כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות
כתב עת
לענייני ציונות ,יהדות,
מדיניות ,חברה ותרבות
עורך
אלי אייל
סגנית־עורך ליפשה בן ש"ך
גיליון מס' ,29טבת תשע"ד ,דצמבר 2013
כתב העת כיוונים חדשים הנו במה ע צ מ א י ת ו ב ל ת י ת ל ו י ה
לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו :תיאור התמורות בישראל ובגולה
וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה
היהודית בת־זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית;
עתיד הציונות -הערכות ומגמות.
כיוונים חדשים מאפשר מתן ביטוי פ ל ו ר ל י ס ט י מ ל א ו ח ו פ ש י
ולכן הוא כתב עת הפתוח להשקפות מגוונות .הדעות המובעות במאמרים
מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת.
השער האחורי:
יהודית סספורטס ,מתוך הס ִדרה "שִכחה" ,דיו על נייר 200x150 ,ס"מ.
יהודית סספורטס נולדה באשדוד ,ישראל .פסלת ,ציירת ואמנית וידאו בעלת שם
בינלאומי; מרצה בכירה באקדמיה "בצלאל"; תערוכתה "שומרי הסף" ייצגה את
ישראל בביאנלה בוונציה ,ב־ .2007זכתה בפרסים רבים ,ישראליים ובינלאומיים.
לפני זמן קצר ,ננעלה תערוכת יחיד שלה" ,שבעה חורפים" ,במוזאון ישראל,
ירושלים .על תערוכתה זו נכתב:
"מסתורין רב ,יופי נגלה מכל פסל ...אמנית בולטת שחיה ופועלת בברלין
ובתל־אביב ...פסליה ,עבודות הווידאו שלה ורישומיה -מקצתן אינטימיים,
אחרים מכסים קירות שלמים ,ערוכים ,כמו הליכה רב־ערוצית בין אונות המוח,
ומאפשרים הצצה לנבכי תודעתה".
כתובת המערכת:
ההסתדרות הציונית העולמית ,ת"ד ,92ירושלים ,91000טל' 052-3473934
יוצא לאור בסיוע המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של קק"ל
מחיר חוברת 45 :ש"ח
© כל הזכויות שמורות
המערכת אינה מחזירה כתבי־יד
עריכה לשונית ,עימוד והפקה" :מערכת"
נדפס בישראל ,טבת תשע"ד ,דצמבר 2013
לוחות והדפסה :סדר־צלם ,תל־אביב
קיבוץ דליה 19239
תוכן העניינים
כיוונים חדשים :ישראל־תפוצָה" :משבר
בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
אלי אייל
5
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
עוזי ארד
16
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
אסא כשר
31
האם התפוצה מתרחקת מישראל
גבי שפר
49
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
דני גוטוויין
65
לפני שער החוק
דן מירון
82
מודל של מזג שיפוטי
אליקים רובינשטיין
137
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
גבריאל שטרסמן
157
חרף הזעם בעולם הערבי :פלסטינים
מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים
מנחם מילסון
169
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
יגאל כרמון
175
תגובה :האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה
ארנון סופר
188
מדינת הלאום של הישראלים /מדינת הלאום של היהודים
יצחק טישלר
195
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
אלישע אפרת
201
מאזן אוסלו
אורי הייטנר
214
''האקסודוס השני''
שמואל טריגנו
220
כך גורשו המוזיקאים היהודים מגרמניה עם עליית הרייך השלישי
אלעד אוזן
230
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
אלון דהן
247
קהילה בשקיעה -יהדות פולין היום
שבח וייס,
אלזבייטה קוססבסקה
257
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
יחיעם ויץ
266
התפנית המעצבת של העלייה ה־1
יעל ויילר ישראל
276
חלום רכישת הכותל המערבי
אהרון יפה
284
ספרות וביקורת ספרים
הדרך שלא הלכו בה
אוריה שביט
288
"מנטליות אוסלו" על ספת פסיכיאטר
משה יגר
292
קול הנשמה
ניצה בן־דב
296
אם לא היה נהרג ב־ 1944בבורמה -
אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל
מרדכי נאור
300
עפרי בארץ הזוועות
שי רודין
307
על העיוורון ועל "מצב האנושות"
סבינה שביד
312
כיוונים חדשים
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית
הנישואין ללא אפשרות גירושין"
אלי אייל
"משבר יחסינו עם הגולה הוא חריף []...
ייתכן שעצם קיומנו תלוי בהם ,וקיומם תלוי בנו.
אבל נשאלת השאלה באיזו מידה אנחנו עוד יכולים,
בנסיבות הקיימות ,להשפיע זה על זה"
(גרשֹם שלום" ,אוטופיה משותפת לנו ולגולה",
דברים שאמר בדיון על "ישראל והגולה" ,בשנת .1956
לקוח מ"עוד דבר" ,בעריכת אברהם שפירא).
המוטו לקוח מדבריו של גרשֹם שלום ,שסיכם אותם ,בדיון שנערך ב־ ,1956כך:
הנקודה העיקרית שמתוכה בירורים חיוביים על יחסנו לגולה צריכים לצאת:
לא העמדת שתי המציאויות זו מול זו נדרשת .שתי המציאויות הללו חסרות,
שתיהן -כאן ושם -שרויות במשבר עמוק למדי .שתיהן חסרות אוטופיה.
...אוטופיה משותפת זו ,לנו ולגולה ,איננה נראית לעין ברגע זה .ואותה צריך
להעלות.
מאז עברו כ־ 57שנים .מה נשתנה?
6
אלי אייל
המשבר ביחסים בין ישראל לתפוצה עומד בעינו .ארתור הרצברג הגדיר פעם
יחסים אלה כיחסים בין בעל ואשתו .כבכל ברית נישואין " -ובפרט כזו שאינה
שלֵווה נוטה
מאפשרת גירושין" -בעת צרה ,עומדים בני הזוג יחדיו ,ואילו בעת ְ
כל צד ללכת בדרכו.
להבדיל מאינטלקטואלים יהודים אחרים בארצות־הברית ,הרצברג -שנהג
לבעוט במוסכמות -סבר כי לחיות באמריקה פירושו לחיות בגלות .זו הייתה,
לדידו ,קביעה דתית .יהודי החי בסביבה פתוחה ובמציאות דמוקרטית ,ייחודו
היהודי נשחק -לא בשל הסתערות עוינת אלא בשל פתיחותה של סביבה זו.
מכאן ,שהיהודי כפרט ,החי במשטר דמוקרטי ,יהדותו נמצאת בגלות .הרצברג
האמין ששיכוך וריפוי כאבי הגלות (לאלה החשים בהם .א"א) טמונה בהודאה
בכך .הפרדוקס הגדול במצבם של היהודים מתבטא בכך שדווקא אלה שליהדותם
אין נשקפת סכנה ,הם המכירים בכך שהם חיים בגלות .יכול להיות שהנשירה
מכלל ישראל ,הטראומה האישית והריקנות שמרגישים יהודים רבים ,קשורות
לאשליה הרווחת בקרבם ,שגלותו של היהודי מסתיימת עם הפוגרום האחרון.
אך זהו המסתורין שבקיומנו :למחרת הפוגרום ,מתחילה גלות חדשה.
הרצברג הציוני ,שישב בגולה ,סבר עוד בשנות השמונים של המאה שעברה,
שההבדל בין ישראל לגולה נובע מכך שבארצות־הברית ,הדאגה העיקרית ,הערך
הניצב בראש הסולם ,היו השתמרות החיּות היהודית ,ואילו בישראל השאלה
המכרעת היא קיום המדינה עצמה .נקודת המחלוקת העיקרית בין ישראל לגולה
קשורה לעלייה ,שהיא הערך העליון שעליו מתבססת הציונות ה י ש ר א ל י ת;
ואילו הציונות האמריקנית מתכחשת לו להלכה ולמעשה.
בן־גוריון האידאולוג התייחס אל התפוצה בתערובת של דאגה ובוז :כאל בעיה
וכאל מחסן לחלקים שימושיים לצורכי המולדת הנבנית ,בעת ובעונה אחת.
אבל החיים הפרגמטיים הכתיבו עסקה בין ישראל לגולה ,במיוחד עם יהדות
אמריקה .יהדות אמריקה סיפקה לישראל תמיכה נאמנה בדרכים שונות וישראל
סיפקה לגולה השראה .המליצות שהושמעו מדי פעם בדבר העלייה היו מין דרשה
חילונית של הכאה על חטא ושל העדפת הפרברים המהודרים על פני הקיבוץ.
אבל נותרה אז יראת כבוד כלפי הסמכות המוסרית מאותם שדיברו מישראל
ומאלה שדיברו למענה .שרה גם אמונה מסוימת בחלק מיהדות אמריקה שהקשר
לישראל יעניק תוכן חדש לחיים היהודיים.
אבל נפל דבר .לא עוד!
מה נשתנה ,אפוא ,בשלהי ?2013
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
7
תשובה מסוימת על שאלה זו מספק שאול מגיד ,מאוניברסיטת אינדיאנה ,בספרו
Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society־.American Post
ביקורת וסקירה על ספר זה פרסם ,לפני כמה חודשים ,תומר פרסיקו במוסף
"ספרים" של עיתון הארץ .פרסיקו ,חוקר בתחומי העידן החדש והדתות ,המוגדר
כפעיל חברתי למען חופש דת ,סבור ,ברוח ספרו של מגיד ,כי -
בעיני היהדות ,כדת של עַם ,דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה
באמצעות מצוות משותפות ,המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר .הפרידה
מן ההלכה ומן הלאומיות היהודית משנה את היהדות מן היסוד .הוסיפו לכך
את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקנית ,ותקבלו אותו מבט של עצב
המהול בקורטוב "אמרנו לכם" מצד יהודים אורתודוקסים ביחס לשקיעתה
של יהדות ארצות־הברית.
פרסיקו מסכם שיהדות ארצות־הברית מתרחקת יותר ויותר מן ההזדהות עם
זיכרון השואה ,ממדינת ישראל ומהציונות" .זו כבר עובדה מוגמרת ",הוא קובע.
אפשר לחלוק על סגנונו הפסקני ,אבל קשה שלא להכיר בכיוונם של התהליכים.
לפי פרסיקו ,הנוקט בעמדה ביקורתית מאוד כלפי על החיים הדתיים בישראל,
ומסתמך ,כאמור ,על ספרו של שאול מגיד ,יהדות פוסט־אתנית ופוסט־
מונותאיסטית בארצות־הברית -
יהדותם של בני הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת בעיניהם
פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית ,פחות קהילתית ויותר
אינדיווידואלית ,ומעל לכל -קוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש ,להתאמה
ולעדכון .לא פחות מ־ 50אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים
ללא יהודים ,וזה שנים שהזרמים הלא אורתודוקסיים מפתחים יוזמות
ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם.
אני מאריך בציטוטים מפרסיקו (ובעקיפין גם ממגיד) ,שכן הוא מייצג פרשנות
מפליגה לכמה תהליכים שעוברים על חלקים ביהדות ארצות־הברית.
מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות ,אלא על
התמורה העמוקה שהיא עוברת .מגיד מזהה בעת הזאת את הולדתה
של היהדות הפוסט־אתנית ,יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה
8
אלי אייל
לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת ,אלא מערכים ומאוצרות
תרבות .אלה הם דברים שנחשבים אוניברסלים ומתאימים לכל אדם .בניגוד
לביקורת האורתודוקסית על התופעה ,מגיד לא רואה בה קצה של היהדות
כדת ,ועוד פחות מכך -את סופה של היהדות כתרבות .כדרך אותם זרמים
לא אורתודוקסים ,מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה
מולו ,ואף צופה לה עתיד פורה.
יהדות פוסט־אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת ,אלא היא אף עוקרת
את עצמה מהזהות עם העמיּות היהודית ההיסטורית .מדובר בשלב אחד
אחרי הרב־תרבותיות ,שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד .כעת ,גורס מגיד,
ליהודים הצעירים בארצות־הברית אין כל רצון להכריז על ייחודם ,ומדיבורים
על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי .היברידיות
נהפכה כעת לערך ,וטשטוש הגבולות (האתניים ,המגדריים ,הדתיים) עולה
כשאיפה נורמטיבית.
מנגד ,בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים את יהדותם ,אחרים בהחלט דבקים
בה ,אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית .יהודים אלה
מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי
ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים .הם גאים
ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון ,לא כקשר דם.
השקפה דומה -לאו דווקא תוך הזדהות מוחלטת עם זו של מגיד (ופרסיקו) -
אפשר למצוא אצל תום פרידמן ,בעל טור בניו יורק טיימס ,שכתב מאמר על
משמעות הביטוי "אני יהודי" עבורו .המאמר פורסם בספר בשם זה ,שיצא לאור
בשנת ,2004ובו נכללו מאמרים של מאות ידוענים יהודים ,מיעוטם מישראל
ורובם מארצות־הברית ,בעלי דעות שונו .שם הספר ,אני יהודי ,נבחר בהשראת
מילותיו האחרונות של העיתונאי האמריקני דניאל פרל ,בטרם הוצא להורג
(וראשו נערף) על ידי קבוצת טרוריסטים מוסלמים מפקיסטן .יש הטוענים
שפרידמן הוא נציג אופייני ל"זהות רב־ממדית בעולם חד־ממדי".
פירוש המשפט "אני יהודי" בשבילי שהוא מרכיב חשוב ביותר בזהותי ,אבל
לא המרכיב היחיד בזהותי .אני רואה את עצמי כאמריקני ,עיתונאי ,בעל
טור בניו יורק טיימס ,בעלה של אשתי ,אבא לילדיי ,איש העולם ,יהודי .יהודי
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
9
איננו בשום מקרה המרכיב האחרון בזהותי .הדת שלי מגדירה את הנתיב
שבו בחרתי להתייחס לאלוהים וגם במידה לא פחות חשובה ,היא מגדירה
את שורשיי התרבותיים והקהילתיים .להיות יהודי הוא חלק גדול מעץ הזית
שלי ,שהוא שנותן לי עוגן בעולם .אבל אין הוא השורש היחיד ,מפני שלהיות
אמריקני הוא גם חלק נכבד של עץ הזית שלי" .יהודי אמריקני"" ,אמריקני
יהודי"" ,אמריקני יהודי הכותב בשביל הניו יורק טיימס" ,אין זה משנה
באיזה תיאור שאתה בוחר -כולם כובשים אותי וכולם חשובים .הם כולם
מתרכזים בהיכן שהייתי ולאן שאני הולך.
[ראוי לציין ,כי תום פרידמן זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר לבעלי טורים .מאמריו
על עמדות ישראל מול הפלסטינים נתקלים בביקורת חריפה מצד חוגים ימניים־
שמרניים בישראל ובארצות־הברית כך או כך ,הוא מייצג דור של יהודים שספגו
מעט חינוך ציוני ושהו מספר פעמים בישראל .בפן הזה -של ביקור בארץ -הוא
נמצא במיעוט בקרב יהוֵדי ארצות־הברית ,שרובם לא ביקרו אף פעם בארץ].
ׁשּבֵריּותֹו של תהליך ההתרחקות של
אין זה נכון לבטל או להמעיט מ ַמ ְ
התפוצה מישראל ,במיוחד זו של יהדות ארצות־הברית ,בנימוק שהתרחקות
זו נובעת מטינה כלפי מדיניות ממשלת ישראל ,או מפרשנות שמאלנית־
רדיקלית אידאולוגית של חוגים אינטלקטואלים בחו"ל ,משום שזו התחמקות
מהתמודדות אמיתית עם תהליך זה.
הדברים שהובאו כאן נועדו ,בין השאר ,להפנות את תשומת לבו של הקורא
למאמרו של גבי שפר ,בגיליון זה ,בדבר התרחקות הגולה מישראל .המשפטים
מלאי הפאתוס שנאמרו ונכתבו ,בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה
(לפני ואחרי ששת הימים) ,כגון" :המדינה היא שתבטיח את המשך קיומו של
העם היהודי"; "המדינה תהיה מגדלור של ערכים ומקור השראה ליצירה רוחנית
חדשה חובקת כל נדחי ישראל"; "ערכים חדשים שייווצרו בישראל יבטיחו את
ייחודו וקיומו של העם היהודי"; "ישראל תקיים את הגולה והגולה תעמוד לימין
ישראל -עד סוף כל הדורות"; שחרף הפאתוס שבהם היו מקובלים על הזרם
המרכזי בישראל ובתפוצות ,זוכים היום למנוד ראש ,אם של לגלוג ואם של כאב.
אולם אין במנוד ראש זה משום הסתייגות מן האידאולוגיה הציונית הרֹווחת.
10
אלי אייל
העמדה הביקורתית של חלקים בתפוצה על מדיניות ממשלת ישראל כרכה יהודים
המסתייגים ממדיניות זו או אחרת ,או מתופעה זו או אחרת בישראל ,יחד עם
שולליה הבוטים של המדינה המסתתרים מאחורי חזות אינטלקטואלית .העירוב
הזה מזיק להזדהות הפנימית האינסטינקטיבית של יהוֵדי הגולה עם ישראל .נגד
אלה השוללים עקרונית את הלגיטמיות של המדינה היהודית ,בהאשימם באי
מוסריות ,כתב פרופ' אלחנן יקירה ,פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית,
בספרו הנוקב פוסט ציונות ,פוסט שואה (שלושה פרקים על הכחשה ,השכחה
ושלילת ישראל):
כל מי ששיח ושיג לו עם אינטלקטואלים ,אנשי אקדמיה ,עיתונאים וכיוצא
באלה ,באירופה בעיקר אבל גם מן העבר האחר של האוקיינוס ,יודע עד
כמה התחזקו בקרב האינטלגנציה המערבית הצורך להכות על חטא
הקמתה של ישראל והתקווה לתיקונו של החטא הזה על ידי מימושה של
זכות השיבה וביטולה של המדינה היהודית.
ספרו של אלחנן יקירה ,הנחשב על ידי מכריו כאיש שמאל מתון ,דן ,בין השאר,
בהגותם של קבוצת אינטקלטואלים ישראלים -היסטוריונים ,פילוסופים
ואחרים -המשתמשים בשואה ובלקחיה באופן שיטתי כדי לאשש טיעונים
אנטי־ציוניים או פוסט־ציוניים .על עטיפת הספר כתוב:
הם אינם מכחישים את עובדת קיומם של תאי הגזים ,כמובן ,אבל כמו משתמשים
בה [בשואה] בביקורתם הקיצונית -עד כדי דה־לגיטימציה -על ישראל ,על
מדיניותה ועל העקרונות האידאולוגיים והמשפטיים שעליהם היא מתבססת.
שוב ,ראוי לחזור על האמירה כי ביקורת ואי הסכמה מצד יהוֵדי התפוצה על
מדיניות ממשלת ישראל -או על תופעות מסוימות המתרחשות בה -אין בה
כדי להפר את "קוד הזוגיות".
ישנם ישראלים שאינם סובלנים כלפי הביקורת הנשמעת מפי יהודי התפוצה.
היו ימים שכמה מאתנו השתעשעו במשחק המילים :מעורבות -כן ,התערבות
-לא .במעורבות -התכוונו להנצחת שמות תורמים על פרויקטים חשובים;
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
11
בהתערבות -התכוונו להבעת דעות בנושאי מדיניות וביטחון ,וההתנגדות
נבעה מכך שהמבקרים אינם נושאים בתוצאות ביקורתם והטפתם .או אז באו
אנשי מחשבה והיגיון ופסקו :אין הבדל בין מעורבות להתערבות ,שכן בסופו
של דבר העיקרון המכריע הוא שמדינת ישראל שייכת לכלל יהוֵדי העולם ולא
רק לישראלים ,והתערבות או הימנעות מהתערבות זו כבר שאלה של טאקט
והליכות נכונות .הישגי המדינה כרוכים בקשר שלה עם העם ,ובעניין דחיית
הביקורת הנמתחת עלינו מצד יהודי התפוצות ,ראוי לנהוג בקצת ענווה .פרופ'
אליעזר שביד ,ממתנגדיה המושבעים של ההפרטה ,במובן הרחב של המושג
(שהיה בה גם חיקוי ,לתהליכים בחו"ל) ,מדגיש בספרו האחרון ,נורמות הקיום
של העם היהודי בזמן החדש ,את יתרון ההזדהות עם העם ועם ייעודו:
מדינת ישראל שהתנרמלה והפכה ,כביכול ,למעצמה צבאית נמצאת מאז
במכבש של לחצים פנימיים וחיצוניים .היא אינה יכולה להיחלץ מהם כי
אם רק לתמרן בתוכם :להגדיל ולהעצים את הישגיה החיוביים ולמתן את
הוויתורים ההכרחיים לשמירת יחסיה עם מדינות התומכות בה ובפלסטינים
יחד ,כדי לזכות בהמשך תמיכתן בהגנה על עצם קיומה.
תנאי מוחלט לכך הוא רמה גבוהה של סולידריות לאומית ורמה גבוהה
של הזדהות עם העם ועם ייעודו ,כי רק באלה יתרון כוחו על אויביו ,אולם
התהליך המדיני־המלחמתי העצים את הקיטוב.
אולי ראוי שנשאל כמה "שאלות כפירה" ,כביכול.
שאלה אחת :האם גם היום ,לאחר השינויים הדמוגרפיים ,הפוליטיים והחברתיים
שחלו במדינת ישראל ,מאז ייסודה ,היה מתקבל נוסח מגילת העצמאות שהוא
מסמך יסוד בהכרתנו? לדעתי ,אפשר להסכים עם התובנה שהנוסח האקלקטי
של מגילת העצמאות שזכה לחתימתם של איש אגודת ישראל (יצחק מאיר לוין)
מזה ,ושל איש המפלגה הקומוניסטית מק"י (מאיר וילנר) מזה ,לא היה עובר,
כיום ,את המסננת הפוליטית.
ו"שאלת כפירה" נוספת :האם ישראל הייתה מתקבלת ,היום ,כחברה באו"ם?!
הרי גם בעת ייסודה פנתה פעמיים :בפעם הראשונה נכשלה ,והתקבלה רק בפעם
השנייה -בשל הרכב שונה של האו"ם ,באותם ימים ,ובשל לחצים שמקורם
ביהדות התפוצה.
12
אלי אייל
פעילות פוליטית יהודית קולקטיבית יעילה הצמיחה תוצאות מופלאות .זאת
עובדה (דוגמה אחת ,מני רבות :המאבק למען יהוֵדי ברית־המועצות) .פרופ'
שמואל נוח אייזנשטדט ,כתב בכיוונים חדשים על המרכיב החדש בהבניית
הזהות היהודית הקיבוצית המודרנית בקהילות בגולה:
השינויים בניסיון ההיסטורי של יהודים בארצות־הברית ,באירופה ובאמריקה
הלטינית ,לאחר מלחמת העולם השנייה ,הרחיקו הרבה מעבר להנחות
היסוד של האידאולוגיה הציונית הקלאסית האירופית המודרנית ,אותה
אידאולוגיה עצמה שעיצבה את הנחות היסוד המהפכניות של ישראל ואשר
הנחתה את תפיסתה של ישראל כלפי הגולה.
בהתפתחויות אלה מילאה מדינת ישראל תפקיד מאוד מרכזי ועם זאת
פרדוכסלי מנקודת הראות של ההיסטוריה הציונית .על פי העקרונות
הציוניים הבסיסיים ישראל היא הקהילה היהודית היחידה בעולם המודרני,
שהשיגה עצמאות כיחידה פוליטית טריטוריאלית נבדלת.
בניגוד לכל שאר הקהילות היהודיות המודרניות ,בנות זמננו ,הבניית
הסמלים של הזהות הקולקטיבית היהודית העיקרית ובחינה מחדש ,באורח
מתמיד ,של נושאים בציוויליזציה היהודית ,היו שזורים בישראל במסגרת
המוסדית המקיפה־כל של קולקטיביות פוליטית טריטוריאלית .בהתאם
לכך הייתה ישראל אינסטרומנטלית בהחייאת הממד הפוליטי של הקיום
היהודי והאוריינטציה למדינת ישראל ,שיכלה להימצא כמעט בכל הקהילות
והמגזרים היהודיים והיוותה ציר מרכזי של ממד זה .ישראל גם סיפקה ממד
גאוגרפי ,סמל של מורשת משותפת וסולידריות ,שקיבלו חלקים גדולים
מהעם היהודי -למעשה ציר יחיד משותף לכל ,או למרבית ,העם היהודי.
היא סיפקה מוקד מרכזי -אף כי לא תמיד קל ופשוט ולעתים קרובות
מאוד אמביוולנטי -של זהות יהודית קולקטיבית .בקהילות רבות ,במיוחד
בארצות־הברית ,בשנות החמישים והשישים ,היוותה ישראל מרכיב חזק
ב"דת האזרחית" היהודית שלהם .היא הפכה למקום מפגש טבעי לרוב
הארגונים היהודיים ,מעין מקום טבעי למפגשים משפחתיים ולאירועים.
כיום ,רק מעט מאוד ארגונים קהילתיים יהודיים אינם קשורים בדרך כלשהי
עם ישראל.
התביעות והציפיות השונות כל כך שהוטלו על ישראל היו ,לעתים קרובות,
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
13
אוטופיות ,מוגזמות ,בלתי מציאותיות ,אך כולן מוכיחות שהיא הייתה מוקד
מרכזי של אוריינטציות אלה .אפילו האמביוולנטיות לגבי ביקורת כלפי
מדינת ישראל ,שנעשתה קולנית יותר ויותר ,ממחצית שנות השבעים,
מעידה על המקום המרכזי ,יחסית ,שתופסת ישראל בהבניית זהות יהודית
קיבוצית בת זמננו.
הנחת היסוד בכתיבת שורות אלה היא שלישראל יש אינטרס חיוני בקשר אמיץ,
אמיתי ,מלּוו ֶה בהדדיות ,עם התפוצה היהודית.
לדעת כותב שורות אלה ,אינטרס זה הוא אקסיומטי ,ואינו זקוק להוכחה .ייתכן כי
יהיו שיערערו על הנחת עבודה זו ,וטעמיהם ראויים לבירור ולדיון בכתב עת זה.
א"ב יהושע הציע ,בזמנו ( ,)1975הגדרה פורמלית לציונות" :ציוני הוא אדם
המכיר בעקרון שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי
כולו ".נתן רוטנשטרייך ,שסבר באותו דיון שיהושע צודק ,אמר כי ראוי ,לעתים,
לא להילכד בהגדרות מַגבילות; ויחד עם זאת ,הוסיף ,כי הגדרת יהושע מחייבת
אותו ל ַמּתֵן את תֵזת הנורמליזציה שלו.
"בזכות הנורמליות" היא התֵזה ומטבע הלשון שטבע א"ב יהושע בספר מסות
בשם זה ,ולדעתו אנו חיים בחברה שאינה נורמלית ,שדורשת מאמץ מתמיד ,לא
אנושי ,להיות עסוקים כל הזמן בזהותנו.
אלא שעניננו כאן מכּוון ליחסי ישראל עם התפוצות ולא להגדרה פורמלית של
המושג ציונות (אגב ,מבחינת ניסוח הרעיון הציוני ,דומני שהניסוח של גרשֹם
שלום הוא המקורי ,הכוללני והקולע" :הציונות החזירה את העם היהודי למסלול
ההיסטוריה").
היותה של המדינה שייכת ליהוֵדי העולם ,אין בה כדי לעשות את יהוֵדי הגולה
שותפים ו מ כ ר י ע י ם בענייני מדיניות חוץ וביטחון .דעתם "הלא קובעת"
נשמעת ומהדהדת כתומכים וכמבקרים .וזו ,כאמור ,שאלה של טאקט .בענייני
דמותה הרוחנית והתרבותית של המדינה ,זכותם "להתערב" והם "מתערבים".
תודעת העליונות שיהוֵדי מדינת ישראל סיגלו לעצמם ,כלפי הגולה ,נובעת מכך
שהיהודים בישראל שותפים למפעל שההיסטוריה היהודית מכוונת אותו אליהם,
ולדעת רוטנשטרייך "זוהי סמכותם" .אלא שתודעת העליונות של ה מ ד י נ ה
הביאה אותם ליהירות ,לגאווה ולדחייה" .הם לא יגידו לנו איך להתנהג ומה לעשות",
תהיה תגובה ישראלית מקובלת מול הסתייגות או ביקורת שבאה מן התפוצה.
14
אלי אייל
הגיוני לחשוב שאותה "תודעת עליונות" של המדינה צמחה בעקבות מלחמת ששת
הימים .קריאה חוזרת בספרים שיצאו לאור בזוהר האופוריה של אווירת ששת
הימים ,מוכיחה שאנשים משכילים וחכמים כתבו דברים שספק אם הם מוכנים
לעמוד מאחוריהם כעבור עשרים ,שלושים או ארבעים שנה .כותבים אלה ,הוגי
דעות מוערכים ,לא נדבקו בנגע תחושת העליונות ,אבל הקנו למלחמת ששת
הימים משמעות רוחנית מופלגת .א ז ,אפשר היה להבין את הסיבות לתחושת
אלה -והמסתייגים מהן היום אף הם ,קרוב לוודאי ,היו קרובים ל"התעלות נפש"
ול"השראה רוחנית" ששררו לאחר ששת הימים ,הלך רוח שהובע בתום לב.
לדוגמה ,קטע קצר מספרו של אליעזר ליבנה ,ישראל ומשבר הציוויליזציה
המערבית ,שאת כתב היד שלו קראו ,בשלמותו או בחלקו ,ד"ר ש"ז אברמוב,
פרופ' יהודה אליצור ,פרופ' מנחם הרן ,פרופ' ישעיהו ליבוביץ ,ד"ר חוה לזרוס־
יפה ,שמעון פרס וגרשֹם שוקן .אני משוכנע ,בהכירי אישים שקולים וחכמים
אלה ,שהייתה להם ,כבר אז ,הסתייגות כזו או אחרת מדבריו של הוגה דעות,
סופר פורה ופוליטיקאי משכיל ,כמו אליעזר ליבנה:
מה שהתחולל בששת הימים בחזיתות -ביבשה ,באוויר ובים -היה ביטוי
מרוכז ואינטנסיבי למה שאירע בלבבות העם .אי אפשר להסביר את פעלו
של צה"ל בנתונים צבאיים בלבד .בחוויית חייליו פעמו דורות :כובשי הארץ
הראשונים ולוחמי המכבים ,מגיני מצדה ומקדשי השם במגנצה וורמייזה,
שרופי הכבשנים בשואה ולוחמי הגיטאות :נתמזגה בהם בהירות דעתם של
תלמידי חכמים ,מסורה עד וולוז'ין ,דבקותם של חסידים ויעילות הביצוע
של חריפי האמת המדעית ואמוני הצוותא החלוצית מודרנית .נעים זמירות
ישראל ניצח עליהם -ששת הימים רוו שירה ולחן -וירושלים של זהב
ריחפה לעיני רוחם .עבר והווה קרבו זה לזה ,וכאשר אירעה ההתמזגות בכור־
המצרף של מלחמת־מצווה התלכד הכול בהתפרצות מתוחה והתחשל
לכוח רב־אונים :צבאי בפעלו ,רוחני במהותו.
מלחמת ששת הימים לא הבשילה אויפוריה של ניצחון .צד זה של
ההתרחשות הודגש פחות מכל ,התיבה "מנצח על שיר מזמור" .אולם
תוצאותיה הרוחניות של המלחמה היו מפליגות ,והלכו והעמיקו ,הלכו
והסתעפו ככל שהמאורע עצמו רחק מבחינה קלאֶנדרית .פועלה הרוחני
של מלחמת ששת הימים שונה היה משל מלחמת העצמאות ,1948
ישראל־תפוצָה" :משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"
15
גדול הימנו ,ובמובן כלשהו מנוגד לו .מלחמת העצמאות הקימה מדינה,
שיוותה ביטחון לאומי ועוררה הרגשה שישראל נעשתה עם "נורמלי" :הרי
היעדר מדינה -כך סברו -הוא הדבר שהבדילהו משאר עמים .השואה ,אף
שקרובה הייתה ב־ ,1948שקעה אז באמנזיה נפשית ,כחלום־בלהות ללא
מציאות ריאלית בזמן הקיים .מלחמת ששת הימים החזירה את יהודֵי הארץ
לתחושת הגורל והייעוד הישראלי.
אכן ,הפאתוס (שהתקבל אז כמובן מאליו) היה נחלת רבים .אלא שלימים
יחרישו קולות התוקעים בחצוצרות החזון את השיח הרגוע והמעמיק אודות
טיב היחסים בין מדינת ישראל ליהודי התפוצה.
n
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
עוזי ארד
מעטות הן ההתייחסויות בישראל למונח אסטרטגיית־על .יש אף שמקוננים על
היעדר שכזאת בישראל .בין המתייחסים ,יש הנוקטים במונח "אסטרטגיה־רבתי"
( ,)grand strategyאחרים פונים למונח "מדינאות" ( ,)statecraftופה אנו יכולים
לבכר את המונח "אסטרטגיית־על" .בכל מקרה ,כפי שהטעים פרופ' יחזקאל דרור
בספרו האחרון )1(,הכוונה היא לאסטרטגיה או לחשיבה אסטרטגית שהיא ברמה
הגבוהה ביותר מבחינת גובה ההסתכלות ורמת ההפשטה ,מנקודת התצפית
הלאומית העליונה ,הנוגעת למדיניותה התנהלותה של המדינה במרחב הזירתי
והעולמי .פה ושם אנו מוצאים גם אירועים או חיבורים המתגדרים בכותרת:
"אסטרטגיה־רבתי" .כך ,למשל ,בפברואר ,1999נערך במרכז בגין־סאדאת (בס"א)
1. Dror, Yehezkel, Israeli Statecraft, Routledge, 2011.
פרופ' עוזי ארד הוא פרופסור בבית הספר לממשל ,דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי
וראש הפרויקט "אסטרטגיית־על וביטחון לאומי"; היה יועץ מדיני לראש הממשלה נתניהו,
ובשנים ,2011-2009יו"ר המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה; יזם את סדרת "כנסי
הרצליה" השנתיים ,ועמד בראשה ,בשנים הראשונות; היה ראש אגף המחקר במוסד למודיעין
ולתפקידים מיוחדים.
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
17
שבאוניברסיטת בר־אילן יום עיון שכותרתו הייתה" :אסטרטגיה־רבתי לישראל".
הרצו שם הפרופסורים אפרים ענבר ,ארנון סופר ויחזקאל דרור ,האלוף במילואים
אברהם רותם ואנוכי ,בשמשי אז בתפקיד היועץ המדיני של ראש־הממשלה.
מבחינת נושאי ההרצאות באותו יום עיון עולה שתחת הכותרת "אסטרטגיה־
רבתי" ,נכללו הנושאים הבאים" :עתיד המערכת הבין־לאומית"" ,קריסת המערכות
בישראל ובמרחב הסובב אותה"" ,אסטרטגיה רבתי לעידן של חצי שלום",
"אסטרטגיה בין־לאומית לישראל" ,ו"התגוננות התקפית -פנים חדשות לעיקרון
ישן :דוקטרינה צבאית לתפיסה מחודשת של הביטחון הלאומי" )2(.די ברור כי
נושאים אלה מהווים מרכיבים מרכזיים בתחום האסטרטגיה־רבתי ,אך כל אחד
מהם הוא רק חלק מהתמונה הכוללת ,ואף לא אחד מהם חובק את מלוא היריעה
שאסטרטגיית־על חותרת אליה.
אותו מעמד נועד גם לבטא הוקרה לפועלו של פרופסור יחזקאל דרור ,כמלומד
במדעי המדיניות באקדמיה ,כאיש מעשה בתחומי הביטחון ,שהיה כבר אז לדמות
המרכזית שדחפה את הצמרת בישראל לחשיבה ותכנון אסטרטגיים .לימים,
עתיד דרור להיות מי שבכתביו ובפועלו הציבורי ,כגון במסגרת המכון לתכנון
מדיניות העם היהודי ,יהפוך לדמות הבולטת ביותר בנוף הישראלי בהצגת משנה
סדורה הן לגבי סדרי ומנגנוני תכנון של אסטרטגיה־רבתי ,והן לגופן של סוגיות
קריטיות העומדות על סדר יומה של ישראל דהיום.
חשיבה אסטרטגית־רבתי "קרה"
עם זאת ,השימוש במונח "אסטרטגיה־רבתי" נותר נדיר .ישנם חיבורים בודדים של
עמיתים שחברו לדרור ויישמו גישה זו בהקשרים ספציפיים הנוגעים לישראל או
לעם היהודי )3(.אך לבד מיישומים אלה ,בולט היעדרו של השימוש במושג זה כמושג
מארגן ,ועוד יותר ,כמושג החסר בחשיבה האסטרטגית הגבוהה במחוזותינו.
המושג grand strategyמהווה מושג מארגן נפוץ וקיימת ספרות ענפה העוסקת
.2ענבר ,אפרים (עורך)" ,אסטרטגיה רבתי לישראל :יום עיון" ,אוניברסיטת בר־אילן ,מרכז
בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים.1999 ,
.3ואלד ,שלום ,עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות :לקחים לעם היהודי ,המכון לתכנון מדיניות
עם יהודי.2013 ,
18
עוזי ארד
בו או מממשת אותו .גם בישראל קיימת ,כמובן ,ספרות מגוונת על מדיניות
הביטחון ,במרוצת השנים ,וקצת פחות מכך על מדיניות החוץ של ישראל.
אולם ,אינטגרציה של מכלולים אלה ברמה הגבוהה ביותר ,הכורכת יחדיו את
הביטחוני־צבאי עם הבינלאומי־מדיני ,בראייה רחבה של זמן ,לאחור כמו גם
קדימה ,אינה בנמצא.
אפילו בתוככי מערכת החוץ והביטחון ,כולל בגופי התכנון השונים ,אין בנמצא
מסמכים המהווים בפועל אסטרטגיית־על למדינה והמשלבים את המדיני
עם הביטחוני ,ואת שאר הממדים הנוגעים לחוסנה ועוצמתה של מדינה .אין
הגופים הממלכתיים בישראל מנפיקים מסמכים מקבילים לאלה שמופקים על
ידי המועצות לביטחון לאומי של ארצות־הברית או אנגליה ,ואשר מתקראים
שם "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" ( .)National Security Strategyאין גם
בישראל מסמכים אשר מופיעים כדירקטיבות מצד הצמרת ,בבחינת down־,top
שמתוך סמכות הדרג המדיני ,מבטאים ומנחילים את אסטרטגיית־העל ,או את
אסטרטגיית הביטחון הלאומי לדרגים המבצעים ,כמו גם לציבור הרחב.
בהסבירו חסר זה ידע דרור ,כבר לפני שני עשורים ,לעמוד על הסיבות לכך,
ביניהן :היות הנושאים החשובים שעל סדר היום בישראל נתונים לחוסר הסכמה
אידאולוגית ,דבר המקשה על ביצוע חשיבה של אסטרטגיית־על איכותית; התחרות
הפוליטית הנמרצת ,המשולבת בשסעים אידאולוגיים ,גורמת לפוליטיקאים
לחמוק מחשיבה אסטרטגית־רבתי "קרה" ,וגם מרחיקה סוגיות "עדינות" מהגופים
המקצועיים; מגבלות ומכשלות ארגוניות־מוסדיות שהקשו על כינון גופי תכנון
לאסטרטגיה־רבתי ,אם בצמרת מערכת הביטחון ובוודאי במשרד ראש־הממשלה,
בשל התנגדות מצד הממסד הביטחוני; מנגד ,הסתמכות מופרזת על העבודה
הנעשית בצבא ,שהיא אמנם מקצועית ,אך מגזרית; היות תרבות קבלת ההחלטות
בצמרת "אנטי־הגותית" ,הממעטת להשתמש בעבודות מטה מדיניות־ביטחוניות
ארוכות טווח; ולבסוף ,שום ארגון בישראל אינו מקנה הדרכה והוראה מקצועית
והשכלתית לחשיבה ותכנון ברמת אסטרטגיית־העל.
מסמך מרשים של בן־גוריון מ־1953
לצד הסברים אלה ,יש להבין גם את הבעייתיות הייחודית שמתקיימת בישראל:
במציאות הישראלית שבה הנושא המדיני המרכזי -הסכסוך הערבי־ישראלי
והדרכים לניהולו -שנוי במחלוקת פוליטית פנימית עזה ,קשה לייצר קונצנזוס
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
19
ברמת אסטרטגיית־העל ,אלא ברמת הפשטה בנאלית .בו בזמן ,חשיבה
אסטרטגית המותנית ביוזמה מדינית ,יש ונותרת מוצנעת ,על מנת שלא להסגיר
כוונות טרם זמנן .גם בממד הצבאי ,יש ולעתים נדרשות הכוונות להיות מוסוות
וסודיות ,ולּו על מנת לשמר יסודות של הפתעה .על כן ,במציאות הישראלית,
חשיפה דקלרטיבית של מהלכים ואסטרטגיות עלולה להחטיא את המטרה ,ולכן
ההצנעה והסודיות הנם בבחינת הכרח בל יגונה ,ומכאן שעיצובה של אסטרטגיה־
רבתי לצרכים דקלרטיביים פנימיים ובין־לאומיים ייתכן ואינה אפשרית ,למעט
הכרזות ברמה כוללנית ביותר.
המונח הרווח יותר במציאות הישראלית בהקשר שלנו הוא המונח "תפיסת
ביטחון" .מונח זה ,שדווקא אינו נפוץ עד כדי כך במדינות אחרות ,מוצג ,לפעמים,
כביטוי הגבוה ביותר של מדיניות הביטחון והחוץ .זאת ,על אף שמטבע הדברים,
במרכזו עומדים ההיבטים הצבאיים־ביטחוניים .בחיבור שהוציא לאחרונה
פרופסור אלוף (במיל') יצחק בן־ישראל ,המתקרא "תפיסת הביטחון של
ישראל" )4(,הוא פורס את קורות התפתחות תפיסת הביטחון המיוחסת לישראל
והמעודכנת עד מאוד .מבחינה מינוחית ,אין בן־ישראל מתרגם את תפיסת
הביטחון בלע"ז " ,"security conceptכפי שנהוג למשל בנאט"ו ,שהיא ברית
של מדינות ,ולפיכך אין לה תפיסת ביטחון לאומית .כותרתו של ספרו של בן־
ישראל באנגלית היא " ."Israel's defence doctrineואכן ,המילים "דוקטרינה"
ו"תפיסת ביטחון" יכולות להיות בבחינת מונחים נרדפים .מאלפת העובדה
שבספרו מעלה בן־ישראל על נס את מה שהנו המעשה הראשון (והאחרון) של
עיצוב אסטרטגיית־על על ידי הצמרת ,והוא סקירת הביטחון של ראש־הממשלה
דאז ,דוד בן־גוריון ,מ־ .1953מסמך מרשים זה ,אותו כתב בן־גוריון עצמו ,הוא
הקרוב ביותר לכוונתנו באסטרטגיית־על ,מכיוון שהוא כורך את הבנת מצבה
של ישראל בזירה האזורית והעולמית ,את טיב האיומים קצרי וארוכי הטווח
שבפניה ,ואת המענים המדיניים ,הצבאיים ,ואף הטכנולוגיים שישראל נדרשת
להם במסגרת המענים ארוכי־הטווח לאתגרים שבפניה.
מסמך זה הוא בבחינת אי בודד ,שכן לאחריו לא היה בישראל ראש ממשלה
שעיצב תפיסה אסטרטגית ,למן יעדיה ועד פרטיה .מאז ועד היום ,לא נכתב
.4בן־ישראל ,יצחק ,תפיסת הביטחון של ישראל ,משרד הביטחון -ההוצאה לאור,
האוניברסיטה המשודרת.2013 ,
20
עוזי ארד
מסמך שכזה על ידי ראש ממשלה או שר ביטחון ישראלי ,ואף לא על ידי הדרגים
שפועלים בסמיכות לראש הממשלה ובשמו .אין זה אומר שלא נכתבו ספרים
המציגים קשת רחבה בנושא זה ,שנכתבו על ידי אישים בכירים ,כגון יגאל
אלון וישראל טל אחריו ,ואין זה אומר שמערכת הביטחון אינה מורגלת בייצור
מסמכים שמהווים אינטגרציות מקיפות .כך ,למשל ,לקהילת המודיעין מסורת
של הפקת הערכות מודיעין תקופתיות .אלא שאין אלה אלא בבחינת מסמכים
הבוחנים את המתרחש בסביבה החיצונית .זהו צילום תמונת מצב ,הערכה של
מה שקורה ומה שצפוי אולי לקרות .אבל אין בהם ,במסמכים אלה ,מילה וחצי
מילה על מה שרצוי שיקרה ,ובוודאי אין בהם תכניות להשגת הרצוי ומימושו.
תעֲדוף המשאבים
ברמה אחת גבוהה יותר של הכללה נמצא מסמך שייקרא "הערכת מצב" .שוב,
זו הערכה ,ואין היא בבחינת אסטרטגיה .השוני בין הערכות המודיעין להערכות
המצב הנו ,בעיקר ,שהערכות המצב אינן מסתכלות אך ורק על הזולת ,אלא
מנגידות באופן דו־צדדי את מה שיכול או רוצה הזולת לעשות אל מול מה
שהמדינה יכולה ומתכוונת ,אבל גם הערכה שכזו עוסקת כולה במצוי .קל וחומר,
אין היא מפתחת את קווי המדיניות והאסטרטגיה להגעה מהמצוי אל הרצוי.
אסטרטגיה תיחשב רק כתכנית המציעה ומציגה במפורש את הדרכים ,השיטות,
האמצעים והמשאבים שעמם מדינה פועלת להשגת יעדיה .המערכת הישראלית
גם מכירה היטב תכניות רב־שנתיות ,הן עבור הצבא והן עבור הזרועות המדיניות.
אלא שבמידה ותכניות כאלה צומחות לרוב מתוך המערכת ומוצגות כלפי מעלה,
לרוב הן משקפות את הצורך של המערכת לתת מענים לבעיות ואיומים כפי
שאלה מתעוררים בשטח או מסתמנים ,אך אין בהן את המאפיין העיקרי של
תכניות אסטרטגיית־על ,שראשיתן בדירקטיבות המדיניות וביעדים הלאומיים
כפי שמוגדרים על ידי הקברניטים ,והמשכן בדרכים להשגתם.
בארצות־הברית ,מנגד ,מתקיימים דיונים במישור אסטרטגיית־העל ברבדים
שונות .מתנהל שם דיון ציבורי ,שתורמים לו לרוב הוגים מהאקדמיה (שחלקם
גם רבי ניסיון מעשי) ,ולצדם פובליציסטים ואנשי מדינה שמתדיינים על כל
הכיוונים והמאפיינים הרצויים באסטרטגיית־העל הנדרשת לארצות־הברית.
הוגים אלה כתבו מאמרים ואף ספרים ,חלקם בעלי כותרות שאפתניות דוגמת
"אסטרטגיית־על לנשיא אובמה בקדנציה השנייה" .מובן שפעילות זו ענפה אף
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
21
יותר בכותלי האדמיניסטרציה ,כמו גם באקדמיות הצבאיות ובצוותי חשיבה
ממשליים המפיקים שיח או מסמכים ברמת אסטרטגיית־העל .למותר לציין,
וההיסטוריה יודעת זאת ,שבקורות ארצות־הברית בולטת תרומת עבודת צוותים
שעסקו ,בחסות הממשל ,בתכנון אסטרטגיית־על ואשר הביאו למפנים של ממש
()5
ולעיצוב מדיניות ארצות־הברית בעת המודרנית.
העיסוק באסטרטגיית־העל במדינות הגמוניות הוא טבעי מכיוון שמעצמות,
במיוחד גלובליות ,מקיימות נוכחות בזירה הבין־לאומית ולפיכך גם מושכות
התנגדות ותגר .שנית ,מדינות שכאלה צריכות להשכיל לתעדף את מוקדי
האינטרסים שלהן (כפי שנראה ביתר פירוט בהמשך) ,שהרי אין הן יכולות
לפרוס את משאביהן המוגבלים על פני כל הגלובוס .על מדינה לתעדף את
משאביה ונקודות האחיזה שלה .אין חטא גדול יותר מבחינת אסטרטגיית־העל
של מעצמה מאשר ,imperial overreach דהיינו ,נטייה אימפריאלית לחלוש
על יותר מכפי שביכולתה לתחזק .לפיכך ,בפני מעצמות אימפריאליות עומד
הכורח בזיהוי העדיפויות ,ובווידוא שיומרת השליטה האימפריאלית עולה בקנה
אחד עם מצאי המשאבים שעומדים לרשותה .לכן ,אנו מוצאים עיסוק בחשיבה
אסטרטגית במדינות בעלות מסורת או הווה אימפריאלי :ארצות־הברית
במובהק ,אך גם במעצמות לשעבר כמו בריטניה וצרפת ,ובמעצמות אזוריות
עולות ,כמו הודו ,יפן ואוסטרליה .הדעת נותנת שלסינים יש ,כמובן ,חשיבה
ברמות הללו ,אך אינני יודע איזה ביטוי היא מקבלת .ולגבי הרוסים ,הם אף פעם
לא חשבו אחרת.
לא כן לגבי מדינות קטנות ,שמצבן מזכיר את האמירה לפיה "החזק עושה
כפי שהוא חפץ ,החלש -כפי שהוא מוכרח" .סוגיית הבחירה והתעדוף שונה
במדינות אלה ,ואסטרטגיית־על של מדינות קטנות ,כאשר היא אכן מתקיימת,
אינה מתייחסת ,לעתים קרובות ,לכלל הזירה הבין־לאומית ,שבה אין למדינה
.5ניתן להסב תשומת־לב מיוחדת למסמכים הבאים :הראשון" ,המברק הארוך" של ג'ורג'
קנאן ,שנחתם לימים תחת שם־העט "מר ,"X ברבעון .Foreign Affairs השני ,המסמך
הידוע בשם .NSE 68 המסמך השלישי הוא מחקרי הסולאריום של אייזנהאואר ,שהביאו
למדיניותו שנקראה אז " ,"New Lookוהוטבעה אחר־כך במסמכי המועצה לביטחון לאומי.
כמו־כן ישנם מסמכי ה־ NSDDשל ממשל רייגן ,מ־ ,1983-1982וכן ה־Regional Defense
Strategyשל משרד ההגנה ,מ־ .1993בזמן ממשל ניקסון ,מסמכים שכאלה נקראו.NSSM
ואילו בזמן הנשיא קרטר ,מסמכי אסטרטגיית־העל המוסמכת נקראו .PRM דוגמה לכשל
של מסמך שכזה הנו ה־10־ PRMשל הנשיא קרטר.
22
עוזי ארד
בהכרח תפקיד מרכזי ,אלא לזירה אזורית ,בטווח האיומים וההזדמנויות המיידי.
מבחינת ישראל ,הגם אם אינה מעצמה ,אי אפשר להחשיבה כמדינה קטנה ,ובכל
מקרה ייחודה נעוץ בעוצמתה האזורית ,בהשפעתה הבינלאומית ,במערך קשריה
ברחבי תבל ובעיקר עם מדינות המערב.
מהו המודל האידאלי
הגם ,שכאמור ,העיסוק באסטרטגיה־רבתי מפותח ונפוץ יותר בארצות אחרות,
בולטת העובדה שהמונח מובן בצורות שונות ,מיוחסות לו מהויות שונות,
ונעשים בו שימושים שונים .נצביע על שלושה שכאלה :אסטרטגיית־על כתכנית
פעולה ,אסטרטגיית־על כחזון מוצהר ,ואסטרטגיית־על כתהליך ודפוס.
אסטרטגיית־העל ,בהגדרתה הרווחת ביותר ,היא תכנית המבקשת לתכלל
אמצעים צבאיים ,דיפלומטיים ,כלכליים ואחרים לקידום יעדיה הלאומיים של
מדינה ,במתווה התפיסתי הרם ביותר .תכנית אסטרטגיית־על מצביעה ,למעשה,
על היעדים החשובים ביותר ,ומתעדפת אותם ואת האינטרסים הלאומיים,
ולעתים גם סוקרת את האיומים העיקריים הניצבים לפתחה של מדינה .בעקבות
מיפוי זה ,היא משרטטת תכנית פעולה אשר מתעדת ומקצה את המשאבים
הלאומיים המתאימים בתור מענה לאתגרים .אסטרטגיית־העל קושרת במישרין
בין יעדי המדינה לבין משאביה ,וכן בין פעולותיה ומהלכיה בטווח הקצר והבינוני,
לבין יעדיה אשר נמצאים בטווח הארוך (החיבור הזה מתאפשר כאשר מדיניות
יום־יומית ויעדים נקודתיים קצרי־טווח ,נגזרים לאור אסטרטגיית הטווח־
הארוך ,כשלבים בדרך להשגת היעדים הגדולים יותר שמציגה אסטרטגיית־
העל) )6(.אסטרטגיית־העל ממלאת ,אפוא ,תפקיד כפול :היא גם קובעת את
היעדים ,אך גם מצביעה ,בקווים כלליים ,על דרך ההגעה אליהם ועל דרכי
הגשמתם .בהינתן אסטרטגיית־על שכזאת ,המדינה אינה מתנהלת מול העולם
באופן ארעי ,כשכל מקרה ואתגר עומד לגופו ,אלא פועלת בהסתמך על רעיון־
על כולל ומובנה ,תֵאוריה גבוהה ומארגנת ,באשר למטרותיה ולאינטרסים שלה
בזירה הבין־לאומית ובאשר לנתיב להשגתם .בכל מקרה ,המדינה אמורה לרתום,
6. Brands, Hal, The Promise and Pitfalls of Grand Strategy, Strategic Studies Institute,
BiblioGov publishing, 2012.
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
23
במסגרת אסטרטגיית־העל שעיצבה ,את שלל אמצעיה למען השגת המטרות.
במודל אידאלי ,על פי דגם זה ,תכנית הפעולה מקבלת תיקוף ישיר מצמרת
הממשל ,כאשר זה מפעיל את המטה המתכנן שנמצא לצדו של הקברניט ,או
לפעמים מסמיך לשם כך קבוצות תכנון מעורבות מקרב אנשי הממשל וממסדי
()7
החוץ והביטחון.
לפיכך ,במסמכי אסטרטגיית־העל ניכר באופן בולט שהיא חובקת גם את ממדי
הפנים וגם את ממדי החוץ של המדינה .בניגוד למדיניות חוץ ואסטרטגיה צבאית,
דווקא אסטרטגיית־על היא זו המזהה את העובדה ששיקולי פנים ומציאות פנים
הם חיוניים לצורך ההתקדמות וההתמודדות מול הסביבה החיצונית .עוצמה
ולכידות פנימית ,חוסן לאומי וכלכלי ,גיבוש אידאולוגי ,קונצנזוס פוליטי ,דעת קהל,
תכליתיות ,ומגנונים יעילים -כל אלה גורמים פנימיים ,שמתכנני אסטרטגיית־
העל נדרשים לקחת בחשבון ולרתום אותם להשגת היעדים הרצויים.
עיגון אינטרסים במורשת ובערכים
ולבסוף ,כשם שיעדיהם הלאומיים של מדינות ייחודיים להן ,כך גם מורשת
וערכים שבהם מדינות מעגנות את האינטרסים שלהן ,ולאורם הן קובעות את
היעדים הלאומיים .גם אלה באים ,לא אחת ,לידי ביטוי במסמכי אסטרטגיית־
העל ,ובמידה לא מבוטלת על מנת להקנות להם לגיטימיות והצדקה .אסטרטגיית־
על נדרשת ,לרוב ,לעסוק גם במונחים ערכיים ,ולא רק תועלתניים .אין היא
יכולה להיות אינסטרומנטלית בלבד ,ואין היא מוצגת במונחים רציונליים
לחלוטין .מדינות אינן פועלות בוואקום מוסרי ,ולא אחת צריכות הן לנמק את
פעולותיהן ולתלותן בערכים ,רגשות ,מחויבויות ,מסורות ,ועוד יסודות שכאלה.
אסטרטגיית־על מעגנת את עצמה ,לעתים ,במעטפת ערכית ,מייחסת ערכים
ספציפיים ליעדיה ,או מנמקת יעדים בשיקולים ערכיים.
כאשר מנהיגים מציבים בפני קהליהם יעדים ארוכי־טווח במסגרת של ראיית
עתיד כלשהו ,וקוראים להובלת המדינה אליהם ,יש ודי בכך ,לפעמים ,כדי
שייתפס הדבר כאסטרטגיית־על ,לאו דווקא מכיוון שקיים מִתאר מפורט של
7. Venkatshami, Krishnappa, "The Problem of Grand Strategy", Journal of Defense
128.־Studies, Vol. 6, No. 3, July 2012, pp. 113
24
עוזי ארד
הדרכים בהן יש ללכת ,אלא מכיוון שסמכותו של המנהיג היא המקנה לחזונו
את הצביון של אסטרטגית־על למדינה .החזון אמור לתת מעין השראה וכיוון
למה שנדרש לעשות ,ולשמש בבחינת רעיון מדריך .בניגוד לאסטרטגיית־
על כתכנית ,אסטרטגיית־על כחזון מותירה את עיבוד הפרטים ואת דרכי
ההגעה למטרה לעושים במלאכה .בפועל ,הדבר מותיר לגורמי הממשל מרחב
גדול יותר לפעול ולהגמיש את פעילותם על פי הנסיבות .בתקופות שונות,
מדינות שונות ידעו אסטרטגיות במובנן החזוני ,וכאמור ,בדרך כלל ,החזון
הוא חזונו של השליט .בדרך כלל ,חזון מוצג כעתיד יפה ,קוסם ומאתגר יותר
מאשר ההווה ,ובכך הוא שונה מתכניות אסטרטגיות־על -שיש והן אינן יותר
מדרכי התמודדות פרוזאיות עם אתגרים שלפעמים הם קשים ומאיימים.
החזון ,לעתים ,מתעלם מהפרטים ואפילו מעובדות או מקיומם של אינטרסים
מנוגדים ,מכשלות או תחזיות שונות ,ולרוב מציע מונח מאחד ,קליט וסינתטי,
שאמור ליצור תמונה קוסמת של העתיד אליו יש לשאוף .אסטרטגיה כחזון
מותנית ,כמובן ,באיכות החזון וקבילותו ,כמו גם איכות המנהיגות ,אמינותה,
ויכולתה לשמש מנוע עוצמתי ולייצר תהליכים .אין צל של ספק שחזון לבדו
אינו מספיק ,ונדרש גם כושר ביצוע מצד מוסדות וארגונים כדי להפוך אותו
לאסטרטגיית־על מעשית.
גם ֶצבֶר החלטות והתהנהגויות משמש אסטרטגיית־על
כנגד השימושים דלעיל ,וכאשר הם אינם מתקיימים ,נשאלת השאלה מה נותר
למדינה שמדריך את מהלכיה ,כשהדבר אינו מוגדר לא בחזון ,לא בנוסחה ,לא
בסיסמה ולא בתכנית? הרי לא ייתכן שמהלכיה של מדינה הם אקראיים לגמרי.
ולפיכך ,באין כל אלה ,יש הטוענים שעדיין מתקיימת מידה של עקביות ,ולו
חלקית ,בהתנהלותה של המדינה .קיומה של אסטרטגיית־על מתוכננת ,מוצהרת
ומוגדרת ,אינו הכרחי לקיומה של מדיניות מוצלחת .היעדר מסמך שבו מוגדרת
האסטרטגיה הלאומית ,אין פירושו שהמדינה מתנהלת בצורה לא נכונה .תיתכן
פעילות אסטרטגית ,גם ללא הגדרה רשמית של אסטרטגיית־על.
כשם שהיעדר חוק ,דהיינו מסמך אחיד ,מגובש ,מוסכם וחתום ,שמוגדר כחוקה
של מדינה ,אינו אומר שהמדינה נטולה מסד חוקתי ,כך גם היעדר מסמך של
תכנית־על מוכרזת ומפורשת ,אינו אומר שהמדינה נטולת אסטרטגיית־על.
כפי שבמדינה כגון בריטניה ,ששם צֶבֶר חוקים ,פסיקות ,ונוהג מצטרפים לכלל
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
25
המסגרת החוקתית המסדירה את התנהלותה המשפטית ,כך יכול להיות גם
צֶבֶר של החלטות אד־הוק של קברניטים ומהלכיהם ,לצד תכניות מוסמכות של
דרגי עבודה והתנהלויות בשטח בבחינת השתקפות האסטרטגיה הנגלית -וכל
אלה נכרכים יחדיו לאסטרטגיית־על של מדינה .אסטרטגיה היא ההתנהגות
בפועל של המדינה ,כאשר מתוך המעשים בפועל מתגלות הקדימויות,
ההכרעות והפשרות שבין שיקולים ואמצעים מנוגדים .דהיינו ,אסטרטגיית־
על ,מזווית זו ,היא צֶבֶר ההחלטות וההתנהגויות שננקטו ,במידה ויש בהם
עקביות ודפוסים מזוהים.
היסטוריונים ייחסו אסטרטגיית־על למדינות ולמעצמות ,בתקופות שונות
בהיסטוריה ,על סמך התבוננות רטרו־אקטיבית על פעולותיהן וזיהוי המחשבה
שעמדה ,לכאורה ,בתחילת המעשה ,מבלי שהמדינות עצמן פירטו את תכניותיהן
במסמך מוצהר כלשהו .ההיסטוריונים גוזרים את אסטרטגיית־העל מדפוסי
הפעולה כפי שהם נראים בדיעבד.
יש מדינות שאין להן אסטרטגיית־על מגובשת ,והדבר לא גבה מהן מחיר,
ויש כאלה שאימצו לעצמן הכרזות נשגבות שהתנפצו במבחן המעשה .כי זאת
יש לדעת ,אין אתגר תכנוני קשה יותר .מלאכה זו מהווה אתגר למתכננים
אסטרטגיים ,מלומדים והוגים ,וכמובן לראשי מדינות .לפתחה מונחת הבעיה
הבסיסית של התמודדות עם הבלתי נודע ,עם אי הוודאות הטמונה בכל עתיד,
גם בעתות רוגע ,קל וחומר בעתות סוערות .קיימת תלות רבה בין היכולת
לאמוד ,לשער את העתיד ,לבין היכולת להעמיד מענים אסטרטגיים כלפי
מרכיביו הרלוונטיים למדינה .למעשה ,קיימת אינטראקציה סבוכה ומורכבת
בין עתידים שטרם התרחשו לעתידים שבין אם יתרחשו או לא ,משוערים
בהווה ,ולפיכך ,כבר מהווים מרכיב במציאות ,לבין הדרגות הגוברות של אי
ודאות .אפיונו של העידן הנוכחי כעידן של אי ודאות עמוקה נובע מריבוי
תופעות השינוי ,ומעצם השוני שבקצבי השינוי .אם לא די בכך שתקופות
נזילות מבחינה פוליטית הן קשות להסתמכות אנליטית ,על אחת כמה וכמה
לחיזוי ,הרי שמסימני התקופה הם השינויים הטכנולוגיים המביאים לתמורות
()8
בסדרי עולם.
.8עיין למשל:
Disruptive technologies: Advances that will transform life, business, and the global
economy, Mckinsey Global Institute report.
26
עוזי ארד
ראייה רב־תחומית
כנטען ,קיים גם קושי אובייקטיבי נוסף לגבי תכנון אסטרטגיית־העל -בהיות
המשימה מורכבת מאוד ,מראש .הדבר הוא תובעני מבחינת האיכות ורוחב
האופקים הנדרשים מהעוסקים בה .כדי לעסוק באסטרטגיית־על ,יש צורך באישים
ובמוסדות שלהם הבנה מקיפה של המערכת הבין־לאומית ,כמו גם של המשאבים
הלאומיים .המתכננים ייתקלו תמיד בקשיים אינהרנטיים ,הן תפעוליים (הם תמיד
יפעלו תחת לחץ ,במסגרת בירוקרטית בעלת מגבלות ,וכאשר המידע שברשותם
חלקי) ,והן אינטלקטואליים (למשל ,הבנת המערכת הבינלאומית חלקית,
תמיד ,והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כאשר עומדת בפני המתכננים משימה
שאפתנית) .כמו כן ,לגופי ממשל רבים ישנם אינטרסים ,וכן סרבנות טבעית
לשינויים ,שעלולה להקשות על יישומה האפקטיבי של אסטרטגיית־העל .יש צורך
בראייה רב־תחומית של המתכננים (הכורכת אלה באלה עבר ועתיד ,משאבים,
יכולות ואינטרסים ,ענייני פנים וחוץ ,וכן הלאה) ,שאינה תמיד בנמצא .בארצות־
הברית ,אנגליה ,ואף הודו ,נמצא כי הממשלים נדרשים להסתייע ,דווקא בתחומי
חשיבה אלה ,בהוגים ובמומחים המצויים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר .קיימת
הפריה בין העולם ההגותי והאליטות האחרות ,לבין עולמות הממשל.
עם כל הקושי ,לאסטרטגיית־על יתרונות ותועלות חשובות :היא מאפשרת
קריאת כיוון ,ממקדת את המאמצים הנדרשים בהקצאה ובתיאום ,נוסכת עקביות
וקוהרנטיות ,מוודאת המשכיות ורציפות ,תורמת לבניית קונצנזוס מהצמרת ועד
לאליטות ,לזרועות המבצעות ולציבור; ולעתים אף מגדירה זהות ומעגנת את
סמכותה בייחודיותה של המדינה ,באינטרס־העל שלה ,ובמטרותיה הלאומיות.
כמובן ,שאין להפריז בציפיות מאסטרטגיית־העל .יש לה מגבלות ברורות ,והיא
עלולה להיות שגויה .אולם מעלותיה ,במידה והיא תקפה ,הן במתן תנופה
ונקודת אחיזה חזקה להתנהלות המדינה ,יתר יעילות ברתימת המשאבים
והקצאתם ,וגיוס העם למימושה.
"הכלה" או "בלימה" במלחמה הקרה
יש המציבים גישה רעיונית עקרונית ספציפית כפרדיגמה העומדת בבסיס
אסטרטגיית־העל .פרדיגמה כזו היא גרסה מופשטת של המציאות ,תפיסת
העולם הרווחת בקרב הדרגים של מקבלי ההחלטות .כך ,למשל ,אסכולת
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
27
הריאל־פוליטיק מזה ,או הנאו־ליברליזם ,מהוות ,לעתים ,פרדיגמות מרכזיות
המנחות מדינות בזירה הבינלאומית .האחיזה בפרדיגמה מסוימת יכולה
להוות מעין מסגרת מושגית או רעיון מאגד ,שמאפשר לפרש ,גם אם באופן
חלקי ,אירועים שבהם נתקלים המנהיגים ושעמם עליהם להתמודד .כלי
הניתוח הזה מאפשר להם להבין את הבעיה ואת דרכי הפעולה האפשריות.
יש לזכור כי מסגרות קונספטואליות לעולם אינן משקפות את המציאות
באופן מושלם ,ולפיכך ,אסטרטגיית־על שאינה יותר ממסגרת כזו ,לא תהיה
מציאותית לחלוטין.
יש פעמים ,והדבר רווח אצל מתכנני אסטרטגיית־על ,שהם תרים אחר נוסחה
שתתמצת במילה אחת את טיבה המובהק של האסטרטגיה .כך ,יודעים הכול,
שאסטרטגיית־העל של ארצות־הברית ומנהיגיה ,מאז שחר המלחמה הקרה
והופעת האיום הסובייטי ,התמצתה במילה הבודדת "הכלה" ,או "בלימה",
ובאנגלית .containmentזוהי גם טענתו של אחד מגדולי ההוגים בימינו בנושא
אסטרטגיית־העל ,ג'ון לואיס גאדיס מאוניברסיטת ייל )9(.לדידו ,האסטרטגיות
שהתגבשו במרוצת המלחמה הקרה היו כולן גרסאות שהותאמו לנסיבות
(אופי זירת הקרב ,אופי המצב הבינלאומי) ,וכולן התנהלו בהתאם לעיקרון־
על שהדריך את החשיבה האסטרטגית שהוגדרה בדרך החסכנית ביותר במושג
.containmentמאז ועד היום ,יחפשו תמיד וינסו מתכנני אסטרטגיית־
על ,גם אם יעּבדו אסטרטגיה שכזו לכלל תכנית בנויה לתלפיות ,למצוא את
המינוח החסכני המשקף אותה (,forward deployment, offshore balancing
וכן הלאה).
יש שסברו תמיד ,שאסטרטגיית־על מתאפיינת בראש ובראשונה בהתבוננות
לטווח־הארוך .התבוננות זו משתמעת ,לכאורה ,מעצם השימוש במילה
"אסטרטגיה" .שהרי נהוג היה להבחין בין תכנון אסטרטגי ,לבין תכנון
שאיננו אסטרטגי ,כשההבדל המהותי בין השניים נעוץ בטווח התכנון .דהיינו,
"אסטרטגי" ו"טקטי" היו מונחים הנמצאים על ציר הזמן ,ומיקומם עליו הוא
ההבדל העיקרי ביניהם .או אז ,בפולקלור של העושים במלאכה ,נשמר מקום
מיוחד של כבוד לאותם הוגים או מתכננים אסטרטגיים ,שבזכות היותם מרחיקי
ראות ובעלי מעוף מסוגלים היו לראות לטווחים ארוכים ולשרטט את הנתיבים
9. Gaddis, John Lewis, Strategies of containment: A Critical Appraisal of American National
Security Policy During the Cold War, Oxford University Press, 2005.
28
עוזי ארד
המוליכים להשגת מטרות חשובות בטווח זה .משתמע מכך ,שהתנהלות קצרת
טווח ,זאת שלעתים הייתה זוכה לכינוי "טקטי" ,נתפסה כנטולת מעוף מעצם
הגדרתה ,כקצרת רואי בגלל אופייה ,וכקטנונית וקרתנית יותר ,ועל כן לא זכתה
לאותו הדר שנשמר למתכננים מרחיקי הראות.
התאמה לנסיבות משתנות " -תכנון אסטרטגי דינאמי"
אלא ,שבתקופה זו ,גלי השינוי וקצביו בזירה הגלובלית הם דרמטיים ומואצים,
מלאי תמורות ולרוב בלתי צפויים ,ולפיכך ,תכנון שאפתני ,לשניים או שלושה
עשורים קדימה ,יימצא בהכרח לוקה בחסר ,בחלוף הזמן .בעתות שינוי שכאלה,
ככל שתתרחק מההווה ,תדע פחות ,ובכל התייחסות לעתיד חזוי כלשהו,
הסיכוי שתופרך גבוה לאין שיעור מהסיכוי שתדייק .על כן ,המתכנן המעגן את
האסטרטגיה שלו בתחזית ארוכת טווח מסוימת ,או ביותר מאחת ,וגוזר מכך
אסטרטגיה קשיחה ותכליתית ,גוזר על עצמו את הסיכון שנוכח הפרכתה הצפויה
של התחזית שעליה ביסס את תכנוניו ,תימצא התכנית כולה בלתי רלוונטית,
בלתי מועילה או מזיקה .מאידך ,התמורות והמפנים הרבים שעשויים להתחולל
בטווחי הזמן הקצרים ,הופכים לחשוב את התכנון קצר הטווח ,הטקטי ,לכאורה.
גם הטקטיקן נדרש לשיעור קומה ,והאסטרטגיה שיתכנן צריכה להתאפיין
במרחב תמרון ,גמישות ,מהירות תגובה ו־ורסטיליּות.
בפועל ,המתכנן האסטרטגי המודרני צריך להיות מסוגל לתכנן לכל הטווחים,
תוך יכולת להתמקד בכל רגע נתון ,בהתאם לצורך ,באחד מאופני התכנון .הוא
צריך לדעת לעצב גם אסטרטגיות קצרות טווח ,אסטרטגיות שלביות ,וכאלה
שיש בהן כושר התאמה לנסיבות משתנות .לשיטתנו ,המונח היאה ,לעת הזאת,
הוא "תכנון אסטרטגי דינאמי".
אשר לישראל ,עמדנו כבר על כך שהיא חסרה אסטרטגיית־על בהגדרתה כתכנית
רשמית ,ארוכת טווח .עמדנו גם על כך שעצם החשיבה ברמה האסטרטגית
הגבוהה -קלושה .לישראל מסורת תכנונית לאומית קטומת ראש ,ועיון ודיון
אקדמי ציבורי אסטרטגי ברמה גבוהה -רדוד .מן הראוי היה שהדברים ישתנו.
זאת ,לאו דווקא מכיוון שאסטרטגיית־על מגובשת ומוכרזת היא תמיד תנאי
הכרחי להתנהלות מדינתית ,אלא מכיוון שדווקא כעת ,ניצבת ישראל בפני
תמורות ודילמות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה ,שחלקן נוגעות לעצם קיומה
כפי שּכּוננה .כך ,למשל ,נדרשת הסתכלות והכרעה בסוגיות הבאות :כיצד צריכה
האם יש לישראל אסטרטגיית־על
29
ישראל לנהל את עצמה באזור ובזירה הבינלאומית ,בהתחשב במגמה של שחיקה
אפשרית בברית וביחסים המיוחדים שלה עם ארצות־הברית ,ונסיגה אפשרית
במעמדה העולמי של מדינה זו; כיצד על ישראל לנהוג לנוכח מגמות שחיקה
אפשריות ביתרונות המדעיים והטכנולוגיים שעמדו לה מאז הקמתה ,אשר היוו
את הבסיס לתחרותיות של כלכלתה ולעוצמת כוחות הביטחון שלה; כיצד ניתן
למנף את המהפכה הטכנולוגית בחינוך ובהשכלה הגבוהה על מנת להשביח את
מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה -שהן מעיינות עוצמתה; מה יהיו ההשלכות
על תפיסת הביטחון של ישראל אם תגיע איראן ליכולת גרעינית צבאית;
כיצד יכולה היא לבצר את משקה וכלכלתה מפני זעזועים כלכליים ופיננסיים
בינלאומיים; מה תהיה דרכה ביישוב או בניהול הסכסוך הערבי־ישראלי אל נוכח
השינויים בסביבתה האזורית והמגמות בעולם הערבי והאסלאמי; כיצד תוכל
להדק ולעבות את מערכת קשריה עם העולם היהודי ,עם הפזורה היהודית ואף
הישראלית בעולם; כיצד תוכל לרענן ולחזק את לכידותה ואת חוסנה הפנימי על
ידי התגברות על פערים ושסעים; ואחרון־אחרון ,כיצד יטויבו זרועות הממשל
והביצוע שלה.
לעבות את החשיבה
אל מול סדר יום כה תובעני ,אין מנוס מלצפות כי תעובה ,תשודרג ותושבח רמת
החשיבה והתכנון האסטרטגי הגבוהים בישראל .זאת ,לדעתנו ,ניתן לעשות
בשתי רמות :ראשית ,ברמה הממשלתית־ממסדית .במקרה כזה ,תצטרך ישראל
לפתח (בדומה למתרחש בארצות־הברית ובאנגליה ,למשל) במנגנונים העליונים
(המועצות לביטחון לאומי) את הפונקציות הטבעיות לייצורם של מסמכי
אסטרטגיית־על כמסמכי ביטחון לאומי בהגדרתו הרחבה של מונח זה .ניתן
ללמוד מלקחיה של ארצות־הברית ,ולהציע שבמסגרת המועצה לביטחון לאומי
תיוחד חוליה איכותית המנותקת מהשוטף ,ונתונה כולה לתכנון האסטרטגי.
זוהי ,למשל ,המלצתו של אהרון פרידברג )10(.ניתן גם ללמוד מלקחיה של המועצה
לביטחון לאומי הבריטית ,שמנפיקה מסמכים דומים תוך שאימצה עבורם
מתודולוגיות חדשניות (מתחום ניתוח וניהול הסיכונים).
10.Drezner, Daniel (ed.), Avoiding Trivia, Brookings institution Press, 2009.
30
עוזי ארד
טוב ,אפוא ,ייעשה אם גם בישראל המל"ל הוא שיוביל תהליך מתכלל של
אסטרטגיית ביטחון לאומי ,ולא את תפיסת הביטחון גרידא ,והדבר יזכה
לגושפנקא של הדרג המדיני .לשם כך ,עדיף שחוליה נפרדת במל"ל תאויש
בהתאם ותופקד על המשימה .תוזכר האמירה המפוכחת של הנשיא אייזנהאואר
(שיש מי שמייחסים אותה לראש ממשלת בריטניה ,צ'רצ'יל) ,לפיה התכניות
עצמן אינן חשובות ,אבל מלאכת התכנון -היא חיונית.
במקביל ,ושוב תוך למידה מהניסיון הפורה ביותר בארצות־הברית ,בריטניה ,הודו
ומדינות אחרות ,יש לעבות את החשיבה והדיון באסטרטגיית־העל של המדינה
בקרב האליטות ,בדומה לפעילות הנעשית בארצות־הברית באוניברסיטאות
האיכות ,במכוני חשיבה ובמסגרות בכירות אחרות .זאת ,לא רק מכיוון שדיון
זה מפרה ומעשיר את התהליך הרשמי ,אלא גם מכיוון שלא אחת הדרג הנבחר,
ולעתים אף המבצעים ,מגיעים מהאליטות החושבות .בישראל ישנה תשתית של
מכוני מחקר וחשיבה רלוונטיים הניתנת עדיין למיצוי ,ואף הוקמו מסגרות כגון
"הפורום לאסטרטגיית־על לישראל" ,שנועדו לאותה מטרה.
n
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
_____________
טרם נסתיימה הקמת מדינת הלאום הדמוקרטית של העם
היהודי -ישנם תהליכים היסטוריים שמן הראוי לנהל אותם
אסא כשר
מדינת ישראל נמצאת ,מאז הקמתה ועד עצם היום הזה,
בתהליך היסטורי חשוב :תהליך ההקמה (או ההתבגרות)
של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי .למרבה
הפלא ,הצער והבושה ,לא רבים מכירים בו ומעטים רואים
את עצמם מגויסים לקידומו .המאמר מתאר את מטרותיו
של התהליך ומציג את העקרונות להתנהלות הראויה של
המנהיגות האמורה לעסוק בניהול התהליך ההיסטורי.
אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש
לאורה שוורץ־קיפ ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב .חתן פרס ישראל בפילוסופיה
כללית בשנת .2000חבר האקדמיה האירופאית למדעים.
32
אסא כשר
הקדמה
כולנו מכירים תהליכים היסטוריים ,מרחוק או מקרוב .בילדותנו ,למדנו על
תהליך ההתפתחות של "המדינה בדרך" ,שהוביל את העם היהודי "להיות ככל
עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית" .בבגרותנו ,שמענו על "תהליך
השלום" ,שהיה אמור להוביל את מדינת ישראל להסכמים מדיניים בדבר יחסים
תקינים עם המדינות והעמים שבשכנותנו ,ו"לא ישא גוי אל גוי חרב".
תהליך היסטורי שמביטים בו מרחוק נראה ,לעתים ,כתהליך שהתרחש מעצמו,
במהלך ההיסטוריה .בתהליך ההיסטורי של עליית יהודים לארץ־ישראל ,החל
בימיו של רבי יהודה החסיד -בראשית המאה השמונה־עשרה ,עבור בעלייה
הראשונה -בשלהי המאה התשע־עשרה ,וכלה בעלייה החמישית -ערב מלחמת
העולם השנייה ,עלו לארץ־ישראל למעלה מארבע־מאות אלף יהודים .כל אחד
מהם וסיפור הרקע שלו ִ -מּנַי ִן ולאן ,מתי ועד מתי ,עם מי ועל דעת מי .ככל שאין
לנו מקום לומר על אף אחד שניהל את הפסיפס של ארבע־מאות אלף הסיפורים
האישיים ,כך נראה לנו התהליך מתרחש מעצמו.
הנחת המוצא שלנו היא כי ישנם תהליכים היסטוריים שמן הראוי לנהל אותם.
במאמר זה ,נעסוק בעיקר בתהליך ההיסטורי של הקמת מדינת־לאום דמוקרטית,
כדוגמת מדינת־ישראל ,האמורה להיות מדינת־הלאום הדמוקרטית של העם
היהודי )1(.בצד התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניתן לעסוק גם בתהליכים
היסטוריים מסוג אחר ,כדוגמת התהליך ההיסטורי של התגבשות זהות אזרחית
מלאה של חרדים .כיוון שתהליכים כאלה ניתן לנהל ומן הראוי לנהל ,עולה
שאלת ההתנהלות הראויה של ניהול התהליכים .זו שאלת האתיקה של ניהול
תהליכים היסטוריים.
נפתח מאמר זה בהבהרה מושגית -מהו תהליך היסטורי ומה פירושו של דבר
לנהל אותו .נמשיך בהצגת עקרונות האמורים להדריך את מי שעיסוקו בניהול
תהליך היסטורי כלשהו .נציג את העקרונות הללו ונדון בהם בעיקר בהקשר של
הקמת מדינת־הלאום הדמוקרטית שלנו.
1 .1במקום להשתמש בביטוי "הקמת המדינה" יכולנו להשתמש בביטוי "התבגרות המדינה".
לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות משלו .נשתמש בביטוי "הקמת המדינה" ,כשם
שהשתמשנו בו בהזדמנויות קודמות .ראו לדוגמה" :הקמת המדינה בימינו" ,בתוך :ורד
לוי־ברזילי 17 ,שיחות עם אסא כשר ,כנרת זמורה ביתן ,אור יהודה ,תשס"ה,2005 ,
עמודים .88-78
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
33
מהו ניהול תהליך היסטורי
האתיקה של תחום פעילות אנושית כלשהי היא תפיסה סדורה בדבר ההתנהגות
הראויה בתחום הפעילות הזה )2(.כדי להציג תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה
בתחום הפעילות שלפנינו ,אנו זקוקים לתפיסה בדבר תחום הפעילות עצמו .בלי
לדעת מה טבעה של הרפואה לא נוכל לשרטט את האתיקה הרפואית .בלי לדעת
מהו ייעודו של צבא ומה מאפיין אותו לא נוכל לפתח אתיקה צבאית .כיוצא
בזה ,כדי לעסוק באתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים עלינו להצטייד בתפיסה
מספקת של תחום הניהול של תהליכים היסטוריים .נבהיר ,אפוא ,בקיצור נמרץ,
מהו תהליך ,מהו תהליך היסטורי ומהו ניהול של תהליך היסטורי .הניתוח המושגי
יעזור לנו בהתוויית האתיקה של התחום.
תהליך:
ארבעה הם מאפייניו של כל תהליך .כשאנחנו מתבוננים היטב בתהליך שהסתיים
אנחנו אמורים להבחין בכל אחד מן המאפיינים הללו .לשם המחשה נוכל לחשוב
על הדוגמה הפשוטה של תהליך ההתבגרות של אדם צעיר כלשהו.
ראשית ,התהליך משתרע על פני תקופת זמן ,ברציפות .נקרא לתקופה זו "תקופת
התהליך" .לדוגמה :אפשר לתחום את תקופת ההתבגרות של האדם שלפנינו.
שנית ,לתקופה זו לא מוכרחה להיות התחלה המוגדרת באופן חד וגם לא סיום
המוגדר באופן חד ,אולם בין אזור ההתחלה לבין אזור הסיום מופיעים שלבים
של התהליך באופן מובהק .לדוגמה :אי אפשר לסמן את יום ההתחלה ואת יום
הסיום של תקופת ההתבגרות של אדם ,אבל אפשר לסמן תקופה שבה מופיעים
שלבים של התהליך.
שלישית ,התהליך עשוי ממצבים ,אירועים ,פעולות אנושיות וכיוצא באלה,
המופיעים בשלבים שונים ,בחלקים שונים של תקופת התהליך ,ולא כולם
בבת־אחת.
רביעית ,מה שמתרחש במהלך התהליך מצטייר כהתקרבות מתמדת אל מצב
2 .2ראו :אסא כשר" ,אתיקה מקצועית" ,בתוך :סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ
הנפשי ,עורכים :ג' שפלר ,י' אכמון ,ג' וייל ,הוצאת מאגנס ,האוניברסיטה העברית,
ירושלים ,2007 ,עמ' .29-15
34
אסא כשר
סופי מסוים .נקרא למצב הזה "תכלית התהליך" .לדוגמה :תכלית התהליך של
ההתבגרות הוא מצב הבגרות של האדם בממדים מרכזיים של חייו.
תהליך היסטורי:
תהליך ההתבגרות של אדם הוא תהליך ביוגרפי ,במובן זה שהוא מתרחש במהלך
חייו ,בתקופה מסוימת שלהם .התהליכים המעניינים אותנו כאן הם תהליכים
היסטוריים ,שבמהותם אינם ביוגרפיים.
שלושה הם המאפיינים של התהליך ההיסטורי:
ראשית ,התהליך ההיסטורי חורג באורכו ממידת האדם האחד .אורך תקופת
התהליך חורג מאורך תקופת החיים של אדם ושל בני־האדם המוכרים לו באופן
ישיר ומתמשך ,בדור שלפניו ובדור שאחריו .אדם מן היישוב מכיר את הוריו
ואת ילדיו ,ולפיכך בדרך כלל תקופתו של תהליך היסטורי אמורה להימשך יותר
משלושה דורות משפחתיים.
שנית ,התהליך ההיסטורי חורג גם ברוחבו ממידת האדם היחיד .בתהליך היסטורי
מעורבים יותר מאשר אדם אחד ובני ביתו .בתהליך היסטורי מעורב קהל של בני
אדם -קהילה ,קיבוץ ,תנועה ,חברה ,עם וכיו"ב.
שלישית ,תכלית התהליך ההיסטורי היא תכלית יציבה .המצב בו מסתיים
התהליך אינו ארעי .בדרך כלל הוא מחזיק מעמד במשך תקופה מתמשכת ,מעבר
()3
לתקופת התהליך שהיא תכליתו.
ניהול תהליך היסטורי:
אדם יחיד אינו יכול לנהל או לפעול אחרת במהלך תהליך היסטורי ,מראשיתו
ועד סיומו ,מכיוון שתהליך היסטורי ,מעצם טיבו ,מתמשך מעבר למהלך החיים
של אדם יחיד .עם זאת ,אדם יכול לנהל תהליך היסטורי במהלך חלק מן התהליך
ואדם יכול להשתתף בחבר בני־אדם המנהלים תהליך היסטורי בצוותא ,לא בזה
אחר זה ,אלא זה בצד זה.
3 .3אפשר היה לתאר את התקופה המתמשכת כולה כתכלית התהליך ההיסטורי ,אבל לשם
הפשטות נניח לאפשרות הזאת.
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
35
אדם מנהל תהליך היסטורי ,בשלב מסוים של התהליך ,כאשר לפעילות שלו יש
שלושה מאפיינים:
ראשית ,הוא תורם באופן מתמיד ומשמעותי ליצירת מצבים שיש בהשגתם משום
התקרבות לתכלית התהליך .לדוגמה ,ראש ממשלה תורם באופן כזה להתקדמות
תהליך היסטורי כשהוא גורם לכך שהממשלה ,הפרלמנט והכלל יתמכו במדיניות
מסוימת המחוללת התקרבות לתכלית התהליך.
שנית ,הוא עושה זאת בכוונה תחילה ,כדי לחולל התקרבות לתכלית התהליך.
שלישית ,הוא עושה זאת במתכונת ניהולית ,שיש בה תכנון ,גיוס תמיכה מעשית,
חלוקת עבודה בין התומכים ,הנחיה ובקרה של פעילות התומכים ,וביקורת
פנימית מתמדת של הפעילות לבדיקת ההתקרבות לתכלית התהליך.
חבר בני־אדם מנהל תהליך היסטורי ,בשלב מסוים של התהליך ,כאשר הוא
מאורגן לפעילות משותפת .ככל שניתן לומר על חבר בני־אדם שהם פועלים
כאיש אחד ,ניכרים בהם המאפיינים של ניהול תהליך היסטורי בידי אדם יחיד.
דוגמה פשוטה היא ממשלה המתנהלת כראוי לממשלתה של מדינה מתוקנת.
התכלית :להקים מדינת לאום דמוקרטית
התהליך ההיסטורי החשוב ביותר והמעניין ביותר ,בהקשר של מדינת ישראל,
הוא התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית
של העם היהודי .מקובל לראות את הקמת המדינה כאירוע שהתרחש בטקס קצר,
ביום ה' באייר תש"ח ,במוזיאון תל־אביב ,בו נקראה ונחתמה "מגילת העצמאות".
לאמיתו של דבר ,המסמך ההיסטורי המוכר ברבים כ"מגילת העצמאות" הוא בעל
הכותרת הרשמית "הכרזה על הקמת מדינת ישראל" .אכן ,באותו טקס הוכרז על
הקמתה של מדינת ישראל ובכך באה לעולם הישות המדינית והמשפטית הנקראת
"ישראל" ,אולם בכך עדיין לא באה לעולם הישות האמורה להיות מדינת הלאום
של העם היהודי ,במלוא מובן המילה ,כשם שבכך עדיין לא באה לעולם הישות
האמורה להיות מדינה דמוקרטית ,במלוא מובן המילה .בלשון אחרת ,מאז אותו
טקס אנחנו נתונים בתהליך ההיסטורי של עיצוב מדינת ישראל בתור מדינת
הלאום של העם היהודי ובתור מדינה דמוקרטית.
תהליך היסטורי של הקמת מדינת־לאום דמוקרטית אינו תהליך ייחודי למדינת
ישראל .אפשר לחשוב על תהליכים כאלה שהתרחשו בעבר ואפשר להעלות על
הדעת כמה אפשרויות של תהליכים כאלה שיתרחשו בעתיד .כאן ,לא נעסיק
36
אסא כשר
את עצמנו לא באלה ולא באלה ,אלא בתפיסה כללית בדבר טבעו של תהליך
היסטורי של הקמת מדינת לאום דמוקרטית .נציג ,עתה ,בקצרה ,את עיקריה של
תפיסה כללית בדבר הקמת מדינת לאום ,במלוא מובן המילה ,ואת עיקריה של
תפיסה כללית בדבר הקמת מדינה דמוקרטית ,במלוא מובן המילה.
תהליך של הקמת מדינת לאום עשוי מארבעה תהליכי־משנה .תהליך ההקמה של
מדינת לאום מגיע אל סיומו כאשר מגיעים לסיומם ארבעת תהליכי־המשנה של
ההקמה:
א .תהליך הוצאת הלאום מן הגלות;
ב .תהליך הוצאת הגלות מן הלאום;
ג .תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה;
ד .תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה.
כדי להבהיר את ארבעת התהליכים הללו ,נציג את תכליתו של כל אחד מהם.
תכלית תהליך הוצאת הלאום מן הגלות ,היא המצב שבו צורת החיים הטיפוסית
של אדם שהוא בן אותו לאום כוללת את היותו אזרח של מדינת הלאום ,המנהל
את עיקר חייו במסגרתה .בהיעדר מדינת לאום יתגוררו רבים מבני הלאום
במדינות שמנקודת המבט של ההיסטוריה של אותו לאום הן בגדר "גלות".
הקמת מדינת הלאום מאפשרת להם להגר מן המדינה שהם מתגוררים בה,
שאינה מדינת הלאום שלהם ,למדינה אחרת ,שהיא מדינת הלאום שלהם.
הוצאת הלאום מן הגלות אין פירושה הוצאת בני הלאום ,כולם עד אחד ,מן
הגלות ועלייתם למדינת הלאום שלהם .משעה שקמה מדינת הלאום של אדם
כלשהו ,שאינו גר בה ,הוא עומד בפני הכרעה אישית קשה :להישאר במקומו,
בגלות ,ולוותר בכך על החיים במדינת הלאום שלו ,או לוותר על מקומו ,שהוא
בלבבו "ארצך ,מולדתך ,בית אביך" ,ולזכות בכך בצורת החיים של אדם במדינת
הלאום שלו .כיוון שזו הכרעה קשה ,הדעת נותנת שלא כל אחד ואחת מבני
הלאום יכריעו בזכות החיים במדינת הלאום שלהם.
עם זאת ,הצגת הברירה בין החיים בגלות לבין החיים במדינת הלאום אינה חד־
פעמית ,סמוך להכרזה על הקמת מדינת הלאום .הברירה מציגה את עצמה בלי
הרף ,אולם תהליך הוצאת הלאום מן הגלות לא חייב להימשך בלי הרף .מדינת
הלאום רשאית לשאול את עצמה ,בבוא הזמן ,האם עליה להוסיף ולהתאמץ
להוציא את הלאום מן הגלות או שמא עליה לראות את תהליך הוצאת הלאום
מן הגלות כתהליך שהגיע אל סיומו ,למרות שלא מעטים מבני הלאום לא עלו
למדינת הלאום שלהם .גם אם לעולם לא תנעל את דלתותיה בפני בני הלאום
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
37
המעוניינים לעלות אליה ,ייתכן שמשלב מסוים ואילך תיתן לתהליך הוצאת
הלאום מן הגלות עדיפות נמוכה במאמצים המעשיים שלה.
לעתים ,המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות עשוי לשרת גם את תהליך
ההקמה של מדינת הלאום כמדינה דמוקרטית .במדינה דמוקרטית שבה אזרחים
נמנים על לאומים שונים ,קבוצת מיעוט אינה יכולה להיות בגדר מי ש"עומד
ברשות עצמו במדינתו הריבונית" .קבוצת מיעוט לאומי אינה נהנית מעצמאות
לאומית ,במלוא מובן המילה ,מפני שהיבטים מרכזיים של חייה נשלטים בידי
זולתה .לפיכך ,מדינה דמוקרטית יכולה להיות מדינת לאום רק אם בני אותו
לאום מהווים רוב ניכר של אזרחי המדינה .המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות
הוא ,לפיכך ,גם מאמץ לקיים מצב שבו רוב האזרחים הם בני הלאום.
תכלית תהליך הוצאת הגלות מן הלאום ,היא המצב שבו בני הלאום שהם
אזרחי המדינה (כדוגמת "העם היושב בציון") נושאים באחריות הראשית לכל
ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים במסגרת מדינת הלאום
שלהם .בגלות ,במדינה דמוקרטית שבה בני הלאום הזה הם קבוצת מיעוט ,בני
הלאום יכולים להיות שותפים משניים לבני קבוצת הרוב באחריות להיבטים
כלשהם של החיים האזרחיים ,כדוגמת האחריות לחלק משמעותי של התשתית
הכלכלית או האחריות לפעילותה של קהילה מקצועית חיונית ,אולם לא ייתכן
שהם יהיו האחראים העיקריים לכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים
הקולקטיביים .במדינה דמוקרטית ,קבוצת הרוב נהנית מדומיננטיות חברתית
טבעית המביאה לידי כך שבני קבוצת הרוב נושאים באחריות להיבטים המרכזיים
של החיים האזרחיים הקולקטיביים ,רובם ככולם.
כיוון שיש לנו עניין לא רק בתהליך ההקמה של מדינת לאום אלא גם בתהליך
ההקמה של מדינה דמוקרטית ,ראוי להדגיש כי דומיננטיות חברתית וחלוקת
אחריות בין בני קבוצת רוב לבין בני קבוצת מיעוט להיבטים המרכזיים של החיים
האזרחיים הקולקטיביים עולות בקנה אחד עם העקרונות של משטר דמוקרטי
שיש בו הקפדה מובהקת על שוויון זכויות ,בלא שום הפליה של אזרח שהוא בן
קבוצת מיעוט לעומת אזרח שהוא בן קבוצת רוב.
ברוח זו נוסיף כי אזרח ,בן לאום כלשהו ,יכול להיות שותף חשוב באחריות
להיבט מרכזי כלשהו של החיים האזרחיים הקולקטיביים .ההסדרים של מדינה
דמוקרטית אמורים לתת לכל אזרח הזדמנות שווה להשתתף באחריות ,על יסוד
כישוריו האישיים וללא זיקה לשייכות הלאומית שלו.
התהליך של הוצאת הגלות מן הלאום אינו אמור להתרחש רק ברמת הלאום
בכללותו .הוא אמור להתרחש גם ברמה האישית ,של כל אחד ואחת מבני הלאום
38
אסא כשר
בפני עצמם .אזרח מגלה אזרחות טובה ,בפעילותו במסגרת המדינה ,כשהוא
מבטא בפעילותו את הכרתו בחובה להיות שותף באחריות להתנהלות תקינה
של מדינתו .במדינה שבה תהליך ההקמה שלה הושלם זה מכבר ,יהיו אזרחים
שיסתפקו במילוי החובה של שמירה על החוק ובכלל זה החובה לשלם מסים .זו אף
פעם אינה אזרחות טובה ,מפני שתמיד המדינה אמורה לשאת באחריות לקידום
קבוצות חלשות ולשיפור ההתנהלות בהיבטים מרכזיים אחדים ,ותמיד יכול האזרח
לשאול את עצמו כיצד הוא יכול להיות שותף של ממש בתהליכים כאלה.
על אחת כמה וכמה ,במדינה שבה תהליך ההקמה נמצא בעיצומו .במדינה כזו יש
לאזרח בקעה רחבה מאוד להתגדר בה כשותף לתהליך ההקמה ,בהיבט מרכזי זה
או אחר של החיים האזרחיים הקולקטיביים.
תכלית תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה ,היא המצב שבו למדינה יש
זהות עצמית ,מוסדות ועקרונות ,בכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים
הקולקטיביים ,והיא מתנהלת כהלכה ,בידי מוסדותיה ,על פי הזהות העצמית
שלה ובהתאם לעקרונותיה.
בדרך כלל ,הזהות העצמית של המדינה החדשה באה לידי ביטוי מובהק ,עמוק
ומקיף ,בחוקתה של המדינה ,הנכתבת בידי אסֵפה מכוננת .סיפורה של האסֵפה
המכוננת שלנו אינו לתפארת מדינת ישראל .עם זאת ,זהותה העצמית של המדינה
מתבטאת ,אם גם בחלקה ,בדרכים שונות בחוקה החלקית שלה ("מדינה יהודית
ודמוקרטית") ,בחוקים שונים (כדוגמת חוק השבות וחוק המפלגות) ובפסקי דין
רבים של בית המשפט העליון.
הזהות העצמית של מדינה חדשה
הזהות העצמית של מדינה חדשה יכולה לכלול ערכים רֹווחים ,כדוגמת מדינה
דמוקרטית ומדינת לאום ,אולם היא יכולה לכלול גם ערכים ייחודיים ,הנעוצים
בתרבות ובהיסטוריה שברקע ,כדומת "אור לגויים" ,בחזונו של דוד בן־גוריון.
זהות עצמית מורכבת אינה רשימה של יסודות מכוננים ,כדוגמת "מדינה יהודית"
ו"מדינה דמוקרטית" .הצגה הולמת של זהות עצמית מציגה פסיפס ולא ערֵמת
אבנים .בהקשר של כל מדינת לאום האמורה להיות גם מדינה דמוקרטית ,הזהות
העצמית מוכרחה להבהיר את היחסים שיש לקיים במדינה בין היסודות המכוננים
של זהותה .נוסחת היסוד של היחסים הללו יכולה להיות שלילה גורפת של כל
טענה בדבר סתירה בין יסוד מדינת הלאום לבין יסוד המדינה הדמוקרטית.
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
39
מדינה מתוקנת מנוהלת במערכת הולמת של מוסדות ,ביניהם גם רשויות
הממשל המוכרות וגם גופים חיוניים של החברה האזרחית ,כדוגמת שירותי
הצלה ,שירותי בריאות ,בתי ספר ,מכללות ואוניברסיטאות ,גופי תרבות ,שירותי
תחבורה ושינוע ,גופי תעשייה ומסחר ,גופי תקשורת ועוד כהנה וכהנה .לכאורה,
כל המוסדות הללו קיימים במדינת ישראל והיא מתנהלת בהם דרך שגרה.
לאמיתו של דבר ,תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה כולל תהליך כינון של
כל אחד מן המוסדות הללו של המדינה .לא רק המדינה נתונה בתהליך היסטורי
של הקמה ,אלא גם כל אחד ממוסדותיה נתון בתהליך של הקמה ,לעתים היסטורי
ולעתים קצר יותר.
כינון מוסד של המדינה כרוך בעיצוב זהותו כמוסד מסוים שלה ,בעל ייעוד מסוים,
בעל אחריות וסמכות מסוימות ,ובעל אתיקה משלו ,המדריכה את כל הפעילים
בו להתנהל כראוי .חזקה על מוסד שלא עיצב את האתיקה שלו שלא השלים את
התהליך הדרוש של הקמתו .מוסדות יכולים להצטייר כמוסדות המתנהלים דרך
שגרה ומנהלים את המדינה דרך שגרה ,בלא שהשלימו את תהליך ההקמה שלהם.
הממשלה היא דוגמה מעניינת במיוחד :אין לה כללי אתיקה של שרים וסגני שרים,
אין לה הסדרים בדבר דיון בדוחות של ועדות ציבוריות ,ועוד כיוצא באלה.
תכלית תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה ,היא מצב בו המדינה נהנית
מחיים של שלום ושיתוף פעולה עם העמים והמדינות שבשכנותה ונהנית
ממעמד תקני בתוך הקהילה הבין־לאומית ,בכלל זה במוסדות כדוגמת האו"ם.
כמובן שאין זה ביכולתה של המדינה להשלים בהצלחה תהליך כזה בינה לבין
עצמה ,שהרי מדובר במצב שיש בו הסדר המקובל על כל הנוגעים בדבר ,המדינה,
העמים והמדינות שבשכנותה.
יצירת יחסי אמון הדדי חדשים בין בני הלאום ואזרחי
המדינה לבין בני הלאומים במדינות שבשכנותם
עד כאן ,עסקנו במרכיבי התהליך של הקמת מדינת לאום .האם כל אחד מן
התהליכים הללו מוכרח להיות תהליך היסטורי? הדעת נותנת שאכן כאלה הם
פני הדברים .כל ארבעת התהליכים שהצבענו עליהם זה עתה כרוכים בשינוי
עמוק ביחסיהם של אנשים רבים אל המציאות בה הם נתונים .התקדמות בתהליך
(א) של הוצאת הלאום מן הגלות מחייבת אנשים רבים לשנות את היחס שלהם
לצורת חייהם בגלות ולהעדיף עליה את צורת החיים במדינת הלאום החדשה.
40
אסא כשר
התקדמות בתהליך (ב) של הוצאת הגלות מן הלאום מחייבת אנשים רבים לשנות
את תפיסת האחריות שלהם למתרחש סביבם ,מתפיסה המחייבת מידה לא רבה
של אחריות לתפיסה המחייבת רמה גבוהה של אחריות .התקדמות בתהליך
(ג) של הקמת המבנה הפנימי של המדינה ,מחייבת עיצוב של ערכים ודפוסי
התנהגות חדשים ,אימוץ של עקרונות מחייבים ,בכל תחומי הפעילות המוסדית,
המקצועית והארגונית .התקדמות בתהליך (ד) של הקמת המבנה החיצוני של
המדינה ,מחייבת יצירת יחסי אמון הדדי חדשים בין בני הלאום ואזרחי המדינה
לבין בני הלאומים והמדינות שבשכנותם .על רקע עימות ממושך ,כינון יחסי
אמון הדדי מחייב פעילות חינוכית שבמרכזה לא רק בני הדור הנוכחי ,אלא
בעיקר בני הדורות הבאים .לפיכך ,התקדמות בתהליך של הקמת מדינת לאום,
במלוא מובן המילה ,היא התקדמות מתמשכת .התהליך הוא תהליך היסטורי.
במקביל לתהליך הקמתה של מדינת לאום יש לנו עניין בתהליך הקמתה של
מדינה דמוקרטית .בכמה מרכיבים של תהליך ההקמה של מדינת לאום ראינו
לעיל כיצד אמורים להשתלב באותו תהליך שיקולים בדבר האופי הדמוקרטי של
המשטר של המדינה ,אולם בכך אין די .ראשיתו של הדיון בתהליך ההקמה של
מדינה דמוקרטית היא הבהרה של מושג הדמוקרטיה .לצורך זה אפשר לצאת
מתורה פילוסופית בדבר מהותו של הצדק ,טבעה של המדינה הדמוקרטית,
ומקומו של רעיון האמנה החברתית בעיצוב עקרונותיה של מדינה כזו ,אולם
נקודת מוצא כזו תקשה עלינו להגיע לתפיסה שתהיה מוצדקת ומעשית בדבר
תהליך ההקמה של מדינה דמוקרטית .לפיכך ,נבחר לעצמנו נקודת מוצא נוחה
()4
יותר ,לצורך הדיון הנוכחי.
משותף ומבדיל בין דמוקרטיות למשטרים אחרים
מוכרות לנו מדינות הנחשבות בעיני כולנו למדינות דמוקרטיות בעליל .הדעת
נותנת ,כי כל אחת מבטאת במשטר הדמוקרטי שלה תפיסה מסוימת של מושג
הדמוקרטיה .אין זה מן הנמנע שמדינות דמוקרטיות שונות מבטאות תפיסות
שונות זו מזו ,לפחות במידת מה ,של מושג הדמוקרטיה .נשאל את עצמנו ,אפוא,
4 .4ראו :אסא כשר" ,מדינה יהודית ודמוקרטית -סקיצה פילוסופית" ,עיוני משפט יט3:
(תשנ"ה ,)1995 ,עמודים ;739-729וכן בתוך :אסא כשר ,רוח איש ,הוצאת עם עובד
ו"עמותת יהורז" ,תל־אביב ,תש"ס ,2000 ,עמ' .27-13
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
41
מה משותף למשטרים של המדינות הללו ומבדיל בינן לבין מדינות שהמשטר שלהן
הוא לא דמוקרטי בעליל .אפשר לתאר את המשותף למשטרים הדמוקרטיים,
המבדיל בינם לבין המשטרים האחרים ,בשתי דרכים קצרות ,שיספיקו לנו לשם
הדיון הנוכחי.
ראשית ,המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לעמוד על הערך של כבוד האדם
באשר הוא אדם .נאמנות לערך הזה מחייבת יחס מיוחד לאדם ,בנבדל מחפצים
ובעלי חיים לא אנושיים; מחייבת יחס מיוחד לאדם באשר הוא אדם ,שהוא
בהכרח יחס שוויוני; והיא מחייבת כבוד לאנושיות שבכל אדם ,כפי שהיא
מתבטאת ביסודות המכוננים :התבונה ,הרגשות והרצון החופשי .מדינה
שהמשטר שלה עומד על ערך זה משליטה אותו על כל הליכותיה ,בכלל זה -על
המבנה ,ההסדרים ,הנהלים ,האתיקה והמדיניות של מוסדותיה.
שנית ,המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לכלול הסדרים שיש בהם פתרון
הוגן של בעיית הקונפליקטים המתעוררים בין אזרחיה .הפתרון ההוגן של
קונפליקטים בתחומי החיים של יחידים או קהילות מתבטא במערכת ההוגנת
של הזכויות היסודיות של האזרחים ,המעניקה לכל אחד מהם חופש מוגן
בתחומים הבסיסיים של חייו ,רחב ככל האפשר ,כל עוד לא נפגע ממנו
החופש של זולתו ליהנות גם הוא מחופש כזה .הפתרון ההוגן של קונפליקטים
בתחומי החיים הקולקטיביים של האזרחים ,בתחומי הכלל כולו בבת אחת,
מתבטא במערכת ההוגנת של הסדרים לקבלת החלטות קולקטיביות ("שלטון
הרוב" ,במסגרת מוסדות המוקמים ומתנהלים באופן הוגן ,כדוגמת פרלמנט
וממשלה).
תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית הוא ,לפיכך ,תהליך עיצוב של כל מרכיבי
המבנה הפנימי של המדינה באופן העומד בדרישות של ערך כבוד האדם או של
ערך ההגינות ,שהם היינו הך .כבר ראינו שתהליך הקמת המבנה הפנימי של
מדינת לאום הוא תהליך היסטורי .מובן מאליו שהחובה לכפוף את כל מרכיבי
המבנה הפנימי של המדינה לערכים העומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי הופכת
את התהליך למורכב עוד יותר .גם תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית ,במלוא
מובן המילה ,הוא תהליך היסטורי.
עתה ,משסקרנו בקצרה את התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת לאום ואת
התהליך ההיסטורי של הקמת מדינה בעלת משטר דמוקרטי ,נוכל לדון בעקרונות
האתיקה של ניהול שני התהליכים הללו ,גם כל אחד מהם כשלעצמו וגם שניהם
יחד בעת ובעונה אחת .אולם לא נדון בעקרונות הללו במישרין ,אלא נעסיק את
עצמנו בעקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי כלשהו ,במסגרת המדינה.
42
אסא כשר
לאחר שנעסוק בעקרונות הכלליים ניתן יהיה לחזור ולדון במסקנות העולות
בדבר התהליכים ההיסטוריים של הקמת מדינת הלאום הדמוקרטית של העם
היהודי ובתהליכים היסטוריים נוספים המתרחשים במדינה וראויים לניהול
בהתאם לעקרונות הללו.
עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
אתיקה ,בכל תחום ,היא תפיסה ,מערכת עקרונות ,בדבר ההתנהלות הראויה
במסגרת אותו תחום .האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים היא תפיסה שאנו
באים עכשיו להציג בקצרה בדבר ההתנהלות הראויה של מי שמנהל תהליך
היסטורי ,יהא זה אדם יחיד או חבר בני־אדם ,במעמד מתאים.
נקדים ונבהיר ,כי מנהיג ברמה הלאומית שאינו משליט את העקרונות הללו
על התנהלותו יכול להצטייר או בדמות מי שמנהל תהליכים היסטוריים
מסוימים אבל עושה זאת שלא כראוי או בדמות מי שּכְלל אינו מנהל תהליכים
היסטוריים כאלה .ההבדל בין שתי הדמויות הללו הוא עמוק ויבוא לידי ביטוי
מעשי גם ביחסנו אל אותו מנהיג ,אולם בהקשר הנוכחי לא נעסוק בו בהרחבה
הדרושה.
נציין עתה עקרונות מרכזיים ,בסדר טבעי .בשלב זה לא נשאל את עצמנו האם
בין העקרונות הללו יש חשובים יותר וחשובים פחות .כולם בעלי חשיבות ,כולם
אמורים להתבטא באופן מובהק בהתנהלות של מי שמנהל תהליך היסטורי.
עיקרון :1עקרון החזון
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת לאור מטרה קבועה ,שהיא מצב
נכסף בעל "משמעות היסטורית" :המצב נכסף על רקע היסטורי ונכסף על רקע
ההשפעה שתהיה לו על מצבם של כל האנשים המעורבים בו .והוא נכסף עד כדי
כך שהוא מצדיק תהליך היסטורי של חתירה להשגתו .המנהל תהליך היסטורי
אמור לפעול באופן המבטא מאמץ להתקרב אל המצב הנכסף בהתמדה ולהגיע
אליו ,בסופו של דבר.
המטרה קבועה ,אבל היא מאפשרת לתהליך להשתנות מצד אחד ולהיות רציף
מצד שני .ברוח זו ,כשמטרת התהליך הציוני הייתה המצב של עצמאות מדינית
לעם היהודי בארץ־ישראל ,היא לא כללה הגדרה מדויקת של גבולות המדינה
במצב הנכסף.
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
43
עיקרון :2עקרון צדקת הדרך
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת על יסוד הצדקה יציבה של מטרת
התהליך ,של החתירה המתמדת אל המצב הנכסף ושל כל מה שנעשה בתהליך
לשם קידומו והשלמתו .הצדקה יציבה נעוצה במערכת ערכים יציבה .כל מי שדבק
בערכים הללו אמור להסיק מהם שיקולים בזכות צדקת המטרה ,צדקת החתירה
ההיסטורית לעברה וצדקת האמצעים המשמשים להשגתה.
מערכת הערכים שביסוד שיקולי צדקת הדרך היא מגוונת .ככל שהמדובר במדינה
דמוקרטית יהיו אלה ערכי כבוד האדם וההגינות וכיו"ב .ככל שהמדובר במדינת
לאום יהיו אלה ערכי העצמאות והאחריות וכיו"ב.
עיקרון :3עקרון המידתיות
המנהל תהליך היסטורי אמור להעמיד במבחני המידתיות כל אמצעי שהוא שוקל
לנקוט בו להשגת מטרת התהליך:
האם האמצעי משרת באופן סביר את החתירה למצב הנכסף; האם הוא עושה זאת
באופן שאין יעיל ממנו להתקרבות אל אותו מצב; והאם ההישגים החיוביים הצפויים
מן השימוש בו מצדיקים את התוצאות השליליות הצפויות ("המחירים").
הניסיון לטשטש את המוצא העדתי של העולים לישראל כדי ליצור זהות ישראלית
משותפת ואחידה לא עמד ,כך נראה ,באף אחד משלושת מבחני המידתיות.
עיקרון :4עקרון האחריות
המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו אחראי גם על ההתנהלות התקינה
של מערכת מנגנונים ,כדוגמת אחריות ראש ממשלה למכלול המנגנונים שביסוד
שגרת החיים האזרחיים והמדיניים .למרות שהאחריות להתנהלות התקינה
של מנגנוני השגרה היא כבדה ,המנהל תהליך היסטורי יראה את עצמו אחראי
להתקדמות התהליך ההיסטורי ויפעל באופן המתבקש חרף עול השגרה.
האחריות לביטחון האזרחים במדינת ישראל היא דוגמה לעול בעל חשיבות
עליונה שאפשר וראוי לשאת בו מבלי להתנער מן האחריות לתהליך ההיסטורי
או לנוון אותו.
עיקרון :5עקרון האומץ
המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו בצמתים שהדרכים היוצאות מהם
אינן נראות סלולות ובטוחות אלא נראות מטושטשות ומשובשות .נוכח הקשיים
הנשקפים מצמתים כאלה אמור המנהל תהליך היסטורי לא לסגת מפניהם ולא
44
אסא כשר
להתעלם מהם ,אלא לנהוג באומץ ,המביא בחשבון את הסכנה ומתאמץ להתגבר
עליה ,למרות שההצלחה אינה מובטחת.
בצומת ההחלטה על הקמת המדינה ,במאי ,1948פעלו בן־גוריון ועמיתיו באומץ
מובהק ,כראוי למנהלי תהליך היסטורי ,חרף הסכנות שלפניהם ,למרות שלא היה
להם יסוד להיות בטוחים לחלוטין בהצלחה הממתינה להם מעבר לסכנות.
עיקרון :6עקרון השותפות המכוננת
המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות מאמצים מתמידים לכונן הסכמה רחבה
ככל האפשר לצעדים הננקטים במסגרת התהליך ההיסטורי ,חרף מחלוקות
אידאולוגיות ופוליטיות המתגלעות בשגרת החיים החברתיים ,המדיניים
והפוליטיים.
המנהל תהליך היסטורי אמור לנהוג ברוח ההולמת אסֵפה מכוננת ,בניגוד לרוח
הנוהגת בפרלמנט ,בהיותו אמון על הכרעה פוליטית בכל עימות ממשי בין
חלופות .רוח האסֵפה המכוננת היא רוח המאמץ הכן והמתמיד לכונן הסדרים
בהסכמה מעשית רחבה ,הזוכה לתמיכה של קבוצות שונות ,כל אחת על יסוד
שיקוליה היא ולאו דווקא על יסוד שיקולים משותפים.
התנערות האסֵפה המכוננת של מדינת ישראל מתפקידה והפיכתה לכנסת הראשונה
היו שגיאות היסטוריות קשות ,לא רק מפני שהותירו את המדינה ,עד עצם היום
הזה ,בלא חוקה מלאה בתחומי זכויות האזרח והאדם ,אלא גם מפני שהשליטו על
הפעילות המכוננת של הכנסת את הרוח הלא ראויה לה ,רוח ההכרעה הפוליטית.
עיקרון :7עקרון ההזדהות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול ליצירת הזדהות עממית רחבה עם מטרת
התהליך ועם העקרונות של החתירה להשגת המצב הנכסף .תהליך היסטורי
האמור לשנות את פני חייה של קבוצת אנשים ,בהיבטים מרכזיים של חייהם
האישיים והקבוצתיים ,אמור להיות תהליך שבני הקבוצה עצמם ולא רק
מנהיגיהם תומכים בו ,לפי ערכיהם ,טעמם ושיקוליהם.
מבחן ההצלחה של המאמץ ליצור הזדהות עם התהליך ההיסטורי הוא מבחן
גאוות־השייכות ,הגאווה על ההשתתפות המעשית בתהליך ההיסטורי .המנהל
תהליך היסטורי אמור לטפח את גאוות־השייכות היוצרת התגייסות עממית
לעזרת התהליך.
מנהיגי הדורות הראשונים של הישראלים לא הצליחו לטפח גאוות־שייכות
לדורות .מעגל הסולידריות הרחב ,כראוי לתהליך ההיסטורי התפורר למעגלי
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
45
סולידריות מוגבלים ההולמים את ההתנהלות השגרתית המנוערת מאחריות
לתהליך ההיסטורי.
עיקרון :8עקרון ההתקדמות העממית
המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שתופעות רֹווחות ,שאינן תוצאות
טבעיות או צפויות של החתירה אל מטרת התהליך וגם אינן מיועדות כשלעצמן
לתרום לתהליך ,הן בעלות חשיבות מעשית בהתקרבות אל המצב הנכסף .נוכח
תופעות כאלה ,המנהל תהליך היסטורי אמור לציין אותן בתור שכאלה ,לשבח
את הלוקחים בהן חלק ,להיעזר בהן ,לנסות להעצים אותן ואף לנסות ללמוד מהן
דרכים חדשות שניתן ללכת בהן לעבר מטרת התהליך.
