ספר לימוד - אגרת התשובה - מעיינותיך
תניא
אגרת התשובה
עם ביאורי הרבי מליובאוויטש זי"ע
תוכנית לימוד בחסידות
'תורה שלמה'
ע"ש ר' שלמה משען ע"ה
תניא
אגרת התשובה
א .פירוש
ביאור פשט האגרת על פי ביאורי הרבי זי"ע
ב .עיונים
הרחבת הביאור ותוספת עיון
ג .הוספות
שיחות הרבי זי"ע בתבניתן המקורית
הוצאת
ספריית מ עיינותיך -מהדורת לוין
אלול ה'תש"ע
5
פתח דבר
בגיל וברעדה הננו להגיש לפני בני הישיבות והאברכים די בכל אתר ואתר ,את ספר הלימוד
באגרת התשובה ,שילמד בתכנית הלימוד בחסידות 'תורה שלמה' מר"ח אלול תש"ע ועד לי"ט
כסלו תשע"א.
סוגיית התשובה בתורת חב"ד רחבה ומגוונת ,ובהתייעצות עם משפיעים החלטנו להתמקד
בלימוד אגרת התשובה מספר התניא ,עם ביאורים של אדמו"רי חב"ד על האגרת עצמה.
פירוט רב בנושאי האגרת מצויים בתורתו של הרבי מליובאוויטש זי"ע ,שהעמיק רבות בתוכנה
של אגרת התשובה ,ומתוך תורתו נערך רוב הספר שלפנינו ,כמפורט בהקדמה לספר .יש לציין
שבספרים שיצאו על אגרת התשובה עד עתה ,עדיין לא סודרו בצורה בהירה עיקרי ביאוריו
של הרבי לאגרת שרבו במאוד .חלק מהספרים אף הודפסו עוד לפני שכו"כ מהשיחות הוגהו
על ידי הרבי.
לתועלת ולשלמות העיון ,הדפסנו בסוף ספר זה את ה'מהדורא קמא' של אגרת התשובה.
מתכונת עריכת הספר נעשתה בהכוונה וייעוץ של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א ,ה"חוזר"
הראשי של הרבי זי"ע ,שאף עבר על הספר והעיר את הערותיו המועילות.
כתיבת הספר ועריכתו נעשתה על ידי הרב אליהו אברהם שיחי' קירשנבאום.
ברצוננו להודות על הסיוע בעריכה לרב אלכסנדר דרורי ,על כתיבת הקיצורים לשיחות
לרב מנחם מענדל קפלן ועל הגהת הספר לרב אברהם וולף.
תודה גם לרב אפרים דמיכובסקי ,הרב יהודה כהן והרב משה לינק על הערותיהם המועילות.
תודה מיוחדת נתונה להוצאת קה"ת ,על רשותם להדפיס את אגרת התשובה והמהדורא קמא.
בשם מאות משתתפי תכנית הלימוד בחסידות ברצוננו להודות להרה"ח ר' יצחק שיחי' משען
השותף הגדול בתכנית הלימוד 'תורה שלמה' המוקדשת לעילוי נשמת אביו ר' שלמה ע"ה.
ספר זה יו"ל ע"י ספריית מעיינותיך ביוזמתם ובחסותם של הרה"ח ר' שמואל ורעייתו אילה
שיחיו לוין .ימלא ה' משאלות לבם לטובה ולברכה.
בברכה שנזכה לתשובה מתוך שמחה ולגאולה שלימה בקרוב ממש
משה שילת
תורת חב"ד לבני הישיבות
7
תוכן העניינים
הקדמה8..................................................................................
מבוא 11.....................................................................................
אגרת התשובה18...................................................................
פירוש ,עיונים והוספות:
פרק א'41.................................................................................
פרק ב'65..................................................................................
פרק ג'69..................................................................................
פרק ד'85..................................................................................
פרק ה'123................................................................................
פרק ו'149................................................................................
פרק ז'167.................................................................................
פרק ח'185...............................................................................
פרק ט'225...............................................................................
פרק י'257.................................................................................
פרק י"א265.............................................................................
פרק י"ב285..............................................................................
אגרת התשובה מהדורא קמא293...................................
8
אגרת התשובה
הקדמה
בשנת תשכ"ח ,החל הרבי זי"ע לעורר בקול רעש גדול על לימוד אגרת התשובה
בעיון וברבים .בהתוועדויות ובמכתבים המריץ הרבי את הקהל לקבוע עיתים
ללמוד את אגרת התשובה ,ולייסד שיעורים ללימודה ברבים .באחת האיגרות
קאך איך זיך )עוסק אני
מאותה תקופה כותב הרבי" :נוסף על מבצע תפיליןָ ,
בלהט( גם כן בלימוד אגרת התשובה לרבנו הזקן" )אגרות קודש חכ"ו עמ' ק(.
הטעם להתעוררות זו ,ללמוד וללמד ,את אגרת התשובה ,קשור ככל הנראה
להתעוררות התשובה הגדולה שהייתה באותה תקופה ,בעקבות תוצאות מלחמת
'ששת הימים' בארץ הקודש .הרבי אמר אז שההתעוררות העצומה מהניסים
הגדולים נובעת מגילוי אלוקי מיוחד ,בחינת "שופר גדול" ,המעורר את ישראל
"לעשות תשובה בסוף גלותן" ,ועל ידי זה "מיד הן נגאלין" )רמב"ם הלכות תשובה
פ"ז ה"ה(.
מאז החלה התעוררות זו ,הרבי עצמו התחיל לבאר בהתוועדויות חלקים שלמים
באגרת התשובה ,וכך נמשך הדבר כמה שנים.
מתקופה זו ,ישנו שפע גדול של ביאורים העוסקים בביאור עניינים כלליים
באגרת ,במבנה שלה ,בישוב שאלות ,בדיוקי לשונות ועוד.
בשלהי שנת תש"ל ,סדרת ביאורים אלה קיבלה משנה תוקף ,כאשר הופיעו
בדפוס כתביו של רבי לוי יצחק שניאורסאהן זצ"ל ,אביו של הרבי ,ובהם הערות
קצרות על אגרת התשובה .רבי לוי יצחק ,שהיה רב עיר גדולה באוקראינה
)יקטרינוסלב ,דנייפרופטרובסק כיום( והיה 'מקובל' גדול מאוד ,כתב הערות
אלו בעת היותו בגלות בצ'אילי ובאלמא אטא שבקזחאסטאן ,לשם הוגלה על ידי
הקומוניסטים ב"עוון" הפצת היהדות בעירו .תנאי החיים בגלות היו קשים מאוד.
הוא ורעייתו חיו בצפיפות גדולה בין גולים נוספים נכרים .היה מחסור באוכל,
בלבוש ועל אחת כמה וכמה במצרכים כמו דפים ודיו .בימים קשים אלו ,רעייתו
הרבנית מרת חנה ע"ה ,עמדה לצידו במסירות נפש ,ובחכמתה וכישוריה הצליחה
לייצר דיו מעשבי השדה ,וכך יכול היה בעלה הרב לכתוב בקצרה את חידושי
התורה שלו בשולי ספריו המעטים ועל בדלי נייר קטנים.
הקדמה
בכמה הזדמנויות אמר הרבי ,שכיוון שהערות אלה נכתבו בקיצור נמרץ
בגלל הצמצום בנייר ובדיו )ומטעמים נוספים( ,סביר להניח ,שבדברים הקצרים,
העוסקים בדרך כלל בדיוקי מילים וביאורם על פי קבלה ,טמון עומק נפלא .ועל
ידי העיון בהם כראוי מתברר שהם שופכים אור גדול על הנושא המדובר ,ולעיתים
הערות אלו מבארות עניין כללי הקשור לתוכן הפרק כולו.
ואכן ,ניתן לזהות ולהבחין שבשיחות אלה ,המבוססות על עיון ודיוק בדברי
אביו הגדול ,הניח הרבי יסודות חדשים שנותנים בהירות ועומק בכללות הנושא
המדובר.
כך זכינו ליבול עצום של ביאורים והסברים עמוקים בתוכנה של אגרת התשובה
עצמה ,בנושאי התשובה בכלל )כפי שהם משתלבים בצורה כזו או אחרת באגרת
התשובה( ,ותוך כדי הדברים מתבארים ענייני חסידות כלליים ויסודיים עמוקים
ביותר .בהקשר זה ,כדאי לציין את תוכן דברי אדמו"ר הרש"ב בספר השיחות תורת
שלום )עמ' (55אודות אגרת התשובה ,שהיא מתייחדת משאר ספרי מוסר בכך
שהיא נכתבה באופן שכלי ,ובמבנה שלה ובפרטי הביאורים יש השכלות עמוקות.
הביאורים הרבים נדפסו בכמה ספרים .חלק עיקרי מהם הוגה על ידי הרבי ונסדר
בחמש-עשרה שיחות שנדפסו בסוף חלק ל"ט ,האחרון בסדרה הגדולה "לקוטי
שיחות" .בנוסף ,נדפסו הביאורים )שחלקם הוגה וחלקם לא( ,בלקוטי ביאורים
)להר"י קארף ע"ה( ,בתניא עם לקוטי פירושים )להר"א שי' חיטריק( ובהוספות
לספר שיעורים בספר התניא )להר"י שי' וינברג( .כידוע ,ספר זה זכה להערות הרבי
עליו ,וגם באגרת התשובה ישנן הערות כאלה לרוב.
מלבד זאת ,לאחר ההסתלקות בג' תמוז תשנ"ד ,נמצאו במגירת שולחנו של
הרבי כמה מחברות רשומות בכתי"ק ,ובהן חידושי תורה בכל חלקי התורה שרשם
לעצמו בשנים שלפני 'קבלת הנשיאות' .חלק מרשימות אלה כוללות הערות קצרות
ומראי מקומות על התניא ,וגם אגרת התשובה בכלל )בדרך אגב יש לציין ,שכמו
בחלקים אחרים של ה"רשימות" כך גם באגרת התשובה ,ישנן הערות והתייחסויות
לנושאים שונים שבמשך השנים לאחר מכן הרבי לא הזכירן שוב(.
מכיוון שביאורי הרבי הרבים על ה"אגרת" נדפסו בכמה ספרים ,קשה ללומד
לחפשם ולהוציאם ממקום האכסניא שלהם ,באופן שיוכל ללמוד את ה"אגרת"
עצמה לאור הביאורים הרבים והעמוקים.
בספר זה נעשה ניסיון לפרש את ה"אגרת" עצמה על פי ביאורי הרבי ,כך
שהביאורים העמוקים והרבים משולבים בתוך דברי אדמו"ר הזקן עצמו.
9
אגרת התשובה
10
הספר בנוי משלושה חלקים:
א( לשון התניא כשמתחתיו פירוש המבאר את עיקרי הדברים בשפה בהירה.
בנוסף לפירוש עצמו ,באו הערות הכוללות מראי מקומות ,חידוד קל של הדברים
ומובאות מדברי אדמו"רי חב"ד המוסיפות הסבר והרחבה לנושא.
ב( מדור "עיונים" לאחר כל פרק .עיונים אלה ,המחולקים לסעיפים ,באים
לתוספת הסבר בעניין המדובר ,הרחבת העיון בו על פי המבואר במקומות אחרים,
יישוב קושיות שעלולות להתעורר בדרך הפשט ולפעמים אף העשרה נוספת
לכללות הנושא המדובר.
ג( מדור "הוספות" .מדור זה ,המופיע גם הוא לאחר כל פרק ,כולל חלק עיקרי
מהשיחות המוגהות של הרבי על אגרת התשובה בתבניתן המקורית ,למעט כמה
השמטות ושינויי לשון שנעשו לצורך התאמת השיחות לספר זה.
ספר התניא הוא ,כדברי אדמו"רי חב"ד ,ה"תורה שבכתב" של תורת החסידות.
כאשר לומדים את אגרת התשובה לצד ביאורי הרבי עליהם – רואים זאת במוחש
ממש .יש מקומות בהם הרבי מדייק במילים ,ומשלב את דיוקי הלשון בביאור
התוכן הכללי .לעיתים ,מתוך דיוקי הלשונות מוציא הרבי הסברים חדשים נוספים
על פשט הלשון עצמה .ולעיתים ,דיוקי הלשון מובילים לחלוקה דקה נוספת שאינה
מבוארת להדיא בגוף דברי אדמו"ר הזקן .כללו של דבר :דברי התניא הם כלליים
מאוד ,בבחינת "תורה שבכתב" ממש ,ומתוך דיוק ועיון בהם הוציא הרבי "תילי
תילים" של הסברים וביאורים עמוקים ורחבים.
ראוי לציין בהקשר זה ,את דברי אדמו"ר הרש"ב נ"ע באחת מאיגרותיו" :ידוע
ומפורסם הוא ,שאין לך תיבה ואות בתניא שאין בהם תילי תילים של כוונות בעמקי
סתרי התורה" .ושם הוסיף וכתב ,ש"עמקי סתרי התורה"" ,ידוע רק לרבותינו
הקדושים" )נדפס בסוף קונטרס עץ החיים(.
בעריכת ספר זה נעזרנו בכמה ספרים .יש לציין במיוחד את הספר שיעורים
בספר התניא של הרה"ח ר' יוסף שי' וינברג ,ספר טללי תשובה של הרב יוסף יצחק
שי' הכהן כ"ץ ,ספר פניני התניא של הרב לוי יצחק שי' גינזבורג וספר משכיל
לאיתן של הרב יקותיאל שי' גרין.
יהי רצון שנזכה להתממשות דברי הרמב"ם ש"הבטיחה תורה שסוף ישראל
לעשות תשובה בסוף גלותן – ומיד הן נגאלין" )הלכות תשובה ז,ה( בקרוב ממש.
11
מבוא
בין החידושים הרבים המתגלים ללומד את אגרת התשובה בעיון ,יש לציין לכמה נקודות
כלליות ועיקריות ,השייכות למהותה של התשובה.
לעיתים נדמה בטעות שעשיית תשובה קשה כקריעת ים סוף .יש החושבים שתשובה נכונה
דורשת תעניות ,סיגופים ,ניתוק מוחלט מצורכי הגוף הגשמיים והם מציירים בעיניהם את
בעל התשובה ה“אמיתי“ כ“איש קדוש“ ומופרש; יש החושבים שתשובה אמיתית היא כאשר
ישנה התעוררות חזקה של הרגשות שבלב – ”רעותא דלבא“ להיכלל באלוקות; ויש המציירים
את התשובה כדבר המלווה בצער גדול ובבכיות מעומקא דלבא על גודל הפגמים שהאדם
עשה לעצמו בעוונותיו.
אולם אדמו“ר הזקן מציג מיד בפתיחת ה“אגרת“ ,לאחר הקדמת הברייתא העוסקת בחילוקי
הכפרה ,גישה שונה לחלוטין .לשיטת אדמו“ר הזקן ,התשובה עצמה -זו היוצרת את השינוי
הגדול ביותר שיכול להתחולל ביהודי – המהפך מרשע לצדיק ,ממוות לחיים ,היא דבר הרבה
יותר פשוט” :מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד“! ההחלטה שיהודי מחליט
לעזוב את דרך החטא – ”לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית‘ ,ולא יעבור עוד מצות
המלך ח“ו הן במצות עשה הן במצות לא תעשה“ ,החלטה שיכולה להיות בהבזק מחשבה,
הרהור תשובה ,היא היא התשובה.
יותר מכך :התשובה עצמה אינה קשורה לחיטוט של האדם בפגמי העבר והתיקון עליהם.
עניינה של התשובה הוא – שמכאן ולהבא היהודי פותח ”דף חדש“ בקשר שלו עם הקב“ה.
מעתה הוא אינו אותו אדם שלא התייחס לציוויי הקב“ה ברצינות ,אלא הוא אדם חדש – עבד
של המלך המציית לכל מה שמצווים עליו.
מבחינת התשובה עצמה ,מה שנעשה בעבר אינו נוגע .הבכיות ,התיקונים ,אפילו החרטה
והוידוי אינם נוגעים לעצם עניינה שהוא :לחשוב על העתיד .לדאוג שמכאן ולהבא להתנהג
כעבדו של המלך הקב“ה ,על ידי קיום כל מצוותיו .ההחלטה הזו לשנות את העתיד – היא
המשנה את ”שמו“ של האדם מרשע לצדיק ,והיא זו ששוברת את ה“מחיצה של ברזל“
המפסיקה בין הרשע לאביו שבשמים.
משמעות זו לתשובה ייתכן שהיא נראית ”פשוטה“ יותר מהסיגופים והבכיות ,אולם ודאי
וודאי שהיא משמעותית וחשובה יותר :הפירוש הפשוט של המילה תשובה הוא – לשוב אל
12
אגרת התשובה
ה‘ .והיאך שבים אל ה‘? על ידי קיום מצוותיו! הדבר שמקרב את היהודי אל הקב“ה יותר מכל
הוא קיום רצונו ,המצוות.
אחר כך ,לאחר עצם התשובה ,כאשר היהודי כבר חזר אל הקב“ה ,אזי ישנה ”שלמות
התשובה“ שהיא העיסוק בהסרת פגמי העבר .דבר זה נעשה על ידי החרטה והוידוי כפי
שיבואר בפרק א‘; ישנה גם ”דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה“ שהיא המעמיקה את
החלטת האדם לשוב אל ה‘ ומקבעת אותה בנפשו ,כמבואר בפרק ז‘; ובנוסף ,בשביל להגיע
למצב של ריצוי מושלם כלפי הקב“ה ,למהדרין מן המהדרין ,ישנו עניין התעניות המבואר
בכתבי האריז“ל ,ובדורותינו – דבר זה נעשה על ידי פדיית התעניות בצדקה ,כמבואר בפרקים
ב‘-ג‘ .אך כל אלה הם דברים נוספים על התשובה עצמה ,שהיא ”עזיבת החטא בלבד“ ,והיא זו
שמחזירה את היהודי אל אביו שבשמים.
בהמשך ה“אגרת“ ,בפרק ד‘ ,מביא אדמו“ר הזקן את פירוש הזוהר למילה תשובה :תשוב
– ה‘ .להשיב את הה“א של שם הוי‘ למקומה .בשם הוי‘ יש שתי ההי“ן :ה“א תתאה ,תחתונה,
וה“א עילאה ,עליונה .וגם בתשובה יש שתי דרגות :תשובה תתאה שהיא השבת ה“א תתאה,
ותשובה עילאה שהיא השבת ה“א עילאה.
להבנת העניין מקדים אדמו“ר הזקן ומבאר באריכות ,את מעלתן העצומה של נשמות
ישראל על שאר הנבראים .תמצית הדברים היא :שאר הנבראים חיותם מגיעה מ“חיצוניות
החיות“ האלוקית – שם אלוקים; ואילו מהותם של נשמות ישראל היא” :פנימיות החיות“
האלוקית – שם הוי‘.
ההדגשה העיקרית בנושא זה באגרת התשובה היא שמהות עצמית זו – ”פנימיות החיות“
של הקב“ה ,היא המהות הפנימית של היהודי כפי שהוא בעולם הזה בגוף הגשמי! עצמיות
האלוקות היא תמצית חייו של איש הישראלי.
אלא שמהות עצמית זו ,ירדה והצטמצמה בסדר השתלשלות של צמצומים ,עד שצורתה
החיצונית של הנשמה ,זו שביכולתה להחיות את הגוף הגשמי ,נעשתה בבחינת ”מציאות“.
אולם גם אז המהות הפנימית של הנשמה ,גם של בחינה זו המתלבשת בגוף ,היא ”פנימיות
החיות“ האלוקית .ולכן ,כשם שישנן ד‘ אותיות בשם הוי‘ ,כך גם בנפשו של היהודי ,כפי שהוא
למטה בעולם הזה ,ישנן ד‘ אותיות אלה.
]ובמקום אחר מבואר ,1שד‘ האותיות של שם הוי‘ באות לידי ביטוי גם בציור גופו הגשמי
של היהודי![.
במילים אחרות:
(1ספר המאמרים תרכ“ט לאדמו“ר המהר“ש עמ‘ קצו ואילך.
מבוא
13
שני צדדים לנשמה :הפנימיות שלה היא – היותה מאוחדת לגמרי עם הקב“ה; והחיצוניות
שלה היא הצורה החיצונית שנעשתה בה – היותה בבחינת ”מציאות“ ,נשמה של אדם שחי
בעולם הזה.
שני חלקים אלה שבנשמה ,שייכים ,באופן כללי ,לשתי הההי“ן שבה :ה‘ תתאה מבטאת את
חלק ה“מציאות“ של הנשמה ,מה שהיא נעשית מציאות אדם בעולם הזה; וה“א עילאה מבטאת
את החלק העצמי שבנשמה ,מה שהיא מאוחדת עם הקב“ה בתכלית.
ועל כך מביא אדמו“ר הזקן משל בפרק ח‘ מ“אדם הנופח ברוח פיו“ ,שיש בזה שני מצבים:
לאחר הנפיחה ,שאז הרוח נעשית בבחינת מציאות; ולפני שהאדם נופח בפיו שאז הרוח
”מיוחד בנפשו“ ממש.
וכך גם בנשמה ,עליה נאמר ”ויפח באפיו נשמת חיים“ ,ישנם שני מצבים-עניינים :יש את
דרגת הנשמה כפי שהיא לאחר ”שנפחה ברוח פיו ית‘ לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם“,
שעל ידי כך היא נעשית בבחינת ”מציאות“; ויש את דרגת הנשמה כמו שהיא ”מיוחדת בו ית‘
בתכלית היחוד בטרם שנפחה“.
שתי בחינות התשובה שייכות לשתי הדרגות שבנשמה:
העבודה של תשובה תתאה היא ההתעסקות עם בחינת הנשמה כפי שהיא יורדת ומתלבשת
בגוף האדם ונעשית בבחינת ”מציאות“ .תוכן העבודה הוא – שהחלק הגלוי והחיצוני שביהודי,
מה שהוא נעשה ”מציאות אדם“ ,יהיה בטל לגמרי אל הקב“ה .באופן כללי זוהי העבודה
של ”עזיבת החטא“ וקבלת עול מלכות שמים )בדוגמת עבד ,שעל אף היותו מציאות אחרת
מהאדון ,בכל זאת הוא בטל אל האדון ומקיים את כל מצוותיו(.
ואילו העבודה של תשובה עילאה היא ההתעסקות בהתעוררות וגילוי העצמיות של
הנשמה ,מה שהיא מיוחדת בעצם עם הקב“ה בתכלית ההתאחדות .דבר זה בא לידי ביטוי
בכך שהיהודי מרגיש בגלוי שהקשר עם הקב“ה הוא מהות חייו )בדוגמת הבן הקשור עם אביו
בעצם מציאותו(.
