כתב עת לענייני ציונות, יהדות, מדיניות, חברה ותרבות

‫כתב עת‬
‫לענייני ציונות‪ ,‬יהדות‪,‬‬
‫מדיניות‪ ,‬חברה ותרבות‬
‫עורך‬
‫אלי אייל‬
‫סגנית־עורך ליפשה בן ש"ך‬
‫גיליון מס' ‪ ,29‬טבת תשע"ד‪ ,‬דצמבר ‪2013‬‬
‫כתב העת כיוונים חדשים הנו במה ע צ מ א י ת ו ב ל ת י ת ל ו י ה‬
‫לדיון בסוגיות הציונות והעם היהודי בימינו‪ :‬תיאור התמורות בישראל ובגולה‬
‫וכיווני התפתחותן; חקר תולדות היישוב והתנועה הציונית; ביטוי למחשבה‬
‫היהודית בת־זמננו; עיון בבעיות הזהות התרבותית של החברה הישראלית;‬
‫עתיד הציונות ‪ -‬הערכות ומגמות‪.‬‬
‫כיוונים חדשים מאפשר מתן ביטוי פ ל ו ר ל י ס ט י מ ל א ו ח ו פ ש י‬
‫ולכן הוא כתב עת הפתוח להשקפות מגוונות‪ .‬הדעות המובעות במאמרים‬
‫מבטאות את עמדות מחבריהם ולא בהכרח את עמדת המערכת‪.‬‬
‫השער האחורי‪:‬‬
‫יהודית סספורטס‪ ,‬מתוך הס ִדרה "שִכחה"‪ ,‬דיו על נייר‪ 200x150 ,‬ס"מ‪.‬‬
‫יהודית סספורטס נולדה באשדוד‪ ,‬ישראל‪ .‬פסלת‪ ,‬ציירת ואמנית וידאו בעלת שם‬
‫בינלאומי; מרצה בכירה באקדמיה "בצלאל"; תערוכתה "שומרי הסף" ייצגה את‬
‫ישראל בביאנלה בוונציה‪ ,‬ב־‪ .2007‬זכתה בפרסים רבים‪ ,‬ישראליים ובינלאומיים‪.‬‬
‫לפני זמן קצר‪ ,‬ננעלה תערוכת יחיד שלה‪" ,‬שבעה חורפים"‪ ,‬במוזאון ישראל‪,‬‬
‫ירושלים‪ .‬על תערוכתה זו נכתב‪:‬‬
‫"מסתורין רב‪ ,‬יופי נגלה מכל פסל‪ ...‬אמנית בולטת שחיה ופועלת בברלין‬
‫ובתל־אביב‪ ...‬פסליה‪ ,‬עבודות הווידאו שלה ורישומיה ‪ -‬מקצתן אינטימיים‪,‬‬
‫אחרים מכסים קירות שלמים‪ ,‬ערוכים‪ ,‬כמו הליכה רב־ערוצית בין אונות המוח‪,‬‬
‫ומאפשרים הצצה לנבכי תודעתה‪".‬‬
‫כתובת המערכת‪:‬‬
‫ההסתדרות הציונית העולמית‪ ,‬ת"ד ‪ ,92‬ירושלים ‪ ,91000‬טל' ‪052-3473934‬‬
‫יוצא לאור בסיוע המכון לתולדות הציונות וההתיישבות של קק"ל‬
‫מחיר חוברת‪ 45 :‬ש"ח‬
‫© כל הזכויות שמורות‬
‫המערכת אינה מחזירה כתבי־יד‬
‫עריכה לשונית‪ ,‬עימוד והפקה‪" :‬מערכת"‬
‫נדפס בישראל‪ ,‬טבת תשע"ד‪ ,‬דצמבר ‪2013‬‬
‫לוחות והדפסה‪ :‬סדר־צלם‪ ,‬תל־אביב‬
‫קיבוץ דליה ‪19239‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫כיוונים חדשים‪ :‬ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר‬
‫בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫אלי אייל‬
‫‪5‬‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫עוזי ארד‬
‫‪16‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫אסא כשר‬
‫‪31‬‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫גבי שפר‬
‫‪49‬‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫דני גוטוויין‬
‫‪65‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫דן מירון‬
‫‪82‬‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫‪137‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫‪157‬‬
‫חרף הזעם בעולם הערבי‪ :‬פלסטינים‬
‫מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים‬
‫מנחם מילסון‬
‫‪169‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫יגאל כרמון‬
‫‪175‬‬
‫תגובה‪ :‬האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה‬
‫ארנון סופר‬
‫‪188‬‬
‫מדינת הלאום של הישראלים ‪ /‬מדינת הלאום של היהודים‬
‫יצחק טישלר‬
‫‪195‬‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫אלישע אפרת‬
‫‪201‬‬
‫מאזן אוסלו‬
‫אורי הייטנר‬
‫‪214‬‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫שמואל טריגנו‬
‫‪220‬‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים מגרמניה עם עליית הרייך השלישי‬
‫אלעד אוזן‬
‫‪230‬‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫אלון דהן‬
‫‪247‬‬
‫קהילה בשקיעה ‪ -‬יהדות פולין היום‬
‫שבח וייס‪,‬‬
‫אלזבייטה קוססבסקה‬
‫‪257‬‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫יחיעם ויץ‬
‫‪266‬‬
‫התפנית המעצבת של העלייה ה־‪1‬‬
‫יעל ויילר ישראל‬
‫‪276‬‬
‫חלום רכישת הכותל המערבי‬
‫אהרון יפה‬
‫‪284‬‬
‫ספרות וביקורת ספרים‬
‫הדרך שלא הלכו בה‬
‫אוריה שביט‬
‫‪288‬‬
‫"מנטליות אוסלו" על ספת פסיכיאטר‬
‫משה יגר‬
‫‪292‬‬
‫קול הנשמה‬
‫ניצה בן־דב‬
‫‪296‬‬
‫אם לא היה נהרג ב־‪ 1944‬בבורמה ‪-‬‬
‫אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל‬
‫מרדכי נאור‬
‫‪300‬‬
‫עפרי בארץ הזוועות‬
‫שי רודין‬
‫‪307‬‬
‫על העיוורון ועל "מצב האנושות"‬
‫סבינה שביד‬
‫‪312‬‬
‫כיוונים חדשים‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית‬
‫הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫אלי אייל‬
‫"משבר יחסינו עם הגולה הוא חריף [‪]...‬‬
‫ייתכן שעצם קיומנו תלוי בהם‪ ,‬וקיומם תלוי בנו‪.‬‬
‫אבל נשאלת השאלה באיזו מידה אנחנו עוד יכולים‪,‬‬
‫בנסיבות הקיימות‪ ,‬להשפיע זה על זה"‬
‫(גרשֹם שלום‪" ,‬אוטופיה משותפת לנו ולגולה"‪,‬‬
‫דברים שאמר בדיון על "ישראל והגולה"‪ ,‬בשנת ‪.1956‬‬
‫לקוח מ"עוד דבר"‪ ,‬בעריכת אברהם שפירא)‪.‬‬
‫המוטו לקוח מדבריו של גרשֹם שלום‪ ,‬שסיכם אותם‪ ,‬בדיון שנערך ב־‪ ,1956‬כך‪:‬‬
‫הנקודה העיקרית שמתוכה בירורים חיוביים על יחסנו לגולה צריכים לצאת‪:‬‬
‫לא העמדת שתי המציאויות זו מול זו נדרשת‪ .‬שתי המציאויות הללו חסרות‪,‬‬
‫שתיהן ‪ -‬כאן ושם ‪ -‬שרויות במשבר עמוק למדי‪ .‬שתיהן חסרות אוטופיה‪.‬‬
‫‪...‬אוטופיה משותפת זו‪ ,‬לנו ולגולה‪ ,‬איננה נראית לעין ברגע זה‪ .‬ואותה צריך‬
‫להעלות‪.‬‬
‫מאז עברו כ־‪ 57‬שנים‪ .‬מה נשתנה?‬
‫‪6‬‬
‫אלי אייל‬
‫המשבר ביחסים בין ישראל לתפוצה עומד בעינו‪ .‬ארתור הרצברג הגדיר פעם‬
‫יחסים אלה כיחסים בין בעל ואשתו‪ .‬כבכל ברית נישואין ‪" -‬ובפרט כזו שאינה‬
‫שלֵווה נוטה‬
‫מאפשרת גירושין" ‪ -‬בעת צרה‪ ,‬עומדים בני הזוג יחדיו‪ ,‬ואילו בעת ְ‬
‫כל צד ללכת בדרכו‪.‬‬
‫להבדיל מאינטלקטואלים יהודים אחרים בארצות־הברית‪ ,‬הרצברג ‪ -‬שנהג‬
‫לבעוט במוסכמות ‪ -‬סבר כי לחיות באמריקה פירושו לחיות בגלות‪ .‬זו הייתה‪,‬‬
‫לדידו‪ ,‬קביעה דתית‪ .‬יהודי החי בסביבה פתוחה ובמציאות דמוקרטית‪ ,‬ייחודו‬
‫היהודי נשחק ‪ -‬לא בשל הסתערות עוינת אלא בשל פתיחותה של סביבה זו‪.‬‬
‫מכאן‪ ,‬שהיהודי כפרט‪ ,‬החי במשטר דמוקרטי‪ ,‬יהדותו נמצאת בגלות‪ .‬הרצברג‬
‫האמין ששיכוך וריפוי כאבי הגלות (לאלה החשים בהם‪ .‬א"א) טמונה בהודאה‬
‫בכך‪ .‬הפרדוקס הגדול במצבם של היהודים מתבטא בכך שדווקא אלה שליהדותם‬
‫אין נשקפת סכנה‪ ,‬הם המכירים בכך שהם חיים בגלות‪ .‬יכול להיות שהנשירה‬
‫מכלל ישראל‪ ,‬הטראומה האישית והריקנות שמרגישים יהודים רבים‪ ,‬קשורות‬
‫לאשליה הרווחת בקרבם‪ ,‬שגלותו של היהודי מסתיימת עם הפוגרום האחרון‪.‬‬
‫אך זהו המסתורין שבקיומנו‪ :‬למחרת הפוגרום‪ ,‬מתחילה גלות חדשה‪.‬‬
‫הרצברג הציוני‪ ,‬שישב בגולה‪ ,‬סבר עוד בשנות השמונים של המאה שעברה‪,‬‬
‫שההבדל בין ישראל לגולה נובע מכך שבארצות־הברית‪ ,‬הדאגה העיקרית‪ ,‬הערך‬
‫הניצב בראש הסולם‪ ,‬היו השתמרות החיּות היהודית‪ ,‬ואילו בישראל השאלה‬
‫המכרעת היא קיום המדינה עצמה‪ .‬נקודת המחלוקת העיקרית בין ישראל לגולה‬
‫קשורה לעלייה‪ ,‬שהיא הערך העליון שעליו מתבססת הציונות ה י ש ר א ל י ת;‬
‫ואילו הציונות האמריקנית מתכחשת לו להלכה ולמעשה‪.‬‬
‫בן־גוריון האידאולוג התייחס אל התפוצה בתערובת של דאגה ובוז‪ :‬כאל בעיה‬
‫וכאל מחסן לחלקים שימושיים לצורכי המולדת הנבנית‪ ,‬בעת ובעונה אחת‪.‬‬
‫אבל החיים הפרגמטיים הכתיבו עסקה בין ישראל לגולה‪ ,‬במיוחד עם יהדות‬
‫אמריקה‪ .‬יהדות אמריקה סיפקה לישראל תמיכה נאמנה בדרכים שונות וישראל‬
‫סיפקה לגולה השראה‪ .‬המליצות שהושמעו מדי פעם בדבר העלייה היו מין דרשה‬
‫חילונית של הכאה על חטא ושל העדפת הפרברים המהודרים על פני הקיבוץ‪.‬‬
‫אבל נותרה אז יראת כבוד כלפי הסמכות המוסרית מאותם שדיברו מישראל‬
‫ומאלה שדיברו למענה‪ .‬שרה גם אמונה מסוימת בחלק מיהדות אמריקה שהקשר‬
‫לישראל יעניק תוכן חדש לחיים היהודיים‪.‬‬
‫אבל נפל דבר‪ .‬לא עוד!‬
‫מה נשתנה‪ ,‬אפוא‪ ,‬בשלהי ‪?2013‬‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫‪7‬‬
‫תשובה מסוימת על שאלה זו מספק שאול מגיד‪ ,‬מאוניברסיטת אינדיאנה‪ ,‬בספרו‬
‫‪ Judaism: Identity and Renewal in a Postethnic Society‬־‪.American Post‬‬
‫ביקורת וסקירה על ספר זה פרסם‪ ,‬לפני כמה חודשים‪ ,‬תומר פרסיקו במוסף‬
‫"ספרים" של עיתון הארץ‪ .‬פרסיקו‪ ,‬חוקר בתחומי העידן החדש והדתות‪ ,‬המוגדר‬
‫כפעיל חברתי למען חופש דת‪ ,‬סבור‪ ,‬ברוח ספרו של מגיד‪ ,‬כי ‪-‬‬
‫בעיני היהדות‪ ,‬כדת של עַם‪ ,‬דת אתנית ולאומית המכוננת את קהילתה‬
‫באמצעות מצוות משותפות‪ ,‬המעבר הזה הוא לא פחות ממשבר‪ .‬הפרידה‬
‫מן ההלכה ומן הלאומיות היהודית משנה את היהדות מן היסוד‪ .‬הוסיפו לכך‬
‫את הקלות שבאינטגרציה בחברה האמריקנית‪ ,‬ותקבלו אותו מבט של עצב‬
‫המהול בקורטוב "אמרנו לכם" מצד יהודים אורתודוקסים ביחס לשקיעתה‬
‫של יהדות ארצות־הברית‪.‬‬
‫פרסיקו מסכם שיהדות ארצות־הברית מתרחקת יותר ויותר מן ההזדהות עם‬
‫זיכרון השואה‪ ,‬ממדינת ישראל ומהציונות‪" .‬זו כבר עובדה מוגמרת‪ ",‬הוא קובע‪.‬‬
‫אפשר לחלוק על סגנונו הפסקני‪ ,‬אבל קשה שלא להכיר בכיוונם של התהליכים‪.‬‬
‫לפי פרסיקו‪ ,‬הנוקט בעמדה ביקורתית מאוד כלפי על החיים הדתיים בישראל‪,‬‬
‫ומסתמך‪ ,‬כאמור‪ ,‬על ספרו של שאול מגיד‪ ,‬יהדות פוסט־אתנית ופוסט־‬
‫מונותאיסטית בארצות־הברית ‪-‬‬
‫יהדותם של בני הדור הצעיר של היהודים האמריקאים נתפסת בעיניהם‬
‫פחות כזהות שבטית ואתנית ויותר כזהות תרבותית‪ ,‬פחות קהילתית ויותר‬
‫אינדיווידואלית‪ ,‬ומעל לכל ‪ -‬קוד פתוח הניתן לעיצוב מחדש‪ ,‬להתאמה‬
‫ולעדכון‪ .‬לא פחות מ־‪ 50‬אחוז מהיהודים האמריקאים הנישאים כיום נישאים‬
‫ללא יהודים‪ ,‬וזה שנים שהזרמים הלא אורתודוקסיים מפתחים יוזמות‬
‫ותוכניות שונות שמטרתן לחבק את הזוגות המעורבים ולא לדחות אותם‪.‬‬
‫אני מאריך בציטוטים מפרסיקו (ובעקיפין גם ממגיד)‪ ,‬שכן הוא מייצג פרשנות‬
‫מפליגה לכמה תהליכים שעוברים על חלקים ביהדות ארצות־הברית‪.‬‬
‫מגיד משתמש במונח הזה לא כדי לבשר על סופה של היהדות‪ ,‬אלא על‬
‫התמורה העמוקה שהיא עוברת‪ .‬מגיד מזהה בעת הזאת את הולדתה‬
‫של היהדות הפוסט־אתנית‪ ,‬יהדות ששואבת את מקורות הזהות שלה‬
‫‪8‬‬
‫אלי אייל‬
‫לא משושלת שבטית או מהיסטוריה משותפת‪ ,‬אלא מערכים ומאוצרות‬
‫תרבות‪ .‬אלה הם דברים שנחשבים אוניברסלים ומתאימים לכל אדם‪ .‬בניגוד‬
‫לביקורת האורתודוקסית על התופעה‪ ,‬מגיד לא רואה בה קצה של היהדות‬
‫כדת‪ ,‬ועוד פחות מכך ‪ -‬את סופה של היהדות כתרבות‪ .‬כדרך אותם זרמים‬
‫לא אורתודוקסים‪ ,‬מגיד מחבק ולא דוחה את התופעה המעורבת שמתהווה‬
‫מולו‪ ,‬ואף צופה לה עתיד פורה‪.‬‬
‫יהדות פוסט־אתנית לא רק שאינה נטועה במסורת‪ ,‬אלא היא אף עוקרת‬
‫את עצמה מהזהות עם העמיּות היהודית ההיסטורית‪ .‬מדובר בשלב אחד‬
‫אחרי הרב־תרבותיות‪ ,‬שהרי זו חגגה את הנבדלות והייחוד‪ .‬כעת‪ ,‬גורס מגיד‪,‬‬
‫ליהודים הצעירים בארצות־הברית אין כל רצון להכריז על ייחודם‪ ,‬ומדיבורים‬
‫על "סגולה" או עליונות הם מתרחקים כמו ממצורע מקראי‪ .‬היברידיות‬
‫נהפכה כעת לערך‪ ,‬וטשטוש הגבולות (האתניים‪ ,‬המגדריים‪ ,‬הדתיים) עולה‬
‫כשאיפה נורמטיבית‪.‬‬
‫מנגד‪ ,‬בעוד שיהודים רבים פשוט שוכחים את יהדותם‪ ,‬אחרים בהחלט דבקים‬
‫בה‪ ,‬אולם לא כמוצא שבטי אלא כהון תרבותי וכמסגרת אתית‪ .‬יהודים אלה‬
‫מאמצים יסודות מסורתיים כלימוד תורה ושמירת שבת (לאו דווקא על פי‬
‫ההלכה האורתודוקסית) ויוצאים למבצעי "תיקון עולם" חברתיים‪ .‬הם גאים‬
‫ביהדותם ומפיצים אותה כרעיון‪ ,‬לא כקשר דם‪.‬‬
‫השקפה דומה ‪ -‬לאו דווקא תוך הזדהות מוחלטת עם זו של מגיד (ופרסיקו) ‪-‬‬
‫אפשר למצוא אצל תום פרידמן‪ ,‬בעל טור בניו יורק טיימס‪ ,‬שכתב מאמר על‬
‫משמעות הביטוי "אני יהודי" עבורו‪ .‬המאמר פורסם בספר בשם זה‪ ,‬שיצא לאור‬
‫בשנת ‪ ,2004‬ובו נכללו מאמרים של מאות ידוענים יהודים‪ ,‬מיעוטם מישראל‬
‫ורובם מארצות־הברית‪ ,‬בעלי דעות שונו‪ .‬שם הספר‪ ,‬אני יהודי‪ ,‬נבחר בהשראת‬
‫מילותיו האחרונות של העיתונאי האמריקני דניאל פרל‪ ,‬בטרם הוצא להורג‬
‫(וראשו נערף) על ידי קבוצת טרוריסטים מוסלמים מפקיסטן‪ .‬יש הטוענים‬
‫שפרידמן הוא נציג אופייני ל"זהות רב־ממדית בעולם חד־ממדי"‪.‬‬
‫פירוש המשפט "אני יהודי" בשבילי שהוא מרכיב חשוב ביותר בזהותי‪ ,‬אבל‬
‫לא המרכיב היחיד בזהותי‪ .‬אני רואה את עצמי כאמריקני‪ ,‬עיתונאי‪ ,‬בעל‬
‫טור בניו יורק טיימס‪ ,‬בעלה של אשתי‪ ,‬אבא לילדיי‪ ,‬איש העולם‪ ,‬יהודי‪ .‬יהודי‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫‪9‬‬
‫איננו בשום מקרה המרכיב האחרון בזהותי‪ .‬הדת שלי מגדירה את הנתיב‬
‫שבו בחרתי להתייחס לאלוהים וגם במידה לא פחות חשובה‪ ,‬היא מגדירה‬
‫את שורשיי התרבותיים והקהילתיים‪ .‬להיות יהודי הוא חלק גדול מעץ הזית‬
‫שלי‪ ,‬שהוא שנותן לי עוגן בעולם‪ .‬אבל אין הוא השורש היחיד‪ ,‬מפני שלהיות‬
‫אמריקני הוא גם חלק נכבד של עץ הזית שלי‪" .‬יהודי אמריקני"‪" ,‬אמריקני‬
‫יהודי"‪" ,‬אמריקני יהודי הכותב בשביל הניו יורק טיימס"‪ ,‬אין זה משנה‬
‫באיזה תיאור שאתה בוחר ‪ -‬כולם כובשים אותי וכולם חשובים‪ .‬הם כולם‬
‫מתרכזים בהיכן שהייתי ולאן שאני הולך‪.‬‬
‫[ראוי לציין‪ ,‬כי תום פרידמן זכה שלוש פעמים בפרס פוליצר לבעלי טורים‪ .‬מאמריו‬
‫על עמדות ישראל מול הפלסטינים נתקלים בביקורת חריפה מצד חוגים ימניים־‬
‫שמרניים בישראל ובארצות־הברית כך או כך‪ ,‬הוא מייצג דור של יהודים שספגו‬
‫מעט חינוך ציוני ושהו מספר פעמים בישראל‪ .‬בפן הזה ‪ -‬של ביקור בארץ ‪ -‬הוא‬
‫נמצא במיעוט בקרב יהוֵדי ארצות־הברית‪ ,‬שרובם לא ביקרו אף פעם בארץ‪].‬‬
‫ׁשּבֵריּותֹו של תהליך ההתרחקות של‬
‫אין זה נכון לבטל או להמעיט מ ַמ ְ‬
‫התפוצה מישראל‪ ,‬במיוחד זו של יהדות ארצות־הברית‪ ,‬בנימוק שהתרחקות‬
‫זו נובעת מטינה כלפי מדיניות ממשלת ישראל‪ ,‬או מפרשנות שמאלנית־‬
‫רדיקלית אידאולוגית של חוגים אינטלקטואלים בחו"ל‪ ,‬משום שזו התחמקות‬
‫מהתמודדות אמיתית עם תהליך זה‪.‬‬
‫הדברים שהובאו כאן נועדו‪ ,‬בין השאר‪ ,‬להפנות את תשומת לבו של הקורא‬
‫למאמרו של גבי שפר‪ ,‬בגיליון זה‪ ,‬בדבר התרחקות הגולה מישראל‪ .‬המשפטים‬
‫מלאי הפאתוס שנאמרו ונכתבו‪ ,‬בשנות השישים והשבעים של המאה שעברה‬
‫(לפני ואחרי ששת הימים)‪ ,‬כגון‪" :‬המדינה היא שתבטיח את המשך קיומו של‬
‫העם היהודי"; "המדינה תהיה מגדלור של ערכים ומקור השראה ליצירה רוחנית‬
‫חדשה חובקת כל נדחי ישראל"; "ערכים חדשים שייווצרו בישראל יבטיחו את‬
‫ייחודו וקיומו של העם היהודי"; "ישראל תקיים את הגולה והגולה תעמוד לימין‬
‫ישראל ‪ -‬עד סוף כל הדורות"; שחרף הפאתוס שבהם היו מקובלים על הזרם‬
‫המרכזי בישראל ובתפוצות‪ ,‬זוכים היום למנוד ראש‪ ,‬אם של לגלוג ואם של כאב‪.‬‬
‫אולם אין במנוד ראש זה משום הסתייגות מן האידאולוגיה הציונית הרֹווחת‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫אלי אייל‬
‫העמדה הביקורתית של חלקים בתפוצה על מדיניות ממשלת ישראל כרכה יהודים‬
‫המסתייגים ממדיניות זו או אחרת‪ ,‬או מתופעה זו או אחרת בישראל‪ ,‬יחד עם‬
‫שולליה הבוטים של המדינה המסתתרים מאחורי חזות אינטלקטואלית‪ .‬העירוב‬
‫הזה מזיק להזדהות הפנימית האינסטינקטיבית של יהוֵדי הגולה עם ישראל‪ .‬נגד‬
‫אלה השוללים עקרונית את הלגיטמיות של המדינה היהודית‪ ,‬בהאשימם באי‬
‫מוסריות‪ ,‬כתב פרופ' אלחנן יקירה‪ ,‬פרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה העברית‪,‬‬
‫בספרו הנוקב פוסט ציונות‪ ,‬פוסט שואה (שלושה פרקים על הכחשה‪ ,‬השכחה‬
‫ושלילת ישראל)‪:‬‬
‫כל מי ששיח ושיג לו עם אינטלקטואלים‪ ,‬אנשי אקדמיה‪ ,‬עיתונאים וכיוצא‬
‫באלה‪ ,‬באירופה בעיקר אבל גם מן העבר האחר של האוקיינוס‪ ,‬יודע עד‬
‫כמה התחזקו בקרב האינטלגנציה המערבית הצורך להכות על חטא‬
‫הקמתה של ישראל והתקווה לתיקונו של החטא הזה על ידי מימושה של‬
‫זכות השיבה וביטולה של המדינה היהודית‪.‬‬
‫ספרו של אלחנן יקירה‪ ,‬הנחשב על ידי מכריו כאיש שמאל מתון‪ ,‬דן‪ ,‬בין השאר‪,‬‬
‫בהגותם של קבוצת אינטקלטואלים ישראלים ‪ -‬היסטוריונים‪ ,‬פילוסופים‬
‫ואחרים ‪ -‬המשתמשים בשואה ובלקחיה באופן שיטתי כדי לאשש טיעונים‬
‫אנטי־ציוניים או פוסט־ציוניים‪ .‬על עטיפת הספר כתוב‪:‬‬
‫הם אינם מכחישים את עובדת קיומם של תאי הגזים‪ ,‬כמובן‪ ,‬אבל כמו משתמשים‬
‫בה [בשואה] בביקורתם הקיצונית ‪ -‬עד כדי דה־לגיטימציה ‪ -‬על ישראל‪ ,‬על‬
‫מדיניותה ועל העקרונות האידאולוגיים והמשפטיים שעליהם היא מתבססת‪.‬‬
‫שוב‪ ,‬ראוי לחזור על האמירה כי ביקורת ואי הסכמה מצד יהוֵדי התפוצה על‬
‫מדיניות ממשלת ישראל ‪ -‬או על תופעות מסוימות המתרחשות בה ‪ -‬אין בה‬
‫כדי להפר את "קוד הזוגיות"‪.‬‬
‫ישנם ישראלים שאינם סובלנים כלפי הביקורת הנשמעת מפי יהודי התפוצה‪.‬‬
‫היו ימים שכמה מאתנו השתעשעו במשחק המילים‪ :‬מעורבות ‪ -‬כן‪ ,‬התערבות‬
‫‪ -‬לא‪ .‬במעורבות ‪ -‬התכוונו להנצחת שמות תורמים על פרויקטים חשובים;‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫‪11‬‬
‫בהתערבות ‪ -‬התכוונו להבעת דעות בנושאי מדיניות וביטחון‪ ,‬וההתנגדות‬
‫נבעה מכך שהמבקרים אינם נושאים בתוצאות ביקורתם והטפתם‪ .‬או אז באו‬
‫אנשי מחשבה והיגיון ופסקו‪ :‬אין הבדל בין מעורבות להתערבות‪ ,‬שכן בסופו‬
‫של דבר העיקרון המכריע הוא שמדינת ישראל שייכת לכלל יהוֵדי העולם ולא‬
‫רק לישראלים‪ ,‬והתערבות או הימנעות מהתערבות זו כבר שאלה של טאקט‬
‫והליכות נכונות‪ .‬הישגי המדינה כרוכים בקשר שלה עם העם‪ ,‬ובעניין דחיית‬
‫הביקורת הנמתחת עלינו מצד יהודי התפוצות‪ ,‬ראוי לנהוג בקצת ענווה‪ .‬פרופ'‬
‫אליעזר שביד‪ ,‬ממתנגדיה המושבעים של ההפרטה‪ ,‬במובן הרחב של המושג‬
‫(שהיה בה גם חיקוי‪ ,‬לתהליכים בחו"ל)‪ ,‬מדגיש בספרו האחרון‪ ,‬נורמות הקיום‬
‫של העם היהודי בזמן החדש‪ ,‬את יתרון ההזדהות עם העם ועם ייעודו‪:‬‬
‫מדינת ישראל שהתנרמלה והפכה‪ ,‬כביכול‪ ,‬למעצמה צבאית נמצאת מאז‬
‫במכבש של לחצים פנימיים וחיצוניים‪ .‬היא אינה יכולה להיחלץ מהם כי‬
‫אם רק לתמרן בתוכם‪ :‬להגדיל ולהעצים את הישגיה החיוביים ולמתן את‬
‫הוויתורים ההכרחיים לשמירת יחסיה עם מדינות התומכות בה ובפלסטינים‬
‫יחד‪ ,‬כדי לזכות בהמשך תמיכתן בהגנה על עצם קיומה‪.‬‬
‫תנאי מוחלט לכך הוא רמה גבוהה של סולידריות לאומית ורמה גבוהה‬
‫של הזדהות עם העם ועם ייעודו‪ ,‬כי רק באלה יתרון כוחו על אויביו‪ ,‬אולם‬
‫התהליך המדיני־המלחמתי העצים את הקיטוב‪.‬‬
‫אולי ראוי שנשאל כמה "שאלות כפירה"‪ ,‬כביכול‪.‬‬
‫שאלה אחת‪ :‬האם גם היום‪ ,‬לאחר השינויים הדמוגרפיים‪ ,‬הפוליטיים והחברתיים‬
‫שחלו במדינת ישראל‪ ,‬מאז ייסודה‪ ,‬היה מתקבל נוסח מגילת העצמאות שהוא‬
‫מסמך יסוד בהכרתנו? לדעתי‪ ,‬אפשר להסכים עם התובנה שהנוסח האקלקטי‬
‫של מגילת העצמאות שזכה לחתימתם של איש אגודת ישראל (יצחק מאיר לוין)‬
‫מזה‪ ,‬ושל איש המפלגה הקומוניסטית מק"י (מאיר וילנר) מזה‪ ,‬לא היה עובר‪,‬‬
‫כיום‪ ,‬את המסננת הפוליטית‪.‬‬
‫ו"שאלת כפירה" נוספת‪ :‬האם ישראל הייתה מתקבלת‪ ,‬היום‪ ,‬כחברה באו"ם?!‬
‫הרי גם בעת ייסודה פנתה פעמיים‪ :‬בפעם הראשונה נכשלה‪ ,‬והתקבלה רק בפעם‬
‫השנייה ‪ -‬בשל הרכב שונה של האו"ם‪ ,‬באותם ימים‪ ,‬ובשל לחצים שמקורם‬
‫ביהדות התפוצה‪.‬‬
‫‪12‬‬
‫אלי אייל‬
‫פעילות פוליטית יהודית קולקטיבית יעילה הצמיחה תוצאות מופלאות‪ .‬זאת‬
‫עובדה (דוגמה אחת‪ ,‬מני רבות‪ :‬המאבק למען יהוֵדי ברית־המועצות)‪ .‬פרופ'‬
‫שמואל נוח אייזנשטדט‪ ,‬כתב בכיוונים חדשים על המרכיב החדש בהבניית‬
‫הזהות היהודית הקיבוצית המודרנית בקהילות בגולה‪:‬‬
‫השינויים בניסיון ההיסטורי של יהודים בארצות־הברית‪ ,‬באירופה ובאמריקה‬
‫הלטינית‪ ,‬לאחר מלחמת העולם השנייה‪ ,‬הרחיקו הרבה מעבר להנחות‬
‫היסוד של האידאולוגיה הציונית הקלאסית האירופית המודרנית‪ ,‬אותה‬
‫אידאולוגיה עצמה שעיצבה את הנחות היסוד המהפכניות של ישראל ואשר‬
‫הנחתה את תפיסתה של ישראל כלפי הגולה‪.‬‬
‫בהתפתחויות אלה מילאה מדינת ישראל תפקיד מאוד מרכזי ועם זאת‬
‫פרדוכסלי מנקודת הראות של ההיסטוריה הציונית‪ .‬על פי העקרונות‬
‫הציוניים הבסיסיים ישראל היא הקהילה היהודית היחידה בעולם המודרני‪,‬‬
‫שהשיגה עצמאות כיחידה פוליטית טריטוריאלית נבדלת‪.‬‬
‫בניגוד לכל שאר הקהילות היהודיות המודרניות‪ ,‬בנות זמננו‪ ,‬הבניית‬
‫הסמלים של הזהות הקולקטיבית היהודית העיקרית ובחינה מחדש‪ ,‬באורח‬
‫מתמיד‪ ,‬של נושאים בציוויליזציה היהודית‪ ,‬היו שזורים בישראל במסגרת‬
‫המוסדית המקיפה־כל של קולקטיביות פוליטית טריטוריאלית‪ .‬בהתאם‬
‫לכך הייתה ישראל אינסטרומנטלית בהחייאת הממד הפוליטי של הקיום‬
‫היהודי והאוריינטציה למדינת ישראל‪ ,‬שיכלה להימצא כמעט בכל הקהילות‬
‫והמגזרים היהודיים והיוותה ציר מרכזי של ממד זה‪ .‬ישראל גם סיפקה ממד‬
‫גאוגרפי‪ ,‬סמל של מורשת משותפת וסולידריות‪ ,‬שקיבלו חלקים גדולים‬
‫מהעם היהודי ‪ -‬למעשה ציר יחיד משותף לכל‪ ,‬או למרבית‪ ,‬העם היהודי‪.‬‬
‫היא סיפקה מוקד מרכזי ‪ -‬אף כי לא תמיד קל ופשוט ולעתים קרובות‬
‫מאוד אמביוולנטי ‪ -‬של זהות יהודית קולקטיבית‪ .‬בקהילות רבות‪ ,‬במיוחד‬
‫בארצות־הברית‪ ,‬בשנות החמישים והשישים‪ ,‬היוותה ישראל מרכיב חזק‬
‫ב"דת האזרחית" היהודית שלהם‪ .‬היא הפכה למקום מפגש טבעי לרוב‬
‫הארגונים היהודיים‪ ,‬מעין מקום טבעי למפגשים משפחתיים ולאירועים‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬רק מעט מאוד ארגונים קהילתיים יהודיים אינם קשורים בדרך כלשהי‬
‫עם ישראל‪.‬‬
‫התביעות והציפיות השונות כל כך שהוטלו על ישראל היו‪ ,‬לעתים קרובות‪,‬‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫‪13‬‬
‫אוטופיות‪ ,‬מוגזמות‪ ,‬בלתי מציאותיות‪ ,‬אך כולן מוכיחות שהיא הייתה מוקד‬
‫מרכזי של אוריינטציות אלה‪ .‬אפילו האמביוולנטיות לגבי ביקורת כלפי‬
‫מדינת ישראל‪ ,‬שנעשתה קולנית יותר ויותר‪ ,‬ממחצית שנות השבעים‪,‬‬
‫מעידה על המקום המרכזי‪ ,‬יחסית‪ ,‬שתופסת ישראל בהבניית זהות יהודית‬
‫קיבוצית בת זמננו‪.‬‬
‫הנחת היסוד בכתיבת שורות אלה היא שלישראל יש אינטרס חיוני בקשר אמיץ‪,‬‬
‫אמיתי‪ ,‬מלּוו ֶה בהדדיות‪ ,‬עם התפוצה היהודית‪.‬‬
‫לדעת כותב שורות אלה‪ ,‬אינטרס זה הוא אקסיומטי‪ ,‬ואינו זקוק להוכחה‪ .‬ייתכן כי‬
‫יהיו שיערערו על הנחת עבודה זו‪ ,‬וטעמיהם ראויים לבירור ולדיון בכתב עת זה‪.‬‬
‫א"ב יהושע הציע‪ ,‬בזמנו (‪ ,)1975‬הגדרה פורמלית לציונות‪" :‬ציוני הוא אדם‬
‫המכיר בעקרון שמדינת ישראל אינה שייכת רק לאזרחיה אלא גם לעם היהודי‬
‫כולו‪ ".‬נתן רוטנשטרייך‪ ,‬שסבר באותו דיון שיהושע צודק‪ ,‬אמר כי ראוי‪ ,‬לעתים‪,‬‬
‫לא להילכד בהגדרות מַגבילות; ויחד עם זאת‪ ,‬הוסיף‪ ,‬כי הגדרת יהושע מחייבת‬
‫אותו ל ַמּתֵן את תֵזת הנורמליזציה שלו‪.‬‬
‫"בזכות הנורמליות" היא התֵזה ומטבע הלשון שטבע א"ב יהושע בספר מסות‬
‫בשם זה‪ ,‬ולדעתו אנו חיים בחברה שאינה נורמלית‪ ,‬שדורשת מאמץ מתמיד‪ ,‬לא‬
‫אנושי‪ ,‬להיות עסוקים כל הזמן בזהותנו‪.‬‬
‫אלא שעניננו כאן מכּוון ליחסי ישראל עם התפוצות ולא להגדרה פורמלית של‬
‫המושג ציונות (אגב‪ ,‬מבחינת ניסוח הרעיון הציוני‪ ,‬דומני שהניסוח של גרשֹם‬
‫שלום הוא המקורי‪ ,‬הכוללני והקולע‪" :‬הציונות החזירה את העם היהודי למסלול‬
‫ההיסטוריה")‪.‬‬
‫היותה של המדינה שייכת ליהוֵדי העולם‪ ,‬אין בה כדי לעשות את יהוֵדי הגולה‬
‫שותפים ו מ כ ר י ע י ם בענייני מדיניות חוץ וביטחון‪ .‬דעתם "הלא קובעת"‬
‫נשמעת ומהדהדת כתומכים וכמבקרים‪ .‬וזו‪ ,‬כאמור‪ ,‬שאלה של טאקט‪ .‬בענייני‬
‫דמותה הרוחנית והתרבותית של המדינה‪ ,‬זכותם "להתערב" והם "מתערבים"‪.‬‬
‫תודעת העליונות שיהוֵדי מדינת ישראל סיגלו לעצמם‪ ,‬כלפי הגולה‪ ,‬נובעת מכך‬
‫שהיהודים בישראל שותפים למפעל שההיסטוריה היהודית מכוונת אותו אליהם‪,‬‬
‫ולדעת רוטנשטרייך "זוהי סמכותם"‪ .‬אלא שתודעת העליונות של ה מ ד י נ ה‬
‫הביאה אותם ליהירות‪ ,‬לגאווה ולדחייה‪" .‬הם לא יגידו לנו איך להתנהג ומה לעשות‪",‬‬
‫תהיה תגובה ישראלית מקובלת מול הסתייגות או ביקורת שבאה מן התפוצה‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫אלי אייל‬
‫הגיוני לחשוב שאותה "תודעת עליונות" של המדינה צמחה בעקבות מלחמת ששת‬
‫הימים‪ .‬קריאה חוזרת בספרים שיצאו לאור בזוהר האופוריה של אווירת ששת‬
‫הימים‪ ,‬מוכיחה שאנשים משכילים וחכמים כתבו דברים שספק אם הם מוכנים‬
‫לעמוד מאחוריהם כעבור עשרים‪ ,‬שלושים או ארבעים שנה‪ .‬כותבים אלה‪ ,‬הוגי‬
‫דעות מוערכים‪ ,‬לא נדבקו בנגע תחושת העליונות‪ ,‬אבל הקנו למלחמת ששת‬
‫הימים משמעות רוחנית מופלגת‪ .‬א ז‪ ,‬אפשר היה להבין את הסיבות לתחושת‬
‫אלה ‪ -‬והמסתייגים מהן היום אף הם‪ ,‬קרוב לוודאי‪ ,‬היו קרובים ל"התעלות נפש"‬
‫ול"השראה רוחנית" ששררו לאחר ששת הימים‪ ,‬הלך רוח שהובע בתום לב‪.‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬קטע קצר מספרו של אליעזר ליבנה‪ ,‬ישראל ומשבר הציוויליזציה‬
‫המערבית‪ ,‬שאת כתב היד שלו קראו‪ ,‬בשלמותו או בחלקו‪ ,‬ד"ר ש"ז אברמוב‪,‬‬
‫פרופ' יהודה אליצור‪ ,‬פרופ' מנחם הרן‪ ,‬פרופ' ישעיהו ליבוביץ‪ ,‬ד"ר חוה לזרוס־‬
‫יפה‪ ,‬שמעון פרס וגרשֹם שוקן‪ .‬אני משוכנע‪ ,‬בהכירי אישים שקולים וחכמים‬
‫אלה‪ ,‬שהייתה להם‪ ,‬כבר אז‪ ,‬הסתייגות כזו או אחרת מדבריו של הוגה דעות‪,‬‬
‫סופר פורה ופוליטיקאי משכיל‪ ,‬כמו אליעזר ליבנה‪:‬‬
‫מה שהתחולל בששת הימים בחזיתות ‪ -‬ביבשה‪ ,‬באוויר ובים ‪ -‬היה ביטוי‬
‫מרוכז ואינטנסיבי למה שאירע בלבבות העם‪ .‬אי אפשר להסביר את פעלו‬
‫של צה"ל בנתונים צבאיים בלבד‪ .‬בחוויית חייליו פעמו דורות‪ :‬כובשי הארץ‬
‫הראשונים ולוחמי המכבים‪ ,‬מגיני מצדה ומקדשי השם במגנצה וורמייזה‪,‬‬
‫שרופי הכבשנים בשואה ולוחמי הגיטאות‪ :‬נתמזגה בהם בהירות דעתם של‬
‫תלמידי חכמים‪ ,‬מסורה עד וולוז'ין‪ ,‬דבקותם של חסידים ויעילות הביצוע‬
‫של חריפי האמת המדעית ואמוני הצוותא החלוצית מודרנית‪ .‬נעים זמירות‬
‫ישראל ניצח עליהם ‪ -‬ששת הימים רוו שירה ולחן ‪ -‬וירושלים של זהב‬
‫ריחפה לעיני רוחם‪ .‬עבר והווה קרבו זה לזה‪ ,‬וכאשר אירעה ההתמזגות בכור־‬
‫המצרף של מלחמת־מצווה התלכד הכול בהתפרצות מתוחה והתחשל‬
‫לכוח רב־אונים‪ :‬צבאי בפעלו‪ ,‬רוחני במהותו‪.‬‬
‫מלחמת ששת הימים לא הבשילה אויפוריה של ניצחון‪ .‬צד זה של‬
‫ההתרחשות הודגש פחות מכל‪ ,‬התיבה "מנצח על שיר מזמור"‪ .‬אולם‬
‫תוצאותיה הרוחניות של המלחמה היו מפליגות‪ ,‬והלכו והעמיקו‪ ,‬הלכו‬
‫והסתעפו ככל שהמאורע עצמו רחק מבחינה קלאֶנדרית‪ .‬פועלה הרוחני‬
‫של מלחמת ששת הימים שונה היה משל מלחמת העצמאות ‪,1948‬‬
‫ישראל־תפוצָה‪" :‬משבר בברית הנישואין ללא אפשרות גירושין"‬
‫‪15‬‬
‫גדול הימנו‪ ,‬ובמובן כלשהו מנוגד לו‪ .‬מלחמת העצמאות הקימה מדינה‪,‬‬
‫שיוותה ביטחון לאומי ועוררה הרגשה שישראל נעשתה עם "נורמלי"‪ :‬הרי‬
‫היעדר מדינה ‪ -‬כך סברו ‪ -‬הוא הדבר שהבדילהו משאר עמים‪ .‬השואה‪ ,‬אף‬
‫שקרובה הייתה ב־‪ ,1948‬שקעה אז באמנזיה נפשית‪ ,‬כחלום־בלהות ללא‬
‫מציאות ריאלית בזמן הקיים‪ .‬מלחמת ששת הימים החזירה את יהודֵי הארץ‬
‫לתחושת הגורל והייעוד הישראלי‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬הפאתוס (שהתקבל אז כמובן מאליו) היה נחלת רבים‪ .‬אלא שלימים‬
‫יחרישו קולות התוקעים בחצוצרות החזון את השיח הרגוע והמעמיק אודות‬
‫טיב היחסים בין מדינת ישראל ליהודי התפוצה‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫עוזי ארד‬
‫מעטות הן ההתייחסויות בישראל למונח אסטרטגיית־על‪ .‬יש אף שמקוננים על‬
‫היעדר שכזאת בישראל‪ .‬בין המתייחסים‪ ,‬יש הנוקטים במונח "אסטרטגיה־רבתי"‬
‫(‪ ,)grand strategy‬אחרים פונים למונח "מדינאות" (‪ ,)statecraft‬ופה אנו יכולים‬
‫לבכר את המונח "אסטרטגיית־על"‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬כפי שהטעים פרופ' יחזקאל דרור‬
‫בספרו האחרון‪ )1(,‬הכוונה היא לאסטרטגיה או לחשיבה אסטרטגית שהיא ברמה‬
‫הגבוהה ביותר מבחינת גובה ההסתכלות ורמת ההפשטה‪ ,‬מנקודת התצפית‬
‫הלאומית העליונה‪ ,‬הנוגעת למדיניותה התנהלותה של המדינה במרחב הזירתי‬
‫והעולמי‪ .‬פה ושם אנו מוצאים גם אירועים או חיבורים המתגדרים בכותרת‪:‬‬
‫"אסטרטגיה־רבתי"‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬בפברואר ‪ ,1999‬נערך במרכז בגין־סאדאת (בס"א)‬
‫‪1. Dror, Yehezkel, Israeli Statecraft, Routledge, 2011.‬‬
‫פרופ' עוזי ארד הוא פרופסור‪ ‬בבית הספר לממשל‪ ,‬דיפלומטיה ואסטרטגיה במרכז הבינתחומי‬
‫וראש הפרויקט "אסטרטגיית־על וביטחון לאומי"; היה יועץ מדיני לראש הממשלה נתניהו‪,‬‬
‫ובשנים ‪ ,2011-2009‬יו"ר המטה לביטחון לאומי במשרד ראש הממשלה; יזם את סדרת "כנסי‬
‫הרצליה" השנתיים‪ ,‬ועמד בראשה‪ ,‬בשנים הראשונות; היה ראש אגף המחקר במוסד למודיעין‬
‫ולתפקידים מיוחדים‪.‬‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪17‬‬
‫שבאוניברסיטת בר־אילן יום עיון שכותרתו הייתה‪" :‬אסטרטגיה־רבתי לישראל"‪.‬‬
‫הרצו שם הפרופסורים אפרים ענבר‪ ,‬ארנון סופר ויחזקאל דרור‪ ,‬האלוף במילואים‬
‫אברהם רותם ואנוכי‪ ,‬בשמשי אז בתפקיד היועץ המדיני של ראש־הממשלה‪.‬‬
‫מבחינת נושאי ההרצאות באותו יום עיון עולה שתחת הכותרת "אסטרטגיה־‬
‫רבתי"‪ ,‬נכללו הנושאים הבאים‪" :‬עתיד המערכת הבין־לאומית"‪" ,‬קריסת המערכות‬
‫בישראל ובמרחב הסובב אותה"‪" ,‬אסטרטגיה רבתי לעידן של חצי שלום"‪,‬‬
‫"אסטרטגיה בין־לאומית לישראל"‪ ,‬ו"התגוננות התקפית ‪ -‬פנים חדשות לעיקרון‬
‫ישן‪ :‬דוקטרינה צבאית לתפיסה מחודשת של הביטחון הלאומי"‪ )2(.‬די ברור כי‬
‫נושאים אלה מהווים מרכיבים מרכזיים בתחום האסטרטגיה־רבתי‪ ,‬אך כל אחד‬
‫מהם הוא רק חלק מהתמונה הכוללת‪ ,‬ואף לא אחד מהם חובק את מלוא היריעה‬
‫שאסטרטגיית־על חותרת אליה‪.‬‬
‫אותו מעמד נועד גם לבטא הוקרה לפועלו של פרופסור יחזקאל דרור‪ ,‬כמלומד‬
‫במדעי המדיניות באקדמיה‪ ,‬כאיש מעשה בתחומי הביטחון‪ ,‬שהיה כבר אז לדמות‬
‫המרכזית שדחפה את הצמרת בישראל לחשיבה ותכנון אסטרטגיים‪ .‬לימים‪,‬‬
‫עתיד דרור להיות מי שבכתביו ובפועלו הציבורי‪ ,‬כגון במסגרת המכון לתכנון‬
‫מדיניות העם היהודי‪ ,‬יהפוך לדמות הבולטת ביותר בנוף הישראלי בהצגת משנה‬
‫סדורה הן לגבי סדרי ומנגנוני תכנון של אסטרטגיה־רבתי‪ ,‬והן לגופן של סוגיות‬
‫קריטיות העומדות על סדר יומה של ישראל דהיום‪.‬‬
‫חשיבה אסטרטגית־רבתי "קרה"‬
‫עם זאת‪ ,‬השימוש במונח "אסטרטגיה־רבתי" נותר נדיר‪ .‬ישנם חיבורים בודדים של‬
‫עמיתים שחברו לדרור ויישמו גישה זו בהקשרים ספציפיים הנוגעים לישראל או‬
‫לעם היהודי‪ )3(.‬אך לבד מיישומים אלה‪ ,‬בולט היעדרו של השימוש במושג זה כמושג‬
‫מארגן‪ ,‬ועוד יותר‪ ,‬כמושג החסר בחשיבה האסטרטגית הגבוהה במחוזותינו‪.‬‬
‫המושג ‪ grand strategy‬מהווה מושג מארגן נפוץ וקיימת ספרות ענפה העוסקת‬
‫‪ .2‬ענבר‪ ,‬אפרים (עורך)‪" ,‬אסטרטגיה רבתי לישראל‪ :‬יום עיון"‪ ,‬אוניברסיטת בר־אילן‪ ,‬מרכז‬
‫בגין־סאדאת למחקרים אסטרטגיים‪.1999 ,‬‬
‫‪ .3‬ואלד‪ ,‬שלום‪ ,‬עלייתן ונפילתן של ציוויליזציות‪ :‬לקחים לעם היהודי‪ ,‬המכון לתכנון מדיניות‬
‫עם יהודי‪.2013 ,‬‬
‫‪18‬‬
‫עוזי ארד‬
‫בו או מממשת אותו‪ .‬גם בישראל קיימת‪ ,‬כמובן‪ ,‬ספרות מגוונת על מדיניות‬
‫הביטחון‪ ,‬במרוצת השנים‪ ,‬וקצת פחות מכך על מדיניות החוץ של ישראל‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬אינטגרציה של מכלולים אלה ברמה הגבוהה ביותר‪ ,‬הכורכת יחדיו את‬
‫הביטחוני־צבאי עם הבינלאומי־מדיני‪ ,‬בראייה רחבה של זמן‪ ,‬לאחור כמו גם‬
‫קדימה‪ ,‬אינה בנמצא‪.‬‬
‫אפילו בתוככי מערכת החוץ והביטחון‪ ,‬כולל בגופי התכנון השונים‪ ,‬אין בנמצא‬
‫מסמכים המהווים בפועל אסטרטגיית־על למדינה והמשלבים את המדיני‬
‫עם הביטחוני‪ ,‬ואת שאר הממדים הנוגעים לחוסנה ועוצמתה של מדינה‪ .‬אין‬
‫הגופים הממלכתיים בישראל מנפיקים מסמכים מקבילים לאלה שמופקים על‬
‫ידי המועצות לביטחון לאומי של ארצות־הברית או אנגליה‪ ,‬ואשר מתקראים‬
‫שם "אסטרטגיית הביטחון הלאומי" (‪ .)National Security Strategy‬אין גם‬
‫בישראל מסמכים אשר מופיעים כדירקטיבות מצד הצמרת‪ ,‬בבחינת ‪down‬־‪,top‬‬
‫שמתוך סמכות הדרג המדיני‪ ,‬מבטאים ומנחילים את אסטרטגיית־העל‪ ,‬או את‬
‫אסטרטגיית הביטחון הלאומי לדרגים המבצעים‪ ,‬כמו גם לציבור הרחב‪.‬‬
‫בהסבירו חסר זה ידע דרור‪ ,‬כבר לפני שני עשורים‪ ,‬לעמוד על הסיבות לכך‪,‬‬
‫ביניהן‪ :‬היות הנושאים החשובים שעל סדר היום בישראל נתונים לחוסר הסכמה‬
‫אידאולוגית‪ ,‬דבר המקשה על ביצוע חשיבה של אסטרטגיית־על איכותית; התחרות‬
‫הפוליטית הנמרצת‪ ,‬המשולבת בשסעים אידאולוגיים‪ ,‬גורמת לפוליטיקאים‬
‫לחמוק מחשיבה אסטרטגית־רבתי "קרה"‪ ,‬וגם מרחיקה סוגיות "עדינות" מהגופים‬
‫המקצועיים; מגבלות ומכשלות ארגוניות־מוסדיות שהקשו על כינון גופי תכנון‬
‫לאסטרטגיה־רבתי‪ ,‬אם בצמרת מערכת הביטחון ובוודאי במשרד ראש־הממשלה‪,‬‬
‫בשל התנגדות מצד הממסד הביטחוני; מנגד‪ ,‬הסתמכות מופרזת על העבודה‬
‫הנעשית בצבא‪ ,‬שהיא אמנם מקצועית‪ ,‬אך מגזרית; היות תרבות קבלת ההחלטות‬
‫בצמרת "אנטי־הגותית"‪ ,‬הממעטת להשתמש בעבודות מטה מדיניות־ביטחוניות‬
‫ארוכות טווח; ולבסוף‪ ,‬שום ארגון בישראל אינו מקנה הדרכה והוראה מקצועית‬
‫והשכלתית לחשיבה ותכנון ברמת אסטרטגיית־העל‪.‬‬
‫מסמך מרשים של בן־גוריון מ־‪1953‬‬
‫לצד הסברים אלה‪ ,‬יש להבין גם את הבעייתיות הייחודית שמתקיימת בישראל‪:‬‬
‫במציאות הישראלית שבה הנושא המדיני המרכזי ‪ -‬הסכסוך הערבי־ישראלי‬
‫והדרכים לניהולו ‪ -‬שנוי במחלוקת פוליטית פנימית עזה‪ ,‬קשה לייצר קונצנזוס‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪19‬‬
‫ברמת אסטרטגיית־העל‪ ,‬אלא ברמת הפשטה בנאלית‪ .‬בו בזמן‪ ,‬חשיבה‬
‫אסטרטגית המותנית ביוזמה מדינית‪ ,‬יש ונותרת מוצנעת‪ ,‬על מנת שלא להסגיר‬
‫כוונות טרם זמנן‪ .‬גם בממד הצבאי‪ ,‬יש ולעתים נדרשות הכוונות להיות מוסוות‬
‫וסודיות‪ ,‬ולּו על מנת לשמר יסודות של הפתעה‪ .‬על כן‪ ,‬במציאות הישראלית‪,‬‬
‫חשיפה דקלרטיבית של מהלכים ואסטרטגיות עלולה להחטיא את המטרה‪ ,‬ולכן‬
‫ההצנעה והסודיות הנם בבחינת הכרח בל יגונה‪ ,‬ומכאן שעיצובה של אסטרטגיה־‬
‫רבתי לצרכים דקלרטיביים פנימיים ובין־לאומיים ייתכן ואינה אפשרית‪ ,‬למעט‬
‫הכרזות ברמה כוללנית ביותר‪.‬‬
‫המונח הרווח יותר במציאות הישראלית בהקשר שלנו הוא המונח "תפיסת‬
‫ביטחון"‪ .‬מונח זה‪ ,‬שדווקא אינו נפוץ עד כדי כך במדינות אחרות‪ ,‬מוצג‪ ,‬לפעמים‪,‬‬
‫כביטוי הגבוה ביותר של מדיניות הביטחון והחוץ‪ .‬זאת‪ ,‬על אף שמטבע הדברים‪,‬‬
‫במרכזו עומדים ההיבטים הצבאיים־ביטחוניים‪ .‬בחיבור שהוציא לאחרונה‬
‫פרופסור אלוף (במיל') יצחק בן־ישראל‪ ,‬המתקרא "תפיסת הביטחון של‬
‫ישראל"‪ )4(,‬הוא פורס את קורות התפתחות תפיסת הביטחון המיוחסת לישראל‬
‫והמעודכנת עד מאוד‪ .‬מבחינה מינוחית‪ ,‬אין בן־ישראל מתרגם את תפיסת‬
‫הביטחון בלע"ז "‪ ,"security concept‬כפי שנהוג למשל בנאט"ו‪ ,‬שהיא ברית‬
‫של מדינות‪ ,‬ולפיכך אין לה תפיסת ביטחון לאומית‪ .‬כותרתו של ספרו של בן־‬
‫ישראל באנגלית היא "‪ ."Israel's defence doctrine‬ואכן‪ ,‬המילים "דוקטרינה"‬
‫ו"תפיסת ביטחון" יכולות להיות בבחינת מונחים נרדפים‪ .‬מאלפת העובדה‬
‫שבספרו מעלה בן־ישראל על נס את מה שהנו המעשה הראשון (והאחרון) של‬
‫עיצוב אסטרטגיית־על על ידי הצמרת‪ ,‬והוא סקירת הביטחון של ראש־הממשלה‬
‫דאז‪ ,‬דוד בן־גוריון‪ ,‬מ־‪ .1953‬מסמך מרשים זה‪ ,‬אותו כתב בן־גוריון עצמו‪ ,‬הוא‬
‫הקרוב ביותר לכוונתנו באסטרטגיית־על‪ ,‬מכיוון שהוא כורך את הבנת מצבה‬
‫של ישראל בזירה האזורית והעולמית‪ ,‬את טיב האיומים קצרי וארוכי הטווח‬
‫שבפניה‪ ,‬ואת המענים המדיניים‪ ,‬הצבאיים‪ ,‬ואף הטכנולוגיים שישראל נדרשת‬
‫להם במסגרת המענים ארוכי־הטווח לאתגרים שבפניה‪.‬‬
‫מסמך זה הוא בבחינת אי בודד‪ ,‬שכן לאחריו לא היה בישראל ראש ממשלה‬
‫שעיצב תפיסה אסטרטגית‪ ,‬למן יעדיה ועד פרטיה‪ .‬מאז ועד היום‪ ,‬לא נכתב‬
‫‪ .4‬בן־ישראל‪ ,‬יצחק‪ ,‬תפיסת הביטחון של ישראל‪ ,‬משרד הביטחון ‪ -‬ההוצאה לאור‪,‬‬
‫האוניברסיטה המשודרת‪.2013 ,‬‬
‫‪20‬‬
‫עוזי ארד‬
‫מסמך שכזה על ידי ראש ממשלה או שר ביטחון ישראלי‪ ,‬ואף לא על ידי הדרגים‬
‫שפועלים בסמיכות לראש הממשלה ובשמו‪ .‬אין זה אומר שלא נכתבו ספרים‬
‫המציגים קשת רחבה בנושא זה‪ ,‬שנכתבו על ידי אישים בכירים‪ ,‬כגון יגאל‬
‫אלון וישראל טל אחריו‪ ,‬ואין זה אומר שמערכת הביטחון אינה מורגלת בייצור‬
‫מסמכים שמהווים אינטגרציות מקיפות‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬לקהילת המודיעין מסורת‬
‫של הפקת הערכות מודיעין תקופתיות‪ .‬אלא שאין אלה אלא בבחינת מסמכים‬
‫הבוחנים את המתרחש בסביבה החיצונית‪ .‬זהו צילום תמונת מצב‪ ,‬הערכה של‬
‫מה שקורה ומה שצפוי אולי לקרות‪ .‬אבל אין בהם‪ ,‬במסמכים אלה‪ ,‬מילה וחצי‬
‫מילה על מה שרצוי שיקרה‪ ,‬ובוודאי אין בהם תכניות להשגת הרצוי ומימושו‪.‬‬
‫תעֲדוף המשאבים‬
‫ברמה אחת גבוהה יותר של הכללה נמצא מסמך שייקרא "הערכת מצב"‪ .‬שוב‪,‬‬
‫זו הערכה‪ ,‬ואין היא בבחינת אסטרטגיה‪ .‬השוני בין הערכות המודיעין להערכות‬
‫המצב הנו‪ ,‬בעיקר‪ ,‬שהערכות המצב אינן מסתכלות אך ורק על הזולת‪ ,‬אלא‬
‫מנגידות באופן דו־צדדי את מה שיכול או רוצה הזולת לעשות אל מול מה‬
‫שהמדינה יכולה ומתכוונת‪ ,‬אבל גם הערכה שכזו עוסקת כולה במצוי‪ .‬קל וחומר‪,‬‬
‫אין היא מפתחת את קווי המדיניות והאסטרטגיה להגעה מהמצוי אל הרצוי‪.‬‬
‫אסטרטגיה תיחשב רק כתכנית המציעה ומציגה במפורש את הדרכים‪ ,‬השיטות‪,‬‬
‫האמצעים והמשאבים שעמם מדינה פועלת להשגת יעדיה‪ .‬המערכת הישראלית‬
‫גם מכירה היטב תכניות רב־שנתיות‪ ,‬הן עבור הצבא והן עבור הזרועות המדיניות‪.‬‬
‫אלא שבמידה ותכניות כאלה צומחות לרוב מתוך המערכת ומוצגות כלפי מעלה‪,‬‬
‫לרוב הן משקפות את הצורך של המערכת לתת מענים לבעיות ואיומים כפי‬
‫שאלה מתעוררים בשטח או מסתמנים‪ ,‬אך אין בהן את המאפיין העיקרי של‬
‫תכניות אסטרטגיית־על‪ ,‬שראשיתן בדירקטיבות המדיניות וביעדים הלאומיים‬
‫כפי שמוגדרים על ידי הקברניטים‪ ,‬והמשכן בדרכים להשגתם‪.‬‬
‫בארצות־הברית‪ ,‬מנגד‪ ,‬מתקיימים דיונים במישור אסטרטגיית־העל ברבדים‬
‫שונות‪ .‬מתנהל שם דיון ציבורי‪ ,‬שתורמים לו לרוב הוגים מהאקדמיה (שחלקם‬
‫גם רבי ניסיון מעשי)‪ ,‬ולצדם פובליציסטים ואנשי מדינה שמתדיינים על כל‬
‫הכיוונים והמאפיינים הרצויים באסטרטגיית־העל הנדרשת לארצות־הברית‪.‬‬
‫הוגים אלה כתבו מאמרים ואף ספרים‪ ,‬חלקם בעלי כותרות שאפתניות דוגמת‬
‫"אסטרטגיית־על לנשיא אובמה בקדנציה השנייה"‪ .‬מובן שפעילות זו ענפה אף‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪21‬‬
‫יותר בכותלי האדמיניסטרציה‪ ,‬כמו גם באקדמיות הצבאיות ובצוותי חשיבה‬
‫ממשליים המפיקים שיח או מסמכים ברמת אסטרטגיית־העל‪ .‬למותר לציין‪,‬‬
‫וההיסטוריה יודעת זאת‪ ,‬שבקורות ארצות־הברית בולטת תרומת עבודת צוותים‬
‫שעסקו‪ ,‬בחסות הממשל‪ ,‬בתכנון אסטרטגיית־על ואשר הביאו למפנים של ממש‬
‫(‪)5‬‬
‫ולעיצוב מדיניות ארצות־הברית בעת המודרנית‪.‬‬
‫העיסוק באסטרטגיית־העל במדינות הגמוניות הוא טבעי מכיוון שמעצמות‪,‬‬
‫במיוחד גלובליות‪ ,‬מקיימות נוכחות בזירה הבין־לאומית ולפיכך גם מושכות‬
‫התנגדות ותגר‪ .‬שנית‪ ,‬מדינות שכאלה צריכות להשכיל לתעדף את מוקדי‬
‫האינטרסים שלהן (כפי שנראה ביתר פירוט בהמשך)‪ ,‬שהרי אין הן יכולות‬
‫לפרוס את משאביהן המוגבלים על פני כל הגלובוס‪ .‬על מדינה לתעדף את‬
‫משאביה ונקודות האחיזה שלה‪ .‬אין חטא גדול יותר מבחינת אסטרטגיית־העל‬
‫של מעצמה מאשר‪ ,imperial overreach ‬דהיינו‪ ,‬נטייה אימפריאלית לחלוש‬
‫על יותר מכפי שביכולתה לתחזק‪ .‬לפיכך‪ ,‬בפני מעצמות אימפריאליות עומד‬
‫הכורח בזיהוי העדיפויות‪ ,‬ובווידוא שיומרת השליטה האימפריאלית עולה בקנה‬
‫אחד עם מצאי המשאבים שעומדים לרשותה‪ .‬לכן‪ ,‬אנו מוצאים עיסוק בחשיבה‬
‫אסטרטגית במדינות בעלות מסורת או הווה אימפריאלי‪ :‬ארצות־הברית‬
‫במובהק‪ ,‬אך גם במעצמות לשעבר כמו בריטניה וצרפת‪ ,‬ובמעצמות אזוריות‬
‫עולות‪ ,‬כמו הודו‪ ,‬יפן ואוסטרליה‪ .‬הדעת נותנת שלסינים יש‪ ,‬כמובן‪ ,‬חשיבה‬
‫ברמות הללו‪ ,‬אך אינני יודע איזה ביטוי היא מקבלת‪ .‬ולגבי הרוסים‪ ,‬הם אף פעם‬
‫לא חשבו אחרת‪.‬‬
‫לא כן לגבי מדינות קטנות‪ ,‬שמצבן מזכיר את האמירה לפיה "החזק עושה‬
‫כפי שהוא חפץ‪ ,‬החלש ‪ -‬כפי שהוא מוכרח"‪ .‬סוגיית הבחירה והתעדוף שונה‬
‫במדינות אלה‪ ,‬ואסטרטגיית־על של מדינות קטנות‪ ,‬כאשר היא אכן מתקיימת‪,‬‬
‫אינה מתייחסת‪ ,‬לעתים קרובות‪ ,‬לכלל הזירה הבין־לאומית‪ ,‬שבה אין למדינה‬
‫‪ .5‬ניתן להסב תשומת־לב מיוחדת למסמכים הבאים‪ :‬הראשון‪" ,‬המברק הארוך" של ג'ורג'‬
‫קנאן‪ ,‬שנחתם לימים תחת שם־העט "מר‪ ,"X ‬ברבעון‪ .Foreign Affairs ‬השני‪ ,‬המסמך‬
‫הידוע בשם‪ .NSE 68 ‬המסמך השלישי הוא מחקרי הסולאריום של אייזנהאואר‪ ,‬שהביאו‬
‫למדיניותו שנקראה אז "‪ ,"New Look‬והוטבעה אחר־כך במסמכי המועצה לביטחון לאומי‪.‬‬
‫כמו־כן ישנם מסמכי ה־‪ NSDD‬של ממשל רייגן‪ ,‬מ־‪ ,1983-1982‬וכן ה־‪Regional Defense‬‬
‫‪ Strategy‬של משרד ההגנה‪ ,‬מ־‪ .1993‬בזמן ממשל ניקסון‪ ,‬מסמכים שכאלה נקראו‪.NSSM ‬‬
‫ואילו בזמן הנשיא קרטר‪ ,‬מסמכי אסטרטגיית־העל המוסמכת נקראו‪ .PRM ‬דוגמה לכשל‬
‫של מסמך שכזה הנו ה־‪10‬־‪ PRM‬של הנשיא קרטר‪.‬‬
‫‪22‬‬
‫עוזי ארד‬
‫בהכרח תפקיד מרכזי‪ ,‬אלא לזירה אזורית‪ ,‬בטווח האיומים וההזדמנויות המיידי‪.‬‬
‫מבחינת ישראל‪ ,‬הגם אם אינה מעצמה‪ ,‬אי אפשר להחשיבה כמדינה קטנה‪ ,‬ובכל‬
‫מקרה ייחודה נעוץ בעוצמתה האזורית‪ ,‬בהשפעתה הבינלאומית‪ ,‬במערך קשריה‬
‫ברחבי תבל ובעיקר עם מדינות המערב‪.‬‬
‫מהו המודל האידאלי‬
‫הגם‪ ,‬שכאמור‪ ,‬העיסוק באסטרטגיה־רבתי מפותח ונפוץ יותר בארצות אחרות‪,‬‬
‫בולטת העובדה שהמונח מובן בצורות שונות‪ ,‬מיוחסות לו מהויות שונות‪,‬‬
‫ונעשים בו שימושים שונים‪ .‬נצביע על שלושה שכאלה‪ :‬אסטרטגיית־על כתכנית‬
‫פעולה‪ ,‬אסטרטגיית־על כחזון מוצהר‪ ,‬ואסטרטגיית־על כתהליך ודפוס‪.‬‬
‫אסטרטגיית־העל‪ ,‬בהגדרתה הרווחת ביותר‪ ,‬היא תכנית המבקשת לתכלל‬
‫אמצעים צבאיים‪ ,‬דיפלומטיים‪ ,‬כלכליים ואחרים לקידום יעדיה הלאומיים של‬
‫מדינה‪ ,‬במתווה התפיסתי הרם ביותר‪ .‬תכנית אסטרטגיית־על מצביעה‪ ,‬למעשה‪,‬‬
‫על היעדים החשובים ביותר‪ ,‬ומתעדפת אותם ואת האינטרסים הלאומיים‪,‬‬
‫ולעתים גם סוקרת את האיומים העיקריים הניצבים לפתחה של מדינה‪ .‬בעקבות‬
‫מיפוי זה‪ ,‬היא משרטטת תכנית פעולה אשר מתעדת ומקצה את המשאבים‬
‫הלאומיים המתאימים בתור מענה לאתגרים‪ .‬אסטרטגיית־העל קושרת במישרין‬
‫בין יעדי המדינה לבין משאביה‪ ,‬וכן בין פעולותיה ומהלכיה בטווח הקצר והבינוני‪,‬‬
‫לבין יעדיה אשר נמצאים בטווח הארוך (החיבור הזה מתאפשר כאשר מדיניות‬
‫יום־יומית ויעדים נקודתיים קצרי־טווח‪ ,‬נגזרים לאור אסטרטגיית הטווח־‬
‫הארוך‪ ,‬כשלבים בדרך להשגת היעדים הגדולים יותר שמציגה אסטרטגיית־‬
‫העל)‪ )6(.‬אסטרטגיית־העל ממלאת‪ ,‬אפוא‪ ,‬תפקיד כפול‪ :‬היא גם קובעת את‬
‫היעדים‪ ,‬אך גם מצביעה‪ ,‬בקווים כלליים‪ ,‬על דרך ההגעה אליהם ועל דרכי‬
‫הגשמתם‪ .‬בהינתן אסטרטגיית־על שכזאת‪ ,‬המדינה אינה מתנהלת מול העולם‬
‫באופן ארעי‪ ,‬כשכל מקרה ואתגר עומד לגופו‪ ,‬אלא פועלת בהסתמך על רעיון־‬
‫על כולל ומובנה‪ ,‬תֵאוריה גבוהה ומארגנת‪ ,‬באשר למטרותיה ולאינטרסים שלה‬
‫בזירה הבין־לאומית ובאשר לנתיב להשגתם‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬המדינה אמורה לרתום‪,‬‬
‫‪6. Brands, Hal, The Promise and Pitfalls of Grand Strategy, Strategic Studies Institute,‬‬
‫‪BiblioGov publishing, 2012.‬‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪23‬‬
‫במסגרת אסטרטגיית־העל שעיצבה‪ ,‬את שלל אמצעיה למען השגת המטרות‪.‬‬
‫במודל אידאלי‪ ,‬על פי דגם זה‪ ,‬תכנית הפעולה מקבלת תיקוף ישיר מצמרת‬
‫הממשל‪ ,‬כאשר זה מפעיל את המטה המתכנן שנמצא לצדו של הקברניט‪ ,‬או‬
‫לפעמים מסמיך לשם כך קבוצות תכנון מעורבות מקרב אנשי הממשל וממסדי‬
‫(‪)7‬‬
‫החוץ והביטחון‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬במסמכי אסטרטגיית־העל ניכר באופן בולט שהיא חובקת גם את ממדי‬
‫הפנים וגם את ממדי החוץ של המדינה‪ .‬בניגוד למדיניות חוץ ואסטרטגיה צבאית‪,‬‬
‫דווקא אסטרטגיית־על היא זו המזהה את העובדה ששיקולי פנים ומציאות פנים‬
‫הם חיוניים לצורך ההתקדמות וההתמודדות מול הסביבה החיצונית‪ .‬עוצמה‬
‫ולכידות פנימית‪ ,‬חוסן לאומי וכלכלי‪ ,‬גיבוש אידאולוגי‪ ,‬קונצנזוס פוליטי‪ ,‬דעת קהל‪,‬‬
‫תכליתיות‪ ,‬ומגנונים יעילים ‪ -‬כל אלה גורמים פנימיים‪ ,‬שמתכנני אסטרטגיית־‬
‫העל נדרשים לקחת בחשבון ולרתום אותם להשגת היעדים הרצויים‪.‬‬
‫עיגון אינטרסים במורשת ובערכים‬
‫ולבסוף‪ ,‬כשם שיעדיהם הלאומיים של מדינות ייחודיים להן‪ ,‬כך גם מורשת‬
‫וערכים שבהם מדינות מעגנות את האינטרסים שלהן‪ ,‬ולאורם הן קובעות את‬
‫היעדים הלאומיים‪ .‬גם אלה באים‪ ,‬לא אחת‪ ,‬לידי ביטוי במסמכי אסטרטגיית־‬
‫העל‪ ,‬ובמידה לא מבוטלת על מנת להקנות להם לגיטימיות והצדקה‪ .‬אסטרטגיית־‬
‫על נדרשת‪ ,‬לרוב‪ ,‬לעסוק גם במונחים ערכיים‪ ,‬ולא רק תועלתניים‪ .‬אין היא‬
‫יכולה להיות אינסטרומנטלית בלבד‪ ,‬ואין היא מוצגת במונחים רציונליים‬
‫לחלוטין‪ .‬מדינות אינן פועלות בוואקום מוסרי‪ ,‬ולא אחת צריכות הן לנמק את‬
‫פעולותיהן ולתלותן בערכים‪ ,‬רגשות‪ ,‬מחויבויות‪ ,‬מסורות‪ ,‬ועוד יסודות שכאלה‪.‬‬
‫אסטרטגיית־על מעגנת את עצמה‪ ,‬לעתים‪ ,‬במעטפת ערכית‪ ,‬מייחסת ערכים‬
‫ספציפיים ליעדיה‪ ,‬או מנמקת יעדים בשיקולים ערכיים‪.‬‬
‫כאשר מנהיגים מציבים בפני קהליהם יעדים ארוכי־טווח במסגרת של ראיית‬
‫עתיד כלשהו‪ ,‬וקוראים להובלת המדינה אליהם‪ ,‬יש ודי בכך‪ ,‬לפעמים‪ ,‬כדי‬
‫שייתפס הדבר כאסטרטגיית־על‪ ,‬לאו דווקא מכיוון שקיים מִתאר מפורט של‬
‫‪7. Venkatshami, Krishnappa, "The Problem of Grand Strategy", Journal of Defense‬‬
‫‪128.‬־‪Studies, Vol. 6, No. 3, July 2012, pp. 113‬‬
‫‪24‬‬
‫עוזי ארד‬
‫הדרכים בהן יש ללכת‪ ,‬אלא מכיוון שסמכותו של המנהיג היא המקנה לחזונו‬
‫את הצביון של אסטרטגית־על למדינה‪ .‬החזון אמור לתת מעין השראה וכיוון‬
‫למה שנדרש לעשות‪ ,‬ולשמש בבחינת רעיון מדריך‪ .‬בניגוד לאסטרטגיית־‬
‫על כתכנית‪ ,‬אסטרטגיית־על כחזון מותירה את עיבוד הפרטים ואת דרכי‬
‫ההגעה למטרה לעושים במלאכה‪ .‬בפועל‪ ,‬הדבר מותיר לגורמי הממשל מרחב‬
‫גדול יותר לפעול ולהגמיש את פעילותם על פי הנסיבות‪ .‬בתקופות שונות‪,‬‬
‫מדינות שונות ידעו אסטרטגיות במובנן החזוני‪ ,‬וכאמור‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬החזון‬
‫הוא חזונו של השליט‪ .‬בדרך כלל‪ ,‬חזון מוצג כעתיד יפה‪ ,‬קוסם ומאתגר יותר‬
‫מאשר ההווה‪ ,‬ובכך הוא שונה מתכניות אסטרטגיות־על ‪ -‬שיש והן אינן יותר‬
‫מדרכי התמודדות פרוזאיות עם אתגרים שלפעמים הם קשים ומאיימים‪.‬‬
‫החזון‪ ,‬לעתים‪ ,‬מתעלם מהפרטים ואפילו מעובדות או מקיומם של אינטרסים‬
‫מנוגדים‪ ,‬מכשלות או תחזיות שונות‪ ,‬ולרוב מציע מונח מאחד‪ ,‬קליט וסינתטי‪,‬‬
‫שאמור ליצור תמונה קוסמת של העתיד אליו יש לשאוף‪ .‬אסטרטגיה כחזון‬
‫מותנית‪ ,‬כמובן‪ ,‬באיכות החזון וקבילותו‪ ,‬כמו גם איכות המנהיגות‪ ,‬אמינותה‪,‬‬
‫ויכולתה לשמש מנוע עוצמתי ולייצר תהליכים‪ .‬אין צל של ספק שחזון לבדו‬
‫אינו מספיק‪ ,‬ונדרש גם כושר ביצוע מצד מוסדות וארגונים כדי להפוך אותו‬
‫לאסטרטגיית־על מעשית‪.‬‬
‫גם ֶצבֶר החלטות והתהנהגויות משמש אסטרטגיית־על‬
‫כנגד השימושים דלעיל‪ ,‬וכאשר הם אינם מתקיימים‪ ,‬נשאלת השאלה מה נותר‬
‫למדינה שמדריך את מהלכיה‪ ,‬כשהדבר אינו מוגדר לא בחזון‪ ,‬לא בנוסחה‪ ,‬לא‬
‫בסיסמה ולא בתכנית? הרי לא ייתכן שמהלכיה של מדינה הם אקראיים לגמרי‪.‬‬
‫ולפיכך‪ ,‬באין כל אלה‪ ,‬יש הטוענים שעדיין מתקיימת מידה של עקביות‪ ,‬ולו‬
‫חלקית‪ ,‬בהתנהלותה של המדינה‪ .‬קיומה של אסטרטגיית־על מתוכננת‪ ,‬מוצהרת‬
‫ומוגדרת‪ ,‬אינו הכרחי לקיומה של מדיניות מוצלחת‪ .‬היעדר מסמך שבו מוגדרת‬
‫האסטרטגיה הלאומית‪ ,‬אין פירושו שהמדינה מתנהלת בצורה לא נכונה‪ .‬תיתכן‬
‫פעילות אסטרטגית‪ ,‬גם ללא הגדרה רשמית של אסטרטגיית־על‪.‬‬
‫כשם שהיעדר חוק‪ ,‬דהיינו מסמך אחיד‪ ,‬מגובש‪ ,‬מוסכם וחתום‪ ,‬שמוגדר כחוקה‬
‫של מדינה‪ ,‬אינו אומר שהמדינה נטולה מסד חוקתי‪ ,‬כך גם היעדר מסמך של‬
‫תכנית־על מוכרזת ומפורשת‪ ,‬אינו אומר שהמדינה נטולת אסטרטגיית־על‪.‬‬
‫כפי שבמדינה כגון בריטניה‪ ,‬ששם צֶבֶר חוקים‪ ,‬פסיקות‪ ,‬ונוהג מצטרפים לכלל‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪25‬‬
‫המסגרת החוקתית המסדירה את התנהלותה המשפטית‪ ,‬כך יכול להיות גם‬
‫צֶבֶר של החלטות אד־הוק של קברניטים ומהלכיהם‪ ,‬לצד תכניות מוסמכות של‬
‫דרגי עבודה והתנהלויות בשטח בבחינת השתקפות האסטרטגיה הנגלית ‪ -‬וכל‬
‫אלה נכרכים יחדיו לאסטרטגיית־על של מדינה‪ .‬אסטרטגיה היא ההתנהגות‬
‫בפועל של המדינה‪ ,‬כאשר מתוך המעשים בפועל מתגלות הקדימויות‪,‬‬
‫ההכרעות והפשרות שבין שיקולים ואמצעים מנוגדים‪ .‬דהיינו‪ ,‬אסטרטגיית־‬
‫על‪ ,‬מזווית זו‪ ,‬היא צֶבֶר ההחלטות וההתנהגויות שננקטו‪ ,‬במידה ויש בהם‬
‫עקביות ודפוסים מזוהים‪.‬‬
‫היסטוריונים ייחסו אסטרטגיית־על למדינות ולמעצמות‪ ,‬בתקופות שונות‬
‫בהיסטוריה‪ ,‬על סמך התבוננות רטרו־אקטיבית על פעולותיהן וזיהוי המחשבה‬
‫שעמדה‪ ,‬לכאורה‪ ,‬בתחילת המעשה‪ ,‬מבלי שהמדינות עצמן פירטו את תכניותיהן‬
‫במסמך מוצהר כלשהו‪ .‬ההיסטוריונים גוזרים את אסטרטגיית־העל מדפוסי‬
‫הפעולה כפי שהם נראים בדיעבד‪.‬‬
‫יש מדינות שאין להן אסטרטגיית־על מגובשת‪ ,‬והדבר לא גבה מהן מחיר‪,‬‬
‫ויש כאלה שאימצו לעצמן הכרזות נשגבות שהתנפצו במבחן המעשה‪ .‬כי זאת‬
‫יש לדעת‪ ,‬אין אתגר תכנוני קשה יותר‪ .‬מלאכה זו מהווה אתגר למתכננים‬
‫אסטרטגיים‪ ,‬מלומדים והוגים‪ ,‬וכמובן לראשי מדינות‪ .‬לפתחה מונחת הבעיה‬
‫הבסיסית של התמודדות עם הבלתי נודע‪ ,‬עם אי הוודאות הטמונה בכל עתיד‪,‬‬
‫גם בעתות רוגע‪ ,‬קל וחומר בעתות סוערות‪ .‬קיימת תלות רבה בין היכולת‬
‫לאמוד‪ ,‬לשער את העתיד‪ ,‬לבין היכולת להעמיד מענים אסטרטגיים כלפי‬
‫מרכיביו הרלוונטיים למדינה‪ .‬למעשה‪ ,‬קיימת אינטראקציה סבוכה ומורכבת‬
‫בין עתידים שטרם התרחשו לעתידים שבין אם יתרחשו או לא‪ ,‬משוערים‬
‫בהווה‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬כבר מהווים מרכיב במציאות‪ ,‬לבין הדרגות הגוברות של אי‬
‫ודאות‪ .‬אפיונו של העידן הנוכחי כעידן של אי ודאות עמוקה נובע מריבוי‬
‫תופעות השינוי‪ ,‬ומעצם השוני שבקצבי השינוי‪ .‬אם לא די בכך שתקופות‬
‫נזילות מבחינה פוליטית הן קשות להסתמכות אנליטית‪ ,‬על אחת כמה וכמה‬
‫לחיזוי‪ ,‬הרי שמסימני התקופה הם השינויים הטכנולוגיים המביאים לתמורות‬
‫(‪)8‬‬
‫בסדרי עולם‪.‬‬
‫‪ .8‬עיין למשל‪:‬‬
‫‪Disruptive technologies: Advances that will transform life, business, and the global‬‬
‫‪economy, Mckinsey Global Institute report.‬‬
‫‬
‫‪26‬‬
‫עוזי ארד‬
‫ראייה רב־תחומית‬
‫כנטען‪ ,‬קיים גם קושי אובייקטיבי נוסף לגבי תכנון אסטרטגיית־העל ‪ -‬בהיות‬
‫המשימה מורכבת מאוד‪ ,‬מראש‪ .‬הדבר הוא תובעני מבחינת האיכות ורוחב‬
‫האופקים הנדרשים מהעוסקים בה‪ .‬כדי לעסוק באסטרטגיית־על‪ ,‬יש צורך באישים‬
‫ובמוסדות שלהם הבנה מקיפה של המערכת הבין־לאומית‪ ,‬כמו גם של המשאבים‬
‫הלאומיים‪ .‬המתכננים ייתקלו תמיד בקשיים אינהרנטיים‪ ,‬הן תפעוליים (הם תמיד‬
‫יפעלו תחת לחץ‪ ,‬במסגרת בירוקרטית בעלת מגבלות‪ ,‬וכאשר המידע שברשותם‬
‫חלקי)‪ ,‬והן אינטלקטואליים (למשל‪ ,‬הבנת המערכת הבינלאומית חלקית‪,‬‬
‫תמיד‪ ,‬והדבר בא לידי ביטוי ביתר שאת כאשר עומדת בפני המתכננים משימה‬
‫שאפתנית)‪ .‬כמו כן‪ ,‬לגופי ממשל רבים ישנם אינטרסים‪ ,‬וכן סרבנות טבעית‬
‫לשינויים‪ ,‬שעלולה להקשות על יישומה האפקטיבי של אסטרטגיית־העל‪ .‬יש צורך‬
‫בראייה רב־תחומית של המתכננים (הכורכת אלה באלה עבר ועתיד‪ ,‬משאבים‪,‬‬
‫יכולות ואינטרסים‪ ,‬ענייני פנים וחוץ‪ ,‬וכן הלאה)‪ ,‬שאינה תמיד בנמצא‪ .‬בארצות־‬
‫הברית‪ ,‬אנגליה‪ ,‬ואף הודו‪ ,‬נמצא כי הממשלים נדרשים להסתייע‪ ,‬דווקא בתחומי‬
‫חשיבה אלה‪ ,‬בהוגים ובמומחים המצויים באוניברסיטאות ובמכוני מחקר‪ .‬קיימת‬
‫הפריה בין העולם ההגותי והאליטות האחרות‪ ,‬לבין עולמות הממשל‪.‬‬
‫עם כל הקושי‪ ,‬לאסטרטגיית־על יתרונות ותועלות חשובות‪ :‬היא מאפשרת‬
‫קריאת כיוון‪ ,‬ממקדת את המאמצים הנדרשים בהקצאה ובתיאום‪ ,‬נוסכת עקביות‬
‫וקוהרנטיות‪ ,‬מוודאת המשכיות ורציפות‪ ,‬תורמת לבניית קונצנזוס מהצמרת ועד‬
‫לאליטות‪ ,‬לזרועות המבצעות ולציבור; ולעתים אף מגדירה זהות ומעגנת את‬
‫סמכותה בייחודיותה של המדינה‪ ,‬באינטרס־העל שלה‪ ,‬ובמטרותיה הלאומיות‪.‬‬
‫כמובן‪ ,‬שאין להפריז בציפיות מאסטרטגיית־העל‪ .‬יש לה מגבלות ברורות‪ ,‬והיא‬
‫עלולה להיות שגויה‪ .‬אולם מעלותיה‪ ,‬במידה והיא תקפה‪ ,‬הן במתן תנופה‬
‫ונקודת אחיזה חזקה להתנהלות המדינה‪ ,‬יתר יעילות ברתימת המשאבים‬
‫והקצאתם‪ ,‬וגיוס העם למימושה‪.‬‬
‫"הכלה" או "בלימה" במלחמה הקרה‬
‫יש המציבים גישה רעיונית עקרונית ספציפית כפרדיגמה העומדת בבסיס‬
‫אסטרטגיית־העל‪ .‬פרדיגמה כזו היא גרסה מופשטת של המציאות‪ ,‬תפיסת‬
‫העולם הרווחת בקרב הדרגים של מקבלי ההחלטות‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אסכולת‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪27‬‬
‫הריאל־פוליטיק מזה‪ ,‬או הנאו־ליברליזם‪ ,‬מהוות‪ ,‬לעתים‪ ,‬פרדיגמות מרכזיות‬
‫המנחות מדינות בזירה הבינלאומית‪ .‬האחיזה בפרדיגמה מסוימת יכולה‬
‫להוות מעין מסגרת מושגית או רעיון מאגד‪ ,‬שמאפשר לפרש‪ ,‬גם אם באופן‬
‫חלקי‪ ,‬אירועים שבהם נתקלים המנהיגים ושעמם עליהם להתמודד‪ .‬כלי‬
‫הניתוח הזה מאפשר להם להבין את הבעיה ואת דרכי הפעולה האפשריות‪.‬‬
‫יש לזכור כי מסגרות קונספטואליות לעולם אינן משקפות את המציאות‬
‫באופן מושלם‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬אסטרטגיית־על שאינה יותר ממסגרת כזו‪ ,‬לא תהיה‬
‫מציאותית לחלוטין‪.‬‬
‫יש פעמים‪ ,‬והדבר רווח אצל מתכנני אסטרטגיית־על‪ ,‬שהם תרים אחר נוסחה‬
‫שתתמצת במילה אחת את טיבה המובהק של האסטרטגיה‪ .‬כך‪ ,‬יודעים הכול‪,‬‬
‫שאסטרטגיית־העל של ארצות־הברית ומנהיגיה‪ ,‬מאז שחר המלחמה הקרה‬
‫והופעת האיום הסובייטי‪ ,‬התמצתה במילה הבודדת "הכלה"‪ ,‬או "בלימה"‪,‬‬
‫ובאנגלית ‪ .containment‬זוהי גם טענתו של אחד מגדולי ההוגים בימינו בנושא‬
‫אסטרטגיית־העל‪ ,‬ג'ון לואיס גאדיס מאוניברסיטת ייל‪ )9(.‬לדידו‪ ,‬האסטרטגיות‬
‫שהתגבשו במרוצת המלחמה הקרה היו כולן גרסאות שהותאמו לנסיבות‬
‫(אופי זירת הקרב‪ ,‬אופי המצב הבינלאומי)‪ ,‬וכולן התנהלו בהתאם לעיקרון־‬
‫על שהדריך את החשיבה האסטרטגית שהוגדרה בדרך החסכנית ביותר במושג‬
‫‪ .containment‬מאז ועד היום‪ ,‬יחפשו תמיד וינסו מתכנני אסטרטגיית־‬
‫על‪ ,‬גם אם יעּבדו אסטרטגיה שכזו לכלל תכנית בנויה לתלפיות‪ ,‬למצוא את‬
‫המינוח החסכני המשקף אותה (‪,forward deployment, offshore balancing‬‬
‫וכן הלאה)‪.‬‬
‫יש שסברו תמיד‪ ,‬שאסטרטגיית־על מתאפיינת בראש ובראשונה בהתבוננות‬
‫לטווח־הארוך‪ .‬התבוננות זו משתמעת‪ ,‬לכאורה‪ ,‬מעצם השימוש במילה‬
‫"אסטרטגיה"‪ .‬שהרי נהוג היה להבחין בין תכנון אסטרטגי‪ ,‬לבין תכנון‬
‫שאיננו אסטרטגי‪ ,‬כשההבדל המהותי בין השניים נעוץ בטווח התכנון‪ .‬דהיינו‪,‬‬
‫"אסטרטגי" ו"טקטי" היו מונחים הנמצאים על ציר הזמן‪ ,‬ומיקומם עליו הוא‬
‫ההבדל העיקרי ביניהם‪ .‬או אז‪ ,‬בפולקלור של העושים במלאכה‪ ,‬נשמר מקום‬
‫מיוחד של כבוד לאותם הוגים או מתכננים אסטרטגיים‪ ,‬שבזכות היותם מרחיקי‬
‫ראות ובעלי מעוף מסוגלים היו לראות לטווחים ארוכים ולשרטט את הנתיבים‬
‫‪9. Gaddis, John Lewis, Strategies of containment: A Critical Appraisal of American National‬‬
‫‪Security Policy During the Cold War, Oxford University Press, 2005.‬‬
‫‪28‬‬
‫עוזי ארד‬
‫המוליכים להשגת מטרות חשובות בטווח זה‪ .‬משתמע מכך‪ ,‬שהתנהלות קצרת‬
‫טווח‪ ,‬זאת שלעתים הייתה זוכה לכינוי "טקטי"‪ ,‬נתפסה כנטולת מעוף מעצם‬
‫הגדרתה‪ ,‬כקצרת רואי בגלל אופייה‪ ,‬וכקטנונית וקרתנית יותר‪ ,‬ועל כן לא זכתה‬
‫לאותו הדר שנשמר למתכננים מרחיקי הראות‪.‬‬
‫התאמה לנסיבות משתנות ‪" -‬תכנון אסטרטגי דינאמי"‬
‫אלא‪ ,‬שבתקופה זו‪ ,‬גלי השינוי וקצביו בזירה הגלובלית הם דרמטיים ומואצים‪,‬‬
‫מלאי תמורות ולרוב בלתי צפויים‪ ,‬ולפיכך‪ ,‬תכנון שאפתני‪ ,‬לשניים או שלושה‬
‫עשורים קדימה‪ ,‬יימצא בהכרח לוקה בחסר‪ ,‬בחלוף הזמן‪ .‬בעתות שינוי שכאלה‪,‬‬
‫ככל שתתרחק מההווה‪ ,‬תדע פחות‪ ,‬ובכל התייחסות לעתיד חזוי כלשהו‪,‬‬
‫הסיכוי שתופרך גבוה לאין שיעור מהסיכוי שתדייק‪ .‬על כן‪ ,‬המתכנן המעגן את‬
‫האסטרטגיה שלו בתחזית ארוכת טווח מסוימת‪ ,‬או ביותר מאחת‪ ,‬וגוזר מכך‬
‫אסטרטגיה קשיחה ותכליתית‪ ,‬גוזר על עצמו את הסיכון שנוכח הפרכתה הצפויה‬
‫של התחזית שעליה ביסס את תכנוניו‪ ,‬תימצא התכנית כולה בלתי רלוונטית‪,‬‬
‫בלתי מועילה או מזיקה‪ .‬מאידך‪ ,‬התמורות והמפנים הרבים שעשויים להתחולל‬
‫בטווחי הזמן הקצרים‪ ,‬הופכים לחשוב את התכנון קצר הטווח‪ ,‬הטקטי‪ ,‬לכאורה‪.‬‬
‫גם הטקטיקן נדרש לשיעור קומה‪ ,‬והאסטרטגיה שיתכנן צריכה להתאפיין‬
‫במרחב תמרון‪ ,‬גמישות‪ ,‬מהירות תגובה ו־ורסטיליּות‪.‬‬
‫בפועל‪ ,‬המתכנן האסטרטגי המודרני צריך להיות מסוגל לתכנן לכל הטווחים‪,‬‬
‫תוך יכולת להתמקד בכל רגע נתון‪ ,‬בהתאם לצורך‪ ,‬באחד מאופני התכנון‪ .‬הוא‬
‫צריך לדעת לעצב גם אסטרטגיות קצרות טווח‪ ,‬אסטרטגיות שלביות‪ ,‬וכאלה‬
‫שיש בהן כושר התאמה לנסיבות משתנות‪ .‬לשיטתנו‪ ,‬המונח היאה‪ ,‬לעת הזאת‪,‬‬
‫הוא "תכנון אסטרטגי דינאמי"‪.‬‬
‫אשר לישראל‪ ,‬עמדנו כבר על כך שהיא חסרה אסטרטגיית־על בהגדרתה כתכנית‬
‫רשמית‪ ,‬ארוכת טווח‪ .‬עמדנו גם על כך שעצם החשיבה ברמה האסטרטגית‬
‫הגבוהה ‪ -‬קלושה‪ .‬לישראל מסורת תכנונית לאומית קטומת ראש‪ ,‬ועיון ודיון‬
‫אקדמי ציבורי אסטרטגי ברמה גבוהה ‪ -‬רדוד‪ .‬מן הראוי היה שהדברים ישתנו‪.‬‬
‫זאת‪ ,‬לאו דווקא מכיוון שאסטרטגיית־על מגובשת ומוכרזת היא תמיד תנאי‬
‫הכרחי להתנהלות מדינתית‪ ,‬אלא מכיוון שדווקא כעת‪ ,‬ניצבת ישראל בפני‬
‫תמורות ודילמות אסטרטגיות מהמעלה הראשונה‪ ,‬שחלקן נוגעות לעצם קיומה‬
‫כפי שּכּוננה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬נדרשת הסתכלות והכרעה בסוגיות הבאות‪ :‬כיצד צריכה‬
‫האם יש לישראל אסטרטגיית־על‬
‫‪29‬‬
‫ישראל לנהל את עצמה באזור ובזירה הבינלאומית‪ ,‬בהתחשב במגמה של שחיקה‬
‫אפשרית בברית וביחסים המיוחדים שלה עם ארצות־הברית‪ ,‬ונסיגה אפשרית‬
‫במעמדה העולמי של מדינה זו; כיצד על ישראל לנהוג לנוכח מגמות שחיקה‬
‫אפשריות ביתרונות המדעיים והטכנולוגיים שעמדו לה מאז הקמתה‪ ,‬אשר היוו‬
‫את הבסיס לתחרותיות של כלכלתה ולעוצמת כוחות הביטחון שלה; כיצד ניתן‬
‫למנף את המהפכה הטכנולוגית בחינוך ובהשכלה הגבוהה על מנת להשביח את‬
‫מערכות החינוך וההשכלה הגבוהה ‪ -‬שהן מעיינות עוצמתה; מה יהיו ההשלכות‬
‫על תפיסת הביטחון של ישראל אם תגיע איראן ליכולת גרעינית צבאית;‬
‫כיצד יכולה היא לבצר את משקה וכלכלתה מפני זעזועים כלכליים ופיננסיים‬
‫בינלאומיים; מה תהיה דרכה ביישוב או בניהול הסכסוך הערבי־ישראלי אל נוכח‬
‫השינויים בסביבתה האזורית והמגמות בעולם הערבי והאסלאמי; כיצד תוכל‬
‫להדק ולעבות את מערכת קשריה עם העולם היהודי‪ ,‬עם הפזורה היהודית ואף‬
‫הישראלית בעולם; כיצד תוכל לרענן ולחזק את לכידותה ואת חוסנה הפנימי על‬
‫ידי התגברות על פערים ושסעים; ואחרון־אחרון‪ ,‬כיצד יטויבו זרועות הממשל‬
‫והביצוע שלה‪.‬‬
‫לעבות את החשיבה‬
‫אל מול סדר יום כה תובעני‪ ,‬אין מנוס מלצפות כי תעובה‪ ,‬תשודרג ותושבח רמת‬
‫החשיבה והתכנון האסטרטגי הגבוהים בישראל‪ .‬זאת‪ ,‬לדעתנו‪ ,‬ניתן לעשות‬
‫בשתי רמות‪ :‬ראשית‪ ,‬ברמה הממשלתית־ממסדית‪ .‬במקרה כזה‪ ,‬תצטרך ישראל‬
‫לפתח (בדומה למתרחש בארצות־הברית ובאנגליה‪ ,‬למשל) במנגנונים העליונים‬
‫(המועצות לביטחון לאומי) את הפונקציות הטבעיות לייצורם של מסמכי‬
‫אסטרטגיית־על כמסמכי ביטחון לאומי בהגדרתו הרחבה של מונח זה‪ .‬ניתן‬
‫ללמוד מלקחיה של ארצות־הברית‪ ,‬ולהציע שבמסגרת המועצה לביטחון לאומי‬
‫תיוחד חוליה איכותית המנותקת מהשוטף‪ ,‬ונתונה כולה לתכנון האסטרטגי‪.‬‬
‫זוהי‪ ,‬למשל‪ ,‬המלצתו של אהרון פרידברג‪ )10(.‬ניתן גם ללמוד מלקחיה של המועצה‬
‫לביטחון לאומי הבריטית‪ ,‬שמנפיקה מסמכים דומים תוך שאימצה עבורם‬
‫מתודולוגיות חדשניות (מתחום ניתוח וניהול הסיכונים)‪.‬‬
‫‪10.Drezner, Daniel (ed.), Avoiding Trivia, Brookings institution Press, 2009.‬‬
‫‪30‬‬
‫עוזי ארד‬
‫טוב‪ ,‬אפוא‪ ,‬ייעשה אם גם בישראל המל"ל הוא שיוביל תהליך מתכלל של‬
‫אסטרטגיית ביטחון לאומי‪ ,‬ולא את תפיסת הביטחון גרידא‪ ,‬והדבר יזכה‬
‫לגושפנקא של הדרג המדיני‪ .‬לשם כך‪ ,‬עדיף שחוליה נפרדת במל"ל תאויש‬
‫בהתאם ותופקד על המשימה‪ .‬תוזכר האמירה המפוכחת של הנשיא אייזנהאואר‬
‫(שיש מי שמייחסים אותה לראש ממשלת בריטניה‪ ,‬צ'רצ'יל)‪ ,‬לפיה התכניות‬
‫עצמן אינן חשובות‪ ,‬אבל מלאכת התכנון ‪ -‬היא חיונית‪.‬‬
‫במקביל‪ ,‬ושוב תוך למידה מהניסיון הפורה ביותר בארצות־הברית‪ ,‬בריטניה‪ ,‬הודו‬
‫ומדינות אחרות‪ ,‬יש לעבות את החשיבה והדיון באסטרטגיית־העל של המדינה‬
‫בקרב האליטות‪ ,‬בדומה לפעילות הנעשית בארצות־הברית באוניברסיטאות‬
‫האיכות‪ ,‬במכוני חשיבה ובמסגרות בכירות אחרות‪ .‬זאת‪ ,‬לא רק מכיוון שדיון‬
‫זה מפרה ומעשיר את התהליך הרשמי‪ ,‬אלא גם מכיוון שלא אחת הדרג הנבחר‪,‬‬
‫ולעתים אף המבצעים‪ ,‬מגיעים מהאליטות החושבות‪ .‬בישראל ישנה תשתית של‬
‫מכוני מחקר וחשיבה רלוונטיים הניתנת עדיין למיצוי‪ ,‬ואף הוקמו מסגרות כגון‬
‫"הפורום לאסטרטגיית־על לישראל"‪ ,‬שנועדו לאותה מטרה‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫_____________‬
‫טרם נסתיימה הקמת מדינת הלאום הדמוקרטית של העם‬
‫היהודי ‪ -‬ישנם תהליכים היסטוריים שמן הראוי לנהל אותם‬
‫אסא כשר‬
‫מדינת ישראל נמצאת‪ ,‬מאז הקמתה ועד עצם היום הזה‪,‬‬
‫בתהליך היסטורי חשוב‪ :‬תהליך ההקמה (או ההתבגרות)‬
‫של מדינת הלאום הדמוקרטית של העם היהודי‪ .‬למרבה‬
‫הפלא‪ ,‬הצער והבושה‪ ,‬לא רבים מכירים בו ומעטים רואים‬
‫את עצמם מגויסים לקידומו‪ .‬המאמר מתאר את מטרותיו‬
‫של התהליך ומציג את העקרונות להתנהלות הראויה של‬
‫המנהיגות האמורה לעסוק בניהול התהליך ההיסטורי‪.‬‬
‫אסא כשר הוא פרופסור אמריטוס בקתדרה לאתיקה מקצועית ולפילוסופיה של הפרקטיקה ע"ש‬
‫לאורה שוורץ־קיפ ובחוג לפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב‪ .‬חתן פרס ישראל בפילוסופיה‬
‫כללית בשנת ‪ .2000‬חבר האקדמיה האירופאית למדעים‪.‬‬
‫‪32‬‬
‫אסא כשר‬
‫הקדמה‬
‫כולנו מכירים תהליכים היסטוריים‪ ,‬מרחוק או מקרוב‪ .‬בילדותנו‪ ,‬למדנו על‬
‫תהליך ההתפתחות של "המדינה בדרך"‪ ,‬שהוביל את העם היהודי "להיות ככל‬
‫עם ועם עומד ברשות עצמו במדינתו הריבונית"‪ .‬בבגרותנו‪ ,‬שמענו על "תהליך‬
‫השלום"‪ ,‬שהיה אמור להוביל את מדינת ישראל להסכמים מדיניים בדבר יחסים‬
‫תקינים עם המדינות והעמים שבשכנותנו‪ ,‬ו"לא ישא גוי אל גוי חרב"‪.‬‬
‫תהליך היסטורי שמביטים בו מרחוק נראה‪ ,‬לעתים‪ ,‬כתהליך שהתרחש מעצמו‪,‬‬
‫במהלך ההיסטוריה‪ .‬בתהליך ההיסטורי של עליית יהודים לארץ־ישראל‪ ,‬החל‬
‫בימיו של רבי יהודה החסיד ‪ -‬בראשית המאה השמונה־עשרה‪ ,‬עבור בעלייה‬
‫הראשונה ‪ -‬בשלהי המאה התשע־עשרה‪ ,‬וכלה בעלייה החמישית ‪ -‬ערב מלחמת‬
‫העולם השנייה‪ ,‬עלו לארץ־ישראל למעלה מארבע־מאות אלף יהודים‪ .‬כל אחד‬
‫מהם וסיפור הרקע שלו ‪ִ -‬מּנַי ִן ולאן‪ ,‬מתי ועד מתי‪ ,‬עם מי ועל דעת מי‪ .‬ככל שאין‬
‫לנו מקום לומר על אף אחד שניהל את הפסיפס של ארבע־מאות אלף הסיפורים‬
‫האישיים‪ ,‬כך נראה לנו התהליך מתרחש מעצמו‪.‬‬
‫הנחת המוצא שלנו היא כי ישנם תהליכים היסטוריים שמן הראוי לנהל אותם‪.‬‬
‫במאמר זה‪ ,‬נעסוק בעיקר בתהליך ההיסטורי של הקמת מדינת־לאום דמוקרטית‪,‬‬
‫כדוגמת מדינת־ישראל‪ ,‬האמורה להיות מדינת־הלאום הדמוקרטית של העם‬
‫היהודי‪ )1(.‬בצד התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניתן לעסוק גם בתהליכים‬
‫היסטוריים מסוג אחר‪ ,‬כדוגמת התהליך ההיסטורי של התגבשות זהות אזרחית‬
‫מלאה של חרדים‪ .‬כיוון שתהליכים כאלה ניתן לנהל ומן הראוי לנהל‪ ,‬עולה‬
‫שאלת ההתנהלות הראויה של ניהול התהליכים‪ .‬זו שאלת האתיקה של ניהול‬
‫תהליכים היסטוריים‪.‬‬
‫נפתח מאמר זה בהבהרה מושגית ‪ -‬מהו תהליך היסטורי ומה פירושו של דבר‬
‫לנהל אותו‪ .‬נמשיך בהצגת עקרונות האמורים להדריך את מי שעיסוקו בניהול‬
‫תהליך היסטורי כלשהו‪ .‬נציג את העקרונות הללו ונדון בהם בעיקר בהקשר של‬
‫הקמת מדינת־הלאום הדמוקרטית שלנו‪.‬‬
‫‪1 .1‬במקום להשתמש בביטוי "הקמת המדינה" יכולנו להשתמש בביטוי "התבגרות המדינה"‪.‬‬
‫לכל אחד מהם יתרונות וחסרונות משלו‪ .‬נשתמש בביטוי "הקמת המדינה"‪ ,‬כשם‬
‫שהשתמשנו בו בהזדמנויות קודמות‪ .‬ראו לדוגמה‪" :‬הקמת המדינה בימינו"‪ ,‬בתוך‪ :‬ורד‬
‫לוי־ברזילי‪ 17 ,‬שיחות עם אסא כשר‪ ,‬כנרת זמורה ביתן‪ ,‬אור יהודה‪ ,‬תשס"ה‪,2005 ,‬‬
‫עמודים ‪.88-78‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪33‬‬
‫מהו ניהול תהליך היסטורי‬
‫האתיקה של תחום פעילות אנושית כלשהי היא תפיסה סדורה בדבר ההתנהגות‬
‫הראויה בתחום הפעילות הזה‪ )2(.‬כדי להציג תפיסה בדבר ההתנהגות הראויה‬
‫בתחום הפעילות שלפנינו‪ ,‬אנו זקוקים לתפיסה בדבר תחום הפעילות עצמו‪ .‬בלי‬
‫לדעת מה טבעה של הרפואה לא נוכל לשרטט את האתיקה הרפואית‪ .‬בלי לדעת‬
‫מהו ייעודו של צבא ומה מאפיין אותו לא נוכל לפתח אתיקה צבאית‪ .‬כיוצא‬
‫בזה‪ ,‬כדי לעסוק באתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים עלינו להצטייד בתפיסה‬
‫מספקת של תחום הניהול של תהליכים היסטוריים‪ .‬נבהיר‪ ,‬אפוא‪ ,‬בקיצור נמרץ‪,‬‬
‫מהו תהליך‪ ,‬מהו תהליך היסטורי ומהו ניהול של תהליך היסטורי‪ .‬הניתוח המושגי‬
‫יעזור לנו בהתוויית האתיקה של התחום‪.‬‬
‫תהליך‪:‬‬
‫ארבעה הם מאפייניו של כל תהליך‪ .‬כשאנחנו מתבוננים היטב בתהליך שהסתיים‬
‫אנחנו אמורים להבחין בכל אחד מן המאפיינים הללו‪ .‬לשם המחשה נוכל לחשוב‬
‫על הדוגמה הפשוטה של תהליך ההתבגרות של אדם צעיר כלשהו‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬התהליך משתרע על פני תקופת זמן‪ ,‬ברציפות‪ .‬נקרא לתקופה זו "תקופת‬
‫התהליך"‪ .‬לדוגמה‪ :‬אפשר לתחום את תקופת ההתבגרות של האדם שלפנינו‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬לתקופה זו לא מוכרחה להיות התחלה המוגדרת באופן חד וגם לא סיום‬
‫המוגדר באופן חד‪ ,‬אולם בין אזור ההתחלה לבין אזור הסיום מופיעים שלבים‬
‫של התהליך באופן מובהק‪ .‬לדוגמה‪ :‬אי אפשר לסמן את יום ההתחלה ואת יום‬
‫הסיום של תקופת ההתבגרות של אדם‪ ,‬אבל אפשר לסמן תקופה שבה מופיעים‬
‫שלבים של התהליך‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬התהליך עשוי ממצבים‪ ,‬אירועים‪ ,‬פעולות אנושיות וכיוצא באלה‪,‬‬
‫המופיעים בשלבים שונים‪ ,‬בחלקים שונים של תקופת התהליך‪ ,‬ולא כולם‬
‫בבת־אחת‪.‬‬
‫רביעית‪ ,‬מה שמתרחש במהלך התהליך מצטייר כהתקרבות מתמדת אל מצב‬
‫‪2 .2‬ראו‪ :‬אסא כשר‪" ,‬אתיקה מקצועית"‪ ,‬בתוך‪ :‬סוגיות אתיות במקצועות הטיפול והייעוץ‬
‫הנפשי‪ ,‬עורכים‪ :‬ג' שפלר‪ ,‬י' אכמון‪ ,‬ג' וייל‪ ,‬הוצאת מאגנס‪ ,‬האוניברסיטה העברית‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,2007 ,‬עמ' ‪.29-15‬‬
‫‪34‬‬
‫אסא כשר‬
‫סופי מסוים‪ .‬נקרא למצב הזה "תכלית התהליך"‪ .‬לדוגמה‪ :‬תכלית התהליך של‬
‫ההתבגרות הוא מצב הבגרות של האדם בממדים מרכזיים של חייו‪.‬‬
‫תהליך היסטורי‪:‬‬
‫תהליך ההתבגרות של אדם הוא תהליך ביוגרפי‪ ,‬במובן זה שהוא מתרחש במהלך‬
‫חייו‪ ,‬בתקופה מסוימת שלהם‪ .‬התהליכים המעניינים אותנו כאן הם תהליכים‬
‫היסטוריים‪ ,‬שבמהותם אינם ביוגרפיים‪.‬‬
‫שלושה הם המאפיינים של התהליך ההיסטורי‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬התהליך ההיסטורי חורג באורכו ממידת האדם האחד‪ .‬אורך תקופת‬
‫התהליך חורג מאורך תקופת החיים של אדם ושל בני־האדם המוכרים לו באופן‬
‫ישיר ומתמשך‪ ,‬בדור שלפניו ובדור שאחריו‪ .‬אדם מן היישוב מכיר את הוריו‬
‫ואת ילדיו‪ ,‬ולפיכך בדרך כלל תקופתו של תהליך היסטורי אמורה להימשך יותר‬
‫משלושה דורות משפחתיים‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬התהליך ההיסטורי חורג גם ברוחבו ממידת האדם היחיד‪ .‬בתהליך היסטורי‬
‫מעורבים יותר מאשר אדם אחד ובני ביתו‪ .‬בתהליך היסטורי מעורב קהל של בני‬
‫אדם ‪ -‬קהילה‪ ,‬קיבוץ‪ ,‬תנועה‪ ,‬חברה‪ ,‬עם וכיו"ב‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬תכלית התהליך ההיסטורי היא תכלית יציבה‪ .‬המצב בו מסתיים‬
‫התהליך אינו ארעי‪ .‬בדרך כלל הוא מחזיק מעמד במשך תקופה מתמשכת‪ ,‬מעבר‬
‫(‪)3‬‬
‫לתקופת התהליך שהיא תכליתו‪.‬‬
‫ניהול תהליך היסטורי‪:‬‬
‫אדם יחיד אינו יכול לנהל או לפעול אחרת במהלך תהליך היסטורי‪ ,‬מראשיתו‬
‫ועד סיומו‪ ,‬מכיוון שתהליך היסטורי‪ ,‬מעצם טיבו‪ ,‬מתמשך מעבר למהלך החיים‬
‫של אדם יחיד‪ .‬עם זאת‪ ,‬אדם יכול לנהל תהליך היסטורי במהלך חלק מן התהליך‬
‫ואדם יכול להשתתף בחבר בני־אדם המנהלים תהליך היסטורי בצוותא‪ ,‬לא בזה‬
‫אחר זה‪ ,‬אלא זה בצד זה‪.‬‬
‫‪3 .3‬אפשר היה לתאר את התקופה המתמשכת כולה כתכלית התהליך ההיסטורי‪ ,‬אבל לשם‬
‫הפשטות נניח לאפשרות הזאת‪.‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪35‬‬
‫אדם מנהל תהליך היסטורי‪ ,‬בשלב מסוים של התהליך‪ ,‬כאשר לפעילות שלו יש‬
‫שלושה מאפיינים‪:‬‬
‫ראשית‪ ,‬הוא תורם באופן מתמיד ומשמעותי ליצירת מצבים שיש בהשגתם משום‬
‫התקרבות לתכלית התהליך‪ .‬לדוגמה‪ ,‬ראש ממשלה תורם באופן כזה להתקדמות‬
‫תהליך היסטורי כשהוא גורם לכך שהממשלה‪ ,‬הפרלמנט והכלל יתמכו במדיניות‬
‫מסוימת המחוללת התקרבות לתכלית התהליך‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬הוא עושה זאת בכוונה תחילה‪ ,‬כדי לחולל התקרבות לתכלית התהליך‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬הוא עושה זאת במתכונת ניהולית‪ ,‬שיש בה תכנון‪ ,‬גיוס תמיכה מעשית‪,‬‬
‫חלוקת עבודה בין התומכים‪ ,‬הנחיה ובקרה של פעילות התומכים‪ ,‬וביקורת‬
‫פנימית מתמדת של הפעילות לבדיקת ההתקרבות לתכלית התהליך‪.‬‬
‫חבר בני־אדם מנהל תהליך היסטורי‪ ,‬בשלב מסוים של התהליך‪ ,‬כאשר הוא‬
‫מאורגן לפעילות משותפת‪ .‬ככל שניתן לומר על חבר בני־אדם שהם פועלים‬
‫כאיש אחד‪ ,‬ניכרים בהם המאפיינים של ניהול תהליך היסטורי בידי אדם יחיד‪.‬‬
‫דוגמה פשוטה היא ממשלה המתנהלת כראוי לממשלתה של מדינה מתוקנת‪.‬‬
‫התכלית‪ :‬להקים מדינת לאום דמוקרטית‬
‫התהליך ההיסטורי החשוב ביותר והמעניין ביותר‪ ,‬בהקשר של מדינת ישראל‪,‬‬
‫הוא התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית‬
‫של העם היהודי‪ .‬מקובל לראות את הקמת המדינה כאירוע שהתרחש בטקס קצר‪,‬‬
‫ביום ה' באייר תש"ח‪ ,‬במוזיאון תל־אביב‪ ,‬בו נקראה ונחתמה "מגילת העצמאות"‪.‬‬
‫לאמיתו של דבר‪ ,‬המסמך ההיסטורי המוכר ברבים כ"מגילת העצמאות" הוא בעל‬
‫הכותרת הרשמית "הכרזה על הקמת מדינת ישראל"‪ .‬אכן‪ ,‬באותו טקס הוכרז על‬
‫הקמתה של מדינת ישראל ובכך באה לעולם הישות המדינית והמשפטית הנקראת‬
‫"ישראל"‪ ,‬אולם בכך עדיין לא באה לעולם הישות האמורה להיות מדינת הלאום‬
‫של העם היהודי‪ ,‬במלוא מובן המילה‪ ,‬כשם שבכך עדיין לא באה לעולם הישות‬
‫האמורה להיות מדינה דמוקרטית‪ ,‬במלוא מובן המילה‪ .‬בלשון אחרת‪ ,‬מאז אותו‬
‫טקס אנחנו נתונים בתהליך ההיסטורי של עיצוב מדינת ישראל בתור מדינת‬
‫הלאום של העם היהודי ובתור מדינה דמוקרטית‪.‬‬
‫תהליך היסטורי של הקמת מדינת־לאום דמוקרטית אינו תהליך ייחודי למדינת‬
‫ישראל‪ .‬אפשר לחשוב על תהליכים כאלה שהתרחשו בעבר ואפשר להעלות על‬
‫הדעת כמה אפשרויות של תהליכים כאלה שיתרחשו בעתיד‪ .‬כאן‪ ,‬לא נעסיק‬
‫‪36‬‬
‫אסא כשר‬
‫את עצמנו לא באלה ולא באלה‪ ,‬אלא בתפיסה כללית בדבר טבעו של תהליך‬
‫היסטורי של הקמת מדינת לאום דמוקרטית‪ .‬נציג‪ ,‬עתה‪ ,‬בקצרה‪ ,‬את עיקריה של‬
‫תפיסה כללית בדבר הקמת מדינת לאום‪ ,‬במלוא מובן המילה‪ ,‬ואת עיקריה של‬
‫תפיסה כללית בדבר הקמת מדינה דמוקרטית‪ ,‬במלוא מובן המילה‪.‬‬
‫תהליך של הקמת מדינת לאום עשוי מארבעה תהליכי־משנה‪ .‬תהליך ההקמה של‬
‫מדינת לאום מגיע אל סיומו כאשר מגיעים לסיומם ארבעת תהליכי־המשנה של‬
‫ההקמה‪:‬‬
‫א‪ .‬תהליך הוצאת הלאום מן הגלות;‬
‫ב‪ .‬תהליך הוצאת הגלות מן הלאום;‬
‫ג‪ .‬תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה;‬
‫ד‪ .‬תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה‪.‬‬
‫כדי להבהיר את ארבעת התהליכים הללו‪ ,‬נציג את תכליתו של כל אחד מהם‪.‬‬
‫תכלית תהליך הוצאת הלאום מן הגלות‪ ,‬היא המצב שבו צורת החיים הטיפוסית‬
‫של אדם שהוא בן אותו לאום כוללת את היותו אזרח של מדינת הלאום‪ ,‬המנהל‬
‫את עיקר חייו במסגרתה‪ .‬בהיעדר מדינת לאום יתגוררו רבים מבני הלאום‬
‫במדינות שמנקודת המבט של ההיסטוריה של אותו לאום הן בגדר "גלות"‪.‬‬
‫הקמת מדינת הלאום מאפשרת להם להגר מן המדינה שהם מתגוררים בה‪,‬‬
‫שאינה מדינת הלאום שלהם‪ ,‬למדינה אחרת‪ ,‬שהיא מדינת הלאום שלהם‪.‬‬
‫הוצאת הלאום מן הגלות אין פירושה הוצאת בני הלאום‪ ,‬כולם עד אחד‪ ,‬מן‬
‫הגלות ועלייתם למדינת הלאום שלהם‪ .‬משעה שקמה מדינת הלאום של אדם‬
‫כלשהו‪ ,‬שאינו גר בה‪ ,‬הוא עומד בפני הכרעה אישית קשה‪ :‬להישאר במקומו‪,‬‬
‫בגלות‪ ,‬ולוותר בכך על החיים במדינת הלאום שלו‪ ,‬או לוותר על מקומו‪ ,‬שהוא‬
‫בלבבו "ארצך‪ ,‬מולדתך‪ ,‬בית אביך"‪ ,‬ולזכות בכך בצורת החיים של אדם במדינת‬
‫הלאום שלו‪ .‬כיוון שזו הכרעה קשה‪ ,‬הדעת נותנת שלא כל אחד ואחת מבני‬
‫הלאום יכריעו בזכות החיים במדינת הלאום שלהם‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הצגת הברירה בין החיים בגלות לבין החיים במדינת הלאום אינה חד־‬
‫פעמית‪ ,‬סמוך להכרזה על הקמת מדינת הלאום‪ .‬הברירה מציגה את עצמה בלי‬
‫הרף‪ ,‬אולם תהליך הוצאת הלאום מן הגלות לא חייב להימשך בלי הרף‪ .‬מדינת‬
‫הלאום רשאית לשאול את עצמה‪ ,‬בבוא הזמן‪ ,‬האם עליה להוסיף ולהתאמץ‬
‫להוציא את הלאום מן הגלות או שמא עליה לראות את תהליך הוצאת הלאום‬
‫מן הגלות כתהליך שהגיע אל סיומו‪ ,‬למרות שלא מעטים מבני הלאום לא עלו‬
‫למדינת הלאום שלהם‪ .‬גם אם לעולם לא תנעל את דלתותיה בפני בני הלאום‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪37‬‬
‫המעוניינים לעלות אליה‪ ,‬ייתכן שמשלב מסוים ואילך תיתן לתהליך הוצאת‬
‫הלאום מן הגלות עדיפות נמוכה במאמצים המעשיים שלה‪.‬‬
‫לעתים‪ ,‬המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות עשוי לשרת גם את תהליך‬
‫ההקמה של מדינת הלאום כמדינה דמוקרטית‪ .‬במדינה דמוקרטית שבה אזרחים‬
‫נמנים על לאומים שונים‪ ,‬קבוצת מיעוט אינה יכולה להיות בגדר מי ש"עומד‬
‫ברשות עצמו במדינתו הריבונית"‪ .‬קבוצת מיעוט לאומי אינה נהנית מעצמאות‬
‫לאומית‪ ,‬במלוא מובן המילה‪ ,‬מפני שהיבטים מרכזיים של חייה נשלטים בידי‬
‫זולתה‪ .‬לפיכך‪ ,‬מדינה דמוקרטית יכולה להיות מדינת לאום רק אם בני אותו‬
‫לאום מהווים רוב ניכר של אזרחי המדינה‪ .‬המאמץ להוציא את הלאום מן הגלות‬
‫הוא‪ ,‬לפיכך‪ ,‬גם מאמץ לקיים מצב שבו רוב האזרחים הם בני הלאום‪.‬‬
‫תכלית תהליך הוצאת הגלות מן הלאום‪ ,‬היא המצב שבו בני הלאום שהם‬
‫אזרחי המדינה (כדוגמת "העם היושב בציון") נושאים באחריות הראשית לכל‬
‫ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים הקולקטיביים במסגרת מדינת הלאום‬
‫שלהם‪ .‬בגלות‪ ,‬במדינה דמוקרטית שבה בני הלאום הזה הם קבוצת מיעוט‪ ,‬בני‬
‫הלאום יכולים להיות שותפים משניים לבני קבוצת הרוב באחריות להיבטים‬
‫כלשהם של החיים האזרחיים‪ ,‬כדוגמת האחריות לחלק משמעותי של התשתית‬
‫הכלכלית או האחריות לפעילותה של קהילה מקצועית חיונית‪ ,‬אולם לא ייתכן‬
‫שהם יהיו האחראים העיקריים לכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים‬
‫הקולקטיביים‪ .‬במדינה דמוקרטית‪ ,‬קבוצת הרוב נהנית מדומיננטיות חברתית‬
‫טבעית המביאה לידי כך שבני קבוצת הרוב נושאים באחריות להיבטים המרכזיים‬
‫של החיים האזרחיים הקולקטיביים‪ ,‬רובם ככולם‪.‬‬
‫כיוון שיש לנו עניין לא רק בתהליך ההקמה של מדינת לאום אלא גם בתהליך‬
‫ההקמה של מדינה דמוקרטית‪ ,‬ראוי להדגיש כי דומיננטיות חברתית וחלוקת‬
‫אחריות בין בני קבוצת רוב לבין בני קבוצת מיעוט להיבטים המרכזיים של החיים‬
‫האזרחיים הקולקטיביים עולות בקנה אחד עם העקרונות של משטר דמוקרטי‬
‫שיש בו הקפדה מובהקת על שוויון זכויות‪ ,‬בלא שום הפליה של אזרח שהוא בן‬
‫קבוצת מיעוט לעומת אזרח שהוא בן קבוצת רוב‪.‬‬
‫ברוח זו נוסיף כי אזרח‪ ,‬בן לאום כלשהו‪ ,‬יכול להיות שותף חשוב באחריות‬
‫להיבט מרכזי כלשהו של החיים האזרחיים הקולקטיביים‪ .‬ההסדרים של מדינה‬
‫דמוקרטית אמורים לתת לכל אזרח הזדמנות שווה להשתתף באחריות‪ ,‬על יסוד‬
‫כישוריו האישיים וללא זיקה לשייכות הלאומית שלו‪.‬‬
‫התהליך של הוצאת הגלות מן הלאום אינו אמור להתרחש רק ברמת הלאום‬
‫בכללותו‪ .‬הוא אמור להתרחש גם ברמה האישית‪ ,‬של כל אחד ואחת מבני הלאום‬
‫‪38‬‬
‫אסא כשר‬
‫בפני עצמם‪ .‬אזרח מגלה אזרחות טובה‪ ,‬בפעילותו במסגרת המדינה‪ ,‬כשהוא‬
‫מבטא בפעילותו את הכרתו בחובה להיות שותף באחריות להתנהלות תקינה‬
‫של מדינתו‪ .‬במדינה שבה תהליך ההקמה שלה הושלם זה מכבר‪ ,‬יהיו אזרחים‬
‫שיסתפקו במילוי החובה של שמירה על החוק ובכלל זה החובה לשלם מסים‪ .‬זו אף‬
‫פעם אינה אזרחות טובה‪ ,‬מפני שתמיד המדינה אמורה לשאת באחריות לקידום‬
‫קבוצות חלשות ולשיפור ההתנהלות בהיבטים מרכזיים אחדים‪ ,‬ותמיד יכול האזרח‬
‫לשאול את עצמו כיצד הוא יכול להיות שותף של ממש בתהליכים כאלה‪.‬‬
‫על אחת כמה וכמה‪ ,‬במדינה שבה תהליך ההקמה נמצא בעיצומו‪ .‬במדינה כזו יש‬
‫לאזרח בקעה רחבה מאוד להתגדר בה כשותף לתהליך ההקמה‪ ,‬בהיבט מרכזי זה‬
‫או אחר של החיים האזרחיים הקולקטיביים‪.‬‬
‫תכלית תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה‪ ,‬היא המצב שבו למדינה יש‬
‫זהות עצמית‪ ,‬מוסדות ועקרונות‪ ,‬בכל ההיבטים המרכזיים של החיים האזרחיים‬
‫הקולקטיביים‪ ,‬והיא מתנהלת כהלכה‪ ,‬בידי מוסדותיה‪ ,‬על פי הזהות העצמית‬
‫שלה ובהתאם לעקרונותיה‪.‬‬
‫בדרך כלל‪ ,‬הזהות העצמית של המדינה החדשה באה לידי ביטוי מובהק‪ ,‬עמוק‬
‫ומקיף‪ ,‬בחוקתה של המדינה‪ ,‬הנכתבת בידי אסֵפה מכוננת‪ .‬סיפורה של האסֵפה‬
‫המכוננת שלנו אינו לתפארת מדינת ישראל‪ .‬עם זאת‪ ,‬זהותה העצמית של המדינה‬
‫מתבטאת‪ ,‬אם גם בחלקה‪ ,‬בדרכים שונות בחוקה החלקית שלה ("מדינה יהודית‬
‫ודמוקרטית")‪ ,‬בחוקים שונים (כדוגמת חוק השבות וחוק המפלגות) ובפסקי דין‬
‫רבים של בית המשפט העליון‪.‬‬
‫הזהות העצמית של מדינה חדשה‬
‫הזהות העצמית של מדינה חדשה יכולה לכלול ערכים רֹווחים‪ ,‬כדוגמת מדינה‬
‫דמוקרטית ומדינת לאום‪ ,‬אולם היא יכולה לכלול גם ערכים ייחודיים‪ ,‬הנעוצים‬
‫בתרבות ובהיסטוריה שברקע‪ ,‬כדומת "אור לגויים"‪ ,‬בחזונו של דוד בן־גוריון‪.‬‬
‫זהות עצמית מורכבת אינה רשימה של יסודות מכוננים‪ ,‬כדוגמת "מדינה יהודית"‬
‫ו"מדינה דמוקרטית"‪ .‬הצגה הולמת של זהות עצמית מציגה פסיפס ולא ערֵמת‬
‫אבנים‪ .‬בהקשר של כל מדינת לאום האמורה להיות גם מדינה דמוקרטית‪ ,‬הזהות‬
‫העצמית מוכרחה להבהיר את היחסים שיש לקיים במדינה בין היסודות המכוננים‬
‫של זהותה‪ .‬נוסחת היסוד של היחסים הללו יכולה להיות שלילה גורפת של כל‬
‫טענה בדבר סתירה בין יסוד מדינת הלאום לבין יסוד המדינה הדמוקרטית‪.‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪39‬‬
‫מדינה מתוקנת מנוהלת במערכת הולמת של מוסדות‪ ,‬ביניהם גם רשויות‬
‫הממשל המוכרות וגם גופים חיוניים של החברה האזרחית‪ ,‬כדוגמת שירותי‬
‫הצלה‪ ,‬שירותי בריאות‪ ,‬בתי ספר‪ ,‬מכללות ואוניברסיטאות‪ ,‬גופי תרבות‪ ,‬שירותי‬
‫תחבורה ושינוע‪ ,‬גופי תעשייה ומסחר‪ ,‬גופי תקשורת ועוד כהנה וכהנה‪ .‬לכאורה‪,‬‬
‫כל המוסדות הללו קיימים במדינת ישראל והיא מתנהלת בהם דרך שגרה‪.‬‬
‫לאמיתו של דבר‪ ,‬תהליך כינון המבנה הפנימי של המדינה כולל תהליך כינון של‬
‫כל אחד מן המוסדות הללו של המדינה‪ .‬לא רק המדינה נתונה בתהליך היסטורי‬
‫של הקמה‪ ,‬אלא גם כל אחד ממוסדותיה נתון בתהליך של הקמה‪ ,‬לעתים היסטורי‬
‫ולעתים קצר יותר‪.‬‬
‫כינון מוסד של המדינה כרוך בעיצוב זהותו כמוסד מסוים שלה‪ ,‬בעל ייעוד מסוים‪,‬‬
‫בעל אחריות וסמכות מסוימות‪ ,‬ובעל אתיקה משלו‪ ,‬המדריכה את כל הפעילים‬
‫בו להתנהל כראוי‪ .‬חזקה על מוסד שלא עיצב את האתיקה שלו שלא השלים את‬
‫התהליך הדרוש של הקמתו‪ .‬מוסדות יכולים להצטייר כמוסדות המתנהלים דרך‬
‫שגרה ומנהלים את המדינה דרך שגרה‪ ,‬בלא שהשלימו את תהליך ההקמה שלהם‪.‬‬
‫הממשלה היא דוגמה מעניינת במיוחד‪ :‬אין לה כללי אתיקה של שרים וסגני שרים‪,‬‬
‫אין לה הסדרים בדבר דיון בדוחות של ועדות ציבוריות‪ ,‬ועוד כיוצא באלה‪.‬‬
‫תכלית תהליך כינון המבנה החיצוני של המדינה‪ ,‬היא מצב בו המדינה נהנית‬
‫מחיים של שלום ושיתוף פעולה עם העמים והמדינות שבשכנותה ונהנית‬
‫ממעמד תקני בתוך הקהילה הבין־לאומית‪ ,‬בכלל זה במוסדות כדוגמת האו"ם‪.‬‬
‫כמובן שאין זה ביכולתה של המדינה להשלים בהצלחה תהליך כזה בינה לבין‬
‫עצמה‪ ,‬שהרי מדובר במצב שיש בו הסדר המקובל על כל הנוגעים בדבר‪ ,‬המדינה‪,‬‬
‫העמים והמדינות שבשכנותה‪.‬‬
‫יצירת יחסי אמון הדדי חדשים בין בני הלאום ואזרחי‬
‫המדינה לבין בני הלאומים במדינות שבשכנותם‬
‫עד כאן‪ ,‬עסקנו במרכיבי התהליך של הקמת מדינת לאום‪ .‬האם כל אחד מן‬
‫התהליכים הללו מוכרח להיות תהליך היסטורי? הדעת נותנת שאכן כאלה הם‬
‫פני הדברים‪ .‬כל ארבעת התהליכים שהצבענו עליהם זה עתה כרוכים בשינוי‬
‫עמוק ביחסיהם של אנשים רבים אל המציאות בה הם נתונים‪ .‬התקדמות בתהליך‬
‫(א) של הוצאת הלאום מן הגלות מחייבת אנשים רבים לשנות את היחס שלהם‬
‫לצורת חייהם בגלות ולהעדיף עליה את צורת החיים במדינת הלאום החדשה‪.‬‬
‫‪40‬‬
‫אסא כשר‬
‫התקדמות בתהליך (ב) של הוצאת הגלות מן הלאום מחייבת אנשים רבים לשנות‬
‫את תפיסת האחריות שלהם למתרחש סביבם‪ ,‬מתפיסה המחייבת מידה לא רבה‬
‫של אחריות לתפיסה המחייבת רמה גבוהה של אחריות‪ .‬התקדמות בתהליך‬
‫(ג) של הקמת המבנה הפנימי של המדינה‪ ,‬מחייבת עיצוב של ערכים ודפוסי‬
‫התנהגות חדשים‪ ,‬אימוץ של עקרונות מחייבים‪ ,‬בכל תחומי הפעילות המוסדית‪,‬‬
‫המקצועית והארגונית‪ .‬התקדמות בתהליך (ד) של הקמת המבנה החיצוני של‬
‫המדינה‪ ,‬מחייבת יצירת יחסי אמון הדדי חדשים בין בני הלאום ואזרחי המדינה‬
‫לבין בני הלאומים והמדינות שבשכנותם‪ .‬על רקע עימות ממושך‪ ,‬כינון יחסי‬
‫אמון הדדי מחייב פעילות חינוכית שבמרכזה לא רק בני הדור הנוכחי‪ ,‬אלא‬
‫בעיקר בני הדורות הבאים‪ .‬לפיכך‪ ,‬התקדמות בתהליך של הקמת מדינת לאום‪,‬‬
‫במלוא מובן המילה‪ ,‬היא התקדמות מתמשכת‪ .‬התהליך הוא תהליך היסטורי‪.‬‬
‫במקביל לתהליך הקמתה של מדינת לאום יש לנו עניין בתהליך הקמתה של‬
‫מדינה דמוקרטית‪ .‬בכמה מרכיבים של תהליך ההקמה של מדינת לאום ראינו‬
‫לעיל כיצד אמורים להשתלב באותו תהליך שיקולים בדבר האופי הדמוקרטי של‬
‫המשטר של המדינה‪ ,‬אולם בכך אין די‪ .‬ראשיתו של הדיון בתהליך ההקמה של‬
‫מדינה דמוקרטית היא הבהרה של מושג הדמוקרטיה‪ .‬לצורך זה אפשר לצאת‬
‫מתורה פילוסופית בדבר מהותו של הצדק‪ ,‬טבעה של המדינה הדמוקרטית‪,‬‬
‫ומקומו של רעיון האמנה החברתית בעיצוב עקרונותיה של מדינה כזו‪ ,‬אולם‬
‫נקודת מוצא כזו תקשה עלינו להגיע לתפיסה שתהיה מוצדקת ומעשית בדבר‬
‫תהליך ההקמה של מדינה דמוקרטית‪ .‬לפיכך‪ ,‬נבחר לעצמנו נקודת מוצא נוחה‬
‫(‪)4‬‬
‫יותר‪ ,‬לצורך הדיון הנוכחי‪.‬‬
‫משותף ומבדיל בין דמוקרטיות למשטרים אחרים‬
‫מוכרות לנו מדינות הנחשבות בעיני כולנו למדינות דמוקרטיות בעליל‪ .‬הדעת‬
‫נותנת‪ ,‬כי כל אחת מבטאת במשטר הדמוקרטי שלה תפיסה מסוימת של מושג‬
‫הדמוקרטיה‪ .‬אין זה מן הנמנע שמדינות דמוקרטיות שונות מבטאות תפיסות‬
‫שונות זו מזו‪ ,‬לפחות במידת מה‪ ,‬של מושג הדמוקרטיה‪ .‬נשאל את עצמנו‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫‪4 .4‬ראו‪ :‬אסא כשר‪" ,‬מדינה יהודית ודמוקרטית ‪ -‬סקיצה פילוסופית"‪ ,‬עיוני משפט יט‪3:‬‬
‫(תשנ"ה‪ ,)1995 ,‬עמודים ‪ ;739-729‬וכן בתוך‪ :‬אסא כשר‪ ,‬רוח איש‪ ,‬הוצאת עם עובד‬
‫ו"עמותת יהורז"‪ ,‬תל־אביב‪ ,‬תש"ס‪ ,2000 ,‬עמ' ‪.27-13‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪41‬‬
‫מה משותף למשטרים של המדינות הללו ומבדיל בינן לבין מדינות שהמשטר שלהן‬
‫הוא לא דמוקרטי בעליל‪ .‬אפשר לתאר את המשותף למשטרים הדמוקרטיים‪,‬‬
‫המבדיל בינם לבין המשטרים האחרים‪ ,‬בשתי דרכים קצרות‪ ,‬שיספיקו לנו לשם‬
‫הדיון הנוכחי‪.‬‬
‫ראשית‪ ,‬המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לעמוד על הערך של כבוד האדם‬
‫באשר הוא אדם‪ .‬נאמנות לערך הזה מחייבת יחס מיוחד לאדם‪ ,‬בנבדל מחפצים‬
‫ובעלי חיים לא אנושיים; מחייבת יחס מיוחד לאדם באשר הוא אדם‪ ,‬שהוא‬
‫בהכרח יחס שוויוני; והיא מחייבת כבוד לאנושיות שבכל אדם‪ ,‬כפי שהיא‬
‫מתבטאת ביסודות המכוננים‪ :‬התבונה‪ ,‬הרגשות והרצון החופשי‪ .‬מדינה‬
‫שהמשטר שלה עומד על ערך זה משליטה אותו על כל הליכותיה‪ ,‬בכלל זה ‪ -‬על‬
‫המבנה‪ ,‬ההסדרים‪ ,‬הנהלים‪ ,‬האתיקה והמדיניות של מוסדותיה‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬המשטר של מדינה דמוקרטית אמור לכלול הסדרים שיש בהם פתרון‬
‫הוגן של בעיית הקונפליקטים המתעוררים בין אזרחיה‪ .‬הפתרון ההוגן של‬
‫קונפליקטים בתחומי החיים של יחידים או קהילות מתבטא במערכת ההוגנת‬
‫של הזכויות היסודיות של האזרחים‪ ,‬המעניקה לכל אחד מהם חופש מוגן‬
‫בתחומים הבסיסיים של חייו‪ ,‬רחב ככל האפשר‪ ,‬כל עוד לא נפגע ממנו‬
‫החופש של זולתו ליהנות גם הוא מחופש כזה‪ .‬הפתרון ההוגן של קונפליקטים‬
‫בתחומי החיים הקולקטיביים של האזרחים‪ ,‬בתחומי הכלל כולו בבת אחת‪,‬‬
‫מתבטא במערכת ההוגנת של הסדרים לקבלת החלטות קולקטיביות ("שלטון‬
‫הרוב"‪ ,‬במסגרת מוסדות המוקמים ומתנהלים באופן הוגן‪ ,‬כדוגמת פרלמנט‬
‫וממשלה)‪.‬‬
‫תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית הוא‪ ,‬לפיכך‪ ,‬תהליך עיצוב של כל מרכיבי‬
‫המבנה הפנימי של המדינה באופן העומד בדרישות של ערך כבוד האדם או של‬
‫ערך ההגינות‪ ,‬שהם היינו הך‪ .‬כבר ראינו שתהליך הקמת המבנה הפנימי של‬
‫מדינת לאום הוא תהליך היסטורי‪ .‬מובן מאליו שהחובה לכפוף את כל מרכיבי‬
‫המבנה הפנימי של המדינה לערכים העומדים ביסוד המשטר הדמוקרטי הופכת‬
‫את התהליך למורכב עוד יותר‪ .‬גם תהליך הקמתה של מדינה דמוקרטית‪ ,‬במלוא‬
‫מובן המילה‪ ,‬הוא תהליך היסטורי‪.‬‬
‫עתה‪ ,‬משסקרנו בקצרה את התהליך ההיסטורי של הקמת מדינת לאום ואת‬
‫התהליך ההיסטורי של הקמת מדינה בעלת משטר דמוקרטי‪ ,‬נוכל לדון בעקרונות‬
‫האתיקה של ניהול שני התהליכים הללו‪ ,‬גם כל אחד מהם כשלעצמו וגם שניהם‬
‫יחד בעת ובעונה אחת‪ .‬אולם לא נדון בעקרונות הללו במישרין‪ ,‬אלא נעסיק את‬
‫עצמנו בעקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי כלשהו‪ ,‬במסגרת המדינה‪.‬‬
‫‪42‬‬
‫אסא כשר‬
‫לאחר שנעסוק בעקרונות הכלליים ניתן יהיה לחזור ולדון במסקנות העולות‬
‫בדבר התהליכים ההיסטוריים של הקמת מדינת הלאום הדמוקרטית של העם‬
‫היהודי ובתהליכים היסטוריים נוספים המתרחשים במדינה וראויים לניהול‬
‫בהתאם לעקרונות הללו‪.‬‬
‫עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫אתיקה‪ ,‬בכל תחום‪ ,‬היא תפיסה‪ ,‬מערכת עקרונות‪ ,‬בדבר ההתנהלות הראויה‬
‫במסגרת אותו תחום‪ .‬האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים היא תפיסה שאנו‬
‫באים עכשיו להציג בקצרה בדבר ההתנהלות הראויה של מי שמנהל תהליך‬
‫היסטורי‪ ,‬יהא זה אדם יחיד או חבר בני־אדם‪ ,‬במעמד מתאים‪.‬‬
‫נקדים ונבהיר‪ ,‬כי מנהיג ברמה הלאומית שאינו משליט את העקרונות הללו‬