בתקופת "המדינה בדרך" ובעשורים הראשונים לקיומה ,נוצרה תרבות עברית
חדשה ,ייחודית ,באיכות גבוהה ,במיוחד בקיבוצים .אז אפשר היה לומר על רבים
שהם לוקחים חלק באחריות להתפתחותה של תרבות עברית איכותית .אפשר
היה להשתמש במודל האחריות להתפתחות התרבותית גם בתחומים אחרים
של התפתחות חברתית ,אבל לא נמצאה מנהיגות שתעשה זאת בהצלחה.
עיקרון :9עקרון הפרגמטיות
המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שמצבים מזדמנים ,בלתי צפויים,
שאינם תוצאות של התהליך ההיסטורי ,עשויים להשפיע ,לטובה או לרעה ,על
איכות החתירה אל המצב הנכסף .ההתחשבות במצבים המזדמנים עשויה לדרוש
שינויים בניהול התהליך ,קטנים או גדולים ,שיש בהם טעם ככל שהם משפרים
()5
את התהליך ,בתקופה שבה הם מתגלים ונעשה בהם שימוש מושכל.
מדינת ישראל קלטה עולים ממדינות חבר העמים ,לאחר התמוטטות
המשטרים של מזרח אירופה הקומוניסטית ,בהתאם לחזון הציוני שלה
ובהיקף החורג באופן מרשים מכל מה שהיה הולם מדיניות מוכרת של הגירה
והתאזרחות במדינה שהושלם בה התהליך ההיסטורי של ההקמה .עם זאת,
ספק אם המדינה השכילה לממש את האפשרויות שעלייה זו יצרה לטובת
התהליך ההיסטורי של המדינה.
5 .5למדתי את חשיבותו של עיקרון זה מן המאמר של האלוף גרשון הכהן" ,סיכום"
[של דיונים בנושא "קץ עידן המדינה המודרנית?!"] ,עיונים בביטחון לאומי,2013 ,20 ,
עמ' .127-117
46
אסא כשר
עיקרון :10עקרון הסבלנות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא הבנה מלאה של החובה
לקיים פעילויות מתמשכות ,בשלבי התהליך הדורשים הבשלה חברתית לשם
התקרבות אל המצב הנכסף .לפיכך ,המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול מתוך
הכרת מקומו בתוך "מירוץ השליחים ההיסטורי" של ניהול התהליך .הוא אמור
לנהוג כמי שמקבל את "מקל המירוץ" מקודמו בתהליך ההיסטורי (אלא אם כן
הוא פועל במצב הנדיר של תחילת התהליך ההיסטורי) וכמי שיודע שהוא עתיד
למסור את "מקל המירוץ" למי שיבוא אחריו בניהול התהליך (אלא אם כן הוא
פועל במצב הנדיר של השלמת התהליך ההיסטורי).
הרוח הרֹווחת בפעילות הפוליטית בישראל אינה מתאפיינת בגילויים מרשימים
של נאמנות לעקרון הסבלנות .בולט בה הרצון "להטביע חותם" ,החל ביוזמה
מהירה ,עבור לביצוע מהיר וכלה בברכה מהירה על המוגמר .חרף הפזיזות
המובהקת ,כולם אמורים להיות ביטויים של "כוחי ועוצם ידי".
עיקרון :11עקרון האיכות
המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא את ההכרה בחשיבותם של כל
מרכיבי מטרת התהליך .ייתכן שבשלבים מסוימים של התהליך אין מנוס מחתירה
אל חלק ממרכיבי המצב הנכסף לפני החתירה אל חלקים אחרים או מחתירה באופן
מאומץ יותר מאשר החתירה אל שאר חלקי המצב הנכסף ,ועם זאת ,בכל שלב של
התהליך ההיסטורי אמור המנהל אותו לבטא את חשיבותם של כל מרכיבי המצב
הנכסף ואף לקיים מאמץ מובהק להתקדם אל עבר כל אחד מהם.
מדינת ישראל הצליחה לפתח ,באופן מרשים ,אחדים ממרכיביה של תשתית החיים
במצב הנכסף ,בכלל זה -בביטחון ,ברפואה ,בתחבורה ,בתעשייה ובכלכלה .על
גבי תשתית חזקה אמורים להתנהל חיים חופשיים ,מגוונים ,בעלי איכות ממשית
בממדי הערכים ,התרבות והמשמעות .בעשורים האחרונים ,ניכר כאן השילוב
העגום של תשתית מתחזקת שעליה מתנהלים חיים באיכות נחלשת.
עיקרון :12עקרון החוסן
המנהל תהליך היסטורי אמור לפתח אוריינות ביקורת שתאפשר לו להבחין בין
תגובות ביקורתיות על התהליך או על פעילות מסוימת במסגרת ניהול התהליך,
שיש טעם לדון בהן בכובד ראש ,לבין כל התגובות הביקורתיות שאין בהן ערך ,מפני
שהן מבטאות רדידות ,זחיחות ,לעגנות ,נרגנות ,ציניות או מידות רעות אחרות
הרֹווחות בימינו ,במיוחד בתקשורת .תגובות ביקורתיות הנשמעות בפי יריבים
האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
47
פוליטיים ראויות למידת הכבוד המתבטאת בהן עצמן כלפי המנהל תהליך היסטורי.
המנהיגות של מדינת ישראל ,בעשורים האחרונים ,גילתה אוריינות ביקורת
בתחומים חיוניים ,אולם לא בכל התחומים הכרוכים בתהליך ההיסטורי.
עיקרון :13עקרון התקווה
המנהל תהליך היסטורי אמור להתמיד בטיפוח התקווה להשלמת תהליך זה,
לא בתור משאת נפש ערטילאית של הבריות ,אלא בתור מטרה מפעימה שניתן
להשיג אותה בפעילות מעשית מתמשכת ,במסגרת התהליך ההיסטורי.
מסקנות
מאמר זה בא להציע את עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים
כשלעצמם ולא כדי לבדוק לאורם את התנהלותה של המנהיגות לדורותיה .אכן,
בדיקה כזאת לא תהיה מיותרת .היא תאמר לנו ,ראשית ,באיזה שלב נמצא כל
אחד מתהליכי־המשנה של התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ,ושנית ,מהם
עקרונות האתיקה של ניהול התהליך ההיסטורי אותם ראוי להטמיע במנהיגות,
מחדש או לפחות באופן מוצלח יותר ,כדי לקדם את התהליך ההיסטורי.
במהלך ההצגה של עקרונות האתיקה הללו הצבענו ,מדי פעם ,על עובדות בולטות ,גם
כאשר ההתנהלות של מנהיגים הייתה בהתאם לזה או אחר מהעקרונות וגם כאשר
לא הייתה כזו .לסיום ,נצביע על שתי עובדות נוספות ,הנראות לנו בעלות חשיבות
רבה .ההכרה בהן יכולה לשמש נקודת מוצא לתהליכים של שינוי ההתנהלות.
עובדה אחת בדבר התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניכרת במקום הניתן
במוקדי העיסוק במדיניות למטרת התהליך ,למצב הנכסף אליו אמור התהליך
לקרב אותנו עד שנגיע אליו .המוקדים העיקריים של עיסוק במדיניות הם (א)
העמדות של המפלגות ,כפי שהן מתבטאות במהלך הבחירות לכנסת ולאחר מכן
בדיוני הכנסת ו(ב) מדיניות הממשלה.
באף אחד מן המוקדים הללו לא נמצאת פרוגרמה לניהול התהליך ההיסטורי הזה,
לא בכותרת שאנחנו משתמשים בה ("הקמת המדינה") ולא בשום כותרת אחרת.
חלק מהמפלגות המיוצגות בכנסת הן בעלות שורשים בהיסטוריה הפוליטית של
המדינה וחלק מהן חדשות .חלק מהמפלגות ההיסטוריות וכל המפלגות החדשות
מניפות דגלים בנושאי ההתנהלות השגרתית של המדינה .אפשר להיות מפלגה
בישראל ,ואף מפלגה מרכזית ,בלי להיות בעל תפיסה סדורה בשאלת המצב
48
אסא כשר
הנכסף והדרך האמורה להוביל אליו .אמנם ,אחדות מהמפלגות ההיסטוריות
ואחדות מהממשלות מניפות דגלים גם בנושאים שיש להם זיקה ברורה לתהליך
ההיסטורי ,אולם לעולם העיסוק שלהן בנושאים כאלה נוגע בחלק מן המצב
הנכסף וזונח את רובו .ההתמקדות בשאלות עתיד האזורים שנכבשו מידי ירדן
במלחמת "ששת הימים" היא דוגמה מובהקת לעיסוק המוגבל בסוגיות התהליך
ההיסטורי .לא נדירה היא התופעה של עמדה חדה בדבר גבולותיה של מדינת
ישראל המלווה בשתיקה בדבר כל שאר המרכיבים המרכזיים של מטרת התהליך
או בעמדה מעורפלת מאוד בדבר זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של
העם היהודי וכמדינה דמוקרטית.
העובדה השנייה היא בתחום תהליך ההתגבשות של האזרחות המלאה של חרדים
במדינת ישראל .לפנינו תהליך היסטורי ולא מצב נתון שאפשר לעבור ממנו היישר
אל המצב הנכסף באמצעות חוק פשטני או לחץ ציבורי .החברה החרדית נמצאת
במצב שבו היא מגינה על אורח החיים החרדי ,האישי ,המשפחתי והקהילתי,
באמצעות אסטרטגיה שמרנית ,בנוסח "חדש אסור מן התורה בכל מקום" .יתר על
כן ,המנהיגות החרדית יצרה מנגנון הגנה מיוחד בדמות תודעת חובה אידאולוגית
לקיים "חברת לומדים" הכוללת את כמעט כל הגברים ומרחיקה אותם מהשירות
בצה"ל ומהעבודה לפרנסתם .בניגוד לדעות הקדומות ,המגננה השמרנית של החברה
החרדית אינה מחייבת קיפאון .היא מתירה שינויים ,בתנאי שאין בהם דופי הלכתי
ובתנאי שהם נעשים בזהירות ולכן בקפדנות ובאיטיות .לפיכך ,שינויים בדפוסי
השירות הצבאי והעבודה לפרנסה ובמיוחד באתוס של "חברת הלומדים" מחייבים
תהליך היסטורי .ניסיון להאיץ את התהליך ההיסטורי בניגוד לעקרון הסבלנות
עלול להחליף את השינוי האיטי קדימה בשינוי מהיר אחורה.
רבים מהרעיונות העולים בדיונים בדבר הסדרי ההתנהלות החרדית אינם עולים
בקנה אחד עם עקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי ,החל בעקרון החזון,
עבור בעקרונות המידתיות ,השותפות המכוננת והסבלנות ,וכלה בעקרון החוסן.
כאלה הם פני הדברים גם כשמדובר בעמדות "השוויון בנטל"( )6וגם כשמדובר
בעמדות חרדיות .העקרונות שהצענו במאמר זה יכולים לשרת ניסיון מחודש
לניהול הראוי של התהליך ההיסטורי הזה.
n
6 .6בהקשר הנוכחי ,חובה להעיר על הביטוי הזה המסמן את שירות החובה כ"נטל" מבלי
לציין את העובדה המכרעת שהמדובר ב"שוויון באחריות" לביטחון האזרחים ומדינתם.
האם התפוצה מתרחקת מישראל
האמנם נפגעה מרכזיות ישראל בחיי הגולה
גבי שפר
כמו בתפוצות אתנו־לאומיות רבות אחרות ,שמספרן בעולם גדל מאוד ,בעשרות
השנים האחרונות ,והוא הולך וגדל גם עתה ,גם בתפוצה היהודית חלים שינויים
בהיבטים שונים הקשורים באופן הדוק להמשך קיומה ולקשריה עם "המולדת"
ישראל .ואכן ,בהקשר הזה ,הרי שבמרכז החשיבה והשיח של יהודים מזוהיםומזדהים רבים בתפוצה ,של משקיפים לא־יהודים ,אבל רק של ישראלים מעטים
יחסית ,מצויות שתי שאלות :האחת ,שאלת המשכיות קיום התפוצה היהודית,
קרי :האם ימשיכו העם היהודי כולו ,ובייחוד קהילות התפוצה היהודית ,להתקיים
בהיקף הדמוגרפי ,התרבותי ,הקהילתי והארגוני העכשווי שלהם ,וכישות בעלת
עוצמה והשפעה ב"מדינות המארחות" (המדינות בהן הקהילות מתקיימות),
במאה העשרים ואחת? והשאלה השנייה ,הקשורה במישרין בשאלה הראשונה,
היא שאלת עתיד יחסי ישראל וקהילות התפוצה היהודית המתקיימות במדינות
המארחות השונות.
פרופ' גבי שפר הוא פרופסור (אמריטוס) למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים;
מחקריו עוסקים במדיניות החוץ של ישראל ובפוליטיקה אתנית.
50
גבי שפר
האם קיימת "זהות תפוצות"?
חשיבות הנקודה המרכזית בשאלה הראשונה היא ,כמובן ,תחושת התמיהה והחרדה
האוחזת ביהודים רבים בתפוצה ,ורק במידה קטנה בישראל ,למראה השיעורים
הגואים של נישואי תערובת ושל תהליכי טמיעה (אסימילציה) והשתלבות
(אינטגרציה) עמוקים במדינות המארחות .החרדה הקיומית הזו מגּוּבֵה ,לכאורה,
בתחזיות פסימיות של דמוגרפים ,של עורכי סקרים ושל סוציולוגים העוסקים
בחיזוי העתיד של הלאום היהודי ומתריעים על היעלמותן הקרובה של קהילות
שונות ,על דלדול דמוגרפי משמעותי של רוב קהילות התפוצה היהודית בעולם,
()1
ולפיכך גם על הדלדול הדמוגרפי של העם היהודי כולו.
מקור החשיבות של הסוגיה השנייה ,ולפיכך גם העניין בה ,הוא קיומם של סימנים
מובהקים ורבים לרפיון ביחסי ישראל וחלקים גדולים בתפוצה .רפיון הולך וגדל
זה מתבטא ,בין היתר ,בפיחות מובהק בנכונותם של יהודים פרטיים ,של קבוצות
יהודיות ,של ארגונים יהודיים ושל קהילות רבות בתפוצה לסייע למדינת ישראל,
מצד אחד ,וביכולתה וברצונה של ישראל להסתייע בתפוצות ,מצד שני.
בהקשר זה צריך לציין כי ישנן תמיהות ותחושות די מובהקות בדבר מרכזיותה,
או אי מרכזיותה ,של ישראל בעם היהודי ,כולל בקרב הדתיים והחרדים .לדוגמה,
בסוף דצמבר ,2012נערך בירושלים כנס רב משתתפים של רבני קהילות רבות
מכל רחבי התפוצה היהודית ,והנושא המרכזי שנדון בו היה :האם ישראל היא
מרכזו של העם היהודי?
()3
()2
התחושות האלה עוררו כמה פוליטיקאים ואנשי מדעי הרוח והחברה להציע
רעיונות שונים ,וחדשים ,ואפילו להציע תכניות מעשיות ,בדבר תכנון כולל לעם
היהודי ובדבר המדיניות הדרושה לשמירה על הזהות היהודית ,להתחדשות
התפוצה ולהידוק הקשרים בין ישראל והתפוצה.
()4
נפנה לשאלה החיונית של הזהות .אין מקום לדבר על זהות התפוצות ,בכלל,
ועל "זהות יהודית" ,בפרט ,אך ורק כמהות מופשטת המתקיימת באופן עצמאי
ללא בסיס היסטורי של התפתחות הישות האתנו־לאומית־דתית של הפרטים
החברים בה .נכון שביסודו של דבר זהות היא עניינם של בני אדם כפרטים ,אך
היא איננה מתגבשת אך ורק בינם לבין עצמם .היא מתגבשת ומתקיימת במגעים
מתמידים בינם לבין בני משפחותיהם ובינם לחברים ולקבוצות בישות שהם
משתייכים אליה .לכן ,הגדרת הזהות היא הגדרה אישית משולבת לחלוטין בין
הפרטים האלה ובין הישויות החברתיות שהם יצרו ושאליהן הם משתייכים .לשון
אחרת :זהות היא מהות שנוצרת על ידי פרטים ,שהופכת לנחלת בני משפחות
האם התפוצה מתרחקת מישראל
51
וחברי קבוצות חברתיות ,שמתפתחת והופכת להיות בסיס להשתייכות לישות
()5
אתנו־לאומית־דתית.
תהליך התנחלות של שבטים
ברוח זו ,כדי להבין את זהות העם היהודי ,צריך לפנות לשורשים ההיסטוריים
העמוקים ביותר של היווצרות הזהות האתנו־לאומית־דתית היהודית.
במקרה של העם היהודי יש שתי דרכים ואפשרויות לבחון את המקורות ואת
טיבה של הזהות .הדרך הראשונה היא להתעלם מהיסטוריונים ומארכיאולוגים
ביקורתיים וללכת בעקבות המסופר בתנ"ך ,ולפחות להתייחס אל הדברים
הכתובים שם כאל תיאור מאוחר ,נאות ,בדבר מקורות העם היהודי וזהותו.
האפשרות השנייה שנדון בה ,היא ללכת בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים־
היסטוריים נאותים.
לפי ארכיאולוגים והיסטוריונים ,שאינם מקבלים את האותנטיות של הסיפור
התנ"כי ,למעשה ,מי שהפכו במשך הזמן לעברים־יהודים היו בני השבטים הנודדים
מעבר־הירדן שהתנחלו בגב ההר ,ביהודה ובשומרון .חיוני לציין כאן שהקשרים
בין חברי השבטים הקדומים האלה והזהות הקהילתית ,שהלכה והתבססה,
התקיימו על בסיס של גורמים פרימורדיאליים שכללו את האלמנט הגנטי ,תרבות
משותפת ,התארגנות ,מערכות חברתיות ,פוליטיות וכלכליות משותפות ,וכו' .לפי
גרסה זו ,המשפחות והשבטים האתניים האלה היו צריכים לפלס את דרכם בכוח
לעבר ארץ־ישראל ובתוכה .בתהליך התנחלותם נוצרו יחידות אתנית גדולות יותר
מאשר החמולות המקוריות -שבטי ישראל השונים .בהדרגה התגבשה סולידריות
רחבה יותר בין שבטים אלה שהביאה להיווצרות הממלכה הלאומית העברית
הראשונה .לפי גרסה זו ,הדת היהודית התגבשה רק בתקופת הנביאים .הווה אומר:
שהזהות האתנית קדמה לדת היהודית .אולם ,שני המרכיבים האלה בזהות האומה
או הלאום היהודי התמזגו לכדי זהות אחת מורכבת.
בעקבות חורבן הבית השני ,שסימן את סוף הריבונות היהודית בארץ־ישראל
בעת העתיקה ,ובאותה עת סימן גם את קיומה של תפוצה יהודית במזרח התיכון,
ברומא ,באזורים אחרים באירופה ובצפון אפריקה ,וכן את דחיית האינטגרציה
של המהגרים היהודים על ידי רוב החברות המארחות ,נוצר מצב שבו יהודי
התפוצה היו צריכים להבטיח את ה"המשכיות" הלאומית .בגלל חוסר האפשרות
לשמור על קשר פיזי מתמיד עם המולדת/ארץ־המוצא -בשל המגבלות החמורות
52
גבי שפר
שהוטלו על כל התארגנות פוליטית של יהודים ברוב הארצות המארחות ובגלל
חוסר אפשרות לשיבה של קבוצות גדולות לארץ־ישראל -הועתק הדגש למרכיב
הדתי של היהדות.
הדת כמשרתת קיום אתני־לאומי
כתוצאה מכך ,נראה היה כאילו זהותה של התפוצה הפכה לזהות דתית .לעומת
זאת ,למעשה ,גם אז אי אפשר היה להפריד בין היסודות האתניים־לאומיים
והתרבותיים־דתיים .יתר על כן ,חלק נכבד מצווי ה"עשה" של הדת היהודית ,כמו
כללי הנישואין והגירושין ,הגיור והיחסים שבין אדם לחברו ,כווונו לשמור לא
רק על הזהות הדתית אלא בעת ובעונה אחת גם על הזהות האתנו־לאומית.
הווה אומר :בעוד שהדת רכשה לעצמה מעמד ריבוני ,היא שירתה ,למעשה ,את
הקיום האתני־לאומי .במסגרת המאמץ לשמר את הקהילה האתנו־לאומית,
אימצה הדת היהודית וחיזקה מאוד את האסטרטגיה של קיום אקסקלוסיבי.
ברוח זו ,נמנעה היהדות ממיסיונריות ,הקשתה מאוד על הגיור ,ושאפה וגם
הצליחה לשמור על טוהר אתני.
החל ממחצית המאה התשע־עשרה ,במקביל להופעתן של התנועות הלאומיות
המודרניות באירופה ,התגבשה גם התנועה הלאומית היהודית -הציונות .גם אם
ביסודו של דבר הייתה זו תנועה חילונית ,הרי שמייסדיה וחבריה הדתיים האמינו
בקיומו של מרכיב דתי בזהות הלאומית היהודית .הם רק ביקשו מאזן חדש בין
שני המרכיבים .מאז ועד עתה מתקיים המתח ,ואף המאבק ,בין אלה המבקשים
לשמר את הדומיננטיות של הדת בזהות היהודית והישראלית ,מצד אחד ,ובין
אלה המבקשים להעמיד במקום הראשון את הצווים האתנו־לאומיים ,מצד שני,
תוך מציאת איזון מחודש בין שני מרכיבים אלה .בין היתר ,מהווה העימות
הזה את אחד הצירים המרכזיים בעימותים החברתיים והפוליטיים העכשוויים
בישראל ,בתפוצה ,וביחסים בין הישויות השונות בתפוצה ובישראל.
התרבות היודו־נוצרית
בעקבות התפיסה בדבר קיומן של תרבויות כישויות בעלות יכולות פוליטיות
עצמאיות (המסוגלות ,בין היתר ,להתנגש ולהילחם) )6(,גברה הנטייה לחדש,
האם התפוצה מתרחקת מישראל
53
ואפילו להרחיב את ההשקפה כי לעם היהודי יש מהות תרבותית מופשטת,
החורגת מעבר לקיומו כיחידה לאומית־אתנית־דתית .אמונה זו היא לגיטימית,
כמובן ,כמו כל אמונה אחרת בתחום העמום של חקר זהויות והגדרת קבוצות
חברתיות .לכן השאלות המתעוררות בהקשר זה ,עיקר עניינן אינו בעמימות
המושגים הכרוכים בה אלא בתחולתם על העם היהודי.
לגופו של עניין ,אין ספק בתרומתו של העם היהודי לתרבות העולמית ,שחלקה
לא התפוגג ,עד עצם ימינו אלה .הדברים אמורים ,בין היתר ,באמונה באל אחד
(המונותיאיזם) ,בעקרונות של צדק ,ובעקרונות מוסריים בתחום היחסים שבין
אדם לחברו .הערכים הללו ,שהונחלו לתרבות העולמית ,זכו בעיקר להכרתם
של חוקרי תרבות והיסטוריונים ,והכרה זו מבוטאת ,בין היתר ,במונח "התרבות
היהודית־נוצרית" ,המשוקעת ביסודות ההיסטוריה האירופית .אחדות מתפיסות
היהדות אומצו גם על ידי נביאים והוגים בני קבוצות גדולות אחרות ,בעיקר
מקרב אלה המאמינים באסלאם .למרות ההשפעה של היהדות על התרבות
העולמית ,אין לחשוב שהיא מהות תרבותית בלבד .כאמור ,הרקע האתנו־לאומי
של האומה היהודית הוא בעל משקל נכבד במהותה של אומה זו.
בגלל הרדיפות וההתנכלויות המאסיביות שפגעו ביהודים ,ובגלל
האקסקלוסיביות האדוקה של חלקים נכבדים ביהדות העולמית ,שהרבנים
החרדים והאורתודוקסים בתפוצה ובישראל וממשלות ישראליות לדורותיהן
לא נטו מבחינה פוליטית לוותר עליה ,רוב העם היהודי הקיף את עצמו בחומות
גבוהות ,וניסה לשמור בתחומן על המאפיינים האתניים והתרבותיים־דתיים
שלו .החומות האלה ,שקבעו את גבולות החלת התרבות היהודית ,מצד אחד,
ואת מניעת החדירה של זהויות אחרות ,מצד שני ,גרמו לכך שהלכה למעשה
רק מי שנהג כיהודי מסורתי ,ובעיקר מי ששמר על אורח חיים חרדי או דתי,
אימץ את יסודות התרבות היהודית ואת דפוסי ההתנהגות שלה .הפרדוקס
הגדול מבחינת אלה המאמינים בכך שייעוד העם היהודי הוא להיות "אור
לגויים" הוא בכך שגאוות היהדות הייתה דווקא על הבידוד הזה ,שבמידה רבה
אכן אִפשר את שימור הישות האתנו־לאומית־דתית .זה ,למשל ,היה הבסיס
לתפיסה הגאה של "עם לבדד ישכון" .לכן ,אין מנוס מהמסקנה כי היהדות
היא מקרה טיפוסי של קבוצה אתנו־לאומית־דתית שהייתה מצויה בגטו כפוי
ורצוני כאחד.
אולם ,החל מהמאה התשע־עשרה ,ובייחוד במשך המאה העשרים וראשית
המאה העשרים ואחת ,גברה פתיחותן של קבוצות רחבות בעם היהודי
להתפתחויות תרבותיות ואידאולוגיות שמחוץ לגבולות הגטו הכפוי והרצוני.
54
גבי שפר
ובמקביל ,גברה גם הנכונות לאמץ יסודות תרבותיים שנוצרו על ידי בני
אומות אחרות .נטייה זו גברה עד כדי כך ,שיהודים רבים זוהו ומזוהים עתה
כקוסמופוליטים מובהקים .אבל התפתחות זו איננה משותפת לכל היהודים,
בוודאי שלא לדתיים ,ובייחוד שלא לחרדים ,שהולכים ומתבצרים יותר ויותר
בתוך חומות היהדות ,כלומר ,בתוך המסגרת היהודית שהייתה מצויה ,כאמור,
בגטו העצמי.
ההשפעה התרבותית של העם היהודי
יתר על כן ,הנכונות לקבל עיקרים אידאולוגיים ותרבותיים איננה עניין דו־כיווני
אלא חד־כיווני במובהק .עתה ,ההשפעה התרבותית של העם היהודי -להבדילמהשפעתם של יהודים כפרטים ,שתרומתם אינה בעלת אופי יהודי ייחודי -
על ההתפתחויות התרבותיות הכלליות היא מועטה .כיום ,קשה לאתר השפעות
תרבותיות יהודיות או ישראליות ,מובהקות או משמעותיות ,על המרקם
התרבותי־הכללי בחברות שאינן יהודיות .לכן ,השאיפה והיומרה לאצטלה של
יצירת תרבות מקיפה ,או של ישות בעלת שליחות כלל־אנושית ,היא למעשה
התרפקות על מצב שהיה בעבר הרחוק ,וכמעט התמוסס ,ובוודאי שאיננו מוכר
ומקובל על רוב בני הדור היהודי הצעיר בעולם ,וגם לא על ישראלים רבים.
זאת ועוד ,חיוני להדגיש כי מבחינה תרבותית ,חברתית ,פוליטית וכלכלית ,העם
היהודי מפוצל עכשיו ורב־פנים (הטרוגני) ,וקשה לזהות בו אחדות דומיננטית או
זרם מרכזי שיוכל לשמש בסיס לתמורה יצירתית משמעותית ,שתביא לפריחה
ולשגשוג תרבותי שתהיה להם השפעה ניכרת על עמים ולאומים אחרים.
יתר על כן ,רבים מחברי הישות היהודית נוהגים ,כביכול ,אך ורק על פי עקרונות
מוסר וצדק "יהודיים" מסורתיים טהורים .הניסיון לטעון שבגלל מהותה הייחודית
כביכול של היהדות ,אין מקום לטפח ערכים סטנדרטיים המקובלים על ידי בני
לאומים "נורמליים" אחרים הוא ,כמובן ,לגיטימי ,אבל חשוב שקודם כל ,יוחזרו
על מכונם ערכים ויעדים סטנדרטיים ,כמו שלטון החוק ,הימנעות משחיתות,
כיבוד הזולת ,חופש הפרט ויחס חיובי לנושאי איכות הסביבה -שהפכו להיות
זרים לחלק מהישראלים ,המהווים ,שוב אך ורק כביכול ,את המרכז התרבותי
החשוב ביותר של היהדות.
יהודים רבים בתפוצה הפכו לצרכנים של התרבות הכללית ,ולא ליצרנים של
תרבות מקורית .ואם יהודים בתפוצה משתתפים בהתפתחות התרבות הכללית
האם התפוצה מתרחקת מישראל
55
העכשווית ,הרי שתרומתם של הישראלים לתהליך זה היא מועטה .ובכן ,אם העם
היהודי ,כולל התפוצה היהודית ,אינו מהווה עתה "יצרן" בולט של תרבות חדשה,
מה כן מאפיין אותו ,ובייחוד את מרכיב התפוצה שבו? כיוון שהתשובה הניתנת
במאמר זה היא כי ,כמו תפוצות אחרות ,גם התפוצה היהודית איננה ייחודית
מהבחינות התרבותית ,חברתית ,פוליטית וכלכלית ,יש צורך תחילה להבין את
()7
מהות התפוצות בכלל ,ואת הקשר של מאפייניהן עם התפוצה היהודית.
השינויים במאפייני התפוצה היהודית
שיש להם השפעה על יחסה לישראל
אין ספק כי לתפוצה היהודית יש מאפיינים מיוחדים ,אבל לא ייחודיים ,כמו :גיל
היסטורי מופלג; יכולת קיום מוכחת בתנאים סביבתיים קשים מאוד; היסטוריה
טראומתית מאין כמוה ,כולל רדיפות ,התנכלויות והרג ,ובייחוד השואה; דרגת
סולידריות גבוהה בין חברי הליבה ו"הגרעינים הקשים" בה; דפוסי ארגון
מסורתיים מפותחים (ויש הטוענים שאלה הם דפוסים קפואים מבחינה מבנית
ומקובעים מבחינת הפעילויות); סיוע להקמת מדינת הלאום ,ישראל ,בארץ־
ישראל ,סיוע רב לבניין המדינה ולחיזוקה ,ותנועת שיבה (עלייה) לישראל.
אין צורך בבחינה פורמלית מפורטת של אפשרות החלת כל רכיבי הפרופיל הכללי
של התפוצות ,כדי לקבוע בצורה חד־משמעית כי התפוצה היהודית היא בעלת
פרופיל הדומה מאוד לזה של כל יתר התפוצות האתנו־לאומיות ,הקלאסיות,
וכמו רבים מחברי תפוצות אלה ,גם יהודים די רבים מצליחים לשמור על זהותם
()8
האתנו־לאומית־דתית.
מכל מקום ,בשלב זה של הדיון אפשר להציע הערכה ריאלית לגבי השינויים
החשובים במצבה העכשווי של התפוצה היהודית ,שתשמש כבסיס להערכות
בדבר כיווני התפתחותה העתידיים והשפעותיהם על יחסיה עם ישראל.
א .התחום הדמוגרפי
למרות קביעות פסימיות בדבר היעלמותן של כמה מהקהילות היהודיות הקיימות
היום ,ובעקבות זאת בדבר חיסולה של "מסה (דמוגרפית) קריטית מינימלית"
(שאיש אינו יכול לומר מהי ,מכיוון שיש הרבה תפוצות אתנו־לאומיות זעירות
המתקיימות בכבוד) של התפוצה ,אין ספק כי כמו בעבר ,יישמרו "ליבות" או
"גרעינים קשים" של רוב הקהילות היהודיות הקיימות עתה .יתר על כן ,גם
56
גבי שפר
בקהילות שנראה כאילו התחסלו או שהן מתחסלות ,נותרים גרעינים כאלה.
המדובר הוא בקהילות יהודיות בדרום אמריקה ,דרום אפריקה ,ובמדינות ברית־
המועצות לשעבר.
יחד עם זאת ,בראשית המאה העשרים ואחת ,משתנים מקומות הריכוז של יהודי
התפוצה .חשוב להדגיש כי יש כמה מדינות שנראה היה כי מספר היהודים בהן
קטֵן והולך ,ולמעשה מספרם הולך וגדל .מדובר ,לדוגמה ,באוסטרליה ,גרמניה
ופולין ,ובמידה מועטה גם בספרד .זאת ,בגלל הגירה של יהודים מישראל
ומקהילות יהודיות אחרות ,למשל מדרום אמריקה.
צעירים מגלים פחות עניין בישראל
ישנם תהליכים דמוגרפיים נוספים שהם בעלי השפעה על יחסה של התפוצה
לישראל :רוב היהודים חיים במדינות ליברליות שבהן קיימות אפשרויות של
טמיעה והשתלבות מוחלטת וחלקית בחברות המקומיות; הם חיים ,ברובם ,בערים
גדולות המשפיעות על אורח החיים המעוצב על ידי הפרטים ומשפחותיהם;
רובם בעלי השכלה תיכונית ואקדמית ועוסקים במקצועות אקדמיים ,טכניים
וכלכליים ,הכרוכים בהשקעת משאבים ,בהתמקדות באינטרסים ובקידום אישי.
סקרים רבים מעידים כי בני דור הביניים ,ובמידה מסוימת גם הצעירים ,מגלים
פחות עניין בישראל ,או שאינם רואים אותה כמרכז העם היהודי.
ב .שינויים בדפוסי הזהות וההזדהות
הזהות וההזדהות של רבים מיהודי הליבה נעשית רבת־פנים יותר ,משהייתה
עד אמצע המאה העשרים .כך התגברה הדגשת האלמנטים האתניים־לאומיים־
קהילתיים בזהותם של יהודים רבים; יהודים רבים טוענים עתה שזהותם והזדהותם
עם הלאום היא בעלת אופי תרבותי אינדיווידואלי ולאו דווקא קהילתי; כתוצאה
מתהליכי חילון נמשכים ,המושפעים מנטיות כלליות ברוב החברות המארחות
וזאת ,כתוצאה מהלגיטימציה הגוברת של הקבוצות והתפוצות האתנו־לאומיות במדינות המארחות ,ומרתיעה מפני האורתודוקסיה הדתית והחרדית
בתפוצה -יש גידול לא מבוטל במספר היהודים המפחיתים מחשיבות האלמנט
הדתי ביהדות ומדגישים את האלמנט האתני של זהותם .מתרחשים גם שינויים
במעמד המשפחה (במידה מסוימת חל פיחות בחשיבות המשפחות המורחבות),
ובקביעת הזהות וההזדהות של יהודים רבים ,ולפיכך מתחזקת הנטייה לטמיעה
האם התפוצה מתרחקת מישראל
57
או להשתלבות בדרגות שונות בחברות שבמדינות המארחות .המסקנה היא כי
אם הקהילות היהודיות מבקשות להבטיח את ההמשכיות שלהן ,וישראל מבקשת
להבטיח את המשך הקשרים עם חוגים רחבים בתפוצה ,יש צורך לקבל את הנטייה
הזו ,להכיר בה בגלוי ולא להילחם בה.
ג .היערכות חדשה של הקהילות בתפוצה
השינויים במיקום יהודים רבים כתוצאה ממעבר בין מדינות מארחות ,ובתוך
מדינות מארחות ,בייחוד בארצות־הברית ,גורם לפיזורן מחדש של הקהילות
במדינות המארחות .מצב זה מחייב היערכות מחודשת של הפרטים ,המשפחות,
הקבוצות והארגונים המקומיים והארציים ,מתוך כוונה ליצור קהילות חדשות
ולחזק קהילות נחלשות .השינויים האלה משפיעים ,כמובן ,גם על הצורך
בהשקעות חדשות ,לא מעטות ,של משאבים הדרושים לפיתוח הקהילות
החדשות והמתחדשות .גם לדברים האלה יש השפעה על הקשר בין יהודי
התפוצה וישראל -תשומת הלב וההשקעות הכספיות נתונים ,במידה רבה יותר,
לקהילות היהודיות בתפוצה ,ובמידה פחות מזו לישראל (כך ,לדוגמה ,ההשקעות
בסוכנות היהודית פחתו במידה רבה).
"מולדת" ולא "גולה"
ד .השינויים בעוצמת הקהילות השונות בתפוצה
חל פיחות במספר החברים הרשומים והפעילים בקהילות היהודיות; חלו וחלים
שינויים במאפיינים החברתיים והכלכליים המסורתיים של החברים בקהילות;
ישנה כעת נכונות פחותה ,כולל של יהודי הליבה ועל אחת כמה וכמה של יהודים
המשולבים במידה זו או אחרת בחברות במדינות המארחות ,להשתתף באופן
פעיל בחיי הקהילות השונות ולהיות מעורבים בענייני העם היהודי כולו ומדינת
ישראל ,פרט לזמנים שבהם קהילות יהודיות וישראל נתונים בסכנות ברורות.
ה .חיים "בגולה"?
הרוב המכריע של יהודי התפוצה אינם רואים את עצמם כמי שחיים בגולה.
התחושה והתפיסה של יהודים אלה היא של חיים בתפוצה מרצון ומכוח
ההתמד .המדינות המארחות נראות כ"מולדת" העכשווית שלהם .השפעות
תפיסה זו ניכרות בתביעה לשינויים מהותיים בארגונים ,כמו הסוכנות היהודית,
58
גבי שפר
התנועה הציונית ,להפחתת העברת כספים לישראל וכיו"ב .תפיסה זו משפיעה
על האסטרטגיות והטקטיקות בדבר המשך קיומן של קהילות התפוצה במדינות
המארחות שלהן .חברי קהילות רבות מדגישים את הצורך בהמשכיות של קיום
התפוצות ובחיזוקן ,ומצד שני מדגישים את הצורך בהפחתת התלות והקשרים
עם ישראל.
ו .השפעות הגלובליזציה
התהליכים המואצים של הגלובליזציה ,הליברליזציה והדמוקרטיזציה במדינות
המארחות משפיעים על זהות יהודי התפוצה וגם על אופי חייהם וקשריהם
עם ישראל .נכון ,שבתחום זה יש שתי התפתחויות מנוגדות :מצד אחד ,יהודי
התפוצה נהנים מחיים בטוחים ונוחים יותר במדינות מארחות דמוקרטיות
וליברליות במערב ,ומצד שני ,חלה בהן ,לאחרונה ,התגברות של נטיות
אנטישמיות והתנגשויות משמעותיות עם חברי תפוצות מוסלמיות וערביות.
התוצאה מכך היא שבקרב קבוצות גדולות בתפוצה שוררת מבוכה באשר לאופי
ההזדהות עם הלאום היהודי ועם ישראל וכן באשר להפגנה פומבית של הזהות
היהודית וחברּות בקהילות התפוצה .נטיות אלה מפחיתות את יכולתה של
ישראל להסתמך על קבוצות שונות בתפוצה.
ז .ההיבט הארגוני
התפוצה היהודית ,כמו תפוצות מודרניות אחרות ,הייתה ,ובמידה רבה עדיין,
מאורגנת היטב .כמו ארגוני תפוצות אחרות ,גם הארגונים היהודיים פועלים
בארצות המארחות במישור המקומי ,במישור הבין־קהילתי ובמישור הבין־
מדינתי .אולם לגבי היחסים בין התפוצה לישראל ,אין מקום להקמת ארגונים
יהודיים חדשים ,כיוון שמספר הארגונים הקיימים והפועלים הוא גדול למדי.
הבעיות בתחום זה מצויות בהיבטים אחרים :לעתים קיימת כפילות ותחרות
חסרת תועלת בפעולתם של הארגונים השונים .בעיה אחרת היא שכל הארגונים
היהודיים המסורתיים ,כולל אלה שמרכזיהם בישראל ,ו"מקצוענים" שולטים
בהם ,גורמים לתחושת ניכור מצד יהודים מבוגרים ובייחוד צעירים ,המבקשים
להתרחק ככל שיוכלו מארגונים בלתי דמוקרטיים שאינם נענים לדפוסי החשיבה,
ההתנהגות והקשרים שלהם .הדבר השפיע ומשפיע על היחס לארגונים יהודיים
היסטוריים ,כולל התנועה הציונית והסוכנות היהודית (שכאמור ,מימונם
ממקורות בתפוצה נפגע מאוד).
האם התפוצה מתרחקת מישראל
59
ח .חשיבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים והשפעתם
גם בתחום זה ,כמו בתחומים אחרים ,התפוצה היהודית הפגינה מודעות ואפילו
חלוציות .כך ,לדוגמה ,מצויות עתה רשתות תקשורת יהודיות מדינתיות ועל־
מדינתיות רבות ומפותחות להפליא .הווה אומר ,אין מחסור באמצעי תקשורת
מתוחכמים ,הבעיה היא במשאבים ובמסרים המועברים ברשתות האלה,
ובייחוד בידיעות על המצב התרבותי ,החברתי ,הפוליטי והפנימי בישראל .כיוון
שהמקצוענים והארגונים המסורתיים שולטים בכיפה -גם באמצעי התקשורת
היהודית וכן ברשתות התקשורת היהודית -הרי שגם במסרים ובמשאבים אין
חידושים רבים או בשורה בדבר פריחה תרבותית יהודית ספציפית שיכולה
להביא לחיזוק הקשרים עם ישראל.
הפער בין הצהרות לבין סדרי עדיפויות
כאשר בוחנים לאשורם את היחסים בין ישראל והישראלים ,מצד אחד ,והתפוצה
היהודית ,מצד שני )9(,ובייחוד את מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי
תפוצה זו ,מתברר כי העמימות ואי הבהירות עולות על העובדות הנהירות (כאן
ראוי לציין ,כי להוציא התייחסויות מעטות לסוגיה זו ,אין ,למעשה ,ניתוח מעמיק
של היבט זה במדיניותן של ממשלות ישראל) .אבל גם ללא מחקר מעמיק ברור
כי ישראלים רבים ,ובכללם פוליטיקאים ,אנשי ציבור ואפילו אנשי אקדמיה,
שילמו ועדיין משלמים מס שפתיים בלבד לגבי חשיבותם הקיומית של הקשרים
בין ישראל לתפוצה ולגבי השותפות האמיתית בין ישראל והתפוצה .יתר על כן,
הרוב המכריע של הישראלים ,כולל הפוליטיקאים והבירוקרטים ,אינו יודע ,או
יודע מעט מאוד ,על מהותה של התפוצה ,על הנעשה בה ,על הבעיות הניצבות
בפניה ,על יחסה לישראל וכיו"ב.
יתר על כן ,מאז הקמת מדינת ישראל היה ,ועדיין קיים ,פער גדול בין ההצהרות
הרמות של רבים מהקברניטים הישראלים בדבר חשיבות הקשר בין ישראל
והתפוצה ,מחד גיסא ,ובין סדרי העדיפות של מדינת ישראל ,שהולידו את
המדיניות הישראלית המעשית כלפיה ,מאידך גיסא .יחסם של רוב הישראלים
לתפוצה הוא יחס של התעלמות ,או של הפחתת חשיבותה להמשך קיום הלאום
היהודי בעולם.
למעשה ,במשך כל התקופה הזו ,האינטרסים של העם היהודי כולו לא זכו למקום
מכובד בסדר העדיפות של ראשי הממשלה בישראל ,ובכללם בן־גוריון ,בגין ,רבין,
60
גבי שפר
שמיר ,נתניהו וברק .יתר על כן ,ממשלות ישראל לא גיבשו אסטרטגיה ברורה בדבר
היחסים החיוניים עם התפוצה היהודית ,ולכן ,מדיניות זו הייתה אופורטוניסטית
והשתנתה תדירות .יחסי ישראל והתפוצה התנהלו בעיקר על ידי פוליטיקאים
זוטרים יחסית ,ביורוקרטים ו"מקצוענים" במנגנון של הסוכנות היהודית ,ובמידה
מעטה על ידי נציגי ממשלות ישראל .עמדותיהם של רבים מאלה נקבעו ,ועדיין
נקבעות ,על ידי נטיות אישיות סובייקטיביות ,אינטרסים מפלגתיים ואישיים,
דימויים בלתי בדוקים וקריאה מוטעית של המציאות בתפוצה.
ניסיון להעריך מחדש את מרכזיותה של ישראל
לכן ,לא מפליא כי במשך שישים השנים האחרונות ,מערכת היחסים בין ישראל
והתפוצה עברה כמה גלגולים .התקופה הראשונה ( )1973-1948הייתה "תקופת
האמביוולנטיות" של שני הצדדים .בעקבות מלחמת יום הכיפורים ,ב־ ,1973נוצר
מפנה בתחום יחסי החוץ של ישראל .מלחמה עגומה זו סימנה את ראשיתה של
התקופה השנייה ,בה חל תהליך של פיחות משמעותי במעמדה של מדינת ישראל
בקרב העם היהודי ,ופנייתן של קהילות שונות בתפוצה מישראל והלאה .את
התקופה השלישית ,שבה אנו מצויים עתה ,אפשר לאפיין כ"תקופת התפכחות",
בעיקר של התפוצה היהודית .ברור כי גם בקרב פוליטיקאים ומקצוענים בישראל
חלה התפכחות מסוימת לגבי מעמדה של ישראל ויכולתה להמשיך לכוון
ולשנות ,על פי רצונה ,את מערכת היחסים עם התפוצה .יחד עם זאת ,לא חל
שינוי מבחינת הפער בין הצהרות רמות בדבר חשיבות התפוצה ,לבין מדיניות
ישראלוצנטרית מובהקת.
בשנים האחרונות ,נעשה ניסיון על ידי יהודים רבים בתפוצה להעריך מחדש
את מרכזיותה של ישראל בעם היהודי ,יכולתה לתרום להמשך קיומו ,וכן את
הצרכים הדחופים ביותר של התפוצה .המסקנות שרבים בתפוצה היהודית
מסיקים ,כתוצאה מתמורות אלה ,הן שקיים חלל בהוויית העם היהודי .להערכה
זו תורמות פרשיות שונות שהתרחשו ,בעת האחרונה ,כמו פרשת פולארד ,פרשת
חוקי הגיור ,המשברים בתהליך השלום ,וכל המשתמע מדברים אלה ומדברים
נוספים לגבי קשרי התפוצה וישראל.
ההתרחקות בין ישראל לתפוצה ניכרת היטב בעת שבוחנים כמה אינדיקטורים
כמותיים :לדוגמה ,מספר התיירים היהודים הבאים לביקור בישראל לא גדל -
לפי סקר אחד 55%מיהודי אמריקה לא ביקרו כלל בישראל 21% ,ביקרו פעם
האם התפוצה מתרחקת מישראל
61
אחת ,ורק 23%ביקרו בישראל יותר מפעם אחת; החלק היחסי של התרומות
המופנות לישראל -ובייחוד לארגונים היהודיים כמו התנועה הציונית ,הסוכנות
היהודית ,קרן קיימת והדסה ,פחת באופן משמעותי ,ולעומת זאת ,עלה חלקם
היחסי של המשאבים הכספיים המופנים לצרכים הפנימיים של התפוצה היהודית
שגם היא מתנסית בתהליכי שינוי מהותיים ,שנסקרו לעיל במאמר זה -מחדגיסא ,ולארגונים חברתיים ישראליים ,מאידך גיסא; חל פיחות במידת העניין
במה שמתרחש בישראל ,המשתקפת במספר המשתתפים בהרצאות ובסמינרים
על נושאים ישראליים; אין גידול משמעותי במספר הסטודנטים היהודים
הבאים ללמוד באוניברסיטאות בישראל; אין גידול בעלייה לישראל מהמערב;
הסקרים על מידת המחויבות והקרבה של יהודי התפוצה לישראל מעידים על
פיחות הדרגתי גדל והולך 31% -מיהודי ארצות־הברית מצהירים שהם קרובים
מאוד לישראל 37% ,מצהירים כי הם די קרובים לישראל 24% ,מצהירים כי הם
די רחוקים מישראל ,ו־ 8%מצהירים כי הם רחוקים מאוד מישראל .בתשובה
לשאלה" :האם התמיכה בישראל חשובה כמרכיב של היותך יהודי?" ענו 38.7%
כי הם מסכימים לחלוטין 31.9% ,מסכימים בערך 12.5% ,דוחים בערך14.5% ,
דוחים לחלוטין.
המסקנה :בגין השינויים החלים גם בתפוצה וגם בישראל ,הולך וגובר תהליך
התרחקותם של פרטים רבים ,קבוצות וארגונים יהודיים בתפוצה היהודית -
מישראל .לא נראה כי הוסקו מלוא המסקנות מהתפתחות זו ,ולאור הדשדוש
התרבותי ,החברתי והפוליטי בישראל ,קרוב לוודאי כי תהליך זה יימשך גם
בעתיד .מסקנה זו מקבלת יתר תוקף על רקע חוסר העניין הבסיסי של רוב
הישראלים בנעשה בתפוצה.
הסיכוי לשינוי
הקשיים בדבר האפשרות המעשית של תכנון או קביעת מדיניות בנושאים
חברתיים ,פוליטיים ואפילו כלכליים על ידי גופים מרכזיים בעבור קולקטיבים
חברתיים גדולים כמו "מדינות־לאום" ,או לאומים ,מוכרים היטב מזה זמן רב .על
אחת כמה וכמה קשה לתכנן מדיניות עבור תפוצה ,כמו התפוצה היהודית ,שחבריה
חיים במדינות מארחות רבות שבהן שוררים תנאים שונים :ההטרוגניות הרבה
והפלורליזם היהודי ,האסרטיביות הרבה של כל אחת מהתפוצות ,ההטרוגניות
הרבה בתוך הקהילות השונות ,קבלת הרעיונות בדבר אוטונומיה של הפרטים
62
גבי שפר
והפיכת המדיניות של ישראל לבלתי קבילה ולבלתי אפשרית מראש .נהפוך הוא:
לדעתי ,הדבר יביא רק לניכור של אנשים צעירים רבים בתפוצה -מישראל.
הרעיונות לתכנון מרכזי מישראל יידחו מפני שני טעמים נוספים :ראשית ,כדי
שלא לעורר מחדש את הסכנה הטמונה בפרוטוקולים של זקני ציון ,זאת ,בייחוד
כיוון שבאווירה העכשווית של התעוררות האנטישמיות ושנאת הזרים ,ייזהרו
יהודי התפוצה משנה זהירות מיצירת הרושם שקיימת ,כביכול ,ממשלה יהודית
עולמית שמקום מושבה הוא בירושלים ,הקובעת מדיניות ומכוונת את פעולות
התפוצה בארצות מושבה השונות.
שנית ,רעיונות ותכניות בדבר מדיניות דמוגרפית של העם היהודי ,המכוונת
להגברת שיעורי פריון ,לפעולה נמרצת לנישואין בין יהודים ,לתביעה לגיור של בני
זוג שאינם יהודים הלכה למעשה ,ולתביעה להגירה רבה יותר של יהודים לישראל
מזכירים רעיונות בדבר "טוהר הגזע" ואקסקלוסיביות אתנית־לאומית ,וכןרעיונות בדבר יצירת "אליטה מדינאית" יהודית -המזכירה אף היא את תפיסת
"זקני ציון" .רעיונות בדבר הכוונת "עיקר הפעולה של התפוצה למען מדינת
ישראל" ,וכיוצא באלה רעיונות מסורתיים משוחזרים ,יידחו כיוון שהם עומדים
בסתירה מוחלטת להלכי הרוח המקובלים ,היום ,על רוב היהודים המזדהים ,וכן
על רוב "היהודים השוליים" ,שאותם רוצים לקרב מחדש ליהדות ולעם.
דומה ,כי המסקנה המתבקשת היא חד־משמעית :אין אפשרות לקבוע מדיניות
כוללת לעם היהודי המכוונת מירושלים ,שממילא אינה מוכרת כמרכז העם
היהודי .כדי לתקן את המצב העכשווי ,המאופיין בעיקר על ידי תהליכי התרחקות
בין ישראל והתפוצה ,יש צורך שגם בישראל תחול התפכחות מלאה לגבי מעמדה
הבעייתי בעם היהודי .הבנה מלאה של מצב התפוצה ויחסיה עם ישראל ,מתוך
פרספקטיבה השוואתית של חקר התפוצות האתנו־לאומיות ,תוכל ,אולי ,ליצור
את הרקע הדרוש לתפיסה מתקנת ,ואולי גם לצעדים מתקנים.
מכל מקום ,נראה כי התסריט הריאלי הוא שההתפתחות העתידית תעוגן
בתביעה בלתי פורמלית של קהילות רבות בתפוצה לאוטונומיה מלאה מבחינת
המחויבות לישראל ולפעולה בעבורה ,ובמקביל ,ליצירת דפוסי יחסים והסדרים,
כעין יחסים והסדרים פדרטיביים רופפים (בהמשך למצב השורר בלאו הכי ,עתה,
ביחסי ישראל והתפוצה) ,וכל זאת ,במקום המצב שבו יש עדיין כאלה המבקשים
להציג את ישראל כמרכז העם היהודי ומנסים לפעול למימוש תפיסה זו.
ראייה מפוכחת של המצב פירושה שבמקום להשקיע מאמצים בכיוון זה ,יש צורך
להכיר בכיוונים שכבר התגבשו ,להטמיע את הבנתם ,ולחפש דפוסים חדשים
לשיח בין שווים בדבר העתיד הלוט בערפל של העם היהודי -ושל יחסי ישראל
63
האם התפוצה מתרחקת מישראל
החברתיים והפוליטיים של, מבחינת המרכיבים התרבותיים- כאמור,והתפוצה
.הזהות היהודית ושל היחסים בין חלקי העם
:הערות
1. See for examples, DellaPergolla, Sergio, Alternative Futures of the Jewish People.
Jerusalem: The Jewish People Policy Planning Institute, 2005; Rebhun, Uzi, The
Jewish Diaspora in America, in Eherlich, A. (ed.) Encyclopedia of the Jewish
Diaspora, Santa Barbara: California, 2009, Vol. 2, 571־592; Rawidowic, Simon,
"State of Israel. The Jewish Diaspora and Continuity" in B. Ravid (ed.) Essays
on the Ever Dying People, MA; Waltham, 1988; Cohen, S. and Wertheimer, J.
"whatever Happened to the Jewish People?" Commentary, 121. 2006.
.1999 , ידיעות אחרונות: תל אביב, מותו של הדוד מאמריקה.' י, ביילין: ראו לדוגמה.2
;1997, ירושלים, הוצאת הספרייה הציונית, חידוש הציונות.' י, דרור: ראו לדוגמה.3
, ירושלים, המועצה הציונית, אריגת עתיד יהודי־ציוני למדינת ישראל.' י,דרור
;1999
Dror, Y. Diaspora־Israel Relations: A long Term Perspective, in Israel Studies, vol.
17. no. 2. summer 2012, pp. 86־91.
4. See the following examples Sheffer ,G, "A New Field of Study :Modern Diasporas
in International Relations ",in :Sheffer ,G. (ed.) "Modern Diasporas in International
Relations" Croom Helm ,London 1986; Anthias, F. "Evaluating Diasporas: Beyond
Ethnicity, Socilogy, 32, 1998, pp. 557־580; Basch L.,Blane, C., and Schiller, N.,
Toward a Transnational Perspective on Migration: Race, Class, ethnucuty and
Nationalism Reconsidered, NY, NY Academy of Sceince, 1992; Braziel, J., and
Mnnur, A., Theorizing Diaspora: A Reader, Oxford: Blackwell. 2003; Brubaker,
R. "The 'Diaspora' Diaspora", Ethnic and Racial Studies, 28, 2005, pp. 1־19;
Cohen, R., Global Diasporas, London: UCLP, 1997; Waltraud, K., Toloyan, K.,
and Alfonso. C., eds. Diaspora, Identity and Religion, New Directions in Theory
and Research, NY: Routledge, 2004; Safran, W., "Diasporas in Modern Societies:
Myths of Homeland and Return" Diaspora, 1, 1991. pp. 83־99 ; Sheffer, G.,
Diaspora Politics: At Home Abroad, Cambridge: Cambridge University Press,
2006; Baubcok , R., and Faist T., eds. Diasporas and Transnationalism, 2010.
5. Gleason, P., "Identifying Identity: A Semantic History," Journal of American
History, 69, 1983, pp. 910־31; Hall, S., "Cultural Identity and Diaspora" in
Rutherford, J., (ed.) Identity, Community Culture Difference, London: Lawrence
and Wishart, 1990, pp. 37־222; Vijai, A., (ed). Diaspora, Memory and Identity: A
64
גבי שפר
Search for Home, Toronto: Toronto University Press, 2006; Waltraud, K., Toloyan,
K., and Alfonso. C., eds. Diaspora, Identity and Religion, New Directions in
Theory and Research, NY: Routledge, 2004.
6. Anderson. B., Imagined Communities, London: Verso, 1991; Hall, S., "Cultural
Identity and Diaspora". in Williams, Patrick & Laura Chrisman (eds.) Colonial
Discourse & Postcolonial Theory: A Reader. Harvester Whaeatsheaf, 1993.
: למשל, ראו. הפרופיל מבוסס על הפרסומים השונים שלי.7
Sheffer, G., "A New Field of Study: Modern Diasporas in International Politics"
in Sheffer., ed. Modern Diasporas in International Politics, New York: St.
Martin's 1986, pp. 1־15; Sheffer, G., "Wither the Study of Ethnic Diasporas?
Some Theoretical, Definitional Analytical and Comparative Considerations" in
Prevalakis, G., (ed.) The Networks of Diasporas, Nicosia: Cyprus Research Center,
1996, pp. 37־49` Sheffer, G., Diaspora Politics: At Home Abroad, Cambridge:
Cambridge University Press. 2006, pp. 65־99.
: על ההיבט ההשוואתי ראו לדוגמה.8
Sheffer ,G., "Israel־Diaspora Relations in a Comparative ,Perspective," in :Barnett
,M., (ed.) Israel in Comparative Perspective. Albany: SUNY Press.1996, 53־84; - "Is
the Jewish Diaspora Unique? Reflections on Diaspora's Current Situation" in: Israel
Studies, Special Issue, vol. 10, number 1, Spring 2005. pp. 1־35. "A homeland and
its diaspora: the case of Israel־Jewish Diaspora relations" in Ethnopolitics, 9.3־4,
2010, pp. 379־399. - "A Re־examination of the Main Theoretical Approaches to
the Study of Diasporas and their Applicability to the Jewish Diaspora" in Ben־
Rafael, E. and Y. Sternberg, eds. Transnationalism. Diasporas and the Advent of
New (dis)Order" Leiden, 2009, Safran, W., "Comparing Visions of the Nation: The
Role of Ethnicity, Religion and Diaspora Nationalism in Armenian, Jewish and
Sikh Relations to the Homeland." in Young, M., Zuelow, E.,and Srum, A., (eds)
Nationalism in a Global Era: The Persistence of Nations, London: Rutledge, 2007,
pp. 33־54.
: ראו לדוגמה, על ההיבטים הבאים.9
Sheffer, G., "Loyalty and Criticism in the Relations Between World Jewry and
Israel" in Israel Studies, vol. 17, No. 2. Summer 2012, pp. 77־85.
Sheffer, G., “The Israelis and the Jewish Diaspora,” in: U. Rebhun and C. I.
Waxman, eds. Jews in Israel, Boston: The University Press of New England, 2003,
pp. 421־444; Sheffer, G., "A homeland and its diaspora: the case of Israel־Jewish
Diaspora relations" in Ethnopolitics, 9.3־4, 2010, pp. 379־399.
n
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
__________
בינוי־אומה ותיקון־הגולה
דני גוטוויין
בשלושת העשורים האחרונים ,תופסת הביקורת הרב־תרבותית כנגד שלילת־
הגולה וכור־ההיתוך מקום הולך וגדל בדיון האקדמי בישראל .העניין שמעוררת
ביקורת זו הוא ,במידה רבה ,תולדה של גורמים חוץ־מחקריים :כאחד מגילוייה
של מהפכת ההפרטה מזינה הרב־תרבותיות ויכוחים רעיוניים ומאבקים פוליטיים
המעצבים מחדש את דמותה של החברה הישראלית ומסגלים אותה להנחותיו
של הנאו־ליברליזם ,לפירוק מדינת־הרווחה והפרטת שירותיה ול ִמג ְזּור הפוליטי
והתרבותי .הביקורת הרב־תרבותית ,שנוסחה כחלק מכתב האשמה הפוסט־
ציוני ואומצה על־ידי המרכז הישראלי עם התבססות משטר ההפרטה ,תיארה
את שלילת־הגולה כביטוי למהותה הדכאנית של הציונות ואת כור־ההיתוך
כאמצעי להבטחת שלטונה של תנועת־העבודה כמייצגת היסוד האשכנזי הוותיק
בישראל .לעומת זאת ,הרב־תרבותיות הוצגה כדרך לשחרור קורבנות ההגמוניה
של תנועת־העבודה -מזרחים ,ניצולי־שואה ,פלסטינים ואחרים -ולכינון הסדר
הפוסט־ציוני כחלק משטר־ההפרטה.
פרופ' דני גוטוויין מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה.
66
דני גוטוויין
הביקורת הרב־תרבותית של שלילת־הגולה וכור־ההיתוך הפכה למוקד של
ויכוח ער במחקר האקדמי לא רק בשל תכניה ,אלא גם משום שהיא השתמשה
בשיח הפוסט־מודרני והפוסט־קולוניאלי לניתוח החברה הישראלית .כבניין־
העל של משטר־ההפרטה ניכרה השפעת הפוסט־ציונות גם על חוקרים שדחו
את ביקורתה ,אך אימצו את הנחותיה הנאו־ליברליות כדי לטהר את הציונות
מן העוולות שייחסה לה הפוסט־ציונות .הכפפת הדיון האקדמי למחלוקות
הפוליטיות הקנתה לטיעונים שהועלו במסגרתן מעמד של הסברים היסטוריים
והפכה בהדרגה את המחקר לחלק מן הפולמוס הציבורי.
שלילת־הגולה וכור־ההיתוך
להלן ,ייטָען כי האופן בו מציגה הביקורת הרב־תרבותית את שלילת־הגולה
וכור־ההיתוך מנוגד לדרך פעולתם כגורמים היסטוריים; כי הסיבה לביקורת
אינה האופי הדכאני שלהן -שאינו מתאשר מגילוייהן היסטורית -אלא בשל
האתוס הקולקטיביסטי העומד בבסיסן; וכי ערעורו של אתוס זה -שהזין את
הרעיון והמעשה הציוני ואת כינון הממלכתיות ומיסּוד מנגנוניה -כתנאי לפירוק
מדינת־הרווחה הישראלית ,הוא שהנחה את הביקורת הרב־תרבותית כסוכן של
הפרטת־התודעה.
דיון היסטורי בשלילת־הגולה מחייב להבחין בין שני הְקשרים מנוגדים אך משלימים
שמתוכם רכש המושג את משמעותו כאחד מרעיונות היסוד של התנועה הציונית:
בינוי־אומה מכאן ותיקון־הגולה מכאן .עקרונית ,טענה שלילת־הגולה כי החידלון
הפוליטי ,המבנה המקצועי ,היחסים החברתיים ,שלטון הדת והניוון התרבותי
המאפיינים את הגולה מהווים איום קיומי על היהודים כיחידים וכציבור ,וכי לא
ניתן להתמודד עמו אלא על־ידי בינוי־אומה בארץ־ישראל בדרך של כינון שלטון־
עצמי ,חזרה לעבודת־כפיים ,בניית חברת מופת ויצירת תרבות עברית ששיאם
ביצירת "אדם־חדש" ו"יהודי־חדש" .ואולם ,למעשה ,כל עוד הייתה שלילת־הגולה
כוח היסטורי פעיל ,נותרה התפיסה שלפיה פירושה הוא חיסול יזום של הגולה בידי
היהודים " -יציאת־מצרים" ,כהגדרתו של הרצל -ובינוי־האומה בארץ־ישראל,
בעיקר כעמדה עקרונית ,ועד ערב הקמת המדינה יכולתה של התנועה הציונית
לממש אותה הייתה מוגבלת ביותר .ואכן ,עד לשנות השלושים ,התוכן המעשי
של שלילת־הגולה הציונית הייתה דווקא התביעה לתיקון חיי היהודים בגולה
באמצעות פעולה פוליטית ,חברתית ,חינוכית ותרבותית -שהוגדרה כ"עבודת
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
67
הווה" -כאמצעי לעשיית הציונות לגורם משפיע בחיי הגולה שהייתה תנאי לבינוי־
האומה בארץ־ישראל .תפיסה זו של שלילת־הגולה מצאה ביטוי חוזר בהגדרת
מטרותיה של הפוליטיקה הציונית .כך ,למשל ,הניחה ההחלטת הקונגרס הציוני
הראשון ,ב־ ,1897את היסוד ל"עבודת־ההווה" בקהילות היהודיות בגולה; ועידת
הלסינגפורס של ציוני רוסיה ,ב־ ,1906תבעה הענקת זכויות אוטונומיות ליהודי
האימפריה בתחומי הפוליטיקה ,המִנהל ,החינוך והתרבות; ולאחר מלחמת העולם
הראשונה היו הציונים שותפים למאבקים להבטחת זכויות של מיעוט לאומי
ליהודים בארצות מזרח אירופה .עולה ,כי לא פחות מאשר את בינוי־האומה ,הזינה
שלילת־הגולה את תיקון־הגולה.
תיקון־הגולה כתנאי לבינוי־האומה
ההיגיון שהנחה את שלילת־הגולה כתיקון־הגולה היה דומה לזה שעמד ביסוד
ביקורת הסדר החברתי הבורגני שהציעו התנועות הסוציאליסטיות ,במפנה
המאות התשע־עשרה והעשרים .כך ,הניחה הקריאה "עולם ישן עדי היסוד נחריבה
[ ]...את עולמנו אז נקימה" ,כי שלילת יסודותיו הכלכליים ,החברתיים ,הפוליטיים
והתרבותיים של הסדר הבורגני היא שלב ראשון והכרחי במאבק בקפיטליזם.
בעוד שבמעשה הציוני משמעות שלילת־הגולה הייתה תיקון הגולה כתנאי לבינוי
האומה ,נוטה הדיון הציבורי והאקדמי העכשווי לפרשנות המפשטת את שלילת־
הגולה למשמעות המילולית שלה ,מגמה המסתייעת בעובדה שהגשמת הציונות
אכן התחוללה בעיקר בעקבות חיסול הגלויות באירופה ובארצות האסלאם
בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל .ואולם ,זוהי פרשנות־בדיעבד המתעלמת
מכך שעקרון שלילת־הגולה הוכל גם על ההתיישבות בארץ־ישראל ,כפי שמלמדות
הביקורת הציונית הן על "היישוב־הישן" כהמשך הניוון של הגולה המזרח־אירופית
שכְּפול הפילנתרופיה היהודית במערב .עולה ,אפוא,
והן על "מושבות־הברון" ,כ ִ
שברוח האמירה כי "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות
מישראל" ,בדיון הציוני -בניגוד לישראלי -הוכפפה שלילת־הגולה להיגיון של
תיקון החברה בגולה ובארץ־ישראל כאחד .מכאן ,ששלילת־הגולה רכשה את
משמעותה מתוך זיקת גומלין שבין השפעת תיקון־הגולה על בינוי־האומה לבין
השפעת בינוי־האומה על תיקון־הגולה.
עד לשנות השלושים של המאה העשרים ,היה דמיון רב בין שלילת־הגולה הציונית
לבין פיתרונות לא־ציוניים שהוצעו ל"שאלת היהודים" -שוויון־אזרחי ,הגירה,
68
דני גוטוויין
מהפכה ,אוטונומיה -והן נבדלו בעיקר בסוגיות שהתייחסו לעתיד שניצב מעבר
לאופק הפעולה הממשי של בני־הזמן .לפיכך ,המקום המרכזי שנודע לתיקון־הגולה
בשלילת־הגולה מעורר את השאלה במה נבדלה שלילת־הגולה הציונית מביקורת
הגולה של יריביה ברחוב היהודי .התשובה לכך מצויה באופן המנוגד בו נתפסו
האפשרות וההשלכות של המודרניזציה על החברה היהודית .המודרניזציה פירקה
את המסגרת הקהילתית המסורתית וכוננה את היהודי כיחיד שזיקותיו המחייבות
נטו יותר ויותר לעבר המדינה והחברה הלא־יהודית .לכאורה ,כמו מודרניזציה
של חברות אחרות ,גם התפרקות החברה־המסורתית היהודית יצרה אפשרויות
לכינון מסגרות קיבוציות חלופיות המבוססות על היחיד .אלא שהביקורת הציונית
הצביעה על ייחודה של החברה היהודית ,במפנה המאות התשע־עשרה והעשרים,
שבו "ההגירה הגדולה" ,שחוללה שינויים מתמידים בהרכב הקהילות בארצות
המוצא והיעד כאחד ,חזרה ופירקה את המסגרות הקיבוציות שנוצרו בהן .לנוכח
מצב התפוררות בו הייתה נתונה הגולה ,טענו הציונים כי הדרך היחידה לשמירת
הקיום הקיבוצי היהודי ,תוך התמודדות עם "צרת היהודים" ו"צרת היהדות"
כאחד ,הייתה כינונו של גוף לאומי־מדיני ,המקיף תחומים מתרחבים והולכים
של חיי היהודים באמצעות בינוי־האומה בארץ־ישראל.
"חברה חדשה"
ההגירה־הגדולה הייתה הגילוי הבולט ביותר של התפוררות הגולה היהודית ליחידיה,
ובהתאם ,ניצב שינוי אופי ההגירה היהודית במוקד הפיתרון הציוני שהציע הרצל:
הוא חתר להפוך את ההגירה ממצרף של אלפי החלטות פרטיות נפרדות של יחידים
החוזר ומפזר את היהודים ומשכפל את גורמי הפירור ,לתהליך המוסדר על ידי גורם
לאומי מרכזי המכוון את המהגרים ליעד אחד כבסיס לבינוי־אומה .היסוד הקולקטיבי
שבציונות ההרצליאנית בא לידי ביטוי לא רק בחתירה לריכוז טריטוריאלי של
היהודים ,אלא בעיקר בדרך בה אמור היה הדבר להעשות :כינון תנועה לאומית
שתבטיח טריטוריה שתהיה פתוחה להתיישבות יהודית מרוכזת באמצעות משא
ומתן דיפלומטי ,דאגה לסידורי יציאתם מן הארצות בהן הם חיים וליצירת התנאים
לקליטתם בארץ החדשה .היסוד הקולקטיבי חזר והתגלה גם בסדר הכלכלי שאמור
היה לעמוד ביסוד "החברה החדשה" שחתר הרצל לכונן :את מקום הקפיטליזם
התחרותי כיסוד המסדיר את ההגירה וההתיישבות -כמו בארצות־הברית ,למשל
-אמורים היו לתפוס ויסות כלכלי השואב את השראתו מן הסוציאליזם הלא־
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
69
מרקסיסטי של זמנו וארגון הייצור והשירותים במסגרת קואופרטיבית .בהסדרה
הציונית של ההגירה היהודית ראה ,אפוא ,הרצל דרך לשחרור הקיום היהודי מההיגיון
הקפיטליסטי המחולל ,לשיטתו ,את האנטישמיות ,וגורם לכך שהאופי האינדיווידואלי
של ההתמודדות עמה חוזר ומסכל את אפשרות פתרונה.
מאחר וארץ־ישראל לא הציעה אופק של פיתרון ממשי לרוב יהודי־הגולה ,נותר
תיקון־הגולה בדרך של עבודת־ההווה כדרך העיקרית למימוש שלילת־הגולה .כך,
לא רק שהלך והיטשטש ההבדל שבין עבודת־ההווה לבין פתרונות לא ציוניים
לתיקון־הגולה ,אלא שככל שעבודת־ההווה התרחקה מבינוי־האומה כדרך למניעת
התפוררות הציבור היהודי ליחידיו ,כך היא הוכפפה להגיונה ולאילוציה .במצב
דברים זה ,פעלה שלילת־הגולה בעיקר כאתוס שיותר משעניינו היה בינוי־האומה
בארץ־ישראל הוא כּוון להקנות אופי קולקטיביסטי לעבודת־הווה ,ולהבטיח שהיא
לא תיסחף לתהליך ההתפוררות של חיי־הגולה .במובן זה ,שלילת־הגולה הייתה
שלילת תהליך ההתפוררות הגולה ,וארץ־ישראל שימשה כנקודת ייחוס ש ִמסְגרה
את מכלול המאמצים הציוניים שכוונו להבניה מחדש של הקולקטיב היהודי.
שלילת־הגולה הציבה ,אפוא ,את ארץ־ישראל לא רק כיעד לעלייה ולבינוי־אומה,
אלא בעיקר כמוקד לכינון קולקטיב חברתי ,שניתוקו התודעתי מן הגולה הממשית,
על תהליכי ההתפוררות שפעלו בה ,הבטיח את יציבותו ,והפעולה התרבותית,
החינוכית ,הציבורית והפוליטית בזיקה אליו תרגלה בניית זהות קולקטיבית שלא
הייתה תלויה בגולה ,אך בתוכה .שלילת־הגולה אמורה הייתה ,אפוא ,להפקיע את
המעשה הציוני מהשפעת תהליכי ההתפרקות של הגולה ולהקנות לו אופק שיאפשר
כינון קולקטיב בניגוד להם .עולה ,שיותר מששלילת־הגולה דחפה לעלייה לארץ־
ישראל ,היא השפיעה על אופי עבודת־ההווה בגולה.
הניגוד בין הציונים ל"בונד"
תפקיד שלילת־הגולה בעבודת־הווה הציונית לתיקון־הגולה עשוי להסביר את
הוויכוח המר שהתנהל בין הציונים לבין האוטונומיסטים ,שחתרו גם הם לכונן
קולקטיב פוליטי־לאומי יהודי כתנאי לתיקון החיים היהודיים בגולה .אלא
שהסכמה זו חידדה ניגוד סמוי שיצר את ההבדל בין האוטונומיסטים מחייבי
הגולה לציונים שוללי הגולה :הציונים סברו כי הוויית הפירוק המאפיינת את
הגולה מעצבת תודעה ציבורית שאינה מאפשרת התארגנות יהודית שתתורגם
לפעולה פוליטית בת־הגשמה .לפיכך ,סברו הציונים כי ללא קשר למחלוקת
70
דני גוטוויין
ביניהם בשאלת "המטרה הסופית" ,האוטונומיסטים לא יצליחו לממש גם את
המטרות עליהן ישנה ביניהם הסכמה ,שכן לא יעלה בידם לכונן קולקטיב פוליטי
יהודי יציב .הציונים ראו ,אפוא ,בשלילת־הגולה לא רק תנאי לבינוי־האומה
בארץ־ישראל ,אלא גם לכינון קולקטיב יהודי שיפעל לתיקון־הגולה.
הניגוד בין ה ַה ְבנָי ָה הקולקטיביסטית של שלילת־הגולה כחלק מעבודת־ההווה
הציונית לבין האינדיווידואליזם שעמד ביסוד האידאולוגיה האוטונומיסטית,
בולט במקרה של ה"בונד'' ,מפלגה סוציאל־דמוקרטית לאומית־יידישיסטית
ואנטי־ציונית ,שנוסדה ,כמו התנועה הציונית ,ב־ .1897מושגי מפתח באוטונומיזם
הבונדיסטי היו "ניטרליזם" ו"דאיקייט" ("מקומיות" או "כאן־יות" ביידיש):
הניטרליזם עיצב את עמדת ה"בונד" ביחס להתבוללות וללאומיות ,ולשיטתו שתיהן
היו תולדה של סדר הבורגני ושירתו אותו .לפיכך ,טען ה"בונד" כי יש להגן על
היהודים מפני התבוללות כפויה ,אך אין לשלול את ההתבוללות כתהליך המאפיין
את החברה המודרנית; ובדומה ,יש להבטיח ליהודי רוסיה אוטונומיה תרבותית־
לאומית ,אך לא נובע מכך חיוב הלאומיות לכשעצמה .ה"דאיקייט" הדגיש כי על
היהודים להתמקד בבניית קהילות בנות־קיימא בכל מקום בו הם נמצאים .עוד נבע
מעקרון ה"דאיקייט" כי בניגוד למדיניות הסדרת ההגירה הציונית תמשיך ההגירה
האינדיווידואלית לקבוע את דמותו של הקולקטיב היהודי .כך יצרה האידאולוגיה
של ה"בונד" אתוס אינדיווידואלי ששיקף והלם את התפרקות חברת ההגירה
היהודית ליחידיה ,בעוד שהאתוס הקולקטיביסטי שיצרה הציונות נועד להתמודד
הן עם מצב ההתפרקות שיצרה ההגירה והן עם האינדיווידואליזם שנבע ממנו.
משפט אייכמן כתפנית ביחס לגולה
הזיהוי הבלבדי של שלילת־הגולה עם בינוי־האומה ורידוד המושג לפרשנות
מילולית המנוגדת לתוכנו ההיסטורי ,התפתחו בתקופת היישוב בקרב הצברים
וחניכי הארץ ,שתיקון־הגולה היה נטול משמעות מעשית לגביהם .עד לשנות
השישים ,הפכה פרשנות זו למשמעות הרווחת של שלילת־הגולה בדיון הציבורי
בישראל ,ואולם עם הטמעת השינויים שחוללו השואה ,הקמת מדינת ישראל
וחיסול מרבית גלויות המצוקה ,ניכר שינוי ביחסו של הזרם־המרכזי הציוני לעבר
היהודי בכלל ,ולגולה בפרט ,שינוי שמצא ביטוי בשלילת הפרשנות המילולית
שרכשה שלילת־הגולה בישראל .מקובל לראות במשפט אייכמן את נקודת התפנית
ששינתה את העמדה הציבורית כלפי הגולה וחידלונה .ואכן ,בעקבות המשפט
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
71
פינה גינוי הליכתם של קורבנות השואה כ"צאן לטבח" את מקומו להזדהות עם
סבלם ,והם הפכו למוקד הזיכרון־הקיבוצי של השואה ,תוך שהם דוחקים לשוליו
את מורדי־הגטאות ,שכמופת של היהודי־החדש ניצבו עד אז במרכזו.
מן הפרשנות המוצעת כאן מתבקש הסבר אחר לנסיגה משלילת־הגולה בישראל,
מאז שנות השישים :הקמת המדינה ומיסודה ייתרו בהדרגה את הצורך בשלילת־
הגולה כמוקד לגיבוש קולקטיב יהודי ולמאבק בהתפוררותו ,דבר שהוביל
לשקיעתה במקביל להתעצמות מעמדם של הממלכתית הישראלית ומנגנוניה.
הגישה הרווחת נוטה ,כאמור ,להסביר את הנסיגה משלילת־הגולה במהפך ביחס
לשואה ובשינויים באווירה האינטלקטואלית ובשיח הציבורי בישראל בעקבות
משפט אייכמן .ואולם ,הסבר זה הופך את היחס בין סיבה למסובב :לא שינוי
היחס לשואה גרם לנסיגה משלילת־הגולה ,אלא ירידת חשיבותה של שלילת־
הגולה אפשרה את השינוי ביחס לשואה ולגולה.
הפוסט־ציונות וההפרטה
מאז שנות השמונים ,לצד שלילת־הגולה ,נתון גם רעיון כור־ההיתוך לביקורת
חריפה בדיון האקדמי והציבורי בישראל ,והוא מתואר כמדיניות שבשני
העשורים הראשונים למדינה כּוונה להבטיח את שלטונה של תנועת־העבודה
על־ידי מחיקת תרבותם וזהותם של העולים־החדשים .כמו ביקורת שלילת־
הגולה ,גם ביקורת כור־ההיתוך החלה כחלק מן המהלך הפוסט־ציוני ,היא צברה
תנופה עם התקדמות משטר ההפרטה והפכה להגמונית תוך כדי שהזרם המרכזי
הציוני מאמץ את ההסתייגות מרעיון כור־ההיתוך ומתנער ממנו.
באופן החד ביותר ,נוסח רעיון כור־ההיתוך הישראלי בידי דוד בן־גוריון,
שבמהלך שנות החמישים חזר והצביע על ההכרח לגבש את המוני העולים על
זהויותיהם השונות לאומה אחת שתרבותה עברית .בן־גוריון השווה בין כור־
ההיתוך האמריקאי לישראלי והדגיש את ההבדים ביניהם :בארצות־הברית פועל
כור־ההיתוך באיטיות ובהדרגה במשך שלוש מאות שנים ,לעומת זאת ,צרכיה
הייחודיים של ישראל דורשים להאיץ את פעולת כור־ההיתוך על־ידי התערבות
יזומה .בן־גוריון הבחין ,אפוא ,בין כור־ההיתוך כתהליך המתחולל מאליו
בארצות־הברית ,לבין הצורך להאיץ את פעולתו בישראל באמצעות מדיניות
מכּוונת .הוא הדגיש כי לנוכח עדיפותו הברורה של הרוב הקולט בארצות־
הברית ,לא הייתה למהגרים ברירה אלא להסתגל לתרבותו בתהליך כור־ההיתוך
72
דני גוטוויין
מלמטה; בישראל ,לעומת זאת ,מספר העולים הגדול ,שעלה במהירות על מספר
הקולטים ,גרם לחוסר יציבות חברתית ששיבשה את תהליך כור־ההיתוך ,וכדי
להבטיח את פעולתו צריך היה להפוך אותו למדיניות הנכפית מלמעלה .תפיסה
בן־גוריונית זו ,היא העומדת בבסיס ביקורת כור־ההיתוך השלטת בדיון הציבורי
והאקדמי העכשווי בישראל.
ואולם ,הסברו של בן־גוריון ,כמו גם הביקורת השוללת אותו ,אינן עומדות במבחן
הניתוח ההיסטורי .ישראל אינה שונה מארצות־הגירה אחרות ,שניסיונן בכלל,
וניסיון ההגירה היהודית אליהן בפרט ,מלמדים כי כור־ההיתוך אינו אידאולוגיה
אלא תהליך שבו מסתגלים המהגרים לתנאי "הארץ החדשה" ורוכשים את שפתה
ותרבותה כתנאי להשתלבות בשוק העבודה ובחברה .כתהליך ,כור־ההיתוך הוא
בעל מאפיינים דוריים מובהקים ,כאשר כל דור מעמיק את השתלבותו בחברה
הקולטת תוך סיגול תרבותה וויתור גובר על מאפיינים תרבותיים של חברת
המוצא .בד בבד ,ככל שבני המהגרים מתערים בחברה הקולטת בתהליך כור־
ההיתוך ,כך הם הופכים את מורשתם לחלק מתרבותה ,מגמה המואצת ככל שהם
משפרים את מיקומם המעמדי.
זירת עימותים באין תרבות הגמונית
בישראל ,כמו במדינות הגירה אחרות ,כור־ההיתוך היה תהליך השתלבות שהובילו
העולים עצמם ,ולא מדיניות שכפה עליהם השלטון .יתר על כן ,בניגוד לפרשנות
הרווחת ,בשנות החמישים לא נתקיימה בישראל תרבות הגמונית שניתן היה
להתיך אליה את העולים ,שכן החינוך והתרבות היו זירה לעימותים מרים בין זרמים
רעיוניים יריבים -בין דתיים לחילוניים ,ובין "החוגים האזרחיים" ל"פועלים"
או "החלוצים" -שנאבקו על עיצוב דמות החברה .השינויים המתמידים בהרכב
האוכלוסייה כתולדה מן העלייה הגדולה החריפו מאבקים תרבותיים וחברתיים
קיימים ועוררו חדשים ,במיוחד לאור העבודה שקליטת העלייה הייתה תהליך
המלּווה בבניית מערכות החינוך והתרבות ,ששימשו כמקור למשאבים ולעוצמה
פוליטית .מאחר וכמו בארצות־הגירה אחרות גם בישראל כור־ההיתוך היה
תהליך ,הרי שהסבר אפשרי להצגתו המטעה כאידאולוגיה הוא שכור־ההיתוך
שימש כסיסמת־גיוס במאבקי־הכוח הפוליטיים־תרבותיים שהתנהלו בקרב
הוותיקים ,שאליהם היא פנתה יותר מאשר אל העולים .העולים מצדם לא היו
גורם סביל במאבקים אלו .דרישותיהם -כמו ביחס לאופי החינוך של ילדיהם
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
73
הזינו את המאבקים הפוליטיים בתוך הממסדים הקולטים ,ובדרך זו הוכלוהעולים לתוך מבנה־הכוח הוותיק ושולבו בו כחלק מתהליך כור־ההיתוך.
הביקורת הרווחת מתארת את האידאולוגיה של כור־ההיתוך כאמצעי ל ַה ְבנָי ָה
אתנו־מעמדית של החברה הישראלית ,אלא ש ַה ְבנָי ָה אתנו־מעמדית מנוגדת
לאידאולוגיה של כור־ההיתוך .אם האידאולוגיה של כור־היתוך הייתה מנחה את
המדיניות החברתית בישראל ,אזי הקצאת השירותים החברתיים הייתה נעשית
ביחס הפוך ל"ישראליות" של הקבוצות השונות ,תוך העדפת העולים והפריפריה
על פני הוותיקים והמרכז; אלא שבפועל ננקטה מדיניות הפוכה ,והשירותים
החברתיים ובתוכם החינוך הוקצו בניגוד לאידאולוגיה של כור־ההיתוך .מרבית
העולים נקלטו אמנם באמצעות תעסוקה יזומה ,שיכון ציבורי וחינוך ממלכתי ,אך
באופן לא שוויוני ,ששימש ל ַה ְבנָי ָה המעמדית של ישראל .המדיניות החברתית,
שננקטה בשני העשורים הראשונים ,יצרה "מדינת־סעד מפולחת" ,היינו ,רשת
דקה של שירותים חברתיים ,שאופן הקצאתם הבלתי־שוויוני יצר פערים כלכליים
בין קבוצות שונות באוכלוסייה .מדינת־הסעד המפולחת הקצתה את השירותים
החברתיים תוך העדפת הוותיקים ,המרכז ,האשכנזים ומקורבי הממסדים הקולטים,
שנתכוננו בדרך זו כמעמדות הביניים ,על פני העולים ,הפריפריה ,המזרחים ומי
שלא זוהו עם השלטון ,שהפכו למעמד פועליםַ .ה ְבנָי ָה מעמדית זו כוננה את שדה
התרבות הישראלי כזירת מאבק בין תרבויות מעמדיות :תרבותו של מעמד הביניים,
האשכנזי ברובו ,שהוגדרה כ"תרבות העברית" ,הפכה לתרבות ההגמונית ,בעוד
שתרבותו של מעמד הפועלים ,המזרחי ברובו ,תויגה כ"תרבות מזרחית" ,שנדחקה
לשולים .בכך לא הייתה ישראל יוצאת דופן :כמו בארצות הגירה אחרות ,גם בה
עוצב תהליך כור־ההיתוך על־ידי פעולת גומלין של שני כוחות סותרים :האחדה של
המהגרים לתרבות הקולטת ההולכת ומשתנה עם השתלבותם ,בד בבד עם פיצולם
המעמדי שהשתקף ביצירת תרבויות מעמדיות נפרדות.
עליית התרבות המזרחית -ביטוי להצלחת כור ההיתוך
עליית התרבות המזרחית ,מאז שנות השבעים ,הייתה ביטוי להצלחת תהליך
כור־ההיתוך ולא לכישלונו ,כפי שטוענת הביקורת הרווחת .כתרבות מעמדית
נוצרה התרבות המזרחית בפריפריה החברתית ,והיא חדרה למרכז התרבות
הישראלית כחלק מן השילוב התרבותי והעלייה המעמדית של חלק מבני
הדור השני והשלישי של עולי שנות החמישים והשישים ,תהליכים המאפיינים
74
דני גוטוויין
את תהליך כור־ההיתוך גם בארצות־הגירה אחרות .אלא שמאז מהפך ,1977
משבש משטר־ההפרטה את פעולת כור־ההיתוך :ההגדלה מכוונת של הפערים
הכלכליים־חברתיים מתועלת ל ִמג ְזּור גובר של החברה הישראלית ,המוצא ביטוי
בהחרפת השיסוי התרבותי .מכאן ,שלא רק שהניסיון להסביר את הגידול באי־
השוויון בחברה הישראלית בכור־ההיתוך אינו תקף היסטורית ,אלא שפרשנות
זו מטשטשת את מקורותיו; וכך ,במקום להיאבק בגורמי האפלייה החברתית
והתרבותית ,כפי שהביקורת הרווחת של כור־ההיתוך מתיימרת לעשות ,היא
מכסה על המנגנונים המייצרים אותה ומסייעת להעמקתם.
האידאולוגיה של כור־ההיתוך הייתה מיותרת הן מבחינת ציבור העולים,
שממילא היה נתון בתהליך כור־ההיתוך ,והן מבחינת ציבור הקולטים ,ובייחוד
אנשי תנועת העבודה ,שממילא קיבלו את הנחותיה כחלק מתפיסת עולמם
הציונית הכוללת ואף ראו את עצמם כחיל החלוץ למימושה .לאור זאת מתבקשת
השאלה :איזה תפקיד מילאה ,בכל זאת ,האידאולוגיה של כור־ההיתוך ,בשנות
החמישים? התשובה שתוצע להלן היא כי טיפוח האידאולוגיה של כור־ההיתוך
נועד לסייע להטמעת אתוס הממלכתיות הבן־גוריוני.
אתוס־הממלכתיות הבן־גוריוני יצא נגד מסורת השלטון האוטונומית
והוולונטרית שהתפתחה בתקופת היישוב ,וחתר להמירה בתפיסת משטר
המבוססת על המדינה הריכוזית והמתערבת .בפועל ,כּוונה הממלכתיות בעיקר
כנגד הארגונים הוולונטריים שזוהו עם תנועת העבודה ועמדו במוקד "המדינה
שבדרך" -ההסתדרות ,התנועות הקיבוציות ,הפלמ"ח ,זרם־העובדים ,תנועות
הנוער -ותבעה לפרקם אל תוך מנגנוני המדינה המתהווה ,בין השאר בטענה
שאין הם ערוכים להתמודד עם אתגרי "העלייה הגדולה" ולהנחיל לה את ערכי
תנועת־העבודה .הממלכתיות הכילה ,אפוא ,מסר כפול :היא טענה להגשמת
ערכיה של תנועת העבודה ,אך קראה לביטול המבנים הארגוניים שזוהו עמם.
"חלוציות" מול ממלכתיות
עקרון הממלכתיות והמדיניות שנגזרה ממנו פילגו את תנועת־העבודה .יריבי
הממלכתיות -בעיקר בתנועות הקיבוציות ובאגפים השמאליים -הציבו כנגדה
תפיסת משטר חלופית שתויגה כ"חלוציות" וטענה לשימור כוחם של הארגונים
הוולונטריים של תנועת־העבודה .מבחינה רעיונית היה הניגוד בין החלוציות
לממלכתיות ניגוד כוזב ,שכן רבים מתומכי הממלכתיות ,כמו בן־גוריון עצמו,
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
75
החזיקו באתוס החלוצי ,ואולם ניגוד זה התקבל כהגדרה פוליטית של המחלוקת
ובמובן זה הוא משמש כאן .תומכי החלוציות טענו כי מטרת הממלכתיות אינה
הנחלת ערכי תנועת־העבודה אלא התנערות מהם ,והם הפכו את ההתנגדות
לפירוק הפלמ"ח ,זרם־העובדים ותנועות הנוער למוקד של פולמוס רעיוני
ופוליטי מתמשך .לאור זאת ,ראה בן־גוריון חשיבות בהנחלת הממלכתיות
ליריביו בתנועת־העבודה והאידאולוגיה של כור־ההיתוך אמורה הייתה למלא
בכך תפקיד חשוב בשל הדמיון בין השתיים :הממלכתיות תבעה את פירוק
הארגונים הוולונטריים של תנועת העבודה אל תוך מנגנון המדינה ,ואילו כור־
ההיתוך תבע למזג את קבוצות העולים השונות אל תוך התרבות העברית.
בניגוד לממלכתיות ,זכה רעיון כור־ההיתוך לתמיכה רחבה בתנועת־העבודה
כמימוש של ערכיה וחזונה ,ורבים מחבריה התגייסו לקידומה בקרב העולים.
כך פעלה האידאולוגיה של כור־ההיתוך להפצת הממלכתיות בקרב הקולטים,
גם בקרב מי שנמנו על מתנגדיה .ההאחדה התרבותית של העולים כהגשמת
האידאולוגיה של כור־ההיתוך הייתה ,אפוא ,תרגול של אתוס־הממלכתיות
והפנמתו :הוא הכשיר את אנשי תנועת־העבודה לקבלת עקרון ביטול המסגרות
הוולונטריות אל תוך המדינה ,משמע להחלת עקרון ההאחדה על עצמם .עולה,
אפוא ,שלמרות שלמראית־עין כּוונה האידאולוגיה של כור־ההיתוך לציבור
העולים ,קהל היעד שלה היה ,למעשה ,הוותיקים :היא נועדה לשנות את תפיסת
המדינה והמשטר של גרעין הההגמוניה של תנועת־העבודה מאוטונומית־
וולונטרית לריכוזית־ממוסדת ולהנחיל לו את הממלכתיות.
חברה מסתגלת לגלובליזציה ולנאו־ליברליזם
האידאולוגיה הרב־תרבותית הופיעה על סדר־היום הישראלי בשנות שמונים,
כחלק מן הביקורת הפוסט־ציונית ,פילסה בהדרגה את דרכה אל מוקד השיח
הציבורי והאקדמי כחלק מפוליטיקת הזהויות ,אומצה על ידי הזרם המרכזי
בחברה הישראלית -כפי שלימדה ,למשל ,בקשת הסליחה של אהוד ברק מן
המזרחים בשם "הנהגת מפלגת־העבודה לדורותיה" ,ב־ - 1997ובגרסאותיה
השמאלית והימנית הפכה לאידאולוגיה החברתית־תרבותית ההגמונית
בישראל .הרב־תרבותיות יצאה כנגד כור־ההיתוך בטענה כי בשלושת העשורים
הראשונים למדינה מחקה ההגמוניה הציונית־אשכנזית את זהותן של קבוצות
שונות -בעיקר המזרחים ,אך גם ניצולי שואה ,דוברי־יידיש ,דתיים ואחרים
76
דני גוטוויין
כאמצעי להכפפתן לשלטונה של תנועת העבודה ולהבטחתו .מנגד ,הוצגההרב־תרבותיות כדרך לשחרור החברה הישראלית מן הדיכוי התרבותי של כור־
ההיתוך ומתן הכרה וייצוג למגוון זהויות וקולות ,קיימים ומתהווים -מזרחים
וחרדים ,אך גם עובדים זרים ,לה"טבים ואחרים -כחלק מהפיכת מדינת־הרווחה
המגויסת לחברה־אזרחית מופרטת ,המסתגלת לגלובליזציה ולנאו־ליברליזם ,אך
גם כפיתרון לבעיות שהם מעוררים .הרב־תרבותיות התנתה ,אפוא ,את שחרור
קבוצות־הזהות בהחלשת סמכות המדינה ,מה שהפך את מימושה לדרך לפירוק
מדינת הרווחה והפרטת שירותיה בהתאם לחזון הנאו־ליברלי.
ככל שהאידאולוגיה הרב־תרבותית נעה משולי הדיון הציבורי למרכזו כן הלכה
ונחשפה סתירה מהותית הניצבת בבסיסה :מצד אחד ,היא טענה לשחרור
קבוצות מדוכאות על־ידי מתן הכרה וייצוג שיאפשרו ליחידיהן מרחב התפתחות
אישי ראוי; אך מצד אחר ,היא קידמה את משטר ההפרטה שהגדיל את אי־
השוויון כלכלי והעמיק את העוני ,וכך החמירה דווקא את הדיכוי של הקבוצות
החלשות ויחידיהן" .המצב הרב־תרבותי" תואר בידי הפוסט־ציונים ככזה שבו
החברה־האזרחית והשוק ,כמרחב של יחסים וולונטריים ,ממירים את הדיכוי
הממוסד של מנגנוני־המדינה וביניהם גם שירותי מדינת־הרווחה .ואולם בפועל,
עוצמת הניצול הכלכלי ,האפלייה החברתית וההדרה התרבותית המתקיימים
בחברה־האזרחית ובשוק אינה פחותה מזו שמחוללת המדינה ,ודיכוי הקבוצות,
שהאידאולוגיה הרב־תרבותית טוענת לשחרורן ,מתבצע במרחב של החברה־
האזרחית וכוחות השוק לא פחות ,ולמעשה אף יותר ,מאשר בזה של המדינה .כך
נראית הרב־תרבותיות כדרך לְבַיית את הקבוצות החלשות לסדר הנאו־ליברלי
ולעקר את התנגדותן למשטר־ההפרטה ,יותר מאשר דרך לשחרר אותן.
הרב־תרבותיות מגדילה אי־שוויון
הרב־תרבותיות הפוסט־ציונית מצביעה מפורשות על היתרון הטמון בשוק
ובהפרטה .במאמרם "המצב הרב־תרבותי" שפורסם בתיאוריה וביקורת ,בשנת
,2000טענו יוסי יונה ויהודה שנהב כי "אפשר לומר משהו גם בזכות מנגנוני
הפירוק של כוחות השוק" .למרות הכרתם בכך שמנגנוני השוק זורעים "הרס
וחורבן מחינה חברתית" ,הם טוענים לעדיפותם על פני המדינה ,שכן לטענתם
"עד היום לא ראינו שהמדינה יוצאת להגנת החלשים שהיו אמורים להיות
הנשכרים המרכזיים מהסוציאל־דמוקרטיה" .משמע ,למרות התנגדותם לנאו־
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
77
ליברליזם ,להפרטת המשק ולצמצום תפקיד המדינה "כמכשיר לחלוקה מחדשה
של משאבים" ,הם סבורים כי לאור ההיסטוריה של מדינת־ישראל יש להעדיף
אותם על פני מנגנוני מדינת־הרווחה כפי עוצבו בידי תנועת־העבודה .כך נחשפת
הרב־תרבותיות כאידאולוגיה נאו־ליברלית המספקת למשטר־ההפרטה הכְשר
להגדלת אי־השוויון הכלכלי וההדרה החברתית.
ואולם ,חמש שנים מאוחר יותר ,לאחר שכחלק ממשטר־ההפרטה הפכה הרב־
תרבותיות לגורם משפיע במערכת החינוך הישראלית ,עתיד היה יונה להודות
בספרו ,בזכות ההבדל ,כי הרב־תרבותיות מועילה דווקא ל"קבוצות השליטות"
בישראל .השינויים שחולל המאבק הרב־תרבותי במערכת החינוך פגעו ,לדבריו,
דווקא "באינטרסים של הקבוצות הלא־שליטות בחברה בישראל ובו־בזמן
מקדמים את האינטרסים של הקבוצות השליטות שבה" ,זאת ,משום שהשיח
הרב־תרבותי "מאפשר לקבוצות השליטות התבדלות שאופייה מעמדי יותר
מתרבותי" .כך "הרטוריקה הרב־תרבותית" משתלטת על ניירות העמדה של
משרד החינוך ,אך היא משרתת דווקא "בדלנות אתנו־מעמדית" ו"פגיעה בעקרון
שוויון ההזדמנויות בחינוך"; וכך ,מנוצלת "רטוריקה רב־תרבותית" לקידום
יוזמות להפרטת החינוך.
השימוש ברב־תרבותיות לקידום ההתבדלות של בעלי־היכולת עשוי להסביר את
התקבלותה הגוברת בזרם המרכזי של החברה הישראלית ואת הפיכתה מביקורת
פוסט־ציונית להגמוניה הישראלית החדשה .התקבלות זו מבליטה את הסתירה
בין הרטוריקה לפרקטיקה של הרב־תרבותיות :כך שימש המאבק להכרה
בתרבותן של השכבות החלשות לקידום פירוק מדינת הרווחה ולהגדלת נישולן
הכלכלי והדרתן החברתית של שכבות אלו כחלק מכינון משטר ההפרטה; וכך
דחקה הרב־תרבותיות את "הקולקטיביזם־הציוני" שעמד בבסיס מדינת־הרווחה
והמשק־הציבורי בישראל והעניקה צידוק להפרטתם.
שיח האשמה הפוסט־ציוני
בשנות השמונים ,היה עדיין הקולקטיביזם־הציוני האתוס ההגמוני בישראל,
וערכי הסולידריות הלאומית והחברתית שהוא טיפח העמידו את מהפכת
ההפרטה ,שהייתה אז בראשיתה ,באור של חוסר לגיטימיות והיוו מכשול
תודעתי רב־עוצמה בפני התקדמותה .ערעור ההגמוניה של הקולקטיביזם־
הציוני והפרטת תודעתם של הישראלים הפכו ,לפיכך ,לתנאי לביסוס משטר־
78
דני גוטוויין
ההפרטה .צורך זה מסביר את עלייתה של האידאולוגיה הפוסט־ציונית ,שקודמה
בידי אותם גורמים שהפיצו את בשורת הנאו־ליברליזם בישראל .הפוסט־ציונות
פעלה להפרטת תודעתם של הישראלים באמצעות "שיח־אשמה" שבמרכזו גינוי
מוסרי של הרעיון הציוני והמדיניות והישראלית כמי שעברם והווה שלהם רצופים
במעשי עוול פוליטי ,דיכוי חברתי והדרה תרבותית כלפי ערבים ויהודים כאחד.
המסקנה ,ויותר מכך האופנה ,שעורר שיח־האשמה הפוסט־ציוני הייתה כי זיקה
אל הקולקטיב הישראלי־ציוני מכתימה מוסרית את חבריו ,וכי הדרך היחידה בה
יכול היחיד הישראלי המצפוני החרד למוסריותו להשתחרר מן האחריות למעשי־
העוול שנעשו ונעשים בשם הציונות ,ועל כן בשמו ,היא על־ידי שלילת יסודותיה
הרעיוניים ,התנערות ממדיניותה ופירוק המבנים החברתיים הדכאניים שהיא
יצרה ,כל זאת בדרך של הפרטתם .גאולתו של היחיד הישראלי ,לפי הפוסט־
ציונות ,מצויה ,אפוא ,בהפרטתו.
שיח־האשמה הפוסט־ציוני עורר אמנם עניין וליבה דיון ציבורי ,אך הניכור העוין
שהוא הפגין כלפי הקולקטיב הציוני־ישראלי מנע ממנו לפרוץ מעבר לחוגים
צרים ולערער את היסוד הסולדרי־קולקטיבי שבציונות ,שהיה דרוש לקידום
מהפכת־ההפרטה .במצב זה ,מילאה האידאולוגיה הרב־תרבותית ,שנותקה
משיח־האשמה הפוסט־ציוני ,את התפקיד של הפרטת התודעה .ככזו ,שימשה
הרב־תרבותיות להמרת הקולקטיביזם־הציוני ב"קולקטיביזם־מופרט" העומד
בבסיס המבנים החברתיים והתודעתיים שיצרה מהפכת־ההפרטה ,שכשם שהיו
תוצריה כן הם אפשרו את העמקתה ומִיסּודה.
ִמג ְזּור חדש :מעמדות מתפצלים
בתחום החברתי הנחה הקולקטיביזם־המופרט את אופן פירוקה של מדינת־
הרווחה הישראלית .בהתאם ,נעשתה הפרטת מערכות החינוך והבריאות תוך
שמירה על רכיב של שירות־ציבורי בסיסי בדמות "חוק חינוך־חובה חינם" או
"חוק בריאות־ממלכתי" ,כאשר האיכות הסופית של השירות נקבעת על ידי
יכולתו של כל פרט לרכוש "שירותים־משלימים" בדמות תכניות־לימוד נוספות
או בדמות ביטוחי הבריאות .כך ,בעוד השירות הבסיסי יוצר אשליה של המשך
מדינת־הרווחה ,רכישת השירותים המשלימים גורמת לפירוקה .ואמנם ,בין
מדינות ה־ OECDבולטת ישראל בשיעור הגבוה ביותר של ההוצאה הפרטית
לחינוך ובריאות ,הוצאה שניתן לראות בה מדד לרמת ההפרטה.
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
79
הגילוי המובהק של הקולקטיביזם־המופרט הוא ה ִמג ְזּור ,המהווה מאפיין ייחודי
של משטר ההפרטה הישראלי .ה ִמג ְזּור התפתח מתוך הסתירה בה מצא עצמו
הימין הישראלי בין חתירתו לפרק את מדינת־הרווחה ,להפריט את שירותיה
ולהפוך אותם מזכויות לסחורות ,לבין העובדה ששלטונו נשען על המעמדות
הנמוכים שעתידים היו להיפגע ממהלך זה .הפיתרון לסתירה נמצא ב ִמג ְזּור:
המעמדות הנמוכים התפצלו לקבוצות זהּות סביב מכנה משותף תרבותי ,דתי,
לשוני ולאומי ,והתארגנו למפלגות החרדיות ,הערביות והרוסיות ,שהשתמשו
בכוחן הפוליטי כדי לספק לבוחריהן תחליפים לשירותים החברתיים שהופרטו
ושלא היה ביכולתם לרכוש כיחידים .כך הפכו ה ִמג ְזרים לסוכנים מרכזיים של
משטר ההפרטה ולבעלי־עניין בהעמקתו ,כאשר האופי הפוליטי־ציבורי שלהם
יצר מראית־עין של המשך פעולתה של מדינת הרווחה ,שסיפקה ל"ציבור הנאור",
שסלד וחשש מן המגזרים ,סיבה נוספת לתמוך בהמשך פירוקה.
סדר היום הרב־תרבותי
תיאור מעמדות־הביניים כ"ציבור הנאור" -כפי שטען נשיא בית־המשפט העליון,
אהרן ברק ,בשנות השמונים והתשעים -היה ביטוי להתמגזרותם .אם מלכתחילה
אפיין ה ִמג ְזּור את המעמדות הנמוכים ,הרי ככל שפירוק מדינת־הרווחה והפרטת
שירותיה שחקו את מעמדות־הביניים הלכו גם הם והתמגזרו בהתאם לדפוס
הקולקטיביזם־המופרט .המכנה־המשותף הזהותי שסביבו התמגזרו מעמדות־
הביניים הייתה הדמוקרטיה ,שמאחד מביטוייה של הממלכתיות הישראלית
הפכה למותג ִמג ְזרי המאתגר אותה .הדמוקרטיה הממוגזרת שיקפה את
הפרדוקס המכונן את הקולקטיביזם־המופרט :מצד אחד ,היא העניקה צידוק
ערכי להתמגזרותם של מעמדות־הביניים ולהשתלבותם בסדר המופרט ,ומצד
אחר ,היא סיפקה להם בסיס רעיוני לשלילת ה ִמג ְזּור כחלק ממאבקם בכוח שהוא
העניק למעמדות הנמוכים .פרדוקס זה חזר ונחשף במשמעויות הסותרות שהקנו
מעמדות־הביניים שהתמגזרו למושג דמוקרטיה :מצד אחד ,הם ערערו על התוכן
הרפובליקני של הדמוקרטיה כפי שהתגבש בעידן מדינת־הרווחה ,ואימצו פרשנות
ליברלית שצמצמה את הדמוקרטיה לזכויות־האדם כפרט בזיקה לזכות הקניין
ומתוך התעלמות מזכויות חברתיות; ומצד אחר ,הם הגדירו את זהותם ה ִמג ְזרית
המתבדלת באמצעות תרומתם למדינה שעמדה ,לטענתם ,בניגוד "להשתמטות
ולסחטנות" של המגזרים .בתהליך התמגזרותם נתלו ,אפוא ,מעמדות־הביניים
80
דני גוטוויין
בערכים רפובליקניים כמו "גיוס ונשיאה בנטל" ,אך תוך עיקור יסוד הכלליות
הממלכתית שהעניק להם משמעות בעבר והתאמתם לדפוס הקולקטיביזם־
המופרט .כך ,ממבטאי הכלליות הישראלית הפכו מעמדות־הביניים לעוד מגזר
הנאבק על האינטרסים שלו כנגד מגזרים אחרים.
ִמג ְזּורה של החברה הישראלית מתואר ,לרוב ,כמימוש סדר היום הרב־תרבותי
וכמתן הכרה וייצוג לקבוצות החלשות כדרך להעצמתן .אלא שבפועל סיפקה
הרב־תרבותיות דווקא צידוק לפירוק מדינת־הרווחה ולהפרטת שירותיה,
שהרחיב את שלטון השוק וההון ,הגדילו את אי־השוויון הכלכלי־חברתי והאיץ
את שחיקת מעמדות־הביניים ונישול המעמדות הנמוכים .הסיוע שהגישה הרב־
תרבותית למשטר־ההפרטה מצא ביטוי גם בכך שכמימוש של הקולקטיביזם־
המופרט היא התקדמה תוך שהיא מערערת את הממלכתיות על ידי מתקפה
על האידאולוגיה של כור־ההיתוך ,שאחריתה מעידה על ראשיתה כלספק צידוק
רעיוני לממלכתיות ולמנגנוניה.
השואה :מ"זיכרון־מולאם" ל"זיכרון־מופרט"
בדומה ,עלה הקולקטיביזם־המופרט תוך ערעור על שלילת־הגולה ,שגם אחריתה
מעידה על ראשיתה כרעיון שנועד להיאבק בהתפוררות הגולה ליחידיה וליצור
בסיס לקולקטיב לאומי יהודי .הפרטת־התודעה הישראלית נעשית ,אכן ,תוך נסיגה
מן הציוני אל היהודי ,כשגילוייה הבולטים הם הגעגוע לגולה ,חיפוש השורשים,
השיבה לארון הספרים היהודי ותרבות בתי־המדרש החילוניים .הגילוי הבולט
ביותר של האופי היהודי של הפרטת התודעה הישראלית הוא הפרטת השואה.
כחלק מן הקולקטיביזם־הציוני ,עד לשנות השמונים שלט בישראל "זיכרון־
מולאם" של השואה ,שהצביע על המדינה והממלכתיות כתשובה לחוסר האונים
של היהודים כיחידים נרדפים .מנגד ,מאז שנות השמונים ,כחלק ממהפכת־הפרטה
וברוח הקולקטיביזם־המופרט ,הובנה בישראל "זיכרון־מופרט" של השואה שהפך
אותה מאירוע לאומי לגורל אישי ,ודחק את מרד־הגטאות כמעשה ציבורי מאורגן
מפני האימה והסבל כחוויות של יחידים .גם טקסי יום־הזיכרון עוצבו ברוח הזיכרון־
המופרט של השואה ובמרכזם הועמדו אירועי "לכל איש יש שם" ,המפרקים את
החברה היהודית לרצף של פרטים נעדרי הקשר מלבד זה המשפחתי ,החוזר ומכונן
את החברה הישראלית להמון של יחידים ומשפחות ברוח קביעתה של תאצ'ר כי
"אין דבר כזה חברה ,יש רק יחידים ומשפחות".
81
האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה
הייתה זו ,אפוא ,הבנייתו של הקולקטיביזם־המופרט ,מאז מחצית שנות השמונים,
שעוררה מחדש את הדיון בשלילת־הגולה ובכור־ההיתוך ,לאחר שהעניין בהם
הלך ושקע ,מאז שנות השישים .בעוד שהביקורת הרב־תרבותית הציגה באופן
מוטה ומטעה את התפקיד ההיסטורי שמילאו שלילת־הגולה וכור־ההיתוך ,הרי
שהוא נחשף על־ידי עצם הביקורת ,שהייתה חלק מן התנאים התודעתיים שהיו
דרושים לקידום הסֵֶדר הנאו־ליברלי בישראלַ :ה ְבנָי ָה של הקולקטיביזם הציוני
והממלכתיות הישראליות שעמדו ביסוד מדינת־הרווחה הישראלית ,ואשר
פירוקה היה אחת ממטרות־העל של משטר־ההפרטה הישראלי.
n
לפני שער החוק
(קריאה ב"ספר מגלה טמירין" מאת יוסף פרל)
__________________
ברוך קורצוייל" :אחת היצירות העמוקות והגאוניות
ביותר שנתחברו בשחר ספרותנו החדשה"; טקסט
העוסק בבעיות יסוד של התרבות היהודית המודרנית
__________________
הסאטירה האנטי־חסידית ביותר שנכתבה אי פעם
__________________
העולם הרבני־הלמדני ניגף לפני הכאוס החסידי
דן מירון
פרופ' דן מירון הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים
והמחזיק בכיסא ע"ש ליאונארד קיי לספרות עברית ומשווה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק.
מירון הוא חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית ופרס מאנגר לחקר ספרות יידיש.
לפני שער החוק
83
[א]
זה כבר התבססה והתקבעה ההערכה לספר מגלה טמירין מאת יוסף פרל,
בשני נוסחיו ,העברי (ווינה )1819 ,והיידי (תורגם בידי המחבר מן המקור
העברי בשנות השלושים של המאה הי"ט ,אך ראה אור בדפוס רק במאה
העשרים) ,כלאחת מיצירות הפרוזה הבולטות ביותר בספרות היהודית
המודרנית .אם עד למחצית השניה של המאה העשרים הופנתה לחיבור זה
בעיקר דעתם של חוקרי ספרות ההשכלה העברית (כגון יוסף קלוזנר) וכן
של חוקרי המאבקים סביב הופעתה והתפשטותה של התנועה החסידית
(כגון רפאל מאהלר) ,הרי שהחל בשנות השישים של המאה הוצבה היצירה
המונומנטאלית במרכזה של הערכה ביקורתית חדשה ,שמצאה בה ערכים
ספרותיים ורעיוניים קיימים ועומדים ,התובעים את תשומת לבו של הקורא
המשכיל בן ימינו .ברוך קורצוייל תאר אז את מגלה טמירין כ"אחת היצירות
העמוקות והגאוניות ביותר שנתחברו בשחר ספרותנו החדשה"; מפעל "שאין
שני לו בפרוזה העברית עד למנדלי"; טקסט העוסק בבעיות יסוד של התרבות
היהודית המודרנית" ,שבצורות מצורות שונות אינן עוזבות מאז את ספרותנו
במשך למעלה ממאה שנים" )1(.מאז הכרזה זו ,שנראתה אקסטראוואגאנטית
בשעתה ,חוזק מעמדו הספרותי של פרל כאחד מגדולי היוצרים של הפרוזה
העברית והיידית המודרנית הן על ידי סידרה של פרסומי טקסטים משלו ,שהיו
עלומים עד כה ,וייצוב כלל התשתית הטקסטולוגית של כתביו (בידי שמואל
ורסס ,חנא שמרוק ,אברהם רובינשטיין) ,הן על ידי תרגום ראוי ומבואר של
מגלה טמירין לאנגלית (בידי דב טיילור) ,והן על ידי עיונים של חוקרי ספרות
צעירים (גידי נבו ,קן פרידן ,ג'רמי דאובר) ,שהתבוננו בטקסט המורכב והנרחב
של מגלה טמירין מזויות־ראות ספרותיות )2(.בשנים האחרונות תרם תרומות
חשובות לחקר יצירותיו הסאטיריות של פרל החוקר הצעיר יונתן מאיר,
שהביא עתה את עבודתו לנקודת השיא בפרסום מהדורה מדעית מוערת
ומבוארת לעילא של ספר מגלה טמירין ,שאף נוסף לה ספר מבוא רחב יריעה
העוסק בכלל יצירתו הסאטירית של המחבר )3(.שוב לא יכול להיות ספק בכך,
שמדובר ביצירה ספרותית קלאסית ,שראוי שהעיון בה יצא מתחומם הצר
של מומחים וייהפך לנחלתם של הקוראים ,השומרים אמונים לקלאסיקונים
של הפרוזה היהודית המודרנית :ש"י אברמוביץ ,שלום עליכם ,י"ל פרץ,
ש"י עגנון.
84
דן מירון
שלושה הקשרים היסטוריים
בדיון המופנה אל קוראים כאלה לא ייתכן שלא תישאל השאלה :כיצד ניתן לגשת
אל יצירת מופת ספרותית ,שנוצרה לפני כמאתיים שנים ,במציאות היסטורית
ותרבותית שונה לגמרי מזו שלנו ,מבלי לאבד את האחיזה במה שנותר בה חי
ומאתגר גם במציאות האחרת־לחלוטין ,שבה אנו חיים ,ובמושגיה אנו חושבים
גם על העבר .ברור שבגישה אל יצירה כזו חייבות להסתמן שתי תנועות שונות,
אולי אף מנוגדות זו לזו ,ועם זאת הן גם משלימות זו את זו .על האחת לצאת
מן הטקסט לעבר הקשריו ההיסטוריים והפילולוגיים השונים .על האחרת לצאת
מן ההקשר של קריאתנו העכשווית לעבר הטקסט כשלעצמו ,במנותק מהקשריו
ההיסטוריים .מחד גיסא ,לא נוכל להבין את הטקסט מבלי שנקרא אותו על
ריקעם של לפחות שלושה הקשרים היסטוריים :הְֶקׁשֵר החיים החברתיים
והכלכליים של יהדות מזרח אירופה בעידן המעבר מן התקופה הפיאודאלית אל
הזמנים החדשים שלאחר חלוקת ממלכת פולין ,בעת מלחמות נפוליאון וראשית
היווצרותה של המדינה הריכוזית המודרנית עם חדירת הכלכלה הקפיטאליסטית
העתידה לקבוע את דפוסיה ומוסדותיה; הְֶקׁשֵר החיים התרבותיים־הדתיים
היהודיים בני הזמן על רקע שקיעת המיבנה המסורתי של הקהילה היהודית,
ההתפשטות המהירה של התנועה החסידית ,שאירגנה את החברה היהודית
סביב מוסד ה"צדיק" והמירה את הפיצול הקהילתי בפיצול הנאמנויות בין חצרות
הצדיקים השונים כמו גם במאבקה של החסידות כולה כנגד יריבתה הותיקה,
הרבנית־ההילכתית ,מזה ,וכנגד זו החדשה -תנועת ההשכלה -מזה; ההקשר של
ספרות ההשכלה היהודית בשתי לשונותיה ,העברית והיידית ,ובעיקר במהלכים
הספרותיים שנקטה ספרות זו בנסיונה לבלום את השפעת החסידות וספרותה
הייחודית ,שעמדה בתקופה הנדונה בשיא פריונה הראשוני ,והעמידה בזו אחר
זו את יצירות היסוד שלה :שבחי הבעש"ט ,ספריו העיוניים והסיפוריים של ר'
נחמן מברצלב .חיבוריהם העיוניים והפולמוסיים של יוסף יעקב מפולנאה ,של
אלימלך מליז'נסק ושל ר' בער ,המגיד ממזריטש.