דביקות זו של התשובה עילאה אינה רק התמסרות מוחלטת של היהודי לקיום הרצון
העליון ככל שיצטווה ,עד שכל ענייניו נעשים אך ורק בהתאם לרצון זה ,שהרי במצב זה
הוא עדיין בבחינת מציאות בפני עצמו ,אדם העושה ומקיים רצונו של הקב“ה; אלא מדובר
בדביקות נעלית הרבה יותר :היהודי מתבטל ומתאחד לגמרי עם הקב“ה ,בדוגמת ההבל כפי
שהוא ”מיוחד בנפשו“ של האדם לפני הנפיחה.
תשובה זו אינה על חטאים; אדרבה ,היא מתחילה רק אחרי שנטהר היהודי מחטאיו על ידי
התשובה תתאה .יתירה מזו :אפילו צדיק ,שלא חטא מעולם ,ועול מלכות שמים שורה עליו
בשלמות ,שייך לתשובה זו.
ניתן לומר ,שתשובה זו היא מהדרגות הגבוהות ביותר בעבודת ה‘ ,והיא מבטאת את אחד
14
אגרת התשובה
מחידושיה הגדולים של החסידות .כמבואר בלקוטי תורה ,2ש“העולם טועים לומר דדוקא
אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם הם הצריכים לתשובה ,והאמת אינו כן“ ,אלא ה“תשובה
היא להשיב נפשו . .אל מקורה ושרשה . .ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה ויום הכפורים גם
לצדיקים גמורים . .והוא בחינת תשובה עילאה“.3
גם הצדיק ,ביטולו ושעבודו לקב“ה כנשמה בעולם הזה ,אינם דומים כלל לאיחוד של
נשמתו עם הקב“ה למעלה ,קודם ירידתה למטה להתלבש בגוף הגשמי ,ועל אחת כמה וכמה
כפי שהיא מאוחדת עם הקב“ה ”בטרם שנפחה“ .קודם ירידתה הייתה הנשמה מאוחדת עם
הקב“ה לגמרי ,ואילו לאחר ירידתה היא נעשית בבחינת ”מציאות“ .למרות הביטול הנעלה
של הצדיק ,בכל זאת ב‘דקות דדקות‘ הוא עדיין בבחינת ”מציאות“ .בדוגמת העבד ,שלמרות
ביטולו הנעלה הוא אינו דבר אחד ממש עם האדון .וזהו עניינה של התשובה עילאה :להביא
את היהודי לדרגת הדביקות של נשמתו כפי שהיא לפני הירידה והצמצומים שנעשו בה ,שאז
היא מאוחדת לגמרי עם הקב“ה.
לכן מבואר בפרק י‘ ,שתשובה תתאה שייכת לתנועת הנפש של הכנעה ומרירות כיוון
שעניינה הוא היציאה מהמיצר של החטאים והעוונות; ואילו תשובה עילאה היא ”בשמחה
רבה“ כיוון שעניינה הוא – חזרת הנשמה לשורשה הראשון.
אך נראה ,שהדגש הגדול של אדמו“ר הזקן ב“אגרת“ זו ,אינו רק בביאור מהותו העצמית
של היהודי עד שגם לאחר שהוא נטהר מחטאיו ,ואפילו לצדיק שלא חטא מעולם ,ישנו סדר
שלם של עבודת התשובה עילאה להגיע לדבקות הנפש בה‘ כפי שהיא ”בטרם שנפחה“; ממבנה
ה“אגרת“ עולה ,שההדגשה העיקרית בה הוא בכך שדרגה עמוקה ונעלית זו שייכת ,במובן
מסוים ,לכל יהודי ,גם זה שאינו שייך לעבודה נעלית זו במובנה המלא ,ואפילו זה שנמצא
בתחילת עבודת התשובה על החטא שבידו.
דבר זה מודגש בלשון אדמו“ר הזקן בתחילת הביאור בפרק ד‘” :אמנם התחלת מצות
התשובה ועיקרה ,לשוב עד ה‘ באמת ובלב שלם ,ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור . .מה
שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת תשובה על דרך הסוד“.
כלומר :כל ”הרחבת הביאור“ בנושא תשובה תתאה ותשובה עילאה הובא כאן בכדי
ש“התחלת מצות התשובה“ ,שהיא ”עזיבת החטא בלבד“ ,תהיה כראוי – ”באמת ובלב שלם“!
דבר זה מלמד ,שעל אף ריחוק הערך העצום בין התשובה על החטא לבין התשובה עילאה
השייכת גם לצדיקים גמורים ,מכל מקום ישנה שייכות ביניהם.
(2ס ,ד.
(3שם סו ,ג.
מבוא
15
נקודה זו מתחדדת ומוסברת בהרחבה בביאורי הרבי זי“ע על אגרת התשובה .תמצית
הדברים היא ,שכאשר התשובה על החטא -ההחלטה לעזוב את החטא ולשוב אל ה‘ על ידי
קבלת עול מלכותו -נעשית לאור ”הרחבת הביאור“ בעניינה של התשובה עילאה ,במהותו
האמיתית של היהודי ,בקשר המיוחד שלו עם הקב“ה ובמשמעותן של העבירות – ההחלטה
לחזור ולעבוד את הקב“ה על ידי קיום כל מצוותיו תהיה עמוקה ופנימית לאין ערוך!
מלבד זאת שהעבודה בדרך זו נעשית מתוך חיות ותענוג בגלל הבנתו במעלת מהותו
הפנימית ,הרי שדבר זה עצמו מחזק את גוף התשובה עצמה .ההחלטה שלא לחזור לדרך
החטא ,לפריקת העול ,נקבעת על ידי כך בעמקי נשמתו .הוא יודע שהוא לא מציאות של אדם
זר המבטל עצמו כלפי המלך ,אלא ”עזיבת החטא“ והקבלת עול מלכות הם ”התנוצצות“ של
עצמיות הנשמה שלו המאוחדת בתכלית עם עצמיות האלוקות.
זו הסיבה שבמאמרים ,בשיחות ובמכתבים ,מדגיש הרבי זי“ע ,שכבר בתחילת התשובה
על היהודי להעמיד עצמו בתנועת הנפש של תשובה עילאה שהיא מתוך ”שמחה רבה“.
בנוסף לכך ש“בדורותינו צריכים התחזקות והתעודדות יתירה ,ולכן עבודת התשובה היא
מתוך שמחה דווקא“ ,4הרי שבעומק הדברים ,כבר בתחילת התשובה ,בשלב בו צריך היהודי
להתנתק מחטאיו ,מתנוצצת הפנימיות של התשובה ” -תשוב ה‘ עילאה“ ,שעניינה הוא לא
רק יציאה מהעבירות שזהו חזרה למצב הנשמה כפי שנבראה ,אלא בעיקר – שיבה לשורשה
הראשון לפני ירידתה לעולם הזה.
נקודה זו של קישור שתי דרגות התשובה ,בולטת בעניין התיקון לפגם הברית המבואר
באגרת התשובה .פגם זה ,בשונה משאר עבירות ,פוגם במוח ,והוא פוגם גם בבחינות הנשמה
הגבוהות יותר ,כמבואר בפרק ט‘ .לכן ,שלמות התיקון על פגם זה הוא על ידי העבודה של
תשובה עילאה הנעשית מתוך כוחות נעלים אלו של הנשמה .וכפי שמביא אדמו“ר הזקן
מה“ראשית חכמה“ שדברי הזוהר ש“תשובה לא מועלת לפוגם בריתו“ היינו תשובה תתאה
אבל תשובה עילאה מועילה .אבל לפי ביאורו של הרבי זי“ע ,גם התיקון לפגם זה נעשה
בעצם על ידי תשובה תתאה; אלא שלשם כך נדרש שהתשובה תתאה תהיה מחוברת לעניינה
של התשובה עילאה .התשובה תתאה צריכה להיעשות מתוך תוקף ההתקשרות בקב“ה של
התשובה עילאה ,כמו שמוסבר באריכות בביאור פרק ט‘.
מעניין לציין :באחד המאמרים 5הזכיר הרבי בקצרה ובהבלעה ,שהטעם להתעוררות
הגדולה בעניין לימוד אגרת התשובה הוא בכדי לתקן עניין זה .ובהזדמנות אחרת אמר ,שכל
עניינה של אגרת התשובה הוא בכדי לתקן פגם זה!
(4מאמר ד“ה מרגלא בפומיה דרבא תשמ“ו.
(5ד“ה היושבת בגנים תשכ“ט.
16
אגרת התשובה
במילים אחרות ,על פי הנ"ל אולי ניתן לומר זאת כך :מטרת העיסוק באגרת התשובה היא
לקשר את כללות עבודת ה‘ של היהודי עם עצמיות נפשו.
לפעמים ,יהודי מחכה שמשהו יעורר אותו לתשובה .הוא מחכה שמא בשעת אמירת
הסליחות ,בראש השנה ,או באחד השלבים של עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים יגיע גל של
התעוררות שיציף את לבו .לפעמים זה קורה יותר ,ולפעמים פחות.
תשובה היא התעוררות באדם להשתנות .להתרומם לרמה אחרת; להתעלות לדביקות
עמוקה יותר בקיום רצון ה‘ .דבר זה אינו קורה מאליו .בן-אדם אינו משתנה לפתע פתאום.
ממה נפשך :אם הדבר הוא כבר ברצונו ואליו הוא חותר כל העת – אין זה שינוי אמיתי; בלאו
הכי הוא כבר עסוק בעניין זה .ואם זה אכן משהו שמעל למציאותו וכעת הוא אינו רוצה בו –
מדוע פתאום ייעשה השינוי והוא כן ירצה בו?
גם בנושא זה חסידות חב“ד מסבירה כדרכה ,שבכדי לפעול שינוי אמיתי יש צורך
בהתבוננות .שינויים פנימיים ואמיתיים לא נעשים מאליהם .אם יהודי רוצה שהאמת תפעל
על תודעתו – עליו ללמוד עליה ,לחשוב עליה ולהתבונן בה.
אם כן ,כאשר יהודי רוצה ללכת בדרך התשובה מלמטה למעלה ,ולא להמשיך ולחכות
להתעוררות זמנית שתבוא עליו מלמעלה באתערותא דלעילא ,עליו ללמוד את ענייני
התשובה ,להבינם היטב ולחשוב עליהם ,ובודאי הדברים הנלמדים יפעלו ,ברמה זו או אחרת,
את פעולתם.
באחת ההתוועדויות ,6עמד הרבי זי“ע על המשפט המסיים את אגרת התשובה ”ודעת
לנבון נקל ,ומשכיל על דבר ימצא טוב“ ,וביארו כך :תחילה לכל מזכיר אדמו“ר הזקן את כוח
ה“דעת“ .על היהודי לדעת שעיקר עבודת התשובה הוא על ידי הדעת .העמקת הדעת – היא
המפתח לתשובה .על ידי העמקת הדעת עבודת התשובה נעשית באופן ”נקל“ יותר.
בהזדמנות אחרת אמר הרבי ,7שכשם שחז“ל אומרים ”כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב
עולה“ ,כך גם בנוגע ללימוד אגרת התשובה ,שהיא ”הלכות תשובה“ כפי שהן מתבארות בספר
התניא ,ה“תורה שבכתב“ של פנימיות התורה – שעל ידי הלימוד בה ,הרי זה ”כאילו“ היהודי
עושה תשובה בפועל!
נראה שמלבד הכוח הסגולי ,כוח התורה ,הפועל ”לצרף“ את לימוד ההלכות למעשה עד
שייחשב לאדם ”כאילו“ עשה את הדבר בפועל – יש בכך גם הסבר הגיוני מסוים:
(6ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ‘ .1303
(7ראה ביאורי הרבי שם עמ‘ .1165
מבוא
17
אמנם רק הפעולה במעשה ממש היא המביאה את הדבר לידי פועל ,אולם כבר במחשבה
אודות הדבר – האדם מתקשר ומתחבר אליו .וכדברי הבעש“ט הידועים” :במקום שמחשבתו
של אדם שם הוא נמצא“ .כאשר אדם עסוק בהבנת עניין ומחשבתו עסוקה ו“מקיפה“ אותו
– במובן מסוים הוא נמצא שם! בדרך כלל גם מתעורר רצון ושאיפה להתקרב אל הדבר ,וזה
עצמו מהווה קשר נפשי לעניין.
וכך גם בענייננו :כאשר יהודי לומד ומתעמק בענייני התשובה ,אפילו בדרגות הגבוהות
שבה ,נפשו מתקשרת ומתחברת לעניין .לכל הפחות האמת ידועה ונרגשת במוחו ,ואליה הוא
שואף.
יתירה מזו :באותה הזדמנות הוסיף הרבי והזכיר דבר נוסף :ישנו פסק דין בגמרא הקובע
ש“תלמוד מביא לידי מעשה“ )קידושין מ ,ב( .אם כן ,הלימוד ב“הלכות תשובה“ ,בודאי גם
יביא ,ברמה כזו או אחרת ,לעשיית התשובה בפועל.
כאשר יהודי לומד ומתבונן במשמעות עניין התשובה על פי פנימיות התורה ,ומשתדל
לקרב עצמו אליה בפועל ממש ,או אז בימים הנוראים בהם ישנו ”קירוב המאור אל הניצוץ“,
ולבו של כל יהודי מתעורר בתשובה – התעוררות התשובה היא עמוקה ופנימית הרבה יותר.
היא לא התעוררות רגעית בלבד ,אלא היא מותירה ביהודי רושם עמוק ,ואם הוא מחבר אותה
להחלטות מעשיות – לשוב אל ה‘ ולהוסיף ולהדר יותר בקיום מצוותיו בפועל – הרושם ממנה
נשאר לאורך זמן.
41
לקוטי אמרים חלק שלישי
הנקרא בשם אגרת התשובה
פרק א'
תניא בסוף יומא :1שלשה חלוקי
כפרה הם ותשובה עם כל אחד.
עבר על מצות עשה ושב ,אינו זז
משם עד שמוחלין לו .עבר על מצות
לא תעשה ושב ,תשובה תולה ויום
הכיפורים מכפר.
ישנם שלשה סוגי עבירות ובהתאם
להבדלים ביניהן יש הבדל גם באופן הכפרה:
בעבירה על מצוות עשה – מיד על ידי
התשובה מתכפר לו .בעבירה על מצוות לא
תעשה – תשובה תולה ,ויום הכיפורים משלים
את הכפרה.
בהמשך יביא רבנו את חילוק הכפרה
השלישי ,אלא שבמאמר המוסגר מבאר תחילה
עניין השייך לשתי החלוקות הראשונות.
דהנה ,על מה שכתוב בברייתא שהעובר
על מצות עשה כפרתו קלה יותר מהעובר על
איסור לא תעשה ,יש להקשות ,איך מתאים
דבר זה עם הכלל ההלכתי 2שמצוות עשה
דוחה מצוות לא תעשה .אם כן עשה עדיף
וחמור מלא תעשה ,ומדוע כפרתו קלה יותר?
על כך הוא מבאר ,שיש חילוק בין קיום
(1פו ,א.
(2ראה יבמות ג ,ב.
המצווה מלכתחילה ,ובין התשובה על אי
קיומה .הבדל זה נעוץ בחילוק המהותי שבין
מצוות עשה למצוות לא תעשה :כאשר האדם
מקיים מצוות עשה – הוא עושה פעולה חיובית
שממשיכה אור אלוקי בעולמות העליונים
ועל נפשו; מה שאין כן על ידי קיום מצוות
לא תעשה – לא נמשך אור ,שהרי קיום הלא
תעשה אינו על ידי עשייה של האדם אלא על
ידי אי-עשייתו .תוכנן של מצוות הלא תעשה
הוא מניעה – למנוע את התפשטות הרע
בעולם ובנפש האדם.3
מאידך ,כאשר יהודי נכשל ח"ו ועבר על
מצוות לא תעשה ,הוא קישר את עצמו לרע
שבעבירה ועל ידי כך נעשה פגם בנפשו
האלוקית ומקורה למעלה; מה שאין כן
בביטול מצוות עשה – לא נעשה פגם בנפש,
(3ראה לקוטי תורה בלק ע ,ג" :כמשל המלך בשר
ודם שרוצים לעשות לו דירה נאה שצריכים לפנות
ההיכל מכל לכלוך וטינוף כו' ,ואחר כך לסדר שם
כלים נאים מטה ושולחן כסא ומנורה .כן עבודת
האדם ,כמ"ש ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה.
וארז"ל לעבדה זו רמ"ח מצות עשה ולשמרה זו
שס"ה לא תעשה .דהיינו הלא תעשה הם לבער הרע,
ובערת הרע מקרבך ,שלא יהיה שום לכלוך וטינוף
ח"ו; והמצות עשה הם על דרך משל תיקון וסידור
כלים נאים ,שעל ידי זה יהיה הדירה בתחתונים שהוא
ענין גילוי והמשכת אור אין סוף ב"ה למטה".
42
אגרת התשובה
שהרי האדם לא עשה מעשה רע )אלא שהאור
האלוקי שהיה צריך להימשך על ידי עשייה
זו – נעדר(.
על פי זה יובן הטעם הפנימי לכך ,שכאשר
קיום מצוות עשה ומצוות לא תעשה "נפגשים"
וסותרים אחד לשני ,ההלכה היא שעשה דוחה
לא תעשה :אילו הדין היה שעשה נדחה מפני
לא תעשה – הרי המשכת האור שעל ידי
עשיית המצוות עשה הייתה חסרה ;4מה שאין
כן לפי מה שנפסק להלכה ,שעשה דוחה לא
תעשה ,הרי ישנן שתי המעלות :כיוון שהאדם
קיים את המצוות עשה אזי ישנה המשכת אור;
ויחד עם זאת ,במקרה זה אין את הפגם של
מעשה העבירה ,כיוון שעשייתו הייתה על פי
רצון הקב"ה בתורתו .באופן זה לא שייך לומר
שהעשייה תיצור פגם וקליפה בנפש כמובן.5
כל זאת הוא לעניין קיום המצוות ,שקיום
העשה עדיף מקיום הלא תעשה.
אמנם לעניין תיקון הנפש לאחר שהאדם
כבר נכשל ועבר על אחת המצוות – אזי
התיקון על עשיית איסור לא תעשה קשה
יותר מתיקון ביטול מצוות עשה .שהרי
פעולת התשובה על איסור לא תעשה היא
להסיר את הפגם ולהחזיר את האדם למצבו
לפני החטא ,ולשם כך לא מספיקה התשובה
לבדה אלא "תשובה תולה ויום הכיפורים
מכפר" – יש צורך להגיע לכוחו המיוחד של
יום הכיפורים;
מה שאין כן בביטול מצוות עשה לא נעשה
פגם ,שהרי האדם לא עשה פעולה של עבירה
אלא רק החסיר את המשכת האור .ועל עניין
(4שהרי גם אם מניעת העשייה הייתה על פי
תורה ,מכל מקום הפעולה לא נעשתה והאור אינו
נמשך.
(5ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא כאן
עמ' .1115
זה – של העדר המשכת האור – התשובה
אינה מועילה .האור יכול להימשך רק על ידי
פעולה של מצווה ,ואילו התשובה אינה יכולה
להשלים את חסרונה של פעולה זו .תשובה
יכולה לתקן ולנקות פגם ולכלוך שדבק
בנפש ,אבל היא אינה יכולה להוות תחליף
לעצם פעולת המצווה.
ועניין התשובה על מצוות עשה המבואר
בברייתא )אינו על הפגם בנפש – שהרי לא
נעשה פגם ,ואף לא על האור שנעדר – שהרי
על כך לא מועילה התשובה ,אלא( הוא על
כך שהאדם מרד במלכות שמים ולא קיים
מצוות המלך .עצם העבירה על רצון המלך,
הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה,
מהווה מרידה במלכותו .והכפרה על מרידה
זו נעשית על ידי התשובה לבדה .ובלשון
הברייתא" :אינו זז משם עד שמוחלין לו".
ונמצא שלא רק שהתיקון הקל על ביטול
מצוות עשה אינו מלמד על קולא בקיום
המצוות ,אלא אדרבה ,דבר זה עצמו מצביע
על חומרא מסוימת במצוות עשה :הטעם
לכך שהתשובה על מצוות עשה קלה יותר,
הוא מפני שהתשובה אינה יכולה למלא את
החיסרון של עשיית המצווה )העדר המשכת
האור( ,אלא רק לתקן את המרידה במלכות
שמים.
ובלשון רבנו הזקן:
)פירוש ,דאף על גב דלענין קיום
מצות עשה גדולה שדוחה את לא
תעשה ,היינו משום שעל ידי קיום
מצות עשה ממשיך אור ושפע
בעולמות עליונים מהארת אור אין
סוף ב"ה )כמו שכתוב בזהר" 6דרמ"ח
פקודין אינון רמ"ח אברין דמלכא"(.
(6תיקוני זוהר תיקון ל.
פרק א'
43
כשם שהאיבר הוא כלי לכוח הנפשי
המתלבש בו ונמשך על ידו ,כך כל מצווה
היא בבחינת "איבר" וכלי להמשכה מיוחדת
מהספירות האלוקיות השייכת לאותה מצווה.
ולכן עדיפה היא ודוחה את הלא תעשה.
ומאידך ,התשובה על ביטול מצוות עשה היא
רק על המרידה במלך ולא על העדר המשכת
האור.
כעת יבאר את משמעות העבירה על
מצוות לא תעשה והתשובה על כך:
מהלשון "אשר קדשנו במצוותיו" משמע,
שעל ידי קיום המצוות נמשכת קדושה עליונה
על האדם המקיים.7
זו הסיבה שלעניין קיום – עשה דוחה לא
תעשה ,כיוון שעל ידי מצוות עשה נמשכת
קדושה עליונה בעולמות ועל נפש האדם ,מה
שאין כן לא תעשה אינו ממשיך אור בעולם
אלא מונע את התפשטות הרע בלבד.8
והעובר על מצות לא תעשה ,על
ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם
למעלה בשרשה ומקור חוצבה
)בלבושים די' ספירות דעשיה,
כמ"ש בתקוני זהר "לבושין תקינת
לון דמנייהו פרחין נשמתין לבני
נשא וכו'"(.
וגם על נפשו האלקית כמ"ש "אשר
קדשנו במצותיו".
אבל לענין תשובה ,אף שמוחלין לו
העונש על שמרד במלכותו ית' ולא
עשה מאמר המלך ,מכל מקום האור
10
נעדר וכו' .וכמאמר רז"ל 9על פסוק
"מעוות לא יוכל לתקן" ,זה שביטל
קריאת שמע של ערבית או וכו'.
