קונטרס "תורת אמך" פנינים לחג הפסח ,ימי ספירת העומר וחג השבועות. ומקצת ממנהגי ופסקי ק"ק מרוקו, אלג'יר ,לוב ,תוניס ונלווה אליו תוספת נאה לתועלת הציבור קובץ פיוטים אשר נהגו לשורר בקהילות מרוקו בי מי חג ומועד ניסן תשע"ג תורת אמך בסייעתא דשמיא קונטרס "תורת אמך" פנינים לחג הפסח ,ימי ספירת העומר וחג השבועות. ומקצת ממנהגי ופסקי ק"ק מרוקו ,אלג'יר ,לוב ,תונס כל זאת מאת החונן לאדם דעת הצב"י אברהם אסולין ס"ט החונה כאן אלעד תובב"א ונלווה אליו תוספת נאה לתועלת הציבור קובץ פיוטים אשר נהגו לשורר בקהילות מרוקו בימי חג ומועד מאת הצב"י ברוך בן ר' שלמה סבאג ס"ט פתח תקווה תובב"א 1 תורת אמך כתובת להערות והארות: הרב אברהם אסולין שליט"א רח' בעלי התוס' 9/9 אלעד מייל[email protected] : טלפון 7220-142140 : ניתן לצפות ולהוריד את החוב רת וכן לשאר שיעורים ומנהגים בתורת חכמי מרוקו באתר "אור חדש" בכתובת: WWW.ORHADASH.NET --------------------------------------- ניתן להשיג קונטרסים "תורת אמך" על מנהגי מרוקו לברית ,בר-מצווה ,חתונה ,ברכות הנהנין ,ואבילות בטלפון 7220-142140 : גרפיקה עימוד ועריכה :ברוך סבאג נ"י 2 תורת אמך "זכרון לפניך בשחק לעד בספר יוחק" חוברת זאת יוצאת לעילוי נשמתם הטהורה של: ר' שלמה בן עליה סבאג זצ"ל ר' מסעוד בן דונה אקוקה זצ"ל נ לב"ע נלב"ע כ"ט ניסן תשע"א ח' ניסן תשע"א שהיו קשורים אחד בשני באהבת נפש ועליהם נאמר: "בחייהם ובמותם לא נפרדו" תהא נשמתם צרורה בצרור החיים 3 תורת אמך תוכן העניינים פסח פתח דבר .............................................................................................................. ........א' ימי ניסן ........................................................................................................................ב' אכילת מצה .....................................................................................................................ג' ערב פסח........................................................................................................................ה' אפיית המצות...................................................................................................................ח אכילת קטניות...................................................................................................................י' איסר ו חג שחל בשבת.........................................................................................................יב' ליל הסדר........................................................................................................................יג' חו ל המועד......................................................................................................................יח' ברכת האילנות.................................................................................................................כא' המימונה.........................................................................................................................כב סגולות לפסח...................................................................................................................כג' ימי העומר הלכות ומנהגי ספירת העומר................................................................................................כד' פסח שני............ ............................................................................................................כו' חג השבועות לימוד ליל שבועות............................................................................................................כח' עמידה בעשרת הדיברות.................... .................................................................................כט' מנהג אכילת מאכלי חלב.....................................................................................................ל' סדר יום חג השבועות........................................................................................................לא' שפיכת מים בחג..............................................................................................................לב' איסרו חג.......................................................................................................................לג' מנהגי יו"ט.....................................................................................................................לד' בדין מנהג המערב בנפילת אפיים ............. ............................................................................לו חיזוק מנהגנו באמירת יראו עינינו ומעט ממנהגי תפלת ערבית ......................................................לז' קובץ פיוטים לימי החג .....................................................................................................מא' 4 תורת אמך מפתח לפיוטים פסח י ום זה נהלל.......................................................................................................... .........מב' אמונים עי רכ ו שבח................ ................................................................................ .......מג' אל עליון ............................................................................................................... ....מד' מלכי מקדם ................. ...................................................................................................מ ו' חסדי ה' אמלל..................................................................................................... ......מח' יחיד בארבע............................................................................................... ................מט' אשירה כשירת משה ......................................................................................................נ' יום ליבשה.................................................................................................................... ..נא' ארסל יא ואחד ווחדאני ......................................................................................................נב' ספירת העומר שירו לאל בשירה...................... .......................................................................................נג' בר יוחאי.......................................................................................................................נד' שבועות אפתח פי להלל................................ ..............................................................................נה' אשורר שירה.................................................................................................................נז' לכבוד תורה ההדורה........................... ............................................................................נח' ירדה שכינה..................................................................................................................נט' נרדי נתן ריחו................................................................................................................ס' תורת אמת נתן לנו.........................................................................................................סא' שוכנת בשדה................................................................................................................סב' השלמות והוספות.............................................................................................................סג' 2 תורת אמך פתח דבר כתב החיד"א בספר לב דוד (פרק ל אות ט), ליל הסדר כל מעשיו ובפרט בלילה הקדוש הלזו, ידקדק שיהא אלי בא דהלכתא ,ולצאת ידי חובתו אליבא דכולי עלמא .בשגם כל ימי חלדו ,כל פינות שהוא פונה יהיו לצד ימין ולא יתפוס קולות ,על אחת כמה וכמה הלילה המקודשת ,היא נפלאת ,הקולות יחדלון .ועוד כתב החיד"א בספר דבש לפי (מערכת ח אות יח), הנזהר בפסח מחמץ בכל שהוא ,מובטח לו שלא יחטא כל השנה .וכן כתב בגורי האר"י ז"ל וזה רמז ושמרתם את המצות וקרי ושמרתם את המצוות כמו שאמרו זכרונם לברכה ,ורמז שאם שמרתם את המצות שמירה מעליא כהלכות הפסח ,אז תהיו בטוחים ושמרתם את המצוות לבלתי תחטאו .ולכן מובן למה יהודי צפון אפריקא חומרות רבות נהגו .וכתב בספר מליץ טוב קט), (סימן אנו נוהגים להחמיר כסברת מור"ם ז"ל בהגה באיזה מקומות כמו בהלכות פסח ,ובאיסור ערוה ,ובענין גיטין וקידושין. אחר שזכינו ברחמי השי"ת עלינו להוציא את גיליונות "תורת אמך" על המועדים ופעמים רבות נאלצנו לקצר או להשמיט הלכה ומנהג ועתה בס"ד זוכים להוציא קונטרס "תורת אמך השלם" לימי חג ה פסח ,ספירת העומר וחג שבועות .יהי רצון שיגילו הלומדי ם ,אי"ה אשמח לקבל הערות והארות ובל"נ נשבצם בספר "גנזי המערב" הכולל כתבי יד מרבותינו נ"ע .ויבו רכו כל התומכים והמסיי עים. קונטרס זה יוצא לאור לע"נ רבי שלמה בן עליה סבאג זצ"ל ביוזמת בנו רבי ברוך סבאג שליט"א .ולע"נ הבחור אליהו ז"ל בן ר' אברהם ואסתר יבלט"א ולהבדיל לרפואת ר' משה בן עליה הי"ו שישלח לו האל רפואה שלימה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו ,ובכללם לחנה בת פרחה תחי' ו רותי בת עישה תחי' רפואה שלימה. התודה והברכה לליאור אקסול על העזרה בעריכת הקונטרס שתהיה משכורתו שלימה מאת ה' אכי"ר .להצלחת אברהם מקייס וב "ב ,רבי דוד אלמליח שליט"א וב"ב -מפריז ,רפאל לוגסי וב"ב ,חביב כלפון יזכו מהרה לזק"ש ,ואביעד בן שלוש וב"ב מלוס אנג'לס ,שיזכו מהרה לשוב לארצנו הקדושה מתוך נחת .ומפיקי השיעור ים אשר פרץ וב"ב ונפתלי אזולאי וב"ב. החותם בברכת התורה ולומדיה הצב"י אברהם אסולין ס"ט א תורת אמך ימי ניסן א .הכנות לפסח .החלו כבר זמן רב קודם חודש ניסן ,את החיטה ממנה אופים את המצות היו זורעים וקוצרים בשדות הסמוכים לכפר ,את החיטה היו שומרים מכל טיפת מים ואורזים אותם במקום נקי למצה שמורה וכך נהגו כפסק הרמב"ם" ,ושמרתם את המצות" שצריך שמירה משעת קצירה. ב. בכל חודש ניסן אין אומרים תחנון משום שרוב החודש ימים טובים הם ,ופסק הש"ע תענית ציבור אין מתענים .משמ ע מדברי מרן הש"ע שתענית יחיד מות ר להתענות כן פסק בעל ברית כהונה (עמוד קטז אות כב) ,שנהגו להתענות תענית יחיד בניסן ,וכן ערב ר"ח אייר ,ועוד כתב (אות (עמוד יא אות כב), כג) ,שחתן מתענה לפני חופתו בניסן .וכן כתב הגר"י עייאש ז"ל במנהגי אלג'יר וז"ל וכן בכל חודש נ יסן מתענה היחיד ביום יארצייט וכ"כ הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספר מועד לכל חי (אות יג) ,כתב שאין קפידא להתענות יארציי"ט ומשמרת ב ערב ראש חודש וכיו"ב בניסן. וכ"כ בספר שולחן גבוה (סימן תכט ס"ב) ,הגדה מימים ימימה (עמוד א') .ומנהגנו כפסק הרמ"א שאין מתענים תענית יחיד כחת ן או אם חל יום השנה על ההורים כמו שכתב בשו"ת שאלו לברוך ,לר' ברוך בן אברהם טולידאנו זצ"ל (יו"ד סימן יד), שנה א' מעוברת והנחתי התענית עד החודש שמת שכתבתי בהלכות ולא למעשה ג. (א"ח סימן יא). וכן עשיתי בפטירת מו"א זצ"ל שהייתה והיה חודש ניסן ונפטרתי מתענית .ועם דיש להתענות בחודש ניסן היארציאט לא כתבת י רק להלכה (וכן מפי הרה"ג רבי שלמה דיין ,הרה"צ רבי פנחס שניאור). מכירת חמץ .בצפון אפריקה לא הייתה נחלת הציבור והטעם כי לא השאירו חמץ .ובעלי מפעלים וכדומה היו ני גשים לבית הדין המקומי ושם היו עורכים את מכירת החמץ .וכך נהגו באולדמנצור ,מראכש. חמץ סעיף יב אות ד), (מפי הגאון רבי משה אוחנונא), וכן בהגדה כה לחי ,לר' יצחק חזן זצ"ל (דיני וזה לשונו הטהור ,הדרך הבטוחה היא לבער כל החמץ שיש לו מביתו ומרשותו ולא ישאר ממנו כל זכר כלל ,ובזה יהא ליבו סמוך ובטוח מכל חשש חמץ .וגם בשכר זה ינצל כל השנה מכל חשש של עבירה חלילה ולא יאונה אליו כל רע. ב תורת אמך יש לציין שמנהג זה לא פשט בכל העולם ,ובמרוקו לא היה נהוג מנהג זה של המכירה הכללית ,וכל אחד משתדל לבער כל החמץ שיש ברשותו מלפני הפסח ,ומי שאי אפשר לו פונה לרב ומסדר לו שטר מכירה לגוי שהוא מכירו ,ומוכר בפרטות חמץ שיש אצלו ומקנה לרב בקני ין המועיל על פי הדין .ולכן בימינו מי לא נשאר אצלו חמץ כלל ,אין צורך למכור .כמו כן חמץ הבלוע בסירים אינו צריך מכירה כיון שלאחר מעת לעת נותן טעם לפגם וכמובן שיצניעו סירים אלו עד לאחר הפסח. ד. אין שמחה אלא בבשר ויין .היו שוחט ים בהמה לכבוד החג .ואלו שלא היה באפשרותם, היו שוחטים עופות גם בימי החג .וכאשר היו קונים עופות היו מפקירים את הזפק והקורקבן, ולאחר השחיטה היו זורקים אותם לנהר. (מפי הגאון רבי יהושע מאמאן שליט"א), וכך נהגו באולדמנצור וכן בבוגמז. ידוע בכל האזור שי ינות משובחים מיצרים בדמנאת ולכן הרה"צ כליפה אלמליח זצ"ל היה נוסע במיוחד מהכפר לדמנאת ששם היינות מובחרים .וחיזרו אחר יין אדום דכתיב (משלי כג ,לא), " אל תרא יין כי יתאדם" .מכאן אמרו הפוסקים שיין אדום הוא המובחר .וכתב הט"ז טעמו של הטור שהזכיר זאת בארבע כוסות ו לא בקידוש משום שבארבע כוסות יש רמז לדם שהיה פרעה שוחט את ילדי בני ישראל וטובל בדמם לצרעת ו .והפרי מגדים נתן טעם נוסף שהוא זכר למכת דם במצרים. אכילת מצה. א .מנהגנו שאין אוכלים מצות החל מראש חודש ניסן כמובא בבאר היטב (שו"ע סי' תע"א ס"ק ד') וזה לשונו ובשיי רי כנסת הגדולה כתב דרבים נוהגים שלא לאכול מצה מר"ח ניסן .ושמעתי מפי הגאון הרב יוסף שרביט שליט"א רב העיר אשקלון שכן המנהג ,וכן מנהג העיר פאס. והרה"צ דוד מלול זצ"ל רבה הראשי לירוחם כך נהג בביתו וכך מנהג בבני מלאל. (מפי נכדו .וכן שמעתי מהגאון הרב משה אוחנונא שליט"א ראב"ד פ"ת). ג תורת אמך בתוניס היו משפחות שלא אכלו מר"ח כך נהגו בבית הרב איש מצליח זצ"ל הי"ד הרב צמח מאזוז שליט"א). (שמעתי מהגאון והרה"צ רבי בוגיד סעדון זצ"ל מחבר שו"ת ישיב תשובה ועוד שלא היה אוכל מצה ממוצאי פסח עד שנה הבאה בליל הסדר שכן תהיה עריבה עליו המצה .וכן נהגו חסידים ואנשי מעשה בלוב (שמעתי מהגאון הרב ציון בוארון שליט"א). וכן מובא מנהג זה בהגדה כה לחי לר' יצחק חזן ז"ל וזה לשונו שכל ילדי הכפר היו מלווים את אפי ית המצה וכו' וריחה הטוב הנודף למרחוק ומעורר חשק ותיאבון לאוכלה ,ולא ניתן לנו אפילו לטעום ממנה ,כ י מקובל היה בידי אבותינו שלא לטעום ממצת הפסח רק עד הפסח עצמו. ב .