמדומה שכן נוהגים .ומה גם יש להוסיף ע"ז דנראה
ודאי שאף לשאר האחרונים הנ"ל אין בזה חשש ברכה
לבטלה אם יברך עליהם בפה"ע ,דהא חזינן במג"א
)סימן ר"ו סק"א( שכל שלא נגמר בישולם ובירך העץ
יצא ,וכן הזכיר זאת הפמ"ג )בסימן ר"ח במש"ז סק"י(
לענין הבוסר גופא ,עיי"ש )ומה שהקשה ע"ז הוא מצד
דהוי תרתי דסתרי בפירות שהם ממין ז' ,והוא ענין אחר
וגם בזה יש לדון ,ואכמ"ל( .ועכ"פ אפילו בפירות ממין
ז' ג"כ יברך בתחלתו בפה"ע ,ולבסוף מעין ג' כפי עיקר
הדין ]ולענין חרובין וזיתים שלא גדלו כל צרכן ,עיין בהגה
סימן ר"ב ס"ב[.
ח' .ואין להמנע מלהזכיר שבעצם הענבים שלנו ,אם
הם בכלל נידונים כענבים או כפרי אחר ,כבר האריכו
האחרונים טובא ,וטעם הדבר שפקפקו על הענבים שלנו,
הוא מפני א' .שאין בהם חרצנים ,ואילו ענבים שנזכרו
בכל מקום הם עם חרצנים ]וכמש"כ בתורה פ' נשא
מחרצנים ועד זג וכו' ,וכן מבואר בכ"מ במשנה כיעוין
במעשרות פ"א מ"ב ,ובשביעית פ"ד מ"י[ .ב' .מפני שהם
קטנים ,ואינם כפי השיעור שנזכר בחז"ל ]עיין בברכות
דף לו .[:ועי' בשד"ח באסיפת דינים ברכות בפה"ש סימן
כ"ג שהביא ד' הפוסקים שנתחבטו בענין ]ועיקר הנידון
שלהם היה לענין צימוקים שהיו רגילים לעשות מזה יין[.
ועי' בשו"ת מהר"י חיות סי' ג' שברכתם שהכל ובורא
נפשות .ועי' בשו"ת זכר יהוסף )חאו"ח סימן נ"ג( שהאריך
לבאר שגם ענבים הללו הם ככל ענבים של התורה ,וכי
אין צריך מסורת לענבים ,ואינו כמו עופות שצריך מסורת,
עיי"ש ובסי' רכ"ג.
וע"ע שם בזכר יהוסף שכתב שגם מצד טבעם באמת הם
כמו כל ענבים ,מלבד עצם מבנה וצורת העץ והפירות
שהכל עשוי ממש כמו כל ענבים ,וכמו"כ הם הפרי היחיד
שאפשר לעשות עמם משקה משכר )אלכוהולי( וכו'.
עוד כתב בשם חכמי הטבע שבאמת גם לענבים שלנו
יש גרעינים ,אלא שהם קטנים מאד וקשה להבחין בהם
)וכמו"כ ראינו כמה פעמים שהם דבוקים בבשר הפרי,
ועשויים בצבע ירוק כצבע הפרי ,רק שקשה להבחין
בהם( .ובאשר לקטנותם של הפירות כתב שכיון שכך הוא
הגמר שלהם ,ודאי בלא ספק שהם ככל ענבים גמורים
וכו' ,עיי"ש .ויש שהביאו מדברי הרד"ק בשרשים )שכג(
בשם אבן גיאת שמבואר שיש ענבים ללא חרצנים ]עוד
הוכיחו האחרונים ממש"כ בזוה"ק )פ' נשא( שגפן אינו
מקבל הרכבה ,והרי עינינו הרואות שעושים הרכבה בין כל
סוגי הגפנים ,ועל כרחך שהכל בכלל גפן[ .והאריכו עוד
האחרונים ,עיין בשד"ח שם .וע"ע בשו"ת המהרש"ם ח"ו
סו"ס ל"ח ובח"ז סי' קכ"ה .וע"ע בשו"ת דובב מישרים ח"ב
סימן י"א ,ובשו"ת מנחת יצחק ח"ח סי' נ"ח וש"א.
יוסף משדי -בני ברק
סימן ר"ב
יבאר דין ברכת זן שדרך לרסקו ,ושאר זנים באותו הפרי
אין דרך לרסקם ,כגון ברסק עגבניות תפוחים ועוד
בענין מי סחיטת הפירות בסוגיית מי שלקות )ברכות
ל"ט ע"א( בענין ברכת מלפפון חמוץ ,ופלפל ממולא
]שאוכלו לבסוף בלי המילוי[ בענין ברכת ממתק
הקוקוס
יבאר דין ברכת זן שדרך לרסקו ,ושאר זנים באותו הפרי
אין דרך לרסקם ,כגון ברסק עגבניות תפוחים ועוד
המשנ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ד כתב דאם רוב דרך אכילת
אותן פירות הוא ע"י ריסוק מברך ברכתו הראויה ,העץ
או האדמה ,ולא איכפת לן בזה שהפרי מחוי ואין ניכרת
צורתו .ויש לדון בפרי או ירק שיש כמה זנים ,ואחד
מהזנים רוב אכילתו ע"י ריסוק ,ושאר הזנים של אותו פרי
אוכלים אותן כדרכן ,מה ברכת המאכל הנעשה מאותו
זן ,האם אזלינן בתר זן זה שדרכו בכך וברכתו העץ ,או
אחר שאר הזנים .והנה אם אותו זן הוא רוב דרך האכילה
באותו הפרי ,פשיטא דאזלינן בתריה ,דהרי רוב הפירות
מתרסקין ,אבל כשאין הפירות מרוסקים מזן אחד רוב
הפרי ,יש להסתפק מה מברכים עליו )ועיין חזו"א או"ח
סי' ל"ג סק"ה שנסתפק האם בעינן רוב ממנו ,או דדי בזה
דרוב בני אדם ניחא להו במשקין( ,ואם יש זן אחד שהוא
רוב הפרי ,ורוב דרכו הוא לריסוק ,ג"כ יש צד גדול לומר
דמהני אף כשאין רוב דרך הפרי מכלל הזנים לריסוק,
דמ"מ בזן העיקרי הרוב לריסוק ונחשב דרכו ,אלא יש
להסתפק בזן שאינו רוב הפרי ודרכו בריסוק ,ורוב הזנים
באותו פרי אין דרכן בריסוק ,האם בזן זה יברך עיקר
ברכת הפרי או לא.
וטרם בירור הדין בזה בעזה"י יש לברר מהו גדר זן ,דהרי
בכל פרי וירק יש הרבה זנים ,לפעמים מאות ואלפים
ששונים זה מזה קצת ,האם כל אחד מהם מוגדר כזן
בפנ"ע ,אף שרוב התכונות שלהם שוות ,או שרק זן ששונה
במהותו מזנים אחרים הוא נחשב לזן בפנ"ע .והנה מצאנו
בכמה מקומות בהלכות ברכות זנים שונים באותו פרי,
ומדינים אלו אפשר ללמד על הכלל מה גדר זן בפנ"ע
שברכתו שונה משאר הזנים באותו פרי.
בשו"ע סי' ר"ב סעי' ה' הביא דשקדים המרים קטנים
ברכתם העץ ,דעיקר אכילתם הקליפה ואינה מרה ,גדולים
אין מברך דמזיק )אלא אם כן מתקן( ,וכתב המשנ"ב
)ס"ק ל"ה( דבשקדים מתוקים קטנים שהכל גדולים העץ,
דהתם לא נטעי אדעתא לאוכלם קודם שיתבשלו ,דאינו
גמר פרי ,משא"כ במרים נוטעים אותן על דעת לאוכלן
קטנים ,דהרי בגדלותן אינם ראויים למאכל .חזינן מזה
דבאותו פרי כשיש בו ב' זנים ברכותיהן שונות ,כשתכונות
הזנים שונות זו מזו ]דבזן מר נטעי אדעתא לאוכלן
קטנים ,ובזן מתוק ע"ד לאוכלן גדולים[.
עוד יש להביא ראיה מהביאוה"ל סי' ר"ב ס"ט ד"ה
שבישלם שהביא מהטור סי' ר"ד שנובלות הם מין תמרים
שאינם מתבשלים ,ופי' הביאוה"ל דהיינו מין תמרים רעים
שאין יכולים להתגדל על האילן )וכ"כ במשנ"ב שם ס"ק
מ"ט( ,ודוקא מין תמרים רעים ,אבל סתם תמרים שהשירן
או נפלו לא נשתנית ברכתן ,וגם מזה משמע דאין די
בתמרים מסויימים שלא התבשלו אלא במין שאינו יכול
להתבשל ,וא"כ מב' מקומות אלו משמע דמה דאמרינן
דזן ברכתו שונה מזן אחר ,הוא דוקא כשיש בו תכונות
שגורמות שיהיה שונה מהותית משאר הזנים ע"י שלא
יהיה ראוי לאכילה וכדומה ,אבל זה לבד שהיו נוטעים
את השקדים המרים על מנת לאוכלם קטנים לא משנה
את ברכתם ,ורק בגלל דבגודלם לא ראויים לאכילה דינם
שונה.
אמנם לכאורה יש ראיה להיפך מסי' ר"ד במשנ"ב ס"ק
ט' דהביא מהט"ז דקטניות גינות שאוכלם חיים ברכתם
אדמה ,ובשל שדות ברכתם שהכל שדרך לבשלם ,ושניהם
אותו הפרי )וגם האבן העוזר נחלק מטעם אחר ,עי"ש(,
אמנם אפשר לומר דהתם בשל שדות הוא הרוב ולכן
חשיב ,ומ"מ גם גינות לא בטיל כלפיו מכיון שלאכול חי
זה דרך מספיק בקצת מהירקות ,משא"כ ברסק שנחשב
לשינוי לא מהני דרך של זו אחד.
ולפי"ז נראה ברסק עגבניות שיש זנים לרסק ויש זנים
למאכל ,וכן כיו"ב בשאר מאכלים שיש כמה זנים תלוי
בזה ,דאם אותו זן אינו טוב למאכל בצורתו הרגילה,
רק כשהוא מרוסק )כעין בשמים שחוקים שבסי' ר"ג
ס"ז( ,א"כ ברכתו שונה משאר זנים שטובים למאכל גם
בצורתם הרגילה ,אבל אם הם טובים בין מרוסקין ובין
כדרכן ,רק דמטעמים שונים עדיף ליטע זנים אלו לרסק
ולא למאכל ,בזה לא אזלינן בתר זן זה אלא אחרי רוב
הזנים שברכתן שהכל .כנלענ"ד.
וכן נראה לומר בשאר דיני ברכות ,כגון במה שדרכו
לאכול חי דברכתו אדמה ,אם יש זן שאין דרכו לאכול חי
רק מבושל ,ומצוי במיני גזר שיש בהם שהם עבים וקשים,
אותו זן בחי ברכתו שהכל .וכן נ"ל דגם לרשב"א דס"ל
דבמשקין ברכתם שהכל כיון שאין דרך לסחוט ,ומ"מ אף
בזני זיתים שאין דרך שסוחטין אותן ואין כותשין ,מ"מ
ברכתם העץ אם סחטם לשמן כיון דראויים לזה ,וכן בזני
ענבים למאכל שעשה מהם יין ברכתם בפה"ג דראויים
ליין.
אברהם שלמן -אלעד
בענין מי סחיטת הפירות
בסי' ר"ב סעי' י' כתב בשו"ע דפירות ששראן או בישלן
במים ,לדעת הרא"ש אם נכנס טעם הפרי במים מברך
בפה"ע ,ובמשנ"ב סקנ"ג כתב דלא דמי לסחיטת פירות,
דיותר נכנס טעם הפרי במים ע"י בישול מאלו סחט הפרי
בעצמו כשהוא חי ,ולכך על מי סחיטת פירות לכתחילה
מברך שהכל .ולכאורה צ"ע ,הלא מי סחיטת פירות המים
שבפרי היו שרויין בתוך הפרי זמן רב יותר ממעת לעת,
דבזה כתב במשנ"ב דרגילין ליתן טעם במים ,וא"כ כש"כ
דעל מי סחיטת פירות שיש בהם טעם הפירות יברך
בפה"ע.
ולכאורה אפשר לומר לפמש"כ במשנ"ב סי' ר"ה ס"ק י"ב
לגבי מי שלקות שברכתן כברכת השלקות ,דזהו דוקא
כשבישל הירק במים בעלמא שאין בהם טעם בעצמו,
ונרגש בו רק טעם הירק ,אבל אם בישל הירק בחומץ
או במשקה העשויה ממי סובין וקמח שיש בהם טעם
בפנ"ע ,אין נגרר המשקה אחר הירק ומברך עליו שהכל.
ולפי"ז הוא הדין לענינינו דלמי פירות יש כנראה טעם
בפנ"ע ,ואמנם מקבלים גם טעם הפרי כיון שנשרים יחד
עם הפרי זמן רב ,אבל כיון שיש בהם טעם עצמי אינם
נגררים שיברכו עליהם כברכת הפרי ,ולכך בכ"ז נחשבים
כזיעה בעלמא וברכתן שהכל.
רפאל משה כהן -קרית ספר
בסוגיית מי שלקות )ברכות ל"ט ע"א(
נברר כאן בעזהי"ת לקיים את מנהג העולם לברך על
קפה ותה שהכל ,שצריכים לבאר כאן למה לא דומה
למי שלקות ,וכדי לבאר הענין נכנס לדיון במקורות
ובראשונים.
בברכות ל"ט ע"א מיא דכולהו שלקי ככולהו שלקי
)מרק ירקות בפה"א( ,ובדף ל"ח ע"א איתא שברכת דבש
הזב מהתמרים שהכל ,והקשו הראשונים שסוגיות אלו
סותרים אהדדי ,שמדבש תמרים למדנו שאף משקה
שיוצא מגוף הפרי אין מקבל ברכת הפרי ,ובמי שלקות
כתוב שאף כשיש רק טעם הירקות שנכנס במים ברכת
המים כברכת הירק.
ומצינו בזה חמשה יישובים בראשונים ,אשר שלשה מהם
נפסקו להלכה )רשב"א ,רא"ש ,ומרדכי( ,ושנים מהם לא
נפסקו להלכה )רא"ה ריטב"א וראב"ד(.
א .הרשב"א )ל"ח ע"א( מיישב שבכדי שהמים יקבלו ברכת
הפרי בעינן שהפרי יהא ניטע אדעתא דמימיו )כך ביארוהו
המג"א והגר"ז ,וכן במשנ"ב סי' ר"ב סק"י( ,וירקות הדרך
הוא לבשלם ולכן ברכת מימיהם כהירקות ,משא"כ פירות
)דובשא דתמרי( אין הדרך להוציא מימיהן ,והפרי לא
ניטע אדעתא דהמים ,ולכן המים יורדים לשהכל .ולפי"ז
יצא לכאורה שברכת התה והקפה כברכת העלין )העץ
או אדמה( ,מכיון שודאי הדרך הוא לעשות מעצי התה
והקפה משקה.
ב .הרא"ש )ל"ט ע"א סי' י"ח( מיישב שאין חילוק בין אם
דרכו בכך או לא )משנ"ב סי' ר"ה ס"ק י"ד ,ודלא כחזו"א
סי' ל"ג ,ויש מה להאריך בזה ואין זה מקומו( ,אלא דין
מי שלקות הוא רק ע"י בישול ,ודובשא דתמרי המים
יצאו שלא ע"י בישול ,והטעם שיותר יוצא טעם הפרי
למים בבישול ממה שיוצא הטעם ע"י כתישה וסחיטה,
וזה דבר שרואים בחוש שאף הסוחט הפרי עצמו בלי
הוספת מים ,מ"מ במיץ יש טעם אחר מהפרי ,ובבישול
יש ממש טעם הירקות במים ,ולפי"ז יצא לכאורה שברכת
הקפה והתה בפה"א ,מפני שנכנס טעמו למים ע"י בישול
במים רותחים ,ומהאי טעמא אסור להכינם בשבת אלא
באופנים מסויימים.
ולכאורה מלשון הרמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות הלכה
ד' ,שכתב "ירקות שדרכן להשלק ששלקן מברך על מי
שלק שלהן בפה"א וכו'" ,משמע כהרשב"א )כ"כ הפמ"ג
סי' ר"ב סק"י ,ודלא כמו שהבין הכס"מ דבסמוך( .אבל
באמת דקדוק הרמב"ם שסובר כהרא"ש לחלק בין
סחיטה לבישול ,ששם בהלכה ב' כתב דין סוחט הפירות
שברכתן שהכל ,ובהלכה ג' הפסיק בדין ירקות שדרכם
לאכלם חיים ,כשבישלם שהכל ,וכן הפוך ירקות שדרכם
ליאכל מבושלים ,אכלן חיים מברך שהכל ,ואח"כ כתב
דין מי שלקות בבישול ,ומשמע שהחילוק הוא בין סחיטה
לבישול ,וכן רואים בכס"מ שהעתיק דברי הרא"ש על
הרמב"ם ,ועל כן י"ל שמש"כ הרמב"ם ירקות שדרכן
להשלק ,נתכוין לדין הכתוב בביאוה"ל )סי' ר"ב ס"י ד"ה
על אותן( שדין מי שלקות שהם האדמה זה רק בירקות
שדרכן ליאכל מבושלים ,שאל"כ הרי ברכת הירקות
בבישול שהכל ,ואיך המים יקבלו דין האדמה מחמת
הירקות .והרמב"ם המשיך מהלכה לפני כן שכתב הדין
שירקות הם בפה"א רק בדרך אכילתם.
]אגב ,ז"ל הרא"ש שם בסיומו" :ואפשר שאם בישל
הפרי ונכנס טעם הפרי במים ,מברך עליהם בורא פרי
העץ" .וצריך לבאר סיום זה ,כי לפמש"כ הרא"ש קודם
לזה שמי שלקות הוא ע"י בישול ,ודובשא דתמרי הוא
שלא ע"י בישול ,א"כ ברור שבבישל הפרי ברכת מימיו
בפה"ע .ומצינו שני יישובים בזה ,בחזו"א סי' ל"ג משמע
שביאר דברי הרא"ש שזה דבר מוכרח שמרק ירקות הוא
בפה"א ,שכך איתא בגמ' ,וכן ברור שדובשא דתמרי שהכל
מהאי טעמא ,והסתפק הרא"ש בטעם הדבר ,ואמנם לפי
הטעם שכתב לחלק בין בישול לסחיטה נמצא שהוא הדין
בפירות שבישלם ברכת מימיהם בפה"ע ,אבל הסתפק
דילמא החילוק כמש"כ הרשב"א ,ולדבריו בבישל פירות
ברכת המים שהכל ,שאין הדרך לבשל פירות העץ .וזה
מחודש ,שבפשטות הרא"ש לא סבר מחילוק הרשב"א,
שהרי לא הזכירו כלל .ואפשר לומר עוד שמש"כ הרא"ש
בירקות המתבשלים שברכת המים כברכת הירק ,היינו
טעמא שמאוד נכנס טעם הירק במים ,שזה מהות הירקות
שנועדו בבריאתם לבישול להיות מרק ,משא"כ פירות
שאין טעמם נכנס כ"כ למים ע"י בישולם ,ולכן גם אין
דרך אנשים לעשות מרק פירות[.
והשו"ע לא הכריע אם כהרא"ש או כהרשב"א אלא חשש
לשניהם ,בסימן ר"ב סעי' י' סתם כהרשב"א ,ואח"כ בסימן
ר"ה סעי' ג' סתם לשונו דסחט ירקות ברכתם שהכל,
ומסתימת הלשון דקדקו בביאור הגר"א ובפמ"ג שמיירי
אף אם הדרך בכך ,וחשש כאן לרא"ש .ויעויין בשעה"צ
סי' ר"ה ס"ק כ"א שכתב כהנ"ל ]והוציא מזה לענין
דיעבד שיצא בבירך ברכת הפרי[ .אבל בקפה ותה בין
להרשב"א ובין להרא"ש ברכתו בורא פרי ,שהדרך בכך וכן
הטעם יוצא ע"י בישול ,ולהמרדכי שלפנינו יצא לכאורה
שברכתם שהכל.
ג .והמרדכי )ל"ט ע"א רמז קכ"ה( יישב הסוגיות ,שבמי
שלקות שהמים עדיין אוכל שהרי ]אין שותים המרק
כמשקה בכוס אלא כאוכל ,ובמרדכי נתן סימן לזה
שמטבילין בו את הפת[ שייך עליהם בורא פרי ,אבל
במשקה הנסחט מפירות שאינו נאכל אלא הוא משקה,
ברכת המשקה שהכל .וכ"כ בתוד"ה האי )ל"ח ע"א(
בביאור הטעם למה על שכר )=בירה( לא מברכים
מזונות ,שהרי יש כאן שעורים שנתבשלו ,וכתב בטעם
שלישי וז"ל" :ועוד בשתיה אומר שהכל" ,שמשמע שלא
שייך ברכה פרטית על שתיה )ומהלשון משמע שלא רק
כלפי ברכת מזונות שמים אינם מזינים ,אלא גם לגבי
בורא פרי( ,ולפי"ז ברכת התה והקפה שהכל מצד שהוא
משקה.
איברא שהנ"ל נראה נכון בדעת התוס' ,אבל כשנדקדק
בלשון המרדכי נמצא שלא מסכים להתוס' ,אלא ס"ל
שכל מה שמשקה יורד לשהכל זה רק כשהיה מאכל
ועתה אישתני לגריעותא נשאר בברכת בפה"א ,וכך
רואים בלשון המרדכי "וחשיב מאכל כמקודם" ,וגם אח"כ
שכתב "וכן פר"י בריש פסחים דמיא דשלקא משבח,
אבל מי שעורין לא משבח וכו'" ,וכ"כ התר"י כהמרדכי,
ולפי"ז מסתבר שלהמרדכי ברכת התה בפה"א והקפה
בפה"ע ,מכיון שכאן המים לא אישתני לגריעותא ,שהרי
העלים ופולי הקפה לא היו ראויים לאכילה ,ועתה ראויים
לאכילה ע"י שתייתם ,וא"כ מסתבר שאין כאן החסרון
דאישתני לגריעותא.
ואחר שכן נשאר שברכת התה והקפה עדין בורא פרי,
וצ"ע אם יש לנו לחוש לדעת התוס' לברך שהכל ,מכיון
שהשו"ע הביא להלכה את הרשב"א והרא"ש כנ"ל,
והמג"א סימן ר"ה ס"ק ו' הביא את דברי המרדכי ,ואת
התוס' הביא כסיוע למרדכי ,וא"כ אפשר שלא פסקו
התוס' לחוד .ועד כאן ראינו ג' יישובים בראשונים על
סתירת הסוגיות ,ונביא עוד שני יישובים ונקצר בהם כי
מט
אינם להלכה.
ד .שיטת הרא"ה והריטב"א שעל מים לעולם מברך שהכל,
וזה מש"כ בדובשא דתמרי ,ומה ששנינו מי שלקות
בפה"א אין הכוונה ששותה המים לחוד ,אלא קמ"ל
שהמים טפלים לירק ,ואם בירך בפה"א על הירק אין צריך
לברך שוב על המים שהכל .ולפי"ז ברכת התה והקפה
שהם משקה שהכל ,אלא שהשו"ע לא פסק כהרא"ה
כדלקמיה.
ובעצם דבריו שהמים טפלים לירקות ,כן פסק גם המשנ"ב
סי' ר"ב ס"ק נ"ד )ויעוי"ש גם בשעה"צ ס"ק ס"ו( .אבל
מש"כ שאין על המים ברכת שהכל ,פסק השו"ע לא כן,
שכתב בסימן ר"ה סעי' ב' וז"ל" :על המים שבישלו בהם
ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן".
ה .עוד יישב הראב"ד )הובא ברשב"א ל"ח ע"א( שהכל
הולך אחר מחשבת האדם ,שאם סחט או בישל הפרי
כי רוצה במימיו ,א"כ אחשביה למים וברכתם כהפרי
והירק ,וזה מש"כ במי שלקות ,אבל כשאינו חפץ במימיו
ויצאו המים לבד אין למים חשיבות ,והם זיעה בעלמא
שברכתם שהכל .וזה מש"כ בדובשא דתמרי .ויעויין בט"ז
סי' ר"ב ס"ק ה' וכן בסימן ר"ה ס"ק ו' שסובר כדברי
הראב"ד מטעם אחר ,ולפי"ז ברכת התה בפה"א כהעלים,
כי מחשבת האדם להוציא טעם העלים למים.
ואין הלכה כהראב"ד ,כי רואים בדברי הרא"ש )הנ"ל סי'
י"ח( סברא הפוכה שהזב מאליו חשיב טפי מהיוצא ע"י
סחיטה ,והעתיקו הב"י )סי' ר"ב( ,ופי' לפי"ז דברי הטור
שמש"כ דבש הזב מהתמרים שהכל ,יש לומר כל שכן
שבסחיטה שהכל ]ואמנם בט"ז )סי' ר"ב ס"ק ה'( דחה
הדיוק מהרא"ש ,אבל המעיין ברא"ש רואה כהב"י[ ,וכן
פסק במשנ"ב סי' ר"ב ס"ק מ"ה.
נמצינו למדים עד כאן שלרשב"א והרא"ש והמרדכי
והראב"ד ברכת התה בפה"א ,ולרא"ה והתוס' ברכתו
שהכל ,וראינו לעיל שהשו"ע פסק דלא כהרא"ה ,וספק
בידינו אם חששו הפוסקים לתוס' .ועתה נדון לפמש"כ
הרא"ש בכלל ד' אות ט"ו שלדבריו לכאורה ברכת התה
שהכל ,דהרא"ש שם מחלק בין מי שלקות לשכר שאף
שנעשה משעורים אין ברכתו מזונות ,וכתב שני טעמים,
ואחד מהם שחשיבות המים זה רק כשהם טפלים לפרי,
והושמו בקדירה כדי לבשל הירקות וכך נטפלים לירק,
אבל כשתכלית המים הם לשתותם לעצמם גם בלי
הירקות אין להם ברכת הירק אלא שהכל .ולפי"ז ברכת
התה והקפה שהכל ,כי המים כאן כדי לשתותם ולא
לבשל התה והקפה ]אמנם ברוצה לשתות דוקא הפולי
קפה כדי להתעורר ואי אפשר בלא מים ,לא שייך זה[.
אבל נראה מסוגיית הגמ' במיא דשיבתא כשיבתא
)ל"ט ע"א( ,שעד כאן לא קאמר הרא"ש אלא בירקות
ששייך לאוכלם ,אבל בתה וקפה שכל אכילתם הוא
רק ע"י שתיית מימיהם ,מודה הרא"ש שברכתן האדמה.
וצ"ל כן ,כי איתא בגמ' שמיא דשיבתא כשיבתא היינו
בפה"א ,וכתוב שם בגמ' שאחרי שנתבשל יצא מהשיבתא
טעמו ,והוא כעץ בעלמא שאינו ראוי לאכילה ,וא"כ ודאי
שכשמבשלים שיבתא אין זה אלא לצורך המים ,ואעפ"כ
ברכת המים האדמה ,ומוכרחים לחלק שמודה הרא"ש
בירק שאינו נאכל אחרי בישולו שכאן אין חשיבות
טעם הירק אלא במים )שאין ירק אחר( ,וכל שכן בתה
וקפה שגם לפני בישולם אינם ראויים לאכילה ,ונכשרים
לאכילה רק ע"י המים .כ"כ בשו"ת פנים מאירות חלק ב'
סימן ק"צ כסברא זו.
והנה בקפה יש סברא לומר שברכתו שהכל מצד שהפולי
קפה נחשבים כפרי של אילן סרק ,והטעם שחשיב אילן
סרק כי צריך לעבור הרבה עיבודים מזמן היותו על
העץ עד שראוי לאכילה ,ומצינו בשו"ע )סי' ר"ג סעי' ד'(
שפסק על פירות אילן סרק מברך שהכל .ומצינו סברא
זו באור לציון )חלק ב' פרק י"ד סעי' ה'( שביאר מנהג
העולם לברך על שוקולד שהכל ,שלכאורה ברכתו בפה"ע,
שמאחר שהדרך לעשות מפולי קקאו שוקולד לכן אין
חסרון שאינו ניכר ,שכך מצינו בסימן ר"ג סעיף ז' ,יעוי"ש
במשנ"ב .וביאר באור לציון הטעם שברכתו שהכל ,כי
הפולי קקאו הם כפירות אילן סרק ,מכיון שצריך הרבה
עיבוד עד שראוי לאכילה )קודם מונח בשמש כמה ימים,
ואח"כ נטחן ואח"כ מתבשל ואח"כ מתאדה המים ,ומה
שנשאר זה השוקולד ,כך כתוב שם( ,ואף שיש להקשות
על גדר זה דאילן סרק ,אבל אין כאן מקומו ,אמנם בתה
אין שייך סברא הנ"ל.
ועוד י"ל שברכת התה והקפה שהכל ,כי לא מתקיים
תנאי הרא"ש שצריך שיתבשל ,כי בדרך כלל מכינים התה
בכלי שני שאינו מבשל .ומה שחשש המשנ"ב )סימן שי"ח
ס"ק ל"ט( להכין התמצית לפני שבת ,מפורש שם הטעם
שאנו חוששים שמא עלי התה והקפה הם מקלי הבישול,
שמצינו במשנה )שבת קמ"ה ע"ב( שמתבשל אף בכלי
שני .והני מילי לחומרא לגבי שבת ,אבל לברך האדמה גם
יש לחוש שמא אינו מקלי הבישול.
ועוד אפשר לנו לומר דבר המסתבר שתה וקפה אינם ענין
כלל לדין מי שלקות ,כי צריך איזשהו קשר בין העלים
או הקפה למים ,וקשר זה יכול להיעשות גם ע"י בישול
]להרשב"א דוקא בדרכו בכך ,ולהרא"ש אפילו כשאין
דרכו בכך[ ,ומסתברא שמדובר בבישול של זמן לא קצר
שמקשר בין הירקות למים ,ועי"ז טעם הירקות נכנס
למים ,אבל תה וקפה אף אם נימא שמתבשל בכלי שני,
מ"מ לא מתבשל כדבעינן במי שלקות ,שהעלים והקפה
מתבשלים לכמה דקות ולא יותר.
ואחרי זמן בחזרתי על המשנ"ב ראיתי שחשש לתוס'
דס"ל שבשתיה מברך שהכל ואפילו אישתני לעילויא,
שבסימן ר"ב סעיף ד' גבי שותה שמן זית עם אניגרון ואינו
חושש בגרונו ואינו מברך בפה"ע ,כתב הרמ"א שברכתו
שהכל )וכ"כ הרמב"ם ותר"י( ,והקשה המג"א מדוע אין
ברכתו בפה"א כדין מי שלקות ,והניח בקושיא ,ותירץ
הגר"א ע"פ התוס' הנ"ל שבשתיה מברך שהכל ,והביאו
המשנ"ב ,ואתי שפיר שהתה והקפה שודאי אינם נאכלים
כמרק אלא כשתיה שברכתם שהכל.
סיכום :היוצא מהדברים הנ"ל שלא מיבעיא בקפה
שברכתו שהכל מסברת האור לציון שפולי הקפה נחשבים
כפירות אילן סרק ,אלא אפילו בתה שלא שייך טעם זה
מ"מ יש לברך שהכל ,א .חסר כאן התנאי דהרא"ש ,שעלי
התה לא נתבשלו שכלי שני אינו מבשל .ב .נראה שלא
סגי בישול דקות ספורות שיקבלו המים דין מי שלקות.
ג .מחמת שיטת התוס' )ל"ח ע"א( שברכת שתיה לעולם
הויא שהכל.
ש .ז .גולדשמיט -רמת שלמה
בענין ברכת מלפפון חמוץ ,ופלפל ממולא ]שאוכלו
לבסוף בלי המילוי[
הנה בסימן ר"ב סעי' י"ג פסק מרן" :אגוז גמור המטוגן
בדבש מברך עליו בורא פרי העץ" ,ולקמן בסי' ר"ה סעי' א'
כתב מרן" :על הירקות מברך בפה"א ואפילו בישלם ,ותומי
וכרתי כשהם חיים בפה"א ,ואחר שבישלם שהכל" ,והוסיף
מור"ם בהג"ה דמחשבי נשתנו לגריעותא ,אפילו בישלם
עם בשר ונשתבחו אין השבח מחמת עצמן אלא מחמת
הבשר שבהם .ע"כ .והקשו המ"א )ס"ק ה'( והט"ז )ס"ק ג'(
מאי שנא מהאגוז הנזכר בסי' ר"ב דנשארה ברכתו בפה"ע,
ואע"פ שטיגנו בדבש המשביחו ואינו מחמת עצמו ,שהרי
אילו בישלו במים לבדם היה משתנה לגריעותא ,ותירץ
המ"א דשאני התם דהאגוז עיקר והדבש בא לתקן האגוז,
ומה לי בישלו במים מה לי בישלו בדבש ,משא"כ כאן
דהבשר עיקר ,והשומין מקבלין טעם ממילא ,וכתב שכ"כ
תר"י והר"ש .אבל הט"ז לחלק יצא דכל דבר שנתקן ע"י
ד"א ,אם הוא פרי עץ מברך עליו בפה"ע ,ואם הוא פה"א
אם כשהיה שולקו במים היה משתנה לגריעותא ,גם עתה
אם טיגנו בדבש מברך שהכל ,אבל אם לא היה משתנה
במים לגריעותא ,אם טיגנו בדבש מברך בפה"א .וכתב
ע"ז הכה"ח )סי' ר"ה אות י'( דנ"מ בין הטעמים ,דלדעת
הט"ז החילוק הוא בין עץ לאדמה ,דבפה"ע אף אם כשהיו
שולקים אותו במים היה משתנה לגריעותא ,והיו מברכין
עליו שהכל ,אם בישלו בדבר המשביחו מברך עליו בפה"ע,
אבל בפה"א אם כשהיו שולקין אותו במים היה משתנה
לגריעותא ,אף אם בישלוהו בדבר המשביחו מברך עליו
שהכל .אבל לדעת המ"א אין חילוק בין עץ לאדמה ,אלא
החילוק הוא אם הם עיקר או לא ,ובשניהם אף אם כשהיו
מבשלים אותם במים היו משתנים לגריעותא וברכתם
שהכל ,אם בישלם בדבר המשביחם כגון בשומן או
בדבש מברכין עליהם ברכה הראויה להם .וכתב הכה"ח
דהאחרונים הסכימו כהמ"א והשיגו ע"ד הט"ז ,והם הא"ר
והברכ"י והמאמ"ר ונה"ש והפמ"ג .ועוד ,דגם הט"ז בעצמו
נראה שלא סמך על חילוק זה ,שהרי סיים בעצמו "ועדיין
צ"ע" ,ובכהאי גוונא לא אמרינן סב"ל ,ולכן אף בפה"א
שמשתנים לגריעותא כששולקים אותם במים לבדו ,אם
טיגנם בשמן או בדבש ונשתבחו מברך עליהם בפה"א,
והוא הדין אם כבשן במי מלח או בחומץ דמברך בפה"א
"כיון שהם עיקר" .ומשמע מדברי הכה"ח דדוקא להמ"א
מברך על כבוש בפה"א ,אבל להט"ז ברכתם שהכל,
דהדגיש כיון שהם עיקר ,והיינו לדעת המ"א דאזלינן בתר
מה שעיקר .וכן המשנ"ב בשעה"צ )אות ט'( הסכים כדברי
המ"א ודלא כהט"ז ,עי"ש.
אבל לא כן דעת מרן ריש גלותא דבבל הגרי"ח זיע"א
בשו"ת "רב פעלים" )חלק ב' סי' כ"ט( שהסכים לדעת
הט"ז ודעימיה ז"ל ,וכתב שאע"פ שהאחרונים חלקו עליו,
הא קיי"ל סב"ל ,ולכן אם בישל ירקות עם בשר ונשתבחו
מחמתו ,ואילו היה מבשלם רק במים היו משתנים
לגריעותא ומחמת הבשר נשתבחו ,או טיגנם בשמן או
בדבש ונשתבחו עי"ז ,מברך שהכל ,ורק אם כבשן במי
מלח או בחומץ מברך בפה"א .וכן פסק בספרו בא"ח שנה
ראשונה פרשת פנחס אות ז' .והנה הגרי"ח פסק ג"כ שאם
כבשם מברך בפה"א ,ואע"פ שהעלה כהט"ז ,וכנראה דס"ל
שבכבוש אפילו הט"ז יודה דברכתם בפה"א ,ואע"פ שאם
יבשלם במים לבד ישתנו לגריעותא ,ולכן מלפפון חמוץ
דזמנינו ברכתו בפה"א לכו"ע ,וכן המנהג פשוט .מיהו נ"מ
איכא בין הכה"ח והמשנ"ב ,להגרי"ח אם בישל ירקות עם
בשר או טיגן ירקות בשמן ]וכוונתו גם בשביל הירקות
עצמן ולא רק בשביל הבשר[ ,דלדעת הכה"ח והמשנ"ב
ברכתן בפה"א ,דהואיל וכעת נשתבחו אע"פ שבמים לבד
גריעי ברכתן בפה"א ,אבל לדעת הגרי"ח ברכתם שהכל.
ולפי"ז לדעת הגרי"ח מי שאוכל פלפל ממולא באורז עם
בשר וכדומה ,והניח הפלפל לבדו לבסוף וכדומה ,דאינו
טפל ,מברך עליו שהכל נהיה בדברו.
אלחנן הכהן טוויל -רמות
בענין ברכת ממתק הקוקוס
בענין מה שהבאנו בגליון הקודם בענין ממתק הקוקוס
מהגר"ע אויערבאך שליט"א שיברך עליו בורא פרי
האדמה ,ודימה זאת למש"כ הפוסקים סי' ר"ב )סעיף
י"ח ובמשנ"ב ס"ק פ"ב( דהיכא דנטעי להו אדעתא דהכי
קצת נחית דרגא ,וכאן ג"כ חשוב כנטעי להו קצת אדעתא
לאוכלו כך ,בשיעור שלאח"כ חזר בו ואמר שהתברר
לו שאין המציאות כן ,אלא נוטעים גם בשביל זה ,ולכן
ברכתו בורא פרי העץ ,והביא שכן מורה מרן הגרי"ש
אלישיב שליט"א לברך עליו בורא פרי העץ ,וכמו שהובא
לעיל דאין הריסוק שלו חזק שיחשב כמו הפווידלא ,וגם
לא נשתנה שמו ,וגרע משוקולד דשם נשתנה שמו ,וגם
שם כבר הוקבע מנהג העולם לברך עליו שהכל ,אבל
כאן שלא נקבע בזה מנהג העולם יברך עליו בורא פרי
העץ כאמור .ושאלתי לו אם גם בעוגיות קוקוס )שרגילים
בה בפסח( יהיה דינו כממתק הקוקוס ,ששם הוא יותר
מרוסק ,ואמר לי שאינו רואה בריסוק זה להחשב שאינו
ניכר ,וא"כ גם בעוגיה זו תהיה ברכתה בורא פרי העץ
)ומש"כ בגליון הקודם שבמדינותינו נוהגים לאכול את
הפרי כשהוא שלם ,הוא טעות סופר וצ"ל במדינתם(.
אליה קרואני -בית וגן
סימן ר"ג
ברכת במבה ,שוקולד ,וממתק קוקוס כללים בקביעת
הברכה הראויה
ברכת במבה ,שוקולד ,וממתק קוקוס
בסימן ר"ג סעיף ז' לשון השו"ע :בשמים שחוקים
ומעורבים עם סוכר ,הבשמים עיקר ומברך עליהם כדין
ברכת אותם בשמים )בפה"א( .ולשון המשנ"ב סקי"ב:
היינו אף כשהם שחוקים ונימוחים לגמרי עד שאין ניכר
תוארן הראשון כלל ,אפילו הכי לא נשתנית ברכתן עי"ז
לכו"ע ,דדרך הבשמים לכתוש באופן זה .ובשעה"צ סקי"ט
וביאוה"ל הוכיח כן מדברי תרוה"ד ,וכ"כ המג"א כאן בשם
תרוה"ד ,וכ"כ המשנ"ב גם לעיל סימן ר"ב ס"ק מ"ד.
ובאנו לדון כאן בברכת כמה מיני מתיקה שדרך הפרי
לעשות ממנו אותם המגדים ,כגון שוקולד ובמבה ]ובסוף
הדברים נדון גם על ממתק קוקוס[ ,שבמחשבה ראשונה
נימא הרי אין הפרי ניכר וברכתם שהכל ,אבל מבואר כאן
בסעיף הנ"ל שכשאורחייהו בהכי הברכה נשארת בבורא
פרי ,ואכן עץ הקקאו ניטע אדעתא לעשות מהפולים שלו
אבקת שוקו ושוקולד .וכן יש לדון גם על במבה שאף
אם נדון ונאמר שרוב גרגירי התירס אינם לבמבה ,עדיין
לכאורה ברכתו בפה"א ,מכיון שהבמבה עשוי ממין תירס
מיוחד שאינו ראוי לאכילה אלא רק לעשותו לבמבה ,ורוב
המין תירס הזה עשוי לעשיית הבמבה.
ובספר וזאת הברכה )בירור הלכה סי' י"ז( לגבי ברכת רסק
העגבניות שרובם לאכילה ,אבל יש מין מסויים לייצור
רסק העגבניות ,וכשנדון במין זה לחוד ודאי רובו הולך
לרסק ,ומדוע לא יהא ברכתו בפה"א ,והביא שם שהורו
הגרשז"א זצ"ל ויבלח"ט הגריש"א שליט"א שאין מחלקים
במיני העגבניות ,אלא כל מיני העגבניות חשיבי כמין אחד
וממילא ברכת הרסק שהכל ,כי רוב העגבניות בכללותן
אינם לרסק ]אמנם בדיעבד יצא ,כמבואר בשו"ע ורמ"א
סי' ר"ב סעי' ז'[ ,ולפי סברא זו ברכת הבמבה שהכל.
ועדיין יש עלינו לדון שיש מקום לחלק שדוקא בעגבניות
שאין הבדל כ"כ מהותי בין המינים ,משום הכי חשיבי כמין
אחד ,אבל בתירס העשוי לבמבה שאינו ראוי לאכילה,
הכא חשיב כמין בפ"ע ,ובמין המסויים הזה מכיון שנטע
להו אדעתא דהבמבה א"כ ברכת הבמבה בפה"א .ולפני
שנבוא להבין מנהג העולם נביא גם הנידון בשוקולד.
הנה בספר אור לציון )חלק ב' סי' י"ד אות ה'( כתב לבאר
שעץ הקקאו אילן סרק הוא ,שאינו נזרע כדלקמיה,
וממילא ברכת פירותיו )פולי הקקאו( שהכל ,כדאיתא
בשו"ע )סי' ר"ג סעי' ד'( ,והטעם שעץ סרק הוא כי פולי
הקקאו אינם ראויים למאכל אלא אחרי ארבעה עיבודים,
שכדי לטוחנם צריך קודם להניחם בשמש מספר ימים,
ואח"כ טוחנים אותם ואח"כ מבשלים אותם ואח"כ
מאדים המים )ע"י מכונה עם צורות( ,ומה שנשאר אחר
האידוי זהו השוקולד ,ומאחר שאינו אכיל גם לא היה
נזרע .וסיים שאמנם האידנא הדרך ליטע אילנות הקקאו,
מ"מ יש להסתפק דמי יימר שהולכים אחר כל זמן כזמנו,
דילמא עץ שהיה סרק לא יוכל להשתנות לדין עץ עושה
פרי ,וספק ברכות להקל .ולדבריו גם אבקת הקקאו
ברכתה שהכל.
ואנו נחפש למצוא לשוקולד יישוב נוסף ,כי בפשטות
ודאי מסתבר לילך אחר כל זמן לחוד ,שמה שאינו נזרע
גורם לפירות לירד לשהכל ,הוא מטעם שאין הפרי ניטע
אדעתא דהפרי ,וא"כ האידנא שכן ניטע אדעתא דהפרי
מדוע לא ישתנה.
ואפשר ליישב שאם אמנם פולי הקקאו והתירס היו
כמשקה היה מקום לדונם בברכת בורא פרי ,אבל הכא
שקיבלו שם אחר ,ופנים חדשות באו לכאן ,כבר הופקעו
משם פרי ומשום הכי ברכתם שהכל .וסברא זו כתובה
בתלמידי רבינו יונה )כ"ו ע"א מדפי הרי"ף( לגבי פת
קטניות שברכתה שהכל )שו"ע סי' ר"ח סעי' ח' ,ומג"א שם
הביא התר"י( ,וביארו שני טעמים לזה וזה לשונו :וא"ת
למה לא יברך על הפת של קטניות בפה"א וכו' ,ואומר
מורי הרב נר"ו דהכא מפני מעלתו ירד ,דכיון שנשתנה
ויצא מתורת פרי אין אנו יכולים לומר עליו בפה"א ,וברכת
הפת אין אנו יכולין לומר ג"כ אלא בחמשת המינין בלבד,
על כן אנו מברכים עליו הברכה שכוללת הכל כדתנן וכו',
נמצא שמפני שהגיע לשם פת חל עליו ברכת שהכל
שכוללת הפת אע"פ שהיא גרועה ,והוסיף :ואפשר לומר
שמפני שדרך אכילתו והנאתו כל השנה היא כשהוא פרי,
ועכשיו יצא מתורת פרי ואין דרך הנאתו בכך ,גרע הברכה
שלו .עכ"ל.
ונקדים לבאר מה יישובו האחרון כדי שלא נטעה שזהו
יישובו הראשון ,ויישובו השני ברור ,שכל מאכל שהשתנה
אפילו אם השתנה למעליותא ,מ"מ ברכתו החשובה
נשארת רק כשהדרך לאוכלו בצורתו זו אחר שנשתנה,
כגון שמן זית )בפה"ע( ויין ,משא"כ קטניות שאין דרך
לאוכלם כתושין .וסברא זו כתובה גם ברש"י )ל"ו ע"א(,
וביישובו הראשון כתוב שמאחר והקטניות קיבלו שם
חדש )פת( ,לכן יצאו מברכתם הראשונה ,והוא הדין
לבמבה ושוקולד.
ויש מקום לדחות שדבריו דווקא לענין שינוי מפרי לשם
פת ,שזה חשיב שינוי ,אבל תירס שהפך לחטיף במבה לא
סגי שיהיה בזה שינוי ,ואפשר שמהאי טעמא הביאוה"ל
שנביא לקמיה שכתב ג"כ סברא זו ,לא הביא דברי התר"י.
אבל לקושטא דמילתא לא מסתבר כלל לחלק ,שהרי גם
בקטניות אינו משתנה ממש לפת שהרי אין כאן המוציא.
ובטרם נביא את דברי ביאוה"ל נעתיק קודם לשון
הרמב"ם שעליו מוסב הביאוה"ל ,כתב הרמב"ם )פרק
ח' מהלכות ברכות הלכה ה'( לענין סוכר ,וז"ל :הקנים
המתוקים שסוחטים אותן ומבשלים מימיהן עד שיקפה
וידמה למלח ,כל הגאונים אמרו שמברכים עליו בפה"א,
ומקצת אמרו בפה"ע )והמשיך לענין קנים( ,וכן אמרו
שהמוצץ אותן קנים מברך בפה"א .ואני אומר שאין זה
פרי ואין מברכין עליו אלא שהכל ,לא יהיה דבש אלו
הקנים שנשתנה ע"י האור גדול מדבש תמרים שלא
נשתנה ,ומברכין עליו שהכל .עכ"ל .וביאר בביאוה"ל )סוף
סי' ר"ב( שיש כאן שלשה טעמים מדוע ברכת הסוכר
שהכל :א .שהקנים הם חתיכת עץ ולא פרי ,וממילא
המוצץ הסוכר מתוכם מוצץ מיץ מחתיכת עץ ולא מפרי,
וממילא הם שהכל ]וכן שמעתי לדקדק ממש"כ הרמב"ם
באוכל הקנים דעת כל הגאונים בפה"א ,ובזה לא הביא
שיש אומרים העץ ,והיינו שהבין מדברי הגאונים שכולם
הסכימו שאי אפשר לדון הקנה כפרי העץ[ ,ואמנם טעם
זה שייך רק בקנים ,ולא בסוכר של ימינו שעשוי מירק
)סלק( שראוי למאכל .ב .הרמב"ם משווה לדבש תמרים
)=מי פירות( ,ובטעם הזה קמה לה מלחמתה של תורה,
שהטור חלק שלא דמי לדבש תמרים שאין התמרים
ניטעים אדעתא דדבשן ,אבל הקנים ניטעים רק אדעתא
דהסוכר ,והסכים עמו הט"ז ,והכס"מ וא"ר באים להמליץ
על הרמב"ם ליישבו .ג .וסברא נוספת דהנה הוסיף הרמב"ם
דסוכר גרע מדבש תמרים כי סוכר נשתנה ע"י האור ,ויש
להבין מאי גריעותא יש בזה שנשתנה ע"י האור ,וביאר
בביאוה"ל שהסוכר שהוא כחתיכות מלח פנים חדשות יש
כאן ,ולא ניכר כלל צורת הפרי שממנו הגיע .ושני הסברות
האחרונות שייכים גם בסוכר של ימינו העשוי מסלק.
ומיהו סברא הנ"ל אינה לכו"ע ,שהרי הרבה ראשונים
חולקים על הרמב"ם ,ולכן פסק המשנ"ב שבדיעבד אם
בירך על סוכר הקנים בפה"ע או בפה"א ,וכן אם בירך על
סוכר העשוי מסלק בפה"א יצא בדיעבד ,וא"כ נימא שגם
המברך על הבמבה בפה"א ועל השוקולד העץ או בפה"א
יצא בדיעבד.
ויש להוסיף שכל הנ"ל מיירי על שוקולד ,אבל אבקת
קקאו שאינה צורה אחרת מהפרי תשאר הסברא שמאחר
שדרכו בכך ברכתו בפה"ע .וכן כתב מנחת שלמה להלכה
)קמא סי' צ"א אות ב'( .ומש"כ שם דהני מילי כשהקקאו
הרוב ,לא הבנתי ,כי ודאי הסוכר בא לשמש הקקאו ,ודמי
לורדים מרוקחים בדבש שברכתם בפה"א )שו"ע סי' ר"ד
סעי' י"א( ,והוא הדין הכא ]ולא מסתבר שהקקאו בא ליתן
טעם בסוכר[.
ועדיין לא מצאנו טעם למנהג העולם שמברכים על ממתק
קוקוס שהכל ,כי נראה שברכתו בפה"ע ,דעד כאן לא
דיברו רש"י והביאוה"ל שפנים חדשות מגרע הברכה אלא
רק בדבר שנימוח ואיבד צורת הפרי ,כסוכר ופת קטניות,
אבל בקוקוס שנטחן לחתיכות דקות וניכרים חתיכות
הפרי ,לא מסתבר שמה שנתנו לפרי צורה מסויימת יגרע
מברכתו ,שהרי גוף הפרי כאן.
ויש מקום לדון בזה שירד לבפה"א מחמת שרוב הקוקוס
הולך להיות כתבלין למאכלים אחרים )עוגות ועוגיות
ודומיהם( ,שכך כתב בתשו' הרשב"א )חלק א' סי' ת'( לגבי
פלפלין שאע"פ שגדלים על אילן מ"מ ברכתם בפה"א,
וז"ל :שאלת פלפלי רטיבתא מברך עלייהו בפה"א ,ואמאי,
כיון שהם גדלים באילן בפה"ע הו"ל לברוכי .תשובה :כיון
שאין נוטעין אותן אלא על דעת שיתייבשו ויאכלו רובן
ביבשותן שחוקין בתבלין בלבד ,ואינן נאכלין כן בפ"ע
אלא מיעוטן לפעמים ,אין מברכין עליהן בפה"ע אלא פרי
האדמה .וקרוב היה שלא יברכו עליהן אלא שהכל כקורא,
אלא לפי שנאכלין המעט מהם ברטיבותן ,ואדעתא דהכי
נמי נטעי קצת ,מברכין עליהן בפה"א מיהא ]והואיל
וחייבן הכתוב בערלה כדאיתא התם וכו'[.
ויש לחקור מה כוונת הרשב"א ,אם מה שפלפל יורד
לפה"א מכיון שאינו נאכל כלל כפרי אלא כתבלין
בעלמא ,ולפי"ז שאני קוקוס שאמנם ניתן במאכלים
אחרים אבל לא כתבלין ,אלא גם הקוקוס כאן למאכל ,או
דילמא שכוונת הרשב"א שפלפל בפה"א מכיון שנוטעים
על דעת לאוכלם לא בברכתם הראויה ,ולסברא זו הוא
הדין קוקוס ירד מברכתו .ובאבן העוזר סי' ר"ד הבין כהצד
האחרון ,אבל מלשון הרשב"א משמע יותר כהצד הראשון,
וכן משמע מלשון הרשב"א שהעתיקו בב"י ומג"א
ומשנ"ב )סי' ר"ב( .ואפשר לנו להוכיח כהצד הראשון
ממנהג העולם שמברכים על קוקוס שאינו טחון בפה"ע
]מצוי יותר בט"ו בשבט[ ,ולאבן העוזר הו"ל לברוכי
בפה"א.
ולפי תעשיית ממתק הקוקוס כיום העשוי מחתיכות
קוקוס דקות )בעין( ,ברכתו בפה"ע ,ואחר זמן ראיתי
במדריך העדה החרדית תשס"ט שכתבו כן בלוח ברכות
שם .אכן אם תשתנה התעשייה שקודם הקוקוס יהיה
נ
נימוח קודם שיקבל צורתו ,נוכל לדונו בשהכל מחמת
הסברא שהוזכרה לעיל לגבי שוקולד ובמבה.
ש .ז .גולדשמיט -רמת שלמה
כללים בקביעת הברכה הראויה
סעיף י' בישול פירות ושרייתם במים -מברכים העץ
על מי שליקתם .כתב הרשב"א פירות שרוב אכילתם
ע"י שליקה או סחיטה ,מי שליקתן או סחיטתם כמותן,
הרשב"א הביא דוגמאות של ירקות בלבד .הרמב"ם כתב
שלק ירקות למימיהם אז מברכים אדמה ]יש לדייק דוקא
ירקות[ .הרא"ש כתב רק אם בבישול נתן טעם במים
מברך העץ ,אם סחט או כתש והוציא מימיהם מברך
שהכל .כתבו הט"ז והב"ח פירות יבשים כגון שזיפים
שדרכם להישלק ,מברכים העץ על מימיהם .זאת לשיטת
הרשב"א והרא"ש .המג"א הלבוש והרש"ל כתבו שאם
שולקים שזיפים יבשים אין לברך על מימיהם העץ ,מפני
שלרוב מגדלים אותם לאוכלם חיים .ובימינו ודאי שאין
לברך על שליקתם העץ ,מפני שאוכלים אותם כשהם
יבשים ]להוציא ענבים[ .והביא הבה"ל ראיה לשיטת
המג"א מהרשב"א ,שכתב תפוחים שטובים חיים וגם
מבושלים ,אך אין דרך לשלוק אותם ,מברכים על מימיהם
שהכל .כתב הבה"ל נראה שאם הם נועדו גם לאכילה וגם
לשליקה במידה שווה ,יש לברך העץ על מי שליקתם ,יש
אומרים ששליקה אלימה מבישול וי"א ההיפך.
כבוש כמבושל מליח כרותח ,כתב הט"ז כשמוזגים יין
ומים אזלינן בתר הטעם ,אבל יין ושיכר אזלינן בתר רובא,
וכן הפירות שנוהגים להשלק ]פירות יבשים -לשיטתו[
אזלינן בתר טעם ,היות והם נשלקים במים מברכים על
מימיהם העץ אפילו הפירות מיעוט .אבל אם כבש פירות
או ירקות במשקה אחר ,כגון חומץ או מי מלח ,מברכים
על המשקה שהכל ,מהטעם שהביא הפמ"ג ע"פ הרמב"ם
שאם שלק להוציא מימיהם בלבד מברך העץ ,אך בכבוש
החומץ או במלח הוא כדי לתת טעם בירקות או הפירות.
וכן כתב המשנ"ב .הפמ"ג כתב שכבוש בחומץ או במי
מלח הוא כמו מבושל ,וזמן כבוש במים הוא מעת לעת,
אך אם הטעם עדין לא נכנס יש להמתין יותר ]הש"ך
יו"ד סימן ק"ה סק"ב[ ,ויש שכתבו שאפילו בזמן מועט
יותר אם נותן טעם מברכים העץ ]כגון צימוקים ששורים
במים פחות מעת לעת ונעשה יין[ .ובכבוש בחומץ או
במי מלח משך הזמן הוא הזמן שיקח להרתיח באש,
וגם כאן נראה שהזמן הוא רב יותר ,ויש לברך על מי
הכבשים העץ ]לפמ"ג[ .נראה שסברת הפמ"ג שלמי
הכבשים אותו טעם כמו לכבשים עצמם כשקיבלו את
טעם החומץ או המלח ,אך ודאי שאין להם טעם הפירות
או הירקות בלבד לפני שנכבשו .ולהלכה נראה לפסוק
כט"ז ,וכן כתבו הראשונים .המשנ"ב הביא גם שמזיגת
יין במים אפשר שהיין יהיה מיעוט ,מה שאין כן בשיכר
שאזלינן בתר רובא ,אבל בקונדיטון כתב שאפשר שיש
רוב דבש ופלפלין כי משביח היין .ולא נראה כך לשיטת
הט"ז ,שרק התיר במים שהיין יהיה מיעוט ,כמו שכתב
הפמ"ג ]בהקדמה[ שבמים אזלינן אחר טעם כעיקר
ובשאר דברים אחר הרוב.
סעיף י"ב פירות חיים ומבושלים -פירות ראויים חיים
מברך העץ ,אינם ראויים מבושלים אם בשלם מברך
שהכל ,וכן ההיפך .פירות שאינם ראויים חיים שונים
מפירות שראויים ע"י הדחק ]משהוציאו[ שמברכים
עליהם העץ ,מפני שבגדלותם יהיו ראויים ,ואילו את אלה
לא נטע על דעת לאוכלם כך ואינם ראויים אלא לבשלם,
ולכן יורדים בשתי דרגות .ופירות שאינם ראויים אלא
חיים ,הבישול גורע מהם ויורדים גם בשני דרגות .פירות
הראויים גם חיים וגם מבושלים מברכים העץ.
תירוץ קושית הבה"ל על הכסף משנה -הקשה הבה"ל
מסימן ר"ח שכתוב אם אוכל דגן חי מברך אדמה ,והרי
אינו ראוי כשהוא חי ויש לברך עליו שהכל .והביא ראיה
שהרמב"ם נזהר וכתב שאם אכל דגן שלוק ולא חי מברך
אדמה ,וזאת ע"פ הגמרא "הכוסס את הדגן" .הסביר
הבה"ל את הפסק בשו"ע ,כי בדגן חי בכל זאת מברך
אדמה ,כי הוא מוכן למזון חשוב יותר .הכסף משנה תרץ
את הרמב"ם ,שמש"כ הרמב"ם "שלוק" בא לרבות מבושל
ושלם ,לא כל שכן אם הדגן חי .והביא הכ"מ ראיה מתר"י
]כה :ד"ה חביץ[ שכתב כך בפירוש .ונלע"ד להביא ראיה
שעל הדגן החי מברכים אדמה ,כי הוא נועד לתענוג והיה
דרך לאוכלו כך ,מביצה ]יב [:נשותיהם של רב ור' חייא
קילפו להם כוסות מלאים דגן בשבת ,ואפשר להביא
ראיה משם שנהגו לאכול גם שעורים מהמשנה המובאת
שם ,שאינו רק מאכל בהמות ]סימן ר"ח[.
סעיף י"ג אגוז מטוגן בדבש -נפסק שהאגוז עיקר והדבש
טפל ,ומברך על האגוז .הרוקח כתב האגוז משתנה
לגריעותא בבישול לכן הדבש עיקר ,ודחו אותו הטור
והב"י .הט"ז חילק שבפירות העץ הפרי עיקר ,אך בפירות
האדמה אם משתנה לגריעותא בבישול וטיגנו בדבש
מברך שהכל ,כי הדבש עיקר .המג"א הפמ"ג והאליה רבה
כתבו שאין לחלק ,וכתב הפמ"ג יש לעיין אם הוא עשב
בר וטיגנו בדבש ,שהדבש עיקר ,ונראה כהמג"א.
סעיף י"ד אגוז רך שמבשלים בדבש -מברכים שהכל,
שאינו ראוי לאכילה כך ]הלבוש[ אלא נטעו אותו על
דעת לאכול אותו שיבשיל ,ואם בישלו בדבש מברכים
עליו שהכל ,ע"פ הכלל שכל פרי העץ שלא נטעו אותו על
דעת כך ,יורד בשתי דרגות אפילו מתקו .והשקדים הרכים
]סימן ר"ד סעי' א'[ אוכלים אותם חיים ,הקליפה ראויה
לאכילה אך לא נטעו אותו על דעת הקליפה אלא השקד
שיהיה גדול ,ומברכים שהכל.
סעיף ט"ו הסוכר -שנקפא ונעשה גבישים או שנמצץ
מקני סוכר ,מברכים שהכל .יש גאונים שאמרו שיברך העץ
וי"א האדמה .הרמב"ם כתב לברך שהכל ,שדומה לפירות
הנסחטים .על סוכר העשוי מסלק סוכר שמגדלים אותו
רק כדי לעשות סוכר ,ועובר תהליך בישול ,המנהג לברך
שהכל ,ונסתפק הבה"ל שמא יש לברך עליו האדמה .הטור
כתב לברך על הקנה סוכר -העץ ,והסביר היד אפרים
שאם היה עומד למשקים הטור היה סובר שצריך לברך
שהכל ,אך היות ועושים ממנו בסופו אוכל ]גבישי סוכר[
מברך העץ .והכסף משנה הקשה עליו ,שהרי גם מגדלים
את קנה הסוכר גם למצוץ את המשקה .לשיטת הטור
והרא"ש קנה סוכר הוא עץ.
סעיף ט"ז הפלפל והזנגויל -הפלפל הוא עץ ,אך מגדלים
אותו כדי לייבש פירותיו ולכתוש אותם ומשמשים
כתבלין ,על התבלין לא מברכים .אם אוכלים פלפלין
רטובים ראוי היה לברך עליהם שהכל ,אך היות ומיעוטם
נאכלים כך מברכים עליהם אדמה ]תשובת הרשב"א[,
וכך נפסק .יש אומרים שצריך לברך עליהם העץ ,אם
הם בתערובת והם עיקר מברכים אדמה .וניתן להביא
ראיה מכן שעל הקורא ,שמיעוט דקלים ניטע היום על
דעת הקורא יש לברך אדמה ,אך הקורא אינו עיקר הפרי.
והרשב"א אזיל לשיטתו שאם ניטע קצת על דעת כך
מברך אדמה ]הקפריסין בצלף[ .הזנגויל הוא שורש העץ
ואינו עיקר הפרי ,הוא ניטע על דעת השורש ומברכים
עליו אדמה ]עיין לקמן[.
סעיף י"ז אגוז מושקט וקינמון -על אגוז מושקט מברכים
העץ ,ועל הקינמון שהוא קליפת העץ מברכים אדמה
שאינו עיקר הפרי .ואוכלים הקינמון ביובש ,אם כתש
אותם כתבלין אין מברכים עליהם .משתמשים האגוז
מושקט בתערובת עם שיכר לרפואה ,והמג"א כתב לברך
עליו העץ כמו בשמן ,אך האליה רבה כתב לברך עליו
שהכל כי הרוב שיכר .ולכ"ע אם שותה גם לרפואה וגם
לצמאו מברך שהכל ,לא כל שכן אם שותה לצומאו.
סימן ר"ג סעיף ב' תותים הגדלים בסנה -מברכים אדמה,
שמוציא עליו משורשיו ואינו עץ .וזו שיטת השו"ע.
פירות שיש בהם משקה -זיתים וענבים ראויים כפירות,
והמשקה שלהם הוא מעלה עבורם ]שמן שבאניגרון
מברכים העץ[ ,יש פירות שיש להם משקה ופרי ושניהם
ראויים ,על המשקה נהוג לברך שהכל ,לפרי אין מעלה
אחרת ובדרך כלל הפרי עיקר ]כגון הקוקוס[ .יש פירות
שעומדים רק למשקה שלהם ]קאלינוס שהביא המג"א,
ונראה דומה לפסיפלורה[ ,אפילו אוכלים הקליפה
והגרעין שאינם ראויים לאכילה למג"א יברך שהכל,
ולהט"ז ולבושי שרד יברך על פרי אחר העץ ויפטור אותו.
הפמ"ג כתב שיאכל פרי ויברך העץ וישתה מים ויברך
שהכל ויפטור הקאלינוס .בשערי תשובה כתב שרק אם
תאב לפרי ולמים יעשה כך ,ולא יברך רק שהכל ,וכך
נראה .ישנם פירות האדמה שמוצצים אותם ,יש אומרים
לברך אדמה וי"א שהכל ,נראה שאם הירק נאכל גם כן
יברך אדמה ,ואם רק מוצצים אותו יברך שהכל.
סעיף ג' הבננה -מברך אדמה ,אפילו קוטפים אותם
כשאינם ראויים למאכל ,ומבשלים אותם בחום ]או
בתאים מיוחדים[ כי כך דרכם ,ומתבשלים יפה ,וכן אם
עושים כך בפירות נוספים מברכים את ברכתם.
סעיף ד' פירות אילנות סרק שלא נטעו אותם -מברך
שהכל .המג"א כתב עץ בעלמא נינהו ,ופירות טובים
לאכילה אפילו גדלים על אילנות סרק מברכים העץ ,וכ"כ
הפמ"ג .הט"ז כתב פירות הרגילים להיות ביער ,תפוחים
ואגסים קטנים ובני אסא שראוים רק ע"י בישול ,במשנ"ב
כתב שהם פירות לא חשובים ,ובברכי יוסף הביא בשם
האר"י שיש לברך עליהם העץ .ונראה שאפשר לחלק כפי
שכתב המג"א שעל הטובים יברך ודאי העץ ,ועל הגרועים
שהכל ,ואין להביא ראיה שכוונת האר"י לכל פירות הסרק
אפילו הגרועים מכך שאמר שעל עישבי דדברא מברכים
אדמה ,כי גם בהם אפשר לחלק בין טובים לגרועים.
מרקחת הקריין ]חזרת[ -הא"ר בשם העולת תמיד כתב
שמברכים אדמה אפילו אינו ראוי אלא ע"י חומץ ,ודומה
לזנגויל יבש שמרוקח בדבש ,הקשה הא"ר והרי הזנגויל
ראוי כשהוא רטוב ,אלא שהקריין דומה אניס וכמון
שבאים לטעם ומברכים שהכל .הפמ"ג הקשה הקריין
ראוי חי בפסח ,ואפילו אינו ראוי רק ע"י החומץ אם ניטע
כדי לתקנו בחומץ הוא כמו ורדים מרוקחים שמברכים
עליהם אדמה ,אך יש לברך עליהם שהכל כי אינו ניטע
והוא כמו עשבי דדברא .ביד אפרים כתב שמברכים עליו
שהכל ,שלא ניטע על דעת ריקוח או טיבול ]וצ"ע על
דעת מה ניטע ,אולי כוונתו שהוא עשב בר[ ,ונוהגים לברך
שהכל.
סעיף ה' בני אסא -תמרות של הדס ,ומברכים שהכל,
הביא שיבולי הלקט ע"פ משנה במנחות שאינם פירות,
ושונים מפירות של צלף שעל התמרות שלו מברכים
אדמה כי יש לו פירות ,האביונות שמברכים עליהם העץ
אפילו שראוים ע"י תיקון .התמרות בצלף אינם עיקר
הפרי ,ויורדים רק בדרגה אחת ,כי נטע הצלף קצת על
דעת התמרות .ונראה שאפילו נוטעים ההדסים התמרות
שלהם לא ראויות אלא ע"י בישול ואינם חשובים ,לכן
מברכים עליהם שהכל.
הזנגויל -שורש אילן כשהוא רטוב מברכים אדמה,
כשהוא רטוב ומרוקח מברכים אדמה ,כשהוא יבש אין
מברכים עליו אם כי ניתן לאוכלו עם פת ושאר דברים,
אם הוא יבש ומרוקח מברכים עליו אדמה .כששוחקים
אותו לגמרי אין מברכים עליו ,אך אם מרקחים אותו
כשהוא שחוק בדבש או מערבים אותו בסוכר ,אפילו עד
מחצית דבש או סוכר מברכים עליו אדמה כי הוא עיקר.
כתב המג"א אם צולים אותו או אוכלים אותו לרפואה
הוא ראוי לאכילה ומברכים אדמה ,מה שאין כן בתבלינים
כאניס וכמון וכוסבר שהם נועדו לטעם שמברכים שהכל.
סעיף ה' צנון -מברכים אדמה אפילו שהוא עתיד
להתקשות כמו קורא ,אך בקורא כשהיא רכה מברכים
שהכל מפני שנטע העץ על מנת שיתקשה הקורא ,כי פרי
התמר עיקר.
עצים שאינם חשובים -על פירות הסנה מברכים אדמה
שהוא אינו עץ ,על פירות הפזימקס בגדלים ביערות ובגנות
כתב החיי אדם מברכים לכתחילה האדמה ,ובדיעבד אם
ברך העץ יאכל מעט שלא תתבטל הברכה ]יש לעיין
מדוע שלא יאכל כפי רצונו ,שיש סוברים שעל עצי סרק
לכתחילה מברכים העץ ,כמ"ש הברכי יוסף[ .פירות אילן
פחות מג' טפחים כתבו שיברך אדמה ,והמג"א כתב
שיברך העץ .אילנות סרק קוצניים ,אם הפירות טובים
חיים מברכים העץ ,ולא מברכים שהכל .פירות שצריך
לקצוץ העץ סמוך לקרקע כל שנה ,שאם לא כן הפירות
יהיו מעטים ולא טובים ,נהוג לברך אדמה .י"א שעל עץ
שגזעו חלול מברכים אדמה ,י"א שעל עץ שנותן פירותיו
כבר בשנה הראשונה מברכים אדמה.
גידולים מיוחדים -על פטריות שיונקות מהאויר ועל
כמהין שניזונות משמנה של האדמה מברכים שהכל ,על
גידולי מים נוהגים לברך שהכל וי"א אדמה .על גידול
בעציץ שאינו נקוב ומצע מנותק מברכים אדמה או העץ,
על צמחים הגדלים על סלעים או קירות נוהגים לברך
שהכל.
שלב הגידול -יש לבחון אם הפרי או הירק ראוי למאכל,
אם הגיע רק לשלב שעדין אינו ראוי למאכל ונעצר
בישולו הטבעי או שהתקלקל ,אם אינו פרי העץ כלל,
בפרי האדמה די שיהיה הדבר שבעבורו ניטע השורש
הזרע והעלים .אם לעץ יש מעלה נוספת כגון ענבים,
אם הפירות טובים וחשובים ]ב"ה בחלקים הבאים תובא
מערכת כללים שע"פ אפשר לקבוע את הברכה הראויה[.
שמואל בנימין -אשדוד
סימן ר"ד
האם יש לברך על הבננות שהכל פירות שהבישול בחום
או בשמש אינו טוב להם מברכים שהכל ,כמו בבישול
באור .בענין ברכה אחרונה על פת שעפשה בענין
שתיית מים לצמאו השותה מים לצמאו אכילה
באונס ברכה על מה שאנסוהו לאכול ברכה על
אכילה משום סכנה
האם יש לברך על הבננות שהכל
כתב הפרישה ]סימן ר"ד אות ד'[ שאינן מתבשלין על
האילן וכו' ,פירוש על האילן לא נגמר בישולן ,אבל בשעת
ברכה שרוצה לאכלן כבר נגמר וראויין לאכלן ,שמשימין
אותן בקש או מייבשים אותן בחמה ,והחמה שורפתן
ומכשירתן לאכילה ,כדפירש רש"י על בושלי כמרא ,הביאו
הב"י בסימן ר"ב .עכ"ל .באופן זה מברכים עליהם שהכל.
ידוע שיש פירות וירקות שקוטפים אותם כאשר אינם
ראויים לאכילה כגון בננות ואפרסקים ,ורק לאחר
שהם מבשילים אוכלים אותם ,ולכאורה יש לברך
עליהם שהכל .ונראה דדין זה נלמד מנובלות שמצאנו
כמה פירושים להן :פירש רש"י בושלי כמרא ,תמרים
כמו שרופי חמה שבשלם החום ויבשו .תמרי דזיקא,
תמרים שהשירם הרוח .וכן כתבו תוס' רי"ד ובשיטה
בספר הבתים .והריטב"א כתב שהם פירות שנשתדפו
ונפלו קודם בישולם .והמאירי כתב תמרים שמתחילים
להתבשל בקטנותם ,ואינם מגיעים לכך עד שהם נפסדים
]כמו סופי ענבים[ .הרמב"ם ]בפירוש המשנה[ ,רבינו
יונה ,רבינו יהונתן והפרדס כתבו שנובלות הן פגין אשר
נפלו מן האילנות קודם שיתבשלו .הערוך הוסיף שלאחר
מכן טומנין אותם בעפר להתחמם ולהתבשל ,וכן כתבו
האו"ז ,המכתם ,ושיטה בספר הבתים .הנימוקי יוסף כתב
שהם תמרים שאינם מתבשלים ,ושמים אותם בחבית
ומחמצים.
יש שכתבו שנובלות הם בושלי כמרא ,וכך נפסק להלכה.
ויש שכתבו שהם תמרי דזיקא ,והם רבינו יהונתן ,המכתם,
הט"ז ]הפמ"ג וא"ר חלקו עליו[ ,והב"ח כתב שכך סובר
הרמב"ם ]הל' מעשר פרק י"ג[ .לפירוש שתמרי דזיקא
הם תמרים שהשירן הרוח ,כתבו המהר"ם ]מרוטנבורג[,
הראבי"ה ,האו"ז וספר הבתים שמברכים עליהם העץ,
ומהר"ם והראבי"ה כתבו שכל פרי שהשירם הרוח
מברכים העץ.
ניתן לסכם ולומר שיש סוברים שנובלות הם בושלי
כמרא ,ומפרשים שהם תמרים שנתבשלו יותר מדי ,ויש
סוברים שהם תמרים שנפלו מהעץ קודם שהבשילו ,או
שאינם מתבשלים על העץ ]כסופי ענבים[ ,ומברכים
עליהם שהכל אפילו בישלו אותם אחר כך שלא כדרכם.
ותמרי דזיקא הם פירות שהשירן הרוח ומברכים עליהם
העץ ,וכך נפסק להלכה .ויש סוברים שנובלות הם תמרי
דזיקא שהשירם הרוח לפני שנתבשלו ומברכים עליהם
שהכל ,ואילו בושלי כמרא הם פירות שנתבשלו ונשרפו
בחום ואף עליהם מברכים עליהם שהכל.
רבינו ירוחם כתב שהוא מין פרי ולא נגמר בישולו,
והקשה הב"י הרי מיד הוציאו פירות וכבר מברך עליהם
העץ ,וכיצד מברכים עליו שהכל ,שהרי להב"י או שאין
מברכים או שמברכים העץ .והנה הב"י ביו"ד ]סימן רצ"ד
אות ד'[ כתב בשם הרא"ש שנובלות אינם מתבשלים
באילן ,ונותנים אותם במחצלאות להתחמם ויהיו ראויים
לאכילה ,וכך פסק בשו"ע ]שם[ .והנה יש לתרץ ששיטת
הרא"ש ורבינו ירוחם והשו"ע ביו"ד ,שכל עוד הפירות
חמוצים ומרים אפילו הוציאו אין מברכים עליהם ,וכאשר
ראויים ע"י הדחק מברכים עליהם העץ ,וכאשר נופלים
בעודם מרים ומתבשלים בחום או באופן אחר ,שודאי אין
בישול זה טוב כל כך מברכים שהכל .וגם יש לקיים את
פירוש רש"י והב"י ]או"ח סימן ר"ב[ שאם התבשלו יותר
מדי ונפגמו יש לברך שהכל .והיד אפרים הביא שרבינו
ירוחם פסק בדיני ערלה כפי שכתב הרא"ש ,והנה מצאנו
זאת ברבינו ירוחם בהלכות ערלה ]נתיב כ"א חלק ג'[ י"א
שהם תמרים שהשירם הרוח ,ויש אומרים תמרים שאינם
מתבשלים באילן ,ונותנים אותם במחצלאות להתחמם
ויהיו ראוים לאכילה .ע"כ .בדיוק כלשון הרא"ש רבו ,וכך
נראה שסובר הטור .מכאן שתורצו כל הקושיות על רבינו
ירוחם והטור ,וצ"ע מדוע הב"י הביא שני פירושים באו"ח
וביו"ד.
במג"א הביא ב"ח שאם נפלו מהאילן קודם גמר בישול,
ואילו האליה רבה והפרישה הוסיפו אפילו הניחן בקש
והתבשלו מברכים שהכל .ובס' לחם משנה כתב שאם
התבשלו בקש מברך העץ ,והיד אפרים כתב שלא יגמר
בישולם לעולם על האילן ,כל השיטות האלו מצאנו
בראשונים ,למעט הלחם משנה ]ראה לעיל[.
ביד אפרים הביא את הפנים מאירות שלרבינו ירוחם לא
יגמר בישולם לעולם על העץ ,ושונה מבוסר שאם ישאירו
אותו על העץ יבשיל ,ובישולם נגמר במחצלאות .ובפנים
מאירות הביא שישנם אגסים קטנים שאינם מתבשלים,
ואף שמניחים אותם בתבן ומתבשלים לא נחשבים פרי,
ומברכים עליהם שהכל.
ויש לדון באיזה שלב נמצאים הפירות כאשר נעצרה
גדילתם ובושלו בדרך אחרת ,ונראה לומר שאפילו
נאכלים ע"י הדחק ובושלו בדרך אחרת יש לברך שהכל,
ויש ללמוד זאת מסופי ענבים שמברכים עליהם שהכל,
ואילו לא היו ראויים כלל לאכילה לא היו מברכים עליהם
כלום.
להלכה :
א .על הפירות שדרך לקטוף אותם לתת להם להתבשל
בחום ,והבישול טוב להם ,יש לברך את ברכתם .ועוד,
שאם ישאירו אותם על העץ יבשילו ,לכן על הבננה יש
לקיים את המנהג ולברך אדמה.
ב .פירות שלא הגיעו לשלב שנטעו אותם על דעת כך ,והם
מרים או חמוצים או ראויים לאכילה ע"י הדחק בלבד,
ובישלו אותם בדרך אחרת כגון בקש ,תחת מחצלאות או
בשמש ,מברכים שהכל.
פירות שהבישול בחום או בשמש אינו טוב להם מברכים
שהכל ,כמו בבישול באור.
שמואל בנימין -אשדוד
בענין ברכה אחרונה על פת שעפשה
ברכות )מ (:ת"ר על הפת שעפשה ועל היין שהקרים ועל
התבשיל שעבר צורתו אומר שהכל ,וכך נפסק בשו"ע )סי'
ר"ד ס"א( :פת שעפשה וחומץ שעירבו במים עד שראוי
לשתות מברך שהכל ,וכ' המ"ב בשם העט"ז והפמ"ג
דמיירי בנתקלקל קצת ,אבל בנתקלקל לגמרי ולא חזי
לאכילת אדם אין מברכין עליו כלל ,כמבואר בב"י לענין
תבשיל שנשתנה צורתו .והנה ברמב"ם )פ"ח מהל' ברכות
ה"ה( כ' דכל המברכין לפניו שהכל מברכין עליהן בסופו
בורא נפשות ,והביאו הבה"ל )שם( ותמה עליו ,וזה תו"ד:
ולכאו' כיון דעדיין חזי לאכילה קצת איך יפטר מבהמ"ז,
דבשלמא לענין ברכת המוציא שהיא דרבנן כיון דלא
חשיבי אמרו שיברך רק שהכל ,אבל לענין בהמ"ז שהיא
מה"ת איך נפקע חיובו ,והלא ע"י הדחק ראוי לאוכלו,
ובגמ' לעיל )לו (:מדמי חובת ברכה ליוה"כ ,ולענין איסור
אכילה ביוה"כ משמע בגמ' יומא )פא (:דאכילה ע"י הדחק
שמיה אכילה ,עי"ש .ולא מסתברא דמשום דלא חשיבא
יהיה פטור לגמרי ,ומסיק המ"ב דאולי כל זה דוקא כשלא
אכל כדי שביעה ,דחיוב ברכה אחרונה דידיה הוא רק
מדרבנן ,אבל אכל כדי שביעה שחיובו מה"ת חייב לברך
בהמ"ז ,והניחו בצ"ע למעשה.
והנה בכדי להבין הצדדים בנידון זה עלינו להקדים עוד
ב' הלכות ,ומהם לכאו' יש להקיש לעניננו ,דהנה בהל'
פסח )סי' תמ"ב ס"ט( כ' השו"ע :חמץ שנתעפש קודם
זמן איסורו ונפסל מאכילת כלב ,או ששרפו באש ונחרך
עד שאינו ראוי לכלב ,או שיחדו לישיבה וטח אותו בטיט,
מותר לקיימו בפסח )וכ' המ"ב דייחדו מהני אפי' לא
נפסל החמץ מאכילה משום דבטליה משם אוכל( .ע"כ.