‫על התנהלותו יכול להצטייר או בדמות מי שמנהל תהליכים היסטוריים‬
‫מסוימים אבל עושה זאת שלא כראוי או בדמות מי שּכְלל אינו מנהל תהליכים‬
‫היסטוריים כאלה‪ .‬ההבדל בין שתי הדמויות הללו הוא עמוק ויבוא לידי ביטוי‬
‫מעשי גם ביחסנו אל אותו מנהיג‪ ,‬אולם בהקשר הנוכחי לא נעסוק בו בהרחבה‬
‫הדרושה‪.‬‬
‫נציין עתה עקרונות מרכזיים‪ ,‬בסדר טבעי‪ .‬בשלב זה לא נשאל את עצמנו האם‬
‫בין העקרונות הללו יש חשובים יותר וחשובים פחות‪ .‬כולם בעלי חשיבות‪ ,‬כולם‬
‫אמורים להתבטא באופן מובהק בהתנהלות של מי שמנהל תהליך היסטורי‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :1‬עקרון החזון‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת לאור מטרה קבועה‪ ,‬שהיא מצב‬
‫נכסף בעל "משמעות היסטורית"‪ :‬המצב נכסף על רקע היסטורי ונכסף על רקע‬
‫ההשפעה שתהיה לו על מצבם של כל האנשים המעורבים בו‪ .‬והוא נכסף עד כדי‬
‫כך שהוא מצדיק תהליך היסטורי של חתירה להשגתו‪ .‬המנהל תהליך היסטורי‬
‫אמור לפעול באופן המבטא מאמץ להתקרב אל המצב הנכסף בהתמדה ולהגיע‬
‫אליו‪ ,‬בסופו של דבר‪.‬‬
‫המטרה קבועה‪ ,‬אבל היא מאפשרת לתהליך להשתנות מצד אחד ולהיות רציף‬
‫מצד שני‪ .‬ברוח זו‪ ,‬כשמטרת התהליך הציוני הייתה המצב של עצמאות מדינית‬
‫לעם היהודי בארץ־ישראל‪ ,‬היא לא כללה הגדרה מדויקת של גבולות המדינה‬
‫במצב הנכסף‪.‬‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪43‬‬
‫עיקרון ‪ :2‬עקרון צדקת הדרך‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות זאת על יסוד הצדקה יציבה של מטרת‬
‫התהליך‪ ,‬של החתירה המתמדת אל המצב הנכסף ושל כל מה שנעשה בתהליך‬
‫לשם קידומו והשלמתו‪ .‬הצדקה יציבה נעוצה במערכת ערכים יציבה‪ .‬כל מי שדבק‬
‫בערכים הללו אמור להסיק מהם שיקולים בזכות צדקת המטרה‪ ,‬צדקת החתירה‬
‫ההיסטורית לעברה וצדקת האמצעים המשמשים להשגתה‪.‬‬
‫מערכת הערכים שביסוד שיקולי צדקת הדרך היא מגוונת‪ .‬ככל שהמדובר במדינה‬
‫דמוקרטית יהיו אלה ערכי כבוד האדם וההגינות וכיו"ב‪ .‬ככל שהמדובר במדינת‬
‫לאום יהיו אלה ערכי העצמאות והאחריות וכיו"ב‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :3‬עקרון המידתיות‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור להעמיד במבחני המידתיות כל אמצעי שהוא שוקל‬
‫לנקוט בו להשגת מטרת התהליך‪:‬‬
‫האם האמצעי משרת באופן סביר את החתירה למצב הנכסף; האם הוא עושה זאת‬
‫באופן שאין יעיל ממנו להתקרבות אל אותו מצב; והאם ההישגים החיוביים הצפויים‬
‫מן השימוש בו מצדיקים את התוצאות השליליות הצפויות ("המחירים")‪.‬‬
‫הניסיון לטשטש את המוצא העדתי של העולים לישראל כדי ליצור זהות ישראלית‬
‫משותפת ואחידה לא עמד‪ ,‬כך נראה‪ ,‬באף אחד משלושת מבחני המידתיות‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :4‬עקרון האחריות‬
‫המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו אחראי גם על ההתנהלות התקינה‬
‫של מערכת מנגנונים‪ ,‬כדוגמת אחריות ראש ממשלה למכלול המנגנונים שביסוד‬
‫שגרת החיים האזרחיים והמדיניים‪ .‬למרות שהאחריות להתנהלות התקינה‬
‫של מנגנוני השגרה היא כבדה‪ ,‬המנהל תהליך היסטורי יראה את עצמו אחראי‬
‫להתקדמות התהליך ההיסטורי ויפעל באופן המתבקש חרף עול השגרה‪.‬‬
‫האחריות לביטחון האזרחים במדינת ישראל היא דוגמה לעול בעל חשיבות‬
‫עליונה שאפשר וראוי לשאת בו מבלי להתנער מן האחריות לתהליך ההיסטורי‬
‫או לנוון אותו‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :5‬עקרון האומץ‬
‫המנהל תהליך היסטורי עשוי למצוא את עצמו בצמתים שהדרכים היוצאות מהם‬
‫אינן נראות סלולות ובטוחות אלא נראות מטושטשות ומשובשות‪ .‬נוכח הקשיים‬
‫הנשקפים מצמתים כאלה אמור המנהל תהליך היסטורי לא לסגת מפניהם ולא‬
‫‪44‬‬
‫אסא כשר‬
‫להתעלם מהם‪ ,‬אלא לנהוג באומץ‪ ,‬המביא בחשבון את הסכנה ומתאמץ להתגבר‬
‫עליה‪ ,‬למרות שההצלחה אינה מובטחת‪.‬‬
‫בצומת ההחלטה על הקמת המדינה‪ ,‬במאי ‪ ,1948‬פעלו בן־גוריון ועמיתיו באומץ‬
‫מובהק‪ ,‬כראוי למנהלי תהליך היסטורי‪ ,‬חרף הסכנות שלפניהם‪ ,‬למרות שלא היה‬
‫להם יסוד להיות בטוחים לחלוטין בהצלחה הממתינה להם מעבר לסכנות‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :6‬עקרון השותפות המכוננת‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לעשות מאמצים מתמידים לכונן הסכמה רחבה‬
‫ככל האפשר לצעדים הננקטים במסגרת התהליך ההיסטורי‪ ,‬חרף מחלוקות‬
‫אידאולוגיות ופוליטיות המתגלעות בשגרת החיים החברתיים‪ ,‬המדיניים‬
‫והפוליטיים‪.‬‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לנהוג ברוח ההולמת אסֵפה מכוננת‪ ,‬בניגוד לרוח‬
‫הנוהגת בפרלמנט‪ ,‬בהיותו אמון על הכרעה פוליטית בכל עימות ממשי בין‬
‫חלופות‪ .‬רוח האסֵפה המכוננת היא רוח המאמץ הכן והמתמיד לכונן הסדרים‬
‫בהסכמה מעשית רחבה‪ ,‬הזוכה לתמיכה של קבוצות שונות‪ ,‬כל אחת על יסוד‬
‫שיקוליה היא ולאו דווקא על יסוד שיקולים משותפים‪.‬‬
‫התנערות האסֵפה המכוננת של מדינת ישראל מתפקידה והפיכתה לכנסת הראשונה‬
‫היו שגיאות היסטוריות קשות‪ ,‬לא רק מפני שהותירו את המדינה‪ ,‬עד עצם היום‬
‫הזה‪ ,‬בלא חוקה מלאה בתחומי זכויות האזרח והאדם‪ ,‬אלא גם מפני שהשליטו על‬
‫הפעילות המכוננת של הכנסת את הרוח הלא ראויה לה‪ ,‬רוח ההכרעה הפוליטית‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :7‬עקרון ההזדהות‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול ליצירת הזדהות עממית רחבה עם מטרת‬
‫התהליך ועם העקרונות של החתירה להשגת המצב הנכסף‪ .‬תהליך היסטורי‬
‫האמור לשנות את פני חייה של קבוצת אנשים‪ ,‬בהיבטים מרכזיים של חייהם‬
‫האישיים והקבוצתיים‪ ,‬אמור להיות תהליך שבני הקבוצה עצמם ולא רק‬
‫מנהיגיהם תומכים בו‪ ,‬לפי ערכיהם‪ ,‬טעמם ושיקוליהם‪.‬‬
‫מבחן ההצלחה של המאמץ ליצור הזדהות עם התהליך ההיסטורי הוא מבחן‬
‫גאוות־השייכות‪ ,‬הגאווה על ההשתתפות המעשית בתהליך ההיסטורי‪ .‬המנהל‬
‫תהליך היסטורי אמור לטפח את גאוות־השייכות היוצרת התגייסות עממית‬
‫לעזרת התהליך‪.‬‬
‫מנהיגי הדורות הראשונים של הישראלים לא הצליחו לטפח גאוות־שייכות‬
‫לדורות‪ .‬מעגל הסולידריות הרחב‪ ,‬כראוי לתהליך ההיסטורי התפורר למעגלי‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪45‬‬
‫סולידריות מוגבלים ההולמים את ההתנהלות השגרתית המנוערת מאחריות‬
‫לתהליך ההיסטורי‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :8‬עקרון ההתקדמות העממית‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שתופעות רֹווחות‪ ,‬שאינן תוצאות‬
‫טבעיות או צפויות של החתירה אל מטרת התהליך וגם אינן מיועדות כשלעצמן‬
‫לתרום לתהליך‪ ,‬הן בעלות חשיבות מעשית בהתקרבות אל המצב הנכסף‪ .‬נוכח‬
‫תופעות כאלה‪ ,‬המנהל תהליך היסטורי אמור לציין אותן בתור שכאלה‪ ,‬לשבח‬
‫את הלוקחים בהן חלק‪ ,‬להיעזר בהן‪ ,‬לנסות להעצים אותן ואף לנסות ללמוד מהן‬
‫דרכים חדשות שניתן ללכת בהן לעבר מטרת התהליך‪.‬‬
‫בתקופת "המדינה בדרך" ובעשורים הראשונים לקיומה‪ ,‬נוצרה תרבות עברית‬
‫חדשה‪ ,‬ייחודית‪ ,‬באיכות גבוהה‪ ,‬במיוחד בקיבוצים‪ .‬אז אפשר היה לומר על רבים‬
‫שהם לוקחים חלק באחריות להתפתחותה של תרבות עברית איכותית‪ .‬אפשר‬
‫היה להשתמש במודל האחריות להתפתחות התרבותית גם בתחומים אחרים‬
‫של התפתחות חברתית‪ ,‬אבל לא נמצאה מנהיגות שתעשה זאת בהצלחה‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :9‬עקרון הפרגמטיות‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור להכיר באפשרות שמצבים מזדמנים‪ ,‬בלתי צפויים‪,‬‬
‫שאינם תוצאות של התהליך ההיסטורי‪ ,‬עשויים להשפיע‪ ,‬לטובה או לרעה‪ ,‬על‬
‫איכות החתירה אל המצב הנכסף‪ .‬ההתחשבות במצבים המזדמנים עשויה לדרוש‬
‫שינויים בניהול התהליך‪ ,‬קטנים או גדולים‪ ,‬שיש בהם טעם ככל שהם משפרים‬
‫(‪)5‬‬
‫את התהליך‪ ,‬בתקופה שבה הם מתגלים ונעשה בהם שימוש מושכל‪.‬‬
‫מדינת ישראל קלטה עולים ממדינות חבר העמים‪ ,‬לאחר התמוטטות‬
‫המשטרים של מזרח אירופה הקומוניסטית‪ ,‬בהתאם לחזון הציוני שלה‬
‫ובהיקף החורג באופן מרשים מכל מה שהיה הולם מדיניות מוכרת של הגירה‬
‫והתאזרחות במדינה שהושלם בה התהליך ההיסטורי של ההקמה‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫ספק אם המדינה השכילה לממש את האפשרויות שעלייה זו יצרה לטובת‬
‫התהליך ההיסטורי של המדינה‪.‬‬
‫‪5 .5‬למדתי את חשיבותו של עיקרון זה מן המאמר של האלוף גרשון הכהן‪" ,‬סיכום"‬
‫[של דיונים בנושא "קץ עידן המדינה המודרנית?!"]‪ ,‬עיונים בביטחון לאומי‪,2013 ,20 ,‬‬
‫עמ' ‪.127-117‬‬
‫‪46‬‬
‫אסא כשר‬
‫עיקרון ‪ :10‬עקרון הסבלנות‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא הבנה מלאה של החובה‬
‫לקיים פעילויות מתמשכות‪ ,‬בשלבי התהליך הדורשים הבשלה חברתית לשם‬
‫התקרבות אל המצב הנכסף‪ .‬לפיכך‪ ,‬המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול מתוך‬
‫הכרת מקומו בתוך "מירוץ השליחים ההיסטורי" של ניהול התהליך‪ .‬הוא אמור‬
‫לנהוג כמי שמקבל את "מקל המירוץ" מקודמו בתהליך ההיסטורי (אלא אם כן‬
‫הוא פועל במצב הנדיר של תחילת התהליך ההיסטורי) וכמי שיודע שהוא עתיד‬
‫למסור את "מקל המירוץ" למי שיבוא אחריו בניהול התהליך (אלא אם כן הוא‬
‫פועל במצב הנדיר של השלמת התהליך ההיסטורי)‪.‬‬
‫הרוח הרֹווחת בפעילות הפוליטית בישראל אינה מתאפיינת בגילויים מרשימים‬
‫של נאמנות לעקרון הסבלנות‪ .‬בולט בה הרצון "להטביע חותם"‪ ,‬החל ביוזמה‬
‫מהירה‪ ,‬עבור לביצוע מהיר וכלה בברכה מהירה על המוגמר‪ .‬חרף הפזיזות‬
‫המובהקת‪ ,‬כולם אמורים להיות ביטויים של "כוחי ועוצם ידי"‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :11‬עקרון האיכות‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לפעול באופן המבטא את ההכרה בחשיבותם של כל‬
‫מרכיבי מטרת התהליך‪ .‬ייתכן שבשלבים מסוימים של התהליך אין מנוס מחתירה‬
‫אל חלק ממרכיבי המצב הנכסף לפני החתירה אל חלקים אחרים או מחתירה באופן‬
‫מאומץ יותר מאשר החתירה אל שאר חלקי המצב הנכסף‪ ,‬ועם זאת‪ ,‬בכל שלב של‬
‫התהליך ההיסטורי אמור המנהל אותו לבטא את חשיבותם של כל מרכיבי המצב‬
‫הנכסף ואף לקיים מאמץ מובהק להתקדם אל עבר כל אחד מהם‪.‬‬
‫מדינת ישראל הצליחה לפתח‪ ,‬באופן מרשים‪ ,‬אחדים ממרכיביה של תשתית החיים‬
‫במצב הנכסף‪ ,‬בכלל זה ‪ -‬בביטחון‪ ,‬ברפואה‪ ,‬בתחבורה‪ ,‬בתעשייה ובכלכלה‪ .‬על‬
‫גבי תשתית חזקה אמורים להתנהל חיים חופשיים‪ ,‬מגוונים‪ ,‬בעלי איכות ממשית‬
‫בממדי הערכים‪ ,‬התרבות והמשמעות‪ .‬בעשורים האחרונים‪ ,‬ניכר כאן השילוב‬
‫העגום של תשתית מתחזקת שעליה מתנהלים חיים באיכות נחלשת‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :12‬עקרון החוסן‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור לפתח אוריינות ביקורת שתאפשר לו להבחין בין‬
‫תגובות ביקורתיות על התהליך או על פעילות מסוימת במסגרת ניהול התהליך‪,‬‬
‫שיש טעם לדון בהן בכובד ראש‪ ,‬לבין כל התגובות הביקורתיות שאין בהן ערך‪ ,‬מפני‬
‫שהן מבטאות רדידות‪ ,‬זחיחות‪ ,‬לעגנות‪ ,‬נרגנות‪ ,‬ציניות או מידות רעות אחרות‬
‫הרֹווחות בימינו‪ ,‬במיוחד בתקשורת‪ .‬תגובות ביקורתיות הנשמעות בפי יריבים‬
‫האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫‪47‬‬
‫פוליטיים ראויות למידת הכבוד המתבטאת בהן עצמן כלפי המנהל תהליך היסטורי‪.‬‬
‫המנהיגות של מדינת ישראל‪ ,‬בעשורים האחרונים‪ ,‬גילתה אוריינות ביקורת‬
‫בתחומים חיוניים‪ ,‬אולם לא בכל התחומים הכרוכים בתהליך ההיסטורי‪.‬‬
‫עיקרון ‪ :13‬עקרון התקווה‬
‫המנהל תהליך היסטורי אמור להתמיד בטיפוח התקווה להשלמת תהליך זה‪,‬‬
‫לא בתור משאת נפש ערטילאית של הבריות‪ ,‬אלא בתור מטרה מפעימה שניתן‬
‫להשיג אותה בפעילות מעשית מתמשכת‪ ,‬במסגרת התהליך ההיסטורי‪.‬‬
‫מסקנות‬
‫מאמר זה בא להציע את עקרונות האתיקה של ניהול תהליכים היסטוריים‬
‫כשלעצמם ולא כדי לבדוק לאורם את התנהלותה של המנהיגות לדורותיה‪ .‬אכן‪,‬‬
‫בדיקה כזאת לא תהיה מיותרת‪ .‬היא תאמר לנו‪ ,‬ראשית‪ ,‬באיזה שלב נמצא כל‬
‫אחד מתהליכי־המשנה של התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה‪ ,‬ושנית‪ ,‬מהם‬
‫עקרונות האתיקה של ניהול התהליך ההיסטורי אותם ראוי להטמיע במנהיגות‪,‬‬
‫מחדש או לפחות באופן מוצלח יותר‪ ,‬כדי לקדם את התהליך ההיסטורי‪.‬‬
‫במהלך ההצגה של עקרונות האתיקה הללו הצבענו‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬על עובדות בולטות‪ ,‬גם‬
‫כאשר ההתנהלות של מנהיגים הייתה בהתאם לזה או אחר מהעקרונות וגם כאשר‬
‫לא הייתה כזו‪ .‬לסיום‪ ,‬נצביע על שתי עובדות נוספות‪ ,‬הנראות לנו בעלות חשיבות‬
‫רבה‪ .‬ההכרה בהן יכולה לשמש נקודת מוצא לתהליכים של שינוי ההתנהלות‪.‬‬
‫עובדה אחת בדבר התהליך ההיסטורי של הקמת המדינה ניכרת במקום הניתן‬
‫במוקדי העיסוק במדיניות למטרת התהליך‪ ,‬למצב הנכסף אליו אמור התהליך‬
‫לקרב אותנו עד שנגיע אליו‪ .‬המוקדים העיקריים של עיסוק במדיניות הם (א)‬
‫העמדות של המפלגות‪ ,‬כפי שהן מתבטאות במהלך הבחירות לכנסת ולאחר מכן‬
‫בדיוני הכנסת ו(ב) מדיניות הממשלה‪.‬‬
‫באף אחד מן המוקדים הללו לא נמצאת פרוגרמה לניהול התהליך ההיסטורי הזה‪,‬‬
‫לא בכותרת שאנחנו משתמשים בה ("הקמת המדינה") ולא בשום כותרת אחרת‪.‬‬
‫חלק מהמפלגות המיוצגות בכנסת הן בעלות שורשים בהיסטוריה הפוליטית של‬
‫המדינה וחלק מהן חדשות‪ .‬חלק מהמפלגות ההיסטוריות וכל המפלגות החדשות‬
‫מניפות דגלים בנושאי ההתנהלות השגרתית של המדינה‪ .‬אפשר להיות מפלגה‬
‫בישראל‪ ,‬ואף מפלגה מרכזית‪ ,‬בלי להיות בעל תפיסה סדורה בשאלת המצב‬
‫‪48‬‬
‫אסא כשר‬
‫הנכסף והדרך האמורה להוביל אליו‪ .‬אמנם‪ ,‬אחדות מהמפלגות ההיסטוריות‬
‫ואחדות מהממשלות מניפות דגלים גם בנושאים שיש להם זיקה ברורה לתהליך‬
‫ההיסטורי‪ ,‬אולם לעולם העיסוק שלהן בנושאים כאלה נוגע בחלק מן המצב‬
‫הנכסף וזונח את רובו‪ .‬ההתמקדות בשאלות עתיד האזורים שנכבשו מידי ירדן‬
‫במלחמת "ששת הימים" היא דוגמה מובהקת לעיסוק המוגבל בסוגיות התהליך‬
‫ההיסטורי‪ .‬לא נדירה היא התופעה של עמדה חדה בדבר גבולותיה של מדינת‬
‫ישראל המלווה בשתיקה בדבר כל שאר המרכיבים המרכזיים של מטרת התהליך‬
‫או בעמדה מעורפלת מאוד בדבר זהותה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של‬
‫העם היהודי וכמדינה דמוקרטית‪.‬‬
‫העובדה השנייה היא בתחום תהליך ההתגבשות של האזרחות המלאה של חרדים‬
‫במדינת ישראל‪ .‬לפנינו תהליך היסטורי ולא מצב נתון שאפשר לעבור ממנו היישר‬
‫אל המצב הנכסף באמצעות חוק פשטני או לחץ ציבורי‪ .‬החברה החרדית נמצאת‬
‫במצב שבו היא מגינה על אורח החיים החרדי‪ ,‬האישי‪ ,‬המשפחתי והקהילתי‪,‬‬
‫באמצעות אסטרטגיה שמרנית‪ ,‬בנוסח "חדש אסור מן התורה בכל מקום"‪ .‬יתר על‬
‫כן‪ ,‬המנהיגות החרדית יצרה מנגנון הגנה מיוחד בדמות תודעת חובה אידאולוגית‬
‫לקיים "חברת לומדים" הכוללת את כמעט כל הגברים ומרחיקה אותם מהשירות‬
‫בצה"ל ומהעבודה לפרנסתם‪ .‬בניגוד לדעות הקדומות‪ ,‬המגננה השמרנית של החברה‬
‫החרדית אינה מחייבת קיפאון‪ .‬היא מתירה שינויים‪ ,‬בתנאי שאין בהם דופי הלכתי‬
‫ובתנאי שהם נעשים בזהירות ולכן בקפדנות ובאיטיות‪ .‬לפיכך‪ ,‬שינויים בדפוסי‬
‫השירות הצבאי והעבודה לפרנסה ובמיוחד באתוס של "חברת הלומדים" מחייבים‬
‫תהליך היסטורי‪ .‬ניסיון להאיץ את התהליך ההיסטורי בניגוד לעקרון הסבלנות‬
‫עלול להחליף את השינוי האיטי קדימה בשינוי מהיר אחורה‪.‬‬
‫רבים מהרעיונות העולים בדיונים בדבר הסדרי ההתנהלות החרדית אינם עולים‬
‫בקנה אחד עם עקרונות האתיקה של ניהול תהליך היסטורי‪ ,‬החל בעקרון החזון‪,‬‬
‫עבור בעקרונות המידתיות‪ ,‬השותפות המכוננת והסבלנות‪ ,‬וכלה בעקרון החוסן‪.‬‬
‫כאלה הם פני הדברים גם כשמדובר בעמדות "השוויון בנטל"(‪ )6‬וגם כשמדובר‬
‫בעמדות חרדיות‪ .‬העקרונות שהצענו במאמר זה יכולים לשרת ניסיון מחודש‬
‫לניהול הראוי של התהליך ההיסטורי הזה‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫‪6 .6‬בהקשר הנוכחי‪ ,‬חובה להעיר על הביטוי הזה המסמן את שירות החובה כ"נטל" מבלי‬
‫לציין את העובדה המכרעת שהמדובר ב"שוויון באחריות" לביטחון האזרחים ומדינתם‪.‬‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫האמנם נפגעה מרכזיות ישראל בחיי הגולה‬
‫גבי שפר‬
‫כמו בתפוצות אתנו־לאומיות רבות אחרות‪ ,‬שמספרן בעולם גדל מאוד‪ ,‬בעשרות‬
‫השנים האחרונות‪ ,‬והוא הולך וגדל גם עתה‪ ,‬גם בתפוצה היהודית חלים שינויים‬
‫בהיבטים שונים הקשורים באופן הדוק להמשך קיומה ולקשריה עם "המולדת"‬
‫ ישראל‪ .‬ואכן‪ ,‬בהקשר הזה‪ ,‬הרי שבמרכז החשיבה והשיח של יהודים מזוהים‬‫ומזדהים רבים בתפוצה‪ ,‬של משקיפים לא־יהודים‪ ,‬אבל רק של ישראלים מעטים‬
‫יחסית‪ ,‬מצויות שתי שאלות‪ :‬האחת‪ ,‬שאלת המשכיות קיום התפוצה היהודית‪,‬‬
‫קרי‪ :‬האם ימשיכו העם היהודי כולו‪ ,‬ובייחוד קהילות התפוצה היהודית‪ ,‬להתקיים‬
‫בהיקף הדמוגרפי‪ ,‬התרבותי‪ ,‬הקהילתי והארגוני העכשווי שלהם‪ ,‬וכישות בעלת‬
‫עוצמה והשפעה ב"מדינות המארחות" (המדינות בהן הקהילות מתקיימות)‪,‬‬
‫במאה העשרים ואחת? והשאלה השנייה‪ ,‬הקשורה במישרין בשאלה הראשונה‪,‬‬
‫היא שאלת עתיד יחסי ישראל וקהילות התפוצה היהודית המתקיימות במדינות‬
‫המארחות השונות‪.‬‬
‫פרופ' גבי שפר הוא פרופסור (אמריטוס) למדע המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים;‬
‫מחקריו עוסקים במדיניות החוץ של ישראל ובפוליטיקה אתנית‪.‬‬
‫‪50‬‬
‫גבי שפר‬
‫האם קיימת "זהות תפוצות"?‬
‫חשיבות הנקודה המרכזית בשאלה הראשונה היא‪ ,‬כמובן‪ ,‬תחושת התמיהה והחרדה‬
‫האוחזת ביהודים רבים בתפוצה‪ ,‬ורק במידה קטנה בישראל‪ ,‬למראה השיעורים‬
‫הגואים של נישואי תערובת ושל תהליכי טמיעה (אסימילציה) והשתלבות‬
‫(אינטגרציה) עמוקים במדינות המארחות‪ .‬החרדה הקיומית הזו מגּוּבֵה‪ ,‬לכאורה‪,‬‬
‫בתחזיות פסימיות של דמוגרפים‪ ,‬של עורכי סקרים ושל סוציולוגים העוסקים‬
‫בחיזוי העתיד של הלאום היהודי ומתריעים על היעלמותן הקרובה של קהילות‬
‫שונות‪ ,‬על דלדול דמוגרפי משמעותי של רוב קהילות התפוצה היהודית בעולם‪,‬‬
‫(‪)1‬‬
‫ולפיכך גם על הדלדול הדמוגרפי של העם היהודי כולו‪.‬‬
‫מקור החשיבות של הסוגיה השנייה‪ ,‬ולפיכך גם העניין בה‪ ,‬הוא קיומם של סימנים‬
‫מובהקים ורבים לרפיון ביחסי ישראל וחלקים גדולים בתפוצה‪ .‬רפיון הולך וגדל‬
‫זה מתבטא‪ ,‬בין היתר‪ ,‬בפיחות מובהק בנכונותם של יהודים פרטיים‪ ,‬של קבוצות‬
‫יהודיות‪ ,‬של ארגונים יהודיים ושל קהילות רבות בתפוצה לסייע למדינת ישראל‪,‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬וביכולתה וברצונה של ישראל להסתייע בתפוצות‪ ,‬מצד שני‪.‬‬
‫בהקשר זה צריך לציין כי ישנן תמיהות ותחושות די מובהקות בדבר מרכזיותה‪,‬‬
‫או אי מרכזיותה‪ ,‬של ישראל בעם היהודי‪ ,‬כולל בקרב הדתיים והחרדים‪ .‬לדוגמה‪,‬‬
‫בסוף דצמבר ‪ ,2012‬נערך בירושלים כנס רב משתתפים של רבני קהילות רבות‬
‫מכל רחבי התפוצה היהודית‪ ,‬והנושא המרכזי שנדון בו היה‪ :‬האם ישראל היא‬
‫מרכזו של העם היהודי?‬
‫(‪)3‬‬
‫(‪)2‬‬
‫התחושות האלה עוררו כמה פוליטיקאים ואנשי מדעי הרוח והחברה להציע‬
‫רעיונות שונים‪ ,‬וחדשים‪ ,‬ואפילו להציע תכניות מעשיות‪ ,‬בדבר תכנון כולל לעם‬
‫היהודי ובדבר המדיניות הדרושה לשמירה על הזהות היהודית‪ ,‬להתחדשות‬
‫התפוצה ולהידוק הקשרים בין ישראל והתפוצה‪.‬‬
‫(‪)4‬‬
‫נפנה לשאלה החיונית של הזהות‪ .‬אין מקום לדבר על זהות התפוצות‪ ,‬בכלל‪,‬‬
‫ועל "זהות יהודית"‪ ,‬בפרט‪ ,‬אך ורק כמהות מופשטת המתקיימת באופן עצמאי‬
‫ללא בסיס היסטורי של התפתחות הישות האתנו־לאומית־דתית של הפרטים‬
‫החברים בה‪ .‬נכון שביסודו של דבר זהות היא עניינם של בני אדם כפרטים‪ ,‬אך‬
‫היא איננה מתגבשת אך ורק בינם לבין עצמם‪ .‬היא מתגבשת ומתקיימת במגעים‬
‫מתמידים בינם לבין בני משפחותיהם ובינם לחברים ולקבוצות בישות שהם‬
‫משתייכים אליה‪ .‬לכן‪ ,‬הגדרת הזהות היא הגדרה אישית משולבת לחלוטין בין‬
‫הפרטים האלה ובין הישויות החברתיות שהם יצרו ושאליהן הם משתייכים‪ .‬לשון‬
‫אחרת‪ :‬זהות היא מהות שנוצרת על ידי פרטים‪ ,‬שהופכת לנחלת בני משפחות‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪51‬‬
‫וחברי קבוצות חברתיות‪ ,‬שמתפתחת והופכת להיות בסיס להשתייכות לישות‬
‫(‪)5‬‬
‫אתנו־לאומית־דתית‪.‬‬
‫תהליך התנחלות של שבטים‬
‫ברוח זו‪ ,‬כדי להבין את זהות העם היהודי‪ ,‬צריך לפנות לשורשים ההיסטוריים‬
‫העמוקים ביותר של היווצרות הזהות האתנו־לאומית־דתית היהודית‪.‬‬
‫במקרה של העם היהודי יש שתי דרכים ואפשרויות לבחון את המקורות ואת‬
‫טיבה של הזהות‪ .‬הדרך הראשונה היא להתעלם מהיסטוריונים ומארכיאולוגים‬
‫ביקורתיים וללכת בעקבות המסופר בתנ"ך‪ ,‬ולפחות להתייחס אל הדברים‬
‫הכתובים שם כאל תיאור מאוחר‪ ,‬נאות‪ ,‬בדבר מקורות העם היהודי וזהותו‪.‬‬
‫האפשרות השנייה שנדון בה‪ ,‬היא ללכת בעקבות ממצאים ארכיאולוגיים־‬
‫היסטוריים נאותים‪.‬‬
‫לפי ארכיאולוגים והיסטוריונים‪ ,‬שאינם מקבלים את האותנטיות של הסיפור‬
‫התנ"כי‪ ,‬למעשה‪ ,‬מי שהפכו במשך הזמן לעברים־יהודים היו בני השבטים הנודדים‬
‫מעבר־הירדן שהתנחלו בגב ההר‪ ,‬ביהודה ובשומרון‪ .‬חיוני לציין כאן שהקשרים‬
‫בין חברי השבטים הקדומים האלה והזהות הקהילתית‪ ,‬שהלכה והתבססה‪,‬‬
‫התקיימו על בסיס של גורמים פרימורדיאליים שכללו את האלמנט הגנטי‪ ,‬תרבות‬
‫משותפת‪ ,‬התארגנות‪ ,‬מערכות חברתיות‪ ,‬פוליטיות וכלכליות משותפות‪ ,‬וכו'‪ .‬לפי‬
‫גרסה זו‪ ,‬המשפחות והשבטים האתניים האלה היו צריכים לפלס את דרכם בכוח‬
‫לעבר ארץ־ישראל ובתוכה‪ .‬בתהליך התנחלותם נוצרו יחידות אתנית גדולות יותר‬
‫מאשר החמולות המקוריות ‪ -‬שבטי ישראל השונים‪ .‬בהדרגה התגבשה סולידריות‬
‫רחבה יותר בין שבטים אלה שהביאה להיווצרות הממלכה הלאומית העברית‬
‫הראשונה‪ .‬לפי גרסה זו‪ ,‬הדת היהודית התגבשה רק בתקופת הנביאים‪ .‬הווה אומר‪:‬‬
‫שהזהות האתנית קדמה לדת היהודית‪ .‬אולם‪ ,‬שני המרכיבים האלה בזהות האומה‬
‫או הלאום היהודי התמזגו לכדי זהות אחת מורכבת‪.‬‬
‫בעקבות חורבן הבית השני‪ ,‬שסימן את סוף הריבונות היהודית בארץ־ישראל‬
‫בעת העתיקה‪ ,‬ובאותה עת סימן גם את קיומה של תפוצה יהודית במזרח התיכון‪,‬‬
‫ברומא‪ ,‬באזורים אחרים באירופה ובצפון אפריקה‪ ,‬וכן את דחיית האינטגרציה‬
‫של המהגרים היהודים על ידי רוב החברות המארחות‪ ,‬נוצר מצב שבו יהודי‬
‫התפוצה היו צריכים להבטיח את ה"המשכיות" הלאומית‪ .‬בגלל חוסר האפשרות‬
‫לשמור על קשר פיזי מתמיד עם המולדת‪/‬ארץ־המוצא ‪ -‬בשל המגבלות החמורות‬
‫‪52‬‬
‫גבי שפר‬
‫שהוטלו על כל התארגנות פוליטית של יהודים ברוב הארצות המארחות ובגלל‬
‫חוסר אפשרות לשיבה של קבוצות גדולות לארץ־ישראל ‪ -‬הועתק הדגש למרכיב‬
‫הדתי של היהדות‪.‬‬
‫הדת כמשרתת קיום אתני־לאומי‬
‫כתוצאה מכך‪ ,‬נראה היה כאילו זהותה של התפוצה הפכה לזהות דתית‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬למעשה‪ ,‬גם אז אי אפשר היה להפריד בין היסודות האתניים־לאומיים‬
‫והתרבותיים־דתיים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬חלק נכבד מצווי ה"עשה" של הדת היהודית‪ ,‬כמו‬
‫כללי הנישואין והגירושין‪ ,‬הגיור והיחסים שבין אדם לחברו‪ ,‬כווונו לשמור לא‬
‫רק על הזהות הדתית אלא בעת ובעונה אחת גם על הזהות האתנו־לאומית‪.‬‬
‫הווה אומר‪ :‬בעוד שהדת רכשה לעצמה מעמד ריבוני‪ ,‬היא שירתה‪ ,‬למעשה‪ ,‬את‬
‫הקיום האתני־לאומי‪ .‬במסגרת המאמץ לשמר את הקהילה האתנו־לאומית‪,‬‬
‫אימצה הדת היהודית וחיזקה מאוד את האסטרטגיה של קיום אקסקלוסיבי‪.‬‬
‫ברוח זו‪ ,‬נמנעה היהדות ממיסיונריות‪ ,‬הקשתה מאוד על הגיור‪ ,‬ושאפה וגם‬
‫הצליחה לשמור על טוהר אתני‪.‬‬
‫החל ממחצית המאה התשע־עשרה‪ ,‬במקביל להופעתן של התנועות הלאומיות‬
‫המודרניות באירופה‪ ,‬התגבשה גם התנועה הלאומית היהודית ‪ -‬הציונות‪ .‬גם אם‬
‫ביסודו של דבר הייתה זו תנועה חילונית‪ ,‬הרי שמייסדיה וחבריה הדתיים האמינו‬
‫בקיומו של מרכיב דתי בזהות הלאומית היהודית‪ .‬הם רק ביקשו מאזן חדש בין‬
‫שני המרכיבים‪ .‬מאז ועד עתה מתקיים המתח‪ ,‬ואף המאבק‪ ,‬בין אלה המבקשים‬
‫לשמר את הדומיננטיות של הדת בזהות היהודית והישראלית‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬ובין‬
‫אלה המבקשים להעמיד במקום הראשון את הצווים האתנו־לאומיים‪ ,‬מצד שני‪,‬‬
‫תוך מציאת איזון מחודש בין שני מרכיבים אלה‪ .‬בין היתר‪ ,‬מהווה העימות‬
‫הזה את אחד הצירים המרכזיים בעימותים החברתיים והפוליטיים העכשוויים‬
‫בישראל‪ ,‬בתפוצה‪ ,‬וביחסים בין הישויות השונות בתפוצה ובישראל‪.‬‬
‫התרבות היודו־נוצרית‬
‫בעקבות התפיסה בדבר קיומן של תרבויות כישויות בעלות יכולות פוליטיות‬
‫עצמאיות (המסוגלות‪ ,‬בין היתר‪ ,‬להתנגש ולהילחם)‪ )6(,‬גברה הנטייה לחדש‪,‬‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪53‬‬
‫ואפילו להרחיב את ההשקפה כי לעם היהודי יש מהות תרבותית מופשטת‪,‬‬
‫החורגת מעבר לקיומו כיחידה לאומית־אתנית־דתית‪ .‬אמונה זו היא לגיטימית‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬כמו כל אמונה אחרת בתחום העמום של חקר זהויות והגדרת קבוצות‬
‫חברתיות‪ .‬לכן השאלות המתעוררות בהקשר זה‪ ,‬עיקר עניינן אינו בעמימות‬
‫המושגים הכרוכים בה אלא בתחולתם על העם היהודי‪.‬‬
‫לגופו של עניין‪ ,‬אין ספק בתרומתו של העם היהודי לתרבות העולמית‪ ,‬שחלקה‬
‫לא התפוגג‪ ,‬עד עצם ימינו אלה‪ .‬הדברים אמורים‪ ,‬בין היתר‪ ,‬באמונה באל אחד‬
‫(המונותיאיזם)‪ ,‬בעקרונות של צדק‪ ,‬ובעקרונות מוסריים בתחום היחסים שבין‬
‫אדם לחברו‪ .‬הערכים הללו‪ ,‬שהונחלו לתרבות העולמית‪ ,‬זכו בעיקר להכרתם‬
‫של חוקרי תרבות והיסטוריונים‪ ,‬והכרה זו מבוטאת‪ ,‬בין היתר‪ ,‬במונח "התרבות‬
‫היהודית־נוצרית"‪ ,‬המשוקעת ביסודות ההיסטוריה האירופית‪ .‬אחדות מתפיסות‬
‫היהדות אומצו גם על ידי נביאים והוגים בני קבוצות גדולות אחרות‪ ,‬בעיקר‬
‫מקרב אלה המאמינים באסלאם‪ .‬למרות ההשפעה של היהדות על התרבות‬
‫העולמית‪ ,‬אין לחשוב שהיא מהות תרבותית בלבד‪ .‬כאמור‪ ,‬הרקע האתנו־לאומי‬
‫של האומה היהודית הוא בעל משקל נכבד במהותה של אומה זו‪.‬‬
‫בגלל הרדיפות וההתנכלויות המאסיביות שפגעו ביהודים‪ ,‬ובגלל‬
‫האקסקלוסיביות האדוקה של חלקים נכבדים ביהדות העולמית‪ ,‬שהרבנים‬
‫החרדים והאורתודוקסים בתפוצה ובישראל וממשלות ישראליות לדורותיהן‬
‫לא נטו מבחינה פוליטית לוותר עליה‪ ,‬רוב העם היהודי הקיף את עצמו בחומות‬
‫גבוהות‪ ,‬וניסה לשמור בתחומן על המאפיינים האתניים והתרבותיים־דתיים‬
‫שלו‪ .‬החומות האלה‪ ,‬שקבעו את גבולות החלת התרבות היהודית‪ ,‬מצד אחד‪,‬‬
‫ואת מניעת החדירה של זהויות אחרות‪ ,‬מצד שני‪ ,‬גרמו לכך שהלכה למעשה‬
‫רק מי שנהג כיהודי מסורתי‪ ,‬ובעיקר מי ששמר על אורח חיים חרדי או דתי‪,‬‬
‫אימץ את יסודות התרבות היהודית ואת דפוסי ההתנהגות שלה‪ .‬הפרדוקס‬
‫הגדול מבחינת אלה המאמינים בכך שייעוד העם היהודי הוא להיות "אור‬
‫לגויים" הוא בכך שגאוות היהדות הייתה דווקא על הבידוד הזה‪ ,‬שבמידה רבה‬
‫אכן אִפשר את שימור הישות האתנו־לאומית־דתית‪ .‬זה‪ ,‬למשל‪ ,‬היה הבסיס‬
‫לתפיסה הגאה של "עם לבדד ישכון"‪ .‬לכן‪ ,‬אין מנוס מהמסקנה כי היהדות‬
‫היא מקרה טיפוסי של קבוצה אתנו־לאומית־דתית שהייתה מצויה בגטו כפוי‬
‫ורצוני כאחד‪.‬‬
‫אולם‪ ,‬החל מהמאה התשע־עשרה‪ ,‬ובייחוד במשך המאה העשרים וראשית‬
‫המאה העשרים ואחת‪ ,‬גברה פתיחותן של קבוצות רחבות בעם היהודי‬
‫להתפתחויות תרבותיות ואידאולוגיות שמחוץ לגבולות הגטו הכפוי והרצוני‪.‬‬
‫‪54‬‬
‫גבי שפר‬
‫ובמקביל‪ ,‬גברה גם הנכונות לאמץ יסודות תרבותיים שנוצרו על ידי בני‬
‫אומות אחרות‪ .‬נטייה זו גברה עד כדי כך‪ ,‬שיהודים רבים זוהו ומזוהים עתה‬
‫כקוסמופוליטים מובהקים‪ .‬אבל התפתחות זו איננה משותפת לכל היהודים‪,‬‬
‫בוודאי שלא לדתיים‪ ,‬ובייחוד שלא לחרדים‪ ,‬שהולכים ומתבצרים יותר ויותר‬
‫בתוך חומות היהדות‪ ,‬כלומר‪ ,‬בתוך המסגרת היהודית שהייתה מצויה‪ ,‬כאמור‪,‬‬
‫בגטו העצמי‪.‬‬
‫ההשפעה התרבותית של העם היהודי‬
‫יתר על כן‪ ,‬הנכונות לקבל עיקרים אידאולוגיים ותרבותיים איננה עניין דו־כיווני‬
‫ אלא חד־כיווני במובהק‪ .‬עתה‪ ,‬ההשפעה התרבותית של העם היהודי ‪ -‬להבדיל‬‫מהשפעתם של יהודים כפרטים‪ ,‬שתרומתם אינה בעלת אופי יהודי ייחודי ‪-‬‬
‫על ההתפתחויות התרבותיות הכלליות היא מועטה‪ .‬כיום‪ ,‬קשה לאתר השפעות‬
‫תרבותיות יהודיות או ישראליות‪ ,‬מובהקות או משמעותיות‪ ,‬על המרקם‬
‫התרבותי־הכללי בחברות שאינן יהודיות‪ .‬לכן‪ ,‬השאיפה והיומרה לאצטלה של‬
‫יצירת תרבות מקיפה‪ ,‬או של ישות בעלת שליחות כלל־אנושית‪ ,‬היא למעשה‬
‫התרפקות על מצב שהיה בעבר הרחוק‪ ,‬וכמעט התמוסס‪ ,‬ובוודאי שאיננו מוכר‬
‫ומקובל על רוב בני הדור היהודי הצעיר בעולם‪ ,‬וגם לא על ישראלים רבים‪.‬‬
‫זאת ועוד‪ ,‬חיוני להדגיש כי מבחינה תרבותית‪ ,‬חברתית‪ ,‬פוליטית וכלכלית‪ ,‬העם‬
‫היהודי מפוצל עכשיו ורב־פנים (הטרוגני)‪ ,‬וקשה לזהות בו אחדות דומיננטית או‬
‫זרם מרכזי שיוכל לשמש בסיס לתמורה יצירתית משמעותית‪ ,‬שתביא לפריחה‬
‫ולשגשוג תרבותי שתהיה להם השפעה ניכרת על עמים ולאומים אחרים‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬רבים מחברי הישות היהודית נוהגים‪ ,‬כביכול‪ ,‬אך ורק על פי עקרונות‬
‫מוסר וצדק "יהודיים" מסורתיים טהורים‪ .‬הניסיון לטעון שבגלל מהותה הייחודית‬
‫כביכול של היהדות‪ ,‬אין מקום לטפח ערכים סטנדרטיים המקובלים על ידי בני‬
‫לאומים "נורמליים" אחרים הוא‪ ,‬כמובן‪ ,‬לגיטימי‪ ,‬אבל חשוב שקודם כל‪ ,‬יוחזרו‬
‫על מכונם ערכים ויעדים סטנדרטיים‪ ,‬כמו שלטון החוק‪ ,‬הימנעות משחיתות‪,‬‬
‫כיבוד הזולת‪ ,‬חופש הפרט ויחס חיובי לנושאי איכות הסביבה ‪ -‬שהפכו להיות‬
‫זרים לחלק מהישראלים‪ ,‬המהווים‪ ,‬שוב אך ורק כביכול‪ ,‬את המרכז התרבותי‬
‫החשוב ביותר של היהדות‪.‬‬
‫יהודים רבים בתפוצה הפכו לצרכנים של התרבות הכללית‪ ,‬ולא ליצרנים של‬
‫תרבות מקורית‪ .‬ואם יהודים בתפוצה משתתפים בהתפתחות התרבות הכללית‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪55‬‬
‫העכשווית‪ ,‬הרי שתרומתם של הישראלים לתהליך זה היא מועטה‪ .‬ובכן‪ ,‬אם העם‬
‫היהודי‪ ,‬כולל התפוצה היהודית‪ ,‬אינו מהווה עתה "יצרן" בולט של תרבות חדשה‪,‬‬
‫מה כן מאפיין אותו‪ ,‬ובייחוד את מרכיב התפוצה שבו? כיוון שהתשובה הניתנת‬
‫במאמר זה היא כי‪ ,‬כמו תפוצות אחרות‪ ,‬גם התפוצה היהודית איננה ייחודית‬
‫מהבחינות התרבותית‪ ,‬חברתית‪ ,‬פוליטית וכלכלית‪ ,‬יש צורך תחילה להבין את‬
‫(‪)7‬‬
‫מהות התפוצות בכלל‪ ,‬ואת הקשר של מאפייניהן עם התפוצה היהודית‪.‬‬
‫השינויים במאפייני התפוצה היהודית‬
‫שיש להם השפעה על יחסה לישראל‬
‫אין ספק כי לתפוצה היהודית יש מאפיינים מיוחדים‪ ,‬אבל לא ייחודיים‪ ,‬כמו‪ :‬גיל‬
‫היסטורי מופלג; יכולת קיום מוכחת בתנאים סביבתיים קשים מאוד; היסטוריה‬
‫טראומתית מאין כמוה‪ ,‬כולל רדיפות‪ ,‬התנכלויות והרג‪ ,‬ובייחוד השואה; דרגת‬
‫סולידריות גבוהה בין חברי הליבה ו"הגרעינים הקשים" בה; דפוסי ארגון‬
‫מסורתיים מפותחים (ויש הטוענים שאלה הם דפוסים קפואים מבחינה מבנית‬
‫ומקובעים מבחינת הפעילויות); סיוע להקמת מדינת הלאום‪ ,‬ישראל‪ ,‬בארץ־‬
‫ישראל‪ ,‬סיוע רב לבניין המדינה ולחיזוקה‪ ,‬ותנועת שיבה (עלייה) לישראל‪.‬‬
‫אין צורך בבחינה פורמלית מפורטת של אפשרות החלת כל רכיבי הפרופיל הכללי‬
‫של התפוצות‪ ,‬כדי לקבוע בצורה חד־משמעית כי התפוצה היהודית היא בעלת‬
‫פרופיל הדומה מאוד לזה של כל יתר התפוצות האתנו־לאומיות‪ ,‬הקלאסיות‪,‬‬
‫וכמו רבים מחברי תפוצות אלה‪ ,‬גם יהודים די רבים מצליחים לשמור על זהותם‬
‫(‪)8‬‬
‫האתנו־לאומית־דתית‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬בשלב זה של הדיון אפשר להציע הערכה ריאלית לגבי השינויים‬
‫החשובים במצבה העכשווי של התפוצה היהודית‪ ,‬שתשמש כבסיס להערכות‬
‫בדבר כיווני התפתחותה העתידיים והשפעותיהם על יחסיה עם ישראל‪.‬‬
‫א‪ .‬התחום הדמוגרפי‬
‫למרות קביעות פסימיות בדבר היעלמותן של כמה מהקהילות היהודיות הקיימות‬
‫היום‪ ,‬ובעקבות זאת בדבר חיסולה של "מסה (דמוגרפית) קריטית מינימלית"‬
‫(שאיש אינו יכול לומר מהי‪ ,‬מכיוון שיש הרבה תפוצות אתנו־לאומיות זעירות‬
‫המתקיימות בכבוד) של התפוצה‪ ,‬אין ספק כי כמו בעבר‪ ,‬יישמרו "ליבות" או‬
‫"גרעינים קשים" של רוב הקהילות היהודיות הקיימות עתה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬גם‬
‫‪56‬‬
‫גבי שפר‬
‫בקהילות שנראה כאילו התחסלו או שהן מתחסלות‪ ,‬נותרים גרעינים כאלה‪.‬‬
‫המדובר הוא בקהילות יהודיות בדרום אמריקה‪ ,‬דרום אפריקה‪ ,‬ובמדינות ברית־‬
‫המועצות לשעבר‪.‬‬
‫יחד עם זאת‪ ,‬בראשית המאה העשרים ואחת‪ ,‬משתנים מקומות הריכוז של יהודי‬
‫התפוצה‪ .‬חשוב להדגיש כי יש כמה מדינות שנראה היה כי מספר היהודים בהן‬
‫קטֵן והולך‪ ,‬ולמעשה מספרם הולך וגדל‪ .‬מדובר‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬באוסטרליה‪ ,‬גרמניה‬
‫ופולין‪ ,‬ובמידה מועטה גם בספרד‪ .‬זאת‪ ,‬בגלל הגירה של יהודים מישראל‬
‫ומקהילות יהודיות אחרות‪ ,‬למשל מדרום אמריקה‪.‬‬
‫צעירים מגלים פחות עניין בישראל‬
‫ישנם תהליכים דמוגרפיים נוספים שהם בעלי השפעה על יחסה של התפוצה‬
‫לישראל‪ :‬רוב היהודים חיים במדינות ליברליות שבהן קיימות אפשרויות של‬
‫טמיעה והשתלבות מוחלטת וחלקית בחברות המקומיות; הם חיים‪ ,‬ברובם‪ ,‬בערים‬
‫גדולות המשפיעות על אורח החיים המעוצב על ידי הפרטים ומשפחותיהם;‬
‫רובם בעלי השכלה תיכונית ואקדמית ועוסקים במקצועות אקדמיים‪ ,‬טכניים‬
‫וכלכליים‪ ,‬הכרוכים בהשקעת משאבים‪ ,‬בהתמקדות באינטרסים ובקידום אישי‪.‬‬
‫סקרים רבים מעידים כי בני דור הביניים‪ ,‬ובמידה מסוימת גם הצעירים‪ ,‬מגלים‬
‫פחות עניין בישראל‪ ,‬או שאינם רואים אותה כמרכז העם היהודי‪.‬‬
‫ב‪ .‬שינויים בדפוסי הזהות וההזדהות‬
‫הזהות וההזדהות של רבים מיהודי הליבה נעשית רבת־פנים יותר‪ ,‬משהייתה‬
‫עד אמצע המאה העשרים‪ .‬כך התגברה הדגשת האלמנטים האתניים־לאומיים־‬
‫קהילתיים בזהותם של יהודים רבים; יהודים רבים טוענים עתה שזהותם והזדהותם‬
‫עם הלאום היא בעלת אופי תרבותי אינדיווידואלי ולאו דווקא קהילתי; כתוצאה‬
‫מתהליכי חילון נמשכים‪ ,‬המושפעים מנטיות כלליות ברוב החברות המארחות‬
‫ וזאת‪ ,‬כתוצאה מהלגיטימציה הגוברת של הקבוצות והתפוצות האתנו־‬‫לאומיות במדינות המארחות‪ ,‬ומרתיעה מפני האורתודוקסיה הדתית והחרדית‬
‫בתפוצה ‪ -‬יש גידול לא מבוטל במספר היהודים המפחיתים מחשיבות האלמנט‬
‫הדתי ביהדות ומדגישים את האלמנט האתני של זהותם‪ .‬מתרחשים גם שינויים‬
‫במעמד המשפחה (במידה מסוימת חל פיחות בחשיבות המשפחות המורחבות)‪,‬‬
‫ובקביעת הזהות וההזדהות של יהודים רבים‪ ,‬ולפיכך מתחזקת הנטייה לטמיעה‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪57‬‬
‫או להשתלבות בדרגות שונות בחברות שבמדינות המארחות‪ .‬המסקנה היא כי‬
‫אם הקהילות היהודיות מבקשות להבטיח את ההמשכיות שלהן‪ ,‬וישראל מבקשת‬
‫להבטיח את המשך הקשרים עם חוגים רחבים בתפוצה‪ ,‬יש צורך לקבל את הנטייה‬
‫הזו‪ ,‬להכיר בה בגלוי ולא להילחם בה‪.‬‬
‫ג‪ .‬היערכות חדשה של הקהילות בתפוצה‬
‫השינויים במיקום יהודים רבים כתוצאה ממעבר בין מדינות מארחות‪ ,‬ובתוך‬
‫מדינות מארחות‪ ,‬בייחוד בארצות־הברית‪ ,‬גורם לפיזורן מחדש של הקהילות‬
‫במדינות המארחות‪ .‬מצב זה מחייב היערכות מחודשת של הפרטים‪ ,‬המשפחות‪,‬‬
‫הקבוצות והארגונים המקומיים והארציים‪ ,‬מתוך כוונה ליצור קהילות חדשות‬
‫ולחזק קהילות נחלשות‪ .‬השינויים האלה משפיעים‪ ,‬כמובן‪ ,‬גם על הצורך‬
‫בהשקעות חדשות‪ ,‬לא מעטות‪ ,‬של משאבים הדרושים לפיתוח הקהילות‬
‫החדשות והמתחדשות‪ .‬גם לדברים האלה יש השפעה על הקשר בין יהודי‬
‫התפוצה וישראל ‪ -‬תשומת הלב וההשקעות הכספיות נתונים‪ ,‬במידה רבה יותר‪,‬‬
‫לקהילות היהודיות בתפוצה‪ ,‬ובמידה פחות מזו לישראל (כך‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬ההשקעות‬
‫בסוכנות היהודית פחתו במידה רבה)‪.‬‬
‫"מולדת" ולא "גולה"‬
‫ד‪ .‬השינויים בעוצמת הקהילות השונות בתפוצה‬
‫חל פיחות במספר החברים הרשומים והפעילים בקהילות היהודיות; חלו וחלים‬
‫שינויים במאפיינים החברתיים והכלכליים המסורתיים של החברים בקהילות;‬
‫ישנה כעת נכונות פחותה‪ ,‬כולל של יהודי הליבה ועל אחת כמה וכמה של יהודים‬
‫המשולבים במידה זו או אחרת בחברות במדינות המארחות‪ ,‬להשתתף באופן‬
‫פעיל בחיי הקהילות השונות ולהיות מעורבים בענייני העם היהודי כולו ומדינת‬
‫ישראל‪ ,‬פרט לזמנים שבהם קהילות יהודיות וישראל נתונים בסכנות ברורות‪.‬‬
‫ה‪ .‬חיים "בגולה"?‬
‫הרוב המכריע של יהודי התפוצה אינם רואים את עצמם כמי שחיים בגולה‪.‬‬
‫התחושה והתפיסה של יהודים אלה היא של חיים בתפוצה מרצון ומכוח‬
‫ההתמד‪ .‬המדינות המארחות נראות כ"מולדת" העכשווית שלהם‪ .‬השפעות‬
‫תפיסה זו ניכרות בתביעה לשינויים מהותיים בארגונים‪ ,‬כמו הסוכנות היהודית‪,‬‬
‫‪58‬‬
‫גבי שפר‬
‫התנועה הציונית‪ ,‬להפחתת העברת כספים לישראל וכיו"ב‪ .‬תפיסה זו משפיעה‬
‫על האסטרטגיות והטקטיקות בדבר המשך קיומן של קהילות התפוצה במדינות‬
‫המארחות שלהן‪ .‬חברי קהילות רבות מדגישים את הצורך בהמשכיות של קיום‬
‫התפוצות ובחיזוקן‪ ,‬ומצד שני מדגישים את הצורך בהפחתת התלות והקשרים‬
‫עם ישראל‪.‬‬
‫ו‪ .‬השפעות הגלובליזציה‬
‫התהליכים המואצים של הגלובליזציה‪ ,‬הליברליזציה והדמוקרטיזציה במדינות‬
‫המארחות משפיעים על זהות יהודי התפוצה וגם על אופי חייהם וקשריהם‬
‫עם ישראל‪ .‬נכון‪ ,‬שבתחום זה יש שתי התפתחויות מנוגדות‪ :‬מצד אחד‪ ,‬יהודי‬
‫התפוצה נהנים מחיים בטוחים ונוחים יותר במדינות מארחות דמוקרטיות‬
‫וליברליות במערב‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬חלה בהן‪ ,‬לאחרונה‪ ,‬התגברות של נטיות‬
‫אנטישמיות והתנגשויות משמעותיות עם חברי תפוצות מוסלמיות וערביות‪.‬‬
‫התוצאה מכך היא שבקרב קבוצות גדולות בתפוצה שוררת מבוכה באשר לאופי‬
‫ההזדהות עם הלאום היהודי ועם ישראל וכן באשר להפגנה פומבית של הזהות‬
‫היהודית וחברּות בקהילות התפוצה‪ .‬נטיות אלה מפחיתות את יכולתה של‬
‫ישראל להסתמך על קבוצות שונות בתפוצה‪.‬‬
‫ז‪ .‬ההיבט הארגוני‬
‫התפוצה היהודית‪ ,‬כמו תפוצות מודרניות אחרות‪ ,‬הייתה‪ ,‬ובמידה רבה עדיין‪,‬‬
‫מאורגנת היטב‪ .‬כמו ארגוני תפוצות אחרות‪ ,‬גם הארגונים היהודיים פועלים‬
‫בארצות המארחות במישור המקומי‪ ,‬במישור הבין־קהילתי ובמישור הבין־‬
‫מדינתי‪ .‬אולם לגבי היחסים בין התפוצה לישראל‪ ,‬אין מקום להקמת ארגונים‬
‫יהודיים חדשים‪ ,‬כיוון שמספר הארגונים הקיימים והפועלים הוא גדול למדי‪.‬‬
‫הבעיות בתחום זה מצויות בהיבטים אחרים‪ :‬לעתים קיימת כפילות ותחרות‬
‫חסרת תועלת בפעולתם של הארגונים השונים‪ .‬בעיה אחרת היא שכל הארגונים‬
‫היהודיים המסורתיים‪ ,‬כולל אלה שמרכזיהם בישראל‪ ,‬ו"מקצוענים" שולטים‬
‫בהם‪ ,‬גורמים לתחושת ניכור מצד יהודים מבוגרים ובייחוד צעירים‪ ,‬המבקשים‬
‫להתרחק ככל שיוכלו מארגונים בלתי דמוקרטיים שאינם נענים לדפוסי החשיבה‪,‬‬
‫ההתנהגות והקשרים שלהם‪ .‬הדבר השפיע ומשפיע על היחס לארגונים יהודיים‬
‫היסטוריים‪ ,‬כולל התנועה הציונית והסוכנות היהודית (שכאמור‪ ,‬מימונם‬
‫ממקורות בתפוצה נפגע מאוד)‪.‬‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪59‬‬
‫ח‪ .‬חשיבות אמצעי התקשורת האלקטרוניים והשפעתם‬
‫גם בתחום זה‪ ,‬כמו בתחומים אחרים‪ ,‬התפוצה היהודית הפגינה מודעות ואפילו‬
‫חלוציות‪ .‬כך‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬מצויות עתה רשתות תקשורת יהודיות מדינתיות ועל־‬
‫מדינתיות רבות ומפותחות להפליא‪ .‬הווה אומר‪ ,‬אין מחסור באמצעי תקשורת‬
‫מתוחכמים‪ ,‬הבעיה היא במשאבים ובמסרים המועברים ברשתות האלה‪,‬‬
‫ובייחוד בידיעות על המצב התרבותי‪ ,‬החברתי‪ ,‬הפוליטי והפנימי בישראל‪ .‬כיוון‬
‫שהמקצוענים והארגונים המסורתיים שולטים בכיפה ‪ -‬גם באמצעי התקשורת‬
‫היהודית וכן ברשתות התקשורת היהודית ‪ -‬הרי שגם במסרים ובמשאבים אין‬
‫חידושים רבים או בשורה בדבר פריחה תרבותית יהודית ספציפית שיכולה‬
‫להביא לחיזוק הקשרים עם ישראל‪.‬‬
‫הפער בין הצהרות לבין סדרי עדיפויות‬
‫כאשר בוחנים לאשורם את היחסים בין ישראל והישראלים‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬והתפוצה‬
‫היהודית‪ ,‬מצד שני‪ )9(,‬ובייחוד את מדיניות ממשלות ישראל לדורותיהן כלפי‬
‫תפוצה זו‪ ,‬מתברר כי העמימות ואי הבהירות עולות על העובדות הנהירות (כאן‬
‫ראוי לציין‪ ,‬כי להוציא התייחסויות מעטות לסוגיה זו‪ ,‬אין‪ ,‬למעשה‪ ,‬ניתוח מעמיק‬
‫של היבט זה במדיניותן של ממשלות ישראל)‪ .‬אבל גם ללא מחקר מעמיק ברור‬
‫כי ישראלים רבים‪ ,‬ובכללם פוליטיקאים‪ ,‬אנשי ציבור ואפילו אנשי אקדמיה‪,‬‬
‫שילמו ועדיין משלמים מס שפתיים בלבד לגבי חשיבותם הקיומית של הקשרים‬
‫בין ישראל לתפוצה ולגבי השותפות האמיתית בין ישראל והתפוצה‪ .‬יתר על כן‪,‬‬
‫הרוב המכריע של הישראלים‪ ,‬כולל הפוליטיקאים והבירוקרטים‪ ,‬אינו יודע‪ ,‬או‬
‫יודע מעט מאוד‪ ,‬על מהותה של התפוצה‪ ,‬על הנעשה בה‪ ,‬על הבעיות הניצבות‬
‫בפניה‪ ,‬על יחסה לישראל וכיו"ב‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬מאז הקמת מדינת ישראל היה‪ ,‬ועדיין קיים‪ ,‬פער גדול בין ההצהרות‬
‫הרמות של רבים מהקברניטים הישראלים בדבר חשיבות הקשר בין ישראל‬
‫והתפוצה‪ ,‬מחד גיסא‪ ,‬ובין סדרי העדיפות של מדינת ישראל‪ ,‬שהולידו את‬
‫המדיניות הישראלית המעשית כלפיה‪ ,‬מאידך גיסא‪ .‬יחסם של רוב הישראלים‬
‫לתפוצה הוא יחס של התעלמות‪ ,‬או של הפחתת חשיבותה להמשך קיום הלאום‬
‫היהודי בעולם‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬במשך כל התקופה הזו‪ ,‬האינטרסים של העם היהודי כולו לא זכו למקום‬
‫מכובד בסדר העדיפות של ראשי הממשלה בישראל‪ ,‬ובכללם בן־גוריון‪ ,‬בגין‪ ,‬רבין‪,‬‬
‫‪60‬‬
‫גבי שפר‬
‫שמיר‪ ,‬נתניהו וברק‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ממשלות ישראל לא גיבשו אסטרטגיה ברורה בדבר‬
‫היחסים החיוניים עם התפוצה היהודית‪ ,‬ולכן‪ ,‬מדיניות זו הייתה אופורטוניסטית‬
‫והשתנתה תדירות‪ .‬יחסי ישראל והתפוצה התנהלו בעיקר על ידי פוליטיקאים‬
‫זוטרים יחסית‪ ,‬ביורוקרטים ו"מקצוענים" במנגנון של הסוכנות היהודית‪ ,‬ובמידה‬
‫מעטה על ידי נציגי ממשלות ישראל‪ .‬עמדותיהם של רבים מאלה נקבעו‪ ,‬ועדיין‬
‫נקבעות‪ ,‬על ידי נטיות אישיות סובייקטיביות‪ ,‬אינטרסים מפלגתיים ואישיים‪,‬‬
‫דימויים בלתי בדוקים וקריאה מוטעית של המציאות בתפוצה‪.‬‬
‫ניסיון להעריך מחדש את מרכזיותה של ישראל‬
‫לכן‪ ,‬לא מפליא כי במשך שישים השנים האחרונות‪ ,‬מערכת היחסים בין ישראל‬
‫והתפוצה עברה כמה גלגולים‪ .‬התקופה הראשונה (‪ )1973-1948‬הייתה "תקופת‬
‫האמביוולנטיות" של שני הצדדים‪ .‬בעקבות מלחמת יום הכיפורים‪ ,‬ב־‪ ,1973‬נוצר‬
‫מפנה בתחום יחסי החוץ של ישראל‪ .‬מלחמה עגומה זו סימנה את ראשיתה של‬
‫התקופה השנייה‪ ,‬בה חל תהליך של פיחות משמעותי במעמדה של מדינת ישראל‬
‫בקרב העם היהודי‪ ,‬ופנייתן של קהילות שונות בתפוצה מישראל והלאה‪ .‬את‬
‫התקופה השלישית‪ ,‬שבה אנו מצויים עתה‪ ,‬אפשר לאפיין כ"תקופת התפכחות"‪,‬‬
‫בעיקר של התפוצה היהודית‪ .‬ברור כי גם בקרב פוליטיקאים ומקצוענים בישראל‬
‫חלה התפכחות מסוימת לגבי מעמדה של ישראל ויכולתה להמשיך לכוון‬
‫ולשנות‪ ,‬על פי רצונה‪ ,‬את מערכת היחסים עם התפוצה‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬לא חל‬
‫שינוי מבחינת הפער בין הצהרות רמות בדבר חשיבות התפוצה‪ ,‬לבין מדיניות‬
‫ישראלוצנטרית מובהקת‪.‬‬
‫בשנים האחרונות‪ ,‬נעשה ניסיון על ידי יהודים רבים בתפוצה להעריך מחדש‬
‫את מרכזיותה של ישראל בעם היהודי‪ ,‬יכולתה לתרום להמשך קיומו‪ ,‬וכן את‬
‫הצרכים הדחופים ביותר של התפוצה‪ .‬המסקנות שרבים בתפוצה היהודית‬
‫מסיקים‪ ,‬כתוצאה מתמורות אלה‪ ,‬הן שקיים חלל בהוויית העם היהודי‪ .‬להערכה‬
‫זו תורמות פרשיות שונות שהתרחשו‪ ,‬בעת האחרונה‪ ,‬כמו פרשת פולארד‪ ,‬פרשת‬
‫חוקי הגיור‪ ,‬המשברים בתהליך השלום‪ ,‬וכל המשתמע מדברים אלה ומדברים‬
‫נוספים לגבי קשרי התפוצה וישראל‪.‬‬
‫ההתרחקות בין ישראל לתפוצה ניכרת היטב בעת שבוחנים כמה אינדיקטורים‬
‫כמותיים‪ :‬לדוגמה‪ ,‬מספר התיירים היהודים הבאים לביקור בישראל לא גדל ‪-‬‬
‫לפי סקר אחד ‪ 55%‬מיהודי אמריקה לא ביקרו כלל בישראל‪ 21% ,‬ביקרו פעם‬
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫‪61‬‬
‫אחת‪ ,‬ורק ‪ 23%‬ביקרו בישראל יותר מפעם אחת; החלק היחסי של התרומות‬
‫המופנות לישראל ‪ -‬ובייחוד לארגונים היהודיים כמו התנועה הציונית‪ ,‬הסוכנות‬
‫היהודית‪ ,‬קרן קיימת והדסה‪ ,‬פחת באופן משמעותי‪ ,‬ולעומת זאת‪ ,‬עלה חלקם‬
‫היחסי של המשאבים הכספיים המופנים לצרכים הפנימיים של התפוצה היהודית‬
‫ שגם היא מתנסית בתהליכי שינוי מהותיים‪ ,‬שנסקרו לעיל במאמר זה ‪ -‬מחד‬‫גיסא‪ ,‬ולארגונים חברתיים ישראליים‪ ,‬מאידך גיסא; חל פיחות במידת העניין‬
‫במה שמתרחש בישראל‪ ,‬המשתקפת במספר המשתתפים בהרצאות ובסמינרים‬
‫על נושאים ישראליים; אין גידול משמעותי במספר הסטודנטים היהודים‬
‫הבאים ללמוד באוניברסיטאות בישראל; אין גידול בעלייה לישראל מהמערב;‬
‫הסקרים על מידת המחויבות והקרבה של יהודי התפוצה לישראל מעידים על‬
‫פיחות הדרגתי גדל והולך ‪ 31% -‬מיהודי ארצות־הברית מצהירים שהם קרובים‬
‫מאוד לישראל‪ 37% ,‬מצהירים כי הם די קרובים לישראל‪ 24% ,‬מצהירים כי הם‬
‫די רחוקים מישראל‪ ,‬ו־‪ 8%‬מצהירים כי הם רחוקים מאוד מישראל‪ .‬בתשובה‬
‫לשאלה‪" :‬האם התמיכה בישראל חשובה כמרכיב של היותך יהודי?" ענו ‪38.7%‬‬
‫כי הם מסכימים לחלוטין‪ 31.9% ,‬מסכימים בערך‪ 12.5% ,‬דוחים בערך‪14.5% ,‬‬
‫דוחים לחלוטין‪.‬‬
‫המסקנה‪ :‬בגין השינויים החלים גם בתפוצה וגם בישראל‪ ,‬הולך וגובר תהליך‬
‫התרחקותם של פרטים רבים‪ ,‬קבוצות וארגונים יהודיים בתפוצה היהודית ‪-‬‬
‫מישראל‪ .‬לא נראה כי הוסקו מלוא המסקנות מהתפתחות זו‪ ,‬ולאור הדשדוש‬
‫התרבותי‪ ,‬החברתי והפוליטי בישראל‪ ,‬קרוב לוודאי כי תהליך זה יימשך גם‬
‫בעתיד‪ .‬מסקנה זו מקבלת יתר תוקף על רקע חוסר העניין הבסיסי של רוב‬
‫הישראלים בנעשה בתפוצה‪.‬‬
‫הסיכוי לשינוי‬
‫הקשיים בדבר האפשרות המעשית של תכנון או קביעת מדיניות בנושאים‬
‫חברתיים‪ ,‬פוליטיים ואפילו כלכליים על ידי גופים מרכזיים בעבור קולקטיבים‬
‫חברתיים גדולים כמו "מדינות־לאום"‪ ,‬או לאומים‪ ,‬מוכרים היטב מזה זמן רב‪ .‬על‬
‫אחת כמה וכמה קשה לתכנן מדיניות עבור תפוצה‪ ,‬כמו התפוצה היהודית‪ ,‬שחבריה‬
‫חיים במדינות מארחות רבות שבהן שוררים תנאים שונים‪ :‬ההטרוגניות הרבה‬
‫והפלורליזם היהודי‪ ,‬האסרטיביות הרבה של כל אחת מהתפוצות‪ ,‬ההטרוגניות‬
‫הרבה בתוך הקהילות השונות‪ ,‬קבלת הרעיונות בדבר אוטונומיה של הפרטים‬
‫‪62‬‬
‫גבי שפר‬
‫והפיכת המדיניות של ישראל לבלתי קבילה ולבלתי אפשרית מראש‪ .‬נהפוך הוא‪:‬‬
‫לדעתי‪ ,‬הדבר יביא רק לניכור של אנשים צעירים רבים בתפוצה ‪ -‬מישראל‪.‬‬
‫הרעיונות לתכנון מרכזי מישראל יידחו מפני שני טעמים נוספים‪ :‬ראשית‪ ,‬כדי‬
‫שלא לעורר מחדש את הסכנה הטמונה בפרוטוקולים של זקני ציון‪ ,‬זאת‪ ,‬בייחוד‬
‫כיוון שבאווירה העכשווית של התעוררות האנטישמיות ושנאת הזרים‪ ,‬ייזהרו‬
‫יהודי התפוצה משנה זהירות מיצירת הרושם שקיימת‪ ,‬כביכול‪ ,‬ממשלה יהודית‬
‫עולמית שמקום מושבה הוא בירושלים‪ ,‬הקובעת מדיניות ומכוונת את פעולות‬
‫התפוצה בארצות מושבה השונות‪.‬‬
‫שנית‪ ,‬רעיונות ותכניות בדבר מדיניות דמוגרפית של העם היהודי‪ ,‬המכוונת‬
‫להגברת שיעורי פריון‪ ,‬לפעולה נמרצת לנישואין בין יהודים‪ ,‬לתביעה לגיור של בני‬
‫זוג שאינם יהודים הלכה למעשה‪ ,‬ולתביעה להגירה רבה יותר של יהודים לישראל‬
‫ מזכירים רעיונות בדבר "טוהר הגזע" ואקסקלוסיביות אתנית־לאומית‪ ,‬וכן‬‫רעיונות בדבר יצירת "אליטה מדינאית" יהודית ‪ -‬המזכירה אף היא את תפיסת‬
‫"זקני ציון"‪ .‬רעיונות בדבר הכוונת "עיקר הפעולה של התפוצה למען מדינת‬
‫ישראל"‪ ,‬וכיוצא באלה רעיונות מסורתיים משוחזרים‪ ,‬יידחו כיוון שהם עומדים‬
‫בסתירה מוחלטת להלכי הרוח המקובלים‪ ,‬היום‪ ,‬על רוב היהודים המזדהים‪ ,‬וכן‬
‫על רוב "היהודים השוליים"‪ ,‬שאותם רוצים לקרב מחדש ליהדות ולעם‪.‬‬
‫דומה‪ ,‬כי המסקנה המתבקשת היא חד־משמעית‪ :‬אין אפשרות לקבוע מדיניות‬
‫כוללת לעם היהודי המכוונת מירושלים‪ ,‬שממילא אינה מוכרת כמרכז העם‬
‫היהודי‪ .‬כדי לתקן את המצב העכשווי‪ ,‬המאופיין בעיקר על ידי תהליכי התרחקות‬
‫בין ישראל והתפוצה‪ ,‬יש צורך שגם בישראל תחול התפכחות מלאה לגבי מעמדה‬
‫הבעייתי בעם היהודי‪ .‬הבנה מלאה של מצב התפוצה ויחסיה עם ישראל‪ ,‬מתוך‬
‫פרספקטיבה השוואתית של חקר התפוצות האתנו־לאומיות‪ ,‬תוכל‪ ,‬אולי‪ ,‬ליצור‬
‫את הרקע הדרוש לתפיסה מתקנת‪ ,‬ואולי גם לצעדים מתקנים‪.‬‬
‫מכל מקום‪ ,‬נראה כי התסריט הריאלי הוא שההתפתחות העתידית תעוגן‬
‫בתביעה בלתי פורמלית של קהילות רבות בתפוצה לאוטונומיה מלאה מבחינת‬
‫המחויבות לישראל ולפעולה בעבורה‪ ,‬ובמקביל‪ ,‬ליצירת דפוסי יחסים והסדרים‪,‬‬
‫כעין יחסים והסדרים פדרטיביים רופפים (בהמשך למצב השורר בלאו הכי‪ ,‬עתה‪,‬‬
‫ביחסי ישראל והתפוצה)‪ ,‬וכל זאת‪ ,‬במקום המצב שבו יש עדיין כאלה המבקשים‬
‫להציג את ישראל כמרכז העם היהודי ומנסים לפעול למימוש תפיסה זו‪.‬‬
‫ראייה מפוכחת של המצב פירושה שבמקום להשקיע מאמצים בכיוון זה‪ ,‬יש צורך‬
‫להכיר בכיוונים שכבר התגבשו‪ ,‬להטמיע את הבנתם‪ ,‬ולחפש דפוסים חדשים‬
‫לשיח בין שווים בדבר העתיד הלוט בערפל של העם היהודי ‪ -‬ושל יחסי ישראל‬
63
‫האם התפוצה מתרחקת מישראל‬
‫ החברתיים והפוליטיים של‬,‫ מבחינת המרכיבים התרבותיים‬- ‫ כאמור‬,‫והתפוצה‬
.‫הזהות היהודית ושל היחסים בין חלקי העם‬
:‫הערות‬
1. See for examples, DellaPergolla, Sergio, Alternative Futures of the Jewish People.
Jerusalem: The Jewish People Policy Planning Institute, 2005; Rebhun, Uzi, The
Jewish Diaspora in America, in Eherlich, A. (ed.) Encyclopedia of the Jewish
Diaspora, Santa Barbara: California, 2009, Vol. 2, 571‫־‬592; Rawidowic, Simon,
"State of Israel. The Jewish Diaspora and Continuity" in B. Ravid (ed.) Essays
on the Ever Dying People, MA; Waltham, 1988; Cohen, S. and Wertheimer, J.
"whatever Happened to the Jewish People?" Commentary, 121. 2006.
.1999 ,‫ ידיעות אחרונות‬:‫ תל אביב‬,‫ מותו של הדוד מאמריקה‬.'‫ י‬,‫ ביילין‬:‫ ראו לדוגמה‬.2
;1997, ‫ ירושלים‬,‫ הוצאת הספרייה הציונית‬,‫ חידוש הציונות‬.'‫ י‬,‫ דרור‬:‫ ראו לדוגמה‬.3
,‫ ירושלים‬,‫ המועצה הציונית‬,‫ אריגת עתיד יהודי־ציוני למדינת ישראל‬.'‫ י‬,‫דרור‬
;1999
Dror, Y. Diaspora‫־‬Israel Relations: A long Term Perspective, in Israel Studies, vol.
17. no. 2. summer 2012, pp. 86‫־‬91.
4. See the following examples Sheffer ,G, "A New Field of Study :Modern Diasporas
in International Relations ",in :Sheffer ,G. (ed.) "Modern Diasporas in International
Relations" Croom Helm ,London 1986; Anthias, F. "Evaluating Diasporas: Beyond
Ethnicity, Socilogy, 32, 1998, pp. 557‫־‬580; Basch L.,Blane, C., and Schiller, N.,
Toward a Transnational Perspective on Migration: Race, Class, ethnucuty and
Nationalism Reconsidered, NY, NY Academy of Sceince, 1992; Braziel, J., and
Mnnur, A., Theorizing Diaspora: A Reader, Oxford: Blackwell. 2003; Brubaker,
R. "The 'Diaspora' Diaspora", Ethnic and Racial Studies, 28, 2005, pp. 1‫־‬19;
Cohen, R., Global Diasporas, London: UCLP, 1997; Waltraud, K., Toloyan, K.,
and Alfonso. C., eds. Diaspora, Identity and Religion, New Directions in Theory
and Research, NY: Routledge, 2004; Safran, W., "Diasporas in Modern Societies:
Myths of Homeland and Return" Diaspora, 1, 1991. pp. 83‫־‬99 ; Sheffer, G.,
Diaspora Politics: At Home Abroad, Cambridge: Cambridge University Press,
2006; Baubcok , R., and Faist T., eds. Diasporas and Transnationalism, 2010.
5. Gleason, P., "Identifying Identity: A Semantic History," Journal of American
History, 69, 1983, pp. 910‫־‬31; Hall, S., "Cultural Identity and Diaspora" in
Rutherford, J., (ed.) Identity, Community Culture Difference, London: Lawrence
and Wishart, 1990, pp. 37‫־‬222; Vijai, A., (ed). Diaspora, Memory and Identity: A
64
‫גבי שפר‬
Search for Home, Toronto: Toronto University Press, 2006; Waltraud, K., Toloyan,
K., and Alfonso. C., eds. Diaspora, Identity and Religion, New Directions in
Theory and Research, NY: Routledge, 2004.
6. Anderson. B., Imagined Communities, London: Verso, 1991; Hall, S., "Cultural
Identity and Diaspora". in Williams, Patrick & Laura Chrisman (eds.) Colonial
Discourse & Postcolonial Theory: A Reader. Harvester Whaeatsheaf, 1993.
:‫ למשל‬,‫ ראו‬.‫ הפרופיל מבוסס על הפרסומים השונים שלי‬.7
Sheffer, G., "A New Field of Study: Modern Diasporas in International Politics"
in Sheffer., ed. Modern Diasporas in International Politics, New York: St.
Martin's 1986, pp. 1‫־‬15; Sheffer, G., "Wither the Study of Ethnic Diasporas?
Some Theoretical, Definitional Analytical and Comparative Considerations" in
Prevalakis, G., (ed.) The Networks of Diasporas, Nicosia: Cyprus Research Center,
1996, pp. 37‫־‬49` Sheffer, G., Diaspora Politics: At Home Abroad, Cambridge:
Cambridge University Press. 2006, pp. 65‫־‬99.
:‫ על ההיבט ההשוואתי ראו לדוגמה‬.8
Sheffer ,G., "Israel‫־‬Diaspora Relations in a Comparative ,Perspective," in :Barnett
,M., (ed.) Israel in Comparative Perspective. Albany: SUNY Press.1996, 53‫־‬84; - "Is
the Jewish Diaspora Unique? Reflections on Diaspora's Current Situation" in: Israel
Studies, Special Issue, vol. 10, number 1, Spring 2005. pp. 1‫־‬35. "A homeland and
its diaspora: the case of Israel‫־‬Jewish Diaspora relations" in Ethnopolitics, 9.3‫־‬4,
2010, pp. 379‫־‬399. - "A Re‫־‬examination of the Main Theoretical Approaches to
the Study of Diasporas and their Applicability to the Jewish Diaspora" in Ben‫־‬
Rafael, E. and Y. Sternberg, eds. Transnationalism. Diasporas and the Advent of
New (dis)Order" Leiden, 2009, Safran, W., "Comparing Visions of the Nation: The
Role of Ethnicity, Religion and Diaspora Nationalism in Armenian, Jewish and
Sikh Relations to the Homeland." in Young, M., Zuelow, E.,and Srum, A., (eds)
Nationalism in a Global Era: The Persistence of Nations, London: Rutledge, 2007,
pp. 33‫־‬54.
:‫ ראו לדוגמה‬,‫ על ההיבטים הבאים‬.9
Sheffer, G., "Loyalty and Criticism in the Relations Between World Jewry and
Israel" in Israel Studies, vol. 17, No. 2. Summer 2012, pp. 77‫־‬85.
Sheffer, G., “The Israelis and the Jewish Diaspora,” in: U. Rebhun and C. I.
Waxman, eds. Jews in Israel, Boston: The University Press of New England, 2003,
pp. 421‫־‬444; Sheffer, G., "A homeland and its diaspora: the case of Israel‫־‬Jewish
Diaspora relations" in Ethnopolitics, 9.3‫־‬4, 2010, pp. 379‫־‬399.
n
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫__________‬
‫בינוי־אומה ותיקון־הגולה‬
‫דני גוטוויין‬
‫בשלושת העשורים האחרונים‪ ,‬תופסת הביקורת הרב־תרבותית כנגד שלילת־‬
‫הגולה וכור־ההיתוך מקום הולך וגדל בדיון האקדמי בישראל‪ .‬העניין שמעוררת‬
‫ביקורת זו הוא‪ ,‬במידה רבה‪ ,‬תולדה של גורמים חוץ־מחקריים‪ :‬כאחד מגילוייה‬
‫של מהפכת ההפרטה מזינה הרב־תרבותיות ויכוחים רעיוניים ומאבקים פוליטיים‬
‫המעצבים מחדש את דמותה של החברה הישראלית ומסגלים אותה להנחותיו‬
‫של הנאו־ליברליזם‪ ,‬לפירוק מדינת־הרווחה והפרטת שירותיה ול ִמג ְזּור הפוליטי‬
‫והתרבותי‪ .‬הביקורת הרב־תרבותית‪ ,‬שנוסחה כחלק מכתב האשמה הפוסט־‬
‫ציוני ואומצה על־ידי המרכז הישראלי עם התבססות משטר ההפרטה‪ ,‬תיארה‬
‫את שלילת־הגולה כביטוי למהותה הדכאנית של הציונות ואת כור־ההיתוך‬
‫כאמצעי להבטחת שלטונה של תנועת־העבודה כמייצגת היסוד האשכנזי הוותיק‬
‫בישראל‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬הרב־תרבותיות הוצגה כדרך לשחרור קורבנות ההגמוניה‬
‫של תנועת־העבודה ‪ -‬מזרחים‪ ,‬ניצולי־שואה‪ ,‬פלסטינים ואחרים ‪ -‬ולכינון הסדר‬
‫הפוסט־ציוני כחלק משטר־ההפרטה‪.‬‬
‫פרופ' דני גוטוויין מלמד בחוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה‪.‬‬
‫‪66‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫הביקורת הרב־תרבותית של שלילת־הגולה וכור־ההיתוך הפכה למוקד של‬
‫ויכוח ער במחקר האקדמי לא רק בשל תכניה‪ ,‬אלא גם משום שהיא השתמשה‬
‫בשיח הפוסט־מודרני והפוסט־קולוניאלי לניתוח החברה הישראלית‪ .‬כבניין־‬
‫העל של משטר־ההפרטה ניכרה השפעת הפוסט־ציונות גם על חוקרים שדחו‬
‫את ביקורתה‪ ,‬אך אימצו את הנחותיה הנאו־ליברליות כדי לטהר את הציונות‬
‫מן העוולות שייחסה לה הפוסט־ציונות‪ .‬הכפפת הדיון האקדמי למחלוקות‬
‫הפוליטיות הקנתה לטיעונים שהועלו במסגרתן מעמד של הסברים היסטוריים‬
‫והפכה בהדרגה את המחקר לחלק מן הפולמוס הציבורי‪.‬‬
‫שלילת־הגולה וכור־ההיתוך‬
‫להלן‪ ,‬ייטָען כי האופן בו מציגה הביקורת הרב־תרבותית את שלילת־הגולה‬
‫וכור־ההיתוך מנוגד לדרך פעולתם כגורמים היסטוריים; כי הסיבה לביקורת‬
‫אינה האופי הדכאני שלהן ‪ -‬שאינו מתאשר מגילוייהן היסטורית ‪ -‬אלא בשל‬
‫האתוס הקולקטיביסטי העומד בבסיסן; וכי ערעורו של אתוס זה ‪ -‬שהזין את‬
‫הרעיון והמעשה הציוני ואת כינון הממלכתיות ומיסּוד מנגנוניה ‪ -‬כתנאי לפירוק‬
‫מדינת־הרווחה הישראלית‪ ,‬הוא שהנחה את הביקורת הרב־תרבותית כסוכן של‬
‫הפרטת־התודעה‪.‬‬
‫דיון היסטורי בשלילת־הגולה מחייב להבחין בין שני הְקשרים מנוגדים אך משלימים‬
‫שמתוכם רכש המושג את משמעותו כאחד מרעיונות היסוד של התנועה הציונית‪:‬‬
‫בינוי־אומה מכאן ותיקון־הגולה מכאן‪ .‬עקרונית‪ ,‬טענה שלילת־הגולה כי החידלון‬
‫הפוליטי‪ ,‬המבנה המקצועי‪ ,‬היחסים החברתיים‪ ,‬שלטון הדת והניוון התרבותי‬
‫המאפיינים את הגולה מהווים איום קיומי על היהודים כיחידים וכציבור‪ ,‬וכי לא‬
‫ניתן להתמודד עמו אלא על־ידי בינוי־אומה בארץ־ישראל בדרך של כינון שלטון־‬
‫עצמי‪ ,‬חזרה לעבודת־כפיים‪ ,‬בניית חברת מופת ויצירת תרבות עברית ששיאם‬
‫ביצירת "אדם־חדש" ו"יהודי־חדש"‪ .‬ואולם‪ ,‬למעשה‪ ,‬כל עוד הייתה שלילת־הגולה‬
‫כוח היסטורי פעיל‪ ,‬נותרה התפיסה שלפיה פירושה הוא חיסול יזום של הגולה בידי‬
‫היהודים ‪" -‬יציאת־מצרים"‪ ,‬כהגדרתו של הרצל ‪ -‬ובינוי־האומה בארץ־ישראל‪,‬‬
‫בעיקר כעמדה עקרונית‪ ,‬ועד ערב הקמת המדינה יכולתה של התנועה הציונית‬
‫לממש אותה הייתה מוגבלת ביותר‪ .‬ואכן‪ ,‬עד לשנות השלושים‪ ,‬התוכן המעשי‬
‫של שלילת־הגולה הציונית הייתה דווקא התביעה לתיקון חיי היהודים בגולה‬
‫באמצעות פעולה פוליטית‪ ,‬חברתית‪ ,‬חינוכית ותרבותית ‪ -‬שהוגדרה כ"עבודת‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪67‬‬
‫הווה" ‪ -‬כאמצעי לעשיית הציונות לגורם משפיע בחיי הגולה שהייתה תנאי לבינוי־‬
‫האומה בארץ־ישראל‪ .‬תפיסה זו של שלילת־הגולה מצאה ביטוי חוזר בהגדרת‬
‫מטרותיה של הפוליטיקה הציונית‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הניחה ההחלטת הקונגרס הציוני‬
‫הראשון‪ ,‬ב־‪ ,1897‬את היסוד ל"עבודת־ההווה" בקהילות היהודיות בגולה; ועידת‬
‫הלסינגפורס של ציוני רוסיה‪ ,‬ב־‪ ,1906‬תבעה הענקת זכויות אוטונומיות ליהודי‬
‫האימפריה בתחומי הפוליטיקה‪ ,‬המִנהל‪ ,‬החינוך והתרבות; ולאחר מלחמת העולם‬
‫הראשונה היו הציונים שותפים למאבקים להבטחת זכויות של מיעוט לאומי‬
‫ליהודים בארצות מזרח אירופה‪ .‬עולה‪ ,‬כי לא פחות מאשר את בינוי־האומה‪ ,‬הזינה‬
‫שלילת־הגולה את תיקון־הגולה‪.‬‬
‫תיקון־הגולה כתנאי לבינוי־האומה‬
‫ההיגיון שהנחה את שלילת־הגולה כתיקון־הגולה היה דומה לזה שעמד ביסוד‬
‫ביקורת הסדר החברתי הבורגני שהציעו התנועות הסוציאליסטיות‪ ,‬במפנה‬
‫המאות התשע־עשרה והעשרים‪ .‬כך‪ ,‬הניחה הקריאה "עולם ישן עדי היסוד נחריבה‬
‫[‪ ]...‬את עולמנו אז נקימה"‪ ,‬כי שלילת יסודותיו הכלכליים‪ ,‬החברתיים‪ ,‬הפוליטיים‬
‫והתרבותיים של הסדר הבורגני היא שלב ראשון והכרחי במאבק בקפיטליזם‪.‬‬
‫בעוד שבמעשה הציוני משמעות שלילת־הגולה הייתה תיקון הגולה כתנאי לבינוי‬
‫האומה‪ ,‬נוטה הדיון הציבורי והאקדמי העכשווי לפרשנות המפשטת את שלילת־‬
‫הגולה למשמעות המילולית שלה‪ ,‬מגמה המסתייעת בעובדה שהגשמת הציונות‬
‫אכן התחוללה בעיקר בעקבות חיסול הגלויות באירופה ובארצות האסלאם‬
‫בעקבות השואה והקמת מדינת ישראל‪ .‬ואולם‪ ,‬זוהי פרשנות־בדיעבד המתעלמת‬
‫מכך שעקרון שלילת־הגולה הוכל גם על ההתיישבות בארץ־ישראל‪ ,‬כפי שמלמדות‬
‫הביקורת הציונית הן על "היישוב־הישן" כהמשך הניוון של הגולה המזרח־אירופית‬
‫שכְּפול הפילנתרופיה היהודית במערב‪ .‬עולה‪ ,‬אפוא‪,‬‬
‫והן על "מושבות־הברון"‪ ,‬כ ִ‬
‫שברוח האמירה כי "קל יותר להוציא את ישראל מהגלות מלהוציא את הגלות‬
‫מישראל"‪ ,‬בדיון הציוני ‪ -‬בניגוד לישראלי ‪ -‬הוכפפה שלילת־הגולה להיגיון של‬
‫תיקון החברה בגולה ובארץ־ישראל כאחד‪ .‬מכאן‪ ,‬ששלילת־הגולה רכשה את‬
‫משמעותה מתוך זיקת גומלין שבין השפעת תיקון־הגולה על בינוי־האומה לבין‬
‫השפעת בינוי־האומה על תיקון־הגולה‪.‬‬
‫עד לשנות השלושים של המאה העשרים‪ ,‬היה דמיון רב בין שלילת־הגולה הציונית‬
‫לבין פיתרונות לא־ציוניים שהוצעו ל"שאלת היהודים" ‪ -‬שוויון־אזרחי‪ ,‬הגירה‪,‬‬
‫‪68‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫מהפכה‪ ,‬אוטונומיה ‪ -‬והן נבדלו בעיקר בסוגיות שהתייחסו לעתיד שניצב מעבר‬
‫לאופק הפעולה הממשי של בני־הזמן‪ .‬לפיכך‪ ,‬המקום המרכזי שנודע לתיקון־הגולה‬
‫בשלילת־הגולה מעורר את השאלה במה נבדלה שלילת־הגולה הציונית מביקורת‬
‫הגולה של יריביה ברחוב היהודי‪ .‬התשובה לכך מצויה באופן המנוגד בו נתפסו‬
‫האפשרות וההשלכות של המודרניזציה על החברה היהודית‪ .‬המודרניזציה פירקה‬
‫את המסגרת הקהילתית המסורתית וכוננה את היהודי כיחיד שזיקותיו המחייבות‬
‫נטו יותר ויותר לעבר המדינה והחברה הלא־יהודית‪ .‬לכאורה‪ ,‬כמו מודרניזציה‬
‫של חברות אחרות‪ ,‬גם התפרקות החברה־המסורתית היהודית יצרה אפשרויות‬
‫לכינון מסגרות קיבוציות חלופיות המבוססות על היחיד‪ .‬אלא שהביקורת הציונית‬
‫הצביעה על ייחודה של החברה היהודית‪ ,‬במפנה המאות התשע־עשרה והעשרים‪,‬‬
‫שבו "ההגירה הגדולה"‪ ,‬שחוללה שינויים מתמידים בהרכב הקהילות בארצות‬
‫המוצא והיעד כאחד‪ ,‬חזרה ופירקה את המסגרות הקיבוציות שנוצרו בהן‪ .‬לנוכח‬
‫מצב התפוררות בו הייתה נתונה הגולה‪ ,‬טענו הציונים כי הדרך היחידה לשמירת‬
‫הקיום הקיבוצי היהודי‪ ,‬תוך התמודדות עם "צרת היהודים" ו"צרת היהדות"‬
‫כאחד‪ ,‬הייתה כינונו של גוף לאומי־מדיני‪ ,‬המקיף תחומים מתרחבים והולכים‬
‫של חיי היהודים באמצעות בינוי־האומה בארץ־ישראל‪.‬‬
‫"חברה חדשה"‬
‫ההגירה־הגדולה הייתה הגילוי הבולט ביותר של התפוררות הגולה היהודית ליחידיה‪,‬‬
‫ובהתאם‪ ,‬ניצב שינוי אופי ההגירה היהודית במוקד הפיתרון הציוני שהציע הרצל‪:‬‬
‫הוא חתר להפוך את ההגירה ממצרף של אלפי החלטות פרטיות נפרדות של יחידים‬
‫החוזר ומפזר את היהודים ומשכפל את גורמי הפירור‪ ,‬לתהליך המוסדר על ידי גורם‬
‫לאומי מרכזי המכוון את המהגרים ליעד אחד כבסיס לבינוי־אומה‪ .‬היסוד הקולקטיבי‬
‫שבציונות ההרצליאנית בא לידי ביטוי לא רק בחתירה לריכוז טריטוריאלי של‬
‫היהודים‪ ,‬אלא בעיקר בדרך בה אמור היה הדבר להעשות‪ :‬כינון תנועה לאומית‬
‫שתבטיח טריטוריה שתהיה פתוחה להתיישבות יהודית מרוכזת באמצעות משא‬
‫ומתן דיפלומטי‪ ,‬דאגה לסידורי יציאתם מן הארצות בהן הם חיים וליצירת התנאים‬
‫לקליטתם בארץ החדשה‪ .‬היסוד הקולקטיבי חזר והתגלה גם בסדר הכלכלי שאמור‬
‫היה לעמוד ביסוד "החברה החדשה" שחתר הרצל לכונן‪ :‬את מקום הקפיטליזם‬
‫התחרותי כיסוד המסדיר את ההגירה וההתיישבות ‪ -‬כמו בארצות־הברית‪ ,‬למשל‬
‫‪ -‬אמורים היו לתפוס ויסות כלכלי השואב את השראתו מן הסוציאליזם הלא־‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪69‬‬
‫מרקסיסטי של זמנו וארגון הייצור והשירותים במסגרת קואופרטיבית‪ .‬בהסדרה‬
‫הציונית של ההגירה היהודית ראה‪ ,‬אפוא‪ ,‬הרצל דרך לשחרור הקיום היהודי מההיגיון‬
‫הקפיטליסטי המחולל‪ ,‬לשיטתו‪ ,‬את האנטישמיות‪ ,‬וגורם לכך שהאופי האינדיווידואלי‬
‫של ההתמודדות עמה חוזר ומסכל את אפשרות פתרונה‪.‬‬
‫מאחר וארץ־ישראל לא הציעה אופק של פיתרון ממשי לרוב יהודי־הגולה‪ ,‬נותר‬
‫תיקון־הגולה בדרך של עבודת־ההווה כדרך העיקרית למימוש שלילת־הגולה‪ .‬כך‪,‬‬
‫לא רק שהלך והיטשטש ההבדל שבין עבודת־ההווה לבין פתרונות לא ציוניים‬
‫לתיקון־הגולה‪ ,‬אלא שככל שעבודת־ההווה התרחקה מבינוי־האומה כדרך למניעת‬
‫התפוררות הציבור היהודי ליחידיו‪ ,‬כך היא הוכפפה להגיונה ולאילוציה‪ .‬במצב‬
‫דברים זה‪ ,‬פעלה שלילת־הגולה בעיקר כאתוס שיותר משעניינו היה בינוי־האומה‬
‫בארץ־ישראל הוא כּוון להקנות אופי קולקטיביסטי לעבודת־הווה‪ ,‬ולהבטיח שהיא‬
‫לא תיסחף לתהליך ההתפוררות של חיי־הגולה‪ .‬במובן זה‪ ,‬שלילת־הגולה הייתה‬
‫שלילת תהליך ההתפוררות הגולה‪ ,‬וארץ־ישראל שימשה כנקודת ייחוס ש ִמסְגרה‬
‫את מכלול המאמצים הציוניים שכוונו להבניה מחדש של הקולקטיב היהודי‪.‬‬
‫שלילת־הגולה הציבה‪ ,‬אפוא‪ ,‬את ארץ־ישראל לא רק כיעד לעלייה ולבינוי־אומה‪,‬‬
‫אלא בעיקר כמוקד לכינון קולקטיב חברתי‪ ,‬שניתוקו התודעתי מן הגולה הממשית‪,‬‬
‫על תהליכי ההתפוררות שפעלו בה‪ ,‬הבטיח את יציבותו‪ ,‬והפעולה התרבותית‪,‬‬
‫החינוכית‪ ,‬הציבורית והפוליטית בזיקה אליו תרגלה בניית זהות קולקטיבית שלא‬
‫הייתה תלויה בגולה‪ ,‬אך בתוכה‪ .‬שלילת־הגולה אמורה הייתה‪ ,‬אפוא‪ ,‬להפקיע את‬
‫המעשה הציוני מהשפעת תהליכי ההתפרקות של הגולה ולהקנות לו אופק שיאפשר‬
‫כינון קולקטיב בניגוד להם‪ .‬עולה‪ ,‬שיותר מששלילת־הגולה דחפה לעלייה לארץ־‬
‫ישראל‪ ,‬היא השפיעה על אופי עבודת־ההווה בגולה‪.‬‬
‫הניגוד בין הציונים ל"בונד"‬
‫תפקיד שלילת־הגולה בעבודת־הווה הציונית לתיקון־הגולה עשוי להסביר את‬
‫הוויכוח המר שהתנהל בין הציונים לבין האוטונומיסטים‪ ,‬שחתרו גם הם לכונן‬
‫קולקטיב פוליטי־לאומי יהודי כתנאי לתיקון החיים היהודיים בגולה‪ .‬אלא‬
‫שהסכמה זו חידדה ניגוד סמוי שיצר את ההבדל בין האוטונומיסטים מחייבי‬
‫הגולה לציונים שוללי הגולה‪ :‬הציונים סברו כי הוויית הפירוק המאפיינת את‬
‫הגולה מעצבת תודעה ציבורית שאינה מאפשרת התארגנות יהודית שתתורגם‬
‫לפעולה פוליטית בת־הגשמה‪ .‬לפיכך‪ ,‬סברו הציונים כי ללא קשר למחלוקת‬
‫‪70‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫ביניהם בשאלת "המטרה הסופית"‪ ,‬האוטונומיסטים לא יצליחו לממש גם את‬
‫המטרות עליהן ישנה ביניהם הסכמה‪ ,‬שכן לא יעלה בידם לכונן קולקטיב פוליטי‬
‫יהודי יציב‪ .‬הציונים ראו‪ ,‬אפוא‪ ,‬בשלילת־הגולה לא רק תנאי לבינוי־האומה‬
‫בארץ־ישראל‪ ,‬אלא גם לכינון קולקטיב יהודי שיפעל לתיקון־הגולה‪.‬‬
‫הניגוד בין ה ַה ְבנָי ָה הקולקטיביסטית של שלילת־הגולה כחלק מעבודת־ההווה‬
‫הציונית לבין האינדיווידואליזם שעמד ביסוד האידאולוגיה האוטונומיסטית‪,‬‬
‫בולט במקרה של ה"בונד''‪ ,‬מפלגה סוציאל־דמוקרטית לאומית־יידישיסטית‬
‫ואנטי־ציונית‪ ,‬שנוסדה‪ ,‬כמו התנועה הציונית‪ ,‬ב־‪ .1897‬מושגי מפתח באוטונומיזם‬
‫הבונדיסטי היו "ניטרליזם" ו"דאיקייט" ("מקומיות" או "כאן־יות" ביידיש)‪:‬‬
‫הניטרליזם עיצב את עמדת ה"בונד" ביחס להתבוללות וללאומיות‪ ,‬ולשיטתו שתיהן‬
‫היו תולדה של סדר הבורגני ושירתו אותו‪ .‬לפיכך‪ ,‬טען ה"בונד" כי יש להגן על‬
‫היהודים מפני התבוללות כפויה‪ ,‬אך אין לשלול את ההתבוללות כתהליך המאפיין‬
‫את החברה המודרנית; ובדומה‪ ,‬יש להבטיח ליהודי רוסיה אוטונומיה תרבותית־‬
‫לאומית‪ ,‬אך לא נובע מכך חיוב הלאומיות לכשעצמה‪ .‬ה"דאיקייט" הדגיש כי על‬
‫היהודים להתמקד בבניית קהילות בנות־קיימא בכל מקום בו הם נמצאים‪ .‬עוד נבע‬
‫מעקרון ה"דאיקייט" כי בניגוד למדיניות הסדרת ההגירה הציונית תמשיך ההגירה‬
‫האינדיווידואלית לקבוע את דמותו של הקולקטיב היהודי‪ .‬כך יצרה האידאולוגיה‬
‫של ה"בונד" אתוס אינדיווידואלי ששיקף והלם את התפרקות חברת ההגירה‬
‫היהודית ליחידיה‪ ,‬בעוד שהאתוס הקולקטיביסטי שיצרה הציונות נועד להתמודד‬
‫הן עם מצב ההתפרקות שיצרה ההגירה והן עם האינדיווידואליזם שנבע ממנו‪.‬‬
‫משפט אייכמן כתפנית ביחס לגולה‬
‫הזיהוי הבלבדי של שלילת־הגולה עם בינוי־האומה ורידוד המושג לפרשנות‬
‫מילולית המנוגדת לתוכנו ההיסטורי‪ ,‬התפתחו בתקופת היישוב בקרב הצברים‬
‫וחניכי הארץ‪ ,‬שתיקון־הגולה היה נטול משמעות מעשית לגביהם‪ .‬עד לשנות‬
‫השישים‪ ,‬הפכה פרשנות זו למשמעות הרווחת של שלילת־הגולה בדיון הציבורי‬
‫בישראל‪ ,‬ואולם עם הטמעת השינויים שחוללו השואה‪ ,‬הקמת מדינת ישראל‬
‫וחיסול מרבית גלויות המצוקה‪ ,‬ניכר שינוי ביחסו של הזרם־המרכזי הציוני לעבר‬
‫היהודי בכלל‪ ,‬ולגולה בפרט‪ ,‬שינוי שמצא ביטוי בשלילת הפרשנות המילולית‬
‫שרכשה שלילת־הגולה בישראל‪ .‬מקובל לראות במשפט אייכמן את נקודת התפנית‬
‫ששינתה את העמדה הציבורית כלפי הגולה וחידלונה‪ .‬ואכן‪ ,‬בעקבות המשפט‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪71‬‬
‫פינה גינוי הליכתם של קורבנות השואה כ"צאן לטבח" את מקומו להזדהות עם‬
‫סבלם‪ ,‬והם הפכו למוקד הזיכרון־הקיבוצי של השואה‪ ,‬תוך שהם דוחקים לשוליו‬
‫את מורדי־הגטאות‪ ,‬שכמופת של היהודי־החדש ניצבו עד אז במרכזו‪.‬‬
‫מן הפרשנות המוצעת כאן מתבקש הסבר אחר לנסיגה משלילת־הגולה בישראל‪,‬‬
‫מאז שנות השישים‪ :‬הקמת המדינה ומיסודה ייתרו בהדרגה את הצורך בשלילת־‬
‫הגולה כמוקד לגיבוש קולקטיב יהודי ולמאבק בהתפוררותו‪ ,‬דבר שהוביל‬
‫לשקיעתה במקביל להתעצמות מעמדם של הממלכתית הישראלית ומנגנוניה‪.‬‬
‫הגישה הרווחת נוטה‪ ,‬כאמור‪ ,‬להסביר את הנסיגה משלילת־הגולה במהפך ביחס‬
‫לשואה ובשינויים באווירה האינטלקטואלית ובשיח הציבורי בישראל בעקבות‬
‫משפט אייכמן‪ .‬ואולם‪ ,‬הסבר זה הופך את היחס בין סיבה למסובב‪ :‬לא שינוי‬
‫היחס לשואה גרם לנסיגה משלילת־הגולה‪ ,‬אלא ירידת חשיבותה של שלילת־‬
‫הגולה אפשרה את השינוי ביחס לשואה ולגולה‪.‬‬
‫הפוסט־ציונות וההפרטה‬
‫מאז שנות השמונים‪ ,‬לצד שלילת־הגולה‪ ,‬נתון גם רעיון כור־ההיתוך לביקורת‬
‫חריפה בדיון האקדמי והציבורי בישראל‪ ,‬והוא מתואר כמדיניות שבשני‬
‫העשורים הראשונים למדינה כּוונה להבטיח את שלטונה של תנועת־העבודה‬
‫על־ידי מחיקת תרבותם וזהותם של העולים־החדשים‪ .‬כמו ביקורת שלילת־‬
‫הגולה‪ ,‬גם ביקורת כור־ההיתוך החלה כחלק מן המהלך הפוסט־ציוני‪ ,‬היא צברה‬
‫תנופה עם התקדמות משטר ההפרטה והפכה להגמונית תוך כדי שהזרם המרכזי‬
‫הציוני מאמץ את ההסתייגות מרעיון כור־ההיתוך ומתנער ממנו‪.‬‬
‫באופן החד ביותר‪ ,‬נוסח רעיון כור־ההיתוך הישראלי בידי דוד בן־גוריון‪,‬‬
‫שבמהלך שנות החמישים חזר והצביע על ההכרח לגבש את המוני העולים על‬
‫זהויותיהם השונות לאומה אחת שתרבותה עברית‪ .‬בן־גוריון השווה בין כור־‬
‫ההיתוך האמריקאי לישראלי והדגיש את ההבדים ביניהם‪ :‬בארצות־הברית פועל‬
‫כור־ההיתוך באיטיות ובהדרגה במשך שלוש מאות שנים‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬צרכיה‬
‫הייחודיים של ישראל דורשים להאיץ את פעולת כור־ההיתוך על־ידי התערבות‬
‫יזומה‪ .‬בן־גוריון הבחין‪ ,‬אפוא‪ ,‬בין כור־ההיתוך כתהליך המתחולל מאליו‬
‫בארצות־הברית‪ ,‬לבין הצורך להאיץ את פעולתו בישראל באמצעות מדיניות‬
‫מכּוונת‪ .‬הוא הדגיש כי לנוכח עדיפותו הברורה של הרוב הקולט בארצות־‬
‫הברית‪ ,‬לא הייתה למהגרים ברירה אלא להסתגל לתרבותו בתהליך כור־ההיתוך‬
‫‪72‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫מלמטה; בישראל‪ ,‬לעומת זאת‪ ,‬מספר העולים הגדול‪ ,‬שעלה במהירות על מספר‬
‫הקולטים‪ ,‬גרם לחוסר יציבות חברתית ששיבשה את תהליך כור־ההיתוך‪ ,‬וכדי‬
‫להבטיח את פעולתו צריך היה להפוך אותו למדיניות הנכפית מלמעלה‪ .‬תפיסה‬
‫בן־גוריונית זו‪ ,‬היא העומדת בבסיס ביקורת כור־ההיתוך השלטת בדיון הציבורי‬
‫והאקדמי העכשווי בישראל‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬הסברו של בן־גוריון‪ ,‬כמו גם הביקורת השוללת אותו‪ ,‬אינן עומדות במבחן‬
‫הניתוח ההיסטורי‪ .‬ישראל אינה שונה מארצות־הגירה אחרות‪ ,‬שניסיונן בכלל‪,‬‬
‫וניסיון ההגירה היהודית אליהן בפרט‪ ,‬מלמדים כי כור־ההיתוך אינו אידאולוגיה‬
‫אלא תהליך שבו מסתגלים המהגרים לתנאי "הארץ החדשה" ורוכשים את שפתה‬
‫ותרבותה כתנאי להשתלבות בשוק העבודה ובחברה‪ .‬כתהליך‪ ,‬כור־ההיתוך הוא‬
‫בעל מאפיינים דוריים מובהקים‪ ,‬כאשר כל דור מעמיק את השתלבותו בחברה‬
‫הקולטת תוך סיגול תרבותה וויתור גובר על מאפיינים תרבותיים של חברת‬
‫המוצא‪ .‬בד בבד‪ ,‬ככל שבני המהגרים מתערים בחברה הקולטת בתהליך כור־‬
‫ההיתוך‪ ,‬כך הם הופכים את מורשתם לחלק מתרבותה‪ ,‬מגמה המואצת ככל שהם‬
‫משפרים את מיקומם המעמדי‪.‬‬
‫זירת עימותים באין תרבות הגמונית‬
‫בישראל‪ ,‬כמו במדינות הגירה אחרות‪ ,‬כור־ההיתוך היה תהליך השתלבות שהובילו‬
‫העולים עצמם‪ ,‬ולא מדיניות שכפה עליהם השלטון‪ .‬יתר על כן‪ ,‬בניגוד לפרשנות‬
‫הרווחת‪ ,‬בשנות החמישים לא נתקיימה בישראל תרבות הגמונית שניתן היה‬
‫להתיך אליה את העולים‪ ,‬שכן החינוך והתרבות היו זירה לעימותים מרים בין זרמים‬
‫רעיוניים יריבים ‪ -‬בין דתיים לחילוניים‪ ,‬ובין "החוגים האזרחיים" ל"פועלים"‬
‫או "החלוצים" ‪ -‬שנאבקו על עיצוב דמות החברה‪ .‬השינויים המתמידים בהרכב‬
‫האוכלוסייה כתולדה מן העלייה הגדולה החריפו מאבקים תרבותיים וחברתיים‬
‫קיימים ועוררו חדשים‪ ,‬במיוחד לאור העבודה שקליטת העלייה הייתה תהליך‬
‫המלּווה בבניית מערכות החינוך והתרבות‪ ,‬ששימשו כמקור למשאבים ולעוצמה‬
‫פוליטית‪ .‬מאחר וכמו בארצות־הגירה אחרות גם בישראל כור־ההיתוך היה‬
‫תהליך‪ ,‬הרי שהסבר אפשרי להצגתו המטעה כאידאולוגיה הוא שכור־ההיתוך‬
‫שימש כסיסמת־גיוס במאבקי־הכוח הפוליטיים־תרבותיים שהתנהלו בקרב‬
‫הוותיקים‪ ,‬שאליהם היא פנתה יותר מאשר אל העולים‪ .‬העולים מצדם לא היו‬
‫גורם סביל במאבקים אלו‪ .‬דרישותיהם ‪ -‬כמו ביחס לאופי החינוך של ילדיהם‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪73‬‬
‫ הזינו את המאבקים הפוליטיים בתוך הממסדים הקולטים‪ ,‬ובדרך זו הוכלו‬‫העולים לתוך מבנה־הכוח הוותיק ושולבו בו כחלק מתהליך כור־ההיתוך‪.‬‬
‫הביקורת הרווחת מתארת את האידאולוגיה של כור־ההיתוך כאמצעי ל ַה ְבנָי ָה‬
‫אתנו־מעמדית של החברה הישראלית‪ ,‬אלא ש ַה ְבנָי ָה אתנו־מעמדית מנוגדת‬
‫לאידאולוגיה של כור־ההיתוך‪ .‬אם האידאולוגיה של כור־היתוך הייתה מנחה את‬
‫המדיניות החברתית בישראל‪ ,‬אזי הקצאת השירותים החברתיים הייתה נעשית‬
‫ביחס הפוך ל"ישראליות" של הקבוצות השונות‪ ,‬תוך העדפת העולים והפריפריה‬
‫על פני הוותיקים והמרכז; אלא שבפועל ננקטה מדיניות הפוכה‪ ,‬והשירותים‬
‫החברתיים ובתוכם החינוך הוקצו בניגוד לאידאולוגיה של כור־ההיתוך‪ .‬מרבית‬
‫העולים נקלטו אמנם באמצעות תעסוקה יזומה‪ ,‬שיכון ציבורי וחינוך ממלכתי‪ ,‬אך‬
‫באופן לא שוויוני‪ ,‬ששימש ל ַה ְבנָי ָה המעמדית של ישראל‪ .‬המדיניות החברתית‪,‬‬
‫שננקטה בשני העשורים הראשונים‪ ,‬יצרה "מדינת־סעד מפולחת"‪ ,‬היינו‪ ,‬רשת‬
‫דקה של שירותים חברתיים‪ ,‬שאופן הקצאתם הבלתי־שוויוני יצר פערים כלכליים‬
‫בין קבוצות שונות באוכלוסייה‪ .‬מדינת־הסעד המפולחת הקצתה את השירותים‬
‫החברתיים תוך העדפת הוותיקים‪ ,‬המרכז‪ ,‬האשכנזים ומקורבי הממסדים הקולטים‪,‬‬
‫שנתכוננו בדרך זו כמעמדות הביניים‪ ,‬על פני העולים‪ ,‬הפריפריה‪ ,‬המזרחים ומי‬
‫שלא זוהו עם השלטון‪ ,‬שהפכו למעמד פועלים‪ַ .‬ה ְבנָי ָה מעמדית זו כוננה את שדה‬
‫התרבות הישראלי כזירת מאבק בין תרבויות מעמדיות‪ :‬תרבותו של מעמד הביניים‪,‬‬
‫האשכנזי ברובו‪ ,‬שהוגדרה כ"תרבות העברית"‪ ,‬הפכה לתרבות ההגמונית‪ ,‬בעוד‬
‫שתרבותו של מעמד הפועלים‪ ,‬המזרחי ברובו‪ ,‬תויגה כ"תרבות מזרחית"‪ ,‬שנדחקה‬
‫לשולים‪ .‬בכך לא הייתה ישראל יוצאת דופן‪ :‬כמו בארצות הגירה אחרות‪ ,‬גם בה‬
‫עוצב תהליך כור־ההיתוך על־ידי פעולת גומלין של שני כוחות סותרים‪ :‬האחדה של‬
‫המהגרים לתרבות הקולטת ההולכת ומשתנה עם השתלבותם‪ ,‬בד בבד עם פיצולם‬
‫המעמדי שהשתקף ביצירת תרבויות מעמדיות נפרדות‪.‬‬
‫עליית התרבות המזרחית ‪ -‬ביטוי להצלחת כור ההיתוך‬
‫עליית התרבות המזרחית‪ ,‬מאז שנות השבעים‪ ,‬הייתה ביטוי להצלחת תהליך‬
‫כור־ההיתוך ולא לכישלונו‪ ,‬כפי שטוענת הביקורת הרווחת‪ .‬כתרבות מעמדית‬
‫נוצרה התרבות המזרחית בפריפריה החברתית‪ ,‬והיא חדרה למרכז התרבות‬
‫הישראלית כחלק מן השילוב התרבותי והעלייה המעמדית של חלק מבני‬
‫הדור השני והשלישי של עולי שנות החמישים והשישים‪ ,‬תהליכים המאפיינים‬
‫‪74‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫את תהליך כור־ההיתוך גם בארצות־הגירה אחרות‪ .‬אלא שמאז מהפך ‪,1977‬‬
‫משבש משטר־ההפרטה את פעולת כור־ההיתוך‪ :‬ההגדלה מכוונת של הפערים‬
‫הכלכליים־חברתיים מתועלת ל ִמג ְזּור גובר של החברה הישראלית‪ ,‬המוצא ביטוי‬
‫בהחרפת השיסוי התרבותי‪ .‬מכאן‪ ,‬שלא רק שהניסיון להסביר את הגידול באי־‬
‫השוויון בחברה הישראלית בכור־ההיתוך אינו תקף היסטורית‪ ,‬אלא שפרשנות‬
‫זו מטשטשת את מקורותיו; וכך‪ ,‬במקום להיאבק בגורמי האפלייה החברתית‬
‫והתרבותית‪ ,‬כפי שהביקורת הרווחת של כור־ההיתוך מתיימרת לעשות‪ ,‬היא‬
‫מכסה על המנגנונים המייצרים אותה ומסייעת להעמקתם‪.‬‬
‫האידאולוגיה של כור־ההיתוך הייתה מיותרת הן מבחינת ציבור העולים‪,‬‬
‫שממילא היה נתון בתהליך כור־ההיתוך‪ ,‬והן מבחינת ציבור הקולטים‪ ,‬ובייחוד‬
‫אנשי תנועת העבודה‪ ,‬שממילא קיבלו את הנחותיה כחלק מתפיסת עולמם‬
‫הציונית הכוללת ואף ראו את עצמם כחיל החלוץ למימושה‪ .‬לאור זאת מתבקשת‬
‫השאלה‪ :‬איזה תפקיד מילאה‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬האידאולוגיה של כור־ההיתוך‪ ,‬בשנות‬
‫החמישים? התשובה שתוצע להלן היא כי טיפוח האידאולוגיה של כור־ההיתוך‬
‫נועד לסייע להטמעת אתוס הממלכתיות הבן־גוריוני‪.‬‬
‫אתוס־הממלכתיות הבן־גוריוני יצא נגד מסורת השלטון האוטונומית‬
‫והוולונטרית שהתפתחה בתקופת היישוב‪ ,‬וחתר להמירה בתפיסת משטר‬
‫המבוססת על המדינה הריכוזית והמתערבת‪ .‬בפועל‪ ,‬כּוונה הממלכתיות בעיקר‬
‫כנגד הארגונים הוולונטריים שזוהו עם תנועת העבודה ועמדו במוקד "המדינה‬
‫שבדרך" ‪ -‬ההסתדרות‪ ,‬התנועות הקיבוציות‪ ,‬הפלמ"ח‪ ,‬זרם־העובדים‪ ,‬תנועות‬
‫הנוער ‪ -‬ותבעה לפרקם אל תוך מנגנוני המדינה המתהווה‪ ,‬בין השאר בטענה‬
‫שאין הם ערוכים להתמודד עם אתגרי "העלייה הגדולה" ולהנחיל לה את ערכי‬
‫תנועת־העבודה‪ .‬הממלכתיות הכילה‪ ,‬אפוא‪ ,‬מסר כפול‪ :‬היא טענה להגשמת‬
‫ערכיה של תנועת העבודה‪ ,‬אך קראה לביטול המבנים הארגוניים שזוהו עמם‪.‬‬
‫"חלוציות" מול ממלכתיות‬
‫עקרון הממלכתיות והמדיניות שנגזרה ממנו פילגו את תנועת־העבודה‪ .‬יריבי‬
‫הממלכתיות ‪ -‬בעיקר בתנועות הקיבוציות ובאגפים השמאליים ‪ -‬הציבו כנגדה‬
‫תפיסת משטר חלופית שתויגה כ"חלוציות" וטענה לשימור כוחם של הארגונים‬
‫הוולונטריים של תנועת־העבודה‪ .‬מבחינה רעיונית היה הניגוד בין החלוציות‬
‫לממלכתיות ניגוד כוזב‪ ,‬שכן רבים מתומכי הממלכתיות‪ ,‬כמו בן־גוריון עצמו‪,‬‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪75‬‬
‫החזיקו באתוס החלוצי‪ ,‬ואולם ניגוד זה התקבל כהגדרה פוליטית של המחלוקת‬
‫ובמובן זה הוא משמש כאן‪ .‬תומכי החלוציות טענו כי מטרת הממלכתיות אינה‬
‫הנחלת ערכי תנועת־העבודה אלא התנערות מהם‪ ,‬והם הפכו את ההתנגדות‬
‫לפירוק הפלמ"ח‪ ,‬זרם־העובדים ותנועות הנוער למוקד של פולמוס רעיוני‬
‫ופוליטי מתמשך‪ .‬לאור זאת‪ ,‬ראה בן־גוריון חשיבות בהנחלת הממלכתיות‬
‫ליריביו בתנועת־העבודה והאידאולוגיה של כור־ההיתוך אמורה הייתה למלא‬
‫בכך תפקיד חשוב בשל הדמיון בין השתיים‪ :‬הממלכתיות תבעה את פירוק‬
‫הארגונים הוולונטריים של תנועת העבודה אל תוך מנגנון המדינה‪ ,‬ואילו כור־‬
‫ההיתוך תבע למזג את קבוצות העולים השונות אל תוך התרבות העברית‪.‬‬
‫בניגוד לממלכתיות‪ ,‬זכה רעיון כור־ההיתוך לתמיכה רחבה בתנועת־העבודה‬
‫כמימוש של ערכיה וחזונה‪ ,‬ורבים מחבריה התגייסו לקידומה בקרב העולים‪.‬‬
‫כך פעלה האידאולוגיה של כור־ההיתוך להפצת הממלכתיות בקרב הקולטים‪,‬‬
‫גם בקרב מי שנמנו על מתנגדיה‪ .‬ההאחדה התרבותית של העולים כהגשמת‬
‫האידאולוגיה של כור־ההיתוך הייתה‪ ,‬אפוא‪ ,‬תרגול של אתוס־הממלכתיות‬
‫והפנמתו‪ :‬הוא הכשיר את אנשי תנועת־העבודה לקבלת עקרון ביטול המסגרות‬
‫הוולונטריות אל תוך המדינה‪ ,‬משמע להחלת עקרון ההאחדה על עצמם‪ .‬עולה‪,‬‬
‫אפוא‪ ,‬שלמרות שלמראית־עין כּוונה האידאולוגיה של כור־ההיתוך לציבור‬
‫העולים‪ ,‬קהל היעד שלה היה‪ ,‬למעשה‪ ,‬הוותיקים‪ :‬היא נועדה לשנות את תפיסת‬
‫המדינה והמשטר של גרעין הההגמוניה של תנועת־העבודה מאוטונומית־‬
‫וולונטרית לריכוזית־ממוסדת ולהנחיל לו את הממלכתיות‪.‬‬
‫חברה מסתגלת לגלובליזציה ולנאו־ליברליזם‬
‫האידאולוגיה הרב־תרבותית הופיעה על סדר־היום הישראלי בשנות שמונים‪,‬‬
‫כחלק מן הביקורת הפוסט־ציונית‪ ,‬פילסה בהדרגה את דרכה אל מוקד השיח‬
‫הציבורי והאקדמי כחלק מפוליטיקת הזהויות‪ ,‬אומצה על ידי הזרם המרכזי‬
‫בחברה הישראלית ‪ -‬כפי שלימדה‪ ,‬למשל‪ ,‬בקשת הסליחה של אהוד ברק מן‬
‫המזרחים בשם "הנהגת מפלגת־העבודה לדורותיה"‪ ,‬ב־‪ - 1997‬ובגרסאותיה‬
‫השמאלית והימנית הפכה לאידאולוגיה החברתית־תרבותית ההגמונית‬
‫בישראל‪ .‬הרב־תרבותיות יצאה כנגד כור־ההיתוך בטענה כי בשלושת העשורים‬
‫הראשונים למדינה מחקה ההגמוניה הציונית־אשכנזית את זהותן של קבוצות‬
‫שונות ‪ -‬בעיקר המזרחים‪ ,‬אך גם ניצולי שואה‪ ,‬דוברי־יידיש‪ ,‬דתיים ואחרים‬
‫‪76‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫ כאמצעי להכפפתן לשלטונה של תנועת העבודה ולהבטחתו‪ .‬מנגד‪ ,‬הוצגה‬‫הרב־תרבותיות כדרך לשחרור החברה הישראלית מן הדיכוי התרבותי של כור־‬
‫ההיתוך ומתן הכרה וייצוג למגוון זהויות וקולות‪ ,‬קיימים ומתהווים ‪ -‬מזרחים‬
‫וחרדים‪ ,‬אך גם עובדים זרים‪ ,‬לה"טבים ואחרים ‪ -‬כחלק מהפיכת מדינת־הרווחה‬
‫המגויסת לחברה־אזרחית מופרטת‪ ,‬המסתגלת לגלובליזציה ולנאו־ליברליזם‪ ,‬אך‬
‫גם כפיתרון לבעיות שהם מעוררים‪ .‬הרב־תרבותיות התנתה‪ ,‬אפוא‪ ,‬את שחרור‬
‫קבוצות־הזהות בהחלשת סמכות המדינה‪ ,‬מה שהפך את מימושה לדרך לפירוק‬
‫מדינת הרווחה והפרטת שירותיה בהתאם לחזון הנאו־ליברלי‪.‬‬
‫ככל שהאידאולוגיה הרב־תרבותית נעה משולי הדיון הציבורי למרכזו כן הלכה‬
‫ונחשפה סתירה מהותית הניצבת בבסיסה‪ :‬מצד אחד‪ ,‬היא טענה לשחרור‬
‫קבוצות מדוכאות על־ידי מתן הכרה וייצוג שיאפשרו ליחידיהן מרחב התפתחות‬
‫אישי ראוי; אך מצד אחר‪ ,‬היא קידמה את משטר ההפרטה שהגדיל את אי־‬
‫השוויון כלכלי והעמיק את העוני‪ ,‬וכך החמירה דווקא את הדיכוי של הקבוצות‬
‫החלשות ויחידיהן‪" .‬המצב הרב־תרבותי" תואר בידי הפוסט־ציונים ככזה שבו‬
‫החברה־האזרחית והשוק‪ ,‬כמרחב של יחסים וולונטריים‪ ,‬ממירים את הדיכוי‬
‫הממוסד של מנגנוני־המדינה וביניהם גם שירותי מדינת־הרווחה‪ .‬ואולם בפועל‪,‬‬
‫עוצמת הניצול הכלכלי‪ ,‬האפלייה החברתית וההדרה התרבותית המתקיימים‬
‫בחברה־האזרחית ובשוק אינה פחותה מזו שמחוללת המדינה‪ ,‬ודיכוי הקבוצות‪,‬‬
‫שהאידאולוגיה הרב־תרבותית טוענת לשחרורן‪ ,‬מתבצע במרחב של החברה־‬
‫האזרחית וכוחות השוק לא פחות‪ ,‬ולמעשה אף יותר‪ ,‬מאשר בזה של המדינה‪ .‬כך‬
‫נראית הרב־תרבותיות כדרך לְבַיית את הקבוצות החלשות לסדר הנאו־ליברלי‬
‫ולעקר את התנגדותן למשטר־ההפרטה‪ ,‬יותר מאשר דרך לשחרר אותן‪.‬‬
‫הרב־תרבותיות מגדילה אי־שוויון‬
‫הרב־תרבותיות הפוסט־ציונית מצביעה מפורשות על היתרון הטמון בשוק‬
‫ובהפרטה‪ .‬במאמרם "המצב הרב־תרבותי" שפורסם בתיאוריה וביקורת‪ ,‬בשנת‬
‫‪ ,2000‬טענו יוסי יונה ויהודה שנהב כי "אפשר לומר משהו גם בזכות מנגנוני‬
‫הפירוק של כוחות השוק"‪ .‬למרות הכרתם בכך שמנגנוני השוק זורעים "הרס‬
‫וחורבן מחינה חברתית"‪ ,‬הם טוענים לעדיפותם על פני המדינה‪ ,‬שכן לטענתם‬
‫"עד היום לא ראינו שהמדינה יוצאת להגנת החלשים שהיו אמורים להיות‬
‫הנשכרים המרכזיים מהסוציאל־דמוקרטיה"‪ .‬משמע‪ ,‬למרות התנגדותם לנאו־‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪77‬‬
‫ליברליזם‪ ,‬להפרטת המשק ולצמצום תפקיד המדינה "כמכשיר לחלוקה מחדשה‬
‫של משאבים"‪ ,‬הם סבורים כי לאור ההיסטוריה של מדינת־ישראל יש להעדיף‬
‫אותם על פני מנגנוני מדינת־הרווחה כפי עוצבו בידי תנועת־העבודה‪ .‬כך נחשפת‬
‫הרב־תרבותיות כאידאולוגיה נאו־ליברלית המספקת למשטר־ההפרטה הכְשר‬
‫להגדלת אי־השוויון הכלכלי וההדרה החברתית‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬חמש שנים מאוחר יותר‪ ,‬לאחר שכחלק ממשטר־ההפרטה הפכה הרב־‬
‫תרבותיות לגורם משפיע במערכת החינוך הישראלית‪ ,‬עתיד היה יונה להודות‬
‫בספרו‪ ,‬בזכות ההבדל‪ ,‬כי הרב־תרבותיות מועילה דווקא ל"קבוצות השליטות"‬
‫בישראל‪ .‬השינויים שחולל המאבק הרב־תרבותי במערכת החינוך פגעו‪ ,‬לדבריו‪,‬‬
‫דווקא "באינטרסים של הקבוצות הלא־שליטות בחברה בישראל ובו־בזמן‬
‫מקדמים את האינטרסים של הקבוצות השליטות שבה"‪ ,‬זאת‪ ,‬משום שהשיח‬
‫הרב־תרבותי "מאפשר לקבוצות השליטות התבדלות שאופייה מעמדי יותר‬
‫מתרבותי"‪ .‬כך "הרטוריקה הרב־תרבותית" משתלטת על ניירות העמדה של‬
‫משרד החינוך‪ ,‬אך היא משרתת דווקא "בדלנות אתנו־מעמדית" ו"פגיעה בעקרון‬
‫שוויון ההזדמנויות בחינוך"; וכך‪ ,‬מנוצלת "רטוריקה רב־תרבותית" לקידום‬
‫יוזמות להפרטת החינוך‪.‬‬
‫השימוש ברב־תרבותיות לקידום ההתבדלות של בעלי־היכולת עשוי להסביר את‬
‫התקבלותה הגוברת בזרם המרכזי של החברה הישראלית ואת הפיכתה מביקורת‬
‫פוסט־ציונית להגמוניה הישראלית החדשה‪ .‬התקבלות זו מבליטה את הסתירה‬
‫בין הרטוריקה לפרקטיקה של הרב־תרבותיות‪ :‬כך שימש המאבק להכרה‬
‫בתרבותן של השכבות החלשות לקידום פירוק מדינת הרווחה ולהגדלת נישולן‬
‫הכלכלי והדרתן החברתית של שכבות אלו כחלק מכינון משטר ההפרטה; וכך‬
‫דחקה הרב־תרבותיות את "הקולקטיביזם־הציוני" שעמד בבסיס מדינת־הרווחה‬
‫והמשק־הציבורי בישראל והעניקה צידוק להפרטתם‪.‬‬
‫שיח האשמה הפוסט־ציוני‬
‫בשנות השמונים‪ ,‬היה עדיין הקולקטיביזם־הציוני האתוס ההגמוני בישראל‪,‬‬
‫וערכי הסולידריות הלאומית והחברתית שהוא טיפח העמידו את מהפכת‬
‫ההפרטה‪ ,‬שהייתה אז בראשיתה‪ ,‬באור של חוסר לגיטימיות והיוו מכשול‬
‫תודעתי רב־עוצמה בפני התקדמותה‪ .‬ערעור ההגמוניה של הקולקטיביזם־‬
‫הציוני והפרטת תודעתם של הישראלים הפכו‪ ,‬לפיכך‪ ,‬לתנאי לביסוס משטר־‬
‫‪78‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫ההפרטה‪ .‬צורך זה מסביר את עלייתה של האידאולוגיה הפוסט־ציונית‪ ,‬שקודמה‬
‫בידי אותם גורמים שהפיצו את בשורת הנאו־ליברליזם בישראל‪ .‬הפוסט־ציונות‬
‫פעלה להפרטת תודעתם של הישראלים באמצעות "שיח־אשמה" שבמרכזו גינוי‬
‫מוסרי של הרעיון הציוני והמדיניות והישראלית כמי שעברם והווה שלהם רצופים‬
‫במעשי עוול פוליטי‪ ,‬דיכוי חברתי והדרה תרבותית כלפי ערבים ויהודים כאחד‪.‬‬
‫המסקנה‪ ,‬ויותר מכך האופנה‪ ,‬שעורר שיח־האשמה הפוסט־ציוני הייתה כי זיקה‬
‫אל הקולקטיב הישראלי־ציוני מכתימה מוסרית את חבריו‪ ,‬וכי הדרך היחידה בה‬
‫יכול היחיד הישראלי המצפוני החרד למוסריותו להשתחרר מן האחריות למעשי־‬
‫העוול שנעשו ונעשים בשם הציונות‪ ,‬ועל כן בשמו‪ ,‬היא על־ידי שלילת יסודותיה‬
‫הרעיוניים‪ ,‬התנערות ממדיניותה ופירוק המבנים החברתיים הדכאניים שהיא‬
‫יצרה‪ ,‬כל זאת בדרך של הפרטתם‪ .‬גאולתו של היחיד הישראלי‪ ,‬לפי הפוסט־‬
‫ציונות‪ ,‬מצויה‪ ,‬אפוא‪ ,‬בהפרטתו‪.‬‬
‫שיח־האשמה הפוסט־ציוני עורר אמנם עניין וליבה דיון ציבורי‪ ,‬אך הניכור העוין‬