מנהגנו בשבת הגדול כפסק הרמ"א (סימן ת"ל), ש כתב והמנהג לומר במנחה ההגדה מתחילת עבדים היינו עד לכפר על כל עונותינו וכו' וכן מנהג יהודי מרוקו לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה ,והטעם כדי שידעו את קריאת ההגדה . (נהגו העם .חג הפסח אות ג) ,ואמר לי הגאון הרב ציון בוארון שליט"א שבעודו ילד השתתף במעמד המרגש שכל הציבור קוראים את ההגדה וכך נהגו יהודי לוב לקרא את ההגדה ברוב עם לאחר תפילת המנחה. ג .בדיקת חמץ .נוהגים לקחת עשרה פתיתי לחם פחות מכזית וה ילדים מטמינים אותם בבתיהם. ועצה טובה לרשום מקום הנחתם ,וקודם הברכה יברך ,ויכול בברכה אחת לבדוק כמה מקומות ,וכן אנשי ביתו יכולים לבדוק במקומות הנוספים .ואם המרחק גדול כגון מחוץ לעיר ובודאי שיסיח דעתו ,אז בברכתו יפטור את המקומות הסמוכים בלבד ,ושם יברך שוב .ויזכור שאינו מחפש רק את עשרה הפתיתים ,אלא יבדוק בכל ביתו .וכן חשוב להזכיר לנקות את השואב אבק ,או תיקי הילדים ,והמטאטא .וכן מי שמתגורר בבנין צריך לבדוק את קומת הכניסה והמדרגות השי יכים לביתו ,וכן בחדר אשפה והחניה שהינם ב רשותו .ובבוגמז נהגו לשים עשרה חתיכות של כבד ,מטעם ש חששו שיאבד החמץ שברשותם וכן פוסק הט"ז. ושמעתי טעם נוסף מהרב יוחנן אלול בשם החיד"א בהגדה "שמחת הרגל" .שואל מה הטעם שחמץ אסור במשהו? וכתב שהרדב"ז חיפש תשובה ,עד שמצא היות והחמץ נמשל ליצר הרע, ולכן נהגו במקום פתיתי לחם היו מנחים כבד שנמשל הוא ליצר הרע שאותו מבערים בשריפת חמץ. ד תורת אמך ערב פסח. א .בתפלת שחרית ערב פסח ,מנהגנו שאין אומרים מזמור לתודה (סידור החודש). ב .ב שריפת חמץ יש שנהגו לשרוף גם את הלולב שנשמר מחג הסוכות ראה בספר ישראל סבא לר' דוד יהודיוף חתן הבבא סאלי זצ"ל(עמוד .)331 ג .מנהגנו שהבכור ות מתענים בערב פסח ,זכר לנס שניצלו ממכת בכורות ,כאשר הבכור פחות מגיל המצות ,יתענה אביו בעבורו. (רבי שלמה פחימא), ועובדה מעניינת שרבי משה אסולין זצ"ל רבה של בוגמז ,העיד שכך נהגו אצלם מלבד חלושי כח וכדומה ,שהיה עורך סיום מסכת בעבורם ,והוא עצמו היה בכור והמשיך בתעניתו .ובשו"ת מים חיים לר' יוסף משאש (ח"א סימן קעט), הוסיף שמהני אף סיום פרק גמרא. ד. וכך ונהגו בתפילאלת בתענית ,וכאשר הבכור היינו תינוק או קטן מנהגנו שהאב מתענה עבור בנו ,וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן פד), המנהג פשוט שהאב או האם מתענין על בנם הבכור עד שיגדל ,וכתב המג"א בשם הסמ"ק דאם התענו פעם אחת הוי כנדר וכו', ובספר ישראל סבא (עמוד )331סיפר הרה"צ יחיאל אבוחצירא שליט"א שאביו סידנא בבא חאקי זיע"א היה מתענה בעבור בנו ר' אהרון היו' כל שנה עד שנעשה בר מצוה ,וגם בזה לא סמך על סיום מסכת וכיוצ"ב וכשנ עשה בן י"ג ,הודיעו כי מעתה יהיה עליו לצום בעצמו .וכתב הרה"ג הרב משה מלכה זצ"ל בספרו והשיב משה (עמוד ,)02 וכך נהג בהוו לד בנו הבכור בכל ערב פסח התענה בעבור בנו .וכתב הגר"ח פלאג'י זצ"ל בספרו חיים לראש מתחכמים להתחיל מסכתא איזה ימים קודם ערב פסח ,וגומרים אותה (עמוד יד), דיש בערב פסח ועושין סעודה לסיום מסכת. ה. כתב הש"ע ויש מי שאמר שאפילו נקבה בכורה מתענה .וכך נהגו בסלוניקי כמובא בספר שולחן גבוה (פסח אות יא). וכ"כ בברית כהונה (עמוד קלב). וכ"כ מנהג יהודי אלג'יר ראה בספר זה ה תורת אמך השולחן (ח"א עמוד קב אות ג). הבן איש חי אולם מנהגנו שהבנות הבכורות לא מתענות כפסק הרמ"א וכ"כ (פרשת תצוה אות כה). ואיתא בברכי יוסף לרבינו החיד"א (סק"ט). שהתענית משום פרסומי ניסא שניצלו הבכורים ,והיה ראוי להתענות ביו"ט עצמו לפי שבליל ט"ו היה הנס, אלא שביו"ט אסור להתענות לכן הקדימוהו ביום שלפניו .וקשה היכן מצינו שמתענים זכר לנס? אדרבה לפרסומי ניסא עושין שמחה ויו"ט! לכן יש מפרשים את דברי הטור ,כי בשעה שאמר משה רבנו ע"ה שימות כל בכור בארץ מצרים ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו ,התענו בכורי ישראל שהיו ניצולים וכל אב התענה בשביל בנו שלא יענש בעוון אביו ואף כי הבטיח להם משה רבינו ע"ה ולא יתן המשחית לבוא וכו' .בכל זאת צ ריכים היו לרחמי השי"ת ,שלא יגרמו עוונותיהם להיענש עם המצרים ,לכן מתענים גם עתה בכורי ישראל זכר לתעניתם שהתענו בשנה שיצאו ממצרים. (פסקי תשובות סימן תע). ו .אין מסתפרים כל ערב פסח .ומקודם היו ה דיינים מענישים למגלח ולמתגלח במיני עונשים. ויש פעם שעשו נידוי מלאכה מחצות היום פב), (נוהג בחכמה עמוד מט אות ג). בעני ין התגלחת בערב פסח אחר חצות לאדם הבא מחוץ לעיר ובספר וזאת ליהודה (דרכים של זמנם), (סימן או חבוש בבית האסורים או לעניין אבלות וכדומה מצאתי כת וב בבית הרב הגדול כמוהרבי"ע (רבי יהודה בן עטר) ,וז"ל ונראה מדברי הרמב"ם בסוף הלכות יום טוב בהלכה המתחלת ,לפיכך יום י"ד בניסן וכו' כמו חולו של מועד והוא קל מחולו של מועד וכו' ע"ש ,דכל הנך התירו בחולו של מועד (ש"ע סימן תקלא), מכל שכן דמותרים ג"כ בערב פסח אחר חצות דהא ערב פסח קל מחולו של מועד. ז. שיעור הכזית .כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא) ,וז"ל והעלתי להלכה דכפי הדין והסברה ש ראוי למדוד בכמות ולא במשקל .ודוקא בדבר השוה במשקלו אז נכון לשער במשקל ,שזה עולה בדקדוק יפה ,ואמרתי שמזה נמשך הטעות לדברים שאינם שוים ושראוי לבטל המנהג עכ"ל .ומ"מ מי שאינו יודע לשער ,ישקול במשקל( ,כזית 20גרם) .וראוי לסדר כל הכזיתות מרור חסה ,וכזיתות מצה מערב פסח .וחיי ב לאכול ג' כזיתות (אחד במוציא, השני בכורך ,והשלישי באפיקומן) ,ואם יכול יאכל ה' כזיתות ,ב' כזיתות במוציא ,כזית בכורך, ב' כזיתות באפיקומן .ב' כזיתות מרור -חסה ,אחד מרור ,והשני בכורך. ו תורת אמך ח. חיוב לשתות ארבע כוסות יין ואם אינו יכול לשתות יין יערב עם מיץ ענבים .ושיעור רביעית 68סמ"ק ,אומנם יש עניי ן להדר בליל הסדר בכלים משובחים ,אבל כאשר הכוסות ליין גדולים לבסוף יש תקלה שאינו שותה ד' כוסות ,או שישתכר מחמת היין ואז יצא שכרו בהפסדו ,לכן כדאי שיהיו כוסות כשיעור הלכה. ט .איתא בגמרא (פסחים קיד), רבי אלעזר בר צדוק אומר חרוסת מצוה ,ושואלת הגמרא (דף קטז), מאי מצוה ,רבי לוי אומר זכר לתפוח ,ורבי יוחנן זכר לטיט ,וכתבו בתשובות הגאונים לעשות חרוסת בפירות שנדמה לכנסת ישראל בשיר השירים (פ"ח), שנאמר "תחת התפוח עוררתיך וכו' כפלח הרימון רקתך וכו' התאנה חנטה פגיה כו' אמרתי אעלה בתמר וכו' אל גינת אגוז ירדתי וכו' וכן שקדים של שם ששקד הקב"ה על הקץ. וכתב בספר מועד לכל חי פלאג'י (הוד יוסף עמוד קלו). (סימן ד אות כו), ואגוזים ושקדים שמלבנים החרוסת זכר לטיט שעושין מסיד שהוא לבן וכו' .ומנהגנו להוסיף יין וכן שלא לאכול מהחרוסת עד ליל הסדר. י. מנהגי נו שאין אוכלים חרוסת בערב פסח ,משום חיבוב מצוה והיכרא במה שאין אוכלים אותו בערב פסח ובליל פסח או כלים אותו למצוה. יא. ליל פסח שחל ב ערב שבת ,כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן ס), בתפלת ערבית מנהגינו שמעולם לא אמרנו ברכה מעין שבע ,והטעם כי ליל שימורים הוא, וכדעת הש"ע (א"ח סימן תפז סעיף א). ז תורת אמך אפיית המצות. א .עיסוק באפיית המצות היה נ חלת הנשים בלבד ,כמדרש חז"ל :לחם עוני ש דרכו של עני הוא מסיק ואשתו אופה ,ואף הם חי יבות באכילת מצה והלכותיה .כתב הגר"ח פלאג'י בספרו מועד לכל חי (פ"יג ה"יב), נשים חשובות כשהם מרקדות הקמח נותנות מצנפת כנגד פיהם כדי שלא תינתז שנורא מפיהם כשהם מדברות .וכן ראיתי מ קצת מן הנשים פעה"ק ירושלים .גם בתפילאלת נהגו הנשים כן (רבי יוסף דוודה). (ישראל סבא עמוד ,)311 וכן יש נשים שנהגו כן בכפר אקא בחבל הסוס וכן כתב ר' דוד עובדיה זצ"ל בספרו נהגו העם (חג הפסח אות ח), וז"ל בחנוכה מוציאות הנשים החיטים ובוררות אותן מפסולת שבהם ,ומני חות מטלית על פיהם. ראיתי במאפי ית מצות בעיר צפת ת"ו שכו לם חובשים מסכה על פיהם מהטעם הניזכר. ב .המצות נאפות בצורה עגולה ,כך כתב בהגדה כוס אליהו (עמוד טז), לרבי אליהו בן הרוש. והטעם דכתיב עוגות מצות והם עגולים וי היו עבות פחות מעובי האצבע .באולדמנצור הרה"צ ר בי כליפה אלמליח זצ"ל היה עומד על גביהם בעשיית המצה ,מזרזם ובודק שהכל נעשה על פי ההלכה וכל משפחה בעל הבית היה מפקח שהמצות נעשות כהלכה .והביא בש"ע ס"ב), (סימן תס ד הרא"ש היה משתדל במצת מצוה ועומד על עשייתן ומזרז העוסקים ומסייע בהן ב עריכתן וכן ראוי לכל אדם לע שות לטפל הוא בעצמו במצוה. ג .הלולב היה נשמר להסקת האש במיוחד לאפיית המצות ,דכיוון דעביד בה מצוה אחת עביד בה מצוה אחריתא ,ראה בספר בנאות דשא לר' שלמה אדהאן לשרוף את הלולב עם החמץ וכ"כ בספר ישראל סבא ד. (עמוד .)331 בעת האפי יה מנהגנו שאומרים את ההלל ,זכר להלל שהיו אומרים בעת עשיית קרבן הפסח ,כ"כ מרן החיד"א בספרו מורה באצבע העם זצ"ל (פרק טז עמוד מט), ויש שנהגו (חג הפסח אות ח). וכ"כ בהגדה כוס אליהו (סימן ז). וכך נהגו באולדמנצור .וכ"כ בספר נהגו (עמוד טז). ה .הנהגה ייחודית נהגו באולדמנצור וטהלה ,כמובא במסכת פסחים אחד יש את החותם שלו .ו כתב הש"ע (סימן ת"ס), (דף לז), ד בעלי מאפיה כל אין עושין סריקין המצוירין וכו' .והברכי יוסף ח תורת אמך (סימן תס), כתב יש נוהגין לצייר אותיות במצות (כ.ל.י דהיינו כהן לוי ישראל לדעת סדר הנחתן), על פי כתבי האריז"ל אבל בקושטא אין כוונת האריז"ל לצייר בציור ממש רק בכוונה ע"ש. וכתב הרמ"א בהגה ונהגו לעשות שלש מצות של סדר וכו' ועושים בהם סימן (סימן תעה ס"ז), לידע איזה ראשונה ואיזה שניה או שלישית ומניחים הראשונה עליונה והשניה באמצע והשלישית בתחתונה לכריכה ואם שינה לא עיכב ואבודרהם), (טור בשם הרא"ש), ואופין אותו ג"כ כסדר ראיתי אנשי מעשה שעושים סימנים לדעת איזה מצה ראשונה .פשוט לראשונה עושין קו אחד ,ולשנייה שני קוים ולשלישי שלשה קוים. ( ר' עמרם אבורביע בספרו נתיבי עם סימן ובאולדמנצור ובקהילת טהלה במרוקו כן נהג בקודש הרה"צ רבי יחיא שניאור פנחס), לעשות בצידי המצה נקב במקום קוים .ו כ"כ בספר מועד לכל חי גאולי כהונה בס"ס ברית כהונה ימימה ו. (כל בו (עמוד כט ס"ו), (עמוד תקפז אות ו), ת"ס). (מפי בנו הרה"צ רבי (סימן ג אות מז), ובספר שכן מנהגם בג'רבא .וכתב בהגדה מימים לכתחילה יש ליזהר בזה .וכן מנהג יהודי לוב (מפי הרה"ג אשר ז יגדון). וכן נהגו הנשים בק"ק א ולדמנצור לאפות ביד ימין בלבד ,ו יד שמאל מתעסקת עם התנור וכל זה מחשש שאם יאפו בשני ידיי ם ,שמא היד תיגע בתנור ואחריה תיגע בבצק ויגרום להחמצה. ז. (מפי הגר"מ אוחנונא אב"ד פ"ת). היו משפחות שהיו אופות בערב פסח בחצות היום אחר שש שעות כפסק הש"ע (סימן תנח), כמובן שצריכות זהירות רבה .והוא זכר לקרבן הפסח שהיה נקרב בחצות היום .וכתב בספר וזאת ליהודה טולידאנו ( סימן פט), ראיתי מדקדקין שנהגו להתפלל בערב פסח תפילת מנחה קודם עשיית המצות והגם שלכתחילה חיישי לדעת הרמב"ם והש"ע שלא להתפלל לכתחילה מנחה גדולה קודם עשיית המצות ,ואמר לי אדוני אבי נר"ו ,שטעמם של מדקדקים אלו הוא משום דתנן בפרק ה' דפסחים ,תמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בתשע ומחצה ובערבי פסחים נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה והפסח אחריו ,ותפלת מנחה היא במקום תמיד של בין הערבים כדאיתא בפרק תפילת השחר ועשיית המצות היא במקום הקרבת קרבן פסח וכו'. ח .רבים נהגו בעת אפי ית המצות שלא לדבר כלל ,והסיבה שלא יסיחו דעתם בעשיית המצה וכן שלא יצא רוק מפיהם ,ולכן הרה"צ רבי יחיא שניאור זצ"ל נהג להניח על פיו בד בעת ט תורת אמך אפיית המצה .ובימ ינו צריך זהירות שהמדבר בני יד באמצע האפי יה ,הרי שיש מעט בצק על המכשיר ושידבר שנית עלול להחמיץ את המצות .וכך נוהגים בקהילתנו בעת האפייה שאין לדבר בפלאפונים כלל . ט .במשך ימי החג היו אופים מדי יום מצות טריות ,ומנהג יהודי המקום שעושים המצות עבות ורכות .ומפקי רים את הבצק שישאר בקערה ,וכמובן שצריך זהירות רבה. פ"ת). (מפי הגר"מ אוחנונא אב"ד גם כשעלתה המשפחה לארץ ישראל המשיכו לאפות את המצות במשך ימי הפסח ,כך הייתה נוהגת ביתו רחל ע"ה שהייתה אופה את המצות ועליה היה עומד בנה רבי משה אוחנונה לזרזה . אכילת קטניות א. אכילת ה אורז .מנהג קהילות ספ רד ו ארצות ה מערב שלא לאכול אורז .והטעם שמא התערב בו חיטה או קמח .איתא בפסחים (קיד) ,רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת .ואין הלכה כוו תיה ,והחשש שמא יתחלפו עיסת אורז בעיסת חיטה .ו כתב החיד"א בספרו טוב עין (סימן ט אות ו). דאנחנו בני ספרד אין נוהגין במניעת הקטניות ,אמנם באורז נהגו בעיה"ק ירושלים ת"ו מרבית הת"ח ויראי ה' שלא לאוכלו בפסח משום מעשה שהיה .וכ"כ בספר פקודת אלעזר (או"ח עמוד ס"ד). עכשיו נוהגים גם הספרדים בירושלים וצפת ת"ו לאסור קטניות זולת פולין חדשות ולחות שמקלים בהם .וכ"כ הרה"ג ר בי דוד בן שמעון זצ"ל בספרו שער המפקד (פסח סעיף י). וכ"כ נתיבי עם ,ד מנהג ירושלים להימנע מאכילת אורז, ובימי מלחמת העולם הראשונה היה רעב גדול ,והגיע סיוע מארה"ב ושלחו אוניה טעונה באורז ומאז המשיכו באכילת האורז .וכן נהגו בתלמסא ן וחלק מהמשפחות באלג'יר עמוד קכ"ד). וכ"כ ה בן איש חי (ש"א פרשת צו אות מא), (הוד יוסף פה עירנו (בגדאד) ,יש הרבה בעלי בתים נוהגים שלא לאכו ל אורז בפסח ,מפני כי האורז ימצא בו תערובת חיטין ושעורין ,וצריך לבדקו תחילה פעמי ים ושלוש ,וחוששין שמא ישגו בבדיקה וישאר באורז חיטה ושעורה ויבשלו בו, י תורת אמך לכך ב דלין ממנו .וראיתי בספר נר ציון פסח (עמוד קמ"א). שכן נהגו בארצות הבלקן .יוון, בולגריה ,בוסניה ,ואיטליה עכ"ל .וכ"כ בספר מועד לכל חי ומובא בספר שולחן גבוה (סימו תנג ה"א), (ס"ב אות ז). שכן מנהג טורקיה. מנהג יהודי סלוניקי שלא לאכול אורז .מובא בספר ישראל סבא ,הי ה חכם אחד במרוקו שהתיר אכילת אורז ושלח אליו רבי יעקב אבוחצירא זצ"ל אגרת וז"ל וכבר נהגו ראשונים וחכמים גדולים שאין לאוכלו ומנהג אבותינו תורה משום ואל תטוש תורת אמך. ב .ככלל אנו אוכלים קטניות ירוקות ולחות .וכך מנהגנו במרוקו כמובא בספר נוהג בחכמה (עמוד קס). וכן נהגו בתוניס כמובא בספר עלי הדס (עמוד תכח). שאין אוכלים הקטניות יבש ים אלא קטניות ירוקים ולחים .וכך הוא מנהג סלוניקי שלא לאכול קטניות מלבד חרדל ,כמובא בספר שולחן גבוה (סימן תנג ה"א). וראיתי בספר נר ציון (חודש ניסן דף קמב), שכתב וכן מנהג קהילות ארם צובא כ ן העיד ח"ר עזרא עדס זצ"ל שכן מנהגם .ואף שבתקופה האחרונה לא נמנעו בקהילת ארם צובא מאכילת הקטניות ,הנה שמענו מפי עד נאמן שלא הותר כן אלא לצורך שעה בעת המלחמה ,לפי שהיו במצור ובמצוק ,ולא שביטלו ושינו מנהגם הקדום .