הנה מבואר לן דקודם שנפסל מאכילת כלב שם חמץ
עליו ,ולא דמי לשאר איסורים דכל שאינו ראוי לאכילת
אדם מותר ,דשאני חמץ דראוי לחמץ בו עיסות אחרות,
והרי למדנו דפת שראוי לאדם אפי' ע"י הדחק שמיה פת
והאוכלו בכרת .ומעתה יל"ע למה לענין חמץ שם פת עליו,
ואילו לענין ברכה ירד ממעלתו לברכת שהכל ,ואפי' אם
נימא דלענין ברכה ראשונה כיון דנחית דרגא ירד לברכת
שהכל ,מ"מ לענין ברכה אחרונה דהוא ספק מהיכי תיתי
שיברך בהמ"ז כטענת הבה"ל.
עוד מקום יל"ע מהל' נדרים ,דהנה איתא בשו"ע )סי' רי"ז
סי"ט( הנודר מהפת סתם אינו אסור אלא בפת חטים
ושעורים ,ובמקום שנוהגין לעשות פת מכל דבר ,ונדר
מהפת או מהמזון ,אסור בכל חמישה מינים .ע"כ .ויש
להסתפק בנודר מהפת האם נאסר ג"כ בפת שעיפשה,
ולכאו' הדבר תלוי בדעת בנ"א ,אם דעתם לאסור עצמם
מברכת המוציא או אסרו על עצמם שם פת ,וסו"ס שם
פת עליה דקרי ליה אינשי פת שעיפשה ,והא ראיה דאם
יאכלנו בפסח עובר בכרת ]ונ"מ נמי לפת הבאה בכיסנין
בקובע עליו סעודה דברכתו המוציא[ .עוד יל"ע אם דעת
נא
בנ"א לאסור עצמם בכל דבר שמברכים עליו בסופו
בהמ"ז ,ונבוא בזה למחלוקת הרמב"ם והמ"ב.
ואמנם מכמה מקומות בהלכות נדרים מוכח דאין הדבר
תלוי בברכה אלא במין האוכל ,כגון דינא דסי"ג הנודר
מתמרים מותר בדבש תמרים ,והטעם מבואר ברמ"א
ובט"ז דלאו משום שברכותיהם שוות ,דהא על התמרים
מברך העץ ועל הדובשא שהכל ,וכן מצינו בס"כ הנודר
מחטים אסור בהם בין חיים בין מבושלים ,אע"פ שהכוסס
חיים ברכתם האדמה ועל מבושלים במ"מ .ומיהו מקושית
הרעק"א מוכח קצת דתלוי בברכה ,מדהקשה למה הנודר
מן המזון נאסר רק בה' מיני דגן ,ולא נאסר ג"כ באורז
דהלא ברכתו במ"מ ,ומשמע דסבר דתליא במין הברכה.
ומיהו יש לדחות דאין הקושיא משום הברכה ,אלא כונתו
להק' דגם אורז נחשב למזון ,והא ראיה שברכתו במ"מ.
ויותר נראה דלענין נדרים העיקר תלוי בדעת בנ"א אם
מחשיבים פת זה לשם פת או לא ,וכך מוכח ממה שפסק
השו"ע )שם סי"ג( הנודר מהסתוניות מותר בחומץ היוצא
מהם ,אע"פ שכך הוא הדרך לעשות מסופי ענבים חומץ,
כמבואר ברש"י )לח .ד"ה וחומץ( ,מ"מ כיון שנדר מן סופי
הענבים לא נאסר מן החומץ ,ה"נ י"ל גבי פת שעפשה
דאע"פ שנדר מן הפת לא נאסר בפת שעיפשה כיון דחשיב
כפנים חדשות .ולא מיבעיא להרמב"ם דברכה אחרונה
שלו בנ"ר ,אלא אפי' להמ"ב שמצדד שיברך בהמ"ז מ"מ
בתר דעת בנ"א אזלי' ,ואין דעתם על פת זה ]ומיהו אכתי
יש לדון בדברי השעה"צ )שם סק"א( שכ' דפשוט דה"מ
שאוכל במקום שנתעפש ,אבל אם מוצא בככר מקום
שלא נתעפש בודאי מברך עליו המוציא ובהמ"ז ,ושוב
פוטר בזה גם את החלק שנתעפש שברכתו בנ"ר ,וטעמו
דכל זמן שיש בכיכר מקום שלא נתעפש עדיין שם פת
עליו ,ולא דמי לחומץ שכל כולו נתחמץ ,ופשוט[.
ושוב אין מקום לפשוט מכאן לנד"ד דחלוק נדר מברכה,
דאפי' אם נימא דבנדרים אסור ,מ"מ לענין בהמ"ז אין
עליו שם פת ,וכך בהכרח יסבור הרמב"ם דכיון דנשתנה
לגריעותא לענין ברכה ראשונה ,חזינן דתו אין עליו שם
פת אף לענין ברכה אחרונה ,ולא אזלי' בתר מה ששבע
מדבר ששורשו פת.
וביאור סברתם וטעמם של הרמב"ם והמ"ב נראה לבאר
בכמה אנפי :א( דסבר הרמב"ם דשם פת תליא במה
שדרך בנ"א לקבוע עליו סעודה ,וכמבואר בכס"מ )פ"ג
מהלכות ברכות ה"ט( בדעתו ,שכ' וז"ל :ותדע דהא עיסה
שנילושה במי פירות תנן דחייבת בחלה ,ואפ"ה אינו מברך
עליה המוציא כל שלא קבע עליה ,הלכך ע"כ לומר דלאו
במידי דמקרי לחם תליא מילתא ,אלא לא קבעו חכמים
לברך המוציא וג' ברכות אפי' בכזית אלא בלחם שדרך
בנ"א לקבוע עליו סעודה ,ואפי' קבע בטלה דעתו ,כמבואר
ברא"ש בשם ר"מ )הביאו הב"י שם( ,דאם אחרים אינם
קובעים עליו סעודה אפי' כשהוא קובע אינו מברך ,דבתר
רוב אזלי' ובטלה דעתו אצל כל אדם .ואף שהראב"ד
חולק ,כ' הרא"ש דנראים דברי ר"מ עיקר ,ומ"מ לא נחלק
הראב"ד אלא בפת הבאה בכיסנין ,אבל בפת שעיפשה
לית מאן דפליג דבטלה דעתו .ומעתה כשם שלענין פת
הבאה בכיסנין אם לא קבע סעודתו אינו מברך המוציא
ובהמ"ז ,דאין שם פת עליו ,מעתה לא ירחק לומר דבפת
שעיפשה כיון דלכו"ע מברך עליהו שהכל ,אפי' אם קבע
עליו סעודתו דבטלה דעתו אצל כל אדם ,ה"נ לענין
בהמ"ז בטל מנייהו תורת פת.
והמ"ב יסבור דפת שעיפשה לא דמי לפת הבאה בכיסנין,
בין לדעת הב"י שעיקר דרך בנ"א לקבוע סעודתן אלא על
פת הנילוש במים לבד ,ובין לדעת הרמ"א שדוקא אותן
מיני מתיקה שקורין לעקי"ך דינן כפת הבאה בכיסנין,
דאלו המינים לא היה עליהם מעולם תורת לחם אא"כ
קבע סעודתו עלייהו ,משא"כ פת שעיפשה שיסודו
ושורשו מפת ,וכל שביעתו הוא מן הפת ,יש עליו לברך
בהמ"ז ,וא"צ לבוא לקביעות סעודה בכדי לחייבו בברכה.
ב[ עוד דרך שמעתי לבאר ע"פ מה דאיתא בגמ' )לו (:רב
ושמואל אמרי תרוויהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכין
עליו במ"מ ,ותמה הפנ"י למה אין אורז בכלל ,והלא ממ"נ
אי אורז מין דגן א"כ אפי' ישנו בתערובת נברך עליו במ"מ
כמו בתערובת ה' מיני דגן ,ואי לאו מין דגן הוא א"כ אפי'
בעיניה נמי לא נברך עליה במ"מ ,אלא הוכיח מזה הפנ"י
דברכת במ"מ אשכחן בחד מתרי טעמי :או משום דזייני,
או משום חשיבותייהו של ה' מיני דגן ,כדאמרי' בפסחים
דכולהו בכלל חיטה ושעורה ]וכמבואר ברש"י לק' מג .ד"ה
ה' מינים ,ובשו"ע סו"ס רי"א ובמ"ב ס"ק ל"ה[ ,ומשו"ה
קבעו ברכה לעצמן אפי' כשאינן לחם .אך מהא דאמרי
רב ושמואל דכל שהוא מה' מיני דגן מברך במ"מ ,אע"ג
דע"י תערובת כל שהוא ודאי לא זייני ,מוכח דלאו בזייני
תליא מילתא אלא בחשיבות ה' מיני דגן תליא מילתא,
לענין חלה מצה בהמ"ז ,יעו"ש .ומעתה י"ל דאפי' לדידן
דמברכים על האורז במ"מ ,מ"מ אין לו חשיבות דחמשת
מיני דגן ,דהא לית ביה דינא דכל שיש בו ,וכן פטור מחלה
ומבהמ"ז ולא יוצאין בו משום מצה ,א"כ מעתה י"ל דהכי
נמי פת שעיפשה ס"ל לרמב"ם דאפי' דזיין וסעיד ,מ"מ
כיון שירד ממעלתו ה"ה דומה לאורז ,שאע"פ דזיין לא
מברכים עליו בהמ"ז ,וגרע פת זו מאורז דמברך גם לפניו
שהכל ,וכיון שנתקלקל ונאכל רק ע"י הדחק פשיטא
שא"צ לברך עליו בסופו בהמ"ז.
והמ"ב יסבור כסברא שכתבנו לעיל דלא דמי פת שעיפשה
לאורז ,דאורז מעולם לא היה עליו תורת פת ,משא"כ
פת שעיפשה היה עליה מעיקרא תורת לחם ,הילכך
לענין בהמ"ז תו לא פקע .ונראה דהמ"ב אזיל בסברא
זו לטעמיה ,שכ' בבה"ל )סי' ר"ח סעי' י"ז ד"ה ברכת ג'(
דהשותה יין אפי' טובא יצא בבהמ"ז ,אפי' דהשתא הוא
רעב ,דהלא יין טובא גריר ,מ"מ כיון דכששתה פורתא
היה שייך אצלו בהמ"ז תו לא פקע ,עי"ש .ודו"ק ]ובעיקר
דברי המ"ב לחלק בין ברכת המוציא לבהמ"ז ,יש להוכיח
כוותיה מנידון הח"א )כלל נ"א סי"ז( בענין חטים הגדלים
בעציץ שאינו נקוב ,דהביא ספק הירושלמי והעלה דמברך
לפניו במ"מ ואחריו בהמ"ז ,וכן דעת הקרן אורה מנחות
)ע ,(.עי"ש .ואכמ"ל[.
אברהם שקלאר -ברכפלד
בענין שתיית מים לצמאו
בסי' ר"ד סעי' ז' כתב השו"ע :השותה מים לצמאו מברך
שהכל ולאחריו בורא נפשות רבות ,אבל אם חנקתיה
אומצא ושתה מים להעביר האומצא ,אינו מברך לא לפניו
ולא לאחריו .ונסתפקנו מה הדין באופן ששותה רביעית
מים ,ובתחילת שתייתו היה צמא ,אבל בפחות מרביעית
הרוה צמאונו ושתה את כל הרביעית ,האם יצטרך לברך
ברכה אחרונה או לא.
ולכאורה נראה פשוט שלא יצטרך לברך ברכה אחרונה,
דצריך שיהיה כל שתיית הרביעית לצמאו ,ומביאים
הפוסקים מדברי הגר"א שסובר שאין לברך ברכה אחרונה
אם לא שתה את כל הרביעית לצמאו .אמנם בספר מאור
השבת הביא תשובה מר' שלמה זלמן אויערבך שצריך
לברך ברכה אחרונה .ועיין גם ב"אז נדברו" )חלק א' סי'
ה'( שכתב שצריך לברך ]וטעמו שם דכיון ששתה כל
הרביעית מסתמא שתה הכל לצמאו ,כי אם לא לא היה
שותה ,ונראה מדבריו שהסברא כהגר"א ,אבל בדרך כלל
כששותה רביעית אין צריך לדקדק שיהיה כל הרביעית
לצמאו ,דמסתמא אם סיים לשתות שותה הכל לצמאו[.
וב"וזאת הברכה" נקט שאין לברך ברכה אחרונה.
וראיתי בכמה ספרים שהביאו לדקדק מדברי הפוסקים
בענין זה :א .דברי השע"ת בסוף סי' קצ"ז ס"ק ה' ,שכתב
וז"ל :ולענין אכילה גסה בעינן שיהיה גרונו דכל אותה
אכילה של כדי שביעה .עכ"ד .ומשמע מדבריו שאם לא
נהנה מכל האכילה רק מתחילתה אינו מברך .ב .מביאים
ראיה מהביאוה"ל סי' ר"ח )ד"ה ברכת( דהקשה שם למה
אם שתה הרבה יין ובירך ברהמ"ז פוטר משום דסעיד ,הא
כששותה הרבה היין גורר ולא סועד ,ותירץ דאפשר לומר
דכיון שנתחייב משעה ששתה פורתא ,ושייך אז אצלו
ברהמ"ז ,דאז נסעד הלב כמו ע"י לחם ,תו לא פקע אף
ששתה טובא ,וצ"ע .ומקשה החזו"א )בסי' ל"ד ס"ק ו'( הא
מ"מ מה ששותה אח"כ )ר"ל אחר ששתה שיעור הסועד(
לא נפטר בברהמ"ז דלא שייך גביה .ויש מיישבים דעת
הביאוה"ל ,דכיון שתחילת שתייתו היתה לשובע ,אע"פ
שההמשך הוא לא לשובע נגרר כל מה ששותה אחר
תחילת שתייתו ,וא"כ גם לגבי מים אף שגמר שתייתו לא
היה לצמאו ,נגרר אחר תחילת שתייתו .ע"כ.
שלמה קפלן -רמת שלמה
השותה מים לצמאו
כתב הביאוה"ל סימן ר"ד ס"ז ד"ה השותה מים לצמאו,
וז"ל :ומצאתי בעזה"י באדרת אליהו שכתב כן בהדיא וזה
לשונו ,לצמאו פירוש דוקא לצמאו ,אבל שלא לצמאו אין
מברך כלל ,ומה דאמרו דחנקתיה אומצא לאו דוקא אלא
כל שלא לצמאו .עכ"ל.
ולפי זה אם שתה מים רק כדי להצטרף לברכת המזון
]למג"א דפסק בסימן קצ"ז דמהני לענין צירוף[ ,או שיש
לו ספק בברכה אם מחוייב בברכה אחרונה ,ורוצה לשתות
רביעית מים כדי להתחייב בברכה אחרונה ,אם יודע
בעצמו שאין לו אז שום הנאה מהמים אין לברך עליהם,
"וממילא גם לענין צירוף לא נחשב צירוף כלל" .עכ"ד.
ונראה מדבריו לומר שמה שכתב מרן בסימן קצ"ז סעיף
ב' תשעה שאכלו דגן ואחד אכל כזית ירק מצטרפין
להזכיר השם ,זה יועיל דוקא אם אוכל לתיאבון ,אבל
אם אנסוהו לאכול כדי שיצטרף עמהם אינו מצטרף ,כיון
שאינו נהנה מאכילה זו.
שמואל בצלאל -תל ציון
אכילה באונס
אכילה באונס בברכת הנהנין
כתב הרמ"א )סי' ר"ד סעיף ח'( :אם אנסוהו לאכול או
לשתות ,אע"ג שהחיך נהנה ממנו אינו מברך עליו ,הואיל
ונאנס על כך .וכן כתב בבית יוסף בשם אהל מועד
והרא"ה.
והנה בדין אונס מצאנו ג' אופנים ,וחלוקים הם בדיניהם:
האחד ,מי שאנסוהו בפועל ותחבו האוכל לתוך פיו,
דבכה"ג פשיטא דאיירי הכא הרמ"א שפטור הוא מלברך.
וכן ביארו כל האחרונים בדעת הרמ"א ,ובנהר שלום
ומאמר מרדכי כתבו להדיא דבהכי איירי הרמ"א.
השני ,מי שמרצונו לא היה אוכל את הדבר שהוא אוכל,
אלא שיודע שיסתכן במידה ולא יאכל ,כגון חולה וכדומה,
וכה"ג איירי המחבר בסעיף ט' שכ' שאם אכל מאכל או
משקה מפני הסכנה מברך עליו .והטעם משום דאונס
כה"ג אינו סיבה מספקת לפוטרו מברכה ,שאע"פ שנאנס
ע"כ ,מכיון שלבסוף היה זה הוא שהחליט שיאכל ,לכך י"ל
שלא מיקרי אונס באכילתו ,רק שנאלץ ע"י סיבה אחרת
שיצטרך לאכול ,והוא האונסו לאכול.
השלישי ,מי שאיימו עליו לאכול ,ואע"פ שלא הוזכר
להדיא יש להסתפק האם אונס כה"ג מיקרי אונס לפוטרו
מלברך עליו או לא .ונראה שבזה איכא פלוגתא בדברי
האחרונים ,שהרי בשעה"צ )סי' ר"ד אות ל"ט( הביא דעת
הרבה אחרונים שהסכימו לדעת הרמ"א ,וכ' וז"ל :אליה
רבה חמד משה בית מאיר בגדי ישע )ונהר שלום ומאמר
מרדכי ,אך הם מצדדים דהרמ"א מיירי שהאכילוהו בעל
כרחו( .והנה שאר האחרונים שהביא המשנ"ב סתמו
בדבריהם ,ומבואר שהמשנ"ב למד לעיקר דהרמ"א מיירי
בכל גווני דאונס .ויש לבאר לפ"ד גדר אונס מהי ,והאם
נפטור כל מיני אונס ,וכגון מי שמטעמי נימוס נאלץ לאכול
מאכל שאינה עריבה לחיכו ,האם נפטרהו מדין אונס.
אונס דעלמא ואונס דאכילה
והנה בגוף ההלכה שהנאת החיך אינו מחייבו ברכה
כשאנסוהו לאכול יל"ע ,דהנה בט"ז )ס"ק י"ב( הק' ע"ד
הרמ"א ,וז"ל :ופסק הרב רמ"א דאנסוהו לאכול דאינו
מברך ,והוא דעת אוהל מועד בב"י ,ואח"כ פסק הש"ע
דהאוכל איסור מפני הסכנה מברך עליו ,לא כתב רמ"א
ע"ז כלום .והוא תמוה מאוד בעיני ,דדא ודא אחת היא,
ומאן דאמר הא לפטור לא אמר הא לחיוב .כנלע"ד.
והמג"א כ' לבאר ,וכן הובאו דבריו במשנ"ב )ס"ק מ"ה(,
דאע"פ שגם שם אכילתו ע"י אונס ,שאני התם דהאונס
אינו על האכילה גופא ,משא"כ הכא שהאכילה גופא הוא
ע"י אונס ,שאונסים אותו לאוכלו ,לא שייך בזה לחייבו
ברכה על הנאתו כיון שהוא בע"כ .עכ"ל המשנ"ב.
והדברים טעונים ביאור ,דאה"נ דמצינו בעלמא דארינן
אונס רחמנא פטריה )וכן באהל מועד גופיה המובא בב"י
השוה דין זה לדין אונס באשה ,דאע"ג דנהנית לבסוף
פטורה כאילו לא עשתה מעשה עבירה ,מאחר ובתחילת
המעשה אנוסה היתה ,וכ"כ המג"א( ,ומשום הכי פטרינן
כל מעשה איסור הבא ע"י אונס ,וא"כ הוא בגדר אונס
כמאן דלא עביד ,דמשו"ה פטרינן לאשה מהאונס אע"פ
שסופה ברצון .ואפי' נימא יותר מזה ,דלא חשיב מעשה
אכילה לברך עליו מאחר והוא נאנס על כך ,דמעשה אונס
לא מהני לאשוויה חלות ,וכמו שכ' התוס' בב"ק דתליוה
ויהיב לא מהני ,דהגם דתליוה וזבין זביניה זביני היינו אגב
אונסיה דזוזי דגמר ומקני ליה ,אבל מתנה לא דהוה חלות
של אונס.
אבל אפי' עכ"ז מאחר שכבר מבואר בגמ' )ברכות לה(.
שעיקר חיוב הברכה הוא מחמת שאסור לו לאדם שיהנה
מעוה"ז בלא ברכה ,א"כ עיקר חיוב הברכה יש כאן מחמת
הנאתו ,דהכא הרי סו"ס נהנה מהאכילה .ואע"פ שאנסוהו
ליהנות ,מ"מ הרי קי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב
שכן נהנה ,כדאיתא בכתובות יט ,:וע"ש בפירש"י דאיירי
התם שהיו לפניו וטעה ,או שלא כיון כלל ,שאפי' הכי
חייב בחלבים ועריות שכן נהנה ,ופירש"י )סנהדרין סב(:
דמשום שנהנה הלכך חשיב בכוונה.
וגם אין לחלק בזה בין דין מתעסק לדין אונס ,דהא איתא
)ר"ה כח (.כפאו ואכל מצה יצא ,ופי' הר"ן שם דאע"פ
שמצוות צריכות כוונה ,מ"מ במצה יצא משום שכן נהנה,
כדאמרינן בעלמא המתעסק בחלבים ובעריות חייב שכן
נהנה .עכ"ל .וא"כ הכא אתמהה ,למה לא ייחשב הנאתו
לחייבו ברכה מדין כל הנהנה מהעוה"ז ,מאחר שהוכחנו
בזה שלא נתבטל הנאתו ומעשה אכילתו ע"י האונס.
ונראה שזו היתה סברת הט"ז ומג"א ופר"ח שחלקו ע"ד
הרמ"א וחייבוהו לברך אפילו בכה"ג שאנסוהו בפועל,
מאחר וסו"ס נהנה הוא .וכ"כ המשנ"ב ס"ק מ"ה בסו"ד,
שסברתם כיון דסו"ס נהנה גרונו מזה חשיבא אכילה,
וצריך לברך ע"ז .ומבואר דהא דפסק הרמ"א דא"צ לברך,
היינו דאע"פ שנהנה מ"מ יש הנאה שאינה מחייבת ברכה.
ויש לבאר גדר הדין בזה.
בחילוק בין דין אונס באכילת מצה ובברכת הנהנין
והנה בעצם הדין שהאוכל באונס פטור מהברכה ,כתב
בשעה"צ לחלק מהא דקי"ל )או"ח סי' תע"ה ס"ד(
באכילת מצה דמהני ,משני טעמים :האחד )וכ"כ באליה
רבה( משום דהכא בעינן לחייבו להודות על אכילתו ,וע"י
האונס לא שייך לחייבו להודות בברכה ,משא"כ מצה דאין
צריך אלא מעשה אכילה .והשני ,משום דדבר מצוה שאני,
דמסתמא נתרצה ע"ז משום דדבר מצוה הוא.
וכתב בשעה"צ דנפק"מ לענין בהמ"ז ,דאי משום שאינו
חייב להודות א"כ ה"ה דאינו חייב בבהמ"ז ,משא"כ
לטעמא דמחלק משום דנתרצה משום דדבר מצוה
הוא ,יפטור מיהת מברכה ראשונה מאחר ואנוס הוא,
אבל ברכה אחרונה יתחייב משום שהיתה כאן אכילה
המחייבת ברכה אחרונה .ואולם יל"ע בזה למה לא נימא
ממ"נ ,אי מתחייב בברכה אחרונה דהיינו משום שמחוייב
הוא להודות על שנהנה מהעוה"ז ,א"כ הרי באותה מידה
יתחייב גם בברכה ראשונה.
ואלא דיש לחלק ע"פ הא דילפי' )ברכות לה (:מהא דכתיב
לה' הארץ ומלואה ,דאי' שם ר' לוי רמי ,כתיב לה' הארץ
ומלואה ,וכתיב השמים שמים לה' והארץ נתן לבנ"א ,לא
קשיא ,כאן קודם ברכה וכאן לאחר ברכה .ומהתם יליף
לחיוב ברכה ראשונה ,שכל אדם מחוייב לבקש רשות
ממנו יתברך על אכילתו לפני שיאכל ,מכיון שהכל שלו
הוא ,וכאן כיון שאוכלה ע"י האונס יפטר ,משום שאין
שייך שיבקש רשות ,מאחר שמרצונו לא היה בא לאכול
וליהנות מאכילתו זו כלל.
ולפ"ז י"ל דבהמ"ז מיהת יתחייב כיון שמ"מ הרי אכל,
וכתיב ואכלת ושבעת וברכת ,דלא מתחייב בבהמ"ז משום
דבעינן בקשת רשות ,אלא חובת הודאה רמיא עליה בעבור
האכילה והשביעה ,והוא המחייבו לברך בהמ"ז .וזה בעצם
שייך באונס נמי ,דאע"פ שנאנס לאכול מ"מ הרי אכל
ושבע ונהנו מעיו מאכילתו ,שעל הנאת מעיו זו מתחייב
לברך בהמ"ז ,דכתיב ואכלת ושבעת וברכת.
היוצא מזה שגם אם יש על האכילה באונס חובת הודאה
על שביעה שע"י האכילה ,ואפי' אם לגבי אכילת מצה יש
עלי' דין מעשה אכילה ,מ"מ אין שייך לחייבו לברך עליה
ברכה ראשונה ,שחלוק עיקרה של חובת ברכה ראשונה
שחיובו אינו עליו אלא מחמת שהדבר מאכל אינו ברשותו
של האוכל ,עד שיברך ויבקש רשות ממי שהכל שלו ,כדי
שאחרי זה ברשות הוא אוכל .ובאונס הרי שזה לא שייך,
וכדביארנו שאין חובת נטילת רשות מוטלת עליו בכה"ג,
שהרי אינו רוצה לאכול ואין ברצונו לבקש רשות ולאכול.
ואמטו להכי אין שייך חיוב ברכה ראשונה בכה"ג ,אע"פ
שלאחר מכן יתחייב לברך בהמ"ז על אכילתו.
בעיקר הדין דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה
ובאמת יש לדון בהא דאי' שם בגמ' דסברא הוא שאסור
לו לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא ברכה ,אי קאי אברכה
ראשונה או אברכה אחרונה .והנה בגמ' )שם לה (:לא
מבואר להדיא אי איירי בברכה ראשונה או בברכה
אחרונה ,ובאמת בדברי הראשונים לא מבואר ,רק
מסתימת הרשב"א והריטב"א והתוס' ר"י יש להניח דהיינו
ברכה ראשונה ,דאילו בחובת ברכה אחרונה לא צריך
סברא ,דהא כתיב מקרא מלא ואכלת ושבעת וברכת .וכ"מ
מפשטות לשון הגמ' שצריך לבקש רשות ,ויותר שייך זה
לפני האכילה .וכן הא דהובא דברי הגמ' אלו בטור סי' ר"י
דאיירי בברכה ראשונה ,מבואר דהכי ס"ל.
ברם מצאתי להראנ"ח בספרו אמרי שפר פ' תרומה )הובא
באסיפת זקנים לדף לה (.שמדייק ממה שפירש"י כאן
לאחר ברכה הרי הוא לבני אדם ,שלכאורה אין צורך לכך,
דא"א איפכא ,ודייק נמי בתוס' שדקדקו מהא דבפ' כל
כתבי אמרי' כשהיו מניחים השלחן היו אומרים לה' הארץ
ומלואה ,וכשהיו מסלקין השלחן היו אומרים השמים
שמים לה' והארץ נתן לבני אדם ,והק' וז"ל :וצריך לדקדק
בדבריהם מה היתה הכוונה להביא כאן הענין הזה,
ומאי נפק"מ זה לכאן .וביאר הראנ"ח שהתוס' נסתפקו
על איזה ברכה קאי הגמ' ,על ברכה ראשונה או ברכה
אחרונה ,ולזה הוכיחו התוס' מפ' כל כתבי דאיירי הכא
בבהמ"ז ,שרק לאחר שבירך הוי שלו ,וכן ממה שפירש"י
אהא דאי' בגמ' כאן לאחר ברכה ,ולא פי' הא דאי' בגמ'
כאן לפני ברכה כלל ,ואין זה אלא משום דס"ל דאיירי
בחיוב האוכל בבהמ"ז ,שצריך לברך לאחריה על מה
שאכל ,והיינו דקאמר בגמ' דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא
ברכה ,דהיינו בלא שיברך לאחריה.
ואלא שלפ"ז יש מקום עיון ,שהרי כל בהמ"ז שלאחר
האכילה אינה לבקש רשות אלא להודות לה' על הנאתו,
ומבואר לכאו' שגם בהמ"ז וגם ברכה ראשונה מדין אחד
הן באין ,ששניהם עיקר החיוב הוא להודות לה' על הנאתו,
רק שמטבע הדברים קודם לאכילה הוי הודאתו בגדר
שהוא כעין נטילת רשות ,ולאחריו א"א ליטול רשות שכבר
אכל .אבל עיקר הברכה אחד הוא ,וזהו להודות לה' על
הנאתו .ולפ"ז הא דאסור לו לאדם שיהנה מהעוה"ז בלא
ברכה ,לאו משום נטילת רשות הוא ,אלא חובת הודאה
הוא על כל הנאת עוה"ז ,בין לפני ובין אחרי האכילה.
ויתר ע"כ מצאתי למו"ר הגרי"מ האלפערן שליט"א בספרו
ישא ברכה )עמ"ס ברכות חלק ב' עמוד רס"ח( שכ' וז"ל:
והנה מתוך דברי רש"י בד"ה אלא סברא הוא ,שכתב אלא
סברא הוא דכיון דנהנה צריך להודות למי שבראם .ע"כ.
משמע דמפרש דהא דאסור לאדם ליהנות מן העוה"ז
בלא ברכה קאי אברכה דלאחריה ,כיון שכתב דכיון דנהנה
צריך להודות למי שבראם דמשמע נהנה לשעבר )ועיין
רש"י לקמן מח :ד"ה כשהוא שבע מצוה לברך ולהודות
על שבעו ,ושם ד"ה כשהוא רעב והוא בא להפיק את
רעבו ע"י ברייתו של הקב"ה ,לא כש"כ שזה צריך לברך
להקב"ה יותר .ע"כ .ומבואר דבלאחריה כתב להודות
ולפניה רק לברך( ,וע"כ צריך להודות על מה שנהנה ,וא"כ
הוי זה טעמא על מה שתקנו ברכה דלאחריה ,והא דלפניה
משום ק"ו הוא ,דאם כשהוא שבע מברך מתקנת חכמים,
כשהוא רעב לא כש"כ שיתקנו לברך.
והרשב"א כתב להדיא דשאר מינין בין לפניהם בין
לאחריהם אין טעונין כלל אלא מסברא ,וקרא אסמכתא
בעלמא .ע"כ .ומבואר דסברא גם אלאחריה קאי ,ומנא
לן דגם לפניה ,וי"ל כנ"ל דלפניה מק"ו הוא ,וא"כ בכלל
האי סברא הוא.
ובעין משפט ציין בהא דלעיל אהא דאתיא בק"ו ,דכשהוא
שבע מברך כשהוא רעב לא כש"כ ,וכן אהא דבסמוך ת"ר
אסור לו לאדם שיהנה מן העוה"ז בלא ברכה ,לר"מ פ"א
מברכות וטור סי' ר"י ,ואינו מבואר דהא דבסמוך הביא
הטור לענין ברכה דלפניה דאסור לאדם שיהנה בלא
ברכה ,אבל האי ק"ו דכשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא
כש"כ לא הביא התם ,וכן הר"מ לא הביאו.
ולפי הנ"ל אתי שפיר ,דברכה דלפניה מברכה דלאחריה
אתיא ,דכי היכי דתקינו רבנן ברכה דלאחריה ק"ו דתקנו
לפניה וכדברי הרשב"א ,ועיקר טעמא בכל הברכות מיהת
הוי הא דאסור לאדם ליהנות בלי ברכה ,ומ"מ הא דהביא
הטור לדינא דברכה דלפניה מטעם ק"ו הוא ,דהא דאסור
לאדם רק אלאחריה קאי ,ואין סברא לומר דאתרווייהו
קאי ,דמסתברא דקאי או אלפניו דטרם שיהנה צריך
להודות ,או אלאחריו שיודה אחר הנאתו ,אבל לא
אתרווייהו )אולם הרשב"א כתב כן כנ"ל( ,ולכן יש לפרש
דקאי אלאחריה ,ולפניה מק"ו אתיא ,ולכן תקנו חכמים
גם ברכה דלפניה .ולפי פירוש רש"י ורשב"א הא דתקנו
ברכה דלאחריה לאו משום דהוי דומיא דואכלת ושבעת
וברכת ,אלא משום סברא דאסור ליהנות בעוה"ז בלי
ברכה דלאחריה .עכ"ל מו"ר בספרו ישא ברכה.
אשר לפ"ז יש עדיין מקום לעיין בנידו"ד דנאנס לאכול,
מהיכי תיתי לחלק בין עיקר סברת המחייב בברכה
ראשונה וברכה אחרונה ,ולומר דאע"פ שפטרוהו מברכה
ראשונה לא נפטרהו מברכה אחרונה ,הא אע"פ שא"א
נטילת רשות על אכילה באונס ,מ"מ חייב הוא להודות
נב
על ההנאה שע"י האוכלין ,וזה שייך בין לפני ובין אחרי
האכילה .ואי נימא דגם טעמא בתרא דשעה"צ נמי ס"ל
דהנאה כזו לא ראויה לחייב ברכה ,א"כ מאי איכא בין
טעמא קמא לטעמא בתרא דשעה"צ ,דלדעת שניהם אין
לו חיוב לברך על הנאת אכילה שע"י אונס ,וא"כ למה
יצטרך לברך בהמ"ז .אלא ודאי לטעמא דשעה"צ מתחייב
שפיר בהנאת אכילה שע"י אונס ,והדרינן לקושיין אמאי
מיפטר מברכה ראשונה.
על איזה אופן איירי הרמ"א באונס באכילה
ובגוף הדין של אכילה ע"י אונס יש מקום לבאר באיזה
אופן איירי דאונס הוי ,ומחמת אונסיה הוא דפטרינן
ליה ,דהנה איתא בגמ' )כתובות ל (:גבי דין קלב"מ בזר
שאכל תרומה ,דפריך התם דבעידנא דאגביה )לתרומה(
קניה ,מתחייב בנפשו )באכילת תרומה בזרות( לא הוי
עד דאכיל ליה .ומשני הכא במאי עסקינן כגון שתחב לו
חבירו לתוך פיו .ופריך סו"ס כיון דלעסיה קנייה ,מתחייב
בנפשו לא הוי עד דבלעה ,ומשני כגון שתחב לו לתוך
בית הבליעה .ופריך היכי דמי ,אי דמצי לאהדוריה ניהדר
)פירש"י ולא הוי אונס כלל( ,אי דלא מצי לאהדוריה אמאי
חייב )פירש"י אמאי חייב מיתה ,דאונס רחמנא פטריה ,פי'
התוס' אמאי חייב ממון כיון דנאבד ונפסד ממילא ע"י
אחר( ,ומשני לא צריכא דאפשר לאהדוריה ע"י הדחק.
עכ"פ לפי רש"י מבואר )וגם להתוס' ,אלא שהתוס' ס"ל
דגם אפשר בכה"ג דלאו אנוס( דהיכא דלא מצי לאהדוריה
חשיבא אונס ,והיכא דמצי לאהדוריה ,אע"פ שכבר הוא
בתוך בית הבליעה ולא אפשר לאהדוריה אלא ע"י הדחק,
אכתי לא חשיבא אונס ,דאמרי' ליה דהו"ל לאהדוריה.
והיוצא לפ"ז בנידו"ד ,דמש"כ הרמ"א כאן דהאונס את
חבירו לאכול א"צ לברך ,היינו דוקא בכה"ג דחשיב אונס.
וזהו רק בכה"ג שתחב לו חבירו לתוך בית הבליעה במקום
שאי אפשר לאהדוריה אפי' ע"י הדחק ,דאם אפשר היה
לאהדוריה ע"י הדחק ,הרי מבואר בגמ' דלא הוי אונס.
וצ"ב אימת יברך ,דקודם שנתנו לתוך פיו אינו יודע שיהא
אונס ,וכיון שאין ברצונו לאכול ודאי לא יברך ,ואלא
משום דשמא ישים חבירו את האוכל בבית הבליעה
במקום שא"א לאהדוריה ,ואזי יפטר ממילא מדין ספק
ברכות להקל ,דהא מ"מ עדיין אינו במקום שיוכל לאוכלו,
והאכילה אינו בידו ,דיש לחשוש שמא לא יאכילנו כלל
באונס ,וא"כ בלא"ה יפטר משום ספק ברכות להקל,
מאחר וכיון שלא יאכל ע"י עצמו ,והאכילה אינו בידו
שידע שלא ימשך המאנס להאכילו אחר הברכה ,וא"כ
היה לנו ממילא לפוטרו בכה"ג משום ספק ברכות להקל
)וכעי"ז מצאנו בשו"ת הרשב"א ח"א סי' רנ"ד שנשאל
אמאי לא מברכים על הצדקה לפני הנתינה ,והשיב משום
דצדקה תליא בקבלת העני ,ויתכן שלא יקבלהו העני,
ומשו"ה לא מברך .וכן כתב מנות הלוי לגבי הל' מתנות
לאביונים( ,אשר ע"כ צ"ב באיזה אופן פטר הרמ"א היכא
דאל"ה הוה מתחייב בברכה.
אלא ע"כ צ"ל דאיירי הרמ"א בכה"ג שכבר תחבו חבירו
לתוך פיו ,והנה אם חבירו עדיין יכול למושכו אצלו עדיין
א"א לברך ,וכטעמא דכתיבנא משום שאינו יודע שלא
ימשכנו חבירו אצלו אחר הברכה ,אלא דאיירי רמ"א
שהניחו חבירו בבית הבליעה היכא דא"א לאהדוריה,
דקס"ד שיברך על הבליעה עצמה ,וקמ"ל הרמ"א דמאחר
ונאנס על כך לא מתחייב לברך.
דין הנאת גרונו והנאת מעיו באכילה ובברכת הנהנין
ואלא דגם בכה"ג לא היה הרמ"א צריך לבא ע"ז מדין
אכילה באונס ,שהרי לקמן )סי' ר"י סעיף ב'( כ' המחבר:
הטועם את התבשיל א"צ לברך ,ואפי' אם הוא בולעו,
וי"א שאם הוא בולעו טעון ברכה ,והוסיף הרמ"א וספק
ברכות להקל .וכ' שם במשנ"ב סקי"ג לבאר דאע"ג
דאסור ליהנות מהעוה"ז בלא ברכה ,היינו כשמכוין לאכול
ולשתות ,אבל הכא שאין כוונתו אלא לטעום לידע אם
צריך מלח או תבלין א"צ ברכה .ואע"ג דהתם איכא
פלוגתא היכא דבולעו ,היינו אם לחייבו על הנאת מעיו
כשאין מתכוין להנאת גרונו כלל או לא ,ופסק הרמ"א
דספק ברכות להקל.
ובזה יש לבאר ביתר אורך ,ומכיון שראיתי שהאריך בזה
בגליון הקודם הרה"ג הרב יוסף משדי שליט"א לא נאריך
במקום שהאריכו אחרים ,רק נקצר ונסכם למען הרחבת
הענין ממה שדן בענין הנאת גרונו במקום שאין לו הנאת
מעיו ,והנאת מעיו במקום שאין לו הנאת גרונו ,האם
נתחייב האוכל בברכה כלל או לא ,ובזה יש לברר מהי
עיקר ההנאה המחייבתו לברך עליה ,הנאת גרונו או הנאת
מעיו ,ושמא תרווייהו בעינן.
דהנה גבי היכא דנהנו מעיו ולא נהנה גרונו ,מצאנו
להתוס' )ברכות לו .ד"ה כיון( ,והפרדס )שער ה' אות י"ט(,
והראבי"ה )סי' צ"ט( ,שדעתם לפטור מברכה כשאוכלהו
לצורך רפואה ולא לשם אכילה ,כיון דלפי שעה אין לו
הנאה ,ומה"ט נמי כאשר אוכלהו סתם מצאנו להכל בו
)הל' ברכות( ,והפרדס )שם אות ב'( ,והריב"ש )שו"ת סי'
רפ"ח( לפוטרו מברכה ,כיון דלפי שעה אין לו הנאה .וכן
גבי שמן זית )שהטעם שלה תפל ואין החיך נהנה ממנו(
דעת הראשונים )ברכות לה ,:למעט דעת רש"י( לפטור
מה"ט .ואילו הראבי"ה הנ"ל ,ורש"י )חולין קג ,(.והרא"ש
)הובא בב"י סי' ר"י( מבוארים דבכה"ג שאוכלהו סתם,
אע"פ שאין החיך נהנה מהם הו"ל לחייב בברכה .וכן
בפירש"י )ברכות לה (:גבי שמן זית שפי' טעמא דפטור,
הוא רק משום דאזוקי מזיק ,מוכח דאילו משום דאין
החיך נהנה מהם הו"ל לברך.
והיכא דנהנה גרונו ולא נהנו מעיו ,משמע מלשון רש"י
)חולין קג (.שפי' דהנאת מעיים היינו מילוי הכרס ,דתליא
בהנאת מעיו ,וממילא בכה"ג הו"ל למיפטר מברכה כיון
דלא נהנו מעיו .וכ"ה משמעות דברי הראבי"ה והרא"ש
הנ"ל ,ואילו מדברי הריב"ש הנ"ל משמע לחייב ברכה
בכה"ג.
וכן מצינו פלוגתא באכילת איסור ,דבשו"ע )יו"ד סי'
צ"ח( מבואר דאפילו טעימה בעלמא אסור ,וכ"כ הדרישה
והפתחי תשובה )שם( משום דסו"ס נהנו מעיו .ואילו הט"ז
)שם( כ' דדרך טעימה מותר ,ודרך אכילה הוא דאסור.
וכן בפלוגתא דאימת מתחיל האכילה ,דהמג"א )סי'
קס"ז ס"ק ט"ז( הביא דעת השל"ה דמתחיל משיבלע את
המאכל ,ובמקור חיים )סי' תנ"ד( מבואר דבשעת לעיסה
כבר התחיל האכילה ,וכן צידדו החיי אדם וביה"ל )סי'
קס"ז( .וכן עולה ממשמעות דברי הריב"ש הנ"ל דאכילה
תלוי בהנאת גרונו ,ובפלוגתא זו תליא פלוגתייהו דמג"א
ומקו"ח ,דאילו הרא"ש הנ"ל כתב להדיא דאכילה היינו
הנאת מעיים ,והיינו כדעת המג"א )ובשבולי הלקט כ'
דבעינן הנאת גרונו ומעיו ,והוא דומיא דמצינו לפירש"י
גבי אכילת איסור ,יעויין בפירש"י כתובות ל :דמבואר
דאהנאת גרונו ומעיו תליא(.
וכן גבי סוגיא דהשותה מים לצמאו חייב לברך )ברכות
מד ,(.שמצינו פלוגתא בראשונים אי טעמא דבעינן
שישתה לצמאו דוקא היינו משום דמים לא זיין )כ"פ
התוס' והרא"ש ותר"י( ,וליכא הנאת מעיו אא"כ שתה
לצמאו ,או משום דאין הנאתן מרובה )מאירי( ,וכשהוא
שותה לצמאו אזי הנאתן מרובה.
היוצא מכל הנ"ל פלוגתא דרבוותא בעיקר האכילה אי
היינו הנאת החיך והגרון ,או הנאת המעיים ,וע"ז כבר
הורחב היריעה בגליון הקודם ,יעו"ש באריכות נפלאה
ובביאור ברור ,ולא הבאתי דברים אלו אלא להשלמת
הענין ולהוכיח ממנו לנידו"ד.
והנה כאן שהאכילוהו באונס א"כ דמיא למטעמת ,שאע"פ
שאוכלה פטורה משום שעצם הנאת גרונו ליכא ,וכן הכא
שאינו מתכוין ליהנות ממנו ואינו רוצה לאכול כלל ,וא"כ
על הנאת גרונו לא הו"ל לחייבו משום דלא נתכוין לאכול,
דהא אנוס הוא באכילתו ,ועל הנאת מעיו נמי אין לחייבו
דספק ברכות להקל .אשר על כן יל"ע למה הוצרך הרמ"א
לומר דבר חדש ,דהנאת אכילה שע"י אונס פטור מברכה,
הא בלא"ה נמי פטור כדין הטועם.
בגדר הנאה הנחשבת לברכת הנהנין
וע"כ באתי לומר דבר חדש ,שהרי היא גופא דהטועם את
התבשיל א"צ לברך תליא ברביעית ,דאם אכל רביעית
לשם טעימה ,אע"פ שלא לשם אכילה אכל מתחייב
לברך .וביאר הב"י דהטועם ובולע כיון שאינו שותה כדי
ליהנות אלא לטעום התבשיל ,כל בציר מרביעית לא
חשיבא הנאה ,והיינו דמכיון דעל הנאתו מתחייב ברכה,
הרי טעימה לא חשיב הנאה המחייבו ברכה .ואע"פ שנהנו
מעיו מהאוכל שטעם ,מ"מ לא חשיבא הנאה המחייבת
ברכה ,כיון שלא נתכוין לשם הנאת אכילה ,ולא חייבוהו
לברך אלא על הנאה הבאה לו באכילה ובשתיה מתוך
כוונתו ליהנות ממנו ,ולכך לא חשיבא הנאה כשמתכוין
לטעום.
וביאר הא דאם אכל רביעית מתחייב בברכה ,משום
דבשיעור כזה מיקרי אכילה ,והיינו הנאת מעיים ,דברביעית
איכא הנאת מעיים המחייבתו בברכה ,אפי' היכא שאין
כוונתו אלא בטעימה .ומבואר דאע"פ שמתחילה כיון רק
לטעום ,ובזה א"א לחייבו לברך ,מ"מ כיון דבלע ונהנו
המעיים יש לחייבו בהנאת מעיים ,דהיינו באכילת רביעית,
מחמת שסו"ס בלע ואכל ונהנו מעיו ממנו.
וא"כ נראה דה"ה י"ל גבי אכילה באונס ,דאע"פ שלא
רצה לאכול כלל ,שחבירו תחבו לתוך פיו ,יתחייב לברך
כיון דבלע האוכלים ,אע"פ שלא לשם הנאת אכילה בלעו
אלא דנאנס על כרחו ,דהא א"נ בטועם ובלע מתחייב
לברך אם נהנו המעיים ,דהיינו שבלע רביעית ,וא"כ גם
באכילה באונס היה מתחייב לברך אם היה מאכילהו
באונס יותר מרביעית ,שהרי סו"ס בלע ונהנו המעיים
מהאוכלים שבלע.
וע"ז בא הרמ"א לחדש ,וכ' דאינו מברך עליו הואיל ונאנס
על כך ,דהיינו שאפילו אוכלין שהחיך נהנה מהם ,ואם
רצונו היה לאוכלן היו האוכלין ראויין שיתחייב עליהן
בברכה ,מ"מ הואיל ונאנס על כך לא חשיבה הנאה
המחייבת ברכה .והביאור הוא משום שהרי אין חיוב
הברכה נובע מעצם פעולת אכילתו או מגוף ההנאה לחוד,
אלא שאם כיון ליהנות ונהנה אזי נתחייב לברך .ובאכילה
ע"י אונס ,אפי' אם נהנו מעיו מהאכילה אינו מחוייב לברך,
מאחר ולא כיון באכילתו להנאת מעיו ,ולא חשיבא הנאה
המחייבת ברכה.
ויתר ע"ז העירני ידידי הרב ר' מרדכי מילר שליט"א ,שכן
מדוייק נמי לעיל )סימן קס"ז סעיף כ'( ,שם כתב המחבר
שאפילו בשבת שהוא חייב לאכול פת ,לא יברך לו חבירו
ברכת המוציא אם אינו אוכל ,ולא שרי לברך לאחרים
אע"פ שאינו טועם ,אלא ברכת המוציא דמצה בליל ראשון
של פסח ,וברכת היין דקידוש בין של לילה בין של יום.
ומבאר במשנ"ב )שם ס"ק צ"ד( דאף שהם )סעודות שבת(
חוב ,אין החוב עליו משום מצוה אלא כדי שיהנה מסעודת
שבת ,ואין להמצוה עצמה חוב ,ומשו"ה הוא דאינו מברך
אא"כ יאכל כדין שאר ברכות הנהנין .משא"כ אכילת מצה
שגוף האכילה עליו משום חוב ,אינו נכלל בדין זה בשאר
ברכת הנהנין ,ואע"פ שנהנה באכילתו אין המברך צריך
לאכול כשהוא בא להוציא אחרים יד"ח .ומשמע מדבריו
שכל עיקר חיוב ברכת הנהנין נובע מעצם היות אכילתו
כדי שיהנה ,ואכילת מצה שאין אכילתו כדי שיהנה אלא
לקיים המצות אכילה ,אפשר לברך אפי' אם לא יאכל.
והביאור כדברינו ,שאין ברכת הנהנין חלה מחמת גוף
ההנאה או מעשה האכילה לחוד ,רק מחמת אכילה שהוא
לשם הנאה.
בביאור השעה"צ לחלק בין אונס באכילת מצה
וברכת הנהנין
ובזה יתבאר שפיר מש"כ השעה"צ לחלק בהא דאכילת
מצה באונס מיקרי אכילה ,בשני טעמים שונים :משום
דלא בעינן הנאה המחייבתו ברכה לאכילת מצה ,אלא
באכילה בעלמא סגי )והנאה שנהנו מעיו מאכילתו מהני
שייחשב מעשה אכילה ,וכמו שכ' הר"ן ר"ה דף כח ,.דדמי
להא דהמתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה ,דמשו"ה
ייחשב אכילתו לצאת בה יד"ח אכילת מצה ,ויעו"ש
בהערות כריתות שהביאו בשם מרן הגרי"ש אלישיב
שליט"א להקשות האיך יתכן לחדש ע"י סברא דשכן
נהנה פעולה חיובית לצאת בה יד"ח מצה ,ולפ"ד השעה"צ
אלו )בשם אליה רבה( אתי שפיר כמין חומר ,וכפי
שיתבאר בסוף דברינו( ,משא"כ בברכה דעלמא דצריך
שיכוין ליהנות באכילתו כדי לחייבו בברכה ,ואפי' נהנו
מעיו לא מיקרי הנאה הואיל ונאנס על כך .ולפי זה הטעם
יש לפוטרו נמי מלברך בהמ"ז ,מאחר ואכילתו לא חשיבה
הנאה המחייבתו ברכה ,גם בהמ"ז דכלא אכל דמי.
ולאידך טעמא שכתב השעה"צ לחלק בין מצה דמשום
דאכילתו לשם מצוה ודאי נתרצה בליבו לאכילתו ,אע"פ
שאנסוהו כיון דמצוה קעביד ,רצונו בזה לומר דאה"נ
מטעם אונס היה לנו לפוטרו לגמרי מן הברכה ,כיון דלא
מיחשבא הנאה המחייבתו ברכה .אלא שלגבי אכילת
מצה לא חשיבא אונס משום דמצוה קעביד ,ובודאי
נתרצה בליבו לאכילתו .ולפ"ז נמצא שכל חסרון אכילה
באונס אינו על שלא נהנו מעיו ,אלא שהנאתו על זה
לא היה ברצון .ולפי האי טעמא בריצוי לחוד יש לשוויה
אכילה ,וסגי בהכי לצאת יד"ח באכילת מצה ,משא"כ
באכילה בעלמא שע"י אונס שאין כאן ריצוי במצוה אלא
אונס מיקרי ,והלכך לא מיחשבא הנאה המחייבתו ברכה,
שהנאתו באה לו ע"י האונס ולא מרצונו ,ואע"פ שאכל
ונהנו מעיו לא מיחייב ע"ז ,דאין לו ריצוי באכילתו.
וכתב בשעה"צ לחלק בין שני הטעמים לגבי בהמ"ז .ונראה
לבאר החילוק ,דהנה יוצא לטעמא קמא דאכילה באונס
לא הוי אכילה כלל לגבי ברכה ,וא"כ דין ברכה ראשונה
ודין ברכה אחרונה דין אחד להם לפטור ע"י אונס .ואילו
לטעמא בתרא דמצינו גבי מצה שע"י שנתרצה מהני
אכילתו ,דהיינו שעצם מעשה אכילתו ראויה היא להיות
קרוי מעשה אכילה ,ואינו מחלק בטעמא בתרא בין אכילה
דמצה ואכילה דעלמא ,רק שבאכילת מצה איכא ריצוי על
אכילתו ,שאכילת מצוה הוא.
וא"כ בשלמא לפוטרו מלברך ברכה ראשונה ,הרי יש
לפוטרו משום דלא נתרצה ,ולכך אין הנאתו חשובה
לחייבו ברכה ראשונה ,הואיל ונאנס על כך ,אבל בהמ"ז
ודאי יתחייב בה ,שהרי אכילת אכילה הוא ,וסו"ס מעיו
נהנו מאכילתו ,ואע"פ שנאנס על כך מ"מ הרי אכל ,וכתיב
ואכלת ושבעת וברכת.
ובשלמא לטעמא קמא דס"ל אכילה גרועה היא ,אלא
שאכילה גרועה מהני לאכילת מצה ,א"כ כמו שאכילה
גרועה כזו אינו מחייבו ברכה לפניה ,ה"ה שלא יתחייב
לברך בהמ"ז באכילה גרועה כזו .אבל לטעמא בתרא
שלא חילק כלל ,מי יימר דמיפטר בבהמ"ז ע"י שנאנס
באכילתו ,הא סו"ס מצינו לאכילתו דאכילה הוי לגבי
מצה ,ואין הדין נותן שייפטר מבהמ"ז כלל.
ובזה יתבאר נמי דמש"כ הר"ן דהמתעסק באכילת מצה
יצא שכן נהנה ,וה"ה האונס באכילתו יצא שכן נהנה,
אין דינו שייך לנידו"ד כלל ,משני הטעמים המבוארים
בשעה"צ ,דהכא בעינן הנאה הבאה לו במכוון מרצונו ,דאז
מיקרי אכילה לחייבו ברכה )היינו ברכה ראשונה ,וא"נ
לטעמא קמא דשעה"צ גם בהמ"ז( .משא"כ באכילת מצה
אינו כן )או משום שאין צריך שיהנה מרצונו ,וכטעמא
קמא דשעה"צ ,או משום שאין אכילת מצה מיקרי אונס
גמור ,וכטעמא בתרא דשעה"צ( ,ומשו"ה הוא דיצא יד"ח
בכה"ג.
אשר לפ"ז יש להכריע לשאילתין דמעיקרא ,דאיכא אונס
דלא כתיב להדיא בשו"ע ,והיינו בכה"ג שאיימו עליו
לאכול ,א"נ נאלץ לאכול מחמת נימוס וכל כה"ג ,והבאנו
משמעות דברי השעה"צ שרק דעת הנהר שלום מחייבו
בכה"ג בברכה ,אבל פשטא דמילתא דכל כה"ג מיקרי
אונס .ולפי הנתבאר י"ל שמשו"ה הוא דס"ל בפשיטות
בכה"ג דאונס מיקרי ומיפטר מן הברכה ,הואיל ונאנס על
כך ,דהנאה כה"ג לא חשיבא הנאה המחייבת ברכה.
יוסף הלוי זאהן -רוממה
ברכה על מה שאנסוהו לאכול
רמ"א סי' ר"ד ס"ח :אנסוהו לאכול אע"ג דהחיך נהנה אינו
מברך ,הואיל ונאנס על כך .ובמ"ב )ס"ק מ"ה( כתב דכיון
שהאכילה היא ע"י אונס לא שייך בזה לחייבו לברך על
הנאתו ,כיון שהוא בע"כ .ובשעה"צ )ס"ק ל"ח( כתב דאע"ג
דלענין מצה קי"ל בסי' תע"ה בכפאוהו ואכל מצה יצא,
אלמא דחשיבא אכילה ,זהו לענין לצאת ידי המצוה ,אבל
לחייבו ליתן הודאה ע"ז אחר אכילתו אפשר דלא שייכי
כיון שאנסוהו על זה.
ממה דכתב המ"ב בין לברכה ראשונה בין לברכה אחרונה
אין לחייבו לברך ,משמע דיכול לברך אלא דאינו מחויב.
ואולי אם רוצה לברך מראה בזה דאינו אנוס כ"כ ומתרצה
בזה ,ובברכה ראשונה ודאי מסתבר כן ,דאם מברך סימן
שהוא מרוצה בזה ,אבל בברכה אחרונה יתכן דהחליט
לברך על אף אונסו ,מפני שסוף סוף גופו נהנה מזה.
ומ"מ סברת המ"ב דאין לחייבו לברך כשהוא אנוס אינה
שייכת לכאו' רק בברכת הנהנין ,דכיון שחז"ל תקנוה
על הנאתו והוא לא נהנה באכילה זו שהרי היה אנוס,
לכן נפטר מלברך .אבל ברכת המצוות שאין מתייחסת
להנאתו ,דהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו )ר"ה כח ,(.וכמו
שפי' שם רש"י להיות קיום המצוה להנאתם אלא לעול
על צוארם ניתנו ,א"כ כיון שאין קיום המצוה קשורה
להנאתו יתחייב לומר הברכה גם בזמן של אונס ,דעצם
מה שיוצא ידי המצוה מחייבו לברך .ולכן אף דאין מברך
המוציא על המצה שאנסוהו לאכול ,מ"מ יברך עליה על
אכילת מצה.
אליהו ברייזכר -בני ברק
ברכה על אכילה משום סכנה
סי' ר"ד ס"ט :אכל מאכל או משקה של איסור מפני
הסכנה ,מברך עליו תחלה וסוף .ובמ"ב )ס"ק מ"ט( כתב
דאם הוא דבר שנפשו קצה בזה א"כ אין החיך נהנה
ממנו ,ואין צריך לברך על זה .ולכאו' יש לעיין מה נקרא
קץ ,דמצאנו הרבה דברים שחז"ל אמרו עליהם שהאדם
הישראלי קץ בהם כמו שרצים )ע"ז סא (:שאמרו עליהם
דמאיסי ,או דם שכתב רש"י )דברים י"ב כ"ה( שנפשו
קצה בו ,או עכבר שבעיר )ע"ז סח ,(:ובדברים האלו תולים
דמסתמא הוא קץ בהם .וכנראה שאם יש דברים אחרים
שהוא קץ בהם ,אף דלא הוזכרו בחז"ל או שהזכירו חז"ל
שהם לשבח כעכבר שבשדה )ע"ז סח ,(:והוא מואס בהם,
גם יפטר מברכה.
ומסתבר שהכל תלוי במה שהוא עתה מרגיש ,ואף אם הם
דברים שהוגדרו כמאוסים ע"י חז"ל ,ומפני גודל סכנתו
אינו חש בזה כעת ,כמו דאיתא בתוכחה )דברים כ"ח,
פסוק נ"ד נ"ה וברש"י ,ונ"ו נ"ז וברש"י( ,יברך עליהם ,ואם
הם בעיניו מאוסים עכשו ומתגבר מפני הסכנה לאוכלם
לא יברך עליהם.
אליהו ברייזכר -בני ברק
סימן ר"ה
בדין ברכת צנון ובצל כשאין הדרך לאכלם בלא פת
ברכת הבצל של דג הערינג בדין מים שבישלו בהם
ירקות האם דינם כמשקה או כאוכל ברכת מי שלקות
בענין ברכת מיץ הגזר הנמכר בחנויות )סימן ר"ה סעיף
ב'( בדין מי כבישת מלפפונים חמוצים ישוב קושית
האבן העוזר על הב"י בענין שמן שומשומין
בדין ברכת צנון ובצל כשאין הדרך לאכלם בלא פת
מ"ב סי' ר"ה ס"ק ה' וז"ל :ועיין בשע"ת שמצדד לומר
דאפילו רכים אין מברך בפה"א רק במדינות שדרך
לאכלן רכים בלא פת ,אבל במדינותינו שאין דרך לאכלן
בלא פת ,אין מברך עליהם אלא שהכל .ובשעה"צ הביא
דיש חולקים בסברא זו ,דכיון שנאכל ע"י פת או טיבול,
ודעתם דגם כשאוכלן בפנ"ע מקרי ראוי לאכול חי )ומ"מ
מאחר שבמ"א משמע דלא סובר כן יברך שהכל ,ובשהכל
הלא יוצא בודאי בדיעבד ,והנה בסי' ר"ג ס"ק י"ד כתב
דעות בענין צנון שלנו שהוא מר ואין דרך לאכול בלי פת,
דאינו חשוב כ"כ ומברך שהכל .אמנם הגר"ז בסי' ר"ה
מוכיח מהחק יעקב דמ"מ מברך עליו האדמה )וכלשון
השו"ע והגמ'( ,ולכאורה נראה בצנון שנוטה יותר לברך
האדמה ,ובסי' ר"ה לענין בצל נטה להסוברים שהכל,
ויל"ע ]ובעצם סברת הגר"ז י"ל דבתחילת דבריו )בסי'
ר"ה סוף ס"א במוסגר( מתחיל דדברים שאוכלים רק ע"י
פת ,אפילו אוכלן בלא פת ,ברכתן האדמה ,ואח"כ גבי
שומים ובצלים שהזקינו שחריפין מאד הו"א לאכלן בלא
פת מברך שהכל ,ולכאורה לפי"ז צריך לחלק בין אותם
שדרך לאכלן עם פת ,לאותן שאי אפשר לאכלן רק ע"י פת
שהם שהכל ,וא"כ בצנון זה היה צריך להיות דינו בשהכל,
אלא דבאמת הגר"ז מסיים שם דהזקינו הוי נשתנו
לגריעותא ,ולפי"ז אתי שפיר בצנון דהיינו פריו ואתי
שפיר[.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
ברכת הבצל של דג הערינג
הנה לכאורה בצל בזה"ז אין דרך לאכלו חי וברכתו
שהכל ,וע"י טיגון מברך האדמה ,ולענין שומין )ובצלים(
איתא דמאחר דבבישול במים משתני לגריעותא ,ולכן
אפילו בישלן עם בשר והושבחו מ"מ ברכתן שהכל,
והביא המשנ"ב בסי' ר"ה ס"ק ז' לפרש דודאי ירקות
שדרכן להשביח ע"י בישול עם בשר דוקא ברכתן
האדמה ,ושא"ה דלא ניתנו שומין בתוך הקדירה רק כדי
ליתן טעם בבשר ,אלא דממילא מקבלין הטעם מהבשר
ונשבחו ,ע"כ מברך עליהם "כברכת הבשר" שהכל )והיינו
אפילו אוכל השומין בלא הבשר ,כמ"ש בשעה"צ סק"ט(
]ובמק"א כתב לספק בשומין וכדומה שנתבשלו עם
ירקות ליתן טעם בהם ,אם בזה שברכת הירקות ג"כ
האדמה גם ברכת השומין תהיה כך כדקדוק הלשון
או לאו[ .ובשעה"צ ס"ק י"א כתב לגבי הא דחותכין
בצל לחתיכות קטנות ,ונותנים אותן לתוך שומן אווז
כשמטגנין אותן ,נראה לכאורה דמברך שהכל ,דאותן
הבצלים אינם באים כ"א להשביח השומן וכו' )ודומה
למש"כ רמ"א גבי שום ובשר( ,ונסתפקו בזה בבהמ"ד
לגבי בצל של הערינג כשאוכלו לבדו ,דלכאורה גם
בזה הרי ניתן להטעים השמן והדג ,ודינו כשומין שנתן
לקדירת בשר ,ומכיון דעיקר כבישתו )שהיא המכשרתו
לאכילה( נעשית להדג ולא להבצל ויברך שהכל ,ויש
לפקפק דאולי דומה לירקות עם הבשר שכוונת המבשל
נג
גם לירקות )בריש ס"ק ז' הנ"ל( דהאדמה )ובפרט דמצוי
בנמכרים שיש רוב מהבצל יותר מהדג ,ונראה כמכוין גם
לשבח של הבצל ,ויל"ע(.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
בדין מים שבישלו בהם ירקות
האם דינם כמשקה או כאוכל
בשו"ע סי' ר"ה סעיף ב' כתב :על המים שבישלו בהם
ירקות מברך הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן,
אע"פ שאין בהם אלא טעם הירק .והטעם כתב הב"י
בשם הרא"ש )בתשובה כלל ב' סי' ט"ו( כיון שעיקר
בישולן בשביל ירקות ,הלכך כיון שנתנו הירקות טעם
בהם הולכים אחר הטעם .ויש להסתפק איך דנים מים
אלו לגבי ברכה אחרונה ,האם כמשקה ושיעורו ברביעית,
ושיעור זמן השתיה בכדי שתיית רביעית ,או כמאכל
ושיעורו בכזית ובכדי אכילת פרס .ושורש הנידון האם זה
שהמשקים מברכים עליהם כברכת הפרי ,דינם כאוכל
ולא כמשקה ,או דאין נפק"מ מהי הברכה ,רק הכל תלוי
אם הוא נוזל כמשקה דינו כמשקה ,ואם הוא סמיך אחר
דינו כמאכל .ובפסקי תשובות סי' קע"ד אות ג' כתב
הכלל מהו משקה ומהו אוכל בשם ספר ברכת הנהנין
)פ"ח סעיף ח'( ,וז"ל" :אוכל שנימוח כ"כ עד שראוי
לשתיה יצא מתורת אוכל ,ומשקה שנקרש עד שראוי
לאכילה יצא מתורת משקה ,ואפילו יש בו טופח על מנת
להטפיח" .ובשו"ת הרדב"ז )חלק א' סי' תקי"ח( כתב
בשיעורי כזית ורביעית אינו תלוי בשם אוכל ומשקה
אלא בפעולה ,אם פעולה של אכילה או שתיה .והנה לפי
ההגדרה שכתב בספר ברכת הנהנין ,לכאורה גם מרק
ירקות המים שאוכל בכף אע"פ שמברך בפה"א ,מ"מ
כיון שראוי לשתיה נידון כשתיה ,ויברך ברכה אחרונה
רק אם ישתה בכוס ,אבל אם יאכל בכף לא יברך .אמנם
לפי הגדרת הרדב"ז שתלוי בצורת הפעולה ,א"כ באוכל
מרק בכף אף המים נידון כאכילה .ובאמת כך היה נראה
מסברא שהכל תלוי בצורת אכילתו אם כך דרך בני אדם
לאכול ,והיה נידון כשיעור אכילה .ועיין בספר שערי
הברכה פרק י"ד סעיף ז' והערה י"ב שהפוסקים נסתפקו
בזה .ובאחרונים קצת נגעו בענין זה ,עיין באשל אברהם
)בוטשאטש( סי' ר"ב סעי' י"א דמשמע מדבריו דנחשב
כמשקה .ובחיי אדם כלל נ' סעיף י"ח כתב :דברים
שנכתוב בכלל נ"ב שמברכים על הרוטב כמו על הפרי,
צ"ע אם מצטרפים חצי זית מהאוכל וחצי זית מהרוטב,
מבואר שמסתפק איך לדון מים אלו ,אם דינם כמשקה
ומצטרף או דינם כאוכל ואינו מצטרף .ובסי' ר"י ס"ק א'
מעתיק המשנ"ב ספיקו של החיי אדם ]אמנם יש לעיין
בזה אם זהו ספיקו של החיי אדם מדוע נסתפק רק לגבי
צירוף ,ולא נסתפק כשזה בפני עצמו ,משמע כשזה בפני
עצמו פשוט שזה כמשקה ,ורק לענין צירוף רוצה לדונו
כמאכל[ .ובאגרות משה )חלק א' סימן ע"ה( כתב דאין
מקום להסתפק גם ברוטב שמברכים עליו כמו האוכל,
דהא פשוט שאף שמברכים על המים שבישלו בהם
הירקות או כבשן בהן בפה"א ,מ"מ לענין ברכה אחרונה
שיעורו ברביעית ,וא"כ אינו מובן ספיקו של החיי אדם,
ולדינא כתב האג"מ שיש להורות שאין מצטרפין.
וכמו שנסתפקנו לענין השיעור בברכה אחרונה ,כמו
כן יש להסתפק לענין שאר דינים אם דינו כמשקה או
כמאכל לענין טיבולו במשקה ,דהנה הביא הא"ר )בסי'
קנ"ח סעיף ה'( מהכנסת הגדולה ושיירי כנסת הגדולה
שהביאו בשם הפוסקים דדבר שטיבולו במשקה מבושל
אין צריך נטילה ,אם לא שמשקה לא היה עליו חי ,רק
שאחר בישול יצא ממנו ,ומסיק שהיה אומר לשואלים
בדין מבושל אין בידי להכריע ,עשה מה שלבך חפץ .עכ"ד
הא"ר .נראה שמספק אם דינו כמשקה או כמאכל לענין
דבר שטיבולו במשקה .וכן מבואר בדרישה )מביאו גם
הא"ר( וז"ל :אבל לפלוימן ופירות מבושלין נראה פשוט
שאין צריך נטילה כלל אפילו הן עדיין במרק שלהם,
דהא על המרק שלהן מברכין בפה"ע ,וכמ"ש הטור בסי'
ר"ב וסי' ר"ה ,עי"ש ,נמצא דאין על המרק שם משקה.
אמנם בשל"ה )שער האותיות אות ק' ריש כלל ה' ס"ו
ע"ד( כתב שצריך נטילת ידים בזה ,וכן העתיקו העולת
תמיד )סי' ר"ב סוף ס"ק י'( ,והפמ"ג במשב"ז )סי' תע"ג
ס"ק ו'( הקשה :צ"ע לפי הדרישה אם נאמר דלענין
טומאה הוי משקה .וכן כתב בביאור הגר"א על הירושלמי
במסכת תרומות :א"ר יוסי בר בון ,נותנים טעמים
בתרומה ואין נותנים טעמים במקוה ,פירוש הא דאסור
)משקה ששלק בו תרומה( לזרים ,לאו משום דנתהווה
אוכל )כן תיקן באבן ישראל( ,אלא משום שהתרומה נתן
בה טעם ,ונתינת טעם בתרומה אסור לזרים ,אבל גבי
מקוה אין חילוק בין יש בה טעם אוכל בין אין בה טעם
אוכל ,לעולם פוסל את המקוה .עכ"ד הגר"א .אמנם היה
אפשר לדחות שאין ראיה כלל מטיבולו במשקה וטומאה
לענינינו ,די"ל שכיון שנשתנה ברכתו לברכת בפה"ע א"כ
הוא אינו משבעה משקים ,דכבר לא הוי מים ,ולכך
אין צריך נטילה ,דאין צריך נטילה רק מידי דמשבעה
משקים ,וכן אינו מקבל טומאה.
ובשערי הברכה פרק י"ז הערה פ' הביא דיש להוכיח
דדעת השו"ע שמי שלקות חשיב כמשקה ,דכתב השו"ע
בסי' ש"כ ס"ז שהסוחט שלקות למימיהם נחשב כסוחט
משקה מאוכל ,ואילו כאן משמע שמי השלקות נחשבים
כאוכל וכירקות עצמם ,ומוכח מזה שאמנם לגבי ברכה
ראשונה יש להם את מעלת הפרי כיון שטעמם כמוהו ,אך
אין נהפך לגמרי לאוכל להיות דינם כאוכל לכל פרטיו,
ומזה תפשוט לגבי ברכה אחרונה שברכתו בורא נפשות
רבות על שיעור רביעית כמשקה ,וכן הוא בשו"ת חת"ס
סי' מ"ה ]אמנם עדיין יש מקום לומר שדוקא בסוחט
לשתיה דינו כמאכל ,אבל לסוחט בשביל אכילה דינו
לענין שיעור כאכילה[ .ובזאת הברכה בהערות ומקורות
אות ד' כתב בפשיטות דאין מברכים ברכה אחרונה על
מרק צלול כיון שהוא משקה ,ואינו שותה ממנו רביעית
בכדי שתיית רביעית.
שלמה קפלן -רמת שלמה
ברכת מי שלקות
סי' ר"ה ס"ב :על המים שבישלו בהם ירקות מברך
הברכה עצמה שמברך על הירקות עצמן ,אע"פ שאין
בהם אלא טעם הירק .בסעיף הזה האריך המ"ב בכמה
פרטים ,וננסה לסדרם שיתאימו יחד :בס"ק ח' כתב
דכבוש כמבושל ,וצריך לברך על מי כבישה כמו על מי
בישול ברכת הירקות ,אך חילק דאם הכבישה רק בשביל
הירק )אוגרקעס( ולא נתכוין כלל להשתמש במימיהם,
ברכתם שהכל .וטעמא דהקדים דכבוש כמבושל ,נראה
דגם בבישול הדין כן ,שאם בישל ירקות רק עבור
הירקות ולא רצה המים כלל ,ברכת המי ירקות תהיה
שהכל .ובס"ק י' כתב דאם בישל ירקות או שראן לצורך
מימיהן לבד לשתותן ,מברך רק שהכל ,ולפי זה כדי
לברך על המי שלקות צריך שבישולם יהיה עבור הירקות
וגם לצורך המים.
וא"כ מה שכתב בס"ק י"א דלביבות שבישלן במים ,ואינו
רוצה לאכול הלביבות רק לשתות המים לבד ,הוא ספק
אם יברך עליהם במ"מ כהלביבות או שהכל ,וביאר במ"א
)שציין עליו בשעה"צ( שהספק הוא אם הדרך לשתות
מי הלביבות כשלקות ,צ"ל דמה שאינו רוצה לאכול
הלביבות פירושו אינו רוצה בהם עתה אלא יאכלם יותר
מאוחר ,דאם כוונת הבישול רק למים ולא ללביבות כלל,
הרי כתב בסק"י דמברך רק שהכל ,וכן מוכח מהמשך
דבריו.
ובס"ק י"ב כתב דאין מברך על המרק ברכת הירקות רק
כשלא הוסיף עוד דברים בבישול ,אבל אם בישל עם
חומץ ג"כ או משקה העשוי ממי סובין וקמח ,שיש בהן
טעם בפני עצמן ,מברך שהכל ,ואין המשקה נגרר אחר
הירק .ואח"כ כתב דבמשקה בארש"ט ,שהוא מי שריית
בוריקעס )סלק( חמוצין שבישל בהן ירקות עם בשר,
ורוצה לשתותן לבד )בלי ירקות ובשר( ,אין מברך שהכל
משום טעם הבשר שנקלט אלא האדמה ,כיון שיש
למשקה עצמו טעם מבלתי הבשר .ולכאו' בשני מקרים
אלו מרגישים גם טעם הירקות וגם טעם השני )החומץ
או הבשר( ,וא"כ למה נשתנתה הברכה .וצ"ל שהמ"ב
נתכוין לטעם עיקרי המורגש ,שהוא הקובע לברכה,
ובחומץ או מי סובין נרגש יותר טעמם מטעם הירקות,
ולכן הברכה היא שהכל ,ובבארשט טעם הסלק יותר חזק
מטעם הבשר ולכן ברכתו האדמה.
ובס"ק י"ג ביאר דברי השו"ע דבישל הירקות עם הבשר
מברך שהכל ,דהירקות והבשר שניהם נותנין טעם במרק,
וטעם הבשר חשוב יותר ,הלכך הוא העיקר .ולפ"ז צ"ל
לגבי הבארשט דלא רק שניכר יותר טעם הסלק מהבשר,
אלא דהוא ג"כ חשוב יותר מטעם הבשר כדי שיברכו
האדמה .ולכן בבישל דבר שלא הוזכר במ"ב עם הירקות,
קשה להחליט לגביו מה טעם העיקרי והחשוב באותו
מרק כדי לקבוע ברכתו.
אליהו ברייזכר -בני ברק
בענין ברכת מיץ הגזר הנמכר בחנויות
)סימן ר"ה סעיף ב'(
גמרא )ברכות ל"ט ע"א( אמר רב פפא פשיטא לי מיא
דסילקא כסילקא ,ומיא דליפתא כליפתא ,ומיא דכולהו
שלקי ככולהו שלקי .והרמב"ם כתב )פרק ח' מהל'
ברכות הלכה ד'( :ירקות שדרכן להשלק ששלקן מברך
על מי שלק שלהן בורא פרי האדמה ,והוא ששלקן
לשתות מימיהם ,שמימי שלקות כשלקות במקום
שדרכן לשתותן .וכתב על זה רבינו מנוח ,שם :והוא הדין
שאם שתה מי סחיטתן שמברך בורא פרי האדמה ,דמיא
דכולהו שלקי כשלקי .והרא"ש כתב )בתשובה כלל ז'
סימן ט"ו( דהטעם דמיא דשלקי כשלקי ,משום דעיקר
בישולם בשביל הירקות ,הילכך כיון שנתנו הירקות טעם
בהם הולכים אחר הטעם ,ואפילו אם בישלו הירקות
לצורך מימיהם לרפואה ,כיון שכל העולם מבשלים אותם
לאכילה לא נשתנית ברכת המים בשביל זה שמבשלים
עתה לרפואה ,ואין החולה צריך לאכילת הירקות .ע"כ.
עפי"ז יוצא שאדם ששולק ירקות עם מים כדי לשתות
רק מימיהן ,ללא כוונת אכילת הירקות ,לרמב"ם מברך
על המים האדמה ,ולרא"ש מברך על המים שהכל.
ולהלכה פוסק השו"ע )סימן ר"ה סעיף ב'( על המים
שבישלו בהם ירקות ,מברך הברכה עצמה שמברך על
הירקות עצמן ,אף על פי שאין בהם אלא טעם הירק.
ומפרש המשנ"ב שם סק"י בשם המגן אברהם דדווקא
כששלקן כדי לאכול גם את הירקות ,דאלו בישל הירקות
או שראן לצורך מימיהן לבד לשתות אותן אין מברך
עליהן אלא שהכל )כשיטת הרא"ש(.
והערוך השולחן )סימן ר"ב הלכה ל"ו( פסק כהרמב"ם,
וז"ל )אחר שהביא את דברי הרמב"ם( :הרי דלשיטתו )של
הרמב"ם( לא שייך זה בכל מיני שלקות של ירקות שלנו
כמו קרוי"ט ובוריק"ס כשמבשלין רק בשביל מימיהם,
וכל שכן דלא שייך זה בפירות ,ובזה נראה להדיא דעתו
כדעת הרשב"א דדין זה אינו אלא בירקות בלבד ,ואפילו
בירקות אינם אלא כשהבישול הוא רק בשביל מימיהם,
ויש אצלנו ג"כ כן כמו שמבשלין בוריקע"ס שלמים
בשביל השלק וקורין לזה באסי"ל ,והיינו שהבוריקע"ס
משליכים לחוץ או לבהמה .ולפי"ז לדינא אין לנו לברך
על שום שלק הברכה של הפרי רק שהכל ,אם לא
כשבישל ירק בשביל המים )ואין בו בשר או חלב( ,דאז
לכל הדעות מברך האדמה .ויראה לי דאף אם מטעים
הבאסי"ל בביצה אחת או שתים כדרך העולם ,מ"מ
ברכתו האדמה ,דאין הביצים ניכרים כלל בהמרק כידוע
)אם לא ששפך לתוכו הרבה ביצים( .אבל בשר או חלב
או חלב קפוא שקורין סמעטענ"א ,שנותנים טעם נכון
בהבאסי"ל מברכין שהכל ,וכן נ"ל הלכה למעשה )כדעת
הרמב"ם(.
ב .והנה בדין "כבוש כמבושל" איתא בגמרא בחולין )צ"ז
ע"ב( דאמר שמואל מליח הרי הוא כרותח ,כבוש הרי
הוא כמבושל .ונחלקו הראשונים במה אמרינן "כבוש
כמבושל" ,דלדעת רש"י מדובר שכבשו בחומץ ותבלין
שזה דבר חריף )אבל כבשו במים או בשאר משקין
שאינם חריפים לא שייך בזה כבוש( ,משא"כ שיטת
הרא"ש הטור והשו"ע )יו"ד סימן ק"ה סעיף א'( ,וכן רוב
הפוסקים ס"ל דבכל דבר לח שייך כבישה אפילו במים,
ושיעור כבישה הוא מעת לעת ,ויש מהראשונים שרצו
לומר ג' מעת לעת כמו בעירוי כלים )ולא קיי"ל כן דלא
דמי לכלים( ,עיין ערוך השולחן סימן ק"ה סעיף י"א.
ג .והנפק"מ לכל זה באדם שהולך לחנות של מיצים
טבעיים שסוחטים שם גם מיץ גזר ,ובאותו חנות נוהגים
כרוב החנויות ששורין את הגזר המיועד לסחיטה בגיגיות
מלאות מים במשך יום או יומים ואפילו שלשה ימים,
ומטרתם של השהייה זו א .כדי שהגזר לא יכמוש ,ב.
כדי שהגזר יספוג לתוכו מים ויצא בסחיטה הרבה "מיץ",
ומחמת השהייה של הגזר בגיגיות המים א .נעשה הגזר
"כבוש כמבושל" ,ב .חלק מהמים שכובשים את הגזר
נבלעים בתוך הגזר ,וא"כ כשסוחטים את הגזר במסחטה
המיץ היוצא מהגזר יש לברך עליו ברכת האדמה לשיטת
הרמב"ם )אע"פ שלא אוכלים את עצם הגזר( ,א .מפני
סברת רבינו מנוח ,שאם שתה מי סחיטתן של אותם
השלקות מברך האדמה אפילו שרוצה רק את המיץ .ב.
היות והמים שכבשו את הגזר נבלעו בגזר ויצאו שוב
לחוץ )ואולי יש לדחות טעם זה דאין נספג הרבה(,
וא"כ לדעת הערוך השולחן שיש לפסוק כהרמב"ם שגם
כשרוצה רק את "המים" של השלקות מברך האדמה ,יש
לברך על מיץ הגזר הכבוש הנזכר בורא פרי האדמה.
ועפי"ז הרוצה לשתות מיץ גזר ששרו אותו לפני כן במים
ימים אחדים ,כדאי לו לברך האדמה על דבר אחר שודאי
שהוא פרי האדמה ,וכן יברך על דבר שהוא ודאי שהכל
ויצא לכולי עלמא.