‫שהוא הפגין כלפי הקולקטיב הציוני־ישראלי מנע ממנו לפרוץ מעבר לחוגים‬
‫צרים ולערער את היסוד הסולדרי־קולקטיבי שבציונות‪ ,‬שהיה דרוש לקידום‬
‫מהפכת־ההפרטה‪ .‬במצב זה‪ ,‬מילאה האידאולוגיה הרב־תרבותית‪ ,‬שנותקה‬
‫משיח־האשמה הפוסט־ציוני‪ ,‬את התפקיד של הפרטת התודעה‪ .‬ככזו‪ ,‬שימשה‬
‫הרב־תרבותיות להמרת הקולקטיביזם־הציוני ב"קולקטיביזם־מופרט" העומד‬
‫בבסיס המבנים החברתיים והתודעתיים שיצרה מהפכת־ההפרטה‪ ,‬שכשם שהיו‬
‫תוצריה כן הם אפשרו את העמקתה ומִיסּודה‪.‬‬
‫ִמג ְזּור חדש‪ :‬מעמדות מתפצלים‬
‫בתחום החברתי הנחה הקולקטיביזם־המופרט את אופן פירוקה של מדינת־‬
‫הרווחה הישראלית‪ .‬בהתאם‪ ,‬נעשתה הפרטת מערכות החינוך והבריאות תוך‬
‫שמירה על רכיב של שירות־ציבורי בסיסי בדמות "חוק חינוך־חובה חינם" או‬
‫"חוק בריאות־ממלכתי"‪ ,‬כאשר האיכות הסופית של השירות נקבעת על ידי‬
‫יכולתו של כל פרט לרכוש "שירותים־משלימים" בדמות תכניות־לימוד נוספות‬
‫או בדמות ביטוחי הבריאות‪ .‬כך‪ ,‬בעוד השירות הבסיסי יוצר אשליה של המשך‬
‫מדינת־הרווחה‪ ,‬רכישת השירותים המשלימים גורמת לפירוקה‪ .‬ואמנם‪ ,‬בין‬
‫מדינות ה־‪ OECD‬בולטת ישראל בשיעור הגבוה ביותר של ההוצאה הפרטית‬
‫לחינוך ובריאות‪ ,‬הוצאה שניתן לראות בה מדד לרמת ההפרטה‪.‬‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫‪79‬‬
‫הגילוי המובהק של הקולקטיביזם־המופרט הוא ה ִמג ְזּור‪ ,‬המהווה מאפיין ייחודי‬
‫של משטר ההפרטה הישראלי‪ .‬ה ִמג ְזּור התפתח מתוך הסתירה בה מצא עצמו‬
‫הימין הישראלי בין חתירתו לפרק את מדינת־הרווחה‪ ,‬להפריט את שירותיה‬
‫ולהפוך אותם מזכויות לסחורות‪ ,‬לבין העובדה ששלטונו נשען על המעמדות‬
‫הנמוכים שעתידים היו להיפגע ממהלך זה‪ .‬הפיתרון לסתירה נמצא ב ִמג ְזּור‪:‬‬
‫המעמדות הנמוכים התפצלו לקבוצות זהּות סביב מכנה משותף תרבותי‪ ,‬דתי‪,‬‬
‫לשוני ולאומי‪ ,‬והתארגנו למפלגות החרדיות‪ ,‬הערביות והרוסיות‪ ,‬שהשתמשו‬
‫בכוחן הפוליטי כדי לספק לבוחריהן תחליפים לשירותים החברתיים שהופרטו‬
‫ושלא היה ביכולתם לרכוש כיחידים‪ .‬כך הפכו ה ִמג ְזרים לסוכנים מרכזיים של‬
‫משטר ההפרטה ולבעלי־עניין בהעמקתו‪ ,‬כאשר האופי הפוליטי־ציבורי שלהם‬
‫יצר מראית־עין של המשך פעולתה של מדינת הרווחה‪ ,‬שסיפקה ל"ציבור הנאור"‪,‬‬
‫שסלד וחשש מן המגזרים‪ ,‬סיבה נוספת לתמוך בהמשך פירוקה‪.‬‬
‫סדר היום הרב־תרבותי‬
‫תיאור מעמדות־הביניים כ"ציבור הנאור" ‪ -‬כפי שטען נשיא בית־המשפט העליון‪,‬‬
‫אהרן ברק‪ ,‬בשנות השמונים והתשעים ‪ -‬היה ביטוי להתמגזרותם‪ .‬אם מלכתחילה‬
‫אפיין ה ִמג ְזּור את המעמדות הנמוכים‪ ,‬הרי ככל שפירוק מדינת־הרווחה והפרטת‬
‫שירותיה שחקו את מעמדות־הביניים הלכו גם הם והתמגזרו בהתאם לדפוס‬
‫הקולקטיביזם־המופרט‪ .‬המכנה־המשותף הזהותי שסביבו התמגזרו מעמדות־‬
‫הביניים הייתה הדמוקרטיה‪ ,‬שמאחד מביטוייה של הממלכתיות הישראלית‬
‫הפכה למותג ִמג ְזרי המאתגר אותה‪ .‬הדמוקרטיה הממוגזרת שיקפה את‬
‫הפרדוקס המכונן את הקולקטיביזם־המופרט‪ :‬מצד אחד‪ ,‬היא העניקה צידוק‬
‫ערכי להתמגזרותם של מעמדות־הביניים ולהשתלבותם בסדר המופרט‪ ,‬ומצד‬
‫אחר‪ ,‬היא סיפקה להם בסיס רעיוני לשלילת ה ִמג ְזּור כחלק ממאבקם בכוח שהוא‬
‫העניק למעמדות הנמוכים‪ .‬פרדוקס זה חזר ונחשף במשמעויות הסותרות שהקנו‬
‫מעמדות־הביניים שהתמגזרו למושג דמוקרטיה‪ :‬מצד אחד‪ ,‬הם ערערו על התוכן‬
‫הרפובליקני של הדמוקרטיה כפי שהתגבש בעידן מדינת־הרווחה‪ ,‬ואימצו פרשנות‬
‫ליברלית שצמצמה את הדמוקרטיה לזכויות־האדם כפרט בזיקה לזכות הקניין‬
‫ומתוך התעלמות מזכויות חברתיות; ומצד אחר‪ ,‬הם הגדירו את זהותם ה ִמג ְזרית‬
‫המתבדלת באמצעות תרומתם למדינה שעמדה‪ ,‬לטענתם‪ ,‬בניגוד "להשתמטות‬
‫ולסחטנות" של המגזרים‪ .‬בתהליך התמגזרותם נתלו‪ ,‬אפוא‪ ,‬מעמדות־הביניים‬
‫‪80‬‬
‫דני גוטוויין‬
‫בערכים רפובליקניים כמו "גיוס ונשיאה בנטל"‪ ,‬אך תוך עיקור יסוד הכלליות‬
‫הממלכתית שהעניק להם משמעות בעבר והתאמתם לדפוס הקולקטיביזם־‬
‫המופרט‪ .‬כך‪ ,‬ממבטאי הכלליות הישראלית הפכו מעמדות־הביניים לעוד מגזר‬
‫הנאבק על האינטרסים שלו כנגד מגזרים אחרים‪.‬‬
‫ִמג ְזּורה של החברה הישראלית מתואר‪ ,‬לרוב‪ ,‬כמימוש סדר היום הרב־תרבותי‬
‫וכמתן הכרה וייצוג לקבוצות החלשות כדרך להעצמתן‪ .‬אלא שבפועל סיפקה‬
‫הרב־תרבותיות דווקא צידוק לפירוק מדינת־הרווחה ולהפרטת שירותיה‪,‬‬
‫שהרחיב את שלטון השוק וההון‪ ,‬הגדילו את אי־השוויון הכלכלי־חברתי והאיץ‬
‫את שחיקת מעמדות־הביניים ונישול המעמדות הנמוכים‪ .‬הסיוע שהגישה הרב־‬
‫תרבותית למשטר־ההפרטה מצא ביטוי גם בכך שכמימוש של הקולקטיביזם־‬
‫המופרט היא התקדמה תוך שהיא מערערת את הממלכתיות על ידי מתקפה‬
‫על האידאולוגיה של כור־ההיתוך‪ ,‬שאחריתה מעידה על ראשיתה כלספק צידוק‬
‫רעיוני לממלכתיות ולמנגנוניה‪.‬‬
‫השואה‪ :‬מ"זיכרון־מולאם" ל"זיכרון־מופרט"‬
‫בדומה‪ ,‬עלה הקולקטיביזם־המופרט תוך ערעור על שלילת־הגולה‪ ,‬שגם אחריתה‬
‫מעידה על ראשיתה כרעיון שנועד להיאבק בהתפוררות הגולה ליחידיה וליצור‬
‫בסיס לקולקטיב לאומי יהודי‪ .‬הפרטת־התודעה הישראלית נעשית‪ ,‬אכן‪ ,‬תוך נסיגה‬
‫מן הציוני אל היהודי‪ ,‬כשגילוייה הבולטים הם הגעגוע לגולה‪ ,‬חיפוש השורשים‪,‬‬
‫השיבה לארון הספרים היהודי ותרבות בתי־המדרש החילוניים‪ .‬הגילוי הבולט‬
‫ביותר של האופי היהודי של הפרטת התודעה הישראלית הוא הפרטת השואה‪.‬‬
‫כחלק מן הקולקטיביזם־הציוני‪ ,‬עד לשנות השמונים שלט בישראל "זיכרון־‬
‫מולאם" של השואה‪ ,‬שהצביע על המדינה והממלכתיות כתשובה לחוסר האונים‬
‫של היהודים כיחידים נרדפים‪ .‬מנגד‪ ,‬מאז שנות השמונים‪ ,‬כחלק ממהפכת־הפרטה‬
‫וברוח הקולקטיביזם־המופרט‪ ,‬הובנה בישראל "זיכרון־מופרט" של השואה שהפך‬
‫אותה מאירוע לאומי לגורל אישי‪ ,‬ודחק את מרד־הגטאות כמעשה ציבורי מאורגן‬
‫מפני האימה והסבל כחוויות של יחידים‪ .‬גם טקסי יום־הזיכרון עוצבו ברוח הזיכרון־‬
‫המופרט של השואה ובמרכזם הועמדו אירועי "לכל איש יש שם"‪ ,‬המפרקים את‬
‫החברה היהודית לרצף של פרטים נעדרי הקשר מלבד זה המשפחתי‪ ,‬החוזר ומכונן‬
‫את החברה הישראלית להמון של יחידים ומשפחות ברוח קביעתה של תאצ'ר כי‬
‫"אין דבר כזה חברה‪ ,‬יש רק יחידים ומשפחות"‪.‬‬
‫‪81‬‬
‫האידאולוגיה של פירוק מדינת הרווחה‬
‫הייתה זו‪ ,‬אפוא‪ ,‬הבנייתו של הקולקטיביזם־המופרט‪ ,‬מאז מחצית שנות השמונים‪,‬‬
‫שעוררה מחדש את הדיון בשלילת־הגולה ובכור־ההיתוך‪ ,‬לאחר שהעניין בהם‬
‫הלך ושקע‪ ,‬מאז שנות השישים‪ .‬בעוד שהביקורת הרב־תרבותית הציגה באופן‬
‫מוטה ומטעה את התפקיד ההיסטורי שמילאו שלילת־הגולה וכור־ההיתוך‪ ,‬הרי‬
‫שהוא נחשף על־ידי עצם הביקורת‪ ,‬שהייתה חלק מן התנאים התודעתיים שהיו‬
‫דרושים לקידום הסֵֶדר הנאו־ליברלי בישראל‪ַ :‬ה ְבנָי ָה של הקולקטיביזם הציוני‬
‫והממלכתיות הישראליות שעמדו ביסוד מדינת־הרווחה הישראלית‪ ,‬ואשר‬
‫פירוקה היה אחת ממטרות־העל של משטר־ההפרטה הישראלי‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫(קריאה ב"ספר מגלה טמירין" מאת יוסף פרל)‬
‫__________________‬
‫ברוך קורצוייל‪" :‬אחת היצירות העמוקות והגאוניות‬
‫ביותר שנתחברו בשחר ספרותנו החדשה"; טקסט‬
‫העוסק בבעיות יסוד של התרבות היהודית המודרנית‬
‫__________________‬
‫הסאטירה האנטי־חסידית ביותר שנכתבה אי פעם‬
‫__________________‬
‫העולם הרבני־הלמדני ניגף לפני הכאוס החסידי‬
‫דן מירון‬
‫פרופ' דן מירון הוא פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים‬
‫והמחזיק בכיסא ע"ש ליאונארד קיי לספרות עברית ומשווה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק‪.‬‬
‫מירון הוא חתן פרס ישראל לחקר הספרות העברית ופרס מאנגר לחקר ספרות יידיש‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪83‬‬
‫[א]‬
‫זה כבר התבססה והתקבעה ההערכה לספר מגלה טמירין מאת יוסף פרל‪,‬‬
‫בשני נוסחיו‪ ,‬העברי (ווינה‪ )1819 ,‬והיידי (תורגם בידי המחבר מן המקור‬
‫העברי בשנות השלושים של המאה הי"ט‪ ,‬אך ראה אור בדפוס רק במאה‬
‫העשרים)‪ ,‬כלאחת מיצירות הפרוזה הבולטות ביותר בספרות היהודית‬
‫המודרנית‪ .‬אם עד למחצית השניה של המאה העשרים הופנתה לחיבור זה‬
‫בעיקר דעתם של חוקרי ספרות ההשכלה העברית (כגון יוסף קלוזנר) וכן‬
‫של חוקרי המאבקים סביב הופעתה והתפשטותה של התנועה החסידית‬
‫(כגון רפאל מאהלר)‪ ,‬הרי שהחל בשנות השישים של המאה הוצבה היצירה‬
‫המונומנטאלית במרכזה של הערכה ביקורתית חדשה‪ ,‬שמצאה בה ערכים‬
‫ספרותיים ורעיוניים קיימים ועומדים‪ ,‬התובעים את תשומת לבו של הקורא‬
‫המשכיל בן ימינו‪ .‬ברוך קורצוייל תאר אז את מגלה טמירין כ"אחת היצירות‬
‫העמוקות והגאוניות ביותר שנתחברו בשחר ספרותנו החדשה"; מפעל "שאין‬
‫שני לו בפרוזה העברית עד למנדלי"; טקסט העוסק בבעיות יסוד של התרבות‬
‫היהודית המודרנית‪" ,‬שבצורות מצורות שונות אינן עוזבות מאז את ספרותנו‬
‫במשך למעלה ממאה שנים"‪ )1(.‬מאז הכרזה זו‪ ,‬שנראתה אקסטראוואגאנטית‬
‫בשעתה‪ ,‬חוזק מעמדו הספרותי של פרל כאחד מגדולי היוצרים של הפרוזה‬
‫העברית והיידית המודרנית הן על ידי סידרה של פרסומי טקסטים משלו‪ ,‬שהיו‬
‫עלומים עד כה‪ ,‬וייצוב כלל התשתית הטקסטולוגית של כתביו (בידי שמואל‬
‫ורסס‪ ,‬חנא שמרוק‪ ,‬אברהם רובינשטיין)‪ ,‬הן על ידי תרגום ראוי ומבואר של‬
‫מגלה טמירין לאנגלית (בידי דב טיילור)‪ ,‬והן על ידי עיונים של חוקרי ספרות‬
‫צעירים (גידי נבו‪ ,‬קן פרידן‪ ,‬ג'רמי דאובר)‪ ,‬שהתבוננו בטקסט המורכב והנרחב‬
‫של מגלה טמירין מזויות־ראות ספרותיות‪ )2(.‬בשנים האחרונות תרם תרומות‬
‫חשובות לחקר יצירותיו הסאטיריות של פרל החוקר הצעיר יונתן מאיר‪,‬‬
‫שהביא עתה את עבודתו לנקודת השיא בפרסום מהדורה מדעית מוערת‬
‫ומבוארת לעילא של ספר מגלה טמירין‪ ,‬שאף נוסף לה ספר מבוא רחב יריעה‬
‫העוסק בכלל יצירתו הסאטירית של המחבר‪ )3(.‬שוב לא יכול להיות ספק בכך‪,‬‬
‫שמדובר ביצירה ספרותית קלאסית‪ ,‬שראוי שהעיון בה יצא מתחומם הצר‬
‫של מומחים וייהפך לנחלתם של הקוראים‪ ,‬השומרים אמונים לקלאסיקונים‬
‫של הפרוזה היהודית המודרנית‪ :‬ש"י אברמוביץ‪ ,‬שלום עליכם‪ ,‬י"ל פרץ‪,‬‬
‫ש"י עגנון‪.‬‬
‫‪84‬‬
‫דן מירון‬
‫שלושה הקשרים היסטוריים‬
‫בדיון המופנה אל קוראים כאלה לא ייתכן שלא תישאל השאלה‪ :‬כיצד ניתן לגשת‬
‫אל יצירת מופת ספרותית‪ ,‬שנוצרה לפני כמאתיים שנים‪ ,‬במציאות היסטורית‬
‫ותרבותית שונה לגמרי מזו שלנו‪ ,‬מבלי לאבד את האחיזה במה שנותר בה חי‬
‫ומאתגר גם במציאות האחרת־לחלוטין‪ ,‬שבה אנו חיים‪ ,‬ובמושגיה אנו חושבים‬
‫גם על העבר‪ .‬ברור שבגישה אל יצירה כזו חייבות להסתמן שתי תנועות שונות‪,‬‬
‫אולי אף מנוגדות זו לזו‪ ,‬ועם זאת הן גם משלימות זו את זו‪ .‬על האחת לצאת‬
‫מן הטקסט לעבר הקשריו ההיסטוריים והפילולוגיים השונים‪ .‬על האחרת לצאת‬
‫מן ההקשר של קריאתנו העכשווית לעבר הטקסט כשלעצמו‪ ,‬במנותק מהקשריו‬
‫ההיסטוריים‪ .‬מחד גיסא‪ ,‬לא נוכל להבין את הטקסט מבלי שנקרא אותו על‬
‫ריקעם של לפחות שלושה הקשרים היסטוריים‪ :‬הְֶקׁשֵר החיים החברתיים‬
‫והכלכליים של יהדות מזרח אירופה בעידן המעבר מן התקופה הפיאודאלית אל‬
‫הזמנים החדשים שלאחר חלוקת ממלכת פולין‪ ,‬בעת מלחמות נפוליאון וראשית‬
‫היווצרותה של המדינה הריכוזית המודרנית עם חדירת הכלכלה הקפיטאליסטית‬
‫העתידה לקבוע את דפוסיה ומוסדותיה; הְֶקׁשֵר החיים התרבותיים־הדתיים‬
‫היהודיים בני הזמן על רקע שקיעת המיבנה המסורתי של הקהילה היהודית‪,‬‬
‫ההתפשטות המהירה של התנועה החסידית‪ ,‬שאירגנה את החברה היהודית‬
‫סביב מוסד ה"צדיק" והמירה את הפיצול הקהילתי בפיצול הנאמנויות בין חצרות‬
‫הצדיקים השונים כמו גם במאבקה של החסידות כולה כנגד יריבתה הותיקה‪,‬‬
‫הרבנית־ההילכתית‪ ,‬מזה‪ ,‬וכנגד זו החדשה ‪ -‬תנועת ההשכלה ‪ -‬מזה; ההקשר של‬
‫ספרות ההשכלה היהודית בשתי לשונותיה‪ ,‬העברית והיידית‪ ,‬ובעיקר במהלכים‬
‫הספרותיים שנקטה ספרות זו בנסיונה לבלום את השפעת החסידות וספרותה‬
‫הייחודית‪ ,‬שעמדה בתקופה הנדונה בשיא פריונה הראשוני‪ ,‬והעמידה בזו אחר‬
‫זו את יצירות היסוד שלה‪ :‬שבחי הבעש"ט‪ ,‬ספריו העיוניים והסיפוריים של ר'‬
‫נחמן מברצלב‪ .‬חיבוריהם העיוניים והפולמוסיים של יוסף יעקב מפולנאה‪ ,‬של‬
‫אלימלך מליז'נסק ושל ר' בער‪ ,‬המגיד ממזריטש‪.‬‬
‫התמצאות בכל ההקשרים הללו היא חיונית להבנת הטקסט‪ ,‬לשונו‪ ,‬הזיקות‬
‫המסתמנות בו בין אנשים ומוסדות‪ ,‬בין "כתות" שונות‪ ,‬בין טקסטים מנוגדים‬
‫זה לזה‪ ,‬בין יהודים ללא יהודים‪ ,‬ומעל לכל ‪ -‬בין המציאות התרבותית הנשקפת‬
‫מפרקי הסיפור השונים לבין המסר החינוכי־התעמולתי של הספר‪ ,‬מסר אחיד‪,‬‬
‫שיטתי ובוטה‪ ,‬שביקש לשנות מציאות זו מעיקרה‪ .‬בה במידה חיונית ההתמצאות‬
‫בספרויות העברית והיידית של ההשכלה המוקדמת (זו של המחצית הראשונה‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪85‬‬
‫של המאה הי"ט) לשם הבנת המגמות האמנותיות המסתמנות במגלה טמירין‪,‬‬
‫שעיקרן קירוב התאור הספרותי אל המציאות ואל היומיום היהודיים‪ ,‬מזה‪,‬‬
‫ועיצובה של מציאות זו באמצעות הקרנתה בעד הפריזמה הייחודית של הז'אנר‬
‫הסאטירי‪ ,‬מזה‪ .‬לכך יש להוסיף גם את הצורך בהתמצאות בספרות החסידית‪,‬‬
‫שהסאטירה המשכילית נצמדה אליה תכופות והציגה אותה על פי השתקפותה‬
‫בראי העקום של הפארודיה‪ .‬בכל התחומים האלה יכול המחקר ההיסטורי‬
‫והעיון הביקורתי שהצטברו במהלך העשורים האחרונים לסייע סיוע רב בידי‬
‫הקורא המעוניין‪ .‬אמנם‪ ,‬לא בכל תחום נוצרה תמונה מלאה ומפורטת של הספר‬
‫באחד מהקשריו שהוזכרו לעיל‪ .‬בעוד‪ ,‬למשל‪ ,‬שהעיון בספר במסגרת המאבק‬
‫האידאי‪ ,‬החברתי והספרותי של ההשכלה עם החסידות יכול להתבסס על בסיס‬
‫של חקירה היסטורית וספרותית איתנה‪ ,‬הדיון בתכניו החברתיים והפוליטיים‬
‫השונים (היחסים הכלכליים והבין־מעמדיים‪ ,‬היחסים המדיניים בין יהודים‬
‫לגויים ובין הקהילה היהודית למדינה האוטוקראטית־הריכוזית) נמצא‪ ,‬כמדומה‪,‬‬
‫רק בתחילתו; ואילו בדיון במגלה טמירין בהקשר ההתפתחות האמנותית‬
‫והסיגנונית של הספרויות ה"חדשות" העברית והיידיש ‪ ,‬נעשו התחלות חשובות‪,‬‬
‫אך גם נשתרבבו טעויות התובעות תיקון (כגון הנסיון להציג את הספר כ"רומאן"‬
‫עברי־יידי ראשון‪ .‬ראו על כך להלן)‪.‬‬
‫ביקורת נוקבת על המשכילים והגנה על חברת האיכרים‬
‫לעומת זאת‪ ,‬הדיון בהישג האמנותי הייחודי שהושג במגלה טמירין‪ ,‬זה התובע‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬התנתקות מסויימת מן הרקע ההיסטורי והספרותי של הספר לשם‬
‫חידוד הרגישות העכשווית לתכניו ולצורתו הייחודיים‪ ,‬למודוס הספציפי של‬
‫קיומו כטקסט מהנה ומאתגר‪ ,‬יוצר צימאון ומרווה אותו‪ ,‬פועל על הדמיון‬
‫ומדריך אותו‪ ,‬משרה תחושה של תנועה ריתמית זורמת‪ ,‬נעצרת‪ ,‬מתחדשת‪,‬‬
‫מואטת‪ ,‬מואצת ‪ -‬הכל לפי תוכנית אב מוסיקאלית המנוהלת ביד אמן ‪ -‬לדיון‬
‫הזה שיעמוד בראש ובראשונה לא על מה שמקרב את הספר ליצירות אחרות‬
‫בנות הזמן ובנות הז'אנר הסאטירי‪ ,‬אלא להיפך‪ ,‬למה שמרחיק אותו מהן וקובע‬
‫לו מעמד עצמאי כיצירת מופת חד־פעמית‪ ,‬עדיין לא הקדישו המחקר והביקורת‬
‫את ריכוז המחשבה וחדות הקשב הנדרשים‪ .‬והרי ברור לכל קורא‪ ,‬שמגלה‬
‫טמירין‪ ,‬ככל שהוא קשור בספרות האנטי־חסידית של התקופה ונדרש להיבט‬
‫זה או אחר שבה‪ ,‬בעיקרו ובמיטבו‪ ,‬אינו דומה לשום דבר אחר שנכתב בעברית‬
‫‪86‬‬
‫דן מירון‬
‫וביידיש במחצית הראשונה של המאה הי"ט וגם לאחר מכן‪ .‬הוא בלתי דומה לא‬
‫רק לסאטירות ולפארודיות האנטי־חסידיות הרבות האחרות שנכתבו בעברית‬
‫וביידיש במהלך המאה הי"ט‪ ,‬גם כשהללו נקטו (על הרוב בהשפעתו הישירה)‬
‫דרכי עיצוב‪ ,‬שנראו לכאורה דומות מאוד לאלה שהופעלו בו‪ ,‬אלא גם ליצירותיו‬
‫הסאטיריות האחרות של פרל עצמו‪ ,‬למרות הקירבה הברורה שלהן זו לזו וכולן‬
‫ביחד למגלה טמירין‪ .‬אין לנו אלא ליטול ליד את חיבורו הסאטירי הגדול האחר‬
‫של פרל‪ ,‬שראה אור בחייו‪ ,‬הוא ספר בוחן צדיק (פראג‪ ,)1838 ,‬כדי לעמוד על‬
‫ההבדל‪ ,‬שהוא הבדל של מהות ושל ערך כאחד‪.‬‬
‫מהרבה בחינות בוחן צדיק הוא לכאורה חיבור עשיר ומעמיק יותר ממגלה‬
‫טמירין שקדם לו כמעט בעשרים שנה‪ .‬בעוד החיבור המוקדם מתמקד בבחינת‬
‫הפגמים והעיוותים בתנועה החסידית בלבד ומציע מעין תמונה אידאלית‬
‫ונאיבית של דמות המשכיל (באמצעות דמותו של סוחר היין הנאור מרדכי גולד)‪,‬‬
‫פורׂש החיבור המאוחר תמונה רחבה לאין ערוך יותר ומציע מעין אנאטומיה של‬
‫כלל הפגמים בחברה היהודית המזרח־אירופית בת־הזמן; אנאטומיה המכילה‬
‫ביקורת נוקבת גם על המשכילים ותאור התנהגותם כאילו היתה מּונעת על ידי‬
‫מניעים לא שונים בעיקרם מאלה המניעים את מנהיגי התנועה החסידית‪ :‬גאווה‪,‬‬
‫אנוכיות‪ ,‬העמדת פנים לצורך רווח ולצורך קניית מעמד ומוניטין‪ ,‬חמדנות‪ ,‬ביזבוז‬
‫על מותרות‪ ,‬תשוקה לפאר חיצוני‪ ,‬ומעל לכל ‪ -‬חוסר ישרות‪ ,‬הפגם הבסיסי‬
‫שמוצא פרל כמעט בכל הקבוצות המרכיבות את החברה היהודית בת־הזמן‪ .‬בעוד‬
‫מגלה טמירין אינו מעמיד כנגד ההשחתה של החברה היהודית על ידי החסידות‬
‫ופולחני הצדיק שהנהיגה שום מודל אלטנרנאטיבי של חיי קהילה המבוססים על‬
‫יושר‪ ,‬הגינות והתחשבות בזולת‪ ,‬החיבור המאוחר מסתיים בהצגה נרחבת של‬
‫מודל כזה בדמות חברת האיכרים היהודית‪ ,‬שהחלה להיווצר בדרום האימפריה‬
‫הצארית‪ ,‬ובעיקר בחצי האי קרים‪ .‬בעוד המספר של מגלה טמירין‪ ,‬רבי עובדיה‬
‫בן פתחיה‪ ,‬מלקטן של קנ"א האיגרות המרכיבות את הספר‪ ,‬נותר לכל אורכו‬
‫דמות סטאטית של חסיד מאמין‪ ,‬שאינו ער כביכול למשמעות השערורייתית‬
‫של הדברים הנכתבים באיגרות הללו‪ ,‬הרי אותו רבי עובדיה נהפך בבוחן צדיק‬
‫לדמות דינאמית‪ ,‬מתפתחת של מוראליסטן כן‪ ,‬המתפכח במהירות מן האמון‬
‫שנתן במנהיגי התנועה החסידית ונעשה תוך כך לבוחן הביקורתי החריף לא‬
‫רק של "צדיקי" הדור אלא‪ ,‬כאמור‪ ,‬של החברה היהודית בכללה ושל האליטות‬
‫השונות שלה בפרט‪ .‬הוא גם מתפתח ריגשית ומחשבתית כאיש נודד‪ ,‬נוסע‬
‫למרחקים בחיפוש חברה יהודית ישרה וצודקת‪ ,‬השוקע לדיכאון מעמיק והולך ‪-‬‬
‫נוכח התגליות המצטברות במסעותיו בכל אזורי הישוב היהודי במזרח אירופה‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪87‬‬
‫ והמוצא את תיקונו הריגשי רק בחברת האיכרים היהודיים‪ ,‬שאל חוגם הוא‬‫מצטרף בסופו של הסיפור‪ ,‬לאחר שהעתיק את מושבו מתחום המושב היהודי‬
‫של פולין הצארית אל חצי האי קרים‪ .‬אין ספק‪ ,‬כי מבחינת ההגות המשכילית של‬
‫פרל כמוראליסטן וכאיש ציבור יהודי בן הזמן בוחן צדיק המאוחר הוא חיבור‬
‫בשל ומורכב הרבה יותר מאשר מגלה טמירין המוקדם‪.‬‬
‫תיזמור מושלם‬
‫עם זאת‪ ,‬לא יחמיץ שום קורא את ההבחנה בהבדל הערך הספרותי העצום בין שני‬
‫הספרים‪ .‬מגלה טמירין עוטה מתחילתו ועד סופו ברק זוהר של שלמות ספרותית‪.‬‬
‫למרות הזעזוע המוסרי העובר בספר לכל אורכו וכן כל הדברים הנוראים הנחשפים‬
‫במהלך העלילתי המפותל שלו הוא ספר "שמח"‪ ,‬רוטט מעוצמה תאורית נהנית‬
‫מעצמה‪ ,‬ושופע המצאות סיגנוניות שמעטות כמותן לצבעוניות לא רק עד לשיח‬
‫של מנדלי מוכר ספרים שפיתח ש"י אברמוביץ אלא גם בהשוואה לשיח וירטואוזי‬
‫זה‪ .‬זוהי פרוזה סימפונית שאין בה צליל אחד מוטעה או חריג‪ ,‬ומיקצביה‪ ,‬הן בפרקי‬
‫האלגרו־וויוואצ'ה שלה והן בפרקי האנדאנטה הקצרים ‪ -‬עד למערבולת הסיום‬
‫האדירה המביאה את הדינאמיקה של היצירה כולה לשיא מסחרר ‪ -‬מופעלים‬
‫בתיזמון ובתיזמור מושלמים‪ .‬היחס הפוליפוני בין הטקסט של האיגרות הדברניות‬
‫לבין ההערות שמוסיף להן ר' עובדיה ‪ -‬רובן ציטטים‪ ,‬מראי־מקומות והסתמכויות‬
‫בדרך הפאראפרזה על כתבי אבות התנועה החסידית ‪ -‬הינו מורכב ולעתים גם‬
‫מסובך‪ ,‬אך תמיד שרוי בתואם של ניגודים משלימים זה את זה ‪ -‬הטון השיחתי‬
‫היומיומי כל כך‪ ,‬הרכלני־לעתים‪ ,‬של האיגרות מזה‪ ,‬והטון הלמדני כביכול של‬
‫מעיר ההערות הפדאנטי מזה‪ .‬כל המרכיבים הטונאליים והריטוריים של היצירה‬
‫ ההסתכלות הסאטירית‪ ,‬החקיינות הפארודית‪ ,‬הליריזם הקיטשי של ההתפעלות‬‫החסידית‪ ,‬מדרשי הפליאה החסידיים ברוח ספרות הקבלה‪ ,‬המעשיות הנחרצת של‬
‫הדיונים בענייני ממון‪ ,‬התמימות הקרימינאלית של אנשים מורגלים בהפרת כל‬
‫חוק‪ ,‬בהתגברות על כל מכשול בלי שים לב לאמצעים הננקטים לשם כך‪ ,‬הטונאליות‬
‫המיוחדת של רקימת המזימות האפלות ביותר תוך כוונה לגרום נזק ואף להביא‬
‫חורבן על אנשים חפים מפשע‪ ,‬הקלות הבלתי נסבלת בהתייחסות לפשעים שנעשו‬
‫על ידי אנשי שלומנו ‪ -‬כל אלה מתוזמרים במגלה טמירין בהתאמה פנימית מלאה‬
‫ותוך שליטה מוחלטת בכל כלי הנגינה המתבקשים‪ .‬מעט מאוד מכל זה נמצא בבוחן‬
‫צדיק‪ ,‬שחלקו הראשון ‪ -‬שיחזור שיחות ששמע רבי עובדיה (כרואה ואינו נראה)‬
‫‪88‬‬
‫דן מירון‬
‫מפי אנשים שהגיבו על ספר מגלה טמירין ‪ -‬מתנהל בעצלתיים‪ ,‬מרבה בחזרות על‬
‫דברים שכבר נאמרו‪ ,‬ומתארך הרבה למעלה מכל מידה‪ ,‬ואילו חלקו השני‪ ,‬החשוב‬
‫מקודמו (האנטומיה של החברה היהודית תוך כדי חיפוש אדם ישר אחד בסדום‬
‫היהודית בת הזמן)‪ ,‬טובע בנהי מוראליסטי‪ ,‬ומתארך אף הוא מעל למידת הסבלנות‬
‫של הקורא המודרני‪ ,‬שקלט את העיקרון מן הרגע הראשון‪ .‬מבלי כל נסיון להמעיט‬
‫מערך הספר המאוחר‪ ,‬המגלה את המחבר במלוא בגרותו המחשבתית‪ ,‬ההשוואה‬
‫בינו לבין קודמו היא כהשוואה בין תעודה משכילית מעניינת‪ ,‬שנכתבה בידי סופר‬
‫מובהק‪ ,‬ואף על פי כן היא עשוייה לעניין כמעט רק את ההיסטוריון של הספרות‬
‫ושל תולדות הרעיונות בעולם היהודי המודרני‪ ,‬לבין יצירת מופת סאטירית־קומית‪,‬‬
‫היכולה עדיין להסב הנאת קריאה עצומה לקורא הטוב‪ ,‬שירצה לסגל לעצמו את‬
‫ידיעת הרקע הנדרשת לשם הגברתה של אותה הנאה‪.‬‬
‫עוצמת האור הגנוז‬
‫הוא הדין גם בהשוואה בין מגלה טמירין ליצירתו הדו־לשונית הפארודית הקודמת‬
‫של פרל‪ ,‬מעשיות ואיגרות מצדיקים אמיתיים ומאנשי שלומנו‪ ,‬שנכתבה‪ ,‬כנראה‪,‬‬
‫סמוך מאוד לפרסום ספר המעשיות של רבי נחמן מברצלב בשנת ‪ ,1815‬אך נותרה‬
‫בכתב יד וראתה אור לראשונה בשנת ‪ 1970‬במהדורתם המדעית של שמואל‬
‫ורסס וחנא שמרוק‪ )4(.‬פרל תירגל כבר כאן בצורה מבריקה את הסיגנון האיגרוני‬
‫של התכתובת החסידית ותוך כך שילב אל תוך שיח חסידי איגרוני של נאמני רבי‬
‫נחמן "השלמה" פארודית ל"מעשה מאבידת בת מלך"‪ ,‬הסיפור האליגורי האיקוני‬
‫של ר' נחמן וכן מעין מקבילה פארודית לאותו סיפור‪" ,‬מעשה מאבידת בן מלך"‪.‬‬
‫מרבית המרכיבים שעובדו במגלה טמירין לתרכובת סיפורית יחידה במינה מצויים‬
‫כבר בחיבור מוקדם זה‪ ,‬שהיסוד הפארודי בולט בו ביותר‪ .‬עם זאת‪ ,‬התרכובת‬
‫האמנותית שהושגה בספר שנכתב כעבור שלוש או שנים (ככל הנראה כתב פרל‬
‫את ספר מגלה טמירין בשנת ‪ )1818‬עדיין אינה קיימת כאן‪ .‬הרצף הפארודי‪ ,‬בכל‬
‫הברקותיו‪ ,‬הינו רדוד למדי‪ ,‬ועדיין אין הוא משרת את המהלך הסיפורי העשיר‬
‫והאפל יותר שאליו הוצמד במגלה טמירין‪ .‬מעשיות ואיגרות היא יצירת נעורים‬
‫של סופר בעל פוטנציאל של גאונות‪ ,‬שעדיין לא מומש; יצירה שהציתה אבוקה‪,‬‬
‫שהיתה צריכה לא רק להוסיף ולהתלבות כדי שתגיע למלוא עוצמת האור הגנוז‬
‫בה‪ ,‬אלא שגם עדיין לא נמצא בשבילה הנוף הנרחב‪ ,‬שאותו היא נועדה להאיר‪ .‬רק‬
‫במגלה טמירין נעשה באור המבהיק הזה השימוש אשר לו הוא היה ראוי‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪89‬‬
‫משמע שעלינו לחפש בעת הקריאה במגלה טמירין לא את הדומה למה שקדם לו‬
‫ובא לאחריו‪ ,‬או לא רק את הדומה והמקשר בינו לבין הפרקים השונים בקאריירה‬
‫הספרותית של פרל‪ ,‬אלא גם ובעיקר את מה שאינו דומה ואינו מתקשר‪ ,‬ובזכותו‬
‫יכול הספר לעמוד בכבוד לצידם של ספר הקבצנים‪ ,‬מכתבי מנחם מנדל וזוגתו‬
‫שיינה שיינדל והכנסת כלה‪ ,‬כחיבור השייך מבחינה אמנותית ורוחנית לעולמנו‬
‫העכשווי‪ .‬השאלה שבה חייב המבקר (להבדיל מן החוקר־ההיסטוריון) למקד‬
‫את יכולת ההבחנה שלו היא מהו אותו דבר המייחד את הספר וההופך אותו‬
‫מחיבור משכילי סאטירי‪ ,‬שנכתב במסגרת מלחמת ההשכלה בתנועה החסידית‬
‫ובספרותה‪ ,‬ליצירת מופת ספרותית קיימת ועומדת לדורות‪.‬‬
‫[ב]‬
‫ובכן‪ ,‬מהו אותו דבר? ‪ -‬השאלה נשאלת בקלות‪ ,‬אבל התשובה עליה אינה‬
‫ניתנת בנקל‪ .‬כך הדבר ביחס לכל יצירת מופת אמנותית‪ ,‬ועל אחת כמה וכמה‬
‫ביצירה רחוקה מאיתנו בזמנה ובעניין שעליו היא מספרת‪ .‬בקלות ניתפׂש בדיוננו‬
‫ביצירה זו לכל מה שאיננו שייך לה ורק לה ‪ -‬מידת האקטואליות העתונאית של‬
‫ה"נושא" שלה (המאבק בפונדנמנטאליזם דתי)‪ ,‬הז'אנר שבו נכתבה ‪ -‬הסאטירה‬
‫ ואשר את ההנחות הרוחניות המונחות בבסיסו היא מייצגת בשלמות כביכול‪,‬‬‫הכיוון הספרותי־האמנותי ה"חיובי" המסתמן בה לעומת מה שקדם לה בספרות‬
‫ומה שבא אחריה (במקרה זה‪ ,‬מה שנראה כהתקדמות לעבר ייצוג ריאליסטי של‬
‫המציאות החברתית והלשונית של החיים היהודיים)‪ ,‬וכן שאר עניינים חשובים‬
‫יותר או פחות‪ ,‬המרחיקים אותנו‪ ,‬כל אחד בכיוון המיוחד לו‪ ,‬מן העיקר הגלום‬
‫בהישג האמנותי וההגותי החד־פעמי שהושג בטקסט שבו אנו דנים ורק בו‪ .‬אבל‬
‫כיצד ניתן להבין ולתאר הישג זה?‬
‫מושג מפתח‪ :‬פעילות מהנה מייצרת "תענוג"‬
‫בראש ובראשונה‪ ,‬תלויים הן ההבנה הן התאור באחיזה איתנה ברושם של החיבור‬
‫בכללותו‪ ,‬או במה שדב סדן היה אולי מכנה ה"ּכּולִיּות" שלו‪ .‬מרכיבים בודדים‬
‫המופעלים בו‪ :‬נושאים סיפוריים והגותיים‪ ,‬דמויות ארכיטיפיות‪ ,‬אמצעים‬
‫סיגנוניים וכו' יכולים להבליט דווקא את המשותף לו ולחיבורים אחרים‪ ,‬שגם‬
‫‪90‬‬
‫דן מירון‬
‫בהם הם מופיעים ומתפקדים בדרך זו או אחרת‪ .‬רק העמדת הדיון מראשיתו על‬
‫השלמות והאחדותיות המיוחדות למגלה טמירין כשלעצמו תוכל להאיר גם את‬
‫השימוש הייחודי הנעשה בחיבור זה באותם נושאים‪ ,‬דמויות ואמצעים‪ .‬פרל‬
‫עצמו‪ ,‬אמן מודע מאוד לעשייתו ולתוצאותיה‪ ,‬עמד על כך‪ ,‬כשטען (מפי אחד‬
‫מן הדוברים המשוחחים על מגלה טמירין בחלקו הראשון של בוחן צדיק)‪" :‬כל‬
‫הספר הוא עניין אחד‪ .‬הלשון מתחילה ועד סוף הוא ממש לשון אחת"‪ )5(.‬במקום‬
‫אחר (בבוחן צדיק) הוא התלונן‪ ,‬שוב מפי אחד הדוברים המגיבים על מגלה‬
‫טמירין‪ ,‬על הקריאה הטרופה והמקוטעת הנהוגה בידי קוראים יהודים‪ ,‬שאינם‬
‫מוכנים או מסוגלים לקרוא חיבור ארוך כסידרו ובשלמותו‪ .‬המשוחח מעיד‪:‬‬
‫בעיני ראיתי בקהילתנו איזה אנשים כאשר בפעם הראשון בא לידם הספר‬
‫מגלה טמירין פתחו אותו באמצע או באיזה מקום אשר נפתח במקרה‪,‬‬
‫והתחילו לקרות בו האיגרת אשר ראו בלי שום על לב שכל הספר הוא‬
‫לתכלית אחד נכתב‪ ,‬וכי כל האיגרות מתאימות‪ ,‬אך מורגלים בזה לקרות‬
‫בסירוגין בלי סדר כי כל דרכיהם אין סדרים למו (עמ' ‪.)31‬‬
‫כל הספר הוא "עניין אחד" מכוון ל"תכלית אחד"‪ ,‬ורק הקריאה הרצופה בו יכולה‬
‫להעמיד את הקורא על מהותם של העניין והתכלית הללו‪.‬‬
‫בקריאה כזו תלויים לא רק ההבנה של משמעות הספר ותכליתו‪ ,‬אלא גם המיצוי‬
‫של רושמו האסתטי‪ .‬גם זה היה עניין מכריע בחשיבותו בעיני פרל עצמו‪ .‬פעם אחר‬
‫פעם עמד על כך שהקריאה במגלה טמירין היא פעילות מהנה‪ ,‬מייצרת "תענוג"‬
‫ מושג מפתח בחשיבתו של המחבר‪ ,‬למרות ואולי דווקא מפני שהוא מייחס‬‫את הרדיפה אחר ה"תענוג" לקהילה שאותה הוא מוקיע‪ ,‬היא הקהילה החסידית‪.‬‬
‫שוב ושוב מציינים קוראי הספר את ה"תענוג" שהפיקו ממנו‪ .‬במהלך הויכוח על‬
‫משמעותו ועל "כשרותו" (היינו‪ ,‬אם הוא חיבור שנכתב על ידי אחד משלומי אמוני‬
‫ישראל או שכתבו אפיקורוס) נשמעת מדי פעם הטענה‪ ,‬שבין שהספר נכתב על ידי‬
‫חסיד ובין שכתבו אחד "ימח שמוניק"‪" ,‬אני איני יודע זאת רק שהיה לי תענוג גדול‬
‫מהמעשיות והמצאות" (עמ' ‪ .)27‬בספר יש "מן כל מאמינים שהוא"‪" ,‬המצאות‬
‫גדולות‪ .‬המחבר הוא מוח גדול" (עמ' ‪ .)33‬המחבר יצר "דבר בדוי מלב [‪ ]- -‬לקבץ‬
‫דברים שונים ולעשות מהם עסק שלם בכדי להתענג נפש הקורא" (עמ' ‪" .)29‬כל‬
‫העולם יש להם עימו לעשות ושוחקים מאוד" (עמ' ‪.)33‬‬
‫בהקדמה לנוסחה היידית של הסיפור הסביר פרל את הצורך בתרגום חיבורו‬
‫לשפת האם באמצעות סיטואציה המתרחשת באכסניה‪ ,‬שבה מתארח מחבר‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪91‬‬
‫הספר‪ .‬בעל האכסניה ואורח נוסף מעיינים במגלה טמירין העברי ורווים נחת‬
‫ממנו‪ .‬כפרי שנזדמן למקום נועץ בהם עיניים עד שהוא פונה אליהם בלשון‬
‫שחציה תמיהה וחציה תלונה‪:‬‬
‫איך ווייס גאָר נישט וואָס איר האָט פין דעם ספר אַז ַא ַא גרויס תענוג‪ .‬איך‬
‫האָב נאָך קיין מאָל נישט געזען מען זאָל זיך אַזוי פרייען מיט ַא ספר‪ ,‬ווי איר‬
‫א מיט דעם ספר" (אינני יודע מהו התענוג הגדול כל כך שיש‬
‫פרייט אַייך ד ָ‬
‫לכם מהספר‪ .‬מעולם לא ראיתי אנשים שמחים כל כך בספר כפי שאתם‬
‫(‪)6‬‬
‫שמחים כאן בספר הזה)‪.‬‬
‫שליחות חברתית ומוסרית‬
‫מכוחה של תלונה זו מתברר הצורך בהעמדת נוסח שיהיה מובן גם ל"פראָסטאַקעס"‬
‫(אנשים פשוטים‪ ,‬נבערים)‪ ,‬על מנת שגם הם יוכלו להפיק הנאה מן הספר בשבת‬
‫או ביום טוב או בלילות החורף הארוכים‪ ,‬שבהם אפשר "להשתגע" משיעמום‬
‫(שם‪ ,‬עמ' ‪ .)541‬הכפרי הבור מאחל למי שיתרגם את הספר ליידיש חיי עולם הבא‬
‫ומצהיר שיהיה מוכן לשלם עבור הספר לכשיידפס "אפילו רייניש מינץ אחד" ובלבד‬
‫שיוכל להתענג על הקריאה בו (שם‪ ,‬עמ' ‪ .)542‬יותר מששיקפו דברים אלה מציאות‬
‫היסטורית הם ביטאו את הפואטיקה של פרל‪ :‬חיבורו נועד להנות‪ ,‬וההנאה ממנו‬
‫היתה מותנית בהשתקעות בו ובקריאתו בשלמותו‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬פרל הוסיף בכל מקום שבו דיבר על הנאת הקוראים מספרו את ההערה‬
‫המתחייבת הן מן הפואטיקה הניאוקלאסית שלו‪ ,‬המצמידה הנאה ללקח‪ ,‬הן‬
‫משליחותו המשכילית־הדידאקטית של חיבור סאטירי־לוחם‪ .‬מגלה טמירין נכתב‬
‫על מנת שיופק ממנו לקח טוב‪ .‬המחבר לא טרח על כתיבתו אך ורק לשם השמעת‬
‫סיפורי מעשיות וכדי לבדר את הציבור‪ .‬הוא הועיד לו שליחות חברתית ומוסרית‪,‬‬
‫לאחר ש"ראה את מצבנו שהוא בשפל המדרגה"‪ ,‬והוסיף לו את נופת התענוג‬
‫והבידור כשם שמוהלים סוכר או מרקחת בתרופה המרה הניתנת לילד חולה‪ ,‬שאם‬
‫לא כן יסרב הילד לבלוע את השיקוי הדרוש לו (שם‪ ,‬עמ' ‪ .)543-542‬על דברים‬
‫אלה חזר פרל גם בשיח על מגלה טמירין בבוחן צדיק‪" :‬המחבר היה מוכרח לערוב‬
‫סמי הרפואה במאכלים המתוקים כדי שהתינוק יאכל אותם" (עמ' ‪ .)33‬עם זאת‪,‬‬
‫אין לטעות בהדגשה היתרה של מומנט ההנאה האסתטית; הדגשה המסתייעת גם‬
‫בהסתייגויות־כביכול מן ההתייחסות אל הספר כאל אובייקט מהנה ומשמח‪ .‬הרי‬
‫‪92‬‬
‫דן מירון‬
‫בהתייחסות כזו מותנית גם יכולתו של החיבור להביא תועלת; ולא זו בלבד‪ ,‬אלא‬
‫שדווקא המשחק האסתטי הוא המגלה את כוחו המיוחד של המחבר כ"מוח גדול"‪.‬‬
‫בה הוא מגלה את עצמו כאמן היכול להיות גם רופא ומחנך מפני שהוא אמן‪.‬‬
‫אין ספק שבשיקולים שהנחו את פרל במהלך העיצוב והגימור של חיבורו פעלו‬
‫אלה שנבעו מן האינטואיציה והבחינה־העצמית האמנותית־הביקורתית לצד‬
‫אלה שנבעו מן המגמה הדידקטית ולעתים אף גברו השיקולים מן הסוג הראשון‬
‫על האחרים‪ .‬המהדורה המלאה והמוערת עד פרטי־הפרטים שהעניק לנו יונתן‬
‫מאיר מאפשרת הצצה אל המעבדה של המחבר‪ ,‬והצצה זו מגלה יותר מפעם אחת‬
‫את האמן הדוחה מלפניו את הדידקטיקן‪ ,‬שההיענות לצרכיו עלולה היתה לפגוע‬
‫ברושם האמנותי האחיד והשלם של הספר‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬מתגלה פרל האמן בהערות‬
‫שהוא רשם לעצמו בעת החיבור של מגלה טמירין‪ ,‬הן אלה שהתחשב בהן בסופו‬
‫של דבר הן אלה שדחאן מלפניו מפני שהוא נוכח‪ ,‬כדברי מאיר‪ ,‬ששילובן "היה‬
‫דורש ממנו שינויים רבים לאורך כל מיבנה העלילה" (כרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪.)467‬‬
‫כך‪ ,‬למשל‪ ,‬כתב פרל שתי איגרות המיוחסות לשני המתכתבים הראשיים בסיפור‪,‬‬
‫זליג לטשיצ'יבר‪ ,‬יד־ימינו של הצדיק מזאלין (המייצג את שניאור זלמן מליאדי‪,‬‬
‫אבי חסידות חב"ד‪ .‬זאלין היא לאָזני עיר מושבו של שניאור זלמן)‪ )7(,‬לאזני‬
‫הצדיק‪ ,‬וזיינוול וורחיייבקר‪ ,‬חסידו של הרבי בקהילה לא רחוקה‪ ,‬המופעל על ידי‬
‫זליג בעניינים המסובכים והמסוכנים שנודעו לקדם את האינטרסים של הצדיק‪.‬‬
‫לפיהן החליט זליג לשתול "חפרפרת" בביתו של המשכיל מרדכי גולד‪ ,‬הנחשב‬
‫לאויבם של החסידים‪ .‬זיינוול מודיע על הצעדים הראשונים שננקטו לשם ביצוע‬
‫המשימה; אך הוא עושה זאת באיגרת‪ ,‬שפרל קטע את כתיבתה בעודה באִיּבה‬
‫(ראו שני המכתבים בכרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪ .)499‬ללא ספק התברר לו כבר בשלב‬
‫זה‪ ,‬ששתילת ה"חפרפרת" תחייב יצירת מערכת שלמה של מכתבים‪ ,‬שבהם‬
‫יתגלו המעשים הנעשים בביתו של גולד‪ ,‬והדבר יסטה לחלוטין את עלילת הספר‬
‫מן הקו שנקבע לה‪ ,‬ואשר לפיו חייב היה גולד להישאר דמות רקע‪ .‬לדידקטיקן‬
‫שבפרל אולי היתה סטייה זו רצוייה‪ ,‬באשר היא היתה מאפשרת לו לחשוף את‬
‫הסדרים הטובים והיחסים האנושיים המתוקנים האופייניים לחייו ולביתו של‬
‫המשכיל‪ ,‬ובצורה זו אף להציג את בית מרדכי גולד כמין איפכא מסתברא של‬
‫חצר הצדיק מזאלין‪ .‬אולם האמן שבו זיהה בעוד מועד את הטעות האמנותית‬
‫החמורה‪ ,‬שהיתה מביאה לפיצול בלתי נחוץ של עלילת הסיפור (לעומת פיצולים‬
‫אחרים‪ ,‬נחוצים‪ ,‬שעליהם עוד נעמוד)‪ ,‬לשבירת ה"סוז'ט" שלו‪ ,‬והוא‪ ,‬האמן‪,‬‬
‫היה זה שהכריע נגד פיתוח הסיפור בכיוון זה‪ .‬ייתכן‪ ,‬שפרל האמן אף הבחין‬
‫בכך‪ ,‬שהאידיאליזאציה של גולד יכולה להתקיים אמנותית רק הודות לעמימות‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪93‬‬
‫האופפת גיבור זה‪ ,‬שהסיפור אינו מרבה בפרטים על אודותיו‪ .‬קירוב המבט אל‬
‫גולד והשהייתו על הנעשה בביתו היו מביאים בהכרח לגילוי פגמים מעין אלה‬
‫שחשף פרל במשכילי ברודי בבוחן צדיק (ראו שם‪ ,‬עמ' ‪.)68-57‬‬
‫האגדה על למדנותו־כביכול של נכד הבעש"ט‬
‫ובאותו עניין‪ :‬פרל‪ ,‬מסתבר‪ ,‬התכוון לשלב במגלה טמירין מערכת איגרות‬
‫מסועפת‪ ,‬שבה התבקש לו להתעכב על עניין חשוב למדי בביקורת החסידות‬
‫שלו‪ :‬היותה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬שיטה דתית יהודית שאינה מבוססת על שום מקור ועל‬
‫שום מיבנה אקסגטי או דרשני‪ ,‬שהיה מאפשר ביסוס הלכותיה והנחותיה על‬
‫המקורות‪ .‬לדעתו‪ ,‬מנהיגי החסידים היו אנשים בורים באורח יחסי‪ .‬בבוחן צדיק‬
‫הפריך בדברי לעג את האגדה על דבר למדנותו־כביכול של הצדיק מדישפאָל‬
‫(הוא רבי ברוך ממז'יבוז'‪ ,‬נכד הבע"שט) "כי מהיכן יהיה למדן הלא זה כמה‬
‫שנים אשר נתקבל מהכת לרבי וידוע שמי אשר מתדבק את עצמו להכת פוסק‬
‫מללמוד ובפרט הרביס משליכים התורה בכלל אחרי גיוום‪ ,‬והרבי אשר בדישפאל‬
‫גם מקודם לא היה למדן גדול" (עמ' ‪ .)69‬אבל בלעג זה לא היה די‪ .‬בורותם של‬
‫החסידים בגמרא ובספרות הרבנית המסתעפת ממנה היתה לשם דבר‪ .‬לעומת‬
‫זאת הם נחשבו לבקיאים בספרות המיסטית‪ ,‬ולפרל היה צורך לתקוף את ההנחה‬
‫המקובלת בעניין הסתמכותה של החסידות על המסורת המיסטית היהודית‬
‫ובעיקר על תורת הקבלה הזוהרית והלוריאנית‪ ,‬אף כי הוא עצמו‪ ,‬בחיבורו הגרמני‬
‫על מהות כת החסידים ציין את ההסתמכות הזאת‪ )8(.‬פרל סבר‪ ,‬שהחסידות‬
‫מבוססת בעיקרה על התנסות‪ ,‬על "חווייה"‪ ,‬ולא על למדנות כלשהי‪ .‬באחד‬
‫מחיבוריו האנטי־חסידיים המוקדמים אומר הדובר החסיד‪" :‬מה לי הקבלה‪ .‬הלא‬
‫ענייני החסידים הוא יותר מהזוהר והתיקונים" וכן נאמר שם‪ ,‬מפי אחד הלמדנים‬
‫המתנגדים‪ ,‬שהחסידים "אינם לומדים נסתר כמו שאנו לומדים נגלה‪ ,‬כי אומרים‬
‫שאין אדם צריך לשום תורה רק לאכול ולשתות ולשמוח" (מהדורת יונתן מאיר‪,‬‬
‫כרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪ ,501‬הערה מס' ‪ .)5‬את התיזה הבלתי מקובלת הזאת אמר פרל‬
‫להעלות בהרחבה בתכתובת המתנהלת בין רב הסר למרותו של אחד הצדיקים‬
‫ל"סקרטאר" (מזכיר‪ ,‬איש הסוד) של אותו צדיק‪ .‬הרב מספר על צעיר למדן‬
‫ליטאי‪ ,‬שהחל להיתפש לקסמה של החסידות‪ ,‬אבל כמי שמודרך על ידי המסורת‬
‫הלמדנית שהביא עימו הוא רוצה לבטא את נטייתו החדשה בלימוד שיטתי של‬
‫הקבלה לאחר ששיקע את אונו עד כה בלימוד הגמרא‪ .‬הרב יודע שרצון זה עלול‬
‫‪94‬‬
‫דן מירון‬
‫להטעות את הצעיר ולהסתיר ממנו את העיקר ‪ -‬האמונה בצדיק ונטילת החלק‬
‫בחוויית ההסתופפות בצילו‪ ,‬שהרי לימוד המקורות של תורת הסוד עלול להעמיד‬
‫את סמכותם של אותם מקורות מעל לסמכותו של הצדיק‪ ,‬האמור להיות ניזון‬
‫מהם‪ .‬הרב מודע לכך‪ ,‬ש"רבינו לא למד שום ספר קבלה"‪ ,‬וכי בכלל "עברו הזמנים‬
‫אשר הגדולים היו לומדים קבלה‪ .‬כעת בעז"ה הצדיקים עצמם עושים קבלה‬
‫מעשית ויחודים עד אין מספר יותר מהגדולים שלפניהם" (עמ' ‪ ,)501‬ומכאן‬
‫שיש צורך לבטל קמעא קמעא ובזהירות את צימאונו של הלמדן לתורת הסוד‪.‬‬
‫במכתב שהוא כותב לאותו למדן הוא מעמיד את החסידות (בעקבות מימרות‬
‫של ר' נחמן מבראצלב) על עבודת השם "בפשיטות בלי שום חכמה כלל וכלל‪ ,‬כי‬
‫כל איש צריך להשליך ממנו את כל החכמות" (‪ .)503‬העניין מתפתח והולך לאורך‬
‫עשר איגרות (שם‪ ,‬עמ' ‪ ,)512-501‬מהן מפורטות וארוכות‪ ,‬שבהן מסתבר כיצד‪,‬‬
‫לדעת פרל‪ ,‬ירשה ההתחכמות של הנוטריקון והגימטראיות את מקום הלימוד‬
‫הרציני של תורת הסוד המסובכת והמופשטת‪ .‬הנוטריקון והגימטראיות‪ ,‬טוען‬
‫אחד המתכתבים‪ ,‬מספקים "תענוג גדול" אפילו להמון העם‪ ,‬שלגביהם יפה כוחו‬
‫של נוטריקון "יותר מן המצווה המפורשת בתורה‪ ,‬וגימטריא אחת או נוטריקון‬
‫יכול לבטל מצווה מעשרת הדיברות" (עמ' ‪.)507‬‬
‫מגמת אחדות ושלמות‬
‫פרל החליט בסופו של דבר שלא לכלול את האיגרות הללו‪ ,‬שעל כתיבתן טרח‬
‫בוודאי לא מעט‪ ,‬בנוסח הסופי של מגלה טמירין‪ .‬הטעמים לכך נבעו בוודאי‬
‫מתחושות והכרעות אסתטיות‪ ,‬שגברו על הצורך הדידקטי בהרחבת ביקורת‬
‫החסידות ובהתעכבות במסגרתה על עניין חשוב‪ ,‬שכמעט לא ניתן לו ביטוי אחר‬
‫בספר המוגמר‪ .‬פרל נוכח‪ ,‬שהעלאה מפורטת של עניין הדחייה של המסורת‬
‫הלמדנית בכל גילוייה‪ ,‬לרבות בתחום לימוד תורת הסוד והנסתר‪ ,‬היתה שוברת‬
‫את הליבה התימאטית של מגלה טמירין כשם שהיתה מחייבת הוספת דמויות‬
‫חדשות ועניינים חדשים לחיבור‪ ,‬שגם בלאו הכביר דמויות ועניינים ומתח את‬
‫תחומי תחולתו עד לנקודה שבה עלולה היתה להתפרק האחדות של הספר כסיפור‬
‫מתמשך אבל אחיד; סיפור העלול אמנם להתפצל למה שנראה כסיפורי מישנה‪,‬‬
‫אלא שהללו מתוכננים מראש כיובלים העתידים להישפך בסופו של דבר אל הנהר‬
‫המרכזי ולהגביר את שטף משבריו לקראת מפלי הסיום‪ .‬ייתכן‪ ,‬שפרל גם הבחין‬
‫בסתירה הפנימית שבין הפיתוח של נושא זה למיבנה הקונטראפונקטי של מגלה‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪95‬‬
‫טמירין‪ ,‬העומד על הנגדת האיגרות להערות שבשוליהן‪ .‬הרי ההערות כל כולן‬
‫הינן פארודיה על למדנות חסידית‪ ,‬הנזקקת למקורות (אמנם‪ ,‬מקורות "חדשים"‪,‬‬
‫כתבי אבות החסידות משלהי המאה הי"ח וראשית המאה הי"ט) באורח פדאנטי־‬
‫כביכול‪ .‬כיצד ניתן יהיה להציג את החסידות כאורח חיים שכולו "חווייה"‪" ,‬תענוג"‬
‫ואמונה בצדיק‪ ,‬ללא זיקה למקורות‪ ,‬לספרות‪ ,‬לפרשנות ולדרש‪ ,‬ובה בעת ללוות‬
‫את החיבור במובאות התומכות בנאמר באיגרות באמצעות הצבעה על הזיקה‬
‫בינן לבין המקורות‪ ,‬היינו‪ ,‬באמצעות פרשנות ודרשנות? תהיה הסיבה לפסילת‬
‫האיגרות אשר תהיה‪ ,‬מכל מקום שוב מתגלה בה לעינינו האמן הרואה לנגד עיניו‬
‫את חיבורו כ"עניין אחד" מכוון ל"תכלית אחד"‪ ,‬כשהוא גובר על הוגה הדעות‬
‫הביקורתי‪ ,‬שרצה להעלות עוד נקודה חשובה בטיעון הכולל נגד המטרה הסאטירית‬
‫הדידאקטית של חיבורו‪ .‬הדידאקטיקן רצה מה שרצה ואף הביא לכתיבת האיגרות‬
‫(שהכישרון המתגלה בהן אינו נופל מזה של מיטב האיגרות שכונסו בספר); אבל‬
‫המספר האמן השתיק אותו וגנז את האיגרות שכבר נכתבו‪ .‬המעלה העיקרית‬
‫של הבאת קטעים גנוזים כאלה במהדורה מדעית רחבה וממצה של חיבור שהוא‬
‫יצירת מופת אמנותית אינה מתגלמת באפשרות הניתנת לנו להכיר את תוכנן של‬
‫האיגרות החסרות‪ ,‬שלא היה ידוע לנו עד כה‪ ,‬אלא באפשרות הניתנת לנו לשאול‬
‫מדוע פסל אותן המחבר ולא מצא להן מקום בחיבורו‪ .‬משאלה זו יכולים אנו‬
‫להגיע להבחנה מדוייקת יותר בטיבו של מה שכבר היה ידוע לנו כביכול‪ ,‬היינו של‬
‫החיבור כפי שפורסם ושל מגמת האחדות והשלמות שכיוונה את תהליך העיצוב‬
‫שלו והעלתה אותו למעמד של יצירת מופת‪.‬‬
‫[ג]‬
‫בין השאר מגלה לנו פרשת האיגרות שנגנזו אמת שנסתרה מעיני כל פרשניו‬
‫ומבקריו של מגלה טמירין‪ ,‬היינו‪ ,‬שביקורת החסידות כשלעצמה‪ ,‬הגם שהיא‬
‫מוצאת את ביטוייה בכל חלקי הספר‪ ,‬אינה עיקרו התימאטי של החיבור; בכל‬
‫אופן היא אינה עיקרו התימאטי של החיבור באותו מובן שבו אנו נוהגים‬
‫לתפוש אותה‪ ,‬היינו‪ ,‬כביקורת הנמתחת על שיטה תיאולוגית המזינה הוויית‬
‫חיים והנהפכת לאורח חיים‪ .‬הרי לו היתה זו באמת מטרת הסאטירה של פרל‬
‫לא היה נמנע מלכלול בחיבורו את האיגרות שגנז‪ .‬למעלה מזה‪ :‬אילו זו היתה‬
‫מטרתו הסיפורית־התימאטית של מגלה טמירין ניתן היה לסיים את החיבור‬
‫אחרי עשרים או שלושים האיגרות הראשונות‪ ,‬שכן‪ ,‬למעשה‪ ,‬כל עיקרי הביקורת‬
‫‪96‬‬
‫דן מירון‬
‫של החסידות כפי שהיא מתפרטת בחיבורו של פרל כבר הובאו בשנינות ובחדות‬
‫יוצאות מן הכלל בחלקו הראשון של הסיפור‪ ,‬ופיתוחן הנוסף לא היה תובע‬
‫מהלך מתמשך המתפרס על פני קנ"א איגרות ומאות עמודים‪ .‬אם אנו מניחים‪,‬‬
‫שעיקרו של החיבור בא לידי ביטוי בכללותו‪ ,‬בשלם ובמתמשך שבו‪ ,‬לא נוכל‬
‫לראות בביקורת החסידות במובנה שציינו את עיקרו‪.‬‬
‫פנטזיה "מתקנת"‬
‫באותו אופן לא נוכל גם לראות במוטיב ה"בוך"‪ ,‬הספר הגרמני החושף והמוקיע את‬
‫כת החסידים‪ ,‬מנהגיה‪ ,‬אמונותיה וספרותה‪ ,‬את הציר התימאטי והסטרוקטוראלי‬
‫של ספר מגלה טמירין‪ ,‬אף כי מרבית המעריכים והפרשנים של הספר מייחסים‬
‫למוטיב תפקיד מרכזי כזה‪ .‬מוטיב ה"בוך" התבסס על חיבורו הגרמני של פרל "על‬
‫מהות כת החסידים"‪ ,‬שנכתב שנים אחדות לפני מגלה טמירין‪ ,‬אבל לא ראה אור‪,‬‬
‫בגלל איסור הפירסום מטעם הצנזורה האוסטרית; תאור תפוצתו והשפעתו של‬
‫הספר במגלה טמירין עצמו היה‪ ,‬אפוא‪ ,‬בבחינת פנטזיה "מתקנת" של המחבר‪,‬‬
‫שמניעת פירסומו של ספרו הגרמני דווקא על ידי השלטונות האוסטריים‪ ,‬שאליהם‬
‫כוון הספר ואת עיניהם רצה לפקוח‪ ,‬פגע בו‪ ,‬ללא ספק‪ ,‬ובעצם אף סתר את ההנחה‬
‫המשכילית שעליה התבסס מפעלו‪ ,‬היינו‪ ,‬שהמדינה המודרנית‪ ,‬ה"נאורה"‪ ,‬תירתם‬
‫לתיקון החיים היהודיים ברוח ההשכלה‪ .‬מכל מקום‪ ,‬המוטיב אכן מילא תפקיד‬
‫דינאמי ראשון במעלה בתוך מירקם המוטיבים של מגלה טמירין‪ .‬הוא התניע‬
‫את העלילה בראשיתה (ומשום כך עמד במרכז עשרים האיגרות הראשונות)‪,‬‬
‫אלא שכבר באיגרת הי"ז מזכיר לעצמו זליג לטשיצ'יבר‪ ,‬מזכירו של הרבי מזאלין‬
‫והדמות הפעילה ביותר בספר‪ ,‬למכותבו הקבוע ועושה דברו באזור העיר קריפן‪,‬‬
‫זיינוול וורחייבקר‪ ,‬ש"הבוך"‪ ,‬למרות הנזק שהוא גורם‪ ,‬הוא רק דג קטן ברשת‬
‫המאבקים הרחבה של התנועה החסידית‪ ,‬ו"כבר היה לנו עסקים גדולים מבוך‪.‬‬
‫כמה מלחמות כבדות היה לנו מעת אשר התחלנו להיות חברותא קדישתא‪ ,‬כמה‬
‫מסטינים ומקטרגים היה לנו" וכו'‪ )9(.‬אמנם‪ ,‬יש להמשיך במרץ בנסיונות לאתר‬
‫עותק של הספר (ה"מפעל" שבו משקיעים המתכתבים את עיקר מרצם באיגרות‬
‫הקודמות)‪ ,‬כדי שאפשר יהיה לדעת את תוכנו ולמזער את נזקיו‪ ,‬ובעיקר כדי‬
‫שיוודע שם מחברו ומקום מושבו‪ ,‬והחסידים יוכלו לעולל לו נזקים ("לעקור אותו‬
‫מן השורש")‪ ,‬ואם אפשר גם להביא עליו כליה (במקרה הצורך הצדיק עצמו יוכל‬
‫להרוג אותו בראייה מאגית‪ ,‬אם רק תימצא תמונה שלו בפתח הספר)‪ .‬עם זאת‪,‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪97‬‬
‫אין להפריז בחשיבותו ולהעניק לו משקל יתר בין העניינים הרבים‪ ,‬שה"חצר"‬
‫החסידית חייבת לטפל בהם‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬מכאן ואילך שוקע מוטיב ה"בוך" ונבלע בעניינים האחרים העולים בקצב‬
‫מוגבר ומואץ במכתביהם של זליג וזיינוול‪ .‬מפעם לפעם הוא עולה בהקשרים של‬
‫"עיקר שכחתי" שבשולי המכתבים בעיקר בצורת דיווח על נזקים נוספים שחולל‬
‫ה"בוך"‪ ,‬וכן בנזיפות עצמיות‪ ,‬המופיעות על הרוב לאחר הודאה בכישלונות‬
‫אחרים של העסקנים החסידיים‪ ,‬כגון‪" :‬הלא בושה וחרפה לנו‪ ,‬שעד עתה לא‬
‫הישגנו הבוך‪ ,‬הש"י יודע מה שעומד בזה הבוך" (איגרת ק"ו‪ ,‬עמ' ‪ .)262‬בנקודה‬
‫מסויימת במהלך הסיפור (החל באיגרת נ"ט) עולה על דעתו של זליג הרעיון‬
‫הפשוט‪ ,‬שבעצם אפשר לרכוש את הספר במקום הוצאתו לאור‪ ,‬היינו בגאליציה‬
‫האוסטרית ("הקורדאן")‪ ,‬ואין צורך לנסות לגנוב את העותק המוחזק בידי ה"שר"‬
‫של קריפן תוך שימוש בכל תרגילי הנבלה‪ ,‬ש"החצר" החסידית מורגלת בהם ‪-‬‬
‫גניבה‪ ,‬זיוף מכתבים‪ ,‬גניבת מכתבים מבית הדואר על ידי שיחוד ה"פוצ'מייסטר"‬
‫(הממונה על הדואר) ואפילו קיום יחסים אינטימיים עם השר על ידי אשה יהודיה‬
‫הנכנסת ויוצאת בביתו‪ ,‬והיא‪ ,‬מבחינת החסידים‪" ,‬גלגול יעל" המסייעת בהתגברות‬
‫על השר שהוא "גלגול סיסרא"‪ .‬אולם גם לאחר "תגלית" זו ענייני השגת ה"בוך"‬
‫ תפקיד שהוטל על ידי שליח של ה"חצר" הזלינאית שנשלח לקורדאן ‪ -‬מתנהל‬‫בעצלתיים ובשולי המאורעות האחרים‪ ,‬הדרמטיים והדחופים יותר‪ ,‬המעסיקים‬
‫כעת את ה"חצר" ואת שליחה שמעבר לגבול האוסטרי‪ .‬הרעיון‪ ,‬הנראה פשוט‬
‫גם הוא‪ ,‬שהחצר תרכוש את כל עותקי הספר ותשרוף אותם מועלה ומורד מסדר‬
‫היום (איגרות ק"ז־ק"ט)‪ ,‬משום שרכישת המהדורה הראשונה של הספר תביא‬
‫לפרסום מהדורה נוספת‪ ,‬ואילו שרפת הספר תגביר את הסקרנות ביחס לתוכנו‬
‫ותביא רק להרחבת תפוצתו‪ .‬בסופו של דבר עותק של ה"בוך" נרכש (איגרת ק"ט)‬
‫ונשלח לחצר הצדיק (איגרת קי"א)‪ ,‬אולם דומה שהרבי אינו מתעניין בו‪ .‬הוא‬
‫מניח אותו מתחת ל"קובריץ" (מעין שטיח לכיסוי שולחן) וכאילו שוכח אותו‪.‬‬
‫תקווה לשקיעת החסידות‬
‫רק לקראת סוף הסיפור (החל באיגרת קכ"ג‪ ,‬המבשרת על מותו הפתאומי של זליג‬
‫לטשיצ'יבר) חוזר ה"בוך" ותופש מקום מרכזי בסיפור כאחד המוטיבים המביאים‬
‫אותו לסיומו במערבולת ענקית‪ ,‬שבתוכה שוקעת הממלכה החסידית כולה‬
‫בבחינת וואלהאלה בוערת ב"דמדומי אלים" יהודיים‪ .‬אכן‪ ,‬כאן מהווה הופעתו‬
‫‪98‬‬
‫דן מירון‬
‫המחודשת מעין "רפריזה" במירקם הסימפוני של הספר‪ ,‬הופעה מחודשת של‬
‫הנושא בכל עוצמתו‪ ,‬אמנם‪ ,‬במסגרת של טונאליות חדשה‪ ,‬גרוטסקית‪ .‬החסידים‬
‫מפרשים את מותו של זליג כתוצאה מכך שהצדיק אכן שלף את הספר מתחת‬
‫לקובריץ והתבונן בראייתו המאגית־הרנטגנית בשתי הדמויות שהיו מצויירות‬
‫בעמוד שמול דף השער שלו‪ .‬אלא שהרבי טעה וסבר שאלה הם קלסתריהם של‬
‫שני מחברי הספר ‪ -‬ומשום כך דן את שניהם למיתה ‪ -‬בעוד שהציור שבשער‬
‫תאר "איש סוד" (סעקרטאר‪ ,‬מזכיר) של צדיק בעת שהוא מקבל את פניו של‬
‫אורח עשיר העולה אל בית הרבי‪ .‬כך נגזרה מיתה על זליג‪ ,‬המזכיר והפאקטוטום‬
‫של החצר הזלינאית‪ ,‬כפי שהרבי עצמו מודה בצער־מה‪ ,‬בעת שהוא מפטיר "זליג‪,‬‬
‫זליג" ומצווה להשליך את הספר לאש כדי לפצות את המזכיר המת בתיקון התובע‬
‫ליבון על ידי שרפה‪ .‬בסיום הספר מופיע הרבי מזאלין (שגם הוא נפטר בינתיים‬
‫לעולמו) בחלומו של "הסבא משפולא"‪ ,‬הנחשב לגדול צדיקי הדור‪ ,‬ומודיע‬
‫לו שהצרות והקילקולים שעירערו את הממלכה החסידית מקורם לא ברושם‬
‫שהותיר ה"בוך" בקרב הפקידים ואנשי הרשות‪ ,‬אלא בויכוח החמור שהתעורר‬
‫בגינו בעולם האמת‪ ,‬בעת שגדולי האומה ואבירי הלמדנות היהודית מלשעבר‬
‫קראו את הספר ומתחו דינים קשים על ה"כת" ומנהיגיה‪ .‬תוצאות הויכוח‪ ,‬קובע‬
‫הסיום‪ ,‬עדיין לא נודעו‪ ,‬ואולם הן תיוודענה בקרוב‪ .‬תקוותו של פרל היא‪ ,‬כמובן‪,‬‬
‫שהתוצאות תבאנה לשקיעת החסידות‪ ,‬ואולם הפקדת התקווה הזאת בידי שמיים‬
‫מעידה ברורות על כך‪ ,‬שגם הוא לא הפריז באמונתו בכוחו של ספר‪ ,‬יהא חושפני‬
‫ומשכנע ככל שיהיה‪ ,‬לחולל שינויים היסטוריים התובעים סייעתא דשמייא‪.‬‬
‫השימוש במוטיב ה"בוך" במגלה טמירין הוא תכסיס אמנותי יותר מאשר הצבעה‬
‫על מפעל חינוכי ופוליטי‪ .‬עניין זה תובע הרחבת־מה‪ .‬בביקורת מגלה טמירין‬
‫נתקבלה הסברה‪ ,‬שהספר מתאר את "מלחמת הספרים" היהודית‪ ,‬המקבילה‬
‫ל"מלחמת הספרים" שהתחוללה בספרות ההשכלה האירופית של המאות הי"ז‬
‫והי"ח (המלחמה בין אלה שהאמינו בעליונותה של הספרות הקלאסית העתיקה‬
‫לבין אלו שייחסו תוקף שווה או אף עודף לספרות המודרנית)‪ .‬סברה זו בטעות‬
‫יסודה‪ ,‬הן משום שפרל‪ ,‬כפי שראינו‪ ,‬מזהה את מקורות סמכותה של החסידות‬
‫לא בספרים עתיקים ואף לא בספרים חדשים‪ ,‬אלא בחווייה‪ ,‬בהתנסות המענגת‬
‫של ההסתופפות בצל הצדיק (ואפילו באיבה לספרים וללימוד ספרים מכל סוג)‪,‬‬
‫והן משום שבאמצעות מוטיב ה"בוך" הוא שם ללעג את עצם ההתייחסות‬
‫המסורתית אל הספר כאל אובייקט "קדוש" בעל עוצמה מאגית‪ .‬ה"בוך" יכול‬
‫לשכנע בכוח ההגיון והראיות שבו‪ ,‬אבל לא בעצם מהותו הפוטנטית כ"ספר"‪.‬‬
‫ההבחנה המוצעת כאן מבוססת על פילוסופיית הלשון של ההשכלה‪ ,‬שפסלה‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪99‬‬
‫ייחוס ערך עצמאי למילים‪ ,‬בין אלו שנאמרו ובין אלו שהועלו על הכתב‪ ,‬והתנתה‬
‫את ערך המלים ביחס הישיר בינן לבין ה"דברים" המיוצגים על ידיהן‪ .‬האמירה‪,‬‬
‫לפי זה‪ ,‬לא יכלה להכיל עוצמה אנאגוגית‪ ,‬מפני שהיה עליה לעמוד במבחן הקשר‬
‫ההגיוני בין מרכיביה לאובייקטים המציאותיים המיוצגים על ידה או להליך‬
‫החשיבה הראציונאלי שהיא מתיימרת לבטא‪ .‬משמע שהמציאות החוץ־מילולית‬
‫וההליך הראציונאלי הקודם להבעה הלשונית עדיפים על הבעה זו‪ ,‬שערכה נקבע‬
‫על פי מידת אחיזתה בהם‪.‬‬
‫ניאופים ותשוקות־מין‬
‫מכל מקום‪ ,‬מוטיב ה"בוך" הוא רק אחד מן המוטיבים הרבים המתניעים את‬
‫עלילת מגלה טמירין והקובעים את משמעותה ואת מהלך התפתחותה‪ .‬לא פחות‬
‫חשוב ממנו‪ ,‬ולמעשה‪ ,‬אף עולה עליו בחשיבותו‪ ,‬הוא המוטיב הסקסואלי‪ ,‬הממלא‬
‫בהופעתו את הספר מפה־לפה‪ .‬מגלה טמירין מלא וגדוש במעשים של ניאוף וכן‬
‫בעלילות שקר (שמייצרת הפוליטיקה של החצר החסידית)‪ ,‬המייחסת מעשים של‬
‫ניאוף לאנשים שהחסידים רוצים להעטות עליהם חרפה ולנטרל את השפעתם‪.‬‬
‫הכל נואפים כאן או אמורים להיות נואפים‪ :‬יהודים עם יהודים‪ ,‬יהודים עם‬
‫שאינם יהודים‪ ,‬אדונים עם משרתיהם‪ ,‬משרתים עם המשרתות לצידם‪ .‬החסידים‬
‫מייחסים תשוקת מין מופרזת למתנגדיהם הרבניים‪ ,‬שהם לא רק "שדין יהודאין"‬
‫אלא גם "בעלי ראתן" (היינו‪ ,‬חולי זיבה‪ ,‬על פי גיטין ע'‪ ,‬ע"א)‪ ,‬ובעיקר מי שאינם‬
‫יכולים לשלוט ביצרם‪ ,‬ועל כן משרתת גויה שקיימה יחסי מין עם שני יהודים‬
‫בוודאי שימשה כלי לתאוותם של המתנגדים‪" ,‬מחמת שידוע שהמתנגדים הם‬
‫נואפים" (איגרת נ"ד‪ ,‬עמ' ‪ .)151‬על כך‪ ,‬שלדעת החסידים המשכילים (המכונים‬
‫"בריות") אינם שמים לעצמם רסן בכל הנוגע לעריות אין צורך להרבות בדברים‪.‬‬
‫ברור שהמשכיל מרדכי גולד נאף עם אותה גויה ביער; ואם נתגלה שהדבר לא היה‬
‫כן‪ ,‬הרי בוודאי שהוא היה זה שהכניס להריון את המשרתת היהודיה בבית חותנו‪,‬‬
‫וולף דובניר‪ ,‬אף על פי שנמצא המשרת הטוען לאבהות על הוולד‪ .‬מן הסתם שוחד‬
‫בידי גולד או חותנו כדי שיטול את החטא על עצמו‪ .‬זליג אף משמיע דרשה משם‬
‫הרבי‪ ,‬שעניינה "מרדכי הגיד" ממגילת אסתר‪ ,‬ואין "הגיד" אלא גיד‪ ,‬שהוא איבר‬
‫הזכרות‪ ,‬שיש בו משום חלב (חלב הזרע) בבשר (איגרת כ"ג)‪ ,‬היינו שהוא מצביע‬
‫גם על אכילת הטרפות‪ ,‬שהחסידים מייחסים למשכילים‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬החסידים עצמם מתייחסים בקלות מוחלטת לאפשרות‪ ,‬שגם בקירבם‬
‫‪100‬‬
‫דן מירון‬
‫נמצאים נואפים‪ .‬כשמתברר ששני הנואפים ביער‪ ,‬שאחד מהם אף עיבר את‬
‫הגויה‪ ,‬היו "מכת שלנו"‪ ,‬היינו‪ ,‬מבני הקהילה חסידית הזלינאית‪ ,‬אין הדבר מכניס‬
‫את עסקני החצר ללחץ כלשהו‪" :‬כי הלא ידעתם אותם שהם בוודאי אנשים‬
‫כשרים‪ ,‬אפילו אם עשו ביער זה המעשה‪ ,‬מה זאת‪ ,‬נחטפו באמת התנועה הזאת"‬
‫(איגרת ל"ה‪ ,‬עמ' ‪ ,)118‬היינו השניים לא יכלו להתגבר על יצרם ונתפסו במקרה‬
‫בשעת מעשה‪ .‬שמעריל‪ ,‬חתנו של החסיד יעקב לייב מקובנה‪ ,‬ראוי לשמש כרב‬
‫העיר בחסות הצדיק מדישפאָל (מז'יבוז')‪" ,‬הגם שהיה לו כמה מכשלות קטנות‬
‫בעסקי גנבה וניאוף על כל זה יש לו נשמה גדולה וטובה" (איגרת ס"ה‪ ,‬עמ' ‪.)182‬‬
‫פריידא‪ ,‬הנכנסת ויוצאת בבית השר מקריפן‪ ,‬נחשבת בעיני החסידים ל"בריה‬
‫נפלאה ונפלאה שממש אין דוגמתה בכל העולם" (איגרת פ"ו‪ ,‬עמ' ‪ ,)226‬ומי‬
‫שתביא להם תועלת עצומה‪ .‬ההנחה‪ ,‬שהיא מקיימת יחסי מין עם השר נראית‬
‫להם מובנת מאליה ובלתי זקוקה להוכחה ובה־בעת גם בלתי מעוררת רתיעה‬
‫או ביקורת; הרי היא בבחינת אסתר המלכה ששימשה במיטתו של אחשוורוש‬
‫לטובת אחיה בני עמה‪ ,‬וכמו כן היא "גילגול יעל"‪ ,‬שאולי הגישה לסיסרא לא רק‬
‫"ספל אדירים"‪ ,‬אבל עשתה הכל לטובת בני ישראל וזכתה לשבחיה של דבורה‬
‫הנביאה‪ .‬זיינוול‪ ,‬הנזקק תכופות לחסדיה ולהשתדלותה‪ ,‬מתאר את ההזדווגות‬
‫המשוערת שלה עם הפקיד הצארי הגבוה‪" :‬ממש ראיתי כמיכחול בשפופרת"‬
‫(איגרת ט"ו‪ ,‬עמ' ‪ .76‬היינו‪ ,‬זיינוול ראה כביכול את חדירת איבר המין הזכרי לתוך‬
‫זה הנקבי‪ ,‬על פי סנהדרין ס"ח‪ ,‬ע"א)‪ .‬כשפריידא מתעברת בעודה אלמנה מבינים‬
‫החסידים באורח מובן מאליו שאבי הוולד הוא השר והדבר גורם להם סיפוק‬
‫עצום‪ ,‬משום שעתה‪ ,‬בעודם מחזיקים בסוד אבהותו החטאה‪ ,‬הם מחזיקים את‬
‫השר "בראשו" (הכוונה לאיבר אחר)‪ ,‬והוא יהיה להם לאוהב ולמסייע‪ .‬למעשה‪,‬‬
‫האב המעבר הוא הרצילי‪ ,‬בנו השובב של הצדיק‪ ,‬שאינו יכול להסתפק באשתו‬
‫(הוא אמנם מגרש אותה בהמשך הסיפור ומחפש לו שידוך חדש)‪ .‬החסידים‬
‫מודים אמנם שיש בכך "בושה לפני כל העולם" (איגרת צ"ד‪ ,‬עמ' ‪ ,)236‬אבל אינם‬
‫נבהלים מן החטא‪ .‬לאחר גירושיו של הרצילי הם נרתמים בכל המרץ למציאת‬
‫השידוך ההולם‪ ,‬שירחיב את תחולת ההשפעה של ה"חצר" ויקנה לה עושר‬
‫וכוח‪ .‬כשהשידוך עם בת העשיר הגדול מן העיר ה"וואלאכית" (רומנית) גאלאץ‬
‫מופר (אנשי חצר מתחרה בזאלינאים הביאו למחותנים ראיות בדבר התנהגותו‬
‫הפרועה של החתן)‪ ,‬לא חוששים החסידים להוציא למחותנת שם של "מנאפת‬
‫גדולה" עד כדי כך‪ ,‬שלא ידוע מי הוא אבי הכלה (איגרת קל"ד‪ ,‬עמ' ‪ )308‬ובכך‬
‫הם מצדיקים את הפרת השידוך עם החצר הזלינאית ובה־בעת מקלקלים את‬
‫השידוך האלטרנאטיבי עם החצר המז'יבוז'ית המתחרה‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪101‬‬
‫המטאפורות הסקסואליות‬
‫המוטיב הסקסואלי מניע את העלילה ביחוד באמצעות הניגוד בין התעברות‬
‫שלא במסגרת הנישואין ועקרות‪ ,‬המביאה לחיפוש תרופות פלא אצל הרביים‬
‫החסידיים (לדעת החסידים‪ ,‬עניין זה של פקידת עקרות ועקרים הוא דבר של‬
‫מה־בכך אצל הצדיק‪" :‬עסק בנים זאת היא דבר קטן מאוד אצלו"‪ ,‬מודיע מזכיר‬
‫החצר באקלו‪ ,‬היא אוליק‪ ,‬ללמדן העקר משה פישלס‪ .‬איגרת י"ג‪ ,‬עמ' ‪ .)66‬באורח‬
‫פאראדוקסאלי ומעניין כשלעצמו מיוחסת העקרות ללמדנים ולמשכילים ‪-‬‬
‫מרדכי גולד עצמו הוא עקר חסוך בנים‪ ,‬אשר בסיום הסיפור מאמץ‪ ,‬בהיותו ללא‬
‫(‪)10‬‬
‫"קדיש" משל עצמו‪ ,‬את בנו הבכור של זיינוול וורחייבקר‪ ,‬אויבו ושנוא נפשו‪.‬‬
‫ההתעברות שמורה בעיקר לחסידים‪ ,‬והיא מייצרת סיבוכים על גבי סיבוכים‪,‬‬
‫נסיונות הפלה בידי רופאים מפוקפקים הנשמעים לעסקנים החסידיים‪ ,‬וברוב‬
‫המקרים הם אינם צולחים‪ ,‬הסתרת הנשים המעוברות‪ ,‬תוכניות השימוש בהריונן‬
‫לשם הפלת אויבים או קניית ידידים אנוסים על פי העיבור (כגון במקרה של‬
‫השר מקריפן)‪.‬‬
‫פרל עוטף את הקומפלכס כולו במעטה המיסטי של המטאפורות הסקסואליות‬
‫המזינות את תפישת המציאות של הקבלה הזוהרית‪ .‬בה בעת הוא גם מצביע שוב‬
‫ושוב על הקשר האמיץ בין המיניות לבין ממון וענייני מקח וממכר‪ .‬אף עניינים‬
‫אלה מהווים מוטיב מקדם עתיר דינאמיות במהלך ההתפתחות של עלילת‬
‫מגלה טמירין‪ ,‬גורם שווה בעוצמתו למוטיב ה"בוך" ואף עולה עליו‪ )11(.‬כידוע‪,‬‬
‫העניין בחיים היהודיים מצידם הכלכלי בולט מאוד בסיפורת ההשכלה העברית‬
‫ובעיקר בזו היידית (ישראל אקסנפלד‪ ,‬אייזיק מאיר דיק‪ ,‬יצחק יואל לינצקי‪,‬‬
‫ובעיקר ש"י אברמוביץ‪ ,‬שהפך באמצעות מנדלי שלו את האדם היהודי הטיפוסי‬
‫ל"הומו אקונומיקוס" מופרך‪ ,‬המעמיד את השיקול הכלכלי מעל לכל שיקול אחר‪,‬‬
‫ועם זאת הוא גם מכשיל אותו בהתנהלות חסרת ידע ותבונה)‪ .‬עם זאת‪ ,‬ספק‬
‫אם נמצא בספרות זו פאנוראמה של כלכלה יהודית במזרח אירופה במחצית‬
‫הראשונה של המאה הי"ט רחבה כזו הנפרשת לנגד עינינו במגלה טמירין תוך‬
‫קשר אמיץ לסאטירה האנטי־חסידית אך גם שלא מתוך קשר איתה‪ .‬נחשפים כאן‬
‫לנגד עינינו המקצועות היהודיים (סחר יין‪ ,‬סחר שוורים‪ ,‬אספקה לצבא הצארי‪,‬‬
‫החזקת ריחיים‪ ,‬סחר בבשמים‪ ,‬הלוואה בריבית לגויים וגם ליהודים על פי היתר‬
‫עיסקא‪ ,‬קשרים כלכליים הדוקים עם האוכלוסיה הלא־יהודית‪ ,‬קשרים הדוקים‬
‫בין־יהודיים‪ ,‬המתווים קשת כלכלית רחבה המשתרעת בין טורקיה‪ ,‬ארץ ישראל‪,‬‬
‫וואלאכיה (רומניה)‪ ,‬ה"קורדאן" (גאליציה)‪ ,‬פולין והצפון הליטאי־הביילורוסי‪.‬‬
‫‪102‬‬
‫דן מירון‬
‫על גבי הקשת הזו נכרכים זרועותיהן של החצרות החסידיות‪ ,‬המתוארות‪ ,‬בין‬
‫השאר‪ ,‬כמפעלים עסקיים צולחים‪ .‬ה"חצרות" הללו נזקקות בלי הרף להכנסה‪,‬‬
‫והממונים עליהן למדו דרכים מדרכים שונות לסחוט את ציבורי המאמינים‬
‫ולהזרים בדרך זו ממון לקופות הרביים‪ .‬אבל הממון הזה משמש לא רק לשם‬
‫קיום ה"חצר" ואחזקתה‪ ,‬וגם לא רק לצורכי חיי ראווה ופזרנות‪ ,‬השתעשעות‬
‫בכלי כסף יקרים החביבים על הרביים עצמם ובענקי מרגליות ופנינים החביבים‬
‫על נשותיהם הצדקניות‪ ,‬אלא הם משמשים לשם ייצור הכנסה נוספת‪ .‬כך מתאר‬
‫יעקב פולנאער‪ ,‬המזכיר והעסקן הראשי של החצר ה"דישפולאית" (היינו‪,‬‬
‫החצר במז'יבוז')‪ ,‬לא רק את ההוצאות הרבות הכרוכות באחזקת "חצר" פעילה‪,‬‬
‫המשרתת המוני מאמינים (הוצאות על מזונות‪ ,‬חטיבת עצים‪ ,‬אספקת מים וכו')‪,‬‬
‫אלא גם את העושר המצטבר והולך בחצר זו‪ .‬אף כי הרבי הוא "בעל הוצאה‬
‫גדול עד מאוד" ותמיד הוא "נצרך לזוז ֵי"‪ ,‬הוא בעצם גם "בלא עין הרע עשיר‬
‫גדול"‪ .‬את מרבית הכספים המגיעים לידו הוא "מלוה אותם תיכף על צד היתר‬
‫עיסקא‪ ,‬והעיסקא אשר אני מקבל בכל רבע שנה מהבעלי חובות‪ ,‬אני מלווה‬
‫לאנשים בינונים על משכונות של מעות שבוע‪ ,‬והעולם אפילו סוברים שזה‬
‫המעות שאני מלווה על משכונות הוא שלי‪ ,‬ובאמת הוא מעות של רבינו שיחי'‪,‬‬
‫אך מה איכפת לי‪ ,‬ע"י זה יש לי קרדיט" (איגרת ע'‪ ,‬עמ' ‪ .)191-190‬קרב איתנים‬
‫מתנהל בין החצרות על השליטה ב"מעות ארץ ישראל"‪ ,‬התרומות המגיעות‬
‫בדרך כלל לא ליעדן (אחזקת הקהילה השוכנת בארץ הקדושה)‪ ,‬אלא לכיסי‬
‫הצדיקים העושים בהן שימוש כרצונם‪ .‬העסקנים החסידיים של פולין וביילו־‬
‫רוסיה מלגלגים ל"רביים" הגלצאיים העניים‪ ,‬או המעמידים פני עניים (כגון רבי‬
‫מאיר מפרמישלאן) על חוסר הבנתם בענייני עסק (ראו איגרת צ"ו)‪ ,‬ומתבדחים‬
‫לא פעם תוך הנאה מהזריזות העסקית של הצדיקים היודעים היכן טמון הזהוב‬
‫הנוסף‪ ,‬כגון בהסבר נכונותם של הרביים לקרב רשעים גמורים ובלבד שיש‬
‫תקווה לרווח מהם‪ .‬לכאורה‪ ,‬רשאי הצדיק לדבוק אפילו בבעלי עבירה גמורים‬
‫ולקרבם אל תחת כנפיו בתוקף תפקידו הקוסמי כמי שמחבר את הלעילא עם‬
‫הלתתא ומוריד "שפע" רוחני לעולם החומר (ראו איגרת פ"ד‪ ,‬עמ' ‪ .)223‬אולם‬
‫העסקנים החסידיים יודעים היטב‪ ,‬שיש טעמים נוספים לזיקה הזאת של הצדיק‬
‫לחוטאים‪ ,‬היינו לאלה מהם שהם בעלי ממון‪ .‬אחד מהם אינו חושש להצביע על‬
‫מהות הזיקה הזאת באמצעות המשל של הגוי המאכיל את הכלב‪ ,‬והכלב מכשכש‬
‫לו בזנבו ועושה לעומתו כוונים של ידידות‪ ,‬והרי הגוי אין לו "צלם אלוהים"‬
‫וכידוע החיות אינן נשמעות אלא למי שיש לו צלם כזה‪ .‬אלא "שאין הכלב נושך‬
‫את הערל [ ‪ ]- -‬מחמת שנותן לו לאכול"‪ .‬והוא הדין ברבי היודע לקרב "רשעים‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪103‬‬
‫גדולים ועצומים מאוד מאוד" והטעם לכך הוא "מחמת שהרשעים המקורבים‬
‫לרבי נותנים לרבי לאכול"‪ ,‬ומה ממנו יהלוך אם ישחק לעומתם את תפקיד הכלב‬
‫ויכשכש לפניהם בזנבו?! (איגרת ק"ד‪ ,‬עמ' ‪.)255‬‬
‫בגידה‪ ,‬חתרנות ובריתות בין חצרות יריבות‬
‫המוטיב הכלכלי מתקשר במגלה טמירין באורח מובן מאליו במוטיב הפוליטי; שכן‬
‫החיבור כולו מתאר בפירוט ומתוך הבנה עמוקה את התהליך של יצירת אימפריה‬
‫וצבירת כוח והשפעה באמצעות פיתוי‪ ,‬הפחדה‪ ,‬מעשי ענישה והתנכלות (עד התרת‬
‫דמים‪ ,‬שהיא בעיני החסידים "יותר קל מהריגת זבוב"‪ ,‬איגרת ע"ו‪ ,‬עמ' ‪ ,)202‬תחרות‬
‫משולחת רסן עם יריבים (חצרות חסידיות אחרות) ובעת הצורך בריתות בין חצרות‬
‫יריבות‪ ,‬אשר זה עתה היו מוכנות לראות זו במפלת חברתה‪ ,‬ובתוך הבריתות גם‬
‫מעשי בגידה וחתרנות הנועדים להפר את הבריתות באמצעות הפלתה של החצר‬
‫האחרת‪ .‬פרל מציע אנאטומיה מפורטת של התהליכים הכוחניים בתוך החברה‬
‫החסידית הן בגילוייהם בתוך הקהילה היהודית (כגון בתחרות על ההשפעה על‬
‫מינויי רבנים‪ ,‬שוחטים ושאר כלי קודש) הן בגילוייהם בנקודות החיכוך והקשר בין‬
‫הקהילה היהודית לשלטונות או לאוכלוסיה הלא־יהודית‪ .‬הוא מתעכב ארוכות על‬
‫השימוש באמצעי הפחדה כמו גם על ההתמחות בהליך הפיתוי של מי שאינו חסיד‬
‫וה"חצר" מעוניינת בקירובו‪ ,‬כיוון שהוא עשיר ובעל השפעה בקהילתו‪ ,‬או שהוא‬
‫נשוי לבתו של גביר ופרנס רב־השפעה‪ .‬כך מוקדשות איגרות אחדות להדרכת מי‬
‫שהופקד בידיו עניין קירובו של למדן ליטאי‪ ,‬חתנו של גביר‪ ,‬לחצר של אוליק ‪-‬‬
‫הדבר חייב להיעשות בעדינות ובהדרגה‪ .‬המקרב מודרך סעיף סעיף בהליך שעליו‬
‫לבצע בעזרת הקריאה בשבחי הבעש"ט‪ ,‬החיבור החסידי המקודש ביותר (איגרת‬
‫נ"א)‪ .‬לעומת זאת מתואר פיתויו הגס של נער לא חכים‪ ,‬בנו של הגביר הקובנאי‬
‫קלמן ביסינגר‪ ,‬שמאס בלימודי הגמרא הכפויים עליו בבית אביו המתנגד‪ .‬ספר‬
‫שבחי הבעש"ט שנמסר לידיו משלהב את דמיונו בסיפורי הניסים והמופתים שבו‪,‬‬
‫ומתעורר בו חשק עצום להחזיק בידיו את ה"רליקווייה" המוזכרים ספר‪ ,‬פריטי‬
‫מלבוש וכלי שימוש של הבעש"ט הקשורים בדרך זו או אחרת במעשי המופת‬
‫שלו‪ .‬החצר במז'יבוז'‪ ,‬מקום פעולתו של הבעש"ט‪ ,‬חייבת לספק את הרליקווייה‬
‫הללו‪ ,‬שבעדם היא מקווה לקבל סכומי עתק‪ .‬בשעת הדחק היא "ממציאה" כלי‬
‫קדוש באמצעות מיקטרת חרס שנמצאה בעפר בעת חפירת באר‪ .‬המיקטרות‬
‫(ה"צימבוק")‪ ,‬כפי שנראה‪ ,‬ממלאות תפקיד נכבד במיטווה המוטיבי של הספר‪.‬‬
‫‪104‬‬
‫דן מירון‬
‫העושר המוטיבי של מגלה טמירין הוא עצום‪ .‬אילו רצינו לתארו במלואו היינו‬
‫חייבים להתעכב ארוכות על שורה בלתי נגמרת של עניינים‪ :‬הוויי החצר‪ ,‬ספרי‬
‫צדיקים‪ ,‬סוגי מטבעות ("אדומים" או "זהובים" הם ממידת הדין‪ .‬כסף הוא‬
‫ממידת הרחמים)‪" ,‬שחדים"‪ ,‬כתבים נסתרים‪ ,‬בתי כיסא והתפנות לצרכים‪,‬‬
‫היער כמקום להתרחשויות בלתי רגילות‪ ,‬פולחני חגים (ביחוד מופלא בתאורו‬
‫פולחן הירייה בחיצים הנהוג בל"ג בעומר הכלול באיגרת מ"ה‪ ,‬מהרבה בחינות‬
‫המופלאה שבמאה חמישים ואחת איגרות מגלה טמירין)‪" ,‬הרקדות" ושירי זמר‪,‬‬
‫עישון‪ ,‬פעולות מאגיה‪ ,‬מעשי גנבה‪ ,‬מעשי זיוף‪ ,‬עלילות שקר‪ ,‬איגרות המשמשות‬
‫עדות אמתית או שיקרית לטענה מן הטענות‪ ,‬ענייני מימכר יין ואחזקת ריחיים‪,‬‬
‫הרעלת היין או השימוש בו לתרופה (לאחר שחלה עליו ברכת הרב)‪ ,‬ענייני לכלוך‬
‫ונקיון (המשכיל מרדכי גולד נחשב ל"קצת משוגע‪ ,‬כי קודם לכל אינו סובל רבב‬
‫על בגדו"‪ .‬לעומתו‪ ,‬החסידים מחוייבים "לגלגל את עצמנו ברפש וטיט [‪ ]- -‬כדי‬
‫לעשות איזה רצון ונחת להש"י"‪ ,‬איגרת ח'‪ ,‬עמ' ‪ ,)58‬רבני הקורדאן ומשכילי‬
‫הקורדאן‪ ,‬פארודיות על דרשות חסידיות‪ ,‬שינויים במערך השלטון הצארי‪ ,‬בתי‬
‫המשפט הצאריים לעומת בתי המשפט האוסטריים‪ ,‬חוקי ההסגרה של הנמלטים‬
‫ממדינה למדינה‪ ,‬ניהול הקהילות בארץ ישראל והזיקה ביניהן לבין החצרות‬
‫במזרח אירופה‪ ,‬פקידים נוכריים עוינים לעומת גויים אוהבי רביים באשר "הוא‬
‫אוהב לכל מי שמחזיק האמונה שלו‪ ,‬יהיה גוי‪ ,‬ישמעאל‪ ,‬יהודי או קדר" (איגרת‬
‫מ'‪ ,‬עמ' ‪ ;)125‬ועל כל אלה ‪ -‬למעלה ממאה ועשר הדמויות הנוטלות חלק גדול‬
‫או קטן בעלילה ‪ -‬יונתן מאיר פורס בפתיחת הספר רשימה מלאה שלהן סדורה‬
‫לפי סדר האלף־בית של השמות הפרטיים‪ ,‬שכן כמעט לכל אחת מהן יש לא רק‬
‫שם פרטי אלא גם מעין אישיות‪ ,‬מוטיבאציה לפעולה או להימנעות מפעולה‪,‬‬
‫ובכמעט בכל אחת מהן נזרק גם ניצוץ של חיות סיפורית מרוכזת במידה‬
‫שסיפורת ההשכלה לא הגיעה אליה לעתים קרובות גם בתאורים הנרחבים של‬
‫דמויותיה הראשיות‪.‬‬
‫תפישת ה"ּכּוליּות" של הספר‬
‫ואולם‪ ,‬כפי שהובהר‪ ,‬מה שמכריע בהבנת משמעות הספר איננו המון הפרטים‬
‫הססגוניים‪ ,‬הקובעים ברכה לעצמם‪ ,‬ואף לא סימון עשרות המוטיבים שפרטים‬
‫אלה מתארגנים סביבם‪ .‬אדרבא‪ ,‬ההיאחזות בפרטים אלה וההיצמדות לאחדים‬
‫מהם עלולה אפילו להסיט את עינו של הפרשן מן העיקר ולהצמיד אותה למערך‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪105‬‬
‫תימאטי חלקי (כגון למוטיב ה"בוך")‪ ,‬המאבד בצורה זו לא רק את הפרופורציות‬
‫הנכונות אלא גם את עיקר תיפקודו במערך התימאטי השלם שבו הוא משולב‪.‬‬
‫מכריעה בחשיבותה‪ ,‬כאמור‪ ,‬תפישת ה"כוליות" של החיבור אגב חישת קצב‬
‫ההתפתחות שלה למן האיגרת הראשונה ועד לזו האחרונה; שכן הכוליות הזו‬
‫אינה סך הכל כמותי של הפרטים ואף לא סך הכל אידאי של משמעויותיהם‬
‫הספציפיות‪ ,‬אלא היא ישות אורגאנית המשכית נולדת‪ ,‬גדלה‪ ,‬נפרשת‪ ,‬מתמתחת‪,‬‬
‫עולה על גדותיה ושבה ומתכווצת‪ .‬היא דבר חי‪ ,‬מתנועע‪ ,‬מאיץ מהלך‪ ,‬מאט מהלך‪,‬‬
‫משתרע כאילו בשלווה על גבי קטעי ישורת זמניים של רוגע עד להתמוטטותם‬
‫הפתאומית של אלה אל תוך מערבולת של פעילות חדשה‪ .‬רק הבנת המשמעות‬
‫של החיים הכוללים הללו תעשה צדק למגלה טמירין ותעניק צידוק להעמדתו‬
‫כיצירת המופת של הפרוזה היהודית במאה התשע עשרה‪.‬‬
‫[ד]‬
‫הדרך הישירה ביותר למגע עם הכוליות החיה של היצירה‪ ,‬כמו לעתים קרובות‬
‫מאוד בבחינת יצירות סיפורת ארוכות ובעלות סיפור־מעשה מסובך‪ ,‬המתפצל גם‬
‫לסיפורי מעשה מישניים‪ ,‬היא דרך בחינת הסוז'ט‪ ,‬היינו העלילה במובן ששיוותה‬
‫למושג זה התיאוריה הספרותית הפורמאליסטית‪ ,‬היינו‪ ,‬בחינת העקרונות שהנחו‬
‫את המספר בקביעת הסדר הקונקרטי של יחידות הסיפר זו אצל זו (לעומת‬
‫בחינת העקרונות הלינאריים־הסיבתיים שהנחו אותו בהתווית קו ההתפתחות‬
‫של ה"סטורי"‪ ,‬סיפור המעשה‪ ,‬בזמן ובמקום)‪ .‬והנה‪ ,‬מסתבר‪ ,‬שלמרות שסיפור‬
‫המעשה שבמגלה טמירין הוא אכן מסובך ו"נפתל"‪ ,‬הסוז'ט המסתמן מעבר‬
‫לפרטים הרבים והמגוונים‪ ,‬הינו‪ ,‬למעשה‪ ,‬פשוט למדי‪ .‬מנחה אותו בעצם עיקרון‬
‫סיפורי אחד‪ ,‬שהמספר שב ומפעיל אותו פעם אחר פעם‪ :‬מצב הנראה סטאטי‬
‫והארמוני (בעיני המתכתבים החסידים‪ ,‬שבעדן נשקפת המציאות בסיפור) מופר‪.‬‬
‫מופיעה איזו הפרעה גדולה או קטנה‪ .‬לעתים היא נראית מאיימת יותר משהינה‬
‫באמת (כגון בפרשת ה"בוך")‪ ,‬ולעתים‪ ,‬להיפך‪ ,‬היא נראית מלכתחילה קטנה‬
‫וניתנת לפתרון מהיר וקל‪ ,‬אלא שבמהלך הדברים היא תופחת והולכת עד שהיא‬
‫נעשית לאיום גדול ובסופו של דבר אפילו לקאטאסטרופה‪ .‬מכל מקום‪ ,‬משאך‬
‫מופיעה ההפרעה המערערת את השקט ואת ההתנהלות הצולחת של החצר‬
‫החסידית על ענייניה ואינטרסיה‪ ,‬נכנסת החצר‪ ,‬בעיקר באמצעות המזכיר הכל־‬
‫יכול שלה‪ ,‬לפעולה‪ ,‬נוקטת אמצעים מכל הבא ליד‪ ,‬בעיקר אמצעים בלתי כשרים‪,‬‬
‫‪106‬‬
‫דן מירון‬
‫כדי לסלק את ההפרעה ולהשיב את ההארמוניה על כנה‪ .‬תמיד מייצרת פעולה‬
‫קדחתנית זו סכנות ולחצים גדולים מאלה שבגינם יצאה החצר לקרב‪ .‬ניתן לומר‪,‬‬
‫שהחצר החסידית‪ ,‬שבויה באילוזיה של כוחה הבלתי מוגבל (הרי בראשה עומד‬
‫הצדיק‪ ,‬היכול כביכול לשנות אפילו את החלטותיו של הקדוש ברוך הוא)‪ ,‬לעולם‬
‫אינה מעריכה נכונה את הפרופוציה בין הסיכונים שהיא נוטלת למטרות שהיא‬
‫שואפת להשיג‪ .‬מכל מקום‪ ,‬אחרי תקופה נסערת של מאמצים‪ ,‬סיכונים וכיבוי‬
‫שרפות שהוצתו עקב הסיכונים הללו‪ ,‬נראה כאילו נחלה החצר ניצחון חלקי‬
‫במאבקה‪ ,‬או לפחות מיזערה את הסכנה ודחקה אותה לשוליים‪ .‬הסכנה‪ ,‬גם אם‬
‫לא נמחתה כליל‪ ,‬כפי שקיוו העסקנים החסידיים (ה"בוך" לא נמצא להם במשך‬
‫זמן רב‪ .‬הם לא הצליחו לעצור את התפשטותו והשפעתו‪ ,‬לזהות את מחברו‬
‫ו"לעקור אותו מן השורש")‪ ,‬נעשתה בעלת פוטנציאל קטן וזניח‪ ,‬ובה־בעת גם‬
‫עניין להמשך המאבק בעתיד‪ .‬כך נוצרת במהלך הסיפורי‪ ,‬לאחר שלב העירעור‪,‬‬
‫הנפילה‪ ,‬והמאמץ להתגבר עליהם‪ ,‬מעין ישורת יציבה‪ ,‬שבה יכולים גיבורי‬
‫הסיפור ‪ -‬או שנדמה להם שהם יכולים ‪ -‬לחזור אל מצב הרגיעה וההארמוניה‪.‬‬
‫מצב זה נמשך זמן רב או זמן מועט‪ ,‬אבל לאחריו מופיע בהכרח ערעור חדש ‪-‬‬
‫על הרוב מכיוון שנראה מלכתחילה בלתי מסוכן‪ .‬העסקנים החסידים נופלים‬
‫פעם נוספת לתוך ה"בור" של הבילבול‪ ,‬ההסתכנות ונקיטת אמצעי החירום‪,‬‬
‫המחייבים תכופות הפרה גסה של חוקי החברה והמדינה‪ ,‬והם אף מצליחים פעם‬
‫נוספת ‪ -‬או שנדמה להם שהצליחו ‪ -‬לצאת מן הבור ולצעוד מחדש בביטחון על‬
‫גבי הישורת הסיפורית הבאה‪.‬‬
‫תחילתה של ישֹורת חדשה‬
‫כך ‪ -‬מראשית הסיפור הארוך ועד לאחריתו‪ ,‬שבה מתרחשת המפולת‬
‫הקאטאסטרופאלית הסופית‪ :‬המזכיר הכל־יכול‪ ,‬זליג לטשיצ'יבר‪ ,‬נפטר בפתאומיות‬
‫בגין התקף לב שהמם אותו לאחר שקיבל ידיעה ברורה על כך‪ ,‬שאנשי החצר‬
‫הזלינאית‪ ,‬ואולי אף הוא בתוכם‪ ,‬צפויים למאסר ולמשפט; הרבי עצמו מתבקש‬
‫לישיבה של מעלה‪ ,‬וכל אנשי החצר בורחים בבהלה אל מחוץ לתחומי האימפריה‬
‫הצארית בדרכם אל ארץ ישראל‪ .‬עם זאת‪ ,‬במכתבם האחרון של הבורחים (איגרת‬
‫קנ"א) מסתמנת השיבה אל תחילתה של ישורת חדשה‪ .‬אמנם‪ ,‬מצבם הוא בכי רע‪.‬‬
‫הכותב‪ ,‬זיינוול וורחייבקר‪ ,‬הותיר את ילדיו בבית‪ ,‬סומך על חסדיו של מרדכי גולד‪,‬‬
‫אויבו ואויבה של החסידות‪ ,‬ועזב בדרך לאיסטנבול גם את זוגתו‪ ,‬שחלתה ולא‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪107‬‬
‫יכלה לעמוד בטירדות המסע‪ ,‬ועתה הוא "פלג־גוף"‪ ,‬ללא אשה שתספק את צרכיו‪.‬‬
‫עם זאת‪ ,‬הוא מנחם את הנשארים העזובים לנפשם ומבקש מהם "שלא ידאגו כלל‪,‬‬
‫ושלא יהיה להם שום עצבות ח"ו‪ ,‬כי בקרוב יהיה בוודאי הכל על נכון"‪ .‬עם בואם‬
‫לארץ הקדושה יפקדו הנמלטים את קברי הצדיקים ה"מונחים" בעפרה ויספרו להם‬
‫את כל המאורעות והתקלות "ולא ניתן להם מנוחה עד שילכו להתנקם מהצוררים"‬
‫(עמ' ‪ .)336‬החסידים‪ ,‬לפי פרל‪ ,‬הם בובת נומי־קומי‪ ,‬שבע נופלים ושבעתיים‬
‫קמים‪ ,‬ולפי זה דגם הסיפור ההולם את התנהלותם וקורותיהם הוא דגם הנפילה‬
‫והחזרה לצעידה על גבי הישורת‪ .‬לתוך דגם זה ניתן לפרל לשלב ‪ -‬בעיקר בפרקי‬
‫הישורת ‪ -‬סיפורי מישנה‪ ,‬שגם בהם יופעל הדגם במוקדם או במאוחר‪ ,‬עד שכל‬
‫הסיפורים כולם מתלכדים למסכת מתנועעת אחת‪ ,‬שקצביה המשתנים מותנים‬
‫בעומק הנפילה ובאורך הישורת וכן גם בקונטראפוקנט שבין הסיפור העיקרי‬
‫(סיפור קורותיה של החצר הזלינאית) וסיפורי המישנה‪ ,‬הזורמים לכאורה באיטיות‬
‫מנוגדת לקצב האלגרו פוריוזו של סיפור החצר הזלינאית‪ ,‬אך נשפכים לתוכו בסופו‬
‫של דבר ונסחפים יחד איתו אל תוך המערבולת של הסיום‪.‬‬
‫השלמות מזמינה את ההתרסקות‬
‫סקירה מהירה של התפתחות הסיפור תגלה עד מה מלאה השליטה בו של הדגם‬
‫הנדון‪ .‬האיגרת הראשונה מתארת את סיומו של מצב רוגע ראשוני‪,‬קמאי‪,‬‬
‫שתכונותיו מומחשות היטב כבר במשפט הראשון‪" :‬ביום אתמול שהיתי אחר‬
‫תפילת ערבית אצל רבנו הקדוש‪ ,‬נר דורנו‪ ,‬ושמעתי שיחותיו המתוקים מדבש‬
‫ונופת צופים‪ ,‬והיה לי תענוג גדול מאוד" (עמ' ‪ .)40‬תענוג היא מילת המפתח ‪-‬‬
‫כאן‪ ,‬כמו בעשרות מכתבים אחרים‪ ,‬המשקפים גם הם מצבי חסד הארמוניים ‪-‬‬
‫ונלוות אליה מלים כמו שמחה‪ ,‬חדווה וכן שימושים שונים בשורש נש"א במובן‬
‫של התרוממות רוח‪ ,‬המצב שבו האדם "מְנּושָא"‪ .‬לתוך כל אלה משתלבים‬
‫באורח טבעי העישון ועשיית הצרכים‪ ,‬שיש בה משום התפנות‪ ,‬התרווחות‬
‫והיטהרות‪ .‬הרבי "היה רוצה לעשון הלולקע [מיקטרת] ולילך לבית הכיסא"‪.‬‬
‫שני הרצונות מגלמים את מקומו בעולם כמי שמחבר בין מעלה ומטה‪ ,‬בין‬
‫העולמות הרוחניים לעולם החומר‪ .‬העישון מבליט את הפונקציה הכוהנית שלו‬
‫(הלולקע היא מחתת הקטורת של אהרון ובניו)‪ ,‬ואילו עשיית הצרכים מבליטה‬
‫את שייכותו לעולם החומר ובה בעת יש בה מעין קונפיגוראציה נמוכה של‬
‫תפקידו כמי שמוריד את ה"שפע"‪ .‬החסידים המקיפים את הרבי מברכים על‬
‫‪108‬‬
‫דן מירון‬
‫שתי הפונקציות‪ .‬זליג לטשיצ'יבר‪ ,‬כותב האיגרת‪ ,‬רץ להביא לרבי את המיקטרת‬
‫(זכות הבאת הגחלת להצתת הטבק נפלה בידי חסיד אחר) ורצה ללוות אותו‬
‫בדרכו לבית הכיסא‪ .‬הוא מעלה את הסצינה כאילו ביטאה איזו שלמות שאין‬
‫למעלה ממנה‪ .‬אבל השלמות כאילו מזמינה את התרסקותה‪ .‬בבוא זליג לביתו‬
‫(אחרי שהרבי דחה את הצעת הליווי שלו אל המחראות) "אחזתו רעדה"‬
‫למקרא איגרתו של זיינוול וורחייבקר‪ ,‬המבשרת את הופעת ה"בוך" כמיטרד‬
‫וכסכנה‪ .‬מישהו נועז להדפיס ספר המספר בגנות החסידים והרביים‪ ,‬דבר‬
‫"בלתי אפשרי‪ ,‬שבעת הזאת אשר הדור הוא קרוב מאוד לביאת משיח‪ ,‬ושכל‬
‫העולם רואים בחוש האותות והמופתים אשר הצדיקים עושים בכל חצי רגע"‬
‫(עמ' ‪ )42-41‬יימצא מי שיעז לכפור בסמכותם של צדיקי הדור‪ .‬זליג כמעט‬
‫נפל ל"עצבות גדול" ורק ה"תענוג" שהיה לו מקודם וכן שתיית היי"ש סייעו‬
‫לו להימלט מנפילה כזאת אל זרועות החטא‪ .‬לאחר שהתגבר על העצבות הוא‬
‫התמלא עזוז ופקד על מכותבו‪ ,‬זיינוול‪ ,‬לפתוח בפעולות‪ ,‬שמגמתן להשיג עותק‬
‫של ה"בוך" ולהיוודע מיהו מחברו כדי שאפשר יהיה "להכות אותו‪ ,‬להלשין‬
‫אותו ולשרוף את כל אשר לו" (עמ' ‪ .)43‬לפי שעה עדיין אין בדעתו להביא את‬
‫הבעייה שנוצרה לפני הרבי עצמו‪ ,‬בעיקר מפני שגילוי כזה ימנע מן החסידים‬
‫את ה"תענוג"‪ ,‬שבנטילת נקמה מן המחבר במו ידיהם‪ .‬אמנם‪ ,‬במקרה הצורך‪,‬‬
‫כאשר יובא עותק ה"בוך" לפני הרבי הוא יעניש את המחבר ב"ראייה" מאגית‬
‫וימית אותו בכל מקום שבו הוא נמצא‪.‬‬
‫מעשה במכתב מזוייף‬
‫מכאן ואילך מתפתחת הסערה סביב ה"בוך" לאורך עשרים האיגרות הראשונות‪,‬‬
‫המכוננות‪ .‬זיינוול שלח את פריידא‪ ,‬המקורבת לשר מקריפן שבידו נמצא עותק‬
‫של ה"בוך"‪ ,‬וזו הצליחה לגנוב אותו ולמסור את העותק לידי החסידים‪ ,‬אלא‬
‫שאלה‪ ,‬בגין בורותם‪ ,‬טעו בכותרת הגרמנית שלו והחזירו אותו למקומו (שוב‪,‬‬
‫באמצעות פריידא)‪ .‬אחר שנוכחו בטעותם ניסו לשווא להשיג את הספר‬
‫פעם נוספת‪ ,‬ולשם כך זייפו מכתב של אחד מידידי השר‪ ,‬ה"וויצעגוברנאטור"‬
‫האזורי‪ ,‬שבו ביקש הכותב מן המכותב מיודעו שישלח לו את ה"בוך" בהשאלה‪.‬‬
‫את המכתב המזוייף מסר לשר איזה מלמד כפרי שהוא גם "קצת בדחן" ושומע‬
‫פולנית‪ .‬השר סרב למסור את הספר לידי המלמד והודיע שיכתוב בעניין זה‬
‫לידידו הוויצעגוברנאטור‪ .‬מייד נעשה צורך דחוף לעכב את המכתב שייכתב‪,‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪109‬‬
‫שהרי מסירתו למכותב תגלה את מעשה הזיוף‪ .‬החסידים שיחדו את הממונה‬
‫על בית הדואר וזה מסר להם את המכתב‪ .‬בכל זאת התגלה מעשה התרמית לשר‬
‫ולידידו‪ ,‬שכן בבוא השר אל הוויצעגובערנאטור ו"הבוך" המבוקש באמתחתו‪,‬‬
‫טען הלה‪ ,‬שמעולם לא ביקש ממנו את הספר ולא כתב לו דבר בעניין זה‪ .‬השר‬
‫הבטיח להציג לפניו את האיגרת שנתקבלה ממנו כביכול‪ ,‬ונוצר צורך דחוף‬
‫לגנוב גם את האיגרת על ידי שיחוד סוכנת הבית של השר‪ .‬מייד התעורר חשד‬
‫במלמד‪ ,‬שהיה שליח שקר‪ ,‬ונתהווה צורך דחוף בהסתרתו באחד הכפרים‪ .‬השר‬
‫ציווה לחפשו‪ ,‬והמלמד אכן נפל לידי משרתו של השר בעת שהלה הגיע לרגל‬
‫יריד של סוסים לכפר שבו הסתתר‪ .‬בקושי הצליחו לשחד את המשרת ביין‬
‫ובממון כדי שישחרר את המלמד ויבטיח את שתיקתו‪ .‬זיינוול מצא דרך לחדור‬
‫בעצמו לבית השר (בתור מי שמשלם את דמי החכירה של הריחיים בשם מודעו‪,‬‬
‫החוכר יעקל רודניקער)‪ ,‬כדי שיהיה עד להתנהגותו של המשרת המשוחד‪.‬‬
‫הביקור‪ ,‬שבו ניסה גם להוציא את החכירה מידי שולחו‪ ,‬ר' יענקל‪ ,‬היה כרוך‬
‫בהסתבכות חמורה מבחינתו‪ ,‬שאילצה אותו להכביר שקרים על גבי שקרים‬
‫ולהוציא את דיבתה של פריידא כאילו ראה אותה בעת ההזדווגות עם השר‬
‫במיטתו‪ .‬אבל בסופו של דבר עמד המשרת בשתיקתו והעניין כולו נראה לרגע‬
‫קרוב לרגיעה‪ .‬אמנם‪ ,‬ה"בוך" עדיין לא נלכד‪ ,‬ואת השפטים במחברו צריך היה‬
‫לדחות להזדמנות אחרת‪ ,‬אבל כל המעשים שעשו החסידים ‪ -‬גנבה‪ ,‬הונאה‪,‬‬
‫הפצת שקרים‪ ,‬זיוף מכתבים‪ ,‬שיחוד משרתים וכו' וכו' ‪ -‬הסתיימו לכאורה ללא‬
‫תוצאות מזיקות‪ .‬זיינוול הצליח להוציא במרמה מידי מחזיק הריחיים (בטענה‬
‫שהוא היה זה שהציל בשבילו את החכירה‪ ,‬אשר פריידא "הנפקא" המרשעת‬
‫ניסתה להעביר אותה לידי אחר) כספים‪ ,‬דגן‪ ,‬גריסי כוסמין ועופות‪ ,‬שאת חלקם‬
‫שלח במתנה לבית הרבי‪ ,‬ובבוא העגלה המלאה כל טוב אל ה"חצר" ראה זליג‬
‫צורך להזכיר את השליח שלו וכן את פריידא לטובה באוזני הרבי‪ ,‬שהיה מלא‬
‫נחת וצהלת פנים‪ ,‬שיבח את זיינוול ואת פריידא ("גלגול יעל") והחל "לשאוף‬
‫הטיטון (הטבק) בחיפזון‪ ,‬ועלה הרבה עשן מהלולקע" (עמ' ‪ ,)79‬סימן מובהק‬
‫ליצירת קשר מבורך בין העולם החומרי הנמוך לעולמות העליונים‪ .‬מצב החסד‬
‫הראשוני כמעט הושב על כנו‪ ,‬אבל לא לזמן רב‪ .‬אמנם‪ ,‬ה"בוך" כבר אינו מדאיג‬
‫את חצר הרבי כבתחילה ("כבר היו לנו עסקים יותר גדולים מבוך"‪ ,‬איגרת י"ז‪,‬‬
‫עמ' ‪ .)86‬אבל מקום המחבוא של המלמד התגלה‪ ,‬והוא צפוי להיאסר "בכבלי‬
‫ברזל"‪ .‬זליג מודיע לזיינוול "במרוצה רבה" שיש למהר ולהרחיק את המלמד‬
‫לאיזה מחוז מרוחק (איגרת י"ח‪ ,‬עמ' ‪ ,)88‬ואכן המלמד מסתיר את עצמו בכפר‬
‫מרוחק במקצת‪ ,‬מוקף יערות‪.‬‬
‫‪110‬‬
‫דן מירון‬
‫הבעש"ט מופיע בחלום‬
‫בשלב זה אכן מגיע הסיפור לישורת הראשונה שלו‪ .‬אמנם ה"בוך"‪ ,‬כאמור‪ ,‬חמק‬
‫לפי שעה מידי החסידים‪ .‬עם זאת‪ ,‬המפולת שנגרמה בעטיו של ציד ה"בוך"‬
‫נבלמה לפי שעה‪ .‬כל המעשים שנעשו במהלכה ‪ -‬גנבה ‪ ,‬הונאה‪ ,‬הפצת שקרים‪,‬‬
‫זיוף מכתבים‪ ,‬שיחוד משרתים‪ ,‬הסתרת פושעים‪ ,‬הרחקת עדים וכו' ‪ -‬הסתיימו‬
‫לכאורה בלא תוצאות מזיקות‪ .‬ה"רשת" החסידית‪ ,‬כל אותם שליחים לדבר‬
‫עבירה‪ ,‬שתדלנים‪ ,‬משרתים‪ ,‬מוכסנים ופונדקאים המצותתים לדברי האדונים‬
‫ומוסרים את תוכנם לעסקני החצר‪ ,‬פעלה כראוי‪ ,‬אף כי לא הביאה עדיין להשגת‬
‫התוצאה המבוקשת (ה"בוך")‪ .‬העסקנים רשאים להתרווח ולהתמסר ל"תענוגות"‬
‫אמונתם‪ ,‬וזיינוול וורחייבקר אמנם מדווח באחת האיגרות המבריקות ביותר‬
‫שבספר (איגרת כ') על "תענוג" מיוחד במינו שלו זכה כששבת את שבתו בכפר‬
‫הנידח שאליו הסיע את המלמד הנחבא‪ .‬בטרם נכנס היום הקדוש העלה בחכתו‬
‫מן הנחל הסמוך לאכסנייה שבה התארח דג גדול‪ ,‬שבושל לכבוד סעודות השבת‪.‬‬
‫במהלך הסעודות האלה הצטופפו סביב זיינוול כמה מבחורי המקום הכפריים‬
‫ספק משום שרצו לשתף עצמם בסעודתו ספק משום שראו בו מעין "רבי"‪.‬‬
‫זיינוול עצמו החל לחוש בפוטנציאל ה"צדיקי" המפעם בתוכו‪" .‬מחמת תענוג‬
‫שהיה לי לא יכולתי לישון"‪ ,‬הוא מדווח‪ ,‬ובטרם יעלה אור יום השבת יצא ליער‬
‫הסמוך לפונדק‪ ,‬ושם היה לו גילוי מופלא‪ .‬השד‪ ,‬אשר הבעש"ט כלא אותו ביער‬
‫אחר‪ ,‬התוודע אליו וסיפר לו שהוגלה ליער שבו הוא שרוי עתה מאחר שיער‬
‫הכליאה המקורי שלו נכרת‪ .‬עכשיו הוא מבקש מזיינוול שישתדל אצל הרבי‬
‫מזאלין בעניין שיחרורו‪ ,‬וכמקדמה על שכרו הוא מפיל לעברו שבר זכוכית‬
‫משימשת חלון שבעדה פגע בשעתו במכשפה אחת (הסיפור כולו מבוסס על‬
‫מקורות בהאגיוגראפיה החסידית‪ ,‬ובעיקר על שבחי הבעש"ט)‪ .‬זיינוול לא היסס‬
‫וטמן את שבר הזכוכית בכיסו‪ ,‬אף כי לא היה עירוב ביער‪ ,‬ונטילת הזכוכית היתה‬
‫כרוכה בנשיאת משא בשבת‪" .‬עבור דבר גדול כזה מצוה לחלל את השבת"‪ ,‬הוא‬
‫פוסק‪ .‬אחר כך אמר בפני בחורי הכפר תורה "רחבה מאוד" על שולחן השבת‪,‬‬
‫כמנהג הרביים‪ ,‬ואף זכה לביקורו של הבעש"ט עצמו בחלום שחלם בעת שמילא‬
‫מצוות "שינה בשבת תענוג"‪ .‬אבי החסידות בישר לו‪ ,‬כי אף ש"עדיין אינו בא‬
‫זמנך להתפרסם בעולם"‪ ,‬הוא עתיד "להתגלות" במובן החסידי של המושג‬
‫(היינו‪ ,‬להופיע בעולם כאיש קדוש וכצדיק)‪ .‬זיינוול אינו רוצה לחכות זמן רב‪.‬‬
‫כבר הוא "הולך בדביקות גדול בעולמות העליונים כי החתיכה זכוכית נושא‬
‫אותי מעולם אחד לעולם אחר" וחש בעליל כיצד "נתמעט אצלי יותר החושים‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪111‬‬
‫והגשמיות"‪ ,‬ובכל אופן הוא אינו מסוגל לישון במשך ארבעה לילות (עמ' ‪93-‬‬
‫‪ .)91‬הסיפור כולו מגיע לרגע של התנמסות אל תוך המערבולת הרכה והמתוקה‬
‫של האקסטאזה‪.‬‬
‫שיטות פיתוי והדחה בחצרות הצדיקים‬
‫לתוך חטיבה ראשונה זו של עשרים האיגרות הסואנות שנדונו עד כאן השחיל‬
‫פרל שלוש איגרות קונטראפונקטיות (ז'‪ ,‬י"ג וי"ט)‪ ,‬שאין לכאורה כל קשר בינן‬
‫לבין ההתכתבות בין זליג לזיינוול‪ .‬משה פישלס‪ ,‬צעיר למדן היושב בבית חותנו‬
‫בניגראד (גרודנא) נועץ במודעו ר' גדליה באלטער‪ ,‬המשמש כמזכיר החצר באלקו‬
‫(אוליק) בעניין של עקרות‪ .‬הוא חושש‪ ,‬שיוטל עליו לגרש את אשתו‪ ,‬בת הגביר‪,‬‬
‫"על פי דת תורתנו הקדושה"‪ ,‬היינו‪ ,‬בתום עשר שנות נישואין ללא צאצאים‪.‬‬
‫מאוד לא נוח לו לוותר על הנוחיות בבית חותנו‪ ,‬שבו ניתן לו ללמוד תורה יומם‬
‫ולילה‪ .‬אף על פי שהוא רואה בסגולות כנגד העקרות הנמכרות בחצרות הצדיקים‪,‬‬
‫כמו גם במסדרונות של מיילדות ונשים זקנות‪ ,‬דברים שאין בהם ממש‪ ,‬הוא נכנע‬
‫להפצרותיה של אשתו ומנסה דבר אל מכרו היושב בחצרו של צדיק‪ .‬הלה מוצא‬
‫כאן הזדמנות לקרב אל הצדיק "שלו" איש למדן הנשוי לבתו של גביר‪ ,‬ומבטיח‬
‫פתרון "בעסק הבנים"‪" .‬כבר ניסה בזה רבנו הקדוש אלף אלפי פעמים‪ .‬ומפורסם‬
‫בזה יותר מכל הרביס שבדורנו" (איגרת י"ג‪ ,‬עמ' ‪ .)66‬הרבי יתפנה למילוי בקשתו‬
‫של משה פישלס כשרק יחזור מאסיפת החוכרים‪ ,‬שבה הוא מבקש להשפיע‬
‫(ולקבל מתנות הגונות) על חתימת החוזים המקיימים בידיהם את חכירותיהם‪.‬‬
‫בינתיים מציע גדליה למיודעו לעיין בספר שבחי הבעש"ט ‪ -‬בתור צעד ראשון‬
‫לעבר קניית בקיאות בספריהם של "צדיקי זמננו" (הרי משה פישלס הוא למדן‬
‫מטבעו וגם קירובו אל החסידות צריך להיעשות בדרך הלמדנות) ‪ .‬מתוכה ילמד‬
‫על כך‪ ,‬שניסים מעין זה שהוא מבקש לעצמו ולזוגתו מתרחשים בכל יום בתיווכם‬
‫של הצדיקים‪ .‬אגב כך גם יתקרב ל"אמונת חכמים"‪ ,‬היינו לתורה החסידית‪ .‬גדליה‬
‫אף כותב לאחר מחסידי אוליק הדר בגרודנא‪ ,‬ואחר שהוא מדווח לו על קבלת‬
‫מתנת הכסף ששלח לרבי לרגל פדיון בנו (הדבר היה כרוך ברגע של משבר‪ ,‬כיוון‬
‫ש"אית כסף ואית כסף‪ ,‬אית כסף בחינת כוסף וזהו רחמים‪ ,‬ואית כסף בבחינת‬
‫נהמא דכסיפין"‪ ,‬כלומר לחם של בושה כלשון ספר הזוהר; איגרת י"ט‪ ,‬עמ' ‪,)90‬‬
‫הוא מדריך אותו כיצד יקרב את משה פישלס‪ ,‬בן עירו‪ ,‬אל אמנות החכמים‬
‫ויקרב אותו לחצר הרבי‪ .‬האיגרות הנדונות ממלאות כמה תפקידים בעת ובעונה‬
‫‪112‬‬
‫דן מירון‬
‫אחת‪ :‬הן "מרווחות" את הדרמה הסוערת הכלולה באיגרותיהם של זליג וזיינוול‪,‬‬
‫מספקות לה רגעים של שהייה והקלה‪ ,‬מעלות לראשונה בבירור את נושא הפריון‬
‫והעקרות‪ ,‬ליבו של הקומפלקס הסקסואלי הממלא תפקיד כה חשוב בספר‪,‬‬
‫ומדגימות את שיטות הפיתוי וההדחה הנהוגות בחצרות הצדיקים ובהתנהלות‬
‫שלוחיהם‪ ,‬המוצאים דרכים לליבות אנשים בעת מצוקתם (עד כה נתקלנו אך ורק‬
‫באנשים שכבר היו שקועים למעלה ראש בפולחן הצדיק; עתה אנו מתבוננים גם‬
‫בנסיון הקירוב של אלה שעדיין אינם מאמינים בסגולות הצדיקיות‪ ,‬לרבות למדן‬
‫מובהק‪ ,‬הנוטה מטבעו לעבר המתנגדים‪ ,‬אויבי החסידות)‪ .‬וראש לכל‪ ,‬האיגרות‬
‫של משה וגדליה מציגות מה שהוא לכאורה ניגוד בולט לאיגרותיהם של חסידי‬
‫זאלין‪ .‬אין בהן לא מעשי זיוף ורמאות ולא גנבות והעלמת עדויות‪ .‬באורח יחסי‬
‫הן "תמימות"‪ ,‬ובכך הן ממלאות תפקיד של החרפת המודעות לקרימינאליות של‬
‫ההתנהגות המתוארת באיגרות האחרות‪.‬‬
‫סחרחורת של מעשים קרימינליים‬
‫הישורת שאליה הגיע הסיפור עם התנשאותו של זיינוול למעלת "רבי" היא‬
‫קצרה מאוד‪ ,‬ובה עצמה נעוץ שורשה של הנפילה הבאה שיפול הסיפור אל תוך‬
‫מהומה קרימינאלית חדשה‪ .‬זליג לועג לזיינוול המעמיד פני צדיק נסתר ומדווח‬
‫לו‪ ,‬שכל ההתגלות ביער לא היתה אלא מהתלה שהיתל בו המשכיל מרדכי גולד‪,‬‬
‫שגם הוא שהה בכפר באותה שבת מופלאה‪ ,‬אלא שהתארח לא באכסניה אלא‬
‫בארמונו של השר המקומי‪ .‬מרדכי גולד כבר הופיע על גבי אופק הסיפור קודם‬
‫לכן‪ .‬זהו צעיר משכיל גבה קומה‪ ,‬מאריך בבלוריתו ומהדר בלבושו‪ ,‬שמקורו‬
‫מעבר לגבול‪ ,‬בתחומה של המלכות האוסטרית‪ .‬הוא דובר גרמנית (ואולי גם‬
‫פולנית)‪ ,‬ולא מכבר‪ ,‬לאחר שהתאלמן מאשתו הראשונה (שלא העמיד עימה‬
‫ולדות)‪ ,‬השתדך לבתו של וולף דובניר‪ ,‬אחד הגבירים המקומיים באותו פלך‬
‫בתחום המושב היהודי שבקיסרות הצארית‪ ,‬שבו מתרחשת עלילת הסיפור‪ ,‬והוא‬
‫מנהל מסחרים גדולים כסוחר יין בפני עצמו ואף נכנס ויוצא בבתי הפקידים‬
‫והאצילים המקומיים‪ ,‬המקבלים את פניו בחביבות (מותר להניח‪ ,‬שפרל מגזים‬
‫מאוד בתאור הקירבה שבין השועים והפקידים הנוצריים למשכיל היהודי‪ .‬כאן‬
‫יש מישאלות לב יותר מאשר שיקוף מציאות)‪ .‬גולד הביא עימו ממולדתו עוינות‬
‫חריפה לחסידים ולחצרות הרביים שלהם‪ ,‬והוא מדבר בגנותם בפני אנשי‬
‫הרשות‪ .‬מכאן הסכנה שבו‪ ,‬המחייבת "פעולה" מצד אנשי החצר של זאלין‪ ,‬אשר‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪113‬‬
‫את השפעתה הוא מסכן‪ .‬מה־גם עכשיו‪ ,‬אחרי שהתלוצץ התלוצצות אכזרית על‬
‫חשבונו של זיינוול וורחייבקר (אם להאמין לדברי זליג בעניין זה)‪ ,‬מיצווה היא‬
‫להנחיל לו מפלה ניצחת‪.‬‬
‫שוב מתחילה מעין סחרחורת של מעשים קרימינאליים‪ ,‬שתסבך את החצר‬
‫הזלינאית בהמשך הסיפור‪ ,‬וסחרחורת זו היא הקובעת את תחומיה של החטיבה‬
‫הבאה במגלה טמירין‪ ,‬המשתרעת גם היא על פני למעלה מעשרים איגרות‪.‬‬
‫תחילה נוהגים החסידים ביד רמה‪ .‬על פי הוראותיו של זליג מוציא זיינוול את‬
‫דיבתו של מרדכי גולד כמי שלא רק אכל טריפות בבית השר‪ ,‬מארחו‪ ,‬אלא גם‬
‫כמי שנאף ביער עם גויה‪ .‬זיינוול אכן פירסם פאשקווילים ואף החתים שני‬
‫"עדים" על מודעה המאשרת‪ ,‬שגולד הוא זה שעשה "מעשה זימה" ביער עם‬
‫איכרה גויה אלמנה שיצאה לזנות‪ .‬העסקנים החסידים מקווים שהגויה תתעבר‬
‫ותאפשר בצורה זו להעטות חרפה על מרדכי ולהביך את חותנו‪ ,‬שיחסו אל חצר‬
‫הרבי הוא אמביוואלנטי (לעומת אחיו המקורב אל הרבי)‪ .‬זליג מרחיק לכת‬
‫ודורש על מרדכי משם הרבי את דרשת "אשר הגיד מרדכי" שכבר הוזכרה‪ .‬לפיה‬
‫גולד חטא בפיו (אכילת הטרפות) וב"גיד" שלו ו"פגם על ברית הלשון וברית‬
‫המעור" (כלומר‪ ,‬אכל בפיו טריפות והשתמש שלא כהלכה בערווה‪ ,‬שהוטבעה‬
‫בה אות בריתו של אברהם אבינו; איגרת כ"ג‪ ,‬עמ' ‪ .)99‬הסיפור על הזדקקותו‬
‫של גולד לזונה הגויה קונה לו מהלכים‪" .‬כל העולם אצלנו מדברים כולם מזה"‬
‫(איגרת כ"ד‪ ,‬עמ' ‪ ,)100‬והחסידים כבר רוקדים על קברו של המשכיל הנואף‪.‬‬
‫מה־גם שבינתיים נתעברה המשרתת היהודיה שבבית וולף דובניר‪ ,‬ו"בלתי ספק‬
‫מחתנו הרשע‪ ,‬מרדכי ימ"ש" נתעברה‪ ,‬אף על פי שהמשרת יהודא המופקד על‬
‫מרתף היין של וולף מודה באבהותו‪ .‬הרבי מכריז את דבר מפלת המשכיל וחותנו‪,‬‬
‫"והיה לנו מזה תענוג גדול מאוד‪ ,‬וזימרנו זמירות ורקדנו בעגולה בדביקות גדול‪,‬‬
‫והיה הרקדות כמו אותן שבימי הבעש"ט" (איגרת כ"ה‪ ,‬עמ' ‪ .)102-101‬אבל עד‬
‫מהרה מתמוטטת הישורת‪ ,‬והעניינים מתחילים להתפתח בכיוון מבהיל‪ .‬מתברר‬
‫שלעלילה על גולד אין רגליים‪ .‬האיש ידוע כעקר‪ ,‬והכל יודעים על דבר ביקורו‬
‫אצל רופא בעניין חידוש הפוריות שלו וזה אמר לו כי אין ביכולתו "להועיל לו‬
‫כעת" (איגרת כ"ז‪ ,‬עמ' ‪ .)106‬כנגד זה העידה הגויה‪ ,‬שהנואפים ביער היו חסידים‬
‫מבני חבורת הזלינאים‪ .‬היא אף השכילה לגנוב מכיסו של אחד מהם איגרת‬
‫המעידה בבירור על זהותו‪ .‬תוך כך הסתבכו החסידים במעשה מסוכן‪ ,‬שנועד‬
‫למוטט את עסקיו של וולך דובניר‪ .‬הם הרעילו יין מיינותיו‪ ,‬שנמכר לאחד מן‬
‫האדונים שבסביבה‪ .‬האדון הוזהר בעוד מועד‪ ,‬ועסק היין לא הרחיק לכת‪ .‬לעומת‬
‫זאת‪ ,‬החליט השר מקריפן לחקור את דבר הריונה של הגויה ולגלות את אבי‬
‫‪114‬‬
‫דן מירון‬
‫העובר‪ ,‬על מנת לשלוח את המנאפים "על הסאמביר" (לסיביר)‪ .‬זיופי מכתבים‬
‫ושאר מעשי חבלה והסתרה‪ ,‬לרבות נסיון להביא את הגויה ההרה לידי הפלה‪,‬‬
‫לא הועילו‪ ,‬ונתהווה הכרח להרחיק את הגויה מן המדינה‪ .‬מה־גם שבינתיים נודע‬