התמצאות בכל ההקשרים הללו היא חיונית להבנת הטקסט ,לשונו ,הזיקות
המסתמנות בו בין אנשים ומוסדות ,בין "כתות" שונות ,בין טקסטים מנוגדים
זה לזה ,בין יהודים ללא יהודים ,ומעל לכל -בין המציאות התרבותית הנשקפת
מפרקי הסיפור השונים לבין המסר החינוכי־התעמולתי של הספר ,מסר אחיד,
שיטתי ובוטה ,שביקש לשנות מציאות זו מעיקרה .בה במידה חיונית ההתמצאות
בספרויות העברית והיידית של ההשכלה המוקדמת (זו של המחצית הראשונה
לפני שער החוק
85
של המאה הי"ט) לשם הבנת המגמות האמנותיות המסתמנות במגלה טמירין,
שעיקרן קירוב התאור הספרותי אל המציאות ואל היומיום היהודיים ,מזה,
ועיצובה של מציאות זו באמצעות הקרנתה בעד הפריזמה הייחודית של הז'אנר
הסאטירי ,מזה .לכך יש להוסיף גם את הצורך בהתמצאות בספרות החסידית,
שהסאטירה המשכילית נצמדה אליה תכופות והציגה אותה על פי השתקפותה
בראי העקום של הפארודיה .בכל התחומים האלה יכול המחקר ההיסטורי
והעיון הביקורתי שהצטברו במהלך העשורים האחרונים לסייע סיוע רב בידי
הקורא המעוניין .אמנם ,לא בכל תחום נוצרה תמונה מלאה ומפורטת של הספר
באחד מהקשריו שהוזכרו לעיל .בעוד ,למשל ,שהעיון בספר במסגרת המאבק
האידאי ,החברתי והספרותי של ההשכלה עם החסידות יכול להתבסס על בסיס
של חקירה היסטורית וספרותית איתנה ,הדיון בתכניו החברתיים והפוליטיים
השונים (היחסים הכלכליים והבין־מעמדיים ,היחסים המדיניים בין יהודים
לגויים ובין הקהילה היהודית למדינה האוטוקראטית־הריכוזית) נמצא ,כמדומה,
רק בתחילתו; ואילו בדיון במגלה טמירין בהקשר ההתפתחות האמנותית
והסיגנונית של הספרויות ה"חדשות" העברית והיידיש ,נעשו התחלות חשובות,
אך גם נשתרבבו טעויות התובעות תיקון (כגון הנסיון להציג את הספר כ"רומאן"
עברי־יידי ראשון .ראו על כך להלן).
ביקורת נוקבת על המשכילים והגנה על חברת האיכרים
לעומת זאת ,הדיון בהישג האמנותי הייחודי שהושג במגלה טמירין ,זה התובע,
כאמור ,התנתקות מסויימת מן הרקע ההיסטורי והספרותי של הספר לשם
חידוד הרגישות העכשווית לתכניו ולצורתו הייחודיים ,למודוס הספציפי של
קיומו כטקסט מהנה ומאתגר ,יוצר צימאון ומרווה אותו ,פועל על הדמיון
ומדריך אותו ,משרה תחושה של תנועה ריתמית זורמת ,נעצרת ,מתחדשת,
מואטת ,מואצת -הכל לפי תוכנית אב מוסיקאלית המנוהלת ביד אמן -לדיון
הזה שיעמוד בראש ובראשונה לא על מה שמקרב את הספר ליצירות אחרות
בנות הזמן ובנות הז'אנר הסאטירי ,אלא להיפך ,למה שמרחיק אותו מהן וקובע
לו מעמד עצמאי כיצירת מופת חד־פעמית ,עדיין לא הקדישו המחקר והביקורת
את ריכוז המחשבה וחדות הקשב הנדרשים .והרי ברור לכל קורא ,שמגלה
טמירין ,ככל שהוא קשור בספרות האנטי־חסידית של התקופה ונדרש להיבט
זה או אחר שבה ,בעיקרו ובמיטבו ,אינו דומה לשום דבר אחר שנכתב בעברית
86
דן מירון
וביידיש במחצית הראשונה של המאה הי"ט וגם לאחר מכן .הוא בלתי דומה לא
רק לסאטירות ולפארודיות האנטי־חסידיות הרבות האחרות שנכתבו בעברית
וביידיש במהלך המאה הי"ט ,גם כשהללו נקטו (על הרוב בהשפעתו הישירה)
דרכי עיצוב ,שנראו לכאורה דומות מאוד לאלה שהופעלו בו ,אלא גם ליצירותיו
הסאטיריות האחרות של פרל עצמו ,למרות הקירבה הברורה שלהן זו לזו וכולן
ביחד למגלה טמירין .אין לנו אלא ליטול ליד את חיבורו הסאטירי הגדול האחר
של פרל ,שראה אור בחייו ,הוא ספר בוחן צדיק (פראג ,)1838 ,כדי לעמוד על
ההבדל ,שהוא הבדל של מהות ושל ערך כאחד.
מהרבה בחינות בוחן צדיק הוא לכאורה חיבור עשיר ומעמיק יותר ממגלה
טמירין שקדם לו כמעט בעשרים שנה .בעוד החיבור המוקדם מתמקד בבחינת
הפגמים והעיוותים בתנועה החסידית בלבד ומציע מעין תמונה אידאלית
ונאיבית של דמות המשכיל (באמצעות דמותו של סוחר היין הנאור מרדכי גולד),
פורׂש החיבור המאוחר תמונה רחבה לאין ערוך יותר ומציע מעין אנאטומיה של
כלל הפגמים בחברה היהודית המזרח־אירופית בת־הזמן; אנאטומיה המכילה
ביקורת נוקבת גם על המשכילים ותאור התנהגותם כאילו היתה מּונעת על ידי
מניעים לא שונים בעיקרם מאלה המניעים את מנהיגי התנועה החסידית :גאווה,
אנוכיות ,העמדת פנים לצורך רווח ולצורך קניית מעמד ומוניטין ,חמדנות ,ביזבוז
על מותרות ,תשוקה לפאר חיצוני ,ומעל לכל -חוסר ישרות ,הפגם הבסיסי
שמוצא פרל כמעט בכל הקבוצות המרכיבות את החברה היהודית בת־הזמן .בעוד
מגלה טמירין אינו מעמיד כנגד ההשחתה של החברה היהודית על ידי החסידות
ופולחני הצדיק שהנהיגה שום מודל אלטנרנאטיבי של חיי קהילה המבוססים על
יושר ,הגינות והתחשבות בזולת ,החיבור המאוחר מסתיים בהצגה נרחבת של
מודל כזה בדמות חברת האיכרים היהודית ,שהחלה להיווצר בדרום האימפריה
הצארית ,ובעיקר בחצי האי קרים .בעוד המספר של מגלה טמירין ,רבי עובדיה
בן פתחיה ,מלקטן של קנ"א האיגרות המרכיבות את הספר ,נותר לכל אורכו
דמות סטאטית של חסיד מאמין ,שאינו ער כביכול למשמעות השערורייתית
של הדברים הנכתבים באיגרות הללו ,הרי אותו רבי עובדיה נהפך בבוחן צדיק
לדמות דינאמית ,מתפתחת של מוראליסטן כן ,המתפכח במהירות מן האמון
שנתן במנהיגי התנועה החסידית ונעשה תוך כך לבוחן הביקורתי החריף לא
רק של "צדיקי" הדור אלא ,כאמור ,של החברה היהודית בכללה ושל האליטות
השונות שלה בפרט .הוא גם מתפתח ריגשית ומחשבתית כאיש נודד ,נוסע
למרחקים בחיפוש חברה יהודית ישרה וצודקת ,השוקע לדיכאון מעמיק והולך -
נוכח התגליות המצטברות במסעותיו בכל אזורי הישוב היהודי במזרח אירופה
לפני שער החוק
87
והמוצא את תיקונו הריגשי רק בחברת האיכרים היהודיים ,שאל חוגם הואמצטרף בסופו של הסיפור ,לאחר שהעתיק את מושבו מתחום המושב היהודי
של פולין הצארית אל חצי האי קרים .אין ספק ,כי מבחינת ההגות המשכילית של
פרל כמוראליסטן וכאיש ציבור יהודי בן הזמן בוחן צדיק המאוחר הוא חיבור
בשל ומורכב הרבה יותר מאשר מגלה טמירין המוקדם.
תיזמור מושלם
עם זאת ,לא יחמיץ שום קורא את ההבחנה בהבדל הערך הספרותי העצום בין שני
הספרים .מגלה טמירין עוטה מתחילתו ועד סופו ברק זוהר של שלמות ספרותית.
למרות הזעזוע המוסרי העובר בספר לכל אורכו וכן כל הדברים הנוראים הנחשפים
במהלך העלילתי המפותל שלו הוא ספר "שמח" ,רוטט מעוצמה תאורית נהנית
מעצמה ,ושופע המצאות סיגנוניות שמעטות כמותן לצבעוניות לא רק עד לשיח
של מנדלי מוכר ספרים שפיתח ש"י אברמוביץ אלא גם בהשוואה לשיח וירטואוזי
זה .זוהי פרוזה סימפונית שאין בה צליל אחד מוטעה או חריג ,ומיקצביה ,הן בפרקי
האלגרו־וויוואצ'ה שלה והן בפרקי האנדאנטה הקצרים -עד למערבולת הסיום
האדירה המביאה את הדינאמיקה של היצירה כולה לשיא מסחרר -מופעלים
בתיזמון ובתיזמור מושלמים .היחס הפוליפוני בין הטקסט של האיגרות הדברניות
לבין ההערות שמוסיף להן ר' עובדיה -רובן ציטטים ,מראי־מקומות והסתמכויות
בדרך הפאראפרזה על כתבי אבות התנועה החסידית -הינו מורכב ולעתים גם
מסובך ,אך תמיד שרוי בתואם של ניגודים משלימים זה את זה -הטון השיחתי
היומיומי כל כך ,הרכלני־לעתים ,של האיגרות מזה ,והטון הלמדני כביכול של
מעיר ההערות הפדאנטי מזה .כל המרכיבים הטונאליים והריטוריים של היצירה
ההסתכלות הסאטירית ,החקיינות הפארודית ,הליריזם הקיטשי של ההתפעלותהחסידית ,מדרשי הפליאה החסידיים ברוח ספרות הקבלה ,המעשיות הנחרצת של
הדיונים בענייני ממון ,התמימות הקרימינאלית של אנשים מורגלים בהפרת כל
חוק ,בהתגברות על כל מכשול בלי שים לב לאמצעים הננקטים לשם כך ,הטונאליות
המיוחדת של רקימת המזימות האפלות ביותר תוך כוונה לגרום נזק ואף להביא
חורבן על אנשים חפים מפשע ,הקלות הבלתי נסבלת בהתייחסות לפשעים שנעשו
על ידי אנשי שלומנו -כל אלה מתוזמרים במגלה טמירין בהתאמה פנימית מלאה
ותוך שליטה מוחלטת בכל כלי הנגינה המתבקשים .מעט מאוד מכל זה נמצא בבוחן
צדיק ,שחלקו הראשון -שיחזור שיחות ששמע רבי עובדיה (כרואה ואינו נראה)
88
דן מירון
מפי אנשים שהגיבו על ספר מגלה טמירין -מתנהל בעצלתיים ,מרבה בחזרות על
דברים שכבר נאמרו ,ומתארך הרבה למעלה מכל מידה ,ואילו חלקו השני ,החשוב
מקודמו (האנטומיה של החברה היהודית תוך כדי חיפוש אדם ישר אחד בסדום
היהודית בת הזמן) ,טובע בנהי מוראליסטי ,ומתארך אף הוא מעל למידת הסבלנות
של הקורא המודרני ,שקלט את העיקרון מן הרגע הראשון .מבלי כל נסיון להמעיט
מערך הספר המאוחר ,המגלה את המחבר במלוא בגרותו המחשבתית ,ההשוואה
בינו לבין קודמו היא כהשוואה בין תעודה משכילית מעניינת ,שנכתבה בידי סופר
מובהק ,ואף על פי כן היא עשוייה לעניין כמעט רק את ההיסטוריון של הספרות
ושל תולדות הרעיונות בעולם היהודי המודרני ,לבין יצירת מופת סאטירית־קומית,
היכולה עדיין להסב הנאת קריאה עצומה לקורא הטוב ,שירצה לסגל לעצמו את
ידיעת הרקע הנדרשת לשם הגברתה של אותה הנאה.
עוצמת האור הגנוז
הוא הדין גם בהשוואה בין מגלה טמירין ליצירתו הדו־לשונית הפארודית הקודמת
של פרל ,מעשיות ואיגרות מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו ,שנכתבה ,כנראה,
סמוך מאוד לפרסום ספר המעשיות של רבי נחמן מברצלב בשנת ,1815אך נותרה
בכתב יד וראתה אור לראשונה בשנת 1970במהדורתם המדעית של שמואל
ורסס וחנא שמרוק )4(.פרל תירגל כבר כאן בצורה מבריקה את הסיגנון האיגרוני
של התכתובת החסידית ותוך כך שילב אל תוך שיח חסידי איגרוני של נאמני רבי
נחמן "השלמה" פארודית ל"מעשה מאבידת בת מלך" ,הסיפור האליגורי האיקוני
של ר' נחמן וכן מעין מקבילה פארודית לאותו סיפור" ,מעשה מאבידת בן מלך".
מרבית המרכיבים שעובדו במגלה טמירין לתרכובת סיפורית יחידה במינה מצויים
כבר בחיבור מוקדם זה ,שהיסוד הפארודי בולט בו ביותר .עם זאת ,התרכובת
האמנותית שהושגה בספר שנכתב כעבור שלוש או שנים (ככל הנראה כתב פרל
את ספר מגלה טמירין בשנת )1818עדיין אינה קיימת כאן .הרצף הפארודי ,בכל
הברקותיו ,הינו רדוד למדי ,ועדיין אין הוא משרת את המהלך הסיפורי העשיר
והאפל יותר שאליו הוצמד במגלה טמירין .מעשיות ואיגרות היא יצירת נעורים
של סופר בעל פוטנציאל של גאונות ,שעדיין לא מומש; יצירה שהציתה אבוקה,
שהיתה צריכה לא רק להוסיף ולהתלבות כדי שתגיע למלוא עוצמת האור הגנוז
בה ,אלא שגם עדיין לא נמצא בשבילה הנוף הנרחב ,שאותו היא נועדה להאיר .רק
במגלה טמירין נעשה באור המבהיק הזה השימוש אשר לו הוא היה ראוי.
לפני שער החוק
89
משמע שעלינו לחפש בעת הקריאה במגלה טמירין לא את הדומה למה שקדם לו
ובא לאחריו ,או לא רק את הדומה והמקשר בינו לבין הפרקים השונים בקאריירה
הספרותית של פרל ,אלא גם ובעיקר את מה שאינו דומה ואינו מתקשר ,ובזכותו
יכול הספר לעמוד בכבוד לצידם של ספר הקבצנים ,מכתבי מנחם מנדל וזוגתו
שיינה שיינדל והכנסת כלה ,כחיבור השייך מבחינה אמנותית ורוחנית לעולמנו
העכשווי .השאלה שבה חייב המבקר (להבדיל מן החוקר־ההיסטוריון) למקד
את יכולת ההבחנה שלו היא מהו אותו דבר המייחד את הספר וההופך אותו
מחיבור משכילי סאטירי ,שנכתב במסגרת מלחמת ההשכלה בתנועה החסידית
ובספרותה ,ליצירת מופת ספרותית קיימת ועומדת לדורות.
[ב]
ובכן ,מהו אותו דבר? -השאלה נשאלת בקלות ,אבל התשובה עליה אינה
ניתנת בנקל .כך הדבר ביחס לכל יצירת מופת אמנותית ,ועל אחת כמה וכמה
ביצירה רחוקה מאיתנו בזמנה ובעניין שעליו היא מספרת .בקלות ניתפׂש בדיוננו
ביצירה זו לכל מה שאיננו שייך לה ורק לה -מידת האקטואליות העתונאית של
ה"נושא" שלה (המאבק בפונדנמנטאליזם דתי) ,הז'אנר שבו נכתבה -הסאטירה
ואשר את ההנחות הרוחניות המונחות בבסיסו היא מייצגת בשלמות כביכול,הכיוון הספרותי־האמנותי ה"חיובי" המסתמן בה לעומת מה שקדם לה בספרות
ומה שבא אחריה (במקרה זה ,מה שנראה כהתקדמות לעבר ייצוג ריאליסטי של
המציאות החברתית והלשונית של החיים היהודיים) ,וכן שאר עניינים חשובים
יותר או פחות ,המרחיקים אותנו ,כל אחד בכיוון המיוחד לו ,מן העיקר הגלום
בהישג האמנותי וההגותי החד־פעמי שהושג בטקסט שבו אנו דנים ורק בו .אבל
כיצד ניתן להבין ולתאר הישג זה?
מושג מפתח :פעילות מהנה מייצרת "תענוג"
בראש ובראשונה ,תלויים הן ההבנה הן התאור באחיזה איתנה ברושם של החיבור
בכללותו ,או במה שדב סדן היה אולי מכנה ה"ּכּולִיּות" שלו .מרכיבים בודדים
המופעלים בו :נושאים סיפוריים והגותיים ,דמויות ארכיטיפיות ,אמצעים
סיגנוניים וכו' יכולים להבליט דווקא את המשותף לו ולחיבורים אחרים ,שגם
90
דן מירון
בהם הם מופיעים ומתפקדים בדרך זו או אחרת .רק העמדת הדיון מראשיתו על
השלמות והאחדותיות המיוחדות למגלה טמירין כשלעצמו תוכל להאיר גם את
השימוש הייחודי הנעשה בחיבור זה באותם נושאים ,דמויות ואמצעים .פרל
עצמו ,אמן מודע מאוד לעשייתו ולתוצאותיה ,עמד על כך ,כשטען (מפי אחד
מן הדוברים המשוחחים על מגלה טמירין בחלקו הראשון של בוחן צדיק)" :כל
הספר הוא עניין אחד .הלשון מתחילה ועד סוף הוא ממש לשון אחת" )5(.במקום
אחר (בבוחן צדיק) הוא התלונן ,שוב מפי אחד הדוברים המגיבים על מגלה
טמירין ,על הקריאה הטרופה והמקוטעת הנהוגה בידי קוראים יהודים ,שאינם
מוכנים או מסוגלים לקרוא חיבור ארוך כסידרו ובשלמותו .המשוחח מעיד:
בעיני ראיתי בקהילתנו איזה אנשים כאשר בפעם הראשון בא לידם הספר
מגלה טמירין פתחו אותו באמצע או באיזה מקום אשר נפתח במקרה,
והתחילו לקרות בו האיגרת אשר ראו בלי שום על לב שכל הספר הוא
לתכלית אחד נכתב ,וכי כל האיגרות מתאימות ,אך מורגלים בזה לקרות
בסירוגין בלי סדר כי כל דרכיהם אין סדרים למו (עמ' .)31
כל הספר הוא "עניין אחד" מכוון ל"תכלית אחד" ,ורק הקריאה הרצופה בו יכולה
להעמיד את הקורא על מהותם של העניין והתכלית הללו.
בקריאה כזו תלויים לא רק ההבנה של משמעות הספר ותכליתו ,אלא גם המיצוי
של רושמו האסתטי .גם זה היה עניין מכריע בחשיבותו בעיני פרל עצמו .פעם אחר
פעם עמד על כך שהקריאה במגלה טמירין היא פעילות מהנה ,מייצרת "תענוג"
מושג מפתח בחשיבתו של המחבר ,למרות ואולי דווקא מפני שהוא מייחסאת הרדיפה אחר ה"תענוג" לקהילה שאותה הוא מוקיע ,היא הקהילה החסידית.
שוב ושוב מציינים קוראי הספר את ה"תענוג" שהפיקו ממנו .במהלך הויכוח על
משמעותו ועל "כשרותו" (היינו ,אם הוא חיבור שנכתב על ידי אחד משלומי אמוני
ישראל או שכתבו אפיקורוס) נשמעת מדי פעם הטענה ,שבין שהספר נכתב על ידי
חסיד ובין שכתבו אחד "ימח שמוניק"" ,אני איני יודע זאת רק שהיה לי תענוג גדול
מהמעשיות והמצאות" (עמ' .)27בספר יש "מן כל מאמינים שהוא"" ,המצאות
גדולות .המחבר הוא מוח גדול" (עמ' .)33המחבר יצר "דבר בדוי מלב [ ]- -לקבץ
דברים שונים ולעשות מהם עסק שלם בכדי להתענג נפש הקורא" (עמ' " .)29כל
העולם יש להם עימו לעשות ושוחקים מאוד" (עמ' .)33
בהקדמה לנוסחה היידית של הסיפור הסביר פרל את הצורך בתרגום חיבורו
לשפת האם באמצעות סיטואציה המתרחשת באכסניה ,שבה מתארח מחבר
לפני שער החוק
91
הספר .בעל האכסניה ואורח נוסף מעיינים במגלה טמירין העברי ורווים נחת
ממנו .כפרי שנזדמן למקום נועץ בהם עיניים עד שהוא פונה אליהם בלשון
שחציה תמיהה וחציה תלונה:
איך ווייס גאָר נישט וואָס איר האָט פין דעם ספר אַז ַא ַא גרויס תענוג .איך
האָב נאָך קיין מאָל נישט געזען מען זאָל זיך אַזוי פרייען מיט ַא ספר ,ווי איר
א מיט דעם ספר" (אינני יודע מהו התענוג הגדול כל כך שיש
פרייט אַייך ד ָ
לכם מהספר .מעולם לא ראיתי אנשים שמחים כל כך בספר כפי שאתם
()6
שמחים כאן בספר הזה).
שליחות חברתית ומוסרית
מכוחה של תלונה זו מתברר הצורך בהעמדת נוסח שיהיה מובן גם ל"פראָסטאַקעס"
(אנשים פשוטים ,נבערים) ,על מנת שגם הם יוכלו להפיק הנאה מן הספר בשבת
או ביום טוב או בלילות החורף הארוכים ,שבהם אפשר "להשתגע" משיעמום
(שם ,עמ' .)541הכפרי הבור מאחל למי שיתרגם את הספר ליידיש חיי עולם הבא
ומצהיר שיהיה מוכן לשלם עבור הספר לכשיידפס "אפילו רייניש מינץ אחד" ובלבד
שיוכל להתענג על הקריאה בו (שם ,עמ' .)542יותר מששיקפו דברים אלה מציאות
היסטורית הם ביטאו את הפואטיקה של פרל :חיבורו נועד להנות ,וההנאה ממנו
היתה מותנית בהשתקעות בו ובקריאתו בשלמותו.
אמנם ,פרל הוסיף בכל מקום שבו דיבר על הנאת הקוראים מספרו את ההערה
המתחייבת הן מן הפואטיקה הניאוקלאסית שלו ,המצמידה הנאה ללקח ,הן
משליחותו המשכילית־הדידאקטית של חיבור סאטירי־לוחם .מגלה טמירין נכתב
על מנת שיופק ממנו לקח טוב .המחבר לא טרח על כתיבתו אך ורק לשם השמעת
סיפורי מעשיות וכדי לבדר את הציבור .הוא הועיד לו שליחות חברתית ומוסרית,
לאחר ש"ראה את מצבנו שהוא בשפל המדרגה" ,והוסיף לו את נופת התענוג
והבידור כשם שמוהלים סוכר או מרקחת בתרופה המרה הניתנת לילד חולה ,שאם
לא כן יסרב הילד לבלוע את השיקוי הדרוש לו (שם ,עמ' .)543-542על דברים
אלה חזר פרל גם בשיח על מגלה טמירין בבוחן צדיק" :המחבר היה מוכרח לערוב
סמי הרפואה במאכלים המתוקים כדי שהתינוק יאכל אותם" (עמ' .)33עם זאת,
אין לטעות בהדגשה היתרה של מומנט ההנאה האסתטית; הדגשה המסתייעת גם
בהסתייגויות־כביכול מן ההתייחסות אל הספר כאל אובייקט מהנה ומשמח .הרי
92
דן מירון
בהתייחסות כזו מותנית גם יכולתו של החיבור להביא תועלת; ולא זו בלבד ,אלא
שדווקא המשחק האסתטי הוא המגלה את כוחו המיוחד של המחבר כ"מוח גדול".
בה הוא מגלה את עצמו כאמן היכול להיות גם רופא ומחנך מפני שהוא אמן.
אין ספק שבשיקולים שהנחו את פרל במהלך העיצוב והגימור של חיבורו פעלו
אלה שנבעו מן האינטואיציה והבחינה־העצמית האמנותית־הביקורתית לצד
אלה שנבעו מן המגמה הדידקטית ולעתים אף גברו השיקולים מן הסוג הראשון
על האחרים .המהדורה המלאה והמוערת עד פרטי־הפרטים שהעניק לנו יונתן
מאיר מאפשרת הצצה אל המעבדה של המחבר ,והצצה זו מגלה יותר מפעם אחת
את האמן הדוחה מלפניו את הדידקטיקן ,שההיענות לצרכיו עלולה היתה לפגוע
ברושם האמנותי האחיד והשלם של הספר .כך ,למשל ,מתגלה פרל האמן בהערות
שהוא רשם לעצמו בעת החיבור של מגלה טמירין ,הן אלה שהתחשב בהן בסופו
של דבר הן אלה שדחאן מלפניו מפני שהוא נוכח ,כדברי מאיר ,ששילובן "היה
דורש ממנו שינויים רבים לאורך כל מיבנה העלילה" (כרך הנספחים ,עמ' .)467
כך ,למשל ,כתב פרל שתי איגרות המיוחסות לשני המתכתבים הראשיים בסיפור,
זליג לטשיצ'יבר ,יד־ימינו של הצדיק מזאלין (המייצג את שניאור זלמן מליאדי,
אבי חסידות חב"ד .זאלין היא לאָזני עיר מושבו של שניאור זלמן) )7(,לאזני
הצדיק ,וזיינוול וורחיייבקר ,חסידו של הרבי בקהילה לא רחוקה ,המופעל על ידי
זליג בעניינים המסובכים והמסוכנים שנודעו לקדם את האינטרסים של הצדיק.
לפיהן החליט זליג לשתול "חפרפרת" בביתו של המשכיל מרדכי גולד ,הנחשב
לאויבם של החסידים .זיינוול מודיע על הצעדים הראשונים שננקטו לשם ביצוע
המשימה; אך הוא עושה זאת באיגרת ,שפרל קטע את כתיבתה בעודה באִיּבה
(ראו שני המכתבים בכרך הנספחים ,עמ' .)499ללא ספק התברר לו כבר בשלב
זה ,ששתילת ה"חפרפרת" תחייב יצירת מערכת שלמה של מכתבים ,שבהם
יתגלו המעשים הנעשים בביתו של גולד ,והדבר יסטה לחלוטין את עלילת הספר
מן הקו שנקבע לה ,ואשר לפיו חייב היה גולד להישאר דמות רקע .לדידקטיקן
שבפרל אולי היתה סטייה זו רצוייה ,באשר היא היתה מאפשרת לו לחשוף את
הסדרים הטובים והיחסים האנושיים המתוקנים האופייניים לחייו ולביתו של
המשכיל ,ובצורה זו אף להציג את בית מרדכי גולד כמין איפכא מסתברא של
חצר הצדיק מזאלין .אולם האמן שבו זיהה בעוד מועד את הטעות האמנותית
החמורה ,שהיתה מביאה לפיצול בלתי נחוץ של עלילת הסיפור (לעומת פיצולים
אחרים ,נחוצים ,שעליהם עוד נעמוד) ,לשבירת ה"סוז'ט" שלו ,והוא ,האמן,
היה זה שהכריע נגד פיתוח הסיפור בכיוון זה .ייתכן ,שפרל האמן אף הבחין
בכך ,שהאידיאליזאציה של גולד יכולה להתקיים אמנותית רק הודות לעמימות
לפני שער החוק
93
האופפת גיבור זה ,שהסיפור אינו מרבה בפרטים על אודותיו .קירוב המבט אל
גולד והשהייתו על הנעשה בביתו היו מביאים בהכרח לגילוי פגמים מעין אלה
שחשף פרל במשכילי ברודי בבוחן צדיק (ראו שם ,עמ' .)68-57
האגדה על למדנותו־כביכול של נכד הבעש"ט
ובאותו עניין :פרל ,מסתבר ,התכוון לשלב במגלה טמירין מערכת איגרות
מסועפת ,שבה התבקש לו להתעכב על עניין חשוב למדי בביקורת החסידות
שלו :היותה ,לדעתו ,שיטה דתית יהודית שאינה מבוססת על שום מקור ועל
שום מיבנה אקסגטי או דרשני ,שהיה מאפשר ביסוס הלכותיה והנחותיה על
המקורות .לדעתו ,מנהיגי החסידים היו אנשים בורים באורח יחסי .בבוחן צדיק
הפריך בדברי לעג את האגדה על דבר למדנותו־כביכול של הצדיק מדישפאָל
(הוא רבי ברוך ממז'יבוז' ,נכד הבע"שט) "כי מהיכן יהיה למדן הלא זה כמה
שנים אשר נתקבל מהכת לרבי וידוע שמי אשר מתדבק את עצמו להכת פוסק
מללמוד ובפרט הרביס משליכים התורה בכלל אחרי גיוום ,והרבי אשר בדישפאל
גם מקודם לא היה למדן גדול" (עמ' .)69אבל בלעג זה לא היה די .בורותם של
החסידים בגמרא ובספרות הרבנית המסתעפת ממנה היתה לשם דבר .לעומת
זאת הם נחשבו לבקיאים בספרות המיסטית ,ולפרל היה צורך לתקוף את ההנחה
המקובלת בעניין הסתמכותה של החסידות על המסורת המיסטית היהודית
ובעיקר על תורת הקבלה הזוהרית והלוריאנית ,אף כי הוא עצמו ,בחיבורו הגרמני
על מהות כת החסידים ציין את ההסתמכות הזאת )8(.פרל סבר ,שהחסידות
מבוססת בעיקרה על התנסות ,על "חווייה" ,ולא על למדנות כלשהי .באחד
מחיבוריו האנטי־חסידיים המוקדמים אומר הדובר החסיד" :מה לי הקבלה .הלא
ענייני החסידים הוא יותר מהזוהר והתיקונים" וכן נאמר שם ,מפי אחד הלמדנים
המתנגדים ,שהחסידים "אינם לומדים נסתר כמו שאנו לומדים נגלה ,כי אומרים
שאין אדם צריך לשום תורה רק לאכול ולשתות ולשמוח" (מהדורת יונתן מאיר,
כרך הנספחים ,עמ' ,501הערה מס' .)5את התיזה הבלתי מקובלת הזאת אמר פרל
להעלות בהרחבה בתכתובת המתנהלת בין רב הסר למרותו של אחד הצדיקים
ל"סקרטאר" (מזכיר ,איש הסוד) של אותו צדיק .הרב מספר על צעיר למדן
ליטאי ,שהחל להיתפש לקסמה של החסידות ,אבל כמי שמודרך על ידי המסורת
הלמדנית שהביא עימו הוא רוצה לבטא את נטייתו החדשה בלימוד שיטתי של
הקבלה לאחר ששיקע את אונו עד כה בלימוד הגמרא .הרב יודע שרצון זה עלול
94
דן מירון
להטעות את הצעיר ולהסתיר ממנו את העיקר -האמונה בצדיק ונטילת החלק
בחוויית ההסתופפות בצילו ,שהרי לימוד המקורות של תורת הסוד עלול להעמיד
את סמכותם של אותם מקורות מעל לסמכותו של הצדיק ,האמור להיות ניזון
מהם .הרב מודע לכך ,ש"רבינו לא למד שום ספר קבלה" ,וכי בכלל "עברו הזמנים
אשר הגדולים היו לומדים קבלה .כעת בעז"ה הצדיקים עצמם עושים קבלה
מעשית ויחודים עד אין מספר יותר מהגדולים שלפניהם" (עמ' ,)501ומכאן
שיש צורך לבטל קמעא קמעא ובזהירות את צימאונו של הלמדן לתורת הסוד.
במכתב שהוא כותב לאותו למדן הוא מעמיד את החסידות (בעקבות מימרות
של ר' נחמן מבראצלב) על עבודת השם "בפשיטות בלי שום חכמה כלל וכלל ,כי
כל איש צריך להשליך ממנו את כל החכמות" ( .)503העניין מתפתח והולך לאורך
עשר איגרות (שם ,עמ' ,)512-501מהן מפורטות וארוכות ,שבהן מסתבר כיצד,
לדעת פרל ,ירשה ההתחכמות של הנוטריקון והגימטראיות את מקום הלימוד
הרציני של תורת הסוד המסובכת והמופשטת .הנוטריקון והגימטראיות ,טוען
אחד המתכתבים ,מספקים "תענוג גדול" אפילו להמון העם ,שלגביהם יפה כוחו
של נוטריקון "יותר מן המצווה המפורשת בתורה ,וגימטריא אחת או נוטריקון
יכול לבטל מצווה מעשרת הדיברות" (עמ' .)507
מגמת אחדות ושלמות
פרל החליט בסופו של דבר שלא לכלול את האיגרות הללו ,שעל כתיבתן טרח
בוודאי לא מעט ,בנוסח הסופי של מגלה טמירין .הטעמים לכך נבעו בוודאי
מתחושות והכרעות אסתטיות ,שגברו על הצורך הדידקטי בהרחבת ביקורת
החסידות ובהתעכבות במסגרתה על עניין חשוב ,שכמעט לא ניתן לו ביטוי אחר
בספר המוגמר .פרל נוכח ,שהעלאה מפורטת של עניין הדחייה של המסורת
הלמדנית בכל גילוייה ,לרבות בתחום לימוד תורת הסוד והנסתר ,היתה שוברת
את הליבה התימאטית של מגלה טמירין כשם שהיתה מחייבת הוספת דמויות
חדשות ועניינים חדשים לחיבור ,שגם בלאו הכביר דמויות ועניינים ומתח את
תחומי תחולתו עד לנקודה שבה עלולה היתה להתפרק האחדות של הספר כסיפור
מתמשך אבל אחיד; סיפור העלול אמנם להתפצל למה שנראה כסיפורי מישנה,
אלא שהללו מתוכננים מראש כיובלים העתידים להישפך בסופו של דבר אל הנהר
המרכזי ולהגביר את שטף משבריו לקראת מפלי הסיום .ייתכן ,שפרל גם הבחין
בסתירה הפנימית שבין הפיתוח של נושא זה למיבנה הקונטראפונקטי של מגלה
לפני שער החוק
95
טמירין ,העומד על הנגדת האיגרות להערות שבשוליהן .הרי ההערות כל כולן
הינן פארודיה על למדנות חסידית ,הנזקקת למקורות (אמנם ,מקורות "חדשים",
כתבי אבות החסידות משלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט) באורח פדאנטי־
כביכול .כיצד ניתן יהיה להציג את החסידות כאורח חיים שכולו "חווייה"" ,תענוג"
ואמונה בצדיק ,ללא זיקה למקורות ,לספרות ,לפרשנות ולדרש ,ובה בעת ללוות
את החיבור במובאות התומכות בנאמר באיגרות באמצעות הצבעה על הזיקה
בינן לבין המקורות ,היינו ,באמצעות פרשנות ודרשנות? תהיה הסיבה לפסילת
האיגרות אשר תהיה ,מכל מקום שוב מתגלה בה לעינינו האמן הרואה לנגד עיניו
את חיבורו כ"עניין אחד" מכוון ל"תכלית אחד" ,כשהוא גובר על הוגה הדעות
הביקורתי ,שרצה להעלות עוד נקודה חשובה בטיעון הכולל נגד המטרה הסאטירית
הדידאקטית של חיבורו .הדידאקטיקן רצה מה שרצה ואף הביא לכתיבת האיגרות
(שהכישרון המתגלה בהן אינו נופל מזה של מיטב האיגרות שכונסו בספר); אבל
המספר האמן השתיק אותו וגנז את האיגרות שכבר נכתבו .המעלה העיקרית
של הבאת קטעים גנוזים כאלה במהדורה מדעית רחבה וממצה של חיבור שהוא
יצירת מופת אמנותית אינה מתגלמת באפשרות הניתנת לנו להכיר את תוכנן של
האיגרות החסרות ,שלא היה ידוע לנו עד כה ,אלא באפשרות הניתנת לנו לשאול
מדוע פסל אותן המחבר ולא מצא להן מקום בחיבורו .משאלה זו יכולים אנו
להגיע להבחנה מדוייקת יותר בטיבו של מה שכבר היה ידוע לנו כביכול ,היינו של
החיבור כפי שפורסם ושל מגמת האחדות והשלמות שכיוונה את תהליך העיצוב
שלו והעלתה אותו למעמד של יצירת מופת.
[ג]
בין השאר מגלה לנו פרשת האיגרות שנגנזו אמת שנסתרה מעיני כל פרשניו
ומבקריו של מגלה טמירין ,היינו ,שביקורת החסידות כשלעצמה ,הגם שהיא
מוצאת את ביטוייה בכל חלקי הספר ,אינה עיקרו התימאטי של החיבור; בכל
אופן היא אינה עיקרו התימאטי של החיבור באותו מובן שבו אנו נוהגים
לתפוש אותה ,היינו ,כביקורת הנמתחת על שיטה תיאולוגית המזינה הוויית
חיים והנהפכת לאורח חיים .הרי לו היתה זו באמת מטרת הסאטירה של פרל
לא היה נמנע מלכלול בחיבורו את האיגרות שגנז .למעלה מזה :אילו זו היתה
מטרתו הסיפורית־התימאטית של מגלה טמירין ניתן היה לסיים את החיבור
אחרי עשרים או שלושים האיגרות הראשונות ,שכן ,למעשה ,כל עיקרי הביקורת
96
דן מירון
של החסידות כפי שהיא מתפרטת בחיבורו של פרל כבר הובאו בשנינות ובחדות
יוצאות מן הכלל בחלקו הראשון של הסיפור ,ופיתוחן הנוסף לא היה תובע
מהלך מתמשך המתפרס על פני קנ"א איגרות ומאות עמודים .אם אנו מניחים,
שעיקרו של החיבור בא לידי ביטוי בכללותו ,בשלם ובמתמשך שבו ,לא נוכל
לראות בביקורת החסידות במובנה שציינו את עיקרו.
פנטזיה "מתקנת"
באותו אופן לא נוכל גם לראות במוטיב ה"בוך" ,הספר הגרמני החושף והמוקיע את
כת החסידים ,מנהגיה ,אמונותיה וספרותה ,את הציר התימאטי והסטרוקטוראלי
של ספר מגלה טמירין ,אף כי מרבית המעריכים והפרשנים של הספר מייחסים
למוטיב תפקיד מרכזי כזה .מוטיב ה"בוך" התבסס על חיבורו הגרמני של פרל "על
מהות כת החסידים" ,שנכתב שנים אחדות לפני מגלה טמירין ,אבל לא ראה אור,
בגלל איסור הפירסום מטעם הצנזורה האוסטרית; תאור תפוצתו והשפעתו של
הספר במגלה טמירין עצמו היה ,אפוא ,בבחינת פנטזיה "מתקנת" של המחבר,
שמניעת פירסומו של ספרו הגרמני דווקא על ידי השלטונות האוסטריים ,שאליהם
כוון הספר ואת עיניהם רצה לפקוח ,פגע בו ,ללא ספק ,ובעצם אף סתר את ההנחה
המשכילית שעליה התבסס מפעלו ,היינו ,שהמדינה המודרנית ,ה"נאורה" ,תירתם
לתיקון החיים היהודיים ברוח ההשכלה .מכל מקום ,המוטיב אכן מילא תפקיד
דינאמי ראשון במעלה בתוך מירקם המוטיבים של מגלה טמירין .הוא התניע
את העלילה בראשיתה (ומשום כך עמד במרכז עשרים האיגרות הראשונות),
אלא שכבר באיגרת הי"ז מזכיר לעצמו זליג לטשיצ'יבר ,מזכירו של הרבי מזאלין
והדמות הפעילה ביותר בספר ,למכותבו הקבוע ועושה דברו באזור העיר קריפן,
זיינוול וורחייבקר ,ש"הבוך" ,למרות הנזק שהוא גורם ,הוא רק דג קטן ברשת
המאבקים הרחבה של התנועה החסידית ,ו"כבר היה לנו עסקים גדולים מבוך.
כמה מלחמות כבדות היה לנו מעת אשר התחלנו להיות חברותא קדישתא ,כמה
מסטינים ומקטרגים היה לנו" וכו' )9(.אמנם ,יש להמשיך במרץ בנסיונות לאתר
עותק של הספר (ה"מפעל" שבו משקיעים המתכתבים את עיקר מרצם באיגרות
הקודמות) ,כדי שאפשר יהיה לדעת את תוכנו ולמזער את נזקיו ,ובעיקר כדי
שיוודע שם מחברו ומקום מושבו ,והחסידים יוכלו לעולל לו נזקים ("לעקור אותו
מן השורש") ,ואם אפשר גם להביא עליו כליה (במקרה הצורך הצדיק עצמו יוכל
להרוג אותו בראייה מאגית ,אם רק תימצא תמונה שלו בפתח הספר) .עם זאת,
לפני שער החוק
97
אין להפריז בחשיבותו ולהעניק לו משקל יתר בין העניינים הרבים ,שה"חצר"
החסידית חייבת לטפל בהם.
ואכן ,מכאן ואילך שוקע מוטיב ה"בוך" ונבלע בעניינים האחרים העולים בקצב
מוגבר ומואץ במכתביהם של זליג וזיינוול .מפעם לפעם הוא עולה בהקשרים של
"עיקר שכחתי" שבשולי המכתבים בעיקר בצורת דיווח על נזקים נוספים שחולל
ה"בוך" ,וכן בנזיפות עצמיות ,המופיעות על הרוב לאחר הודאה בכישלונות
אחרים של העסקנים החסידיים ,כגון" :הלא בושה וחרפה לנו ,שעד עתה לא
הישגנו הבוך ,הש"י יודע מה שעומד בזה הבוך" (איגרת ק"ו ,עמ' .)262בנקודה
מסויימת במהלך הסיפור (החל באיגרת נ"ט) עולה על דעתו של זליג הרעיון
הפשוט ,שבעצם אפשר לרכוש את הספר במקום הוצאתו לאור ,היינו בגאליציה
האוסטרית ("הקורדאן") ,ואין צורך לנסות לגנוב את העותק המוחזק בידי ה"שר"
של קריפן תוך שימוש בכל תרגילי הנבלה ,ש"החצר" החסידית מורגלת בהם -
גניבה ,זיוף מכתבים ,גניבת מכתבים מבית הדואר על ידי שיחוד ה"פוצ'מייסטר"
(הממונה על הדואר) ואפילו קיום יחסים אינטימיים עם השר על ידי אשה יהודיה
הנכנסת ויוצאת בביתו ,והיא ,מבחינת החסידים" ,גלגול יעל" המסייעת בהתגברות
על השר שהוא "גלגול סיסרא" .אולם גם לאחר "תגלית" זו ענייני השגת ה"בוך"
תפקיד שהוטל על ידי שליח של ה"חצר" הזלינאית שנשלח לקורדאן -מתנהלבעצלתיים ובשולי המאורעות האחרים ,הדרמטיים והדחופים יותר ,המעסיקים
כעת את ה"חצר" ואת שליחה שמעבר לגבול האוסטרי .הרעיון ,הנראה פשוט
גם הוא ,שהחצר תרכוש את כל עותקי הספר ותשרוף אותם מועלה ומורד מסדר
היום (איגרות ק"ז־ק"ט) ,משום שרכישת המהדורה הראשונה של הספר תביא
לפרסום מהדורה נוספת ,ואילו שרפת הספר תגביר את הסקרנות ביחס לתוכנו
ותביא רק להרחבת תפוצתו .בסופו של דבר עותק של ה"בוך" נרכש (איגרת ק"ט)
ונשלח לחצר הצדיק (איגרת קי"א) ,אולם דומה שהרבי אינו מתעניין בו .הוא
מניח אותו מתחת ל"קובריץ" (מעין שטיח לכיסוי שולחן) וכאילו שוכח אותו.
תקווה לשקיעת החסידות
רק לקראת סוף הסיפור (החל באיגרת קכ"ג ,המבשרת על מותו הפתאומי של זליג
לטשיצ'יבר) חוזר ה"בוך" ותופש מקום מרכזי בסיפור כאחד המוטיבים המביאים
אותו לסיומו במערבולת ענקית ,שבתוכה שוקעת הממלכה החסידית כולה
בבחינת וואלהאלה בוערת ב"דמדומי אלים" יהודיים .אכן ,כאן מהווה הופעתו
98
דן מירון
המחודשת מעין "רפריזה" במירקם הסימפוני של הספר ,הופעה מחודשת של
הנושא בכל עוצמתו ,אמנם ,במסגרת של טונאליות חדשה ,גרוטסקית .החסידים
מפרשים את מותו של זליג כתוצאה מכך שהצדיק אכן שלף את הספר מתחת
לקובריץ והתבונן בראייתו המאגית־הרנטגנית בשתי הדמויות שהיו מצויירות
בעמוד שמול דף השער שלו .אלא שהרבי טעה וסבר שאלה הם קלסתריהם של
שני מחברי הספר -ומשום כך דן את שניהם למיתה -בעוד שהציור שבשער
תאר "איש סוד" (סעקרטאר ,מזכיר) של צדיק בעת שהוא מקבל את פניו של
אורח עשיר העולה אל בית הרבי .כך נגזרה מיתה על זליג ,המזכיר והפאקטוטום
של החצר הזלינאית ,כפי שהרבי עצמו מודה בצער־מה ,בעת שהוא מפטיר "זליג,
זליג" ומצווה להשליך את הספר לאש כדי לפצות את המזכיר המת בתיקון התובע
ליבון על ידי שרפה .בסיום הספר מופיע הרבי מזאלין (שגם הוא נפטר בינתיים
לעולמו) בחלומו של "הסבא משפולא" ,הנחשב לגדול צדיקי הדור ,ומודיע
לו שהצרות והקילקולים שעירערו את הממלכה החסידית מקורם לא ברושם
שהותיר ה"בוך" בקרב הפקידים ואנשי הרשות ,אלא בויכוח החמור שהתעורר
בגינו בעולם האמת ,בעת שגדולי האומה ואבירי הלמדנות היהודית מלשעבר
קראו את הספר ומתחו דינים קשים על ה"כת" ומנהיגיה .תוצאות הויכוח ,קובע
הסיום ,עדיין לא נודעו ,ואולם הן תיוודענה בקרוב .תקוותו של פרל היא ,כמובן,
שהתוצאות תבאנה לשקיעת החסידות ,ואולם הפקדת התקווה הזאת בידי שמיים
מעידה ברורות על כך ,שגם הוא לא הפריז באמונתו בכוחו של ספר ,יהא חושפני
ומשכנע ככל שיהיה ,לחולל שינויים היסטוריים התובעים סייעתא דשמייא.
השימוש במוטיב ה"בוך" במגלה טמירין הוא תכסיס אמנותי יותר מאשר הצבעה
על מפעל חינוכי ופוליטי .עניין זה תובע הרחבת־מה .בביקורת מגלה טמירין
נתקבלה הסברה ,שהספר מתאר את "מלחמת הספרים" היהודית ,המקבילה
ל"מלחמת הספרים" שהתחוללה בספרות ההשכלה האירופית של המאות הי"ז
והי"ח (המלחמה בין אלה שהאמינו בעליונותה של הספרות הקלאסית העתיקה
לבין אלו שייחסו תוקף שווה או אף עודף לספרות המודרנית) .סברה זו בטעות
יסודה ,הן משום שפרל ,כפי שראינו ,מזהה את מקורות סמכותה של החסידות
לא בספרים עתיקים ואף לא בספרים חדשים ,אלא בחווייה ,בהתנסות המענגת
של ההסתופפות בצל הצדיק (ואפילו באיבה לספרים וללימוד ספרים מכל סוג),
והן משום שבאמצעות מוטיב ה"בוך" הוא שם ללעג את עצם ההתייחסות
המסורתית אל הספר כאל אובייקט "קדוש" בעל עוצמה מאגית .ה"בוך" יכול
לשכנע בכוח ההגיון והראיות שבו ,אבל לא בעצם מהותו הפוטנטית כ"ספר".
ההבחנה המוצעת כאן מבוססת על פילוסופיית הלשון של ההשכלה ,שפסלה
לפני שער החוק
99
ייחוס ערך עצמאי למילים ,בין אלו שנאמרו ובין אלו שהועלו על הכתב ,והתנתה
את ערך המלים ביחס הישיר בינן לבין ה"דברים" המיוצגים על ידיהן .האמירה,
לפי זה ,לא יכלה להכיל עוצמה אנאגוגית ,מפני שהיה עליה לעמוד במבחן הקשר
ההגיוני בין מרכיביה לאובייקטים המציאותיים המיוצגים על ידה או להליך
החשיבה הראציונאלי שהיא מתיימרת לבטא .משמע שהמציאות החוץ־מילולית
וההליך הראציונאלי הקודם להבעה הלשונית עדיפים על הבעה זו ,שערכה נקבע
על פי מידת אחיזתה בהם.
ניאופים ותשוקות־מין
מכל מקום ,מוטיב ה"בוך" הוא רק אחד מן המוטיבים הרבים המתניעים את
עלילת מגלה טמירין והקובעים את משמעותה ואת מהלך התפתחותה .לא פחות
חשוב ממנו ,ולמעשה ,אף עולה עליו בחשיבותו ,הוא המוטיב הסקסואלי ,הממלא
בהופעתו את הספר מפה־לפה .מגלה טמירין מלא וגדוש במעשים של ניאוף וכן
בעלילות שקר (שמייצרת הפוליטיקה של החצר החסידית) ,המייחסת מעשים של
ניאוף לאנשים שהחסידים רוצים להעטות עליהם חרפה ולנטרל את השפעתם.
הכל נואפים כאן או אמורים להיות נואפים :יהודים עם יהודים ,יהודים עם
שאינם יהודים ,אדונים עם משרתיהם ,משרתים עם המשרתות לצידם .החסידים
מייחסים תשוקת מין מופרזת למתנגדיהם הרבניים ,שהם לא רק "שדין יהודאין"
אלא גם "בעלי ראתן" (היינו ,חולי זיבה ,על פי גיטין ע' ,ע"א) ,ובעיקר מי שאינם
יכולים לשלוט ביצרם ,ועל כן משרתת גויה שקיימה יחסי מין עם שני יהודים
בוודאי שימשה כלי לתאוותם של המתנגדים" ,מחמת שידוע שהמתנגדים הם
נואפים" (איגרת נ"ד ,עמ' .)151על כך ,שלדעת החסידים המשכילים (המכונים
"בריות") אינם שמים לעצמם רסן בכל הנוגע לעריות אין צורך להרבות בדברים.
ברור שהמשכיל מרדכי גולד נאף עם אותה גויה ביער; ואם נתגלה שהדבר לא היה
כן ,הרי בוודאי שהוא היה זה שהכניס להריון את המשרתת היהודיה בבית חותנו,
וולף דובניר ,אף על פי שנמצא המשרת הטוען לאבהות על הוולד .מן הסתם שוחד
בידי גולד או חותנו כדי שיטול את החטא על עצמו .זליג אף משמיע דרשה משם
הרבי ,שעניינה "מרדכי הגיד" ממגילת אסתר ,ואין "הגיד" אלא גיד ,שהוא איבר
הזכרות ,שיש בו משום חלב (חלב הזרע) בבשר (איגרת כ"ג) ,היינו שהוא מצביע
גם על אכילת הטרפות ,שהחסידים מייחסים למשכילים.
עם זאת ,החסידים עצמם מתייחסים בקלות מוחלטת לאפשרות ,שגם בקירבם
100
דן מירון
נמצאים נואפים .כשמתברר ששני הנואפים ביער ,שאחד מהם אף עיבר את
הגויה ,היו "מכת שלנו" ,היינו ,מבני הקהילה חסידית הזלינאית ,אין הדבר מכניס
את עסקני החצר ללחץ כלשהו" :כי הלא ידעתם אותם שהם בוודאי אנשים
כשרים ,אפילו אם עשו ביער זה המעשה ,מה זאת ,נחטפו באמת התנועה הזאת"
(איגרת ל"ה ,עמ' ,)118היינו השניים לא יכלו להתגבר על יצרם ונתפסו במקרה
בשעת מעשה .שמעריל ,חתנו של החסיד יעקב לייב מקובנה ,ראוי לשמש כרב
העיר בחסות הצדיק מדישפאָל (מז'יבוז')" ,הגם שהיה לו כמה מכשלות קטנות
בעסקי גנבה וניאוף על כל זה יש לו נשמה גדולה וטובה" (איגרת ס"ה ,עמ' .)182
פריידא ,הנכנסת ויוצאת בבית השר מקריפן ,נחשבת בעיני החסידים ל"בריה
נפלאה ונפלאה שממש אין דוגמתה בכל העולם" (איגרת פ"ו ,עמ' ,)226ומי
שתביא להם תועלת עצומה .ההנחה ,שהיא מקיימת יחסי מין עם השר נראית
להם מובנת מאליה ובלתי זקוקה להוכחה ובה־בעת גם בלתי מעוררת רתיעה
או ביקורת; הרי היא בבחינת אסתר המלכה ששימשה במיטתו של אחשוורוש
לטובת אחיה בני עמה ,וכמו כן היא "גילגול יעל" ,שאולי הגישה לסיסרא לא רק
"ספל אדירים" ,אבל עשתה הכל לטובת בני ישראל וזכתה לשבחיה של דבורה
הנביאה .זיינוול ,הנזקק תכופות לחסדיה ולהשתדלותה ,מתאר את ההזדווגות
המשוערת שלה עם הפקיד הצארי הגבוה" :ממש ראיתי כמיכחול בשפופרת"
(איגרת ט"ו ,עמ' .76היינו ,זיינוול ראה כביכול את חדירת איבר המין הזכרי לתוך
זה הנקבי ,על פי סנהדרין ס"ח ,ע"א) .כשפריידא מתעברת בעודה אלמנה מבינים
החסידים באורח מובן מאליו שאבי הוולד הוא השר והדבר גורם להם סיפוק
עצום ,משום שעתה ,בעודם מחזיקים בסוד אבהותו החטאה ,הם מחזיקים את
השר "בראשו" (הכוונה לאיבר אחר) ,והוא יהיה להם לאוהב ולמסייע .למעשה,
האב המעבר הוא הרצילי ,בנו השובב של הצדיק ,שאינו יכול להסתפק באשתו
(הוא אמנם מגרש אותה בהמשך הסיפור ומחפש לו שידוך חדש) .החסידים
מודים אמנם שיש בכך "בושה לפני כל העולם" (איגרת צ"ד ,עמ' ,)236אבל אינם
נבהלים מן החטא .לאחר גירושיו של הרצילי הם נרתמים בכל המרץ למציאת
השידוך ההולם ,שירחיב את תחולת ההשפעה של ה"חצר" ויקנה לה עושר
וכוח .כשהשידוך עם בת העשיר הגדול מן העיר ה"וואלאכית" (רומנית) גאלאץ
מופר (אנשי חצר מתחרה בזאלינאים הביאו למחותנים ראיות בדבר התנהגותו
הפרועה של החתן) ,לא חוששים החסידים להוציא למחותנת שם של "מנאפת
גדולה" עד כדי כך ,שלא ידוע מי הוא אבי הכלה (איגרת קל"ד ,עמ' )308ובכך
הם מצדיקים את הפרת השידוך עם החצר הזלינאית ובה־בעת מקלקלים את
השידוך האלטרנאטיבי עם החצר המז'יבוז'ית המתחרה.
לפני שער החוק
101
המטאפורות הסקסואליות
המוטיב הסקסואלי מניע את העלילה ביחוד באמצעות הניגוד בין התעברות
שלא במסגרת הנישואין ועקרות ,המביאה לחיפוש תרופות פלא אצל הרביים
החסידיים (לדעת החסידים ,עניין זה של פקידת עקרות ועקרים הוא דבר של
מה־בכך אצל הצדיק" :עסק בנים זאת היא דבר קטן מאוד אצלו" ,מודיע מזכיר
החצר באקלו ,היא אוליק ,ללמדן העקר משה פישלס .איגרת י"ג ,עמ' .)66באורח
פאראדוקסאלי ומעניין כשלעצמו מיוחסת העקרות ללמדנים ולמשכילים -
מרדכי גולד עצמו הוא עקר חסוך בנים ,אשר בסיום הסיפור מאמץ ,בהיותו ללא
()10
"קדיש" משל עצמו ,את בנו הבכור של זיינוול וורחייבקר ,אויבו ושנוא נפשו.
ההתעברות שמורה בעיקר לחסידים ,והיא מייצרת סיבוכים על גבי סיבוכים,
נסיונות הפלה בידי רופאים מפוקפקים הנשמעים לעסקנים החסידיים ,וברוב
המקרים הם אינם צולחים ,הסתרת הנשים המעוברות ,תוכניות השימוש בהריונן
לשם הפלת אויבים או קניית ידידים אנוסים על פי העיבור (כגון במקרה של
השר מקריפן).
פרל עוטף את הקומפלכס כולו במעטה המיסטי של המטאפורות הסקסואליות
המזינות את תפישת המציאות של הקבלה הזוהרית .בה בעת הוא גם מצביע שוב
ושוב על הקשר האמיץ בין המיניות לבין ממון וענייני מקח וממכר .אף עניינים
אלה מהווים מוטיב מקדם עתיר דינאמיות במהלך ההתפתחות של עלילת
מגלה טמירין ,גורם שווה בעוצמתו למוטיב ה"בוך" ואף עולה עליו )11(.כידוע,
העניין בחיים היהודיים מצידם הכלכלי בולט מאוד בסיפורת ההשכלה העברית
ובעיקר בזו היידית (ישראל אקסנפלד ,אייזיק מאיר דיק ,יצחק יואל לינצקי,
ובעיקר ש"י אברמוביץ ,שהפך באמצעות מנדלי שלו את האדם היהודי הטיפוסי
ל"הומו אקונומיקוס" מופרך ,המעמיד את השיקול הכלכלי מעל לכל שיקול אחר,
ועם זאת הוא גם מכשיל אותו בהתנהלות חסרת ידע ותבונה) .עם זאת ,ספק
אם נמצא בספרות זו פאנוראמה של כלכלה יהודית במזרח אירופה במחצית
הראשונה של המאה הי"ט רחבה כזו הנפרשת לנגד עינינו במגלה טמירין תוך
קשר אמיץ לסאטירה האנטי־חסידית אך גם שלא מתוך קשר איתה .נחשפים כאן
לנגד עינינו המקצועות היהודיים (סחר יין ,סחר שוורים ,אספקה לצבא הצארי,
החזקת ריחיים ,סחר בבשמים ,הלוואה בריבית לגויים וגם ליהודים על פי היתר
עיסקא ,קשרים כלכליים הדוקים עם האוכלוסיה הלא־יהודית ,קשרים הדוקים
בין־יהודיים ,המתווים קשת כלכלית רחבה המשתרעת בין טורקיה ,ארץ ישראל,
וואלאכיה (רומניה) ,ה"קורדאן" (גאליציה) ,פולין והצפון הליטאי־הביילורוסי.
102
דן מירון
על גבי הקשת הזו נכרכים זרועותיהן של החצרות החסידיות ,המתוארות ,בין
השאר ,כמפעלים עסקיים צולחים .ה"חצרות" הללו נזקקות בלי הרף להכנסה,
והממונים עליהן למדו דרכים מדרכים שונות לסחוט את ציבורי המאמינים
ולהזרים בדרך זו ממון לקופות הרביים .אבל הממון הזה משמש לא רק לשם
קיום ה"חצר" ואחזקתה ,וגם לא רק לצורכי חיי ראווה ופזרנות ,השתעשעות
בכלי כסף יקרים החביבים על הרביים עצמם ובענקי מרגליות ופנינים החביבים
על נשותיהם הצדקניות ,אלא הם משמשים לשם ייצור הכנסה נוספת .כך מתאר
יעקב פולנאער ,המזכיר והעסקן הראשי של החצר ה"דישפולאית" (היינו,
החצר במז'יבוז') ,לא רק את ההוצאות הרבות הכרוכות באחזקת "חצר" פעילה,
המשרתת המוני מאמינים (הוצאות על מזונות ,חטיבת עצים ,אספקת מים וכו'),
אלא גם את העושר המצטבר והולך בחצר זו .אף כי הרבי הוא "בעל הוצאה
גדול עד מאוד" ותמיד הוא "נצרך לזוז ֵי" ,הוא בעצם גם "בלא עין הרע עשיר
גדול" .את מרבית הכספים המגיעים לידו הוא "מלוה אותם תיכף על צד היתר
עיסקא ,והעיסקא אשר אני מקבל בכל רבע שנה מהבעלי חובות ,אני מלווה
לאנשים בינונים על משכונות של מעות שבוע ,והעולם אפילו סוברים שזה
המעות שאני מלווה על משכונות הוא שלי ,ובאמת הוא מעות של רבינו שיחי',
אך מה איכפת לי ,ע"י זה יש לי קרדיט" (איגרת ע' ,עמ' .)191-190קרב איתנים
מתנהל בין החצרות על השליטה ב"מעות ארץ ישראל" ,התרומות המגיעות
בדרך כלל לא ליעדן (אחזקת הקהילה השוכנת בארץ הקדושה) ,אלא לכיסי
הצדיקים העושים בהן שימוש כרצונם .העסקנים החסידיים של פולין וביילו־
רוסיה מלגלגים ל"רביים" הגלצאיים העניים ,או המעמידים פני עניים (כגון רבי
מאיר מפרמישלאן) על חוסר הבנתם בענייני עסק (ראו איגרת צ"ו) ,ומתבדחים
לא פעם תוך הנאה מהזריזות העסקית של הצדיקים היודעים היכן טמון הזהוב
הנוסף ,כגון בהסבר נכונותם של הרביים לקרב רשעים גמורים ובלבד שיש
תקווה לרווח מהם .לכאורה ,רשאי הצדיק לדבוק אפילו בבעלי עבירה גמורים
ולקרבם אל תחת כנפיו בתוקף תפקידו הקוסמי כמי שמחבר את הלעילא עם
הלתתא ומוריד "שפע" רוחני לעולם החומר (ראו איגרת פ"ד ,עמ' .)223אולם
העסקנים החסידיים יודעים היטב ,שיש טעמים נוספים לזיקה הזאת של הצדיק
לחוטאים ,היינו לאלה מהם שהם בעלי ממון .אחד מהם אינו חושש להצביע על
מהות הזיקה הזאת באמצעות המשל של הגוי המאכיל את הכלב ,והכלב מכשכש
לו בזנבו ועושה לעומתו כוונים של ידידות ,והרי הגוי אין לו "צלם אלוהים"
וכידוע החיות אינן נשמעות אלא למי שיש לו צלם כזה .אלא "שאין הכלב נושך
את הערל [ ]- -מחמת שנותן לו לאכול" .והוא הדין ברבי היודע לקרב "רשעים
לפני שער החוק
103
גדולים ועצומים מאוד מאוד" והטעם לכך הוא "מחמת שהרשעים המקורבים
לרבי נותנים לרבי לאכול" ,ומה ממנו יהלוך אם ישחק לעומתם את תפקיד הכלב
ויכשכש לפניהם בזנבו?! (איגרת ק"ד ,עמ' .)255
בגידה ,חתרנות ובריתות בין חצרות יריבות
המוטיב הכלכלי מתקשר במגלה טמירין באורח מובן מאליו במוטיב הפוליטי; שכן
החיבור כולו מתאר בפירוט ומתוך הבנה עמוקה את התהליך של יצירת אימפריה
וצבירת כוח והשפעה באמצעות פיתוי ,הפחדה ,מעשי ענישה והתנכלות (עד התרת
דמים ,שהיא בעיני החסידים "יותר קל מהריגת זבוב" ,איגרת ע"ו ,עמ' ,)202תחרות
משולחת רסן עם יריבים (חצרות חסידיות אחרות) ובעת הצורך בריתות בין חצרות
יריבות ,אשר זה עתה היו מוכנות לראות זו במפלת חברתה ,ובתוך הבריתות גם
מעשי בגידה וחתרנות הנועדים להפר את הבריתות באמצעות הפלתה של החצר
האחרת .פרל מציע אנאטומיה מפורטת של התהליכים הכוחניים בתוך החברה
החסידית הן בגילוייהם בתוך הקהילה היהודית (כגון בתחרות על ההשפעה על
מינויי רבנים ,שוחטים ושאר כלי קודש) הן בגילוייהם בנקודות החיכוך והקשר בין
הקהילה היהודית לשלטונות או לאוכלוסיה הלא־יהודית .הוא מתעכב ארוכות על
השימוש באמצעי הפחדה כמו גם על ההתמחות בהליך הפיתוי של מי שאינו חסיד
וה"חצר" מעוניינת בקירובו ,כיוון שהוא עשיר ובעל השפעה בקהילתו ,או שהוא
נשוי לבתו של גביר ופרנס רב־השפעה .כך מוקדשות איגרות אחדות להדרכת מי
שהופקד בידיו עניין קירובו של למדן ליטאי ,חתנו של גביר ,לחצר של אוליק -
הדבר חייב להיעשות בעדינות ובהדרגה .המקרב מודרך סעיף סעיף בהליך שעליו
לבצע בעזרת הקריאה בשבחי הבעש"ט ,החיבור החסידי המקודש ביותר (איגרת
נ"א) .לעומת זאת מתואר פיתויו הגס של נער לא חכים ,בנו של הגביר הקובנאי
קלמן ביסינגר ,שמאס בלימודי הגמרא הכפויים עליו בבית אביו המתנגד .ספר
שבחי הבעש"ט שנמסר לידיו משלהב את דמיונו בסיפורי הניסים והמופתים שבו,
ומתעורר בו חשק עצום להחזיק בידיו את ה"רליקווייה" המוזכרים ספר ,פריטי
מלבוש וכלי שימוש של הבעש"ט הקשורים בדרך זו או אחרת במעשי המופת
שלו .החצר במז'יבוז' ,מקום פעולתו של הבעש"ט ,חייבת לספק את הרליקווייה
הללו ,שבעדם היא מקווה לקבל סכומי עתק .בשעת הדחק היא "ממציאה" כלי
קדוש באמצעות מיקטרת חרס שנמצאה בעפר בעת חפירת באר .המיקטרות
(ה"צימבוק") ,כפי שנראה ,ממלאות תפקיד נכבד במיטווה המוטיבי של הספר.
104
דן מירון
העושר המוטיבי של מגלה טמירין הוא עצום .אילו רצינו לתארו במלואו היינו
חייבים להתעכב ארוכות על שורה בלתי נגמרת של עניינים :הוויי החצר ,ספרי
צדיקים ,סוגי מטבעות ("אדומים" או "זהובים" הם ממידת הדין .כסף הוא
ממידת הרחמים)" ,שחדים" ,כתבים נסתרים ,בתי כיסא והתפנות לצרכים,
היער כמקום להתרחשויות בלתי רגילות ,פולחני חגים (ביחוד מופלא בתאורו
פולחן הירייה בחיצים הנהוג בל"ג בעומר הכלול באיגרת מ"ה ,מהרבה בחינות
המופלאה שבמאה חמישים ואחת איגרות מגלה טמירין)" ,הרקדות" ושירי זמר,
עישון ,פעולות מאגיה ,מעשי גנבה ,מעשי זיוף ,עלילות שקר ,איגרות המשמשות
עדות אמתית או שיקרית לטענה מן הטענות ,ענייני מימכר יין ואחזקת ריחיים,
הרעלת היין או השימוש בו לתרופה (לאחר שחלה עליו ברכת הרב) ,ענייני לכלוך
ונקיון (המשכיל מרדכי גולד נחשב ל"קצת משוגע ,כי קודם לכל אינו סובל רבב
על בגדו" .לעומתו ,החסידים מחוייבים "לגלגל את עצמנו ברפש וטיט [ ]- -כדי
לעשות איזה רצון ונחת להש"י" ,איגרת ח' ,עמ' ,)58רבני הקורדאן ומשכילי
הקורדאן ,פארודיות על דרשות חסידיות ,שינויים במערך השלטון הצארי ,בתי
המשפט הצאריים לעומת בתי המשפט האוסטריים ,חוקי ההסגרה של הנמלטים
ממדינה למדינה ,ניהול הקהילות בארץ ישראל והזיקה ביניהן לבין החצרות
במזרח אירופה ,פקידים נוכריים עוינים לעומת גויים אוהבי רביים באשר "הוא
אוהב לכל מי שמחזיק האמונה שלו ,יהיה גוי ,ישמעאל ,יהודי או קדר" (איגרת
מ' ,עמ' ;)125ועל כל אלה -למעלה ממאה ועשר הדמויות הנוטלות חלק גדול
או קטן בעלילה -יונתן מאיר פורס בפתיחת הספר רשימה מלאה שלהן סדורה
לפי סדר האלף־בית של השמות הפרטיים ,שכן כמעט לכל אחת מהן יש לא רק
שם פרטי אלא גם מעין אישיות ,מוטיבאציה לפעולה או להימנעות מפעולה,
ובכמעט בכל אחת מהן נזרק גם ניצוץ של חיות סיפורית מרוכזת במידה
שסיפורת ההשכלה לא הגיעה אליה לעתים קרובות גם בתאורים הנרחבים של
דמויותיה הראשיות.
תפישת ה"ּכּוליּות" של הספר
ואולם ,כפי שהובהר ,מה שמכריע בהבנת משמעות הספר איננו המון הפרטים
הססגוניים ,הקובעים ברכה לעצמם ,ואף לא סימון עשרות המוטיבים שפרטים
אלה מתארגנים סביבם .אדרבא ,ההיאחזות בפרטים אלה וההיצמדות לאחדים
מהם עלולה אפילו להסיט את עינו של הפרשן מן העיקר ולהצמיד אותה למערך
לפני שער החוק
105
תימאטי חלקי (כגון למוטיב ה"בוך") ,המאבד בצורה זו לא רק את הפרופורציות
הנכונות אלא גם את עיקר תיפקודו במערך התימאטי השלם שבו הוא משולב.
מכריעה בחשיבותה ,כאמור ,תפישת ה"כוליות" של החיבור אגב חישת קצב
ההתפתחות שלה למן האיגרת הראשונה ועד לזו האחרונה; שכן הכוליות הזו
אינה סך הכל כמותי של הפרטים ואף לא סך הכל אידאי של משמעויותיהם
הספציפיות ,אלא היא ישות אורגאנית המשכית נולדת ,גדלה ,נפרשת ,מתמתחת,
עולה על גדותיה ושבה ומתכווצת .היא דבר חי ,מתנועע ,מאיץ מהלך ,מאט מהלך,
משתרע כאילו בשלווה על גבי קטעי ישורת זמניים של רוגע עד להתמוטטותם
הפתאומית של אלה אל תוך מערבולת של פעילות חדשה .רק הבנת המשמעות
של החיים הכוללים הללו תעשה צדק למגלה טמירין ותעניק צידוק להעמדתו
כיצירת המופת של הפרוזה היהודית במאה התשע עשרה.
[ד]
הדרך הישירה ביותר למגע עם הכוליות החיה של היצירה ,כמו לעתים קרובות
מאוד בבחינת יצירות סיפורת ארוכות ובעלות סיפור־מעשה מסובך ,המתפצל גם
לסיפורי מעשה מישניים ,היא דרך בחינת הסוז'ט ,היינו העלילה במובן ששיוותה
למושג זה התיאוריה הספרותית הפורמאליסטית ,היינו ,בחינת העקרונות שהנחו
את המספר בקביעת הסדר הקונקרטי של יחידות הסיפר זו אצל זו (לעומת
בחינת העקרונות הלינאריים־הסיבתיים שהנחו אותו בהתווית קו ההתפתחות
של ה"סטורי" ,סיפור המעשה ,בזמן ובמקום) .והנה ,מסתבר ,שלמרות שסיפור
המעשה שבמגלה טמירין הוא אכן מסובך ו"נפתל" ,הסוז'ט המסתמן מעבר
לפרטים הרבים והמגוונים ,הינו ,למעשה ,פשוט למדי .מנחה אותו בעצם עיקרון
סיפורי אחד ,שהמספר שב ומפעיל אותו פעם אחר פעם :מצב הנראה סטאטי
והארמוני (בעיני המתכתבים החסידים ,שבעדן נשקפת המציאות בסיפור) מופר.
מופיעה איזו הפרעה גדולה או קטנה .לעתים היא נראית מאיימת יותר משהינה
באמת (כגון בפרשת ה"בוך") ,ולעתים ,להיפך ,היא נראית מלכתחילה קטנה
וניתנת לפתרון מהיר וקל ,אלא שבמהלך הדברים היא תופחת והולכת עד שהיא
נעשית לאיום גדול ובסופו של דבר אפילו לקאטאסטרופה .מכל מקום ,משאך
מופיעה ההפרעה המערערת את השקט ואת ההתנהלות הצולחת של החצר
החסידית על ענייניה ואינטרסיה ,נכנסת החצר ,בעיקר באמצעות המזכיר הכל־
יכול שלה ,לפעולה ,נוקטת אמצעים מכל הבא ליד ,בעיקר אמצעים בלתי כשרים,
106
דן מירון
כדי לסלק את ההפרעה ולהשיב את ההארמוניה על כנה .תמיד מייצרת פעולה
קדחתנית זו סכנות ולחצים גדולים מאלה שבגינם יצאה החצר לקרב .ניתן לומר,
שהחצר החסידית ,שבויה באילוזיה של כוחה הבלתי מוגבל (הרי בראשה עומד
הצדיק ,היכול כביכול לשנות אפילו את החלטותיו של הקדוש ברוך הוא) ,לעולם
אינה מעריכה נכונה את הפרופוציה בין הסיכונים שהיא נוטלת למטרות שהיא
שואפת להשיג .מכל מקום ,אחרי תקופה נסערת של מאמצים ,סיכונים וכיבוי
שרפות שהוצתו עקב הסיכונים הללו ,נראה כאילו נחלה החצר ניצחון חלקי
במאבקה ,או לפחות מיזערה את הסכנה ודחקה אותה לשוליים .הסכנה ,גם אם
לא נמחתה כליל ,כפי שקיוו העסקנים החסידיים (ה"בוך" לא נמצא להם במשך
זמן רב .הם לא הצליחו לעצור את התפשטותו והשפעתו ,לזהות את מחברו
ו"לעקור אותו מן השורש") ,נעשתה בעלת פוטנציאל קטן וזניח ,ובה־בעת גם
עניין להמשך המאבק בעתיד .כך נוצרת במהלך הסיפורי ,לאחר שלב העירעור,
הנפילה ,והמאמץ להתגבר עליהם ,מעין ישורת יציבה ,שבה יכולים גיבורי
הסיפור -או שנדמה להם שהם יכולים -לחזור אל מצב הרגיעה וההארמוניה.
מצב זה נמשך זמן רב או זמן מועט ,אבל לאחריו מופיע בהכרח ערעור חדש -
על הרוב מכיוון שנראה מלכתחילה בלתי מסוכן .העסקנים החסידים נופלים
פעם נוספת לתוך ה"בור" של הבילבול ,ההסתכנות ונקיטת אמצעי החירום,
המחייבים תכופות הפרה גסה של חוקי החברה והמדינה ,והם אף מצליחים פעם
נוספת -או שנדמה להם שהצליחו -לצאת מן הבור ולצעוד מחדש בביטחון על
גבי הישורת הסיפורית הבאה.
תחילתה של ישֹורת חדשה
כך -מראשית הסיפור הארוך ועד לאחריתו ,שבה מתרחשת המפולת
הקאטאסטרופאלית הסופית :המזכיר הכל־יכול ,זליג לטשיצ'יבר ,נפטר בפתאומיות
בגין התקף לב שהמם אותו לאחר שקיבל ידיעה ברורה על כך ,שאנשי החצר
הזלינאית ,ואולי אף הוא בתוכם ,צפויים למאסר ולמשפט; הרבי עצמו מתבקש
לישיבה של מעלה ,וכל אנשי החצר בורחים בבהלה אל מחוץ לתחומי האימפריה
הצארית בדרכם אל ארץ ישראל .עם זאת ,במכתבם האחרון של הבורחים (איגרת
קנ"א) מסתמנת השיבה אל תחילתה של ישורת חדשה .אמנם ,מצבם הוא בכי רע.
הכותב ,זיינוול וורחייבקר ,הותיר את ילדיו בבית ,סומך על חסדיו של מרדכי גולד,
אויבו ואויבה של החסידות ,ועזב בדרך לאיסטנבול גם את זוגתו ,שחלתה ולא
לפני שער החוק
107
יכלה לעמוד בטירדות המסע ,ועתה הוא "פלג־גוף" ,ללא אשה שתספק את צרכיו.
עם זאת ,הוא מנחם את הנשארים העזובים לנפשם ומבקש מהם "שלא ידאגו כלל,
ושלא יהיה להם שום עצבות ח"ו ,כי בקרוב יהיה בוודאי הכל על נכון" .עם בואם
לארץ הקדושה יפקדו הנמלטים את קברי הצדיקים ה"מונחים" בעפרה ויספרו להם
את כל המאורעות והתקלות "ולא ניתן להם מנוחה עד שילכו להתנקם מהצוררים"
(עמ' .)336החסידים ,לפי פרל ,הם בובת נומי־קומי ,שבע נופלים ושבעתיים
קמים ,ולפי זה דגם הסיפור ההולם את התנהלותם וקורותיהם הוא דגם הנפילה
והחזרה לצעידה על גבי הישורת .לתוך דגם זה ניתן לפרל לשלב -בעיקר בפרקי
הישורת -סיפורי מישנה ,שגם בהם יופעל הדגם במוקדם או במאוחר ,עד שכל
הסיפורים כולם מתלכדים למסכת מתנועעת אחת ,שקצביה המשתנים מותנים
בעומק הנפילה ובאורך הישורת וכן גם בקונטראפוקנט שבין הסיפור העיקרי
(סיפור קורותיה של החצר הזלינאית) וסיפורי המישנה ,הזורמים לכאורה באיטיות
מנוגדת לקצב האלגרו פוריוזו של סיפור החצר הזלינאית ,אך נשפכים לתוכו בסופו
של דבר ונסחפים יחד איתו אל תוך המערבולת של הסיום.
השלמות מזמינה את ההתרסקות
סקירה מהירה של התפתחות הסיפור תגלה עד מה מלאה השליטה בו של הדגם
הנדון .האיגרת הראשונה מתארת את סיומו של מצב רוגע ראשוני,קמאי,
שתכונותיו מומחשות היטב כבר במשפט הראשון" :ביום אתמול שהיתי אחר
תפילת ערבית אצל רבנו הקדוש ,נר דורנו ,ושמעתי שיחותיו המתוקים מדבש
ונופת צופים ,והיה לי תענוג גדול מאוד" (עמ' .)40תענוג היא מילת המפתח -
כאן ,כמו בעשרות מכתבים אחרים ,המשקפים גם הם מצבי חסד הארמוניים -
ונלוות אליה מלים כמו שמחה ,חדווה וכן שימושים שונים בשורש נש"א במובן
של התרוממות רוח ,המצב שבו האדם "מְנּושָא" .לתוך כל אלה משתלבים
באורח טבעי העישון ועשיית הצרכים ,שיש בה משום התפנות ,התרווחות
והיטהרות .הרבי "היה רוצה לעשון הלולקע [מיקטרת] ולילך לבית הכיסא".
שני הרצונות מגלמים את מקומו בעולם כמי שמחבר בין מעלה ומטה ,בין
העולמות הרוחניים לעולם החומר .העישון מבליט את הפונקציה הכוהנית שלו
(הלולקע היא מחתת הקטורת של אהרון ובניו) ,ואילו עשיית הצרכים מבליטה
את שייכותו לעולם החומר ובה בעת יש בה מעין קונפיגוראציה נמוכה של
תפקידו כמי שמוריד את ה"שפע" .החסידים המקיפים את הרבי מברכים על
108
דן מירון
שתי הפונקציות .זליג לטשיצ'יבר ,כותב האיגרת ,רץ להביא לרבי את המיקטרת
(זכות הבאת הגחלת להצתת הטבק נפלה בידי חסיד אחר) ורצה ללוות אותו
בדרכו לבית הכיסא .הוא מעלה את הסצינה כאילו ביטאה איזו שלמות שאין
למעלה ממנה .אבל השלמות כאילו מזמינה את התרסקותה .בבוא זליג לביתו
(אחרי שהרבי דחה את הצעת הליווי שלו אל המחראות) "אחזתו רעדה"
למקרא איגרתו של זיינוול וורחייבקר ,המבשרת את הופעת ה"בוך" כמיטרד
וכסכנה .מישהו נועז להדפיס ספר המספר בגנות החסידים והרביים ,דבר
"בלתי אפשרי ,שבעת הזאת אשר הדור הוא קרוב מאוד לביאת משיח ,ושכל
העולם רואים בחוש האותות והמופתים אשר הצדיקים עושים בכל חצי רגע"
(עמ' )42-41יימצא מי שיעז לכפור בסמכותם של צדיקי הדור .זליג כמעט
נפל ל"עצבות גדול" ורק ה"תענוג" שהיה לו מקודם וכן שתיית היי"ש סייעו
לו להימלט מנפילה כזאת אל זרועות החטא .לאחר שהתגבר על העצבות הוא
התמלא עזוז ופקד על מכותבו ,זיינוול ,לפתוח בפעולות ,שמגמתן להשיג עותק
של ה"בוך" ולהיוודע מיהו מחברו כדי שאפשר יהיה "להכות אותו ,להלשין
אותו ולשרוף את כל אשר לו" (עמ' .)43לפי שעה עדיין אין בדעתו להביא את
הבעייה שנוצרה לפני הרבי עצמו ,בעיקר מפני שגילוי כזה ימנע מן החסידים
את ה"תענוג" ,שבנטילת נקמה מן המחבר במו ידיהם .אמנם ,במקרה הצורך,
כאשר יובא עותק ה"בוך" לפני הרבי הוא יעניש את המחבר ב"ראייה" מאגית
וימית אותו בכל מקום שבו הוא נמצא.
מעשה במכתב מזוייף
מכאן ואילך מתפתחת הסערה סביב ה"בוך" לאורך עשרים האיגרות הראשונות,
המכוננות .זיינוול שלח את פריידא ,המקורבת לשר מקריפן שבידו נמצא עותק
של ה"בוך" ,וזו הצליחה לגנוב אותו ולמסור את העותק לידי החסידים ,אלא
שאלה ,בגין בורותם ,טעו בכותרת הגרמנית שלו והחזירו אותו למקומו (שוב,
באמצעות פריידא) .אחר שנוכחו בטעותם ניסו לשווא להשיג את הספר
פעם נוספת ,ולשם כך זייפו מכתב של אחד מידידי השר ,ה"וויצעגוברנאטור"
האזורי ,שבו ביקש הכותב מן המכותב מיודעו שישלח לו את ה"בוך" בהשאלה.
את המכתב המזוייף מסר לשר איזה מלמד כפרי שהוא גם "קצת בדחן" ושומע
פולנית .השר סרב למסור את הספר לידי המלמד והודיע שיכתוב בעניין זה
לידידו הוויצעגוברנאטור .מייד נעשה צורך דחוף לעכב את המכתב שייכתב,
לפני שער החוק
109
שהרי מסירתו למכותב תגלה את מעשה הזיוף .החסידים שיחדו את הממונה
על בית הדואר וזה מסר להם את המכתב .בכל זאת התגלה מעשה התרמית לשר
ולידידו ,שכן בבוא השר אל הוויצעגובערנאטור ו"הבוך" המבוקש באמתחתו,
טען הלה ,שמעולם לא ביקש ממנו את הספר ולא כתב לו דבר בעניין זה .השר
הבטיח להציג לפניו את האיגרת שנתקבלה ממנו כביכול ,ונוצר צורך דחוף
לגנוב גם את האיגרת על ידי שיחוד סוכנת הבית של השר .מייד התעורר חשד
במלמד ,שהיה שליח שקר ,ונתהווה צורך דחוף בהסתרתו באחד הכפרים .השר
ציווה לחפשו ,והמלמד אכן נפל לידי משרתו של השר בעת שהלה הגיע לרגל
יריד של סוסים לכפר שבו הסתתר .בקושי הצליחו לשחד את המשרת ביין
ובממון כדי שישחרר את המלמד ויבטיח את שתיקתו .זיינוול מצא דרך לחדור
בעצמו לבית השר (בתור מי שמשלם את דמי החכירה של הריחיים בשם מודעו,
החוכר יעקל רודניקער) ,כדי שיהיה עד להתנהגותו של המשרת המשוחד.
הביקור ,שבו ניסה גם להוציא את החכירה מידי שולחו ,ר' יענקל ,היה כרוך
בהסתבכות חמורה מבחינתו ,שאילצה אותו להכביר שקרים על גבי שקרים
ולהוציא את דיבתה של פריידא כאילו ראה אותה בעת ההזדווגות עם השר
במיטתו .אבל בסופו של דבר עמד המשרת בשתיקתו והעניין כולו נראה לרגע
קרוב לרגיעה .אמנם ,ה"בוך" עדיין לא נלכד ,ואת השפטים במחברו צריך היה
לדחות להזדמנות אחרת ,אבל כל המעשים שעשו החסידים -גנבה ,הונאה,
הפצת שקרים ,זיוף מכתבים ,שיחוד משרתים וכו' וכו' -הסתיימו לכאורה ללא
תוצאות מזיקות .זיינוול הצליח להוציא במרמה מידי מחזיק הריחיים (בטענה
שהוא היה זה שהציל בשבילו את החכירה ,אשר פריידא "הנפקא" המרשעת
ניסתה להעביר אותה לידי אחר) כספים ,דגן ,גריסי כוסמין ועופות ,שאת חלקם
שלח במתנה לבית הרבי ,ובבוא העגלה המלאה כל טוב אל ה"חצר" ראה זליג
צורך להזכיר את השליח שלו וכן את פריידא לטובה באוזני הרבי ,שהיה מלא
נחת וצהלת פנים ,שיבח את זיינוול ואת פריידא ("גלגול יעל") והחל "לשאוף
הטיטון (הטבק) בחיפזון ,ועלה הרבה עשן מהלולקע" (עמ' ,)79סימן מובהק
ליצירת קשר מבורך בין העולם החומרי הנמוך לעולמות העליונים .מצב החסד
הראשוני כמעט הושב על כנו ,אבל לא לזמן רב .אמנם ,ה"בוך" כבר אינו מדאיג
את חצר הרבי כבתחילה ("כבר היו לנו עסקים יותר גדולים מבוך" ,איגרת י"ז,
עמ' .)86אבל מקום המחבוא של המלמד התגלה ,והוא צפוי להיאסר "בכבלי
ברזל" .זליג מודיע לזיינוול "במרוצה רבה" שיש למהר ולהרחיק את המלמד
לאיזה מחוז מרוחק (איגרת י"ח ,עמ' ,)88ואכן המלמד מסתיר את עצמו בכפר
מרוחק במקצת ,מוקף יערות.
110
דן מירון
הבעש"ט מופיע בחלום
בשלב זה אכן מגיע הסיפור לישורת הראשונה שלו .אמנם ה"בוך" ,כאמור ,חמק
לפי שעה מידי החסידים .עם זאת ,המפולת שנגרמה בעטיו של ציד ה"בוך"
נבלמה לפי שעה .כל המעשים שנעשו במהלכה -גנבה ,הונאה ,הפצת שקרים,
זיוף מכתבים ,שיחוד משרתים ,הסתרת פושעים ,הרחקת עדים וכו' -הסתיימו
לכאורה בלא תוצאות מזיקות .ה"רשת" החסידית ,כל אותם שליחים לדבר
עבירה ,שתדלנים ,משרתים ,מוכסנים ופונדקאים המצותתים לדברי האדונים
ומוסרים את תוכנם לעסקני החצר ,פעלה כראוי ,אף כי לא הביאה עדיין להשגת
התוצאה המבוקשת (ה"בוך") .העסקנים רשאים להתרווח ולהתמסר ל"תענוגות"
אמונתם ,וזיינוול וורחייבקר אמנם מדווח באחת האיגרות המבריקות ביותר
שבספר (איגרת כ') על "תענוג" מיוחד במינו שלו זכה כששבת את שבתו בכפר
הנידח שאליו הסיע את המלמד הנחבא .בטרם נכנס היום הקדוש העלה בחכתו
מן הנחל הסמוך לאכסנייה שבה התארח דג גדול ,שבושל לכבוד סעודות השבת.
במהלך הסעודות האלה הצטופפו סביב זיינוול כמה מבחורי המקום הכפריים
ספק משום שרצו לשתף עצמם בסעודתו ספק משום שראו בו מעין "רבי".
זיינוול עצמו החל לחוש בפוטנציאל ה"צדיקי" המפעם בתוכו" .מחמת תענוג
שהיה לי לא יכולתי לישון" ,הוא מדווח ,ובטרם יעלה אור יום השבת יצא ליער
הסמוך לפונדק ,ושם היה לו גילוי מופלא .השד ,אשר הבעש"ט כלא אותו ביער
אחר ,התוודע אליו וסיפר לו שהוגלה ליער שבו הוא שרוי עתה מאחר שיער
הכליאה המקורי שלו נכרת .עכשיו הוא מבקש מזיינוול שישתדל אצל הרבי
מזאלין בעניין שיחרורו ,וכמקדמה על שכרו הוא מפיל לעברו שבר זכוכית
משימשת חלון שבעדה פגע בשעתו במכשפה אחת (הסיפור כולו מבוסס על
מקורות בהאגיוגראפיה החסידית ,ובעיקר על שבחי הבעש"ט) .זיינוול לא היסס
וטמן את שבר הזכוכית בכיסו ,אף כי לא היה עירוב ביער ,ונטילת הזכוכית היתה
כרוכה בנשיאת משא בשבת" .עבור דבר גדול כזה מצוה לחלל את השבת" ,הוא
פוסק .אחר כך אמר בפני בחורי הכפר תורה "רחבה מאוד" על שולחן השבת,
כמנהג הרביים ,ואף זכה לביקורו של הבעש"ט עצמו בחלום שחלם בעת שמילא
מצוות "שינה בשבת תענוג" .אבי החסידות בישר לו ,כי אף ש"עדיין אינו בא
זמנך להתפרסם בעולם" ,הוא עתיד "להתגלות" במובן החסידי של המושג
(היינו ,להופיע בעולם כאיש קדוש וכצדיק) .זיינוול אינו רוצה לחכות זמן רב.
כבר הוא "הולך בדביקות גדול בעולמות העליונים כי החתיכה זכוכית נושא
אותי מעולם אחד לעולם אחר" וחש בעליל כיצד "נתמעט אצלי יותר החושים
לפני שער החוק
111
והגשמיות" ,ובכל אופן הוא אינו מסוגל לישון במשך ארבעה לילות (עמ' 93-
.)91הסיפור כולו מגיע לרגע של התנמסות אל תוך המערבולת הרכה והמתוקה
של האקסטאזה.
שיטות פיתוי והדחה בחצרות הצדיקים
לתוך חטיבה ראשונה זו של עשרים האיגרות הסואנות שנדונו עד כאן השחיל
פרל שלוש איגרות קונטראפונקטיות (ז' ,י"ג וי"ט) ,שאין לכאורה כל קשר בינן
לבין ההתכתבות בין זליג לזיינוול .משה פישלס ,צעיר למדן היושב בבית חותנו
בניגראד (גרודנא) נועץ במודעו ר' גדליה באלטער ,המשמש כמזכיר החצר באלקו
(אוליק) בעניין של עקרות .הוא חושש ,שיוטל עליו לגרש את אשתו ,בת הגביר,
"על פי דת תורתנו הקדושה" ,היינו ,בתום עשר שנות נישואין ללא צאצאים.
מאוד לא נוח לו לוותר על הנוחיות בבית חותנו ,שבו ניתן לו ללמוד תורה יומם
ולילה .אף על פי שהוא רואה בסגולות כנגד העקרות הנמכרות בחצרות הצדיקים,
כמו גם במסדרונות של מיילדות ונשים זקנות ,דברים שאין בהם ממש ,הוא נכנע
להפצרותיה של אשתו ומנסה דבר אל מכרו היושב בחצרו של צדיק .הלה מוצא
כאן הזדמנות לקרב אל הצדיק "שלו" איש למדן הנשוי לבתו של גביר ,ומבטיח
פתרון "בעסק הבנים"" .כבר ניסה בזה רבנו הקדוש אלף אלפי פעמים .ומפורסם
בזה יותר מכל הרביס שבדורנו" (איגרת י"ג ,עמ' .)66הרבי יתפנה למילוי בקשתו
של משה פישלס כשרק יחזור מאסיפת החוכרים ,שבה הוא מבקש להשפיע
(ולקבל מתנות הגונות) על חתימת החוזים המקיימים בידיהם את חכירותיהם.
בינתיים מציע גדליה למיודעו לעיין בספר שבחי הבעש"ט -בתור צעד ראשון
לעבר קניית בקיאות בספריהם של "צדיקי זמננו" (הרי משה פישלס הוא למדן
מטבעו וגם קירובו אל החסידות צריך להיעשות בדרך הלמדנות) .מתוכה ילמד
על כך ,שניסים מעין זה שהוא מבקש לעצמו ולזוגתו מתרחשים בכל יום בתיווכם
של הצדיקים .אגב כך גם יתקרב ל"אמונת חכמים" ,היינו לתורה החסידית .גדליה
אף כותב לאחר מחסידי אוליק הדר בגרודנא ,ואחר שהוא מדווח לו על קבלת
מתנת הכסף ששלח לרבי לרגל פדיון בנו (הדבר היה כרוך ברגע של משבר ,כיוון
ש"אית כסף ואית כסף ,אית כסף בחינת כוסף וזהו רחמים ,ואית כסף בבחינת
נהמא דכסיפין" ,כלומר לחם של בושה כלשון ספר הזוהר; איגרת י"ט ,עמ' ,)90
הוא מדריך אותו כיצד יקרב את משה פישלס ,בן עירו ,אל אמנות החכמים
ויקרב אותו לחצר הרבי .האיגרות הנדונות ממלאות כמה תפקידים בעת ובעונה
112
דן מירון
אחת :הן "מרווחות" את הדרמה הסוערת הכלולה באיגרותיהם של זליג וזיינוול,
מספקות לה רגעים של שהייה והקלה ,מעלות לראשונה בבירור את נושא הפריון
והעקרות ,ליבו של הקומפלקס הסקסואלי הממלא תפקיד כה חשוב בספר,
ומדגימות את שיטות הפיתוי וההדחה הנהוגות בחצרות הצדיקים ובהתנהלות
שלוחיהם ,המוצאים דרכים לליבות אנשים בעת מצוקתם (עד כה נתקלנו אך ורק
באנשים שכבר היו שקועים למעלה ראש בפולחן הצדיק; עתה אנו מתבוננים גם
בנסיון הקירוב של אלה שעדיין אינם מאמינים בסגולות הצדיקיות ,לרבות למדן
מובהק ,הנוטה מטבעו לעבר המתנגדים ,אויבי החסידות) .וראש לכל ,האיגרות
של משה וגדליה מציגות מה שהוא לכאורה ניגוד בולט לאיגרותיהם של חסידי
זאלין .אין בהן לא מעשי זיוף ורמאות ולא גנבות והעלמת עדויות .באורח יחסי
הן "תמימות" ,ובכך הן ממלאות תפקיד של החרפת המודעות לקרימינאליות של
ההתנהגות המתוארת באיגרות האחרות.
סחרחורת של מעשים קרימינליים
הישורת שאליה הגיע הסיפור עם התנשאותו של זיינוול למעלת "רבי" היא
קצרה מאוד ,ובה עצמה נעוץ שורשה של הנפילה הבאה שיפול הסיפור אל תוך
מהומה קרימינאלית חדשה .זליג לועג לזיינוול המעמיד פני צדיק נסתר ומדווח
לו ,שכל ההתגלות ביער לא היתה אלא מהתלה שהיתל בו המשכיל מרדכי גולד,
שגם הוא שהה בכפר באותה שבת מופלאה ,אלא שהתארח לא באכסניה אלא
בארמונו של השר המקומי .מרדכי גולד כבר הופיע על גבי אופק הסיפור קודם
לכן .זהו צעיר משכיל גבה קומה ,מאריך בבלוריתו ומהדר בלבושו ,שמקורו
מעבר לגבול ,בתחומה של המלכות האוסטרית .הוא דובר גרמנית (ואולי גם
פולנית) ,ולא מכבר ,לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה (שלא העמיד עימה
ולדות) ,השתדך לבתו של וולף דובניר ,אחד הגבירים המקומיים באותו פלך
בתחום המושב היהודי שבקיסרות הצארית ,שבו מתרחשת עלילת הסיפור ,והוא
מנהל מסחרים גדולים כסוחר יין בפני עצמו ואף נכנס ויוצא בבתי הפקידים
והאצילים המקומיים ,המקבלים את פניו בחביבות (מותר להניח ,שפרל מגזים
מאוד בתאור הקירבה שבין השועים והפקידים הנוצריים למשכיל היהודי .כאן
יש מישאלות לב יותר מאשר שיקוף מציאות) .גולד הביא עימו ממולדתו עוינות
חריפה לחסידים ולחצרות הרביים שלהם ,והוא מדבר בגנותם בפני אנשי
הרשות .מכאן הסכנה שבו ,המחייבת "פעולה" מצד אנשי החצר של זאלין ,אשר
לפני שער החוק
113
את השפעתה הוא מסכן .מה־גם עכשיו ,אחרי שהתלוצץ התלוצצות אכזרית על
חשבונו של זיינוול וורחייבקר (אם להאמין לדברי זליג בעניין זה) ,מיצווה היא
להנחיל לו מפלה ניצחת.
שוב מתחילה מעין סחרחורת של מעשים קרימינאליים ,שתסבך את החצר
הזלינאית בהמשך הסיפור ,וסחרחורת זו היא הקובעת את תחומיה של החטיבה
הבאה במגלה טמירין ,המשתרעת גם היא על פני למעלה מעשרים איגרות.
תחילה נוהגים החסידים ביד רמה .על פי הוראותיו של זליג מוציא זיינוול את
דיבתו של מרדכי גולד כמי שלא רק אכל טריפות בבית השר ,מארחו ,אלא גם
כמי שנאף ביער עם גויה .זיינוול אכן פירסם פאשקווילים ואף החתים שני
"עדים" על מודעה המאשרת ,שגולד הוא זה שעשה "מעשה זימה" ביער עם
איכרה גויה אלמנה שיצאה לזנות .העסקנים החסידים מקווים שהגויה תתעבר
ותאפשר בצורה זו להעטות חרפה על מרדכי ולהביך את חותנו ,שיחסו אל חצר
הרבי הוא אמביוואלנטי (לעומת אחיו המקורב אל הרבי) .זליג מרחיק לכת
ודורש על מרדכי משם הרבי את דרשת "אשר הגיד מרדכי" שכבר הוזכרה .לפיה
גולד חטא בפיו (אכילת הטרפות) וב"גיד" שלו ו"פגם על ברית הלשון וברית
המעור" (כלומר ,אכל בפיו טריפות והשתמש שלא כהלכה בערווה ,שהוטבעה
בה אות בריתו של אברהם אבינו; איגרת כ"ג ,עמ' .)99הסיפור על הזדקקותו
של גולד לזונה הגויה קונה לו מהלכים" .כל העולם אצלנו מדברים כולם מזה"
(איגרת כ"ד ,עמ' ,)100והחסידים כבר רוקדים על קברו של המשכיל הנואף.
מה־גם שבינתיים נתעברה המשרתת היהודיה שבבית וולף דובניר ,ו"בלתי ספק
מחתנו הרשע ,מרדכי ימ"ש" נתעברה ,אף על פי שהמשרת יהודא המופקד על
מרתף היין של וולף מודה באבהותו .הרבי מכריז את דבר מפלת המשכיל וחותנו,
"והיה לנו מזה תענוג גדול מאוד ,וזימרנו זמירות ורקדנו בעגולה בדביקות גדול,
והיה הרקדות כמו אותן שבימי הבעש"ט" (איגרת כ"ה ,עמ' .)102-101אבל עד
מהרה מתמוטטת הישורת ,והעניינים מתחילים להתפתח בכיוון מבהיל .מתברר
שלעלילה על גולד אין רגליים .האיש ידוע כעקר ,והכל יודעים על דבר ביקורו
אצל רופא בעניין חידוש הפוריות שלו וזה אמר לו כי אין ביכולתו "להועיל לו
כעת" (איגרת כ"ז ,עמ' .)106כנגד זה העידה הגויה ,שהנואפים ביער היו חסידים
מבני חבורת הזלינאים .היא אף השכילה לגנוב מכיסו של אחד מהם איגרת
המעידה בבירור על זהותו .תוך כך הסתבכו החסידים במעשה מסוכן ,שנועד
למוטט את עסקיו של וולך דובניר .הם הרעילו יין מיינותיו ,שנמכר לאחד מן
האדונים שבסביבה .האדון הוזהר בעוד מועד ,ועסק היין לא הרחיק לכת .לעומת
זאת ,החליט השר מקריפן לחקור את דבר הריונה של הגויה ולגלות את אבי
114
דן מירון
העובר ,על מנת לשלוח את המנאפים "על הסאמביר" (לסיביר) .זיופי מכתבים
ושאר מעשי חבלה והסתרה ,לרבות נסיון להביא את הגויה ההרה לידי הפלה,
לא הועילו ,ונתהווה הכרח להרחיק את הגויה מן המדינה .מה־גם שבינתיים נודע
על דבר התמנותו הקרובה של השר מקריפן לוויצעגוברנאטור במקום מודעו,
שהועלה לדרגת גוברנאטור .נוצר צורך דחוף להסיע את הגויה עם אביה (שהסכים
להתלוות אליה תמורת שכר הוגן) בסתר אל מעבר לגבול .הגויה הולבשה בבגדי
"יהודיש" והוצגה כאשתו האילמת של ר' דוד ה"עגלן" של מרכבת הרבי ,יהודי
"גברן" ,שניתן היה לסמוך על כוחו וחכמתו ,שכן הנסיעה היתה מסוכנת הן
מחמת שהגויה ההרה היתה מבוקשת לחקירה והן מחמת שהיא היתה כרוכה
בהברחתם של שני "פאדאניס" (צמיתים) ,שהיו שייכים בוודאי לאחד מבעלי
האחוזות של הסביבה (יש לזכור ,שהסיפור מתרחש עשרות שנים קודם לשחרור
הצמיתים על ידי הצאר אלכסנדר השני) .מטעם זה הסכים הרבי ,אחרי קשיים
וסירובים ,שהנסיעה תיעשה במרכבתו שלו .היה גם הקושי שבהברחת הגבול
האוסטרי (הגויה ואביה הוסעו לגאליציה) ,ועסקני החצר פרפרו מאימה ("אנחנו
בכאן בפחד גדול" ,איגרת ל"ח ,עמ' " ; 122הלכנו בכאן כמעט בלא נשמה" ,איגרת
מ' ,עמ' )124וחיכו בקוצר רוח לידיעות מן ה"קורדאן" על כך שהנמלטים אכן
עברו את הגבול בשלום ויצאו מתחומה של מדינת הצאר .פחדם מצא את ביטויו
גם בסיגנון של איגרותיהם שנשמעו בו הדי הנשימות החטופות של הכותבים.
כמה מן המכתבים נעשו קצרים מאוד ,בבחינת מסרים של חירום .אבל בסופו של
דבר נבלמה גם המפולת החדשה .השחרת פניו של מרדכי גולד אמנם לא צלחה
וכעסו של השר מקריפן על הכת החסידית עלה להשחית ,ובכל זאת יכלה החצר
הזלינאית להירגע.
גם לתוך חטיבת האיגרות העוסקת בשערוריה סביב הדיבה שהוצאה על מדרכי
גולד ,פרשת הניאופים וההריונות למיניהם ,והצורך בהרחקת הגויה ההרה מן
המדינה ,הושחלו שלוש איגרות (כ"ו ,ל"ד ,מ"ג) העוסקות בענייני החצר של
אוליק ונסיונותיה הליתארגיים לקרב אליה את הלמדן משה פישלס מגרודנא.
אף איגרות אלה משמשות לצורכי קונטראפונקט וניגוד קיצבי .לעומת הסטאקטו
והפורטיסימו של זאלין ,אוליק היא כולה ליגאטו ופיאניסימו .לא הרבה מתרחש
בחצר החסידית הקטנה והשולית .אמנם ,מתברר מן המכתבים מהי טכניקת
ידיעת הנסתרות של הרבי (חסידיו מודיעים לו מראש את אשר עליו לדעת
בדרך מאגית כביכול בעת שיבוא לפניו פלוני או פלמוני); אבל גם כאן נראים
"פשעיה" של אוליק בבחינת תה חיוור לעומת המשקאות החריפים של עסקני
זאלין .הנסיונות לקרב את משה פישלס אל החסידות עודם נמשכים בצעדי צב.
לפני שער החוק
115
משפטים שיכלו להשתלב בפרץ או עגנון
כגודל החרדה סביב פרשת הגויה והברחתה כן גודל הרגיעה המשתררת בסיפור
לאחר סיומה ה"מוצלח" של הפרשה .הישורת שעליה פוסעים עתה עסקני החצר
משתרעת על פני עשרות מכתבים .היא מוצגת לראשונה במלוא זוהרה באיגרת
מ"ה ,שפרל עצמו ייחס לה ערך רב ,והקוראים הראשונים של ספר מגלה טמירין
הסכימו עם הערכתו זו )12(.באיגרת מתאר זליג בפירוט את יציאתו של הרבי לשדה
במרכבה (שאולה; מרכבתו שלו עדיין לא חזרה מהסעת הגויה ואביה לגאליציה)
כדי לירות חיצים בשטן ,כמנהג גובראין יהודאין בל"ג בעומר .התפעלותו העצומה
מכל תנועת יד וזיע רגל של הרבי מייצרת טקסט קומי לעילא ,שכן זליג מעניק
פירוש גראנדיוזי גם לכישלונותיו הפשוטים של הרבי ,שידו לא רב לו במלאכת חץ
וקשת .כשנופל החץ השני שיורה הרבי בחזרה אל תוך העגלה שעליה הוא עומד
מפרש זליג את הכישלון הקטן כאות לכך שהשטן ושלוחו (הוא השר מקריפן) ייכנעו
תחת כיסאו של הרבי וייאסרו אל מרכבתו .לא פחות קומי הוא תאור המריבה בין
שני האחים הכלי־זמרים ,יהודה ויוסף ,שליוו את הרבי בנגינתם בדרכו אל השדה,
על הקשת שניתנה להם במתנה ,היינו מי יזכה במיתר ומי בידית הקשת הפחותה
בערכה ממנו (שכן המיתר המתוח הוא שהוליך את החץ ואיפשר לו לעשות את
שליחותו) ,והפילו גורל ,שלפיו זכה ר' יהודה הכנר במיתר ואילו אחיו המתופף
זכה בידית הקשת ,וכך ראו הכל בחוש "השגחת הבורא" ,שכן הכנר יכול לכרוך את
המיתר על כינורו והמתופף יכול לקשור את הידית סביב התוף ,ומה ראיה טובה מזה
דרושה להודאה בכך "שכל העשיות וכל העסקים שנעשה אצל רבנו הקדוש שיחי'
הוא הכל מעשה נסים" (עמ' .)136ואולם פרל לא הסתפק כאן בהצגה הקומית
של פולחן הצדיק .היתה דרושה לו מסירה לירית ,מופנמת ואותנטית יותר של
ה"תענוג" החסידי ומקורו בעולם האמונה והביטחון שבאמונה ,והוא התיר לזליג
לסיים את איגרתו במשפטים על כך ש"בלא אמונה אין שום דבר בעולם"; משפטים
שיכלו להשתלב (תוך תיקוני סיגנון ,כמובן) בסיפור ניאו־חסידי של פרץ או עגנון:
אנחנו רואים כאשר ציפור פורח מקן שלו כשרוצה לאכול .הלא אם לא היה
לו אמונה לא היה פורח ,כי הוא אינו יודע אם ישיג מה לאכול או לא ,ויותר
טוב לו לישב במנוחה בקן שלו ,ולמה לו לפרוח ,בפרט כשהולך גשם או
כשהוא קר על העולם .אך האמונה שיש לו נותן לו חשק וכוח לפרוח ,כי יודע
כשיפרח יהיה לו לאכול .ואם ציפור יש לו אמונה ,הלא אלף פעמים לא כל
שכן שמחוייבים אנחנו להיות לנו אמונה שלמה (עמ' .)137
116
דן מירון
לכאורה ,הכל אתי שפיר בממלכת זאלין .עניין ה"בוך" כמעט נשכח .סיבוך קל
עם אשת החוכר ,שהשאילה לגויה את בדיה ה"יהודיש" ונותרה ללא פרנסה
בעוד בעלה יושב בבית הסוהר ,נפתר ללא קושי .נמצאו סוסיו של וולף דובניר,
שהחסידים גנבום כנקמה על סירובו של הסוחר להשאיל לרבם את מרכבתו
(לשם חגיגת ל"ג בעומר) ,ונפתחת חקירה בעניין הגנבה ,אבל ההוכחות
שתצבענה על הקשר בין הגנבה לבין החצר הזלינאית אינן בנמצא .נודע על דבר
הגעתם של הגויה ואביה לגאליציה ,ואנשים הבחינו בכך שהם אינם יהודים
ואינם בני המקום .הגויה השרויה בהריון מתקדם תלד במשך הזמן תאומים.
כל זה מחייב פיקוח מסויים מצד החצר ,ואכן זליג שולח ל"קורדאן" שליח,
מעין אמבאסדור ,שאחד מתפקידיו יהיה לספק אינפורמאציה שוטפת בעניין
הגויה .הוא גם אמור להבריח לגאליציה ספרי חסידות הנדפסים מעברו הרוסי
של הגבול וכן להתחקות אחר עקבותיו של ה"בוך" הארור ,ואם אפשר אף
להשיג עותק שלו ,או אפילו לקנות את כל העותקים הנמצאים בשוק ,ובצורה
זו להגביל את השפעתו .אולם כל אלה אינם עיקר בפעולתה של החצר כעת,
ואף לא סיבה או סיבות עיקריים למשלוח השליח לגאליציה .החצר ,הבטוחה
בעצמה ובכוחה ,נושאת את נפשה לגדולות מאלה .למעשה ,היא מתחילה
לפתח מעין פוליטיקה אימפריאלית ,וזליג ,הכל־ולך שבה ,עוסק עתה לא
בזיוף מכתבים ובהברחת גויות מעוברות אלא במאבקי כוח בהיקף גיאוגראפי
רחב מאוד .תחת הנהגתו פונה החצר עתה הן צפונה ,אל לב המבצר הליטאי־
המתנגדי ,הן דרומה ,לעבר מבצריה של החסידות האוקראינית ובראשם החצר
ב"דישפאל" ,היא עיר מושבם של הבעש"ט ושושלתו הישירה ,המיוצגת על ידי
ר' ברוך ,נכדו ,וכן לעבר מרחבי ה"קורדאן" ,שאל צדיקיה מתייחסים הזלינאים
בלעג ובזילזול (הם אף מעלים את האפשרות ,שכל עניין ה"בוך" איננו אלא
מזימה של צדיקים חלושים אלה; ראו איגרת נ"ח ,עמ' ,)163ובעדות חסידיה
המתרבות והולכות הם רואים כר נרחב להגדלת ממלכתם .זהו אולי הטעם
העיקרי לשילוחו של ה"אמבאסדור" ,ר' מאיר יעקב מזאסלב ,אל מעבר לגבול
האוסטרי .במשך הזמן אף תישא החצר הזלינאית את עיניה למרחקי דרום
קוסמים עוד יותר ,וזליג יתפאר" :ותתפשטה הכת שלנו בכל ארץ טורקייע"
(איגרת קט"ו ,עמ' .)278טורקייה ,צריך לזכור ,שלטה בתקופה המתוארת
במרחבי הבלקן ,לרבות האזור המכונה וואלאכיה (רומניה) ,שגם בו קנתה
לעצמה החסידות השפעה גדלה והולכת.
לפני שער החוק
117
תכתובת סתר
הפנייה צפונה מתגלה בסידרה ארוכה של איגרות העוסקות בכהונת הרבנות
בעיר קובנה ,שהיא עיר של למדנים" ,עיר מלאה חכמים ואנשי מדע" (איגרת
קי"ג ,עמ' .)274כס הרבנות התפנה בקובנה ,והחצר הזלינאית מנסה בכל
כוחה להושיב עליו "אחד משלה" או מי שהיא סבורה שהוא אחד משלה,
הרב של העיר קאלנע .זהו למדן מובהק ,אחד מתלמידיו של הגאון מווילנה,
שנאלץ להעמיד פני חסיד ולנהוג כמקורב של החצר בזאלין .הוא נושא את
נפשו לכהונה הקובנאית ,כפי שהוא כותב לידידו מנוער שם ,הדיין מיכל
כהנא ,בתקווה שהרבנות בעיר החכמים והמדע תאפשר לו להתנער מזיקתו
המאולצת לחסידים ולחצרותיהם .בינתיים הוא נעזר בכל מאודו בהשפעת
החצר של זאלין ,שיש לה ,מסתבר ,השפעה לא מעטה גם במעוז המתנגדי־
הליטאי .מאמציו ומאמצי החצר נתקלים במאמצי נגד של החצר שבדישפאל
(מז'יבוז') ,שגם לה יש חסיד נאמן היושב בקובנה ,הוא הגביר יעקב לייב,
והיא מעוניינת במינוי חתנו כרב ,אף על פי שאותו חתן ,ר' שמעריל ,היו לו
"מכשולות קטנות" בענייני ניאוף והונאה .המאבק מתמשך על פני איגרות
רבות המוחלפות בין עסקני החצרות השונות ונאמניהן היושבים בקובנה .תוך
כך מתנהלת גם תכתובת סתר בין הרב מקאלנע לדיין מיכל כהנא ,שהחסידים
רואים בו "פלגאי גדול" ו"שד יהודאי" .לכאורה יד זאלין על העליונה ,הן בגלל
הפגמים במועמד של דישפאל ,שבהם מודה גם הרבי הדישפולאי בעצמו ("זה
השוטה שמערל אינו ראוי" ,איגרת פ' ,עמ' ,)216הן משום שדישפאל אינה
חרוצה ונחרצת דיה במאמציה לרכוש את אהדת בני ביתו של הגביר המקומי,
קלמן ביסינגר .למרות שאנשי החצר הדישפולאית מנסים להבאיש את ריחו
של הרבי מקאלנע ,שהוא אחד "מבעלי ראתן" (כלומר ,לוקה במחלת מין)
ומ"שידאין יהודאין" (איגרת ס"ה ,עמ' ,)182-181אין היא יכולה למנוע את
מינויו .החצר הזלינאית הצליחה "להעביר" את המועמד שלה ,אף כי החליטה,
אחרי שיקול דעת פוליטי ,שהרבי עצמו היה שותף לו ,שלא לערב בסיכסוך
את השלטונות הרוסיים ולהסתפק בהפעלת עוצמתה במסגרת העדה היהודית
בלבד .אמנם ,דישפאל קנתה לעצמה חסיד נלהב אחד בקובנה ,הנער בנו של
הגביר ביסינגר ,שספר שבחי הבעש"ט הלהיט את דמיונו ועורר בו רצון עז
להחזיק בידיו רליקווייה בעש"יאניים .הנער גנב מבית אביו גביע כסף יקר
("סטערכאן") והמחאות כסף ושלחם בידי שליח (שלקח לעצמו את מרבית
הכסף) לחצר הרבי כאות תודה על מיקטרת החרס העתיקה שנשלחה אליו
118
דן מירון
בתור מיקטרת הקסמים של אבי החסידות בכבודו ובעצמו .אגב ,לקובנה
הגיע גם הלמדן משה פישלס מגרודנא ,אחר שסרב להצטרף אל כת החסידים
והתגרש מאשתו ,שעמדה בתוקף על הצורך בקשר עם הכת.