על כן בזמנינו שאין חשש ,הדר דינא שיש להחזיר עט רת המנהג לתפארה ,ולהימנע מקטניות יבשות כמנהג ימי קדם ב דמשק ,לבנון ,בוכרה ,אפגניסטן .וכתב הרב בית דוד ,טעם הדבר כי שם קטניות הוא כשאוכל הזרעים אחר שיבשו הקליפות ועושה מהם גורן ,וע"ז כתבו הראשונים (סימן תנג). כמה טעמים לאוסרם ,א .מפני שעושים אותם גורן עם מיני דגן .ב .מפני שטוחנים אותם שהם יבשים (כתירס וכיו"ב) ,ועושים מהם פת ,ויש לחוש שמא יתחלף בפת דגן .ג .מפני ששמים אותם בש קים עם דגן .אבל כל זה שייך רק בקטניות יבשות ולא בלחות ,ועל כן נהגו בכל ארצות ספרד לאוכלם .אולם בני אשכנז אינם אוכלים קטניות בין לחים ובין יבשים .ונפקא מינה לבני המערב וספרד לעשות התרה במקום חולי וכדומה שלא קבלו אבותינו ורבותינו דין קטניות בגדר איסור כאחינו האשכנזים אלא בגדר סייג. ג .בדין שמן קטניות .בעיקר הדבר ה אם שמן קטניות בכלל הגזרה ,בתרומת הדשן התיר להדליק בשמן קטניות ,לפי שנאסר רק באכי לה ולא בהנאה ,וכ''כ המהרי''ל (פסח סימן ט') יא תורת אמך ואבני נזר קפג), (סימן שעג). ובמרחשת דגם שמן הנעשה מן הקטניות בכלל הגזרה .אומנם במהרש''ם (סימן ג'), (ח''א סימן כתבו דשמן היוצא מן הקטניות שלא נפלו עליהם מים מותר באכילה, ופרשו דמ''ש בתרומת הדשן לאסור איירי כשלא בר רן לפסח ,או כשנתערבו במים .והנה מרן החיד''א בברכי יוסף (תנג סק''ה ותמז סקי''ד). הביא דברי הפר''ח שאסר לשתות שמן שומשמין בפסח .וכתב שם שמנהגם בירושלים ת''ו שלא לבשל בפסח אלא בשמן זית וכן ראוי להורות. וכן כתב בספר לב חיים פלאג'י שבמקומו נהגו לא להשתמש בשמן ה קטניות לא לאכילה ולא להדלקה ואינו איסור אלא גדר וסייג ( .ע"כ נר ציון פסח) .וראיתי בספר ארץ חיים סתהון תנג ס"א), (סימן הביא את המנהג שלא להשתמש בשמן שומשמין אלא בשמן זית מסונן יפה ,כי בשמן שומשמין שכיחי טובא גרעיני חיטים. ובספר זכרונות אליהו מני כתב פה עיה" ק חברון ת"ו אין אדם אוכל שמן שומשמין ואם כן נראה שכולם קבלו עליהם חומרת חוזר וניעור אפילו בטעמו .וכתב בספר זכור לאברהם ריש הלכות פסח שכן מנהג טורקיה בכל החומרות אית לן חוזר וניעור .וכתב הרב אור לציון אות טו בביאורים), (פ''ח שטעם הדבר שהחמירו בזה לאו משום שנמנעו משמן קטניות ,שהרי רוב הספרדים בא''י לא נמנעו מקטניות אלא לפי שהיה מצוי מלבד שמן זית רק שמן שומשמין, והיה בו עירוב גרעיני חיטה ,והחמירו לחוש דחוזר וניעור .וכך מנהג ירושלים ,מרוקו ,טורקיה ועוד( .בדין הסוכר בפסח .עיין בהשלמות והוספות שבסוף הקונטרס) איסרו חג שחל בשבת. א .מותר ביום טוב אחרון של פסח שחל בערב שבת לבשל תבשיל אורז ושאר קטניות כמובן לאחר ברירה שלש פעמים וכן מותר לבשל בסירים של פסח היות שהקטניות אינם חמץ אלא סיי ג וגדר ,וכך העלה הגרש"ז אויי רבך בשו"ת מנחת שלמה בשדי חמד מערכת חמץ ומצה ס"א), (ס"ו אות ו). (תנינא ב .ג ס"יז ד"ה ויש לדון). וכן הוא ובדבר בישול בסירים של פסח איתא בש"ע (סימן תנג מובא המנהג של האשכנזים שלא לאכול קטניות ,וכן כתב הרמ"א .מיהו פשוט דאין יב תורת אמך אוסרים בדיעבד אם נפלו ל תוך התבשיל .וכן מותר להדליק בשמנים הנעשים מהם ,ואינן אוסרים אם נפלו לתוך התבשיל .וכן מותר להשהות מיני קטניות בבית. ליל הסדר. א .מנהגנו ללבוש גלימה לבנה (הקרוי ג'לביה) בליל הסדר .ומובא בט"ז (סימן תעב ס"ק ג). דנוהגים ללבוש הקיטל בליל הסדר והטעם שלא תזוח דעתו עליו מפני השמחה ,על כן ילבש בגדי מת .וכן נהגו בני אשכנז .ובני יר ושלים אומרים בדרך צחות ,לובשים את הבגד הלבן של יום הכיפורים שבו בוו דאי לא אכלו חמץ וכן נהגו יהודי מרוקו .ובנתיבות המערב לר' אליהו ביטון שליט"א (פסח אות מא), הבי א טעם נוסף זכר לכהן גדול שהיה לבו ש בבגדי לבן ,והסדר הוא זכר לקרבן פסח. וכן נהגו יהודי לוב ללבוש בגדי לבן סימן למלכות ,ואנו נחשבים בלילה זה כבני מלכים, כמובא בספר נחלת אבות (פסח אות לג). וכן נהגו יוצאי טורקיה והודו. ב .הסיבה שלא תיקנו לברך על אמירת ההגדה ,שהיא מצוה מהתורה דכתיב והגדת לבנך ו כתב בהגהות מוהר"א אזולאי (סימן תעג אות ח), וז"ל מה שאין מברכ ין על ההגדה ,לפי שאינה אלא סיפורי דברים ויש אומרים לפי שאין שי עור לזאת המצוה שאפילו בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאים ,ובקידוש כבר הזכיר יציאת מצרים ויצא ,אבל כל המרבה הרי זה משובח( ,מספר מטה משה). ג .סיבת הנחת ביצה בקערה יש אומרים זכר לאבלות שבלילה זה מת אברהם אבינו ע"ה. ד .המחשת יציאת מצרים שמגיעים ליחץ .חוצים את המצה ,ומנהגנו לומר בלשון ערבית: האכדה קסם אללאה לבחר עלא טנאש לטריק ,עלא יד סידנא ונבינא מוסא בן עמרם ,חין כרזו ישראל מן מאצר ,ופיקהום וג'אתהום מלכדמא סעיבא לראחא ,האכדאק יפקנא מן האד לג לות למען שמו הגדול והקדוש .ותרגומו ככה קרע ה' את הים בינינו וביניהם על שתים יג תורת אמך עשרה דרכים ,כאשר יצא ו ישראל ממצרים על ידי אדוננו ונ ביאנו משה בן עמרם ע"ה והרצון, והצילם והושיעם מן העבודה הקשה למנוחה ,מעבדות לחירות ,שלחו ה' יתעלה ,כך יציל אותנו ויקבץ פזורינו בקר וב לבית מקדשנו החרב ,ויתיר מאסרנו מן הגלות הזה למען שמו הגדול והקדוש ( הגדה כה לחי סדר הלילה). ה .מה נשתנה הלילה .קודם קריאת ההגדה אומרים " בבהילו יצאנו ממצרים" שהוא נוסח הרמב"ם ,ראש המשפחה מגביה את הקערה ומסובב מעל ראשי המסובים .וכך נהגו יהודי מרוקו, (קיצש"ע טולדאנו סימן שיא הלכה לד), ומגורשי ספרד במרוקו מסובבים בנוסף גם אגרטל פרחים כך היה גם במראכש ו כך נהגו במשפחות אסולין ,וכלפון ועוד ,במכנאס נהגו במשפחת דנינו ועוד .והכל לעורר את הילדים לשאול מה נשתנה .וכך כתב מוהר"א אזולאי (סימן תעג). ויש נוהגים להגביה הק ערה על ראש הילדים וכן נהגו יהודי לוב ,תוניס כמובא בספר עלי הדס (עמוד קלא סעיף יד). והגר"ח פלאג"י זצ"ל הסביר שהקערה רומזת לעשר ספירות ושמסובב מעל ראשי המסובים משפיע עליהם אורות עליונים .ובספר נהגו העם (עמוד מח), כתב שהוא זכר לענני הכבוד. ו. מנהג עתיק יומין במרוקו שבאמצע ההגדה יוצא בעל הבית מן החדר וחוזר כשהוא נישען על מקל ,על כתפו מצת האפיקומן עטופה במפה ,ולשאלות המסובים משי ב כי הוא מיוצאי מצרים ,וכי זה עתה בקע ה' את ים סוף ,והמצרים משולחים על שפת הים ,ובני ישראל זכו בשלל הכסף והזהב של המצרים .משום שלא יכלו להתמהמה ולכן לא הספיק בצקם להחמיץ והוציאו ממצרים עוגות מצות .ומראה להם המצה על כתפו .וכל זה כדי להמחיש את סיפור יציאת מצרים לבני הבית. קסד אות י), המקוצר ז. ( כל בו סימן נ'). וכך נהגו יהודי מרוקו ,ראה בספר נוהג בחכמה (עמוד שציין שבעיקר נהגו כן בעיר מראכש .וכן מנהג ת ימן ראה בספר שולחן ערוך (ח"ג סימן צא אות ו). מנהגנו בכל השנה שלא ליטול ידיים לדבר שטיבולו במשקה ,מלבד המחמירים ח"ה סימן לא). וכן בשו"ת שמש ומגן (ח"ד אור"ח סימן לא). וכן בקיצוש"ע (מקוה המים (סימן שיא הלכה לד), ובליל הסדר נוטלים ידיים לטיבולו במשקה כדי שהילדים ישאלו מה נשתנה. יד תורת אמך ח. באכילת מרור מנהגנו שכל אחד מברך לעצמו וכתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"ד א"ח סימן סא), וז"ל יכול כל אחד לברך לעצמו ולא יסמוך על בעל הבית ,ושכן המנהג פשוט ומלבד שאין בזה חשש ברכה לבטלה ,עם זאת ,כי זהו הטוב והנכון ו יש בזה הידור מצוה לברך את ה' בפיו ובשפתיו ,ומצוה בו יותר מבשלוחו .וכ"כ בהגדה כה לחי ט. (סדר הלילה סעיף ט אות ד). מצוות מרור (חסה) .נהגו מאז ומתמיד לאכול מרור וטעמו מר .ובשנים האחרונות זכינו שיש חסה ללא חרקים .אומנם החסה שלנו רחוקה מלהיות מרה ,היות שנקטפת מוקדם ,ואם ימתינו שבוע נוסף לצמיחתה ,תהיה מרה כמשמעות המילה מרור .וכ ן פירש מרן הש"ע תעה ה"ג). בגמרא פסחים (דף טל). (סימן אמרו רבינא אשכחיה לרב אחא בריה דרבא דהוה מהדר אמרירתא .א''ל מאי דעתך דמרירין טפי והא חזרת תנן .ותנא דבי שמואל חזרת .וא''ר אושעיא מצוה בחזרת .ואמר רבא מאי חזרת חסא .מאי חסא דחס רחמנא עילוון .ואמר רב שמואל בר נחמני א''ר יונתן למה נמשלו מצריים כמרור וכו' .א"ל הדרי בי ע"כ .הא מוכח דחסא מרירא היא דאל''ה למה א''ל דמרירין טפי .הוה ליה למימר דמרירין .אלא שבב''י (בסימן תע''ג). כתב וז''ל ומ''ש ועי קר המצוה הזאת בחזרת שם בגמ' א''ר אושעיא מצוה בחזרת ולא ידעתי למה השמיטו הרמב''ם אולי שהוא מפרש מצוה נמי בחזרת אע''פ שהיא מתוקה ואין בה מרירות עכ''ל. ועתה מצאתי בסדר ליל הפסח לרבינו יונה בחידושי רבינו יונה על סדר ליל הפסח הרה''ג ש''א שטרן שליט''א שנת (שיצא ע''י תשמ''ה) .שכתב וז''ל ואמרינן נמי בלע מרור לא יצא לפי שהמרור שם תאר הוא על שם המרירות ,הלכך בעינן שיטעום טעם מרור עכ''ל .הרי שא''א לומר שהירק נקרא מרור ואינו חייב להיות מר .אלא הוא שם תאר על מרירותו .ויותר מפורש מזה מצאתי בהלכות פסחים לרבינו יצחק אבן גיאת (בהוצאת ברלין תרכ''ד הוא בדף י''ז), שכתב על הא דאשכחיה רבינא לרב אחא בריה דרבא שהעתקנו לעיל וז''ל אלמא מצוה בחזרת ומכל מקום בעינן טעם מרור דאמר רב פפא לא לישהי איניש חזרת בחרוסת וכו' עכ''ל .וכך פסק מרן הש"ע ה"ג). (סימן תעה "אבל אם בלע מרור לא יצא דטעם מרור בעינן וליכא" .ונתן כיום להשיג חסה מרה זו בחנויות (מפי הגאון הרב ינון מלאכי שליט"א אב"ד חושן משפט). טו תורת אמך י. הסיבה לנשים .מצוה לכל איש לנהוג שררה בליל הפסח ,שבזה יכפר מה שנהג שררה וגאוה בכל השנה .ואמרו במדרש (תנחומא במדבר סימן ב), סמך להסיבה מהתורה דכתיב "ויסב אלהים את העם" מלמד שהושיבן בהסיבה דרך מלכים .כתבו התוספות שהנשים שלנו כולן חשובות הן דהכל תלוי באימת בעלה מסתברא דמחיל לה .והר"ן כתב אשה אינה צריכה הסיבה לפי שמשמשת לבעלה .וא"כ כשאמרו אשה חשובה היינו בעשירה שיש לה עבדים ושפחות המשמשים לבעלה .אך לא נהגו להסב. וכך נהגו הנשים בסלוניקי המדקדקים (שולחן גבוה סימן תעב ה"ד). (שמעתי מהגאון הרב יוסף שרביט שליט"א), וכן במרוקו לא נהגו הנשים בהסיבה מלבד וכך נהגו באולדמנצור ,ובבוגמז ,מראכש. שמעתי מהרב רפאל מאמאן ששאל את אביו הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א הנשים האור חות אינם מסיבות משום הצניעות ,ובנות הבית אם יכולות מסיבות .וכן המנהג בתימן שאין הנשים מסיבות (סימן תעב ה"ד), (שע"ה סימן צא ה"ח). וכן המנהג בלוב לא נהגו הנשים בהסיבה כפסק הש"ע אשה אינה צריכה הסיבה אלא אם כן היא חשובה שליט"א) .והר מ"א בהגה כתב וכל הנשים שלנו מקרי חשובות (מפי מהגאון הרב ציון בוארון (מרדכי ורבנו ירוחם), אך לא נהגו להסב כי סמכו על דברי ראבי"ה שכתב דבזמן הזה אין להסב. יא .כשמגיע לשולחן עורך אחר ברכת המוציא ,מנהגנו שאין מטבלין את המצה במלח כסברת הרמ"א ,והטעם כתב שם דפת נקי אין צריך מלח ,אבל המשנה ברורה כתב טפי הוא נראה לחם עוני כשאינו טובל במלח ,ולענ"ד נראה דהטעם הוא דבלא מלח נרגש טעם המצה טפי (הגדה כה לחי סדר הלילה סעיף יז). יב .גניבת אפיקומן .לא נהגו הילדים לגנוב את האפיקומן כך המנהג במרוקו ,אלגיר'יה ,לוב, תוניס ,תימן .וכתב בספר כתר שם טוב (ח"ג עמוד )108 "רע עליי המנהג להרגיל עודם בטל ילדותם לגנוב ,אם ילמדו אותם לגנוב האפיקומן ,כאשר יגדלו ילכו ויגנבו דברים יקרי ערך מבית הוריהם ,ואם יתרגל בכך קשה לו כאשר יגדל לעזוב מדה מגונה זו .וכ"כ בהגדה לפסח כה לחי (עמוד קכג אות ד), ונהגו כמה ילדים לגנוב החצי של המצה המיועד לאפיקומן ...יש להסס טז תורת אמך בזה מצד שהילדים מתלמדים לגנוב והרי זה מצווה הבאה ב עבירה ,ואם שלפעמים נגרם אי נעימות לאבא שהבן דורש דרישות גבוהות שקשה לו לעמוד בהן ,ואם שבכך פרוסת האפיקומן נפרכת ונשברת ל חתיכות קטנות ...ומנהג זה לא ידעו אבותינו ואבות אבותינו ,ורק היום נתפשט אצלנו מבני האשכנזים .ולא ידעתי את מקורו ומי הולידו ,ולדעתי טוב לבטלו ...ומ"מ בני הספרדים שאבותינו לא נהגו ולא ידעו מנהג זה ,טוב למונ עם שלא ינהגו בכך. יג .מנהגנו בלילי פסחים שאין הבכורות אוכלים מהביצה ולא מהזרוע ,עד למחרת שאותו אוכל הבכור ,וכן כתב ב בית יהודה (סימן נא), על מנהג אלג'יר, יד .קריאת התרגום בפסח .נהגו קהל התושבים בעיר פאס לקרו א מהחומש את ההפטרה עם תרגום ,וכן שמעתי עושין הקהל ב אופראן ,וכן קהל דרעא ותפילאלת וסביבותיהם מהמערבים הקדומים ,ויש להם קונטרסים בכתיבת יד הנקרא צ'היר ,זו לת קהילות מגורשי קאשטילייא והנמשכים אחריהם ,שאין נוהגין כן ,ויש מי שיש להם כסדר זה לשבועות ולסוכות .גם בקהל טיטוואן נוהגים לתרגם ההפטרה של יום אחרון של פסח .ונוהגין כן מימי קדם מימי חכמי המשנה והגמרא כשהיו מתרגמין התורה ,ולפחות מימי הגאונים ז"ל .ומאז נמשך להם בארצות ההם מימי הגאונים שהיו מנהיגים אותם ,כמו רבינו יצחק בן גיאת ז"ל ותלמידיו ,וכמו רבנו חננאל ורבינו ניסים גאון ותלמידיהם ז"ל ,שהיו בעיר אלקירוואן מטרופולין של עיר טוניס ואחריה זולתם ,עד שמצאתי בתרגום יונתן ,בפסוק שור או כשב או עז (ויקרא כב כז), שאנו קוראין ביום שני של פסח ,שמתרגם אותה בכמה עניינים מאהבת האבות ומיציאת מצרים, והוא עצמו מה שמתרגמין בארצות ההם בזמן הפסח ,שנראה שודאי היו מתרגמין כך בפאס בים ב' בזמן התנאים ,או למיעוט הגאונים ,דאם לא כן מה ענין יציאת מצרים או שור או כשב, ומשם תדין על האחרים ,ובהערה פה כתב בדורות האחרונים פשט מנהג התרגום גם בין צאצאי המגורשים וכו' ע"כ מהספר כף נקי (עמוד קה). בקהילת אולדמנצור נהגו לקרא את ההפטרה עם אונקלוס ועוד מדרשים ביומי ים הראשונים של פסח ויומיים ה אחרונים של החג אונקלוס וביאור שאר המדרשים (בחו"ל יש שני ימים טובים), (מפי רבי שלמה פחימה). ועל כל הילדים לדעת את ביאור וכ"כ בסוף בהגדה כה לחי "שכן היה יז תורת אמך המנה ג בכמה ערים במרוקו לתרגם ההפטרה ביום טוב של פסח .יוצאי פאס נוהגים כן עד היום במושב יד רמב"ם ועוד קהילות( .דורות קדומים היו קוראים בתורה עם אונקלוס ,כמנהג יוצאי תימן ,מיהו ביטלוה ב עיר המעטירה פאס היות שטענו שא ינם מבינים את המקרא דבר מרתק לעצמו שכב ר אז ידעו והבי נו לשון הקודש) ,וכן נהגו בקהילת אזמיר כמובא בספר רוח חיים פלאג'י (סימן קמה), וכ"כ מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס (פרק יב אות לח). טו .רבים נהגו לדבק קצת מהחר וסת על כותל צדדי של הבית לחיבוב מצוה ,ובנוסף ידוע ששיורי מצוה מגנים מפני הפורענות (נהגו העם חג הפסח טז). טז .בליל השני של ליל הסדר מתחילין בספירת העומר ,היו מגיעות הנשים עם ילדיהם לחצר בית הכנסת ,להתברך מרבי כליפה אלמליח זצ"ל רב דאולדמנצור וטעמם שלילה זה מסוגל מפני המזיקין וכן מסוגלת ברכה זו מעתה לכל השנה נהגו העם (מפי רבי שלמה פחימה). ומעין זה כתב בספר (עמוד נא). יז .בליל שביעי של פסח ,לומדים עד חצות לילה מספר מקראי מועד. יח .בתפלת שחרית מנהגינו לומר את פיוט "אשירה כשירת משה" וכן את הפסוקים "ותיקח מרים הנ ביאה" קודם שירת הים .