‫על דבר התמנותו הקרובה של השר מקריפן לוויצעגוברנאטור במקום מודעו‪,‬‬
‫שהועלה לדרגת גוברנאטור‪ .‬נוצר צורך דחוף להסיע את הגויה עם אביה (שהסכים‬
‫להתלוות אליה תמורת שכר הוגן) בסתר אל מעבר לגבול‪ .‬הגויה הולבשה בבגדי‬
‫"יהודיש" והוצגה כאשתו האילמת של ר' דוד ה"עגלן" של מרכבת הרבי‪ ,‬יהודי‬
‫"גברן"‪ ,‬שניתן היה לסמוך על כוחו וחכמתו‪ ,‬שכן הנסיעה היתה מסוכנת הן‬
‫מחמת שהגויה ההרה היתה מבוקשת לחקירה והן מחמת שהיא היתה כרוכה‬
‫בהברחתם של שני "פאדאניס" (צמיתים)‪ ,‬שהיו שייכים בוודאי לאחד מבעלי‬
‫האחוזות של הסביבה (יש לזכור‪ ,‬שהסיפור מתרחש עשרות שנים קודם לשחרור‬
‫הצמיתים על ידי הצאר אלכסנדר השני)‪ .‬מטעם זה הסכים הרבי‪ ,‬אחרי קשיים‬
‫וסירובים‪ ,‬שהנסיעה תיעשה במרכבתו שלו‪ .‬היה גם הקושי שבהברחת הגבול‬
‫האוסטרי (הגויה ואביה הוסעו לגאליציה)‪ ,‬ועסקני החצר פרפרו מאימה ("אנחנו‬
‫בכאן בפחד גדול"‪ ,‬איגרת ל"ח‪ ,‬עמ' ‪" ; 122‬הלכנו בכאן כמעט בלא נשמה"‪ ,‬איגרת‬
‫מ'‪ ,‬עמ' ‪ )124‬וחיכו בקוצר רוח לידיעות מן ה"קורדאן" על כך שהנמלטים אכן‬
‫עברו את הגבול בשלום ויצאו מתחומה של מדינת הצאר‪ .‬פחדם מצא את ביטויו‬
‫גם בסיגנון של איגרותיהם שנשמעו בו הדי הנשימות החטופות של הכותבים‪.‬‬
‫כמה מן המכתבים נעשו קצרים מאוד‪ ,‬בבחינת מסרים של חירום‪ .‬אבל בסופו של‬
‫דבר נבלמה גם המפולת החדשה‪ .‬השחרת פניו של מרדכי גולד אמנם לא צלחה‬
‫וכעסו של השר מקריפן על הכת החסידית עלה להשחית‪ ,‬ובכל זאת יכלה החצר‬
‫הזלינאית להירגע‪.‬‬
‫גם לתוך חטיבת האיגרות העוסקת בשערוריה סביב הדיבה שהוצאה על מדרכי‬
‫גולד‪ ,‬פרשת הניאופים וההריונות למיניהם‪ ,‬והצורך בהרחקת הגויה ההרה מן‬
‫המדינה‪ ,‬הושחלו שלוש איגרות (כ"ו‪ ,‬ל"ד‪ ,‬מ"ג) העוסקות בענייני החצר של‬
‫אוליק ונסיונותיה הליתארגיים לקרב אליה את הלמדן משה פישלס מגרודנא‪.‬‬
‫אף איגרות אלה משמשות לצורכי קונטראפונקט וניגוד קיצבי‪ .‬לעומת הסטאקטו‬
‫והפורטיסימו של זאלין‪ ,‬אוליק היא כולה ליגאטו ופיאניסימו‪ .‬לא הרבה מתרחש‬
‫בחצר החסידית הקטנה והשולית‪ .‬אמנם‪ ,‬מתברר מן המכתבים מהי טכניקת‬
‫ידיעת הנסתרות של הרבי (חסידיו מודיעים לו מראש את אשר עליו לדעת‬
‫בדרך מאגית כביכול בעת שיבוא לפניו פלוני או פלמוני); אבל גם כאן נראים‬
‫"פשעיה" של אוליק בבחינת תה חיוור לעומת המשקאות החריפים של עסקני‬
‫זאלין‪ .‬הנסיונות לקרב את משה פישלס אל החסידות עודם נמשכים בצעדי צב‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪115‬‬
‫משפטים שיכלו להשתלב בפרץ או עגנון‬
‫כגודל החרדה סביב פרשת הגויה והברחתה כן גודל הרגיעה המשתררת בסיפור‬
‫לאחר סיומה ה"מוצלח" של הפרשה‪ .‬הישורת שעליה פוסעים עתה עסקני החצר‬
‫משתרעת על פני עשרות מכתבים‪ .‬היא מוצגת לראשונה במלוא זוהרה באיגרת‬
‫מ"ה‪ ,‬שפרל עצמו ייחס לה ערך רב‪ ,‬והקוראים הראשונים של ספר מגלה טמירין‬
‫הסכימו עם הערכתו זו‪ )12(.‬באיגרת מתאר זליג בפירוט את יציאתו של הרבי לשדה‬
‫במרכבה (שאולה; מרכבתו שלו עדיין לא חזרה מהסעת הגויה ואביה לגאליציה)‬
‫כדי לירות חיצים בשטן‪ ,‬כמנהג גובראין יהודאין בל"ג בעומר‪ .‬התפעלותו העצומה‬
‫מכל תנועת יד וזיע רגל של הרבי מייצרת טקסט קומי לעילא‪ ,‬שכן זליג מעניק‬
‫פירוש גראנדיוזי גם לכישלונותיו הפשוטים של הרבי‪ ,‬שידו לא רב לו במלאכת חץ‬
‫וקשת‪ .‬כשנופל החץ השני שיורה הרבי בחזרה אל תוך העגלה שעליה הוא עומד‬
‫מפרש זליג את הכישלון הקטן כאות לכך שהשטן ושלוחו (הוא השר מקריפן) ייכנעו‬
‫תחת כיסאו של הרבי וייאסרו אל מרכבתו‪ .‬לא פחות קומי הוא תאור המריבה בין‬
‫שני האחים הכלי־זמרים‪ ,‬יהודה ויוסף‪ ,‬שליוו את הרבי בנגינתם בדרכו אל השדה‪,‬‬
‫על הקשת שניתנה להם במתנה‪ ,‬היינו מי יזכה במיתר ומי בידית הקשת הפחותה‬
‫בערכה ממנו (שכן המיתר המתוח הוא שהוליך את החץ ואיפשר לו לעשות את‬
‫שליחותו)‪ ,‬והפילו גורל‪ ,‬שלפיו זכה ר' יהודה הכנר במיתר ואילו אחיו המתופף‬
‫זכה בידית הקשת‪ ,‬וכך ראו הכל בחוש "השגחת הבורא"‪ ,‬שכן הכנר יכול לכרוך את‬
‫המיתר על כינורו והמתופף יכול לקשור את הידית סביב התוף‪ ,‬ומה ראיה טובה מזה‬
‫דרושה להודאה בכך "שכל העשיות וכל העסקים שנעשה אצל רבנו הקדוש שיחי'‬
‫הוא הכל מעשה נסים" (עמ' ‪ .)136‬ואולם פרל לא הסתפק כאן בהצגה הקומית‬
‫של פולחן הצדיק‪ .‬היתה דרושה לו מסירה לירית‪ ,‬מופנמת ואותנטית יותר של‬
‫ה"תענוג" החסידי ומקורו בעולם האמונה והביטחון שבאמונה‪ ,‬והוא התיר לזליג‬
‫לסיים את איגרתו במשפטים על כך ש"בלא אמונה אין שום דבר בעולם"; משפטים‬
‫שיכלו להשתלב (תוך תיקוני סיגנון‪ ,‬כמובן) בסיפור ניאו־חסידי של פרץ או עגנון‪:‬‬
‫אנחנו רואים כאשר ציפור פורח מקן שלו כשרוצה לאכול‪ .‬הלא אם לא היה‬
‫לו אמונה לא היה פורח‪ ,‬כי הוא אינו יודע אם ישיג מה לאכול או לא‪ ,‬ויותר‬
‫טוב לו לישב במנוחה בקן שלו‪ ,‬ולמה לו לפרוח‪ ,‬בפרט כשהולך גשם או‬
‫כשהוא קר על העולם‪ .‬אך האמונה שיש לו נותן לו חשק וכוח לפרוח‪ ,‬כי יודע‬
‫כשיפרח יהיה לו לאכול‪ .‬ואם ציפור יש לו אמונה‪ ,‬הלא אלף פעמים לא כל‬
‫שכן שמחוייבים אנחנו להיות לנו אמונה שלמה (עמ' ‪.)137‬‬
‫‪116‬‬
‫דן מירון‬
‫לכאורה‪ ,‬הכל אתי שפיר בממלכת זאלין‪ .‬עניין ה"בוך" כמעט נשכח‪ .‬סיבוך קל‬
‫עם אשת החוכר‪ ,‬שהשאילה לגויה את בדיה ה"יהודיש" ונותרה ללא פרנסה‬
‫בעוד בעלה יושב בבית הסוהר‪ ,‬נפתר ללא קושי‪ .‬נמצאו סוסיו של וולף דובניר‪,‬‬
‫שהחסידים גנבום כנקמה על סירובו של הסוחר להשאיל לרבם את מרכבתו‬
‫(לשם חגיגת ל"ג בעומר)‪ ,‬ונפתחת חקירה בעניין הגנבה‪ ,‬אבל ההוכחות‬
‫שתצבענה על הקשר בין הגנבה לבין החצר הזלינאית אינן בנמצא‪ .‬נודע על דבר‬
‫הגעתם של הגויה ואביה לגאליציה‪ ,‬ואנשים הבחינו בכך שהם אינם יהודים‬
‫ואינם בני המקום‪ .‬הגויה השרויה בהריון מתקדם תלד במשך הזמן תאומים‪.‬‬
‫כל זה מחייב פיקוח מסויים מצד החצר‪ ,‬ואכן זליג שולח ל"קורדאן" שליח‪,‬‬
‫מעין אמבאסדור‪ ,‬שאחד מתפקידיו יהיה לספק אינפורמאציה שוטפת בעניין‬
‫הגויה‪ .‬הוא גם אמור להבריח לגאליציה ספרי חסידות הנדפסים מעברו הרוסי‬
‫של הגבול וכן להתחקות אחר עקבותיו של ה"בוך" הארור‪ ,‬ואם אפשר אף‬
‫להשיג עותק שלו‪ ,‬או אפילו לקנות את כל העותקים הנמצאים בשוק‪ ,‬ובצורה‬
‫זו להגביל את השפעתו‪ .‬אולם כל אלה אינם עיקר בפעולתה של החצר כעת‪,‬‬
‫ואף לא סיבה או סיבות עיקריים למשלוח השליח לגאליציה‪ .‬החצר‪ ,‬הבטוחה‬
‫בעצמה ובכוחה‪ ,‬נושאת את נפשה לגדולות מאלה‪ .‬למעשה‪ ,‬היא מתחילה‬
‫לפתח מעין פוליטיקה אימפריאלית‪ ,‬וזליג‪ ,‬הכל־ולך שבה‪ ,‬עוסק עתה לא‬
‫בזיוף מכתבים ובהברחת גויות מעוברות אלא במאבקי כוח בהיקף גיאוגראפי‬
‫רחב מאוד‪ .‬תחת הנהגתו פונה החצר עתה הן צפונה‪ ,‬אל לב המבצר הליטאי־‬
‫המתנגדי‪ ,‬הן דרומה‪ ,‬לעבר מבצריה של החסידות האוקראינית ובראשם החצר‬
‫ב"דישפאל"‪ ,‬היא עיר מושבם של הבעש"ט ושושלתו הישירה‪ ,‬המיוצגת על ידי‬
‫ר' ברוך‪ ,‬נכדו‪ ,‬וכן לעבר מרחבי ה"קורדאן"‪ ,‬שאל צדיקיה מתייחסים הזלינאים‬
‫בלעג ובזילזול (הם אף מעלים את האפשרות‪ ,‬שכל עניין ה"בוך" איננו אלא‬
‫מזימה של צדיקים חלושים אלה; ראו איגרת נ"ח‪ ,‬עמ' ‪ ,)163‬ובעדות חסידיה‬
‫המתרבות והולכות הם רואים כר נרחב להגדלת ממלכתם‪ .‬זהו אולי הטעם‬
‫העיקרי לשילוחו של ה"אמבאסדור"‪ ,‬ר' מאיר יעקב מזאסלב‪ ,‬אל מעבר לגבול‬
‫האוסטרי‪ .‬במשך הזמן אף תישא החצר הזלינאית את עיניה למרחקי דרום‬
‫קוסמים עוד יותר‪ ,‬וזליג יתפאר‪" :‬ותתפשטה הכת שלנו בכל ארץ טורקייע"‬
‫(איגרת קט"ו‪ ,‬עמ' ‪ .)278‬טורקייה‪ ,‬צריך לזכור‪ ,‬שלטה בתקופה המתוארת‬
‫במרחבי הבלקן‪ ,‬לרבות האזור המכונה וואלאכיה (רומניה)‪ ,‬שגם בו קנתה‬
‫לעצמה החסידות השפעה גדלה והולכת‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪117‬‬
‫תכתובת סתר‬
‫הפנייה צפונה מתגלה בסידרה ארוכה של איגרות העוסקות בכהונת הרבנות‬
‫בעיר קובנה‪ ,‬שהיא עיר של למדנים‪" ,‬עיר מלאה חכמים ואנשי מדע" (איגרת‬
‫קי"ג‪ ,‬עמ' ‪ .)274‬כס הרבנות התפנה בקובנה‪ ,‬והחצר הזלינאית מנסה בכל‬
‫כוחה להושיב עליו "אחד משלה" או מי שהיא סבורה שהוא אחד משלה‪,‬‬
‫הרב של העיר קאלנע‪ .‬זהו למדן מובהק‪ ,‬אחד מתלמידיו של הגאון מווילנה‪,‬‬
‫שנאלץ להעמיד פני חסיד ולנהוג כמקורב של החצר בזאלין‪ .‬הוא נושא את‬
‫נפשו לכהונה הקובנאית‪ ,‬כפי שהוא כותב לידידו מנוער שם‪ ,‬הדיין מיכל‬
‫כהנא‪ ,‬בתקווה שהרבנות בעיר החכמים והמדע תאפשר לו להתנער מזיקתו‬
‫המאולצת לחסידים ולחצרותיהם‪ .‬בינתיים הוא נעזר בכל מאודו בהשפעת‬
‫החצר של זאלין‪ ,‬שיש לה‪ ,‬מסתבר‪ ,‬השפעה לא מעטה גם במעוז המתנגדי־‬
‫הליטאי‪ .‬מאמציו ומאמצי החצר נתקלים במאמצי נגד של החצר שבדישפאל‬
‫(מז'יבוז')‪ ,‬שגם לה יש חסיד נאמן היושב בקובנה‪ ,‬הוא הגביר יעקב לייב‪,‬‬
‫והיא מעוניינת במינוי חתנו כרב‪ ,‬אף על פי שאותו חתן‪ ,‬ר' שמעריל‪ ,‬היו לו‬
‫"מכשולות קטנות" בענייני ניאוף והונאה‪ .‬המאבק מתמשך על פני איגרות‬
‫רבות המוחלפות בין עסקני החצרות השונות ונאמניהן היושבים בקובנה‪ .‬תוך‬
‫כך מתנהלת גם תכתובת סתר בין הרב מקאלנע לדיין מיכל כהנא‪ ,‬שהחסידים‬
‫רואים בו "פלגאי גדול" ו"שד יהודאי"‪ .‬לכאורה יד זאלין על העליונה‪ ,‬הן בגלל‬
‫הפגמים במועמד של דישפאל‪ ,‬שבהם מודה גם הרבי הדישפולאי בעצמו ("זה‬
‫השוטה שמערל אינו ראוי"‪ ,‬איגרת פ'‪ ,‬עמ' ‪ ,)216‬הן משום שדישפאל אינה‬
‫חרוצה ונחרצת דיה במאמציה לרכוש את אהדת בני ביתו של הגביר המקומי‪,‬‬
‫קלמן ביסינגר‪ .‬למרות שאנשי החצר הדישפולאית מנסים להבאיש את ריחו‬
‫של הרבי מקאלנע‪ ,‬שהוא אחד "מבעלי ראתן" (כלומר‪ ,‬לוקה במחלת מין)‬
‫ומ"שידאין יהודאין" (איגרת ס"ה‪ ,‬עמ' ‪ ,)182-181‬אין היא יכולה למנוע את‬
‫מינויו‪ .‬החצר הזלינאית הצליחה "להעביר" את המועמד שלה‪ ,‬אף כי החליטה‪,‬‬
‫אחרי שיקול דעת פוליטי‪ ,‬שהרבי עצמו היה שותף לו‪ ,‬שלא לערב בסיכסוך‬
‫את השלטונות הרוסיים ולהסתפק בהפעלת עוצמתה במסגרת העדה היהודית‬
‫בלבד‪ .‬אמנם‪ ,‬דישפאל קנתה לעצמה חסיד נלהב אחד בקובנה‪ ,‬הנער בנו של‬
‫הגביר ביסינגר‪ ,‬שספר שבחי הבעש"ט הלהיט את דמיונו ועורר בו רצון עז‬
‫להחזיק בידיו רליקווייה בעש"יאניים‪ .‬הנער גנב מבית אביו גביע כסף יקר‬
‫("סטערכאן") והמחאות כסף ושלחם בידי שליח (שלקח לעצמו את מרבית‬
‫הכסף) לחצר הרבי כאות תודה על מיקטרת החרס העתיקה שנשלחה אליו‬
‫‪118‬‬
‫דן מירון‬
‫בתור מיקטרת הקסמים של אבי החסידות בכבודו ובעצמו‪ .‬אגב‪ ,‬לקובנה‬
‫הגיע גם הלמדן משה פישלס מגרודנא‪ ,‬אחר שסרב להצטרף אל כת החסידים‬
‫והתגרש מאשתו‪ ,‬שעמדה בתוקף על הצורך בקשר עם הכת‪.‬‬
‫אבן מתדרדרת ראשונה בבית החסידות המתפורר‬
‫אּפִית במהלכי התכתבות ארוכים ‪ -‬ניגוד בולט להתנהלות‬
‫כל זה מתנהל באיטיות ֶ‬
‫הסיפורית בחלקיו הראשונים של הסיפור וכן במהלכיו האחרונים‪ ,‬אשר לא יאחרו‬
‫לבוא‪ .‬המפולת החדשה והאחרונה מתחוללת בשלושים האיגרות האחרונות‪,‬‬
‫והיא מתחוללת בכמה אירועים נפרדים‪ ,‬או מכמה כיוונים שונים‪ ,‬המתלכדים‬
‫בסופו של דבר למערבולת אחת‪ .‬תחילה מתרחשת מפולת קטנה‪ ,‬צדדית‪ ,‬דווקא‬
‫בגרודנא‪ .‬אשתו של משה פישלס קיבלה את הגט מבעלה בכוח טענתה שראתה‬
‫בו מעשי רשע ואפיקורסות‪ .‬זמן קצר לאחר מכן גרש גם איש האמונים של החצר‬
‫של אוליק‪ ,‬גרשון קוריצר‪ ,‬את אשתו שלו אחר שהוציא עליה שם "שעשתה מעשה‬
‫מכוער עם איש בחור אחד"‪ ,‬ושניים מאנשי הכת מסרו עדות בעניין זה בבית הדין‬
‫הרבני‪ .‬זמן קצר לאחר מכן נישאו גרשון ואשת משה פישלס והעיר גרודנא היתה‬
‫כמרקחה‪ .‬התברר שהעדות שהביאה לגירושיו של גרשון היתה עדות שקר‪ ,‬ו"כל‬
‫העולם פה חורקים שן על גרשון ועל כל הכת" (איגרת ק"כ‪ ,‬עמ' ‪ .)284‬הוקדח‬
‫תבשילה של החצר של אוליק בעיר־ואם גרודנא‪ .‬אולם זו רק האבן המיתדרדרת‬
‫הראשונה בבית החסידות המתפורר‪ .‬חמורה לאין ערוך יותר היא ההתרחשות‬
‫שעליה מדווח מן ה"קורדאן" ר' מאיר יעקב‪ ,‬שליח החצר הזלינאית‪ .‬דבר שהייתם‬
‫של הגויה ואביה בגאליציה נודע לשר מקריפן‪ .‬בקשת הסגרה נשלחה לשלטונות‬
‫האוסטריים‪ .‬מלכתחילה סבור ר' מאיר יעקב‪ ,‬שניתן יהיה להדוף בקשה זו‪ .‬הוא‬
‫מנסה לגייס לשם כך את אהדתם של גבירי טרנופול‪ ,‬שליבם היהודי לא יניח להם‪,‬‬
‫הוא סבור‪ ,‬לאפשר שילוח בורחים שיביא למאסרם של יהודים ולהעמדתם לדין‬
‫בפני בתי הדין (ה"סונד") הרוסיים הידועים באכזריותם‪ .‬תוך כך הוא רוצה לחשוב‬
‫שדיני ההסגרה הנהוגים באוסטריה לא יתירו את שילוח הבורחים משום ששילוח‬
‫כזה אפשרי רק במקום בו נתמכת בקשת ההסגרה בהחלטה משפטית פלילית‪,‬‬
‫היינו‪ ,‬במקום בו נחשבים הבורחים כמי שעשו לכאורה "מעשה קרימינאל" והם‬
‫מתבקשים לבית דין‪ .‬שני השיקולים נמצאים מופרכים‪ .‬גבירי טרנופול אינם נוקפים‬
‫אצבע‪ ,‬ואילו בקשת ההסגרה אכן נתמכת בהחלטה להעמיד את הבורחים למשפט‬
‫הן בגלל החשד בעניין חלקה של הגויה במזימות החסידים; הן בגלל היותם‪ ,‬היא‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪119‬‬
‫ואביה‪ ,‬צמיתים שברחו מאדוניהם‪ .‬ההליך‪ ,‬כדרכם של הליכים משפטיים‪ ,‬מתקדם‬
‫בצעדים מדודים ואיטיים אבל גם בלתי ניתנים לעצירה‪ ,‬ובסופו של דבר הגויה‬
‫ואביה נשלחים אל מעבר לגבול‪ ,‬והשר מקריפן מכין את עצמו לטבח משפטי‪ ,‬שבו‬
‫יישלחו "חמש מאות" חסידים "על הסאמביר"‪ .‬לרגע נדמה לחסידים שהגורל זימן‬
‫להם מפלט‪ .‬פריידא‪ ,‬המקורבת לשר‪ ,‬מתעברת באלמנותה‪ ,‬והעסקנים של זאלין‪,‬‬
‫בטוחים שהשר הוא אבי הוולד‪ ,‬נראים לעצמם כאילו החזיקו אותו "בראש"‪ .‬אולם‬
‫עד מהרה מתברר שהמעבר של פריידא היה הירצלי‪ ,‬בנו של הרבי‪ .‬ברגע האחרון‬
‫עוצר זליג בזיינוול שלו‪ ,‬שהוא ממטיר עליו חרפות ("מה אדם אתה ‪ -‬אינך יודע‬
‫אם אתה חי"‪ ,‬איגרת צ"ד‪ ,‬עמ' ‪ ,)135‬לאחר שהלה כבר עמד לפנות אל השר בנסיון‬
‫לסחוט אותו בתור אבי הוולד שבמעיה של פריידא‪ .‬למרבה המזל‪ ,‬פריידא יולדת‬
‫ילד מת‪ .‬נסיון לשדך אותה לבן הרבי (על מנת שהיא תשמש מעין שליחה של החצר‬
‫בבית השר) נתקל בהתנגדותו המוחלטת של השר‪ ,‬המאיים לנתק את כל קשריו‬
‫איתה אם תיאות לשידוך‪ .‬בינתיים מתהווה מפולת גם בענייני החצר של דישפאל‪.‬‬
‫בקובנה מגלה הגביר קלמן ביסינגר את גנבת ה"סטערכאן" והכסף‪ .‬בחקירה בפני‬
‫הדיין מיכל כהנא‪ ,‬מורהו של בן הגביר‪ ,‬מודה הנער בחטאיו‪ .‬המשטרה נשלחת‬
‫לחפש את הגביע היקר בבית הרבי מדישפאל‪ ,‬והיא אכן מגלה אותו במקום הסתר‬
‫שבו הוטמן ‪ -‬לא בלי סיוע ממרגלי החצר הזלינאית‪ .‬זאת‪ ,‬למרות ששתי החצרות‬
‫החליטו ‪ -‬לנוכח הסכנות והלחצים ‪ -‬לאחד כוחות‪ ,‬להתפייס ולהעמיד חזית‬
‫משותפת בפני אויבי החסידות‪.‬‬
‫מלחמת החורמה בין החצרות‬
‫כל זה מתרחש בעוד שתי החצרות ממשיכות לנהל את המדיניות האימפריאלית‬
‫שלהן ואת מלחמת החורמה זו בזו‪ .‬מתחילה נראה כאילו ידה של זאלין על‬
‫העליונה‪ .‬הרבי מתמנה ל"נשיא" ארץ ישראל‪ ,‬היינו למי שמופקד על הכספים‬
‫הנתרמים לטובת יושבי הארץ לקופת ר' מאיר בעל הנס‪ .‬תוך כך הוא משדך את‬
‫בנו ההולל לגביר מגאלאץ‪ ,‬שהקשר עימו מרחיב את תחומי השפעתו אל עומק‬
‫הקיסרות העות'מאנית‪ .‬אבל החצר של דישפאל אינה טומנת את ידה בצלחת‪.‬‬
‫היא מעמידה כנגד קופת ר' מאיר בעל הנס קופה מתחרה לתרומות לשם עילוי‬
‫נשמתו של הבעש"ט ואינה מהססת לנצל את העובדה שהקופה הראשונה‬
‫קשורה במעשה בלתי חוקי של הוצאת כספים בלתי מוצהרת מתחומי הקיסרות‬
‫הצארית בעוד שהקופה המתחרה אינה מחייבת מעשים שכאלה‪ .‬תוך כך חותרים‬
‫‪120‬‬
‫דן מירון‬
‫אנשי דישפאל תחת השידוך של בן הזלינאי עם בת הגביר מגאלאץ ומביאים‬
‫להחזרת התנאים‪ .‬אנשי זאלין מצליחים להפר את השידוך האלטרנאטיבי של בת‬
‫הגביר עם בן הרבי הדישפולאי בטענה שאין יודעים מי אביה‪ ,‬באשר אימה היא‬
‫"מנאפת גדולה"‪ .‬עד הרגע האחרון‪ ,‬בלב המפולת‪ ,‬ממשיכים הרביים לנהל את‬
‫חצרותיהם כאילו שום סכנה אינה צפוייה להם‪ .‬ה"תענוג" החסידי נמשך בזאלין‬
‫גם לאחר פטירתו החטופה של זליג לטשיצ'יבר כתוצאה מן הידיעות על חזרתם‬
‫של הגויה ואביה לקריפן‪ .‬הרבי‪ ,‬שכבר גבר לגמרי על העצבות הקלה שנתעצב‬
‫לאחר מות המזכיר החרוץ והמסור שלו‪ ,‬שמח על מפולת המתחרה הדישפולאי‬
‫ושרוי "בחדווה אשר לא ראינו אותו כך מימינו"‪ ,‬כעדות המזכיר החדש‪ ,‬ר' נתן‬
‫באקליניק‪ .‬גם עניין הגויה והמשפט הצפוי בעיקבות חקירתה אינו מטריד אותו‪.‬‬
‫"אל יהיה לכם עצבות"‪ ,‬הוא מעודד את חסידיו בעודו שותה לרווייה ומשקה את‬
‫כל אלה שעימו‪" ,‬ונאבדה העצבות מאיתנו מכל וכל"‪ .‬תוך הקבלה מלאה לאיגרת‬
‫הראשונה נזקק הרבי גם כאן הן לגחלת ולמיקטרת והן לבית הכיסא‪ .‬אחרי ששתה‬
‫והשקה ארבע פעמים והרקיד את חסידיו ב"הרקדות ביניים" בין הרמות הכוסיות‪,‬‬
‫הוא נוטל עימו את "המעלה עשן" והולך לבית הכיסא‪ ,‬ושם‪ ,‬בעוד החסידים שרים‬
‫ומרקדים‪ ,‬נאחזת האש שבמיקטרת באלכוהול הממלא את גרונו‪ ,‬וכל קרביו של‬
‫הרבי עולים באש‪ .‬ר' נתן באקליניק‪ ,‬שהשתהותו של הרבי הדאיגה אותו‪ ,‬מגיע‬
‫לבית הכיסא ורואה באמצע החדר החשוך "כמו שלהבת מראה תכלת" ‪ -‬בבואת‬
‫האלכוהול הבוער בתוך גופו של הרבי (פארודיה על תאור מותו של הבעש"ט‬
‫בספר שבחי הבעש"ט)‪ .‬הרבי מת בלב ה"תענוג" שנהפך לעינוי תופת‪ .‬במהומה‬
‫נגנבים המיקטרת וה"טשאמביר" (אדרת) הטוב שלו (איגרת קמ"ז‪ ,‬עמ' ‪328‬־‪.)327‬‬
‫תוך זמן לא רב נאלצת החצר המיותמת לנוס על נפשה‪ .‬הוא הדין בחסידי הרבי‬
‫בקריפן‪ .‬המכתב האחרון בספר מגיע‪ ,‬כאמור‪ ,‬מזיינוול וורחייבקר השרוי בלא‬
‫אשתו ובלא בניו ‪ -‬פליט בדרך לארץ הקדושה‪.‬‬
‫[ה]‬
‫הסוז'ט של מגלה טמירין‪ ,‬על מרכיביו העיקריים ועל הדינאמיקה המפעילה אותו‪,‬‬
‫מונח גלוי לפנינו ‪ -‬מעשה מרכבה משוכלל‪ ,‬ועם זאת פשוט‪ .‬ברור לגמרי שפרל טרח‬
‫טירחה מרובה על שיכלולו ועל שמירת שיווי המשקל בו‪ :‬הוא הקביל את האיגרת‬
‫הראשונה לאיגרות האחרונות העוסקות במות זליג לטשיצ'יבר ובהסתלקותו של‬
‫הרבי מזאלין ‪ -‬תחילה לבית הכיסא ואחר כך לעולם שכולו טוב בבחינת התפשטות‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪121‬‬
‫הגשמיות; הוא זרה לאורך הסיפור‪ ,‬בנקודות אסטראטגיות של התפתחותו‪ ,‬כמה‬
‫תמונות מפתח המרחיקות אותנו מתחום מושבה של הקהילה החסידית המתוארת‬
‫ כגון ליער (בהקדמה של עובדיה‪ ,‬באיגרות כ'‪-‬כ"ב שבהן סופר על הגילוי המזוייף‬‫שהיה לזיינוול וורחייבקר ביער‪ ,‬ובאיגרת ל"ה שבה שבה ומופיעה פרשת הניאוף‬
‫עם הגויה ביער)‪ ,‬או ל"גיא עמוקה בלי מדרון כי אם ארץ גזרה היה שווה" בין‬
‫"הרים גדולים עד מאוד"‪ ,‬שבו תועה עובדיה בהקדמתו (עמ' ‪ ,)31‬או ללב הים בעת‬
‫"סערה גדולה" כל כך "עד שהגלים קפצו על הספינה והיה פחד גדול" (באיגרת‬
‫המסיימת של "הנוסעים אל הארץ הקדושה"‪ ,‬עמ' ‪ .)334‬הוא שזר לאורך הסיפור‪,‬‬
‫שוב‪ ,‬בנקודות חשובות שבו‪ ,‬את מוטיב ה"לולקע" (המיקטרת והעישון)‪ ,‬הנמשך‬
‫והולך מן האיגרת הפותחת דרך כל האיגרות המתארות את הרבי וחסידיו שרויים‬
‫בהלוך רוח של "תענוג" וחדווה עד לאיגרת המתארת את ה"שלהבת מראה תכלת"‬
‫שבקעה מגרונו של הרבי המת‪ ,‬והכוללת גם את סיפור גנבת המיקטרת הקדושה‬
‫במהומה שהתרחשה בבית הרבי עם גילוי גופתו הבוערת‪ .‬במהלך השיזור הזה‬
‫עיטר את המוטיב בפרטים צבעוניים במיוחד‪ ,‬כגון במעשה ה"ציבוק" הטורקי‬
‫הארוך מאוד‪ ,‬הנתון ב"בערשטינינין מישטיק" (פייה עשויה מעינבר)‪ ,‬שהביא לרבי‬
‫מזאלין אורח מן העיר יאסי הקרובה לתחומה של הקיסרות העות'מאנית‪ ,‬ובכך‬
‫בישר את הופעת היומרות של החצר הזלינאית לשליטה בחסידים של כל ארץ‬
‫"טורקייע" (איגרת ס"ג‪ ,‬עמ' ‪ ,)175‬או המיקטרת העתיקה שנמצאה בעת חפירת‬
‫הבאר בחצר הרבי מדישפאל ונשלחה לנער בקובנה כאילו היתה היא מקטרתו של‬
‫הבעש"ט עצמו‪ ,‬או הסיפור על הלולקע הפלאית‪ ,‬שהקנה שלה היה ארוך כל כך‪ ,‬עד‬
‫שהיה יוצא מן העגלה בעת הנסיעה‪ ,‬והיתה בה סגולה פלאית "לעשות הרשעים‬
‫ישן"‪ ,‬כלומר‪ ,‬להרדים את הרשעים (איגרת ע"א‪ ,‬עמ' ‪ ,)194-193‬או ה"ציבוק"‬
‫הארוך מאוד‪" ,‬לא ראיתי כזה מעולם"‪ ,‬שנעשה מעץ שגדל בארץ ישראל על קברו‬
‫של ר' יוסא קטנתא‪ ,‬ונשלח לרבי מזאלין בשיא כוחו האימפריאלי‪ ,‬עם התמנותו‬
‫ל"נשיא ארץ ישראל"‪" ,‬ומי שלא ראה הרבי מעשן [בו‪ .‬ד"מ] לא ראה יופי מימיו"‬
‫(איגרת קט"ז‪ ,‬עמ' ‪.)280-279‬‬
‫עקרון המטוטלת‪ :‬מן החטא אל העונש‬
‫כל אלה וכן עשרות מוטיבים אחרים משוזרים בׂשום שכל ובתיכנון אסטרטגי‬
‫מבריק בדגם המרכזי המעצב את הסוז'ט בכללו‪ ,‬הממיר מהלכים סוערים והרי־‬
‫סיכון בהפסקות של רגיעה ובטחון‪ ,‬והמרפה עלילה מתוחה וקיצרת נשימה‬
‫‪122‬‬
‫דן מירון‬
‫באמצעות סצינות קונטראפונקטיות איטיות ומרווחות‪ .‬השאלה העומדת לפנינו‬
‫כעת היא מהי ה"משמעות" המשתמעת מן הסוז'ט; כלומר‪ ,‬באיזו צורה משרת‬
‫הסוז'ט בשלמותו את ה"דיאנויה" (ההגות) הכוללת של הסיפור‪ ,‬שיש להבדילה‬
‫מן המשמעות ההגותית הפולמית המגולמת במרכיביו החלקיים‪ .‬משמעות זו‬
‫מתבהרת לנגד עינינו שעה שאנו מפנים את מבטנו מן החלקי אל הכולל‪ .‬בכללותו‬
‫אין מגלה טמירין עוסק ישירות ב"מהות כת החסידים"‪ ,‬אמונותיה‪ ,‬מנהגיה‬
‫וספרותה‪ .‬אף על פי שהוא עושה שימוש סיפורי רב בכל אלה‪ ,‬לא אלה המרכיבים‬
‫הקובעים את המיתאר המתרחב והולך שלו ולכן גם את התפרסותה של האידאה‬
‫הגלומה במיתאר סיפורי דינאמי זה‪ .‬משום כך‪ ,‬הקריאה בסיפור לאור חיבורו‬
‫הגרמני של פרל‪ ,‬המככב כאן בתפקיד ה"בוך"‪ ,‬כל כמה שהיא נחוצה לשם הכרת‬
‫הרקע האידיאולוגי־הפולמוסי וההיסטורי שלו‪ ,‬עלולה להביא לטעויות חמורות‪,‬‬
‫ואף הביאה בפועל לטעויות כאלה‪ .‬הסיפור‪ ,‬כפי שהוא כתוב‪ ,‬עוסק במה שהוא‬
‫עצמו מכנה "מעשה קרימינאל"‪ .‬זהו סיפור על הפרת החוקים ועל התסבוכות‬
‫והעונשים הכרוכים בה‪ .‬המיבנה והקצב של הסיפור בכללו נקבעים‪ ,‬כפי שראינו‪,‬‬
‫על פי עקרון המטוטלת‪ :‬מן החטא (במובן היורידי של המושג; היינו‪ ,‬מהפרת‬
‫החוק) אל העונש; מהדיפת העונש ודחייתו באמצעות חטאים חדשים‪ ,‬המביאים‬
‫את הסיפור אל רגעי ה"ישורת" הרגועה שלו‪ ,‬אל שיבתו של איום החוק ביתר‬
‫תוקף‪ ,‬חימה וזעם‪ ,‬עד למיצויו בצורת הרס הקהילה החסידית בסיום הסיפור‪.‬‬
‫מגלה טמירין הוא ספר על אודות החטא ועונשו‪ ,‬ואין החטא מובן כאן אלא‬
‫כהפרת החוק‪ ,‬כמעשה פשע במובן המשפטי של המושג‪ .‬לפנינו ספר המעלה‬
‫דרמה שניתן לתארה כמשפטית‪.‬‬
‫זהותו זו של הסיפור מייצרת לא רק את מהלכו העלילתי ואת המתח ההולך‬
‫ומצטבר בו לקראת הפורקן הסיפורי הסופי‪ ,‬אלא גם את ההגות העקרונית‪,‬‬
‫המטאפיזית‪ ,‬המזינה את כל פרקיו והמשווה להם משמעות אוניברסאלית‪.‬‬
‫פרל הבין את מושג החוק כפי שהבינוהו מיטב הוגי המחשבה המדינית במאה‬
‫הי"ח‪ ,‬ומשום כך קריאה ב"רוח החוקים" של מונטסקייה דרושה כהכנה לקריאה‬
‫מושכלת במגלה טמירין לא פחות משדרושות לשם כך הקריאה בספרות‬
‫החסידית ובפולמוסים שהקיפוה או בכל טקסט אחר המבהיר את הרקע‬
‫ההיסטורי של הסיפור‪ .‬החוק מבטא את "היחסים הנחוצים המתחייבים מטבע‬
‫הדברים"‪ .‬הוא מגלם את ההשתלשלות ההגיונית והנכונה של כל ההתפתחויות‬
‫שהתחייבו מן העילה הראשונית או ה"עתיקה" ‪ -‬בריאת העולם בידי אלוהים‬
‫ יצירת עולם החומר‪ ,‬עולמם של "השכלים הנעלים מן האדם"‪ ,‬עולם בעלי‬‫החיים ובעיקר עולמו של האדם‪ .‬לכל אחד מן העולמות הללו ‪ -‬חוקיו שלו‪ ,‬וכל‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪123‬‬
‫החוקים מתייחסים אל העילה הראשונית והיו גלומים בכוח במציאות שנוצרה‬
‫כתוצאה ממנה‪ .‬בשום פנים ואופן אין הם בבחינת הסכמים שרירותיים‪ ,‬או‬
‫תוצאה מיכאנית של מצבים היסטוריים מתחלפים‪ ,‬וכל הסבורים שכאלה הם‬
‫נתפשו לדבר שטות‪" ,‬כי מה יכול להיות שטותי יותר מההנחה‪ ,‬שגורל עיוור‬
‫יכול היה ליצור יצורים נבונים?" בורא העולם מגולם בחוקים שהנחיל לעולם‪.‬‬
‫"אבסורד הוא לומר‪ ,‬שהבורא יכול להנהיג את העולם שלא באמצעות חוקיו‪,‬‬
‫שכן ללא חוקים אלה היה העולם חדל להתקיים"‪ .‬חוקי האל מגלים את עצמם‬
‫בראש ובראשונה באמצעות חוקי הטבע‪ ,‬יצירתו‪ ,‬שלא תיתכן תמורה‪ ,‬הפסקה‬
‫או השעייה בתחולתם‪ .‬בני האדם מרחיבים את תחולת החוק המגולם בטבע‪,‬‬
‫אך הודות לתבונתם ולרצונם הם יכולים גם לנסות לחמוק מן החוקים שהם‬
‫עצמם קבעו‪ ,‬שכן "העולם התבוניי אינו נשלט באותה יעילות שבה נשלט עולם‬
‫החומר"‪ .‬משום כך הונהגו גם חוקי הדת‪ ,‬והם החוקים שבאמצעותם מנסה האל‬
‫"להחזיר" את בני האדם אל תחומי הקיום לפי החוק‪ .‬כמו כן נקבעו מסיבה זו‬
‫חוקי המדינה‪ ,‬הן בחלקם המדיני והן בחלקם האזרחי‪ .‬מגמתם היא לבסס את‬
‫הקיום לפי החוק ביחסים בין המדינות וביחסים בין האישים הפרטיים בתוך‬
‫כל אחת מן המדינות והחברות‪ ,‬ולהשית סנקציות על מפירי החוק‪ .‬אמנם‪ ,‬לכל‬
‫מדינה וחברה חוקים משלה‪ ,‬מותאמים לאופיה היחודי‪ ,‬למיקומה הגיאוגראפי‪,‬‬
‫לדת הנהוגה בה ולהיסטוריה שלה‪ .‬עם זאת‪ ,‬מופעלת כל מערכת החוקים על‬
‫ידי "רוח" אוניברסאלית‪ ,‬שהיא תמצית ההגיון הקוסמי המטאפיזי של החוק‪,‬‬
‫(‪)13‬‬
‫‪.L’esprit des lois‬‬
‫ההנחה החסידית שחוקי הטבע ניתנים להפרה‬
‫פרל רואה לפניו עולם של הירארכיה חוקית בעלת חמישה רבדים‪ :‬חוקי האל‬
‫המגולמים בחוקי החומר (הטבע); חוקי האל המגולמים בחוקי הדת ‪ -‬דת ישראל‪,‬‬
‫כמובן‪ .‬כאמור‪ ,‬חוקי הדת (התורה) ניתנו כדי להחזיר את החברה האנושית (עם‬
‫ישראל) אל מסגרת החוק האלוהי‪ ,‬שממנו ניתן היה לה לסטות בכוח התבונה‪,‬‬
‫המאפשרת לאדם בחירה בטוב אך גם ברע; חוקי המדינה‪ ,‬שהם בספר מגלה‬
‫טמירין בעיקר חוקיהן של האימפריות הצארית והאוסטרית‪ ,‬שבתחומיהן חיות‬
‫הקהילות היהודיות המתוארות בספר‪ ,‬אבל נספחים אליהם גם חוקי המדינה‬
‫היהודית‪ ,‬כפי שהם טבועים במקורות ואחדים מהם אף שרדו בחיים בצל שבעים‬
‫מלכויות (למשל‪ ,‬האיסור שגזר ועד ארבע ארצות בפולין על הפקעת חכירה מידי‬
‫‪124‬‬
‫דן מירון‬
‫יהודי באמצעות העלאת דמי החכירה באורח תחרותי); חוקי החברה ‪ -‬במובן‬
‫של נימוסים והגבלות הכרחיים לשם קיום חברתי תקין‪ ,‬גם אם אין בהפרתם‬
‫משום הפרת חוקי המדינה‪ ,‬כגון הימנעות מגרימת נזק לזולת‪ ,‬מהכפשתו וביזויו‬
‫וכו' והצורך בהתחשבות בחלשים ובמעשי חסד שנועדו לסייע להם (אלה מיוצגים‬
‫במגלה טמירין בעיקר על ידי התנהלותו של מרדכי גולד‪ ,‬המסייע לא פעם ליריביו‬
‫בעת צרתם); ואחרונים אחרונים חביבים ‪ -‬חוקי הלשון‪ ,‬המגולמים בדיקדוק‬
‫ובתחביר התיקניים‪ ,‬שבלעדיהם לא ייתכן מה שפרל ובני דורו כינו "לשון צח"‪,‬‬
‫וממילא לא תיתכן תיקשורת מושכלת והבנה נכונה של רעיונות ומושגים‪.‬‬
‫החברה החסידית המתוארת במגלה טמירין מפרה באורח קבע וללא כל היסוס‬
‫את כל מערכות החוקים‪ ,‬וסימנה העיקרי הוא בהיותה חברה מפרת חוק וכאילו‬
‫גם חסרת חוק‪ .‬מובן‪ ,‬שאין בידי החסידים לשנות את חוקי הטבע‪ ,‬כפי שמעידה‪,‬‬
‫למשל‪ ,‬פטירתו המחרידה של הרבי מזאלין‪ ,‬שנגרמה על ידי הפונקציה הכימית‪,‬‬
‫שיצרה קשר בין הגחלת שבמיקטרתו של הרב לבין החומר הדליק שהיה באלכוהול‬
‫שבו ריווה את גרונו וקרביו‪ .‬אבל החסידים מעמידים את כל עולמם על ההנחה‪,‬‬
‫שחוקי הטבע אכן ניתנים להפרה‪ .‬על הנחה זו מתבססות לא רק המיתולוגיה‬
‫והדמונולוגיה העממיות שלהם אלא גם דמות הצדיק שהם מטפחים‪ ,‬היינו‪,‬‬
‫הדמות המגלמת יותר מכל את עיקר אמונתם‪ .‬הרי סגולתו העיקרית של הצדיק‬
‫היא יכולתו לקשר את העולמות העליונים בעולמות התחתונים‪ ,‬לחבר את‬
‫הלעילא עם הלתתא‪ ,‬באורח ישיר ונבדל לחלוטין מסדר ההשתלשלות ההגיוני‬
‫שקבע האל לרבדים השונים של העולם שברא‪ .‬משום כך יכול הצדיק כביכול‬
‫לשנות את רצונו של האל‪ ,‬לבטל "דינים" שנמתחו בעולם העליון ולהציל את‬
‫העולם התחתון מפגיעתם‪ .‬להפר את חוקי הטבע ה"קטנים" בעולם השפל ‪ -‬כגון‬
‫לפקוד עקרות ולהוליד בנים לעקרים או להמית את האויבים בהתסכלות מאגית‬
‫בתמונתם ‪ -‬הרי זה דבר של מה בכך לגביו‪ .‬לאורך כל הסיפור עוקב פרל אחר‬
‫אמונתם של המתכתבים ביכולת־כביכול הזאת של הרבי‪ ,‬להפר את חוקי החומר;‬
‫יכולת‪ ,‬שעליה הם מסתמכים כאילו היתה דבר ריאלי וגלוי לעין לא פחות מן‬
‫המעשים הפראקטיים ביותר שהם עושים‪ .‬בניגוד לסופרים משכילים אחרים‪,‬‬
‫כגון יצחק ארטר‪ ,‬בן זמנו ומקומו של פרל‪ ,‬שהציגו את הצדיקים ואת עושי דברם‬
‫כרמאים מדעת‪ ,‬מתחזים העושים מעשי הונאה למטרות רווח ושליטה בעוד הם‬
‫עצמם יודעים את "האמת" (היינו‪ ,‬שחוקי הטבע קבועים ואינם ניתנים להפרה)‪,‬‬
‫הוא אינו מציגם כך‪ .‬זליג וזיינוול שלו‪ ,‬וכן מתכתבים רבים אחרים‪ ,‬הם אנשים‬
‫מפוכחים ומעשיים‪ ,‬בקיאים היטב בענייני העולם הזה ובאמצעים המופעלים‬
‫בו לשם השגת מטרות פרקטיות כאלו ואחרות‪ .‬עם זאת‪ ,‬אמונתם בכוחותיו‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪125‬‬
‫הפלאיים של הרבי היא עמוקה ואיתנה‪ .‬היא אינה נפגעת או אף מתמעטת גם‬
‫כשהם עצמם מסייעים לרבי בפעולות הרמייה ואחיזת העינים שלו‪ ,‬כגון כשהם‬
‫מודיעים לו פרטים‪ ,‬שיסייעו בידו להעמיד פני חוזה גלוי עיניים כשיבוא לפניו‬
‫פלוני־אלמוני וימצא כביכול שכל מעשיו וקורותיו ידועים לרבי באורח פלא שאין‬
‫נסתר מעיניו‪ .‬בעוד הם מפברקים בציניות מוחלטת את הרליקווייה שהם מוכרים‬
‫למאמינים השוטים במחירים מופקעים הם משכנעים את עצמם‪ ,‬שהשרידים‬
‫הללו (כגון מיקטרת החרס הישנה‪ ,‬שנמצאה בעפר בעת חפירת הבאר בדישפאל)‬
‫אכן טעונים כוחות מופלאים‪ ,‬שמקורם בקשר אפשרי בינם לבין הצדיק‪ .‬כאיור‬
‫משעשע ל"התנגדות" של החסידים לחוקי הטבע יכול לשמש הקטע של הדרש‬
‫החסידי בעניין הכלי־רעם (הארקה‪ ,‬הכלי המעביר את הזרם החשמלי של הברק‬
‫מן האויר אל האדמה ומונע בצורה זאת את פגיעתו באנשים או בכלים)‪ .‬המצאה‬
‫חדשה זו של אמצע המאה הי"ח (‪ ,)1752‬פרי חקירתו של הסופר‪ ,‬המדינאי‬
‫והדיפלומאט האמריקני בנג'מין פראנקלין‪ ,‬היתה לנושא מדובר ברחבי אירופה‬
‫של המאה הי"ח‪ ,‬והדיבור על אודותיו מגיע גם אל תחום המושב היהודי במזרח‬
‫אירופה‪ .‬המשוחח החסידי הנדרש לדיבור זה דוחה בשתי ידיים את "הסברות‬
‫והשטותים" המדעיים‪ ,‬שבאמצעותם מסבירים ה"בריות" (כלומר‪ ,‬המשכילים)‬
‫כיצד "מעצר" הכלי את הברק‪" .‬אני איני יודע למה לנו לחפש אחר טעמים‬
‫והמצאות רחוקים‪ ,‬הלא לפי דעתנו הדבר פשוט מאוד‪ ,‬כי ידוע שהרעם מכה‬
‫במקום אשר יש שם קליפה‪ ,‬וזאת ג"כ ידוע שלפני התקופה מניחין ברזל על דברי‬
‫מאכל וכדומה‪ ,‬וזאת מחמת שהברזל מסוגל לגרש הקליפות כידוע‪ ,‬שאותיות‬
‫ברזל ראשי תיבות בלהה‪ ,‬רחל‪ ,‬זלפה‪ ,‬לאה‪ ,‬ונמצא הוא דבר פשוט וברור מאוד‪,‬‬
‫שעל ידי הברזל שחותכין בגג מהבית לא יבואו הקליפות להבית‪ ,‬ועל ידי זה אין‬
‫(‪)14‬‬
‫מכה שם הרעם" (איגרת ק"ד‪ ,‬עמ' ‪.)257‬‬
‫חסידים שעוברים על חוקי המדינה‬
‫החסידים מפרים ללא היסוס את חוקי הדת‪" .‬לא תנאף" ו"לא תחמוד"‪" ,‬לא‬
‫תענה ברעך עד שקר" ועוד יותר מזה "לא תגנוב" הם בעיניהם כללים שנועדו‬
‫להפרה יומיומית ללא כל היסוס‪ .‬הרבי מקאלנע‪ ,‬שהכיר את החסידים מקרוב‬
‫בהיותו כפוף להם וסר למשמעתם לשם החזקה בכהונתו כדי להביא לחם לפי‬
‫הטף שבביתו‪ ,‬מעיד עליהם‪ ,‬שהם מבטלים את סמכות התורה בפני סמכות‬
‫הצדיק‪" ,‬ואנו [הלמדנים‪ .‬ד"מ] אין לנו רק לשמוע להם‪ ,‬לציית אותם‪ ,‬ולהשליך‬
‫‪126‬‬
‫דן מירון‬
‫שכלנו ודעתנו‪ ,‬רק לסמוך עליהם אעפ"י שנדמה לנו שעושים כנגד התורה"‬
‫(איגרת ע"ח‪ ,‬עמ' ‪ .)214‬חילול שבת ואיסור נשיאת משא בו מותרים אם רק‬
‫הם נעשים בשל "דבר גדול" זה או אחר‪ .‬אדרבא‪" ,‬עבור דבר גדול כזה מיצווה‬
‫לחלל את השבת" (איגרת כ'‪ ,‬עמ' ‪ .)93‬חטאים בעניינים שבין אדם לחברו‪ ,‬שגם‬
‫הם מעוגנים בחוק הדתי‪ ,‬הם דברים קלים‪ ,‬שהחסיד דש בעקביו‪" .‬התרת דם‬
‫בעיניהם יותר קל מהריגת זבוב"‪ ,‬קובע הרבי מקאלנע (איגרת ע"ו‪ ,‬עמ' ‪.)202‬‬
‫מתן תרופות מסוכנות‪ ,‬העלולות להחלות ולהרוג‪ ,‬הוא בעיניהם אמצעי כשר‪,‬‬
‫שמותר להשתמש בו כל אימת שמתעורר צורך בהפלה שנועדה להסתיר הריון‬
‫שבא בעקבות ניאוף‪ .‬זיינוול‪ ,‬אשר מלכתחילה ניסה להביא את פריידא המעוברת‬
‫לידי הפלה באמצעות תרופות מסוכנות‪ ,‬מציע בלי נדנוד עפעף (לאחר שזליג‬
‫הסביר לו‪ ,‬שהמשך ההריון והולדת העובר הנחשב לבן השר מקריפן ייסייעו‬
‫בידי החסידים)‪ ,‬שהרבי יציל את האשה החולה ויקיים את העובר שבמעיה על‬
‫ידי ש"יעשה לה פדיון‪ ,‬או לצוות שאיש אחר ימות עבורה והיא תישאר חיים"‬
‫(איגרת פ"ז‪ ,‬עמ' ‪.)227‬‬
‫על כך שהחסידים עוברים על חוקי המדינה בכל יום ובכל לילה אין צורך להאריך‬
‫בדיבור‪ .‬כדאי אולי רק לציין‪ ,‬שמדי פעם הם גם מגלים עניין בחוקי המדינה‪,‬‬
‫במקרה שנדמה להם שיש ביכולתם לנצלם לטובתם‪ ,‬כגון כשהם נאחזים בחוקי‬
‫ההסגרה של המלכות האוסטרית‪ ,‬או כשהם מנסים להכות בחצר מתחרה על ידי‬
‫הלשנה וחשיפת עבירות על החוק ‪ -‬כך בפרשת ה"סטרעכאן" הגנוב‪ ,‬שנתגלה‬
‫למשטרה בביתו של הרבי מדישפאל בעזרת מידע שסופק על ידי המרגלים של‬
‫החצר בזאלין‪ ,‬וכך בנסיון להקפיא את קופת ר' מאיר בעל הנס‪ ,‬שהחצר של‬
‫זאלין השתלטה עליה‪ ,‬באמצעות החשיפה של המעשה הבלתי חוקי הכרוך‬
‫בהעברת התרומות הנצברות בה אל מחוץ לתחומי המדינה‪ .‬חוק המדינה‬
‫מרחף מעל לספר כולו בצורת החשש מפני הסאנקציות האימתניות הכרוכות‬
‫בהפרתו‪ :‬מאסר‪" ,‬דעפראָס" (חקירה)‪ ,‬כבלי ברזל‪ ,‬ומעל לכל ה"סאמביר"‪,‬‬
‫ששילוח הפושעים אליה מבריח כל אדם בר דעת ממקומו וממולדתו אל אשר‬
‫תשאנו הרוח‪ .‬החשש מן הסאנקציות האלה מפעפע בכל פרקי הספר בצורת‬
‫בהלות‪ ,‬פיק ברכיים‪ ,‬ידיים רועדות‪ ,‬רגליים רצות‪ ,‬מכתבים דחופים הנשלחים‬
‫בידי שליחים רצים כדי להזהיר‪ ,‬גנבת מסמכים מפלילים‪ ,‬אפילו מוות מרוב פחד‬
‫(כגון מותו של זליג)‪ .‬עם זאת‪ ,‬הפרת החוקים נמשכת כדבר מובן מאליו‪ .‬מפרי‬
‫החוק מעידים על עצמם‪ ,‬שהם פועלים מתוך "מסירת נפש"‪ ,‬ואנו מאמינים‬
‫לזליג לטשיצ'יבר כשהוא מתאר את עצמו כמי "שמחוייב [‪ ]- -‬להפיל את עצמי‬
‫לכבשן אש עבור רבנו" (איגרת ט"ז‪ ,‬עמ' ‪ .)80‬אכן‪ ,‬הפרת חוקי המדינה על ידי‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪127‬‬
‫החסידים כרוכה במשהו מעין גבורה הפקרית‪ ,‬המשווה לכלל הסצינה החסידית‬
‫המתוארת במגלה טמירין אופי של מערב פרוע‪ ,‬שבו שליפת האקדח‪ ,‬הן זו של‬
‫הפושעים הן זו של השריף‪ ,‬היא מהירה ופאטאלית‪ ,‬והפחד מפני החוק הוא‬
‫אמתי אך כמעט חסר השפעה‪.‬‬
‫רווח אמנותי מהפרת חוקי הלשון‬
‫החוק החברתי פועל במגלה טמירין אך ורק במסגרת השבטית של החצר‬
‫החסידית המסויימת‪ .‬כל מי ששיך לחצר זוכה להגנה מסויימת‪ ,‬אפילו הוא‬
‫עובר עבירות גנבה‪ ,‬ניאוף‪ ,‬הונאה וחמסנות‪ .‬במידה שהעבירות נעשות לטובת‬
‫האינטרסים של החצר‪ ,‬החוטא אף זוכה לציון לשבח‪ .‬הוא מוזכר לטובה באוזני‬
‫הרבי‪ ,‬המעניק לו מדי פעם מעין טפיחה על השכם (למשל‪ :‬הוא לא "רוע־‬
‫מזל"‪ ,‬כלומר הוא אינו שלימאזל אלא הוא דווקא בחור כארז)‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫כל האחרים‪ ,‬לרבות ואולי בעיקר חסידי חצרות אחרות‪ ,‬הם "טרף הוגן" ומותר‬
‫בציד‪ .‬מותר להעליל עליהם עלילות שווא‪ ,‬להצית את ביתם‪ ,‬לגנוב את רכושם‪,‬‬
‫להוציא שם רע עליהם ועל קרוביהם‪ ,‬לנשלם מפרנסתם‪ ,‬להפקיע מידיהם את‬
‫עסקיהם‪ ,‬להלשין עליהם בפני הרשויות‪ .‬העולם החברתי המצטייר בסיפור הוא‬
‫ג'ונגל הובסיאני ("אדם לאדם זאב")‪ ,‬שהיוצא מן הכלל שבו הוא בן המשפחה‬
‫החסידית המסונפת לחצר המתאימה‪.‬‬
‫את הרווח האמנותי הגדול ביותר הפיק פרל מן ההפרה של חוקי הלשון‪ .‬הפשע‬
‫הגראמאטולוגי נהפך במגלה טמירין למקור שפע אמנותי אדיר‪ ,‬להמצאה‬
‫סיגנונית גאונית‪ ,‬שכמותה לא נמצא בכתיבה הספרותית העברית של המאה‬
‫הי"ט עד לביסוס ה"נוסח" העברי של מנדלי בכתביו העבריים המאוחרים של‬
‫ש"י אברמוביץ‪ ,‬כפי שנוצרו החל בשנות השמונים של המאה‪ .‬לשווא ננסה‬
‫לצמצם את ההמצאה הזאת‪ ,‬שהיא מן ההישגים הסיגנוניים הגדולים ביותר‬
‫שהושגו בספרות העברית הקרויה חדשה‪ ,‬לממדיה הפארודיים‪ ,‬כביכול אין לשון‬
‫מגלה טמירין אלא חיקוי מלעיג‪ ,‬קריקטורי‪ ,‬של לשון הכתיבה החסידית‪ ,‬כפי‬
‫שהיא מתגלה בכתיבה העברית החסידית‪ ,‬כגון בנוסחים העבריים של שבחי‬
‫הבעש"ט וספר המעשיות של ר' נחמן מברצלאב‪ .‬ברור שממד פארודי כזה אכן‬
‫קיים בלשון מגלה טמירין והוא אף מזדקר לעין עד כי אין קורא שיוכל להחמיצו‪.‬‬
‫אולם השוואה זהירה של לשונו של פרל לזו של הכותבים החסידיים תגלה מה‬
‫שמגלה השוואה זהירה בין לשון גיבוריו של שלום עליכם ללשון הדיבור היידית־‬
‫‪128‬‬
‫דן מירון‬
‫האוקראינית של סוף המאה הי"ט‪ ,‬היינו‪ ,‬שהיוצר נטל יסודות מסויימים ממודל‬
‫החיקוי שלו‪ ,‬לש אותם‪ ,‬עירבם ביסודות שונים ואחרים ויצר באמצעותם יצירה‬
‫מקורית לחלוטין‪ ,‬שנבעה לא מחיקוי המודלים החיצוניים אלא מעומק עולמו‬
‫היצירתי האישי‪ .‬פרל‪ ,‬אשר בכתיבתו בלשון עברית תקינה‪ ,‬היינו ב"לשון צח"‬
‫(כגון בפרק ה"התנצלות" הארוך‪ ,‬הפותח את "בוחן צדיק")‪ ,‬שלא לדבר על‬
‫כתיבתו הגרמנית בחיבורו "על מהות כת החסידים"‪ ,‬נתגלה כסופר בעל יכולת‬
‫הבעה מוגבלת למדי‪ ,‬בוודאי מוגבלת בהרבה מזו של כמה מבני דורו ומקומו‪ ,‬כגון‬
‫הסאטיריקן העברי יצחק ארטר‪ ,‬בעל "הצופה לבית ישראל"‪ ,‬שכבר הוזכר‪ ,‬נעשה‬
‫בעת המעבר ללשון המשוחררת מכל סייג דקדוקי ותחבירי לסופר בעל כוח‬
‫הבעה כמעט דימוני‪ .‬אין שום ספק בכך‪ ,‬שכמו החסידים שמפיהם הוא מדבר‪,‬‬
‫הוא חווה במעבר הזה חווייה של השתחררות אדירה‪ ,‬משהו מעין הפלת חומות‬
‫הבאסטיליה של העברית הספרותית‪ ,‬שבחשיבותה ובהכרח לשמור עליה מפני‬
‫כל אויב ומתנכל הוא האמין בכל ליבו‪ .‬פרל‪ ,‬כמו משכילים אחרים‪ ,‬האמין אמונה‬
‫כמעט דתית בחשיבותם של כללי הדקדוק ובהגיונו של הדיבור ב"לשון צח"‪,‬‬
‫שהם המשך ישיר של חוקי האל והגיון הבריאה מן הכאוס‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא הפעיל‬
‫את האמונה הזאת הפעלה אמנותית טוטאלית רק בעת שהפר את הכללים ומרד‬
‫בהגיון הדיקדוקי המנחה אותם‪ .‬הברק הסיגנוני שלו דמה בכך להתפרצות אדירה‬
‫של מרד ארוטי‪ ,‬האפשרית רק במקום שבו חלים על הארוס איסורים חמורים‬
‫הכרוכים בעונשים קשים‪ .‬הפוטנטיות הסיגנונית הכבירה שלו דומה לפוטנטיות‬
‫הסקסואלית של מי שהפר כל איסור והשליך מעליו כל רסן‪ .‬כמובן‪ ,‬הפארודיה‬
‫האנטי־חסידית יצרה בשבילו את ההזדמנות היחידה‪ ,‬שבה ניתן היה לקרוא‬
‫למרד כזה ללא בגידה באמונתו בחוקים וב"רוח החוקים"‪ ,‬ומשום כך הוא מתגלה‬
‫במלוא זוהרו כסופר אך ורק בכתביו שבהם נקט בתכסיסי הסאטירה הפארודית‪,‬‬
‫ובראשם‪ ,‬מעל ומעבר לכל האחרים‪ ,‬במגלה טמירין‪ .‬פיצוץ היכלה של העברית‬
‫התיקנית נועד כאן להפליל את המפוצצים ולהציגם כמפרי החוקים במובן הרחב‬
‫ביותר של המושג‪ .‬עם זאת‪ ,‬מעשה הפיצוץ לא היה אפשרי אלמלי הזדהה איתו‬
‫פרל במודע או שלא במודע‪ .‬שכן הוא לא רק הפר את החוקים אלא גם יצר מעין‬
‫שיטה או מערכת של אנטי־חוקים‪ .‬הוא לא רק תרגם ישירות מיידיש‪ ,‬זלזל בגלוי‬
‫בסייגי המין והמספר‪ ,‬ולעג לכללי ההטייה של הפועל והשם‪ ,‬אלא גם המציא‬
‫הברקות‪ ,‬שניתן היה למנות אותן בתריסריהן אלמלי היתה הבנתן כרוכה בניתוח‬
‫בלשני מפורט שלא כאן מקומו‪ .‬הוא גם עשה שימוש מבריק ומקורי בלעזים‬
‫למיניהם‪ ,‬שאף מידת המקוריות שבו צריכה להיבחן בכלים בלשניים‪ .‬יצירתו‬
‫של פרל קוראת בעליל לבלשן ולחוקר הסטיליסטיקה‪ ,‬שהיו צריכים להשקיע‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪129‬‬
‫בה את מיטב כישרונם וחדות ראייתם‪ .‬בכל היבט מהיבטיה מגלה העברית של‬
‫מגלה טמירין את העוצמות המופקות מהרס החוקים או מהפיכתה של מערכת‬
‫החוקים על פיה‪ ,‬ומשום כך היא הגילוי הבולט ביותר בספרות העברית של‬
‫קטיגוריית ה"קארנאבאל"‪ ,‬כפי שפיתח אותה מיכאיל באחטין בכתביו שהצביעו‬
‫על הצורך האינהרנטי של הספרות לקרוע לגזרים את עולם הסדר של הדת‪,‬‬
‫החברה והלשון‪.‬‬
‫סיפורו של עולם ללא חוקים‬
‫פרל אף פיתח מעין תיאולוגיה גראמאטולוגית פארודית‪ ,‬שבאמצעותה‬
‫מצדיקים החסידים את הקאניבאליות והקארנאבליות הסיגנוניות שלהם‪ .‬זו‬
‫מתנסחת בבירור בהקדמתו של עובדיה‪ ,‬שבה הוא מסביר מדוע העתיק את‬
‫איגרות המתכתבים החסידיים כלשונן‪ ,‬ללא כל שינוי‪ ,‬למרות הליצנות "שלצני‬
‫הדור מתלוצצים מאוד מאנשי שלומנו‪ ,‬ואומרים שאינם יכולים לכתוב כראוי‬
‫בלשון הקודש‪ ,‬וכותבים תמיד מלא טעויות ושיבושים כמו עמי הארצים‬
‫פשוטים" (עמ' ‪ .)35‬לדברי עובדיה‪ ,‬הוא עשה זאת לא רק מחמת נאמנותו‬
‫לטקסטים המקוריים שאסף‪ ,‬או אפילו מכוח הלגיטימיות שנקנתה ל"לשון‬
‫החכמים" במובנו האקטואלי של המושג (היינו‪ ,‬לשון ההוגים החסידיים‪ ,‬בדומה‬
‫ל"אמונת חכמים") בהיותה משמשת בכתבי היסוד של התנועה החסידית כמו‬
‫שבחי הבעש"ט וכתבי ר' נחמן‪ ,‬אלא משום אמונתו המלאה בשיחרור הרוחני‬
‫הגלום בכתיבה החדשה ובכך ש"בקרב כל העולם ישכחו אותו לשון צח כמו‬
‫ששכחו בעזרת השם ובעזרת הצדיקים אמיתיים את הדקדוק מכל וכל" (עמ'‬
‫‪ .)37‬הדקדוק וכלליו הם הכבלים של עולם ישן‪ ,‬וההשתחררות מהם כמוה‬
‫כהשתחררות מ"לשון שקר" עם גילוי "לשון האמת"‪" ,‬וידוע שבאם לא ידע‬
‫אדם מחושך לא היה יודע התענוג מהאור" (עמ' ‪ .)39‬אכן‪ ,‬השימוש בלשון‬
‫המשובשת כרוך ב"תענוג"‪ ,‬שעליו מדבר הספר כולו‪ .‬הוא לא רק מעשיר (מכיוון‬
‫שמדפיסים בני הזמן מסרבים להדפיס ספרים שנכתבו בלשון המרחיקה אותם‬
‫מהקורא ההמוני) אלא גם "מרפא" חולים‪ ,‬ומכל מקום "רואים אנחנו בחוש‪,‬‬
‫שגם כל העולם‪ ,‬אפילו אותן שאינם שייכים להכת שלנו‪ ,‬מרגילים את עצמם‬
‫כעת לכתוב בלשון פשוט"‪ ,‬ורק אפיקורסים גמורים מחזיקים בכללי הלשון‬
‫התיקנית‪ .‬המונחים שבהם משתמש עובדיה בדבריו אלה הם מונחים של‬
‫מהפיכת תרבות אגאליטאריסטית‪ ,‬מסירה מכשולים‪ ,‬נוטלת מן המיוחסים‬
‫‪130‬‬
‫דן מירון‬
‫את הכלי הלשוני התובע חינוך ומשמעת ואשר באמצעותו הם מאשרים את‬
‫עליונותם ומנצלים את הפחותים מהם‪ .‬למעלה מזה‪ ,‬הלשון ה"פשוט" מבטא‬
‫את ההכרה שהאל עצמו קרוב ומצוי לכל אדם‪ ,‬לרבות לזה שלא חונך ושאינו‬
‫נמנה עם ה"קלרוס"‪ .‬החסידות מכריזה באמצעות המהפכה הלשונית הזאת‬
‫על הרפורמאציה שלה‪ ,‬על הפקעת מפתחות הקדושה מידי הוואתיקאן של‬
‫הלמדנות המסורתית ושל הדקדוק המשכילי‪ .‬נושא זה‪ ,‬מתפתח הן בגוף‬
‫הסיפור של מגלה טמירין (למשל‪ ,‬הרבי מאוליק חולם חלום זוועה‪ .‬בחלומו‬
‫מעלעל איש זקן בספר ליקוטי מהר"ן ואחר כך "נטל אותו זקן איזה ספר דקדוק‬
‫והניח על הספרים הקדושים הנ"ל"‪ ,‬סימן לפורענות ממשמשת ובאה‪ ,‬איגרת‬
‫ס'‪ ,‬עמ' ‪ )169‬הן במקומות אחרים בכתבי פרל (כגון בבוחן צדיק(‪ )15‬ובאיגרות‬
‫הגנוזות שלא נכללו במגלה טמירין)‪ )16(,‬ובאמצעותו הביא פרל את סיפורו על‬
‫עולם ללא חוקים וכללים להמחשתו האמנותית המרבית‪.‬‬
‫[ו]‬
‫העקיבּות והשלמּות במיבנה הסוז'ט של מגלה טמירין ובמשמעותו ההגותית‬
‫מוליכות לכמה מסקנות‪ ,‬שאינן שוות בחשיבותן וברוחב תחולתן‪ .‬האחת‪ ,‬ספר‬
‫מגלה טמירין יכול לקיים את עצמו במלוא משמעותו רק בנוסחו העברי‪ .‬פיצוץ‬
‫המיבנה הדיקדוקי של השפה העברית הוא ההמחשה המלאה והמבריקה ביותר‬
‫של מהות הספר כתאור המרד נגד החוקים כולם‪ ,‬ופיצוץ כזה לא התאפשר‬
‫בנוסח היידי‪ .‬כאן חסרו הגדרים והכללים שעליהם ניתן היה להסתער‪ .‬לא‬
‫היתה באסטיליה‪ ,‬ולכן לא התרחשה גם המהפיכה‪ .‬הלשון המשובשת הומרה‬
‫ביידיש דיבורית קולחת ואידיומאטית‪ ,‬שהיוותה בפני עצמה הישג בלתי מבוטל‬
‫בנסיבות הכתיבה הספרותית ביידיש לפני הופעתו של ש"י אברמוביץ (אף כי‬
‫היו לה מקבילות־מתחרות בכתבי מחברים אחרים‪ ,‬כגון מנדל לפין‪ ,‬ישראל‬
‫אקסנפלד‪ ,‬ריב"ל ובני חוגו של פרל עצמו‪ ,‬כגון חיים מאלאגה‪ ,‬מחבר "גדולת‬
‫רב וואלף")‪ .‬אולם לא היה ניתן לשחזר בלשון זו את הממד המרדני העקרוני‪,‬‬
‫ניתן כמעט לומר‪ ,‬הפילוסופי‪ ,‬שהקנה לעברית המשובשת של הנוסח העברי‬
‫את זוהרה הגאוני‪ .‬מגלה טמירין העברי הוא החיבור הגדול של פרל במקורו‬
‫האחד והיחיד‪ ,‬ואילו מגלה טמירין היידי‪ ,‬אף כי חובר בידי פרל עצמו‪ ,‬הוא‬
‫תרגום‪ ,‬אשר כדרך התרגומים המעיט מאורו של המקור וכיווץ את תחולת‬
‫משמעותו‪.‬‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪131‬‬
‫מודל הנאֹורּות האירופית‬
‫מסקנה שניה‪ ,‬חשובה בהרבה מקודמתה‪ ,‬היא העדות שמעידה הלשון של מגלה‬
‫טמירין על הבנת העומק והאופי של החסידות בספרו של פרל כגילום הכאוס‬
‫של המרד בחוקים‪ .‬הרי ההזדהות ‪ -‬המודעת או הבלתי־מודעת ‪ -‬עם הלשון‪,‬‬
‫שבלעדיה לא היה המחבר מגיע להישגיו הסיגנוניים החד־פעמיים‪ ,‬לא יכלה שלא‬
‫ללמד על הזדהות ‪ -‬בלתי מודעת ואולי אף מודעת ‪ -‬עם העולם שממנו בקעה‬
‫הלשון‪ ,‬היינו‪ ,‬עם עולמה של החברה החסידית‪ .‬ואכן‪ ,‬לא יכול היה מגלה טמירין‬
‫לתפוש את מקומו כסאטירה האנטי־חסידית המוצלחת ביותר שנכתבה אי־פעם‬
‫אלמלי היה שורשו נעוץ בלב אדמת החסידות‪ ,‬בחוייתה העמוקה ביותר‪ .‬פארודיה‬
‫ספרותית אינה מגיעה למעלה אמנותית של ממש‪ ,‬אלא אם כן היא נובעת לא רק‬
‫מהדיפת המודל הסיגנוני המושם ללעג ומן הרצון להחריבו אלא גם מן ההזדהות‬
‫עם המודל ומן הרצון לשמרו‪ .‬הוא הדין בעולם הרוחני שמצא את ביטויו במודל‬
‫הסיגנוני‪ .‬פרל העמיד את המציאות היהודית במבחן המודל החוקי־הפילוסופי של‬
‫הנאורות האירופית שבה דגל‪ ,‬נאורות שהיתה דומה לזו המסורתית־השמרנית‬
‫של מונטסקייה הרבה יותר מאשר לזו של ההשכלה הצרפתית הרדיקאלית נוסח‬
‫רוסו והאנציקלופדיסטים‪ .‬משום כך לא יכול היה למצוא פגם כלשהו בלמדנות של‬
‫המתנגדים‪ .‬הרי זו התבססה על התֵקפּות והרלוואנטיות התמידית של החוק ועל‬
‫הצורך והחובה ללמוד אותו ולבררו בתהליך בלתי פוסק של חקירה ודרישה‪ .‬במגלה‬
‫טמירין מוצג העולם הרבני־הלמדני כעולם שלם ותקין‪ ,‬הניגף לפני ההשתלחויות‬
‫הפרועות של הכאוס החסידי‪ ,‬והמתגונן מפניהן בכל כוחו‪ .‬בשום מקום בספר‬
‫לא מסומן הבדל כלשהו בין הלמדנים לבין אנשי "הדעת והמדע"‪ ,‬שהעיר קובנה‬
‫או העיר ווילנה מתפארות בהם‪ .‬המשכילים מובחנים כ"בריות"‪ ,‬שזיקתם לחוק‬
‫מבוססת על שמירת כללי הדת היהודית‪ ,‬על התנהגות ראציונאלית וחוקית‬
‫בענייני משא ומתן (אחד החסידים מעיד עליהם שהם "על כל פנים רובם הם‬
‫אנשי אמנה במשא ובמתן" לעומת המעמידים פני חסידים ש"אפילו במשא ומתן‬
‫הם פסלנים‪ ,‬גנבים‪ ,‬גזלנים"‪ .‬איגרת ק"ב‪ ,‬עמ' ‪ )251‬ועל קירבה מירבית לשלטונות‬
‫הזרים ולמוסדות המשפט שלהם‪ .‬הסיפור אינו מצביע על שום ניגוד עקרוני‪,‬‬
‫המפריד ביניהם לבין היהדות הרבנית־הלמדנית‪ .‬לעומת זאת הן המתנגדים הן‬
‫המשכילים הם אויבי החסידים המזלזלים בחוק ובסמכותו ומפרים אותו בכל‬
‫צורותיו‪ ,‬לרבות צורותיו היהודיות הספציפיות המוטבעות בחותם הקדושה של‬
‫הדת‪ .‬משום כך הם מייצגים אורח מחשבה אנטי־מסורתי‪ .‬הרבי מקאלנע מגזים‪,‬‬
‫כמובן‪ ,‬בטענתו‪ ,‬שהצדיק חשוב בעיני החסידים יותר "מהקב"ה‪ ,‬מהאבות וממשה‬
‫‪132‬‬
‫דן מירון‬
‫רבנו עליו השלום"‪ ,‬או שהבע"שט מקובל על החסידים כמי שהגדיל לעשות בניסיו‬
‫אפילו יותר מאליהו הנביא‪ ,‬גדול בעלי הניסים של המקרא (איגרת ע"ח‪ ,‬עמ'‬
‫‪ ,)213‬אבל הוא גם קולע למטרה בתפישת המודרניזם המרדני של החסידות‪ ,‬מה‬
‫שניתן אולי לתאר כ"דאדאיזם" שלה‪ .‬בניגוד למוסריות היורידית‪ ,‬המבוססת על‬
‫הסתמכות על הקודכס‪ ,‬החסידים‪ ,‬לפי תאורם במגלה טמירין‪ ,‬מחפשים "תענוג"‪,‬‬
‫ריגשה‪ ,‬התנסות ריגושית ופיסית מרוממת ומנשאת‪ .‬הם עוברים על כל החוקים‬
‫לא רק בגלל תאוות בצע וכוח ושאר הטעמים החומריים‪ ,‬שגם הם אינם זרים‬
‫להם‪ ,‬אלא גם ובעיקר בגלל יחסם הארוטי למציאות‪ ,‬רצונם להתפרק בתוכה‬
‫מכל המיגבלות‪ ,‬בבחינת צירוף של בית כיסא‪ ,‬מיקטרת ואתערותא דלעילא‪.‬‬
‫יחסם הארוטי מכוון כולו כלפי הצדיק‪ ,‬שאותו הם מתארים תדיר במונחים כמו־‬
‫קולינאריים‪ .‬הוא "מתוק"‪ ,‬פניו "מתוקים"‪" ,‬תנועותיו" והעוויותיו שופעות נופת‪.‬‬
‫כל כולו כדבש למתיקות‪ .‬קירבתם אליו היא קירבה גופנית ורוחנית המציפה אותם‬
‫באושר כמעט אורגאזמאטי‪ ,‬שההיבט המיסטי שבו מעורב בהיבטים אחרים ‪-‬‬
‫פוליטיים (חיזוק ממלכתו של הרבי)‪ ,‬חברתיים‪ ,‬ואפילו פיסיים (הריצה להמציא‬
‫לרבי גחלת למיקטרתו‪ ,‬הרצון ללותו לבית הכיסא)‪ .‬פרל הבין הבנה עמוקה את‬
‫ההיבט המיסטי־ההדוניסטי הזה של החסידות והניח לגיבוריו לתת לו ביטוי‬
‫כמעט לירי‪ ,‬כגון בדבריו של זליג לטשיצ'יבר על העוף הפורח מקינו ביום גשום‪ ,‬או‬
‫בדבריו של זיינוול וורחייבקר המספר על הברחת הגויה ואביה אל מחוץ לתחומי‬
‫המדינה ‪ -‬מעשה קרימינאלי בעליל‪ ,‬שעוד יגרום להרס ביתו של זיינוול‪ ,‬להתפרקות‬
‫משפחתו ולבריחתו לארץ ישראל‪:‬‬
‫אני ידעתי בבירור שזכות רבנו הקדוש יעמוד לי‪ ,‬ובפרט שאני שולח אותם‬
‫עם המרכבה של רבנו הקדוש לא היה לי שום פחד‪ ,‬והייתי יודע בבירור‬
‫שיהיה הכל טוב‪ ,‬ועשיתי זאת בשמחה גדולה‪ ,‬הגם שידעתי שהדבר הוא‬
‫סכנת נפשות ממש (איגרת מ"ד‪ ,‬עמ' ‪.)132‬‬
‫סוגים שונים של סיפֹוֶרת פרוזה‬
‫ניכרת האמת העמוקה שבדברים ואף ניכר הכוח הרוחני הגלום בהם‪ .‬איש‬
‫ממבקרי החסידות המשכיליים לא העמיק יותר מפרל לחתור אל לב החווייה‬
‫החיובית‪ ,‬שהזינה את מעשיהם ה"שליליים"‪.‬‬
‫שלישית‪ ,‬השלמות של הפרדיגמה החוקית ושל הפרתה במגלה טמירין שופכת‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪133‬‬
‫אור על בעיית הז'אנר שבמסגרתו נכתב הסיפור ומסבירה את הטעות שבהצגתו‬
‫כ"רומאן" עברי־יידי ראשון‪ .‬טעות זו מקורה באי־הבנת הטאקסונומיה המורכבת‬
‫של מה שמכנים "צורות סיפורת פרוזה מתמשכות" ובהנחה שכל סיפור ארוך‬
‫כתוב בפרוזה‪ ,‬שיש בו גם עלילה רצופה‪ ,‬הינו מכוח אריכותו ופרוזאיותו "רומאן"‪.‬‬
‫כבר במאה הי"ח הצביעו על סוגים שונים של סיפורת פרוזה (כגון בהבחנתה‬
‫הידועה של קלארה ריבס בין רומאן לרומאנס)‪ .‬תיאורטיקנים ספרותיים‬
‫מודרניים (ביניהם מיכאיל באחטין‪ ,‬נורתרופ פריי ושלדון סאקס) הצביעו על‬
‫קיומן של צורות מתמשכות נוספות של סיפורת פרוזה‪ :‬האנטומיה‪ ,‬האַּפֹולֹוג‪,‬‬
‫האוטוביוגראפיה (לרבות זו הבדיונית)‪ ,‬וכו'‪ .‬זהותו של טקסט סיפורי כרומאן‬
‫מותנית‪ ,‬לפי טאקסונומיה זו‪ ,‬בהתקיימותם של תנאים אחדים‪ ,‬שרק אחד מהם‬
‫(השיקוף של המציאות החברתית היומיומית‪ ,‬ה"נמוכה"‪ ,‬לעומת השיקוף של‬
‫המציאות הארכיטיפית ה"גבוהה" ברומאנס) מתקיים במגלה טמירין‪ ,‬אבל‬
‫העיקרי שביניהם אינו מתקיים בו‪ .‬תנאי עיקרי זה אינו קיומו של סיפור אהבה‬
‫כצומת מרכזי בעלילת הרומאן ‪ -‬התנאי הבלתי מקויים שאותו בעיקר ציינו אלה‬
‫שהתנגדו לסיווגו של מגלה טמירין כרומאן‪ .‬חשוב ממנו התנאי המתקיים על‬
‫הרוב באמצעות סיפור האהבה אך אינו תלוי בלעדית בו והוא‪ :‬שיקוף המציאות‬
‫והבנתה באמצעות הפרצפציה‪ ,‬הרגשות והתבונה של הסובייקט‪ .‬הרומאן הוא‬
‫למעשה הז'אנר הספרותי המובהק של העידן שהעמיד את תמונת המציאות בכל‬
‫רבדיה ועושרה המביך על הרשמים שסופג היחיד ועל הדרך בה הוא מעבד אותם‪.‬‬
‫בכך בעיקר התגלמה התכונה המודרנית המהפכנית של הז'אנר‪ ,‬שביטא יותר מכל‬
‫ז'אנר ספרותי אחר את המציאות הרוחנית של הזמנים החדשים‪ .‬תנאי הכרחי זה‬
‫אינו מתקיים כלל במגלה טמירין‪ .‬המציאות מאופיינת כאן כמיבנה אבסולוטי‬
‫ואובייקטיבי‪ ,‬ממש כפי שהיא מאופיינת ב"רוח החוקים" של מונטסקייה‪.‬‬
‫הסאטירה מפותחת כאן באמצעות הפער המתרחב והולך בין מיבנה זה לבין‬
‫תמונת המציאות המסולפת וההזויה של הגיבורים ככלל ולא כסובייקט המפלס‬
‫לעצמו דרך בעולם בלתי מובן לו ‪ -‬שהוא גיבורו של הרומאן בין שהוא כתוב‬
‫במתכונת סיפור האהבה‪ ,‬המגיעה או שאינה מגיעה למיצוייה בנישואין‪ ,‬ובין‬
‫שהוא כתוב כרומאן עיצוב או כרומאן חינוך‪ ,‬המשקף את התפתחותו של היחיד‬
‫מילדותו ואת התגבשות תמונת המציאות ודרכי הפעולה האופייניות לו תחת‬
‫לחצי הסביבה החברתית והמערכת החינוכית ותוך מאבק עימם‪ .‬מגלה טמירין‬
‫שייך לפרוזה סיפורית מסוג שקדם לרומאן המודרני‪ ,‬ומצא את ביטויו בטקסטים‬
‫רבים‪ ,‬סאטיריים בעיקרם‪ ,‬שנכתבו לעתים קרובות במתכונת איגרונית‪ ,‬כגון‬
‫"המכתבים הפרסייים" של מונטסקיה שכבר הוזכרו או הסאטירות האיגרוניות‬
‫‪134‬‬
‫דן מירון‬
‫הארסיות של "מארטינוס סקריבלרוס"‪ ,‬פסבדונים ששימש את קבוצת הסופרים‬
‫הטוריים (אלכסנדר פופ‪ ,‬ג'ונתן סוויפט‪ ,‬ג'ון גיי וחבריהם)‪ ,‬שפעלו באנגליה‬
‫בתקופת המלכה אן והמלך ג'ורג' הראשון‪ ,‬או בסאטירות האיגרוניות ה"רכות"‬
‫יותר של הסופרים הוויגיים‪ ,‬כגון ג'וזף אדיסון וריצ'ארד סטיל‪ ,‬שפעלו אף‬
‫הם באותה תקופה‪ ,‬והשפעתם על הספרות האירופית בת־הזמן‪ ,‬ביחוד על זו‬
‫הגרמנית שהיתה מוכרת לסופרי ההשכלה היהודיים‪ ,‬היתה עצומה‪ .‬כפי שראינו‪,‬‬
‫פרל היה קרוב מאוד לרוח המחצית הראשונה של המאה הי"ח‪ ,‬ומשום כך לא מן‬
‫הנמנע הוא שדיון במגלה טמירין כיצירת בארוק עשוי להיות מועיל ומפרה‪ .‬הוא‬
‫הכיר את הרומאן של המאה הי"ח‪ ,‬ואף תרגם ליידיש (לא מן המקור האנגלי אלא‬
‫מן התרגום הגרמני) אחד מן הטקסטים הרומאניסטיים העיקריים של התקופה‪,‬‬
‫תום ג'ונס מאת ג'ון פילדינג‪ .‬ייתכן שאף ניסה לעבד או לכתוב (שוב‪ ,‬ביידיש)‬
‫רומאן היסטורי בשם אנטיגנוס‪ .‬מכל מקום‪ ,‬את מגלה טמירין‪ ,‬יצירתו העיקרית‪,‬‬
‫הוא לא כתב כרומאן‪ .‬בכלל‪ ,‬רומאן אינו נכתב ללא תודעה רומאניסטנית‪ ,‬וזו לא‬
‫הופיעה בספרות העברית לפני מאפו ובספרות יידיש לפני אקסנפלד‪.‬‬
‫העימות בין עולם החוקים לעולם ה"תענוג"‬
‫פרל כתב סיפור סאטירי ארוך על אודות החוקים והפרתם‪ .‬גדולתו של הסיפור‬
‫מסתמנת בטיבו של העימות המשמש במרכזו‪ :‬העימות בין עולם החוקים ובין‬
‫עולם ה"תענוג"‪ .‬פרל מדבר בשם עולם החוקים הנוטל נקם ממפירי החוק‪.‬‬
‫אבל הוא מכיר בעוצמתו הממוגגת של עולם ה"תענוג"‪ ,‬שאינו מכיר בחוקים‬
‫ובנורמות‪ ,‬אלא בהתנסות‪ ,‬במגע‪ ,‬בשיחרור‪ ,‬באושר‪ .‬משום כך מתאים לו כל כך‬
‫מיבנה המטוטלת‪ ,‬המקלע את גיבוריו החסידיים של הסיפור אל מעשי הפשע‬
‫הגרועים ביותר‪ ,‬מערב אותם בסכנות גוברות והולכות‪ ,‬אך גם מחזיר אותם‬
‫בתנופה גדולה אל ההתנסות המאשירה‪ .‬למרות אמונותיו המשכיליות הוא יודע‬
‫שהעימות בין שני העולמות האלה אינו ניתן להכרעה סופית‪ .‬עולם החוק אכן‬
‫יאשר את תקפותו ויעניש את אויביו‪ ,‬אבל עולם ה"תענוג" ישוב ויקים מהקרשים‬
‫את אלה שהחוק רמסם‪ .‬אפילו בלב הסערה הגדולה בים טיפחו הבורחים לארץ‬
‫הקדושה את אמונתם‪ ,‬שעם בואם אל קברי הצדיקים הטמונים בעפר הארץ‬
‫"יהיה בוודאי הכל טוב"‪ .‬פרל אף מכיר בכך‪ ,‬שעולם החוק צופן בתוכו איזו עקרות‬
‫המתגלמת בעקרותם של המשכיל מרדכי גולד והלמדן משה פישלס‪ ,‬ושלעומת‬
‫מאופקי־החוק האלה חוייתם של החסידים כרוכה בפריון ובהתעברות בלתי‬
‫לפני שער החוק‬
‫‪135‬‬
‫פוסקים‪ .‬למעלה מזה‪ ,‬הוא מכיר היטב את הקשר בין החווייה ההיא לתענוג גם‬
‫בהתגלמותו האסתטית‪ ,‬כגון התענוג שגורם ספר מגלה טמירין לקוראיו‪ ,‬שגם‬
‫אותו‪ ,‬כמו את התענוג שמשרים הצדיקים על מאמיניהם‪ ,‬תאר במושגים של נופת‬
‫וסוכר (מחבר מגלה טמירין מבקש לרפא‪ ,‬אבל מפני שהחולים מסרבים לבלוע‬
‫את התרופות המרות "האָט ער אונדז די רפואות פערמישט מיט צוקער"‪ ,‬הוא‬
‫עירב בתרופות סוכר‪ .‬מן ההקדמה לנוסח היידי)‪ )17(.‬התענוג המתוק שבו מדובר‬
‫אינו יכול לעמוד אך ורק על עונג ההיתול וההלעגה השנונה‪ ,‬אף כי הם חוגגים‬
‫כאן את חגם הספרותי ופעמוניהם מצלצלים לאורך הספר כולו‪ .‬זהו גם התענוג‬
‫הנובע מן ההתמזגות האסתטית עם עולם ליבידיאני נטול רסן‪" .‬האני האחר" של‬
‫הקורא שרוי כולו בעולם האוניברסאלי של החוקים‪ ,‬אבל ה"סתמי"‪ ,‬האיד שלו‬
‫מצוי בעולם התענוג החסידי‪ ,‬שגם מקורו ה"קארנאבלי" הוא אוניברסאלי ובלתי‬
‫ניתן לסתימה ‪ -‬תענוג הכאוס והפרת החוקים‪ .‬בין שני אלה תלוי ועומד העצמי‪,‬‬
‫האֶגֹו‪ ,‬שפניו מופנים חליפות מהכא להתם‪ ,‬משער החוק לשער התענוגות‪ .‬האחד‬
‫מבטיח שכר ועונש ‪ -‬בעתיד; האחר ‪ -‬שכר של עונג‪ ,‬עכשיו‪ .‬האחד מטיל אחריות‪,‬‬
‫ועימה בדידות‪ ,‬עמידת היחיד בפני החוק; האחר מבטיח חברותא‪ ,‬התמוססות‬
‫היחיד בתוך החווייה הקולקטיבית‪ ,‬בין רֵעִים ואחים‪ .‬בין שני השערים משתרע‬
‫מרחב של קיום אנושי המתנודד בין קבלת עול למרד‪ ,‬בין התרבות על אי־הנחת‬
‫שבה לבין היצר‪ ,‬שבלעדיו לא תיתכן יצירה‪ .‬תוך חיבור של שני העולמות העמיד‬
‫פרל‪ ,‬במרחב זה של אורות וצללים‪ ,‬את יצירתו המופלאה‪.‬‬
‫הערות‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫ראו סידרת המאמרים "על הסאטירה של יוסף פרל"‪ ,‬ברוך קורצוייל‪ ,‬במאבק על ערכי‬
‫היהדות‪ ,‬הוצאת שוקן‪ ,‬ירושלים ותל אביב תש"ל‪ ,‬עמ' ‪.70‬‬
‫ראו סקירת הספרות על פרל ויצירתו בכללה ועל ספר מגלה טמירין בפרט מאת שמואל‬
‫ורסס בנוסחה שהורחב ועודכן בידי יונתן מאיר‪ .‬שמואל ורסס‪" ,‬שבעים שנות חקר יצירתו‬
‫ופועלו של יוסף פרל"‪ ,‬גנזי יוסף פרל (עורך‪ :‬יונתן מאיר)‪ ,‬הוצאת אוניברסיטת תל אביב‪,‬‬
‫מרכז שז"ר ובית שלום עליכם‪ ,‬תל אביב ‪ ,2013‬עמ' ‪.347-327‬‬
‫יוסף פרל‪ ,‬מגלה טמירין‪ ,‬ההדיר על פי דפוס ראשון וכתבי־יד והוסיף מבוא וביאורים יונתן‬
‫מאיר‪ ,‬הוצאת מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים ‪ ;2013‬וכן יונתן מאיר‪ ,‬חסידות מדומה ‪ -‬עיונים‬
‫בכתביו הסאטיריים של יוסף פרל‪ ,‬הוצאת מוסד ביאליק‪ ,‬ירושלים ‪.2013‬‬
‫יוסף פרל‪ ,‬מעשיות ואיגרות מצדיקים אמתיים ומאנשי שלומנו‪ ,‬ההדירו לפי כתב היד של‬
‫המחבר והוסיפו מבוא וביאורים חנא שמרוק ושמואל ורסס‪ ,‬הוצאת האקדמיה הלאומית‬
‫הישראלית למדעים‪ ,‬ירושלים תש"ל‪.‬‬
‫‪ .5‬בוחן צדיק‪ ,‬פראג ‪ ,1838‬עמ' ‪.21‬‬
‫‪ .6‬מהדורת יונתן מאיר‪ ,‬כרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪.531‬‬
‫‪ .7‬פיענוח שמות הגיבורים והמקומות במגלה טמירין נעשה בידי חנא שמרוק בכמה מאמרים‬
‫שרוכזו בספרו הקריאה לנביא‪ :‬מחקרי היסטוריה וספרות (עורך‪ :‬ישראל ברטל)‪ ,‬הוצאת‬
‫מרכז שז"ר‪ ,‬ירושלים תש"ס‪ .‬הרחיב והעמיק בסוגיה זו יונתן מאיר‪ .‬ראו הפרק "מדרש‬
‫שמות בספר מגלה טמירין" בספרו חסידות מדומה‪ ,‬עמ' ‪ ,121-62‬וכן בנספח "מדרש שמות‬
‫בספר מגלה טמירין" בכרך הנספחים שבמהדורתו‪ ,‬עמ' ‪ ,379-361‬ובעיקר בהערותיו לגוף‬
‫הטקסט של מגלה טמירין עצמו‪.‬‬
‫‪ .8‬פרל הסתער כאן במיוחד על זיקתה של החסידות לסימבוליקה הסקסואלית של הקבלה‬
‫הזוהרית‪ .‬ראו הפרק "עניינים שבינו לבינה והסימבוליקה הקבלית" במבוא של אברהם‬
‫רובינשטיין לחיבורו הגרמני של פרל‪ :‬יוסף פרל‪ ,‬על מהות כת החסידים‪ ,‬ההדיר לפי כתב‬
‫היד והוסיף מבוא וביאורים אברהם רובינשטיין‪ ,‬הוצאת האקדמיה הישראלית למדעים‪,‬‬
‫ירושלים תשל"ז‪ ,‬עמ' ‪.44-40‬‬
‫‪ .9‬ספר מגלה טמירין‪ ,‬מהדורת יונתן מאיר‪ ,‬עמ' ‪ .86‬כל מספרי העמודים להלן מתייחסים‬
‫למהדורה זו‪.‬‬
‫‪ .10‬ראו בעניין זה הערות מעניינות במאמרו "יוסף פרל ומוראות השיכפול הבלתי טהור"‪ ,‬גידי‬
‫נבו‪ ,‬מושב לצים ‪ -‬הרטוריקה של הסאטירה העברית‪ ,‬הוצאת דביר והוצאת אוניברסיטת‬
‫בן גוריון בנגב‪ ,‬אור יהודה ובאר שבע ‪ ,2010‬עמ' ‪.36-17‬‬
‫‪ .11‬ראו בעניין זה מסתו של נבו "הממד הכלכלי במגלה טמירין"‪ ,‬שם‪ ,‬עמ' ‪.59-36‬‬
‫‪ .12‬ראו דברי שי"ר על איגרת מ"ה‪" :‬נפלאת כל האיגרת ההיא בעינינו‪ ,‬ולדעתנו היא העולה על‬
‫כולנה במלאכת ההיתול והשחוק"‪ ,‬מהדורת יונתן מאיר‪ ,‬עמ' ‪ ,136‬הערה מס' ‪.18‬‬
‫‪ .13‬כל ההכללות האלה על פי הספר הראשון ("על החוקים בכלל") בחלק הראשון של רוח‬
‫החוקים‪ ,‬חיבורו המונומנטאלי של מונטסקייה‪ ,‬שראה אור בשנת ‪ 1748‬וידיעתו נפוצה‬
‫בקרב כלל עולם המחשבה האירופית של תקופת הנאורות‪ .‬ניתן להוכיח בראיות רבות‪,‬‬
‫שגם הנאורות היהודית‪ ,‬וספרות ההשכלה שביטאה אותה‪ ,‬הושפעו מרוח החוקים‪ ,‬כשם‬
‫שהושפעו מחיבורו הגדול האחר של מונטסקייה‪ ,‬המכתבים הפרסיים (‪.)1721‬‬
‫‪ .14‬בסיפרות האנטי־חסידית שנוצרה בעקבות מגלה טמירין מסבירים החסידים בצורה דומה‬
‫את "פלאי הטכניקה" של המאה הי"ט‪ :‬הטלגראף‪ ,‬הרכבות המופעלות על ידי קיטור וכו'‪.‬‬
‫‪ .15‬ראו שם‪ ,‬עמ' ‪.16‬‬
‫‪ .16‬ראו מהדורת יונתן מאיר‪ ,‬כרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪ .508 ,505‬כאן בין השאר‪" :‬הוא דבר ברור‬
‫יותר משמש‪ ,‬שאסור ללמוד דקדוק‪ ,‬ואין לך דבר שמבלבל את המוח ומטמטם את הלב‬
‫כמו דקדוק ולשון אשר האפיקורסים קוראים אותה לשון צח‪ .‬וכל התורה מלא מזה שהוא‬
‫עבירה גדולה" (עמ' ‪.)508‬‬
‫‪ .17‬מהדורת יונתן מאיר‪ ,‬כרך הנספחים‪ ,‬עמ' ‪.543‬‬
‫‪n‬‬
‫בין ערכים לאילוצים‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫נשיא ביהמ"ש העליון‪ ,‬משה לנדוי‪ ,‬מדור השופטים הראשון‪ ,‬התנגד‬
‫לאקטיביזם השיפוטי של אהרן ברק; פסק‪" :‬זכות האזרח מעל‬
‫חירות האזרח" (בניגוד לדעת מיעוט של שמגר‪ ,‬שרבים הולכים‬
‫בדרכה); טבע את הביטוי "לחץ פיזי מתון" לגבי חקירות השב"כ‪,‬‬
‫אך הסתייג‪ ,‬לימים‪ ,‬משימוש לרעה בו; שופטו היהודי של אייכמן‪:‬‬
‫"חובה עלינו לכבוש רגשות הזעזוע מזכר השואה"; שופט של תיק‬
‫ולא של ֵתאוריה רחבה; מבט אישי ‪ -‬ותובנות בשוליו ‪ -‬של שופט‬
‫בית המשפט העליון אליקים רובינשטיין‪.‬‬
‫זו רשימה אישית על משה לנדוי‪ ,‬נשיא בית המשפט העליון (‪,)1982-1980‬‬
‫מאושיות המשפט הישראלי‪ ,‬שחייו הארוכים ‪ -‬כמעט ‪ 100‬שנה (‪)2011-1912‬‬
‫ מהווים מעין בבואה לתולדות עמנו במאה זו‪ :‬גולה‪ ,‬שואה‪ ,‬ותקומה בארצנו‪.‬‬‫תרומתו הייתה במשפט‪ ,‬בארבעים ושתיים שנות שיפוט שראשיתן ב־‪,1940‬‬
‫אליקים רובינשטיין הוא שופט בבית המשפט העליון‪.‬‬
‫‪138‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫בתקופת המנדט הבריטי‪ ,‬כשופט שלום בחיפה‪ ,‬ושיאן בפרישתו ב־‪ ,1982‬כנשיא‬
‫בית המשפט העליון‪ .‬באחרונה‪ ,‬נכתבה בידי מיכל שקד ביוגרפיה מעניינת של‬
‫משה לנדוי (משה לנדוי ‪ -‬שופט‪ ,‬תשע"ב)‪ .‬רבים מן ההיבטים של חייו ופעולתו‬
‫נסקרים בה‪ ,‬מזווית מבטה של המחברת‪ ,‬והקורא ילמד‪ .‬הנשיא משה לנדוי היה‬
‫ידידי‪ ,‬בכמעט שני העשורים האחרונים לחייו‪ ,‬ונתכבדתי להיות ידידו‪ .‬השורות‬
‫הבאות הן פרי רשמים אישיים משולבים בתובנות שקלטתי משיחות רבות עם‬
‫משה לנדוי‪ .‬ב"גילוי נאות" אציין‪ ,‬כי בשנת ‪ ,1980‬פרסמתי את הספר הראשון‪,‬‬
‫פחות או יותר‪ ,‬שנכתב על בית המשפט העליון (שופטי ארץ)‪ ,‬ובעת כתיבתו‬
‫"התוודעתי" אל שופטי הדור הראשון; לימים‪ ,‬בשנות התשעים‪ ,‬כתבתי רשימה‬
‫ביוגרפית מקיפה על משה לנדוי‪" ,‬שביל הזהב ‪ -‬לדרכו של הנשיא משה לנדוי‬
‫במשפט ובהגשמת הציונות"‪ ,‬שהתפרסמה בספר היובל לכבודו (ספר לנדוי בעריכת‬
‫אהרן ברק ואלינער מזוז‪ ,‬תשנ"ז) ולימים גם בספרי נתיבי ממשל ומשפט (תשס"ג‪-‬‬
‫‪ .)2003‬הידידות האישית בינינו צמחה במידה רבה מכתיבת אותה רשימה‪.‬‬
‫שליחות שיפוטית קודמת להשקפה רעיונית‬
‫בעיניי‪ ,‬כדי להבין את אישיותו של משה לנדוי יש לעמוד על שני רכיבים בצופן‬
‫הגנטי שלו ‪ -‬היושר והיושרה מזה‪ ,‬והציונות (הכוללת את היהדות) מזה‪ .‬כמו‬
‫קומתו הזקופה היו יושרו ויושרתו‪ .‬יאמר האומר‪ ,‬מה רבותא בדיבור על יושר לגבי‬
‫שופט‪ ,‬ממי אם לא משופט מצפים לכך‪ ,‬ואם צריך לציין זאת‪ ,‬אוי ואבוי‪ .‬התשובה‬
‫לכך היא המצפן והמצפון המיוחדים‪ ,‬מעבר ל"שגרה" בתחום זה‪ ,‬שמשמעם ‪ -‬כך‬
‫דרכו של משה לנדוי‪ ,‬כפי שהבינותיה‪ :‬גם אם מבחינה אידאולוגית דעתי האישית‬
‫היא זו וזו‪ ,‬בראש וראשונה חובתי היא לשליחות השיפוטית‪ ,‬אף כשהתוצאה‬
‫מנוגדת להשקפתי הרעיונית‪ .‬יתר על כן‪ ,‬אם ראש ממשלה פלוני פועל (לכאורה)‬
‫בכיוון האידאולוגי המקובל עליי‪ ,‬אבל הדרכים שהוא מהלך בהן מעוררות חשד‬
‫של אי סדרים כאלה ואחרים‪ ,‬אני תומך בבחירות בהקדם כדי להעמידו ל"משפט‬
‫העם"‪ ,‬ולא אסכים לדרכו‪ .‬ואכן‪ ,‬זכורני שיחות רבות עמו על אישי ציבור‪ ,‬שגם‬
‫אם היה קרוב להשקפתם המדינית‪ ,‬סלד מהתנהגותם השלטונית‪ .‬ואשר לרכיב‬
‫הציוני והיהודי‪ ,‬משה לנדוי היה חדור בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו תחושת דור‬
‫ראשון לגאולה‪ ,‬וכמו שנאמר לפעמים‪ ,‬כבר אין מייצרים שכאלה; הם מותירים‬
‫טעם של עוד‪ .‬משה היה‪ ,‬אפוא‪ ,‬ציוני בכל רמ"ח איבריו‪ ,‬וסמל ההגינות בכל‬
‫שס"ה גידיו‪ .‬הוא רשם דפים לא רק במשפט הישראלי‪ ,‬שעליהם דיבר בהספידו‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪139‬‬
‫אותו הנשיא אהרן ברק‪ ,‬אלא גם בהיסטוריה הרחבה יותר של מדינת ישראל‪,‬‬
‫במשפט אייכמן ומחוצה לו‪ .‬כשספד משה לנדוי לנשיא שמעון אגרנט‪ ,‬דיבר על‬
‫"רוח התבונה והשכל הטוב שהייתה מבקשת ומוצאת את שביל הזהב בין ערכים‬
‫ואילוצים מתחרים"; ואכן‪ ,‬כזה היה גם לנדוי עצמו‪.‬‬
‫מקצת תולדותיו‬
‫בטרם אעבור לפן של התרשמות אישית‪ ,‬אביא מקצת תולדותיו של משה לנדוי‪.‬‬
‫הוא נולד אל הציונות במחוז ילדותו‪ ,‬דנציג‪ ,‬אז בירת מערב פרוסיה הישנה ולימים‬
‫"עיר חופשית"‪ ,‬שהלשון והתרבות בה היו גרמניות‪ ,‬ביציבות המדומה שקדמה‬
‫למלחמת העולם הראשונה‪ .‬הוריו היו בני משפחות שהיגרו לדנציג מגליציה‬
‫ומפולין‪ .‬אביו הרופא ‪ -‬לימים רופא אמון של האצ"ל בירושלים ‪ -‬היה גם פעיל‬
‫ציוני לאומי‪ ,‬מייסד ההסתדרות הציונית בדנציג (ב־‪ )1910‬ועורך עיתונים של‬
‫הציונות האקטיביסטית־הרוויזיוניסטית‪ ,‬שדומה כי הייתה מיעוט בקרב ציוני‬
‫גרמניה‪ .‬בנו העריץ אותו‪ .‬בספרון ד"ר יצחק לנדאו בעיני ידידים‪ ,‬שהוציא משה‬
‫לנדוי בתשכ"ח‪ ,1968-‬במלאת שני עשורים לפטירת אביו‪ ,‬סיים את הקדמתו‬
‫באפיון אביו כ"ציוני ותיק‪ ,‬בן דור המעבר‪ ,‬אשר חלם ולחם למען האידאל הציוני‪,‬‬
‫וחלק נכבד לו ולשכמותו בראשית הגשמתו"‪ .‬הרברט לוי‪ ,‬מחבריו הוותיקים של‬
‫ד"ר יצחק לנדוי‪ ,‬כתב עליו שבשביל יהודי דנציג‪ ,‬במשך שנות פעילותו בטרם‬
‫עלייתו‪" ,‬הוא היה אחד ויחיד"; ואכן‪ ,‬כחוט השני בין דברי ההערכה של ידידי‬
‫לנדוי היה הלהט הציוני‪ .‬והנה‪ ,‬מדברי חברו מתתיהו רסלר‪ ,‬שתיאר את משפט‬
‫אייכמן ואת בנו של ד"ר לנדוי‪" :‬משה‪ ,‬שופט בישראל‪ ,‬יושב בדין על הצורר‬
‫הזה‪ .‬לרגע סגרתי את עיניי והייתה לי הרגשה שלצדי יושב ידידי יצחק לנדאו‪,‬‬
‫אור פניו קורן ובחיוך שבחיים היה תמיד על שפתיו‪ ,‬הוא לוחש לאזני‪' :‬נו‪ ,‬רואה‬
‫אתה‪ ,‬כך נתמלאו כל תקוותיי'‪ ".‬במכתב לאלישבע סלע‪ ,‬בתו של עו"ד דניאל‬
‫ינובסקי ע"ה‪ ,‬איש ירושלים והתנועה הרוויזיוניסטית (‪ ,)4.12.96‬כתב משה לנדוי‪,‬‬
‫בעקבות קריאת ריאיון של עו"ד ינובסקי שהזכיר את אביו המנוח של משה‪" :‬כל‬
‫הריאיון כולו הוא מעין גלעד לימים של מסירות נפש ומעשים נועזים‪ ,‬למרות‬
‫מצוקה ‪ -‬ועוינות מבחוץ‪ .‬הסיפור על ה'סזון' איום‪ .‬זכותו הגדולה של המנוח בגין‬
‫שהוא מנע מלחמת אחים‪ ,‬ושאנשים כאביך ז"ל החזיקו מעמד במשמעת גמורה‪".‬‬
‫באותה תקופה‪ ,21.10.96 ,‬כתב משה לנדוי לאליהו סחרוב‪ ,‬מוותיקי ה'הגנה'‪:‬‬
‫"היית מקבוצת הפטריאוטים הקטנה שהמדינה חייבת לה את עצם קיומה‪ ...‬שגם‬
‫‪140‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫בימים אלה של 'חשיפות' ושל 'שחיטת פרות קדושות' לא ניתן לספר לבני הדור‬
‫הצעיר את מלוא סיפור מעלליך בימי הכרעה‪ ,‬אבל הרי 'שכר מצווה ‪ -‬מצווה'‪".‬‬
‫דברים אלה מטעימים‪ ,‬לדעתי‪ ,‬את עמודי האש של הציונות ולצדה ההגינות‪,‬‬
‫שהיו המאפיינים העיקריים של משה לנדוי‪ .‬לנדוי עצמו היה חבר ה"הגנה"‪ ,‬וכפי‬
‫שסיפר לפרופ' יורם שחר ולכותב שורות אלה (ריאיון מ־‪ ,2.6.94‬עמ' ‪ )12‬היה‬
‫פעיל בשמירה בשכונות הספר של ירושלים בטרם התמנה לשופט‪ ,‬ובתקופת‬
‫המעבר בסיום השלטון הבריטי היה חבר בית הדין הצבאי של ה"הגנה"‪.‬‬
‫משה גדל בתנועות נוער יהודיות וציוניות‪" ,‬בלאו וייס" ו"יהודה הצעיר"‪ ,‬והכין‬
‫עצמו מתחילה לעליה לארץ‪ ,‬ועל כן החל ללמוד באנגליה הנדסה ‪ -‬אלא שמצא‬
‫עניין רב יותר במשפטים‪ .‬בלונדון הכיר את רעייתו לאה (לבית דוכן) הבלתי‬
‫נשכחת‪ ,‬משפטנית ברמה גבוהה ובעלת תרומות מקצועיות בזכות עצמה‪ ,‬אליה‬
‫נשוב‪ .‬ארצה עלה ב־‪.1933‬‬
‫"אם מרבים בהתערבות ‪ -‬אובד העוקץ"‬
‫בשנים הראשונות בארץ עבד משה לנדוי במשרדי עורכי דין מן הטובים דאז‪,‬‬
‫אך כבר ב־‪ ,1940‬בן ‪ 28‬בלבד‪ ,‬נתמנה שופט שלום בחיפה‪ ,‬כהונה בה נשא עד‬
‫תום המנדט‪ ,‬ואחר כך ‪ -‬בראשית המדינה ‪ -‬כיהן כשופט בית המשפט המחוזי‬
‫בחיפה‪ ,‬עד שעלה‪ ,‬לאחר כהונה בפועל‪ ,‬ב־‪ 1953‬במינוי מלא לבית המשפט‬
‫העליון‪ .‬מספר חודשים בקיץ־סתיו ‪ ,1948‬גם כיהן במחלקת החקיקה במשרד‬
‫המשפטים בתל־אביב (הריאיון הנזכר‪ ,‬עמ' ‪ ,)13-12‬ועסק בעיקר בתקנות שעת‬
‫חירום‪ .‬בכך היה למעשה לאחד מבני דור השופטים הראשון‪ ,‬שעיצב את פני בית‬
‫המשפט העליון‪.‬‬
‫כשופט הייתה דרכו של לנדוי "קלאסית"‪ ,‬את תפקידו ראה כ"שופט של תיק" ולא‬
‫של תֵאוריה רחבה‪ ,‬וגישתו הייתה כי ההלכות יצמחו מתוך התיק האינדיווידואלי‬
‫הנתון להכרעת בית המשפט‪ .‬הוא ראה‪ ,‬אפוא‪ ,‬את הדרך השיפוטית כהמשכיות‬
‫תוך שינוי‪ ,‬קרי‪ ,‬כי פיתוח המשפט צריך להיעשות בהמשכיות אורגנית להלכות‬
‫קיימות‪ ,‬מתיק לתיק‪ .‬את מתמחתו‪ ,‬לימים המשנה לנשיא בית המשפט העליון‪,‬‬
‫מירה נאור‪ ,‬לימד משכבר הימים‪ ,‬לפני ארבעה עשורים‪ ,‬כי "השופט עוסק מדי יום‬
‫ביומו ב'תיקים' רבים‪ ,‬אך עליו לזכור כי לגבי המתדיין‪ ,‬כל תיק הוא המשפט האחד‬
‫והיחיד שיש לו"‪ .‬כך מדבריה במאמרה בספר לנדוי ב'‪ .517 ,‬גישתו השיפוטית‬
‫הייתה קפדנית‪ ,‬סולידית‪ ,‬טבולה בשכל ישר ובאנושיות‪ ,‬ברגישות לזכויות בעידן‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪141‬‬
‫שבהן לא היה מונח זה נחלת הכלל כבימינו‪ ,‬ולכבוד הבריות‪ ,‬גם באיזונים אל‬
‫מול חופש הביטוי‪ .‬ועוד‪ ,‬לא אחת מצטטים את דבריו בפרשת דויקאת (בג"ץ‬
‫‪ 390/79‬דויקאת נ' מדינת ישראל‪ ,‬פ"ד לד(‪ ,)4 ,1,)1‬כי "הציבור הרחב לא ישים‬
‫לבו להנמקה המשפטית אלא למסקנה הסופית בלבד‪ ,‬ובית המשפט בתור מוסד‬
‫עלול להיפגע במקומו הראוי לו‪ ,‬מעל למחלוקות המפלגות את הציבור‪ .‬אך מה‬
‫נעשה וזה תפקידנו וזו חובתנו כשופטים"‪ .‬אלה דברים הראויים להישמע באוזני‬
‫כל שופט ומקבל החלטות משפטיות‪ ,‬יועץ משפטי ופרקליט‪ .‬על עניין זה אמר‬
‫לפרופ' יורם שחר ולי (ריאיון מ־‪ ,2.6.94‬עמ' ‪ ,)31‬כי ‪-‬‬
‫ידענו טוב מאוד שיש לזה השפעה ערכית כללית‪ ,‬ובאמת הלכנו אז עד קצה‬
‫הגבול וידענו את זה‪ ...‬אבל אני תמיד אמרתי לחבריי‪' ,‬לא כל שני וחמישי'‪,‬‬
‫מפני שאם אתם מרבים‪ ,‬בתור מדיניות שיפוטית‪ ,‬בהתערבות‪ ,‬זה מאבד‬
‫את העוקץ שלו‪ .‬אבל אם מדי פעם נופל דבר כזה כרעם בהיר‪ ,‬יש לזה‬
‫השפעה (ראו גם שופטי ארץ‪ ,‬ע"מ ‪.)223-222‬‬
‫כתב את הבג"ץ החוקתי הראשון‬
‫תפיסתו של לנדוי את מדינת ישראל כמדינה יהודית מצאה ביטויה בפרשת‬
‫שליט (בג"ץ ‪ 58/09‬שליט נ' שר הפנים פ"ד כג(‪ .)517 ,477 )2‬בין היתר דיבר שם‪,‬‬
‫ודומני שגם על עצמו דיבר‪ ,‬על ‪-‬‬
‫המחנה הגדול של הבלתי דתיים‪ ,‬שאינם שומרים את מצוות הדת‪ ,‬אך הם‬
‫מכירים בייחודו של עם ישראל‪ ,‬בקשר המסורתי ההדוק בין עם ישראל ודתו‬
‫ובהלכה כקניין לאומי‪ ,‬ומתוך חרדה לאחדות העם במדינה ובתפוצות אין‬
‫הם רואים את דורנו כרשאי ומסוגל לנתק עצמו מכל אלה ולהתפרק כליל‬
‫מן המטען הרוחני העשיר בו דבק העם‪ ,‬במשך אלפי שנות קיומו‪.‬‬
‫בריאיון שערכו עמו יורם שחר‪ ,‬גיא גורצקי‪ ,‬אסף לחובסקי וכותב שורות אלה‪,‬‬
‫ב־‪ ,16.6.93‬סיפר (עמ' ‪ )22‬כי השופט אלון היה מזכיר לו תדיר‪" :‬אתה אמרת‬
‫שללא שורשים של המשפט העברי אנחנו כמו אותו השלמיאל‪ ,‬שהוא אדם ללא‬
‫צל" (פטר שלמיאל‪ ,‬דמות ספרותית בספר סיפורו הפלאי של פטר שלומיאל‬
‫מאת המשורר הגרמני אדלבט פון שאמיסו בראשית המאה הי"ט [עברית‪:‬‬
‫‪142‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫אברהם סלומון‪ ,‬תש"ה])‪ .‬לנדוי הוסיף‪" :‬אמרתי את זה‪ ,‬נכון‪ ,‬אבל פתרון לא‬
‫מצאנו עד היום לבעיה הזאת [של מיהו יהודי‪ .‬א"ר]‪".‬‬
‫משה לנדוי העמיד בדרגה גבוהה את שמו הטוב של האדם‪ .‬בד"נ ‪ 9/77‬חברת‬
‫החשמל נ' הוצאת עיתון הארץ‪ ,‬פ"ד לב(‪ ,337 )3‬בדעת הרוב‪ ,‬ציין (כנגד דעת‬
‫המיעוט של השופט שמגר‪ ,‬שרבים הולכים בדרכה)‪ ,‬כי ‪-‬‬
‫אם נדייק‪ ,‬עומדת כאן חירות האזרח מול זכות האזרח‪ ,‬דהיינו חירותו‬
‫להשמיע את אשר עם לבו ולשמוע מה שיש לאחרים להשמיע‪ ,‬כנגד זכותו‬
‫שלא להיפגע בכבודו ובשמו הטוב‪ ,‬ואם בכלל יש מקום לדירוג בין השניים‪,‬‬
‫הייתי מעמיד את הזכות מעל לחירות" (עמ' ‪ ;343‬ההדגשות במקור)‪.‬‬
‫משה לנדוי כתב את פסק הדין שרבים רואים בו בג"ץ חוקתי ראשון‪ ,‬בג"ץ ‪98/69‬‬
‫ברגמן נ' שר האוצר‪ ,‬פ"ד כג(‪ .693 )1‬אמנם‪ ,‬הוא עצמו סבר כי יוחסה למשפט‬
‫זה חשיבות קונסטיטוציונית שמעבר למשקלו הסגולי‪ ,‬אך דומה שניתן לראותו‬
‫כציון דרך בנכונות בית המשפט העליון לביקורת שיפוטית על חקיקה‪ .‬הוא עצמו‬
‫ראהו בעיקר כמושתת על עקרון השוויון בפני החוק ("רעיון זה‪ ,‬שאינו כתוב על‬
‫ספר‪ ,‬הוא מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו‪ ",‬עמ' ‪ .)698‬אפשר גם‬
‫לראות את עמדתו המצמצמת את משמעות הלכת ברגמן ככרוכה גם בעמידתו‬
‫נגד אקטיביזם שיפוטי‪ ,‬שלשיטתו גילה בית המשפט העליון ברבות הימים‪,‬‬
‫ולכך אשוב במקצת‪" .‬כי כל־דרכיו משפט" (דברים ל"ב‪ ,‬ד') היה בעיניו נחלת‬
‫שוכן שחקים‪ .‬השקפתו הייתה כי חוקי היסוד של זכויות ‪ -‬כבוד האדם וחירותו‬
‫וחופש העיסוק ‪ -‬ככל שהם מתיימרים להיות טקסט חוקתי ‪ -‬היו מחטף‪ ,‬בלא‬
‫דיון ציבורי רציני‪ .‬כך גם ראה את פסיקת בית המשפט בפרשת ע"א ‪6821/93‬‬
‫בנק המזרחי נ' מגדל‪ ,‬פ"ד מט(‪ ,221 )4‬פסק הדין החוקתי המרכזי‪ .‬בסימפוזיון‪,‬‬
‫שפורסם בהמשפט (אפריל ‪ ,)8 ,99‬אמר‪:‬‬
‫לא קדם דיון ציבורי רציני לחקיקה זו‪ .‬הנשיא ברק לא ידבר על מחטף‪ ,‬אבל‬
‫אחרים כן מדברים על מחטף ויש דברים בגו‪ .‬דיון‪ ...‬לא היה‪ ...‬זה יצא מאת‬
‫בית המשפט כמו אחת האלות היווניות פלס אתנה‪ ,‬שיצאה ישר מן המצח‬
‫של זאוס‪ .‬בית המשפט בעצמו אמר שיש לנו חוקה ‪ -‬זאת התשובה‪ .‬אבל‬
‫זה לא מספיק‪ ,‬מפני שמתעוררת שאלה של הלגיטימיות של החוקה הזו‪.‬‬
‫החוקה‪ ,‬כפי שהיא תוארה על ידי הנשיא ברק‪ ,‬היא היחידה בעולם שנוצרה‬
‫באמרי פיו של בית המשפט‪...‬‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪143‬‬
‫ולשיטתו של משה לנדוי‪ ,‬מעבר לעמימות ‪-‬‬
‫אסורה הסגת גבול רק מפני שרשות אחת מרשויות השלטון אינה פועלת‬
‫כראוי‪ ,‬ולכן בית המשפט מקבל על עצמו את התפקיד הזה‪ .‬זה מביא בסופו‬
‫של דבר לקריסת הרשות שמתערבת כך‪ ,‬ולהמעטת האמון של הציבור‬
‫בניטרליות של בית המשפט‪.‬‬
‫אני חלוק על לנדוי ונוטה לאהרן ברק בעניין החוקתי‬
‫אוסיף‪ :‬ייתכן שהכנסת עצמה ‪ -‬ועל כך מתנהל ויכוח ‪ -‬לא ידעה לאן בדיוק הלכה;‬
‫ייתכן גם אחרת‪ .‬אך באשר לבית המשפט‪ ,‬חוששני שאני חלוק על משה לנדוי‪.‬‬
‫דעתי שלי שונה משל משה לנדוי בהקשר החוקתי‪ ,‬וקרובה יותר לדעתו של‬
‫אהרן ברק‪ .‬זאת‪ ,‬אף כי גם אנוכי כמשה לנדוי בדעה העקרונית־ערכית כי קבלת‬
‫חוקה או חלק ממנה צריך שתהא בחגיגיות פרלמנטרית מובלטת ומובהקת‪,‬‬
‫בחינת ‪ -‬להבדיל ‪" -‬וכל העם רואים את־הקולות" (שמות כ'‪ ,‬ט"ו)‪ .‬בעיניי‪,‬‬
‫משבאו לעולם חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד‪ :‬חופש העיסוק‪ ,‬בין‬
‫אם הכנסת הייתה מודעת להשלכותיהם כדבעי ובין אם לאו‪ ,‬הממד החוקתי‬
‫עולה ‪ -‬כמעט בחינת פשיטא ‪ -‬מטקסט החוק‪ .‬למשל‪ :‬אי אפשר‪ ,‬לדעתי‪ ,‬לקרוא‬
‫את חוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו כלשונו וכפשוטו‪ ,‬מבלי להסיק כי הוא כולל‬
‫סמכות לביקורת שיפוטית; הדברים עשויים להישמע פשטניים‪ ,‬אך לעתים‬
‫הפשוט הוא הנכון‪ .‬לדוגמה‪ :‬סעיף ‪ 5‬לחוק יסוד‪ :‬כבוד האדם וחירותו קובע‪,‬‬
‫כי "אין נוטלים ואין מגבילים את חירותו של אדם במאסר‪ ,‬במעצר‪ ,‬בהסגרה‬
‫או בכל דרך אחרת"‪ .‬הקורא סעיף זה כפשוטו‪ ,‬עשוי לומר‪ ,‬ניסע מיד לכל בתי‬
‫הסוהר ונפתח את דלתותיהם‪ ,‬כי החזקת האדם במאסר היא אסורה‪ .‬אין לך‬
‫ברירה (ונניח לרגע‪ ,‬במבט צופה פני עתיד‪ ,‬לסעיף שמירת הדינים ‪ -‬סעיף ‪)10‬‬
‫אלא לבדוק חוק שעניינו מאסר או מעצר או הסגרה‪ ,‬או תיקון חוק כזה‪ ,‬שיהיו‬
‫עליהם עוררין‪ ,‬לפי פסקת ההגבלה שבסעיף ‪ 8‬לחוק היסוד‪ ,‬אשר לפיה "אין‬
‫פוגעים בזכויות שלפי חוק יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת‬
‫ישראל‪ ,‬שנועד לתכלית ראויה‪ ,‬ובמידה שאינה עולה על הנדרש‪ ,‬או לפי חוק‬
‫כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו"‪ .‬בחינה כזאת הייתה מעלה תוצאה שלא‬
‫הייתה נמלטת מהכרעה חוקתית‪ .‬והרי מי אם לא בית המשפט מפרש טקסט‬
‫חוקתי‪ .‬על כן‪ ,‬אין בעיניי דרך של ממש לפרש חוק יסוד זה ואת אחיו‪ ,‬חוק‬
‫‪144‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫יסוד‪ :‬חופש העיסוק‪ ,‬אלא כמקנים סמכות חוקתית‪ ,‬בין אם חשבו המחוקקים‬
‫על כך‪ ,‬ככל משפטו וחוקתו של נושא‪ ,‬בזמן אמיתי‪ ,‬ובין אם לאו‪ .‬אסתפק בכך‬
‫לעת הזאת‪.‬‬
‫יחסיו של משה לנדוי עם אהרן ברק היו מורכבים ומרתקים‪ .‬הוא העריך את‬
‫האינטלקט העצום של ברק ‪ -‬שאי אפשר שלא להעריכו; הוא גם חיבב אותו‬
‫מאוד כאדם‪ ,‬אך היה בן פלוגתא בנושאי המדיניות השיפוטית‪ ,‬הן בתחום‬
‫החוקתי הן במונחי השסתום כמו סבירות‪ ,‬שמשה לנדוי ראה בהם במידה רבה‬
‫מדרון חלקלק; ראו למשל ראיונו עם ארי שביט במוסף הארץ (‪ .)6.10.00‬ואולם‪,‬‬
‫פעם שאל אותו אהרן ברק‪ ,‬האם היית מאשר את מינוי פלוני‪ ,‬שקיבל חנינה‬
‫בפרשת השב"כ ופרשת החקירות בעקבות אירוע קו ‪ ,300‬לכהונת מנכ"ל במשרד‬
‫ממשלתי‪ ,‬ומשה השיב בשלילה‪ .‬שאל אותו אהרן‪ ,‬וכיצד היית מנמק את הפסילה‬
‫(שקבע בית המשפט)‪ ,‬אם לא בסבירות? לדעתי‪ ,‬התשובה הערכית מצד משה‬
‫לנדוי היא בנושא ההגינות‪ ,‬ואידך זיל גמור‪ ,‬אלא שהערוץ המשפטי לבחינת‬
‫הדבר היה במעגל הסבירות‪.‬‬
‫אי אפשר שלא להזכיר את ועדות החקירה שבהן השתתף משה לנדוי‪ ,‬ועדת‬
‫הנשיא אגרנט לעניין מלחמת יום הכיפורים בה היה חבר (ראו שופטי ארץ‪,‬‬
‫‪ ,)178-176‬וועדת הנשיא לנדוי לעניין שיטות החקירה בשב"כ‪ .‬משה לנדוי‬
‫כאב מאוד ‪ -‬אמנם באיפוק האופייני לו ‪ -‬את הביקורת התקשורתית על‬
‫מסקנותיהן (ואציין כי אף לדעתי הצנועה נעשה עוול לוועדות הללו); ועם‬
‫זאת‪ ,‬כאב על שמסקנות ועדת לנדוי פורשו על ידי גורמי רשות מסוימים‬
‫באופן מרחיב‪ ,‬כזה שלימים הביא לתוצאות של בג"ץ ‪ 5100/94‬הועד הציבורי‬
‫נגד עינויים בישראל נ' ממשלת ישראל‪ ,‬פ"ד נג(‪ ,817 )4‬אותן כאב בהקשר‬
‫הוועדה‪ ,‬ואליהן נשוב קמעא‪.‬‬
‫משפט אייכמן‪ :‬תרומה לאומית‬
‫‬
‫כמובן‪ ,‬אין לדבר על הנשיא לנדוי בלא להידרש למשפט אייכמן‪ ,‬שהוא עמד‪,‬‬
‫על פי דרישת החוק‪ ,‬כשופט בית המשפט העליון בראש חבר שופטיו בבית‬
‫המשפט המחוזי‪ ,‬בניהול מופתי‪ ,‬וכך עלה לתודעה הציבורית‪ .‬ניווט המשפט‬
‫על ידו‪ ,‬בכישרון ובדרך אצילית‪ ,‬שילב מקצועיות שיפוטית‪ ,‬כדי שהמשפט יהא‬
‫כהלכתו‪ ,‬ככל הנחוץ והראוי‪ ,‬לצד מודעּות לגודל הנושא ולחשיבותו ההיסטורית‬
‫והלאומית‪ .‬סמליות רבה היא בכך שמשה לנדוי הובא למנוחות ביום הזיכרון‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪145‬‬
‫לשואה ולגבורה‪ .‬אמנם‪ ,‬הוא אישית ראה במשפט זה אבן דרך חשובה‪ ,‬אך לא‬
‫מאורע שחצה את תולדותיו שלו כנחלקות בין מה שהיה לפני המשפט לבין מה‬
‫שלאחריו; אך אין ספק כי יש חשיבות עצומה למשפט זה בתולדותיו‪ .‬רק לימים‬
‫למדתי כי המאמץ ל"מכובדות שיפוטית" במשפט לא היה פשוט‪ ,‬אל מול גישות‬
‫"ציבוריות" יותר שהיו ברקע‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬בעוד שלמשפטנים שבקרבנו‪ ,‬לשופטים ולחוקרים‪ ,‬יש עניין גדול‬
‫בתרומותיו רבות השנים של משה לנדוי למשפט‪ ,‬שעודן עמנו ואנו עושים בהן‬
‫שימוש מקצועי‪ ,‬הנה לרבים במעגלים רחבים ביותר תרם משפט אייכמן תרומה‬
‫לאומית ‪ -‬להנחת שורשיה של תודעת השואה‪ ,‬יסוד מכונן בתולדות ישראל‬
‫בדורות אלה‪ .‬לתודעה הציבורית נכנס משה לנדוי במשפט‪ ,‬מבלי לשכוח לרגע‬
‫שהוא שופט יהודי גא במדינה יהודית שחי את ההיסטוריה של עמו‪ ,‬אך תוך‬
‫תשומת לב לזכויותיו של הנאשם לפניו‪ ,‬גם אם הוא מנוול מאין כמוהו‪ .‬בהחלטת‬
‫ביניים במשפט אייכמן אמר‪" :‬אמת נכון הדבר שזכר השואה מזעזע כל יהודי עד‬
‫עומק לבו; אולם משהובא משפט זה לפנינו‪ ,‬חובה עלינו לכבוש אף רגשות אלה‬
‫שעה שאנו יושבים לדין ‪ -‬בחובה זו נעמוד‪".‬‬
‫בני דורי למדו על השואה ממשפט אייכמן וקיבלו השראה ממה ששמעו‬
‫במשפט‪ .‬הייתי כבן ארבע־עשרה כשנערך‪ ,‬תלמיד בית הספר התיכון‪ ,‬בן לניצול‬
‫שואה ששכל בה את משפחתו‪ .‬אבי ואחרים לא דיברו על השואה עם ילדיהם‪,‬‬
‫לפי הסברו של אבי בצוואתו ‪ -‬כדי שלא לפגוע בנפשות הרכות של ילדיו‬
‫הגדלים במדינה יהודית חופשית‪ .‬המשפט ‪ -‬וזכורני היצמדות לרדיו לשמיעת‬
‫העדויות בעת שביתת המורים ‪ -‬פתח לנו את הצוהר לעולם המצמרר של‬
‫השואה‪ .‬משפט אייכמן העסיק את משה לנדוי כחלק ממחויבותו הציונית‬
‫וזיקתו לתולדות השואה‪ .‬הוא עסק בשימור תיעודו של המשפט ובפרסומו‪,‬‬
‫וראה בכך משימת קודש‪.‬‬
‫משה לנדוי היה איש התרבות הכללית‪ ,‬מוזיקאי מחונן ובעל ספריית ענק‬
‫בהיסטוריה ובתחומי ידע אחרים‪ ,‬שהוא ורעייתו הרבו לקרוא בהם‪ .‬דבר זה לא‬
‫סתר את הנקודה היהודית ‪ -‬הוא לא היה דתי‪ ,‬אך את הנושא הדתי ראה כחלק‬
‫מן המורשת הלאומית‪ ,‬ולאומי היה גם היה‪ .‬בכל שבוע קרא את פרשת השבוע‬
‫והתמצא מאוד‪ ,‬מתוך התעניינות רבה‪ ,‬בהיסטוריה יהודית‪ .‬חגים נחוגו בביתו‬
‫בשמחה; זכורני במיוחד אירועי חנוכה‪ .‬חיבת הארץ התבטאה בין השאר בצעידה‬
‫ממושכת ברחובות ירושלים‪ .‬הוא לא נהג ולא החזיק במכונית‪.‬‬
‫בחייו האישיים היה משה לנדוי צנוע מאוד‪ ,‬פוריטני וסגפן‪ ,‬כמעט ספרטני;‬
‫"יקה" היה‪ ,‬בעל יושר ויושרה של סרגל‪ ,‬מאין כמוהו‪.‬‬
‫‪146‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫כמה זיכרונות אישיים משלי‬
‫ראשית היכרותי עם משה לנדוי‪ ,‬כמו של כמעט כל בית ישראל‪ ,‬לא הייתה אישית‬
‫אלא באמצעות הרדיו (טרם הייתה טלוויזיה) במשפט אייכמן‪ .‬קולו‪ ,‬במבטא‬
‫היקי‪ ,‬בקע מן הרדיו בביתנו‪ ,‬ופתח את הצוהר לשואה ולנוראותיה‪ .‬גם ראיתי‬
‫פניו ביומני הקולנוע ששודרו אז בבתי הקולנוע בצמוד לסרטים‪ ,‬אבל כמובן לא‬
‫הכרנו אישית‪.‬‬
‫כסטודנט למשפטים‪ ,‬במחצית השנייה של שנות השישים‪ ,‬קראתי את פסקי דינו‬
‫של משה לנדוי‪ ,‬והתרשמתי מקיצורם ומתכליתיותם‪ .‬כמתמחה אף העזתי לכתוב‬
‫רשימה בנושא החוקתי שהיה בה משום ויכוח ‪ -‬נימוסי מאוד ‪ -‬עם השקפתו‬
‫דאז; רשימתי הוכתרה "על סמכות בית המשפט העליון כבית משפט לחוקה לפי‬
‫הצעת חוק יסוד‪ :‬בתי המשפט וחוק יסוד‪ .‬החקיקה" (הפרקליט כ"ח (תשל"ב)‬
‫‪ .)272‬השופט לנדוי‪ ,‬במאמרו "חוקה כחוק עליון למדינת ישראל" (הפרקליט כ"ז‪,‬‬
‫‪ ,)30‬הטעים דעתו‪ ,‬כי בית המשפט יוכל לפקח על קיום החוקה לא "בעניינים‬
‫בהם כרוכים שיקולים פוליטיים‪ ,‬אלא בהפעלת הוראות מסגרת טכניות‪ ,‬בדרך‬
‫הפרשנות המשפטית עליה אמונים בתי המשפט מטבע ברייתם" (עמ' ‪ .)33‬אנוכי‬
‫הקטן סברתי ברשימתי (עמ' ‪ ,)276‬כי השופט לנדוי מצמצם את הבקעה שבה‬
‫יתגדר בית המשפט ‪-‬‬
‫וכי מן הראוי להרחיב את סמכות בית המשפט לחוקה יותר מאשר לשמירה‬
‫על ההוראות הטכניות‪ .‬סבור אני‪ ,‬כי המחבר דנן‪ ,‬שחלקו רב ונכבד במסכת‬
‫המפוארת של פסיקת בית המשפט העליון‪ ,‬וחבריו עמו‪ ,‬זכו למעמד מעולה‬
‫כל כך בציבור‪ ,‬שאל להם לחשוש מסמכויות נרחבות יותר‪ ,‬גם בתחומים‬
‫שבהם הוא מסתייג מהענקת סמכות זו" (ראו גם שופטי ארץ‪.)187 ,‬‬
‫ב־‪ ,1974-1973‬סייעתי לשר הביטחון‪ ,‬משה דיין‪ ,‬להכין את עדותו בוועדת‬
‫אגרנט‪ ,‬שמשה לנדוי היה החבר השיפוטי השני בה‪ ,‬לצד הנשיא אגרנט‪ .‬התגובה‬
‫הקשה בה נתקל דו"ח הוועדה בתקשורת‪ ,‬לימים‪ ,‬הייתה‪ ,‬כאמור‪ ,‬כמכוות אש‬
‫אצל השופטים אגרנט ולנדוי‪ ,‬שלא היו מורגלים בכגון דא ובוודאי לא בעידן‬
‫התקשורת החדש שהפציע‪ ,‬כחלק מן התמורות שלאחר ההלם של מלחמת יום‬
‫הכיפורים ואבדותיה‪ .‬כאז כעתה ‪ -‬גם אם אינני אובייקטיבי לחלוטין בעניינו‬
‫של משה דיין ‪ -‬סבורני שדו"ח הוועדה‪ ,‬מושקע והגיוני‪ ,‬היה ראוי מאוד‪ ,‬אף אם‬
‫נתקל בעיוותי ביקורת לצד ביקורת לגיטימית‪.‬‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪147‬‬
‫"פרשת מסמך השופטים החסוי"‬
‫בשלהי ‪ ,1980‬התפרסם ספרי שופטי ארץ‪ ,‬לראשיתו ולדמותו של בית המשפט‬
‫העליון בישראל‪ ,‬כאמור‪ ,‬הספר הראשון ‪ -‬דומה ‪ -‬שנכתב על תולדות בית‬
‫המשפט העליון‪ .‬מטבע הדברים‪ ,‬השופט ‪ -‬אז הנשיא ‪ -‬לנדוי הוא דמות‬
‫חשובה בספר‪ .‬שלחתי לו עותק‪ ,‬והנה מתוך תשובתו מיום י"א באדר א' תשמ"א‬
‫(‪" :)15.2.81‬אני רואה בו ספר טוב וחשוב שבו הבאת הרבה חומר היסטורי‬
‫שלא היה ידוע עד כה‪ ,‬וכן השכלת ללכת בשביל הזהב בין כתיבה המעוררת‬
‫עניין והימנעות מדברי רכילות מזיקים‪ ,‬מסוג האחים" (הספר האחים מאת‬
‫ברנסטיין וודוורד‪ ,‬על בית המשפט העליון של ארצות־הברית‪ ,‬שכלל חומרים‬
‫"עסיסיים" פנימיים מפי מקורות‪ ,‬אשר התפרסם בשנות השבעים ועורר רעש‬
‫גדול‪ .‬א"ר)‪.‬‬
‫בהמשך הציע לנדוי שני תיקונים‪ ,‬האחד טכני והאחר כתגובה על הערה בספרי‬
‫(עמ' ‪ ,)26‬כי עורכי דין שקנו להם מעמד לא ששו לשפיטה בתקופת המנדט‪ ,‬בין‬
‫היתר כי היה מדובר "במשרה ממשלתית הקושרת את האדם קשר אמיץ למערכת‬
‫השלטונית שלא הייתה חביבה על רבים"‪ .‬על כך כתב לי משה לנדוי‪:‬‬
‫לשבחו של השלטון המנדטורי ייאמר שלפחות לגביי לא נעשה מעולם שום‬
‫ניסיון לפגוע בעצמאותי ובאי תלותי כשופט‪ ,‬ואני מניח שזה היה גם ניסיונם‬
‫של שופטים יהודים אחרים‪ .‬מינוי כאחד משופטי השלום היהודים המעטים‬
‫נחשב באותם ימים כמעין "כיבוש עבודה"‪ ,‬והוא היה משאת נפשו של כל‬
‫משפטן יהודי צעיר בארץ‪.‬‬
‫אציין כאן‪ ,‬בקשר להערה בדבר הספר האמריקני האחים‪ ,‬כי בעת כתיבת‬
‫שופטי ארץ היה ברשותי מסמך השופטים החסוי‪ ,‬תזכיר שהוכן במרס ‪,1948‬‬
‫לסוכנות היהודית ולוועד הלאומי‪ ,‬ובו הערות על השופטים היהודים שכיהנו‬
‫בתקופת המנדט לקראת הקמת המדינה‪ .‬את המסמך הזכרתי בספרי (בעמ'‬
‫‪ ,56‬הע' ‪ ,)100‬אך החלטתי אז (הספר התפרסם כאמור‪ ,‬ב־‪ ,1980‬שעה שרבים‬
‫מן האנשים שהוזכרו כיהנו עדיין במשרות שיפוטיות)‪ ,‬שלא לפרסמו כמות‬
‫שהוא‪ .‬פרסם אותו‪ ,‬לימים (תשס"ה‪ ,)2005-‬נתן ברון‪ ,‬במאמרו "פרשת 'מסמך‬
‫השופטים החסוי'‪ :‬מבט נוסף על הקמת מערכת השיפוט הישראלית בשנת‬
‫תש"ח‪( ,"1948-‬קתדרה ‪ ,115‬ניסן תשס"ה‪ ,‬ע"מ ‪ ,)216-195‬שעה שנותרו‬
‫בחיים רק בודדים‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬מן השופטים היהודים של תקופת המנדט‪ ,‬ואולי‬
‫‪148‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫משה לנדוי בלבד‪ ,‬אשר זכה לאריכות ימים מופלגת‪ .‬המסמך כלל הערכות‬
‫אישיות פנימיות על שופטים שונים‪ ,‬חלקן לא מחמיאות ומהן לא מדויקות‬
‫במלואן‪.‬‬
‫ניכווה בעקבות "לחץ פיזי מתון"‬
‫ב־‪ ,1987‬כיהנתי כמזכיר הממשלה בשעה שפעלה ועדת לנדוי לעניין שיטות‬
‫החקירה של השב"כ‪ ,‬עמדתי בקשר עם יו"ר הוועדה לעניין הגשת הדו"ח‪ ,‬ואחר‬
‫כך שימשתי כחוליית קשר בינו לבין ראש הממשלה‪ ,‬יצחק שמיר‪ ,‬שנועץ בו גם‬
‫בשנים הבאות מספר פעמים בנושאים שב"כיים‪ .‬משה לנדוי הסכים‪ ,‬כחלק מן‬
‫הפטריוטיות הטבועה בו‪ ,‬לעמוד בראש הוועדה‪ ,‬הגם שכבר הכיר את המערכת‬
‫הציבורית התקשורתית מימי ועדת אגרנט‪ ,‬ואולם‪ ,‬גם הפעם נכווה ‪ -‬הן מן‬
‫התגובה לאמירה הישירה של "לחץ פיזי מתון"‪ ,‬בדו"ח הוועדה‪ ,‬שנראתה‬
‫לחבריה כהוגנת בתנאים של הכרח; והן ‪ -‬ואולי לא פחות ‪ -‬מן השימוש לרעה‪,‬‬
‫כפי שסבר‪ ,‬שנעשה לימים בשב"כ בהיתרים שאישרה הממשלה בעקבות דו"ח‬
‫הוועדה‪ ,‬בחינת "האצבע וכל היד"‪ .‬לימים הייתי גם מעין חוליית גישור בינו‬
‫לשב"כ כדי להביא לכלל יישוב ופיוס לאחר תחושתו הקשה‪ .‬בחוות דעתי בבג"ץ‬
‫‪ 1265/11‬הועדה הציבורית נ' עינויים בישראל נ' היועץ המשפטי לממשלה‬
‫(‪ ,)2012‬נזדמן לי לכתוב (פסקה י"ט)‪" :‬אין לכחד כי התרבות הארגונית [בשב"כ‪.‬‬
‫א"ר] שנתגלתה בפרשת קו ‪ 300‬ובוועדת לנדוי לא הייתה ראויה‪ ".‬אך אולי נחמה‬
‫פורתא יכלה להיות למשה לנדוי בכך‪ ,‬שהתהליך שמסקנות הוועדה היו חלק‬
‫ממנו גרם למערכת הביטחון‪ ,‬כפי שכתבתי בהמשך‪" ,‬לעמוד במשימותיה תחת‬
‫אור השמש והביקורת השיפוטית בעידן של שקיפות‪ .‬בתקופה שלאחר פסק הדין‬
‫בעניין הועד הציבורי נ' עינויים ‪ -‬שבא בעקבות חריגות של שב"כ מכוונותיה‬
‫של ועדת לנדוי ‪ -‬נאלץ השב"כ להתרגל למצב החדש"‪ .‬באותה תקופה‪ ,‬במגעים‬
‫עם משה לנדוי‪ ,‬התרשמתי ישירות מן היושר‪ ,‬היושרה וגם הפוריטניות בענייני‬
‫ציבור בדרך שאינה מצויה במחוזותינו‪.‬‬
‫ב־‪ ,1993‬עלה בדעתי‪ ,‬לאחר שנים אחדות של היכרות גם בזכות ידידות‬