יוסף חיים בן זכרי -תל ציון
בדין מי כבישת מלפפונים חמוצים
במ"ב סי' ר"ה ס"ק ח' כתב דמי כבישת אוגערקעס,
שהכבישה היא בשביל האוגערקעס שיחמיצו ,ואין
כוונתו בשביל מי הכבישה כלל ,מברך שהכל )עיי"ש עוד
מש"כ בזה( .ויל"ע בזה אם זה לכו"ע ,דלכאורה להרא"ש
שאין צריך לכוין לשתות מימיהן גם בזה ברכתו האדמה,
וכן יהי' לדבריו במי בישול תפוח או חומוס וכדומה
להרא"ש יברך האדמה ,וכדרך שהבין המ"א דבריו גבי
לביבות ]והובאו דבריו בס"ק י"א ובשעה"צ סקט"ז
)דלהרא"ש מזונות([ ,ונמצא דלכאורה סותר דברי עצמו,
שבלביבות כתב דיקח לביבות לברך מזונות ,ודבר אחר
לברך שהכל )ומיירי באין כוונת הבישול למימיהן ,וכמ"ש
בשעה"צ הנ"ל דלרמב"ם שהכל( ,ובמלפפון הביא רק
כדברי הרמב"ם .והנראה דאין בזה קושי כלל ,דאיה"נ
ודאי סגי בשהכל )במי המלפפון( ,ומטעם דעל כולם
אם בירך שהכל יצא ,משא"כ במי הלביבות שיש הספק
לענין ברכה אחרונה ג"כ אם מעין שלש או בורא נפשות
רבות ,וודאי צריך לחוש לב' הצדדים ולצאת ידי ספק,
אכן בעיקר דין מי הכבישה לכאורה פשוט דהם שהכל
לסברת הט"ז )המובא בס"ק י"ב( ,דהרי המים מעורבין
בחומץ ותבלין קודם הכבישה ,וכבר יש להם טעם עצמו
חשוב מקודם )ויל"ע בזה לא"ר המפקפק שם(.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
ישוב קושית האבן העוזר על הב"י בענין שמן שומשומין
באבן העוזר סימן ר"ה תמה על הב"י שהביא את
ר"ד אבודרהם ,ואף המג"א הביאו להלכה ,שעל שמן
שומשומין מברכים אדמה ,ואם טחן שומשומין מברכים
שהכל ,ועל הפסולת מברכים אדמה .וכתב שיש טעות
באבודרהם ,וצריך לומר שעל השמן והפסולת מברך
שהכל ,ועל קמח השומשומין מברך אדמה.
והנה הלכה זו מקורה איננו מדברי האבודרהם בלבד,
אלא היא מדברי בה"ג וספר האשכול ,וכך היא מובאת
שם .והנה הבה"ג פסק לגבי סוכר שיש לברך עליו העץ
]או מטעם אחר אדמה[ ,וגם לגבי דבש תמרים פסק
לברך העץ ]הרשב"א והב"י הביאו טעם משום שנאמר
בפסוק דבש ולא תמרים[ ,ויש לומר שבה"ג סובר כמו
הראב"ד שעל דבר הנסחט מברכים את ברכתו .ואבן
העוזר טען עוד שכמו שעל קמח חיטה מברכים אדמה,
כך יש לברך אדמה על קמח שומשומין ,אבל בשו"ע
נפסק כרב נחמן שעל קמח חיטה מברכים שהכל .ויש
לומר שלהלכה על שמן שומשומין יש לברך שהכל ,כי
על כל דבר הנסחט מברכים שהכל ,ולכלל זה הסכים
האבודרהם .ועל פסולת שומשומין שגם הב"י הקשה
כיצד מברכים עליו אדמה ,נראה לומר שהוא פסולת
לאחר הוצאת השמן והוא חשוב ,ולכן מברכים עליו
אדמה ,כמו על שאריות פירות הנסחטים.
שמואל בנימין -אשדוד
סימן ר"ו
בענין הביאו לפניו מאכל מאותה ברכה האם צריך לברך
עליו בענין פרי שספק עץ ספק אדמה מה יברך ברכת
העץ בדיעבד בדין ברכה בספק אדמה או שהכל בסוגי
פירות שאינם מוציאים עלים מעציהם בענין זמן האסור
באכילה אי חשיב הפסק לענין ברכה ראשונה בסתירת
דברי המשנ"ב לענין בירך על האדמה ונתכוין לפטור העץ
בענין חלות הברכה ,והיכא דבירך ברכה דיוצא בדיעבד
על דבר אחר וכיון לפטור עצה שלא יבוא לידי מיאוס
המאכל ע"י טעימה קודם הברכה בדין אחיזת כלי ברזל
בשעת ברכה ובאיטר לענין אם לחזור לברך על פרי
חשוב או חביב האוחז ב' פירות בימינו ושמאלו ונפל
פרי הימני אחר הברכה מידיו בענין חשוב אי נפטר
בברכת החביב הסירו מכשול דברים שבני אדם נכשלים
בהם ומצוה לפרסם
בענין הביאו לפניו מאכל מאותה ברכה
האם צריך לברך עליו
א .עיין טור או"ח סימן ר"ו ,וז"ל" :בירך ואח"כ הביאו לפניו
צריך לברך פעם אחרת ,אבל מי שברך על פירות שלפניו
ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין אין צריך לברך ,אף
על פי שלא היו לפניו כשבירך" ,ועיין ב"י וז"ל" :נראה
דלא בעינן שיהיה מאותו המין ממש ,אלא היינו לומר
שיהיה ממין ברכת הראשון ,ודין זה נראה שהוא נלמד
ממה שכתב הרשב"א )מא :אמר רב פפא( גבי דברים
הבאים בסעודה בשם רבינו זרחיה הלוי ,דלפירוש רש"י
רב פפא אשמועינן שאף על פי שלא היו הפירות לפניו
בשעה שבירך על הפת ,כיון דללפת את הפת הם באים
אינם טעונים ברכה כלל וכו'.
פירוש ,דאיתא שם בגמ' )ברכות מא (:אמר רב פפא
"הלכתא דברים הבאים מחמת הסעודה בתוך הסעודה
אין טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם" ,ופירש
רש"י שם משום דהם טפלים לפת ,לכן כל דבר בין
מזון בין פירות שהביאו ללפת אין בו ברכה לא לפניו
ולא לאחריו .והקשו התוס' שם בד"ה הלכתא ,דלכאו'
דין משנה מפורשת קאמר ,דמברך על עיקר ופוטר את
הטפילה ,וע"ז השיב בעל המאור שרב פפא מיירי שלא
הוו לפניו בשעה שבירך על הפת ,והו"א דלא ניפטר מדין
טפל ,אלא כשעומד לפניו דעתיה עלוי בשעה שבירך,
קמ"ל כיון דטפלה נינהו לא בעי ברכה.
וכן פסק בשו"ע שהברכה פוטרת גם על הפירות שהביאו
לו אח"כ ,ואפילו סוג פירות אחרות .ועיין בדברי הדרישה
אות ג' שחלק על השו"ע ,וז"ל" :ונראה אם קבלה נקבל
ואם לדין יש תשובה ,דאינו דומה כלל לההוא דפירות
הבאים בתוך הסעודה ללפת את הפת ,דהתם כיון שקבע
נפשו לאכול לחם ,ודבר ידוע שכל דבר שייך ללפת
הפת ,אם כן שייך לומר שדעתו אכל דבר שיביאו ללפת,
אף שלא היו לפניו בשעת ברכה ,מה שאין כן כשיושב
ואוכל פירות דאין דעתו מסתמא על פירות אחרים,
אלא אם כן דעתו עליו ,ולכן מסתבר לומר דאינו פוטר
אלא אותו המין דוקא ,ולא מין אחר שיהיה ממין ברכת
הראשון ,ודוקא קאמר רבינו" .עכ"ל .וע"ש עוד שמביא
ראיה מדברי הב"י בעצמו בסימן קע"ז ,שכתב )וכן פסק
לדינא שם( דהיכא דהביאו לו אחר שבירך על הפת דורון
מבית אחרים צריך לברך עליו ,אפילו דהוא דבר שדרכו
ללפת בו את הפת דהוי ממש נמלך ,א"כ חזינן דאפילו
פת לא פוטרת כל דבר אפילו דחשיב קבע ,כ"ש פירות
דלא חשיב קבע ,ואפשר שלא יביאו לפניו עוד .וכן הב"ח
והט"ז דחו את הב"י.
ב .הב"י ציין למה שכתב בסימן קע"ט בשם הכלבו,
דאיתא שם "וכתב עוד שם ]כלבו הל' סעודה סימן כ"ד יז
ע"ג בשם הר"ם )תשב"ץ אות ש"י([ כשאוכלים שני מיני
פירות או שלשה או אפילו מין אחד ,אם אין כולם לפניו
בשעה אחת מברך על כל אחד ואחד לבדו ברכה ראשונה
מפני היסח הדעת ,אבל לא ברכה אחרונה .והגיה הרב פרץ
ז"ל )תשב"ץ שם( כשאדם אוכל בבית חבירו כגון ברית
מילה ופורים די לו בברכה אחת על כולם וכו'" .וכתב הב"י
שם שהטור בסימן ר"ו חולק עליו בזה ,ושוב ציין לסימן
רע"ז שכתב שנראים דברי רבינו הטור ,ע"ש שהביא דברי
הרשב"א הנ"ל בשם רבינו זרחיה הלוי .ועיין בדרכי משה
בסימן ר"ו שגם ציין את דברי הכלבו הנ"ל ,וציין לדברי
הטור ביו"ד בסימן י"ט שכתב חילוקים אלו וס"ל דה"ה
לכאן ,וז"ל הטור שם ביו"ד סי' י"ט" :ואם מתחילה כשבירך
היו לפניו הרבה לשחוט ,ואח"כ הביאו לפניו אחרות ,כתב
בספר המצוות )סמ"ק סימן קנ"ו( אם כשמביאים לפניו
האחרות יש עוד לפניו מאותם שהיו לפניו כשבירך ,אין
צריך לברך על אותם שמביאים לו ,אך אם גמר כל אשר
לפניו לשחוט צריך לברך על האחרות .ואין נראה לחלק,
אלא כל מה שלא היו לפניו כשבירך צריך לברך עליו,
אא"כ היה דעתו על כל מה שיביאו לו" .עכ"ל.
חזינן דהטור ס"ל שלא לחלק כמו הסמ"ק אם היה עדיין
לפניו עוד לשחוט ,אלא הכל תלוי אם כיון מתחילה ,ולכאו'
סותר למה שכתב באו"ח שאפילו שלא כיון סגי בברכתו
הראשונה .וע"ש בב"י שביאר מחלוקת הסמ"ק והטור,
שהסמ"ק סובר דכל שיש לפניו עדיין מאותם שהיו לפניו
כשבירך ,נראה שהוא עדיין קבוע לישחוט ,וכשגמר כל
מה שלפניו הוי סילוק ,ודמי למאי דאמרינן גמר מלאכול
אסור לאכול עד שיברך ,ואע"ג דלא קיי"ל הכי ,סעודה
שאני דיש קבע לסעודה ,שלפעמים אדם יושב בסעודה
קטנה ונמשך לסעודה גדולה ,אבל לענין ברכת שחיטה
גמר הוי סילוק ,וטעם הטור שלא חילק משום דס"ל דאין
קבע לשחיטה .ולענין הלכה פסק הב"י כדעת הסמ"ק,
נד
וכן כתב בשו"ע סעיף ז' ,ומסיק שלכתחילה טוב ליזהר
להיות דעתו בשעת ברכה על כל מה שיביאו לו .ועיין ש"ך
ס"ק י"א שביאר שכונת השו"ע לאפוקי נפשיה מפלוגתא,
כמו שכתב כן הרמ"א להדיא באו"ח סימן ר"ו סעיף ה',
וצ"ל אמאי באו"ח לא חילק כדברי הסמ"ק הנ"ל ,ולכאו'
הדבר פשוט כמו שהוא עצמו ביאר בב"י הנ"ל ששחיטה
צריך גמר ממש כדי שיחשב סילוק ,משא"כ בסעודה
שדרכו להתחיל בסעודה קטנה ונמשך לגדולה ,ולפי
שיטתו שהשוה ברכת הפת לברכת הפירות ,משא"כ לפי
הדרישה הנ"ל גם בברכת הפירות היה צריך להיות כמו
בשחיטה דבגמר חשיב סילוק )ועוד נבאר(.
ג .ועיין עוד שם בטור שהביא מחלוקת בין אביו הרא"ש
ז"ל והבעל העיטור ,דאם בירך על דעת לשחוט חיה אחת
ואח"כ הביאו לו עוד אחת ,יכסה דם הראשון וישחוט
השני עם ברכה ,ועל הכיסוי השני לא יברך ,וכתב בעל
העיטור דוקא כשאינה ממין הראשונה כגון שחט חיה
והביאו לו עוף ,אבל אם היא ממין הראשונה אין צריך
לברך ,וברא"ש לא חילק ,ע"ש .והשו"ע שם סעיף ו' פסק
כדברי הטור ,והרמ"א הביא שם את דברי בעל העיטור
ומדמה זה לברכת הפירות .והדברים צ"ע ,ראשית דעת
הטור שבאו"ח )שם( פוסק לכאו' כסברת בעל העיטור
שסובר דאם מאותו מין לא צריך לברך ,מאי שנא מהל'
שחיטה שסובר כמו אביו שלא לחלק ,ותמיד צריך לברך
שוב כשלא היה לפניו .ועוד יותר תימה שיטת השו"ע,
שלא רק דבשחיטה לא פסק כבעל העיטור ,אלא
שבאו"ח הרחיב היתרו יותר מבעל העיטור ,ואפילו פרי
אחר מאותו סוג ברכה מהני כשהביאו לו אח"כ .כך הקשו
כל האחרונים הש"ך והט"ז ביו"ד ,וכן הב"ח והמ"א.
ד .בתירוץ קושיא זו נאמרו שני מהלכים שהובאו במ"ב,
ובס"ד נביא עוד מהלך שלישי נוסף .רוב האחרונים והם
הט"ז והש"ך הדרישה וכן המאמר מרדכי והב"ח ,פירשו
שדעת בעל העיטור בין בשחיטה בין בברכה אפילו
שברכותיהם שוות אלא שהמינים הם שונים ,צריך לחזור
ולברך ,וטעמא דמילתא כשהם מין אחד קבע קביעותיה
על אותו מין לכן אין צריך לברך ,משא"כ בשני מינים.
ודעת הטור והרא"ש לא דמי שחיטה לאכילת פירות,
דאדם קובע לאכילתו מאותו מין לצורך אכילתו ,משא"כ
בשחיטה לא קובע כלל ,כמו שביאר הב"י לעיל בשיטת
הטור דלא ס"ל בשחיטה חילוקו של הסמ"ק ,שאפילו
שעדיין עסוק בשחיטת שאר בהמות חוזר ומברך ,כיון
דאין קבע לשחיטה .והט"ז מוסיף עוד יותר "דבאכילה
טבע האדם ליגרור אחריה ולהוסיף עוד ,ועל כן הוי כמו
שהוי לפניו בשעת הברכה ,משא"כ בשחיטה".
ה .והמ"א באו"ח סימן ר"ו כתב ליישב שיטת הטור,
דביו"ד הל' שחיטה מיירי בסתמא ,לכן לא מהני וצריך
לברך שוב ,משא"כ באו"ח מיירי בדעתו עליו ,וס"ל שאין
מחלוקת בין הכלבו לטור שהזכרנו בריש דברינו דלא
כהב"י .אבל לפ"ז קשיא לו דברי הב"י ,דהרי הכא מדובר
בדעתו עליו לכן לא צריך לברך ,ואמאי בהל' שחיטה
פסק דסגי נמי כשיש לפניו עדין עוד לישחוט ,שלא צריך
לברך כשיטת הסמ"ק ,ותירץ המ"א ששחיטה מסתמא יש
לה קבע ,וזה היפך מכל האחרונים הנ"ל ,ועוד זה היפך
מהב"י עצמו שהזכרנו דבריו לעיל ,וכן העיר המחצית
השקל על דבריו.
ו .להלכה המ"ב ביאר דברי השו"ע והטור כשיטת רוב
האחרונים בפרט כמו שביאר הרמ"א ,דכל האי דינא הוא
בסתמא )ולכן הגיה ליזהר לכתחילה להיות דעתו עליו(,
ואפילו שגמר מה שלפניו יכול להמשיך לאכול מאותו
מין כל עוד שלא כיון להדיא לאכול רק מה שלפניו ,עיין
מ"ב ס"ק כ' ושער הציון ס"ק כ' .ולגבי מין אחר הביא
מסקנת האחרונים לחלוק על השו"ע ,דדוקא אותו מין
ממש פוטר בסתמא ,ועיין שער הציון אות כ"ג דטעמא
דמילתא דאף שתירצו קושיית האחרונים על השו"ע
דאכילה שאני משום דהוי יותר קבע משחיטה ,לכן לא
סותר מה שלא פסק את דברי בעל העיטור בסימן י"ט
בשחיטה ,אבל כיון דלפי המ"א דבסתמא אפילו במין
אחד היה צריך לברך ולא סבר כסברתם ,עכ"פ במין
אחר ודאי יש לסמוך עליו .אבל מ"מ אם עדיין היה המין
הראשון לפניו כשהביא את המין השני ,כתבו האחרונים
שבכהאי גוונא לא יברך ,ויסמוך על שיטת הסמ"ק שפסק
השו"ע ביו"ד סימן י"ט ,כמש"כ בשער הציון בשם מ"א
הגר"ז וח"א.
ז .ועיין בדברי האור לציון פי"ד סעיף ט"ז שמביא בשם
הלבוש דאף אם הביאו לפניו אחר שגמר את הראשונים
לא צריך לברך ,לכן כיון דקיי"ל סב"ל אינו חוזר לברך.
ועיין אליהו זוטא על הלבוש ס"ק ז' שמביא מהנחלת צבי
שהשיג עליו ,דכיון שאכל הראשונות צריך לחזור ולברך
וכו' .אבל ראיתי דיצא ללבוש מדברי הרמ"א ביו"ד סימן
י"ט סעיף ו' דפסק דאם הביאו לפניו ממין ראשון ששחט
אין צריך לברך על השחיטה שניה וכו' ,משמע להדיא דאף
שכבר נשחט ראשון מיירי וכו' ,וא"כ קל וחומר הוא :ומה
לשחיטה דלהרבה פוסקים אין קבע אפילו הכי אמרינן
דצריך לברך ,כ"ש באכילה .ואף הפרישה שפסק דלא
כרמ"א )וכן הט"ז והש"ך שם עיין לעיל( ,פוסק באכילה
להדיא כהלבוש ,ע"ש באורך .אבל עיין לדברי הבן איש
חי פרשת בלק אות ז' וכן בכף החיים אות ל"ז שלא
חששו כלל לדברי הלבוש הנ"ל ,לכן הסיקו דאם בירך על
פרי א' וגמר לאכול אותו פרי ,ואח"כ הביאו לו פרי אחר
מאותו סוג ברכה ,צריך לברך שוב ברכה ראשונה דהו"ל
נמלך .וקצת פלא שלא חששו לדברי הלבוש עכ"פ משום
סב"ל כדרכם ,וכדברי האור לציון הנ"ל .והמעיין בדברי
הלבוש יראה שס"ל כדעת השו"ע אפילו הביאו לו מין
אחר לא צריך לברך ,וע"ז כתב את דינו שאפילו שאכל
את הראשונים קודם שהביאו האחרונים יצא.
ח .ועתה נבאר את המהלך השלישי שהזכרנו לעיל ,והוא
דברי היד יהודה ביו"ד סימן י"ט אות ז' שהביא דברי
הט"ז והאחרונים שהקשו על השו"ע מדברי בעל העיטור,
ותירץ דבאמת דברי הב"י ברורים בפשיטות ,דהא יש
לדייק אמאי כתב הטור דאם שחט חיה והביאו לו עוף,
וכי בחיה עצמה או בעוף עצמו לא נמצא מינים חלוקים,
לימא סתם ודוקא אם הביאו לו ממין הראשון ,אבל ממין
אחר צריך לברך ,והרמ"א באמת כתב סתם ממין הראשון,
ע"כ הברור דהטור דוקא על שני מינים חלוקים כאלו
אמר דצריך לברך ,אבל לא בכמה מיני חיות או עופות
ובהמות אמר ,דבעל העיטור עצמו כתב אם שחט בהמה
והביאו לו חיה או עוף דזה הוי תרי מינים ,משום דבהמה
לא בעי כיסוי וחיה ועוף בעי כיסוי .והיינו דוקא אם המין
השני מחולק נמי בדינו ,אבל אם אינו מחולק בדינו כלל
הוי מין אחד ,על כן שפיר כתב הטור דה"ה אם שחט
חיה והביאו לו עוף .ואולי היה כתוב כן בעיטור שלפניו
דזה נמי הוי מחולק בדינו אם יותר בגוף השחיטה עצמו,
דבחיה צריך שני סימנים ועוף בסימן אחד ,לכך הוי מין
אחר ,א"כ שפיר כתב הב"י בפירות לאו דוקא מין זה
ממש אלא כל ששוה בהברכות ,אבל אם המין השני הוא
מפירות הארץ דצריכין אחריו ברכה מעין שלש ,תו הוי
חילוק בדינו ,אבל אם ממש הברכות שוות תו הוי כמו
מין אחד .עכת"ד.
ולכאו' צ"ל שבדקדוק אמר שהמין השני הוא מעין ג' ולא
הפוך ,דהרי הב"י הביא באו"ח סימן ר"ו דברי הרשב"א
שאם היה לפניו אתרוג וזית וקדם ובירך על האתרוג,
אע"פ שאינו רשאי להקדימו כדלקמן סימן רי"א ,אין
צריך לחזור ולברך על הזית כיון שברכותיהם שוות,
והוא שנתכוין לפטור את הזית בברכת האתרוג ,אבל
בלא מתכוין לא ,שאינו בדין שיפטור מי שאינו חשוב
את שהוא חשוב דרך גררא אלא דרך כוונה .ולפי פירוש
זה אם היה אוכל תפוחים והביאו לו אח"כ אגוזים,
והתפוחים חביבים לו יותר ,פוטר את האגוזים בגררת
ברכת התפוחים ,אבל אם אינם חביבים אינם פוטרים את
האגוזים אא"כ נתכוין להם מתחילה .ע"כ .והרמ"א פסק
את דבריו בסוף סימן רי"א .ובדעת השו"ע הסביר הכף
החיים סי' ר"ו אות ל"ט דמדלא כתב להדיא בשו"ע נראה
דלא ס"ל ,אבל האור לציון הנ"ל הוכיח דשיטת השו"ע
שגם דין שהוא מפורש בב"י בלי חולקים ולא כתבו
בשו"ע ודאי דס"ל הכי ,והביא מדברי הכנסת הגדולה
בתשובה בס' בעיי חיי חו"מ סוף סימן פ"א .וכן עיין בשדי
חמד מערכת הפוסקים סימן י"ג בכללי מרן השו"ע אות
ה' שמביא נידון זה ,ויותר נראה שנוטה למה שכתב בשם
ספר ישמח לב להרב שמ"ח גאגין איש ירושלים בחלק
אהע"ז סימן כ' שהאריך קצת בכלל זה ,והשיג על איזה
מחברים שכתבו שכל שלא הביא מר"ן בשו"ע הסברא
שהביא בב"י מוכח מזה שאינו סובר כמותו ,ואין כן דעת
רובא דרובא ,אלא אף אם לא פסק כן בשו"ע אין מזה
הכרח שאינו סובר כן .אלו תורף דב"ק .וכן הביא מדברי
מרן החיד"א ביוסף אומץ וחיים שאל ,ע"ש.
וא"כ לפי זה מדוקדקים היטב דברי היד יהודה בדעת
השו"ע ,דדוקא באופן שאכל פרי שלא ממין שבעה
ואח"כ אכל ממין שבעה ,אם לא כיון ודאי שצריך לברך
עליו ,וכן דעת בעל העיטור ,אבל במקרה הפוך שבירך
על ענבים ודאי שפטר את התפוחים ,דחשיב גורר את
הגרוע וכדברי הרשב"א .ולפי"ז כל דברי השו"ע דידן
מיירי כשאכל פרי שאינו ממין ז' ,והביאו לו פרי אחר
שאינו ממין ז' וגם לא חביב ,בזה אמרינן שפטר את השני
אפילו בסתמא ,וכן כשהביאו לו קודם מין חביב או מין ז'
פוטר את המין שבא אחריו שגרוע טפי ,כדברי הרשב"א
הנ"ל ,וכן פסק כוותיה הבן איש חי פרשת בלק אות ט',
וכן עיין ברב פעלים ח"ב סימן ל"ב .וא"כ פלא על רבינו
בעל הכף החיים שלא הזכיר מדברי הבן איש חי כלל,
שפסק כדברי הרשב"א לדינא.
ט .ועיין באור לציון פי"ד סעיף ט"ז במקורות ,שכתב
דאף דקיי"ל דמין ז' עדיף מחביב כרוב הראשונים ,דלא
כשיטת הרמב"ם ,כמ"ש הבן איש חי פרשת מטות אות
ב' ,וכן המ"ב ס"ק י"ג ,ועיין שער הציון ח' ,מ"מ נראה
דאם הביאו לפניו פרי שהוא חביב ואינו ממין ז' ,ואח"כ
הביאו לו ממין ז' ,דאינו צריך לברך עליו ,כיון דלהרמב"ם
חביב עדיף ,ולדעתו דמין ז' גרוע יותר ונגרר בתר החביב,
א"כ כיון שהשו"ע הביא דעתו ואפילו שלא נפסק כוותיה,
מ"מ מידי ספק לא נפיק ,ולא יחזור לברך על פרי השני.
וכן פסק המ"ב בסימן רי"א ס"ק ל"ג ,ומסיק שם המ"ב
דאפילו אם מברך על הזית טוב שיכוין בהדיא לפטור גם
האתרוג ,אחרי דהאתרוג חביב לו יותר ,ולדעת הרמב"ם
אינו יוצא בזה ממילא על האתרוג ,וכן כל כה"ג היכא
שיש דעות בפוסקים על איזה דבר יברך תחילה יהיה
זהיר בשעת הברכה לכוין לפטור שניהם ,דבלא"ה יש
חשש דאוכל מן השני בלי ברכה.
י .על פי דברי היד יהודה הנ"ל אפשר לפרש את דברי
המ"א סוף ס"ק ז' והגר"ז ,והביאם המ"ב ס"ק כ"א
וכן פסק הכף החיים באות ל"ח ,דכל האי דינא נאמר
מאכילה לאכילה ,אבל מאכילה לשתיה כגון שכר ודגים
וכדו' אע"פ שברכותיהם שוות ,אין אחד פוטר את חבירו
עד שיהיה לפניו בשעת ברכה או שיכוין עליו בשעת
ברכה ,אבל אם לא צריך לברך על המין השני ,דהרי
אפילו שברכותיהם שוות ,מ"מ כיון שהדינים שונים דהרי
המשקה צריך רביעית ומאכל צריך כזית ,וכן באכילה
צריך כדי אכילת פרס שיאכל את הכזית .ובשתיה נחלקו
הראשונים ,ודעת השו"ע בסימן תרי"ב כדי שתית רביעית,
ודעת הגר"א כאכילת פרס ,א"כ ודאי שאחד לא יפטור
את חבירו.
ועיין במחצית השקל בביאורו על המ"א ,שכותב שכונתו
לדעת בעל העיטור לענין שחיטה ,דעל מין אחר צריך
לברך ,ובפירות צריך לומר דס"ל להמ"א דאע"ג דשני
מינים הם ,כיון דעכ"פ בכל מין אוכל כחד מין חשיב ליה.
עכת"ד .א"כ חזינן שפיר כדברינו שמתכוין לבעל העיטור,
רק שלפי דברינו על פי היד יהודה החילוק שבין אוכל
ולשתיה הוא לא מחמת שזה אוכל וזה שתיה ,אלא כיון
שזה הפרש בדינים כמו שחיטת עוף וחיה לדעת בעל
העיטור ,כמו שפירשו היד יהודה שחיה בעי ב' סימנים,
ועוף סגי בסימן אחד ,לכן סובר שצריך לברך שוב.
ודו"ק.
יא .שוב מצאתי שנשאל בדין זה בספר גינת ורדים
לרבינו אברהם הלוי זצ"ל מגדולי רבני מצרים חלק או"ח
כלל א' סימן ד' ,ותוכן השאלה היתה מעשה בשבוע הבן
שהביא בעל הבית לפני המסובין מרקחות ומעדנים,
וטרם שיטעמו כלום נתן לכל אחד ואחד כוס של יין שרף
לשתות ,כמנהג ששותין משקה זה לפני אכילת מרקחות
ומגדנים ,ובירכו על הכוס ברכת שהכל כמשפטו ,ואח"כ
כשאכלו המרקחות חזרו וברכו עליהם שהכל וכו' .והרב
שם תמה על הדבר למה בירכו שנית על המרקחת ,דהרי
כבר נפטרו כשבירכו שהכל על היי"ש ,ואמר ששאל את
החכמים גדולים בתורה שהיו שם והשיבו לו שכן ראוי
לנהוג ,וטעמו של דבר אמרו דאין ברכת שהכל פוטרת
כל מידי דהם שוים בסוגיהם ,רק כשהדברים ההמה
הם מידי דמאכל ,שאם בירך על מאכל זה שהכל נפטר
המאכל האחר ששוה בברכתו ,אי נמי במשקים פוטר
מידי דמשקה אחר ,אבל לא משקה יפטור אוכל דהם
ענינים שונים ,וע"ש שהוא חלק עליהם .ועיין עוד שם
בסימן ה' שהרב משה ויטאל חלק על הגינת ורדים ,וכתב
שם להדיא שיש לחלק בין אכילה לשתיה דזה ברביעית
וזה בכזית וכו' ,ממש כדברינו .וע"ש באורך ראיותיו.
ובסימן ו' שם חזר הרב בעל גינת ורדים לחלוק על הרב
משה ויטאל הנ"ל ,ע"ש .אבל המעיין שם לכאו' יראה
שכל מה שנחלקו הוא כשהיה הכל לפניו ,או אם כיון
לפטור את המין השני ,ובזה הגינת ורדים מוכיח דלא
כהרב משה ויטאל הנ"ל ,ואחת מראיותיו הוא ממה
דאיתא בשו"ע סימן ר"ח דין ט"ו דאם בדיעבד בירך
על הענבים בורא פרי הגפן או אחריהם על הגפן יצא,
ועל זה כתב המהריק"ש וכן אם בירך על היין ונתכוין
לפטור ענבים .עכ"ל .ודברים אלו לקוחים מהב"י ,והשתא
מכאן מודעה רבא להדיא לנ"ד ,שאם בירך על המשקה
אע"ג דגרוע ,שפיר מיפטר בברכה זו מידי דמיכל ,וכ"ש
בנידון דידן דשפיר אפשר למיעבד לכתחילה כיון שאין
שם מטבע משונה וכו' ,ע"ש .וא"כ חזינן מראייתו הנ"ל
שנחלקו אפילו כשמתכוין לפטור את המין השני.
ואף שאפשר לומר שבנתכוין לפטור הרב משה ויטאל
הנ"ל יודה להרב גינת ורדים ,כמו שחילק שם הרב המגיה,
אבל עכ"פ נחלקו כשהיה לפניו .אבל אם יהיה שגם לא
כיון וגם לא היה לפניו ,אפשר דשפיר אפשר לחלק ולומר
על פי מה שחילקנו בין אכילה לשתיה ,דכיון שהדינים
שונים לא יפטור אחד את השני .ועיין שם בתשובה ז'
מהרב יוסף הלוי שמחזק בראיות ברורות את דברי הגינת
ורדים ,וגם שם מוכח דנחלקו כשהיה לפניו .ואף שבסוף
התשובה חוזר ומוכיח שקשה לחלק בין אכילה לשתיה
מחמת מה שהשיעורים שונים ,ע"ש באורך ,עכ"פ אפשר
דדוקא כשהיו לפניו קשה לחלק בכך ,משא"כ כשלא היו
לפניו והביאו לו אח"כ ,כמו שנראה מדבריו ,דהרי מביא
ראיה לדינו ששתיה פוטרת אכילה מדברי המ"א דידן
בסי' ר"ו ס"ק ז' ,ואמת שכן כתוב שם להדיא כדבריו ,אבל
מבואר שם דדוקא כשכיון או כשהיו לפניו ,דאם לא צריך
לברך ,וכן פסק המ"ב כנ"ל ]ואגב נציין ששם בתשובה
הנ"ל להדיא מבאר שיטת השו"ע כשיטת המ"א ,שהשו"ע
דיבר כשכיון להדיא לכן פוטר את המין השני ,וגם סובר
כדברי הכף החיים שהזכרנו שסובר שדעת השו"ע שלא
ס"ל כדעת הרשב"א הנ"ל ,ע"ש[.
יב .שוב מצאתי להגאון מהר"י פראג'י בשו"ת מהרי"ף
סימן ע"ד שנשאל שם אם ברכת שהכל על היי"ש פוטר
את המרקחות ,ועל זה השיב שפוטר ואין צריך לברך
שוב ,והמעיין יראה שגם שם מדובר כששני הדברים היו
לפניו בשעת הברכה ,לכן סובר דאין לחלק ,רק שמאחד
מראיותיו חזינא לכאו' שאין לחלק בין אכילה לשתיה
אפילו כשלא היו לפניו והביאו לו אח"כ ,וז"ל שם" :ואם
איתא להאי סברא דהמורה ,הוי ליה למרן לאשמועינן
הא ולכתוב ודוקא שמה שהביאו לפניו מין אכילה ,אבל
אם מה שהביאו לפניו מיני שתיה אינן נפטרין בברכה
ראשונה אע"פ שברכותיהם שוות וכו'" ,וכונתו לדברי
השו"ע דידן בסימן ר"ו ,וע"ז אמר שמסתמות השו"ע
משמע דאין לחלק ,דבכל גוונא מיירי.
והיה מקום לומר בדעתו דס"ל בדעת השו"ע דלא
כהרשב"א ,שאם בירך על פרי גרוע לא פוטר מין חשוב,
דאם היה סובר האי דינא לכאו' היה מקום לומר שאין
מקום לדיוקו ,דהרי ודאי שלפי הרשב"א צריך לפרש את
דברי השו"ע שהם לאו דוקא ,דהרי כתב השו"ע שהביאו
לו מין אחר שברכתו כברכת הראשון ,ולפי הרשב"א לאו
בכל גווני מיירי ,כמו שביארנו לעיל בסוף אות ח' ,ואי
נימא דלא ס"ל כהרשב"א א"כ שפיר יש לדייק מסתימות
השו"ע ,וא"כ לפי דברינו שהוכחנו שהשו"ע סובר
כהרשב"א א"כ אין מקום לדיוקו ]ויש לעיין בדברי הכף
החיים שהזכרנו שלא ס"ל כדברי הרשב"א ,ועל כל פנים
סובר לדינא את דברי המ"א שאכילה לא פוטרת שתים
אם לא שכיון להדיא או היו לפניו[ .ולדינא נראה ודאי
כמו שפסק המ"א בס"ק ז' והמ"ב בס"ק כ"א דאין ברכת
השתיה פוטר מידי באכילה ,וכדעת רוב הפוסקים .ויש
אולי לדון אם אפשר לצרף ולחוש לדברי מהר"י פראג'י
עכ"פ לפי רבותינו הספרדים שחיישינן לסב"ל ,או כיון
דהוי שיטה יחידאה לא חיישינן ליה ,עיין בזה בספר שדי
חמד מערכת ברכות אות י"ח ס"ק ד'.
הג"ה .אחרי שכתבתי כל הנ"ל ראיתי בספר קיצור שו"ע
של הרב הגאון רפאל ברוך טולידאנו בסימן ר"ג סעיף כ"ז
שפסק להדיא דלא כהרשב"א ,כמו הכף החיים ,ובסעיף
כ"ט פסק להדיא דינו של המ"א ממש כדברי הכף החיים,
לכן חשבתי שאף שהם למדו בדעת השו"ע דלא ס"ל
חילוקו של הרשב"א ,משום דלא חשיב לפי שיטתם המין
שהוא לא מין ז' ,או לא חביב גרוע לעומת החביב או המין
ז' כדי שלא יוכל ליגרור אחריו ,אבל עדיין אפשר לומר
שאכילה גוררת אכילה ולא שתיה וכן להיפך ,וכמו שביאר
המחצית השקל בדעת המ"א ,עיין באות י' .ודו"ק.
גבריאל מאטו -מודיעין עילית
בענין פרי שספק עץ ספק אדמה מה יברך
כתב השו"ע בסי' ר"ו סעי' א' :בירך על פירות האילן
בפה"א יצא וכו' ,הלכך אם הוא מסופק אם הוא פרי עץ
או אדמה מברך בפה"א.
מקור דין זה מהגמ' בברכות )דף מ' ע"א( :מתני' בירך על
פירות האילן בפה"א יצא ,ובגמ' מאן תנא דעיקר אילן
ארעא ,אמר רב נחמן בר יצחק ר' יהודה היא ,דתנן יבש
המעיין ונקצץ האילן מביא ואינו קורא ,ר' יהודה אומר
מביא וקורא ,ומבאר רש"י שר' יהודה ס"ל שעיקר אילן
ארעא ,והואיל ויש לו עדיין קרקע אפילו שאין לו פרי
יכול לומר "את האדמה אשר נתת לי".
ולכאורה דברי הגמ' צ"ב ,דלכאורה אדרבה מרבנן נשמע
טפי דאילן חשיב אדמה ,משום שמדוע לא יכול לומר
"את האדמה אשר נתת לי" ,כיון דאין לו אילן ,א"כ ש"מ
שאילן נחשב אדמה ,ואדרבה מתני' דידן אזלא אפילו
אליבא דרבנן ,ולמה הגמ' אמרה שמתני' דידן ר' יהודה
ולא רבנן.
ותירץ הרש"ש שודאי שגם אליבא דרבנן בלשון תורה
אילן חשיב אדמה ,ולכן לגבי ביכורים הואיל ואין לו אילן
לא יכול לומר "את האדמה אשר נתת לי" ,אבל לגבי
ברכה אזלינן בתר לשון בני אדם ,והואיל ועיקר אילן
לאו ארעא ,א"כ כשאנשים מברכים אדמה זה לא יכול
ללכת על עץ ,כיון שאין עיקר אילן ארעא ,משא"כ לר'
יהודה שעיקר אילן ארעא היא ,א"כ כשאנשים אומרים
עץ פירוש יחד עם האדמה ,ולכן לר' יהודה יכול לברך
אדמה ויפטור עץ.
והנה הרמב"ם בהלכות ברכות )פרק ח' הלכה י'( כתב
וז"ל" :בירך על פירות האילן בפה"א יצא" .עכ"ל .והקשה
הכס"מ הרי גבי ביכורים פסק כרבנן דמביא ואינו קורא,
משמע דס"ל דעיקר אילן לאו ארעא היא ,וא"כ צריך
להיות שבירך בורא פה"א על פירות האילן לא יצא,
ואמאי כתב הרמב"ם שיצא )אמנם יש גירסא שבאמת
הרמב"ם כתב שבירך על פירות האילן בפה"א לא יצא,
וא"כ אין סתירה ברמב"ם ,אבל הכס"מ ס"ל שהגירסא
שיצא היא הגירסא הנכונה( ,ותירץ הכס"מ שהואיל ויש
ירושלמי שס"ל שהמשנה הולכת בין לרבנן בין לר"י ,ותנא
דידן סתם שיצא ,לכן הרמב"ם ס"ל שיצא ,וזה גם אליבא
דרבנן ,אמנם לגבי ביכורים פסק רק כרבנן ולא כר"י.
אמנם דברי הכס"מ צ"ע ,דהרי גמ' דידן פליגא על
הירושלמי ,וס"ל דהמשנה הולכת רק אליבא דרבנן ,וא"כ
איך יתכן שכאן הרמב"ם פוסק כר"י ובביכורים כרבנן.
והנה בשאג"א )סי' כ"ג( מתרץ את הרמב"ם באופן אחר,
דלכאורה יש להקשות למה לרבנן גבי יבש המעין מביא
ואינו קורא ,הרי בשלמא גבי נקצץ האילן הטעם הוא
כיון דעיקר אילן ארעא ,וא"כ חשיב שאין לו ארעא ,אבל
לא שייך להגיד שעיקר מעין ארעא הוא ,ומכח קושיא זו
רוצה השאג"א לומר דודאי גם אליבא דרבנן עיקר אילן
ארעא הוא ,ולמה מביא ואינו קורא ,אפשר לומר כמו
שכתבו התוס' דנראה כקובל כלפי שמיא על מה שקיבל
קרקע שאינה ראויה לפרי ,ולפי"ז אתי שפיר גם במעין
שמביא ואינו קורא כיון שנראה כקובל כלפי שמיא.
ולפי"ז לא קשה הרמב"ם ,דהרי גם לרבנן עיקר אילן
ארעא היא ,ואם בירך בורא פה"א על פירות האילן יצא,
ולכן פסק הרמב"ם שיצא כיון דס"ל כרבנן ,ולכן גם גבי
ביכורים ס"ל כרבנן דמביא ואינו קורא .וא"ת אמאי כתבה
הגמ' דתנא דידן ר"י ,אין הכוונה שתנא דידן ר"י ולא רבנן,
אלא הואיל ור"י הוא זה שאמר בפירוש שעיקר אילן
ארעא היא ,לכן הגמ' אמרה דמתני' ר"י ,אבל אין הפירוש
דוקא ר"י אלא ה"ה רבנן.
והנה בברכ"י )סי' ר"ו אות א'( מתרץ באופן אחר ,שבאמת
ר"י ורבנן פליגי האם עיקר אילן ארעא או עיקר אילן
לאו ארעא ,ובכל זאת במשנה לגבי ברכות נפסק כר"י,
אין הכוונה שהלכה כר"י ,אלא הואיל והוי ספק ברכות
כיון דאיכא מחלוקת לכן פסקנו שלא יברך ,משא"כ
בביכורים פסקנו כרבנן דמביא ואינו קורא ,ומשום הכי
פסק הרמב"ם ג"כ דגבי ברכות יצא משום ספק ברכות,
ולגבי ביכורים מביא ואינו קורא.
ועוד תירץ בחכמת שלמה )שו"ע סי' ר"ו( דהנה יש גמ'
בסוטה שמשמע משם שהגמ' חולקת על הגמ' בברכות,
וגם לפי רבנן עיקר אילן ארעא הוא ,שכתוב שם בגמ'
גבי עגלה ערופה שאם נמצא המת טמון לא מביאים
עגלה ערופה ,כיון שכתוב בפסוק "באדמה" ולא טמון
בגל ,וכן אם תלוי באילן לא מביאים עגלה ערופה כיון
שכתוב בפסוק "נופל" ,ולא תלוי באילן ,והגמ' שם אמרה
מתני' ר' יהודה ולא רבנן ,ותירצה הגמ' אפילו תימא רבנן.
ולכאורה איך אפשר להעמיד את המשנה כרבנן ,הרי
נה
רבנן ס"ל גבי ביכורים שעיקר אילן לאו ארעא ,א"כ למה
צריכים לימוד מיוחד שתלוי באילן לא מביאים עגלה
ערופה ,הרי כתוב "באדמה" ,ואדמה זה לא אילן כיון
דעיקר אילן לאו ארעא ,ומכח קושיא זו מוכיח החכמת
שלמה דגם לרבנן עיקר אילן ארעא ,ולכן בלא הלימוד
של "נופל" היינו אומרים שגם תלוי באילן נחשב באדמה,
כיון דעיקר אילן ארעא הוא.
ולפי"ז אפשר לומר דודאי רבנן ס"ל שכל זמן שהאילן
מחובר לאדמה נחשב גם באילן אדמה ,רק בביכורים
שנפסק האילן ונקצץ לא חשיב אדמה ,ולכן גבי ברכות
הואיל והברכה היא על תחילת הבריאה שהפרי גדל על
העץ ,ושם ודאי היה העץ מחובר לקרקע ,ושייך שפיר
לברך בפה"א על פירות האילן ,משא"כ בביכורים ההודאה
היא על עכשיו שמודה להקב"ה שיש לו קרקע ,והרי
עכשיו נקצץ האילן ולא שייך להודות .ולפי"ז אתי שפיר
הרמב"ם ,דגבי ברכות פסק כהגמ' בסוטה וגבי ביכורים
פסק כרבנן.
והנה השאג"א הביא ראיה שגירסת הרמב"ם שבירך על
פירות האילן בפה"א יצא ,מזה שכתב בהלכות ברכות
)פרק ח' הלכה ו'( קפרס של צלף מברכין עליו בפה"א
מפני שאינו פרי ,ולכאורה ק' הרי אינו פרי צריך לברך
עליו שהכל ולא אדמה ,כיון שעל אילן אי אפשר לברך
אדמה ,וא"כ צריך לברך שהכל ,מוכח מכאן שהרמב"ם
ס"ל שבירך בפה"א על פירות האילן יצא ,ולכן קפרס
שאינו עיקר הפרי יכול לברך אדמה.
אמנם הברכ"י דחה ראייתו ,וכתב דאפילו אי נימא כפי
הגירסא ברמב"ם שבירך בפה"א על פירות האילן לא יצא,
הכא גבי קפרס ודאי שיכול לברך אדמה ,כיון דזה ודאי
חייבים לומר שגם רבנן ס"ל האילן יונק מהקרקע ,וכי
מי יכחיש זאת ,אלא דרבנן ס"ל דפרי שגדל על האילן
האילן הוא חשוב וצריך לברך ברכה מבוררת ,אלא שאם
היינו אומרים שעיקר אילן ארעא א"כ גם אדמה זו ברכה
טובה ,משא"כ אם עיקר אילן לאו ארעא צריך לברך על
העיקר ,כיון שהעיקר זה האילן ,ולכן זה דוקא על דבר
שהוא עיקר הפרי צריך לברך עליו ברכה מבוררת ,אבל
מה שאינו עיקר הפרי ואי אפשר לברך בפה"ע ,ודאי שייך
לברך בפה"א כיון שזה יונק מהאדמה ,ולכן גבי קפרס גם
לרבנן שעיקר אילן לאו ארעא יברכו אדמה.
ולפי"ז אפשר לבאר את המחלוקת של המג"א והא"ר
והאבן העוזר מה הדין בפירות בוסר שבירך עץ ,דדעת
המג"א שיצא כיון דסוף סוף מין פרי עץ הוא ,אמנם הא"ר
והאבן העוזר חולקים וס"ל שלא יצא ,וצ"ב במאי פליגי
הא סוף סוף מין עץ הוא ולמה לא יצא.
ולפמשנ"ת לעיל אפשר לומר דהאבן העוזר ס"ל כסברת
הברכ"י שברכת בורא פה"ע זה על עיקר הפרי ,והואיל
ועדיין לא הגיע לעיקר הפרי עדיין לא נתעלה בחשיבותו
לברך עליו העץ ,ולכן מברך עליו אדמה .אמנם המג"א
פליג וס"ל דהברכה היא לא על עיקר הפרי אלא מאיזה
מין הגיע הפרי ,והואיל והפרי הגיע ממין עץ חשיב שפיר
ברכה טובה.
יוצא מכל הנ"ל שאם יש לו דבר שספק עץ ספק אדמה
לא יברך אדמה ,דהרי יש גירסא ברמב"ם שבירך בפה"א
על פירות האילן לא יצא .ואפילו לפי הגירסא שיצא הרי
יש את הברכ"י שס"ל שיצא משום סב"ל ,אבל לכתחילה
לא יברך אדמה ועדיף לברך שהכל ,וכן פסק האור לציון
)פרק מ"ו שאלה מ"ב( .אמנם כל זה דוקא בדבר שהוא
עיקר הפרי ,אבל דבר שאינו עיקר הפרי כגון קפרס של
צלף לכאורה מוכח מהרמב"ם שאפילו שהוא עץ יכול
לברך אדמה ,כיון שרק על עיקר הפרי לא שייך לברך
אדמה.
והנה לגבי פרי בוסר יש לחקור לפי הרמב"ם הנ"ל האם
יברך אדמה או שהכל ,דחזינן דהשו"ע פסק )סי' ר"ב סעי'
ב'( דפרי בוסר יברך אדמה ,ובב"י כתב שהרמב"ם לא
הזכיר כלל מה ברכת פרי בוסר .והנה בהלכות מעשרות
)פרק ב' הלכה ג'( כתב הרמב"ם וז"ל" :פירות שאינן
ראויות לאכילה בקטנן כגון הבוסר וכיו"ב ,אינן חייבין
במעשרות עד שיגדילו ויעשו אוכל ,שנאמר מזרע הארץ
מפרי העץ ,עד שיהיה פרי" ,משמע שכל זמן שלא הגיע
לעונת המעשרות אינו פרי ,וא"כ ודאי שאי אפשר לברך
עליו בורא פרי העץ.
אמנם נראה לכאורה שודאי יכול לברך בורא פרי האדמה,
ולא יברך שהכל כמו גבי ספק אדמה ספק עץ ,כיון שכאן
זה ודאי עץ רק עדיין לא נתעלה לגדר של פרי עץ ,ובזה
יכול לברך אדמה ,וכמו שכתב בברכ"י ,משא"כ גבי פרי
שספק עץ ספק אדמה כבר הגיע ונתעלה בדרגתו ,שאם
הוא מין עץ צריך לברך עליו בפה"ע ולא יכול לברך אדמה,
ומשום הכי יברך שהכל.
)אלא דלכאורה תיקשי מנזיר שפסק הרמב"ם בהלכות
נזירות )פרק ה' הלכה ב'( שענבים אפילו כשהם בוסר
אסורים לנזיר ,ולכאורה הרי עדיין אינו פרי ,ורק פרי אסור
לנזיר .ונראה לומר דאיה"נ אינו פרי ,ורק בגלל שיש ריבוי
מיוחד כמו שכתב בספרי שכתוב בפסוק "לחים" לרבות
בוסר ,ולכן אפילו שאינו פרי אסור לנזיר ,אבל בכל התורה
כולה הבוסר אינו פרי .ודו"ק(.
שמעון אביעזר -אלעד
ברכת העץ בדיעבד
סי' ר"ו ס"א :אם בירך על פרי האדמה בפה"ע לא יצא,
ובמ"ב )סק"ג( כתב בשם מ"א דפירות הגדלים על האילן,
ומברך האדמה עליהן משום דלא נגמר הפרי או שאינן
עיקר הפרי ,אם בירך העץ יצא דעכ"פ מין פרי עץ הוא.
ולכאו' יש לעיין לגבי פירות שמוציאין אילני סרק ,או על
בני אסא )ענבים הגדלים בהדס( שברכתן שהכל מפני
שאינן חשובין לברך עליהן העץ )סי' ר"ג ס"ק ה' ו'( ,והם
כמו עץ בעלמא ,מה דינם אם בדיעבד בירך עליהם העץ,
דמצד אחד י"ל דהואיל ואינם פירות גמורים ומ"מ גדלים
על עץ ,דינם כמו שכתב המ"א ,ומצד שני כיון שאינם
חשובים כפרי מפני גריעותם ,אפשר דגם דיעבד לא יצא
אם בירך עליהם העץ.
ונראה יותר כצד שני ממה שכתב בשעה"צ )סי' ר"ב ס"ק
מ"ב( לגבי עלין של צלף שברכתן האדמה ,דיתכן שאף
לפי דברי המ"א )דסי' ר"ו( כיון שהם עלין בעלמא שלא
יצא בדיעבד ,וכן הסתפק גם לגבי תמרות של צלף דשמא
אינן בכלל פרי העץ כלל .ועל כל פנים נראה דבני אסא
ודומיהם אינם יותר ודאים מתמרות ,ולכל היותר הם
בספק )בדיעבד( ,כמו שכתב שם השעה"צ.
אליהו ברייזכר -בני ברק
בדין ברכה בספק אדמה או שהכל
א( כתב המג"א בסי' ר"ו ס"ק א' ,וז"ל :נ"ל דאותן הגדלים
על האילן ,ומברך בפה"א משום דלא נגמר פרי או שאינן
עיקר הפרי ,אם בירך בפה"ע יצא .עכ"ל .והיינו שאם ברך
על פרי שלא נגמר שדינו לברך עליו שהכל או אדמה,
כמבואר לעיל בסימן ר"ב ,וברך עליו בורא פרי העץ יצא,
דסו"ס פרי הוא ]וכנראה שדימה זאת לדין השו"ע שאם
בירך על פרי העץ אדמה יצא ,דסו"ס הוא יונק מהאדמה.
והו"ד במשנ"ב ס"ק ג' ,וז"ל :כתב מ"א ואותן פירות
הגדלים על האילן ,ומברך בורא פרי האדמה משום דלא
נגמר הפרי או שאינן עיקר הפרי ,וכדלעיל בסימן ר"ב ס"ב
וס"ו ,אם בירך בפה"ע יצא כיון דעכ"פ מין פרי עץ הוא.
וכן על פירות האדמה שטובין מבושלין יותר מחיין ,שדינן
לברך שהכל כשאוכלן כשהם חיין ,אם בירך בפה"א יצא
]פנים מאירות[.
ובא"ר הקשה על דברי המג"א וז"ל :וקשה אם כן למה
פסקו הטור ושולחן ערוך בסימן ר"ב סעיף ב' גבי בוסר
שאינו עיקר הפרי ,דאם הוא מסופק שיברך בורא פרי
האדמה ]ואז יצא ממ"נ[ .וכן כתב בסוף הסימן שם ,הא
גם בברכת בורא פרי העץ יצא כיון שגדל על האילן ]וא"כ
שיברך בפה"ע וג"כ יצא ממ"נ[ .והפמ"ג באשל אברהם
הביא את קו' הא"ר ,וכתב :וי"ל דלכתחלה זה עדיף מזה.
עכ"ד .ולא ביאר לנו מדוע באמת זה עדיף מזה ,וננסה
לבאר טעם הדבר.
והמחצית השקל הביא ג"כ קו' הא"ר ,אלא שהוא הקשה
יותר דאדרבה עדיף טפי לשו"ע לומר שיברך בורא פרי
העץ ]בא"ר כתב רק מדוע לא יברך בורא פרי העץ[,
והטעם שיש שנקטו בדעת הרמב"ם שאין ברכת בורא פרי
האדמה פוטר בורא פרי העץ ]עיין בשערי תשובה סק"א
שהביא דבריהם[ ,וא"כ עדיף שיברך בורא פרי העץ ויצא
לכו"ע מאשר שיברך בורא פרי האדמה ולא יצא לדעת
הרמב"ם .אולם כתב שם שזה יש ליישב שכל סברת
המג"א שיוצא בבורא פרי העץ ,משום שסו"ס פרי עץ הוא,
וממילא יש לומר שכל זה רק אם נימא שאדמה פוטר
עץ משום שסו"ס גדל באדמה ,וא"כ גם יש לומר להיפך,
אבל לדעת הרמב"ם שאין אדמה פוטר עץ א"כ יש לומר
שגם בנידון המג"א לא יפטור בורא פרי העץ אם ברכתו
בורא פרי האדמה .אלא שדברי המג"א הם לדידן דקיי"ל
שאדמה פוטר עץ ,וא"כ כתב שה"ה להיפך פרי שלא נגמר
אפשר לברך עליו בורא פרי העץ וגם יצא ,וממילא לא
שייך לשאול שעדיף לברך העץ משום שבזה יצא לדעת
הרמב"ם ,דלדעת הרמב"ם גם בזה הוא לא יצא ידי חובה.
ועל קושיית הא"ר שמ"מ מדוע לא כתוב שאפשר ג"כ
לברך בורא פרי העץ ,תירץ המחצית השקל משום שלא
הוזכר בגמרא אלא שאדמה פוטר עץ ,ולא שכה"ג גם עץ
פוטר ,ולכן רצה לנקוט העצה המוזכרת בגמרא.
ב( אולם נראה לומר שבאמת יש טעם לומר שזה עדיף
מזה ,כמש"כ הפמ"ג ,והוא שכשמסתפק על דבר אם נגמר
בישולו וברכתו העץ ,או לא נגמר וברכתו אדמה ,יש לומר
שגם על הצד שברכתו העץ מה שבאמת לא מברכים עליו
אדמה אין זה משום שהוא לא גדל באדמה ,אלא שמאחר
ויש לו עילוי נוסף שגם גדל בעץ ראוי לשבח הקב"ה על
העילוי הנוסף ,ולא להסתפק בעצם השבח על מה שגדל
באדמה שזה עילוי פחות ,אבל אם ברכתו האדמה מה
שלא מברכים עליו העץ לא משום שרוצים שבח יותר
גדול ,אלא אדרבה מפני שלא הגיע לשם פרי שלו אין ראוי
לשבחו בשבח שהוא יותר ממעלת הפרי שאמנם גדל הוא
על העץ ,אבל אין לו את מעלת העץ ,ואין ראוי לשבחו
ביותר ממעלתו .ונמצא שעל הצד שברכתו העץ מכל
מקום שייכת בו ג"כ ברכת האדמה ,אלא שעדיף לשבח
לכתחילה בשבח מעולה ,משא"כ אם ברכתו האדמה לא
שייך בו כלל ברכת העץ שאין לשבחו ביותר ממעלתו ,רק
בדיעבד אם בירך העץ יצא משום שסו"ס אע"ג שזה יותר
ממעלתו ,מכל מקום הברכה היא לא שקר ,דהא גדל הוא
על עץ .ולכן ברור שכשבאים לדון איזו ברכה לברך בספק,
ברור שנבחר את הברכה ששייכת בו גם אם ברכתו העץ,
שזה ברכת האדמה ,ולא נבחר את הברכה שלא שייכת בו
אם ברכתו האדמה ,שזה ברכת העץ אע"ג שבדיעבד יוצא
בשניהם .ואתי שפיר מש"כ השו"ע לברך דווקא בורא פרי
האדמה גם לשיטת המג"א.
ובזה יש ליישב ג"כ מש"כ הט"ז בסי' ר"ח על סעיף ג':
כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה לדבק
בעלמא ,אינו מברך בורא מיני מזונות ,ולכתחילה כתב
השו"ע שיאכל בתוך הסעודה ,וכתב הט"ז שאם לא אוכל
בתוך הסעודה שיברך שהכל ,הו"ד בשעה"צ אות ט"ז.
ולכאורה יש להקשות שיברך במ"מ ,וגם אם דינו לברך
בורא פרי העץ מכל מקום מזונות פוטר העץ ,כמש"כ
הביאור הלכה בסי' קס"ז ס"י ד"ה במקום שמזונות פוטר
כל מילי ,ואם דינו לברך בורא מיני מזונות יצא לכתחילה,
ועדיף משהכל שאין זה לכתחילה.
אולם למש"כ יש ליישב ,שאם ברכתו העץ מה שאין
מברכים עליו מזונות משום שאין לו את החשיבות של
מילי דזיין שיש למיני דגן ,וא"כ עדיף שלא לברך עליו
במ"מ שאין זו ברכתו כלל ,משא"כ שהכל הוי ברכתו,
שהוי בכלל השבח של שהכל אלא שעדיף מיניה ,ולכן
בספק עדיף לברך שהכל ולא במ"מ.
ג( ויש להביא קצת ראיה ליסוד זה מדברי המשנ"ב בסו"ס
ר"ח ס"ק פ"א שכתב בספק על פרי אם הוא ממין ז' או
לא ,יכול לשתות יין ולברך מעין ג' ,ולכלול בברכה גם
על הפירות ,ומקורו הוא מהמג"א .והנה במג"א שם כתב
יותר מזה ,שיכול אפילו לברך על הפרי עצמו ברכה מעין
ג' ]בלי לשתות יין[ ,ומשום שבדיעבד מעין ג' פוטר כל
הפירות ]כמו שהובא במשנ"ב ריש סי' ר"ז[ ,והו"ד בבאר
היטב כאן .ויש לעיין מדוע לא כתב המשנ"ב רק שיכול
לשתות יין ,אבל לא לברך על הפרי עצמו מעין ג' ,ולמש"כ
יש ליישב שכל מה שמצינו שבספק אפשר לברך שהכל
וכדו' ,היינו משום שכל מיני האוכל שייכים בברכת שהכל,
אלא שתקנו להם ברכה יותר מעולה ,ומ"מ יכול בספק
לברך שהכל שגם הוא ברכתו ,אבל כאן מה שלא מברכים
על כל הפירות מעין ג' משום שאין להם כ"כ חשיבות כמו
ז' מינים ,ולכן אע"ג שאם ברך מעין ג' פטר לא שייך לומר
לעשות כן לכתחילה לברך ברכה שאינה ברכתו המיוחדת,
אלא שבח גדול מזה.
ד( ובזה יש ליישב ג"כ מה שנתקשה הרב הכותב בגליון
כ"ד במדור מרפסין איגרא שאלה כ"ד ,שהקשה על דברי
המשנ"ב בסי' ר"ב שמשמע מדבריו שאם יברך על פירות
מז' מינים שלא נגמר בשולם וכדו' מעין ג' שלא יצא ידי
חובה ,והקשה דהא לדעת המג"א שאם בירך על הפרי
ברכה ראשונה בורא פרי העץ יצא ,משום שסו"ס פרי עץ
הוא ,א"כ היה ראוי שאם יברך מעין ג' יצא דסו"ס מן
שבעה הוא.
ולמש"כ יש ליישב ,שהמשנ"ב לא כתב בסי' ר"ב רק שאם
יאכל ממין שבעה לא נוכל לומר לו לברך מעין ג' מספק,
והטעם כמו שהסברנו לעיל שמאחר והטעם שאין מברכים
עליו מעין ג' משום שאין לו את מעלת מין שבעה ,גם
בספק אי אפשר לכתחילה לומר לו שיברך ברכה שהיא
יותר ממעלתו ,וכמו שהוכחנו מדברי המשנ"ב בסי' ר"ח
ס"ק פ"א ,אבל לגבי בדיעבד אם בירך מעין ג' אם יצא
או לא בזה לא איירי המשנ"ב כלל ,ובאמת לדעת המג"א
אפשר לומר שיצא ,וצ"ע לדינא.
ה( בשערי תשובה סי' ר"ו סק"א דן במי שנסתפק על ירק
אם הוא טוב יותר חי או מבושל ,שאם הוא טוב יותר חי
ברכתו אדמה ,ואם טוב יותר מבושל כשהוא חי מברכים
עליו שהכל ,וכתב שעדיף לברך עליו בורא פרי האדמה כיון
שגם אם ברכתו שהכל מכל מקום אדמה פוטר ,וכמש"כ
הפנים מאירות המובא במשנ"ב הנ"ל ,וא"כ אדרבה עדיף
לברך הברכה המבוררת יותר שהיא אדמה ,וכל מה שכתב
השו"ע שבספק מברכים שהכל בעלמא היינו באופן שאי
אפשר לברך הברכה היותר מבוררת.
ויש לעיין בדבריו ,שכמו שהקשו האחרונים על המג"א
מסי' ר"ב שאיתא שמברך שהכל בספק נגמר הפרי ,כ"ש
שיש להקשות לפי דבריו מדוע לא מברך שם בורא פרי
העץ כיון שהיא ברכה יותר מבוררת ,ויוצא בה ג"כ ידי
חובה כמש"כ המג"א .ועל דבריו אי אפשר לומר מש"כ,
משום שאם ברכתו שהכל ע"כ שאדמה לא שייך בו,
שאין לו את החשיבות של פרי האדמה אע"פ שאם בירך
בפה"א יצא ,וצ"ע טובא בדבריו.
מ .אדלשטיין -אלעד
בסוגי פירות שאינם מוציאים עלים מעציהם
בסי' ר"ו במשנ"ב ס"ק ב' כתב גבי סוג פירות שאינם
מוציאים עלים מעציהם ,אם בירך עליהם בורא פרי העץ
לא יצא יד"ח ,והיינו שפסק שהוכרעה ההלכה שאין לברך
בורא פרי העץ על סוג פירות האלו ,ואפילו בדיעבד לא
אמרינן סב"ל.
ואמנם יעויין במשנ"ב בסי' ר"ג ס"ק ג' גבי פאזימקע"ס,
שבדיעבד היכא שבירך עליהם העץ יאכל מעט ולא יותר,
כדי שלא תתבטל הברכה ,ומקורו מהח"א ,ויעוי"ש בכלל
נ"א הלכות ברכת הפירות ס"ט שמבואר להדיא שסוג פרי
זה הוא מסוג הפירות שאין מוציא עלים מעצו .ולכאורה
אם בסי' ר"ו נוקט המשנ"ב שלא יצא אפילו בדיעבד ,הרי
שלהלכה נקטינן כדעות הפוסקים שס"ל האדמה ,וא"כ
צ"ע מה פשרה זו שיאכל מעט ,הלא סוף סוף לא יצא
יד"ח.
ועיינתי בחיי"א שם שמחלק בין נשאר שורשו בקרקע
לבד ,לבין נשאר שורשו גם למעלה בארץ דבזה נחלקו
הפוסקים ,ואתי שפיר.
אברהם בר ששת -רוממה
בענין זמן האסור באכילה
אי חשיב הפסק לענין ברכה ראשונה
כתב המג"א סי' ר"ו ס"ק ח' בשם ספר חסידים )סי'
תתנ"א( :בירך על המים וכו' ואמרו לו שהתקופה נופלת,
ימתין מעט עד שעברה התקופה ,ואח"כ ישתה ולא יברך.
עכ"ל .והו"ד במשנ"ב שם סקכ"ו .מבואר מדין זה דאף
שאסור היה לשתות בזמן התקופה ,דחמירא סכנתא
מאיסורא ,מ"מ לא חשוב היסח הדעת והפסק לגבי ברכה
ראשונה.
ויל"ע בדין זה לכאורה מהא דכתב מרן סי' רע"א סעי'
ד' ,וז"ל :אסור לטעום כלום קודם שיקדש ואפילו מים,
ואפילו התחיל מבעוד יום צריך להפסיק שפורס מפה
ומקדש וכו' ,ואח"כ מברך ברכת המוציא וכו' .ויש אומרים
שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא .עכ"ל .הרי לן
לדעה קמייתא דכיון דנאסר באכילה עד שיקדש חשיב
הפסק ,וצריך לחזור ולברך המוציא ,ומאי שנא מנידון
דידן דלא חשיב הפסק .והנה שם הקשו הפוסקים על דין
השו"ע מהא דפסק בסי' קע"ח סעי' ו' ,וז"ל :מי שנזכר
בתוך הסעודה שלא התפלל ועמד והתפלל ,אפילו אם
אין שהות לגמור סעודתו ולהתפלל שחייב להפסיק ואי
אפשר לו לאכול עד שיתפלל ,עכ"ז לא הוי הפסק .עכ"ל.
ותירץ המג"א בסי' רע"א ס"ק י' דשאני תפילה מקידוש
שאין נאסר אלא אכילה ,אבל בטעימה מותר ,ומשום הכי
לא חשיב הפסק .וגם הט"ז ס"ק ד' תירץ דמכיון שיכול
היה לאכול בזמן שמתפלל ולהתפלל אח"כ ,לא חשיב
הפסק ]ונראה דפליגי אי חייב להפסיק מיד ,או רשאי
להמתין כ"ז שיש לו שהות להתפלל[ .וכתב החכמת
שלמה סי' רע"א דהנפק"מ בין ב' התירוצים היכא דאין
לו שהות להמתין להתפלל אף כרגע או ב' ,דלהט"ז חשיב
הפסק ולהמג"א לא חשיב הפסק.
ויל"ע בתירוץ המג"א דמאי מהני מה שרשאי לטעום ,הא
מ"מ לגבי פת הוי הפסק כיון שאסור להמשיך לאכול פת,
ונראה כיון דבעלמא עד כביצה פת חשיב טעימה ,ה"נ
אף שהוא באמצע סעודתו רשאי לטעום אפילו פת .עכ"פ
כולהו שינויי דהתם ליתנהו הכא דברכתו על המים לחוד,
ואסור לשתות עד שתעבור התקופה ,ואמאי לא חשיב
הפסק.
והיה נראה לחלק ולומר דשאני דין קידוש מדין תפילה
ושתיה בשעת התקופה ,דבקידוש חל עליו איסור על
האכילה עצמה דאסור לטעום עד שיקדש ,ואיסורא
דרמיה עליה חשיבא הפסק לגבי הברכה ראשונה,
משא"כ בתפילה דאיסור האכילה הוא מחמת דין צדדי
שלא התפלל עדיין .וכן נמי גבי שתיה בשעת התקופה
דלא רמיא אגברא איסור שתיה ,אלא מחמת מונע צדדי,
ומשום הכי לא חשיב הפסק ,דכיון שנסתלק המונע מותר
לאכול על סמך ברכתו הראשונה ,שהרי לא הסיח דעתו.
וכהאי גוונא מצינו בשערי תשובה סי' ר"ו ס"ק א' בשם
שו"ת הריב"ש סי' שפ"ד ,שכתב וז"ל :ומי איכא למימר
דמי שלפניו בשר וגבינה שברכותיהם שוות ובירך על
הגבינה ,שיהא צריך לחזור ולברך על הבשר מפני שאי
אפשר לאוכלם יחד מחמת איסור .ע"כ .הרי לן דאף
שצריך קינוח והדחה קודם שיאכל בשר ,וקודם לכן אסור
באכילת בשר ,מ"מ לא חשיב הפסק כיון שהוא מונע צדדי
וכנ"ל.
ולפי"ז י"ל דבטעה ובירך לאכול במוצאי תענית ,וראה
שעדיין לא יצא התענית ,אף שנשאר זמן מועט עד צאת
הצום ,דצריך לחזור ולברך ,כיון דרמיא איסורא אגברא
אאכילה גופא וחשיב הפסק.
ועפ"י הנ"ל יש לבאר מה שהביא במשנ"ב סי' ר"ו ס"ק
י' בשם שע"ת ,וז"ל :ויותר טוב להיות נמלך שלא לאכול
מיד הפרי העץ אלא לאחר זמן ,ויחזור ויברך עליהן .עכ"ל.
ולכאורה צ"ב מה מהני מה שמסיח דעתו עכשיו ,הא
באמת אינו היסח הדעת כיון שחושב לאכול תיכף ,והו"ל
ברכה שאין צריכה .אמנם עפ"י סברא הנ"ל יש לומר דכיון
דמדינא כל זמן שספק אסור לאכול ,וכמו שהבין במשנ"ב
סי' ר"ג ס"ק ג' ,א"כ ע"כ הוי הפסק ,ויכול לחזור ולברך
דהוי כנמלך.
יצחק הלוי -רמת אשכול
בסתירת דברי המשנ"ב לענין בירך על האדמה
ונתכוין לפטור העץ
שו"ע סי' ר"ו סעיף ב' :היו לפניו פרי האדמה ופרי העץ,
ובירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור העץ ,יצא .ובמשנ"ב
סק"י הביא דעות בזה והכריע כהשו"ע .ויש לתמוה וכבר
תמהו רבים ,עיין בחזו"א .ועוד ,דבסי' קע"ו ס"ק י"ב כתב
המשנ"ב מהשיטמ"ק דכשבירך על הפרפרת אף שנתכוין
לפטור את הפת לא יצא ,וביאר בשעה"צ דאעפ"י דדיעבד
מזונות פוטר המוציא ,הכא שיש לברכה על מה לחול אינו
פוטר ,והוא סותר למש"כ כאן.
ולכאורה יתכן דברכת המוציא דהיא חשובה ,והופקעה
מברכת מזונות ששייכת בה ,א"כ לא מהני לפוטרה אלא
אם כן אין לברכה על מה לחול ,משא"כ בפרי העץ והאדמה
שחילוקם איננו מחמת חשיבות מהני בכיון לפטור .וכעי"ז
ראיתי בשבט הלוי שיישב .ועפי"ז י"ל דהנה במשנ"ב
שם גופיה מבואר דבברהמ"ז היכא דנתכוין לפטור את
הפרפרת מהני ,וכן שם בכמה מקומות שבנתכוין לפטור
את היין בברהמ"ז מהני ,אעפ"י שיש לברכה על מה לחול,
והוא ג"כ סתירה מיניה וביה .ועי"ש בגליון שכתבתי לחלק
בין ברכה ראשונה דלא מהני ,לברכה אחרונה שכבר הוא
מחוייב ,א"כ מהאי טעמא נפטר מכל מה שחייב ,יעוי"ש
הסברא ,וכעי"ז בשו"ת הר צבי שהביא סברא זו לחלק
]ויסוד הדברים ג"כ מבואר בפמ"ג בפתיחה לענין אכל
כמה דברים ובירך בסתם על דבר אחד שהכל ,פטור,
ולא דמי לברכה ראשונה מהסברא הנ"ל[ ,אלא שכתב
שבשו"ת רב פעלים כתב לא לחלק בזה ,יעוי"ש.
ולכאורה יש ראיה מהמשנ"ב ג"כ דלא ס"ל חילוק זה,
דבסי' ר"ח סעי' י"ד מבואר דבבירך בפה"ג על יין ואכל
ענבים צריך לברך גם העץ ,וכן בסופו להזכיר ועל הפירות,
ולא נפטר בברכת הגפן ,ובסעי' ט"ו מבואר דאם בירך
בפה"ג ועל הגפן על ענבים דיצא יד"ח ,וביאר במשנ"ב
דבסעי' י"ד דלא יצא הוא משום שלא כיון לפטור ,משא"כ
בכיון דמהני ,וקאי גם על הדין דבירך ברכה אחרונה
על הגפן ,ובכל זאת לא מהני אלא היכא דכיון .ואעפ"י
דבגוף השו"ע אין הכרח ,דמש"כ דיש להזכיר על הפירות
כשמברך מעין שלש הוא משום דלכתחילה ודאי דאל
נו
לו ליפטר בגפן לחודיה ,ויש לו להזכיר גם על הפירות,
אך לענין דיעבד יתכן דיצא גם בלא כיון ,אך מסתמות
המשנ"ב משמע דלא שנא .ודו"ק .וא"כ אי אפשר ליישב
הסתירה במשנ"ב הנ"ל בסי' קע"ו כמו שכתבתי ,אלא
דלביאור הנ"ל ביישוב הסתירה מסי' קע"ו לסי' ר"ח
דברכת המוציא שאני ,א"כ מיושב גם הסתירה הנ"ל,
דדוקא מזונות לא פוטר המוציא החשוב ,אך ברהמ"ז
פוטרת על המחיה .ודו"ק.
אלא דיל"ע ביישוב הנ"ל ,דהרי במשנ"ב כאן בסעי' ג'
כתב דהוא הדין אם בירך על דבר שברכתו שהכל וכיון
לפטור פרי האדמה ,ג"כ יצא יד"ח ,ולכאורה להחילוק
הנ"ל יש לחלק בין אדמה והעץ ,לשהכל ואדמה דהוא
ברכה יותר חשובה ,ודומיא דמזונות והמוציא דלא פוטר
אי נימא כהחילוק הנ"ל .אמנם אכתי יש לומר דהמוציא
הוא ממש מיני דמזונות ,ובכל זאת נתייחד בברכה
בפנ"ע ,א"כ גם לענין דיעבד לא מהני היכא שיש לברכה
על מה לחול ,משא"כ שהכל אף שפוטר הוא איננו .ועיין
הערה הבאה.
שמעון בן גיגי -רוממה
בענין חלות הברכה ,והיכא דבירך ברכה דיוצא בדיעבד
על דבר אחר וכיון לפטור
כתב השיטה מקובצת ברכות מב .ד"ה "בירך על
הפרפרת" ,גבי הא דאכל את הפרפרת לא פטר את הפת,
משום שהפת חשובה יותר ובעי לברך עליה המוציא,
וכתב דאפילו כיון בהדיא לפטור את הפת לא מהני.
ואע"ג דאם בירך על הפת בורא מיני מזונות יצא" ,התם
הוא במברך עליו ומתכוין לפוטרו בברכה זו ,אבל הכא
שמברך על דבר אחר ברכתו ,אע"פ שמתכוין לפטור את
הפת לא נפטרו ,וכן עיקר דינא" .והובאו דבריו במ"ב סימן
קע"ו סק"ב ,ושם בשעה"צ סק"ב כתב דכל מה דאמרינן
דיוצא היכא דאין לברכה על מה לחול ,אבל הכא דיש
לברכה על מה לחול וברכתו לא תהיה ברכה לבטלה ,לא
יוצא אפילו בדיעבד.
והקשה החזו"א סי' ל"ד סק"ז וז"ל :מיהו בשו"ע סי'
ר"ו סעי' ב' סתם דגם בברכה ראשונה אף אם פרס את
פה"א יצא ברכת פה"ע ג"כ ,וא"כ צ"ע על המ"ב שסתם
בסי' קע"ו דברי השיטמ"ק" .וכוונתו דהכא בהדיא פסק
השו"ע דאפילו אם בירך על דבר אחר יצא .אמנם המ"ב
סק"י הביא דברי השערי תשובה דיש חולקים על דין זה,
וכוונתו לשיטת רש"י ודעימיה דס"ל דלא מהני כה"ג אלא
רק היכא שמברך על הפרי הנ"ל בעצמו ,אך המ"ב סתם
כהשו"ע לדינא ,וכיצד התם הביא דברי השיטמ"ק ולא
הביא דיש חולקים ,ומשמע שם דפסק כדבריו ולכאורה
סותר משנתו.
כתב השו"ע סי' ר"ו סעי' ב'" :היו לפניו פרי האדמה
ופרי העץ ובירך על פרי האדמה ונתכוין לפטור את פרי
העץ ,יצא" .והק' הט"ז סק"ב דתמוה ל"ל שיהא לפניו,
והרי לקמן סעיף ה' פסקינן דאם בירך על פרי והביאו
לפניו עוד מאותו המין שבירך עליו ,או דבר שברכותיהן
שוות ,יצא ואפילו שלא היה לפניו ,וה"ה הכא ,וכאן הוי
ג"כ ברכת פרי העץ כברכת פרי האדמה ,שאם נתכוין
באמירתו בפה"א גם על פרי העץ א"צ לברך אחר כך
בפה"ע .ודין זה הוא מדברי הר"י שמביאו ב"י ,ומבואר
בדבריו שמיירי בהביאו לפניו אחר כך פרי העץ.
ויעויין ברבינו יונה ]כח :מדפי הרי"ף ד"ה אבל[ דכתב
וז"ל :ועוד בא להשמיענו שאם בירך תחלה על המין
האחד בפה"א והביאו לפניו מין אחר שברכתו בפה"ע,
צריך לברך עליו בפה"ע ,ואינו נפטר בברכת בפה"א
שבירך מתחלה על הראשון ,ואע"ג ששנינו בירך על
פירות האילן בפה"א יצא ,זהו כשמתכוין לברך על אותו
הפרי עצמו ,אבל הכא שבשעה שאמר בפה"א לא נתכוין
לברך על פרי העץ ,צריך לחזור ולברך בפה"ע ,שאינו
נפטר בברכת בפה"א .עכ"ל .ושם בחידושי אנשי שם
אות ב' כתב דלאו דוקא הביאו לפניו לאחר שבירך ,אלא
אפילו שכבר הביאו לפניו כשבירך ,ושניהם היו מונחים
לפניו בשעת הברכה ,לא יצא בברכת בפה"א ידי ברכת
בפה"ע .ודייק מכך הט"ז דכמו דהיכא דלא יצא עסקינן
היכא דלא היו לפניו ,כמו"כ להפך ג"כ יצא אפילו היכא
דלא היו לפניו ,אך לכאורה אינו מוכרח כלל.
והשאגת אריה סימן כ"ז נחלק בעצם הדין על השו"ע,
כיון דרש"י ותוס' פליגי וס"ל דלא מהני הכי פסקינן .והק'
על הט"ז דכיצד מוכיח מסעיף ה' דמהני אפילו שלא
היו לפניו כלל ,והרי התם מיירי בדבר שברכתו כברכת
הראשון ממש ,לפיכך מהני אף על פי שלא היו לפניו
בשעת הברכה ,אבל כאן דמיירי דבירך בפה"א על פירות
הארץ ,הילכך אין נפטר פירות העץ בברכה זו אלא א"כ
היו לפניו בשעת הברכה.
עוד הק' השאג"א דהוכיח הט"ז דמהני אפילו שלא היו
לפניו מדברי הרשב"א ,דכתב היכא שאוכל תפוחים ובירך
עליהם ואח"כ הביאו לפניו אגוזים ,אם התפוחים חביבים
עליו יותר פוטר את האגוזים בגררת ברכת התפוחים,
אבל אם אינם חביבים עליו אינם פוטרים האגוזים אא"כ
נתכוין להם מתחלה ,ומדייק הט"ז דש"מ דהיכא דנתכוין
מהני אפילו שלא היו לפניו ,וה"ה כאן .והק' השאג"א
דהרי התם גם התפוחים וגם האגוזים ברכתן שווה
לגמרי ,ומנלן להיכא דברכתן שונה דמהני גם לא לפניו.
והנה החזו"א שם בביאור הדבר שאפילו היכא שמכוין
להדיא לא יוצא ,שאל החזו"א מאי שנא ברכה ראשונה
מברכה אחרונה ,דברכה ראשונה לא יוצא רק מה
שברכתו היא זו ולא אחרת ,משא"כ ברכה אחרונה אם
אכל כמה דברים ומברך ברכת המזון יוצא על הכל ,וכן
אם אכל פרי העץ לא מז' המינים ופרי האדמה בברכת
בורא נפשות יוצא יד"ח הכל ,וכתב דהחילוק הוא דברכה
ראשונה עיקר הברכה היא על הטעימה הראשונה ,ושאר
האכילה נטפלת לברכה ,משא"כ בברכה אחרונה שהיא
על הכל.