אבן מתדרדרת ראשונה בבית החסידות המתפורר
אּפִית במהלכי התכתבות ארוכים -ניגוד בולט להתנהלות
כל זה מתנהל באיטיות ֶ
הסיפורית בחלקיו הראשונים של הסיפור וכן במהלכיו האחרונים ,אשר לא יאחרו
לבוא .המפולת החדשה והאחרונה מתחוללת בשלושים האיגרות האחרונות,
והיא מתחוללת בכמה אירועים נפרדים ,או מכמה כיוונים שונים ,המתלכדים
בסופו של דבר למערבולת אחת .תחילה מתרחשת מפולת קטנה ,צדדית ,דווקא
בגרודנא .אשתו של משה פישלס קיבלה את הגט מבעלה בכוח טענתה שראתה
בו מעשי רשע ואפיקורסות .זמן קצר לאחר מכן גרש גם איש האמונים של החצר
של אוליק ,גרשון קוריצר ,את אשתו שלו אחר שהוציא עליה שם "שעשתה מעשה
מכוער עם איש בחור אחד" ,ושניים מאנשי הכת מסרו עדות בעניין זה בבית הדין
הרבני .זמן קצר לאחר מכן נישאו גרשון ואשת משה פישלס והעיר גרודנא היתה
כמרקחה .התברר שהעדות שהביאה לגירושיו של גרשון היתה עדות שקר ,ו"כל
העולם פה חורקים שן על גרשון ועל כל הכת" (איגרת ק"כ ,עמ' .)284הוקדח
תבשילה של החצר של אוליק בעיר־ואם גרודנא .אולם זו רק האבן המיתדרדרת
הראשונה בבית החסידות המתפורר .חמורה לאין ערוך יותר היא ההתרחשות
שעליה מדווח מן ה"קורדאן" ר' מאיר יעקב ,שליח החצר הזלינאית .דבר שהייתם
של הגויה ואביה בגאליציה נודע לשר מקריפן .בקשת הסגרה נשלחה לשלטונות
האוסטריים .מלכתחילה סבור ר' מאיר יעקב ,שניתן יהיה להדוף בקשה זו .הוא
מנסה לגייס לשם כך את אהדתם של גבירי טרנופול ,שליבם היהודי לא יניח להם,
הוא סבור ,לאפשר שילוח בורחים שיביא למאסרם של יהודים ולהעמדתם לדין
בפני בתי הדין (ה"סונד") הרוסיים הידועים באכזריותם .תוך כך הוא רוצה לחשוב
שדיני ההסגרה הנהוגים באוסטריה לא יתירו את שילוח הבורחים משום ששילוח
כזה אפשרי רק במקום בו נתמכת בקשת ההסגרה בהחלטה משפטית פלילית,
היינו ,במקום בו נחשבים הבורחים כמי שעשו לכאורה "מעשה קרימינאל" והם
מתבקשים לבית דין .שני השיקולים נמצאים מופרכים .גבירי טרנופול אינם נוקפים
אצבע ,ואילו בקשת ההסגרה אכן נתמכת בהחלטה להעמיד את הבורחים למשפט
הן בגלל החשד בעניין חלקה של הגויה במזימות החסידים; הן בגלל היותם ,היא
לפני שער החוק
119
ואביה ,צמיתים שברחו מאדוניהם .ההליך ,כדרכם של הליכים משפטיים ,מתקדם
בצעדים מדודים ואיטיים אבל גם בלתי ניתנים לעצירה ,ובסופו של דבר הגויה
ואביה נשלחים אל מעבר לגבול ,והשר מקריפן מכין את עצמו לטבח משפטי ,שבו
יישלחו "חמש מאות" חסידים "על הסאמביר" .לרגע נדמה לחסידים שהגורל זימן
להם מפלט .פריידא ,המקורבת לשר ,מתעברת באלמנותה ,והעסקנים של זאלין,
בטוחים שהשר הוא אבי הוולד ,נראים לעצמם כאילו החזיקו אותו "בראש" .אולם
עד מהרה מתברר שהמעבר של פריידא היה הירצלי ,בנו של הרבי .ברגע האחרון
עוצר זליג בזיינוול שלו ,שהוא ממטיר עליו חרפות ("מה אדם אתה -אינך יודע
אם אתה חי" ,איגרת צ"ד ,עמ' ,)135לאחר שהלה כבר עמד לפנות אל השר בנסיון
לסחוט אותו בתור אבי הוולד שבמעיה של פריידא .למרבה המזל ,פריידא יולדת
ילד מת .נסיון לשדך אותה לבן הרבי (על מנת שהיא תשמש מעין שליחה של החצר
בבית השר) נתקל בהתנגדותו המוחלטת של השר ,המאיים לנתק את כל קשריו
איתה אם תיאות לשידוך .בינתיים מתהווה מפולת גם בענייני החצר של דישפאל.
בקובנה מגלה הגביר קלמן ביסינגר את גנבת ה"סטערכאן" והכסף .בחקירה בפני
הדיין מיכל כהנא ,מורהו של בן הגביר ,מודה הנער בחטאיו .המשטרה נשלחת
לחפש את הגביע היקר בבית הרבי מדישפאל ,והיא אכן מגלה אותו במקום הסתר
שבו הוטמן -לא בלי סיוע ממרגלי החצר הזלינאית .זאת ,למרות ששתי החצרות
החליטו -לנוכח הסכנות והלחצים -לאחד כוחות ,להתפייס ולהעמיד חזית
משותפת בפני אויבי החסידות.
מלחמת החורמה בין החצרות
כל זה מתרחש בעוד שתי החצרות ממשיכות לנהל את המדיניות האימפריאלית
שלהן ואת מלחמת החורמה זו בזו .מתחילה נראה כאילו ידה של זאלין על
העליונה .הרבי מתמנה ל"נשיא" ארץ ישראל ,היינו למי שמופקד על הכספים
הנתרמים לטובת יושבי הארץ לקופת ר' מאיר בעל הנס .תוך כך הוא משדך את
בנו ההולל לגביר מגאלאץ ,שהקשר עימו מרחיב את תחומי השפעתו אל עומק
הקיסרות העות'מאנית .אבל החצר של דישפאל אינה טומנת את ידה בצלחת.
היא מעמידה כנגד קופת ר' מאיר בעל הנס קופה מתחרה לתרומות לשם עילוי
נשמתו של הבעש"ט ואינה מהססת לנצל את העובדה שהקופה הראשונה
קשורה במעשה בלתי חוקי של הוצאת כספים בלתי מוצהרת מתחומי הקיסרות
הצארית בעוד שהקופה המתחרה אינה מחייבת מעשים שכאלה .תוך כך חותרים
120
דן מירון
אנשי דישפאל תחת השידוך של בן הזלינאי עם בת הגביר מגאלאץ ומביאים
להחזרת התנאים .אנשי זאלין מצליחים להפר את השידוך האלטרנאטיבי של בת
הגביר עם בן הרבי הדישפולאי בטענה שאין יודעים מי אביה ,באשר אימה היא
"מנאפת גדולה" .עד הרגע האחרון ,בלב המפולת ,ממשיכים הרביים לנהל את
חצרותיהם כאילו שום סכנה אינה צפוייה להם .ה"תענוג" החסידי נמשך בזאלין
גם לאחר פטירתו החטופה של זליג לטשיצ'יבר כתוצאה מן הידיעות על חזרתם
של הגויה ואביה לקריפן .הרבי ,שכבר גבר לגמרי על העצבות הקלה שנתעצב
לאחר מות המזכיר החרוץ והמסור שלו ,שמח על מפולת המתחרה הדישפולאי
ושרוי "בחדווה אשר לא ראינו אותו כך מימינו" ,כעדות המזכיר החדש ,ר' נתן
באקליניק .גם עניין הגויה והמשפט הצפוי בעיקבות חקירתה אינו מטריד אותו.
"אל יהיה לכם עצבות" ,הוא מעודד את חסידיו בעודו שותה לרווייה ומשקה את
כל אלה שעימו" ,ונאבדה העצבות מאיתנו מכל וכל" .תוך הקבלה מלאה לאיגרת
הראשונה נזקק הרבי גם כאן הן לגחלת ולמיקטרת והן לבית הכיסא .אחרי ששתה
והשקה ארבע פעמים והרקיד את חסידיו ב"הרקדות ביניים" בין הרמות הכוסיות,
הוא נוטל עימו את "המעלה עשן" והולך לבית הכיסא ,ושם ,בעוד החסידים שרים
ומרקדים ,נאחזת האש שבמיקטרת באלכוהול הממלא את גרונו ,וכל קרביו של
הרבי עולים באש .ר' נתן באקליניק ,שהשתהותו של הרבי הדאיגה אותו ,מגיע
לבית הכיסא ורואה באמצע החדר החשוך "כמו שלהבת מראה תכלת" -בבואת
האלכוהול הבוער בתוך גופו של הרבי (פארודיה על תאור מותו של הבעש"ט
בספר שבחי הבעש"ט) .הרבי מת בלב ה"תענוג" שנהפך לעינוי תופת .במהומה
נגנבים המיקטרת וה"טשאמביר" (אדרת) הטוב שלו (איגרת קמ"ז ,עמ' 328־.)327
תוך זמן לא רב נאלצת החצר המיותמת לנוס על נפשה .הוא הדין בחסידי הרבי
בקריפן .המכתב האחרון בספר מגיע ,כאמור ,מזיינוול וורחייבקר השרוי בלא
אשתו ובלא בניו -פליט בדרך לארץ הקדושה.
[ה]
הסוז'ט של מגלה טמירין ,על מרכיביו העיקריים ועל הדינאמיקה המפעילה אותו,
מונח גלוי לפנינו -מעשה מרכבה משוכלל ,ועם זאת פשוט .ברור לגמרי שפרל טרח
טירחה מרובה על שיכלולו ועל שמירת שיווי המשקל בו :הוא הקביל את האיגרת
הראשונה לאיגרות האחרונות העוסקות במות זליג לטשיצ'יבר ובהסתלקותו של
הרבי מזאלין -תחילה לבית הכיסא ואחר כך לעולם שכולו טוב בבחינת התפשטות
לפני שער החוק
121
הגשמיות; הוא זרה לאורך הסיפור ,בנקודות אסטראטגיות של התפתחותו ,כמה
תמונות מפתח המרחיקות אותנו מתחום מושבה של הקהילה החסידית המתוארת
כגון ליער (בהקדמה של עובדיה ,באיגרות כ'-כ"ב שבהן סופר על הגילוי המזוייףשהיה לזיינוול וורחייבקר ביער ,ובאיגרת ל"ה שבה שבה ומופיעה פרשת הניאוף
עם הגויה ביער) ,או ל"גיא עמוקה בלי מדרון כי אם ארץ גזרה היה שווה" בין
"הרים גדולים עד מאוד" ,שבו תועה עובדיה בהקדמתו (עמ' ,)31או ללב הים בעת
"סערה גדולה" כל כך "עד שהגלים קפצו על הספינה והיה פחד גדול" (באיגרת
המסיימת של "הנוסעים אל הארץ הקדושה" ,עמ' .)334הוא שזר לאורך הסיפור,
שוב ,בנקודות חשובות שבו ,את מוטיב ה"לולקע" (המיקטרת והעישון) ,הנמשך
והולך מן האיגרת הפותחת דרך כל האיגרות המתארות את הרבי וחסידיו שרויים
בהלוך רוח של "תענוג" וחדווה עד לאיגרת המתארת את ה"שלהבת מראה תכלת"
שבקעה מגרונו של הרבי המת ,והכוללת גם את סיפור גנבת המיקטרת הקדושה
במהומה שהתרחשה בבית הרבי עם גילוי גופתו הבוערת .במהלך השיזור הזה
עיטר את המוטיב בפרטים צבעוניים במיוחד ,כגון במעשה ה"ציבוק" הטורקי
הארוך מאוד ,הנתון ב"בערשטינינין מישטיק" (פייה עשויה מעינבר) ,שהביא לרבי
מזאלין אורח מן העיר יאסי הקרובה לתחומה של הקיסרות העות'מאנית ,ובכך
בישר את הופעת היומרות של החצר הזלינאית לשליטה בחסידים של כל ארץ
"טורקייע" (איגרת ס"ג ,עמ' ,)175או המיקטרת העתיקה שנמצאה בעת חפירת
הבאר בחצר הרבי מדישפאל ונשלחה לנער בקובנה כאילו היתה היא מקטרתו של
הבעש"ט עצמו ,או הסיפור על הלולקע הפלאית ,שהקנה שלה היה ארוך כל כך ,עד
שהיה יוצא מן העגלה בעת הנסיעה ,והיתה בה סגולה פלאית "לעשות הרשעים
ישן" ,כלומר ,להרדים את הרשעים (איגרת ע"א ,עמ' ,)194-193או ה"ציבוק"
הארוך מאוד" ,לא ראיתי כזה מעולם" ,שנעשה מעץ שגדל בארץ ישראל על קברו
של ר' יוסא קטנתא ,ונשלח לרבי מזאלין בשיא כוחו האימפריאלי ,עם התמנותו
ל"נשיא ארץ ישראל"" ,ומי שלא ראה הרבי מעשן [בו .ד"מ] לא ראה יופי מימיו"
(איגרת קט"ז ,עמ' .)280-279
עקרון המטוטלת :מן החטא אל העונש
כל אלה וכן עשרות מוטיבים אחרים משוזרים בׂשום שכל ובתיכנון אסטרטגי
מבריק בדגם המרכזי המעצב את הסוז'ט בכללו ,הממיר מהלכים סוערים והרי־
סיכון בהפסקות של רגיעה ובטחון ,והמרפה עלילה מתוחה וקיצרת נשימה
122
דן מירון
באמצעות סצינות קונטראפונקטיות איטיות ומרווחות .השאלה העומדת לפנינו
כעת היא מהי ה"משמעות" המשתמעת מן הסוז'ט; כלומר ,באיזו צורה משרת
הסוז'ט בשלמותו את ה"דיאנויה" (ההגות) הכוללת של הסיפור ,שיש להבדילה
מן המשמעות ההגותית הפולמית המגולמת במרכיביו החלקיים .משמעות זו
מתבהרת לנגד עינינו שעה שאנו מפנים את מבטנו מן החלקי אל הכולל .בכללותו
אין מגלה טמירין עוסק ישירות ב"מהות כת החסידים" ,אמונותיה ,מנהגיה
וספרותה .אף על פי שהוא עושה שימוש סיפורי רב בכל אלה ,לא אלה המרכיבים
הקובעים את המיתאר המתרחב והולך שלו ולכן גם את התפרסותה של האידאה
הגלומה במיתאר סיפורי דינאמי זה .משום כך ,הקריאה בסיפור לאור חיבורו
הגרמני של פרל ,המככב כאן בתפקיד ה"בוך" ,כל כמה שהיא נחוצה לשם הכרת
הרקע האידיאולוגי־הפולמוסי וההיסטורי שלו ,עלולה להביא לטעויות חמורות,
ואף הביאה בפועל לטעויות כאלה .הסיפור ,כפי שהוא כתוב ,עוסק במה שהוא
עצמו מכנה "מעשה קרימינאל" .זהו סיפור על הפרת החוקים ועל התסבוכות
והעונשים הכרוכים בה .המיבנה והקצב של הסיפור בכללו נקבעים ,כפי שראינו,
על פי עקרון המטוטלת :מן החטא (במובן היורידי של המושג; היינו ,מהפרת
החוק) אל העונש; מהדיפת העונש ודחייתו באמצעות חטאים חדשים ,המביאים
את הסיפור אל רגעי ה"ישורת" הרגועה שלו ,אל שיבתו של איום החוק ביתר
תוקף ,חימה וזעם ,עד למיצויו בצורת הרס הקהילה החסידית בסיום הסיפור.
מגלה טמירין הוא ספר על אודות החטא ועונשו ,ואין החטא מובן כאן אלא
כהפרת החוק ,כמעשה פשע במובן המשפטי של המושג .לפנינו ספר המעלה
דרמה שניתן לתארה כמשפטית.
זהותו זו של הסיפור מייצרת לא רק את מהלכו העלילתי ואת המתח ההולך
ומצטבר בו לקראת הפורקן הסיפורי הסופי ,אלא גם את ההגות העקרונית,
המטאפיזית ,המזינה את כל פרקיו והמשווה להם משמעות אוניברסאלית.
פרל הבין את מושג החוק כפי שהבינוהו מיטב הוגי המחשבה המדינית במאה
הי"ח ,ומשום כך קריאה ב"רוח החוקים" של מונטסקייה דרושה כהכנה לקריאה
מושכלת במגלה טמירין לא פחות משדרושות לשם כך הקריאה בספרות
החסידית ובפולמוסים שהקיפוה או בכל טקסט אחר המבהיר את הרקע
ההיסטורי של הסיפור .החוק מבטא את "היחסים הנחוצים המתחייבים מטבע
הדברים" .הוא מגלם את ההשתלשלות ההגיונית והנכונה של כל ההתפתחויות
שהתחייבו מן העילה הראשונית או ה"עתיקה" -בריאת העולם בידי אלוהים
יצירת עולם החומר ,עולמם של "השכלים הנעלים מן האדם" ,עולם בעליהחיים ובעיקר עולמו של האדם .לכל אחד מן העולמות הללו -חוקיו שלו ,וכל
לפני שער החוק
123
החוקים מתייחסים אל העילה הראשונית והיו גלומים בכוח במציאות שנוצרה
כתוצאה ממנה .בשום פנים ואופן אין הם בבחינת הסכמים שרירותיים ,או
תוצאה מיכאנית של מצבים היסטוריים מתחלפים ,וכל הסבורים שכאלה הם
נתפשו לדבר שטות" ,כי מה יכול להיות שטותי יותר מההנחה ,שגורל עיוור
יכול היה ליצור יצורים נבונים?" בורא העולם מגולם בחוקים שהנחיל לעולם.
"אבסורד הוא לומר ,שהבורא יכול להנהיג את העולם שלא באמצעות חוקיו,
שכן ללא חוקים אלה היה העולם חדל להתקיים" .חוקי האל מגלים את עצמם
בראש ובראשונה באמצעות חוקי הטבע ,יצירתו ,שלא תיתכן תמורה ,הפסקה
או השעייה בתחולתם .בני האדם מרחיבים את תחולת החוק המגולם בטבע,
אך הודות לתבונתם ולרצונם הם יכולים גם לנסות לחמוק מן החוקים שהם
עצמם קבעו ,שכן "העולם התבוניי אינו נשלט באותה יעילות שבה נשלט עולם
החומר" .משום כך הונהגו גם חוקי הדת ,והם החוקים שבאמצעותם מנסה האל
"להחזיר" את בני האדם אל תחומי הקיום לפי החוק .כמו כן נקבעו מסיבה זו
חוקי המדינה ,הן בחלקם המדיני והן בחלקם האזרחי .מגמתם היא לבסס את
הקיום לפי החוק ביחסים בין המדינות וביחסים בין האישים הפרטיים בתוך
כל אחת מן המדינות והחברות ,ולהשית סנקציות על מפירי החוק .אמנם ,לכל
מדינה וחברה חוקים משלה ,מותאמים לאופיה היחודי ,למיקומה הגיאוגראפי,
לדת הנהוגה בה ולהיסטוריה שלה .עם זאת ,מופעלת כל מערכת החוקים על
ידי "רוח" אוניברסאלית ,שהיא תמצית ההגיון הקוסמי המטאפיזי של החוק,
()13
.L’esprit des lois
ההנחה החסידית שחוקי הטבע ניתנים להפרה
פרל רואה לפניו עולם של הירארכיה חוקית בעלת חמישה רבדים :חוקי האל
המגולמים בחוקי החומר (הטבע); חוקי האל המגולמים בחוקי הדת -דת ישראל,
כמובן .כאמור ,חוקי הדת (התורה) ניתנו כדי להחזיר את החברה האנושית (עם
ישראל) אל מסגרת החוק האלוהי ,שממנו ניתן היה לה לסטות בכוח התבונה,
המאפשרת לאדם בחירה בטוב אך גם ברע; חוקי המדינה ,שהם בספר מגלה
טמירין בעיקר חוקיהן של האימפריות הצארית והאוסטרית ,שבתחומיהן חיות
הקהילות היהודיות המתוארות בספר ,אבל נספחים אליהם גם חוקי המדינה
היהודית ,כפי שהם טבועים במקורות ואחדים מהם אף שרדו בחיים בצל שבעים
מלכויות (למשל ,האיסור שגזר ועד ארבע ארצות בפולין על הפקעת חכירה מידי
124
דן מירון
יהודי באמצעות העלאת דמי החכירה באורח תחרותי); חוקי החברה -במובן
של נימוסים והגבלות הכרחיים לשם קיום חברתי תקין ,גם אם אין בהפרתם
משום הפרת חוקי המדינה ,כגון הימנעות מגרימת נזק לזולת ,מהכפשתו וביזויו
וכו' והצורך בהתחשבות בחלשים ובמעשי חסד שנועדו לסייע להם (אלה מיוצגים
במגלה טמירין בעיקר על ידי התנהלותו של מרדכי גולד ,המסייע לא פעם ליריביו
בעת צרתם); ואחרונים אחרונים חביבים -חוקי הלשון ,המגולמים בדיקדוק
ובתחביר התיקניים ,שבלעדיהם לא ייתכן מה שפרל ובני דורו כינו "לשון צח",
וממילא לא תיתכן תיקשורת מושכלת והבנה נכונה של רעיונות ומושגים.
החברה החסידית המתוארת במגלה טמירין מפרה באורח קבע וללא כל היסוס
את כל מערכות החוקים ,וסימנה העיקרי הוא בהיותה חברה מפרת חוק וכאילו
גם חסרת חוק .מובן ,שאין בידי החסידים לשנות את חוקי הטבע ,כפי שמעידה,
למשל ,פטירתו המחרידה של הרבי מזאלין ,שנגרמה על ידי הפונקציה הכימית,
שיצרה קשר בין הגחלת שבמיקטרתו של הרב לבין החומר הדליק שהיה באלכוהול
שבו ריווה את גרונו וקרביו .אבל החסידים מעמידים את כל עולמם על ההנחה,
שחוקי הטבע אכן ניתנים להפרה .על הנחה זו מתבססות לא רק המיתולוגיה
והדמונולוגיה העממיות שלהם אלא גם דמות הצדיק שהם מטפחים ,היינו,
הדמות המגלמת יותר מכל את עיקר אמונתם .הרי סגולתו העיקרית של הצדיק
היא יכולתו לקשר את העולמות העליונים בעולמות התחתונים ,לחבר את
הלעילא עם הלתתא ,באורח ישיר ונבדל לחלוטין מסדר ההשתלשלות ההגיוני
שקבע האל לרבדים השונים של העולם שברא .משום כך יכול הצדיק כביכול
לשנות את רצונו של האל ,לבטל "דינים" שנמתחו בעולם העליון ולהציל את
העולם התחתון מפגיעתם .להפר את חוקי הטבע ה"קטנים" בעולם השפל -כגון
לפקוד עקרות ולהוליד בנים לעקרים או להמית את האויבים בהתסכלות מאגית
בתמונתם -הרי זה דבר של מה בכך לגביו .לאורך כל הסיפור עוקב פרל אחר
אמונתם של המתכתבים ביכולת־כביכול הזאת של הרבי ,להפר את חוקי החומר;
יכולת ,שעליה הם מסתמכים כאילו היתה דבר ריאלי וגלוי לעין לא פחות מן
המעשים הפראקטיים ביותר שהם עושים .בניגוד לסופרים משכילים אחרים,
כגון יצחק ארטר ,בן זמנו ומקומו של פרל ,שהציגו את הצדיקים ואת עושי דברם
כרמאים מדעת ,מתחזים העושים מעשי הונאה למטרות רווח ושליטה בעוד הם
עצמם יודעים את "האמת" (היינו ,שחוקי הטבע קבועים ואינם ניתנים להפרה),
הוא אינו מציגם כך .זליג וזיינוול שלו ,וכן מתכתבים רבים אחרים ,הם אנשים
מפוכחים ומעשיים ,בקיאים היטב בענייני העולם הזה ובאמצעים המופעלים
בו לשם השגת מטרות פרקטיות כאלו ואחרות .עם זאת ,אמונתם בכוחותיו
לפני שער החוק
125
הפלאיים של הרבי היא עמוקה ואיתנה .היא אינה נפגעת או אף מתמעטת גם
כשהם עצמם מסייעים לרבי בפעולות הרמייה ואחיזת העינים שלו ,כגון כשהם
מודיעים לו פרטים ,שיסייעו בידו להעמיד פני חוזה גלוי עיניים כשיבוא לפניו
פלוני־אלמוני וימצא כביכול שכל מעשיו וקורותיו ידועים לרבי באורח פלא שאין
נסתר מעיניו .בעוד הם מפברקים בציניות מוחלטת את הרליקווייה שהם מוכרים
למאמינים השוטים במחירים מופקעים הם משכנעים את עצמם ,שהשרידים
הללו (כגון מיקטרת החרס הישנה ,שנמצאה בעפר בעת חפירת הבאר בדישפאל)
אכן טעונים כוחות מופלאים ,שמקורם בקשר אפשרי בינם לבין הצדיק .כאיור
משעשע ל"התנגדות" של החסידים לחוקי הטבע יכול לשמש הקטע של הדרש
החסידי בעניין הכלי־רעם (הארקה ,הכלי המעביר את הזרם החשמלי של הברק
מן האויר אל האדמה ומונע בצורה זאת את פגיעתו באנשים או בכלים) .המצאה
חדשה זו של אמצע המאה הי"ח ( ,)1752פרי חקירתו של הסופר ,המדינאי
והדיפלומאט האמריקני בנג'מין פראנקלין ,היתה לנושא מדובר ברחבי אירופה
של המאה הי"ח ,והדיבור על אודותיו מגיע גם אל תחום המושב היהודי במזרח
אירופה .המשוחח החסידי הנדרש לדיבור זה דוחה בשתי ידיים את "הסברות
והשטותים" המדעיים ,שבאמצעותם מסבירים ה"בריות" (כלומר ,המשכילים)
כיצד "מעצר" הכלי את הברק" .אני איני יודע למה לנו לחפש אחר טעמים
והמצאות רחוקים ,הלא לפי דעתנו הדבר פשוט מאוד ,כי ידוע שהרעם מכה
במקום אשר יש שם קליפה ,וזאת ג"כ ידוע שלפני התקופה מניחין ברזל על דברי
מאכל וכדומה ,וזאת מחמת שהברזל מסוגל לגרש הקליפות כידוע ,שאותיות
ברזל ראשי תיבות בלהה ,רחל ,זלפה ,לאה ,ונמצא הוא דבר פשוט וברור מאוד,
שעל ידי הברזל שחותכין בגג מהבית לא יבואו הקליפות להבית ,ועל ידי זה אין
()14
מכה שם הרעם" (איגרת ק"ד ,עמ' .)257
חסידים שעוברים על חוקי המדינה
החסידים מפרים ללא היסוס את חוקי הדת" .לא תנאף" ו"לא תחמוד"" ,לא
תענה ברעך עד שקר" ועוד יותר מזה "לא תגנוב" הם בעיניהם כללים שנועדו
להפרה יומיומית ללא כל היסוס .הרבי מקאלנע ,שהכיר את החסידים מקרוב
בהיותו כפוף להם וסר למשמעתם לשם החזקה בכהונתו כדי להביא לחם לפי
הטף שבביתו ,מעיד עליהם ,שהם מבטלים את סמכות התורה בפני סמכות
הצדיק" ,ואנו [הלמדנים .ד"מ] אין לנו רק לשמוע להם ,לציית אותם ,ולהשליך
126
דן מירון
שכלנו ודעתנו ,רק לסמוך עליהם אעפ"י שנדמה לנו שעושים כנגד התורה"
(איגרת ע"ח ,עמ' .)214חילול שבת ואיסור נשיאת משא בו מותרים אם רק
הם נעשים בשל "דבר גדול" זה או אחר .אדרבא" ,עבור דבר גדול כזה מיצווה
לחלל את השבת" (איגרת כ' ,עמ' .)93חטאים בעניינים שבין אדם לחברו ,שגם
הם מעוגנים בחוק הדתי ,הם דברים קלים ,שהחסיד דש בעקביו" .התרת דם
בעיניהם יותר קל מהריגת זבוב" ,קובע הרבי מקאלנע (איגרת ע"ו ,עמ' .)202
מתן תרופות מסוכנות ,העלולות להחלות ולהרוג ,הוא בעיניהם אמצעי כשר,
שמותר להשתמש בו כל אימת שמתעורר צורך בהפלה שנועדה להסתיר הריון
שבא בעקבות ניאוף .זיינוול ,אשר מלכתחילה ניסה להביא את פריידא המעוברת
לידי הפלה באמצעות תרופות מסוכנות ,מציע בלי נדנוד עפעף (לאחר שזליג
הסביר לו ,שהמשך ההריון והולדת העובר הנחשב לבן השר מקריפן ייסייעו
בידי החסידים) ,שהרבי יציל את האשה החולה ויקיים את העובר שבמעיה על
ידי ש"יעשה לה פדיון ,או לצוות שאיש אחר ימות עבורה והיא תישאר חיים"
(איגרת פ"ז ,עמ' .)227
על כך שהחסידים עוברים על חוקי המדינה בכל יום ובכל לילה אין צורך להאריך
בדיבור .כדאי אולי רק לציין ,שמדי פעם הם גם מגלים עניין בחוקי המדינה,
במקרה שנדמה להם שיש ביכולתם לנצלם לטובתם ,כגון כשהם נאחזים בחוקי
ההסגרה של המלכות האוסטרית ,או כשהם מנסים להכות בחצר מתחרה על ידי
הלשנה וחשיפת עבירות על החוק -כך בפרשת ה"סטרעכאן" הגנוב ,שנתגלה
למשטרה בביתו של הרבי מדישפאל בעזרת מידע שסופק על ידי המרגלים של
החצר בזאלין ,וכך בנסיון להקפיא את קופת ר' מאיר בעל הנס ,שהחצר של
זאלין השתלטה עליה ,באמצעות החשיפה של המעשה הבלתי חוקי הכרוך
בהעברת התרומות הנצברות בה אל מחוץ לתחומי המדינה .חוק המדינה
מרחף מעל לספר כולו בצורת החשש מפני הסאנקציות האימתניות הכרוכות
בהפרתו :מאסר" ,דעפראָס" (חקירה) ,כבלי ברזל ,ומעל לכל ה"סאמביר",
ששילוח הפושעים אליה מבריח כל אדם בר דעת ממקומו וממולדתו אל אשר
תשאנו הרוח .החשש מן הסאנקציות האלה מפעפע בכל פרקי הספר בצורת
בהלות ,פיק ברכיים ,ידיים רועדות ,רגליים רצות ,מכתבים דחופים הנשלחים
בידי שליחים רצים כדי להזהיר ,גנבת מסמכים מפלילים ,אפילו מוות מרוב פחד
(כגון מותו של זליג) .עם זאת ,הפרת החוקים נמשכת כדבר מובן מאליו .מפרי
החוק מעידים על עצמם ,שהם פועלים מתוך "מסירת נפש" ,ואנו מאמינים
לזליג לטשיצ'יבר כשהוא מתאר את עצמו כמי "שמחוייב [ ]- -להפיל את עצמי
לכבשן אש עבור רבנו" (איגרת ט"ז ,עמ' .)80אכן ,הפרת חוקי המדינה על ידי
לפני שער החוק
127
החסידים כרוכה במשהו מעין גבורה הפקרית ,המשווה לכלל הסצינה החסידית
המתוארת במגלה טמירין אופי של מערב פרוע ,שבו שליפת האקדח ,הן זו של
הפושעים הן זו של השריף ,היא מהירה ופאטאלית ,והפחד מפני החוק הוא
אמתי אך כמעט חסר השפעה.
רווח אמנותי מהפרת חוקי הלשון
החוק החברתי פועל במגלה טמירין אך ורק במסגרת השבטית של החצר
החסידית המסויימת .כל מי ששיך לחצר זוכה להגנה מסויימת ,אפילו הוא
עובר עבירות גנבה ,ניאוף ,הונאה וחמסנות .במידה שהעבירות נעשות לטובת
האינטרסים של החצר ,החוטא אף זוכה לציון לשבח .הוא מוזכר לטובה באוזני
הרבי ,המעניק לו מדי פעם מעין טפיחה על השכם (למשל :הוא לא "רוע־
מזל" ,כלומר הוא אינו שלימאזל אלא הוא דווקא בחור כארז) .לעומת זאת,
כל האחרים ,לרבות ואולי בעיקר חסידי חצרות אחרות ,הם "טרף הוגן" ומותר
בציד .מותר להעליל עליהם עלילות שווא ,להצית את ביתם ,לגנוב את רכושם,
להוציא שם רע עליהם ועל קרוביהם ,לנשלם מפרנסתם ,להפקיע מידיהם את
עסקיהם ,להלשין עליהם בפני הרשויות .העולם החברתי המצטייר בסיפור הוא
ג'ונגל הובסיאני ("אדם לאדם זאב") ,שהיוצא מן הכלל שבו הוא בן המשפחה
החסידית המסונפת לחצר המתאימה.
את הרווח האמנותי הגדול ביותר הפיק פרל מן ההפרה של חוקי הלשון .הפשע
הגראמאטולוגי נהפך במגלה טמירין למקור שפע אמנותי אדיר ,להמצאה
סיגנונית גאונית ,שכמותה לא נמצא בכתיבה הספרותית העברית של המאה
הי"ט עד לביסוס ה"נוסח" העברי של מנדלי בכתביו העבריים המאוחרים של
ש"י אברמוביץ ,כפי שנוצרו החל בשנות השמונים של המאה .לשווא ננסה
לצמצם את ההמצאה הזאת ,שהיא מן ההישגים הסיגנוניים הגדולים ביותר
שהושגו בספרות העברית הקרויה חדשה ,לממדיה הפארודיים ,כביכול אין לשון
מגלה טמירין אלא חיקוי מלעיג ,קריקטורי ,של לשון הכתיבה החסידית ,כפי
שהיא מתגלה בכתיבה העברית החסידית ,כגון בנוסחים העבריים של שבחי
הבעש"ט וספר המעשיות של ר' נחמן מברצלאב .ברור שממד פארודי כזה אכן
קיים בלשון מגלה טמירין והוא אף מזדקר לעין עד כי אין קורא שיוכל להחמיצו.
אולם השוואה זהירה של לשונו של פרל לזו של הכותבים החסידיים תגלה מה
שמגלה השוואה זהירה בין לשון גיבוריו של שלום עליכם ללשון הדיבור היידית־
128
דן מירון
האוקראינית של סוף המאה הי"ט ,היינו ,שהיוצר נטל יסודות מסויימים ממודל
החיקוי שלו ,לש אותם ,עירבם ביסודות שונים ואחרים ויצר באמצעותם יצירה
מקורית לחלוטין ,שנבעה לא מחיקוי המודלים החיצוניים אלא מעומק עולמו
היצירתי האישי .פרל ,אשר בכתיבתו בלשון עברית תקינה ,היינו ב"לשון צח"
(כגון בפרק ה"התנצלות" הארוך ,הפותח את "בוחן צדיק") ,שלא לדבר על
כתיבתו הגרמנית בחיבורו "על מהות כת החסידים" ,נתגלה כסופר בעל יכולת
הבעה מוגבלת למדי ,בוודאי מוגבלת בהרבה מזו של כמה מבני דורו ומקומו ,כגון
הסאטיריקן העברי יצחק ארטר ,בעל "הצופה לבית ישראל" ,שכבר הוזכר ,נעשה
בעת המעבר ללשון המשוחררת מכל סייג דקדוקי ותחבירי לסופר בעל כוח
הבעה כמעט דימוני .אין שום ספק בכך ,שכמו החסידים שמפיהם הוא מדבר,
הוא חווה במעבר הזה חווייה של השתחררות אדירה ,משהו מעין הפלת חומות
הבאסטיליה של העברית הספרותית ,שבחשיבותה ובהכרח לשמור עליה מפני
כל אויב ומתנכל הוא האמין בכל ליבו .פרל ,כמו משכילים אחרים ,האמין אמונה
כמעט דתית בחשיבותם של כללי הדקדוק ובהגיונו של הדיבור ב"לשון צח",
שהם המשך ישיר של חוקי האל והגיון הבריאה מן הכאוס .עם זאת ,הוא הפעיל
את האמונה הזאת הפעלה אמנותית טוטאלית רק בעת שהפר את הכללים ומרד
בהגיון הדיקדוקי המנחה אותם .הברק הסיגנוני שלו דמה בכך להתפרצות אדירה
של מרד ארוטי ,האפשרית רק במקום שבו חלים על הארוס איסורים חמורים
הכרוכים בעונשים קשים .הפוטנטיות הסיגנונית הכבירה שלו דומה לפוטנטיות
הסקסואלית של מי שהפר כל איסור והשליך מעליו כל רסן .כמובן ,הפארודיה
האנטי־חסידית יצרה בשבילו את ההזדמנות היחידה ,שבה ניתן היה לקרוא
למרד כזה ללא בגידה באמונתו בחוקים וב"רוח החוקים" ,ומשום כך הוא מתגלה
במלוא זוהרו כסופר אך ורק בכתביו שבהם נקט בתכסיסי הסאטירה הפארודית,
ובראשם ,מעל ומעבר לכל האחרים ,במגלה טמירין .פיצוץ היכלה של העברית
התיקנית נועד כאן להפליל את המפוצצים ולהציגם כמפרי החוקים במובן הרחב
ביותר של המושג .עם זאת ,מעשה הפיצוץ לא היה אפשרי אלמלי הזדהה איתו
פרל במודע או שלא במודע .שכן הוא לא רק הפר את החוקים אלא גם יצר מעין
שיטה או מערכת של אנטי־חוקים .הוא לא רק תרגם ישירות מיידיש ,זלזל בגלוי
בסייגי המין והמספר ,ולעג לכללי ההטייה של הפועל והשם ,אלא גם המציא
הברקות ,שניתן היה למנות אותן בתריסריהן אלמלי היתה הבנתן כרוכה בניתוח
בלשני מפורט שלא כאן מקומו .הוא גם עשה שימוש מבריק ומקורי בלעזים
למיניהם ,שאף מידת המקוריות שבו צריכה להיבחן בכלים בלשניים .יצירתו
של פרל קוראת בעליל לבלשן ולחוקר הסטיליסטיקה ,שהיו צריכים להשקיע
לפני שער החוק
129
בה את מיטב כישרונם וחדות ראייתם .בכל היבט מהיבטיה מגלה העברית של
מגלה טמירין את העוצמות המופקות מהרס החוקים או מהפיכתה של מערכת
החוקים על פיה ,ומשום כך היא הגילוי הבולט ביותר בספרות העברית של
קטיגוריית ה"קארנאבאל" ,כפי שפיתח אותה מיכאיל באחטין בכתביו שהצביעו
על הצורך האינהרנטי של הספרות לקרוע לגזרים את עולם הסדר של הדת,
החברה והלשון.
סיפורו של עולם ללא חוקים
פרל אף פיתח מעין תיאולוגיה גראמאטולוגית פארודית ,שבאמצעותה
מצדיקים החסידים את הקאניבאליות והקארנאבליות הסיגנוניות שלהם .זו
מתנסחת בבירור בהקדמתו של עובדיה ,שבה הוא מסביר מדוע העתיק את
איגרות המתכתבים החסידיים כלשונן ,ללא כל שינוי ,למרות הליצנות "שלצני
הדור מתלוצצים מאוד מאנשי שלומנו ,ואומרים שאינם יכולים לכתוב כראוי
בלשון הקודש ,וכותבים תמיד מלא טעויות ושיבושים כמו עמי הארצים
פשוטים" (עמ' .)35לדברי עובדיה ,הוא עשה זאת לא רק מחמת נאמנותו
לטקסטים המקוריים שאסף ,או אפילו מכוח הלגיטימיות שנקנתה ל"לשון
החכמים" במובנו האקטואלי של המושג (היינו ,לשון ההוגים החסידיים ,בדומה
ל"אמונת חכמים") בהיותה משמשת בכתבי היסוד של התנועה החסידית כמו
שבחי הבעש"ט וכתבי ר' נחמן ,אלא משום אמונתו המלאה בשיחרור הרוחני
הגלום בכתיבה החדשה ובכך ש"בקרב כל העולם ישכחו אותו לשון צח כמו
ששכחו בעזרת השם ובעזרת הצדיקים אמיתיים את הדקדוק מכל וכל" (עמ'
.)37הדקדוק וכלליו הם הכבלים של עולם ישן ,וההשתחררות מהם כמוה
כהשתחררות מ"לשון שקר" עם גילוי "לשון האמת"" ,וידוע שבאם לא ידע
אדם מחושך לא היה יודע התענוג מהאור" (עמ' .)39אכן ,השימוש בלשון
המשובשת כרוך ב"תענוג" ,שעליו מדבר הספר כולו .הוא לא רק מעשיר (מכיוון
שמדפיסים בני הזמן מסרבים להדפיס ספרים שנכתבו בלשון המרחיקה אותם
מהקורא ההמוני) אלא גם "מרפא" חולים ,ומכל מקום "רואים אנחנו בחוש,
שגם כל העולם ,אפילו אותן שאינם שייכים להכת שלנו ,מרגילים את עצמם
כעת לכתוב בלשון פשוט" ,ורק אפיקורסים גמורים מחזיקים בכללי הלשון
התיקנית .המונחים שבהם משתמש עובדיה בדבריו אלה הם מונחים של
מהפיכת תרבות אגאליטאריסטית ,מסירה מכשולים ,נוטלת מן המיוחסים
130
דן מירון
את הכלי הלשוני התובע חינוך ומשמעת ואשר באמצעותו הם מאשרים את
עליונותם ומנצלים את הפחותים מהם .למעלה מזה ,הלשון ה"פשוט" מבטא
את ההכרה שהאל עצמו קרוב ומצוי לכל אדם ,לרבות לזה שלא חונך ושאינו
נמנה עם ה"קלרוס" .החסידות מכריזה באמצעות המהפכה הלשונית הזאת
על הרפורמאציה שלה ,על הפקעת מפתחות הקדושה מידי הוואתיקאן של
הלמדנות המסורתית ושל הדקדוק המשכילי .נושא זה ,מתפתח הן בגוף
הסיפור של מגלה טמירין (למשל ,הרבי מאוליק חולם חלום זוועה .בחלומו
מעלעל איש זקן בספר ליקוטי מהר"ן ואחר כך "נטל אותו זקן איזה ספר דקדוק
והניח על הספרים הקדושים הנ"ל" ,סימן לפורענות ממשמשת ובאה ,איגרת
ס' ,עמ' )169הן במקומות אחרים בכתבי פרל (כגון בבוחן צדיק( )15ובאיגרות
הגנוזות שלא נכללו במגלה טמירין) )16(,ובאמצעותו הביא פרל את סיפורו על
עולם ללא חוקים וכללים להמחשתו האמנותית המרבית.
[ו]
העקיבּות והשלמּות במיבנה הסוז'ט של מגלה טמירין ובמשמעותו ההגותית
מוליכות לכמה מסקנות ,שאינן שוות בחשיבותן וברוחב תחולתן .האחת ,ספר
מגלה טמירין יכול לקיים את עצמו במלוא משמעותו רק בנוסחו העברי .פיצוץ
המיבנה הדיקדוקי של השפה העברית הוא ההמחשה המלאה והמבריקה ביותר
של מהות הספר כתאור המרד נגד החוקים כולם ,ופיצוץ כזה לא התאפשר
בנוסח היידי .כאן חסרו הגדרים והכללים שעליהם ניתן היה להסתער .לא
היתה באסטיליה ,ולכן לא התרחשה גם המהפיכה .הלשון המשובשת הומרה
ביידיש דיבורית קולחת ואידיומאטית ,שהיוותה בפני עצמה הישג בלתי מבוטל
בנסיבות הכתיבה הספרותית ביידיש לפני הופעתו של ש"י אברמוביץ (אף כי
היו לה מקבילות־מתחרות בכתבי מחברים אחרים ,כגון מנדל לפין ,ישראל
אקסנפלד ,ריב"ל ובני חוגו של פרל עצמו ,כגון חיים מאלאגה ,מחבר "גדולת
רב וואלף") .אולם לא היה ניתן לשחזר בלשון זו את הממד המרדני העקרוני,
ניתן כמעט לומר ,הפילוסופי ,שהקנה לעברית המשובשת של הנוסח העברי
את זוהרה הגאוני .מגלה טמירין העברי הוא החיבור הגדול של פרל במקורו
האחד והיחיד ,ואילו מגלה טמירין היידי ,אף כי חובר בידי פרל עצמו ,הוא
תרגום ,אשר כדרך התרגומים המעיט מאורו של המקור וכיווץ את תחולת
משמעותו.
לפני שער החוק
131
מודל הנאֹורּות האירופית
מסקנה שניה ,חשובה בהרבה מקודמתה ,היא העדות שמעידה הלשון של מגלה
טמירין על הבנת העומק והאופי של החסידות בספרו של פרל כגילום הכאוס
של המרד בחוקים .הרי ההזדהות -המודעת או הבלתי־מודעת -עם הלשון,
שבלעדיה לא היה המחבר מגיע להישגיו הסיגנוניים החד־פעמיים ,לא יכלה שלא
ללמד על הזדהות -בלתי מודעת ואולי אף מודעת -עם העולם שממנו בקעה
הלשון ,היינו ,עם עולמה של החברה החסידית .ואכן ,לא יכול היה מגלה טמירין
לתפוש את מקומו כסאטירה האנטי־חסידית המוצלחת ביותר שנכתבה אי־פעם
אלמלי היה שורשו נעוץ בלב אדמת החסידות ,בחוייתה העמוקה ביותר .פארודיה
ספרותית אינה מגיעה למעלה אמנותית של ממש ,אלא אם כן היא נובעת לא רק
מהדיפת המודל הסיגנוני המושם ללעג ומן הרצון להחריבו אלא גם מן ההזדהות
עם המודל ומן הרצון לשמרו .הוא הדין בעולם הרוחני שמצא את ביטויו במודל
הסיגנוני .פרל העמיד את המציאות היהודית במבחן המודל החוקי־הפילוסופי של
הנאורות האירופית שבה דגל ,נאורות שהיתה דומה לזו המסורתית־השמרנית
של מונטסקייה הרבה יותר מאשר לזו של ההשכלה הצרפתית הרדיקאלית נוסח
רוסו והאנציקלופדיסטים .משום כך לא יכול היה למצוא פגם כלשהו בלמדנות של
המתנגדים .הרי זו התבססה על התֵקפּות והרלוואנטיות התמידית של החוק ועל
הצורך והחובה ללמוד אותו ולבררו בתהליך בלתי פוסק של חקירה ודרישה .במגלה
טמירין מוצג העולם הרבני־הלמדני כעולם שלם ותקין ,הניגף לפני ההשתלחויות
הפרועות של הכאוס החסידי ,והמתגונן מפניהן בכל כוחו .בשום מקום בספר
לא מסומן הבדל כלשהו בין הלמדנים לבין אנשי "הדעת והמדע" ,שהעיר קובנה
או העיר ווילנה מתפארות בהם .המשכילים מובחנים כ"בריות" ,שזיקתם לחוק
מבוססת על שמירת כללי הדת היהודית ,על התנהגות ראציונאלית וחוקית
בענייני משא ומתן (אחד החסידים מעיד עליהם שהם "על כל פנים רובם הם
אנשי אמנה במשא ובמתן" לעומת המעמידים פני חסידים ש"אפילו במשא ומתן
הם פסלנים ,גנבים ,גזלנים" .איגרת ק"ב ,עמ' )251ועל קירבה מירבית לשלטונות
הזרים ולמוסדות המשפט שלהם .הסיפור אינו מצביע על שום ניגוד עקרוני,
המפריד ביניהם לבין היהדות הרבנית־הלמדנית .לעומת זאת הן המתנגדים הן
המשכילים הם אויבי החסידים המזלזלים בחוק ובסמכותו ומפרים אותו בכל
צורותיו ,לרבות צורותיו היהודיות הספציפיות המוטבעות בחותם הקדושה של
הדת .משום כך הם מייצגים אורח מחשבה אנטי־מסורתי .הרבי מקאלנע מגזים,
כמובן ,בטענתו ,שהצדיק חשוב בעיני החסידים יותר "מהקב"ה ,מהאבות וממשה
132
דן מירון
רבנו עליו השלום" ,או שהבע"שט מקובל על החסידים כמי שהגדיל לעשות בניסיו
אפילו יותר מאליהו הנביא ,גדול בעלי הניסים של המקרא (איגרת ע"ח ,עמ'
,)213אבל הוא גם קולע למטרה בתפישת המודרניזם המרדני של החסידות ,מה
שניתן אולי לתאר כ"דאדאיזם" שלה .בניגוד למוסריות היורידית ,המבוססת על
הסתמכות על הקודכס ,החסידים ,לפי תאורם במגלה טמירין ,מחפשים "תענוג",
ריגשה ,התנסות ריגושית ופיסית מרוממת ומנשאת .הם עוברים על כל החוקים
לא רק בגלל תאוות בצע וכוח ושאר הטעמים החומריים ,שגם הם אינם זרים
להם ,אלא גם ובעיקר בגלל יחסם הארוטי למציאות ,רצונם להתפרק בתוכה
מכל המיגבלות ,בבחינת צירוף של בית כיסא ,מיקטרת ואתערותא דלעילא.
יחסם הארוטי מכוון כולו כלפי הצדיק ,שאותו הם מתארים תדיר במונחים כמו־
קולינאריים .הוא "מתוק" ,פניו "מתוקים"" ,תנועותיו" והעוויותיו שופעות נופת.
כל כולו כדבש למתיקות .קירבתם אליו היא קירבה גופנית ורוחנית המציפה אותם
באושר כמעט אורגאזמאטי ,שההיבט המיסטי שבו מעורב בהיבטים אחרים -
פוליטיים (חיזוק ממלכתו של הרבי) ,חברתיים ,ואפילו פיסיים (הריצה להמציא
לרבי גחלת למיקטרתו ,הרצון ללותו לבית הכיסא) .פרל הבין הבנה עמוקה את
ההיבט המיסטי־ההדוניסטי הזה של החסידות והניח לגיבוריו לתת לו ביטוי
כמעט לירי ,כגון בדבריו של זליג לטשיצ'יבר על העוף הפורח מקינו ביום גשום ,או
בדבריו של זיינוול וורחייבקר המספר על הברחת הגויה ואביה אל מחוץ לתחומי
המדינה -מעשה קרימינאלי בעליל ,שעוד יגרום להרס ביתו של זיינוול ,להתפרקות
משפחתו ולבריחתו לארץ ישראל:
אני ידעתי בבירור שזכות רבנו הקדוש יעמוד לי ,ובפרט שאני שולח אותם
עם המרכבה של רבנו הקדוש לא היה לי שום פחד ,והייתי יודע בבירור
שיהיה הכל טוב ,ועשיתי זאת בשמחה גדולה ,הגם שידעתי שהדבר הוא
סכנת נפשות ממש (איגרת מ"ד ,עמ' .)132
סוגים שונים של סיפֹוֶרת פרוזה
ניכרת האמת העמוקה שבדברים ואף ניכר הכוח הרוחני הגלום בהם .איש
ממבקרי החסידות המשכיליים לא העמיק יותר מפרל לחתור אל לב החווייה
החיובית ,שהזינה את מעשיהם ה"שליליים".
שלישית ,השלמות של הפרדיגמה החוקית ושל הפרתה במגלה טמירין שופכת
לפני שער החוק
133
אור על בעיית הז'אנר שבמסגרתו נכתב הסיפור ומסבירה את הטעות שבהצגתו
כ"רומאן" עברי־יידי ראשון .טעות זו מקורה באי־הבנת הטאקסונומיה המורכבת
של מה שמכנים "צורות סיפורת פרוזה מתמשכות" ובהנחה שכל סיפור ארוך
כתוב בפרוזה ,שיש בו גם עלילה רצופה ,הינו מכוח אריכותו ופרוזאיותו "רומאן".
כבר במאה הי"ח הצביעו על סוגים שונים של סיפורת פרוזה (כגון בהבחנתה
הידועה של קלארה ריבס בין רומאן לרומאנס) .תיאורטיקנים ספרותיים
מודרניים (ביניהם מיכאיל באחטין ,נורתרופ פריי ושלדון סאקס) הצביעו על
קיומן של צורות מתמשכות נוספות של סיפורת פרוזה :האנטומיה ,האַּפֹולֹוג,
האוטוביוגראפיה (לרבות זו הבדיונית) ,וכו' .זהותו של טקסט סיפורי כרומאן
מותנית ,לפי טאקסונומיה זו ,בהתקיימותם של תנאים אחדים ,שרק אחד מהם
(השיקוף של המציאות החברתית היומיומית ,ה"נמוכה" ,לעומת השיקוף של
המציאות הארכיטיפית ה"גבוהה" ברומאנס) מתקיים במגלה טמירין ,אבל
העיקרי שביניהם אינו מתקיים בו .תנאי עיקרי זה אינו קיומו של סיפור אהבה
כצומת מרכזי בעלילת הרומאן -התנאי הבלתי מקויים שאותו בעיקר ציינו אלה
שהתנגדו לסיווגו של מגלה טמירין כרומאן .חשוב ממנו התנאי המתקיים על
הרוב באמצעות סיפור האהבה אך אינו תלוי בלעדית בו והוא :שיקוף המציאות
והבנתה באמצעות הפרצפציה ,הרגשות והתבונה של הסובייקט .הרומאן הוא
למעשה הז'אנר הספרותי המובהק של העידן שהעמיד את תמונת המציאות בכל
רבדיה ועושרה המביך על הרשמים שסופג היחיד ועל הדרך בה הוא מעבד אותם.
בכך בעיקר התגלמה התכונה המודרנית המהפכנית של הז'אנר ,שביטא יותר מכל
ז'אנר ספרותי אחר את המציאות הרוחנית של הזמנים החדשים .תנאי הכרחי זה
אינו מתקיים כלל במגלה טמירין .המציאות מאופיינת כאן כמיבנה אבסולוטי
ואובייקטיבי ,ממש כפי שהיא מאופיינת ב"רוח החוקים" של מונטסקייה.
הסאטירה מפותחת כאן באמצעות הפער המתרחב והולך בין מיבנה זה לבין
תמונת המציאות המסולפת וההזויה של הגיבורים ככלל ולא כסובייקט המפלס
לעצמו דרך בעולם בלתי מובן לו -שהוא גיבורו של הרומאן בין שהוא כתוב
במתכונת סיפור האהבה ,המגיעה או שאינה מגיעה למיצוייה בנישואין ,ובין
שהוא כתוב כרומאן עיצוב או כרומאן חינוך ,המשקף את התפתחותו של היחיד
מילדותו ואת התגבשות תמונת המציאות ודרכי הפעולה האופייניות לו תחת
לחצי הסביבה החברתית והמערכת החינוכית ותוך מאבק עימם .מגלה טמירין
שייך לפרוזה סיפורית מסוג שקדם לרומאן המודרני ,ומצא את ביטויו בטקסטים
רבים ,סאטיריים בעיקרם ,שנכתבו לעתים קרובות במתכונת איגרונית ,כגון
"המכתבים הפרסייים" של מונטסקיה שכבר הוזכרו או הסאטירות האיגרוניות
134
דן מירון
הארסיות של "מארטינוס סקריבלרוס" ,פסבדונים ששימש את קבוצת הסופרים
הטוריים (אלכסנדר פופ ,ג'ונתן סוויפט ,ג'ון גיי וחבריהם) ,שפעלו באנגליה
בתקופת המלכה אן והמלך ג'ורג' הראשון ,או בסאטירות האיגרוניות ה"רכות"
יותר של הסופרים הוויגיים ,כגון ג'וזף אדיסון וריצ'ארד סטיל ,שפעלו אף
הם באותה תקופה ,והשפעתם על הספרות האירופית בת־הזמן ,ביחוד על זו
הגרמנית שהיתה מוכרת לסופרי ההשכלה היהודיים ,היתה עצומה .כפי שראינו,
פרל היה קרוב מאוד לרוח המחצית הראשונה של המאה הי"ח ,ומשום כך לא מן
הנמנע הוא שדיון במגלה טמירין כיצירת בארוק עשוי להיות מועיל ומפרה .הוא
הכיר את הרומאן של המאה הי"ח ,ואף תרגם ליידיש (לא מן המקור האנגלי אלא
מן התרגום הגרמני) אחד מן הטקסטים הרומאניסטיים העיקריים של התקופה,
תום ג'ונס מאת ג'ון פילדינג .ייתכן שאף ניסה לעבד או לכתוב (שוב ,ביידיש)
רומאן היסטורי בשם אנטיגנוס .מכל מקום ,את מגלה טמירין ,יצירתו העיקרית,
הוא לא כתב כרומאן .בכלל ,רומאן אינו נכתב ללא תודעה רומאניסטנית ,וזו לא
הופיעה בספרות העברית לפני מאפו ובספרות יידיש לפני אקסנפלד.
העימות בין עולם החוקים לעולם ה"תענוג"
פרל כתב סיפור סאטירי ארוך על אודות החוקים והפרתם .גדולתו של הסיפור
מסתמנת בטיבו של העימות המשמש במרכזו :העימות בין עולם החוקים ובין
עולם ה"תענוג" .פרל מדבר בשם עולם החוקים הנוטל נקם ממפירי החוק.
אבל הוא מכיר בעוצמתו הממוגגת של עולם ה"תענוג" ,שאינו מכיר בחוקים
ובנורמות ,אלא בהתנסות ,במגע ,בשיחרור ,באושר .משום כך מתאים לו כל כך
מיבנה המטוטלת ,המקלע את גיבוריו החסידיים של הסיפור אל מעשי הפשע
הגרועים ביותר ,מערב אותם בסכנות גוברות והולכות ,אך גם מחזיר אותם
בתנופה גדולה אל ההתנסות המאשירה .למרות אמונותיו המשכיליות הוא יודע
שהעימות בין שני העולמות האלה אינו ניתן להכרעה סופית .עולם החוק אכן
יאשר את תקפותו ויעניש את אויביו ,אבל עולם ה"תענוג" ישוב ויקים מהקרשים
את אלה שהחוק רמסם .אפילו בלב הסערה הגדולה בים טיפחו הבורחים לארץ
הקדושה את אמונתם ,שעם בואם אל קברי הצדיקים הטמונים בעפר הארץ
"יהיה בוודאי הכל טוב" .פרל אף מכיר בכך ,שעולם החוק צופן בתוכו איזו עקרות
המתגלמת בעקרותם של המשכיל מרדכי גולד והלמדן משה פישלס ,ושלעומת
מאופקי־החוק האלה חוייתם של החסידים כרוכה בפריון ובהתעברות בלתי
לפני שער החוק
135
פוסקים .למעלה מזה ,הוא מכיר היטב את הקשר בין החווייה ההיא לתענוג גם
בהתגלמותו האסתטית ,כגון התענוג שגורם ספר מגלה טמירין לקוראיו ,שגם
אותו ,כמו את התענוג שמשרים הצדיקים על מאמיניהם ,תאר במושגים של נופת
וסוכר (מחבר מגלה טמירין מבקש לרפא ,אבל מפני שהחולים מסרבים לבלוע
את התרופות המרות "האָט ער אונדז די רפואות פערמישט מיט צוקער" ,הוא
עירב בתרופות סוכר .מן ההקדמה לנוסח היידי) )17(.התענוג המתוק שבו מדובר
אינו יכול לעמוד אך ורק על עונג ההיתול וההלעגה השנונה ,אף כי הם חוגגים
כאן את חגם הספרותי ופעמוניהם מצלצלים לאורך הספר כולו .זהו גם התענוג
הנובע מן ההתמזגות האסתטית עם עולם ליבידיאני נטול רסן" .האני האחר" של
הקורא שרוי כולו בעולם האוניברסאלי של החוקים ,אבל ה"סתמי" ,האיד שלו
מצוי בעולם התענוג החסידי ,שגם מקורו ה"קארנאבלי" הוא אוניברסאלי ובלתי
ניתן לסתימה -תענוג הכאוס והפרת החוקים .בין שני אלה תלוי ועומד העצמי,
האֶגֹו ,שפניו מופנים חליפות מהכא להתם ,משער החוק לשער התענוגות .האחד
מבטיח שכר ועונש -בעתיד; האחר -שכר של עונג ,עכשיו .האחד מטיל אחריות,
ועימה בדידות ,עמידת היחיד בפני החוק; האחר מבטיח חברותא ,התמוססות
היחיד בתוך החווייה הקולקטיבית ,בין רֵעִים ואחים .בין שני השערים משתרע
מרחב של קיום אנושי המתנודד בין קבלת עול למרד ,בין התרבות על אי־הנחת
שבה לבין היצר ,שבלעדיו לא תיתכן יצירה .תוך חיבור של שני העולמות העמיד
פרל ,במרחב זה של אורות וצללים ,את יצירתו המופלאה.
הערות:
.1
.2
.3
.4
ראו סידרת המאמרים "על הסאטירה של יוסף פרל" ,ברוך קורצוייל ,במאבק על ערכי
היהדות ,הוצאת שוקן ,ירושלים ותל אביב תש"ל ,עמ' .70
ראו סקירת הספרות על פרל ויצירתו בכללה ועל ספר מגלה טמירין בפרט מאת שמואל
ורסס בנוסחה שהורחב ועודכן בידי יונתן מאיר .שמואל ורסס" ,שבעים שנות חקר יצירתו
ופועלו של יוסף פרל" ,גנזי יוסף פרל (עורך :יונתן מאיר) ,הוצאת אוניברסיטת תל אביב,
מרכז שז"ר ובית שלום עליכם ,תל אביב ,2013עמ' .347-327
יוסף פרל ,מגלה טמירין ,ההדיר על פי דפוס ראשון וכתבי־יד והוסיף מבוא וביאורים יונתן
מאיר ,הוצאת מוסד ביאליק ,ירושלים ;2013וכן יונתן מאיר ,חסידות מדומה -עיונים
בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל ,הוצאת מוסד ביאליק ,ירושלים .2013
יוסף פרל ,מעשיות ואיגרות מצדיקים אמתיים ומאנשי שלומנו ,ההדירו לפי כתב היד של
המחבר והוסיפו מבוא וביאורים חנא שמרוק ושמואל ורסס ,הוצאת האקדמיה הלאומית
הישראלית למדעים ,ירושלים תש"ל.
.5בוחן צדיק ,פראג ,1838עמ' .21
.6מהדורת יונתן מאיר ,כרך הנספחים ,עמ' .531
.7פיענוח שמות הגיבורים והמקומות במגלה טמירין נעשה בידי חנא שמרוק בכמה מאמרים
שרוכזו בספרו הקריאה לנביא :מחקרי היסטוריה וספרות (עורך :ישראל ברטל) ,הוצאת
מרכז שז"ר ,ירושלים תש"ס .הרחיב והעמיק בסוגיה זו יונתן מאיר .ראו הפרק "מדרש
שמות בספר מגלה טמירין" בספרו חסידות מדומה ,עמ' ,121-62וכן בנספח "מדרש שמות
בספר מגלה טמירין" בכרך הנספחים שבמהדורתו ,עמ' ,379-361ובעיקר בהערותיו לגוף
הטקסט של מגלה טמירין עצמו.
.8פרל הסתער כאן במיוחד על זיקתה של החסידות לסימבוליקה הסקסואלית של הקבלה
הזוהרית .ראו הפרק "עניינים שבינו לבינה והסימבוליקה הקבלית" במבוא של אברהם
רובינשטיין לחיבורו הגרמני של פרל :יוסף פרל ,על מהות כת החסידים ,ההדיר לפי כתב
היד והוסיף מבוא וביאורים אברהם רובינשטיין ,הוצאת האקדמיה הישראלית למדעים,
ירושלים תשל"ז ,עמ' .44-40
.9ספר מגלה טמירין ,מהדורת יונתן מאיר ,עמ' .86כל מספרי העמודים להלן מתייחסים
למהדורה זו.
.10ראו בעניין זה הערות מעניינות במאמרו "יוסף פרל ומוראות השיכפול הבלתי טהור" ,גידי
נבו ,מושב לצים -הרטוריקה של הסאטירה העברית ,הוצאת דביר והוצאת אוניברסיטת
בן גוריון בנגב ,אור יהודה ובאר שבע ,2010עמ' .36-17
.11ראו בעניין זה מסתו של נבו "הממד הכלכלי במגלה טמירין" ,שם ,עמ' .59-36
.12ראו דברי שי"ר על איגרת מ"ה" :נפלאת כל האיגרת ההיא בעינינו ,ולדעתנו היא העולה על
כולנה במלאכת ההיתול והשחוק" ,מהדורת יונתן מאיר ,עמ' ,136הערה מס' .18
.13כל ההכללות האלה על פי הספר הראשון ("על החוקים בכלל") בחלק הראשון של רוח
החוקים ,חיבורו המונומנטאלי של מונטסקייה ,שראה אור בשנת 1748וידיעתו נפוצה
בקרב כלל עולם המחשבה האירופית של תקופת הנאורות .ניתן להוכיח בראיות רבות,
שגם הנאורות היהודית ,וספרות ההשכלה שביטאה אותה ,הושפעו מרוח החוקים ,כשם
שהושפעו מחיבורו הגדול האחר של מונטסקייה ,המכתבים הפרסיים (.)1721
.14בסיפרות האנטי־חסידית שנוצרה בעקבות מגלה טמירין מסבירים החסידים בצורה דומה
את "פלאי הטכניקה" של המאה הי"ט :הטלגראף ,הרכבות המופעלות על ידי קיטור וכו'.
.15ראו שם ,עמ' .16
.16ראו מהדורת יונתן מאיר ,כרך הנספחים ,עמ' .508 ,505כאן בין השאר" :הוא דבר ברור
יותר משמש ,שאסור ללמוד דקדוק ,ואין לך דבר שמבלבל את המוח ומטמטם את הלב
כמו דקדוק ולשון אשר האפיקורסים קוראים אותה לשון צח .וכל התורה מלא מזה שהוא
עבירה גדולה" (עמ' .)508
.17מהדורת יונתן מאיר ,כרך הנספחים ,עמ' .543
n
בין ערכים לאילוצים
מודל של מזג שיפוטי
אליקים רובינשטיין
נשיא ביהמ"ש העליון ,משה לנדוי ,מדור השופטים הראשון ,התנגד
לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק; פסק" :זכות האזרח מעל
חירות האזרח" (בניגוד לדעת מיעוט של שמגר ,שרבים הולכים
בדרכה); טבע את הביטוי "לחץ פיזי מתון" לגבי חקירות השב"כ,
אך הסתייג ,לימים ,משימוש לרעה בו; שופטו היהודי של אייכמן:
"חובה עלינו לכבוש רגשות הזעזוע מזכר השואה"; שופט של תיק
ולא של ֵתאוריה רחבה; מבט אישי -ותובנות בשוליו -של שופט
בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין.
זו רשימה אישית על משה לנדוי ,נשיא בית המשפט העליון (,)1982-1980
מאושיות המשפט הישראלי ,שחייו הארוכים -כמעט 100שנה ()2011-1912
מהווים מעין בבואה לתולדות עמנו במאה זו :גולה ,שואה ,ותקומה בארצנו.תרומתו הייתה במשפט ,בארבעים ושתיים שנות שיפוט שראשיתן ב־,1940
אליקים רובינשטיין הוא שופט בבית המשפט העליון.
138
אליקים רובינשטיין
בתקופת המנדט הבריטי ,כשופט שלום בחיפה ,ושיאן בפרישתו ב־ ,1982כנשיא
בית המשפט העליון .באחרונה ,נכתבה בידי מיכל שקד ביוגרפיה מעניינת של
משה לנדוי (משה לנדוי -שופט ,תשע"ב) .רבים מן ההיבטים של חייו ופעולתו
נסקרים בה ,מזווית מבטה של המחברת ,והקורא ילמד .הנשיא משה לנדוי היה
ידידי ,בכמעט שני העשורים האחרונים לחייו ,ונתכבדתי להיות ידידו .השורות
הבאות הן פרי רשמים אישיים משולבים בתובנות שקלטתי משיחות רבות עם
משה לנדוי .ב"גילוי נאות" אציין ,כי בשנת ,1980פרסמתי את הספר הראשון,
פחות או יותר ,שנכתב על בית המשפט העליון (שופטי ארץ) ,ובעת כתיבתו
"התוודעתי" אל שופטי הדור הראשון; לימים ,בשנות התשעים ,כתבתי רשימה
ביוגרפית מקיפה על משה לנדוי" ,שביל הזהב -לדרכו של הנשיא משה לנדוי
במשפט ובהגשמת הציונות" ,שהתפרסמה בספר היובל לכבודו (ספר לנדוי בעריכת
אהרן ברק ואלינער מזוז ,תשנ"ז) ולימים גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג-
.)2003הידידות האישית בינינו צמחה במידה רבה מכתיבת אותה רשימה.
שליחות שיפוטית קודמת להשקפה רעיונית
בעיניי ,כדי להבין את אישיותו של משה לנדוי יש לעמוד על שני רכיבים בצופן
הגנטי שלו -היושר והיושרה מזה ,והציונות (הכוללת את היהדות) מזה .כמו
קומתו הזקופה היו יושרו ויושרתו .יאמר האומר ,מה רבותא בדיבור על יושר לגבי
שופט ,ממי אם לא משופט מצפים לכך ,ואם צריך לציין זאת ,אוי ואבוי .התשובה
לכך היא המצפן והמצפון המיוחדים ,מעבר ל"שגרה" בתחום זה ,שמשמעם -כך
דרכו של משה לנדוי ,כפי שהבינותיה :גם אם מבחינה אידאולוגית דעתי האישית
היא זו וזו ,בראש וראשונה חובתי היא לשליחות השיפוטית ,אף כשהתוצאה
מנוגדת להשקפתי הרעיונית .יתר על כן ,אם ראש ממשלה פלוני פועל (לכאורה)
בכיוון האידאולוגי המקובל עליי ,אבל הדרכים שהוא מהלך בהן מעוררות חשד
של אי סדרים כאלה ואחרים ,אני תומך בבחירות בהקדם כדי להעמידו ל"משפט
העם" ,ולא אסכים לדרכו .ואכן ,זכורני שיחות רבות עמו על אישי ציבור ,שגם
אם היה קרוב להשקפתם המדינית ,סלד מהתנהגותם השלטונית .ואשר לרכיב
הציוני והיהודי ,משה לנדוי היה חדור בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו תחושת דור
ראשון לגאולה ,וכמו שנאמר לפעמים ,כבר אין מייצרים שכאלה; הם מותירים
טעם של עוד .משה היה ,אפוא ,ציוני בכל רמ"ח איבריו ,וסמל ההגינות בכל
שס"ה גידיו .הוא רשם דפים לא רק במשפט הישראלי ,שעליהם דיבר בהספידו
מודל של מזג שיפוטי
139
אותו הנשיא אהרן ברק ,אלא גם בהיסטוריה הרחבה יותר של מדינת ישראל,
במשפט אייכמן ומחוצה לו .כשספד משה לנדוי לנשיא שמעון אגרנט ,דיבר על
"רוח התבונה והשכל הטוב שהייתה מבקשת ומוצאת את שביל הזהב בין ערכים
ואילוצים מתחרים"; ואכן ,כזה היה גם לנדוי עצמו.
מקצת תולדותיו
בטרם אעבור לפן של התרשמות אישית ,אביא מקצת תולדותיו של משה לנדוי.
הוא נולד אל הציונות במחוז ילדותו ,דנציג ,אז בירת מערב פרוסיה הישנה ולימים
"עיר חופשית" ,שהלשון והתרבות בה היו גרמניות ,ביציבות המדומה שקדמה
למלחמת העולם הראשונה .הוריו היו בני משפחות שהיגרו לדנציג מגליציה
ומפולין .אביו הרופא -לימים רופא אמון של האצ"ל בירושלים -היה גם פעיל
ציוני לאומי ,מייסד ההסתדרות הציונית בדנציג (ב־ )1910ועורך עיתונים של
הציונות האקטיביסטית־הרוויזיוניסטית ,שדומה כי הייתה מיעוט בקרב ציוני
גרמניה .בנו העריץ אותו .בספרון ד"ר יצחק לנדאו בעיני ידידים ,שהוציא משה
לנדוי בתשכ"ח ,1968-במלאת שני עשורים לפטירת אביו ,סיים את הקדמתו
באפיון אביו כ"ציוני ותיק ,בן דור המעבר ,אשר חלם ולחם למען האידאל הציוני,
וחלק נכבד לו ולשכמותו בראשית הגשמתו" .הרברט לוי ,מחבריו הוותיקים של
ד"ר יצחק לנדוי ,כתב עליו שבשביל יהודי דנציג ,במשך שנות פעילותו בטרם
עלייתו" ,הוא היה אחד ויחיד"; ואכן ,כחוט השני בין דברי ההערכה של ידידי
לנדוי היה הלהט הציוני .והנה ,מדברי חברו מתתיהו רסלר ,שתיאר את משפט
אייכמן ואת בנו של ד"ר לנדוי" :משה ,שופט בישראל ,יושב בדין על הצורר
הזה .לרגע סגרתי את עיניי והייתה לי הרגשה שלצדי יושב ידידי יצחק לנדאו,
אור פניו קורן ובחיוך שבחיים היה תמיד על שפתיו ,הוא לוחש לאזני' :נו ,רואה
אתה ,כך נתמלאו כל תקוותיי' ".במכתב לאלישבע סלע ,בתו של עו"ד דניאל
ינובסקי ע"ה ,איש ירושלים והתנועה הרוויזיוניסטית ( ,)4.12.96כתב משה לנדוי,
בעקבות קריאת ריאיון של עו"ד ינובסקי שהזכיר את אביו המנוח של משה" :כל
הריאיון כולו הוא מעין גלעד לימים של מסירות נפש ומעשים נועזים ,למרות
מצוקה -ועוינות מבחוץ .הסיפור על ה'סזון' איום .זכותו הגדולה של המנוח בגין
שהוא מנע מלחמת אחים ,ושאנשים כאביך ז"ל החזיקו מעמד במשמעת גמורה".
באותה תקופה ,21.10.96 ,כתב משה לנדוי לאליהו סחרוב ,מוותיקי ה'הגנה':
"היית מקבוצת הפטריאוטים הקטנה שהמדינה חייבת לה את עצם קיומה ...שגם
140
אליקים רובינשטיין
בימים אלה של 'חשיפות' ושל 'שחיטת פרות קדושות' לא ניתן לספר לבני הדור
הצעיר את מלוא סיפור מעלליך בימי הכרעה ,אבל הרי 'שכר מצווה -מצווה'".
דברים אלה מטעימים ,לדעתי ,את עמודי האש של הציונות ולצדה ההגינות,
שהיו המאפיינים העיקריים של משה לנדוי .לנדוי עצמו היה חבר ה"הגנה" ,וכפי
שסיפר לפרופ' יורם שחר ולכותב שורות אלה (ריאיון מ־ ,2.6.94עמ' )12היה
פעיל בשמירה בשכונות הספר של ירושלים בטרם התמנה לשופט ,ובתקופת
המעבר בסיום השלטון הבריטי היה חבר בית הדין הצבאי של ה"הגנה".
משה גדל בתנועות נוער יהודיות וציוניות" ,בלאו וייס" ו"יהודה הצעיר" ,והכין
עצמו מתחילה לעליה לארץ ,ועל כן החל ללמוד באנגליה הנדסה -אלא שמצא
עניין רב יותר במשפטים .בלונדון הכיר את רעייתו לאה (לבית דוכן) הבלתי
נשכחת ,משפטנית ברמה גבוהה ובעלת תרומות מקצועיות בזכות עצמה ,אליה
נשוב .ארצה עלה ב־.1933
"אם מרבים בהתערבות -אובד העוקץ"
בשנים הראשונות בארץ עבד משה לנדוי במשרדי עורכי דין מן הטובים דאז,
אך כבר ב־ ,1940בן 28בלבד ,נתמנה שופט שלום בחיפה ,כהונה בה נשא עד
תום המנדט ,ואחר כך -בראשית המדינה -כיהן כשופט בית המשפט המחוזי
בחיפה ,עד שעלה ,לאחר כהונה בפועל ,ב־ 1953במינוי מלא לבית המשפט
העליון .מספר חודשים בקיץ־סתיו ,1948גם כיהן במחלקת החקיקה במשרד
המשפטים בתל־אביב (הריאיון הנזכר ,עמ' ,)13-12ועסק בעיקר בתקנות שעת
חירום .בכך היה למעשה לאחד מבני דור השופטים הראשון ,שעיצב את פני בית
המשפט העליון.
כשופט הייתה דרכו של לנדוי "קלאסית" ,את תפקידו ראה כ"שופט של תיק" ולא
של תֵאוריה רחבה ,וגישתו הייתה כי ההלכות יצמחו מתוך התיק האינדיווידואלי
הנתון להכרעת בית המשפט .הוא ראה ,אפוא ,את הדרך השיפוטית כהמשכיות
תוך שינוי ,קרי ,כי פיתוח המשפט צריך להיעשות בהמשכיות אורגנית להלכות
קיימות ,מתיק לתיק .את מתמחתו ,לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון,
מירה נאור ,לימד משכבר הימים ,לפני ארבעה עשורים ,כי "השופט עוסק מדי יום
ביומו ב'תיקים' רבים ,אך עליו לזכור כי לגבי המתדיין ,כל תיק הוא המשפט האחד
והיחיד שיש לו" .כך מדבריה במאמרה בספר לנדוי ב' .517 ,גישתו השיפוטית
הייתה קפדנית ,סולידית ,טבולה בשכל ישר ובאנושיות ,ברגישות לזכויות בעידן
מודל של מזג שיפוטי
141
שבהן לא היה מונח זה נחלת הכלל כבימינו ,ולכבוד הבריות ,גם באיזונים אל
מול חופש הביטוי .ועוד ,לא אחת מצטטים את דבריו בפרשת דויקאת (בג"ץ
390/79דויקאת נ' מדינת ישראל ,פ"ד לד( ,)4 ,1,)1כי "הציבור הרחב לא ישים
לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד ,ובית המשפט בתור מוסד
עלול להיפגע במקומו הראוי לו ,מעל למחלוקות המפלגות את הציבור .אך מה
נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים" .אלה דברים הראויים להישמע באוזני
כל שופט ומקבל החלטות משפטיות ,יועץ משפטי ופרקליט .על עניין זה אמר
לפרופ' יורם שחר ולי (ריאיון מ־ ,2.6.94עמ' ,)31כי -
ידענו טוב מאוד שיש לזה השפעה ערכית כללית ,ובאמת הלכנו אז עד קצה
הגבול וידענו את זה ...אבל אני תמיד אמרתי לחבריי' ,לא כל שני וחמישי',
מפני שאם אתם מרבים ,בתור מדיניות שיפוטית ,בהתערבות ,זה מאבד
את העוקץ שלו .אבל אם מדי פעם נופל דבר כזה כרעם בהיר ,יש לזה
השפעה (ראו גם שופטי ארץ ,ע"מ .)223-222
כתב את הבג"ץ החוקתי הראשון
תפיסתו של לנדוי את מדינת ישראל כמדינה יהודית מצאה ביטויה בפרשת
שליט (בג"ץ 58/09שליט נ' שר הפנים פ"ד כג( .)517 ,477 )2בין היתר דיבר שם,
ודומני שגם על עצמו דיבר ,על -
המחנה הגדול של הבלתי דתיים ,שאינם שומרים את מצוות הדת ,אך הם
מכירים בייחודו של עם ישראל ,בקשר המסורתי ההדוק בין עם ישראל ודתו
ובהלכה כקניין לאומי ,ומתוך חרדה לאחדות העם במדינה ובתפוצות אין
הם רואים את דורנו כרשאי ומסוגל לנתק עצמו מכל אלה ולהתפרק כליל
מן המטען הרוחני העשיר בו דבק העם ,במשך אלפי שנות קיומו.
בריאיון שערכו עמו יורם שחר ,גיא גורצקי ,אסף לחובסקי וכותב שורות אלה,
ב־ ,16.6.93סיפר (עמ' )22כי השופט אלון היה מזכיר לו תדיר" :אתה אמרת
שללא שורשים של המשפט העברי אנחנו כמו אותו השלמיאל ,שהוא אדם ללא
צל" (פטר שלמיאל ,דמות ספרותית בספר סיפורו הפלאי של פטר שלומיאל
מאת המשורר הגרמני אדלבט פון שאמיסו בראשית המאה הי"ט [עברית:
142
אליקים רובינשטיין
אברהם סלומון ,תש"ה]) .לנדוי הוסיף" :אמרתי את זה ,נכון ,אבל פתרון לא
מצאנו עד היום לבעיה הזאת [של מיהו יהודי .א"ר]".
משה לנדוי העמיד בדרגה גבוהה את שמו הטוב של האדם .בד"נ 9/77חברת
החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ ,פ"ד לב( ,337 )3בדעת הרוב ,ציין (כנגד דעת
המיעוט של השופט שמגר ,שרבים הולכים בדרכה) ,כי -
אם נדייק ,עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח ,דהיינו חירותו
להשמיע את אשר עם לבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע ,כנגד זכותו
שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב ,ואם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים,
הייתי מעמיד את הזכות מעל לחירות" (עמ' ;343ההדגשות במקור).
משה לנדוי כתב את פסק הדין שרבים רואים בו בג"ץ חוקתי ראשון ,בג"ץ 98/69
ברגמן נ' שר האוצר ,פ"ד כג( .693 )1אמנם ,הוא עצמו סבר כי יוחסה למשפט
זה חשיבות קונסטיטוציונית שמעבר למשקלו הסגולי ,אך דומה שניתן לראותו
כציון דרך בנכונות בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית על חקיקה .הוא עצמו
ראהו בעיקר כמושתת על עקרון השוויון בפני החוק ("רעיון זה ,שאינו כתוב על
ספר ,הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו ",עמ' .)698אפשר גם
לראות את עמדתו המצמצמת את משמעות הלכת ברגמן ככרוכה גם בעמידתו
נגד אקטיביזם שיפוטי ,שלשיטתו גילה בית המשפט העליון ברבות הימים,
ולכך אשוב במקצת" .כי כל־דרכיו משפט" (דברים ל"ב ,ד') היה בעיניו נחלת
שוכן שחקים .השקפתו הייתה כי חוקי היסוד של זכויות -כבוד האדם וחירותו
וחופש העיסוק -ככל שהם מתיימרים להיות טקסט חוקתי -היו מחטף ,בלא
דיון ציבורי רציני .כך גם ראה את פסיקת בית המשפט בפרשת ע"א 6821/93
בנק המזרחי נ' מגדל ,פ"ד מט( ,221 )4פסק הדין החוקתי המרכזי .בסימפוזיון,
שפורסם בהמשפט (אפריל ,)8 ,99אמר:
לא קדם דיון ציבורי רציני לחקיקה זו .הנשיא ברק לא ידבר על מחטף ,אבל
אחרים כן מדברים על מחטף ויש דברים בגו .דיון ...לא היה ...זה יצא מאת
בית המשפט כמו אחת האלות היווניות פלס אתנה ,שיצאה ישר מן המצח
של זאוס .בית המשפט בעצמו אמר שיש לנו חוקה -זאת התשובה .אבל
זה לא מספיק ,מפני שמתעוררת שאלה של הלגיטימיות של החוקה הזו.
החוקה ,כפי שהיא תוארה על ידי הנשיא ברק ,היא היחידה בעולם שנוצרה
באמרי פיו של בית המשפט...
מודל של מזג שיפוטי
143
ולשיטתו של משה לנדוי ,מעבר לעמימות -
אסורה הסגת גבול רק מפני שרשות אחת מרשויות השלטון אינה פועלת
כראוי ,ולכן בית המשפט מקבל על עצמו את התפקיד הזה .זה מביא בסופו
של דבר לקריסת הרשות שמתערבת כך ,ולהמעטת האמון של הציבור
בניטרליות של בית המשפט.
אני חלוק על לנדוי ונוטה לאהרן ברק בעניין החוקתי
אוסיף :ייתכן שהכנסת עצמה -ועל כך מתנהל ויכוח -לא ידעה לאן בדיוק הלכה;
ייתכן גם אחרת .אך באשר לבית המשפט ,חוששני שאני חלוק על משה לנדוי.
דעתי שלי שונה משל משה לנדוי בהקשר החוקתי ,וקרובה יותר לדעתו של
אהרן ברק .זאת ,אף כי גם אנוכי כמשה לנדוי בדעה העקרונית־ערכית כי קבלת
חוקה או חלק ממנה צריך שתהא בחגיגיות פרלמנטרית מובלטת ומובהקת,
בחינת -להבדיל " -וכל העם רואים את־הקולות" (שמות כ' ,ט"ו) .בעיניי,
משבאו לעולם חוק יסוד :כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד :חופש העיסוק ,בין
אם הכנסת הייתה מודעת להשלכותיהם כדבעי ובין אם לאו ,הממד החוקתי
עולה -כמעט בחינת פשיטא -מטקסט החוק .למשל :אי אפשר ,לדעתי ,לקרוא
את חוק יסוד :כבוד האדם וחירותו כלשונו וכפשוטו ,מבלי להסיק כי הוא כולל
סמכות לביקורת שיפוטית; הדברים עשויים להישמע פשטניים ,אך לעתים
הפשוט הוא הנכון .לדוגמה :סעיף 5לחוק יסוד :כבוד האדם וחירותו קובע,
כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר ,במעצר ,בהסגרה
או בכל דרך אחרת" .הקורא סעיף זה כפשוטו ,עשוי לומר ,ניסע מיד לכל בתי
הסוהר ונפתח את דלתותיהם ,כי החזקת האדם במאסר היא אסורה .אין לך
ברירה (ונניח לרגע ,במבט צופה פני עתיד ,לסעיף שמירת הדינים -סעיף )10
אלא לבדוק חוק שעניינו מאסר או מעצר או הסגרה ,או תיקון חוק כזה ,שיהיו
עליהם עוררין ,לפי פסקת ההגבלה שבסעיף 8לחוק היסוד ,אשר לפיה "אין
פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת
ישראל ,שנועד לתכלית ראויה ,ובמידה שאינה עולה על הנדרש ,או לפי חוק
כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו" .בחינה כזאת הייתה מעלה תוצאה שלא
הייתה נמלטת מהכרעה חוקתית .והרי מי אם לא בית המשפט מפרש טקסט
חוקתי .על כן ,אין בעיניי דרך של ממש לפרש חוק יסוד זה ואת אחיו ,חוק
144
אליקים רובינשטיין
יסוד :חופש העיסוק ,אלא כמקנים סמכות חוקתית ,בין אם חשבו המחוקקים
על כך ,ככל משפטו וחוקתו של נושא ,בזמן אמיתי ,ובין אם לאו .אסתפק בכך
לעת הזאת.
יחסיו של משה לנדוי עם אהרן ברק היו מורכבים ומרתקים .הוא העריך את
האינטלקט העצום של ברק -שאי אפשר שלא להעריכו; הוא גם חיבב אותו
מאוד כאדם ,אך היה בן פלוגתא בנושאי המדיניות השיפוטית ,הן בתחום
החוקתי הן במונחי השסתום כמו סבירות ,שמשה לנדוי ראה בהם במידה רבה
מדרון חלקלק; ראו למשל ראיונו עם ארי שביט במוסף הארץ ( .)6.10.00ואולם,
פעם שאל אותו אהרן ברק ,האם היית מאשר את מינוי פלוני ,שקיבל חנינה
בפרשת השב"כ ופרשת החקירות בעקבות אירוע קו ,300לכהונת מנכ"ל במשרד
ממשלתי ,ומשה השיב בשלילה .שאל אותו אהרן ,וכיצד היית מנמק את הפסילה
(שקבע בית המשפט) ,אם לא בסבירות? לדעתי ,התשובה הערכית מצד משה
לנדוי היא בנושא ההגינות ,ואידך זיל גמור ,אלא שהערוץ המשפטי לבחינת
הדבר היה במעגל הסבירות.
אי אפשר שלא להזכיר את ועדות החקירה שבהן השתתף משה לנדוי ,ועדת
הנשיא אגרנט לעניין מלחמת יום הכיפורים בה היה חבר (ראו שופטי ארץ,
,)178-176וועדת הנשיא לנדוי לעניין שיטות החקירה בשב"כ .משה לנדוי
כאב מאוד -אמנם באיפוק האופייני לו -את הביקורת התקשורתית על
מסקנותיהן (ואציין כי אף לדעתי הצנועה נעשה עוול לוועדות הללו); ועם
זאת ,כאב על שמסקנות ועדת לנדוי פורשו על ידי גורמי רשות מסוימים
באופן מרחיב ,כזה שלימים הביא לתוצאות של בג"ץ 5100/94הועד הציבורי
נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל ,פ"ד נג( ,817 )4אותן כאב בהקשר
הוועדה ,ואליהן נשוב קמעא.
משפט אייכמן :תרומה לאומית
כמובן ,אין לדבר על הנשיא לנדוי בלא להידרש למשפט אייכמן ,שהוא עמד,
על פי דרישת החוק ,כשופט בית המשפט העליון בראש חבר שופטיו בבית
המשפט המחוזי ,בניהול מופתי ,וכך עלה לתודעה הציבורית .ניווט המשפט
על ידו ,בכישרון ובדרך אצילית ,שילב מקצועיות שיפוטית ,כדי שהמשפט יהא
כהלכתו ,ככל הנחוץ והראוי ,לצד מודעּות לגודל הנושא ולחשיבותו ההיסטורית
והלאומית .סמליות רבה היא בכך שמשה לנדוי הובא למנוחות ביום הזיכרון
מודל של מזג שיפוטי
145
לשואה ולגבורה .אמנם ,הוא אישית ראה במשפט זה אבן דרך חשובה ,אך לא
מאורע שחצה את תולדותיו שלו כנחלקות בין מה שהיה לפני המשפט לבין מה
שלאחריו; אך אין ספק כי יש חשיבות עצומה למשפט זה בתולדותיו .רק לימים
למדתי כי המאמץ ל"מכובדות שיפוטית" במשפט לא היה פשוט ,אל מול גישות
"ציבוריות" יותר שהיו ברקע.
ואכן ,בעוד שלמשפטנים שבקרבנו ,לשופטים ולחוקרים ,יש עניין גדול
בתרומותיו רבות השנים של משה לנדוי למשפט ,שעודן עמנו ואנו עושים בהן
שימוש מקצועי ,הנה לרבים במעגלים רחבים ביותר תרם משפט אייכמן תרומה
לאומית -להנחת שורשיה של תודעת השואה ,יסוד מכונן בתולדות ישראל
בדורות אלה .לתודעה הציבורית נכנס משה לנדוי במשפט ,מבלי לשכוח לרגע
שהוא שופט יהודי גא במדינה יהודית שחי את ההיסטוריה של עמו ,אך תוך
תשומת לב לזכויותיו של הנאשם לפניו ,גם אם הוא מנוול מאין כמוהו .בהחלטת
ביניים במשפט אייכמן אמר" :אמת נכון הדבר שזכר השואה מזעזע כל יהודי עד
עומק לבו; אולם משהובא משפט זה לפנינו ,חובה עלינו לכבוש אף רגשות אלה
שעה שאנו יושבים לדין -בחובה זו נעמוד".
בני דורי למדו על השואה ממשפט אייכמן וקיבלו השראה ממה ששמעו
במשפט .הייתי כבן ארבע־עשרה כשנערך ,תלמיד בית הספר התיכון ,בן לניצול
שואה ששכל בה את משפחתו .אבי ואחרים לא דיברו על השואה עם ילדיהם,
לפי הסברו של אבי בצוואתו -כדי שלא לפגוע בנפשות הרכות של ילדיו
הגדלים במדינה יהודית חופשית .המשפט -וזכורני היצמדות לרדיו לשמיעת
העדויות בעת שביתת המורים -פתח לנו את הצוהר לעולם המצמרר של
השואה .משפט אייכמן העסיק את משה לנדוי כחלק ממחויבותו הציונית
וזיקתו לתולדות השואה .הוא עסק בשימור תיעודו של המשפט ובפרסומו,
וראה בכך משימת קודש.
משה לנדוי היה איש התרבות הכללית ,מוזיקאי מחונן ובעל ספריית ענק
בהיסטוריה ובתחומי ידע אחרים ,שהוא ורעייתו הרבו לקרוא בהם .דבר זה לא
סתר את הנקודה היהודית -הוא לא היה דתי ,אך את הנושא הדתי ראה כחלק
מן המורשת הלאומית ,ולאומי היה גם היה .בכל שבוע קרא את פרשת השבוע
והתמצא מאוד ,מתוך התעניינות רבה ,בהיסטוריה יהודית .חגים נחוגו בביתו
בשמחה; זכורני במיוחד אירועי חנוכה .חיבת הארץ התבטאה בין השאר בצעידה
ממושכת ברחובות ירושלים .הוא לא נהג ולא החזיק במכונית.
בחייו האישיים היה משה לנדוי צנוע מאוד ,פוריטני וסגפן ,כמעט ספרטני;
"יקה" היה ,בעל יושר ויושרה של סרגל ,מאין כמוהו.
146
אליקים רובינשטיין
כמה זיכרונות אישיים משלי
ראשית היכרותי עם משה לנדוי ,כמו של כמעט כל בית ישראל ,לא הייתה אישית
אלא באמצעות הרדיו (טרם הייתה טלוויזיה) במשפט אייכמן .קולו ,במבטא
היקי ,בקע מן הרדיו בביתנו ,ופתח את הצוהר לשואה ולנוראותיה .גם ראיתי
פניו ביומני הקולנוע ששודרו אז בבתי הקולנוע בצמוד לסרטים ,אבל כמובן לא
הכרנו אישית.
כסטודנט למשפטים ,במחצית השנייה של שנות השישים ,קראתי את פסקי דינו
של משה לנדוי ,והתרשמתי מקיצורם ומתכליתיותם .כמתמחה אף העזתי לכתוב
רשימה בנושא החוקתי שהיה בה משום ויכוח -נימוסי מאוד -עם השקפתו
דאז; רשימתי הוכתרה "על סמכות בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה לפי
הצעת חוק יסוד :בתי המשפט וחוק יסוד .החקיקה" (הפרקליט כ"ח (תשל"ב)
.)272השופט לנדוי ,במאמרו "חוקה כחוק עליון למדינת ישראל" (הפרקליט כ"ז,
,)30הטעים דעתו ,כי בית המשפט יוכל לפקח על קיום החוקה לא "בעניינים
בהם כרוכים שיקולים פוליטיים ,אלא בהפעלת הוראות מסגרת טכניות ,בדרך
הפרשנות המשפטית עליה אמונים בתי המשפט מטבע ברייתם" (עמ' .)33אנוכי
הקטן סברתי ברשימתי (עמ' ,)276כי השופט לנדוי מצמצם את הבקעה שבה
יתגדר בית המשפט -
וכי מן הראוי להרחיב את סמכות בית המשפט לחוקה יותר מאשר לשמירה
על ההוראות הטכניות .סבור אני ,כי המחבר דנן ,שחלקו רב ונכבד במסכת
המפוארת של פסיקת בית המשפט העליון ,וחבריו עמו ,זכו למעמד מעולה
כל כך בציבור ,שאל להם לחשוש מסמכויות נרחבות יותר ,גם בתחומים
שבהם הוא מסתייג מהענקת סמכות זו" (ראו גם שופטי ארץ.)187 ,
ב־ ,1974-1973סייעתי לשר הביטחון ,משה דיין ,להכין את עדותו בוועדת
אגרנט ,שמשה לנדוי היה החבר השיפוטי השני בה ,לצד הנשיא אגרנט .התגובה
הקשה בה נתקל דו"ח הוועדה בתקשורת ,לימים ,הייתה ,כאמור ,כמכוות אש
אצל השופטים אגרנט ולנדוי ,שלא היו מורגלים בכגון דא ובוודאי לא בעידן
התקשורת החדש שהפציע ,כחלק מן התמורות שלאחר ההלם של מלחמת יום
הכיפורים ואבדותיה .כאז כעתה -גם אם אינני אובייקטיבי לחלוטין בעניינו
של משה דיין -סבורני שדו"ח הוועדה ,מושקע והגיוני ,היה ראוי מאוד ,אף אם
נתקל בעיוותי ביקורת לצד ביקורת לגיטימית.
מודל של מזג שיפוטי
147
"פרשת מסמך השופטים החסוי"
בשלהי ,1980התפרסם ספרי שופטי ארץ ,לראשיתו ולדמותו של בית המשפט
העליון בישראל ,כאמור ,הספר הראשון -דומה -שנכתב על תולדות בית
המשפט העליון .מטבע הדברים ,השופט -אז הנשיא -לנדוי הוא דמות
חשובה בספר .שלחתי לו עותק ,והנה מתוך תשובתו מיום י"א באדר א' תשמ"א
(" :)15.2.81אני רואה בו ספר טוב וחשוב שבו הבאת הרבה חומר היסטורי
שלא היה ידוע עד כה ,וכן השכלת ללכת בשביל הזהב בין כתיבה המעוררת
עניין והימנעות מדברי רכילות מזיקים ,מסוג האחים" (הספר האחים מאת
ברנסטיין וודוורד ,על בית המשפט העליון של ארצות־הברית ,שכלל חומרים
"עסיסיים" פנימיים מפי מקורות ,אשר התפרסם בשנות השבעים ועורר רעש
גדול .א"ר).
בהמשך הציע לנדוי שני תיקונים ,האחד טכני והאחר כתגובה על הערה בספרי
(עמ' ,)26כי עורכי דין שקנו להם מעמד לא ששו לשפיטה בתקופת המנדט ,בין
היתר כי היה מדובר "במשרה ממשלתית הקושרת את האדם קשר אמיץ למערכת
השלטונית שלא הייתה חביבה על רבים" .על כך כתב לי משה לנדוי:
לשבחו של השלטון המנדטורי ייאמר שלפחות לגביי לא נעשה מעולם שום
ניסיון לפגוע בעצמאותי ובאי תלותי כשופט ,ואני מניח שזה היה גם ניסיונם
של שופטים יהודים אחרים .מינוי כאחד משופטי השלום היהודים המעטים
נחשב באותם ימים כמעין "כיבוש עבודה" ,והוא היה משאת נפשו של כל
משפטן יהודי צעיר בארץ.
אציין כאן ,בקשר להערה בדבר הספר האמריקני האחים ,כי בעת כתיבת
שופטי ארץ היה ברשותי מסמך השופטים החסוי ,תזכיר שהוכן במרס ,1948
לסוכנות היהודית ולוועד הלאומי ,ובו הערות על השופטים היהודים שכיהנו
בתקופת המנדט לקראת הקמת המדינה .את המסמך הזכרתי בספרי (בעמ'
,56הע' ,)100אך החלטתי אז (הספר התפרסם כאמור ,ב־ ,1980שעה שרבים
מן האנשים שהוזכרו כיהנו עדיין במשרות שיפוטיות) ,שלא לפרסמו כמות
שהוא .פרסם אותו ,לימים (תשס"ה ,)2005-נתן ברון ,במאמרו "פרשת 'מסמך
השופטים החסוי' :מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת
תש"ח( ,"1948-קתדרה ,115ניסן תשס"ה ,ע"מ ,)216-195שעה שנותרו
בחיים רק בודדים ,אם בכלל ,מן השופטים היהודים של תקופת המנדט ,ואולי
148
אליקים רובינשטיין
משה לנדוי בלבד ,אשר זכה לאריכות ימים מופלגת .המסמך כלל הערכות
אישיות פנימיות על שופטים שונים ,חלקן לא מחמיאות ומהן לא מדויקות
במלואן.
ניכווה בעקבות "לחץ פיזי מתון"
ב־ ,1987כיהנתי כמזכיר הממשלה בשעה שפעלה ועדת לנדוי לעניין שיטות
החקירה של השב"כ ,עמדתי בקשר עם יו"ר הוועדה לעניין הגשת הדו"ח ,ואחר
כך שימשתי כחוליית קשר בינו לבין ראש הממשלה ,יצחק שמיר ,שנועץ בו גם
בשנים הבאות מספר פעמים בנושאים שב"כיים .משה לנדוי הסכים ,כחלק מן
הפטריוטיות הטבועה בו ,לעמוד בראש הוועדה ,הגם שכבר הכיר את המערכת
הציבורית התקשורתית מימי ועדת אגרנט ,ואולם ,גם הפעם נכווה -הן מן
התגובה לאמירה הישירה של "לחץ פיזי מתון" ,בדו"ח הוועדה ,שנראתה
לחבריה כהוגנת בתנאים של הכרח; והן -ואולי לא פחות -מן השימוש לרעה,
כפי שסבר ,שנעשה לימים בשב"כ בהיתרים שאישרה הממשלה בעקבות דו"ח
הוועדה ,בחינת "האצבע וכל היד" .לימים הייתי גם מעין חוליית גישור בינו
לשב"כ כדי להביא לכלל יישוב ופיוס לאחר תחושתו הקשה .בחוות דעתי בבג"ץ
1265/11הועדה הציבורית נ' עינויים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה
( ,)2012נזדמן לי לכתוב (פסקה י"ט)" :אין לכחד כי התרבות הארגונית [בשב"כ.
א"ר] שנתגלתה בפרשת קו 300ובוועדת לנדוי לא הייתה ראויה ".אך אולי נחמה
פורתא יכלה להיות למשה לנדוי בכך ,שהתהליך שמסקנות הוועדה היו חלק
ממנו גרם למערכת הביטחון ,כפי שכתבתי בהמשך" ,לעמוד במשימותיה תחת
אור השמש והביקורת השיפוטית בעידן של שקיפות .בתקופה שלאחר פסק הדין
בעניין הועד הציבורי נ' עינויים -שבא בעקבות חריגות של שב"כ מכוונותיה
של ועדת לנדוי -נאלץ השב"כ להתרגל למצב החדש" .באותה תקופה ,במגעים
עם משה לנדוי ,התרשמתי ישירות מן היושר ,היושרה וגם הפוריטניות בענייני
ציבור בדרך שאינה מצויה במחוזותינו.
ב־ ,1993עלה בדעתי ,לאחר שנים אחדות של היכרות גם בזכות ידידות
שנתפתחה זמן לא רב לפני כן עם חברו הקרוב של משה לנדוי ,השופט ד"ר
משה עציוני ע"ה ,לכתוב את הרשימה הביוגרפית על השופט לנדוי ,שהזכרתי
מעלה ,לספר היובל שהוכן לכבודו ,בעריכת אהרן ברק ואלינער מזוז ,מתמחה
מוערכת שלו .אספתי חומרים ככל יכולתי ,ולנדוי הסכים לפוגשני מספר פעמים
מודל של מזג שיפוטי
149
בביתו -בישיבה נעימה במרפסת ביתו .את הרשימה הכתובה החלטתי להעביר
לעיונו המוקדם ,והוא טלפן לי לומר שהיא "טובה מדי" ,והיו -דומני -שתי
הערות עובדתיות .מאותן שיחות ,מעבר לאשר תיעדתי ברשימה ,זכור לי בעיקר
הכבוד המיוחד ,אפשר לומר ההערצה ,שרחש לאביו .ואגב ,משה לנדוי לא היה
יהיר ובעל אגו מנופח ,אך היה רגיש למקומו בהיסטוריה ,ולכן הצטער ששלושת
הכרכים של ספר היובל לכבודו ,כך סבר ,לא זכו לתשומת לב מספקת (כלשונו
"הספר שנשכח").
השכנוע האולטימטיבי לכהן כיועץ המשפטי לממשלה
הייתה למשה לנדוי השפעה רבה על הסכמתי ,בראשית ,1997לפרוש מבית
המשפט המחוזי ולעבור לכהן כיועץ המשפטי לממשלה .התמניתי בתוך משבר
שאירע בשל פרישתו של מי שנתמנה לתפקיד ,רוני בר־און ,סמוך לאחר מינויו.
הפנייה אליי מטעם ראש הממשלה דאז ,בנימין נתניהו ,ושר המשפטים ,צחי
הנגבי ,גרמה לי להתלבטויות קשות ביותר .הייתי שופט בית המשפט המחוזי
בירושלים מזה פחות משנתיים ,נהניתי מן התפקיד ,שאותו לא מיציתי כל
עיקר ,והיה לי סיפוק מקצועי ואישי רב .מרים ,רעייתי ,ושלוש מארבע בנותיי,
לא תמכו בשיבתי למערכת השירות הציבורי הממשלתי ,אחרי קרוב לשלושים
וחמש שנה בו ,ואני התלבטתי ביותר .דומני שאת כפות המאזניים הכריעה
פנייה -נפרדת -משלושה נשיאים של בית המשפט העליון ,הנשיא המכהן
אהרון ברק ,הנשיא הקודם מאיר שמגר ,והנשיא בדימוס משה לנדוי .משה לנדוי
ניסח את דבריו בשיחה שיזם עמי בלשון זו ,שאולי השפיעה עליי ביותר" :אם
לא תקבל את ההצעה לכהן כיועץ המשפטי לממשלה ,זו תהא בגידה בייעודך".
עוצמת הביטוי "בגידה" אולי הייתה "המכה בפטיש" ,השכנוע האולטימטיבי,
להחלטתי החיובית.
מאז הלכה ידידותנו ונתעצמה; הוזמנו ,רעייתי מרים ואנוכי ,לא אחת לבית לנדוי
ונפגשנו עם משה ועם רעייתו ,לאה ע"ה ,כאמור -משפטנית מעולה בזכות
עצמה ,שהלכה בדרכי אביה משה דוכן ,המומחה הגדול בתחום דיני הקניין ,ואת
מפעלו המשיכה .היא כתבה ,בין השאר ,מחקר על "שכונת ברנר" בדרום תל־
אביב ,שהוקמה לאחר רצח הסופר יוסף חיים ברנר ע"ה ,ובה דרו בני משפחת
אמי ע"ה לאחר עלותם ארצה ב־ ,1922ובמשך שנים לא מעטות .בבית לנדוי,
באחת השבתות ,נפרדנו פרידה אחרונה ממשה עציוני .משה לנדוי גם ביקר
150
אליקים רובינשטיין
בביתנו לא אחת ,צועד ברגל בנעלי הספורט גם בז ִקנה מופלגת ,ופעמים שהיינו
יוצאים לסעוד יחדיו ,עוד עם משה עציוני וגם אחרי לכתו .השופט עציוני היה
מצהיר ,לא אחת ,שאינו קורא עיתונים; ולנדוי היה משיב מיד בבדיחות הדעת
"כי יש לך משה לנדוי ,שמספר לך מה כתבו בעיתונים".
בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה נוהל בבריטניה משפט הדיבה של מכחיש
השואה ,דיויד אירוינג ,נגד פרופ' דבורה ליפשטדט מאוניברסיטת אמורי
באטלנטה ,ארצות־הברית .עניינו של המשפט היה הטענה כי היא הוציאה
דיבתו רעה בהצגתו כמעוות ההיסטוריה .המצב המשפטי בבריטניה שונה מזה
שבארצות־הברית ,בה התיקון הראשון לחוקה מאפשר חופש ביטוי כמעט בלתי
מוגבל .בשלב מתקדם במשפט פנו אליי באי כוחה של פרופ' ליפשטדט וביקשו
כי רשימות וזיכרונות שכתב אדולף אייכמן כתום משפטו ייחשפו לציבור .הדבר
חייב החלטה שלא עלתה בקנה אחד עם גישתו מֶקֶדם של ראש הממשלה דוד
בן־גוריון ,ובעקבותיו היועץ המשפטי גדעון האוזנר ,שלא לחשוף חומר זה ,כפי
שסברו בראשית שנות השישים למאה הקודמת ,וטעמם אז עמם .לאחר סדרת
התייעצויות עם הנשיא משה לנדוי ,השופט גבריאל בך שהיה חבר צוות התביעה
במשפט ,פרופ' יהודה באואר ועוד -נתקבלה החלטה ,נוכח תמורות העתים,
לאשר את מסירת החומר (אם כי לבסוף לא נזקקו לו במשפט) ,וכן העמדתו
לעיון כל דכפין.
"ישראל דמוקרטיה מתגוננת"
הדעות בתחום המדיני שהביע לנדוי ,בשנות היכרותנו ,היו כולן בצד הימני של
המפה הפוליטית .הוא הסתייג מהסכמי אוסלו וראה בהם פתח סכנה לעתידה
של ישראל .הוא ראה בחרדה את חלוקתה מחדש של ירושלים .הוא הטיל ספק
בכוונותיו של יאסר ערפאת .הדברים גם באו לביטוי פומבי בריאיון הנזכר במוסף
הארץ ( ,)6.10.00שנדפס בימים של ראשית האינתיפאדה השנייה ,אך ברי כי ניתן
טרם החלה ,ועת פורסם עדיין לא ניתן היה לצפות את מהלכיה .באותו ריאיון
תיאר עצמו כ"לא אדם פוליטי ,לא ימני ולא שמאלי ,ומטבעי אני אדם מתון.
הייתי שופט מתון [ ]...מתון גם במחשבותיי על נושאים מדיניים .אבל אני לא
יכול לעצום עיניים מפני סכנות כה גדולות ,במיוחד כשהן כה גלויות לעין .הנני
חושב שלמדינה אסור להמר ואסור לה לחיות באשליות .יש דבר שאני לא מוכן
להתבייש בו :אני ציוני" .עמדותיו מצאו ביטוי גם במאמרו "על ציונות בימינו"
מודל של מזג שיפוטי
151
בספר שמגר (תשס"ג ,837 ,)2003-בו פתח בשבח לציוניותו של הנשיא שמגר,
והתפלמס בהמשך עם פסקי הדין בבג"ץ 6698/95קעדאן נ' מקרקעי ישראל פ"ד
נד( ;258 )1ופסה"ד בבג"ץ 5100/94הועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ממשלת
ישראל פ"ד נג( .817 )4בעניין הציוני כתב:
מוזר הדבר שתורת הציונות ,שהייתה היחידה בין תורות שונות שקמו במאה
העשרים ,הגשימה את שאיפותיה ,בעוד שאלו האחרונות נכשלו כשלון
חרוץ .ובכל זאת נדחקה הציונות בתוך מדינת ישראל ,דווקא בימים אלה,
לעמדת התגוננות בפני תורות כזב אלה ,שמצאו את יורשיהן בין אזרחי
המדינה ...כך נוצר חוסר השורשיות שבו חלתה חברתנו ,והוא עלול להביא,
חס וחלילה ,להתפוררות המדינה מבפנים (עמ' .)838-837
בהמשך נמתחת הביקורת על פסק הדין בעניין קעדאן ,שעניינו משאלת זוג ערבי
לגור ביישוב היהודי קציר .לשיטתו של משה לנדוי ,עסק בית המשפט בנושא
שנוי במחלוקת עמוקה בציבור ,והוא סבר גם כאן -בין השאר -כי מוסר ההשכל
הוא "שמוטב לשופטים להתרחק בפסיקתם ככל האפשר מנקיטת עמדה בסוגיות
של דעות ושל אמונות" (עמ' .)844כשלעצמי איני יודע במדויק כיצד היה מכריע
הוא עצמו .בדונו בעניין הועד הציבורי נגד עינויים ,שעסק בחקירות שב"כ ,בא,
בין היתר להגן על דו"ח ועדת החקירה בראשותו ,וציין גם כי לעניין חובותיה
של הדמוקרטיה "אני מעדיף עדיין את דברי בית המשפט העליון מימים עברו,
מפיהם של השופטים זוסמן וויתקון ,שעל מדינת ישראל נגזר להיות דמוקרטיה
מתגוננת ,שאל לה להתאבד כדי להוכיח למשפחת העמים שאינם חייבים להיאבק
על קיומם ,את דבקותה הגמורה בזכויות האדם ובטהרתן ,ואף לגבי המבקשים
למחוק אותה מעל פני האדמה" (עמ' .)848אציין כי קריאתו אז לחקיקת חוק
שירות הביטחון הכללי נשמעה ,שכן החוק נחקק בתשס"ב.2002-
לא הופתעתי מכל אלה .אכן ,ברקעו המשפחתי כבן לאב רוויזיוניסט ,רופא
האמון של האצ"ל ,נשא לנדוי "צקלון גנטי" שהתאים לכך ,אולם זו הייתה גם
השקפת עולמו שלו .טבעי והוגן היה שבשנות השיפוט הארוכות לא נתן כל ביטוי
לדעותיו האישיות ,כמותו כנשיא מאיר שמגר ,אף הוא חניך תנועת ז'בוטינסקי
שהיה גם לוחם האצ"ל; אך דעות אלה לא נמחקו .ואולם ,חשוב לא פחות ,ואולי
יותר ,מן הנושא המדיני הייתה ההגינות .על כן היה לנדוי חשדן מובהק כלפי
ממשלות בתקופות שונות ,במיוחד הממשלה שהכריזה על תכנית ההתנתקות
-שסבר כי עליה להתפטר וללכת לבחירות ,משעשתה צעד מנוגד כל כך לקווי
152
אליקים רובינשטיין
היסוד שלה כפי שהבינם .זאת ,הגם שמשכבר הימים הייתה הדעה המשפטית
שעוד הביע מאיר שמגר כיועץ משפטי לממשלה ,שבידי הממשלה לסטות מקווי
היסוד אם מקבלת היא אמון הכנסת לכך .כשלעצמי סבורני בכל אלה ,כי ניתן
למצוא "שביל זהב" של איזונים שגם משה לנדוי יכול היה לחיות עמו ,אך קצר
המצע מהשתרע.
ואולם ,אזכיר כאן את מאמרו ,אולי האחרון" ,מדרון בסופו אבדון" (מעריב,
,)18.6.03בו ביקר את מפת הדרכים של ממשלת ישראל ,וכתב -לא פחות
כי ראש הממשלה דאז "מכר את שארית עצמאות המדינה בלא מחיר ,לפיהאינטרסים של ארצות־הברית" ,ונימק זאת בהרחבה ,בניתוח תורת השלבים
הערבית ,עד כדי ראיית ישראל כמידרדרת במדרון.
חיבת החיים
ושוב למישור האישי :לימים ,שמחתי שבשעה שנתמניתי לבית המשפט העליון
ב־ ,2004ומשה לנדוי כבר בן 92וממעט לצאת ולבוא ,טרח והגיע לאירוע
ההשבעה במשכן הנשיא .הדבר ריגשני מאוד .ובהמשך ,בשנות השקיעה -
כשמרבית ידידיו הוותיקים כבר נתבקשו לישיבה של מעלה -המשכתי לבקרו
תדיר ,ולאורך תקופה לא מעטה עדיין התנהלו עמו שיחות על דא והא של עניני
דיומא במדינה ובמשפט .לעתים הייתה שיחת טלפון ממנו" :תבוא ",וכמובן
באתי .פגשתי תדיר את בנותיו המסורות עדה ,שלומית (פיטי) ותמר ,ואת
מטפליו המסורים ,ובראשם אמה קינג הפיליפינית ,שהייתה עמו עד הקץ; על
דלת הכניסה היה שלט "פיליפינית אמה קינג" ,ולבנה שנולד לה בעת עבודתה
קראה משה -ומשה הקטן גדל בבית ליד "משה הגדול" .אי אפשר שלא להזכיר
את השופט יצחק מילנוב ,שהיה כבן למשה לנדוי ודאג לו תדיר; זכורני כיצד
ארגן "מבצע" -משה רצה לנסוע לחיפה לבקר את אלמנת חברו ,השופט המנוח
ליאונרד רבינוביץ .לאדם בן 96היה זה סיפור לוגיסטי לא פשוט ,שיצא אל
הפועל בהצלחה.
שמחתי כאשר במלאת לי שישים שנה ,בתשס"ז ,2007-שלח לי משה את ספרו
של אריה מורגנשטרן ,השיבה לירושלים ,חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל
בראשית המאה התשע עשרה ( ,)2007בהקדשה מרגשת בחתימת ידו (ההקדשה
עצמה הוכתבה לאחת מבנותיו)" :הספר הזה מוקדש לך ביום הולדתך השישים,
הוא בהתאם למחשבותיך והלוואי שהרבה שנים יהיה מונח על ידך כמלווה נאמן.
מודל של מזג שיפוטי
153
בידידות רבה".
פטירת לאה ,רעייתו ,אחרי כ־ 60שנות נישואין ,בח' בתשרי תשס"ה (,)23.9.04
השרתה דוק של עצבות על הבית שברחוב אלחריזי (בראשונה בית הוריה של לאה,
משפחת דוכן) .במותה של לאה לנדוי הספידה אותה בתה ,עדה ,באומרה" :ופעם
כשנשאלה למה היא לא נוהגת כמו אבא ...לנהוג אולי אפילו קצת באמביציה,
ענתה בחכמתה הרבה :אני צריכה לחיות עם עצמי ולא עם האמביציה שלי".
אבל חיבת החיים של משה לנדוי לא פגה כליל; היו יציאות לבית קפה ברחוב
קרן קיימת הסמוך לכוס בירה ,וישיבה בשמש על גזע העץ הכרות בפתח הבית,
וביקורי משפחה וידידים .בתקופה האחרונה אמנם כמעט לא דיבר משה ,אך ,ברי
היה כי הוא מבין את הנעשה ,וכששאלוהו ,למשל ,אם רצוי לו כי יבואו לבקרו
ענה בחיוב ,ולּו גם בנענוע ראש .באשפוזיו התכופים התפעלו רופאיו ממידותיו
הטובות .אף פטירתו הייתה בשקט ובאצילות שאפיינוהו .איש חזק פיזית היה,
מה שתרם מן הסתם לאריכות ימיו.