‫שנתפתחה זמן לא רב לפני כן עם חברו הקרוב של משה לנדוי‪ ,‬השופט ד"ר‬
‫משה עציוני ע"ה‪ ,‬לכתוב את הרשימה הביוגרפית על השופט לנדוי‪ ,‬שהזכרתי‬
‫מעלה‪ ,‬לספר היובל שהוכן לכבודו‪ ,‬בעריכת אהרן ברק ואלינער מזוז‪ ,‬מתמחה‬
‫מוערכת שלו‪ .‬אספתי חומרים ככל יכולתי‪ ,‬ולנדוי הסכים לפוגשני מספר פעמים‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪149‬‬
‫בביתו ‪ -‬בישיבה נעימה במרפסת ביתו‪ .‬את הרשימה הכתובה החלטתי להעביר‬
‫לעיונו המוקדם‪ ,‬והוא טלפן לי לומר שהיא "טובה מדי"‪ ,‬והיו ‪ -‬דומני ‪ -‬שתי‬
‫הערות עובדתיות‪ .‬מאותן שיחות‪ ,‬מעבר לאשר תיעדתי ברשימה‪ ,‬זכור לי בעיקר‬
‫הכבוד המיוחד‪ ,‬אפשר לומר ההערצה‪ ,‬שרחש לאביו‪ .‬ואגב‪ ,‬משה לנדוי לא היה‬
‫יהיר ובעל אגו מנופח‪ ,‬אך היה רגיש למקומו בהיסטוריה‪ ,‬ולכן הצטער ששלושת‬
‫הכרכים של ספר היובל לכבודו‪ ,‬כך סבר‪ ,‬לא זכו לתשומת לב מספקת (כלשונו‬
‫"הספר שנשכח")‪.‬‬
‫השכנוע האולטימטיבי לכהן כיועץ המשפטי לממשלה‬
‫הייתה למשה לנדוי השפעה רבה על הסכמתי‪ ,‬בראשית ‪ ,1997‬לפרוש מבית‬
‫המשפט המחוזי ולעבור לכהן כיועץ המשפטי לממשלה‪ .‬התמניתי בתוך משבר‬
‫שאירע בשל פרישתו של מי שנתמנה לתפקיד‪ ,‬רוני בר־און‪ ,‬סמוך לאחר מינויו‪.‬‬
‫הפנייה אליי מטעם ראש הממשלה דאז‪ ,‬בנימין נתניהו‪ ,‬ושר המשפטים‪ ,‬צחי‬
‫הנגבי‪ ,‬גרמה לי להתלבטויות קשות ביותר‪ .‬הייתי שופט בית המשפט המחוזי‬
‫בירושלים מזה פחות משנתיים‪ ,‬נהניתי מן התפקיד‪ ,‬שאותו לא מיציתי כל‬
‫עיקר‪ ,‬והיה לי סיפוק מקצועי ואישי רב‪ .‬מרים‪ ,‬רעייתי‪ ,‬ושלוש מארבע בנותיי‪,‬‬
‫לא תמכו בשיבתי למערכת השירות הציבורי הממשלתי‪ ,‬אחרי קרוב לשלושים‬
‫וחמש שנה בו‪ ,‬ואני התלבטתי ביותר‪ .‬דומני שאת כפות המאזניים הכריעה‬
‫פנייה ‪ -‬נפרדת ‪ -‬משלושה נשיאים של בית המשפט העליון‪ ,‬הנשיא המכהן‬
‫אהרון ברק‪ ,‬הנשיא הקודם מאיר שמגר‪ ,‬והנשיא בדימוס משה לנדוי‪ .‬משה לנדוי‬
‫ניסח את דבריו בשיחה שיזם עמי בלשון זו‪ ,‬שאולי השפיעה עליי ביותר‪" :‬אם‬
‫לא תקבל את ההצעה לכהן כיועץ המשפטי לממשלה‪ ,‬זו תהא בגידה בייעודך‪".‬‬
‫עוצמת הביטוי "בגידה" אולי הייתה "המכה בפטיש"‪ ,‬השכנוע האולטימטיבי‪,‬‬
‫להחלטתי החיובית‪.‬‬
‫מאז הלכה ידידותנו ונתעצמה; הוזמנו‪ ,‬רעייתי מרים ואנוכי‪ ,‬לא אחת לבית לנדוי‬
‫ונפגשנו עם משה ועם רעייתו‪ ,‬לאה ע"ה‪ ,‬כאמור ‪ -‬משפטנית מעולה בזכות‬
‫עצמה‪ ,‬שהלכה בדרכי אביה משה דוכן‪ ,‬המומחה הגדול בתחום דיני הקניין‪ ,‬ואת‬
‫מפעלו המשיכה‪ .‬היא כתבה‪ ,‬בין השאר‪ ,‬מחקר על "שכונת ברנר" בדרום תל־‬
‫אביב‪ ,‬שהוקמה לאחר רצח הסופר יוסף חיים ברנר ע"ה‪ ,‬ובה דרו בני משפחת‬
‫אמי ע"ה לאחר עלותם ארצה ב־‪ ,1922‬ובמשך שנים לא מעטות‪ .‬בבית לנדוי‪,‬‬
‫באחת השבתות‪ ,‬נפרדנו פרידה אחרונה ממשה עציוני‪ .‬משה לנדוי גם ביקר‬
‫‪150‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫בביתנו לא אחת‪ ,‬צועד ברגל בנעלי הספורט גם בז ִקנה מופלגת‪ ,‬ופעמים שהיינו‬
‫יוצאים לסעוד יחדיו‪ ,‬עוד עם משה עציוני וגם אחרי לכתו‪ .‬השופט עציוני היה‬
‫מצהיר‪ ,‬לא אחת‪ ,‬שאינו קורא עיתונים; ולנדוי היה משיב מיד בבדיחות הדעת‬
‫"כי יש לך משה לנדוי‪ ,‬שמספר לך מה כתבו בעיתונים"‪.‬‬
‫בעת כהונתי כיועץ המשפטי לממשלה נוהל בבריטניה משפט הדיבה של מכחיש‬
‫השואה‪ ,‬דיויד אירוינג‪ ,‬נגד פרופ' דבורה ליפשטדט מאוניברסיטת אמורי‬
‫באטלנטה‪ ,‬ארצות־הברית‪ .‬עניינו של המשפט היה הטענה כי היא הוציאה‬
‫דיבתו רעה בהצגתו כמעוות ההיסטוריה‪ .‬המצב המשפטי בבריטניה שונה מזה‬
‫שבארצות־הברית‪ ,‬בה התיקון הראשון לחוקה מאפשר חופש ביטוי כמעט בלתי‬
‫מוגבל‪ .‬בשלב מתקדם במשפט פנו אליי באי כוחה של פרופ' ליפשטדט וביקשו‬
‫כי רשימות וזיכרונות שכתב אדולף אייכמן כתום משפטו ייחשפו לציבור‪ .‬הדבר‬
‫חייב החלטה שלא עלתה בקנה אחד עם גישתו מֶקֶדם של ראש הממשלה דוד‬
‫בן־גוריון‪ ,‬ובעקבותיו היועץ המשפטי גדעון האוזנר‪ ,‬שלא לחשוף חומר זה‪ ,‬כפי‬
‫שסברו בראשית שנות השישים למאה הקודמת‪ ,‬וטעמם אז עמם‪ .‬לאחר סדרת‬
‫התייעצויות עם הנשיא משה לנדוי‪ ,‬השופט גבריאל בך שהיה חבר צוות התביעה‬
‫במשפט‪ ,‬פרופ' יהודה באואר ועוד ‪ -‬נתקבלה החלטה‪ ,‬נוכח תמורות העתים‪,‬‬
‫לאשר את מסירת החומר (אם כי לבסוף לא נזקקו לו במשפט)‪ ,‬וכן העמדתו‬
‫לעיון כל דכפין‪.‬‬
‫"ישראל דמוקרטיה מתגוננת"‬
‫הדעות בתחום המדיני שהביע לנדוי‪ ,‬בשנות היכרותנו‪ ,‬היו כולן בצד הימני של‬
‫המפה הפוליטית‪ .‬הוא הסתייג מהסכמי אוסלו וראה בהם פתח סכנה לעתידה‬
‫של ישראל‪ .‬הוא ראה בחרדה את חלוקתה מחדש של ירושלים‪ .‬הוא הטיל ספק‬
‫בכוונותיו של יאסר ערפאת‪ .‬הדברים גם באו לביטוי פומבי בריאיון הנזכר במוסף‬
‫הארץ (‪ ,)6.10.00‬שנדפס בימים של ראשית האינתיפאדה השנייה‪ ,‬אך ברי כי ניתן‬
‫טרם החלה‪ ,‬ועת פורסם עדיין לא ניתן היה לצפות את מהלכיה‪ .‬באותו ריאיון‬
‫תיאר עצמו כ"לא אדם פוליטי‪ ,‬לא ימני ולא שמאלי‪ ,‬ומטבעי אני אדם מתון‪.‬‬
‫הייתי שופט מתון [‪ ]...‬מתון גם במחשבותיי על נושאים מדיניים‪ .‬אבל אני לא‬
‫יכול לעצום עיניים מפני סכנות כה גדולות‪ ,‬במיוחד כשהן כה גלויות לעין‪ .‬הנני‬
‫חושב שלמדינה אסור להמר ואסור לה לחיות באשליות‪ .‬יש דבר שאני לא מוכן‬
‫להתבייש בו‪ :‬אני ציוני"‪ .‬עמדותיו מצאו ביטוי גם במאמרו "על ציונות בימינו"‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪151‬‬
‫בספר שמגר (תשס"ג‪ ,837 ,)2003-‬בו פתח בשבח לציוניותו של הנשיא שמגר‪,‬‬
‫והתפלמס בהמשך עם פסקי הדין בבג"ץ ‪ 6698/95‬קעדאן נ' מקרקעי ישראל פ"ד‬
‫נד(‪ ;258 )1‬ופסה"ד בבג"ץ ‪ 5100/94‬הועד הציבורי נ' עינויים בישראל נ' ממשלת‬
‫ישראל פ"ד נג(‪ .817 )4‬בעניין הציוני כתב‪:‬‬
‫מוזר הדבר שתורת הציונות‪ ,‬שהייתה היחידה בין תורות שונות שקמו במאה‬
‫העשרים‪ ,‬הגשימה את שאיפותיה‪ ,‬בעוד שאלו האחרונות נכשלו כשלון‬
‫חרוץ‪ .‬ובכל זאת נדחקה הציונות בתוך מדינת ישראל‪ ,‬דווקא בימים אלה‪,‬‬
‫לעמדת התגוננות בפני תורות כזב אלה‪ ,‬שמצאו את יורשיהן בין אזרחי‬
‫המדינה‪ ...‬כך נוצר חוסר השורשיות שבו חלתה חברתנו‪ ,‬והוא עלול להביא‪,‬‬
‫חס וחלילה‪ ,‬להתפוררות המדינה מבפנים (עמ' ‪.)838-837‬‬
‫בהמשך נמתחת הביקורת על פסק הדין בעניין קעדאן‪ ,‬שעניינו משאלת זוג ערבי‬
‫לגור ביישוב היהודי קציר‪ .‬לשיטתו של משה לנדוי‪ ,‬עסק בית המשפט בנושא‬
‫שנוי במחלוקת עמוקה בציבור‪ ,‬והוא סבר גם כאן ‪ -‬בין השאר ‪ -‬כי מוסר ההשכל‬
‫הוא "שמוטב לשופטים להתרחק בפסיקתם ככל האפשר מנקיטת עמדה בסוגיות‬
‫של דעות ושל אמונות" (עמ' ‪ .)844‬כשלעצמי איני יודע במדויק כיצד היה מכריע‬
‫הוא עצמו‪ .‬בדונו בעניין הועד הציבורי נגד עינויים‪ ,‬שעסק בחקירות שב"כ‪ ,‬בא‪,‬‬
‫בין היתר להגן על דו"ח ועדת החקירה בראשותו‪ ,‬וציין גם כי לעניין חובותיה‬
‫של הדמוקרטיה "אני מעדיף עדיין את דברי בית המשפט העליון מימים עברו‪,‬‬
‫מפיהם של השופטים זוסמן וויתקון‪ ,‬שעל מדינת ישראל נגזר להיות דמוקרטיה‬
‫מתגוננת‪ ,‬שאל לה להתאבד כדי להוכיח למשפחת העמים שאינם חייבים להיאבק‬
‫על קיומם‪ ,‬את דבקותה הגמורה בזכויות האדם ובטהרתן‪ ,‬ואף לגבי המבקשים‬
‫למחוק אותה מעל פני האדמה" (עמ' ‪ .)848‬אציין כי קריאתו אז לחקיקת חוק‬
‫שירות הביטחון הכללי נשמעה‪ ,‬שכן החוק נחקק בתשס"ב‪.2002-‬‬
‫לא הופתעתי מכל אלה‪ .‬אכן‪ ,‬ברקעו המשפחתי כבן לאב רוויזיוניסט‪ ,‬רופא‬
‫האמון של האצ"ל‪ ,‬נשא לנדוי "צקלון גנטי" שהתאים לכך‪ ,‬אולם זו הייתה גם‬
‫השקפת עולמו שלו‪ .‬טבעי והוגן היה שבשנות השיפוט הארוכות לא נתן כל ביטוי‬
‫לדעותיו האישיות‪ ,‬כמותו כנשיא מאיר שמגר‪ ,‬אף הוא חניך תנועת ז'בוטינסקי‬
‫שהיה גם לוחם האצ"ל; אך דעות אלה לא נמחקו‪ .‬ואולם‪ ,‬חשוב לא פחות‪ ,‬ואולי‬
‫יותר‪ ,‬מן הנושא המדיני הייתה ההגינות‪ .‬על כן היה לנדוי חשדן מובהק כלפי‬
‫ממשלות בתקופות שונות‪ ,‬במיוחד הממשלה שהכריזה על תכנית ההתנתקות‬
‫‪ -‬שסבר כי עליה להתפטר וללכת לבחירות‪ ,‬משעשתה צעד מנוגד כל כך לקווי‬
‫‪152‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫היסוד שלה כפי שהבינם‪ .‬זאת‪ ,‬הגם שמשכבר הימים הייתה הדעה המשפטית‬
‫שעוד הביע מאיר שמגר כיועץ משפטי לממשלה‪ ,‬שבידי הממשלה לסטות מקווי‬
‫היסוד אם מקבלת היא אמון הכנסת לכך‪ .‬כשלעצמי סבורני בכל אלה‪ ,‬כי ניתן‬
‫למצוא "שביל זהב" של איזונים שגם משה לנדוי יכול היה לחיות עמו‪ ,‬אך קצר‬
‫המצע מהשתרע‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬אזכיר כאן את מאמרו‪ ,‬אולי האחרון‪" ,‬מדרון בסופו אבדון" (מעריב‪,‬‬
‫‪ ,)18.6.03‬בו ביקר את מפת הדרכים של ממשלת ישראל‪ ,‬וכתב ‪ -‬לא פחות‬
‫ כי ראש הממשלה דאז "מכר את שארית עצמאות המדינה בלא מחיר‪ ,‬לפי‬‫האינטרסים של ארצות־הברית"‪ ,‬ונימק זאת בהרחבה‪ ,‬בניתוח תורת השלבים‬
‫הערבית‪ ,‬עד כדי ראיית ישראל כמידרדרת במדרון‪.‬‬
‫חיבת החיים‬
‫ושוב למישור האישי‪ :‬לימים‪ ,‬שמחתי שבשעה שנתמניתי לבית המשפט העליון‬
‫ב־‪ ,2004‬ומשה לנדוי כבר בן ‪ 92‬וממעט לצאת ולבוא‪ ,‬טרח והגיע לאירוע‬
‫ההשבעה במשכן הנשיא‪ .‬הדבר ריגשני מאוד‪ .‬ובהמשך‪ ,‬בשנות השקיעה ‪-‬‬
‫כשמרבית ידידיו הוותיקים כבר נתבקשו לישיבה של מעלה ‪ -‬המשכתי לבקרו‬
‫תדיר‪ ,‬ולאורך תקופה לא מעטה עדיין התנהלו עמו שיחות על דא והא של עניני‬
‫דיומא במדינה ובמשפט‪ .‬לעתים הייתה שיחת טלפון ממנו‪" :‬תבוא‪ ",‬וכמובן‬
‫באתי‪ .‬פגשתי תדיר את בנותיו המסורות עדה‪ ,‬שלומית (פיטי) ותמר‪ ,‬ואת‬
‫מטפליו המסורים‪ ,‬ובראשם אמה קינג הפיליפינית‪ ,‬שהייתה עמו עד הקץ; על‬
‫דלת הכניסה היה שלט "פיליפינית אמה קינג"‪ ,‬ולבנה שנולד לה בעת עבודתה‬
‫קראה משה ‪ -‬ומשה הקטן גדל בבית ליד "משה הגדול"‪ .‬אי אפשר שלא להזכיר‬
‫את השופט יצחק מילנוב‪ ,‬שהיה כבן למשה לנדוי ודאג לו תדיר; זכורני כיצד‬
‫ארגן "מבצע" ‪ -‬משה רצה לנסוע לחיפה לבקר את אלמנת חברו‪ ,‬השופט המנוח‬
‫ליאונרד רבינוביץ‪ .‬לאדם בן ‪ 96‬היה זה סיפור לוגיסטי לא פשוט‪ ,‬שיצא אל‬
‫הפועל בהצלחה‪.‬‬
‫שמחתי כאשר במלאת לי שישים שנה‪ ,‬בתשס"ז‪ ,2007-‬שלח לי משה את ספרו‬
‫של אריה מורגנשטרן‪ ,‬השיבה לירושלים‪ ,‬חידוש היישוב היהודי בארץ ישראל‬
‫בראשית המאה התשע עשרה (‪ ,)2007‬בהקדשה מרגשת בחתימת ידו (ההקדשה‬
‫עצמה הוכתבה לאחת מבנותיו)‪" :‬הספר הזה מוקדש לך ביום הולדתך השישים‪,‬‬
‫הוא בהתאם למחשבותיך והלוואי שהרבה שנים יהיה מונח על ידך כמלווה נאמן‪.‬‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪153‬‬
‫בידידות רבה‪".‬‬
‫פטירת לאה‪ ,‬רעייתו‪ ,‬אחרי כ־‪ 60‬שנות נישואין‪ ,‬בח' בתשרי תשס"ה (‪,)23.9.04‬‬
‫השרתה דוק של עצבות על הבית שברחוב אלחריזי (בראשונה בית הוריה של לאה‪,‬‬
‫משפחת דוכן)‪ .‬במותה של לאה לנדוי הספידה אותה בתה‪ ,‬עדה‪ ,‬באומרה‪" :‬ופעם‬
‫כשנשאלה למה היא לא נוהגת כמו אבא‪ ...‬לנהוג אולי אפילו קצת באמביציה‪,‬‬
‫ענתה בחכמתה הרבה‪ :‬אני צריכה לחיות עם עצמי ולא עם האמביציה שלי‪".‬‬
‫אבל חיבת החיים של משה לנדוי לא פגה כליל; היו יציאות לבית קפה ברחוב‬
‫קרן קיימת הסמוך לכוס בירה‪ ,‬וישיבה בשמש על גזע העץ הכרות בפתח הבית‪,‬‬
‫וביקורי משפחה וידידים‪ .‬בתקופה האחרונה אמנם כמעט לא דיבר משה‪ ,‬אך‪ ,‬ברי‬
‫היה כי הוא מבין את הנעשה‪ ,‬וכששאלוהו‪ ,‬למשל‪ ,‬אם רצוי לו כי יבואו לבקרו‬
‫ענה בחיוב‪ ,‬ולּו גם בנענוע ראש‪ .‬באשפוזיו התכופים התפעלו רופאיו ממידותיו‬
‫הטובות‪ .‬אף פטירתו הייתה בשקט ובאצילות שאפיינוהו‪ .‬איש חזק פיזית היה‪,‬‬
‫מה שתרם מן הסתם לאריכות ימיו‪.‬‬
‫המעבר מפורמליזם לאקטיביזם ערכי‬
‫‬
‫השופט ד"ר מנחם רניאל‪ ,‬בעבודת הדוקטור שלו איש מידות ‪ -‬נשיא בית המשפט‬
‫העליון יצחק כהן ותפישתו את המשפט והשיפוט (‪ ,)2012‬סוקר את הפולמוס‬
‫סביב ספרו של פרופ' מנחם מאוטנר‪ ,‬ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט‬
‫הישראלי (‪ ,)1993‬שתיאר מהפכה בשנות השמונים בבית המשפט העליון‪ ,‬אשר‬
‫עניינה מעבר מפורמליזם לאקטיביזם ערכי (עמ' ‪ ;)137-122‬כך‪ ,‬לרבות התיקון על‬
‫ידי פרופ' מאוטנר עצמו‪ ,‬בספרו משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים‬
‫ואחת (‪ ,)2008‬שם ייחס את הפורמליזם בעיקר להנמקות‪ .‬התרתי לעצמי להתייחס‬
‫לעניין זה בפסק הדין ע"א ‪ 10251/05‬ברשף אילת נ' פקיד שומה אילת (‪,)2007‬‬
‫שם אמרתי (פסקה ב' לחוות דעתי)‪:‬‬
‫חברתי [השופטת ארבל‪ .‬א"ר] הזכירה (פסקה ‪ )12‬את "המגמה שחלה‬
‫בשיטת המשפט הישראלי אשר התאפיינה בהעברת מרכז הכובד מלשון‬
‫הנורמה המשפטית לעבר מהותה של הנורמה‪ ,‬תוך מתן דגש לתכליות‬
‫ולערכים העומדים בבסיסה"‪ .‬כשלעצמי סבורני שהצגת התפתחותו של‬
‫המשפט הישראלי מכבר על ידי מחברים אקדמיים‪ ,‬ברוח זו‪ ,‬כגון מאת פרופ'‬
‫מ' מאוטנר בספרו הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי תשנ"ג‪,‬‬
‫‪154‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫אינה עושה ‪ -‬בלי משים‪ ,‬מן הסתם ‪ -‬מלוא הצדק עם דור הראשונים בקרב‬
‫שופטי בית המשפט‪ .‬תופעה זו מייחס המחבר לשנות השמונים (עמ'‬
‫‪ ,)123 ,45‬אף כי גם לדעתו ניתן למצוא "התבטאויות לא פורמליסטיות"‬
‫בשנות החמישים (עמ' ‪ .)44‬בין היתר יוחס התהליך לפיחות במעמד‬
‫ההנהגה הפוליטית (עמ' ‪ )136-134‬וכן למציאות החברתית בישראל (עמ'‬
‫‪ ;)150‬נזדמן לי לכתוב עוד מכבר (שופטי ארץ ‪ -‬לראשיתו ולדמותו של‬
‫בית המשפט העליון בישראל‪ ,‬תשמ"א‪ 201 ,1980-‬ואילך)‪ ,‬על "ירידת‬
‫אמינותם של גופים ממלכתיים אחרים‪ ,‬הכנסת והממשלה שהפכה את‬
‫בית המשפט העליון עוגן הצלה לנורמות בסיסיות" (עמ' ‪ ;)204‬הבאתי שם‬
‫מספרו של הנשיא אולשן דין ודברים (תשל"ח) את אמרתו בעמ' ‪ ,239‬כי‬
‫בית המשפט היה ‪...‬כמעט המקום היחיד בו יכול היה האזרח‪ ,‬שחשב את‬
‫עצמו מקופח‪ ,‬להביא לפניו "את תעצומותיו"‪ ...‬הדבר כמובן יצר קשיים;‬
‫ראו גם א' ויתקון‪ ,‬פוליטיקה ומשפט (תשכ"ה)‪ ,‬וכן ספרו משפט ושיפוט‬
‫(תשמ"ח‪.)1988-‬‬
‫כשלעצמי סבורני‪ ,‬כי הערכיות הייתה לעילא גם מנת חלקם של שופטי‬
‫הדור הראשון‪ ,‬ומשימתם הייתה קשה אולי יותר משל יורשיהם‪ ,‬שכן אלה‬
‫כבר יכלו ויכולים להביט אל ההנהגה במדינה ללא קושי‪" ,‬בגובה העיניים"‪.‬‬
‫בראשית הדברים הורכב בית המשפט העליון משופט מימי המנדט‪ ,‬עורכי‬
‫דין ופרופסור שהיו ידועים במקצוע אך לא בחוגים רחבים בציבור‪ ,‬שניצבו אל‬
‫מול דוד בן־גוריון‪ ,‬ראש הממשלה המייסד וחבריו‪ .‬הם זקוקים היו לערכיות‬
‫רבה כדי להכריע כפי שהכריעו בבג"ץ ‪ 73/53‬קול העם נ' שר הפנים פ"ד‬
‫ז' ‪ ,871‬או בג"ץ ‪ 144/50‬שייב נ' שר הביטחון‪ ,‬פ"ד ה'‪ ;399 ,‬נחוצה הייתה‬
‫גישה ערכית מן המעלה הראשונה‪ ,‬ועמה אומץ בהגנה על זכויות‪ ,‬אל מול‬
‫הממשל ואל מול הרוח ששררה אז‪ ,‬כשם שעשה כן נתן אלתרמן בחלק‬
‫משירי הטור השביעי‪ .‬מצאתי לנכון לרשום שורות אלה כמחווה לראשונים‪.‬‬
‫אהרן ברק בשונה משופטי הדור הראשון‬
‫לטעמי‪ ,‬והדברים נכתבים כאן בהקשרו של השופט לנדוי והם הולמים אותו מאוד‪,‬‬
‫אכן קרה שינוי ‪ -‬והוא קשור באהרן ברק יותר מבשופטים אחרים; והוא אינו‬
‫בערכיות‪ ,‬שאין לתלות בשופטי הדור הראשון היעדרה כלל ועיקר‪ ,‬אלא מקורו‬
‫בהשתנויות חברתיות כלליות בישראל‪ ,‬ועיקרן ירידת הקולקטיביזם ועליית‬
‫מודל של מזג שיפוטי‬
‫‪155‬‬
‫האינדיווידואליות‪ ,‬דבר הניכר בעליל בתולדות המדינה בהקשרים שונים‪ .‬אוסיף‬
‫עוד‪ ,‬כי שנים לאחר כתיבת אותו פסק דין קיבלתי‪ ,‬באדיבות פרופ' יורם שחר‪,‬‬
‫עותק של הריאיון הנזכר עם משה לנדוי שערכנו הוא ואנוכי ב־‪ ,2.6.94‬ושפרטיו‬
‫לא היו זכורים לי בעת כתיבת פסק הדין‪ ,‬ובו אמר לנדוי (עמ' ‪:)29‬‬
‫יש דעה כזאת שכיום בכלל בית המשפט דן באופן ערכי‪ ,‬בעוד שבשנים‬
‫הראשונות הוא דן בצורה יותר פורמליסטית‪ .‬זו טעות גמורה‪ ,‬לא הייתה‬
‫גם שום תלות פסיכולוגית בשלטון‪ .‬כולם עוד ידעו אז עד כמה שבן־גוריון‬
‫היה אוטוקרטי‪ ,‬זה התברר רק משך הזמן‪ .‬בית המשפט גם שמר תמיד על‬
‫עצמאותו הגמורה‪ ...‬כל ניסיון של התערבות נדחה‪ .‬בית המשפט אולי היה‬
‫יותר זהיר בהתערבות בעניינים של ביטחון‪ .‬זה נכון‪ ,‬אבל בכל זאת מתח‬
‫ביקורת קשה לפעמים‪.‬‬
‫באותו ריאיון ציין (עמ' ‪ )30‬כי‪:‬‬
‫החולשה שמתגלה מדי פעם מצד הכנסת‪ ,‬יוצרת ו ָאקּום שמעודד את‬
‫כניסת בית המשפט העליון‪ ,‬הבג"ץ‪ ,‬כדי למלא את החסר‪ .‬אני תמיד אמרתי‬
‫שצריך להיזהר מזה‪ :‬לא לזה נוצר הבג"ץ‪ .‬אם הוא מקבל עליו יותר מדי‪,‬‬
‫בסופו של דבר יש סכנה שהוא יקרוס בעצמו‪ ,‬לא רק מבחינת הכמות אלא‬
‫מבחינת אמון הציבור‪.‬‬
‫משה לנדוי היה בן דור קודם‪ .‬תמורות העשורים האחרונים בחברה הישראלית ‪-‬‬
‫הוא נפטר בגיל ‪ ,99‬כמעט שלושים שנה לאחר פרישתו מבית המשפט‪ ,‬ופעילותו‬
‫הלכה והתמעטה בעשור האחרון ‪ -‬היו מעבר לו ולזמנו‪ .‬הפער הדורי היה מובהק‪.‬‬
‫ניתן להניח כי לא כל התמורות היו לרוחו‪ ,‬מבחינות שונות; על הרוב גיל מתקדם‬
‫הוא גם מקור לשמרנות‪ .‬אך עמוד הענן ועמוד האש הציוני והממלכתי שלאורם‬
‫הלך נותרו בעינם‪ ,‬ואם כורסמו בחברה שמסביב היה הדבר למורת רוחו‪ .‬זהו‬
‫טבע הדברים; רבים אנשים בגיל מתקדם ‪ -‬לא כולם ‪ -‬שהמוזיקה‪ ,‬התיאטרון‪,‬‬
‫חיי התרבות בעולם המתחדש‪ ,‬לעתים אף הלשון עצמה‪ ,‬אינם מוכרים להם‪.‬‬
‫איש מוזיקה היה ופסנתרן‪ ,‬אך הייתה זו ‪ -‬דומני ‪ -‬מוזיקה קלאסית; היה בעל‬
‫ספרייה עשירה‪ ,‬והיה קשוב להתפתחויות בעולם ובמיוחד בארץ; אך אף כי עקב‬
‫עד גיל מאוחר אחר הפסיקה המתחדשת‪ ,‬בסופו של דבר עקרונותיו היו מה‬
‫שנתגבש מכבר‪ .‬על פיהם דומה‪ ,‬למשל‪ ,‬כי כשבדק את השב"כ‪ ,‬פעם ועוד פעם‪,‬‬
‫‪156‬‬
‫אליקים רובינשטיין‬
‫נ ִבעו סדקים באמון הרב שנתן בו; יותר מפעם סבר כי ראשי שב"כ צריכים היו‬
‫לפרוש‪ ,‬בשל נושאים שונים‪ .‬אך האמון בציונות ובמדינת ישראל לא פג‪ ,‬והוא‬
‫כאב את כאבה של ישראל וחרד את חרדותיה‪ .‬ואחר שאמרנו כל אלה‪ ,‬אין פירוש‬
‫הדבר שאין לקשישים מורשה להנחיל גם לדורות שהשקפותיהם וקצבם שונים;‬
‫אַל ָאבִיך ָ וְיַגְֵּדך ָ ז ְֵקנ ֶיך ָ ו ְיֹאמְרּו לָךְ" (דברים ל"ב‪,‬‬
‫אדרבה‪ ,‬כבר לימדנו המקרא " ְ‬
‫ז')‪ .‬אני זוכר בחיבה ובהוקרה את משה לנדוי; למדתי ממנו לא מעט‪ ,‬בציונות‬
‫ובמידות‪ּ" .‬בִיִיִים ָחכְמָה ו ְאֹרֶך ְ יָמִים ּתְבּונ ָה" (איוב י"ב‪ ,‬י"ב)‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫משטר דמוקרטי נשען על חופש הביטוי ולכן‬
‫זכות העיתונאי לחיסיון מחובה לחשוף מקורות‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫באחד מימי קיץ ‪ ,1958‬זימן אותי למשרדו פקיד בכיר במשרד המשפטים‬
‫בירושלים וגילה את אוזני שיש לו עבורי סקּוּפ עיתונאי ממדרגה ראשונה‪ :‬נשיא‬
‫המדינה‪ ,‬יצחק בן צבי‪ ,‬חנן עבריין שזה עתה החמיר בית המשפט העליון בעונשו‬
‫ לאחר שקיבל את ערעור המדינה על קולת עונשו‪ .‬שלום רון הורשע במעילות‬‫(ע"פ ‪ 219/57‬היועץ המשפטי לממשלה נ' שלום רון)‪.‬‬
‫היה זה צעד שלא נשמע כמותו והידיעה שמסרתי לפרסום במערכת זכתה‬
‫לא רק להבלטה אלא גם למאמר ראשי‪ .‬היה זה מן המפורסמות שרון היה מן‬
‫"המקורבים" למפלגת השלטון וקשריו עזרו לו היטב‪.‬‬
‫למחרת היום‪ ,‬הזדמנתי כדרכי למסדרונות בית המשפט בירושלים‪ ,‬שכל ערכאותיו‬
‫שכנו במגרש הרוסים‪ .‬היו שם משפטנים אחדים‪ ,‬ובהם פרקליט המדינה‪ ,‬קולין‬
‫גילון המנוח‪ ,‬איש ישר ותמים־דרך‪ ,‬שהופיע בערעור האמור והביע הערכה‬
‫גבריאל שטרסמן היה בעבר שופט ועיתונאי במעריב‪.‬‬
‫‪158‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫לפרסום על החנינה השערורייתית‪ .‬הוא אף סיפר לי על מכתבו הנזעם של נשיא‬
‫בית המשפט העליון‪ ,‬השופט יצחק אולשן ז"ל‪ ,‬שנשלח לשר המשפטים דאז‪,‬‬
‫פנחס רוזן‪ ,‬ובו מחה על ההליך הקלוקל‪ ,‬שהרי שר המשפטים היה חייב לחתום‬
‫על החנינה שהעניק הנשיא‪.‬‬
‫הידיעה על מכתבו של הנשיא אולשן זכתה לפרסום בראש העמוד הראשון של‬
‫העיתון‪ .‬איש לא חקר אותי מעולם על פרשה זו‪.‬‬
‫היום אני רשאי לגלות זהות המדליף‬
‫לימים‪ ,‬גילה לי חברי וידידי‪ ,‬הד"ר נתן ברון‪ ,‬שאכן שר המשפטים הורה לחקור‬
‫את ההדלפה‪ .‬להלן מכתבו של השר לנשיא אולשן‪ ,‬שלבטח היה זה הוא שביקש‬
‫לחקור את ההדלפה‪:‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫‪159‬‬
‫איני יודע מה היו תוצאותיו של מכתב זה‪ .‬מן הסביר‪ ,‬שנגנז בלשכות ונשכח‪ .‬לּו‬
‫פנו אליי‪ ,‬מובן שלא היה עולה על דעתי לגלות מי המקור להדלפה‪.‬‬
‫היום אני רשאי לעשות זאת‪ ,‬כי המקור השביע אותי בזמנו שלא לגלות את זהותו‬
‫עד יום מותו‪ .‬היה זה ורדי זיילר‪ ,‬לימים נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים‪,‬‬
‫שבעת האירוע היה ממונה על החנינות במשרד המשפטים‪ .‬השופט זיילר הלך לא‬
‫מכבר לעולמו‪ ,‬ואני רואה את עצמי פטור מן הסודיות‪ ,‬בהקשר לדברים שלהלן‪.‬‬
‫הנושא של מקורות מידע של עיתונאים וחסיונם מעסיק כיום‪ ,‬ביתר שאת‪ ,‬את‬
‫מי שמעורבים במקצוע ואת הממשלה‪.‬‬
‫בתחילת חודש יולי‪ ,‬השמיע שר המשפטים של ארצות־הברית‪ ,‬אריק הולדר‪,‬‬
‫הצהרה יוצאת דופן‪ ,‬בדבר ההכרח לשמור על חשאיותם של מקורות מידע‬
‫עיתונאיים‪ .‬במיוחד יוצאת דופן היתה ההכרזה ‪ -‬בימים שבהם גונב ומדליף‬
‫סודות המעקב של ארצות־הברית‪ ,‬אדוארד סנאודן‪ ,‬חוגג בכותרות החדשות‬
‫בעולם כולו‪ :‬יוסגר לארצו או לא יוסגר? יגלה כיצד השיג את שפע המידע הזה‬
‫שחשף את המעקב אחרי תושבי ארצות־הברית‪ ,‬או לא יגלה? עד לאותה הכרזה‪,‬‬
‫באמצע חודש יולי השנה‪ ,‬יצאו להולדר מוניטין של תומך בהיפוכם של דברים‪:‬‬
‫בניהול מדיניות תקיפה של משרד המשפטים שנועדה להשיג פרטי שיחות טלפון‬
‫ודוא"לים של עיתונאים‪ ,‬במיוחד אלה שנועדו לתחקירים‪ .‬עתה הכריז הולדר‪ ,‬כי‬
‫אמצעי המעקב של המדינה יצטמצמו באופן קיצוני‪.‬‬
‫הצהרת המדיניות החדשה של השר הולדר גם תמעיט את האפשרויות של קבלת‬
‫מידע כתוצאה מהאזנות לשיחות של עיתונאים ותאפשר להם לפנות לבית‬
‫המשפט בעתירה למנוע את השימוש במידע כזה‪.‬‬
‫ארה"ב של אובמה תובעת גילוי מקורות‬
‫יש בהתנהגות ממשלתית זו מהפכה של ממש‪ .‬המדיניות החדשה של ממשלת‬
‫ארצות־הברית כלפי העיתונות באה יום אחד בלבד לאחר שבית המשפט‬
‫לערעורים במחוז הרביעי‪ ,‬פסק ברוב של שניים נגד אחד כי הזכות לחופש הביטוי‬
‫המעוגנת בסעיף הראשון לתיקוני החוקה האמריקנית‪ ,‬אינה מג ֵנה על עיתונאים‬
‫המקבלים מידע ממקורות אנונימיים ומתירה לשלטונות לדרוש מהם להשיב על‬
‫שאלת זהות המקורות בבתי המשפט‪ .‬היה זה במשפטו של כתב בכיר של הניו‬
‫יורק טיימס‪ ,‬ג'יימס רייזן‪ ,‬ובית המשפט לערעורים חייב אותו עכשיו להעיד נגד‬
‫המקור שלו‪ ,‬איש הסי־אַיי־אֶיי‪ ,‬סוכנות הביון האמריקנית‪.‬‬
‫‪160‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫מאלפת העובדה‪ ,‬שמאז נבחר הנשיא אובמה לתפקידו הוגשו‪ ,‬בפעם הראשונה‬
‫עד כה‪ ,‬שבעה כתבי אישום נגד אנשי תקשורת שנדרשו לגלות את מקורות‬
‫ידיעותיהם‪ .‬עד שנבחר אובמה לתפקיד‪ ,‬ומאז היווסד מדינת ארצות־הברית‪,‬‬
‫הוגשו‪ ,‬בסך הכול‪ ,‬שלושה כתבי אישום כאלה‪.‬‬
‫לא מכבר ביקרה בארץ העיתונאית האמריקנית ג'ודית מילר‪ ,‬שבזמנה הייתה‬
‫כתבת בכירה של הניו יורק טיימס בוושינגטון וחשפה פרטים חשובים שנגעו‬
‫לפעילות חשאית של הסי־אַיי־אֶיי‪ .‬היא סירבה בכל תוקף לגלות את מקור‬
‫הידיעה שלה‪ ,‬כמצוות בית המשפט‪ ,‬ונשלחה לשלושה חודשי מאסר (על פרטי‬
‫הפרשה סיפרה בדיון פומבי באוניברסיטת בר־אילן)‪.‬‬
‫גם רייזן הכריז שלא יגלה לעולם את מקור ידיעותיו ויעדיף לשבת בכלא‪ .‬המידע‬
‫שעליו נסב המשפט לא פורסם בעיתון שבו הוא עובד אלא בספרו מצב מלחמה‪,‬‬
‫החושף פרטים על ממשל הנשיא לשעבר‪ ,‬קלינטון‪ ,‬שניסה לשכנע מדעניים‬
‫אירנים לרמות סוכן רוסי‪ .‬בספר מותח רייזן ביקורת חריפה על ממשלו של‬
‫קלינטון וטוען שבגלל פעולה זו הצליחו האירנים להשיג מידע מצוין‪.‬‬
‫ג'פרי סטרלינג‪ ,‬איש הסי־אַיי־אֵיי לשעבר‪ ,‬נעצר בשנת ‪ ,2010‬כחשוד שהוא היה‬
‫מקור המידע של רייזן‪ ,‬והוא אחד מאותם שבעה מקרים שממשל אובמה הגיש‬
‫נגדם כתבי אישום עקב הדלפת מידע סודי לאיש תקשורת‪ .‬בניגוד לדעת שני‬
‫שופטי הרוב‪ ,‬הטעים שופט המיעוט‪ ,‬רוג'ר גרגורי‪ ,‬שהחלטתם "עצובה" ו"מהווה‬
‫איום רציני על חופש העיתונות"‪.‬‬
‫גם "גרון עמוק" נחשף לאחר מותו‬
‫בערכאה ראשונה זכה רייזן‪ ,‬כשהשופטת שישבה בדין קבעה נחרצות ששמירה‬
‫על סודיות מקור מידע מעוגנת היטב בחוקה‪ .‬אולם‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬החלטתה‬
‫בוטלה‪ ,‬עתה‪ ,‬ברוב של שניים נגד אחד בבית המשפט לערעורים‪.‬‬
‫תקנות האתיקה של הניו יורק טיימס אינן מלמדות סניגוריה מוחלטת על שימוש‬
‫במקורות אנונימיים‪ ,‬לבטח לא בכל הנוגע להבעת דעות (תופעה שאמצעי‬
‫התקשורת בישראל חוטאים בה‪ ,‬כמעט מדי יום‪ .‬אני זוכר כותרת ראשית שפרסם‪,‬‬
‫לפני שנים‪ ,‬עיתון מכובד‪" :‬המקור הבכיר ביקר אתמול בכנסת")‪.‬‬
‫אשר לחיסוי מקורות‪ ,‬מן ההיסטוריה של התקשורת האמריקנית ידועה לנו‬
‫חשיפת פרטי פרשת ווטרגייט‪ ,‬שהוליכה להתפטרותו של הנשיא ריצ'רד ניקסון‪,‬‬
‫בשנת ‪ :1974‬שני העיתונאים‪ ,‬וודוורד וברנסטיין‪ ,‬שעבדו בוושינגטון פוסט‪,‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫‪161‬‬
‫הסתמכו בחלק ניכר מדיווחיהם על מידע שקיבלו מ"גרון עמוק"‪ ,‬כינויו של מי‬
‫שמסר להם מידע בחניון תת־קרקעי בוושינגטון‪ .‬רק לפני שנים מעטות נפטר‬
‫המקור‪ ,‬לאחר שהודה כי הוא היה זה ששימש מקור לכתבים‪ :‬סגן מנהל האף־בי־‬
‫איי‪ ,‬מרק פלט‪.‬‬
‫מה לנו ולהצהרות הללו? האם גם אנו עלולים לראות עיתונאים יושבים מאחורי‬
‫סורג ובריח משום שסירבו לגלות את זהות מקורות המידע שפרסמו? בארץ‬
‫עדיין לא נשלח עיתונאי מעולם לכלא בגלל עבֵירה דומה‪ ,‬אבל לעולם אין לדעת‪.‬‬
‫הדבר יהיה תלוי‪ ,‬לא מעט‪ ,‬באווירה הציבורית‪ ,‬בהרכב הכנסת‪ ,‬ואפילו בהרכב‬
‫בית המשפט העליון שעתיד לדון בפרשה‪ ,‬אם תגיע לערכאות‪.‬‬
‫לא רק החוק‪ ,‬אלא גם תקנות מועצת העיתונות מתייחסים למידע המגיע ממקור‬
‫בלתי מזוהה‪ .‬וכך נאמר בסעיף ‪ 22‬לתקנון‪" :‬חיסיון עיתונאי‪ .‬לא יגלו עיתון‬
‫ועיתונאי מידע שנמסר להם בתנאי שישאר חסוי ולא יחשפו זהותו של מקור‬
‫חסוי אלא בהסכמתו של המקור‪".‬‬
‫רוח חדשה בחקיקה‬
‫בישראל‪ ,‬מאבק הכנסת בתקשורת צובר‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬תאוצה‪ .‬היו ימים‪ ,‬שבהם‬
‫החשש שחקיקה אנטי־תקשורתית כלשהי תתקבל על ידי רוב בכנסת היה מבוטל‬
‫למדי‪ .‬מספרם של חברי הכנסת שביקשו להגביל את אמצעי התקשורת‪ ,‬בדרך‬
‫כזו או אחרת‪ ,‬היה קטן וגם הציבור לא נטה לחקיקה מגבילה כזו‪ .‬כיום‪ ,‬אין‬
‫לדעת‪ .‬הרוח הנושבת היא אחרת לגמרי‪ .‬מחקר שנערך באתר "העין השביעית"‪,‬‬
‫העוסק בתקשורת ומתפרסם מדי ימים אחדים (האתר נמצא עתה בעריכתו של‬
‫עורך הארץ לשעבר‪ ,‬חנוך מרמרי)‪ ,‬גילה לא מכבר את המקום הנכבד שתופסת‬
‫התקשורת בסדר יומם של אי אלה חברי כנסת‪ ,‬שאולי נהנים מפרסומם בה אך‬
‫אין הם נמנעים מלהציע הצעות חוק המקשות על עבודת אנשיה‪ .‬מאמרו של‬
‫איתמר ב"ז‪ ,‬שפורסם ב־‪ ,8.8.2013‬חושף שורה ארוכה של הצעות חוק שהעלו‬
‫חברי הכנסת ה־‪ 19‬ולא זכו לעלות לדיון בכנסת‪ .‬חלק הארי של ההצעות היה‬
‫מכוון להצר את דרכי התקשורת; חלק קטן יותר‪ ,‬שהוגש בעיקר על ידי חברי‬
‫כנסת שהיו עיתונאים בעברם‪ ,‬הציע להרחיבן‪.‬‬
‫כך‪ ,‬חברי סיעת מרצ וח"כ נחמן שי (העבודה) ביקשו לשנות את המצב הקיים‬
‫ולהכניס בפקודת הראיות סעיף שיקבע כי ‪-‬‬
‫‪162‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫עיתונאי אינו חייב למסור רְאָי ָה על מידע או דבר שהגיע אליו תוך עבודתו‪,‬‬
‫[‪ ]...‬וכן רְאָי ָה על זהות האדם שמסר את הדבר או המידע‪ ,‬אלא אם כן ויתר‬
‫האדם על החיסיון או שמצא בית המשפט כי יש לגלות את הרְאָי ָה‪.‬‬
‫הצעות ברוח זו שהוגשו בכנסות קודמות ‪ -‬כשלו‪ .‬כבר לפני עשרות שנים‪,‬‬
‫הציע לכנסת ח"כ אורי אבנרי‪ ,‬עיתונאי מובהק‪ ,‬למנות את עיתונאים כזוכים מן‬
‫החיסיון של גילוי מקורותיהם‪ ,‬אולם הצעתו לא נתקבלה‪ .‬קולות בזכות חקיקה‬
‫שכזו נשמעים‪ ,‬מדי פעם‪ ,‬בקרב חברי מועצת העיתונות‪.‬‬
‫הצעה אחרת שעליה חתומים חברי מר"צ היא "הצעת חוק הגנה על עיתונאים‬
‫במילוי תפקידם"‪ ,‬המבקשת לאפשר לעיתונאים לקבל ולהחזיק במסמכים סודיים‪,‬‬
‫אף שעל פי חוקי המדינה מדובר בעבֵירה פלילית‪ .‬העילה‪ :‬מדובר בנשמת אפה‬
‫של העבודה העיתונאית‪" .‬עיתונאים בישראל עומדים בפני ברירה בלתי אפשרית‬
‫בעת מילוי תפקידם‪ ,‬בין עבֵירה על האתיקה המקצועית לבין עבֵירה על החוק‪",‬‬
‫מסבירים מגישי ההצעה‪ .‬גם הצעה זו הוגשה בכנסת הקודמת‪ ,‬אך לא צלחה‬
‫את הליך החקיקה‪ .‬אולם הכול מעדיפים שלא לעורר את "שד מקורות המידע"‬
‫מרבצו‪ .‬עדיף המצב הקיים של היעדר חקיקה מפורשת וקיומה של פסיקה הנוטה‬
‫לטובת התקשורת‪ ,‬בדרך כלל‪.‬‬
‫המשפטים של אורי בלאו וענת קם‬
‫הנושא של כפיית עיתונאי לגלות את מקור המידע שלו על ידי צו בית משפט‬
‫הגיע‪ ,‬באחרונה‪ ,‬לתודעת הציבור בפרשת עיתונאי הארץ אורי בלאו‪ ,‬שפרסם‬
‫תחקיר נרחב על עניינים צבאיים בכתבה שזכתה לאישור הצנזורה‪ ,‬אך לא‬
‫נשאה חן בעיני רבים וטובים במערכת הביטחון‪ .‬הלחץ שהופעל עליו לגלות את‬
‫מקור המידע שעליו הסתמך לא עשה את שלו‪ ,‬אך בדיעבד נראה שצורת פרסום‬
‫התחקיר הביאה לחשיפתה של ענת קם כמקור המידע‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬במשפטו של בלאו אמר השופט עידו דרויאן‪ ,‬בין היתר‪ ,‬כי ‪-‬‬
‫לא יכול להיות ספק בכך שאם מושווה ביטחון המדינה אל מול חופש‬
‫העיתונות וזכות הציבור לדעת‪ ,‬כערכים מוחלטים‪ ,‬יגבר הערך של ביטחון‬
‫המדינה ולו מהסיבה הפשוטה שללא קיום בטוח למדינה ולתושביה גם לא‬
‫יתקיימו עיתונות וציבור‪ .‬אלא שאין זו דרכו של משפט‪ :‬גם כאשר מדובר‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫‪163‬‬
‫בערך חשוב ביותר ואפילו עליון‪ ,‬עדיין חובה לשקול ולאזן מול ערכים‬
‫מתנגשים‪.‬‬
‫נזכור נא‪ :‬לעיתונאי בישראל אין חיסיון מפני גילוי מקור המידע של ידיעותיו‪,‬‬
‫אם הוא נדרש לחשוף אותו בחקירה‪ .‬פקודת הראיות [נוסח חדש] (כלומר נוסח‬
‫ישראלי לפקודה מנדטורית‪ .‬ג"ש) מעניקה חיסיון לנאשם‪ ,‬שלא יידרש לגלות‬
‫"דברים ומסמכים" בינו לבין עורך דינו‪ ,‬בינו לבין רופאו‪ ,‬בינו לבין הפסיכולוג־‬
‫המומחה שלו‪ ,‬בינו לבין העובד הסוציאלי שנזקק לשירותיו ובינו לבין כהן הדת‬
‫שלו מסר דברים בווידוי; כל אלה כל עוד הנאשם אינו מוותר על זכות החיסיון‬
‫שלו‪ .‬ונזכור נא‪ :‬החיסיון הוא של העיתונאי‪ ,‬לא של המקור‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬מבחינת החקירה דינו של עיתונאי כדין כל אדם‪ .‬אם נדרש הוא לגלות‬
‫את מקור המידע שפרסם‪ ,‬עליו לגלותו‪ ,‬פרט למקרים המצוינים לעיל‪ .‬ואל נשכח‬
‫את זכותו הבסיסית של כל נאשם או נחקר שלא להפליל את עצמו בחקירה או‬
‫בעדות‪ .‬אם נאשם אינו עולה לדוכן העדים במשפטו‪ ,‬אין דרך לכפותו לעשות זאת‪,‬‬
‫אולם בית המשפט רשאי לראות בשתיקתו סיוע לעדויות התביעה‪ .‬אולם בנושא‬
‫רגיש זה עמד בית המשפט העליון‪ ,‬במקרים מיוחדים‪ ,‬לצדה של התקשורת‪.‬‬
‫עמידתו האיתנה של שמגר‬
‫המקרה הראשון שבו נדרש בית המשפט העליון לנושא גילוי מקורות עיתונאיים‬
‫הוא זה הידוע בשם פרשת ציטרין־נבו (ב"ש ‪ 298+368/86‬ציטרין ונבו נ‪ .‬בית הדין‬
‫המשמעתי של לשכת עורכי־הדין במחוז תל־אביב‪ ,‬פ"ד מא ‪ .)2, 337‬לשכת עורכי‬
‫הדין ביקשה לכפות על שני העיתונאים לגלות מקורות מידע והם פנו בבקשה‬
‫לבית המשפט הגבוה לצדק‪ ,‬ששמע את הבקשה במושב של הנשיא‪ ,‬השופט מאיר‬
‫שמגר‪ ,‬כדן יחיד‪ .‬היה זה דיון בבקשה ולא בעתירה‪ ,‬ועל כן שמע אותה שופט‬
‫אחד בלבד‪ .‬במקרה זה ציינו המבקשים בכתבותיהם את שמותיהם של שני עורכי‬
‫דין ופרסמו את תמונותיהם‪ .‬לשכת עורכי הדין ראתה בפרסומים משום עשיית‬
‫פרסומת אישית‪ ,‬האסורה על עורכי דין‪ ,‬ונקטה הליכים משמעתיים נגד עורכי‬
‫הדין הנוגעים בדבר‪ .‬המבקשים זומנו להעיד לפני בית הדין המשמעתי ונשאלו‬
‫על מקורות המידע‪ ,‬ששימשו כיסוד לכתבות בעיתוניהם‪ .‬משסירבו המבקשים‬
‫למסור את מקורות המידע‪ ,‬קנס בית הדין את המבקשים‪ ,‬מכוח הסמכות הנתונה‬
‫לו בסעיף ‪ 66‬לחוק לשכת עורכי הדין‪ ,‬תשכ"א־‪ .1961‬לטענת המבקשים‪ ,‬עומד‬
‫‪164‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫להם חיסיון‪ ,‬אשר על יסודו רשאים הם לסרב לגלות את מקורות המידע‪ ,‬הגם‬
‫שפקודת הראיות הנ"ל אינה כוללת הוראה מפורשת בדבר חיסיון עיתונאי‪.‬‬
‫אמר שם מאיר שמגר‪:‬‬
‫טוב לשוב ולזכור לסיכום‪ ,‬כי הסרת החיסיון מולידה רתיעה מפני הגילוי של‬
‫המידע‪ ,‬ורתיעה זו מונעת מידע מן הציבור‪ .‬עיתונות ללא מקורות מידע היא‬
‫כנחל אכזב שמימיו יבשו‪ ,‬והחופש לפרסמה הופך אז לחסר משמעות‪...‬‬
‫בנסיבותיו של העניין מן הנכון היה כי בית הדין למשמעת יכיר בחיסיון העיתונאי‬
‫ושני המבקשים היו רשאים לסרב להשיב על השאלות בענין מקורות המידע‪.‬‬
‫ועוד אמר מילים כדרבנות‪ ,‬שהנחו אותו בכל פסקי הדין שבהם ביטא את דעתו‬
‫על חופש הביטוי והעיתונות (למרות שבאחדים מהם נותר בודד בעמדת המיעוט‬
‫שלו‪ ,‬כך בפרשת עיתון הארץ במאבקו נגד חברת החשמל ‪ -‬ד"נ ‪ 9/77‬חברת‬
‫החשמל לישראל בע"מ ויעקב פלד נ' הוצאת עיתון הארץ בע"מ ואח'‪ ,‬פ"ד לב‪,‬‬
‫חלק ‪ ,1978 ,3‬עמ' ‪ ,337‬וכך בפרשת ניסיונה המוצלח של לשכת עורכי הדין‬
‫למנוע פרסום מאמר ביקורתי על לשכת עורכי הדין בביטאונה ‪ -‬בג"ץ ‪6218/93‬‬
‫עו"ד שלמה כהן נ' לשכת עורכי הדין‪ ,‬פ"ד מט‪ ,‬חלק ‪ ,1995 ,2‬עמ' ‪:)529‬‬
‫חירות הביטוי היא תנאי מוקדם לקיומה של הדמוקרטיה ולפעולתה‬
‫התקינה; התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של‬
‫הבעיות‪ ,‬העומדות על סדר יומה של המדינה‪ ,‬ולהחליף עליהן דעות בצורה‬
‫חופשית‪ .‬בבירור ובליבון כאמור ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל‬
‫חשיבות ראשונה במעלה‪ :‬הם מאפשרים פרסום משמעותי ברבים של‬
‫מידע על כל תחומי החיים‪ ,‬דבר ההופך אותו לנחלת הכול‪ ,‬והם כלי מרכזי‬
‫להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן‪ .‬מערכת מדינית‬
‫חופשית ודמוקרטית והיעדר אמצעים נאותים לאיסוף מידע ולפרסומו הם‬
‫דבר והיפוכו‪ ,‬ואינם יכולים להתקיים בצוותא חדא‪ .‬הזכות לאסוף מידע‬
‫כוללת בחובה מכללא את הצורך להגן על מקורות המידע‪ .‬הדבר נובע מן‬
‫ההישענות של העיתונאים על מקורות המידע‪ ,‬מיחסי האמון החיוניים‬
‫להשגת המידע ומן ההשפעה המרתיעה‪ ,‬העלולה לנבוע מן החיוב הבלתי‬
‫מוגבל לגלות מקורות‪ .‬עולה מכך‪ ,‬כי זכותו של עיתונאי לחיסיון מפני החובה‬
‫לגילוי מקורות המידע שלו יונקת מעקרון חופש הביטוי ומהווה‪ ,‬לכן‪ ,‬נדבך‬
‫חשוב במערכת הזכויות והחירויות‪ ,‬שעליהן מושתת המשטר הדמוקרטי‪.‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫‪165‬‬
‫הרחבת מעמד החיסיון‬
‫הנושא של חשיפת מקורות עיתונאיים לא חזר להעסיק את בית המשפט העליון‪,‬‬
‫במשך שנים‪ .‬חרף העובדה שהחוק מתיר לכפות על עיתונאים את חשיפת‬
‫מקורותיהם‪ ,‬לא עשו השלטונות שימוש בסמכות זו‪ .‬אכן‪ ,‬פרשת ציטרין־נבו‬
‫האמורה שימשה נר לרגלי כל מורֵי המשפט לדורותיהם מאז ניתנה ‪ -‬הדבר היה‬
‫בשנת ‪.1986‬‬
‫ועם זאת‪ ,‬נמצאו מלומדי משפט ‪ -‬ושמעתי את הדעה הזו מפי שופט בית המשפט‬
‫העליון עצמו ‪ -‬שאין מדובר בכלל בהלכה מחייבת לפי חוק יסוד‪ :‬השפיטה‪ ,‬שכן‬
‫אין מדובר ב"פסק דין" אלא בהחלטה בבקשה בלבד‪.‬‬
‫אלא שבינתים חזר נושא חיסיון מקורות המידע ומצא את דרכו לדוכן בית‬
‫המשפט העליון‪ ,‬שדווקא מצא לנכון להרחיב את מעמדו של החיסיון ונתן‬
‫אישור‪ ,‬במילים מפורשות‪ ,‬להחלטת השופט שמגר בפרשת ציטרין־נבו‪.‬‬
‫ברע"פ ‪ 761/12‬מדינת ישראל נ' מקור ראשון מאוחד (הצפה) בע"מ ואח'‬
‫(שמועצת העיתונות הצטרפה להליך כידידת בית משפט)‪ ,‬פסק בית המשפט‪,‬‬
‫לא מכבר‪ ,‬כי ‪-‬‬
‫‪[...‬במקרה בו אנו דנים] המשטרה דרשה בצו [ממקור ראשון] למסור‬
‫למשטרה תמונות ש[צלמת] צילמה במסגרת התפרעות מפגינים יהודים‬
‫במפקדת חטיבת אפרים‪ ,‬בדצמבר ‪ .2011‬יודגש‪ ,‬הצלמת לא התבקשה‬
‫לגלות את מקורותיה‪ ,‬אלא למסור את התמונות‪ .‬המשיבות התנגדו‬
‫בטענת חיסיון עיתונאי‪ .‬בית המשפט המחוזי קבע‪ ,‬כי בנסיבות חל החיסיון‬
‫על התמונות (כלומר המידע) הואיל ויש במסירתן כדי להביא לזיהויו של‬
‫המקור‪...‬‬
‫בסיכום החלטתו קבע בית המשפט‪ ,‬כי ‪-‬‬
‫ביהמ"ש לא קבע כממצא עובדתי שהמקור אכן מופיע בתמונות‪ ,‬אולם הניח‬
‫כי מסירת התמונות עלולה להביא לזיהויו‪ .‬בנסיבות אלה‪ ,‬סבור בימ"ש זה כי‬
‫חל החיסיון העיתונאי על התמונות‪ ,‬ככל שיכול הוא להביא לחשיפת מקור‪.‬‬
‫אמנם‪ ,‬קיים קושי אינהרנטי להכרה בחיסיון על מידע מעצם הסתפקותו‬
‫של ביהמ"ש המחוזי בהנחה כי התמונות עלולות להביא לזיהוי המקור מבלי‬
‫שקבע זאת כממצא עובדתי‪ .‬שכן הנהנה מן החיסיון‪ ,‬דהיינו העיתונאי‪ ,‬עלול‬
‫‪166‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫להעלות טענת סרק בדבר סכנה לחשיפת המקור גם במקום שסכנה זו‬
‫אינה קיימת‪...‬‬
‫חובת העיתונאי כלפי המקור‬
‫עם זאת‪ ,‬בית המשפט המליץ שהמחוקק יאמר את דברו בפרשה‪.‬‬
‫מן התביעה האזרחית שהגישה קם‪ ,‬לא מכבר‪ ,‬נגד עיתון הארץ והעיתונאי בלאו‬
‫עולה‪ ,‬כי זהות אחדים מן המסמכים שבלאו פרסם הוליכו את החוקרים בפרשה‬
‫ לקם‪ .‬היא נדונה‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬למאסר‪ ,‬לאחר שהורשעה בהסדר טיעון‬‫בעבֵירות של ריגול חמור‪.‬‬
‫קם‪ ,‬שהורשעה בגין הוצאת אלפי מסמכים מסווגים מצה"ל והעברתם לעיתונות‪,‬‬
‫טוענת בתביעתה כי הרשלנות של בלאו ושל מערכת העיתון היא זאת שהביאה‬
‫לחשיפתה‪ ,‬כמקור העיתונאי של הפרשה‪ ,‬וגרמה להרשעתה‪.‬‬
‫בכתב התביעה נכתב כי ‪-‬‬
‫קם רואה בנתבעים אחראים ישירים לחשיפתה כמקור‪ .‬היא דרשה מבלאו‬
‫כי לעולם לא יגלה מהיכן הגיעו אליו המסמכים‪ ,‬בשל ידיעתה כי מסמכים‬
‫אלה הוצאו מן הצבא בהיותה חיילת בשירות חובה‪ .‬קם שבה והתריעה‬
‫בפני בלאו‪ ,‬כי אסור לחלוטין שאיש מלבדו ידע על זהותה‪ ,‬ועל היותה מקור‬
‫למסמכים ולמידע‪.‬‬
‫לפני שנים‪ ,‬נדונה בעיה דומה בבית משפט במדינת מינסוטה שבארצות־הברית‪,‬‬
‫והיא עברה ארבע ערכאות עד שהוכרע שם‪ ,‬סופית‪ ,‬כי עיתונאי החושף את‬
‫זהותו של המקור לידיעה שקיבל ממנו בניגוד להסכמתו‪ ,‬מפר הסכם לפי המשפט‬
‫האזרחי וחייב לפצות את המקור‪ .‬אם הלכה זו תזכה ליישום בתביעת קם נגד‬
‫הארץ‪ ,‬מוקדם לומר‪ .‬לעניות דעתי‪ ,‬ספק אם ההלכה האמריקנית האמורה תחול‬
‫בישראל‪ ,‬אף כי בתי משפט בישראל נזקקים‪ ,‬פעמים רבות‪ ,‬לפרשנות האמריקנית‪.‬‬
‫בעיקר כך הנוהג בהלכות הקשורות בחופש הביטוי‪.‬‬
‫הסיבה לספקותיי נעוצה בפרשנות שבית המשפט עתיד לתת ליחסים בין‬
‫העיתונאי המבטיח למקור שלו‪ ,‬שלא לחשוף אותו‪ .‬ה"הסכם" שבין העיתונאי‬
‫למקור איננו‪ ,‬לעניות דעתי‪ ,‬בבחינת חוזה כמובנו בחוק החוזים‪ .‬מדובר בהסכם‬
‫ג'נטלמני ולפי הדין בישראל‪ ,‬הסכם ג'נטלמני אינו חוזה בר־אכיפה‪.‬‬
‫חיסיון עיתונאי וגילוי מקורות‬
‫‪167‬‬
‫הסוואת המקור ‪ -‬הכרח בל יגונה‬
‫הרקע האידאולוגי לסירובם של עיתונאים לחשוף מקורות מידע מקובל‪ ,‬מקדמת־‬
‫דנא‪ ,‬בכל המדינות שיש בהן עיתונות חופשית‪ .‬מן המפורסמות שאינן צריכות‪,‬‬
‫כי מקורות מהימנים רבים לא היו מוכנים להביא לידיעתם של אמצעי התקשורת‬
‫מידע רב־חשיבות‪ ,‬לּו חששו לחשיפתם‪ .‬מאז ומתמיד היו אחדים מן הגילויים‬
‫המרעישים ביותר בעולם החופשי פרי קשריהם של עיתונאים עם מקורות בני־‬
‫סמכא‪ ,‬שמצדם סמכו על נאמנותם של עיתונאים וגילו להם צפונות ונסתרות‬
‫מכל תחומי החיים‪.‬‬
‫הדוגמאות למידע שהתפרסם ברבים ללא זיהוי המקור פזורות בעיתונים כמעט‬
‫מאז החלו להופיע‪ .‬אמצעי התקשורת האלקטרונית מדווחים‪ ,‬מדי מהדורה‪ ,‬על‬
‫אירועים שהיו ושיהיו ‪ -‬ולעתים אף על כאלה שלא היו ולא נבראו‪ - ...‬מפי‬
‫"מקורות בני סמכא"‪" ,‬מקורות רמי־דרג (או מעלה)"‪" ,‬חוגים בכירים"‪" ,‬חוגים‬
‫נאמנים" וכיו"ב מקורות אנונימיים‪.‬‬
‫זהו הכרח בל יגונה המקובל בעיתונות בכל המדינות הדמוקרטיות‪ .‬אכן‪ ,‬ידיעות‬
‫ממקורות בלתי מזוהים גורמות‪ ,‬לא פעם‪ ,‬קשיים לכלי תקשורת המפרסם אותן‪.‬‬
‫במשפטים בארצות־הברית נקבע‪ ,‬לא אחת‪ ,‬שכדי להוכיח את תום לבו חייב‬
‫המפרסם לחשוף לנפגע ולציבור את מקור הכתוב המיוחס לו בלשון הרע‪ .‬אין גם‬
‫להכחיש‪ ,‬שצרכני תקשורת מתייחסים בספקנות ‪ -‬או לפחות בחשד ‪ -‬לידיעה‬
‫שמקורה אינו מזוהה או שהוא מסתתר מאחורי נוסחת קסם שרק עיתונאים‬
‫ופוליטיקאים מבינים אותה‪ .‬כך התנהל‪ ,‬בזמנו‪ ,‬דיון מיוחד בקרב העיתונאים‬
‫בתל־אביב‪ ,‬אם יש לקבוע כללים בדבר שימוש במונחים כמו "חוגים ביטחוניים"‬
‫או "חוגים צבאיים" וכדומה; כלומר‪ ,‬האם יש לקבוע מראש‪ ,‬שהמונח האחד‬
‫"יכסה"על מקור שאינו מזדהה במשרד הביטחון ואילו האחר בצה"ל‪.‬‬
‫חשיפתם של מקורות מידע עיתונאיים היא בבחינת "לאו" מוחלט לפי כל אמות‬
‫המידה העיתונאיות בעולם החופשי‪ .‬אולם החוק אינו מכיר בזכותם של עיתונאים‬
‫להימנע מחשיפת המקור‪ ,‬אם הם נדרשים לעשות זאת על פי הדין‪ .‬זהו מקרה‬
‫מובהק שבו נקרעים עיתונאים ‪ -‬לא רק בישראל ‪ -‬בין חובתם כאזרחים לציית‬
‫לחוקי המדינה לבין חובתם כעיתונאים לציית לתקנון האתיקה המקצועית‪ .‬לא‬
‫אחת הועמדו עיתונאים לדין בגין אי ציותם לחוק או שהפרו את התחייבותם‬
‫לפי כללי האתיקה‪.‬‬
‫מחקר בינלאומי שערכה הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים בנושא חיסיון‬
‫מקורות המידע העיתונאי‪ ,‬לפני שנים אחדות‪ ,‬העלה כי ארבע־עשרה מדינות‬
‫‪168‬‬
‫גבריאל שטרסמן‬
‫מכירות בזכות העיתונאי להגן על מקורותיו‪ .‬במדינות שבהן יש חוק המגן על‬
‫החיסיון האמור‪ ,‬מותר לעיתונאי לסרב להעיד בבית משפט‪.‬‬
‫הנושא האמור של חיסיון מקורות המידע‪ ,‬עוד יחזור ויישמע בערכאותינו‬
‫פעמים רבות‪ .‬הרי לולא אותם מקורות עלומים לא היה הציבור יודע כלל על‬
‫מעשי שחיתות ועוולות הנעשים במחשכים‪.‬‬
‫[הערה‪ :‬באחרונה יצא לאור הספר חסיון עיתונאי‪ ,‬מאת עו"ד ישגב נקדימון (הוצאת נבו‪ 378 ,2013 ,‬עמ'‪ ,‬כולל‬
‫מפתחות ומקורות)‪ ,‬המבוסס על עבודת הדוקטור שלו באוניברסיטת בר־אילן‪].‬‬
‫‪n‬‬
‫אפיזודה שנותרה עלומה‬
‫חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים‬
‫מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים‬
‫כישלון ממשלות ישראל לעודד גורמים פלסטיניים מתונים‬
‫מנחם מילסון‬
‫(‪)1‬‬
‫בימים אלה מלאו שלושים ושש שנים לביקורו של אנוור סאדאת בירושלים‪.‬‬
‫בשורות הבאות‪ ,‬אספר אפיזודה שנותרה עלומה למרות הכיסוי התקשורתי‬
‫האינטנסיבי שלו‪ .‬פרק זה מאיר גם פן בלתי מוכר בתולדות יחסי ישראל עם‬
‫הפלסטינים‪.‬‬
‫אני כותב רשימה זו לא כחוקר המסתמך על חומר ארכיוני‪ ,‬אלא כמשתתף‬
‫וכעד‪ .‬שנה וארבעה חודשים לפני ביקור סאדאת‪ ,‬התגייסתי לשירות פעיל‬
‫‪ .1‬נשיא מצרים‪ ,‬אנוור סאדאת‪ ,‬נחת בנתב"ג במוצאי שבת‪ 19 ,‬בנובמבר ‪.1977‬‬
‫מנחם מילסון הוא פרופסור (אמריטוס) לשפה וספרות ערבית באוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬
‫מיולי ‪ 1976‬ועד ספטמבר ‪ ,1978‬שימש יועץ לענייני ערבים במפקדת אזור יהודה ושומרון‪ .‬היה‬
‫ראש המִנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון מראשית נובמבר ‪ 1981‬ועד התפטרותו מתפקידו‪,‬‬
‫ב־‪ 22‬בספטמבר ‪.1982‬‬
‫‪170‬‬
‫מנחם מילסון‬
‫בצה"ל בתפקיד היועץ לענייני ערבים (יע"ע) באזור יהודה ושומרון‪ ,‬דהיינו‪ ,‬ראש‬
‫המחלקה לענייני ערבים במפקדת האזור‪ .‬מעיסוק אקדמי בספרות ערבית עברתי‪,‬‬
‫באחת‪ ,‬לעיסוק מעשי יום־יומי בחברה הפלסטינית ובפוליטיקה הפלסטינית‪.‬‬
‫באותה עת‪ ,‬באמצע שנות השבעים‪ ,‬היו החיים הציבוריים הפלסטיניים נשלטים‬
‫באופן ברור על ידי החלטת ועידת הפסגה הערבית ברבאט‪ ,‬באוקטובר ‪,1974‬‬
‫לפיה אש"ף הוא הנציג הלגיטימי הבלעדי של העם הפלסטיני על כל חלקיו‪ .‬למרות‬
‫המשמעות הרבה של ההחלטה‪ ,‬דומה שהיא לא הובנה ובוודאי שלא הופנמה על‬
‫ידי רבים ממקבלי ההחלטות בישראל‪ ,‬ובין השאר על ידי גורמים בכירים במערך‬
‫הממשל הצבאי‪ .‬אנו‪ ,‬במחלקה לענייני ערבים ביהודה ושומרון‪ ,‬התייחסנו במלוא‬
‫הרצינות להחלטת ועידת רבאט והיינו מודעים היטב להשלכותיה על הפלסטינים‬
‫בשטחים‪ ,‬ולא ברור מדוע הגורמים הנ"ל לא הבינו את מלוא משמעותה‪.‬‬
‫ייתכן שהדבר נבע מנטייה של אנשים בעלי גישה פרגמטית לזלזל בהצהרות‬
‫פרוגרמטיות‪ ,‬וייתכן שהסיבה נעוצה בכך שישראל הייתה רגילה לכך שרבות‬
‫מהחלטות הפסגה הערבית לא מומשו‪ ,‬אולם אלה שהתעלמו ממשמעותה לא‬
‫הביאו בחשבון את המיוחד שבה‪ :‬היא אישרה וביססה את מעמדו הבינלאומי‬
‫ּתמַּה‪ ,‬אפוא‪ ,‬שאש"ף הגן בקנאות על קיום ההחלטה‪ ,‬ואיים במוות‬
‫של אש"ף‪ .‬אין ֵ‬
‫על כל פלסטיני שיסטה ממנה‪.‬‬
‫פרשת ההזמנות לפלסטינים לקבל את פני סאדאת‬
‫כזכור‪ ,‬נתקבלה הודעתו של סאדאת בדבר נכונותו לבקר בישראל בתדהמה ובזעם‬
‫בעולם הערבי‪ ,‬ובעיקר באש"ף‪ .‬גם העיתונות בשטחים נתנה ביטוי להתנגדות‬
‫הנמרצת של אש"ף ליוזמת סאדאת ולאיומים נגד כל פלסטיני שיעז לשתף פעולה‬
‫עם יוזמה זו‪ .‬ועם זאת‪ ,‬במחלקה לענייני ערבים ביהודה ושומרון עמדנו על כך‬
‫שאף על פי שלכאורה הציבור הפלסטיני בשטחים ניצב כאיש אחד כנגד יוזמת‬
‫סאדאת‪ ,‬יש גם בו חוגים רחבים המצפים בתקווה לתמורה מדינית ומוכנים לקדם‬
‫בברכה את ביקורו‪ .‬ביום רביעי‪ 16 ,‬בנובמבר ‪ ,1977‬קיבלתי הוראה מטעם שר‬
‫החוץ דיין להזמין שורה של אישים פלסטינים מירושלים ומאזור יהודה ושומרון‬
‫כדי לעמוד בשורת מקבלי פניו של סאדאת בבואו לנמל התעופה בן־גוריון‪ .‬רשימת‬
‫השמות כללה ראשי העיריות תומכי אש"ף שנבחרו לתפקידיהם כשנה וחצי קודם‬
‫לכן‪ .‬עניתי מיד למתאם הפעולות בשטחים‪ ,‬אשר מסר לי את הוראתו של דיין‪,‬‬
‫שכל האישים המנויים ברשימה יסרבו להזמנה‪ .‬בתשובה נעניתי ששר החוץ‬
‫חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים‬
‫‪171‬‬
‫מעריך שהם ייענו בחיוב להזמנה‪ .‬בהתאם להוראה‪ ,‬הזמנתי את האישים הללו‪,‬‬
‫ובראשם בסאם שכעה ‪ -‬ראש עיריית שכם‪ ,‬כרים ח'לף ‪ -‬ראש עיריית רמאללה‪,‬‬
‫ופהד קואסמה ‪ -‬ראש עיריית חברון‪ ,‬אך הם סירבו‪ .‬הודעתי על כך מיד למתאם‬
‫הפעולות בשטחים‪ ,‬וזה חזר אליי כעבור דקות אחדות ואמר‪" :‬שר החוץ מבקש‬
‫שתכין בעצמך רשימה של אישים שאתה חושב שייענו להזמנה‪".‬‬
‫במחלקה לענייני ערבים הייתה לנו רשימה כזאת מן המוכן‪ .‬צפינו התפתחות זו‪,‬‬
‫כי כבר נתנסינו בכך‪ ,‬שלושה חודשים קודם‪ ,‬כאשר שר החוץ האמריקאי‪ ,‬סירוס‬
‫ואנס‪ ,‬ביקר בארץ‪ ,‬ושר החוץ דיין ערך לכבודו קבלת פנים בביתו‪ .‬גם אז נתבקשנו‬
‫להזמין לקבלת הפנים שורה של אישים מיהודה ושומרון‪ ,‬לפי רשימה שערך שר‬
‫החוץ‪ ,‬גם אז ביקש דיין להזמין את ראשי העיריות תומכי אש"ף‪ ,‬גם אז לא רצה‬
‫לקבל את הערכתנו כי האישים הללו יסרבו להזמנתו‪ ,‬וכאשר סירבו להזמנה‪,‬‬
‫נתבקשנו בדחיפות‪ ,‬גם אז‪ ,‬לדאוג לכך שיגיעו מוזמנים אחרים‪ .‬זאת עשינו‪,‬‬
‫ושורה של אישים פלסטינים באו לקבלת הפנים שערך דיין למזכיר המדינה‬
‫ואנס‪ .‬היינו כבר למודי ניסיון‪ .‬לקבלת הפנים לסאדאת בנמל התעופה בן גוריון‬
‫הזמנו‪ ,‬אפוא‪ ,‬אישים שהיו מוכנים לנקוט עמדה פומבית המנוגדת לעמדת אש"ף‪,‬‬
‫והם אכן נענו‪ .‬אי אפשר שלא לציין פרט נוסף הנוגע להכנת רשימת המוזמנים‬
‫הפלסטינים‪ .‬כאשר שר החוץ דיין הניח לי לבחור אותם הוא צירף מגבלה אחת‪:‬‬
‫דרישה מפורשת שלא לכלול ביניהם את עו"ד עזיז שחאדה מראמאללה‪ ,‬אחד‬
‫מאישי הציבור הבולטים בגדה המערבית‪ ,‬שהיה ידוע בהתנגדותו לאש"ף וברצונו‬
‫במו"מ עם ישראל‪ )2(.‬דרישת דיין שלא להזמינו הייתה סימפטומטית‪.‬‬
‫איומי אש"ף על התומכים בסאדאת‬
‫לסיכום פרשת הזמנתם של האישים הפלסטינים לקבל את פני סאדאת‪ ,‬קשה לשקף‬
‫באופן נאמן את אווירת המתח‪ ,‬הלבטים והפחד ששררה‪ ,‬באותם ימים‪ ,‬בחברה‬
‫הפלסטינית‪ .‬מצד אחד עמד נשיא מצרים‪ ,‬נשיא המדינה שהייתה הפטרון הערבי‬
‫העיקרי לעניין הפלסטיני‪ ,‬מאז ‪ ,1945‬מודיע על בואו לישראל‪ .‬מצד שני ניצב אש"ף‪,‬‬
‫שהוכר על ידי מדינות ערב כנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני‪ ,‬והתייצב‬
‫באופן נחרץ ביותר נגד המהלך של סאדאת‪ .‬קולות ההסתה נגד סאדאת נשמעו בכל‬
‫‪ .2‬עו"ד עזיז שחאדה נרצח ביריות‪ ,‬ב־‪ 2‬בדצמבר ‪.1985‬‬
‫‪172‬‬
‫מנחם מילסון‬
‫כלי התקשורת הערביים‪ ,‬ובכללם בעיתונות של מזרח ירושלים; האיומים של אש"ף‬
‫כנגד כל מי שיעז להביע תמיכה בסאדאת‪ ,‬בכל דרך שהיא‪ ,‬היו חריפים‪ .‬היה צריך‬
‫מידה רבה של אומץ אישי ושל גיבוי חמולתי כדי לנהוג שלא על פי הקו‪.‬‬
‫שתי השאלות‪ :‬מי הם האישים הפלסטינים שיוזמנו לקבלת פנים למזכיר‬
‫המדינה ואנס בביתו של שר החוץ‪ ,‬ומי יהיו המוזמנים לשורת מקבלי הפנים‬
‫לסאדאת בנתב"ג‪ ,‬הן‪ ,‬לכאורה‪ ,‬עניינים טקסיים חסרי חשיבות‪ ,‬ובאמת כאלה‬
‫הן‪ .‬אך הן משקפות מחלוקת מדינית מהותית בין גישתו של דיין ‪ -‬האיש שקבע‬
‫את מדיניות ישראל בשטחים מאז מלחמת ששת הימים‪ ,‬והנחיל אותה למערכת‬
‫הממשל הצבאי ‪ -‬לבין גישה אחרת‪ ,‬שאותה נקטתי הלכה למעשה‪.‬‬
‫צירוף מקרים נדיר הביא אותי למעורבות נוספת בביקור סאדאת‪ :‬באותו יום‬
‫רביעי‪ 16 ,‬בנובמבר‪ ,‬שעות אחדות לאחר שקיבלתי את ההנחיה להכין רשימת‬
‫מוזמנים פלסטינים‪ ,‬התקשר אליי מזכירו הצבאי של ראש הממשלה מנחם בגין‪,‬‬
‫תא"ל אפרים פורן‪ ,‬והודיע לי שהממשלה מינתה אותי לתפקיד השליש הצבאי‬
‫המלווה את הנשיא האורח‪ .‬בהיותי מיועד למלא תפקיד זה‪ ,‬צורפתי לוועדה‬
‫המתאמת את סדרי הביקור‪ .‬בראש הוועדה עמד אפרים פורן‪ ,‬וחבריה היו מנכ"ל‬
‫משרד ראש הממשלה ‪ -‬אליהו בן־אלישר‪ ,‬מפקד המחוז הדרומי של המשטרה‬
‫ אריה איבצן‪ ,‬סגן ראש השב"כ ‪ -‬אברהם שלום‪ ,‬ראש מחלקת הטקס במשרד‬‫החוץ ‪ -‬רחבעם עמיר‪ ,‬יועץ התקשורת של ראש הממשלה ‪ -‬דן פתיר‪ ,‬ואנוכי‪.‬‬
‫החלטה שגויה למנוע כניסת מתפללים לאלאקצא‬
‫אחת הבעיות הרגישות הייתה איך להבטיח את שלומו של סאדאת בעת ביקורו‬
‫ותפילתו במסגד אלאקצא ביום ראשון‪ ,‬לפני נאומו בכנסת‪ .‬כזכור‪ ,‬באותה שנה‬
‫חל עִיד אלְאְַדחַא (חג הקורבן)‪ ,‬שהוא היום החשוב ביותר בלוח השנה המוסלמי‪,‬‬
‫בעשרים בנובמבר‪ .‬בישיבה שהתכנסה ביום חמישי‪ ,‬ה־‪ 17‬בנובמבר‪ ,‬מסר פורן‬
‫שהוחלט‪ ,‬בהמלצת השב"כ והמשטרה‪ ,‬שלא להתיר כניסת מתפללים למסגד‬
‫אלאקצא למעט פמליית הנשיא‪ ,‬שומרי ראשו‪ ,‬אנשי הנהלת הווקף המוסלמי‪ ,‬וכמובן‬
‫ מספר מצומצם של כתבים וצוותי טלוויזיה‪ .‬כך תוכננה להיפתר בעיית האבטחה‪.‬‬‫לדעתי‪ ,‬החלטה זו הייתה שגויה והרת נזק‪ ,‬אך דומה שחברי הוועדה האחרים‬
‫לא עמדו על ההשלכה התקשורתית שלה‪ :‬סאדאת היה נצפה במסכי הטלוויזיה‬
‫בעולם הערבי כולו כשהוא מתפלל מבודד בירושלים‪ .‬מחזה כזה‪ ,‬של נשיא‬
‫מצרים במסגד ריק ממתפללים היה‪ ,‬כשלעצמו‪ ,‬ניצחון תקשורתי־מדיני לאלה‬
‫חרף הזעם בעולם הערבי פלסטינים מקדמים בברכה את סאדאת בירושלים‬
‫‪173‬‬
‫שקראו להחרימו‪ .‬הבנתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬את שיקולי האבטחה שהיו ברקע להחלטה זו‪,‬‬
‫אך סברתי שצריך ואפשר למצוא פתרון לשאלת אבטחת שלומו של הנשיא בדרך‬
‫שלא תציגו בודד ומנודה‪ .‬הזכרתי שהצלחתו של אירוע כזה נקבעת‪ ,‬בין השאר‪,‬‬
‫על פי הצורה שבה הוא מֻדווח ונצפה בתקשורת‪ .‬לכן‪ ,‬סברתי‪ ,‬יש משמעות רבה‬
‫לכך שהצילומים והדיווחים על תפילת הנשיא סאדאת‪ ,‬לפני ביקורו בכנסת‪ ,‬יציגו‬
‫אותו כשהמוני מתפללים מוסלמים פלסטינים מריעים לו‪.‬‬
‫פרויקה פורן שאל בצחוק‪" :‬אז מה אתה מציע‪ ,‬מנחם‪ ,‬אתה חושב שתוכל לאמן‬
‫חטיבת חי"ר להתפלל תפילה מוסלמית ונלביש להם כאפיות?" "לא‪ ",‬השבתי‪,‬‬
‫"אני מתכוון למתפללים ערבים‪ ,‬מוסלמים כדת וכדין‪ .‬בבדיקה שערכנו‪ ,‬בימים‬
‫האחרונים‪ ,‬מצאנו שיש אלפים רבים שיהיו מוכנים לבוא ולהתפלל עם סאדאת‬
‫ולהריע לו‪ ".‬חבריי לוועדה השתכנעו‪ ,‬אך נותרה עדיין שאלה מהותית‪ :‬מה תהיה‬
‫עמדתם של מי שאחראים לאבטחתו של האורח‪.‬‬
‫האחריות הפורמלית לסידורי הביטחון הייתה בידי המשטרה‪ ,‬אך לאמיתו של דבר‪,‬‬
‫מי שהיה מוסמך לאשר את סידורי הביטחון היה שירות הביטחון‪ .‬גם איבצן וגם‬
‫אברהם שלום אמרו כי בעניין כה רגיש‪ ,‬ההכרעה היא בידי ראשי הארגונים‪ ,‬חיים‬
‫תבורי ‪ -‬מפכ"ל המשטרה‪ ,‬ואברהם אחיטוב ‪ -‬ראש השב"כ‪ .‬ההכרעה נדחתה ליום‬
‫ו' בבוקר‪ .‬בינתיים‪ ,‬הוספתי לבדוק ‪ -‬באמצעות אנשי המחלקה שלי ‪ -‬את הלכי‬
‫הרוח באזור‪ ,‬והתברר לי שוב שלמרות האיומים וההסתה של אש"ף‪ ,‬יש אלפים‬
‫שיבואו להתפלל עם סאדאת‪ ,‬אם אך יינתן להם‪ .‬ביום שישי בבוקר‪ ,‬שוחחתי עם‬
‫המפכ"ל תבורי וראש השב"כ אחיטוב‪ ,‬והם קיבלו את עמדתי והסכימו לכניסתם‬
‫של מתפללים ערבים ביום א' למסגד אלאקצא‪ .‬אחיטוב הציג שני תנאים‪ :‬התנאי‬
‫הראשון היה שכל אחד מן הנכנסים לרחבת המסגד יעבור בדיקה גופנית‪ ,‬והתנאי‬
‫השני‪ ,‬שהיה במידה רבה תוצאה של הראשון‪ ,‬להגביל את מספר הנכנסים לאלף‬
‫וחמש מאות‪ .‬הסכמתי‪ ,‬כמובן‪ ,‬לשתי הדרישות‪ ,‬ובישרתי בשמחה ליגאל כרמון‬
‫(סגני במחלקת היע"ע) שהצעתי נתקבלה וכי יש להודיע לכמה אישים בנפת חברון‬
‫ובנפת בית־לחם שיוכלו לבוא עם אנשיהם ולהתפלל יחד עם הנשיא סאדאת‪.‬‬
‫סאדאת‪" :‬פגשתי את הפלסטינים האמיתיים"‬
‫במוצאי שבת‪ 19 ,‬בנובמבר‪ ,‬כשהגיע סאדאת לשורת מקבלי הפנים‪ ,‬היו בה‪ ,‬בין‬
‫שאר העומדים‪ ,‬גם אישי הציבור הפלסטינים מיהודה ושומרון שהוזמנו על ידינו‪,‬‬
‫וביניהם‪ :‬ראש עיריית בית־לחם ‪ -‬אליאס פריג'‪ ,‬ראש עיריית בית־ג'אלה ‪ -‬פ'רח‬
‫‪174‬‬
‫מנחם מילסון‬
‫אל־אערג'‪ ,‬שני אישי ציבור משכם‪ ,‬מצטפא דודין מהר חברון‪ ,‬והשיח' מחמד עלי‬
‫אלג'עברי ‪ -‬ראש עיריית חברון לשעבר‪ ,‬שהיה ידוע בקשריו עם בית המלוכה הירדני‪.‬‬
‫ׁשּלְ ָמ ֳחרָת‪ ,‬כאשר הגיעה פמליית הנשיא סאדאת לרחבת המסגד בהר הבית‪,‬‬
‫בבוקר ֶ‬
‫כבר היו מכונסים בה אלפי מתפללים מוסלמים‪ ,‬שהשכימו קום והגיעו באוטובוסים‬
‫ובטנדרים מאזורי בית לחם וחברון‪ .‬כשנכנס סאדאת לרחבה פרצו קריאות לכבודו‪:‬‬
‫"יעיש בטל אל־סלאם (יחי גיבור השלום)!"‪ ,‬וכן‪" :‬באל־רוח‪ ,‬ואל־דם‪ ,‬נפדיּכ יא‬
‫סאדאת (את חיינו ודמנו נקריב למענך‪ ,‬הוי סאדאת)!"‪ .‬פניו של סאדאת אורו‪,‬‬
‫מלוויו חייכו בשביעות רצון‪ ,‬וצלמי העיתונות והטלוויזיה תיעדו את האירוע‪.‬‬
‫ביום הבא‪ ,‬במלון "המלך דוד" בירושלים‪ ,‬נפגש סאדאת עם מספר אישים‬
‫פלסטינים ‪ -‬כמה מאלה שקיבלו את פניו בנתב"ג שאליהם נוספו עוד שניים‪:‬‬
‫אנוור אל־חטיב מירושלים וחּכמת אל־מצרי משכם‪.‬‬
‫עם שובו למצרים הכריז סאדאת‪" :‬בירושלים פגשתי את הפלסטינים האמיתיים!"‬
‫הייתה זו התרסה חריפה כנגד ערפאת ושאר מנהיגי אש"ף שקראו לנדותו‪ ,‬והבעת‬
‫תמיכה והערכה לפלסטינים שנפגשו אתו למרות הלחץ והאיומים‪.‬‬
‫לקח זניחת ממלכת ירדן‬
‫העיקרון שהנחה אותי בפעולתי באירועים המתוארים לעיל ‪ -‬כמו גם בכל מעשיי‬
‫כיועץ לענייני ערבים ואחר כך כראש המִנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון ‪-‬‬
‫היה שישראל צריכה לעודד גורמים תומכי ירדן וכאלה המתנגדים לאש"ף ורוצים‬
‫במו"מ לשלום עם ישראל‪ .‬הפרשה הקצרה הזאת היא סיפור של הצלחה עם‬
‫סוף שמח‪ :‬נקרתה לי הזדמנות לסייע לאישים פלסטינים מתונים להגיע לקדמת‬
‫הבימה‪ .‬כמו כן‪ ,‬הצלחתי לאפשר את בואם של מתפללים פלסטינים להר הבית‪,‬‬
‫להתפלל עם סאדאת ולהריע לו‪ .‬אך‪ ,‬כאמור‪ ,‬הייתה זו רק אפיזודה‪ .‬לסיפור השלם‬
‫של יחסי ישראל והגורמים הפלסטינים המתונים אין סוף שמח‪ .‬ממשלות ישראל‪,‬‬
‫משמאל ומימין‪ ,‬זנחו את ירדן כבן שיח להסכם ממערב לירדן‪ )3(,‬וכן התייחסו‬
‫בזלזול ובעוינות לגורמים פלסטינים שהתייצבו באומץ כנגד אש"ף‪ .‬המאמצים‬
‫לשכנע את קובעי המדיניות כי ראוי לעודד גורמים פלסטינים מתונים ‪ -‬לא צלחו‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫‪ .3‬גולדה מאיר ומשה דיין דחו את תכנית הפדרציה של המלך חוסיין‪ ,‬במרס ‪ ;1972‬בגין דחה‬
‫על הסף את תכנית רייגן‪ ,‬באוגוסט ‪.1982‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫היה גם ֶמסֶר אחר‪ :‬פלסטינים־ירדן מול אש"ף‬
‫יגאל כרמון‬
‫באוגוסט ‪ ,1978‬הנחה שר הביטחון‪ ,‬עזר ויצמן‪ ,‬את מפקד אזור יהודה ושומרון‪,‬‬
‫תת־אלוף בנימין בן־אליעזר‪ ,‬להיענות לבקשתם של מוצטפא דודין וקבוצת‬
‫פעילים פלסטינים להקים אגודת כפרים באזור חברון‪ .‬הסכמה זו הייתה מענה‬
‫לבקשה שהגיש דודין שנה וחצי קודם לכן לממשל הצבאי באיו"ש‪ ,‬ואשר עוכבה‬
‫במשך תקופה זו בשל התנגדות מתאם הפעולות בשטחים‪ ,‬אלוף אברהם אורלי‪,‬‬
‫אשר היה יועצו הבכיר של שר הביטחון לענייני השטחים‪ .‬ההתנגדות שיקפה‬
‫את המדיניות שהייתה שלטת מאז קיץ ‪ ,1967‬שכונתה "מדיניות דיין"‪ ,‬ואשר‬
‫גרסה כי אין להתיר פעילות ציבורית־מדינית בשטחים המוחזקים‪ .‬מדיניות‬
‫זו התנגדה גם לעידוד גורמים מתונים בשטחים‪ ,‬הן תומכי ירדן והן הבודדים‬
‫שחתרו לאוטונומיה פלסטינית תוך הסכמה עם ישראל‪ ,‬שהבולט בהם היה עורך‬
‫הדין עזיז שחאדה‪ .‬לא זו אף זו‪ ,‬מה שאירע בפועל בשטח היה מרחיק לכת הרבה‬
‫יותר ‪ -‬אישים קיצוניים תומכי אש"ף זכו ליחס אוהד מגורמי הממשל ועיתונים‬
‫קיצוניים כגון אל־פג'ר ואל־שעב קיבלו רישיון‪ ,‬וזאת בהנחייתו הישירה של‬
‫יגאל כרמון הוא ראש מכון ממר"י; היה יועץ למלחמה בטרור לראשי הממשלה יצחק שמיר‬
‫ויצחק רבין‪ ,‬וקצין בכיר באמ"ן‪.‬‬
‫‪176‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫שר הביטחון דיין‪ .‬ההסבר המוצהר למדיניות זו היה שהממשל הישראלי איננו‬
‫מתערב בהתנהגות הציבורית ובחופש הביטוי של תושבי השטחים‪ ,‬כל עוד הם‬
‫אינם עוסקים בפעילות טרור‪.‬‬
‫ההתנגדות ל"אגודות הכפרים"‬
‫מתן האישור למוצטפא דודין‪ ,‬שר ירדני לשעבר‪ ,‬ולתומכיו‪ ,‬שהצהירו בגלוי‬
‫שכוונתם לעסוק גם בפעילות מדינית החותרת להסדר שלום עם ישראל‬
‫באמצעות משא ומתן‪ ,‬היה אפוא מפנה חד מעקרונות מדיניות דיין‪ .‬הוא היה‬
‫תוצאה של מאבק ממושך של מחלקת היועץ לענייני ערבים במפקדת יהודה‬
‫ושומרון‪ ,‬בראשותו של פרופ' מנחם מילסון‪ ,‬אך גם לאחר שניתן האישור היו‬
‫אנשי האגודות חייבים להתמודד עם התנגדות של כמעט כל הגורמים שהיו‬
‫קשורים בדרך ישירה או עקיפה לנעשה בשטחי הגדה המערבית‪ ,‬הן גורמי‬
‫הממשל עצמו והן מדינאים ועיתונאים ישראלים וזרים‪.‬‬
‫מדוע התנגדו כה רבים למדיניות שנראית‪ ,‬לכאורה‪ ,‬כמתבקשת מאליה? הסיבה‬
‫העיקרית הייתה שמדיניות דיין נתפסה כהצלחה שזכתה לתמיכת רוב הגורמים‬
‫הללו‪ .‬היא מעולם לא נוסחה באופן ברור‪ ,‬וכללה אלמנטים שונים כגון מדיניות‬
‫הגשרים הפתוחים‪ ,‬קיום בחירות מקומיות‪ ,‬מִנהל תקין ונאור ויחס ליברלי בכל‬
‫הרמות כולל מתן חופש מרבי ברמה הציבורית־פוליטית‪ ,‬עד כדי כך שנוצר הרושם‬
‫שמדיניות דיין כוללת בתוכה כוונה לקיום קונדומיניון ירדני־ישראלי בשטח‪.‬‬
‫אולם ברמה המדינית‪ ,‬תכליתה הייתה הפוכה; כוונתו של דיין הייתה להחליש‬
‫את תביעתה המדינית של ירדן לגבי השטחים‪ ,‬וזאת‪ ,‬בין השאר‪ ,‬על ידי החלשת‬
‫(‪)1‬‬
‫מעמד תומכי ירדן בשטח‪.‬‬
‫‪ .1‬מדיניות הגשרים הפתוחים והכנסת כספי משכורות למורים ופקידים שהמשיכו לשרת‬
‫כעובדי ציבור ירדנים במסגרת הממשל הצבאי הישראלי‪ ,‬היו תופעות שדיין נאלץ להשלים‬
‫אתן‪ ,‬אף שבהתחלה אסר אותן במפורש‪ .‬גם תוצאות הבבחירות המקומיות שקוימו על‬
‫פי הוראת דיין ב־‪ ,1972‬שבהן שמרו תומכי ירדן על מעמדם כראשי ערים ומועצות‪ ,‬לא‬
‫עלו בקנה אחד עם כוונתו של דיין להעלות גורמים אנטי־ירדניים‪ ,‬שאותם עודד להשתתף‬
‫בבחירות‪ .‬במקרה אחד אף הצליח בכך שהעלה את כרים ח'לף‪ ,‬מי ששימש תובע מחוזי‬
‫בממשל הישראלי‪ ,‬ובעידוד הממשל התחרה על ראשות עיריית רמאללה וזכה‪ .‬כאשר‬
‫ב־‪ 1976‬נבחרו אישים המוכרים כתומכי אש"ף הם זכו להערכתו של שר הביטחון‪ ,‬אשר‬
‫הנחה את הממשל לסייע להם בלי קשר‪ ,‬כביכול‪ ,‬לעמדותיהם המדיניות המוצהרות‪.‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫‪177‬‬
‫למרות מגמה זו של מדיניות דיין‪ ,‬תמכו בה חוגים עיתונאיים ומדיניים ליברליים‪,‬‬
‫מסיבות שונות‪ :‬חלקם משום שלא אהדו את ירדן בהיותה מונרכיה אותוקרטית‪,‬‬
‫וחלקם משום אהדתם לרעיון של עצמאות פלסטינית‪ .‬גם בחוגי הימין זכתה‬
‫מדיניות זו לאהדה‪ ,‬בגלל אופייה האנטי־ירדני‪.‬‬
‫ואכן‪ ,‬מדיניות דיין נראתה כהצלחה כל עוד שרר בשטחים שקט פוליטי וביטחוני‪.‬‬
‫התפיסה המקובלת הייתה שהסיבה לכך היא מדיניות זו‪ ,‬ולא העובדה שיש‬
‫בשטח גורמים פלסטיניים מתונים שאחראים לרגיעה‪ .‬אולם בעקבות החלטת‬
‫ועידת הפסגה הערבית (אוקטובר ‪ )1974‬להכיר באש"ף כנציג הבלעדי של‬
‫העם הפלסטיני‪ ,‬התחזקו גם החוגים תומכי אש"ף בשטחים‪ ,‬וההסתה האנטי־‬
‫ישראלית גברה‪ .‬האלימות התחזקה עוד יותר לאחר שהוכרז על פי הוראות שר‬
‫הביטחון שמעון פרס‪ ,‬שהחליף את דיין אך לא את מדיניותו‪ ,‬לקיים בחירות‬
‫מוניציפליות בשטחים‪.‬‬
‫רדיקליזציה גוברת ברוח אש"ף‬
‫היה זה שנתיים אחרי החלטת רבאט שהעניקה הכרה לאש"ף כנציג הלגיטימי‬
‫היחיד של הפלסטינים‪ ,‬ולאחר שאש"ף זכה להכרה בעצרת האו"ם‪ .‬אבל גורמי‬
‫הממשל הישראלי‪ ,‬כמו גם עיתונאים וחוגים מדיניים רבים‪ ,‬התעלמו לחלוטין‬
‫ממשמעותם של אירועים היסטוריים אלה והמשיכו במדיניות דיין כמימים‬
‫ימימה‪ .‬ולכן‪ ,‬כאשר פרצו מהומות בשטחים בשנת ‪ ,1975‬לא רצו להבין אותן‬
‫כתוצאה של החלשת מעמדם הציבורי של תומכי ירדן ואישים מתונים אחרים‬
‫וכתוצאה מעידודם בפועל של אישים קיצוניים תומכי אש"ף‪ .‬למעשה‪ ,‬הם‬
‫האמינו שתוצאות הבחירות של ‪ 1976‬יהיו שונות‪ ,‬וכאשר‪ ,‬למרות ציפיותיהם‪,‬‬
‫נבחרו תומכי אש"ף‪ ,‬הם חיפשו כל דרך לפרש את עלייתם באופן אופטימי‪:‬‬
‫"הרי הם בסופו של דבר משרתי ציבור שיפעלו לניקוי הרחובות ופיתוח הערים‪,‬‬
‫שהרי לשם כך נבחרו‪ ,‬ולא יעסקו בפעילות מדינית‪ ".‬תקוותם של בעלי תחזית‬
‫אופטימית זו נכזבה עד מהרה‪ ,‬שכן הדבר הראשון שראש עיריית חברון‬
‫הפרגמטי כביכול עשה לא היה לטאטא את הרחובות אלא לוותר על מענקים‬
‫ממשלתיים לעירייה‪ ,‬ובלבד שלא יחתום על חוזה עם הממשל הישראלי‬
‫בנוסח שהיה מקובל מאז ‪ .1967‬זאת ועוד‪ ,‬ראשי העיריות התאגדו עד מהרה‬
‫בהתנגדותם להחלת מע"מ בשטחים‪ ,‬עניין כלכלי מובהק שהתחייב מהחלתו‬
‫בישראל‪ ,‬בעוד ראשי לשכות המסחר (שהיו ידועים כגורם פרו־ירדני)‪ ,‬נקטו‬
‫‪178‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫עמדה פרגמטית וניהלו משא ומתן מעשי על דרכי יישום המע"מ בשטח‪.‬‬
‫נדגיש‪ :‬התוצאה המצטברת של יישום מדיניות דיין‪ ,‬משך שנים‪ ,‬הייתה‬
‫רדיקליזציה גוברת של האוכלוסייה ברוח אש"ף ומטרותיו‪ .‬אולם‪ ,‬מערכת‬
‫הממשל הצבאי וקצונתה הבכירה המשיכו לפעול ברוח מדיניות זו‪ ,‬ששררה‬
‫בלשכת מתאם הפעולות בשטחים ובממשל הצבאי גם לאחר שדיין נאלץ‬
‫להתפטר והוחלף על ידי שמעון פרס‪ ,‬עד שבקיץ ‪ ,1976‬עם כניסתו של‬
‫פרופסור מנחם מילסון לתפקיד היועץ לענייני ערבים באזור יהודה ושומרון‪,‬‬
‫חל שינוי מהותי בגישה המדינית‪ :‬במקום קידוש "מדיניות דיין" ‪ -‬ערעור‬
‫עליה ונקיטת דרך אחרת‪ .‬בנובמבר ‪ ,1976‬הצטרפתי למחלקה לענייני ערבים‬
‫כעוזרו של מילסון‪.‬‬
‫פעילותנו נגדה בפועל ובכל הרמות את מדיניות דיין‪ .‬היא לא נעשתה במחתרת‬
‫וגם לא הייתה בגדר הפרת משמעת צבאית; אדרבה‪ ,‬אנו פעלנו לפי העמדות‬
‫המוצהרות של ממשלת ישראל‪ .‬מדיניות דיין היא זו שסתרה אותן וחתרה‬
‫נגדן‪ .‬ראיית ירדן כגורם לא־עוין לישראל שיש לחתור להופכו לבן שיח מדיני‬
‫למרות החלטות רבאט ולפיכך תמיכה בגורמים פרו־ירדניים‪ ,‬ולא רדיפתם‪ ,‬היו‬
‫מעקרונות היסוד של המדיניות המוצהרת של ממשלת ישראל‪.‬‬
‫נגד הפסימיות שהסכסוך גזירת גורל‬
‫אנו פעלנו מנקודת מוצא הפוכה לחלוטין למדיניות דיין‪ .‬הוא חתר להמשיך את‬
‫שליטת ישראל בשטחים‪ ,‬אפילו רצה בהתמוטטות ירדן במאבקה הפנימי עם‬
‫ארגוני המחבלים ב־‪ ,1970‬כדי שהיא תהפוך לפתרון הלאומי הפלסטיני‪ ,‬וכל‬
‫זאת משום שלא האמין‪ ,‬על פי עדותו שלו בנאומיו‪ ,‬שייתכן שלום בין ישראל‬
‫לפלסטינים‪.‬‬
‫אנחנו האמנו כי התפיסה הפטליסטית הפסימית של נצח הסכסוך איננה גזירת‬
‫גורל‪ .‬לא התעלמנו מעומקו ומחומרתו של הסכסוך ומשורשיו ההיסטוריים‪,‬‬
‫אבל האמנו‪ ,‬על יסוד היכרותנו את השטח‪ ,‬שיש אפשרות להוביל מדיניות נבונה‬
‫החותרת לשלום על ידי חיזוק כוחם של גורמים בשטח שהבינו שדרך הטרור‬
‫היא הרסנית ומסוכנת לפלסטינים עצמם ושהיו מעוניינים בקידום השלום‪.‬‬
‫היה ברור לנו שגורמים אלה לא היו הגורמים המובילים בשטח ולא ביטאו‬
‫את עמדות האליטה העירונית שמשך שנים הייתה הגורם המוביל בחברה‬
‫הפלסטינית‪ ,‬אך ידענו שמרבית האוכלוסייה הלא־עירונית ‪ -‬הרוב הדומם ‪-‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫‪179‬‬
‫נכון לקבל גישה זו אם יראה מולו מחויבות ישראלית המתבטאת הן במעשים‬
‫בשטח והן ברמה המדינית‪.‬‬
‫בעקבות מתן האישור של שר הביטחון קמו שבע אגודות כפרים בגדה המערבית‪,‬‬
‫תחילה בחברון‪ ,‬אחר כך ברמאללה‪ ,‬בבית־לחם ובהמשך בנפות הצפוניות ‪ -‬שכם‪,‬‬
‫ג'נין וטול־כרם‪.‬‬
‫עצם העובדה שהן קמו חרף התנגדות מקפת הן מצד הממסד הישראלי והן מצד‬
‫הממסד הפלסטיני‪/‬ערבי‪ ,‬מעידה שהערכתנו הייתה מבוססת‪ .‬אנו ראינו בעידוד‬
‫גורמים מתונים המוכנים לשלום ומתנגדים לדרך האלימות של אש"ף עיקרון‬
‫בעל חשיבות מוסרית ומדינית כאחת‪ .‬לא היינו בטוחים שהוא יביא לשלום‪,‬‬
‫אבל היה לנו ברור עם מי אי אפשר לעשות שלום‪ ,‬לאמור‪ ,‬עם אש"ף‪ ,‬משום‬
‫שהוא מייצג את בעיית הפליטים של ‪ 1948‬או את התביעה לזכות השיבה‪ .‬גם‬
‫בכך צדקנו; התביעה לזכות השיבה מצד אש"ף מכשילה כל התקדמות להסדר‪,‬‬
‫גם כאשר ישראל מציעה ‪ 97‬אחוז מן השטח הכבוש (ברק) או מאה אחוז עם‬
‫חילופי שטחים (אולמרט)‪.‬‬
‫לא ראינו את מאבקנו המדיני מול אש"ף כמאבק שיוכרע במכה אחת‪ ,‬אלא‬
‫כמערכה מתמשכת המוכרעת בנקודות‪ .‬היינו משוכנעים שמוטב לישראל‬
‫לעמוד מול אישי ציבור הרוצים במשא ומתן לשלום ומתנגדים לטרור‪ ,‬במקום‬
‫לעמוד מול ארגון שמהותו היא התנגדות מזוינת ושיבה לישראל בגבולות‬
‫הקו הירוק‪ .‬עיקרון אסטרטגי זה שנראה בעינינו טבעי ומוצדק גם אם אין‬
‫מגיעים לשלום‪ ,‬לא התקבל על דעת הגורמים הפוליטיים בישראל‪ ,‬לא בימין‬
‫ולא בשמאל‪ .‬הם דבקו בדרכם‪ :‬בימין גרסו כי מוטב שלא יהיו בני שיח ערבים‬
‫מתונים כדי שלא להסתכן בוויתור על שטחים‪ ,‬ובשמאל לא היו מוכנים לוותר‬
‫על אמונתם ותקוותם שאש"ף יהיה בן שיח לשלום‪ .‬הצלחתנו ‪ -‬תנועת אגודות‬
‫הכפרים בכל רחבי איו"ש ‪ -‬הייתה זמנית‪ ,‬משום שפעלנו נגד קונסנזוס מדיני‬
‫כל־ערבי‪ ,‬בינלאומי ולמרבה הצער ‪ -‬גם ישראלי‪.‬‬
‫מתן האישור לפעילות האגודות היה‪ ,‬כאמור‪ ,‬תוצאה של מאבק נחוש ורצוף‬
‫משך חודשים רבים‪ .‬ניהלנו אותו ללא ליאות מול היועץ המשפטי במפקדת‬
‫יהודה ושומרון‪ ,‬מול ענף הדין הבינלאומי במשרד הביטחון‪ ,‬וכמובן גם במשרד‬
‫מתאם הפעולות בשטחים ובלשכת שר הביטחון‪ .‬כדי לקדם את רעיון האגודות‬
‫בלשכת שר הביטחון‪ ,‬נענה מילסון להצעתו של עזר ויצמן לקבל על עצמו את‬
‫תפקיד היועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם‪ ,‬ובינואר ‪ 1978‬נכנס לתפקיד זה‬
‫ובסופו של דבר אכן הצליח לשכנע את ויצמן‪ .‬הוויכוח על מתן האישור להקמת‬
‫האגודות לא היה רק עם מתאם הפעולות בשטחים שייצג את מדיניות דיין‪,‬‬
‫‪180‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫אלא עם גורמים רבים אחרים במערכת הביטחון שאימצו את המדיניות הזאת‬
‫וראו בה "פסגת החוכמה המדינית"‪ )2(.‬דווקא מפקד אזור יהודה ושומרון‪ ,‬תת־‬
‫אלוף דוד הגואל‪ ,‬תמך ברעיון ואפשר לנו להילחם עליו‪ ,‬אך הוא הוחלף באביב‬
‫‪ ,1978‬ובמקומו הגיע תת־אלוף בן־אליעזר‪ ,‬שהיה אדיש עד עוין למהלך בכללותו‪.‬‬
‫חודשים מעטים לאחר מכן‪ ,‬בסוף ספטמבר‪ ,‬סיים מנחם מילסון את תפקידו‬
‫כיועץ לענייני ערבים בלשכת המתאם וחזר לעבודתו באוניברסיטה‪ .‬נשארתי‬
‫לבד במערכה‪ .‬אמנם היה לי צוות מעולה של עוזרים‪ ,‬קצינים יודעי ערבית על‬
‫בוריה ובעלי השכלה מזרחנית‪ ,‬מסורים וחרוצים שהזדהו עם תפקידם ופעלו‬
‫אתי באותה רוח‪ )3(.‬ואולם‪ ,‬לא היה לי גיבוי או מישהו שיוכל להיאבק למען עניין‬
‫האגודות בלשכת שר הביטחון‪.‬‬
‫המניעים של מתנגדי אגודות הכפרים‬
‫כצפוי‪ ,‬המאבק לא הסתיים עם מתן אישור שר הביטחון; אדרבה‪ ,‬הוא התגבר‪,‬‬
‫שכן כל הגורמים שהתנגדו לו וניבאו מתוך מומחיות כביכול שהמהלך ייכשל‪,‬‬
‫חתרו ככל יכולתם לממש את נבואתם‪ .‬בין החשובים שבגורמים אלו אמנה את‬
‫הבאים‪ :‬כתבי השטחים וגורמים פוליטיים מן השמאל; חלק מקציני המטה של‬
‫הממשל הצבאי; גורמי הצבא‪ ,‬ובמיוחד פיקוד המרכז בראשותו של האלוף משה‬
‫לוי ומחליפו האלוף אורי אור; התקשורת הזרה; הקונסולים ובראשם קונסול‬
‫ארה"ב במזרח ירושלים; ירדן; אש"ף; והמתנחלים‪.‬‬
‫מדוע התנגדו כל הגורמים הללו למהלך שקיבל את אישורו של שר הביטחון וגם‬
‫צריך היה להיראות כטבעי ומוצדק מכל בחינה‪ ,‬מוסרית ומדינית? אסקור זאת‬
‫להלן בקצרה‪:‬‬
‫‪ .2‬רבים בציבור הישראלי ראו בדיין אדם ש"מבין בערבים"‪ .‬ניסוח זה לא יוחד לדיין בלבד‬
‫אלא גם לאישים נוספים בפוליטיקה הישראלית‪ .‬אולם יותר מששיקף הבנה כלשהי‬
‫המבוססת על לימוד ומעמיק ושיטתי של תולדות הערבים‪ ,‬שפתם ותרבותם‪ ,‬שיקף ניסוח‬
‫זה חוכמת רחוב שהייתה בה מעט מאוד הבנה אמיתית ובעיקר גזענות‪ ,‬בין אם גלויה ובין‬
‫אם מוסווית‪.‬‬
‫‪ .3‬המחלקה כללה קציני אמ"ן ותיקים שפעלו כיועצים לענייני ערבים‪ ,‬האחד בדרגת סא"ל‬
‫לנפות הצפוניות‪ ,‬והשני אף הוא בדרגת סא"ל לנפות הדרומיות‪ ,‬וכן מחלקת מחקר בראשות‬
‫קצין מחקר לשעבר באמ"ן‪ ,‬ותיק ומוכשר‪.‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫‪181‬‬
‫כתבי השטחים היו ברובם המכריע בעלי עמדות פוליטיות נחרצות שראו באש"ף‬
‫את הגורם הראוי לייצג את הפלסטינים‪ ,‬ואף האמינו שהנו בעל עמדות מתונות‬
‫או עתיד לאמץ עמדות כאלה‪ .‬לרובם המכריע היו יחסים אישיים עם האישים‬
‫הקיצוניים תומכי אש"ף‪ ,‬ואלה האחרונים סיפקו לכתבים אינפורמציה מן השטח‬
‫(כמובן‪ ,‬לפי טעמם) באופן מתמיד בלא שיצטרכו לטרוח על השגתה‪ .‬לנכונותם‬
‫של האישים הפלסטינים תומכי אש"ף לשמש מקורות מידע לאותם כתבים היה‬
‫מחיר והוא‪ :‬כיסוי תקשורתי אוהד מצדם‪ .‬הכתבים הללו ממילא גם הסתייגו‬
‫עד כדי מיאוס מירדן ומתומכיה בשטח ועל כן לא חשו קושי לספק כיסוי אוהד‬
‫לאישי הציבור תומכי אש"ף דוגמת פהד קוואסמה‪ ,‬מוחמד מלחם ודומיהם‪ .‬עבור‬
‫חלק מהם טיפוח האישים הקיצוניים במסגרת מדיניות דיין היה דרך להציג את‬
‫עצמם מול נציגי התקשורת הזרה כאנשים נאורים ומתקדמים‪ .‬בסופו של דבר‬
‫פעילותם הייתה בלתי מקצועית ובלתי ביקורתית בעליל‪.‬‬
‫חוגי השמאל הפוליטי בישראל ראו את הגורמים המתונים (כולל תומכי ירדן)‬
‫כקוויזלינגים‪ )4(,‬ואילו את תומכי אש"ף כינו "האישים הלאומיים" ו"המנהיגות‬
‫האותנטית"‪ .‬לפיכך‪ ,‬התנגדותם לפעילות האגודות הייתה פוליטית ואף רגשית‪.‬‬
‫קציני המטה האזרחיים של הממשל הצבאי‪ ,‬שלזכותם יש לזקוף את ניהול‬
‫מערכת החיים בשטחים במשך שנים ואשר היו ברובם הגדול אנשים מסורים‬
‫ונאמנים‪ ,‬התנגדו לפעילות האגודות משום שדבקו במעמדם ובתפקידם באופן‬
‫שלא אפשר בשום אופן העברת סמכויות לגורמים מקומיים בשטח‪ .‬תופעה‬
‫זו גבלה במקרים מסוימים בהתנהגות פתטית שהביאה אותנו להתבדח על‬
‫כך שחלק מהם אולי יעדיפו להישאר בתפקידם תחת שלטון פלסטיני מאשר‬
‫לאבד את עולמם‪ ...‬בניגוד לחודשים הראשונים לאחר ‪ ,1967‬שבהם קציני‬
‫המטה הבכירים ("השרים" שפעלו לצד מפקד האזור בתחומים האזרחיים) היו‬
‫אישים בכירים ביותר במשרדי הממשלה הרלוונטיים הישראליים שהושאלו‬
‫למלא תפקיד ראשוני זה לאחר תום מלחמת ‪ 12 - 1967‬שנים אחר כך היו‬
‫ממלאי התפקידים הללו פקידים ישראלים מדרג בינוני‪ ,‬שנשלחו על ידי‬
‫משרדיהם ל"ארץ גלות" זו‪ ,‬שבה הם עלו באחת למעמד של "שרים"‪ ,‬ולכן‬
‫ניתן להבין שלא קל היה להם להיפרד ממעמד זה ולהעביר את סמכויותיהם‬
‫לתושבי השטחים‪.‬‬
‫‪ .4‬הראשון שהשתמש במונח זה כלפיהם היה האלוף שלמה גזית‪ ,‬שייצג את מדיניות דיין והיה‬
‫מתאם הפעולות הראשון בשטחים‪.‬‬
‫‪182‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫חלק מאלופי פיקוד המרכז נפגעו מפעילותנו בראש ובראשונה באופן אישי‪,‬‬
‫משום שאנו נטלנו מהם את מעמדם כמי שאמונים על המדיניות בשטחים‪,‬‬
‫ועל ייצוגה בדרגי השלטון הבכירים ‪ -‬משרד הביטחון ואף‪ ,‬לעתים‪ ,‬הממשלה‪.‬‬
‫זאת משום שהממשל היה‪ ,‬עד שנת ‪ ,1981‬ממשל צבאי הכפוף לרשויות הצבא‪,‬‬
‫ובראש ובראשונה לפיקוד המרכז‪ .‬בנוסף לכך‪ ,‬הם שאפו להתנער מכל אחריות‬
‫לפעילותנו‪ ,‬שזכתה לביקורת של התקשורת וגורמי השמאל‪ ,‬ורצו להבהיר‬
‫למבקרים שהם אינם חלק מן המהלך הזה‪ ,‬ואינם ראויים להיכלל בביקורת זו‪ .‬הם‬
‫חיבלו בפעילותנו בשטח שלעתים קרובות היו לה השלכות על פעילות הצבא‪,‬‬
‫ובדרך כלל נתנו סיוע למתנחלים‪ ,‬בין השאר מתוך מחויבותם להגן עליהם‪ .‬הם‬
‫האמינו‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬שמדיניות דיין היא "שיא החוכמה המדינית"‪ ,‬ושדיין "מבין‬
‫(‪)5‬‬
‫בערבים" יותר מאתנו‪.‬‬
‫"הזקן" [חזן] השתגע‪ ,‬הוא הולך לעזור לשרון"‬
‫הייתה סיבה נוספת לאי הנחת של גורמי הצבא מפעילותנו‪ .‬בשנת ‪ ,1982‬כאשר‬
‫פרופסור מילסון התמנה למושל האזרחי בשטחים‪ ,‬הוא פנה אל שר הביטחון‪,‬‬
‫אריאל שרון‪ ,‬בבקשה להחליף כמה מושלים צבאיים‪ ,‬שאותם ראינו מסיבות‬
‫שונות כבלתי מתאימים‪ ,‬ולמנות במקומם חבורה של קציני מילואים‪ ,‬שרובם‬
‫ככולם מקיבוצי השומר הצעיר‪ ,‬אשר ניחנו בתכונות הבאות‪ :‬הם שירתו בחיל‬
‫המודיעין‪ ,‬ידעו את השפה הערבית‪ ,‬הייתה להם השכלה מזרחנית‪ ,‬הם הבינו מהי‬
‫אידאולוגיה‪ ,‬מהי תכנית מדינית‪ ,‬מהי הפגנה‪ ,‬מהו פמפלט‪ ,‬שכן אלה היו חייהם;‬
‫והחשוב מכול‪ ,‬הם חונכו לשלום‪ .‬שר הביטחון אישר מיד את הבקשה המוזרה‪,‬‬
‫לכאורה‪ ,‬כמובן משיקוליו הוא; שרון הבין שאנשים בעלי כישורים כאלה ירגיעו‬
‫את השטח‪ .‬מילסון פנה אל מנהיג מפ"ם‪ ,‬יעקב חזן‪ ,‬שכן הקצינים היו צריכים את‬
‫אישור התנועה להתגייס לשירות קבע‪ .‬חזן תחקר אותו על פעילותנו‪ ,‬על מטרותיה‬
‫ועל מטרותיהם של האישים המתונים שאותם אנו רוצים לעודד‪ .‬וכאשר הבין כי‬
‫המטרה היא הסכם שלום עם ישראל‪ ,‬אישר את גיוסם של הקצינים‪ .‬אולם עליזה‬
‫‪ .5‬קביעה זו חלה בעיקר על אלופי הפיקוד‪ ,‬משה לוי ומחליפו אורי אור‪ ,‬אך לא על האלוף‬
‫יונה אפרת‪ ,‬שקדם להם‪ ,‬ששירת בתפקיד אלוף הפיקוד עד סוף ‪ ,1977‬ואף סייע לנו במידה‬
‫שהיה ביכולתו‪.‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫‪183‬‬
‫עמיר‪ ,‬ששימשה כמזכירת הקיבוץ הארצי ושמעה על כך‪ ,‬פנתה בדחיפות אל מזכיר‬
‫המפלגה‪ ,‬ויקטור שם־טוב‪ ,‬בזעקה‪" :‬הזקן [חזן] השתגע‪ ,‬הוא הולך לעזור לשרון‪".‬‬
‫ואמנם‪ ,‬ויקטור שם־טוב ביטל את האישור‪ .‬בסופו של דבר הגיעו אלינו רק שניים‬
‫שהיו מוכנים להפר את המשמעת הקיבוצית‪ ,‬וגם זאת רק לתקופה קצרה‪.‬‬
‫התקשורת הזרה ראתה את תפקידה בדיווח על הנעשה בשטחים הכבושים‪ .‬רובה‬
‫ככולה תמכה באש"ף שבאותה עת היה כבר בעל מעמד בינלאומי מוכר‪ .‬כמו כתבי‬
‫השטחים‪ ,‬הם חיפו על בורותם בשטח וחוסר ידיעתם את השפה הערבית‪ ,‬בקשרים‬
‫אישיים עם הגורמים הקיצוניים אשר סיפקו להם את המידע בלא שגם הם‪ ,‬כמו‬
‫כתבי השטחים בישראל‪ ,‬יטרחו הרבה על השגתו‪ ,‬ודיווחיהם היו בלתי ביקורתיים‬
‫ובלתי מקצועיים‪ ,‬גם אם לא באותה מידה כמו זו של כתבי השטחים הישראלים‬
‫(‪)6‬‬
‫(שכן נעדרה מהם אותה מידה של הזדהות רגשית שאפיינה את האחרונים)‪.‬‬
‫הקונסולים הזרים‪ ,‬ובראשם הקונסול האמריקאי‪ ,‬יישמו את מדיניות משרדי‬
‫החוץ שלהם שהתבטאה בהתנגדות לכיבוש הישראלי ובתמיכה באש"ף‪ ,‬שזכה‬
‫להכרה בינלאומית באו"ם‪ ,‬חיבלו בפעילותנו במידה שהיה ביכולתם וסייעו‬
‫לגורמים הקיצוניים תומכי אש"ף‪.‬‬
‫אש"ף נעשה נציג לגיטימי יחיד של הפלסטינים‬
‫את יחסה של ירדן לאגודות ניתן לחלק לשתי תקופות‪ :‬בתחילה נתנה ירדן‬
‫הרשמית תמיכה שבשתיקה לפעילות האגודות בהבינה שפעילותן מכוונת‬
‫לחיזוק מעמדה בשטח ואף תומכת בהמשך ייצוג השטחים מבחינה פוליטית על‬
‫ידי ירדן (זאת חרף החלטות רבאט והאו"ם משנת ‪ 1974‬ובניגוד להן)‪ )7(.‬ואולם‪,‬‬
‫לאחר שבתאריך ‪ ,8.3.1982‬פרסם מפקד משמר הגבול דאז‪ ,‬צבי בר‪ ,‬את העובדה‬
‫‪ .6‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬כאשר בנובמבר ‪ 1982‬התקיים בחברון כנס האגודות הגדול בהשתתפות‬
‫אלפים רבים שכוסה על ידי כל רשתות הטלוויזיה הבינלאומית‪ ,‬ובו קראו מנהיגי האגודות‬
‫לשלום עם ישראל‪ ,‬כתב הג'רוזלם פוסט‪ ,‬דיוויד ריצ'רדסון‪ ,‬הכתיר את דיווחו בכותרת‬
‫"‪ ,"The Village Leagues Become a Serious Force‬ואילו כתב דבר‪ ,‬דני רובינשטיין‪,‬‬
‫הכתיר את מאמרו בכותרת "יום עצוב ומדכא בחברון"‪.‬‬
‫‪ .7‬זו הייתה עמדתו של המלך חוסיין‪ .‬ראש הממשלה באותה תקופה‪ ,‬מודר בדראן‪ ,‬אף שלא‬
‫פעל בניגוד להנחיות המלך‪ ,‬לא אהד את מוצטפא דודין על רקע עימותים שהיו ביניהם‬
‫בתקופה שבה שירת דודין בממסד הירדני‪.‬‬
‫‪184‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫שמג"ב מאמן את אנשי האגודות בשימוש בנשק‪ )8(,‬נאלצה ירדן הרשמית להכריז‬
‫על האגודות כבלתי חוקיות מבחינת החוק הירדני‪ .‬בעקבות ההחלטה נקטה ירדן‬
‫בצעדים אדמיניסטרטיביים שונים נגד הצטרפות נושאי דרכון ירדני לאגודות‪,‬‬
‫לאמור‪ :‬כל תושבי השטחים‪ .‬היא נאלצה לעשות זאת על מנת שלא להיתפס‬
‫כפועלת בניגוד לקונצנזוס הערבי שעל פיו‪ ,‬בעקבות החלטות רבאט‪ ,‬הפך אש"ף‬
‫לנציג הלגיטימי היחיד של העם הפלסטיני‪.‬‬
‫ראוי לציין‪ ,‬שמעולם לא הייתה כוונה להקים "מיליציות"במסגרת האגודות;‬
‫חימושם של כמה מאנשי האגודות בנשק ממחסני צה"ל נעשה לאחר שמחבלים‬
‫רצחו את ראש אגודת רמאללה‪ ,‬והדבר נועד לסייע להם להגן על עצמם‪ .‬אלוף‬
‫פיקוד המרכז סירב לאפשר קיום אימונים בנשק בהדרכת אנשי צבא‪ ,‬ואנשי שר‬
‫הביטחון פתרו את הבעיה על ידי פנייה למקורבו של אריק שרון‪ ,‬צבי בר‪.‬‬
‫התנגדותו של אש"ף הייתה מובנת מאליה ולּוותה ברציחתם של ראש אגודת‬
‫חברון וכעבור שנים מספר ראש אגודת ג'נין‪ ,‬ולאורך כל הדרך גם באיומים אלימים‪,‬‬
‫בחרם ציבורי ובפעילות מגוונת שתכליתה לשתק את פעילות האגודות‪.‬‬
‫אחד הגורמים שהסתייג‪ ,‬מלכתחילה‪ ,‬מכל תמיכה בגורמים מתונים ומניעת‬
‫יתרונות מגורמים עוינים היה שירות הביטחון הכללי‪ ,‬וזאת ממניעים שונים‪,‬‬
‫ובהם הדבקות במדיניות דיין שהתנגדה לסיוע לגורמים מתונים והעדיפה את‬
‫הקיצוניים‪ ,‬שאותם כינו "המנהיגות האותנטית"; וכן משום שמשימתו של‬
‫השב"כ הייתה מוגבלת למניעת טרור וריגול ולא כללה מניעת הסתה ופעילות‬
‫ציבורית עוינת‪ ,‬אף על פי ששתיהן מובילות ישירות להקצנה ולמעשי טרור‪ .‬היה‬
‫גם נימוק נוסף שהביא את השב"כ להתנגד למהלך‪ :‬היו אישי ציבור פלסטינים‬
‫בכירים ביותר ועוינים‪ ,‬ש"קנו" את הגנתו של השב"כ בהולכת שולל וברמייה‪.‬‬
‫לדעתי‪ ,‬קשה היה לשב"כ לעכל את העובדה שמחלקת היועץ לענייני ערבים‬
‫פעלה כמערכת מחקרית מודיעינית לכל דבר בתחום שהשיק במידה רבה‬
‫לתחומי פעילותו והפיצה את החומר שלה בהיקף רחב מאוד לרמה המדינית‬
‫(‪)9‬‬
‫וגם לתקשורת‪.‬‬
‫‪ .8‬בר עשה זאת באופן מעוות ובלתי נכון לצורך האדרה עצמית‪ ,‬ובלי להתחשב כלל בתוצאות‬
‫מעשהו‪.‬‬
‫‪ .9‬ראש אמ"ן‪ ,‬האלוף שלמה גזית‪ ,‬שגם הוא לא היה אחראי לתחום השטחים והנעשה בהם לא‬
‫נכלל במסגרת משימות הכיסוי המודיעיני שלו‪ ,‬נקט גישה פתוחה יותר והציע שמחלקתנו‬
‫תקבל מידע למעלה מרמת "שמּור"‪ ,‬וכדי להבטיח שהחומר יישמר הוא הציע כי יאוחסן‬
‫בכספת מיוחדת ומאובטחת‪.‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫‪185‬‬
‫עמדת המתנחלים‬
‫גורם נוסף בעל השפעה בנעשה בענייני השטחים היו המתנחלים‪ .‬יחסם לאנשי‬
‫האגודות היה‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬אדיש עד עוין‪ ,‬כיחסם לכלל האוכלוסיה‪ .‬אולם‪ ,‬עוינים‬
‫במיוחד לפעולתם היו חוגים מסוימים באזור חברון‪ ,‬ובהם יש להזכיר במיוחד‬
‫את אליקים העצני‪ ,‬איש ציבור המוכר בישראל בשל מאבקו במסגרת "שורת‬
‫המתנדבים"‪ ,‬אשר עבר להתגורר בשטחים‪ ,‬ושלא כמו רוב התושבים היה חילוני‬
‫ויחסו האישי לערבים שכניו היה הוגן‪ .‬הוא ייצג תושבים ערבים במשפטים נגד‬
‫השלטון‪ ,‬כאשר היה משוכנע שנגרם להם עוול ואף קיים קשר חיובי ברמה האישית‬
‫עם כמה מפעילי האגודות‪ .‬ואולם‪ ,‬ברמה הציבורית והמדינית‪ ,‬הוא דגל בסיפוח‬
‫מלא של השטחים‪ ,‬התנגד לפעילות האגודות תכלית ההתנגדות ופעל אצל שרי‬
‫הביטחון למנוע את צמיחתו של גוף זה‪ .‬הוא נהג לנמק את התנגדותו בגלוי בטיעון‬
‫שהוא איננו חושש מאש"ף‪ ,‬שכן עם אש"ף ישראל לא תדבר לעולם‪ .‬לעומת זאת‪,‬‬
‫האגודות הן הבעיה ומוצטפא דודין ‪ -‬הוא‪ ,‬ולא ערפאת ‪ -‬מפחיד אותו‪ ,‬משום‬
‫שהוא חותר לשלום ועל סמך עובדה זו ישראל עלולה לסגת מן השטחים לטובת‬
‫הסדר עמו‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬בעקבות הטבח בסברא ושתילא‪ ,‬כאשר שרון כשר ביטחון‬
‫היה נתון לבידוד פוליטי קשה ותמיכתם של המתנחלים הייתה חשובה לו ביותר‪,‬‬
‫היה משקל חשוב ללחצו של אליקים העצני עליו להפסיק את פעילות האגודות‪.‬‬
‫הופרו הבטחות שרון לאגודות הכפרים‬
‫בשנת ‪ ,1981‬לאחר מינויו של שרון לשר הביטחון‪ ,‬נדמה היה לנו כי תיתנן הזדמנות‬
‫חדשה לאגודות הכפרים‪ ,‬וזאת משום ששרון הציע לפרופ' מילסון למלא את‬
‫התפקיד של מפקד יהודה ושומרון‪ .‬רצינו להאמין‪ ,‬למרות ספקות רבים‪ ,‬שעצם‬
‫העובדה שבחר בפרופ' מילסון ומינויו לתפקיד זה מעידים על כוונה אמיתית להניע‬
‫מהלך חדש בשטחים‪ .‬שרון הביע תמיכה מילולית ברעיון האגודות ואף גילה כוונה‪,‬‬
‫לכאורה‪ ,‬לסייע לפעילותנו‪ .‬אולם עד מהרה נכזבה תקוותנו‪ .‬ראשית‪ ,‬הוא נכנע‬
‫ללחצים של מתנגדים רבים הן לרעיון והן לנו אישית‪ ,‬ובמקום להמשיך לפעול‬
‫במסגרת המפקדה הצבאית‪ ,‬מצב חוקי שגם הפלסטינים השלימו עמו מאז ‪,1967‬‬
‫בהיותו מושתת על החוק הבינלאומי לגבי שטחים כבושים ‪ -‬הומר הממשל הצבאי‬
‫במסגרת חדשה שנקראה "המִנהל האזרחי"‪ ,‬שאין לה בסיס בחוק הבינלאומי‪ ,‬אשר‬
‫סיבכה את צעדינו מן הרגע הראשון במאבק‪ ,‬שלא היה בו טעם ולא היה בו צורך‪,‬‬
‫‪186‬‬
‫יגאל כרמון‬
‫על עצם הלגיטימיות של המבנה החדש‪ .‬היא גם סיפקה עילה לכל החוגים התומכים‬
‫באש"ף להיאבק נגד המִנהל האזרחי‪ ,‬בטענה שהמבנה החדש משרת מגמה של‬
‫סיפוח השטחים‪ .‬שנית‪ ,‬כל הבטחותיו של שרון לראשי אגודות הכפרים‪ ,‬אשר‬
‫בראשית ‪ 1981‬כבר התארגנו למסגרת של התאחדות אגודות‪ ,‬לא קוימו; לא ניתן‬
‫סיוע כספי לפיתוח השטחים‪ ,‬לא התקיים אפילו דיון אחד לגבי המדיניות הכוללת‬
‫בשטחים‪ ,‬לא בארבע עיניים ולא במסגרת רחבה יותר‪ .‬למגינת לבנו התברר לנו‬
‫שכל הבטחותיו היו בגדר תרמית אחת גדולה‪ :‬הוא לא התעניין בנושא ולא התכוון‬
‫להשקיע בו מזמנו וממשאבי מערכת הביטחון‪ ,‬והתוצאה הייתה שהאגודות המשיכו‬
‫לבוסס בקשייהן מבית ומחוץ בלא כל יכולת להתרומם‪ ,‬למרות מאמציהן האדירים‬
‫ולמרות התרחבות מעגל התומכים שהאמינו שהן מייצגות כיוון מדיני חדש‬
‫אשר ממשלת ישראל שותפה אתו למען השלום‪ .‬בספטמבר ‪ ,1982‬פחות משנה‬
‫לאחר מינויו‪ ,‬התפטר מילסון מתפקידו בעקבות הטבח בסברא ושתילא‪ ,‬מוניתי‬
‫לממלא מקומו‪ ,‬והחל תהליך בלתי נמנע של שקיעה‪ ,‬כאשר שר הביטחון עסוק‬
‫ראשו ורובו בפרשת הטבח והשלכותיה‪ ,‬ולאחר שאולץ להתפטר ואת מקומו מילא‬
‫השר משה ארנס‪ ,‬מונה ראש מִנהל אזרחי חדש‪ ,‬שלמה איליה‪ ,‬אשר גילה יחס עוין‬
‫כלפי האגודות‪ ,‬התנכל לבכיריהן‪ ,‬ובסופו של דבר‪ ,‬גם בלחץ שהפעילו המתנגדים‬
‫הרבים על שר הביטחון החדש‪ ,‬פורקה התאחדות האגודות‪ .‬הנשק להגנה עצמית‬
‫שהיה ברשות חברי האגודות נלקח מהם‪ ,‬ובכך הפכו לחסרי מגן ומּועדים לפגיעה‪.‬‬
‫כל מתנגדי האגודות חגגו את מה שכינו "כישלונן"‪ ,‬אשר לא היה כלל כישלון;‬
‫לא אש"ף ולא מדינות ערב ושאר הגורמים הזרים שהתנגדו להן לא יכלו להן‪,‬‬
‫רק ממשלת ישראל היא שחיסלה אותן בלא שדנה אי פעם ברעיון‪ ,‬במשמעותו‬
‫ובסיכוייו‪ .‬אפשר לומר שזהו כישלון בלתי נמנע‪ ,‬כאשר מנסים להוביל מהלך מדיני‬
‫היסטורי נגד כל העולם‪ .‬המהלך האחר עם אש"ף‪ ,‬שנוסה על ידי ממשלת ישראל‬
‫בשנת ‪ ,1993‬במציאות של קונצנזוס פנימי ובינלאומי מלא‪ ,‬לא זכה להצלחה גדולה‬
‫יותר‪ ,‬זאת מן הסיבות שחזינו אותן מראש והתרענו מפניהן‪.‬‬
‫מיתוסים שקריים שהפיצו על "אגודות הכפרים"‬
‫ראוי לתקן‪ ,‬בהזדמנות זו‪ ,‬שני מיתוסים שקריים שהפיצו מתנגדי האגודות‪ .‬האחד‬
‫הוא שהקמת "אגודות הכפרים" והסיוע להן היו חלק מתכנית "שרון־מילסון"‬
‫כביכול‪ .‬כאמור‪ ,‬האגודות הוקמו שלוש שנים לפני ששרון נהיה שר ביטחון ולא‬
‫היה לו שום קשר להקמתן‪ .‬הוא הגיע לתפקיד שנים לאחר שהיו עובדה מוגמרת‬
‫‪187‬‬
‫אגודות הכפרים ‪ -‬איך קמו ומדוע חוסלו‬
‫בשטח‪ .‬המושג "תכנית שרון־מילסון" (שכמובן לא הייתה ולא נבראה) הומצא‬
‫על ידי כמה עיתונאים כדי להכפיש את האגודות בהיותן כביכול יציר כפיו של‬
‫שרון‪ ,‬ואחרים חזרו עליו מתוך ּבּורּות‪.‬‬
‫המיתוס השני הוא הטענה שכוונתנו בהקמת אגודות הכפרים הייתה לזרוע מחלוקת‬
‫בין האוכלוסייה הכפרית לבין האוכלוסייה העירונית‪ ,‬בבחינת "הפרד ומשול"‪ .‬גם‬
‫בטענה זו אין שמץ אמת‪ .‬הסיבה האמיתית לבקשתו של דודין להתיר לו להקים‬
‫"אגודת כפרים" הייתה אחרת לגמרי‪ .‬דודין (כאחרים לפניו) רצה להקים תנועה‬
‫פוליטית שתפעל בגלוי למען מו"מ לשלום עם ישראל‪ ,‬אבל כאשר פנה אלינו‬
‫בבקשה זו‪ ,‬באביב שנת ‪ ,1977‬אמרנו לו שאין שום סיכוי שייענה‪ ,‬מכיוון ששר‬
‫הביטחון מוכן להתיר רק התארגנויות מִנהליות במסגרת החוק הירדני שהמשיך‬
‫לחול בשטחים הכבושים תחת הממשל הצבאי הישראלי‪ .‬לאחר ימים אחדים הציע‬
‫דודין פתרון לבעיה זו על ידי הקמת גוף המוכר על ידי החוק הירדני‪" ,‬אגודת כפרים"‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬המסגרת של אגודות כפרים נכפתה על דודין ותומכיו כאילוץ‪ ,‬וכך גם עלינו‪,‬‬
‫שרצינו לסייע לפלסטינים שביקשו לפעול למען מו"מ לשלום עם ישראל‪.‬‬
‫תנועת "הדרך לשלום"‬
‫אי אפשר להשלים מאמר זה בלא להזכיר שהקונצנזוס הישראלי נגד האגודות לא היה‬
‫מלא‪ .‬בשנת ‪ ,1983‬קמה בתוך השמאל הישראלי הקיבוצי תנועה שתמכה באגודות‬
‫ "הדרך לשלום" ‪ -‬שאמנם לא ייצגה את המוסדות הרשמיים‪ ,‬אך הורכבה ממיטב‬‫אנשי השמאל‪ ,‬הן בקיבוצי השומר הצעיר והן בקיבוצי איחוד הקבוצות והקיבוץ‬
‫המאוחד‪ .‬יצוינו באופן מיוחד יונה אייזנברג‪ ,‬איש גן־שמואל‪ ,‬חנוך בארי מהזורע‪,‬‬
‫דודיק שושני מלהב‪ ,‬יעקב יוניש מבית־השיטה‪ ,‬עזרא דלומי מראש־הנקרה‪ ,‬שלמה‬
‫לשם מאורים‪ ,‬ורבים אחרים‪ .‬הם יצרו קשר עם חברי האגודות‪ ,‬נפגשו אתם‪ ,‬סייעו‬
‫להם‪ ,‬קיימו אתם כנסים ואירועים שונים אחרים ועשו כל מאמץ להציג לציבור‬
‫הישראלי שאכן קיימת אופציה לשלום ישראלי־פלסטיני והיא קרובה ובהישג יד ולא‬
‫מעבר לים‪ .‬אולם העובדה שבשנת ‪ 1983‬תהליך חיסולן של האגודות בידי השלטון‬
‫הישראלי כבר היה בעיצומו‪ ,‬הייתה בעוכריהם ותמיכתם לא יכלה להצילן‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫תגובה‬
‫האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה‬
‫ארנון סופר‬
‫בגיליון כיוונים חדשים (יוני ‪ ,2013‬סיוון‪-‬תמוז תשע"ג) מצאתי בעמודים‬
‫‪ 200-193‬צרור מילים דרמטיות שנועדו‪ ,‬כנראה‪ ,‬לעודד את העם היהודי היושב‬
‫בציון (הערת מערכת כיוונים חדשים‪ :‬אף שאינו מזכירו בשם‪ ,‬כוונתו של פרופ'‬
‫סופר היא למאמרו של יורם אטינגר)‪ .‬על מה שקורה בעם היהודי נכתב‪ ,‬למשל‪:‬‬
‫"יש לנו רוח גבית"‪" ,‬תנופה בדמוגרפיה"‪" ,‬מנוף הזדמנויות"‪" ,‬דמוגרפיה יהודית‬
‫בנסיקה"‪" ,‬נסיקה בפריון החילוני"‪" ,‬דמוגרפיה מוצקה"‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬על מה‬
‫שקורה בצד הערבי־מוסלמי בארץ ובעולם נכתב‪" :‬קריסה דמוגרפית"‪" ,‬שיעורי‬
‫פריון מתמוטטים"‪" ,‬כרסום מונחה מודרניזציה" ו"כרסום פריון עמוק"‪ .‬באנגלית‬
‫אומרים על כך בחשדנות‪".It is too good to be true" :‬‬
‫הבה נבדוק נתונים ומגמות ולא נסמוך על מילים מוצקות‪ ,‬מעודדות‪ .‬העניין אינו‬
‫פובליציסטי גרידא‪ ,‬אלא מרכיב חשוב בביטחון לאומי‪ ,‬בחוסן לאומי‪ ,‬בתכנון‬
‫לאומי נכון וגם בהערכת אפשרויות סיוע לשכנים‪ ,‬אם יהיה צורך בכך (זהו מרכיב‬
‫חשוב במדיניות חוץ ממלכתית)‪.‬‬
‫אי אפשר לתכנן ערים‪ ,‬לעסוק בייבּוא מזון‪ ,‬במלאי חירום; אי אפשר לתכנן כיבוש‬