דאף שנזהר מעתה לקרות קריאת
שמע של ערבית ושחרית לעולם ,אין
תשובתו מועלת לתקן מה שביטל
פעם אחת.
עד כאן ביאר בנוגע למצוות עשה ,שמעלת
מצוות עשה היא שעל ידה נמשך אור אלוקי
(7ראה לקמן בפרק י' ,ובתניא חלק ראשון פרק
מ"ו.
(8ומכיוון שדחיית הלא תעשה היא על פי ציווי
התורה ,אם כן באופן זה לא נעשית התפשטות הרע
בעולם ,כנ"ל.
(9ברכות כו ,א.
(10קהלת א ,ה.
בעבירה על לא תעשה ,בנוסף למרידה
במלך הקב"ה על ידי פעולה זו ,הרע שבדבר
האסור נדבק בנפשו ועל ידי כך נעשה
פגם בנפשו וגם בשורש נשמתו למעלה,
במקור חוצבה של הנשמה .שורש ומקור זה
הוא בלבושים של עשר ספירות של עולם
העשיה ,11וכמ"ש בתיקוני זוהר במאמר פתח
אליהו ,שמה"לבושין" של הספירות "פרחין
נשמתין" לבני האדם.
לכן אין כפרה לנפשו ולא למעלה
עד יום הכיפורים ,כמ"ש" 12וכפר
(11ברשימות הרבי על התניא כאן נראה ,שהטעם
שנקט אדמו"ר הזקן כאן את הדרגה של "לבושין די'
ספירות דעשיה" הוא מפני שדרגה זו היא הדרגה
הנמוכה ביותר ממנה מגיעה הנשמה אל הגוף לאחר
השתלשלותה בעולמות בריאה ,יצירה ועשיה
הרוחניים מ"מהותה ועצמותה הראשון" – הוא שם
הוי' )כמבואר לקמן בפרק ד'( .ודרגה זו היא המקור
ל"חלק )הנשמה( השייך לחטא" .ולכן בהזכירו כאן
את הפגם שנעשה במקור הנשמה למעלה על ידי
דביקות הרע בנפש – הזכיר דרגה זו.
(12ויקרא טז ,טז.
44
אגרת התשובה
על הקדש מטומאות בני ישראל
ומפשעיהם וגו' ,לפני ה' תטהרו",
לפני ה' דייקא.
כיוון שעניין הכפרה במצוות לא תעשה
הוא לתקן ולהסיר את הפגם מנפשו ומשורשה
למעלה ,לכן עד יום הכיפורים אין הכפרה
מושלמת .ביום הכיפורים מאירה דרגה
עליונה ביותר שעל ידה נעשה ניקיון הפגמים
בשלמות .וכמ"ש "כי ביום הזה יכפר עליכם
וגו' לפני הוי' תטהרו" – דרגה שלמעלה
משם הוי' .לכן שלמות הכפרה על פגם הנפש
שנעשה על ידי הלא תעשה הוא דווקא ביום
הכיפורים.13
ולכן אין ללמוד מכאן שום קולא
ח"ו במצות עשה ,ובפרט בתלמוד
תורה .ואדרבה אמרו רז"ל" 14ויתר
הקב"ה על עבודה זרה וכו'" ,אף שהן
כריתות ומיתות בית דין ,ולא ויתר
על ביטול תלמוד תורה(.
מבואר בחז"ל שויתר הקב"ה על עבודה
זרה ,גילוי עריות ושפיכות דמים – הלאווים
הכי חמורים בתורה – 15ולא ויתר על ביטול
תלמוד תורה .מכך מוכח שמבחינה מסוימת
יש בביטול מצוות עשה צד חמור יותר
מאיסורי לא תעשה ,ולכן על זה לא ויתר
הקב"ה.
כאן מסתיים המאמר המוסגר שהובא
בהקשר לשתי החלוקות הראשונות .עתה
(13ראה בעיונים לפרק ח' סעיף א' ,אודות
הייחודיות של הכפרה הנעשית ביום הכיפורים.
(14ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.
(15עליהם חייבים כריתות ומיתות בית דין והם
הדרגה השלישית והחמורה ביותר בחילוקי הכפרה
כדלקמן.
ממשיך רבנו הזקן ומביא את החלוקה
השלישית:
עבר על כריתות ומיתות בית דין,
תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין
ממרקין )פירוש גומרין הכפרה.
והוא מלשון מריקה ושטיפה ,לצחצח
הנפש .כי כפרה הוא לשון קינוח,
16
שמקנח לכלוך החטא( שנאמר
"ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים
עונם" .עד כאן לשון הברייתא.
להסרת הפגם שנוצר על ידי עבירות
חמורות אלו ,לא מספיקים התשובה ויום
הכיפורים ,אלא גמר הכפרה ,שעניינה קינוח
וצחצוח הנפש ,הוא על ידי יסורים רח"ל.
וכפי שמוכח מהפסוק "ופקדתי וגו'" ,שישנן
עבירות שכפרתן היא "בשבט" "ובנגעים"
רח"ל.
עד כאן העתקת לשון הברייתא ממסכת
יומא.17
באופן כללי ,באגרת התשובה ,העוסקת
בביאור דרך התשובה לאדם באופן ה"קרוב
מאוד" אל מציאותו ,כלשון אדמו"ר הזקן
ב"דף-השער" של התניא ,מתבארים שני
עניינים :מצוות התשובה עצמה; והכפרה
הבאה כתוצאה ממנה .התשובה עצמה היא
(16תהילים פח ,כג.
(17יש לציין שבברייתא מובאת חלוקה רביעית
"מי שיש בידו חילול ה'" ,אולם רבנו הזקן לא הביאה.
וראה לקמן בהוספה לפרק זה ,שהטעם לכך הוא
מפני שגמר הכפרה על עוון זה היא "מיתה ממרקת"
כמ"ש בברייתא ,ובאגרת התשובה עוסק רבנו הזקן
בתשובה ובכפרה הנעשים בחיי האדם ,כאשר נשמתו
מלובשת בגוף ,עיי"ש.
פרק א'
עבודה שעל האדם לעשותה :לאחר שהוא
פרק עול מלכות מעליו בעשיית החטא,
הוא צריך לשוב אל ה' ולקבל עול מלכותו
מחדש .18מה שאין כן הכפרה ,היא דבר
שבעיקרו נעשה מצד חסדו של הקב"ה:
לאחר שהאדם שב בתשובה מעומק הלב,
מנתק עצמו מהרע שדבק בו ומבקש מחילה
– הקב"ה סולח ומוחל לו ,ומוחק את הפגמים
שנעשו.
במילים אחרות :עבודת התשובה היא מה
שהאדם פועל בעצמו מכאן ולהבא :מעתה
הוא מפסיק להיות רשע והופך להיות צדיק;
מה שאין כן הכפרה מתייחסת לעבר :עניינה
הוא ניקוי הנפש ושורשה למעלה מהפגמים
והלכלוכים שדבקו בהם ,עד שהקב"ה מוחל
ומכפר לו לגמרי על החטא שחטא בעבר.
אבל למרות שהכפרה אינה ממהות
התשובה עצמה ,19מכל מקום ,התכלית
והמבוקש של התשובה הוא – שהקב"ה יכפר
על עוונותיו ,עד שיהיה "מרוצה וחביב לפניו
יתברך כקודם החטא" .20היעד של התשובה
הוא לקרב את האדם אל הקב"ה ,ודבר זה
נעשה בשלמות על ידי הסרת כל הפגמים
שנעשו כתוצאה מהעוונות ה"מבדילים".21
וזהו הטעם לכך שאת אגרת התשובה
פותח רבנו הזקן בברייתא העוסקת ב"חילוקי
(18כפי שפותח מיד רבנו הזקן את גוף האיגרת.
(19עד שייתכן מצב שהאדם יעשה תשובה ובכל
זאת לא תהיה כפרה .כפי שמוכח מכך שישנן עבירות
כמו "בא על הערווה והוליד ממזר" ,שאין מתכפר לו
אפילו על ידי יום הכיפורים ויסורים )כיוון שעוונו
גלוי ונזכר( ,ואף על פי כן – מיד כאשר הוא עושה
תשובה ,הוא פוסק מלהיות רשע ונכלל ב"עושה
מעשה עמך" )ראה יבמות כב ,א(.
(20כלשון אדמו"ר הזקן לקמן בפרק ב'.
(21ישעיה נט ,ב.
45
כפרה" :בכך הוא מדגיש ששלמות התשובה
היא כאשר היא מביאה לכפרה מושלמת.22
לאחר הקדמה זו של חילוקי הכפרה
השונים ,המלמדת את האדם מהו היעד אליו
הוא צריך לחתור בעשיית התשובה ,מתחיל
רבנו לבאר את תוכן מצוות התשובה עצמה:
והנה מצות התשובה מן התורה היא
עזיבת החטא בלבד.
במילים אלו מגדיר רבנו הזקן את מהות
מצוות התשובה – ההחלטה של האדם לעזוב
את החטא.
ומביא על כך ראיה:
)כדאיתא בגמ' פרק ג' דסנהדרין
ובחושן משפט סוף סימן ל"ד לענין
עדות(.
23
במקומות הנ"ל מבואר דין רשע הפסול
לעדות ,שחזרתו לכשרות היא על ידי עשיית
תשובה .התשובה המכשירה אותו לעדות
ועוקרת ממנו שם "רשע" ,היא ההחלטה
לעזוב את החטא .24מכך מוכח שעצם
(22ראה בהוספה לפרק זה באריכות.
(23כה ,ב.
(24ברמ"א שם סל"ג כתב ,שבכדי שיהיה כשר
לעדות צריך "שיקבל עליו בבי"ד שבעירו שלא
לעשות עוד" .ועל דרך זה במשחק בקוביא צריך
"שישברו פספסיהן" )סנהדרין כה ,ב( – אבל כל
זאת הוא בנוגע לבית דין שלמטה שאינם יודעים
מה בליבו של האדם ,ולכן בכדי שיוכלו לקבל עדותו
צריך פעולה שתעיד על תשובתו; אולם כלפי שמיא
– אין צורך בפעולה כזו ,ומיד כאשר מקבל בליבו
שלא לחטוא עוד – הוא מפסיק להיות רשע .ראה
ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' .1129
46
אגרת התשובה
התשובה ,ההופכת את האדם מן הקצה אל
הקצה :מרשע לצדיק ,מפורק עול לעבדו של
מקום ,ממוות לחיים – 25היא עזיבת החטא
בלבד ואין צורך בשום דבר נוסף.26
יתירה מזו :אפילו הוידוי ,החרטה ובקשת
המחילה שהוזכרו בפוסקים כחלק ממצוות
התשובה )כדלקמן בהמשך הפרק( ,אינם
נדרשים עבור עצם התשובה .פרטים אלה
שייכים לשלמות התשובה לא לעצם מהותה –
שהיא עזיבת החטא וקבלת עול מלכות.
וממשיך ומבאר מהי משמעות "עזיבת
החטא":
שמים והוא אינו מתחשב בציווי ה' .התואר
"רשע" משמעותו – פריקת עול מלכות שמים.
לכן ,בכדי לצאת מגדר רשע ופורק עול ,לא
מספיקה ההחלטה שלא לשוב לחטוא בחטא
פרטי זה ,אלא צריך לקבל על עצמו מחדש
את עול מלכותו של הקב"ה בשלמות.
בפרטיות יותר ,בקבלת העול שבתשובה
ישנם שני פרטים :יש קבלת עול מלכות שמים
בכלל ,מה שהאדם אינו חופשי לעצמו אלא
הוא עבדו של מקום; ויש קבלת עול מצוות,
שעניינה הוא – המוכנות לקיים כל ציווי פרטי
שיצטווה .28וכאשר האדם עבר עבירה הוא
פרק מעצמו הן את עול מלכות שמים והן
את עול קיום המצוות .לכן ,כאשר הוא חוזר
בתשובה עליו לקבל על עצמו :א( "לבל ישוב
למרוד במלכותו" – עול מלכות שמים .ב(
"ולא יעבור עוד מצוות המלך . .הן במצוות
עשה והן במצוות לא תעשה" – עול מצוות.29
במילים אלה טמון חידוש גדול :בפשטות
נראה שה"קבלה על העתיד" שבתשובה ,היא
לקבל על עצמו שלא יעשה שוב את אותה
עבירה מסוימת עליה שב האדם בתשובה.27
אמנם כאן מבואר ,שהקבלה על העתיד
צריכה להיות ש"לא יעבור עוד מצות המלך",
הן במצוות עשה והן במצוות לא תעשה!
הטעם לכך הוא ,מפני שהחיסרון המהותי
שנעשה על ידי העבירה אינו רק בעצם
המעשה הבלתי רצוי ,אלא בכך שהיא
מבטאת שהאדם פרק מעליו עול מלכות
וזהו עיקר פירוש לשון תשובה,
לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו
לעבדו ולשמור כל מצותיו.
דהיינו שיגמור בלבו בלב שלם לבל
ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו
ית' ,ולא יעבור עוד מצות המלך
ח"ו הן במצוות עשה הן במצוות לא
תעשה.
(25ראה ברכות דף יח ,א.
(26ראה שיעורים בספר התניא שם .שם עמ'
.1142וראה לקמן בהוספה לפרק ג' סעיף ה'.
(27ראה רמב"ם הלכות תשובה פ"א ה"א" :איני
חוזר לדבר זה" .שם פ"ב ה"ב" :שלא ישוב לזה החטא
לעולם".
התשובה היא לא רק על העבירה הפרטית
שעשה ,אלא היא תנועה כללית בנפש –
"לשוב אל ה'" ולהתקרב אליו בכל ליבו.
והיינו על ידי שמקבל על עצמו עול מלכות
שמים ונעשה עבדו של הקב"ה .והדבר בא
לידי ביטוי בפועל בקבלת עול מצוות וקיומן
– "לעבדו ולשמור כל מצוותיו".
כמ"ש" 30יעזוב רשע דרכו ואיש און
מחשבותיו וישוב אל ה' וגו'".
(28ראה ברכות יג ,א" :יקבל עליו עול מלכות
שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצות".
(29ראה בהוספה לפרק ג' הערה .14
(30ישעיה נה ,ז.
פרק א'
בפסוק זה מבואר ,שעניין התשובה הוא
מה שהרשע עוזב את "דרכו" .והיינו שמלבד
עצם מעשה העבירה ,יש את ה"דרך" ,הפריקת
עול ,שהביאה אותו לעשיית העבירה .לכן,
לכל לראש עליו לעזוב את הדרך של פריקת
עול שהיא הסיבה למעשה העבירה .ובנוסף,
עליו לעזוב את "מחשבותיו" ,לשון רבים,
שהם המחשבות של החטאים הפרטיים.31
ומוסיף להביא עוד ראיות שגדר התשובה
הוא לשוב אל ה' ולקבל עול מלכותו:
ובפרשת נצבים כתיב" 32ושבת עד ה'
אלקיך ושמעת בקולו וגו' בכל לבבך
וגו'".
גם בפסוק זה רואים את היסוד הנ"ל
שעניין התשובה הוא "ושבת עד ה' אלקיך"
– לקבל עול מלכות שמים; ואחר כך "ושמעת
בקולו )ככל אשר אנכי מצוך(" – קבלת עול
מצוות .וכל זאת – "בכל לבבך" ,מעומק הלב.
ומביא ראיה נוספת:
"שובה ישראל עד ה' אלקיך וגו'",33
"השיבנו ה' אליך וגו'".34
גם מפסוקים אלו מוכח שמהות התשובה
הוא עצם השיבה אל ה' כנ"ל.
כעת מאריך אדמו"ר הזקן לשלול הדעה
שעיקר התשובה היא התענית וסיגופי הגוף:
ולא כדעת ההמון שהתשובה היא
(31מה שאין כן בתחילת הפסוק נאמר "דרכו"
לשון יחיד ,כיוון דמיירי בסיבה הכללית המביאה לכל
סוגי החטאים .ראה בכל המבואר לעיל בהערת הרבי
לשיעורים בספר התניא פרק זה הערה .17
(32ל ,ב.
(33הושע יד ,ב.
(34איכה ה ,כב.
47
התענית.
ממשמעות העניין נראה ,35שבימי אדמו"ר
הזקן היה מקובל לחשוב שהתעניות הן הן
עיקרה של התשובה .36ודבר זה שולל אדמו"ר
הזקן ומבאר ,שלתעניות אין קשר כלל
למצוות התשובה.37
ואפילו מי שעבר על כריתות ומיתות
בית דין שגמר כפרתו היא על ידי
יסורים .היינו שהקב"ה מביא עליו
יסורים )וכמ"ש "ופקדתי בשבט וגו'"
"ופקדתי" דייקא(.
היה ניתן לחשוב שגם התעניות הן בכלל
היסורים הגומרים את הכפרה והמירוק
הנצרכים לעבירות אלה ,ואם כן גם הן חלק
מגוף הכפרה; על כך מבאר אדמו"ר הזקן,
שהיסורים המדוברים בברייתא היינו יסורים
שהקב"ה מביא על האדם; לא היסורים
והתעניות שהוא מייסר את עצמו .וכמדויק
בלשון הכתוב )ממנו לומדת הברייתא שגמר
הכפרה הוא על ידי יסורים(" :ופקדתי" –
הקב"ה הוא הפוקד.
והיינו כשתשובתו רצויה לפניו ית'
(35וכך ניתן להבין מדברי הרוקח וספר חסידים
ושאר ספרי מוסר שכתבו רשימת תעניות עבור
עבירות שונות )כפי שהובא לקמן(.
(36ברשימות הרבי על התניא כאן ,ציין לשו"ת
נודע ביהודה מהדורא קמא או"ח סימן לה .ושם
דן באריכות להוכיח ש"אין התענית רק דבר טפל
לתשובה" ,לאפוקי מדברי הרב השואל שביקש דרך
תשובה של תעניות וסיגופים עבור אדם שחטא,
עיי"ש.
(37יתירה מזו :התעניות הן אפילו לא חלק
משלמות התשובה ,בשונה מהוידוי ובקשת מחילה
שהם חלק ממצוות התשובה ומשלימים את תכליתה
– להגיע לכפרה והסרת הפגם ,כדלקמן.
48
אגרת התשובה
בשובו אל ה' בכל לבו ונפשו מאהבה,
אזי באתערותא דלתתא "וכמים
הפנים וכו'" 38אתערותא דלעילא
לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו
ביסורים בעולם הזה ,וכמ"ש" 39כי
את אשר יאהב ה' יוכיח וגו'".
מה שמוטל על האדם הוא :לשוב לגמרי
אל ה' ולקבל עול מלכות שמים ועול מצוות
מעומק פנימיות נפשו ,מאהבה; והמירוק
שעל ידי היסורים – זהו עניין שמגיע רק
מהקב"ה .אלא שמוסיף אדמו"ר הזקן וכותב,
שכאשר האדם יחזור בתשובה כדבעי –
הקב"ה ברוב טובו ימרק את הפגמים שנעשו.
שהרי "במדה שאדם מודד ,בה מודדין לו",40
ועל ידי תשובה מאהבה מתעוררת אהבת ה'
אל האדם למרק עוונו.41
ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג
שום תענית כלל במצות התשובה,
אף בכריתות ומיתות בית דין.
כיוון שעניין התעניות אינו חלק
מהתשובה ,לכן לא הזכירו הפוסקים הנ"ל,
העוסקים בהגדרת התשובה על פי ההלכה,
את התעניות כחלק מהתשובה ,אף על
עבירות של כריתות ומיתות בית דין.
(38משלי כז ,יט.
(39שם ג ,יב.
(40סוטה ח ,ב.
(41על פי זה נמצא ,שלמרות שבפועל המירוק
שעל ידי יסורים מגיע מקב"ה )"ופקדתי דייקא"(,
מכל מקום גם מירוק זה תלוי בסופו של דבר בעבודת
התשובה של האדם .ונמצא שכל מצוות התשובה,
גם שלמות הכפרה על הכריתות – תלויה בעבודת
האדם ,והוא יכול למלאותה ולגמרה על ידי שישוב
מאהבה .הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן.
רק הוידוי ובקשת מחילה ,42כמ"ש
בתורה" 43והתודו את חטאתם וגו'".
עד כאן נתבאר שמצוות התשובה מן
התורה היא עזיבת החטא בלבד ,מה שאין
כן התענית אינה חלק מהתשובה עצמה.
כעת מתווסף ,תוך כדי הזכרת דברי הרמב"ם
והסמ"ג ,שהוידוי ובקשת מחילה הם גם כן
חלק ממצוות התשובה.
הטעם לכך שבתחילת העניין ,בהגדירו את
מצוות התשובה ,כתב אדמו"ר הזקן ש"מצוות
התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד"
ולא הזכיר את הוידוי ובקשת המחילה – הוא
מפני שבמצוות התשובה יש שני חלקים:44
עצם מהות התשובה ,ופרטי התשובה
המביאים לשלמותה .עצם מהות התשובה
היא אכן עזיבת החטא בלבד – קבלת עול
מלכות שמים מכאן ולהבא; והוידוי ובקשת
המחילה ,שהם גם חלק ממצוות התשובה,
הם שייכים לשלמות התשובה – 45לכפרה
הנפעלת על ידה.46
(42וברשימות הרבי על התניא כתב כאן" :אולי
רמז גם על בקשת מחילה מחבירו במה שבין אדם
לחבירו".
(43נשא ה ,ז.
(44ראה הוספה לפרק זה סעיף ב' ואילך .ביאורי
הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' .1141
(45וראה בהוספה שם סעיף ו' ,שבפרטיות יותר
במצוות הוידוי עצמה יש שני עניינים :עיקר הוידוי
שהוא אמירת "חטאתי" ,והוא בא כהמשך למהות
התשובה שהיא עזיבת החטא; ושלמות הוידוי,
המביאה את כפרת הפגמים – הכוללת חרטה ובקשת
מחילה .ובלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה:
"כיצד מתודין ,אומר :אנא השם ,חטאתי עויתי
פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ,והרי נחמתי ובושתי
במעשי ,ולעולם איני חוזר לדבר זה".
(46כפי שהוזכר לעיל ,שהמבוקש והמטרה של
התשובה היא לתקן את כל הפגמים שנעשו בעבר על
פרק א'
מה שאין כן התעניות אינן חלק ממצוות
התשובה כלל.