ואין בכך הפסק משום שהוא מ אותו עניין .וראה בשו"ת שמש ומגן (ח"ד סימן טו אות ו). חול המועד. א. בימי חול המועד מנהגנו לברך ברכה על ההלל בציבור ,אבל היחיד לא יברך כפסק הרי"ף עיין בשו"ת מקוה המים (ח"ג סימן כד), ולכן קהל שרוצים להמשיך כמנהג ם בחו"ל יכולים אף בארץ ישראל לברך .ואף אם שנים רבות בארץ לא בירכו וכעת רוצים לחזור למנהגם פשיטא שאינם צריכים לעשות התרת נדרים ,מאחר שלא בירכו מחוסר ידיעה .וכך הורה הגאון הרב יוסף שלום אלישיב זצ"ל .יש מערע רים על כך הואיל וכתב הרמב"ם שאין לברך על ההלל יח תורת אמך ולמרות שכלל בידנו שלשה עמודי הוראה הרא"ש הרי"ף הרמב"ם שפסק מרן הש"ע בתר תרי, אבל במקום שיש מחלוקת בלברך ברכה אז אמרינן סב"ל ,ופוסקים כמו הרמב"ם גם כשהוא דעת יחיד .אבל במערב לא פסקו כן .ו במקוה המים כתב שאף שמרן פוסק כתרי עמודי ההוראה מגו תלת והכא מרן פסק כי"א בתר א כהרמב"ם שלא יברכו על ההלל ,ואולי משום שדבר זה תלוי לפי המנהג וכמו שכתב בבית יוסף .ומכיו ון שכן נהגו בכל ארץ ישראל וסביבותיה רצה לסמוך את זה לדעת הרמב"ם ומשום הכי הביאה באחרונה כיון שכן נתפשט המנהג בא"י שהיא עיקר הישוב .ולעולם אנו שמנהגנו לברך ממשי כים לברך אף בארץ ישראל, וכן הו א פסקו של ה בבא סאלי ,בבא חאקי ,הגר"ש משאש .הגר"י משאש ,הגר"מ מלכה ועוד. ב .בחול המועד ניסן כתב הגר"ש משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א או"ח סימן יח) אסור להתגלח בחול המועד ,ואפילו אם גילח ערב המועד .וכתב ר' יהושוע מאמאן בספרו עמק יהושוע חלק ו' (או"ח סי' ל') דיש אנשים שבלאו הכי מגלחים זקנם בתער או כעין תער הם הם שהיו מגלחים זקנם בחוה"מ על דעת עצמם שלא שמעו לקול מורים בכלל על תגלחת זקנם עכ"ל .וכן אין לעשות מלאכה ,חוץ מ מי שאין לו מה לאכול ,או למי שאם לא יעבוד יפוטר מהעבודה ,יהא מותר לו לעבוד ואם יש ביכולתו יוציא ימי חופשה וכדומה .ולכן אם צריך לעשות תיקון אומן ברכב אין לעשותו בחול המועד ,אע"פ שרוצה לקיים מצוות עלייה לרגל או ביקור אצל ההורים שהרי יש תחבורה ציבורית .ול צורכי רבים מותר לעשות מלאכה ואפילו ע"י אומן ,כמו שפסק הש"ע (סימן תקמד ס"א), כ גון לתקן הדרכים ,או תחבורה ציבורית. ג .בחול המועד היה נהוג בק"ק אולדמנצור למכור את העליות של החצי שנה הקרובה עד לסוכות ו אז הייתה נערכת שוב מכירה עד חוה"מ פסח ,מי שקנה את אחת העליות הוא עולה למשך החצי שנה הקרובה ,את המפטיר היו נוהגים למכור לשני אנשים שהיו מתחלקים בקריאה .ו זאת כדי שלא למכור את העליות בשבת אף שיש מתירים היו נוהגים בעיר צפרו תיזנית (מפי אחד (נהגו העם שבת כ), הזקנים) .ובבוגמז וכן נהגו בתפילאלת (מפי הרב מאיר "תפלה לעני" כך נוהגים .וכן נהגו בתוניס (מפי רבי שלמה (מפי רבי מאיר פחימה) .וכך בניזרי) .וכן נהגו בעיר אסולין) ,והוסיף שגם בקרית גת בבית הכנסת (עלי הדס פרק ו אות לא) .ובתרומות אלו היו משלמים לחזן ולמלמד התינוקות. יט תורת אמך ד .תפלת שחרית .מנהגנו בימי חול המועד בתפילת שחרית לדלג על אמירת בית יעקב ושירו של יום ואומרים את מזמור החג בלבד. בשו"ת שמש ומגן (ח"ד או"ח סימן כג), החודש) .וכן כתב הגאון רבי שלום משאש זצ"ל (סידור וז"ל וגם לא נכון לומר שני המזמורים ולכפול שיר היום ב' פעמים שזה לא יתכן מדינא דגמרא .וכמ"ש החקרי לב תרפ"ד), וכן מהירושלמי בסידור עוד אבינו חי (סוף שקלים), (עמוד תל). (סימן לב), וכן הוכיח הפרי חדש ומנהגנו מיוסד על אדני פז וכו' .וכן מנהג לוב כמובא וכן מנהג תוניס כמובא בספר עלי הדס אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (סימן (עמוד קמג אות ו). וכתב בספר בן איש חי (פרק ז אות טז), וכן מנהג (ש"א פרשת כי תשא אות יז), שבבגדאד היה מנהג קדמון שבכל יום שאומרים מזמור השייך לאותו יום .כמו בחנוכה ופורים ובימי התענית צבור ,לא היו נוהגים לומר בית יעקב לכו ונלכה ,המזמור של אותו יום הקבוע לאומרו בימות השבוע אלא רק השייך למאורע של אותו יום בלבד וכו'. ה .בית עלמין ביום פקודה (יום השבעה ,יום הש לושים ,יום השנה) ,גם בימי חוה"מ פסח, וסוכות .ובספר מועד לכל חי (סימן זך אות יא), כתב בשם מלוה כסף שלא עולים לבית הקברות בחנוכה ומי שיש לו יארצייט ילך לפני חנוכה .וכתב הרב בן איש חי (ש"ר וישב אות כב), בחנוכה אין הולכים לבית הקברות ביום יארצייט ,כנהוג .ומי שיש לו יארצייט בתוך ימי חנוכה ילך קדם חנוכה .אבל הולכין להשתטח על קברות הצדיקים זיע"א .וכן המנהג פה עירנו ,שהולכין על מצבת אדונינו יהושע כהן גדול בתוך ימי חנוכה ,בערב ראש חודש .אין מבקרים בבית הקברות כל חודש ניסן ,משום שימים אלו הם ימים טובים ומגן (ח"ד אור"ח סימן סו). (מים חיים משאש ח"ב ס' קלב). וכתב בשו"ת שמש שעולין לבית עלמין ביום פקידה בימי חנוכה ,חודש ניסן ,וחוה"מ סוכות. ונראה לענ"ד שכן הוא מנהג מכנאס .וכן בספר נהגו העם (אבלות אות.מד). ונראה לענ"ד מנהג עיר צפרו .א מנם המנהג בע"ת מראכש שלא לעלות בימי המועד מלבד הילולא של צדיק. (הערות למגן אבות יו"ד עמוד שצז אות מג). הרה"ג יחיאל בוחבוט). וכן בעיר בני מלאל ,קזבלנקה לא עולין לבית והוא מנהג מכנאס. (אבלות אות מד). העלמין בחול המועד כמובא בספר מגן אבות ואמת .עמוד .)38 ה עלמין( .מפי וכן המנהג בעיר פאס לא ביקרו בבית (עמוד תסד אות כא). וכן מנהג אלג'יר (לקץ הימין ,חסד שאל למי שיעלה לבית ה עלמין גורם צער ובכיה בזמן של מועד שלא יעלה (מפי הגר"י מאמאן). כ תורת אמך ברכת האילנות. א .מנהגנו לברך ברכת האילנות ביום א' דחול המועד ויש נוהגים באיסרו חג משום ברוב עם הדרת מלך ומתחילים פתח אליהו ,ברכה ,ואומרים הבקשה אחריה ואמירת קדיש ,והגר"ש משאש זצ"ל לא הקפיד להקדים המצווה לראש חודש מטעם זריזים מקדימים למצוות ,שהרי אמרו בגמרא (ברכות) ,היוצא בימי ניסן די יקא ,ולא נאמר שברכת האילנות מר"ח שאז היינו אומרים זריזים מקדי מים למצוות ,מלבד שנתו האחרונה שהקדים הרב לברך בר"ח ואף אמר ל שם יחוד באריכות שנשאל על כך ,חייך ולא ענה .ונפטר הר ב בסמוך ...וכך נהגו בתוניס תורה אדר תשנ"ג), וכן יהודי לוב (נחלת אבות פסח אות ג). ב .במרוקו הנשים לא בירכו ברכת האילנות סימן כד), להגר"א אברז'ל (אור (אב"ד י"ם). (מפי הגר"י מאמאן). וראה בשו"ת דברות אליהו (ח"ב שהיות ויש מחלוקת הפוסקים אם נשים מברכות על מצות עשה שהזמן גרמא ,ואם ברכת האילנות זמנה דוקא בחודש ניסן או כל זמן שמלבלבין והאם גם שמלבלב ין האם מוגבל בתחלת עונה הלבלוב {ה"ה שהרי כתב בספר שיטה מקובצת ברכות טעם הברכה היות שבחורף אין עלים וכעת העץ קם ומתחדש ,לכן מברכים} ,וסיים הרב לכן הנראה שהנשים לא יברכו מדין סב"ל ואם רוצות לברך ,יברכו בלי שם ג .כתב הרב בן איש חי (בדרוש לברכת האילנות), ומלכות. למה בנוסח הברכה מברכים בריות טובות ואילנות טובות ,לכאורה יש כאן רק אילנות ,מכאן הרמז לנשמות המגולגלות בפירות .והיה מ עשה בראשון לציון מרן הרב מרדכי אליהו זצ"ל שברכו ברכת האילנות לשנה הבאה ,רצו שהרב יברך באותו מקום שברכו בשנה הקודמת ,שביררו אם ניתן לבא ולברך ,הודיעו לרב ששנה שעברה זמן קצר אחר ברכת האילנות העץ התייבש ... ד .היו מקומות במרוקו שיצאו מהעיר כלשון הגמרא היוצא ב ימי ניסן ...ובמקומות שברכו ביום איסרו חג (כאולדמנצור ועוד) ,אחר ברכת האילנות היו מקי ימים סעודה במקום ,לכבוד ברכת האילנות. כא תורת אמך המימונה. א. מברכים איש את רעהו ועל ראשם עולים כל המשפחות לבית הרבנים להתברך במשך כל הלילה ,וכן היו מתברכים מפי ההורים .והיו מברכים "תרבחו ותסעדו" (תזכו ותצליחו) והיו עורכים את השולחן במיני ריבות מתוקות ,ואוכלים מופלטות עם דבש וחמאה ושותים חלב. וטעם אכלת חמץ במוצאי הפסח כדי שלא להוסיף באיסור חמץ .וכך היו חוגגים במשך כל הלילה .ולמחרת היו הנשים מכינות קוסקוס חלבי .ואחד הטעמים בחגיגת המימונה מלשון אמונה ,שכן פסח הוא הזמן לגאולה והנה פסח עבר ועדין לא נגאלנו ,אנו מבטאים אמונתנו בהשם שיגאל אותנו בקרוב ,ולכן חוגגים את המימונה ,וכתב בנטיפי המים על יסוד דברי הגמרא (סוכה עמוד מה ע"ב), (ח"ג עמוד שד), וז"ל כל העושה איסרו חג באכילה ושתיה ,מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קורבן ,נהגו במארוקו להרבות באכילה ושתיה ביום איסרו חג של פסח ,רוב העם היו נוהרים אל קברות הצדיקים ,מדליקים נרות ועורכים בקשות ותחינות וכו' ,חג הפסח הוא חג הגאולה ,ובכדי לגרש את היי אוש ,מרבים בשמחה ובטיול של מצוה ,גם נהגו ל בקר בקברות הצדיקים שיבקשו רחמים לקרב את הגאולה( .ועיין עוד בהשלמות והוספות בסוף הקונטרס). ב .בשבתות הקיץ לומדים מ ספר 'ארבעה גביעים' ,שניהם כתוכחת מוסר ולימוד אורחות החיים לאדם ,והיו מסיימים ללומדם עד לחג השבועות .מנהג זה מקורו קדום בספר מרכבת המשנה לכמוהר "ר יוסף אלאשקר זצוק"ל ממגורשי ספרד בעיר תלמסאן שבאלג'יריה כתב בהקדמה (עמוד ל .הוצאה מכון אורות המגרב), והנה נבחרה זאת המסכתא לאלו הימים אשר הם מפסח לעצרת בעבור שהם זמן הספירה ,אשר היו ישראל מוכנים לקבל התורה ,וציווה אותם הש"י להיות נכונים וטהורים ,כדי שיזכ ו לתורה הטהורה ,מצות ה' ברה ,כן ראוי לנו להשתדל באלו הימים בזאת המסכתא אשר בה מוסרים ,ומהם ילמד האדם מעלות שכליות ומעלות המי דות לאלפים ולרבבות ,ועל כן אמרו חז"ל (בבא קמא ל ע"א), האי מאן דבעי למהוי חסידא ליקיים מילי דאבות, כב תורת אמך מצורף לזה שבזה הזמן מתנועע רתיח הד ם ,ותגדל התאוה באדם ,וישכב וירדם ,צווה אותם להתעסק בדברי האבות ולמודם ,זאת תורת האדם. וכ"כ הרב החסיד רבי שלמה אדהאן מחכמי טיטוואן -תאפילאלת ,בספרו בנאות דשא עמוד נא). וכן מובא בשו"ת צאן יוסף (ח"א עמוד לז), וכתב בספר ישראל סבא (ח"א סימן ל), (עמוד ,)183 (פרק טז לר"י יוסף בן נאים זצ"ל ,ובספר ילקוט שבע שהבבא סאלי זצ"ל היה מעביר שיעור ברבים. סגולות לפסח. א .כל טרחא שאדם מתאמץ ומזיע בנקיון הבית מחמץ וכל ההכנות לפסח בכך זוכה לכפרת עוונות (אריז"ל). ב .להתרחק מכל כעס וקפידא בפרט בליל הסדר ,וכתב הרב הגר"ח פלאג'י זצ"ל וכפי מה שאדם מתייחס לאנשי ביתו ,כך נוהגים עימו בכל ענייניו ב שמים ,מדה כנגד מדה. ג .ראיתי בספר אוסרי לגפן במילי דחסידתא מהרה"צ חיים כהן המכונה החלבן .אכילת הזרוע סגולה לשידוך (ואם היא צלויה יאכלנה למחרת) .ואכילת הביצה שבקערה -סגולה לבנים. אכילת החרוסת סגולה לקנות דעת. ד .סגולת האפיקומן .מנהגנו לשמור חתיכה קטנה מהאפיקומן והוא סגולה לפרנסה, ולהינצל בדרכים .מובא בהגדה מימים ימימה .מעשה נפלא מהראש"ל הרב שלמה משה עמאר שליט"א סיפר שבעת עליי תם ממרוקו לארץ ישראל עברו דרך צרפת מהנמל שבמרסי הפליגו, ובדרך היתה רוח סערה שטלטלה את האוניה ויושביה ,זקן אחד הוציא מאמתחתו ,חתיכה מהאפיקומן והשליכה לים ,והים שב מזעפו .וכן מנהג יהודי אלג'יר וכן נהגו יהודי לוב והייתה נשמרת עד לשנה הבאה ששורפה בביעור חמץ נחלת אבות (פסח אות נט), וקיימו צפון בהטמנת האפיקומן בתוך מגבת והיה מונח על השולחן. ה .אכילת המצה סגולה לפרנסה ,כי בחג הפסח נדונים על התבואה (בני ישככר ,מר"ח ניסן). כג תורת אמך ו .עת רצון בעת גמר ליל הסדר שערי ה שמים פתוחים לקבל הברכות ,בשעת חצות המסוגל לקיבול התפי לות .על כן יברך את בניו ובני ביתו בלילה זה .ויעקב אבינו קבל את הברכות ב ליל פסח כמבואר במדרש. ימי ספירת -העומר א. בליל הסדר דגלויות באולדמנצור נוהגות הנשים להביא את הילדים שנולדו במהלך השנה לחצר בית הכנסת ,ולאחר התפלה היה רבנו מברך אותם ,ראו בברכה זו סגולה לשמירה, בפרט שאמרו רבותינו ליל שמורים הוא. ב .סגולה לשמירה .בליל א' של ספירת העומר נוהגים לקחת כל אחד חתיכת מלח בידו בעת הספירה וקודם אומרים סדר קרבן העומר כמובא בסידורים כך נהגו במרוקו ,וכן כתב בספר ויזרע יצחק טולידאנו (עמוד ,)24 ובספר מנחת משה לר' ברוך אסבאג (סימן כא אות ח). כתב שם בהמשך דבריו ,שכל פעם שרוצה לברך על ס פירת העומר ,יקח בידו המלח ,ואחרי תום ימי העומר יעשה ממנו קמיע והוא סגולה להינצל מעין הרע ומכל דבר רע עכ"ל .ו באולדמנצור לא נהגו כן וכתב בספר דבק מאח (מערכת עין ,אות טז), ולכל מי שישא מלח הזה עליו ,יהיה לו למגן וצינה מדבר וממגפה ומעין הרע ומכל דבר ,ויועיל כמ ו קמיע מומחה ופקיע .ונהגו בקהילות המערב ,אלג'יר ,לוב ,וכ"כ מנהג יהודי תוניס ,בספר עלי הדס הרב זה השולחן ו), (עמוד קלה אות ד), (פרק יג אות ב), וביאר שהוא מועיל להסיר עין הרע .ועין בבן איש חי שהמלח מסוגל לדחות המשטינים והמקטרגים .וכן נהגו מקובלים רבים אות נ"ב), והביא שכן כתב (ש"א צו. (דברי שלום -מנהגי בית אל וכך נהג זקן המקובלים כמוהר"ר יצחק כדורי זצ"ל. ג .בכפרים נהגו לומר לשם יחוד ובכלל הנוסח אומרים הנה אנחנו באים לקיים מצות עשה. ויש שערע רו על כך שהרי מלבד הרמב"ם והרי"ף והחינוך ,והראבי"ה ,ושיבולי הלקט ,וכמה מרבותינו הגאונים .כל בנין ומנין שהפוסקים מצות ספירת העומר הינה מדרבנן ולכן אמרו להשמיט מצות עשה ,ו כן להימנע מאמירת הפוסקים בעניני ספירת העומר ,ולכאורה בראשונה באמירת מצות עשה לא מבעיא לרמב"ם והרי"ף שבימנו ספירת העומר הינה מהתורה אלא כד תורת אמך אפ' לפוסקים שמצות העומר מ דרבנן אמירת עשה היינו מדרבנן וכך אמר הגאון הג רש"ז אוערבך ,והגאון רבי מרדכי אליהו ,והוכחה שטעם אמירת הרחמן יבנה המקדש שנזכה במהרה להקריב העומר במקומו והיום הינו זכר .ובענין הפסוקים אינם כהקרבה והראיה שבשאר המועדים שאומרים הפסוקים לא יע לה על הדעת שאמירתם הינם הקרבת קורבן. ד. בימי ספירת העומר ,קונים בגדים חדשים אבל לא ילבשום. כתב הרב בן איש חי בספר אורח חיים על הגדה של פסח (מפי הרה"צ רבי פנחס (עמוד רטז), שניאור) .וכן המנהג פה בגדאד שלא לחנוך בין פסח לל"ג לעומר מל בוש חדש שראוי לברך עליו שהחיינו אבל על פירות חדשים נוהגים לברך .וכ"כ הגאון החסיד הרב חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי בשו"ת יבי"א (סימן ו אות יב), וראה (ח"ג א"ח סימן כו). ה .נוהגים בארצות המערב מראכא ש וערי סוס וסביבותיהם ,בברכת העומר בלילה אחרונה כשסופרים אומרים היום מ"ט לעומר שהם שבעה שבועות תמימות .ולא כן בקצת מ ארצות המערב כמו פאס והנמשכים אחריה שאין אומרים תמימות .מהספר כף נקי לר' כליפא בן מלכא (עמוד קז). ו .טעם ספירת העומר כתב המנחת חינוך שיהיה לאדם הכרת הטוב ובכל יום מקריבים מן השיעורים ,וביום השבועות מקריבים מנחה חדשה וכתב עי קר שפתי חכמים ,שמביא קורבן מן החיטים .וביום הילולא ל"ג רשב"י עורכים הילולא רבתי וקוראים אדרא רבה וזוטא ,ומרבים בשבחי רשב"י כמובא בזוהר והש"ס. ו .אין מסתפרים בימים אלו ,מפני אבלות שהסתלקו עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מפני שלא נהגו כבוד זה בזה ,ומנהגנו הוא חסידים ואנשי מעשה אין מסתפרים עד ערב חג שבועות ובספר מורה באצבע (סימן ח אות רכא), כתב דלפי דעת האר"י מה שאין מסתפרים בימים אלו ,אינו מטעם אבילות כאשר כתבו הפוסקים ,אלא על פי הסוד. וכתב השולחן ערוך (סימן תצג), דאין להסתפר אלא עד ליום ל"ד בעומר .