‫כזה או אחר‪ ,‬מבלי לחזור ולנתח נתונים דמוגרפים אמיתיים‪ ,‬ככל הניתן‪ .‬אוי‬
‫לצה"ל אם יצטרך להיכנס שוב לרצועת עזה ויחשוב‪ ,‬על פי מקורות כאלה ואחרים‪,‬‬
‫פרופ' ארנון סופר הוא פרופסור לגאואסטרטגיה בקתדרת חייקין‪ ,‬אוניברסיטת חיפה‪.‬‬
‫האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה‬
‫‪189‬‬
‫שמתגוררים בה רק מיליון נפשות‪ ,‬כשבמציאות מונה אוכלוסייתה ‪ 1.7‬מיליון!‬
‫להלן‪ ,‬נבדוק כמה תהליכים שדובר עליהם באחרונה‪ ,‬גם בכיוונים חדשים‪.‬‬
‫נבדוק את המגמות הדמוגרפיות כפי שמדווחת לנו הלמ"ס (לשכה מרכזית‬
‫לסטטיסטיקה) הישראלית‪ ,‬המקור הבלעדי לכל השיח הדמוגרפי בתוככי ישראל‪.‬‬
‫נסתמך גם על נתוני האו"ם והמכון לדמוגרפיה בוושינגטון‪ ,‬ככל שהדברים נוגעים‬
‫לנעשה בעולם המוסלמי והערבי‪.‬‬
‫תהליך ירידת הפריון‬
‫המאמר בכיוונים חדשים מדווח בהתלהבות על מגמות ח ד ש ו ת בכל הנוגע‬
‫לדמוגרפיה המוסלמית־ערבית בעולם‪ .‬אין זו בשורה חדשה‪ ,‬שכן הירידה‬
‫בקצב הריבוי הטבעי של המוסלמים בישראל‪ ,‬למשל‪ ,‬החלה כבר בשנות ה־‪70‬‬
‫של המאה הקודמת‪ ,‬ונמשכת עד לשנה זו‪ .‬בכל פרסום שלי‪ ,‬בעשרות השנים‬
‫האחרונות‪ ,‬הדבר מוזכר‪.‬‬
‫להלן כמה דוגמאות‪:‬‬
‫שיעורי הילודה במגזר המוסלמי בישראל‪ ,‬לכל אלף איש‪ ,‬עמדו ב־‪ ,1970‬על ‪.50.3‬‬
‫ב־‪ ,1985‬הם כבר ירדו ל־‪ ,34.9‬ב־‪ 2006‬ל־‪ ,29.7‬ואילו הנתון האחרון ב־‪2011‬‬
‫מלמד על המשך מגמה זו‪ ,‬דהיינו‪( 26.3 ,‬למ"ס ישראלית)‪.‬‬
‫זהו תהליך נורמלי המתרחש בכל העולם‪ ,‬אלא שבמזרח התיכון הוא התעכב כ־‪50‬‬
‫שנה‪ ,‬מסיבות רבות שלא כאן המקום לדון בהן‪ .‬כללית‪ ,‬נדגיש כי חינוך האישה‪,‬‬
‫עלייה ברמת החיים והמעבר מן הכפר אל העיר תורמים את חלקם לירידה בריבוי‬
‫הטבעי‪ ,‬למרות דעות קדומות ולחצים דתיים‪ .‬עניין פשוט זה נלמד בישראל‬
‫בשיעורי גיאוגרפיה בתיכון‪ ,‬באוניברסיטות בקורס מבוא לתואר ראשון‪ ,‬כשהוא‬
‫מגובה בספרות מתאימה‪ ,‬ואין צורך להביא חיזוקים לאישור מגמות אלו מגדולי‬
‫המומחים בעולם‪ ,‬כפי שאנו מוצאים בגיליון ‪ 28‬של כתב עת זה‪.‬‬
‫באשר לפריון האישה (מספר הילדים שמביאה אישה לעולם‪ ,‬במהלך חייה)‪:‬‬
‫במצרים ‪ -‬ב־‪ ,1960‬הוא עמד על ‪ 6.5‬ילדים לאישה‪ ,‬וב־‪ 2011‬הוא ירד ל־‪ ;3‬בתימן‬
‫ ירידה מ־‪ 8‬ילדים ב־‪ ,1960‬ל־‪ 4.4‬כיום; בסעודיה ‪ -‬מ־‪ 7.1‬ילדים ב־‪ ,1960‬ל־‪2.26‬‬‫ב־‪ ,2011‬וכך גם בקרב האוכלוסייה הפלסטינית ־בין ‪ 2009‬ל־‪ 2011‬ירד המספר‬
‫מ־‪ 3.3‬ל־‪( 2.8‬ב־‪ - 2012‬ביו"ש היה ריבוי טבעי של ‪ ,2.6%‬וברצועת עזה ‪,)!3.6%‬‬
‫משום כך‪ ,‬אל לנו להשתמש במילים קריסה‪ ,‬כרסום‪ ,‬התמוטטות‪ ...‬יש כאן תהליך‬
‫פשוט‪ ,‬ידוע ומוכר‪ ,‬הנלקח בחשבון בכל החישובים הנחוצים לתחזיות‪.‬‬
‫‪190‬‬
‫ארנון סופר‬
‫האם בישראל קורה דבר הפוך? יופתע הקורא שאכן כן! בקרב חוגים אידאולוגיים‬
‫כמו חרדים ודתיים לאומיים‪ ,‬הריבוי הטבעי הוא גבוה יותר מבכל חברה מערבית‬
‫מוכרת‪ ,‬ובשנים האחרונות‪ ,‬אפילו גבוה מזה של האוכלוסייה הערבית בישראל‪.‬‬
‫על פי נתוני הלמ"ס‪ ,‬ב־‪ 1980‬היה הפריון אצל החרדים ‪ ,5.7‬ב־‪ 2003‬עלה לכדי‬
‫‪ ,7.5‬אך ירד ל־‪ ,6.7‬בסוף העשור הקודם‪ ,‬וכנראה שהוא מוסיף לרדת‪ .‬הפריון‬
‫בקרב אמהות דתיות־לאומיות ב־‪ ,1980‬היה ‪ ,3.5‬עלה מאז ל־‪ 4.2‬ונותר כזה‪.‬‬
‫אצל החילונים (בעיקר בערים) פריון האישה יציב למדי‪ ,‬ומתנדנד בין ‪ 2.2‬ל־‪,1.8‬‬
‫כלומר‪ ,‬שני ילדים לאֵם‪ ,‬בממוצע‪ .‬השמועות על גידול בפריון ברמת־השרון או בקרב‬
‫אמהות רוסיות‪ ,‬נותרו בחזקת שמועות בלבד (ולדעתי‪ ,‬הן מופרכות לחלוטין)‪.‬‬
‫חישובי הריבוי הטבעי‬
‫אבל לפני שנפרוץ במצהלות שמחה‪ ,‬יש ללמוד עוד משהו שכנראה ידחה אותן‪,‬‬
‫לפחות בעוד כעשרים עד שלושים שנה! אין זה מספיק לדווח על תמורות אופטימיות‬
‫בתחום הילודה‪ ,‬אלא יש גם לגלות מה קורה בתחום התמותה‪ ,‬שכן ריבוי טבעי הוא‬
‫תוצאה של ילודה פחות תמותה‪ .‬אני מדגיש זאת משום שבחוגים שונים בישראל‪,‬‬
‫המשתדלים לעודד את העם היושב בציון‪ ,‬הדיווח הוא חלקי בלבד ומדגיש הישגים‬
‫בתחום הילודה בלבד‪ .‬הבה נבדוק זאת על פי נתוני הלמ"ס הישראלית‪:‬‬
‫למשל‪ ,‬בשנת ‪ ,2008‬נולדו בישראל ‪ 117,440‬ילדים יהודים‪ ,‬אבל נפטרו ‪.35,271‬‬
‫כלומר‪ ,‬הריבוי הטבעי ב־‪ ,2008‬בקרב היהודים‪ ,‬היה ‪ .82,169‬באותה שנה נולדו‬
‫בישראל ‪ 38,450‬ילדים ערבים ונפטרו ‪ .3,984‬התוספת לאוכלוסייה הערבית‬
‫הייתה ‪ .35,466‬הקורא ודאי משתומם מדוע מתים בשנה כה מעט ערבים לעומת‬
‫יהודים‪ .‬אכן‪ ,‬האוכלוסייה הערבית בישראל צעירה מאוד‪ ,‬ולכן מספר הנפטרים‬
‫בה מזקנה נמוך ביותר (בקרב היהודים שיעור התמותה הוא כדי ‪ 6‬לאלף ובקרב‬
‫הערבים כדי ‪ 2.5‬לאלף)‪ .‬והמסקנה‪ :‬תרומת הריבוי הטבעי בקרב היהודים עמדה‬
‫על ‪ 69.9%‬מכלל היילודים‪ ,‬בעוד משקל היהודים בישראל היה כ־‪!80%‬‬
‫תרומת הריבוי הטבעי בקרב הערבים עמדה על ‪ 30%‬מכלל היילודים‪ ,‬בעוד‬
‫שמשקלם בחברה רק ‪ .20%‬לכן‪ ,‬בכל שנה שיעור היהודים יורד ושיעור הערבים‬
‫עולה‪ ,‬וכך יהיה‪ ,‬כאמור לעיל‪ ,‬לפחות עוד כ־‪ 20‬שנה (ראו לוח ‪.)1‬‬
‫ומה קרה‪ ,‬למשל‪ ,‬בשנת ‪ ?2011‬להלן‪ ,‬ייווכח הקורא כי לא חל שום שינוי דרמטי‪:‬‬
‫בקרב היהודים הריבוי הטבעי היה ‪ 90,088‬ילדים (‪ 126,550‬נולדו‪ ,‬פחות ‪36,462‬‬
‫שנפטרו)‪ ,‬ובקרב המוסלמים נולדו ‪ 35,447‬ונפטרו ‪ ,3,483‬והתוספת הייתה‬
‫האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה‬
‫‪191‬‬
‫‪ .31,964‬כלומר‪ ,‬היהודים היוו ‪ 71.7%‬מכלל הנולדים באותה השנה בישראל‪ ,‬כולל‬
‫נוצרים‪ ,‬דרוזים ומוסלמים‪ ,‬והמוסלמים תרמו ‪ 25.3%‬מכלל הנולדים‪ .‬היהודים היו‬
‫באותה השנה ‪ 79.3%‬מכלל האוכלוסייה‪ ,‬והמוסלמים ‪ !17.4%‬לכן‪ ,‬משקלה של‬
‫האוכלוסייה הערבית בישראל מוסיף לעלות על חשבון האוכלוסייה היהודית‪,‬‬
‫למרות "צהלת" הגידול במספר הנולדים היהודים ‪.‬‬
‫הבה נבדוק זאת (כל הנתונים הם של הלמ"ס; אין נתונים אחרים)‪ :‬ב־‪ ,1988‬עמד‬
‫שיעור היהודים בישראל על ‪ 81.7%‬מכלל האוכלוסייה; ב־‪ ,1998‬על ‪ 79.2%‬מכלל‬
‫האוכלוסייה; ב־‪ ,2010‬על ‪ 75.5%‬מכלל האוכלוסייה; וב־‪ ,2013‬על ‪ 75.3%‬מכלל‬
‫האוכלוסייה‪ .‬גם אם נצרף ליהודים את האחרים (‪ ,)4%‬וכך אני עושה‪ ,‬המגמה‬
‫אותה תיארתי נותרת בעינה‪.‬‬
‫מה מקור הנתונים‬
‫ובכן‪ ,‬למרות השימוש במילים כמו "זינוק"‪" ,‬נסיקה" וכיו"ב‪ ,‬באה המציאות‬
‫ואומרת להד"ם! האם העלייה תושיענו? אני מקווה מאוד שכן‪ ,‬אך הדבר תלוי‬
‫בכך שניצור כאן מדינה שכדאי לחיות בה‪ ,‬מדינה יפה‪ ,‬תרבותית ויהודית‪ ,‬למרות‬
‫כל הקשיים‪ .‬הדבר תלוי גם‪ ,‬כמובן‪ ,‬בגורמים שיעודדו עלייה‪ :‬אסלאם קיצוני‪,‬‬
‫התגברות האנטישמיות‪ ,‬משברים כלכליים ‪ -‬אלא שאי אפשר להכניס לתחזיות‬
‫"אילו"‪" ,‬אולי" ו"נקווה"! לכן‪ ,‬אין זה חשוב לדווח לקוראי כתב עת זה על פריׂשתו‬
‫של העם היהודי בעולם‪ ,‬בהקשר לנושא בו אנו עוסקים (ראו כיוונים חדשים מס'‬
‫‪ ,28‬יוני ‪ ,2013‬עמ' ‪.)199‬‬
‫להלן‪ ,‬אתייחס לאחת הסוגיות הגורליות לגבי עתידה של מדינת ישראל‪ :‬מהי‬
‫התמונה הדמוגרפית בארץ־ישראל כולה? שהרי אם נספח את יו"ש ורצועת עזה‬
‫ או רק את יו"ש ‪ -‬לישראל‪ ,‬יהיה עלינו לספח גם אוכלוסייה פלסטינית גדולה‪,‬‬‫ואזי בעת בחירות הם יצביעו יחד אתנו לכנסת‪ .‬במקרה זה ייתכן (נבדוק זאת‬
‫מיד) כי ראש הממשלה הבא יהיה מן הסתם ערבי‪ ,‬יורשו של אבו־מאזן‪ .‬לחלופין‪,‬‬
‫אולי נמצא "פטנט" שהערבים לא יצביעו לכנסת‪ .‬אם כך נעשה‪ ,‬נואשם‪ ,‬ובצדק‪,‬‬
‫כי בארץ־ישראל מתקיים משטר אפרטהייד כפי שהיה בדרום־אפריקה‪ ,‬ואז‬
‫מצבנו יהיה חמור מאוד‪.‬‬
‫רבות נכתב על עניין זה‪ .‬בסיס המחלוקת לעניין הנתונים הדמוגרפיים הוא‬
‫בין הקהילייה הבינלאומית כולה‪ ,‬באופן גורף‪ ,‬המאמצת את נתוני מפקדי‬
‫האוכלוסייה הפלסטינית בשטחים‪ ,‬מ־‪ 1997‬ומ־‪ ,2007‬לבין גוף פוליטי פרטי‬
‫‪192‬‬
‫ארנון סופר‬
‫ישראלי־אמריקאי ששם לו למטרה להביא לדה־לגיטימציה של נתוני הלמ"ס‬
‫הפלסטינית‪ ,‬והמציא נתונים משלו‪.‬‬
‫נציין‪ ,‬שגם הממסד הביטחוני הישראלי וכן האקדמיה הישראלית‪ ,‬ברובה הגדול‪,‬‬
‫עומדים מאחורי המפקד הפלסטיני‪ ,‬בהסתייגות אחת‪ :‬נספרו בו גם תושבי מזרח‬
‫ירושלים‪ ,‬וגם הלמ"ס הישראלית חזרה וספרה אותם‪ .‬יש‪ ,‬אפוא‪ ,‬להפחית מנתוני‬
‫הפלסטינים את תושבי ירושלים המזרחית ולקבל את יתר נתוניהם‪ .‬נציין עוד‪ ,‬כי‬
‫המפקד הפלסטיני נעשה בחסות ממשלת נורבגיה‪,‬כולל שליחת מומחים שעקבו‬
‫אחר ביצועו‪ ,‬ולכן קל היה לקהילייה הבינלאומית לאמץ את נתוניו‪.‬‬
‫לא נתעמת עם טיעוני אותו גוף פוליטי לא מקצועי‪ ,‬המפחית מנתוני המפקד‬
‫הפלסטיני כמיליון בני אדם ביו"ש ועוד כחצי מיליון בעזה‪ ,‬וגם מוציא מיו"ש‪,‬‬
‫מדי שנה‪ ,‬כ־‪80‬־‪ 60‬אלף מהגרים‪ .‬להלן‪ ,‬מצורף לוח עדכני המלמד על המצב‬
‫בין הפלסטינים ליהודים בארץ־ישראל כולה‪ .‬ישפוט הקורא אם הדמוגרפיה‬
‫היהודית בנסיקה‪ ,‬והרוח נושבת בגבם של היהודים‪ ,‬או שסיפוח פירושו חורבנה‬
‫של ישראל היהודית‪.‬‬
‫ירושלים‪ ,‬הנגב הצפוני‪ ,‬הגליל המרכזי‬
‫זה יהיה נכון גם אם נחליט (באופן חד־צדדי) כי רצועת עזה אינה מעניינת אותנו‬
‫יותר‪ ,‬זאת‪ ,‬למרות שהעולם רואה בנו אחראים לה‪ ,‬כל עוד אין הסדר פוליטי בכל‬
‫ארץ ישראל המנדטורית‪ ,‬כחטיבה גיאוגרפית אחת‪ .‬מצב "הרוב היהודי" בעייתי‬
‫כבר בהווה‪ ,‬ובחלוף עשרים שנה עתידה של ישראל היהודית יעמוד בסכנה גדולה‬
‫(גם זאת‪ ,‬ראו בלוח ‪ ,1‬להלן)‪ .‬לכן‪ ,‬אני מציע כי ניזהר מאוד מנביאי שקר‪ ,‬שכבר‬
‫הביאו על עם ישראל אסונות כבדים‪.‬‬
‫ולסיום‪ ,‬המאמץ הכלכלי והאנושי הבלתי נתפס של ממשלות ישראל כולן‪ ,‬מאז‬
‫‪ ,1967‬ליישב את שטחי יו"ש ור"ע‪ ,‬הביא לטרגדיה גדולה בכל הפריפריה של‬
‫מדינת ישראל הרשמית‪.‬‬
‫ב־‪ ,2013‬אנו ניצבים בפני שוקת שבורה בירושלים (שבשום אופן "לא חוברה‬
‫לה יחדיו")‪ ,‬המתרוקנת מיהודים‪ :‬ב־‪ 1968‬מנו היהודים ‪ 74%‬מכלל תושבי העיר‪,‬‬
‫וב־‪ .61.5% - 2013‬זוהי עיר ענייה‪ ,‬שאחוז הציֹונים בה עומד על כשליש ופחות‪.‬‬
‫הנגב הצפוני נלקח‪ ,‬כנראה‪ ,‬מהישות הציונית‪ ,‬ועוד תכנית לפתרון בעיית הבדווים‬
‫שם (והיו כבר עשרות‪ )...‬לא תשנה את המצב הבלתי נסלח שהתהווה‪.‬‬
‫אם לא די בכך‪ ,‬בגליל המרכזי‪ ,‬שיועד למדינה פלסטינית בתכנית החלוקה של‬
‫‪193‬‬
‫האמנם הדמוגרפיה היהודית ביו"ש בנסיקה‬
‫‪ ,1947‬שיעור היהודים ב־‪ 2013‬עומד על כ־‪ 22%‬מהאוכלוסייה‪ ,‬ואם תימשכנה‬
‫המגמות העכשוויות יש להניח כי נצרת־עילית תפסיק להיות עיר יהודית מהר‬
‫ממה שניתן לחשוב ותהיה לחלק מנצרת המוסלמית הגדולה‪.‬‬
‫רק בתל־אביב נמצא "מזור"‪ ,‬מפני שבה מתכנסים היהודים מהפריפריה‪ ,‬בעוד‬
‫הממסד עוצם עין כדי שלא להבחין במשמעותה הגורלית של הגירה זו‪.‬‬
‫אינני תופס כיצד מול נתונים קשים אלה‪ ,‬יכולים משה ארנס וחבריו להעלות‬
‫רעיונות עִוועים כמו פירוק גדר ההפרדה ‪ -‬גדר החיים של ישראל ‪ -‬והליכה‬
‫לקראת מדינה דו־לאומית בארץ־ישראל‪.‬‬
‫לוח ‪ :1‬האוכלוסייה בארץ־ישראל‬
‫שנים ‪( 2034 ,2024 ,2013‬באלפים ובאחוזים)‬
‫קבוצה‬
‫יהודים‬
‫אחרים (בעיקר יוצאי ברה"מ לשעבר)‬
‫סה"כ יהודים ואחרים‬
‫דרוזים‬
‫ערביי ישראל‬
‫מוסלמים‬
‫מהם‪ :‬בדווים דרום‬
‫תושבי מזרח ירושלים‬
‫נוצרים‬
‫סה"כ אזרחי ישראל‬
‫ותושבי ירושלים הערבים‬
‫‪2024 %‬‬
‫‪2013‬‬
‫‪7.087 )75.3( 6.042‬‬
‫‪390‬‬
‫‪313‬‬
‫‪7.477 79.7 6.360‬‬
‫‪160 1.7‬‬
‫‪133‬‬
‫‪1.935 19‬‬
‫‪1.523‬‬
‫‪1.769 17.4 1.393‬‬
‫‪350‬‬
‫‪200‬‬
‫‪330‬‬
‫‪281‬‬
‫‪165 1.6‬‬
‫‪130‬‬
‫‪8.018‬‬
‫‪2.420‬‬
‫פלסטינים ביו"ש‬
‫‪1.701‬‬
‫פלסטינים בר"ע‬
‫‪4.121‬‬
‫סה"כ פלסטינים בשטחים‬
‫‪12.119‬‬
‫סה"כ תושבי ארץ ישראל המערבית‬
‫מתגוררים בישראל זמנית או שלא כחוק ‪650-450‬‬
‫‪52.5‬‬
‫שיעור יהודים בא"י‬
‫‪61.0‬‬
‫שיעור יהודים בא"י (ללא רצועת עזה)‬
‫‪% 2034 %‬‬
‫(‪)74.1( 8.244 )74‬‬
‫‪400‬‬
‫‪77.4 8.644 78.1‬‬
‫‪1.5 175 1.7‬‬
‫‪21.0 2.355 20.3‬‬
‫‪19.5 2.175 18.6‬‬
‫‪520‬‬
‫‪400‬‬
‫‪1.6 180 1.7‬‬
‫‪100 11.179 100 9.572 100‬‬
‫‪3.500‬‬
‫‪2.560‬‬
‫‪6.060‬‬
‫‪15.631‬‬
‫?‬
‫‪47.8‬‬
‫‪57.0‬‬
‫‪4.290‬‬
‫‪3.150‬‬
‫‪7.440‬‬
‫‪18.614‬‬
‫?‬
‫‪46.4‬‬
‫‪55.8‬‬
‫‪194‬‬
‫ארנון סופר‬
‫מקורות‪:‬‬
‫לגבי ישראל (הרשמית) ‪ -‬כל הנתונים והתחזיות הן של הלמ"ס הישראלית‪.‬‬
‫לגבי יו"ש ור"ע ‪ -‬על פי נתוני הלמ"ס הפלסטיני (בניכוי ערביי מזרח ירושלים‪ ,‬שנספרו‬
‫בישראל)‪.‬‬
‫התחזית לגבי יו"ש ור"ע ‪ -‬על ידי המחבר‪ ,‬בהנחה שקיימת ירידה נמשכת בריבויים הטבעי‪.‬‬
‫בסיס חישוב לשנת ‪ - 2013‬ביו"ש הוא ‪ 2.65%‬ולגבי רצועת עזה ‪.3.48% -‬‬
‫בסיכום‪ ,‬לא חושבו כל הזרים השוהים בישראל‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬נציין כי הניסיון ההיסטורי מלמד‬
‫כי רבים מהזרים נשארים בארץ היעד‪ ,‬בסופו של דבר‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫מדינת הלאום של הישראלים‬
‫מדינת הלאום של היהודים‬
‫יצחק טישלר‬
‫המושג מדינת הלאום של העם היהודי מעורר קושיות מעניינות‪ .‬נתחיל במילה‬
‫"מדינה"‪ .‬שלא כבשאר המדינות‪ ,‬ישראל היא מדינה חסרת גבולות‪ .‬זהו מצב נוח‪,‬‬
‫בייחוד כשרוצים לשלוט בחבלי ארץ שיש מחלוקת בשאלת הבעלות עליהם‪.‬‬
‫על הבעיות שהמצב מעורר ‪ -‬אפשר להתגבר‪ .‬זמן קצר אחרי מלחמת השחרור‪,‬‬
‫החליטה ישראל להתעלם מהחלטת האו"ם על הפיכת ירושלים לישות בינלאומית‪.‬‬
‫החלק המערבי של ירושלים הוכרז כבירת ישראל ‪ -‬עובדה שרוב מדינות העולם‪,‬‬
‫גדולות כקטנות‪ ,‬סירבו להכיר בה‪ ,‬ועל כן השאירו את שגרירויותיהן בתל־אביב‪ .‬יש‬
‫עדיין בעולם לא מעטים ‪ -‬גם בין ידידינו ‪ -‬המכנים את ממשלת ישראל "ממשלת‬
‫תל־אביב"‪.‬‬
‫למרבה האירוניה‪ ,‬גם כשהוצגו גבולות ‪ -‬העולם מסרב להכיר בהם‪ .‬אף אחד‬
‫בעולם אינו מכיר בסיפוח הגולן למדינת ישראל ובגבול החדש בינינו לבין‬
‫סוריה‪ .‬אבל לא נורא‪ ,‬ואפילו נוח‪ .‬אמנם‪ ,‬אין מכירים בירושלים המאוחדת‬
‫יצחק טישלר הוא עיתונאי ופובליציסט‪.‬‬
‫‪196‬‬
‫יצחק טישלר‬
‫והמורחבת מאוד כחלק מישראל‪ ,‬אבל איש אינו מפריע לנו לקיים מצב בלתי‬
‫מוגדר במה שנקרא פעם הגדה המערבית‪ ,‬והיום מכונה יהודה ושומרון; ואיש‬
‫גם אינו קובע עובדה מדינתית בחבל עזה‪ ,‬גם לאחר שנפרדנו ממנו‪ .‬בקיצור‪,‬‬
‫המונח מדינה די מעורפל בהקשר הישראלי‪ ,‬אבל אפשר לחיות אתו‪.‬‬
‫סיבוכֵי מיהו יהודי‬
‫שאלה מסובכת יותר היא השאלה "מיהו יהודי?"‪ .‬לפני כמה עשרות שנים‪,‬‬
‫חשב בן־גוריון שיש למצוא פתרון לבעיה והפנה אותה לכמה וכמה גדולי‬
‫עולם‪ .‬אלה טרחו וגם השיבו תשובות שונות ומשונות שלא פתרו את הבעיה‪.‬‬
‫אם זיכרוני אינו מטעני‪ ,‬השאלה הופנתה לגדולי החכמים בעקבות משפטו של‬
‫הנזיר רופאייזן‪ ,‬שתבע בבית המשפט אזרחות ישראלית למרות שהתנצר‪ .‬בית‬
‫המשפט לא הכיר בתביעתו‪ ,‬למרות המצב המשונה‪ :‬השלטון החילוני שהיה‬
‫אז בישראל קבע שהיהדות הישראלית היא יהדות הלכתית אורתודוקסית‬
‫מחמירה‪ .‬קביעה זו יצרה אבסורדים רבים במה שנוגע לשאלה מיהו יהודי‪ .‬לפי‬
‫ההלכה‪ ,‬יהודי הוא מי שאמו יהודייה ‪ -‬כנראה מפני שתמיד ברור מי האם‬
‫ולא ברור מי האב‪ ,‬אפילו כשמדובר בבני זוג החיים באושר‪ .‬מי יודע? אולי‬
‫האישה נאפה והזדווגה עם גוי ואז היילוד יהיה פסול ‪ -‬אם מוצא האב קובע‬
‫(כמו אצל המוסלמים)‪ .‬אמנם‪ ,‬חוק השבות התיר עלייה לישראל גם לאנשים‬
‫שהסבא שלהם היה יהודי ודווקא הסבתא גויה‪ .‬אבל יש כאן בעיה המסתכמת‬
‫ביותר מ־‪ 300,000‬אזרחים שאינם יהודים‪ ,‬אינם ערבים ואינם דרוזים וקשה‬
‫לגייר אותם מפני שיש הלכה‪ ,‬וגם ההלכה של הרב דרוקמן אינה מקובלת על‬
‫המחמירים‪ .‬שלא לדבר על הג ֵרים והג ֵרות הרפורמים והקונסרבטיבים המוכרים‬
‫כיהודים ויהודיות בגולה‪ ,‬אך לא בישראל‪.‬‬
‫בשנה האחרונה‪ ,‬קיבלה השאלה "מיהו יהודי" כיוונים חדשים לגמרי‪ .‬בעקבות‬
‫המריבה החריפה על הבלוף הקרוי שוויון בנטל‪ ,‬החליטו החרדים האשכנזים‬
‫שחובשי הכיפות הסרוגות הם גויים‪ ,‬וכבר נאמר‪ :‬הטוב שבגויים ‪ -‬הרוג!‬
‫והגדילו לעשות חכמי המזרח‪ :‬הם קבעו שחובשי הכיפות הסרוגות הם גזע‬
‫עמלק ואותם‪ ,‬כידוע‪ ,‬יש חובה כפולה ומכופלת להשמיד‪ ,‬כנאמר‪ :‬מחֹה תמחה‬
‫את זכר עמלק!‬
‫מדינת הלאום של הישראלים מדינת הלאום של היהודים‬
‫‪197‬‬
‫קשר בין דת לעם‬
‫בקיצור‪ ,‬מסובך מצבה של מדינה שרבים מתושביה רואים במערכות המשפט‬
‫שלה ערכאות של גויים‪ ,‬ואם השופטים גויים‪ ,‬אז מיהו באמת יהודי? ואם‬
‫לא ברור מיהו יהודי‪ ,‬אז מיהו בן העם היהודי? יש הגורסים שבן העם היהודי‬
‫הוא מי שמחזיק בדת היהודית‪ .‬עם זאת‪ ,‬לפי ההלכה גם יהודי שאינו מקיים‬
‫מצוות שייך לעם היהודי‪ ,‬בעוד שגר או גרה שאינם מקיימים את כל תרי"ג‬
‫המצוות יהדותם נפסלת מיד ושוב אינם חברים בעם היהודי‪ .‬בעצם‪ ,‬דתיים‬
‫רבים כופרים בקשר בין הדת היהודית לבין השייכות לעם היהודי‪ ,‬וכבר בעידן‬
‫התבונה (הזמני) במאה ה־‪ ,18‬אמרו יהודים‪ ,‬בתחילה בגרמניה‪" :‬היה יהודי‬
‫בביתך ואדם בצאתך‪ ",‬ועל הדבקות היהודית בעם הגרמני עד מלחמת העולם‬
‫השנייה ‪ -‬דבקות המתחדשת היום ‪ -‬כבר כתבו הרבה‪ ,‬מאז שהוחלט שיש‬
‫גרמנים בני דת משה‪.‬‬
‫המונח "עם" מעורר קשיים נוספים‪ .‬החילונים והמסורתיים הבורחים מבית־‬
‫שמש המתחרדת אינם רואים עצמם ‪ -‬לאמיתו של דבר ‪ -‬כשייכים לעם השובר‬
‫את זגוגיות האוטובוסים שבהם מתעקשות נשים שלא להגיע עד למושב האחורי‪.‬‬
‫בעצם‪ ,‬גם בקרב עשרות הקהילות החרדיות אין הסכמה שכולן שייכות לאותו‬
‫עם ‪ -‬שלא לדבר על השד העדתי שהופיע זה לא כבר בטלוויזיה ומקבל ביטוי‬
‫חוקתי כשממשיכים לבחור רב ראשי אשכנזי ורב ראשי ספרדי‪ .‬איך אפשר לדבר‬
‫על עם אחד כאשר ההלכה אוסרת כניסה להר הבית והחרדים נאמני הר הבית‬
‫מתעקשים לעלות להר?‬
‫אם כך‪ ,‬המונח "עם" הוא מונח קשה ועוד יותר קשה ממנו הוא המונח "לאום"‪,‬‬
‫לאו דווקא בקשרו הישראלי‪ .‬בעולם כולו יש מחלוקות חריפות במה שנוגע‬
‫למושג זה‪ ,‬גם מחלוקות פוליטיות ‪ -‬המגיעות לעתים לשפיכות דמים ‪ -‬וגם‬
‫מחלוקות אקדמיות‪ ,‬הפותחות פתח לחיבור המוני מאמרים ומאמרים שכנגד‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1830‬המציאו מעצמות אירופה את הלאום הבלגי‪ ,‬ואף המליכו עליו‬
‫מלך‪ .‬אבל עד היום מתעקשים הפלמים להיות פלמים והוולנים להיות ולונים‪,‬‬
‫ורק הערבים המתרבים שם הם בלגים‪ .‬עקשנים קצת פחות הם הבסקים‬
‫והקטאלנים‪ ,‬שאולי יסכימו‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬להיות ספרדים‪ ,‬כשם שדוברי‬
‫הצרפתית בקוויבק כבר מסכימים‪ ,‬כנראה‪ ,‬להיות בני הלאום הקנדי‪ .‬ובכלל‪,‬‬
‫ביבשת אמריקה הצביון האתני חלש בקביעת הצביון הלאומי‪ :‬כך באמריקה‬
‫הלטינית וכך‪ ,‬כמובן‪ ,‬בארצות־הברית ‪ -‬בה היו‪ ,‬תחילה‪ ,‬לבנים אנגלוסכסים‬
‫פרוטסטנטים שהשתדלו לגרש את האינדיאניים משלוש־עשרה "מדינות"‪,‬‬
‫‪198‬‬
‫יצחק טישלר‬
‫והיום יש שם ערב רב שבראשו עומד אדם שחור למחצה‪ ,‬שעה שהמפלגות‬
‫נאלצות לחזר אחרי המיעוט ההיספאני ההולך וגדל‪ .‬ולא נשכח את עוצמת‬
‫המיעוט היהודי בלאום האמריקני‪.‬‬
‫יהודים באומות העולם‬
‫מי מייצג את הלאום האמריקני במו"מ בין ישראל והפלסטינים? מרטין אינדיק‪,‬‬
‫בן הלאום האוסטרלי שהיגר לאמריקה והתאקלם כהלכה בלאום האמריקני‪ ,‬ויחד‬
‫אתו פרנק לוינשטיין‪ ,‬הנעזר גם בג'ונתן שוורץ‪ .‬מיותר לציין שהשלישייה הזאת‬
‫לא הגיעה לחוף מסצ'וסטס ב"מייפלאואר"‪ .‬יֹו־יֹו הוא גם משחקו של בן הלאום‬
‫הרודזי‪ ,‬סטנלי פישר‪ ,‬שהפך להיות אמריקני ולאחר כמה שנים כישראלי הוא‬
‫חוזר אל חיק בני משפחתו המתמידים בשייכותם ללאום האמריקני‪ .‬ולא נשכח‬
‫את שגריר הלאום האמריקני בישראל‪ ,‬שהוא דובר עברית אבל מקפיד לנוע‬
‫בין משרדו בתל־אביב וביתו הרצליה‪ .‬כמוהו כשגריר הלאום הבריטי‪ ,‬השומר‬
‫מצוות‪ .‬ואגב‪ ,‬אם יעלה הלייבור לשלטון בקרוב‪ ,‬יהיה לבריטניה הגדולה ראש‬
‫ממשלה יהודי‪ .‬עניין די שגרתי‪ .‬הלאום הצרפתי ידע את לאון בלום ואת פייר‬
‫מנדס פרנס‪ ,‬ויש אומרים שגם לנשיא סרקוזי היה סבא יהודי‪ ,‬אמנם בן הלאום‬
‫ההונגרי דווקא‪.‬‬
‫ומה הוא הלאום של מיליון הישראלים שירדו (סליחה‪ ,‬היגרו) מאז קום המדינה‬
‫לגולה הדוויה? האם אמריקה אינה הלאום של ‪ 130,000‬הישראלים לשעבר‬
‫החיים בניו־יורק? ושל מאות האלפים היושבים בלוס־אנג'לס? אירוני במיוחד‬
‫הוא עניינם של יהודי הלאום הסובייטי לשעבר‪ .‬ברז'נייב‪ ,‬ציוני ותיק‪ ,‬הרשה‬
‫ליהודים לעלות (סליחה‪ ,‬להגר) רק לישראל‪ ,‬אבל מאות אלפים מהם הצליחו‬
‫להסתנן לאמריקה ואף לחדש את הקהילה הגרמנית השייכת לדת משה‪ ,‬אפילו‬
‫אם אין היא מקיימת את כל מצוותיה‪ .‬ולא נשכח את המתוחכמים שבקרב עולי‬
‫ברית־המועצות‪ ,‬אלה שהגיעו לישראל‪ ,‬קיבלו דירה מסובסדת‪ ,‬מכרו אותה‬
‫במחיר השוק והגיעו לבסוף לאודסה הקטנה שבניו־יורק הגדולה‪.‬‬
‫אז מדינת ישראל היא מדינת הלאום של תושבי ישראל ‪ -‬בלי קשר למוצאם‬
‫האתני‪ .‬אמנם‪ ,‬כיבוש הגדה המערבית ורצועת עזה בלם וגם הסיג אחורנית‬
‫את תהליך ההשתלבות של ערביי ישראל בלאום הישראלי‪ .‬ערביי ישראל סבלו‬
‫מאשליות שונות ומשונות מאז קום המדינה‪ ,‬ובייחוד בשנים שבהן הוגבלה‬
‫תנועתם עקב הממשל הצבאי‪ ,‬שהיה נהוג שנים רבות אחרי שהסתיימה מלחמת‬
‫מדינת הלאום של הישראלים מדינת הלאום של היהודים‬
‫‪199‬‬
‫השחרור‪ .‬עם זאת‪ ,‬כאשר החליף לוי אשכול את בן־גוריון כראש ממשלת ישראל‪,‬‬
‫פחתה האפליה וגם הוחל בהכשרת ערבים צעירים ישראלים לחיים הישראליים‪,‬‬
‫בין השאר באמצעות הסמינר של הסתדרות העובדים בבית־ברל‪ .‬זכור לי ריאיון‬
‫שקיימתי ב"קול ישראל"‪ ,‬במסגרת הסדרה "היום השביעי" (שלאחר מלחמת‬
‫ששת הימים)‪ ,‬עם שני צעירים בוגרי בית־ברל תושבי בקה־אל־גרביה‪ .‬הם היו‬
‫בלתי מרוצים לחלוטין מביטול הקו הירוק שחצץ בין כפרם לבין הכפר הצמוד ‪-‬‬
‫והמפגר יחסית‪ ,‬לדעתם ‪ -‬בקה־אל־שרקיה‪.‬‬
‫אווירה ישראלית סביב‬
‫ככל שהתארך הכיבוש‪ ,‬נבלמה הזדהות האזרחים הערבים הישראלים עם הלאום‬
‫הישראלי הנוצר והולך‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬הלאום המשותף ממשיך להיווצר‪ .‬אווירה‬
‫ישראלית מוצאים באבו־גוש וגם במרכולים של מבשרת־ציון‪ ,‬שרבים בהם‬
‫העובדים והלקוחות מקרב בני הציבור הערבי המתערים היטב בקרב העובדים‬
‫והלקוחות היהודים‪ .‬אווירה ישראלית אפשר למצוא במרפאת קופת חולים‬
‫הכללית בשכונת שייח' ג'ראח שבמזרח ירושלים‪ ,‬שם משתלבים בהצלחה עובדים‬
‫יהודים וערבים וחולים יהודים וערבים‪ .‬כך גם בבתי החולים הירושלמיים ‪ -‬ולא‬
‫רק הירושלמיים ‪ -‬שלא לדבר על הישראליזציה של בעלי מקצועות חופשיים‬
‫ערבים וחברי כנסת ערבים‪ ,‬שהם חלק מן הלאום הישראלי בכל מהותם למרות‬
‫יחסם הפוליטי האוהד לפלסטינים שמעבר לקו הירוק לשעבר‪ .‬ולא נשכח אנשי‬
‫רוח וספר כמו סייד קשוע‪ ,‬שילדיו אינם היחידים בארץ הלומדים בבתי ספר‬
‫משותפים ליהודים וערבים‪ .‬כל זאת למרות הכיבוש הנמשך ולמרות הניסיונות‬
‫המתמידים להציק לערבים גם בחיי היום־יום‪ ,‬גם בתקציבים וגם במערכת‬
‫החקיקה הגזענית‪.‬‬
‫לכן‪ ,‬יש לאום ישראלי והוא לא רק יהודי‪ ,‬ככל שהייחוד האתני הולך ונעלם גם‬
‫בלאומים אחרים ‪ -‬החל מן הלאום השוודי הקולט יותר ויותר מוסלמים‪ ,‬וכלה‬
‫בלאום הבריטי הכולל הודים ופקיסטנים ויוצאי האיים הקריביים וגם סתם‬
‫ערבים‪.‬‬
‫בישראל יושבים היום כ־‪ 43%‬מבני העם היהודי‪ ,‬ואכן‪ ,‬ישראל היא מדינת‬
‫הלאום שלהם‪ 57% .‬מבני העם היהודי שייכים ללאומים אחרים‪ ,‬בעיקר הלאום‬
‫האמריקני‪ ,‬ואין זה משנה מה חושבים על כך בנימין נתניהו ומחמוד עבאס‪ .‬ואגב‪,‬‬
‫מגוחך במיוחד הוא אבו־מאזן שיאסור בתוקף קיום יהודי בארצו‪ ,‬פלסטין‪ ,‬בניגוד‬
‫‪200‬‬
‫יצחק טישלר‬
‫למגמה המובהקת‪ :‬שיפור במצבם של הערבים החיים עם יהודים ‪ -‬וזאת‪ ,‬למרות‬
‫הקיפוח ולמרות האפליה ‪ -‬בכל המובנים‪ :‬חינוך‪ ,‬בריאות‪ ,‬השכלה מקצועית‪,‬‬
‫רמת חיים‪ ,‬ו‪...‬הסתגלות לאורח חיים דמוקרטי ‪ -‬הקיים פחות או יותר בישראל‪,‬‬
‫למרות ההתחרדות והלאומנות המאפיינות עתה את הלאום הישראלי‪.‬‬
‫כאן המקום לציין‪ :‬שייכות לאומית אין פירושה קונצנזוס והסכמה‪ .‬בנות לאום‬
‫אחד הן נשות הכותל והנשים החרדיות השורקות לעומתן ברחבת הכותל‪ ,‬בראש‬
‫חודש אלול; לאום משותף יש לימין ולשמאל‪ ,‬לשוחרי השלום ולשוחרי שלמות‬
‫הארץ‪ ,‬אשכנזים ומזרחים ו‪...‬ערבים ‪ -‬לאום אחד שהוא הלאום של תושבי ישראל‬
‫ולא הלאום של יהודי הגולה ‪ -‬בני עשרות הלאומים שהם מעדיפים לחיות בהם‪,‬‬
‫ובכלל זה גם היהודים שהעדיפו לעזוב את הארץ ומאות אלפי היהודים האחרים‬
‫ רבים מהם ילידי הארץ‪ ,‬המחזיקים בכיסם גם דרכון של מדינה אירופית‪ ,‬רצוי‬‫דרכון גרמני‪ ,‬אבל גם פולני לא יזיק ‪ -‬כי הלאומים האירופיים פתוחים היום‬
‫למעבר כספים‪ ,‬סחורות ו‪...‬אנשים ברחבי היבשת‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫אלישע אפרת‬
‫במאמרו "מדינה דו־לאומית‪ :‬התנגדויות עקרוניות" (כיוונים חדשים‪ ,)27 ,‬בו‬
‫מופיע הטיעון שמדינה דו־לאומית היא פשיטת רגל רעיונית‪ ,‬ערכית ומוסרית‬
‫של מדינת הלאום‪ ,‬קובע פרופ' אסא כשר כדלהלן‪:‬‬
‫במישור של עיצוב יחסיה של מדינת ישראל כמדינת הלאום הדמוקרטית‬
‫של העם היהודי עם העם הפלסטיני‪ ,‬משני הצדדים של הגבול שבין מדינת‬
‫ישראל לבין הרשות הפלסטינית‪ ,‬יש מקום למאמץ מדיני וחינוכי למימוש‬
‫התפיסה של שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ ,‬זו בצד זו‪ ,‬בגבולות מוסכמים‬
‫ובטוחים‪ ,‬ביחסי שכנות תקינה‪ .‬משימה זו אינה נראית עתה בהישג יד‪ ,‬אבל‬
‫אין אנחנו פטורים מלחתור להשגתה‪.‬‬
‫פרופ' כשר אמנם אינו מפרט כיצד ניתן לחתור לשכנות תקינה עם הפלסטינים‪,‬‬
‫אך צודק הוא בקביעתו העקרונית‪ ,‬שיש לחתור להשיג זאת גם ללא סיכוי‬
‫להסדר מדיני ומוסכם מיידי וללא השגת שלום‪ .‬מאחר שאין להסתפק במאמר‬
‫פרופ' אלישע אפרת‪ ,‬גיאוגרף ומתכנן‪ ,‬הוא חתן פרס ישראל בגיאוגרפיה לשנת תשט"ז‪.‬‬
‫‪202‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫פילוסופי ותיאורי מלומד ורהוט על מעמד מדינת לאום מול מדינה דו־לאומית‪,‬‬
‫מן הראוי לצעוד צעד אחד קדימה בנושא כה חשוב ולהציע כיוונים חדשים‬
‫דווקא במישור הטריטוריאלי‪ ,‬העשויים לקדם את התהליך לקראת הקמת שתי‬
‫מדינות לאום דמוקרטיות באזורנו‪ .‬המדובר הוא בשלושה מהלכים עיקריים‬
‫שעל מדינת ישראל לנקוט בנדון‪ .1 :‬הימנעות מכיבוש טריטוריאלי מתמשך‬
‫בירושלים המזרחית; ‪ .2‬הימנעות מהרחבת התנחלויות ומהקמת מאחזים‬
‫חדשים ביהודה ושומרון; ‪ .3‬יצירת מרחב כלכלי־מסחרי לאורך הקו הירוק‬
‫במזרחו של השרון בין ישראל לבין הרשות הפלסטינית‪.‬‬
‫הימנעות מכיבוש מתמשך במזרח ירושלים‬
‫המערך היישובי הפלסטיני בירושלים המזרחית משתרע על מתחם של ‪25‬‬
‫קילומטרים רבועים‪ ,‬העוטף את העיר העתיקה ממזרח בין עיסאוויה מצפון‪,‬‬
‫ג'אבל־מוכאבר מדרום והגבול המוניציפלי של העיר ממזרח‪ .‬הוא מורכב משתי‬
‫רצועות אורבניות מיושבות של כפרים לשעבר‪ ,‬האחת סמוכה לעיר העתיקה‪,‬‬
‫הכוללת את השכונות שייח'־ג'ראח‪ ,‬ואדי־ג'וז‪ ,‬סילוואן וראס־אל־עמוד‪ ,‬המכילה‬
‫אוכלוסייה פלסטינית בת כ־‪ 50,000‬נפש‪ ,‬ואילו השנייה ממזרח לה ‪ -‬הכוללת את‬
‫השכונות ענתא‪ ,‬א־זעים‪ ,‬אל־עיזריה‪ ,‬אבו־דיס וסוואחרה‪ ,‬המכילה כ־‪ 75,000‬נפש‪,‬‬
‫כך ששתיהן מכילות כ־‪ 42%‬מכל האוכלוסייה הפלסטינית המתגוררת בירושלים‪.‬‬
‫רצועות אלה מכסות כמעט לחלוטין מרחב בינוי קיים‪ .‬שכונות פלסטיניות אלה‬
‫מתאפיינות בבנייה צפופה‪ ,‬בסמטאות צרות עקלקלות‪ ,‬ברחובות מפותלים‪,‬‬
‫בהסתגרות התושבים מאחורי חומות וגדרות‪ ,‬בקשיי ניידות ממונעת ובשטחי‬
‫התקהלות מועטים מול מסגדים ואתרי פולחן‪.‬‬
‫ירושלים המזרחית היא האזור שבו מתגוררים פלסטינים שהם תושבי ירושלים‪.‬‬
‫אלה מונים כ־‪ 296,300‬נפש ומהווים כ־‪ 37%‬מכלל אוכלוסיית העיר‪ .‬כפרים‬
‫ושכונות פלסטיניות כצור־בהר‪ ,‬ג'בל־מוכאבר‪ ,‬ראס־אל־עמוד‪ ,‬סילוואן‪ ,‬בית־‬
‫חנינא‪ ,‬שועפאט ועוד‪ ,‬הם‪ ,‬כיום‪ ,‬למעשה שכונות משכונותיה של ירושלים‬
‫הגובלות בשכונות הירושלמיות היהודיות החדשות‪ :‬גילה‪ ,‬הר־חומה‪ ,‬תלפיות־‬
‫מזרח‪ ,‬רמות־אלון‪ ,‬רמת־אשכול‪ ,‬גבעת־שפירא‪ ,‬פסגת־זאב ונווה־יעקב‪ ,‬שנבנו‬
‫לרוב על אדמות שהופקעו מידי הכפרים הפלסטיניים‪.‬‬
‫ירושלים המזרחית ופרווריה מהווים את הליבה האורבנית של תושבי הגדה‪.‬‬
‫באזור זה מרוכזת גם האוכלוסייה הגדולה ביותר בגדה המערבית‪ ,‬ויש בה‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫‪203‬‬
‫פעילויות כלכליות רבות כמו שירותי מסחר‪ ,‬בנקאות‪ ,‬תיירות‪ ,‬דת ורפואה‪.‬‬
‫ירושלים המזרחית מהווה מרכז תיווך וגישור בין כלכלת ישראל לכלכלת‬
‫הרשות הפלסטינית‪ ,‬ובתוקף היות ירושלים עיר בירה ‪ -‬גם עם העולם‬
‫הערבי המוכן לקיים יחסים עם מדינת ישראל‪ .‬בירושלים המזרחית התפתחו‬
‫קבוצות של יזמים וכגוף תיווך כלכלי צברו מעמד חומרי ופוליטי‪ .‬במשך ‪45‬‬
‫השנים האחרונות‪ ,‬מדיניות ממשלות ישראל הייתה להחליש את זיקתם של‬
‫הפלסטינים תושבי המרחב הסובב את ירושלים ‪ -‬לעיר המזרחית‪ ,‬וכן גם את‬
‫זיקת הפלסטינים תושבי יהודה ושומרון‪ .‬מדיניות זו נחלה הצלחה מסוימת‪,‬‬
‫אך מחירה הגבוה היה הוצאת תפקודים מסחריים ומגוון של שירותים אל‬
‫הפריפריה הסמוכה לעיר‪ ,‬בעיקר לא־רם‪ ,‬רמאללה‪ ,‬אל־עיזריה ובית־לחם‪.‬‬
‫הסגרים התכופים שהוטלו על הפלסטינים בגדה מנעו מהם כניסה חופשית‬
‫לעיר‪ ,‬וכך נפגעו מערכות תעסוקה רבות‪.‬‬
‫רכישת בתים וקרקעות‬
‫עד הקמת המדינה‪ ,‬התיישבות יהודים בירושלים המזרחית הייתה בעיקר‬
‫בשלושה מקומות‪ :‬ברובע היהודי שבעיר העתיקה‪ ,‬ליד כפר סילוואן‪ ,‬מקום שם‬
‫נבנתה ב־‪ 1884‬שכונה של יהודים תימנים‪ ,‬שנעזבה בהדרגה עם פרוץ המהומות‬
‫ב־‪ 1921‬וב־‪ ,1939-1936‬ונחרבה לבסוף על ידי שכניה הערבים; בהר הצופים‪,‬‬
‫על מוסדותיו; ובנוסף על אלה‪ ,‬התגוררו מעט יהודים בשוליים הצפוניים של‬
‫מתחם זה‪ ,‬בעיקר בשכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון‪ .‬מאז ‪ ,1967‬הניסיונות‬
‫לאכלס את ירושלים המזרחית ביהודים באמצעות קבוצות מתנחלים‪ ,‬הן בסיוע‬
‫השלטונות ולעתים אף בניגוד להם‪ ,‬התבטאו ברכישת בתים בודדים מידי‬
‫פלסטינים‪ ,‬בעיקר ברובע המוסלמי שבעיר העתיקה‪ ,‬בסילוואן‪ ,‬במעלה זיתים‬
‫מדרום להר הזיתים‪ ,‬בבית אורות ממזרח לא־סוואנה ובשכונת שמעון הצדיק‪.‬‬
‫באפריל ‪ ,2012‬אף הודיע ראש עיריית ירושלים‪ ,‬ניר ברקת‪ ,‬כי בכוונתו לקדם את‬
‫הקמתה של התנחלות יהודית חדשה בלב האזור הפלסטיני של העיר‪ ,‬סמוך לבניין‬
‫הפרלמנט הפלסטיני בשכונת אבו־דיס‪ .‬השכונה המתוכננת היא "קדמת ציון"‬
‫ואמורות להיבנות בה כמאתיים יחידות דיור‪ .‬האזור שבו נועדת לקום שכונה זו‬
‫נמצא בין אבו־דיס לג'בל־מוכאבר‪ ,‬סמוך לגדר ההפרדה‪ ,‬ומיקומה נחשב לאחד‬
‫הרגישים ביותר במזרח ירושלים בשל הִקרבה לפרלמנט הפלסטיני וריחוקה מכל‬
‫שכונה יהודית אחרת‪.‬‬
‫‪204‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫אשר ליעדי רכישת קרקעות מידי פלסטינים במזרח ירושלים במטרה להקים‪,‬‬
‫בעתיד‪ ,‬שכונות יהודיות כ"נוף ציון" או "קדמת ציון" ‪ -‬ממערב ומצפון לג'אבל־‬
‫מוכאבר‪ ,‬רחוק יחסית מהעיר העתיקה‪ ,‬בטופוגרפיה נמוכה‪ ,‬בשולי מדבר‪,‬‬
‫ומעֵבר למחסום רצועות היישוב הפלסטיניות‪ ,‬או שכונות בצפון מתחם זה‬
‫מול מחסום רצועות הבינוי בוואדי־ג'וז ושייח'־ג'ראח ‪ -‬ניתן לומר ששטחים‬
‫אלה פזורים במקומות מבודדים ללא רצף יישובי יהודי‪ ,‬ולא בדגם ליניארי או‬
‫היקפי כלשהו האמור לציין תפיסה יישובית אורבנית בעלת סיכויים לייהוד‬
‫האזור‪ .‬אולם מסתבר‪ ,‬שאחרי עשרות שנים של כמיהה לייהוד מתחם זה‪,‬‬
‫האמור להעניק לתושביו היהודים זיקה ישירה אל הר הבית והכותל המערבי‪,‬‬
‫נוספו בו כמה מאות יהודים בלבד‪ ,‬לבד מהאוכלוסייה היהודית ברובע היהודי‪,‬‬
‫הכוללת כ־‪ 4,000‬נפש‪ ,‬במיעוט ניכר לעומת כ־‪ 37,000‬ערבים ואחרים תושבי‬
‫העיר העתיקה‪.‬‬
‫שלבי סיפוח ישראליים‬
‫ככל שהתהליך המדיני לגבי עתיד יהודה ושומרון נמצא בקיפאון‪ ,‬כן מתרבות‬
‫פעולות ההשתלטות מצד הממסד הישראלי‪ ,‬שכל תכליתן היא חיזוק סיפוחה‬
‫של ירושלים המזרחית למדינת ישראל‪ .‬הוועדה המחוזית לתכנון ובנייה‬
‫בירושלים הפקידה‪ ,‬זה מכבר‪ ,‬תכנית להקמת גן לאומי חדש באזור הר הצופים‪,‬‬
‫שמטרתו למנוע את התפתחותן של שתי שכונות פלסטיניות במזרח העיר‪,‬‬
‫עיסוויה וא־טור‪ ,‬ולאפשר להקים שם‪ ,‬בעתיד‪ ,‬התנחלות יהודית‪ .‬בהסבר‬
‫לתכנית הגן הלאומי נאמר‪ ,‬שלמורדות המזרחיים של הר הצופים יש חשיבות‬
‫מבחינה נופית וארכאולוגית ומבחינת ערכי הטבע שבהם‪ .‬הפקדת התכנית‬
‫להקמת גן לאומי על אדמת שכונות פלסטיניות אלה מלמדת על כוונה להקים‬
‫גן לאומי רחב ידיים‪ ,‬שישלול מהפלסטינים את הזכות לבנות על אדמותיהם‪.‬‬
‫חלק ניכר מאדמות עיסוויה כבר הופקע לטובת בניית שיכונים ליהודים ובניית‬
‫מִתקנים צבאיים‪ ,‬ולא נותרו לשכונה עתודות קרקע לבנייה מלבד אלה שעליהן‬
‫מתכננות‪ ,‬עתה‪ ,‬הרשויות להקים את הגן הלאומי‪ .‬לשתי השכונות הפלסטיניות‬
‫לא ייוותרו אפשרויות פיתוח‪ ,‬מכיוון שהגן הלאומי יסגור עליהן מכל הצדדים‪.‬‬
‫גודלו של הגן הלאומי יהיה ‪ 734‬דונם‪ ,‬רובו שטחים פרטיים‪.‬‬
‫תכנית אחרת שנדונה זה מכבר היא תכנית "גן המלך"‪ ,‬שעל פיה ייהרסו ‪ 22‬בתי‬
‫פלסטינים בסילוואן ולתושבים יינתן היתר לבניית ‪ 66‬מבנים בלתי חוקיים‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫‪205‬‬
‫נוספים‪ ,‬כדי לאפשר את הקמתו של גן תיירותי במקום‪ .‬תכנית זו עטופה במעטה‬
‫של היתממות‪ ,‬וזאת‪ ,‬עקב המאמץ המתמשך של עמותות ימין לייהד את העיר‬
‫העתיקה וסביבותיה‪.‬‬
‫בנייה פלסטינית במזרח העיר‬
‫הפעילות הפלסטינית במזרח ירושלים מתאפיינת במאמץ מתמיד לבסס‬
‫ולהרחיב את התשתית שלה בעיר‪ .‬הרחבת היקף פעילותם של הארגונים‬
‫והמוסדות הפלסטיניים במזרח העיר היא בבחינת משימה לאומית בעבורם‪.‬‬
‫נוסף לכך קיימת בנייה חוקית ובלתי חוקית בתוך העיר ובסביבותיה‪ .‬בנייה זו‬
‫באה לענות על צורכיה של האוכלוסייה הפלסטינית הגֵדלה לתוספת יחידות‬
‫דיור‪ .‬מאחר שהפלסטינים במזרח ירושלים הם תושבים לגיטימיים בעיר‪ ,‬אך לא‬
‫אזרחי המדינה‪ ,‬הם אינם מורשים לרכוש נכסים בשליש מאדמותיהם‪ ,‬שהופקעו‬
‫להקמת שכונות והתנחלויות יהודיות‪ .‬הרשות הפלסטינית מעודדת בנייה פרטית‬
‫גם באזור צפון־מזרח ירושלים‪ ,‬מחוץ לגבול המוניציפלי‪ ,‬כדי לחסום את מאמציה‬
‫של ישראל לבנות הרחבות בהתנחלויות שמסביב לעיר‪.‬‬
‫דומה‪ ,‬שמבחינה תפקודית עדיין קיימות שתי ערים נפרדות בירושלים‪ ,‬השייכות‬
‫לשני עמים‪ ,‬לשתי דתות‪ ,‬לשתי תרבויות ‪ -‬וקיימים בהן שני סוגים של אורח‬
‫חיים‪ ,‬שאין ביניהן הרבה מן המשותף‪ .‬כמו כן התברר‪ ,‬שאיחוד פיזי מכוח‬
‫כיבוש לא הביא בהכרח לאיחוד תפקודי‪ ,‬וכל מה שנעשה‪ ,‬בזמנו‪ ,‬מכוח רצונו‬
‫של השלטון הישראלי אינו משפיע על רצונו ועל שאיפותיו של העם הפלסטיני‪.‬‬
‫והנה על אף כל זאת‪ ,‬קיימת מצד היהודים שאיפה מתמדת לפרוץ ביתר שאת‬
‫אל המרחב האורבני של ירושלים המזרחית כדי לכבוש שטחים ומבנים נוספים‬
‫לאכלוס המתנחלים‪.‬‬
‫מן האמור לעיל עולה‪ ,‬שהחדירה היהודית אל מתחם ירושלים המזרחית לא‬
‫הצליחה‪ ,‬עד כה‪ ,‬לשנות את המציאות הקיימת‪ ,‬וספק רב אם ביכולתה לעשות‬
‫זאת‪ ,‬בעתיד‪ .‬בעוד שהרצועות הפלסטיניות היישוביות מהדקות ומצופפות את‬
‫מרחביהן בהתמדה ומגבירות את המצור על החלק היהודי‪ ,‬החדירה היהודית‬
‫מנסה לפצל אותו באמצעות רכישת בתים של פלסטינים‪ ,‬כנקודות אחיזה‪,‬‬
‫במרחקים של מאות מטרים ועד מספר קילומטרים מן העיר העתיקה‪ .‬אולם‬
‫לרצועות היישוביות הפלסטיניות יש יתרון בולט במרכיביהן הדמוגרפיים‬
‫ובמיקומן הגיאוגרפי והן מוסיפות להתעבות באמצעות הגירה ובשל ריבוי טבעי‬
‫‪206‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫גבוה של תושביהן‪ .‬לפיכך‪ ,‬אין החדירה היהודית מצליחה לכבוש לעצמה מרחב‬
‫ניכר‪ ,‬והמסקנה היא‪ ,‬שאם מדינת ישראל חפצה חיים בירושלים המזרחית‪ ,‬עליה‬
‫להימנע מכיבוש טריטוריאלי נוסף‪ ,‬ומן הראוי שתבטיח לעצמה את מה שהשיגה‬
‫ברובע היהודי ובהר הצופים‪ ,‬משום שבמאבק על ייהוד ירושלים המזרחית‪ ,‬נחלה‬
‫כישלון מזמן‪.‬‬
‫שלושה גושי התיישבות עם רוב יהודי‬
‫כידוע‪ ,‬בעקבות מלחמת ששת הימים עברו שטחי הגדה המערבית‪ ,‬שעד אז הוחזקו‬
‫בידי ירדן‪ ,‬לשליטת מדינת ישראל‪ ,‬והחל בהם מפעל ההתנחלות‪ .‬ההתנחלויות‬
‫ביהודה ושומרון קמו על מה שקרוי בפי ממשלות ישראל "אדמות מדינה"‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫אדמות בּור‪ ,‬אדמות שלא עובדו במשך זמן רב או אדמות ללא בעלים חוקיים‪.‬‬
‫שטח אדמות המדינה‪ ,‬שעליהן הוכרז בשלבים‪ ,‬הגיע בערך למיליון וחצי דונם‪,‬‬
‫כרבע משטח הגדה‪ ,‬והוקמו עליו התנחלויות רבות‪ .‬למרות מאמץ ההתנחלות‬
‫הנרחב וההשקעות הרבות בשטחי הגדה המערבית‪ ,‬לא נוצרה בה דומיננטיות‬
‫ישראלית‪ ,‬הן מבחינת שיעורם של המתנחלים בכלל האוכלוסייה והן בהיקף‬
‫השטחים שתפסו‪ .‬במרוצת השנים‪ ,‬יצרה ההתנחלות היהודית בגדה מערך יישובי‬
‫מפוזר‪ ,‬שאמנם תקע טריזים בין גושי ההתיישבות הכפרית הפלסטינית‪ ,‬אך לא‬
‫באופן כזה שאִפשר לישראל לספח את היישובים לשטחה‪ ,‬על בסיס הטענה‬
‫שהם מהווים רוב באזורים אלה‪ ,‬למעט בשלושה אזורים‪ :‬גוש אריאל‪ ,‬גוש עציון‬
‫ומעלה אדומים שממזרח לירושלים‪ .‬באזורים אלה נתהוו גושי התיישבות בעלי‬
‫רוב יהודי‪ ,‬כשלצדם אוכלוסייה פלסטינית פזורה‪.‬‬
‫שלושת גושי ההתיישבות היהודית הגדולים‪ ,‬יחסית‪ ,‬החודרים עמוק לשטחי‬
‫הגדה המערבית ותפרוסת ההתנחלויות והמאחזים בגב ההר ובשוליו הפכו את‬
‫המרחב הפלסטיני לאזור שקשה לעצב בו מדינה בת־קיימא‪ .‬גוש אריאל מבתר‬
‫את מרכז הגדה‪ ,‬גוש מעלה־אדומים־ירושלים מנתק את שומרון מיהודה‪ ,‬וגוש‬
‫עציון‪-‬קרית־ארבע נוגס בהר חברון מדרום‪ .‬הישגם הגדול ביותר של המתנחלים‬
‫הוא שהצליחו לעוור את עיני הציבור ולהפוך אותו אדיש לעובדה‪ ,‬שישראל‬
‫הפכה למדינה כובשת הגוזלת אדמה בחסות בית המשפט‪ ,‬הורסת בתים‬
‫וגורמת לעוני ולאבטלה בקרב הפלסטינים‪ .‬ההצעה הרשמית הטובה ביותר‬
‫שהציעה המדינה למתנחלים‪ ,‬בעבר‪ ,‬הייתה הסגת ‪ 20%‬מהם ממקומותיהם‬
‫והשארת ‪ 180‬אלף מהם ב־‪ 20‬התנחלויות המשתרעות על פני כ־‪ 5%‬מהשטח‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫‪207‬‬
‫הכבוש‪ ,‬אם כי אחוז זה מטעה‪ ,‬הואיל ושטחים הקרובים להתנחלויות סופחו‬
‫או סומנו כבר לצורכי הרחבה‪ ,‬נסללו בהם כבישים המחברים את ההתנחלויות‬
‫אלה לאלה או לירושלים והופקעו צירים עורקיים שנועדו להעברת צינורות‬
‫מים‪ ,‬ביוב‪ ,‬חשמל ותקשורת‪.‬‬
‫‪ 121‬התנחלויות פזורות‬
‫על אף כל זאת‪ ,‬מספר המתנחלים ביהודה ושומרון אינו מהווה מאסה קריטית‬
‫בהשוואה לכ־‪ 2.6‬מיליון פלסטינים המתגוררים שם‪ ,‬ושיעורם אינו עולה על‬
‫כ־‪14%‬־‪ 13%‬מכלל האוכלוסייה‪ .‬מצד אחד‪ ,‬פיזור ההתנחלויות מונע קיום שליטה‬
‫ישראלית על היישובים הפלסטיניים‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬הוא יוצר חיכוך שלא נפתר על‬
‫ידי כבישים עוקפים או נפרדים‪ .‬גם שיעור הריבוי הטבעי של היהודים ביהודה‬
‫ושומרון‪ 5.8% ,‬בשנה‪ ,‬לעומת שיעור הריבוי הטבעי בקרב הפלסטינים‪3.5% ,‬‬
‫בשנה‪ ,‬אינו מצדיק את השליטה על האוכלוסייה המקומית‪ .‬צפיפות האוכלוסייה‬
‫בהתנחלויות היהודיות בשטחים אינה מרשימה‪ .‬בעוד שצפיפות האוכלוסייה‬
‫הפלסטינית ביהודה ושומרון היא כ־‪ 440‬נפש‪/‬קמ"ר‪ ,‬צפיפות האוכלוסייה‬
‫היהודית אינה עולה על כ־‪ 62‬נפש‪/‬קמ"ר‪ ,‬שיעור נמוך ביותר‪ .‬גם תפרוסת‬
‫ההתנחלויות ביהודה ושומרון אינה מאוזנת‪ .‬אמנם‪ ,‬הוקמו ‪ 121‬התנחלויות‪,‬‬
‫מספר גדול למדי‪ ,‬יחסית‪ ,‬לפרק זמן קצר‪ ,‬אולם הן פזורות למדי‪ .‬השטח הבנוי‬
‫בכל ההתנחלויות‪ ,‬שמתגוררים בהן כ־‪ 360‬אלף נפש‪ ,‬אינו עולה על ‪ 60‬אלף דונם‬
‫(‪ 1%‬משטח הגדה) ויש בו מאות דירות פנויות‪.‬‬
‫גם המדרג היישובי ביהודה ושומרון לא נ ִבנה כהלכה‪ ,‬ובמיוחד לא בפרופורציה‬
‫הנכונה בין יישובים עירוניים ליישובים כפריים וקהילתיים‪ .‬פריסה טריטוריאלית‬
‫דורשת מבנה היררכי מתון של ערים וכפרים בעלי גודל שונה‪ ,‬ואילו ביהודה‬
‫ושומרון כ־‪ 65%‬מן המתנחלים מתגוררים ביישובים עירוניים קטנים‪ ,‬כמעט שווי־‬
‫גודל‪ ,‬ומיעוטם ביישובים קטנים עוד יותר‪ ,‬בעלי כמה מאות נפש כל אחד‪ .‬באזור‬
‫זה גם לא צמחה עיר ראשית כבירה יהודית‪ .‬אמנם‪ ,‬יש הרואים באריאל‪ ,‬המונה‬
‫כ־‪ 18,300‬נפש בלבד‪ ,‬מעין דמוית עיר בירה‪ ,‬אך מעלה־אדומים‪ ,‬החבויה ממזרח‬
‫לירושלים ללא פריפריה יישובית‪ ,‬גדולה ממנה ומונה כ־‪ 38,000‬נפש‪ .‬אריאל‪,‬‬
‫העומדת בראש הפירמידה העירונית בשומרון‪ ,‬הוקפה משום־מה ביישובים‬
‫עירוניים מתחרים כאלקנה‪ ,‬עמנואל וקרני־שומרון‪ ,‬ואילו ביהודה‪ ,‬לקרית־ארבע‬
‫ולאפרתה אין מעמד אזורי כערי שירותים לסביבותיהן‪ .‬יישובים אחרים במדרג‪,‬‬
‫‪208‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫כמו אורנית‪ ,‬אלפי־מנשה‪ ,‬פסגת־זאב וביתר־עילית‪ ,‬נשענים על ירושלים או על‬
‫גוש דן יותר מאשר על המערך היישובי שביהודה ושומרון‪ .‬ברוב ההתנחלויות‬
‫שבמורדות המערביים בשומרון וביהודה‪ ,‬וכן על גב ההר‪ ,‬אין המתנחלים‬
‫מתקיימים מחקלאות‪ ,‬ואילו מפעלי התעשייה שהוקמו באתרים נבחרים אינם‬
‫יוצרים דומיננטיות מרחבית‪ .‬מסתבר‪ ,‬שמערך ההתנחלויות‪ ,‬שהוקם במשך שנים‬
‫בהשקעות עתק‪ ,‬הוא בעל מבנה רעוע מבחינה גיאוגרפית‪ ,‬אינו מתיישב עם‬
‫היגיון תכנוני מרחבי‪ ,‬ולכן הוא חסר סיכוי לקיום עצמי מתמשך‪ .‬מערך יישובי‬
‫המוקם במטרה לתפוס טריטוריה‪ ,‬אין מבססים על אידאולוגיה דתית‪ ,‬לא על‬
‫כלכלת שירותים‪ ,‬ולא על יוממות תעסוקתית אל ירושלים או אל גוש דן‪.‬‬
‫היאחזות המאחזים‬
‫לבד מן היישובים המוגדרים כהתנחלויות‪ ,‬פשטה ביהודה ושומרון תופעה‬
‫נוספת ‪ -‬המאחזים‪ .‬לא כל ראשי הממשלות שבעו נחת מן התופעה של הקמת‬
‫מאחזים ביהודה ושומרון כאמצעי‪ ,‬של המתנחלים‪ ,‬לקבוע עובדות בשטח‪ ,‬אך‬
‫אף אחד מהם לא עשה דבר משמעותי כדי למנוע אותה‪ .‬מתברר‪ ,‬שחלק מעשרות‬
‫המאחזים שהוקמו קיבלו אישור ממשלתי בדיעבד‪ ,‬חלקם הוקמו בדרגות שונות‬
‫של אי־חוקיות‪ ,‬ואילו לגבי אחרים לא נעשה כל הליך חוקי להורדתם‪ .‬הצהרות‬
‫המתנחלים לפיהן כל המאחזים הוקמו על פי חוק‪ ,‬או שהם מוגדרים חוקיים‪,‬‬
‫כיום‪ ,‬נראתה לשלטונות כאינה תואמת את המציאות בשטח‪.‬‬
‫למעלה ממאה מאחזים הוקמו‪ ,‬בעבר‪ ,‬ביהודה ושומרון‪ ,‬וזאת‪ ,‬על אף שדו"ח‬
‫שהוגש לממשלה קבע‪ ,‬כי הקמתם מהווה הפרת חוק נמשכת‪ ,‬בוטה וממוסדת‪,‬‬
‫המערערת את שלטון החוק‪ .‬בתחומי המאחזים מתגוררים כ־‪ 3,000‬נפש‪ .‬על פי‬
‫נתוני "שלום עכשיו" נמצאים כיום ביהודה ושומרון כ־‪ 75‬מאחזים‪ ,‬חלקם על‬
‫אדמות פרטיות פלסטיניות‪ .‬על פי ממצאי מועצת יהודה ושומרון מדובר במאחזים‬
‫בודדים בלבד‪ .‬רוב המאחזים הוקמו ממזרח לגדר ההפרדה ומתפרסים לאורך צירי‬
‫תנועה ובנקודות שולטות במטרה ליצור רצף של התנחלויות מבודדות‪ ,‬יחסית‪,‬‬
‫או לתקוע טריז בלב אזורים פלסטיניים ולמנוע את העברתם‪ ,‬בעתיד‪ ,‬לרשות‬
‫הפלסטינית‪ .‬שר הביטחון לשעבר‪ ,‬אהוד ברק‪ ,‬ניהל מגעים‪ ,‬חודשים ארוכים‪ ,‬עם‬
‫מועצת יהודה ושומרון על הסדר המאחזים שעיקרו‪ :‬חלק מהם‪ ,‬שהוקמו אחרי‬
‫מרס ‪ ,2001‬יפונו‪ ,‬חלק אחר יועתק‪ ,‬וחלק נוסף יישאר במקומו‪.‬‬
‫מידת אי־חוקיותם של המאחזים ביהודה ושומרון נובעת מהקמתם החפוזה‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫‪209‬‬
‫בחבליה השונים של הגדה‪ ,‬כשמגמתם היא ליצור עובדות פיזיות בשטח‪ ,‬להבטיח‬
‫את הישארותם של שטחים נרחבים יותר בידי ישראל‪ ,‬במסגרת הסדר הקבע עם‬
‫הפלסטינים‪ ,‬ולמנוע יצירת רצף טריטוריאלי בין גושי היישובים הפלסטיניים‪.‬‬
‫לפיכך‪ ,‬יש לראות בהקמתם מעשה פוליטי בעל משמעות מרחבית מרחיקת לכת‪.‬‬
‫הקמת מאחזים כה רבים בתקופה קצרה‪ ,‬יחסית‪ ,‬בשיטה של הצבת קרוואנים‬
‫על גבעות נידחות והוספת כמה אוהלים ומבנים‪ ,‬בעיקר בסביבות התנחלויות‬
‫כאיתמר‪ ,‬אלקנה‪ ,‬בת־עין‪ ,‬טלמון‪ ,‬מעלה־מכמש‪ ,‬עלי‪ ,‬קדומים ואחרות ‪ -‬מחזירה‬
‫אותנו‪ ,‬בעצם‪ ,‬אל שיטת הפעולה של היישוב היהודי‪ ,‬בעבר הלא רחוק בתולדותיו‬
‫ובתולדות ההתיישבות הציונית בארץ־ישראל‪ ,‬שיטת "חומה ומגדל"‪.‬‬
‫מעמד המתנחלים‬
‫בהנחה שהמשא ומתן העתידי בין ישראל לרשות הפלסטינית יניב תוצאות‬
‫שתתבססנה על העיקרון של שתי מדינות לשני עמים‪ ,‬ראוי שישראל תחתור‬
‫להסכמה‪ ,‬כי המתנחלים שלא ירצו להתפנות יתגוררו מחוץ לגבולות המדינה ויוכלו‬
‫להישאר בבתיהם במעמד של תושבי המדינה הפלסטינית‪ .‬יש הסבורים‪ ,‬שאין‬
‫לקבל מצב שבו ישראלים לא יוכלו להתגורר במדינה הפלסטינית‪ ,‬ומבחינה מעשית‬
‫ייתכן שאופציה זו עדיפה על פינוי כוחני של המתנחלים‪ .‬אם אופציית התושבּות‬
‫במדינה הפלסטינית לא תהיה מקובלת על המתנחלים‪ ,‬כי אז תהיה פתוחה בפניהם‬
‫הדרך של התפנות מרצון אל תחומי ישראל הריבונית בליווי סל קליטה סביר‪.‬‬
‫למרות שהמתנחלים לא הצליחו להשיג את מושא אמונתם‪" ,‬ארץ ישראל‬
‫השלמה"‪ ,‬הם רחוקים‪ ,‬עדיין‪ ,‬מכישלון‪ ,‬ומאבקם להציל את המדינה הדו־לאומית‬
‫לא ייפסק בקרוב‪ .‬הם נאבקים מול ממשלת ישראל על זכותם להישאר ולהתקיים‬
‫בשטחי הגדה‪ ,‬אך קשה לנבא מי יגבר על מי ‪ -‬יהודה על ישראל או ישראל‬
‫על יהודה‪ .‬חטאם של המתנחלים הוא בעצם התנחלותם‪ .‬הם החליטו להקים‬
‫עם נפרד מעם ישראל‪ ,‬שיש לו טריטוריה משלו‪ ,‬חוקים אחרים‪ ,‬שפה‪ ,‬מנהגים‬
‫ואידאולוגיה עצמאית‪ .‬זהו עם שמנהל מדיניות חוץ כנגד מדינת ישראל‪ ,‬מחזיק‬
‫בכוח שיטור משלו ויש לו מיליציות הנכונות‪ ,‬בכל רגע‪ ,‬להכות במי שמאיים‬
‫עליו‪ .‬המתנחלים הפכו את מדינת ישראל לגרורתם‪ .‬מכל מקום‪ ,‬הם מהווים את‬
‫המכשול הגדול ביותר להשכנת שלום באזורנו‪ ,‬גם אחרי למעלה מ־‪ 64‬שנות‬
‫עימות מדיני ופוליטי‪ ,‬והם המכשול המשמעותי ביותר להגשמת הרעיון של שתי‬
‫מדינות לשני עמים‪.‬‬
‫‪210‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫יצירת מרחב כלכלי־מסחרי בין ישראל לפלסטינים‬
‫לבד מן הצורך למנוע כיבוש ישראלי נוסף בירושלים המזרחית ומניעת‬
‫התרחבותן של התנחלויות ומאחזים‪ ,‬כפי שתואר לעיל‪ ,‬מן הראוי לפעול למען‬
‫קידום יחסי גומלין קונסטרוקטיוויים בין ישראל לרשות הפלסטינית‪ ,‬בעיקר‬
‫בתחום הכלכלי‪ ,‬המסחרי והתעסוקתי‪ .‬לשם כך קיימת אפשרות של יצירת‬
‫מוקדי תעסוקה משותפים לפלסטינים ולישראלים במרחב מוגדר‪ ,‬משני צדי‬
‫הקו הירוק‪ .‬מרחב כזה עשוי להיות אזור ה ַהשָקה בין מדינת ישראל לבין שטחי‬
‫שומרון ויהודה המערביים‪ ,‬שחלקם נמצאים תחת שלטון הרשות הפלסטינית‬
‫כשטחי ‪ A‬ו־‪ B‬וחלקם תחת שלטון ישראלי כשטחי ‪ .C‬מרחב זה משתרע בין‬
‫המורדות המערביים של הרי שומרון לבין מזרחו של השרון‪ ,‬במרחק מספר‬
‫קילומטרים מכל צד‪ ,‬ובמידה מצומצמת יותר משני צדי הקו הירוק בהרי יהודה‬
‫ובדרום הר חברון‪ .‬בניגוד לקו הירוק‪ ,‬המהווה חיץ וגבול המפריד בין שני העמים‪,‬‬
‫הרי שמרחב זה הוא‪ ,‬בעצם‪ ,‬תופעה גיאוגרפית־פוליטית ייחודית‪ ,‬שנתהוותה עם‬
‫השנים באזור המגע בין הרשות הפלסטינית ומדינת ישראל‪ ,‬תוך כדי קיום זיקות‬
‫הדדיות‪ ,‬העשוי להוות בסיס‪ ,‬בעתיד‪ ,‬לפיתוח מרכז כלכלי מסחרי ותעסוקתי‬
‫שישרת את תושבי האזור‪.‬‬
‫המרחב הישראלי מול המרחב הפלסטיני‬
‫מכאן עולות מספר שאלות‪ :‬אלו שינויים דמוגרפיים ויישוביים‪ ,‬שחלו משני צדי‬
‫הקו הירוק במגזר הפלסטיני והערבי‪ ,‬עשויים להשפיע על האפשרות לקידום‬
‫יחסי גומלין כלכליים ומסחריים משני צדי הקו הירוק? אלו מרכיבים פיזיים‪,‬‬
‫כלכליים וחברתיים עשויים לקבוע שטחים פוטנציאליים לשיתוף פעולה בין‬
‫שני העמים? היכן ובאלו נושאים עשוי להיווצר שיתוף פעולה כזה? האם אכן‬
‫יש באפשרותו של מרחב כזה להוות בסיס לקיומו של גבול אוהד בין המדינה‬
‫הפלסטינית ומדינת ישראל‪ ,‬והאם יש בו מרכיבים המצביעים על שיתוף פעולה‬
‫כלכלי וחברתי עתידי בין שתי המדינות? ובמילים אחרות‪ :‬האם קיימים במרחב‬
‫זה אתרים פוטנציאליים לשיתוף פעולה בין מדינת ישראל למדינה הפלסטינית‪,‬‬
‫העשויים להיות מעין מקדמה לשכנות תקינה?‬
‫לאור המצב הגיאוגרפי שנתהווה במרחב זה‪ ,‬מאז מלחמת ששת הימים ועד‬
‫היום‪ ,‬מתקבלת תפרוסת דמוגרפית ויישובית שמאפייניה הם‪ :‬בצד הישראלי‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫‪211‬‬
‫של המרחב‪ ,‬בעיקר במזרחו של השרון ובמערבו של השומרון‪ ,‬נמצאים רוב‬
‫היישובים הישראליים במרכז‪ ,‬מעטים מהם נמצאים בצפון ובדרום‪ ,‬ויש בו יותר‬
‫יישובים ישראליים מאשר ערביים; בצד הפלסטיני של מרחב זה רוב היישובים‬
‫הם פלסטיניים‪ ,‬מעטים הם היישובים היהודיים‪ ,‬רובם בצפון ומיעוטם במרכז;‬
‫במרחב זה יש הרבה יישובים פלסטיניים המונים למעלה מ־‪ 30,000‬נפש כל אחד‪.‬‬
‫גם היישובים הערביים בצד הישראלי בולטים בגודלם היחסי‪ ,‬בעוד שהיישובים‬
‫הישראליים הגדולים הם מועטים‪ :‬כפר־סבא‪ ,‬ראש־העין‪ ,‬שהם ומודיעין‪.‬‬
‫המסקנות הנובעות מן המציאות במרחב זה הן‪ :‬המרחב הישראלי והיהודי‬
‫חלש למדי מבחינה מרחבית ודמוגרפית באזור זה; המרחב הפלסטיני מגובש‬
‫יותר ובעל כוח עבודה פוטנציאלי רב‪ ,‬שיש צורך למצוא לו תעסוקה; המרחב‬
‫הערבי ממערב לקו הירוק מפוזר לכל אורכו ובעל יכולת השתלבות בכל אתר‬
‫תעסוקה פוטנציאלי שייווצר; כמעט בכל קטע‪ ,‬במרחב הנדון‪ ,‬קיימת דומיננטיות‬
‫פלסטינית־ערבית בהשוואה לישראלית־יהודית‪ .‬כתוצאה מן ההבדלים במצב‬
‫הדמוגרפי והיישובי הנ"ל קיימת באזור יוממּות וזליגה ממזרח למערב המוצאת‬
‫את ביטויה באזור ואדי ערה‪ ,‬בין באקה אל־גרביה לעמק חפר‪ ,‬בסביבות טייבה וכן‬
‫בכיוון ראש־העין־כפר־סבא‪ .‬מאחר שתופעת הזליגה של אוכלוסייה פלסטינית‬
‫נוטה מעצם טיבה מערבה‪ ,‬כתוצאה מאי־השוויון הכלכלי בין שני חלקי מרחב‬
‫זה‪ ,‬היא מבליטה באופן טבעי את הצורך בקביעת אתרי תעסוקה פוטנציאליים‬
‫ומציאת מקורות כספיים לשיפור המצב הכלכלי העשוי להיווצר לאורך הגבול בין‬
‫שתי המדינות ושני העמים‪.‬‬
‫תכנית מִתאר ארצית‬
‫פיתוח כלכלי של מרחב זה מותנה בקיום מערכת כבישים יעילה להנעת כוח‬
‫עבודה‪ ,‬מוצרים והון‪ .‬אחד המרכיבים החשובים העשויים לקבוע שטחים‬
‫פוטנציאליים לשיתוף פעולה כלכלי ומסחרי בין ישראל לרשות הפלסטינית הוא‬
‫פיתוח מערכת כבישים רוחבית הנמשכת משני צדי המרחב‪ ,‬הקשורה‪ ,‬מצד אחד‪,‬‬
‫למישור החוף של ישראל‪ ,‬ומצד שני‪ ,‬לשטחי הרשות הפלסטינית‪ .‬כביש האורך‬
‫"חוצה ישראל" (מס' ‪ ,)6‬המחבר את כל כבישי הרוחב האלה‪ ,‬ייצור הצטלבויות‬
‫ומוקדים העשויים לשמש אתר מפגש לפעילות כלכלית ומסחרית בין שני העמים‪.‬‬
‫האזורים הפוטנציאליים לקידום יחסי גומלין בין שני העמים אינם חייבים להיות‬
‫מיועדים לצורכי תעסוקה ופרנסה בלבד‪ ,‬כי אם גם לשיתוף פעולה בפרויקטים‬
‫‪212‬‬
‫אלישע אפרת‬
‫שונים ומיזמים‪ ,‬כאתרי פסולת‪ ,‬מחצבות‪ ,‬בריכות לשפכים ולניקוז קולחים‪,‬‬
‫שטיפת שדות חקלאיים‪ ,‬טיהור מי נחלים ושמירת איכות הסביבה‪ .‬פוטנציאל‬
‫לאתרים כאלה עשוי להיווצר גם במרחב עוטף ירושלים‪ ,‬ובאורח נקודתי יותר‬
‫מול דרום הר חברון‪.‬‬
‫לאור הצורך לקיים‪ ,‬בעתיד‪ ,‬מגעים ומפגשים כלכליים‪ ,‬מסחריים וסביבתיים‬
‫לשם יצירת מוקדי תעסוקה לתושבים הפלסטיניים‪ ,‬יש צורך בהכנת תכנית‬
‫מִתאר ארצית למרחב העתידי‪ ,‬משני צדיו הקרובים‪ ,‬וזאת על פי העקרונות‬
‫הבאים‪ :‬מיקום אתרים פוטנציאליים לשיתוף פעולה כלכלי‪ ,‬מסחרי וסביבתי;‬
‫מיקום האתרים על בסיס המצב הדמוגרפי של שני העמים במקומות השונים‬
‫והימצאותם של שטחים הפנויים לכך; מיקום אתרים על בסיס נתוני אקולוגיה‬
‫ואיכות הסביבה; העדפת מיקומם של אתרי המפגש בצפון הקו הירוק‪ ,‬במערב‬
‫שומרון ובסביבות ירושלים; מיקום אתרים בודדים וחיוניים בדרומו של הקו‬
‫הירוק; ומיקום אתרים מעבר לעוטף ירושלים כדי להפחית את לחץ היוממים‬
‫הנכנסים אל תוך העיר‪ .‬לצורך הכנת תכנית מתאר כוללת למרחב יש להתעלם‪,‬‬
‫במידה מסוימת‪ ,‬מהתוואי ההיסטורי של הקו הירוק ומתוואי גדר ההפרדה‪,‬‬
‫העשויים ממילא להשתנות בעת הסדרי הקבע או הסכמי השלום‪.‬‬
‫אתרים נקודתִי ִים‬
‫היכן ובאלו נושאים עשוי להיווצר שיתוף פעולה כזה? נקודות המפגש‬
‫הפוטנציאליות להעסקת עובדים פלסטינים וישראלים בתעשייה ובמלאכה‬
‫עשויות להיווצר בתחומי מרחב זה במקומות הבאים‪ :‬מחולה ‪ -‬לקשר עם עמק‬
‫בית שאן ובקעת הירדן; חרמש ‪ -‬לסביבות באקה־אל־גרביה ובאקה־א־שרקיה;‬
‫טול־כרם ‪ -‬סביב שער־אפרים בעבור מערב שומרון; קלקיליה ‪ -‬מול כפר־סבא;‬
‫שטח מצפון למודיעין־עילית; מצפון ללטרון‪-‬בית־ליקיא‪-‬בית־סירא ‪ -‬לניקוז‬
‫פוטנציאל מבקשי התעסוקה אל מחוץ לירושלים; ליד אשכולות ‪ -‬לקשר עם‬
‫באר־שבע וסביבותיה‪ .‬בעבור מטענים וסחורות מן הראוי ליעד את האתרים‬
‫הבאים‪ :‬ג'למה ‪ -‬מול שכם וג'נין וצפון שומרון; טול־כרם ‪ -‬מול מרכז שומרון;‬
‫עטרות ומזמוריה ‪ -‬מול מזרח ודרום ירושלים; תרקומיה ‪ -‬כנקודת חיבור בין‬
‫אזור יהודה ורצועת עזה‪.‬‬
‫על אף הסכסוך המדיני והפוליטי הקיים‪ ,‬כעת‪ ,‬בין ישראל לרשות הפלסטינית‪,‬‬
‫מן הראוי להתייחס אל אתרים פוטנציאליים אלה‪ ,‬המיועדים לשיתוף פעולה‬
‫‪213‬‬
‫שתי מדינות לאום דמוקרטיות‪ .‬איך?‬
‫כלכלי‪ ,‬מסחרי ותעסוקתי בין שני העמים‪ ,‬כאל אפשרות שתתגשם‪ ,‬בעתיד‪,‬‬
‫כאשר יתקיימו יחסי גומלין תקינים בין שתי המדינות‪ ,‬אשר קו גבול כלשהו‬
‫יפריד ביניהן‪ ,‬האמור להיות גבול של שלום ושיתוף פעולה כלכלי‪.‬‬
‫ניתן לומר ששלוש ההצעות בתחום המרחבי‪ ,‬שתוארו לעיל‪ ,‬אינן תלויות‬
‫בהסכמים רשמיים ובקיום משא ומתן מדיני בין ישראל לפלסטינים‪ ,‬והן ניתנות‬
‫למימוש ולביצוע אם ישראל תגלה רצון טוב ותרצה לפתח יחסי שכנות תקינים‬
‫בין שני העמים‪ ,‬המצויים כבר עשרות שנים בסכסוך מדיני‪ ,‬שיישובו אינו נראה‬
‫בהישג יד‪ .‬קיימות אפשרויות נוספות להרגעת המצב‪ ,‬טרם ניהול משא ומתן‬
‫להסדר כולל באזור‪ ,‬גם במישור הארגוני‪ ,‬החברתי והתרבותי‪ .‬החשיבות בביצוען‬
‫של כל האפשרויות וההצעות נובעת מכך שהן יכולות למנוע את הקמתה של‬
‫מדינה דו־לאומית באזורנו ולהביא לקידום המהלכים לקראת התהוות שתי‬
‫מדינות לאום דמוקרטיות זו בצד זו‪ ,‬ישראל ופלסטין‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫מאזן אוסלו‬
‫אורי הייטנר‬
‫הסכמי אוסלו הם‪ ,‬לדעתי‪ ,‬כישלון חרוץ‪ .‬אין זו הבעת עמדה פוליטית‪ ,‬אלא‬
‫מסקנה אמפירית; אין זו עמדה מנקודת מבטו של מתנגד להסכם‪ .‬מי שהתנגד‬
‫עקרונית‪ ,‬אידאולוגית‪ ,‬לעצם ההכרה באש"ף‪ ,‬לעצם הנסיגה משטחים‪ ,‬לעצם‬
‫הקמת הרשות הפלסטינית ‪ -‬אינו זקוק למבחן התוצאה‪ .‬לדידו‪ ,‬עצם ההכרה‬
‫באש"ף‪ ,‬הנסיגה והקמת הרשות הפלסטינית הם הכישלון‪ .‬אולם כאשר אני בוחן‬
‫את מאזן אוסלו‪ ,‬אני עושה זאת מנקודת מבטם של מחולליו‪ .‬ההסכם אמור היה‬
‫להוביל לשלום בין העמים‪ .‬לא זו בלבד שהוא לא הביא לשלום‪ ,‬אלא שהשלום‬
‫היום רחוק מאי פעם‪.‬‬
‫בהסכם העקרונות‪ ,‬תמורת ההכרה של ישראל באש"ף‪ ,‬התחייב אש"ף לנטוש את‬
‫הטרור והאלימות ולסיים את הסכסוך בדרכי שלום‪ .‬מבחנו העליון של ההסכם‬
‫היה נטישת הטרור‪.‬‬
‫בשובו לארץ מחתימת ההסכם בבית הלבן הכריז שמעון פרס (אז שר החוץ)‬
‫חגיגית‪" :‬תמו מאה שנות טרור‪ ".‬זאת הייתה האווירה‪ ,‬זאת הייתה ההצדקה‬
‫לוויתורים הישראליים‪ .‬זה היה מבחן התוצאה של ההסכם‪.‬‬
‫אורי הייטנר הוא פובליציסט‪.‬‬
‫מאזן אוסלו‬
‫‪215‬‬
‫הסבריו של יוסי ביילין‬
‫היטיב להגדיר זאת אדריכל אוסלו‪ ,‬יוסי ביילין‪ .‬בריאיון לאברהם תירוש במעריב‪,‬‬
‫זמן קצר אחרי חתימת ההסכם‪ ,‬ב־‪ ,26.11.93‬אמר ביילין דברים ברורים‪:‬‬
‫ביילין‪ :‬תשאל אותי אם אני שלם‪ ,‬אגיד לך שלא‪ .‬מה‪ ,‬זה מאה אחוז בטוח?‬
‫אין לי הרבה מאוד סימני שאלה? אני לא ישן בלילה בשקט‪ .‬והמבחן הגדול‬
‫ביותר של ההסכם הזה יהיה מבחן של דם‪.‬‬
‫תירוש‪ :‬כלומר?‬
‫ביילין‪ :‬המבחן יהיה בחודשים ובשנה שנתיים שלאחר יישומה של האוטונומיה‬
‫בעזה וביריחו והקמת המשטרה הפלסטינאית‪ .‬זו תקופת הסתתמות‬
‫הטענות‪ .‬אם חלילה יחלוף זמן סביר ואי אפשר יהיה להתגבר על הטרור‪,‬‬
‫לא יוכלו הפלסטינאים לטעון‪ :‬אין אנו יכולים מתוניס למנוע טרור‪ ,‬הרי אין‬
‫לנו משטרה‪.‬‬
‫תירוש‪ :‬ואז מה?‬
‫ביילין‪ :‬אם יתברר שהם לא מתגברים על הטרור ‪ -‬זה הסדר זמני‪ ,‬ועם כל‬
‫הקושי שבדבר לא תהיה לנו ברירה אלא לחזור ממנו‪ .‬אם נראה שרמת‬
‫האלימות לא יורדת‪ ,‬לא נוכל להמשיך הלאה‪ ,‬ובוודאי לא נלך למימוש של‬
‫הסדר קבע‪ .‬ואם לא תהיה שום ברירה‪ ,‬צה"ל יחזור למקומות שהוא עומד‬
‫לעזוב בחודשים הקרובים‪.‬‬
‫עד כאן דבריו של ביילין‪ .‬את ההסכם יש לבחון‪ ,‬בראש ובראשונה‪ ,‬על פי המבחן‬
‫שביילין הציב‪ ,‬מבחן הדם‪ .‬כזכור‪ ,‬הטרור אחרי אוסלו הגיע לממדים שלא היו‬
‫כמותם בכל שנות הסכסוך‪ .‬ערפאת הבריח במטוס עמו הגיע לרמאללה אמל"ח‬
‫ומבוקשים‪ .‬כל סנטימטר שניתן לרש"פ היה באחת בסיס לטרור נגד ישראל‪.‬‬
‫החלו גלים של פיגועי תופת חסרי תקדים שגבו מאתנו מחיר דמים כבד‪.‬‬
‫רבין‪" :‬אין תאריכים קדושים"‬
‫אף על פי כן‪ ,‬ובניגוד מוחלט להצהרות הרמות של ביילין‪ ,‬לא זו בלבד שישראל‬
‫לא חזרה בה מההסכם וצה"ל לא חזר למקומות ממנו יצא ‪ -‬ישראל חתמה על‬
‫הסכם אוסלו ב'‪ ,‬ובו נסיגה נוספת על הנסיגה מעזה ויריחו באוסלו א'‪ .‬חתימת‬
‫‪216‬‬
‫אורי הייטנר‬
‫ההסכם‪ ,‬הציתה גל חדש של טרור פלסטיני‪ .‬מסיבה זו‪ ,‬יצחק רבין הקפיא את‬
‫ביצוע הנסיגה‪ .‬בהגיע מועד הנסיגה‪ ,‬רבין הודיע ש"אין תאריכים קדושים"‪,‬‬
‫כלומר כל עוד הפלסטינים לא יבצעו את חלקם‪ ,‬הפסקת הטרור‪ ,‬ישראל לא‬
‫תבצע את חלקה‪ ,‬הנסיגה משש ערים מרכזיות ביהודה ושומרון‪ .‬אולם מיד אחרי‬
‫הרצח‪ ,‬פרס הפר את התנאי של רבין וצה"ל נסוג מחמש מתוך שש הערים (מלבד‬
‫חברון‪ ,‬ממנה נסוג נתניהו)‪ .‬נסיגה זו הסלימה את הטרור באופן חד‪ ,‬בגל חסר‬
‫תקדים‪ ,‬בחודשים פברואר‪-‬מרס ‪.1996‬‬
‫הטרור הגיע לשיאו בשנת ‪ ,2000‬לאחר פסגת קמפ־דיוויד‪ .‬בפסגה זו‪ ,‬שבר אהוד‬
‫ברק את הקונסנזוס הלאומי וחרג באופן קיצוני מדרכו של רבין ומורשתו‪.‬‬
‫בדיון בכנסת על אישור הסכם אוסלו‪ ,‬ב־‪ ,5.10.95‬נשא יצחק רבין את נאומו‬
‫האחרון בכנסת לפני ֵהרָצְחֹו; נאום פרוגרמטי בו הציג‪ ,‬לראשונה‪ ,‬את תכנית‬
‫השלום שלו ואת עקרונות ישראל במו"מ לשלום‪ .‬וכך אמר‪:‬‬
‫גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים‬
‫לפני מלחמת ששת הימים‪ .‬לא נחזור לקווי ‪ 4‬ביוני ‪ .1967‬ואלה הם עיקרי‬
‫השינויים ‪ -‬לא כולם ‪ -‬כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע‪:‬‬
‫בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת‪ ,‬שתכלול גם את מעלה אדומים וגם‬
‫את גבעת זאב כבירת ישראל‪ ,‬בריבונות ישראל‪ ...‬גבול הביטחון להגנת‬
‫מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן‪ ,‬בפירוש הנרחב ביותר של המושג‬
‫הזה‪ .‬שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון‪ ,‬אפרת‪ ,‬ביתר ויישובים אחרים‬
‫שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה "הקו הירוק" לפני מלחמת ששת‬
‫הימים‪ .‬להקים גושי יישובים‪ ,‬והלוואי שהיו כמותם‪ ,‬כמו גוש קטיף‪ ,‬גם‬
‫ביהודה ושומרון‪.‬‬
‫בפסגת קמפ־דיוויד‪ ,‬נטש ברק את מורשתו של רבין ועקף את מרצ (שרק שנה‬
‫קודם מנהיגה דאז‪ ,‬יוסי שריד‪ ,‬מנע את הכנסת חלוקת ירושלים למצע מפלגתו)‬
‫מ"שמאל"‪ .‬ברק חצה את כל הקווים האדומים של רבין‪ .‬הוא הפך את כל‬
‫ה"לאווים" שלו ל"הנים"‪ .‬העיקרון המרכזי של רבין ‪ -‬לא נחזור לקווי ‪ 4‬ביוני‬
‫‪ ,1967‬הוחלף בעיקרון מרכזי הפוך ‪ -‬נחזור לקווי ‪ 4‬ביוני ‪( 1967‬עם "חילופי‬
‫שטחים"‪ ,‬כלומר נסיגה ישראלית משטחים ריבוניים תמורת הישארות גושי‬
‫ההתיישבות בריבונות ישראל)‪ .‬הוא הציע לחלק את ירושלים‪ ,‬ולא רק "ויתור על‬
‫שכונות הקצה"‪ ,‬אלא חלוקת העיר עצמה‪ ,‬חלוקת העיר העתיקה‪ ,‬למעט הרובע‬
‫היהודי והכותל המערבי ודרישה לריבונות סמלית על הר הבית‪.‬‬
‫מאזן אוסלו‬
‫‪217‬‬
‫שיאֵי טרור חדשים‬
‫ערפאת דחה מכל וכל את ההצעה הזאת‪ .‬מדוע ערפאת‪ ,‬שהגיע להסכמים עם‬
‫רבין‪ ,‬סירב לחתום על הסכם עם ברק‪ ,‬שהציע לו כל מה שרבין לעולם לא היה‬
‫מציע לו? כיוון שברק הציע זאת תמורת חוזה שלום‪ ,‬הכולל הכרזה על סוף‬
‫הסכסוך‪ ,‬ולכך ערפאת לא היה מוכן בשום פנים‪ .‬גם לא כאשר ברק זחל‪ ,‬ערב‬
‫הבחירות‪ ,‬לטאבה והציע לו הצעות מרחיקות לכת יותר‪ .‬וגם אבו מאזן דחה על‬
‫הסף הצעות עוד יותר מרחיקות לכת‪ ,‬כולל נכונות חלקית למימוש "זכות" השיבה‬
‫וקליטת אלפי פלסטינים בישראל שאחרי הנסיגה המלאה‪ .‬הם בשום אופן אינם‬
‫מוכנים לוותר על תביעת "זכות" השיבה‪ ,‬שפירושה הצפתה של ישראל במיליוני‬
‫פלסטינים והכחדתה כמדינה יהודית‪.‬‬
‫מתקפת הטרור שאותה הוביל ערפאת בעקבות ועידת קמפ־דיוויד‪ ,‬שברה את כל‬
‫שיאי הטרור אי פעם‪ .‬הישות הפלסטינית שקמה בעקבות אוסלו‪ ,‬הייתה לישות‬
‫טרוריסטית שכל עניינה היה ייצור טרור ופיגועי תופת קשים נגד אזרחי ישראל‪.‬‬
‫רק מבצע "חומת מגן"‪ ,‬תפיסת האחריות הביטחונית הכוללת על יו"ש‪ ,‬הקמת‬
‫גדר הביטחון והפעילות היומיומית של צה"ל והשב"כ בתוך שטחי הרש"פ עד‬
‫היום‪ ,‬הביאו לניצחון על הטרור ולהפסקת הפיגועים‪.‬‬
‫מבצע "חומת מגן" פסח על רצועת עזה (גּוי ָסתי למילואים לצורך המבצע‬
‫ברצועה‪ ,‬אך עם ביטולו הועברנו לטול־כרם) ולכן הטרור מהרצועה נמשך‪ ,‬ובראש‬
‫ובראשונה טרור הטילים‪ .‬עם ביצוע ההתנתקות‪ ,‬הנסיגה המוחלטת מרצועת‬
‫עזה ועקירת יישובי גוש קטיף‪ ,‬הסלים טרור הטילים מאוד והפך את חיי תושבי‬
‫הדרום לסיוט‪ .‬ויש לציין‪ ,‬שלאחר הנסיגה עדיין הפת"ח שלט בעזה ולא חמאס‪.‬‬
‫לאחר הסכם אוסלו‪ ,‬הזהיר בני בגין שייפלו קטיושות על אשקלון‪ .‬דבריו היו‬
‫לבדיחה‪ ,‬למשל ולשנינה‪ .‬בכל פעם שמישהו ביקר את תוצאות ההסכם‪ ,‬אמר פרס‬
‫בלעג ובזחיחות‪" :‬אתם הבהלתם אותנו שייפלו קטיושות באשקלון‪ ".‬הוא אמר‬
‫זאת בשביעות רצון עצמית‪ .‬אבל מסתבר שבגין טעה‪ .‬הוא דיבר על אשקלון?‬
‫הטילים הגיעו לתל־אביב!‬
‫זו הפסקת הטרור‪ ,‬ההישג הגדול של אוסלו‪ .‬אלה תוצאות מבחן הדם‪ ,‬אותו הציב‬
‫יוסי ביילין לשיפוט ההסכם שהוא רקח‪ .‬כך תמו מאה שנות טרור‪ ,‬כפי שהבטיח‬
‫פרס‪ .‬לכן ניתן להגדיר את תוצאות אוסלו ככישלון חרוץ‪.‬‬
‫הסכם אוסלו נכשל כיוון שהמוטיבציה של שני הצדדים הייתה הפוכה‪ .‬המוטיבציה‬
‫הישראלית בהסכם הייתה לקדם את האזור לשלום בין העמים‪ .‬המוטיבציה‬
‫של ערפאת והפלסטינים הייתה להונות את ישראל‪ ,‬על מנת להביא לנסיגתה‬
‫‪218‬‬
‫אורי הייטנר‬
‫ממקסימום שטחים ולהתמקם בהם לשם שיפור עמדות לצורך ביצוע תכנית‬
‫השלבים‪ ,‬לחיסולה של המדינה היהודית‪.‬‬
‫היכן‪ ,‬בכל זאת‪ ,‬ההישג? ‪ -‬סיום השליטה על רוב הפלסטינים‬
‫יכולתי להכתיר מאמר זה בכותרת‪" :‬הכישלון"‪ .‬לא עשיתי כן‪ .‬הכותרת "מאזן‬
‫אוסלו"‪ ,‬מעידה על גישה מורכבת יותר‪ ,‬על פיה ההסכם אינו רק כישלון‪ .‬לצד‬
‫הכישלון שציינתי‪ ,‬שאי אפשר לסתור אותו‪ ,‬ניתן להצביע גם על הישגים‪.‬‬
‫ההישג הוא סיום השליטה על מרבית הפלסטינים ביהודה‪ ,‬שומרון ועזה‪ .‬ישראל‪,‬‬
‫כמדינה יהודית ודמוקרטית‪ ,‬חייבת להתבסס לאורך זמן על רוב יהודי ברור‪ .‬לכן‪,‬‬
‫מאז מלחמת ששת הימים‪ ,‬הביעה ישראל נכונות לפשרה טריטוריאלית‪ ,‬והיא‬
‫ראתה באזורים המיושבים בצפיפות בפלסטינים קלפי מיקוח למו"מ‪.‬‬
‫לנוכח יציאתה של ירדן מן ה"משחק"‪ ,‬בשנות ה־‪ ,80‬הפרטנר הרלוונטי היו‬
‫הפלסטינים עצמם‪ .‬לנוכח סרבנותם של הפלסטינים לשלום‪ ,‬ולא רק על בסיס‬
‫פשרה טריטוריאלית אלא גם על בסיס נסיגה מלאה‪ ,‬כפי שהוצעה להם בידי ברק‬
‫ואולמרט‪ ,‬ברירת המחדל היא שליטה ישראלית בכוח עליהם‪ .‬שליטה כזו‪ ,‬אחריות‬
‫ישראלית על חיי הפלסטינים וניהולם על ידי ישראל‪ ,‬מנוגדים מכל וכל ליעדיה‬
‫הלאומיים של מדינת ישראל‪.‬‬
‫הסכמי אוסלו שחררו אותנו מן האחריות על הפלסטינים ואפשרו להם לנהל את‬
‫חייהם באמצעות הרשות הפלסטינית‪ ,‬באזורים בהם הם יושבים ביהודה ושומרון‪,‬‬
‫ובידי חמאס ברצועת עזה‪.‬‬
‫שליטה ישראלית על כל השטחים הנ"ל‪ ,‬כפי שהייתה עד הסכמי אוסלו‪ ,‬עדיפה על פני‬
‫המצב שהיה בימי מתקפות הטרור‪ ,‬בעשור שבין אוסלו ל"חומת מגן"‪ .‬אולם המצב‬
‫הקיים ביו"ש‪ ,‬כיום‪ ,‬עדיף בהחלט על פני המשך השליטה הישראלית על השטחים‪.‬‬
‫ניהול מושכל של הסכסוך ללא שליטה ישירה על הפלסטינים‬
‫אילו כיבדו הפלסטינים את חתימתם ופעלו על פי הסכם אוסלו ‪ -‬שמו קץ למאבק‬
‫המזוין ולטרור וחתרו לשלום ‪ -‬אין ספק שהייתה להם היום מדינה עצמאית‬
‫ביהודה‪ ,‬שומרון ועזה; אילו לאחר ההתנתקות‪ ,‬לא הפכו הפלסטינים את רצועת‬
‫עזה בסיס לירי טילים על אוכלוסייתה האזרחית של ישראל‪ ,‬אלא היו שומרים‬
‫‪219‬‬
‫מאזן אוסלו‬
‫על גבול שקט ופועלים לפיתוחה של עזה ושגשוגה‪ ,‬אין ספק שהצלחת המהלך‬
‫הייתה מביאה לחזרה עליו ביו"ש‪ .‬הם לא עשו כן כיוון שאין הם רוצים בשלום‪,‬‬
‫מאחר ולא ויתרו על חלומם הלאומי ‪ -‬מדינה במקום ישראל ולא לצד ישראל‪.‬‬
‫לכן הם הפרו את ההסכמים והפעילו טרור נגד מדינת ישראל ואזרחיה‪.‬‬
‫מאזן אוסלו מעיד על כישלון במטרותיו המקוריות ‪ -‬קידום השלום והפסקת הטרור‪.‬‬
‫אבל הוא השיג מטרה חיונית אחרת‪ ,‬סיום השליטה על הפלסטינים‪ ,‬שהיוותה סכנה‬
‫דמוגרפית חמורה על מדינת ישראל וסיכנה את היותה מדינה יהודית ודמוקרטית‪.‬‬
‫טוב שאיננו שולטים על עזה (למרות שלא הייתה כל הצדקה לנסיגה מוחלטת‬
‫מהרצועה ולעקירת גוש קטיף) וטוב שקיימת רשות פלסטינית ביהודה ושומרון‪.‬‬
‫טוב שהפלסטינים אינם חיים עוד תחת כיבוש‪ .‬טוב שאין הם אוכלוסייה נטולת‬
‫זכות הצבעה‪ ,‬אלא כזו שבחרה נשיא‪ ,‬פרלמנט‪ ,‬ממשלה ויש לה מוסדות שלטון‬
‫עצמאיים‪ .‬לאחר אוסלו הרש"פ הייתה מדינה כמעט עצמאית‪ ,‬אולם הטרור שהיא‬
‫הפעילה כלפי ישראל חייב אותנו‪ ,‬באיחור רב ולאחר שפיכות דמים רבה‪ ,‬להביא‬
‫לשליטה ביטחונית ישראלית על שטחיה‪ ,‬ובכך להבטיח את שלומם וביטחונם‬
‫של אזרחי ישראל‪.‬‬
‫אין לישראל פרטנר לשלום וכנראה שלא יהיה לה פרטנר כזה‪ ,‬בעתיד הנראה‬
‫לעין‪ .‬אולם מנעד הפתרונות הרבה יותר רחב משני פתרונות הקצה ‪ -‬נסיגה‬
‫מלאה ומדינה פלסטינית עצמאית‪ ,‬מצד אחד‪ ,‬או שליטה ישראלית על ארץ‬
‫ישראל השלמה‪ ,‬מצד שני‪ .‬באין אופציה קרובה לשלום ולסיום הסכסוך‪ ,‬יש‬
‫למצוא את הדרך הפרגמטית הנכונה לניהול הסכסוך‪.‬‬
‫הסכם אוסלו לא נועד להיות בסיס לניהול הסכסוך‪ ,‬אולם בדיעבד‪ ,‬לצד כישלונו‬
‫המוחלט בהשגת מטרותיו‪ ,‬הוא מהווה הצלחה בהשגת מטרה אחרת ‪ -‬ניהול‬
‫מושכל של הסכסוך‪ ,‬ללא שליטה ישירה שלנו על הפלסטינים‪.‬‬
‫זו הדרך שבה עלינו ללכת‪ ,‬גם בשנים הבאות‪ .‬לנוכח אי השקט במדינות ערב השכנות‬
‫לנו‪ ,‬עלינו להמעיט בצעדים שעלולים לסכן אותנו‪ ,‬כמו נסיגה מיו"ש והקמת מדינה‬
‫פלסטינית עצמאית‪ .‬איננו יודעים איך ייראה המזרח התיכון בשנים הבאות‪ .‬איננו‬
‫יודעים אם ירדן תעבור לשלטון פלסטיני‪ ,‬למשל‪ .‬איננו יודעים איך המצב ישפיע‬
‫על הפלסטינים‪ .‬לכן‪ ,‬עלינו להמשיך לנהל את הסכסוך בזהירות‪.‬‬
‫עלינו לנהל עם הפלסטינים מו"מ חסר יומרות‪ ,‬לא על שלום שהוא חלום‬
‫באספמיה ועל סיום הסכסוך‪ ,‬אלא על שיפור תנאי חייהם כרשות עצמאית‬
‫למחצה ועל קיומם של יחסי שכנות סבירים ובטוחים בינם לבינינו‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫________________‬
‫האתגר בכתיבה מחדש של ההיסטוריה‬
‫של היהדות הספרדית בדורות האחרונים‬
‫שמואל טריגנו‬
‫הייתכן‪ ,‬שחוויה שנחוותה במהלך תקופה ארוכה‪ ,‬משנות ה־‪ 40‬עד לשנות ה־‪70‬‬
‫של המאה הקודמת‪ ,‬על ידי קבוצת אנשים בת ‪ 900,000‬עד ‪ 1,000,000‬נפש‪,‬‬
‫קבוצה שחזתה בעשר ארצות שונות בהחרבה אלימה של תרבות בת אלפי שנים‪,‬‬
‫תימחק מהזיכרון הקולקטיבי ותהיה נתונה לניסיונות של הסתרה ומניפולציה‬
‫ואף של הכחשה‪ ,‬לרבות מצדם של הנוגעים בדבר עצמם?‬
‫מטרתו של מאמר זה היא‪ ,‬קודם כל‪ ,‬לקבוע את העובדות באשר למה שהתרחש‪,‬‬
‫לפתוח דף חדש בכתיבת קורות המעשה‪ ,‬לא עוד על יסוד העבר או הזיכרון אלא‬
‫על פי ההיסטוריה הפוליטית שקדמה להיעלמות קהילות אלה‪ ,‬כזו שתשתלב‬
‫בראייה כוללת של תולדות עם ישראל והציונות‪ .‬הדבר מסביר מדוע אנו יכולים‬
‫להקיף במבט אחד את קורותיהן של הקהילות היהודיות בעשר ארצות שונות‪,‬‬
‫ואת יחסיהן הכוללים עם העולם הערבי‪.‬‬
‫פרופ' שמואל טריגנו הוא פרופסור לפוליטיקה ולסוציולוגיה של הדת באוניברסיטת פריז‪.‬‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫‪221‬‬
‫ההעזה שבכך מתבססת על האחידות היסודית של המסגרת שבתוכה התקיימו‬
‫קהילות אלה‪ :‬האימפריה העות'מנית תחת חוקי האסלאם‪ ,‬במסגרת הקולוניאלית‬
‫הבריטית והצרפתית‪ .‬אחדות גורלן של קהילות אלה משקפת את אחדות הגורל‬
‫של סביבה בעלת מאפיינים אחידים מבחינה פוליטית‪ ,‬לשונית ודתית‪ .‬מעמד‬
‫היהודים בכל המקומות היה זהה לפני השתלטות המעצמות הקולוניאליות‬
‫האירופיות‪ :‬מעמד של ד'ימי או של רעאיא‪.‬‬
‫חלון ההזדמנויות עם התפוררות האימפריה העות'מנית‬
‫לחצן של האימפריות האירופיות הניע את האימפריה העות'מנית להקל על‬
‫היהודים‪ ,‬שהיו אומה נתונה לשליטה פוליטית ולהפליה תחת משטר השריעה‪.‬‬
‫חשוב לציין שהטנזימאט‪ ,‬הרפורמות במעמד האזרחים באימפריה העות'מנית‪,‬‬
‫אשר פורסמו ב־‪ 1839‬וב־‪ ,1856‬שמרו על מעמדם של המיעוטים הלא־מוסלמים‬
‫כקולקטיב‪ ,‬ועל האוטונומיה שלהם בתחום המעמד האישי‪ ,‬אך הן הוחלו גם‬
‫על המוסלמים‪ ,‬למרות היותם הרוב והשליטים‪ ,‬ובכך עוררו התמרמרות בקרבם‪.‬‬
‫הטנזימאט הגיעו‪ ,‬עם זאת‪ ,‬מאוחר מדי‪ ,‬ולמעשה לא יושמו‪ .‬הנגיסות באימפריה‬
‫העות'מנית מצד צרפת ובריטניה באו לשחרר את הד'ימים ממעמדם הנחות‬
‫ופתחו בפני רבים את הדלת לקבלת אזרחות אירופית‪.‬‬
‫היחלשותה של האימפריה העות'מנית נבעה הן מגורמים פנימיים והן מסיבות‬
‫חיצוניות‪ .‬השתחררותה של יוון מהעול העות'מני ב־‪ ,1830‬בעוד הבלקנים‬
‫נותרו תחת שלטונו‪ ,‬והשלכותיה של מלחמת קרים (‪ ,)1856-1853‬בישרו את‬
‫סופה הקרב של האימפריה‪ .‬הן סללו את הדרך בכל רחבי האימפריה לתנועות‬
‫הלאומיות בקרב העמים הנשלטים‪ ,‬כגון הערבים‪ ,‬ובפרט בקרב אלה שהרגישו‬
‫נשלטים כפליים‪ ,‬בשל היותם לא־מוסלמים‪ .‬מובן‪ ,‬אפוא‪ ,‬שאלה היו הראשונים‬
‫להגיב על המצב‪ ,‬כי תודעתם הלאומית לא נעלמה כמו זו של הערבים‪ ,‬שטושטשה‬
‫בתוך האומא‪.‬‬
‫מבחינה זו‪ ,‬ההשמדה הדו־שלבית של הארמנים‪ ,‬שב־‪ 1890‬הכריזו על פדרציה‬
‫מהפכנית ארמנית עצמאית בטביליסי‪ ,‬הייתה סימפטומטית לגורל שהיה‬
‫צפוי ללא־מוסלמים בהגיעם לאמנציפציה‪ :‬הם דוכאו במרחץ דמים הן על ידי‬
‫הסולטן עבדול חמיד השני‪ ,‬ב־‪ 1895-1894‬וב־‪ ,1909‬והן על ידי מדינת הלאום‬
‫של "הטורקים הצעירים"‪ ,‬ב־‪ .1916-1915‬טעות תהיה לחשוב שהטבח הגדול‬
‫ביותר‪ ,‬שאירע בימי מדינת הלאום הטורקית‪ ,‬נועד להשיג אחידות אתנית־‬
‫‪222‬‬
‫שמואל טריגנו‬
‫פוליטית בטורקיה‪ ,‬כלומר שסיבותיו היו "לאומניות"‪ .‬בשני המקרים המניע‬
‫היה ג'יהאד‪ ,‬כי מספר רב של נשים וילדים לא הומתו אלא אוסלמו בכוח בתוך‬
‫משפחות טורקיות‪ .‬האסלאם לא נעלם עם הנהגת הזהות הטורקית (והיום אנו‬
‫עדים להופעתו מחדש)‪ .‬עובדה מוכרת בעולם האסלאמי היא שכאשר הופרדו‬
‫אוכלוסיות על בסיס אתני‪ ,‬כביכול‪ ,‬בין טורקים ליוונים למשל (שלושה מיליון‬
‫פליטים)‪ ,‬או בין פקיסטן להודו (ארבעה־עשר מיליון פליטים)‪ ,‬החלוקה נעשתה‬
‫על בסיס של דת ולא של לאום‪.‬‬
‫הלאומיות היהודית ‪ -‬שבדומה לאחרות ניצלה את חלון ההזדמנויות שנפתח‬
‫עם התפוררות האימפריה והופעת הכוחות הקולוניאליסטים החדשים ‪ -‬נתקלה‬
‫באותו סוג של אלימות‪ :‬הפרעות‪ ,‬שפרצו כבר ב־‪ 1920‬ונמשכו ללא הפוגה עד‬
‫‪ ,1940‬היו התקפות נגד היהודים בארץ־ישראל המנדטורית‪ .‬ובשם מה? זו שאלת‬
‫המפתח‪ .‬מדינות ערב היו עדיין בגדר חלום‪ .‬הן לא היו קיימות מקודם כמדינות‪ ,‬הן‬
‫היו בלולות באומא‪ ,‬עם מסגרות פוליטיות מחוזיות בלבד‪ ,‬שהבטיחו את השליטה‬
‫העות'מנית‪ .‬מדינות ערב המוכרות לנו‪ ,‬היום‪ ,‬הן הרי תוצר של העידן הקולוניאלי‬
‫שבא לאחר השלטון העות'מני‪ :‬רעיון כינונן נולד באותו הזמן שבו הקים העם היהודי‬
‫את מדינתו‪ .‬העוינות שזו נתקלה בה נקשרה תמיד לאסלאם‪ .‬מבחינה זו‪ ,‬דמותו של‬
‫המופתי חאג' אמין אל חוסייני הייתה טיפוסית‪ .‬הוא היה ממוצא פלסטיני וצאצא‬
‫למשפחה ממקור תימני‪ ,‬שירת בצבא העות'מני בתקופת טבח הארמנים בידי‬
‫הטורקים הצעירים והיה הראשון שהפך את שנאת היהודים לאידאולוגיה דתית‬
‫(בקונגרס האסלאמי הראשון שהתקיים בירושלים‪ ,‬ב־‪ ,1931‬שהגדיר את העימות‬
‫לא כמאבק לאומי אלא כמאבק דתי נגד היהדות)‪ .‬עם זאת‪ ,‬הוא לא הזדהה אז כבן‬
‫לאומה הפלסטינית‪ ,‬מושג שנולד הרבה יותר מאוחר‪ ,‬ב־‪ 9‬ביוני ‪ ,1974‬במסגרת‬
‫שינוי אסטרטגי שעליו החליטה "המועצה הלאומית הפלסטינית" של אש"ף‪ ,‬אשר‬
‫אימצה אסטרטגיה בשלבים של כינון אומה פלסטינית על כל חלקה "משוחררת"‬
‫של פלסטין‪ ,‬לקראת שלבים מאוחרים יותר של כיבוש‪.‬‬
‫כיום‪ ,‬אנו מקבלים אישור בדיעבד להשקפה זו‪ ,‬כאשר אנו עדים לכך שבעולם‬
‫הערבי־מוסלמי‪ ,‬לאחר היעלמם של היהודים‪ ,‬מתחיל תהליך של היעלמות הלא־‬
‫מוסלמים האחרונים‪ ,‬הלא הם הערבים הנוצרים והקופטים‪ .‬הלאומיות לא הייתה‬
‫אלא כסות קצרת ימים ותמיד משולבת באסלאמיזם או בפאן־אסלאמיזם‪.‬‬
‫הפאן־ערביזם היה רק גרסה פוליטית מודרנית של האומא העל־לאומית‪ .‬אשר‬
‫ללאומניות‪ ,‬האם לא הייתה זו המצאה של ערבים נוצרים נגד האסלאם‪ ,‬אשר‬
‫ניסו לסדר לעצמם מקום בתוך עולם מוסלמי שלא היה מוכן לתת להם מקום‬
‫כלשהו?‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫‪223‬‬
‫ברית הלאומנים הערבים עם גרמניה הנאצית‬
‫איך לכנות התפתחויות אלה בגורל היהודים? הפירוש המקובל רואה בהן תגובה‬
‫על המדיניות הציונית‪ .‬המצב שנוצר‪ ,‬במהלך מלחמת העולם השנייה ולאחריה‪,‬‬
‫הוא שהיווה בסיס להערכות אלה‪ .‬מלחמה זו אכן הייתה בבחינת דחף שהתניע‬
‫את התנועות הלאומיות והלאומניות הערביות‪ .‬היא חשפה את חולשתן של‬
‫האימפריות הקולוניאליות ועוררה אצל תנועות אלה מחשבות על עצמאות‬
‫אפשרית‪ .‬במהלך המלחמה‪ ,‬ועוד לפניה‪ ,‬הן נמשכו לאויב של בעלות הברית‪,‬‬
‫גרמניה הנאצית‪ .‬גרמניה הבטיחה להן‪ ,‬מאז סוף המאה ה־‪( 19‬עם ביקור הקיסר‬
‫הגרמני באיסטנבול‪ ,‬ב־‪ ,)1898‬לתמוך בהן בדרכן לעצמאות‪ .‬הפעולה המיליטנטית‬
‫של גרמניה בקרב העולם הערבי־מוסלמי מהווה פרק שלם בהיסטוריה‪ :‬בזמן‬
‫המלחמה‪ ,‬הזדהות המופתי עם מדיניותו של היטלר ותמיכתו בתכנית ההשמדה;‬
‫הקמת יחידה מוסלמית של האס־אס‪ ,‬שהייתה אמורה להסתפח לצבא הגרמני‬
‫בצפון אפריקה ב־‪ ,1942‬לצורך השמדת יהודים‪ ,‬בתפקיד מקביל לזה של‬
‫ה ַאי ְינְז ַ ְצג ְרּוּפֶן של הצבא הגרמני בברית־המועצות; שיתוף הפעולה שלו עם‬
‫המשטר הפרו־נאצי של רשיד עלי אל־כילאני בעיראק; כל אלה אינם מותירים‬
‫ספק לגבי אופי עוינותו של המופתי כלפי היהודים‪ .‬מה שידוע פחות הוא‬
‫שהמופתי היה המורה הרוחני של מנהיגים לאומניים ערבים רבים‪ ,‬שהתיידדו‬
‫עם המשטר הנאצי בתקווה שינצח את המעצמות הקולוניאליות‪ .‬ביניהם היו‪,‬‬
‫לדוגמה‪ ,‬בורגיבה וטוניסאים אחרים‪.‬‬
‫עם תום המלחמה השתנו פני הדברים‪ .‬בעלות הברית ניסו אז לזכות באהדת‬
‫הלאומנים כדי לשמור על הסדר במושבותיהן‪ .‬כחלק מניסיונות אלה ארגנה‬
‫צרפת את בריחתו של המופתי מפריז‪ ,‬שם הוחזק במעצר בית‪ ,‬לקהיר‪ ,‬אשר לאחר‬
‫עלייתו של נאצר לשלטון ב־‪ ,1956‬הפכה לקטר של הלאומניות הערבית‪ .‬סביב‬
‫המופתי התרכזו לאומנים רבים‪ ,‬כגון עלאל אל־פאסי ועבד אל כרים ממרוקו‪,‬‬
‫רשיד עלי אל־כילאני מעיראק‪ ,‬וחוסיין אל־אחמד‪ ,‬מוחמד חיידר‪ ,‬אחמד בן־בלה‬
‫והוארי בומדיין מאלג'יריה‪ .‬בו בזמן מצאו נאצים רבים מקלט במצרים ובסוריה‪.‬‬
‫ישראל הפכה להיות האויב האולטימטיבי של "האומה הערבית"‪.‬‬
‫או אז הפכו יהודי מדינות אלה למטרה ישירה של העוינות ‪ -‬וזאת היא בדיוק‬
‫הנקודה הקריטית‪ .‬הערבים המציאו אז גרסה של אנטי־ציונות שיושמה מקודם‬
‫על ידי ברית־המועצות במשפט הרופאים‪ ,‬ב־‪ .1954‬המואשמים היו אמנם ישראל‬
‫והציונות‪ ,‬אולם הנפגעים היו היהודים המקומיים‪ .‬במדינות ערב החדשות פורסמו‬
‫תקנות בסגנון "מעמד היהודים" של משטר וישי‪ ,‬עם שינויים מסוימים ממקום‬
‫‪224‬‬
‫שמואל טריגנו‬
‫למקום ועם מועדי יישום שונים‪ ,‬וזאת רק שנים אחדות לאחר השואה‪.‬‬
‫יצירת שוויון בין יהודי ל"ציוני" נעשתה בהתאם למודל טיפוסי לאנטישמיות‪:‬‬
‫מסיפיקציה של היהודים ‪ -‬הפיכתם למסה הומוגנית‪ .‬יש בכך‪ ,‬דרך אגב‪ ,‬הכרה‬
‫למעשה בעובדה שהיהודים נחשבים לעם‪ ,‬גם אם זהו עם נקלה‪ .‬העובדה שסוג‬
‫חדש זה של אנטישמיות מכונה אנטי־ציונות היא בעצם מוצדקת‪ ,‬משום שציונות‬
‫פירושה שרדיפת היהודים אינה נובעת מגזענות אנתרופולוגית אלא מדיכוי‬
‫פוליטי‪ .‬איני רואה שום הגדרה מתאימה יותר מזו של "טיהור אתני" לגבי הלחץ‬
‫הנורא שהופעל על היהודים כדי להביא לכך שיעזבו את ארצם‪ ,‬כאשר הם לא‬
‫סולקו משם ישירות‪.‬‬
‫בין גירוש למדיניות הדרה‬
‫ניתן לבנות מודל של המדיניות שממנה סבלו אז היהודים‪ ,‬על סמך הנתונים‬
‫ההיסטוריים של עשר מדינות ערב והאסלאם בהן הם חיו‪ .‬אפשר לתאר את‬
‫המודל כציר שבקצהו האחד ממוקמת מדיניות של גירוש‪ ,‬ובקצהו האחר ‪-‬‬
‫מדיניות של הדרה‪ .‬המצב בכל מדינה ומדינה יירשם על ציר זה בהתאם לדרגה‬
‫שבה מתבטאת המדיניות נגד היהודים בין שני קצוות אלה‪ .‬התקנות לדיכוי‬
‫היהודים אכן הופעלו בתקופות שונות ובמידה שונה‪ ,‬בכל אחת מהארצות‪ ,‬אך‬
‫המרכיבים העיקריים שלהם חזרו על עצמם כמעט בכל מקום‪.‬‬
‫במסגרת הכללה זאת‪ ,‬יצירת הקבלה בין הגורל של הקהילות היהודיות השונות‬
‫בארצות אלה היא מבוססת‪ ,‬הן מבחינה הגיונית והן מבחינה אובייקטיבית‪ ,‬לא‬
‫רק ביחס לגורל היהודים אלא גם ביחס להתנהגות הכוללת של מדינות ערב‪.‬‬
‫מעבר לגבולות שביניהן‪ ,‬אפשר להבחין בתהליכים משפטיים‪ ,‬כלכליים‪ ,‬פוליטיים‬
‫והתנהגותיים החוזרים על עצמם ויכולים להיחשב למרכיבים של מודל אפשרי‪.‬‬
‫הייתי מכנה את המודל הזה ''תקנון היהודים''‪ ,‬במקביל ל''תקנון היהודים'' של‬
‫משטר וישי‪ ,‬ומרכיביו הם‪ :‬שלילת אזרחות‪ ,‬הטלת הגבלות משפטיות‪ ,‬הסגר‬
‫ומאסר אנשים‪ ,‬גזירות כלכליות‪ ,‬הפליה סוציו־אקונומית‪ ,‬אלימות‪.‬‬
‫התהליך המשפטי הוא כמעט זהה‪ ,‬ברוב הארצות‪ .‬הוא מתחיל בהפרדת היהודים‪,‬‬
‫שמוליכה בהדרגה לשלילת אזרחותם ואחרי כן לגירושם או לנידוי ָם‪ .‬התפיסה‬
‫האידאולוגית העומדת מאחורי תהליך זה מתייחסת לרוב אל היהודים כאל‬
‫קבוצה‪ .‬היא לא מגדירה את עצמה כ"אנטישמית" אלא כ"אנטי־ציונית"‪ ,‬ובכך‬
‫הופכת את הציונות לפשע (בעיראק‪ ,‬במצרים ובסוריה הדבר נעשה רשמית)‪ .‬כל‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫‪225‬‬
‫אנשי הקהילה היהודית נפגעו מכך‪ ,‬אפילו המעטים שהחזיקו בדעות לאומניות‬
‫ואנטי־ציוניות (קומוניסטים וכו')‪ .‬כך יצא שהנידוי היה הלכה למעשה אנטישמי‪,‬‬
‫כי האשימו את היהודים באחריות למלחמה (שבה פתחו מדינות ערב נגד‬
‫ישראל)‪ ,‬על פי שיקול של אחריות קולקטיבית‪.‬‬
‫שלילת אזרחות וגזירות כלכליות‬
‫שלילת האזרחות מהיהודים במצרים‪ ,‬בעיראק‪ ,‬בלוב ובתימן מדברת בעד עצמה‪.‬‬
‫הטלת מגבלות על חופש התנועה של היהודים‪ ,‬ניתוק קשרי הדואר עם ישראל‬
‫עקב החרם שהוטל על ידי הליגה הערבית‪ ,‬אי הנפקת דרכונים‪ ,‬לקיחת בני‬
‫ערובה ממשפחתם של אלה שכן קיבלו דרכון‪ ,‬הקפאת הנכסים וחשבונות הבנק‪,‬‬
‫הגבלות על חופש היוזמה וההתחברות‪ ,‬ערביזציה ממשלתית‪ ,‬אפוטרופוסות‬
‫על אגודות יהודיות ועל הקהילה היהודית ‪ -‬כל אלה הפכו לחוק במצרים‪,‬‬
‫עיראק‪ ,‬סוריה‪ ,‬לבנון‪ ,‬תוניסיה ומרוקו‪ .‬התלוו לכך הטלת הגבלות משפטיות‪,‬‬
‫כפי שנעשה הדבר בטורקיה לאחר מהפכת "הטורקים הצעירים"; בטורקיה‬
‫גם הוקמו "גדודי עבודה" בצבא למגויסים הלא־מוסלמים; סוריה חוקקה חוק‬
‫מיסוי על ההון‪ ,‬שהוחל רק על היהודים‪ ,‬וגם אסרה עליהם לעסוק בחקלאות;‬
‫בלוב נאסר על היהודים לעבוד בחברות נפט; ובכל הארצות האמורות נאסר‬
‫על היהודים לעבוד במשרות ממשלתיות‪ .‬החוקים המיוחדים נגד היהודים כללו‬
‫גם סגירה של ארגונים יהודיים ומינוי אפוטרופוסים לאגודות צדקה ולארגונים‬
‫קהילתיים‪.‬‬
‫הגזירות הכלכליות היו מרכיב חשוב מאוד במערכת ההפליה‪ ,‬בשל המשקל הרב‬
‫של היהודים בכלכלה של ארצות אלה‪ ,‬והן הוטלו על כל הקהילות היהודיות‪.‬‬
‫נכסים רבים של היהודים עוקלו בתואנה של מאבק בציונות בעזרת מערכת‬
‫חוקים ענפה (במצרים‪ ,‬עיראק‪ ,‬לוב‪ ,‬סוריה) וגם בלעדיהם‪ ,‬כאשר כל עזיבה‬
‫של יהודי הביאה להלאמה מיידית של רכושו‪ ,‬ולעתים אף נגזל הרכוש בכוח‬
‫הזרוע‪ ,‬כאשר מעט הנכסים שהעוזבים הצליחו לקחת עמם (תכשיטים‪ ,‬כסף)‬
‫נלקחו מהם במעברי הגבול או במכס (עיראק‪ ,‬מצרים‪ ,‬תימן‪ ,‬סוריה)‪ .‬הליך אחר‪,‬‬
‫ערמומי יותר‪ ,‬התבסס על "הפיכה לקואופרטיב"‪ :‬בעלי עסקים יהודים נאלצו‬
‫לבחור "שותף" מוסלמי (ראיה לכך שהאזרחות נקבעה על פי הדת) כדי שיּותר‬
‫להם להמשיך לפעול‪ ,‬ובהדרגה הפך בעל הבית היהודי לשכיר במפעלו ונהדף‬
‫החוצה ללא כל פיצוי‪ .‬תהליך דומה היה במִנהל הציבורי‪ ,‬במשרדי ממשלה‬
‫‪226‬‬
‫שמואל טריגנו‬
‫ובמקצועות החופשיים‪ ,‬כיוון שהידע של היהודים שפעלו במקומות אלה היה‬
‫דרוש כדי להסדיר את העברת השלטון אחרי העצמאות‪ .‬כך קרה בתוניסיה לאחר‬
‫העצמאות‪ ,‬בעיראק‪ ,‬ובתחומים מסוימים (מִנהליים) במרוקו‪ .‬הפיכת מערכות‬
‫השלטון למצריות‪ ,‬תוניסאיות וכו' הייתה חלק מהתכנית הלאומית של המדינות‬
‫החדשות‪.‬‬
‫בשני מקרים נאלצו מוסדות יהודים עולמיים "לקנות"‪ ,‬פשוטו כמשמעו‪ ,‬את זכות‬
‫היהודים לעזוב את המדינה‪ :‬במרוקו (‪ 200‬דולר לגולגולת) בשנות ה־‪ ,60‬ובסוריה‬
‫ב־‪ ,1975‬אחרי מלחמת יום כיפור‪ .‬סכומים אלה נחשבו לפיצוי שהיה על היהודים‬
‫לשלם לארץ אותה הם עזבו‪.‬‬
‫מובן שלתכנית מעין זו‪ ,‬של חיסול הקהילות היהודיות‪ ,‬נתלוו מעשי תוקפנות‬
‫פיזית ומילולית‪ .‬באווירה שבה התרחשו עניינים ותקריות אלה‪ ,‬הם לא הצטמצמו‬
‫לתחום הפורמלי בלבד‪ .‬בכל אחת מהמדינות שהוזכרו לעיל התרחשו פוגרומים‬
‫או מעשים דמויי פוגרום‪ ,‬מהומות‪ ,‬רציחות או כליאת יהודים והריסת בתי כנסת‪,‬‬
‫שנועדו לשמש כתמרור אזהרה‪ ,‬הפחדה או איום כלפי היהודים‪:‬‬
‫ •במצרים ‪ -‬מהומות ומעשי ביזה ב־‪ 2‬וב־‪ 3‬בנובמבר ‪ ,1945‬ב־‪ 2‬בנובמבר ‪,1948‬‬
‫ובשבת השחורה של ה־‪ 26‬בנובמבר ‪( 1952‬נגד יהודים‪ ,‬יוונים וארמנים)‪,‬‬
‫כליאה של ‪ 1,000‬יהודים במאי ‪ ,1948‬בגין פעולה ציונית בעבר;‬
‫ •בעיראק ‪ -‬הפוגרום (פארהוד) ב־‪ 1‬ו־‪ 2‬בינואר ‪ 1941‬בבגדד‪ ,‬שגבה מחיר של‬
‫‪ 180‬הרוגים ו־‪ 600‬פצועים‪ ,‬גל הרדיפות הרשמי נגד היהודים ב־‪;1948‬‬
‫ •בסוריה ‪ -‬הפוגרומים ב־‪;1947‬‬
‫ •באיראן ‪ -‬ההתפרצות האנטישמיות ב־‪ ,1968‬וההוצאה להורג של נשיא‬
‫הקהילה היהודית‪ ,‬ב־‪ 9‬במאי ‪;1979‬‬
‫ •הפוגרומים בתרקיה הטורקית‪ ,‬ביוני־יולי ‪;1934‬‬
‫ •בלוב ‪ -‬הפוגרומים ב־‪ 130( 1945‬הרוגים) והמהומות עד ‪ ,1948‬ושוב ב־‪1967‬‬
‫(‪ 10‬הרוגים);‬
‫ •בתוניסיה ‪ -‬ניסיון לבצע פוגרום בגטו (חרת אל־יהוד) של תוניס ב־‪,1952‬‬
‫חילול בית הכנסת הגדול של תוניס ב־‪ ,1960‬מהומות נגד היהודים אחרי‬
‫הקרבות עם הצרפתים בביזרטה ב־‪;1961‬‬
‫ •באלג'יריה ‪ -‬הפוגרום בקונסטנטין ב־‪ 5‬באוגוסט ‪ ,1934‬אחרי יומיים של‬
‫פרעות‪ ,‬הרס בית הכנסת הגדול של אלג'יר ב־‪ 12‬בדצמבר ‪.1960‬‬
‫ •במרוקו ‪ -‬הפרעות נגד היהודים באוג'דה ובג'רדה‪ ,‬ב־‪ 7‬וב־‪ 8‬ביוני ‪,1948‬‬
‫הרציחות בסידי קאסם ב־‪ 3‬באוגוסט ‪ ,1954‬המהומות ("עשרת הימים‬
‫השחורים") ב־‪ ,1961‬לרגל ביקורו של גמאל עבד אל־נאצר‪.‬‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫‪227‬‬
‫במקרים לא מעטים‪ ,‬נטלה המשטרה של מדינות אלה חלק במעשי האלימות‬
‫או התעלמה מהם‪ ,‬בתחילתם‪ .‬כאשר היה צד שלישי ‪ -‬השלטון הקולוניאלי ‪-‬‬
‫למשל בריטניה בשעת הפרהוד בעיראק‪ ,‬ובלוב ב־‪ ,1945‬וצרפת בקונסטנטין‬
‫שבאלג'יריה ובאוג'דה במרוקו‪ ,‬אותה התעלמות פעלה לרוב בתחילת המהומות‪:‬‬
‫היהודים שימשו כשסתום ביטחון לשחרור הלחץ מצד ה"ילידים''‪.‬‬
‫שני סוגים של חיסול‬
‫תמונת מצב זו ‪ -‬שמן הראוי היה להשלימה במחקר שעדיין לא נעשה‪ :‬סקירה‬
‫על העיתונות הערבית־מוסלמית כבבואה של דעת הקהל ‪ -‬היא קשה מנשוא‪.‬‬
‫אנו עומדים כאן מול תופעה מסיבית‪ ,‬בו־זמנית‪ ,‬דומה בביטויה בכל אתר ואתר‪.‬‬
‫על סמך המידע הארכיוני שניתן להגיע אליו‪ ,‬היום‪ ,‬אי אפשר לומר שהוכנה‬
‫תכנית מתואמת לחיסול הקהילות היהודיות‪ ,‬אולם הליגה הערבית‪ ,‬שאיגדה את‬
‫כל מדינות ערב‪ ,‬מיקדה‪ ,‬מיד אחרי ייסודה ב־‪ ,1945‬את כל פעולותיה במאבק‬
‫נגד ישראל‪ .‬בעולם הערבי דאז פעלו זרמים אחרים‪ ,‬חזקים הרבה יותר‪ ,‬בעיקר‬
‫הנאצריזם‪ ,‬תנועה מהפכנית מצרית שנולדה מהתנגדות למשטר המלוכני של‬
‫המלך פארוק‪ ,‬והפכה למורה דרך לכל מי שמרד במשטרים הקיימים‪ ,‬שהוקמו ברוב‬
‫המקרים על ידי השלטונות הקולוניאלים ערב עזיבתם‪ .‬שנאת היהודים והציונות‬
‫הפכה בשביל נאצר לכוח המניע להתססת ההמונים‪ .‬הנאצריזם יצר מתחים‬
‫במרוקו‪ ,‬בלוב נגד שושלת הסנוסים‪ ,‬במצרים כמובן‪ ,‬וגם בסוריה ומאוחר יותר‬
‫בתימן‪ .‬הוא דגל בפאן־ערביזם בהנהגתה של מצרים‪ ,‬אשר יזמה מספר ניסיונות‬
‫איחוד בין מדינות ערב‪ ,‬שנכשלו כולם‪ .‬שנים אחר כך‪ ,‬ירשה את מקומה התנועה‬
‫הפאן־אסלאמית‪ ,‬הפעם תחת שרביטה של ערב־הסעודית‪ .‬האנטישמיות הפכה‬
‫לנושא פוליטי ‪ -‬תחליף למלחמה שלא הצליחה נגד ישראל‪.‬‬
‫בנוף זה‪ ,‬רב־גוני אך קוהרנטי ומובנה מאוד‪ ,‬אפשר להבחין בין שני סוגים‬
‫של היעלמות הקהילות היהודיות‪ :‬גירוש והדרה‪ .‬המונח גירוש מכסה כאן את‬
‫הצורות האלימות של החיסול‪ :‬משפטיות‪ ,‬פוליטיות ומעשיות‪ .‬לסוג זה שייכות‬
‫מצרים‪ ,‬לוב‪ ,‬אלג'יריה ועיראק‪ ,‬שבהן הקהילות היהודיות סולקו (אם אפשר‬
‫לומר כך) אחרי שבודדו והופלו לרעה בתוך ארצותיהם‪ .‬אפשר לצרף אליהן‬
‫גם את סוריה שלאחר ‪ .1947‬בסוג הנידוי‪ ,‬פחות אלים אך לא פחות נחרץ‪,‬‬
‫הוכרחו היהודים לעזוב את ארצות מוצאם על ידי מכלול אמצעים משפילים‪,‬‬
‫משפטיים‪ ,‬אידאולוגיים ופוליטיים‪ ,‬אך בעיקר כלכליים (שהופעלו גם במקרה‬
‫‪228‬‬
‫שמואל טריגנו‬
‫של גירוש)‪ .‬לסוג זה שייכות תוניסיה לאחר עצמאותה‪ ,‬טורקיה (‪,)1945-1923‬‬
‫מרוקו (‪ ,)1961-1956‬סוריה (החל ב־‪ )1947‬ואיראן (בשנות ה־‪ 50‬ובשנות‬
‫ה־‪ .)70‬לחרם נגד היהודים ונגד ישראל‪ ,‬שהופעל בכל העולם הערבי‪ ,‬היה חלק‬
‫בתהליך זה‪.‬‬
‫מה פירוש המושג "יהודי ספרדי"‬
‫על רקע מכלול הבעיות שהוצגו כאן‪ ,‬ניסיתי לתרום לעיצובה מחדש של כתיבת‬
‫ההיסטוריה של העולם הספרדי בדורות האחרונים‪ .‬אני אומר "ספרדי" מתוך‬
‫מודעות מלאה למשמעות המילה‪ ,‬ועל סמך בחירה אפיסטמולוגית‪ ,‬כי אכן עיצובה‬
‫של היסטוריה זו מתחיל עוד בשלב של בחירת שמה‪ .‬באומרי "ספרדי" אני בוחר‬
‫בהיבט של המסורת ההלכתית כקריטריון להגדרה זהות זו‪ .‬אכן‪ ,‬קהילות אלה היו‬
‫אמנם שונות מאוד ביניהן‪ ,‬אך השתייכו לאותה מסורת הלכתית עד לזמן כניסתן‬
‫לעידן המודרני‪ .‬לא הסביבה הערבית־מוסלמית לבדה היא אשר יצרה את אחדות‬
‫גורלן של קהילות אלה‪ ,‬שהיו פזורות על פני תריסר ארצות‪ ,‬אלא גם ההיסטוריה‬
‫של אותן קהילות‪ ,‬שחשוב לתת לה תוקף‪ .‬רק בתנאי זה קיימת היסטוריה של‬
‫העולם ההוא‪ ,‬אך באותה מידה גם של העולם האשכנזי‪ ,‬ושל שניהם יחד בתוך‬
‫קורות העם היהודי‪.‬‬
‫ההצהרה בדבר האחדות האפיסטמולוגית של ההיסטוריה היהודית היא חיונית‬
‫להבנתה של היסטוריה זו‪ ,‬ומשום כך גם להבנת התמורה הדרמתית שחלה בעולם‬
‫הספרדי בן זמננו‪ .‬דוקטרינות היסטוריוגרפיות רבות וסיבות אידאולוגיות חברו‬
‫יחד עם מצבים אובייקטיביים‪ ,‬כדי להביא לשלילת היסטוריה זו‪ ,‬על ידי הקביעה‬
‫שהעולם הספרדי לא היה כביכול אלא אוסף אקראי של שברי קהילות‪ ,‬בעלות‬
‫היסטוריה נטולת כל משמעות‪ ,‬זולת זו של רדיפות והתאכזרות הגורל‪ .‬שללו‬
‫אפילו את עצם הרעיון שלקהילות אלה הייתה היסטוריה‪ .‬התקופה שקדמה‬
‫לסופן הושכחה‪ ,‬על פי רוב‪ ,‬כדי לשים דגש על הגעתן לישראל‪ ,‬שנתפסה אז‬
‫כבעייתית‪ ,‬משום שזהותן הוגדרה במונח "עדות"‪ ,‬שהותיר אותן מחוץ ל"אומה"‬
‫וללא מעמד פוליטי‪.‬‬
‫השכחה זו הזיקה למדינת ישראל באותה מידה שפגעה בספרדים עצמם‪ ,‬ואולי‬
‫אף יותר‪ .‬לגבי הספרדים‪ ,‬היא קיבעה את ההיסטוריה שלהם סביב טראומה שלא‬
‫הוכרה‪ ,‬לא סופרה ולא נרפאה‪ ,‬עד כדי כך שההיסטוריה שלהם וקורות שיקומם‬
‫נותרו עלומים בהיסטוריה של העם היהודי המתאחד‪ .‬אשר למדינת ישראל‪ ,‬היא‬
‫‪229‬‬
‫''האקסודוס השני''‬