אמנם בעצם דברי החזו"א צ"ע ,דהנה מצינו מחלוקת
בראשונים גבי בירך ובידו פרי ונפל הפרי מידו ,אם יכול
לאכול פירות אחרים או דבעי לברך ,י"א דלעולם צריך
לחזור ולברך ,וי"א דאם הפרי לפניו לא בעי לברך ,אך
אם אינו לפניו צריך לברך ,וי"א דאם היה בדעתו לאכול
גם את שאר הפירות מהני ולא צריך לברך ,ואם לא היה
בדעתו צריך לחזור ולברך .ושורש מחלוקתם היא בהאי
דינא ,האם הברכה שאדם מברך חלה על הפרי שבידו,
והשאר נגררים אחרי אכילת פרי זה ,או שהברכה חלה
על כל מה שלפניו או על כל מה שדעתו לאכול ,ואי
הברכה חלה גם על שאר הפירות יכול לאכול בלא ברכה,
משום דגם על שאר הפירות חלה הברכה ,ומאי שנא פרי
זה מאחר ,ואי הברכה חלה רק על הפרי שבידו א"כ כיון
שהפרי נפל ונמאס אין לברכה על מה לחול ,ואפילו רוצה
לאכול פרי אחר חייב לחזור ולברך ]יעויין שו"ע סעיף
ו' ובביאור הלכה שהאריך בביאור ג' שיטות הראשונים
אלו[.
וא"כ לכאורה תמוהים דברי החזו"א ,דהרי אי בירך
בפה"א ולא כיון בדעתו לפטור את פרי העץ פשיטא
דלא מהני ,אלא רק אי כוונתו לפטור שניהם ,וא"כ הרי
לעולם הברכה חלה על שניהם ]לפחות לחלק משיטות
הראשונים[ ,וא"כ ליכא למימר דהטעם הכא משום
דהברכה חלה על פרי האדמה ,ופרי העץ לא יכול להגרר
אחריו ,דהרי הכא כיון בדעתו לאכול שניהם ,וא"כ הברכה
חלה גם על פרי העץ ,ודמי ממש להיכא שמברך בפה"א
על פרי העץ שיצא בדיעבד דמאי שנא.
ובעצם צ"ב בדבריו מנין להחזו"א הדין הנ"ל דהיכא
דבירך על פרי האדמה וכיון לפטור פרי העץ ,הברכה
חלה רק על פרי האדמה ונגרר אחריו פרי העץ ,דאולי
הוי כמו הפשטות שהברכה חלה על שניהם ואפ"ה לא
מהני ,והטעם שכיון דהברכה היא לא לבטלה אמרינן
דיחזור ויברך.
והנה מקור הדין דמהני כה"ג הוא מדברי רבינו יונה
שהבאנו לעיל ]אמנם יש מהאחרונים שפירשו דברי רבינו
יונה דאין כוונתו כך ,וכביאור החידושי אנשי שם דכוונת
רבינו יונה כרש"י ,וכן כתבו עוד אחרונים ,ויעויין בגר"א
מש"כ על דברי השו"ע שפירש דגם רש"י מודה לרבינו
יונה[ ,ושיטת רבינו יונה יעויין בב"י כהרא"ש דהברכה
חלה רק על הפרי שבידו אפילו היכא דכוונתו על שניהם,
וכשנפל חוזר ומברך ]ויעויין בט"ז סק"ח דפליג על הב"י,
וס"ל בשיטת ר"י דמהני כוונתו שהברכה חלה על כל מה
שבדעתו ,והמאמר מרדכי דוחה דברי הט"ז[ ,וא"כ הוכיח
החזו"א דהטעם שמהני היכא דנתכוין בברכת בפה"א גם
פרי האילן ,לא משום דהברכה חלה על שניהם בגלל
שנתכוין גם לפרי האילן ,דהרי לדברי ר"י לא מהני כה"ג,
אלא ע"כ דאפילו בלאו הכי מהני כיון דבדיעבד כשבירך
בפה"א על פרי האילן יצא.
ובב"י הביא דברי הרא"ש דילפינן דין זה דפרי שנפל
מידיו מהירושלמי ,דאיתא שם דאדם לא יבצע את הלחם
ויברך רק על הפרוסה ,אלא יבצע רק לאחר הברכה,
משום דאם יבצע קודם והפרוסה תמאס חייב לחזור
ולברך ,אך אם יברך על כל הככר גם אם תמאס הפרוסה
יחתוך אחרת ויאכל ,ואינו חוזר ומברך .והירושלמי לא
חילק דכל זה דווקא אם כוונתו לאכול רק פרוסה אחת,
אלא משמע דלעולם לא יעשה כן ,וצריך ביאור מדוע,
והרי אם כוונתו לאכול עוד פרוסה הרי אינו צריך לחזור
ולברך להשיטות דמהני כוונה .ויעויין במ"ב בשם המג"א
וא"ר ונה"ש דדעתו "ר"ל שלא היה דעתו בפירוש בשעת
ברכה על כולם".
ונראה מכך דכל הא דנחלקו הראשונים היכא דכוונתו
על שניהם על מה חלה הברכה ,הוי דווקא היכא שכוונתו
בשעת הברכה שהיא תחול על שניהם ,אך בסתמא לא
מהני אפילו שיודע וכוונתו לאכול שניהם .וזוהי כוונת
הירושלמי דאפילו דכוונתו לאכול יותר ,כיון דלא מכוין
לכך בהדיא בשעת הברכה לא מהני.
ולפי"ז אפשר לבאר דברי החזו"א ,דיתכן דאפילו
אם כוונתו לאכול גם את פרי העץ אין כוונתו להדיא
שהברכה תחול על שניהם ,אלא רק שלא יצטרך לברך
שוב ,אמנם אפילו אם כיון להדיא שברכת בפה"א תחול
גם על פרי האילן נראה דס"ל דכיון דהברכה על פרי
האילן היא בפה"ע ,לעולם אי בירך על פרי האדמה וכיון
להדיא לפטור גם פרי האילן ,הברכה לא חלה ממש
על שניהם ,אלא רק כמו שאר הברכה שחלה על הפרי
הראשון ,ושאר האכילה נגררת אחריו.
ואי הכי אפשר לומר דלא פליגי השיטמ"ק ורבינו יונה,
ולכך לא סתרי פסקי המ"ב ,דכל דברי הר"י היכא דבירך
בפה"א על פרי העץ ,ויעויין בשעה"צ דה"ה שבירך שהנ"ב
על בפה"א ,דבכל אלו אמנם תקנו חז"ל לברך ברכה
מעולה יותר ,משום חשיבותו של הפרי ברכה פרטית ,אך
כיון שהברכה חלה גם על זה א"כ כאילו בירך על זה,
ולכך ס"ל לט"ז דאפילו לפניו לא בעינן ,דהוי ממש כמו
שבירך ברכה הראויה ,אך כשבירך במ"מ ונתכוין לפטור
את הפת לא מהני ,דאמנם ברכת במ"מ מהני גם לפת.
אך כ"ז שאם לא הברכה תהיה ברכה לבטלה א"כ הברכה
חלה על הפת ומהני ,אך הכא שבירך על הפרפרת במ"מ
א"כ הברכה חלה על הפרפרת ,ושאר האכילה נגררת
אחריה.
וזה ליכא למימר שאכילת פת תיגרר אחרי הפרפרת,
דהרי אכילת פת חשובה יותר ,ואם בירך על הפת פטר
את הפרפרת משום דכל מה שאוכל טפל לפת ,אך א"א
לומר שהפרפרת תהיה חשובה יותר מהפת ,ולכך לא
יוצא יד"ח .ואולי זה כלול במה שאמרו בירך על הפרפרת
לא פטר את הפת ,והעמדנו דעסקינן דברך על הפרפרת
שאכל קודם האכילה ,וא"כ ק' מדוע לא פוטר את הפת,
ותירצה הגמ' דאכילת הפת חשובה יותר ,ומשו"ה לעולם
לא יפטור בברכת במ"מ את הפת ,ואפילו יכוין להדיא לא
מהני וכדברינו .ובהא אתי שפיר מדוע הב"י וכל הפוסקים
לא הביאו כלל דברי השיטמ"ק ]דאין זה מדברי הר'
בצלאל אשכנזי אלא ליקוט מדברי הראשונים ,וכן הובאו
הדברים בחידושי הריטב"א ,ויעויין בהקדמת הרב הרשלר
לריטב"א על מסכת ברכות[ ,דפליג על הר"י וס"ל כשיטת
רש"י דבאמת לא פליג כלל.
ובזה אפשר ליישב קושיות השאג"א על דברי הט"ז,
דס"ל לט"ז כיון שהחסרון הכא הוא שפרי העץ צריך
להגרר אחרי דבר שברכתו בפה"א ,אך ס"ל לט"ז דכיון
דחזינן בסעיף ה' דיכול להגרר גם דבר שלא נמצא לפניו,
משום שאכילה גוררת אכילה אפילו דבר שאינו לפניו,
א"כ כיון דפסק השו"ע דגם פרי העץ נגרר בברכת בפה"א
א"כ לא אכפת לן כלל אי לפניו או לא ,כדמוכח בסעיף ה'
דלהגרר שפיר מהני אפילו היכא דאינו לפניו.
וכן שפיר ראיית הט"ז מדברי הרשב"א ,דהחידוש שבא
הרשב"א לחדש הוא דאפילו בב' מיני פירות באותה
ברכה לא נגרר מיד אחד בברכת חבירו אם הפרי השני
הוא חביב עליו יותר ,דכיון דהוא חביב אינו נגרר באכילת
חבירו ,אך הוסיף דהיכא דדעתו לאכול משניהם מהני.
וע"כ הטעם בזה דהיכא דדעתו על שניהם ,אפילו היכא
שאחד לא יכול לגרור חבירו הכא מהני כיון דדעתו
בהדיא על שניהם ,וא"כ מוכיח הט"ז דהיכא דדעתו על
שניהם לא מהני אפילו היכא דלא גריר בסתמא ,וא"כ גם
על פרי העץ מועיל.
ולפי"ז שפיר עוד ,דבאחרונים כל היכא דיש ספק
ברכה בתוך הסעודה על שתיה וכדו' ,כתבו דיברך על
סוכר שהנ"ב ויפטור את הספק ,והנה מבואר דעל סוכר
שלנו דהוא מסלק סוכר יש מחלוקת אי מברכים עליו
בפה"א או שהנ"ב ,ולפי"ז יש אחרונים שפקפקו בעיצה
זו ,דאמנם ודאי דהברכה על הסוכר היא שהנ"ב ,אך כיון
דיש צד דמברכים עליו בפה"א ,א"כ כיון שבירך על דבר
שאין זו ברכתו אלא רק מספק ,דמי לדברי השו"ע הנ"ל
בסעיף ב' במקרה הפוך ,דהשו"ע כתב היכא דמברך על
פרי האדמה ומכוין לפטור גם פרי העץ ,ולכאורה כמו כן
יהיה להפך כשמברך על דבר שברכתו בפה"א שהנ"ב
וכיון לפטור דבר שברכתו שהנ"ב ,א"כ כיון דדברי השו"ע
הם מחלוקת הראשונים אין זו עיצה משובחת.
אך לדברינו אין שייכות למקרה הנ"ל ובהא כו"ע מודו
דמהני ,דהרי כל הטעם משום דס"ל דגם פרי העץ לא
יכול להגרר בברכת בפה"א ,א"כ כ"ז שקודם אכל את
הדבר שזהו ברכתו ,ורוצה לגרור דבר שאין זה ברכתו
אלא בדיעבד ,אך היכא שבירך על דבר דהוי ברכתו
בספק ודאי יכול לגרור דבר שודאי ברכתו שהנ"ב ,כיון
דעליו ודאי זוהי הברכה.
אליהו קרפ -נוה יעקב מרכז
עצה שלא יבוא לידי מיאוס המאכל ע"י טעימה קודם
הברכה
כתב המשנ"ב בסימן ר"ו ס"ק י"ב :לא יברך על מאכל
או משקה שהוא חם או קר ביותר משום חשש הפסק,
ומי שבירך על מאכל ולאחר שבירך נמאס בעיניו ,יש לו
לאכול קצת שלא יהיה הברכה לבטלה.
ולכאורה קשה למה לא הביא המשנ"ב עצה שלפני
הברכה כדי שלא יבוא לידי ברכה לבטלה יטעם המאכל
או המשקה ,ורק אם נהנה מטעמו יברך ויאכל או ישתה,
שהרי טעימה אינה צריכה ברכה ,כמו שראינו בסימן
ר"י סעיף ב' :הטועם את התבשיל אינו צריך לברך עד
רביעית ,ואפילו אם הוא בולעו.
וכ"כ שם במשנ"ב ס"ק י"ג דאע"ג דאסור ליהנות מהעולם
הזה בלא ברכה אפילו כל שהוא ,בין באכילה בין בשתיה,
היינו כשמכוין לאכול ולשתות ,אבל הכא שאין כוונתו
אלא לטעום לידע אם צריך מלח או תבלין אין צריך
ברכה לא לפניה ולא לאחריה.
שמואל בצלאל -תל ציון
בדין אחיזת כלי ברזל בשעת ברכה ובאיטר
השו"ע בסי' ר"ו סעיף ד' כתב שצריך לאחוז מה שמברך
ביד ימין בשעת ברכה ,וכתב המשנ"ב בס"ק י"ח :וע"ד
הקבלה אין לתחוב הפרי שמברך עליו בסכין ]או בכל כלי
ברזל ,כה"ח[ אף שיאחוז הסכין בימינו .ובטעם האיסור
בזה כתב הא"ר ,הביאו הפמ"ג בא"א סק"ו ,שבימין עיקר
החיים וברזל מקצר ,ולא יעשה שני הפכיים ,והיינו שיד
ימין שהיא חיים היא היפך הסכין ,שברזל מקצר ,ולפ"ז
משמע שאם יאחז הפרי בשמאלו בסכין שרי שבזה אין
סתירה.
אולם מלשון המשנ"ב יש להוכיח לכאורה לא כן,
שהמשנ"ב כתב שאסור אף שיאחז הסכין בימינו,
ובפשטות משמע שכ"ש שאם יאחז בשמאלו שתהיה
בעיה ]אלא שיש לדחות שכונתו שאפילו כשאין בעיה
מצד הדין לאחוז בימין ,מכל מקום יש בעיה מצד הסכין,
אולם אעפ"כ משמע שגם בשמאל יש בעיה[ .ואם הדיוק
בדבריו נכון ,נראה שהיה לו טעם אחר לאסור בזה ,ואולי
שמצד שברזל מקצר סגי לאסור גם בשמאל.
ונראה שיש בזה נפק"מ באיטר ,שהנה המשנ"ב פסק
שאיטר יאחז בימין דידיה ,אולם הפמ"ג כתב שלפי
הטעם שימין זה החיים יש לאחוז בימין דעלמא,
דימין החיים היינו ימין דעלמא .ולפ"ז נראה שלמאי
דקי"ל שאיטר אוחז בימין דידיה ,כמו שכתב המשנ"ב,
ממילא לטעם הפמ"ג יהיה מותר לו לאחוז בסכין שאין
בזה סתירה ,דרק ימין הוא סתירה לסכין שהוא החיים
משא"כ שמאל .אולם לפי פשטות דברי המשנ"ב משמע
שאין חילוק בזה ,ותמיד יש ענין שלא לאחוז הסכין בידו
בשעת ברכה ,וצ"ע לדינא בזה.
ואגב דאיירינן בהאי ענינא ,רציתי להעיר על מה שכתב
המשנ"ב בס"ק י"ז שהטעם שיש לאחוז הסכין בימינו
משום שיכוין לבו על מה שמברך ,ואילו לעיל בסי' קס"ז
ס"ק כ"ב כתב טעם אחר שלא להפסיק בין הברכה
לאכילה ,שיהיה עובר לעשייתם ,וצ"ע מדוע בכל מקום
בחר להביא טעם אחר ולא הזכיר שהם ב' טעמים.
מ .אדלשטיין -אלעד
לענין אם לחזור לברך על פרי חשוב או חביב
כתב מרן סימן ר"ו סעי' ה' :מי שבירך על פירות שלפניו,
ואח"כ הביאו לו יותר מאותו המין או ממין שברכתו
כברכת הראשון ,אין צריך לברך .ובבית יוסף הביא מרן
בשם הרשב"א ברכות מ"א ע"א ,וז"ל :מסתברא שאם
הביאו לפניו אתרוג וזית ,וקדם ובירך על האתרוג בפה"ע
אע"פ שאינו רשאי ,אם נתכוין לפטור את הזית בברכת
האתרוג אין צריך לחזור ולברך על הזית ,אבל אם לא
נתכוין לא ,שאינו בדין שיפטור הפרי שאינו חשוב את
הפרי החשוב דרך גררא ,אלא אם כן כיון לפוטרו .וכן אם
היה אוכל תפוחים ובירך עליהם ואח"כ הביאו לו אגוזים,
אם אין התפוחים חביבים עליו כמו אגוזים לא פטר את
האגוזים בגרירת ברכת התפוחים ,אלא אם כן נתכוין
עליהם בתחילה .וכן פסקו הרשב"ץ מ"ב ע"א והמאירי
קנ"ד ,וכן התוספות ברכות מ"ב ע"ב.
וכן פסק הרמ"א סוף סי' רי"א ,אע"פ שמרן לא הביא
דין זה בשו"ע ,מצאנו כמה דינים שמרן כתב בבית יוסף
ולא הביאם בשו"ע ,משום שסמך על מה שכתב בבית
יוסף .כ"כ בשו"ת בית דינו של שלמה חלק יו"ד סי'
י"ב ,וכן בשו"ת פני יצחק חלק ב' דף נ"ח פסק שקבלנו
הוראות מרן גם מה שפסק בבית יוסף ,וכן בשו"ת שמחת
כהן חלק ו' דף ק"מ כתב שהדבר ידוע שמרן חיבר את
הבית יוסף להלכה ולמעשה ולא כמאסף בעלמא .והרב
כף החיים ס"ק ל"ט כתב דמרן לא ס"ל סברת הרשב"א
מדלא כתבה בשו"ע ,וה"ט משום דהא דמקדימים החשוב
או מין שבעה אינו אלא לכתחילה ,אבל לא לגרום ברכה
משום זה .ובשו"ת שער אשר קובו סי' ד' העלה שדינו
של הרשב"א מוסכם לכו"ע ,וכן הסכים עמו בשו"ת רב
פעלים חלק ב' סוף סי' ל"ב ,וכן פסק בשו"ת קול גדול
סי' ח' ,דלא כהכף החיים.
מיהו אורח הנכנס לביתו של בעל הבית ,והגישו לו סתם
פרי ובירך עליו ברכתו ואכל ,ואח"כ הביאו לו פרי חשוב
ביותר שברכתו כמין הראשון ,כיון שהאורח אתכא דבעל
הבית סמוך ,כמ"ש מרן בשו"ע סי' קע"ט ס"ה :הקרואים
בבית בעה"ב לאכול מיני פירות ,ומביאים להם פירות
בזה אחר זה ,אינם צריכים לברך אלא על פרי הראשון,
אף כאן אין צריך האורח לברך על פרי החשוב שהובא
לפניו ,דהוי כאילו אמר בפירוש לפוטרו .כ"כ בשו"ת גינת
ורדים כלל א' סי' ז'.
מסקנא :אם בירך על מין אחד ,והביאו לפניו מין אחר
שברכתו שווה לברכת הראשון ,שאינו מברך על המין
השני ,זהו דוקא כשאין המין השני חשוב יותר מן
הראשון ,אבל אם המין השני חשוב או חביב עליו יותר
מן הראשון יש לחזור ולברך על המין השני ,ורק אם כיון
בדעתו בפירוש כשבירך על הראשון לפטור גם השני אין
צריך לברך .כן מסקנת חזון עובדיה הלכות ט"ו בשבט
דף ק"פ-קפ"א.
ניסן גיטיזדה -רמת בית שמש
האוחז ב' פירות בימינו ושמאלו ונפל פרי הימני אחר
הברכה מידיו
בסי' ר"ו סעי' ו' דעת המחבר דהאוחז פרי בידו ונפל
ממנה אחר הברכה ונאבד ,צריך לחזור ולברך ,אף
שדעתו בהדיא לאכול עוד מאותו המין מונחים לפניו
על השולחן ,וכתב ביאוה"ל טעמו "דעיקר ברכתו היה
ע"ז שאוכל בידו ,והשאר נגרר אחריו ממילא" .ונסתפקנו
במי שאחז בב' ידיו תפוחים ובירך ונפל הימני ונאבד,
אם בזה להמחבר יוכל לאכול תיכף מיד שמאלו ,או
דהוא כלול בדין שיצטרך לחזור ולברך ,ובית הספק הוא
דיש לדון בסברא זו ,דעיקר ברכתו היא על מה שאוחז
בידו ,אם הוא מטעם מעין עובר לעשייתו )וכמבואר בסי'
קס"ז ס"ק כ"ב טעם שצריך לתפוס הלחם בידיו דצריך
להיות "סמוך לעשייתן" ולא קודם( ,ולכאורה לסברא זו
י"ל דאף שעיקר האחיזה צריך להיות בימינו ,מ"מ אין
חשוב כמחוסר מעשה מה שאוחז בשמאלו ,והוא ג"כ
בכלל עיקר ברכתו וסמוך לעשיה ויכול לאכלו תיכף ,או
דילמא דכוונת "עיקר ברכתו" היינו דהברכה חלה על דבר
המיוחד לה והשאר נגרר ,וא"כ אם צריך אחיזה בימינו
כנזכר כאן בסעיף ד' ]ופירש כאן המשנ"ב טעם אחיזה
"כדי שיכוין לבו על מה שמברך"[ ,וזה ודאי דבשעת ברכה
היה פשיטא ליה שיאכל מה שאוחז בימינו דוקא כדינא,
וא"כ גם התפוח התפוס בשמאלו הוא בכלל הנגררים,
ממילא שלהשו"ע צריך לחזור ולברך ,ויל"ע.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
בענין חשוב אי נפטר בברכת החביב
סי' ר"ו ,בדין בירך בסתם על פרי אם פוטר בברכתו מין
אחר באותו סוג ברכה כשהוא חשוב או חביב יותר ,ראה
נז
ב"י שהביא בשם הרשב"א שאינו בדין שיהא נפטר המין
החשוב או החביב בדין גררא סתמא ,אלא דרך כוונה .ע"כ.
וכן הביאו הרמ"א )סי' רי"א סעי' ה'( להלכה.
והנה בשו"ע לא הזכיר מדברי הרשב"א כלל ,ולכאורה
פשוט לפי כללי מרן השו"ע שאם הביא פוסק בב"י
בלי חולק ובשו"ע לא הזכירו ,או שכתב אותו בשם יש
אומרים ,נקטינן שכן היא דעתו להלכה )כמבואר בספר
כנה"ג ועוד( .וכ"כ בשו"ת רב פעלים )חלק ב' סי' ל"ב(,
וכ"פ באור לציון )חלק ב' עמוד קכ"ב( ,וכ"פ בחזו"ע
)ברכות עמוד ק"פ(.
אולם עיין בכה"ח )סי' ר"ו אות ט"ל( שכתב שמלשון
ספר חסידים חזינן שנפטר אף בדרך סתמא ,והוסיף עוד
שגם מלשון מרן השו"ע משמע כן ,שהרי לא הביא את
הרשב"א הנ"ל .וכן למד בגר"ז )סדר ברכות הנהנין פ"ט ז'(.
ומעתה צריך להבין דבריהם לפי הנ"ל בכללי מרן השו"ע.
אלא חשבתי לומר דס"ל שכלל זה קאי רק במקום שמרן
השו"ע לא גילה דעתו כלל בנושא ,ולכן בנדו"ד שדיבר
בענין זה של בירך בסתמא על מין אחד אם פוטר את
השני ,הו"ל להוסיף עוד דגם זה איירי במין פירות חשוב
או חביב וכו' ,ומזה שסתם ולא פירש מוכח דלא ס"ל הכי.
ועיין עוד בספר ערוך השולחן )סי' רי"א סעי' ט"ז( מש"כ
בזה .ולהלכה יש להורות כשיטות רוב הפוסקים שפסקו
את הרשב"א למעשה ,עיין עוד מה שהארכתי בזה בספרי
ברכה נאמנה )סימן ר"ו( ,ומשם בארה.
הסירו מכשול דברים שבני אדם נכשלים בהם
ומצוה לפרסם
א .קודם שמברך יתן דעתו לפטור בברכתו את כל סוגי
המאכלים שמאותו סוג ברכה שנמצאים בבית ,או שיביאו
לו מבחוץ ויברך ,יצא מכל הספיקות אם צריך לברך שוב,
וכמבואר בפוסקים.
ב .ישנם חטיפים ששמים בהם מין דגן באופן שנותן לשם
טעם ולא רק לדבק ,והרבה טועים ומברכים עליהם שהכל
ולא מזונות ,כגון חטיף כיפלי )תלמה שפע( בטעם בצל,
וכן "ברנפלקס" )תלמה שפע( ,שוקולד לבן עם חתיכות
עוגיות ]נכון לקחת חתיכה מהעוגיה ולכוין לפטור
השוקולד[ ועוד.
הרב יאיר נאמן ]מחבר ספר "ברכה נאמנה"
על הלכות ברכות[ -נתיבות
סימן ר"ז
בענין אמירת ֵחי או ַחי העולמים בענין נוסח חסרונם או
חסרונן ביאור להחיות פירוש בורא נפשות רבות
בספק ספיקא לברך
בענין אמירת ֵחי או ַחי העולמים
כ' השו"ע סי' ר"ז :וברכה זו חותם בה בלא שם שיחתום
כך ברוך חי העולמים ,וכ' המ"ב סק"ג נוסח הברכה בא"י
אמ"ה בנ"ר וחסרונם ברוך חי העולמים ,והחית נקוד
בצירי שהוא דבוק .עכ"ל .וכן דעת המג"א הגר"א והפמ"ג.
ותחילת נידון זה הוא במשנה סוף תמיד ,דתנן התם בשבת
היו אומרים מזמור שיר לעת"ל ,ליום שכולו שבת ומנוחה
לחיי העולמים ,ונחלקו המפרשים אם הגירסא לחיי או
לחי העולמים ,הרע"ב העתיק לחיי העולמים ,וכ' התיו"ט
ֵ
לחי הכונה להשי"ת
שניהם צדקו יחדיו ,דאם אתה אומר ַ
שהוא חי העולמים כולם ,ואפי' א"ת חיי העולם הוא נכון,
כי הוא סמוך משם חיים .וכשאתה אומר ֵחי העולמים ג"כ
נכון וכו' ,ויהיה ענינו חיים של העולמים שהוא השי"ת
חיותו של העולם ,משא"כ בפתח יהיה ענינו העולם שהוא
חי ,ואין העולם עצמו חי על צד האמת ,ולפיכך הנכון
שיאמר ֵחי בצירי ,וכלשון המקרא "וישבע בחי העולם" ,וכן
בחתימת ברוך שאמר וחתימת ישתבח .עכ"ד .וחזר ע"ז
בספרו מלבושי יו"ט על הלבוש ,וז"ל :החית בציר"י כמו
"וישבע בחי העולם" ,ומה שבעל העקידה בפר' מקץ אמר
שלא מצינו שם חיים נפרד בלה"ק ,ואם נאמר חי בצירי
יהיה נפרד ,השיב לי מו"ה שמואל ארקלוטי בעל ערוגות
הבושם שכן מים אינו נפרד ,ובסמוך מי הים .עכ"ל .וכ"כ
לענין חתימת ברכת ישתבח ,וז"ל :ואומר חי בצירי ,והטעם
שאם תאמר בפתח משמע שהעולמים חי ,ואין העולמים
חי מעצמם ,ועוד שהל"ל חיים כמו העולמים ,ועוד שאין
זה שבח להקב"ה ,ולא יהיה מקושר א"כ לברוך אתה ה',
אבל בצירי קאי אקב"ה שהוא חיים כל העולמים ,וכ"ה
בכתוב )הנ"ל(.
ובא"ר )סי' נ"ד וסי' ר"ז( גם לגבי ישתבח וגם לגבי בנ"ר,
כ' דאף שבתוי"ט כ' דיאמר בצירי ,שמעתי מפי אדם
נאמן שחזר בו הגאון הנ"ל אלא יאמרנו בפתח ,והביאו
הבאה"ט .ובספר שע"ת הביא שכן דעת שאילת יעב"ץ
לומר בפתח ,וכ' שכן דעת אביו החכם צבי ,והביא ראיות
לדבריו מהזוה"ק .ובסו"ד הוא מביא שהעידו שהמהר"ל
רבו של התיו"ט אמר חי בפתח ,ודברי הרב ודברי התלמיד
דברי מי שומעים .וכן הביא דעת המהר"ל בעטרת זקנים.
והחיד"א בברכ"י הביא ממה"ר חאגיז בספרו עץ חיים
)סוף תמיד( שכ' שבתשו' מהר"י אריאל כת"י כ' שהאומר
בפתח זה לפי הדקדוק אינו טועה ,וכן מורגל בפי כל אדם
לומר בפתח ,ושכן דעת היעב"ץ ,אך למעשה החיד"א
חולק והסכים לתיו"ט לומר בצירי ,והוסיף שבכל ארץ
הצבי המנהג לומר בברכת ב"נ בפתח ,עי"ש.
ואמנם ברמב"ם הדבר מפורש לאומרו בפתח ,שכ' בפ"ב
מהל' יסוה"ת הל' י' וז"ל :הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה
כמו שהיא וכו' ,והוא ודעתו וחייו אחד אחד מכל צד ומכל
ו"חי נפשך" ,ואין אומר
פינה וכו' ,ולפיכך אומר ֵחי פרעה ֵ
ֵחי ה' אלא ַחי ה' )בפתח( ,שאין הבורא וחייו שנים כמו
חיי הגופים החיים או כחיי המלאכים ,לפיכך אינו מכיר
הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעים
אותם וכו' .עכ"ל .וכבר עמדו עליו האחרונים ,הרשב"ץ
)מג"א ז,א( העקידה בעל התיו"ט שאילת יעב"ץ הברכ"י
ועוד ,מהפסוק בדניאל הנ"ל שכתיב בצירי ,וכבר ציינו
שהרמב"ם גופי' במו"נ )ח"א פע"ב( כבר עמד ע"ז ,וביאר
דהכונה שהקב"ה שורש והתחלה לכל החיים הנמצאים,
והוא הנותן להם חיים ]ובמצודות שם פי' שנשבע בה'
שהוא מחיה העולם ומעמידו ,וכ"פ באב"ע דפי' כי מלך
עולם נצח חי העולמים הוא השם המחיה הכל ,עי"ש[.
ומה שיש לעיין לדידן דאומרים ֵחי העולמים בצירי ,למה
בפיוט האדרת והאמונה )הנאמרת במוסף ר"ה ובהקפות
לחי העולמים )בפתח( ,הלא דבר הוא.
לשמח"ת( אומרים ַ
ובאמת ראיתי בליקוטים על מסכת תמיד מבעל החק נתן
)הנדפס על גליון המשנה שם( שהביא מספר עץ חיים
שכ' דאין לשבש הספרים שכתוב חי בפתח ,דכן הגי' בפי
כל אדם ,וכן ראיתי למורי הרב הגדול המקובל האלקי
לחי העולמים .עכ"ד.
שהיה אומר האדרת והאמונה ַ
ואף על המג"א יש להתבונן ,שכ' בסי' ר"ז נוסח ברכת
ברוך שאמר חי בצירי ,ואילו כ' גבי ברוך שאמר וישתבח
סתם ולא גילה דעתו ,ובפשטות כולהו חדא נינהו ,וא"כ
ה"ה בהאדרת והאמונה לימא הכי .ושו"ר בראשל"צ )על
המשנה בתמיד שם( שכבר עמד ע"ז ,שכ' וצ"ע שלא כ"כ
המג"א גבי ברוך שאמר וגבי ישתבח ,ולא גילה רז זה.
עכ"ד .וצ"ב.
אברהם שקלאר -ברכפלד
בענין נוסח חסרונם או חסרונן
בשעה"צ סי' ר"ז ס"ק ב' :וחסרונם ולא וחסרונן ,וכן בהם
ולא בהן .וכ"כ הפמ"ג .ע"כ .והפמ"ג ציין לגמ' בשבת דף
י"ב :והאמר ר' יהודה לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון
ארמי ,ואמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין
מלאכי השרת נזקקין לו.
ועי' ביש סדר למשנה מהג"מ ר' ישעיה ברלין )פיק( ז"ל
דכתב :אמנם במלת וחסרונם שכתב המ"א ,דע כי ברוב
הגדולים ככולם ראיתי שכתבו וחסרונן בסיום נון ,וכן נכון
כי לכל הפירושים שכתבו תוס' והרא"ש והטור והרע"ב
מלת וחסרונן קאי על נפשות רבות ,שלשון נקבה נאמרה,
ושמחתי שכ"כ הגאון בעל אור חדש )בסי' ל"ח גבי ברכות
אחרונות ,חי בשנת ת"ק לערך והובא בא"ר( כי נפשות
לשון נקבות רבות ,ולא גרסי' וחסרונם ,עי"ש.
יוסף חיים קליינרמן -קרית ספר
ביאור להחיות
סי' ר"ז סק"ה כ' המ"ב בשם הטור :ופירוש בורא נפשות
דנותן לו ית' שבח על שברא דברים הכרחיים כגון לחם,
ודברים מועילים אף שאינם הכרח כגון פירות ,על
ההכרחים אומר וחסרונם ,ועל כל השאר יאמר על כל מה
שברא .ויוצא לפי זה דמה שאומרים להחיות בהם נפש,
קאי גם אדסליק מיניה דהיינו פירות שאינם הכרחים,
דעליהם מכוין על כל מה שברא .וא"כ להחיות אין פירושו
שיחיה ולא ימות ,אלא שיהנה מהדברים המועילים ,וכעין
הא דדרשו )מכות י (.לענין רוצח בשוגג שמושיבין אותו
במקום שיש בו מים ושיש בו שווקים ושיש בו אוכלוסין,
ואם הוא תלמיד מגלין רבו עמו ,ולמדו כל זה ממה שכתוב
בו )דברים ד'( וחי -עביד ליה מידי דתהוי ליה חיותא .וכל
הדברים האלו אינם כדי שלא ימות אלא שיהיו לו חיים
נוחים ,וגם כאן נתן לנו הבורא ית' לא רק ההכרח ,אלא
גם הדברים המוסיפים לנו חיות כדי שנוכל לעבדו ית"ש
מתוך ריווח.
אליהו ברייזכר -בני ברק
פירוש בורא נפשות רבות
כתב במשנ"ב סי' ר"ז ס"ק ה' וז' :ופירוש בורא נפשות
רבות מבואר בטור דנותן לו יתברך שבח על שברא דברים
הכרחיים כגון לחם ,ודברים מועילים אף שאינם הכרח
כגון פירות ,על ההכרחיים אומר וחסרונם ,ועל כל השאר
יאמר על כל מה שברא להחיות וכו' .עכ"ל .ובב"ח שם כתב
דהיה צ"ל ועל כל כו' בתוספת וא"ו ,והוכיח למעשה שאין
אומרים כן .וחשבתי לומר טעמו של הב"ח למה לפירוש זה
היה צ"ל ועל כל כו' ,דהנה לשון הברכה דאומרין "על כל
מה שברא" לכאורה משמע שפירוש הברכה כך הוא ,בורא
נפשות רבות וחסרונם ,והיינו הדברים ההכרחיים שעליהם
שייך הלשון חסרון ,זה הוא ית' בורא "בנוסף למה שברא"
את הדברים המועילים ]דאל"כ מהו "על כל מה שברא",
דהיה צ"ל "ועל כל מה שברא" או "וכל מה שברא",
והשתא דהלשון הוא "על כל מה שברא" משמע שהכוונה
"בנוסף למה שברא"[ ,וכיון שכן הוה קשיא ליה להב"ח
דלכאורה לשון הברכה היה צריך להיות בהיפוך ,כי נכון
טפי לומר שהשי"ת ברא הדברים המועילים בנוסף למה
שברא את הדברים ההכרחיים ,ולא כמו שאנחנו אומרים
שהשי"ת ברא הדברים ההכרחיים בנוסף למה שברא
הדברים המועילים .ומכח קושיא זו סבר הב"ח דהיה צ"ל
במטבע הברכה "ועל כל מה שברא" ,דאז אין זה מתפרש
"בנוסף למה שברא" .אך למעשה הוכיח מרבוותא שאין
זה הנוסח הנכון ,אך כיון שכן לכאורה קשה כמו שכתבנו
דלכאורה מטבע הלשון היה צ"ל בהיפוך וכנ"ל ,וצ"ב.
אהרן בלאאמו"ר הגאון ר' יעקב הלוי שליט"א גרנדש
זכרון יעקבבספק ספיקא לברך
סי' ר"ז שעה"צ סק"ו לענין המסופק אם אכל כזית בכא"פ
שאין צריך לברך דסב"ל ,וכתב עלה דלא נוכל לצרף
דעת ר"י דלבורא נפשות רבות אין צריך שיעור ,שרוב
הראשונים חלוקים ע"ז ,וא"כ זה לא נחשב בכלל ספק
כלל ,ונשאר רק ספק אחד ,ומשמע בדבריו דאילו אכן היה
נחשב לספק היה ספק ספיקא להצריך ברכה והיה מברך
]וכעי"ז בכנה"ג סי' ר"י לגבי חצי זית מעין שלש וחצי
זית בורא נפשות רבות ,שמברך בורא נפשות רבות ומצרף
כמה ספיקות )ונפסק במשנ"ב שם ס"ק א'( ,וכעי"ז בסי'
תפ"ט ס"ק ל"ח ושעה"צ סקמ"ה לגבי ספירת העומר[,
אכן בנשמ"א כלל ה' דין ו' כתב דאפילו כשיש ספק
ספיקא לברך לא יברך ,דנשאר בסב"ל ,והביאו המשנ"ב
סוף סי' רט"ו ,יעוי"ש.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
סימן ר"ח
בענין הזכרת מעין המאורע בברכת מעין שלוש בדברי
הב"ח דונאכל מפריה וכו' קאי אקדושת פירות ארץ ישראל
לענין ברכת עוגה שרובו מדברים אחרים בענין כל
שיש בו מחמשת המינים פירורי פת המעורבים עם מיני
דגן לענין כל שיש בו להמוציא ג' ספיקות בדין "כל
שיש בו" בענין קביעת סעודה על הפירות בענין ברכת
השניצל והקבוקים הנותן קמח לתוך שקדים הערה
בדברי המשנ"ב בדין ברכת האורז המלא בדין ברכת
הפת של יהודי אתיופיה הנקראת אינג'רה לענין ברכת
שלוה ופריכיות אורז בברכת אדמה אם פוטר ברכת
מזונות בדין ברכת פצפוצי אורז בזמנינו ברכת האורז
בענין הנ"ל והמסתעף בברכת מזונות שפוטרת כל דבר
בדין ספק אדמה או מזונות מה יברך בענין פבידלא,
מי שלקות ומי סחיטת פירות ,והחילוקים שביניהם
האוכל עוגת טורט מה מברך עליה ברכה אחרונה מהו
שיעור קביעות סעודה בתערובת דגן שביעה המחייבת
בהמ"ז בענין צירוף לשיעור כדי שביעה חתימת על
פירותיה בירור בדין אמירת על פירותיה באכל פירות
מא"י ומחו"ל יחד בהא דברכת על העץ פוטרת תפוחים
גם כשבירך על ענבים ולא כיון לפטור בירך העץ על היין
בענין יין שפוטר שאר משקים מברכה בגדר טפילות
של משקין ליין בברכה אחרונה ברכת על המחיה אם
פוטרת יין ותמרים דייסא שקודם הסעודה או אחר
גמר סעודה אם נפטרת בברהמ"ז בסתמא הערה בדברי
המשנ"ב סימן ר"ח ס"ק פ' בדין לכלול ספקות בתוך
ברכה אחרונה בדין ספק תוך כדי דיבור בדין מי
שבירך על פירות חו"ל ועל פירותיה ,ובדין אכל מפירות
ז' המינים של אר"י ושל חו"ל בטעם דלא חתמינן על
הארץ ועל מחייתה בדין שכח בליל הסדר במעין ג'
הזכרה של פסח בדין בירך על מאכל ונזכר שהיה תחת
למטה בענין ברכת בנ"ר רשות או חובה
בענין הזכרת מעין המאורע בברכת מעין שלוש
ידועים דברי הגר"ח מבריסק שביאר דהזכרת מעין
המאורע בברכת מעין שלש היא ג"כ מעין ברכה ,דהיינו
מעין אותה ברכה שתקנו למי ששכח רצה או יעלה ויבוא,
ונזכר קודם ברכת הטוב והמטיב.
ובזה יישב א .אמאי בחנוכה ופורים אין הזכרה בברכת
מעין שלש ,והטעם כיון שאין שם ברכה להזכרה זו .ב.
אמאי אמרינן בברכת מעין שלש את ההזכרה לאחר
בקשת ובנה ירושלים ,ולא קודם כמו בברכת המזון,
והטעם כיון שזו הזכרה מעין הברכה שהיא לאחר ובנה
ירושלים .ג .אמאי ביו"ט מזכיר ושמחנו ,שאינו נמצא כלל
בנוסח היעלה ויבוא ,אבל כיון דהוי מעין ברכה של השוכח
מובן דשם מוזכר לשון שמחה.
יש להעיר על מש"כ בענין נוסח ושמחנו ,דאמנם כן נדפס
בסידורים ובברכונים ,והוא כנראה ע"פ הטור סי' ר"ח,
אמנם המג"א )והביאו בבאר היטב( ובעקבותיו המשנ"ב
כתבו שצריך לומר וזכרנו לטובה ביום חג פלוני ,וכתבו
נוסח זכרון ששייך ליעלה ויבוא ,ולא כתבו כהטור שכתב
ושמחנו.
עוד יש להעיר דלענין הזכרת מעין המאורע של חנוכה
ופורים מצינו ב' טעמים נוספים באחרונים ,עיין מחצית
השקל כאן ס"ק י"ח בשם הלבוש דבתפילה וברכת המזון
מזכירים אותם בהודאה ,כיון דעל הניסים נמי הוי הודאה,
ובמעין שלש ליכא הודאה ,שראוי לסמוך לה על הניסים
במה שמסיים ונודה לך על הארץ הוא סמוך לחתימה
מעין חתימה .עוד טעם כתב שם בשם הלחם חמודות,
דהירושלמי לא הזכיר חנוכה ופורים ,והוסיף אפשר כיון
דלא הוזכרו בתורה .עכ"ד עיי"ש.
יוסף בנימין ספטנר -אלעד
בדברי הב"ח דונאכל מפריה וכו' קאי אקדושת פירות
ארץ ישראל
סי' ר"ח בטור כתב שהסמ"ק פליג על הנוסח דברכת
מעין שלש ונאכל מפריה ונשבע מטובה ,דאין לחמוד
הארץ בשביל פירות וכו' ,ובב"ח תירץ דהרי קדושת הארץ
נשפעת על פירותיה שיונקים מקדושת השכינה השרויה
בארץ ישראל ,עי"ש דביאר מש"כ בתורה ולא תטמאו את
הארץ וכו' אשר אני שוכן בתוכה ,דהיינו דע"י החטאים
השכינה מסתלקת ,והארץ עצמה נטמאת ,עי"ש .ועפי"ז
ביאר שפיר הנוסח שע"ז אנו אומרים ונאכל וכו' ,והיינו
משום קדושת הפירות ,והקשה על הטור שמיאן בנוסח
זה .ולכאורה עפי"ז יש לבאר גם תחילת הנוסח לאכול
מפריה ולשבוע מטובה ,שזהו אותו נוסח ,דהיינו השבח
הוא על קדושת הארץ וכדלקמן ,ומסתמא שגם זה בכלל
דברי הב"ח.
ושמעתי מהגר"א דיסקין שליט"א שהביא להקשות
דבסוטה י"ד ע"א גבי משה רבינו מקשה הגמ' וכי
לאכול מפריה הוא צריך ,והרי להנ"ל יש מעלת הקדושה
בפירות ארץ ישראל .והביא מספר בן ישראל בשם ספר
שער החצר שתירץ מהילקוט הרועים דמשה רבינו לא
הוצרך לקדושת הפירות מחמת קדושתו )והוסיף שם
אמש"כ הב"ח דמהאי טעמא לא ירד המן בארץ ישראל,
דקדושת פירות ארץ ישראל עדיפי מהמן( .והנה מקור
הנוסח לאכול מפריה הוא מירמיה )ב' ,ז'( ואביא אתכם
אל ארץ הכרמל לאכול פריה וטובה ]וביאר הרב הנ"ל
דעפי"ז מבואר ההמשך ותבואו ותטמאו את ארצי וכו',
והיינו עפ"י הב"ח[.
ונראה להוסיף בכל זה דאדרבה זהו גופא ההו"א בגמ'
בסוטה הנ"ל ,דבאמת כלפי משה רבינו גם בתורת הו"א
לא שייך לנקוט סתם הנאות העוה"ז ,אלא זהו גופא
קושיית הגמ' אטו לאכול מפריה הוא צריך ,והיינו משום
קדושת הפירות דגם לזה משה רבינו לא צריך וכנ"ל.
ולפי"ז הוא נפלא ,דלשון הגמ' שם "לאכול מפירותיה הוא
צריך או לשבוע מטובה הוא צריך" ,הוא ממש הנוסח הנ"ל
של ברכת מעין שלש )מירמיה הנ"ל( ,דקאי על קדושת
הפירות וכנ"ל ,דזהו גופיה הקשה במשה רבינו .ודו"ק.
שמעון בן גיגי -רוממה
לענין ברכת עוגה שרובו מדברים אחרים
הנה בברכות ל"ו ע"ב איתא :רב ושמואל דאמרי תרווייהו
כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני
מזונות ,ומרן בשו"ע סי' ר"ח סעי' ב' כתב וז"ל :חמשת מיני
דגן ששלק אותם או שכתשן ועשה מהם תבשיל ,אפילו
עירב עמהם מינים אחרים הרבה יותר מהם מברך מזונות
ולבסוף על המחיה .ובסעיף ט' כתב מרן :עירב קמח של
קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובישלם בקדרה,
מברך במ"מ ועל המחיה ,ודוקא שיש בקמח של חמשת
מיני דגן כדי שיאכל ממנו כזית בכדי אכילת פרס.
אולם לענין ברכה אחרונה יש מחלוקת בדבר ,כי דעת
הרב זרע אברהם יצחקי בחלק או"ח סי' א' שאפילו אם
יש מן הדגן כזית בכדי אכילת פרס ,אם לא אכל אלא
כזית בלבד אינו מברך על המחיה אלא בורא נפשות
רבות ,רק אם אכל כל כך שיש בו כשיעור כזית דגן מתוך
כל התערובות שאכל אז מברך על המחיה .וכ"כ הרב פרח
שושן כלל א' סי' ג' ,וכ"כ הרב כף החיים סי' ר"ח ס"ק
נ"ג.
אולם הפרי חדש בשו"ת מים חיים )סי' א'( ס"ל שכל שיש
בו מחמשת מיני דגן ,אפילו לא אכל אלא כזית בלבד מן
התערובת מברך אחריו ברכת על המחיה ,משום חשיבות
הדגן .וכן פסק בשו"ת שמש צדקה סי' ב' .וכן בשו"ת
קרבן אשה סימן ה' .וכן כתב בזבחי צדק סי' קי"ב אות כ',
שלענין הלכה ראוי לפסוק כמ"ש הפרי חדש שאפילו אין
שם כזית דגן בכדי אכילת פרס מברך על המחיה ,ואפילו
אם אכל כזית בלבד ,יען שכן הוא פשט דברי מרן ,אלא
שיש לחוש לסב"ל .עד כאן לשון קדשו.
אולם בספר חזון עובדיה הלכות ט"ו בשבט דף קצ"ט
כתב שיש כאן ספק ספיקא :שמא הלכה כדברי המג"א
והפר"ח שאפילו אין שם כזית דגן בכדי אכילת פרס
מברך מעין שלש ,ואת"ל דבעינן שיהיה שם כזית בכדי
אכילת פרס ,שמא כל שיש שם כזית דגן בכדי אכילת
פרס די באכילת כזית לברך מעין שלש ,כדברי הגינת
ורדים והמטה יהודה.
וזו מסקנת חזון עובדיה ,עוגה שהרוב שלה סוכר וביצים
ומיעוטה קמח ,מ"מ מברכים עליה בורא מיני מזונות
]והוא שכבר טעם דגן[ ,מיהו לענין ברכה אחרונה איכא
פלוגתא דרבוותא ,ולהלכה אם על כל פנים היה בה כזית
בכדי אכילת פרס ]שהוא שלש ביצים[ ,זאת אומרת
ששית ,ואכל ממנו שיעור כזית ,מברך לאחריה מעין שלש
על פי ספק ספיקא הנ"ל.
ניסן גיטיזדה -רמת בית שמש
בענין כל שיש בו מחמשת המינים
א -כתב השו"ע ]סי' ר"ח ס"ב[ :חמשת מיני דגן ששלקן
או כתשן ועשה מהם תבשיל ,כגון מעשה קדירה הריפות
וגרש כרמל ודייסא ,אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר
מהם או מינים אחרים הרבה יותר מהם ,מברך עליו במ"מ
ולבסוף על המחיה ,אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא
לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל.
ומקור דבריו מדברי הגמ' בברכות ]ל"ו ע"ב[ :חביץ קדירה
וכן דייסא ,רב יהודה אמר שהכל נהיה בדברו ,רב כהנא
אמר במ"מ .בדייסא גרידא כו"ע לא פליגי דבמ"מ ,כי
פליגי בדייסא כעין חביץ קדירה ,רב יהודה אמר שהכל
סבר דובשא עיקר ,רב כהנא אמר במ"מ סבר סמידא
)סולת( עיקר .א"ר יוסף כוותיה דרב כהנא מסתברא,
דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין
מברכין עליו במ"מ.
וכן אמרינן שם ]ל"ז ע"ב[ :אמר רבא האי רהיטא דחקלאי
דמפשי ביה קימחא מברך במ"מ ,מ"ט דסמידא עיקר.
דמחוזא דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו שהכל נהיה
בדברו ,מ"ט דובשא עיקר .והדר אמר רבא אידי ואידי
במ"מ ,דרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת
המינים מברכין עליו במ"מ .ומפשטות דברי השו"ע הכא
נראה דס"ל דכללא הוא דתבשיל שיש בו מה' המינים
לעולם מברך עליו במ"מ ,אא"כ לא נתן את הדגן אלא
ע"מ לדבקו ולהקפותו.
ב -והנה במג"א סי' קס"ח ס"ק ל' כתב וז"ל :נ"ל דאם
מפרר מעט לחם דק דק לתוך השכר חם כדי שיתן בו
טעם ,אינו מברך רק שהכל על השכר ,ועס"י ר"ח ס"ו.
נח
וז"ל הרמב"ם פ"ג :כל תבשיל שעירב בו אחד מה' מינים
בין קמח בין פת מברך במ"מ ,ובלבד שלא יהיה טפילה
כו' .ועסס"י ר"ד .והכא הלחם טפל ,דעיקר כוונתו לשתות
השכר ,והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב.
ומבואר בדברי המג"א דאע"ג דהדגן בא להטעים השכר
ולא להקפותו ולדבקו ,אפי' הכי ברכת השכר שהכל ,כיון
דהלחם טפל ואין בו ממשות ודבר חשוב .והביא ראיה
לדבריו מדברי הרמב"ם .והובאו דבריו להלכה במ"ב סי'
קס"ח ס"ק ס"ב.
איברא דהמעיין בר"מ יראה דאין הדברים מפורשים
להדיא בדבריו ,וביותר די"ל דמדברי הר"מ משמע להיפך
מדברי המג"א ,דז"ל הר"מ שם ]פ"ג ה"ד-ה"ו[ :קמח
של אחד מחמשת המינים שבשלו בקדירה ,בין לבדו
בין שעירבו עם דברים אחרים כגון לביבות וכיוצא בהן,
וכן הדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות
וגרש הכרמל וכיוצא בהן ,וכל זה הוא הנקרא מעשה
קדרה ,וכן כל תבשיל שעירב בו אחד מחמשת המינים
בין קמח בין פת בתחלה ,מברך עליו בורא מיני מזונות.
במה דברים אמורים ,בשהיה אותו המין חשוב אצלו ולא
היה טפילה ,אבל אם היה אחד מחמשת המינים שעירב
טפילה אינו מברך אלא על העיקר ופוטר את הטפילה.
וזה כלל בברכות :כל שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על
העיקר ופוטר את הטפילה ,בין שהיתה הטפילה מעורבת
עם העיקר בין שלא היתה מעורבת .כיצד היא הטפילה
המעורבת לפת ,או כרוב שבשלו וערב בו קמח של אחד
מחמשת המינים כדי לדבקו ,אינו מברך עליו בורא מיני
מזונות ,שהלפת הוא העיקר וקמח זה טפילה ,שכל דבר
שמערבין אותו כדי לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע
התבשיל הרי זה טפילה לו ,אבל אם עירב כדי ליתן טעם
בתערובת הרי הוא עיקר .לפיכך מיני דבש שמבשלין אותן
ונותנין בהן חלב חטה כדי לדבק ,ועושין מהן מיני מתיקה,
אינו מברך עליו בורא מיני מזונות מפני שהדבש הוא
העיקר .עכ"ל הר"מ.
הרי דמבואר בדבריו דהא דהוי החמשת מיני דגן בגדר
טפילה ,היינו בכה"ג שנתנו "כדי לדבק או כדי ליתן ריח
או כדי לצבוע התבשיל" ,אבל בכה"ג שנתנו לטעם הוי
החמשת המינים עיקר ומברך עליו במ"מ.
ג -וצ"ל דהמג"א למד מתחילת דברי הר"מ שכתב "בד"א
בשהיה אותו המין חשוב אצלו ולא היה טפילה" ,דר"ל
דלעולם כל דהוי החמשת המינים טפילה אין מברך עליו
אלא ברכת התבשיל ,ומש"כ בהמשך דבריו דכל שנתנו
"כדי לדבק או כדי ליתן ריח או כדי לצבוע התבשיל הרי
זה טפילה" ,לאו בדוקא קאמר אלא אורחא דמילתא
קתני ,ואה"נ דה"ה בכל כה"ג דהוי החמשת המינים טפל
לתבשיל מברך עליו את ברכת התבשיל ,אע"פ שנתנו
ע"מ לתת בו טעם.
וכיוצ"ב מצאתי בראשון לציון ]לבעל האור החיים[ שכתב
וז"ל :גמ' אמר רבא האי ריהטא וכו' דמחוזא דלא מפשי
כו' דובשא עיקר והדר ביה כו' .ע"כ .מהכא מוכח הגם
דמפשי דובשא ודובשא עיקר לא מברכינן אלא מזונות.
ורמב"ם בפ"ג מהלכות ברכות כתב וז"ל :קמח של חמשת
המינים שבשלו בקדירה ,בין שערבו עם דברים אחרים
כו' מברך במ"מ .בד"א כשהיה המין הזה חשוב אצלו כו',
אבל אם היה אחד מחמשת המינים שערב טפילה כו'
אינו מברך אלא על העיקר כו' .ע"כ .לכאורה דברי רמב"ם
הפך הנשמע בסוגיין ,והגם דגמר אומר רמב"ם ז"ל וז"ל:
כיצד היא הטפילה המעורבת כגון לפת כו' שערב בו קמח
של אחד מחמשת המינים כדי לדבקו אינו מברך כו'.
ע"כ .הרי גילה דעתו דלא חשיבי חמשת המינים טפילה
אלא הדביקו וכדומה ,אבל לטעמא חמשת המינים
עיקר הגם דתערובתם מרובה ,עכ"ז אמאי כתב בתחלת
דבריו דברים דמשמע הפך דברי הש"ס ,אלא טעם רבינו
לומר דמה דאמרינן כל שיש בו מחמשת המינים מברכין
במ"מ ,אין הכונה לומר הגם דתערובתם עיקר כדמשמע
מפשטא דסוגייא דקאמר רב ששת בדין ריהטא דמחוזא
דובשא עיקר ,ואף על פי כן מברך במ"מ ,דאם דובשא
עיקר לא מצינן לברוכי על הטפל ,דמשנה ערוכה היא כל
שהוא עיקר ועמו טפילה מברך על העיקר ואפילו בחמשת
המינים ,כדקתני מתני' מברך על המליח ופוטר את הפת.
עכ"ל הראשון לציון.
וא"כ העולה לנו מהדברים דאף בכה"ג שנתן את חמשת
המינים ע"מ לתת טעם בתבשיל ,מ"מ כל דהוו טפילה
לתבשיל מברך על התבשיל את ברכתו ,ופוטר את חמשת
המינים מדין טפילה.
איברא דיל"ע במ"ש המג"א "והלחם אין בו ממשות ודבר
חשוב" ]וכיוצ"ב העתיק דבריו המ"ב הנ"ל בסי' קס"ח ס"ק
ס"ב[ ,דמה לי אם יש בו ממשות ודבר חשוב או לאו ,דלא
הוי ליה למימר אלא דהוא טפל לשכר .ואפשר דהאמת
קאמר ד"הכא הלחם טפל דעיקר כוונתו לשתות השכר,
והלחם אין בו ממשות ודבר חשוב" ]וע"כ הוי טפל[,
אבל אה"נ דאי הוי דבר שהיה בו ממשות ודבר חשוב,
ואפ"ה היה נחשב טפל לתבשיל ,היה פוטר אותו בברכת
התבשיל ,אע"פ דיש בתבשיל מחמשת המינים ,וצ"ת.
שמעון פלולי -רמות
פירורי פת המעורבים עם מיני דגן
לענין כל שיש בו להמוציא
סי' ר"ח סעי' ב' כל שיש בו וכו' ,ויש להסתפק אם אמרינן
כיו"ב גם לגבי פת המעורב עם תבשיל מיני דגן שברכתן
מזונות ,אם יהיה דין המאכל המוציא מענין כל שיש בו,
ומצוי כן במאכל שעושין מאטריות למיניהן עם פירורי
פת )ותלוי באופן הכנתן ,שהרבה נשים עושין באופן
שפת עצמה לא איבדה תואר פת שלא נתבשלה בהמים,
ובטיגון הוא ספק ,ופעמים גם לא עובר טיגון( ,בענין
שברכת הפירורים המוציא .ומצאתי בהלכות הריטב"א
פ"א הלכה ל' שכתב שפת בתערובת ברכתו המוציא מדין
כל שיש בו ,וכן ראיתי בשו"ע הגר"ז סי' קס"ח סוף סעי'
כ' ,ומקורו מהמ"א סוס"ק כ"ח לענין המערב קמח בפירורי
פת שחזר וגבלם )לשיטתו שחוזרים להמוציא( ,ומסתפק
אם מהני מה שמוסיף רוב קמח )שהוא מזונות( להיות
העיסה מזונות ,יעוי"ש.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
ג' ספיקות בדין "כל שיש בו"
בדין "כל שיש בו" שמבואר בשו"ע בסימן ר"ח סעיף ג'
שאם ניתן לטעם ברכתו בורא מיני מזונות אף שאינו רוב,
יש להסתפק:
א .האם אזלינן אחרי דעת ה"יצרן" שנותן למטרה של
דיבוק וכדומה ,ולא מתחשבים ב"אוכל" שאומר שרצונו
בטעם של הדגן ,או שה"אוכל" קובע ביחס לעצמו )אמנם
בדרך כלל יש לומר שהיצרן כיון שמייצר עבור אחרים הרי
מבטל דעתו שכל אחד ישתמש בדבר כפי רצונו ודעתו,
וכעין שמצינו לגבי גמר מלאכה בכלים לענין קבלת
טומאה( ,וצ"ע.
ב .עוד יש להסתפק בתערובת דגן שלא בא לדבק וכדומה,
ואף לא להטעים אלא להכשיר את הטעם של המין האחר,
ולפו"ר כיון שעכ"פ המין דגן משתתף בטעם של המאכל
הוי כבא לטעם וברכתו מזונות .אך יעויין ברמב"ם שכתב
"אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת הרי הוא העיקר".
ולפי"ז באופן הנ"ל בודאי שאי אפשר לומר שהדגן עיקר,
שהרי בא רק להכשיר את הטעם של המאכל האחר .וסיוע
לדבר מצינו במשנה "מברך על המליח ופוטר את הפת
שהפת טפילה לו" ,אע"פ שפת הוא מחמשת מיני דגן
בדרך כלל.
אמנם ברשב"א המובא בב"י מפורש לא כהנ"ל ,שכתב
גבי ריהטא "ואי נמי עיקרו מחמת דבש וסלתו להטעימו
ולהכשירו ,ומ"מ וכו' מברכין על הסולת" .וצ"ל שאף הוא
מודה שיש דרגות בטפלות ,וכגון בפת ומליח שכלל אינו
רוצה טעם פת ,ומביאו רק כדי לבטל טעם המליחות ,בזה
אף הוא מודה דהוי טפל ,וצ"ע.
ונידון זה נוגע לכמה וכמה מקרים ,וכגון קציצת בשר
או דג שנותן שם פירורי דגן מעבר לנצרך לדבק ,וכוונתו
בזה להכשיר ולתקן את טעם הבשר או הדג שלא יהיה
כ"כ רך ,או שלא יורגש כ"כ טעמם .וכן בכדורי שוקולד,
שאם נותן שם חתיכות של עוגיות בודאי שכוונתו שרוצה
לטעום טעם של שוקולד מעורב בטעם של עוגיות ,ובודאי
ברכתו מזונות שבא לטעם .אך אם נותן שם עוגיות
טחונות לכאורה מטרתו שלא יורגש כ"כ טעם השוקולד,
והרי הדגן משמש כתבלין לשוקולד ,ולפמשנ"ת בדעת
הרמב"ם בכהאי גוונא לכאורה לא תהיה ברכתו מזונות.
שוב מצאתי בס"ד שבספר וזאת הברכה בבירור הלכה סי'
י"ט האריך בכ"ז ,ועמד על מחלוקת הרמב"ם והרשב"א,
אך לבסוף הוכיח שהאחרונים נקטו שאין כאן פלוגתא,
ולכו"ע אם מין הדגן טפל אין הולכים אחריו ,וכתב שם
כמה נ"מ ,יעוי"ש באורך.
ויש להדגיש שכל זה בלא ניתן המין דגן לסעוד הלב,
אך מצוי מאוד שמוסיפים את המין דגן כדי שהמאכל
יהיה עב ומשביע ,ובאופן כזה מפורש בשו"ע בסעיף ג'
)ובמשנ"ב ס"ק ח'( שהמין דגן חשיב עיקר.
ג .הנה כתב השו"ע בסעיף ט' שבתערובת קמח ממיני
דגן עם שאר קמחים )והוא הדין עם תבלינים או דבש,
כמבואר במשנ"ב ס"ק מ"ח( ,כדי שיוכל לברך ברכה
אחרונה ברהמ"ז )בפת( או על המחיה )בתבשיל( ,בעינן
שיהיה שיעור כזית בכא"פ .וביאר המשנ"ב שבעינן
שיאכל בפועל כזית דגן ,דהיינו שצריך שיהיה כאן שיעור
אכילת פרס בכל התערובת ,ומתוכה שיעור כזית מין
דגן ,ויאכל את כל התערובת כדי שיצא שאכל בפועל
כזית מהדגן )והוא הדין בפחות משיעור זה ,אלא שאכל
בחיפזון שהגיע לשיעור כזית דגן בזמן של כא"פ ,כמ"ש
השע"ת סוף ס"ק ו'(.
ולבסוף הביא המשנ"ב שמנהג העולם לצרף התבלין
לשיעור כזית ,ובחזו"א )סי' כ"ו ס"ק ח'( נקט שכן
נראית הסברא הפשוטה אך מסיק בצ"ע ,וכתב המשנ"ב
"ולכתחילה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור
כזית" .ולא נתבאר בדבריו מה הדין כאשר בפועל אכל
כזית רק בצירוף התבלינים ,ומסתימת הדברים שהעיר
בהנהגה למעשה רק על הלכתחילה ,משמע שהשאירם
בזה על מנהגם לצרף ולברך על המחיה.
אמנם יעויין באג"מ )חלק א' סי' ע"א( ועוד פוסקים
שפסקו דהוי ספק ,ואינו יכול לברך על המחיה .וכן הביא
בספר וזאת הברכה בבירור הלכה סי' י"ד אות ב' בשם
אחד מגדולי הדור ובשם שו"ת דברי יואל ,אמנם כתב
בשם שו"ת תשובות והנהגות חלק ב' סי' קל"ב שעפ"י
מנהג העולם יברך מעין שלש ,ויש להם על מה לסמוך.
ויל"ע באופן שקמח המעורב בתבלין ובדבש הוא כשיעור
כזית בכא"פ ,לכאורה יש כמה צירופים שיוכל לברך על
המחיה אף באוכל כזית מהתערובת ,שהרי המ"א כתב
שבתבלין אין צריך כלל שיהיה כזית דגן ,וכדבריו פסק
השתילי זיתים ס"ק כ"ד .וכ"כ החזו"א שנראית הסברא
)אלא שמסיק בצ"ע וכנ"ל( ,והביאוה"ל כתב שכדברי
המ"א העתיקו כמה אחרונים.
ומצורף לכל הנ"ל דעת המאמ"ר שהביא בשעה"צ,
שכאשר יש כזית בכדי אכילת פרס די באכילת כזית
מהתערובת ,וכן דעת הפר"ח שהובא שם ,וכן נראית דעת
רע"א באות א' שהביא את דבריו הפר"ח בסתם .וכן דעת
מהרי"ץ ,הו"ד בשושה"מ כאן .ואף השתילי זתים בס"ק
כ"א שפליג ,וכן המהריב"ד בשו"ת חן טוב סי' א' ,עכ"פ
בתבלין מודה לדעת המ"א וכנ"ל.
ובאור לציון כרך ג' במבוא )ענף א' אות ט"ז( כתב
שמשמעות דברי מרן שדי לאכול כזית מהתערובת ואין
צריך כזית דגן ,והביא שעוד אחרונים פסקו כן .אמנם עיין
בפמ"ג בפתיחה להלכות פסח )החלק השני פרק א' אות
י"ח ד"ה ומהראוי להזכיר בכאן מש"כ המחבר באו"ח(
שתלה נידון זה בפלוגתא אי טעם כעיקר היינו דההיתר
מתהפך לאיסור )וכיון לדעתו הגרב"צ זצ"ל שם( .ובדעת
השו"ע כאן כתב שיש דיוקים סותרים ,שמלשונו בתחילה
"כדי שיאכל ממנו כזית דגן" )ושם כנראה יש טעות סופר(,
משמע שאין נהפך הכל לדגן ,אך מדמחלק בין יש בו כדי
אכילת פרס לאין בו ,ולא מחלק בין אכל כזית דגן ללא
אכל שזה רבותא יותר ,מוכח דלא בעינן שיאכל כזית דגן
אלא כזית מהתערובת ,ועיי"ש.
ועיין עוד באור לציון שם )אות י"ח( שכתב שאין לומר
סב"ל כיון שיש כאן מנהג ,ועוד חידש שם )אות י"ט( שאף
להסוברים שאין מצרפים את שאר הדברים ,אך מודים
בכל דבר שבא לדבק את הקמח ,וכגון המים )אלא שזה
מתאדה כמעט לגמרי ,כאשר שמעתי ממשגיח במפעל
לעוגות( ושאר משקין וסוכר ושמן וביצים ושמרים כיון
שמסייעים ללישה ,וכל הפלוגתא בזה לגבי דברים יבשים.
וזה חידוש עצום לענ"ד ,ומאי שנא מדבש.
ועתה נבוא לבית הספק .אם כנים אנחנו בהנ"ל ,שביש
כזית בכא"פ אפשר לצרף תבלינים ודבש )וגם אם לדינא
עכ"פ איכא שיטות שסוברים כן( ,יש להסתפק מה הדין
באופן שיש בתערובת יחס של כזית בכא"פ )דהיינו
לדעות המחמירות ביותר הוא שיעור שישית( ,אבל
אין בכל התערובת שיעור שש כזיתות ,וע"כ אין בכלל
התערובת כזית דגן .ויסוד השאלה הוא האם שיעור זה
של שישית מהכמות הוא שיעור חשוב שבכוחו להפוך
את שאר הדברים להיות מין דגן כמינו ,או שרק אחרי
שיש כאן כזית בתערובת שהיה ראוי בפ"ע לברך לאחריו
על המחיה ,רק הוא יכול בגודל חשיבותו להחשיב את
כל התערובת לתת לה את דינו )משא"כ לאחר האפיה
שבודאי שאף שפורס פרוסה שאין בו כזית דגן ,חשיב
הכל כדגן לפי השיטות הנ"ל ,כיון שכבר נקבע הדין והשם
של מאכל זה(.
ושאלה זו מצויה מאוד בעוגות טורט אישיות ,שלפי
הנשמע יש בהם כ 20-אחוז קמח בלבד ,וכן שמעתי שהוא
ב"ביסלי" .וכן בביסקויטים "פתי בר" שלפי הנשמע יש
בהם אחוז גדול מאוד של סוכר ,שאע"פ שעדיין יש שיעור
דגן ביותר משישית מכלל התערובת ,אחר שמפרידים
ואופים מעט מעט בנפרד הרי אין בכל חתיכה שיעור
כזית דגן בתערובת.
והנה אף שהסברא נוטה לענ"ד כהצד האחרון ,שבאופן זה
לא יחשב כזית בכא"פ ,אמרתי להציע הנידון בפני הת"ח
שיתבררו הדברים יותר בס"ד ממקורות מבוססים.
ה .צוברי -נתיבות
בענין קביעת סעודה על הפירות
השו"ע בסי' ר"ח סעי' ג' כתב שכשנותנין קמח לתוך
שקדים טוב לאוכלו בתוך הסעודה ,כי קשה לשער אם
כוונת האוכל הם רק לשקדים ,והקמח בא רק לדבק ,או
שמא גם לשבוע מהקמח .וכתב המשנ"ב סקי"ג שמדובר
שקובע סעודה על השקדים ,דאם לא כן שוב נכנס לספק,
שעל צד שהקמח בא לדבק בלבד והשקדים הם העיקר,
יהיה צריך לברך על השקדים אפילו בתוך הסעודה כדין
אוכל פירות בסעודה .ומשמע מהמשנ"ב שכל שאוכל
שקדים בתוך הסעודה נחשב שקובע עליו סעודתו .וצ"ע,
דהביאוה"ל בסוף סימן קע"ז כתב שהקובע סעודתו על
הפירות צריך שיאכל הרבה פירות עם פת ,ובלא זה אין
זה נחשב שקובע סעודתו על הפת ,וצ"ע.
ישראל בן ישי -קרית ספר
בענין ברכת השניצל והקבוקים
כתב מרן בסימן ר"ח סעיף ג' :כשנותנים קמח לתוך
שקדים שעושים לחולה ,אם עושים כן כדי שיסעוד הלב
מברך בורא מיני מזונות ,ואם לדבק בעלמא אינו מברך
בורא מיני מזונות ,וטוב להחמיר ולגומאו בתוך הסעודה
לאחר ברכת המוציא ופטור ממנה .וכתב המשנ"ב שם ס"ק
ט' :מברך בורא מיני מזונות -ואפילו אם הם המועט ,כיון
שהקמח הוא מחמשת המינין השקדים בטלי לגבייהו.
ונראה מזה לומר שבוטנים המצופים בקמח משני הסוגים,
גם האמריקאים וגם הקבוקים שהקמח ניתן בהם לטעם,
ברכתם בורא מיני מזונות ,ועל הבוטנים אין לברך
כלל כיון שבטלים לברכת במ"מ ,ואין שום ענין וסיבה
להפרידם ולברך על הקמח בנפרד והבוטנים בנפרד .וכ"כ
בחזון עובדיה ברכות דף רפ"ט.
והנה בפסקי תשובות סימן ר"ח עמוד תשנ"ח כתב כן
לענין הבוטנים ,אבל לא הבנתי המשך דבריו וז"ל :אבל
מיני טיגונים ותבשילים שונים אשר עוטפים אותם
במעטה של קמח או פירורי לחם או קמח מצה וכדומה,
אין ברכתם אלא שהכל" ,כיון שאין כוונת המעטה אלא
כדי שלא יתכווצו בטיגון ולא ידבקו למחבת ,ולהשוות
להם מראה יפה ,ולא כטעם עיקרי" ,ולכן אף שנותנים
איזה טעם אין בזה חשיבות לברכה ,והמעטה טפל לברכת
התבשיל .עכ"ד.
ודבריו נכוחים ונפלאים רק לגבי דג מצופה שציפויו
דק ביותר ,ובאמת לא בא לטעם אלא ליפות הדג ,אבל
לגבי שניצל נשאל כל אשה או טבח לטעם ציפויים את
השניצל ,וודאי שיאמרו בשביל לטעמו ביחוד ,שבציפוי
לא שמים רק קמח אלא גם מתבלים אותו כדי להוסיף לו
טעם ,וגם מצויים בחנויות ציפויים מיוחדים לשניצל.
וע"כ נראה לומר שברכת השניצל ברכתו בורא מיני
מזונות ,וכ"כ בהלכה ברורה חלק י' עמוד שע"ד ,והוסיף
שגם ברכת המאכלים הטבעיים כגון שניצל תירס או
שניצל סויה ,כיון שגם הם מצופים בפירורי לחם וניכר
טעמם של הפירורים ,ברכתם בורא מיני מזונות.
שמואל בצלאל -תל ציון
הנותן קמח לתוך שקדים
בסי' ר"ח סעיף ג' כתב הב"י בשם התוס' )ל"ו ע"א ד"ה כל(
וכן כשנותנים קמח לתוך שקדים שעושים לחולה ,אם
עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני
מזונות ,ואם לדבק בעלמא אינו צריך לברך בורא מיני
מזונות ,וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת
המוציא ופטור ממ"נ.
רעק"א בגליון הש"ס כאן העיר דהלשון שנקטו התם "אינו
צריך לברך" אינו לשון ברורה" ,לישנא קייטא" כלשונו,
דכיון שהשקדים הם העיקר א"כ המברך עליהם את
ברכת הקמח ]במ"מ[ הרי זו ברכה לבטלה ,כיון שאין
זאת ברכתם .ומדבריו משמע שהבין שכשישנו עיקר
וטפל ,הטפל נחשב כאינו קיים כלל ,והוא ממש חלק
מהמאכל העיקרי .ובאמת מצאתי חולקים על השיטה
הזאת ,כמש"כ החזו"א )סי' כ"ז ס"ק ט'( דהגמ' )מ"ד ע"א(
הביאה לגבי המקרה כשהביאו לפניו מליח ואח"כ פת,
מברך על המליח ופוטר את הפת ,וכתבה הגמ' שמצאנו
זאת באוכל פירות גינוסר שהם מתוקים מאוד ,והפת
באה רק ללפת אותם ,ובתוס' שם בד"ה באוכלי כתבו
בא"נ שמדובר שבשעה שאכל הפירות לא היו שם עדיין
מליח ופת ,ולכן לא היתה דעתו עליהן ,ולכן לא יכל לברך
על הפירות ולפטור הפת והמליח ,ומזה הוציא החזו"א
שכשעיקר פוטר את הטפל אין פירושו שנטלה הברכה
לגמרי מן הטפל כיון שהוא טפל ,אלא פירושו שהטפל
לא צריך את ברכתו הראויה אליו ,ומעתה צריך את ברכת
העיקר ושניהם ברכותיהן שוות ,ולכן אם לא היה הטפל
שם בשעת ברכה לא נפטר בברכת העיקרי .ולדבריו יש
עוד מקום לדון שאף אם הטפל בעי ברכה לעצמו ,מ"מ
הרי צריך שתהיה אותה הברכה כברכת העיקר ,ועדיין
אפשר לומר שאם יברך מזונות על השקדים זוהי ברכה
לבטלה.
אמנם מהט"ז סי' ר"ב )ס"ק א'( משמע לכאורה ממש
להיפך מדבריו ,דכתב שם לגבי דברי הרמ"א ביין ושיכר
המעורבבים זה בזה ,דישנו חיוב ברכה ליין וישנו חיוב
ברכה לשיכר ,ולכן אזלינן בתר העיקר כדקיי"ל כל שהוא
עיקר וכו' .הנה חזינן מדבריו דאף על הטפל ישנה ברכה
הראויה לו ,ורק בגלל שהוא טפל נפטר בברכת העיקר,
וא"כ לפי זה לא שייך לומר כאן שכשבירך במ"מ זוהי
ברכה לבטלה ,שהרי עדיין נשאר על הקמח ברכתו הראויה
לה ,אלא שנפטר בברכת העיקר ,ודלא כמו שנראה מדברי
רעק"א שהטפל נפטר מברכתו לגמרי.
והעירוני שכדעתו נראה בדברי הטור כאן )ס"ג( שכתב
וז"ל" :אבל אם לא נתנו מהם בתבשיל אלא להקפותו
ולדבקו ,בטלין לתבשיל" .וכן משמע מדברי התשב"ץ
)ח"א סי' פ"ו( שהובא בב"י בריש סי' ר"ב ,שכשיש רוב
שיכר בטל מיעוט היין ברוב השיכר ,משמע מדבריהם
שהטפל בטל לגמרי.
דוד טרינבוים -נתיבות
הערה בדברי המשנ"ב
מ"ב סי' ר"ח סקי"ג :דכיון שהוא חולה וצריך להשקדים,
עיקר קביעת סעודתו לכתחילה הוא עליהם ,והו"ל
כקובע סעודתו על הפירות דאינו מברך עליהם ,וכדלעיל
בסימן קע"ז ס"ג ,עי"ש .יל"ע בדברי המשנ"ב ,דשם
מצינו שהקובע עיקר "ליפתן סעודתו" על הפירות אינו
צריך לברך ,ופירוש "ליפתן סעודתו" היינו שעיקר הבאת
הפירות הוא ללפת בזה את הפת ,ולכן אף שאוכל מאכל
בלא פת נפטר מברכה ,וכאן לא הוזכר שהובא ללפת בו
את הפת .ועוד צ"ע דהרי שם בסי' קע"ז ס"ג מבואר בבה"ל
ד"ה ואפילו וד"ה טוב שצריך שיאכל הרבה מהפירות יחד
עם פת ,ובלא זה אינו נפטר ,ואילו כאן לא הוזכר כלל
שצריך לאכול עם פת ,וצ"ע.
ולכאורה מתבאר מדברי המשנ"ב שדוקא בדבר שאינו
מוכרע מצד עצמו למה הובא ,בזה צריך לאכול תחילה עם
פת לקבוע שזה יהיה עיקר האכילה ,אבל בנד"ד שהחולה
אוכל השקדים ובאמת זהו עיקר מזונו ,בזה א"צ לאכול
כלל עם לחם ,אלא סגי במה שזהו עיקר סעודתו.
יהודה הלוי -קרית ספר
בדין ברכת האורז המלא
שאלה :תבשיל הנקרא בלשון העדה הבבלית והעדה
ההודית כיצ'רי ,והוא אורז מבושל עם עדשים ,מה ברכתו,
ומה הדין כשעושה כן מאורז מלא.
תשובה :תחילה יש להקדים שלענין חיטה מבושלת או
אחד מחמשת מיני דגן והגרגירים שלמים ,הדין פשוט
שמברך אדמה .והוא מגמ' ברכות לז .בברייתא הכוסס את
החיטה מברך עליה בורא פרי האדמה .והפירוש הפשוט
של כוסס הוא שאוכל את הדגן חי בלא בישול ,אולם
הב"י סימן ר"ח סעי' ד' כתב שנראה מדברי התוס' והרא"ש
שאפילו שלק אותם ולא נתמעכו יפה מברך עליהם אדמה.
וגם ה"ר יונה כתב שעל הדייסא מברך מזונות רק באופן
שנכתשו החיטים ונדבקו ,אבל אם בישל חיטים שלמים
והגרעינים עומדים שלמים מברך אדמה .וכ"כ האבודרהם
שהכוסס אורז או דוחן מברך בורא פרי האדמה .ומה
שכתב והכוסס שעורים לא מברך כלום מפני שהוא מאכל
נט
בהמה ,דחה הב"י דבריו וכתב כיון שהוא נהנה אע"פ שהוא
מאכל בהמה למה לא יברך עליו .וגם על מה שכתב הכל
בו בשם ר"י שהכוסס את השעורים חיים או קלויים מברך
שהכל כיון שאין דרך לאוכלם שהם קשים ,כתב ע"ז הב"י
שהטור לא חילק בזה ,ועל כל חמשת מיני דגן בין חיים
ובין מבושלים כשאוכלם בעינם מברך אדמה.
ולענין ברכה אחרונה ,כתב הטור שבה"ג כתב לברך בורא
נפשות וכ"כ הרמב"ם ,והתוס' נסתפקו בזה שסוף סוף מין
דגן הוא ,וצריך לברך על המחיה אלא שלא מצאנו ברכת
על המחיה כשלא ברך בתחילה מזונות ,ור"ת בתחילה
כתב שיסיים בה על האדמה ועל פרי האדמה ,ושוב חזר
בו כיון שלא מצאנו נוסח ברכה זה .וסיימו התוס' שנכון
להחמיר שלא לאכול קליות או חיטים שלוקות אלא
בתוך הסעודה ,וכתב הב"י שכן כתבו הרא"ש והרשב"א
והכי נקטינן.
והדגן שחלקו או כתשו ובשלו בקדרה כגון הריפות וגרש
כרמל וכיוצא בזה ,מה שנקרא היום סולת או בורגול ,כל
שאין הגרעינים שלמים מברך בורא מיני מזונות ,ולבסוף
על המחיה.