וכתב הרמ"א בהגה דנוהגים להסתפר ביום ל"ג .כתב הגאון הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע (ח"ד יו"ד סימן ב), כה תורת אמך דהלכה רווחת אצל יהודי מרוקו להסתפר ביום ל"ג בעומר בבקר כדעת הרמ"א ,זולת איזה תלמידי חכמים שמחמירין ולא מסתפרין עד יום ערב חג השבועות .ו בסוף ספר מגן אבות תלא), (עמוד כתב הרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים די ין בעיר פאס ,שמנהג עירם להסתפר בל"ג בעומר .וראיתי בחוברת זכר דוד בל"ד בבוקר ,ובספר וזאת ליהודה מסתפרים ביום ל"ג בעומר דלא כמרן שמתיר רק (עמוד כט), (סימן צט), שיש שנהגו להסתפר ביום ל" ג ,כי דבר זה מתורת מנהג הוא והכי קבלו ע ליהם שיסתפרו ביום ל"ג. ובספר עטרת אבות (ח"ב עמוד שיא) ,בשו"ת שואל ונשאל (ח"א סימן סו), כתב דלפי הנשמע בתוניס מל"ג בעומר ואילך מסתפרים .וכן כתב הגאון רבי רחמים חי חיותה בספר שמחת כהן תצג), (סימן שמנהג תוניס להקל כבר ביום ל"ג בעומר .ומנהג יהודי ג'רבא להחמיר בזה עד ערב חג השבועות כמו שכתב בספר ברית כהונה בשולחן ערוך המקוצר (ח"ג סימן צב אות ו), (מערכת ע עמוד קלד), ומנהג יהודי תימן כתב בספר דיש מבני תימן שנהגו שלא להסתפר עד ערב חג השבועות ,ויש עד ל"ג בעומר כמו שכתב הרמ"א ודעת מר"ן בזה לא נתפשט אצלם וכו'. ובספר נחלת אבות (מנהגי הספירה אות יא), כתב שכן נהגו יהודי לוב להקל להסתפר ביום ל"ג בעומר. פסח שני. א .מנהגנו שאין אומרים בו תחנון וירבה בשמחה קצת כי קדוש היום כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך שימים אלו ימי רצון הם ותרעין פתיחין .פסח שני נועד למי שלא הספיק להביא קורב ן פסח היות והיה בטומאה ,או מי שהיה גר בדרך רחוקה ,יביא קורבנו בפסח שני ולכן נחשב בימנו יום טוב ,הלכך אין אומרים בו תחנון ויש מהפוסקים שטענו היות שפסח שני תוקן עבור יחידים אזי הציבור יאמר תחנון .ומ"מ הספרדים ועוד קהילות אין אומרים תחנון כדין יו"ט שהרי ניתן להקריב קורבן הפסח. כו תורת אמך ב .יש לחקור ב ערב פסח שני האם אין אומרים תחנון בערב המועדים ,ור"ח .ובכך חלוקים המנהגים .המנהג במרוקו כתב בספר כף ונקי (עמוד מז), יש מי שרצה להנהיג שלא ליפול על פניהם במנחה שלפני הימים שאין נופלים על פניהם ,כגון ערב פסח שני ,ל"ג בעומר ,ט"ו באב ,ט"ו בשבט ,וכן כתבו קצת פוסקים אחרונים ,ובמנהגי ה אשכנזים שהביא הלבוש .ונראה לי שאינו מנהג הספרדים ,כי לא נהגו כי אם בימים עצמם ולא במנחה הקודם לו .וכל מנחה שאין בה נפילת אפיי ם היא בטעמה ,כמו ערב שבת ויום טוב משום מוספים מחול על הקודש. וערב ראש חודש משום דקיימא לן אם באו עדים מן המנחה ולמעלה ,נוהגין אותו יום קודש, וערב חנוכה שיש בה הלל דומה ליום טוב וכו' ולא כן בזולתו ,ועיין בשיבולי הלקט תפלה סימן ל), (כלל א' ה' והרוצה לשנות הוא מהמתמיהין ע"כ. הגר"י מאמאן זקן רבני מרוקו הורה שהמנהג הרווח במרוקו שאין אומרים תחנון מערב פסח שני (מאת הרב רפאל מאמאן בשם אביו בעל עמק יהושע). ישראל (סימן ט), כתב בספר כתר שם טוב הובא בספר מנהג שקהילות לונדון ואמסטרדם נוהגים ליפול על פניהם ,ובארץ ישראל אין נופלים על פניהם .ובקובץ באור תורה (תשס"ד סימן קכו), כתב הגאון הרב מאזוז נוהגים בתונס (ג'רבא), שלא לומר תחנון ביום י"ד באייר וכן במנחה לפניו .ובבית דוד (עמוד יד) כתב ש בעיר סאלונקי מנהגם בזה לפי השליח ציבור ,אולם בשנת התפ"ד היה מעשה ואמרו כולם תחנון ווידוי בט"ו באייר. ג .נוהגים ביום י"ד באייר שהוא פסח שני לאכול מצה שנשארה מחג המצות ,זכר לפסח שני. ומובא בסידור היעב"ץ כתב שגילו לו מן השמים שקדושת הפסח והמצה נמשכת עד פסח שני לפי שכשיצאו בני ישראל ממצרים אכלו מהמצות שלקחו עמם עד ליל ט"ו באייר .וכתב החיד"א בספר מורה באצבע פלאג'י בספר מועד לכל חי (אות רכב), דירבה בשמחה קצת כי קדוש היום .והוסיף הגר"ח (סימן ז אות ו), שמי שחננו ה' בעושר יהיו על שולחנו תלמידי חכמים וצנועים ומקיים כל דכפין כפסח ראשון. אודות המנהג במרוקו שמעתי מהגאון רבי יוסף שרביט .וכן מידידי הרב מאיר אסולין שכך ראה שנהגו בבוגמז ,במראכש וכן נהגו בתוניס ,ברית כהונה (ח"ב אורח חיים מערכת פ). כז תורת אמך חג שבועות לימוד ליל שבועות חג השבועות כשמו כן הוא שסופרים שבע שבועות בחינת הכנת ה אשה לבעלה שבעה נקיים. ולכן הפליגו חכמי הסוד במעלת הטבילה בחג שבועות כנגד שער הנ' ואז קודשא בריך הוא מתייחד ,עם כנסת ישראל. א .נהגו להיות ערים בלילה ולקרא תיקון מתוך הספר "קרי אי מועד" .כתב החיד"א בספרו לב דוד (פרק לא). שמעתי כי רצו קצת לומדים פרקים ברמב"ם ,ויש שלמדו האדרא ,ולא רצו ללמוד תיקון האר"י ע"ה ,את קסתי נתתי אשר לא טוב עשו לבנות במה לעצמם ולשנות מנהג ישראל. ב .בעת פתיחת ההיכל קור אים הציבור את הכתובה .החתן -הקב"ה .הכלה -עם ישראל. והתנאים -התורה .ולכן קוראים גם את התרי"ג מצו ות בלילה ,וטעם קריאת הכתובה לפי שעם ישראל מתייחד עם התורה .ואמרו בעת שהשליח ציבור בתפילת מוסף אומר "כתר יתנו לך" כ שמגיע לתיבת " איה'" אזי נחתם האדם על חלקו בתורה שהם חיינו ,כי הם חיינו ואורך ימי נו ובהם נהגה יומם ולילה ,וכל אחד לפי הכנתו כך זוכה נשמתו ביותר בפרד"ס התורה. כח תורת אמך עמידה בעשרת הדיברות א .בעת קריאת עשרת הדברות נהגו בקהילות ספרד לעמוד כנתינתם מהר סיני מעומד .וכתב הרמב"ם בשו"ת פאר הדור לבטל מנהג קדמון זה שלא לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות וכל זאת מפני תרעומת הקראים .וכתב על כך החיד"א בספרו טוב עין (סימן יא), דשאני הכא שקורין בס"ת כל התורה מידי שבת בשבתו ,וגם ביום זה הם ק וראים עשרת הדברות ,בכי האי לית לן בה שמוכח שהכל אמת ,אלא שהם עומדים בהם לה ראות שהם יסוד התורה ונכתבו בלוחות, ורוצים לעשות איזה זכר לקום אמירתן ובזה ליכא שום קפידא ,והוחזקו במנהג זה כמה שנים כידוע ומ אחר שנהגו העם כן לקום בעש רת הדברות ,נראה שחייבים הכל לעמוד ,ואין לשום אחד להי שאר יושב ,דגם אם אין מן הדין לקום ,עתה שנהגו כל הקהל בזה ,נעשה חיוב על הכל ואם ח"ו בעי ני ההמון נראה כמזלזל וכו' .ראה בספר נוהג בחכמה בן נאים .כתב הרב יצחק חזן בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן יג), (עמוד קמג אות ט), להגר"י ואם נהגו אבותינו ואבות אבותינו לעמוד לא הלכו בזה נגד דעת מרן ,והרי ראינו לכמה פוסקים רבים וגדולים שישבו המנהג ויש כמה שקילסוהו ,אין לנו לבטל המנהג מפני חשש תרעומת המינים וכו' ועוד כתב הרב ולולא דמסתפינא הוה אמינא כי זה שכל האחרונים לא העלו על שפתם את תשובת הרמב"ם זו, מטיל ספק בנכונותה . וכתב הרב שלום משאש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א סימן נז), גם אם מצויי ם המינים בינינו ,הם שונים מאילו שהיו בזמנו של הרמב"ם שבזמנם חילקו בין עשרת הדברות לשאר התורה ,אך אלו של זמננו אינם מאמינים בה' ובתורתו וכופרים בעיקר ,וכ"ש שהם כופרים בעש רת הדברות ע צמם ,אשר על כן גם אם נעמוד או נשב ,הרי אצלם אין הדבר מעלה או מוריד מאומה .ומסיים הרב ,מקום שנהגו לעמוד אין לבטל מנהגם ,שאדרבה בזה מורידים כבוד התורה ,אלא מצוה עליהם להחזיק במנהגם הטוב שאין בו כי אם כבוד והי דור ותפארת לתורתנו הקדושה ,וכל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות. וכך כתב רבי רפאל ברוך טולידאנו בספרו קיצור ש"ע (הלכות חג שבועות ה"ט), ויש לעמוד בעת קריאת עשרת הדברות מעין דו גמת קבלתם בסיני ,וצריך להיות באימה וביראה דוגמת מעמד כט תורת אמך הר סיני שהיו באימה וביראה ,וכך אנו נוהגים .ושמעתי מהרב אברהם מוגרבי ששנה אחת בחג השבועות התפלל עם חמיו הרב אברהם אבוחצירא זצ"ל (בבא הנא) ,ועם סדנא בבא סאלי ובעת עשרות הדברות עמדו כל הציבור ללא עוררין .וכן נוהגים יהודי אלג'יר כמובא בספר מטה יהודה (סימן א אות ו). וכן בספר עלי הדס בשו"ת דב רות אליהו אברז'ל (פ"ו אות לג),כתב שכן מנהג יהודי תוניס. כתב שגדולי תימן שנהגו גם הם במנהג זה של (ח"ז סימן יח), עמידה בעשרת הדברות ,כמובא בשו"ת ויצבור יוסף להגר"י צוברי זצ"ל יד), וכ"כ הגר"ש עדני זצ"ל בספרו נחלת יוסף (ח"ב מנהגים סימן ב), (ח"ב פרק ששה עשר סימן וז"ל ונהגו פה כשקורא עשרת הדברות כל ה ציבור עומדים ושכן המנהג בצנעא מימי קדם ,ש בשעת קריאת עשרת הדברות בספר תורה כל הקהל כאחד עומדים על רגליהם ועומדים כך בחרדת קודש באימה וביראה עד שגומר דיבור עשירי ואז חוזרים ויושבים .ובשו"ת ישכיל עבדי (ח"ב סימן א), נשאל בנדון זה מהגאון הרב שבתאי בוחבוט הרב הר אשי לביי רות הואיל ויש מערערים על מנהגם ,ובסוף תשובתו כתב ותצא דינא בנ"ד דאין להם לזוז ממנהגם והנח להם לישראל קדושים במנהגם הקדוש שכוונתם רצויה לשמים ואף למי שרוצה לנהוג מחדש אין בידנו כל למונעם לא ע"פ הפשט ,והסוד עכ"ל .ובספר כתר שם טוב (ח"א עמוד שטו). כתב נהגו לעמוד בעשרת הדברות בק הילות הספרדים בלונדון ואמשטרדם. ב .מנהגנו באולדמנצור לקרא את ההפטרה ב יום הראשון ואחרון של חג השבועות עם אונקלוס ועוד ביאורים (מפי רבי שלמה פחימה). מנהג אכילת מאכלי חלב א .אחר תפילת שחרית נהגו לערוך קידוש וכל אחד מתכבד בכוס שמנת ,מעשה הנשים לקיים הפסוק דבש וחלב תחת לשונך ,ועוד טעם שבני ישראל קבלו את התורה .ומעתה לאכול בשר חייבים לשחוט ,וכן כליהם היו אסורים לכן אכלו מוצרי חלב .וראיתי בשו"ת מים חיים אור"ח סימן ריד), (ח"א כתב מנהג העולם שנוהגים קרובי החתן לקדם פני הכלה בכוסות חלב ,נראה ל תורת אמך הטעם ,שבזה רומזים ברכה לכלה שתהיה פרה ורבה ומניקה את בניה וישראל כשהיו במתן תורה היו דוגמת החתן והתורה היא הכלה ,על כן אנו מקדמין פני התורה ביום נתינתה במאכלי חלב ,לרמוז לעצמנו ברכה שנהיה פרים ורבים בתורה ויונקים חלבה וטובה ,כמ"ש דדיה ירווך בכל עת וכו' .ועוד כי חלב בגמטריא ארבעים זכר לארבעים יום של נתינת התורה. ב .נהגו לאכול מצה עם חלב במראכש ,בוגמז ועוד מקומות .ובספר נוהג בחכמה א), (עמוד רב אות כתב טעם ,כמאמר רז"ל המצה רומזת ליצר הטוב והתורה נמשלה לדבש שנאמר דבש וחלב תחת לשונך ואמרו רז"ל בראתי יצר הרע ב ראתי לו תורה תבלין וכ"כ בספר שמו יוסף עמוד טז), (אות קמג להגר"י בן וו אליד הטעם הנ"ל .ועוד טעם באכילת מצה ,שמעתי מהרב מאיר אסולין, לפי שפסח עד עצרת כ יום אחד נקרא וביניהם הינם ימי חול המועד. סדר יום חג השבועות א .אחר הצהרים קראו הציבור ביום הראשון האזהרות ל רבי יצחק בן ראובן את מצוות עשה, ולרבי שלמה אבן גבירול את מצוות לא תעשה וביום השני (בחו"ל) ,מצוות לא תעשה לרבי יצחק בן ראובן ,ומצוות לא תעשה של רבי שלמה אבן גבירול (מפי רבי מאיר אסולין). בארץ יש ה קוראים אזהרות אחר שחרית ו אומרים ה אזהרות ד רשב"ג ובערב אחר מנחה אומרים אזהרות של רבי יצחק. כתב בספר ש"ע המקוצר (סימן צג אות ד). טעם אמירתם אולי עבר אחד מהקהל על איזו מצוה ויהרהר בתשובה לתקן דרכיו ,לפיכך יכוון למה שקורא ויתבונן בפירושם. ב .האחרון המסיים יוצא למפתן הדלת שופך מעט חלב לסימנא טבא ,שהרי התורה נמשלה לדבש וחלב תחת לשונך. ג .נהגו עם ישראל לקרו א מגילת רות בחג השבועות וטעם אמירתו מובא בילקוט רות מה ענין רות אצל עצרת ,ללמדך שלא ניתנה תורה אלא על ידי יי סורים ועוני וכו' ועוד כתבו שהתורה לא תורת אמך כולה גמילות חסדים ,וכן במגילת רות יש בה גמילות חסדים .ובספר שלמה חדשה (דף ק כא), נתן טעם מהירושלמי ,אמרו דוד המע"ה נסתלק בעצרת והקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים ובוודאי שנולד בעצרת .וטעם נוסף ,דמגילת רות ליחוס דוד המלך ע"ה באה להראות (בר"י ס' תצד אות יג). ד .עם ישראל מרבה באמירת תהלים שחיברו דוד המלך ע"ה .בעצרת יום ההילולא .איתא בגמרא (ב"ב דף יד עב), דוד כתב ספר תהלים והתחבר על ידי עשרה זקנים ,אדם הראשון ,מלכי צדק ,אברהם אבינו ,משה רבנו ,הימן ,ידותון ,אסף ,ושלשה בני קרח ,ו דוד המלך. שפיכת מים בחג א .מנהג עתיק הוא שפיכת מים על האחרון המסיים את האזהרות .ומובא בספר היכל הקודש (פרק פד), להרמב"ם אלבאז זיע"א גדול המקובלים במרוקו חי באזור תארודאנת לפני כארבע מאות וחמישים שנה .וז"ל ונהגו כל ישראל לזרוק מים זה על זה ביום השבועות וג"כ טובלים בטבילה או טהרת תשעה קבין קודם שחרית לזיכרון טל תחיה שהיה יורד עליהם בהר סיני יום מתן תורה וכו' .והציבור המתפללים כל אחד בידו נטלות עם מים ושופכים עליו מדה הגונה של מים .שנה אחת המסיים היה הילד שלמה פחימה כגיל חמש ,אביו ביקש מהציבור שיניחו לבנו היות וקטן הוא ,אך לשווא ,ואף סבו מנכבדי הקהילה ניסה כוחו אף הוא לשווא וטענת הציבור שמנהג אבותינו בידנו ואין לשנות. וכתב בספר נוהג בחכמה (עמוד רה אות ד), טעם שפיכת מים ,נלמד ומה מים אינם הולכים אלא למקום נמוך כך התורה אינה מתקיימת אלא בנמוכי רוח ועל כן שופכים מים בשבועות ללמוד להלוך בדרכי ענוה. ובספר נהגו העם כתב (שבועות אות ט), וז"ל ושמעתי הטעם כשנולד משה רבנו הצפינה אותו אמו ג' חודשים וכאשר לא יכלה עוד להצפינו שמה אותו בתיבה על שפת היאור ובדרך זו ניצול ע"י בת פרעה .ולפי דברי חז"ל (קידושין לח,). משה רבנו נולד בז' באדר ובכן מלאו לו ג' חודשים, לב תורת אמך בששה בסיון יום שחל בו חג שבועות שאז שמה אותו אמו על שפת היאור ,לכן לזכר המאורע שחל בו ביום שזכינו לקבל את התורה על ידו ,נוהגים לזרוק המים אחד על השני .עוד טעם אחר שמעתי ,שב שעת מתן תורה פרחה נשמתן של ישראל ,והקב"ה הוריד טל תחיה להחיותם ולזכר זה זורקים המים אחד על השני. והן אמת שרבנים במרוקו מחו במנהג זה כמובא בשו"ת מים חיים (סימן ח"א רטז), מנהג שפיכת המים בשבועות היה בעירי מכנאס בזמן הקדום אצל אנשים ריקים דוקא ,וחכמי העיר מוחין בכל שנה ובשנת התר"ל עשו תקנה לבטל מנהג זה ,והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה ,הן איסור סחיטת בגדים ביו"ט והן איסור צערא דגופא דחברו ,ועוד איסור המחלוקת וכו'. וידידי רבי יוסף חיים דבדה בקובץ תפארת משה (מנהג שפיכת מים בחג השבועות), חילק בין דברי הרבנים שמחו נגד התופעה השלילית כנזכר ,אבל מי שרוצה לקיים המנהג כתקנת אבותינו ורבותינו נ"ע והוא להתיז מעט מים לטעמים שהזכרנו קדוש יאמר לו ,שהרי בביהכ"נ לא מדובר בכמות רבה של מים והאנשים יראי ה' הם ,לכן הנה מה טוב ומה נעים להמשיך במנהג הזה ולשומרו בתוך גבולותיו ,גבולות התורה. כתב הראש"ל רבי שלמה משה עמאר בשו"ת שמע שלמה (ח"ד אור"ח סימן ז), וז"ל הנה פשוט וברור שעיקר המנהג היה להזות עליו טיפות מים הרומזים לתורה וחסד .והיו הול כים ומוסיפים, עד שהליצנים היו זורקים זה על זה בספלים ובדליים וכו' וגם שלא בקריאת האזהרות ,ובמקום דלא אפשר לשמור על עיקר המנהג בזה להזות מעט מים ממש באזהרות ,טוב יותר שיבטלו מנהג זה ולא לחלל שם שמים וחילול המועד ח"ו. ב .