ומה שכתוב ביואל" 47שובו עדי בכל
לבבכם בצום ובבכי גו'" ,היינו לבטל
הגזרה שנגזרה למרק עון הדור על
ידי יסורים בארבה .וזהו הטעם בכל
תעניות שמתענין על כל צרה שלא
תבא על הצבור ,וכמ"ש במגלת
אסתר.48
תוכנן של תעניות אלו אינו קשור כלל
לעניין התשובה שהיא שיבת האדם אל
הקב"ה ,וגם לא לתיקון נפשו מהפגמים
שנעשו בעבר; עניינן הוא לבטל גזירה של
יסורים שנגזרה לבוא בעתיד על כללות הדור
)"עוון הדור"(.
ומה שכתוב בספרי המוסר ובראשם
ספר הרוקח וספר חסידים הרבה
תעניות וסיגופים לעובר על כריתות
ומיתות בית דין ,וכן למוציא זרע
לבטלה שחייב מיתה בידי שמים כמו
שכתוב בתורה 49גבי ער ואונן ,ודינו
כחייבי כריתות לענין זה.
49
שבעבירות אלה התעניות שייכות לגמר
הכפרה של התשובה הנעשית על ידי "יסורים
ממרקין" ,אף שהיסורים אינן באים מלמעלה.
על כך מבאר רבנו הזקן שלושה ביאורים,
שתוכנם הוא ,50שהתעניות ,שעניינן מיעוט
חלב ודם ,51הן מעין "תפילה" 52של האדם
להשגת מטרה מסוימת הקשורה בתשובה,
אבל הן עצמן אינן חלק מפעולות השייכות
לתשובה ולכפרה:
היינו כדי לינצל מעונש יסורים של
מעלה ח"ו.
מטרת התעניות אינה לכפר ולתקן את
העבר אלא להינצל על ידן מגזירת יסורים
שייתכן שנגזרו לבוא על האדם מלמעלה
בעתיד.
וגם כדי לזרז ולמהר גמר כפרת
נפשו.
עוד מטרה יש בתעניות אלה – לזרז את
גמר הכפרה.
וגם אולי אינו שב אל ה' בכל לבו
ונפשו מאהבה כי אם מיראה.
ספרי המוסר כתבו תעניות וסיגופים
שונים לתיקון עבירות חמורות של חייבי
כריתות ומיתות בית דין ,וכן למוציא ז"ל .מכך
שדווקא על עבירות חמורות אלה ,עליהם
נאמר "יסורים ממרקין" ,כתבו בספרים הנ"ל
את סדר התעניות ,ניתן לכאורה להסיק,
נתבאר לעיל שכאשר תשובת האדם היא
מאהבה – הוא מעורר את אהבת ה' אליו
למרק נפשו על ידי יסורים .ומכיוון שייתכן
ותשובתו אינה "בכל לבו ונפשו מאהבה",
התעניות יכולות להועיל שתשובתו תעורר
את אהבת הקב"ה אליו למרק עוונו מלמעלה.
אבל בכל אופן התעניות עבור כל אחת
ידי החטא .וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' ביאור
אדמו"ר הצמח צדק בתוכן עניין הוידוי ופעולתו.
(47ב ,יב.
(48י ,א.
(49וישב לח ,ו-ז.
(50ראה הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן.
וראה שם עמ' .1147
(51ולכן הן מהוות תחליף לקרבן )ברכות יז ,א(.
(52שהרי תפילות במקום קרבנות תקנום )שם
כו ,ב(.
אגרת התשובה
50
משלוש מטרות הנ"ל – להינצל מעונש
יסורים ,לזרז כפרת נפשו ולהשלים את
החסר בתשובתו – אינו באופן שהתענית
עצמה פועלת את המטרה הנרצית ,אלא היא
משמשת כתפילה ובקשה מהקב"ה שהוא
יימלא את המבוקש.53
הזה .תפקידו של יהודי הוא – להמשיך
קדושה אלוקית בגופו הגשמי על ידי התורה
והמצוות" ,ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש" .56לכן התשובה ,המשיבה את האדם
לקיום ייעוד זה ,צריכה להיות באופן שאינו
שובר ומבטל את הגוף ,57אלא אדרבה – מזכך
ומחדיר בו עצמו קדושה אלוקית.58
מכל זאת עולה ,שמצוות התשובה ,שעל
ידה האדם יוצר שינוי בעצמו – 54היא על ידי
שהאדם חוזר אל הקב"ה ועובד אותו על ידי
קיום המצוות שלו; ואילו לעינויים ולסגפנות
שהאדם מביא על עצמו – אין כל קשר
לתשובה שעניינה הוא שיבה אל ה'.
יתירה מזו :55התפקיד של התשובה הוא
– להביא את האדם לקיים את ייעודו בעולם
(53הדבר דומה לאדם שחטא ומרבה בתפילות
כדי :להימנע מעונש שעלול לבוא עליו מלמעלה,
או בכדי שהקב"ה יזרז את הכפרה ,או בכדי שהקב"ה
יחשיב את תשובתו לתשובה שלמה ,המביאה
לשלמות הכפרה מלמעלה .פשוט וברור שהתפילה
עצמה אינה זו שפועלת את גוף הדברים הנ"ל; כל
עניינה של התפילה הוא השתדלות של האדם לעורר
למעלה שהקב"ה ימלא את המבוקש.
(54וכאשר היא נעשית בשלמות הוא משנה גם
את עברו.
(55ראה בהוספה לפרק זה הערה .28
(56יתרו יט ,י.
(57כתורת הבעש"ט הידועה על הפסוק "כי תראה
חמור שונאך רובץ תחת משאו ,וחדלת מעזוב לו,
עזוב תעזוב עמו"" :חמור שונאך" זה הגוף החומרי.
כשתסתכל על הגוף תראה שהוא "שונאך" – תאוות
הגוף מפריעות לעבודת הנשמה .והגוף "רובץ תחת
משאו" ,הוא רוצה להיפטר ממשא התורה והמצוות.
כתוצאה מכך יכולה לעלות המחשבה ש"וחדלת
מעזוב לו" – לשבור ולדכא את הגוף בתעניות
ובסיגופים .על כך בא הציווי "עזוב תעזוב עמו" –
לא לשבור את הגוף ,אלא להיפך ,הדרך הנכונה היא
שבגוף הבריא והשלם ,גם בו תחדור ההכרה ש"בכל
דרכיך דעהו" )ראה 'היום יום' עמוד .(59
(58ראה המשך תער"ב עמ' תריד" :ענין התשובה
הוא שירגיש את הלא טוב מריחוקו מאלקות ויהי'
בהרגש פנימי ויהי' צר לו מאד מזה" .אבל דבר זה
אינו גורם "להשליך הכל מנגד ולהיות מופשט מכל
עניני הגוף לגמרי ,ורק בזה ימצא נוחם לנפשו" )שם
עמ' תריא( ,אלא אדרבה" :משום זה דוקא ,נעשה
הסכם חזק בנפשו בקיום המצות ובעסק התורה
ובהלוך בדרכי ה' – ובזה דוקא ימצא נוחם נפשו"
)שם עמ' תריד(.
51
פרק א' -עיונים
א-לענין קיום מצות עשה גדולה שדוחה את לא תעשה . .אבל לענין תשובה ,אף
שמוחלין לו העונש על שמרד במלכותו ית' ולא עשה מאמר המלך ,מכל מקום האור
נעדר וכו' . .והעובר על מצות לא תעשה ,על ידי שנדבק הרע בנפשו עושה פגם
למעלה בשרשה ומקור חוצבה.
בדברי אדמו"ר הזקן כאן נתבאר ,שעל ידי ביטול מצוות עשה "האור נעדר" ,ואילו כאשר
עובר על מצוות לא תעשה נעשה פגם בנפש ובשורשה למעלה.
אבל בפרטיות יותר מבואר במקום אחר ,שעניין הפגם הוא גם בביטול מצוות עשה .כמבואר
גם באגרת התשובה עצמה ,לקמן בפרק ז'" :המבטל קריאת שמע פוגם באות יו"ד" .וכפשט
לשון אדמו"ר הצמח צדק בדרך מצותיך דף לח ,א" :בביטול מצות עשה או בעברו על לא
תעשה . .ממשיך תוספת יניקה לעמקי הקליפות" .ובדיבור המתחיל אנכי תרס"ה הלשון" :אם
פוגם ח"ו בקיום מצוה הרי הוא פוגם בשם הוי' למעלה" .ומאידך ,גם בעבירה על לא תעשה
ישנו העניין של "האור נעדר" .כי גם על ידי קיום מצוות לא תעשה ממשיכים אור .ולכן אמרו
חז"ל "ישב ולא עבר עבירה נותנים לו שכר כעושה מצוה" – מפני שגם על ידי שמונע עצמו
מהאיסור ,הוא ממשיך אור אלוקי לעולם .וממילא ,כאשר החסיר בקיום מצוות לא תעשה
– חסר האור שהיה צריך להימשך .שכיוון שבהשגחה פרטית זימנו לו מלמעלה שיבוא דבר
עבירה לידו – זהו בכדי שיקיים את המצוות לא תעשה ,ואם הוא לא קיימה – "האור נעדר"
)ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' .(153
אלא שעיקר עניין "האור נעדר" קיים במצוות עשה שעניינם הוא להמשיך "אורות בכלים"
– תוכן העשייה שבמצוות עשה הוא עשיית כלי לאור האלוקי ,מה שאין כן מצוות לא תעשה
– אין עניינם עשיית כלי להמשכה האלוקית .ראה לקוטי תורה פקודי ו ,ד" :רמ"ח מצות עשה
. .הוא בחינת אורות המתלבשים בכלים . .ומצד זה יש בהן מעלה יתירה מבמצות לא תעשה
)ואפשר מהאי טעמא עשה דוחה לא תעשה(";
52
אגרת התשובה
ומאידך ,עיקר הפגם שנעשה על ידי העבירות הוא בעבירה על מצוות לא תעשה – על ידי
עשיית מעשה אסור ,נדבק הרע שבעשייה בנפש ,ועל ידי זה נעשה גם פגם בשורש הנשמה
למעלה .מה שאין כן בביטול עשה – אין פגם משמעותי כל כך ,שהרי לא הייתה כאן עשיית
איסור.
וראה לקמן בעיונים לפרק ח' סעיף ו' ,שם נתבאר ,שעל ידי תשובה עילאה מיוחדת – אפשר
לתקן גם את עניין "האור נעדר" .ובלשון רבנו הזקן בלקוטי תורה בלק עג ,ד" :כדי שיעשה
תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול מצות עשה ,על זה צריך לעשות תשובה עצומה
ממעמקים קראתיך כו' . .ועל דרך מה שנתבאר באגרת התשובה שם פרק ח'" .עיין בעיונים
שם הביאור כיצד נעשה דבר זה.
ב-והנה מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד . .דהיינו שיגמור בלבו בלב
שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ,ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן
במצוות עשה הן במצוות לא תעשה.
החיסרון המהותי שבמעשה העבירה – זה שהוא נובע מפריקת עול מלכות שמים ומחוסר
התחשבות של האדם בציווי הקב"ה ,מתבטא במובן מסוים בכל מעשה עבירה ,ללא הבדל בין
עבירה קלה לחמורה .וכמו במלך בשר ודם ,ש"אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום
פלוני ולא הלך . .חייב מיתה . .שנאמר כל איש אשר ימרה את פיך" )רמב"ם הלכות מלכים
פ"ג ה"ח( .והטעם הוא ,כיוון שכל עבירה ,אפילו הקלה ביותר ,על רצון המלך נחשבת למרידה
בו .אם כן ,על אחת כמה וכמה שכך הוא הדבר במלכות שמים.
אלא שלעניין פסולי עדות יש הבדל בין סוגי העבירות ,כמבואר בשו"ע חו"מ סימן ל"ד.
יש עבירות שבני אדם חשים בבירור שעל ידן הם פורקים מעליהם עול מלכות שמים )מחמת
חומרתן בעיני האדם(; ויש עבירות שבני אדם אמנם יודעים שבעשייתן הם ממרים את פי ה',
אבל הם אינם מרגישים את המרידה בקב"ה )מחמת קלותן בעיני האדם( .וכאשר מדובר על
ההגדרה ההלכתית מהו "רשע" שפסול לעדות ,קיימים ההבדלים הנ"ל ,ורק עבירות חמורות,
שרוב בני אדם מרגישים שעשייתן היא מרידה במלכות ,פוסלות לעדות.
אולם בנוגע לעניין התשובה המבואר כאן – גם כאשר האדם נכשל בעבירות קלות בלבד,
הרי בנוגע לעבירות אלה הוא מתנהג כאדם חופשי .אמנם באופן כללי יש עליו עול מלכות
שמים ,אבל בפרטים מסוימים הוא חופשי לעצמו .אדרבה ,עצם העובדה שהוא יודע שעל ידי
החטאים הללו הוא ממרה את פי המלך הקב"ה ,ובכל זאת אינו חש ומרגיש בנפשו שזו מרידה,
זה עצמו מעיד על פריקת העול שלו .התנהגותו זו מגלה שעול מלכות שמים אינו קבוע
פרק א' -עיונים
53
מספיק עמוק בנפשו ובתודעתו ,ועד שאינו מרגיש שמעשים אלה מהווים מרידה במלכות .על
דבר זה עצמו צריך האדם לעשות תשובה .הוא צריך לחזור ולקבל עליו את עול מלכותו של
הקב"ה מחדש ולהחדיר בקרבו את יראתו בעומק יותר – "שיגמור בליבו בלב שלם לבל ישוב
עוד לכסלה למרוד במלכותו יתברך" – בשום אופן ובשום עניין.
יתירה מזו :עניין זה שייך בדקות גם לעבירות שנעשו בשוגג ,שגם הן צריכות כפרה.
כמבואר בתניא באגרת הקודש סוף סימן כ"ח ,שהשגגות הן "מהתגברות נפשו הבהמית" .ולכן,
על אף שעצם עשיית החטא הייתה שלא ברצון ושלא מדעת ,מכל מקום ,זה עצמו שהאדם
יכול היה לעבור עבירה בשגגה – מוכיח שהוא לא במעמד ומצב ראוי .הוא אשם בכך שהניח
לנפשו הבהמית להתחזק ולהתגבר על ידי פעולותיו ,ודבר זה הביא לכך שיוכל לעבור עבירה
בשוגג .אם כן ,גם דבר זה מהווה במידה מסוימת "פריקת עול" )ראה לקוטי שיחות חלק ג'
פרשת ויקרא(.
לכן ,גם אדם שחטא בשוגג צריך לשוב בתשובה ולהחדיר את הקבלת עול מלכות שמים
עמוק יותר אל תוכו ,עד שהוא לא יוכל לבוא למצב של עשיית היפך רצון ה' בשום מצב.
ג-ולכן לא הזכירו הרמב"ם והסמ"ג שום תענית כלל במצות התשובה ,אף בכריתות
ומיתות בית דין ,רק הוידוי ובקשת מחילה ,כמ"ש בתורה "והתודו את חטאתם וגו'".
בדרך מצותיך מצוות וידוי ותשובה ,ביאר על פי חסידות כיצד הוידוי והחרטה מתקנים
את הפגם שנעשה בנפש:
"והענין ,כי מודעת זאת שהקליפות יש להם גם כן אור וכלי ,נפש וגוף .והתהוותם על ידי
חטא הוא ,כי על ידי התאוה מתהוה הנפש הרעה ר"ל ,ועל ידי המעשה מתהוה הגוף .הן אם
המעשה היא במחשבה כמו הרהורים רעים ,הנה מהאותיות )אותיות המחשבה( מתהוה הגוף
של הקליפה הנ"ל ,ומן התאוה מתהוה הנפש .וכן אם הוא דיבור כמו לשון הרע ורכילות
ושבועת שוא ושקר וכיוצא ,וכל שכן במעשה שמזה מתהוה הגוף של הקליפה ומן התאוה
שבלב נוצר הנפש של הקליפה.
. .והנה זהו סוד וחטאתי נגדי תמיד )תלים נ"א ה'( שהוא הקליפה שהאדם עושה על ידי
חטא ,עומדת נגדו להצר לו .כמ"ש תייסרך רעתך )ירמי' ב' י"ט( ,וכתיב פועל אדם ישלם לו
)איוב ל"ד י"א( כדאיתא בזהר.
והנה כששב ,אזי צריך להמית את הקליפות הנ"ל להעבירם מן העולם ,כדכתיב מחיתי
כעב פשעיך )ישעי' מ"ד כ"ב( .וזהו על ידי החרטה עם הוידוי .כי הנה על ידי החרטה שהוא
עקירת הרצון מן החטא – בזה מוציא הנפש מן הקליפה שתולדתה הי' מן התאוה שבלב ,ועתה
54
אגרת התשובה
בעקירת רצונו ותאותו הרי מוציא נפשה כנ"ל .אך כדי למחות גופה – הוא על ידי וידוי דברים,
דעקימת שפתיו הוי מעשה ,ובזה הוא ממחה גופה והי' כלא הי'.
)ומכל מקום אמרו רז"ל איזהו בעל תשובה ,זה שבא דבר עבירה ובאותו מקום ובאותה
אשה )יומא פ"ו ע"ב ע"ש( .כי אז המעשה שעושה למחות גוף הקליפה שוה ממש להמעשה
שעשה גופה בעברו העבירה .ועתה כשמונע את עצמו מעשות זה הרי הורג גופה לגמרי .אך
אף על פי כן מחסדי האל להשוות מעשה דעקימת שפתיו למעשה גמור למחות גוף הקליפה(.
וזהו סוד נפילת אפים שתיקנו חז"ל לומר אשמנו בגדנו כו' באל"ף בי"ת .כי הנה על ידי
מחשבות זרות והרהורים רעים ,שאין אדם ניצול מהם בכל יום ,ואין שום אחד מהם נאבד,
ומזה יש לאדם כף הקלע – שהמחשבות מקיפים נפשו בצאתו מן הגוף להיות נדמה לו כעושה
מעניני גשמיים וחושב ומתחכם בהם .וזהו סוד מלפפתו כו'.
ולכן ,על ידי אמירת כ"ב אותיות הנ"ל דאשמנו בגדנו כו' ,הוא מוחה גוף כ"ב אותיות שבכל
ההרהורים רעים ,אלא שצריך להיות עקירת הרצון גם כן מכל הרהורים רעים כדי להוציא
הפנימיות כמו שנתבאר לעיל".
55
פרק א' -הוספה
תניא בסוף יומא :שלשה חלוקי כפרה הם ותשובה עם כל אחד .עבר על מצות עשה
ושב ,אינו זז משם עד שמוחלין לו .עבר על מצות לא תעשה ושב ,תשובה תולה ויום
הכיפורים מכפר . .עבר על כריתות ומיתות בית דין ,תשובה ויום הכיפורים תולין
ויסורין ממרקין )פירוש גומרין הכפרה .והוא מלשון מריקה ושטיפה ,לצחצח הנפש.
כי כפרה הוא לשון קינוח ,שמקנח לכלוך החטא( שנאמר "ופקדתי בשבט פשעם
ובנגעים עונם" .עד כאן לשון הברייתא.
א .בתחילת אגרת התשובה כותב רבנו
הזקן" :תניא בסוף יומא שלשה חלוקי כפרה
הם ותשובה עם כל אחד" ,ומביא לאחר מכן
את שלש הבבות – "עבר על מצוות עשה כו'
עבר על מצוות לא תעשה כו' עבר על כריתות
ומיתות בית דין כו'" – ומסיים "עד כאן לשון
הברייתא" – ואינו מביא כלל את הבבא
שעוסקת בחילול השם )והוא אף לא מרמז
על כך בהוספת "וכו'" בסיום הבבא "עבר על
כריתות ומיתות בית דין"(.
והנה ,בברייתא ישנה מחלוקת תנאים בזה.
וזה לשון הברייתא שם:
"שאל ר' מתיא בן חרש את ר' אלעזר בן
עזרי' ברומי :שמעת ארבעה חלוקי כפרה
שהיה רבי ישמעאל דורש? אמר :שלשה הן
ותשובה עם כל אחד ואחד .עבר על עשה
ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו כו' ,עבר
על לא תעשה ועשה תשובה – תשובה תולה
ויום הכיפורים מכפר כו' ,עבר על כריתות
ומיתות בית דין ועשה תשובה – תשובה ויום
הכיפורים תולין ויסורין ממרקין כו' ,אבל מי
שיש חילול השם בידו – אין כח לא בתשובה
לתלות ולא ביום הכיפורים לכפר ולא ביסורין
למרק ,אלא כולן תולין ומיתה ממרקת כו'".
והקשו המפרשים ,הרי גם ר' אלעזר בן
עזרי' מונה ארבעה חלוקי כפרה ,מדוע אם כן
הוא אומר "שלשה הן"?
על שאלה זו יש שני ביאורים:
א( המהרש"א 1מבאר )וכך כתוב בפירוש
בירושלמי ,2כפי שהוא מביא שם( ,שתשובה,
להיותה נדרשת "עם כל אחד ואחד" ,אין היא
נמנית בין חלוקי הכפרה" ;3חלוקי כפרה" הם
(1חדושי אגדות שם .וכן הוא בפסקי הרי"ד יומא
שם.
(2שם )"ג' הם חוץ מן התשובה"(.
(3כפשטות לשון הגמרא "ג' הן ותשובה עם
כל אחד" ,וכפרוש רש"י ד"ה א"ל יומא שם )כמו
שכתוב בחדושי אגדות שם( – "אבל תשובה אינה
56
אגרת התשובה
רק שלשה :יום כיפור ,יסורים ומיתה.
ב( ובעקידה 4כתב ,שב"חלוקי כפרה"
נמנים רק אלה ש"האדם יתכפר בהם בחייו"
)כיון ש"אין המתים נכנסים למנין חלוקי
כפרה אלא בעלי תשובה שהם חיים"(;5
ולכן אין חילול השם נכלל בחשבון "חלוקי
הכפרה" ,6כי חילול השם הוא דבר ש"לא
מן החלוקין שהיא צריכה לכולן" .וראה לקמן סוף
הערה .6
(4אחרי שער סג ד"ה ועתה ראה .הובא בתוספות
יום הכיפורים )למהר"ם חביב( יומא שם ד"ה שאל
)ושם ,שכן מפרש בכסף משנה הלכות תשובה סוף
פרק א' ,עיין שם( .וכן מוכח דעת מנורת המאור
בהקדמה לנר ה'.
(5תוספות יום הכיפורים שם.
(6ואף שתשובה "צריכה לכולן" )לשון רש"י
שם( – מכל מקום אפשר למנותה בה"חלוקי כפרה",
]ובלאו הכי מוכרח לפרש כן בתוספתא )ובמכילתא(
שם שמונה ארבעה חילוקי כפרה כו' )גם( עבר על
עשה כו'[ כי:
)א( מכיון דבמצוות עשה צריך רק תשובה ,הרי זה
דתשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפני עצמה .וראה
גם פסקי הרי"ד שם.