וכ"פ מרן סימן ר"ח ס"ד :אכל דגן חי או עשוי קליות
או שלוק והגרעינין שלמים ,אינו מברך אלא בורא פרי
האדמה ולאחריו בורא נפשות .והתוספות נסתפקו אם
יברך לאחריו ברכה מעין שלש ,ולכך כתבו שנכון שלא
לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו בברכת המזון.
וכתב המ"ב )ס"ק ט"ו( דהגרעינים שלמים פירוש שלא
חילקם מתחילה ולא נתמעכו כלל בשעת הבישול ,ואם
הוסר מהם הקליפה ע"י הכתישה והגרעינים שלמים
אחר הבישול ,יש אומרים שברכתם אדמה ויש אומרים
שברכתם מזונות ,ונכון שלא יאכלם אלא בתוך הסעודה,
מלבד סברת התוס' שכל דגן מבושל נכון לאוכלו בתוך
הסעודה .ואם נדבקו ע"י הבישול מברך מזונות ומעין
שלוש ,וגריסים שהוסר קליפתן וגם שחלק מהם נעשו
קטנים ממה שהיו מקודם ,המברכים עליהם מזונות
ומעין שלוש אפילו בלא נתמעכו ע"י הבישול אין למחות
בידם .עוד כתב המ"ב )ס"ק י"ח( שאם ארע שאכל הדגן
כשהגרעינים שלמים שלא בתוך הסעודה ,מברך אחריהם
בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין .וכ"כ בחזו"ע ברכות עמוד
קפ"ג שעל שלווה מברך אדמה ,ואם אכל ממנה שיעור
יברך נפשות כיון שמרן כתב בסתם לברך נפשות ,וכן דעת
ראשונים רבים.
וכל זה בחמשת מיני דגן ,אבל באורז אע"פ שהגרעינים
שלמים אם בשלו מברך מזונות כדאמרינן בגמ' ברכות
לו :דלרב ושמואל לא מברך על אורז ודוחן מזונות ,כיון
שאינם מחמשת מיני דגן .ודחו דבריהם מבריתא הכוסס
את האורז מברך בורא פרי האדמה ,טחנו אפאו ובישלו
אע"פ שהפרוסות קיימות בתחילה מברך מזונות ,וברכה
אחרונה ולא כלום .ופירש"י ולא כלום בורא נפשות
רבות ,ולא מברך כלום מברכת פירות הארץ .וכ"כ הרי"ף
הרמב"ם והרא"ש שמברך לבסוף בורא נפשות.
וכתב הרא"ש שיש ספרים שכתבו בשם בה"ג שמברך על
האורז שהכל ,ודחה דברים אלו הרא"ש שאף שהאורז לא
מין דגן הוא כרבנן ,עכ"פ הוא מזין ולכן ברכתו מזונות.
והגה"מ בשם ראבי"ה וכן הגה"מ בעצמו סוברים כדעת
בה"ג ,אבל הר"מ וס"ה כתבו כדברי הרי"ף והרמב"ם
והרא"ש וכן דעת הרשב"א ,והכי נקטינן לברך מזונות.
וכתב הב"י שאף שבברייתא כתוב טחנו אפאו ובשלו
מברך מזונות ,נראה שגם אם אפאו ולא בשלו מברך
מזונות ,שהרי אם הפרוסות קיימות כאילו לא נתבשל
כלל ,וכן מפורש בגמ' הביאו לפניו פת אורז מברך עליו
כמעשה קדירה .וכן אם בשלו בלא אפיה מברך מזונות,
שהרי אם אפאו ובשלו והפרוסות לא קיימות שמשמע
מהבריתא שברכתו מזונות ,לא עדיף מתבשיל העשוי
מאורז עצמו .וכך הם דברי הרמב"ם הרשב"א והרא"ש
אלא שהרא"ש כתב שבשלו ועשאו כעין דייסא ,וכתב
הב"י שכך נראה שנתמעך האורז רק אז מברך מזונות,
שאל"כ דומה לכוסס ,כמו בכוסס חיטה שאמרנו לעיל
שמברך אדמה אפילו שלוק הוא הדין באורז ,וגם רבנו
יונה שכתב שמברך על האורז מזונות אפילו כשהוא שלם,
אין כוונתו שלא צריך שיתמעך ,אלא כוונתו שאפילו אינו
כתוש מברך מזונות ולעולם צריך שיתמעך.
ולבסוף כתב הב"י :ומיהו יש לחלק בין חטין לאורז ,שדרך
האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה ,והילכך
אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו ,מה שאין כן
בחטין שאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתושים כגון
הריפות ,הילכך כשמבשל אותם שלמים בלא כתישה הוי
כאילו כוסס אותם חיים .ובשו"ע לא חילק וכתב אם בשלו
מברך מזונות ,ומשמע שגם אם לא נתמעך מברך מזונות,
וכמו שסיים כאן הב"י.
וכ"פ מרן סימן ר"ח סעי' ז' :הכוסס )פי' האוכל( את האורז,
מברך עליו בפה"א ואחריו בורא נפשות .ואם בשלו ,הגה:
עד שנתמעך )ב"י בשם הרא"ש והר"י( ,או שטחנו ועשה
ממנו פת ,מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא
נפשות.
וכתב המ"ב )ס"ק כ"ד( הכוסס פירוש שאכלו כשהוא
חי .עוד כתב )ס"ק כ"ו( שלדעת הרמ"א שכתב שדוקא
אם נתמעך מברך מזונות ,מספיק שיתמעך מעט על ידי
הבישול ,ואם הם שלמים מברך אדמה .והאורז שלנו
שמסירים ממנו הקליפה אפשר שלא נקרא שלם וברכתו
מזונות ,ואם ברך עליו אדמה יצא .וכתב בביאו"ה )ד"ה עד
שנתמעך( שהב"י נסתפק אם צריך באורז שיתמעך כדי
לברך עליו מזונות כמו בחיטים ,או כיון שזה דרכו אפילו
על שלמים מברך מזונות .ונחלקו בזה הרבה אחרונים,
ופסק הביאו"ה שצריך שיתמעך כדי לברך מזונות כיון
שהרא"ש כתב שעשאו כמין דייסא ,ושכן הוא ברי"ו
ותוס' רבנו יהודה והאור זרוע והריא"ז והובא בשלטי
גיבורים .ואם הסירו מהם הקליפה כמו באורז שלנו כתב
הפמ"ג שיש לצדד לברך מזונות אפילו לא נתמעכו,
שלא נחשבים לשלמים ,וכתב הביאו"ה שהמברך עליהם
מזונות לא הפסיד.
ובחזו"ע ברכות עמוד קפ"ד כתב שמסקנת הב"י שמכיון
שדרך האורז לבשלו ולאוכלו כשהוא שלם ,אפילו לא
נתבשל הרבה ברכתו במ"מ .ע"כ .וכן ביביע אומר חלק
ח' סימן כ"ב הביא מערכה לקראת מערכה אם דין האורז
שלא נתמעך כדין החיטים שלא נתמעכו ,וברכתו אדמה,
או שיש לחלק בין חיטים לאורז כמו שחילק הב"י שבאורז
אף שלא נתמעך לא נקרא כוסס ,שזה דרכו לאוכלו כך
מבושל כשהוא שלם ,ולכן ברכתו מזונות ,משא"כ בחיטה
או שאר מיני דגן אין דרך לאוכלם שלמים ,ולכן האוכלם
שלמים נקרא כוסס ומברך אדמה.
ודעת הסוברים שדינו כדין החיטים ומברך אדמה אם
לא נתמעך ,הם האור זרוע )סימן קס"ה( ,הרא"ש )פרק
כיצד מברכין סימן ח'( ,תוס' רבינו יהודה שירליאון )ברכות
לז ,(.המאירי )שם( ,הריא"ז )ברכות פ"ו אות י"א( ,רבי דוד
אבודרהם הלכות ברכות )ריש שער שני( ורבינו ירוחם.
ובמרכבת המשנה )אשכנזי בפ"ג מהלכות ברכות ה"ב(
בדעת הרמב"ם .וכ"פ הרמ"א והלבוש והמעדני יו"ט
והמאמ"ר והנשמת אדם )כלל נ"א סימן ט'( והגר"ח בן
עטר בספר ראשון לציון )ברכות לז ,(.וספר פרי האדמה
ח"ד בהלכות ברכות ,ובשו"ת מים שאל )מים ראשונים
סימן ט"ז(.
ולעומתם דעת הסוברים שדין האורז שלא נתמעך ברכתו
מזונות ,הם :פשט לשון תלמידי רבינו יונה )ברכות לז(.
וכמסקנת הב"י ,וכ"כ הא"ר בשם הכל בו בשם רבינו יונה,
וכ"כ החיד"א בברכי יוסף )סימן ר"ח סק"ו( שכן מבואר
בארחות חיים ובכל בו בשם רבינו יונה .וכן סתמות דברי
הרי"ף והרמב"ם והסמ"ג והרשב"א בחדושיו ,ומהר"מ
בספר תשב"ץ )סימן שכ"ב( ,וכ"כ בשו"ת ירך אברהם
)חאו"ח דף ח' ע"ב( ,וכ"כ הרב חסד לאלפים )סימן ר"ח(,
וכ"כ בפתח הדביר ח"ב )סימן ר"ח סק"ט( ,וכ"כ הרב בירך
את אברהם )דף ע' סע"א( .וכך פירשו בדעת מרן בשו"ע
המג"א והגר"א והא"ר ומהר"י עייאש בספר מטה יהודה,
והחיד"א בברכי יוסף )שם( ,ושכן דעת מו"ז מהר"י אזולאי
זצ"ל ,וכ"כ בשו"ת הלק"ט ,והגרי"מ אפשטיין בערוך
השולחן )סימן ר"ח סעי' כ"ב( ,וכן פסק הגרי"ח בספר בן
איש חי )פרשת פנחס אות ח"י( ,והגר"א מני בזכרונות
אליהו )עמוד נ"ג( ,ובספר בית מנוחה )דף רכ"ב ע"א(,
והגאון רבי כלפון משה הכהן בספר ברית כהונה )מערכת
א' אות ה'( ,והגאון רבי יוסף ידיד הלוי בברכת יוסף ח"א
)עמוד ז'( ,והגאון רבי יצחק אבולעפייא בשו"ת פני יצחק
ח"א )במערכת הברכות אות ד'(.
ומסקנא דמילתא כתב ביבי"א שעל האורז המבושל יש
לברך במ"מ אפילו לא נתמעך כלל ,וכן פשט המנהג .ואף
אחינו האשכנזים יש להם לנהוג כן כיון שיש ספק ספיקא
לברך מזונות ,שמא כדעת הסוברים שאפילו שלא נתמעך
מברך במ"מ ,ואת"ל כדעת החולקים ,שמא כמ"ש המ"ב
בשם הפמ"ג שהגרעינים שלמים היינו דוקא עם קליפתם,
אבל כשהוסרה הקליפה לא נחשב לשלם ,ולכ"ע ברכתו
מזונות .וכ"כ בערוך השולחן )סימן ר"ח סעי' כ"ב( שגם
הרמ"א שכתב שדוקא אם נתמעך מברך מזונות ,אין
כוונתו שנתמעך לגמרי ,אלא כל שנתבשל האורז יפה,
ואפילו שכל אחת מגרגיריו עומדת בפני עצמה מברך
במ"מ ,ושכן מנהג העולם שכל שנתבשל יפה מברכים
עליו במ"מ.
וע"פ דרך זו באורז מלא שלא הוסרה ממנו הקליפה
ולא נתמעך בבישול ,יש לנו ספק ספיקא לברך אדמה,
שמא כדעת האור זרוע והרא"ש ושאר פוסקים שסוברים
לברך על האורז אדמה בלא נתמעך ,ואת"ל כדעת הרי"ף
והרמב"ם וכסתם מרן שברכתו מזונות ,שמא דוקא
בהוסרה הקליפה ,אבל באורז מלא כ"ע מודו לברך
אדמה.
ועוד יש לצרף דעת רש"י שסובר שהאורז שלנו אינו האורז
הנזכר בגמ' ,וממילא האורז שלנו נחשב כשאר קטנית
וברכתו אדמה ,וכמ"ש הב"י סימן ר"ח .והוי יודע שרש"י
ברכות לז .פירש אורז מי"ל )דוחן שלנו( ודוחן פינ"ץ,
והתוס' כתבו שיש מפרשים אורז רי"ש )אורז שלנו( ודוחן
מי"ל ,וסוגיין דעלמא כהאי פירושא .ע"כ .ומחמת כן כתב
המ"ב )ס"ק כ"ה( שיש מחמירים שגם באורז וגם בדוחן
לאוכלם בתוך הסעודה ,או לברך עליהם שהכל מחמת
הספק .ע"כ .ואף שכתב הב"י שסוגיין דעלמא כפירוש
התוס' ,עכ"פ דעת רש"י חזי לאצטרופי באורז מלא לברך
עליו אדמה.
ועוד יש לומר שכל טעמו של מרן הב"י לברך על אורז
שלם מזונות ,כיון שהדרך לבשלו ולאוכלו כשהוא שלם,
א"כ זה דווקא באורז רגיל שכך היא הדרך ,משא"כ באורז
מלא שאין מבשלים כן אלא יחידים ,אפשר שחזר להיות
דינו כחיטה שאין דרך לבשלה כמות שהיא ,וברכתו
אדמה.
ובפרט בנידון דידן שעירב עם האורז מעט עדשים או
שאר דברים ,יש צד גדול לומר שאף באורז רגיל ברכתו
אדמה ,וכ"ש באורז מלא ,דהנה הטור בסימן ר"ח כתב:
ואם עירב ממנו בתבשיל אחר ,והתבשיל האחר הוא
הרוב ,מברך עליו כברכת התבשיל ,שאינו חשוב לגרר
התבשיל אחריו כיון שאינו מה' המינין .וכתב הב"י שכתב
הרי"ף שמה שאמרו רב ושמואל שכל שיש בו מחמשת
המינים מברך עליו בורא מיני מזונות ,באו לאפוקי תבשיל
שנתבשל בו אורז שאינו מברך עליו בורא מיני מזונות.
וכתב הרא"ש שדווקא אם הרוב הוא משאר מינים ,אבל
אם הרוב אורז מברך בורא מיני מזונות .וכתב הב"י
שמלשון הרמב"ם שכתב "ובלבד שלא יהא מעורב עם
דבר אחר אלא אורז לבדו" ,משמע שאפילו אם נתערב
עם מעט דבר אחר לא מברך מזונות .וכך פסק מרן סימן
ר"ח ס"ז :והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז
לבדו ,ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר
הוא הרוב ,מברך עליו כברכת אותו תבשיל .וכתב המ"ב
)ס"ק ל"א( מה שכתב מרן שצריך להיות האורז לבדו הוא
לאו דווקא ,אלא אפילו שמעורב עם מעט דברים מברך
מזונות ,רק משמיענו שאפילו הוא לבדו ברכתו האחרונה
בורא נפשות .ועיין בב"ח שכתב שדברי מרן כאן סותרים
מרישא לסיפא ,דמרישא משמע שהולכים בתר המיעוט,
ומברך כברכת המיעוט ולא כברכת האורז ,ובסיפא משמע
שרק שיש רוב שאר מינים אזלינן בתרייהו .ועוד אחרונים
נתקשו בהסבר דברי מרן ,ולכן כתב המ"ב כאן שדברי מרן
ברישא הם לאו דוקא.
ואילולי דמסתפינא קא אמינא דמרן פסק כדעת הרמב"ם,
שהרי העתיק את לשונו ופירש לשונו בב"י שמברך
מזונות על האורז רק אם הוא לבדו ,ואם הוא מעורב עם
מיעוט משאר דברים מברך אדמה כברכת האורז ,דס"ל
להרמב"ם שרק אם הוא לבדו יש לו המעלה שהוא מזין
וברכתו מזונות ,אבל כשמערב בו מיעוט שאר מינים חוזר
לברכתו האדמה .ודברי מרן לא סותרים מרישא לסיפא,
וכך פירוש דברי מרן :האורז ברכתו מזונות באופן שהוא
אורז לבדו בלא תערובת כלל ,שאם עירב בו מעט משאר
מינים חזר לברכתו "האדמה" .ואם עירב ממנו בתבשיל
והתבשיל האחר הוא הרוב ,אינו מברך עליו כברכת האורז
"אדמה" ,אלא כברכת הרוב בתערובת שהוא התבשיל,
שאם ברכת התבשיל "העץ" יברך "העץ" ,ואם ברכתו
"אדמה" יברך "אדמה".
אלא שהמנהג היום לברך מזונות על אורז מעורב מעט
עם שאר דברים ,וכ"כ ביבי"א חלק ז' סימן ל"ב עמוד פ"ח
בהערה .ובחזו"ע עמוד רפ"ה כתב שהעיקר בדעת מרן
לברך מזונות .עכ"פ באורז מלא עם קליפה ,וגם מעורב בו
מיעוט שאר מינים ,כיון שאין מנהג ידוע לכל בזה לברך
מזונות ,לכן נראה דשפיר יכול לברך אדמה ,דמלבד מה
שכתבנו בסמוך שלדעת המ"ב מברך אדמה ,ושאפשר
שגם לדעת הב"י דין האורז המלא כדין חיטה שלוקה
שברכתה אדמה ,יש לצרף סברת הרמב"ם שהביאו מרן
כאן בריש דבריו שאם ערב באורז מעט משאר מינים,
חוזר האורז לברכתו הראויה לו וברכתו האדמה.
ולא שייך כאן כללא דסב"ל ,שהרי בדיעבד אם בירך על
אורז אדמה יצא ידי חובתו ,וכמ"ש מרן שליט"א בחזון
עובדיה עמוד קפ"ז בהערה ד"ה וראיתי.
למסקנא על תבשיל כיצ'רי אם אינו עשוי מאורז מלא
המנהג לברך עליו מזונות ,ואם בירך אדמה יצא .ואם
עשוי מאורז מלא והגרגירים מופרדים אחד מחבירו,
ברכתו אדמה .אולם כיון דהוראה זו דבר חדש ואינה
כביעתא בכותחא ,ע"כ אין לקחת מכאן הלכה למעשה
עד שיסכימו בזה גדולי ההוראה.
שוב בא לידי מעשה באורז שהיה מעורב בו מעט עדשים,
וחשתי לדעת הרמב"ם ומרן הנ"ל שאם עירב באורז
מיעוט שאר מינים חוזר האורז להיות ברכתו האדמה ,אך
כדי לא לעבור על המנהג שמברכים מזונות ברכתי אדמה
על מעט סלט ירקות ,וכונתי לפטור גם את האורז.
בדין ברכת הפת של יהודי אתיופיה הנקראת אינג'רה
שאול נשאלתי על הפת שנהגו לאכול במדינת אתיופיה
הנקראת אינג'רה ,העשויה ממין קטניות הדומה לדגן
הנקראת טף בלשונם ,ולפי דברי האוכלים פת זו אומרים
שהיא משביעה ומזינה ,ויש בה כמה מעלות טובות עד
שיהודי אתיופיה הנמצאים כאן בארה"ק משתוקקים
לפת זו ,ומידי פעם מגיעה אוניה מהתם להכא מלאה
מזו הקטנית ,ומיד קונים זאת יהודי אתיופיה במחיר יקר
יותר מחיטה ושאר דגן ,ועושים ממנו פת לאכילת ימות
החול ,ובשבת עושים פת מחיטה כנהוג .ושמעתי שחקרו
אנשי המדע על קטנית זאת ,והסכימו שאינה ממין דגן,
מה ברכת פת זו תחילה וסוף ,ומה יהיה הדין אם עירב בה
מעט קמח של מיני דגן.
תשובה :בגמ' ברכות לז :מסיק על פת העשויה מאורז
מברך בתחילה מזונות ולבסוף נפשות ,וכתב הב"י סימן
ר"ח אף שבברייתא כתוב טחנו אפאו ובשלו מברך
מזונות ,נראה שגם אם אפאו ולא בשלו מברך מזונות,
שהרי אם הפרוסות קיימות כאילו לא נתבשל כלל ,וכן
מפורש בגמ' הביאו לפניו פת אורז מברך עליו כמעשה
קדירה .וכ"פ בשו"ע סעי' ז' :ואם בשלו ]את האורז[ או
שטחנו ועשה ממנו פת ,מברך עליו בורא מיני מזונות
ואחריו בורא נפשות.
ולענין פת העשויה מדוחן ,הנה מצינו ג' דעות בראשונים
מה ברכת פת דוחן :הטור בסימן ר"ח סעי' ח' כתב :על פת
דוחן לדעת הרי"ף והרמב"ם ברכתה שהכל ,וכתב רבנו
יונה טעם החילוק בין פת אורז שברכתה מזונות ,לפת
דוחן שברכתה שהכל ,כיון שבאורז מצינו דעת רבי יוחנן
בן נורי שאורז הוא מין דגן הוא ,משא"כ בדוחן שלכו"ע
אינו מין דגן ,מכאן שאין דינם שווה שעל פת אורז מברך
מזונות ,ושל דוחן שהכל.
ולדעת הרא"ש ,וכתב הטור שכן דעת "גאון" ,על פת דוחן
מברך מזונות ,כיון שהדוחן מזין וסועד הלב כמו אורז .וכן
דעת רבנו יונה ,אלא שהוא סובר שיש חילוק בין תבשיל
אורז לדוחן ,שבאורז אפילו אוכלו כשהגרגירים שלמים
מברך מזונות ,ולא דומה לכוסס את החיטה שברכתה
אדמה כיון שהדרך באורז לאוכלו כך ובדוחן להיפך ,רק
אם הוא אינו שלם מברך מזונות שזה דרך אכילתו ,אבל
אם הוא שלם אין דרכו בכך ,אינו מברך עליו מזונות אלא
אדמה .ולדעת בה"ג מברך על פת דוחן אדמה.
ולענין פת העשויה משאר קטניות ,לדעת הרא"ש מברך
על הפת או התבשיל שהכל ,ופירש הב"י למה יברך על
תבשיל של קטניות שהכל ולא אדמה ,כיון שמדובר
באופן שנתבשלו עד שנתמעכו ,ואין דרך לאוכלם כך,
לכן לא מברכים עליהם אדמה )ולפי"ז מה שפסק מרן
בסימן ר"ב סעי' ז' ובסימן ר"ד סעי' י"א שעל דבר המרוסק
מברך את הברכה שלו ,זה דווקא כשדרך לאוכלו כך ,אבל
כשאין דרכו בכך מברך שהכל .ולפי"ז במחית ירקות או
פירות מחויה לגמרי כמו מזון תינוקות הנקרא גרבר ,כיון
שאין דרך לאוכלו כך ברכת המחית שהכל ,מלבד מרסק
תפוחי עץ שדרך לאוכלו כך ברכתו העץ(.
עוד כתב הטור שלדעת "גאון" על כל סוג קטנית המזינה
מברך מזונות ,כמו פינג"ו ,וכתב הב"י שכן דעת רבנו יונה.
ונסתפק הב"י אם גם הרא"ש יסבור כן ,שכיון שהוא מין
המזין דינו כאורז ודוחן לברך מזונות ,או שנאמר שלא
הוזכר בברייתא רק אורז ודוחן ולא שאר מינים .ועל פת
שעושים משאר קטניות שאינם מזינים כמו פולין ,כתב
רבנו יונה שברכתה שהכל .ופסק מרן סימן ר"ח סעי' ח'
כדעת הרי"ף והרמב"ם :על פת דוחן ופליז"ו או של שאר
מיני קטניות מברך שהכל ,ואחריו בורא נפשות.
ולפי"ז גם בענין פת האינג'רה כיון שנתאמת במחקר
שאין קטנית זו מין דגן ,לכאורה פשוט דלית מאן דפליג
על ברכה אחרונה שלה שהיא נפשות ,דלא תקנו ברכת
המזון ומעין שלוש רק על חמשת המינים בלבד ,ואפילו
אורז שברכתו הראשונה מזונות לכו"ע לאחריו מברך
נפשות.
ולענין ברכה ראשונה ,לפי מה שפסק מרן כדעת הרי"ף
והרמב"ם שעל פת העשויה מקמח דוחן מברך שהכל,
על אף שהוא מזין ודומה לפת אורז ,א"כ הוא הדין שעל
פת זו העשויה מקטנית הנקראת טף ,על כל מעלותיה,
ברכתה שהכל.
אלא שעדיין יש להסתפק שמא ברכתה הראשונה אדמה,
ולא דומה לפת דוחן שברכתה שהכל ,וזה משום שהקשה
רבינו יונה למה לא מברך על פת הנעשית מקטניות
אדמה כמו שמברך על הקטנית בעצמה ,שהרי אין לומר
שהטעם משום שנישתנית ,שהרי נשתנתה למעליותא.
ותירץ ב' תירוצים :האחד ,כיון שנשתנה למעליותא ויצאה
מתורת פרי ובאה לתורת פת ,א"כ נמצא שאי אפשר לומר
עליה בורא פרי האדמה ,שהרי אינה פרי .וגם מזונות א"א
לומר כיון שאינה מין דגן ,לכן כיון שאין לה ברכה מברכים
עליה שהכל .ועוד תירץ ,שאין דרך אכילת הקטנית בכך
לעשות ממנו פת ,ולא נטעי לה אדעתא דהכי ,לכן ברכתה
שהכל.
ונפקא מינא בין ב' התירוצים ,בפת הנעשית מקטנית כעין
זו שנטעי לה אדעתא דהכי ,וזו דרכה לעשות ממנה פת
תדיר ,דלתירוץ הראשון כיון שאינה פרי לא יכול לברך
עליה בורא פרי האדמה ,לכן תהיה ברכתה שהכל .אבל
לתירוצו השני שאין דרך לעשות פת מקטנית ,שאני פת
זו שזו דרכה ועל דעת כן נטעי לה ,לכן תהיה ברכתה
אדמה.
וראיתי להפמ"ג שנחת לחילוק זה ,והביאו המ"ב )ס"ק
ל"ג( ,וכתב שלפי טעם זה השני דתלוי הדבר בדרך בני
אדם ,במדינות שדרכן לעשות פת מקמח תירס יברכו
עליה אדמה .וכתב המ"ב כיון שהחת"ס נסתפק לברך על
פת העשויה מקמח תירס מזונות ,דשמא הוא בכלל אורז
)דהיינו שדומה לו לענין שאם יערבנו עם קמח דגן ,יגרר
אחריו ויחמץ כטבע האורז( ,ע"כ הנכון לכתחילה לאוכלה
בתוך הסעודה .ובאופן שאי אפשר לו לעשות כן ,כתב
בשעה"צ ס"ק ל"ו שיברך שהכל.
אולם לדידן נראה כיון דהוי ספק אדמה ספק שהכל ,כל
כה"ג מברכים שהכל ,וכמ"ש הב"י סו"ס ר"ד בשם הגהות
מימוניות בשם התוספות שבכל דבר שהוא מסופק יברך
שהכל ,ואפילו לכתחלה .ואף על גב דאם בירך משמע
דיעבד ,כיון שמסופק כדיעבד דמי .וכ"פ מרן שם סעי' י"ג:
כל דבר שהוא מסופק בברכתו ,יברך שהכל ,וכתב המ"ב
שם )ס"ק ס'( ומכל מקום אם הוא דבר שיכול לפוטרו
בתוך הסעודה עדיף טפי ]מ"א[.
וכתב בביאו"ה )ד"ה על פת דוחן( שהרבה ראשונים
סוברים שעל פת דוחן מברך מזונות ,והם :גאון ,רבנו יונה,
הרא"ש ,הראב"ד ,האשכול ,אור זרוע בשם רבנו יהודה
שירליאון ,שבולי הלקט בשם רש"י ,הרא"ה ,הריא"ז,
הגה"מ ,הרוקח והאבודרהם .וכתב שהב"י שפסק כדעת
הרי"ף והרמב"ם לברך שהכל ,אולי לא ראה את כל
הראשונים הנ"ל ,לכן מי שרוצה לברך מזונות אין מוחין
בידו ,ומי שמברך שהכל בודאי יש לו על מי לסמוך.
ע"כ .ובמחכ"ת מרן כתב בהקדמתו לב"י במקום ששנים
מעמודי ההוראה מסכימים לדעת אחת נפסוק ההלכה
כמותם ,אם לא במקצת מקומות שכל חכמי ישראל או
רובם חולקין על הדעת ההיא ולכן פשט המנהג בהיפך.
עכ"ל .משמע שבמקום שלא פשט המנהג בהיפך לא
הולך מרן הב"י אחר רוב ראשונים נגד שני עמודי הוראה,
וכן משמע מהמשך דבריו בהקדמה ,עיי"ש.
ולענין שאר מיני קטניות שמזינים כמו פליז"ו ,כתב
הביאו"ה שיש כמה ראשונים שסוברים לברך על הפת
העשויה מהם מזונות ,והם תר"י בשם גאון ,והסכים גם
הוא לזה .והרא"ש בתוספותיו על ברכות ]והב"י שנסתפק
בדעת הרא"ש ,לא היה לפני אור עיניו תוספי הרא"ש[.
והמברך על מינים אלו כשעשה מהם פת שהכל ,יש לו
על מי לסמוך ,וכן הדין על פת העשויה מקמח תירס
שהזכיר במ"ב .ע"כ .אולם לפי מה שפסק מרן כדעת
ס
הרי"ף והרמב"ם שאפילו על פת דוחן מברך שהכל ,כ"ש
על שאר מיני קטניות המזינים יברך שהכל.
נמצא דעל פת האינג'רא העשויה מקיטנית ה'טף' בלבד
ללא תערובת קמח ,ברכתה הראשונה לדעת מרן שהכל
נהיה בדברו ,ולדעת המ"ב עדיף לאוכלה בתוך הסעודה,
ובאופן שאי אפשר לו לעשות כן יברך שהכל ,וברכתה
האחרונה לכולי עלמא בורא נפשות רבות.
ועתה נבא לדון אם עירב בה קמח חיטה או שאר מיני
דגן ,מה יברך עליה תחילה וסוף ,דהנה הב"י בסימן
ר"ח כתב בשם הארחות חיים בשם בעל האשכול וכ"כ
האבודרהם ,שאם ערב קמח חיטים או שעורים בקמח
דוחן או שאר קטניות ,אם עשה ממנו פת מברך המוציא
וברכת המזון ,ואם עשה ממנו תבשיל מברך מזונות ועל
המחיה .וכתב רבנו יונה דדוקא שיש באותו קמח מאחד
מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת
פרס ,אבל אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים אינו
מברך לבסוף שלש ברכות ,אלא בתחלה מברך המוציא
כיון שיש בו טעם דגן ,אף על פי שאין בו כזית דגן בכדי
אכילת פרס ,ולבסוף מעין שלש .והוא הדין כשבשלוהו
בקדרה שמברך תחלה בורא מיני מזונות ,אבל לבסוף
מברך בורא נפשות רבות .עכ"ל.
וכ"פ מרן בסעי' ט' :עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות
עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה ,מברך בורא
מיני מזונות ועל המחיה .ואם עשה ממנו פת ,מברך
המוציא וברכת המזון .ודוקא שיש באותו קמח מחמשת
מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס ,אבל
אם אין בו זה השיעור מחמשת המינים ,אינו מברך לבסוף
ברכת המזון ,אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו
טעם דגן ,אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ,ולבסוף
על המחיה .ואם בשלו בקדירה ,מברך תחלה בורא מיני
מזונות ואחריו בורא נפשות.
וכתב המ"ב )ס"ק מ"ג( שפרס הוא חצי כיכר ,ובגמ'
עירובין נחלקו :יש אומרים שהוא שלשה ביצים ויש
אומרים ארבעה ביצים ,וכזית הוא חצי ביצה ,ואם כן
אינו מברך ברכת המזון אלא אם כן היה מעורב בו קמח
דגן אחד משמינית על כל פנים ,דאז אם יאכל מהפת
ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בברכת המזון.
וגם צריך שלא ישהה באכילתו יותר משיעור זמן אכילת
פרס ,וכמו באכילת איסור אם אכל הכזית בזמן גדול
מזה פטור.
והנה ידוע מחלוקת רש"י והרמב"ם כמה הוא שיעור פרס,
לדעת הרמב"ם הוא ג' ביצים ,ולדעת רש"י הוא ד' ביצים,
ומרן בהלכות עירוב סימן ת"ט פסק ג' ביצים כדעת
הרמב"ם .ולפי"ז צריך להיות כזית קמח דגן בתערובת
של ג' ביצים כדי לברך ברכת המזון ,והיינו שישית ,ולא
כמ"ש המ"ב אחד משמינית .וכ"כ בכף החיים אות ג"ן.
ומה שכתב עוד המ"ב שצריך לאכול כל הפרס כדי
להתחייב בברכת המזון ,כתב בכף החיים שם שכן דעת
הגר"א ,אלא שהמט"י והמאמ"ר סוברים שדי שיאכל
כזית מהתערובת .ופסק הכה"ח דכיון שיש בזה מחלוקת,
אם לא אכל כל הפרס רק כזית יברך על המחיה .ע"כ.
וצריך לומר שמיירי באופן שאכל ולא שבע ,אבל אם אכל
כביצה או שתים מפת זו ושבע הוי ליה ספיקא דאורייתא
אם חייב בברכת המזון לחומרא ,או דילמא כיון שמעולם
לא היתה כאן חזקת חיוב אמרינן שב ואל תעשה עדיף,
ולא יכנס לספק איסור לא תשא ,וצ"ע.
ולהלכה נראה כיון שלדעת המ"ב )ס"ק מ"ז( בדעת מרן
שאם היה בתערובת כזית דגן בכא"פ ,ואכל מהתערובת
רק כזית או יותר ולא אכל כזית מהדגן ,מברך המוציא
ועל המחיה ,ולהגר"א בורא נפשות ,ולדעת המאמ"ר שכל
שיש בתערובת כזית בכדי אכילת פרס פת גמור הוא
ומברך ברהמ"ז ,יש לצדד לברך על המחיה כדעת המ"ב
בדעת מרן ,כיון שאם ברך על המחיה במקום ברהמ"ז
יצא ,וכמ"ש בהליכות עולם ח"ב עמוד ע"ב.
ובעוגה שיש בתערובת כזית בכא"פ ,ואכל ממנה רק
כזית ,ולא אכל כזית מהקמח ,שלכאורה לדעת הגר"א
היה צריך לברך עליה ברכה אחרונה נפשות ,כתב המ"ב
)ס"ק מ"ח( שנוהגים העולם לברך על המחיה ,ואולי
הטעם כיון שהתבלין בא להכשיר האוכל לכן בטל לגביו,
ולכתחילה טוב ליזהר שיהיה בקמח שיעור כזית .ע"כ.
אבל לדעת המאמ"ר דכל שיש בו כזית בכא"פ הוי כאילו
כולו דגן ,א"כ ה"ה הכא אם יש בעוגה כזית בכא"פ ואכל
ממנו כזית יברך אחריו על המחיה .וכ"פ בחזו"ע ברכות
עמוד ק"צ שכל שיש בעוגה כזית דגן בכא"פ דהינו
שישית קמח ,אפילו שאוכל רק כזית מהעוגה מברך
בסוף על המחיה .ומצוי דבר זה בעוגת טורט .וזוהי הדעה
אמצעית ,שיש אומרים שכל שיש בו אפילו מעט קמח
מברך בסוף על המחיה ,וי"א שצריך לאכול בפועל כזית
קמח כדי שיתחייב בברכת על המחיה.
וכתב בביאו"ה )ד"ה ובברכת המזון( שהפמ"ג מסתפק
אם אכל הג' או ד' ביצים ושבע ,אם חייב בברכת המזון
מדאורייתא כיון שהשביעה הייתה משאר מינים ולא
מהדגן לבד .ע"כ .אולם למט"י והמאמ"ר הנ"ל כל כזית
מהתערובת דינה כמין דגן ופת גמור הוא ,ולדידהו פשוט
שאם שבע מברך מדאורייתא .ולכן נראה שמי שאכל
מפת זו ד' ביצים ושבע ,ונסתפק אם ברך ברכת המזון,
יש כאן ס"ס להחמיר לברך ,שמא כדעת המאמ"ר שחייב
לברך מהתורה ,ואת"ל כהפמ"ג שמסתפק בזה הרי יש
לפמ"ג צד שחייב מהתורה .ועוד יש לצרף דעת השערי
תשובה ,הובא בביאו"ה לקמן )ד"ה אינו מברך( ,שאפילו
אם אין בתערובת כזית בכא"פ ושבע מברך ברכת המזון,
עיי"ש ,ולכן חייב לברך .וטעמו של השערי תשובה כתב
בביאו"ה כיון דטעם כעיקר דאורייתא ,לכן מחמיר באופן
ששבע דחיובו בעלמא מדאורייתא .אבל ממרן משמע
שלא סובר כהשערי תשובה ,שהרי כתב אבל אם אין בו
זה השיעור מחמשת המינים ,אינו מברך לבסוף ברכת
המזון ,אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם
דגן ,אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ,ולבסוף על
המחיה ,ולא חילק בזה ,משמע אף אם שבע מברך על
המחיה .וכתב שגם לדעת הגר"א יברך בכה"ג נפשות,
עכ"פ חזי לאצטרופי דעת השערי תשובה לס"ס הנ"ל
כסניף לחייבו בברכת המזון .וראה בחזו"ע עמוד רל"ח
שכתב ספק זה אם שבע משאר מאכלים אם חייב
מהתורה ,ועיי"ש שצירף ספק נוסף שמא כמ"ד שבכזית
או כביצה בלבד חייב מהתורה ,ואע"פ שלהלכה קימ"ל
דבעינן כדי שביעה לחייבו מדאוריתא.
ובטעם הדבר מה שכתב מרן באופן שאין בתערובת
כזית בכא"פ ויש בה טעם דגן מברך המוציא ,אע"פ
שהדגן הוא מיעוט ,כתב המ"ב )ס"ק מ"ד( כיון שבדגן לא
הולכים אחר רוב ומיעוט ,ותמיד הדגן חשוב כל שטעמו
נרגש .ע"כ .ולכאורה קשה ,שהרי גם בפת הבאה בכיסנין
שמעורב בה סוכר וכיוצ"ב ,וטעם הדגן נרגש ובכל אופן
ברכתו מזונות .יש לומר דהתם אין עליה שם לחם ,ולא
יכול לומר המוציא לחם מן הארץ ,שהגדרת לחם הוא
כשנאכל בסעודה ומלפתים בו דברים הבאים בסעודה,
לכן נחית דרגה וברכתה מזונות .משא"כ הכא שהיא
פת הנאכלת בסעודה ,ושפיר יכול לומר עליה המוציא
לחם מן הארץ .ואל תקשה מלחמניות מתוקות הנאכלות
בסעודה שברכתם מזונות ,שלפי"ז היה צריך לברך
עליהם המוציא ,י"ל דמה שאוכלים אותם היום בסעודה
הוא מטעמים אחרים כמו לחסוך זמן ,או שזה מה שיש
בסעודה ,אבל בלא"ה כל אחד יעדיף לחמניה שאינה
מתוקה ללפת עימה סעודתו דגים ובשר ,מאשר לחמניה
מתוקה ,וע"כ לא נחשבת הלחמניה המתוקה שדרך
לאוכלה בסעודה וללפת בה דברים הבאים בסעודה.
ובאופן שאין בתערובת כזית דגן בכדי אכילת פרס,
וגם טעם הדגן אינו נרגש בפת ,כתב המ"ב )ס"ק מ"ה(
שמברך שהכל ובורא נפשות ,ודלא כהט"ז שכתב שלא
צריך להרגיש את טעם הדגן.
ונתקשו האחרונים על הא דאמרינן שאם אין בפת כזית
בכא"פ וטעם הדגן נרגש ,שמברך אחריו על המחיה,
מאי שנא מאם עשאו תבשיל שמברך נפשות ,וכתב
המ"ב )ס"ק מ"ז( שלכן לדעת הגר"א מברך נפשות גם
בפת .ולכן פסק המ"ב שירא שמים לא יאכל פת זו
אלא בתוך הסעודה ,והנוהג כדעת מרן לברך המוציא
ועל המחיה אין למחות בידו .אולם המאמ"ר כתב טעם
לזה שמברך על המחיה ,כיון שמתחילה מברך המוציא,
לכן לא נחתינן שתי דרגות לברך בנ"ר ,אלא חד דרגה
לברך על המחיה ,דפת חשובה היא .ואינו דומה לתבשיל,
דהתם כיון דבתחילה מברך מזונות ,לכן בברכה אחרונה
נחית חד דרגה לברך נפשות .ולפי"ז מה שכתב המ"ב
הנ"ל שבאופן שאין טעם הדגן נרגש בתערובת שמברך
שהכל ונפשות ,פשוט לדעת המאמ"ר הנ"ל שיברך ברכה
אחרונה נפשות ,דהא אם ברכה ראשונה מברך מזונות
ברכה אחרונה יברך נפשות ,כ"ש שאם מברך ברכה
ראשונה שהכל יברך לבסוף נפשות.
ולפי"ז בעוגה שאמרנו שאם אכל כזית ממנה מברך
מזונות ועל המחיה ,זה באופן שיש בה כזית דגן בכדי
אכילת פרס ,אבל אם אין בה כזית דגן בכדי אכילת פרס
וטעם הדגן נרגש ,יברך לפניה מזונות ,כדאמרינן שמין
דגן לא בטל באופן שנרגש טעמו ,ולאחריה יברך נפשות
כדין התבשיל ,בכה"ג שנחתינן חד דרגה ומברך נפשות.
ואע"פ שלדעת הגר"א בדעת התוס' מא :ד"ה אלא פת,
שכל שיש בו מחמשת המינים אפילו מעט ביותר שאין
בו כזית בכא"פ מברך אחריו על המחיה ,דלא כרש"י
ורבנו יונה ,עכ"פ לפסק הלכה כתב בביאו"ה )ד"ה ואחרי
נפשות( דמודה הגר"א לפסק מרן שמברך נפשות אם אין
בתערובת כזית בכא"פ באופן שלא עשה ממנו פת.
למסקנא דהאי דינא ,ברכת פת האינג'רה אם לא עירב
בה קמח דגן כלל ,לספרדים ובני עדות המזרח יברכו
לפניה שהכל נהיה בדברו ,ולאחריה בורא נפשות רבות.
וראיתי שכ"כ בספר ברכות אליהו בטבלת הברכות.
ולדעת המ"ב עדיף לאוכלה בתוך הסעודה ,ובאופן שאי
אפשר לו לעשות כן יברך לפניה שהכל ,ולאחריה בורא
נפשות רבות.
ובאופן שעירב בה קמח של חמשת מיני דגן ,אם ערב
שישית קמח דגן ועשה פת ,ברכה ראשונה מברך המוציא.
וברכה אחרונה אם אוכל 216גרם שהם ד' ביצים בתוך
זמן של כשבע דקות ,נמצא שאכל כזית דגן בכדי אכילת
פרס ,ומברך ברכת המזון לכו"ע )וכן אם עירב יותר
משישית קמח יאכל מהפת כמות שיש בה כזית קמח
בתוך שבע דקות( .ואם אוכל פחות מ 216 -גרם ,או בזמן
ארוך יותר משבע דקות ,יברך לבסוף על המחיה.
ובאופן שעירב בה פחות משישית קמח דגן ,ונרגש טעם
הדגן בפת ,לספרדים ובני עדות המזרח מברכים המוציא,
וברכה אחרונה אם אכל כזית מברך על המחיה .ולדעת
המ"ב ירא שמים לא יאכל פת זו אלא בתוך הסעודה,
והנוהג לברך המוציא ועל המחיה כדעת מרן אין למחות
בידו .ובאופן שאין בתערובת כזית בכדי אכילת פרס ,וגם
טעם הדגן אינו נרגש בפת ,מברך לכו"ע שהכל ובורא
נפשות.
ודע דכל זה באופן שאפה את הפת כדרך אפיית כל פת,
דהיינו שבלילתה עבה ואפאה בתנור ,דאז יש עליה שם פת
אם עירב בה מין דגן ושייך לברך עליה המוציא וברהמ"ז
באופנים שהזכרנו .אבל בפת זו הנקראת אינג'רה ,אחר
שחקרנו אופן הכנתה נתברר לנו כך ,שבתחילה לשים
את העיסה בבלילה עבה ,ואחר שמשהים את העיסה
כשלושה ימים עד שבוע ,שוב מדללים אותה עם מים
חמים עד שנעשית נוזלית ,ושופכים אותה לתוך מחבת
חם בעובי דק ,ונאפת מצד אחד כדוגמת הלחוח התימני.
וכל כה"ג שבלילת העיסה רכה ,יש לדמות פת זו לפת
טרוקנין הנזכר בגמ' ברכות לז :טרוקנין חייבת בחלה ,מאי
טרוקנין אמר אביי כובא דארעא ,ופירש"י כובא דארעא
עושה מקום חלל בכירה ,ונותן לתוכו מים וקמח כמושעושים באלפס ,וכתב הרא"ש בשם הירושלמי שכך
הגירסא טרוקנין חייבים בחלה ,ואומרים עליו המוציא.
והרמב"ם פירש טרוקנין עיסה הנאפית בקרקע כמו
שהערביים שוכני המדברות עושים ,הואיל ואין עליה
צורת פת מברך מזונות ,ואם קבע מברך המוציא .והוא
מגמ' לח :אמר ליה אביי לרב יוסף ,האי כובא דארעא
מאי מברכינן עלה ,אמר ליה מי סברת נהמא הוא ,גובלא
בעלמא הוא ומברכים עליו בורא מיני מזונות .מר זוטרא
קבע סעודתיה עלויה ובירך המוציא ושלש ברכות .והטור
בסימן קס"ח כתב שמברכים עליו המוציא וברכת המזון,
ופירש דבריו הב"י בדוחק שכונתו כשקבע עליו סעודה.
וכ"פ מרן בסעי' ט"ו :טרוקנין דהיינו שעושין גומא בכירה,
ונותנים בה קמח ומים מעורבין בה ונאפה שם ,מברך
עליו בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש .ואם קבע
סעודתו עליו ,מברך המוציא ובהמ"ז.
והקשה המ"א מאי שנא ממה שכתב הרמ"א בסעי' י"ד
שכל דבר שבלילתו רכה שאפאו בתנור בלא משקה ,דינו
כפת ומברך עליו המוציא ושלש ברכות ,וכן אם אפאו
באלפס בלא משקה )תוס' והרא"ש והר"ן פרק כל שעה,
ורמב"ם פ"ו מהל' ביכורים ושאלתות וטור( ,ומעט משקה
שמושחין בו האלפס שלא ישרוף העיסה לא מיקרי
משקה )הגהות מיימוני פ"ג מהל' ברכות( ,ותירץ ששם
מדובר בעיסה רכה שהיא מעט עבה ,וכאן מיירי ברכה
מאוד.
ולפי"ז כשאופה בלילה רכה מאוד ואפילו אפאה בתנור,
ברכתה מזונות ,ורק אם מעט עבה ברכתה המוציא .אבל
בביאו"ה )ד"ה קמח ומים( כתב שאפשר שלעולם בלילה
רכה שאפאה מברך המוציא ,וכאן הטעם שמברך מזונות
הוא כמ"ש הרמב"ם שאין עליה צורת פת כיון שאפאה
בקרקע .או כהטעם שכתב הלבוש שאין כאן דרך אפיה
ולישה בכובא דארעא ,וסיים וצריך עיון לדינא.
ומלבד ספק זה מה יברך על פת שבלילתה רכה מאוד,
עוד יש להסתפק בפת זו שאמרנו שאופן הכנתה בתחילה
עיסה עבה ולבסוף מרככים אותה ,לפי מה שהביא מרן
בב"י סימן קס"ח סעי' י"ג מה שכתב ר"ת לפרש את
המשנה בחלה תחילתה עיסה וסופה סופגנין חייבת
בחלה ,שתמיד אזלינן בתר גלגול ,וכיון שבתחילה היתה
עיסה עבה אע"פ שאח"כ טיגנה חייבת בחלה וברכתה
המוציא ,וא"כ הוא הדין בענינינו כיון שמתחילה נתחייבה
בחלה ברכתה המוציא .אולם לדעת רבינו שמשון גם
בעיסה עבה שבישלה או טיגנה לא מברך המוציא,
ופטורה מחלה כיון שדעתו לבשלה ,א"כ הכא נמי כיון
שדעתו שוב לרככה לא אזלינן בתר גלגול ,ופטורה
מחלה וברכתה מזונות .ועיי"ש עוד שיטות בזה.
וכיון שמידי ספק לא יצאנו ,הדרינן לכללא שכתב הב"י
גבי פת הבאה בכסנין ,שאע"פ שיש שיטות לברך המוציא
וברכת המזון ,עכ"פ כיון דספיקא דרבנן היא אזלינן
לקולא ויברך מזונות ועל המחיה .והוא הדין הכא בפת זו
אם קודם שאפאה דילל אותה עד שהבלילה רכה מאוד,
באופנים שאמרנו לעיל כשהבלילה עבה לברך המוציא,
כאן כשהבלילה רכה יברך מזונות .וכן באופן שאמרנו
לעיל שיברך ברכת המזון ,באופן זה שהבלילה רכה יברך
לבסוף על המחיה .ושאר האופנים לברך שהכל ובנ"ר,
הכל כנ"ל.
וכל זה לא בתורת הוראה ,אלא כמראה מקום בעלמא.
שאול יוסף שהרבני -אשדוד
לענין ברכת שלוה ופריכיות אורז
הנה הרמב"ם ]פרק ג' מהלכות ברכות הלכה ב'[ פסק
שהאוכל דגן שלוק כמות שהוא מברך האדמה ,ומברך
לאחריו בורא נפשות רבות .וכן פסקו האשכול חלק א'
סימן כ"ח ,הרא"ה ברכות ל"ו ועוד הרבה ראשונים.
אולם התוספות ]ברכות ל"ז ע"א[ נסתפקו בזה אם
יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל
פרי האדמה ,דלא אשכחן ברכת על המחיה אלא היכא
שמברך תחילה מזונות .ונסתפקו בזה גם הסמ"ק סימן
קנ"א ,האגודה ועוד ראשונים ,ולכן כתבו שיאכל בתוך
סעודה .ומרן הבית יוסף הביא דברי התוספות ,וסיים
שכן כתבו הרא"ש והרשב"א והכי נקטינן .אולם בשו"ע
סי' ר"ח ס"ד כתב בסתם כמו הרמב"ם שמברך האדמה
בסוף נפשות רבות ,והביא ספקם של התוספות בשם יש
אומרים ,ויש לנו כלל סתם ויש הלכה כסתם שהוא דעת
הרמב"ם.
ובספר אור לציון חלק ב' עמוד קכ"ז פסק מחמת ספק
אם אכל שיעור כזית לא יברך כלל ,אולם במשנ"ב כתב
דלכתחילה יוכל לאכלו בתוך הסעודה ,אם קרה מקרה
שלא אכל בתוך הסעודה יוכל לברך אחריו בורא נפשות
רבות ,משום שזה עיקר הדין .וכן פסק בספר חזון עובדיה
הלכות ט"ו בשבט דף קפ"ג ,שאין ספקם של תוספות
מוציא מידי ודאי של הרמב"ם ,משום שיש להרמב"ם
חברים רבים כגון הראבי"ה האשכול ועוד ,וכן פסק בספר
חסד לאלפים.
בספר הלכה ברורה הביא ספק ספיקא שאפשר לברך
אחרי שלוה בורא נפשות רבות ,שמא הלכה כמו רוב
הראשונים והשולחן ערוך שמברך בורא נפשות רבות,
אם תמצא לומר שאינו מברך אלא מעין שלוש ,שמא
הלכה כמו הפוסקים שבורא נפשות רבות פוטר מעין
שלוש ,ובמקרה שדעת מרן לברך אפשר לסמוך על ספק
ספיקא.
לגבי ברכה ראשונה של שלוה שהיא חיטה תפוחה,
אע"פ שבדרך כלל מסירים קליפת החיטה יש לברך
עליו האדמה ,משום שהם קלויים ,ומה שנחלקו אחרונים
כשהוסרה קליפתו מה לברך מזונות או האדמה ,לא שייך
לשלוה שהם קלויים .וכן פסקו בספר חזון עובדיה הלכות
ט"ו בשבט דף קפ"ג .ובספר פתחי הלכה פרק ח' סעיף
נ"ג כתב בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל ,וכן מסקנת האור
לציון חלק ב' ,אגרות משה חלק ד' סימן מ"ד ,שלגבי
ברכה ראשונה של שלוה מברכים האדמה.
לענין פריכיות אורז מברך האדמה ,משום שאין האורז
מבושל כלל אלא נתפח קצת ע"י חום ,והוי כדין הכוסס
את האורז שמברך בורא פרי האדמה .וכן פסק בשו"ת
באר משה חלק ה' סימן כ"ד .ובספר וזאת הברכה ]עמוד
רמ"ג[ הביא גם בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל והגרח"פ
שיינברג שליט"א שמברכים האדמה ,וכן מסקנת חזון
עובדיה דף קפ"ד.
ניסן גיטיזדה -רמת בית שמש
בברכת אדמה אם פוטר ברכת מזונות
סי' ר"ח במשנ"ב ס"ק כ"ו לענין אורז שקילפו ובישלו
ולא נתמעך דמברך מזונות ,ומ"מ בבירך בפה"א יצא
יד"ח ,והיינו משום דמספק"ל להפמ"ג בזה ,מבואר
לכאורה דדוקא הכא שהוא ספק אדמה פוטר את האורז,
הא בודאי מזונות לא נפטר באדמה ,ואעפ"י שלכאורה
הוא פרי האדמה .והנה בכל פת כיסנין יש לדון אם יוצא
באדמה ,ובשע"ת סי' קס"ז ס"ק ד' הביא בזה מחלוקת
לענין פת .בשו"ע בסעי' ח' לענין פת דוחן וקטניות
מבואר דמברך שהכל ,ובב"י הקשה דמאי טעמא לא
מברך אדמה ,ותירץ דאין דרכו לאכול בכהאי גוונא
]ואף דלכאורה לענין פירות שריסקן מבואר )סי' ר"ב
סעי' ז'( דבדרכו לאכול מרוסק כו"ע מודו ,והמחלוקת
הוא באין דרכו לאכול ,ובכל זאת ס"ל להשו"ע דמברך
אדמה ,וכמבואר בב"י ושו"ע ,מ"מ התם החילוק בין היכא
שעיקר דרכו במרוסק דמודה תרומה"ד דלכו"ע מברך
כהפרי )וגם לרש"י( ,להיכא שאין עיקר דרכו בכך שבזה
פליגי ,והשו"ע ס"ל כברכת הפרי ,אך כאן שאין דרכו כן
א"כ מברך שהכל ,ונמצא שיש בזה ג' חילוקים .ודו"ק.
וזהו כוונת המשנ"ב בס"ק ל"ח ושעה"צ ס"ק מ"ב[.
ובמשנ"ב כתב טעם הנ"ל ,ועוד משום דיצא מתורת פרי
עי"ז ,ונפק"מ היכא דדרכו בכך ,עי"ש ,וא"כ לטעם זה
דשם פת מפקיעו מתורת פרי האדמה ,א"כ מהאי טעמא
לא יצא בפה"א על עוגה שברכתה מזונות ,דגם מזונות
הוי פת הבאה בכיסנין .ולא דמי לטרימא )שם( דמעיקר
הדין מברך ברכת הפרי גם בלא ניכר ,ואף דלכתחילה חש
הרמ"א לברך שהכל ,מ"מ בדיעבד יצא באדמה מהטעם
הנ"ל ,די"ל דהכא נעשה כבר לפת שהוא שם חדש .ודו"ק.
אמנם לטעם הב"י דמשום דאין דרכו ,א"כ בפת לכאורה
יצא בברכת אדמה ,ומצאתי שבכס"מ פ"ד ה"ו נסתפק
בזה ומצדד שיצא ,וכן המשנ"ב מצדד דבדרכו בכך יצא
יד"ח האדמה.
אמנם הכא דאיירי באורז שהוא בעין ,א"כ לב' הפירושים
במשנ"ב הכא יוצא באדמה .ויתכן שהדיוק הנ"ל במשנ"ב
דמשמע דלא יוצא אינו מוכרח ,אמנם יתכן דדוקא לענין
דוחן שהספק אם ברכתו אדמה ,או דגרע לברך שהכל,
בזה מהני בדיעבד אדמה עכ"פ בדרכו בכך ,אך כאן כיון
שהושבח ונקבע לברכת מזונות א"כ לא מהני אדמה,
דרבנן עקרו זאת מאדמה למזונות .ואעפ"י ששהכל
פוטר ,מ"מ אדמה גרע ,דכיון דהיתה ברכתו כבר אדמה
ועקרו זאת למזונות א"כ גרע משהכל ,וצ"ע .ואדרבה
בלשון המשנה ל"ה ע"א מבואר שלולי שקבעו המוציא
היתה ברכתו של הפת אדמה ,ולכאורה לפי"ז בפת
קטנית שדרכו בכך ברכתו אדמה ,ולא כצד הב' במשנ"ב
שפת כבר איננו פרי ,ולא יוצא באדמה .ואולי הדיוק
מהמשנה אינו מוכרח ,דאי לאו הכי תיקשי ג"כ לשיטות
דכל טרימא שאינו ניכר ברכתו שהכל ]אמנם בזה י"ל
שנשתנה לעילויא שאני ,עיין במש"כ בזה במקומו[.
שמעון בן גיגי -רוממה
בדין ברכת פצפוצי אורז בזמנינו
השו"ע בסי' ר"ח סעי' ז' פסק דאורז שאכלו חי )כפי'
המשנ"ב ס"ק כ"ד ,ועיין פסקי תשובות אות י"ב דהיינו
בראוי לאכילה( מברך עליו בפה"א ,ואם בישלו מברך
עליו בורא מיני מזונות .ובמשנ"ב ס"ק כ"ו כתב" :ואפשר
דאפילו אם רק הוסר הקליפה כמו בשלנו ג"כ לא מקרי
שלמים ,ומברך עליהם בורא מיני מזונות" ,והיינו אף אם
לא נתמעכו .וכן הביא בביאוה"ל ד"ה "עד שנתמעך",
ובסופו כתב "וע"כ נראה דהמברך עליהם בורא מיני
מזונות לא הפסיד".
ובפוסקים האחרונים כתבו דמנהג המדקדקים שלא
לאוכלו אלא תוך הסעודה ,או לפוטרו ע"י דברים אחרים,
מ"מ המנהג הפשוט שמברכים על אורז מבושל בורא
מיני מזונות )עיין פסקי תשובות אות י"ב ,ובהערה ,91
ושכן נהג החזו"א( .ולפי האמור כתבו ספרי הפוסקים
)עיין פסקי תשובות ,וזאת הברכה ,שעה"ב ועוד(
ד"פיצפוצי אורז" מברכים עליהם בורא מיני מזונות ,כיון
דעוברים הם תהליך בישול ואח"כ ייבוש.
אמנם ראיתי עתה בחוברת שע"י הבד"צ העדה החרדית
ירושלים )שנת ס"ט גליון נ"ט עמוד צ"ד( שכתבו באות י"ב
כך" :פצפוצי אורז של )חברת( בטר אנד דיפרנט ברכתם
סא
מזונות ,מחמת שהם עוברים תהליך בישול ואח"כ ייבוש,
ואלו המיוצרים במפעלי דגן עוברים תהליך קליה בלבד
וברכתם אדמה" .וא"כ לפי"ז ישתנה הדין דצריך ליתן לב
לאופן עשייתו ,דיש העושים ממנו כעין כדורים המעורבים
בדבש וחמאה ,או ששוטחים אותו בתבנית וכדומה ,דאם
מחממים הדבש וכו' על האש ונותנים לתוכו את פצפוצי
האורז )אם הוחם ליס"ב( ,אזי נחשב האורז למבושל ,וא"כ
להאמור לעיל יש לברך עליו בורא מיני מזונות.
ואם רק מערים מכ"ר על גבי הפצפוצים ,אזי לכאורה
דומה הוא למאי דאיתא בסי' קס"ח במשנ"ב סוף ס"ק נ"ב
בשם האחרונים דספק האם מקרי בישול או לא ,ולכאורה
הוא הדין הכא ,דדילמא מקרי בישול וברכתו בורא מיני
מזונות ,או דילמא לא חשיב בישול וברכתו בפה"א ]ואולי
נימא דכיון דהפצפוצים הם דקים ,א"כ יהא כמו דין עלי
התה שכתב בהם המשנ"ב בסי' שי"ח בס"ק ל"ט באופן
עשיית התה ,באופן הראשון ,דאם מערה מערב שבת על
גבי העלים מכ"ר ומהפך את העלים היטב ,דמחשיב להו
נתבשלו ,ויהא מותר בשבת שוב לערות עליהם )ועי"ש
בשעה"צ סקנ"ט( ,וא"כ אולי נימא הכא נמי דאם בשעה
שמערה הדבש מערב את הפצפוצים היטב אולי נחשב
כנתבשלו .זה אינו ,חדא דהמשנ"ב שם גופיה מסתפק
בדבר וכמו שממשיך שם )וכמ"ש שם בשעה"צ סקס"ג(.
ועוד ,דבסימן קס"ח הנזכר איירי שם לענין פת ,ועלה
קאמר שם המשנ"ב דנסתפקו האחרונים ,והלא המשנ"ב
בסי' שי"ח סעי' ה' חשש בפת לענין קלי הבישול ,וכתב
שם בס"ק מ"ה "וכ"ש שיזהר שלא לערות עליהם מכ"ר",
ובכ"ז כאן )בסי' קס"ח( נסתפק בהם לענין ברכתם .וביאור
הדבר דשם חשש המשנ"ב דאולי הוי בישול ולכן הזהיר,
אך לא הכריע דהוא ודאי בישול ,וא"כ הוא הדין הכא
לאידך גיסא יש להסתפק ,ולא פשט הספק[ .ואם נותן
הדבש בכ"ש ואח"כ נותן עליו את הפצפוצים ,אזי לכאורה
ודאי אינו נחשב כבישול וברכתו בפה"א ]אלא דיש מקום
עיון לפימ"ש המשנ"ב בסי' שי"ח ס"ק מ"ח בשם הח"א,
דהיכא דהיד נכוית בו לכו"ע מבשל אף בכ"ש ,דאם כאן
הדבש נתבשל והורק לכ"ש ועודו רותח בכדי שהיד נכוית
בו ,ונתן לתוכו את הפצפוצים ,אולי מקרי נתבשל )ועי"ש
בחזו"א סי' נ"ב ס"ק י"ט([.
ולכן צריך ליתן לב שלא יכשל ח"ו באיסור ברכה לבטלה,
דהני פצפוצי אורז שעוברים רק קליה וברכתם בפה"א,
ע"י שעושים מהם כנ"ל פעמים יחשבו מבושלים ופעמים
לא.
א .עקיבא -נתיבות
ברכת האורז
הנה לענין ברכת האורז כתב הבית יוסף סי' ר"ח :מ"מ
נראה דהיינו דוקא אם האורז נתמעך יפה והוי כמו דייסא,
אז מברך על זה בורא מיני מזונות ,הא לאו הכי אע"פ
ששלקו אינו מברך עליו מזונות אלא ברכתו האדמה,
דבכלל כוסס הוי ,וכמו שכתבתי לגבי חיטים שלוקים,
והכי דייק לשון הרא"ש שדוקא אם אפאו או בישלו ועשהו
כמו דייסא .ואע"פ שכתב רבינו יונה שיש הפרש בין אורז
לדוחן ,שעל האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו כשהוא
שלם ,משא"כ לגבי דוחן ,יש לומר האי שלם לאו למימרא
דלא בעינן שיתמעך ,אלא לומר דלא בעינן שיהיה כתוש,
משא"כ בדוחן שדרכו דוקא כתוש או טחון ואז מברכין על
זה ,אבל באורז מספיק שיתמעך ,אבל לא יתמעך באמת
יברך על זה האדמה .ומוסיף הבית יוסף :ומיהו יש לחלק
בין אורז לחיטים ,שדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא
שום כתישה ,והלכך אף שלא נתבשל הרבה לא תשתנה
ברכתו ,מה שאין כן בחיטים דאין דרך לבשלם אלא
חלוקים או כתושים כגון ריפות.
לסיכום ,אע"פ שבתחילת דבריו של הבית יוסף היה מקום
לומר שגם באורז בעינן שיתמעך קצת ,מ"מ בסוף דבריו
חזר בו וכתב דבאורז לא צריך שיתמעך ,אלא אם בשל
אורז אע"פ שהוא שלם מברך על זה מזונות.
ולכאורה נראה שבשו"ע שם סעי' ז' שהשמיט תנאי זה
דבעי שיתמעך ,דלא בעינן שיתמעך אלא אפילו אם לא
נתמעך מברך על זה מזונות ,וכמסקנתו בדעת רבינו
יונה ,ויעויין במג"א ס"ק י' שתמה על הרמ"א למה חלק
על שו"ע .ולכאורה אפשר לומר שהרמ"א למד מכאן
שהרא"ש כותב במפורש שצריך שיהיה כמו דייסא ,וגם
ברבינו יונה עצמו זה ספק ,ולזה הכריע הרמ"א דוקא אם
נתמעך ,אבל אם לא נתמעך ברכתו האדמה .וזו לא קשה
מה שהקשה המג"א על הרמ"א ,ואדרבא על בית יוסף
עצמו זה קשה ,כיון שהרא"ש כותב בודאי צריך שיהיה
כמו דייסא ,וגם ברבינו יש לו שני צדדים ,מדוע הכריע
שלא צריך תנאי של יתמעך ,וצ"ל גם בהרא"ש עצמו
שכתב שיתמעך אין כוונתו שבאמת צריך שיתמעך ,אלא
סתמא דמילתא נקט דבדרך כלל מתמעך .ויעויין בברכי
יוסף שבאמת נקט בשו"ע דלא צריך שיתמעך ,אלא אם
בישל אורז צריך לברך על זה מזונות ,ועיין בביאוה"ל בכל
זה שישנם פוסקים שלומדים בדעת השו"ע דגם צריך
שיתמעך ,והרמ"א רק מסביר אותו.
ולכאורה לדינא לבני ספרד דאנן קיי"ל לברך על אורז
בורא מיני מזונות ,לכאורה האם זה מספק או בתורת
ודאי ,ונפקא מינה שיכולה להיות בזה היא מה הדין
באדם שאוכל ודאי דבר שברכתו האדמה ,וגם לפניו אורז
שמתכוין לאכול )והוא לא נתמעך( ,לכאורה אם בירך
האדמה על דבר האחר שהוא ודאי יתכן שגם האורז נפטר
בברכתו ,ולא צריך לברך על אורז מזונות.
ועיין באור לציון שדן בזה ,וכתב שהמנהג בתורת ספק.
ולכאורה דבריו צ"ב ,אולי המנהג בתורת ודאי ולא ספק.
ועוד יש לדון בדבריו על פי מה שדן בשו"ת רב פעלים
חלק ב' סימן כ"ז ,שכתב דאם יש לפניו פרי שברכתו העץ
ופרי שיש ספק אם ברכתו העץ או האדמה ,שרצה לומר
שיחזור ויברך אח"כ האדמה ,מפני שמסתמא לא כיון
בברכתו הראשונה לפטור את הדבר שברכתו ספק ,ושכן
כתב הפרי מגדים ,וכן פסק בן איש חי פרשת פנחס אות
ט"ז ,ואם כן כאן שאכל דבר שברכתו ודאי האדמה ואורז
שלא נתמעך ,יתכן שיחזור ויברך לפי אותם פוסקים ,ועוד
יש להאריך בדברים.
מרדכי עטייה -אלעד
בענין הנ"ל והמסתעף
השו"ע פסק בסימן ר"ח סעיף ז' :הכוסס את האורז מברך
עליו בורא פרי האדמה ,והבית יוסף בשם אבודרהם כתב
שגם הכוסס מברך עליו בורא פרי האדמה .והקשה האבן
העוזר למה הכוסס את האורז מברך בורא פרי אדמה ,הרי
השו"ע פסק בסימן ר"ה סעיף ה' האוכל לפת חי מברך
שהכל ,כיון שטובה לאכילה מבושלת יותר מחיה ,וא"כ גם
אורז כיון שזה חי לא טוב לאכילה ,ורק אם מבשלים את
זה אם כן ברכתו שהכל )ואין לומר שאורז ראוי לאכילה
כשהוא חי ,דאם כך לא היה בזה בישולי עכו"ם ,אלא ודאי
שזה חי לא ראוי לאכילה ורק שמבשלין אותו(.
וקושיא זו לכאורה אפשר להקשות על שו"ע לא רק לגבי
אורז ,אלא גם לגבי דגן המבואר )בסעיף ד'( שמברכין
עליו בורא פרי האדמה אם אכלו חי ,ולכאורה מה זה
שונה מלפת דאי אפשר לאכול אותו חי שמברכין עליו
שהכל ,א"כ הוא הדין לאורז וחיטה חי שיברכו על זה
שהכל .ותירץ האבן העוזר שכל דבר שאינו נאכל חי,
כשאוכלים אותו חי הוא יורד חד דרגא בברכתו ,ולכן
ירקות שלאחר בישולם ברכתם בורא פרי האדמה ,כיון
שנאכלים בדרך אכילתם והנאתן ,אם אכלם כשהם חיים
ואין זו דרך אכילתם הם יורדים חד דרגא וברכתם שהכל
נהיה בדברו ,אבל אורז ודגן שלאחר בישולם ברכתם
בורא מיני מזונות ,לכן כשנאכלים חיים יורדים חד דרגא
ומברכים עליהם בורא פרי האדמה .ולפי זה כתב האבן
העוזר שמה שכתב האבודרהם שכוסס דוחן מברך על
זה בורא פרי האדמה ,הוא לשיטתו שפסק כדעת הרא"ש
ורבינו יונה שדוחן שבישלו ברכתו בורא מיני מזונות ,אבל
לשיטת הרי"ף והרמב"ם שדוחן מבושל ברכתו בורא פרי
האדמה ,א"כ הכוסס דוחן נחית דרגא וברכתו שהכל.
ויעויין בתהלה לדוד שהקשה על יסודו מהשו"ע סימן ר"ב
סעיף י"ב שפסק :כל הפירות שטובים חיים ומבושלים כגון
תפוחים ואגסים ,בין חיים ובין מבושלים ,מברך עליהם
בורא פרי העץ .ואם אין דרך לאוכלם חיים אלא מבושלים,
אכלם כשהם חיים מברך שהכל ,כשהם מבושלים בורא
פרי העץ .ולפי היסוד של אבן העוזר שכל דבר שנאכל
שלא כדרכו נחית חד דרגא ,היה צריך שהתפוחים ירדו
מבורא פרי העץ לבורא פרי האדמה ,ומדוע הם יורדים
שתי דרגות וברכתם שהכל ,וצ"ע.
אמנם היה נראה מקום ליישב את קושיית האבן העוזר
מדוע הכוסס ודגן חי ברכתם האדמה ולא שהכל ,על
פי הביאוה"ל שם סימן ר"ב סעיף י"ב ד"ה ואם אין דרך,
שהקשה למה פרי דאין דרכו לאוכלו חי ברכתו שהכל,
מאי שנא מדגן אם אוכלו חי ברכתו זה בורא פרי האדמה,
וכתב שם אולי משום זה שינה הרמב"ם בפרק ג' מהלכות
ברכות הלכה ב' ולא העתיק הברייתא כפשוטה ,אלא כתב
אכל דגן שלוק ,לאשמועינן דדוקא שלוק זה האדמה,
אבל אם באמת ברכתו שהכל משום שזה דומה לפרי
מובא בסעיף י"ב שברכתו שהכל אם אין דרך לאוכלו חי.
אך מה נעשה שבשו"ע כאן בסימן ר"ח סעיף ד' העתיק
הלשון אם כוסס את האורז בין חי בין שלוק ,הרי שגם אם
כוסס את אורז חי ברכתו האדמה ,ולכאורה מה ההבדל.
ועיין בביאוה"ל שרצה לתרץ דמיני דגן כיון שהוא מוכן
למזון חשיב יותר ,ביאור דבריו דכיון שמבשלים את הדגן
או אופים אותו חשוב הדגן יותר ,וברכתו מזונות אם זה
מבושל או המוציא אם אפו את זה ,וכן אף שאכלו חי
ברכתו בורא פרי האדמה .ולפי זה יוצא שאין כלל כזה
שכל דבר שנאכל שלא כדרכו יורד חד דרגא ,אלא הוא
דין מיוחד בדגן שמוכן למזון ,שאף אם נאכל חי ברכתו
בורא פרי האדמה .ולכאורה לפי זה הטעם הזה שכתב
הביאוה"ל לגבי דגן ,שייך גם באורז ,דכיון שהוא מוכן
למזון ,ואם יבשלו אותו יברכו עליו בורא מיני מזונות,
דהיינו שהוא מוכן למזון ,חשיב לכן גם שכוסס את האורז
חי ברכתו האדמה כמו דגן.
לסיכום דברינו :דבר שנאכל מבושל ,אם אכלו חי הדין
שברכתו שהכל ,כמבואר בסימן ר"ב סעיף י"ב ,ורק בדגן
ואורז נתחדש חידוש אע"פ שדרכם לאכול שזה מבושל
או אפוי בדגן ,אם אכלם חי מברך על זה האדמה ,משום
שהוא למזון חשיב ומברכים על זה האדמה ,אע"פ דאין
דרך לאוכלו חי.
מרדכי עטייה -אלעד
בברכת מזונות שפוטרת כל דבר
סי' ר"ח סעי' ז' ביאוה"ל ד"ה עד ,מבואר בביאוה"ל דבדבר
שברכתו ספק מזונות וספק אדמה יברך ע"ז שהכל
ואז יוצא ממנ"פ .וצ"ע דהא במשנ"ב סי' קס"ז סעי' י'
בביאוה"ל ,וכן כאן בשעה"צ ס"ק ל"א מבואר דמזונות
נמי פוטר את הכל לבד ממים ומלח ,וא"כ אף דיתכן
דבורא נפשות רבות עדיף שיפטור ממזונות ,ולא קשה
על מש"כ בסי' ר"ד סעי' ג' דבדבר שאינו יודע ברכתו
יברך שהכל ,דיתכן דשהכל עדיפא שכולל הכל .אך כאן
דהרי הוא ספק שמא ברכתו מזונות ושמא אדמה ,ושהכל
הוא ודאי דאין זה ברכתו לכתחילה ,א"כ אמאי לא יברך
מזונות ,והוא ספק שמא בירך ברכתו הראויה לו ,ממנ"פ
יצא בדיעבד ,ואילו כשמברך שהכל הא בירך ודאי ברכתו
שאינה ראויה לו.
אמנם לכאורה מבואר דלא ברירא ליה למשנ"ב כשיטה
זו ,ובאמת שברע"א בגליון הש"ס לברכות ל"ו ע"ב חולק
ע"ז יעוי"ש ,ובשע"ת סי' קס"ז ס"ק ד' הביא בזה דעות
לענין פת ]ולא משמע משום מעלתו דפת דהרי בשהכל
יוצא יד"ח[ ,וכעת ראיתי שבכס"מ פ"ד ה"ו נסתפק בזה,
אלא דלענין שיצא יד"ח ולא יברך ברכה אחרת סמך ע"ז
המשנ"ב ,אך באופן שישנה אפשרות לברך שהכל שהוא
יצא לכו"ע עדיף ,אעפ"י שאם יברך מזונות ירויח שיתכן
שיברך ברכה הראויה לו .ודו"ק.
שמעון בן גיגי -רוממה
הספרדים לברך על אורז שלם מזונות ,כתב הברכ"י דזה
משום דנוקטים דהב"י פשט ספיקו דאורז שלם ברכתו
מזונות ,ומברכין משום ודאי ולא ספק.
העולה מזה דבמקום ספק מזונות או פה"א ,כגון בחיטה
קלופה שנתבשלה ולא נדבקה ,הכי טוב לכתחילה לאכול
בתוך הסעודה ,אבל במקום שאין לו פתרון זה ולא תהיה
לו בעיה בברכה אחרונה כשאוכל פחות מכזית ,או שיהיה
מי שיפטור אותו ,וכ"ה לדעת הט"ז ,יברך אדמה ,ולדעת
המ"א והב"ח אין זה מועיל .ובפמ"ג כתב דלשיטתם יברך
שהכל ,וכן דעת המאמ"ר דיברך שהכל .וה' יאיר עינינו
בתורתו.
יאיר בן סלומון -נתיבות
בדין ספק אדמה או מזונות מה יברך
הנה בספר אור לציון חלק ב' כתב דיברך אדמה ,דכיון
דזו היתה ברכתו הראשונה מוקמינן אחזקה קמייתא,
וגם אם נשתנה ברכתו למזונות ברור שנפטר בברכת
בפה"א .וכן נקט באג"מ חלק ד' סי' מ"ה .וכן ראיתי כעת
בספר "ברכה ואמונה" סי' י"ח שהאריך בזה ,ונקט דיברך
האדמה .ולפי מה שנבאר לפנינו נראה דאין זה מוסכם
על גדולי האחרונים ,דבשו"ע סי' ר"ח סעי' ז' כתב דאורז
שבישלו מברך עליו מזונות ,והוסיף הרמ"א דבישלו עד
שנתמעך ,ובט"ז ס"ק ח' כתב על הרמ"א דבב"י נסתפק
בזה אם בעינן האורז שיתמעך לברך מזונות ,או אפילו
הוא שלם יברך מזונות ,ולכן נקט הרמ"א דבנתמעך יברך
מזונות ,ואם הוא שלם יברך אדמה משום שהוא ספק,
דהא עכ"פ יוצא בברכת האדמה שהיה ברכתו תחילה,
ולא יברך מזונות עד שיתברר לו שברכתו במ"מ .ובמ"א
ס"ק י' בסוף דבריו הביא דברי הב"ח שכתב דמפני הספק
לא יאכל רק בתוך הסעודה ,ובפמ"ג משב"ז ס"ק ח' כתב
דלב"ח אם אינו אוכל בסעודה יברך שהכל ,ולט"ז יברך
אדמה ,וציין לעיין במ"א ס"ק כ"ה דבירך על הגפן בפה"ע
לא יצא ,והט"ז בסי' ר"ד ס"ק י"א חולק בזה ,וזה לשיטתם
כאן.
ובאשל אברהם סי' ר"ו ס"ק א' ביאר דעת המ"א דבירך
בפה"ע על יין לא יצא ,כיון דיין חשוב וקובע ברכה לעצמו,
ותמה דא"כ גם אם יברך שהכל לא יצא ,ונשאר לבאר
החילוק דבפה"ע כיון דהוי ברכה פרטית ,והוציאו את
היין מברכה זו משום חשיבותו ,אינו שייך עוד לברכת
בפה"ע ,אבל שהכל דהוי ברכה כללית אין לומר דחכמים
תקנו שאינה פוטרת הגפן דבמהותה פוטרת הכל ,משא"כ
בברכה פרטית שייך דמאיזה סיבה יוציאו איזה מין מפני
מעלתו ולא יפטר בברכה זו .ולפי"ז גם בבירך בפה"א
על מזונות לא יצא למ"א ,כיון דנשתנית ברכתו משום
מעלתו וחשיבותו .וכן מצאתי במאמר מרדכי בס"ז דפליג
על הט"ז ,ותמה עליו איך יפטור בפה"א מזונות ,וכתב דיש
ליישב קצת כיון דלא נשתנית מראית האורז ועדיין שם
פרי עליו ,ומסקנת המאמ"ר דיש לברך על אורז שנתבשל
שלם ולא נתמעך שהכל כיון דהוי ספק בב"י.
ובמשנ"ב ס"ק כ"ה כתב כיון דיש ספק האם אורז
הוא ריי"ז או היר"ז ,יש מחמירין לאכול בתוך הסעודה
)כשנתמעכו( או לברך שהכל ,אלא דסוגיין דעלמא דאורז
הוא ריי"ז ומברכין עליו מזונות .חזינן מדעת המחמירים
דהפסק מזונות או בפה"א יש לאכול בתוך הסעודה או
לברך שהכל ,ואין אומרים שיברך אדמה כיון דמ"מ פוטר.
וצ"ל דכיון שאין סברא זו שמ"מ פוטר מוסכמת ,אין לברך
לכתחילה אדמה ,ורק אם בירך יצא בדיעבד דסב"ל.
ובאורז שלם שנתבשל כתב המשנ"ב בס"ק כ"ו דיברך
אדמה ,ולא משום דעת הט"ז ,דבשעה"צ ס"ק ל"ב ציין
לדרכי משה והגר"א ,ובדרכי משה הארוך מבואר דפשיטא
ליה דמברך אדמה באורז שלם ,ולא נסתפק בספק הב"י.
וכן נראה מהגר"א דלהמ"א פשיטא ליה דמברך אדמה,
ולא משום ספק מברך כן ,וכן מבואר בבה"ל דנקט
כהרמ"א משום שרוב הראשונים ס"ל כוותיה.
ולברך במקום ספק מזונות אדמה ,י"ל דגם כן אין ראוי,
כיון דמזונות הוי ברכה על חשיבות ה' מיני דגן ,ואין
ראוי להשתמש בה בשביל פה"א ,אע"פ שפוטרת הכל
חוץ ממים ומלח ,כמבואר בביאוה"ל סי' קס"ז ,אינה
כברכת שהכל הפוטרת הכל ,דאינה ברכה שתקנוה משום
חשיבות ,ואם מברכה על אדמה או עץ וכיו"ב אין מוריד
הברכה ממעלתה ,ולכן אמרו בדוקא על ברכת שהכל
דפוטרת הכל ולא על מזונות ,יעויין בנשמת אדם סי' נ"ח
דנתקשה בזה ,ולדברינו מיושב.