המעבר מפורמליזם לאקטיביזם ערכי
השופט ד"ר מנחם רניאל ,בעבודת הדוקטור שלו איש מידות -נשיא בית המשפט
העליון יצחק כהן ותפישתו את המשפט והשיפוט ( ,)2012סוקר את הפולמוס
סביב ספרו של פרופ' מנחם מאוטנר ,ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט
הישראלי ( ,)1993שתיאר מהפכה בשנות השמונים בבית המשפט העליון ,אשר
עניינה מעבר מפורמליזם לאקטיביזם ערכי (עמ' ;)137-122כך ,לרבות התיקון על
ידי פרופ' מאוטנר עצמו ,בספרו משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים
ואחת ( ,)2008שם ייחס את הפורמליזם בעיקר להנמקות .התרתי לעצמי להתייחס
לעניין זה בפסק הדין ע"א 10251/05ברשף אילת נ' פקיד שומה אילת (,)2007
שם אמרתי (פסקה ב' לחוות דעתי):
חברתי [השופטת ארבל .א"ר] הזכירה (פסקה )12את "המגמה שחלה
בשיטת המשפט הישראלי אשר התאפיינה בהעברת מרכז הכובד מלשון
הנורמה המשפטית לעבר מהותה של הנורמה ,תוך מתן דגש לתכליות
ולערכים העומדים בבסיסה" .כשלעצמי סבורני שהצגת התפתחותו של
המשפט הישראלי מכבר על ידי מחברים אקדמיים ,ברוח זו ,כגון מאת פרופ'
מ' מאוטנר בספרו הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי תשנ"ג,
154
אליקים רובינשטיין
אינה עושה -בלי משים ,מן הסתם -מלוא הצדק עם דור הראשונים בקרב
שופטי בית המשפט .תופעה זו מייחס המחבר לשנות השמונים (עמ'
,)123 ,45אף כי גם לדעתו ניתן למצוא "התבטאויות לא פורמליסטיות"
בשנות החמישים (עמ' .)44בין היתר יוחס התהליך לפיחות במעמד
ההנהגה הפוליטית (עמ' )136-134וכן למציאות החברתית בישראל (עמ'
;)150נזדמן לי לכתוב עוד מכבר (שופטי ארץ -לראשיתו ולדמותו של
בית המשפט העליון בישראל ,תשמ"א 201 ,1980-ואילך) ,על "ירידת
אמינותם של גופים ממלכתיים אחרים ,הכנסת והממשלה שהפכה את
בית המשפט העליון עוגן הצלה לנורמות בסיסיות" (עמ' ;)204הבאתי שם
מספרו של הנשיא אולשן דין ודברים (תשל"ח) את אמרתו בעמ' ,239כי
בית המשפט היה ...כמעט המקום היחיד בו יכול היה האזרח ,שחשב את
עצמו מקופח ,להביא לפניו "את תעצומותיו" ...הדבר כמובן יצר קשיים;
ראו גם א' ויתקון ,פוליטיקה ומשפט (תשכ"ה) ,וכן ספרו משפט ושיפוט
(תשמ"ח.)1988-
כשלעצמי סבורני ,כי הערכיות הייתה לעילא גם מנת חלקם של שופטי
הדור הראשון ,ומשימתם הייתה קשה אולי יותר משל יורשיהם ,שכן אלה
כבר יכלו ויכולים להביט אל ההנהגה במדינה ללא קושי" ,בגובה העיניים".
בראשית הדברים הורכב בית המשפט העליון משופט מימי המנדט ,עורכי
דין ופרופסור שהיו ידועים במקצוע אך לא בחוגים רחבים בציבור ,שניצבו אל
מול דוד בן־גוריון ,ראש הממשלה המייסד וחבריו .הם זקוקים היו לערכיות
רבה כדי להכריע כפי שהכריעו בבג"ץ 73/53קול העם נ' שר הפנים פ"ד
ז' ,871או בג"ץ 144/50שייב נ' שר הביטחון ,פ"ד ה' ;399 ,נחוצה הייתה
גישה ערכית מן המעלה הראשונה ,ועמה אומץ בהגנה על זכויות ,אל מול
הממשל ואל מול הרוח ששררה אז ,כשם שעשה כן נתן אלתרמן בחלק
משירי הטור השביעי .מצאתי לנכון לרשום שורות אלה כמחווה לראשונים.
אהרן ברק בשונה משופטי הדור הראשון
לטעמי ,והדברים נכתבים כאן בהקשרו של השופט לנדוי והם הולמים אותו מאוד,
אכן קרה שינוי -והוא קשור באהרן ברק יותר מבשופטים אחרים; והוא אינו
בערכיות ,שאין לתלות בשופטי הדור הראשון היעדרה כלל ועיקר ,אלא מקורו
בהשתנויות חברתיות כלליות בישראל ,ועיקרן ירידת הקולקטיביזם ועליית
מודל של מזג שיפוטי
155
האינדיווידואליות ,דבר הניכר בעליל בתולדות המדינה בהקשרים שונים .אוסיף
עוד ,כי שנים לאחר כתיבת אותו פסק דין קיבלתי ,באדיבות פרופ' יורם שחר,
עותק של הריאיון הנזכר עם משה לנדוי שערכנו הוא ואנוכי ב־ ,2.6.94ושפרטיו
לא היו זכורים לי בעת כתיבת פסק הדין ,ובו אמר לנדוי (עמ' :)29
יש דעה כזאת שכיום בכלל בית המשפט דן באופן ערכי ,בעוד שבשנים
הראשונות הוא דן בצורה יותר פורמליסטית .זו טעות גמורה ,לא הייתה
גם שום תלות פסיכולוגית בשלטון .כולם עוד ידעו אז עד כמה שבן־גוריון
היה אוטוקרטי ,זה התברר רק משך הזמן .בית המשפט גם שמר תמיד על
עצמאותו הגמורה ...כל ניסיון של התערבות נדחה .בית המשפט אולי היה
יותר זהיר בהתערבות בעניינים של ביטחון .זה נכון ,אבל בכל זאת מתח
ביקורת קשה לפעמים.
באותו ריאיון ציין (עמ' )30כי:
החולשה שמתגלה מדי פעם מצד הכנסת ,יוצרת ו ָאקּום שמעודד את
כניסת בית המשפט העליון ,הבג"ץ ,כדי למלא את החסר .אני תמיד אמרתי
שצריך להיזהר מזה :לא לזה נוצר הבג"ץ .אם הוא מקבל עליו יותר מדי,
בסופו של דבר יש סכנה שהוא יקרוס בעצמו ,לא רק מבחינת הכמות אלא
מבחינת אמון הציבור.
משה לנדוי היה בן דור קודם .תמורות העשורים האחרונים בחברה הישראלית -
הוא נפטר בגיל ,99כמעט שלושים שנה לאחר פרישתו מבית המשפט ,ופעילותו
הלכה והתמעטה בעשור האחרון -היו מעבר לו ולזמנו .הפער הדורי היה מובהק.
ניתן להניח כי לא כל התמורות היו לרוחו ,מבחינות שונות; על הרוב גיל מתקדם
הוא גם מקור לשמרנות .אך עמוד הענן ועמוד האש הציוני והממלכתי שלאורם
הלך נותרו בעינם ,ואם כורסמו בחברה שמסביב היה הדבר למורת רוחו .זהו
טבע הדברים; רבים אנשים בגיל מתקדם -לא כולם -שהמוזיקה ,התיאטרון,
חיי התרבות בעולם המתחדש ,לעתים אף הלשון עצמה ,אינם מוכרים להם.
איש מוזיקה היה ופסנתרן ,אך הייתה זו -דומני -מוזיקה קלאסית; היה בעל
ספרייה עשירה ,והיה קשוב להתפתחויות בעולם ובמיוחד בארץ; אך אף כי עקב
עד גיל מאוחר אחר הפסיקה המתחדשת ,בסופו של דבר עקרונותיו היו מה
שנתגבש מכבר .על פיהם דומה ,למשל ,כי כשבדק את השב"כ ,פעם ועוד פעם,
156
אליקים רובינשטיין
נ ִבעו סדקים באמון הרב שנתן בו; יותר מפעם סבר כי ראשי שב"כ צריכים היו
לפרוש ,בשל נושאים שונים .אך האמון בציונות ובמדינת ישראל לא פג ,והוא
כאב את כאבה של ישראל וחרד את חרדותיה .ואחר שאמרנו כל אלה ,אין פירוש
הדבר שאין לקשישים מורשה להנחיל גם לדורות שהשקפותיהם וקצבם שונים;
אַל ָאבִיך ָ וְיַגְֵּדך ָ ז ְֵקנ ֶיך ָ ו ְיֹאמְרּו לָךְ" (דברים ל"ב,
אדרבה ,כבר לימדנו המקרא " ְ
ז') .אני זוכר בחיבה ובהוקרה את משה לנדוי; למדתי ממנו לא מעט ,בציונות
ובמידותּ" .בִיִיִים ָחכְמָה ו ְאֹרֶך ְ יָמִים ּתְבּונ ָה" (איוב י"ב ,י"ב).
n
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
משטר דמוקרטי נשען על חופש הביטוי ולכן
זכות העיתונאי לחיסיון מחובה לחשוף מקורות
גבריאל שטרסמן
באחד מימי קיץ ,1958זימן אותי למשרדו פקיד בכיר במשרד המשפטים
בירושלים וגילה את אוזני שיש לו עבורי סקּוּפ עיתונאי ממדרגה ראשונה :נשיא
המדינה ,יצחק בן צבי ,חנן עבריין שזה עתה החמיר בית המשפט העליון בעונשו
לאחר שקיבל את ערעור המדינה על קולת עונשו .שלום רון הורשע במעילות(ע"פ 219/57היועץ המשפטי לממשלה נ' שלום רון).
היה זה צעד שלא נשמע כמותו והידיעה שמסרתי לפרסום במערכת זכתה
לא רק להבלטה אלא גם למאמר ראשי .היה זה מן המפורסמות שרון היה מן
"המקורבים" למפלגת השלטון וקשריו עזרו לו היטב.
למחרת היום ,הזדמנתי כדרכי למסדרונות בית המשפט בירושלים ,שכל ערכאותיו
שכנו במגרש הרוסים .היו שם משפטנים אחדים ,ובהם פרקליט המדינה ,קולין
גילון המנוח ,איש ישר ותמים־דרך ,שהופיע בערעור האמור והביע הערכה
גבריאל שטרסמן היה בעבר שופט ועיתונאי במעריב.
158
גבריאל שטרסמן
לפרסום על החנינה השערורייתית .הוא אף סיפר לי על מכתבו הנזעם של נשיא
בית המשפט העליון ,השופט יצחק אולשן ז"ל ,שנשלח לשר המשפטים דאז,
פנחס רוזן ,ובו מחה על ההליך הקלוקל ,שהרי שר המשפטים היה חייב לחתום
על החנינה שהעניק הנשיא.
הידיעה על מכתבו של הנשיא אולשן זכתה לפרסום בראש העמוד הראשון של
העיתון .איש לא חקר אותי מעולם על פרשה זו.
היום אני רשאי לגלות זהות המדליף
לימים ,גילה לי חברי וידידי ,הד"ר נתן ברון ,שאכן שר המשפטים הורה לחקור
את ההדלפה .להלן מכתבו של השר לנשיא אולשן ,שלבטח היה זה הוא שביקש
לחקור את ההדלפה:
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
159
איני יודע מה היו תוצאותיו של מכתב זה .מן הסביר ,שנגנז בלשכות ונשכח .לּו
פנו אליי ,מובן שלא היה עולה על דעתי לגלות מי המקור להדלפה.
היום אני רשאי לעשות זאת ,כי המקור השביע אותי בזמנו שלא לגלות את זהותו
עד יום מותו .היה זה ורדי זיילר ,לימים נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים,
שבעת האירוע היה ממונה על החנינות במשרד המשפטים .השופט זיילר הלך לא
מכבר לעולמו ,ואני רואה את עצמי פטור מן הסודיות ,בהקשר לדברים שלהלן.
הנושא של מקורות מידע של עיתונאים וחסיונם מעסיק כיום ,ביתר שאת ,את
מי שמעורבים במקצוע ואת הממשלה.
בתחילת חודש יולי ,השמיע שר המשפטים של ארצות־הברית ,אריק הולדר,
הצהרה יוצאת דופן ,בדבר ההכרח לשמור על חשאיותם של מקורות מידע
עיתונאיים .במיוחד יוצאת דופן היתה ההכרזה -בימים שבהם גונב ומדליף
סודות המעקב של ארצות־הברית ,אדוארד סנאודן ,חוגג בכותרות החדשות
בעולם כולו :יוסגר לארצו או לא יוסגר? יגלה כיצד השיג את שפע המידע הזה
שחשף את המעקב אחרי תושבי ארצות־הברית ,או לא יגלה? עד לאותה הכרזה,
באמצע חודש יולי השנה ,יצאו להולדר מוניטין של תומך בהיפוכם של דברים:
בניהול מדיניות תקיפה של משרד המשפטים שנועדה להשיג פרטי שיחות טלפון
ודוא"לים של עיתונאים ,במיוחד אלה שנועדו לתחקירים .עתה הכריז הולדר ,כי
אמצעי המעקב של המדינה יצטמצמו באופן קיצוני.
הצהרת המדיניות החדשה של השר הולדר גם תמעיט את האפשרויות של קבלת
מידע כתוצאה מהאזנות לשיחות של עיתונאים ותאפשר להם לפנות לבית
המשפט בעתירה למנוע את השימוש במידע כזה.
ארה"ב של אובמה תובעת גילוי מקורות
יש בהתנהגות ממשלתית זו מהפכה של ממש .המדיניות החדשה של ממשלת
ארצות־הברית כלפי העיתונות באה יום אחד בלבד לאחר שבית המשפט
לערעורים במחוז הרביעי ,פסק ברוב של שניים נגד אחד כי הזכות לחופש הביטוי
המעוגנת בסעיף הראשון לתיקוני החוקה האמריקנית ,אינה מג ֵנה על עיתונאים
המקבלים מידע ממקורות אנונימיים ומתירה לשלטונות לדרוש מהם להשיב על
שאלת זהות המקורות בבתי המשפט .היה זה במשפטו של כתב בכיר של הניו
יורק טיימס ,ג'יימס רייזן ,ובית המשפט לערעורים חייב אותו עכשיו להעיד נגד
המקור שלו ,איש הסי־אַיי־אֶיי ,סוכנות הביון האמריקנית.
160
גבריאל שטרסמן
מאלפת העובדה ,שמאז נבחר הנשיא אובמה לתפקידו הוגשו ,בפעם הראשונה
עד כה ,שבעה כתבי אישום נגד אנשי תקשורת שנדרשו לגלות את מקורות
ידיעותיהם .עד שנבחר אובמה לתפקיד ,ומאז היווסד מדינת ארצות־הברית,
הוגשו ,בסך הכול ,שלושה כתבי אישום כאלה.
לא מכבר ביקרה בארץ העיתונאית האמריקנית ג'ודית מילר ,שבזמנה הייתה
כתבת בכירה של הניו יורק טיימס בוושינגטון וחשפה פרטים חשובים שנגעו
לפעילות חשאית של הסי־אַיי־אֶיי .היא סירבה בכל תוקף לגלות את מקור
הידיעה שלה ,כמצוות בית המשפט ,ונשלחה לשלושה חודשי מאסר (על פרטי
הפרשה סיפרה בדיון פומבי באוניברסיטת בר־אילן).
גם רייזן הכריז שלא יגלה לעולם את מקור ידיעותיו ויעדיף לשבת בכלא .המידע
שעליו נסב המשפט לא פורסם בעיתון שבו הוא עובד אלא בספרו מצב מלחמה,
החושף פרטים על ממשל הנשיא לשעבר ,קלינטון ,שניסה לשכנע מדעניים
אירנים לרמות סוכן רוסי .בספר מותח רייזן ביקורת חריפה על ממשלו של
קלינטון וטוען שבגלל פעולה זו הצליחו האירנים להשיג מידע מצוין.
ג'פרי סטרלינג ,איש הסי־אַיי־אֵיי לשעבר ,נעצר בשנת ,2010כחשוד שהוא היה
מקור המידע של רייזן ,והוא אחד מאותם שבעה מקרים שממשל אובמה הגיש
נגדם כתבי אישום עקב הדלפת מידע סודי לאיש תקשורת .בניגוד לדעת שני
שופטי הרוב ,הטעים שופט המיעוט ,רוג'ר גרגורי ,שהחלטתם "עצובה" ו"מהווה
איום רציני על חופש העיתונות".
גם "גרון עמוק" נחשף לאחר מותו
בערכאה ראשונה זכה רייזן ,כשהשופטת שישבה בדין קבעה נחרצות ששמירה
על סודיות מקור מידע מעוגנת היטב בחוקה .אולם ,כאמור לעיל ,החלטתה
בוטלה ,עתה ,ברוב של שניים נגד אחד בבית המשפט לערעורים.
תקנות האתיקה של הניו יורק טיימס אינן מלמדות סניגוריה מוחלטת על שימוש
במקורות אנונימיים ,לבטח לא בכל הנוגע להבעת דעות (תופעה שאמצעי
התקשורת בישראל חוטאים בה ,כמעט מדי יום .אני זוכר כותרת ראשית שפרסם,
לפני שנים ,עיתון מכובד" :המקור הבכיר ביקר אתמול בכנסת").
אשר לחיסוי מקורות ,מן ההיסטוריה של התקשורת האמריקנית ידועה לנו
חשיפת פרטי פרשת ווטרגייט ,שהוליכה להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון,
בשנת :1974שני העיתונאים ,וודוורד וברנסטיין ,שעבדו בוושינגטון פוסט,
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
161
הסתמכו בחלק ניכר מדיווחיהם על מידע שקיבלו מ"גרון עמוק" ,כינויו של מי
שמסר להם מידע בחניון תת־קרקעי בוושינגטון .רק לפני שנים מעטות נפטר
המקור ,לאחר שהודה כי הוא היה זה ששימש מקור לכתבים :סגן מנהל האף־בי־
איי ,מרק פלט.
מה לנו ולהצהרות הללו? האם גם אנו עלולים לראות עיתונאים יושבים מאחורי
סורג ובריח משום שסירבו לגלות את זהות מקורות המידע שפרסמו? בארץ
עדיין לא נשלח עיתונאי מעולם לכלא בגלל עבֵירה דומה ,אבל לעולם אין לדעת.
הדבר יהיה תלוי ,לא מעט ,באווירה הציבורית ,בהרכב הכנסת ,ואפילו בהרכב
בית המשפט העליון שעתיד לדון בפרשה ,אם תגיע לערכאות.
לא רק החוק ,אלא גם תקנות מועצת העיתונות מתייחסים למידע המגיע ממקור
בלתי מזוהה .וכך נאמר בסעיף 22לתקנון" :חיסיון עיתונאי .לא יגלו עיתון
ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור
חסוי אלא בהסכמתו של המקור".
רוח חדשה בחקיקה
בישראל ,מאבק הכנסת בתקשורת צובר ,מדי פעם ,תאוצה .היו ימים ,שבהם
החשש שחקיקה אנטי־תקשורתית כלשהי תתקבל על ידי רוב בכנסת היה מבוטל
למדי .מספרם של חברי הכנסת שביקשו להגביל את אמצעי התקשורת ,בדרך
כזו או אחרת ,היה קטן וגם הציבור לא נטה לחקיקה מגבילה כזו .כיום ,אין
לדעת .הרוח הנושבת היא אחרת לגמרי .מחקר שנערך באתר "העין השביעית",
העוסק בתקשורת ומתפרסם מדי ימים אחדים (האתר נמצא עתה בעריכתו של
עורך הארץ לשעבר ,חנוך מרמרי) ,גילה לא מכבר את המקום הנכבד שתופסת
התקשורת בסדר יומם של אי אלה חברי כנסת ,שאולי נהנים מפרסומם בה אך
אין הם נמנעים מלהציע הצעות חוק המקשות על עבודת אנשיה .מאמרו של
איתמר ב"ז ,שפורסם ב־ ,8.8.2013חושף שורה ארוכה של הצעות חוק שהעלו
חברי הכנסת ה־ 19ולא זכו לעלות לדיון בכנסת .חלק הארי של ההצעות היה
מכוון להצר את דרכי התקשורת; חלק קטן יותר ,שהוגש בעיקר על ידי חברי
כנסת שהיו עיתונאים בעברם ,הציע להרחיבן.
כך ,חברי סיעת מרצ וח"כ נחמן שי (העבודה) ביקשו לשנות את המצב הקיים
ולהכניס בפקודת הראיות סעיף שיקבע כי -
162
גבריאל שטרסמן
עיתונאי אינו חייב למסור רְאָי ָה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו,
[ ]...וכן רְאָי ָה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע ,אלא אם כן ויתר
האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי יש לגלות את הרְאָי ָה.
הצעות ברוח זו שהוגשו בכנסות קודמות -כשלו .כבר לפני עשרות שנים,
הציע לכנסת ח"כ אורי אבנרי ,עיתונאי מובהק ,למנות את עיתונאים כזוכים מן
החיסיון של גילוי מקורותיהם ,אולם הצעתו לא נתקבלה .קולות בזכות חקיקה
שכזו נשמעים ,מדי פעם ,בקרב חברי מועצת העיתונות.
הצעה אחרת שעליה חתומים חברי מר"צ היא "הצעת חוק הגנה על עיתונאים
במילוי תפקידם" ,המבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל ולהחזיק במסמכים סודיים,
אף שעל פי חוקי המדינה מדובר בעבֵירה פלילית .העילה :מדובר בנשמת אפה
של העבודה העיתונאית" .עיתונאים בישראל עומדים בפני ברירה בלתי אפשרית
בעת מילוי תפקידם ,בין עבֵירה על האתיקה המקצועית לבין עבֵירה על החוק",
מסבירים מגישי ההצעה .גם הצעה זו הוגשה בכנסת הקודמת ,אך לא צלחה
את הליך החקיקה .אולם הכול מעדיפים שלא לעורר את "שד מקורות המידע"
מרבצו .עדיף המצב הקיים של היעדר חקיקה מפורשת וקיומה של פסיקה הנוטה
לטובת התקשורת ,בדרך כלל.
המשפטים של אורי בלאו וענת קם
הנושא של כפיית עיתונאי לגלות את מקור המידע שלו על ידי צו בית משפט
הגיע ,באחרונה ,לתודעת הציבור בפרשת עיתונאי הארץ אורי בלאו ,שפרסם
תחקיר נרחב על עניינים צבאיים בכתבה שזכתה לאישור הצנזורה ,אך לא
נשאה חן בעיני רבים וטובים במערכת הביטחון .הלחץ שהופעל עליו לגלות את
מקור המידע שעליו הסתמך לא עשה את שלו ,אך בדיעבד נראה שצורת פרסום
התחקיר הביאה לחשיפתה של ענת קם כמקור המידע.
ואכן ,במשפטו של בלאו אמר השופט עידו דרויאן ,בין היתר ,כי -
לא יכול להיות ספק בכך שאם מושווה ביטחון המדינה אל מול חופש
העיתונות וזכות הציבור לדעת ,כערכים מוחלטים ,יגבר הערך של ביטחון
המדינה ולו מהסיבה הפשוטה שללא קיום בטוח למדינה ולתושביה גם לא
יתקיימו עיתונות וציבור .אלא שאין זו דרכו של משפט :גם כאשר מדובר
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
163
בערך חשוב ביותר ואפילו עליון ,עדיין חובה לשקול ולאזן מול ערכים
מתנגשים.
נזכור נא :לעיתונאי בישראל אין חיסיון מפני גילוי מקור המידע של ידיעותיו,
אם הוא נדרש לחשוף אותו בחקירה .פקודת הראיות [נוסח חדש] (כלומר נוסח
ישראלי לפקודה מנדטורית .ג"ש) מעניקה חיסיון לנאשם ,שלא יידרש לגלות
"דברים ומסמכים" בינו לבין עורך דינו ,בינו לבין רופאו ,בינו לבין הפסיכולוג־
המומחה שלו ,בינו לבין העובד הסוציאלי שנזקק לשירותיו ובינו לבין כהן הדת
שלו מסר דברים בווידוי; כל אלה כל עוד הנאשם אינו מוותר על זכות החיסיון
שלו .ונזכור נא :החיסיון הוא של העיתונאי ,לא של המקור.
כלומר ,מבחינת החקירה דינו של עיתונאי כדין כל אדם .אם נדרש הוא לגלות
את מקור המידע שפרסם ,עליו לגלותו ,פרט למקרים המצוינים לעיל .ואל נשכח
את זכותו הבסיסית של כל נאשם או נחקר שלא להפליל את עצמו בחקירה או
בעדות .אם נאשם אינו עולה לדוכן העדים במשפטו ,אין דרך לכפותו לעשות זאת,
אולם בית המשפט רשאי לראות בשתיקתו סיוע לעדויות התביעה .אולם בנושא
רגיש זה עמד בית המשפט העליון ,במקרים מיוחדים ,לצדה של התקשורת.
עמידתו האיתנה של שמגר
המקרה הראשון שבו נדרש בית המשפט העליון לנושא גילוי מקורות עיתונאיים
הוא זה הידוע בשם פרשת ציטרין־נבו (ב"ש 298+368/86ציטרין ונבו נ .בית הדין
המשמעתי של לשכת עורכי־הדין במחוז תל־אביב ,פ"ד מא .)2, 337לשכת עורכי
הדין ביקשה לכפות על שני העיתונאים לגלות מקורות מידע והם פנו בבקשה
לבית המשפט הגבוה לצדק ,ששמע את הבקשה במושב של הנשיא ,השופט מאיר
שמגר ,כדן יחיד .היה זה דיון בבקשה ולא בעתירה ,ועל כן שמע אותה שופט
אחד בלבד .במקרה זה ציינו המבקשים בכתבותיהם את שמותיהם של שני עורכי
דין ופרסמו את תמונותיהם .לשכת עורכי הדין ראתה בפרסומים משום עשיית
פרסומת אישית ,האסורה על עורכי דין ,ונקטה הליכים משמעתיים נגד עורכי
הדין הנוגעים בדבר .המבקשים זומנו להעיד לפני בית הדין המשמעתי ונשאלו
על מקורות המידע ,ששימשו כיסוד לכתבות בעיתוניהם .משסירבו המבקשים
למסור את מקורות המידע ,קנס בית הדין את המבקשים ,מכוח הסמכות הנתונה
לו בסעיף 66לחוק לשכת עורכי הדין ,תשכ"א־ .1961לטענת המבקשים ,עומד
164
גבריאל שטרסמן
להם חיסיון ,אשר על יסודו רשאים הם לסרב לגלות את מקורות המידע ,הגם
שפקודת הראיות הנ"ל אינה כוללת הוראה מפורשת בדבר חיסיון עיתונאי.
אמר שם מאיר שמגר:
טוב לשוב ולזכור לסיכום ,כי הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של
המידע ,ורתיעה זו מונעת מידע מן הציבור .עיתונות ללא מקורות מידע היא
כנחל אכזב שמימיו יבשו ,והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות...
בנסיבותיו של העניין מן הנכון היה כי בית הדין למשמעת יכיר בחיסיון העיתונאי
ושני המבקשים היו רשאים לסרב להשיב על השאלות בענין מקורות המידע.
ועוד אמר מילים כדרבנות ,שהנחו אותו בכל פסקי הדין שבהם ביטא את דעתו
על חופש הביטוי והעיתונות (למרות שבאחדים מהם נותר בודד בעמדת המיעוט
שלו ,כך בפרשת עיתון הארץ במאבקו נגד חברת החשמל -ד"נ 9/77חברת
החשמל לישראל בע"מ ויעקב פלד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח' ,פ"ד לב,
חלק ,1978 ,3עמ' ,337וכך בפרשת ניסיונה המוצלח של לשכת עורכי הדין
למנוע פרסום מאמר ביקורתי על לשכת עורכי הדין בביטאונה -בג"ץ 6218/93
עו"ד שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין ,פ"ד מט ,חלק ,1995 ,2עמ' :)529
חירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה
התקינה; התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של
הבעיות ,העומדות על סדר יומה של המדינה ,ולהחליף עליהן דעות בצורה
חופשית .בבירור ובליבון כאמור ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל
חשיבות ראשונה במעלה :הם מאפשרים פרסום משמעותי ברבים של
מידע על כל תחומי החיים ,דבר ההופך אותו לנחלת הכול ,והם כלי מרכזי
להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן .מערכת מדינית
חופשית ודמוקרטית והיעדר אמצעים נאותים לאיסוף מידע ולפרסומו הם
דבר והיפוכו ,ואינם יכולים להתקיים בצוותא חדא .הזכות לאסוף מידע
כוללת בחובה מכללא את הצורך להגן על מקורות המידע .הדבר נובע מן
ההישענות של העיתונאים על מקורות המידע ,מיחסי האמון החיוניים
להשגת המידע ומן ההשפעה המרתיעה ,העלולה לנבוע מן החיוב הבלתי
מוגבל לגלות מקורות .עולה מכך ,כי זכותו של עיתונאי לחיסיון מפני החובה
לגילוי מקורות המידע שלו יונקת מעקרון חופש הביטוי ומהווה ,לכן ,נדבך
חשוב במערכת הזכויות והחירויות ,שעליהן מושתת המשטר הדמוקרטי.
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
165
הרחבת מעמד החיסיון
הנושא של חשיפת מקורות עיתונאיים לא חזר להעסיק את בית המשפט העליון,
במשך שנים .חרף העובדה שהחוק מתיר לכפות על עיתונאים את חשיפת
מקורותיהם ,לא עשו השלטונות שימוש בסמכות זו .אכן ,פרשת ציטרין־נבו
האמורה שימשה נר לרגלי כל מורֵי המשפט לדורותיהם מאז ניתנה -הדבר היה
בשנת .1986
ועם זאת ,נמצאו מלומדי משפט -ושמעתי את הדעה הזו מפי שופט בית המשפט
העליון עצמו -שאין מדובר בכלל בהלכה מחייבת לפי חוק יסוד :השפיטה ,שכן
אין מדובר ב"פסק דין" אלא בהחלטה בבקשה בלבד.
אלא שבינתים חזר נושא חיסיון מקורות המידע ומצא את דרכו לדוכן בית
המשפט העליון ,שדווקא מצא לנכון להרחיב את מעמדו של החיסיון ונתן
אישור ,במילים מפורשות ,להחלטת השופט שמגר בפרשת ציטרין־נבו.
ברע"פ 761/12מדינת ישראל נ' מקור ראשון מאוחד (הצפה) בע"מ ואח'
(שמועצת העיתונות הצטרפה להליך כידידת בית משפט) ,פסק בית המשפט,
לא מכבר ,כי -
[...במקרה בו אנו דנים] המשטרה דרשה בצו [ממקור ראשון] למסור
למשטרה תמונות ש[צלמת] צילמה במסגרת התפרעות מפגינים יהודים
במפקדת חטיבת אפרים ,בדצמבר .2011יודגש ,הצלמת לא התבקשה
לגלות את מקורותיה ,אלא למסור את התמונות .המשיבות התנגדו
בטענת חיסיון עיתונאי .בית המשפט המחוזי קבע ,כי בנסיבות חל החיסיון
על התמונות (כלומר המידע) הואיל ויש במסירתן כדי להביא לזיהויו של
המקור...
בסיכום החלטתו קבע בית המשפט ,כי -
ביהמ"ש לא קבע כממצא עובדתי שהמקור אכן מופיע בתמונות ,אולם הניח
כי מסירת התמונות עלולה להביא לזיהויו .בנסיבות אלה ,סבור בימ"ש זה כי
חל החיסיון העיתונאי על התמונות ,ככל שיכול הוא להביא לחשיפת מקור.
אמנם ,קיים קושי אינהרנטי להכרה בחיסיון על מידע מעצם הסתפקותו
של ביהמ"ש המחוזי בהנחה כי התמונות עלולות להביא לזיהוי המקור מבלי
שקבע זאת כממצא עובדתי .שכן הנהנה מן החיסיון ,דהיינו העיתונאי ,עלול
166
גבריאל שטרסמן
להעלות טענת סרק בדבר סכנה לחשיפת המקור גם במקום שסכנה זו
אינה קיימת...
חובת העיתונאי כלפי המקור
עם זאת ,בית המשפט המליץ שהמחוקק יאמר את דברו בפרשה.
מן התביעה האזרחית שהגישה קם ,לא מכבר ,נגד עיתון הארץ והעיתונאי בלאו
עולה ,כי זהות אחדים מן המסמכים שבלאו פרסם הוליכו את החוקרים בפרשה
לקם .היא נדונה ,בסופו של דבר ,למאסר ,לאחר שהורשעה בהסדר טיעוןבעבֵירות של ריגול חמור.
קם ,שהורשעה בגין הוצאת אלפי מסמכים מסווגים מצה"ל והעברתם לעיתונות,
טוענת בתביעתה כי הרשלנות של בלאו ושל מערכת העיתון היא זאת שהביאה
לחשיפתה ,כמקור העיתונאי של הפרשה ,וגרמה להרשעתה.
בכתב התביעה נכתב כי -
קם רואה בנתבעים אחראים ישירים לחשיפתה כמקור .היא דרשה מבלאו
כי לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו אליו המסמכים ,בשל ידיעתה כי מסמכים
אלה הוצאו מן הצבא בהיותה חיילת בשירות חובה .קם שבה והתריעה
בפני בלאו ,כי אסור לחלוטין שאיש מלבדו ידע על זהותה ,ועל היותה מקור
למסמכים ולמידע.
לפני שנים ,נדונה בעיה דומה בבית משפט במדינת מינסוטה שבארצות־הברית,
והיא עברה ארבע ערכאות עד שהוכרע שם ,סופית ,כי עיתונאי החושף את
זהותו של המקור לידיעה שקיבל ממנו בניגוד להסכמתו ,מפר הסכם לפי המשפט
האזרחי וחייב לפצות את המקור .אם הלכה זו תזכה ליישום בתביעת קם נגד
הארץ ,מוקדם לומר .לעניות דעתי ,ספק אם ההלכה האמריקנית האמורה תחול
בישראל ,אף כי בתי משפט בישראל נזקקים ,פעמים רבות ,לפרשנות האמריקנית.
בעיקר כך הנוהג בהלכות הקשורות בחופש הביטוי.
הסיבה לספקותיי נעוצה בפרשנות שבית המשפט עתיד לתת ליחסים בין
העיתונאי המבטיח למקור שלו ,שלא לחשוף אותו .ה"הסכם" שבין העיתונאי
למקור איננו ,לעניות דעתי ,בבחינת חוזה כמובנו בחוק החוזים .מדובר בהסכם
ג'נטלמני ולפי הדין בישראל ,הסכם ג'נטלמני אינו חוזה בר־אכיפה.
חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות
167
הסוואת המקור -הכרח בל יגונה
הרקע האידאולוגי לסירובם של עיתונאים לחשוף מקורות מידע מקובל ,מקדמת־
דנא ,בכל המדינות שיש בהן עיתונות חופשית .מן המפורסמות שאינן צריכות,
כי מקורות מהימנים רבים לא היו מוכנים להביא לידיעתם של אמצעי התקשורת
מידע רב־חשיבות ,לּו חששו לחשיפתם .מאז ומתמיד היו אחדים מן הגילויים
המרעישים ביותר בעולם החופשי פרי קשריהם של עיתונאים עם מקורות בני־
סמכא ,שמצדם סמכו על נאמנותם של עיתונאים וגילו להם צפונות ונסתרות
מכל תחומי החיים.
הדוגמאות למידע שהתפרסם ברבים ללא זיהוי המקור פזורות בעיתונים כמעט
מאז החלו להופיע .אמצעי התקשורת האלקטרונית מדווחים ,מדי מהדורה ,על
אירועים שהיו ושיהיו -ולעתים אף על כאלה שלא היו ולא נבראו - ...מפי
"מקורות בני סמכא"" ,מקורות רמי־דרג (או מעלה)"" ,חוגים בכירים"" ,חוגים
נאמנים" וכיו"ב מקורות אנונימיים.
זהו הכרח בל יגונה המקובל בעיתונות בכל המדינות הדמוקרטיות .אכן ,ידיעות
ממקורות בלתי מזוהים גורמות ,לא פעם ,קשיים לכלי תקשורת המפרסם אותן.
במשפטים בארצות־הברית נקבע ,לא אחת ,שכדי להוכיח את תום לבו חייב
המפרסם לחשוף לנפגע ולציבור את מקור הכתוב המיוחס לו בלשון הרע .אין גם
להכחיש ,שצרכני תקשורת מתייחסים בספקנות -או לפחות בחשד -לידיעה
שמקורה אינו מזוהה או שהוא מסתתר מאחורי נוסחת קסם שרק עיתונאים
ופוליטיקאים מבינים אותה .כך התנהל ,בזמנו ,דיון מיוחד בקרב העיתונאים
בתל־אביב ,אם יש לקבוע כללים בדבר שימוש במונחים כמו "חוגים ביטחוניים"
או "חוגים צבאיים" וכדומה; כלומר ,האם יש לקבוע מראש ,שהמונח האחד
"יכסה"על מקור שאינו מזדהה במשרד הביטחון ואילו האחר בצה"ל.
חשיפתם של מקורות מידע עיתונאיים היא בבחינת "לאו" מוחלט לפי כל אמות
המידה העיתונאיות בעולם החופשי .אולם החוק אינו מכיר בזכותם של עיתונאים
להימנע מחשיפת המקור ,אם הם נדרשים לעשות זאת על פי הדין .זהו מקרה
מובהק שבו נקרעים עיתונאים -לא רק בישראל -בין חובתם כאזרחים לציית
לחוקי המדינה לבין חובתם כעיתונאים לציית לתקנון האתיקה המקצועית .לא
אחת הועמדו עיתונאים לדין בגין אי ציותם לחוק או שהפרו את התחייבותם
לפי כללי האתיקה.
מחקר בינלאומי שערכה הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים בנושא חיסיון
מקורות המידע העיתונאי ,לפני שנים אחדות ,העלה כי ארבע־עשרה מדינות
168
גבריאל שטרסמן
מכירות בזכות העיתונאי להגן על מקורותיו .במדינות שבהן יש חוק המגן על
החיסיון האמור ,מותר לעיתונאי לסרב להעיד בבית משפט.
הנושא האמור של חיסיון מקורות המידע ,עוד יחזור ויישמע בערכאותינו
פעמים רבות .הרי לולא אותם מקורות עלומים לא היה הציבור יודע כלל על
מעשי שחיתות ועוולות הנעשים במחשכים.
[הערה :באחרונה יצא לאור הספר חסיון עיתונאי ,מאת עו"ד ישגב נקדימון (הוצאת נבו 378 ,2013 ,עמ' ,כולל
מפתחות ומקורות) ,המבוסס על עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת בר־אילן].
n
אפיזודה שנותרה עלומה
חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים
מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים
כישלון ממשלות ישראל לעודד גורמים פלסטיניים מתונים
מנחם מילסון
()1
בימים אלה מלאו שלושים ושש שנים לביקורו של אנוור סאדאת בירושלים.
בשורות הבאות ,אספר אפיזודה שנותרה עלומה למרות הכיסוי התקשורתי
האינטנסיבי שלו .פרק זה מאיר גם פן בלתי מוכר בתולדות יחסי ישראל עם
הפלסטינים.
אני כותב רשימה זו לא כחוקר המסתמך על חומר ארכיוני ,אלא כמשתתף
וכעד .שנה וארבעה חודשים לפני ביקור סאדאת ,התגייסתי לשירות פעיל
.1נשיא מצרים ,אנוור סאדאת ,נחת בנתב"ג במוצאי שבת 19 ,בנובמבר .1977
מנחם מילסון הוא פרופסור (אמריטוס) לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים.
מיולי 1976ועד ספטמבר ,1978שימש יועץ לענייני ערבים במפקדת אזור יהודה ושומרון .היה
ראש המִנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון מראשית נובמבר 1981ועד התפטרותו מתפקידו,
ב־ 22בספטמבר .1982
170
מנחם מילסון
בצה"ל בתפקיד היועץ לענייני ערבים (יע"ע) באזור יהודה ושומרון ,דהיינו ,ראש
המחלקה לענייני ערבים במפקדת האזור .מעיסוק אקדמי בספרות ערבית עברתי,
באחת ,לעיסוק מעשי יום־יומי בחברה הפלסטינית ובפוליטיקה הפלסטינית.
באותה עת ,באמצע שנות השבעים ,היו החיים הציבוריים הפלסטיניים נשלטים
באופן ברור על ידי החלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט ,באוקטובר ,1974
לפיה אש"ף הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני על כל חלקיו .למרות
המשמעות הרבה של ההחלטה ,דומה שהיא לא הובנה ובוודאי שלא הופנמה על
ידי רבים ממקבלי ההחלטות בישראל ,ובין השאר על ידי גורמים בכירים במערך
הממשל הצבאי .אנו ,במחלקה לענייני ערבים ביהודה ושומרון ,התייחסנו במלוא
הרצינות להחלטת ועידת רבאט והיינו מודעים היטב להשלכותיה על הפלסטינים
בשטחים ,ולא ברור מדוע הגורמים הנ"ל לא הבינו את מלוא משמעותה.
ייתכן שהדבר נבע מנטייה של אנשים בעלי גישה פרגמטית לזלזל בהצהרות
פרוגרמטיות ,וייתכן שהסיבה נעוצה בכך שישראל הייתה רגילה לכך שרבות
מהחלטות הפסגה הערבית לא מומשו ,אולם אלה שהתעלמו ממשמעותה לא
הביאו בחשבון את המיוחד שבה :היא אישרה וביססה את מעמדו הבינלאומי
ּתמַּה ,אפוא ,שאש"ף הגן בקנאות על קיום ההחלטה ,ואיים במוות
של אש"ף .אין ֵ
על כל פלסטיני שיסטה ממנה.
פרשת ההזמנות לפלסטינים לקבל את פני סאדאת
כזכור ,נתקבלה הודעתו של סאדאת בדבר נכונותו לבקר בישראל בתדהמה ובזעם
בעולם הערבי ,ובעיקר באש"ף .גם העיתונות בשטחים נתנה ביטוי להתנגדות
הנמרצת של אש"ף ליוזמת סאדאת ולאיומים נגד כל פלסטיני שיעז לשתף פעולה
עם יוזמה זו .ועם זאת ,במחלקה לענייני ערבים ביהודה ושומרון עמדנו על כך
שאף על פי שלכאורה הציבור הפלסטיני בשטחים ניצב כאיש אחד כנגד יוזמת
סאדאת ,יש גם בו חוגים רחבים המצפים בתקווה לתמורה מדינית ומוכנים לקדם
בברכה את ביקורו .ביום רביעי 16 ,בנובמבר ,1977קיבלתי הוראה מטעם שר
החוץ דיין להזמין שורה של אישים פלסטינים מירושלים ומאזור יהודה ושומרון
כדי לעמוד בשורת מקבלי פניו של סאדאת בבואו לנמל התעופה בן־גוריון .רשימת
השמות כללה ראשי העיריות תומכי אש"ף שנבחרו לתפקידיהם כשנה וחצי קודם
לכן .עניתי מיד למתאם הפעולות בשטחים ,אשר מסר לי את הוראתו של דיין,
שכל האישים המנויים ברשימה יסרבו להזמנה .בתשובה נעניתי ששר החוץ
חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים
171
מעריך שהם ייענו בחיוב להזמנה .בהתאם להוראה ,הזמנתי את האישים הללו,
ובראשם בסאם שכעה -ראש עיריית שכם ,כרים ח'לף -ראש עיריית רמאללה,
ופהד קואסמה -ראש עיריית חברון ,אך הם סירבו .הודעתי על כך מיד למתאם
הפעולות בשטחים ,וזה חזר אליי כעבור דקות אחדות ואמר" :שר החוץ מבקש
שתכין בעצמך רשימה של אישים שאתה חושב שייענו להזמנה".
במחלקה לענייני ערבים הייתה לנו רשימה כזאת מן המוכן .צפינו התפתחות זו,
כי כבר נתנסינו בכך ,שלושה חודשים קודם ,כאשר שר החוץ האמריקאי ,סירוס
ואנס ,ביקר בארץ ,ושר החוץ דיין ערך לכבודו קבלת פנים בביתו .גם אז נתבקשנו
להזמין לקבלת הפנים שורה של אישים מיהודה ושומרון ,לפי רשימה שערך שר
החוץ ,גם אז ביקש דיין להזמין את ראשי העיריות תומכי אש"ף ,גם אז לא רצה
לקבל את הערכתנו כי האישים הללו יסרבו להזמנתו ,וכאשר סירבו להזמנה,
נתבקשנו בדחיפות ,גם אז ,לדאוג לכך שיגיעו מוזמנים אחרים .זאת עשינו,
ושורה של אישים פלסטינים באו לקבלת הפנים שערך דיין למזכיר המדינה
ואנס .היינו כבר למודי ניסיון .לקבלת הפנים לסאדאת בנמל התעופה בן גוריון
הזמנו ,אפוא ,אישים שהיו מוכנים לנקוט עמדה פומבית המנוגדת לעמדת אש"ף,
והם אכן נענו .אי אפשר שלא לציין פרט נוסף הנוגע להכנת רשימת המוזמנים
הפלסטינים .כאשר שר החוץ דיין הניח לי לבחור אותם הוא צירף מגבלה אחת:
דרישה מפורשת שלא לכלול ביניהם את עו"ד עזיז שחאדה מראמאללה ,אחד
מאישי הציבור הבולטים בגדה המערבית ,שהיה ידוע בהתנגדותו לאש"ף וברצונו
במו"מ עם ישראל )2(.דרישת דיין שלא להזמינו הייתה סימפטומטית.
איומי אש"ף על התומכים בסאדאת
לסיכום פרשת הזמנתם של האישים הפלסטינים לקבל את פני סאדאת ,קשה לשקף
באופן נאמן את אווירת המתח ,הלבטים והפחד ששררה ,באותם ימים ,בחברה
הפלסטינית .מצד אחד עמד נשיא מצרים ,נשיא המדינה שהייתה הפטרון הערבי
העיקרי לעניין הפלסטיני ,מאז ,1945מודיע על בואו לישראל .מצד שני ניצב אש"ף,
שהוכר על ידי מדינות ערב כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני ,והתייצב
באופן נחרץ ביותר נגד המהלך של סאדאת .קולות ההסתה נגד סאדאת נשמעו בכל
.2עו"ד עזיז שחאדה נרצח ביריות ,ב־ 2בדצמבר .1985
172
מנחם מילסון
כלי התקשורת הערביים ,ובכללם בעיתונות של מזרח ירושלים; האיומים של אש"ף
כנגד כל מי שיעז להביע תמיכה בסאדאת ,בכל דרך שהיא ,היו חריפים .היה צריך
מידה רבה של אומץ אישי ושל גיבוי חמולתי כדי לנהוג שלא על פי הקו.
שתי השאלות :מי הם האישים הפלסטינים שיוזמנו לקבלת פנים למזכיר
המדינה ואנס בביתו של שר החוץ ,ומי יהיו המוזמנים לשורת מקבלי הפנים
לסאדאת בנתב"ג ,הן ,לכאורה ,עניינים טקסיים חסרי חשיבות ,ובאמת כאלה
הן .אך הן משקפות מחלוקת מדינית מהותית בין גישתו של דיין -האיש שקבע
את מדיניות ישראל בשטחים מאז מלחמת ששת הימים ,והנחיל אותה למערכת
הממשל הצבאי -לבין גישה אחרת ,שאותה נקטתי הלכה למעשה.
צירוף מקרים נדיר הביא אותי למעורבות נוספת בביקור סאדאת :באותו יום
רביעי 16 ,בנובמבר ,שעות אחדות לאחר שקיבלתי את ההנחיה להכין רשימת
מוזמנים פלסטינים ,התקשר אליי מזכירו הצבאי של ראש הממשלה מנחם בגין,
תא"ל אפרים פורן ,והודיע לי שהממשלה מינתה אותי לתפקיד השליש הצבאי
המלווה את הנשיא האורח .בהיותי מיועד למלא תפקיד זה ,צורפתי לוועדה
המתאמת את סדרי הביקור .בראש הוועדה עמד אפרים פורן ,וחבריה היו מנכ"ל
משרד ראש הממשלה -אליהו בן־אלישר ,מפקד המחוז הדרומי של המשטרה
אריה איבצן ,סגן ראש השב"כ -אברהם שלום ,ראש מחלקת הטקס במשרדהחוץ -רחבעם עמיר ,יועץ התקשורת של ראש הממשלה -דן פתיר ,ואנוכי.
החלטה שגויה למנוע כניסת מתפללים לאלאקצא
אחת הבעיות הרגישות הייתה איך להבטיח את שלומו של סאדאת בעת ביקורו
ותפילתו במסגד אלאקצא ביום ראשון ,לפני נאומו בכנסת .כזכור ,באותה שנה
חל עִיד אלְאְַדחַא (חג הקורבן) ,שהוא היום החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי,
בעשרים בנובמבר .בישיבה שהתכנסה ביום חמישי ,ה־ 17בנובמבר ,מסר פורן
שהוחלט ,בהמלצת השב"כ והמשטרה ,שלא להתיר כניסת מתפללים למסגד
אלאקצא למעט פמליית הנשיא ,שומרי ראשו ,אנשי הנהלת הווקף המוסלמי ,וכמובן
מספר מצומצם של כתבים וצוותי טלוויזיה .כך תוכננה להיפתר בעיית האבטחה.לדעתי ,החלטה זו הייתה שגויה והרת נזק ,אך דומה שחברי הוועדה האחרים
לא עמדו על ההשלכה התקשורתית שלה :סאדאת היה נצפה במסכי הטלוויזיה
בעולם הערבי כולו כשהוא מתפלל מבודד בירושלים .מחזה כזה ,של נשיא
מצרים במסגד ריק ממתפללים היה ,כשלעצמו ,ניצחון תקשורתי־מדיני לאלה
חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים
173
שקראו להחרימו .הבנתי ,כמובן ,את שיקולי האבטחה שהיו ברקע להחלטה זו,
אך סברתי שצריך ואפשר למצוא פתרון לשאלת אבטחת שלומו של הנשיא בדרך
שלא תציגו בודד ומנודה .הזכרתי שהצלחתו של אירוע כזה נקבעת ,בין השאר,
על פי הצורה שבה הוא מֻדווח ונצפה בתקשורת .לכן ,סברתי ,יש משמעות רבה
לכך שהצילומים והדיווחים על תפילת הנשיא סאדאת ,לפני ביקורו בכנסת ,יציגו
אותו כשהמוני מתפללים מוסלמים פלסטינים מריעים לו.
פרויקה פורן שאל בצחוק" :אז מה אתה מציע ,מנחם ,אתה חושב שתוכל לאמן
חטיבת חי"ר להתפלל תפילה מוסלמית ונלביש להם כאפיות?" "לא ",השבתי,
"אני מתכוון למתפללים ערבים ,מוסלמים כדת וכדין .בבדיקה שערכנו ,בימים
האחרונים ,מצאנו שיש אלפים רבים שיהיו מוכנים לבוא ולהתפלל עם סאדאת
ולהריע לו ".חבריי לוועדה השתכנעו ,אך נותרה עדיין שאלה מהותית :מה תהיה
עמדתם של מי שאחראים לאבטחתו של האורח.
האחריות הפורמלית לסידורי הביטחון הייתה בידי המשטרה ,אך לאמיתו של דבר,
מי שהיה מוסמך לאשר את סידורי הביטחון היה שירות הביטחון .גם איבצן וגם
אברהם שלום אמרו כי בעניין כה רגיש ,ההכרעה היא בידי ראשי הארגונים ,חיים
תבורי -מפכ"ל המשטרה ,ואברהם אחיטוב -ראש השב"כ .ההכרעה נדחתה ליום
ו' בבוקר .בינתיים ,הוספתי לבדוק -באמצעות אנשי המחלקה שלי -את הלכי
הרוח באזור ,והתברר לי שוב שלמרות האיומים וההסתה של אש"ף ,יש אלפים
שיבואו להתפלל עם סאדאת ,אם אך יינתן להם .ביום שישי בבוקר ,שוחחתי עם
המפכ"ל תבורי וראש השב"כ אחיטוב ,והם קיבלו את עמדתי והסכימו לכניסתם
של מתפללים ערבים ביום א' למסגד אלאקצא .אחיטוב הציג שני תנאים :התנאי
הראשון היה שכל אחד מן הנכנסים לרחבת המסגד יעבור בדיקה גופנית ,והתנאי
השני ,שהיה במידה רבה תוצאה של הראשון ,להגביל את מספר הנכנסים לאלף
וחמש מאות .הסכמתי ,כמובן ,לשתי הדרישות ,ובישרתי בשמחה ליגאל כרמון
(סגני במחלקת היע"ע) שהצעתי נתקבלה וכי יש להודיע לכמה אישים בנפת חברון
ובנפת בית־לחם שיוכלו לבוא עם אנשיהם ולהתפלל יחד עם הנשיא סאדאת.
סאדאת" :פגשתי את הפלסטינים האמיתיים"
במוצאי שבת 19 ,בנובמבר ,כשהגיע סאדאת לשורת מקבלי הפנים ,היו בה ,בין
שאר העומדים ,גם אישי הציבור הפלסטינים מיהודה ושומרון שהוזמנו על ידינו,
וביניהם :ראש עיריית בית־לחם -אליאס פריג' ,ראש עיריית בית־ג'אלה -פ'רח
174
מנחם מילסון
אל־אערג' ,שני אישי ציבור משכם ,מצטפא דודין מהר חברון ,והשיח' מחמד עלי
אלג'עברי -ראש עיריית חברון לשעבר ,שהיה ידוע בקשריו עם בית המלוכה הירדני.
ׁשּלְ ָמ ֳחרָת ,כאשר הגיעה פמליית הנשיא סאדאת לרחבת המסגד בהר הבית,
בבוקר ֶ
כבר היו מכונסים בה אלפי מתפללים מוסלמים ,שהשכימו קום והגיעו באוטובוסים
ובטנדרים מאזורי בית לחם וחברון .כשנכנס סאדאת לרחבה פרצו קריאות לכבודו:
"יעיש בטל אל־סלאם (יחי גיבור השלום)!" ,וכן" :באל־רוח ,ואל־דם ,נפדיּכ יא
סאדאת (את חיינו ודמנו נקריב למענך ,הוי סאדאת)!" .פניו של סאדאת אורו,
מלוויו חייכו בשביעות רצון ,וצלמי העיתונות והטלוויזיה תיעדו את האירוע.
ביום הבא ,במלון "המלך דוד" בירושלים ,נפגש סאדאת עם מספר אישים
פלסטינים -כמה מאלה שקיבלו את פניו בנתב"ג שאליהם נוספו עוד שניים:
אנוור אל־חטיב מירושלים וחּכמת אל־מצרי משכם.
עם שובו למצרים הכריז סאדאת" :בירושלים פגשתי את הפלסטינים האמיתיים!"
הייתה זו התרסה חריפה כנגד ערפאת ושאר מנהיגי אש"ף שקראו לנדותו ,והבעת
תמיכה והערכה לפלסטינים שנפגשו אתו למרות הלחץ והאיומים.
לקח זניחת ממלכת ירדן
העיקרון שהנחה אותי בפעולתי באירועים המתוארים לעיל -כמו גם בכל מעשיי
כיועץ לענייני ערבים ואחר כך כראש המִנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון -
היה שישראל צריכה לעודד גורמים תומכי ירדן וכאלה המתנגדים לאש"ף ורוצים
במו"מ לשלום עם ישראל .הפרשה הקצרה הזאת היא סיפור של הצלחה עם
סוף שמח :נקרתה לי הזדמנות לסייע לאישים פלסטינים מתונים להגיע לקדמת
הבימה .כמו כן ,הצלחתי לאפשר את בואם של מתפללים פלסטינים להר הבית,
להתפלל עם סאדאת ולהריע לו .אך ,כאמור ,הייתה זו רק אפיזודה .לסיפור השלם
של יחסי ישראל והגורמים הפלסטינים המתונים אין סוף שמח .ממשלות ישראל,
משמאל ומימין ,זנחו את ירדן כבן שיח להסכם ממערב לירדן )3(,וכן התייחסו
בזלזול ובעוינות לגורמים פלסטינים שהתייצבו באומץ כנגד אש"ף .המאמצים
לשכנע את קובעי המדיניות כי ראוי לעודד גורמים פלסטינים מתונים -לא צלחו.
n
.3גולדה מאיר ומשה דיין דחו את תכנית הפדרציה של המלך חוסיין ,במרס ;1972בגין דחה
על הסף את תכנית רייגן ,באוגוסט .1982
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
היה גם ֶמסֶר אחר :פלסטינים־ירדן מול אש"ף
יגאל כרמון
באוגוסט ,1978הנחה שר הביטחון ,עזר ויצמן ,את מפקד אזור יהודה ושומרון,
תת־אלוף בנימין בן־אליעזר ,להיענות לבקשתם של מוצטפא דודין וקבוצת
פעילים פלסטינים להקים אגודת כפרים באזור חברון .הסכמה זו הייתה מענה
לבקשה שהגיש דודין שנה וחצי קודם לכן לממשל הצבאי באיו"ש ,ואשר עוכבה
במשך תקופה זו בשל התנגדות מתאם הפעולות בשטחים ,אלוף אברהם אורלי,
אשר היה יועצו הבכיר של שר הביטחון לענייני השטחים .ההתנגדות שיקפה
את המדיניות שהייתה שלטת מאז קיץ ,1967שכונתה "מדיניות דיין" ,ואשר
גרסה כי אין להתיר פעילות ציבורית־מדינית בשטחים המוחזקים .מדיניות
זו התנגדה גם לעידוד גורמים מתונים בשטחים ,הן תומכי ירדן והן הבודדים
שחתרו לאוטונומיה פלסטינית תוך הסכמה עם ישראל ,שהבולט בהם היה עורך
הדין עזיז שחאדה .לא זו אף זו ,מה שאירע בפועל בשטח היה מרחיק לכת הרבה
יותר -אישים קיצוניים תומכי אש"ף זכו ליחס אוהד מגורמי הממשל ועיתונים
קיצוניים כגון אל־פג'ר ואל־שעב קיבלו רישיון ,וזאת בהנחייתו הישירה של
יגאל כרמון הוא ראש מכון ממר"י; היה יועץ למלחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר
ויצחק רבין ,וקצין בכיר באמ"ן.
176
יגאל כרמון
שר הביטחון דיין .ההסבר המוצהר למדיניות זו היה שהממשל הישראלי איננו
מתערב בהתנהגות הציבורית ובחופש הביטוי של תושבי השטחים ,כל עוד הם
אינם עוסקים בפעילות טרור.
ההתנגדות ל"אגודות הכפרים"
מתן האישור למוצטפא דודין ,שר ירדני לשעבר ,ולתומכיו ,שהצהירו בגלוי
שכוונתם לעסוק גם בפעילות מדינית החותרת להסדר שלום עם ישראל
באמצעות משא ומתן ,היה אפוא מפנה חד מעקרונות מדיניות דיין .הוא היה
תוצאה של מאבק ממושך של מחלקת היועץ לענייני ערבים במפקדת יהודה
ושומרון ,בראשותו של פרופ' מנחם מילסון ,אך גם לאחר שניתן האישור היו
אנשי האגודות חייבים להתמודד עם התנגדות של כמעט כל הגורמים שהיו
קשורים בדרך ישירה או עקיפה לנעשה בשטחי הגדה המערבית ,הן גורמי
הממשל עצמו והן מדינאים ועיתונאים ישראלים וזרים.
מדוע התנגדו כה רבים למדיניות שנראית ,לכאורה ,כמתבקשת מאליה? הסיבה
העיקרית הייתה שמדיניות דיין נתפסה כהצלחה שזכתה לתמיכת רוב הגורמים
הללו .היא מעולם לא נוסחה באופן ברור ,וכללה אלמנטים שונים כגון מדיניות
הגשרים הפתוחים ,קיום בחירות מקומיות ,מִנהל תקין ונאור ויחס ליברלי בכל
הרמות כולל מתן חופש מרבי ברמה הציבורית־פוליטית ,עד כדי כך שנוצר הרושם
שמדיניות דיין כוללת בתוכה כוונה לקיום קונדומיניון ירדני־ישראלי בשטח.
אולם ברמה המדינית ,תכליתה הייתה הפוכה; כוונתו של דיין הייתה להחליש
את תביעתה המדינית של ירדן לגבי השטחים ,וזאת ,בין השאר ,על ידי החלשת
()1
מעמד תומכי ירדן בשטח.
.1מדיניות הגשרים הפתוחים והכנסת כספי משכורות למורים ופקידים שהמשיכו לשרת
כעובדי ציבור ירדנים במסגרת הממשל הצבאי הישראלי ,היו תופעות שדיין נאלץ להשלים
אתן ,אף שבהתחלה אסר אותן במפורש .גם תוצאות הבבחירות המקומיות שקוימו על
פי הוראת דיין ב־ ,1972שבהן שמרו תומכי ירדן על מעמדם כראשי ערים ומועצות ,לא
עלו בקנה אחד עם כוונתו של דיין להעלות גורמים אנטי־ירדניים ,שאותם עודד להשתתף
בבחירות .במקרה אחד אף הצליח בכך שהעלה את כרים ח'לף ,מי ששימש תובע מחוזי
בממשל הישראלי ,ובעידוד הממשל התחרה על ראשות עיריית רמאללה וזכה .כאשר
ב־ 1976נבחרו אישים המוכרים כתומכי אש"ף הם זכו להערכתו של שר הביטחון ,אשר
הנחה את הממשל לסייע להם בלי קשר ,כביכול ,לעמדותיהם המדיניות המוצהרות.
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
177
למרות מגמה זו של מדיניות דיין ,תמכו בה חוגים עיתונאיים ומדיניים ליברליים,
מסיבות שונות :חלקם משום שלא אהדו את ירדן בהיותה מונרכיה אותוקרטית,
וחלקם משום אהדתם לרעיון של עצמאות פלסטינית .גם בחוגי הימין זכתה
מדיניות זו לאהדה ,בגלל אופייה האנטי־ירדני.
ואכן ,מדיניות דיין נראתה כהצלחה כל עוד שרר בשטחים שקט פוליטי וביטחוני.
התפיסה המקובלת הייתה שהסיבה לכך היא מדיניות זו ,ולא העובדה שיש
בשטח גורמים פלסטיניים מתונים שאחראים לרגיעה .אולם בעקבות החלטת
ועידת הפסגה הערבית (אוקטובר )1974להכיר באש"ף כנציג הבלעדי של
העם הפלסטיני ,התחזקו גם החוגים תומכי אש"ף בשטחים ,וההסתה האנטי־
ישראלית גברה .האלימות התחזקה עוד יותר לאחר שהוכרז על פי הוראות שר
הביטחון שמעון פרס ,שהחליף את דיין אך לא את מדיניותו ,לקיים בחירות
מוניציפליות בשטחים.
רדיקליזציה גוברת ברוח אש"ף
היה זה שנתיים אחרי החלטת רבאט שהעניקה הכרה לאש"ף כנציג הלגיטימי
היחיד של הפלסטינים ,ולאחר שאש"ף זכה להכרה בעצרת האו"ם .אבל גורמי
הממשל הישראלי ,כמו גם עיתונאים וחוגים מדיניים רבים ,התעלמו לחלוטין
ממשמעותם של אירועים היסטוריים אלה והמשיכו במדיניות דיין כמימים
ימימה .ולכן ,כאשר פרצו מהומות בשטחים בשנת ,1975לא רצו להבין אותן
כתוצאה של החלשת מעמדם הציבורי של תומכי ירדן ואישים מתונים אחרים
וכתוצאה מעידודם בפועל של אישים קיצוניים תומכי אש"ף .למעשה ,הם
האמינו שתוצאות הבחירות של 1976יהיו שונות ,וכאשר ,למרות ציפיותיהם,
נבחרו תומכי אש"ף ,הם חיפשו כל דרך לפרש את עלייתם באופן אופטימי:
"הרי הם בסופו של דבר משרתי ציבור שיפעלו לניקוי הרחובות ופיתוח הערים,
שהרי לשם כך נבחרו ,ולא יעסקו בפעילות מדינית ".תקוותם של בעלי תחזית
אופטימית זו נכזבה עד מהרה ,שכן הדבר הראשון שראש עיריית חברון
הפרגמטי כביכול עשה לא היה לטאטא את הרחובות אלא לוותר על מענקים
ממשלתיים לעירייה ,ובלבד שלא יחתום על חוזה עם הממשל הישראלי
בנוסח שהיה מקובל מאז .1967זאת ועוד ,ראשי העיריות התאגדו עד מהרה
בהתנגדותם להחלת מע"מ בשטחים ,עניין כלכלי מובהק שהתחייב מהחלתו
בישראל ,בעוד ראשי לשכות המסחר (שהיו ידועים כגורם פרו־ירדני) ,נקטו
178
יגאל כרמון
עמדה פרגמטית וניהלו משא ומתן מעשי על דרכי יישום המע"מ בשטח.
נדגיש :התוצאה המצטברת של יישום מדיניות דיין ,משך שנים ,הייתה
רדיקליזציה גוברת של האוכלוסייה ברוח אש"ף ומטרותיו .אולם ,מערכת
הממשל הצבאי וקצונתה הבכירה המשיכו לפעול ברוח מדיניות זו ,ששררה
בלשכת מתאם הפעולות בשטחים ובממשל הצבאי גם לאחר שדיין נאלץ
להתפטר והוחלף על ידי שמעון פרס ,עד שבקיץ ,1976עם כניסתו של
פרופסור מנחם מילסון לתפקיד היועץ לענייני ערבים באזור יהודה ושומרון,
חל שינוי מהותי בגישה המדינית :במקום קידוש "מדיניות דיין" -ערעור
עליה ונקיטת דרך אחרת .בנובמבר ,1976הצטרפתי למחלקה לענייני ערבים
כעוזרו של מילסון.
פעילותנו נגדה בפועל ובכל הרמות את מדיניות דיין .היא לא נעשתה במחתרת
וגם לא הייתה בגדר הפרת משמעת צבאית; אדרבה ,אנו פעלנו לפי העמדות
המוצהרות של ממשלת ישראל .מדיניות דיין היא זו שסתרה אותן וחתרה
נגדן .ראיית ירדן כגורם לא־עוין לישראל שיש לחתור להופכו לבן שיח מדיני
למרות החלטות רבאט ולפיכך תמיכה בגורמים פרו־ירדניים ,ולא רדיפתם ,היו
מעקרונות היסוד של המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל.
נגד הפסימיות שהסכסוך גזירת גורל
אנו פעלנו מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין למדיניות דיין .הוא חתר להמשיך את
שליטת ישראל בשטחים ,אפילו רצה בהתמוטטות ירדן במאבקה הפנימי עם
ארגוני המחבלים ב־ ,1970כדי שהיא תהפוך לפתרון הלאומי הפלסטיני ,וכל
זאת משום שלא האמין ,על פי עדותו שלו בנאומיו ,שייתכן שלום בין ישראל
לפלסטינים.
אנחנו האמנו כי התפיסה הפטליסטית הפסימית של נצח הסכסוך איננה גזירת
גורל .לא התעלמנו מעומקו ומחומרתו של הסכסוך ומשורשיו ההיסטוריים,
אבל האמנו ,על יסוד היכרותנו את השטח ,שיש אפשרות להוביל מדיניות נבונה
החותרת לשלום על ידי חיזוק כוחם של גורמים בשטח שהבינו שדרך הטרור
היא הרסנית ומסוכנת לפלסטינים עצמם ושהיו מעוניינים בקידום השלום.
היה ברור לנו שגורמים אלה לא היו הגורמים המובילים בשטח ולא ביטאו
את עמדות האליטה העירונית שמשך שנים הייתה הגורם המוביל בחברה
הפלסטינית ,אך ידענו שמרבית האוכלוסייה הלא־עירונית -הרוב הדומם -
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
179
נכון לקבל גישה זו אם יראה מולו מחויבות ישראלית המתבטאת הן במעשים
בשטח והן ברמה המדינית.
בעקבות מתן האישור של שר הביטחון קמו שבע אגודות כפרים בגדה המערבית,
תחילה בחברון ,אחר כך ברמאללה ,בבית־לחם ובהמשך בנפות הצפוניות -שכם,
ג'נין וטול־כרם.
עצם העובדה שהן קמו חרף התנגדות מקפת הן מצד הממסד הישראלי והן מצד
הממסד הפלסטיני/ערבי ,מעידה שהערכתנו הייתה מבוססת .אנו ראינו בעידוד
גורמים מתונים המוכנים לשלום ומתנגדים לדרך האלימות של אש"ף עיקרון
בעל חשיבות מוסרית ומדינית כאחת .לא היינו בטוחים שהוא יביא לשלום,
אבל היה לנו ברור עם מי אי אפשר לעשות שלום ,לאמור ,עם אש"ף ,משום
שהוא מייצג את בעיית הפליטים של 1948או את התביעה לזכות השיבה .גם
בכך צדקנו; התביעה לזכות השיבה מצד אש"ף מכשילה כל התקדמות להסדר,
גם כאשר ישראל מציעה 97אחוז מן השטח הכבוש (ברק) או מאה אחוז עם
חילופי שטחים (אולמרט).
לא ראינו את מאבקנו המדיני מול אש"ף כמאבק שיוכרע במכה אחת ,אלא
כמערכה מתמשכת המוכרעת בנקודות .היינו משוכנעים שמוטב לישראל
לעמוד מול אישי ציבור הרוצים במשא ומתן לשלום ומתנגדים לטרור ,במקום
לעמוד מול ארגון שמהותו היא התנגדות מזוינת ושיבה לישראל בגבולות
הקו הירוק .עיקרון אסטרטגי זה שנראה בעינינו טבעי ומוצדק גם אם אין
מגיעים לשלום ,לא התקבל על דעת הגורמים הפוליטיים בישראל ,לא בימין
ולא בשמאל .הם דבקו בדרכם :בימין גרסו כי מוטב שלא יהיו בני שיח ערבים
מתונים כדי שלא להסתכן בוויתור על שטחים ,ובשמאל לא היו מוכנים לוותר
על אמונתם ותקוותם שאש"ף יהיה בן שיח לשלום .הצלחתנו -תנועת אגודות
הכפרים בכל רחבי איו"ש -הייתה זמנית ,משום שפעלנו נגד קונסנזוס מדיני
כל־ערבי ,בינלאומי ולמרבה הצער -גם ישראלי.
מתן האישור לפעילות האגודות היה ,כאמור ,תוצאה של מאבק נחוש ורצוף
משך חודשים רבים .ניהלנו אותו ללא ליאות מול היועץ המשפטי במפקדת
יהודה ושומרון ,מול ענף הדין הבינלאומי במשרד הביטחון ,וכמובן גם במשרד
מתאם הפעולות בשטחים ובלשכת שר הביטחון .כדי לקדם את רעיון האגודות
בלשכת שר הביטחון ,נענה מילסון להצעתו של עזר ויצמן לקבל על עצמו את
תפקיד היועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם ,ובינואר 1978נכנס לתפקיד זה
ובסופו של דבר אכן הצליח לשכנע את ויצמן .הוויכוח על מתן האישור להקמת
האגודות לא היה רק עם מתאם הפעולות בשטחים שייצג את מדיניות דיין,
180
יגאל כרמון
אלא עם גורמים רבים אחרים במערכת הביטחון שאימצו את המדיניות הזאת
וראו בה "פסגת החוכמה המדינית" )2(.דווקא מפקד אזור יהודה ושומרון ,תת־
אלוף דוד הגואל ,תמך ברעיון ואפשר לנו להילחם עליו ,אך הוא הוחלף באביב
,1978ובמקומו הגיע תת־אלוף בן־אליעזר ,שהיה אדיש עד עוין למהלך בכללותו.
חודשים מעטים לאחר מכן ,בסוף ספטמבר ,סיים מנחם מילסון את תפקידו
כיועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם וחזר לעבודתו באוניברסיטה .נשארתי
לבד במערכה .אמנם היה לי צוות מעולה של עוזרים ,קצינים יודעי ערבית על
בוריה ובעלי השכלה מזרחנית ,מסורים וחרוצים שהזדהו עם תפקידם ופעלו
אתי באותה רוח )3(.ואולם ,לא היה לי גיבוי או מישהו שיוכל להיאבק למען עניין
האגודות בלשכת שר הביטחון.
המניעים של מתנגדי אגודות הכפרים
כצפוי ,המאבק לא הסתיים עם מתן אישור שר הביטחון; אדרבה ,הוא התגבר,
שכן כל הגורמים שהתנגדו לו וניבאו מתוך מומחיות כביכול שהמהלך ייכשל,
חתרו ככל יכולתם לממש את נבואתם .בין החשובים שבגורמים אלו אמנה את
הבאים :כתבי השטחים וגורמים פוליטיים מן השמאל; חלק מקציני המטה של
הממשל הצבאי; גורמי הצבא ,ובמיוחד פיקוד המרכז בראשותו של האלוף משה
לוי ומחליפו האלוף אורי אור; התקשורת הזרה; הקונסולים ובראשם קונסול
ארה"ב במזרח ירושלים; ירדן; אש"ף; והמתנחלים.
מדוע התנגדו כל הגורמים הללו למהלך שקיבל את אישורו של שר הביטחון וגם
צריך היה להיראות כטבעי ומוצדק מכל בחינה ,מוסרית ומדינית? אסקור זאת
להלן בקצרה:
.2רבים בציבור הישראלי ראו בדיין אדם ש"מבין בערבים" .ניסוח זה לא יוחד לדיין בלבד
אלא גם לאישים נוספים בפוליטיקה הישראלית .אולם יותר מששיקף הבנה כלשהי
המבוססת על לימוד ומעמיק ושיטתי של תולדות הערבים ,שפתם ותרבותם ,שיקף ניסוח
זה חוכמת רחוב שהייתה בה מעט מאוד הבנה אמיתית ובעיקר גזענות ,בין אם גלויה ובין
אם מוסווית.
.3המחלקה כללה קציני אמ"ן ותיקים שפעלו כיועצים לענייני ערבים ,האחד בדרגת סא"ל
לנפות הצפוניות ,והשני אף הוא בדרגת סא"ל לנפות הדרומיות ,וכן מחלקת מחקר בראשות
קצין מחקר לשעבר באמ"ן ,ותיק ומוכשר.
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
181
כתבי השטחים היו ברובם המכריע בעלי עמדות פוליטיות נחרצות שראו באש"ף
את הגורם הראוי לייצג את הפלסטינים ,ואף האמינו שהנו בעל עמדות מתונות
או עתיד לאמץ עמדות כאלה .לרובם המכריע היו יחסים אישיים עם האישים
הקיצוניים תומכי אש"ף ,ואלה האחרונים סיפקו לכתבים אינפורמציה מן השטח
(כמובן ,לפי טעמם) באופן מתמיד בלא שיצטרכו לטרוח על השגתה .לנכונותם
של האישים הפלסטינים תומכי אש"ף לשמש מקורות מידע לאותם כתבים היה
מחיר והוא :כיסוי תקשורתי אוהד מצדם .הכתבים הללו ממילא גם הסתייגו
עד כדי מיאוס מירדן ומתומכיה בשטח ועל כן לא חשו קושי לספק כיסוי אוהד
לאישי הציבור תומכי אש"ף דוגמת פהד קוואסמה ,מוחמד מלחם ודומיהם .עבור
חלק מהם טיפוח האישים הקיצוניים במסגרת מדיניות דיין היה דרך להציג את
עצמם מול נציגי התקשורת הזרה כאנשים נאורים ומתקדמים .בסופו של דבר
פעילותם הייתה בלתי מקצועית ובלתי ביקורתית בעליל.
חוגי השמאל הפוליטי בישראל ראו את הגורמים המתונים (כולל תומכי ירדן)
כקוויזלינגים )4(,ואילו את תומכי אש"ף כינו "האישים הלאומיים" ו"המנהיגות
האותנטית" .לפיכך ,התנגדותם לפעילות האגודות הייתה פוליטית ואף רגשית.
קציני המטה האזרחיים של הממשל הצבאי ,שלזכותם יש לזקוף את ניהול
מערכת החיים בשטחים במשך שנים ואשר היו ברובם הגדול אנשים מסורים
ונאמנים ,התנגדו לפעילות האגודות משום שדבקו במעמדם ובתפקידם באופן
שלא אפשר בשום אופן העברת סמכויות לגורמים מקומיים בשטח .תופעה
זו גבלה במקרים מסוימים בהתנהגות פתטית שהביאה אותנו להתבדח על
כך שחלק מהם אולי יעדיפו להישאר בתפקידם תחת שלטון פלסטיני מאשר
לאבד את עולמם ...בניגוד לחודשים הראשונים לאחר ,1967שבהם קציני
המטה הבכירים ("השרים" שפעלו לצד מפקד האזור בתחומים האזרחיים) היו
אישים בכירים ביותר במשרדי הממשלה הרלוונטיים הישראליים שהושאלו
למלא תפקיד ראשוני זה לאחר תום מלחמת 12 - 1967שנים אחר כך היו
ממלאי התפקידים הללו פקידים ישראלים מדרג בינוני ,שנשלחו על ידי
משרדיהם ל"ארץ גלות" זו ,שבה הם עלו באחת למעמד של "שרים" ,ולכן
ניתן להבין שלא קל היה להם להיפרד ממעמד זה ולהעביר את סמכויותיהם
לתושבי השטחים.
.4הראשון שהשתמש במונח זה כלפיהם היה האלוף שלמה גזית ,שייצג את מדיניות דיין והיה
מתאם הפעולות הראשון בשטחים.
182
יגאל כרמון
חלק מאלופי פיקוד המרכז נפגעו מפעילותנו בראש ובראשונה באופן אישי,
משום שאנו נטלנו מהם את מעמדם כמי שאמונים על המדיניות בשטחים,
ועל ייצוגה בדרגי השלטון הבכירים -משרד הביטחון ואף ,לעתים ,הממשלה.
זאת משום שהממשל היה ,עד שנת ,1981ממשל צבאי הכפוף לרשויות הצבא,
ובראש ובראשונה לפיקוד המרכז .בנוסף לכך ,הם שאפו להתנער מכל אחריות
לפעילותנו ,שזכתה לביקורת של התקשורת וגורמי השמאל ,ורצו להבהיר
למבקרים שהם אינם חלק מן המהלך הזה ,ואינם ראויים להיכלל בביקורת זו .הם
חיבלו בפעילותנו בשטח שלעתים קרובות היו לה השלכות על פעילות הצבא,
ובדרך כלל נתנו סיוע למתנחלים ,בין השאר מתוך מחויבותם להגן עליהם .הם
האמינו ,בדרך כלל ,שמדיניות דיין היא "שיא החוכמה המדינית" ,ושדיין "מבין
()5
בערבים" יותר מאתנו.
"הזקן" [חזן] השתגע ,הוא הולך לעזור לשרון"
הייתה סיבה נוספת לאי הנחת של גורמי הצבא מפעילותנו .בשנת ,1982כאשר
פרופסור מילסון התמנה למושל האזרחי בשטחים ,הוא פנה אל שר הביטחון,
אריאל שרון ,בבקשה להחליף כמה מושלים צבאיים ,שאותם ראינו מסיבות
שונות כבלתי מתאימים ,ולמנות במקומם חבורה של קציני מילואים ,שרובם
ככולם מקיבוצי השומר הצעיר ,אשר ניחנו בתכונות הבאות :הם שירתו בחיל
המודיעין ,ידעו את השפה הערבית ,הייתה להם השכלה מזרחנית ,הם הבינו מהי
אידאולוגיה ,מהי תכנית מדינית ,מהי הפגנה ,מהו פמפלט ,שכן אלה היו חייהם;
והחשוב מכול ,הם חונכו לשלום .שר הביטחון אישר מיד את הבקשה המוזרה,
לכאורה ,כמובן משיקוליו הוא; שרון הבין שאנשים בעלי כישורים כאלה ירגיעו
את השטח .מילסון פנה אל מנהיג מפ"ם ,יעקב חזן ,שכן הקצינים היו צריכים את
אישור התנועה להתגייס לשירות קבע .חזן תחקר אותו על פעילותנו ,על מטרותיה
ועל מטרותיהם של האישים המתונים שאותם אנו רוצים לעודד .וכאשר הבין כי
המטרה היא הסכם שלום עם ישראל ,אישר את גיוסם של הקצינים .אולם עליזה
.5קביעה זו חלה בעיקר על אלופי הפיקוד ,משה לוי ומחליפו אורי אור ,אך לא על האלוף
יונה אפרת ,שקדם להם ,ששירת בתפקיד אלוף הפיקוד עד סוף ,1977ואף סייע לנו במידה
שהיה ביכולתו.
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
183
עמיר ,ששימשה כמזכירת הקיבוץ הארצי ושמעה על כך ,פנתה בדחיפות אל מזכיר
המפלגה ,ויקטור שם־טוב ,בזעקה" :הזקן [חזן] השתגע ,הוא הולך לעזור לשרון".
ואמנם ,ויקטור שם־טוב ביטל את האישור .בסופו של דבר הגיעו אלינו רק שניים
שהיו מוכנים להפר את המשמעת הקיבוצית ,וגם זאת רק לתקופה קצרה.
התקשורת הזרה ראתה את תפקידה בדיווח על הנעשה בשטחים הכבושים .רובה
ככולה תמכה באש"ף שבאותה עת היה כבר בעל מעמד בינלאומי מוכר .כמו כתבי
השטחים ,הם חיפו על בורותם בשטח וחוסר ידיעתם את השפה הערבית ,בקשרים
אישיים עם הגורמים הקיצוניים אשר סיפקו להם את המידע בלא שגם הם ,כמו
כתבי השטחים בישראל ,יטרחו הרבה על השגתו ,ודיווחיהם היו בלתי ביקורתיים
ובלתי מקצועיים ,גם אם לא באותה מידה כמו זו של כתבי השטחים הישראלים
()6
(שכן נעדרה מהם אותה מידה של הזדהות רגשית שאפיינה את האחרונים).
הקונסולים הזרים ,ובראשם הקונסול האמריקאי ,יישמו את מדיניות משרדי
החוץ שלהם שהתבטאה בהתנגדות לכיבוש הישראלי ובתמיכה באש"ף ,שזכה
להכרה בינלאומית באו"ם ,חיבלו בפעילותנו במידה שהיה ביכולתם וסייעו
לגורמים הקיצוניים תומכי אש"ף.
אש"ף נעשה נציג לגיטימי יחיד של הפלסטינים
את יחסה של ירדן לאגודות ניתן לחלק לשתי תקופות :בתחילה נתנה ירדן
הרשמית תמיכה שבשתיקה לפעילות האגודות בהבינה שפעילותן מכוונת
לחיזוק מעמדה בשטח ואף תומכת בהמשך ייצוג השטחים מבחינה פוליטית על
ידי ירדן (זאת חרף החלטות רבאט והאו"ם משנת 1974ובניגוד להן) )7(.ואולם,
לאחר שבתאריך ,8.3.1982פרסם מפקד משמר הגבול דאז ,צבי בר ,את העובדה
.6כך ,למשל ,כאשר בנובמבר 1982התקיים בחברון כנס האגודות הגדול בהשתתפות
אלפים רבים שכוסה על ידי כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומית ,ובו קראו מנהיגי האגודות
לשלום עם ישראל ,כתב הג'רוזלם פוסט ,דיוויד ריצ'רדסון ,הכתיר את דיווחו בכותרת
" ,"The Village Leagues Become a Serious Forceואילו כתב דבר ,דני רובינשטיין,
הכתיר את מאמרו בכותרת "יום עצוב ומדכא בחברון".
.7זו הייתה עמדתו של המלך חוסיין .ראש הממשלה באותה תקופה ,מודר בדראן ,אף שלא
פעל בניגוד להנחיות המלך ,לא אהד את מוצטפא דודין על רקע עימותים שהיו ביניהם
בתקופה שבה שירת דודין בממסד הירדני.
184
יגאל כרמון
שמג"ב מאמן את אנשי האגודות בשימוש בנשק )8(,נאלצה ירדן הרשמית להכריז
על האגודות כבלתי חוקיות מבחינת החוק הירדני .בעקבות ההחלטה נקטה ירדן
בצעדים אדמיניסטרטיביים שונים נגד הצטרפות נושאי דרכון ירדני לאגודות,
לאמור :כל תושבי השטחים .היא נאלצה לעשות זאת על מנת שלא להיתפס
כפועלת בניגוד לקונצנזוס הערבי שעל פיו ,בעקבות החלטות רבאט ,הפך אש"ף
לנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני.
ראוי לציין ,שמעולם לא הייתה כוונה להקים "מיליציות"במסגרת האגודות;
חימושם של כמה מאנשי האגודות בנשק ממחסני צה"ל נעשה לאחר שמחבלים
רצחו את ראש אגודת רמאללה ,והדבר נועד לסייע להם להגן על עצמם .אלוף
פיקוד המרכז סירב לאפשר קיום אימונים בנשק בהדרכת אנשי צבא ,ואנשי שר
הביטחון פתרו את הבעיה על ידי פנייה למקורבו של אריק שרון ,צבי בר.
התנגדותו של אש"ף הייתה מובנת מאליה ולּוותה ברציחתם של ראש אגודת
חברון וכעבור שנים מספר ראש אגודת ג'נין ,ולאורך כל הדרך גם באיומים אלימים,
בחרם ציבורי ובפעילות מגוונת שתכליתה לשתק את פעילות האגודות.
אחד הגורמים שהסתייג ,מלכתחילה ,מכל תמיכה בגורמים מתונים ומניעת
יתרונות מגורמים עוינים היה שירות הביטחון הכללי ,וזאת ממניעים שונים,
ובהם הדבקות במדיניות דיין שהתנגדה לסיוע לגורמים מתונים והעדיפה את
הקיצוניים ,שאותם כינו "המנהיגות האותנטית"; וכן משום שמשימתו של
השב"כ הייתה מוגבלת למניעת טרור וריגול ולא כללה מניעת הסתה ופעילות
ציבורית עוינת ,אף על פי ששתיהן מובילות ישירות להקצנה ולמעשי טרור .היה
גם נימוק נוסף שהביא את השב"כ להתנגד למהלך :היו אישי ציבור פלסטינים
בכירים ביותר ועוינים ,ש"קנו" את הגנתו של השב"כ בהולכת שולל וברמייה.
לדעתי ,קשה היה לשב"כ לעכל את העובדה שמחלקת היועץ לענייני ערבים
פעלה כמערכת מחקרית מודיעינית לכל דבר בתחום שהשיק במידה רבה
לתחומי פעילותו והפיצה את החומר שלה בהיקף רחב מאוד לרמה המדינית
()9
וגם לתקשורת.
.8בר עשה זאת באופן מעוות ובלתי נכון לצורך האדרה עצמית ,ובלי להתחשב כלל בתוצאות
מעשהו.
.9ראש אמ"ן ,האלוף שלמה גזית ,שגם הוא לא היה אחראי לתחום השטחים והנעשה בהם לא
נכלל במסגרת משימות הכיסוי המודיעיני שלו ,נקט גישה פתוחה יותר והציע שמחלקתנו
תקבל מידע למעלה מרמת "שמּור" ,וכדי להבטיח שהחומר יישמר הוא הציע כי יאוחסן
בכספת מיוחדת ומאובטחת.
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
185
עמדת המתנחלים
גורם נוסף בעל השפעה בנעשה בענייני השטחים היו המתנחלים .יחסם לאנשי
האגודות היה ,בדרך כלל ,אדיש עד עוין ,כיחסם לכלל האוכלוסיה .אולם ,עוינים
במיוחד לפעולתם היו חוגים מסוימים באזור חברון ,ובהם יש להזכיר במיוחד
את אליקים העצני ,איש ציבור המוכר בישראל בשל מאבקו במסגרת "שורת
המתנדבים" ,אשר עבר להתגורר בשטחים ,ושלא כמו רוב התושבים היה חילוני
ויחסו האישי לערבים שכניו היה הוגן .הוא ייצג תושבים ערבים במשפטים נגד
השלטון ,כאשר היה משוכנע שנגרם להם עוול ואף קיים קשר חיובי ברמה האישית
עם כמה מפעילי האגודות .ואולם ,ברמה הציבורית והמדינית ,הוא דגל בסיפוח
מלא של השטחים ,התנגד לפעילות האגודות תכלית ההתנגדות ופעל אצל שרי
הביטחון למנוע את צמיחתו של גוף זה .הוא נהג לנמק את התנגדותו בגלוי בטיעון
שהוא איננו חושש מאש"ף ,שכן עם אש"ף ישראל לא תדבר לעולם .לעומת זאת,
האגודות הן הבעיה ומוצטפא דודין -הוא ,ולא ערפאת -מפחיד אותו ,משום
שהוא חותר לשלום ועל סמך עובדה זו ישראל עלולה לסגת מן השטחים לטובת
הסדר עמו .מאוחר יותר ,בעקבות הטבח בסברא ושתילא ,כאשר שרון כשר ביטחון
היה נתון לבידוד פוליטי קשה ותמיכתם של המתנחלים הייתה חשובה לו ביותר,
היה משקל חשוב ללחצו של אליקים העצני עליו להפסיק את פעילות האגודות.
הופרו הבטחות שרון לאגודות הכפרים
בשנת ,1981לאחר מינויו של שרון לשר הביטחון ,נדמה היה לנו כי תיתנן הזדמנות
חדשה לאגודות הכפרים ,וזאת משום ששרון הציע לפרופ' מילסון למלא את
התפקיד של מפקד יהודה ושומרון .רצינו להאמין ,למרות ספקות רבים ,שעצם
העובדה שבחר בפרופ' מילסון ומינויו לתפקיד זה מעידים על כוונה אמיתית להניע
מהלך חדש בשטחים .שרון הביע תמיכה מילולית ברעיון האגודות ואף גילה כוונה,
לכאורה ,לסייע לפעילותנו .אולם עד מהרה נכזבה תקוותנו .ראשית ,הוא נכנע
ללחצים של מתנגדים רבים הן לרעיון והן לנו אישית ,ובמקום להמשיך לפעול
במסגרת המפקדה הצבאית ,מצב חוקי שגם הפלסטינים השלימו עמו מאז ,1967
בהיותו מושתת על החוק הבינלאומי לגבי שטחים כבושים -הומר הממשל הצבאי
במסגרת חדשה שנקראה "המִנהל האזרחי" ,שאין לה בסיס בחוק הבינלאומי ,אשר
סיבכה את צעדינו מן הרגע הראשון במאבק ,שלא היה בו טעם ולא היה בו צורך,
186
יגאל כרמון
על עצם הלגיטימיות של המבנה החדש .היא גם סיפקה עילה לכל החוגים התומכים
באש"ף להיאבק נגד המִנהל האזרחי ,בטענה שהמבנה החדש משרת מגמה של
סיפוח השטחים .שנית ,כל הבטחותיו של שרון לראשי אגודות הכפרים ,אשר
בראשית 1981כבר התארגנו למסגרת של התאחדות אגודות ,לא קוימו; לא ניתן
סיוע כספי לפיתוח השטחים ,לא התקיים אפילו דיון אחד לגבי המדיניות הכוללת
בשטחים ,לא בארבע עיניים ולא במסגרת רחבה יותר .למגינת לבנו התברר לנו
שכל הבטחותיו היו בגדר תרמית אחת גדולה :הוא לא התעניין בנושא ולא התכוון
להשקיע בו מזמנו וממשאבי מערכת הביטחון ,והתוצאה הייתה שהאגודות המשיכו
לבוסס בקשייהן מבית ומחוץ בלא כל יכולת להתרומם ,למרות מאמציהן האדירים
ולמרות התרחבות מעגל התומכים שהאמינו שהן מייצגות כיוון מדיני חדש
אשר ממשלת ישראל שותפה אתו למען השלום .בספטמבר ,1982פחות משנה
לאחר מינויו ,התפטר מילסון מתפקידו בעקבות הטבח בסברא ושתילא ,מוניתי
לממלא מקומו ,והחל תהליך בלתי נמנע של שקיעה ,כאשר שר הביטחון עסוק
ראשו ורובו בפרשת הטבח והשלכותיה ,ולאחר שאולץ להתפטר ואת מקומו מילא
השר משה ארנס ,מונה ראש מִנהל אזרחי חדש ,שלמה איליה ,אשר גילה יחס עוין
כלפי האגודות ,התנכל לבכיריהן ,ובסופו של דבר ,גם בלחץ שהפעילו המתנגדים
הרבים על שר הביטחון החדש ,פורקה התאחדות האגודות .הנשק להגנה עצמית
שהיה ברשות חברי האגודות נלקח מהם ,ובכך הפכו לחסרי מגן ומּועדים לפגיעה.
כל מתנגדי האגודות חגגו את מה שכינו "כישלונן" ,אשר לא היה כלל כישלון;
לא אש"ף ולא מדינות ערב ושאר הגורמים הזרים שהתנגדו להן לא יכלו להן,
רק ממשלת ישראל היא שחיסלה אותן בלא שדנה אי פעם ברעיון ,במשמעותו
ובסיכוייו .אפשר לומר שזהו כישלון בלתי נמנע ,כאשר מנסים להוביל מהלך מדיני
היסטורי נגד כל העולם .המהלך האחר עם אש"ף ,שנוסה על ידי ממשלת ישראל
בשנת ,1993במציאות של קונצנזוס פנימי ובינלאומי מלא ,לא זכה להצלחה גדולה
יותר ,זאת מן הסיבות שחזינו אותן מראש והתרענו מפניהן.
מיתוסים שקריים שהפיצו על "אגודות הכפרים"
ראוי לתקן ,בהזדמנות זו ,שני מיתוסים שקריים שהפיצו מתנגדי האגודות .האחד
הוא שהקמת "אגודות הכפרים" והסיוע להן היו חלק מתכנית "שרון־מילסון"
כביכול .כאמור ,האגודות הוקמו שלוש שנים לפני ששרון נהיה שר ביטחון ולא
היה לו שום קשר להקמתן .הוא הגיע לתפקיד שנים לאחר שהיו עובדה מוגמרת
187
אגודות הכפרים -איך קמו ומדוע חוסלו
בשטח .המושג "תכנית שרון־מילסון" (שכמובן לא הייתה ולא נבראה) הומצא
על ידי כמה עיתונאים כדי להכפיש את האגודות בהיותן כביכול יציר כפיו של
שרון ,ואחרים חזרו עליו מתוך ּבּורּות.
המיתוס השני הוא הטענה שכוונתנו בהקמת אגודות הכפרים הייתה לזרוע מחלוקת
בין האוכלוסייה הכפרית לבין האוכלוסייה העירונית ,בבחינת "הפרד ומשול" .גם
בטענה זו אין שמץ אמת .הסיבה האמיתית לבקשתו של דודין להתיר לו להקים
"אגודת כפרים" הייתה אחרת לגמרי .דודין (כאחרים לפניו) רצה להקים תנועה
פוליטית שתפעל בגלוי למען מו"מ לשלום עם ישראל ,אבל כאשר פנה אלינו
בבקשה זו ,באביב שנת ,1977אמרנו לו שאין שום סיכוי שייענה ,מכיוון ששר
הביטחון מוכן להתיר רק התארגנויות מִנהליות במסגרת החוק הירדני שהמשיך
לחול בשטחים הכבושים תחת הממשל הצבאי הישראלי .לאחר ימים אחדים הציע
דודין פתרון לבעיה זו על ידי הקמת גוף המוכר על ידי החוק הירדני" ,אגודת כפרים".
לפיכך ,המסגרת של אגודות כפרים נכפתה על דודין ותומכיו כאילוץ ,וכך גם עלינו,
שרצינו לסייע לפלסטינים שביקשו לפעול למען מו"מ לשלום עם ישראל.
תנועת "הדרך לשלום"
אי אפשר להשלים מאמר זה בלא להזכיר שהקונצנזוס הישראלי נגד האגודות לא היה
מלא .בשנת ,1983קמה בתוך השמאל הישראלי הקיבוצי תנועה שתמכה באגודות
"הדרך לשלום" -שאמנם לא ייצגה את המוסדות הרשמיים ,אך הורכבה ממיטבאנשי השמאל ,הן בקיבוצי השומר הצעיר והן בקיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוץ
המאוחד .יצוינו באופן מיוחד יונה אייזנברג ,איש גן־שמואל ,חנוך בארי מהזורע,
דודיק שושני מלהב ,יעקב יוניש מבית־השיטה ,עזרא דלומי מראש־הנקרה ,שלמה
לשם מאורים ,ורבים אחרים .הם יצרו קשר עם חברי האגודות ,נפגשו אתם ,סייעו
להם ,קיימו אתם כנסים ואירועים שונים אחרים ועשו כל מאמץ להציג לציבור
הישראלי שאכן קיימת אופציה לשלום ישראלי־פלסטיני והיא קרובה ובהישג יד ולא
מעבר לים .אולם העובדה שבשנת 1983תהליך חיסולן של האגודות בידי השלטון
הישראלי כבר היה בעיצומו ,הייתה בעוכריהם ותמיכתם לא יכלה להצילן.
n
תגובה
האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה
ארנון סופר
בגיליון כיוונים חדשים (יוני ,2013סיוון-תמוז תשע"ג) מצאתי בעמודים
200-193צרור מילים דרמטיות שנועדו ,כנראה ,לעודד את העם היהודי היושב
בציון (הערת מערכת כיוונים חדשים :אף שאינו מזכירו בשם ,כוונתו של פרופ'
סופר היא למאמרו של יורם אטינגר) .על מה שקורה בעם היהודי נכתב ,למשל:
"יש לנו רוח גבית"" ,תנופה בדמוגרפיה"" ,מנוף הזדמנויות"" ,דמוגרפיה יהודית
בנסיקה"" ,נסיקה בפריון החילוני"" ,דמוגרפיה מוצקה" ,ומצד שני ,על מה
שקורה בצד הערבי־מוסלמי בארץ ובעולם נכתב" :קריסה דמוגרפית"" ,שיעורי
פריון מתמוטטים"" ,כרסום מונחה מודרניזציה" ו"כרסום פריון עמוק" .באנגלית
אומרים על כך בחשדנות".It is too good to be true" :
הבה נבדוק נתונים ומגמות ולא נסמוך על מילים מוצקות ,מעודדות .העניין אינו
פובליציסטי גרידא ,אלא מרכיב חשוב בביטחון לאומי ,בחוסן לאומי ,בתכנון
לאומי נכון וגם בהערכת אפשרויות סיוע לשכנים ,אם יהיה צורך בכך (זהו מרכיב
חשוב במדיניות חוץ ממלכתית).
אי אפשר לתכנן ערים ,לעסוק בייבּוא מזון ,במלאי חירום; אי אפשר לתכנן כיבוש
כזה או אחר ,מבלי לחזור ולנתח נתונים דמוגרפים אמיתיים ,ככל הניתן .אוי
לצה"ל אם יצטרך להיכנס שוב לרצועת עזה ויחשוב ,על פי מקורות כאלה ואחרים,
פרופ' ארנון סופר הוא פרופסור לגאואסטרטגיה בקתדרת חייקין ,אוניברסיטת חיפה.
האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה
189
שמתגוררים בה רק מיליון נפשות ,כשבמציאות מונה אוכלוסייתה 1.7מיליון!
להלן ,נבדוק כמה תהליכים שדובר עליהם באחרונה ,גם בכיוונים חדשים.
נבדוק את המגמות הדמוגרפיות כפי שמדווחת לנו הלמ"ס (לשכה מרכזית
לסטטיסטיקה) הישראלית ,המקור הבלעדי לכל השיח הדמוגרפי בתוככי ישראל.
נסתמך גם על נתוני האו"ם והמכון לדמוגרפיה בוושינגטון ,ככל שהדברים נוגעים
לנעשה בעולם המוסלמי והערבי.
תהליך ירידת הפריון
המאמר בכיוונים חדשים מדווח בהתלהבות על מגמות ח ד ש ו ת בכל הנוגע
לדמוגרפיה המוסלמית־ערבית בעולם .אין זו בשורה חדשה ,שכן הירידה
בקצב הריבוי הטבעי של המוסלמים בישראל ,למשל ,החלה כבר בשנות ה־70
של המאה הקודמת ,ונמשכת עד לשנה זו .בכל פרסום שלי ,בעשרות השנים
האחרונות ,הדבר מוזכר.
להלן כמה דוגמאות:
שיעורי הילודה במגזר המוסלמי בישראל ,לכל אלף איש ,עמדו ב־ ,1970על .50.3
ב־ ,1985הם כבר ירדו ל־ ,34.9ב־ 2006ל־ ,29.7ואילו הנתון האחרון ב־2011
מלמד על המשך מגמה זו ,דהיינו( 26.3 ,למ"ס ישראלית).
זהו תהליך נורמלי המתרחש בכל העולם ,אלא שבמזרח התיכון הוא התעכב כ־50
שנה ,מסיבות רבות שלא כאן המקום לדון בהן .כללית ,נדגיש כי חינוך האישה,
עלייה ברמת החיים והמעבר מן הכפר אל העיר תורמים את חלקם לירידה בריבוי
הטבעי ,למרות דעות קדומות ולחצים דתיים .עניין פשוט זה נלמד בישראל
בשיעורי גיאוגרפיה בתיכון ,באוניברסיטות בקורס מבוא לתואר ראשון ,כשהוא
מגובה בספרות מתאימה ,ואין צורך להביא חיזוקים לאישור מגמות אלו מגדולי
המומחים בעולם ,כפי שאנו מוצאים בגיליון 28של כתב עת זה.
באשר לפריון האישה (מספר הילדים שמביאה אישה לעולם ,במהלך חייה):
במצרים -ב־ ,1960הוא עמד על 6.5ילדים לאישה ,וב־ 2011הוא ירד ל־ ;3בתימן
ירידה מ־ 8ילדים ב־ ,1960ל־ 4.4כיום; בסעודיה -מ־ 7.1ילדים ב־ ,1960ל־2.26ב־ ,2011וכך גם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ־בין 2009ל־ 2011ירד המספר
מ־ 3.3ל־( 2.8ב־ - 2012ביו"ש היה ריבוי טבעי של ,2.6%וברצועת עזה ,)!3.6%
משום כך ,אל לנו להשתמש במילים קריסה ,כרסום ,התמוטטות ...יש כאן תהליך
פשוט ,ידוע ומוכר ,הנלקח בחשבון בכל החישובים הנחוצים לתחזיות.
190
ארנון סופר
האם בישראל קורה דבר הפוך? יופתע הקורא שאכן כן! בקרב חוגים אידאולוגיים
כמו חרדים ודתיים לאומיים ,הריבוי הטבעי הוא גבוה יותר מבכל חברה מערבית
מוכרת ,ובשנים האחרונות ,אפילו גבוה מזה של האוכלוסייה הערבית בישראל.
על פי נתוני הלמ"ס ,ב־ 1980היה הפריון אצל החרדים ,5.7ב־ 2003עלה לכדי
,7.5אך ירד ל־ ,6.7בסוף העשור הקודם ,וכנראה שהוא מוסיף לרדת .הפריון
בקרב אמהות דתיות־לאומיות ב־ ,1980היה ,3.5עלה מאז ל־ 4.2ונותר כזה.
אצל החילונים (בעיקר בערים) פריון האישה יציב למדי ,ומתנדנד בין 2.2ל־,1.8
כלומר ,שני ילדים לאֵם ,בממוצע .השמועות על גידול בפריון ברמת־השרון או בקרב
אמהות רוסיות ,נותרו בחזקת שמועות בלבד (ולדעתי ,הן מופרכות לחלוטין).
חישובי הריבוי הטבעי
אבל לפני שנפרוץ במצהלות שמחה ,יש ללמוד עוד משהו שכנראה ידחה אותן,
לפחות בעוד כעשרים עד שלושים שנה! אין זה מספיק לדווח על תמורות אופטימיות
בתחום הילודה ,אלא יש גם לגלות מה קורה בתחום התמותה ,שכן ריבוי טבעי הוא
תוצאה של ילודה פחות תמותה .אני מדגיש זאת משום שבחוגים שונים בישראל,
המשתדלים לעודד את העם היושב בציון ,הדיווח הוא חלקי בלבד ומדגיש הישגים
בתחום הילודה בלבד .הבה נבדוק זאת על פי נתוני הלמ"ס הישראלית:
למשל ,בשנת ,2008נולדו בישראל 117,440ילדים יהודים ,אבל נפטרו .35,271
כלומר ,הריבוי הטבעי ב־ ,2008בקרב היהודים ,היה .82,169באותה שנה נולדו
בישראל 38,450ילדים ערבים ונפטרו .3,984התוספת לאוכלוסייה הערבית
הייתה .35,466הקורא ודאי משתומם מדוע מתים בשנה כה מעט ערבים לעומת
יהודים .אכן ,האוכלוסייה הערבית בישראל צעירה מאוד ,ולכן מספר הנפטרים
בה מזקנה נמוך ביותר (בקרב היהודים שיעור התמותה הוא כדי 6לאלף ובקרב
הערבים כדי 2.5לאלף) .והמסקנה :תרומת הריבוי הטבעי בקרב היהודים עמדה
על 69.9%מכלל היילודים ,בעוד משקל היהודים בישראל היה כ־!80%
תרומת הריבוי הטבעי בקרב הערבים עמדה על 30%מכלל היילודים ,בעוד
שמשקלם בחברה רק .20%לכן ,בכל שנה שיעור היהודים יורד ושיעור הערבים
עולה ,וכך יהיה ,כאמור לעיל ,לפחות עוד כ־ 20שנה (ראו לוח .)1
ומה קרה ,למשל ,בשנת ?2011להלן ,ייווכח הקורא כי לא חל שום שינוי דרמטי:
בקרב היהודים הריבוי הטבעי היה 90,088ילדים ( 126,550נולדו ,פחות 36,462
שנפטרו) ,ובקרב המוסלמים נולדו 35,447ונפטרו ,3,483והתוספת הייתה
האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה
191
.31,964כלומר ,היהודים היוו 71.7%מכלל הנולדים באותה השנה בישראל ,כולל
נוצרים ,דרוזים ומוסלמים ,והמוסלמים תרמו 25.3%מכלל הנולדים .היהודים היו
באותה השנה 79.3%מכלל האוכלוסייה ,והמוסלמים !17.4%לכן ,משקלה של
האוכלוסייה הערבית בישראל מוסיף לעלות על חשבון האוכלוסייה היהודית,
למרות "צהלת" הגידול במספר הנולדים היהודים .
הבה נבדוק זאת (כל הנתונים הם של הלמ"ס; אין נתונים אחרים) :ב־ ,1988עמד
שיעור היהודים בישראל על 81.7%מכלל האוכלוסייה; ב־ ,1998על 79.2%מכלל
האוכלוסייה; ב־ ,2010על 75.5%מכלל האוכלוסייה; וב־ ,2013על 75.3%מכלל
האוכלוסייה .גם אם נצרף ליהודים את האחרים ( ,)4%וכך אני עושה ,המגמה
אותה תיארתי נותרת בעינה.
מה מקור הנתונים
ובכן ,למרות השימוש במילים כמו "זינוק"" ,נסיקה" וכיו"ב ,באה המציאות
ואומרת להד"ם! האם העלייה תושיענו? אני מקווה מאוד שכן ,אך הדבר תלוי
בכך שניצור כאן מדינה שכדאי לחיות בה ,מדינה יפה ,תרבותית ויהודית ,למרות
כל הקשיים .הדבר תלוי גם ,כמובן ,בגורמים שיעודדו עלייה :אסלאם קיצוני,
התגברות האנטישמיות ,משברים כלכליים -אלא שאי אפשר להכניס לתחזיות
"אילו"" ,אולי" ו"נקווה"! לכן ,אין זה חשוב לדווח לקוראי כתב עת זה על פריׂשתו
של העם היהודי בעולם ,בהקשר לנושא בו אנו עוסקים (ראו כיוונים חדשים מס'
,28יוני ,2013עמ' .)199
להלן ,אתייחס לאחת הסוגיות הגורליות לגבי עתידה של מדינת ישראל :מהי
התמונה הדמוגרפית בארץ־ישראל כולה? שהרי אם נספח את יו"ש ורצועת עזה
או רק את יו"ש -לישראל ,יהיה עלינו לספח גם אוכלוסייה פלסטינית גדולה,ואזי בעת בחירות הם יצביעו יחד אתנו לכנסת .במקרה זה ייתכן (נבדוק זאת
מיד) כי ראש הממשלה הבא יהיה מן הסתם ערבי ,יורשו של אבו־מאזן .לחלופין,
אולי נמצא "פטנט" שהערבים לא יצביעו לכנסת .אם כך נעשה ,נואשם ,ובצדק,
כי בארץ־ישראל מתקיים משטר אפרטהייד כפי שהיה בדרום־אפריקה ,ואז
מצבנו יהיה חמור מאוד.
רבות נכתב על עניין זה .בסיס המחלוקת לעניין הנתונים הדמוגרפיים הוא
בין הקהילייה הבינלאומית כולה ,באופן גורף ,המאמצת את נתוני מפקדי
האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים ,מ־ 1997ומ־ ,2007לבין גוף פוליטי פרטי
192
ארנון סופר
ישראלי־אמריקאי ששם לו למטרה להביא לדה־לגיטימציה של נתוני הלמ"ס
הפלסטינית ,והמציא נתונים משלו.
נציין ,שגם הממסד הביטחוני הישראלי וכן האקדמיה הישראלית ,ברובה הגדול,
עומדים מאחורי המפקד הפלסטיני ,בהסתייגות אחת :נספרו בו גם תושבי מזרח
ירושלים ,וגם הלמ"ס הישראלית חזרה וספרה אותם .יש ,אפוא ,להפחית מנתוני
הפלסטינים את תושבי ירושלים המזרחית ולקבל את יתר נתוניהם .נציין עוד ,כי
המפקד הפלסטיני נעשה בחסות ממשלת נורבגיה,כולל שליחת מומחים שעקבו
אחר ביצועו ,ולכן קל היה לקהילייה הבינלאומית לאמץ את נתוניו.
לא נתעמת עם טיעוני אותו גוף פוליטי לא מקצועי ,המפחית מנתוני המפקד
הפלסטיני כמיליון בני אדם ביו"ש ועוד כחצי מיליון בעזה ,וגם מוציא מיו"ש,
מדי שנה ,כ־80־ 60אלף מהגרים .להלן ,מצורף לוח עדכני המלמד על המצב
בין הפלסטינים ליהודים בארץ־ישראל כולה .ישפוט הקורא אם הדמוגרפיה
היהודית בנסיקה ,והרוח נושבת בגבם של היהודים ,או שסיפוח פירושו חורבנה
של ישראל היהודית.
ירושלים ,הנגב הצפוני ,הגליל המרכזי
זה יהיה נכון גם אם נחליט (באופן חד־צדדי) כי רצועת עזה אינה מעניינת אותנו
יותר ,זאת ,למרות שהעולם רואה בנו אחראים לה ,כל עוד אין הסדר פוליטי בכל
ארץ ישראל המנדטורית ,כחטיבה גיאוגרפית אחת .מצב "הרוב היהודי" בעייתי
כבר בהווה ,ובחלוף עשרים שנה עתידה של ישראל היהודית יעמוד בסכנה גדולה
(גם זאת ,ראו בלוח ,1להלן) .לכן ,אני מציע כי ניזהר מאוד מנביאי שקר ,שכבר
הביאו על עם ישראל אסונות כבדים.
ולסיום ,המאמץ הכלכלי והאנושי הבלתי נתפס של ממשלות ישראל כולן ,מאז
,1967ליישב את שטחי יו"ש ור"ע ,הביא לטרגדיה גדולה בכל הפריפריה של
מדינת ישראל הרשמית.
ב־ ,2013אנו ניצבים בפני שוקת שבורה בירושלים (שבשום אופן "לא חוברה
לה יחדיו") ,המתרוקנת מיהודים :ב־ 1968מנו היהודים 74%מכלל תושבי העיר,
וב־ .61.5% - 2013זוהי עיר ענייה ,שאחוז הציֹונים בה עומד על כשליש ופחות.
הנגב הצפוני נלקח ,כנראה ,מהישות הציונית ,ועוד תכנית לפתרון בעיית הבדווים
שם (והיו כבר עשרות )...לא תשנה את המצב הבלתי נסלח שהתהווה.
אם לא די בכך ,בגליל המרכזי ,שיועד למדינה פלסטינית בתכנית החלוקה של
193
האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה
,1947שיעור היהודים ב־ 2013עומד על כ־ 22%מהאוכלוסייה ,ואם תימשכנה
המגמות העכשוויות יש להניח כי נצרת־עילית תפסיק להיות עיר יהודית מהר
ממה שניתן לחשוב ותהיה לחלק מנצרת המוסלמית הגדולה.
רק בתל־אביב נמצא "מזור" ,מפני שבה מתכנסים היהודים מהפריפריה ,בעוד
הממסד עוצם עין כדי שלא להבחין במשמעותה הגורלית של הגירה זו.
אינני תופס כיצד מול נתונים קשים אלה ,יכולים משה ארנס וחבריו להעלות
רעיונות עִוועים כמו פירוק גדר ההפרדה -גדר החיים של ישראל -והליכה
לקראת מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל.
לוח :1האוכלוסייה בארץ־ישראל
שנים ( 2034 ,2024 ,2013באלפים ובאחוזים)
קבוצה
יהודים
אחרים (בעיקר יוצאי ברה"מ לשעבר)
סה"כ יהודים ואחרים
דרוזים
ערביי ישראל
מוסלמים
מהם :בדווים דרום
תושבי מזרח ירושלים
נוצרים
סה"כ אזרחי ישראל
ותושבי ירושלים הערבים
2024 %
2013
7.087 )75.3( 6.042
390
313
7.477 79.7 6.360
160 1.7
133
1.935 19
1.523
1.769 17.4 1.393
350
200
330
281
165 1.6
130
8.018
2.420
פלסטינים ביו"ש
1.701
פלסטינים בר"ע
4.121
סה"כ פלסטינים בשטחים
12.119
סה"כ תושבי ארץ ישראל המערבית
מתגוררים בישראל זמנית או שלא כחוק 650-450
52.5
שיעור יהודים בא"י
61.0
שיעור יהודים בא"י (ללא רצועת עזה)
% 2034 %
()74.1( 8.244 )74
400
77.4 8.644 78.1
1.5 175 1.7
21.0 2.355 20.3
19.5 2.175 18.6
520
400
1.6 180 1.7
100 11.179 100 9.572 100
3.500
2.560
6.060
15.631
?
47.8
57.0
4.290
3.150
7.440
18.614
?
46.4
55.8
194
ארנון סופר
מקורות:
לגבי ישראל (הרשמית) -כל הנתונים והתחזיות הן של הלמ"ס הישראלית.
לגבי יו"ש ור"ע -על פי נתוני הלמ"ס הפלסטיני (בניכוי ערביי מזרח ירושלים ,שנספרו
בישראל).
התחזית לגבי יו"ש ור"ע -על ידי המחבר ,בהנחה שקיימת ירידה נמשכת בריבויים הטבעי.
בסיס חישוב לשנת - 2013ביו"ש הוא 2.65%ולגבי רצועת עזה .3.48% -
בסיכום ,לא חושבו כל הזרים השוהים בישראל .יחד עם זאת ,נציין כי הניסיון ההיסטורי מלמד
כי רבים מהזרים נשארים בארץ היעד ,בסופו של דבר.
n
מדינת הלאום של הישראלים
מדינת הלאום של היהודים
יצחק טישלר
המושג מדינת הלאום של העם היהודי מעורר קושיות מעניינות .נתחיל במילה
"מדינה" .שלא כבשאר המדינות ,ישראל היא מדינה חסרת גבולות .זהו מצב נוח,
בייחוד כשרוצים לשלוט בחבלי ארץ שיש מחלוקת בשאלת הבעלות עליהם.
על הבעיות שהמצב מעורר -אפשר להתגבר .זמן קצר אחרי מלחמת השחרור,
החליטה ישראל להתעלם מהחלטת האו"ם על הפיכת ירושלים לישות בינלאומית.
החלק המערבי של ירושלים הוכרז כבירת ישראל -עובדה שרוב מדינות העולם,
גדולות כקטנות ,סירבו להכיר בה ,ועל כן השאירו את שגרירויותיהן בתל־אביב .יש
עדיין בעולם לא מעטים -גם בין ידידינו -המכנים את ממשלת ישראל "ממשלת
תל־אביב".
למרבה האירוניה ,גם כשהוצגו גבולות -העולם מסרב להכיר בהם .אף אחד
בעולם אינו מכיר בסיפוח הגולן למדינת ישראל ובגבול החדש בינינו לבין
סוריה .אבל לא נורא ,ואפילו נוח .אמנם ,אין מכירים בירושלים המאוחדת
יצחק טישלר הוא עיתונאי ופובליציסט.
196
יצחק טישלר
והמורחבת מאוד כחלק מישראל ,אבל איש אינו מפריע לנו לקיים מצב בלתי
מוגדר במה שנקרא פעם הגדה המערבית ,והיום מכונה יהודה ושומרון; ואיש
גם אינו קובע עובדה מדינתית בחבל עזה ,גם לאחר שנפרדנו ממנו .בקיצור,
המונח מדינה די מעורפל בהקשר הישראלי ,אבל אפשר לחיות אתו.
סיבוכֵי מיהו יהודי
שאלה מסובכת יותר היא השאלה "מיהו יהודי?" .לפני כמה עשרות שנים,
חשב בן־גוריון שיש למצוא פתרון לבעיה והפנה אותה לכמה וכמה גדולי
עולם .אלה טרחו וגם השיבו תשובות שונות ומשונות שלא פתרו את הבעיה.