אחר חג השבועות מתחילים בלימוד ספר איוב ,מתוך הספר ארבע גביעים ,שעל ידי לימוד זה מתרחק האדם מיצר הרע. איסרו חג א .ביום איסרו חג ,עורכין טקס לויה של הגניזה כל אחד מביא את הגניזה מביתו ומלוים את הגניזה לבית עלמין בשירה וריקודים ואף מקיי מים סעודה קטנה ,כך נהגו לעשות באולדמנצור, לג תורת אמך ובשו"ת מים חיים (ח"א אור"ח סימן נ), כתב שכן מנהג מכנאס ותלמסאן באלג'יר ,ונתן טעם כי סיבת בילוי הספרים היא ,מפני רוב הלימוד שלמדנו בהם ולכן עושים שמחה ושירה על רוב למוד התורה ,שעכשיו שאנו רואים ספרים ודפים בלוים ,נודע הדבר שיש למוד תורה הרבה בעיר .וראיתי טעם אחר בזה ,כמו ש כניסת התורה לבית המדרש בשמחה גם בעת גניזתם צריכים בשמחה להראות הערכתינו לכתבים .וכן קראתי שכן נהגו הקהילה הספרדית בירושלים .ובספר נוהג בחכמה (עמוד נ). מנהגי יו"ט א. נהגו הנשים בעת שמדליקות נרות לברך שהחיינו .ולא חילקו בין הדלקת נרות שבת ליו"ט. כ"כ בנהגו העם (פרשת במדבר ש"א (שבת אות ז), ועונות אמן בברכת שהחיינו של הבעל בקידוש .וכתב הבן איש חי ה"א) ,ופה עירנו נוהגים הנשים לברך שהחיינו בהדלקת הנרות בכל יום טוב שיש בו ברכת שהחיינו בקידוש .וכן כתב הרב רפאל ברוך טולי דאנו הלכות יו"ט (סימן תסב), נשים המברכות ש החיינו בשעת ההדלקה ,אין לפקפק בדבר ,דבלאו הכי יכולות לברך שהחיינו על כניסת יום טוב ,אלא דאם ברכה מבעוד יום ,לא תוכל לעשות מלאכה ,שכבר הכניסה את יום טוב .וכן כתב בשו"ת אור לציון (ח"ג פ"יח אות ב) ,שרשאיות לענות אמן בברכת שהחיינו שבקידוש ואינו הפסק אף שכבר בי רכו ברכת שהחיינו בהדלקת הנרות. וכך ראה בקודש בשולחנם של בבא סאלי ,בבא חאקי ,בבא הנה (מפי רבי אברהם מוגרבי) .וכתב הרב משה פיינשטין בספרו אגרות משה .והטעם היות שניכר כניסת החג בעצם הדלקת הנר כמו אצל הגבר בעת הקידוש שבליל החג .וכן נהגו בלוב לברך ברכת שהחיינו אחר הדלקת נרות יו"ט. (סידור עוד אבינו חי). ב .יום טוב שלא חל שבת בתפלת שחרית ,אחר אמירת ברוך שאמר מנהגינו להתחיל "טוב להודות" ולא "מזמור שיר ליום השבת ,המקור הקדמון ביותר הוא מהסידור אהבת הקדמונים נוסח פאס לפני בא מגורשי ספרד מקסטיליא (לפני 277שנה) ,וכן בסידור מחנה שילו ,צילום לד תורת אמך כת"י לשלוש רגלים ,למקובל כמוהר"ר שלמה חיון זצ"ל תלמיד מרן אביר יעקב אבוחצירא זצו"ל וחבר בית דינו בעירם תפילאלאת. ג .אשה שעושה בעצמה קידוש ,בו דאי שלא תוכל לברך ברכת שהחיינו פעמי ים ,ולכן תיזהר שלא תהיה ברכה לבטלה. ד .בחול המועד אין להתגלח ,ראה בשו"ת ויאמר יצחק וו אליד בשו"ת ויאמר יצחק (סימן ד ,ובליקוטים דף לז ע"ב), (או"ח סימן ד), כתב הגאון רבי יצחק בן אבי הבן והסנדק ה אם מותרים לגלח בחוה"מ ? והשיב ד חלילה מלומר דבר זה ,שהרי הגלוח בו אסור מדין המשנה ,ועד כאן לא התירו הגלוח לאבי הבן והסנדק אלא דו וקא בדבר שאין איסורו מדין המשנה אלא מדין מנהג, כמו בימי העומר או בין המצרים ,חוץ משבוע שחל בו תשעה באב שגם הוא אסור מדין משנה, וחול המועד גם כן אין שום היתר כלל ,זולת מה שהוזכר במשנה בפירוש דהי ינו היוצא מבית השי ביה עכ"ל .וכן כתב הגאון רבי שלום מש אש זצ"ל בשו"ת שמש ומגן (ח"א או"ח סימן יח) אסור להתגלח בחול המועד ,ואפילו אם גילח ערב המועד. ה .בחול המועד אין לעשות מלאכה ,חוץ מ מי שאין לו מה לאכול ,או למי שאם לא יעבוד יפוטר מהעבודה ,אז יהא מותר לו לעבוד ,ואם יש ביכולתו יוציא ימי חופשה וכדומה. ו .אין לעש ות מלאכה בחול המועד ,ולכן אם צריך לעשות תיקון של אומן לרכב ,אין לעשותו בחול המועד ואפילו שרוצה לקיים מצוות עלייה לרגל או ביקור אצל ההורים אסור שהרי יש תחבורה ציבורית. ז .צרכי רבים מותר לעשות מלאכה ואפילו ע"י אומן ,כמו שפסק הש"ע (סימן תקמד ס"א), כגון לתקן הדרכים ,או תחבורה ציבורית. לה תורת אמך מנהג המערב ,בנפילת אפים בשעת נפילת אפים היה רבינו מניח את ראשו על זרועו ופותח בבכי תמרורים ,לחתנו ששאלו מדוע הוא כה בוכה ענה ,הלא בגלות אנחנו ואיך לא אבכה .כך נהגו בכל מדינות צפון אפריקה ,בלוב בתוניס ובמרוקו ,להניח הראש על הזרוע בנפילת אפים ,וכך נהג רבינו כרבותיו במראכש בתקופה הקדומה ,וכנפסק בש"ע לפול על צד שמאל .וראיתי בספר ילקוט יוסף (שערי תשובה סימן שמב), (או"ח סימן קלא סעי' א), (סימן קלא אות טז), כשנופל על פניו נהגו שכתב איתא בתשובות הגאונים שהטעם לזה משום דנפילת אפים הוא על ענין צער ,לכן צריך להטות על יד ימין ,ששם מלאך רע עומד ,וכל דבר של צער עושים בצד שמאל ואינו מקטרג .וכ"כ בספר כף נקי (עמוד מו), והעיד הרב מאיר אסולין שהוא זוכר שבישיבה במראכש בתפלת שחרית היו מטים על צד ימין ובתפלת מנחה מטים על צד שמאל. וכן שמעתי מחמי הרב אברהם לוי שבעיר תעלה היו מטים על יד ימין ובמנחה על יד שמאל וכן נהג בקודש רב העיר הרה"צ רבי דוד הלוי זצ"ל .וכן כתב בספר נהגו העם (תחנון אות א), וז"ל חסידים ואנשי מעשה היו מטים עצמן על צד שמאל בנפילת אפים וכו' .וכן נהג הצדיק סדנא בבא סאלי לעשות נפילת אפים .ישראל סבא (עמוד .)116 וכן נהג פעמים בקודש סדנא "בבא חאקי" זצ"ל ,וכן בנו הרה"ג אברהם אבוחצירא זצ"ל "בבא הנה". וכן כתב הגאון רבי אלעזר הלוי בן טובו בספרו פקודת אלעזר (מפי הרה"ג רבי אברהם מוגרבי). (ח"א דף קכב), וז"ל ובבחרותי בז' ימי אבל מ"א ז"ל עשיתי בבה"כ נ פילת אפים שהיה דעתי נוטה לזה וכו' .ושמעתי מהזקן רבי יוסף מרציאנו שראה באוזדא ,ובדבדו נהגו בנפילת אפים .ובספר נוהג בם (עמוד ,)127 נהגו בפאס הרבנים ,וכן שמעתי מהרה"ג שלמה אבן דאנן מלפנים דיי ן בעיר פאס .וכן שמעתי שהרה"ג יהודה שטרית זצ"ל רב העיר עפולה היה מקיי ם נפלת אפים, (מאת בנו ר' יוסף). וכך נהג בקודש הרה"צ חיים כהן זצ"ל רב מושב אשבול שבדרום שנהג בהטיה בנפילת אפים. (מפי בנו הגאון רבי יצחק כהן רב שכונת שמואל הנביא י"ם). לו תורת אמך חיזוק מנהגנו באמירת יראו עינינו ומעט ממנהגי תפלת ערבית. א .תפלת ערבית מתפללים בצאת הכו כבים ,וראה בספר פיתוחי חותם הגר"י מאמאן בשו"ת עמק יהושע (ח"ו סימן כג), (פרשת בא עמוד ,)137וכתב וסיים הרב וז"ל כידוע לכל באי שער מרוקו מתפללים אחר צאת הכוכבים .ולא מצינו שמתפללים קודם חשיכה וחוזרים אחר צאת הכוכבים וקורין קריאת שמע .ובספר נתיבות המערב (תפלת ערבית אות א), נהגו להתפלל ערבית בצאת הכוכבים ,ויש נהגו להתחיל את התפילה עם השקיעה ,וכתב בהערה בפרט במקומות שלא היה מנין התפללו מנחה וערבית סמוכים. ב .תפלת ערבית .מנהגנו לומר ברכת יראו עינינו בכל ערב כתקנת חז"ל ראה בשו"ת שארית הצאן (ח"ד סימן שצו עמוד ק"ס), כמובא בגמרא ברכות (עמוד ד), תוספות ד"ה דאמר .ברכת יראו עינינו גאולה אריכתא היא .וכך פסק הרמב"ם בסדר תפילות כל השנה ,וכן כתב הש"ע רלו ה"ב). (סימן ואף הנוהגים לומר י"ח פסוקים ויראו עינינו ,אין להפסיק בין יראו עינינו לתפילה. ולכן צריך לברך ברכת יראו עינינו מדי ערב ולא כמו שחדשים מקרוב באו שמברכים רק במוצאי שבת או באירועים ,שהרי חז"ל תיקנו לברכה בכל ערב ולא חילקו. ג .האם גם בימינו מברכים "ברכת יראו עינינו"? לכאורה הברכה נועדה מפני המאחרים לתפלה ויש חשש שישארו לבדם מפני המזיקין וכתב אבודרהם שהסיבה מפני השמד ,שלא יתפללו ערבית לכן תיקנו ח"י פסוקים במקום שמונה עשרה .לטעם הראשון האם התבטלה התקנה שהרי בארץ ישראל אין מזקין ,ומה גם שאנשים רגילים בלילות ללכת לבדם? ומיושב ע"פ התשב"ץ (סימן ג), ש כתב גם אם התבטל הטעם התקנה לא התבטלה. ד .יש לשאול מי שאחר לתפילת ערבית ומ צא הציבור בעמידה והצטרף עימהם ו אחר התפלה משלים כל תחילת התפילה האם יש צורך גם בברכת יראו עינינו? בספר אמרי נועם (ברכות ב), הביא שהגר"א כתב להוכיח מדברי התוספות שם שלא תיקנו ברכת יראו עינינו ליחיד ,שהרי כתבו שנתקנה כדי להמתין למאחרים לבית הכנסת ,ואם איתא שא ף היחיד אומר מה הועילו חכמים בתקנתם יש כאן ,אלא בודאי שהיחיד אין צריך לאומרה .אומנם מדברי האחרונים ,מגן אברהם ,מחצית השקל (סק"ב), הבאר היטב (סק"ד), בדעת המגן אברהם. לז תורת אמך וכן כתב בשו"ת מהר"ם שיק (חלק אורח חיים ס"צג), בדעת המגן אברהם לחלק בזה כשאומר ברכה זו עם קריאת שמע וברכותיה ,לבין כשאומרה בפני עצמה ,וכן הוא בסידור דרך חיים הלכות תפילת ערבית (אות ט), ושכן דעת התוספות בברכות (ד' ד"ה דאמר), ושמדברי הרא"ש שם משמע שאומר אחר התפילה ברכת יראו עינינו לבדה .וכן נראה מדברי החסד לאלפים והערוך השולחן (סעיף יג), ברורה וה כף החיים סופר. (סוף סק"ה). (סק"ז) ש מחלקים בזה כאמור .ויש כמה אחרונים שחולקים ,ביניהם המשנה (ס"ק יג), שכתב שיאמרם בלי הזכרת שם ה' ,וכן כתב נכדו בתורת חיים ע"כ מתוך הספר הלכה ברורה תפלת ערבית (ח"יב). המורם מזה ש אחר התפלה כאשר משלים ,יברך ברכות ק"ש ,ברכת השכי בנו ,ואחריה יברך ברכת יראו עינינו כדעת רוב האחרונים. ה .נוסח ברכת יראו עינינו .כל הברכה אינה מתחילה מיראו עינינו שהיא רק החתימה ,אלא תחילתה בח"י פסוקים המגבילים בתוכנם לשמונה עשרה .וא"כ אלו שמשמטים זאת האם עוקרים בידם את תקנת חז"ל ,וראיתי בספר מגן אבות (ח"א עמוד קעז), וז"ל וראיתי מי שהעיר בזה שכיון שנתקנו פסוקים אלו משום י"ח האזכרות שיש בהם שזה במקום שמונה עשרה כמש"כ הרא"ש {ה"ה כפי שכתב אבודרהם (תפלת ערבית) שגזרו שמד על ישראל שלא יתפללו תפלת ערבית ,ועל כן תקנו לומר שמונה עשרה הזכרות כנגד שמונה עשרה ברכות של י"ח ואע"פ שבטל השמד לא בטלה התקנה} א"כ בימינו שאנו בין כה מתפללים שמונה עשרה אח"ז תו לא צריכים למימר הני פסוקים ,אך ברכת יראו עינינו נשארה במקומה ,שעדי ין יש לה מעלת ברכה בפני עצמה ולא זזה ממקומה ,לזה נראה ע"פ מה שראיתי בשו"ת הרשב"ש שכט), (סימן שמוכח מדבר יו שהיה מנהג לחתום ברכת השכיבנו בברכת יראו עינינו .והעתיקו בספר אשל אברהם (סימן רלו אות ב), וז"ל בארצות המזרח אומרים השכיבנו בלא חתימה ,אלא מסיימים ביראו עינינו עיין הטעם הרשב"ש ע"כ .וכתב הגר"י משאש זצ"ל בספר אוצר המכתבים סימן אלף תשפג), (ח"ג דמנהג זה בטל לגמרי מזה מאות בשנים ומ פני טורח הציבור בטלוהו ,כי היו באים מעבודתם עייפים ויגעים ונכנסים תחילה לבית הכנסת לקרוא את שמע ולהתפלל וכדי שלא להטריח עליהם יותר בטלו אותם והשאירו רק יראו עינינו שהיא תפילה יפה על הגאולה והתשועה שכל יהודי מחכה לה מידי יום ומייחל ומקווה ומצפה .ובארץ ראינו שאין לה לח תורת אמך מהלכים ,רק אחר השכיבנו אומרים קדיש ונמשכנו אחריהם ויש שנשארו במנהגם .ואיש הישר בעיניו יעשה שאין זה אך לא מנהג ע"כ. רבני העדה בארץ ברוב המקומות מתחילים בברכה ,ומי שאומר כתקנת חז"ל את הח"י פסוקים ,תבוא עליו הברכה וכתב בספר כף ונקי (ערבית עמוד נה), הפסוקים הכתובים בסידורים אחר השכיבנו אין מנהגי נו לאומרם ,אלא אומרים מזמור לדוד הבו לה' בני אלים בלחש ,שיש בו י"ח אזכרות כנגד י"ח ברכות של חזרת עמידה שאינה בלילה ואחריו יראו עינינו ,קדיש ועמידה ע"כ .אומנם מדברי הספר היכל הקודש אלבז (ס ימן מה), ו .מנהגי נו בעת אמירת יראו עינינו לעמוד כפי שכתב הרמ"א משמע שבימיו נהגו לאומרם. (סימן רלו ה"ב). ז .המנהג ברוב מרוקו ביניהם מרכאש ,מכנאס ,צפרו ,טיטואן אולדמנצור ועוד בסוף תפלת ערבית לאחר אמירת "שיר למעלות" אומרים קדיש "יהא שלמא" אח"כ אומרים קוה . ..אין כאלוהינו ..תנא דבי אליהו וטעם אמירתו כתב הטור הקטורת ובארחות חיים (דף כא ע"ג), (סימן רלז), אומר מי כאלהינו ופטום כתב דיש אומרים בכל יום מי כ אלהינו ופטום הקטורת ,וכו' וכן הובא דבריהם בספר מחזיק ברכה (מח ס"ק ב). ספר עטרת אבות (ח"א עמוד רכב). ח .אמיר ת קדיש אחר כל תפילה .וכן אחר כל תפלת השחר ,ותפלת מנחה ,וכתב הגאון הרב שמעון ברוך אוחיון בשו"ת הליכות שבא אמירת עלינו לשבח .והטעם כתב הטור (או"ח סימן י עמוד ל), (סימן קלג), שמנהגנו במרוקו לאמר קדיש אחר וז"ל ואומר עלינו לשבח וכשיגיע לפסוק " אל אל לא יושיע" יפ סיק מעט ...וכתבו הפרישה והדרכי משה דמכאן משמע שאין לומר קדיש אחרי עלינו לשבח ,אלא שהוסיף הדרכי משה (סימן ב'), אמנם אין המנהג כן אלא אומרים קדיש אחריו והוא נקרא יתום משום שהיתומים רגילים למימריה ,וכן כתב באגור, וכתב בשם מהר"מ ,אע"פ שזה הקדיש ניתקן בשביל ה מתים כמו שמצינו במעשה דר' עקיבא, (כלה רבתי פ"ב) ,מ"מ אע"פ שאין שם אבל בביהכנ"ס אין לבטלו מאחר שהוא נתקן אחר הפוסקים ,ואפילו מי שיש לו אב ואם יכול לומר אותו מאחר שכבר ניתקן. לט תורת אמך ו שמעתי מהרב יצחק שוראקי מרבני אלגי'ר כאשר המלכות מוציאה להורג ,בקשה אחרונה יכול לב קש העומד להורג וכשמדובר ביהודי בקשתו לאמר "עלינו לשבח" ולאחוריו אומר חצי קדיש ושמעתי מידידי רבי מאיר ניזרי ,בתפילאלת נהגו לאמר קדיש יהא שלמא .ומה גם שנשארים עד סוף עלינו לשבח בנחת ולא יוצאים באמצע התפילה .ומה גם שמרווחים עניית קדיש .ובודאי מה שכתב החיד"א ב שיורי ברכה (סימן קלב סק"ב), "פסתה המספחת להרבות קדישים מאד ,שאומרים ג' פסוקים ממש וקדיש ,וחוזרים לומר ג' פסוקים וקדיש וכיוצא ,והוי כחוכא ואיטלולא ...אך לקדיש דידן יש אסמכתא הן הפוסקים ,והן מצד מנהג אבותנו תורה הוא. ת.ו.ש.ל.ב.