וכעין זה מצאתי בא"ר ,דהמ"א סי' ר"ח ס"ק כ"ו דהביא
דברי הלבוש באכל פרי ויש לו ספק אם הוא משבעת
המינים ,דלא יכלול בברכת היין על העץ ועל פרי העץ,
אלא יברך בורא נפשות רבות ,ובמ"א פליג עליה דעדיף
לומר על העץ ועל פרי העץ דיוצא ממנ"פ ,כמ"ש בסעי'
י"ג דעל העץ ופרי העץ פוטר פרי האילן.
והא"ר דחה דברי המ"א ,דבסעי' י"ג מדובר כשמברך על
פרי משבעת המינים על העץ ופרי העץ ופוטר התפוחים,
אבל במקום ספק אסור להוסיף על העץ ,דאף שיוצא
בברכה זו היינו כשבירך על אכילה שברכתו כך ,וביאור
דבריו דאין להוריד ברכה חשובה על דבר שאינו ראוי
לברכה זו ,והגם שישאר בלא ברכה ,ואפילו שיוצא בה
ואין כאן ברכה לבטלה כלל.
ולפי"ז גם בורא מיני מזונות אין לברך על ספק מזונות
אדמה ,דמוריד הברכה מחשיבותה ,וגם להמ"א י"ל דכל
התירו כשאין אפשרות אחרת לברכה אחרונה עדיף
להשתמש בברכה חשובה שפוטרת ממ"נ ,אבל במקום
שיש אפשרות אחרת וכגון בספק מזונות או אדמה דיכול
לברך שהכל ,עדיף לברך שהכל דאינה ברכה חשובה
ופוטרת הכל ,ואין מוריד ברכה מחשיבותה .ומה שנהגו
בענין פבידלא ,מי שלקות ומי סחיטת פירות
והחילוקים שביניהם
יש לעיין מה טעם התרוה"ד ודעימיה דס"ל דפבידלא
)פירות שאבדו צורתן( ברכתו שהכל .והנה לכאורה ד"ז
תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א בטעם החילוק בין מי
שלקות דברכתם כברכת הירק ,לבין מי סחיטת פירות
דמבואר בגמ' דברכתם שהכל ,דלרשב"א דטעם החילוק
הוא משום דדרך לשלוק הירקות ולא לסחוט הפירות ,א"כ
ג"כ י"ל דאין דרך לרסק הפירות עד שנימוח הפרי שאין
ממשו קיים )ואם ממשו קיים אף דאין דרך לא איכפת
לן בזה ,כ"כ שעה"צ סי' ר"ח ס"ק מ"ב( ,אבל לפי טעם
הרא"ש דמי סחיטה אבד טעמם ,משא"כ במי שלקות
טעמן קיים ולא איכפת לן אם דרכן או לא ,צ"ב אמאי
מברכין על פבידלא שהכל.
והנה בפמ"ג כתב דסברת הט"ז בפבידלא הוא משום
דנשתנה שמו וטעמו )דאי טעם הט"ז משום שאין דרך
לרסק ,מה הוכיח מבשמים שחוקים דברכתם העץ דאין
הלכה כתרוה"ד ,הרי שם זה דרך ואף התרוה"ד מודה,
וע"כ דאין זה הטעם( ,ולפי דעתו גם בדרך לכתוש נחלקו
התרוה"ד והרמב"ם אי מברך שהכל או העץ .אמנם בכמה
אחרונים מבואר לא כן ,דגם דרך לכתוש מהני שיברך
ע"ז העץ )ולא כתבו דזה רק לרשב"א( ,וא"כ אכתי צ"ב
להרא"ש מה טעם פבידלא ברכתו שהכל .ואין לומר דהוא
משום דאין טעמו ניכר ,דא"כ אמאי כתבו האחרונים דבדרך
לכתוש ברכתו העץ ,הרי באין טעמו ניכר לא מהני דרך,
כמש"כ בשעה"צ סי' ר"ב ס"ק נ"ד דפירות שדרך לסוחטן
לרשב"א ברכתם העץ ,אבל לרא"ש ברכתם שהכל ,ולא
מהני דרך לחסרון בטעם .ודוחק לומר דהתרוה"ד כרשב"א
ולא כרא"ש )אמנם יעויין בחזו"א או"ח ס"ס ל"ג דבאמת
פליג על המשנ"ב ,וס"ל דדרך לסחוט גם לרא"ש מהני
שברכת המשקין העץ ,ודלא כמשנ"ב ,ולדבריו אתי שפיר
דבפבידלא הוא משום חסרון הטעם וכנ"ל ,אבל לדעת
המשנ"ב אכתי צ"ע(.
ונראה לומר בזה דהנה בסי' ר"ח סעי' ח' הביאו האחרונים
ב' טעמים מרבינו יונה )ברכות כ"ו ע"א מדפי הרי"ף ד"ה
והפת( אמאי על פת דוחן מברכים שהכל ,טעם אחד
משום דיצא מתורת פרי ,ועוד טעם משום דאין דרכו
בכך ,ולפי"ז י"ל דהחסרון בפבידלא הוא בגלל שאין דרך
לרסק יצא מתורת פרי ,ולכן אם דרכו בכך ודאי מהני.
אלא דלכאורה ק' ע"ז ,דהכי מבואר בשו"ע ובאחרונים
בסי' ר"ב סעי' י' .ועוד ,דלדעת הרא"ש במי שלקות אפילו
אין דרך מברכין עליהם כברכת הפרי או הירק ,וא"כ הוא
הדין הכא מה איכפת לן בזה שאין דרך ,הרי טעמו חזק
)ואין לומר דאין טעמו חזק ,דא"כ לא הוה מהני ביה דרך
לרסקו וכדכתבינן לעיל(.
אמנם כד מעיינת ביה אפשר לחלק דבמי שלקות כיון
דדרך לשלוק לא איכפת לן בפרי שאין דרך לשולקו ,כיון
דהשליקה עצמה חשיבא דרך ,ומה דפרי מסויים אין דרכו
בכך לא נפק"מ מידי ,דעל דרך הכלל חשיבא השליקה
דרך ,משא"כ ריסוק נחשב שינוי מדרך הפירות ,ולכן גם
להרא"ש ברכתו שהכל )אם לא במין שהדרך לרסק(.
וק"ל.
ובטעם הדבר דמי שלקות ברכתן האדמה ,משמע דזה
משום דנטפלו המים לירקות ,ולכן כתב המג"א )סי' ר"ו
סק"ו( דאם הירקות נכתשו אין מברכין על המים אדמה.
ואף דטעם המים עדיין כטעם הירק ,מ"מ כיון דהברכה
היא מדין נטפל לירק ,אם הירק נכתש ואיננו גם המים
ברכתם שהכל .אמנם אם הפריד המרק מהירק עדיין
ברכתו אדמה ,דנטפל לו בעת הבישול ,ולא איכפת
לן מה שיהיה אח"כ .ונראה דגם בנכתש הירק לאחר
שהפרידו המרק ממנו ,פשוט דעדיין ברכת המרק אדמה,
דהרי הנטפל הוא בעת הבישול ,והמג"א מיירי דנתמעכו
הירקות בעת בישולן.
וכיון דהטעם הוא משום שנטפלו לא איכפת לן בזה
שאין למים צורת ירק ,אבל טעמא בעינא לרא"ש ,אמנם
במי שעורים כתב הרא"ש דאין ברכתם מזונות ,ולא
נטפלו לשעורים כיון דאין הבישול בשביל השעורים,
משא"כ בירק הבישול בשביל הירק )והרמב"ם חולק
ע"ז ,כמו שהובא גם בסי' ר"ד באחרונים( .ואין להקשות
דא"כ הו"ל לרא"ש לחלק דבמי סחיטה הסחיטה בשביל
המשקין ,משא"כ במי שלקות די"ל דאין טעם זה מהני רק
בבישול ,אבל בסחיטה דאינו מטעם נטפל לא )תהל"ד(.
אמנם לכאורה ק' למה לא חילק הרא"ש בין מי שלקות
לסחיטת פירות ,דבמי פירות אין פרי שהמים יהיו טפלים
אליו ,משא"כ במי שלקות דנטפלים ,ואמאי הוצרך לחלק
דזה טעמו חזק וזה אין טעמו חזק.
ונראה ליישב ע"פ המשנ"ב סי' ר"ה ס"ק י"ד דמשמע
דבאמת עיקר טעם הרא"ש קאי אפילו על פירות שדרך
לסוחטן )דאין בהם חסרון של נכתש( ,דמ"מ אין בהם טעם
חזק וברכתם שהכל ,אמנם להחזו"א )שהובא לעיל( דס"ל
סב
דהרא"ש לא מיירי בדרך לסוחטן דבזה ברכתו העץ ,אכתי
צ"ע ,דהו"ל לרא"ש לחלק כן .אמנם כד מעיינת בחזו"א
שם תראה דל"ק כלל ,דכל מה דמהני דרך הוא רק בדבר
שדרך לסוחטו ,אבל בבישול כיון דהבישול בשביל הירק
לא מהני דרך ,ולזה הוצרך הרא"ש לטעם דטעמו חזק.
אברהם שלמן -אלעד
האוכל עוגת טורט מה מברך עליה ברכה אחרונה
כתב השו"ע בסימן ר"ח סעיף ט' ,וז"ל :עירב קמח דוחן
ושאר מיני קטניות עם קמח של חמשת מיני דגן ובישלו
בקדרה ,מברך במ"מ ועל המחיה ,ואם עשה ממנו פת
מברך המוציא וברכת המזון .ודוקא שיש באותו הקמח
מחמשת מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת
פרס ,אבל אם אין בו זה השיעור וכו' ,ואם בישלו בקדרה
מברך תחילה במ"מ ואחריו בורא נפשות רבות .ובסעיף
ב' כתב :חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם
תבשיל ,כגון מעשה קדרה הריפות וגרש הכרמל ודייסא,
אפילו אם עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או מינים
אחרים הרבה יותר מהם ,מברך עליו במ"מ ולבסוף על
המחיה וכו' .עכ"ל .ולכאורה הדברים סותרים ,שבסעיף
ט' כתב שכל שאין כזית דגן בכא"פ יברך בורא נפשות
רבות ,ואילו בסעי' ב' כתב דסתמא שכל שיש בו מחמשת
המינים יברך במ"מ ומעין שלש.
ועיין במג"א סוף ס"ק ט"ו שכתב שיש חילוק בין אם
עירב הקמח עם שאר מינים כגון דבש ואגוזים ,שאז
אפילו אין כזית דגן בכא"פ יברך מעין שלש ,ובזה איירי
בסעיף ב' ,לבין אם עירב קמח חיטה עם שאר קמחים
כגון קמח דוחן ושאר מיני קטניות ,שבזה צריך שיהיה
כזית דגן בכא"פ ,ובזה איירי בסעיף ט' .וכדברי המג"א
כתב גם בחידושי רע"א בריש הסימן ,וכתב שכ"כ גם
הפר"ח בשו"ת מים חיים .וכ"כ הפמ"ג בסוף ס"ק ט"ו ,וכן
משמע מדברי הדרישה באות א' בחילוקו השני.
אולם רבים מן האחרונים חלקו על חידושו של המג"א,
עיין דברי חמודות על הרא"ש )פרק ו' סימן ז' ס"ק י"ט(
שכתב ,וז"ל :ואין נ"ל דדוקא בעירב עם קמח קאמר,
אלא דיבר ברגיל והווה ,והוא הדין בכל דבר שעירב
החמשת מינים והם עיקר .עכ"ל .וכ"כ העולת תמיד שלפי
מ"ש בסעיף ט' צריך לומר שבסעיף ב' איירי שיש כזית
דגן בכא"פ ,והביא דבריהם האליה רבה בס"ק ג' .וכ"כ
המאמר מרדכי באות י"ז ,ותמה על המג"א שלא הביא
את הדברי חמודות.
והדרישה באות א' כתב ליישב באופן אחר ,שאין שום
חילוק בין מיני קמחים לשאר דברים ,אלא שאם נתנו
החמשה מינים לטעם ,שנתנו לשם בכוונה ,אז אפילו
בכל שהוא יברך מעין שלש ,ובאופן שלא ניתן בכוונה אז
אפילו אם נותן טעם לא יברך מעין שלש ,אלא אם כן יש
בו כזית דגן בכא"פ .וכתב עוד לחלק בין אם נתן קמח
בקמח שאין לו טעם כ"כ ,ולכן צריך כזית דגן בכא"פ,
ובסעיף ב' מדובר שעירבו במאכל או בתבשיל שנותן
בו טעם ,ולכן אפילו בכל שהוא יברך מעין שלש .עכ"ד.
וחילוקו השני משמע שהוא כדברי המג"א ,אבל לחילוק
הראשון משמע שכל ההבדל זהו דוקא בין נתנם בכוונה
לבין נפלו לשם בטעות.
נמצא שיש ג' שיטות מתי מתחייב בברכת מעין שלש,
שלדעת המג"א ודעימיה כשיש תערובת של קמח בקמח
צריך שיהיה כזית דגן בכא"פ ,וכשזה תערובת של שאר
מינים אפילו בכל שהוא יברך מעין שלש ,ולדעת הדברי
חמודות ודעימיה צריך תמיד שיהיה כזית דגן בכא"פ,
ולחילוק הראשון בדרישה יהיה תלוי אם נתן בכוונה אז
סגי בכל שהוא דגן ויתחייב במעין שלש ,ואם לא נתן
בכוונה צריך כזית דגן בכא"פ.
ושוב מצאתי שדבר זה הוא מחלוקת ראשונים בברכות
דף מ"א ע"ב ,שרש"י בד"ה פת הבאה בכיסנין כתב
וז"ל :לאחר אכילה וברהמ"ז היו רגילין להביא כיסנין,
והן קליות לפי שיפין ללב ,כדאמרינן בעלמא הני כיסני
דמעלי לליבא ,ומביאין עמהן פת שנילושה עם תבלין כעין
אובליא"ש שלנו ,ויש שעושין אותן כמין ציפורין ואילנות
ואוכלין מהן דבר מועט ,ומתוך שנותנים בה תבלין הרבה
ואגוזים ושקדים ומאכלה מועט ,לא היטענוה ברכה מעין
שלש מידי דהוה אפת אורז ופת דוחן וכו' .עכ"ל .הרי
ששיטת רש"י דלא כהמג"א אלא כדברי הדברי חמודות,
שאפילו באגוזים ושקדים צריך כזית דגן בכא"פ .והתוס'
שם בד"ה "אלא" כתבו על דברי רש"י וז"ל :ולא נהירא,
חדא דאמרינן לעיל כל שיש בו מחמשת המינין צריך
ברכה מעין שלש ,ועוד וכו' .עכ"ל .ומשמע דאפילו כל
שהוא כבר מחייב בברכת מעין שלש ,כיון שזה תערובת
שקדים ואגוזים וכדברי המג"א .ועיין בביאור הגר"א אות
ל"ה שכתב שגם רבינו יונה ס"ל כדעת רש"י ,ועכ"פ כיון
שדעת רוב האחרונים כהדברי חמודות כן יש לנהוג,
ובפרט שקי"ל סב"ל ,ואין לברך מעין שלש אלא אם כן
יש כזית דגן בכא"פ.
אלא שמצינו מחלוקת אחרונים מה הפירוש של כזית דגן
בכדי אכילת פרס ,דהנה הזבחי צדק בסימן קי"ב אות כ'
הביא בשם הרב זרע אברהם )חלק או"ח סימן א'( והרב
פרח שושן )חלק או"ח כלל א' סוס"ג( שצריך לאכול כזית
דגן ממש ,ולא מספיק שיאכל כזית מן המאכל ,ואם יש
כזית דגן בכא"פ אז צריך לאכול פרס שלם ,ואם יאכל רק
כזית מן המאכל יברך בורא נפשות רבות .ולעומתם הגו"ר
)כלל א' סימן כ"ד( סובר שאין צריך לאכול כזית דגן אלא
רק כזית מן המאכל ,דס"ל שכל שיש כזית דגן בכא"פ
הרי כאילו כל המאכל נהיה כמו דגן ולכן סגי בכזית .וכ"כ
המטה יהודה אות ד' והמאמ"ר אות ט"ו .וכתב הזבחי
צדק בסוף דבריו וז"ל :ולענין הלכה היה ראוי לפסוק
כסברא שלישית )היינו דעת המג"א והפר"ח שהזכרנו
לעיל( ,וגם אם אין כזית בכא"פ מברך על המחיה אפילו
אם אכל מהם כזית גרידא ,יען כי פשט דברי מרן מוכח
כוותייהו כמו שיראה הרואה ,אבל מה נעשה שמיראי
הוראה אנן ,וכבר השרישו רז"ל סב"ל ,ע"כ אין לברך על
המחיה עד שיהיה כזית בכא"פ ,ויאכל כ"כ מן התערובת
עד שישער בעצמו שבודאי אוכל כזית דגן ,וכן ראוי
לנהוג .עכ"ל .וכן העלה בכה"ח באות ג"ן שכיון שפלוגתא
היא קי"ל סב"ל .והמשנ"ב בס"ק מ"ג כתב ג"כ שצריך
לאכול שיעור ארבעה ביצים עכ"פ מהפת ,כדי שאז יהיה
כזית דגן ,ובשעה"צ ס"ק מ"ה כתב כן בשם הגר"א ודה"ח
ושע"ת ,ובסוף ס"ק מ"ח כתב שלענין פת הבאה בכיסנין
שמעורב בתבלין הרבה ,נוהגין העולם לברך עליו לבסוף
על המחיה כשיש בו כזית ,אף שבמין הדגן לבדו שנמצא
בו אין בו שיעור כזית ,ואולי טעמם מפני שהתבלין בא
להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור,
וכדאיתא כעין זה במג"א ,ולכתחילה טוב ליזהר לשער
שיהיה בהקמח שיעור כזית .עכ"ל.
נמצא שלפי מנהג המשנ"ב אפילו אם אין בתבשיל כזית
דגן בכא"פ יוכל לברך מעין שלוש ,דכל שבא להכשיר
את המאכל נחשב כדגן בעצמו ,ומ"מ כיון שהזבחי צדק
וכה"ח לא זכרו מנהג זה וחששו לסב"ל ,א"כ מוכח שלא
היה אצלהם מנהג זה ,ולכן אין לברך מעין שלוש אלא
אם כן אוכל פרס שאז אכל כזית דגן .וכן העלה בשו"ת
אור לציון חלק א' סימן י"ט שאין לברך מעין שלש אלא
אם כן אכל כזית מן הדגן דוקא ובכדי אכילת פרס ,והיינו
מחמת סב"ל ,אלא שבחלק ב' )עמוד קכ"ט ד"ה וכ"ז(
חזר בו וכתב שאין צריך להמנע מאכילת מיני מזונות
שאין בהם כזית דגן בכא"פ ,משום שהמנהג לצרף הכל
לכזית ,וראה משנ"ב ס"ק מ"ח ,ואין לחוש לספק ברכות
במקום מנהג .עכ"ד .ולכאורה יש להעיר שאם סומכים
על המשנ"ב שיש מנהג ,א"כ אפילו בכל שהוא ג"כ יוכל
לברך מעין שלש ,שהרי ע"ז כתב המשנ"ב שיש מנהג.
ואולי טעמו משום דס"ל שדעת מרן שאין צריך לאכול
כזית דגן ממש ,וכמ"ש בחלק א' )שם( ,ולכן מצרף המנהג
לדעת מרן .ודוחק .ובר מין דין לענ"ד לדידן אין להוכיח
ממנהג שכתבו המשנ"ב ,משום שמהזבחי צדק וכה"ח
משמע שלא היה להם מנהג זה.
וראיתי בחזון עובדיה )ברכות עמוד קצ"ב( שכתב שאפילו
אם לא אכל פרס ,כל שיש כזית דגן בכא"פ ואכל כזית
מן המאכל יוכל לברך מעין שלש ,והיינו משום דעבדינן
ספק ספיקא ,דשמא הלכה כהמג"א ודעימיה שאפילו
שאין כזית דגן אפשר לברך מעין שלש ,ואת"ל דבעינן
כזית בכא"פ ,שמא כל שיש בו כזית דגן בכא"פ די
באכילת כזית ,ואין צריך לאכול פרס ,וכדברי הגינת
ורדים ודעימיה .ואף שאין עושים ספק ספיקא בברכות,
מ"מ כיון שדעת מרן שלא צריך לאכול פרס עבדינן ספק
ספיקא .וכ"כ בשו"ת חזון עובדיה )חלק א' כרך א' עמוד
קי"ד( שכשדעת מרן לברך עבדינן ספק ספיקא ,וכאן
דעת מרן בפשטות כדברי המג"א והפר"ח )וכדכתבנו
בשם הזבחי צדק( שאפילו בפחות מכזית יכול לברך
מעין שלוש .עכת"ד .וכן העלה בברכת ה' )חלק ב' עמוד
קס"ז(.
והנה לכאורה יש להעיר שאע"פ שפשטות דברי מרן כן,
מ"מ אין זה מוסכם ,שהרי גם הפרח שושן כתב שמרן
ס"ל כדבריו ,ואף שפשטות השו"ע לא כן אין זה מוכרח,
ולדבריו עדיין יש לחשוש לסב"ל .ועוד ,שאין זה מוסכם
שכשדעת מרן לברך עבדינן ספק ספיקא ולא חוששין
לסב"ל ,דכן מוכח מהזבחי צדק וכה"ח כאן .וכן יש להוכיח
מדין שינוי מקום שפסק מרן בסימן קע"ח סעיף א' שעל
שינוי מקום בסעודה שיצא מחוץ לבית צריך לברך ,וכן
בסעיף ה' פסק שפת ומיני דגן טעונים ברכה לאחריהם
במקומם ,אבל דברים אחרים ואפילו שבעת המינים אינו
טעון ברכה במקומו ,וא"כ כשאכל פירות משבעת המינים
ושינה מקומו ,יש ספק ספיקא לברך ,דשמא הלכה כדעת
הסוברים שאינם טעונים ברכה במקומם ,ולכן כשישנה
מקומו צריך לברך ,וכך דעת מרן ,ואת"ל שטעון ברכה
במקומו ,עדין שמא הלכה שגם כשטעון ברכה במקומו
כגון פת צריך לחזור ולברך כשישנה מקומו ,וכך דעת
מרן ,ובכל זאת פסקו החסד לאלפים )סימן קע"ח סעיף
ג'( והבן איש חי )פרשת בהעלותך סעיף ג'( שעל שינוי
מקום באכילת שבעת המינים אין לברך משום סב"ל.
וכן פסק בכה"ח )סימן קע"ח אות ל"ד( ,וכתב שכן דעת
הבית מנוחה באות ז' ועוד אחרונים ,וא"כ מוכח דס"ל
דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות אפילו כשדעת מרן
לברך ,וא"כ הוא הדין גם כשיש כזית דגן בכא"פ ואכל רק
כזית מן המאכל ,שיברך בורא נפשות רבות ולא עבדינן
ספק ספיקא.
אלא שיש להסתפק איזה ברכה אחרונה יברך ,דמעין
שלש לא יוכל לברך וכדכתבינן ,ובורא נפשות רבות יהיה
תלוי בזה האם בורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש,
שאם אינה פוטרת לא יוכל לברך כלל ,דלמ"ד שצריך
לברך מעין שלש בורא נפשות רבות אינה פוטרתו .והנה
הכנה"ג )סימן ר"י בהגה"ט( כתב שמ"ש התוס' )ברכות
ל"ז ע"א בסוף ד"ה הכוסס( שיש ליזהר שלא לאכול
חיטים חיים או קלויים או אפילו שלוקים שלא נתמעכו,
אלא אם כן אוכל אותם בתוך סעודה של פת שאז
פוטרם בברהמ"ז בודאי ,ע"כ ,נראה לפרש דהיינו דוקא
לכתחילה ,אבל בדיעבד אם אכלן שלא בתוך הסעודה
מברך עליהם בורא נפשות רבות ,שהיא ברכה דשייכא
אכל מילי .עכ"ל .וכ"ד הגינת ורדים )כלל א' סימן ט"ו(,
והוכיח כן מדברי הרי"ף והר"י .וכ"כ הערך השולחן בסימן
ר"ב אות ו' ,וכן פסק הכה"ח )סימן ר"ב אות ל'(.
אלא שלעומתם מצינו לרבים מן הראשונים והאחרונים
שכתבו שאין פוטר ,והוכיחו שכן גם דעת מרן בכמה
דוכתי ,שבסימן ר"ב סעיף י"א כתב שמי שריית צימוקים
ותאנים או מי בישולם מברך עליהם שהכל ,ויוצא גם
להרא"ש ,אבל בברכה שלאחריהם יש להסתפק אי מברך
בורא נפשות רבות ,או אם מברך ברכה אחת מעין שלש
כהרא"ש ,ולכן ירא שמים לא ישתם אלא בתוך הסעודה
או יאכל פרי משבעה מינים ,וגם ישתה מים כדי שיצטרך
לברך ברכה אחת מעין שלש ובורא נפשות רבות .עכ"ל.
והשתא אי נימא דבורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש,
למה לא כתב שיברך בורא נפשות רבות מספק ,וכמו
שכתב לגבי ברכה ראשונה ,ולא הצריך לאכלם בתוך
הסעודה ,אלא ודאי שאינו פוטר .וכן בסימן ר"ח סעיף
ד' כתב לגבי דגן חי או עשוי קליות לברך בפה"א ובורא
נפשות רבות ,ושדעת התוס' שיש ספק אם יברך בורא
נפשות רבות ,ולכן יאכלם בתוך הסעודה .והשתא אם
בורא נפשות רבות פוטר מעין שלש ,גם לתוס' יכול לברך
מעין שלש .וכן העלה הגאון ר' ישמעאל הכהן בספרו זרע
אמת )חלק ג' דף צ' ע"ד( ,והביא את דברי הרא"ש שכתב
)ברכות ל"ז( שברכה אחרונה אין לברך אלא הברכה
שנתקנה ,וכן כתב הטור סימן ר"ח סעיף ד' .וגם הוכיח כן
מדברי השו"ע וכדכתבנו ,ודחה דברי הגינת ורדים שהביא
ראיה מדברי הרי"ף ,וכתב שאין ראיה .והביא דבריו
בשו"ת מעט מים )סי' ג' דף ט' ע"א( .וכ"כ המאמ"ר )סימן
ר"ח ס"ק ל"ז( שאין דברי הגינת ורדים מוכרחים ,ואפילו
בדיעבד משמעות דברי מרן שאינו פוטר בורא נפשות
רבות מעין שלש .וכ"כ הזבחי צדק )הנ"ל( ,ושכן דעת מרן
הב"י ,וכן הוא סברת כל הפוסקים .וא"כ כיון שכן דעת
מרן ורוב האחרונים ,ודאי שאין לברך בורא נפשות רבות
כשיש לו ספק ,ולא יהיה אלא סב"ל )ותימה על מש"כ
בספר נר יהודה עמוד קנ"ב שכיון שיש מחלוקת אם פוטר
או לא קי"ל סב"ל ,ופוטר בורא נפשות רבות מעין שלש,
ולכאורה אדרבה איפכא מסתברא דכיון דסב"ל לא יוכל
לברך .ואולי כוונתו שאם טעה ובירך בורא נפשות רבות
במקום מעין שלש לא יוכל לחזור ולברך מעין שלש,
דשמא כבר יצא יד"ח ברכה אחרונה ,אבל איה"נ גם הוא
מודה שלא יברך בורא נפשות רבות כשיש ספק( ,וא"כ
לא יוכל לברך שום ברכה אחרונה .אלא שמ"מ ראוי לו
לאכול דבר אחר ולפטור את זה בברכה אחרונה ,שהרי
לכו"ע הוא חייב לברך ברכה אחרונה אלא שאינו יודע
מה לברך.
אלא שבאופן שאכל יותר מכזית באופן שגם בלא הדגן
אכל שיעור כזית ,א"כ יש לומר שחייב לברך בורא נפשות
רבות מצד התערובת ,ואע"ג שאם חייב לברך מעין שלש
אינו צריך לברך בורא נפשות רבות כיון שנפטר בברכת
מעין שלש ,היינו דוקא באופן שמברך מעין שלש ,אבל
אם לא בירך עדיין חיוב של בורא נפשות רבות במקומה
עומדת .ואין לומר שכיון שהוא נפטר בברכת מעין שלש
אין עליו חיוב של בורא נפשות רבות כלל ,דהא מצינו
בסימן רי"ב שכתב הב"י בשם תרומת הדשן )חלק א'
סימן ל"א( שאם אוכל את הטפל קודם העיקר צריך
לברך עליו ,א"כ משמע שיש עליו חיוב ברכה אלא
שנפטר בברכת העיקר ,וכשאין את ברכת העיקר צריך
לברך על הטפל ,וזה דלא כדברי השעה"צ )סימן ר"ח ס"ק
ע'( שכתב באדם ששתה יין כמלוא לוגמיו וגם רביעית
מים ,שלא יוכל לברך בורא נפשות רבות על המים ,כיון
שיש דעות שכבר במלוא לוגמיו צריך לברך מעין שלש
א"כ פוטר המים ,ואף שאין מברך מעין שלש דשמא צריך
רביעית ,מ"מ גם בורא נפשות רבות לא יברך ,דכי משום
שאין אנו יודעין לברר ההלכה יחוייב עי"ז לברך בורא
נפשות רבות ,וצ"ע .עכ"ד .ועיין בברכת ה' )חלק ב' עמוד
קס"ט( שדחה דבריו ,וכתב לברך בורא נפשות רבות,
ושכ"כ בספר עמק הלכה ,וכן בשו"ת יביע אומר )חלק ז'
סימן ל"ב בהערה( הקשה כנ"ל על דברי השעה"צ.
אלא דמאידך גיסא י"ל דכיון שיש כאן מין אחד משבעת
המינים )הקמח( ,ומין אחד משאר מינים ,יהיה דבר זה
תלוי במחלוקת האם מצטרפים חצי זית משבעת המינים
וחצי זית משאר המינים ,שהמשנ"ב כתב שמצטרף )עיין
סימן ר"י ס"ק א' ובשעה"צ ס"ק ב'( .והנה מקור הדברים
בכנה"ג סימן ר"י בהגה"ט ,שבתחילה כתב דכיון שאכל
בסה"כ כזית שלם מי פטרו מברכה אחרונה ,והוסיף
עוד :וכל שכן למה שכתבו התוס' דאפילו אכל חצי זית
משבעת המינים יברך בורא נפשות רבות ,ושמא גם
החולקים וס"ל דאין מברך ,מ"מ כאן שאכל בין הכל כזית
יודו שצריך לברך בורא נפשות רבות.
והנה המג"א )סימן ר"י ס"ק א'( הביא דברי הכנה"ג,
והגאון רע"א העיר עליו שבסימן ר"ח )ס"ק כ"ו( כתב
שאין ברכת בורא נפשות רבות פוטרת מעין שלש ,וא"כ
איך כאן פסק שמצטרף לברך בורא נפשות רבות ,הלא
אינו פוטר את המזונות ,והניח בצ"ע .ועיין באור לציון
)חלק א' סימן י"ט( שכתב לבאר דאין דבריו סותרים,
דהטעם שמברך בורא נפשות רבות אינו כדי לפטור מעין
שלש ,שהרי מעולם לא נתחייב בברכה זו ,שהרי לא אכל
שיעור ,אלא כיון שנהנה במעיו כזית צריך לברך בורא
נפשות רבות ,וכתב להוכיח כן מדברי הרשב"א והשו"ע.
אלא שבשו"ת יביע אומר )חלק א' סימן י"ב אות י"א
ואילך( הביא מדברי האחרונים שאין מצטרף לברך בורא
נפשות רבות משום דלא עבדינן ספק ספיקא בברכות,
ולכן פסק שלא יברך בכלל .אולם עיין בשו"ת קול אליהו
)קונטרס מילי דברכות סוף סי' י"ג( שדחה דהאחרונים
שהביא שם איירי מדין הספק ספיקא ,ולכאורה זהו רק
תוספת ,אבל מעיקר הדין גם בלא הספק ספיקא אפשר
לברך ,ועכ"פ שדין בורא נפשות יהיה תלוי במחלוקת
הנ"ל אם אפשר לברך או לא.
אלא שאחר העיון נראה לומר שלא יוכל לברך בורא
נפשות רבות ,שהרי איכא למ"ד שברכתו מעין שלש,
ונראה שלפי דבריהם אין זה משום עיקר וטפל ,אלא
ששאר המינים נהפכו להיות מעין שלש ,שהרי לא אכל
כזית מן הדגן אלא רק בצירוף שאר הדברים ,וא"כ ע"כ
לומר שהם עצמם נהפכו להיות כהדגן ,וא"כ אין בורא
נפשות רבות פוטרתו ,וכמו שנתבאר ,ולפי"ז לא יוכל
לברך שום ברכה עד שיאכל כזית דגן ממש.
יהודה טל -רמות
מהו שיעור קביעות סעודה בתערובת דגן
השו"ע פסק בסי' ר"ח סעי' ט' דאם עירב קמח דוחן
וכו' עם קמח חטה ,אזי לענין ברכה ראשונה אם הוא
בא לטעם או לסעוד ודאי שמברך במ"מ .ולגבי ברכה
אחרונה אם עשאו תבשיל מברך על המחיה ,ואם עשאו
פת מברך ברהמ"ז ,וכל זה בתנאי שיש בתערובת כזית
דגן בכא"פ.
וכתב המשנ"ב בס"ק מ"ג דדוקא אם אכל את כל הכזית
דגן ,דהיינו אם הכזית מעורב בתוך שיעור של ארבע
ביצים דהוא שיעור פרס )להרמב"ם ,וכאן נקט לחומרא(,
אז מברך את הברכה האחרונה הראויה אם אכל את כל
הד' ביצים ,דאז אכל למעשה כזית דגן.
ונסתפקתי דעתה כיצד נחשב לענין פת הבאה בכיסנין
לענין קביעות סעודה ,דמהמשנ"ב בסוף ס"ק מ"ח דכתב
דלכתחילה צריכים לאכול מפת הבאה בכיסנין כזית דגן
בכא"פ ,וכמ"ש לעיל בס"ק מ"ג ,ורק בכהאי גוונא יכול
לברך ברכה אחרונה ]אלא שכתב דמנהג העולם לברך
אפילו על כזית בלי שיאכל כזית בפועל[ ,א"כ בשביל
על המחיה צריך לאכול לכתחילה שיעור ד' ביצים ,וא"כ
באיזה שיעור יתחייב שיעור קביעות סעודה ,האם צריך
שיאכל בפועל מהדגן שיעור ג' או ד' ביצים שבתערובת
הנזכרת ,דהיינו שיעור שמונה עשרה או שלושים ושתים
ביצים )לרש"י או לרמב"ם( או לא ,ואם לא כיצד הוא
החשבון.
א .עקיבא -נתיבות
שביעה המחייבת בהמ"ז
סי' ר"ח ס"ט :אם עשה פת מקמח קטניות עם קמח
של ה' מיני דגן ,ויש בו כזית בכדי אכילת פרס של דגן,
מברך המוציא וברכת המזון .ובבה"ל )ד"ה ובהמ"ז( כתב
שהפמ"ג נסתפק לענין חיובא דאורייתא דבעינן כדי
שביעה ,אם מצטרף יתר המינים לדגן לענין זה .ולכאו'
צריך להבין ,דלעיל סי' קפ"ד ס"ו בבה"ל )ד"ה בכזית(
הביא מהפמ"ג שמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד
ואז הוא חייב מה"ת ,וביאר הבה"ל שנראה פשוט דאין
כוונת הפמ"ג במי שאוכל איזה דבר ללפת הפת ,דזה
פשיטא שמצטרף שכן הוא דרך אכילה ,אלא מיירי
הפמ"ג בשאכל שארי דברים בפני עצמן ,וא"כ מדוע
נסתפק כאן בפת שיש בה תערובת.
וצ"ל דכשיש לו פת גמור ומלפת בה דברים אחרים ,זו
דרך אכילה דאכל כזית פת גמור ושאר דברים נעשו טפל
לה ,ולכן מצטרפין הדברים לשביעה ,אבל כאן שהפת
גרועה דמעורב בה שאר מינים ,ומפני זה כתב לפני כן
בבה"ל )ד"ה ואם( דעדיף לברך המוציא על פת שאינה
נקיה מאשר על פת זו ,א"כ כל שביעתו מגיע מפת של
תערובת ,ואין זה דרך אכילת דגן שנאמר עליה ושבעת
וברכת ,ולכן נסתפק הפמ"ג האם זה יחשב שביעה כיון
שסוף סוף שבע מדבר שמוגדר כפת.
אליהו ברייזכר -בני ברק
בענין צירוף לשיעור כדי שביעה
בביאוה"ל )סימן ר"ח סעי' ט' ד"ה וברכת( דן לענין מי
שעירב קמח של חמשת מיני דגן עם קמח קטניות ואפאן,
שאם אוכל כזית מיני דגן בכדי אכילת פרס צריך לברך
ברכת המזון ,והביא הביאוה"ל את הפמ"ג שנסתפק אם
הקמח של שאר המינים מצטרף לקמח של חמשת מיני
דגן לשיעור של כדי שביעה .וצ"ע ,דהא הביאוה"ל לעיל
)סוף סימן קפ"ד( הביא פמ"ג שמסתפק בנידון דומה,
אם הלפתן שמלפת בו הפת מצטרף לפת לשיעור של
כדי שביעה ,וכתב הביאוה"ל שודאי ספקו של הפמ"ג
הוא באוכל את הלפתן בנפרד מהפת ,אבל באוכלו עם
הפת בודאי שמצטרף ,וא"כ גם כאן היה צריך הביאוה"ל
לומר שהקמח של שאר המינים מצטרף ,וכל שכן הוא,
כי שם הלפתן הוא דבר חיצוני לפת ,אף אם אוכלו ביחד
עם הפת ,וכאן שאר הקמחים הם חלק מהפת ממש ,ואם
הלפתן מצטרף כל שכן ששאר הקמחים יצטרפו ,וצ"ע.
ישראל בן ישי -קרית ספר
חתימת על פירותיה
סי' ר"ח ס"י :בברכת מעין שלש של פירות דא"י חותם
על הארץ ועל פירותיה ,ובמ"ב )ס"ק נ"ג( כתב שמשבח
לבורא ית"ש על נתינתו לנו את הארץ שמוציאה אותן
פירות ,ובשעה"צ ציין על זה הגמ' ברכות מ"ט ע"א.
והנה הגמ' אמרה זה על כל חתימה דמעין ג' לתרץ
שלא יחשב כחותם בשני דברים ,ולכן פירשה דאע"פ
שמזכירים על הארץ ועל דבר נוסף )מחיה ,פירות ,פרי
הגפן( ,מתפרש כדבר אחד ,שמודים על הארץ שמוציאה
דברים אלו .וא"כ יכל המ"ב להזכיר ביאור זה מקודם
בס"ק נ' שהאריך בנוסח מעין ג' ,או ס"ק נ"ב שדיבר בענין
על הפירות .ואולי המתין המ"ב עד כאן דהואיל וכוונת
על הארץ שבברכת מעין ג' היא א"י ,שמודים להקב"ה
שנתנה לנו כמו בברכה שניה של ברהמ"ז ,ומתאים ביאור
סג
זה במיוחד כשמודים על פירות שגדלו בא"י ,לכן ביאר זה
בעל פירותיה.
אליהו ברייזכר -בני ברק
בירור בדין אמירת על פירותיה באכל פירות מא"י
ומחו"ל יחד
כתב השו"ע סי' ר"ח סעיף י' :בברכה אחת מעין שלש של
פירות דחוצה לארץ ,חותם על הארץ ועל הפירות ,ובארץ
ישראל ]=ופירות ארץ ישראל גם כן[ חותם על הארץ ועל
פירותיה .ויש להסתפק באכל שיעור שלם מפירות א"י
ושיעור שלם מפירות חו"ל ,אם יחתום כמו על פירות א"י
ועל פירותיה ,או כמו על פירות חו"ל ועל הפירות .ובספר
ארחות רבנו מובא דדעת הקה"י לחתום ועל פירותיה
לחוד ,ופוטר בזה גם את פירות חו"ל ,ועתה באנו לדון
בטעם הדבר.
א( הנה מקור הדין שעל פירות א"י אומר על פירותיה ועל
פירות חו"ל אומר ועל הפירות ,הוא בגמרא בברכות דף
מ"ד ע"א ,והכי איתא התם :רב חסדא אמר על הארץ ועל
פירותיה ,ור' יוחנן אמר על הארץ ועל הפירות .א''ר עמרם
ולא פליגי ,הא לן והא להו .מתקיף לה ר''נ בר יצחק ,אינהו
אכלי ואנן מברכין ,אלא איפוך רב חסדא אמר על הארץ
ועל הפירות ,ר' יוחנן אמר על הארץ ועל פירותיה .ע"כ.
ומשמע מהגמרא חדא שעל ר' יוחנן שאומר לברך בא"י
על הפירות לא קשה מידי ,אלא מכח דר"ח אמרינן איפוך,
ועוד משמע שבחו"ל אי אפשר לברך על פירותיה ,ומשום
שאינהו אכלי ואנן מברכינן ,ופירש רש"י ד"ה ואנן מברכינן
על פירותיה אארץ ישראל לחודה קאי ,ואנן לא אכלינןמינייהו ומברכים עלייהו .עכ"ל .והיינו שעל פירותיה לא
שייך לומר על פירות חו"ל ,וא"כ לא יתכן שיאמר ר"ח
שבבבל יאמרו על פירותיה שלא הולך על הפרי שאכל,
דזה קאי רק על פירות א"י.
ולפי זה נראה שאם אוכל גם מפירות א"י ,אין זו סיבה
שיכול לומר על פירות בבל על פירותיה ,דסו"ס על
פירותיה היינו על פירות א"י ,ופירות בבל לא חשיבי
פירותיה ,וא"כ צריך עיון במש"כ מרן הקה"י לומר בכה"ג
שאכל משניהם רק ועל פירותיה.
והנה בפשוטו היה מקום לומר ששבח זה ועל פירותיה
אמנם הוא מיוחד לא"י ,אבל גם כשאוכל פירות בבל
שייך להודות על מה שה' נתן לנו את פירותיה של א"י,
ורק קושיית הגמרא היא שלא מסתבר שאם נהנה מטובה
פחותה והיינו פירות בבל ,יצטרך לשבח בשבח היותר
מעולה שלא קיים אצלו ,וא"כ שייך לומר שאם אוכל
משניהם ששייך אצלו ג"כ השבח המעולה של פירות א"י,
יכול לומר גם על פירות בבל על פירותיה ,ואין בזה את
החסרון דאינהו אכלי ,משום שגם הוא אכל ונהנה מטובה
מרובה זו ,ועיקר הברכה שייך גם על פירות בבל ,אלא
דבעלמא כשנהנה משבח פחות אינו יכול לשבח על שבח
מעולה יותר.
ויש להביא דוגמא לזה ]לא ראיה[ שאם אוכל תפוחים
נפסק בשו"ע שיברך בנ"ר ,ואינו יכול לברך מעין ג' ,שזה
נתקן רק על הפירות שנשתבחה בהם א"י ,ומ"מ כתב
השו"ע סימן ר"ח בסעיף י"ג שאם אכל גם תפוחים וגם
פירות מז' מינים ומברך מעין ג' ,א"צ לברך שוב בנ"ר,
דכבר הודה על הפירות ,וגם תפוח הוא בכלל פרי .וחזינן
שאע"פ דכשאוכל תפוח אינו יכול להודות בנוסח של
מעין ג' שנתקן על פירות יותר מעולים ,מכל מקום אם
נהנה גם מהפירות המעולים פוטר בברכתו את כל מיני
הפירות שאכל ,דכולם פרי .וא"כ יש לדמות גם נידון דידן
ששבח זה של ועל פירותיה הוא שבח מעולה יותר מאומר
ועל הפירות ,אלא שבאוכל פירות חו"ל לא תיקנו לו לומר
את השבח המעולה שלא נהנה מטובה זו ,אבל אם אוכל
מפירות א"י ג"כ שכבר נהנה מטובה זו ,יכול לומר ועל
פירותיה ,ולפטור בזה שאר פירות שגם הם כלולים בשבח
זה.
ב( אלא שמלשון רש"י נראה שאין פירות חו"ל בכלל
פירות א"י ,וא"כ לא יועיל מש"כ ,ויצטרך לברך על פירות
חו"ל דווקא בנוסח ועל הפירות .וכן הוא משמעות לשון
הריטב"א ]מוסד הרב קוק[ ,וכן איתא בשטמ"ק :אינהו
אכלי ואנן מברכינן ,פירוש דעל פירותיה אארץ ישראל
לחודה קאי ,והיכי שייך לדידן לבני בבל לברך על פירותיה
ולא אכלי מינייהו .עכ"ל .ומשמע שעל פירות חו"ל לא
שייך כלל נוסח ועל פירותיה משום שהם פירות אחרים,
וברכת ועל פירותיה היא הודאה על פירות א"י בלחוד.
אולם אם נרצה להעמיד את דברינו ניתן אולי לומר כן
לפמש"כ המאירי שם ,וז"ל :ומ"מ אם באו פירות שבארץ
בחוצה לארץ ,יש אומרים שמברך על פירותיה הואיל
ופירותיה הם ,שהרי לא מיחו בנוסח על פירותיה בחו"ל
אלא מטעמא דאינהו אכלי ואנן מברכין' ,כלומר ומה לנו
לברך על פירותיה אחר שאין אנו אוכלין אותם' ,ובזו הואיל
ופירותיה הם ראוי לברך כך .עכ"ל .ובלשונו לא כתב שאי
אפשר לברך על פירות חו"ל ועל פירותיה ,אלא שמאחר
וזהו שבח יותר מעולה אין מה שיחייב אותנו לאומרו,
וא"כ יש לומר שאם אכל גם פירות א"י יכול לומר השבח
היותר מעולה ]ועיין בס' וזאת הברכה בבירורים[.
ולפ"ז יוצא שהנידון שפתחנו בו באכל פירות מא"י וחו"ל
יחד ,אם יחתום כא"י או כחו"ל ,לכאורה תלוי בראשונים
הנ"ל ,שלמש"כ במאירי יש לומר שגם באכל פירות
חו"ל שייך לפוטרם בברכת על פירותיה ,אלא דכשלא
אכל פירות מפירות א"י אין סיבה לשבח בנוסח זה ,ואם
אכל יש סיבה .אולם למש"כ רש"י והריטב"א נראה שלא
שייך כלל לומר על פירות חו"ל ועל פירותיה ,וממילא
נראה שאדרבה עדיף טפי לומר ועל הפירות שפוטר את
פירות חו"ל ,ומשמע בגמרא שגם פירות א"י נפטרו בזה
כמש"כ לעיל ,מדלא הקשו ג"כ על ר' יוחנן שאמר לברך
ועל הפירות.
ג( והנה יש לדון באופן שמסופק האם הפרי הוא מא"י או
מחו"ל ,אם יחתום כמו בא"י או כמו בחו"ל ,ונראה שזה
תלוי במחלוקת הנ"ל ,שאם נימא ששבח של ועל פירותיה
לא שייך כלל על פירות חו"ל ,א"כ ברור שיחתום ועל
הפירות שאז יצא בוודאי ,ולא יחתום ועל פירותיה שאז
לא יצא אם הפירות הם של חו"ל .אולם אם נימא ששבח
של ועל פירותיה מועיל גם לפטור פירות חו"ל ,אלא
שאינם מצריכים שבח זה ,א"כ יש לומר שמכל מקום
בספק שיאמר השבח המעולה ,וגם יצא ידי חובה בין אם
אכל פירות א"י בין אם אכל פירות חו"ל.
ובמשנ"ב בס"ק נ"ד כתב וז"ל :אבל בספק כגון בחו"ל
הסמוכה לא"י יאמר על הפירות ]מג"א -שעה"צ[ ,וה"ה
כשאוכל בא"י ואינו יודע אם הם מפירות הארץ או שהובאו
מחו"ל יברך ג"כ על הארץ ועל הפירות ]מסקנת הא"ר -
שעה"צ[ .עכ"ל .והנה יש בזה ב' נידונים :א' באוכל בחו"ל
ואינו יודע אם באו מא"י ,ובאוכל בא"י ואינו יודע אם גדלו
בא"י ,ובנידון הראשון הביא המשנ"ב דברי המג"א שיאמר
כמו בחו"ל ,ובנידון השני הביא את מסקנת הא"ר שיאמר
ועל הפירות.
והנה לשון המג"א בס"ק ט"ז :ובחוצה לארץ הסמוכה
לא"י אין צריך לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות
מא"י הן ,ולא חיישינן לזה )ב"ח תר"י דלא כמ"ש הרב"י(.
עכ"ל .ומשמע מדבריו שזה רק דין שא"צ לשנות משום
דלא חיישינן ,אבל אם היינו חוששים היינו אומרים ועל
פירותיה ,ולפ"ז כתב העולת תמיד ]מובא ג"כ בא"ר שם[
שאם הוא בא"י ונסתפק לו שמא באו הפירות מחו"ל
יאמר ועל פירותיה ,והטעם לזה הוא כנ"ל שמספק א"צ
לשנות ,דלא חיישינן ,ובאמת כן הוא לשון הר' יונה שהוא
מקור דין המג"א .אלא שהא"ר הסיק דבכל גווני יאמר ועל
הפירות מספק ,וכוותיה פסק המשנ"ב.
והנה לפו"ר עולה שהמג"א ועו"ת סברו שעל פירותיה
פוטר גם פירות חו"ל ,אלא שהנידון איזה נוסח להעדיף,
ולכן כתבו שכל מקום אין לשנות ממקומו מספק ,והא"ר
למד שעל פירותיה זה נוסח שמהני רק לפירות א"י ולא
לפירות חו"ל ,ולכן בכל גווני יאמר ועל הפירות ,שהוא
נוסח שתמיד מהני ,ולא ישאר בספק שמא ברכתו לא
הועילה .ולכאורה היא היא מחלוקת הראשונים שהבאנו
לעיל בביאור דברי הגמרא אינהו אכלי ואנן מברכינן.
ולפ"ז יוצא להלכה שלפי מה שפסק המשנ"ב כהא"ר
שבספק בכל גווני יאמר רק ועל הפירות ,א"כ גם באכל
פירות מא"י וחו"ל יחד יאמר על הפירות בשביל שיפטרו
שניהם ,ולא יאמר ועל פירותיה דאז לא נפטרו פירות
חו"ל.
ד( וראיתי ג"כ בפסקי תשובות שהביא בשם שו"ת דבר
יהושע שפסק שם שהאוכל מפירות א"י וגם מפירות
חו"ל יאמר ועל פירותיה ,וטעמו דכן משמע לשון הר' יונה
שכתב שבספק לא הצריכו לשנות המטבע של חו"ל ,והם
הם דברי המג"א הנ"ל שפסק כהר"י ,ומוכח כמש"כ שהצד
לברך בכה"ג ועל פירותיה מבוסס על דברי הר' יונה ,והם
דברי המג"א הנ"ל ,וכמו שביארנו שהיא שיטת העולת
תמיד ,ולפ"ז המשנ"ב שפסק דלא כוותיהו אלא כהא"ר
לדעתו יצטרכו לומר בכה"ג רק ועל הפירות ,שהוא כולל
גם פירות חו"ל ]וכדעת רש"י והריטב"א[.
אח"כ ראיתי שבספר קצות השולחן סי' ס' דן בזה ,וכתב
שכה"ג שאכל גם מפירות א"י וגם מפירות חו"ל שאפשר
שיאמר שניהם ,ונראה שם שטעמו שאם יאמר רק ועל
פירותיה הפסיד הברכה על פירות חו"ל ,ואם יאמר רק
ועל הפירות לא בירך בשבח היותר מעולה ,ועכ"פ חזינן
מדבריו ששבח של ועל פירותיה הוא מיוחד לפירות א"י,
ופירות חו"ל לא יפטרו בזה.
וכן ראיתי בשו"ת תשובות והנהגות ח"ג שכתב שבספק
יאמר על הארץ ועל פירותיה ,ואח"כ יסיים על הפירות
ספק ,ובשו"ת ח"ד סי' נ"ב חזר בו מזה ,משום שאם יאמר
תחילה על פירותיה ,והפירות שלפניו הם פירות חו"ל ,כבר
קלקל הברכה לפירות חו"ל ,ואפשר שלא יצא ידי חובה,
ולכן עדיף שיאמר תחילה על הארץ ועל הפירות ואח"כ
יאמר ועל פירותיה וכנ"ל.
ולמש"כ שכשאוכל ג"כ פירות חו"ל יאמר ועל הפירות,
יצא לנו נפק"מ למעשה אם יאכל תפוחים מחו"ל ופירות
מז' מינים מא"י יחד ,ויש שיעור ברכה אחרונה בכל אחד
מהם יחתום ועל פירותיה ,ובזה התפוחים לא נפטרים
]גם אם נימא שבדיעבד מהני[ ,ואז יהיה חייב לברך שוב
בנ"ר .אלא דיש לדון שאולי גם כאן נאמר שיאמר ועל
הפירות ויכלול גם התפוחים ,וצ"ע בזה ,דיש לחלק בין זה
לבין אוכל מפירות א"י וחו"ל יחד שבזה בשניהם מחויב
בברכת מעין ג' ,ואם יאמר ועל הפירות כבר פטר פירות
א"י ,ולכן יש לומר שסגי בזה ,משא"כ באוכל מפירות א"י
לחוד ותפוחים שהם חייבים בברכה אחרת ,מהיכי תיתי
שנשנה ברכת מעין ג' בשבילם ,וצ"ע בכל הנ"ל למעשה.
מ .אדלשטיין -אלעד
בשולי הדברים רציתי להודות לאותם שעומדים מאחורי
כל המפעל הגדול הזה של הרבצת תורה ,ובפרט לעורכי
ומסייעי גליון "אליבא דהלכתא" שידיו רב לו בזה ,יה"ר
שישלם ה' שכרכם ותהי משכורתכם כפולה.
ברב ברכה לסיעתא דשמיא
בהא דברכת על העץ פוטרת תפוחים גם כשבירך על
ענבים ולא כיון לפטור
בסי' ר"ח סעי' י"ג מבואר דאם בירך על העץ על ז' המינים
פטר גם את התפוחים )והוא מהרמב"ם( ,ולכאורה הרי
קי"ל בסי' ר"ו סעי' ב' דהיכא דבירך פרי האדמה על פירות
אדמה ולפניו גם העץ ,אינו נפטר אלא אם כן כיון להדיא,
וא"כ הכא צ"ל דכיון .אמנם עיין משנ"ב ס"ק ס"ג שהוסיף
דגם על פירות העץ שייך על העץ ,אלא שלא תיקנו מפני
שאינם חשובים ,וכיון שכבר בירך על ז' המינים א"כ שאר
פירות העץ בכללם ,והיינו לפי"ז שאין זה מטעם הנ"ל
דסי' ר"ו סעי' ב' ,אלא דאחר שכבר מברך על ז' המינים
א"כ זהו לכתחילה גם על תפוחים ,ולא דיעבד כההיא
דסי' ר"ב הנ"ל.
ולפי"ז אתי שפיר גם מה דמבואר להלן סעי' י"ז במשנ"ב
ושעה"צ ס"ק ע"ה בשיטת הר"ן ,ושם בביאוה"ל דבבירך
ברהמ"ז בסתם פטר את הדייסא ,אעפ"י שברכת הדייסא
היא רק בדיעבד נפטרת בברהמ"ז ,וא"כ מאי טעמא כאן
מהני גם בסתמא ,והתם איירי להדיא בלא כיון ,דבכיון כן
הוא לכו"ע .אמנם להנ"ל י"ל דהתם הוא ג"כ מדין דהכא,
דדייסא ג"כ שפיר שייך ע"ז ברכת המזון ,ורק אינו חשוב
לקבוע ע"ז ,ואחרי שבירך הוי לכתחילה ומהני אף בלא
כיון .ודו"ק.
אמנם בספר פתח הדביר )הראני הרה"ג ר' אברהם בר
ששת( השוה דין דהכא דעל העץ פוטר את התפוחים
שהוא מדין דסי' ר"ו ,ולדבריו קשה כנ"ל ,ואי נימא דבברכה
אחרונה עדיף דמה שכבר נתחייב הוא המחיל את הברכה
על כל מה שאכל גם בסתם ,משא"כ בברכה ראשונה אתי
שפיר ,ומיושב גם ההיא דלקמן .אלא דבמשנ"ב ס"ק ס"ט
משמע דלא חילק בזה ,וכן בההיא דלקמן בסעי' י"ז ג"כ
מבואר דהוא סברא מיוחדת בדייסא לשיטת הר"ן ,הא
בסתמא לא מהני ,וכמש"כ בהערה קודמת ,ולכן בשיטת
המשנ"ב הסברא הוא כנ"ל וכמבואר בדבריו כאן ,אך לפי
הפתח הדביר היה אפשר לומר כן ,אמנם מדבריו בסוף
הסימן משמע שאינו מחלק בזה אלא כשיטת הכס"מ
ברמב"ם ,ומבואר שהוא לא חילק בזה ,ויל"ע היטב
בדבריו .אך בשיטת המשנ"ב הביאור הוא כנ"ל ,וכן בההיא
דלקמן בדייסא לשיטת הר"ן .ודו"ק.
]ובספר פתח הדביר הביא מהכס"מ פ"ד ה"ו בשיטת
הרמב"ם דברכת הפרפרת לא פוטרת הפת ,דאיירי באופן
שאילו בירך על הפת גופא דיעבד יצא יד"ח ,השתא
שבירך על הפרפרת לא יצא יד"ח ,והקשה הפתח הדביר
מהרמב"ם הנ"ל דהתפוחים נפטרים בברכת על העץ,
וכתב לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה ,אך מטעם אחר
ודחוק ,כמו שסיים שם .ולפי הסברא שכתב לעיל לחלק
בין ברכה ראשונה לאחרונה ,אתי שפיר החילוק .אמנם
בלאו הכי לדברי המשנ"ב הביאור בפטור של התפוחים
בברכת מעין שלש הוא מטעם אחר וכנ"ל ,ובלאו הכי יל"ע
מה הקושיא ,דמהיכי תיתי דאיירי הכס"מ בכיון לפטור,
ודו"ק[.
שמעון בן גיגי -רוממה
בירך העץ על היין
במג"א )סי' ר"ח סקכ"ב( כתב דבירך העץ על היין לא
יצא יד"ח ויברך שוב הגפן ,והביא כן בשם ר"י הלוי.
ונתקשו עליו רע"א ואבן העוזר והגינת ורדים ,דהא שם
פרי עליו ,דהא מברכין עליו בפה"ג ,ומאי שנא מבירך
עליו שהכל דיצא יד"ח ]וכן הקשה הגרע"א שוב בגליון
הש"ס )ברכות י"ב([ .והוסיף להקשות עליו בפמ"ג )אשל
אברהם סקכ"ב וכן בסי' ר"ו סעי' א'( מהא דפסק איהו
גופיה )מג"א סי' ר"ו סעי' א'( דפירות האילן שלא נגמרו
כל צרכם דמברך עליהם בפה"א ,דאם בירך העץ יצא
יד"ח ,והטעם כיון דסוף סוף עץ הוא ,ומאי שנא הכא דלא
יצא יד"ח .ובאמת פליגי עליו האחרונים )הט"ז החיי אדם
ועוד( דיצא יד"ח ,ובמשנ"ב פסק דסב"ל .והנה אף דקיי"ל
סב"ל נגד השו"ע ,מ"מ נראה דדעת השו"ע דלא יצא
יד"ח בברכת העץ וכמ"א ,דהנה במאמר מרדכי )סי' ר"ח
סקי"ד( כתב להוכיח כמ"א ממש"כ הב"י בשם המרדכי
)סוף סי' ר"ט( דבירך העץ על היין ,ובתוך כדי דיבור חזר
ואמר הגפן דיצא בתוך כד דיבור ,ודייק דמשמע מדבריו
דדוקא חזר בו תכ"ד וסיים הגפן ,אך אם נשאר בדבריו
הראשונים וסיים העץ לא יצא יד"ח .ועי' במחזיק ברכה
להגחיד"א )סי' ר"ח( דלא נקט כוותייה ופליג עליה ,ועיין
עוד במאמ"ר מה שהשיב על דבריו.
אך נראה לענ"ד להביא ראיה אחרת למאמ"ר דלא יצא
לדעת הב"י ,מהא דפסק השו"ע )סי' ר"ח סעי' י"ח( דלא
יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש מחמת
ספק ,וביאר הרמ"א דבריו פירוש כגון ששתה משקה
שספק אם ברכתו בורא נפשות רבות או הגפן ,לא יקח
דבר של בורא נפשות רבות ומאכל של העץ ויכלול עמו
ג"כ הגפן ,כיון דהוי הפסק דדילמא לאו הגפן הוא .והוא
מתרומה"ד )סי' ל'( .והשתא אי ס"ל למרן דיצא בהעץ
אמאי לא יברך כלום ,יברך בורא נפשות רבות והעץ ויצא
ממ"נ דהעץ פוטר היין ,וע"כ דס"ל למרן דאפילו בדיעבד
לא יצא בהעץ על היין )ועיין בט"ז שלמד בתרומה"ד דהוא
רק לכתחילה אך בדיעבד יברך ,אך מ"מ השו"ע ודאי לא
ס"ל הכי ,אלא דאפילו בדיעבד לא יברך ,וכ"כ הט"ז גופיה(.
ועיין עוד ביאוה"ל )ד"ה מספק( .אך מ"מ קיי"ל דסב"ל
דיצא ,וכמש"כ המשנ"ב ,וכ"כ הכה"ח )סי' ר"ח שם(.
שמואל עטיה -ביתר עילית
בענין יין שפוטר שאר משקים מברכה
במשנ"ב בשעה"צ סי' ר"ח ס"ק ע' לענין יין פוטר כל מיני
משקה מברכה אחרונה ,כתב בסו"ד דאם שתה פחות
מכשיעור דיש לעיין איך יעשה עם ברכה אחרונה דשאר
משקין ,דכיון דיש דעות שיכול לברך ברכה אחרונה על
יין גם על רוב רביעית וגם על כזית ,וא"כ צריך לברך על
יין וממילא לא על המשקין .ונהי דמספק לא מברכין על
היין אלא ברביעית ,אטו משום דאנן לא יודעים לברר
את ההלכה יחוייב ע"ז לברך בורא נפשות ,והניח הדבר
בצ"ע .ולכאורה אינו מובן דברי המשנ"ב ,שהרי הדין הוא
שבעיקר וטפל כשבעיקר אין שיעור של ברכה אחרונה
צריך לברך על הטפל ,כדמבואר בסי' הנ"ל סעי' ט' ,שאם
עירב קמח דוחן עם קמח של חמשה מיני דגן ואין שיעור
במיני דגן ,מברך ברכה אחרונה כברכת הדוחן ,משום
שאף שהמיני דגן הם העיקר אפילו שהם מיעוט ,מ"מ
כיון שאין שיעור במין דגן מברך על הטפל ברכתו הראויה.
וא"כ גם כאן ביין ושאר משקים כיון שאין מברך על היין
אין הטפל נפטר בברכת היין ,ומן הדין היה לברך בורא
נפשות רבות על שאר המשקים .ועמדו כבר בקושיא זו
פוסקי זמנינו.
ובפסקי תשובות )סי' קע"ד( הביא דבאמת בקיצור שולחן
ערוך כתב באופן הזה לברך על שאר המשקים בורא
נפשות רבות .והאגרות משה בחלק א' או"ח סי' ע"ד עמד
בזה ,והוסיף עוד וז"ל :ואם דעת המשנ"ב הוא דכיון שמה
שיין פוטר מיני משקין הוא מדין טפל להיין ,וסובר דטפל
לא מתחייב כלל בברכה ,לכן כיון שהן טפלים להיין לא
נתחייבו כלל שאר המשקין לברך עלייהו ,וממילא אין
לברך עלייהו בנפטר מלברך על היין .וקשה ,דא"כ אף
אם היה ברור שאין לברך על פחות מרביעית ,נמי אין לו
לברך על המשקין ,ולמה כתב דכי משום שאין אנו יודעים
לברר ההלכה יחוייב לברך בורא נפשות רבות ,דמשמע
שאם היה ברור שאין צריך לברך היה צריך לברך בורא
נפשות רבות על המשקין ,רק משום ספק דשמא צריך
לברך מעין שלש אין יכול לברך מעין שלש ,אין יכול לברך
בורא נפשות רבות מדין ספק להקל .וזה תמוה ,דאם טפל
לא מתחייב כלל בברכה אין לו לברך מדין ברור ,אלא
צריך לומר שסובר דטפל נמי חייב בברכה ,רק שנפטר
בברכת העיקר ,ולכן אם היה פטור בבירור מלברך מעין
שלוש על היין ,מודה שהיה חייב לברך בורא נפשות רבות
על המשקין ,א"כ אף אם הדין הוא שחייב לברך ,אבל
עכ"פ כיון שלנו הוא ספק ואינו מברך אין לו במה לפטור
את המשקין מברכת בורא נפשות רבות ,ולכן יש להורות
שצריך לברך על המשקין בורא נפשות רבות .עכ"ד
האגרות משה ,וכן פסק בשבט הלוי חלק ח'.
והתעוררתי מדברי השערי ברכה )פרק י"ח הערה ל'(
ליישב דברי המשנ"ב ,שהביא שם שיש לדון מה הטעם
שיין פוטר כל מיני משקים :אופן ראשון מה שיין פוטר
הוא מפני חשיבותו לעומת שאר המשקין ,ולפי"ז יין
שמטבעו אינו חשוב והוא גרוע בטעמו או באופן עשייתו,
אינו פוטר כל המשקים ,אך אופן שני יש בזה דכיון
שהיין קובע ברכה לעצמו פוטר שאר המשקים ,ולפי זה
אפילו ביין לא חשוב יפטור .והמשנ"ב בסי' קע"ד ס"ק ב'
העתיק הטעם בשם התוס' משום שהיין ראש וראשון לכל
המשקים וכולם נטפלים לו .וכך נראה שהבינו הפוסקים.
אמנם הלבוש בסי' קע"ד סעי' ד' כתב בזה"ל :ואם בירך
על היין שקבע עליו ,ורוצה אח"כ לשתות שאר משקין,
אף על פי שלא בירך עדיין ברכת המוציא אין צריך
לברך על שאר משקין ,דברכת היין פוטר אותם .ואע"ג
דברכת בפה"ג לא שייך מידי לשאר משקין ,דהואיל
ומתוך חשיבותו קובע לו ברכה בפני עצמה ,כל שאר מיני
משקין טפלים הם אצלו ויוצאין בברכתו .עכ"ד הלבוש.
מבואר שחשיבות היין לפטור משום שקובע ברכה לעצמו
]ובהגהות מוהר"א אזולאי כתב :ואע"ג דברכת בפה"ג לא
שייך מידי לשאר משקים ,לפי שהיין ראש לכל משקים
הוא עיקר לענין ברכה וכולם טפלים לו .ולכאורה זה טעם
אחר מהלבוש וכנ"ל[.
ויש להוסיף בנידון הנ"ל שלפי הצד ששאר המשקים
טפלים ליין אינם טעונים ברכה כלל כיון שהם טפלים
אליו ,הרי אין חשיבות המשקים לברך עליהם ,אמנם אם
כדברי הלבוש באמת המשקים טעונים ברכה ,אלא שכיון
שהיין גורם ברכה לעצמו מתוך חשיבותו כולם נפטרים
בברכת היין ,משמע שבעצם טעונים ברכה אלא שנפטרים
בברכת היין ,כדמשמע מהלבוש.
ולפי זה יש ליישב דברי המשנ"ב ,שהמשנ"ב הבין דהא
דאין צריך לברך על שאר משקים הוא ששאר משקים
טפלים ליין מפני חשיבותו ,וכמו שהביא מלשון התוס'
שהבאנו לעיל ,וכיון שנטפל ליין אין צריך לברך על שאר
משקים משום שלא התחייב כלל בברכת בורא נפשות
רבות על המשקים ,שהרי הם טפלים להיין .וא"כ כשיש
לו ספק אם לברך על היין ברכה אחרונה מעין שלש,
אע"פ שלמעשה לא יברך על היין ,לא נאמר לו לברך על
המשקים ,דיש צד שאינו חייב כלל בברכה אחרונה על
המשקים שנפלו ליין.
ומה שהקשה האגרות משה אם המשקים טפלים ליין
גם אם ישתה ודאי פחות משיעור ברכת מעין שלש למה
יברך על שאר המשקים ,והרי הם טפלים ליין ,יש ליישב
שתלוי כמה הוא שתה ,אם שתה שיעור של יין שמברך
עליו מעין שלש א"כ גם המשקים ששתה מהם שיעור
כולם נטפלים ליין ,אבל אם שתה פחות משיעור לא כל
המשקים נטפלים ליין ,רק מה ששתה פחות משיעור,
דמעט יין יטפלו אליו רק מעט משקים .וא"ת אם כן
כשאין שותה שיעור יין ושותה שיעור משאר משקים,
איך כל המשקים יטפלו גם מה ששותה יותר משיעור
ברכה אחרונה ,יש לומר דלא קשיא ,דכל מעט ששותה
ראוי להיטפל ליין ששתה ,וע"כ כל מעט ששותה נטפל
ליין ,אבל כשנבוא לדין לגבי ברכה אחרונה נאמר שכיון
שבפועל שיעור כזה לא יכול להטפל למעט יין ששתה,
לא יהיה כח הטפילות כ"כ חזק שלא יחול עליו חיוב של
ברכה אחרונה.
שלמה קפלן -רמת שלמה
סד
בגדר טפילות של משקין ליין בברכה אחרונה
במשנ"ב בסימן ר"ח ס"ק ע"ב הביא שבכדי שיפטור על
הגפן את הבנ"ר צריך שיהיה ביין שיעור כוס רביעית.
ובאופן ששתה רק מלא לוגמיו נסתפק בשעה"צ ס"ק
ע' מה דינו ,דהרי בדין על הגפן יש מחלוקת הפוסקים
אם מברך בכה"ג על היין על הגפן או לא ,ואילו מחוייב
בעל הגפן שוב אינו יכול לברך על המים ,דוכי מפני
שאנו מסופקים בדין יברך בנ"ר )דבנ"ר אינו פוטר מעין
ג'( .עכ"ד.
וביאור דבריו נראה שלמד שמה שבנ"ר נפטר בברכת היין
זה לא רק בשעת קיום הברכה ,שכאשר מברך על היין
נפטר מברכת המים ,משום שברכת על הגפן כולל כל
הפחותים עמו ,דאילו כן הרי באופן שאינו יכול לברך על
הגפן חיוב דבנ"ר בדוכתיה קאי ,והיה ראוי לברך אותו,
אלא ע"כ דהדין טפל בברכה אחרונה הוא בעיקר חיוב
הברכה ,שחיוב הברכה דבנ"ר נכלל בחיוב ברכה דעל
הגפן ,ומשום כך עד כמה שיש ספק של חיוב על הגפן
הרי שחיוב בנ"ר נכלל עמו בספק ,ויהיה אסור לו לברך
בנ"ר.
ומעתה יש להסתפק באופן שנתחייב בברכת על הגפן
וגם שתה רביעית של שאר משקין ,ובשעה שבירך ברכת
על הגפן כיון להדיא שלא לפטור את הבנ"ר ,אי אחר
כוונתו אזלי' ולא יצא ידי חובת בנ"ר .אולם יש להסתפק
האם יצטרך כעת לברך בנ"ר על המשקין ,שהרי כעת לא
נפטרו ,או דלמא גם כעת אינו יכול לברך בנ"ר ,והספק
בזה הוא בביאור מה דאמרי' שהדין טפל הוא בעיקר
החיוב ,האם פירושו שלעולם שניהם איתנייהו רק שהוא
לא נחשב כעת בכדי לחייב ברכה בפנ"ע ,או דילמא
פירושו שחיוב דבנ"ר נעקר בפני חיוב דעל הגפן להחשב
כמי שאינו ,וזהו הגדר של נטפל בחיוב שכבר אין חיוב,
דהוא נתבטל בתוך חיוב דעל הגפן .ונפק"מ באופן הנ"ל
שכבר בירך על הגפן וכבר לא מוטל עליו חיוב דעל הגפן,
האם היום מתעורר החיוב של המשקין ,או דילמא החיוב
דבנ"ר כבר נעקר לגמרי בשעה שהוא נטפל לעל הגפן.
אברהם גולדשטיין -רמת שלמה
ברכת על המחיה אם פוטרת יין ותמרים
סי' ר"ח סעי' י"ז :ברכת ג' אין פוטרת מעין שלש ,אבל
פוטרת יין ותמרים ,וכתב בה"ט ס"ק כ"ג דגם ברכת על
המחיה פוטרת יין ותמרים ,והביא כן מעטרת זקנים.
ובאמת כבר נתפרש כן בלבוש להדיא ,ובמלבושי יו"ט
שם תמה איה מקור דין זה .ועיין א"ר שהביא לזה
מדברי רש"י על הרי"ף ,שפירש הא דפתח בנהמא וסיים
בדתמרי ,וכתב שם רש"י בנהמא -על המחיה ,ועי"ש מה
שהאריך להסתפק בדבר ,ומ"מ מסיים שם בא"ז דספק
ברכות להקל.
ובכה"ח הוסיף לחדש דמי שאכל מזונות ושתה יין ,וטעה
ובירך על המחיה ולא הזכיר היין ג"כ יצא ,וראיתי שהרבה
מהאחרונים תמהו עליו בזה ,דהרי לא נתכוין לפטרו
להדיא ואין נפטר ,ושמעתי מהגרנ"ק שליט"א דמ"מ
יש לסמוך ע"ז שלא לברך שוב )אלא אם כן ישתה עוד
רביעית יין(.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
דייסא שקודם הסעודה או אחר גמר סעודה אם נפטרת
בברהמ"ז בסתמא
סי' ר"ח שעה"צ סקע"ה תמה על האבן העוזר שכתב
דדייסא שאחר גמר סעודה לא נפטרה בברהמ"ז בסתמא,
אלא אם כן כיון להדיא ,ותמה מדברי הר"ן דמשמע
דאפילו דייסא שקודם סעודה נפטרת בברהמ"ז בסתמא.
והנה יש לתמוה ,דבשעה"צ סי' קע"ו ס"ק ה' נראה דנוטה
דלא כהר"ן ,אכן במשנ"ב שם ריש ס"ק ב' )כמצויין
בשעה"צ סק"ד( משמע דלענין "דיעבד" עכ"פ מהני,
ואפילו בסתמא ,וסמך בזה על הר"ן ,ומה שנוטה דלא
כהר"ן היינו לענין שלא לסמוך ע"ז לכתחילה ולהמתין
לפטרו בברהמ"ז ,אלא דיברך עליו מעין שלש קודם
ברהמ"ז ,וכמו שכתב כאן בביאוה"ל ד"ה וה"ה לענין
תמרים ,ומ"מ לענין יין סובר דאפילו לכתחילה יפטרנו
בברהמ"ז )בביאוה"ל ד"ה אבל אות ג' וד'( ,והטעם מבואר
בסי' קע"ד בשעה"צ ס"ק ל"ב דיין ג"כ בדין היה לברך
עליו ברהמ"ז ,ורק משום דלא קבעי סעודתא עליה ,והכא
מיגו דמהני קביעות לפת הוי נמי קביעות ליין.
צבי וייסבלום -רמת בית שמש
הערה בדברי המשנ"ב סימן ר"ח ס"ק פ'
בשו"ע סי' ר"ח סעי' י"ח כתב" :לא יכליל על הספק שום
תוספת בברכת מעין שלש ,אף על פי שאינו מוסיף בה
שם ומלכות" .עכ"ל .ומקור ההלכה הוא מתרה"ד סי' ל'
שהביא השואל דעת הגאונים דהיכא דשתה יין מבושל,
דהוה פלוגתא אי ברכת בפה"ג ומעין שלש או שהכל
ובורא נפשות רבות ,דברכה אחרונה יכול לכלול ע"י
תוספת בעל המחיה ,והתרה"ד פליג אשיטת הגאונים
ופסק דלא שפיר דמי למעבד הכי ,והוכיח ממש"כ
בירושלמי פרק ו' הלכה א' דר' ירמיה לא אכל סולתא
דמן יומיה ,משום שהסתפק בברכה אחרונה דיליה אי הוי
בורא נפשות רבות או מעין שלש )על האדמה וכו'( ,ואי
יש עצה כדברי הגאונים הרי יכל לאכול ביצים ותאנים
ולכלול בברכת מעין שלש את ספקו ,אלא ע"כ לא שפיר
דמי למעבד הכי.
והנה המשנ"ב בס"ק פ' כתב" :והטעם דאסור דשמא
ברכתו בורא נפשות רבות ,ואין שייך פה שם גפן כלל,
ומוטב שלא להזכיר כלל" .וקשה ,הא בהאי הלכה גופא
דאיירי התה"ד לא שייכא האי סברא ,דהא מסתבר דאף
לדעה שיין מבושל איבד מחשיבותו אם בירך עליו בפה"ג
יצא יד"ח ,ואעפ"כ פסק התרה"ד דלא שפיר דמי לכוללו
על הספק במעין שלש .והנה השו"ע סתם כמשמעות
התרה"ד דבכל ענין לא יעשה כן ,אך הרמ"א שפירש
באיזה אופן איירי ,וכן המשנ"ב שהזכיר סברא זו ,עולה
מדבריהם דכל היכא דלא שייכא האי סברא יכול לכלול
על הספק ,וכגון אם אדם מסופק אם בירך מעין שלש על
ה' מיני דגן שאכל ,האם יכול כעת לשתות כוס יין ולברך
מעין שלש ולכלול על המחיה ,דלמשמעות תרה"ד ושו"ע
לא יעשה כן ,אך לסברת המשנ"ב לכאורה יוכל לעשות
כן ,דלא שייך הכא לומר "אין שייך פה שם דגן".
דוד צבי קצבורג -נתיבות
בדין לכלול ספקות בתוך ברכה אחרונה
מרן השו"ע )בסוף סי' ר"ח( פסק דלא יכלול על הספק
שום תוספת בברכה מעין שלש ,אע"פ שאינו מוסיף שם
ומלכות ,ופירשו הרמ"א כגון ששתה משקה שספק אם
ברכתו על הגפן או בורא נפשות רבות ,לא יאכל דבר
שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו על העץ
ויכלול עמו גם כן על הגפן מספק .ע"כ .והוא דינא דרבינו
התה"ד )סי' ל'( ,ועיין הגהות רעק"א )כאן( ואכמ"ל בעצם
הדבר.
רק הסתפקנו היאך הדין כשאוכל בריה המבואר לקמן
בשו"ע )סי' ר"י סעי' א'( ,שיש ראשונים שמסתפקים
לומר שאם אכל בריה אף שאין בו שיעור כזית מברך
ברכה אחרונה ,וכתב ע"ז בשו"ע )שם( שלכן טוב ליזהר
שלא לאכול בריה פחות מכזית .ויש לדון היאך הדין
בדיעבד אם אכל בריה פחות מכזית אם יכול לכלול זאת
עם ברכת מעין שלש ודאית על מין אחר ,כגון שיאכל ה'
מיני דגן בשיעור כזית ,או שישתה רביעית יין ויכלול על
המחיה עם על העץ או על הגפן עם על העץ.
והנה במשנ"ב סי' ר"ט ס"ק י' הביא את הפמ"ג בדין
א' שאכל פירות כדי שביעה מז' המינים ,ומסופק אם
בירך ברכה א' מעין שלוש ,שלדעת מרן השו"ע מדוקדק
שבכהאי גוונא הו"ל ספיקא דרבנן לקולא ולא יברך.
אמנם יש הרבה ראשונים דס"ל שברכת מעין שלש ג"כ
הוא מן התורה וספיקא לחומרא ,לכן מסיק הפמ"ג שאם
אין לו מאותו המין ,שיקח מן אחר מה' מיני דגן או יין
בשיעור רביעית ואז יכלול על הספק .ולכאורה הוא הדין
נמי לנידו"ד ,באופן שאכל בריה שיש ספק אם לברך
ברכה אחרונה ,שפיר מצי לכלול עם ברכת מעין שלש
אחרת הודאית ,וכנידון הפמ"ג ממש ,אכן דברי רבינו
הפמ"ג צע"ג מאי שנא מנידון התרוה"ד.
ובאמת שעל פניו היה אפשר לומר דס"ל כהט"ז )סי' ר"ח
ס"ק י"ט( ,הובא במשנ"ב )שם ס"ק פ"ב( ,דפסיקא ליה
שכל דינו של התרוה"ד הוא רק לכתחילה ,אבל בדיעבד
ודאי עדיף שיכלול על הספק מאשר יהנה מהעוה"ז בלי
ברכה .אכן כ"ז נכון אליבא דרבינו הט"ז ,אבל לפי השו"ע
הדר דינא בהיות ומפשט לשון השו"ע לא משמע לחלק
בין לכתחילה לבדיעבד.
ובשו"ת יחו"ד חלק ו' )סי' י"ד( הביא בזה מחלוקת
אחרונים אם גם דעת השו"ע כהט"ז ,שהמאמר מרדכי
ס"ל שגם דעת מרן פשוט כהט"ז דבדיעבד ודאי מצי
למכללינהו ,וכל דברי התרוה"ד הם רק לכתחילה ,ובספר
ברך את אברהם וזכור לאברהם פליגי וסברי דהשו"ע
מיירי בין לכתחילה ובין בדיעבד ,עיי"ש.