‫איבדה במישור הבינלאומי חלק גדול מהלגיטימיות הפוליטית שלה כמדינה‬
‫שצמחה על רקע ההיסטוריה המדינית של האזור ולא רק כפיצוי על השואה‪,‬‬
‫שכאילו נכפה על ידי המערב על חשבון עם אחר‪.‬‬
‫הדרך השלֶטֶת בכתיבת ההיסטוריה מג ֵנה על העולם הערבי‪ ,‬מאדירה אותו‬
‫ומשחררת אותו מאחריות‪ .‬יתר על כן‪ ,‬היא הפיצה את הדעה של חפותו הבסיסית‪,‬‬
‫של מעמדו כקורבן‪ .‬הפן האחר של דעה זו הוא הדוקטרינה של "החטא הקדמון"‬
‫כביכול של ישראל‪ ,‬הכרוכה בהפצת הבדותה של סימביוזה אידילית בין יהודים‬
‫וערבים‪ ,‬שהופרה על ידי הכרזת עצמאותו של העם היהודי הריבוני‪ .‬בדותה זו‬
‫סיפקה הזדמנות נוספת לתקוף ביתר שאת את עיקר מהותה של ישראל‪.‬‬
‫הגיעה העת להשתחרר מהיסטוריה מוגבלת לתחום הקהילתי‪ ,‬מתרבות‬
‫פולקלוריסטית‪ ,‬מזיכרונות של בודדים; הגיעה העת להתחיל בכתיבת היסטוריה‬
‫פוליטית‪ .‬חמש־עשרה השנים האחרונות הוכיחו‪ ,‬שאם אנחנו לא נכתוב את‬
‫ההיסטוריה הזאת בעצמנו אחרים יעשו זאת במקומנו‪ ,‬ובכך יביאו אותנו לידי‬
‫בלבול מוחלט ויסכנו אותנו באובדן כל לגיטימיות‪ .‬חלק מההיסטוריה של העם‬
‫היהודי בימינו ומההיסטוריה של מדינת ישראל לא נכתב בהתאם להשקפה זו‪.‬‬
‫[הרעיונות של מאמר זה הוצגו בכנס של מרכז דהן שבאוניברסיטת בר־אילן‪'' ,‬הגירה ועלייה של יוצאי־ערב‬
‫והאסלאם''; הערות ונתונים מפורטים מצויים ברשות המחבר]‬
‫‪n‬‬
‫אחריות מוסרית ‪ -‬ושתיקה‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים‬
‫מגרמניה עם עליית הרייך השלישי‬
‫אלעד אוזן‬
‫"מותו של כל אדם מחסיר ממני משהו‪,‬‬
‫כי אני הנני בשר מבשרה של האנושות;‬
‫לכן‪ ,‬לעולם אל תשאל למי מצלצל הפעמון‪,‬‬
‫לך הוא מצלצל‪".‬‬
‫ג'ון דאן (‪)1631-1573‬‬
‫השאלה בדבר אחריותם המוסרית של מוזיקאים ברייך השלישי מעלה שאלות‬
‫פילוסופיות ואתיות רבות‪ ,‬וניתוחה מאפשר זיקוקן של תובנות פוליטיות‬
‫והפקת משמעויות מוסריות‪ .‬לדיון בשאלת הטלת האחריות המוסרית‬
‫ותנאים הפוטרים מאחריות זו‪ ,‬עושה המאמר שימוש בעיקרי אתיקה מהדורת‬
‫ניקומאכוס לאריסטו‪ )1(.‬להכרעה בשאלת האחריות המוסרית‪ ,‬המאמר מפתח‬
‫שלושה נימוקים מרכזיים‪ :‬ראשית‪ ,‬אטען כי אין כל צורך בקריטריון חיצוני כדי‬
‫לעגן עמדה מוסרית לגיטימית בשאלת החרמתה של מוזיקה על בסיס אתני‪/‬‬
‫אלעד אוזן הוא פסנתרן ותלמיד מחקר לתואר מוסמך במשפטים במרכז הבינתחומי בהרצליה‪.‬‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪231‬‬
‫דתי‪ .‬שנית‪ ,‬אראה כי אין כל תוקף לטענתם של מוזיקאים‪ ,‬עם עליית הרייך‬
‫השלישי‪ ,‬כי פעלו תחת כפייה או במצב של אי־ידיעה לגבי רדיפת המוזיקאים‬
‫יהודים‪ .‬שלישית‪ ,‬אטען כי דילמה מוסרית י כ ו ל ה להתקיים כאשר האמן‬
‫מקבל כמוסרי חלק מהאידאולוגיה הנאצית‪ ,‬אך במקביל אראה כי הכרעתם של‬
‫מוזיקאים ברייך השלישי ל א נעשתה על רקע דילמה אשר ש נ י השיקולים‬
‫שניצבו לפתחה היו מוסריים‪ .‬כל זאת‪ ,‬באמצעות ניתוח אנליטי הנשען על מצע‬
‫עובדתי והיסטורי‪ .‬בשינויים רלוונטיים‪ ,‬הפרדיגמה המוצעת עשויה להיות‬
‫תקפה לדיון דומה ביצירה אינטלקטואלית אחרת‪ ,‬ככל שהדברים אמורים לגבי‬
‫קורותיהם של היהודים‪ ,‬בשלבים המוקדמים של שלטון הרייך השלישי‪.‬‬
‫הפילהרמונית של וינה חוקרת בעברה‬
‫באחרונה התפרסם מחקר היסטורי מקיף שהוזמן על ידי התזמורת הפילהרמונית‬
‫של וינה‪ )2(.‬החוקרים בחנו מסמכים שטרם נחקרו‪ ,‬ביניהם תיקים אישיים של‬
‫חברי עבר בתזמורת‪ .‬ממצאים חדשים התגלו באשר לעברה של הפילהרמונית‬
‫של וינה‪ .‬מסתבר‪ ,‬כי השקפות ברוח הנאציזם רווחו בתזמורת כבר בשנת ‪1938‬‬
‫ ימים בהם המפלגה הנאצית עוד הייתה מחוץ לחוק באוסטריה‪ .‬רבע מהנגנים‬‫היו רשומים כחברים במפלגה הנאצית‪ ,‬כאשר ארבע שנים לאחר מכן‪ ,‬שיעור‬
‫זה האמיר לכמעט מחצית‪ 60 :‬מתוך ‪ 123‬נגנים‪ ,‬יותר מאשר הפילהרמונית של‬
‫ברלין‪ ,‬שבה ‪ 20‬נגנים היו חברי מפלגה רשומים‪ ,‬מתוך ‪ 110‬חברי התזמורת‪.‬‬
‫חמישה מנגניה היהודים של התזמורת‪ ,‬אשר גורשו ממנה נרצחו‪ ,‬לאחר‬
‫מכן בשואה‪ :‬הכנר מוריץ גלטאואר‪ ,‬נשלח עם רעייתו אנה למחנה הריכוז‬
‫טרזיינשטדט בתאריך ‪ 14‬ביולי ‪ ,1942‬וזמן קצר לאחר מכן נרצחו; כמוהו הכנר‬
‫יוליוס שטוורטקה‪ ,‬אשר נרצח באותו מחנה בדצמבר אותה שנה;(‪ )3‬הכנר ויקטור‬
‫רובישטק נרצח יחד עם רעייתו בגטו לודז'‪ ,‬ביוני ‪ ;1942‬נגן האבוב ארמין טירולר‪,‬‬
‫נרצח באושוויץ באוגוסט ‪ ;1944‬מקס שטרקמן‪ ,‬כנר התזמורת‪ ,‬נרצח אף הוא‪,‬‬
‫אך לא ברור באלו נסיבות‪.‬‬
‫האחרון ששימש כחבר הפילהרמונית של וינה ועודו בחיים הנו הכנר ולטר ברילי‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1941‬לאחר שגורשו ממנה הנגנים היהודים‪ ,‬זכה ברילי במשרה בכירה‬
‫בתזמורת‪ .‬כיצד הסביר את המזל הגדול אשר נפל בחלקו? "בזכות חוקי הגזע‬
‫הלא־אנושיים‪ ,‬חוקי נירנברג‪ ,‬התפנו משרות‪ .‬אני קיבלתי אחת מהן‪".‬‬
‫‪ 80‬שנה חלפו מאז עלו הנאצים לשלטון‪ ,‬אולם רק כעת מצאה לנכון הפילהרמונית‬
‫‪232‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫של וינה לדון לעומק בעברה‪ .‬להוותנו‪ ,‬בירות אירופה מזמנות לנו מיצגים‬
‫אנטישמיים מן הזן ה"ישן"‪ ,‬מפלגות בעלות צביון פשיסטי מתחזקות וחברי‬
‫פרלמנט מקנחים את נאומיהם במועל יד‪ .‬רקמה זו של ישן־מתחדש מקנה‬
‫משמעות אקטואלית חריפה לדיון בשורשים הרעיוניים שאפשרו (ומאפשרים‬
‫כעת) את רענון "הפרדיגמה האנטישמית"‪ ,‬אם מותר להתבטא כך‪ ,‬שכן האידאה‬
‫האנטישמית‪ ,‬לא פחות ואף יותר מאשר המשטר אשר נבט מתוכה‪ ,‬היא זו אשר‬
‫הצריכה אז‪ ,‬ומחייבת כיום‪ ,‬מאבק בלתי מתפשר‪.‬‬
‫בין היכולת לדעת לידיעה המוחלטת‬
‫יש הטוענים כי סוג של ח ו ל ש ה מ ו ס ר י ת‪ ,‬או כניעה בלתי רצונית לכוחות‬
‫חזקים מהם‪ ,‬הביא אנשים כדוגמת ריכרד שטראוס‪ ,‬וילהלם פורטוונגלר‪,‬‬
‫הרברט פון קראיאן‪ ,‬קלמנס קראוס‪ ,‬היינץ טיטיין‪ ,‬ומוזיקאים בולטים נוספים‬
‫ברייך השלישי לשתוק‪ ,‬להסכין או להתעלם באופן ברור מהאסון שפקד את‬
‫עמיתיהם למקצוע‪.‬‬
‫כבר בפתח הדיון‪ ,‬אבקש להנהיר מושגית את ההבדל בין ידיעת האמת לבין‬
‫הידיעה המוחלטת שאכן אני יודע‪ .‬בפישוט הדברים‪ ,‬אף על פי שלדידי‪ ,‬קיימת‬
‫אמת וכמו כן קיימת דרך להגיע לידיעת האמת‪ ,‬אני גורס כי יש להפריד בין‬
‫היכולת לדעת ובין הידיעה המוחלטת שאכן אני יודע‪ .‬אבחנה זו חשובה‪ :‬בהנחה‬
‫שאיננו חותרים להבנייתה של תשתית מוסרית אמפיריציסטית במהותה‪ ,‬הרי‬
‫שקו הגנה אשר חותר לערפולה עשוי להעיד על היתממות לא מעטה בכל הנוגע‬
‫להשתתה של אחריות מוסרית‪ .‬שימו לב‪ ,‬אינני טוען כי כל אדם אשר חי בגרמניה‬
‫בימי הרייך השלישי היה עשוי לדעת כי מטרתם הסופית של הנאצים הייתה‬
‫השמדתו הפיזית של העם היהודי‪ .‬נהפוך הוא‪ ,‬זהו בדיוק לוז טענתי‪ :‬אין כל‬
‫צורך בקריטריון חיצוני כדי לעגן את התפיסה המוסרית לפיה החרמת היצירה‬
‫המוזיקלית היהודית (והמוזיקאים היהודים בכלל זה)‪ ,‬הנה מעשה בלתי מוסרי‬
‫בעליל‪ .‬יתרה מכך‪ ,‬גם אם ברצוננו לתֵקף את תפיסתנו המוסרית בקריטריון חיצוני‬
‫כלשהו‪ ,‬הרי ש"הרשימה השחורה" של מוזיקאים ואמנים יהודים התפרסמה סמוך‬
‫לעלייתם של הנאצים לשלטון‪ )4(.‬מכך עולה כי גם באמצעות שיפוט מאוחר בזמן‪,‬‬
‫היה על אותם מוזיקאים לדעת ולהבין‪ ,‬כי כשם שלא קיים מקום שבו מוזיקה‬
‫ומוזיקאים יהודים מוחרמים ומגורשים מעבודתם‪ ,‬כך לא מוסרי יהא להשתתף‬
‫(‪)5‬‬
‫בחרם מסוג זה‪ ,‬אשר הוסדר בחקיקה מושתתת־גזע‪.‬‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪233‬‬
‫"לא ידעתי‪ ...‬לא הבנתי‪ ...‬נאלצתי‪"...‬‬
‫אחריות מוסרית‪ ,‬אם כן‪ ,‬היא הבסיס לדיון גופו‪ .‬אך מדוע? ובכן‪ ,‬ראשית בשל‬
‫העובדה כי עשיית מעשה רע אינה בהכרח הופכת אדם לרע בעצמו‪ .‬שנית‪,‬‬
‫מאחר שהערכת המוסריּות במעשהו של מן־דהוא מתגבשת רק לאחר הערכה‬
‫בדבר אחריותו המוסרית למעשה‪ ,‬ומכאן‪ ,‬גם לעמידה על טיב אופיו של עושה‬
‫המעשה‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬אדם יכול לבצע מעשה רע ‪ -‬אף ליטול את חייו של אדם‬
‫אחר ‪ -‬ובכל זאת‪ ,‬בהתקיים תנאים מסוימים‪ ,‬ניטה שלא להשית עליו אחריות‬
‫מוסרית למעשהו (אשר תגרור גם גנאי מוסרי)‪ .‬האחריות המוסרית‪ ,‬היא זו‬
‫שיוצרת את הקשר בין טיבו המוסרי של המעשה הרע אשר נעשה לבין טיבו‬
‫המוסרי של עושה המעשה‪ .‬לא לחינם‪ ,‬הטיעונים השכיחים של הסנגורים‬
‫במשפטי נירנברג ולאחריהם עסקו‪ ,‬בסופו של דבר‪ ,‬בווריאציות שונות של שאלת‬
‫האחריות המוסרית‪ .‬רוב הנאשמים טענו כי פעלו כפי שפעלו‪ ,‬פשוט מאחר‬
‫שהיו חייבים לפעול כך‪ .‬טיעונים מסוג "לא ידעתי ‪" ,"...‬לא הבנתי‪ ,"...‬נאלצתי‪"...‬‬
‫נועדו ביסודם למטרה מרכזית אחת‪ :‬הסרת האחריות המוסרית מן המעשה‬
‫הרע והמגונה‪ .‬ומדוע כך? מאחר שהסרת האחריות המוסרית עשויה להשיל‬
‫גם את הפגם המוסרי מעושה המעשה‪ .‬אכן‪ ,‬זו הייתה האידאה‪ ,‬לפחות ברמה‬
‫המוצהרת‪ ,‬שהנחתה את מטרתו של תהליך הדה־נאציפיקציה‪ ,‬לאחר המלחמה‪:‬‬
‫לאבחן את השותפים מבחינה רעיונית ‪ -‬ומשכך‪ ,‬גם מוסרית ‪ -‬למעשיהם של‬
‫אזְלַת־ידה של ועידת פריז משנת ‪ ,1919‬וכישלונם המהדהד של‬
‫הנאצים‪ָ )6(.‬‬
‫משפטי לייפציג‪ ,‬לאחר מלחמת העולם הראשונה‪ )7(,‬הביאו לחשיבה מחודשת‪,‬‬
‫ברמה התֵאורטית אך לא מעט גם בזו המעשית‪ ,‬בכל האמור לגבי אופן הטיפול‬
‫בפשעי מלחמה שנעשו במהלך מלחמת העולם השנייה‪ )8(.‬כאשר היה מדובר‬
‫באחריות אקטיבית‪ ,‬הרי שהדילמה בהשתת האחריות המוסרית אינה מזדקרת‬
‫באופן חריף‪ ,‬קיומה די ברור‪ .‬ברם‪ ,‬אחריות שנובעת מאידאולוגיה אשר הובילה‬
‫לפעולה הנה עניין חמקמק הרבה יותר‪ .‬בכל מקרה‪ ,‬כאשר היה ניתן להראות‬
‫כי לא דבק רבב אידאולוגי באדם‪ ,‬אזי הרבה יותר קל היה לנקותו מאחריות‬
‫מוסרית‪ ,‬או לגנותו בשלה‪.‬‬
‫(‪)9‬‬
‫באתיקה מהדורת ניקומאכוס‪ ,‬אריסטו מונה שלוש סיבות עיקריות אשר‬
‫בהתקיים לפחות אחת מהן‪ ,‬ניתן לפטור (או להפחית בצורה משמעותית)‪,‬‬
‫מאחריותו המוסרית של אדם למעשיו‪ :‬כפייה‪ ,‬לחץ ואיומים‪ ,‬ואי־ידיעת הפרטים‪.‬‬
‫באשר ליסוד השלישי‪ ,‬הרלוונטי לענייננו‪ ,‬אריסטו מבחין בין אי־ידיעת כללים‬
‫לבין אי־ידיעת פרטים‪ :‬לדידו‪ ,‬אי־ידיעת כללים אינה פוטרת מאחריות‪ ,‬אך אי־‬
‫‪234‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫ידיעת פרטים עשויה לפטור מאחריות‪ .‬הסיבה לכך‪ ,‬לפי אריסטו‪ ,‬היא כי מעשיו‬
‫הרעים של אדם נעשים בשגגה‪ ,‬רק מאחר ששיווה בדעתו כי הם טובים‪ .‬הרָשַע‪,‬‬
‫אם כן‪ ,‬עשוי לפעול כפי שפעל‪ ,‬אולם אי־ידיעת כללי המוסר אינה פוטרת אותו‬
‫מאחריות‪ ,‬שכן תחת הנחת עבודה כזו לא היה כל טעם להטיל אחריות מוסרית‬
‫מלכתחילה‪ .‬לעומת זאת‪ ,‬מעשים שנעשו ויסודם בטעות‪ ,‬בהיסח הדעת או‬
‫באופן מקרי‪ ,‬נגרמים בשל אי־ידיעת פרטים אשר מתייחסים לפעולה‪ ,‬ולפיכך‪,‬‬
‫רואים את עושה המעשה כאחד אשר פעל בעל־כורחו‪ .‬ברם‪ ,‬תנאי מרכזי להסרת‬
‫האחריות המוסרית הנו הבעת חרטה; אריסטו מבקש להפריד באבחנה זו את‬
‫רוע המעשה משאלת רוע עושה המעשה‪ .‬במידה וממילא אין חרטה בלבו‪ ,‬אזי‬
‫שוב‪ ,‬אין כל טעם להפרדה‪.‬‬
‫טוסקניני ותזמורת הפליטים היהודים‬
‫בחשבון אחרון‪ ,‬ניתן לאפיין את ההסבר לכשל המוסרי של המוזיקאים תחת‬
‫שלטון הרייך השלישי באמצעות שני טיעונים‪ :‬האחד‪ ,‬בכך שלא הייתה להם‬
‫ברירה אלא להסכים לסילוקם של מוזיקאים יהודים תחת איום של אלימות‬
‫או כפייה אחרת מצד הנאצים‪ .‬נימוק זה מוטל בספק במידה רבה ‪ -‬כפייה‬
‫אינה מאופיינת בגוון אחד‪ .‬אילו מחאה נחרצת נגד סילוק היהודים הייתה‬
‫מניבה גירוש למחנה מעצר או כיתת יורים‪ ,‬אזי האחריות המוסרית הייתה‬
‫פוחתת במידה רבה‪ .‬אך לא כך היה הדבר‪ .‬הסיכון המעשי הגדול ביותר שנטל‬
‫מוזיקאי בשלב זה‪ ,‬היה פיטורין מעבודתו‪ )10(:‬סיכון לא קטן‪ ,‬אך לא כפייה‪.‬‬
‫היו אנשים אמיצים שהתנגדו ‪ -‬ולא פוטרו; והיו כאלה שפעלו אחרת‪ .‬אריך‬
‫קלייבר (מוזיקאי נודע‪ ,‬ממוצא לא יהודי) בחר לעקור מארצו ולהתפטר‬
‫מתפקידו כמנהל האופרה של ברלין בשל מדיניות הנאצים (עובדה שמחלישה‬
‫את הטענה לפיה השאלה באשר לגורל המוזיקאים היהודים לא קיפלה בתוכה‬
‫שיקולים מוסריים)‪ .‬ארטורו טוסקניני (אשר אמנם לא היה גרמני‪ ,‬אך שילם‬
‫מחיר לא פעוט בשל עימותיו עם הנאצים)‪ ,‬נקט בשורה של צעדים מעשיים‪:‬‬
‫הוא סירב לנצח בגרמניה ‪ -‬עוד בשנת ‪ - 1934‬והדיר רגליו מפסטיבל ּביירֹוית‬
‫היוקרתי; חתם בראשה של עצומה המביעה מחאה בעקבות החרם שנגזר על‬
‫המוזיקאים היהודים; פרש מפסטיבל זלצבורג וסייע בייסוד פסטיבל חלופי‬
‫בעיר לוצרן; בחר לבצע‪ ,‬כהתרסה מול הנאצים‪ ,‬דווקא יצירות של מלחינים‬
‫אשר הוחרמו‪ ,‬דוגמת פליקס מנדלסון‪ .‬ואולי המעשה הידוע מכולם‪ ,‬מסעותיו‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪235‬‬
‫לארץ־ישראל בשנים ‪ 1936‬ו־‪ - 1938‬על חשבונו האישי ‪ -‬כדי לנצח על תזמורת‬
‫חדשה שרבים מחבריה היו פליטים יהודים ממרכז אירופה‪ .‬טוסקניני סירב‬
‫לקבל כל שכר בעבור הקונצרטים‪" .‬מחובתו של כל אחד ללחום ולעזור למפעל‬
‫מעין זה בהתאם לאפשרויותיו‪ ",‬העיר‪ )11(.‬לימים‪ ,‬יכונה מפעל זה התזמורת‬
‫(‪)12‬‬
‫הפילהרמונית הישראלית‪.‬‬
‫מנדלסון‪ ,‬מיירבר‪ ,‬מאהלר‬
‫הסבר שני קשור לתנאי השלישי של אריסטו (אי־ידיעת הפרטים) אשר מופיע‬
‫באתיקה‪ .‬כלומר‪ ,‬יש לפטור את המוזיקאים מאחריות מוסרית פשוט משום‬
‫שלא ידעו את העובדות לאשורן‪ ,‬וממילא לא שיערו בדעתם מה תהא התוצאה‬
‫הסופית של גירוש זה‪ .‬אכן‪ ,‬סביר להניח כי לא עלה בדעתם של המוזיקאים‬
‫הגרמנים (בתחילה) שזו תהיה התוצאה הסופית‪ .‬המשימה‪ ,‬אם כך‪ ,‬הנה לבחון‬
‫האם המציאות העובדתית אכן הותירה כר פורה אשר יאפשר קיומם של‬
‫שדות רחבים ודינמיים של פרשנות לגביה‪ ,‬והאם מציאות זו אכן אפשרה מעין‬
‫"ּ ְפטֹור" המשחרר את המתבוננים מהידרשות למשמעויות האמיתיות שלה‪.‬‬
‫בניגוד ל"צידוקים" המעשיים של חוקי נירנברג‪ ,‬האנטישמיות הגרמנית בחיי‬
‫המוזיקה לא נשענה על טיעונים חדשים או היוותה תגובה לאירועים אקטואליים‪,‬‬
‫כמו המשבר הכלכלי הגדול או מלחמת העולם הראשונה‪ .‬כבר במאה הי"ט‪,‬‬
‫הותקפו מוזיקאים יהודים ויהודים־מומרים בשל "השפעתם הרעה" על האמנות‬
‫הגבוהה‪ ,‬השפעה שנבעה מעצם יהדותם ומן ההיסטוריה היהודית‪ ,‬ובאה לכדי‬
‫תיאור במונחים כמו "נביבות"‪" ,‬רדידות ואפסות"‪" ,‬פטפטת חסרת נשמה"‪,‬‬
‫"אקלקטיות"‪" ,‬מחסור בעמקות ביטוי"‪ .‬דגש מיוחד ניתן ל"חיצוניות הדוחה"‬
‫של ההגייה היהודית‪ ,‬שאופיינה בקולות כגון "נשפוף‪ ,‬שרקוק‪ ,‬זמזום וחרחור"‪,‬‬
‫כפי שתיאר אותה ריכרד וגנר‪ )13(.‬עירו של וגנר‪ ,‬ביירוית‪ ,‬בה גם שוכן עד היום‬
‫היכל האופרה האדיר שהוקם לכבודו‪ ,‬אימצה את התנועה הנאצית עוד בתחילת‬
‫(‪)14‬‬
‫דרכה‪ ,‬שנת ‪.1919‬‬
‫אל פליקס מנדלסון‪ ,‬אותו מלחין "יהודי [אשר] ניחן בכישרון שופע מיוחד במינו‬
‫[אך] המעלות הללו לא יועילו לו כדי לכבוש אותנו בלב ונפש"‪ ,‬ואל ג'אקומו‬
‫(יעקב) מאיירבר‪" ,‬פלוני מחבר מוזיקה"‪ )15(,‬נוספה בחילופי המאות דמות נוספת‬
‫אשר שימשה מטרה מרכזית לחִציה של האנטישמיות הגרמנית המוזיקלית ‪-‬‬
‫גוסטב מאהלר‪:‬‬
‫‪236‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫בגיליון מספר ‪ 10‬שלנו‪ ,‬מתאריך ה־‪ 10‬באפריל‪ ,‬פרסמנו ידיעה על אישיותו‬
‫של מאהלר‪ ,‬שנתמנה למנצח החדש של תזמורת האופרה שלנו‪ .‬כבר‬
‫אז היה לנו מושג־מה על מוצאו של האיש הנערץ‪ ,‬ולפיכך נשמרנו שלא‬
‫לפרסם אלא את העובדות העירומות על היהודי הלא־מזויף הזה‪ .‬אנו מונעים‬
‫עצמנו לחלוטין מכל משפט קדום‪ .‬תחיה ותראה נא העיתונות היהודית‪ ,‬אם‬
‫מעטה התהילה שבו היא טחה עכשיו את אלילה לא יישטף בגשם המציאות‬
‫(‪)16‬‬
‫כשהאדון מאהלר יתחיל למלמל ביידיש על דוכן המנצחים‪.‬‬
‫ציטוט זה‪ ,‬משנת ‪ ,1897‬מקדים את ההתקפות הארסיות אשר שימשו להכפשתו‬
‫של מאהלר בהמשך‪ .‬אם באותו זמן הדגש הושם על אופן הניצוח הססגוני שלו‪,‬‬
‫אשר דּומה כאמור למלמול יידישאי‪ ,‬הרי שבהמשך כבר לא נזקקו המקטרגים‬
‫לטיעונים חדשים‪ ,‬אלא הסתפקו במצאי הווגנריאני‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬תיאר חוקר‬
‫ומבקר המוזיקה הידוע‪ ,‬תיאודור קרויר‪ ,‬את הבכורה של הסימפוניה הרביעית‬
‫של מאהלר‪ ,‬בשנת ‪ ,1901‬בכתב העת ‪:Die Musik‬‬
‫מי שקיווה שמאהלר יגלה התקדמות אל הבריא יותר‪ ,‬שיפנה אל מקורות‬
‫הבראשית של כל האמנות‪ ,‬אל הטבעיות‪ ,‬חזקה שנחל אכזבה‪ .‬אף לא זכר‬
‫של ראשוניות‪ ,‬אף רעיון עצמאי‪ ,‬אף תחושה מקורית‪ ,‬אפילו לא צבעים‬
‫אמיתיים לתמונות המזויפות‪ .‬הכול טכניקה‪ ,‬חישוב ושקריות פנימית‪ ,‬על־‬
‫מוזיקה חולנית‪ ,‬סרת־טעם‪ ]...[ .‬נדמה כאילו כישרון הקומבינציה המרשים‬
‫של המלחין התיז כאן את כוחותיו למען עצמו בלבד‪ .‬בכל מקום גודש‬
‫של מהתלות תזמורתיות שנועדו לפרכס מפלצת סגנונית חסרת תואר‪,‬‬
‫(‪)17‬‬
‫הקורסת תחתיה מרוב פרטים מבריקים‪.‬‬
‫במידה והסגנון‪ ,‬הביטויים והטיעונים נשמעים מוכרים‪ ,‬אין זאת אלא מכיוון‬
‫שהם אכן נאמרו בעבר‪ .‬וגנר עצמו תיאר את אותו יהודי אשר מנסה לשקע‬
‫בתוכו את המוזיקה הלא־יהודית‪ .‬מעשה חסר תוחלת זה מאופיין ב"חיצוניות‬
‫ללא כל עומק"‪ ,‬ולפיכך‪:‬‬
‫רשמיו ממנה‪ ,‬כשהוא חוזר ומקרין אותם כאמן‪ ,‬קרים עד כדי זרות‪ ,‬מוזרים‪,‬‬
‫אדישים‪ ,‬לא־טבעיים ומסולפים‪ ,‬כך שיצירות מוזיקליות יהודיות מעוררות‬
‫בנו‪ ,‬לא פעם‪ ,‬את הרושם כאילו מקריאים באוזנינו שיר מאת גתה‪ ,‬למשל‪,‬‬
‫(‪)18‬‬
‫בעגה יידישאית‪.‬‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪237‬‬
‫אופנבך ו"פשעיו"‬
‫ריקנות‪ ,‬אקלקטיות‪ ,‬גודש של מהתלות‪ ,‬חוסר במקוריות‪ ,‬אין־אונות‪ ,‬יידיש ‪ -‬אלה‬
‫הטיעונים והדימויים אשר האנטישמיות המוזיקלית המוקדמת מתאפיינת בהם‪.‬‬
‫בשלב מסוים נעשה ניסיון לרכז תחת אכסניה אחת את כלל היבטיה‪ :‬המדריך‬
‫לשאלת היהודים‪ )19(,‬מאת תיאודור פריטש‪ ,‬אשר הכיל גם פרק אודות "יהודים‬
‫במוזיקה"‪ .‬ספר זה‪ ,‬אשר הופיע לראשונה בשנת ‪ ,1887‬ועבר עדכוני מהדורות‬
‫רבים (גם תחת שלטון הנאצים)‪ ,‬היווה את המדריך הראשי לכל אנטישמי נבוך‬
‫אשר ביקש ללמוד כיאות על מושא שנאתו‪ .‬אך הוא רק שימש כבסיס לכתבים‬
‫ארסיים בהרבה אשר הופיעו בימי הרייך השלישי‪ .‬אם המדריך עושה שימוש‬
‫בעיקר בדימויים הווגנריאניים‪ ,‬הרי שבספרם של הנס בריקנר וכריסטה מריה‬
‫רוק‪ ,‬אלפבית היהודים המוזיקלי‪ ,‬הטון הופך רווי ארס עוד יותר והדימויים‬
‫מצויים כבר בשדה האנטישמיות הזואולוגית‪ .‬כך‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬תיארו את המלחין‬
‫היהודי‪ ,‬ז'אק אופנבך‪:‬‬
‫הוא היה פורה מאוד‪ ,‬ככל זבובי הפגרים‪ ,‬ופשע בכתיבת ‪ 102‬יצירות בימתיות‬
‫בסך הכול‪ ]...[ .‬אנו‪ ,‬הגרמנים‪ ,‬יכולים לקרוא לו רק אפנבך (‪ ,Affe‬כלומר‬
‫קוף)‪ .‬הגרפומן הזה הפך לזמר הנודד של הכלכלה הצרפתית העצלה‪ ,‬של‬
‫הלא־טבעי ושל השקריות‪ ,‬זמר הפילגשים‪ ,‬הסוטים והמופקרים‪ .‬הוא סילף‬
‫(‪)20‬‬
‫את סגנון הקרנבל הרייני הבריא והפרודי למשהו יהודי־יחמני־חולני‪.‬‬
‫תחת הנחת עבודה אשר ביקשה להביא בחשבון את האמור לעיל‪ ,‬הערכתה‬
‫של מוזיקה ברייך השלישי נעשתה‪ ,‬כביכול‪ ,‬באמצעות שימוש בקריטריונים‬
‫"איכותניים"‪ ,‬כאשר המדדים אינם מבוססים אלא על הדימויים הווגנריאניים‬
‫המוקדמים‪ .‬מוזיקה מנּוונת )‪ ,)Entartete Musik‬ביטוי אשר שימש את הנאצים‬
‫לשם סיווגה וקטלוגה של מוזיקה הלוקה בחוליים כאמור‪ .‬הנאצים אף פרסמו‬
‫לקסיקון באותו שם‪ ,‬ובו נכללו מלחינים אשר יצירותיהם "זכו" לתואר זה‪ .‬כניסתו‬
‫של מלחין לפנתיאון המפוקפק נשאה בחובה בידוד‪ ,‬החרמה ונידוי ‪ -‬מטרתו של‬
‫קמפיין "אמנות מנוונת" מלכתחילה‪ .‬ואכן‪ ,‬מלחינים אלה נמלטו בחלקם משטחי‬
‫הרייך (ארנולד שנברג‪ ,‬פאול הינדמית ‪ -‬אשר היה גרמני אך נישא ליהודייה‪,‬‬
‫וקורט וייל); אחרים חדלו מהלחנה (בוריס בלכר‪ ,‬אנטון וברן); ואחרים נשלחו‬
‫למחנות ריכוז‪ ,‬שם נרצחו (ביניהם‪ ,‬האנס קראסה וארווין שולהוף)‪ .‬אך מעבר‬
‫לכך‪ ,‬יש לציין כי כבר בחודש אפריל ‪ ,1933‬עם חקיקתו של "החוק לשיקום‬
‫‪238‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫השירות הציבורי"‪ ,‬פוטרו היהודים ממשרותיהם(‪ )21‬בתזמורות הציבוריות‪ ,‬בבתי‬
‫האופרה‪ ,‬בקונסרבטוריונים ובתאטראות‪ .‬אמנם‪ ,‬מחאות נמרצות אפשרו להם‬
‫להמשיך בעשייתם האמנותית ‪ -‬אך בתנאי שזו תיעשה א ך ו ר ק במסגרת‬
‫בה האמנים עצמם יהודים‪ ,‬אל מול צופים ומאזינים יהודים; כך הובטח בידודם‬
‫של מוזיקאים (ואמנים יהודים אחרים)‪ .‬מתוך כורח זה נוסדה "הליגה לתרבות‬
‫יהודית" (‪ ,)Jüdischer Kulturbund‬פרויקט תרבותי אדיר ממדים‪ ,‬אשר הודות לו‬
‫ניתן לאלפי יהודים בגרמניה להשתתף בהרצאות‪ ,‬לצפות במופעי קברט ולהאזין‬
‫לקונצרטים ואופרות‪ .‬מפעל זה התקיים ‪ -‬חרף הקשיים הכספיים והארגוניים‬
‫ עד לחודש ספטמבר ‪ .1941‬הוא פורק מתוקף סעיף ‪ 1‬לצו הנשיאותי מתאריך‬‫(‪)22‬‬
‫‪ :28.2.1933‬הדבר נדרש לשם הגנה על העם והמדינה‪.‬‬
‫האם הדילמה היא מוסרית?‬
‫אדם אשר יודע מה עליו לעשות‪ ,‬מבחינה מוסרית‪ ,‬אך נמנע מלעשות זאת‪,‬‬
‫לא ניצב בפני דילמה מוסרית‪ .‬הוא פשוט נכשל במבחן מוסרי‪ .‬דילמה מוסרית‬
‫מתקיימת רק כאשר ישנה התנגשות ‪ -‬או התנגשות לכאורה ‪ -‬בין שני ציוויים‬
‫מוסריים‪ .‬עם זאת‪ ,‬יש להעיר כי הגבולות בין דילמה מוסרית ללא־מוסרית אינם‬
‫ברורים; ישנם מקרי ביניים רבים‪ .‬אך דווקא עקב קיומו של טשטוש גבולין‬
‫מתמיד בין שני התחומים‪ ,‬אינני חש כי קיים צורך מהותי לדון (לצורך טענותיי)‪,‬‬
‫באבחנה זו‪ .‬בקצרה‪ ,‬הגישה המנחה אותי היא כי לא כל דילמה מעשית הנה גם‬
‫דילמה מוסרית‪ .‬למשל‪ ,‬אנו מבצעים הכרעות מעשיות כל יום וכדבר שביומו‪ ,‬ולא‬
‫בכל הכרעה מסוג זה אנו מערבים שיקולים מוסריים‪.‬‬
‫הכרעתם של מוזיקאים ברייך השלישי ואלה אשר הסכינו עם גירושם של‬
‫המוזיקאים היהודים‪ ,‬כך ֶע ְמּדָתִי‪ ,‬לא נעשתה על רקע דילמה אשר שני השיקולים‬
‫שניצבו לפתחה מוסריים‪ .‬טענה זו דורשת ביאור‪ .‬בפתח הדברים יש לשאול‪,‬‬
‫מהם התנאים לביסוסה של דילמה מוסרית? ראשית‪ ,‬תנאי ראשון דורש את‬
‫קיומה של אינטראקציה כלשהי בה מתקיים צידוק חזק לבצע פעולה ‪ ,A‬וכמו‬
‫כן צידוק לבצע את פעולה ‪ - B‬אולם ‪ A‬ו־‪ B‬אינם יכולים (וזו בעצם מהותה של‬
‫הדילמה)‪ ,‬לדור בכפיפה אחת‪ .‬שנית‪ ,‬הדילמה המוסרית מניחה לפתחו של המצוי‬
‫בה אלטרנטיבות אשר שתיהן שליליות מבחינה מוסרית ובאופן מהותי‪ ,‬כלומר‪,‬‬
‫כל אלטרנטיבה אפשרית לפעולה ‪ -‬רעה (למשל‪ ,‬תגרום בכל מקרה לפגיעה‬
‫בחפים מפשע)‪ .‬שלישית‪ ,‬קיים "תחום אפור" אשר בו אין ודאות מספקת כיצד‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪239‬‬
‫תשפענה הכרעותיו של מאן דהוא על חייו שלו‪ .‬תנאי אחרון זה בהחלט עשוי‬
‫לסבך את הסיטואציה; אך אי־ודאות לכשעצמה אינה מניחה קיומה של דילמה‬
‫מוסרית (אם כי עשויה להעניק לאדם אשר חש בסכנה חמורה לחייו את הצידוק‬
‫לפעול באופן שאינו מוסרי)‪ .‬בכל אופן‪ ,‬ניתן להסתפק‪ ,‬לצורך הדיון‪ ,‬בשלושת‬
‫(‪)23‬‬
‫המרכיבים אשר ציינתי לעיל; אלה מניחים את קיומה של דילמה מוסרית‪.‬‬
‫כעת‪ ,‬עלינו לצרף מאפיין רלוונטי נוסף‪ :‬הממד הטראגי (או הטרגדיה שבדילמה)‪.‬‬
‫מקור המושג טרגדיה‪ ,‬כידוע‪ ,‬הנו בסוגה ספרותית־דרמטית אשר התפתחה והגיעה‬
‫לשיאה ביוון העתיקה‪ ,‬בערך במאה החמישית לפני הספירה‪ ,‬ביצירותיהם של‬
‫אייסכילוס‪ ,‬אוריפידס וסופוקלס‪ .‬אף על פי שהמושג "טרגדיה"‪ ,‬כפי שאנו מכירים‬
‫אותו‪ ,‬נוצר בחיבוריהם של פילוסופים גרמנים במהלך המאה הי"ט‪ ,‬היצירה‬
‫הספרותית עצמה אכן עסקה בעיקר בשאלות היסוד המוקדמות של ההוויה‬
‫האנושית‪ :‬משברים קיומיים‪ ,‬גבולות הסבל והייסורים‪ ,‬גאווה‪ ,‬חטא ותשוקה‪ .‬לאחר‬
‫שעובר הגיבור מסכת ייסורים ומשברים‪ ,‬מסתיימת הטרגדיה (ברוב המקרים)‬
‫באסון צפוי ובלתי־נמנע‪ )24(.‬רקימת הממד הטראגי אל הדיון נדרשת מאחר שלא‬
‫כל סיטואציה טראגית מערבת שיקולים מוסריים ‪ -‬בדיוק כשם שתיתכנה דילמות‬
‫שלא ניתן לתארן כדילמות מוסריות‪ .‬הממד הטראגי יאפיין את הדילמה כמוסרית‪,‬‬
‫כאשר הסיטואציה בה נדרש אדם להכריע בה תיגע בשאלות מוסריות‪.‬‬
‫מי הם המוזיקאים שניצבו בפני דילמה מוסרית‬
‫בהשלכה על הדיון שלפנינו‪ ,‬הממד הטראגי‪ ,‬לכאורה‪ ,‬אשר אפיין את הדילמה‬
‫בפניה ניצבו מוזיקאים‪ ,‬בשנים שלאחר עלייתו לשלטון של היטלר‪ ,‬הוא כי בנוסף‬
‫לכך שנגזר עליהם לעשות מעשה רע באופן מודע‪ ,‬הרי בדיוק בשל כך‪ ,‬מעשיהם‬
‫עתידים להמיט עליהם אסון‪ .‬אך ניתוח פשוט יראה כי לא כך הם פני הדברים‪.‬‬
‫באופן פרדוקסלי‪ ,‬היחידים שעשויים היו לטעון כי ניצבו בפני דילמה מוסרית הנם‬
‫אותם מוזיקאים אשר החזיקו באידאולוגיה הנאצית‪ ,‬והאמינו בכל לבם בצורך‬
‫מוסרי להגן על האמנות הגרמנית מפני "הזיהום היהודי"‪ .‬במקרה כזה‪ ,‬ניתן לאפיין‬
‫את מצבם כדילמה מוסרית ‪ -‬בין הצורך לגונן על חברים יהודים מחד‪ ,‬לבין הצורך‬
‫להגן על האמנות מהשפעתם השלילית של אלה הראשונים‪ ,‬מאידך‪" .‬לכל אחד‬
‫[מהגרמנים] יש את היהודי הטוב שלו‪ ",‬טען היינריך הימלר‪ ,‬בתגובה לדרישות‬
‫חוזרות מחברי מפלגה שמהותן בהענקת "יחס מיוחד" לחברים יהודים‪ )25(.‬אכן‪ ,‬ניתן‬
‫לראות בכך דילמה מוסרית מבחינתו של הנאצי‪ ,‬אך לא מבחינתו של אדם המתנגד‬
‫‪240‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫לנאציזם‪ ,‬או למצער‪ ,‬שאינו מזדהה אתו‪ .‬במקרה שלו‪ ,‬מדובר פשוט בהתעלמות‬
‫מחובתו המוסרית‪ .‬כך‪ ,‬מוזיקאי אשר חושש למחות נגד פיטוריו של קולגה יהודי‬
‫איננו נמצא במצב של דילמה מוסרית‪ .‬הוא יודע שהפיטורין אינם מוצדקים‪ .‬הוא‬
‫עשוי להימצא במצב שבו יהא פטור מלבצע חובה מוסרית זו ‪ -‬למשל‪ ,‬עקב כפייה‬
‫או פחד מוצדק ‪ -‬אבל אינו יכול לטעון כי הוא מצוי בדילמה מוסרית‪.‬‬
‫דוגמה שעשויה להמחיש את האמור אנו מוצאים אצל המנצח הנודע ואחד‬
‫מקברניטי התרבות בגרמניה של הרייך השלישי‪ ,‬וילהלם פורטוונגלר‪ .‬השנה היא‬
‫‪ ,1933‬שנת עלייתו של היטלר לשלטון‪ .‬בעת הזו כבר החלו הנאצים‪ ,‬כאמור לעיל‪,‬‬
‫לסלק מהתזמורות כל נגן אשר בעורקיו זרם דם יהודי‪ .‬זמן קצר לאחר שהחלו‬
‫להיערך פוגרומים בבתי עסק של יהודים ועם עליית השפעתה של הרוח הנאצית‬
‫גם בהיכל התזמורת‪ ,‬פרסם פורטוונגלר מאמר בפוסישה צייטונג‪ ,‬ובו טען כי ‪-‬‬
‫את המוזיקה לא ניתן לקצוב כמו שקוצבים לחם או תפוחי אדמה‪ .‬אם‬
‫בקונצרטים לא יושמעו דברים שראוי להשמיעם‪ ,‬ידיר מהם הקהל את רגליו‪.‬‬
‫משום כך‪ ,‬איכות המוזיקה אינה עניין לאידאולוגיה כלשהי‪ .‬היא עניין של‬
‫הישרדות‪ .‬אם המלחמה ביהדות תמוקד באותם אמנים שהם חסרי שורשים‬
‫והרסניים‪ ,‬אם היא תנוהל נגד אלה שירוויחו מזבל או וירטואוזיות ריקנית‪,‬‬
‫יש הצדקה למלחמה כזאת‪ .‬המאבק ביחידים כאלה וברוח שהם מגלמים ‪-‬‬
‫ולרוח הזו יש גם תומכים גרמנים ‪ -‬המאבק הזה לא יהיה יעיל אם לא ינוהל‬
‫בתעוזה וביסודיות המתאימות‪ ]...[ .‬בפשטות‪ ,‬חייבים לומר שלאנשים כגון‬
‫ולטר‪ ,‬קלמפרר וריינהרדט‪ ,‬וגם אחרים‪ ,‬חייבים לאפשר גם בעתיד לעסוק‬
‫באמנותם בגרמניה‪ .‬אני חוזר ואומר‪ ,‬בואו ננהל את המאבק נגד הרוח‬
‫הפוחזת‪ ,‬ההרסנית‪ ,‬הרדודה‪ ,‬אך לא נגד האמן האמיתי‪ ,‬שהוא תמיד יצירתי‬
‫(‪)26‬‬
‫ובונה בדרכו שלו‪ ,‬ואינו חושב איך אחרים יעריכו את אמנותו‪.‬‬
‫הסטראוטיפים האנטישמיים‬
‫בעקבות דברים אלה זכה פורטוונגלר לשבחים חובקי עולם‪ ,‬ומברקי עידוד‬
‫הגיעו מאמנים רבים אשר ראו בדבריו מענה ראוי להשקפת העולם הנאצית‪.‬‬
‫נראה כי הוא עצמו ראה חשיבות בעקירה של מוזיקה "יהודית" וראה ב"יהדות"‪,‬‬
‫באופן כללי‪ ,‬דבר שלילי אשר מלחמה בו היא מוצדקת מוסרית‪ :‬היא מלחמה‬
‫נגד הריקנות‪ ,‬הרדידות‪ ,‬ותכונות "יהודיות" דומות‪ .‬אך פורטוונגלר טען כי ניתן‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪241‬‬
‫לאבחן‪ ,‬במסגרת המאבק‪ ,‬בין ה"יהדות" לבין יהודים באופן פרטני‪.‬‬
‫בהנחה שהביע את דעתו הכנה‪ ,‬אזי אכן היה נתון בדילמה מוסרית‪ .‬אך פורטוונגלר‪,‬‬
‫אשר כאמור היה מודע לעמדתם של הנאצים כלפי אמנים יהודים‪ ,‬דווקא מפנים‬
‫במכתבו את הסטראוטיפים האנטישמיים שביטאו‪ ,‬תוך הפניית אצבע מאשימה‬
‫אל אלה אשר הנם "חסרי שורשי והרסניים"; אותם מלחינים שמתאפיינים‬
‫בהיותם "וירטואוזים ריקניים" ובעלי הרוח "הפוחזת‪ ,‬ההרסנית‪ ,‬הרדודה"‪ .‬יוזף‬
‫גבלס‪ ,‬תועמלן מוכשר‪ ,‬זיהה את ההזדמנות והעדיף להתיר את פרסום מכתבו‬
‫של פורטוונגלר בצירוף תשובתו־שלו (ובכך הראה גם את "סובלנותו" כלפי‬
‫דעות שונות משלו)‪ .‬אך הוא גם הבהיר מהן עמדותיה של האידאולוגיה הנאצית‪,‬‬
‫באומרו כי אמנות "אינה יכולה להיות רק טובה או רעה‪ ,‬אלא מותנית גזעית"‪,‬‬
‫וכמו כן כי "אמנים־ממש נדירים‪ ,‬ועליהם להיות אמנים אמיתיים"‪ .‬בהמשך‬
‫(‪)27‬‬
‫מטעים גבלס ביבושת כי "אמן אמיתי אינו יכול להיות יהודי"‪.‬‬
‫הדרך היחידה להפחית מאחריותו המוסרית על פורטוונגלר (וגם מזו של מוזיקאים‬
‫אחרים ברייך השלישי‪ ,‬שהביעו התנגדות כלשהי לנאצים בתחילת שלטונם)‪ ,‬הנה‬
‫לטעון כי אמנם היה מודע היטב למקומם של היהודים באידאולוגיה הנאצית‪ ,‬אך‬
‫בה בעת האמין כי במידה ויוכל לסווג מספר אמנים יהודים כ"לא מנוונים" ‪ -‬חרף‬
‫יהדותם ‪ -‬אזי יעלה בידו להציל אחדים מהם‪ .‬אך גם במקרה זה מזדקרת דילמה‬
‫מוסרית‪ :‬האם רשאי אדם לתמוך בפומבי בגזענות כדי לסייע באופן פרטני לאנשים‬
‫ספציפיים שסובלים ממנה; אך בוודאי שזו דילמה שמאירה את מעשיו באור פחות‬
‫מגונה‪ .‬פורטוונגלר‪ ,‬מגדולי המנצחים בעת החדשה‪ ,‬זה אשר חרף טרוניותיו הנרפות‬
‫כלפי מעשיהם של הנאצים‪ ,‬ניצח בתאריך ‪ ,19.4.1942‬לרגל יום הולדתו של היטלר‪,‬‬
‫על הסימפוניה התשיעית של בטהובן (הכוראלית) ועל האריה המפורסמת מתוך‬
‫הסוויטה השלישית של י"ס באך‪ ,‬לתשואותיהם של בכירי המפלגה‪ )28(.‬ב־‪,28.1.1945‬‬
‫שלושה חודשים לפני שנכנעה גרמניה הנאצית בפני בעלות הברית‪ ,‬ולאחר שסירב‬
‫כל העת לעזוב את גרמניה תחת שלטון הרייך השלישי‪ ,‬הצליח פורטוונגלר להימלט‬
‫לשווייץ‪ .‬הקונסול העניק לו ולמשפחתו אשרת כניסה‪.‬‬
‫אייכמן והאימפרטיב הקטגורי של קאנט‬
‫לאחר שהובא לישראל‪ ,‬סיפר אדולף אייכמן בחקירתו‪ ,‬לשופט יצחק רווה‪ ,‬כי נהג‬
‫לקרוא את ביקורת התבונה המעשית של עמנואל קאנט‪" :‬אפשר אולי לסכמו [את‬
‫האימפרטיב הקטגורי של קאנט‪ .‬א"א] במילים פשוטות‪ :‬להיות נאמן לחוקים‪,‬‬
‫‪242‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫להיות אדם ממושמע‪ ,‬לחיות חיים מסודרים‪ ,‬לא לבוא בהתנגשות עם החוקים‪.‬‬
‫זה אולי לשימושו של האדם הקטן‪ ".‬ברם‪ ,‬בהמשך הבהיר אייכמן כי חייו בהתאם‬
‫לציווי המוחלט השתנו "תחת לחץ והכרח של צד שלישי" (כלומר‪ ,‬ברייך השלישי)‪,‬‬
‫ובכלל‪" ,‬חומר כזה כמו של קאנט אינו מובן לאדם כמוני‪ ,‬ואדם כמוני עם אפשרות‬
‫(‪)29‬‬
‫ההבנה שלי יוכל לקחת מקאנט רק את הדברים הנכנסים לתחום דמיונו והבנתו"‪.‬‬
‫אייכמן לא הפנים‪ ,‬מן הסתם‪ ,‬את העקרונות הדאונטולוגיים המתחייבים מאימוץ‬
‫השקפתו של קאנט באשר למוסר‪ ,‬ולו בווריאציה כלשהי של הציווי המוחלט‪ .‬אולם‬
‫לדידי הבהרתו חשובה‪ ,‬בין השאר‪ ,‬דווקא משום כך‪ .‬בדיאלוג קריטון‪ ,‬אשר הובא‬
‫מפי אפלטון‪ ,‬טען סוקרטס כי התשובה על הקושייה "מה עליי לעשות?" אינה יכולה‬
‫להישאב מהתבוננות בדעת ההמון‪ ,‬וכי על האדם להחליט בעצמו כיצד עליו לנהוג‪.‬‬
‫יהיה מי שיטען כי העובדה שסירב להימלט מן הכלא ‪ -‬בהסתמך על עקרונותיו‬
‫המוסריים ‪ -‬יוצרת בעיה מעשית באימוץ השקפתו; אך לפי סוקרטס‪ ,‬עלינו לדון‬
‫בשאלות מוסריות בהסתמך על ש י ק ו ל ־ ד ע ת‪ ,‬אשר יוליך אותנו אל אותו‬
‫"עיקרון שלאחר בדיקה מתגלה לי כטוב ביותר"‪ )30(.‬סוקרטס האמין כי בריחה מהכלא‬
‫חותרת תחת עקרונות שהוא האמין בהם‪ ,‬כמו החובה לכבד הסכמים‪ .‬חשיבותו של‬
‫קריטון לענייננו (הגם שאיננו מחויבים לאמץ את כלל התובנות שהוא מציע) היא‬
‫כי החקירה בשאלות מוסריות מוטב כי תישען על ע ק ר ו נ ו ת מוסריים אשר‬
‫נ י ת נ י ם ל ה צ ד ק ה‪ ,‬בניגוד לליקוט שרירותי של ערכים מזדמנים‪ ,‬ללא כל עיקרון‬
‫מנחה ומצדיק‪ .‬הלל הזקן‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬גרס כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך ‪ -‬זו‬
‫התורה כולה"‪ .‬הנה מסקנה אחת שעשויה לנבוע מהציווי המוחלט של קאנט‪ )31(,‬זה‬
‫שאייכמן טען כי היה נר לרגליו‪ ,‬הנה עיקרון מוסרי אחד ‪ -‬קוסמופוליטי‪ ,‬נהיר ‪-‬‬
‫אשר לא הנחה את קברניטי התרבות‪ ,‬המדע והאקדמיה בגרמניה‪ ,‬ערב עלייתם של‬
‫הנאצים לשלטון‪.‬‬
‫ניתן היה לסכם את הדיון בממרתו של הלל הזקן ובעיקרון הניצב בבסיסה‪ ,‬אילו‬
‫הנחות היסוד עליו הוא מושתת אכן התקיימו ברטרוספקטיבה היסטורית בכל‬
‫האמור לגבי העם היהודי‪ .‬אך בהיעדרן‪ ,‬הוא עשוי להיראות אך מעין התפלפלות‬
‫סכולסטית ריקה מתוכן‪ .‬מצטיירת‪ ,‬אפוא‪ ,‬תחושה כי הפסיפס אשר מתקבל מן‬
‫החקירה בשאלת האחריות המוסרית וגירוש המוזיקאים היהודים תחת שלטון‬
‫הרייך השלישי‪ ,‬הוא פסיפס שחסרה בו משבצת מרכזית‪ ,‬אשר בלעדיה אין לו‬
‫פשר כלל‪ ,‬או שהפשר שניתן בו טועה ומטעה‪.‬‬
‫את המשבצת החסרה נסתת באמצעות עיון קצר בדבריו של אחד מגדולי‬
‫המחשבה בעת החדשה‪ ,‬פרידריך ניטשה‪ .‬הדברים שלהלן נכתבו למעלה מעשור‬
‫לאחר שנרפא בעצמו מן ה"מגפה"‪ ,‬הגדרתו לאנטישמיות‪:‬‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪243‬‬
‫טרם פגשתי גרמני שיהא נוטה חיבה ליהודים‪ ,‬ותהא תקפה כאשר היא‬
‫דחיית הלהג האנטישמי על ידי הזהירים והפוליטיים‪ ,‬הן גם זהירות זו‬
‫ופוליטיקה זו אינן מכוונות נגד סוג הרגש ההוא בכלל‪ ,‬כי אם נגד פריצותו‬
‫המסוכנת‪ ,‬בייחוד נגד ביטויו חסר הטעם והמחפיר של רגש פרוץ זה ‪-‬‬
‫(‪)32‬‬
‫בנוגע לכך אסור שתהיינה אשליות כלשהן‪.‬‬
‫גם תורות המוסר לא ריפאו את ה"מגפה"‬
‫האנטישמיות הגרמנית‪ ,‬כפי שתיאר אותה ניטשה בספרו המבקר את ה"ריקנות‬
‫המוסרית" של הוגי המאה שקדמו לכתביו‪ ,‬היא פרטיקולרית במהותה‪ .‬אך‬
‫ההיסטוריה מלמדת אותנו כי תֵאוריות אנטישמיות חדשות התפתחו דווקא‬
‫בסביבה שביקשה לטפח הוויה בעלת ממד קוסמופוליטי‪ ,‬המבקשת לבולל את‬
‫הפרטיקולריזם היהודי‪ .‬קאנט עצמו‪ ,‬אשר בכתביו ביקש לשחרר את האנושות‬
‫מכבליה שלה‪ ,‬החמיץ פנים כלפי העם היהודי שממאן לעלות על העגלה‬
‫האוניברסלית‪ ,‬מתריס בשונותו המכעיסה‪ .‬כך‪ ,‬בחיבורו שנכתב בערוב ימיו‪,‬‬
‫בשנת ‪ ,1798‬הפציר ביהודים לקבל על עצמם את הנצרות (נוסף על לימוד התורה)‬
‫כדי שיעברו ל"דת התבונה"‪ ,‬יזכו בשוויון זכויות אזרחי‪ ,‬ובכך יביאו‪ ,‬כלשונו‪,‬‬
‫ל"המתת חסד של היהדות"‪ )33(,‬אותה דת אשר בניגוד לנצרות‪ ,‬ראה בה אך מעין‬
‫חוקה פוליטית לדבקים בה‪ )34(.‬והיה זה וולטר‪ ,‬ממבשרי הנאורּות בצרפת‪ ,‬אשר‬
‫הודיע ליהודים‪" :‬התעליתם על כל האומות במעשיות גסות‪ ,‬בהתנהגות נלוזה‬
‫ובברבריות‪ .‬אתם נענשים על כך; זה גורלכם‪ )35(".‬הנה כי כן‪ ,‬גם השקפת עולם‬
‫ותורת־מוסר אוניברסליות לא ריפאו את אותה "מגפה"‪ .‬בכל אופן‪ ,‬מעטים יחלקו‬
‫כי גם באותם ימים אופטימיים‪ ,‬בשלהי המאה הי"ח‪ ,‬בשעה שגילו המשכילים‬
‫האירופאים את נפלאותיה של התבונה האנושית‪ ,‬האמינו כי יהא ניתן להתגבר‬
‫באמצעותה על כל מכשלות החיים ‪ -‬ואף בישרו כי התנהגותו המזיקה והבלתי־‬
‫רציונלית של האדם תהפוך להיות הערת שוליים להיסטוריה ‪ -‬אידאה קמאית‬
‫אחת‪ ,‬בת־אלפיים‪ ,‬סירבה בכל תוקף אז ‪ -‬ומסרבת בימינו ‪ -‬לעבור מן העולם‪.‬‬
‫"בנוגע לכך אסור שתהיינה אשליות כלשהן‪".‬‬
‫[על שיחות מפרות‪ ,‬ידע רב ותמיכה מתמשכת ברצוני להודות למורי‪ ,‬פרופסור אמנון רובינשטיין‪.‬‬
‫תודה לפילוסוף פרופסור ‪ ,Peter Singer‬איש אוניברסיטת פרינסטון‪ ,‬שסייע לי בגיבוש המחשבה הראשונית‬
‫לשאלת האחריות המוסרית‪ .‬על הערות רבות חשיבות ברצוני להודות לידידי‪ ,‬הפילוסוף ד"ר אביטל פלפל]‬
‫‪244‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫הערות‪:‬‬
‫‪1 .1‬אריסטו‪ ,‬אתיקה מהדורת ניקומאכוס‪ ,‬תרגם י"ג ליבס (‪.)1973‬‬
‫‪2 .2‬ראו דוחות המחקר‪:‬‬
‫_ ‪h t t p : / / w w w. w i e n e r p h i l h a r m o n i k e r. a t / i n d e x . p h p ? s e t‬‬
‫‪language=en&cccpage=history_ns‬‬
‫‪3 .3‬טרזין‪ ,‬או טרזיינשטדט (‪ ,)Theresienstadt‬הנה מצודה השוכנת במחוז לאבם‬
‫בצ'כיה‪ ,‬מרחק של ‪ 60‬קילומטרים לערך צפונית לפראג‪ .‬במהלך מלחמת העולם‬
‫השנייה שימשה כמחנה ריכוז עבור היהודים שהתגוררו באזורי ה"פרוטקטורט" של‬
‫בוהמיה ומורביה‪ ,‬וכמו כן עבור יהודים שהועברו אליה ממרכז אירופה ומערבה‪.‬‬
‫‪ 90%‬מהאסירים במחנה היו יהודים‪ .‬מתוך ‪ 160,000‬אסירים יהודים שנשלחו לטרזין‪,‬‬
‫כ־‪ 19,000‬נותרו בחיים בסיומה של המלחמה‪.‬‬
‫‪4 .4‬דיון בהחרמת המוזיקאים היהודים ראו‪ ,‬להלן‪ ,‬בפרק העוסק בגורם ידיעת העובדות‪.‬‬
‫‪5 .5‬שמונה חודשים לאחר עלייתם של הנאצים לשלטון‪ ,‬בתאריך ‪ ,22.9.1933‬אסר‬
‫במפורש "חוק לשכת התרבות של הרייך" פעילות של יהודים במוסדות תרבות‬
‫שאינם יהודיים‪ .‬אך כבר באפריל ‪ ,1933‬עם חקיקת "החוק לשיקום השירות‬
‫הציבורי"‪ ,‬פוטרו יהודים ממשרותיהם במוסדות התרבות הציבוריים‪ .‬ראו להלן‪,‬‬
‫בהערת שוליים ‪ 22‬והטקסט המוביל אליה‪.‬‬
‫‪6 .6‬על משפטי הדה־נאציפיקציה ראו‪:‬‬
‫‪Power Control in Germany and Austria,‬־‪Michael Balfour & John Mair, Four‬‬
‫‪46 (1956); Tom Bower, Blind Eye to Murder (1997); George Clare, Berlin‬־‪1945‬‬
‫‪47 (1989).‬־‪Days 1946‬‬
‫‪18‬־‪Telford Taylor, The Anatomy of the Nuremberg Trials: A personal Memoir, p. 12‬‬
‫‪83 (2001).‬־‪(1992); Peter Maguire, Law and War: An American Story, p. 76‬‬
‫‪147 (1981).‬־‪Bradley F. Smith, The Road to Nuremberg, p. 144‬‬
‫‪ .9‬ראו אתיקה‪ ,‬לעיל‪ ,‬הערת שוליים ‪ .2‬לדיון בתנאים הפוטרים מאחריות ראו בעיקר‬
‫ספר ג' פרק א'‪.‬‬
‫‪ .10‬ריכרד שטראוס‪ ,‬לדוגמה‪ ,‬קיבל את משרת נשיא לשכת המוזיקה של הרייך השלישי‪,‬‬
‫תמך בחרם על מוזיקה יהודית בגרמניה והחליף את ברונו ולטר‪ ,‬בתפקידו כמנהל‬
‫תזמורת הגוונדהאוס בלייפציג‪ ,‬לאחר שזה סולק ממנה‪ .‬שטראוס פוטר בשנת ‪,1935‬‬
‫לאחר שהתעקש לעבוד עם סטפן צוויג היהודי‪ ,‬אולם כאשר נשאל מדוע לא עזב את‬
‫גרמניה כפי שעשו אחרים‪ ,‬השיב רק כי "לגרמניה היו חמישים ושישה בתי אופרה;‬
‫לארצות־הברית היו שניים‪ .‬זה היה מפחית מהכנסתי"‪ .‬גם הרברט פון קראיאן‪ ,‬אשר‬
‫סירב לדבר בפומבי אודות קורותיו תחת שלטון הרייך השלישי‪ ,‬נימק את מעשיו‬
‫בטעמים תועלתניים גרידא‪ .‬ראו‪:‬‬
‫‪Klaus Lang, The Karajan Dossier (1992); Harold Klawans, Toscanini's Fumble‬‬
‫‪(1988).‬‬
‫‬
‫‬
‫‪7.‬‬
‫‪8.‬‬
‫‬
‫כך גורשו המוזיקאים היהודים עם עליית הרייך השלישי ‪ -‬אחריות מוסרית ושתיקה‬
‫‪245‬‬
‫‪ .11‬ראו בספרו של הווארד טאובמן‪ ,‬טוסקניני‪ ,‬עמ' ‪.)1953( 167‬‬
‫‪ .12‬ראו‪.Samuel Chotzinoff, Toscanini - An Intimate Portrait (1956) :‬‬
‫‪ .13‬לדיון בביטויים מוקדמים לאנטישמיות מוזיקלית בגרמניה ראו‪ :‬אלעד אוזן‪" ,‬פנטום‬
‫האופרה מוריד מסכה; ‪ 160‬שנה לפרסום מאמרו של ריכרד וגנר 'היהדות במוזיקה'"‪,‬‬
‫כיוונים חדשים ‪.)2011( 95 ,24‬‬
‫‪14.Joachim Kohler, Wagner's Hitler: The Prophet and his Disciple (2000); Michael‬‬
‫‪Karbaum, Studien zur Geschichte der Bayreuther Festspiele, p. 67 (1976).‬‬
‫‪ .15‬אשר היו שני המושמצים העיקריים במאמרו של ריכרד וגנר "היהדות במוזיקה"‪ .‬מופיע‬
‫בקובץ מי מפחד מריכרד וגנר‪ :‬היבטים שונים של דמות שנויה במחלוקת ‪( 218‬רנה‬
‫ליטוין‪ ,‬חזי שלח‪ ,‬עורכים‪ .)1984 ,‬מספרי העמודים מתוך המובאות להלן הנם מתוך‬
‫המקור הגרמני‪ .‬ראו‪,Richard Wagner, Das Judenthum in der Music (Leipzig, 1869). :‬‬
‫הציטוטים מופיעים בעמודים ‪ 25‬ו־‪ ,27‬בהתאמה‪.‬‬
‫‪ .16‬הציטוט מובא על פי ‪Kurt Blaukopf, Mahler. Sein Leben, Sein Werk und SeineWelt In‬‬
‫)‪Zeitgenossischen Bilbern und Texten, p. 212 (1976‬‬
‫‪ .17‬ראו ‪ ,Blaukopf‬לעיל‪ ,‬הערת שוליים ‪ ,17‬עמ' ‪.233‬‬
‫‪ .18‬ראו "היהדות במוזיקה"‪ ,‬לעיל‪ ,‬הערת שוליים ‪ ,16‬עמ' ‪.78‬‬
‫‪19.Theodor Fritsch (ed.), Handbuch der Judenfrage (1919).‬‬
‫‪20.Christa Maria Rock, Hans Bruckner, Das Musikalische Juden, ABC, p.28 (1935).‬‬
‫‪ .21‬חוק זה‪ ,‬כידוע‪ ,‬קבע כי "עובדי ציבור אשר אינם ממוצא ארי"‪ ,‬כלומר‪ ,‬מי אשר הוריו‬
‫או סביו הוגדרו כיהודים‪ ,‬יפוטר לאלתר ממשרתו‪.‬‬
‫‪22.Michael Kater, The Twisted Muse: Musicians and their Music in the Third Reich‬‬
‫‪(1997); Rebecca Rovit, “An Artistic Mission in Nazi Berlin: The Jewish‬‬
‫‪Kulturbund Theater as Sanctuary.” in Theatrical Performance during the Holocaust:‬‬
‫‪Texts, Documents, Memoirs. Ed. Rebecca Rovit and Alvin Goldfarb (1999).‬‬
‫‪ .23‬לדיון ופיתוח של תובנות נוספות עליהן מבוססים הדברים לעיל ראו בספרו המכונן‬
‫של )‪ .Alan Donagan, The Theory of Morality (2nd Ed 1979‬כמו כן‪ ,‬ראו במאמרו‪:‬‬
‫‪309 (1984).‬־‪ Consistency in Rational Moral Systems, 81 Journal of Philosophy, pp. 291‬‬
‫‪" .24‬סירוב [לשחוט את בתו‪ ,‬איפיגניה] משמע כיליון‪ ",‬כך מבכה אגממנון של אייסכילוס‬
‫את מר גורלו‪ ,‬אך "כיליון לא פחוּ ת יבוא עליי אם אשחט את בתי‪ ,‬חמדת המשפחה‪,‬‬
‫וליד המזבח בדם נערה אטמא ידי אב‪ .‬כיצד אפשר כעת להיוושע?" מוסרית‪ ,‬אגממנון‬
‫לא יכול להיוושע‪ ,‬שכן מדובר בשני ערכים שלא ניתן ליישבם‪ .‬ראו אייסכילוס‪,‬‬
‫אגממנון‪ ,‬תרגם אהרן שבתאי‪ ,‬עמ' ‪.)1990( 42-41‬‬
‫‪ .25‬היינריך הימלר‪ ,‬מתוך נאום בפני קציני אס־אס בכירים מתאריך ‪ ,4.10.1943‬בעיר פוזן‪,‬‬
‫כיום בפולין‪ .‬ראו גם בספרו המקיף של‪:‬‬
‫‪ Richard Breitman, The Architect of Genocide; Himmler and the Final Solution (1991).‬‬
‫‪ .26‬פוסישה צייטונג‪ .11.4.1933 ,‬ראו עוד בספרו של‪:‬‬
‫‪Hubert Schonzeler, Furtwangler (1990).‬־‪ Hans‬‬
‫‪246‬‬
‫אלעד אוזן‬
‫‪ .27‬במאמר שפרסם יוזף גבלס בברלינר לוקל־אנצייגר‪.11.4.1933 ,‬‬
‫‪ ."Great Conductors of the Third Reich: Art in the Service of Evil" .28‬המדובר בסרט‬
‫וידיאו בן ‪ 53‬דקות שפורסם בשנת ‪ ,1997‬ובו צילומים מחגיגות יום הולדתו ה־‪53‬‬
‫של היטלר‪ .‬פורטוונגלר נצפה שם מנצח‪ ,‬בין השאר‪ ,‬על הסימפוניה התשיעית של‬
‫בטהובן‪.‬‬
‫‪ .29‬ת"פ ‪ 40/61‬היועץ המשפטי נ' אדולף אייכמן‪ ,‬ישיבה מספר ‪ ,20.7.1961 ,105‬בעמ'‬
‫‪ .1518‬ראו בתמלול הישיבה‪:‬‬
‫־‪88CC‬־‪42CA‬־‪A94D‬־‪http://www.justice.gov.il/NR/rdonlyres/A49350C1‬‬
‫‪B0CB5BE46E5B/12202/Vol3_p101111.pdf‬‬
‫‬
‫‪ .30‬אפלטון‪ ,‬קריטון‪ ,43a ,‬מופיע בחייו ומותו של סוקרטס‪ ,‬תרגם שמעון בוזגלו‪ ,‬עמ' ‪115‬‬
‫(‪.)2008‬‬
‫‪ .31‬כפי שקאנט עצמו טען בספרו‪ ,‬בגרסה הלטינית של הממרה‪."quad tibi non vis fiery" :‬‬
‫ראו הנחת יסוד למטפיסיקה של המידות‪ ,‬עמ' ‪ .97‬תרגם מ' שפי‪ ,‬מהדורה שנייה‬
‫(‪.)1950‬‬
‫‪ .32‬פרידריך ניטשה‪ ,‬מעבר לטוב ולרוע‪ ,‬סעיף ‪ .251‬תרגם ישראל אלדד (‪.)1967‬‬
‫‪ .33‬עמנואל קאנט‪ ,‬ריב הפקולטות‪ ,‬תרגם יפתח הלרמן־כרמל (‪ ,)2007‬עמ' ‪.57‬‬
‫‪ .34‬עמנואל קאנט‪ ,‬הדת בגבולות התבונה בלבד‪ ,‬תרגם נתן רוטנשטרייך (‪ ,)1985‬בעיקר‬
‫עמ' ‪ 114‬ואילך‪.‬‬
‫‪35.Voltaire, Toleration and Other Essays, (trans. Joseph McCabe, 1912) p. 251.‬‬
‫‪n‬‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫האידאליזציה של הגירה ונדודים בחסידות חב"ד‬
‫אלון דהן‬
‫בדרך כלל‪ ,‬נהוג לראות את הגלות‪ ,‬ובייחוד את הקטסטרופות המתלוות אליה‪,‬‬
‫כדבר שלילי‪ .‬על פי רוב‪ ,‬נטו הוגים יהודים ושאינם יהודים לתלות את צרות‬
‫הגלות והעקירה בחטאי הפרט או החברה‪ .‬הגלות נתפסת‪ ,‬לא פעם‪ ,‬כסוג של‬
‫עונש‪ ,‬כדבר שלילי אשר איננו נושא כל תכלית חיובית‪ .‬על אחת כמה וכמה‪,‬‬
‫כאשר מדובר בגלות המתאפיינת לא רק בעקירה מאונס ובגירושים ממולדת‬
‫אחת לאחרת‪ ,‬כי אם גם בגזירות גוף ונפש שהיו מנת חלקו של העם היהודי‪,‬‬
‫משחר ההיסטוריה ועד לשיאן בשואת יהודי אירופה‪ .‬אירועים אלה הובילו‪,‬‬
‫על פי רוב‪ ,‬לשתי מסקנות מנוגדות‪ :‬האחת‪ ,‬לפיה מאורעות גדולים מעין אלה‬
‫מוכיחים‪ ,‬פעם אחר פעם‪ ,‬כי אין אלוקים‪ ,‬ואם הוא ישנו‪ ,‬הרי שהוא לא מתעניין‬
‫בברואיו‪ ,‬ואין זה משנה אם הם מאמינים בו אם לאו‪ .‬השנייה‪ ,‬לפיה אם אכן באו‬
‫על העם אסונות בסדר גודל כזה‪ ,‬הרי שלא ניתן ליחסם לרשעותו ולאטימותו של‬
‫הקב"ה‪ ,‬שהוא טוב ומיטיב‪ ,‬כי אם לחטאי העם‪.‬‬
‫ד"ר אלון דהן מרצה בחוג למחשבת ישראל‪ ,‬האוניברסיטה העברית בירושלים‪.‬‬
‫‪248‬‬
‫אלון דהן‬
‫עמדת חב"ד ותורת הניצוצות של האר"י‬
‫לפי ר' יצחק לוריא אשכנזי‪ ,‬האר"י (‪ ,)1572-1534‬חווה הקב"ה ניסיון בריאה‬
‫ראשון‪ ,‬שכשל‪ .‬המיתוס הלוריאני גורס כי לפני בריאת העולם התפשט אורו‬
‫האין־סופי של האל במרחבי קיומו האין־סופיים‪ ,‬דבר שלא אִפשר כל בריאה של‬
‫מציאות לעומתית כלשהי‪ .‬רצונו של האל לגלות את שפע תכונותיו החיוביות‬
‫הצריך בריאה לעומתית‪ ,‬עמה יוכל להיטיב ולה יוכל לגמול חסד‪ .‬לצורך כך‪,‬‬
‫צריך היה הקב"ה לגשר על הפער שבין האין־סופי לסופי‪ ,‬בין הבורא לנברא‪.‬‬
‫כדי לאפשר מקום לבריאה צמצם עצמו האל האין־סופי ויצר חלל פנוי‪ ,‬המכונה‬
‫בספרי המקובלים "טהירו"‪ )1(.‬בשלב ראשון‪ ,‬הוא ניסה לצקת את שפע אורו‬
‫האלוהי אל תוך כלים‪ ,‬המכונים "ספֵירות"‪ .‬הניסיון הראשון הזה נכשל‪ ,‬שכן עם‬
‫יציקת האורות הרבים נשברו הכלים‪ ,‬והם והאור שהיה בתוכם נפלו אל מעמקי‬
‫הקליפות והחומר‪ .‬הניסיון השני אמנם צלח‪ ,‬אבל חלק לא מבוטל מניצוצות אורו‬
‫של הקב"ה נותר כלוא תחת ממשלת הקליפות‪ ,‬החומר והרוע‪ ,‬כתוצאה מהשבירה‬
‫שהתחוללה בניסיון הבריאה הראשון‪ .‬תהליך שבירת הכלים ונפילת הניצוצות‬
‫מטה‪ ,‬כונה על ידי תלמידו הגדול של האר"י‪ ,‬ר' חיים ויטאל (‪,)1620-1543‬‬
‫"סוד מיתת המלכים"‪ .‬שבעת המלכים הקדומים שמתו‪ ,‬הם שבע ספֵירות הבניין‬
‫שנשברו ואורן נפל יחד אתן מטה‪.‬‬
‫מכאן ואילך נמצאת הגדרת הפרקטיקה היהודית והדת היהודית‪ ,‬על כל היבטיה‬
‫המעשיים והתיאורטיים‪ ,‬כמערכת שליחותית‪ .‬ניצוצות אורו של הבורא‪ ,‬הכלואים‬
‫בשביים‪ ,‬הם־הם אברי השכינה המתייסרת בגלות‪ .‬מעתה מצּווה היהודי להשתמש‬
‫בפרקטיקות היהודיות‪ ,‬כדי לגאול את השכינה מגלותה‪ .‬היהדות כולה הופכת כלי‬
‫מרכזי לגאולה זו והיהודי הופך לשליח האל‪ ,‬אשר באורח חייו תלויה גאולת‬
‫השכינה וגאולת העולם כולו‪.‬‬
‫מיתוס שני‪ ,‬הקשור לענייננו ומופיע בכתבי האר"י‪ ,‬מתאר את חטא האדם‬
‫הראשון‪ ,‬באכילה מעץ הדעת טוב ורע‪ ,‬כחטא ארכיטיפי‪ ,‬אשר בגינו נתערבו‬
‫יחד ניצוצות הטוב וקליפות הרוע הדמוניות ויצרו עירוב תחומין‪ ,‬אשר מהווה‬
‫במהותו את גלות השכינה‪ .‬אילו לא היה חוטא האדם הראשון בחטא עץ הדעת‪,‬‬
‫היו ניצוצות הקדושה עולים כבר בשבת הראשונה שלאחר הבריאה והגלות‬
‫היתה נמנעת לחלוטין‪ .‬חטא האדם הראשון הנציח את הגלות והוליד את הצורך‬
‫במלאכת ה"תיקון" המוטלת על הברואים כולם‪ ,‬ובייחוד על העם היהודי‪ .‬הקלקול‬
‫נוגע לכולם וכך גם הגלות‪ ,‬משום שאדם הראשון היה כלול מנשמות כל הדורות‬
‫כולם‪ ,‬ולכן חטאו הביא קיום לרוע היונק מן הטוב ולמוות שהוא תוצאת הרוע‪.‬‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫‪249‬‬
‫שני המיתוסים הללו תוארו בהקשר זה על ידי האר"י באופן הבא‪:‬‬
‫בסוד המלכים שמתו וצריכים בירור לעולם‪ ...‬ואם לא חטא אדם הראשון‬
‫היה הכל נתקן‪ ...‬ולא היה צורך לזה העולם התחתון כלל‪ ,‬שכל כוונת בריאת‬
‫העולם הזה הוא לצורך הבירור‪ ...‬וזה היה החטא של אדם הראשון‪ ,‬שאכל‬
‫מעץ הדעת טוב ורע שהיה מעורב‪ ,‬ואם הוא לא היה חוטא בזיווג העליון אשר‬
‫נעשה בליל שבת‪ ,‬היה מתפרד הטוב מן הרע לגמרי‪ ,‬והיה הטוב מתברר‬
‫למעלה והרע יורד‪ .‬וכיון שחטא‪ ,‬נשארו מעורבים‪ ,‬ונפלו מנצוצות הקדושה‬
‫בתוך הקליפה‪ .‬והנה כל מעשי המצוות אשר אנו עושים כל ימי חיינו‪ ,‬וגם‬
‫המיתה‪ ,‬הכל לצורך הבירורין הללו‪ ,‬ואחר שיושלם כל הבירור אז יבוא משיח‬
‫בעזרת השם‪ .‬וזהו עניין המטר היורד מלמעלה‪ ,‬וגורם להוציא הצמחים‪ .‬כי‬
‫מי נתן אותם הצמחים שיוצאים מן העפר העכור הזה? אלא הם ניצוצות‬
‫הקדושה המעורבים בתוך הקליפה‪ ,‬ויוצאים לחוץ‪ .‬והנה עניין הבירור הוא‪,‬‬
‫כי יורד אור עליון מן הקדושה של מעלה‪ ,‬ואז הניצוצות של הקדושה אשר‬
‫בעמקי הקליפות‪ ,‬עולים לקראת האור היורד ומתדפקים ועולים ומתבררים‪.‬‬
‫והנה המטר הוא האור העליון היורד מלמעלה‪ ,‬שהם מים דוכרין‪ ,‬וכנגדם‬
‫עולים המים נוקבין‪ ,‬שהם הניצוצות כאמור‪ ...‬משום שניצוצות אלו שהם מן‬
‫הקדושה‪ ,‬והם אסורים בכבלי ברזל בעמקי הקליפה‪ ,‬והם מתאווים וחושקים‬
‫לעלות אל מקורם‪ ,‬ואין לאל ידם עד שיהיה להם סיוע מן העליונים‪ ...‬ולהיות‬
‫כל טובתנו תלויה בזה הבירור‪ ,‬כי כשיושלם כל הבירור אז יבוא משיחנו‬
‫(‪)2‬‬
‫בעזרת השם‪...‬‬
‫השינוי באופי חסידות חב"ד‬
‫עבודת הבירורים המתוארת כאן‪ ,‬מטילה על היהודי את מלאכת המיון וההפרדה‬
‫של הטוב מן הרע אשר נתערבבו בחטא אדם הראשון‪ .‬עם סיום העלאת ניצוצות‬
‫הקדושה מן העולם התחתון תושלם עבודת הבירורים‪ ,‬יתגלה המשיח ותושלם‬
‫הגאולה‪ .‬המטר‪ ,‬המסמל כאן את המשכת השפע העליון מטה‪ ,‬מכונה מים דוכרין‪.‬‬
‫בעזרת האור הגדול הנמשך למטה מתעורר האור התחתון‪ ,‬השבוי בעמקי החומר‬
‫והקליפות‪ ,‬ועולה לקראתו‪ ,‬והוא מכונה "מים נוקבין"‪ .‬תהליך זה‪ ,‬של המשכה‬
‫והעלאה של השפע האלוקי‪ ,‬מתקיים באמצעות הנכחת רצון האל בעולם וקיום‬
‫המצוות‪ .‬מצוות הבורא‪ ,‬המגלות את רצונו‪ ,‬קושרות את מצווה המצוות‪ ,‬האל‪ ,‬עם‬
‫‪250‬‬
‫אלון דהן‬
‫האדם המקיימן ועם החפץ או המקום בו הם מתקיימות‪ .‬האור העליון סופח אליו‬
‫את ניצוצות האור הכלואים בתחתונים‪ ,‬ומשיב את הסדר השמימי למתכונתו‬
‫הראויה‪ .‬ואולם כאן מונחת במובלע הנחה נוספת‪ :‬גאולת העולם תלויה בגאולת‬
‫הניצוצות כולם ובסיום מלאכת הבירורים על ידי העם היהודי‪ .‬ומאחר וניצוצות‬
‫הקדושה נפלו ונתפזרו בעולם כולו‪ ,‬חייב העם היהודי לחיות בפזורה‪ ,‬אכן בגלות‪,‬‬
‫כדי למלא את שליחותו הרמה‪ ,‬בה תלויה גאולת השכינה וגאולת העולם כולו‪.‬‬
‫נמצא כי הגלות בכתבי האר"י איננה (רק) עונש‪ ,‬שכן היא נושאת משמעות חיובית‬
‫והכרחית‪ .‬היהודים נתפזרו אל בין האומות כדי לגאול את ניצוצות הקדושה מן‬
‫העולם כולו‪ ,‬ועל כן אין לראות בגלות תופעה שלילית‪ ,‬כי אם גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪,‬‬
‫הכרח אשר בו תלויה גאולת הפרט‪ ,‬גאולת העם היהודי‪ ,‬גאולת העולם וגאולת‬
‫השכינה והאל‪.‬‬
‫בחסידות חב"ד‪ ,‬בשני הדורות האחרונים‪ ,‬נקבעה השקפה קבלית זו‪ ,‬בכמה‬
‫וריאנטים שלה‪ ,‬כהשקפה מכוננת‪ .‬אופייה של חסידות חב"ד שּונה באופן קיצוני‪,‬‬
‫מרגע שהחסידות קיבלה על עצמה את ההנחיה הקבלית‪ ,‬לפיה חובת היהודים הנה‬
‫זיכוך העולם והמשכת אורו הגדול של הקב"ה אל המציאות‪ .‬זאת היא‪ ,‬למעשה‪,‬‬
‫מהותה של הגאולה‪ .‬תיקון עולם במלכות שדי מחייב פיזור וחיי גלות‪ ,‬ואף נותן טעם‬
‫לגזירות השמד ‪ -‬גירוש‪ ,‬הגירה וגלות גאוגרפית וייסורים‪ .‬יתר על כן‪ ,‬היא מחייבת‬
‫השקפה הרואה בקבלת גלות‪ ,‬ברמת הפרט‪ ,‬כדבר הכרחי וכשליחות מבורכת‪ .‬מתוך‬
‫השקפה זו פיתחו שני האדמו"רים האחרונים של חב"ד‪ ,‬ר' יוסף יצחק שניאורסון‪,‬‬
‫הריי"צ (‪ ,)1950-1880‬וממשיכו ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬רממ"ש (‪,)1994-1902‬‬
‫את תורת השליחות המסועפת של חב"ד‪ ,‬כאשר בפועל נגזרה על השליחים השונים‬
‫גלות‪ ,‬לעתים לעולם‪ ,‬למקומות נידחים‪ ,‬לעתים ללא כל אפשרות לקיים אורח חיים‬
‫(‪)3‬‬
‫מינימלי (מקוואות‪ ,‬אוכל כשר‪ ,‬בתי חינוך וכיו"ב)‪.‬‬
‫על התורה להגיע לכל מקום בעולם‬
‫הימצאותו של אדם במקום כלשהו הנה תוצאה ישירה של השגחת האל על‬
‫ברואיו‪ ,‬והיא נושאת מטרה ברורה‪ :‬האדם הוא שליח האל בגאולת העולם‬
‫ובגאולת השכינה‪ ,‬ועל כן חייב הוא למלא את שליחותו בכל מקום שאליו הוא‬
‫מגיע‪ .‬יתר על כן‪ ,‬שורש נשמת האדם נעוץ בעולם העליון והיא חלק אלוה ממעל‪.‬‬
‫האר"י הסביר‪ ,‬והשקפה זו הייתה ליסוד בחסידות חב"ד‪ ,‬שכל אדם קשור לחלק‬
‫מסוים מניצוצות השכינה השבויים בעולם החומר‪ .‬לכן‪ ,‬לעתים אדם יכול להגר‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫‪251‬‬
‫למקומות מסוימים בניגוד לרצונו‪ ,‬מפני שכך גזרה השגחת הבורא עליו‪ ,‬לצורך‬
‫גאולת הניצוצות השייכים לשורש נשמתו והמצויים במקום אליו הגיע‪ .‬הריי"צ‬
‫הסביר את הפסוק שבכותרת סעיף זה בכמה אופנים‪ ,‬ולהלן אחד מהם הנוגע‬
‫לענייננו‪:‬‬
‫דוד אומר‪ :‬מה' מצעדי גבר כוננו‪ ,‬כי כל אדם באשר הוא אדם‪ ,‬צריך לדעת‬
‫נאמנה‪ ,‬כי שליח ההשגחה העליונה הוא‪ ,‬להאיר אור תורה ועבודה דוקא‬
‫באותו המקום ובאותה הסביבה שהוא נמצא בה על פי גזירת ההשגחה‬
‫(‪)4‬‬
‫העליונה‪...‬‬
‫לפי תורת חב"ד‪ ,‬האל גנז את שפע אורו בתורה‪ ,‬ולכן על התורה להגיע לכל מקום‬
‫בעולם‪ ,‬כדי להנכיח את אורו של הקב"ה בכל מקום בעולם‪ .‬הנכחה זו מזככת‬
‫את העולם התחתון ומגלה בו אלוקות‪ ,‬וקיום המצוות על ידי היהודים גואל‬
‫את ניצוצות הקדושה השבויים במציאות ומחבר אותם עם שורשם בעליונים‪.‬‬
‫מהלך זה‪ ,‬של התערות האל בעולמו‪ ,‬של חיבור הבורא עם בריאתו‪ ,‬מכונה בחב"ד‬
‫"דירה בתחתונים"‪ .‬מטרת עבודת האדם במציאות התחתונה היא להפוך את‬
‫העולם למשכן ולבית לקב"ה‪ ,‬ולכן על היהודים להגיע לכל מקום כדי להכשיר את‬
‫העולם לשם כך‪ .‬ברוח זו כותב ר' מנחם מנדל שניאורסון‪:‬‬
‫וככתוב‪" :‬מה' מצעדי גבר כוננו ודרכו יחפץ" ‪ -‬יהודי צריך לדעת שכאשר‬
‫הוא הולך ממקום אחד למשנהו‪ ,‬הרי אינו הולך בעצמו‪ ,‬אלא שמוליכים‬
‫אותו מלמעלה‪ ,‬והכוונה היא לשכן שמו (של הקב"ה) שם‪ .‬לפרסם אלוקות‬
‫במקום שהוא נמצא‪ .‬ובפרטיות יותר‪ :...‬לכל אחד מישראל יש תעודה רוחנית‬
‫בחיים‪ ,‬והוא להתעסק בעבודת הבניין‪ ,‬לעשות דירה לו יתברך‪ .‬וכל אחד‬
‫באשר הוא ובכל מקום שהוא‪ ,‬צריך להתעניין בכל מאמצי כוחו‪ ,‬למצוא‬
‫איזה פרנסה רוחנית כמו שהוא מחפש אחר פרנסה גשמית‪ .‬והוא לפי‬
‫שדרכו של הקב"ה ‪ -‬יחפץ‪ ...‬כי יש שני דרכים‪ :‬דרך הטבע ושלמעלה מדרך‬
‫הטבע‪ ,‬העולם בראו הקב"ה להיות נראה כמו שהוא בדרך הטבע‪ ...‬והוא‬
‫דרך אלקים‪ .‬תורה ומצוות הם דרך הויה‪ ,‬והיא המשכה שלמעלה מהטבע‬
‫בטבע‪ ...‬זאת אומרת‪ ,‬שבדיוק כמו שבמדבר היו המסעות "על פי ה'"‪ ,‬כך‬
‫גם המסעות של יהודי במשך כל הדורות‪ ,‬כולל גם בזמן הגלות‪ ,‬עד לדורנו‬
‫זה‪ ,‬דרא דעקבתא דמשיחא ‪ -‬הנה בכל המסעות איננו הולך בעצמו‪ ,‬אלא‬
‫(‪)5‬‬
‫הקב"ה מוליך אותו!‪...‬‬
‫‪252‬‬
‫אלון דהן‬
‫השליחות המוטלת על היהודי‬
‫על היהודי מוטלת שליחות לחבר את מה שמעל לטבע‪ ,‬המכונה בשם הוי"ה‪ ,‬עם‬
‫הטבע המכונה בשם אלוקים‪ .‬התורה היא האמצעי הבלעדי לכך‪ ,‬והאדם חייב‬
‫למלא את שליחותו בזה בכל מקום בו הוא נמצא‪ .‬נמצא כי הגלות כולה‪ ,‬וכל‬
‫הגירה והגירה הכלולה בה‪ ,‬אינן אלא פרי תכניתו של האל‪ ,‬והיא מכוונת לתכלית‬
‫מרכזית אחת‪ :‬הגאולה‪ .‬מתוך השקפה זו נולדה גישה אופטימית‪ ,‬המחבקת את‬
‫הגלות ואת טלטולי העם היהודי ממדינה למדינה‪ ,‬משום שלכל הטלטולים הללו‬
‫יש משמעות‪ ,‬וזוהי שליחותו של היהודי בעולם‪:‬‬
‫לאמיתו של דבר ‪ -‬יש בכל נברא שבעולם ניצוץ אלקי שמהוה מחיה ומקיים‬
‫את מציאותו של הנבא‪ ,‬ולא רק ניצוץ אלוקי סתם‪ ,‬כי אם כח העצמות‪...‬‬
‫אמנם מצד הבריאה עצמה ‪ -‬אין הדבר בגילוי במציאותם של הנבראים‪,‬‬
‫כי אם בהעלם‪ ...‬וכדי שעניין זה יהיה בגילוי ‪ -‬דרושה הקדמת עבודתו של‬
‫יהודי לגלות ולפרסם אלקות בעולם‪ ...‬ידועה תורת הבעש"ט‪ ...‬שכאשר יהודי‬
‫בא למקום מסוים‪ ,‬אין זה מעצמו‪ ,‬כי אם מפני שההשגחה העליונה הביאה‬
‫אותו לשם‪ ...‬והכוונה בזה‪ ...‬כדי למלא את שליחותו של הקב"ה‪ ...‬ומכיון שכן‪,‬‬
‫הרי מובן שיהודי אינו יכול להסתפק בכך שישב במקומו ומשם יפעל בעולם‬
‫כולו‪ ...‬אלא עליו לבוא בעצמו למקום רחוק‪ ,‬עד לפינה נידחת‪ ...‬ועל ידי זה‬
‫(‪)6‬‬
‫ממלא את שליחותו של הקב"ה ‪ -‬לשכן שמו שם‪...‬‬
‫בשעתו‪ ,‬הסביר הריי"צ כי עשר ג ָלויות גלתה לובביץ'‪ )7(,‬כמעין פראפרזה על דברי‬
‫חז"ל‪ ,‬לפיהם "אמר רב יהודה בר אידי א"ר יוחנן עשר מסעות נסעה שכינה‪...‬‬
‫וכנגדן גלתה סנהדרין‪( "...‬בבלי ר"ה‪ ,‬לא ע"א־ע"ב)‪ .‬גלות השכינה של עם ישראל‬
‫איננה דבר פשוט מבחינה קבלית‪ .‬השכינה‪ ,‬המזוהה עם ספֵירת מלכות‪ ,‬נמצאת‬
‫בגלות וגלותם של ישראל‪ ,‬אינה אלא אינדיקציה לכך שעבודת הגלות‪ ,‬זיכוך‬
‫העולם והעלאת הניצוצות לשורשם‪ ,‬עדיין לא נסתיימה‪.‬‬
‫חצי הכדור העליון וחצי הכדור התחתון‬
‫הריי"צ קשר את מושג גלות השכינה עם הג ָלויות שנגזרו על חצר לובביץ'‪ ,‬לאורך‬
‫שנותיה‪ .‬משמעות הדבר היא‪ ,‬שהשפע האלוקי הגנוז בתורת חב"ד נע ומניע‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫‪253‬‬
‫יחד עמו את חצר לובביץ' כולה‪ ,‬מגלות לגלות‪ ,‬בשליחות עליונה לזיכוך העולם‬
‫והכשרתו לקראת הגאולה ־ גאולת ישראל‪ ,‬גאולת העולם וגאולת השכינה‪ .‬תכלית‬
‫הגלות האחרונה‪ ,‬כפי שהסבירו שני האדמו"רים האחרונים‪ ,‬היא להביא את אור‬
‫התורה‪ ,‬על השפע האלוקי הגנוז בו‪ ,‬אל המקומות בהם לא היה גילוי תורה עד‬
‫כה ולהפוך את ארץ העמים לארץ הקודש‪ .‬הריי"צ נהג לומר כי בחצי הכדור‬
‫התחתון לא היה גילוי תורה‪ )8(,‬וכוונתו‪ :‬חצי הכדור התחתון מתייחס לחצי השני‬
‫של כדור הארץ‪ ,‬להבדיל מחציו העליון בו נכללים ארץ־ישראל והר סיני‪ .‬מתן‬
‫תורה התרחש בחצי העליון‪ ,‬ויחד עמו משך על פני החלק העליון גילוי שכינה‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬גילוי זה נעדר מן החלק התחתון‪ ,‬עד אשר הגיע אליו הריי"צ‪ ,‬בראשית‬
‫שנות הארבעים‪ ,‬כאשר התיישב בארצות־הברית‪ .‬לפי הריי"צ באיגרת זו‪ ,‬הקב"ה‬
‫נתן מקצת שפעו במתן תורה‪ ,‬ושפע זה נתגלה בחסד עליון רק על פני חצי הכדור‬
‫העליון‪ .‬עבודת המשכת השפע לחציו התחתון מחייבת עבודה במסירות נפש‬
‫על ידי בני האדם‪ ,‬ומכאן הצורך בגלות לובביץ' לארצות־הברית ולאוסטרליה‪.‬‬
‫ג ָלויות אלה מוסברות על ידי ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬בהתייחסותו לצורך‬
‫בבניית בתי קדושה וערי קדושה כדי לזכך את העולם‪ ,‬באופן הבא‪:‬‬
‫וכל זה (=בניית בתי הקודש‪ .‬א"ד)‪ ,‬הן בנוגע למקומות שבהם דרים כבר‬
‫רבים מישראל [החל מארצנו הקדושה‪ ,‬וגם בחוץ לארץ‪ ,‬כולל ובמיוחד‬
‫בשכונה זו‪ ,‬שבה חי ופעל כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו במשך‬
‫עשר שנותיו האחרונות‪ ,]...‬והן בנוגע למקומות שבהם דרים רק מעטים‬
‫מישראל‪ ,‬עד למקומות הכי נדחים בקצווי תבל ‪ -‬אשר גם למקומות אלה‬
‫שלח ושולח כבוד קדושת מורי וחמי אדמו"ר נשיא דורנו את שלוחיו‪ ,‬באופן‬
‫ד"לך לך מארצך" כדי להפיץ התורה והיהדות אצל היהודים הנמצאים‬
‫שם‪ ,‬ולברר ניצוצות הקדושה שבמקומות אלה‪ ,‬עד שפועלים בירור וזיכוך‬
‫העולם כולו להיות דירה לו יתברך‪ )9(...‬ובהערה מוסיף הרבי מלובביץ'‪... :‬מאז‬
‫שאמר הקב"ה לאברהם אבינו לך לך מארצך גו'‪ ...‬הותחל סוד הבירורים‪,‬‬
‫ועל פי גזירת ההשגחה העליונה האדם הולך למסעיו במקום אשר הניצוצות‬
‫הצריכים להתברר על ידו מחכים לגאולתם‪ .‬וממשיך לבאר שהצדיקים שהם‬
‫בעלי ראיה רואים הם באיזה מקום הבירורים שלהם מחכים להם והולכים‬
‫שמה בעצמם‪ .‬ומזה מובן גם בנוגע לענין השליחות ‪ -‬ששולחים תלמידיהם‬
‫למקום שבו נמצאים הניצוצות הצריכים להתברר על ידם‪ .‬ובהערה נוספת‬
‫על אתר מוסיף הרבי‪ :‬להעיר‪ ,‬שבואם של בני ישראל גם למקומות רחוקים‬
‫עד לקצווי תבל נתחדש בדורות האחרונים‪ ,‬שרק אז הגיעו יהודים לחצי הכדור‬
‫‪254‬‬
‫אלון דהן‬
‫התחתון‪ ,‬כמו במדינה זו [ארצות־הברית‪ .‬א"ד] וכן באוסטרליה וכיו"ב‪ ,‬ומוסיף‬
‫והולך כי ככל שהולכים ומתקבים לביאת המשיח יש צורך לסיים ולהשלים‬
‫(‪)10‬‬
‫את בירור הניצוצות שנמצאים בכל קצווי תבל עד לפינה נידחת‪.‬‬
‫משמעות הדברים היא ברורה‪ :‬כדי לסיים את הגלות‪ ,‬יש להביא את אור התורה‬
‫ולברר את ניצוצות הקדושה בכל מקום בגלות‪ .‬מכאן‪ ,‬שחב"ד חיה בצל הפרדוקס‬
‫התאולוגי הבא‪ :‬תכלית התורה והיהדות היא הגאולה וסיום הגלות והנדודים‪.‬‬
‫ואולם הדרך להגשים תכלית זו מחייבת קבלה ואידאליזציה של הגלות והפיזור‪,‬‬
‫כאמצעי הכרחי לגאולת העולם‪ .‬ההגירה ההמונית וחיי הפזורה החסידית המנותקת‬
‫ממרכזה בחצר לובביץ'‪ ,‬ניו־יורק‪ ,‬אינם רק עניין טכני‪ ,‬פועל יוצא של גזירות ושל‬
‫מעשי שליטים אטומי לב‪ ,‬כי אם גם תוצר של רצון וכוונה עצמית של החסידים ושל‬
‫העומד בראש חסידות חב"ד‪ ,‬אשר ראו בגלות אמצעי הכרחי להגשמת הגאולה‪.‬‬
‫משיח בפתחה של רומי‬
‫רבים תמהו‪ ,‬לאורך השנים‪ ,‬כיצד זה הרבי מלובביץ'‪ ,‬אשר נלחם למען שלמות‬
‫הארץ והתעניין מאוד בכל מה שנעשה בה‪ ,‬עד שלימים חלק מן הציבור החל‬
‫לראות בו מעין אדמו"ר ציוני‪ ,‬דבר שלא היה ולא נברא‪ ,‬לא בא אפילו לביקור‬
‫בארץ‪ .‬תשובה ברורה לא ניתנה לעניין זה‪ ,‬להוציא כמה אמירות שמחיבורן יחד‬
‫ניתן אולי למצות השקפה כלשהי‪ .‬באחת מההתוועדויות אמר ר' מנחם מנדל‪:‬‬
‫ישנם השואלים למה אני בעצמי אינני נוסע להתיישב שם‪ .‬ובכן‪ :‬זהו עניין‬
‫שאינו תלוי בי‪ ,‬ובינתיים אינני יכול לעשות זאת‪ ,‬אבל אין לזה שייכות לכל‬
‫השאר חוץ ממני‪ .‬אינני יודע אם הם משערים מה מעכב אותי‪ ,‬ואם זה נוגע‬
‫(‪)11‬‬
‫שהם ידעו או לא ידעו‪...‬‬
‫משמעות הדברים היא שישנה חוקיות כפולה‪ :‬האחת לכלל החסידים והשנייה‬
‫לאדמו"ר‪ .‬ואולם‪ ,‬על פניו נראה כי עניינים אלה אשר ייחדו את הרבי משאר חסידיו‬
‫היו כמעט כולם קשורים בתפיסתו העצמית כמשיח‪ ,‬וכמנהיג עם ישראל כולו‬
‫בימי הגלות האחרונים‪ .‬באחת מפגישותיו עם רממ"ש‪ ,‬שאל אותו אריאל שרון‬
‫מדוע הוא איננו עולה ארצה עם חסידיו‪ ,‬הרי זה בדיוק מה שעושים מפקדי הצבא‪,‬‬
‫שצועקים "אחריי" בזמן שהם מובילים את חייליהם לקרב‪ .‬ענה לו הרבי‪ ,‬שזה דומה‬
‫"עשרה ג ָלויות שגלתה לובביץ'"‬
‫‪255‬‬
‫לרב חובל העומד על ספינה טובעת וצועק "אחריי"‪ ,‬כשהוא יורד ראשון לסירת‬
‫ההצלה ומשאיר את נוסעי האנייה לטבוע‪ .‬במקום אחר טען הרבי כי כאשר עומדים‬
‫בתוך היער לא מצליחים לראות את היער היטב‪ ,‬וכאשר יוצאים ממנו רואים את‬
‫כולו כראוי‪ .‬ואולם אין ספק‪ ,‬שרממ"ש נמנע מלהגיע ארצה‪ ,‬ואף מלצאת מקראון‬
‫הייטס שבברוקלין‪ ,‬ניו־יורק‪ )12(,‬מסיבות משיחיות מובהקות‪ .‬רבים בפלג המשיחי‬
‫בחב"ד סבורים שרממ"ש נמנע מלצאת מקראון הייטס כדי לקיים את דברי הגמרא‬
‫שלפיהם המשיח נמצא בפתחה של רומי‪ )13(.‬ולדידם‪ ,‬רומי של ימינו היא כמובן‬
‫ארצות הברית‪ ,‬ופתחה של רומי היא העיר ניו־יורק ובייחוד קראון הייטס‪ .‬קנאותו‬
‫של רממ"ש בעניין זה רק מחזקת את הטענה‪ ,‬שלפיה אכן יש משמעות בהתעקשותו‬
‫שלא לעזוב את קראון הייטס ולא לצאת ממנה אפילו לביקור חטוף בתוככי ארצות־‬
‫הברית או מחוצה לה‪ .‬גם כאשר הוזמן על ידי הנשיא קרטר לבקר בבית הלבן‪,‬‬
‫הוא סירב בטענה שאין הוא נוהג לצאת לביקורים‪ .‬הנהגה זו שידרה לחסידיו מסר‬
‫ברור‪ :‬הנסיעה הגדולה היחידה של רממ"ש מחוץ לקראון הייטס תהיה הנסיעה‬
‫לארץ־ישראל עם כלל ישראל בגאולה האמיתית והשלמה‪ ,‬כשאחרון היהודים‬
‫יעזוב את הגלות‪ .‬בנוסף‪ ,‬ייתכן שרממ"ש מתייחס כאן לאזהרות המופיעות בספרי‬
‫קבלה שונים‪ ,‬המגבילות את הצדיק מלצאת מארץ־ישראל לאחר בואו אליה‪ ,‬והוא‪,‬‬
‫כאמור‪ ,‬חשש להשאיר את צאן מרעיתו בגלות ולעלות לבד לפניהם‪:‬‬
‫הצדיק היושב בארץ־ישראל מיחד העולם הבא שנברא ביו"ד והארץ‪ ,‬עד‬
‫לרקיע חמש מאות שנה‪ ,‬שהוא רמז לה"א השנייה של שם‪ .‬האדם שבארץ‬
‫עומד על רגליו‪ ,‬רמז לוי"ו‪ ,‬הארץ אשר הוא יושב עליה רמז לה"א אחרונה‬
‫שבשם‪ .‬ובצאתו חוצה לארץ מפריד‪ ,‬והאבות לא יצאו אלא על פי הדיבור‪,‬‬
‫(‪)14‬‬
‫עוד כיון שגולה האדם מן הארץ גורם גלות לשכינה‪.‬‬
‫לפי האמור‪ ,‬צדיק המגיע לארץ אסור לו לצאת ממנה‪ ,‬שכן בכך הוא גורם אריכות‬
‫הגלות‪ .‬רממ"ש עצמו התמודד עם טענה זו‪ ,‬שכן כידוע הריי"צ עלה ארצה ויצא‬
‫ממנה‪ .‬בעניין זה טען הרבי‪ ,‬כי האדמו"רים עובדים את עבודתם דרך "הציון"‪,‬‬
‫הקבר של קודמיהם‪ .‬ברוסיה נחסמה הדרך להגיע לציון הקדוש‪ ,‬ועל כן נאלץ‬
‫הריי"צ לעלות ולהתפלל היכן שיכל‪ ,‬בקברי האבות בחברון‪ .‬הרבי מלובביץ'‬
‫האחרון לא היה צריך לעזוב את ניו־יורק‪ ,‬שכן קודמו‪ ,‬הרב יוסף יצחק‪ ,‬קבור‬
‫שם‪ .‬ואולם מן האמור עולה בבירור כי למרות שהרבי לא יצא את ארצות־הברית‬
‫מאז שהגיע אליה‪ ,‬בשלהי שואת יהודי אירופה‪ ,‬הוא גם לא ממש ביקר בארצות־‬
‫הברית עצמה‪ .‬הוא לא עזב את ניו־יורק‪ ,‬למעט פעם אחת בלבד‪ ,‬ובכך קיים‪,‬‬
‫‪256‬‬
‫אלון דהן‬
‫לדעת חסידיו‪ ,‬את דברי חז"ל שנזכרו‪ ,‬לפיהם משיח חייב לשהות בפתחה של‬
‫רומי‪ ,‬כאשר רומי היא ניו־יורק ופתחה של רומי היא קראון הייטס‪.‬‬
‫הערות‪:‬‬
‫‪.1‬‬
‫‪.2‬‬
‫‪.3‬‬
‫‪.4‬‬
‫‪.5‬‬
‫‪.6‬‬
‫‪.7‬‬
‫‪.8‬‬
‫‪.9‬‬
‫‪.10‬‬
‫‪.11‬‬
‫‪.12‬‬
‫ג' שלום ראה בתורת הצמצום ובספיחיה ביטוי מובהק למשבר שהתחולל עם גירוש ספרד‬
‫ופורטוגל‪ ,‬וראו‪ :‬ג' שלום‪ ,‬דברים בגו ‪ -‬פרקי מורשה ותחיה‪ ,‬כרך א'‪ ,‬תל־אביב‪ ,‬תש"ן‪,‬‬
‫עמ' ‪ 262‬ואילך‪ .‬ואולם‪ ,‬נדמה כי קריאתו זו של שלום הניחה את המבוקש‪ ,‬ולא מצאה‬
‫אותו בטקסטים ככל שהם מגלים לנו את דעתם האותנטית של המקובלים‪ ,‬ובייחוד את‬
‫דעתו של האר"י‪ .‬לעיון ביקורתי בגישתו זו של שלום‪ ,‬ראו‪ :‬יהודה ליבס‪" ,‬כיוונים חדשים‬
‫בחקר הקבלה"‪ ,‬פעמים ‪ ,50‬חורף תשנ"ב‪ ,‬עמ' ‪.170-150‬‬
‫ספר הליקוטים לוקט על ידי ר' מאיר פאפירש‪ ,‬וסודר על ידי הרב שר שלום שרעבי‪,‬‬
‫ירושלים וארצות־הברית תשמ"ז‪ ,‬עמ' קה‪.‬‬
‫וראו‪ :‬ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬ספר השליחות‪ ,‬מרדכי מנשה לאופר (עורך)‪ ,‬ברוקלין‬
‫וכפר־חב"ד‪ ,‬תשמ"ט‪ ,‬עמ' ‪ 322‬ואילך‪ .‬הספר כולו עוסק בשליחות‪ ,‬גדריה ומשמעויותיה‬
‫המשיחיות‪ ,‬והוא קשור לאמור כאן באופן מובהק‪ ,‬שכן כל שליחות קשורה בהגירה ובגלות‬
‫הנושאת משמעות גואלת ביחס לעם ישראל‪ ,‬לעולם ולשכינה‪.‬‬
‫ר' יוסף יצחק שניאוסון‪ ,‬אגרות קודש‪ ,‬כרך ג'‪ ,‬ניו־יורק תשמ"ה‪ ,‬עמ' קיב־קיג‪.‬‬
‫ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬התוועדויות תשמ"ט‪ ,‬כרך ג'‪ ,‬כפר־חב"ד וניו־יורק תש"ן‪ ,‬עמ' ‪.373‬‬
‫ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬התוועדויות תשמ"ו‪ ,‬כרך א'‪ ,‬ברוקלין וכפר־חב"ד‪ ,‬תש"ן‪ ,‬עמ'‬
‫‪.348-347‬‬
‫ריי"צ‪ ,‬ספר השיחות הש"ת‪ ,‬ברוקלין‪ ,‬תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪ .126‬ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬שערי‬
‫המועדים ‪ -‬תמוז‪ ,‬ירושלים תשנ"א‪ ,‬עמ' כה‪.‬‬
‫ריי"צ‪ ,‬אגרות קודש‪ ,‬כרך ב'‪ ,‬ברוקלין תשמ"ה‪ ,‬עמ' שלא‪.‬‬
‫ר' מנחם מנדל שניאורסון‪ ,‬התוועדויות תשמ"ט‪ ,‬כרך א'‪ ,‬עמ' ‪.298‬‬
‫שם‪ ,‬בהערות‪.‬‬
‫התוועדויות תשי"ט‪ ,‬ג'‪ ,‬כו‪ ,‬עמ' ‪.133‬‬
‫הוא הלך רק לבית העלמין בקווינס‪ ,‬שם טמון הריי"צ‪ .‬רבינוביץ' ציין זאת בלי לעמוד על‬
‫משמעות הדברים‪ ,‬ואף הוסיף כי רממ"ש מעולם לא לקח חופשה‪ .‬ראו‪:‬‬
‫& ‪Harry Rabinowicz, A World Apart - The Story of the Chasidim in Britain, London‬‬
‫‪Portland (1997), p. 171.‬‬
‫‪ .13‬סנהדרין צח ע"א‪ .‬וראו אורבך‪ ,‬חז"ל ‪ -‬אמונות ודעות‪ ,‬ירושלים תשמ"ו‪ ,‬עמ' ‪ .614-613‬על‬
‫מרכזיותה של שכונת קראון הייטס מבחינות נוספות ראו‪:‬‬
‫‪Avrum Ehrlich, The Messiah of Brooklyn - Understanding Lubavitch Hasidism, Past and‬‬
‫‪146.‬־‪Present, New Jersey, Jersey City (2004), pp. 144‬‬
‫‪ .14‬ר' אלעזר אזקרי‪ ,‬ספר חרדים‪ ,‬קונסענטמיקלאש תרצ"ה‪ ,‬דף פז ע"ב‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫קהילה בשקיעה‬
‫יהדות פולין היום‪ :‬זיכרון נפרד ‪ -‬זיכרון משותף‬
‫שבח וייס‪ ,‬אלזבייטה קוססבסקה‬
‫בהתייחס לנתונים מסקר מרשם האוכלוסין של יהודים בפולין‪ ,‬היום‪ ,‬עולה כי‬
‫‪ 96.74%‬מהנשאלים אמרו שעל פי ה ל א ו ם הם פולנים‪ .‬רק ‪ 1,100‬איש בכל‬
‫(*)‬
‫פולין אמרו שהם יהודים‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬יש בפולין כ־‪ 13,000‬צוענים‪ 153,000 ,‬גרמנים‪ 49,000 ,‬ביילורוסים‪,‬‬
‫‪ 31,000‬אוקראינים ו־‪ 173,000‬שלזים ‪ -‬לאום שאף סוציולוג לא מכיר בו‪98.2% .‬‬
‫מתושבי פולין הם אזרחיה‪ ,‬ורק ‪ 1.2%‬הם בעלי אזרחות כפולה‪ ,‬על פי רוב גרמנית‬
‫או אמריקאית‪.‬‬
‫באנציקלופדיה יודאיקה נכתב כי באמצע שנות ה־‪ ,30‬גרו בשטחי פולין ‪3,351,000‬‬
‫יהודים‪ .‬ייתכן שערב המלחמה‪ ,‬בקיץ ‪ ,1939‬מספרם היה אף גבוה יותר‪ .‬באותן‬
‫שנים‪ ,‬היוו היהודים ‪ 31%‬מתושבי ורשה‪ ,‬כ־‪ 32%‬מתושבי לבוב‪ ,‬כ־‪ 43%‬מתושבי‬
‫(*) בשיחות שניהלנו עם ראשי הקהילה היהודית בפולין‪ ,‬אף הם היו סבורים שהמצב האתנו־‬
‫דמוגרפי של היהודים בפולין‪ ,‬בעשור האחרון‪ ,‬היה סטטי‪.‬‬
‫פרופ' שבח וייס‪ ,‬פרופסור למדע המדינה‪ ,‬היה יו"ר הכנסת ולאחר מכן שגריר ישראל בפולין;‬
‫ד"ר אלזבייטה קוססבסקה מרצה בפקולטה לעיתונאות באוניברסיטת ורשה‪.‬‬
‫‪258‬‬
‫שבח וייס‪ ,‬אלזבייטה קוססבסקה‬
‫ביאליסטוק‪ ,‬ובעיירות פולין (שטעטלך) הם היוו‪ ,‬לעתים‪ ,‬למעלה מ־‪50%‬‬
‫מהאוכלוסייה‪ .‬באופן גורף יותר‪ ,‬מדובר בשלושה וחצי מיליון יהודים‪ ,‬כ־‪10%‬‬
‫מאוכלוסיית פולין‪ .‬הקהילה הגדולה ביותר באירופה והשנייה בגודלה בעולם‬
‫(אחרי ארצות־הברית)‪ ,‬באותה עת‪.‬‬
‫מהגטו הראשון עד סוף המלחמה‬
‫על אדמת פולין נרצחו כארבעה מיליון יהודים‪ ,‬מהם יותר משלושה מיליון‬
‫מיהודי פולין‪ .‬הפער בין המספרים האלה ‪ 3,351,000 -‬ו־‪ - 1,100‬הוא תמצית‬
‫הטרגדיה של העם היהודי‪ ,‬בכל הדורות‪.‬‬
‫ב־‪ 1‬בספטמבר ‪ ,1939‬פרצה מלחמת העולם השנייה‪ ,‬הנאצים החליטו "לפתור"‬
‫את בעיית היהודים‪ .‬הגטו הראשון‪ ,‬פיוטרקוב טריבונל סקי‪ ,‬הוקם באוקטובר‬
‫‪ .1939‬גטאות נוספים הוקמו ב־‪ 1940‬בוורשה‪ ,‬בלודז' ובמקומות נוספים‪ .‬בינואר‬
‫‪ ,1942‬הוחלט בוועידת ואנזה על הפתרון הסופי‪ .‬באביב ‪ ,1942‬הוקם מחנה‬
‫השמדה ראשון בחלמנו‪ ,‬ולאחר מכן הוקמו מחנות כאלה בסוביבור‪ ,‬בלז'ץ‪,‬‬
‫בירקנאו‪ ,‬טרבלינקה ומאיידנק‪ .‬בסך הכול הושמדו במחנות ‪ 89%‬מיהודי פולין‪.‬‬
‫לאחר המלחמה נותר בפולין קומץ של יהודים ‪ -‬ההערכה מדברת על ‪ 50‬עד‬
‫‪ 80‬אלף איש ששרדו את המלחמה בשטח המדינה‪ .‬חלקם ניצלו בזכות פולנים‬
‫שהסתירו אותם‪ .‬בתואר "חסיד אומות העולם" זכו‪ ,‬עד כה‪ ,‬כששת אלפים‬
‫מאזרחי פולין‪ .‬מאות אלפים שרדו את המלחמה בשטחה של רוסיה‪ ,‬ולאחר‬
‫המלחמה חזר חלקם לפולין‪ .‬ביוני ‪ ,1946‬מנתה האוכלוסייה היהודית בפולין‬
‫‪ 246,000‬איש‪ .‬היה זה מספר השיא לאחר המלחמה‪ .‬הפוגרום בקיילצה‪ ,‬ב־‪4‬‬
‫ביולי ‪ ,1946‬שבמהלכו נרצחו ‪ 42‬יהודים‪ ,‬ופוגרומים נוספים בקרקוב ובז'שוב‪,‬‬
‫גרמו לעזיבה המונית‪ .‬עד ‪ ,1948‬עזבו את פולין במסגרת תנועת "הבריחה"‬
‫למעלה מ־‪ 100,000‬יהודים‪ .‬עשרות אלפי יהודים עזבו את המדינה באורח חוקי‬
‫ב־‪ ,1956‬בתקופת ה"ליברליזציה" של השלטון הקומוניסטי‪ ,‬ועלו לישראל‪ .‬עם‬
‫זאת‪ ,‬היו גם יהודים שמילאו תפקידים מרכזיים בשלטון הקומוניסטי‪ .‬בסוף‬
‫שנות ה־‪ 40‬וראשית שנות ה־‪ ,50‬הייתה בצמרת פולין הקומוניסטית השלישייה‬
‫היהודית המפורסמת‪ :‬ברמן‪ ,‬מינץ וזמברובסקי‪ .‬המזכיר הראשון היה פולני‪,‬‬
‫בולסלב ביירוט‪ .‬בתקופה זו נולדה גם האגדה על העליונות היהודית במנגנון‬
‫הדיכוי של המפלגה הקומוניסטית ובשירותים החשאיים (תחת הסיסמה ז'ידו־‬
‫קומונה)‪.‬‬
‫קהילה בשקיעה‬
‫‪259‬‬
‫מדיניות אנטישמית רשמית‬
‫פולין הקומוניסטית הייתה בין המדינות הראשונות שהכירו במדינת ישראל‪.‬‬
‫בעצרת הכללית של האו"ם‪ ,‬בנובמבר ‪ ,1947‬נשא הסופר פרושינסקי‪ ,‬נציג פולין‪,‬‬
‫נאום נרגש בעד הקמת ישראל‪ .‬היחסים בין פולין לישראל התקיימו תוך ירידות‬
‫ועליות‪ ,‬עד מלחמת ששת הימים‪ .‬ב־‪ ,1966‬ביקר בפולין שר החוץ דאז‪ ,‬אבא אבן‪.‬‬
‫לאחר מלחמת ששת הימים ניתקה פולין‪ ,‬יחד עם מדינות הגוש הקומוניסטי‬
‫(למעט רומניה)‪ ,‬את היחסים עם ישראל‪ .‬פולין הייתה המדינה היחידה בה התנהלה‬
‫מדיניות אנטישמית רשמית‪ .‬בעקבות מסע אנטי־ציוני חריף נאלצו לעזוב את‬
‫פולין‪ ,‬ב־‪ ,1968‬כ־‪ 30,000‬יהודים‪ ,‬וכ־‪ 5,000‬מהם עלו לישראל‪ .‬כך נותרה פולין‪,‬‬
‫למעשה‪ ,‬ללא יהודים‪ .‬עם זאת‪ ,‬באותה תקופה התקיימו בפולין שני מוסדות‬
‫עיקריים‪ :‬איגוד הקהילות הדתיות‪ ,‬שנוסד ב־‪ ,1949‬והאגודה לתרבות וחברה‪,‬‬
‫שהוקמה ב־‪ .1950‬כמו כן‪ ,‬פעלו בה התאטרון היהודי והמכון היהודי ההיסטורי‪.‬‬
‫ב־‪ ,1989‬לאחר נפילת הקומוניזם בפולין‪ ,‬התעוררו גם החיים היהודיים‪.‬‬
‫קשה לקבוע במדוי ָק כמה יהודים חיים בפולין‪ ,‬כיום‪ .‬ההערכות רבות ושונות‪,‬‬
‫אך ניתן לשער שמדובר ב־‪ 10,000‬עד ‪ 15,000‬איש ממוצא יהודי‪ .‬בארגונים‬
‫היהודיים ‪ -‬הקהילה היהודית‪ ,‬האגודה לתרבות ולחברה‪ ,‬ארגון ילדי השואה‪,‬‬
‫ארגון החיילים הוותיקים וקורבנות הנאצים וארגון הסטודנטים היהודים ‪-‬‬
‫רשומים כ־‪ 3,000‬איש‪ .‬בפולין מופיעים כשלושה ירחונים יהודיים‪ ,‬כשאחד מהם‬
‫חציו ביידיש וחציו בפולנית‪ .‬גם ארגונים יהודיים בינלאומיים פועלים בפולין‪:‬‬
‫הג'וינט‪ ,‬הסוכנות היהודית וקרן לאודר‪ .‬בוורשה ובלודז' הרב הוא מיכאל שודריך‪,‬‬
‫ורב נוסף מטעם קרן לאודר פועל בקרקוב‪.‬‬
‫כיצד קורה שאותה כרבבת יהודים (כאמור‪ ,‬מספר משוער בהחלט) מתגלגלת‬
‫במרשם התושבים (‪ )2002‬למעט יותר מאלף‪ .‬היכן הם? האם הם מסתתרים‪,‬‬
‫ואם כן‪ ,‬למה הם מסתירים את זהותם? מיהו יהודי בפולין העכשווית? השאלות‬
‫קשות ‪ -‬והתשובות לא פשוטות‪.‬‬
‫על פי ההגדרה הדתית היהודית‪ ,‬דת האֵם היא הקובעת‪ .‬ואכן‪ ,‬חיים בפולין לא‬
‫מעט תושבים‪ ,‬בנים ובנות לאמהות פולניות ואבות יהודים‪ .‬חלק מהם מצהירים‬
‫על כך בפרהסיה (כמו מארק בורובוסקי ‪ -‬נשיא הסיים לשעבר‪ ,‬אדם מיכניק ‪-‬‬
‫עורך ה־‪ ,Gazeta Wyborcza‬ואחרים)‪ .‬חלק מהם מספר על סבא רבא או סבתא‬
‫רבתא שנ ִמנו על "פולנים ממוצא יהודי"‪ .‬רובם מעדיפים את ההגדרה הנפוצה‬
‫יותר "ממוצא של משה" ‪ -‬כל שם עקיף מועדף על ידם על פני השם "יהודי"‬
‫(‪ .)Zyd‬האנטישמים מעניקים בנדיבות את התואר ז'יד ליריביהם מקרב הצמרת‬
‫‪260‬‬
‫שבח וייס‪ ,‬אלזבייטה קוססבסקה‬
‫הפולנית‪ .‬כך עשה לֵך ולנסה‪ ,‬במערכת הבחירות הראשונה שלו לנשיאות‪ .‬בדבריו‬
‫היה הרבה יותר מרמז לכך שתדיאוש מזובייצקי (שכיהן אז כראש ממשלת‬
‫פולין) הוא יהודי (מזובייצקי הוא קתולי אדוק)‪ .‬בעיני האנטישמים‪ ,‬גם הנשיא‬
‫אלכסנדר קבשנייבסקי נחשב ליהודי (מספרים כי אחת מהסבתות שלו נשאה‬
‫את השם הלא־פולני שטולצמן)‪ .‬מכיוון שבקרב האנטישמים המילה "יהודי"‬
‫נחשבת כקללה‪ ,‬הרי שגם פרופסור ולדיסלב ברטושבסקי‪ ,‬פולני קתולי‪ ,‬פעמיים‬
‫שר החוץ‪ ,‬חסיד אומות העולם ואזרח כבוד של מדינת ישראל‪ ,‬נחשב ליהודי‪.‬‬
‫גלמפ והכנסייה הם אנטישמיים‬
‫על אף כל אלה‪ ,‬כיצד הגענו ל־‪ 1,100‬יהודים? כ־‪ 3,000‬היהודים המאורגנים‬
‫כאן בארגונים יהודיים‪ ,‬לפחות חלקם‪ ,‬פועלים בשקט‪ ,‬לא מזדהים יותר מידי‬
‫כיהודים‪ ,‬והעדיפו שלא להבליט במרשם האוכלוסין את יהדותם‪ .‬מדובר בהרגל‪,‬‬
‫בניסיון חיים מר‪ ,‬ועל כן‪ ,‬איש לא ממהר להצהיר במסמך רשמי על יהדותו‪ .‬זה‬
‫מתחיל ב"אל תגידו בגת" ונגמר ב"‪...‬ראו‪ ,‬כבר הוזהרנו"‪.‬‬
‫לַּפָן הטרגי הזה יש להוסיף נדבך היסטורי מר נוסף‪ :‬אלפים‪ ,‬אולי רבבות‪ ,‬ילדים‬
‫ותינוקות של בית רבן‪ ,‬ניטשו או נמסרו על ידי הוריהם‪ ,‬בתקופת האופל ההיא‪.‬‬
‫הם נאספו על ידי פולנים וכך הפכו לפולנים קתולים (בדרך כלל)‪ ,‬ורק למעטים‬
‫מהם נודע דבר יהדותם‪ ,‬בבוא העת‪ .‬רובם חיים כפולנים לכל דבר‪ ,‬מבלי לדעת‬
‫דבר וחצי דבר על הצֹפֶן היהודי שלהם‪ .‬זה באשר לעבר המתעתע‪.‬‬
‫אלפי יהודים יוצאי פולין ‪ -‬אולי רבבות ‪ -‬מתדפקים על דלתות השגרירויות‬
‫והקונסוליות הפולניות ברחבי תבל‪ ,‬בעיקר בישראל‪ .‬הם מבקשים אזרחות‬
‫פולנית בעיקר פספורט פולני‪ .‬פולין של האיחוד האירופי הפכה לפיתיון מיוחל‪.‬‬
‫אשר על כן‪ ,‬במרשם האוכלוסין הבא הם יירשמו בו כאזרחי פולין החיים מחוץ‬
‫לגבולותיה‪ ,‬וודאי שאז יעלה מספר היהודים אזרחי פולין‪.‬‬
‫תוצאות מרשם התושבים‪ ,‬לפיו חיים בפולין ‪ 1,100‬אזרחים בעלי לאום יהודי‪,‬‬
‫מעוררות בפולין ויכוח מעניין‪ .‬אחת הטענות מושמעת כנגד מנסחי השאלה‪,‬‬
‫כפי שהוצגה בסקר המרשם‪" :‬לאיזה לאום הנך משתייך‪/‬ת?" ולא לאיזו דת‪ ,‬כך‬
‫שיהודים רבים ענו כי הם בני הלאום הפולני‪ ,‬וחלקם אף ציינו שני לאומים ‪-‬‬
‫פולני ויהודי‪ .‬במקרה של כפל־לאום‪ ,‬הרי שנבחר הלאום שצוין ראשון‪ .‬בהמשך‬
‫לטיעון זה‪ ,‬סבורים המבקרים שלּו הוצגה השאלה בנוסח‪" :‬לאיזו דת הנך‬
‫משתייך‪/‬ת?"‪ ,‬או אז התוצאה הייתה אחרת‪ .‬לפי מיטב הערכתנו‪ ,‬ובעיקר על פי‬
‫קהילה בשקיעה‬
‫‪261‬‬
‫האינטואיציה‪ ,‬אנו סבורים כי לו נשאלה השאלה השנייה‪ ,‬לא היה עולה מספר‬
‫היהודים‪ ,‬ואולי אף יורד‪ .‬מי שאינו נלהב להסגיר את לאומיותו היהודית ודאי‬
‫שנזהר מלהזכיר את דתו היהודית‪ ,‬זאת‪ ,‬מכיוון שפצעי האנטישמיות קשורים‬
‫יותר לדת מאשר ללאום ‪ -‬הדת היהודית מושפלת מול האנטישמיות הכנסייתית‪.‬‬
‫הכנסייה הקתולית הייתה נגועה באנטישמיות‪ ,‬וגם כיום‪ ,‬לפחות בחלקה‪ ,‬נגועה‬
‫באנטישמיות ‪ -‬החל מראש הכנסייה‪ ,‬הפרימט גלמפ‪ ,‬וכוהני הדת בגדנסק‪ ,‬וכלה‬
‫במשרתי הכנסייה בערים אחרות‪ ,‬ובעיקר בעיירות ובכפרים‪.‬‬
‫איש איננו יודע מה תהיה דמות השלטון ומה יהיה אופי הדמוקרטיה בפולין‪,‬‬
‫בעתיד‪ ,‬ורישום מדוקדק של הלאום (ובמקרה שלנו‪ ,‬לאום=דת) עלול לפגוע‬
‫ביהודים‪ .‬זו אחת הסיבות לכך שאך חלק מן היהודים נרשם כ"יהודי"‪.‬‬
‫קיימות בעיות נוספות של הגדרה עצמית וזהות עצמית של יהודים בכלל‪ ,‬ובפולין‬
‫בפרט‪ .‬בפולין קיימת פילוסופיה שלמה‪ ,‬עתיקת יומין‪ ,‬שיש לה בעצם גם ממד‬
‫היסטוריוסופי‪ .‬יש יהודים הרואים עצמם פולנים ממוצא יהודי‪ ,‬והם מדברים על‬
‫כך בגלוי‪ .‬לפני המלחמה‪ ,‬עשרות אלפי יהודים הגדירו עצמם בדרך זו‪ .‬גם עתה‪,‬‬
‫יהיו בוודאי מצבים מביכים דומים‪ ,‬שכן אין שום כוונה לשלב בשאלון וריאציות‬
‫כאלה של הגדרה עצמית‪.‬‬
‫דמוקרטיה פולנית תוססת‬
‫מאז ‪ ,2004‬חברה פולין באיחוד האירופי וגם חברה בולטת בנאט"ו‪ .‬היא נחשבת‬
‫למעצמה מרכז אירופאית לכל דבר‪ ,‬כך היא נראית בעיני האירופאים שממזרח‬
‫לה וממערבה‪ ,‬וגם‪ ,‬חשוב במיוחד‪ ,‬בעיני ארצות־הברית‪.‬‬
‫פולין היא מדינה הומוגנית מבחינה דתית ואתנית‪ .‬זו אחת מתוצאותיה של‬
‫מלחמת העולם השנייה‪ .‬צירוף שטחי גליציה ומלופולסקה לאוקראינה נטל ממנה‬
‫את המיעוט האוקראיני הגדול‪ ,‬ואילו צירופה של שלזיה לא היה כרוך בתוספת‬
‫מיעוט גרמני‪ ,‬מכיוון שלגרמנים נערך טרנספר‪ .‬המיעוט היהודי הגדול הושמד‬
‫על ידי הנאצים‪ .‬לפיכך‪ ,‬פולין‪ ,‬בעלת המסורת המולטי־אתנית‪ ,‬היא מדינה חד־‬
‫לאומית וחד־דתית‪ ,‬בעלת מיעוט דתי ואתני זעיר (פחות מ־‪.)5%‬‬
‫הדמוקרטיה הפולנית תוססת ומאופיינת במשטר פרלמנטרי (הסיים והסנאט)‬
‫מחד‪ ,‬ואוטוריטה נשיאותית‪ ,‬מאידך‪ .‬הפרלמנטריזם הפולני מתנהל על בסיס‬
‫רב־מפלגתי תוסס‪ ,‬נעדרים בו כוחות קיצוניים משמאל ויש גידול של כוחות‬
‫קיצוניים מימין‪.‬‬
‫‪262‬‬
‫שבח וייס‪ ,‬אלזבייטה קוססבסקה‬
‫יחסי ישראל־פולין מתנהלים בצל האתמול‪ .‬השואה‪ ,‬שמוראותיה האיומים‬
‫ביותר התרחשו על אדמת פולין ‪ -‬השמדה של כשלושה ורבע מיליון מיהודי‬
‫פולין והשמדה של עוד כמיליון יהודים מרחבי אירופה‪ ,‬הפכו אותה לגיא ההרֵגה‬
‫של העם היהודי‪ .‬הפולנים מודעים היטב לעוצמות ההיסטוריות והמוסריות‬
‫האלה‪.‬‬
‫אף שפולין הייתה מן המדינות הראשונות שהכירה בישראל הריבונית‪ ,‬והיו לשתי‬
‫המדינות פרקי יחסים דיפולמטיים טובים‪ ,‬הרי שגם היא נגררה‪ ,‬ואף העצימה‪,‬‬
‫את המדיניות האנטי־ישראלית כלפינו‪ ,‬ובמשך עשרות שנים לא היו יחסים‬
‫דיפלומטיים‪ .‬במובן זה‪ ,‬חסר לנו דור שלם של דיאלוג‪ ,‬לאחר מלחמת העולם‬
‫השנייה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬ב־‪ ,1968‬גורשו‪ ,‬למעשה‪ ,‬היהודים שנותרו בפולין על ידי‬
‫משטרו הקומוניסטי של גומולקה‪ .‬כך קרה שאחרי ההשמדה הנוראה שבוצעה על‬
‫אדמת פולין‪ ,‬התנכרה פולין הקומוניסטית לישראל וליהודים‪ .‬כך נוסף כתם על‬
‫כתם‪ ,‬והאנטישמיות הקומוניסטית הרשמית נחתה על הקרקע של האנטישמיות‬
‫העממית המסורתית‪ ,‬ואילו היהודים‪ ,‬בעיקר יוצאי פולין‪ ,‬ולא רק הם‪ ,‬פיתחו‬
‫בתגובה אווירה אנטי־פולנית‪ ,‬שבשיאה כעס‪ ,‬זיכרון מר ורגש של נבגדות‪.‬‬
‫פולין הדמוקרטית חיזקה את יחסיה עם ישראל בתנופה‪ ,‬ושני נשיאיה ביקשו‬
‫מחילה מהעם היהודי‪ :‬לך ולנסה בכנסת ואלכסנדר קבשנייבסקי בידוואבנה‪ .‬אלה‬
‫הן מחוות חסרות תקדים בהשוואה לאומות אחרות‪ ,‬בהן שיתוף הפעולה עם‬
‫הגרמנים היה חמור יותר מאשר בפולין‪ ,‬ופעלו בהן‪ ,‬בשנות המלחמה‪ ,‬משטרים‬
‫משתפי פעולה בסגנון וישי‪ ,‬קוויזלינג‪ ,‬טיסו ואחרים‪.‬‬
‫ישראלים משקיעים בפולין‬
‫שגרירי ישראל בפולין החדשה‪ :‬פלצור‪ ,‬צבי רב נר‪ ,‬גורדון ז"ל‪ ,‬זוהר ואנטבי‪ ,‬וייס‬
‫ופלג‪ ,‬פעלו רבות לשיפור היחסים בין המדינות‪ .‬ממשלות פולין‪ ,‬על כל אגפיהן‬
‫הפוליטיים‪ ,‬טיפחו רוח זו‪ .‬בממשלות הקודמות כיהנו כשרי חוץ פרופ' גירמק‬
‫ופרופ' ברט ושבסקי‪ ,‬והם העניקו למערכת היחסים פולין־ישראל ממד מיוחד‬
‫של רצון טוב‪ ,‬אף כי הממשלה של בוזק‪ ,‬בפועל‪ ,‬ביטלה את עסקת ההליקופטרים‬
‫וגרמה נזק לא קטן ליחסי הכלכלה בין שתי המדינות‪ .‬הממשל הסוציאליסטי‪,‬‬
‫אשר שב לשלטון בסוף ‪ ,2001‬העלה את היחסים לדרג גבוה במיוחד‪.‬‬
‫במישור הבינלאומי נוהגת פולין להימנע מהצבעות אנטי־ישראליות‪ ,‬פה ושם‬
‫תומכת בישראל במפורש‪ ,‬ולעתים נגררת אחרי חלק מהאירופאים הנוקטים בקו‬
‫קהילה בשקיעה‬
‫‪263‬‬
‫אנטי־ישראלי‪ .‬הצבעותיה באו"ם ובמועצת אירופה דומות לאלה של גרמניה‪,‬‬
‫וייתכן שעל אותו רקע היסטורי‪ .‬לישראל יש הבטחה מפורשת של שרי החוץ‬
‫הפולנים כי ב"ועידות נגד הגזענות" תתנגד ממשלת פולין לכל החלטה אנטי־‬
‫ישראלית ואנטי־יהודית‪.‬‬
‫יחסי הכלכלה והמסחר בין המדינות נעים על מישור רגוע‪ :‬מול ייצוא ישראלי‬
‫לפולין‪ ,‬הנע בין מאה למאה וחמישים מיליון דולר בשנה‪ ,‬עומד הייבוא מפולין‬
‫על כשני שלישים מסכום זה‪ .‬אך זו תמונה פורמלית בלבד‪ ,‬והיא אינה משקפת‬
‫את המציאות‪ .‬כל כך למה? ישראלים בונים אניות בפולין במאות מיליוני דולרים‬
‫(ומה זה אם לא ייצוא לישראל?)‪ .‬כמו כן‪ ,‬משקיעים ישראלים פעילים בפולין‬
‫בהיקפים הנעים סביב מיליארד דולר ויותר‪ ,‬ולא תמיד דרך חברות ישראליות‪.‬‬
‫לפיכך ניתן לקבוע בוודאות כי היחסים הכלכליים הם לאין שיעור ענפים יותר‬
‫מכפי שמצטייר על פי סטטיסטיקות פורמליות גלויות‪ ,‬ואף יש סימנים להתגברות‬
‫הפעילות הכלכלית‪.‬‬
‫חלק גדול‪ ,‬ואולי עיקרי‪ ,‬של יחסי ישראל־פולין מושפע מיחסי היהודים והפולנים‬
‫בעבר ובהווה‪ .‬במובן מסוים מדובר ביחסים חמים ומורכבים‪ ,‬טעונים ודרמטיים‪.‬‬
‫היסטוריה היא חלק מן ההווה‪ ,‬והיא מחלחלת אל תוך העתיד‪ .‬שגריר ישראל‬
‫בפולין‪ ,‬יותר מכפי שהוא עסוק בדיפלומטיה שוטפת הוא שקוע בדיון ההיסטורי‪,‬‬
‫ובעקבות פרשת ידוואבנה‪ ,‬הדבר אף מחריף ומעמיק‪.‬‬
‫פרשת ידוואבנה‬
‫פרופ' יאן תומס גרוס‪ ,‬בן למשפחה ממוצא יהודי‪ ,‬מהגר פולני החי בארצות־‬
‫הברית‪ ,‬פרסם ספר בשם שכנים‪ ,‬ובו תיאור מזעזע של רצח כ־‪ 1,600‬יהודים‬
‫על ידי שכניהם הפולנים‪ ,‬ושריפתם‪ ,‬ב־‪ 10‬ביולי ‪ ,1941‬ביום בו נכבשה עיירה‬
‫בשם ידוואבנה‪ ,‬בצפון פולין‪ ,‬על ידי הגרמנים‪ .‬אף כי הפרשה נדונה בבתי משפט‬
‫בפולין‪ ,‬כבר בסוף שנות ה־‪ ,40‬הרי שהספר הכה בפולנים כרעם ביום בהיר‪ .‬הן‬
‫בפולין והן ברחבי תבל התפתח דיון סוער ונוקב בדבר הזהות הפולנית בתקופת‬
‫הרייך השלישי‪ .‬הפולנים ראו עצמם כקורבן של הרייך השלישי והמשטר הנאצי‬
‫ והם‪ ,‬אכן‪ ,‬היו קורבן ‪ -‬וקשה להם להסתגל לעובדה שחלק מבני עמם היו לצדם‬‫של הרוצחים‪.‬‬
‫ב־‪ 10‬ביולי ‪ ,2001‬התקיים טקס גילוי אנדרטה בידוואבנה‪ ,‬ונשיא פולין‪ ,‬בנאום‬
‫אמיץ‪ ,‬לא רק שביקש מחילה מן הקורבנות‪ ,‬אלא העמיס על שכמם של בני עמו‬
‫‪264‬‬
‫שבח וייס‪ ,‬אלזבייטה קוססבסקה‬
‫את האחריות ההיסטורית והמוסרית למעשה הנבלה‪ .‬ממשאלי דעת הקהל‬
‫שנערכו אחרי הנאום‪ ,‬למדנו כי ‪ 68%‬מן הנשאלים אמרו ש"הנאום היה נחוץ"‪,‬‬
‫כלומר‪ ,‬הנשיא הצליח לגרוף אחריו את רוב בני עמו לחשבון נוקב עם עברם‪,‬‬
‫וכך להצעידם לעבר אירופה הדמוקרטית‪ ,‬שלחלקה יש אומץ להביט במראה‬
‫ההיסטורית ולהפיק לקחים‪.‬‬
‫ב־‪ ,2004‬מסר פרופ' ליאון קירס‪ ,‬ראש המכון לזיכרון הלאומי בפולין‪ ,‬את מסקנות‬
‫חקירת הטבח בידוואבנה לשני הנואמים בטקס‪ ,‬אשר נערך ב־‪ 10‬ליולי ‪,2001‬‬
‫במלאת ‪ 60‬שנה לרצח ‪ -‬לנשיא קבשנייבסקי ולשגריר ישראל בפולין דאז‪ ,‬אחד‬
‫מכותבי שורות אלה‪ .‬ואלה עיקרי המסקנות‪:‬‬
‫ •כ־‪ 40‬פולנים ארגנו וביצעו את הטבח בידוואבנה ביוזמתם;‬
‫ •הגסטפו‪ ,‬שכבר היה במקום‪ ,‬לא האיץ ולא יזם טבח זה‪ ,‬ואין סימנים להריגת‬
‫יהודים באותו יום על ידי הגסטפו;‬
‫ •יהודי העיירה גורשו מבתיהם והובלו לכיכר השוק‪ .‬הם עונו‪ ,‬כ־‪ 50‬מהם‬
‫נרצחו בראש חוצות וכ־‪ 300‬הובלו לאסם של ברוניסלב שלצינסקי‪ ,‬אולצו‬
‫לחפור בור ו"לקבור" את שאריות פסלו של לנין‪ ,‬שנותץ קודם לכן‪ ,‬ואחר כך‬
‫נסגרו עליהם השערים‪ .‬האסם הוצת בנפט והם נשרפו חיים;‬
‫ •אחרי תהליך של בדיקה שלאחר המוות‪ ,‬שבוצע תוך כדי החקירה‪ ,‬לא נמצאו‬
‫הוכחות לרצח ‪ 1,600‬יהודים‪ ,‬כפי שטען ההיסטוריון תומס גרוס‪ ,‬בספרו‬
‫שכנים;‬
‫ •רוב הרוצחים הפולנים‪ ,‬כאמור כ־‪ 40‬במספר‪ ,‬נפטרו‪ ,‬והבודדים שנשארו‬
‫בחיים עד עצם היום הזה לא יועמדו לדין‪ ,‬מכיוון שכבר נשפטו בסוף שנות‬
‫ה־‪ 40‬וראשית שנות ה־‪;50‬‬
‫ •עצם הכיבוש הנאצי אִפשר התנהגות רצחנית שכזו‪ ,‬אך‪ ,‬כאמור‪ ,‬במקרה‬
‫זה היוזמה וביצוע הטבח היו בידי הפולנים‪ ,‬שרצחו באכזריות מחרידה את‬
‫שכניהם‪.‬‬
‫למעשה‪ ,‬הוכח באופן נחרץ שהטבח ‪ -‬מן המחרידים ביותר‪ ,‬מכיוון שמדובר‬
‫ברצח שכנים ‪ -‬בוצע על ידי פולנים‪ .‬הרוצחים הכירו אישית את קורבנותיהם‪,‬‬
‫ואף ידעו את שמות המשפחה והשמות הפרטיים שלהם‪ .‬זה אחד מן הביטויים‬
‫המזעזעים ביותר של האנטישמיות‪ ,‬שהייתה נפוצה‪ ,‬באותה עת‪.‬‬
‫אכן‪ ,‬הנשיא קבשנייבסקי גילה אומץ רב בכך שגינה באופן חמור ביותר את‬
‫מעשה הטבח‪ ,‬כינה את הרוצחים "מבַזי העם הפולני" וביקש סליחה מן הקורבנות‬
‫וממשפחותיהם‪.‬‬
‫מערכת הצדק של פולין הדמוקרטית ראויה לאמון‪ .‬העם הפולני עומד‪ ,‬עתה‪,‬‬
265
‫קהילה בשקיעה‬
‫ הוא מודה כי יצאו‬,‫ לצד היותו קורבן לנאציזם‬,‫ שבה‬- ‫מול ראי ההיסטוריה‬
‫ התהליך הדמוקרטי הפוקד את פולין נותן את אותותיו‬.‫מקרבו רוצחים צמאי דם‬
.‫בנכונות לגלות אומץ ולערוך בירור היסטורי אמיתי‬
‫מקורות‬
‫ תל־‬.1944-1950 :‫ אסופת מחקרים לתולדות שארית הפליטה היהודית בפולין‬.‫ חנה‬,‫שלומי‬
.2001-‫ תשס"א‬,‫ אוניברסיטת תל־אביב‬:‫אביב‬
-‫ תשנ"ח‬,‫ יד ושם‬:‫ ירושלים‬.1941-1946 ,‫ רסיסים של אלימות אנטי־יהודית בפולין‬.‫ דוד‬,‫אנגל‬
.1998
-‫ תשל"ז‬,‫ ר' ארזי‬:)‫) (ישראל‬1941-1949 ‫ יהדות פולין אחרי המלחמה (בשנים‬.‫ ראובן‬,‫ארזי‬
.1977
,‫ מרכז זלמן שז"ר‬:‫ ירושלים‬.‫ היהודים בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה‬.‫ ישראל‬,‫גוטמן‬
.1989-‫תשמ"ה‬
Muszkat, Marian. Philo‫־‬Semitic and Anti‫־‬Jewish attitudes in post‫־‬Holocaust Poland.
Lewiston, NY: The Edwin Mellen Press, c. 1992.
Pragiet, Ruta. Zydzi czy Polacy. Warszawa: Rytm, 1992.
Szczesniak, Andrzej Leszek. Judeopolonia. Radom: Polwen, 2002.
Jan Tomasz Gross. Upiorna dekada: trzy eseje o stereotypach na temat Zydow, Polakow,
Niemcow i komunistow: 1939‫־‬1949. Krakow Universitas, 1998.
Hurwic‫־‬Nowakowska, Irena. A social analysis of postwar Polish Jewry. Jerusalem : The
zalman Shazar Center for Jewish History, 1986.
Bauman, Janina. Nigdzie na ziemi. Warszawa : ZIH, 2000.
Goldberg, Itche, ed. The end of a thousand years: the recent exodus of the Jews from Poland.
New York: Committee for Jews of Poland, 1971.
Weinbaum, Laurence. Polish Jews: a postscript to the "Final Chapter"?. Jerusalem: Institute
of the World Jewish Congress, c. 1998.