)ב( בפרט אם תמצי לומר דבכל אחד מהחלוקי
כפרה צריך להיות התשובה באופן אחר )בעבירות
חמורות -תשובה חזקה יותר וכו' )עיין תניא חלק
א' פרק י"א :אם שב בתשובה הראויה כו' בשלושה
חילוקי כפרה כו'(( ,הרי ודאי דזה שבמצוות עשה
תשובה לבד מכפרת הוי חלוקה בפני עצמה )מכיון
שאינו דומה תשובה זו להתשובה שצריכה להיות
בשאר חלוקי כפרה(.
)ג( ודוחק קצת – "חלוקי כפרה" פירושו )לא
דברים המכפרים ,כי אם( חלוקי העבירות בנוגע )לא
לעונש שלהם ,קרבנם וכו' – כי אם( לכפרתם ,שהם
ד'] .וכן משמע בפירוש רש"י שם דיבור המתחיל
א"ל )"שיש עבירה שהיא צריכה לזה ואינה צריכה
לזה"( .אבל ראה הערה .[3
יכופר עד ימותן".
והנה ,מדברי רבנו הזקן כאן ,שהשמיט
את הכפרה על חילול ה' ,מובן שהוא לומד
שבאמרו "שלשה הן" מתכוון רבי אלעזר בן
עזריה לשלול )לא "עבר על מצוות עשה
כו'" כפירוש המהרש"א ,אלא( חילול השם
)כפירוש העקידה(.
ולכאורה :מה נוגע באגרת התשובה – בה
מסביר רבנו הזקן "מצות התשובה" ועבודת
התשובה על דרך הנגלה והסוד כו' – להקדים
שרק "ג' חלוקי כפרה הם" ולהדגיש שחילול
השם אינו בכלל?
ונראה לומר שהיא הנותנת:
על ידי הבאת "חלוקי הכפרה" מיד
בהתחלת אגרת התשובה מדגיש רבנו הזקן,
ששלימות התשובה היא מה שהיא מביאה את
7
הכפרה ]שלכן הוא מביא באגרת התשובה
גם אודות תעניות וכו' הנדרשות לגמר
הכפרה – שכן כל זה נכלל בתכלית ובשלימות
התשובה[ ,כדלקמן סעיף ד'.
ובהדגישו שישנם רק "שלשה חלוקי כפרה"
וחילול השם אינו ביניהם – הוא מבאר ,שענין
הכפרה הוא חלק מ)שלימות( מצות התשובה
)ולכן יש לבאר זאת באגרת התשובה( ,שכן,
אחד מעיקרי מצות התשובה הוא מה שענינה
הוא מחיים דוקא ,כדלקמן סעיף ה'.
ב .ביאור הדברים:
מיד לאחר שהוא מביא הברייתא מסוף
יומא ,אומר רבנו הזקן" :והנה מצות התשובה
מן התורה היא עזיבת החטא בלבד . .שיגמור
בלבו לבל ישוב עוד לכסלה כו' ולא יעבור
עוד מצות המלך כו'".
(7פרקים ב'-ג'.
פרק א' -הוספה
מדיוק הלשון "מצות התשובה מן התורה
היא עזיבת החטא בלבד" מובן בפשטות,
שרבנו הזקן שולל בכך את כל הענינים
האחרים )מלבד "עזיבת החטא"( – גם חרטה
ווידוי.
8
– בחובת הלבבות כתוב ,שגם חרטה ווידוי
יחד עם עזיבת החטא )וקבלה על להבא( ,הם
מגדרי התשובה; ובתור "תנאי גדרי התשובה"
הוא מונה שם 9עשרים ענינים )גם רבינו יונה
בשערי תשובה 10מונה שלשה דברים אלה
בתור "יסודות התשובה" ,ועשרים ענינים
בתור "עיקרי התשובה"(;11
אבל ממה שרבנו הזקן אומר שמצות
התשובה היא "עזיבת החטא בלבד" מוכח,
שרבנו הזקן סובר שגם חרטה ווידוי הם
מ"גדרי התשובה" ו"יסודות התשובה" ,והם
אינם עצם 12התשובה .עצם התשובה הוא
"עזיבת החטא בלבד" ,13ולכן בעזיבת החטא
בלבד יוצאים ידי מצות התשובה.
ג .טעמו של דבר מדוע מצות התשובה
היא בעיקר )לא חרטה על העבר כו' ,אלא(
ההחלטה הגמורה בלב על להבא לא לחטוא
(8שער התשובה ריש פרק ד'.
(9פרק ה'.
(10שער א' בעיקר הח' )סי''ט( .ועל דרך זה ברבי
סעדיה גאון )בספר האמונות והדעות מ"ה פ"ה(
וחבור התשובה להמאירי )מאמר א' פ"ח(.
(11שער א' ס"י ואילך.
(12יש לומר מעין דוגמא בהלכה – בלעומת
זה :משהו איסור – למאן דאמר חצי שיעור מותר
)לאוכלו וכו'( מן התורה.
(13להעיר מלשון הרמב"ם הלכות תשובה )פרק
ב' הלכה ב'( :ומה היא התשובה הוא שיעזוב החוטא
חטאו ויסירו ממחשבתו ויגמור בלבו שלא יעשהו
עוד כו' וכן יתנחם על שעבר כו'.
57
יותר – הוא מפני שמצות התשובה מבוססת
על מה שעליה לפעול באדם מכאן ולהבא:
שיפסיק להיות רשע ויהיה לצדיק; אבל אין
עניינה לפעול על העבר ,שיימחל ויתכפר לו
החטא שחטא בעבר.
כלומר :המציאות בפועל היא ,שעל ידי
התשובה באה )גם( הכפרה על העבר ,אבל
אין זה חלק מעצם התשובה .יתירה מזו יש
לומר :זה רק שרצה הקב"ה שכאשר יעשה
תשובה יכופר לו.
]לכן גם רבינו יונה ,שלשיטתו חרטה על
העבר ווידוי הם מ"יסודות התשובה" )כנזכר
לעיל סעיף ב'( ,אין הוא מונה 14בכלל זה
בקשת כפרה .בקשת כפרה היא ענין של
תפלה :כשעושים תשובה מתפללים ומבקשים
מהקדוש ברוך הוא שיכפר על החטאים;15
אבל אין זה מגדרי התשובה עצמה[.
יתירה מזו :הכפרה אפילו אינה תוצאה
הכרחית של תשובה – ועל אחת כמה וכמה
שאין זה מעכב לגמרי בתשובה ;16כפי שהדבר
מוכח מכך שישנן עבירות כאלו כמו "בא
על הערוה והוליד ממנה ממזר" – שאינן
מתכפרות אפילו על ידי יום כיפור ויסורים
(14מה שאין כן ברבי סעדיה גאון הנזכר לעיל.
ולהעיר אשר בחובת הלבבות ומאירי שם הזכירו
בקשת מחילה ב"גדרי )"תנאי"( התשובה".
(15עיין שם פרק א' "העיקר הט"ו התפלה .יתפלל
אל השם ויבקש רחמים לכפר את כל עוונותיו" ,עיין
שם.
(16עיין מנחת חינוך מצוה שסד )ומוכיח כן מש"ס
קידושין מט ,ב .עיין שם .וראה חלקת מחוקק לשולחן
ערוך אבן העזר סימן ל"ח סעיף קטן מ"ד( .ועיין גם
כן תשובת חתם סופר "קובץ תשובות" )ירושלים
תשל"ג( תשובה כא .בית אלקים )להמבי"ט( שער
התשובה פרק ב'.
58
אגרת התשובה
כו' ;17ואף על פי כן – מיד כאשר הוא עושה
תשובה ,הוא פוסק מלהיות רשע ונכלל
ב"עושה מעשה עמך".18
התשובה מביאה לכפרה ,אין זה מעכב את
מצות התשובה ,גם לא את הפעולה העיקרית
שלה) 22שהיא מכאן ולהבא( כנ"ל[.
ד .אף על פי כן מביא רבנו הזקן באגרת
התשובה גם עניני כפרה )כנזכר לעיל סעיף
א'( .מכך מובן ,שגם ענין הכפרה נוגע למצות
התשובה.
והענין בזה :שני ענינים בתשובה :א(
התשובה עצמה .העבודה שהאדם עושה.
וענינה הוא מכאן ולהבא כנזכר לעיל .ב(
התכלית 19והמבוקש )והמסובב( 20של תשובה
– שהקדוש ברוך הוא יכפר לו על עוונותיו,
עד שיהיה "מרוצה וחביב לפניו יתברך
כקודם החטא".21
ומצד ענין זה צריכים להיות )יחד עם
"עזיבת החטא"( גם שאר "גדרי התשובה" –
חרטה על העבר ,וידוי וכו'.
]ברם ,למרות שהמבוקש על ידי תשובה
הוא כפרה )על העבר( ,אף על פי כן גם כשאין
ה .ידוע ,שקיום המצוות הוא דוקא בעולם
הזה על ידי נשמות בגופים ,ולא בגן עדן
לאחרי יציאתן מהגוף .וכדרשת רבותינו
ז"ל על הפסוק" 23במתים חפשי" .אם כן
כשם שקיום המצוות הוא דווקא כשהנשמה
מלובשת בגוף ,כך גם בנוגע לחידוש העיקרי
שפועלות המצוות שהוא דווקא בהיות
הנשמה בגוף.
החידוש של המצוות )הוא לא השכר הבא
לאחרי הקיום לנשמה בגן עדן ,אלא( שהאדם
מקיים תכלית בריאתו – אני נבראתי לשמש
את קוני ,24ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי
קדוש .25ובלשון החסידות ,להיעשות צוותא
)מצוה לשון צוותא( 26וחיבור עם ה' מצווה
המצוות .להמשיך אור בנשמה כפי שהיא
מלובשת בגוף ,עד לזיכוך הגוף עצמו,27
שיהיה כלי לאלקות.
(17חגיגה ט ,א )במשנה( .יבמות כב ,ב.
(18יבמות שם.
(19אף שנקודתה – כבכל המצות – לקיים זה
שציוונו לעשות תשובה.
(20ואף שעצם התשובה היא "עזיבת החטא
בלבד" )שאינה שייכת לכאורה לכפרה( ,כנזכר לעיל
סעיף ג' – מכל מקום ,הכפרה היא מסובבת מעצם
התשובה )שלכן יכולה היא להיות המבוקש ותכלית
שלה( .כי על ידי עזיבת החטא נעשה )בדוגמת(
מציאות אחרת )ויתירה מזו מציאות הפכית :צדיק -
היפך דרשע( -ואיך יענישוהו או אפילו יזכירוהו דבר
וחצי דבר על זה שנעשה אחר )ועל דרך שינוי השם
דמבטל דין -סמ"ג )מצוות עשה טז( ור"ן הובאו
בחדושי אגדות מהרש"א לר"ה טז ,ב(.
(21לשון אדמו"ר הזקן – אגרת התשובה ריש
פרק ב'.
(22ועל דרך זה )ולא ממש( מצינו בתפלה,
שענינה בקשת צרכיו )רמב"ם ריש הל' תפלה .ועוד(,
שיש בה ב' ענינים :א( המצוה שעל האדם -לבקש
ולהתפלל כו' ,ב( המבוקש דתפלה ,שהקדוש ברוך
הוא ימלא בקשתו; ומכל מקום גם כשיודע שלא
תמולא בקשתו -כי עליו נאמר )ישעיה א ,טו.
רמב"ם הלכות תשובה פרק ז' הלכה ז'( "גם כי תרבו
תפלה אינני שומע" -הרי פשוט שבתפלתו מקיים
מצות התפלה.
(23תהלים פח ,ו .שבת ל ,א .ושם נסמן.
(24קידושין בסופה.
(25יתרו יט ,י.
(26לקוטי תורה בחוקותי מה ,ג .ד"ה רבי אומר
ה'ש"ת סוף פרק א' ואילך .ועוד.
(27עיין תניא פרק ל"ז.
פרק א' -הוספה
מכך מובן בנוגע למצות התשובה ,שזה
שהמבוקש והתכלית שלה הוא כפרה – הרי
)עיקרה( של כפרה זו היא כאשר היא נעשית
בנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף ובגוף
עצמו ;28מה שאין כן הכפרה שנעשית על ידי
"מיתה ממרקת" )למרות שגם כפרה זו שעל
ידי מיתה נעשית על ידי התשובה(.
וזהו חידושו של רבי אלעזר בן עזריה
שאומר "שלשה הן" :רבי מתיא בן חרש מדבר
אודות עניני כפרה בתור כפרה .וממילא הוא
מונה ארבעה חלוקי כפרה ,גם חילול השם.
שכן ,גם במקרה זה ישנה הכפרה לנשמה ,על
כל פנים לאחרי יציאתה מן הגוף;
ואילו רבי אלעזר בן עזריה 29מדבר אודות
(28ונפקא מינה גם באופן התשובה – שצריך
להיות באופן ששייך להגוף )להעיר מד"ה אחרי
מות ,תרמ"ט )קה"ת ,תשכ"ב( בפירוש קורבתם כו'
רצוא בלי שוב .וראה אור החיים ריש פרשת אחרי
מות( ותשובת רבי אלעזר בן דורדיא ש"געה בבכיה
עד שיצתה נשמתו" )עבודה זרה יז ,סוף עמוד א'(
היתה על דרך הוראת שעה )ראה תניא סוף פרק
מ"ג .מאמרי אדמו"ר הזקן תקס"ב )ע' ז ,י"ג( .ומה
שכתוב בלקוטי תורה וספר הליקוטים להאריז"ל
תהלים ל"ב – הוא לתרץ במה בא לעולם הבא ובמה
יתכסה( .וראה המשך תער"ב פרק ש"ב :וגם לא על
ידי סיגופים ותעניות ששוברים הגוף )ראה תורת
הבעש"ט -היום יום ע' כג(.
ואולי יש לומר שזהו טעם הפנימי למה שכתב
אדמו"ר הזקן הענין ד"אסור לו להרבות בתעניות כו'"
באגרת התשובה )פרק ג'( .ויש לומר דמה שכתוב
שם )בנוגע למספר הצומות העודפים על רנ"ב וכו'(
"יפדה בצדקה" הוא בדוקא )ולא שיכול לפדותם
בצדקה( .ואין כאן מקומו.
(29להעיר אשר הי' כהן ,איש החסד ,ונשיא
ועשיר בבהמות )שבת נד ,ב( ,מה שאין כן רבי מתיא
בן חרש שמוזכר בתור ראש ישיבה )סנהדרין לב ,ב.
– ולהעיר מתנחומא – באבער – הוספה לפ' חוקת(.
59
ענין הכפרה בשייכות למצות תשובה) 30או
יתירה מזו :הוא מדבר אודות ענין התשובה,
איך שעל ידי תשובה נעשה "ונקה" – "מנקה
הוא לשבין"( .31לכן הוא מונה רק ג' חלוקי
כפרה – אלה שכפרתם היא מחיים ,כיון שבכך
מתבטא החידוש העיקרי של כל המצוות,
כולל – מצות תשובה ,32כנזכר לעיל.
(30שלכן מדגיש "ותשובה עם כל אחד".
(31יומא שם .ואם תמצי לומר ש"שאל רבי
מתיא בן חרש כו'" הוא המשך הברייתא "מנקה הוא
לשבין כו'" )כדמשמע קצת גם כן בעין יעקב שם.
ספר המוסר )לר"י כלץ( פרק ב'( – יומתק ביותר
מה שאדמו"ר הזקן מפרש דרבי אלעזר בן עזריה
בבבלי מפרש שהג' חלוקי כפרה בשייכות לתשובה
)כבפנים( ,כי הוא המשך הברייתא ד"מנקה הוא
לשבין כו'"; מה שאין כן בירושלמי שלא הובאה
שם התחלת הברייתא ,חלוקי הכפרה אינם בשייכות
לענין התשובה ,ולכן גם רבי אלעזר בן עזריה מודה
שחילול השם הוא בכלל חלוקי כפרה.
]ומה שרבי אלעזר בן עזריה מונה רק ג' חלוקי
כפרה )ולא ד' ,כרבי מתיא בן חרש( -יש לומר,
שמונה רק החלוקות שהכפרה בהן היא חידוש ,מכיון
שבאה מלמעלה )מה שאין כן בכפרה שמצד תשובה,
אין בה חידוש )כל כך( ,מכיון שהאדם שב ותיקן
עונותיו .על דרך מה שכתוב בצפנת פענח )להרימ"ט(
רלג ,ב( .ועוד יש להאריך .ואין כאן מקומו[.
(32ויש לומר שנפקא מינה גם בפועל .כי לפי רבי
אלעזר בן עזריה ]שהכפרה שהיא תכלית התשובה
היא מחיים דוקא[ ,ועל פי הכלל ד"אין לך דבר שעומד
בפני התשובה" ]שהכוונה בזה לא רק שנעשה צדיק,
כי אם שיכול לתקן החטא ,כפרה ,כדמוכח באגרת
התשובה ריש פרק ד' וסוף פרק ט'[ -צריך לומר.
שגם בחילול השם אפשר להיות כפרה מחיים )על ידי
אופנים שונים -כמבואר בשערי תשובה לרבינו יונה
שער א' עיקר הי"ז )סמ"ז( .שער ד' ס"ה .שם סט"ז.
וראה זוהר ח"ג קב ,סע"ב ואילך .ועוד(.
ואולי יש לומר דזה שחילול השם – שפירושו
"מחטיא אחרים" )רש"י ד"ה חה"ש יומא שם( -
60
אגרת התשובה
זו הסיבה שבאגרת התשובה ,בה עוסק
רבנו הזקן בענין הכפרה מבחינת שייכותה
לתשובה ,הוא מביא "שלשה חלוקי כפרה",
וחילול השם אינו בכלל.
ו .כשם שבתשובה ישנם שני ענינים) :א(
התשובה עצמה ,שעיקרה – מכאן ולהבא.
)ב( שלימות התשובה ,המביאה את התיקון
והכפרה על העבר – כך יש לומר גם בנוגע
אין לו כפרה מחיים הוא על דרך מה שכתב רש"י
)ד"ה השתא יבמות כב ,ב – לענין העון דהוליד
ממזר "שאינו יכול לתקון"( ד"עונו גלוי ונזכר )כל
זמן שממזר קיים("; ואם כן יש לומר ,שעל ידי
שמחזיר בתשובה אותם שהחטיא ומקדש שם שמים
בהם ,שעל ידי זה שוב אין "עונו גלוי ונזכר" ,יש לו
כפרה .ועל דרך מה שכתוב בשערי תשובה לאדמו"ר
האמצעי )חלק ב' מב ,סוף עמוד ד'( ה"מעשה שהי'
בבעל תשובה א' . .ומתו פתאום . .כל ממזרים
הנולדים מעונו כו'".
ומה שמיתה ממרקת – אף שהעון עדיין גלוי וניכר
– כי על ידי מיתה בטלה )ראה בעקידה המובא לעיל
הערה (4מציאות החוטא ,במכל שכן מהנזכר לעיל
הערה .20ולהעיר שבכלל אין להעניש את הנשמה
)או הגוף( בפני עצמה ,כמשל ה"חיגר" ו"סומא"
כו' )סנהדרין צ"א סוף עמוד א' ואילך(] .ולהעיר
מהסברא בזה דהאשה קונה את עצמה במיתת הבעל
)משנה ריש קידושין( – שהוא )מפני דין – שהמיתה
מתירה ,או( מפני מציאות טבעי – שבטלה מציאות
הבעל – צפנת פענח מהדורא תנינא ס"א ,א'-ב'[.
]ולכאורה צריך עיון :על פי זה גם בבא על הערווה
והוליד ממזר )או קודם השבת הגזילה – אף שיצאה
מרשותו( צ"ל מיתה ממרקת )שהרי בטלה מציאות
החוטא( ,ומרש"י וכו' משמע שאי אפשר לו להתכפר
"כל זמן שהממזר קיים"? ואולי יש לומר שקיים חלק
השותפות שלו בהולד )וכח העשיה שלו בהגזילה(
– ולהעיר מזח"ג מד ,ב שלכאורה משמע שהפסוק
"יכופר עוון הזה לכם עד תמותון" קאי גם על הוליד
ממזר )אלא שמוסיף שם שצריך גם גיהנם([.
לוידוי )שאינו דבר צדדי בתשובה אלא עניינו
הוא הבאת התשובה שבלב בגילוי בדיבור,(33
שגם בו יש שני הענינים:
א( "עיקר הוידוי" שהוא המבטא את עיקר
התשובה )ובלשון רבנו הזקן :מצות התשובה(.
ולשם כך מספיק לומר "חטאתי" .ב( שלימות
הוידוי ,בה מתבטאת שלימות התשובה .ועל
כך נחוצים פרטים נוספים בוידוי.
עיקר )"מצות"( הוידוי הוא אמירת
"חטאתי" .34כיוון שבאמירה זו מתבטאת
"מצות התשובה" – 35קבלה על להבא :זה
שהאדם בא לידי הכרה שעשה חטא ,זה אומר
ממילא שהוא מחליט שלא לעשות זאת פעם
נוספת.
אבל באמירה זו עדיין לא מתבטאת חרטה
אמיתית על העבר ,כיוון שבאמירת "חטאתי"
– המתייחסת בעיקר ל"שוגג" – אין הוא מכיר
שעבר עבירה ברצון ובידיעה ,כך שהוא
באמת אשם בזה )אין זה אלא שעל ידו – אך
בלי ידיעתו – נעשתה תקלה בעולם ,עבירה
והעברה על מצות המלך מלכו של עולם ,וגם
על כך יכולים להיות תירוצים שונים( .ובשעה
שאין הוא מרגיש עצמו אשם בדבר ,אין זה
(33ועד שרק מצות הוידוי נמנה במנין המצות
להרמב"ם ,כמבואר במקום אחר באריכות ]ראה
לקוטי שיחות חלק לח עמ' .[18
(34כמו שפסק הרמב"ם בהלכות תשובה פ"ב
ה"ח )בנוגע לוידוי שכל אחד מחוייב לומר ביום
הכיפורים(" :הוידוי שנהגו בו כל ישראל :אבל
אשמים אנחנו חטאנו )כולנו( והוא עיקר הוידוי" .וכך
נפסק בטור וברמ"א )או"ח סימן תר"ז( .ובלשון רבנו
הזקן בשו"ע )שם ס"ד(" :אם . .אמר סתם חטאתי
יצא ידי מצות וידוי".
(35אלא שמכל מקום ,גם "עיקר הוידוי" אינו
מעכב במצות התשובה עצמה )שהיא עזיבת החטא,
קבלה בלב( – ראה קרית ספר ריש הלכות תשובה.