וחשבתי לענ"ד לחדש בזה דבר נפלא ,ונ"ל שהוא נכון
מאוד בס"ד ,דהנה בדברי התרוה"ד יש לחקור אם הטעם
שאין לכלול בברכה אחרונה ספיקות ,הוא משום שכיון
שיש כאן ספק נמצא שעל הצד שאינו מחוייב בברכה
זו הו"ל הפסק באמצע הברכה ,וכן הוא הפשטות ,או
שי"ל שבאם כולל ב' ברכות בברכה אחת הו"ל כמברך
ב' ברכות ממש ,וכיון שאחד מהם מסופק יש כאן ספק
ברכה לבטלה ]וספק לאו דלא תשא לחלק מהראשונים[,
ועל אף שלכאורה שם ה' הוא נצרך ,מ"מ כיון שהוציאו
ג"כ על דבר בלתי נצרך חשיב ברכה לבטלה ,ואולי יש
בזה ג"כ לא תשא לחלק מהראשונים וכנ"ל.
וכשנתבונן נראה דזה מחלוקת הט"ז ושאר האחרונים,
דהט"ז שמחלק בין לכתחילה ובדיעבד ודאי ס"ל
שהוא רק מדין "הפסק" בברכה ,וא"כ זהו ודאי רק דין
של לכתחילה ,אבל בדיעבד שיש כאן חשש של נהנה
מהעוה"ז בלי ברכה שפיר חייב לברך ברכה אחרונה .אבל
שאר האחרונים שחולקים על הט"ז )וכן הוא פשט לשון
השו"ע ,ועיין בספר ברכת ה' חלק ג' פרק ט' הלכה י"ט
ובהערה שם( אין לחלק בין לכתחילה לבדיעבד ,ועל
כרחך היינו כפשנ"ת שהוא משום חשש ברכה לבטלה,
ומה לי לכתחילה ומה לי בדיעבד .ודו"ק.
ולפי"ז י"ל דהוא הדין בניד"ד כשאוכל בריה ,אם נאמר
שהוא מדין הפסק א"כ הכא כיון שלחלק מן הראשונים
צריך ברכה בפנ"ע ,שפיר יש לכוללו ולא חשיב הפסק,
אך אם נאמר שהוא מדין ברכה לבטלה לא יושיענו מה
שיש ראשונים שמצריכים ברכה לאוכל בריה בפנ"ע,
כאן שסוף סוף לא קיימ"ל כוותייהו ויש כאן ספק ברכה
לבטלה ולכן אין לכלול .ודו"ק.
ולפי"ז יש נפק"מ במה שמצוי שאוכלים צימוק אחד,
ועמו שיעור כזית מה' מיני דגן ,אם יכול לכלול בברכה
על המחיה גם את הבריה ,ותלוי בהנ"ל ,וצ"ע למעשה.
ועיין בשו"ת אגרו"מ כרך ד' )חלק ב' סי' ל"ד( בכעי"ז
ממש שפסק בפשיטות שיכול לכלול ,וצ"ע .ועיין עוד
בשו"ת האלף לך שלמה להגר"ש קלוגר )סי' שפ"ד(,
ואכמ"ל.
רפאל א .הרוש -ביתר עילית
בדין ספק תוך כדי דיבור
יל"ע בכל מקום שיש נפק"מ לענין ברכות בתכ"ד ,כגון
שסיים על הגפן במקום על הפירות ותכ"ד תיקן ,וכן
בתפילה וברהמ"ז ועוד ,מה הדין כשזה ספק תכ"ד ,דהיינו
שהוא מסופק האם עבר זמן דתכ"ד או שלא עבר ,האם
צריך לחזור שוב פעם או לא .ומצאתי בעז"ה שבשד"ח
מערכת ר"ה סי' ג' אות ט"ז מביא מהא"א מבוטשאטש
בסי' תקפ"ב דמי שאמר הקל הקדוש ונזכר ואמר המלך
הקדוש ,ומסתפק האם עבר זמן דתכ"ד דאינו צריך לחזור,
כיון שהיה ספק תכ"ד ,ובצירוף עוד כמה סברות .והשד"ח
שם דוחה את סברותיו ,ועל הסברא שזה ספק תוכ"ד
כתב השד"ח :גם מה שכתב כיון שהיה ספק תכ"ד אין
חשש כלל ,לדעתי העניה אינו פשוט לומר כן ,ומשמעות
לשון הפוסקים הוא דדוקא בידוע שחזר תוכ"ד ואמר
המלך הקדוש הוא דא"צ לחזור ,משום דתכ"ד כדיבור
דמי ,ולא בספק אם היה אחר כדי דיבור .עכ"ל ,וא"כ
נמצא שיש כאן מחלוקת בין הא"א והשד"ח בנדון זה.
ובשו"ת אבני זכרון בסי' ד' באחד שעשה קידוש בליל
ר"ה וחתם מקדש ישראל והזמנים ,ותיכף גערו בו ויום
הזכרון ]ולא והזמנים[ ,ואמר ויום הזכרון ,והיה ספק האם
אמר ויום הזכרון תוכ"ד ,כותב האבני זכרון ]להרב אלטר
שאול פפעפפער זצ"ל[ דכיון שיש ספק שמא אמר תוכ"ד
א"כ ספק ברכות להקל ,וזה כשיטת הא"א מבוטשאטש.
ומרן הגרח"ק שליט"א כתב לי דספק ברכות להקל,
וכן בהליכות והנהגות ממרן הגריש"א שליט"א מובא
שבספק אם אמר המלך הקדוש תוכ"ד א"צ לחזור .וע"ע
בספר החשוב שיח מרדכי להרה"ג ר' אליעזר וויסמאן
שליט"א מש"כ בזה.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
בדין מי שבירך על פירות חו"ל ועל פירותיה ,ובדין אכל
מפירות ז' המינים של אר"י ושל חו"ל
בספר זה השלחן להגר"ש דבליצקי שליט"א ח"ב סי'
ר"ח כתב :אם אכל מפירות ז' המינים של אר"י ושל
חו"ל ביחד ,איך יאמר בנוסח הברכה על הפירות או על
פירותיה.
תשובה :דין זה לא מצאתיו להדיא בפוסקים ז"ל ,ויש בזה
כמה חקירות :חדא דיש לחקור אם סיים על פירות חו"ל
בל' פירותיה אי יצא או לא ]דעל פירות הארץ בסיים ועל
הפירות ודאי יצא[ ,ואת"ל דלא יצא יש לחקור דאולי כאן
עדיף טפי ,דלא גריעי פירות ז' מינים דחו"ל מתפוחים
שנפטרים בברכת הז' מינים דפירותיה היכא דאכל גם
מפירות הארץ דז' מינים כבנד"ד .אלא דבזה גופא יש
להסתפק אם נאמר דבנוסח פירותיה לא נפיק על פירות
חו"ל אפי' דיעבד ,איך יהיה באכל תפוחי חו"ל ופירות ז'
מינים דא"י אם יפטרו התפוחים .גם יש לחקור באכל מז'
מינים דא"י ודחו"ל אי יש מקום לומר שניהם בחתימה
על הפירות ועל פירותיה ,אמנם זה פשוט שבאכל חצי
זית מפירות הארץ וחצי זית מפירות חו"ל שיסיים ועל
הפירות ,וכדאי' במ"א ר"י סק"א שיש צירוף לצד הקל,
אך באכל כזית מזה וכזית מזה בזה יש מקום להסתפק
כנ"ל.
ובהוספות שבסוף הספר כתב :בפנים הספר כתבתי
לצדד פשוט שאם אכל חצי זית מפירות הארץ וחצי
זית מפירות חו"ל ,שיסיים בעל הפירות ולא פירותיה.
וכעין זה מצאתי כעת בטוב עין לחיד"א סי' י"ח סעי'
נ"ה דדעתו באוכל חצי זית מפירות ז' מינים וחצי זית
תפוחים לברך בנ"ר ,ולמד כן במג"א סק"א ,ע"ש .עכ"ל
של הגר"ש דבליצקי שליט"א .הנה מה שנסתפק בפירות
חו"ל אם חתם על פירותיה ,יש לציין שבקצות השלחן
סימן ס' סק"ה נסתפק בזה ,ובשו"ת דבר יהושע סי' כ"ח
כ' שיצא.
ועל הספק השני דאכל פירות ז' המינים של א"י ושל
חו"ל איך יחתום ,הנה בספר וזאת הברכה הביא
מהארחות רבינו ומיבדלח"ט מרן הגריש"א שליט"א,
שחותם על הארץ ועל פירותיה ,משום שזו חתימה יותר
חשובה ויש בכלל מאתים מנה ,ובסוף הספר ]וזאת
הברכה[ בבירור הלכה סי' ט"ו ביאר דהרי הגמ' ברכות
מ"ד סברה מתחילה שגם בחו"ל אומרים ועל פירותיה,
והגמ' שואלת אינהו אכלי ואנן מברכינן ,נמצא שבעצם
הלשון פירותיה כן היה יכול לכלול גם חו"ל.
ובשו"ת שבט הקהתי ח"ד ס"ד כתב שיאמר ועל הפירות,
דאם יאמר ועל פירותיה יהיה משמע שמברך רק על
פירות א"י ,וכן מובא בשם הגר"נ קרליץ שליט"א ומטעם
זה .והוסיף השבט הקהתי להוכיח דלשון על הפירות
כולל גם א"י וגם חו"ל ,מהלבוש שביאר דעל הארץ ועל
הפירות לא הוי חתימה בשתים ,דפירות כולל שניהם.
ובספר דברי יעקב להג"ר יעקב עדס שליט"א ליקוטים
כרך ב' דן בשני השאלות הנ"ל ,וראשונה כתב על השאלה
האם בפירות חו"ל שאמר ועל פירותיה יצא ,וכ' דמלשון
הגמ' אינהו אכלי ואנן מברכינן משמע שמופרך הדבר
לגמרי לומר בחו"ל על פירותיה ,אך כתב דיתכן דעיקר
קושיית הגמ' הוא על לכתחילה ,ועוד דיתכן שעיקר
הקושיא דלא יתכן שבא"י יאמרו על הפירות ובחו"ל
על פירותיה ]דהגמ' שם אמרה הא לן והא להו ,והעירני
אאמו"ר הגרי"ד הלוי שליט"א דאם זו השאלה היה צ"ל
איפכא מסתברא[ ,וכתב בהמשך דמסתימת הפוסקים
שלא טרחו לפרש כזה חידוש ]שלא יצא[ משמע
שבדיעבד זה לא מעכב ויצא .ובפרט דהרי בבירך על
פירות א"י על הפירות ודאי שיצא ,וא"כ את"ל שלאידך
גיסא לא יצא כל כהאי גוונא הוי ליה להפוסקים לפרושי,
ואולי סתימתם מועילה ללמוד מזה להקל שבדיעבד יצא
יותר מכל הטענות לסייע לצד שבדיעבד לא יצא.
אך כתב דיל"ע למה יצא יד"ח באמר על פירות חו"ל
ועל פירותיה ,וביאר בשני ביאורים :א .אולי סגי במה
שבתחילת הברכה בירך ע"ז ,אף שבחתימה לא הזכיר,
ב .עיקר הדבר שעל פירות מז' המינים מברכים מעין ג'
ולא סגי להו בבנ"ר ,הוא מפני שנזכרו בפסוק בפרשת
עקב בסמוך לפסוק של חיוב ברהמ"ז ]וי"א דלכן הוי
מה"ת ,וגם לחולקים מ"מ הוי אסמכתא[ ,ובפסוק שם
לא כתוב בפירוש הודאה על האוכל אלא רק על הארץ,
אלא שבגמ' דרשו מהפסוקים חילוק דג' ברכות למזון
ולארץ ולירושלים ,ולפי"ז י"ל אולי שגם הברכה על
המזון שורשה ברכה על הארץ שנותנת מזון ,וממילא כל
שבירך על א"י הנותנת פירות בכך יצא יד"ח אף שאכל
מפירות חו"ל .עכ"ד.
וכשעיינתי בקצות השלחן בפנים בסי' ס' סק"ד ]הובא
לעיל שמסתפק בבירך על פירות חו"ל ועל פירותיה[
ראיתי שצדדי הספק שלו הם ,דמצד אחד כ' בגמ' אינהו
אכלי ואנן מברכין ,וציין גם לרש"י שם ,רש"י כתב שם
ואנן מברכינן על פירותיה אא"י לחודה קאי ,ואנן לא
אכלינן מינייהו ומברכינן עלייהו ,משמע לכאורה שאף
בדיעבד לא שייך על פירותיה על פירות חו"ל ,ומצד
שני כתב הקצות השלחן דמלשון המ"א סי' ר"ח סקט"ז
משמע קצת דיצא בדיעבד ,דהמ"א כתב שם ובחו"ל
הסמוכה לא"י אין צריך לשנות מטבע הברכה מספק
שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה ,משמע מהמ"א
שלא חוששים שזה מא"י ,וזו כל הבעיה שמא מא"י
ומברכים על פירותיה ,וכ' דא"צ לחשוש לזה .ולא מובן
מה שכתב דאין "צריך" לשנות ,אדרבה אם ישנה מטבע
הברכה לא יצא אפי' בדיעבד לצד שזה מחו"ל ,ולא חשש
לזה המ"א משמע שבדיעבד יצא ,והטעם בזה אולי כמו
שכ' הדברי יעקב הנ"ל.
ובמה שהבאתי לעיל מהארחות רבינו לענין הספק השני
באכל מפירות א"י ומפירות חו"ל ,איך חותם שאמר
לחתום על פירותיה ,ראיתי בספר דברי יעקב שם שדן
בזה ,והביא מקונטרס דרכי יעקב ,והוא הנהגות של הקה"י
שנשמעו מבנו מרן הגרח"ק שליט"א ]חברו ידידי הרה"ג
אי"ש שטיינמן שליט"א[ בפ"ז ס"ד כ' :שאלתי שאכלתי
גם מפירות א"י וגם מפירות חו"ל ,האם לברך בנוסח על
המחיה ועל פירותיה כא"י ,או על הפירות כחו"ל ,והשיב
לי לברך על פירותיה ,כי כשמברכים את פירות א"י א"כ
בכלל זה כבר פירות חו"ל .וכ' הדברי יעקב דלכאורה
יש ללמוד מדעתם דס"ל באכל פירות חו"ל ובירך על
פירותיה דיצא בדיעבד ,דאת"ל דס"ל שלא יצא לכאורה
קשה לומר שבאכל שניהם יברך על הארץ ועל פירותיה.
ועוד דן שם בדברי יעקב באכל חצי כזית מפירות א"י
וחצי כזית מפירות חו"ל ,האם גם בזה לקה"י והגריש"א
יברכו על פירותיה ,או שבזה מודו שיברך על הפירות
דלא אכל כזית מפירות א"י .שו"ר במשמרת מועד
להגרמ"מ קארפ שליט"א ברכות מ"ד ,שדן להדיא בנדון
הראשון של בירך על פירות חו"ל ועל פירותיה ,דלכאורה
לא יצא דהא שקרא קאמר ,אך כתב דנראה ללמוד ממה
שרב עמרם סבר לומר הא לן והא להו ]שבחו"ל יברכו על
פירותיה[ דשפיר יוצא בזה .ואף שהגמ' שואלת ע"ז היינו
רק שלא היו מתקנים מטבע ברכה כזה ,דאינהו אכלי
ואנן מברכי ,אבל שפיר יש ללמוד מסברת רב עמרם
דשייך ברכה כזו ,וכ' עוד להוכיח מהמ"א שהובא לעיל
]כהוכחת הקצוה"ש[ ,וחוץ מזה הוסיף דהרי הב"י ס"ל
דיכול לומר על הארץ ועל פירותיה מספק ,אלא ודאי אף
אם ישנה ויברך על פירותיה על פירות חו"ל יוצא יד"ח,
וכל הנידון רק במטבע הברכה ותו לא מידי.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
בטעם דלא חתמינן על הארץ ועל מחייתה
יל"ע במי שאוכל מחמשת מיני דגן מא"י ,האם חותם
ועל "מחייתה" כבפירות או לא .ומצאתי בספר שלמי
ניסן להג"ר ניסן קפלן שליט"א סי' פ"ח שדן בזה,
ומביא דבספר כפתור ופרח פ"י כ' דמברך על הארץ ועל
מחייתה .ובתוס' ר' יהודה החסיד עמ"ס ברכות כ' לגבי
ברכת המזון לומר על הארץ ועל מזונותיה .וכ"כ בהלכות
קטנות ח"ב סי' נ"ה שנהגו בא"י לומר ועל מחייתה ,וכ"כ
בברכ"י סי' ר"ח ,וכן פסק בכה"ח.
ובפאת השלחן פ"ב הלכה י"ד הביא דפסק רבינו יצחק
בעל התוספות וספר האגודה דבא"י בברהמ"ז אומר
ועל מזונותיה ,וכן בברכה אחרונה ועל מחייתה ,והביא
השלמי ניסן דאעפ"כ מנהג העולם הוא לא כך ,והביא
מהאגר"מ יו"ד ח"ג סי' קכ"ג אות ג' דודאי אין בידינו
לשנות בנוסח הברכות כלום וממילא אין לשנות .ואף
שראיתי בס' פאה"ש דהר"י מבעלי התוס' פסק כן ,כיון
דבתוס' והרא"ש לא מצינו זה אין לסמוך ע"ז ,וכן על
האגודה וכפתור ופרח כיון שהפוסקים המפורסמים לא
כתבו זה אין לשנות הברכה בא"י ,וכמדומה לי שהמנהג
גם בא"י שלא לשנות .ע"כ .והביא השלמי ניסן מקור
מהרא"ה דף מ"ד שכ' להדיא דבפירות אומרים ועל
פירותיה ,אך בחמשת המינים חתימתן על המחיה ועל
הכלכלה ,ובהא לא ידעינן לאפרושי בין דידן לדידהו.
עכ"ל הרא"ה .וכ' השלמי ניסן דהיה מקום לומר דמה
שבזה"ז לא נהגו ,כיון שהרבה קמח בא מחו"ל ,וקיי"ל
דאף בספק א"י ספק חו"ל מברך על הפירות ]ואכן ראיתי
שכתב כך בשו"ת משנה הלכות[.
ויש לציין כאן שבמ"ב ביצחק יקרא ]להרב אביגדור נבנצל
שליט"א[ כתב דבפסח מי שאוכל עוגות מקמח מצה
יסיים ועל מחייתה ,כיון שאז זה ודאי שהחיטים מהארץ
]א.ה .ולמעשה האשכנזים לא נהגו כך[ ,אך בשלמי ניסן
כ' שטעם זה שמביאים מחו"ל לא יענה לנו למה בזמנם
סה
כבר לא אמרו ,כמש"כ הרא"ה .ובשו"ת הר צבי או"ח סי'
ק"ח כ' טעם דברכת על המחיה לא נתקן רק על מעשה
קדירה של חטה ושעורה האמורים בשבח הארץ ,אלא
גם על כל ה' מיני דגן הכולל כוסמין שבולת שועל ושיפון
שלא נאמרו בשבח הארץ ,ולכן לא תקנו בברכה זו על
מחייתה ]וכעי"ז כ' במרומי שדה להנצי"ב בברכות מ"ד,
משא"כ במזון ומחיה דנהי דגם חטה ושעורה שבח א"י
נינהו ,מ"מ כיון דנוסח ברכה זו קאי גם על שיפון שבולת
שועל וכוסמין שהם חמשת המינים ולא שבעת המינים,
כמש"כ הרא"ש בפרקין בשם התוספתא ,ממילא א"א
לשנות נוסח הברכה בחטה ושעורה[.
והאדר"ת בהגהותיו לספר פאה"ש כ' הטעם דבמעשה
קדירה ובפת אין נאכלים כמות שהם ,ולא ניכר שזה
דוקא מא"י .ויל"ע בדבריו שנראה שלמד ששבח פירות
א"י היינו שניכר בפירות עצמם שהם יותר טובים
ומשובחים משאר מקומות ,אך אני שמעתי ממורינו הג"ר
דניאל גולדשמיט שליט"א שז' המינים שישנם בא"י
היינו שאם יש כאלו מינים ]טובים ,משובחים[ בא"י ,זה
מראה שהארץ כאן היא ארץ טובה ,אך יתכן שגם בשאר
מקומות הענבים יהיו אותו דבר.
אלא שראיתי שגם האו"ש פ"ח הי"ד מהלכות ברכות
כתב כבר כעין סברת האדר"ת ,וז"ל :לפי שעיקר הברכה
נתקן על הפרי שלא נשתנה וניכרת גידולו ,אבל מזון
ומחיה דאשתנו דכוסס חטה מברך בפה"א ,לא אמרי ועל
מחייתה או על מזונותיה אפי' אוכל בא"י .ופשוט .ועי'
פאה"ש .עכ"ל .וע"ע במשמרת מועד להגרמ"מ קארפ
שליט"א שכיון מעצמו לסברא זו ,וכ' דשו"ר כן באו"ש
והנאני .ומלשון האו"ש משמע קצת שהשבח של פירות
א"י ניכר בפירות עצמם ]ויש לדון לכאורה שלסברת
האו"ש והמשמרת מועד שלא יעשו על פרי גפנה על
יין ,כיון שנשתנה ואין זה גוף הפרי[ ,ודחה לי הגר"ד
גולדשמיט שליט"א שאין כוונת האו"ש וניכרת גידולו
שניכר בפרי השבח שלו ,אלא וניכרת גידולו ,שניכר גידול
הפרי עצמו )וממילא הברכה על הארץ שמוציאה סוג
פירות כאלו( ,אך מלשון האדר"ת הנ"ל משמע שכוונתו
שניכר בפרי עצמו.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
בדין שכח בליל הסדר במעין ג' הזכרה של פסח
בספר שערי אורה להגרמ"צ ברגמן שליט"א ח"ב עמ'
ק"ס הביא שנשאל חמיו מרן רשכבה"ג הגרא"מ שך
זצ"ל במי ששכח להזכיר של חג בברכת מעין ג' בליל
א' של פסח אחרי הכוס הרביעי אם צריך לחזור ,דכיון
דחובה היא א"כ הוי כפת בשבת דחוזר על רצה או שלא
חוזר ,דלא אשתמיט שום פוסק לומר דחוזר ,וציוה
מרן זצ"ל לחתנו שליט"א לברר ענין זה ,וכתב על כך
הגרמ"צ ברגמן שליט"א דכאן בסי' ר"ח מבואר דאם
לא הזכיר מאין המאורע דיצא ,וכתב השעה"צ כמה
טעמים בזה :א .דאינו מחוייב וסגי דלא אכל ,וכדלעיל
סי' קפ"ח על ר"ח שאין מחזירין ,וכ"כ בחי' הרא"ה .ב.
דכמה פוסקים חולקים וס"ל דא"צ להזכיר כלל ,כמ"ש
בב"י .ג .בירושלמי משמע דהוא רק לכתחילה ,דקאמר
ר' ירמיה הואיל ר' זעירא חס לה אנן צריכין למיחש לה,
וא"כ בנידון דידן לראשונים דזה רק לכתחילה להזכיר
פשוט שא"צ בליל הסדר לחזור אף שחייב בד' כוסות,
אך לשיטות שהטעם שלא חוזר משום שלא מחוייב בד'
כוסות הרי הוא כן חייב ,וא"כ לכאורה יצטרך לחזור.
אלא שיש להשיב דהשיעור לברך ברכה אחרונה על יין
הוא רק ברביעית ,ואילו חיוב ד' כוסות הוא רק רוב כוס
שמחזיק רביעית ,כמבואר בשו"ע סי' תע"ב ס"ט ,וא"כ
אין לו חיוב של שתיה שמחייב ברכה אחרונה וא"צ
לחזור .אך כתב הגרמ"צ שליט"א דהרי י"א ]מובא בשו"ע
סי' ק"צ[ שהשיעור לברכה אחרונה בשתיה הוא כזית,
והט"ז הכריע דבמלא לוגמיו שהוא רוב רביעית חייב כבר
בברכה אחרונה ,וא"כ ליתא לחילוק זה.
ורצה לחדש דבליל הסדר כיון שצריך לשתות את היין אף
אם זה מזיק לו ,כמבואר בסי' תע"ב ס"י דאף מי שמזיק
לו צריך לדחוק עצמו לזה ,א"כ מוכח דחיוב שתיה דד'
כוסות לא קשור לברכת הנהנין שלה ,דהא בדבר שמזיק
לו א"צ לברך בעלמא ,כמבואר בסי' ר"ב ס"ד ,וא"כ גם
לא צריך לחזור בשכח להזכיר פסח ,דדוקא בשבת ויו"ט
דעיקר דין פת הוא ההנאה ,ועיקר חיובו קשור לברכת
הנהנין ,משא"כ בד' כוסות שאין קשר בין עיקר חיובו
לברכת הנהנין ולכן א"צ לחזור .אלא שכ' שיל"ע בזה,
דהלא הגרי"ז הוכיח ברמב"ם דיש דין דשתיה ויש דין
דחירות ,וא"כ מצד הדין דחירות הד' כוסות קשורים
בברכת הנהנין ,וא"כ צריך לעכב ,ולכן ביאר טעם אחר
דפת בשבת ויו"ט יומא הוא דקגרים להתחייב בפת ,ולכן
צריך להזכיר היום בברהמ"ז ,משא"כ בד' כוסות שהוא
משום הנס ואין היום מחייב ,אלא הנס לא מעכב הזכרת
היום.
ובספר מבקשי תורה עמ' ת"ש דן בזה גם הגאון רב"צ
פלדמן שליט"א ,וכ' דא"צ לחזור ,דהרי מדינא יוצא אף
ברוב רביעית וא"כ לא מחוייב על רביעית .ועוד ,דהרי
מדין ד' כוסות יכול לשתות חמר מדינה שברכתו בנ"ר,
וא"כ העל הגפן הוא לא חובה משום דיני ד' כוסות וא"צ
לחזור .וכן בהגדה של פסח למרן הגריש"א שליט"א פסק
דא"צ לחזור ,דיוצאים ברוב רביעית.
וראיתי שבספר דברי יעקב להג"ר יעקב עדס שליט"א
ג"כ דן בזה ,וכ' דנראה שא"צ לחזור כנ"ל דסגי ברוב
רביעית ,והוי אינו מחוייב ברביעית .אך כ' דכל זה ניחא
לשיטות ששיעור ברכה אחרונה ברביעית ,אבל לשיטות
ששיעורו בכזית או במלוא לוגמיו ,א"כ צריך להיות
שיתחייב לחזור ,אך לענין מעשה ודאי שיש לנקוט שאין
לחזור מספק ,ובפרט שיש כאן שני ספיקות לפטור.
אך כ' דמ"מ יתכן שאם בידו לשמוע ברכה זו מאחר
שעדיין לא בירך כדאי לעשות כן ,למיחש לכתחילה לצד
דהשתיה בכזית ,ולצד דהטעם שבעלמא לא חוזר דהוא
לא מחוייב .ובהליכות שלמה להגרש"ז אויערבאך זצ"ל
בהלכות פסח כ' שא"צ לחזור מהטעמים הנזכרים ,וכן
הגר"ש דבליצקי שליט"א כתב דא"צ לחזור ,דכל עיקר
ההזכרה הוא מנהגא כמבואר בטור.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
בדין בירך על מאכל ונזכר שהיה תחת למטה
בספר החדש דעת נוטה תשובות ממרן הגר"ח קניבסקי
שליט"א עמ' צ"ו נשאל מה הדין במי שבירך על פרי,
ולפני שטעם נזכר שהפרי היה בבית הכסא ,האם יטעם
משהו כדי שלא תהא ברכתו לבטלה ,ומה הדין בכה"ג
בפרי שהיה תחת המטה ,תשובה :בביה"כ אין איסור,
ותחת המטה יאמר בשכמל"ו .עכ"ל .ונתקשיתי ממה
שלמדנו בסי' ר"ו במ"ב סקכ"ו דבירך על המים ושמע
שיש מת בעיר ,ישתה מעט מן המים וישפוך השאר ,ואם
אמרו לו שהתקופה נופלת אז יש חשש סכנה לשתות
המים ,ימתין מעט עד שתעבור התקופה ואח"כ ישתה.
ואפי' למ"ד שיש חשש סכנה אף בכה"ג ,כיון שהיו אז
המים תלושים מן הקרקע אפ"ה שפיר דמי ,כי שומר
מצוה לא ידע דבר רע .ומבואר במ"ב שאף במקום חשש
סכנה אמרי' שישתה משום שומר מצוה לא ידע דבר רע,
ואכן ראיתי שבמקורות וביאורים שם בספר דעת נוטה
העיר מהמ"ב הנ"ל ,וכ' דמרן שליט"א ענה לו ע"ז שלא
על כל דבר אומרים שומר מצוה לא ידע דבר רע ,וא"א
ללמוד משם לכאן ,ואולי הם כתבו כן דוקא בשמע שיש
מת "בעיר" ,דמדינא לא קפדינן אלא אמים שבשכונת
המת ,וכמבואר ביו"ד סי' של"ט סעי' ה' ,רק שהם החמירו
על כל העיר ,ובזה הקילו בבירך כבר לטעום ]והמגיה
העיר דבשו"ע הרב העתיק ד"ז על כונת המת[ .והוסיף
הגרח"ק שליט"א ואף לענין התקופה הרי המ"ב כתב
מתחילה שאם ממתין מעט אין בזה סכנה ,רק שי"א
שאף בכה"ג יש סכנה ,ובזה התירו לשתות מעט משום
שומר מצוה וכו' ,משא"כ בנידו"ד מי שחושש לדעת
הגר"א לא יטעם כלום אלא יאמר בשכמל"ו ]ואף שיש
הרבה שחולקים על הגר"א דבדיעבד לא נאסר המאכל,
מ"מ אם חושש להגר"א הוי סכנה ,ולענין ביה"כ יש לומר
כן דחומרא זו לענין ביה"כ אין לה מקור[ .ועוד הביא שם
במקורות וביאורים ממרן שליט"א שאף שלענין תרומה
כ' בדרך אמונה פ"ה מתרומות בצה"ל סקי"ט דאין בזה
בעיה של מפריש מן הרעה על היפה ,דגם למחמירים יש
לזה שם אוכל ,מ"מ לענין אכילה חיישי' טפי דחמירא
סכנתא מאיסורא ,וממילא אינו מחוייב להכניס עצמו
לספק סכנה בשביל הברכה ]אם הוא חושש להגר"א[.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
בענין ברכת בנ"ר רשות או חובה
בספר ברכה אחרונה להרה"ג ר' יוסף שאול איזנשטיין
שליט"א הרחיב בענין זה ,והביא שברמב"ם בהלכות
ברכות פ"א ה"ב כ' :וכן מד"ס לברך אחר כל מה שיאכל
ואחר כל מה שישתה ,ובפ"ח ה"א כ' :ועל פירות הארץ
והירקות מברכים עליהם בתחילה בפה"א ולבסוף בנ"ר,
דברים שאין גידולן מן הארץ כגון בשר וגבינה דגים
וביצים ומים וחלב ודבש וכיוצ"ב ,בתחילה מברך שהכל
ולבסוף בנ"ר .מבואר שזהו חובה גמורה .וכן הביא שם
מהשאילתות לר' אחאי גאון ,וכן בטור סי' ר"ז ,והביא
שם גם מתוס' ברכות מ"ד :ומובא בב"י שכ' :וכן אנו
נוהגים כרב אשי דמברכין בתר מיא ובתר ירקא בנ"ר
]ויל"ע קצת בלשון וכן אנו נוהגין[ .אך לעומת זאת בספר
הפרדס לרש"י כ' בסי' ע"ח :וחובה לית בה ,אלא ר"ט הוא
דמברך אמיא בנ"ר ,וכ"כ בספר הרוקח הלכות ברכות סי'
שמ"ד ,ובסי' פ' כתב ג"כ רש"י :ואי בעי לימא בנ"ר כמיא
דעלמא .וכ"כ בשטמ"ק המיוחס לריטב"א בברכות ל"ה.
ד"ה מנא ה"מ דהוי רשות .ויש קצת ראיה לשיטה זו מזה
שרב אשי אמר אנא זימנא דכי מדכרנא עבידנא ככולהו,
וכבר תמה בטל תורה להגר"מ אריק זצ"ל איך רק כשהיה
נזכר היה מברך ,הרי זו חובה ,וכן הלשון ולא כלום ג"כ
משמע קצת .אך למעשה כנ"ל שמלשון הרמב"ם והטור
וכן מהשו"ע משמע שזה חובה גמורה ,והחיד"א במחזיק
ברכה סי' כ"ד מביא בתורת צירוף את השיטות שזה
רשות ,לגבי מי שבירך ברכה ראשונה בנ"ר.
ובספר משמרת מועד להגרמ"מ קארפ שליט"א ראיתי
שהוכיח שאין זה רשות ,ולכן ביאר )ע"פ הגר"א( דבנ"ר
היא תקנה מאוחרת ,ובהתחלה לא בירכו כלל ולאחר מכן
תקנו חז"ל לברך ,ונחלקו בגמ' בברכות שם על מה תקנו,
ולמסקנא גם על מים ,וא"כ ביסוד הברכה היא רשות
כלפי שאר חיובי ברכות ,אך אין זה רשות גמורה אלא
כהא דשנינו תפילת ערבית רשות ,וכ' הראשונים דאין
לבטל ממנה אלא בדאיכא מצוה אחרת וכבר אקבעינהו
חובה ,רק שיסודה רשות ולכן יש להקל יותר בספק .ולכן
כ' בדינים והנהגות לחזו"א לא לברך בנ"ר על שתיית
תה ,וכ' המשמרת מועד דיכול אף לכתחילה לשתות
ולא לברך ,ואף דעיקר הברכה היא רשות ,וסיים אבל
מי שחייב בתורת ודאי ברכת בנ"ר אין להקל בה כלל,
שלמעשה היא תקנתא דרבנן ,וכמ"ש הרמב"ם והשו"ע.
וכן מטו משום הק' האר"י ז"ל שראה במצח תלמידו
שפגם במה ששתה ,ולא בירך בנ"ר אחריו.
ויל"ע קצת ממה שכ' השו"ע לא לשתות בין כזית
לרביעית יין ,כדי לא להכנס לספק ,וכ' במ"ב וה"ה שאר
משקין ,ואם בנ"ר ביסודו רשות למה א"א להקל בזה.
יוסף חיים הלוי בירנבוים -קרית ספר
סימן ר"י
במנהג העולם לבטל פרי מברייתו ע"י אכילתו בשני
פעמים בדיני בריה בענין מטעמת
במנהג העולם לבטל פרי מברייתו
ע"י אכילתו בשני פעמים
הרא"ש בסי' ט"ז כתב :והאי דירושלמי הוה כזית שלם
כשהובא לפניו שלם ונהנה מבריה שלימה ,מה שצריך
לאכול ממנה יש כאן שיעור ,אבל בעובדא דתלמודא
דידן אפשר דהאי זית מלוח הובא לפניו בלא הגרעין,
הלכך לא הוי בריה וכו' .והאי לשון של הרא"ש "הובא
לפניו שלם" ,כתוב גם ברי"ו נתיב ששה עשר חלק
שלישי ,ולכאו' חזינן מהרא"ש והרי"ו דהנפק"מ היאך
הובא לפניו .אמנם הא"ר בסי' ר"ב סעיף א' )הוצאת זכרון
אהרון( כתב וז"ל :וכתב באור חדש אם אוכל פרי פחות
מכזית ,דצריך להוציא הגרעין כדי שלא יבא לידי ספק
ברכה אחרונה משום דהוי בריה .ע"כ .והק' עליו הא"ר
ולא נהירא ,דלמה לא יברך עליה כשהיא שלימה ,הא
יכול אח"כ ליטול הגרעין ממנה ושלא לאכלה .מיהו אם
רצה לאכלה עם הגרעין יש לשברה קודם ,כמו שיתבאר
בסי' ר"י .ע"כ .וכתב שם סעיף ב' אות ו' ,הרא"ש ורי"ו
כתבו דאף כשניטל הגרעין הוי ברכה ,כיון וכו' ,וממשיך
שם ואם ריסק אותו קודם אכילה כתב עולת תמיד דלא
הוי בריה וא"צ לברך.
וצ"ב דהרא"ש ורבינו ירוחם כתבו מפורש דהובא לפניו,
ומשמע דתלוי היאך הובא לפניו ,והא"ר כתב דס"ל דתלוי
היאך היה בשעת הברכה .ועוד צ"ב אמאי שעת הברכה
קובעת לענין בריה ,הלא בחשיבות ברכה דהברכה
אחרונה איירינן אם מברך ,וא"כ תלוי באכילה לכאו' .ועוד
מש"כ הא"ר בשם העו"ת דתלוי היאך היה קודם אכילה,
ולא הקשה עליו דהרא"ש ורי"ו לא ס"ל כך ,אלא דס"ל
דתלוי במצבו בשעת הברכה ,ולכאו' סותר עצמו .ואולי
צ"ל דהא דכתבו הרא"ש ורי"ו "הובא לפניו" הוא לאו
דוקא ,וכן הא דכתב הא"ר קודם ברכה הוא לאו דוקא
)ובפרט דגבי חשיבות בריה כגון אכל איסור לא שייך
ברכה( ,אלא העיקר איך היה קודם אכילה ,וכמו שהביא
המשנ"ב סי' ר"י ס"ק ו' את הא"ר בשם הע"ת ,ולא דאם
נתרסק קודם אכילה בא' מבריה .ולא הזכיר המשנ"ב
כלל הא דכתב הא"ר מהרא"ש ורי"ו דתלוי בשעת ברכה,
וכן החיי אדם כלל נ' אות י"ט כתב ואם חלקו מקודם עד
שלא נשאר שלם ואכלו ,כבר נתבטל מחשיבותו ,והובא
בשעה"צ ס"ק כ"א.
והיוצא מכל הנ"ל דצריך לחלקו קודם אכילה ,וא"כ צ"ב
על מנהג העולם דמברכים על שלם כגון אגוזים או
בוטנים וכדו' ,ואח"כ שוברים ממנו חצי בשיניהם ,ואח"כ
אוכלים החצי השני ,דאינו מבטלו כלל מתורת בריה,
דהא צריך לשברו לפחות קודם אכילה ,וכאן הרי התחיל
את האכילה ,וכן הסכימו לפסוק כמה מורי הוראה .אבל
היו שיישבו מנהג העולם דדרך הפרי לאכלו בב"א ,והוא
שינה ועשה היכר ע"י חציית הפרי ואכלו בשני פעמים,
א"כ עי"ז אפשר דמתבטל ממנו חשיבות של שלם.
יוסף חיים קליינרמן -קרית ספר
בדיני בריה
במ"ב סי' ר"י סק"ח כ' שאם נפל קצת מן הפרי ע"י בישול
כמו שרגילות להתפרפר ,נראה שעי"ז נתבטל ממנו שם
בריה .וכ' בשעה"צ שהרי כ' המג"א דזה הוא לדעת
הרא"ש שסובר שגרעין של זית כיון שאין הדרך לאכלו
הוה בריה גם כשלא אכלו ,ה"ה בנתפרפר ,וכיון שהרמ"א
פסק דלא כהרא"ש ולא הוה בריה ה"ה הכא דלא הוה
בריה ,וקשה הרי מה שנתפרפר ע"י בישול ראוי לאוכלו
הוא ,ולא הוה כגרעין של זית.
ובאמת במחצית השקל מפרש דהראיה מהרא"ש הוא
ממה שלא יישב הסתירה בין הבבלי לירושלמי אי הוה
בריה או לא ,שהבבלי איירי שנתפרפר ע"י בישול לכן
לא הוה בריה ,והירושלמי איירי בלא נתפרפר ולכן הוה
בריה ,ומדלא תירץ כן על כרחך שגם בנתפרפר הרי זה
בריה ,ולפי"ז אין להקל בנתפרפר ע"י בישול .מיהו גם זה
צ"ע קצת ,דא"כ אמאי לא הביא ראיה מכל הראשונים
שהקשו הסתירה בין הירושלמי והבבלי ולא תירצו כן,
וצ"ע.
במ"ב סק"ט כ' שכשהוציא הגרעין ,גם אם הגרעין אינו
ראוי לאכילה לא הוה בריה ,ותמהו הלומדים בסניף
ברכפלד מאי שנא ממה שכ' בסמוך שאם נמצא בתוך
הגרעין דבר שדרכו לאכול ,ואכלו וזרק קליפתו הקשה,
דהוה בריה ,הרי לא אכל את קליפתו הקשה ,ומאי שנא
מגרעין של זית .ויעויין במחצית השקל שכ' שאני זית
שלא אכל מהגרעין כלום ,משא"כ כשאכל קצת מהגרעין,
ואכתי צ"ב.
ויישבו הלומדים שהטעם שכשלא אכל הגרעין של הזית
שאינו בריה ,הוא משום שהגרעין הוא חלק מהפרי ]אולי
מפני שזורעים בו[ ,משא"כ כשאוכל את תוך הגרעין הרי
תוך הגרעין נחשב כפרי ,וקליפתו הקשה הוא כשומר
לפרי ,וזה ודאי שהשומר לפרי לא נחשב לחלק מהפרי,
וכמו שרואים שגרגר של רימון חשיב בריה ואף ללא
קליפתו ,ולכן כשאוכל מה שבתוך הגרעין נחשב כאכל
את הגרעין ,ולכן הוה בריה .מיהו צ"ב שבשעה"צ כ' שזהו
להרשב"א שפוסקים כמותו נגד דעת רבינו יונה ,ולכאורה
אמאי לא קאי גם לשיטת רבינו יונה כיון שאכל הכל,
ועוד שבמחצית השקל מפרש שהמג"א שהוא מקור זה
הדין כתבו לדעת רבינו יונה ,עיי"ש ,וצע"ג.
ג.ה - .ברכפלד
בענין מטעמת
בשו"ע )סי' ר"י סעי' ב'( פסק דמטעמת אפילו בולע אין
צריך ברכה ,ויש אומרים דרק כשפולט ,וביאר המשנ"ב
סקי"ג דכיון דאין כוונתו לאכילה אלא לטעימה אין צריך
ברכה ,ואע"ג דאיכא הנאת החיך .ולכאורה צ"ב מהא
דפסק השו"ע )סי' ר"ד סעי' ח'( לענין תרופה שיש בה
טעם טוב דצריך לברך ,וכתב שם המשנ"ב סקמ"ג דאע"פ
שמכוין לרפואה ואינו תאב לתרופה כלל ,ואינו אוכלו
אלא רק משום אונס ,אפילו הכי כיון דאיכא הנאת החיך
בעי לברוכי .והדברים לכאורה צ"ב מאי שנא הא מהא.
והקשיתי כן להגר"א חנניא נר"ו ,ויישב דיש לחלק בין
הדבקים ,דדוקא מטעמת אע"פ דיש הנאת החיך אעפ"כ
אין צריך לברוכי ,והוא משום דגם כשנהנה חיכו חשיבא
הנאה זו לתקן המאכל ,והוא כצורת תיקון המאכל ,וכמו
שהשם מלח בתבשיל אין צריך לברך ,כך הטועם לבדוק
אי צריך מלח או תבלין אין צריך לברך ,כיון דאין זו אכילה
אלא תיקון המאכל ,משא"כ כשאוכל משקין ואוכלין
לרפואה ,דאע"פ שאינו מכוין לאכילה אלא לרפואה
גרידא ,אפילו הכי יש הנאת החיך לצורכו ובשבילו ,ולכך
בעי לברוכי .וק"ל.
שמואל עטיה -ביתר עילית
תשובות
הגר"ח קניבסקי שליט"א
שאלה :כ' השו"ע )סי' ר"ד ס"ז( השותה מים
לצמאו מברך שהכל ולאחריו בנ"ר וכו' ,וכ'
המ"ב לאו דוקא לצמאו אלא בסתמא כל
שהחיך נהנה מהמים מסתמא הוא צמא קצת
וצריך לברכה ,דאם אינו צמא כלל לא היה
החיך נהנה ממנו .עכ"ד .ומעתה יל"ע באדם
השותה מים קודם הצום ואינו צמא כלל ,אך
יש לו הנאה עכשיו במה שמיקל עליו קושי
הצום.
תשובה) :בע"פ( לא יברך כי אין לו הנאה
מהשתיה.
שאלה :כ' המ"ב סי' ר"ו סקי"ב לא יברך על
מאכל או משקה שהוא חם או קר ביותר,
משום חשש הפסק .עכ"ל .יש להסתפק כשיש
לפניו ירק שלם חם ואין לו שהות להמתין עד
שיצטנן ,האם יברך עליו בעודו שלם ויחתוך
ממנו.
תשובה) :בע"פ( יברך בעודו שלם ויחתוך מעט
ויאכל )א.ה .והמ"ב מיירי באופן שלא יועיל
אפי' לחתוך מעט ,אלא צריך להפסיק עד
שיצטנן מעט(.
שאלה :כ' השו"ע )שם( כל דבר שמברך עליו
ואכלו וכו' צריך לאוחזו בימינו כשהוא מברך,
וכ' המ"ב טעם האחיזה כדי שיכוין ליבו על
מה שמברך ,וטעם ימינו משום חשיבות ,וכן
הדין בכל ברכה .יש לדון האם במתקן למים
קרים )קולר( שהדרך לשתות ע"י שמקרב פיו
או ידו למקום יציאת המים וכך שותה ,האם
להמבואר כאן יש ענין להדר ולשתות מתוך
כוס בשביל הברכה )במקום שיש כוסות אבל
צריך להדיחם וכדו' ,ויעוין חולין סו :שוחה
ושותה מהם ,ודו"ק(.
תשובה) :בע"פ( יכול לשתות איך שירצה.
שאלה :בענין הנ"ל האם הנוהג לשתות ע"י
שקומץ ידו כמין כוס ושותה ממנו ,ודרכו
ללחוץ בימין ולקמוץ יד שמאל ,האם יש ענין
לשתות בימין.
תשובה :אין ענין.
שאלה :כתב הבה"ל )סי' ר"ח ס"ז ד"ה עד
שנתמעך( לענין ברכת אורז שנתמעך,
דהמברך עליהם במ"מ לא הפסיד ,ובפרט
דבדיעבד יוצא בברכת במ"מ על כל מילי דזיין.
עכ"ל ]והוא מהח"א עי"ש במ"ב סק"מ ,והביאו
הבה"ל לעיל סי' קס"ז ס"י ד"ה במקום[.
ויל"ע האם דין זה הוא לכתחילה אף על מה
שממשיך לאכול ,או דמהני רק בדיעבד על
מה שכבר אכל ,אך מכאן ואילך יעשה טצדקי
לברך ברכתו הראויה ,כגון שיצא לחדר אחר או
יבקש מאחר להוציאו ,וצ"ע.
תשובה) :בע"פ( מהני אף מכאן ולהבא ,ויכול
להמשיך לאכול ע"ד ברכה זו.
אברהם שקלאר -ברכפלד
סו
ביני עמודי
הרה"ג אברהם בן חיים
מחו"ר מדרש "אור יצחק" שע"י ישיבת "אהבת שלום"
מדיני חמשת מיני דגן
א .כתב השו"ע ]סי' ר"ח סעי' ב'[" :חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה
מהם תבשיל כגון מעשה קדירה ,אפי' עירב עמהם דבש הרבה יותר מהם או
מינים אחרים הרבה יותר מהם ,מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה.
אבל אם זה לא ניתן בתבשיל אלא רק בשביל לדבקו ולהקפותו ,הרי הוא בטל
בתבשיל" .ומצינו בראשונים "שני תנאים" בשביל שלא יתבטלו חמשת מיני דגן
ברוב מין אחר של דבש וכדו' ,מחד כתבו התוס' ]ברכות ל"ו ע"ב ד"ה כל[ וז"ל:
וכן כשנותנים קמח לתוך פולין או לתוך עדשים או כרישים ,וכן לתוך שקדין
שעושין לחולה ,אם עושין אותו כדי שיסעוד הלב אז צריך לברך בורא מיני
מזונות .ע"כ .ומשמע מזה שכל זמן שהמיני דגן באים ל"שובע" הרי הם "עיקר",
ולא בטלים ברוב מין אחר .ומאידך כתב הרשב"א ]שם ד"ה דובשא[ וז"ל :רובו
דבש ומיעוטו סולת ,ואף שעיקרו מחמת דבש ,הואיל וסלתו מעורב בו בשביל
להטעימו ולהכשירו מברכין עליו בורא מיני מזונות .ע"כ .ומשמע מזה שכל זמן
שהמיני דגן באים ל"טעם" הרי הם עיקר ,ולא בטלים ברוב מין אחר .ושני טעמים
אלו הובאו להלכה במשנה ברורה ]שם ס"ק ח'[.
אבל אם מטרת התערובת של ה' מיני דגן הוא בשביל לדבק את התבשיל ,וכמו
שכתב השו"ע כנזכר ,או בשביל ליפות את התבשיל ,וכמו שכתב הרמב"ם ]פרק
ג' מהלכות ברכות הלכה ו'[ "שכל דבר שמערבין אותו לדבק ,או כדי ליתן ריח ,או
כדי לצבוע את התבשיל ,הרי זו טפלה ,אבל אם עירב כדי ליתן טעם בתערובת
הרי הוא עיקר" .או בשביל לעבות את התבשיל שיהיה לו נפח גדול בשביל
חסכון ,או בשביל לרכך את התבשיל שיהיה קל ללעיסה ,בכל זה בטלים הה'
מיני דגן ברוב ,וכמו שכתב בשו"ת אבני נזר ]או"ח סי' ל"ח אות ג'[ ,ע"ש.
ולאור האמור דנו הפוסקים על ברכת הקציצות למיניהם ,וכגון כדורי פלאפל
שמערבים בהם פירורי לחם ,אך מכיון שהפירורי לחם לא ניתנו בהם אלא
רק בשביל לדבק ,לכך ברכתם שהכל נהיה בדברו ,ומי שמברך עליהם בורא
פרי האדמה יש לו על מה לסמוך .אולם בשו"ת אור לציון )חלק ב' פרק י"ד
סי"ט( כתב ,שרוב כדורי הפלאפל שמוכרים כיום ברכתם בורא מיני מזונות,
כיון שנותנים שם לחם בשביל לשבוע מהם .אך על הפלאפל שעושים בבית יש
לברך שהכל ,כיון ששם נותנים את הלחם רק בשביל לדבק.
וכמו כן קציצות בשר ודגים ,או קציצות ירקות או סויה ,שמערבים בהם פירורי
לחם או מצה ,צריך לברך עליהם שהכל או אדמה ולא מיני מזונות ,וכמו שכתב
בשו"ת אבני נזר ]שם אות א'[ שנשאל שם בזה"ל :זקן שקשה לו ללעוס ,ועושין
לו מאכל מבשר טחון מעורב בו קמח ולחם לבן חלק חמישית ,אם מברכין עליו
בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלש .ע"כ .והשיב הרב ז"ל שם שיש לברך
על זה שהכל ובורא נפשות רבות ,לפי שהקמח לא בא אלא בשביל לדבק את
העיסה או כדי להוסיף נפח וכמות לקציצה ,וכלשונו שם "חקרתי אצל העושים
מאכל הזה ,ואמרו כי אין מערבין אלא אחד מעשרה לחם לבן בבשר ,והכוונה
בעירוב הלחם אמרו לי שהוא כדי לדבק הבשר ויהיה מרופרף וקל לאכול,
ואמי אמרה לי שהכוונה ג"כ שיהיה הנפוח רב" .וכן מביאים בשם החזו"א ז"ל,
שהואיל והקציצות נקראים על שם הדגים או הבשר ,זה מגלה שהם העיקר ולא
הטפל .ולכן צריך לברך על קציצות בשר ודגים שהכל ובורא נפשות רבות ,ועל
קציצות של ירקות או פשטידת תפו"א וכיוצא אדמה ובורא נפשות רבות .ועל
קציצות סויה אם יש שם תערובת של חתיכות תירס או ירקות שלמים ,והם
הרוב בקציצה ,יברך עליהם אדמה ובורא נפשות רבות ,ואם הרוב עשוי מקמח
תפו"א או סויה יברך שהכל ובורא נפשות רבות.
ובכלל זה יש בעיה גדולה בממתק שוקולד הנקרא "קליק" ,ויש ביניהם מינים
שמעורב בהם מעט מאד קמח חטה בשביל לדבק ולא בשביל ליתן טעם ,ולכן
מספק יברך שהכל ,ולכתחילה יאכל את זה לאחר שיברך על שתיה שהכל
ועל עוגה מזונות .אבל על בוטנים המצופים קמח חטה בשביל לתת טעם
לבוטנים ,צריך לברך עליהם בורא מיני מזונות .אולם יש להזהר בזה ,כי הרבה
בוטנים כאלו הנקראים )קבוקים( מצופים בקמח תפו"א ,וברכתם בפה"א ,ולכך
יש לשאול את המוכר אם הם עשויים מקמח תפו"א או מקמח חטה .וכמו כן
שוקולד מריר או חלב שיש בו פריכי עוגיות של מיני דגן ,הואיל והפריכי עוגיות
באים להטעים את השוקולד יש לברך עליו בורא מיני מזונות ,וזאת בתנאי
שהוא טועם מהחתיכה שיש בה את השוקולד עם הפריכי עוגיות.
וראה זה פלא ,שמעתי מבעל בית חרושת של סוכריות שאמר לי שבשביל
לרכך את יצירת הסוכריות צריך להוסיף בהם עמילן ,שאם לא כן המכונות
ישברו מהקושי של הסוכר בשעה שהוא מתקשה ,ולכך נוהגין להוסיף בהם
עמילן בשיעור של בין ארבעים אחוז לבין ששים אחוז ,והעמילן לפעמים הוא
עשוי מחיטה ,ולפעמים הוא עשוי משאר קטניות ,ולפי"ז עלינו לדון על ברכת
הסוכריות ,האם ברכתם שהכל או מזונות ,וכפי הכלל שכל שזה בא לדבק אין
מברכים על זה מזונות אלא שהכל ,בזה אתי שפיר המנהג שנוהגים לברך על
זה שהכל .אך אם באמת יוודע שיש למעלה מחמשים אחוז של מין דגן בעיסה
של הסוכריות ,בזה נסתפקו האחרונים אם יש לברך על זה מזונות ,מחד כתב
הב"ח )ריש סי' ר"ח( שכל שהוא לדבק אפילו אם הרוב הוא קמח והמיעוט
משאר דברים ,מברכים על זה שהכל וכדומה .וכ"כ העולת תמיד )סוף אות ב'(.
מאידך כתב הט"ז )ס"ק ד'( שאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ
מצד הריבוי ,וכ"כ המטה יהודה )אות א'( .ולהלכה כתב הכה"ח )ס"ק י"ב( שכדאי
לצאת ידי הספק ע"י שיאכלו את זה בתוך הסעודה .ועיין עוד בשעה"צ )ס"ק
י"ג( שהביא את הספק הזה ,עי"ש .אולם שוב שמעתי שגם כשעושין את העמילן
מחיטה אין זה ע"י תערובת של חיטה ממש ,אלא זה רק ע"י שאיבת הנוזל מן
החיטה ,ולפי"ז פשוט וברור שלא צריך לברך על זה מזונות.
ועל שניצל ושאר מיני טיגונים המצופים במעטה של פירורי לחם או מצה ,כתבו
פוסקי זמנינו בשו"ת שבט הלוי ]חלק ד' סי' קס"א ,וחלק ו' סי' כ"ד[ ,ושו"ת
חשב האפוד ]חלק ג' סי' ע"ב[ ,ושו"ת באר משה ]חלק ה' סי' ס"א[ ,שברכתם
שהכל ובורא נפשות רבות ,לפי שתכלית עטיפתם במיני דגן הוא בשביל שלא
ידבקו במחבת ,וגם בשביל שלא יתכווצו בטיגון .אולם יש מוסדות החסים על
כספם ,ובפרט במפעלי חסד למיניהם ,שמרדדים את השניצל עוף עד שיהי' דק
מאד ,ועוטפים אותו בהרבה פירורי לחם בשביל שישביע את הסועדים ,ובזה
מאמרים שונים שנתלבנו ביני עמודי
דכוללי "אליבא דהלכתא"
יש לברך עליו בורא מיני מזונות ,ואם אכל כזית בתוך כדי אכילת פרס יברך
גם מעין שלוש.
ב .עוד כותב השו"ע שם ]סעי' ד'[" :אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק ,והגרעינין
שלמים ,אינו מברך אלא בפה"א ולאחריו בורא נפשות רבות .והתוספות נסתפקו
אם יברך לאחריו ברכה אחת מעין שלוש ,ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא
בתוך הסעודה ,ויפטרנו בבהמ"ז" .ולכן על שלווה )חיטה תפוחה( או פריכיות
חטה ,ברכתם בורא פרי האדמה ,וכמו שכתבו בשו"ת אג"מ ]חלק ד' סי' מ"ה
ומ"ו[ ,ובשו"ת אור לציון ]חלק ב' פרק י"ד אות כ"א[ .וכך יש להורות על "פתיתי
שבולת שועל" הנקרא "גרנולה" ,שצריך לברך עליהם בפה"א .כן כתב בס' וזאת
הברכה ]בירורים סי' כ"ז[ ,וזאת משום שאף שהתנה מרן תנאי "שיהיו הגרעינים
שלימים" ,אין זה אלא במבושלים ,או אפויים כשהם שרויים במים ,וכ"כ האג"מ
שם ,אבל בגרעיני דגן חצויים ומרוסקים ואינם מבושלים ברכתם בפה"א .אבל
פתיתי גרעיני דגן הנשרים בחלב זמן מסויים אפי' ללא בישול ,וע"י השריה הם
מתדבקים היטב כעין דייסא ,וזה נקרא בלשוננו דייסת קוואקער ,ברכתם בורא
מיני מזונות ועל המחיה .כ"כ שם בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל.
אמנם מי שאוכל שלווה או גרנולה מחוץ לסעודה ,הוא נכנס לבעיה לגבי ברכה
אחרונה אם לברך מעין שלוש או בורא נפשות רבות ,וזאת מחמת הספק
שנסתפקו בו התוס' כנזכר .ואע"פ שמרן הכריע להלכה שיברך בורא נפשות
רבות ,וכ"פ המשנ"ב ]ס"ק י"ח[ ,מ"מ אנן בדידן קיימא לן בכל מקום שאומרים
סב"ל נגד מרן .וכ"פ בשו"ת אור לציון שם שמספק אין לברך שום ברכה אחרונה,
לא בורא נפשות רבות ולא מעין שלוש ,אלא שיש בידו לשתות רביעית משקין
בבת אחת ,ולברך בורא נפשות רבות על המשקין וגם על השלווה .והמחמיר
לאכול את השלווה או את הגרנולה בתוך הסעודה תבוא עליו ברכה ,או שיאכל
ביחד עמם כזית מזונות בשביל שיוכל לברך על המחיה ,וגם כזית פירות או
רביעית משקין בשביל שיוכל לברך בורא נפשות רבות ,וכדאי לחוש לדבריו
לכתחילה משום ספק ברכה לבטלה.
ג .על קמח מברכים שהכל ,אבל כל זה בתנאי שיהי' ראוי לאכילה ע"י תערובת
של סוכר וכדו' ,ועל פירורי לחם כשאינם מעורבים במים מברכים המוציא
וברהמ"ז .וה"ה מי שאוכל פירורי מצה בתוך שבעת ימי חג הפסח מברך המוציא
ובהמ"ז .אבל אם מערבים את הפירורי לחם עם מים עד שהמים מתלבנים
מחמת הפירורים ,מברכים על זה בורא מיני מזונות וברכה אחת מעין שלוש .וכן
מי שמטגן או מבשל חתיכות של לחם ,ובכל חתיכה יש פחות מכזית ,מברכים
על זה מזונות ומעין שלוש ,אבל אם יש בכל חתיכה שיעור של כזית מברכים
על זה המוציא ובהמ"ז .ולכך הרוצה לקחת צידה לדרך במקום שלא יהיו לו מים
לנט"י ,יפרוס פרוסת לחם לשלשה או ארבעה חלקים ,ובזה הוא מובטח שאין
לו שיעור כזית בכל חתיכה אפי' לא בנפח ,כי חצי פרוסה של לחם פרוס יש בו
חשש כזית בנפח ,וע"י שיטגנם בשמן או בביצה יוכל לאוכלם בדרך בלא נט"י
ובלא ברהמ"ז ,ויברכו עליהם מזונות ועל המחיה ,ובתנאי שלא יאכל מהם שיעור
של קביעות סעודה שהוא במשקל מאתים ושלשים גרם.
על דייסת סולת או קמח כשהיא סמיכה ועבה ,ואין דרך בני אדם לגמעה
ולבולעה בבת אחת ,אלא דרכה להפכה ולמעכה בלשון ,מברכים עליה מזונות
ועל המחיה ,אבל דייסת סולת וקמח כשהיא רכה ונוזלית עד שהיא ראויה לשתיה
כמשקה ,מברכים עליה שהכל ונפשות .כן פסק השו"ע ]שם סעי' ו'[ ,וז"ל :קמח
של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו ועירבו במים או בשאר משקין ,אם היה עבה
כדי שיהיה ראוי לאכילה וללועסו מברך במ"מ ואחריה על המחיה .ואם היה רך
כדי שיהא ראוי לשתיה ,מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות רבות .ע"כ .וכתב
המ"ב ]שם ס"ק כ"ב[ בשם האחרונים ,דמה שכתב בשו"ע "וללועסו" לאו דווקא,
דאפי' אם אינו עב כל כך ,כיון שאינו רך שיהיה ראוי לשתיה מברך עליו במ"מ.
ע"כ .וכ"כ הכה"ח שם ]ס"ק ל"ו[ דאין צריך שיהיה עב כל כך עד שיהיה צריך
ללועסו בשינים ,אלא כל שהוא עב שצריך למעכו בפה ואח"כ לבולעו מברך עליו
במ"מ .ע"כ .וזה לשון הגר"ז ]סי' קנ"ח סעי' ח'[" :עבה קצת שאין דרך בני אדם
לגמעה ולבלוע בבת אחת בלי היפוך בלשון כלל ,שזו דרך שתיה היא ,אלא דרכה
להפכה מעט בלשון עד שתגיע לבית הבליעה ,שזו היא דרך אכילה".
ד .עיסה שבלילתה עבה ,והיא לא נילושה בסוכר ושמן הרבה עד שניכר טעמם
בבצק ,אם טיגנה או בשלה במקום לאפותה בתנור ,יש מחלוקת בראשונים
אם לברך עליה מזונות ועל המחיה או המוציא וברהמ"ז ,ולכך כתב השו"ע ]סי'
קס"ח סעי' י"ג[ "וירא שמים יצא ידי שניהם ,ולא יאכל אלא ע"י שיברך על לחם
אחר תחלה" .אבל קוגל או אטריות או ספגיטי שאין להם תואר לחם כלל ,לכו"ע
אין מברכין עליהם אלא מזונות ועל המחיה .וסופגניות של חנוכה הואיל והבצק
מעורב בסוכר ושמן ,ונרגש מתיקותו בחיך ,לכו"ע מברכים עליהם מזונות ועל
המחיה .ולמנהג האשכנזים צריך לשים בהם הרבה סוכר או מי פירות עד שיהיו
מתוקים מאד ,כדי שיוכלו לברך עליהם מזונות .וכ"כ המשנה ברורה ]שם ס"ק
פ"ה[.
אולם עיסה שבלילתה רכה מאד ,אפי' שאפאה בחום של מחבת בלי שמן
כלל ,מברכים עליה מזונות ועל המחיה .כ"כ השו"ע ]שם סעי' ט"ו[ .ואם היתה
בלילתה מעט רכה ומעט עבה ,אם טיגנה בשמן לכו"ע מברך מזונות ועל המחיה,
ואם אפאה בתנור מברכים עליה המוציא וברהמ"ז .כ"כ הרמ"א ]שם סעי' י"ד[.
וע"ע במשנה ברורה ]שם ס"ק פ"ח[ .ולכן על הסופגניות המרוקאיות )שפיניז'(
שבלילתם נוזלית ,וגם מטגנים אותם בשמן ,לכו"ע יש לברך עליהם מזונות ועל
המחיה ,ואפי' אם הבצק לא יהיה מעורב בסוכר ושמן .ועל מלאווח תימני לכו"ע
מברכים מזונות ועל המחיה ,כיון שהבצק שלו מלא שמן ומרגרינה ,ולכך אפי'
שמטגנים אותו בלי שמן כלל דינו כפת הבאה בכיסנין ,כיון שהבצק ממולא
בשמן ומרגרינה .וכן מופלטה מרוקאית ,אפי' שמטגנים אותה בלי שמן או במעט
שמן בשביל שלא ישרף המחבת ,דינה כאפיה כמו שכתב הרמ"א ]שם סעי' י"ד[,
ומן הראוי היה לברך עליה המוציא וברהמ"ז .אך נראה שהואיל והבצק נילוש
ונמרח בשמן עד שניכר טעמו באכילה ,לכך יש לברך עליה מזונות ועל המחיה,
והמחמיר לאכול את המופלטה בתוך הסעודה תבוא עליו ברכה.
ה .מצת חמץ ומצה של פסח הנאכלים במשך השנה ,מנהגינו הספרדים לברך
עליהם מזונות ועל המחיה ,וכמו שהעיד מרן החיד"א ]מחזיק ברכה סי' קנ"ח
סק"ה[ .וכ"כ בשו"ת אור לציון ]פרק י"ב אות ג'[ .אך המחמיר לאכול את
המצות בתוך הסעודה תבוא עליו ברכה ,וכמו שכתבו הפוסקים הנזכרים .ומנהג
האשכנזים לברך עליהם המוציא וברהמ"ז ,וכמו שכתבו בשו"ת מנחת יצחק
]חלק א' סי' ע"א[ ,ובשו"ת שבט הלוי ]חלק א' סי' ר"ה[ ,ובשו"ת ציץ אליעזר
]חלק י"א סי' י"ט[ .וגם למנהגם מן הראוי שלא לאכלם אלא בתוך הסעודה,
וכמו שכתבו המנח"י והשבה"ל שם.
ומכל מקום גם למנהגינו שמברכים על המצה מזונות ועל המחיה ,אם קובע
עליהם סעודה כגון שאוכל בשיעור של ד' ביצים ,צריך ליטול ידים ולברך
עליהם ברכת המוציא וברהמ"ז .והואיל ואנו מודדים את השיעורים ע"פ נפח
ולא ע"פ משקל ,וכמו שכתב הרמב"ם בפירוש המשניות ]חלה פרק ב' משנה
ו'[ שהמשער במשקל הוא טועה .וכ"כ הפר"ח ]יו"ד סי' צ"ט ס"ק ו'[ ,ובספר פרי
תואר ]שם סוף ס"ק ד'[ .אולם בשו"ת בית דוד ]סי' פ"ב[ כתב ,שלענין ברכות יש
לשער ע"פ משקל ,וביארו בספר פתח הדביר ]סי' ק"צ[ שאע"פ שלכתחילה אין
לשער במשקל ,מ"מ כיום שנתברר לנו השיעור בכמות ע"פ משקל הדרה"ם אין
עוד מקום לטעות .וכ"כ הכה"ח ]סי' קס"ח ס"ק מ"ו[ ,שהמנהג עכשיו פשוט אצל
בעלי הוראה לשער כל השיעורים במשקל .אולם במצות שהם דקות יש מקום
לטעות בשיעור הנפח ע"פ שיעור המשקל ,ולכן מן הראוי לשער את מדתם ע"פ
נפח ולא ע"פ משקל .וכ"כ בשו"ת אור לציון ]חלק ג' ע' ל'[ ,ע"ש.
ובשיעור הנפח של המצות מצינו בזה כמה נוסחאות ,יש אומרים ששיעור כזית
מצה הוא חצי מצת מכונה ,ויש אומרים שהוא שליש מצת מכונה ,ויש אומרים
שעשרים גרם ממצת מכונה הוא שיעור כזית .ולכן כל האוכל עד "שתי מצות"
ולא עד בכלל ,אלא קצת פחות משתי מצות ,בזה אפשר לומר שאין שיעור
קביעות סעודה אליבא דכולי עלמא בין בנפח ובין במשקל ,אבל משתי מצות
ואילך יש ספק של קביעות סעודה .ובשו"ת אור לציון ]חלק ב' פרק י"ב אות ג'[
כתב ,שהאוכל מצות מכונה בשיעור של מאה ושישים גרם יש קביעות סעודה
בנפח ,ולפי דבריו יוצא שעל חמש מצות צריך לברך המוציא ובהמ"ז .ומי שאוכל
שמונה מצות לכולי עלמא הוא צריך לברך המוציא וברהמ"ז ,כיון שיש בזה ד'
ביצים אף במשקל.
והנה במוצאי שביעי של פסח ,אף משיצא החג ע"פ זמנו של ר"ת דמותר לאכול
חמץ ,אעפ"כ יש לברך על המצה המוציא וברהמ"ז ,כי עדיין לא מצוי לחם בשוק,
ואע"פ שהמאפיות עובדות מיד בצאת החג ,וכבר לאחר שעתיים או שלוש
אפשר להשיג ולקנות את הלחמים הראשונים או לחמניות ופיתות ממאפיות
שונות ,מ"מ אין זה מצוי ומזומן בקל לכל אחד ובכל מקום ,ולכן האוכל מצה
במוצאי החג עד למחרת בבוקר צריך לברך עליה המוציא וברהמ"ז .אבל באסרו
חג בבוקר יש לברך עליה מזונות ועל המחיה אפי' למי שעדיין לא קנה לחם,
כיון שמצוי הוא בשוקא בכל דוכתא ודוכתא כבר משעת צפרא .כ"כ בשו"ת אור
לציון שם .ומי שאינו אוכל פת אלא מצה כל השנה מטעמי בריאות ,כתב בשו"ת
אור לציון שם שאינו מברך עליהם המוציא וברהמ"ז אלא מזונות ועל המחיה,
כיון שבטלה דעתו אצל כל אדם שאין רגילים לקבוע את סעודתם על מצות .אך
לכאורה נראה דאדם שבכל השנה אינו אוכל לחם כלל אלא רק מצה ,הרי הוא
מברך עליה המוציא וברהמ"ז כל השנה.
ו .כתב השו"ע ]סי' קס"ח סעי' י"ז[ וז"ל :פשטידא הנאפת בתנור בבשר או בדגים
או בגבינה ,מברך עליו המוציא וברהמ"ז .ע"כ .ונחלקו האחרונים איך לפרש
את דבריו ,האם זה רק בקובע את סעודתו על פת הבאה בכיסנין בשיעור של
קביעות סעודה ,או שזה הולך גם על מי שאוכל שיעור של כזית או כביצה פחות
משיעור קביעות סעודה .מחד דעת הט"ז ]שם ס"ק כ'[ שאין זה אלא בקביעות
סעודה ,וכן כתבו כמה אחרונים .אולם מאידך דעת המג"א ]שם ס"ק מ"ד[ שדין
זה קיים גם ללא קביעות סעודה ,והסכימו עמו כמה אחרונים .ולהלכה פסק
המ"ב ]ס"ק צ"ד[ שדין זה נוהג אפי' בלי קביעות סעודה .וכן כתב בשו"ת אור
לציון ]חלק ב' פרק י"ב אות ה'[ ,ולפי"ז יש לברך על "פיצה" המוציא וברהמ"ז.
אולם כיום למדו המוכרים להערים על הקונים באומרם שהבצק נילוש רק בחלב
ולא במים ,ולכך ברכתו מזונות ועל המחיה .אך צריך לדעת שהערמה הזאת
אינה פשוטה ,כי כתב מרן הב"י שם דהני מילי רק אם טעם החלב או השמן
ניכר בעיסה ,וכיום שהחלב של תנובה הוא דל שומנים ,ושואבים ממנו את כל
כוחו ,הרי שכמעט ולא ניכר טעמו בעיסה ,ולכך יש לברך על הפיצה "המוציא"
וברהמ"ז ,ורק כשתהיה העיסה מעורבת בסוכר וחלב עד כדי שיהיה ניכר טעמם
בעיסה ,יש לברך עליה מזונות ועל המחיה .וכ"כ בשו"ת אור לציון שם.
ומ"מ כדי לצאת ידי הספק הנזכר של הט"ז והמג"א ,מן הראוי שלא לאכול
פיצה אלא בתוך סעודה של פת ,או שתהיה העיסה מתוקה בשביל שיוכלו לברך
עליה מזונות אליבא דכולי עלמא .ולכן מי שקונה פיצה ואינו מכיר את טעם
העיסה ,יכול לטעום מעט ממנה בלי ברכה כדי לבדוק את טעמה ,ואם העיסה
תהיה מתוקה מהסוכר והחלב שבתוכה יברך עליה מזונות ,אבל אם לא יורגש
בבצק שום טעם זר ,לא של חלב שמנוני ולא של סוכר ודבש מתוקים ,יש ליטול
ידים ולברך עליה המוציא וברהמ"ז ,והמחמיר לאוכלה בתוך הסעודה תבוא עליו
ברכה ,וכגון שיאכל עמה עוד פרוסת לחם אחת.
הרה"ג יהודה הלל
כולל "אליבא דהלכתא" רמת בית שמש
ביאור פלוגתת הש"ס לענין קמח חטים ,ודין טרימא ושאר פירות מרוסקין
לשון הש"ס ,ופי' רש"י ורי"ף ,והתמיהות הנסובות לפירושם
גמ' פרק ו' דברכות דף ל"ו ע"א :קמחא דחיטי ,רב יהודה אמר בורא פרי האדמה,
ורב נחמן אמר שהכל נהיה בדברו .א"ל רבא לר"נ לא תפלוג עליה דרב יהודה,
דר' יוחנן ושמואל קיימי כוותיה ,דאמר רב יהודה אמר שמואל וכן א"ר יצחק
אמר ר' יוחנן שמן זית מברכין עליו בורא פרי העץ ,אלמא אע"ג דאשתני
במלתיה קאי ,ה"נ אע"ג דאשתני במלתיה קאי .מי דמי ,התם לית ליה עלויא
אחרינא ,הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת .וכי אית ליה עלויא אחרינא לא
מברכינן עליה בפה"א אלא שהכל ,והא"ר זירא אמר רב מתנא אמר שמואל
אקרא חייא וקמחא דשערי מברכינן עלייהו שהכל נהיה בדברו ,מאי לאו דחיטי
בורא פרי האדמה ,לא ,דחיטי נמי שהכל וכו' .ע"כ.
וברש"י שם :קמחא דחיטי ,אוכל קמח חטים כמות שהיא .בורא פרי האדמה,
כשאר כוסס חטין דתניא לקמן בפרקין שמברך בורא פרי האדמה .דאשתני,
וגרע הואיל ולא אשתני לעלויא מעלייתא .במלתיה קאי ,והוה ליה ככוסס חטין.
הכא אית ליה עלויא אחרינא ,הלכך יצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא,
אבל השמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ,ועיקר הפרי לכך נטעוהו ,הלכך
פרי הוא .מאי לאו ,מדאמר שערי מכלל דס"ל בחיטי בפה"א "דחשיב" .ע"כ.
סז
הנה בסוגיא זו רבו הדעות והשיטות בין גדולי הראשונים ,ובס"ד נבאר כל
הסוגיא .ותחילה נעמוד על מה דיש לדקדק בלשון רש"י ,הנה מפרש רש"י
דפלוגתא דר"י ור"נ הוא בקמח חטים כמו שהוא הנטחן דק דק ,דעת ר"י
דלעולם לא איכפת לי אי אוכל הפרי כמות שהוא ,או אוכלו טחון דק ,כל זמן
שהדבר שאוכל יצא מן הפרי הרי הוא מברך עליו כברכת הפרי עצמו ,ולכך
כיון דקיי"ל דהכוסס חטים כמות שהוא מברך עליו בפה"א ,כן יש לו לברך אי
אכלו טחון .ור"נ פליג עליה וס"ל דמברך עליו באופן זה שהכל ,וטעמו דכיון
דאשתני שוב אינו עומד בברכתו .א"ל רבא לר"נ לא תפלוג עליה דרב יהודה,
דר"י ושמואל קיימי כוותיה ,דס"ל שעל שמן זית מברך בפה"ע ,אלמא אע"ג
דאשתני מברך עליו כפי שהיה מברך אי היה אוכלו בפריו ,כן הוא בקמח של
חטים אע"ג דאשתני במלתיה קאי .והוסיף רש"י דאשתני " -וגרע הואיל ולא
אשתני לעלויא מעלייתא".
ודחה ר"נ מי דמי ,התם )בשמן( לית ליה עלויא אחרינא ,הכא אית ליה עלויא
אחרינא בפת ,ופי' רש"י הלכך בקמח חטין כאשר נעשה קמח יצא מכלל פרי,
ולכלל דרך אכילתו לא בא ,משא"כ שמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו,
ועיקר הפרי לכך נטעוהו ,הלכך פרי הוא .ע"כ תורף הדברים.
ויש לעיין בכל זה :א .אמאי פלוגתת ר"י ור"נ היא רק בקמח חטים ,הא לדעת
ר"י כיון שלעולם היוצא מן הפרי כפרי ,א"כ לדעתו בעינן לברך בכל הפירות
הכתושין ,ובמשקין היוצאין מהן ברכת בפה"ע.
ב .הוכיחו שיטת ר"י מהא דשמן זית מברכין עליו בפה"ע ,אלמא אע"ג
דאשתני במלתיה קאי ,ופי' רש"י גבי קמחא דאשתני ,וגרע הואיל ולא אשתני
לעלויא מעלייתא ,וצלע"ג .1 :הא בפירוש אמרו בגמ' לעיל "והרי שמן דאשתני
לעלויא" ,הרי שהשמן נשתנה בשינויו לעלויא ,ואיך שייך לדמות קמח חטים
לשמן אם הקמח גרע בשינויו .2 .עוד צלע"ג איך שייך להשוותו כלל לשמן,
הרי שמן עיקר הפרי לכך נטעוהו כפי שהזכיר רש"י לקמן ,ועוד שהתורה
קבעה בשמן שלעולם יהיה עליו שם פרי גם בשינויו ,ממה שנאמר בתורה
"זית שמן" ,וכפי שהביא כן הריטב"א בהלכותיו ושאר הראשונים )עיין לעיל
מה שכתבתי בזה( ,וא"כ אפשר דדוקא שמן שנקבע עליו שם פרי לעולם
נשאר הוא בברכתו ,אמנם קמח חטים כיון שנשתנה ועוד שגרע בשינויו אין
שם פרי עליו ,ולכך נשתנה ברכתו .3 .עוד צלע"ג דאם בכל אופן השווהו לשמן,
אמאי לא הוכיחו לשיטתו דרב יהודה מהמשנה עצמה גבי יין שנשאר הוא
בברכתו ,ועוד שנתעלה לקבוע ברכה בפנ"ע על אף שנשתנה ובמלתיה קאי,
ומאי טעמא הוצרכו לילך לדברי אמוראים לחפש הוכחות לזה .4 .ובכלל יש
לעיין איך שייך לדמותו לשמן זית ,הרי קיי"ל דמשקין היוצאין מן הפרי הוו
זיעה בעלמא ,ורק שמן ויין נתרבו דהוה להם שם פרי בכל אופן ,הרי ששמן ויין
מוכרח הוא שאין השינוי מעלה או מוריד בהם.
ג .ודחה ר"נ מי דמי ,התם לית ליה עלויא אחרינא הכא אית ליה עלויא אחרינא
בפת ,ופי' רש"י דקמח כאשר נטחן יצא מכלל פרי ,ולכלל דרך אכילתו לא בא,
משא"כ שמן מיד בא בשינויו לכלל דרך אכילתו ,ועיקר הפרי לכך נטעוהו.
וצל"ע .1 :איפה מוזכר כלל בגמ' ענין דרך אכילתו ,ומה הועיל לו לשמן שהגיע
לכלל דרך אכילתו ,הא בכל אופן אשתני ושינויו גרם לו לאבד ברכתו .2 .במה
הגיע השמן לכלל דרך אכילתו ,הא בפירוש אמרו לעיל בגמ' דשמן לבדו אזוקי
מזיק .3 .עוד הוסיף רש"י דשמן עיקר הפרי ולכך נטעוהו ,אי לכך שם הפרי עליו
בכל אופן ,וצל"ע דא"כ מאי הוה ס"ד לדמות קמח לשמן אם הטעם הוא שלכך
נטעוהו ,ומאיזה סיבה וטעם הוצרך רש"י להוסיף טעם נוסף על מ"ש בש"ס.4 .
עוד צריך לדעת אם טעם דעיקר הפרי לכך נטעוהו הוא עוד הוספת טעם ,או
המשך לענין של דרך אכילתו.
ד .והקשו בגמ' וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בפה"א אלא
שהכל ,והא"ר זירא בשם שמואל דעל קרא חייא וקמחא דשערי מברך שהכל,
מאי לאו אקמח חטים בפה"א .וצל"ע .1 :הא ממקום ההוכחה לדעת רב יהודה
קשה על שיטתו ,דלר"י מאי טעמא אקמחא דשערי מברך שהכל ,הא ס"ל דכל
היוצא מן הפרי כפרי ,ולא איכפת ליה השתנות הדבר ,וגם לא איכפת ליה
שאין דרך אכילתו בכך .וכי תימא דפליג עליה רב יהודה וס"ל דאף בקמחא
דשערי מברך בפה"א ,א"כ מהיכי תיתי דר"נ גופא לא פליג עליה .ואם תאמר
דממה שאמר שמואל שעל קמחא דשערי מברך שהכל ,מיניה מוכרח דפליג
על סברת רב יהודה ,ואזלו הוא ור"נ בסברא אחת וכדלעיל ,א"כ יקשה איך
היה ס"ד כלל לחלק בין קמחא דשערי לדחיטי .2 .מאי טעמא רק אחר שחילק
לו ר"נ בין אית ליה עלויא אחרינא ללית ליה הקשו מהא דר"ז ,ומאי טעמא
לא הוכיחו מיניה לר"י לעיל מיניה ,דמדברי שמואל משמע דאזיל כר"י שעל
קמחא דחיטי מברך בפה"א על אף השתנותו ,מהא דאמר שעל קרא חייא
וקמחא דשערי מברך שהכל ,אלמא שעל קמחא דחיטי בפה"א .3 .פי' רש"י
מאי לאו אחיטי בפה"א "דחשיב" ,וצלע"ג היכן הזכירו בגמ' ענין החשיבות,
ומהיכי תיתי שכיון שהוא חשוב יהפוך הוא לפרי עצמו.