אם זיכרוני אינו מטעני ,השאלה הופנתה לגדולי החכמים בעקבות משפטו של
הנזיר רופאייזן ,שתבע בבית המשפט אזרחות ישראלית למרות שהתנצר .בית
המשפט לא הכיר בתביעתו ,למרות המצב המשונה :השלטון החילוני שהיה
אז בישראל קבע שהיהדות הישראלית היא יהדות הלכתית אורתודוקסית
מחמירה .קביעה זו יצרה אבסורדים רבים במה שנוגע לשאלה מיהו יהודי .לפי
ההלכה ,יהודי הוא מי שאמו יהודייה -כנראה מפני שתמיד ברור מי האם
ולא ברור מי האב ,אפילו כשמדובר בבני זוג החיים באושר .מי יודע? אולי
האישה נאפה והזדווגה עם גוי ואז היילוד יהיה פסול -אם מוצא האב קובע
(כמו אצל המוסלמים) .אמנם ,חוק השבות התיר עלייה לישראל גם לאנשים
שהסבא שלהם היה יהודי ודווקא הסבתא גויה .אבל יש כאן בעיה המסתכמת
ביותר מ־ 300,000אזרחים שאינם יהודים ,אינם ערבים ואינם דרוזים וקשה
לגייר אותם מפני שיש הלכה ,וגם ההלכה של הרב דרוקמן אינה מקובלת על
המחמירים .שלא לדבר על הג ֵרים והג ֵרות הרפורמים והקונסרבטיבים המוכרים
כיהודים ויהודיות בגולה ,אך לא בישראל.
בשנה האחרונה ,קיבלה השאלה "מיהו יהודי" כיוונים חדשים לגמרי .בעקבות
המריבה החריפה על הבלוף הקרוי שוויון בנטל ,החליטו החרדים האשכנזים
שחובשי הכיפות הסרוגות הם גויים ,וכבר נאמר :הטוב שבגויים -הרוג!
והגדילו לעשות חכמי המזרח :הם קבעו שחובשי הכיפות הסרוגות הם גזע
עמלק ואותם ,כידוע ,יש חובה כפולה ומכופלת להשמיד ,כנאמר :מחֹה תמחה
את זכר עמלק!
מדינת הלאום של הישראלים מדינת הלאום של היהודים
197
קשר בין דת לעם
בקיצור ,מסובך מצבה של מדינה שרבים מתושביה רואים במערכות המשפט
שלה ערכאות של גויים ,ואם השופטים גויים ,אז מיהו באמת יהודי? ואם
לא ברור מיהו יהודי ,אז מיהו בן העם היהודי? יש הגורסים שבן העם היהודי
הוא מי שמחזיק בדת היהודית .עם זאת ,לפי ההלכה גם יהודי שאינו מקיים
מצוות שייך לעם היהודי ,בעוד שגר או גרה שאינם מקיימים את כל תרי"ג
המצוות יהדותם נפסלת מיד ושוב אינם חברים בעם היהודי .בעצם ,דתיים
רבים כופרים בקשר בין הדת היהודית לבין השייכות לעם היהודי ,וכבר בעידן
התבונה (הזמני) במאה ה־ ,18אמרו יהודים ,בתחילה בגרמניה" :היה יהודי
בביתך ואדם בצאתך ",ועל הדבקות היהודית בעם הגרמני עד מלחמת העולם
השנייה -דבקות המתחדשת היום -כבר כתבו הרבה ,מאז שהוחלט שיש
גרמנים בני דת משה.
המונח "עם" מעורר קשיים נוספים .החילונים והמסורתיים הבורחים מבית־
שמש המתחרדת אינם רואים עצמם -לאמיתו של דבר -כשייכים לעם השובר
את זגוגיות האוטובוסים שבהם מתעקשות נשים שלא להגיע עד למושב האחורי.
בעצם ,גם בקרב עשרות הקהילות החרדיות אין הסכמה שכולן שייכות לאותו
עם -שלא לדבר על השד העדתי שהופיע זה לא כבר בטלוויזיה ומקבל ביטוי
חוקתי כשממשיכים לבחור רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי .איך אפשר לדבר
על עם אחד כאשר ההלכה אוסרת כניסה להר הבית והחרדים נאמני הר הבית
מתעקשים לעלות להר?
אם כך ,המונח "עם" הוא מונח קשה ועוד יותר קשה ממנו הוא המונח "לאום",
לאו דווקא בקשרו הישראלי .בעולם כולו יש מחלוקות חריפות במה שנוגע
למושג זה ,גם מחלוקות פוליטיות -המגיעות לעתים לשפיכות דמים -וגם
מחלוקות אקדמיות ,הפותחות פתח לחיבור המוני מאמרים ומאמרים שכנגד.
בשנת ,1830המציאו מעצמות אירופה את הלאום הבלגי ,ואף המליכו עליו
מלך .אבל עד היום מתעקשים הפלמים להיות פלמים והוולנים להיות ולונים,
ורק הערבים המתרבים שם הם בלגים .עקשנים קצת פחות הם הבסקים
והקטאלנים ,שאולי יסכימו ,בסופו של דבר ,להיות ספרדים ,כשם שדוברי
הצרפתית בקוויבק כבר מסכימים ,כנראה ,להיות בני הלאום הקנדי .ובכלל,
ביבשת אמריקה הצביון האתני חלש בקביעת הצביון הלאומי :כך באמריקה
הלטינית וכך ,כמובן ,בארצות־הברית -בה היו ,תחילה ,לבנים אנגלוסכסים
פרוטסטנטים שהשתדלו לגרש את האינדיאניים משלוש־עשרה "מדינות",
198
יצחק טישלר
והיום יש שם ערב רב שבראשו עומד אדם שחור למחצה ,שעה שהמפלגות
נאלצות לחזר אחרי המיעוט ההיספאני ההולך וגדל .ולא נשכח את עוצמת
המיעוט היהודי בלאום האמריקני.
יהודים באומות העולם
מי מייצג את הלאום האמריקני במו"מ בין ישראל והפלסטינים? מרטין אינדיק,
בן הלאום האוסטרלי שהיגר לאמריקה והתאקלם כהלכה בלאום האמריקני ,ויחד
אתו פרנק לוינשטיין ,הנעזר גם בג'ונתן שוורץ .מיותר לציין שהשלישייה הזאת
לא הגיעה לחוף מסצ'וסטס ב"מייפלאואר" .יֹו־יֹו הוא גם משחקו של בן הלאום
הרודזי ,סטנלי פישר ,שהפך להיות אמריקני ולאחר כמה שנים כישראלי הוא
חוזר אל חיק בני משפחתו המתמידים בשייכותם ללאום האמריקני .ולא נשכח
את שגריר הלאום האמריקני בישראל ,שהוא דובר עברית אבל מקפיד לנוע
בין משרדו בתל־אביב וביתו הרצליה .כמוהו כשגריר הלאום הבריטי ,השומר
מצוות .ואגב ,אם יעלה הלייבור לשלטון בקרוב ,יהיה לבריטניה הגדולה ראש
ממשלה יהודי .עניין די שגרתי .הלאום הצרפתי ידע את לאון בלום ואת פייר
מנדס פרנס ,ויש אומרים שגם לנשיא סרקוזי היה סבא יהודי ,אמנם בן הלאום
ההונגרי דווקא.
ומה הוא הלאום של מיליון הישראלים שירדו (סליחה ,היגרו) מאז קום המדינה
לגולה הדוויה? האם אמריקה אינה הלאום של 130,000הישראלים לשעבר
החיים בניו־יורק? ושל מאות האלפים היושבים בלוס־אנג'לס? אירוני במיוחד
הוא עניינם של יהודי הלאום הסובייטי לשעבר .ברז'נייב ,ציוני ותיק ,הרשה
ליהודים לעלות (סליחה ,להגר) רק לישראל ,אבל מאות אלפים מהם הצליחו
להסתנן לאמריקה ואף לחדש את הקהילה הגרמנית השייכת לדת משה ,אפילו
אם אין היא מקיימת את כל מצוותיה .ולא נשכח את המתוחכמים שבקרב עולי
ברית־המועצות ,אלה שהגיעו לישראל ,קיבלו דירה מסובסדת ,מכרו אותה
במחיר השוק והגיעו לבסוף לאודסה הקטנה שבניו־יורק הגדולה.
אז מדינת ישראל היא מדינת הלאום של תושבי ישראל -בלי קשר למוצאם
האתני .אמנם ,כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בלם וגם הסיג אחורנית
את תהליך ההשתלבות של ערביי ישראל בלאום הישראלי .ערביי ישראל סבלו
מאשליות שונות ומשונות מאז קום המדינה ,ובייחוד בשנים שבהן הוגבלה
תנועתם עקב הממשל הצבאי ,שהיה נהוג שנים רבות אחרי שהסתיימה מלחמת
מדינת הלאום של הישראלים מדינת הלאום של היהודים
199
השחרור .עם זאת ,כאשר החליף לוי אשכול את בן־גוריון כראש ממשלת ישראל,
פחתה האפליה וגם הוחל בהכשרת ערבים צעירים ישראלים לחיים הישראליים,
בין השאר באמצעות הסמינר של הסתדרות העובדים בבית־ברל .זכור לי ריאיון
שקיימתי ב"קול ישראל" ,במסגרת הסדרה "היום השביעי" (שלאחר מלחמת
ששת הימים) ,עם שני צעירים בוגרי בית־ברל תושבי בקה־אל־גרביה .הם היו
בלתי מרוצים לחלוטין מביטול הקו הירוק שחצץ בין כפרם לבין הכפר הצמוד -
והמפגר יחסית ,לדעתם -בקה־אל־שרקיה.
אווירה ישראלית סביב
ככל שהתארך הכיבוש ,נבלמה הזדהות האזרחים הערבים הישראלים עם הלאום
הישראלי הנוצר והולך .ובכל זאת ,הלאום המשותף ממשיך להיווצר .אווירה
ישראלית מוצאים באבו־גוש וגם במרכולים של מבשרת־ציון ,שרבים בהם
העובדים והלקוחות מקרב בני הציבור הערבי המתערים היטב בקרב העובדים
והלקוחות היהודים .אווירה ישראלית אפשר למצוא במרפאת קופת חולים
הכללית בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים ,שם משתלבים בהצלחה עובדים
יהודים וערבים וחולים יהודים וערבים .כך גם בבתי החולים הירושלמיים -ולא
רק הירושלמיים -שלא לדבר על הישראליזציה של בעלי מקצועות חופשיים
ערבים וחברי כנסת ערבים ,שהם חלק מן הלאום הישראלי בכל מהותם למרות
יחסם הפוליטי האוהד לפלסטינים שמעבר לקו הירוק לשעבר .ולא נשכח אנשי
רוח וספר כמו סייד קשוע ,שילדיו אינם היחידים בארץ הלומדים בבתי ספר
משותפים ליהודים וערבים .כל זאת למרות הכיבוש הנמשך ולמרות הניסיונות
המתמידים להציק לערבים גם בחיי היום־יום ,גם בתקציבים וגם במערכת
החקיקה הגזענית.
לכן ,יש לאום ישראלי והוא לא רק יהודי ,ככל שהייחוד האתני הולך ונעלם גם
בלאומים אחרים -החל מן הלאום השוודי הקולט יותר ויותר מוסלמים ,וכלה
בלאום הבריטי הכולל הודים ופקיסטנים ויוצאי האיים הקריביים וגם סתם
ערבים.
בישראל יושבים היום כ־ 43%מבני העם היהודי ,ואכן ,ישראל היא מדינת
הלאום שלהם 57% .מבני העם היהודי שייכים ללאומים אחרים ,בעיקר הלאום
האמריקני ,ואין זה משנה מה חושבים על כך בנימין נתניהו ומחמוד עבאס .ואגב,
מגוחך במיוחד הוא אבו־מאזן שיאסור בתוקף קיום יהודי בארצו ,פלסטין ,בניגוד
200
יצחק טישלר
למגמה המובהקת :שיפור במצבם של הערבים החיים עם יהודים -וזאת ,למרות
הקיפוח ולמרות האפליה -בכל המובנים :חינוך ,בריאות ,השכלה מקצועית,
רמת חיים ,ו...הסתגלות לאורח חיים דמוקרטי -הקיים פחות או יותר בישראל,
למרות ההתחרדות והלאומנות המאפיינות עתה את הלאום הישראלי.
כאן המקום לציין :שייכות לאומית אין פירושה קונצנזוס והסכמה .בנות לאום
אחד הן נשות הכותל והנשים החרדיות השורקות לעומתן ברחבת הכותל ,בראש
חודש אלול; לאום משותף יש לימין ולשמאל ,לשוחרי השלום ולשוחרי שלמות
הארץ ,אשכנזים ומזרחים ו...ערבים -לאום אחד שהוא הלאום של תושבי ישראל
ולא הלאום של יהודי הגולה -בני עשרות הלאומים שהם מעדיפים לחיות בהם,
ובכלל זה גם היהודים שהעדיפו לעזוב את הארץ ומאות אלפי היהודים האחרים
רבים מהם ילידי הארץ ,המחזיקים בכיסם גם דרכון של מדינה אירופית ,רצוידרכון גרמני ,אבל גם פולני לא יזיק -כי הלאומים האירופיים פתוחים היום
למעבר כספים ,סחורות ו...אנשים ברחבי היבשת.
n
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
אלישע אפרת
במאמרו "מדינה דו־לאומית :התנגדויות עקרוניות" (כיוונים חדשים ,)27 ,בו
מופיע הטיעון שמדינה דו־לאומית היא פשיטת רגל רעיונית ,ערכית ומוסרית
של מדינת הלאום ,קובע פרופ' אסא כשר כדלהלן:
במישור של עיצוב יחסיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית
של העם היהודי עם העם הפלסטיני ,משני הצדדים של הגבול שבין מדינת
ישראל לבין הרשות הפלסטינית ,יש מקום למאמץ מדיני וחינוכי למימוש
התפיסה של שתי מדינות לאום דמוקרטיות ,זו בצד זו ,בגבולות מוסכמים
ובטוחים ,ביחסי שכנות תקינה .משימה זו אינה נראית עתה בהישג יד ,אבל
אין אנחנו פטורים מלחתור להשגתה.
פרופ' כשר אמנם אינו מפרט כיצד ניתן לחתור לשכנות תקינה עם הפלסטינים,
אך צודק הוא בקביעתו העקרונית ,שיש לחתור להשיג זאת גם ללא סיכוי
להסדר מדיני ומוסכם מיידי וללא השגת שלום .מאחר שאין להסתפק במאמר
פרופ' אלישע אפרת ,גיאוגרף ומתכנן ,הוא חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה לשנת תשט"ז.
202
אלישע אפרת
פילוסופי ותיאורי מלומד ורהוט על מעמד מדינת לאום מול מדינה דו־לאומית,
מן הראוי לצעוד צעד אחד קדימה בנושא כה חשוב ולהציע כיוונים חדשים
דווקא במישור הטריטוריאלי ,העשויים לקדם את התהליך לקראת הקמת שתי
מדינות לאום דמוקרטיות באזורנו .המדובר הוא בשלושה מהלכים עיקריים
שעל מדינת ישראל לנקוט בנדון .1 :הימנעות מכיבוש טריטוריאלי מתמשך
בירושלים המזרחית; .2הימנעות מהרחבת התנחלויות ומהקמת מאחזים
חדשים ביהודה ושומרון; .3יצירת מרחב כלכלי־מסחרי לאורך הקו הירוק
במזרחו של השרון בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית.
הימנעות מכיבוש מתמשך במזרח ירושלים
המערך היישובי הפלסטיני בירושלים המזרחית משתרע על מתחם של 25
קילומטרים רבועים ,העוטף את העיר העתיקה ממזרח בין עיסאוויה מצפון,
ג'אבל־מוכאבר מדרום והגבול המוניציפלי של העיר ממזרח .הוא מורכב משתי
רצועות אורבניות מיושבות של כפרים לשעבר ,האחת סמוכה לעיר העתיקה,
הכוללת את השכונות שייח'־ג'ראח ,ואדי־ג'וז ,סילוואן וראס־אל־עמוד ,המכילה
אוכלוסייה פלסטינית בת כ־ 50,000נפש ,ואילו השנייה ממזרח לה -הכוללת את
השכונות ענתא ,א־זעים ,אל־עיזריה ,אבו־דיס וסוואחרה ,המכילה כ־ 75,000נפש,
כך ששתיהן מכילות כ־ 42%מכל האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בירושלים.
רצועות אלה מכסות כמעט לחלוטין מרחב בינוי קיים .שכונות פלסטיניות אלה
מתאפיינות בבנייה צפופה ,בסמטאות צרות עקלקלות ,ברחובות מפותלים,
בהסתגרות התושבים מאחורי חומות וגדרות ,בקשיי ניידות ממונעת ובשטחי
התקהלות מועטים מול מסגדים ואתרי פולחן.
ירושלים המזרחית היא האזור שבו מתגוררים פלסטינים שהם תושבי ירושלים.
אלה מונים כ־ 296,300נפש ומהווים כ־ 37%מכלל אוכלוסיית העיר .כפרים
ושכונות פלסטיניות כצור־בהר ,ג'בל־מוכאבר ,ראס־אל־עמוד ,סילוואן ,בית־
חנינא ,שועפאט ועוד ,הם ,כיום ,למעשה שכונות משכונותיה של ירושלים
הגובלות בשכונות הירושלמיות היהודיות החדשות :גילה ,הר־חומה ,תלפיות־
מזרח ,רמות־אלון ,רמת־אשכול ,גבעת־שפירא ,פסגת־זאב ונווה־יעקב ,שנבנו
לרוב על אדמות שהופקעו מידי הכפרים הפלסטיניים.
ירושלים המזרחית ופרווריה מהווים את הליבה האורבנית של תושבי הגדה.
באזור זה מרוכזת גם האוכלוסייה הגדולה ביותר בגדה המערבית ,ויש בה
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
203
פעילויות כלכליות רבות כמו שירותי מסחר ,בנקאות ,תיירות ,דת ורפואה.
ירושלים המזרחית מהווה מרכז תיווך וגישור בין כלכלת ישראל לכלכלת
הרשות הפלסטינית ,ובתוקף היות ירושלים עיר בירה -גם עם העולם
הערבי המוכן לקיים יחסים עם מדינת ישראל .בירושלים המזרחית התפתחו
קבוצות של יזמים וכגוף תיווך כלכלי צברו מעמד חומרי ופוליטי .במשך 45
השנים האחרונות ,מדיניות ממשלות ישראל הייתה להחליש את זיקתם של
הפלסטינים תושבי המרחב הסובב את ירושלים -לעיר המזרחית ,וכן גם את
זיקת הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון .מדיניות זו נחלה הצלחה מסוימת,
אך מחירה הגבוה היה הוצאת תפקודים מסחריים ומגוון של שירותים אל
הפריפריה הסמוכה לעיר ,בעיקר לא־רם ,רמאללה ,אל־עיזריה ובית־לחם.
הסגרים התכופים שהוטלו על הפלסטינים בגדה מנעו מהם כניסה חופשית
לעיר ,וכך נפגעו מערכות תעסוקה רבות.
רכישת בתים וקרקעות
עד הקמת המדינה ,התיישבות יהודים בירושלים המזרחית הייתה בעיקר
בשלושה מקומות :ברובע היהודי שבעיר העתיקה ,ליד כפר סילוואן ,מקום שם
נבנתה ב־ 1884שכונה של יהודים תימנים ,שנעזבה בהדרגה עם פרוץ המהומות
ב־ 1921וב־ ,1939-1936ונחרבה לבסוף על ידי שכניה הערבים; בהר הצופים,
על מוסדותיו; ובנוסף על אלה ,התגוררו מעט יהודים בשוליים הצפוניים של
מתחם זה ,בעיקר בשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון .מאז ,1967הניסיונות
לאכלס את ירושלים המזרחית ביהודים באמצעות קבוצות מתנחלים ,הן בסיוע
השלטונות ולעתים אף בניגוד להם ,התבטאו ברכישת בתים בודדים מידי
פלסטינים ,בעיקר ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה ,בסילוואן ,במעלה זיתים
מדרום להר הזיתים ,בבית אורות ממזרח לא־סוואנה ובשכונת שמעון הצדיק.
באפריל ,2012אף הודיע ראש עיריית ירושלים ,ניר ברקת ,כי בכוונתו לקדם את
הקמתה של התנחלות יהודית חדשה בלב האזור הפלסטיני של העיר ,סמוך לבניין
הפרלמנט הפלסטיני בשכונת אבו־דיס .השכונה המתוכננת היא "קדמת ציון"
ואמורות להיבנות בה כמאתיים יחידות דיור .האזור שבו נועדת לקום שכונה זו
נמצא בין אבו־דיס לג'בל־מוכאבר ,סמוך לגדר ההפרדה ,ומיקומה נחשב לאחד
הרגישים ביותר במזרח ירושלים בשל הִקרבה לפרלמנט הפלסטיני וריחוקה מכל
שכונה יהודית אחרת.
204
אלישע אפרת
אשר ליעדי רכישת קרקעות מידי פלסטינים במזרח ירושלים במטרה להקים,
בעתיד ,שכונות יהודיות כ"נוף ציון" או "קדמת ציון" -ממערב ומצפון לג'אבל־
מוכאבר ,רחוק יחסית מהעיר העתיקה ,בטופוגרפיה נמוכה ,בשולי מדבר,
ומעֵבר למחסום רצועות היישוב הפלסטיניות ,או שכונות בצפון מתחם זה
מול מחסום רצועות הבינוי בוואדי־ג'וז ושייח'־ג'ראח -ניתן לומר ששטחים
אלה פזורים במקומות מבודדים ללא רצף יישובי יהודי ,ולא בדגם ליניארי או
היקפי כלשהו האמור לציין תפיסה יישובית אורבנית בעלת סיכויים לייהוד
האזור .אולם מסתבר ,שאחרי עשרות שנים של כמיהה לייהוד מתחם זה,
האמור להעניק לתושביו היהודים זיקה ישירה אל הר הבית והכותל המערבי,
נוספו בו כמה מאות יהודים בלבד ,לבד מהאוכלוסייה היהודית ברובע היהודי,
הכוללת כ־ 4,000נפש ,במיעוט ניכר לעומת כ־ 37,000ערבים ואחרים תושבי
העיר העתיקה.
שלבי סיפוח ישראליים
ככל שהתהליך המדיני לגבי עתיד יהודה ושומרון נמצא בקיפאון ,כן מתרבות
פעולות ההשתלטות מצד הממסד הישראלי ,שכל תכליתן היא חיזוק סיפוחה
של ירושלים המזרחית למדינת ישראל .הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה
בירושלים הפקידה ,זה מכבר ,תכנית להקמת גן לאומי חדש באזור הר הצופים,
שמטרתו למנוע את התפתחותן של שתי שכונות פלסטיניות במזרח העיר,
עיסוויה וא־טור ,ולאפשר להקים שם ,בעתיד ,התנחלות יהודית .בהסבר
לתכנית הגן הלאומי נאמר ,שלמורדות המזרחיים של הר הצופים יש חשיבות
מבחינה נופית וארכאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבהם .הפקדת התכנית
להקמת גן לאומי על אדמת שכונות פלסטיניות אלה מלמדת על כוונה להקים
גן לאומי רחב ידיים ,שישלול מהפלסטינים את הזכות לבנות על אדמותיהם.
חלק ניכר מאדמות עיסוויה כבר הופקע לטובת בניית שיכונים ליהודים ובניית
מִתקנים צבאיים ,ולא נותרו לשכונה עתודות קרקע לבנייה מלבד אלה שעליהן
מתכננות ,עתה ,הרשויות להקים את הגן הלאומי .לשתי השכונות הפלסטיניות
לא ייוותרו אפשרויות פיתוח ,מכיוון שהגן הלאומי יסגור עליהן מכל הצדדים.
גודלו של הגן הלאומי יהיה 734דונם ,רובו שטחים פרטיים.
תכנית אחרת שנדונה זה מכבר היא תכנית "גן המלך" ,שעל פיה ייהרסו 22בתי
פלסטינים בסילוואן ולתושבים יינתן היתר לבניית 66מבנים בלתי חוקיים
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
205
נוספים ,כדי לאפשר את הקמתו של גן תיירותי במקום .תכנית זו עטופה במעטה
של היתממות ,וזאת ,עקב המאמץ המתמשך של עמותות ימין לייהד את העיר
העתיקה וסביבותיה.
בנייה פלסטינית במזרח העיר
הפעילות הפלסטינית במזרח ירושלים מתאפיינת במאמץ מתמיד לבסס
ולהרחיב את התשתית שלה בעיר .הרחבת היקף פעילותם של הארגונים
והמוסדות הפלסטיניים במזרח העיר היא בבחינת משימה לאומית בעבורם.
נוסף לכך קיימת בנייה חוקית ובלתי חוקית בתוך העיר ובסביבותיה .בנייה זו
באה לענות על צורכיה של האוכלוסייה הפלסטינית הגֵדלה לתוספת יחידות
דיור .מאחר שהפלסטינים במזרח ירושלים הם תושבים לגיטימיים בעיר ,אך לא
אזרחי המדינה ,הם אינם מורשים לרכוש נכסים בשליש מאדמותיהם ,שהופקעו
להקמת שכונות והתנחלויות יהודיות .הרשות הפלסטינית מעודדת בנייה פרטית
גם באזור צפון־מזרח ירושלים ,מחוץ לגבול המוניציפלי ,כדי לחסום את מאמציה
של ישראל לבנות הרחבות בהתנחלויות שמסביב לעיר.
דומה ,שמבחינה תפקודית עדיין קיימות שתי ערים נפרדות בירושלים ,השייכות
לשני עמים ,לשתי דתות ,לשתי תרבויות -וקיימים בהן שני סוגים של אורח
חיים ,שאין ביניהן הרבה מן המשותף .כמו כן התברר ,שאיחוד פיזי מכוח
כיבוש לא הביא בהכרח לאיחוד תפקודי ,וכל מה שנעשה ,בזמנו ,מכוח רצונו
של השלטון הישראלי אינו משפיע על רצונו ועל שאיפותיו של העם הפלסטיני.
והנה על אף כל זאת ,קיימת מצד היהודים שאיפה מתמדת לפרוץ ביתר שאת
אל המרחב האורבני של ירושלים המזרחית כדי לכבוש שטחים ומבנים נוספים
לאכלוס המתנחלים.
מן האמור לעיל עולה ,שהחדירה היהודית אל מתחם ירושלים המזרחית לא
הצליחה ,עד כה ,לשנות את המציאות הקיימת ,וספק רב אם ביכולתה לעשות
זאת ,בעתיד .בעוד שהרצועות הפלסטיניות היישוביות מהדקות ומצופפות את
מרחביהן בהתמדה ומגבירות את המצור על החלק היהודי ,החדירה היהודית
מנסה לפצל אותו באמצעות רכישת בתים של פלסטינים ,כנקודות אחיזה,
במרחקים של מאות מטרים ועד מספר קילומטרים מן העיר העתיקה .אולם
לרצועות היישוביות הפלסטיניות יש יתרון בולט במרכיביהן הדמוגרפיים
ובמיקומן הגיאוגרפי והן מוסיפות להתעבות באמצעות הגירה ובשל ריבוי טבעי
206
אלישע אפרת
גבוה של תושביהן .לפיכך ,אין החדירה היהודית מצליחה לכבוש לעצמה מרחב
ניכר ,והמסקנה היא ,שאם מדינת ישראל חפצה חיים בירושלים המזרחית ,עליה
להימנע מכיבוש טריטוריאלי נוסף ,ומן הראוי שתבטיח לעצמה את מה שהשיגה
ברובע היהודי ובהר הצופים ,משום שבמאבק על ייהוד ירושלים המזרחית ,נחלה
כישלון מזמן.
שלושה גושי התיישבות עם רוב יהודי
כידוע ,בעקבות מלחמת ששת הימים עברו שטחי הגדה המערבית ,שעד אז הוחזקו
בידי ירדן ,לשליטת מדינת ישראל ,והחל בהם מפעל ההתנחלות .ההתנחלויות
ביהודה ושומרון קמו על מה שקרוי בפי ממשלות ישראל "אדמות מדינה" ,כלומר,
אדמות בּור ,אדמות שלא עובדו במשך זמן רב או אדמות ללא בעלים חוקיים.
שטח אדמות המדינה ,שעליהן הוכרז בשלבים ,הגיע בערך למיליון וחצי דונם,
כרבע משטח הגדה ,והוקמו עליו התנחלויות רבות .למרות מאמץ ההתנחלות
הנרחב וההשקעות הרבות בשטחי הגדה המערבית ,לא נוצרה בה דומיננטיות
ישראלית ,הן מבחינת שיעורם של המתנחלים בכלל האוכלוסייה והן בהיקף
השטחים שתפסו .במרוצת השנים ,יצרה ההתנחלות היהודית בגדה מערך יישובי
מפוזר ,שאמנם תקע טריזים בין גושי ההתיישבות הכפרית הפלסטינית ,אך לא
באופן כזה שאִפשר לישראל לספח את היישובים לשטחה ,על בסיס הטענה
שהם מהווים רוב באזורים אלה ,למעט בשלושה אזורים :גוש אריאל ,גוש עציון
ומעלה אדומים שממזרח לירושלים .באזורים אלה נתהוו גושי התיישבות בעלי
רוב יהודי ,כשלצדם אוכלוסייה פלסטינית פזורה.
שלושת גושי ההתיישבות היהודית הגדולים ,יחסית ,החודרים עמוק לשטחי
הגדה המערבית ותפרוסת ההתנחלויות והמאחזים בגב ההר ובשוליו הפכו את
המרחב הפלסטיני לאזור שקשה לעצב בו מדינה בת־קיימא .גוש אריאל מבתר
את מרכז הגדה ,גוש מעלה־אדומים־ירושלים מנתק את שומרון מיהודה ,וגוש
עציון-קרית־ארבע נוגס בהר חברון מדרום .הישגם הגדול ביותר של המתנחלים
הוא שהצליחו לעוור את עיני הציבור ולהפוך אותו אדיש לעובדה ,שישראל
הפכה למדינה כובשת הגוזלת אדמה בחסות בית המשפט ,הורסת בתים
וגורמת לעוני ולאבטלה בקרב הפלסטינים .ההצעה הרשמית הטובה ביותר
שהציעה המדינה למתנחלים ,בעבר ,הייתה הסגת 20%מהם ממקומותיהם
והשארת 180אלף מהם ב־ 20התנחלויות המשתרעות על פני כ־ 5%מהשטח
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
207
הכבוש ,אם כי אחוז זה מטעה ,הואיל ושטחים הקרובים להתנחלויות סופחו
או סומנו כבר לצורכי הרחבה ,נסללו בהם כבישים המחברים את ההתנחלויות
אלה לאלה או לירושלים והופקעו צירים עורקיים שנועדו להעברת צינורות
מים ,ביוב ,חשמל ותקשורת.
121התנחלויות פזורות
על אף כל זאת ,מספר המתנחלים ביהודה ושומרון אינו מהווה מאסה קריטית
בהשוואה לכ־ 2.6מיליון פלסטינים המתגוררים שם ,ושיעורם אינו עולה על
כ־14%־ 13%מכלל האוכלוסייה .מצד אחד ,פיזור ההתנחלויות מונע קיום שליטה
ישראלית על היישובים הפלסטיניים ,ומצד שני ,הוא יוצר חיכוך שלא נפתר על
ידי כבישים עוקפים או נפרדים .גם שיעור הריבוי הטבעי של היהודים ביהודה
ושומרון 5.8% ,בשנה ,לעומת שיעור הריבוי הטבעי בקרב הפלסטינים3.5% ,
בשנה ,אינו מצדיק את השליטה על האוכלוסייה המקומית .צפיפות האוכלוסייה
בהתנחלויות היהודיות בשטחים אינה מרשימה .בעוד שצפיפות האוכלוסייה
הפלסטינית ביהודה ושומרון היא כ־ 440נפש/קמ"ר ,צפיפות האוכלוסייה
היהודית אינה עולה על כ־ 62נפש/קמ"ר ,שיעור נמוך ביותר .גם תפרוסת
ההתנחלויות ביהודה ושומרון אינה מאוזנת .אמנם ,הוקמו 121התנחלויות,
מספר גדול למדי ,יחסית ,לפרק זמן קצר ,אולם הן פזורות למדי .השטח הבנוי
בכל ההתנחלויות ,שמתגוררים בהן כ־ 360אלף נפש ,אינו עולה על 60אלף דונם
( 1%משטח הגדה) ויש בו מאות דירות פנויות.
גם המדרג היישובי ביהודה ושומרון לא נ ִבנה כהלכה ,ובמיוחד לא בפרופורציה
הנכונה בין יישובים עירוניים ליישובים כפריים וקהילתיים .פריסה טריטוריאלית
דורשת מבנה היררכי מתון של ערים וכפרים בעלי גודל שונה ,ואילו ביהודה
ושומרון כ־ 65%מן המתנחלים מתגוררים ביישובים עירוניים קטנים ,כמעט שווי־
גודל ,ומיעוטם ביישובים קטנים עוד יותר ,בעלי כמה מאות נפש כל אחד .באזור
זה גם לא צמחה עיר ראשית כבירה יהודית .אמנם ,יש הרואים באריאל ,המונה
כ־ 18,300נפש בלבד ,מעין דמוית עיר בירה ,אך מעלה־אדומים ,החבויה ממזרח
לירושלים ללא פריפריה יישובית ,גדולה ממנה ומונה כ־ 38,000נפש .אריאל,
העומדת בראש הפירמידה העירונית בשומרון ,הוקפה משום־מה ביישובים
עירוניים מתחרים כאלקנה ,עמנואל וקרני־שומרון ,ואילו ביהודה ,לקרית־ארבע
ולאפרתה אין מעמד אזורי כערי שירותים לסביבותיהן .יישובים אחרים במדרג,
208
אלישע אפרת
כמו אורנית ,אלפי־מנשה ,פסגת־זאב וביתר־עילית ,נשענים על ירושלים או על
גוש דן יותר מאשר על המערך היישובי שביהודה ושומרון .ברוב ההתנחלויות
שבמורדות המערביים בשומרון וביהודה ,וכן על גב ההר ,אין המתנחלים
מתקיימים מחקלאות ,ואילו מפעלי התעשייה שהוקמו באתרים נבחרים אינם
יוצרים דומיננטיות מרחבית .מסתבר ,שמערך ההתנחלויות ,שהוקם במשך שנים
בהשקעות עתק ,הוא בעל מבנה רעוע מבחינה גיאוגרפית ,אינו מתיישב עם
היגיון תכנוני מרחבי ,ולכן הוא חסר סיכוי לקיום עצמי מתמשך .מערך יישובי
המוקם במטרה לתפוס טריטוריה ,אין מבססים על אידאולוגיה דתית ,לא על
כלכלת שירותים ,ולא על יוממות תעסוקתית אל ירושלים או אל גוש דן.
היאחזות המאחזים
לבד מן היישובים המוגדרים כהתנחלויות ,פשטה ביהודה ושומרון תופעה
נוספת -המאחזים .לא כל ראשי הממשלות שבעו נחת מן התופעה של הקמת
מאחזים ביהודה ושומרון כאמצעי ,של המתנחלים ,לקבוע עובדות בשטח ,אך
אף אחד מהם לא עשה דבר משמעותי כדי למנוע אותה .מתברר ,שחלק מעשרות
המאחזים שהוקמו קיבלו אישור ממשלתי בדיעבד ,חלקם הוקמו בדרגות שונות
של אי־חוקיות ,ואילו לגבי אחרים לא נעשה כל הליך חוקי להורדתם .הצהרות
המתנחלים לפיהן כל המאחזים הוקמו על פי חוק ,או שהם מוגדרים חוקיים,
כיום ,נראתה לשלטונות כאינה תואמת את המציאות בשטח.
למעלה ממאה מאחזים הוקמו ,בעבר ,ביהודה ושומרון ,וזאת ,על אף שדו"ח
שהוגש לממשלה קבע ,כי הקמתם מהווה הפרת חוק נמשכת ,בוטה וממוסדת,
המערערת את שלטון החוק .בתחומי המאחזים מתגוררים כ־ 3,000נפש .על פי
נתוני "שלום עכשיו" נמצאים כיום ביהודה ושומרון כ־ 75מאחזים ,חלקם על
אדמות פרטיות פלסטיניות .על פי ממצאי מועצת יהודה ושומרון מדובר במאחזים
בודדים בלבד .רוב המאחזים הוקמו ממזרח לגדר ההפרדה ומתפרסים לאורך צירי
תנועה ובנקודות שולטות במטרה ליצור רצף של התנחלויות מבודדות ,יחסית,
או לתקוע טריז בלב אזורים פלסטיניים ולמנוע את העברתם ,בעתיד ,לרשות
הפלסטינית .שר הביטחון לשעבר ,אהוד ברק ,ניהל מגעים ,חודשים ארוכים ,עם
מועצת יהודה ושומרון על הסדר המאחזים שעיקרו :חלק מהם ,שהוקמו אחרי
מרס ,2001יפונו ,חלק אחר יועתק ,וחלק נוסף יישאר במקומו.
מידת אי־חוקיותם של המאחזים ביהודה ושומרון נובעת מהקמתם החפוזה
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
209
בחבליה השונים של הגדה ,כשמגמתם היא ליצור עובדות פיזיות בשטח ,להבטיח
את הישארותם של שטחים נרחבים יותר בידי ישראל ,במסגרת הסדר הקבע עם
הפלסטינים ,ולמנוע יצירת רצף טריטוריאלי בין גושי היישובים הפלסטיניים.
לפיכך ,יש לראות בהקמתם מעשה פוליטי בעל משמעות מרחבית מרחיקת לכת.
הקמת מאחזים כה רבים בתקופה קצרה ,יחסית ,בשיטה של הצבת קרוואנים
על גבעות נידחות והוספת כמה אוהלים ומבנים ,בעיקר בסביבות התנחלויות
כאיתמר ,אלקנה ,בת־עין ,טלמון ,מעלה־מכמש ,עלי ,קדומים ואחרות -מחזירה
אותנו ,בעצם ,אל שיטת הפעולה של היישוב היהודי ,בעבר הלא רחוק בתולדותיו
ובתולדות ההתיישבות הציונית בארץ־ישראל ,שיטת "חומה ומגדל".
מעמד המתנחלים
בהנחה שהמשא ומתן העתידי בין ישראל לרשות הפלסטינית יניב תוצאות
שתתבססנה על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים ,ראוי שישראל תחתור
להסכמה ,כי המתנחלים שלא ירצו להתפנות יתגוררו מחוץ לגבולות המדינה ויוכלו
להישאר בבתיהם במעמד של תושבי המדינה הפלסטינית .יש הסבורים ,שאין
לקבל מצב שבו ישראלים לא יוכלו להתגורר במדינה הפלסטינית ,ומבחינה מעשית
ייתכן שאופציה זו עדיפה על פינוי כוחני של המתנחלים .אם אופציית התושבּות
במדינה הפלסטינית לא תהיה מקובלת על המתנחלים ,כי אז תהיה פתוחה בפניהם
הדרך של התפנות מרצון אל תחומי ישראל הריבונית בליווי סל קליטה סביר.
למרות שהמתנחלים לא הצליחו להשיג את מושא אמונתם" ,ארץ ישראל
השלמה" ,הם רחוקים ,עדיין ,מכישלון ,ומאבקם להציל את המדינה הדו־לאומית
לא ייפסק בקרוב .הם נאבקים מול ממשלת ישראל על זכותם להישאר ולהתקיים
בשטחי הגדה ,אך קשה לנבא מי יגבר על מי -יהודה על ישראל או ישראל
על יהודה .חטאם של המתנחלים הוא בעצם התנחלותם .הם החליטו להקים
עם נפרד מעם ישראל ,שיש לו טריטוריה משלו ,חוקים אחרים ,שפה ,מנהגים
ואידאולוגיה עצמאית .זהו עם שמנהל מדיניות חוץ כנגד מדינת ישראל ,מחזיק
בכוח שיטור משלו ויש לו מיליציות הנכונות ,בכל רגע ,להכות במי שמאיים
עליו .המתנחלים הפכו את מדינת ישראל לגרורתם .מכל מקום ,הם מהווים את
המכשול הגדול ביותר להשכנת שלום באזורנו ,גם אחרי למעלה מ־ 64שנות
עימות מדיני ופוליטי ,והם המכשול המשמעותי ביותר להגשמת הרעיון של שתי
מדינות לשני עמים.
210
אלישע אפרת
יצירת מרחב כלכלי־מסחרי בין ישראל לפלסטינים
לבד מן הצורך למנוע כיבוש ישראלי נוסף בירושלים המזרחית ומניעת
התרחבותן של התנחלויות ומאחזים ,כפי שתואר לעיל ,מן הראוי לפעול למען
קידום יחסי גומלין קונסטרוקטיוויים בין ישראל לרשות הפלסטינית ,בעיקר
בתחום הכלכלי ,המסחרי והתעסוקתי .לשם כך קיימת אפשרות של יצירת
מוקדי תעסוקה משותפים לפלסטינים ולישראלים במרחב מוגדר ,משני צדי
הקו הירוק .מרחב כזה עשוי להיות אזור ה ַהשָקה בין מדינת ישראל לבין שטחי
שומרון ויהודה המערביים ,שחלקם נמצאים תחת שלטון הרשות הפלסטינית
כשטחי Aו־ Bוחלקם תחת שלטון ישראלי כשטחי .Cמרחב זה משתרע בין
המורדות המערביים של הרי שומרון לבין מזרחו של השרון ,במרחק מספר
קילומטרים מכל צד ,ובמידה מצומצמת יותר משני צדי הקו הירוק בהרי יהודה
ובדרום הר חברון .בניגוד לקו הירוק ,המהווה חיץ וגבול המפריד בין שני העמים,
הרי שמרחב זה הוא ,בעצם ,תופעה גיאוגרפית־פוליטית ייחודית ,שנתהוותה עם
השנים באזור המגע בין הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל ,תוך כדי קיום זיקות
הדדיות ,העשוי להוות בסיס ,בעתיד ,לפיתוח מרכז כלכלי מסחרי ותעסוקתי
שישרת את תושבי האזור.
המרחב הישראלי מול המרחב הפלסטיני
מכאן עולות מספר שאלות :אלו שינויים דמוגרפיים ויישוביים ,שחלו משני צדי
הקו הירוק במגזר הפלסטיני והערבי ,עשויים להשפיע על האפשרות לקידום
יחסי גומלין כלכליים ומסחריים משני צדי הקו הירוק? אלו מרכיבים פיזיים,
כלכליים וחברתיים עשויים לקבוע שטחים פוטנציאליים לשיתוף פעולה בין
שני העמים? היכן ובאלו נושאים עשוי להיווצר שיתוף פעולה כזה? האם אכן
יש באפשרותו של מרחב כזה להוות בסיס לקיומו של גבול אוהד בין המדינה
הפלסטינית ומדינת ישראל ,והאם יש בו מרכיבים המצביעים על שיתוף פעולה
כלכלי וחברתי עתידי בין שתי המדינות? ובמילים אחרות :האם קיימים במרחב
זה אתרים פוטנציאליים לשיתוף פעולה בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית,
העשויים להיות מעין מקדמה לשכנות תקינה?
לאור המצב הגיאוגרפי שנתהווה במרחב זה ,מאז מלחמת ששת הימים ועד
היום ,מתקבלת תפרוסת דמוגרפית ויישובית שמאפייניה הם :בצד הישראלי
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
211
של המרחב ,בעיקר במזרחו של השרון ובמערבו של השומרון ,נמצאים רוב
היישובים הישראליים במרכז ,מעטים מהם נמצאים בצפון ובדרום ,ויש בו יותר
יישובים ישראליים מאשר ערביים; בצד הפלסטיני של מרחב זה רוב היישובים
הם פלסטיניים ,מעטים הם היישובים היהודיים ,רובם בצפון ומיעוטם במרכז;
במרחב זה יש הרבה יישובים פלסטיניים המונים למעלה מ־ 30,000נפש כל אחד.
גם היישובים הערביים בצד הישראלי בולטים בגודלם היחסי ,בעוד שהיישובים
הישראליים הגדולים הם מועטים :כפר־סבא ,ראש־העין ,שהם ומודיעין.
המסקנות הנובעות מן המציאות במרחב זה הן :המרחב הישראלי והיהודי
חלש למדי מבחינה מרחבית ודמוגרפית באזור זה; המרחב הפלסטיני מגובש
יותר ובעל כוח עבודה פוטנציאלי רב ,שיש צורך למצוא לו תעסוקה; המרחב
הערבי ממערב לקו הירוק מפוזר לכל אורכו ובעל יכולת השתלבות בכל אתר
תעסוקה פוטנציאלי שייווצר; כמעט בכל קטע ,במרחב הנדון ,קיימת דומיננטיות
פלסטינית־ערבית בהשוואה לישראלית־יהודית .כתוצאה מן ההבדלים במצב
הדמוגרפי והיישובי הנ"ל קיימת באזור יוממּות וזליגה ממזרח למערב המוצאת
את ביטויה באזור ואדי ערה ,בין באקה אל־גרביה לעמק חפר ,בסביבות טייבה וכן
בכיוון ראש־העין־כפר־סבא .מאחר שתופעת הזליגה של אוכלוסייה פלסטינית
נוטה מעצם טיבה מערבה ,כתוצאה מאי־השוויון הכלכלי בין שני חלקי מרחב
זה ,היא מבליטה באופן טבעי את הצורך בקביעת אתרי תעסוקה פוטנציאליים
ומציאת מקורות כספיים לשיפור המצב הכלכלי העשוי להיווצר לאורך הגבול בין
שתי המדינות ושני העמים.
תכנית מִתאר ארצית
פיתוח כלכלי של מרחב זה מותנה בקיום מערכת כבישים יעילה להנעת כוח
עבודה ,מוצרים והון .אחד המרכיבים החשובים העשויים לקבוע שטחים
פוטנציאליים לשיתוף פעולה כלכלי ומסחרי בין ישראל לרשות הפלסטינית הוא
פיתוח מערכת כבישים רוחבית הנמשכת משני צדי המרחב ,הקשורה ,מצד אחד,
למישור החוף של ישראל ,ומצד שני ,לשטחי הרשות הפלסטינית .כביש האורך
"חוצה ישראל" (מס' ,)6המחבר את כל כבישי הרוחב האלה ,ייצור הצטלבויות
ומוקדים העשויים לשמש אתר מפגש לפעילות כלכלית ומסחרית בין שני העמים.
האזורים הפוטנציאליים לקידום יחסי גומלין בין שני העמים אינם חייבים להיות
מיועדים לצורכי תעסוקה ופרנסה בלבד ,כי אם גם לשיתוף פעולה בפרויקטים
212
אלישע אפרת
שונים ומיזמים ,כאתרי פסולת ,מחצבות ,בריכות לשפכים ולניקוז קולחים,
שטיפת שדות חקלאיים ,טיהור מי נחלים ושמירת איכות הסביבה .פוטנציאל
לאתרים כאלה עשוי להיווצר גם במרחב עוטף ירושלים ,ובאורח נקודתי יותר
מול דרום הר חברון.
לאור הצורך לקיים ,בעתיד ,מגעים ומפגשים כלכליים ,מסחריים וסביבתיים
לשם יצירת מוקדי תעסוקה לתושבים הפלסטיניים ,יש צורך בהכנת תכנית
מִתאר ארצית למרחב העתידי ,משני צדיו הקרובים ,וזאת על פי העקרונות
הבאים :מיקום אתרים פוטנציאליים לשיתוף פעולה כלכלי ,מסחרי וסביבתי;
מיקום האתרים על בסיס המצב הדמוגרפי של שני העמים במקומות השונים
והימצאותם של שטחים הפנויים לכך; מיקום אתרים על בסיס נתוני אקולוגיה
ואיכות הסביבה; העדפת מיקומם של אתרי המפגש בצפון הקו הירוק ,במערב
שומרון ובסביבות ירושלים; מיקום אתרים בודדים וחיוניים בדרומו של הקו
הירוק; ומיקום אתרים מעבר לעוטף ירושלים כדי להפחית את לחץ היוממים
הנכנסים אל תוך העיר .לצורך הכנת תכנית מתאר כוללת למרחב יש להתעלם,
במידה מסוימת ,מהתוואי ההיסטורי של הקו הירוק ומתוואי גדר ההפרדה,
העשויים ממילא להשתנות בעת הסדרי הקבע או הסכמי השלום.
אתרים נקודתִי ִים
היכן ובאלו נושאים עשוי להיווצר שיתוף פעולה כזה? נקודות המפגש
הפוטנציאליות להעסקת עובדים פלסטינים וישראלים בתעשייה ובמלאכה
עשויות להיווצר בתחומי מרחב זה במקומות הבאים :מחולה -לקשר עם עמק
בית שאן ובקעת הירדן; חרמש -לסביבות באקה־אל־גרביה ובאקה־א־שרקיה;
טול־כרם -סביב שער־אפרים בעבור מערב שומרון; קלקיליה -מול כפר־סבא;
שטח מצפון למודיעין־עילית; מצפון ללטרון-בית־ליקיא-בית־סירא -לניקוז
פוטנציאל מבקשי התעסוקה אל מחוץ לירושלים; ליד אשכולות -לקשר עם
באר־שבע וסביבותיה .בעבור מטענים וסחורות מן הראוי ליעד את האתרים
הבאים :ג'למה -מול שכם וג'נין וצפון שומרון; טול־כרם -מול מרכז שומרון;
עטרות ומזמוריה -מול מזרח ודרום ירושלים; תרקומיה -כנקודת חיבור בין
אזור יהודה ורצועת עזה.
על אף הסכסוך המדיני והפוליטי הקיים ,כעת ,בין ישראל לרשות הפלסטינית,
מן הראוי להתייחס אל אתרים פוטנציאליים אלה ,המיועדים לשיתוף פעולה
213
שתי מדינות לאום דמוקרטיות .איך?
כלכלי ,מסחרי ותעסוקתי בין שני העמים ,כאל אפשרות שתתגשם ,בעתיד,
כאשר יתקיימו יחסי גומלין תקינים בין שתי המדינות ,אשר קו גבול כלשהו
יפריד ביניהן ,האמור להיות גבול של שלום ושיתוף פעולה כלכלי.
ניתן לומר ששלוש ההצעות בתחום המרחבי ,שתוארו לעיל ,אינן תלויות
בהסכמים רשמיים ובקיום משא ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים ,והן ניתנות
למימוש ולביצוע אם ישראל תגלה רצון טוב ותרצה לפתח יחסי שכנות תקינים
בין שני העמים ,המצויים כבר עשרות שנים בסכסוך מדיני ,שיישובו אינו נראה
בהישג יד .קיימות אפשרויות נוספות להרגעת המצב ,טרם ניהול משא ומתן
להסדר כולל באזור ,גם במישור הארגוני ,החברתי והתרבותי .החשיבות בביצוען
של כל האפשרויות וההצעות נובעת מכך שהן יכולות למנוע את הקמתה של
מדינה דו־לאומית באזורנו ולהביא לקידום המהלכים לקראת התהוות שתי
מדינות לאום דמוקרטיות זו בצד זו ,ישראל ופלסטין.
n
מאזן אוסלו
אורי הייטנר
הסכמי אוסלו הם ,לדעתי ,כישלון חרוץ .אין זו הבעת עמדה פוליטית ,אלא
מסקנה אמפירית; אין זו עמדה מנקודת מבטו של מתנגד להסכם .מי שהתנגד
עקרונית ,אידאולוגית ,לעצם ההכרה באש"ף ,לעצם הנסיגה משטחים ,לעצם
הקמת הרשות הפלסטינית -אינו זקוק למבחן התוצאה .לדידו ,עצם ההכרה
באש"ף ,הנסיגה והקמת הרשות הפלסטינית הם הכישלון .אולם כאשר אני בוחן
את מאזן אוסלו ,אני עושה זאת מנקודת מבטם של מחולליו .ההסכם אמור היה
להוביל לשלום בין העמים .לא זו בלבד שהוא לא הביא לשלום ,אלא שהשלום
היום רחוק מאי פעם.
בהסכם העקרונות ,תמורת ההכרה של ישראל באש"ף ,התחייב אש"ף לנטוש את
הטרור והאלימות ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום .מבחנו העליון של ההסכם
היה נטישת הטרור.
בשובו לארץ מחתימת ההסכם בבית הלבן הכריז שמעון פרס (אז שר החוץ)
חגיגית" :תמו מאה שנות טרור ".זאת הייתה האווירה ,זאת הייתה ההצדקה
לוויתורים הישראליים .זה היה מבחן התוצאה של ההסכם.
אורי הייטנר הוא פובליציסט.
מאזן אוסלו
215
הסבריו של יוסי ביילין
היטיב להגדיר זאת אדריכל אוסלו ,יוסי ביילין .בריאיון לאברהם תירוש במעריב,
זמן קצר אחרי חתימת ההסכם ,ב־ ,26.11.93אמר ביילין דברים ברורים:
ביילין :תשאל אותי אם אני שלם ,אגיד לך שלא .מה ,זה מאה אחוז בטוח?
אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט .והמבחן הגדול
ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם.
תירוש :כלומר?
ביילין :המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה
בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינאית .זו תקופת הסתתמות
הטענות .אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור,
לא יוכלו הפלסטינאים לטעון :אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור ,הרי אין
לנו משטרה.
תירוש :ואז מה?
ביילין :אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור -זה הסדר זמני ,ועם כל
הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו .אם נראה שרמת
האלימות לא יורדת ,לא נוכל להמשיך הלאה ,ובוודאי לא נלך למימוש של
הסדר קבע .ואם לא תהיה שום ברירה ,צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד
לעזוב בחודשים הקרובים.
עד כאן דבריו של ביילין .את ההסכם יש לבחון ,בראש ובראשונה ,על פי המבחן
שביילין הציב ,מבחן הדם .כזכור ,הטרור אחרי אוסלו הגיע לממדים שלא היו
כמותם בכל שנות הסכסוך .ערפאת הבריח במטוס עמו הגיע לרמאללה אמל"ח
ומבוקשים .כל סנטימטר שניתן לרש"פ היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל.
החלו גלים של פיגועי תופת חסרי תקדים שגבו מאתנו מחיר דמים כבד.
רבין" :אין תאריכים קדושים"
אף על פי כן ,ובניגוד מוחלט להצהרות הרמות של ביילין ,לא זו בלבד שישראל
לא חזרה בה מההסכם וצה"ל לא חזר למקומות ממנו יצא -ישראל חתמה על
הסכם אוסלו ב' ,ובו נסיגה נוספת על הנסיגה מעזה ויריחו באוסלו א' .חתימת
216
אורי הייטנר
ההסכם ,הציתה גל חדש של טרור פלסטיני .מסיבה זו ,יצחק רבין הקפיא את
ביצוע הנסיגה .בהגיע מועד הנסיגה ,רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים",
כלומר כל עוד הפלסטינים לא יבצעו את חלקם ,הפסקת הטרור ,ישראל לא
תבצע את חלקה ,הנסיגה משש ערים מרכזיות ביהודה ושומרון .אולם מיד אחרי
הרצח ,פרס הפר את התנאי של רבין וצה"ל נסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד
חברון ,ממנה נסוג נתניהו) .נסיגה זו הסלימה את הטרור באופן חד ,בגל חסר
תקדים ,בחודשים פברואר-מרס .1996
הטרור הגיע לשיאו בשנת ,2000לאחר פסגת קמפ־דיוויד .בפסגה זו ,שבר אהוד
ברק את הקונסנזוס הלאומי וחרג באופן קיצוני מדרכו של רבין ומורשתו.
בדיון בכנסת על אישור הסכם אוסלו ,ב־ ,5.10.95נשא יצחק רבין את נאומו
האחרון בכנסת לפני ֵהרָצְחֹו; נאום פרוגרמטי בו הציג ,לראשונה ,את תכנית
השלום שלו ואת עקרונות ישראל במו"מ לשלום .וכך אמר:
גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים
לפני מלחמת ששת הימים .לא נחזור לקווי 4ביוני .1967ואלה הם עיקרי
השינויים -לא כולם -כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע:
בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת ,שתכלול גם את מעלה אדומים וגם
את גבעת זאב כבירת ישראל ,בריבונות ישראל ...גבול הביטחון להגנת
מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן ,בפירוש הנרחב ביותר של המושג
הזה .שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון ,אפרת ,ביתר ויישובים אחרים
שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת
הימים .להקים גושי יישובים ,והלוואי שהיו כמותם ,כמו גוש קטיף ,גם
ביהודה ושומרון.
בפסגת קמפ־דיוויד ,נטש ברק את מורשתו של רבין ועקף את מרצ (שרק שנה
קודם מנהיגה דאז ,יוסי שריד ,מנע את הכנסת חלוקת ירושלים למצע מפלגתו)
מ"שמאל" .ברק חצה את כל הקווים האדומים של רבין .הוא הפך את כל
ה"לאווים" שלו ל"הנים" .העיקרון המרכזי של רבין -לא נחזור לקווי 4ביוני
,1967הוחלף בעיקרון מרכזי הפוך -נחזור לקווי 4ביוני ( 1967עם "חילופי
שטחים" ,כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים תמורת הישארות גושי
ההתיישבות בריבונות ישראל) .הוא הציע לחלק את ירושלים ,ולא רק "ויתור על
שכונות הקצה" ,אלא חלוקת העיר עצמה ,חלוקת העיר העתיקה ,למעט הרובע
היהודי והכותל המערבי ודרישה לריבונות סמלית על הר הבית.
מאזן אוסלו
217
שיאֵי טרור חדשים
ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה הזאת .מדוע ערפאת ,שהגיע להסכמים עם
רבין ,סירב לחתום על הסכם עם ברק ,שהציע לו כל מה שרבין לעולם לא היה
מציע לו? כיוון שברק הציע זאת תמורת חוזה שלום ,הכולל הכרזה על סוף
הסכסוך ,ולכך ערפאת לא היה מוכן בשום פנים .גם לא כאשר ברק זחל ,ערב
הבחירות ,לטאבה והציע לו הצעות מרחיקות לכת יותר .וגם אבו מאזן דחה על
הסף הצעות עוד יותר מרחיקות לכת ,כולל נכונות חלקית למימוש "זכות" השיבה
וקליטת אלפי פלסטינים בישראל שאחרי הנסיגה המלאה .הם בשום אופן אינם
מוכנים לוותר על תביעת "זכות" השיבה ,שפירושה הצפתה של ישראל במיליוני
פלסטינים והכחדתה כמדינה יהודית.
מתקפת הטרור שאותה הוביל ערפאת בעקבות ועידת קמפ־דיוויד ,שברה את כל
שיאי הטרור אי פעם .הישות הפלסטינית שקמה בעקבות אוסלו ,הייתה לישות
טרוריסטית שכל עניינה היה ייצור טרור ופיגועי תופת קשים נגד אזרחי ישראל.
רק מבצע "חומת מגן" ,תפיסת האחריות הביטחונית הכוללת על יו"ש ,הקמת
גדר הביטחון והפעילות היומיומית של צה"ל והשב"כ בתוך שטחי הרש"פ עד
היום ,הביאו לניצחון על הטרור ולהפסקת הפיגועים.
מבצע "חומת מגן" פסח על רצועת עזה (גּוי ָסתי למילואים לצורך המבצע
ברצועה ,אך עם ביטולו הועברנו לטול־כרם) ולכן הטרור מהרצועה נמשך ,ובראש
ובראשונה טרור הטילים .עם ביצוע ההתנתקות ,הנסיגה המוחלטת מרצועת
עזה ועקירת יישובי גוש קטיף ,הסלים טרור הטילים מאוד והפך את חיי תושבי
הדרום לסיוט .ויש לציין ,שלאחר הנסיגה עדיין הפת"ח שלט בעזה ולא חמאס.
לאחר הסכם אוסלו ,הזהיר בני בגין שייפלו קטיושות על אשקלון .דבריו היו
לבדיחה ,למשל ולשנינה .בכל פעם שמישהו ביקר את תוצאות ההסכם ,אמר פרס
בלעג ובזחיחות" :אתם הבהלתם אותנו שייפלו קטיושות באשקלון ".הוא אמר
זאת בשביעות רצון עצמית .אבל מסתבר שבגין טעה .הוא דיבר על אשקלון?
הטילים הגיעו לתל־אביב!
זו הפסקת הטרור ,ההישג הגדול של אוסלו .אלה תוצאות מבחן הדם ,אותו הציב
יוסי ביילין לשיפוט ההסכם שהוא רקח .כך תמו מאה שנות טרור ,כפי שהבטיח
פרס .לכן ניתן להגדיר את תוצאות אוסלו ככישלון חרוץ.
הסכם אוסלו נכשל כיוון שהמוטיבציה של שני הצדדים הייתה הפוכה .המוטיבציה
הישראלית בהסכם הייתה לקדם את האזור לשלום בין העמים .המוטיבציה
של ערפאת והפלסטינים הייתה להונות את ישראל ,על מנת להביא לנסיגתה
218
אורי הייטנר
ממקסימום שטחים ולהתמקם בהם לשם שיפור עמדות לצורך ביצוע תכנית
השלבים ,לחיסולה של המדינה היהודית.
היכן ,בכל זאת ,ההישג? -סיום השליטה על רוב הפלסטינים
יכולתי להכתיר מאמר זה בכותרת" :הכישלון" .לא עשיתי כן .הכותרת "מאזן
אוסלו" ,מעידה על גישה מורכבת יותר ,על פיה ההסכם אינו רק כישלון .לצד
הכישלון שציינתי ,שאי אפשר לסתור אותו ,ניתן להצביע גם על הישגים.
ההישג הוא סיום השליטה על מרבית הפלסטינים ביהודה ,שומרון ועזה .ישראל,
כמדינה יהודית ודמוקרטית ,חייבת להתבסס לאורך זמן על רוב יהודי ברור .לכן,
מאז מלחמת ששת הימים ,הביעה ישראל נכונות לפשרה טריטוריאלית ,והיא
ראתה באזורים המיושבים בצפיפות בפלסטינים קלפי מיקוח למו"מ.
לנוכח יציאתה של ירדן מן ה"משחק" ,בשנות ה־ ,80הפרטנר הרלוונטי היו
הפלסטינים עצמם .לנוכח סרבנותם של הפלסטינים לשלום ,ולא רק על בסיס
פשרה טריטוריאלית אלא גם על בסיס נסיגה מלאה ,כפי שהוצעה להם בידי ברק
ואולמרט ,ברירת המחדל היא שליטה ישראלית בכוח עליהם .שליטה כזו ,אחריות
ישראלית על חיי הפלסטינים וניהולם על ידי ישראל ,מנוגדים מכל וכל ליעדיה
הלאומיים של מדינת ישראל.
הסכמי אוסלו שחררו אותנו מן האחריות על הפלסטינים ואפשרו להם לנהל את
חייהם באמצעות הרשות הפלסטינית ,באזורים בהם הם יושבים ביהודה ושומרון,
ובידי חמאס ברצועת עזה.
שליטה ישראלית על כל השטחים הנ"ל ,כפי שהייתה עד הסכמי אוסלו ,עדיפה על פני
המצב שהיה בימי מתקפות הטרור ,בעשור שבין אוסלו ל"חומת מגן" .אולם המצב
הקיים ביו"ש ,כיום ,עדיף בהחלט על פני המשך השליטה הישראלית על השטחים.
ניהול מושכל של הסכסוך ללא שליטה ישירה על הפלסטינים
אילו כיבדו הפלסטינים את חתימתם ופעלו על פי הסכם אוסלו -שמו קץ למאבק
המזוין ולטרור וחתרו לשלום -אין ספק שהייתה להם היום מדינה עצמאית
ביהודה ,שומרון ועזה; אילו לאחר ההתנתקות ,לא הפכו הפלסטינים את רצועת
עזה בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית של ישראל ,אלא היו שומרים
219
מאזן אוסלו
על גבול שקט ופועלים לפיתוחה של עזה ושגשוגה ,אין ספק שהצלחת המהלך
הייתה מביאה לחזרה עליו ביו"ש .הם לא עשו כן כיוון שאין הם רוצים בשלום,
מאחר ולא ויתרו על חלומם הלאומי -מדינה במקום ישראל ולא לצד ישראל.
לכן הם הפרו את ההסכמים והפעילו טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה.
מאזן אוסלו מעיד על כישלון במטרותיו המקוריות -קידום השלום והפסקת הטרור.
אבל הוא השיג מטרה חיונית אחרת ,סיום השליטה על הפלסטינים ,שהיוותה סכנה
דמוגרפית חמורה על מדינת ישראל וסיכנה את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית.
טוב שאיננו שולטים על עזה (למרות שלא הייתה כל הצדקה לנסיגה מוחלטת
מהרצועה ולעקירת גוש קטיף) וטוב שקיימת רשות פלסטינית ביהודה ושומרון.
טוב שהפלסטינים אינם חיים עוד תחת כיבוש .טוב שאין הם אוכלוסייה נטולת
זכות הצבעה ,אלא כזו שבחרה נשיא ,פרלמנט ,ממשלה ויש לה מוסדות שלטון
עצמאיים .לאחר אוסלו הרש"פ הייתה מדינה כמעט עצמאית ,אולם הטרור שהיא
הפעילה כלפי ישראל חייב אותנו ,באיחור רב ולאחר שפיכות דמים רבה ,להביא
לשליטה ביטחונית ישראלית על שטחיה ,ובכך להבטיח את שלומם וביטחונם
של אזרחי ישראל.
אין לישראל פרטנר לשלום וכנראה שלא יהיה לה פרטנר כזה ,בעתיד הנראה
לעין .אולם מנעד הפתרונות הרבה יותר רחב משני פתרונות הקצה -נסיגה
מלאה ומדינה פלסטינית עצמאית ,מצד אחד ,או שליטה ישראלית על ארץ
ישראל השלמה ,מצד שני .באין אופציה קרובה לשלום ולסיום הסכסוך ,יש
למצוא את הדרך הפרגמטית הנכונה לניהול הסכסוך.
הסכם אוסלו לא נועד להיות בסיס לניהול הסכסוך ,אולם בדיעבד ,לצד כישלונו
המוחלט בהשגת מטרותיו ,הוא מהווה הצלחה בהשגת מטרה אחרת -ניהול
מושכל של הסכסוך ,ללא שליטה ישירה שלנו על הפלסטינים.
זו הדרך שבה עלינו ללכת ,גם בשנים הבאות .לנוכח אי השקט במדינות ערב השכנות
לנו ,עלינו להמעיט בצעדים שעלולים לסכן אותנו ,כמו נסיגה מיו"ש והקמת מדינה
פלסטינית עצמאית .איננו יודעים איך ייראה המזרח התיכון בשנים הבאות .איננו
יודעים אם ירדן תעבור לשלטון פלסטיני ,למשל .איננו יודעים איך המצב ישפיע
על הפלסטינים .לכן ,עלינו להמשיך לנהל את הסכסוך בזהירות.
עלינו לנהל עם הפלסטינים מו"מ חסר יומרות ,לא על שלום שהוא חלום
באספמיה ועל סיום הסכסוך ,אלא על שיפור תנאי חייהם כרשות עצמאית
למחצה ועל קיומם של יחסי שכנות סבירים ובטוחים בינם לבינינו.
n
''האקסודוס השני''
________________
האתגר בכתיבה מחדש של ההיסטוריה
של היהדות הספרדית בדורות האחרונים
שמואל טריגנו
הייתכן ,שחוויה שנחוותה במהלך תקופה ארוכה ,משנות ה־ 40עד לשנות ה־70
של המאה הקודמת ,על ידי קבוצת אנשים בת 900,000עד 1,000,000נפש,
קבוצה שחזתה בעשר ארצות שונות בהחרבה אלימה של תרבות בת אלפי שנים,
תימחק מהזיכרון הקולקטיבי ותהיה נתונה לניסיונות של הסתרה ומניפולציה
ואף של הכחשה ,לרבות מצדם של הנוגעים בדבר עצמם?
מטרתו של מאמר זה היא ,קודם כל ,לקבוע את העובדות באשר למה שהתרחש,
לפתוח דף חדש בכתיבת קורות המעשה ,לא עוד על יסוד העבר או הזיכרון אלא
על פי ההיסטוריה הפוליטית שקדמה להיעלמות קהילות אלה ,כזו שתשתלב
בראייה כוללת של תולדות עם ישראל והציונות .הדבר מסביר מדוע אנו יכולים
להקיף במבט אחד את קורותיהן של הקהילות היהודיות בעשר ארצות שונות,
ואת יחסיהן הכוללים עם העולם הערבי.
פרופ' שמואל טריגנו הוא פרופסור לפוליטיקה ולסוציולוגיה של הדת באוניברסיטת פריז.
''האקסודוס השני''
221
ההעזה שבכך מתבססת על האחידות היסודית של המסגרת שבתוכה התקיימו
קהילות אלה :האימפריה העות'מנית תחת חוקי האסלאם ,במסגרת הקולוניאלית
הבריטית והצרפתית .אחדות גורלן של קהילות אלה משקפת את אחדות הגורל
של סביבה בעלת מאפיינים אחידים מבחינה פוליטית ,לשונית ודתית .מעמד
היהודים בכל המקומות היה זהה לפני השתלטות המעצמות הקולוניאליות
האירופיות :מעמד של ד'ימי או של רעאיא.
חלון ההזדמנויות עם התפוררות האימפריה העות'מנית
לחצן של האימפריות האירופיות הניע את האימפריה העות'מנית להקל על
היהודים ,שהיו אומה נתונה לשליטה פוליטית ולהפליה תחת משטר השריעה.
חשוב לציין שהטנזימאט ,הרפורמות במעמד האזרחים באימפריה העות'מנית,
אשר פורסמו ב־ 1839וב־ ,1856שמרו על מעמדם של המיעוטים הלא־מוסלמים
כקולקטיב ,ועל האוטונומיה שלהם בתחום המעמד האישי ,אך הן הוחלו גם
על המוסלמים ,למרות היותם הרוב והשליטים ,ובכך עוררו התמרמרות בקרבם.
הטנזימאט הגיעו ,עם זאת ,מאוחר מדי ,ולמעשה לא יושמו .הנגיסות באימפריה
העות'מנית מצד צרפת ובריטניה באו לשחרר את הד'ימים ממעמדם הנחות
ופתחו בפני רבים את הדלת לקבלת אזרחות אירופית.
היחלשותה של האימפריה העות'מנית נבעה הן מגורמים פנימיים והן מסיבות
חיצוניות .השתחררותה של יוון מהעול העות'מני ב־ ,1830בעוד הבלקנים
נותרו תחת שלטונו ,והשלכותיה של מלחמת קרים ( ,)1856-1853בישרו את
סופה הקרב של האימפריה .הן סללו את הדרך בכל רחבי האימפריה לתנועות
הלאומיות בקרב העמים הנשלטים ,כגון הערבים ,ובפרט בקרב אלה שהרגישו
נשלטים כפליים ,בשל היותם לא־מוסלמים .מובן ,אפוא ,שאלה היו הראשונים
להגיב על המצב ,כי תודעתם הלאומית לא נעלמה כמו זו של הערבים ,שטושטשה
בתוך האומא.
מבחינה זו ,ההשמדה הדו־שלבית של הארמנים ,שב־ 1890הכריזו על פדרציה
מהפכנית ארמנית עצמאית בטביליסי ,הייתה סימפטומטית לגורל שהיה
צפוי ללא־מוסלמים בהגיעם לאמנציפציה :הם דוכאו במרחץ דמים הן על ידי
הסולטן עבדול חמיד השני ,ב־ 1895-1894וב־ ,1909והן על ידי מדינת הלאום
של "הטורקים הצעירים" ,ב־ .1916-1915טעות תהיה לחשוב שהטבח הגדול
ביותר ,שאירע בימי מדינת הלאום הטורקית ,נועד להשיג אחידות אתנית־
222
שמואל טריגנו
פוליטית בטורקיה ,כלומר שסיבותיו היו "לאומניות" .בשני המקרים המניע
היה ג'יהאד ,כי מספר רב של נשים וילדים לא הומתו אלא אוסלמו בכוח בתוך
משפחות טורקיות .האסלאם לא נעלם עם הנהגת הזהות הטורקית (והיום אנו
עדים להופעתו מחדש) .עובדה מוכרת בעולם האסלאמי היא שכאשר הופרדו
אוכלוסיות על בסיס אתני ,כביכול ,בין טורקים ליוונים למשל (שלושה מיליון
פליטים) ,או בין פקיסטן להודו (ארבעה־עשר מיליון פליטים) ,החלוקה נעשתה
על בסיס של דת ולא של לאום.
הלאומיות היהודית -שבדומה לאחרות ניצלה את חלון ההזדמנויות שנפתח
עם התפוררות האימפריה והופעת הכוחות הקולוניאליסטים החדשים -נתקלה
באותו סוג של אלימות :הפרעות ,שפרצו כבר ב־ 1920ונמשכו ללא הפוגה עד
,1940היו התקפות נגד היהודים בארץ־ישראל המנדטורית .ובשם מה? זו שאלת
המפתח .מדינות ערב היו עדיין בגדר חלום .הן לא היו קיימות מקודם כמדינות ,הן
היו בלולות באומא ,עם מסגרות פוליטיות מחוזיות בלבד ,שהבטיחו את השליטה
העות'מנית .מדינות ערב המוכרות לנו ,היום ,הן הרי תוצר של העידן הקולוניאלי
שבא לאחר השלטון העות'מני :רעיון כינונן נולד באותו הזמן שבו הקים העם היהודי
את מדינתו .העוינות שזו נתקלה בה נקשרה תמיד לאסלאם .מבחינה זו ,דמותו של
המופתי חאג' אמין אל חוסייני הייתה טיפוסית .הוא היה ממוצא פלסטיני וצאצא
למשפחה ממקור תימני ,שירת בצבא העות'מני בתקופת טבח הארמנים בידי
הטורקים הצעירים והיה הראשון שהפך את שנאת היהודים לאידאולוגיה דתית
(בקונגרס האסלאמי הראשון שהתקיים בירושלים ,ב־ ,1931שהגדיר את העימות
לא כמאבק לאומי אלא כמאבק דתי נגד היהדות) .עם זאת ,הוא לא הזדהה אז כבן
לאומה הפלסטינית ,מושג שנולד הרבה יותר מאוחר ,ב־ 9ביוני ,1974במסגרת
שינוי אסטרטגי שעליו החליטה "המועצה הלאומית הפלסטינית" של אש"ף ,אשר
אימצה אסטרטגיה בשלבים של כינון אומה פלסטינית על כל חלקה "משוחררת"
של פלסטין ,לקראת שלבים מאוחרים יותר של כיבוש.
כיום ,אנו מקבלים אישור בדיעבד להשקפה זו ,כאשר אנו עדים לכך שבעולם
הערבי־מוסלמי ,לאחר היעלמם של היהודים ,מתחיל תהליך של היעלמות הלא־
מוסלמים האחרונים ,הלא הם הערבים הנוצרים והקופטים .הלאומיות לא הייתה
אלא כסות קצרת ימים ותמיד משולבת באסלאמיזם או בפאן־אסלאמיזם.
הפאן־ערביזם היה רק גרסה פוליטית מודרנית של האומא העל־לאומית .אשר
ללאומניות ,האם לא הייתה זו המצאה של ערבים נוצרים נגד האסלאם ,אשר
ניסו לסדר לעצמם מקום בתוך עולם מוסלמי שלא היה מוכן לתת להם מקום
כלשהו?
''האקסודוס השני''
223
ברית הלאומנים הערבים עם גרמניה הנאצית
איך לכנות התפתחויות אלה בגורל היהודים? הפירוש המקובל רואה בהן תגובה
על המדיניות הציונית .המצב שנוצר ,במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה,
הוא שהיווה בסיס להערכות אלה .מלחמה זו אכן הייתה בבחינת דחף שהתניע
את התנועות הלאומיות והלאומניות הערביות .היא חשפה את חולשתן של
האימפריות הקולוניאליות ועוררה אצל תנועות אלה מחשבות על עצמאות
אפשרית .במהלך המלחמה ,ועוד לפניה ,הן נמשכו לאויב של בעלות הברית,
גרמניה הנאצית .גרמניה הבטיחה להן ,מאז סוף המאה ה־( 19עם ביקור הקיסר
הגרמני באיסטנבול ,ב־ ,)1898לתמוך בהן בדרכן לעצמאות .הפעולה המיליטנטית
של גרמניה בקרב העולם הערבי־מוסלמי מהווה פרק שלם בהיסטוריה :בזמן
המלחמה ,הזדהות המופתי עם מדיניותו של היטלר ותמיכתו בתכנית ההשמדה;
הקמת יחידה מוסלמית של האס־אס ,שהייתה אמורה להסתפח לצבא הגרמני
בצפון אפריקה ב־ ,1942לצורך השמדת יהודים ,בתפקיד מקביל לזה של
ה ַאי ְינְז ַ ְצג ְרּוּפֶן של הצבא הגרמני בברית־המועצות; שיתוף הפעולה שלו עם
המשטר הפרו־נאצי של רשיד עלי אל־כילאני בעיראק; כל אלה אינם מותירים
ספק לגבי אופי עוינותו של המופתי כלפי היהודים .מה שידוע פחות הוא
שהמופתי היה המורה הרוחני של מנהיגים לאומניים ערבים רבים ,שהתיידדו
עם המשטר הנאצי בתקווה שינצח את המעצמות הקולוניאליות .ביניהם היו,
לדוגמה ,בורגיבה וטוניסאים אחרים.
עם תום המלחמה השתנו פני הדברים .בעלות הברית ניסו אז לזכות באהדת
הלאומנים כדי לשמור על הסדר במושבותיהן .כחלק מניסיונות אלה ארגנה
צרפת את בריחתו של המופתי מפריז ,שם הוחזק במעצר בית ,לקהיר ,אשר לאחר
עלייתו של נאצר לשלטון ב־ ,1956הפכה לקטר של הלאומניות הערבית .סביב
המופתי התרכזו לאומנים רבים ,כגון עלאל אל־פאסי ועבד אל כרים ממרוקו,
רשיד עלי אל־כילאני מעיראק ,וחוסיין אל־אחמד ,מוחמד חיידר ,אחמד בן־בלה
והוארי בומדיין מאלג'יריה .בו בזמן מצאו נאצים רבים מקלט במצרים ובסוריה.
ישראל הפכה להיות האויב האולטימטיבי של "האומה הערבית".
או אז הפכו יהודי מדינות אלה למטרה ישירה של העוינות -וזאת היא בדיוק
הנקודה הקריטית .הערבים המציאו אז גרסה של אנטי־ציונות שיושמה מקודם
על ידי ברית־המועצות במשפט הרופאים ,ב־ .1954המואשמים היו אמנם ישראל
והציונות ,אולם הנפגעים היו היהודים המקומיים .במדינות ערב החדשות פורסמו
תקנות בסגנון "מעמד היהודים" של משטר וישי ,עם שינויים מסוימים ממקום
224
שמואל טריגנו
למקום ועם מועדי יישום שונים ,וזאת רק שנים אחדות לאחר השואה.
יצירת שוויון בין יהודי ל"ציוני" נעשתה בהתאם למודל טיפוסי לאנטישמיות:
מסיפיקציה של היהודים -הפיכתם למסה הומוגנית .יש בכך ,דרך אגב ,הכרה
למעשה בעובדה שהיהודים נחשבים לעם ,גם אם זהו עם נקלה .העובדה שסוג
חדש זה של אנטישמיות מכונה אנטי־ציונות היא בעצם מוצדקת ,משום שציונות
פירושה שרדיפת היהודים אינה נובעת מגזענות אנתרופולוגית אלא מדיכוי
פוליטי .איני רואה שום הגדרה מתאימה יותר מזו של "טיהור אתני" לגבי הלחץ
הנורא שהופעל על היהודים כדי להביא לכך שיעזבו את ארצם ,כאשר הם לא
סולקו משם ישירות.
בין גירוש למדיניות הדרה
ניתן לבנות מודל של המדיניות שממנה סבלו אז היהודים ,על סמך הנתונים
ההיסטוריים של עשר מדינות ערב והאסלאם בהן הם חיו .אפשר לתאר את
המודל כציר שבקצהו האחד ממוקמת מדיניות של גירוש ,ובקצהו האחר -
מדיניות של הדרה .המצב בכל מדינה ומדינה יירשם על ציר זה בהתאם לדרגה
שבה מתבטאת המדיניות נגד היהודים בין שני קצוות אלה .התקנות לדיכוי
היהודים אכן הופעלו בתקופות שונות ובמידה שונה ,בכל אחת מהארצות ,אך
המרכיבים העיקריים שלהם חזרו על עצמם כמעט בכל מקום.
במסגרת הכללה זאת ,יצירת הקבלה בין הגורל של הקהילות היהודיות השונות
בארצות אלה היא מבוססת ,הן מבחינה הגיונית והן מבחינה אובייקטיבית ,לא
רק ביחס לגורל היהודים אלא גם ביחס להתנהגות הכוללת של מדינות ערב.
מעבר לגבולות שביניהן ,אפשר להבחין בתהליכים משפטיים ,כלכליים ,פוליטיים
והתנהגותיים החוזרים על עצמם ויכולים להיחשב למרכיבים של מודל אפשרי.
הייתי מכנה את המודל הזה ''תקנון היהודים'' ,במקביל ל''תקנון היהודים'' של
משטר וישי ,ומרכיביו הם :שלילת אזרחות ,הטלת הגבלות משפטיות ,הסגר
ומאסר אנשים ,גזירות כלכליות ,הפליה סוציו־אקונומית ,אלימות.
התהליך המשפטי הוא כמעט זהה ,ברוב הארצות .הוא מתחיל בהפרדת היהודים,
שמוליכה בהדרגה לשלילת אזרחותם ואחרי כן לגירושם או לנידוי ָם .התפיסה
האידאולוגית העומדת מאחורי תהליך זה מתייחסת לרוב אל היהודים כאל
קבוצה .היא לא מגדירה את עצמה כ"אנטישמית" אלא כ"אנטי־ציונית" ,ובכך
הופכת את הציונות לפשע (בעיראק ,במצרים ובסוריה הדבר נעשה רשמית) .כל
''האקסודוס השני''
225
אנשי הקהילה היהודית נפגעו מכך ,אפילו המעטים שהחזיקו בדעות לאומניות
ואנטי־ציוניות (קומוניסטים וכו') .כך יצא שהנידוי היה הלכה למעשה אנטישמי,
כי האשימו את היהודים באחריות למלחמה (שבה פתחו מדינות ערב נגד
ישראל) ,על פי שיקול של אחריות קולקטיבית.
שלילת אזרחות וגזירות כלכליות
שלילת האזרחות מהיהודים במצרים ,בעיראק ,בלוב ובתימן מדברת בעד עצמה.
הטלת מגבלות על חופש התנועה של היהודים ,ניתוק קשרי הדואר עם ישראל
עקב החרם שהוטל על ידי הליגה הערבית ,אי הנפקת דרכונים ,לקיחת בני
ערובה ממשפחתם של אלה שכן קיבלו דרכון ,הקפאת הנכסים וחשבונות הבנק,
הגבלות על חופש היוזמה וההתחברות ,ערביזציה ממשלתית ,אפוטרופוסות
על אגודות יהודיות ועל הקהילה היהודית -כל אלה הפכו לחוק במצרים,
עיראק ,סוריה ,לבנון ,תוניסיה ומרוקו .התלוו לכך הטלת הגבלות משפטיות,
כפי שנעשה הדבר בטורקיה לאחר מהפכת "הטורקים הצעירים"; בטורקיה
גם הוקמו "גדודי עבודה" בצבא למגויסים הלא־מוסלמים; סוריה חוקקה חוק
מיסוי על ההון ,שהוחל רק על היהודים ,וגם אסרה עליהם לעסוק בחקלאות;
בלוב נאסר על היהודים לעבוד בחברות נפט; ובכל הארצות האמורות נאסר
על היהודים לעבוד במשרות ממשלתיות .החוקים המיוחדים נגד היהודים כללו
גם סגירה של ארגונים יהודיים ומינוי אפוטרופוסים לאגודות צדקה ולארגונים
קהילתיים.
הגזירות הכלכליות היו מרכיב חשוב מאוד במערכת ההפליה ,בשל המשקל הרב
של היהודים בכלכלה של ארצות אלה ,והן הוטלו על כל הקהילות היהודיות.
נכסים רבים של היהודים עוקלו בתואנה של מאבק בציונות בעזרת מערכת
חוקים ענפה (במצרים ,עיראק ,לוב ,סוריה) וגם בלעדיהם ,כאשר כל עזיבה
של יהודי הביאה להלאמה מיידית של רכושו ,ולעתים אף נגזל הרכוש בכוח
הזרוע ,כאשר מעט הנכסים שהעוזבים הצליחו לקחת עמם (תכשיטים ,כסף)
נלקחו מהם במעברי הגבול או במכס (עיראק ,מצרים ,תימן ,סוריה) .הליך אחר,
ערמומי יותר ,התבסס על "הפיכה לקואופרטיב" :בעלי עסקים יהודים נאלצו
לבחור "שותף" מוסלמי (ראיה לכך שהאזרחות נקבעה על פי הדת) כדי שיּותר
להם להמשיך לפעול ,ובהדרגה הפך בעל הבית היהודי לשכיר במפעלו ונהדף
החוצה ללא כל פיצוי .תהליך דומה היה במִנהל הציבורי ,במשרדי ממשלה
226
שמואל טריגנו
ובמקצועות החופשיים ,כיוון שהידע של היהודים שפעלו במקומות אלה היה
דרוש כדי להסדיר את העברת השלטון אחרי העצמאות .כך קרה בתוניסיה לאחר
העצמאות ,בעיראק ,ובתחומים מסוימים (מִנהליים) במרוקו .הפיכת מערכות
השלטון למצריות ,תוניסאיות וכו' הייתה חלק מהתכנית הלאומית של המדינות
החדשות.
בשני מקרים נאלצו מוסדות יהודים עולמיים "לקנות" ,פשוטו כמשמעו ,את זכות
היהודים לעזוב את המדינה :במרוקו ( 200דולר לגולגולת) בשנות ה־ ,60ובסוריה
ב־ ,1975אחרי מלחמת יום כיפור .סכומים אלה נחשבו לפיצוי שהיה על היהודים
לשלם לארץ אותה הם עזבו.
מובן שלתכנית מעין זו ,של חיסול הקהילות היהודיות ,נתלוו מעשי תוקפנות
פיזית ומילולית .באווירה שבה התרחשו עניינים ותקריות אלה ,הם לא הצטמצמו
לתחום הפורמלי בלבד .בכל אחת מהמדינות שהוזכרו לעיל התרחשו פוגרומים
או מעשים דמויי פוגרום ,מהומות ,רציחות או כליאת יהודים והריסת בתי כנסת,
שנועדו לשמש כתמרור אזהרה ,הפחדה או איום כלפי היהודים:
•במצרים -מהומות ומעשי ביזה ב־ 2וב־ 3בנובמבר ,1945ב־ 2בנובמבר ,1948
ובשבת השחורה של ה־ 26בנובמבר ( 1952נגד יהודים ,יוונים וארמנים),
כליאה של 1,000יהודים במאי ,1948בגין פעולה ציונית בעבר;
•בעיראק -הפוגרום (פארהוד) ב־ 1ו־ 2בינואר 1941בבגדד ,שגבה מחיר של
180הרוגים ו־ 600פצועים ,גל הרדיפות הרשמי נגד היהודים ב־;1948
•בסוריה -הפוגרומים ב־;1947
•באיראן -ההתפרצות האנטישמיות ב־ ,1968וההוצאה להורג של נשיא
הקהילה היהודית ,ב־ 9במאי ;1979
•הפוגרומים בתרקיה הטורקית ,ביוני־יולי ;1934
•בלוב -הפוגרומים ב־ 130( 1945הרוגים) והמהומות עד ,1948ושוב ב־1967
( 10הרוגים);
•בתוניסיה -ניסיון לבצע פוגרום בגטו (חרת אל־יהוד) של תוניס ב־,1952
חילול בית הכנסת הגדול של תוניס ב־ ,1960מהומות נגד היהודים אחרי
הקרבות עם הצרפתים בביזרטה ב־;1961
•באלג'יריה -הפוגרום בקונסטנטין ב־ 5באוגוסט ,1934אחרי יומיים של
פרעות ,הרס בית הכנסת הגדול של אלג'יר ב־ 12בדצמבר .1960
•במרוקו -הפרעות נגד היהודים באוג'דה ובג'רדה ,ב־ 7וב־ 8ביוני ,1948
הרציחות בסידי קאסם ב־ 3באוגוסט ,1954המהומות ("עשרת הימים
השחורים") ב־ ,1961לרגל ביקורו של גמאל עבד אל־נאצר.
''האקסודוס השני''
227
במקרים לא מעטים ,נטלה המשטרה של מדינות אלה חלק במעשי האלימות
או התעלמה מהם ,בתחילתם .כאשר היה צד שלישי -השלטון הקולוניאלי -
למשל בריטניה בשעת הפרהוד בעיראק ,ובלוב ב־ ,1945וצרפת בקונסטנטין
שבאלג'יריה ובאוג'דה במרוקו ,אותה התעלמות פעלה לרוב בתחילת המהומות:
היהודים שימשו כשסתום ביטחון לשחרור הלחץ מצד ה"ילידים''.
שני סוגים של חיסול
תמונת מצב זו -שמן הראוי היה להשלימה במחקר שעדיין לא נעשה :סקירה
על העיתונות הערבית־מוסלמית כבבואה של דעת הקהל -היא קשה מנשוא.
אנו עומדים כאן מול תופעה מסיבית ,בו־זמנית ,דומה בביטויה בכל אתר ואתר.
על סמך המידע הארכיוני שניתן להגיע אליו ,היום ,אי אפשר לומר שהוכנה
תכנית מתואמת לחיסול הקהילות היהודיות ,אולם הליגה הערבית ,שאיגדה את
כל מדינות ערב ,מיקדה ,מיד אחרי ייסודה ב־ ,1945את כל פעולותיה במאבק
נגד ישראל .בעולם הערבי דאז פעלו זרמים אחרים ,חזקים הרבה יותר ,בעיקר
הנאצריזם ,תנועה מהפכנית מצרית שנולדה מהתנגדות למשטר המלוכני של
המלך פארוק ,והפכה למורה דרך לכל מי שמרד במשטרים הקיימים ,שהוקמו ברוב
המקרים על ידי השלטונות הקולוניאלים ערב עזיבתם .שנאת היהודים והציונות
הפכה בשביל נאצר לכוח המניע להתססת ההמונים .הנאצריזם יצר מתחים
במרוקו ,בלוב נגד שושלת הסנוסים ,במצרים כמובן ,וגם בסוריה ומאוחר יותר
בתימן .הוא דגל בפאן־ערביזם בהנהגתה של מצרים ,אשר יזמה מספר ניסיונות
איחוד בין מדינות ערב ,שנכשלו כולם .שנים אחר כך ,ירשה את מקומה התנועה
הפאן־אסלאמית ,הפעם תחת שרביטה של ערב־הסעודית .האנטישמיות הפכה
לנושא פוליטי -תחליף למלחמה שלא הצליחה נגד ישראל.
בנוף זה ,רב־גוני אך קוהרנטי ומובנה מאוד ,אפשר להבחין בין שני סוגים
של היעלמות הקהילות היהודיות :גירוש והדרה .המונח גירוש מכסה כאן את
הצורות האלימות של החיסול :משפטיות ,פוליטיות ומעשיות .לסוג זה שייכות
מצרים ,לוב ,אלג'יריה ועיראק ,שבהן הקהילות היהודיות סולקו (אם אפשר
לומר כך) אחרי שבודדו והופלו לרעה בתוך ארצותיהם .אפשר לצרף אליהן
גם את סוריה שלאחר .1947בסוג הנידוי ,פחות אלים אך לא פחות נחרץ,
הוכרחו היהודים לעזוב את ארצות מוצאם על ידי מכלול אמצעים משפילים,
משפטיים ,אידאולוגיים ופוליטיים ,אך בעיקר כלכליים (שהופעלו גם במקרה
228
שמואל טריגנו
של גירוש) .לסוג זה שייכות תוניסיה לאחר עצמאותה ,טורקיה (,)1945-1923
מרוקו ( ,)1961-1956סוריה (החל ב־ )1947ואיראן (בשנות ה־ 50ובשנות
ה־ .)70לחרם נגד היהודים ונגד ישראל ,שהופעל בכל העולם הערבי ,היה חלק
בתהליך זה.
מה פירוש המושג "יהודי ספרדי"
על רקע מכלול הבעיות שהוצגו כאן ,ניסיתי לתרום לעיצובה מחדש של כתיבת
ההיסטוריה של העולם הספרדי בדורות האחרונים .אני אומר "ספרדי" מתוך
מודעות מלאה למשמעות המילה ,ועל סמך בחירה אפיסטמולוגית ,כי אכן עיצובה
של היסטוריה זו מתחיל עוד בשלב של בחירת שמה .באומרי "ספרדי" אני בוחר
בהיבט של המסורת ההלכתית כקריטריון להגדרה זהות זו .אכן ,קהילות אלה היו
אמנם שונות מאוד ביניהן ,אך השתייכו לאותה מסורת הלכתית עד לזמן כניסתן
לעידן המודרני .לא הסביבה הערבית־מוסלמית לבדה היא אשר יצרה את אחדות
גורלן של קהילות אלה ,שהיו פזורות על פני תריסר ארצות ,אלא גם ההיסטוריה
של אותן קהילות ,שחשוב לתת לה תוקף .רק בתנאי זה קיימת היסטוריה של
העולם ההוא ,אך באותה מידה גם של העולם האשכנזי ,ושל שניהם יחד בתוך
קורות העם היהודי.
ההצהרה בדבר האחדות האפיסטמולוגית של ההיסטוריה היהודית היא חיונית
להבנתה של היסטוריה זו ,ומשום כך גם להבנת התמורה הדרמתית שחלה בעולם
הספרדי בן זמננו .דוקטרינות היסטוריוגרפיות רבות וסיבות אידאולוגיות חברו
יחד עם מצבים אובייקטיביים ,כדי להביא לשלילת היסטוריה זו ,על ידי הקביעה
שהעולם הספרדי לא היה כביכול אלא אוסף אקראי של שברי קהילות ,בעלות
היסטוריה נטולת כל משמעות ,זולת זו של רדיפות והתאכזרות הגורל .שללו
אפילו את עצם הרעיון שלקהילות אלה הייתה היסטוריה .התקופה שקדמה
לסופן הושכחה ,על פי רוב ,כדי לשים דגש על הגעתן לישראל ,שנתפסה אז
כבעייתית ,משום שזהותן הוגדרה במונח "עדות" ,שהותיר אותן מחוץ ל"אומה"
וללא מעמד פוליטי.
השכחה זו הזיקה למדינת ישראל באותה מידה שפגעה בספרדים עצמם ,ואולי
אף יותר .לגבי הספרדים ,היא קיבעה את ההיסטוריה שלהם סביב טראומה שלא
הוכרה ,לא סופרה ולא נרפאה ,עד כדי כך שההיסטוריה שלהם וקורות שיקומם
נותרו עלומים בהיסטוריה של העם היהודי המתאחד .אשר למדינת ישראל ,היא
229
''האקסודוס השני''
איבדה במישור הבינלאומי חלק גדול מהלגיטימיות הפוליטית שלה כמדינה
שצמחה על רקע ההיסטוריה המדינית של האזור ולא רק כפיצוי על השואה,
שכאילו נכפה על ידי המערב על חשבון עם אחר.
הדרך השלֶטֶת בכתיבת ההיסטוריה מג ֵנה על העולם הערבי ,מאדירה אותו
ומשחררת אותו מאחריות .יתר על כן ,היא הפיצה את הדעה של חפותו הבסיסית,
של מעמדו כקורבן .הפן האחר של דעה זו הוא הדוקטרינה של "החטא הקדמון"
כביכול של ישראל ,הכרוכה בהפצת הבדותה של סימביוזה אידילית בין יהודים
וערבים ,שהופרה על ידי הכרזת עצמאותו של העם היהודי הריבוני .בדותה זו
סיפקה הזדמנות נוספת לתקוף ביתר שאת את עיקר מהותה של ישראל.
הגיעה העת להשתחרר מהיסטוריה מוגבלת לתחום הקהילתי ,מתרבות
פולקלוריסטית ,מזיכרונות של בודדים; הגיעה העת להתחיל בכתיבת היסטוריה
פוליטית .חמש־עשרה השנים האחרונות הוכיחו ,שאם אנחנו לא נכתוב את
ההיסטוריה הזאת בעצמנו אחרים יעשו זאת במקומנו ,ובכך יביאו אותנו לידי
בלבול מוחלט ויסכנו אותנו באובדן כל לגיטימיות .חלק מההיסטוריה של העם
היהודי בימינו ומההיסטוריה של מדינת ישראל לא נכתב בהתאם להשקפה זו.
[הרעיונות של מאמר זה הוצגו בכנס של מרכז דהן שבאוניברסיטת בר־אילן'' ,הגירה ועלייה של יוצאי־ערב
והאסלאם''; הערות ונתונים מפורטים מצויים ברשות המחבר]
n
אחריות מוסרית -ושתיקה
כך גורשו המוזיקאים היהודים
מגרמניה עם עליית הרייך השלישי
אלעד אוזן
"מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו,
כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;
לכן ,לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון,
לך הוא מצלצל".
ג'ון דאן ()1631-1573
השאלה בדבר אחריותם המוסרית של מוזיקאים ברייך השלישי מעלה שאלות
פילוסופיות ואתיות רבות ,וניתוחה מאפשר זיקוקן של תובנות פוליטיות
והפקת משמעויות מוסריות .לדיון בשאלת הטלת האחריות המוסרית
ותנאים הפוטרים מאחריות זו ,עושה המאמר שימוש בעיקרי אתיקה מהדורת
ניקומאכוס לאריסטו )1(.להכרעה בשאלת האחריות המוסרית ,המאמר מפתח
שלושה נימוקים מרכזיים :ראשית ,אטען כי אין כל צורך בקריטריון חיצוני כדי
לעגן עמדה מוסרית לגיטימית בשאלת החרמתה של מוזיקה על בסיס אתני/
אלעד אוזן הוא פסנתרן ותלמיד מחקר לתואר מוסמך במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה.
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
231
דתי .שנית ,אראה כי אין כל תוקף לטענתם של מוזיקאים ,עם עליית הרייך
השלישי ,כי פעלו תחת כפייה או במצב של אי־ידיעה לגבי רדיפת המוזיקאים
יהודים .שלישית ,אטען כי דילמה מוסרית י כ ו ל ה להתקיים כאשר האמן
מקבל כמוסרי חלק מהאידאולוגיה הנאצית ,אך במקביל אראה כי הכרעתם של
מוזיקאים ברייך השלישי ל א נעשתה על רקע דילמה אשר ש נ י השיקולים
שניצבו לפתחה היו מוסריים .כל זאת ,באמצעות ניתוח אנליטי הנשען על מצע
עובדתי והיסטורי .בשינויים רלוונטיים ,הפרדיגמה המוצעת עשויה להיות
תקפה לדיון דומה ביצירה אינטלקטואלית אחרת ,ככל שהדברים אמורים לגבי
קורותיהם של היהודים ,בשלבים המוקדמים של שלטון הרייך השלישי.
הפילהרמונית של וינה חוקרת בעברה
באחרונה התפרסם מחקר היסטורי מקיף שהוזמן על ידי התזמורת הפילהרמונית
של וינה )2(.החוקרים בחנו מסמכים שטרם נחקרו ,ביניהם תיקים אישיים של
חברי עבר בתזמורת .ממצאים חדשים התגלו באשר לעברה של הפילהרמונית
של וינה .מסתבר ,כי השקפות ברוח הנאציזם רווחו בתזמורת כבר בשנת 1938
ימים בהם המפלגה הנאצית עוד הייתה מחוץ לחוק באוסטריה .רבע מהנגניםהיו רשומים כחברים במפלגה הנאצית ,כאשר ארבע שנים לאחר מכן ,שיעור
זה האמיר לכמעט מחצית 60 :מתוך 123נגנים ,יותר מאשר הפילהרמונית של
ברלין ,שבה 20נגנים היו חברי מפלגה רשומים ,מתוך 110חברי התזמורת.
חמישה מנגניה היהודים של התזמורת ,אשר גורשו ממנה נרצחו ,לאחר
מכן בשואה :הכנר מוריץ גלטאואר ,נשלח עם רעייתו אנה למחנה הריכוז
טרזיינשטדט בתאריך 14ביולי ,1942וזמן קצר לאחר מכן נרצחו; כמוהו הכנר
יוליוס שטוורטקה ,אשר נרצח באותו מחנה בדצמבר אותה שנה;( )3הכנר ויקטור
רובישטק נרצח יחד עם רעייתו בגטו לודז' ,ביוני ;1942נגן האבוב ארמין טירולר,
נרצח באושוויץ באוגוסט ;1944מקס שטרקמן ,כנר התזמורת ,נרצח אף הוא,
אך לא ברור באלו נסיבות.
האחרון ששימש כחבר הפילהרמונית של וינה ועודו בחיים הנו הכנר ולטר ברילי.
בשנת ,1941לאחר שגורשו ממנה הנגנים היהודים ,זכה ברילי במשרה בכירה
בתזמורת .כיצד הסביר את המזל הגדול אשר נפל בחלקו? "בזכות חוקי הגזע
הלא־אנושיים ,חוקי נירנברג ,התפנו משרות .אני קיבלתי אחת מהן".
80שנה חלפו מאז עלו הנאצים לשלטון ,אולם רק כעת מצאה לנכון הפילהרמונית
232
אלעד אוזן
של וינה לדון לעומק בעברה .להוותנו ,בירות אירופה מזמנות לנו מיצגים
אנטישמיים מן הזן ה"ישן" ,מפלגות בעלות צביון פשיסטי מתחזקות וחברי
פרלמנט מקנחים את נאומיהם במועל יד .רקמה זו של ישן־מתחדש מקנה
משמעות אקטואלית חריפה לדיון בשורשים הרעיוניים שאפשרו (ומאפשרים
כעת) את רענון "הפרדיגמה האנטישמית" ,אם מותר להתבטא כך ,שכן האידאה
האנטישמית ,לא פחות ואף יותר מאשר המשטר אשר נבט מתוכה ,היא זו אשר
הצריכה אז ,ומחייבת כיום ,מאבק בלתי מתפשר.
בין היכולת לדעת לידיעה המוחלטת
יש הטוענים כי סוג של ח ו ל ש ה מ ו ס ר י ת ,או כניעה בלתי רצונית לכוחות
חזקים מהם ,הביא אנשים כדוגמת ריכרד שטראוס ,וילהלם פורטוונגלר,
הרברט פון קראיאן ,קלמנס קראוס ,היינץ טיטיין ,ומוזיקאים בולטים נוספים
ברייך השלישי לשתוק ,להסכין או להתעלם באופן ברור מהאסון שפקד את
עמיתיהם למקצוע.
כבר בפתח הדיון ,אבקש להנהיר מושגית את ההבדל בין ידיעת האמת לבין
הידיעה המוחלטת שאכן אני יודע .בפישוט הדברים ,אף על פי שלדידי ,קיימת
אמת וכמו כן קיימת דרך להגיע לידיעת האמת ,אני גורס כי יש להפריד בין
היכולת לדעת ובין הידיעה המוחלטת שאכן אני יודע .אבחנה זו חשובה :בהנחה
שאיננו חותרים להבנייתה של תשתית מוסרית אמפיריציסטית במהותה ,הרי
שקו הגנה אשר חותר לערפולה עשוי להעיד על היתממות לא מעטה בכל הנוגע
להשתתה של אחריות מוסרית .שימו לב ,אינני טוען כי כל אדם אשר חי בגרמניה
בימי הרייך השלישי היה עשוי לדעת כי מטרתם הסופית של הנאצים הייתה
השמדתו הפיזית של העם היהודי .נהפוך הוא ,זהו בדיוק לוז טענתי :אין כל
צורך בקריטריון חיצוני כדי לעגן את התפיסה המוסרית לפיה החרמת היצירה
המוזיקלית היהודית (והמוזיקאים היהודים בכלל זה) ,הנה מעשה בלתי מוסרי
בעליל .יתרה מכך ,גם אם ברצוננו לתֵקף את תפיסתנו המוסרית בקריטריון חיצוני
כלשהו ,הרי ש"הרשימה השחורה" של מוזיקאים ואמנים יהודים התפרסמה סמוך
לעלייתם של הנאצים לשלטון )4(.מכך עולה כי גם באמצעות שיפוט מאוחר בזמן,
היה על אותם מוזיקאים לדעת ולהבין ,כי כשם שלא קיים מקום שבו מוזיקה
ומוזיקאים יהודים מוחרמים ומגורשים מעבודתם ,כך לא מוסרי יהא להשתתף
()5
בחרם מסוג זה ,אשר הוסדר בחקיקה מושתתת־גזע.
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
233
"לא ידעתי ...לא הבנתי ...נאלצתי"...
אחריות מוסרית ,אם כן ,היא הבסיס לדיון גופו .אך מדוע? ובכן ,ראשית בשל
העובדה כי עשיית מעשה רע אינה בהכרח הופכת אדם לרע בעצמו .שנית,
מאחר שהערכת המוסריּות במעשהו של מן־דהוא מתגבשת רק לאחר הערכה
בדבר אחריותו המוסרית למעשה ,ומכאן ,גם לעמידה על טיב אופיו של עושה
המעשה .כך ,למשל ,אדם יכול לבצע מעשה רע -אף ליטול את חייו של אדם
אחר -ובכל זאת ,בהתקיים תנאים מסוימים ,ניטה שלא להשית עליו אחריות
מוסרית למעשהו (אשר תגרור גם גנאי מוסרי) .האחריות המוסרית ,היא זו
שיוצרת את הקשר בין טיבו המוסרי של המעשה הרע אשר נעשה לבין טיבו
המוסרי של עושה המעשה .לא לחינם ,הטיעונים השכיחים של הסנגורים
במשפטי נירנברג ולאחריהם עסקו ,בסופו של דבר ,בווריאציות שונות של שאלת
האחריות המוסרית .רוב הנאשמים טענו כי פעלו כפי שפעלו ,פשוט מאחר
שהיו חייבים לפעול כך .טיעונים מסוג "לא ידעתי " ,"...לא הבנתי ,"...נאלצתי"...
נועדו ביסודם למטרה מרכזית אחת :הסרת האחריות המוסרית מן המעשה
הרע והמגונה .ומדוע כך? מאחר שהסרת האחריות המוסרית עשויה להשיל
גם את הפגם המוסרי מעושה המעשה .אכן ,זו הייתה האידאה ,לפחות ברמה
המוצהרת ,שהנחתה את מטרתו של תהליך הדה־נאציפיקציה ,לאחר המלחמה:
לאבחן את השותפים מבחינה רעיונית -ומשכך ,גם מוסרית -למעשיהם של
אזְלַת־ידה של ועידת פריז משנת ,1919וכישלונם המהדהד של
הנאציםָ )6(.
משפטי לייפציג ,לאחר מלחמת העולם הראשונה )7(,הביאו לחשיבה מחודשת,
ברמה התֵאורטית אך לא מעט גם בזו המעשית ,בכל האמור לגבי אופן הטיפול
בפשעי מלחמה שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה )8(.כאשר היה מדובר
באחריות אקטיבית ,הרי שהדילמה בהשתת האחריות המוסרית אינה מזדקרת
באופן חריף ,קיומה די ברור .ברם ,אחריות שנובעת מאידאולוגיה אשר הובילה
לפעולה הנה עניין חמקמק הרבה יותר .בכל מקרה ,כאשר היה ניתן להראות
כי לא דבק רבב אידאולוגי באדם ,אזי הרבה יותר קל היה לנקותו מאחריות
מוסרית ,או לגנותו בשלה.
()9
באתיקה מהדורת ניקומאכוס ,אריסטו מונה שלוש סיבות עיקריות אשר
בהתקיים לפחות אחת מהן ,ניתן לפטור (או להפחית בצורה משמעותית),
מאחריותו המוסרית של אדם למעשיו :כפייה ,לחץ ואיומים ,ואי־ידיעת הפרטים.
באשר ליסוד השלישי ,הרלוונטי לענייננו ,אריסטו מבחין בין אי־ידיעת כללים
לבין אי־ידיעת פרטים :לדידו ,אי־ידיעת כללים אינה פוטרת מאחריות ,אך אי־
234
אלעד אוזן
ידיעת פרטים עשויה לפטור מאחריות .הסיבה לכך ,לפי אריסטו ,היא כי מעשיו
הרעים של אדם נעשים בשגגה ,רק מאחר ששיווה בדעתו כי הם טובים .הרָשַע,
אם כן ,עשוי לפעול כפי שפעל ,אולם אי־ידיעת כללי המוסר אינה פוטרת אותו
מאחריות ,שכן תחת הנחת עבודה כזו לא היה כל טעם להטיל אחריות מוסרית
מלכתחילה .לעומת זאת ,מעשים שנעשו ויסודם בטעות ,בהיסח הדעת או
באופן מקרי ,נגרמים בשל אי־ידיעת פרטים אשר מתייחסים לפעולה ,ולפיכך,
רואים את עושה המעשה כאחד אשר פעל בעל־כורחו .ברם ,תנאי מרכזי להסרת
האחריות המוסרית הנו הבעת חרטה; אריסטו מבקש להפריד באבחנה זו את
רוע המעשה משאלת רוע עושה המעשה .במידה וממילא אין חרטה בלבו ,אזי
שוב ,אין כל טעם להפרדה.
טוסקניני ותזמורת הפליטים היהודים
בחשבון אחרון ,ניתן לאפיין את ההסבר לכשל המוסרי של המוזיקאים תחת
שלטון הרייך השלישי באמצעות שני טיעונים :האחד ,בכך שלא הייתה להם
ברירה אלא להסכים לסילוקם של מוזיקאים יהודים תחת איום של אלימות
או כפייה אחרת מצד הנאצים .נימוק זה מוטל בספק במידה רבה -כפייה
אינה מאופיינת בגוון אחד .אילו מחאה נחרצת נגד סילוק היהודים הייתה
מניבה גירוש למחנה מעצר או כיתת יורים ,אזי האחריות המוסרית הייתה
פוחתת במידה רבה .אך לא כך היה הדבר .הסיכון המעשי הגדול ביותר שנטל
מוזיקאי בשלב זה ,היה פיטורין מעבודתו )10(:סיכון לא קטן ,אך לא כפייה.
היו אנשים אמיצים שהתנגדו -ולא פוטרו; והיו כאלה שפעלו אחרת .אריך
קלייבר (מוזיקאי נודע ,ממוצא לא יהודי) בחר לעקור מארצו ולהתפטר
מתפקידו כמנהל האופרה של ברלין בשל מדיניות הנאצים (עובדה שמחלישה
את הטענה לפיה השאלה באשר לגורל המוזיקאים היהודים לא קיפלה בתוכה
שיקולים מוסריים) .ארטורו טוסקניני (אשר אמנם לא היה גרמני ,אך שילם
מחיר לא פעוט בשל עימותיו עם הנאצים) ,נקט בשורה של צעדים מעשיים:
הוא סירב לנצח בגרמניה -עוד בשנת - 1934והדיר רגליו מפסטיבל ּביירֹוית
היוקרתי; חתם בראשה של עצומה המביעה מחאה בעקבות החרם שנגזר על
המוזיקאים היהודים; פרש מפסטיבל זלצבורג וסייע בייסוד פסטיבל חלופי
בעיר לוצרן; בחר לבצע ,כהתרסה מול הנאצים ,דווקא יצירות של מלחינים
אשר הוחרמו ,דוגמת פליקס מנדלסון .ואולי המעשה הידוע מכולם ,מסעותיו
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
235
לארץ־ישראל בשנים 1936ו־ - 1938על חשבונו האישי -כדי לנצח על תזמורת
חדשה שרבים מחבריה היו פליטים יהודים ממרכז אירופה .טוסקניני סירב
לקבל כל שכר בעבור הקונצרטים" .מחובתו של כל אחד ללחום ולעזור למפעל
מעין זה בהתאם לאפשרויותיו ",העיר )11(.לימים ,יכונה מפעל זה התזמורת
()12
הפילהרמונית הישראלית.
מנדלסון ,מיירבר ,מאהלר
הסבר שני קשור לתנאי השלישי של אריסטו (אי־ידיעת הפרטים) אשר מופיע
באתיקה .כלומר ,יש לפטור את המוזיקאים מאחריות מוסרית פשוט משום
שלא ידעו את העובדות לאשורן ,וממילא לא שיערו בדעתם מה תהא התוצאה
הסופית של גירוש זה .אכן ,סביר להניח כי לא עלה בדעתם של המוזיקאים
הגרמנים (בתחילה) שזו תהיה התוצאה הסופית .המשימה ,אם כך ,הנה לבחון
האם המציאות העובדתית אכן הותירה כר פורה אשר יאפשר קיומם של
שדות רחבים ודינמיים של פרשנות לגביה ,והאם מציאות זו אכן אפשרה מעין
"ּ ְפטֹור" המשחרר את המתבוננים מהידרשות למשמעויות האמיתיות שלה.
בניגוד ל"צידוקים" המעשיים של חוקי נירנברג ,האנטישמיות הגרמנית בחיי
המוזיקה לא נשענה על טיעונים חדשים או היוותה תגובה לאירועים אקטואליים,
כמו המשבר הכלכלי הגדול או מלחמת העולם הראשונה .כבר במאה הי"ט,
הותקפו מוזיקאים יהודים ויהודים־מומרים בשל "השפעתם הרעה" על האמנות
הגבוהה ,השפעה שנבעה מעצם יהדותם ומן ההיסטוריה היהודית ,ובאה לכדי
תיאור במונחים כמו "נביבות"" ,רדידות ואפסות"" ,פטפטת חסרת נשמה",
"אקלקטיות"" ,מחסור בעמקות ביטוי" .דגש מיוחד ניתן ל"חיצוניות הדוחה"
של ההגייה היהודית ,שאופיינה בקולות כגון "נשפוף ,שרקוק ,זמזום וחרחור",
כפי שתיאר אותה ריכרד וגנר )13(.עירו של וגנר ,ביירוית ,בה גם שוכן עד היום
היכל האופרה האדיר שהוקם לכבודו ,אימצה את התנועה הנאצית עוד בתחילת
()14
דרכה ,שנת .1919
אל פליקס מנדלסון ,אותו מלחין "יהודי [אשר] ניחן בכישרון שופע מיוחד במינו
[אך] המעלות הללו לא יועילו לו כדי לכבוש אותנו בלב ונפש" ,ואל ג'אקומו
(יעקב) מאיירבר" ,פלוני מחבר מוזיקה" )15(,נוספה בחילופי המאות דמות נוספת
אשר שימשה מטרה מרכזית לחִציה של האנטישמיות הגרמנית המוזיקלית -
גוסטב מאהלר:
236
אלעד אוזן
בגיליון מספר 10שלנו ,מתאריך ה־ 10באפריל ,פרסמנו ידיעה על אישיותו
של מאהלר ,שנתמנה למנצח החדש של תזמורת האופרה שלנו .כבר
אז היה לנו מושג־מה על מוצאו של האיש הנערץ ,ולפיכך נשמרנו שלא
לפרסם אלא את העובדות העירומות על היהודי הלא־מזויף הזה .אנו מונעים
עצמנו לחלוטין מכל משפט קדום .תחיה ותראה נא העיתונות היהודית ,אם
מעטה התהילה שבו היא טחה עכשיו את אלילה לא יישטף בגשם המציאות
()16
כשהאדון מאהלר יתחיל למלמל ביידיש על דוכן המנצחים.
ציטוט זה ,משנת ,1897מקדים את ההתקפות הארסיות אשר שימשו להכפשתו
של מאהלר בהמשך .אם באותו זמן הדגש הושם על אופן הניצוח הססגוני שלו,
אשר דּומה כאמור למלמול יידישאי ,הרי שבהמשך כבר לא נזקקו המקטרגים
לטיעונים חדשים ,אלא הסתפקו במצאי הווגנריאני .כך ,למשל ,תיאר חוקר
ומבקר המוזיקה הידוע ,תיאודור קרויר ,את הבכורה של הסימפוניה הרביעית
של מאהלר ,בשנת ,1901בכתב העת :Die Musik
מי שקיווה שמאהלר יגלה התקדמות אל הבריא יותר ,שיפנה אל מקורות
הבראשית של כל האמנות ,אל הטבעיות ,חזקה שנחל אכזבה .אף לא זכר
של ראשוניות ,אף רעיון עצמאי ,אף תחושה מקורית ,אפילו לא צבעים
אמיתיים לתמונות המזויפות .הכול טכניקה ,חישוב ושקריות פנימית ,על־
מוזיקה חולנית ,סרת־טעם ]...[ .נדמה כאילו כישרון הקומבינציה המרשים
של המלחין התיז כאן את כוחותיו למען עצמו בלבד .בכל מקום גודש
של מהתלות תזמורתיות שנועדו לפרכס מפלצת סגנונית חסרת תואר,
()17
הקורסת תחתיה מרוב פרטים מבריקים.