n
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫כך עוצבה המפה ההתיישבותית בישראל‬
‫יחיעם ויץ‬
‫רענן ויץ הקדיש את כל חייו הארוכים ליישוב הארץ‪ .‬הוא היה‪ ,‬שנים רבות‪,‬‬
‫אחד מראשי המחלקה להתיישבות בסוכנות היהודית וכדמות מרכזית בה היה‬
‫מעורב במפעלי התיישבות רבים ‪ -‬מהקמת י"א הישובים בנגב ב־‪ ,1946‬ועד‬
‫הקמת המצפים בגליל‪ ,‬בשנות השבעים והשמונים של המאה הקודמת‪ .‬רבים‬
‫רואים אותו כ"אבי ההתיישבות במדינת ישראל"‪ .‬מטרת מאמר זה היא לשרטט‬
‫את הקווים העיקרים של מקומו בעיצוב מפת ההתיישבות בישראל‪ ,‬עד ‪,1963‬‬
‫כשנבחר לראש מחלקת ההתיישבות‪ ,‬תוך התייחסות לנקודה מרכזית אחת בחייו‬
‫ הפרטיים והמקצועיים‪ :‬יחסיו עם אביו‪ ,‬יוסף ויץ‪ ,‬שהיה מאבות ההתיישבות‬‫בימי היישוב והמדינה‪ ,‬במשך עשרות שנים‪.‬‬
‫רענן ויץ היה בן הארץ‪ .‬הוא נולד ברחובות ב־‪" ,1913‬כבן לאחת ממשפחות‬
‫פרופ' יחיעם ויץ‪ ,‬בנו של ד"ר רענן ויץ ונכדו של יוסף ויץ‪ ,‬הוא היסטוריון‪ ,‬פרופסור בחוג ללימודי‬
‫ארץ־ישראל באוניברסיטת חיפה‪.‬‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫‪267‬‬
‫האצולה הציונית‪ ,‬מעין 'מייפלאואר' מקומי"‪ )1(.‬הוא ראה את עצמו חלק מדור‬
‫הבנים ‪ -‬דור הנתון "בין 'דור המדבר' לבין 'דור הגאולה'"‪ )2(.‬משפחתו הייתה‬
‫"מעורבת" ‪ -‬אביו עלה לארץ כחלוץ ב־‪ ,1908‬בימי עלייה השנייה; אמו‪ ,‬רוחמה‬
‫אלטשולר‪ ,‬הייתה בת למשפחת איכרים שעלתה לארץ בעלייה הראשונה‪ ,‬שאביה‪,‬‬
‫יצחק זאב‪ ,‬היה ממייסדי רחובות‪ .‬מוצאו היווה נקודה משמעותית להבנת אופיו‬
‫ ראייתו הייתה סובלנית ולא קנאית ותמיד ניסה להבין גם את הצד השני‪ .‬הוא‬‫חיפש את הצד השלישי של המטבע ‪ -‬פן שקירב אותו לדמות שמילאה תפקיד‬
‫חשוב בחייו‪ :‬לוי אשכול‪.‬‬
‫משפחתו נדדה בארץ‪ .‬אביו היה מנהל חוות סג'רה בימי מלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ ,‬וב־‪ ,1922‬הגיעה המשפחה לאזור סלעי ושומם ליד ירושלים‪ ,‬ששמו‬
‫הוא בית הכרם‪ ,‬ושם בנתה את ביתה‪ .‬רענן הצעיר למד במחזור הראשון של‬
‫בית הספר בבית הכרם ואחר כך בגימנסיה העברית ‪ -‬בית ספר תיכון שבו למדו‬
‫בני האליטה היישובית הקטנה‪ ,‬כמו גימנסיה הרצליה ובית הספר הריאלי‪ .‬אחרי‬
‫סיום לימודיו הוא שהה כשנה בהכשרה בעין־חרוד‪ ,‬ובספטמבר ‪ ,1932‬נסע ללמוד‬
‫אגרונומיה בפירנצה שבאיטליה הפשיסטית‪ .‬יוזם הנסיעה היה אביו‪ ,‬שכיוון את‬
‫גורל שלושת בניו‪ .‬מבחינתו‪ ,‬לימודי בנו הבכור היו דרך לבניין הארץ‪ .‬הוא כתב לו‬
‫שהוא לא נסע "ללימודים סתם‪ ,‬ביחוד לאיצטלא של תואר סתם"‪ ,‬ותקוותו היא‬
‫(‪)3‬‬
‫"כי תורתך תשמש לך אמצעי לשרת את טובת עניננו"‪.‬‬
‫ב־‪ ,1937‬חזר רענן ויץ לארץ כבעל דוקטורט והתקבל לעבוד במחלקת ההתיישבות‪.‬‬
‫הוא עבד במחלקה יותר משנות דור‪ 46 :‬שנים‪ .‬ראש המחלקה‪ ,‬ארתור רופין‪,‬‬
‫קיבל אותו אישית לעבודה‪ ,‬ובזיכרונותיו תיאר רענן ויץ את השיחה ביניהם‪:‬‬
‫את הריאיון הזה אני זוכר כאילו התקיים הבוקר‪ .‬רופין ישב בקומה השנייה‬
‫בסוכנות‪ ,‬אדם בעל קומה בינונית‪ ,‬מבנה מוצק ופנים בעלי הבעה נבונה‬
‫וחרושי קמטים‪ .‬הוא דיבר עברית‪ ,‬לא הייתי אומר מגמגמת אבל לא רהוטה‪,‬‬
‫והמבטא הייקי שלו הדהד למרחוק‪ .‬דבריו היו במשפטים קצובים‪ ,‬קצרים‬
‫וענייניים‪ .‬הוא חקר אותי על לימודיי בפלורנץ ולבסוף איחל לי הצלחה‬
‫והוסיף‪" :‬דוקטור ויץ‪ ,‬אני שמח לציין שקיבלנו אותך אף על פי שאתה בנו‬
‫(‪)4‬‬
‫של [יוסף] ויץ‪".‬‬
‫יוסף ויץ כתב בעצמו כי "רענן התחיל לעבוד‪ ,‬בעבודה זמנית‪ ,‬כעוזר במחלקה‬
‫להתיישבות של הסוכנות‪ .‬אני שמח שהעבודה הזאת הוצעה לו והוא קבלנה‬
‫(‪)5‬‬
‫בלי עזרתי"‪.‬‬
‫‪268‬‬
‫יחיעם ויץ‬
‫מבחינת רענן ויץ‪ ,‬משפטו הקצר של "אבי ההתיישבות הציונית" הוא משפט‬
‫מכונן‪ ,‬ולא במקרה‪ .‬שאיפתו הגדולה הייתה להצטיין בתחום שבו היה אביו דמות‬
‫מרכזית‪ ,‬ולהוכיח ‪ -‬לאביו‪ ,‬לו עצמו וגם לעולם כולו ‪ -‬כי הוא ראוי לו ואפילו‬
‫יותר טוב ממנו‪.‬‬
‫מסלול קידומו במחלקת ההתיישבות היה מהיר מאוד‪ .‬תפקידו הראשון היה עוזר‬
‫מפקח אזורי ‪ -‬תפקיד זוטר למדי‪ .‬רענן ויץ היה מופקד על פעולות ההתיישבות‬
‫באזור בית־שאן והיה מעורב בהקמה ההרואית של יישובי "חומה ומגדל" כמו‬
‫הקיבוצים ניר־דוד ומעוז־חיים‪ .‬כשנה לאחר מכן מונה למזכיר ועדת התכנון העליונה‬
‫שהייתה משותפת למחלקת ההתיישבות‪ ,‬לקרן קיימת לישראל ול"תחנת הניסיון‬
‫החקלאית"‪ .‬בראש הוועדה עמד מנהל התחנה‪ ,‬יצחק וולקני־אליעזרי‪ )6(.‬בתפקידו‬
‫החדש השקיע רענן מאמצים רבים על מנת להפוך את ועדת התכנון למוסד קובע‬
‫בענייני תכנון ואת התפקיד הצנוע של מזכיר הוועדה לעמדת כוח"‪ .‬תפקיד זה‬
‫"אפשר לו להתקדם בצעדים מהירים ובטוחים לקראת תפקידיו לצמרת המחלקה‪.‬‬
‫(‪)7‬‬
‫לזכותו יש לומר‪ ,‬כי בניגוד לכל הרינונים הוא עשה זאת בכוחות עצמו‪"...‬‬
‫מבצע הקמת אחד־עשר היישובים‬
‫ב־‪ ,1942‬התגייס רענן ויץ לצבא הבריטי‪ ,‬וב־‪ ,1944‬השתחרר ממנו בעקבות בקשת‬
‫ראש המחלקה החדש‪ ,‬אליעזר קפלן‪ )8(,‬שרצה שיהיה מעורב בתכנון ההתיישבות‪,‬‬
‫אחרי המלחמה‪ .‬הוא מונה למזכיר המחלקה‪ ,‬ואחרי שנתיים בלבד מונה לתפקיד‬
‫מרכזי‪ :‬בקונגרס הציוני הכ"ב‪ ,‬שהתקיים בבזל בדצמבר ‪ ,1946‬מונה לממלא מקום‬
‫מנכ"ל המחלקה‪ .‬באותה עת היה בן ‪ 33‬בלבד‪ ,‬והפך להיות ממונה על אלה שקיבלו‬
‫אותו לעבודה‪ ,‬כמה שנים קודם לכן‪ ,‬והיו מבוגרים ממנו בעשור שנים ואף יותר‪.‬‬
‫באותם ימים‪ ,‬הוא התחיל להיות פעיל מרכזי במבצעים התיישבותיים‪ ,‬שאחד‬
‫מהם היה הקמת היישובים בנגב‪ ,‬מבצע המזוהה עם אביו‪ .‬הוא היה חבר בוועדה‬
‫שמטרתה הייתה לבדוק כמה יישובים ניתן להקים באזור‪ .‬עמיתיו בוועדה היו יוסף‬
‫קליבנר (עמיעד)‪ ,‬שהיה איש התכנון במחלקת ההתיישבות‪ ,‬וחיים גבתי‪ ,‬שהיה נציג‬
‫המרכז החקלאי ועתיד היה לנהל את החקלאות בישראל יחד אתו‪ )9(.‬בזיכרונותיו‪,‬‬
‫סיפר גבתי כי "רענן ואני יצאנו מתוך הנחה‪ ,‬שמטעמים פוליטיים וביטחוניים אנו‬
‫חייבים לתקוע יתד בכל מקום שיש בו סיכוי להתחיל בהקמתו של יישוב"‪ .‬לעומתם‬
‫עמד קליבנר המחמיר‪ ,‬שפסל את רוב המקומות שדנו עליהם‪ .‬ברוב דעות המליצה‬
‫הוועדה להקים אחד־עשר יישובים‪ )10(.‬ההמלצה היוותה הפתעה מבחינת אליעזר‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫‪269‬‬
‫קפלן‪ ,‬המתון והזהיר‪" .‬הוא ציפה שנמליץ להקים חמישה יישובים‪ ,‬או לכל היותר‬
‫(‪)11‬‬
‫שישה‪ .‬אלא שהמסקנות היו חותכות וברורות‪ ...‬והוא הבין שאין מוצא‪".‬‬
‫בימי מלחמת העצמאות הייתה הפסקה קצרה בפעילות ההתיישבותית של רענן‬
‫ויץ‪ .‬לוי שקולניק (אשכול)‪ ,‬שכיהן למעשה כסגן שר הביטחון‪ ,‬ביקש ממנו לנהל‬
‫את מפכ"ם (מפעלים כימיים)‪ ,‬שהיוו בסיס לתע"ש ‪ -‬דוד בן־גוריון כתב ביומנו‬
‫(‪)12‬‬
‫על הקמת הנהלת המפעלים וציין כי "רענן יהיה המרכז"‪.‬‬
‫לאחר כמה חודשים‪ ,‬חזר רענן ויץ לעבודתו במחלקת ההתיישבות והתחיל עידן‬
‫חדש במחלקה וגם בחייו‪ .‬בספטמבר ‪ ,1948‬נבחר לוי אשכול על ידי הוועד־הפועל‬
‫הציוני לראשות מחלקת ההתיישבות‪ ,‬במקום קפלן‪ ,‬שהיה שר האוצר הראשון‪.‬‬
‫אשכול מילא את תפקידו שנים רבות ‪ -‬גם בשנים בהן כיהן כשר האוצר‪ .‬הוא היה‬
‫האדריכל העיקרי של ההתיישבות ההמונית ורענן ויץ היה יד ימינו ‪ -‬חיים גבתי‬
‫כתב על זה כך‪" :‬הוא ליווה את אשכול בנאמנות והיה אחראי לביצוע הפריסה‬
‫(‪)13‬‬
‫ההתיישבותית רבת־התנופה בתקופת ההתיישבות ההמונית"‪.‬‬
‫הקשר עם אשכול ‪ -‬ראיית עולם אופטימית‬
‫דוגמה לשיתוף הפעולה בין השניים הייתה ההחלטה ליישב עולים חדשים‬
‫בכפרים ערביים נטושים‪ .‬אשכול עצמו סיפר סיפור זה‪ ,‬שהוא חלק מנכסי צאן‬
‫הברזל של המיתולוגיה ההתיישבותית‪ :‬בשלהי מלחמת העצמאות‪ ,‬בנובמבר או‬
‫דצמבר ‪ ,1948‬הוא עצמו נהג במכונית בדרך עפר ליד גזר‪ ,‬ו"לידי ישב חברי‪ ,‬רענן‬
‫ויץ"‪ .‬הם "מתבוננים בעצב השדות הנטושים‪ ,‬שאין מי שיחרשם" ועוברים ליד‬
‫"בריה‪ ,‬כפר קטן בראש גבעת סלעים‪ ,‬על הכביש בואכה לטרון המוקף שדות‬
‫רחבים"‪ .‬כפר זה היה שונה מכל אלה שראו ‪ -‬בתיו היו בתי אבן יציבים‪ .‬הם‬
‫עזבו את המכונית כדי לתור את הכפר וראו בו כרים‪ ,‬מחצלות ושברי רהיטים‪.‬‬
‫תוך הסיור הקצר השניים הגיעו להכרה‪" :‬אפשר להכשיר את בתי הכפר למגורי‬
‫העולים‪ .‬יוצאו מהמחנה ויובאו הנה‪ ".‬כבר באותו לילה תכננו השניים מבצע‬
‫(‪)14‬‬
‫שהביא ליישוב חמישים כפרים נטושים‪.‬‬
‫הקשר ההדוק ביניהם נבע מקווי אופי דומים ‪ -‬ראיית־עולם אופטימית‪ ,‬אירונית‬
‫ופייסנית‪ ,‬יצרים חזקים ‪ -‬בעיקר לגבי מזון ונשים‪ ,‬ופן מסוים שהיה בלתי מרוסן‬
‫ למשל‪ ,‬נהיגה פרועה‪ .‬נקודה נוספת שהוסיפה לקשר היו הקשרים רבי השנים‬‫(‪)15‬‬
‫בין אשכול לבין יוסף ויץ‪ ,‬שנוצרו כששניהם היו חברי מפלגת הפועל הצעיר‪.‬‬
‫תפקיד זה היה תפקידו הראשון של אשכול ברמה הלאומית‪ ,‬וממינוי זה החלה‬
‫‪270‬‬
‫יחיעם ויץ‬
‫עלייתו המטאורית ‪ -‬תוך כמה שנים הגיע לצמרת השלטון‪ .‬ביוני ‪ ,1952‬נבחר‬
‫לשר אוצר ‪ -‬במקום קפלן הגוסס‪ ,‬ולמרות העול הכבד שנשא בתפקיד זה‪ ,‬לא‬
‫היה מוכן לוותר על ראשות מחלקת ההתיישבות ‪-‬‬
‫אם כי הפחית את מעורבותו האישית בענייני המחלקה ליום אחד בשבוע‬
‫והעביר את ענייניה בהדרגה לטיפולו של רענן ויץ‪ .‬את מרבית עתותיו ומרצו‬
‫(‪)16‬‬
‫הקדיש אשכול‪ ,‬בעשור השנים הבאות‪ ,‬לכלכלת ישראל‪.‬‬
‫תוארו הרשמי של רענן ויץ היה מ"מ מנכ"ל המחלקה‪ )17(,‬אך בפועל‪ ,‬עמד בראשה‪.‬‬
‫באותה עת‪ ,‬היא היוותה גוף מרכזי בפיתוח הארץ‪ ,‬בעיצוב מפת המדינה ובקליטת‬
‫העלייה‪ .‬כבר בהיותו בן ‪ 39‬נודע כבעל מקצוע מובהק המכיר את כל הפרטים של‬
‫תחומי ההתיישבות‪ .‬משה שרת כתב ביומנו האישי על הופעתו בישיבה שבה‬
‫(‪)18‬‬
‫השתתף אריק ג'ונסטון‪:‬‬
‫רענן הוסיף להרצאת וינר(‪ )19‬כמה השגות חקלאיות ואף הוא קלע למטרה‬
‫ועשה רושם בשליטתו בעובדות הקרקעיות ובסוגיות החקלאיות הכרוכות‬
‫בתכניות ההשקיה‪ .‬אין ספק‪ ,‬כי שתי ההרצאות הענייניות של אנשינו העלו‬
‫(‪)20‬‬
‫מאוד את קרן המומחים הישראלים בעיני האמריקנים‪.‬‬
‫ב־‪ ,1950‬עמד רענן ויץ בראש צוות שגיבש תכנית בשם "יישובה של הארץ"‪,‬‬
‫שקבעה את עקרונות ההתיישבות והיקפה‪ .‬ויץ כתב שלמרות שהיו בתכנית‬
‫(‪)21‬‬
‫ליקויים ‪ -‬לדוגמה‪ ,‬היה פער ניכר בין הנחותיה לבין המציאות ההתיישבותיות‬
‫ "אין לזלזל בחשיבותה לפיתוח ההתיישבות והחקלאות‪ .‬בזכותה הופנו לפיתוח‬‫ההתיישבות והחקלאות עובדים וכספים"‪ .‬זאת ועוד‪ ,‬היא היוותה בסיס לקבלת‬
‫הלוואות מן הבנק האמריקאי לייבוא ולייצוא לפיתוח התשתית החקלאית‬
‫(‪)22‬‬
‫ואפשרה לסוכנות היהודית לגייס אמצעים אדירים להתיישבות העולים‪.‬‬
‫להתרומם מאילוצי ההווה‬
‫מבחינתו‪ ,‬העבודה על תכנית זו היוותה צומת חשוב בחייו המקצועיים‪ .‬אילוצי‬
‫התקופה‪ ,‬ימי ההתיישבות ההמונית‪ ,‬היו אדירים‪ ,‬כמעט בלתי אפשריים‪ .‬בהקדשה‬
‫שכתב אשכול באחד הספרים שהעניק לרענן ויץ‪ ,‬הוא תיאר את התחושה ששררה‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫‪271‬‬
‫אז‪" :‬לזכר המרוץ אחרי הכדור שנורה‪ ."...‬למרות זאת‪ ,‬רענן היה מסוגל להתרומם‬
‫למעלה מאילוצי ההווה‪ ,‬להתבונן בתהליכים ארוכי הטווח שהתחוללו בהתיישבות‬
‫הישראלית‪ ,‬ולהתייחס למכלול השאלות שהיו קשורות לעתידה‪ .‬כל אלה שעבדו‬
‫עמו ראו יכולת זו כתכונתו המובהקת‪ .‬שמעון רביד אמר עליו כי "היכולת לראות‬
‫את המחר‪ ,‬תוך התעלמות מקשיי היום־יום‪ ,‬היא התכונה שבה מצטיין רענן והיא‬
‫(‪)23‬‬
‫מייחדת אותו מכל הסובבים אותו בעשייה החקלאית בארץ"‪.‬‬
‫בדברים שכתב רענן ויץ על האדריכל והמתכנן‪ ,‬ארתור גליקסון‪ ,‬שהיה מראשי‬
‫אגף התכנון במשרד הפנים‪ ,‬בשנותיה הראשונות של המדינה‪ ,‬תיאר‪ ,‬במידה‬
‫רבה‪ ,‬גם את עצמו‪:‬‬
‫עם קום המדינה נרתם גליקסון למשימה העיקרית של אותה תקופה ‪-‬‬
‫יישובה של הארץ‪ .‬הוא התמסר בעיקר להקמת שיכונים בקצב שידביק‬
‫את העלייה ההמונית של אותם ימים‪ .‬כבר אז נבדל משאר עמיתיו בעלי‬
‫המקצוע‪ :‬בעוד שרובם עסקו בכיבוי אש‪ ,‬כלומר [בניית] שיכונים מידיים‬
‫להמוני העולים‪ ,‬אימץ לו גליקסון את המבט המרחיק ראות‪ ,‬הדואג לא רק‬
‫(‪)24‬‬
‫לצרכים המידיים אלא גם לצורכי העתיד‪.‬‬
‫כמה שנים אחרי פרסום התכנית‪ ,‬ערך רענן ויץ מאבק מקצועי שהיה משמעותי‬
‫מבחינת המשק החקלאי וגם לו עצמו‪ :‬המאבק על משק מתמחה‪ .‬הרעיון שהעלה‬
‫חרג משיטת המשק המעורב‪ ,‬שבאותם שנים "חגג את חגיגתו הגדולה‪ ,‬והיה אז‬
‫הבסיס להתיישבות החקלאית ההמונית"‪ .‬כבר אז‪ ,‬כשהיה מחסור במוצרי המשק‬
‫המעורב‪" ,‬חזה רענן את הצפוי לנו בעתיד ‪ -‬עודפים ‪ -‬ויצא עם שני רעיונות‬
‫(‪)25‬‬
‫מרכזיים חדשים‪ :‬פיתוח טיפוס משק חדש; פיתוח הייצוא ודחיקת הייבוא"‪.‬‬
‫רענן ויץ הציע לעבור לפיתוח משקים מתמחים כמו משק שדה‪ ,‬משק הדרים‬
‫ומשק חלב‪ .‬ההצעה פורסמה ב־‪ ,1953‬כתכנית הפיתוח המקיפה הראשונה לכפר‬
‫הישראלי‪ ,‬ונודעה בשם "תכנית שבע השנים"‪.‬‬
‫רעיון משק מתמחה‬
‫רעיונותיו פורסמו בעיתונות‪ .‬אחד מהם עסק ביצחק וולקני‪ ,‬אבי המשק‬
‫המעורב‪ )26(,‬שיש בו שני יסודות‪ .‬היסוד הראשון היה תחושת כבוד כלפיו‬
‫וכלפי עמדותיו‪ .‬וולקני "לא האמין בתחיית העם ללא שיבת אל האדמה" והוא‬
‫‪272‬‬
‫יחיעם ויץ‬
‫הראשון "בגישתו הממלכתית והכוללת לפיתוח החקלאות"‪ ,‬ויותר מזה‪" :‬רבות‬
‫מקביעותיו והנחותיו שרירות ונכונות"‪ ,‬גם היום‪ .‬היסוד השני היה ראייה‬
‫ביקורתית‪ :‬הגיוון של המשק המעורב עשה אותו ליחידה גיאוגרפית סגורה‪,‬‬
‫ולתכונה זו "נודעה חשיבות רבה לפני קום המדינה" היא אפשרה "הקמת נקודות‬
‫רחוקות זו מזו בתקופת המאבק"‪ ,‬אבל עתה‪ ,‬ימי הקמת יישובים בכל הארץ‪,‬‬
‫הפך משק זה לרלבנטי פחות‪ .‬הביקורת באה לביטוי בנקודה נוספת‪ :‬המשק‬
‫המעורב הקפיא את הכפר הישראלי ‪ -‬הוא היה מנותק מסביבתו‪" ,‬התכנון‬
‫והפיתוח הכפרי התנהלו באורח בלתי תלוי בפיתוח העירוני והתעשייתי‪.‬‬
‫הכפר והעיר היו זרים זה לזה"‪ .‬המשק המתמחה מאפשר לפרוץ דרכים חדשות‬
‫במרחב הכפרי בישראל‪.‬‬
‫לרעיון המשק המתמחה הייתה התנגדות עזה‪ .‬הרעיון להקים משק חקלאי "‬
‫בלי רפת‪ ,‬בלי חלב" נתפס כרעיון מאיים ואף חתרני‪ .‬המרכז החקלאי‪,‬‬
‫שבראשו עמד אברהם הרצפלד‪ ,‬שיחסיו עם יוסף ויץ היו מורכבים‪ )27(,‬פרסם‬
‫הודעה שראתה את המשק המעורב כדרך היחידה של החקלאות הישראלית‪:‬‬
‫"המשק המעורב‪ ,‬על ענפיו היסודיים‪ ,‬עם הרפת במרכזו‪ ,‬הוכיח בהתיישבות‬
‫העובדת יתרונות גדולים‪ .‬הן בהבטחת קיומו ופרנסתו של העובד והן מבחינת‬
‫יעילות הייצור של אספקת מזונות לארץ‪ )28(".‬מי שכפר במשק זה נתפס כמי‬
‫שכופר בעיקר‪.‬‬
‫קביעתו כי יש להמיר את המשק המעורב למשק המתמחה היוותה סוג של מרד‬
‫נגד דור האבות ‪ -‬נגד אביו יוסף ויץ ונגד יצחק וולקני‪ ,‬שרענן ויץ ראה אותו‬
‫כמורו ורבו‪ )29(,‬אבל היה מסוגל לבקר את דרכו ‪ -‬שהייתה‪ ,‬לדעתו‪ ,‬אנכרוניסטית‬
‫בישראל של שנות החמישים‪.‬‬
‫המשק המתמחה היה הבסיס של התכנון האזורי‪ ,‬שהוא מזוהה עמו‪ .‬דבורה הכהן‬
‫(‪)30‬‬
‫כתבה על זה כי "התכנון האזורי של ההתיישבות נקשר בשמו של רענן ויץ"‪.‬‬
‫תכנון זה בא לידי ביטוי בהקמת חבל לכיש‪ ,‬שהוא היה הוגו‪ .‬על כך נכתבו הדברים‬
‫הבאים‪:‬‬
‫[חבל לכיש] זכה למעמד כמעט מיתי כבר במהלך ביצועו‪ ,‬בין היתר בזכות‬
‫יחסי ציבור מפותחים שאותם עודד המנהל הדומיננטי של החבל בראשיתו‪,‬‬
‫אריה (לובה) אליאב‪ ...‬אליאב אמנם נחקק בזיכרון הציבורי כדמות החשובה‬
‫ביותר בפרויקט לכיש‪ ,‬אולם למעשה "האדריכל הראשי" של החבל‪ ,‬שיזם‬
‫את הפרויקט וקבע את עקרונות תכנונו החקלאי והחברתי היה ד"ר רענן‬
‫ויץ‪ ,‬במסגרת תפקידו כסגן ראש מחלקת ההתיישבות ובהיותו אגרונום‬
‫‪273‬‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫במקצועו‪ .‬ויץ הוא שיזם גם את המחקר הענ ֵף אודות החבל וסייע להפוך‬
‫אותו לאחד הפרויקטים הידועים והנחקרים ביותר‪ ,‬מן השנים הראשונות של‬
‫(‪)31‬‬
‫יישומו ועד לסוף שנות ה־‪.70‬‬
‫שותף חדש מדור האבות‪ :‬בן־גוריון‬
‫בימי הקמת יישובי חבל לכיש היה לרענן ויץ קשר הדוק עם דוד בן־גוריון‪ ,‬שהיה‬
‫בשדה־בוקר‪ .‬בן־גוריון יזם כנס נוער‪ ,‬שהתקיים בבאר־שבע ‪ -‬שבו דיבר רענן ויץ‬
‫על התכנון האזורי בלכיש(‪ - )32‬ואף גילה עניין רב בפרטי התכנון‪ .‬וכך כתב בן־‬
‫גוריון ביומנו‪:‬‬
‫לפנות ערב באו המתכננים של האזור ‪ -‬רענן ועוזריו‪ .‬ביררנו את שיטת‬
‫היישובים‪ ,‬מרכזי התרבות [ומקום] המרכז הראשי‪ .‬לסוף אוקטובר התכנון‬
‫המוקדם יהיה מוכן‪ ,‬ואפשר יהיה‪ ,‬בתחילת נובמבר‪ ,‬לכנס התאים העומדים‬
‫(‪)33‬‬
‫להתיישב‪ .‬באפריל [‪ ]1955‬תתחיל העלייה על הקרקע‪.‬‬
‫כך מצא‪ ,‬אפוא‪ ,‬רענן ויץ שותף חדש ‪ -‬הסמל המובהק של דור האבות‪.‬‬
‫בקיץ ‪ ,1963‬נבחר רענן ויץ לראש המחלקה להתיישבות‪ ,‬במקום לוי אשכול‪,‬‬
‫שנבחר לראשות הממשלה‪ .‬מבחינתו‪ ,‬מינויו היה סמלי ‪ -‬הוא נכנס ללשכת ראש‬
‫המחלקה‪ ,‬שבה התקבל לעבודה בדיוק לפני חצי יובל שנים‪ .‬כשנבחר לתפקיד כבר‬
‫היה דמות מרכזית וידועה‪ ,‬שהודגשו לגביה שלוש נקודות‪ :‬הראשונה ‪ -‬כי הוא‬
‫"הצבר" הראשון שנבחר להנהלת הסוכנות ‪ -‬משה שרת ראה אותו ואת יגאל‬
‫אלון כנציגים הבולטים של דורם;(‪ )34‬השנייה ‪ -‬כי תפקידו החדש הוא תפקיד‬
‫פוליטי אבל הוא הגיע עליו בעיקר בגלל מעמדו המקצועי; והשלישית ‪ -‬כי‬
‫בחירתו היא צעד פורמלי‪ ,‬משום שלמעשה עמד בראש המחלקה כבר קודם לכן‪.‬‬
‫על כך נכתב כי "שימש בשנים האחרונות כראש המחלקה בפועל‪[ ...‬ו]ייצג את‬
‫המחלקה גם כלפי ההנהלה הציונית"‪ )35(.‬נקודה זו היוותה מעין ניצחון מול אביו‪,‬‬
‫שעמד בפועל בראש הקק"ל‪ ,‬במשך שנים רבות‪ ,‬אך מעולם לא נבחר רשמית‬
‫לעמוד בראשה‪ ,‬למרות שאיפתו העזה‪.‬‬
‫*‬
‫‪274‬‬
‫יחיעם ויץ‬
‫ראוי להדגיש נקודה אחת‪ ,‬שקשה להגזים בחשיבותה‪ :‬לא ניתן להבין את‬
‫האמביציות והדחפים של רענן ויץ מבלי להתייחס ל"תסביך האב" שלו‪ .‬יחסו‬
‫כלפי אביו היה מורכב מאוד‪ .‬מצד אחד‪ ,‬העריך אותו ואף העריץ אותו‪ ,‬ומצד שני‪,‬‬
‫היה בו רצון עז להתחרות עמו ולמרוד בו ובדורו ‪ -‬דור אבות ההתיישבות‪ .‬פן זה‬
‫שיחק תפקיד משמעותי בחייו המקצועיים ובחייו בכלל‪.‬‬
‫הערות‪:‬‬
‫‪1 .1‬תום שגב‪" ,‬אלבום המלחמות של רענן ויץ"‪ ,‬הארץ‪ 1 ,‬בפברואר ‪.1991‬‬
‫‪2 .2‬ממכתבו לדוד בן־גוריון‪ 30 ,‬באפריל ‪ ,1954‬ארכיון מורשת בן־גוריון‪ ,‬התכתבות [להלן‪ :‬אמב"ג]‪.‬‬
‫‪3 .3‬ירושלים‪ 4 ,‬בספטמבר ‪ ,1932‬מתוך‪ :‬יוסף ויץ‪ ,‬יומני ואיגרותי לבנים‪ ,‬כרך א'‪ ,‬רמת־גן ‪,1965‬‬
‫עמ' ‪.19‬‬
‫‪4 .4‬רענן ויץ‪ ,‬ניחוח השיטה הקוצנית‪ ,‬ירושלים ‪ ,1998‬עמ' ‪[ 153‬להלן‪ :‬ניחוח השיטה הקוצנית]‪.‬‬
‫‪5 .5‬מתוך מכתב ששלח לאחיינו‪ ,‬יזהר סמילנסקי‪ ,‬ב־‪ 23‬בפברואר ‪( 1938‬אמו‪ ,‬מרים סמילנסקי‪,‬‬
‫הייתה אחותו של יוסף ויץ)‪ ,‬בתוך‪ :‬ניצה בן־ארי‪ ,‬ס‪ .‬יזהר ‪ -‬מונוגרפיה‪ ,‬עמ' ‪( 298‬כתב יד ‪ -‬טרם‬
‫פורסם); ההדגשה שלי‪ ,‬י"ו‪.‬‬
‫‪6 .6‬הנציג של קק"ל בוועדה היה יוסף ויץ ‪ -‬הוועדה הייתה המפגש המקצועי הראשון בין האב לבנו‪.‬‬
‫‪7 .7‬אברהם רוזנמן‪ ,‬הכלי ליישובה של הארץ ‪ -‬סיפור המחלקה להתיישבות עד להקמת המדינה‪,‬‬
‫ירושלים ‪ ,1997‬עמ' ‪ .244‬ההדגשה שלי‪ ,‬י"ו‪.‬‬
‫‪8 .8‬קפלן נבחר לתפקיד אחרי מותו של רופין‪ ,‬בדצמבר ‪ .1942‬הוא מילא אותו עד ‪ ,1948‬במקביל‬
‫לתפקידו כגזבר הסוכנות‪.‬‬
‫‪9 .9‬חיים גבתי כיהן כשר החקלאות בשנים ‪ ,1974-1964‬כשבמקביל לו כיהן רענן ויץ כראש‬
‫מחלקת ההתיישבות‪.‬‬
‫‪1010‬חיים גבתי‪ ,‬סיפור חיי‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1985‬עמ' ‪.155‬‬
‫‪1111‬רענן ויץ‪ ,‬המחרשה הגדולה ומפת התכנון ‪ -‬מבט על תולדות ההתיישבות במדינת ישראל‪,‬‬
‫ירושלים ‪ ,2003‬עמ' ‪[ 28‬להלן‪ :‬המחרשה הגדולה ומפת התכנון]‪.‬‬
‫‪1212‬יומן בן־גוריון ב־‪ 4‬בפברואר ‪ ,1948‬אמב"ג‪.‬‬
‫‪1313‬חיים גבתי‪ ,‬מאה שנות התיישבות‪ ,‬כרך ב'‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1981‬עמ' ‪.25‬‬
‫‪1414‬סיפור זה נכתב בכמה מקומות‪ ,‬כמו יצחק ערמון (עורך)‪ ,‬אלבום אשכול‪ ,‬רמת־גן ‪ ,1965‬עמ' ‪;89‬‬
‫אלכס ביין‪ ,‬עלייה והתיישבות במדינת ישראל‪ ,‬ירושלים ‪ ,1982‬עמ' ‪.81-80‬‬
‫‪1515‬תום שגב כתב על הקשרים ביניהם‪ ,‬כי לאחר מלחמת ששת הימים והדחתו ממשרד הביטחון‪,‬‬
‫אשכול "מצא ביערן הישיש‪ ,‬בן דורו‪ ,‬שותף להשקפת העולם שהנחתה אותו זה מאה שנים‪:‬‬
‫קיומה של מדינת ישראל תלוי בהתיישבות; יש ליישב שטחים רבים ככל האפשר ובהם ערבים‬
‫מעטים ככל אפשר" (תום שגב‪ - 1967 ,‬והארץ שינתה את פניה‪ ,‬ירושלים ‪ ,2005‬עמ' ‪.)452‬‬
‫‪1616‬ארנון למפרום וחגי צורף (עורכים)‪ ,‬לוי אשכול ‪ -‬ראש הממשלה השלישי‪ :‬מבחר תעודות‬
‫מפרקי חייו (‪ ,)1969-1895‬ירושלים ‪ ,2002‬עמ' ‪ .280‬יוסי גולדשטיין כתב על זה כי אשכול‬
‫הפקיד את ניהול המחלקה בידי רענן ויץ עוד קודם‪ ,‬כשנבחר לשר החקלאות והפיתוח‪,‬‬
‫באוקטובר ‪" :1951‬הוא הפקיד את האחריות הביצועית בידי רענן ויץ‪ ,‬הצעיר והמוכשר‪ ,‬שהפך‬
‫‪275‬‬
‫"תסביך האב" של רענן ויץ‪ :‬ממשיך ומורד‬
‫למקורבו וידידו‪ ,‬כדי שיוכל להתמקד בצורכי החקלאים בארץ" (יוסי גולדשטיין‪ ,‬אשכול ‪-‬‬
‫ביוגרפיה‪ ,‬ירושלים ‪ ,2003‬עמ' ‪.)321‬‬
‫‪1717‬הוא מונה לתפקיד הקבוע שנתיים אחר כך‪ ,‬ב־‪.1954‬‬
‫‪1818‬אריק ג'ונסטון (‪1961‬־‪ )Eric Johnston, 1895‬היה איש עסקים אמריקאי שמונה על ידי הנשיא‬
‫אייזנהאואר לנציגו המיוחד לשם תיווך בין ישראל לשכנותיה (סוריה‪ ,‬ירדן ולבנון) בנושא‬
‫חלוקת מי הירדן‪.‬‬
‫‪1919‬אהרן וינר (‪ )2007-1912‬היה מומחה למים‪ .‬כיהן כמנכ"ל תה"ל (תכנון המים לישראל) שנים‬
‫רבות (‪.)1977-1956‬‬
‫‪2020‬משה שרת‪ ,‬יומן אישי‪ 29 ,‬באוקטובר ‪ ,1953‬כרך א'‪ ,‬תל־אביב ‪ ,1978‬עמ' ‪.94‬‬
‫‪2121‬הנחת יסוד של התכנית‪" ,‬שהייצור החקלאי יאפשר אספקה עצמית של מוצרי חקלאות לא‬
‫עמדה במבחן המציאות‪ .‬המדינה נאלצה לייבא סוכר‪ ,‬טבק‪ ,‬שמנים ודגנים" (המחרשה הגדולה‬
‫ומפת התכנון‪ ,‬עמ' ‪.)46‬‬
‫‪2222‬שם‪ ,‬עמ' ‪.47-46‬‬
‫‪ 2323‬חברים משיחים עם רענן במלאות לו ‪ ,70‬ירושלים‪ ,‬אוגוסט ‪ ,1983‬עמ' ‪ .10‬ד"ר שמעון רביד‬
‫היה עוזר קרוב של רענן ויץ וכיהן כמנכ"ל מחלקת ההתיישבות בשנים ‪[ 1981-1977‬להלן‪:‬‬
‫חברים משיחים עם רענן]‪.‬‬
‫‪2424‬רענן ויץ‪ ,‬דברי פתיחה‪ ,‬בתוך‪ :‬ארטור גליקסון‪ ,‬מפעלי התיישבות אזורית מתוכננת ‪ -‬סקירה‬
‫השוואתית‪ :‬רקע‪ ,‬ניסיון ומגמות חדשות‪ ,‬רחובות ‪ ,1970‬עמ' ‪.3‬‬
‫‪2525‬דברי יהודה דקל‪ ,‬בתוך‪ :‬חברים משיחים עם רענן‪ ,‬עמ' ‪ ;6‬יהודה דקל כיהן כמנכ"ל מחלקת‬
‫ההתיישבות בשנים ‪.1988 1981-‬‬
‫‪2626‬משנת וולקני ותכנון החקלאות‪ ,‬חקלאות בישראל (אוגוסט‪-‬ספטמבר ‪.)1953‬‬
‫‪2727‬רענן ויץ כתב על זה כי "אבא והרצפלד היו שותפים לפעולה ‪ -‬ידידים ומתנגדים כאחד" (ניחוח‬
‫השיטה הקוצנית‪ ,‬עמ' ‪.)169‬‬
‫‪2828‬עקרונות ההתיישבות העובדת ‪ -‬היסוד לפיתוח בחקלאות‪ ,‬דבר‪ 9 ,‬בנובמבר ‪.1953‬‬
‫‪ .292929‬בריאיון עמו‪ ,‬שנערך לרגל מינויו כראש מחלקת ההתיישבות‪ ,‬אמר רענן ויץ כי למד מוולקני‬
‫"את הבנת המהות הפנימית של המשק החקלאי וראייתו כאורגניזם חי בפני עצמו" (אלי ניסן‪,‬‬
‫ה"אני מאמין" של ראש מחלקת ההתיישבות‪ ,‬דבר‪ 16 ,‬באוגוסט ‪.)1963‬‬
‫‪ .303030‬דבורה הכהן‪ ,‬הגרעין והריחיים ‪ -‬התיישבות העולים בנגב בעשור הראשון למדינה‪ ,‬תל־‬
‫אביב ‪ ,1998‬עמ' ‪.222‬‬
‫‪ .313131‬סמדר שרון‪ ,‬לא מתיישבים אלא מיושבים ‪ -‬דפוסי הגירה‪ ,‬תכנון התיישבות באזור לכיש‬
‫באמצע שנות החמישים‪ ,‬עבודת דוקטורט‪ ,‬אוניברסיטת תל־אביב ‪ ,2012‬עמ' ‪.19‬‬
‫‪ .323232‬בן־גוריון מתווה דרך חדשה להתיישבות‪ ,‬דבר‪ 20 ,‬ביולי ‪.1954‬‬
‫‪ .333333‬יומן בן־גוריון ב־‪ 30‬בספטמבר ‪ ,1954‬אמב"ג‪.‬‬
‫‪ .343434‬דברי משה שרת בתוך‪ :‬הוועד הפועל הציוני‪23 ,‬־‪ 16‬במרץ ‪ ,1964‬ירושלים ‪ ,1964‬עמ' ‪.205‬‬
‫באותם ימים כיהן שרת כיו"ר הנהלת הסוכנות‪.‬‬
‫‪ .353535‬אלי ניסן‪ ,‬ד"ר וייץ וי' הרכבי ‪ -‬להנהלת הסוכנות במקום שזר ואשכול‪ ,‬דבר‪ 26 ,‬ביוני‬
‫‪.1963‬‬
‫‪n‬‬
‫התפנית המעצבת של העלייה ה־‪1‬‬
‫יעל ויילר ישראל‬
‫ההיסטוריוגרפיה הישראלית‪ ,‬עשויה להיבחן באמצעות התבוננות בפרשיות‬
‫חקר עיקריות שעסקה בהן; מהן ראויה ומרתקת במיוחד היא פרשת החקר של‬
‫תקופת העלייה הראשונה‪.‬‬
‫העלייה הראשונה היא תקופת גל העלייה הגדול משנת תרמ"ב ‪ ,1881‬עד שנת‬
‫תרס"ד ‪ .1904‬בראשית התקופה מנתה האוכלוסייה היהודית‪ ‬בארץ־ישראל‬
‫כ־‪ 26,000‬נפש‪ .‬עשרות אלפי עולים‪ ,‬רובם זכאים לתואר חלוצים‪ ,‬באו בשנים‬
‫אלה לארץ־ישראל‪ ,‬רובם ממזרח אירופה‪ ,‬בעקבות תפיסת עולם מסורתית‬
‫וציונית‪ ,‬ובשל גלי האנטישמיות הציבורית בארצות מוצאם‪ .‬בסיומה‪ ,‬בשנת‬
‫תרס"ד ‪ ,1904‬נאמדה האוכלוסייה היהודית בארץ בכ־‪ 55,000‬נפש‪ .‬כלל אירועי‬
‫התקופה מהווים אירוע תקדימי של הקמת התיישבות המונים בארץ־ישראל‪,‬‬
‫וזאת‪ ,‬במסגרת‪ ‬מסכת רעיונות מסורתיים‪ ,‬לאומיים־ציוניים ומודרניים‪ ,‬וכן בשל‬
‫הצלחתה היחסית לממש את יעדיה‪.‬‬
‫ד"ר יעל ויילר ישראל‪ ,‬היסטוריונית וחוקרת ארץ־ישראל‪ ,‬עומדת לפרסם את הספר חלוצים‬
‫וחלוצות ב"יד בן צבי"‪.‬‬
‫התפנית המעצבת של העלייה הראשונה‬
‫‪277‬‬
‫תקופה זו זכתה להתייחסות מורכבת ורבת פנים במחקר הישראלי וביצירה‬
‫העברית הישראלית‪ ,‬והיא אספקלריה לכוחות שונים במחקר הרוח והחברה‬
‫בישראל‪ .‬ההיסטוריוגרפיה הישראלית הניבה שלוש גישות עיקריות‪ :‬הגישה‬
‫האינטגרטיבית‪ ,‬הגישה הפלגנית והגישה הניהיליסטית‪.‬‬
‫העלייה הראשונה ‪" -‬העלייה הגדולה"‬
‫בשנות התשעים של המאה ה־‪ ,19‬הופיע בציבוריות היהודית לראשונה‬
‫המונח "העלייה הראשונה" לגבי גל העלייה הגדול בשנים תרמ"ב‪-‬תרמ"ד‪,‬‬
‫‪ ,1884-1882‬ואילו גל העולים בשנים תר"ן‪-‬תרנ"א‪ ,1891-1890 ,‬נקרא בשם‬
‫"העלייה השנייה"‪ .‬בראשית המאה ה־‪ ,20‬כבר כלל המונח "העלייה הראשונה"‬
‫את השנים תרמ"ב‪-‬תרס"ד ‪ ,1881-1904‬ומאז הפכו שתי המילים הללו למושג‬
‫היסטורי שמקופלים בו נושאים שונים (איכרים ומושבות‪ ,‬הנדיב הידוע‪ ,‬ביקורת‬
‫אחד העם ואחרות)‪ .‬העלייה הראשונה הייתה למונח בגנאולוגיה של החברה‬
‫היישובית‪ ,‬בעיקר כשמה של תקופה ראשונית מעצבת בתולדות הריבונות‬
‫היהודית העברית בארץ־ישראל‪ .‬המונחים‪ :‬עלייה שנייה‪ ,‬עלייה שלישית נוצרו‬
‫ביישוב‪ ,‬במקורם‪ ,‬לא על ידי היסטוריונים‪ ,‬אלא על ידי סופרים ויוצרים‪.‬‬
‫ארבעים שנה לאחר שנת תרמ"ב‪ ,‬בראשית שנות העשרים של המאה ה־‪,20‬‬
‫תוארה‪ ,‬לראשונה‪ ,‬תקופת העלייה הראשונה במשמעותה המקובלת היום‪ ,‬ואף‬
‫כונתה "העלייה הגדולה"‪ .‬בספרו של החוקר ישעיהו פרס‪ ,‬ארץ־ישראל ספר־‬
‫המסעות‪ ,‬שראה אור בהוצאת בנימין הרץ‪ ,‬בשנת תרפ"א‪ .1921-‬הוא הסב‬
‫את תשומת לבם של קוראיו לתמורה שחלה בשנים אלה‪ ,‬ובדבריו הסתמנו‬
‫ניצני מושגיה של ההיסטוריוגרפיה העברית‪ ,‬שנכתבה מאז בארץ־ישראל‪ .‬מאז‬
‫קביעתו של פרס‪ ,‬הגיבול הפותח של שנת תרמ"ב‪ 1881-‬נעשה נפוץ ומקובל‪,‬‬
‫והוא מצוי במחקריהם של רוב ההיסטוריונים ומחברי הספרות והאמנות שנסבו‬
‫על התקופה‪.‬‬
‫לאחר הקמת מדינת ישראל כוננה בהדרגה היסטוריוגרפיה ישראלית‪ .‬העלייה‬
‫הראשונה הייתה אחת הסוגיות המרתקות שהעסיקו את ההיסטוריונים‬
‫הישראלים‪ ,‬שהטמיעו את תיקופי העליות הראשונות במחקריהם‪ ,‬ומאז שנות‬
‫החמישים נסב הדיון על שאלות הבכורה‪ ,‬החשיבות והתרומה של היישוב הישן‪,‬‬
‫לעומת אנשי העליות הראשונות‪ .‬ההיסטוריונים ילידי שלהי המאה ה־‪ 19‬ותחילת‬
‫המאה ה־‪ ,20‬הציגו גישה אינטגרטיבית‪ ,‬מחברת וממזגת‪.‬‬
‫‪278‬‬
‫יעל ויילר ישראל‬
‫שינוי אופייה של האוכלוסייה בארץ־ישראל‬
‫יצחק בן־צבי‪ ,‬היסטוריון‪ ,‬איש העלייה השנייה ונשיא מדינת ישראל‪ ,‬התרשם‬
‫כי שורשן של תופעות רבות בתקופת "העלייה הראשונה" בעשורים שקדמו‬
‫לה‪ .‬תחילה טען זאת כמסאי מנהיג‪ ,‬בשנות העלייה השנייה ומלחמת העולם‬
‫הראשונה‪ .‬ולאחר מכן‪ ,‬אישש את הטענה בשקדנות במחקריו ובספרו ארץ־‬
‫ישראל ויישובה בימי השלטון העותמאני‪ ,‬שראה אור בהוצאת מוסד ביאליק‪,‬‬
‫בשנת תשט"ו ‪ .1955‬בן־צבי הדגיש את סגולותיהם הייחודיות של כל תקופה‬
‫וכל דור‪ ,‬מבלי שיגרעו זה מפני עטרתו של זה‪ .‬עם זאת קבע בן־צבי כי העלייה‬
‫מאז תרמ"ב ‪ 1881‬היוותה תקדים מכמה וכמה בחינות‪ :‬היא שינתה את אופייה‬
‫של האוכלוסייה היהודית בארץ־ישראל (המספר והגיל של הבאים)‪ ,‬את הרכבה‬
‫העדתי וארצות מוצאה; היא השפיעה על צביונה של ההתיישבות הוותיקה‪,‬‬
‫בהקימה את "ההתיישבות החקלאית" וגם את היישוב העירוני; הייתה בה‬
‫בשורה‪ ,‬תמורה‪ ,‬פעולה עצמאית מהפכנית ‪ -‬עילות לנהירה של רבים וטובים‬
‫נוספים‪.‬‬
‫ההיסטוריון בן ציון דינור‪ ,‬איש העלייה השלישית ושר החינוך בממשלת ישראל‪,‬‬
‫ראה חשיבות בעליות שלפני תרמ"ב‪ ,‬ועם זאת הדגיש את חשיבותה של העלייה‬
‫הראשונה‪ .‬כך כתב בספר תולדות ההגנה‪ ,‬כאשר הוא משווה בין שני המגזרים‪:‬‬
‫גם בדורות הקודמים היו בקרב העולים אישים שחלמו על הקמת יישוב‬
‫יהודי בעל אופי מדיני‪ ,‬אך אלה היו בודדים במועדם ויוצאי דופן בחברתם‪.‬‬
‫כללו של זרם העולים נמשך לארץ מטעמים דתיים ‪ -‬לשאת תפילה לפני‬
‫הכותל המערבי‪ ,‬להשתטח על הקברות הקדושים ולמצוא מנוחת עולמים‬
‫בחיק אדמת הקודש‪[ .‬ואילו העלייה הראשונה] הכוח המניע אותה הייתה‬
‫השאיפה להקים בארץ מחדש יישוב יהודי עובד ומעורה באדמתה ולהפכה‬
‫לארץ היהודים‪.‬‬
‫המאבק על הבכורה בין פתח־תקוה לראש־פינה‬
‫מאז שנות השישים של המאה ה־‪ ,20‬נזנחה העמדה המחברת והממזגת‪,‬‬
‫וההיסטוריונים שעסקו ברבע האחרון של המאה ה־‪ 19‬בחרו בגישה פלגנית‬
‫מובהקת‪ ,‬כאשר החלו לנקוט עמדה לגבי חשיבותם של שני ה"יישובים"‪ ,‬הישן‬
‫התפנית המעצבת של העלייה הראשונה‬
‫‪279‬‬
‫והחדש; בין העולים עד תרמ"ב‪ ,1881-‬לבין אלו שבאו לפניה‪ .‬הפלגנות בפירוש‬
‫המהלכים ההיסטוריים אפיינה את אותם חוקרים‪ ,‬שנולדו מאז שנות העשרים‬
‫ואילך‪ ,‬ובגרו אל הקמת מדינת ישראל והתבססותה המדינית והכלכלית‪ ,‬בייחוד‬
‫לאחר מלחמת ששת הימים‪ .‬ובמילים אחרות‪ :‬הצלחתם של רעיונות חיבת‬
‫ציון והציונות המדינית ההרצליאנית‪ ,‬שנולדו בשלהי המאה ה־‪ ,19‬אפשרה את‬
‫הרחבתו ופיתוחו של המחקר ההיסטורי על תקופת העלייה הראשונה‪ ,‬בשלהי‬
‫המאה ה־‪ .20‬מאז‪ ,‬ההיסטוריוגרפיה המשיכה‪ ,‬אם לא נגררה‪ ,‬במהלך רגרסיבי‪,‬‬
‫אל המאבק הישן‪ ,‬משנות התשעים של המאה ה־‪ ,19‬על הבכורה בין פתח־תקוה‬
‫לבין ראשון־לציון; כאשר פרנסי המושבה פתח־תקוה‪ ‬רצו בתדמיתה ובבכורתה‬
‫כ"אם המושבות"‪ ,‬שנוסדה בשנת תרל"ח‪ ,1878-‬ביוזמתם של אנשי "היישוב‬
‫הישן" שבאו מירושלים (אף כי המושבה גיא־אוני‪ ,‬לימים ראש־פינה‪ ,‬נוסדה‬
‫מספר שבועות לפניה)‪ .‬ב־‪ 1882‬הוקמה המושבה הראשונה‪ ‬של עולים חדשים‬
‫אנשי העלייה הראשונה‪ :‬ראשון־לציון; פתח־תקוה קרסה וננטשה בשל קשיים‬
‫רבים לאחר הקמתה‪ ,‬וחזרה וקוממה ב־‪ ,1883‬וכבר בשנות השמונים של המאה‬
‫ה־‪ 19‬החל המאבק על הבכורה בין שתי המושבות הללו‪ ,‬שהיה טעון משמעויות‬
‫פוליטיות שלא פג טעמן עד עצם כתיבת שורות אלה‪.‬‬
‫מגמות החוקרים‬
‫מדוע לקחו ההיסטוריונים צד בכל עמדה?‬
‫הגאוגרף יהושע בן־אריה טען בספרו עיר בראי תקופה‪ ,‬שראה אור בהוצאת‬
‫יד יצחק בן־צבי בירושלים בשנת ‪ ,1979‬כי "ירושלים העתיקה היא שבנתה את‬
‫ירושלים החדשה"‪ .‬לדעתו‪ ,‬תרומת הציונות לבניין ירושלים‪ ,‬במאה ה־‪ ,19‬הייתה‬
‫פלקטית בעיקרה ולא מהותית‪ .‬לכן‪ ,‬מחקרו הוא לא רק מחקר שיטתי‪ ,‬עתיר‬
‫ממצאים בגאוגרפיה‪ ,‬אלא גם‪ ,‬ואולי בעיקר‪ ,‬מִנשר תובעני הקשור למאבק על‬
‫הבכורה בין קבוצות מוצא שונות בחברה הישראלית‪ ,‬חיבור שנכתב מנקודת‬
‫מבטו של יהודי‪ ,‬צאצא של יהושע שטמפפר‪ ,‬ממייסדי פתח־תקוה‪ ,‬בשנת‬
‫תרל"ח־‪ ,1878‬ותושב ירושלים שלאחר ‪ .1967‬ההתיישבות היהודית בארץ‪ ,‬עד‬
‫‪ ,1918‬הייתה קטנה יחסית בהיקפה‪ ,‬ומשתתפיה ציונים ושאינם‪ ,‬מאורגנים‬
‫ושאינם‪ ,‬נתקלו בקשיים רבים‪ ,‬שחלקם תועדו במסמכים משפטיים ומדיניים‪,‬‬
‫בספרות היפה‪ ,‬ונדונו בספרות המחקר‪ .‬הבחירה באתר מגורים בארץ‪ ,‬שהייתה‬
‫תחת השלטון העות'מאני‪ ,‬הושפעה מאפשרויות הפיתוח ההוויות והעתידיות‬
‫‪280‬‬
‫יעל ויילר ישראל‬
‫הגלומות בו‪ ,‬ליחיד ולכלל; עם זאת‪ ,‬בן־אריה קובל על "מחדליה" של הציונות‪,‬‬
‫ובכפיפה אחת‪ ,‬טורח לאזכר את הרגשות היהודיים העמוקים של אנשי "היישוב‬
‫הישן" לירושלים ‪ -‬בהקשר של מחקרו על העיר במאה ה־‪ 19‬עד תרע"ד ‪- 1914‬‬
‫כהנגדה למאמץ ההתיישבותי של עולים חדשים מתרמ"ב ‪ 1881‬וציונים וחלוצים‬
‫במיוחד‪.‬‬
‫ההיסטוריון מרדכי אליאב‪ ,‬ביטא בחיבוריו את ההתלבטות העמוקה בין‬
‫שתי המגמות‪ :‬יישוב ישן או יישוב חדש‪ ,‬פתח־תקוה או ראשון־לציון‪ .‬בקובץ‬
‫המאמרים והמקורות ספר העלייה הראשונה‪ ,‬אשר ראה אור בהוצאת יד יצחק‬
‫בן־צבי‪ ,‬בשנת תשמ"ב‪ ,1982-‬לכבוד מלאת כשני יובלות לתחילתה‪ .‬בפתח‬
‫המבוא לקובץ כתב אליאב כי העלייה הראשונה "פתחה תקופה חדשה בחיי‬
‫היישוב היהודי בארץ־ישראל‪ ,‬בדין מציינים את שנת תרמ"ב כשנת מפנה‪ .‬שכן‬
‫בתקופת עלייה זו‪ ,‬המשתרעת על כ"ב שנים (תרמ"ב [‪ - ]1882‬תרס"ד [‪,)]1904‬‬
‫נשתנתה דמות היישוב מיסודה"‪ .‬והוסיף‪" :‬מבחינת הרצף הרי העלייה בשנות‬
‫השמונים והתשעים אינה‪ ,‬אפוא‪ ,‬אלא חוליה נוספת בשרשרת העליות לארץ־‬
‫ישראל בכל הדורות‪ ".‬אליאב הדגיש את ההמשכיות מבלי שניתן להצביע על גבול‬
‫מדויק כמו שנת תרמ"ב (אולם על כך יש להעיר‪ ,‬כי בהיסטוריוגרפיה של היישוב‬
‫היהודי בארץ־ישראל מעבר מגל עלייה אחד למשנהו‪ ,‬מעוטר בהסתייגות רצף־‬
‫תמורה)‪ .‬ולכך הוסיף אליאב‪ ,‬כי "מבחינת האמת ההיסטורית"‪ ,‬ראשית צמיחתו‬
‫של היישוב היהודי בעת החדשה החלה ברבע האחרון של המאה ה־‪ .18‬גלי עלייה‬
‫אלו נבעו מתפוצות ישראל מארבע רוחות השמים‪" ,‬גיבשו את 'היישוב הישן' על‬
‫עדותיו‪ ,‬מוסדותיו ומשטרו‪ ,‬והעמידו בו שתי חטיבות עיקריות‪ :‬יוצאי ארצות‬
‫האסלאם מזה ויוצאי ארצות אירופה מזה ‪' -‬ספרדים' ו'אשכנזים'"‪.‬‬
‫"השאיפה לעבודת אדמה"‬
‫שמואל אביצור‪ ,‬היסטוריון התרבות החומרית בארץ־ישראל‪ ,‬קבע (בקובץ‬
‫העלייה הראשונה) כי תרמ"ב‪ ,1881-‬היא שנת ההתחלה הבלעדית‪ ,‬וראה‬
‫במושבות ראשון־לציון‪ ,‬זכרון־יעקב וראש־פינה את קובעות קו הזינוק של‬
‫העלייה הראשונה‪ ,‬משום שנוסדו על ידי עולים חדשים אשר באו להתיישבות‬
‫חקלאית בארץ־ישראל‪ .‬מודע למושגים "התיישבות" ו"חקלאות" הצביע אליאב‬
‫על התרחבותו של היישוב‪ ,‬במחצית הראשונה של המאה ה־‪ ,19‬ועל השאיפה‬
‫"למלאכת כפיים ולעבודת אדמה שרווחו בקרב קבוצות צעירים של היישוב‬
‫התפנית המעצבת של העלייה הראשונה‬
‫‪281‬‬
‫הישן‪ ,‬פתח־תקוה וגיא־אוני‪ ,‬בשנים תרל"ח־תרמ"א"; הוא מזכיר כי חלק מאנשי‬
‫"היישוב הישן" נהו אחר רעיונות ומגמות היצרנות (הפרודוקטיביזציה)‪ ,‬כפי‬
‫שנוסחה באותן שנים‪ ,‬ובשנות העלייה הראשונה הצטרפו לאיכרים ולפועלים‪.‬‬
‫סיומה של תקופת העלייה הראשונה וראשית תקופת העלייה השנייה נקבעו‬
‫בתודעת בני הדור בעקבות מקבץ אירועים מטלטלים‪ :‬אירועי הפרעות‬
‫בקישנייב‪ ,‬ב־‪ ,1903‬פרשת אוגנדה ופטירתו של הרצל‪ ,‬ב־‪ ,1904‬ומהפכת הנפל‬
‫ברוסיה‪ ,‬ב־‪ ,1905‬אשר יצרו נסיבות לעידן חדש בהוויה היהודית בתפוצותיה‬
‫וביישוב היהודי בארץ־ישראל; הגם כי בתודעת אנשי העלייה השנייה המנשר‬
‫"קול קורא" של יוסף ויתקין‪ ,‬שפורסם ב־‪ ,1904‬הוצג‪ ,‬לימים‪ ,‬כפותח את תקופת‬
‫העלייה השנייה‪.‬‬
‫מרדכי אליאב סבר כי העלייה הראשונה קופחה בהיסטוריוגרפיה הישראלית‪,‬‬
‫בשל האהדה הרבה שידעו לעורר אנשי העלייה השנייה (בהם יצחק בן־צבי)‬
‫לשנותיהם הראשונות והמעצבות בארץ־ישראל‪ .‬במבוא לספר העלייה הראשונה‬
‫הביע אליאב את התקווה שהופעתו של קובץ העלייה הראשונה בעריכתו‪ ,‬תתקן‬
‫את המעוות ההיסטוריוגרפי‪ ,‬ובמילותיו‪:‬‬
‫לא זכתה העלייה הראשונה למקום הראוי לה בהיסטוריוגרפיה של היישוב‬
‫ושל התנועה הלאומית ‪[ ...‬ואחר כך] הוכתרה העלייה השנייה במשך דורות‬
‫בכתר הראשוניות‪ ,‬הגבורה והחלוציות‪ ,‬והאפילה על זוהרה של העלייה‬
‫הראשונה‪.‬‬
‫כמה מהחוקרים עצמם הם צאצאי העלייה הראשונה‬
‫על פי מילים אלה‪ ,‬ודומות להן אצל חוקרים אחרים‪ ,‬קובץ העלייה הראשונה‪,‬‬
‫שראה אור בתשמ"ב‪ ,‬בא‪ ,‬כביכול‪ ,‬לרפא את מכאוב הקיפוח ההיסטוריוגרפי‬
‫ולהשליט צדק בזיכרון הקיבוצי של תקופת העלייה הראשונה‪ .‬מאז נכתבו‬
‫מחקרים רבים על התקופה‪ ,‬בהם מחקרו של יוסי בן־ארצי על "המושבה‬
‫העברית בנוף ארץ־ישראל"‪ ,‬מחקרה של נורית גוברין "שרשים וצמרות‪ :‬רישומה‬
‫של‪ ‬העלייה‪ ‬הראשונה‪ ‬בספרות העברית"‪ ,‬סדרת תולדות היישוב היהודי בארץ־‬
‫ישראל מאז‪ ‬העלייה‪ ‬הראשונה‪ ,‬בעריכת משה ליסק וגבריאל כהן‪ ,‬וקובץ "לשוחח‬
‫תרבות עם העלייה הראשונה"‪ ,‬בעריכת יפה ברלוביץ ויוסף לנג‪ .‬מעיון בספרות‬
‫‪282‬‬
‫יעל ויילר ישראל‬
‫המחקר מתברר כי חלק ניכר מחוקרי העלייה הראשונה הם צאצאי אנשי העלייה‬
‫הראשונה‪ ,‬ועבודתם המדעית הייתה בגדר "עשייה לביתם"‪ ,‬אבל בעיקר לתועלת‬
‫הציבור‪ .‬תוצרי ההיסטוריוגרפיה בחקר העלייה הראשונה מושפעים במידה רבה‬
‫מגורמים שונים‪ ,‬כגון‪ :‬משפחתיות‪ ,‬לאומיות‪ ,‬ציונות והבניית הזיכרון הקיבוצי‬
‫במובן האוניברסלי‪.‬‬
‫התובנות ההיסטוריוגרפיות על מהותה של התקופה‪ ,‬המצויות בספרות המחקר‬
‫הענפה‪ ,‬מתאפיינות‪ ,‬כאמור‪ ,‬באינטגרטיביות מחד‪ ,‬ובפלגנות מאידך‪ ,‬ושתיהן‬
‫כלולות בספֵירה של תפיסת עולם מסורתית וציונית‪ .‬במפנה המאות ה־‪ 20‬וה־‪,21‬‬
‫במקביל לעלייתן של תפיסות פוסט־מודרניסטיות‪ ,‬ואף כחלק מהן‪ ,‬נערך ניסיון‬
‫לקיים דיון ומחקר אקדמי על המפעל הציוני בארץ־ישראל‪ ,‬ללא עירוב תפיסת‬
‫עולם ציונית‪ .‬כך צמחה הגישה הניהיליסטית בהיסטוריוגרפיה הישראלית בשלל‬
‫נושאי מפתח‪ ,‬ובהם גם חקר תקופת העלייה הראשונה‪.‬‬
‫התייחסות חשדנית לאידאולוגיה‬
‫על הרצון והנחיצות בנטרול רעיונות ציוניים מהכתיבה ההיסטוריוגרפית כתבו‬
‫היסטוריונים יהודים ישראלים שלפי הידוע הם ומשפחתם מעורבים בעלילה‬
‫הציונית באופנים רבים‪ .‬המציעים גישה זו מקווים כי ניתן להשיג הבנה ותיאור‬
‫היסטוריוגרפי נכון ללא תפיסת עולם ציונית‪ ,‬אולם האם הדבר ניתן ליישום? האם‬
‫אפשרית "הצגתו של מפעל ההתיישבות הציוני שלא מתוך עולמה האידאולוגי‬
‫הפנימי של הציונות"? כדבריה של ההיסטוריונית יפעת וייס‪ ,‬בקובץ מאמרים בשם‬
‫"לזכור ולא לשכוח"‪ ,‬שראה אור כחוברת ציון עד‪ ,‬בהוצאת החברה ההיסטורית‬
‫הישראלית ומרכז שזר לחקר תולדות העם היהודי‪ .‬ההיסטוריון עזרא מנדלסון‪,‬‬
‫העוסק בסוגיה הנכבדה‪ ,‬פוסח במאמרו על שני הסעיפים‪ .‬הוא תוהה איך החברה‬
‫היהודית־הישראלית יכולה לעסוק בתולדות הציונות ובתולדות היישוב‪ .‬לדעתו‪,‬‬
‫ייתכן שתהא זו היסטוריוגרפיה שאמינותה מוטלת בספק‪ ,‬והוא טוען וחוזר וטוען‬
‫כי רוב ההיסטוריונים העוסקים בחקר הציונות והיישוב מושפעים מן "הנרטיב‬
‫הציוני"; הוא קובל על ההיסטוריונים הישראלים הבוחנים הכול "דרך הפריזמה‬
‫של הניתוח הציוני בכל הקשור לגורלם"‪ ,‬למשל‪ ,‬גורל היהודים בשואה; ומביא‬
‫כתנא דמסייע את ההיסטוריון המרכסיסטי הנודע‪ ,‬אריק הובסבאום‪ ,‬אשר טען‪,‬‬
‫לדבריו‪" ,‬כי אל לו לציוני לכתוב על תולדות העם היהודי אלא אם יניח בצד את‬
‫דעותיו הפוליטיות לפני שייכנס לחדר עבודתו"‪ .‬ויש גם מי שהתשובה ברורה‬
‫‪283‬‬
‫התפנית המעצבת של העלייה הראשונה‬
‫לו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬הציע החוקר גור אלרואי להשתחרר "מן הסיפר הציוני‪ ,‬שראה‬
‫בעליות הראשונות לארץ־ישראל סמל ומופת לבניית חברה חדשה‪ ,‬ולבחון את‬
‫הסוגיה מנקודת מבט רחבה והשוואתית של 'כלל ישראל'"‪ .‬אלרואי ידוע כמי‬
‫שמנסה לכונן היסטוריוגרפיה נטולת ציונות‪ .‬בספרו אמיגרנטים‪ ,‬על תקופת‬
‫העלייה השנייה‪ ,‬שיצא לאור בהוצאת יד יצחק בן־צבי בתשס"ד‪ ,2004-‬הוא מציג‬
‫את המסקנה שהגיע אליה‪ ,‬לאחר המחקר היסודי שערך על מי שעלו בעלייה‬
‫השנייה‪ ,‬במיוחד אנשי תנועת הפועלים הארצישראלית‪:‬‬
‫ניתוח פרופיל העוזבים מלמד שהפועלים‪/‬החלוצים [כך!] שבאו לארץ־‬
‫ישראל מתוך אידאולוגיה ואמונה ברעיון הציוני היו מי שמיהרו לעזוב אותה‪.‬‬
‫מסתבר שהאידאולוגיה שהביאה אותם‪ ,‬במישרין או בעקיפין‪ ,‬לארץ‪ ,‬היא גם‬
‫שהוציאה אותם ממנה‪.‬‬
‫אם נסכים עם מסקנתו זו‪ ,‬משתמעת ממנה‪ ,‬בפירוש‪ ,‬התייחסות חשדנית‬
‫לאידאולוגיה בכלל‪ ,‬ולרעיונות הציוניים‪ ,‬בפרט‪.‬‬
‫*‬
‫בראשית העשור השני של המאה ה־‪ ,21‬עומדת תקופת העלייה הראשונה‬
‫במוקד מחקריהם של חוקרים רבים‪ ,‬רובם יהודים‪ ,‬ישראלים וציונים‪ .‬לגישה‬
‫האינטגרטיבית שמשלה בכיפה עד ראשית שנות השישים‪ ,‬כמעט ולא נותר‬
‫זכר; לגישה הפלגנית ישנם דוברים נאמנים; אבל נראה שמקומה במנעד הקולות‬
‫הצטמצם לרגל עלייתה של הגישה הניהיליסטית‪ .‬לדעת כותבת שורות אלה‪,‬‬
‫שלוש הגישות הללו תרמו לכינונה ולפיתוחה של ההיסטוריוגרפיה של העלייה‬
‫הראשונה‪ ,‬והאינטגרציה ביניהן תוליד בוודאי היסטוריוגרפיה חדשה‪ ,‬בהירה‬
‫ומודעת לעצמה יותר מאי פעם‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫חלום רכישת הכותל המערבי‬
‫אהרון יפה‬
‫האהבה לציון הייתה רגש אותו חלקו נוצרים רבים באנגליה ובמדינות‬
‫פרוטסטנטיות רבות‪ .‬רגש זה התגבר במאה הי"ט‪ ,‬עם כניסת אמצעי תחבורה‬
‫מודרניים‪ ,‬ובמיוחד הרכבת ואניות הקיטור‪ .‬אלה הביאו מאירופה ומאמריקה‬
‫עולי רגל רבים‪ ,‬אנשי מדע וחוקרים‪ ,‬שבתום ביקורם פרסמו את רשמיהם בצורת‬
‫ספרי מחקר‪ ,‬ספרי זיכרונות ויומנים‪.‬‬
‫אנקדוטה מעניינת בשולי דפי ההיסטוריה היא סיפורה של הגברה ו ֶרה סלומונס‪,‬‬
‫שהגיעה מאנגליה ורחשה חיבה בלתי מסויגת לארץ הקודש ולכל תושביה‪,‬‬
‫כולל היהודים והערבים‪ .‬תושבי הארץ‪ ,‬בני הלאומים השונים‪ ,‬נצרכו לסיוע רב‬
‫במאמציהם להיקלט בארץ ולהפוך לאזרחים יצרנים ומועילים‪ ,‬ולזאת כיוונה‬
‫הגברת סלומונס במאמציה הנדיבים‪.‬‬
‫רשימה זו תדון בסיפור חייה של אישה מיוחדת במינה‪ ,‬ילידת אנגליה‪ ,‬בת אצילים‪,‬‬
‫שהתגייסה לצבא הוד מלכותו ושירתה כאחות במלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ואף‬
‫נישאה לקצין שריון שלחם בכמה חזיתות‪ .‬מאוחר יותר‪ ,‬פעלה הגברת סלומונס‬
‫ד"ר אהרון יפה‪ ,‬חוקר בתחום גאוגרפיה היסטורית‪ ,‬משמש כחוקר בכיר בחקר מדיניות טרור‬
‫במרכז הבינתחומי בהרצליה‪.‬‬
‫חלום רכישת הכותל המערבי‬
‫‪285‬‬
‫בארץ־ישראל‪ ,‬בה השקיעה עבודה רבה‪ ,‬שהושפעה מרגשותיה האלטרואיסטים‪,‬‬
‫בהקמת מוסדות שיקלו על בני הלאומים השונים את החיים בה‪ .‬הקטע המעניין‬
‫ביותר בסיפור חייה‪ ,‬מבחינתנו‪ ,‬הוא הצעתה המפתיעה של סלומונס לרכוש‬
‫את הכותל המערבי מידי הוואקף המוסלמי‪ ,‬הצעה חסרת תוחלת המעידה על‬
‫מעורבותם של אנשי המערב בעימות הבין־דתי ארוך הימים בארץ הקודש‪,‬‬
‫והרצון של חלקם לנסות לתווך בין שני הצדדים‪ ,‬במידת האפשר‪.‬‬
‫סיפור חייה של ו ֶרה סלומונס‬
‫ו ֶרה פרנסס ברייס סלומונס נולדה בשנת ‪ ,1888‬כבת אצילים‪ ,‬לאביה סֵר דויד‬
‫ליונל‪ ,‬שהיה ראש העיר היהודי הראשון של לונדון‪ ,‬ולאמה‪ ,‬לאורה ג'וליה גולסמית‬
‫סטרן סלומונס‪ )1(.‬בתקופת מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬שירתה הגברת סלומונס‪,‬‬
‫כמו רבים ורבות מבני דורה‪ ,‬בצבא הבריטי‪ ,‬לאחר שעברה הכשרה כאחות בחיל‬
‫הרפואה‪ .‬מיד אחרי המלחמה (‪ )1919‬נישאה לסא"ל אדוארד דניאל ברייס‪,‬‬
‫ששירת בחיל השריון‪ .‬סא"ל ברייס שירת במלחמת הבורים בדרום אפריקה‬
‫ובמלחמת העולם הראשונה בחזית צרפת‪ .‬מאוחר יותר נפרדו בני הזוג‪.‬‬
‫החל בשנת ‪ ,1925‬בילתה ו ֶרה סלומונס זמן רב בירושלים ופעלה בקרב הערבים‬
‫והיהודים‪ .‬עיקר עבודתה הייתה הקמת בתים למען הקשישים‪ )2(,‬הטיפול בעיוורים‪,‬‬
‫מימון מגורים לעולים חדשים בקיבוצים ותמיכה במוסדות חינוך וצדקה‪ .‬גולת‬
‫הכותרת של עזרתה הייתה הסיוע שהעניקה לפרופ' ליאון אריה מאיר‪ ,‬פרופ'‬
‫לאמנות ולארכאולוגיה של האסלאם‪ ,‬שהיה‪ ,‬בזמנו‪ ,‬רקטור האוניברסיטה‬
‫העברית‪ ,‬בעבודתו הארכאולוגית ובמחקריו‪ .‬לא עבר זמן רב‪ ,‬ובין שניהם ניצתה‬
‫האהבה‪ ,‬ולאחר מותו של פרופ' מאיר (‪ ,)1959‬החליטה הגב' סלומונס להקים יד‬
‫לזכר אהובה‪.‬‬
‫עבודתה בארץ־ישראל נבעה מרצונה לסייע להעמקת ההבנה ההדדית בין שני‬
‫העמים‪ ,‬בתקווה כי ככל שתגדל הבנתם של היהודים למורשת התרבותית של‬
‫האסלאם‪ ,‬כך תפחת האיבה בין העמים והעדות במזרח התיכון‪ .‬לשם השגת‬
‫מטרות אלה תרמה סכומי כסף גדולי להקמת מוסדות סוציאליים‪ ,‬כמו הקמת‬
‫בית לעיוורים בנצרת‪ ,‬וכן תמכה במוסדות נוספים בתנאי שלא תתקיים בהם כל‬
‫אפליה בין עמים ועדֹות‪ .‬כאמור‪ ,‬תרומתה של הגברה ו ֶרה סלומונס היא שאפשרה‬
‫את הקמת יד ל"א מאיר ‪ -‬המוזאון לאמנות האסלאם (ע"ש ליאון אריה מאיר)‪,‬‬
‫שבו שוכנו אוספים עשירים הקשורים לתולדות האסלאם‪ .‬כדי לאצור אוספים‬
‫‪286‬‬
‫אהרון יפה‬
‫עשירים במיוחד נתנה הגב' סלומונס ייפוי כוח לפרופ' אטינגהאוזן‪ ,‬אחד מגדולי‬
‫המומחים לאמנות ולארכאולוגיה של האסלאם‪ ,‬לרכוש אוספים מכל רחבי‬
‫העולם‪ .‬כך הוקדש חדר לתצוגת נשק מרהיבה‪ :‬אוסף חרבות‪ ,‬פגיונות‪ ,‬קסדות‬
‫ושאר חלקי שריון מכל רחבי העולם המוסלמי‪ ,‬וכן מצויים בו אוספים של כלי‬
‫שחמט מרהיבים‪.‬‬
‫בית יד ל"א מאיר ‪ -‬המכון לאמנות האסלאם‪ ,‬שנפתח לקהל בשנת ‪,1975‬‬
‫הכיל בחמש קומותיו‪ ,‬פרט למוזיאון עצמו‪ ,‬ספריית מחקר‪ ,‬אוספים גדולים‬
‫של שקופיות‪ ,‬תצלומים ואמצעי עזר לעבודה מדעית‪ .‬המוזיאון מכיל אוסף של‬
‫אמנות מוסלמית לדורותיה‪ ,‬וכן מדור מיוחד שבו מודגמות השפעות הגומלין‬
‫התרבותיות בין אירופה לבין המזרח‪ .‬במוזיאון נמצא גם האוסף הידוע של סיר‬
‫דוד סלומונס‪ ,‬המכיל שעונים מפוארים‪ ,‬בעלי עיצוב מרשים מהמאות ה־‪17‬‬
‫וה־‪ .18‬רובו של האוסף‪ ,‬מקבץ שהכיל ‪ 106‬שעונים נדירים בעלי ערך רב‪ ,‬נגנב על‬
‫ידי נעמן דילר (לידור) באמצעות פריצה מתוחכמת בשנת ‪ .1983‬לאחר מאמצים‬
‫גדולים פתרה המשטרה את התעלומה ורוב השעונים נמצאו‪ ,‬ולאחר מותו של‬
‫דילר‪ ,‬בשנת ‪ ,2008‬הוחזרו למוזיאון‪ .‬במקום נמצא גם אוסף אמנות אירופית של‬
‫משפחת סלומונס‪ ,‬הכולל חטיבות מעבודתו הגראפית של האמן דירר‪.‬‬
‫הוגו ברגמן מודה על נדיבותה‬
‫הכותל המערבי‪ ,‬השריד הבולט מבית המקדש ההרודיאני‪ ,‬ששימש כ"כותל‬
‫הדמעות" ליהודים בארץ ובעולם‪ ,‬היה במצב פיזי גרוע‪ ,‬לאחר שנזנח משך דורות‬
‫רבים‪ .‬ליהודים שביקרו בו נותרה גישה לשרידים מעטים בלבד‪ ,‬וגם אלה נסגרו‪,‬‬
‫לעתים‪ ,‬בפני המתפללים‪ .‬כמו רבים אחרים‪ ,‬מיד עם הגיעה לירושלים ביקרה‬
‫ו ֶרה סלומונס בכותל המערבי‪ ,‬הזדעזעה ממצבו והחליטה להירתם לשיפורו בדרך‬
‫מקורית למדי‪ :‬היא פנתה לפוליטיקאי היהודי‪ ,‬הידוע ביותר באנגליה של תקופתה‪,‬‬
‫המרקיז של רידינג‪ ,‬אופוס אייזיקס‪ ,‬בבקשה לקנות את הכותל מהוואקף המוסלמי‬
‫בירושלים‪ ,‬הבעלים של המקום‪ ,‬בסכום ענק של ‪ 100,000‬לירות שטרלינג‪ .‬ההצעה‬
‫הנדיבה לא התקבלה על ידי הוואקף (אף שמגיש ההצעה בפועל היה אציל מכובד‬
‫ובעל שם)‪ ,‬והכסף‪ ,‬שלא נוצל לרכישת האתר הקדוש ליהודים‪ ,‬נוצל ליצירת "הקרן‬
‫לתרומות ע"ש דויד סלומונס"‪ ,‬שמימנה פרויקטים רבים‪.‬‬
‫בשנת ‪ ,1969‬נפטרה גברת סלומונס‪ .‬ביום ה־‪ 30‬לפטירתה‪ ,‬נשא פרופ' שמואל‬
‫הוגו ברגמן דברים לזכרה‪ ,‬וסיפר על התרומה הנכבדה שתרמה לבית הספרים‬
‫‪287‬‬
‫חלום רכישת הכותל המערבי‬
‫הלאומי האוניברסיטאי‪ ,‬באביב ‪ ,1930‬זמן מועט אחרי שעקר ממשכנו הארעי‬
‫בארבעה בתים ברחוב החבשים אל מעונו הקבוע על הר הצופים‪.‬‬
‫וכך אמר‪:‬‬
‫אך דא עקא! לא נמצאו בידינו הכספים הנחוצים לשם הריהוט של אולם‬
‫הקריאה החדש‪ .‬יצא‪ :‬הספרים היו‪ ,‬האולם היה‪ ,‬אך הוא היה ריק‪ ,‬כי חסרים‬
‫שולחנות וכיסאות עליהם ישבו הקוראים‪ .‬הייתה זו אחת ההתחייבויות של‬
‫מנהל בית הספרים באותו הזמן‪ ,‬ד"ר אריה ליאור מאיר (‪,)1933-1929‬‬
‫לקבל את פני האורחים ולהראות להם את הבניין החדש‪ .‬והנה‪ ,‬באה גברת‬
‫לא ידועה לי‪ ,‬דוברת אנגלית‪ ,‬ושמה ו ֶרה ברייס סלומונס‪ ,‬שבאה לראות את‬
‫בית הספרים‪ .‬אני קיבלתי את פניה‪ ...‬וממילא‪ ,‬בלי משים הבאתי אותה‬
‫אל אולם הקריאה העתידי והסברתי לה למה הוא עדיין אינו בשימוש‪ .‬היא‬
‫לא אמרה מילה‪ ,‬אך כשבאנו אל המלתחה ביציאה מהבניין‪ ,‬היא שאלה‬
‫כבדרך אגב‪" :‬כמה יעלה הריהוט של אולם הקריאה?" עניתי‪ 300" :‬לירות‬
‫(אנגליות)‪ ".‬לתימהוני הגדול הוציאה הגברת הלא ידועה לי מארנקה פנקס‬
‫שיקים וכתבה המחאה על סך ‪ 300‬לירות‪ ,‬סכום עתק באותו הזמן‪.‬‬
‫באחרית ימיה התגוררה הגברת סלומונס בחדר קטן בבית המלון ימק"א‪ ,‬כאחד‬
‫(‪)3‬‬
‫התיירים מחוסרי האמצעים‪.‬‬
‫הערות‪:‬‬
‫‪1 .1‬מתוך לזכרה של ו ֶרה פרנסס ברייס סלומונס ‪ .1888-1969‬הוצאה לאור בשביל אגודת יד‬
‫ל"א מאיר‪ .‬ירושלים‪.12.11.1970 ,‬‬
‫‪2 .2‬בית זה קיים בירושלים‪ ,‬עד היום‪ ,‬נושא את שמה‪ ,‬ונמצא ליד בית ל"א מאיר‪.‬‬
‫‪3 .3‬מתוך‪ :‬ו ֶרה פרנסס סלומונס‪ .‬דברים שנאמרו לזכרה ע"י פרופ' שמואל הוגו ברגמן ביום‬
‫ה־‪ 30‬לזכרה‪ .‬חוברת‪ ,‬ללא שם המוציא לאור‪ ,‬השמורה בארכיון עיריית ירושלים‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫ספרות וביקורת ספרים‬
‫הדרך שלא הלכו בה‬
‫אוריה שביט‬
‫אהוד מנור‪ ,‬לעשות שלום עם הפלסטינים‪ :‬הוויכוח בישראל על הגדה המערבית‬
‫‪ ,1987-1967‬ירושלים‪ :‬כרמל‪ 275 ,2012 ,‬עמ' כולל מפתח‪.‬‬
‫מאז שנות התשעים‪ ,‬שולטות בדיון‬
‫הציבורי והאקדמי על התהליך‬
‫המדיני בין ישראל לפלסטינים‬
‫שתי פרדיגמות‪ ,‬שנקודת המוצא‬
‫שלהן דומה‪ .‬על פי האחת‪ ,‬אש"ף‬
‫הוא נציגם היחיד של הפלסטינים‬
‫בשטחים ובפזורה‪ ,‬ומשום שאימץ‬
‫גישה פשרנית הנכונה לחלוקת‬
‫הארץ לשתי מדינות הוא גם פרטנר‬
‫לגיטימי למשא ומתן‪ .‬על פי האחרת‪,‬‬
‫אש"ף אכן מייצג את רוב הפלסטינים‬
‫ואין ולא יכול היה להיות בלתו‪,‬‬
‫אך הנהגותיו מעולם לא ויתרו על‬
‫שאיפתן הגלויה לחסל את ישראל‪,‬‬
‫אלא המירו אותה בגישה מדורגת‬
‫ונפתלת ש"תהליך אוסלו" נועד‬
‫לשרתה‪ .‬משתי הפרדיגמות נגזרו‬
‫הערכות מנוגדות באשר לחלקן‬
‫היחסי של ההנהגות הישראליות‬
‫בכישלון המשא ומתן עם ההנהגה‬
‫הפלסטינית‪ .‬הדבקות בהן אינה‬
‫נשענת רק על הערכה היסטורית‪,‬‬
‫אלא גם על תפיסה נורמטיבית;‬
‫רבים ממצדדי הפרדיגמה האחת‬
‫ד"ר אוריה שביט‪ ,‬חוקר של חברות אסלאמיות‪ ,‬כתב על שקיעת המערב ועליית האסלאם‪.‬‬
‫הדרך שלא הלכו בה‬
‫רואים במפעל ההתנחלויות איום‬
‫על דמותה הדמוקרטית והיהודית‬
‫של ישראל‪ ,‬ורבים ממצדדי‬
‫הפרדיגמה האחרת רואים בו מימוש‬
‫של זכות היסטורית שאינה ניתנת‬
‫לערעור‪ .‬הפוליטיזציה המתבצרת־‬
‫בצדקתה של המתדיינים‪ ,‬ובהם גם‬
‫אלה העושים זאת בכובע אקדמי‪,‬‬
‫היא אחת הסיבות (אם כי ודאי לא‬
‫היחידה) להתעייפותו המסוכנת של‬
‫הציבור הישראלי מעיסוק בסכסוך‪.‬‬
‫הכול כבר נאמר‪ ,‬ונאמר שוב ושוב‪.‬‬
‫המדיניות של מילסון‬
‫החשיבות העיקרית במחקרו‬
‫המרתק של אהוד מנור טמונה בכך‬
‫שהוא מערער על התפיסה שלפיה‬
‫מעמדו המרכזי של אש"ף בפתרון‬
‫הסכסוך היה בלתי נמנע‪ .‬אפשר‬
‫לתמצת את הטיעון המרכזי שלו כך‪:‬‬
‫בשלהי שנות השבעים של המאה‬
‫שעברה‪ ,‬קמה בגדה המערבית‬
‫התארגנות בשם "אגודות הכפרים"‪,‬‬
‫בהנהגת פלסטינים פרו־ירדנים‪,‬‬
‫מתנגדי אש"ף וערפאת‪ ,‬שביקשו‬
‫לקדם פתרון שתי מדינות‪ :‬האחת‬
‫ירדנית־פלסטינית והשנייה יהודית‪.‬‬
‫לאגודות היו שורשים היסטוריים‪,‬‬
‫והן זכו לתמיכה בגדה‪ .‬בצד‬
‫הישראלי‪ ,‬המצדד העיקרי בהן היה‬
‫מנחם מילסון‪ ,‬שכיהן כראש המנהל‬
‫‪289‬‬
‫האזרחי בגדה (ולימים מבכירי חוקרי‬
‫השפה והספרות הערבית בארץ)‪.‬‬
‫אולם קוצר הראות של ממשלת‬
‫ישראל‪ ,‬ומסע הכפשות נוקב של‬
‫עיתונאים ישראלים בכירים לענייני‬
‫השטחים המוחזקים‪ ,‬שסירבו‬
‫להכיר בלגיטימיות של חלופה‬
‫כלשהי לאש"ף‪ ,‬הביאו להיעלמותה‬
‫של החלופה המדינית שייצגו‬
‫אגודות אלה‪ .‬כך קרה‪ ,‬שהמשקל‬
‫הפוטנציאלי כנגד ערפאת‪ ,‬שהיה‬
‫נטוע בשטחי המחלוקת של ‪,1967‬‬
‫ועל כן עשוי היה לגלות יתר גמישות‬
‫בשאלת "זכות השיבה"‪ ,‬לא מיצה‬
‫את עצמו‪ .‬מנור אינו מסתיר את‬
‫הערכתו הרבה לתבונתו המדינית‬
‫של מילסון‪ ,‬ואת חרונו על מה‬
‫שהוא מתאר כסובייקטיביות של‬
‫עיתונאים ישראלים בעלי השקפות‬
‫שמאליות‪ ,‬ששמו עצמם לשופט‬
‫בוויכוח פנים־פלסטיני ופרסמו‬
‫מאמרים שבסופו של דבר פגעו‬
‫בסיכוי לממש את השקפת העולם‬
‫של השמאל‪.‬‬
‫אלה מסקנות מרחיקות לכת‪,‬‬
‫טורפות קלפים‪ ,‬ומנור מצליח‬
‫לשכנע כי הן ראויות לדיון‪ .‬ואולם‪,‬‬
‫הוא לא מספק ראיות מוצקות‬
‫לכך ש"אגודות הכפרים" אכן נהנו‬
‫מתמיכה מספקת בגדה המערבית‬
‫באופן שעשוי היה להפוך אותן‬
‫לאלטרנטיבה של ממש לאש"ף‪.‬‬
‫כאן חולשתו היחסית של החיבור‪.‬‬
‫‪290‬‬
‫אפשר לטעון‪ ,‬שמחקר העוסק‪ ,‬על פי‬
‫כותרתו‪ ,‬בוויכוח בישראל על עתיד‬
‫הגדה המערבית‪ ,‬אינו אמור להציע‬
‫תשובה נחרצת לשאלה הקשורה‬
‫ביחסי הכוחות הפנים־פלסטיניים;‬
‫ואולם‪ ,‬בהיעדרה של תשובה כזו‪,‬‬
‫נחלש תוקף התייצבותו הנורמטיבית‬
‫של המחבר לטובת אחד הצדדים‬
‫בוויכוח‪ .‬קריאה וניתוח של מקורות‬
‫פלסטיניים‪ ,‬והכללתם של מרואיינים‬
‫פלסטינים במחקר‪ ,‬הייתה מחזקת‪,‬‬
‫אפוא‪ ,‬את מסקנותיו‪.‬‬
‫אוריה שביט‬
‫הספר נקרא בשטף ובעניין‪ ,‬אם‬
‫כי בנקודות מסוימות המחבר דש‬
‫יתר על המידה בפרטי פרטים‬
‫ומאריך בציטוטים‪ .‬ראויה לציון‬
‫התמודדותו המעמיקה עם שאלת‬
‫הסובייקטיביות‪ ,‬שחוקרים רבים‬
‫של הסכסוך פוסחים עליה‪ .‬אציע‬
‫נוסחה קצרה משלי‪ :‬אירועים‬
‫מתרחשים באופן אובייקטיבי‪,‬‬
‫הפרשנות המעריכה את משקלם‬
‫ואת מניעיהם היא סובייקטיבית‪.‬‬
‫היסטוריון טוב לא מתמסר לאשליית‬
‫האובייקטיביות אך גם לא לכזב‪,‬‬
‫כאילו הכול סובייקטיבי‪.‬‬
‫העֵז של אריאל שרון‬
‫בין השורות עולה בספר סוגיה‬
‫שאינה זוכה על פי רוב להכרה‪ :‬עד‬
‫כמה היו מהלכיה של ממשלת בגין‬
‫השנייה גורליים בעיצוב פניו של‬
‫הסכסוך‪ ,‬המוכרים לנו היום‪ .‬בתקופה‬
‫זו קיבל מפעל ההתנחלות את דמותו‬
‫המאסיבית‪ ,‬ה"בלתי הפיכה" לדעת‬
‫אחדים‪ ,‬המקשה גם על המתונים‬
‫בצד הפלסטיני לראות סיכוי להסדר‪.‬‬
‫כך מתגבשת דמותו של אריאל שרון‪,‬‬
‫שר הביטחון בממשלה זו‪ ,‬כהרת‬
‫אסון‪ :‬עלילותיו הפוליטיות מתחילות‬
‫בהכנסת עז שקשה להוציאה מג'ונגל‬
‫בנסיגה‬
‫ומסתיימות‬
‫הסכסוך‪,‬‬
‫חד־צדדית מעזה‪ ,‬שאפשרה את‬
‫השתלטות האחים המוסלמים‬
‫הפלסטינים על הרצועה‪.‬‬
‫"קץ ההיסטוריה" ‪-‬‬
‫לא ביטוי ל"פוסט־מודרניזם"‬
‫שלוש הערות בשולי הדברים‪ .‬טעות‬
‫שכיחה היא הקביעה כאילו ד"ש‬
‫"נטלה מהמערך את השלטון" (עמ'‬
‫‪ .)43‬לקואליציית הימין־דתיים היה‬
‫רוב דחוק ב־‪ ,1977‬גם ללא ד"ש‬
‫(למעשה‪ ,‬המפה הפוליטית שיצר‬
‫"המהפך" מזכירה באופן מפליא‬
‫את תוצאות הבחירות לכנסת‬
‫ב־‪ .)2013‬מוזרה הקביעה כי שמעון‬
‫פרס "נודע ביכולת הרטורית" (עמ'‬
‫‪ .)86‬נשיא המדינה חונן בתכונות‬
‫רבות‪ ,‬מהן טובות יותר ומהן טובות‬
‫פחות‪ ,‬אבל מעולם לא נודע כנואם‬
‫דגול‪ .‬עקיצות לכיוונו של פרנסיס‬
‫‪291‬‬
‫הדרך שלא הלכו בה‬
‫פוקויאמה (עמ' ‪ )247‬הן עניין‬
‫שבשגרה בחיבורים על המזרח‬
‫התיכון בן־זמננו; ואולם‪" ,‬קץ‬
‫ההיסטוריה" לא היה בשום אופן‬
‫ביטוי ל"פוסט־מודרניזם"‪ ,‬כטענת‬
‫המחבר‪ ,‬והאירועים האחרונים‬
‫במזרח התיכון אינם מפריכים את‬
‫הנבואה שהציג‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫"מנטליות אוסלו" על ספת פסיכיאטר‬
‫משה יגר‬
‫קנת לוין‪ ,‬סינדרום אוסלו‪ .‬אריאל‪ :‬אוניברסיטת אריאל‪ ,‬תשע"ג‪.2013-‬‬
‫ספרו של הפסיכיאטר האמריקני‪,‬‬
‫קנת לוין‪ ,‬עוסק במצבה הנפשי של‬
‫החברה הישראלית ומסביר כיצד‬
‫נקלעה ל"תהליך אוסלו"‪ .‬המחבר‬
‫טוען שהנתיב שנסלל על ידי "תנועת‬
‫השלום" בישראל אימץ את ההאשמות‬
‫שאויבי ישראל הטיחו בה‪ ,‬כי האחריות‬
‫לתוקפנות הערבית מוטלת עליה‪.‬‬
‫"תנועת השלום" טענה שסירובה של‬
‫ישראל להכיר בעוול שגרמה לערבים‬
‫וסירובה להסכים לוויתורים הם‬
‫שהנציחו את הסכסוך הערבי־ישראלי‪.‬‬
‫לטענתה‪ ,‬שליטתה של ישראל ביהודה‪,‬‬
‫שומרון‪ ,‬עזה וירושלים היא המכשול‬
‫העיקרי לשלום‪ ,‬וישראל תזכה בשלום‬
‫הנכסף רק אם תמסור שטחים אלה‬
‫לידי הפלסטינים‪.‬‬
‫לטענת המחבר‪ ,‬ישראל דבֵקה עדיין‬
‫במדיניות "תהליך אוסלו"‪ ,‬אף על‬
‫פי שראשי אש"ף ממשיכים להצהיר‬
‫באוזני בני עמם על נאמנותם לכוונה‬
‫להשמיד את ישראל ומתמידים‬
‫במסע התעמולה והטרור נגדה‪ .‬הוא‬
‫קובע שממשלות ישראל מתעלמות‬
‫בעקביות מהתנהגות זו‪ ,‬ושרובם‬
‫המכריע של עיתונאי ישראל‪ ,‬הנוטים‬
‫ד"ר משה יגר היה דיפלומט בכיר בשירות משרד החוץ‪.‬‬
‫פסיכיאטר על "מנטליות אוסלו"‬
‫לשמאל‪ ,‬תומכים בלהט בהסכמי‬
‫אוסלו ונותנים יד להשתקת הביקורת‪.‬‬
‫הוא אינו חוסך ביקורתו גם מן‬
‫המתנגדים להסכמי אוסלו‪ ,‬שגילו‬
‫רפיסות בתגובותיהם‪ ,‬וטוען שלא‬
‫התקיימו בארץ חקירה ובדיקה כיצד‬
‫הושגו ההסכמים ולא התקיים דיון‬
‫רציני על השלכותיהם ועל האיומים‬
‫הכרוכים בהם לגבי ביטחונה של‬
‫ישראל‪ ,‬למרות המשך פעולות הטרור‬
‫והאבדות הכבדות שגרמו‪.‬‬
‫"פסיכולוגיה של‬
‫אוכלוסיות במצור"‬
‫פרופ' לוין טוען שההסבר ל"מערכת‬
‫הרמייה העצמית שעמדה בתשתית‬
‫הליכתה של ישראל לאוסלו" נעוץ‬
‫"בפסיכולוגיה של אוכלוסיות הנתונות‬
‫במצור מתמשך"‪ .‬בקרב אוכלוסיות‬
‫כאלה יש‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬חוגים המאמצים‬
‫את האשמות אויביהם מתוך תקווה‬
‫שאם יצייתו לדרישות המובלעות בהן‬
‫ויתקנו את דרכם‪ ,‬יונח להם‪" .‬תופעה‬
‫זו ידועה היטב בעולם הפסיכיאטריה"‬
‫ומתוארת במונח "הזדהות עם‬
‫התוקפן" (עמ' ‪ .)15-14‬המחבר קושר‬
‫למונח זה גם את "השנאה העצמית‬
‫היהודית"‪ ,‬שהיא ביטוי להיסטוריה‬
‫חסרת התקדים של העם היהודי‪ ,‬הנתון‬
‫מזה מאות בשנים במתקפה ובמצור‪.‬‬
‫להלן‪ ,‬הוא סוקר בקצרה ספרות ענפה‬
‫‪293‬‬
‫של פסיכולוגים ופסיכואנליטיקנים‬
‫שניסו להסביר מה שנתפס‬
‫כ"פתולוגיה יהודית ייחודית של‬
‫הכחשה עצמית והרס עצמי" (עמ' ‪.)18‬‬
‫פרופ' לוין מוסיף ומסביר שמצב‬
‫המלחמה המתמיד שישראל שרוי ָה‬
‫בו הוביל רבים בה לאמץ את‬
‫דרך "ההתמודדות האשלייתית"‪,‬‬
‫שאפיינה את דרך תגובתם של‬
‫היהודים בגולה להתעללות שחוו‬
‫מצד החברה האירופית‪ .‬הוא בוחן‬
‫גילויים של תופעה פסיכולוגית זו‬
‫בישראל‪ ,‬ששיאם בהסכם אוסלו‬
‫ובמה שלאחריו‪ .‬יש להדגיש שסקירתו‬
‫נשענת על בקיאות היסטורית מופלגת‪.‬‬
‫לוין מסביר כיצד הצלחת הליכוד‬
‫בבחירות ‪ ,1977‬הביאה רבים‬
‫במחנה הציוני־סוציאליסטי בישראל‬
‫להקשיב קשב רב לרטוריקה של ראשי‬
‫תנועות השלום‪ ,‬שנטייתם הייתה‬
‫להתעלם מעדויות חותכות לאי‬
‫נכונות השקפותיהם‪ .‬במילים אחרות‪,‬‬
‫הן ביססו את מדיניותם על אשליות‬
‫חסרות בסיס והתעלמו מעובדות‪.‬‬
‫בתנועות השלום הישראליות‬
‫התפתחה האמונה שהערבים יעניקו‬
‫ליהודים (אם יתנהגו כמצופה מהם)‬
‫יחס אחר מזה המוענק למיעוטים‬
‫האתניים והדתיים בארצות ערב‬
‫השונות‪ ,‬ואף ישלימו עם קיומה של‬
‫מדינה יהודית במזרח התיכון‪.‬‬
‫לטיפול מיוחד זוכים אצל המחבר‬
‫"ההיסטוריונים החדשים"‪ ,‬דוגמת בני‬
‫‪294‬‬
‫מוריס‪ ,‬אבי שליים‪ ,‬אילן פפה ותום‬
‫שגב‪ ,‬ש"שמו להם למטרה לשכתב את‬
‫עברן של ישראל ושל התנועה הציונית"‬
‫(עמ' ‪ .)75‬לכתביהם של הללו הוא‬
‫קורא "היסטוריה מזויפת"‪ ,‬מגמתית‪,‬‬
‫מסולפת ונעדרת יושר אקדמי‪ .‬הוא‬
‫דן גם בזרם ה"פוסט־ציוני" שצמח‬
‫באוניברסיטאות בישראל‪.‬‬
‫משה יגר‬
‫שנכנע ללחץ חיצוני‪ ,‬שהיה במידה‬
‫לא מעטה פרי מאמצי התעמולה‬
‫של השמאל הישראלי‪ ,‬כשחתם‪,‬‬
‫באוקטובר ‪ ,1998‬על מזכר נהר וואי‬
‫(‪ ;Wye River‬המוכר בשם "וואי‬
‫פלנטיישן")‪ .‬הוא מזכיר גם את‬
‫ויתוריו הטריטוריאליים של אהוד‬
‫ברק‪ ,‬שלא השפיעו על יאסר ערפאת‬
‫והביאו לפרוץ מלחמת הטרור‪ ,‬בסוף‬
‫ספטמבר ‪ ,2000‬עליה הוא כותב‪:‬‬
‫התכחשות למציאּות‬
‫מקום חשוב מייחד המחבר לעיסוק‬
‫ה"פוסט־ציוני" שהתפתח בספרות‪,‬‬
‫בתאטרון וביתר ענפי האמנות‬
‫בישראל‪ .‬הוא מנתח את גישותיהם‬
‫של הסופרים המפורסמים ביותר‬
‫ עמוס עוז‪ ,‬א"ב יהושע‪ ,‬ובייחוד‬‫דוד גרוסמן‪ ,‬התוקפים בספריהם‬
‫יסודות מרכזיים במעשה הציוני (עמ'‬
‫‪ .)100-84‬לדעתו‪ ,‬סופרים אלה‬
‫הטמיעו בסיפורת שלהם האשמות‬
‫נגד ישראל ואימצו את הרטוריקה‬
‫של העמדות הערביות‪ .‬בגרוסמן הוא‬
‫רואה את הקיצוני ביותר בין אלה‬
‫שנתפסו ל"התכחשות העצמית"‪.‬‬
‫פרופ' לוין מסביר את המניעים‬
‫הפסיכולוגיים לתהליך זה‪.‬‬
‫המחבר מאשים את יוסי ביילין‪,‬‬
‫אדריכל "תהליך אוסלו"‪ ,‬בהתכחשות‬
‫למציאות ובהפצת אשליות ומשאלות‬
‫לב חסרות בסיס מציאותי (עמ' ‪,)107‬‬
‫ואילו על בנימין נתניהו הוא כותב‬
‫מלחמת הטרור של ערפאת גרמה‬
‫לישראלים רבים שתמכו בתהליך‬
‫אוסלו לפקוח את עיניהם‪ ...‬אולם לא‬
‫כל מאמיני אוסלו היו מוכנים לוותר‬
‫על הזיותיהם‪ .‬רבים מהם ‪ -‬בייחוד‪,‬‬
‫שוב‪ ,‬בקרב האליטות התרבותיות‪,‬‬
‫האקדמיות‪ ,‬הפוליטיות והעיתונאיות‬
‫ דבקו באמונתם שהמפתח לשלום‬‫נמצא בוויתורים ישראליים‪ ,‬ואף‬
‫הוסיפו לראות את ערפאת כ"פרטנר‬
‫לשלום" שלהם (עמ' ‪.)115‬‬
‫המחבר מוסיף ש"תכנית ההתנתקות"‬
‫של שרון‪ ,‬בקיץ ‪ ,2005‬לא הובילה‬
‫לירידה בפיגועי הטרור מעזה‪ ,‬אלא‬
‫ההפך מזה‪ .‬לוין מעלה תמיהה גדולה‬
‫גם כלפי המנהיגים הישראלים‬
‫המתרפקים על אבו־מאזן‪" ,‬הפרטנר‬
‫לשלום"‪ .‬צריך לקרוא דבריו אלה‬
‫במקורם‪ .‬דברים חמורים במיוחד‬
‫מייחד המחבר לכלי התקשורת‬
‫בישראל (עמ' ‪.)147‬‬
‫‪295‬‬
‫פסיכיאטר על "מנטליות אוסלו"‬
‫הכול תלוי בלוח הזמנים הערבי‬
‫למנהיגים הערבים אין‪ ...‬חפץ בשלום‬
‫עם ישראל‪ ,‬ואילו העוינות כלפיה‬
‫משרתת אותם היטב‪ ...‬דווקא קוצר‬
‫ידה של ישראל לעצור את האיבה‬
‫הערבית‪ ,‬והכמיהה‪ ...‬למציאות‬
‫חלופית‪ ,‬הם שיצרו בתוכה את הזיות‬
‫האשמה‪( ...‬עמ' ‪.)154-153‬‬
‫לוין רואה את תוצאות "מנטליות‬
‫אוסלו"‪ ,‬שסחפה את האליטות‬
‫הישראליות‪ ,‬ובכללן מפקדים‬
‫בכירים בצה"ל‪ ,‬בבריחה המבוהלת‬
‫של אהוד ברק מלבנון ובכשלים של‬
‫מלחמת לבנון השנייה בימי כהונתו‬
‫של אהוד אולמרט כראש הממשלה‪.‬‬
‫הבסיס היה "אמונות הרמייה‬
‫העצמית"‪" ,‬חשיבה משאלתית"‪,‬‬
‫ובמילים אחרות ‪ -‬התוויית מדיניות‬
‫המבוססת על אשליות חסרות בסיס‪.‬‬
‫רבים אחרים נאחזו בשיתוק ובפחד‬
‫שמא יואשמו כ"אויבי השלום"‪.‬‬
‫רק מעטים העזו לדבר‪ .‬טוב יהיה‬
‫לישראל‪ ,‬סבור המחבר‪ ,‬אם יהיו‬
‫לה מנהיגים שיתמודדו ביושר עם‬
‫מצבה האסטרטגי ויהיו פטורים‬
‫מנטיות לב מוקדמות ומחזיונות‬
‫אוטופיים‪.‬‬
‫דעתו הנחרצת של פרופ' לוין היא‬
‫ש"השגת שלום אמת תלויה בלוח‬
‫הזמנים הערבי‪ ,‬ולא בזה של ישראל‬
‫השוחרת שלום ממילא‪ .‬למרות‬
‫עוצמתה אין לאל־ידה של ישראל‬
‫לכפות שלום על הערבים‪ .‬על הערבים‬
‫לבחור בשלום‪ ,‬אך לא סביר שהדבר‬
‫יקרה‪ ,‬בעתיד הנראה לעין‪:‬‬
‫מחבר הספר המדכא משהו‬
‫והמעורר מחשבה‪ ,‬הוא פסיכיאטר‬
‫באוניברסיטת הארוורד‪ ,‬בעל תוארי‬
‫דוקטור ברפואה ובהיסטוריה‪,‬‬
‫והשכלה רחבה במתמטיקה‪ ,‬בלשון‬
‫ובספרות אנגלית; פרסם ספרים‬
‫בפסיכולוגיה‪ ,‬אך גם הִרבה לכתוב על‬
‫ישראל ועל הסכסוך הערבי־ישראלי‪.‬‬
‫לא צריך דמיון רב כדי לחזות מאיזה‬
‫חוגים בישראל יצא עליו הקצף‪ .‬ברור‪,‬‬
‫שלמרות הניסיון ההיסטורי העגום‬
‫שהצטבר בישראל‪ ,‬מאז החתימה‬
‫על הסכם אוסלו‪ ,‬תתעורר אי־נוחות‬
‫אידאולוגית רבה לעסוק בנושא זה‬
‫ולהגיב על טענותיו של לוין‪ .‬קשה‬
‫לצפות האם נוכל להתגבר על אי־‬
‫הנכונות הידועה הטבועה באופי‬
‫האדם ‪ -‬להודות בשגיאה‪ .‬למרות זאת‪,‬‬
‫מן הראוי שדבריו של מומחה נבון זה‬
‫ייקראו אצלנו בתשומת לב רבה‪ ,‬ואולי‬
‫אף יוסקו מהם כמה מסקנות נכונות‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫קול הנשמה‬
‫ניצה בן־דב‬
‫הכח המדמה‪ ,‬ריקי דסקל‪ ,‬הוצאת עם עובד‪ 81 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספר השירים החדש והמרתק‬
‫של ריקי דסקל‪ ,‬הכח המדמה‪ ,‬לא‬
‫מחולק לנושאים ואין בו שערים‪ ,‬כי‬
‫הנושאים השונים־כביכול‪ ,‬שבו הוא‬
‫עוסק‪ ,‬קשורים זה בזה ונובעים זה‬
‫מזה‪ .‬הספר פותח בשיר דמוי הקדשה‪,‬‬
‫הקדשת המשוררת לתעודתה‪ :‬עם‬
‫שחר רצות אותיות של אור על‬
‫מצחה של המשוררת שמרכיבות את‬
‫שלוש המלים המרטיטות‪" :‬אדני הוא‬
‫האלוהים"‪ .‬שלוש מילים מהפכות‬
‫קרביים אלה‪ ,‬שנאמרו לראשונה‬
‫פעמיים רצופות על ידי העם הנוכח‬
‫בניצחונו ההרואי של אליהו הנביא‬
‫על נביאי הבעל (מלכים א' יח‪ ,‬פסוק‬
‫יט)‪ ,‬נאמרות מדי שנה בקריאה גדולה‬
‫שבע פעמים רצופות בסיום תפילת‬
‫נעילה בתום יום הכיפורים בבתי‬
‫הכנסת‪ .‬בשיר של דסקל‪ ,‬לא ברוב עם‬
‫אלא היא לבדה‪ ,‬לא בגרון ניחר אלא‬
‫במראה שופע אור‪ ,‬לא בזמן נעילה‬
‫אלא בפתח ספרה‪ ,‬שזמנו "עם שחר"‪,‬‬
‫מרצדות על מצחה המילים מרעידות‬
‫הלב‪" :‬אדוני הוא האלוהים‪".‬‬
‫פרופ' ניצה בן־דב היא פרופסור לספרות עברית והשוואתית באוניברסיטת חיפה‪.‬‬
‫קול הנשמה‬
‫כשהקורבן הם ילד‬
‫גרמני ואמו הרעבים‬
‫קבוצת השירים הרליגיוזיים‪ ,‬שבאים‬
‫בעקבות שיר הפתיחה "עם שחר"‪,‬‬
‫הם אך פתיחה לשירים שנושאם‬
‫השואה‪ ,‬בהם האלוהים לא מוכיח‬
‫עוד את אדנותו‪.‬‬
‫השיר "כך נראתה ברלין שלי לפני‬
‫חמש שנים" (עמ' ‪ )13‬מוכיח‬
‫שדסקל איננה רק משוררת אלא‬
‫גם פרוזאיקונית‪ .‬בלשונה הפיוטית־‬
‫אירונית‪ ,‬שפותחת פערים ושואלת‬
‫שאלות ומפעילה את הקורא ההופך‬
‫שותף לכינון היצירה‪ ,‬היא מספרת‬
‫סיפור מרתק שבו לאו דווקא הקורבן‬
‫היהודי הוא גיבור היצירה אלא ילד‬
‫גרמני ואמו הסובלים חרפת רעב‪.‬‬
‫זמן ההתרחשות הוא מאי ‪,1945‬‬
‫כשההפצצות האסטרטגיות של‬
‫בעלות הברית על ברלין משחיתות‬
‫את העיר ומותירות את תושביה‬
‫רעבים‪ .‬ילד גרמני בשם הורסט‬
‫קנובלר‪ ,‬מתגעגע למראה המלבב‬
‫של העיר מלפני חמש שנים ומדביק‬
‫ביומנו גלויה של ברלין ההיא‪,‬‬
‫הבנויה‪ ,‬טרם ההרס המתחולל בה‬
‫עתה‪ .‬אמו מתכוננת לצאת מהבית‬
‫להחליף טבעת זהב לבן משובצת‬
‫יהלום בתפוחי־אדמה‪ .‬היא מזהירה‬
‫את בנה הרכון על יומנו לבל יצא‬
‫מהבית עד שובה והורסט מבטיח‬
‫לה שכך יעשה‪ .‬הסיפור הריאליסטי‬
‫‪297‬‬
‫הזה נפרם ומתגלה כבדיה‬
‫כשהמספרת שמה בפיו של הבן‬
‫אלֶס ְקלָאר"‪ ,‬ומיד‬
‫את התשובה " ָ‬
‫מפקפקת שאלה המילים שיכול‬
‫ילד גרמני‪ ,‬במאי ‪ ,1945‬להשמיע‬
‫ואומרת לקוראיה‪" :‬ואם לא היה‬
‫זה צרוף מקובל באותם הימים‪ ,‬ענה‬
‫לה סתם ‪ /‬י ָאבֹול‪ ".‬ודווקא בנקודה‬
‫זו‪ ,‬שבה היא משתפת את הקוראים‬
‫בכך‪ ,‬שהסיטואציה שהוא קרא עד‬
‫כאן הייתה פרי דמיונה של היוצרת‪,‬‬
‫שהרי היא מתלבטת בקול איזה‬
‫מילים עליה לשים בפי הגיבור‪ ,‬היא‬
‫מוסיפה באירוניה‪" :‬עד כאן הכל‬
‫ודאי‪".‬‬
‫לאחר מכן‪ ,‬כמו במבחן אמריקאי היא‬
‫מביאה ארבעה תרחישים אפשריים‬
‫לְמה שעלה בגורלה של גברת קנובלר‪,‬‬
‫שיצאה לחפש אוכל לה ולבנה‪:‬‬
‫א‪ .‬גברת קנובלר לא חזרה הביתה‬
‫כי נהרגה באחת ההפצצות‪.‬‬
‫ב‪ .‬גברת קנובלר חזרה הביתה‬
‫בלי הטבעת‪ ,‬רצוצה ורועדת ‪/‬‬
‫אחרי שנאנסה תמורת דג מלוח‬
‫שהובטח לה‪.‬‬
‫ג‪ .‬גברת קנובלר חזרה הביתה‬
‫ובישלה בסיר אלומיניום קטן‬
‫ומעוקם ‪ /‬שני תפוחי אדמה לה‬
‫ולבנה‪.‬‬
‫ד‪" .‬מי שתהיה אמי" ‪ -‬אומרת‬
‫המשוררת ‪ -‬החליפה עם גברת‬
‫קנובלר חצי ‪ /‬מכמות הלחם‬
‫שקיבלה תמורת הטבעת‪.‬‬
‫‪298‬‬
‫תעתוע פואטי‬
‫ההדמיה למבחן האמריקאי הרב־‬
‫ברירתי לא מסתיימת בכך‪ .‬המספרת‬
‫מחקה את שתי התשובות המקובלות‬
‫במבחנים מסוג זה‪" :‬כל האפשרויות‬
‫נכונות" ו"כל האפשרויות לא‬
‫נכונות"‪ .‬האפילוג של הסיפור‪" :‬כל‬
‫האפשרויות נכונות פרט לעובדה‬
‫‪ /‬שכל בני משפחתה של אמי עלו‬
‫השמימה בצריחה והפכו לאבק‬
‫פורח ולעשן מתכלה‪ ",‬המרפרר‬
‫בחטף לסוף תפילת "נתנה תוקף"‬
‫הנאמרת בימים הנוראים‪ ,‬מסיט‬
‫את האמפתיה של הקורא מגברת‬
‫קנובלר ובנה‪ ,‬המחפשים בשלהי‬
‫המלחמה תפוחי אדמה להשביע את‬
‫רעבונם ‪ -‬אמפתיה שנבנתה כתעתוע‬
‫פואטי ‪ -‬לזוועה האולטימטיבית‬
‫הלאומית־קולקטיבית של העם‬
‫היהודי והאוטוביוגרפית־אישית של‬
‫המשוררת‪ .‬בעוד האם ובנה‪ ,‬הגרמנים‪,‬‬
‫שרדו‪ ,‬הבן מדביק גלויה יפה במחברתו‬
‫ולאֵם יש אפשרות לערוך סחר חליפין‬
‫כי רכושה לא אבד‪ ,‬הרי שלבני‬
‫משפחתה של אמה של המשוררת‬
‫לא הייתה הפריווילגיה לחפש אוכל‬
‫ולהדביק גלויות נוסטלגיות ביומן‪.‬‬
‫הם נשרפו בזעקה והפכו לאבק פורח‬
‫ולעשן מתכלה‪.‬‬
‫החטיבה של שירי השואה שיש‬
‫בהם יסוד אוטוביוגרפי ‪ -‬תוצאה‬
‫של מורשת משפחתית‪ ,‬מזה‪ ,‬ומסע‬
‫ניצה בן־דב‬
‫התבוננות לברלין וסביבתה‪ ,‬מזה‬
‫ משתלשלים והופכים לשירים‬‫אישיים של התבוננות בטבע שבחוץ‪,‬‬
‫המתנגן בהרמוניה ‪ -‬או ליתר דיוק‪,‬‬
‫תוך מיזוג הפכים אוקסימורונים ‪-‬‬
‫עם הטבע שבפנים‪ ,‬כמו בשיר "עץ‬
‫הלימון"‪" :‬עץ הלימון מלבלב שוב‬
‫‪ /‬השמש מאירה עליו ‪ /‬הרגשתי‬
‫מועקה ‪ /‬קראתי לזה אושר‪".‬‬
‫ואם בשירים אישיים עסקינן‪ ,‬הרי‬
‫שאלה מגיעים לשיאם בחטיבה‬
‫הארס פואטית‪ ,‬בשירים המדברים‬
‫על אָמנות המילים‪ ,‬שתסמּנה באופן‬
‫כבד‪ ,‬משמעותי וחסכני עולם עתיר‬
‫מסומנים‪" :‬איך לעשות שמלותי‬
‫תהיינה ‪ /‬כבדות כבושם ‪ /‬דרוכות‬
‫כחתול ‪ /‬גלמודות כמשאית ‪ /‬מלים‬
‫שתחסוכנה בדים וצבעים ‪ֶ /‬טרְּפֶנְטִין‬
‫ומכחולים" (כמו בשיר "וטווס שיעוף‬
‫מעל העיר כשמיכה"‪ ,‬עמ' ‪ ;)72‬איך‬
‫לעשות שהכוח המדמה של מילותיה‬
‫יהלום ברקותיהם של כל קוראי שירתה‪.‬‬
‫לשיר הכמעט אחרון בספר יש מוזיקה‬
‫של תפילה אבל הוא שיר נועז של‬
‫אהבה‪ .‬הוא נקרא "קול הנשמה"‪,‬‬
‫רמיזה ברורה למילים "כל הנשמה‬
‫תהלל יה הללו־יה"‪ ,‬החותמות את‬
‫ספר תהילים‪ .‬אלא שבניגוד לציפייה‬
‫שהשיר יעשה שימוש מודרני במילים‬
‫הידועות של אחרון מזמורי תהילים‪,‬‬
‫מזמור ק"נ‪ ,‬שבו מהללים את ה' בתקע‬
‫שופר‪ ,‬בנבל ובכינור‪ ,‬בתוף ובמחול‪,‬‬
‫ב ִצלְצלי שמע ובצלצלי תרועה ‪ -‬השיר‬
‫‪299‬‬
‫קול הנשמה‬
‫בשיר זה‪ ,‬כמו במזמור כ"ד‪ ,‬נישאים‬
‫פתחי עולם‪ ,‬אבל במקום מלך הכבוד‬
‫הבא בהם‪ ,‬באה תנועת השריר‬
‫הנסתר מכולם‪ .‬דסקל מרמזת‬
‫לפורקן המיני שמניע את הנפש‪ ,‬עד‬
‫שהכאב הופך ליופי‪ ,‬הבדידות לצליל‬
‫והזמן מתערפל‪ .‬הבית השני מראה‬
‫שהטבע מציע לנו קשת רחבה של‬
‫מגעים דמויי המגע הארוטי‪ ,‬המביא‬
‫לתנועת השריר הנסתר מכולם‪:‬‬
‫תנועת הטל על העלה‪ ,‬תנועת הרוח‬
‫בקנה‪ ,‬תנועת הקשת בענן‪ ,‬והמילים‬
‫האחרונות של השיר מחזירות‬
‫אותנו למזמור ק"נ‪ ,‬שבו כלי נגינה‬
‫מכריזים על כבודו של מלך הכבוד‪.‬‬
‫אלא שבשיר הכמעט אחרון של‬
‫הכח המדמה‪ ,‬הנשמה פורטת בכל‬
‫המיתרים הנכונים‪ ,‬לא את כבודו של‬
‫האל אלא את התו המרגש מכולם‪:‬‬
‫"את התו אהבה‪".‬‬
‫של ריקי דסקל פותח דווקא ברמיזה‬
‫למזמור כ"ד‪ ,‬שמילותיו הידועות הן‪:‬‬
‫"שאו שערים ראשיכם והינשאו פתחי‬
‫עולם ויבוא מלך הכבוד‪ ",‬ורק אחר כך‬
‫חוזר שוב לרפרר למזמור ק"נ‪.‬‬
‫קול הנשמה‬
‫תחֵי עֹולָם וְתָבֹוא‬
‫ִהּנָׂשְאּו ִּפ ְ‬
‫ּׁשרִיר ַהּנ ִ ְסּתָר ִמ ֻּכּלָם‬
‫ּתְנּועַת ַה ְ‬
‫ּתְנּועַת ַהּנֶפֶׁש‬
‫ׁשּכְאֵב הֹופֵךְ לְיֹפִי‬
‫אֶל מָקֹום ֶ‬
‫ּבְִדידּות לִ ְצלִיל‬
‫ּוּזְמַן לָ ֲערָפֶל‬
‫תחֵי עֹולָם וְתָבֹוא‬
‫ִהּנָׂשְאּו ִּפ ְ‬
‫ּתְנּועַת ַהּטַל עַל ֶה ָעלֶה‬
‫ּתְנּועַת הָרּו ַח ּבַ ָּקנ ֶה‬
‫ּתְנּועַת ַה ֶּקׁשֶת ּבֶ ָענ ָן‬
‫תרִים ַהּנ ְכֹונ ִים‬
‫ּו ְבכָל ַהּמֵי ָ‬
‫תנַּג ֵן וְרַּכָה‬
‫יְחִידָה ּ ְ‬
‫אֶת ַהּתָו‬
‫ָא ֲהבָה‬
‫‪n‬‬
‫אם לא היה נהרג ב־‪ 1944‬בבורמה‬
‫אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל‬‫מרדכי נאור‬
‫משה יגר‪ ,‬אורד וינגייט ‪ -‬קורותיו והציונות‪ ,‬הוצאת הספריה הציונית‪,‬‬
‫ירושלים ‪ 302 ,2013‬עמ'‪.‬‬
‫אורד צ'ארלס וינגייט (‪)1944-1903‬‬
‫היה אחד מאנשי הצבא הנודעים‬
‫והנערצים‪ ,‬אך גם השנויים במחלוקת‪,‬‬
‫בתקופת מלחמת העולם השנייה‬
‫ בשתי חזיתות שונות‪ :‬אתיופיה‬‫ובורמה‪ .‬ד"ר משה יגר‪ ,‬מוותיקי‬
‫משרד החוץ ומי שכיהן כשגריר‬
‫ישראל בשבדיה ובצ'כיה‪ ,‬ואשר בד־‬
‫בבד זיכה אותנו‪ ,‬במהלך השנים‪,‬‬
‫במספר רב של ספרים‪ ,‬נטל על עצמו‬
‫תפקיד לא קל ‪ -‬לכתוב ספר נוסף על‬
‫וינגייט‪ .‬כי זאת לדעת‪ :‬מאז מותו של‬
‫וינגייט בתאונת מטוס בגבול בורמה־‬
‫הודו‪ ,‬במרס ‪ ,1944‬נכתבו עליו כ־‪100‬‬
‫ספרים‪ .‬מספרם של המחקרים‬
‫והמאמרים אודותיו מגיע למאות‪.‬‬
‫הערך המוסף של ספרו של יגר‬
‫מבחינה ישראלית‪ ,‬טמון כבר בשמו‪:‬‬
‫ניסיון ומאמץ ‪ -‬העולים יפה ‪ -‬לפצח‬
‫את סוד ציוניותו של הקצין הסקוטי‪,‬‬
‫בן לכת נוצרית פונדמנטליסטית‬
‫בשם "אחוות פלימות"‪ .‬שכן‬
‫וינגייט‪ ,‬עוד לפני ימי אתיופיה‬
‫ובורמה התבלט כאן‪ ,‬אצלנו‪ .‬מאז‬
‫ד"ר מרדכי נאור הוא סופר וחוקר תולדות ארץ־ישראל‪.‬‬
‫אם לא היה נהרג ב־‪ 1944‬בבורמה ‪ -‬אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל‬
‫הגיע לארץ־ישראל ב־‪ ,1936‬כקצין‬
‫מודיעין צעיר‪ ,‬ובמהלך שמונה‬
‫השנים הבאות‪ ,‬עד מותו‪ ,‬היה ציוני‬
‫בלב ובנפש‪ ,‬שהועיד עצמו להיות‬
‫מפקדו הראשון של צבא המדינה‬
‫היהודית‪ ,‬לכשתקום‪.‬‬
‫סמכות ביטחונית‬
‫בהנהגת היישוב‬
‫יגר צועד עם וינגייט‪ ,‬מאז נולד‬
‫בהודו‪ ,‬צעד אחר צעד‪ .‬הוא היה ילד‬
‫ונער דחוי‪ ,‬מתבודד ואף בראשית‬
‫שירותו הצבאי כקצין תותחנים לא‬
‫נחשב לאהוד‪ .‬ידענותו‪ ,‬דעתנותו‬
‫והעובדה שאמר תמיד מה שחשב‬
‫הרחיקו ממנו רבים‪ .‬למזרח התיכון‬
‫הגיע ב־‪ ,1927‬ובשש השנים הבאות‬
‫שירת ב"כוח ההגנה הסודאני"‪,‬‬
‫שהיה בפיקוד בריטי‪ .‬למזלו‪ ,‬היה לו‬
‫דודן בעל השפעה‪ .‬הגנרל פרנסיס‬
‫רג'ינלד וינגייט‪ ,‬ששימש בעבר‬
‫כמושל כללי של סודאן וכנציב עליון‬
‫במצרים‪ ,‬סייע לו בדרכו הצבאית‪,‬‬
‫באותן שנים‪ .‬אורד וינגייט למד‬
‫ערבית ונחשב למומחה למדינות‬
‫האזור ולעמיהן‪ .‬הוא נשלח לארץ־‬
‫ישראל בספטמבר ‪ ,1936‬חודשים‬
‫ספורים לאחר פרוץ "המרד‬
‫הערבי"‪ .‬הממסד הצבאי והאזרחי‬
‫של פלשתינה־א"י המנדטורית‬
‫ציפה שיאמץ את העמדה המקובלת‬
‫‪301‬‬
‫בסכסוך המתעמק בין היהודים‬
‫לערבים‪ ,‬שהערבים הם המקופחים‬
‫ואילו היהודים באו לארץ לא להם‪,‬‬
‫כביכול‪ ,‬נהנים מסיוע בינלאומי־‬
‫יהודי נדיב ומנשלים את הערבים‬
‫מאדמותיהם‪.‬‬
‫כותב יגר בספרו‪:‬‬
‫כאשר נתגלו לו התנאים האמיתיים‬
‫בארץ השתנתה דעתו מקצה‬
‫אל קצה‪ .‬עתה היה סבור שלא‬
‫האוכלוסייה הערבית זקוקה להגנה‪,‬‬
‫אלא דווקא האוכלוסייה היהודית‪.‬‬
‫כאשר נתברר לווינגייט כי דעתו על‬
‫העוול שנגרם לערבים בטעות יסודו‪,‬‬
‫יצא לחפש דעות אחרות והפך חיש‬
‫קל לציוני בכל נפשו ומאודו‪ ,‬קיצוני‬
‫אף בין הקיצוניים (עמ' ‪.)19‬‬
‫תחילה נתקל בקרב היהודים‬
‫בהסתייגות ואף בהתנגדות‪ .‬היו‬
‫שסברו כי הציונות הלוהטת שלו‬
‫אינה אלא תחבולה של קצין מודיעין‬
‫בריטי‪ ,‬המבקש לחדור לחוגי היישוב‬
‫היהודי‪ .‬אולם תוך זמן קצר הפך‬
‫וינגייט לא רק למעריץ נלהב של‬
‫היישוב‪ ,‬אלא למתווה דרך ולסמכות‬
‫ביטחונית ללא עוררין בחוגי הנהגת‬
‫היישוב וצמרת ה"הגנה"‪ .‬הוא‬
‫ציטט כל העת פסוקים מהתנ"ך‪,‬‬
‫למד עברית וכונה בחיבה ובהערכה‬
‫"הידיד"‪ .‬יתר כל כן‪ :‬בכל הזדמנות‪,‬‬
‫בארץ ומחוצה לה‪ ,‬שיבח את כושרם‬
‫‪302‬‬
‫מרדכי נאור‬
‫של הצעירים הארצישראלים וניבא‬
‫להם גדולות ונצורות‪ ,‬לכשיקימו את‬
‫מדינתם וצבאם‪.‬‬
‫על תרומת וינגייט לתורת הלחימה‬
‫הישראלית כותב יגר‪:‬‬
‫שירתו בריטים ויהודים‪ ,‬שדיכאה‬
‫ביד קשה את הטרור הערבי בצפון‬
‫הארץ‪ ,‬סולק מהארץ משום אהדתו‬
‫היתרה לצד היהודי‪ .‬בתיק השירות‬
‫שלו נרשם‪:‬‬
‫בהתנהגותו הקרבית שימש וינגייט‬
‫מופת למפקד האידיאלי‪ .‬בתחום‬
‫זה‪ ,‬אולי יותר מבתחומים אחרים‪,‬‬
‫הנחיל לארגון ה"הגנה"‪ ,‬ולצה"ל‬
‫אחריו‪ ,‬מורשת המשמשת עד ימינו‬
‫אלה‪ .‬ממנו למדו ב"הגנה" את הצורך‬
‫בעצמאות המפקד ובהתאמת‬
‫הפעולה הצבאית לא לתיאוריה או‬
‫לנוסחה קבועה‪ ,‬אלא לנסיבות ולאויב‪.‬‬
‫היה לו מוח ער ומקורי‪ ,‬שתמיד חיפש‬
‫פתרונות לא־שגרתיים (עמ' ‪.)65‬‬
‫אורד וינגייט‪[ D.S.O ,‬אות השירות‬
‫המצוין]‪ ,‬הוא חייל טוב‪ ,‬אבל במידה‬
‫שהדברים אמורים בארץ־ישראל‪,‬‬
‫הוא בבחינת סיכון ביטחוני‪ .‬אין לתת‬
‫בו אמון‪ .‬האינטרסים של היהודים‬
‫חשובים בעיניו יותר מן האינטרסים‬
‫של ארצו‪ .‬אין להרשותו לבוא עוד‬
‫פעם לארץ־ישראל‪.‬‬
‫"אחזור כמעפיל"‬
‫המחבר אינו מסתיר את הערכתו‬
‫ושיטותיו‪,‬‬
‫מהלכיו‬
‫לווינגייט‪,‬‬
‫ובמקביל מתאר בהרחבה את‬
‫ההתנגדות לו בקרב רוב הקצונה‬
‫הבריטית הבכירה‪ ,‬שלא הבינה‬
‫מדוע הסרן האקסצנטרי וחמּור‬
‫הסבר מעדיף באופן חד־משמעי את‬
‫היהודים‪ ,‬פוסל את הערבים ואין לו‬
‫כבוד והערכה לעמיתיו הבריטים‪.‬‬
‫דומה שלא רבים יודעים שווינגייט‪,‬‬
‫שהקים את היחידה המיתולוגית‬
‫"פלוגות הלילה המיוחדות"‪ ,‬שבה‬
‫וינגייט לא הסתיר את עלבונו‪ ,‬אולם‬
‫הוא הבטיח ללוחמיו ב"פלוגות‬
‫הלילה" שעוד ישוב‪" ,‬ואם לא ירשו‬
‫לי לחזור בצורה רגילה ‪ -‬אחזור‬
‫כמעפיל"‪ .‬הוא לא זכה לכך‪ ,‬אך אחת‬
‫מאניות המעפילים שהגיעה ארצה‪,‬‬
‫שנתיים בדיוק לאחר מותו‪ ,‬נקראה‬
‫על שמו (עמ' ‪.)59‬‬
‫אורד וינגייט האמין בלב שלם‬
‫בתחייתו הקרובה של עם ישראל‬
‫בארצו ההיסטורית‪ .‬גם כש"הוגלה"‬
‫לאנגליה‪ ,‬לתפקיד פחות ערך‪,‬‬
‫המשיך לייעץ להנהלה הציונית‪,‬‬
‫לד"ר חיים וייצמן‪ ,‬לדוד בן־גוריון‬
‫ולמשה שרתוק‪ ,‬בנושאי ציונות‪,‬‬
‫ארץ־ישראל והקשרים עם בריטניה‪.‬‬
‫הוא כתב עבורם תזכירים והצעות‬
‫איך לשלב את היישוב היהודי‬
‫אם לא היה נהרג ב־‪ 1944‬בבורמה ‪ -‬אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל‬
‫בארץ־ישראל בסדר הכוחות של‬
‫האימפריה הבריטית‪ .‬לאחר פרוץ‬
‫מלחמת העולם השנייה‪ ,‬סייע‬
‫להם ככל יכולתו להקים עוצבה‬
‫לוחמת גדולה שתורכב ממתנדבים‬
‫יהודים מארץ־ישראל‪ .‬את עצמו‬
‫ראה כמפקד הכוח הזה‪ .‬בה בעת‪,‬‬
‫פסל מכל וכל את הצעות הבריטים‬
‫להקים יחידות חפרים ו"פלוגות‬
‫עבודה" של יהודים מארץ־ישראל‬
‫ותבע מהמנהיגות הציונית להסכים‬
‫אך ורק ליחידות צבאיות לוחמות‪.‬‬
‫לאור ניסיונו הציע להקים "חיל‬
‫מדברי" בהיקף של ‪ 10,000‬חיילים‬
‫יהודים‪ ,‬שיתקוף‪ ,‬תוך חדירה ארוכת‬
‫טווח‪ ,‬את הכוחות האיטלקיים‬
‫בצפון אפריקה‪.‬‬
‫המנהיגים הציונים הבכירים סייעו‬
‫לו ככל יכולתם לקבל תפקידים‬
‫הראויים לו בצבא הבריטי וכמעט‬
‫תמיד נכשלו‪ ,‬שכן הקצונה הבכירה‪,‬‬
‫ברובה‪ ,‬שללה את דרכו ה"פרטיזנית"‬
‫ואת רעיונותיו הנועזים‪ .‬וינגייט‬
‫ניסה פעם אחר פעם להגיע‬
‫למפקדים ולמדינאים בכירים‬
‫ולעתים גם הצליח‪ .‬למזלו מצא‬
‫תומך בגנרל (ולימים פילדמרשל)‬
‫ארצ'יבלד וויוול‪ ,‬ששלוש פעמים‬
‫הימר על יוזמותיו והעזותיו ‪ -‬ולא‬
‫התאכזב‪ .‬הפעם הראשונה הייתה‬
‫בארץ־ישראל‪ .‬פעם נוספת הייתה‬
‫באתיופיה ובפעם השלישית קרה‬
‫הדבר בחזית הודו־בורמה‪.‬‬
‫‪303‬‬
‫"כוח גדעון"‬
‫וינגייט לא הקל על ידידיו‪ ,‬תומכיו‬
‫ואוהדיו‪ :‬התנהגותו‪ ,‬לרוב‪ ,‬הייתה‬
‫מתנשאת‪ .‬הוא נטה להתווכח ולבקר‬
‫ואמר לקטנים ולגדולים את דעתו‬
‫עליהם‪ .‬העובדה שכמעט בכל שיחה‪,‬‬
‫אף בנושאים צבאיים וכלליים‪,‬‬
‫נזכרו התנ"ך ולעתים גם זכותם‬
‫של היהודים על ארץ־ישראל‪ ,‬לא‬
‫הוסיפה למוניטין שלו בקרב עמיתים‬
‫וממונים‪.‬‬
‫כשהתמנה‪ ,‬בשלהי ‪ ,1940‬למפקד‬
‫"כוח גדעון" שנועד לסייע בהבסת‬
‫צבא איטליה‪ ,‬שהשתלט בשנת‬
‫‪ 1936‬על אתיופיה (בלשון העת‬
‫ההיא ‪ -‬חבש)‪ ,‬ביקש שיישלח אליו‬
‫עוזרו בארץ־ישראל‪ ,‬אברהם עקביה‪,‬‬
‫והוא אכן הגיע ותפקד כשלישו עד‬
‫שהשלים בהצלחה את המבצע‪.‬‬
‫וינגייט‪ ,‬כדרכו‪ ,‬הציע לתקוף את‬
‫האיטלקים בעזרת כוח קטן ובשיטה‬
‫האהובה עליו‪" :‬חדירה לטווח ארוך"‪.‬‬
‫הוא קיבל מספר מועט של קצינים‬
‫וחיילים בריטים ואליהם צורפו שני‬
‫גדודים ‪ -‬סודאני ואתיופי‪ .‬כשנאם‬
‫בפני החיילים האתיופים אמר‬
‫להם שהמלחמה לשחרור אתיופיה‬
‫היא מלחמה למען שחרור העמים‬
‫המדוכאים‪ ,‬כמו המלחמה למען‬
‫היהודים (עמ' ‪ .)91‬שם הכוח שעמד‬
‫בראשו‪" ,‬כוח גדעון"‪ ,‬היה סמלי והעיד‬
‫פעם נוספת על זיקתו של וינגייט‬
‫‪304‬‬
‫לתנ"ך‪ .‬במעשה גדעון בימי קדם‬
‫הוא ראה דוגמה מצוינת לכוח קטן‬
‫המצליח להערים על האויב בחסות‬
‫הלילה‪ ,‬להפתיעו ולתעתע בו‪.‬‬
‫הצלחתו באתיופיה הנחילה לו‬
‫מוניטין רבים ‪ -‬וגם מבקרים‬
‫ויריבים‪ .‬מפקדי האוגדות‪ ,‬קנינגהאם‬
‫(לימים הנציב העליון האחרון בארץ־‬
‫ישראל) ופלאט‪ ,‬הצרו את צעדיו‪ .‬גם‬
‫קשריו ההדוקים עם הקיסר הגולה‪,‬‬
‫היילה סילאסי‪ ,‬שהצטרף אליו בעת‬
‫הקרבות מאחורי קווי האיטלקים‪,‬‬
‫העלו את חמתם של הממונים עליו‪.‬‬
‫למורת רוחם הוא נכנס לאדיס־אבבה‬
‫במסע ניצחון‪ ,‬כשהוא רכוב על סוס‬
‫לבן והקיסר נוסע במכונית‪.‬‬
‫בשובו למפקדת המזרח התיכון‬
‫בקהיר התקבל וינגייט באדישות‬
‫ובקרירות‪ .‬הדרגה שהוענקה לו בעת‬
‫המבצע (סא"ל) נלקחה ממנו והוא‬
‫חזר להיות רס"ן‪ .‬הוא כתב דו"ח‬
‫מסכם על מעלליו והצלחותיו של‬
‫"כוח גדעון" ולא חסך שבטו כמעט‬
‫מאיש‪ :‬את האפסנאים הצבאיים‬
‫כינה "קופים חסרי כישרון" ורוב‬
‫אנשי המטה זכו לביקורת חריפה‪.‬‬
‫תוך ימים ספורים הפך הקצין הנועז‬
‫הזה ל"אישיות לא רצויה"‪" .‬הייתה‬
‫לו הרגשה שכולם הפנו לו עורף‪",‬‬
‫כתב יגר (‪.)97‬‬
‫וינגייט סבל מהתמוטטות עצבים‬
‫וניסה להתאבד בבית המלון הצבאי‬
‫שבו התגורר‪ .‬הוא נעץ סכין ציידים‬
‫מרדכי נאור‬
‫בצווארו והתמוטט‪ ,‬אך קצין בחדר‬
‫סמוך שמע את רעש הנפילה והצילו‪.‬‬
‫אברהם עקביה הוזעק אליו‪ .‬בין‬
‫המבקרים הראשונים היה משה‬
‫שרתוק‪ ,‬שביקר באותם ימים בקהיר‪.‬‬
‫הוא הבטיח לווינגייט כי מעשהו‬
‫לא יגרע מן האמון שרוחשים לו‬
‫הציונים‪.‬‬
‫הנסיקה והמוות בבורמה‬
‫וינגייט התאושש‪ .‬הוא חזר לאנגליה‬
‫אך היה עליו לעבור מסכת ארוכה‬
‫של שיחות ומבדקים‪ ,‬לרבות של‬
‫הוועדה הרפואית הצבאית העליונה‪,‬‬
‫כדי לוודא שהוא כשיר לחזור‬
‫לשירות ולפיקוד‪ .‬גם כאן עזרו לו‬
‫הציונים‪ .‬ד"ר בן־ציון קונין‪ ,‬רופא‬
‫נודע בלונדון וציוני ידוע‪ ,‬נפגש עם‬
‫הלורד ד"ר הורדר‪ ,‬רופאו של מלך‬
‫אנגליה‪ ,‬ושכנעו להיפגש עם וינגייט‬
‫כדי להיווכח שהוא חזר לבריאות‬
‫מלאה‪ .‬אף וייצמן שוחח עם רופא‬
‫המלך‪ .‬המלצתו של ד"ר הורדר סללה‬
‫את דרכו של וינגייט לפרק האחרון‬
‫והמזהיר ביותר בקריירה הצבאית‬
‫שלו ‪ -‬בבורמה‪.‬‬
‫פרק בורמה נמשך שנתיים ‪ -‬ממרס‬
‫‪ 1942‬עד מרס ‪ .1944‬יגר מתאר את‬
‫נסיקתו המופלאה של וינגייט מדרגת‬
‫רס"ן לדרגת אלוף (מייג'ור־גנרל) תוך‬
‫שנה וחצי‪ ,‬ואת שני מסעות המלחמה‬
‫אם לא היה נהרג ב־‪ 1944‬בבורמה ‪ -‬אולי וינגייט היה עומד בראש צה"ל‬
‫שלו‪ ,‬בראש כוח הצ'ינדיטים‪,‬‬
‫מאחורי קווי היפנים‪ ,‬שהפכו אותו‬
‫לאגדה עוד בחייו‪ .‬עתה לא היה דבר‬
‫שיכול היה לעוצרו‪ .‬ראש ממשלת‬
‫בריטניה‪ ,‬וינסטון צ'רצ'יל‪ ,‬הזמין‬
‫אותו להשתתף בוועידת פסגה עם‬
‫נשיא ארצות־הברית‪ ,‬פרנקלין דלנו‬
‫רוזבלט‪ ,‬בקוויבק (אוגוסט ‪.)1943‬‬
‫וינגייט‪ ,‬שהורשה להביא את אשתו‪,‬‬
‫לורנה ‪ -‬ציונית נלהבת לא פחות‬
‫ממנו ‪ -‬היה גיבור הוועידה‪ .‬הוא‬
‫נפגש עם הנשיא רוזבלט והגנרלים‬
‫שלו וארגן כוח אווירי אמריקאי‬
‫שיסייע לו במסע הצ'ינדיטים השני‪.‬‬
‫רבים העריכו והעריצו אותו על‬
‫יוזמותיו וחוצפתו ורבים עוד יותר‬
‫קינאו בו והיו אף שניסו להכשילו‪.‬‬
‫לפני שיצא למסעו השני מאחורי‬
‫קווי היפנים‪ ,‬ביקש מפקד הזירה‪,‬‬
‫האדמירל מאונטבטן‪ ,‬להעלותו‬
‫לדרגת רב־אלוף (לויטננט־גנרל)‪,‬‬
‫בנימוק שהוא עומד לפקד על כוח‬
‫של שתי אוגדות וחיל אוויר "פרטי"‬
‫גדול‪ .‬וינגייט סירב ואמר שהוא‬
‫מעדיף לחכות עד שתוכח במלואה‬
‫הצלחת הפעולה‪.‬‬
‫הוא המשיך לשמור על קשריו עם‬
‫ידידיו היהודים והציונים‪ .‬לאברהם‬
‫עקביה כתב מהודו‪ ,‬בנובמבר ‪:1943‬‬
‫"אני מעולם לא שוכח איש מכם וגם‬
‫לא את האינטרסים שלכם‪ ".‬לאחר‬
‫מכן הוסיף בעברית‪" :‬אם אשכחך‬
‫ירושלים תשכח ימיני‪".‬‬
‫‪305‬‬
‫ב־‪ 24‬במרס ‪ ,1944‬בשובו מכוחותיו‬
‫שלחמו בעומק השטח היפני בבורמה‪,‬‬
‫התרסק המטוס האמריקאי שבו‬
‫טס אל צלע הר בגבול הודו־בורמה‪.‬‬
‫וינגייט‪ ,‬עוד שלושה נוסעים וחמישה‬
‫אנשי צוות נספו כולם‪ .‬שרידי‬
‫גופותיהם הועברו‪ ,‬מאוחר יותר‪,‬‬
‫לבית הקברות הלאומי ארלינגטון‪,‬‬
‫הסמוך לוושינגטון‪ ,‬ושם מצוין על‬
‫המצבה כי אחד הנספים הוא מייג'ור־‬
‫גנרל אורד צ'רלס וינגייט‪ .‬בן ‪ 41‬היה‬
‫במותו‪ .‬בנו‪ ,‬יונתן אורד‪ ,‬נולד שבעה‬
‫שבועות לאחר מותו‪.‬‬
‫אגדת וינגייט‬
‫בחלקו האחרון של הספר נדרש ד"ר‬
‫יגר לסוגיית ההתקפות על וינגייט‪,‬‬
‫אופיו‪ ,‬התנהגותו ושיטות הלוחמה‬
‫שהנהיג‪ .‬מתברר‪ ,‬שלאחר מותו‪ ,‬ואף‬
‫במהלך שנים לא מעטות‪ ,‬פורסמו‬
‫ספרים‪ ,‬מאמרים וזיכרונות שלא‬
‫נטו לו חסד וציינו את אופיו הסגור‪,‬‬
‫עקשנותו‪ ,‬התפרצויותיו ואף הטילו‬
‫ספק בגאונות הצבאית שלו‪ .‬כנגד‬
‫מעלילים אלה התייצבו תומכים‬
‫ומגינים‪ ,‬לרבות כל המחברים‬
‫הישראלים שכתבו עליו‪ ,‬ואליהם‬
‫הצטרפו אישים בכירים כדוגמת‬
‫וינסטון צ'רצ'יל‪ .‬בחלוף השנים‪,‬‬
‫אגדת וינגייט לא הועמה‪ ,‬למרות‬
‫ההתקפות הנ"ל‪ ,‬ובישראל הוא‬
‫‪306‬‬
‫מרדכי נאור‬
‫זוכה עד היום לכבוד‪ ,‬להערכה ואף‬
‫להערצה‪ .‬אין כמעט עיר שלא נמצא‬
‫בה רחוב וינגייט‪ ,‬ואליהם יש להוסיף‬
‫את מכון וינגייט‪ ,‬יער וינגייט‪ ,‬כפר‬
‫הנוער ימין־אורד ומעיין בשם‬
‫"הידיד"‪.‬‬
‫שאלה מעניינת‪ ,‬הנשארת פתוחה‬
‫גם לאחר קריאת ספרו המקיף‬
‫והמרתק של ד"ר יגר‪ :‬אם אורד‬
‫וינגייט לא היה נהרג‪ ,‬האם היה לו‬
‫סיכוי‪ ,‬כמשאלתו‪ ,‬לעמוד בראש צבא‬
‫מדינת ישראל? גדולים וטובים חיוו‬
‫דעתם בנושא זה‪ .‬וכך כתב צ'רצ'יל‪:‬‬
‫"ידעתי שהציונים ביקשו לעשותו‬
‫מפקד צבאי ראשי לעתיד־לבוא לכל‬
‫צבא יהודי העשוי לקום" (עמ' ‪.)124‬‬
‫חיזוק לדברים נתן דוד בן־גוריון‪,‬‬
‫במכתבו לאליס אייווי היי‪ ,‬חותנתו‬
‫של וינגייט‪ ,‬לאחר שקרא ב־‪1963‬‬
‫את הביוגרפיה שכתבה עליו‪" :‬לו‬
‫זכה לראות בתחייתה של מדינת‬
‫ישראל‪ ,‬אני בטוח שהיה מנהיג את‬
‫צה"ל במלחמת הקוממיות" (עמ'‬
‫‪ .)194‬עם השנים‪ ,‬התקבעה לא רק‬
‫בארץ‪ ,‬אלא אף מחוץ לגבולותיה‪,‬‬
‫ההנחה כי לווינגייט היה חלק‬
‫חשוב בעיצוב היישוב בטרם מדינה‬
‫והזרוע הביטחונית שלו‪ .‬ב־‪,1990‬‬
‫כשנחנכה אנדרטה בלונדון‪ ,‬לא‬
‫הרחק מבניין הפרלמנט‪ ,‬לציון שני‬
‫מסעות הצ'ינדיטים בבורמה בשנים‬
‫‪ ,1944-1943‬סופרו עלילותיו של‬
‫וינגייט ונכללה הקביעה הבאה‪:‬‬
‫"נודעה לו השפעה חשובה על יצירת‬
‫צבא הגנה לישראל ועל הקמתה של‬
‫מדינת ישראל" (עמ' ‪.)190‬‬
‫ראוי לסיים במובאה שמביא יגר מפי‬
‫עמנואל ילן‪ ,‬ידידו הטוב של וינגייט‬
‫בתקופתו הארצישראלית‪:‬‬
‫אינני מאמין שווינגייט הצליח בארץ־‬
‫ישראל אך ורק בשל כישרונותיו‬
‫המיוחדים‪ ,‬אשר גרמו להצלחותיו‬
‫בחבש ובבורמה‪ ,‬ואשר היו מביאים לו‬
‫הצלחה גם בכל מקום אחר‪ .‬וינגייט‬
‫הגיע לשלמותו בארץ־ישראל כי כאן‬
‫גילה את עצמו‪ .‬כאן מצא את ייעוד‬
‫חייו‪ .‬הייתה כאן הדדיות‪ ,‬הייתה כאן‬
‫השפעה הדדית של הכוחות הרוחניים‬
‫הגלומים בתוך וינגייט וחייליו היהודים‪.‬‬
‫כאן בתוכנו‪ ,‬וינגייט חזה באלוהיו‪.‬‬
‫ומוסיף יגר‪" :‬מה חבל שווינגייט לא‬
‫זכה‪ ,‬ושישראל לא זכתה‪".‬‬
‫‪n‬‬
‫עפרי בארץ הזוועות‬
‫שי רודין‬
‫אספלט‪ ,‬מיכל פיטובסקי‪ ,‬כתר הוצאה לאור‪ 309 ,2012 ,‬עמ'‪.‬‬
‫ספרה של מיכל פיטובסקי‪ ,‬אספלט‪,‬‬
‫מתאר ספֵרה נידחת בספרות העברית‪:‬‬
‫בית הספר‪ ,‬ובהתאמה‪ ,‬גיבורותיו הן‬
‫שתי תלמידות‪ :‬עפרי‪ ,‬בת האחת־‬
‫עשרה‪ ,‬ומורן‪ ,‬בת החמש־עשרה‪.‬‬
‫שתי הגיבורות מתבוננות במהלך‬
‫הרומן בבני כיתתן‪ ,‬במורותיהן‬
‫ובהוריהן‪ ,‬התבוננות החורגת מן‬
‫המבט הילדי בעולם המבוגרים‪.‬‬
‫דווקא המבט של מי שנתפס כשולי‬
‫‪ -‬ילדים ונערים ‪ -‬הופך למבט נוקב‬
‫המאיר את הישראליות ולמעשה‬
‫מצליח להקפיא אותה ולהעביר‬
‫תמונה מימטית קשה של המתרחש‬
‫מסביבנו‪ .‬לא בכדי הרומן מתרחש‬
‫בירושלים‪ ,‬המהווה פסיפס אנושי‬
‫בין דתות ולאומים‪ ,‬אולם ירושלים‬
‫שמעוצבת ברומן אינה "ירושלים‬
‫של זהב" כי אם ירושלים של מטה‪.‬‬
‫בית הספר מתואר כמקום אלים שבו‬
‫הילד נאבק על הישרדותו‪ .‬הלימודים‬
‫מוצגים כדבר שולי‪ ,‬בעוד שהדרמה‬
‫ד"ר שי רודין הוא מרצה בחוג לספרות עברית וכללית במכללת לוינסקי לחינוך‪ ,‬תל־אביב‪ .‬ספרו‬
‫אלימויות‪ :‬על ייצוגיה של האלימות בספרות העברית החדשה (‪ ,)2012‬יצא לאור בהוצאת‬
‫רסלינג‪.‬‬
‫‪308‬‬
‫המרכזית היא דרמת ההישרדות‬
‫של הגיבורות ‪ -‬הישרדות גופנית‬
‫ונפשית כאחת‪ .‬לא בכדי‪ ,‬אחת‬
‫מבנות כיתתה של מורן‪ ,‬נוי‪ ,‬מחליטה‬
‫לפרוש מבית הספר ומסתגרת זמן‬
‫ארוך בביתה‪ .‬בזמן זה היא משילה‬
‫מעל גופה קילוגרמים רבים‪ ,‬וזאת על‬
‫מנת להתאים לדרישות שסביבתה‬
‫מעלה באשר להופעה החיצונית של‬
‫נערות; כמו כן הגיבורות חשופות‬
‫למין‪ ,‬לסמים‪ ,‬לאלכוהול‪ ,‬מרכיבים‬
‫המשויכים לעולם המבוגרים והופכים‬
‫לבני בית בעולם הילדים‪.‬‬
‫רומן חניכה‬
‫שתי הגיבורות מוצגות כ"אחרות"‬
‫על רקע הסובב אותן‪ :‬הורים‬
‫אדישים שהתעייפו מן התפקיד‬
‫ההורי‪ ,‬מורים ששכחו כיצד מדברים‬
‫וצועקים את דבריהם תוך אובדן‬
‫רגישות מוחלט כלפי התלמידים‬
‫ומתוך רצון לשרוד‪ ,‬רצון הדוחק כל‬
‫אפשרות לאינטראקציה ממשית‬
‫בין המורה לתלמיד‪ ,‬ובני הכיתה‪,‬‬
‫שבשני המקרים מתוארים כריקנים‪,‬‬
‫כאלימים וכחסרי כיוון של ממש‪.‬‬
‫את רומן החניכה שלפנינו ניתן‬
‫לקרוא בזיקה לרומן הרפתקאות‬
‫אליס בארץ הפלאות ללואיס קרול‪.‬‬
‫בדומה לאליס‪ ,‬גיבורת הספר‪ ,‬עפרי‬
‫(ובמידה רבה גם מורן) מתוארת‬
‫ד"ר שי רודין‬
‫כזרה למקום ולהתרחשויותיו‪ ,‬ילדה‬
‫בת אחת־עשרה שחיה במציאות‬
‫קשה לפענוח‪ ,‬שחוקיה אמנם‬
‫מתבהרים לה לאיטם‪ ,‬בדומה לקודים‬
‫שאליס הצליחה לפענח תוך כדי‬
‫השהייה בארץ הפלאות וההתוודעות‬
‫ליצוריה‪ ,‬אולם ההיגיון העומד‬
‫מאחוריהם נסתר ממנה ומותיר‬
‫אותה בתחושת זרות וניכור‪ .‬הניכור‬
‫הקשה שחשה עפרי כלפי סביבתה‬
‫מועבר באמצעות מוטיב השתיקה‪,‬‬
‫שכן הסמכות הסיפורית מצויה בידי‬
‫המספרת המוסרת את האירועים‪,‬‬
‫ומולה‪ ,‬בולטת עפרי בשתיקתה‬
‫המתמשכת‪ .‬היא אינה מספרת‬
‫למורותיה או לסמכויות הבית‬
‫ספריות האחרות על ההתעללות‬
‫הקשה שהיא עוברת; על כך שבני‬
‫כיתתה מכים אותה בבית הספר‬
‫ומחוצה לו‪ ,‬הודפים אותה מאוטובוס‬
‫נוסע‪ ,‬מפעילים נגדה אלימות פיזית‪,‬‬
‫מילולית ומינית‪ ,‬והיא אף ממדרת‬
‫את הוריה מהמציאות הגרוטסקית‬
‫שהיא חיה בתוכה‪ ,‬משלימה עם‬
‫אוזלת ידם להושיעה‪.‬‬
‫צורחות ולא מדברות‬
‫השתיקה המאפיינת את עפרי חוברת‬
‫לעיוורון המאפיין את סביבתה‪.‬‬
‫כאשר היא מאחרת לכיתתה לאחר‬
‫שהוכתה‪ ,‬היא זוכה בצעקות המורה‪,‬‬
‫עפרי בארץ הזוועות‬
‫ובהתקפות המשתיקות אותה וודאי‬
‫שסותמות את הגולל על ניסיון‬
‫לספר את אשר עבר עליה‪ .‬כאמור‪,‬‬
‫המורות ברומן מתוארות ככאלו‬
‫שאינן מדברות אלא צווחות‪ .‬הנתק‬
‫התקשורתי בין התלמידים לבין‬
‫המורים הנו חריף‪ ,‬וניכר כי לא‬
‫זו בלבד שהמורות אינן מסוגלות‬
‫לתקשר עם תלמידיהן‪ ,‬אלא גם‬
‫שאלו הראשונות ויתרו לחלוטין‬
‫על כל ניסיון לקיים תקשורת שכזו‪.‬‬
‫בית הספר מתואר כשדה קרב‬
‫דרוויניסטי‪ ,‬שבו החזקים רומסים‬
‫את החלשים וההוראה הופכת‬
‫לתפאורה שולית למעשה המרכזי‪:‬‬
‫האקטים האלימים המאפיינים את‬
‫התלמידים ‪ -‬בנים ובנות כאחד‪.‬‬
‫שכן האלימות ברומן אספלט איננה‬
‫נחלתם של הבנים‪ ,‬כפי שמקובל‬
‫לחשוב‪ ,‬והיא ניתנת לאיתור גם‬
‫בקרב הבנות‪ .‬אלו נחלקות לכאלה‬
‫המאמצות את הדפוסים האלימים‬
‫של הבנים‪ ,‬מזה‪ ,‬ולכאלה המפגינות‬
‫הערצה כלפי דפוסים אלו‪ ,‬מזה‪.‬‬
‫שלוש הבחירות הניצבות בפני עפרי‬
‫ברומן הן לחבור למדכאיה (או‬
‫להפעיל מולם אלימות)‪ ,‬לבחול בבית‬
‫הספר ולהסתגר בביתה (כפי שעושה‬
‫נוי‪ ,‬הגוזרת על עצמה אלימות‬
‫מרחבית מרצון ולמעשה כולאת את‬
‫עצמה בבית על מנת להתגונן מפני‬
‫האלימות) וכן‪ ,‬להפוך לקורבן‪ .‬עפרי‬
‫הופכת לקורבן‪ ,‬שכן היא מסרבת‬
‫‪309‬‬
‫לנקוט באלימות ולשעתק את מעשי‬
‫מדכאיה‪ .‬עם זאת‪ ,‬סיומו הקשה של‬
‫הרומן‪ ,‬שבו עפרי‪ ,‬לראשונה‪ ,‬מוצאת‬
‫את עצמה נוקטת באלימות‪ ,‬ממחיש‬
‫כיצד גם מי שעומדת נדהמת מול‬
‫האלימות הקשה‪ ,‬מאמצת אותה‪,‬‬
‫לא מתוך שעתוק הדפוס אלא מתוך‬
‫רצון להילחם עבור הילד אותו היא‬
‫אוהבת‪.‬‬
‫כיצד ניתן לשרוד במציאות‬
‫אלימה? כיצד ניתן להפנים קודים‬
‫אלימים? הספר מתמודד עם‬
‫שתי שאלות אלה באמצעות שתי‬
‫דמויות אנטגוניסטיות‪ ,‬מעין אנטי־‬
‫גיבורות‪ ,‬הצופות בחברה שמסביבן‬
‫מתוך תחושת ניכור‪ ,‬ריחוק‪ ,‬חוסר‬
‫שייכות‪ ,‬וכן מתוך מודעּות למיקומן‬
‫השולי ולעמדה הקורבנית שמיקום‬
‫זה גוזר עליהן‪ .‬לא בכדי‪ ,‬בוחרת‬
‫עפרי להתחפש לגורילה בפורים‪.‬‬
‫תחפושתה מוחקת בן רגע את‬
‫נשיותה המתהווה ואת אנושיותה‪,‬‬
‫ומשלבת אותה בהצלחה במעגל‬
‫האלים האופף אותה‪ .‬מאפשרת לה‬
‫להיות רואה ובלתי נראית בעזרת‬
‫המסכה שהיא עוטה על פניה‪,‬‬
‫ּתּג ָר על הנורמות‬
‫ומנגד‪ ,‬לקרוא ִ‬
‫המגדריות הקיימות המעודדות‬
‫את בנות גילה להתחפש למלכות‬
‫ולנסיכות ולהבליט את נשיותן כמו‬
‫גם את פגיעותן‪ .‬מורן‪ ,‬שחווה מספר‬
‫מופעים אלימים מצדן של סיגל‬
‫וחברותיה (ולמשל הטחת ראשה‬
‫‪310‬‬
‫בשולחן)‪ ,‬בוחרת להתרחק מההווי‬
‫הבית ספרי ומתאהבת בדב‪ ,‬נער‬
‫הסובל מסכיזופרניה‪ ,‬המקיים אתה‬
‫קשר המבוסס על שליטה‪ .‬שליטתו‬
‫בה באה לידי ביטוי הן במגעים‬
‫המיניים האלימים (המציגים יחסי‬
‫מין סאדו־מזוכיסטים) והן באופן‬
‫שבו הם מתקשרים ומתנהלים‪:‬‬
‫דב מכתיב את אופי הפגישות‪ ,‬את‬
‫תדירותן‪ ,‬מאפשר לעצמו לקיים‬
‫מערכת יחסים פתוחה‪ ,‬ממעט‬
‫להתקשר למורן ומעביר לה שדרים‬
‫אמביוולנטיים לפיהם הוא אוהב‬
‫אותה‪ ,‬מזה‪ ,‬ומתעלם מקיומה‪ ,‬מזה‪.‬‬
‫מי שהתבוננה בסלידה באלימות‬
‫שמסביבה וביקשה לבדל עצמה‪,‬‬
‫מכניסה את האלימות אל ביתה ואל‬
‫מיטתה וממחישה כיצד הדפוסים‬
‫האלימים דבקים גם באלו המאמינים‬
‫שהם חסינים מפניהם‪.‬‬
‫רומן כואב‬
‫סיומו של הרומן מפגיש את שתי‬
‫גיבורותיו בנקודה הקשה שבו עליהן‬
‫לבחור בחיים או במוות‪ .‬הבחירה‬
‫בחיים אינה מוצגת כ"הפי אנד" אלא‬
‫דווקא כבחירה מייסרת‪ .‬הנערות‬
‫הצעירות משלימות עם כך שהכיעור‬
‫נכנס למחזור הדם‪ ,‬ושהאלימות‬
‫היא־היא המציאות שאופפת אותן‬
‫ועתידה ללוות את המשך חייהן‪.‬‬
‫ד"ר שי רודין‬
‫מעטים הרומנים שמצליחים לטלטל‬
‫את הקורא כפי שעושה אספלט‪.‬‬
‫לפנינו רומן נוקב‪ ,‬ישיר ובלתי‬
‫מתפשר המספר את סיפורה הכואב‬
‫של החברה הישראלית ושל מערכת‬
‫החינוך‪ ,‬המהווה בבואה של חברה‬
‫זו‪ .‬לפניו‪ ,‬רק רומנים בודדים‪ ,‬דוגמת‬
‫התגנבות יחידים ליהושע קנז‪ ,‬עסקו‬
‫בחניכה של בני נעורים כמשקפת‬
‫את פניה המשוסעים של החברה‬
‫הישראלית‪ .‬דבריה של מורן מדגימים‬
‫זאת היטב‪:‬‬
‫אני חושבת שבית ספר‪ ,‬מעניין אותו‬
‫רק דבר אחד ‪ -‬שנישאר בחיים‪.‬‬
‫ברצינות‪ .‬לאף אחד כבר לא אכפת‬
‫אם נעשה בגרויות‪ ,‬או אם יהיה לנו‬
‫עתיד‪ ,‬או אפילו אם אנחנו לומדים‬
‫משהו בעל ערך‪ .‬אנחנו סתם יושבים‬
‫שם ובוהים‪ .‬ואתה יודע‪ ,‬כל עוד אנחנו‬
‫בוהים‪ ,‬אנחנו לא מתים מסמים או‬
‫בדקירות או בתאונות דרכים‪ .‬ותכלס‪,‬‬
‫זה הגיוני‪ .‬אנשים שהכרתי שנזרקו‬
‫מבית ספר הם היום מתים [‪.]...‬‬
‫הם רוצים שנישאר בחיים כדי שנלך‬
‫לצבא‪ .‬עד הצבא בית הספר דואג‬
‫שתישאר בחיים‪ ,‬אבל ברגע שאתה‬
‫מתגייס‪ ,‬זין בעין‪ ,‬טוב למות בעד‬
‫ארצנו (עמ' ‪.)263-262‬‬
‫שכן אם כך בני הנוער חווים את‬
‫האתוס הציוני‪ ,‬הרי שהדבר מלמד‬
‫על מות הציונות‪ .‬ומכאן‪ ,‬שהרומן‬
‫‪311‬‬
‫עפרי בארץ הזוועות‬
‫הכואב שלפנינו‪ ,‬שנכתב בתנופה‬
‫סיפורית יוצאת דופן של סופרת‬
‫מוכשרת שעתידה להפוך לאחד‬
‫הקולות הספרותיים החשובים‬
‫בישראל‪ ,‬מכריח את קוראיו‬
‫להתעמת עם מציאות זו ולתהות על‬
‫מיקומם בתוך החזון האפוקליפטי‬
‫המשורטט ועל תפקידם ‪ -‬מתבוננים‬
‫סבילים במציאות הקשה‪ ,‬קורבנות‬
‫הנכנעים למציאות זו‪ ,‬מקרבנים‪,‬‬
‫או כאלו שטרם איבדו את אמונתם‬
‫בעתיד‪.‬‬
‫‪n‬‬
‫על העיוורון ועל "מצב האנושות"‬
‫סבינה שביד‬
‫איאן מקיואן‪ ,‬סולר‪ .‬תרגום מאנגלית‪ :‬מיכל אלפון‪ ,‬עם עובד ‪ 323 ,2011‬עמ'‪.‬‬
‫"‪"When I consider how my light is spent‬‬
‫)‪(J. Milton‬‬
‫מייקל בירד‪ ,‬גיבור ספרו של איאן מקיואן סולר‪ ,‬זוכה פרס נובל בתחום הפיזיקה‪,‬‬
‫נחשב לבכיר אנשי המדע בתחום זה באנגליה‪ ,‬מולדתו‪ ,‬ובזכות יוקרתו הוא‬
‫מתמנה לעמוד בראש יוזמה להתמודדות עם התחממות כדור הארץ‪ .‬הבעיה היא‬
‫שקיים פער גדול בין יכולותיו כמדען‪ ,‬ובעיקר יכולותיו בתחום ה"פוליטיקה"‬
‫בעולם הזה‪ ,‬לבין רמתו המוסרית כאדם וכמדען‪.‬‬
‫הספר כתוב בהומור רב ויש הרואים בו פארסה משעשעת‪ .‬הביקורת מתייחסת‬
‫ספרה האחרון של הסופרת סבינה שביד‪ ,‬מלחמה‪ ,‬מלחמה‪ ,‬גבירה נהדרה‪ :‬ילדות ונעורים‬
‫בתקופת השואה בזבורוב‪ ,‬יצא בהוצאת יד ושם‪.‬‬
‫על העיוורון ועל "מצב האנושות"‬
‫‪313‬‬
‫אליו כ"ספר המצחיק ביותר שנכתב באחרונה" (מיטשיקו קאקוטני)‪ ,‬הוא תואר‬
‫כספר בו מתגלה כישרונו של מקיואן כסטיריקן (זואה הלר דוד) וזכה אפילו‬
‫ב"‪ - "Woodhouse Prize‬פרס הניתן על ספר הומוריסטי בלשון האנגלית‪.‬‬
‫ואמנם‪ ,‬הספר גדוש קטעים מצחיקים ביותר‪ ,‬ודי אם נזכיר את תיאור הסצנה‬
‫במלתחה הארקטית‪ ,‬את לבישת הבגדים‪ ,‬הרכבת המשקפיים‪ ,‬האדים‪ ,‬הורדת‬
‫הכפפות‪ ,‬שבירת המשקפיים וניקוי ָם במפית מרובבת בחמאה (עמ' ‪ ,)69‬או את‬
‫סצנת ההשתנה בתנאים ארקטיים ונשירת הפין המתגלה כשפתון (עמ' ‪,)76‬‬
‫וכמובן סיפור הגב"י (גנב בלא יודעין‪ ,‬עמ' ‪ .)184‬למרות כל אלה‪ ,‬הספר איננו‬
‫ספר "מצחיק"‪ ,‬אלא נובלה העוסקת באופן סטירי בשתי בעיות המעסיקות את‬
‫מקיואן ברבים מספריו‪ :‬היחס בין המדעים המדויקים‪ ,‬האמנויות וה"אני הראוי"‬
‫‪ -‬והאופן בו אפשר לזכות בו‪.‬‬
‫התחום שבין אנשי הרוח לאנשי המדע‬
‫העיסוק בבעיות אלה הוא המשכו של פולמוס בדבר היחס בין המדעים המדויקים‬
‫והאמנויות הנמשך‪ ,‬מזה דורות‪ ,‬בין שני אנשי רוח בריטים‪ ,‬ונמשך עד היום גם‬
‫במדינת ישראל (ראו מאמרו של אריה איסר‪" ,‬משמעות אור לגוים של בן גוריון‪:‬‬
‫רק מסר מדעי ייחודי יצדיק עצמאות לאומית"‪ ,‬כיוונים חדשים ‪ ,27‬נובמבר־‬
‫דצמבר ‪ ,2012‬עמ' ‪ .)171-160‬ברשותכם‪ ,‬אזכיר כאן את הפולמוס המפורסם בין‬
‫צ'רלס סנאו לפ"ר לואיס‪.‬‬
‫ב־‪ ,1959‬הוזמן המדען‪ ,‬הסופר‪ ,‬מבקר הספרות והוגה הדעות הבריטי‪ ,‬סר‬
‫צ'רלס סנאו‪ ,‬לשאת דברים במסגרת היוקרתית של ‪ Rede Lecture‬בקיימבריג'‪.‬‬
‫בהרצאתו‪ ,‬שקרא לה "שתי התרבויות" (נדפסה שוב‪ ,‬באחרונה‪ ,‬על ידי‬
‫אוניברסיטת קיימבריג')‪ ,‬טען סנאו כי תהום פעורה בין אנשי המדע ואנשי הרוח‪.‬‬
‫אנשי הרוח הם פסימים‪ ,‬בדרך כלל‪ ,‬ובשעת משבר נוטים לפנות לרומנטיקה‪ ,‬לדת‪,‬‬
‫לאינטואיציה‪ ,‬אל הנשגב ‪ -‬בקיצור‪ ,‬לכל דבר שהוא מעבר לרציונלי ואוניברסלי‪.‬‬
‫בשעה שלנוכח הסכנה הנשקפת לאנושות‪ ,‬אנשי המדע מפשילים שרוולים‬
‫ופותרים בעיות‪ .‬והמסקנה היא‪ :‬על אנשי הרוח להכיר את המדעים ועל אנשי‬
‫המדע לעסוק גם בספרות‪ ,‬כדי שנחיה כולנו בעולם תרבותי טוב יותר‪.‬‬
‫תשובתו של פ"ר לואיס להרצאה זו נכתבה בלשון קיצונית ובוטה‪ .‬המדע‪ ,‬כך טען‪,‬‬
‫יכול אמנם לשפר את תנאי חייו החומריים של האדם‪ ,‬אך כדי שחיינו ישתפרו‬
‫באמת אנו זקוקים למצפן מוסרי שאינו קיים אצל אנשי המדע‪ .‬המדע מסוגל‬
‫‪314‬‬
‫סבינה שביד‬
‫לספק לנו אמצעים להשגת מטרות מסוימות‪ ,‬אך רק הפילוסופיה‪ ,‬התיאולוגיה‬
‫ושאר תחומי היצירה הרוחנית יכולים לסמן עבורנו את המטרות הראויות ואת‬
‫הכיוון הרצוי לפיתוחה של תרבות‪.‬‬
‫"המנון לאור"‬
‫בכמה מספריו עוסק איאן מקיואן באותו ויכוח ממש‪ .‬למייקל בירד הפיזיקאי‪,‬‬
‫גיבור הספר סולר‪ ,‬יש דעה נחרצת בנדון‪ ,‬שלפיה על האמנים ואנשי הרוח‪,‬‬
‫חבריו למשלחת לקוטב הצפוני‪ ,‬הם חבורה של יצורים מוזרים‪ .‬את דעתו על‬
‫מדעי הרוח כבר גיבש לפני שנים רבות‪ ,‬עוד בהיותו סטודנט‪ ,‬כאשר במסגרת‬
‫חיזוריו אחרי מייזי‪ ,‬קרא כמה משיריו של ג'ון מילטון ושני מאמרים על יצירתו‪.‬‬
‫אז התגבשה דעתו שספרות היא בבחינת "קודשים קלים"‪ ,‬עיסוק טוב לנשים‪,‬‬
‫אבל אפילו בנושא נקלה כל כך אין הן מסוגלות לעסוק ברצינות כי בסופו של‬
‫דבר‪ ,‬הן נתפסות לכל מיני פעילויות מיסטיות ואיזוטריות (עמ' ‪ .)239‬בכלל‪,‬‬
‫לנשים יש כישורים שונים מאשר לגברים והן פחות מתאימות לעיסוק במדעים‬
‫המדויקים (עמ' ‪ .)155‬השיר אותו קורא בירד‪ ,‬במסגרת חיזוריו‪ ,‬הוא ה"המנון‬
‫לאור"(בתרגומו של אברהם רגלסון)‪ ,‬ממנו אצטט שורות מספר‪:‬‬
‫ׁש ַמי ִם‪ ,‬רֵאׁשִית־אֹונ ָם!‬
‫הֹוד לְךָ‪ ,‬אֹור ָקדֹוׁש‪ ,‬יְלִיד ָ‬
‫אׁשֶר עִם ַהּנ ִ ְצחִי‬
‫אֹו ְקרִינ ָה נ ִ ְצחִית ֲ‬
‫א ְאׁשָם? ּכִי ָהאֱֹלהִים הּוא אֹור‪,‬‬
‫אךָ‪ ,‬אַף ֹלא ֶ‬
‫אְֶקרָ ֲ‬
‫אלָיו‪,‬‬
‫ׁשכַן ִּבלְּתִי־אִם ּבְאֹור‪ּ ,‬בַל ּגֶׁשֶת ֵ‬
‫ו ְֹלא ָ‬
‫ׁשכַן אָז ּבְתֹוכְךָ‪,‬‬
‫מֵרֹאׁש ּו ִמּקֶֶדם ‪ָ -‬‬
‫ׁשפַע ֵמאִיר ֵמ ֲהוָי ָה ְמאִירָה‪ִּ ,‬בלְּתִי נ ִ ְברָא!‪....‬‬
‫ֶ‬
‫ת ִהּלַת־ׁשֵם‪,‬‬
‫ׁשו ִיתִי לָהֶם ִּב ְ‬
‫ּומִי י ִּתן ֵ ו ְ ָ‬
‫ּתּמִירִיס‪ּ ,‬ומֵאֹונ ִיֶדס ָה ִעּו ֵר‪,‬‬
‫ָה ִעּו ֵר ַ‬
‫וְטִירֶ ְסי ַס ּופִינ ֵיאּוס‪ ,‬נְבִיאִים ְקדּומִים‪.....‬‬
‫עַל ּכֵן‪ּ ,‬בְיֶתֶר־עֹז‪ַ ,‬אּתָה‪ ,‬אֹור ֶעלְיֹון‪,‬‬
‫ׁשמָה לְכָל ּכֹחֹותֶי ָה‬
‫זְרַח ִמ ִּב ְפנ ִים‪ ,‬וְאֶת ַהּנ ְ ָ‬
‫הְַקרֵן‪.‬‬
‫על העיוורון ועל "מצב האנושות"‬
‫‪315‬‬
‫מילטון‪ ,‬כאיש מאמין‪ ,‬רואה באור מתת אל‪" ,‬מותר האדם מן הבהמה"‪ ,‬צלם‬
‫אלוהים הטבוע בבן אנוש‪ .‬אבל מאור עיניים איננו דומה לחכמה‪ .‬הראייה‬
‫הפנימית היא המאירה את נשמתו של האדם ומאפשרת לו לראות דברים "בל‬
‫תשורם עין בן אדם"‪ .‬לכן‪ ,‬דווקא העיוור קולט את האור האלוהי יותר מהפיקח‪.‬‬
‫המנטליות המטריאליסטית של בירד אינה מאפשרת לו לרדת לסוף דעתו של‬
‫מילטון‪ ,‬וכהרגלו‪ ,‬ידיעת השיר משמשת אותו לביצוע מניפולציות בבני אדם ‪-‬‬
‫במקרה זה בדייזי‪ ,‬בעלת הנשמה הרומנטית‪.‬‬
‫למען האמת‪ ,‬מייקל בירד אינו זקוק למאור עיניים כשל טרסיאס או בלעם‪.‬‬
‫לדעתו‪" ,‬יכולים הפילוסופים של המדע להשלות את עצמם שההפך הוא הנכון‪,‬‬
‫אבל הפיזיקה משוחררת מן הדופי האנושי‪( "...‬עמ' ‪ .)17‬האמנם? אפילו מייקל‬
‫בירד בעצמו איננו מאמין באמירה זו‪ .‬הוא יודע מצוין שלא הודות לגאוניתו‬
‫אלא רק הודות "לדופי האנושי" הגיע למעמדו הרם‪" .‬היטב ידע באיזה אופן‬
‫חריג נרתמה עגלת כישרונו הזעירה‪ ,‬תלת־אופן של ילד‪ ,‬נאמר‪ ,‬אל מרכבתו‬
‫של גאון היסטורי עולמי‪ ",‬שהצלחתו נובעת אולי מבלבול בין אחד‪ ,‬מייקל‬
‫ברד‪ ,‬למייקל בירד‪ ,‬או אולי מפני "שבדיוק שררה הרגשה שהגיע תור הפיזיקה‬
‫הבריטית" (עמ' ‪ .)64‬הוא יודע היטב שמדענים ישראלים מופלים לרעה בגלל‬
‫סיבות פוליטיות‪ ,‬זאת‪ ,‬למרות הישגיהם (עמ' ‪ .)163‬הוא יודע גם שבמדע‬
‫המודרני קיימים נרטיבים שונים המובילים למסקנות שונות ואין כבר "אמת‬
‫מדעית" אובייקטיבית אחת‪ ,‬ובייחוד הוא יודע היטב‪ ,‬שאדם שקיבל פעם‬
‫פרס נובל יכול לקבל טובות הנאה רבות בלי לעשות עבודה כלשהי‪ ,‬ואם כל‬
‫אלה אינם מספיקים‪ ,‬בא סיפור המלתחה וממחיש לבירד עד כמה פגום טבע‬
‫האדם‪ ,‬ולמעשה‪" ,‬אין להשאיר דבר‪ ...‬ליד המדע או האמנות‪ ,‬או האידאליזם"‬
‫(עמ' ‪.)97‬‬
‫"האני הראוי"‬
‫גיבורי סולר‪ ,‬ומייקל בירד בראשם‪ ,‬הם אגואיסטים חסרי מצפון וחסרי כל מידה‬
‫לְמֹנ ִים"‬
‫של יושר או בושה‪ ,‬כולם‪" :‬סֹורְרִים ו ְ ַח ְברֵי ּג ַּנ ָבִים ּ ֻכּלֹו אֹהֵב ֹחַד ו ְרֵֹדף ַ‬
‫(ישעיה‪ ,‬א' ‪.)23‬‬
‫אם זהו "מצב האנושות" ואין לצפות לתיקון העולם לא מצד המחקר המדעי‬
‫ולא מכיוון האידאליזם הבא לידי ביטוי באמנות‪ ,‬יש לחזק את "האני הראוי" כי‬
‫הבעיה איננה בפגם כלשהו בעולם‪ ,‬אלא "הבעיה היא בעצמנו" (עמ' ‪.)182‬‬
‫‪316‬‬
‫סבינה שביד‬
‫"האני הראוי" מעסיק את מקיואן בכל ספריו‪ ,‬אפילו יותר מהוויכוח בין שתי‬
‫התרבויות‪ .‬לדעתו‪ ,‬עשיית משפט‪ ,‬אהבת חסד‪ ,‬ענווה וצניעות ‪ -‬אינם בשמים‬
‫אלא ב"פינו ובלבבנו"‪ .‬אלה הדברים שאנו זקוקים להם כדי שנזכה לחיים טובים‪.‬‬
‫אך גיבורי סולר משוללי כל תכונה טובה והם פורעי חוק‪.‬‬
‫בירד הוא אגואיסט‪ ,‬זללן‪ ,‬שתיין‪ ,‬רודף נשים חסר מצפון וחסר יושר‬
‫אינטלקטואלי‪ .‬הוא נצלן‪ ,‬שקרן‪ ,‬פליגאטור ומניפולטור‪ .‬גם הדוקטורנט המוכשר‪,‬‬
‫אלדוס‪ ,‬אין בו אפילו טיפת רגש כלפי בני משפחתו המסורים‪ ,‬שלא לדבר על‬
‫השיפוצניק האלים ועל הנשים והמאהבות של בירד‪ ,‬המשתמשות בגברים שלהן‬
‫ואינן אוהבות אותם כלל‪.‬‬
‫במקום האני הראוי‪ ,‬הדמויות המופיעות בסולר מרגישות את עצמן מקופחות‬
‫מאוימות כל הזמן‪ ,‬ולכן הן זכאיות לדבר דברי שקר ולעשות מעשי נבלה‪ .‬סיפור‬
‫"הגנב בלא יודעין" משקף בצורה טובה ביותר את מצבן הנפשי של כל הדמויות‬
‫בספר זה‪.‬‬
‫נכון‪ ,‬בירד עומד להיענש‪ .‬יש לו המון צרות הבאות בזו אחר זו‪ ,‬כמו ביצירתו‬
‫המצוינת של אמן אנגלי בשם ויליאם הוגרת‪ ."Rakes Progress" ,‬מצבו הבריאותי‬
‫חמור בגלל זללנותו ואורח חייו הפרוע‪ .‬בגלל נאפופיו ‪ -‬הנשים תעשינה לו‬
‫צרות‪ ,‬בגלל רשעותו כלפי טרפין‪ ,‬מאהבה של אשתו‪ ,‬הניסוי החשוב ייהרס‪ .‬הוא‬
‫חייב כספים ועומד בפני תביעה משפטית‪ ...‬אבל מקיואן אינו מסיים את ספרו‬
‫במפולת גמורה‪ ,‬כי אולי הפעם‪ ...‬יש תקווה לרשעים‪ .‬אכן‪ ,‬כך ראוי לסיים ספר‬
‫בעידן הפוסט־מודרני!‬
‫ויתור להאמין ב"תיקון עולם"‬
‫לבירד מוצעת משרה ומשכורתה בעלת שש ספרות (עמ' ‪ ,)316‬הוא מוזמן‬
‫להרצות בכנס‪ ,‬ואולי החשוב מכל‪ ,‬הוא מגלה את אהבתו כלפי בתו‪ ,‬קטריונה ‪-‬‬
‫נס אמיתי שלא ייאמן‪ ,‬אהבה שאינה תלויה בדבר!‬
‫משום מה‪" ,‬הסוף הטוב" בסיפורו של הנבל איננו משמח אותי כלל וכלל‪ ,‬משום‬
‫שהוא מצביע על פסימיות שאחזה בסופר‪ ,‬על הוויתור להאמין ב"תיקון עולם"‬
‫ועל השאיפה להיות בעל "אני ראוי"‪ .‬ההומור‪ ,‬שכולנו נהנים ממנו בסולר‪ ,‬הוא‬
‫"‪( "Galgen Humor‬הומור של עולי גרדום)‪ ,‬שאיני שותפה לו‪ .‬הייתי מעדיפה‬
‫לסיים את דבריי בסונטה מספר ‪ 19‬של מילטון‪ ,‬שאינה מצוטטת בספרו של‬
‫מקיואן‪ ,‬אך מהדהדת לכל אורכו‪:‬‬
‫על העיוורון ועל "מצב האנושות"‬
‫‪317‬‬
‫‪When I consider how my light is spent, ‬‬
‫‪Ere half my days, in this dark world and wide ‬‬
‫‪And that one talent which is death to hide ‬‬
‫‪Lodged with me useless, though my soul more bent‬‬
‫‪To serve therewith my Maker, and present ‬‬
‫‪My true account, lest He returning chide, ‬‬
‫‪labour, light denied?" ‬־‪"Doth God exact day‬‬
‫‪I fondly ask; But patience, to prevent‬‬
‫‪That murmur, soon replies "God doth not need ‬‬
‫‪Either man's work or his own gifts. Who best ‬‬
‫‪Bear His mild yoke, they serve Him best. His state ‬‬
‫‪Is kingly: thousands at His bidding speed ‬‬
‫‪And post o'er land and ocean without rest; ‬‬
‫"‪They also serve who only stand and wait.‬‬
‫בסונטה מתייחס המשורר לעיוורונו ואומר (תרגום חופשי שלי‪ .‬ס"ש)‪" :‬כאשר‬
‫אני חושב כיצד בזבזתי את מאור עיניי‪ ,‬מחצית חיי בחשכה‪ ...‬והטלנט האחד בו‬
‫יכולתי לעבוד את בוראי‪ ...‬היה מונח אצלי ללא שימוש‪."...‬‬
‫מילטון‪" ,‬האני הדובר" בשיר‪ ,‬מגיע לתובנה‪ ,‬שלא הייתה לו בהיותו צעיר ופיקח‬
‫(בטרם התעוור)‪ ,‬שלפיה אדם שבורך בכישרון (‪ )Talent‬צריך להשתמש בו לא‬
‫רק לטובתו האישית‪ ,‬אלא גם לטובת הכלל‪ .‬המילה ‪ Talent‬מופיעה בשיר בשני‬
‫מובנים‪" :‬כישרון" ו"מטבע"‪ ,‬כאשר המובן השני הוא הרמז למשל המסופר‬
‫באוונגליון של מתאוס‪ ,‬פרק ‪ ,25‬המספר על אדם שקיבל מטבע של "טלנט"‬
‫למשמורת‪ ,‬ובמקום להשקיעו השקעה הנושאת פרי קבר אותו באדמה‪ .‬מייקל‬
‫בירד ניחן בכישרון מסוים‪ ,‬אך הוא משתמש בו לסיפוק צרכיו האגואיסטיים‬
‫וכאותו אדם במשל באוונגליון של מתאוס‪ ,‬קובר את הכישרון בו חנן אותו‬
‫בוראו ואינו מעוניין לעשות דבר למען בני אדם אחרים או למען "תיקון עולם"‪.‬‬
‫להפך‪ ,‬הוא חוטא מועד‪ ,‬מופקר ופושע‪ .‬מקיואן מייחס לבירד את כל שבעת‬
‫החטאים הקרדינליים בנצרות‪ :‬זללנות‪ ,‬עצלות‪ ,‬תאווה‪ ,‬יוהרה‪ ,‬כעסנות‪ ,‬תאוות‬
‫בצע וקנאה‪ .‬כמו מילטון וכמו הצייר הנערץ על האנגלים‪ ,‬וילאים הוגארת‪ ,‬מתאר‬
‫לנו מקיואן את שלבי התדרדרותו של הנבל מייקל בירד‪ ,‬עד סופו המר‪.‬‬
‫אלא שמילטון והוגארת‪ ,‬בני המאה ה־‪ ,18‬היו זכאים להטיף בענייני מוסר ואתיקה‪,‬‬
‫ובימינו הפוסט־מודרניים לא יעלה על הדעת לכתוב ספרות "מורליסטית"‪ .‬על‬
‫‪318‬‬
‫סבינה שביד‬
‫מעשה כזה עלול סופר להסתכן ב"גירוש מגן העדן" של הספרות היפה‪ .‬לסופר‬
‫הרוצה לבוא בקהל הליטראטים אסור אפילו לקבל את "פרס ירושלים" מידי‬
‫"הציונים הנפשעים" (מקיואן‪ ,‬כידוע‪ ,‬קיבל פרס כזה ונענש קשות על ידי‬
‫הביקורת)‪ .‬בכל זאת‪ ,‬גם בספרות הפוסט־מודרנית יש דרכים מתוחכמות בהן‬
‫אפשר‪ ,‬עדיין‪ ,‬לומר כמה דברי מוסר‪ ,‬במרומז כמובן‪ ,‬לפי "הקוד האתי" של ימינו‪.‬‬
‫"ציטוט" או אפילו פלגיאט מיצירה קלאסית ידועה נחשב לראוי ואפילו רצוי‪,‬‬
‫ומקיואן‪ ,‬הבקי בקלאסיקה האנגלית‪ ,‬משתמש בכך כדי לומר מהי דעתו האמיתית‬
‫על תרבות ימינו‪ ,‬על המדעים והאמנויות כאחד‪ .‬לדעתי‪ ,‬הרמיזות (אלוזיות)‬
‫הברורות ל"שבעת החטאים הקרדינליים"‪ ,‬ליצירתו של הוגארת ולכתביו של‬
‫מילטון מצביעות על עמדתו המורליסטית של מקיואן כאדם וכסופר‪.‬‬
‫‪n‬‬