ע מ תורת אמך קובץ פיוטים לימי החג כפי שנהגו לשורר בק"ק מרוקו הצב"י ברוך בן ר' שלמה סבאג ס"ט מא תורת אמך פסח יום זה נהלל ר' דוד חסין זצ"ל מב תורת אמך אמונים ערכו שבח ר' אה רון כהן אֱ מוּנִ ים ִע ְרכ ּו ֶׁשבַ ח לָ אֵ ל וְ ִט ְבח ּו טֶׁ בַ ח וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי קול ִש ִירים הָ ִרימ ּו ֹ ִש ְמח ּו ְ ּבלֵ יל ִש ּמו ִּרים רו ִרים ַעל מַ צּ ֹות ו ְּמ ֹ ִאכְ ל ּו ו ְּשת ּו יֵינָי וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי ִראש ֹון ְלכָ ל ִראש ֹונִ ים ַעל יַד ִציר אֱ מוּנִ ים ִמיַּד ּ ָכל ְמ ַע ִּנים מונָי ִה ִצּיל ּ ָכל הֲ ֹ וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי נִ ֵּסי אֵ ל זָכַ ְר ִּתי וַ חֲ ָס ָדיו ִס ּ ַפ ְר ִּתי ַע ּ ָתה י ַָד ְע ִּתי דול יְ ָי ִּכי גָ ֹ וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי כוכְ בֵ י הַ ּ ָשמַ יִ ם ְּכ ֹ ַשה וְ אֶׁ ְפ ַריִ ם ְמנ ּ ֶׁ י ְָצא ּו ִמ ִּמ ְצ ַריִ ם אות יְ ָי ּ ָכל ִצ ְב ֹ וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי תו ִהנְ ִחיל ּת ֹו ָר ֹ תו ְל ַע ּמ ֹו וַ עֲ ָד ֹ וָתו ש ֹו ְמ ֵרי ִמ ְצ ֹ ַעם ֹנו ַשע ַּבי ָי וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי נִ ְפלָ ִאים מַ עֲ ֶׁש ָ יך וַ עֲ צו ִּמים נִ ֶּׁס ָ יך חו ֶׁס ָ יך ֹאמר ּו ּ ָכל ֹ י ְ סות ַּבי ָי טוב לַ חֲ ֹ ֹ וַ אֲ מַ ְר ּ ֶׁתם זֶׁבַ ח ּ ֶׁפ ַסח הוּא לַ י ָי מג תורת אמך אל עליון סימן אני עמרם חזק עונִ ים ֶׁאל ֶׁע ְל ֹיון ש ֹוכֵ ן ְמ ֹ ָא ִשיר ִש ָירה חֲ ָד ָשה יתנִ ים ָּג ַאל ֶׁאת ז ֶַׁרע ֵא ָ דו ָשה תו ַה ְ ּק ֹ ֲע ָד ֹ ָע ְבד ּו ָבם ְרד" ּו ָשנִ ים בו ָדה ָק ָשה ַה ִּמ ְצ ִרים ֲע ֹ ָש ַמע ֶׁאת צַ ֲע ָק ָתם וְ גַ ם ֶׁאת נַ אֲ ָק ָתם וְ ִק ֵּבל ֶׁאת ְת ִפ ָל ָתם לו ָתם או ָתם ִמ ִּס ְב ֹ הו ִציא ֹ וְ ֹ י ִָדיד ְ ּביָד ָר ָמה אֱמן רו ֶׁעה נֶׁ ָ נָ ם צוּר ְל ֹ חו ֵרב ִמ ּת ֹו ְך ְסנֶׁה ְ ּב ֹ ְ ּג ַאל נָ א ֶׁאת ַעם לֹא ַא ְל ָמן חונֶׁה ַעד ָאן ְ ּבגָ לוּת ֹ ּזְמן יהם ֵּקץ ו ָ מור אֲ ֵל ֶׁ אֱ ֹ נִ ְש ַלם ְ ּבכ ֶֹׁבד עֹנִ י קוד ּ ָפ ַק ְד ִ ּתי ֶׁא ְתכֶׁ ם ּ ָפ ֹ וְ ֶׁאת ֶׁה ָעשוּי ָלכֶׁ ם וְ ָא ִשיב ֶׁאת ְשבו ְּתכֶׁ ם וְ ַת ֲעל ּו ְל ַא ְר ְצכֶׁ ם ימה טו ָבה נְ ִע ָ ֶׁא ֶׁרץ ֹ י ִָדיד ְ ּב ֶׁל ְכ ּת ֹו ֶׁאל ּ ַפ ְרעֹה אות תות וְ נִ ְפ ָל ֹ או ֹ ָע ָשה ֹ יהם ּ ֻכ ָ ּלם י ְָדע ּו ַח ְרטֻ ּ ֵמ ֶׁ אות ִד ְב ֵרי אֱ ל ִֹהים ְצ ָב ֹ הוּא וְ כָ ל ַע ּמ ֹו נִ ְתע ּו יהם ְל ָדם ימ ֶׁ ָה ַפ ְך ֵמ ֵ אות וְ לֹא ִק ְ ּבל ּו ַהנּ ֹו ָר ֹ ו ְּצ ַפ ְר ֵד ַע ְל ַא ְ ּב ָדם וְ רֹב ִּכנִ ים ָּב ָא ָדם וַ יַּהֲ רֹג ּ ָכל ַמחֲ ַמדָּ ם ּ ָכל ִמ ְקנֵה ְב ֵה ָמה עות רוב וְ גַ ם ַחיּ ֹות ָר ֹ ָע ֹ ָש ַלח ָּבם ִעם ַא ְד ָמ ָתם ּעות ו ִּב ְב ָש ָרם ְש ִחין אֲ ַב ְע ּבו ֹ רו ָתם ַא ְר ֶּׁבה ָאכַ ל ּ ָכל ּ ֵפ ֹ וְ ֶׁה ְח ִש ְ רו ָתם או ֹ יך ּ ָכל ְמ ֹ עות נֵיהם ָּב ָרד ַּגם זְ וָ ֹ ו ְּב ִמ ְק ֶׁ מד תורת אמך יהם כו ֵר ֶׁ ָה ַרג ֶׁאת ְ ּב ֹ וְ גַ ם ּ ָכל נָ ִשיא ָב ֶׁהם ֵיהם ַעד ִּכי ָקצ ּו ְב ַחיּ ֶׁ יהם וְ ָענ ּו כֻ ָ ּלם ְ ּב ִפ ֶׁ ְצא ּו ְב ָע ְצ ָמה ִמדָּ ה ְכנֶׁ גֶׁ ד ִמדָּ ה ָע ָשה ָל ֶׁהם צוּר ֹנו ָרא ִּכי ַבדָּ ָבר אֲ ֶׁשר ז ָָדה או ָרה ּ ָכל ַה ֵּבן ַה ִיּ ּל ֹוד ַהיְ ֹ ידה ַּת ְש ִליכ ּו ֵמאֻ ּ ָמה יְ ִח ָ אֲ ֶׁשר ְ ּב ֵאל ַחי ְקשו ָּרה או ָרה עו ֶׁטה ֹ נָתן צ ּו ר ֹ ַ ָּב ֶׁהם ז ַַעם וְ ֶׁע ְב ָרה תו ְך ַה ּב ֹו ָרה ִה ְש ִליכָ ם ְ ּב ֹ וְ כַ ּ ֵמגִ יס ַּב ְ ּק ֵד ָרה ְ ּב ַאף ו ְּב ֵח ָמה דו ִשי ָר ַדף ַאחֲ ֵרי ַעם ְק ֹ ילו ּ ַפ ְרעֹה וְ כָ ל ִמ ְב ַחר ֵח ֹ ישי ִה ּ ִשיגָ ם ַּביּ ֹום ַה ּ ְש ִל ִ ּ ֻכ ָלם זָע ּו וְ ָחל ּו ֹשה ָא ַמר ָה ֵאל ֶׁאל מ ֶׁ לו ְסע ּו ִל ְק ַראת יָם ַּתחֲ נ ּו ֶׁא ְצ ֹ נֵיהם ָּב ַקע ַהיָּם ִל ְפ ֶׁ נֵיהם וְ ָע ְבר ּו ֵהם ו ְּב ֶׁ ּשם וְ כָ ל אֲ ֶׁשר ָל ֶׁהם ו ְּרכו ָ נֵיהם וְ ַה ּ ַמיִ ם ָע ְמד ּו ִל ְפ ֶׁ חו ָמה מו ֹ נִ ְצּב ּו ְּכ ֹ יהם ִמ ְצ ִרים י ְָרד ּו ַאחֲ ֵר ֶׁ ֶׁאל ּת ֹו ְך ַהיָּם ַּב ְּמ ִס ָ ּלה תו ְך ַהיָּם ַּב ְּמצו ָּלה ְ ּב ֹ יהם ָענ ּו כָ ל יִ ְש ָר ֵאל ְ ּב ִפ ֶׁ ּ ֻכ ָלם ְ ּב ִשיר ו ְּת ִה ָ ּלה זֶׁה ֵא ִלי וְ ַאנְ וֵה ּו רו ְמ ֶׁמנְ ה ּו אֱ ל ַֹהי וַ אֲ ֹ בוד אֲ ַע ְּט ֵרה ּו וְ כָ ֹ לו ּ ַה ִ ּב ְל ֵּתה ּו ִּכי ֵאין אֱ ֹ יהם בו ֵת ֶׁ נִ ֵער ּ ָכל ַמ ְר ְּכ ֹ ְ ּבעֹז וְ ָח ְכ ָמה ָח ְשב ּו ּ ָכל יִ ְש ָר ֵאל ְ ּב ִמ ְריָם או ַּלי י ְָצא ּו ִב ְמ ִס ָּבה ָא ַמר ָה ֵאל ֶׁאל ַשר ַהיָּם ַה ְש ִליכֵ ם ֶׁל ָח ָר ָבה מה תורת אמך הונָ ם וְ ִש ְביָם נָ ְשא ּו כָ ל ֹ טו ָבה ז ָָהב וְ ֶׁא ֶׁבן ֹ ִמ ְריָם ְ ּב ִש ָירה נָ ָאה ָענְ ָתה ִש ָירה נִ ּ ָש ָאה לו ִכי גָ אֹה גָ ָאה ִשיר ּו ֹ ִעם ּ ָכל נְ ֵשי ְצ ָב ָא ּה בו ַביָּם ָר ָמה רו ְכ ֹ סוּס וְ ֹ טו ָבה ז ְָכ ֵרנ ּו ָה ֵאל ְל ֹ מונִ יּ ֹות מו ָשנִ ים ַק ְד ֹ ְּכ ֹ ַק ְ ּב ֵלנ ּו ִ ּב ְתשו ָּבה אות טו ָבה ֹ וַ ֲע ֵשה ִע ּ ָמנ ּו ְל ֹ יבה ֵּתן ָלנ ּו רו ַּח נְ ִד ָ אות וְ רֹב נִ ִּסים וְ נִ ְפ ָל ֹ ָל ְך ְ ּב ַפ ַחד ו ְּבמ ֶֹׁר ְך אֲ זַי ִ ּת ְכ ַרע ּ ָכל ֶּׁב ֶׁר ְך אתי ִמ ּ ֶׁפ ֶׁר ְך ְּכ ֵעת צֵ ִ נִ ְש ַמת ּ ָכל ַחי ְת ָב ֵר ְך ִש ְמ ָך ְב ָע ְצ ָמה מלכי מקדם ר' דוד חסין מכנאס מאה 81 ַמ ְל ִּכי ִמ ֶּׁק ֶׁדם אֱ ל ִֹהים ּתו ַב ּכֹל ָמ ָש ָלה ַמ ְלכו ֹ בו ִהים בו ַה ַעל ּ ָכל ְ ּג ֹ ָּג ֹ נֶׁפש ְש ָפ ָלה ַמ ִ ּביט ְ ּב ֶׁ יהם ּ ָפ ָדה ָבנִ ים ִמ ּש ֹו ֵב ֶׁ ילה ְ ּברֹן ְ ּב ֶׁח ְדוָה ו ְּבגִ ָ ּזְה ָבם ָש ְלל ּו ּ ַכ ְס ּ ָפם ו ָ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ וַיִ ְרדְּ פוּם ִחיש ְמ ֵה ָרה תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ דול ֵעת נִ ְב ָרא זֶׁה ַהיָּם ָּג ֹ עו ָל ִמים ִה ְתנָה ִע ּמ ֹו צוּר ֹ ְ ּתנַ אי ּ ַכדָּ ת וְ כַ ּשו ָּרה ִל ְה ֹיות נִ ְק ָרע ִל ְפנֵי ַע ּמ ֹו ִה ְק ִדים ְרפו ָּאה ַל ָצּ ָרה ּמו ֵאל ֶׁע ְל ֹיון ְ ּב ַת ֲעצו ֹ מו ו ְּב ֵעת ָק ַרב ו ָּבא ֹיו ֹ הו ָרה בו ֵע ָדה ְט ֹ ָע ְבר ּו ֹ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ מו תורת אמך דו ֹשה ֶׁבן ַע ְמ ָרם ְ ּב ָע ְמ ֹ מ ֶׁ וַ יֵּט ַמ ּ ֵטה ּו ַעל י ּ ָָמה ִה ְת ִחיל ְל ַה ְת ִריס ְּכנֶׁ גְ דּ ֹו ימה ְ ּב ַט ֲענַת דִּ ין ְק ִד ָ ָדו ָדו ַעל י ֹ נָתן י ֹ ַעד ַ ה' ִאיש ִמ ְל ָח ָמה רו ֵמ ָמה יְמין ה' ֹ ִ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ תו ָרה נָתן ָלנ ּו ֹ ִּכי ָב ּה ַ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ ית ֹנו ו ְּבשוּב ַהיָּם ְל ֵא ָ אתו נָס ּו ִמ ְצ ַריִ ם ִל ְק ָר ֹ או ֹנו יח ְש ֹ צוּר ַה ּ ַמ ְש ִ ּב ַ ּסו רוכֵ ב וְ סו ֹ בו ֹ ָר ָמה ֹ או ֹנו ַּגם ּ ַפ ְרעֹה ָש ַבר ְ ּג ֹ צו וְ ָה ָעם אֲ ֶׁשר ְ ּב ַא ְר ֹ תו ְך ְק ֵד ָרה ְּכ ֵמגִ יס ְ ּב ֹ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ ָראֲ ָתה ִש ְפ ָחה ַעל ַהיָּם אֱמן ֹשה ִאיש נֶׁ ָ אות מ ֶׁ ִּכ ְר ֹ בוד ָה ֵאל ַחי וְ ַקיָּם ְּכ ֹ וְ כָ ל נִ ְס ָּתר וְ כָ ל נִ ְט ָמן ְּכ ִאיש ָּבחוּר נִ גְ ָלה ַביָּם תו ַא ְר ּג ָָמן תו ְך ֶׁמ ְר ּ ַכ ְב ֹ ְ ּב ֹ ו ְּב ִסינַי ְּכז ֵָקן ַר ְח ָמן כו נִ ְר ְמס ּו תו ֹ ּ ֻכ ָ ּלם ְ ּב ֹ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ לו ִשנּ וּי ַּגם ְ ּתמו ָּרה ֵאין ֹ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ ְל ֹגוזֵר יָם סוּף ִלגְ ז ִָרים ִש ָירה ִש ְ ּבח ּו גְ או ִּלים ִ ּבנְ פֹ ל ְ ּב ַמיִ ם ַאדִּ ִירים חו ְל ִלים ָש ִרים ַר ִ ּבים ְּכ ֹ ְל ֹנוגְ נִ ים ִקדְּ מ ּו ָש ִרים נָצח ּו ְמצו ִּקים ֶׁא ְר ֶׁא ִ ּלים ְ יהם ֵהם ְמ ֻע ִ ּלים ִּכי ֲע ֵל ֶׁ ְל ֵשם ִל ְת ִה ָ ּלה ו ְּל ִת ְפ ָא ָרה תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ דָּ חֲ ק ּו ַמ ְלאֲ כֵ י ַמ ְע ָלה לו ַמר ִש ָירה ֵלאל ֵֹהינ ּו ֹ ַא ַחר ֵע ָדה ַה ְּכלו ָּלה ֵּבינֵינ ּו ו ֵּבין נָ ֵשינ ּו או ָתם צוּר נַ ֲע ָלה ִה ְש ִ ּתיק ֹ ילות ֵא ָליו נִ ְת ּ ָכנ ּו ֲע ִל ֹ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ מז תורת אמך וַ יּ ִָשיר ּו וַ ָיּרֹנּ ּו ְל ַאחֲ ֵרי כֻ ָ ּלם ִש ָירה יאה וְ גַ ם ִמ ְריָם ַה ְּנ ִב ָ ֶׁאת ַה ּתֹף ְ ּבי ָָד ּה ָל ְק ָחה ָענְ ָתה ִב ְר ָע ָדה וְ ִיּ ְר ָאה נְ ֵשי ַע ִּמי ִשיר ו ְּש ָב ָחה ִשיר ּו ַלה' ִּכי גָ ָאה ַעל ּ ָכל אֲ ֶׁשר דַּ ְע ּת ֹו ז ָָחה ִע ְבד ּו ה' ְ ּב ִש ְמ ָחה ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ יאי ִמ ּ ָכל צָ ָרה ַה ּמ ֹו ִצ ִ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ דּ ֹוד וְ ָאהוּב דָּ גוּל ְ ּבכָ ל מות ימות ָח ִסין ְ ּב ֵש ֹ נְ ִע ֹ לום ּב ֹו ֵרא ַה ּכֹל עו ֶׁשה ָש ֹ ֹ ּמות ֵא ָליו נִ גְ ל ּו ַת ֲעלו ֹ מו ֶׁא ְש ּכ ֹול עו ָלם ְּכ ֹ ּת ֹו ֶׁלה ֹ יִ ְבנֶׁה ָע ִרים ַה ְּנ ַש ּמ ֹות ימות ָאז נִ ְש ַמת ּ ָכל ַחי ְ ּב ֵא ֹ זִמ ָרה מו ְב ְ ְ ּת ַה ֵ ּלל ְש ֹ תו ְך ַהיָּם ָירֹה י ָָרה ְ ּב ֹ ילו בות ּ ַפ ְרעֹה וְ ֵח ֹ ַמ ְר ְּכ ֹ נוהגים לשוררו לפני מזמור של פסח חסדי ה' אמלל פרג'י שוואט תוניס מאה 18-10 חַ ְס ֵדי יְ ָי אֲ מַ ֵּלל אַ זְ ִּכיר ְּת ִה ּל ֹות יְ ָי עו ִדי אֲ הַ ֵּלל מו ְ ּב ֹ ִל ְש ֹ דול יְ ָי ִּכי ָרם וְ גָ ֹ ּ ָפ ַעל ְ ּבחָ נֵס ּ ְפלָ ִאים עו ְב ֵדי ְטלָ ִאים ָר ָדה ְב ֹ או ֹנו רו ַע ְ ּג ֹ ִּכי ַרב זְ ֹ רו ֹנו ָשפַ ְך עֲ לֵ יהֶׁ ם חֲ ֹ ִמ ָצּר וּבָ ֵתי כְ לָ ִאים מו ֹנו הו ִציא ְלחֵ רוּת הֲ ֹ ֹ ִש ַּבח ְלאֵ ל חַ י וְ ִה ֵּלל ז ֶַׁרע ְ ּברוּכֵ י יְ ָי ַרבּ ּו ְלפָ נִ ים ּ ְפ ָעלָ יו ִהכְ ִחיש ְמ ִליצֵ י הֲ תו ִּלים מח תורת אמך ֹיום הֶׁ חֱ ִריב יָם וְ גַ ָּליו וַ יַּעֲ ִביר חֵ יל ְ ּגאו ִּלים ּ ַפ ְרעֹה וְ גַ ם ּ ָכל חֵ ילָ יו הו ִריד ְ ּב ִע ְמ ֵקי ְמצו ִּלים ֹ ּ ָכל הַ ְּנ ָשמָ ה ְּתהַ ֵּלל מַ ְע ֵשה אֱ ל ִֹהים יְ ָי גּ ֹומֵ ל חֲ ָס ִדים ְל ַע ּמ ֹו ידיו ּפ ֹו ֶׁדה ְלנֶׁפֶׁ ש חֲ ִס ָ מו הַ ּק ֹו ְר ִאים בּ ֹו ו ִּב ְש ֹ ּמו ֹזוכֵ ר ְ ּב ִרית אָ ב ְרחו ֹ הַ נּ ֹו ְש ִאים אֶׁ ת עֹל ּ ְפחָ ָדיו עו חֲ ָס ָדיו מו ֵש ְך ְלז ְַר ֹ ֹ ֵּבית יַעֲ קֹב ַקדְּ ש ּו אֵ ל ֹאמר ּו גְ אוּלֵ י יְ ָי י ְ ֶׁשע ְאל ִֹהים אֲ ַק ֶׁ ּוה י ַ ָבוא וְ ַי ִצּיל ְלקו ִּחים י ֹ י ִָחיש ְ ּבנָגִ יד ו ְּמצַ ֶׁ ּוה כו ִחים מֵ ִשיב אֲ מָ ִרים נְ ֹ קומֵ ם וְ נָוֶׁ ה הֵ יכָ ל יְ ֹ כו יְ ַק ֵּבץ נְ דו ִּחים ּת ֹו ֹ חולֵ ל מו יְ ֹ צָ ִרי ם ְ ּבז ְַע ֹ ִּכי כִ חֲ ש ּו בַ יְ ָי יחיד בארבע סימן יהודה י ִָחיד ְ ּב ַא ְר ַּבע נָ שוּי ַעל ַא ְר ַּבע ָס ִביב ְ ּב ַא ְר ַּבע ָלו דִּ גְ ֵלי חֲ י ֹ ֵהן ּ ִפנּ ֹות ַא ְר ַּבע הו ִציא נִ ְט ָּבע ָּבם ֹ ּפות ַא ְר ַּבע ו ְּתקו ֹ לו ָמש ֵעת ָח ָרה ֹ רו ר ַֹבע ו ְּבז ְָכ ֹ או ִתיּ ֹות ַא ְר ַּבע ֹ ָאז ּ ַפ ְרעֹה נִ ְט ַּבע ילו הוּא וְ כָ ל ֵח ֹ דְּ גָ ִלים ַא ְר ַּבע ֶׁהעֱ ִמיד נִ ְק ַּבע מט תורת אמך סות ַא ְר ַּבע כו ֹ ו ְּב ֹ לו ִצ ּוָה ְל ַה ְ ּל ֹ ַה ְ ּלל ּו ֵשם י ָּה תו ְך ֲע ַדת י ָּה ו ְּב ֹ נִ ְק ָר ִאים ְ ּבי ָּה מו ַּגדְּ ל ּו ְש ֹ פיוט שנוהגים לאומרו לפני אז ישיר בשחרית של שביעי של פסח וגם בשבת שירה ֹשה ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה יִנ ֶׁשה ָ /אז י ִָשיר מ ֶׁ ֹשה ִ /שיר לֹא ּ ָ ָא ִשי ָרה ְּכ ִש ַירת מ ֶׁ וַת ַען ָל ֶׁהם ִמ ְריָם ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת ִמ ְריָם ַ /על ְש ַפת ַהיָּם ַּ / ש ַע ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה יְהו ֻ ש ַע ּ ְ /ב ַהר ַה ִ ּג ְל ּב ֹו ַע ָ /אז י ִָשיר ֹ יְהו ֻ ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת ֹ בו ָרה ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה וַת ַשר דְּ ֹ בו ָרה ָּ / בו ָרה ּ ְ /ב ַהר ָּת ֹ ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת דְּ ֹ וַת ַשר ַח ּנָה ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת ַח ּנָה ִ /עם ַּב ְע ָל ּה ֶׁא ְל ָקנָה ָּ / זְמו ִרים י ְַצ ִמיד /וַיְ ַד ֵּבר דָּ וִ ד ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת דָּ וִ ד ִ /מ ֹ לו ִא ּמ ֹו ִ /שיר ַה ּ ִש ִירים /אֲ ֶׁשר ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת ְשלֹמֹה ַּ /ב ֲע ָט ָרה ֶׁש ִע ְּט ָרה ֹ ִל ְשלֹמֹה יאת ַהגּ ֹו ֵאל ָ /אז י ִָשיר יִ ְש ָר ֵאל ֶׁ /את דִּ ְב ֵרי ַה ּ ִש ָירה ָא ִש ָירה ְּכ ִש ַירת יִ ְש ָר ֵאל ּ ְ /ב ִב ַ ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ נ תורת אמך יום ליבשה ר' יהודה הלוי ספרד מאה 88-81 נֶׁה ְפכ ּו ְמצו ִּלים ֹיום ַל ּי ַָּב ָשה ֶׁ ִש ָירה חֲ ָד ָשה ִש ְ ּבח ּו גְ או ִּלים ֹיום ְ ּבצַ ר נִ ְכ ַּב ְד ָּת וְ ֵא ַלי נֶׁ ְח ַמ ְד ָּת עולֲ ִלים יִס ְד ָּת ִמ ּ ִפי ֹ וְ ָל ְך עֹז ּ ַ נָמית ִה ְט ַּב ְע ָּת ְב ַת ְר ִמית ַרגְ ֵלי ַבת ֲע ִ ּו ַַפ ֲע ֵמי שו ַּל ִּמית יָפ ּו ַב ְּנ ָע ִלים הו ִדי יְ שוּרוּן וְ כָ ל ר ַֹאי יְ ִשירוּן ְ ּב ֵעת ֹ ילים שרוּן וְ אֹיְ ֵבינ ּו ּ ְפ ִל ִ ֵאין ּ ָכ ֵאל יְ ֻ דְּ גָ ַלי ּ ֵכן ָּת ִרים ַעל ַה ִּנ ְש ָא ִרים ו ְּת ַל ֵּקט ּ ְפזו ִּרים ִּכ ְמ ַל ֵּקט ִש ּ ֳּב ִלים ַה ָּב ִאים ִע ְּמ ָך ִ ּב ְב ִרית ח ָֹת ְמ ָך ו ִּמ ֶּׁב ֶׁטן ְל ִש ְמ ָך ֵהם נִ ּמ ִֹלים או ָתם את ָֹתם ְלכָ ל ר ֶֹׁאה ֹ ֶׁה ְרא ּו ֹ וְ ַעל ּ ַכנְ ֵפי ְכסו ָּתם י ֲַעש ּו גְ ִד ִלים אֱמת ְל ִמי זֹאת נִ ְר ֶׁש ֶׁמת ַה ּ ֶׁכר נָ א דְּ ַבר ֶׁ ילים ְל ִמי ַהח ֶֹׁת ֶׁמת וְ ַה ּ ְפ ִת ִ וְ שוּב ֵשנִ ית ְל ַקדְּ ָש ּה וְ ַאל ּת ֹו ֶׁסף ְלגָ ְר ָש ּה צ ָל ִלים וְ ַה ֲע ֵלה ֹ אור ִש ְמ ָש ּה וְ נָס ּו ַה ְ ּ רומֲ מו ָּך ְ ּב ִש ָירה ִקדְּ מו ָּך יְ ִד ִידים ֹ ִמי כָ מֹכָ ה אֲ דֹנָי ָּב ֵא ִלים. ִש ָירה חֲ ָד ָשה ִש ְ ּבח ּו גְ או ִּלים: נֵיהם: יע ָּבנִ ים וְ ָת ִביא גְ אֻ ָ ּלה ִל ְבנֵי ְב ֶׁ בות ּת ֹו ִש ַ ִ ּבגְ ַלל ָא ֹ נא תורת אמך ארסל יא ואחד ווחדאני נב תורת אמך פיוט במסורת יהודי מרוקו המושר בתקופת ימי העומר שירו לאל בשירה מחבר לא ידוע ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה ַשדָּ י ִה ְמ ִשיל ָש ֵרי מַ עֲ ָלה ַעל ָה ַע ִּמים ְ ּבנֵי ַעוְ ָלה לו ְלנַחֲ ָלה ו ָּבחַ ר ֹ ְליִצְ ָחק ֶּׁבן הַ ְ ּג ִב ָירה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה ִמזּ ֶַׁרע יִצְ ָחק לֹא ָבחַ ר ִּכי ִאם ְלהֵ ילֵ ל ֶּׁבן ַשחַ ר יַעֲ קֹב ְּכ צֶׁ מֶׁ ר צַ חַ ר אֶׁ בֶׁ ן י ְָק ָרה מֵ ִא ָירה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה עֲ ָב ִדים ָמ ְשל ּו וְ זָ ִרים עו ִמצְ ַריִם אַ כְ זָ ִרים ְ ּבז ְַר ֹ ִ ּבגְ ז ֵַרת ֵּבין הַ ְ ּב ָת ִרים ְלאַ ְב ָר ָהם ַּבאֲ ִמ ָירה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה עו ְב ִדים לַ ָּטלֶׁ ה י ְִה ִירים ֹ וְ י ְִש ָראֵ ל ְ ּבפֶׁ ה ָמלֵ א וְ גַם ְ ּב ֵעינַי י ּ ִָפלֵ א ִּכי ָשכְ ח ּו סֵ פֶׁ ר יְצִ ָירה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה הֵ ן ְ ּב ֵשם נִ דָּ ה נִ ְק ְר ָאה בו ָדה זָ ָרה ְטמֵ ָאה עֲ ֹ ּגַם ְ ּבמַ ּ ָשא ִמ ּ ַט ְּמ ָאה טֻ ְמ ָא ָת ּה טֻ ְמ ָאה חֲ מו ָּרה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה חֹק ָהאֵ ל ָרם ַעל ָּכל ָר ִמים ְלטַ הֲ ָר ּה ִמן הַ דָּ ִמים וְס ְפ ָרה ָל ּה ִש ְב ָעה י ִָמים ָ זְה ָירה ו ָּבזֶׁה ִ ּת ְהיֶׁה ִ ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה ז ְַך ְלטַ הֵ ר אֻ ָּמה ָב ָרה בו ָדה זָ ָרה ִמ ּ ֻט ְמאַ ת עֲ ֹ וְס ְפ ָרה יה ָ צִ ּוָה אֵ לֶׁ ָ ּעות לַ ְּס ִפ ָירה ִש ְב ָעה ָשבו ֹ נג תורת אמך ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה ּצו ֵתינ ּו ַק ֵּבץ אֶׁ ת נְפו ֹ ו ְּל ָע ְבדְּ ָך טַ הֵ ר ִל ֵּבנ ּו וַאֲ זַי י ְִרא ּו ֵעינֵינ ּו ִ ּבנְ יַן ֵּבית הַ ְ ּב ִח ָירה ִשיר