במידה והסגנון ,הביטויים והטיעונים נשמעים מוכרים ,אין זאת אלא מכיוון
שהם אכן נאמרו בעבר .וגנר עצמו תיאר את אותו יהודי אשר מנסה לשקע
בתוכו את המוזיקה הלא־יהודית .מעשה חסר תוחלת זה מאופיין ב"חיצוניות
ללא כל עומק" ,ולפיכך:
רשמיו ממנה ,כשהוא חוזר ומקרין אותם כאמן ,קרים עד כדי זרות ,מוזרים,
אדישים ,לא־טבעיים ומסולפים ,כך שיצירות מוזיקליות יהודיות מעוררות
בנו ,לא פעם ,את הרושם כאילו מקריאים באוזנינו שיר מאת גתה ,למשל,
()18
בעגה יידישאית.
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
237
אופנבך ו"פשעיו"
ריקנות ,אקלקטיות ,גודש של מהתלות ,חוסר במקוריות ,אין־אונות ,יידיש -אלה
הטיעונים והדימויים אשר האנטישמיות המוזיקלית המוקדמת מתאפיינת בהם.
בשלב מסוים נעשה ניסיון לרכז תחת אכסניה אחת את כלל היבטיה :המדריך
לשאלת היהודים )19(,מאת תיאודור פריטש ,אשר הכיל גם פרק אודות "יהודים
במוזיקה" .ספר זה ,אשר הופיע לראשונה בשנת ,1887ועבר עדכוני מהדורות
רבים (גם תחת שלטון הנאצים) ,היווה את המדריך הראשי לכל אנטישמי נבוך
אשר ביקש ללמוד כיאות על מושא שנאתו .אך הוא רק שימש כבסיס לכתבים
ארסיים בהרבה אשר הופיעו בימי הרייך השלישי .אם המדריך עושה שימוש
בעיקר בדימויים הווגנריאניים ,הרי שבספרם של הנס בריקנר וכריסטה מריה
רוק ,אלפבית היהודים המוזיקלי ,הטון הופך רווי ארס עוד יותר והדימויים
מצויים כבר בשדה האנטישמיות הזואולוגית .כך ,לדוגמה ,תיארו את המלחין
היהודי ,ז'אק אופנבך:
הוא היה פורה מאוד ,ככל זבובי הפגרים ,ופשע בכתיבת 102יצירות בימתיות
בסך הכול ]...[ .אנו ,הגרמנים ,יכולים לקרוא לו רק אפנבך ( ,Affeכלומר
קוף) .הגרפומן הזה הפך לזמר הנודד של הכלכלה הצרפתית העצלה ,של
הלא־טבעי ושל השקריות ,זמר הפילגשים ,הסוטים והמופקרים .הוא סילף
()20
את סגנון הקרנבל הרייני הבריא והפרודי למשהו יהודי־יחמני־חולני.
תחת הנחת עבודה אשר ביקשה להביא בחשבון את האמור לעיל ,הערכתה
של מוזיקה ברייך השלישי נעשתה ,כביכול ,באמצעות שימוש בקריטריונים
"איכותניים" ,כאשר המדדים אינם מבוססים אלא על הדימויים הווגנריאניים
המוקדמים .מוזיקה מנּוונת ) ,)Entartete Musikביטוי אשר שימש את הנאצים
לשם סיווגה וקטלוגה של מוזיקה הלוקה בחוליים כאמור .הנאצים אף פרסמו
לקסיקון באותו שם ,ובו נכללו מלחינים אשר יצירותיהם "זכו" לתואר זה .כניסתו
של מלחין לפנתיאון המפוקפק נשאה בחובה בידוד ,החרמה ונידוי -מטרתו של
קמפיין "אמנות מנוונת" מלכתחילה .ואכן ,מלחינים אלה נמלטו בחלקם משטחי
הרייך (ארנולד שנברג ,פאול הינדמית -אשר היה גרמני אך נישא ליהודייה,
וקורט וייל); אחרים חדלו מהלחנה (בוריס בלכר ,אנטון וברן); ואחרים נשלחו
למחנות ריכוז ,שם נרצחו (ביניהם ,האנס קראסה וארווין שולהוף) .אך מעבר
לכך ,יש לציין כי כבר בחודש אפריל ,1933עם חקיקתו של "החוק לשיקום
238
אלעד אוזן
השירות הציבורי" ,פוטרו היהודים ממשרותיהם( )21בתזמורות הציבוריות ,בבתי
האופרה ,בקונסרבטוריונים ובתאטראות .אמנם ,מחאות נמרצות אפשרו להם
להמשיך בעשייתם האמנותית -אך בתנאי שזו תיעשה א ך ו ר ק במסגרת
בה האמנים עצמם יהודים ,אל מול צופים ומאזינים יהודים; כך הובטח בידודם
של מוזיקאים (ואמנים יהודים אחרים) .מתוך כורח זה נוסדה "הליגה לתרבות
יהודית" ( ,)Jüdischer Kulturbundפרויקט תרבותי אדיר ממדים ,אשר הודות לו
ניתן לאלפי יהודים בגרמניה להשתתף בהרצאות ,לצפות במופעי קברט ולהאזין
לקונצרטים ואופרות .מפעל זה התקיים -חרף הקשיים הכספיים והארגוניים
עד לחודש ספטמבר .1941הוא פורק מתוקף סעיף 1לצו הנשיאותי מתאריך()22
:28.2.1933הדבר נדרש לשם הגנה על העם והמדינה.
האם הדילמה היא מוסרית?
אדם אשר יודע מה עליו לעשות ,מבחינה מוסרית ,אך נמנע מלעשות זאת,
לא ניצב בפני דילמה מוסרית .הוא פשוט נכשל במבחן מוסרי .דילמה מוסרית
מתקיימת רק כאשר ישנה התנגשות -או התנגשות לכאורה -בין שני ציוויים
מוסריים .עם זאת ,יש להעיר כי הגבולות בין דילמה מוסרית ללא־מוסרית אינם
ברורים; ישנם מקרי ביניים רבים .אך דווקא עקב קיומו של טשטוש גבולין
מתמיד בין שני התחומים ,אינני חש כי קיים צורך מהותי לדון (לצורך טענותיי),
באבחנה זו .בקצרה ,הגישה המנחה אותי היא כי לא כל דילמה מעשית הנה גם
דילמה מוסרית .למשל ,אנו מבצעים הכרעות מעשיות כל יום וכדבר שביומו ,ולא
בכל הכרעה מסוג זה אנו מערבים שיקולים מוסריים.
הכרעתם של מוזיקאים ברייך השלישי ואלה אשר הסכינו עם גירושם של
המוזיקאים היהודים ,כך ֶע ְמּדָתִי ,לא נעשתה על רקע דילמה אשר שני השיקולים
שניצבו לפתחה מוסריים .טענה זו דורשת ביאור .בפתח הדברים יש לשאול,
מהם התנאים לביסוסה של דילמה מוסרית? ראשית ,תנאי ראשון דורש את
קיומה של אינטראקציה כלשהי בה מתקיים צידוק חזק לבצע פעולה ,Aוכמו
כן צידוק לבצע את פעולה - Bאולם Aו־ Bאינם יכולים (וזו בעצם מהותה של
הדילמה) ,לדור בכפיפה אחת .שנית ,הדילמה המוסרית מניחה לפתחו של המצוי
בה אלטרנטיבות אשר שתיהן שליליות מבחינה מוסרית ובאופן מהותי ,כלומר,
כל אלטרנטיבה אפשרית לפעולה -רעה (למשל ,תגרום בכל מקרה לפגיעה
בחפים מפשע) .שלישית ,קיים "תחום אפור" אשר בו אין ודאות מספקת כיצד
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
239
תשפענה הכרעותיו של מאן דהוא על חייו שלו .תנאי אחרון זה בהחלט עשוי
לסבך את הסיטואציה; אך אי־ודאות לכשעצמה אינה מניחה קיומה של דילמה
מוסרית (אם כי עשויה להעניק לאדם אשר חש בסכנה חמורה לחייו את הצידוק
לפעול באופן שאינו מוסרי) .בכל אופן ,ניתן להסתפק ,לצורך הדיון ,בשלושת
()23
המרכיבים אשר ציינתי לעיל; אלה מניחים את קיומה של דילמה מוסרית.
כעת ,עלינו לצרף מאפיין רלוונטי נוסף :הממד הטראגי (או הטרגדיה שבדילמה).
מקור המושג טרגדיה ,כידוע ,הנו בסוגה ספרותית־דרמטית אשר התפתחה והגיעה
לשיאה ביוון העתיקה ,בערך במאה החמישית לפני הספירה ,ביצירותיהם של
אייסכילוס ,אוריפידס וסופוקלס .אף על פי שהמושג "טרגדיה" ,כפי שאנו מכירים
אותו ,נוצר בחיבוריהם של פילוסופים גרמנים במהלך המאה הי"ט ,היצירה
הספרותית עצמה אכן עסקה בעיקר בשאלות היסוד המוקדמות של ההוויה
האנושית :משברים קיומיים ,גבולות הסבל והייסורים ,גאווה ,חטא ותשוקה .לאחר
שעובר הגיבור מסכת ייסורים ומשברים ,מסתיימת הטרגדיה (ברוב המקרים)
באסון צפוי ובלתי־נמנע )24(.רקימת הממד הטראגי אל הדיון נדרשת מאחר שלא
כל סיטואציה טראגית מערבת שיקולים מוסריים -בדיוק כשם שתיתכנה דילמות
שלא ניתן לתארן כדילמות מוסריות .הממד הטראגי יאפיין את הדילמה כמוסרית,
כאשר הסיטואציה בה נדרש אדם להכריע בה תיגע בשאלות מוסריות.
מי הם המוזיקאים שניצבו בפני דילמה מוסרית
בהשלכה על הדיון שלפנינו ,הממד הטראגי ,לכאורה ,אשר אפיין את הדילמה
בפניה ניצבו מוזיקאים ,בשנים שלאחר עלייתו לשלטון של היטלר ,הוא כי בנוסף
לכך שנגזר עליהם לעשות מעשה רע באופן מודע ,הרי בדיוק בשל כך ,מעשיהם
עתידים להמיט עליהם אסון .אך ניתוח פשוט יראה כי לא כך הם פני הדברים.
באופן פרדוקסלי ,היחידים שעשויים היו לטעון כי ניצבו בפני דילמה מוסרית הנם
אותם מוזיקאים אשר החזיקו באידאולוגיה הנאצית ,והאמינו בכל לבם בצורך
מוסרי להגן על האמנות הגרמנית מפני "הזיהום היהודי" .במקרה כזה ,ניתן לאפיין
את מצבם כדילמה מוסרית -בין הצורך לגונן על חברים יהודים מחד ,לבין הצורך
להגן על האמנות מהשפעתם השלילית של אלה הראשונים ,מאידך" .לכל אחד
[מהגרמנים] יש את היהודי הטוב שלו ",טען היינריך הימלר ,בתגובה לדרישות
חוזרות מחברי מפלגה שמהותן בהענקת "יחס מיוחד" לחברים יהודים )25(.אכן ,ניתן
לראות בכך דילמה מוסרית מבחינתו של הנאצי ,אך לא מבחינתו של אדם המתנגד
240
אלעד אוזן
לנאציזם ,או למצער ,שאינו מזדהה אתו .במקרה שלו ,מדובר פשוט בהתעלמות
מחובתו המוסרית .כך ,מוזיקאי אשר חושש למחות נגד פיטוריו של קולגה יהודי
איננו נמצא במצב של דילמה מוסרית .הוא יודע שהפיטורין אינם מוצדקים .הוא
עשוי להימצא במצב שבו יהא פטור מלבצע חובה מוסרית זו -למשל ,עקב כפייה
או פחד מוצדק -אבל אינו יכול לטעון כי הוא מצוי בדילמה מוסרית.
דוגמה שעשויה להמחיש את האמור אנו מוצאים אצל המנצח הנודע ואחד
מקברניטי התרבות בגרמניה של הרייך השלישי ,וילהלם פורטוונגלר .השנה היא
,1933שנת עלייתו של היטלר לשלטון .בעת הזו כבר החלו הנאצים ,כאמור לעיל,
לסלק מהתזמורות כל נגן אשר בעורקיו זרם דם יהודי .זמן קצר לאחר שהחלו
להיערך פוגרומים בבתי עסק של יהודים ועם עליית השפעתה של הרוח הנאצית
גם בהיכל התזמורת ,פרסם פורטוונגלר מאמר בפוסישה צייטונג ,ובו טען כי -
את המוזיקה לא ניתן לקצוב כמו שקוצבים לחם או תפוחי אדמה .אם
בקונצרטים לא יושמעו דברים שראוי להשמיעם ,ידיר מהם הקהל את רגליו.
משום כך ,איכות המוזיקה אינה עניין לאידאולוגיה כלשהי .היא עניין של
הישרדות .אם המלחמה ביהדות תמוקד באותם אמנים שהם חסרי שורשים
והרסניים ,אם היא תנוהל נגד אלה שירוויחו מזבל או וירטואוזיות ריקנית,
יש הצדקה למלחמה כזאת .המאבק ביחידים כאלה וברוח שהם מגלמים -
ולרוח הזו יש גם תומכים גרמנים -המאבק הזה לא יהיה יעיל אם לא ינוהל
בתעוזה וביסודיות המתאימות ]...[ .בפשטות ,חייבים לומר שלאנשים כגון
ולטר ,קלמפרר וריינהרדט ,וגם אחרים ,חייבים לאפשר גם בעתיד לעסוק
באמנותם בגרמניה .אני חוזר ואומר ,בואו ננהל את המאבק נגד הרוח
הפוחזת ,ההרסנית ,הרדודה ,אך לא נגד האמן האמיתי ,שהוא תמיד יצירתי
()26
ובונה בדרכו שלו ,ואינו חושב איך אחרים יעריכו את אמנותו.
הסטראוטיפים האנטישמיים
בעקבות דברים אלה זכה פורטוונגלר לשבחים חובקי עולם ,ומברקי עידוד
הגיעו מאמנים רבים אשר ראו בדבריו מענה ראוי להשקפת העולם הנאצית.
נראה כי הוא עצמו ראה חשיבות בעקירה של מוזיקה "יהודית" וראה ב"יהדות",
באופן כללי ,דבר שלילי אשר מלחמה בו היא מוצדקת מוסרית :היא מלחמה
נגד הריקנות ,הרדידות ,ותכונות "יהודיות" דומות .אך פורטוונגלר טען כי ניתן
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
241
לאבחן ,במסגרת המאבק ,בין ה"יהדות" לבין יהודים באופן פרטני.
בהנחה שהביע את דעתו הכנה ,אזי אכן היה נתון בדילמה מוסרית .אך פורטוונגלר,
אשר כאמור היה מודע לעמדתם של הנאצים כלפי אמנים יהודים ,דווקא מפנים
במכתבו את הסטראוטיפים האנטישמיים שביטאו ,תוך הפניית אצבע מאשימה
אל אלה אשר הנם "חסרי שורשי והרסניים"; אותם מלחינים שמתאפיינים
בהיותם "וירטואוזים ריקניים" ובעלי הרוח "הפוחזת ,ההרסנית ,הרדודה" .יוזף
גבלס ,תועמלן מוכשר ,זיהה את ההזדמנות והעדיף להתיר את פרסום מכתבו
של פורטוונגלר בצירוף תשובתו־שלו (ובכך הראה גם את "סובלנותו" כלפי
דעות שונות משלו) .אך הוא גם הבהיר מהן עמדותיה של האידאולוגיה הנאצית,
באומרו כי אמנות "אינה יכולה להיות רק טובה או רעה ,אלא מותנית גזעית",
וכמו כן כי "אמנים־ממש נדירים ,ועליהם להיות אמנים אמיתיים" .בהמשך
()27
מטעים גבלס ביבושת כי "אמן אמיתי אינו יכול להיות יהודי".
הדרך היחידה להפחית מאחריותו המוסרית על פורטוונגלר (וגם מזו של מוזיקאים
אחרים ברייך השלישי ,שהביעו התנגדות כלשהי לנאצים בתחילת שלטונם) ,הנה
לטעון כי אמנם היה מודע היטב למקומם של היהודים באידאולוגיה הנאצית ,אך
בה בעת האמין כי במידה ויוכל לסווג מספר אמנים יהודים כ"לא מנוונים" -חרף
יהדותם -אזי יעלה בידו להציל אחדים מהם .אך גם במקרה זה מזדקרת דילמה
מוסרית :האם רשאי אדם לתמוך בפומבי בגזענות כדי לסייע באופן פרטני לאנשים
ספציפיים שסובלים ממנה; אך בוודאי שזו דילמה שמאירה את מעשיו באור פחות
מגונה .פורטוונגלר ,מגדולי המנצחים בעת החדשה ,זה אשר חרף טרוניותיו הנרפות
כלפי מעשיהם של הנאצים ,ניצח בתאריך ,19.4.1942לרגל יום הולדתו של היטלר,
על הסימפוניה התשיעית של בטהובן (הכוראלית) ועל האריה המפורסמת מתוך
הסוויטה השלישית של י"ס באך ,לתשואותיהם של בכירי המפלגה )28(.ב־,28.1.1945
שלושה חודשים לפני שנכנעה גרמניה הנאצית בפני בעלות הברית ,ולאחר שסירב
כל העת לעזוב את גרמניה תחת שלטון הרייך השלישי ,הצליח פורטוונגלר להימלט
לשווייץ .הקונסול העניק לו ולמשפחתו אשרת כניסה.
אייכמן והאימפרטיב הקטגורי של קאנט
לאחר שהובא לישראל ,סיפר אדולף אייכמן בחקירתו ,לשופט יצחק רווה ,כי נהג
לקרוא את ביקורת התבונה המעשית של עמנואל קאנט" :אפשר אולי לסכמו [את
האימפרטיב הקטגורי של קאנט .א"א] במילים פשוטות :להיות נאמן לחוקים,
242
אלעד אוזן
להיות אדם ממושמע ,לחיות חיים מסודרים ,לא לבוא בהתנגשות עם החוקים.
זה אולי לשימושו של האדם הקטן ".ברם ,בהמשך הבהיר אייכמן כי חייו בהתאם
לציווי המוחלט השתנו "תחת לחץ והכרח של צד שלישי" (כלומר ,ברייך השלישי),
ובכלל" ,חומר כזה כמו של קאנט אינו מובן לאדם כמוני ,ואדם כמוני עם אפשרות
()29
ההבנה שלי יוכל לקחת מקאנט רק את הדברים הנכנסים לתחום דמיונו והבנתו".
אייכמן לא הפנים ,מן הסתם ,את העקרונות הדאונטולוגיים המתחייבים מאימוץ
השקפתו של קאנט באשר למוסר ,ולו בווריאציה כלשהי של הציווי המוחלט .אולם
לדידי הבהרתו חשובה ,בין השאר ,דווקא משום כך .בדיאלוג קריטון ,אשר הובא
מפי אפלטון ,טען סוקרטס כי התשובה על הקושייה "מה עליי לעשות?" אינה יכולה
להישאב מהתבוננות בדעת ההמון ,וכי על האדם להחליט בעצמו כיצד עליו לנהוג.
יהיה מי שיטען כי העובדה שסירב להימלט מן הכלא -בהסתמך על עקרונותיו
המוסריים -יוצרת בעיה מעשית באימוץ השקפתו; אך לפי סוקרטס ,עלינו לדון
בשאלות מוסריות בהסתמך על ש י ק ו ל ־ ד ע ת ,אשר יוליך אותנו אל אותו
"עיקרון שלאחר בדיקה מתגלה לי כטוב ביותר" )30(.סוקרטס האמין כי בריחה מהכלא
חותרת תחת עקרונות שהוא האמין בהם ,כמו החובה לכבד הסכמים .חשיבותו של
קריטון לענייננו (הגם שאיננו מחויבים לאמץ את כלל התובנות שהוא מציע) היא
כי החקירה בשאלות מוסריות מוטב כי תישען על ע ק ר ו נ ו ת מוסריים אשר
נ י ת נ י ם ל ה צ ד ק ה ,בניגוד לליקוט שרירותי של ערכים מזדמנים ,ללא כל עיקרון
מנחה ומצדיק .הלל הזקן ,לדוגמה ,גרס כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך -זו
התורה כולה" .הנה מסקנה אחת שעשויה לנבוע מהציווי המוחלט של קאנט )31(,זה
שאייכמן טען כי היה נר לרגליו ,הנה עיקרון מוסרי אחד -קוסמופוליטי ,נהיר -
אשר לא הנחה את קברניטי התרבות ,המדע והאקדמיה בגרמניה ,ערב עלייתם של
הנאצים לשלטון.
ניתן היה לסכם את הדיון בממרתו של הלל הזקן ובעיקרון הניצב בבסיסה ,אילו
הנחות היסוד עליו הוא מושתת אכן התקיימו ברטרוספקטיבה היסטורית בכל
האמור לגבי העם היהודי .אך בהיעדרן ,הוא עשוי להיראות אך מעין התפלפלות
סכולסטית ריקה מתוכן .מצטיירת ,אפוא ,תחושה כי הפסיפס אשר מתקבל מן
החקירה בשאלת האחריות המוסרית וגירוש המוזיקאים היהודים תחת שלטון
הרייך השלישי ,הוא פסיפס שחסרה בו משבצת מרכזית ,אשר בלעדיה אין לו
פשר כלל ,או שהפשר שניתן בו טועה ומטעה.
את המשבצת החסרה נסתת באמצעות עיון קצר בדבריו של אחד מגדולי
המחשבה בעת החדשה ,פרידריך ניטשה .הדברים שלהלן נכתבו למעלה מעשור
לאחר שנרפא בעצמו מן ה"מגפה" ,הגדרתו לאנטישמיות:
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
243
טרם פגשתי גרמני שיהא נוטה חיבה ליהודים ,ותהא תקפה כאשר היא
דחיית הלהג האנטישמי על ידי הזהירים והפוליטיים ,הן גם זהירות זו
ופוליטיקה זו אינן מכוונות נגד סוג הרגש ההוא בכלל ,כי אם נגד פריצותו
המסוכנת ,בייחוד נגד ביטויו חסר הטעם והמחפיר של רגש פרוץ זה -
()32
בנוגע לכך אסור שתהיינה אשליות כלשהן.
גם תורות המוסר לא ריפאו את ה"מגפה"
האנטישמיות הגרמנית ,כפי שתיאר אותה ניטשה בספרו המבקר את ה"ריקנות
המוסרית" של הוגי המאה שקדמו לכתביו ,היא פרטיקולרית במהותה .אך
ההיסטוריה מלמדת אותנו כי תֵאוריות אנטישמיות חדשות התפתחו דווקא
בסביבה שביקשה לטפח הוויה בעלת ממד קוסמופוליטי ,המבקשת לבולל את
הפרטיקולריזם היהודי .קאנט עצמו ,אשר בכתביו ביקש לשחרר את האנושות
מכבליה שלה ,החמיץ פנים כלפי העם היהודי שממאן לעלות על העגלה
האוניברסלית ,מתריס בשונותו המכעיסה .כך ,בחיבורו שנכתב בערוב ימיו,
בשנת ,1798הפציר ביהודים לקבל על עצמם את הנצרות (נוסף על לימוד התורה)
כדי שיעברו ל"דת התבונה" ,יזכו בשוויון זכויות אזרחי ,ובכך יביאו ,כלשונו,
ל"המתת חסד של היהדות" )33(,אותה דת אשר בניגוד לנצרות ,ראה בה אך מעין
חוקה פוליטית לדבקים בה )34(.והיה זה וולטר ,ממבשרי הנאורּות בצרפת ,אשר
הודיע ליהודים" :התעליתם על כל האומות במעשיות גסות ,בהתנהגות נלוזה
ובברבריות .אתם נענשים על כך; זה גורלכם )35(".הנה כי כן ,גם השקפת עולם
ותורת־מוסר אוניברסליות לא ריפאו את אותה "מגפה" .בכל אופן ,מעטים יחלקו
כי גם באותם ימים אופטימיים ,בשלהי המאה הי"ח ,בשעה שגילו המשכילים
האירופאים את נפלאותיה של התבונה האנושית ,האמינו כי יהא ניתן להתגבר
באמצעותה על כל מכשלות החיים -ואף בישרו כי התנהגותו המזיקה והבלתי־
רציונלית של האדם תהפוך להיות הערת שוליים להיסטוריה -אידאה קמאית
אחת ,בת־אלפיים ,סירבה בכל תוקף אז -ומסרבת בימינו -לעבור מן העולם.
"בנוגע לכך אסור שתהיינה אשליות כלשהן".
[על שיחות מפרות ,ידע רב ותמיכה מתמשכת ברצוני להודות למורי ,פרופסור אמנון רובינשטיין.
תודה לפילוסוף פרופסור ,Peter Singerאיש אוניברסיטת פרינסטון ,שסייע לי בגיבוש המחשבה הראשונית
לשאלת האחריות המוסרית .על הערות רבות חשיבות ברצוני להודות לידידי ,הפילוסוף ד"ר אביטל פלפל]
244
אלעד אוזן
הערות:
1 .1אריסטו ,אתיקה מהדורת ניקומאכוס ,תרגם י"ג ליבס (.)1973
2 .2ראו דוחות המחקר:
_ h t t p : / / w w w. w i e n e r p h i l h a r m o n i k e r. a t / i n d e x . p h p ? s e t
language=en&cccpage=history_ns
3 .3טרזין ,או טרזיינשטדט ( ,)Theresienstadtהנה מצודה השוכנת במחוז לאבם
בצ'כיה ,מרחק של 60קילומטרים לערך צפונית לפראג .במהלך מלחמת העולם
השנייה שימשה כמחנה ריכוז עבור היהודים שהתגוררו באזורי ה"פרוטקטורט" של
בוהמיה ומורביה ,וכמו כן עבור יהודים שהועברו אליה ממרכז אירופה ומערבה.
90%מהאסירים במחנה היו יהודים .מתוך 160,000אסירים יהודים שנשלחו לטרזין,
כ־ 19,000נותרו בחיים בסיומה של המלחמה.
4 .4דיון בהחרמת המוזיקאים היהודים ראו ,להלן ,בפרק העוסק בגורם ידיעת העובדות.
5 .5שמונה חודשים לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון ,בתאריך ,22.9.1933אסר
במפורש "חוק לשכת התרבות של הרייך" פעילות של יהודים במוסדות תרבות
שאינם יהודיים .אך כבר באפריל ,1933עם חקיקת "החוק לשיקום השירות
הציבורי" ,פוטרו יהודים ממשרותיהם במוסדות התרבות הציבוריים .ראו להלן,
בהערת שוליים 22והטקסט המוביל אליה.
6 .6על משפטי הדה־נאציפיקציה ראו:
Power Control in Germany and Austria,־Michael Balfour & John Mair, Four
46 (1956); Tom Bower, Blind Eye to Murder (1997); George Clare, Berlin־1945
47 (1989).־Days 1946
18־Telford Taylor, The Anatomy of the Nuremberg Trials: A personal Memoir, p. 12
83 (2001).־(1992); Peter Maguire, Law and War: An American Story, p. 76
147 (1981).־Bradley F. Smith, The Road to Nuremberg, p. 144
.9ראו אתיקה ,לעיל ,הערת שוליים .2לדיון בתנאים הפוטרים מאחריות ראו בעיקר
ספר ג' פרק א'.
.10ריכרד שטראוס ,לדוגמה ,קיבל את משרת נשיא לשכת המוזיקה של הרייך השלישי,
תמך בחרם על מוזיקה יהודית בגרמניה והחליף את ברונו ולטר ,בתפקידו כמנהל
תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג ,לאחר שזה סולק ממנה .שטראוס פוטר בשנת ,1935
לאחר שהתעקש לעבוד עם סטפן צוויג היהודי ,אולם כאשר נשאל מדוע לא עזב את
גרמניה כפי שעשו אחרים ,השיב רק כי "לגרמניה היו חמישים ושישה בתי אופרה;
לארצות־הברית היו שניים .זה היה מפחית מהכנסתי" .גם הרברט פון קראיאן ,אשר
סירב לדבר בפומבי אודות קורותיו תחת שלטון הרייך השלישי ,נימק את מעשיו
בטעמים תועלתניים גרידא .ראו:
Klaus Lang, The Karajan Dossier (1992); Harold Klawans, Toscanini's Fumble
(1988).
7.
8.
כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי -אחריות מוסרית ושתיקה
245
.11ראו בספרו של הווארד טאובמן ,טוסקניני ,עמ' .)1953( 167
.12ראו.Samuel Chotzinoff, Toscanini - An Intimate Portrait (1956) :
.13לדיון בביטויים מוקדמים לאנטישמיות מוזיקלית בגרמניה ראו :אלעד אוזן" ,פנטום
האופרה מוריד מסכה; 160שנה לפרסום מאמרו של ריכרד וגנר 'היהדות במוזיקה'",
כיוונים חדשים .)2011( 95 ,24
14.Joachim Kohler, Wagner's Hitler: The Prophet and his Disciple (2000); Michael
Karbaum, Studien zur Geschichte der Bayreuther Festspiele, p. 67 (1976).
.15אשר היו שני המושמצים העיקריים במאמרו של ריכרד וגנר "היהדות במוזיקה" .מופיע
בקובץ מי מפחד מריכרד וגנר :היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת ( 218רנה
ליטוין ,חזי שלח ,עורכים .)1984 ,מספרי העמודים מתוך המובאות להלן הנם מתוך
המקור הגרמני .ראו,Richard Wagner, Das Judenthum in der Music (Leipzig, 1869). :
הציטוטים מופיעים בעמודים 25ו־ ,27בהתאמה.
.16הציטוט מובא על פי Kurt Blaukopf, Mahler. Sein Leben, Sein Werk und SeineWelt In
)Zeitgenossischen Bilbern und Texten, p. 212 (1976
.17ראו ,Blaukopfלעיל ,הערת שוליים ,17עמ' .233
.18ראו "היהדות במוזיקה" ,לעיל ,הערת שוליים ,16עמ' .78
19.Theodor Fritsch (ed.), Handbuch der Judenfrage (1919).
20.Christa Maria Rock, Hans Bruckner, Das Musikalische Juden, ABC, p.28 (1935).
.21חוק זה ,כידוע ,קבע כי "עובדי ציבור אשר אינם ממוצא ארי" ,כלומר ,מי אשר הוריו
או סביו הוגדרו כיהודים ,יפוטר לאלתר ממשרתו.
22.Michael Kater, The Twisted Muse: Musicians and their Music in the Third Reich
(1997); Rebecca Rovit, “An Artistic Mission in Nazi Berlin: The Jewish
Kulturbund Theater as Sanctuary.” in Theatrical Performance during the Holocaust:
Texts, Documents, Memoirs. Ed. Rebecca Rovit and Alvin Goldfarb (1999).
.23לדיון ופיתוח של תובנות נוספות עליהן מבוססים הדברים לעיל ראו בספרו המכונן
של ) .Alan Donagan, The Theory of Morality (2nd Ed 1979כמו כן ,ראו במאמרו:
309 (1984).־ Consistency in Rational Moral Systems, 81 Journal of Philosophy, pp. 291
" .24סירוב [לשחוט את בתו ,איפיגניה] משמע כיליון ",כך מבכה אגממנון של אייסכילוס
את מר גורלו ,אך "כיליון לא פחוּ ת יבוא עליי אם אשחט את בתי ,חמדת המשפחה,
וליד המזבח בדם נערה אטמא ידי אב .כיצד אפשר כעת להיוושע?" מוסרית ,אגממנון
לא יכול להיוושע ,שכן מדובר בשני ערכים שלא ניתן ליישבם .ראו אייסכילוס,
אגממנון ,תרגם אהרן שבתאי ,עמ' .)1990( 42-41
.25היינריך הימלר ,מתוך נאום בפני קציני אס־אס בכירים מתאריך ,4.10.1943בעיר פוזן,
כיום בפולין .ראו גם בספרו המקיף של:
Richard Breitman, The Architect of Genocide; Himmler and the Final Solution (1991).
.26פוסישה צייטונג .11.4.1933 ,ראו עוד בספרו של:
Hubert Schonzeler, Furtwangler (1990).־ Hans
246
אלעד אוזן
.27במאמר שפרסם יוזף גבלס בברלינר לוקל־אנצייגר.11.4.1933 ,
."Great Conductors of the Third Reich: Art in the Service of Evil" .28המדובר בסרט
וידיאו בן 53דקות שפורסם בשנת ,1997ובו צילומים מחגיגות יום הולדתו ה־53
של היטלר .פורטוונגלר נצפה שם מנצח ,בין השאר ,על הסימפוניה התשיעית של
בטהובן.
.29ת"פ 40/61היועץ המשפטי נ' אדולף אייכמן ,ישיבה מספר ,20.7.1961 ,105בעמ'
.1518ראו בתמלול הישיבה:
־88CC־42CA־A94D־http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/A49350C1
B0CB5BE46E5B/12202/Vol3_p101111.pdf
.30אפלטון ,קריטון ,43a ,מופיע בחייו ומותו של סוקרטס ,תרגם שמעון בוזגלו ,עמ' 115
(.)2008
.31כפי שקאנט עצמו טען בספרו ,בגרסה הלטינית של הממרה."quad tibi non vis fiery" :
ראו הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות ,עמ' .97תרגם מ' שפי ,מהדורה שנייה
(.)1950
.32פרידריך ניטשה ,מעבר לטוב ולרוע ,סעיף .251תרגם ישראל אלדד (.)1967
.33עמנואל קאנט ,ריב הפקולטות ,תרגם יפתח הלרמן־כרמל ( ,)2007עמ' .57
.34עמנואל קאנט ,הדת בגבולות התבונה בלבד ,תרגם נתן רוטנשטרייך ( ,)1985בעיקר
עמ' 114ואילך.
35.Voltaire, Toleration and Other Essays, (trans. Joseph McCabe, 1912) p. 251.
n
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
האידאליזציה של הגירה ונדודים בחסידות חב"ד
אלון דהן
בדרך כלל ,נהוג לראות את הגלות ,ובייחוד את הקטסטרופות המתלוות אליה,
כדבר שלילי .על פי רוב ,נטו הוגים יהודים ושאינם יהודים לתלות את צרות
הגלות והעקירה בחטאי הפרט או החברה .הגלות נתפסת ,לא פעם ,כסוג של
עונש ,כדבר שלילי אשר איננו נושא כל תכלית חיובית .על אחת כמה וכמה,
כאשר מדובר בגלות המתאפיינת לא רק בעקירה מאונס ובגירושים ממולדת
אחת לאחרת ,כי אם גם בגזירות גוף ונפש שהיו מנת חלקו של העם היהודי,
משחר ההיסטוריה ועד לשיאן בשואת יהודי אירופה .אירועים אלה הובילו,
על פי רוב ,לשתי מסקנות מנוגדות :האחת ,לפיה מאורעות גדולים מעין אלה
מוכיחים ,פעם אחר פעם ,כי אין אלוקים ,ואם הוא ישנו ,הרי שהוא לא מתעניין
בברואיו ,ואין זה משנה אם הם מאמינים בו אם לאו .השנייה ,לפיה אם אכן באו
על העם אסונות בסדר גודל כזה ,הרי שלא ניתן ליחסם לרשעותו ולאטימותו של
הקב"ה ,שהוא טוב ומיטיב ,כי אם לחטאי העם.
ד"ר אלון דהן מרצה בחוג למחשבת ישראל ,האוניברסיטה העברית בירושלים.
248
אלון דהן
עמדת חב"ד ותורת הניצוצות של האר"י
לפי ר' יצחק לוריא אשכנזי ,האר"י ( ,)1572-1534חווה הקב"ה ניסיון בריאה
ראשון ,שכשל .המיתוס הלוריאני גורס כי לפני בריאת העולם התפשט אורו
האין־סופי של האל במרחבי קיומו האין־סופיים ,דבר שלא אִפשר כל בריאה של
מציאות לעומתית כלשהי .רצונו של האל לגלות את שפע תכונותיו החיוביות
הצריך בריאה לעומתית ,עמה יוכל להיטיב ולה יוכל לגמול חסד .לצורך כך,
צריך היה הקב"ה לגשר על הפער שבין האין־סופי לסופי ,בין הבורא לנברא.
כדי לאפשר מקום לבריאה צמצם עצמו האל האין־סופי ויצר חלל פנוי ,המכונה
בספרי המקובלים "טהירו" )1(.בשלב ראשון ,הוא ניסה לצקת את שפע אורו
האלוהי אל תוך כלים ,המכונים "ספֵירות" .הניסיון הראשון הזה נכשל ,שכן עם
יציקת האורות הרבים נשברו הכלים ,והם והאור שהיה בתוכם נפלו אל מעמקי
הקליפות והחומר .הניסיון השני אמנם צלח ,אבל חלק לא מבוטל מניצוצות אורו
של הקב"ה נותר כלוא תחת ממשלת הקליפות ,החומר והרוע ,כתוצאה מהשבירה
שהתחוללה בניסיון הבריאה הראשון .תהליך שבירת הכלים ונפילת הניצוצות
מטה ,כונה על ידי תלמידו הגדול של האר"י ,ר' חיים ויטאל (,)1620-1543
"סוד מיתת המלכים" .שבעת המלכים הקדומים שמתו ,הם שבע ספֵירות הבניין
שנשברו ואורן נפל יחד אתן מטה.
מכאן ואילך נמצאת הגדרת הפרקטיקה היהודית והדת היהודית ,על כל היבטיה
המעשיים והתיאורטיים ,כמערכת שליחותית .ניצוצות אורו של הבורא ,הכלואים
בשביים ,הם־הם אברי השכינה המתייסרת בגלות .מעתה מצּווה היהודי להשתמש
בפרקטיקות היהודיות ,כדי לגאול את השכינה מגלותה .היהדות כולה הופכת כלי
מרכזי לגאולה זו והיהודי הופך לשליח האל ,אשר באורח חייו תלויה גאולת
השכינה וגאולת העולם כולו.
מיתוס שני ,הקשור לענייננו ומופיע בכתבי האר"י ,מתאר את חטא האדם
הראשון ,באכילה מעץ הדעת טוב ורע ,כחטא ארכיטיפי ,אשר בגינו נתערבו
יחד ניצוצות הטוב וקליפות הרוע הדמוניות ויצרו עירוב תחומין ,אשר מהווה
במהותו את גלות השכינה .אילו לא היה חוטא האדם הראשון בחטא עץ הדעת,
היו ניצוצות הקדושה עולים כבר בשבת הראשונה שלאחר הבריאה והגלות
היתה נמנעת לחלוטין .חטא האדם הראשון הנציח את הגלות והוליד את הצורך
במלאכת ה"תיקון" המוטלת על הברואים כולם ,ובייחוד על העם היהודי .הקלקול
נוגע לכולם וכך גם הגלות ,משום שאדם הראשון היה כלול מנשמות כל הדורות
כולם ,ולכן חטאו הביא קיום לרוע היונק מן הטוב ולמוות שהוא תוצאת הרוע.
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
249
שני המיתוסים הללו תוארו בהקשר זה על ידי האר"י באופן הבא:
בסוד המלכים שמתו וצריכים בירור לעולם ...ואם לא חטא אדם הראשון
היה הכל נתקן ...ולא היה צורך לזה העולם התחתון כלל ,שכל כוונת בריאת
העולם הזה הוא לצורך הבירור ...וזה היה החטא של אדם הראשון ,שאכל
מעץ הדעת טוב ורע שהיה מעורב ,ואם הוא לא היה חוטא בזיווג העליון אשר
נעשה בליל שבת ,היה מתפרד הטוב מן הרע לגמרי ,והיה הטוב מתברר
למעלה והרע יורד .וכיון שחטא ,נשארו מעורבים ,ונפלו מנצוצות הקדושה
בתוך הקליפה .והנה כל מעשי המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו ,וגם
המיתה ,הכל לצורך הבירורין הללו ,ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא משיח
בעזרת השם .וזהו עניין המטר היורד מלמעלה ,וגורם להוציא הצמחים .כי
מי נתן אותם הצמחים שיוצאים מן העפר העכור הזה? אלא הם ניצוצות
הקדושה המעורבים בתוך הקליפה ,ויוצאים לחוץ .והנה עניין הבירור הוא,
כי יורד אור עליון מן הקדושה של מעלה ,ואז הניצוצות של הקדושה אשר
בעמקי הקליפות ,עולים לקראת האור היורד ומתדפקים ועולים ומתבררים.
והנה המטר הוא האור העליון היורד מלמעלה ,שהם מים דוכרין ,וכנגדם
עולים המים נוקבין ,שהם הניצוצות כאמור ...משום שניצוצות אלו שהם מן
הקדושה ,והם אסורים בכבלי ברזל בעמקי הקליפה ,והם מתאווים וחושקים
לעלות אל מקורם ,ואין לאל ידם עד שיהיה להם סיוע מן העליונים ...ולהיות
כל טובתנו תלויה בזה הבירור ,כי כשיושלם כל הבירור אז יבוא משיחנו
()2
בעזרת השם...
השינוי באופי חסידות חב"ד
עבודת הבירורים המתוארת כאן ,מטילה על היהודי את מלאכת המיון וההפרדה
של הטוב מן הרע אשר נתערבבו בחטא אדם הראשון .עם סיום העלאת ניצוצות
הקדושה מן העולם התחתון תושלם עבודת הבירורים ,יתגלה המשיח ותושלם
הגאולה .המטר ,המסמל כאן את המשכת השפע העליון מטה ,מכונה מים דוכרין.
בעזרת האור הגדול הנמשך למטה מתעורר האור התחתון ,השבוי בעמקי החומר
והקליפות ,ועולה לקראתו ,והוא מכונה "מים נוקבין" .תהליך זה ,של המשכה
והעלאה של השפע האלוקי ,מתקיים באמצעות הנכחת רצון האל בעולם וקיום
המצוות .מצוות הבורא ,המגלות את רצונו ,קושרות את מצווה המצוות ,האל ,עם
250
אלון דהן
האדם המקיימן ועם החפץ או המקום בו הם מתקיימות .האור העליון סופח אליו
את ניצוצות האור הכלואים בתחתונים ,ומשיב את הסדר השמימי למתכונתו
הראויה .ואולם כאן מונחת במובלע הנחה נוספת :גאולת העולם תלויה בגאולת
הניצוצות כולם ובסיום מלאכת הבירורים על ידי העם היהודי .ומאחר וניצוצות
הקדושה נפלו ונתפזרו בעולם כולו ,חייב העם היהודי לחיות בפזורה ,אכן בגלות,
כדי למלא את שליחותו הרמה ,בה תלויה גאולת השכינה וגאולת העולם כולו.
נמצא כי הגלות בכתבי האר"י איננה (רק) עונש ,שכן היא נושאת משמעות חיובית
והכרחית .היהודים נתפזרו אל בין האומות כדי לגאול את ניצוצות הקדושה מן
העולם כולו ,ועל כן אין לראות בגלות תופעה שלילית ,כי אם גם ,ואולי בעיקר,
הכרח אשר בו תלויה גאולת הפרט ,גאולת העם היהודי ,גאולת העולם וגאולת
השכינה והאל.
בחסידות חב"ד ,בשני הדורות האחרונים ,נקבעה השקפה קבלית זו ,בכמה
וריאנטים שלה ,כהשקפה מכוננת .אופייה של חסידות חב"ד שּונה באופן קיצוני,
מרגע שהחסידות קיבלה על עצמה את ההנחיה הקבלית ,לפיה חובת היהודים הנה
זיכוך העולם והמשכת אורו הגדול של הקב"ה אל המציאות .זאת היא ,למעשה,
מהותה של הגאולה .תיקון עולם במלכות שדי מחייב פיזור וחיי גלות ,ואף נותן טעם
לגזירות השמד -גירוש ,הגירה וגלות גאוגרפית וייסורים .יתר על כן ,היא מחייבת
השקפה הרואה בקבלת גלות ,ברמת הפרט ,כדבר הכרחי וכשליחות מבורכת .מתוך
השקפה זו פיתחו שני האדמו"רים האחרונים של חב"ד ,ר' יוסף יצחק שניאורסון,
הריי"צ ( ,)1950-1880וממשיכו ר' מנחם מנדל שניאורסון ,רממ"ש (,)1994-1902
את תורת השליחות המסועפת של חב"ד ,כאשר בפועל נגזרה על השליחים השונים
גלות ,לעתים לעולם ,למקומות נידחים ,לעתים ללא כל אפשרות לקיים אורח חיים
()3
מינימלי (מקוואות ,אוכל כשר ,בתי חינוך וכיו"ב).
על התורה להגיע לכל מקום בעולם
הימצאותו של אדם במקום כלשהו הנה תוצאה ישירה של השגחת האל על
ברואיו ,והיא נושאת מטרה ברורה :האדם הוא שליח האל בגאולת העולם
ובגאולת השכינה ,ועל כן חייב הוא למלא את שליחותו בכל מקום שאליו הוא
מגיע .יתר על כן ,שורש נשמת האדם נעוץ בעולם העליון והיא חלק אלוה ממעל.
האר"י הסביר ,והשקפה זו הייתה ליסוד בחסידות חב"ד ,שכל אדם קשור לחלק
מסוים מניצוצות השכינה השבויים בעולם החומר .לכן ,לעתים אדם יכול להגר
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
251
למקומות מסוימים בניגוד לרצונו ,מפני שכך גזרה השגחת הבורא עליו ,לצורך
גאולת הניצוצות השייכים לשורש נשמתו והמצויים במקום אליו הגיע .הריי"צ
הסביר את הפסוק שבכותרת סעיף זה בכמה אופנים ,ולהלן אחד מהם הנוגע
לענייננו:
דוד אומר :מה' מצעדי גבר כוננו ,כי כל אדם באשר הוא אדם ,צריך לדעת
נאמנה ,כי שליח ההשגחה העליונה הוא ,להאיר אור תורה ועבודה דוקא
באותו המקום ובאותה הסביבה שהוא נמצא בה על פי גזירת ההשגחה
()4
העליונה...
לפי תורת חב"ד ,האל גנז את שפע אורו בתורה ,ולכן על התורה להגיע לכל מקום
בעולם ,כדי להנכיח את אורו של הקב"ה בכל מקום בעולם .הנכחה זו מזככת
את העולם התחתון ומגלה בו אלוקות ,וקיום המצוות על ידי היהודים גואל
את ניצוצות הקדושה השבויים במציאות ומחבר אותם עם שורשם בעליונים.
מהלך זה ,של התערות האל בעולמו ,של חיבור הבורא עם בריאתו ,מכונה בחב"ד
"דירה בתחתונים" .מטרת עבודת האדם במציאות התחתונה היא להפוך את
העולם למשכן ולבית לקב"ה ,ולכן על היהודים להגיע לכל מקום כדי להכשיר את
העולם לשם כך .ברוח זו כותב ר' מנחם מנדל שניאורסון:
וככתוב" :מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" -יהודי צריך לדעת שכאשר
הוא הולך ממקום אחד למשנהו ,הרי אינו הולך בעצמו ,אלא שמוליכים
אותו מלמעלה ,והכוונה היא לשכן שמו (של הקב"ה) שם .לפרסם אלוקות
במקום שהוא נמצא .ובפרטיות יותר :...לכל אחד מישראל יש תעודה רוחנית
בחיים ,והוא להתעסק בעבודת הבניין ,לעשות דירה לו יתברך .וכל אחד
באשר הוא ובכל מקום שהוא ,צריך להתעניין בכל מאמצי כוחו ,למצוא
איזה פרנסה רוחנית כמו שהוא מחפש אחר פרנסה גשמית .והוא לפי
שדרכו של הקב"ה -יחפץ ...כי יש שני דרכים :דרך הטבע ושלמעלה מדרך
הטבע ,העולם בראו הקב"ה להיות נראה כמו שהוא בדרך הטבע ...והוא
דרך אלקים .תורה ומצוות הם דרך הויה ,והיא המשכה שלמעלה מהטבע
בטבע ...זאת אומרת ,שבדיוק כמו שבמדבר היו המסעות "על פי ה'" ,כך
גם המסעות של יהודי במשך כל הדורות ,כולל גם בזמן הגלות ,עד לדורנו
זה ,דרא דעקבתא דמשיחא -הנה בכל המסעות איננו הולך בעצמו ,אלא
()5
הקב"ה מוליך אותו!...
252
אלון דהן
השליחות המוטלת על היהודי
על היהודי מוטלת שליחות לחבר את מה שמעל לטבע ,המכונה בשם הוי"ה ,עם
הטבע המכונה בשם אלוקים .התורה היא האמצעי הבלעדי לכך ,והאדם חייב
למלא את שליחותו בזה בכל מקום בו הוא נמצא .נמצא כי הגלות כולה ,וכל
הגירה והגירה הכלולה בה ,אינן אלא פרי תכניתו של האל ,והיא מכוונת לתכלית
מרכזית אחת :הגאולה .מתוך השקפה זו נולדה גישה אופטימית ,המחבקת את
הגלות ואת טלטולי העם היהודי ממדינה למדינה ,משום שלכל הטלטולים הללו
יש משמעות ,וזוהי שליחותו של היהודי בעולם:
לאמיתו של דבר -יש בכל נברא שבעולם ניצוץ אלקי שמהוה מחיה ומקיים
את מציאותו של הנבא ,ולא רק ניצוץ אלוקי סתם ,כי אם כח העצמות...
אמנם מצד הבריאה עצמה -אין הדבר בגילוי במציאותם של הנבראים,
כי אם בהעלם ...וכדי שעניין זה יהיה בגילוי -דרושה הקדמת עבודתו של
יהודי לגלות ולפרסם אלקות בעולם ...ידועה תורת הבעש"ט ...שכאשר יהודי
בא למקום מסוים ,אין זה מעצמו ,כי אם מפני שההשגחה העליונה הביאה
אותו לשם ...והכוונה בזה ...כדי למלא את שליחותו של הקב"ה ...ומכיון שכן,
הרי מובן שיהודי אינו יכול להסתפק בכך שישב במקומו ומשם יפעל בעולם
כולו ...אלא עליו לבוא בעצמו למקום רחוק ,עד לפינה נידחת ...ועל ידי זה
()6
ממלא את שליחותו של הקב"ה -לשכן שמו שם...
בשעתו ,הסביר הריי"צ כי עשר ג ָלויות גלתה לובביץ' )7(,כמעין פראפרזה על דברי
חז"ל ,לפיהם "אמר רב יהודה בר אידי א"ר יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה...
וכנגדן גלתה סנהדרין( "...בבלי ר"ה ,לא ע"א־ע"ב) .גלות השכינה של עם ישראל
איננה דבר פשוט מבחינה קבלית .השכינה ,המזוהה עם ספֵירת מלכות ,נמצאת
בגלות וגלותם של ישראל ,אינה אלא אינדיקציה לכך שעבודת הגלות ,זיכוך
העולם והעלאת הניצוצות לשורשם ,עדיין לא נסתיימה.
חצי הכדור העליון וחצי הכדור התחתון
הריי"צ קשר את מושג גלות השכינה עם הג ָלויות שנגזרו על חצר לובביץ' ,לאורך
שנותיה .משמעות הדבר היא ,שהשפע האלוקי הגנוז בתורת חב"ד נע ומניע
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
253
יחד עמו את חצר לובביץ' כולה ,מגלות לגלות ,בשליחות עליונה לזיכוך העולם
והכשרתו לקראת הגאולה ־ גאולת ישראל ,גאולת העולם וגאולת השכינה .תכלית
הגלות האחרונה ,כפי שהסבירו שני האדמו"רים האחרונים ,היא להביא את אור
התורה ,על השפע האלוקי הגנוז בו ,אל המקומות בהם לא היה גילוי תורה עד
כה ולהפוך את ארץ העמים לארץ הקודש .הריי"צ נהג לומר כי בחצי הכדור
התחתון לא היה גילוי תורה )8(,וכוונתו :חצי הכדור התחתון מתייחס לחצי השני
של כדור הארץ ,להבדיל מחציו העליון בו נכללים ארץ־ישראל והר סיני .מתן
תורה התרחש בחצי העליון ,ויחד עמו משך על פני החלק העליון גילוי שכינה.
ואולם ,גילוי זה נעדר מן החלק התחתון ,עד אשר הגיע אליו הריי"צ ,בראשית
שנות הארבעים ,כאשר התיישב בארצות־הברית .לפי הריי"צ באיגרת זו ,הקב"ה
נתן מקצת שפעו במתן תורה ,ושפע זה נתגלה בחסד עליון רק על פני חצי הכדור
העליון .עבודת המשכת השפע לחציו התחתון מחייבת עבודה במסירות נפש
על ידי בני האדם ,ומכאן הצורך בגלות לובביץ' לארצות־הברית ולאוסטרליה.
ג ָלויות אלה מוסברות על ידי ר' מנחם מנדל שניאורסון ,בהתייחסותו לצורך
בבניית בתי קדושה וערי קדושה כדי לזכך את העולם ,באופן הבא:
וכל זה (=בניית בתי הקודש .א"ד) ,הן בנוגע למקומות שבהם דרים כבר
רבים מישראל [החל מארצנו הקדושה ,וגם בחוץ לארץ ,כולל ובמיוחד
בשכונה זו ,שבה חי ופעל כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו במשך
עשר שנותיו האחרונות ,]...והן בנוגע למקומות שבהם דרים רק מעטים
מישראל ,עד למקומות הכי נדחים בקצווי תבל -אשר גם למקומות אלה
שלח ושולח כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו את שלוחיו ,באופן
ד"לך לך מארצך" כדי להפיץ התורה והיהדות אצל היהודים הנמצאים
שם ,ולברר ניצוצות הקדושה שבמקומות אלה ,עד שפועלים בירור וזיכוך
העולם כולו להיות דירה לו יתברך )9(...ובהערה מוסיף הרבי מלובביץ'... :מאז
שאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך גו' ...הותחל סוד הבירורים,
ועל פי גזירת ההשגחה העליונה האדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות
הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם .וממשיך לבאר שהצדיקים שהם
בעלי ראיה רואים הם באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים
שמה בעצמם .ומזה מובן גם בנוגע לענין השליחות -ששולחים תלמידיהם
למקום שבו נמצאים הניצוצות הצריכים להתברר על ידם .ובהערה נוספת
על אתר מוסיף הרבי :להעיר ,שבואם של בני ישראל גם למקומות רחוקים
עד לקצווי תבל נתחדש בדורות האחרונים ,שרק אז הגיעו יהודים לחצי הכדור
254
אלון דהן
התחתון ,כמו במדינה זו [ארצות־הברית .א"ד] וכן באוסטרליה וכיו"ב ,ומוסיף
והולך כי ככל שהולכים ומתקבים לביאת המשיח יש צורך לסיים ולהשלים
()10
את בירור הניצוצות שנמצאים בכל קצווי תבל עד לפינה נידחת.
משמעות הדברים היא ברורה :כדי לסיים את הגלות ,יש להביא את אור התורה
ולברר את ניצוצות הקדושה בכל מקום בגלות .מכאן ,שחב"ד חיה בצל הפרדוקס
התאולוגי הבא :תכלית התורה והיהדות היא הגאולה וסיום הגלות והנדודים.
ואולם הדרך להגשים תכלית זו מחייבת קבלה ואידאליזציה של הגלות והפיזור,
כאמצעי הכרחי לגאולת העולם .ההגירה ההמונית וחיי הפזורה החסידית המנותקת
ממרכזה בחצר לובביץ' ,ניו־יורק ,אינם רק עניין טכני ,פועל יוצא של גזירות ושל
מעשי שליטים אטומי לב ,כי אם גם תוצר של רצון וכוונה עצמית של החסידים ושל
העומד בראש חסידות חב"ד ,אשר ראו בגלות אמצעי הכרחי להגשמת הגאולה.
משיח בפתחה של רומי
רבים תמהו ,לאורך השנים ,כיצד זה הרבי מלובביץ' ,אשר נלחם למען שלמות
הארץ והתעניין מאוד בכל מה שנעשה בה ,עד שלימים חלק מן הציבור החל
לראות בו מעין אדמו"ר ציוני ,דבר שלא היה ולא נברא ,לא בא אפילו לביקור
בארץ .תשובה ברורה לא ניתנה לעניין זה ,להוציא כמה אמירות שמחיבורן יחד
ניתן אולי למצות השקפה כלשהי .באחת מההתוועדויות אמר ר' מנחם מנדל:
ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם .ובכן :זהו עניין
שאינו תלוי בי ,ובינתיים אינני יכול לעשות זאת ,אבל אין לזה שייכות לכל
השאר חוץ ממני .אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי ,ואם זה נוגע
()11
שהם ידעו או לא ידעו...
משמעות הדברים היא שישנה חוקיות כפולה :האחת לכלל החסידים והשנייה
לאדמו"ר .ואולם ,על פניו נראה כי עניינים אלה אשר ייחדו את הרבי משאר חסידיו
היו כמעט כולם קשורים בתפיסתו העצמית כמשיח ,וכמנהיג עם ישראל כולו
בימי הגלות האחרונים .באחת מפגישותיו עם רממ"ש ,שאל אותו אריאל שרון
מדוע הוא איננו עולה ארצה עם חסידיו ,הרי זה בדיוק מה שעושים מפקדי הצבא,
שצועקים "אחריי" בזמן שהם מובילים את חייליהם לקרב .ענה לו הרבי ,שזה דומה
"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"
255
לרב חובל העומד על ספינה טובעת וצועק "אחריי" ,כשהוא יורד ראשון לסירת
ההצלה ומשאיר את נוסעי האנייה לטבוע .במקום אחר טען הרבי כי כאשר עומדים
בתוך היער לא מצליחים לראות את היער היטב ,וכאשר יוצאים ממנו רואים את
כולו כראוי .ואולם אין ספק ,שרממ"ש נמנע מלהגיע ארצה ,ואף מלצאת מקראון
הייטס שבברוקלין ,ניו־יורק )12(,מסיבות משיחיות מובהקות .רבים בפלג המשיחי
בחב"ד סבורים שרממ"ש נמנע מלצאת מקראון הייטס כדי לקיים את דברי הגמרא
שלפיהם המשיח נמצא בפתחה של רומי )13(.ולדידם ,רומי של ימינו היא כמובן
ארצות הברית ,ופתחה של רומי היא העיר ניו־יורק ובייחוד קראון הייטס .קנאותו
של רממ"ש בעניין זה רק מחזקת את הטענה ,שלפיה אכן יש משמעות בהתעקשותו
שלא לעזוב את קראון הייטס ולא לצאת ממנה אפילו לביקור חטוף בתוככי ארצות־
הברית או מחוצה לה .גם כאשר הוזמן על ידי הנשיא קרטר לבקר בבית הלבן,
הוא סירב בטענה שאין הוא נוהג לצאת לביקורים .הנהגה זו שידרה לחסידיו מסר
ברור :הנסיעה הגדולה היחידה של רממ"ש מחוץ לקראון הייטס תהיה הנסיעה
לארץ־ישראל עם כלל ישראל בגאולה האמיתית והשלמה ,כשאחרון היהודים
יעזוב את הגלות .בנוסף ,ייתכן שרממ"ש מתייחס כאן לאזהרות המופיעות בספרי
קבלה שונים ,המגבילות את הצדיק מלצאת מארץ־ישראל לאחר בואו אליה ,והוא,
כאמור ,חשש להשאיר את צאן מרעיתו בגלות ולעלות לבד לפניהם:
הצדיק היושב בארץ־ישראל מיחד העולם הבא שנברא ביו"ד והארץ ,עד
לרקיע חמש מאות שנה ,שהוא רמז לה"א השנייה של שם .האדם שבארץ
עומד על רגליו ,רמז לוי"ו ,הארץ אשר הוא יושב עליה רמז לה"א אחרונה
שבשם .ובצאתו חוצה לארץ מפריד ,והאבות לא יצאו אלא על פי הדיבור,
()14
עוד כיון שגולה האדם מן הארץ גורם גלות לשכינה.
לפי האמור ,צדיק המגיע לארץ אסור לו לצאת ממנה ,שכן בכך הוא גורם אריכות
הגלות .רממ"ש עצמו התמודד עם טענה זו ,שכן כידוע הריי"צ עלה ארצה ויצא
ממנה .בעניין זה טען הרבי ,כי האדמו"רים עובדים את עבודתם דרך "הציון",
הקבר של קודמיהם .ברוסיה נחסמה הדרך להגיע לציון הקדוש ,ועל כן נאלץ
הריי"צ לעלות ולהתפלל היכן שיכל ,בקברי האבות בחברון .הרבי מלובביץ'
האחרון לא היה צריך לעזוב את ניו־יורק ,שכן קודמו ,הרב יוסף יצחק ,קבור
שם .ואולם מן האמור עולה בבירור כי למרות שהרבי לא יצא את ארצות־הברית
מאז שהגיע אליה ,בשלהי שואת יהודי אירופה ,הוא גם לא ממש ביקר בארצות־
הברית עצמה .הוא לא עזב את ניו־יורק ,למעט פעם אחת בלבד ,ובכך קיים,
256
אלון דהן
לדעת חסידיו ,את דברי חז"ל שנזכרו ,לפיהם משיח חייב לשהות בפתחה של
רומי ,כאשר רומי היא ניו־יורק ופתחה של רומי היא קראון הייטס.
הערות:
.1
.2
.3
.4
.5
.6
.7
.8
.9
.10
.11
.12
ג' שלום ראה בתורת הצמצום ובספיחיה ביטוי מובהק למשבר שהתחולל עם גירוש ספרד
ופורטוגל ,וראו :ג' שלום ,דברים בגו -פרקי מורשה ותחיה ,כרך א' ,תל־אביב ,תש"ן,
עמ' 262ואילך .ואולם ,נדמה כי קריאתו זו של שלום הניחה את המבוקש ,ולא מצאה
אותו בטקסטים ככל שהם מגלים לנו את דעתם האותנטית של המקובלים ,ובייחוד את
דעתו של האר"י .לעיון ביקורתי בגישתו זו של שלום ,ראו :יהודה ליבס" ,כיוונים חדשים
בחקר הקבלה" ,פעמים ,50חורף תשנ"ב ,עמ' .170-150
ספר הליקוטים לוקט על ידי ר' מאיר פאפירש ,וסודר על ידי הרב שר שלום שרעבי,
ירושלים וארצות־הברית תשמ"ז ,עמ' קה.
וראו :ר' מנחם מנדל שניאורסון ,ספר השליחות ,מרדכי מנשה לאופר (עורך) ,ברוקלין
וכפר־חב"ד ,תשמ"ט ,עמ' 322ואילך .הספר כולו עוסק בשליחות ,גדריה ומשמעויותיה
המשיחיות ,והוא קשור לאמור כאן באופן מובהק ,שכן כל שליחות קשורה בהגירה ובגלות
הנושאת משמעות גואלת ביחס לעם ישראל ,לעולם ולשכינה.
ר' יוסף יצחק שניאוסון ,אגרות קודש ,כרך ג' ,ניו־יורק תשמ"ה ,עמ' קיב־קיג.
ר' מנחם מנדל שניאורסון ,התוועדויות תשמ"ט ,כרך ג' ,כפר־חב"ד וניו־יורק תש"ן ,עמ' .373
ר' מנחם מנדל שניאורסון ,התוועדויות תשמ"ו ,כרך א' ,ברוקלין וכפר־חב"ד ,תש"ן ,עמ'
.348-347
ריי"צ ,ספר השיחות הש"ת ,ברוקלין ,תשמ"ו ,עמ' .126ר' מנחם מנדל שניאורסון ,שערי
המועדים -תמוז ,ירושלים תשנ"א ,עמ' כה.
ריי"צ ,אגרות קודש ,כרך ב' ,ברוקלין תשמ"ה ,עמ' שלא.
ר' מנחם מנדל שניאורסון ,התוועדויות תשמ"ט ,כרך א' ,עמ' .298
שם ,בהערות.
התוועדויות תשי"ט ,ג' ,כו ,עמ' .133
הוא הלך רק לבית העלמין בקווינס ,שם טמון הריי"צ .רבינוביץ' ציין זאת בלי לעמוד על
משמעות הדברים ,ואף הוסיף כי רממ"ש מעולם לא לקח חופשה .ראו:
& Harry Rabinowicz, A World Apart - The Story of the Chasidim in Britain, London
Portland (1997), p. 171.
.13סנהדרין צח ע"א .וראו אורבך ,חז"ל -אמונות ודעות ,ירושלים תשמ"ו ,עמ' .614-613על
מרכזיותה של שכונת קראון הייטס מבחינות נוספות ראו:
Avrum Ehrlich, The Messiah of Brooklyn - Understanding Lubavitch Hasidism, Past and
146.־Present, New Jersey, Jersey City (2004), pp. 144
.14ר' אלעזר אזקרי ,ספר חרדים ,קונסענטמיקלאש תרצ"ה ,דף פז ע"ב.
n
קהילה בשקיעה
יהדות פולין היום :זיכרון נפרד -זיכרון משותף
שבח וייס ,אלזבייטה קוססבסקה
בהתייחס לנתונים מסקר מרשם האוכלוסין של יהודים בפולין ,היום ,עולה כי
96.74%מהנשאלים אמרו שעל פי ה ל א ו ם הם פולנים .רק 1,100איש בכל
(*)
פולין אמרו שהם יהודים.
לעומת זאת ,יש בפולין כ־ 13,000צוענים 153,000 ,גרמנים 49,000 ,ביילורוסים,
31,000אוקראינים ו־ 173,000שלזים -לאום שאף סוציולוג לא מכיר בו98.2% .
מתושבי פולין הם אזרחיה ,ורק 1.2%הם בעלי אזרחות כפולה ,על פי רוב גרמנית
או אמריקאית.
באנציקלופדיה יודאיקה נכתב כי באמצע שנות ה־ ,30גרו בשטחי פולין 3,351,000
יהודים .ייתכן שערב המלחמה ,בקיץ ,1939מספרם היה אף גבוה יותר .באותן
שנים ,היוו היהודים 31%מתושבי ורשה ,כ־ 32%מתושבי לבוב ,כ־ 43%מתושבי
(*) בשיחות שניהלנו עם ראשי הקהילה היהודית בפולין ,אף הם היו סבורים שהמצב האתנו־
דמוגרפי של היהודים בפולין ,בעשור האחרון ,היה סטטי.
פרופ' שבח וייס ,פרופסור למדע המדינה ,היה יו"ר הכנסת ולאחר מכן שגריר ישראל בפולין;
ד"ר אלזבייטה קוססבסקה מרצה בפקולטה לעיתונאות באוניברסיטת ורשה.
258
שבח וייס ,אלזבייטה קוססבסקה
ביאליסטוק ,ובעיירות פולין (שטעטלך) הם היוו ,לעתים ,למעלה מ־50%
מהאוכלוסייה .באופן גורף יותר ,מדובר בשלושה וחצי מיליון יהודים ,כ־10%
מאוכלוסיית פולין .הקהילה הגדולה ביותר באירופה והשנייה בגודלה בעולם
(אחרי ארצות־הברית) ,באותה עת.
מהגטו הראשון עד סוף המלחמה
על אדמת פולין נרצחו כארבעה מיליון יהודים ,מהם יותר משלושה מיליון
מיהודי פולין .הפער בין המספרים האלה 3,351,000 -ו־ - 1,100הוא תמצית
הטרגדיה של העם היהודי ,בכל הדורות.
ב־ 1בספטמבר ,1939פרצה מלחמת העולם השנייה ,הנאצים החליטו "לפתור"
את בעיית היהודים .הגטו הראשון ,פיוטרקוב טריבונל סקי ,הוקם באוקטובר
.1939גטאות נוספים הוקמו ב־ 1940בוורשה ,בלודז' ובמקומות נוספים .בינואר
,1942הוחלט בוועידת ואנזה על הפתרון הסופי .באביב ,1942הוקם מחנה
השמדה ראשון בחלמנו ,ולאחר מכן הוקמו מחנות כאלה בסוביבור ,בלז'ץ,
בירקנאו ,טרבלינקה ומאיידנק .בסך הכול הושמדו במחנות 89%מיהודי פולין.
לאחר המלחמה נותר בפולין קומץ של יהודים -ההערכה מדברת על 50עד
80אלף איש ששרדו את המלחמה בשטח המדינה .חלקם ניצלו בזכות פולנים
שהסתירו אותם .בתואר "חסיד אומות העולם" זכו ,עד כה ,כששת אלפים
מאזרחי פולין .מאות אלפים שרדו את המלחמה בשטחה של רוסיה ,ולאחר
המלחמה חזר חלקם לפולין .ביוני ,1946מנתה האוכלוסייה היהודית בפולין
246,000איש .היה זה מספר השיא לאחר המלחמה .הפוגרום בקיילצה ,ב־4
ביולי ,1946שבמהלכו נרצחו 42יהודים ,ופוגרומים נוספים בקרקוב ובז'שוב,
גרמו לעזיבה המונית .עד ,1948עזבו את פולין במסגרת תנועת "הבריחה"
למעלה מ־ 100,000יהודים .עשרות אלפי יהודים עזבו את המדינה באורח חוקי
ב־ ,1956בתקופת ה"ליברליזציה" של השלטון הקומוניסטי ,ועלו לישראל .עם
זאת ,היו גם יהודים שמילאו תפקידים מרכזיים בשלטון הקומוניסטי .בסוף
שנות ה־ 40וראשית שנות ה־ ,50הייתה בצמרת פולין הקומוניסטית השלישייה
היהודית המפורסמת :ברמן ,מינץ וזמברובסקי .המזכיר הראשון היה פולני,
בולסלב ביירוט .בתקופה זו נולדה גם האגדה על העליונות היהודית במנגנון
הדיכוי של המפלגה הקומוניסטית ובשירותים החשאיים (תחת הסיסמה ז'ידו־
קומונה).
קהילה בשקיעה
259
מדיניות אנטישמית רשמית
פולין הקומוניסטית הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל.
בעצרת הכללית של האו"ם ,בנובמבר ,1947נשא הסופר פרושינסקי ,נציג פולין,
נאום נרגש בעד הקמת ישראל .היחסים בין פולין לישראל התקיימו תוך ירידות
ועליות ,עד מלחמת ששת הימים .ב־ ,1966ביקר בפולין שר החוץ דאז ,אבא אבן.
לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין ,יחד עם מדינות הגוש הקומוניסטי
(למעט רומניה) ,את היחסים עם ישראל .פולין הייתה המדינה היחידה בה התנהלה
מדיניות אנטישמית רשמית .בעקבות מסע אנטי־ציוני חריף נאלצו לעזוב את
פולין ,ב־ ,1968כ־ 30,000יהודים ,וכ־ 5,000מהם עלו לישראל .כך נותרה פולין,
למעשה ,ללא יהודים .עם זאת ,באותה תקופה התקיימו בפולין שני מוסדות
עיקריים :איגוד הקהילות הדתיות ,שנוסד ב־ ,1949והאגודה לתרבות וחברה,
שהוקמה ב־ .1950כמו כן ,פעלו בה התאטרון היהודי והמכון היהודי ההיסטורי.
ב־ ,1989לאחר נפילת הקומוניזם בפולין ,התעוררו גם החיים היהודיים.
קשה לקבוע במדוי ָק כמה יהודים חיים בפולין ,כיום .ההערכות רבות ושונות,
אך ניתן לשער שמדובר ב־ 10,000עד 15,000איש ממוצא יהודי .בארגונים
היהודיים -הקהילה היהודית ,האגודה לתרבות ולחברה ,ארגון ילדי השואה,
ארגון החיילים הוותיקים וקורבנות הנאצים וארגון הסטודנטים היהודים -
רשומים כ־ 3,000איש .בפולין מופיעים כשלושה ירחונים יהודיים ,כשאחד מהם
חציו ביידיש וחציו בפולנית .גם ארגונים יהודיים בינלאומיים פועלים בפולין:
הג'וינט ,הסוכנות היהודית וקרן לאודר .בוורשה ובלודז' הרב הוא מיכאל שודריך,
ורב נוסף מטעם קרן לאודר פועל בקרקוב.
כיצד קורה שאותה כרבבת יהודים (כאמור ,מספר משוער בהחלט) מתגלגלת
במרשם התושבים ( )2002למעט יותר מאלף .היכן הם? האם הם מסתתרים,
ואם כן ,למה הם מסתירים את זהותם? מיהו יהודי בפולין העכשווית? השאלות
קשות -והתשובות לא פשוטות.
על פי ההגדרה הדתית היהודית ,דת האֵם היא הקובעת .ואכן ,חיים בפולין לא
מעט תושבים ,בנים ובנות לאמהות פולניות ואבות יהודים .חלק מהם מצהירים
על כך בפרהסיה (כמו מארק בורובוסקי -נשיא הסיים לשעבר ,אדם מיכניק -
עורך ה־ ,Gazeta Wyborczaואחרים) .חלק מהם מספר על סבא רבא או סבתא
רבתא שנ ִמנו על "פולנים ממוצא יהודי" .רובם מעדיפים את ההגדרה הנפוצה
יותר "ממוצא של משה" -כל שם עקיף מועדף על ידם על פני השם "יהודי"
( .)Zydהאנטישמים מעניקים בנדיבות את התואר ז'יד ליריביהם מקרב הצמרת
260
שבח וייס ,אלזבייטה קוססבסקה
הפולנית .כך עשה לֵך ולנסה ,במערכת הבחירות הראשונה שלו לנשיאות .בדבריו
היה הרבה יותר מרמז לכך שתדיאוש מזובייצקי (שכיהן אז כראש ממשלת
פולין) הוא יהודי (מזובייצקי הוא קתולי אדוק) .בעיני האנטישמים ,גם הנשיא
אלכסנדר קבשנייבסקי נחשב ליהודי (מספרים כי אחת מהסבתות שלו נשאה
את השם הלא־פולני שטולצמן) .מכיוון שבקרב האנטישמים המילה "יהודי"
נחשבת כקללה ,הרי שגם פרופסור ולדיסלב ברטושבסקי ,פולני קתולי ,פעמיים
שר החוץ ,חסיד אומות העולם ואזרח כבוד של מדינת ישראל ,נחשב ליהודי.
גלמפ והכנסייה הם אנטישמיים
על אף כל אלה ,כיצד הגענו ל־ 1,100יהודים? כ־ 3,000היהודים המאורגנים
כאן בארגונים יהודיים ,לפחות חלקם ,פועלים בשקט ,לא מזדהים יותר מידי
כיהודים ,והעדיפו שלא להבליט במרשם האוכלוסין את יהדותם .מדובר בהרגל,
בניסיון חיים מר ,ועל כן ,איש לא ממהר להצהיר במסמך רשמי על יהדותו .זה
מתחיל ב"אל תגידו בגת" ונגמר ב"...ראו ,כבר הוזהרנו".
לַּפָן הטרגי הזה יש להוסיף נדבך היסטורי מר נוסף :אלפים ,אולי רבבות ,ילדים
ותינוקות של בית רבן ,ניטשו או נמסרו על ידי הוריהם ,בתקופת האופל ההיא.
הם נאספו על ידי פולנים וכך הפכו לפולנים קתולים (בדרך כלל) ,ורק למעטים
מהם נודע דבר יהדותם ,בבוא העת .רובם חיים כפולנים לכל דבר ,מבלי לדעת
דבר וחצי דבר על הצֹפֶן היהודי שלהם .זה באשר לעבר המתעתע.
אלפי יהודים יוצאי פולין -אולי רבבות -מתדפקים על דלתות השגרירויות
והקונסוליות הפולניות ברחבי תבל ,בעיקר בישראל .הם מבקשים אזרחות
פולנית בעיקר פספורט פולני .פולין של האיחוד האירופי הפכה לפיתיון מיוחל.
אשר על כן ,במרשם האוכלוסין הבא הם יירשמו בו כאזרחי פולין החיים מחוץ
לגבולותיה ,וודאי שאז יעלה מספר היהודים אזרחי פולין.
תוצאות מרשם התושבים ,לפיו חיים בפולין 1,100אזרחים בעלי לאום יהודי,
מעוררות בפולין ויכוח מעניין .אחת הטענות מושמעת כנגד מנסחי השאלה,
כפי שהוצגה בסקר המרשם" :לאיזה לאום הנך משתייך/ת?" ולא לאיזו דת ,כך
שיהודים רבים ענו כי הם בני הלאום הפולני ,וחלקם אף ציינו שני לאומים -
פולני ויהודי .במקרה של כפל־לאום ,הרי שנבחר הלאום שצוין ראשון .בהמשך
לטיעון זה ,סבורים המבקרים שלּו הוצגה השאלה בנוסח" :לאיזו דת הנך
משתייך/ת?" ,או אז התוצאה הייתה אחרת .לפי מיטב הערכתנו ,ובעיקר על פי
קהילה בשקיעה
261
האינטואיציה ,אנו סבורים כי לו נשאלה השאלה השנייה ,לא היה עולה מספר
היהודים ,ואולי אף יורד .מי שאינו נלהב להסגיר את לאומיותו היהודית ודאי
שנזהר מלהזכיר את דתו היהודית ,זאת ,מכיוון שפצעי האנטישמיות קשורים
יותר לדת מאשר ללאום -הדת היהודית מושפלת מול האנטישמיות הכנסייתית.
הכנסייה הקתולית הייתה נגועה באנטישמיות ,וגם כיום ,לפחות בחלקה ,נגועה
באנטישמיות -החל מראש הכנסייה ,הפרימט גלמפ ,וכוהני הדת בגדנסק ,וכלה
במשרתי הכנסייה בערים אחרות ,ובעיקר בעיירות ובכפרים.
איש איננו יודע מה תהיה דמות השלטון ומה יהיה אופי הדמוקרטיה בפולין,
בעתיד ,ורישום מדוקדק של הלאום (ובמקרה שלנו ,לאום=דת) עלול לפגוע
ביהודים .זו אחת הסיבות לכך שאך חלק מן היהודים נרשם כ"יהודי".
קיימות בעיות נוספות של הגדרה עצמית וזהות עצמית של יהודים בכלל ,ובפולין
בפרט .בפולין קיימת פילוסופיה שלמה ,עתיקת יומין ,שיש לה בעצם גם ממד
היסטוריוסופי .יש יהודים הרואים עצמם פולנים ממוצא יהודי ,והם מדברים על
כך בגלוי .לפני המלחמה ,עשרות אלפי יהודים הגדירו עצמם בדרך זו .גם עתה,
יהיו בוודאי מצבים מביכים דומים ,שכן אין שום כוונה לשלב בשאלון וריאציות
כאלה של הגדרה עצמית.
דמוקרטיה פולנית תוססת
מאז ,2004חברה פולין באיחוד האירופי וגם חברה בולטת בנאט"ו .היא נחשבת
למעצמה מרכז אירופאית לכל דבר ,כך היא נראית בעיני האירופאים שממזרח
לה וממערבה ,וגם ,חשוב במיוחד ,בעיני ארצות־הברית.
פולין היא מדינה הומוגנית מבחינה דתית ואתנית .זו אחת מתוצאותיה של
מלחמת העולם השנייה .צירוף שטחי גליציה ומלופולסקה לאוקראינה נטל ממנה
את המיעוט האוקראיני הגדול ,ואילו צירופה של שלזיה לא היה כרוך בתוספת
מיעוט גרמני ,מכיוון שלגרמנים נערך טרנספר .המיעוט היהודי הגדול הושמד
על ידי הנאצים .לפיכך ,פולין ,בעלת המסורת המולטי־אתנית ,היא מדינה חד־
לאומית וחד־דתית ,בעלת מיעוט דתי ואתני זעיר (פחות מ־.)5%
הדמוקרטיה הפולנית תוססת ומאופיינת במשטר פרלמנטרי (הסיים והסנאט)
מחד ,ואוטוריטה נשיאותית ,מאידך .הפרלמנטריזם הפולני מתנהל על בסיס
רב־מפלגתי תוסס ,נעדרים בו כוחות קיצוניים משמאל ויש גידול של כוחות
קיצוניים מימין.
262
שבח וייס ,אלזבייטה קוססבסקה
יחסי ישראל־פולין מתנהלים בצל האתמול .השואה ,שמוראותיה האיומים
ביותר התרחשו על אדמת פולין -השמדה של כשלושה ורבע מיליון מיהודי
פולין והשמדה של עוד כמיליון יהודים מרחבי אירופה ,הפכו אותה לגיא ההרֵגה
של העם היהודי .הפולנים מודעים היטב לעוצמות ההיסטוריות והמוסריות
האלה.
אף שפולין הייתה מן המדינות הראשונות שהכירה בישראל הריבונית ,והיו לשתי
המדינות פרקי יחסים דיפולמטיים טובים ,הרי שגם היא נגררה ,ואף העצימה,
את המדיניות האנטי־ישראלית כלפינו ,ובמשך עשרות שנים לא היו יחסים
דיפלומטיים .במובן זה ,חסר לנו דור שלם של דיאלוג ,לאחר מלחמת העולם
השנייה .יתר על כן ,ב־ ,1968גורשו ,למעשה ,היהודים שנותרו בפולין על ידי
משטרו הקומוניסטי של גומולקה .כך קרה שאחרי ההשמדה הנוראה שבוצעה על
אדמת פולין ,התנכרה פולין הקומוניסטית לישראל וליהודים .כך נוסף כתם על
כתם ,והאנטישמיות הקומוניסטית הרשמית נחתה על הקרקע של האנטישמיות
העממית המסורתית ,ואילו היהודים ,בעיקר יוצאי פולין ,ולא רק הם ,פיתחו
בתגובה אווירה אנטי־פולנית ,שבשיאה כעס ,זיכרון מר ורגש של נבגדות.
פולין הדמוקרטית חיזקה את יחסיה עם ישראל בתנופה ,ושני נשיאיה ביקשו
מחילה מהעם היהודי :לך ולנסה בכנסת ואלכסנדר קבשנייבסקי בידוואבנה .אלה
הן מחוות חסרות תקדים בהשוואה לאומות אחרות ,בהן שיתוף הפעולה עם
הגרמנים היה חמור יותר מאשר בפולין ,ופעלו בהן ,בשנות המלחמה ,משטרים
משתפי פעולה בסגנון וישי ,קוויזלינג ,טיסו ואחרים.
ישראלים משקיעים בפולין
שגרירי ישראל בפולין החדשה :פלצור ,צבי רב נר ,גורדון ז"ל ,זוהר ואנטבי ,וייס
ופלג ,פעלו רבות לשיפור היחסים בין המדינות .ממשלות פולין ,על כל אגפיהן
הפוליטיים ,טיפחו רוח זו .בממשלות הקודמות כיהנו כשרי חוץ פרופ' גירמק
ופרופ' ברט ושבסקי ,והם העניקו למערכת היחסים פולין־ישראל ממד מיוחד
של רצון טוב ,אף כי הממשלה של בוזק ,בפועל ,ביטלה את עסקת ההליקופטרים
וגרמה נזק לא קטן ליחסי הכלכלה בין שתי המדינות .הממשל הסוציאליסטי,
אשר שב לשלטון בסוף ,2001העלה את היחסים לדרג גבוה במיוחד.
במישור הבינלאומי נוהגת פולין להימנע מהצבעות אנטי־ישראליות ,פה ושם
תומכת בישראל במפורש ,ולעתים נגררת אחרי חלק מהאירופאים הנוקטים בקו
קהילה בשקיעה
263
אנטי־ישראלי .הצבעותיה באו"ם ובמועצת אירופה דומות לאלה של גרמניה,
וייתכן שעל אותו רקע היסטורי .לישראל יש הבטחה מפורשת של שרי החוץ
הפולנים כי ב"ועידות נגד הגזענות" תתנגד ממשלת פולין לכל החלטה אנטי־
ישראלית ואנטי־יהודית.
יחסי הכלכלה והמסחר בין המדינות נעים על מישור רגוע :מול ייצוא ישראלי
לפולין ,הנע בין מאה למאה וחמישים מיליון דולר בשנה ,עומד הייבוא מפולין
על כשני שלישים מסכום זה .אך זו תמונה פורמלית בלבד ,והיא אינה משקפת
את המציאות .כל כך למה? ישראלים בונים אניות בפולין במאות מיליוני דולרים
(ומה זה אם לא ייצוא לישראל?) .כמו כן ,משקיעים ישראלים פעילים בפולין
בהיקפים הנעים סביב מיליארד דולר ויותר ,ולא תמיד דרך חברות ישראליות.
לפיכך ניתן לקבוע בוודאות כי היחסים הכלכליים הם לאין שיעור ענפים יותר
מכפי שמצטייר על פי סטטיסטיקות פורמליות גלויות ,ואף יש סימנים להתגברות
הפעילות הכלכלית.
חלק גדול ,ואולי עיקרי ,של יחסי ישראל־פולין מושפע מיחסי היהודים והפולנים
בעבר ובהווה .במובן מסוים מדובר ביחסים חמים ומורכבים ,טעונים ודרמטיים.
היסטוריה היא חלק מן ההווה ,והיא מחלחלת אל תוך העתיד .שגריר ישראל
בפולין ,יותר מכפי שהוא עסוק בדיפלומטיה שוטפת הוא שקוע בדיון ההיסטורי,
ובעקבות פרשת ידוואבנה ,הדבר אף מחריף ומעמיק.
פרשת ידוואבנה
פרופ' יאן תומס גרוס ,בן למשפחה ממוצא יהודי ,מהגר פולני החי בארצות־
הברית ,פרסם ספר בשם שכנים ,ובו תיאור מזעזע של רצח כ־ 1,600יהודים
על ידי שכניהם הפולנים ,ושריפתם ,ב־ 10ביולי ,1941ביום בו נכבשה עיירה
בשם ידוואבנה ,בצפון פולין ,על ידי הגרמנים .אף כי הפרשה נדונה בבתי משפט
בפולין ,כבר בסוף שנות ה־ ,40הרי שהספר הכה בפולנים כרעם ביום בהיר .הן
בפולין והן ברחבי תבל התפתח דיון סוער ונוקב בדבר הזהות הפולנית בתקופת
הרייך השלישי .הפולנים ראו עצמם כקורבן של הרייך השלישי והמשטר הנאצי
והם ,אכן ,היו קורבן -וקשה להם להסתגל לעובדה שחלק מבני עמם היו לצדםשל הרוצחים.
ב־ 10ביולי ,2001התקיים טקס גילוי אנדרטה בידוואבנה ,ונשיא פולין ,בנאום
אמיץ ,לא רק שביקש מחילה מן הקורבנות ,אלא העמיס על שכמם של בני עמו
264
שבח וייס ,אלזבייטה קוססבסקה
את האחריות ההיסטורית והמוסרית למעשה הנבלה .ממשאלי דעת הקהל
שנערכו אחרי הנאום ,למדנו כי 68%מן הנשאלים אמרו ש"הנאום היה נחוץ",
כלומר ,הנשיא הצליח לגרוף אחריו את רוב בני עמו לחשבון נוקב עם עברם,
וכך להצעידם לעבר אירופה הדמוקרטית ,שלחלקה יש אומץ להביט במראה
ההיסטורית ולהפיק לקחים.
ב־ ,2004מסר פרופ' ליאון קירס ,ראש המכון לזיכרון הלאומי בפולין ,את מסקנות
חקירת הטבח בידוואבנה לשני הנואמים בטקס ,אשר נערך ב־ 10ליולי ,2001
במלאת 60שנה לרצח -לנשיא קבשנייבסקי ולשגריר ישראל בפולין דאז ,אחד
מכותבי שורות אלה .ואלה עיקרי המסקנות:
•כ־ 40פולנים ארגנו וביצעו את הטבח בידוואבנה ביוזמתם;
•הגסטפו ,שכבר היה במקום ,לא האיץ ולא יזם טבח זה ,ואין סימנים להריגת
יהודים באותו יום על ידי הגסטפו;
•יהודי העיירה גורשו מבתיהם והובלו לכיכר השוק .הם עונו ,כ־ 50מהם
נרצחו בראש חוצות וכ־ 300הובלו לאסם של ברוניסלב שלצינסקי ,אולצו
לחפור בור ו"לקבור" את שאריות פסלו של לנין ,שנותץ קודם לכן ,ואחר כך
נסגרו עליהם השערים .האסם הוצת בנפט והם נשרפו חיים;
•אחרי תהליך של בדיקה שלאחר המוות ,שבוצע תוך כדי החקירה ,לא נמצאו
הוכחות לרצח 1,600יהודים ,כפי שטען ההיסטוריון תומס גרוס ,בספרו
שכנים;
•רוב הרוצחים הפולנים ,כאמור כ־ 40במספר ,נפטרו ,והבודדים שנשארו
בחיים עד עצם היום הזה לא יועמדו לדין ,מכיוון שכבר נשפטו בסוף שנות
ה־ 40וראשית שנות ה־;50
•עצם הכיבוש הנאצי אִפשר התנהגות רצחנית שכזו ,אך ,כאמור ,במקרה
זה היוזמה וביצוע הטבח היו בידי הפולנים ,שרצחו באכזריות מחרידה את
שכניהם.
למעשה ,הוכח באופן נחרץ שהטבח -מן המחרידים ביותר ,מכיוון שמדובר
ברצח שכנים -בוצע על ידי פולנים .הרוצחים הכירו אישית את קורבנותיהם,
ואף ידעו את שמות המשפחה והשמות הפרטיים שלהם .זה אחד מן הביטויים
המזעזעים ביותר של האנטישמיות ,שהייתה נפוצה ,באותה עת.
אכן ,הנשיא קבשנייבסקי גילה אומץ רב בכך שגינה באופן חמור ביותר את
מעשה הטבח ,כינה את הרוצחים "מבַזי העם הפולני" וביקש סליחה מן הקורבנות
וממשפחותיהם.
מערכת הצדק של פולין הדמוקרטית ראויה לאמון .העם הפולני עומד ,עתה,
265
קהילה בשקיעה
הוא מודה כי יצאו, לצד היותו קורבן לנאציזם, שבה- מול ראי ההיסטוריה
התהליך הדמוקרטי הפוקד את פולין נותן את אותותיו.מקרבו רוצחים צמאי דם
.בנכונות לגלות אומץ ולערוך בירור היסטורי אמיתי
מקורות
תל־.1944-1950 : אסופת מחקרים לתולדות שארית הפליטה היהודית בפולין. חנה,שלומי
.2001- תשס"א, אוניברסיטת תל־אביב:אביב
- תשנ"ח, יד ושם: ירושלים.1941-1946 , רסיסים של אלימות אנטי־יהודית בפולין. דוד,אנגל
.1998
- תשל"ז, ר' ארזי:)) (ישראל1941-1949 יהדות פולין אחרי המלחמה (בשנים. ראובן,ארזי
.1977
, מרכז זלמן שז"ר: ירושלים. היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. ישראל,גוטמן
.1989-תשמ"ה
Muszkat, Marian. Philo־Semitic and Anti־Jewish attitudes in post־Holocaust Poland.
Lewiston, NY: The Edwin Mellen Press, c. 1992.
Pragiet, Ruta. Zydzi czy Polacy. Warszawa: Rytm, 1992.
Szczesniak, Andrzej Leszek. Judeopolonia. Radom: Polwen, 2002.
Jan Tomasz Gross. Upiorna dekada: trzy eseje o stereotypach na temat Zydow, Polakow,
Niemcow i komunistow: 1939־1949. Krakow Universitas, 1998.
Hurwic־Nowakowska, Irena. A social analysis of postwar Polish Jewry. Jerusalem : The
zalman Shazar Center for Jewish History, 1986.
Bauman, Janina. Nigdzie na ziemi. Warszawa : ZIH, 2000.
Goldberg, Itche, ed. The end of a thousand years: the recent exodus of the Jews from Poland.
New York: Committee for Jews of Poland, 1971.
Weinbaum, Laurence. Polish Jews: a postscript to the "Final Chapter"?. Jerusalem: Institute
of the World Jewish Congress, c. 1998.
n
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
כך עוצבה המפה ההתיישבותית בישראל
יחיעם ויץ
רענן ויץ הקדיש את כל חייו הארוכים ליישוב הארץ .הוא היה ,שנים רבות,
אחד מראשי המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית וכדמות מרכזית בה היה
מעורב במפעלי התיישבות רבים -מהקמת י"א הישובים בנגב ב־ ,1946ועד
הקמת המצפים בגליל ,בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת .רבים
רואים אותו כ"אבי ההתיישבות במדינת ישראל" .מטרת מאמר זה היא לשרטט
את הקווים העיקרים של מקומו בעיצוב מפת ההתיישבות בישראל ,עד ,1963
כשנבחר לראש מחלקת ההתיישבות ,תוך התייחסות לנקודה מרכזית אחת בחייו
הפרטיים והמקצועיים :יחסיו עם אביו ,יוסף ויץ ,שהיה מאבות ההתיישבותבימי היישוב והמדינה ,במשך עשרות שנים.
רענן ויץ היה בן הארץ .הוא נולד ברחובות ב־" ,1913כבן לאחת ממשפחות
פרופ' יחיעם ויץ ,בנו של ד"ר רענן ויץ ונכדו של יוסף ויץ ,הוא היסטוריון ,פרופסור בחוג ללימודי
ארץ־ישראל באוניברסיטת חיפה.
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
267
האצולה הציונית ,מעין 'מייפלאואר' מקומי" )1(.הוא ראה את עצמו חלק מדור
הבנים -דור הנתון "בין 'דור המדבר' לבין 'דור הגאולה'" )2(.משפחתו הייתה
"מעורבת" -אביו עלה לארץ כחלוץ ב־ ,1908בימי עלייה השנייה; אמו ,רוחמה
אלטשולר ,הייתה בת למשפחת איכרים שעלתה לארץ בעלייה הראשונה ,שאביה,
יצחק זאב ,היה ממייסדי רחובות .מוצאו היווה נקודה משמעותית להבנת אופיו
ראייתו הייתה סובלנית ולא קנאית ותמיד ניסה להבין גם את הצד השני .הואחיפש את הצד השלישי של המטבע -פן שקירב אותו לדמות שמילאה תפקיד
חשוב בחייו :לוי אשכול.
משפחתו נדדה בארץ .אביו היה מנהל חוות סג'רה בימי מלחמת העולם
הראשונה ,וב־ ,1922הגיעה המשפחה לאזור סלעי ושומם ליד ירושלים ,ששמו
הוא בית הכרם ,ושם בנתה את ביתה .רענן הצעיר למד במחזור הראשון של
בית הספר בבית הכרם ואחר כך בגימנסיה העברית -בית ספר תיכון שבו למדו
בני האליטה היישובית הקטנה ,כמו גימנסיה הרצליה ובית הספר הריאלי .אחרי
סיום לימודיו הוא שהה כשנה בהכשרה בעין־חרוד ,ובספטמבר ,1932נסע ללמוד
אגרונומיה בפירנצה שבאיטליה הפשיסטית .יוזם הנסיעה היה אביו ,שכיוון את
גורל שלושת בניו .מבחינתו ,לימודי בנו הבכור היו דרך לבניין הארץ .הוא כתב לו
שהוא לא נסע "ללימודים סתם ,ביחוד לאיצטלא של תואר סתם" ,ותקוותו היא
()3
"כי תורתך תשמש לך אמצעי לשרת את טובת עניננו".
ב־ ,1937חזר רענן ויץ לארץ כבעל דוקטורט והתקבל לעבוד במחלקת ההתיישבות.
הוא עבד במחלקה יותר משנות דור 46 :שנים .ראש המחלקה ,ארתור רופין,
קיבל אותו אישית לעבודה ,ובזיכרונותיו תיאר רענן ויץ את השיחה ביניהם:
את הריאיון הזה אני זוכר כאילו התקיים הבוקר .רופין ישב בקומה השנייה
בסוכנות ,אדם בעל קומה בינונית ,מבנה מוצק ופנים בעלי הבעה נבונה
וחרושי קמטים .הוא דיבר עברית ,לא הייתי אומר מגמגמת אבל לא רהוטה,
והמבטא הייקי שלו הדהד למרחוק .דבריו היו במשפטים קצובים ,קצרים
וענייניים .הוא חקר אותי על לימודיי בפלורנץ ולבסוף איחל לי הצלחה
והוסיף" :דוקטור ויץ ,אני שמח לציין שקיבלנו אותך אף על פי שאתה בנו
()4
של [יוסף] ויץ".
יוסף ויץ כתב בעצמו כי "רענן התחיל לעבוד ,בעבודה זמנית ,כעוזר במחלקה
להתיישבות של הסוכנות .אני שמח שהעבודה הזאת הוצעה לו והוא קבלנה
()5
בלי עזרתי".
268
יחיעם ויץ
מבחינת רענן ויץ ,משפטו הקצר של "אבי ההתיישבות הציונית" הוא משפט
מכונן ,ולא במקרה .שאיפתו הגדולה הייתה להצטיין בתחום שבו היה אביו דמות
מרכזית ,ולהוכיח -לאביו ,לו עצמו וגם לעולם כולו -כי הוא ראוי לו ואפילו
יותר טוב ממנו.
מסלול קידומו במחלקת ההתיישבות היה מהיר מאוד .תפקידו הראשון היה עוזר
מפקח אזורי -תפקיד זוטר למדי .רענן ויץ היה מופקד על פעולות ההתיישבות
באזור בית־שאן והיה מעורב בהקמה ההרואית של יישובי "חומה ומגדל" כמו
הקיבוצים ניר־דוד ומעוז־חיים .כשנה לאחר מכן מונה למזכיר ועדת התכנון העליונה
שהייתה משותפת למחלקת ההתיישבות ,לקרן קיימת לישראל ול"תחנת הניסיון
החקלאית" .בראש הוועדה עמד מנהל התחנה ,יצחק וולקני־אליעזרי )6(.בתפקידו
החדש השקיע רענן מאמצים רבים על מנת להפוך את ועדת התכנון למוסד קובע
בענייני תכנון ואת התפקיד הצנוע של מזכיר הוועדה לעמדת כוח" .תפקיד זה
"אפשר לו להתקדם בצעדים מהירים ובטוחים לקראת תפקידיו לצמרת המחלקה.
()7
לזכותו יש לומר ,כי בניגוד לכל הרינונים הוא עשה זאת בכוחות עצמו"...
מבצע הקמת אחד־עשר היישובים
ב־ ,1942התגייס רענן ויץ לצבא הבריטי ,וב־ ,1944השתחרר ממנו בעקבות בקשת
ראש המחלקה החדש ,אליעזר קפלן )8(,שרצה שיהיה מעורב בתכנון ההתיישבות,
אחרי המלחמה .הוא מונה למזכיר המחלקה ,ואחרי שנתיים בלבד מונה לתפקיד
מרכזי :בקונגרס הציוני הכ"ב ,שהתקיים בבזל בדצמבר ,1946מונה לממלא מקום
מנכ"ל המחלקה .באותה עת היה בן 33בלבד ,והפך להיות ממונה על אלה שקיבלו
אותו לעבודה ,כמה שנים קודם לכן ,והיו מבוגרים ממנו בעשור שנים ואף יותר.
באותם ימים ,הוא התחיל להיות פעיל מרכזי במבצעים התיישבותיים ,שאחד
מהם היה הקמת היישובים בנגב ,מבצע המזוהה עם אביו .הוא היה חבר בוועדה
שמטרתה הייתה לבדוק כמה יישובים ניתן להקים באזור .עמיתיו בוועדה היו יוסף
קליבנר (עמיעד) ,שהיה איש התכנון במחלקת ההתיישבות ,וחיים גבתי ,שהיה נציג
המרכז החקלאי ועתיד היה לנהל את החקלאות בישראל יחד אתו )9(.בזיכרונותיו,
סיפר גבתי כי "רענן ואני יצאנו מתוך הנחה ,שמטעמים פוליטיים וביטחוניים אנו
חייבים לתקוע יתד בכל מקום שיש בו סיכוי להתחיל בהקמתו של יישוב" .לעומתם
עמד קליבנר המחמיר ,שפסל את רוב המקומות שדנו עליהם .ברוב דעות המליצה
הוועדה להקים אחד־עשר יישובים )10(.ההמלצה היוותה הפתעה מבחינת אליעזר
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
269
קפלן ,המתון והזהיר" .הוא ציפה שנמליץ להקים חמישה יישובים ,או לכל היותר
()11
שישה .אלא שהמסקנות היו חותכות וברורות ...והוא הבין שאין מוצא".
בימי מלחמת העצמאות הייתה הפסקה קצרה בפעילות ההתיישבותית של רענן
ויץ .לוי שקולניק (אשכול) ,שכיהן למעשה כסגן שר הביטחון ,ביקש ממנו לנהל
את מפכ"ם (מפעלים כימיים) ,שהיוו בסיס לתע"ש -דוד בן־גוריון כתב ביומנו
()12
על הקמת הנהלת המפעלים וציין כי "רענן יהיה המרכז".
לאחר כמה חודשים ,חזר רענן ויץ לעבודתו במחלקת ההתיישבות והתחיל עידן
חדש במחלקה וגם בחייו .בספטמבר ,1948נבחר לוי אשכול על ידי הוועד־הפועל
הציוני לראשות מחלקת ההתיישבות ,במקום קפלן ,שהיה שר האוצר הראשון.
אשכול מילא את תפקידו שנים רבות -גם בשנים בהן כיהן כשר האוצר .הוא היה
האדריכל העיקרי של ההתיישבות ההמונית ורענן ויץ היה יד ימינו -חיים גבתי
כתב על זה כך" :הוא ליווה את אשכול בנאמנות והיה אחראי לביצוע הפריסה
()13
ההתיישבותית רבת־התנופה בתקופת ההתיישבות ההמונית".
הקשר עם אשכול -ראיית עולם אופטימית
דוגמה לשיתוף הפעולה בין השניים הייתה ההחלטה ליישב עולים חדשים
בכפרים ערביים נטושים .אשכול עצמו סיפר סיפור זה ,שהוא חלק מנכסי צאן
הברזל של המיתולוגיה ההתיישבותית :בשלהי מלחמת העצמאות ,בנובמבר או
דצמבר ,1948הוא עצמו נהג במכונית בדרך עפר ליד גזר ,ו"לידי ישב חברי ,רענן
ויץ" .הם "מתבוננים בעצב השדות הנטושים ,שאין מי שיחרשם" ועוברים ליד
"בריה ,כפר קטן בראש גבעת סלעים ,על הכביש בואכה לטרון המוקף שדות
רחבים" .כפר זה היה שונה מכל אלה שראו -בתיו היו בתי אבן יציבים .הם
עזבו את המכונית כדי לתור את הכפר וראו בו כרים ,מחצלות ושברי רהיטים.
תוך הסיור הקצר השניים הגיעו להכרה" :אפשר להכשיר את בתי הכפר למגורי
העולים .יוצאו מהמחנה ויובאו הנה ".כבר באותו לילה תכננו השניים מבצע
()14
שהביא ליישוב חמישים כפרים נטושים.
הקשר ההדוק ביניהם נבע מקווי אופי דומים -ראיית־עולם אופטימית ,אירונית
ופייסנית ,יצרים חזקים -בעיקר לגבי מזון ונשים ,ופן מסוים שהיה בלתי מרוסן
למשל ,נהיגה פרועה .נקודה נוספת שהוסיפה לקשר היו הקשרים רבי השנים()15
בין אשכול לבין יוסף ויץ ,שנוצרו כששניהם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר.
תפקיד זה היה תפקידו הראשון של אשכול ברמה הלאומית ,וממינוי זה החלה
270
יחיעם ויץ
עלייתו המטאורית -תוך כמה שנים הגיע לצמרת השלטון .ביוני ,1952נבחר
לשר אוצר -במקום קפלן הגוסס ,ולמרות העול הכבד שנשא בתפקיד זה ,לא
היה מוכן לוותר על ראשות מחלקת ההתיישבות -
אם כי הפחית את מעורבותו האישית בענייני המחלקה ליום אחד בשבוע
והעביר את ענייניה בהדרגה לטיפולו של רענן ויץ .את מרבית עתותיו ומרצו
()16
הקדיש אשכול ,בעשור השנים הבאות ,לכלכלת ישראל.
תוארו הרשמי של רענן ויץ היה מ"מ מנכ"ל המחלקה )17(,אך בפועל ,עמד בראשה.
באותה עת ,היא היוותה גוף מרכזי בפיתוח הארץ ,בעיצוב מפת המדינה ובקליטת
העלייה .כבר בהיותו בן 39נודע כבעל מקצוע מובהק המכיר את כל הפרטים של
תחומי ההתיישבות .משה שרת כתב ביומנו האישי על הופעתו בישיבה שבה
()18
השתתף אריק ג'ונסטון:
רענן הוסיף להרצאת וינר( )19כמה השגות חקלאיות ואף הוא קלע למטרה
ועשה רושם בשליטתו בעובדות הקרקעיות ובסוגיות החקלאיות הכרוכות
בתכניות ההשקיה .אין ספק ,כי שתי ההרצאות הענייניות של אנשינו העלו
()20
מאוד את קרן המומחים הישראלים בעיני האמריקנים.
ב־ ,1950עמד רענן ויץ בראש צוות שגיבש תכנית בשם "יישובה של הארץ",
שקבעה את עקרונות ההתיישבות והיקפה .ויץ כתב שלמרות שהיו בתכנית
()21
ליקויים -לדוגמה ,היה פער ניכר בין הנחותיה לבין המציאות ההתיישבותיות
"אין לזלזל בחשיבותה לפיתוח ההתיישבות והחקלאות .בזכותה הופנו לפיתוחההתיישבות והחקלאות עובדים וכספים" .זאת ועוד ,היא היוותה בסיס לקבלת
הלוואות מן הבנק האמריקאי לייבוא ולייצוא לפיתוח התשתית החקלאית
()22
ואפשרה לסוכנות היהודית לגייס אמצעים אדירים להתיישבות העולים.
להתרומם מאילוצי ההווה
מבחינתו ,העבודה על תכנית זו היוותה צומת חשוב בחייו המקצועיים .אילוצי
התקופה ,ימי ההתיישבות ההמונית ,היו אדירים ,כמעט בלתי אפשריים .בהקדשה
שכתב אשכול באחד הספרים שהעניק לרענן ויץ ,הוא תיאר את התחושה ששררה
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
271
אז" :לזכר המרוץ אחרי הכדור שנורה ."...למרות זאת ,רענן היה מסוגל להתרומם
למעלה מאילוצי ההווה ,להתבונן בתהליכים ארוכי הטווח שהתחוללו בהתיישבות
הישראלית ,ולהתייחס למכלול השאלות שהיו קשורות לעתידה .כל אלה שעבדו
עמו ראו יכולת זו כתכונתו המובהקת .שמעון רביד אמר עליו כי "היכולת לראות
את המחר ,תוך התעלמות מקשיי היום־יום ,היא התכונה שבה מצטיין רענן והיא
()23
מייחדת אותו מכל הסובבים אותו בעשייה החקלאית בארץ".
בדברים שכתב רענן ויץ על האדריכל והמתכנן ,ארתור גליקסון ,שהיה מראשי
אגף התכנון במשרד הפנים ,בשנותיה הראשונות של המדינה ,תיאר ,במידה
רבה ,גם את עצמו:
עם קום המדינה נרתם גליקסון למשימה העיקרית של אותה תקופה -
יישובה של הארץ .הוא התמסר בעיקר להקמת שיכונים בקצב שידביק
את העלייה ההמונית של אותם ימים .כבר אז נבדל משאר עמיתיו בעלי
המקצוע :בעוד שרובם עסקו בכיבוי אש ,כלומר [בניית] שיכונים מידיים
להמוני העולים ,אימץ לו גליקסון את המבט המרחיק ראות ,הדואג לא רק
()24
לצרכים המידיים אלא גם לצורכי העתיד.
כמה שנים אחרי פרסום התכנית ,ערך רענן ויץ מאבק מקצועי שהיה משמעותי
מבחינת המשק החקלאי וגם לו עצמו :המאבק על משק מתמחה .הרעיון שהעלה
חרג משיטת המשק המעורב ,שבאותם שנים "חגג את חגיגתו הגדולה ,והיה אז
הבסיס להתיישבות החקלאית ההמונית" .כבר אז ,כשהיה מחסור במוצרי המשק
המעורב" ,חזה רענן את הצפוי לנו בעתיד -עודפים -ויצא עם שני רעיונות
()25
מרכזיים חדשים :פיתוח טיפוס משק חדש; פיתוח הייצוא ודחיקת הייבוא".
רענן ויץ הציע לעבור לפיתוח משקים מתמחים כמו משק שדה ,משק הדרים
ומשק חלב .ההצעה פורסמה ב־ ,1953כתכנית הפיתוח המקיפה הראשונה לכפר
הישראלי ,ונודעה בשם "תכנית שבע השנים".
רעיון משק מתמחה
רעיונותיו פורסמו בעיתונות .אחד מהם עסק ביצחק וולקני ,אבי המשק
המעורב )26(,שיש בו שני יסודות .היסוד הראשון היה תחושת כבוד כלפיו
וכלפי עמדותיו .וולקני "לא האמין בתחיית העם ללא שיבת אל האדמה" והוא
272
יחיעם ויץ
הראשון "בגישתו הממלכתית והכוללת לפיתוח החקלאות" ,ויותר מזה" :רבות
מקביעותיו והנחותיו שרירות ונכונות" ,גם היום .היסוד השני היה ראייה
ביקורתית :הגיוון של המשק המעורב עשה אותו ליחידה גיאוגרפית סגורה,
ולתכונה זו "נודעה חשיבות רבה לפני קום המדינה" היא אפשרה "הקמת נקודות
רחוקות זו מזו בתקופת המאבק" ,אבל עתה ,ימי הקמת יישובים בכל הארץ,
הפך משק זה לרלבנטי פחות .הביקורת באה לביטוי בנקודה נוספת :המשק
המעורב הקפיא את הכפר הישראלי -הוא היה מנותק מסביבתו" ,התכנון
והפיתוח הכפרי התנהלו באורח בלתי תלוי בפיתוח העירוני והתעשייתי.
הכפר והעיר היו זרים זה לזה" .המשק המתמחה מאפשר לפרוץ דרכים חדשות
במרחב הכפרי בישראל.
לרעיון המשק המתמחה הייתה התנגדות עזה .הרעיון להקים משק חקלאי "
בלי רפת ,בלי חלב" נתפס כרעיון מאיים ואף חתרני .המרכז החקלאי,
שבראשו עמד אברהם הרצפלד ,שיחסיו עם יוסף ויץ היו מורכבים )27(,פרסם
הודעה שראתה את המשק המעורב כדרך היחידה של החקלאות הישראלית:
"המשק המעורב ,על ענפיו היסודיים ,עם הרפת במרכזו ,הוכיח בהתיישבות
העובדת יתרונות גדולים .הן בהבטחת קיומו ופרנסתו של העובד והן מבחינת
יעילות הייצור של אספקת מזונות לארץ )28(".מי שכפר במשק זה נתפס כמי
שכופר בעיקר.
קביעתו כי יש להמיר את המשק המעורב למשק המתמחה היוותה סוג של מרד
נגד דור האבות -נגד אביו יוסף ויץ ונגד יצחק וולקני ,שרענן ויץ ראה אותו
כמורו ורבו )29(,אבל היה מסוגל לבקר את דרכו -שהייתה ,לדעתו ,אנכרוניסטית
בישראל של שנות החמישים.
המשק המתמחה היה הבסיס של התכנון האזורי ,שהוא מזוהה עמו .דבורה הכהן
()30
כתבה על זה כי "התכנון האזורי של ההתיישבות נקשר בשמו של רענן ויץ".
תכנון זה בא לידי ביטוי בהקמת חבל לכיש ,שהוא היה הוגו .על כך נכתבו הדברים
הבאים:
[חבל לכיש] זכה למעמד כמעט מיתי כבר במהלך ביצועו ,בין היתר בזכות
יחסי ציבור מפותחים שאותם עודד המנהל הדומיננטי של החבל בראשיתו,
אריה (לובה) אליאב ...אליאב אמנם נחקק בזיכרון הציבורי כדמות החשובה
ביותר בפרויקט לכיש ,אולם למעשה "האדריכל הראשי" של החבל ,שיזם
את הפרויקט וקבע את עקרונות תכנונו החקלאי והחברתי היה ד"ר רענן
ויץ ,במסגרת תפקידו כסגן ראש מחלקת ההתיישבות ובהיותו אגרונום
273
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
במקצועו .ויץ הוא שיזם גם את המחקר הענ ֵף אודות החבל וסייע להפוך
אותו לאחד הפרויקטים הידועים והנחקרים ביותר ,מן השנים הראשונות של
()31
יישומו ועד לסוף שנות ה־.70
שותף חדש מדור האבות :בן־גוריון
בימי הקמת יישובי חבל לכיש היה לרענן ויץ קשר הדוק עם דוד בן־גוריון ,שהיה
בשדה־בוקר .בן־גוריון יזם כנס נוער ,שהתקיים בבאר־שבע -שבו דיבר רענן ויץ
על התכנון האזורי בלכיש( - )32ואף גילה עניין רב בפרטי התכנון .וכך כתב בן־
גוריון ביומנו:
לפנות ערב באו המתכננים של האזור -רענן ועוזריו .ביררנו את שיטת
היישובים ,מרכזי התרבות [ומקום] המרכז הראשי .לסוף אוקטובר התכנון
המוקדם יהיה מוכן ,ואפשר יהיה ,בתחילת נובמבר ,לכנס התאים העומדים
()33
להתיישב .באפריל [ ]1955תתחיל העלייה על הקרקע.
כך מצא ,אפוא ,רענן ויץ שותף חדש -הסמל המובהק של דור האבות.
בקיץ ,1963נבחר רענן ויץ לראש המחלקה להתיישבות ,במקום לוי אשכול,
שנבחר לראשות הממשלה .מבחינתו ,מינויו היה סמלי -הוא נכנס ללשכת ראש
המחלקה ,שבה התקבל לעבודה בדיוק לפני חצי יובל שנים .כשנבחר לתפקיד כבר
היה דמות מרכזית וידועה ,שהודגשו לגביה שלוש נקודות :הראשונה -כי הוא
"הצבר" הראשון שנבחר להנהלת הסוכנות -משה שרת ראה אותו ואת יגאל
אלון כנציגים הבולטים של דורם;( )34השנייה -כי תפקידו החדש הוא תפקיד
פוליטי אבל הוא הגיע עליו בעיקר בגלל מעמדו המקצועי; והשלישית -כי
בחירתו היא צעד פורמלי ,משום שלמעשה עמד בראש המחלקה כבר קודם לכן.
על כך נכתב כי "שימש בשנים האחרונות כראש המחלקה בפועל[ ...ו]ייצג את
המחלקה גם כלפי ההנהלה הציונית" )35(.נקודה זו היוותה מעין ניצחון מול אביו,
שעמד בפועל בראש הקק"ל ,במשך שנים רבות ,אך מעולם לא נבחר רשמית
לעמוד בראשה ,למרות שאיפתו העזה.
*
274
יחיעם ויץ
ראוי להדגיש נקודה אחת ,שקשה להגזים בחשיבותה :לא ניתן להבין את
האמביציות והדחפים של רענן ויץ מבלי להתייחס ל"תסביך האב" שלו .יחסו
כלפי אביו היה מורכב מאוד .מצד אחד ,העריך אותו ואף העריץ אותו ,ומצד שני,
היה בו רצון עז להתחרות עמו ולמרוד בו ובדורו -דור אבות ההתיישבות .פן זה
שיחק תפקיד משמעותי בחייו המקצועיים ובחייו בכלל.
הערות:
1 .1תום שגב" ,אלבום המלחמות של רענן ויץ" ,הארץ 1 ,בפברואר .1991
2 .2ממכתבו לדוד בן־גוריון 30 ,באפריל ,1954ארכיון מורשת בן־גוריון ,התכתבות [להלן :אמב"ג].
3 .3ירושלים 4 ,בספטמבר ,1932מתוך :יוסף ויץ ,יומני ואיגרותי לבנים ,כרך א' ,רמת־גן ,1965
עמ' .19
4 .4רענן ויץ ,ניחוח השיטה הקוצנית ,ירושלים ,1998עמ' [ 153להלן :ניחוח השיטה הקוצנית].
5 .5מתוך מכתב ששלח לאחיינו ,יזהר סמילנסקי ,ב־ 23בפברואר ( 1938אמו ,מרים סמילנסקי,
הייתה אחותו של יוסף ויץ) ,בתוך :ניצה בן־ארי ,ס .יזהר -מונוגרפיה ,עמ' ( 298כתב יד -טרם
פורסם); ההדגשה שלי ,י"ו.
6 .6הנציג של קק"ל בוועדה היה יוסף ויץ -הוועדה הייתה המפגש המקצועי הראשון בין האב לבנו.
7 .7אברהם רוזנמן ,הכלי ליישובה של הארץ -סיפור המחלקה להתיישבות עד להקמת המדינה,
ירושלים ,1997עמ' .244ההדגשה שלי ,י"ו.
8 .8קפלן נבחר לתפקיד אחרי מותו של רופין ,בדצמבר .1942הוא מילא אותו עד ,1948במקביל
לתפקידו כגזבר הסוכנות.
9 .9חיים גבתי כיהן כשר החקלאות בשנים ,1974-1964כשבמקביל לו כיהן רענן ויץ כראש
מחלקת ההתיישבות.
1010חיים גבתי ,סיפור חיי ,תל־אביב ,1985עמ' .155
1111רענן ויץ ,המחרשה הגדולה ומפת התכנון -מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל,
ירושלים ,2003עמ' [ 28להלן :המחרשה הגדולה ומפת התכנון].
1212יומן בן־גוריון ב־ 4בפברואר ,1948אמב"ג.