ה .הנה כמהלך רש"י בביאור מחלוקת ר"י ור"נ אזיל נמי הרי"ף ,וז"ל :קימחא
דחיטי ,רב יהודה אמר בורא פרי האדמה ,ורב נחמן אמר שהכל ,ומסתברא
כר"נ "דלא רגילי אינשי לספויי קמחא" ,והכין פסקו רבוואתא .ע"כ.
ובתלמידי רבינו יונה שם הקשו על דעתו .1 ,מאי טעמא פסק כר"נ ,הא כיון
דרבא שהוא בתרא אזיל כדעת ר"י והוכיח ליה מיניה דשמואל ,מסתברא
דהילכתא כוותיה .2 .ועוד דר"נ גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני
אדם לאכלו ,ואם כדבריהן שפוסקין לקולא מזה הטעם ,היה לו לר"נ לומר מי
דמי ,התם דרך הוא לאכול השמן על ידי אניגרון ,כדכתיב לעיל ,אבל קימחא
אין דרך בני אדם לאוכלו .וכיון שר"נ עצמו לא אמר מזה הטעם ,היאך יכולין
הם לפסוק כמותו מטעם שהוא לא הזכיר אותו כלל וכו' .ע"כ.
שיטת התוס' והרא"ש בביאור סוגיא זו
וקודם שנבוא לבאר בס"ד דעת רש"י והרי"ף ,אקדים בזה שיטת החולקים.
יעויין בתוס' הכא בד"ה קמחא דחיטי ,וז"ל :נראה דלא מיירי בקמחא ממש,
דאם כן לא שייכא ביה ברכה דבורא פרי האדמה )אלא שהכל( ,אלא מיירי
בקמחא שקורין אישקלאטי"ר ,או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין
בתנור .ע"כ.
הנה דעת התוס' היא שמוכרח הוא שלא נחלקו ר"י ור"נ בקמח חטים ממש
שעושים בו פת ,דקמח זה אין דרך לאוכלו לעולם כך ,ולעולם בין לר"י ובין
לר"נ בעינן קודם שיהא הדבר ראוי לאכילה ודרכו לאוכלו בכך ,אי לכך מוכרח
הוא דנחלקו רק בקמח שדרך לאוכלו ,והוא בקמח שלא נטחן דק עד מאוד,
אלא באופן שטחנו קצת שעדיין יש בו טעם )כן פי' הרא"ש ,וכן הוא בתוספותיו
ובתוס' ר"י החסיד ,עיי"ש( ,או בקמח שעושין משבולת שועל שמייבשין אותו
בתנור ודרך לאוכלו כך .ולפי"ז עיקר פלוגתת ר"י ור"נ היא אך ורק בברכה
הראויה על דבר שנשתנה ,דעת ר"י דאף שנשתנה כיון שדרך אכילתו בכך הרי
הוא כפרי עצמו ,ומברכין עליו ברכתו הראויה לו כפי שהיה מברך על כוסס
חטין שיש בו טעם בכך )עיין רא"ש( ,ודעת ר"נ היא דכיון דאשתני ואית ליה
עלויא אחרינא בפת גרע מברכתו הראויה לו מחמת שינויו ,וברכתו שהכל.
עוד יש להדגיש בדעתם ,דהבינו דלעולם בנותן שמן בתוך אניגרון הוה דרך
אכילה לכולם בכך ,ולפי"ז הכריחו דאם השוו קמח חטים לשמן מוכרח הוא
דגם הקמח מיירי באופן שדרך אכילתו בכך .ולפי"ז הוכיחו שפיר משמן לדעת
ר"י ,דכשם ששמן זית המעורב באניגרון על אף שינויו עומד הוא בברכתו ,כן
הוא בקמח דעל אף שאשתני יש לו לעמוד בברכתו .ודחה ר"נ דבכל אופן
בעינן עוד תנאי בדבר ,והוא דלית ליה עלויא אחרינא ,אבל בקמח כיון דאית
ליה עלויא אחרינא בפת גרע מברכתו מחמת שנשתנה ומחמת שיש לו עלויא
אחרינא ,ולכך ברכתו שהכל .זהו תמצית שיטתם כפי הנראה מלשון תר"י,
רא"ש ,רא"ה ושאר ראשונים ,עיין בדבריהם ותרו"ץ.
ביאור נפלא לדעת רש"י והרי"ף ,והנפק"מ היוצאות מהבנתם ,ובחילוק שבין
קמחא דחיטי לשאר פירות המרוסקין
אמנם רש"י והרי"ף פליגי עליהם בכל הבנת הסוגיא ,א .שלשון קמחא דחיטי
הוא כפשוטו שאוכל קמח חטים כמות שהוא ,וודאי אין דרך אכילת בני אדם
בכך ,ולכך עיקר פלוגתת ר"י ור"נ אינה אם מברכין על דבר שנשתנה ברכה
הראויה לו כשהוא פרי ,אלא דבין לר"י ובין לר"נ ודאי כל היוצא מן הפרי
שם פרי עליו על אף שנשתנה ,דבסברא אין חילוק בין אם אוכל הפרי עצמו
לאוכל אותו הפרי אלא שכתשו .ודעת רב יהודה דעל אף שאין דרך אכילה
בכך ,נשאר הוא במעלתו כפרי עצמו שמברכין עליו על אף שאין דרך אכילתו
בכך )ולקמן נאריך אי כוסס חיטין דרך אכילתו בכך או לאו( .ור"נ סבר דאיה"נ
כשאוכל הפרי עצמו על אף שאין דרך אכילה כך כגון כוסס חיטין ,הנה מכיון
ששם פרי עליו לא נשתנה ברכתו כלל ועיקר ,אלא דס"ל לר"נ דכשנכתש הפרי
כיון שבמציאות עתה יצא מכלל פרי ,הדבר היחיד שיכול לגרום לו להשאר
במעלתו וייחשב כפרי עצמו הוא אם דרך אכילתו בכך ,ולכך כיון שעתה
כשהוא קמח אין דרך אכילתו בכך ,הרי הוא גרע ממעלתו וברכתו שהכל.
וע"ז אמרו בגמ' א"ל רבא לר"נ לא תפלוג עליה דר"י ,דשמואל ור' יוחנן קיימי
כוותיה ,דס"ל שעל שמן זית מברך בורא פרי העץ ,אלמא אע"ג דנשתנה לא
נשתנה ברכתו.
וקודם שאבאר ההוכחה אקדים בזה :א .נחלקו רב יהודה ושמואל לקמן גבי
ברכה הראויה לקורא ,דעת שמואל דכיון דלא נטעי אינשי הקורא אדעתא
לאוכלו כיון שהוא ממעט העץ ,לא מברכין עליה אלא שהכל ,ורב יהודה סובר
דעל אף שלא נטעי אינשי אדעתא דהכי לא נגרע ברכתו ,כיון שהוא יוצא מן
העץ שם פרי עליו .הנה אף דס"ל לרב יהודה דלא בעינן נטעי אינשי הדבר
אדעתא דהכי ,הנה פשוט הוא גבי קמחא דחיטי דלכו"ע נטעי אינשי החיטים
אדעתא שייעשו קמח .1 ,מהא דהשווהו לשמן זית שעיקר פרי הזית לכך
נטעוהו שייעשה שמן .2 ,מהא דהוכיחו לרב יהודה ממאי דשמואל ס"ל שעל
שמן זית מברך בפה"ע ,והא שמואל הוא דס"ל לקמן גבי קורא דבעינן נטעי
אינשי אדעתא דהכי.
ב .עוד ברור הוא דכשם שהשמן כאשר נעשה שמן נשתנה לעלויא בשינויו
מכמה סיבות )ראה לעיל( ,וכדאמרינן לעיל בגמ' "והרי שמן דאישתני לעלויא",
כן ברור הוא שהקמח כאשר נעשה קמח נשתנה לעלויא מחמת שינויו,
והעלויא שבו היא שרק ע"י שנעשה קמח מתקרב הוא לעלויו הגמור שאפשר
לעשותו פת.
ג .עוד ברור הוא שעל אף שהשמן בשינויו נשתנה לעלויא ,הנה גרע נמי בשינויו
שאי אפשי לשתותו כמות שהוא כיון דאזוקי מזיק וכדלעיל ,וגם כששותהו ע"י
אניגרון הא מסקנת הגמ' דדרך כן לשתותו רק להחוששים בגרונם שהשמן
הוא עיקר להם ,א"כ ודאי לא חשיב דרך אכילתו גם כשמערבו עם אניגרון ,דכי
דרכם של בני אדם לחוש לעולם בגרונם ]ואף לדעת הפוסקים דס"ל שאחר
העירוב עם האניגרון כיון שמתבטל נזק השמן ונהנה מן השמן מברך עליו,
עדיין אי אפשי לומר דדרך בני אדם לשתותו כך ,דהלא הבריאים ששותים
מערבים בו רוב אניגרון בדרך כלל ,כיון שאין להם שום ענין בשמן[ ,ה"נ הקמח
אף שנתעלה בשינויו להתקרב לעשייתו לפת ,בכל אופן עתה כמות שהוא
נגרע הוא בשינויו שאין דרך אכילתו בכך.
עתה לפי כל הנ"ל אתי שפיר ההוכחה משמן זית לשיטת רב יהודה ,דשניהם
ניטעו אדעת שינויים ,ושניהם נתעלו בשינויים ,ושניהם נגרעו גם מחמת זה
שאין דרך לאוכלם ולשתותם כך ,וכשם ששמן לא נגרע ברכתו משום שינויו
על אף שאין דרך אכילתו בכך ,כן צריך להיות שפיר הדין בקמח שיברכו עליו
בפה"א על אף שאין דרך אכילתו בכך.
ומדוקדק בזה שפיר לשון רש"י שכתב דאשתני ,וגרע "הואיל ולא אשתני
לעלויא מעלייתא" ,וכוונת דבריו הוא דודאי בשינויים עלו במעלה ,אלא
שנגרעו מחמת שלא אשתנו לעלויים הגמור שאז דרך אכילתם בכך.
ולפי"ז מיושב שפיר קושית הצל"ח שתמה אמאי לא הוכיחו ממתני' לשיטת רב
יהודה דעל היין מברך בפה"ג ,אלמא אע"ג דאשתני במילתיה קאי ,דבשלמא
אי הוה פלוגתתם כהבנת התוס' ושאר ראשונים דודאי בעינן שיהא קודם דרך
אכילה בכך ,ופליגי בכל דבר הנשתנה האם שינויו מפקיע ברכתו או לא ,אתי
שפיר קושית הצל"ח שמצינו הכרח גמור במתני' שאין השינוי מפקיע הברכה.
אמנם לפי מאי דנתבאר עתה שעיקר פלוגתתם הוה רק בדבר שנשתנה "ואין
דרך אכילתו בכך" ,אין להוכיח כלום ממתני' ,דהא יין בשינויו בא לעילויו
הגמור והוה דרך אכילתו בכך ,משא"כ השמן וקמח נשתוו אהדדי שלא הגיעו
בשינויים לכלל דרך אכילתם .והוא הוא כוונת רש"י במאי דכתב דאשתני
"וגרע" ,והיינו שבזה נשתוו במה שנגרעו ,משא"כ היין שהגיע למעלתו הגמורה.
ומיושב שפיר ההשוואה לשמן ,אם מחמת שגם הקמח נשתנה לעלויא וכנ"ל,
אם מחמת שגם את הקמח נטעו אדעתא דהכי ,וברור.
עוד מתיישב לפי"ז שפיר מאי דהקשנו לעיל ,דלכאורה עיקר חסר מן הספר
בטעם פלוגתתם ,דאי פליגי רק בדבר שאין דרך אכילתו בכך ,הוה ליה לר"נ
לומר בפירוש טעמו שהוא משום שאין דרך אכילה בכך ולא מטעם דאשתני.
וכן הכריח בחידושי הרא"ה הכא ,וז"ל :ובגמ' לאו הכין משמע ,דפרישנא
פלוגתייהו משום דאישתני ,ופליגי אי אמרינן כיון דאישתני במלתיה קאי
למהוי פרי או לא וכו' ,עיי"ש.
אמנם לפי הנ"ל אתי שפיר ,דמוכרח הוא דפליגי רק אחר שאישתני ,דאי לאו
הכי אף שאין דרך אכילתו בכך מברך עליו ברכה הראויה לו ,ופליגי רק בדבר
שאין דרך אכילתו בכך .ומדוקדק נמי שלא כתבו בגמ' טעם דאישתני רק
בהוכחתם משמן זית ,דאע"ג דאשתני והגורם לו להיות פרי הוא דרך אכילתו,
אף שאין בו במילתיה קאי ,אבל אי הוה פליגי בכל דבר שאשתני היו מקשים
ממתני' ,וזה מדוקדק שפיר בלשון רש"י בד"ה דאשתני ,עיי"ש .ודו"ק.
ודחו בגמ' מי דמי ,התם לית ליה עלויא אחרינא ,הכא אית ליה עלויא אחרינא
בפת ,פי' הנה בס"ד הבינו שלעולם כיון שאין דרכם של בני אדם לשתות
השמן אף עם האניגרון ,ואעפ"כ במילתיה קאי ,ה"נ קמחא דחיטי ,ודחו דעדיין
רב השוני בין שמן לקמח ,דאיה"נ אין דרך בני אדם לשתות השמן ,אכן השמן
מצד עצמו הגיע שפיר לכלל דרך אכילתו מצד הפרי ,כיון שלא שייך ביה עוד
עלויא אחרינא אחר שינויו ,ועיקר הפרי נטעוהו על מנת להעשות כך ,הלכך
מעולם לא יצא מכלל פרי ,ומעלתו גרמה לו שיהיה עליו שם פרי ולא נשתנה
ברכתו בכך ,אמנם בקמח כיון שיצא מכלל פרי ,והאופן היחיד היכול להחזירו
להיות עליו עדיין שם פרי הוא רק באופן שיגיע לכלל דרך אכילתו ,וכיון שמצד
האכילה עצמו אין דרך בני אדם לאוכלו בכך ,וגם מצד הפרי אית ליה עלויא
אחרינא בפת ,לא הוה שום דבר שיכול להחזירו ליכלל שוב בשם פרי ,ולכך
נשתנה ברכתו לשהכל.
והמעיין והמדקדק היטב יראה שיסוד חילוק זה מודגש בפירוש בלשון רש"י
שם ד"ה הכא אית ליה עלויא אחרינא ,שביאר החילוק שבין הקמח לשמן
הוא שהקמח יצא מכלל פרי "ולכלל דרך אכילתו לא בא" ,אבל השמן מיד
בא בשינויו לכלל דרך אכילתו" ,ועיקר הפרי לכך נטעוהו" .ע"כ .ולכאורה למה
הוצרך להוסיף בשמן עוד בטעם החילוק ,והוא שעיקר הפרי לכך נטעוהו ,הא
כבר כתב חילוק מספיק שהקמח לא הגיע לכלל דרך אכילתו ,משא"כ השמן.
אלא שכוונת רש"י להדגיש הכא ככל מה שדקדקנו ,דשונה הוא הכלל שיהא
דרך אכילתו בשמן מבקמח ,שבקמח כיון שנשתנה ויצא מכלל פרי ואין דרך
בני אדם לאוכלו כך ,שפיר הוא נגרע מחמת כן ,אבל השמן על אף שגם הוא
נשתנה ולא הגיע לכלל דרך אכילתו כשהוא לבדו ,אך רב השוני כיון שבו
לא שייך עוד תוספת מעלה למעלתו יותר ממה שהוא עתה בעצם גוף הפרי,
"ועיקר הפרי לכך נטעוהו" לעשותו שמן ,ולכך לא יצא מכלל פריו ,משא"כ
הקמח וככל הנ"ל.
ולפי"ז היוצא לן לסיכום ביאור פלוגתת ר"י ור"נ לדעת רש"י והרי"ף ,דלכו"ע
אי הפרי עצמו קיים ,גם אם אין דרך אכילתו בכך ואית ליה עלויא אחרינא
ככוסס חיטים ,לא נשתנה ברכתו כיון שגוף הדבר קיים .וכשאין הפרי קיים
כגון שנכתש ,בין לר"י ובין לר"נ אי דרך אכילתו בכך ורגילות האנשים לאוכלו
בשינויו ,או שהפרי מצד עצמו הגיע למעלתו הגמורה ,על אף שלא הגיע לדרך
אכילתו ממש כשמן זית ,חוזר הוא להיות כפרי עצמו ומברך עליו ברכתו
הראויה לו .אמנם כשנשתנה ואין דרך בני אדם לאוכלו בכך ,או שלא הגיע
לשיא מעלתו ,דעת ר"נ שכיון שיצא מכלל פרי מברך עליו שהכל ,ודעת רב
יהודה דכיון שבכל אופן הדבר יצא מן הפרי שם פרי עליו .וברור.
ועתה לפי"ז מיושב שפיר אמאי פליגי ר"י ור"נ רק בקמחא דחיטי ,כיון שבכל
הפירות הכתושים אף שיצאו מכלל פרי עדיין יש מהם שדרך אכילת בני אדם
בכך לאוכלם מרוסקים ,ובין לר"י ובין לר"נ שם הפרי עליהם ולא נשתנה
ברכתם ,אבל קמחא דחיטי כיון שאין דרך בני אדם לאוכלו בכך לכו"ע ,שם
הוה פלוגתתם.
ובס"ד מצאתי אסמכתא לדברי בשיטתם בלשון המאירי הכא ,וז"ל" :פירות
האילן או פירות הארץ שנכתשו או נטחנו ,אין כתישתן מפקעת ברכתן מהם
אף על משקה היוצא מהן" ,אבל חיטים ושעורים שאין דרך לאכול קמחן כמות
שהוא חי ,וכן שאין דרך לכססן כשהן חיין וכו' ,מברך על קמח של חיטים
ושל שעורים שאינן אפויות ולא מעורבות במים שהכל ,שמאחר שאין דרך
לאכלן הופקע ברכתן מהן וחזרו לשהכל ,וכן על כסיסת חיטים וכו' .עכ"ל )מה
שהוסיף וכן על כסיסת חיטים מברך שהכל ,נאריך בזה בס"ד לקמן(.
הנה אזיל המאירי כשיטת רש"י ורי"ף ,דעיקר פלוגתת ר"י ור"נ היא לא בברכה
הראויה על מה שנשתנה ,אלא בברכה הראויה על מה שנשתנה ואין דרך אכילת
בני אדם בכך ,ופסק כר"נ כדפסקו הרי"ף ,הרמב"ם ,הר"ח ושאר הראשונים.
והוסיף דאף לר"נ בשאר פירות הכתושין וטחונים ודאי מברך עליהם ברכתם
הראויה להם כיון שדרך אכילתם בכך ,ולא איכפת לי שנשתנו .וברור.
מברר דין המשקין היוצאין מן הפירות לדעת רב יהודה
]והנה לענין משקה היוצא מהן ע"י כתישתן ,שיטת המאירי דלכו"ע לא נפקעת
ברכתן מהן ומברך עליהם בפה"ע ,והוא לשיטתו ממאי דכתב לקמן )דף ל"ח
ע"א ד"ה דבש( ,עיי"ש ,וכן הסיק בפירושו למשנה ריש כיצד מברכין ,עיי"ש,
וכמסקנת הירושלמי.
אמנם דעת רוב הראשונים שלעולם על המשקה היוצא מן הפירות מברך
שהכל ,כיון דזיעה בעלמא הוא ,או מטעם שאין גוף הדבר קיים ,או מטעם
שלא נטעוהו רוב בנ"א לצורך המשקין היוצאין ממנו ,ע"ש ברא"ש וברשב"א,
ועיין רא"ה שם ל"ח ע"א וריטב"א בהלכותיו.
ויש לן לברר דעת רב יהודה בזה ,דהנה ברור הוא דלר"נ אף שעל פירות
כתושין מברך בפה"ע ,היינו משום שיש עדיין ממשות הפרי וגוף הדבר קיים,
וודאי אינו זיעה בעלמא ,אבל משקה היוצא מהם כיון דזיעה בעלמא הוא
מברך עליו שהכל ,אכן אף לר"נ ביין ושמן כיון דעיקר הפרי לכך נטעוהו ,שם
הפרי עליהם וברכתם בפה"ע .אמנם דעת רב יהודה גבי קורא דאף שלא נטעי
אינשי אדעתא דהכי אין ברכתו נפקעת ממנו ,ולכאורה היה נראה שטעם
"נטעי אדעתא דהכי" הוה כטעמא "דעיקר הפרי לכך נטעוהו" ,ולפי"ז אי ס"ל
דלא בעינן שינטעו אדעתא דהשינוי ,ולעולם היוצא מן הפרי כפרי ,אפשר דאף
במשקין היוצאין מן הפרי מברך עליהם בפה"ע כאוכל הפרי עצמו.
אמנם הנראה בעניותי שיש לחלק שפיר בין "נטעי אינשי אדעתא דהכי"
ל"עיקר הפרי לכך נטעוהו" ,דכשהפרי קיים או שכתשו ,או בקמחא דחיטי
ודשערי וקורא ,בכולם כיון שהפרי עצמו קיים שם שייך לספוקי בין נטעי
אינשי אדעתא דהכי או לאו ,אמנם כשאין הפרי קיים כלל ומשקין היוצאין
ממנו הוו זיעה בעלמא ,שם יש להופכו ולהחזירו קודם לכלל פרי ,וזה שייך
רק אם עיקר הפרי לכך נטעוהו ,ורק כשהפרי קיים שם שייך עדיין לספוקי אי
נטעוהו אדעתא לאוכלו כך או לא .ולפי"ז פשוט הוא שלכו"ע בעינן ראשית כל
שיהיה עיקר נטיעת הפרי לכך .ומדוקדק שפיר לפי"ז לשון רש"י שהוסיף גבי
שמן "ועיקר הפרי לכך נטעוהו הלכך פרי הוא" ,והקשו האחרונים למה הוסיף
רש"י ענין זה להכא .האמנם להנ"ל אתי שפיר ,שרצון רש"י להדגיש שעיקר
מחלוקת ר"י ור"נ אי דרך לאוכלו בכך או לאו הוא רק בדבר שהוא בגדר פרי,
ואחר ששם פרי עליו כיון שעיקר הפרי לכך נטעוהו ,עתה שייך לחלק שפיר בין
שמן לחיטים ,שאף ששניהם הוו פרי עדיין בעינן שיהא גם דרך אכילתו בכך.
ולפי"ז ברור הוא שאף לר' יהודה על משקין היוצאין מן הפרי מברך שהכל ,כיון
שנפקע שם פרי ממנו והוה כזיעה בעלמא .כן נראה בעניותי בזה ,וצ"ע[.
לשון הנחלת דוד ,והכרח מדבריו כיישובנו בדעת רש"י והרי"ף
והנה מרא דסברא זו הוא הגאון נחלת דוד הכא ,שכתב ליישב קושית תר"י
אשיטת הרי"ף עפ"י סברא זו ,ואביא מקצת דבריו וז"ל :ומה שהקשה בתר"י
עוד ,וכן הקשה הרא"ש ,דהא ר"נ גופיה לא קאמר האי טעמא ,דא"כ הול"ל
מי דמי ,התם דרך הוא לאכול שמן ע"י אניגרון ,אבל קמחא אין דרכן של בני
אדם לספויי קמחא ,וא"כ היאך פסק הרי"ף כר"נ מטעמא דאיהו גופיה לית
ליה .עכ"ל .גם זה נלע"ד לתרץ ,דודאי מוכרחים אנו לומר בדר"נ הך טעמא
שכתב הרי"ף דלא רגילי אינשי וכו' ,דמשום שינוי לחוד לא הוי נשתנה ברכתו
סח
לגריעותא ,דהא חזינן בדייסא העשויה מחמשת המינין ,ואפילו הכי לא נשתנה
ברכתו לשהכל ,אדרבא קבעו להם ברכה חשובה בפנ"ע במ"מ ,וע"כ צ"ל דהתם
רגילי אינשי למיכל כך ,ולכך קבעו להם ברכה חשובה אף דאית לה' המינים
עלויא אחרינא ,מ"מ כיון שגם זה הוא דרך לאוכלו קבעו להם ברכה חשובה,
משא"כ בקמחא דלא רגילי אינשי לספויי קמחא ,לכך ברכתו רק שהכל ,לכך
שפיר הוכרח הרי"ף להאי טעמא בדר"נ.
והא דלא משני הגמ' כן מי דמי וכו' ,אבל קמחא לא רגילי כמ"ש הרא"ש,
היינו משום דהרי"ף אזיל לשיטתו שכתבנו לעיל דלא מברכינן בפה"ע על
שמן זית רק בחושש בגרונו ,וא"כ ודאי דלא שייך לומר גבי שמן זית דרגילי
אינשי למיכל הכי ,דהיאך שייך בזה רגילות בדבר שאינו רק לרפואה ,וכי דרכן
של בני אדם לחשוש תמיד בגרונם ח"ו ,ומשום דלפעמים יקרה באדם אחד
כן ודאי דלא שייך למימר דרגילי אינשי למיכל הכי וכו' ,וא"כ בענין הרגילות
שוה ממש שמן זית לקמחא דחיטי ,לכך הוצרך הגמ' לשנויי התם לית ליה
עלויא אחרינא וכו' .ותר"י והרא"ש שהקשו כן על הרי"ף ,אזלו לשיטתם דאף
בלא חושש בגרונו נמי מברכין עליה בפה"ע בנותן שמן הרבה בתוך אניגרון,
ולכך הקשו דה"ל לשנויי כן .ומ"מ גם לשיטתם אין קושייתם קושיא ,דע"כ צ"ל
לשיטתם דאין רגיל ליתן שמן הרבה רק בחושש בגרונו ,דאל"כ למאי נקיט
כלל חושש בגרונו ,אלא ע"כ דאורחא דמילתא הכי הוא דאין דרך ליתן שמן
הרבה רק בחושש בגרונו ,ואורחא דמילתא נקיט וכמש"ל ,וא"כ גם לשיטתם
לק"מ וכו' ,עיי"ש עוד שהסיק דכיון דלעולם ההסתכלות היא על דרך אכילה,
אי לכך גם בקמח קליות ס"ל להרי"ף שיברך שהכל ,כיון דלא רגילי אינשי
לספויי קמחא בכל אופן ,עיין לו עוד שם.
ביאור המרומי שדה בדעת רש"י והרי"ף ,והתמיהות לפירושו
והנה אחר החיפוש לא מצאתי לאחרונים מבארי הסוגיא שדקדקו כל הנ"ל
בדעת רש"י עצמו ,אלא שמצאתי לו להרב מרומי שדה הכא שהבין הפך
הבנתינו בדעת רש"י ,וז"ל :פירש"י הלכך יצא מכלל פרי וכו' אבל השמן וכו',
מבואר דדעתו ז"ל כי דוקא בשמן אין השינוי מגרע הברכה ,משא"כ שארי
מינים שנשתנו ואין הפרי ניכר מברכים שהכל .וכן הוא שיטת רש"י להלן
דף ל"ח ע"א בטרימא ,דדוקא בכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי ,מבואר דהא
מרוסק לגמרי מברכים שהכל .נמצא דפי' אית ליה עלויא אחרינא בפת ,אינו
אלא ליישב הא דקשה שהרי גם בקמח עיקר תכלית החטה הוא כדי לטחנה
כמו בשמן ,וע"ז משני דהטחינה ג"כ אינה משום אכילת קמח אלא משום פת,
אבל השמן היא תכליתו .ולפי"ז אפילו אם היה דרך אכילה בקמח כגון קליות,
ג"כ מברכים שהכל ,שהרי לא עדיפא מטרימא שכתוש ומרוסק לגמרי ,דמ"מ
לא בשביל זה נטעי וזרעי .אבל הרי"ף כתב הטעם דמברכים שהכל על קמח
הוא משום דלאו אורחייהו למיכל הכי ,וכבר נתקשו תהר"י והרא"ש שטעם זה
אינו בגמרא ונדחקו בזה .ונראה ברור דהרי"ף מפרש הכי הא דאית ליה עלויא
אחרינא בפת ,דמשום הכי לאו אורחיה למיכל הכי ,משא"כ טרימא אפילו
מרוסק הרבה מברכים בפה"ע ,שהרי כך הוא דרך אכילתו ודמיא ליין ושמן.
ולפי"ז בקמחא דחיטי אפילו אם יהיה ניכר הפרי ,היינו שלא נטחן עד אשר
דק ,ג"כ אין מברכין אלא שהכל ,דהא מ"מ לאו אורחייהו בהכי למיכל כן אלא
לבשולי או לטוחנן עוד הפעם יפה ,ומשום הכי אין מברכין בפה"א אלא בחטה
בעין .וכ"ה דעת השו"ע סי' ר"ח סעי' ה' .ולטעמיה קאי ,דבסי' ר"ב כתב דטרימא
מברכים העץ אפילו כשנתרסק לגמרי וכו' .עכ"ל.
הנה עיקר הכרח הרב מרומי שדה הוא ממאי דפי' רש"י לקמן דטרימא
שמברכין עליו בפה"ע ,הוא כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק .משמע לכאורה
בפירוש מדבריו דאי הוה מרוסק בכל אופן מברך עליו שהכל מחמת שינויו,
וכן הכריח מלשון רש"י הרב תרומת הדשן סי' כ"ט ,עיי"ש .וא"כ המוכרח לפי"ז
בדעת רש"י דלעולם אף אם דרך לאוכלו בכך ,כיון שנשתנה הוה ברכתו
שהכל ,ומוכרח לפי"ז דכיון דמפרש הרב דמיירי הכא בקמח חי כמות שהוא,
הוה ברכתו שהכל מחמת שינויו ,משא"כ שמן כיון שעיקר הפרי לכך נטעוהו
אין שינויו מפקיע ברכתו .ולפי"ז עיקר מה שחילקו בין שמן לקמח ,דקמח
אית ליה עלויא אחרינא בפת ,כוונתם רק לפרש טעם שהשמן אף שנשתנה
במילתיה קאי ,והוא משום דנטעי וזרעי לכך .ולפי"ז מסיק שם דאף בקמח של
קליות שדרך לאוכלו כך ,הוה ברכתו שהכל מחמת שנכתש לגמרי וכטרימא.
ע"כ תורף דבריו.
ובעניותי נראה דדבריו תמוהין עד למאוד ,דאי לדעת רש"י לעולם בכל דבר
המרוסק לגמרי מברכין שהכל ,אף אם דרך אכילתו בכך ,ורק אם נוטע אדעת
שינויו נשאר הוא בברכתו ,צע"ג :א .אמאי פליגי דווקא בקמחא דחיטי ,הא כן
הדין והמחלוקת בכל הפירות המרוסקים לגמרי .ב .אמאי הקשו דוקא משמן,
ולא הוקשה להם מיין .ג .מאי טעמא פי' רש"י דאשתני "וגרע הואיל ולא
אישתני לעלויא מעלייתא" ,הא גם אם אשתני לעלויא מעלייתא ברכתו שהכל
כיון דלא נטעי אדעתא דהכי .ד .אמאי פי' רש"י דמיירי בקמח חי כמות שהוא,
הא לשיטתו כן הוא הדין אף בקמח קליות ,ושפיר הוה חידוש גדול יותר אי
הוה פליגי בקמח קליות .ה .מלשון התוס' ושאר ראשונים דפליגי ומפרשי
דמיירי בקמח קליות ,מוכרח שהבינו דרש"י מיירי רק בקמח ממש .ו .ובעיקר
צלע"ג לפירוש זה מלשון הרש"י עצמו שפי' עיקר הטעם שנשתנה ברכת
הקמח" ,דיצא מכלל פרי ולכלל דרך אכילתו לא בא" ,ולפי' המרומי שדה הא
גם אם בא לכלל דרך אכילתו כגון בקמח קליות מברך שהכל מחמת שינוי
הדבר )אלא אם יפרש בדוחק לשון רש"י שכתב "לכלל" דרך אכילתו לא בא,
והיינו שאף שדרך אכילתו בכך לא הגיע "לכלל" והיינו הפת ולא נטעי לכך,
וזהו דוחק מכמה סיבות(.
ולכן מכל הנ"ל הנראה בעניותי בלא שום ספק בדעת רש"י ככל הנ"ל ,דודאי
גם אם נטחן לגמרי מברך עליו ברכתו הראויה לו ,ופליגי רק בדבר שאין דרך
אכילתו בכך ,והוא ממש כשיטת הרי"ף.
מברר שאין חילוק בין קמח לשאר פירות המרוסקין ,ולעולם לדעת רש"י
כולהו במלתייהו קיימו אף בריסוק גמור
ומה שהכריח הרב מרומי שדה לשיטתו מהא דטרימא ,הנה כבר דשו בהבנת
דברי רש"י כל גדולי האחרונים ,יעויין בשו"ע סי' ר"ב סעי' ז' ,וז"ל :תמרים
שמיעכן ביד ועשה מהם עיסה והוציא מהם גרעיניהם ,אפילו הכי לא נשתנית
ברכתן ומברך עליהם בפה"ע ,ולבסוף ברכה מעין שלש .ובהגה"ה שם :ולפי"ז
הוא הדין בלטווערן הנקרא פווידלא מברכין עליהם בפה"ע ,ויש אומרים לברך
עליהם שהכל )תרומת הדשן הנ"ל( ,וטוב לחוש לכתחילה לברך שהכל ,אבל
אם בירך בפה"ע יצא כי כן נראה עיקר .עכ"ל.
ובט"ז שם כתב וז"ל :האי עיקר הוא עיקר ברור ,ואין מקום אתי ליישב שלא
לברך בפה"ע ,כי מה שכתב מהרא"י בתרומת הדשן סי' כ"ט דכיון שכתב רש"י
טרימא מברך בפה"ע ,היינו כתוש קצת ואין מרוסק לגמרי ,משמע דבמרוסק
לגמרי אמרינן שהכל ,כבר השיג עליו ב"י סוף סימן ר"ד )ד"ה בתרומת( ממה
שכתב הרמב"ם )פרק ח' מהלכות ברכות הלכה ד'( דאפילו מיעכן ועשאן
כעיסה מברך בפה"ע ,ועיי"ש שהוכיח עוד ראיות מוכרחות דגם מרוסק לגמרי
מברך בפה"ע .והקשה על הבנת תה"ד ,מהא דהשוו שם תרומה לברכה ,ומאי
טעמא כתבו ואסור לעשות מהן שכר ,הא גם אסור לרסקם לגמרי והוי חידוש
גדול יותר .ועוד הביא לשון הטור סי' ר"ב שכתב בתחילה וז"ל :תמרים שכתשן
קצת ואינן מרוסקין לגמרי בפה"ע וכו' ,והרמב"ם ז"ל כתב אבל תמרים וכו'
ועשה מהן עיסה מברך בפה"ע וכו' .ואפשר שגם ר"י מודה בזה הענין .הרי
שהטור עצמו לא ראה בזה סתירה .אי לכך מפרש הט"ז שמה שכתב רש"י
כתשן קצת ,נראה דבא לפרש פירוש התיבה של טרימא מדוע קורין אותו כך,
ופירש בזה שכותשין אותו קצת ולא לגמרי ,כך הוא ביאורה של תיבת טרימא.
ונראה שהוא כעין טרגיס )שם ל"ז ע"א( ,ופירש"י )ד"ה טרגיס( שהוא באם
נחתך חדא לתלת ,וכן הוא בלשון יון קורין לשלושה טר"י ,וכן מבואר כוונת
רש"י שכתב )שם( "ושם טרימא" ,כל דבר הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי.
עכ"ל .משמע שדרך כלל פירש לשון טרימא בכל מקום .ותלמודא דנקט כאן
טרימא ,היינו משום דהיו רגילין לעשות מאכל באופן זה מן התמרים ,ואורחא
דמילתא נקט ,ואיה"נ דבמרוסק היטב הוה דינא הכי וכו' ,עיי"ש עוד שהכריח
בהכרחים גמורים לכל הנ"ל.
ועיין עוד להרב פרי מגדים )במשבצות זהב ס"ק ד'( שהכריח כהבנת הט"ז,
וז"ל :ומדאמר בגמ' טרימא מותר שכר אסור בתרומה ,הא כל שהוא אוכל אף
דאין ניכר כלל במילתייהו קיימא ,ותרומה וברכה שוין ,עיין ברכות ל"ח ע"א,
"ומהא דאמר שם ל"ו ע"א קמחא דחיטי פרי האדמה כמו שמן זית ,ומסיק
התם לית עלויא אחרינא ,עכ"פ ראינו אלו שאין ניכר כלל צורת הפרי במילתיה
קאי וכו'" .עכ"ל .ושמחתי כמוצא שלל רב שזכינו לכוין כהבנתו דברי הגמ',
ופלוגתת ר"י ור"נ בקמחא דחיטי.
ועיין לו עוד בראש יוסף )שם ל"ח ע"א ד"ה טרימא( שהביא פי' הרש"י וכהבנת
תה"ד ,והק' קושי' הט"ז מהא דתרומה שם ,וכתב בסוף דבריו וז"ל :ובשו"ע סי'
ר"ב סעי' ז' הכריע רמ"א דנראה עיקר פה"ע על מעוך לגמרי ,והנה מקמחא
דחיטי דר"י אמר בפה"א "יורה לזה" דאין ניכר צורת חיטה ,ור"נ דפליג ואמר
שהכל מטעם דנשתנה לגריעותא ,הא לאו הכי לא .עכ"ל .הרי לן שכל האחרונים
הבינו בפשיטות כהבנתינו בדינא דקמחא דחיטי ,וברור .ועיין בהעמק שאלה
)שאילתא ע"ז אות ח'( ומרומי שדה לקמן ל"ח ע"א דאזיל לשיטתיה ,והשיב
על קושיות הט"ז ,עיי"ש ,ובס"ד נפלפל בדבריו לקמן.
ועיין עוד להרב נחלת דוד לקמן ל"ח ע"א גבי טרימא ,דאזיל לשיטתו ככל
הנ"ל דהכל תליא בדרך אכילה ,ומפרש דס"ל לרש"י דתמרים אין דרך לאוכלן
עיסה ,ע"כ פי' שם טרימא ,אבל בדברים שדרך לאוכלן כך אפילו כתושין
לגמרי מברך עליהם ברכה הראויה להם כשהם פרי ,וראיה לזה מדייסא שעל
אף שנשתנה ונכתש לגמרי נתעלה לברך עליו מחמת שדרך לאוכלו כך ,עיי"ש.
עוד רבות יש לפלפל בדברי רש"י לענין טרימא ,ואי"ה במקו"א אכתוב בזה.
הכרח להבנתינו בדעת רש"י דאין פלוגתת ר"י ור"נ משום דלאו במלתייהו
קיימי ,רק פלוגתתם בדרך אכילת בנ"א
עוד יש לי להוכיח בהוכחה גמורה שיטת הרש"י דלעולם ההסתכלות היא אך
ורק על דרך אכילה ,מהא דאמרו בפרק כל שעה )פסחים ל"ה ע"א( :המחהו
וגמעו ,אם חמץ הוא ענוש כרת ,ואם מצה הוא אין אדם יוצא ידי חובתו בפסח.
ע"כ .ופירש"י המחהו וגמעו ,אשום לחם דמין דגן קאי ,ואשמעינן דגמיעה
כאכילה לחייבו .אין אדם יוצא בה ידי חובתו" ,דלאו דרך אכילה קאכיל
ליה" .עכ"ל .וכתב בהעמק שאלה שם ,וז"ל :ונראה להוסיף דגם לשיטת רש"י
ז"ל לא נצרכנו לטעמא דהש"ס בנימוח לגמרי ,ולכו"ע בנימוח לגמרי לאו
לחם הוא כלל ,שהרי בברכות ל"ח ע"א איתא טרימא מהו ,ופירש"י כל דבר
הכתוש קצת ואינו מרוסק לגמרי וכו' ,הרי דשיטת רש"י דמרוסק לגמרי לאו
במילתייהו קיימא ,וא"כ פת שנימוח לגמרי לאו לחם הוא כלל ,ואינו מברך
המוציא אפילו לפירש"י גבי חביצא )ברכות ל"ז ע"ב( ,עיי"ש עוד מה שפלפל
בזה .אמנם לדברינו וכדעת הט"ז ושאר פוסקים ,אתי שפיר שהוכרח רש"י
לפרש הטעם שם דלאו דרך אכילה בכך ,דאיה"נ אף שנימוח שם לחם עליו
וכחביצא .ודו"ק.
ביאור המשך לשון הגמ' ,וביאור דברי רש"י ודקדוקי לשונותיו הנפלאים
הנה נתבאר לן עד עתה בשופי דברי רש"י בראיה דרבא משמן ובדחיית הגמ',
עתה נבוא בס"ד לבאר המשך לשון הגמ' מקושייתם אר"נ מההיא דשמואל
גבי קרא חייא וקמחא דשערי ,ומלשון רש"י שם )עיין כל הקושיות לעיל(.
ובאמת ראיתי לאחרונים שעמדו בקושיא ,עיין מעיל שמואל והלכה למשה מה
שתירצו בדוחק ,ועיין עוד להרב ברכת ראש הכא מה שהאריך הרבה ליישב
כל הנ"ל.
והנראה בעניותי ביישוב הדברים באופן נפלא ,הנה זה ברור דלא הוקשה כלל
שום קושיא מהא דשמואל לר"נ ,דשפיר יכול ר"נ לפלוגי אשמואל ור' יוחנן,
אלא דעיקר מטרת הגמ' היתה להוכיח שיטת רב יהודה מהא דר"י ושמואל
דאזלי כשיטתו .והנה בשום אופן לא היה אפשר להוכיח שיטת רב יהודה
מהא דאמר שמואל דאקמחא דשערי מברך שהכל ,מאי לאו דאקמחא דחיטי
מברך בפה"א ,דהא אי הוה אזיל כשיטת רב יהודה היה לו לסבור דגם אקמחא
דשערי מברך בפה"א ,דהא כל היוצא מן הפרי הוה כפרי עצמו ,ולא איכפת אם
אשתני ואין דרך אכילתו בכך )ועתה בקושית הגמ' לא עמדו אמה דקמחא
דשערי קשה לקוקיאני( ,וכשם שמשם היה אפשר להוכיח דעת ר"י )מקמחא
דחיטי( כך היה אפשי להוכיח דעת ר"נ )מקמחא דשערי( ,אי לכך ברור דאין
להוכיח משם כלום לשום צד .ורק מהא דשמן זית היה אפשר להוכיח שפיר
שיטת רב יהודה ,דעל אף שאשתני ואין דרך אכילתו בכך במילתיה קאי,
כן הוא בקמח ,וע"ז השיב ר"נ דאין שום ראיה מהא דשמן זית לשיטת רב
יהודה ,דאפשר דדוקא שמן זית שהגיע לעלויו הגמור מחמת דעיקר הפרי לכך
נטעוהו לא נשתנה ברכתו ,אבל איה"נ גם שמואל ס"ל דדבר שנשתנה ואית
ליה עלויא אחרינא נשתנה ברכתו.
ועתה שפיר הקשו איישוב דר"נ מהא דשמואל ,דמה אמרת דגם לשמואל
אי אית ליה לדבר עלויא אחרינא גרע מברכתו הראשונה ,זה אינו נכון בדעת
שמואל ,דהא אמר שמואל דדוקא אקרא חייא וקמחא דשערי מברך שהכל,
מאי לאו אקמחא דחיטי אף שנשתנה ואית ליה עלויא אחרינא לא נשתנה
מברכתו הראשונה ומברכין עליו בפה"א .וזהו דקדוק לשון הגמ' שהקשו על
חילוק ר"נ "וכי אית ליה עלויא אחרינא לא מברכינן עליה בורא פרי האדמה
אלא שהכל ,והא"ר זירא וכו'" ,דרק על חילוקו של ר"נ בדעת שמואל הקשו
מהא דשמואל ,אבל להקשות או להכריח מלשון זה של שמואל דלא כרב
יהודה ,זה אי אפשי בשום אופן ,דלא ידעינן טעם דשמואל דס"ל בקמחא
דשערי שהכל ,אבל משמן זית שפיר הוה הכרח גמור .ודו"ק .וע"ז תירצו בגמ'
שפיר ,דאפשר דאזיל שמואל כדעתיה דר"נ בחילוק בין אית ליה ללית ליה
עלויא אחרינא ,אלא דס"ד דאקמחא דשערי לא יברכו כלל מחמת דקשה
לקוקיאני ,קמ"ל כיון דבכל אופן אית ליה הנאה מיניה מברך עליו ,ואיה"נ גם
אקמחא דחיטי ס"ל לשמואל דמברך שהכל משום דאית ליה עלויא אחרינא,
וברור.
ומעתה מתברר לן בשופי עד מאוד לשון רש"י בפירושו לדיוקא דגמ' מהא
דשמואל ,וז"ל :מאי לאו ,מדאמר שערי מכלל דס"ל בחיטי בפה"א "דחשיב".
וצלע"ג ,הא אי הוה מטרת הגמ' לדקדק מהכא כשיטת רב יהודה ,הא לא כתב
מעולם שטעם דמברך אקמחא דחיטי בפה"א הוא משום דחשיב ,ועיקר טעמו
הוא משום שכל היוצא מן הפרי כפרי.
אמנם לדברינו אתי שפיר כוונת רש"י ,והוא דמוכרח הוא ממאי דס"ל לשמואל
דאקמחא דשערי מברך שהכל ,דלא כשיטת רב יהודה דכל היוצא מן הפרי
כפרי ,וא"כ מוכרח הוא שעיקר חילוקו של שמואל בין קמחא דשערי לקמחא
דחיטי הוא רק מטעם דקמחא דחיטי חשיב יותר ,אלא דבכל אופן מהא דס"ל
לשמואל דאקמחא דחיטי מברך בפה"א )מאיזה טעם שיהיה( ,מוכרח דלא
כהבנת ר"נ בדעת שמואל בחילוק שבין אית ליה ללית ליה עלויא אחרינא,
דאם היה ס"ל חילוק זה לא הוה צריך להיות ברכת קמחא דחיטי בפה"א ,ורק
זה כוונת הגמ' להקשות מהא דר"ז אמר רב מתנא ,וברור שפיר לשון קדשו
של רש"י .ודו"ק.
ובס"ד אחר כתבי כל זה מצאתי לו להגאון בעל סמיכות חכמים הכא שהוקשה
לו לשון וכי אית ליה עלויא וכו' ,ותי' כעין כל מה שכתבנו בעניותינו ,ושמחתי
על דבריו כמוצא שלל רב ,עיין לו עוד.
והנה ראיתי להרב אוצר החיים הכא שהביא קושית הצל"ח ושאר דקדוקים
בלשון הרש"י ,וכתב לתרץ כעין דרכינו ,אלא שיש לתמוה על מהלכו מאוד,
וז"ל :עיין צל"ח וכו' ,ולי נראה דהגמ' הוה סבר דזה מקרי אשתני לעלויא מה
שנתקרב כעת לעשותו לחם ,ואף שאין לו עילוי מצד עצמו רק דמקודם לא
היה יכול לעשות ממנו לחם ,ועכשיו כשנטחן הרי נעשה מזה לחם ,ומשום
הכי לא היה יכול לדמותו למתניתין דעל היין אומר בפה"ג ,דשאני יין דאשתני
למעליותא בעצם כשנעשה יין ,ומשום הכי מדמה לה לשמן זית ,והוה סבירא
ליה דשמן זית ג"כ אינו ראוי בפני עצמו רק ע"י אניגרון ,ואפילו הכי מחשב
אשתני לעלויא דקרוב הוא להנייתו ,משא"כ בהיותו זית ,א"כ ה"נ מחשב זה
אשתני למעליותא שקרוב לבא צד הנייתו .וע"ז שפיר מדחה ליה דגם לזה אינו
דומה ,דהתם בשמן לית לי' עלויא אחרינא וזה גמר תכליתו ,ומה שמתקנו ע"י
אניגרון לא נשתנה שמו שמן זית ,משא"כ בקמח דאית ליה עלויא אחרינא,
וכשיקרא לחם יהיה פנים חדשות ,ועכשיו נשתנה לגריעותא ,וכמו שפירש"י
שיצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא ,ומיושב בזה קושית הצל"ח .עכ"ל.
נמצא שהלך גם הוא באופן שכתבנו דהשוואת הקמח לשמן הוא במה
ששניהם נשתנו לעלויא ,ושניהם נגרעו במה שאין דרך אכילתם בכך ,אלא
שמפרש דדיברו הכא על שמן זית לבדו בלא תערובת ,דעל אף שאין דרך
לאוכלו בכך כיון דאזוקי מזיק ליה במילתיה קאי ,והיינו שנשאר בברכתו .וזה
תמוה מאוד דהוא מנגד למסקנת הגמ' לעיל ,דשמן לבדו כיון דאזוקי מזיק לא
מברך עליה כלל ,ואיך אמרו בגמ' הכא דבמילתיה קאי ,וצע"ג.
יישוב תמיהת האור שמח עפ"י יסוד חילוקינו
הנה יעויין באור שמח )פ"ג מברכות ה"ב( שהקשה קושיא גדולה בסוגיא זו,
וז"ל :אכל קמח מברך עליו שהכל וכו' ,ועיין בכס"מ בגמ' דף ל"ו קמחא דחיטי
וכו' שמן זית מברכין עליו בפה"ע וכו' ,התם לית ליה עלויא אחריני ,הכא
אית ליה עלויא אחרינא בפת וכו' ,עיי"ש .וקשה מהא דתניא לקמן דף נ' ע"ב
יין עד שלא נתן לתוכו מים וכו' אלא בורא פרי העץ וכו' ,משנתן לתוכו מים
מברכין עליו בורא פרי הגפן וכו' ,ואם כן קשה דיין עד שלא נתן לתוכו מים
הא אישתני ,ובכל זאת מברכין עליו ברכתו שעל הענבים גופייהו בורא פרי
העץ ,ותמן ג"כ איכא עלויא אחריני היינו כשיתן לתוכו מים ,דאז יברכו עליו
בורא פרי הגפן ,ומדר' אלעזר נשמע לרבנן דבהא לא פליגי עליה ,רק דסברו
דעד שלא נתן לתוכו מים ג"כ מברכין עליו ברכה חשובה .ודחוק לחלק דתמן
ליכא העלויא מצד עצמו רק על ידי תערובות מים ,אבל הכא המים שמערבין
בהפת הלא האש מוציאו ,ורק ההשתנות מצד עצמו שנעשה לחם ואפוי ,ואית
ליה בעצמותו עלויא אחריני .ועיין לו עוד שם שתירץ באופן אחר דלית ליה
עלויא מחמת צד מזבח שבו משא"כ בקמח ,ועיין צל"ח מה שהקשה בדברי
הפנ"י הכא ולעיל במתני' על חילוק זה .ועיין אבי עזרי )פ"ג מברכות ה"ב(
שהעמיד דוחק האו"ש ,וכתב שהוא תירוץ נכון ,ועיי"ש מאי דהקשה לדרכו,
עיי"ש ותרו"ץ.
והנראה בעניותי בס"ד ביישוב קושייתו על נכון ע"פ דרכינו לעיל בדעת רי"ף
רש"י ורמב"ם ,דהנה על כל מי פירות קיי"ל דמברכין שהכל מחמת דהוו זיעה
בעלמא ,אמנם יין ושמן כיון שעיקר הפרי לכך נטעוהו אי לכך שם פרי עליו
אף בשינויו ,ולעולם יברכו עליו ברכתו הראויה לו מחמת שלא נשתנה כלל,
דעיקר הפרי לכך נטעוהו ,ורק בדבר שנשתנה ומחמת שינויו יצא מתורת פרי,
התם בעינן חילוק זה של אית ליה או לית ליה עלויא אחרינא כדי להשאיר
שם הפרי עליו ,וא"כ ודאי חשיב יין לשם פרי בשינויו אף שיש לו עלויא
אחרינא ,וחשיב לית ליה עלויא אחרינא מחמת שעיקר הפרי לכך נטעוהו ,אכן
להגיע למעלתו שיברכו עליו בורא פרי הגפן ,התם הוא מטעם שעלה במעלה
שהוא סעיד ומשמח ,וזה שייך רק כששותה הדבר שמועיל לו להנ"ל ,אמנם
כשהוא בחוזקו כיון שאין שותים אותו בכך ,ואינו ראוי לשתיה מחמת חוזקו,
לא אפשר לו להגיע למעלה זו של סעיד ומשמח ,לכך נשאר הוא בברכתו
הראשונה דמברכין עליו בורא פרי העץ .וטעמא דרבנן דפליגי וסברי שגם
בחוזקו מברך עליו בפה"ג ,יעויין ברשב"א וברשב"ץ שם שהאריכו להכריח
שהוא רק באופן שחזי לקורייטי ,ועיי"ש שדימוהו לשמן זית ,עיי"ש ,ונאריך
בס"ד בדבריהם לקמן בסוגיא שם.
ואין להקשות ע"ז דא"כ אמאי על שמן זית בעינו אינו מברך כלל ובעינן עירוב
עם אניגרון ,הא בכל אופן עיקר הפרי לכך נטעוהו ,דהתם הוא מטעם שכתבו
בגמ' דאזוקי מזיק השמן בעינו ,ומחמת שהוא מזיק לא הוה בר אכילה כלל
וכפי' רש"י שם ,אי לכך בעינן עירוב אניגרון ,אמנם יין לא שמענו שהוא מזיק
כששותהו בעינו .אמנם עדיין יש לברר אמאי הוצרך רבא להביא ראיה לשיטת
רב יהודה מהא דשמואל ור' יוחנן ,הא הוה ליה להביא ראיה מתנאים ,והיינו
דעת ר"א ורבנן דחזינן דס"ל דאף שנשתנה ואין דרך אכילתו בכך לא נפקע
ברכתו הראשונה.
ונראה דטעם שהושווה קמח לשמן הוא מטעם שדומים בכל הצדדין,
והיינו ששניהם ראויין לאכילה ,ומוכרח מהא דהשוו קמח לשמן וכהבנת
כל הראשונים דלעיל )למעט דעת הרא"ש( ,וגם בשניהם אין דרך לאוכלם
בכך ,ואעפי"כ על השמן מברך בורא פרי העץ ובמילתיה קאי ,משא"כ הקמח.
אכן ליין אינו דומה בהשוואתו ,כיון שהיין כמו שהוא בלא עירוב המים "אינו
ראוי לשתיה כלל" ,וכדכתב רש"י שם נ' ע"ב וז"ל :לפי שהיה יינם חזק מאד,
סט
"ואין ראוי לשתיה בלא מים" ,הלכך אכתי לא אשתני למעליותא )לברך עליו
בפה"ג( ,ולא זז מברכתו הראשונה ,והרי הוא כענבים וברכתו בורא פרי העץ.
עכ"ל .כן הנראה בעניותי ביישוב קושייתו ,ועדיין יש להתיישב בזה.
בירור שיטת הראשונים בדעת הרי"ף ויישוב תמיהותיהם
הנה עד עתה ביארנו בס"ד דעת רש"י ורי"ף כפי הנראה בדעתם ,וכמהלך הגאון
נחלת דוד זצ"ל ,ועתה נבוא בס"ד לברר מקחם של ראשונים גדולי העולם
בהבנתם בדעת הרי"ף ובמה שנחלקו עליו.
וז"ל הרי"ף :קימחא דחיטי ר"י אמר בפה"א ,ור"נ אמר שהכל" ,ומסתברא כר"נ,
דלא רגילי אינשי לספויי קמחא" ,והכין פסקו רבוואתא וכו' .ע"כ .וכן פסק
הר"ח והרמב"ם ושאר ראשונים .ובתר"י שם כתב ז"ל :וכתב הרי"ף והגאונים
ז"ל דהלכה כר"נ ,וטעמא דידהו משום דלא רגילי אינשי לספויי קמחא .ואין זה
נראה למורי הרב נר"ו ,מפני שבגמ' נראה בפירוש דהלכה כר' יהודה ,דאמרי'
התם א"ל רבא לר"נ לא תיפליג עליה דרב יהודה ,דשמואל ור"י קאי כוותיה
וכו' ,וכיון דרבא דהוא בתרא סובר כרב יהודה הילכתא כוותיה ,ואע"פ שר"נ
השיב ואמר מי דמי וכו' ,אפילו הכי כיון שלא היה דוחה אותו מכח משנה ולא
מכח ברייתא אלא מכח סברא ,אין לנו להניח סברת רבא בעבור סברת ר"נ.
ועוד דר"נ גופיה לא אמר שהכל מטעם שאין דרך בני אדם לאכלו ,ואם
כדבריהם שפוסקין לקולא מזה הטעם ,היה לו לר"נ לומר מי דמי ,התם דרך
הוא לאכול השמן ע"י אניגרון כדכתיב לעיל ,אבל קימחא אין דרך בני אדם
לאוכלו ,וכיון שר"נ עצמו לא אמר מזה הטעם היאך יכולין הם לפסוק כמותו
מטעם שהוא לא הזכיר אותו כלל.
ואפשר לתרץ ולומר )ביישוב קושיא זו בדעת הרי"ף( דה"ק אין לדמותם זו
לזו ,דהתם לית ליה עלויא אחרינא ,הכא אית ליה עלויא אחרינא בפת ,ויצא
מכלל הדין הראשון שקובע ברכה חשובה יותר ,ואפילו הכי כל זמן שלא הגיע
לאותו העילוי ,הואיל והוא גרוע עכשיו על ידי זה השינוי שאינו ראוי לאכילה,
מברכין עליו שהכל.
ורבינו יצחק הזקן פירש דרב יהודה ור"נ לא נחלקו בדבר בקמח סולת ,אלא
בשבולים שחרכן בעודם לחים ,ורב יהודה ס"ל דמברך עליהם בפה"א כמו
הכוסס את החיטה שדרך אכילה בכך ,ור"נ ס"ל דכיון דאישתני אישתני ,ואע"פ
שדרך אכילה בכך אין מברכין עליו אלא שהכל ,והלכה כרב יהודה דרבא דהוא
בתרא כוותיה ס"ל ,ומברך על השיבולין של חיטין שחרכן בפה"א וכו' ,אבל
בקמח סולת לא נחלקו ,ומסברא לא נדון אותו כמו קמח שבולים ,ואינו מברך
עליו אלא שהכל כיון שאין דרך בני אדם לאוכלו.
נמצא עכשיו שישאר הדין בקמח סולת כמו שכתב הרי"ף ז"ל שאינו מברך
עליו אלא שהכל ,ולא מטעם שלו שסובר שרב יהודה ור"נ נחלקו בזה והלכה
כר"נ ,שזה אינו ,דודאי הלכה כרב יהודה ולא נחלקו בזה כדכתבינן ,אלא
מסברא אמרינן הכי ואפי' אליבא דרב יהודה וכו' .ע"כ תורף דבריו לענינינו.
סיכום דבריו :הנה הבין רבינו יונה באופן ברור ששמן המעורב עם אניגרון הוה
דרך אכילת בני אדם ,ולפי"ז אם השוו קמח לשמן מוכרח שאף קמח דרך
לאוכלו כך .ולפי"ז הקשה שפיר אדברי הרי"ף :א .מאי טעמא פסק כר"נ ,הא
מסתברא דהלכתא כרב יהודה כיון דרבא דהוא בתרא ס"ל כוותיה .ב .ועוד
שמעולם לא נחלקו ר"נ ור"י מטעם שאין דרך לאכול הקמח בכך ,ואדרבא
מהשוואת הגמ' לשמן ,וגם ממה שלא חילק לו בין שמן לקמח ,מוכרח דס"ל
דדרך לאכול הקמח בכך.
לכך ס"ל לרבינו יונה דודאי לכו"ע אף הקמח דרך לאוכלו כך ,וקיי"ל כרב
יהודה ,ויברכו על הקמח בפה"א .שוב הביא שיטת ר"י הזקן )והוא שיטת התוס'
הכא( דודאי קמח סולת אין דרך לאוכלו בכך ,וכיון שהשוו קמח לשמן מוכרח
שמיירי הכא בקמח קלוי שדרך לאוכלו כך כמו השמן ,ופסקינן כר"י ומברך על
קמח זה בפה"א ,אבל בקמח סולת כיון שאין דרך בני אדם לאוכלו כך ,אף רב
יהודה ס"ל שמברך עליה שהכל.
נמצא לפי"ז ,דעת רבינו יונה :שנחלקו בכל קמח )כיון שבכולם דרך לאוכלם(,
ופסקינן כר"י דמברכין בפה"א .דעת ר"י הזקן :שנחלקו בקמח קלוי ,ופסקינן
כר"י דמברכין בפה"א ,ובקמח סולת כיון שאין דרך בני אדם לאוכלו לכו"ע
שהכל .דעת הרי"ף :שנחלקו בקמח סולת ודרך לאוכלו לכו"ע ,דעת ר"י שמברך
עליו בפה"א ,ודעת ר"נ שמברך עליו שהכל כיון דאישתני ,ופסק כר"נ שיברך
שהכל ולא מטעמו ,אלא מטעם דלא רגילי אינשי לספויי קמחא .ולפי"ז אפשר
דבקמח קלוי שרגילי אינשי לספויי אפשר דס"ל להרי"ף שיברך עליו בפה"א
כרב יהודה ,כיון דאזיל טעמיה דנפשיה דלא רגילי .ואף הרא"ה וריטב"א אזלי
בהבנת הסוגיא כהבנת רבינו יונה.
וז"ל הרא"ה :וכתב רבינו ז"ל ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי וכו',
ובגמ' לאו הכין משמע ,דפרישנא פלוגתייהו משום דאישתני ,ופליגי אי אמרינן
כיון דאישתני במילתיה קאי למהוי פרי או לא" ,אלמא לכו"ע קמח חטים
ראוי לכוס הוא ואפי' לר"נ ,דאי אמרת לר"נ לא חזיא לכוס למה לי למיתיה
עלה משום טעמא דאישתני ,ומשום הכי קאמר דאינו מברך עליו בפה"א,
תיפוק ליה משום דלא חזי לכוס ,אלא שמע מיניה דכו"ע ראוי לכוס הוא וכו',
ומסתברא ודאי דהלכה כר"נ ,דרב יהודה ור"נ הלכה כר"נ וכו'" .עכ"ל.
וז"ל הריטב"א :ומסתמא ודאי בכל קמחי מיירי ,בין קמח קליות בין קמח דלאו
קליות ,מדנקטינן ליה סתמא" ,ודכו"ע כל קמח ראוי הוא לכוס" ,וע"כ לא פליג
עליה ר"נ אלא משום דאשתני ,אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא אתי עלה
מהאי טעמא וכו' ,ולענין הלכתא קיי"ל כר"נ ,דכיון דאדחי לההיא דרבא הוה
ליה רב יהודה ור"נ והלכה כר"נ" ,ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא" .עכ"ל.
הנה אזלי רא"ה וריטב"א כהבנת רבינו יונה ,אלא דפליגי עליה בחדא דס"ל
דהילכתא כר"נ.
ובדרך אחרת בביאור הסוגיא אזיל הרא"ש ,והוא דס"ל דזה ברור לכו"ע שקמח
סולת שנטחן דק דק אין דרך בני אדם לאוכלו )ודלא כהבנת רבינו יונה בזה(,
וז"ל :נראה דלא איירי בקמח הנטחן דק דק שעושים ממנו פת ,דאין ראוי לברך
עליו בפה"א ,ולא דמי לכוסס חטה ואורז דהנהו ראויין לאכול בזה הענין ,אבל
קמח לא מתאכיל כלל ,אלא איירי בקמח שלא נטחן כ"כ ויש בו עדיין טעם
חטים וראוי לאכול בזה הענין .אי נמי אפילו בקמח שנטחן לגמרי אלא שעשוי
מחטין של קליות ,ואותו קמח ראוי לאכילה וכו' .שוב הביא שם דברי רבינו יונה
וקושיותיו ,וכתב לתרץ דברי הרי"ף ,וז"ל :ואפשר דרב אלפס ז"ל שפסק מטעם
שאין דרך לאכלו ,ס"ל דנחלקו בקמח שאינו של קליות שנטחן דק דק )ודעת
ר"נ שמברך שהכל אינו מטעם שאין דרך בני אדם לאוכלו ,דבין לר"י ובין
לר"נ אף שאין דרך לאוכלו בעינן לברך עליו ברכתו הראויה ,ועיקר פלוגתתם
הוא רק מחמת שהשתנה הדבר במה שנטחן( ,וחושש )הרי"ף( סברתו מעצמו
לפי שסברתו שדבר פשוט הוא שאין ראוי לאוכלו ,ולפי"ז בקמח של קליות
הלכתא כרב יהודה ,וכיון דפלוגתא הוא ראוי לברך עליו שהכל .עכ"ל.
ובדרך זו אזיל אף הרשב"א ,וז"ל :קמחא דחיטי ,פי' קמחא דקליות של חטים,
הא שאר קמחים לא שאינו בר אכילה ,וקיימ"ל כרב יהודה וכו' ,וכן פסק
הראב"ד .ומיהו רבנו האי גאון ז"ל פסק משמא דכולהו רבוותא כרב נחמן,
משום דלאו דרכייהו דאינשי למיכל קמחא ,ומשמע דאינהו מפרשי ליה
בקמחא דחיטי ממש בדלא חרכן ,ובודאי דההיא לא שייכי אינשי למיכלא,
והלכך בההיא מסתבר טעמא דר"נ ,אבל בשל קליות מסתבר טפי טעמיה דרב
יהודה .ואפשר נמי דסוגין מכרעא דלאו בקמחא דקליות מיירי אלא בקמחא
דעלמא כדברי הגאונים ז"ל ,מדקאמר ר"נ הכא איכא עלויא אחרינא בפת,
ואי בדקלי לא שכיח למעבד מיניה פת ולית ליה עלויא אחרינא .ומ"מ כולהו
פסקי משמע דמיכווני לחדא ,דאי של קלי בפה"א כרב יהודה ,ואי בקמחא
דעלמא שהכל כר"נ וכו' .עכ"ל .הנה הבין הרשב"א מהלך הסוגיא בהבנת דברי
הרי"ף כשיטת הרא"ש ,אלא דנראה דפליג עליה בחדא ,דלרא"ש טעם דלא
רגילי אינשי לספויי קמחא הוא אך ורק דעת הרי"ף וחושש סברתו מעצמו,
ולדעת הרשב"א זהו עצמו טעמיה דר"נ דס"ל דלכך מברך שהכל ,וכהבנתינו
בדעת הרי"ף לעיל.
והנה יש לנו לברר לפי דעת הני ראשונים שיטת הרי"ף ,דלכאורה הוא באמת
צע"ג דהיוצא לכאורה שפליג הרי"ף אדעת כל האמוראים בין בדין ובין בסברא,
והנה בשלמא לדעת רבינו יונה והרא"ה ושאר ראשונים שהבינו דלעולם ראוי
לכוס החיטים כמות שהוא ,ודרך לאוכלו בין לר"י ובין לר"נ ,ופליגי רק באשתני,
אפשר עדיין ליישובי דס"ל לרי"ף דעתה אין רגילות האנשים לספויי קמחא
ולכך ברכתו שהכל ,אמנם להבנת הרא"ש דלכו"ע אין דרך לאכול הקמח כך,
ואעפי"כ טעם זה אינו מעכב לא לר"י ולא לר"נ ,ורק פליגי באשתני או לאו,
צלע"ג איך אפשר שיבוא הרי"ף ויפלוג על דעתם ,ויאמר על אף שאין אתם
חוששים לטעם שלא רגילי אינשי לספויי אני חושש ,וזהו צע"ג.
עוד יל"ע להרא"ש ולרבינו יונה ,מאי טעמא הוקשה להם לדעת הרי"ף רק
מדחייתו דר"נ דהתם לית ליה והכא אית ליה ,ולדרכו היה לו לחלק דהתם דרך
לאוכלו והכא לא ,ומאי טעמא לא הוקשה להם קושיא זו אעצם השוואת קמח
לשמן ,הא אין דרך לאכול קמח כמות שהוא משא"כ בשמן ,ומאי טעמא לא
הקשו לדבריו מעצם ההשוואה לעיל.
עוד יל"ע לדברי הרא"ש שכתב ליישב דעת הרי"ף דהבין דנחלקו ר"י ור"נ
בקמח שנטחן דק דק ופליגי באישתני ,והרי"ף חושש סברתו מעצמו "לפי
שסברתו שדבר פשוט הוא שאין ראוי לאוכלו" .וצל"ע דאי ס"ל להרא"ש
שכשהקמח כמות שהוא אין ראוי לאכילה כלל ,ומחמת זה נשתנה מברכתו
וזהו סברת הרי"ף ,לא הוה ליה לרי"ף לכתוב הטעם "דלא רגילי אינשי לספויי
קמחא" ,דמשמע שהוא ראוי לאכילה אלא דלא רגילי ,הוה ליה לומר עיקר
הטעם משום שאין ראוי לאכילה כלל.
והנראה בבירור דעת רבינו יונה הרא"ה והריטב"א בדעת הרי"ף ,בהקדים יסוד
חשוב המוכרח מדבריהם ,והוא דיש חילוק ברור לכו"ע בין המושג "אינו ראוי
לאכילה" למושג "לא רגילי אינשי לספויי" ,והוא דדבר שאין ראוי לאכילה
לכו"ע ,כיון דלא חזי כלל ירד מברכתו הראשונה אף כשהוא פרי שלם ,אכן
גבי כלל דלא רגילי אינשי לספויי קמחא הנה שם עיקר טעם ירידתו אינו
משום שאינו ראוי לאכילה ,דאדרבא אפשר שהוא ראוי אלא שאין רגילים
לאוכלו כך ,ונפק"מ אי הפרי שלם דכיון שהוא ראוי לאכילה ודאי יש לברך
עליו ברכתו הראויה על אף שלא רגילי אינשי לאוכלו כך ,אמנם כשנעשה
קמח כיון שיצא מתורת פרי בעינן שיהא רגילות לאוכלו כך כדי להשאירו
בתורת פרי .וזה ברור.
והנה הבנת תר"י ושאר הראשונים בדעת הרי"ף בס"ד היתה דעיקר פלוגתת
ר"י ור"נ היא בברכה הראויה על דבר שאין רגילות לאוכלו כשנשתנה ,וע"ז
הוקשה להם שפיר דאי בזה עיקר פלוגתתם הו"ל לר"נ לחלק שפיר החילוק
בין שמן שדרכו לאכלו כך לקמח .אמנם הנראה בביאור דעת הרי"ף )וכן הוא
הבנתם למסקנא וכדלהלן( דזה ברור שעיקר פלוגתת ר"י ור"נ הוה רק בענין
זה שהקמח נשתנה ,וס"ל לר"נ דכיון שאשתני אשתני וירד מברכתו ,ולכך
מברך עליו שהכל ,ואיה"נ דס"ל להרי"ף דקמח לא רגילי אינשי לספויי ,אמנם
הוא טעם צדדי לגמרי ואינו תלוי כלל בפלוגתתם ,וברור דגם בשאר דברים
דרגילי אינשי לספויי ייפלגו כשנשתנו אי שינויין מפקיע ברכתן או לאו ,ולכך
שפיר השוו קמח לשמן .ועל אף שאין דרך לאכול הקמח ,הא טעם זה אינו
כלל נפק"מ לדעתם ,דהא פליגי אף בדברים שדרך לאוכלם ,ולכך שפיר לא
היה שום סיבה בשום אופן שיחלק ר"נ חילוק זה שהשמן דרך לאוכלו משא"כ
הקמח ,ושפיר חילק ר"נ החילוק שבין שמן לקמח דלשמן לית עלויא אחרינא,
משא"כ הקמח אית ליה עלויא אחרינא .וע"ז הוסיף הרי"ף בדעת ר"נ ,דעל
אף שחילק חילוק ברור בין השמן לקמח ,הנה עיקר כוונתו לחלק בזה לשאר
דברים שנשתנו ורגילי אינשי לאוכלם בכך ,דבכל אופן בעינן שלא יהיה להם
עלויא אחרינא ,אמנם בקמח ברור הוא דאף אי לא הוה ליה עלויא אחרינא
לא היה אפשי לברך עליה ברכתו הראויה מחמת טעם נוסף וצדדי ,והוא דלא
רגילי אינשי לספויי קמחא.
ועתה להנ"ל יובן תירוץ הרבינו יונה בקושייתו לרי"ף ז"ל ,ואפשר לתרץ ולומר
דה"ק אין לדמותם זו לזו ,דהתם לית ליה עלויא אחרינא ,הכא אית ליה
עלויא אחרינא בפת ,ויצא מכלל הדין הראשון שקובע ברכה חשובה יותר
)מחמת שינויו( ,ואפילו הכי כל זמן שלא הגיע לאותו העילוי )והיינו שיחזור
לשלימותו( ,הואיל והוא גרוע עכשיו על ידי זה השינוי שאינו ראוי לאכילה
מברכין עליו שהכל .עכ"ל.
והנה בתחילה עלה בדעתי בהבנת דבריו דמפרש בדעת הרי"ף דפירש אית ליה
עלויא אחרינא בפת ,היינו מחמת דלא רגילי אינשי לספויי קמחא ,דאי הוה
רגילות לספויי קמחא מאי איכפת ליה שיש לו עלויא אחרינא ,הא בכל אופן
הגיע עתה גם לדרך אכילתו ,וכדייסא שאדרבא עלה במעלה לברך עליו בורא
מיני מזונות ,על אף דאית ליה עלויא אחרינא בפת .ולפי"ז עיקר פלוגתתם
הוא רק במה שאשתני ,ומה שכתב ומסתברא כר"נ דלא רגילי אינשי לספויי
קמחא ,היינו פי' הדבר אית ליה עלויא אחרינא בפת ,דאי הוו רגילי לא היה
איכפת לי דאית ליה עלויא.
והבנה זו מדוקדקת בלשון הבה"ג ,וז"ל :ור"נ אמר שהכל" ,כיון דאשתני אשתני
ולגריעותא אישתני ,דחיטי מתעבדן כסאני )בהג"ה 54פי' כסאני ,לוקחין חטין
ופולין ומבשלין אותן ונקראין כיסאני .ועיין אוצה"ג עירובין עמוד 93סי' נ"ג
בשם הערוך כת"י :פי' רגילין לבשל חטים ופולין ולעשן אותן ולתת בהם
צימוקים ,וקורין אותם כיסני .עכ"ל .העתקתי זה מהגהות ר"ס ששון על הלכות
פסוקות הוצאת אה"ש( ומיתכלן ,וקימחא בעיניה לא אכלין אינשי ,והלכתא
כרב נחמן" .עכ"ל .הרי שמפרש טעמא דר"נ שמברך שהכל מחמת שאשתני,
ולגריעותא אשתני דלא רגילי אינשי לספויי קמחא )ועיין בחידושי אנשי שם
בהגהות הרי"ף אות א'(.
אמנם כהבנתינו מצאנו בפירוש בלשון הריטב"א הכא ,דהנה בתחילה האריך
להכריח דמיירי הכא בכל קמח ,ודכו"ע כל קמח ראוי הוא לכוס ,וע"כ לא
פליג עליה רב נחמן אלא משום דאשתני ,אבל מודה הוא דראוי לכוס מדלא
אתי עלה מהאי טעמא .ושוב כתב בסוף דבריו ,וז"ל :ולענין הלכתא קיי"ל
כר"נ ,דכיון דאדחי לההיא דרבא וכו' והלכה כרב נחמן" .ועוד דלא רגילי אינשי
לספויי קמחא" ,וכל שכן קרא חייא וקמחא דשערי דמברכין שהכל דלא חזו
כלל .עכ"ל.
הרי לך בפירוש דמאריך בזה דוודאי קמח כמות שהוא ראוי לאכילה )ודלא
כהבנת הרא"ש( ,ועיקר פלוגתת ר"י ור"נ הוא רק מחמת דאשתני ,והלכתא
כר"נ מב' טעמים :א .דאדחי הא דרבא ,דהכא בפת אית ליה עלויא אחרינא.
ב .ועוד דלא רגילי אינשי לספויי קמחא .ואפשר דהוא הוא כוונת רבינו יונה
בתירוצו ,וצריך עדיין להתיישב בזה.
אמנם דעת הרא"ש בכל זה דברור שקמח כמות שהוא אינו ראוי לאכילה
כלל ,ופליגי ר"י ור"נ באשתני ,וחושש הרי"ף סברתו מעצמו מה שהני אמוראי
לא חששו .וצל"ע לדעת הרא"ש מאי דהקשינו לעיל ,ועיין במעדני יו"ט שם
אות נ' שעמד ע"ז ,וז"ל :וחושש סברתו מעצמו ,ואע"פ שר"נ לא חש וגם רב
יהודה נחלק בדבר ,איהו חושש לפי שסברתו שדבר פשוט הוא וכו' ,וכן באמת
מוכח נמי בפרק ב' דביצה גבי כסא דהרסנא ,ועוד שם ברפ"ג" ,ונוכל ג"כ לומר
דרב נחמן לאו משום דלא חש לה לא קאמר הכי ,אלא דטפי משני לה" ,ועיין
בסמוך .עכ"ל .וצ"ע.
כן הנראה בעניותי בבירור מקחן ,והאמת שעדיין יש לפלפל ולהאריך הרבה
בדעתם ,ואי"ה אאריך בזה כשאחזור לעסוק בסוגיא זו.
הרב שמעון בן גיגי
כולל "אליבא דהלכתא" רוממה
בגדרי ברכה ראשונה ואחרונה בברכות הנהנין
בשיטות הפוסקים דבורא נפשות רבות אינו פוטר מעין שלוש
א .קי"ל דעל הכל אם אמר שהכל נהיה בדברו יצא יד"ח )ברכות מ' ע"א(,
וביאור הדברים דאעפ"י דלכתחילה תקנו רבנן לפרט השבח ,מ"מ בדיעבד
כל שבירך על הדבר ולא שיקר בברכתו יצא יד"ח ,וכמו שמצינו איפכא דאם
בירך העץ על דבר שברכתו שהכל כגון דלא נטע אדעתא דהכי וכדומה ,בכל
זאת יצא דיעבד ,והיינו משום דלא שיקר .וכעי"ז גם בסי' ר"ו ס"ק ו' ,עי"ש
]ובמק"א יבואר דב' הלכות ישנם בכלל תקנת חז"ל :א .לברך על כל הנאה
מהעוה"ז ,ב .נוסח הברכה על כל דבר ודבר ,ודיעבד כל שקיים תקנה הא' לברך
על ההנאה יצא יד"ח אלא אם כן שיקר בברכתו ,דאז כאילו לא בירך .ודו"ק
היטב ואכ"מ[.
אמנם לענין ברכה אחרונה מבואר ברא"ש בברכות )ל"ז ע"א ד"ה הכוסס(
דנפשות לא פוטר ברכת מעין שלוש ,עי"ש לענין האוכל חיטים שלמים
שמברך אדמה ,דתוס' נסתפקו אם ברכתו מעין שלוש ומברך על האדמה,
ומאידך לא מצינו שתקנו לברך כן ,וע"כ מסיק לאוכלם באמצע סעודה .וכתב
הרא"ש שם שאם ברכתו מעין שלוש לא מהני לסיים בברכת נפשות ,ולכן
אי אפשר לברך נפשות ולצאת ממנ"פ ,דאע"פ ששהכל פוטר את הכל ,מ"מ
לענין ברכה אחרונה ל"א הכי ,עי"ש .וכדבריו מבואר במג"א סוף סי' ר"ח ,והובא
במשנ"ב בכ"מ ,דבספק מעין שלוש יאכל גם דבר שברכתו נפשות וגם מעין
שלוש ויצא ממנ"פ ,אך בנפשות לחודיה לא מהני אף דיעבד )סי' ר"ב סעי' י"א
ביאוה"ל ד"ה ובורא נפשות( ,וכמש"כ בסי' ר"ח ס"ק ס"ב בפשיטות ללא חולק
שבורא נפשות לא פוטר מעין שלוש ,וכן משמעות הרמ"א בסוף סי' ר"ח.
]אמנם לענין דינא עיין בכף החיים שהביא מהגינת ורדים שפסק לחוש לרי"ף
שנפשות פוטר על המחיה ,עי"ש בהכרעתו דדיעבד יפטור בנפשות בספק,
ואך לכתחילה לא יאכל ע"ד כן .אמנם צ"ע בדברי הגינת ורדים דכתב דבתוס'
נסתפקו בדין הנ"ל והרי"ף פשיטא ליה שיצא ,דהרי בתוס' לא נסתפקו אם
נפשות פוטר מעין שלוש ,אלא נסתפקו אם ברכת החיטים הם מעין שלוש או
נפשות ,וצ"ע .ומשמע שכל הכרעתו היא רק משום סברת התוס' ,וביותר צ"ע
דהכה"ח הביא מהאגור דבורא נפשות פוטר מעין שלוש ,ובאגור להדיא איירי
לענין שהכל ולא לענין נפשות )ולגבי נפשות הביא את הרא"ש הנ"ל( ,והעיר
בזה ידידי הרה"ג ר' משה ששון[.
ולכאורה צ"ב אמאי באמת ברכת נפשות לא פוטרת מעין שלוש ,כמו שבברכה
ראשונה כל שבירך ע"ז ברכה שלא שיקר ,א"כ אמאי לא פוטר ,ולא מבעיא
לש
© Copyright 2024