ּו ָלאֵ ל ְ ּב ִש ָירה ָ ּב ְרכ ּו ַעל הַ ְּס ִפ ָירה ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ בר יוחאי ר' שמעון לביא ספרד -טריפולי מאה 12-18 ַּבר ֹיוחַ אי נִ ְמ ַש ְח ָת אַ ְש ֶׁר ָ יך ּ ֶׁשמֶׁ ן ָשש ֹון מֵ חֲ בֵ ֶׁר ָ יך ַּבר ֹיוחַ אי ֶׁשמֶׁ ן ִמ ְשחַ ת ק ֶֹׁדש נִ ְמ ַש ְח ָ ּת ִמ ִּמדַּ ת הַ ּק ֶֹׁדש ֹאש ָך ּ ְפאֵ ֶׁר ָך ָחבוּש ַעל ר ְ ָש ְב ָ ּת טוב י ַ מו ַשב ֹ ַּבר ֹיוחַ אי ֹ ֹיום נ ְַס ָ ּת ֹיום אֲ ֶׁשר ָ ּב ַר ְח ָ ּת הו ְד ָך וַהֲ ָד ֶׁר ָך ית ֹ ָשם ָקנִ ָ עו ְמ ִדים ַּבר ֹיוחַ אי עֲ צֵ י ִש ִּטים ֹ ְקוד הֵ ם ֹיו ְק ִדים אור הַ י ֹ אור מֻ ְפלֶׁ א ֹ ֹ לו ְמ ִדים ִל ּמו ֵּדי ְי ָי הֵ ם ֹ מו ֶׁר ָ יך הֲ לֹא הֵ ָּמה ֹיורו ָּך ֹ ַּבר ֹיוחַ אי וְ ִל ְש ֵדה ַת ּפו ִּחים קוט בּ ֹו מֶׁ ְר ָק ִחים ית ִל ְל ֹ ָע ִל ָ סוד ּת ֹו ָרה ְּכ צִ יצִ ים ו ְּפ ָר ִחים ֹ נַעֲ ֶׁשה ָא ָדם נֶׁאֱ מַ ר ַּבעֲ בו ֶּׁר ָך ַּבר ֹיוחַ אי נֶׁאֱ ז ְַר ָ ּת ִ ּבגְ בו ָּרה ו ְּב ִמ ְלחֶׁ מֶׁ ת אֵ ש דַּ ת הַ ּ ַש ְע ָרה צו ְר ֶׁר ָ יך ָשלַ ְפ ָ ּת ֶׁנגֶׁד ֹ קום אַ ְבנֵי ַשיִש ַּבר ֹיוחַ אי ִל ְמ ֹ ִה ַּג ְע ָ ּת ִל ְפנֵי אַ ְריֵה לַ יִש ָ ּתשו ִּרי ו ִּמי יְשו ֶּׁר ָך ַּבר ֹיוחַ אי ְ ּבק ֶֹׁדש הַ ּ ֳּק ָד ִשים ָרוק ְמחַ דֵּ ש חֳּ ָד ִשים ַקו י ֹ את צִ יץ ֵנזֶׁר הַ ּק ֶֹׁדש נָ ָש ָ ִ ּב ְמ ָע ַרת צו ִּרים ֶׁש ָעמַ ְד ָ ּת את ִמ ַּת ְע ָר ּה הו צֵ ָ וְ חֶׁ ֶׁרב ֹ ּגַם ּג ַֻּלת ּכ ֹו ֶׁת ֶׁרת ַעל ַעיִש נד תורת אמך סוד חֲ ִמ ּ ִשים תות ֹ ֶׁשבַ ע ַש ָ ּב ֹ ָק ַש ְר ָת ִק ְש ֵרי ִשי"ן ְק ָש ֶׁר ָ יך ּ ַּבר ֹיוחַ אי יוּ"ד ָחכְ ָמה ְקדו ָּמה ימה דו ּ ְפנִ ָ בו ֹ ִה ְש ַק ְפ ָ ּת ִלכְ ֹ אשית ְ ּתרו ָּמה יבות ֵר ִ לשים ו ְּש ַּתיִם) נְ ִת ֹ (ש ִ לֵ ב ְ או ֶׁר ָך אַ ְ ּת ְּכרוּב ִמ ְמ ַשח זִ יו ֹ אור מֻ ְפלֶׁ א רוּם מַ ְע ָלה ַּבר ֹיוחַ אי ֹ את ִמ ְ ּלהַ ִ ּביט ִּכי ַרב ָל ּה י ֵָר ָ נ ְַמ ָ ּת ַעיִן לֹא ְתשו ֶּׁר ָך ַּבר ֹיוחַ אי אַ ְש ֵרי ֹיולַ ְד ֶּׁת ָך לו ְמ ֶׁד ָך אַ ְש ֵרי ָה ָעם הֵ ם ֹ יך וְ או ֶּׁר ָ ּשי ח ֶֹׁשן ֻת ֶׁמ ָ יך ְלבו ֵ ּ ּ קו ָרא ָל ּה ַּתעֲ לו ָּמה וְ אַ יִן ֹ סו ֶׁד ָך עו ְמ ִדים ַעל ֹ וְ אַ ְש ֵרי ָה ֹ חג השבועות אפתח פי להלל ר' חיים לוק ישראל המאה ה 02- ילום אֶׁ ְפ ּ ַתח ּ ִפי ְלהַ ֵּלל לָ ְך ּת ֹו ַרת אֵ ל ֵע ֹ ְ ּבפֶׁ ה צָ ח אֶׁ ְפצַ ח ָּב ְך ּ ָתכְ נִ ית ּ ָכל הַ יְ קוּם ְ ּב ַד ַעת יִ ְראָ ה אֱ ל ִֹקים חַ ִיּים ָכול ּ ָכ ַתב אֵ ל ְ ּבאֶׁ ְצ ַּבע או ִתיּ ֹו ֵת ְך ִּכ ְבי ֹ ּ ַכ"ף ֵּבי"ת ֹ ִמ ּ ְשנֵי ֶׁע ְב ֵר ְך ְּכתוּבָ ה אֶׁ ל ֵעבֶׁ ר ּ ְפנֵי ִאיש אֱ ל ִֹקים חַ ִיּים מו ָר ָשה ֹשה ִצ ָ ּוה ְ ּבהַ ר ִסינַי הֻ נְ חַ ְל ְּת לָ נ ּו ֹ או ָת ְך מ ֶׁ ֹ הֵ ן חָ ֵסר הֵ ן י ֵָתר יחות ּת ֹו ַרת חַ ִיּים מוכִ ֹ י ַָדיִ ים ֹ נה תורת אמך חול יִ ְהי ּו קור הָ אֱ מֶׁ ת ָּב ְך דִּ ְב ֵרי ֹ אַ ְּת ְמ ֹ ּשם ְ ּב ִפי ּ ֶׁכ ֶׁסף ִסיגִ ים ְלבַ ל יו ָ תוק ְלמָ ר אַ ְּת ֵעץ הַ חַ ִיּים מָ ֹ אֶׁ ְפ ּ ַתח ּ ִפי ְלהַ ֵּלל סוד ֶׁרמֶׁ ז ו ְּד ָרש וְ לָ ְך אֲנִ י נִ כְ ַסף דֶּׁ ֶׁר ְך ּ ְפ ָשט וְ ֹ דְּ בָ ַריִ ְ יך ַעל ֻּב ְריָּין אור זָרו ַּע לַ ַצּ ִדיק ְ ּבאֶׁ ֶׁרץ חַ ִיּים ֹ ִמימֵ י חָ ְר ּ ִפי ַש ְמ ִּת ְ יך נֶׁגֶׁ ד ֵעינַי וְ לֵ ב ידה ְל ֹיו ְצ ֵר ְך וְ לַ הֲ ֹגות ָּב ְך יְ ִח ָ ו ְּב אָ הֳּ לֵ ְך לָ מוּת ִּכי ּ ֻכ ָּל ְך חַ ִיּים אֶׁ ְפ ּ ַתח ּ ִפי ְלהַ ֵּלל ... עולָ ם ו ִּב ְתנָאֵ ְך יַעֲ מֹד הֵ ן אַ ְּת ְ ּב ִרית ֹ עולָ ם ָשמַ יִ ם וָ אָ ֶׁרץ יְ קוּם ֹ ִ ּב ְל ָע ֵד ְך יִ בּ ֹל ּו ְּכלֹא חַ ִיּים עוזְ בֵ ְך נִ ְל ּ ַכד ַּב ּ ַפח וְ חַ יָּיו הֵ ן הֶׁ ְעדֵּ ר וְ ָתפֵ ל טָ ח ֹ תו מו ֹ אַ ְך הַ ּ ַמחֲזִ יק ָּב ְך חַ יָּיו ְ ּב ֹ אַ ְּת ֵעץ הַ חַ ִיּים הֱ ִיּי מָ גֵ ן ִצ ּנָה ְל ַעם אֲ ֶׁשר ָּבחַ ר ָּב ְך ְלנַחֲ לָ ה הֱ ִיּי מֵ ִליץ י ֶֹׁשר ְ ּב ַעד הָ ָעם צון חַ ִיּים ָרצָ ה ִ ּב ְר ֹ אֶׁ ְפ ּ ַתח ּ ִפי ְלהַ ֵּלל ... נו תורת אמך אשורר שירה ר' רפאל ברוך טולידאנו בוד הַ ּת ֹו ָרה ירה ִלכְ ֹ אֲ ש ֹו ֵר ר ִש ָ ִמ ּ ָפז יְ ָק ָרה ז ּ ַָכה וּבָ ָרה מו ָּבחַ ר ְ ּב ַע ּמ ֹו נֶׁאֱ מָ ן ְש ֹ מו אֻ ּ ָמה נִ ְבחָ ָרה לו ִל ְש ֹ ִל ְה ֹיות ֹ דו הו ֹ דוַ ,על ִסינַי ֹ בו ֹ נִ גְ לָ ה ִ ּבכְ ֹ תו ָרה דוְ ,ל ַק ֵּבל ֹ ָק ָרא ְל ַע ְב ֹ רו ֵענ ּו נִתנָה לָ נ ּו ַעל יַד ֹ ְּ ֹשה ַר ֵּבנ ּו ְ ּב ִחיר הָ אֻ ּ ָמה מ ֶׁ ּתו יתו ִה ִ ּביט ִ ּב ְדמו ֹ נֶׁאֱ מַ ן ֵּב ֹ ירה תו מַ ְראָ ה ְמ ִא ָ ַּגם נְ בוּאָ ֹ יִ ְשמַ ח יִ ְש ָראֵ ל ְ ּבאַ הֲ בַ ת אֵ ל תו ָרה לו ְמ ֵדי ֹ ִּכי הוּא מַ נְ ִחיל אֶׁ ל ֹ רו גּ ֹובֵ ר אַ ְש ֵרי הַ ֶּׁגבֶׁ ר ַעל יִ ְצ ֹ יש ִרים דּ ֹובֵ ר בּ ֹוחֵ ר ַּב ּת ֹו ָרה מֵ ָ ַר ָּבה נְ ִעימָ ה ּת ֹו ָרה ְּת ִמימָ ה ירה ּ ֶׁפ ִתי מַ ְח ִּכימָ ה ַעיִ ן ְמ ִא ָ נז תורת אמך לכבוד תורה ההדורה ר' משה בן יעקב אדהאן מכנאס מאה 10-16 בוד ּת ֹו ָרה הַ הֲ דו ָּרה ִלכְ ֹ רון וְ צַ הֲ לָ ה אָ ִשיר ְ ּב ֹ או ָרה עוטֶׁ ה כַ ּ ַש ְלמָ ה ֹ ְל ֹ רו אֲ ֶׁשר נִ גְ לָ ה או ֹ ִמ ִ ּזיו ֹ אור ֹיום וְ לַ ח ֶֹׁש ְך לַ יְ לָ ה לָ ֹ חו ְללָ ה ָדו ֹ ַּב ּת ֹו ָרה י ֹ ּ ָכל יְ צוּר וְ כָ ל ּ ְפ ֻע ָּלה רומָ ם הוּא וְ נַעֲ לָ ה ְמ ֹ ַעל ּ ָכל ְ ּב ָרכָ ה ו ְּת ִה ָּלה ּרות ִמי זֶׁה יְ מַ ֵּלל ְ ּגבו ֹ ַשא הָ אֵ ל ָרם ו ִּמ ְתנ ּ ֵ ּרות ו ִּמי זֶׁה יוּכַ ל ְספו ֹ עו ֶׁשה אומֵ ר וְ ֹ לות ֹ דו ֹ ְ ּג ֹ רות אור יְ ָק ֹ לות ֹ ְ ּב ִה ָּג ֹ הַ ּ ֻמ ְפלֶׁ א וְ הַ ְמכֻ ֶּׁסה ּ ָכל הָ ֶׁע ְל ֹיונִ ים ִמ ָּקצֶׁ ה חַ יּ ֹות ו ְּש ָר ִפים וְ כִ ֵּסא אֵ ין ֹנו ֵדד ּ ָכנָף אֵ ין ּפ ֹוצֶׁ ה לו ֻד ִמיָּה ְת ִה ָּלה ִּכי ֹ ָשמַ יִ ם ו ְּשמֵ י ָשמַ יִ ם לו לֹא יְ כַ ְל ְּכל ּו אֶׁ ת ָּג ְד ֹ י ַָסד אֶׁ ֶׁרץ ַעל הַ ּ ַמיִ ם לו דום ַרגְ ֹ וְ לָ ּה ָק ָרא הֲ ֹ ינְתיִ ם מַ ִ ּקיף וְ נ ַָקף ֵּב ַ לו הֵ כִ ין וְ ָע ָשה ּ ָפעֳּ ֹ לו עו ְמ ִדים ִמ ּ ַמ ַעל ֹ ְש ָר ִפים ֹ לו מו ו ְּלהַ ְ ּל ֹ רו ְמ ֹ ְל ֹ ּלו עו ְמ ִדים ְ ּבאֵ ימָ ה ְלמו ֹ ֹ ֶּׁב ֶׁר ֶׁתת וְ גַ ם חַ ְלחָ לָ ה הַ ְשלֵ ם י ָּה אֶׁ ת מַ אֲ וַ יַי תו ְך כּ ֹהֲ נַי ו ְּלוִ יַּי ו ְּב ֹ כונֵן ִל ִ ּבי ו ְּס ִע ּ ִפי וְ ֹ יַחַ ד זְ ֵקנִ י וְ טַ ּ ִפי אֶׁ ְתנ ּ ֵַפל אֶׁ קֹד ַעל אַ ּ ַפי ּ ֵכן אֲ בָ ֶׁרכְ ָך ְבחַ יָּי חו ִלי וְ ֻת ּ ִפי אָ ִשיר ִ ּב ְמ ֹ ְ ּב ִש ְמ ָך אֶׁ ּ ָשא כַ ּ ָפי קול ְּת ִח ּנָה ְ ּב ֹ ו ְּת ִה ָּלה מו וַ ִיּ ְק ָרא עולָ ֹ ָּב ָרא ֹ נח תורת אמך ירדה שכינה ר' דוד בוזגלו מרוקו -ישראל מאה 27 (ש ְר ָתה) ְשכִ ינָה ְלמַ ּ ָטה מֵ עֲ ָש ָרה י ְָר ָדה ָ ידיו ֶׁשל ֶּׁבן ַע ְמ ָרם ּ ַת ְל ִמ ָ או ָרם ז ַָרח ַעל ּ ֻכ ָּלנ ּו ֹ לות ַעם ָרם ּ ָכאן ְ ּבמַ ְקהֵ ֹ מו ְ ּב ֹיום מַ ּ ָתן ּת ֹו ָרה וּכְ ֹ רות או ֹ ִּכי ֹיוצֵ ר הַ ְּמ ֹ רות ָעמַ ד ְ ּב ִסינַי ְלה ֹו ֹ רות דו ֹ תו ְל ֹ אֶׁ ת ּת ֹו ָר ֹ ְ ּבנֵי אַ ְב ָרהָ ם וְ ָש ָרה לו וְ אַ ּ ֶׁתם ֹנו ְשאֵ י ִדגְ ֹ לו חַ כְ מֵ י לֵ ב הַ ְמכַ הֲנִ ים ֹ לו מַ ְלכו ְּתכֶׁ ם ּת ֹו ְך הֵ יכָ ֹ ִּתכּ ֹון ַעד ֹיום הַ ְ ּבש ֹו ָרה נט תורת אמך נרדי נתן ריחו ר' אברהם אבן מוסה יחו מֶׁ לֶׁ ְך נִ ְרדִּ י נָ ַתן ֵר ֹ ִ ּב ְמ ִסבּ ֹו ֹיום ָע ָשה ה' נָגִיל נִ ְשמַ ח בּ ֹו אֵ ל נָ ַתן ְל ַע ּמ ֹו ּת ֹו ָרה ימה ְת ִמ ָ י ָָפה כַ ְ ּל ָבנָה ָ ּב ָרה ּ ַכחַ ָּמה ֹנו ֶׁתנֶׁת ִל ְפ ָת ִאים דַּ ַעת ו ְּמזִ ָּמה י ְָר ָדה ִמ ּ ְש ָח ִקים ִמ ּ ְשמֵ י רו ָמה ֹ ְל ָעם אֲ ֶׁשר ָאהַ ב ְ ּבכָ ל בו ְל ָב ֹ לו ָ ּבחַ ר ְ ּביַעֲ קֹב ְלנַחֲ ָלה ֹ קו תו חֶׁ ְל ֹ י ְִש ָראֵ ל ִל ְסג ָ ֻּל ֹ לו וְ חֶׁ ְב ֹ ְ ּבהַ נְ חֵ ל ֶׁע ְל ֹיון ּג ֹויִם הֵ ָּמה לו ּג ֹו ָר ֹ ַּת ְח ִ ּתית ָה ָהר ּ ֻכלּ ֹו ֻּת ּכ ּו לו ְל ַרגְ ֹ עו ִלים מַ ְלאֲ כֵי אֱ ל ִֹהים ֹ וְיו ְר ִדים בּ ֹו ֹ ָר צָ ה ְ ּבהַ ר ִסינַי ָל ֵתת תו ּת ֹו ָר ֹ ּבו י ַָרד ִעם ָּכל ָע ָליו ו ֹ מֶׁ ְר ּ ַכ ְב ּת ֹו יתו יאו נֶׁאֱ ָמן ֵּב ֹ ַויְצַ ו אֶׁ ת נְ ִב ֹ תו לא ִי ְ ּגע ּו ָב ָהר ִ ּב ְק ֻד ּ ָש ֹ ס תורת אמך ַרק ִ ּב ְמש ֹו ְך הַ יּ ֹובֵ ל הֵ ָּמה בו יַעֲ ל ּו ֹ הַ ר ִסינַי בּ ֹו נִגְ ָלה ְל ַעם זִ ָּכה ּו ָשם ָשם חֹק ו ִּמ ְש ּ ָפט וְ ָשם נִסה ּו ָּ רו ָתיו ָש ָּמה צִ ּוָה ּו ֶׁע ֶׁשר דִּ ְ ּב ֹ לות ָאז הֶׁ עֱ ָלה ּו ְלרוּם הַ ּ ַמעֲ ֹ כון ִש ְב ּת ֹו אֲ ֶׁשר ָש ָּמה ִל ְמ ֹ ִמ ְש ָּכ ֹנו ִמ ּס ֹו ָעה וָסַ ַער ִמ ְפ ָלט ישה ָה ִח ָ וְהו צֵ א ִמ ּת ֹו ְך ּכוּר אֶׁ בֶׁ ן ֹ ֹאשה ָהר ָ מו ְך הַ ּנ ֹו ְפ ָלה ֵע ָדה ְס ֹ דו ָשה ְק ֹ נִ ְשמַ ת חַ י ְ ּת ָב ֵר ְך נֶׁעֱ ָרץ ִ ּב ְק ֻד ּ ָשה וְ רוּחַ ָּכל ָ ּב ָשר נִ ְשמַ ת חַ יִּים בּ ֹו ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ תורת אמת נתן לנו סימן יוסף חזק ּת ֹו ַרת אֱ מֶׁ ת נ ַָתן לָ נ ּו ָּברו ְּך אֲ ֶׁשר ָּבחַ ר ָּבנ ּו יְ ָק ָרה ִהיא ִמ ּ ְפנִ ינִ ים נְטָ ֶׁעיהָ נַעֲ מָ נִ ים עונִ ים י ְָר ָדה ִמ ּ ְשמֵ י ְמ ֹ ִהיא זֹאת מָ צָ אנ ּו י ַָר ְשנ ּו סא תורת אמך וּמַ ה ּנָעֲ מ ּו אֲ מָ ֶׁריהָ דו ֶׁתיהָ ְס ָת ֶׁריהָ סו ֹ ֹ רו ֵדף אַ חֲ ֶׁריהָ אַ ְש ֵרי ֹ ַּגם ָשב וְ גַ ם י ִָשיש ָּבנ ּו אוהֲ בֶׁ יהָ סו ֶׁע ֶׁדת ִהיא ֹ ֹ עו ֶׁד ֶׁדת נְ ִביאֶׁ יהָ ַּגם ֹ אֵ ין מֵ ִבין ּ ַתעֲ לוּמֶׁ יהָ ְלבַ ד אֲ ֶׁשר יְ צָ ָרנ ּו תו ַרת אֵ ל ּ ָפנִ ים ִש ְב ִע ים ְ ּב ֹ רו ִעים נְ ָתנ ָּה אֶׁ ל ִמ ְבחַ ר ֹ ְסגֻ ַּלת י ָּה ַעם יִ ְש ָראֵ ל בו ֵתינ ּו גַ ם אֲ נ ְַחנ ּו אֲ ֹ לות וְ גַ ם ְ ּב ָר ִקים קו ֹ ְ ּב ֹ י ְָר ָדה ִמ ּ ְשמֵ י ְשחָ ִקים ֻס ּכַת דָּ וִ ד הָ אֵ ל י ִָקים ְמהֵ ָרה וַ אֲ נ ְַחנ ּו ַק ְמנ ּו ִחזְ ק ּו ִא ְמצ ּו אֻ ּ ָמ ֵתנ ּו ִשיש ּו ִע ְלצ ּו ְקהָ לֵ נ ּו ָק ְרבָ ה ְשנַת ְ ּגאֻ ָּל ֵתנ ּו ְּכ ִמ ִּמ ְצ ַריִ ם ְ ּגאָ לֵ נ ּו שוכנת בשדה ר' שלמה אבן גבירול ספרד מאה 11 כַנְת ַּב ּ ָש ֶׁדה ש ֹו ְּ ּשן ִעם אֹהֳּ לֵ י כו ָ ִע ְמ ִדי ְלרֹאש ּ ַכ ְרמֶׁ ל צַ ּ ִפי ְלהַ ר ָּב ָשן לַ ַּגן אֲ ֶׁשר נ ְֶׁחמַ ס ו ְּר ִאי עֲ רוּגָ ֵת ְך ּ ַכ ָּלה ְש ִאי ֵעינ ְֵך ִּכי נִ ְמ ְלאָ ה ש ֹו ָשן מַ ה ָּל ְך יְ פֵ ה ַעיִ ן ִּכי ַתעֲ ֹזוב ּג ִַּני עות ְ ּבגַ ן י ְָק ָשן ִל ְר ֹ ישן ּ ַתחַ ת עֲ צֵ י ִד ָ הָ בָ ה ְר ָדה לַ ַּגן ּתֹאכַ ל ְמגָ ִדים ָשם ו ְּבחֵ יק יְ פַ ת ַעיִ ן ישן ִּת ְש ּ ַכב וְ גַ ם ִּת ַ ~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~ סב תורת אמך השלמות והוספות מנהגנו שאין לברך ברכת הטוב והמטיב בליל הסדר ,היות ודין ארבע כוסות הם מדינא ראה בספר וזאת ליהודה טולידאנו (סימן כג), וכן מנהג אלג'יר כמובא בספר בית יהודה (ח"א סימן ג"ן), שכתב דאין זה אלא בשינוי יין ששותה בתורת רשות חוץ מארבע כוסות של חובה ,אבל שינוי יין שיהיה בארבע כוסות של חובה אין לברך הטוב והמטיב ,כיון דעל כורחו הוא שותה ולא סגי ו בלאו הכי אין זה נקרא ריבוי טובה ,דאף על גב דהוי טובה לגבי המינים אינו נחשב ריבוי לגבי השת יה עצמה ,דאינו תלוי ברצונו שלא לשתות ,אלא בעל כורחו וכו' ועוד דקיימא לן דמצוות לאו ליהנות ניתנו וכו' .וכ"כ בשו"ת השמים החדשים טולידאנו (סימן כג). גבי המנהג של אכילת סוכר בפסח .כתב הרה"צ רבי שלמה חיון זיע"א תלמידו הגדול של מרן ר' יעקב אבוחצירא זצוק"ל המובא בספר הגדה יאמרו גאולי ה' (ח"א עמוד ,)69 וז"ל בסוקאר של פורטוגאל וכיוצא שאומרים שאין חשש ושמענו שרבים מיראי ה' ופקיע שמייהו בחכמה וסדר קדושה היו אוכלים ,וכ"כ הרב בית יהודה עייאש שם דסוקא ר של פורטוגאל הוחזק שאין בו שום זיוף ,נראה דהמחמיר שלא לאוכלו וכו' מ"מ יכול הוא להשהותו בפסח וכו' הכין מסיק הרב חיד"א במחזיק ברכה עיין שם עכ"ד .ולכן בימינו שהסוכר בחזקת כשרות מהודרת וידוע שאין מזיפים בסוכר מותר לכתחילה לאכול סוכר וכן נוהג הגאון הרב יהושע מאמאן שליט"א. המימונה א .טעם נוסף למימונה ,כתב בספר שופריה דיוסף בירדוגו (הלכות פסח סימן יא), וז"ל מה שנהגו העולם באסרו חג של פסח אומרים זה לזה תרו ויח ותצליח ,שמעתי טעם נכון לפי שבביזת הים כל אחד נטל החפץ שרצונו בו ,וביום שביעי של פסח לא היו שואלים זה לזה מה הרווחת בביזה מפני איסור דברי חול ביום טוב ,ואחר שביעי של פסח היו יש ראל כולם שמחים וטובי לב מפני רו וח הביזה ,וכל אחד שואל לחבירו מה הרווחת בביזת הים והיה כל אחד משיב לחבירו חפץ פלוני לקחתי ,ולכן נהגו ישראל קדושים באסרו של פסח לעשות אותם יום משתה ושמחה ואומרים זה לז ה תרויח ותצליח ,וטעם נכון הוא .וטעם נוסף משום שהוא יום הילולה לאביו של הרמב"ם ,רבי מימון זצ"ל סג תורת אמך ב .המנהג במרכאש נהגו לשמור מעט יין של כוס אליהו הנביא וכן שיור מארבע כוסות של ליל הסדר ולצקת מיין זה על השמרים .באותו מעמד שרו ,בסימן טוב והצלחה -תהיה לעדתנו. וקול ששון וקול שמחה -ישמע בארצנו .ואז תהיה הרווחה -בביאת מ שיחנו. (הגדה יאמרו גאולי ה' עמוד .)68 ג .מנהגנו שלוקחים עשבים של שיבולת ,וראש המשפחה מניח על ראש כל אחד .וכתב הרב אברהם חמווי זצ"ל בספר בית הבחירה נהגו בהרבה מקומות בליל מוצאי חג הפסח לוקחים עשבים עם שבולים ומניחים בראשיהם כמנהג עירנו ארם צובה וכן בקושטא ואזמיר .וכ"כ הגה"צ רבי חיים פלאג'י בספרו מועד לכל חי (סימן יד), ליל מוצאי פסח נוהגין לשטוח שבלים בבתים ומניחים ג"כ שבולת בראשם משום דפסח נידונים על התבואה ולסימנא טבא שיהיה שנת שובע. עוד מובא טעם כתו ב באגרת הגאון מורנו הרב שלום משאש זצ"ל וז"ל אמנם אני מדגיש ומצהיר שמנהג המימונה במרוקו היה בצינעות ובחרדה גדולה בתוך הבתים דווקא .כל בתי כנסיות מלווין הרב שלהם עד הבית כמו חתן בשירה ובזמרה והרב מברך כל אחד מהקהל ונותן לו ב' תמרים על מה ש תחול הברכה .וגם באים אנשים אחרים .כל רב כדי כוחו ולפי קדושתו ,באים לבקרו ו לקבל ברכתו .אבל בתוך השוק לא נזכר שום דבר מזה ,כי גם האטמוספירא של השוק היתה קדושה .ולכן אני אומר שאין מקום וטעם למה שעושין המימונה בישראל בשוקים וברחובות בתערובות אנשים ונשים ,בלי שום צניעות כלל .כל זה חס וחלילה לקרות זה על מנהג מרוקו שלא היה שום זכר לזה כלל והרבנים שם לא יסכימו לזה כלל כי היא מצוה הבאה בעבירה( .הגדה גאולי ה' ח"ג .)62 טעם נוסף היות ובימי החג ,רבים נוהגים שלא אוכלים מחוץ לביתם ,מחמת שלכל משפחה יש חומרות שקיבלו מאבותיהם ,וכעת שהסתים החג אוכלים איש אצל רעהו להרבות שלום ורעות. סד
© Copyright 2024