1313חיים גבתי ,מאה שנות התיישבות ,כרך ב' ,תל־אביב ,1981עמ' .25
1414סיפור זה נכתב בכמה מקומות ,כמו יצחק ערמון (עורך) ,אלבום אשכול ,רמת־גן ,1965עמ' ;89
אלכס ביין ,עלייה והתיישבות במדינת ישראל ,ירושלים ,1982עמ' .81-80
1515תום שגב כתב על הקשרים ביניהם ,כי לאחר מלחמת ששת הימים והדחתו ממשרד הביטחון,
אשכול "מצא ביערן הישיש ,בן דורו ,שותף להשקפת העולם שהנחתה אותו זה מאה שנים:
קיומה של מדינת ישראל תלוי בהתיישבות; יש ליישב שטחים רבים ככל האפשר ובהם ערבים
מעטים ככל אפשר" (תום שגב - 1967 ,והארץ שינתה את פניה ,ירושלים ,2005עמ' .)452
1616ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים) ,לוי אשכול -ראש הממשלה השלישי :מבחר תעודות
מפרקי חייו ( ,)1969-1895ירושלים ,2002עמ' .280יוסי גולדשטיין כתב על זה כי אשכול
הפקיד את ניהול המחלקה בידי רענן ויץ עוד קודם ,כשנבחר לשר החקלאות והפיתוח,
באוקטובר " :1951הוא הפקיד את האחריות הביצועית בידי רענן ויץ ,הצעיר והמוכשר ,שהפך
275
"תסביך האב" של רענן ויץ :ממשיך ומורד
למקורבו וידידו ,כדי שיוכל להתמקד בצורכי החקלאים בארץ" (יוסי גולדשטיין ,אשכול -
ביוגרפיה ,ירושלים ,2003עמ' .)321
1717הוא מונה לתפקיד הקבוע שנתיים אחר כך ,ב־.1954
1818אריק ג'ונסטון (1961־ )Eric Johnston, 1895היה איש עסקים אמריקאי שמונה על ידי הנשיא
אייזנהאואר לנציגו המיוחד לשם תיווך בין ישראל לשכנותיה (סוריה ,ירדן ולבנון) בנושא
חלוקת מי הירדן.
1919אהרן וינר ( )2007-1912היה מומחה למים .כיהן כמנכ"ל תה"ל (תכנון המים לישראל) שנים
רבות (.)1977-1956
2020משה שרת ,יומן אישי 29 ,באוקטובר ,1953כרך א' ,תל־אביב ,1978עמ' .94
2121הנחת יסוד של התכנית" ,שהייצור החקלאי יאפשר אספקה עצמית של מוצרי חקלאות לא
עמדה במבחן המציאות .המדינה נאלצה לייבא סוכר ,טבק ,שמנים ודגנים" (המחרשה הגדולה
ומפת התכנון ,עמ' .)46
2222שם ,עמ' .47-46
2323חברים משיחים עם רענן במלאות לו ,70ירושלים ,אוגוסט ,1983עמ' .10ד"ר שמעון רביד
היה עוזר קרוב של רענן ויץ וכיהן כמנכ"ל מחלקת ההתיישבות בשנים [ 1981-1977להלן:
חברים משיחים עם רענן].
2424רענן ויץ ,דברי פתיחה ,בתוך :ארטור גליקסון ,מפעלי התיישבות אזורית מתוכננת -סקירה
השוואתית :רקע ,ניסיון ומגמות חדשות ,רחובות ,1970עמ' .3
2525דברי יהודה דקל ,בתוך :חברים משיחים עם רענן ,עמ' ;6יהודה דקל כיהן כמנכ"ל מחלקת
ההתיישבות בשנים .1988 1981-
2626משנת וולקני ותכנון החקלאות ,חקלאות בישראל (אוגוסט-ספטמבר .)1953
2727רענן ויץ כתב על זה כי "אבא והרצפלד היו שותפים לפעולה -ידידים ומתנגדים כאחד" (ניחוח
השיטה הקוצנית ,עמ' .)169
2828עקרונות ההתיישבות העובדת -היסוד לפיתוח בחקלאות ,דבר 9 ,בנובמבר .1953
.292929בריאיון עמו ,שנערך לרגל מינויו כראש מחלקת ההתיישבות ,אמר רענן ויץ כי למד מוולקני
"את הבנת המהות הפנימית של המשק החקלאי וראייתו כאורגניזם חי בפני עצמו" (אלי ניסן,
ה"אני מאמין" של ראש מחלקת ההתיישבות ,דבר 16 ,באוגוסט .)1963
.303030דבורה הכהן ,הגרעין והריחיים -התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה ,תל־
אביב ,1998עמ' .222
.313131סמדר שרון ,לא מתיישבים אלא מיושבים -דפוסי הגירה ,תכנון התיישבות באזור לכיש
באמצע שנות החמישים ,עבודת דוקטורט ,אוניברסיטת תל־אביב ,2012עמ' .19
.323232בן־גוריון מתווה דרך חדשה להתיישבות ,דבר 20 ,ביולי .1954
.333333יומן בן־גוריון ב־ 30בספטמבר ,1954אמב"ג.
.343434דברי משה שרת בתוך :הוועד הפועל הציוני23 ,־ 16במרץ ,1964ירושלים ,1964עמ' .205
באותם ימים כיהן שרת כיו"ר הנהלת הסוכנות.
.353535אלי ניסן ,ד"ר וייץ וי' הרכבי -להנהלת הסוכנות במקום שזר ואשכול ,דבר 26 ,ביוני
.1963
n
התפנית המעצבת של העלייה ה־1
יעל ויילר ישראל
ההיסטוריוגרפיה הישראלית ,עשויה להיבחן באמצעות התבוננות בפרשיות
חקר עיקריות שעסקה בהן; מהן ראויה ומרתקת במיוחד היא פרשת החקר של
תקופת העלייה הראשונה.
העלייה הראשונה היא תקופת גל העלייה הגדול משנת תרמ"ב ,1881עד שנת
תרס"ד .1904בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל
כ־ 26,000נפש .עשרות אלפי עולים ,רובם זכאים לתואר חלוצים ,באו בשנים
אלה לארץ־ישראל ,רובם ממזרח אירופה ,בעקבות תפיסת עולם מסורתית
וציונית ,ובשל גלי האנטישמיות הציבורית בארצות מוצאם .בסיומה ,בשנת
תרס"ד ,1904נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ־ 55,000נפש .כלל אירועי
התקופה מהווים אירוע תקדימי של הקמת התיישבות המונים בארץ־ישראל,
וזאת ,במסגרת מסכת רעיונות מסורתיים ,לאומיים־ציוניים ומודרניים ,וכן בשל
הצלחתה היחסית לממש את יעדיה.
ד"ר יעל ויילר ישראל ,היסטוריונית וחוקרת ארץ־ישראל ,עומדת לפרסם את הספר חלוצים
וחלוצות ב"יד בן צבי".
התפנית המעצבת של העלייה הראשונה
277
תקופה זו זכתה להתייחסות מורכבת ורבת פנים במחקר הישראלי וביצירה
העברית הישראלית ,והיא אספקלריה לכוחות שונים במחקר הרוח והחברה
בישראל .ההיסטוריוגרפיה הישראלית הניבה שלוש גישות עיקריות :הגישה
האינטגרטיבית ,הגישה הפלגנית והגישה הניהיליסטית.
העלייה הראשונה " -העלייה הגדולה"
בשנות התשעים של המאה ה־ ,19הופיע בציבוריות היהודית לראשונה
המונח "העלייה הראשונה" לגבי גל העלייה הגדול בשנים תרמ"ב-תרמ"ד,
,1884-1882ואילו גל העולים בשנים תר"ן-תרנ"א ,1891-1890 ,נקרא בשם
"העלייה השנייה" .בראשית המאה ה־ ,20כבר כלל המונח "העלייה הראשונה"
את השנים תרמ"ב-תרס"ד ,1881-1904ומאז הפכו שתי המילים הללו למושג
היסטורי שמקופלים בו נושאים שונים (איכרים ומושבות ,הנדיב הידוע ,ביקורת
אחד העם ואחרות) .העלייה הראשונה הייתה למונח בגנאולוגיה של החברה
היישובית ,בעיקר כשמה של תקופה ראשונית מעצבת בתולדות הריבונות
היהודית העברית בארץ־ישראל .המונחים :עלייה שנייה ,עלייה שלישית נוצרו
ביישוב ,במקורם ,לא על ידי היסטוריונים ,אלא על ידי סופרים ויוצרים.
ארבעים שנה לאחר שנת תרמ"ב ,בראשית שנות העשרים של המאה ה־,20
תוארה ,לראשונה ,תקופת העלייה הראשונה במשמעותה המקובלת היום ,ואף
כונתה "העלייה הגדולה" .בספרו של החוקר ישעיהו פרס ,ארץ־ישראל ספר־
המסעות ,שראה אור בהוצאת בנימין הרץ ,בשנת תרפ"א .1921-הוא הסב
את תשומת לבם של קוראיו לתמורה שחלה בשנים אלה ,ובדבריו הסתמנו
ניצני מושגיה של ההיסטוריוגרפיה העברית ,שנכתבה מאז בארץ־ישראל .מאז
קביעתו של פרס ,הגיבול הפותח של שנת תרמ"ב 1881-נעשה נפוץ ומקובל,
והוא מצוי במחקריהם של רוב ההיסטוריונים ומחברי הספרות והאמנות שנסבו
על התקופה.
לאחר הקמת מדינת ישראל כוננה בהדרגה היסטוריוגרפיה ישראלית .העלייה
הראשונה הייתה אחת הסוגיות המרתקות שהעסיקו את ההיסטוריונים
הישראלים ,שהטמיעו את תיקופי העליות הראשונות במחקריהם ,ומאז שנות
החמישים נסב הדיון על שאלות הבכורה ,החשיבות והתרומה של היישוב הישן,
לעומת אנשי העליות הראשונות .ההיסטוריונים ילידי שלהי המאה ה־ 19ותחילת
המאה ה־ ,20הציגו גישה אינטגרטיבית ,מחברת וממזגת.
278
יעל ויילר ישראל
שינוי אופייה של האוכלוסייה בארץ־ישראל
יצחק בן־צבי ,היסטוריון ,איש העלייה השנייה ונשיא מדינת ישראל ,התרשם
כי שורשן של תופעות רבות בתקופת "העלייה הראשונה" בעשורים שקדמו
לה .תחילה טען זאת כמסאי מנהיג ,בשנות העלייה השנייה ומלחמת העולם
הראשונה .ולאחר מכן ,אישש את הטענה בשקדנות במחקריו ובספרו ארץ־
ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני ,שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק,
בשנת תשט"ו .1955בן־צבי הדגיש את סגולותיהם הייחודיות של כל תקופה
וכל דור ,מבלי שיגרעו זה מפני עטרתו של זה .עם זאת קבע בן־צבי כי העלייה
מאז תרמ"ב 1881היוותה תקדים מכמה וכמה בחינות :היא שינתה את אופייה
של האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל (המספר והגיל של הבאים) ,את הרכבה
העדתי וארצות מוצאה; היא השפיעה על צביונה של ההתיישבות הוותיקה,
בהקימה את "ההתיישבות החקלאית" וגם את היישוב העירוני; הייתה בה
בשורה ,תמורה ,פעולה עצמאית מהפכנית -עילות לנהירה של רבים וטובים
נוספים.
ההיסטוריון בן ציון דינור ,איש העלייה השלישית ושר החינוך בממשלת ישראל,
ראה חשיבות בעליות שלפני תרמ"ב ,ועם זאת הדגיש את חשיבותה של העלייה
הראשונה .כך כתב בספר תולדות ההגנה ,כאשר הוא משווה בין שני המגזרים:
גם בדורות הקודמים היו בקרב העולים אישים שחלמו על הקמת יישוב
יהודי בעל אופי מדיני ,אך אלה היו בודדים במועדם ויוצאי דופן בחברתם.
כללו של זרם העולים נמשך לארץ מטעמים דתיים -לשאת תפילה לפני
הכותל המערבי ,להשתטח על הקברות הקדושים ולמצוא מנוחת עולמים
בחיק אדמת הקודש[ .ואילו העלייה הראשונה] הכוח המניע אותה הייתה
השאיפה להקים בארץ מחדש יישוב יהודי עובד ומעורה באדמתה ולהפכה
לארץ היהודים.
המאבק על הבכורה בין פתח־תקוה לראש־פינה
מאז שנות השישים של המאה ה־ ,20נזנחה העמדה המחברת והממזגת,
וההיסטוריונים שעסקו ברבע האחרון של המאה ה־ 19בחרו בגישה פלגנית
מובהקת ,כאשר החלו לנקוט עמדה לגבי חשיבותם של שני ה"יישובים" ,הישן
התפנית המעצבת של העלייה הראשונה
279
והחדש; בין העולים עד תרמ"ב ,1881-לבין אלו שבאו לפניה .הפלגנות בפירוש
המהלכים ההיסטוריים אפיינה את אותם חוקרים ,שנולדו מאז שנות העשרים
ואילך ,ובגרו אל הקמת מדינת ישראל והתבססותה המדינית והכלכלית ,בייחוד
לאחר מלחמת ששת הימים .ובמילים אחרות :הצלחתם של רעיונות חיבת
ציון והציונות המדינית ההרצליאנית ,שנולדו בשלהי המאה ה־ ,19אפשרה את
הרחבתו ופיתוחו של המחקר ההיסטורי על תקופת העלייה הראשונה ,בשלהי
המאה ה־ .20מאז ,ההיסטוריוגרפיה המשיכה ,אם לא נגררה ,במהלך רגרסיבי,
אל המאבק הישן ,משנות התשעים של המאה ה־ ,19על הבכורה בין פתח־תקוה
לבין ראשון־לציון; כאשר פרנסי המושבה פתח־תקוה רצו בתדמיתה ובבכורתה
כ"אם המושבות" ,שנוסדה בשנת תרל"ח ,1878-ביוזמתם של אנשי "היישוב
הישן" שבאו מירושלים (אף כי המושבה גיא־אוני ,לימים ראש־פינה ,נוסדה
מספר שבועות לפניה) .ב־ 1882הוקמה המושבה הראשונה של עולים חדשים
אנשי העלייה הראשונה :ראשון־לציון; פתח־תקוה קרסה וננטשה בשל קשיים
רבים לאחר הקמתה ,וחזרה וקוממה ב־ ,1883וכבר בשנות השמונים של המאה
ה־ 19החל המאבק על הבכורה בין שתי המושבות הללו ,שהיה טעון משמעויות
פוליטיות שלא פג טעמן עד עצם כתיבת שורות אלה.
מגמות החוקרים
מדוע לקחו ההיסטוריונים צד בכל עמדה?
הגאוגרף יהושע בן־אריה טען בספרו עיר בראי תקופה ,שראה אור בהוצאת
יד יצחק בן־צבי בירושלים בשנת ,1979כי "ירושלים העתיקה היא שבנתה את
ירושלים החדשה" .לדעתו ,תרומת הציונות לבניין ירושלים ,במאה ה־ ,19הייתה
פלקטית בעיקרה ולא מהותית .לכן ,מחקרו הוא לא רק מחקר שיטתי ,עתיר
ממצאים בגאוגרפיה ,אלא גם ,ואולי בעיקר ,מִנשר תובעני הקשור למאבק על
הבכורה בין קבוצות מוצא שונות בחברה הישראלית ,חיבור שנכתב מנקודת
מבטו של יהודי ,צאצא של יהושע שטמפפר ,ממייסדי פתח־תקוה ,בשנת
תרל"ח־ ,1878ותושב ירושלים שלאחר .1967ההתיישבות היהודית בארץ ,עד
,1918הייתה קטנה יחסית בהיקפה ,ומשתתפיה ציונים ושאינם ,מאורגנים
ושאינם ,נתקלו בקשיים רבים ,שחלקם תועדו במסמכים משפטיים ומדיניים,
בספרות היפה ,ונדונו בספרות המחקר .הבחירה באתר מגורים בארץ ,שהייתה
תחת השלטון העות'מאני ,הושפעה מאפשרויות הפיתוח ההוויות והעתידיות
280
יעל ויילר ישראל
הגלומות בו ,ליחיד ולכלל; עם זאת ,בן־אריה קובל על "מחדליה" של הציונות,
ובכפיפה אחת ,טורח לאזכר את הרגשות היהודיים העמוקים של אנשי "היישוב
הישן" לירושלים -בהקשר של מחקרו על העיר במאה ה־ 19עד תרע"ד - 1914
כהנגדה למאמץ ההתיישבותי של עולים חדשים מתרמ"ב 1881וציונים וחלוצים
במיוחד.
ההיסטוריון מרדכי אליאב ,ביטא בחיבוריו את ההתלבטות העמוקה בין
שתי המגמות :יישוב ישן או יישוב חדש ,פתח־תקוה או ראשון־לציון .בקובץ
המאמרים והמקורות ספר העלייה הראשונה ,אשר ראה אור בהוצאת יד יצחק
בן־צבי ,בשנת תשמ"ב ,1982-לכבוד מלאת כשני יובלות לתחילתה .בפתח
המבוא לקובץ כתב אליאב כי העלייה הראשונה "פתחה תקופה חדשה בחיי
היישוב היהודי בארץ־ישראל ,בדין מציינים את שנת תרמ"ב כשנת מפנה .שכן
בתקופת עלייה זו ,המשתרעת על כ"ב שנים (תרמ"ב [ - ]1882תרס"ד [,)]1904
נשתנתה דמות היישוב מיסודה" .והוסיף" :מבחינת הרצף הרי העלייה בשנות
השמונים והתשעים אינה ,אפוא ,אלא חוליה נוספת בשרשרת העליות לארץ־
ישראל בכל הדורות ".אליאב הדגיש את ההמשכיות מבלי שניתן להצביע על גבול
מדויק כמו שנת תרמ"ב (אולם על כך יש להעיר ,כי בהיסטוריוגרפיה של היישוב
היהודי בארץ־ישראל מעבר מגל עלייה אחד למשנהו ,מעוטר בהסתייגות רצף־
תמורה) .ולכך הוסיף אליאב ,כי "מבחינת האמת ההיסטורית" ,ראשית צמיחתו
של היישוב היהודי בעת החדשה החלה ברבע האחרון של המאה ה־ .18גלי עלייה
אלו נבעו מתפוצות ישראל מארבע רוחות השמים" ,גיבשו את 'היישוב הישן' על
עדותיו ,מוסדותיו ומשטרו ,והעמידו בו שתי חטיבות עיקריות :יוצאי ארצות
האסלאם מזה ויוצאי ארצות אירופה מזה ' -ספרדים' ו'אשכנזים'".
"השאיפה לעבודת אדמה"
שמואל אביצור ,היסטוריון התרבות החומרית בארץ־ישראל ,קבע (בקובץ
העלייה הראשונה) כי תרמ"ב ,1881-היא שנת ההתחלה הבלעדית ,וראה
במושבות ראשון־לציון ,זכרון־יעקב וראש־פינה את קובעות קו הזינוק של
העלייה הראשונה ,משום שנוסדו על ידי עולים חדשים אשר באו להתיישבות
חקלאית בארץ־ישראל .מודע למושגים "התיישבות" ו"חקלאות" הצביע אליאב
על התרחבותו של היישוב ,במחצית הראשונה של המאה ה־ ,19ועל השאיפה
"למלאכת כפיים ולעבודת אדמה שרווחו בקרב קבוצות צעירים של היישוב
התפנית המעצבת של העלייה הראשונה
281
הישן ,פתח־תקוה וגיא־אוני ,בשנים תרל"ח־תרמ"א"; הוא מזכיר כי חלק מאנשי
"היישוב הישן" נהו אחר רעיונות ומגמות היצרנות (הפרודוקטיביזציה) ,כפי
שנוסחה באותן שנים ,ובשנות העלייה הראשונה הצטרפו לאיכרים ולפועלים.
סיומה של תקופת העלייה הראשונה וראשית תקופת העלייה השנייה נקבעו
בתודעת בני הדור בעקבות מקבץ אירועים מטלטלים :אירועי הפרעות
בקישנייב ,ב־ ,1903פרשת אוגנדה ופטירתו של הרצל ,ב־ ,1904ומהפכת הנפל
ברוסיה ,ב־ ,1905אשר יצרו נסיבות לעידן חדש בהוויה היהודית בתפוצותיה
וביישוב היהודי בארץ־ישראל; הגם כי בתודעת אנשי העלייה השנייה המנשר
"קול קורא" של יוסף ויתקין ,שפורסם ב־ ,1904הוצג ,לימים ,כפותח את תקופת
העלייה השנייה.
מרדכי אליאב סבר כי העלייה הראשונה קופחה בהיסטוריוגרפיה הישראלית,
בשל האהדה הרבה שידעו לעורר אנשי העלייה השנייה (בהם יצחק בן־צבי)
לשנותיהם הראשונות והמעצבות בארץ־ישראל .במבוא לספר העלייה הראשונה
הביע אליאב את התקווה שהופעתו של קובץ העלייה הראשונה בעריכתו ,תתקן
את המעוות ההיסטוריוגרפי ,ובמילותיו:
לא זכתה העלייה הראשונה למקום הראוי לה בהיסטוריוגרפיה של היישוב
ושל התנועה הלאומית [ ...ואחר כך] הוכתרה העלייה השנייה במשך דורות
בכתר הראשוניות ,הגבורה והחלוציות ,והאפילה על זוהרה של העלייה
הראשונה.
כמה מהחוקרים עצמם הם צאצאי העלייה הראשונה
על פי מילים אלה ,ודומות להן אצל חוקרים אחרים ,קובץ העלייה הראשונה,
שראה אור בתשמ"ב ,בא ,כביכול ,לרפא את מכאוב הקיפוח ההיסטוריוגרפי
ולהשליט צדק בזיכרון הקיבוצי של תקופת העלייה הראשונה .מאז נכתבו
מחקרים רבים על התקופה ,בהם מחקרו של יוסי בן־ארצי על "המושבה
העברית בנוף ארץ־ישראל" ,מחקרה של נורית גוברין "שרשים וצמרות :רישומה
של העלייה הראשונה בספרות העברית" ,סדרת תולדות היישוב היהודי בארץ־
ישראל מאז העלייה הראשונה ,בעריכת משה ליסק וגבריאל כהן ,וקובץ "לשוחח
תרבות עם העלייה הראשונה" ,בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג .מעיון בספרות
282
יעל ויילר ישראל
המחקר מתברר כי חלק ניכר מחוקרי העלייה הראשונה הם צאצאי אנשי העלייה
הראשונה ,ועבודתם המדעית הייתה בגדר "עשייה לביתם" ,אבל בעיקר לתועלת
הציבור .תוצרי ההיסטוריוגרפיה בחקר העלייה הראשונה מושפעים במידה רבה
מגורמים שונים ,כגון :משפחתיות ,לאומיות ,ציונות והבניית הזיכרון הקיבוצי
במובן האוניברסלי.
התובנות ההיסטוריוגרפיות על מהותה של התקופה ,המצויות בספרות המחקר
הענפה ,מתאפיינות ,כאמור ,באינטגרטיביות מחד ,ובפלגנות מאידך ,ושתיהן
כלולות בספֵירה של תפיסת עולם מסורתית וציונית .במפנה המאות ה־ 20וה־,21
במקביל לעלייתן של תפיסות פוסט־מודרניסטיות ,ואף כחלק מהן ,נערך ניסיון
לקיים דיון ומחקר אקדמי על המפעל הציוני בארץ־ישראל ,ללא עירוב תפיסת
עולם ציונית .כך צמחה הגישה הניהיליסטית בהיסטוריוגרפיה הישראלית בשלל
נושאי מפתח ,ובהם גם חקר תקופת העלייה הראשונה.
התייחסות חשדנית לאידאולוגיה
על הרצון והנחיצות בנטרול רעיונות ציוניים מהכתיבה ההיסטוריוגרפית כתבו
היסטוריונים יהודים ישראלים שלפי הידוע הם ומשפחתם מעורבים בעלילה
הציונית באופנים רבים .המציעים גישה זו מקווים כי ניתן להשיג הבנה ותיאור
היסטוריוגרפי נכון ללא תפיסת עולם ציונית ,אולם האם הדבר ניתן ליישום? האם
אפשרית "הצגתו של מפעל ההתיישבות הציוני שלא מתוך עולמה האידאולוגי
הפנימי של הציונות"? כדבריה של ההיסטוריונית יפעת וייס ,בקובץ מאמרים בשם
"לזכור ולא לשכוח" ,שראה אור כחוברת ציון עד ,בהוצאת החברה ההיסטורית
הישראלית ומרכז שזר לחקר תולדות העם היהודי .ההיסטוריון עזרא מנדלסון,
העוסק בסוגיה הנכבדה ,פוסח במאמרו על שני הסעיפים .הוא תוהה איך החברה
היהודית־הישראלית יכולה לעסוק בתולדות הציונות ובתולדות היישוב .לדעתו,
ייתכן שתהא זו היסטוריוגרפיה שאמינותה מוטלת בספק ,והוא טוען וחוזר וטוען
כי רוב ההיסטוריונים העוסקים בחקר הציונות והיישוב מושפעים מן "הנרטיב
הציוני"; הוא קובל על ההיסטוריונים הישראלים הבוחנים הכול "דרך הפריזמה
של הניתוח הציוני בכל הקשור לגורלם" ,למשל ,גורל היהודים בשואה; ומביא
כתנא דמסייע את ההיסטוריון המרכסיסטי הנודע ,אריק הובסבאום ,אשר טען,
לדבריו" ,כי אל לו לציוני לכתוב על תולדות העם היהודי אלא אם יניח בצד את
דעותיו הפוליטיות לפני שייכנס לחדר עבודתו" .ויש גם מי שהתשובה ברורה
283
התפנית המעצבת של העלייה הראשונה
לו .כך ,למשל ,הציע החוקר גור אלרואי להשתחרר "מן הסיפר הציוני ,שראה
בעליות הראשונות לארץ־ישראל סמל ומופת לבניית חברה חדשה ,ולבחון את
הסוגיה מנקודת מבט רחבה והשוואתית של 'כלל ישראל'" .אלרואי ידוע כמי
שמנסה לכונן היסטוריוגרפיה נטולת ציונות .בספרו אמיגרנטים ,על תקופת
העלייה השנייה ,שיצא לאור בהוצאת יד יצחק בן־צבי בתשס"ד ,2004-הוא מציג
את המסקנה שהגיע אליה ,לאחר המחקר היסודי שערך על מי שעלו בעלייה
השנייה ,במיוחד אנשי תנועת הפועלים הארצישראלית:
ניתוח פרופיל העוזבים מלמד שהפועלים/החלוצים [כך!] שבאו לארץ־
ישראל מתוך אידאולוגיה ואמונה ברעיון הציוני היו מי שמיהרו לעזוב אותה.
מסתבר שהאידאולוגיה שהביאה אותם ,במישרין או בעקיפין ,לארץ ,היא גם
שהוציאה אותם ממנה.
אם נסכים עם מסקנתו זו ,משתמעת ממנה ,בפירוש ,התייחסות חשדנית
לאידאולוגיה בכלל ,ולרעיונות הציוניים ,בפרט.
*
בראשית העשור השני של המאה ה־ ,21עומדת תקופת העלייה הראשונה
במוקד מחקריהם של חוקרים רבים ,רובם יהודים ,ישראלים וציונים .לגישה
האינטגרטיבית שמשלה בכיפה עד ראשית שנות השישים ,כמעט ולא נותר
זכר; לגישה הפלגנית ישנם דוברים נאמנים; אבל נראה שמקומה במנעד הקולות
הצטמצם לרגל עלייתה של הגישה הניהיליסטית .לדעת כותבת שורות אלה,
שלוש הגישות הללו תרמו לכינונה ולפיתוחה של ההיסטוריוגרפיה של העלייה
הראשונה ,והאינטגרציה ביניהן תוליד בוודאי היסטוריוגרפיה חדשה ,בהירה
ומודעת לעצמה יותר מאי פעם.
n
חלום רכישת הכותל המערבי
אהרון יפה
האהבה לציון הייתה רגש אותו חלקו נוצרים רבים באנגליה ובמדינות
פרוטסטנטיות רבות .רגש זה התגבר במאה הי"ט ,עם כניסת אמצעי תחבורה
מודרניים ,ובמיוחד הרכבת ואניות הקיטור .אלה הביאו מאירופה ומאמריקה
עולי רגל רבים ,אנשי מדע וחוקרים ,שבתום ביקורם פרסמו את רשמיהם בצורת
ספרי מחקר ,ספרי זיכרונות ויומנים.
אנקדוטה מעניינת בשולי דפי ההיסטוריה היא סיפורה של הגברה ו ֶרה סלומונס,
שהגיעה מאנגליה ורחשה חיבה בלתי מסויגת לארץ הקודש ולכל תושביה,
כולל היהודים והערבים .תושבי הארץ ,בני הלאומים השונים ,נצרכו לסיוע רב
במאמציהם להיקלט בארץ ולהפוך לאזרחים יצרנים ומועילים ,ולזאת כיוונה
הגברת סלומונס במאמציה הנדיבים.
רשימה זו תדון בסיפור חייה של אישה מיוחדת במינה ,ילידת אנגליה ,בת אצילים,
שהתגייסה לצבא הוד מלכותו ושירתה כאחות במלחמת העולם הראשונה ,ואף
נישאה לקצין שריון שלחם בכמה חזיתות .מאוחר יותר ,פעלה הגברת סלומונס
ד"ר אהרון יפה ,חוקר בתחום גאוגרפיה היסטורית ,משמש כחוקר בכיר בחקר מדיניות טרור
במרכז הבינתחומי בהרצליה.
חלום רכישת הכותל המערבי
285
בארץ־ישראל ,בה השקיעה עבודה רבה ,שהושפעה מרגשותיה האלטרואיסטים,
בהקמת מוסדות שיקלו על בני הלאומים השונים את החיים בה .הקטע המעניין
ביותר בסיפור חייה ,מבחינתנו ,הוא הצעתה המפתיעה של סלומונס לרכוש
את הכותל המערבי מידי הוואקף המוסלמי ,הצעה חסרת תוחלת המעידה על
מעורבותם של אנשי המערב בעימות הבין־דתי ארוך הימים בארץ הקודש,
והרצון של חלקם לנסות לתווך בין שני הצדדים ,במידת האפשר.
סיפור חייה של ו ֶרה סלומונס
ו ֶרה פרנסס ברייס סלומונס נולדה בשנת ,1888כבת אצילים ,לאביה סֵר דויד
ליונל ,שהיה ראש העיר היהודי הראשון של לונדון ,ולאמה ,לאורה ג'וליה גולסמית
סטרן סלומונס )1(.בתקופת מלחמת העולם הראשונה ,שירתה הגברת סלומונס,
כמו רבים ורבות מבני דורה ,בצבא הבריטי ,לאחר שעברה הכשרה כאחות בחיל
הרפואה .מיד אחרי המלחמה ( )1919נישאה לסא"ל אדוארד דניאל ברייס,
ששירת בחיל השריון .סא"ל ברייס שירת במלחמת הבורים בדרום אפריקה
ובמלחמת העולם הראשונה בחזית צרפת .מאוחר יותר נפרדו בני הזוג.
החל בשנת ,1925בילתה ו ֶרה סלומונס זמן רב בירושלים ופעלה בקרב הערבים
והיהודים .עיקר עבודתה הייתה הקמת בתים למען הקשישים )2(,הטיפול בעיוורים,
מימון מגורים לעולים חדשים בקיבוצים ותמיכה במוסדות חינוך וצדקה .גולת
הכותרת של עזרתה הייתה הסיוע שהעניקה לפרופ' ליאון אריה מאיר ,פרופ'
לאמנות ולארכאולוגיה של האסלאם ,שהיה ,בזמנו ,רקטור האוניברסיטה
העברית ,בעבודתו הארכאולוגית ובמחקריו .לא עבר זמן רב ,ובין שניהם ניצתה
האהבה ,ולאחר מותו של פרופ' מאיר ( ,)1959החליטה הגב' סלומונס להקים יד
לזכר אהובה.
עבודתה בארץ־ישראל נבעה מרצונה לסייע להעמקת ההבנה ההדדית בין שני
העמים ,בתקווה כי ככל שתגדל הבנתם של היהודים למורשת התרבותית של
האסלאם ,כך תפחת האיבה בין העמים והעדות במזרח התיכון .לשם השגת
מטרות אלה תרמה סכומי כסף גדולי להקמת מוסדות סוציאליים ,כמו הקמת
בית לעיוורים בנצרת ,וכן תמכה במוסדות נוספים בתנאי שלא תתקיים בהם כל
אפליה בין עמים ועדֹות .כאמור ,תרומתה של הגברה ו ֶרה סלומונס היא שאפשרה
את הקמת יד ל"א מאיר -המוזאון לאמנות האסלאם (ע"ש ליאון אריה מאיר),
שבו שוכנו אוספים עשירים הקשורים לתולדות האסלאם .כדי לאצור אוספים
286
אהרון יפה
עשירים במיוחד נתנה הגב' סלומונס ייפוי כוח לפרופ' אטינגהאוזן ,אחד מגדולי
המומחים לאמנות ולארכאולוגיה של האסלאם ,לרכוש אוספים מכל רחבי
העולם .כך הוקדש חדר לתצוגת נשק מרהיבה :אוסף חרבות ,פגיונות ,קסדות
ושאר חלקי שריון מכל רחבי העולם המוסלמי ,וכן מצויים בו אוספים של כלי
שחמט מרהיבים.
בית יד ל"א מאיר -המכון לאמנות האסלאם ,שנפתח לקהל בשנת ,1975
הכיל בחמש קומותיו ,פרט למוזיאון עצמו ,ספריית מחקר ,אוספים גדולים
של שקופיות ,תצלומים ואמצעי עזר לעבודה מדעית .המוזיאון מכיל אוסף של
אמנות מוסלמית לדורותיה ,וכן מדור מיוחד שבו מודגמות השפעות הגומלין
התרבותיות בין אירופה לבין המזרח .במוזיאון נמצא גם האוסף הידוע של סיר
דוד סלומונס ,המכיל שעונים מפוארים ,בעלי עיצוב מרשים מהמאות ה־17
וה־ .18רובו של האוסף ,מקבץ שהכיל 106שעונים נדירים בעלי ערך רב ,נגנב על
ידי נעמן דילר (לידור) באמצעות פריצה מתוחכמת בשנת .1983לאחר מאמצים
גדולים פתרה המשטרה את התעלומה ורוב השעונים נמצאו ,ולאחר מותו של
דילר ,בשנת ,2008הוחזרו למוזיאון .במקום נמצא גם אוסף אמנות אירופית של
משפחת סלומונס ,הכולל חטיבות מעבודתו הגראפית של האמן דירר.
הוגו ברגמן מודה על נדיבותה
הכותל המערבי ,השריד הבולט מבית המקדש ההרודיאני ,ששימש כ"כותל
הדמעות" ליהודים בארץ ובעולם ,היה במצב פיזי גרוע ,לאחר שנזנח משך דורות
רבים .ליהודים שביקרו בו נותרה גישה לשרידים מעטים בלבד ,וגם אלה נסגרו,
לעתים ,בפני המתפללים .כמו רבים אחרים ,מיד עם הגיעה לירושלים ביקרה
ו ֶרה סלומונס בכותל המערבי ,הזדעזעה ממצבו והחליטה להירתם לשיפורו בדרך
מקורית למדי :היא פנתה לפוליטיקאי היהודי ,הידוע ביותר באנגליה של תקופתה,
המרקיז של רידינג ,אופוס אייזיקס ,בבקשה לקנות את הכותל מהוואקף המוסלמי
בירושלים ,הבעלים של המקום ,בסכום ענק של 100,000לירות שטרלינג .ההצעה
הנדיבה לא התקבלה על ידי הוואקף (אף שמגיש ההצעה בפועל היה אציל מכובד
ובעל שם) ,והכסף ,שלא נוצל לרכישת האתר הקדוש ליהודים ,נוצל ליצירת "הקרן
לתרומות ע"ש דויד סלומונס" ,שמימנה פרויקטים רבים.
בשנת ,1969נפטרה גברת סלומונס .ביום ה־ 30לפטירתה ,נשא פרופ' שמואל
הוגו ברגמן דברים לזכרה ,וסיפר על התרומה הנכבדה שתרמה לבית הספרים
287
חלום רכישת הכותל המערבי
הלאומי האוניברסיטאי ,באביב ,1930זמן מועט אחרי שעקר ממשכנו הארעי
בארבעה בתים ברחוב החבשים אל מעונו הקבוע על הר הצופים.
וכך אמר:
אך דא עקא! לא נמצאו בידינו הכספים הנחוצים לשם הריהוט של אולם
הקריאה החדש .יצא :הספרים היו ,האולם היה ,אך הוא היה ריק ,כי חסרים
שולחנות וכיסאות עליהם ישבו הקוראים .הייתה זו אחת ההתחייבויות של
מנהל בית הספרים באותו הזמן ,ד"ר אריה ליאור מאיר (,)1933-1929
לקבל את פני האורחים ולהראות להם את הבניין החדש .והנה ,באה גברת
לא ידועה לי ,דוברת אנגלית ,ושמה ו ֶרה ברייס סלומונס ,שבאה לראות את
בית הספרים .אני קיבלתי את פניה ...וממילא ,בלי משים הבאתי אותה
אל אולם הקריאה העתידי והסברתי לה למה הוא עדיין אינו בשימוש .היא
לא אמרה מילה ,אך כשבאנו אל המלתחה ביציאה מהבניין ,היא שאלה
כבדרך אגב" :כמה יעלה הריהוט של אולם הקריאה?" עניתי 300" :לירות
(אנגליות) ".לתימהוני הגדול הוציאה הגברת הלא ידועה לי מארנקה פנקס
שיקים וכתבה המחאה על סך 300לירות ,סכום עתק באותו הזמן.
באחרית ימיה התגוררה הגברת סלומונס בחדר קטן בבית המלון ימק"א ,כאחד
()3
התיירים מחוסרי האמצעים.
הערות:
1 .1מתוך לזכרה של ו ֶרה פרנסס ברייס סלומונס .1888-1969הוצאה לאור בשביל אגודת יד
ל"א מאיר .ירושלים.12.11.1970 ,
2 .2בית זה קיים בירושלים ,עד היום ,נושא את שמה ,ונמצא ליד בית ל"א מאיר.
3 .3מתוך :ו ֶרה פרנסס סלומונס .דברים שנאמרו לזכרה ע"י פרופ' שמואל הוגו ברגמן ביום
ה־ 30לזכרה .חוברת ,ללא שם המוציא לאור ,השמורה בארכיון עיריית ירושלים.
n
ספרות וביקורת ספרים
הדרך שלא הלכו בה
אוריה שביט
אהוד מנור ,לעשות שלום עם הפלסטינים :הוויכוח בישראל על הגדה המערבית
,1987-1967ירושלים :כרמל 275 ,2012 ,עמ' כולל מפתח.
מאז שנות התשעים ,שולטות בדיון
הציבורי והאקדמי על התהליך
המדיני בין ישראל לפלסטינים
שתי פרדיגמות ,שנקודת המוצא
שלהן דומה .על פי האחת ,אש"ף
הוא נציגם היחיד של הפלסטינים
בשטחים ובפזורה ,ומשום שאימץ
גישה פשרנית הנכונה לחלוקת
הארץ לשתי מדינות הוא גם פרטנר
לגיטימי למשא ומתן .על פי האחרת,
אש"ף אכן מייצג את רוב הפלסטינים
ואין ולא יכול היה להיות בלתו,
אך הנהגותיו מעולם לא ויתרו על
שאיפתן הגלויה לחסל את ישראל,
אלא המירו אותה בגישה מדורגת
ונפתלת ש"תהליך אוסלו" נועד
לשרתה .משתי הפרדיגמות נגזרו
הערכות מנוגדות באשר לחלקן
היחסי של ההנהגות הישראליות
בכישלון המשא ומתן עם ההנהגה
הפלסטינית .הדבקות בהן אינה
נשענת רק על הערכה היסטורית,
אלא גם על תפיסה נורמטיבית;
רבים ממצדדי הפרדיגמה האחת
ד"ר אוריה שביט ,חוקר של חברות אסלאמיות ,כתב על שקיעת המערב ועליית האסלאם.
הדרך שלא הלכו בה
רואים במפעל ההתנחלויות איום
על דמותה הדמוקרטית והיהודית
של ישראל ,ורבים ממצדדי
הפרדיגמה האחרת רואים בו מימוש
של זכות היסטורית שאינה ניתנת
לערעור .הפוליטיזציה המתבצרת־
בצדקתה של המתדיינים ,ובהם גם
אלה העושים זאת בכובע אקדמי,
היא אחת הסיבות (אם כי ודאי לא
היחידה) להתעייפותו המסוכנת של
הציבור הישראלי מעיסוק בסכסוך.
הכול כבר נאמר ,ונאמר שוב ושוב.
המדיניות של מילסון
החשיבות העיקרית במחקרו
המרתק של אהוד מנור טמונה בכך
שהוא מערער על התפיסה שלפיה
מעמדו המרכזי של אש"ף בפתרון
הסכסוך היה בלתי נמנע .אפשר
לתמצת את הטיעון המרכזי שלו כך:
בשלהי שנות השבעים של המאה
שעברה ,קמה בגדה המערבית
התארגנות בשם "אגודות הכפרים",
בהנהגת פלסטינים פרו־ירדנים,
מתנגדי אש"ף וערפאת ,שביקשו
לקדם פתרון שתי מדינות :האחת
ירדנית־פלסטינית והשנייה יהודית.
לאגודות היו שורשים היסטוריים,
והן זכו לתמיכה בגדה .בצד
הישראלי ,המצדד העיקרי בהן היה
מנחם מילסון ,שכיהן כראש המנהל
289
האזרחי בגדה (ולימים מבכירי חוקרי
השפה והספרות הערבית בארץ).
אולם קוצר הראות של ממשלת
ישראל ,ומסע הכפשות נוקב של
עיתונאים ישראלים בכירים לענייני
השטחים המוחזקים ,שסירבו
להכיר בלגיטימיות של חלופה
כלשהי לאש"ף ,הביאו להיעלמותה
של החלופה המדינית שייצגו
אגודות אלה .כך קרה ,שהמשקל
הפוטנציאלי כנגד ערפאת ,שהיה
נטוע בשטחי המחלוקת של ,1967
ועל כן עשוי היה לגלות יתר גמישות
בשאלת "זכות השיבה" ,לא מיצה
את עצמו .מנור אינו מסתיר את
הערכתו הרבה לתבונתו המדינית
של מילסון ,ואת חרונו על מה
שהוא מתאר כסובייקטיביות של
עיתונאים ישראלים בעלי השקפות
שמאליות ,ששמו עצמם לשופט
בוויכוח פנים־פלסטיני ופרסמו
מאמרים שבסופו של דבר פגעו
בסיכוי לממש את השקפת העולם
של השמאל.
אלה מסקנות מרחיקות לכת,
טורפות קלפים ,ומנור מצליח
לשכנע כי הן ראויות לדיון .ואולם,
הוא לא מספק ראיות מוצקות
לכך ש"אגודות הכפרים" אכן נהנו
מתמיכה מספקת בגדה המערבית
באופן שעשוי היה להפוך אותן
לאלטרנטיבה של ממש לאש"ף.
כאן חולשתו היחסית של החיבור.
290
אפשר לטעון ,שמחקר העוסק ,על פי
כותרתו ,בוויכוח בישראל על עתיד
הגדה המערבית ,אינו אמור להציע
תשובה נחרצת לשאלה הקשורה
ביחסי הכוחות הפנים־פלסטיניים;
ואולם ,בהיעדרה של תשובה כזו,
נחלש תוקף התייצבותו הנורמטיבית
של המחבר לטובת אחד הצדדים
בוויכוח .קריאה וניתוח של מקורות
פלסטיניים ,והכללתם של מרואיינים
פלסטינים במחקר ,הייתה מחזקת,
אפוא ,את מסקנותיו.
אוריה שביט
הספר נקרא בשטף ובעניין ,אם
כי בנקודות מסוימות המחבר דש
יתר על המידה בפרטי פרטים
ומאריך בציטוטים .ראויה לציון
התמודדותו המעמיקה עם שאלת
הסובייקטיביות ,שחוקרים רבים
של הסכסוך פוסחים עליה .אציע
נוסחה קצרה משלי :אירועים
מתרחשים באופן אובייקטיבי,
הפרשנות המעריכה את משקלם
ואת מניעיהם היא סובייקטיבית.
היסטוריון טוב לא מתמסר לאשליית
האובייקטיביות אך גם לא לכזב,
כאילו הכול סובייקטיבי.
העֵז של אריאל שרון
בין השורות עולה בספר סוגיה
שאינה זוכה על פי רוב להכרה :עד
כמה היו מהלכיה של ממשלת בגין
השנייה גורליים בעיצוב פניו של
הסכסוך ,המוכרים לנו היום .בתקופה
זו קיבל מפעל ההתנחלות את דמותו
המאסיבית ,ה"בלתי הפיכה" לדעת
אחדים ,המקשה גם על המתונים
בצד הפלסטיני לראות סיכוי להסדר.
כך מתגבשת דמותו של אריאל שרון,
שר הביטחון בממשלה זו ,כהרת
אסון :עלילותיו הפוליטיות מתחילות
בהכנסת עז שקשה להוציאה מג'ונגל
בנסיגה
ומסתיימות
הסכסוך,
חד־צדדית מעזה ,שאפשרה את
השתלטות האחים המוסלמים
הפלסטינים על הרצועה.
"קץ ההיסטוריה" -
לא ביטוי ל"פוסט־מודרניזם"
שלוש הערות בשולי הדברים .טעות
שכיחה היא הקביעה כאילו ד"ש
"נטלה מהמערך את השלטון" (עמ'
.)43לקואליציית הימין־דתיים היה
רוב דחוק ב־ ,1977גם ללא ד"ש
(למעשה ,המפה הפוליטית שיצר
"המהפך" מזכירה באופן מפליא
את תוצאות הבחירות לכנסת
ב־ .)2013מוזרה הקביעה כי שמעון
פרס "נודע ביכולת הרטורית" (עמ'
.)86נשיא המדינה חונן בתכונות
רבות ,מהן טובות יותר ומהן טובות
פחות ,אבל מעולם לא נודע כנואם
דגול .עקיצות לכיוונו של פרנסיס
291
הדרך שלא הלכו בה
פוקויאמה (עמ' )247הן עניין
שבשגרה בחיבורים על המזרח
התיכון בן־זמננו; ואולם" ,קץ
ההיסטוריה" לא היה בשום אופן
ביטוי ל"פוסט־מודרניזם" ,כטענת
המחבר ,והאירועים האחרונים
במזרח התיכון אינם מפריכים את
הנבואה שהציג.
n
"מנטליות אוסלו" על ספת פסיכיאטר
משה יגר
קנת לוין ,סינדרום אוסלו .אריאל :אוניברסיטת אריאל ,תשע"ג.2013-
ספרו של הפסיכיאטר האמריקני,
קנת לוין ,עוסק במצבה הנפשי של
החברה הישראלית ומסביר כיצד
נקלעה ל"תהליך אוסלו" .המחבר
טוען שהנתיב שנסלל על ידי "תנועת
השלום" בישראל אימץ את ההאשמות
שאויבי ישראל הטיחו בה ,כי האחריות
לתוקפנות הערבית מוטלת עליה.
"תנועת השלום" טענה שסירובה של
ישראל להכיר בעוול שגרמה לערבים
וסירובה להסכים לוויתורים הם
שהנציחו את הסכסוך הערבי־ישראלי.
לטענתה ,שליטתה של ישראל ביהודה,
שומרון ,עזה וירושלים היא המכשול
העיקרי לשלום ,וישראל תזכה בשלום
הנכסף רק אם תמסור שטחים אלה
לידי הפלסטינים.
לטענת המחבר ,ישראל דבֵקה עדיין
במדיניות "תהליך אוסלו" ,אף על
פי שראשי אש"ף ממשיכים להצהיר
באוזני בני עמם על נאמנותם לכוונה
להשמיד את ישראל ומתמידים
במסע התעמולה והטרור נגדה .הוא
קובע שממשלות ישראל מתעלמות
בעקביות מהתנהגות זו ,ושרובם
המכריע של עיתונאי ישראל ,הנוטים
ד"ר משה יגר היה דיפלומט בכיר בשירות משרד החוץ.
פסיכיאטר על "מנטליות אוסלו"
לשמאל ,תומכים בלהט בהסכמי
אוסלו ונותנים יד להשתקת הביקורת.
הוא אינו חוסך ביקורתו גם מן
המתנגדים להסכמי אוסלו ,שגילו
רפיסות בתגובותיהם ,וטוען שלא
התקיימו בארץ חקירה ובדיקה כיצד
הושגו ההסכמים ולא התקיים דיון
רציני על השלכותיהם ועל האיומים
הכרוכים בהם לגבי ביטחונה של
ישראל ,למרות המשך פעולות הטרור
והאבדות הכבדות שגרמו.
"פסיכולוגיה של
אוכלוסיות במצור"
פרופ' לוין טוען שההסבר ל"מערכת
הרמייה העצמית שעמדה בתשתית
הליכתה של ישראל לאוסלו" נעוץ
"בפסיכולוגיה של אוכלוסיות הנתונות
במצור מתמשך" .בקרב אוכלוסיות
כאלה יש ,בדרך כלל ,חוגים המאמצים
את האשמות אויביהם מתוך תקווה
שאם יצייתו לדרישות המובלעות בהן
ויתקנו את דרכם ,יונח להם" .תופעה
זו ידועה היטב בעולם הפסיכיאטריה"
ומתוארת במונח "הזדהות עם
התוקפן" (עמ' .)15-14המחבר קושר
למונח זה גם את "השנאה העצמית
היהודית" ,שהיא ביטוי להיסטוריה
חסרת התקדים של העם היהודי ,הנתון
מזה מאות בשנים במתקפה ובמצור.
להלן ,הוא סוקר בקצרה ספרות ענפה
293
של פסיכולוגים ופסיכואנליטיקנים
שניסו להסביר מה שנתפס
כ"פתולוגיה יהודית ייחודית של
הכחשה עצמית והרס עצמי" (עמ' .)18
פרופ' לוין מוסיף ומסביר שמצב
המלחמה המתמיד שישראל שרוי ָה
בו הוביל רבים בה לאמץ את
דרך "ההתמודדות האשלייתית",
שאפיינה את דרך תגובתם של
היהודים בגולה להתעללות שחוו
מצד החברה האירופית .הוא בוחן
גילויים של תופעה פסיכולוגית זו
בישראל ,ששיאם בהסכם אוסלו
ובמה שלאחריו .יש להדגיש שסקירתו
נשענת על בקיאות היסטורית מופלגת.
לוין מסביר כיצד הצלחת הליכוד
בבחירות ,1977הביאה רבים
במחנה הציוני־סוציאליסטי בישראל
להקשיב קשב רב לרטוריקה של ראשי
תנועות השלום ,שנטייתם הייתה
להתעלם מעדויות חותכות לאי
נכונות השקפותיהם .במילים אחרות,
הן ביססו את מדיניותם על אשליות
חסרות בסיס והתעלמו מעובדות.
בתנועות השלום הישראליות
התפתחה האמונה שהערבים יעניקו
ליהודים (אם יתנהגו כמצופה מהם)
יחס אחר מזה המוענק למיעוטים
האתניים והדתיים בארצות ערב
השונות ,ואף ישלימו עם קיומה של
מדינה יהודית במזרח התיכון.
לטיפול מיוחד זוכים אצל המחבר
"ההיסטוריונים החדשים" ,דוגמת בני
294
מוריס ,אבי שליים ,אילן פפה ותום
שגב ,ש"שמו להם למטרה לשכתב את
עברן של ישראל ושל התנועה הציונית"
(עמ' .)75לכתביהם של הללו הוא
קורא "היסטוריה מזויפת" ,מגמתית,
מסולפת ונעדרת יושר אקדמי .הוא
דן גם בזרם ה"פוסט־ציוני" שצמח
באוניברסיטאות בישראל.
משה יגר
שנכנע ללחץ חיצוני ,שהיה במידה
לא מעטה פרי מאמצי התעמולה
של השמאל הישראלי ,כשחתם,
באוקטובר ,1998על מזכר נהר וואי
( ;Wye Riverהמוכר בשם "וואי
פלנטיישן") .הוא מזכיר גם את
ויתוריו הטריטוריאליים של אהוד
ברק ,שלא השפיעו על יאסר ערפאת
והביאו לפרוץ מלחמת הטרור ,בסוף
ספטמבר ,2000עליה הוא כותב:
התכחשות למציאּות
מקום חשוב מייחד המחבר לעיסוק
ה"פוסט־ציוני" שהתפתח בספרות,
בתאטרון וביתר ענפי האמנות
בישראל .הוא מנתח את גישותיהם
של הסופרים המפורסמים ביותר
עמוס עוז ,א"ב יהושע ,ובייחודדוד גרוסמן ,התוקפים בספריהם
יסודות מרכזיים במעשה הציוני (עמ'
.)100-84לדעתו ,סופרים אלה
הטמיעו בסיפורת שלהם האשמות
נגד ישראל ואימצו את הרטוריקה
של העמדות הערביות .בגרוסמן הוא
רואה את הקיצוני ביותר בין אלה
שנתפסו ל"התכחשות העצמית".
פרופ' לוין מסביר את המניעים
הפסיכולוגיים לתהליך זה.
המחבר מאשים את יוסי ביילין,
אדריכל "תהליך אוסלו" ,בהתכחשות
למציאות ובהפצת אשליות ומשאלות
לב חסרות בסיס מציאותי (עמ' ,)107
ואילו על בנימין נתניהו הוא כותב
מלחמת הטרור של ערפאת גרמה
לישראלים רבים שתמכו בתהליך
אוסלו לפקוח את עיניהם ...אולם לא
כל מאמיני אוסלו היו מוכנים לוותר
על הזיותיהם .רבים מהם -בייחוד,
שוב ,בקרב האליטות התרבותיות,
האקדמיות ,הפוליטיות והעיתונאיות
דבקו באמונתם שהמפתח לשלוםנמצא בוויתורים ישראליים ,ואף
הוסיפו לראות את ערפאת כ"פרטנר
לשלום" שלהם (עמ' .)115
המחבר מוסיף ש"תכנית ההתנתקות"
של שרון ,בקיץ ,2005לא הובילה
לירידה בפיגועי הטרור מעזה ,אלא
ההפך מזה .לוין מעלה תמיהה גדולה
גם כלפי המנהיגים הישראלים
המתרפקים על אבו־מאזן" ,הפרטנר
לשלום" .צריך לקרוא דבריו אלה
במקורם .דברים חמורים במיוחד
מייחד המחבר לכלי התקשורת
בישראל (עמ' .)147
295
פסיכיאטר על "מנטליות אוסלו"
הכול תלוי בלוח הזמנים הערבי
למנהיגים הערבים אין ...חפץ בשלום
עם ישראל ,ואילו העוינות כלפיה
משרתת אותם היטב ...דווקא קוצר
ידה של ישראל לעצור את האיבה
הערבית ,והכמיהה ...למציאות
חלופית ,הם שיצרו בתוכה את הזיות
האשמה( ...עמ' .)154-153
לוין רואה את תוצאות "מנטליות
אוסלו" ,שסחפה את האליטות
הישראליות ,ובכללן מפקדים
בכירים בצה"ל ,בבריחה המבוהלת
של אהוד ברק מלבנון ובכשלים של
מלחמת לבנון השנייה בימי כהונתו
של אהוד אולמרט כראש הממשלה.
הבסיס היה "אמונות הרמייה
העצמית"" ,חשיבה משאלתית",
ובמילים אחרות -התוויית מדיניות
המבוססת על אשליות חסרות בסיס.
רבים אחרים נאחזו בשיתוק ובפחד
שמא יואשמו כ"אויבי השלום".
רק מעטים העזו לדבר .טוב יהיה
לישראל ,סבור המחבר ,אם יהיו
לה מנהיגים שיתמודדו ביושר עם
מצבה האסטרטגי ויהיו פטורים
מנטיות לב מוקדמות ומחזיונות
אוטופיים.
דעתו הנחרצת של פרופ' לוין היא
ש"השגת שלום אמת תלויה בלוח
הזמנים הערבי ,ולא בזה של ישראל
השוחרת שלום ממילא .למרות
עוצמתה אין לאל־ידה של ישראל
לכפות שלום על הערבים .על הערבים
לבחור בשלום ,אך לא סביר שהדבר
יקרה ,בעתיד הנראה לעין:
מחבר הספר המדכא משהו
והמעורר מחשבה ,הוא פסיכיאטר
באוניברסיטת הארוורד ,בעל תוארי
דוקטור ברפואה ובהיסטוריה,
והשכלה רחבה במתמטיקה ,בלשון
ובספרות אנגלית; פרסם ספרים
בפסיכולוגיה ,אך גם הִרבה לכתוב על
ישראל ועל הסכסוך הערבי־ישראלי.
לא צריך דמיון רב כדי לחזות מאיזה
חוגים בישראל יצא עליו הקצף .ברור,
שלמרות הניסיון ההיסטורי העגום
שהצטבר בישראל ,מאז החתימה
על הסכם אוסלו ,תתעורר אי־נוחות
אידאולוגית רבה לעסוק בנושא זה
ולהגיב על טענותיו של לוין .קשה
לצפות האם נוכל להתגבר על אי־
הנכונות הידועה הטבועה באופי
האדם -להודות בשגיאה .למרות זאת,
מן הראוי שדבריו של מומחה נבון זה
ייקראו אצלנו בתשומת לב רבה ,ואולי
אף יוסקו מהם כמה מסקנות נכונות.
n
קול הנשמה
ניצה בן־דב
הכח המדמה ,ריקי דסקל ,הוצאת עם עובד 81 ,עמ'.
ספר השירים החדש והמרתק
של ריקי דסקל ,הכח המדמה ,לא
מחולק לנושאים ואין בו שערים ,כי
הנושאים השונים־כביכול ,שבו הוא
עוסק ,קשורים זה בזה ונובעים זה
מזה .הספר פותח בשיר דמוי הקדשה,
הקדשת המשוררת לתעודתה :עם
שחר רצות אותיות של אור על
מצחה של המשוררת שמרכיבות את
שלוש המלים המרטיטות" :אדני הוא
האלוהים" .שלוש מילים מהפכות
קרביים אלה ,שנאמרו לראשונה
פעמיים רצופות על ידי העם הנוכח
בניצחונו ההרואי של אליהו הנביא
על נביאי הבעל (מלכים א' יח ,פסוק
יט) ,נאמרות מדי שנה בקריאה גדולה
שבע פעמים רצופות בסיום תפילת
נעילה בתום יום הכיפורים בבתי
הכנסת .בשיר של דסקל ,לא ברוב עם
אלא היא לבדה ,לא בגרון ניחר אלא
במראה שופע אור ,לא בזמן נעילה
אלא בפתח ספרה ,שזמנו "עם שחר",
מרצדות על מצחה המילים מרעידות
הלב" :אדוני הוא האלוהים".
פרופ' ניצה בן־דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה.
קול הנשמה
כשהקורבן הם ילד
גרמני ואמו הרעבים
קבוצת השירים הרליגיוזיים ,שבאים
בעקבות שיר הפתיחה "עם שחר",
הם אך פתיחה לשירים שנושאם
השואה ,בהם האלוהים לא מוכיח
עוד את אדנותו.
השיר "כך נראתה ברלין שלי לפני
חמש שנים" (עמ' )13מוכיח
שדסקל איננה רק משוררת אלא
גם פרוזאיקונית .בלשונה הפיוטית־
אירונית ,שפותחת פערים ושואלת
שאלות ומפעילה את הקורא ההופך
שותף לכינון היצירה ,היא מספרת
סיפור מרתק שבו לאו דווקא הקורבן
היהודי הוא גיבור היצירה אלא ילד
גרמני ואמו הסובלים חרפת רעב.
זמן ההתרחשות הוא מאי ,1945
כשההפצצות האסטרטגיות של
בעלות הברית על ברלין משחיתות
את העיר ומותירות את תושביה
רעבים .ילד גרמני בשם הורסט
קנובלר ,מתגעגע למראה המלבב
של העיר מלפני חמש שנים ומדביק
ביומנו גלויה של ברלין ההיא,
הבנויה ,טרם ההרס המתחולל בה
עתה .אמו מתכוננת לצאת מהבית
להחליף טבעת זהב לבן משובצת
יהלום בתפוחי־אדמה .היא מזהירה
את בנה הרכון על יומנו לבל יצא
מהבית עד שובה והורסט מבטיח
לה שכך יעשה .הסיפור הריאליסטי
297
הזה נפרם ומתגלה כבדיה
כשהמספרת שמה בפיו של הבן
אלֶס ְקלָאר" ,ומיד
את התשובה " ָ
מפקפקת שאלה המילים שיכול
ילד גרמני ,במאי ,1945להשמיע
ואומרת לקוראיה" :ואם לא היה
זה צרוף מקובל באותם הימים ,ענה
לה סתם /י ָאבֹול ".ודווקא בנקודה
זו ,שבה היא משתפת את הקוראים
בכך ,שהסיטואציה שהוא קרא עד
כאן הייתה פרי דמיונה של היוצרת,
שהרי היא מתלבטת בקול איזה
מילים עליה לשים בפי הגיבור ,היא
מוסיפה באירוניה" :עד כאן הכל
ודאי".
לאחר מכן ,כמו במבחן אמריקאי היא
מביאה ארבעה תרחישים אפשריים
לְמה שעלה בגורלה של גברת קנובלר,
שיצאה לחפש אוכל לה ולבנה:
א .גברת קנובלר לא חזרה הביתה
כי נהרגה באחת ההפצצות.
ב .גברת קנובלר חזרה הביתה
בלי הטבעת ,רצוצה ורועדת /
אחרי שנאנסה תמורת דג מלוח
שהובטח לה.
ג .גברת קנובלר חזרה הביתה
ובישלה בסיר אלומיניום קטן
ומעוקם /שני תפוחי אדמה לה
ולבנה.
ד" .מי שתהיה אמי" -אומרת
המשוררת -החליפה עם גברת
קנובלר חצי /מכמות הלחם
שקיבלה תמורת הטבעת.
298
תעתוע פואטי
ההדמיה למבחן האמריקאי הרב־
ברירתי לא מסתיימת בכך .המספרת
מחקה את שתי התשובות המקובלות
במבחנים מסוג זה" :כל האפשרויות
נכונות" ו"כל האפשרויות לא
נכונות" .האפילוג של הסיפור" :כל
האפשרויות נכונות פרט לעובדה
/שכל בני משפחתה של אמי עלו
השמימה בצריחה והפכו לאבק
פורח ולעשן מתכלה ",המרפרר
בחטף לסוף תפילת "נתנה תוקף"
הנאמרת בימים הנוראים ,מסיט
את האמפתיה של הקורא מגברת
קנובלר ובנה ,המחפשים בשלהי
המלחמה תפוחי אדמה להשביע את
רעבונם -אמפתיה שנבנתה כתעתוע
פואטי -לזוועה האולטימטיבית
הלאומית־קולקטיבית של העם
היהודי והאוטוביוגרפית־אישית של
המשוררת .בעוד האם ובנה ,הגרמנים,
שרדו ,הבן מדביק גלויה יפה במחברתו
ולאֵם יש אפשרות לערוך סחר חליפין
כי רכושה לא אבד ,הרי שלבני
משפחתה של אמה של המשוררת
לא הייתה הפריווילגיה לחפש אוכל
ולהדביק גלויות נוסטלגיות ביומן.
הם נשרפו בזעקה והפכו לאבק פורח
ולעשן מתכלה.
החטיבה של שירי השואה שיש
בהם יסוד אוטוביוגרפי -תוצאה
של מורשת משפחתית ,מזה ,ומסע
ניצה בן־דב
התבוננות לברלין וסביבתה ,מזה
משתלשלים והופכים לשיריםאישיים של התבוננות בטבע שבחוץ,
המתנגן בהרמוניה -או ליתר דיוק,
תוך מיזוג הפכים אוקסימורונים -
עם הטבע שבפנים ,כמו בשיר "עץ
הלימון"" :עץ הלימון מלבלב שוב
/השמש מאירה עליו /הרגשתי
מועקה /קראתי לזה אושר".
ואם בשירים אישיים עסקינן ,הרי
שאלה מגיעים לשיאם בחטיבה
הארס פואטית ,בשירים המדברים
על אָמנות המילים ,שתסמּנה באופן
כבד ,משמעותי וחסכני עולם עתיר
מסומנים" :איך לעשות שמלותי
תהיינה /כבדות כבושם /דרוכות
כחתול /גלמודות כמשאית /מלים
שתחסוכנה בדים וצבעים ֶ /טרְּפֶנְטִין
ומכחולים" (כמו בשיר "וטווס שיעוף
מעל העיר כשמיכה" ,עמ' ;)72איך
לעשות שהכוח המדמה של מילותיה
יהלום ברקותיהם של כל קוראי שירתה.
לשיר הכמעט אחרון בספר יש מוזיקה
של תפילה אבל הוא שיר נועז של
אהבה .הוא נקרא "קול הנשמה",
רמיזה ברורה למילים "כל הנשמה
תהלל יה הללו־יה" ,החותמות את
ספר תהילים .אלא שבניגוד לציפייה
שהשיר יעשה שימוש מודרני במילים
הידועות של אחרון מזמורי תהילים,
מזמור ק"נ ,שבו מהללים את ה' בתקע
שופר ,בנבל ובכינור ,בתוף ובמחול,
ב ִצלְצלי שמע ובצלצלי תרועה -השיר
299
קול הנשמה
בשיר זה ,כמו במזמור כ"ד ,נישאים
פתחי עולם ,אבל במקום מלך הכבוד
הבא בהם ,באה תנועת השריר
הנסתר מכולם .דסקל מרמזת
לפורקן המיני שמניע את הנפש ,עד
שהכאב הופך ליופי ,הבדידות לצליל
והזמן מתערפל .הבית השני מראה
שהטבע מציע לנו קשת רחבה של
מגעים דמויי המגע הארוטי ,המביא
לתנועת השריר הנסתר מכולם:
תנועת הטל על העלה ,תנועת הרוח
בקנה ,תנועת הקשת בענן ,והמילים
האחרונות של השיר מחזירות
אותנו למזמור ק"נ ,שבו כלי נגינה
מכריזים על כבודו של מלך הכבוד.
אלא שבשיר הכמעט אחרון של
הכח המדמה ,הנשמה פורטת בכל
המיתרים הנכונים ,לא את כבודו של
האל אלא את התו המרגש מכולם:
"את התו אהבה".
של ריקי דסקל פותח דווקא ברמיזה
למזמור כ"ד ,שמילותיו הידועות הן:
"שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי
עולם ויבוא מלך הכבוד ",ורק אחר כך
חוזר שוב לרפרר למזמור ק"נ.
קול הנשמה
תחֵי עֹולָם וְתָבֹוא
ִהּנָׂשְאּו ִּפ ְ
ּׁשרִיר ַהּנ ִ ְסּתָר ִמ ֻּכּלָם
ּתְנּועַת ַה ְ
ּתְנּועַת ַהּנֶפֶׁש
ׁשּכְאֵב הֹופֵךְ לְיֹפִי
אֶל מָקֹום ֶ
ּבְִדידּות לִ ְצלִיל
ּוּזְמַן לָ ֲערָפֶל
תחֵי עֹולָם וְתָבֹוא
ִהּנָׂשְאּו ִּפ ְ
ּתְנּועַת ַהּטַל עַל ֶה ָעלֶה
ּתְנּועַת הָרּו ַח ּבַ ָּקנ ֶה
ּתְנּועַת ַה ֶּקׁשֶת ּבֶ ָענ ָן
תרִים ַהּנ ְכֹונ ִים
ּו ְבכָל ַהּמֵי ָ
תנַּג ֵן וְרַּכָה
יְחִידָה ּ ְ
אֶת ַהּתָו
ָא ֲהבָה
n
אם לא היה נהרג ב־ 1944בבורמה
אולי וינגייט היה עומד בראש צה"למרדכי נאור
משה יגר ,אורד וינגייט -קורותיו והציונות ,הוצאת הספריה הציונית,
ירושלים 302 ,2013עמ'.
אורד צ'ארלס וינגייט ()1944-1903
היה אחד מאנשי הצבא הנודעים
והנערצים ,אך גם השנויים במחלוקת,
בתקופת מלחמת העולם השנייה
בשתי חזיתות שונות :אתיופיהובורמה .ד"ר משה יגר ,מוותיקי
משרד החוץ ומי שכיהן כשגריר
ישראל בשבדיה ובצ'כיה ,ואשר בד־
בבד זיכה אותנו ,במהלך השנים,
במספר רב של ספרים ,נטל על עצמו
תפקיד לא קל -לכתוב ספר נוסף על
וינגייט .כי זאת לדעת :מאז מותו של
וינגייט בתאונת מטוס בגבול בורמה־
הודו ,במרס ,1944נכתבו עליו כ־100
ספרים .מספרם של המחקרים
והמאמרים אודותיו מגיע למאות.
הערך המוסף של ספרו של יגר
מבחינה ישראלית ,טמון כבר בשמו:
ניסיון ומאמץ -העולים יפה -לפצח
את סוד ציוניותו של הקצין הסקוטי,
בן לכת נוצרית פונדמנטליסטית
בשם "אחוות פלימות" .שכן
וינגייט ,עוד לפני ימי אתיופיה
ובורמה התבלט כאן ,אצלנו .מאז
ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ־ישראל.
אם לא היה נהרג ב־ 1944בבורמה -אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל
הגיע לארץ־ישראל ב־ ,1936כקצין
מודיעין צעיר ,ובמהלך שמונה
השנים הבאות ,עד מותו ,היה ציוני
בלב ובנפש ,שהועיד עצמו להיות
מפקדו הראשון של צבא המדינה
היהודית ,לכשתקום.
סמכות ביטחונית
בהנהגת היישוב
יגר צועד עם וינגייט ,מאז נולד
בהודו ,צעד אחר צעד .הוא היה ילד
ונער דחוי ,מתבודד ואף בראשית
שירותו הצבאי כקצין תותחנים לא
נחשב לאהוד .ידענותו ,דעתנותו
והעובדה שאמר תמיד מה שחשב
הרחיקו ממנו רבים .למזרח התיכון
הגיע ב־ ,1927ובשש השנים הבאות
שירת ב"כוח ההגנה הסודאני",
שהיה בפיקוד בריטי .למזלו ,היה לו
דודן בעל השפעה .הגנרל פרנסיס
רג'ינלד וינגייט ,ששימש בעבר
כמושל כללי של סודאן וכנציב עליון
במצרים ,סייע לו בדרכו הצבאית,
באותן שנים .אורד וינגייט למד
ערבית ונחשב למומחה למדינות
האזור ולעמיהן .הוא נשלח לארץ־
ישראל בספטמבר ,1936חודשים
ספורים לאחר פרוץ "המרד
הערבי" .הממסד הצבאי והאזרחי
של פלשתינה־א"י המנדטורית
ציפה שיאמץ את העמדה המקובלת
301
בסכסוך המתעמק בין היהודים
לערבים ,שהערבים הם המקופחים
ואילו היהודים באו לארץ לא להם,
כביכול ,נהנים מסיוע בינלאומי־
יהודי נדיב ומנשלים את הערבים
מאדמותיהם.
כותב יגר בספרו:
כאשר נתגלו לו התנאים האמיתיים
בארץ השתנתה דעתו מקצה
אל קצה .עתה היה סבור שלא
האוכלוסייה הערבית זקוקה להגנה,
אלא דווקא האוכלוסייה היהודית.
כאשר נתברר לווינגייט כי דעתו על
העוול שנגרם לערבים בטעות יסודו,
יצא לחפש דעות אחרות והפך חיש
קל לציוני בכל נפשו ומאודו ,קיצוני
אף בין הקיצוניים (עמ' .)19
תחילה נתקל בקרב היהודים
בהסתייגות ואף בהתנגדות .היו
שסברו כי הציונות הלוהטת שלו
אינה אלא תחבולה של קצין מודיעין
בריטי ,המבקש לחדור לחוגי היישוב
היהודי .אולם תוך זמן קצר הפך
וינגייט לא רק למעריץ נלהב של
היישוב ,אלא למתווה דרך ולסמכות
ביטחונית ללא עוררין בחוגי הנהגת
היישוב וצמרת ה"הגנה" .הוא
ציטט כל העת פסוקים מהתנ"ך,
למד עברית וכונה בחיבה ובהערכה
"הידיד" .יתר כל כן :בכל הזדמנות,
בארץ ומחוצה לה ,שיבח את כושרם
302
מרדכי נאור
של הצעירים הארצישראלים וניבא
להם גדולות ונצורות ,לכשיקימו את
מדינתם וצבאם.
על תרומת וינגייט לתורת הלחימה
הישראלית כותב יגר:
שירתו בריטים ויהודים ,שדיכאה
ביד קשה את הטרור הערבי בצפון
הארץ ,סולק מהארץ משום אהדתו
היתרה לצד היהודי .בתיק השירות
שלו נרשם:
בהתנהגותו הקרבית שימש וינגייט
מופת למפקד האידיאלי .בתחום
זה ,אולי יותר מבתחומים אחרים,
הנחיל לארגון ה"הגנה" ,ולצה"ל
אחריו ,מורשת המשמשת עד ימינו
אלה .ממנו למדו ב"הגנה" את הצורך
בעצמאות המפקד ובהתאמת
הפעולה הצבאית לא לתיאוריה או
לנוסחה קבועה ,אלא לנסיבות ולאויב.
היה לו מוח ער ומקורי ,שתמיד חיפש
פתרונות לא־שגרתיים (עמ' .)65
אורד וינגייט[ D.S.O ,אות השירות
המצוין] ,הוא חייל טוב ,אבל במידה
שהדברים אמורים בארץ־ישראל,
הוא בבחינת סיכון ביטחוני .אין לתת
בו אמון .האינטרסים של היהודים
חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים
של ארצו .אין להרשותו לבוא עוד
פעם לארץ־ישראל.
"אחזור כמעפיל"
המחבר אינו מסתיר את הערכתו
ושיטותיו,
מהלכיו
לווינגייט,
ובמקביל מתאר בהרחבה את
ההתנגדות לו בקרב רוב הקצונה
הבריטית הבכירה ,שלא הבינה
מדוע הסרן האקסצנטרי וחמּור
הסבר מעדיף באופן חד־משמעי את
היהודים ,פוסל את הערבים ואין לו
כבוד והערכה לעמיתיו הבריטים.
דומה שלא רבים יודעים שווינגייט,
שהקים את היחידה המיתולוגית
"פלוגות הלילה המיוחדות" ,שבה
וינגייט לא הסתיר את עלבונו ,אולם
הוא הבטיח ללוחמיו ב"פלוגות
הלילה" שעוד ישוב" ,ואם לא ירשו
לי לחזור בצורה רגילה -אחזור
כמעפיל" .הוא לא זכה לכך ,אך אחת
מאניות המעפילים שהגיעה ארצה,
שנתיים בדיוק לאחר מותו ,נקראה
על שמו (עמ' .)59
אורד וינגייט האמין בלב שלם
בתחייתו הקרובה של עם ישראל
בארצו ההיסטורית .גם כש"הוגלה"
לאנגליה ,לתפקיד פחות ערך,
המשיך לייעץ להנהלה הציונית,
לד"ר חיים וייצמן ,לדוד בן־גוריון
ולמשה שרתוק ,בנושאי ציונות,
ארץ־ישראל והקשרים עם בריטניה.
הוא כתב עבורם תזכירים והצעות
איך לשלב את היישוב היהודי
אם לא היה נהרג ב־ 1944בבורמה -אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל
בארץ־ישראל בסדר הכוחות של
האימפריה הבריטית .לאחר פרוץ
מלחמת העולם השנייה ,סייע
להם ככל יכולתו להקים עוצבה
לוחמת גדולה שתורכב ממתנדבים
יהודים מארץ־ישראל .את עצמו
ראה כמפקד הכוח הזה .בה בעת,
פסל מכל וכל את הצעות הבריטים
להקים יחידות חפרים ו"פלוגות
עבודה" של יהודים מארץ־ישראל
ותבע מהמנהיגות הציונית להסכים
אך ורק ליחידות צבאיות לוחמות.
לאור ניסיונו הציע להקים "חיל
מדברי" בהיקף של 10,000חיילים
יהודים ,שיתקוף ,תוך חדירה ארוכת
טווח ,את הכוחות האיטלקיים
בצפון אפריקה.
המנהיגים הציונים הבכירים סייעו
לו ככל יכולתם לקבל תפקידים
הראויים לו בצבא הבריטי וכמעט
תמיד נכשלו ,שכן הקצונה הבכירה,
ברובה ,שללה את דרכו ה"פרטיזנית"
ואת רעיונותיו הנועזים .וינגייט
ניסה פעם אחר פעם להגיע
למפקדים ולמדינאים בכירים
ולעתים גם הצליח .למזלו מצא
תומך בגנרל (ולימים פילדמרשל)
ארצ'יבלד וויוול ,ששלוש פעמים
הימר על יוזמותיו והעזותיו -ולא
התאכזב .הפעם הראשונה הייתה
בארץ־ישראל .פעם נוספת הייתה
באתיופיה ובפעם השלישית קרה
הדבר בחזית הודו־בורמה.
303
"כוח גדעון"
וינגייט לא הקל על ידידיו ,תומכיו
ואוהדיו :התנהגותו ,לרוב ,הייתה
מתנשאת .הוא נטה להתווכח ולבקר
ואמר לקטנים ולגדולים את דעתו
עליהם .העובדה שכמעט בכל שיחה,
אף בנושאים צבאיים וכלליים,
נזכרו התנ"ך ולעתים גם זכותם
של היהודים על ארץ־ישראל ,לא
הוסיפה למוניטין שלו בקרב עמיתים
וממונים.
כשהתמנה ,בשלהי ,1940למפקד
"כוח גדעון" שנועד לסייע בהבסת
צבא איטליה ,שהשתלט בשנת
1936על אתיופיה (בלשון העת
ההיא -חבש) ,ביקש שיישלח אליו
עוזרו בארץ־ישראל ,אברהם עקביה,
והוא אכן הגיע ותפקד כשלישו עד
שהשלים בהצלחה את המבצע.
וינגייט ,כדרכו ,הציע לתקוף את
האיטלקים בעזרת כוח קטן ובשיטה
האהובה עליו" :חדירה לטווח ארוך".
הוא קיבל מספר מועט של קצינים
וחיילים בריטים ואליהם צורפו שני
גדודים -סודאני ואתיופי .כשנאם
בפני החיילים האתיופים אמר
להם שהמלחמה לשחרור אתיופיה
היא מלחמה למען שחרור העמים
המדוכאים ,כמו המלחמה למען
היהודים (עמ' .)91שם הכוח שעמד
בראשו" ,כוח גדעון" ,היה סמלי והעיד
פעם נוספת על זיקתו של וינגייט
304
לתנ"ך .במעשה גדעון בימי קדם
הוא ראה דוגמה מצוינת לכוח קטן
המצליח להערים על האויב בחסות
הלילה ,להפתיעו ולתעתע בו.
הצלחתו באתיופיה הנחילה לו
מוניטין רבים -וגם מבקרים
ויריבים .מפקדי האוגדות ,קנינגהאם
(לימים הנציב העליון האחרון בארץ־
ישראל) ופלאט ,הצרו את צעדיו .גם
קשריו ההדוקים עם הקיסר הגולה,
היילה סילאסי ,שהצטרף אליו בעת
הקרבות מאחורי קווי האיטלקים,
העלו את חמתם של הממונים עליו.
למורת רוחם הוא נכנס לאדיס־אבבה
במסע ניצחון ,כשהוא רכוב על סוס
לבן והקיסר נוסע במכונית.
בשובו למפקדת המזרח התיכון
בקהיר התקבל וינגייט באדישות
ובקרירות .הדרגה שהוענקה לו בעת
המבצע (סא"ל) נלקחה ממנו והוא
חזר להיות רס"ן .הוא כתב דו"ח
מסכם על מעלליו והצלחותיו של
"כוח גדעון" ולא חסך שבטו כמעט
מאיש :את האפסנאים הצבאיים
כינה "קופים חסרי כישרון" ורוב
אנשי המטה זכו לביקורת חריפה.
תוך ימים ספורים הפך הקצין הנועז
הזה ל"אישיות לא רצויה"" .הייתה
לו הרגשה שכולם הפנו לו עורף",
כתב יגר (.)97
וינגייט סבל מהתמוטטות עצבים
וניסה להתאבד בבית המלון הצבאי
שבו התגורר .הוא נעץ סכין ציידים
מרדכי נאור
בצווארו והתמוטט ,אך קצין בחדר
סמוך שמע את רעש הנפילה והצילו.
אברהם עקביה הוזעק אליו .בין
המבקרים הראשונים היה משה
שרתוק ,שביקר באותם ימים בקהיר.
הוא הבטיח לווינגייט כי מעשהו
לא יגרע מן האמון שרוחשים לו
הציונים.
הנסיקה והמוות בבורמה
וינגייט התאושש .הוא חזר לאנגליה
אך היה עליו לעבור מסכת ארוכה
של שיחות ומבדקים ,לרבות של
הוועדה הרפואית הצבאית העליונה,
כדי לוודא שהוא כשיר לחזור
לשירות ולפיקוד .גם כאן עזרו לו
הציונים .ד"ר בן־ציון קונין ,רופא
נודע בלונדון וציוני ידוע ,נפגש עם
הלורד ד"ר הורדר ,רופאו של מלך
אנגליה ,ושכנעו להיפגש עם וינגייט
כדי להיווכח שהוא חזר לבריאות
מלאה .אף וייצמן שוחח עם רופא
המלך .המלצתו של ד"ר הורדר סללה
את דרכו של וינגייט לפרק האחרון
והמזהיר ביותר בקריירה הצבאית
שלו -בבורמה.
פרק בורמה נמשך שנתיים -ממרס
1942עד מרס .1944יגר מתאר את
נסיקתו המופלאה של וינגייט מדרגת
רס"ן לדרגת אלוף (מייג'ור־גנרל) תוך
שנה וחצי ,ואת שני מסעות המלחמה
אם לא היה נהרג ב־ 1944בבורמה -אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל
שלו ,בראש כוח הצ'ינדיטים,
מאחורי קווי היפנים ,שהפכו אותו
לאגדה עוד בחייו .עתה לא היה דבר
שיכול היה לעוצרו .ראש ממשלת
בריטניה ,וינסטון צ'רצ'יל ,הזמין
אותו להשתתף בוועידת פסגה עם
נשיא ארצות־הברית ,פרנקלין דלנו
רוזבלט ,בקוויבק (אוגוסט .)1943
וינגייט ,שהורשה להביא את אשתו,
לורנה -ציונית נלהבת לא פחות
ממנו -היה גיבור הוועידה .הוא
נפגש עם הנשיא רוזבלט והגנרלים
שלו וארגן כוח אווירי אמריקאי
שיסייע לו במסע הצ'ינדיטים השני.
רבים העריכו והעריצו אותו על
יוזמותיו וחוצפתו ורבים עוד יותר
קינאו בו והיו אף שניסו להכשילו.
לפני שיצא למסעו השני מאחורי
קווי היפנים ,ביקש מפקד הזירה,
האדמירל מאונטבטן ,להעלותו
לדרגת רב־אלוף (לויטננט־גנרל),
בנימוק שהוא עומד לפקד על כוח
של שתי אוגדות וחיל אוויר "פרטי"
גדול .וינגייט סירב ואמר שהוא
מעדיף לחכות עד שתוכח במלואה
הצלחת הפעולה.
הוא המשיך לשמור על קשריו עם
ידידיו היהודים והציונים .לאברהם
עקביה כתב מהודו ,בנובמבר :1943
"אני מעולם לא שוכח איש מכם וגם
לא את האינטרסים שלכם ".לאחר
מכן הוסיף בעברית" :אם אשכחך
ירושלים תשכח ימיני".
305
ב־ 24במרס ,1944בשובו מכוחותיו
שלחמו בעומק השטח היפני בבורמה,
התרסק המטוס האמריקאי שבו
טס אל צלע הר בגבול הודו־בורמה.
וינגייט ,עוד שלושה נוסעים וחמישה
אנשי צוות נספו כולם .שרידי
גופותיהם הועברו ,מאוחר יותר,
לבית הקברות הלאומי ארלינגטון,
הסמוך לוושינגטון ,ושם מצוין על
המצבה כי אחד הנספים הוא מייג'ור־
גנרל אורד צ'רלס וינגייט .בן 41היה
במותו .בנו ,יונתן אורד ,נולד שבעה
שבועות לאחר מותו.
אגדת וינגייט
בחלקו האחרון של הספר נדרש ד"ר
יגר לסוגיית ההתקפות על וינגייט,
אופיו ,התנהגותו ושיטות הלוחמה
שהנהיג .מתברר ,שלאחר מותו ,ואף
במהלך שנים לא מעטות ,פורסמו
ספרים ,מאמרים וזיכרונות שלא
נטו לו חסד וציינו את אופיו הסגור,
עקשנותו ,התפרצויותיו ואף הטילו
ספק בגאונות הצבאית שלו .כנגד
מעלילים אלה התייצבו תומכים
ומגינים ,לרבות כל המחברים
הישראלים שכתבו עליו ,ואליהם
הצטרפו אישים בכירים כדוגמת
וינסטון צ'רצ'יל .בחלוף השנים,
אגדת וינגייט לא הועמה ,למרות
ההתקפות הנ"ל ,ובישראל הוא
306
מרדכי נאור
זוכה עד היום לכבוד ,להערכה ואף
להערצה .אין כמעט עיר שלא נמצא
בה רחוב וינגייט ,ואליהם יש להוסיף
את מכון וינגייט ,יער וינגייט ,כפר
הנוער ימין־אורד ומעיין בשם
"הידיד".
שאלה מעניינת ,הנשארת פתוחה
גם לאחר קריאת ספרו המקיף
והמרתק של ד"ר יגר :אם אורד
וינגייט לא היה נהרג ,האם היה לו
סיכוי ,כמשאלתו ,לעמוד בראש צבא
מדינת ישראל? גדולים וטובים חיוו
דעתם בנושא זה .וכך כתב צ'רצ'יל:
"ידעתי שהציונים ביקשו לעשותו
מפקד צבאי ראשי לעתיד־לבוא לכל
צבא יהודי העשוי לקום" (עמ' .)124
חיזוק לדברים נתן דוד בן־גוריון,
במכתבו לאליס אייווי היי ,חותנתו
של וינגייט ,לאחר שקרא ב־1963
את הביוגרפיה שכתבה עליו" :לו
זכה לראות בתחייתה של מדינת
ישראל ,אני בטוח שהיה מנהיג את
צה"ל במלחמת הקוממיות" (עמ'
.)194עם השנים ,התקבעה לא רק
בארץ ,אלא אף מחוץ לגבולותיה,
ההנחה כי לווינגייט היה חלק
חשוב בעיצוב היישוב בטרם מדינה
והזרוע הביטחונית שלו .ב־,1990
כשנחנכה אנדרטה בלונדון ,לא
הרחק מבניין הפרלמנט ,לציון שני
מסעות הצ'ינדיטים בבורמה בשנים
,1944-1943סופרו עלילותיו של
וינגייט ונכללה הקביעה הבאה:
"נודעה לו השפעה חשובה על יצירת
צבא הגנה לישראל ועל הקמתה של
מדינת ישראל" (עמ' .)190
ראוי לסיים במובאה שמביא יגר מפי
עמנואל ילן ,ידידו הטוב של וינגייט
בתקופתו הארצישראלית:
אינני מאמין שווינגייט הצליח בארץ־
ישראל אך ורק בשל כישרונותיו
המיוחדים ,אשר גרמו להצלחותיו
בחבש ובבורמה ,ואשר היו מביאים לו
הצלחה גם בכל מקום אחר .וינגייט
הגיע לשלמותו בארץ־ישראל כי כאן
גילה את עצמו .כאן מצא את ייעוד
חייו .הייתה כאן הדדיות ,הייתה כאן
השפעה הדדית של הכוחות הרוחניים
הגלומים בתוך וינגייט וחייליו היהודים.
כאן בתוכנו ,וינגייט חזה באלוהיו.
ומוסיף יגר" :מה חבל שווינגייט לא
זכה ,ושישראל לא זכתה".
n
עפרי בארץ הזוועות
שי רודין
אספלט ,מיכל פיטובסקי ,כתר הוצאה לאור 309 ,2012 ,עמ'.
ספרה של מיכל פיטובסקי ,אספלט,
מתאר ספֵרה נידחת בספרות העברית:
בית הספר ,ובהתאמה ,גיבורותיו הן
שתי תלמידות :עפרי ,בת האחת־
עשרה ,ומורן ,בת החמש־עשרה.
שתי הגיבורות מתבוננות במהלך
הרומן בבני כיתתן ,במורותיהן
ובהוריהן ,התבוננות החורגת מן
המבט הילדי בעולם המבוגרים.
דווקא המבט של מי שנתפס כשולי
-ילדים ונערים -הופך למבט נוקב
המאיר את הישראליות ולמעשה
מצליח להקפיא אותה ולהעביר
תמונה מימטית קשה של המתרחש
מסביבנו .לא בכדי הרומן מתרחש
בירושלים ,המהווה פסיפס אנושי
בין דתות ולאומים ,אולם ירושלים
שמעוצבת ברומן אינה "ירושלים
של זהב" כי אם ירושלים של מטה.
בית הספר מתואר כמקום אלים שבו
הילד נאבק על הישרדותו .הלימודים
מוצגים כדבר שולי ,בעוד שהדרמה
ד"ר שי רודין הוא מרצה בחוג לספרות עברית וכללית במכללת לוינסקי לחינוך ,תל־אביב .ספרו
אלימויות :על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה ( ,)2012יצא לאור בהוצאת
רסלינג.
308
המרכזית היא דרמת ההישרדות
של הגיבורות -הישרדות גופנית
ונפשית כאחת .לא בכדי ,אחת
מבנות כיתתה של מורן ,נוי ,מחליטה
לפרוש מבית הספר ומסתגרת זמן
ארוך בביתה .בזמן זה היא משילה
מעל גופה קילוגרמים רבים ,וזאת על
מנת להתאים לדרישות שסביבתה
מעלה באשר להופעה החיצונית של
נערות; כמו כן הגיבורות חשופות
למין ,לסמים ,לאלכוהול ,מרכיבים
המשויכים לעולם המבוגרים והופכים
לבני בית בעולם הילדים.
רומן חניכה
שתי הגיבורות מוצגות כ"אחרות"
על רקע הסובב אותן :הורים
אדישים שהתעייפו מן התפקיד
ההורי ,מורים ששכחו כיצד מדברים
וצועקים את דבריהם תוך אובדן
רגישות מוחלט כלפי התלמידים
ומתוך רצון לשרוד ,רצון הדוחק כל
אפשרות לאינטראקציה ממשית
בין המורה לתלמיד ,ובני הכיתה,
שבשני המקרים מתוארים כריקנים,
כאלימים וכחסרי כיוון של ממש.
את רומן החניכה שלפנינו ניתן
לקרוא בזיקה לרומן הרפתקאות
אליס בארץ הפלאות ללואיס קרול.
בדומה לאליס ,גיבורת הספר ,עפרי
(ובמידה רבה גם מורן) מתוארת
ד"ר שי רודין
כזרה למקום ולהתרחשויותיו ,ילדה
בת אחת־עשרה שחיה במציאות
קשה לפענוח ,שחוקיה אמנם
מתבהרים לה לאיטם ,בדומה לקודים
שאליס הצליחה לפענח תוך כדי
השהייה בארץ הפלאות וההתוודעות
ליצוריה ,אולם ההיגיון העומד
מאחוריהם נסתר ממנה ומותיר
אותה בתחושת זרות וניכור .הניכור
הקשה שחשה עפרי כלפי סביבתה
מועבר באמצעות מוטיב השתיקה,
שכן הסמכות הסיפורית מצויה בידי
המספרת המוסרת את האירועים,
ומולה ,בולטת עפרי בשתיקתה
המתמשכת .היא אינה מספרת
למורותיה או לסמכויות הבית
ספריות האחרות על ההתעללות
הקשה שהיא עוברת; על כך שבני
כיתתה מכים אותה בבית הספר
ומחוצה לו ,הודפים אותה מאוטובוס
נוסע ,מפעילים נגדה אלימות פיזית,
מילולית ומינית ,והיא אף ממדרת
את הוריה מהמציאות הגרוטסקית
שהיא חיה בתוכה ,משלימה עם
אוזלת ידם להושיעה.
צורחות ולא מדברות
השתיקה המאפיינת את עפרי חוברת
לעיוורון המאפיין את סביבתה.
כאשר היא מאחרת לכיתתה לאחר
שהוכתה ,היא זוכה בצעקות המורה,
עפרי בארץ הזוועות
ובהתקפות המשתיקות אותה וודאי
שסותמות את הגולל על ניסיון
לספר את אשר עבר עליה .כאמור,
המורות ברומן מתוארות ככאלו
שאינן מדברות אלא צווחות .הנתק
התקשורתי בין התלמידים לבין
המורים הנו חריף ,וניכר כי לא
זו בלבד שהמורות אינן מסוגלות
לתקשר עם תלמידיהן ,אלא גם
שאלו הראשונות ויתרו לחלוטין
על כל ניסיון לקיים תקשורת שכזו.
בית הספר מתואר כשדה קרב
דרוויניסטי ,שבו החזקים רומסים
את החלשים וההוראה הופכת
לתפאורה שולית למעשה המרכזי:
האקטים האלימים המאפיינים את
התלמידים -בנים ובנות כאחד.
שכן האלימות ברומן אספלט איננה
נחלתם של הבנים ,כפי שמקובל
לחשוב ,והיא ניתנת לאיתור גם
בקרב הבנות .אלו נחלקות לכאלה
המאמצות את הדפוסים האלימים
של הבנים ,מזה ,ולכאלה המפגינות
הערצה כלפי דפוסים אלו ,מזה.
שלוש הבחירות הניצבות בפני עפרי
ברומן הן לחבור למדכאיה (או
להפעיל מולם אלימות) ,לבחול בבית
הספר ולהסתגר בביתה (כפי שעושה
נוי ,הגוזרת על עצמה אלימות
מרחבית מרצון ולמעשה כולאת את
עצמה בבית על מנת להתגונן מפני
האלימות) וכן ,להפוך לקורבן .עפרי
הופכת לקורבן ,שכן היא מסרבת
309
לנקוט באלימות ולשעתק את מעשי
מדכאיה .עם זאת ,סיומו הקשה של
הרומן ,שבו עפרי ,לראשונה ,מוצאת
את עצמה נוקטת באלימות ,ממחיש
כיצד גם מי שעומדת נדהמת מול
האלימות הקשה ,מאמצת אותה,
לא מתוך שעתוק הדפוס אלא מתוך
רצון להילחם עבור הילד אותו היא
אוהבת.
כיצד ניתן לשרוד במציאות
אלימה? כיצד ניתן להפנים קודים
אלימים? הספר מתמודד עם
שתי שאלות אלה באמצעות שתי
דמויות אנטגוניסטיות ,מעין אנטי־
גיבורות ,הצופות בחברה שמסביבן
מתוך תחושת ניכור ,ריחוק ,חוסר
שייכות ,וכן מתוך מודעּות למיקומן
השולי ולעמדה הקורבנית שמיקום
זה גוזר עליהן .לא בכדי ,בוחרת
עפרי להתחפש לגורילה בפורים.
תחפושתה מוחקת בן רגע את
נשיותה המתהווה ואת אנושיותה,
ומשלבת אותה בהצלחה במעגל
האלים האופף אותה .מאפשרת לה
להיות רואה ובלתי נראית בעזרת
המסכה שהיא עוטה על פניה,
ּתּג ָר על הנורמות
ומנגד ,לקרוא ִ
המגדריות הקיימות המעודדות
את בנות גילה להתחפש למלכות
ולנסיכות ולהבליט את נשיותן כמו
גם את פגיעותן .מורן ,שחווה מספר
מופעים אלימים מצדן של סיגל
וחברותיה (ולמשל הטחת ראשה
310
בשולחן) ,בוחרת להתרחק מההווי
הבית ספרי ומתאהבת בדב ,נער
הסובל מסכיזופרניה ,המקיים אתה
קשר המבוסס על שליטה .שליטתו
בה באה לידי ביטוי הן במגעים
המיניים האלימים (המציגים יחסי
מין סאדו־מזוכיסטים) והן באופן
שבו הם מתקשרים ומתנהלים:
דב מכתיב את אופי הפגישות ,את
תדירותן ,מאפשר לעצמו לקיים
מערכת יחסים פתוחה ,ממעט
להתקשר למורן ומעביר לה שדרים
אמביוולנטיים לפיהם הוא אוהב
אותה ,מזה ,ומתעלם מקיומה ,מזה.
מי שהתבוננה בסלידה באלימות
שמסביבה וביקשה לבדל עצמה,
מכניסה את האלימות אל ביתה ואל
מיטתה וממחישה כיצד הדפוסים
האלימים דבקים גם באלו המאמינים
שהם חסינים מפניהם.
רומן כואב
סיומו של הרומן מפגיש את שתי
גיבורותיו בנקודה הקשה שבו עליהן
לבחור בחיים או במוות .הבחירה
בחיים אינה מוצגת כ"הפי אנד" אלא
דווקא כבחירה מייסרת .הנערות
הצעירות משלימות עם כך שהכיעור
נכנס למחזור הדם ,ושהאלימות
היא־היא המציאות שאופפת אותן
ועתידה ללוות את המשך חייהן.
ד"ר שי רודין
מעטים הרומנים שמצליחים לטלטל
את הקורא כפי שעושה אספלט.
לפנינו רומן נוקב ,ישיר ובלתי
מתפשר המספר את סיפורה הכואב
של החברה הישראלית ושל מערכת
החינוך ,המהווה בבואה של חברה
זו .לפניו ,רק רומנים בודדים ,דוגמת
התגנבות יחידים ליהושע קנז ,עסקו
בחניכה של בני נעורים כמשקפת
את פניה המשוסעים של החברה
הישראלית .דבריה של מורן מדגימים
זאת היטב:
אני חושבת שבית ספר ,מעניין אותו
רק דבר אחד -שנישאר בחיים.
ברצינות .לאף אחד כבר לא אכפת
אם נעשה בגרויות ,או אם יהיה לנו
עתיד ,או אפילו אם אנחנו לומדים
משהו בעל ערך .אנחנו סתם יושבים
שם ובוהים .ואתה יודע ,כל עוד אנחנו
בוהים ,אנחנו לא מתים מסמים או
בדקירות או בתאונות דרכים .ותכלס,
זה הגיוני .אנשים שהכרתי שנזרקו
מבית ספר הם היום מתים [.]...
הם רוצים שנישאר בחיים כדי שנלך
לצבא .עד הצבא בית הספר דואג
שתישאר בחיים ,אבל ברגע שאתה
מתגייס ,זין בעין ,טוב למות בעד
ארצנו (עמ' .)263-262
שכן אם כך בני הנוער חווים את
האתוס הציוני ,הרי שהדבר מלמד
על מות הציונות .ומכאן ,שהרומן
311
עפרי בארץ הזוועות
הכואב שלפנינו ,שנכתב בתנופה
סיפורית יוצאת דופן של סופרת
מוכשרת שעתידה להפוך לאחד
הקולות הספרותיים החשובים
בישראל ,מכריח את קוראיו
להתעמת עם מציאות זו ולתהות על
מיקומם בתוך החזון האפוקליפטי
המשורטט ועל תפקידם -מתבוננים
סבילים במציאות הקשה ,קורבנות
הנכנעים למציאות זו ,מקרבנים,
או כאלו שטרם איבדו את אמונתם
בעתיד.
n
על העיוורון ועל "מצב האנושות"
סבינה שביד
איאן מקיואן ,סולר .תרגום מאנגלית :מיכל אלפון ,עם עובד 323 ,2011עמ'.
""When I consider how my light is spent
)(J. Milton
מייקל בירד ,גיבור ספרו של איאן מקיואן סולר ,זוכה פרס נובל בתחום הפיזיקה,
נחשב לבכיר אנשי המדע בתחום זה באנגליה ,מולדתו ,ובזכות יוקרתו הוא
מתמנה לעמוד בראש יוזמה להתמודדות עם התחממות כדור הארץ .הבעיה היא
שקיים פער גדול בין יכולותיו כמדען ,ובעיקר יכולותיו בתחום ה"פוליטיקה"
בעולם הזה ,לבין רמתו המוסרית כאדם וכמדען.
הספר כתוב בהומור רב ויש הרואים בו פארסה משעשעת .הביקורת מתייחסת
ספרה האחרון של הסופרת סבינה שביד ,מלחמה ,מלחמה ,גבירה נהדרה :ילדות ונעורים
בתקופת השואה בזבורוב ,יצא בהוצאת יד ושם.
על העיוורון ועל "מצב האנושות"
313
אליו כ"ספר המצחיק ביותר שנכתב באחרונה" (מיטשיקו קאקוטני) ,הוא תואר
כספר בו מתגלה כישרונו של מקיואן כסטיריקן (זואה הלר דוד) וזכה אפילו
ב" - "Woodhouse Prizeפרס הניתן על ספר הומוריסטי בלשון האנגלית.
ואמנם ,הספר גדוש קטעים מצחיקים ביותר ,ודי אם נזכיר את תיאור הסצנה
במלתחה הארקטית ,את לבישת הבגדים ,הרכבת המשקפיים ,האדים ,הורדת
הכפפות ,שבירת המשקפיים וניקוי ָם במפית מרובבת בחמאה (עמ' ,)69או את
סצנת ההשתנה בתנאים ארקטיים ונשירת הפין המתגלה כשפתון (עמ' ,)76
וכמובן סיפור הגב"י (גנב בלא יודעין ,עמ' .)184למרות כל אלה ,הספר איננו
ספר "מצחיק" ,אלא נובלה העוסקת באופן סטירי בשתי בעיות המעסיקות את
מקיואן ברבים מספריו :היחס בין המדעים המדויקים ,האמנויות וה"אני הראוי"
-והאופן בו אפשר לזכות בו.
התחום שבין אנשי הרוח לאנשי המדע
העיסוק בבעיות אלה הוא המשכו של פולמוס בדבר היחס בין המדעים המדויקים
והאמנויות הנמשך ,מזה דורות ,בין שני אנשי רוח בריטים ,ונמשך עד היום גם
במדינת ישראל (ראו מאמרו של אריה איסר" ,משמעות אור לגוים של בן גוריון:
רק מסר מדעי ייחודי יצדיק עצמאות לאומית" ,כיוונים חדשים ,27נובמבר־
דצמבר ,2012עמ' .)171-160ברשותכם ,אזכיר כאן את הפולמוס המפורסם בין
צ'רלס סנאו לפ"ר לואיס.
ב־ ,1959הוזמן המדען ,הסופר ,מבקר הספרות והוגה הדעות הבריטי ,סר
צ'רלס סנאו ,לשאת דברים במסגרת היוקרתית של Rede Lectureבקיימבריג'.
בהרצאתו ,שקרא לה "שתי התרבויות" (נדפסה שוב ,באחרונה ,על ידי
אוניברסיטת קיימבריג') ,טען סנאו כי תהום פעורה בין אנשי המדע ואנשי הרוח.
אנשי הרוח הם פסימים ,בדרך כלל ,ובשעת משבר נוטים לפנות לרומנטיקה ,לדת,
לאינטואיציה ,אל הנשגב -בקיצור ,לכל דבר שהוא מעבר לרציונלי ואוניברסלי.
בשעה שלנוכח הסכנה הנשקפת לאנושות ,אנשי המדע מפשילים שרוולים
ופותרים בעיות .והמסקנה היא :על אנשי הרוח להכיר את המדעים ועל אנשי
המדע לעסוק גם בספרות ,כדי שנחיה כולנו בעולם תרבותי טוב יותר.
תשובתו של פ"ר לואיס להרצאה זו נכתבה בלשון קיצונית ובוטה .המדע ,כך טען,
יכול אמנם לשפר את תנאי חייו החומריים של האדם ,אך כדי שחיינו ישתפרו
באמת אנו זקוקים למצפן מוסרי שאינו קיים אצל אנשי המדע .המדע מסוגל
314
סבינה שביד
לספק לנו אמצעים להשגת מטרות מסוימות ,אך רק הפילוסופיה ,התיאולוגיה
ושאר תחומי היצירה הרוחנית יכולים לסמן עבורנו את המטרות הראויות ואת
הכיוון הרצוי לפיתוחה של תרבות.
"המנון לאור"
בכמה מספריו עוסק איאן מקיואן באותו ויכוח ממש .למייקל בירד הפיזיקאי,
גיבור הספר סולר ,יש דעה נחרצת בנדון ,שלפיה על האמנים ואנשי הרוח,
חבריו למשלחת לקוטב הצפוני ,הם חבורה של יצורים מוזרים .את דעתו על
מדעי הרוח כבר גיבש לפני שנים רבות ,עוד בהיותו סטודנט ,כאשר במסגרת
חיזוריו אחרי מייזי ,קרא כמה משיריו של ג'ון מילטון ושני מאמרים על יצירתו.
אז התגבשה דעתו שספרות היא בבחינת "קודשים קלים" ,עיסוק טוב לנשים,
אבל אפילו בנושא נקלה כל כך אין הן מסוגלות לעסוק ברצינות כי בסופו של
דבר ,הן נתפסות לכל מיני פעילויות מיסטיות ואיזוטריות (עמ' .)239בכלל,
לנשים יש כישורים שונים מאשר לגברים והן פחות מתאימות לעיסוק במדעים
המדויקים (עמ' .)155השיר אותו קורא בירד ,במסגרת חיזוריו ,הוא ה"המנון
לאור"(בתרגומו של אברהם רגלסון) ,ממנו אצטט שורות מספר:
ׁש ַמי ִם ,רֵאׁשִית־אֹונ ָם!
הֹוד לְךָ ,אֹור ָקדֹוׁש ,יְלִיד ָ
אׁשֶר עִם ַהּנ ִ ְצחִי
אֹו ְקרִינ ָה נ ִ ְצחִית ֲ
א ְאׁשָם? ּכִי ָהאֱֹלהִים הּוא אֹור,
אךָ ,אַף ֹלא ֶ
אְֶקרָ ֲ
אלָיו,
ׁשכַן ִּבלְּתִי־אִם ּבְאֹורּ ,בַל ּגֶׁשֶת ֵ
ו ְֹלא ָ
ׁשכַן אָז ּבְתֹוכְךָ,
מֵרֹאׁש ּו ִמּקֶֶדם ָ -
ׁשפַע ֵמאִיר ֵמ ֲהוָי ָה ְמאִירָהִּ ,בלְּתִי נ ִ ְברָא!....
ֶ
ת ִהּלַת־ׁשֵם,
ׁשו ִיתִי לָהֶם ִּב ְ
ּומִי י ִּתן ֵ ו ְ ָ
ּתּמִירִיסּ ,ומֵאֹונ ִיֶדס ָה ִעּו ֵר,
ָה ִעּו ֵר ַ
וְטִירֶ ְסי ַס ּופִינ ֵיאּוס ,נְבִיאִים ְקדּומִים.....
עַל ּכֵןּ ,בְיֶתֶר־עֹזַ ,אּתָה ,אֹור ֶעלְיֹון,
ׁשמָה לְכָל ּכֹחֹותֶי ָה
זְרַח ִמ ִּב ְפנ ִים ,וְאֶת ַהּנ ְ ָ
הְַקרֵן.
על העיוורון ועל "מצב האנושות"
315
מילטון ,כאיש מאמין ,רואה באור מתת אל" ,מותר האדם מן הבהמה" ,צלם
אלוהים הטבוע בבן אנוש .אבל מאור עיניים איננו דומה לחכמה .הראייה
הפנימית היא המאירה את נשמתו של האדם ומאפשרת לו לראות דברים "בל
תשורם עין בן אדם" .לכן ,דווקא העיוור קולט את האור האלוהי יותר מהפיקח.
המנטליות המטריאליסטית של בירד אינה מאפשרת לו לרדת לסוף דעתו של
מילטון ,וכהרגלו ,ידיעת השיר משמשת אותו לביצוע מניפולציות בבני אדם -
במקרה זה בדייזי ,בעלת הנשמה הרומנטית.
למען האמת ,מייקל בירד אינו זקוק למאור עיניים כשל טרסיאס או בלעם.
לדעתו" ,יכולים הפילוסופים של המדע להשלות את עצמם שההפך הוא הנכון,
אבל הפיזיקה משוחררת מן הדופי האנושי( "...עמ' .)17האמנם? אפילו מייקל
בירד בעצמו איננו מאמין באמירה זו .הוא יודע מצוין שלא הודות לגאוניתו
אלא רק הודות "לדופי האנושי" הגיע למעמדו הרם" .היטב ידע באיזה אופן
חריג נרתמה עגלת כישרונו הזעירה ,תלת־אופן של ילד ,נאמר ,אל מרכבתו
של גאון היסטורי עולמי ",שהצלחתו נובעת אולי מבלבול בין אחד ,מייקל
ברד ,למייקל בירד ,או אולי מפני "שבדיוק שררה הרגשה שהגיע תור הפיזיקה
הבריטית" (עמ' .)64הוא יודע היטב שמדענים ישראלים מופלים לרעה בגלל
סיבות פוליטיות ,זאת ,למרות הישגיהם (עמ' .)163הוא יודע גם שבמדע
המודרני קיימים נרטיבים שונים המובילים למסקנות שונות ואין כבר "אמת
מדעית" אובייקטיבית אחת ,ובייחוד הוא יודע היטב ,שאדם שקיבל פעם
פרס נובל יכול לקבל טובות הנאה רבות בלי לעשות עבודה כלשהי ,ואם כל
אלה אינם מספיקים ,בא סיפור המלתחה וממחיש לבירד עד כמה פגום טבע
האדם ,ולמעשה" ,אין להשאיר דבר ...ליד המדע או האמנות ,או האידאליזם"
(עמ' .)97
"האני הראוי"
גיבורי סולר ,ומייקל בירד בראשם ,הם אגואיסטים חסרי מצפון וחסרי כל מידה
לְמֹנ ִים"
של יושר או בושה ,כולם" :סֹורְרִים ו ְ ַח ְברֵי ּג ַּנ ָבִים ּ ֻכּלֹו אֹהֵב ֹחַד ו ְרֵֹדף ַ
(ישעיה ,א' .)23
אם זהו "מצב האנושות" ואין לצפות לתיקון העולם לא מצד המחקר המדעי
ולא מכיוון האידאליזם הבא לידי ביטוי באמנות ,יש לחזק את "האני הראוי" כי
הבעיה איננה בפגם כלשהו בעולם ,אלא "הבעיה היא בעצמנו" (עמ' .)182
316
סבינה שביד
"האני הראוי" מעסיק את מקיואן בכל ספריו ,אפילו יותר מהוויכוח בין שתי
התרבויות .לדעתו ,עשיית משפט ,אהבת חסד ,ענווה וצניעות -אינם בשמים
אלא ב"פינו ובלבבנו" .אלה הדברים שאנו זקוקים להם כדי שנזכה לחיים טובים.
אך גיבורי סולר משוללי כל תכונה טובה והם פורעי חוק.
בירד הוא אגואיסט ,זללן ,שתיין ,רודף נשים חסר מצפון וחסר יושר
אינטלקטואלי .הוא נצלן ,שקרן ,פליגאטור ומניפולטור .גם הדוקטורנט המוכשר,
אלדוס ,אין בו אפילו טיפת רגש כלפי בני משפחתו המסורים ,שלא לדבר על
השיפוצניק האלים ועל הנשים והמאהבות של בירד ,המשתמשות בגברים שלהן
ואינן אוהבות אותם כלל.
במקום האני הראוי ,הדמויות המופיעות בסולר מרגישות את עצמן מקופחות
מאוימות כל הזמן ,ולכן הן זכאיות לדבר דברי שקר ולעשות מעשי נבלה .סיפור
"הגנב בלא יודעין" משקף בצורה טובה ביותר את מצבן הנפשי של כל הדמויות
בספר זה.
נכון ,בירד עומד להיענש .יש לו המון צרות הבאות בזו אחר זו ,כמו ביצירתו
המצוינת של אמן אנגלי בשם ויליאם הוגרת ."Rakes Progress" ,מצבו הבריאותי
חמור בגלל זללנותו ואורח חייו הפרוע .בגלל נאפופיו -הנשים תעשינה לו
צרות ,בגלל רשעותו כלפי טרפין ,מאהבה של אשתו ,הניסוי החשוב ייהרס .הוא
חייב כספים ועומד בפני תביעה משפטית ...אבל מקיואן אינו מסיים את ספרו
במפולת גמורה ,כי אולי הפעם ...יש תקווה לרשעים .אכן ,כך ראוי לסיים ספר
בעידן הפוסט־מודרני!
ויתור להאמין ב"תיקון עולם"
לבירד מוצעת משרה ומשכורתה בעלת שש ספרות (עמ' ,)316הוא מוזמן
להרצות בכנס ,ואולי החשוב מכל ,הוא מגלה את אהבתו כלפי בתו ,קטריונה -
נס אמיתי שלא ייאמן ,אהבה שאינה תלויה בדבר!
משום מה" ,הסוף הטוב" בסיפורו של הנבל איננו משמח אותי כלל וכלל ,משום
שהוא מצביע על פסימיות שאחזה בסופר ,על הוויתור להאמין ב"תיקון עולם"
ועל השאיפה להיות בעל "אני ראוי" .ההומור ,שכולנו נהנים ממנו בסולר ,הוא
"( "Galgen Humorהומור של עולי גרדום) ,שאיני שותפה לו .הייתי מעדיפה
לסיים את דבריי בסונטה מספר 19של מילטון ,שאינה מצוטטת בספרו של
מקיואן ,אך מהדהדת לכל אורכו:
על העיוורון ועל "מצב האנושות"
317
When I consider how my light is spent,
Ere half my days, in this dark world and wide
And that one talent which is death to hide
Lodged with me useless, though my soul more bent
To serve therewith my Maker, and present
My true account, lest He returning chide,
labour, light denied?" ־"Doth God exact day
I fondly ask; But patience, to prevent
That murmur, soon replies "God doth not need
Either man's work or his own gifts. Who best
Bear His mild yoke, they serve Him best. His state
Is kingly: thousands at His bidding speed
And post o'er land and ocean without rest;
"They also serve who only stand and wait.
בסונטה מתייחס המשורר לעיוורונו ואומר (תרגום חופשי שלי .ס"ש)" :כאשר
אני חושב כיצד בזבזתי את מאור עיניי ,מחצית חיי בחשכה ...והטלנט האחד בו
יכולתי לעבוד את בוראי ...היה מונח אצלי ללא שימוש."...
מילטון" ,האני הדובר" בשיר ,מגיע לתובנה ,שלא הייתה לו בהיותו צעיר ופיקח
(בטרם התעוור) ,שלפיה אדם שבורך בכישרון ( )Talentצריך להשתמש בו לא
רק לטובתו האישית ,אלא גם לטובת הכלל .המילה Talentמופיעה בשיר בשני
מובנים" :כישרון" ו"מטבע" ,כאשר המובן השני הוא הרמז למשל המסופר
באוונגליון של מתאוס ,פרק ,25המספר על אדם שקיבל מטבע של "טלנט"
למשמורת ,ובמקום להשקיעו השקעה הנושאת פרי קבר אותו באדמה .מייקל
בירד ניחן בכישרון מסוים ,אך הוא משתמש בו לסיפוק צרכיו האגואיסטיים
וכאותו אדם במשל באוונגליון של מתאוס ,קובר את הכישרון בו חנן אותו
בוראו ואינו מעוניין לעשות דבר למען בני אדם אחרים או למען "תיקון עולם".
להפך ,הוא חוטא מועד ,מופקר ופושע .מקיואן מייחס לבירד את כל שבעת
החטאים הקרדינליים בנצרות :זללנות ,עצלות ,תאווה ,יוהרה ,כעסנות ,תאוות
בצע וקנאה .כמו מילטון וכמו הצייר הנערץ על האנגלים ,וילאים הוגארת ,מתאר
לנו מקיואן את שלבי התדרדרותו של הנבל מייקל בירד ,עד סופו המר.
אלא שמילטון והוגארת ,בני המאה ה־ ,18היו זכאים להטיף בענייני מוסר ואתיקה,
ובימינו הפוסט־מודרניים לא יעלה על הדעת לכתוב ספרות "מורליסטית" .על
318
סבינה שביד
מעשה כזה עלול סופר להסתכן ב"גירוש מגן העדן" של הספרות היפה .לסופר
הרוצה לבוא בקהל הליטראטים אסור אפילו לקבל את "פרס ירושלים" מידי
"הציונים הנפשעים" (מקיואן ,כידוע ,קיבל פרס כזה ונענש קשות על ידי
הביקורת) .בכל זאת ,גם בספרות הפוסט־מודרנית יש דרכים מתוחכמות בהן
אפשר ,עדיין ,לומר כמה דברי מוסר ,במרומז כמובן ,לפי "הקוד האתי" של ימינו.
"ציטוט" או אפילו פלגיאט מיצירה קלאסית ידועה נחשב לראוי ואפילו רצוי,
ומקיואן ,הבקי בקלאסיקה האנגלית ,משתמש בכך כדי לומר מהי דעתו האמיתית
על תרבות ימינו ,על המדעים והאמנויות כאחד .לדעתי ,הרמיזות (אלוזיות)
הברורות ל"שבעת החטאים הקרדינליים" ,ליצירתו של הוגארת ולכתביו של
מילטון מצביעות על עמדתו המורליסטית של מקיואן כאדם וכסופר.
n
© Copyright 2024