מנחת חינוך מצוה שסד.
פרק א' -הוספה
מעורר בו רגש של חרטה.
ושלימות מצות הוידוי – שהוא ביטוי
שלימות התשובה בדיבור כוללת גם את
החרטה על העבר ,36עד לבקשת מחילה
מהקב"ה )לדעת כמה פוסקים.(37
61
על פי יסוד זה יובן גם כן מדוע באמירת
"חטאתי" בלבד ,יוצאים חובת מצות וידוי גם
לגבי זדונות – מפני שאמירה זו מבטאת את
"מצות התשובה מן התורה )ש(היא עזיבת
החטא בלבד".
)שיעורים בספר התניא עמ' 1102ואילך(
(36כלשון הרמב"ם בתחילת הלכות תשובה:
"כיצד מתודין ,אומר :אנא השם ,חטאתי עויתי
פשעתי לפניך ועשיתי כך וכך ,והרי נחמתי ובושתי
במעשי ,ולעולם איני חוזר לדבר זה".
(37ספר המצות להרמב"ם מ"ע עג .וכ"ה בחינוך
מצוה שסד .יראים סי' שסג )בוידוי בעת הבאת
חטאת( .ובחובת הלבבות שער התשובה רפ"ד
ב"גדרי תשובה" :שיתודה בהם ויבקש המחילה
עליהם .ועד"ז בחבור התשובה להמאירי )מאמר
א' פ"ח( בארבעה "תנאי התשובה" .וברס"ג )בס'
האמונות והדעות מ"ה פ"ה( בד' "עניני התשובה"
הזכיר רק "בקשת כפרה" )ולא – וידוי(.
ולהעיר מאגרת התשובה פרק א'" :לא הזכירו
הרמב"ם והסמ"ג כו' רק הוידוי ובקשת מחילה"
]ב"בקשת מחילה" לכאורה כוונתו רק להרמב"ם
)בספר המצות( ולא להסמ"ג ,שהרי בסמ"ג )מ"ע
טז( לא נזכר )בפירוש( בקשת מחילה .וראה לקמן[.
ובספר המצוות להצמח צדק מצות וידוי ותשובה
רפ"א" :הוידוי הנקרא בקשת מחילה כדאי' ברמב"ם
פ"א" ]וצע"ק שהרי ברמב"ם שם לא נזכר "בקשת
מחילה" .ואולי הכוונה ל"אנא )השם(" שברמב"ם
)ועל דרך זה בסמ"ג( שם .ולהעיר ממנחת חינוך )על
דבר אמירת "אנא השם"([.
62
אגרת התשובה
קיצור השיחה:
צריך ביאור :מדוע פותח אדמו"ר הזקן את "אגרת התשובה" בדברי הברייתא
"שלשה חילוקי כפרה הם" – והרי "אגרת התשובה" עוסקת במצות התשובה,
שמהותה היא שינוי ההתנהגות בעתיד )כדברי אדמו"ר הזקן בהמשך הפרק" :מצות
התשובה מן התורה היא עזיבת החטא בלבד ...שיגמור בנפשו לבל ישוב עוד
לכסלה"( ,ולא כפרה ומחילה על העבר?
אלא שהתשובה כוללת שני עניינים) :א( עצם התשובה – מעשה התשובה של
האדם ,שהוא החלטה לעזוב את החטא בעתיד ותו לא; )ב( תכליתה ותוצאתה של
התשובה – כפרת העוונות הבאה ע"י התשובה )ולשמה נדרשים גם שאר "גדרי
התשובה" ,שאינם חלק מעצם התשובה – חרטה ,וידוי ועוד(.
ולכן פותח אדמו"ר הזקן בהבאת דברי הברייתא "שלשה חילוקי כפרה הם" –
כדי ללמדנו שגם הכפרה נחשבת במובן מסויים כחלק מהתשובה ,מאחר שהיא
תכליתה ותוצאתה של התשובה.
ומעתה יובן מדוע אין אדמו"ר הזקן מביא את המשך הברייתא – "אבל מי שיש
חילול השם בידו ...כולן תולין ומיתה ממרקת":
אדמו"ר הזקן מביא את חילוקי הכפרה משום שהם מהווים המשך ותכלית
של מצות התשובה; הכפרה שעל-ידי המיתה ,לעומת זאת ,אינה יכולה להיחשב
כתכלית של מצות התשובה )על אף שגם היא באה ע"י התשובה( – שכן המצוות
מתייחסות רק לאדם החי בעולם הזה ,ולא לנשמה לאחר יציאתה מהגוף )"במתים
חפשי"( ,ולכן אין מקומה ב"אגרת התשובה".
65
פרק ב'
בפרק הקודם נתבאר שהתשובה היא – שיבת האדם אל הקב"ה ,והיינו קבלת עול מלכות
שמים .מה שאין כן התעניות אינן עצם התשובה ,והן גם לא שייכות לגמר הכפרה .ומה
שנאמר בברייתא "יסורים ממרקין" היינו יסורים הבאים מלמעלה דווקא.
בפרק זה מבאר אדמו"ר הזקן שבכל זאת ישנם עניינים בתענית שהם כן שייכים לעניין
התשובה:
אך כל זה לענין כפרה ומחילת
העון ,שנמחל לו לגמרי מה שעבר
על מצות המלך כשעשה תשובה
שלימה ,ואין מזכירין לו דבר וחצי
דבר ביום הדין לענשו על זה ח"ו
בעולם הבא ,ונפטר לגמרי מן הדין
בעולם הבא.
כאשר אדם עשה תשובה שלימה הכוללת
עזיבת החטא ,חרטה על העבר ,וידוי ובקשת
מחילה – אזי כפרתו שלמה ,ובבית דין של
מעלה "אין מזכירין לו דבר וחצי דבר".
אמנם ,שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה
וחביב לפניו ית' כקודם החטא להיות
נחת רוח לקונו מעבודתו ,היה צריך
להביא קרבן עולה אפילו על מצות
עשה קלה שאין בה כרת ומיתת בית
דין .כמו שדרשו רז"ל בתורת כהנים
על פסוק "ונרצה לו" ,1וכדאיתא בגמ'
פרק קמא דזבחים 2דעולה מכפרת
על מצות עשה ,והיא דורון לאחר
שעשה תשובה ונמחל לו העונש.
וכאדם שסרח במלך ופייסו על ידי
פרקליטין ומחל לו ,אף על פי כן
שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה
לו לראות פני המלך.
כדי שהאדם יהיה לא רק נקי וטהור מן
החטא ,דבר שנעשה על ידי התשובה ,אלא
גם רצוי וחביב לפני הקב"ה כמו קודם שחטא
)"ונרצה לו"( – עליו להביא קרבן ,דורון ,אל
המלך.
)ולשון מכפרת ,וכן מה שכתוב
בתורה "ונרצה לו לכפר עליו" ,אין
(1ויקרא א ,ד .ושם" :על מה הוא )קרבן עולה(
מרצה לו . .על מצות עשה".
(2דף ד ,ב.
66
אגרת התשובה
זו כפרת נפשו ,אלא לכפר לפני ה'
להיות נחת רוח לקונו ,כדאיתא שם
בגמ' ,וכמו שכתוב" 3תמים יהיה
לרצון"(.
במאמר המוסגר ,מבהיר רבנו הזקן,
שהלשון כפרה שנאמרה בהקשר זה ,אין
משמעותה כפרת הנפש וניקיונה; דברים
אלה נעשו כבר על ידי התשובה .אלא כוונת
הדברים היא שהאדם יהיה אהוב לפני הקב"ה
כמו קודם החטא.
ועכשיו שאין לנו קרבן להפיק רצון
מה' ,התענית הוא במקום קרבן,
כמ"ש בגמרא) 4שתפילת המתענה
היא" (:שיהא מיעוט חלבי ודמי
שנתמעט כאלו הקרבתי לפניך וכו'".
ונמצא ,שהמבואר בפרק הקודם שהתענית
אינה שייכת לתשובה הוא בנוגע לכפרת הנפש
וטהרתה מהפגמים .אולם בכדי שהאדם יהיה
מרוצה וחביב לפני ה' כקודם החטא – לזה
מועילה התענית במקום הקרבנות.
ולכן מצינו בכמה תנאים ואמוראים
שעל דבר קל היו מתענים תעניות
הרבה מאד.
כמו ר' אלעזר בן עזריה שהיה מתיר
שתהא פרה יוצאה ברצועה שבין
קרניה בשבת ,וחכמים אוסרים ופעם
אחת יצאה כן פרתו של שכנתו
ולא מיחה בה ,והושחרו שיניו
מפני הצומות על שלא קיים דבריו
(3ויקרא כב ,כא.
(4ברכות יז ,א.
חביריו.5
וכן ר' יהושע שאמר "בושני
מדבריכם בית שמאי" ,והושחרו
שיניו מפני הצומות .6ורב הונא פעם
אחת נתהפכה לו רצועה של תפילין
והתענה מ' צומות ,7וכהנה רבות.
תעניות אלה ,לא ניתן לפרשן כחלק
מהכפרה על ידי יסורים ,שהרי כפרה על ידי
יסורים היא דווקא בחייבי כריתות ומיתות
בית דין; בהכרח אם כן לומר ,שמטרת תעניות
אלו היא להיות מרוצה וחביב לפניו ית' כמו
קודם החטא ,ועניין זה שייך בכל חטא ,גם
הקל ביותר.
ועל יסוד זה לימד האריז"ל לתלמידיו
על פי חכמת האמת מספר הצומות
לכמה עונות וחטאים ,אף שאין בהן
כרת ולא מיתה בידי שמים ,כמו על
הכעס קנ"א תעניות וכו' .ואפילו על
איסור דרבנן כמו סתם יינם יתענה
ע"ג תעניות .וכן על ביטול מצות
עשה דרבנן כמו תפלה יתענה ס"א
תעניות וכו'.
סדר זה של תעניות כה רבות על עבירות
דרבנן ,יובן על פי היסוד הנ"ל ,שבכוח מיעוט
החלב והדם שבתענית להוות תחליף לקרבן,
ולגרום לאדם להיות רצוי שוב לפני המלך.
ודרך כלל סוד התענית הוא סגולה
נפלאה להתגלות רצון העליון ב"ה,
(5ירושלמי ביצה פ"ב ה"ח.
(6חגיגה כב ,ב.
(7מועד קטן כה ,א.
פרק ב'
כמו הקרבן שנאמר בו 8ריח ניחוח
לה'.
בכוח התעניות לעורר התגלות רצון
העליון של הקב"ה .ומשמעות הדברים היא,9
שדבר זה אינו רק בהקשר לחטא – שכאשר
האדם חטא ואינו מרוצה לפניו ית' ,בכוח
התעניות לעורר מחדש את הרצון העליון;
אלא התענית בכללה היא סגולה נפלאה
להתגלות הרצון העליון ,כמו קרבן שנאמר
בו "ריח ניחוח" להיותו דבר הגורם נחת רוח
להקב"ה.
וכמ"ש בישעיה" 10הלזה תקרא צום
ויום רצון לה'" ,מכלל שהצום הנרצה
הוא יום רצון.
בישעיה שם מדובר על תעניות שאינן
כדבעי ,11ועל זה מתמיה ואומר "הלזה תקרא
צום ויום רצון לה'"? וכי זוהי שעת רצון? מכך
(8ויקרא א ,ג.
(9ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'
.1146
(10נח ,ה.
(11כמ"ש שם ג" :הן לריב ומצה תצומו וגו'".
67
מובן ,שתענית רצויה היא עת רצון למעלה,
להיותה "סגולה נפלאה" ומיוחדת 12לעורר
התגלות רצון העליון.
עניין זה בתענית שמוסיף רבנו הזקן
ומחדש בסוף פרק זה ,הוא נעלה עוד יותר
מהמבואר בתחילת הפרק שהתענית מועילה
לאדם החוטא להיות מרוצה וחביב לפני ה'.
אמנם גם שם עניין התענית בא כמעורר את
רצון ה' כלפי האדם ולכן הוא נעשה מרוצה
וחביב כמו קודם שחטא ,אך מכל מקום,
המשכת הרצון שם באה כהמשך לכפרה על
החטא .אם כן דרגת הרצון הנמשכת היא
בחינה שבסדר הרגיל שייכת לעולמות ,אלא
שנסתלקה מהחוטא על ידי מעשה החטא
ועתה על ידי התענית היא חוזרת אליו;
מה שאין כן המדובר כאן הוא אודות "רצון
העליון" ,רצון כזה שלמעלה לגמרי משייכות
לעולמות ולכפרה על החטא.13
(12וכלשון אדמו"ר הזקן לעיל" :סוד התענית" –
ראה ביאורי הרבי שם.
(13ראה ביאורים שם.
69
פרק ג'
בפרק הקודם נתבאר ,שתוכנן של התעניות בהקשר לתשובה הוא – לפעול שהאדם יחזור
ויהיה מרוצה וחביב לפני הקב"ה כמו קודם שחטא .בפרק זה ממשיך רבנו לדון בעניין
תעניות אלו:
והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו
במי שחטא חטא אחד פעמים רבות,
דיש אומרים שצריך להתענות
מספר הצומות לאותו חטא פעמים
רבות כפי המספר אשר חטא .כגון
המוציא זרע לבטלה ,1שמספר
הצומות המפורש בתיקוני תשובה
מהאריז"ל הן פ"ד תעניות ,ואם
חטא בזה עשר או עשרים פעמים
על דרך משל ,צריך להתענות עשר
או עשרים פעמים פ"ד ,וכן לעולם.
דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא
על כל פעם ופעם .ויש מדמין ענין
זה לקרבן עולה הבאה על מצות
עשה ,דאפילו עבר על כמה מצוות
עשה מתכפר בעולה אחת ,כדאיתא
בגמרא פרק קמא דזבחים.2
כיוון שתעניות אלו הן במקום קרבן ,כמו
(1הטעם שנקט את הדוגמה מחטא זה דווקא –
ראה באריכות בהוספה לפרק זה.
(2ה ,ב.
שנתבאר בפרק הקודם ,לכן נחלקו חכמי
המוסר לאיזה קרבן לדמותו – לקרבן חטאת
או לקרבן עולה.
והכרעה המקובלת בזה ,3להתענות
ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא
זה .דהיינו רנ"ב צומות על הוצאת
שכבת זרע לבטלה ,וכן בשאר
חטאים ועונות.
ההכרעה היא שעל ג' הפעמים הראשונות
צריך לנהוג כמו הדעה הראשונה ולהתענות
עבור כל אחד מהחטאים ,ומהפעם הרביעית
ואילך אין צריך להתענות יותר כפי מספר
הפעמים ,כמו הדעה השנייה.
והטעם הוא ,על פי מה שכתוב בזוהר
הקדוש סוף פרשת נח" 4כיון דחב
בר נש קמי קודשא בריך הוא זמנא
חדא עביד רשימו כו' ,זמנא תליתאה
(3וראה בהוספה שם סעיפים ו'-ז' ,ביאור
סברותיהם של כל אחת מהדעות.
(4עג ,ב.
70
אגרת התשובה
אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא
לסטרא דא כו'" ,לכך צריך מספר
הצומות גם כן ג' פעמים וכו'.
הזוהר אומר ,שכאשר אדם חוטא לפני
הקב"ה ,בפעם הראשונה נעשה למעלה רושם
מהחטא ,בפעם השנייה הרושם מתחזק,
ובפעם השלישית – מתפשט הכתם מצד
לצד .כלומר ,בשלב זה הכתם והפגם הנעשים
כתוצאה מהחטא ,חודרים ומתפשטים מצד
לצד.
על פי זה מובן מדוע ההכרעה המקובלת
היא להתענות מספר שלוש פעמים ,כיוון
שבכל אחד משלושת הפעמים הראשונות
ישנה הוספה מהותית בפגם ,בשונה מההוספה
שנעשית מהפעם הרביעית ואילך.
אכן כל זה 5באדם חזק ובריא שאין
ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות
גופו ,וכמו בדורות הראשונים .אבל
מי שריבוי הצומות מזיק לו ,שאפשר
שיוכל לבוא לידי חולי או מיחוש
ח"ו כמו בדורותינו אלה ,אסור לו
להרבות בתעניות אפילו על כריתות
ומיתות בית דין .ומכל שכן על מצות
עשה ומצות לא תעשה שאין בהן
כרת .אלא כפי אשר ישער בנפשו
שבודאי לא יזיק לו כלל.
כי אפילו בדורות הראשונים ,בימי
תנאים ואמוראים ,לא היו מתענין
בכהאי גוונא אלא הבריאים דמצו
לצעורי נפשייהו ,ודלא מצי לצעורי
(5בכל הדינים דלקמן – עיין שולחן ערוך סימן
תקע"א ובנ"כ שם .שולחן ערוך אדמו"ר הזקן הלכות
נזקי גוף ונפש סימן ד' .הערת הרבי לשיעורים בספר
התניא כאן.
נפשיה ומתענה נקרא חוטא בגמ'
פרק קמא דתענית.6
כיוון שעל ידי תעניות אלו האדם מזיק
לעצמו הוא עובר איסור ונקרא חוטא.
ואפילו מתענה על עבירות שבידו,
כדפירש רש"י שם ,וכדאיתא בגמ'
פרק קמא דזבחים 7שאין לך אדם
מישראל שאינו מחוייב עשה וכו'.
מכיוון שאין אדם מישראל שאינו מחויב
עשה ,אם כן כל אדם שמתענה ,על ידי כך
מתמרקין עוונותיו ,ואף על פי כן אמרו
בגמרא שם שנקרא חוטא.
ומכל שכן מי שהוא בעל תורה
שחוטא ונענש בכפליים ,כי מחמת
חלישות התענית לא יוכל לעסוק בה
כראוי.
כלומר ,מלבד זאת שעצם הצום הוא חטא
בידו כיוון שמזיק לגופו ,הרי על ידי כך הוא
גם גורם לעצמו ביטול תורה ,ולכן הוא נענש
בכפליים.
אלא מאי תקנתיה ,כדכתיב
"וחטאך בצדקה פרוק" ,וכמו שכתבו
הפוסקים ליתן בעד כל יום תענית
של תשובה ערך ח"י גדולי פוליש
וכו' .9והעשיר יוסיף לפי עשרו וכו',
8
(6יא ,א.
(7ז ,א.
(8דניאל ד ,כד.
(9מקור דברי רבנו הם בשולחן ערוך אורח חיים
סימן של"ד סכ"ו בהגהת הרמ"א .וז"ל בהנוגע
לעניננו :ואם עבר וחילל )שבת( צריך להתענות מ'
יום כו' ויתן במקום חטאת י"ח פשיטים לצדקה ואם
ירצה לפדות התענית יתן בעד כל יום י"ב פשיטים
פרק ג'
כמו שכתב המגן אברהם הלכות
תענית.10
ומכל מקום כל בעל נפש החפץ
קרבת ה' לתקן נפשו להשיבה אל ה'
בתשובה מעולה מן המובחר ,יחמיר
על עצמו להשלים על כל פנים פעם
אחת כל ימי חייו מספר הצומות לכל
עון ועון מעונות החמורים שחייבין
עליהם מיתה על כל פנים ,ואפילו
בידי שמים בלבד ,כגון להוצאות ז"ל
פ"ד צומות פעם אחת בימי חייו.
והיינו לפי הדעה השנייה הנ"ל ,שצריך
להתענות מספר הצומות פעם אחת על כל
הפעמים שחטא.
ויכול לדחותן לימים הקצרים בחורף,
ויתענה כעשר תעניות על דרך משל
בחורף אחד ,או פחות .ויגמור מספר
הפ"ד צומות בט' שנים או יותר,
כפי כחו) .וגם יכול לאכול מעט כג'
לצדקה .וכתב על זה במגן אברהם בשם הלבוש שכל
פשיט הוא כמו גדול וחצי פולניש .ועל פי ערך זה
י"ב פשיטים הם י"ח גדולי פולניש ,כמ"ש רבנו כאן.
וערכם במטבעות זמננו מבואר על פי מ"ש
רבנו בשולחן ערוך שלו סוף סימן של"ד ,אשר י"ח
פשיטים הם שיעור סלע של תורה ,ואם כן י"ח גדולי
פוליש הם שני שליש סלע של תורה .ושיעור סלע
ידוע בכל מדינה ומדינה על ידי הסכום שבו פודין את
הבכור במדינה זו ,ואשר שויו הוא חמשת סלעים.
אלא שבפדיון הבן מחמירין בשיעורו כיוון שהוא
מצות עשה מן התורה ,מה שאין כן בנדון דידן.
ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' .1169
(10סימן תקס"ח סקי"ב.
71
שעות לפני נץ החמה ,ואף על פי כן
נחשב לתענית אם התנה כן(.
כל זאת הוא בנוגע לפ"ד התעניות
הראשונות .אמנם ההכרעה המקובלת היא
להתענות ג' פעמים מספר הצומות כנ"ל .אם
כן לעוון הוצאת ז"ל ,סך התעניות הוא רנ"ב
)ג' פעמים פ"ד( ,ולשם תשלום תעניות אלה
יש קולא נוספת ,כפי שממשיך ואומר:
ולתשלום רנ"ב צומות כנ"ל ,יתענה
עוד ד' פעמים פ"ד עד אחר חצות
היום בלבד ,דמיחשב גם כן תענית
בירושלמי .11וב' חצאי יום נחשבים
לו ליום אחד לענין זה.
וכן לשאר עונות כיוצא בהן ,אשר כל
לב יודע מרת נפשו ,וחפץ בהצדקה.
עד כאן דיבר על "עוונות החמורים
שחייבים עליהם מיתה על כל פנים ,ואפילו
בידי שמים בלבד" .עתה מוסיף ,שגם בנוגע
לשאר עוונות כיוצא בהן ,והיינו עוונות שאין
חייבים עליהן מיתה ,אבל מכל מקום יש בהן
חומרה כמו בעבירות שחייבים עליהן מיתה,12
כגון כעס שנחשב כעובד עבודה זרה ,העלמת
עין מן הצדקה ,לשון הרע וכיו"ב – גם על
עוונות אלו יתענה כפי המספר פעם אחת
בימי חייו וד' פעמים חצאי יום.
אכן מספר הצומות העודפים על
רנ"ב וכהאי גוונא ,שהיה צריך
להתענות לחוש לדעת המחמירים
להתענות מספר הצומות שעל כל
(11נדרים פ"ח ה"א.
(12ראה להלן פרק ז'.
72
אגרת התשובה
חטא וחטא כפי מספר הפעמים
שחטא כנ"ל ,יפדה כולן בצדקה ערך
ח"י גדולי פוליש בעד כל יום.
שעושה לפדות נפשו מתעניות
וסיגופים ,ולא גרעא מרפואת הגוף
ושאר צרכיו.
גם בעל נפש ,המחמיר להתענות ממש
את רנ"ב התעניות של שלוש הפעמים
הראשונות ,13מכל מקום ,את התעניות שצריך
להתענות לחוש לדעת המחמירים להתענות
על כל חטא וחטא – גם הוא יפדה תעניות אלו
בצדקה.14
ולפי שמספר הצומות המוזכרים
בתקוני תשובה הנ"ל רבו במאד
מאד ,לכן נהגו עכשיו כל החרדים
לדבר ה' להרבות מאד מאד
בצדקה ,מחמת חלישות הדור דלא
מצי לצעורי נפשם כולי האי )וכמו
16
שכתוב במקום אחר על פסוק
"חסדי ה' כי לא תמנו"(.
וכן שאר כל תעניות שצריך להתענות
על עבירות שאין בהן מיתה ,ואפילו
על ביטול מצוות עשה דאורייתא
ודרבנן ותלמוד תורה כנגד כולם,
כפי המספר המפורש בתיקוני
התשובה מהאר"י ז"ל )ורובם נזכרים
במשנת חסידים במסכת התשובה(,
הכל כאשר לכל יפדה בצדקה כנ"ל,
אי לא מצי לצעורי נפשיה כנ"ל.
האריז"ל לימד תיקוני תשובה על ידי
תעניות גם לחטאים שאין בהם חיוב מיתה.
וגם תעניות אלה יפדה האדם ,גם "בעל נפש
החפץ קרבת ה' לתקן נפשו" ,13בצדקה.
ואף שיעלה לסך מסויים ,אין לחוש
משום אל יבזבז יותר מחומש ,15דלא
מקרי בזבוז בכהאי גוונא ,מאחר
(13וביכולתו להתענות באופנים שנזכרו לעיל בלי
להיקרא "חוטא" )היינו שאין זה מזיק לגופו ואין זה
מבטלו כלל מלימוד התורה כדבעי כנ"ל(.
(14ראה בהוספה לפרק א' הערה ,28שעניין זה
הוא בדווקא ,עיי"ש.
(15כתובות נ ,א.
הפירוש הפשוט בפסוק הוא ,שחסדי ה'
לא תמו .אלא שעל פי זה היה צריך הפסוק
לומר "כי לא תמו" ומדוע נאמר "לא תמנו"?
לכן מפרש רבנו הזקן באגרת הקודש :17מאחר
שאין אנו תמימים ושלמים" ,לא תמנו" ,לכן
אנו צריכים להגיע לחסדי ה' שהם חסדים
בלתי מוגבלים .וכיוון ש"במדה שאדם מודד
בה מודדין לו" ,18לכן צריך האדם להרבות
מאוד מאוד בצדקה ,עשיית חסד ,ועל ידי
זה נמשכים עליו מלמעלה חסדי ה' הבלתי
מוגבלים.
על פי זה נמצא ,שמרומז כאן טעם נוסף
מדוע נהגו להרבות בצדקה :לא רק מפני
שמספר הצומות עולה לסך גדול ,אלא יתירה
מזו – נהגו להרבות מאוד מאוד בצדקה בלא
חשבון כלל ,כדי לעורר את חסדי ה' הבלתי
מוגבלים.
(16איכה ג ,כב.
(17להלן באגרת הקודש סימן י'.
(18סוטה ח ,ב.
73
פרק ג' -עיונים
אכן כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל לבריאות גופו ,וכמו
בדורות הראשונים .אבל מי שריבוי הצומות מזיק לו ,שאפשר שיוכל לבוא לידי חולי
או מיחוש ח"ו כמו בדורותינו אלה ,אסור לו להרבות בתעניות אפילו על כריתות
ומיתות בית דין.
בפשטות נדמה ,שהעובדה שבדורותינו אלה ריבוי התעניות מזיק לבריאות האדם ,גורמת
לחיסרון בשלמות עניין הריצוי שצריך להיעשות על ידי התעניות .ועל אף שקיימת העצה של
"וחטאך בצדקה פרוק" ,מכל מקום על ידי הצדקה לא נפעל אותו העניין ממש כמו על ידי
התעניות .ולכן "כל בעל נפש . .יחמיר על עצמו להשלים . .מספר הצומות".
אבל לאמיתו של דבר אי אפשר לומר כך .כיוון שהקב"ה מהווה את הבריאה תמיד מאין ליש,
וכוונת הבריאה היא בשביל ישראל ובשביל התורה )רש"י ר"פ בראשית( ,אם כן לא ייתכן שתהיה
מציאות בבריאה שתפריע ח"ו לענייני התורה .לא יכול להיות שהקב"ה יברא מציאות בעולם שלא
תאפשר את ה"ונרצה לו" בשלמות ,דבר שנעשה על ידי הקרבנות או התעניות כמבואר בפרק ב'.
דבר זה עצמו מלמד ,שאף על פי שהטעם החיצוני לכך ש"מי שריבוי הצומות מזיק לו . .כמו
בדורותינו אלה אסור לו להרבות בתעניות" הוא מפני שהתעניות עלולות להזיק לו ,מכל מקום,
זה עצמו שהקב"ה מהווה את הבריאה באופן כזה ש"בדורותינו אלה" יהיה קשה להתענות – מהווה
ראיה לכך שבדורותינו אלה אין אנו צריכים לריבוי התעניות ,ומספיק מה שהאדם עושה כפי אשר
"ישער בנפשו שבודאי לא יזיק לו כלל" .והיינו שעניין הריצוי" ,שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה
וחביב לפניו ית' כקודם החטא" ,נעשה "בדורותינו אלה" ,הדורות שלפני ביאת משיח – על ידי
פחות תעניות ויותר נתינת צדקה.
)מכך מובן גם בנוגע לאלה שאין להם אפשרות לתת ריבוי צדקה כפי מספר התעניות שהם
צריכים לתת ,שכיוון שמלמעלה העמידום במצב כזה ,הרי זו ראיה שהם אינם צריכים להזדקק גם
לזה )בדוגמת המבואר בתורה אור דף צח ,ג עיי"ש((.
בנוסף לכך:
הלכה היא ,ש"כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריב עולה" .אף ישנה דעה שאין זה רק "כאילו",
74
אגרת התשובה
בכ"ף הדמיון ,כי אם שזה פועל את אותו העניין ממש כמו קרבנות ,ולכן "אינו צריך כו' עולה"
)מנחות קי ,א(.
מכך מובן גם בנוגע לתעניות וצדקה שבמקום קרבנות ,שבשעה שאין אפשרות להתענות כמה
שצריך ,ועל דרך זה בנוגע לצדקה ,הרי על ידי לימוד התורה בעניינים אלו ,נעשית "התגלות
רצון העליון ב"ה" ,כאילו התענה האדם את כל מספר התעניות המפורשים בתקוני תשובה של
האריז"ל.
דבר זה מלמד על גודל החשיבות שבלימוד אגרת התשובה :כיוון שבתשובה ישנן כמה דרגות
שלא כל כך קל להגיע אליהן )כמו דרגת תשובה עילאה .ואפילו על תשובה תתאה אומר רבנו
הזקן להלן בפרק ז' ש"דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה הם ב' דברים" ,וקיום שני דברים
אלה אינו נעשה בקלות כל כך( – הרי על ידי הלימוד באגרת התשובה – "הלכות תשובה" כפי
שהן מתבארות ב"תורה שבכתב" של פנימיות התורה – הרי זה "כאילו" ,עשו תשובה בכל דרגות
המבוארות באגרת התשובה.
זאת ועוד :התורה קובעת ש"תלמוד מביא לידי מעשה" )קידושין מ ,ב( ,אם כן הלימוד ב"הלכות
תשובה" יביא לכל דרגות התשובה גם בפועל.
ובנוגע ללימוד "הלכות התשובה" ,הרי אין חילוק בזה בין דורותינו אלה לדורות הקודמים,
אדרבה ,ניתווסף בזה מה שתלמיד ותיק חידש .אם כן פעולת הלימוד כתחליף לתעניות בפועל -
בתקפה עומדת גם כפי החיוב של דורות ההם.
ועל ידי כך יתקיים פסק חז"ל שכאשר עושים תשובה "מיד הן נגאלין" על ידי משיח צדקנו
יבוא ויגאלנו בקרוב ממש.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' 1163ואילך(
75
פרק ג' -הוספה
והנה חכמי המוסר האחרונים נחלקו במי שחטא חטא אחד פעמים רבות ,דיש אומרים
שצריך להתענות מספר הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר אשר חטא.
כגון המוציא זרע לבטלה ,שמספר הצומות המפורש בתיקוני תשובה מהאריז"ל הן
פ"ד תעניות ,ואם חטא בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל ,צריך להתענות
עשר או עשרים פעמים פ"ד דומיא דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם.
ויש מדמין ענין זה לקרבן עולה הבאה על מצות עשה ,דאפילו עבר על כמה מצוות
עשה מתכפר בעולה אחת.
א .באגרת התשובה ריש פרק ג' מביא
אדמו"ר הזקן דיעה ד"מי שחטא חטא אחד
פעמים רבות . .צריך להתענות מספר
הצומות לאותו חטא פעמים רבות כפי המספר
אשר חטא )ומביא דוגמא( כגון המוציא זרע
לבטלה שמספר הצומות המפורש בתיקוני
תשובה מהאריז"ל 1הן פ"ד תעניות ואם חטא
בזה עשר או עשרים פעמים על דרך משל
צריך להתענות עשר או עשרים פעמים פ"ד,
וכן לעולם".
2
ובהערות אאמו"ר מבאר" :תפס הדוגמא
עשר או עשרים . .כי בהוצאות זרע לבטלה
. .הפגם הוא במוח )כמו שכתוב לקמן בפרק
(1משנת חסידים מס' תשובה )הנזכר באגרת
התשובה לקמן( פ"י מי"א.
(2לקוטי לוי יצחק על תניא ע' כט.
ט' (3דהיינו בחכמה ,וחכמה היא אות י' 4דשם
הוי' )כדלקמן פרק ד' . . (5זהו עשר דהיינו
י' . .אך י' במילואו יו"ד הוא עשרים ,זהו או
עשרים".
וצריך ביאור :תוכן דברי אדמו"ר הזקן כאן
)שלפי דיעה זו "צריך להתענות . .פעמים
רבות כפי המספר אשר חטא"( שייך לכל
חטא ,והחטא ד"מוציא זרע לבטלה" הובא
כאן רק כדוגמא )"כגון המוציא כו'"( ,ואם כן
(3צט ,א — "פוגם במוח" ,שב"מוח" הכוונה
)בעיקר( למוח החכמה .ולהעיר מהסיום באגרת
התשובה שם :לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא
דמחכמה נפקא.
(4ולכן הפגם דהוצאת זרע לבטלה הוא בחכמה,
כי הוצאת זרע לבטלה היא טיפה ואות י' )חכמה( הוא
בדוגמת טיפה )לקוטי לוי יצחק שם(.
(5צד ,ב .ובכמה מקומות.
76
אגרת התשובה
למאי נפקא מינה כאן לרמז המקום הנפגם
)מוח החכמה( על ידי חטא זה?
זאת ועוד :דיוקו של אאמו"ר שאדמו"ר
הזקן "תפס הדוגמא עשר או עשרים" ,אינו בכך
שהוי ליה לנקוט מספר אחר ]שאז היה מקום
לתרץ )בדוחק על כל פנים( דכיון שבלאו
הכי הוצרך לנקוט איזה מספר לדוגמא ,לכן
תפס המספר שבו נרמז הפגם של חטא זה[,
אלא הדיוק הוא ,למה לי' להביא בכלל דוגמא
למספר הפעמים ,ומה הי' חסר אם אדמו"ר
הזקן הי' סותם "צריך להתענות פ"ד על כל
פעם" )מבלי להביא מספר מסויים לדוגמא(.
וכיון שכן ,תמוה :מדוע מוסיף אדמו"ר
הזקן דוגמא למספר הפעמים שחטא )שמצד
עצמה היא מיותרת( אך ורק לרמז מקומו של
הפגם דחטא זה שהביא לדוגמא?
ב .על דרך דיוק הנזכר לעיל ]למה הביא
אדמו"ר הזקן דוגמא למספר הפעמים שחטא
)"עשר או עשרים"([ — יש דיוק יותר כללי
בדברי אדמו"ר הזקן כאן )שאאמו"ר לא עמד
על זה(:
למה הוצרך להביא בכלל דוגמא מחטא
מסויים? והרי דבריו "במי שחטא חטא אחד
פעמים רבות כו' מספר הצומות לאותו חטא
כו'" ברורים גם בלי דוגמא מחטא מסויים,
ולמה הוסיף "כגון המוציא זרע לבטלה כו'"?6
(6וגם :הענין ד"נחלקו במי שחטא חטא אחד
פעמים רבות" שבריש פרק ג' ,הרי הוא בא בהמשך
ל"מספר הצומות לכמה עונות וחטאים" שלפני זה
)סוף פרק ב'( .ואם כן :אפילו )באם מצד איזה טעם(
צריך לדוגמא — הוי ליה למנקט דוגמא מהענינים
שכתב כבר לפני זה )כעס ,סתם יינם ,ביטול תפלה(,
ולמה נקט הדוגמא דמוציא זרע לבטלה?
ואף שלקמן בפרק זה )צג ,א( גבי "עונות החמורים
כו' בידי שמים" אין שייך שינקוט הדוגמאות דסוף
גם צריך להבין הוספת אדמו"ר הזקן —
לאחרי כתבו "ואם חטא בזה עשר או עשרים
פעמים על דרך משל צריך להתענות עשר
או עשרים פעמים פ"ד" — "וכן לעולם"
)היינו שאם חטא יותר מעשרים פעמים צריך
להתענות פ"ד צומות לכל פעם( — דלכאורה,
מאי קא משמע לן? למה תיסק אדעתין דהא
ש"צריך להתענות כו' כפי המספר אשר
חטא" הוא רק עד עשרים פעמים ,עד שצריך
לשלול סברא זו בפירוש על ידי ההוספה "וכן
לעולם"?7
ג .והנה בהערת אאמו"ר מבאר )בסוגריים(
עוד דיוק באגרת התשובה כאן:
לקמן בהפרק 8כתב אדמו"ר הזקן ,ד"כל
בעל נפש כו' יחמיר על עצמו להשלים על כל
פנים פעם אחת כל ימי חייו מספר הצומות
לכל עון ועון מעונות החמורים שחייבין
עליהם מיתה על כל פנים ואפילו בידי שמים
בלבד כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות
פעם אחת בימי חייו .ויכול לדחותן . .ויתענה
כעשר תעניות על דרך משל בחורף אחד",
ומבאר אאמו"ר ,ד"מה שנקט ]גם כאן[ . .
כעשר תעניות" הוא לפי ש"כעשר הוא גם כן
י'".
וגם כאן יש לדייק בדברי אדמו"ר הזקן
)ואאמו"ר לא עמד על זה( — בשביל מה
הוצרך להביא דוגמא )"כגון להוצאות זרע
לבטלה כו'"?(9
פרק ב' — הרי דוחק לומר ,שבשביל זה נקט דוגמא
זו גם בתחילת הפרק.
(7ובפרט שלאחרי "עשר או עשרים פעמים"
מוסיף "על דרך משל" ,וגם לאחרי זה אומר "דומיא
דקרבן חטאת שחייב להביא על כל פעם ופעם".
(8צב ,סוף עמוד ב' ואילך.
(9מה שנקט דוגמא זו דוקא — יש לומר ,שזהו
פרק ג' -הוספה
גם צריך להבין :כיון שאות יו"ד שייכת
לא רק למספר עשר אלא גם למספר עשרים
כנזכר לעיל — מהו הטעם )בפנימיות
הענינים (10שגבי "ויתענה . .בחורף אחד"
מביא רק מספר עשר ולא מספר עשרים?
ד .כבר נתבאר כמה פעמים אודות הערות
אאמו"ר על זהר ותניא כו' ,שמחמת כמה
טעמים )וגם מצד הצמצום בניר ודיו( נכתבו
בקיצור נמרץ .וכשלומדים אותן בעיון הראוי,
רואים ,שנוסף על הדיוקים שמבאר בהערות
אלו בפירוש ,אפשר למצוא בהן יישוב לעוד
כמה שאלות המתעוררות בהענין )ולפעמים
גם שאלות במקומות אחרים(.
זאת ועוד :אף על פי שברוב ההערות
מתעכב )בגלוי( רק על דיוקי לשונות וכיוצא
בזה — הנה לאחרי העיון כדבעי רואים,
שבכמה וכמה מהם מבואר ומוסבר על ידן גם
התוכן הכללי של הענין שעליו מתעכב.
וכן הוא גם בנדון דידן ,דאף על פי
שבגלוי מבאר רק הדיוק למה נקט אדמו"ר
הזקן הדוגמא ד"עשר או עשרים" )ו"כעשר
תעניות"( — הרי על ידי הערה זו מתורצים
עוד כמה דיוקים ,כולל גם הדיוקים הנזכרים
לעיל )סעיף ב-ג(.
ועוד זאת — שבהערה זו מוסבר גם התוכן
הכללי של דברי אדמו"ר הזקן כאן ,הן הטעם
ש)לפי דיעה אחת( "צריך להתענות מספר
הצומות לאותו חטא . .כפי המספר אשר
לפי שב"עונות החמורים שחייבין עליהם מיתה על
כל פנים ואפילו בידי שמים בלבד" ,עון זה הוא מצוי
יותר .והשאלה שבפנים היא למה הוצרך לדוגמא
בכלל.
(10הטעם על זה בפשטות — יש לומר לפי
שעשרים תעניות בחורף אחד הוא )על דרך הרגיל(
"יותר )מ(כפי כחו".
77
חטא" ,והן הטעם ש"כל בעל נפש . .יחמיר
על עצמו להשלים על כל פנים פעם אחת כו'",
כדלקמן.
ה .ויש לומר הביאור בכל הנ"ל:
בהפגם הנגרם על ידי חטא — ובמילא גם
בתיקון הפגם )על ידי תשובה( — יש ,בכלל,
ג' ענינים:
א( כיון שעל ידי כל חטא עוברים על ציווי
מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא )שזוהי
הנקודה הכללית והצד השוה שבכל עבירות(
— הרי על ידי כל עבירה )כולל — ביטול מצות
11
עשה( פורק האדם מעליו עול מלכות שמים
והוי רשע.12
והתיקון על זה הוא על ידי "שיעזוב
החוטא חטאו כו' ויגמור בלבו שלא יעשהו
עוד"] 13ובלשון אדמו"ר הזקן" :14שיגמור
(11וכנזכר לעיל )באגרת התשובה( פרק א' ,שגם
כשעבר על מצוות עשה "מרד במלכותו יתברך".
וראה גם תניא ח"א פרק ל' )לט ,ריש עמוד א'(
ובכמה מקומות .וראה לקמן הערה .14
(12תניא חלק א' פרק א' .ושם נתבאר.
(13רמב"ם הלכות תשובה פרק ב' הלכה ב'.
(14אגרת התשובה פרק א' )צא ,א( .ומחדש בזה
אדמו"ר הזקן ,שהגמר בלב צריך להיות לא רק שלא
יעשה עוד פעם החטא שעשה )כדמשמע מפשטות
לשון הרמב"ם שם :שלא יעשהו עוד( ,כי אם שלא
יעבור על שום מצוה )"הן במצוות עשה הן במצוות
לא תעשה"( .ויתירה מזו :שצריך לגמור בלבו )גם(
שלא למרוד במלכותו יתברך .ומהמשך הענין באגרת
התשובה שם משמע שזה מעכב ב"מצות התשובה
מן התורה".
ויש לומר הביאור בזה :על ידי עשיית חטא )גם
על ידי חטא אחד( פורק ממנו עול מצות )בכלל( ,וזה
מורה — שפרק מעליו גם עול מלכות שמים )היסוד
דעול מצות — ראה מכילתא יתרו כ ,ג .וראה גם
78
אגרת התשובה
בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד
במלכותו יתברך ולא יעבור עוד מצות המלך
חס ושלום"[ .שעל ידי ההחלטה והקבלה על
להבא )שזוהי מהותה של תשובה (15נפקע
ממנו )תיכף (16שם רשע .וזה יכול להיות
אפילו ברגעא חדא ,17כפסק דין הש"ס
והפוסקים ,שעל ידי הרהור תשובה מתהפך
מרשע גמור לצדיק גמור .18
ב( כיון שהתמימות והשלימות של אברי
הנפש תלויה במצות — הרי על ידי ביטול
מצות עשה ,או עבירה על מצות לא תעשה,
נעשה פגם וחסרון באבר הפרטי השייך
למצוה פרטית זו.
וכדי לתקן הפגם הפרטי צריך האדם
לעשות תיקוני תשובה השייכים לעבירה
פרטית זו ,כולל גם מספר הצומות שנקבע
לעבירה זו.19
ברכות יג ,א( .ולכן גדר התשובה היא — שיקבל עליו
)מחדש( עול מלכות שמים )שלא למרוד במלכותו
יתברך( ,ואחר כך עול מצות )שלא לעבור על מצות
המלך ]ועל פי זה יומתק גם דיוק לשון אדמו"ר הזקן
"מצוות המלך"[.
(15כלשון הרמב"ם שם :ומה היא התשובה הוא
שיעזוב כו' ויגמור בלבו כו' )מה שאין כן ב"יתנחם על
שעבר" כתב "וכן יתנחם כו'"( .וראה אגרת התשובה
שם :מצות התשובה כו' היא עזיבת החטא בלבד.
וראה בארוכה בהוספה לפרק א'.
(16גם לפני שתיקן את החטא — ראה חלקת
מחוקק אבן העזר סימן ל"ח סעיף קטן מ"ד.
(17זהר חלק א' קכט ,סוף עמוד א'.
(18קדושין מט ,ב .אבן העזר שם סעיף לא .ובאור
זרוע ברכות סי' קיב וכן הוא בלקוטי תורה )דברים א,
ב( :צדיק גמור.
(19לקוטי תורה נצבים מה ,ג .ובכמה מקומות.
ג( היות וקלקול באבר פרטי גורם גם
)מעין( קלקול )זה( בכל אברי האדם ,נמצא,
שעל ידי כל עבירה נעשה פגם בכל הכחות
והאברים )במכל שכן מהא דמצינו שכל
פעולה משפיעה גם בכללות העולם שמחוץ
להאדם .(20ולכן" ,מדרכי התשובה" היא לא
רק שהאדם "מתרחק מן הדבר שחטא כו'"
אלא גם ש"משנה מעשיו כולן לטובה ולדרך
ישרה".21
ו .תורה הרי "כללות ופרטות נאמרה".22
ומזה מובן ,שבכל אחד משלשת הענינים
הנזכרים לעיל )סעיף ה'( ,יש בפרטיות
)דוגמת( כל שלשת הענינים.
ובנוגע לעניננו — מספר הצומות שנקבע
על כל עבירה פרטית ,הקשור עם הפגם
הפרטי הנגרם על ידי חטא זה )הענין השני
דלעיל( — הרי בפגם זה גופא יש דוגמת
שלשת ענינים הנזכרים לעיל.
וביאור הדבר:
כיון שכל אברי הגוף כלולים זה מזה,
הרי נמצא ,שבכל אבר יש ג' ענינים :א( עצם
מהותו .ב( שאר האברים כפי שהם כלולים בו.
ג( כפי שאבר זה נכלל בשאר האברים.23
(20רמב"ם הלכות תשובה פ"ג ה"ד .לקוטי תורה
במדבר ה ,ריש ע"ב .ובד"ה וכל העם ש"ת ספ"ב:
דלבד זאת מה שפועל ההזדככות בהדברים שהמצות
מלובשים בהם . .פועל הזדככות )גם( בכללות
החומריות שבעולם.
(21רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ד.
(22ראה תניא בהקדמה )ג ,ב( .וראה חגיגה ו ,ב.
(23ראה ספר המצוות להצמח צדק מצות אהבת
ישראל )כח ,ב( ובכמה מקומות .ובספר המצוות שם:
בו יש זולתו . .וכן הוא כלול בזולתו.
פרק ג' -הוספה
ומזה מובן ,שהפגם שבאבר פרטי זה
)הנגרם על ידי עבירה פרטית( הוא בכל ג'
ענינים אלה.
ז .ויש לומר ,שבנוגע להפגם בעצם מהות
האבר ,הרי תיכף על ידי מעשה העבירה
בפעם הראשונה ,נפגם )עצם מהות( האבר
לגמרי ,באופן ,שאחר כך שוב לא יתוסף בפגם
זה) 24בענין עיקרי ,על כל פנים( גם אם יכשל
עוד פעם בחטא זה;
הפגם בפרטי האבר )היינו בה"אברים"
הכלולים בו וכיוצא בזה( נגמר רק בעשיית
25
החטא בפעם הג' ,כפי שמביא אדמו"ר הזקן
מהזהר" 26זמנא תליתאה אתפשט ההוא כתמא
מסטרא דא לסטרא דא" ,שבפעם השלישית
חודר הכתם בכל פרטי האבר )השייך לחטא
זה( לגמרי.
ואילו בנוגע להפגם הנגרם בשאר אברי
הגוף )היינו באבר זה כפי שהוא כלול בשאר
האברים( ,מסתבר לומר ,שבכל פעם שעושה
חטא זה נתוסף בהפגם .כי מאחר שלא עבר
על העבירות השייכות לאברים אלו ,אם כן
לא שייך שפגם זה יתפשט בהם "מסטרא דא
לסטרא דא".
וזהו הביאור בג' הדיעות )שהביא אדמו"ר
הזקן בפרק זה( ב"מי שחטא חטא אחד פעמים
רבות" — כמה פעמים צריך להתענות מספר
(24יש לומר דוגמא — טמא שחוזר ונוגע באותה
הטומאה עוד הפעם ועוד הפעם .וראה נזיר )מב ,ב(:
ולא יחלל כו' יצא זה שהוא מחולל ועומד .הענין דאין
איסור חל על איסור ,ועוד .וראה אגרת התשובה פרק
ז' )צז ,ב( :בריבוי החטאים יכול כו' .ואין כאן מקומו.
(25באגרת התשובה כאן )צב ,ב(.
(26סוף פרק נח )עג ,ב( .וראה תורת לוי יצחק
לסנהדרין עמוד קעג ,שאין סתירה לזה ממאמר רז"ל
)יומא פו ,ב( שלישית מוחלין לו רביעית כו'.
79
הצומות לאותו חטא )והרי אלו ואלו דברי
אלקים חיים — (27א( כפי מספר הפעמים אשר
חטא ,ב( די להתענות מספר הצומות פעם א',
ג( ה"הכרעה המקובלת . .להתענות ג' פעמים
כפי מספר הצומות דחטא זה":
בשביל תיקון הפגם שבעצם מהות האבר —
מספיק מספר הצומות פעם אחת )כנגד הפעם
האחת שעל ידה נפגם מהות האבר(; בשביל
תיקון הפגם שבשאר האברים — צריכים
להתענות על כל פעם ופעם; ובשביל תיקון
הפגם בהאברים כפי שהם כלולים באבר זה —
צריכים להתענות ג' פעמים.
ויש לומר ,שמטעם זה ,הגם שאדמו"ר
הזקן נקט כה"הכרעה המקובלת . .להתענות
ג' פעמים כפי מספר הצומות דחטא זה",
מכל מקום פסק שיש להחמיר יותר בפעם
הראשונה שמתענים "מספר הצומות" ,מאשר
בפעם שניה ושלישית ]שבהן "יתענה עוד ד'
פעמים . .עד אחר חצות היום בלבד . .וב'
חצאי יום נחשבים לו ליום א'" ,מה שאין כן
בפעם הראשונה שצריך להתענות תעניות
שלמות[ — 28כי 29הפגם שבעצם מהות האבר
)שתיקון פגם זה הוא על ידי מספר הצומות
פעם אחת( הוא פגם חמור יותר מהפגם
שבאברים הכלולים בו )שתיקונו הוא על ידי
שמתענה עוד ב' פעמים(.
ח .ויש לומר ,שזהו אחד מהטעמים לכך
שאדמו"ר הזקן מוסיף הדוגמא ]בהביאו
(27עירובין יג ,ב .אפילו בנוגע לדעת ב"ש
ש"כדאי היית לחוב כו'" )ברכות י ,סוף עמוד ב'(.
ומכל שככן בנדון דידן שגם לשאר הדיעות יש לחוש
לדעת המחמירים )אגרת התשובה כאן — צג ,א(.
(28באגרת התשובה פרק ג' )צג ,א(.
(29נוסף על זה שמספר הצומות פעם אחת היא
לכל הדיעות.
80
אגרת התשובה
הדיעה הא' "שצריך להתענות כו' כפי המספר
אשר חטא"[ "כגון המוציא זרע לבטלה כו'":
בנוגע לשכבת זרע כתב הרמב"ם" :30כל
שתצא ביותר הגוף כלה וכחו כלה 31וחייו
אובדים" .ומזה מובן ,שבחטא הוצאת זרע
לבטלה ,בגלוי יותר כיצד )א( החטא פועל גם
בשאר כל אברי הגוף) ,32ב( בכל פעם נתוסף
בהפגם.
ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "כגון המוציא
זרע לבטלה כו'" — כי בדוגמא זו מוסבר
הטעם של דיעה זו )בנוגע לכל חטאים(
שצריך להתענות מספר הצומות על כל פעם
ופעם שחטא.
ט .והנה ברמב"ם שם ,לפני דבריו הנזכרים
לעיל "וכל שתצא ביותר הגוף כלה כו' וחייו
אובדים" ,כתב" 30שכבת זרע היא כח הגוף
וחייו כו'" .זאת אומרת ,דזה ששכבת זרע
פועלת בכל הגוף הרי זו תוצאה ומסובב מזה
שהיא "כח הגוף".
ויש לומר ,דזה ש"שכבת זרע היא כח
הגוף" )שזהו מה שהיא כוללת בתוכה הכח
של כל הגוף (33אינו עצם מהותה אלא רק ענין
נוסף בה ,ועצם מהותה היא טיפה )נקודה(
שלמעלה מציור.
ויתירה מזו :הנקודה של טיפת הזרע
קשורה עם נקודת הנפש.34
(30הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט.
(31י"ג בלה )בבי"ת(.
(32וכמו שהאריך בר"ח שער הקדושה פרק י"א
)קסז ,ב( .פרק י"ז )רד ,ד( .של"ה שער האותיות )צט,
א(.
(33ראה ר"ח שם פט"ז )ר ,ד( :הזרע . .יש לו חלק
מכל אבר ואבר.
(34ראה המשך שמח תשמח תרנ"ז עמוד 93
ודבר זה ,שמהותה היא נקודה )טיפה(,
הקשורה עם נקודת הנפש — היא הסיבה
שהיא כוללת גם את כח הגוף.
יו"ד .מזה מובן בנוגע להחטא דהוצאות
זרע לבטלה ,שחומר הפגם שבחטא זה הוא
בכל שלשת ענינים הנזכרים לעיל )סעיף ו(:
מצד זה שטיפת הזרע היא )כוללת(
"כח הגוף" ופועלת בכל הגוף — הרי הפגם
הנגרם על ידי חטא זה בכל שאר האברים
)הן כפי שהם כלולים באבר זה והן כפי שהם
במקומם( ,חמור יותר משאר חטאים;
ומצד עצם מהותה )טיפה( ,הרי גם הפגם
הנגרם על ידי חטא זה בעצם מהות האבר,
חמור יותר משאר החטאים — כיון שהחטא
פוגם )לא רק בעצם מהותו של אבר פרטי,
אלא( בעצם המהות של ענין הקשור עם
נקודת הנפש.
י"א .על פי זה יש לבאר גם הטעם שאדמו"ר
הזקן מביא הדוגמא מהוצאת ז"ל ג' פעמים
בפרק זה :א( גבי הדיעה "שצריך להתענות . .
כפי המספר אשר חטא" מוסיף "כגון המוציא
זרע לבטלה כו'"; אצל ה"הכרעה המקובלת
. .להתענות ג' פעמים" מוסיף "דהיינו רנ"ב
צומות על הוצאות שכבת זרע לבטלה";
ובכתבו ש"כל בעל נפש כו' יחמיר על עצמו
להשלים על כל פנים פעם אחת כו'" מוסיף
"כגון להוצאות זרע לבטלה פ"ד צומות פעם
א' כו'":
הטעם ש"צריך להתענות . .כפי המספר
אשר חטא" הוא מצד הפגם הנגרם על ידי
)סה"מ תרנ"ז ע' רסט( :בהשפעת הטיפה נמשך בזה
כל עצמות העלם הנפש .ושם ,שלכן יכול להיות יפה
כח הבן מכח האב ,עיי"ש .וראה לקוטי שיחות חלק
ח' עמוד 154הערה .35
פרק ג' -הוספה
חטא זה בשאר האברים כפי שהם במקומם;
הטעם "להתענות ג' פעמים" הוא לתקן הפגם
בהאברים כפי שהם כלולים באבר זה )השייך
לחטא זה(; והטעם "להשלים על כל פנים פעם
א'" מספר הצומות תענית שלם )ולא "ב' חצאי
יום"( הוא מצד החומר בהפגם הנגרם בעצם
מהות האבר )כנזכר לעיל בארוכה סעיף ז'( —
וג' ענינים אלו מוסברים על ידי הדוגמא
דהוצאת זרע לבטלה ,כיון שג' ענינים אלו
מודגשים יותר בחטא זה.
יב .על פי כל הנזכר לעיל יובן הטעם
שבהביאו דוגמא זו גבי הדיעה "שצריך
להתענות כו' כפי המספר אשר חטא" ,לא
כתב )סתם( "צריך להתענות פ"ד על כל פעם"
)או לשון כיוצא בזה( אלא מפרט "עשר או
עשרים כו' וכן לעולם":
על ידי התענית "פעמים רבות כפי המספר
אשר חטא" מתקנים כל שלשת הענינים
שבהפגם :על ידי הצום הראשון מתקנים
הפגם שבעצם מהות האבר; על ידי שמתענים
עוד ב' פעמים מתקנים גם הפגם שבאברים
הכלולים בו; ועל ידי שאר התעניות )שלאחרי
ג' הפעמים הראשונות( מתקנים גם הפגם
שבהאברים כפי שהם במקומם.
ולכן מפרט אדמו"ר הזקן ג' האופנים:
"עשר"" ,עשרים" ו"לעולם" — כי ג' אופנים
אלו מדגישים ג' ענינים הנזכרים לעיל,
כדלקמן.
יג .מבואר בחסידות
35
בענין מילוי
(35ראה בכל זה סידור קטו ,ב .קנט ,ב .קצב ,ב.
81
האותיות ,שהמילוי דכל אות הוא רק "כדי
לפרש לזולתו" .וכפי שהובאה הדוגמא לזה
מאות יו"ד ,שבמחשבה )וכן בכתב( אפשר
לחשוב )וכן לכתוב( האות יו"ד כשלעצמה;
מה שאין כן כשמבטאים אות יו"ד בדיבור
לזולת ,צריכים להוסיף גם המילוי שלה,
האותיות ו' ד'.
אף על פי כן ,הרי גם המילוי )ו' ד'( כלול
באות י' גופא ,אלא שגם כפי שהוא נכלל
בהאות עצמה ,כיון שאינו אלא "כדי לפרש
לזולתו" ,לא "נחשב מבחי' עצמות אלא רק
דבר נוסף על העצמות".
ועל פי זה מובן איך שג' האופנים — "עשר"
עשרים" ו"לעולם" — שייכים לג' ענינים
הנזכרים לעיל" :עשר" ,שהוא המספר של אות
י' עצמה ]שהיא "כדמות טיפה" — [36קשור
עם הפגם )ותיקונו( בהמוח גופא; "עשרים",
המספר של אות יו"ד במילואה — עם הפגם
)והתיקון( באברי הגוף כפי שהם כלולים
במוח; ו"לעולם" ,הפעמים שיותר מעשרים —
עם הפגם )ותיקונו( בהגוף )עולם קטן.(37
ועל פי זה מובן גם הטעם שגבי "ויתענה
. .בחורף א'" מביא אדמו"ר הזקן רק מספר
עשר ,ולא עשרים" :ויתענה . .בחורף אחד"
קאי בהתעניות ד"פ"ד צומות פעם אחת",
ולכן הרי זה שייך רק למספר עשר.
)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד (121
(36הערת אאמו"ר בלקוטי לוי יצחק לתניא שם.
(37תנחומא פקודי ג )בתחלתו( .תקוני זהר תס"ט
)ק ,ב .קא ,א( .ועוד.
82
אגרת התשובה
קיצור השיחה:
ביאור יסוד המחלוקת בעניין מספר הפעמים שצריך לצום את מספר התעניות
על כל חטא:
הפגם הנגרם על-ידי חטא כולל שלושה עניינים) :א( פריקת עול מלכות שמים
ע"י המרידה בציווי הקב"ה; )ב( פגם באבר מאיברי הנפש השייך למצוה זו; )ג( פגם
בכל כוחות ואיברי נפשו של האדם הבא כתוצאה מהפגם באבר הפרטי.
וגם הפגם באבר השייך לאותה מצוה )העניין השני דלעיל( מתחלק לשלושה
עניינים ,מעין שלושת העניינים הנ"ל) :א( פגם בעצם מהותו של האבר; )ב( פגם
בשאר האיברים הכלולים באבר זה )שהרי כל איברי הגוף כלולים זה מזה(; )ג( פגם
באבר זה כפי שהוא כלול בשאר האיברים.
ומכאן נובעות שלוש הדעות בעניין מספר הפעמים שצריך לצום על כל חטא:
)א( מצד הפגם בעצם מהותו של האבר – די לצום את מספר התעניות פעם אחת
בלבד ,שכן מיד בפעם הראשונה נפגם כליל עצם מהותו של האבר ,ושוב לא ייפגם
עוד; )ב( מצד הפגם בשאר האיברים הכלולים באבר זה – יש לצום את מספר
התעניות שלוש פעמים ותו לא ,שכן לאחר שלוש פעמים מתפשט הפגם בכל חלקי
האבר )"אתפשט ההוא כתמא מסטרא דא לסטרא דא"(; )ג( מצד הפגם באבר זה
כפי שהוא כלול בשאר האיברים – יש לצום את מספר התעניות כמספר הפעמים
שחטא ,שכן הפגם בשאר האיברים גדל והולך בכל פעם שהאדם חוטא.
וזהו אחד מהטעמים לכך שאדמו"ר הזקן מביא כדוגמא לדעות אלו דוקא
את מספר התעניות של "המוציא זרע לבטלה" – שכן כל שלושת הפגמים הנ"ל
מודגשים יותר בחטא זה :הפגם בעצם מהותו של האבר – שכן טיפת הזרע היא
נקודה הקשורה עם נקודת הנפש; והפגם בשאר האיברים )הן כפי שהם כלולים
באבר זה והן כפי שהם במקומם( – שכן שכבת זרע קשורה בגלוי עם שאר איברי
הגוף ,כדברי הרמב"ם" :שכבת זרע היא כח הגוף וחייו ...וכל שתצא ביותר – הגוף
כלה ...וחייו אובדים".
85
פרק ד'
בפרק א' ,לאחר הבאת הברייתא העוסקת ב"חילוקי כפרה" ,ביאר רבנו הזקן בקצרה את
שיטתו במהות מצוות התשובה – שהיא קבלת עול מלכות שמים ועול מצוות מחדש.
קבלה זו היא ההופכת את האדם מרשע לצדיק ,והיא הנקודה המרכזית של התשובה.
בהמשך הפרק ,בכעין מאמר המוסגר ,שלל את "דעת ההמון" שהתעניות הן גוף
התשובה עצמה.
בפרקים ב'-ג' ביאר ,שלאחר שלמות התשובה )הכוללת וידוי ובקשת מחילה הגומרים
את הכפרה( ישנו שלב נוסף – לרצות את המלך ,להיות "מרוצה וחביב לפניו ית' כקודם
החטא" .דבר זה נעשה על ידי הדורון ,הן התעניות המהוות תחליף לקרבן עולה ,ובדורותינו
– על ידי פדייתן בצדקה.
בפרק זה פותח רבנו הזקן בביאור עומק חדש בתשובה – מהות התשובה על פי פנימיות
התורה .ולאור הבנה פנימית זו – התשובה עצמה ,שהיא קבלת עול מלכות שמים כנ"ל,
תיקבע ותחדור אל עומק לבו של האדם.
ואולם כל הנ"ל הוא לגמר הכפרה
ומירוק הנפש לה' אחר התשובה,
כמ"ש לעיל מהגמרא פרק קמא
דזבחים דעולה דורון היא לאחר
שריצה הפרקליט וכו'.
נתבאר בפרקים ב' וג' ,שהתעניות )ועל
דרך זה פדייתן בצדקה( ,אינן חלק ממהות
התשובה עצמה ,אלא הן באות רק לגמר
הכפרה והריצוי לאחר עשיית התשובה.
אמנם התחלת מצות התשובה
ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב
שלם ,ההכרח לבאר היטב בהרחבת
הביאור .בהקדים מה שכתוב בזוהר
הקדוש 1בביאור מלת תשובה על
דרך הסוד.
לצורך "התחלת מצות התשובה ועיקרה",
שהיא – "עזיבת החטא" 2ו"לשוב עד ה' באמת
ובלב שלם" ,נדרשת הקדמה כללית במהות
התשובה על פי סוד ,המיוסדת על דברי
הזוהר המובאים לקמן .ועניין זה ,על אף
היותו ביאור מהות התשובה על פי "סוד",
(1ח"ג קכב ,א.
(2כמבואר בפרק א'.
86
אגרת התשובה
מכל מקום הוא נוגע כבר ב"התחלת מצוות
התשובה" ,עוד יותר משאר הפרטים הנוגעים
לשלמות הכפרה.
נקודת הדברים היא ,שבכדי שההחלטה
לקבל עול מלכות ועול מצוות מחדש ,תחזיק
מעמד ותהיה קבועה באדם "באמת ובלב
שלם" באופן שהיצר הרע לא יסית אותו שוב
לעבירה – דרושה התבוננות מעמיקה במהות
פעולת החטא .בכדי לדעת מה פועל החטא,
על האדם לדעת תחילה מהי מהות הקשר שלו
עם הקב"ה אליו הוא חטא במעשה העבירה.
כאשר הוא יבין כל זאת היטב ו"בהרחבת
הביאור" – ההחלטה שלו לעזוב את החטא
ו"לשוב עד ה'" תהיה "באמת ובלב שלם".3
ומביא אדמו"ר הזקן את דברי הזוהר
עליהם מיוסד הביאור כולו:
תשוב ה' .ה' תתאה תשובה תתאה,
ה' עילאה תשובה עילאה.
הזוהר מפרש את המילה תשובה – תשוב
ה' .כלומר ,האות ה' של שם הוי' תשוב
למקומה ומדרגתה .ומכיוון שבשם הוי' יש
שתי אותיות ה' ,אם כן בתשובה ,השבת הה',
ישנן שתי בחינות :השבת הה' התחתונה,
והיא הנקראת תשובה תתאה; והשבת הה'
העליונה ,והיא הנקראת תשובה עילאה.
ונמצא ,שעל פי דברי הזוהר ,עניין
התשובה אינו רק התשובה-שיבה של הגברא,
אלא גם להשיב את האותיות ה' של שם הוי'
למקומם ומדרגתם.
אך לפני שמבאר את עניינן של שתי דרגות
התשובה עצמם ,מקשה כמה קושיות נוספות
שיתורצו על ידי ביאור כמה הקדמות:
(3ראה ביאור עניין זה באריכות בעיונים לפרק ח'
סעיף ב' ובהוספה ב' שם.
וגם )צריך להבין( ,מ"ש בזוהר
הקדוש בקצת מקומות ,4שאין
תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא
זרע לבטלה ,והוא דבר תמוה מאד
5
שאין לך דבר עומד בפני התשובה
ואפילו עבודה זרה וגילוי עריות
וכו'?
דברי חז"ל "אין לך דבר העומד בפני
התשובה" כוללים בהכרח גם את העוון של
פגם הברית בהוצאת זרע לבטלה .שהרי
חומרתו של עוון זה נובעת מהיותו כולל
בתוכו את החומרה שבשלוש עבירות אלו.6
ופירש בראשית חכמה ,7שכונת
הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כי
אם תשובה עילאה וכו'.
כוונת הזוהר שאין תשובה מועלת לפוגם
בריתו היינו תשובה רגילה שהיא תשובה
תתאה ,8אולם תשובה עילאה מועלת לתקן
גם עוון זה.9
בכדי להבין זאת ,מקדים אדמו"ר הזקן
(4חלק א' ס ,א .ריט ,ב .חלק ב' ריד ,ב.
(5רמב"ם הלכות תשובה ספ"ג .ע"פ ירושלמי
פאה פ"א א .ובזוהר חדש ס"פ בראשית.
(6ראה נדה דף יג .וראה ביאורי הרבי בשיעורים
בספר התניא עמ' .1187
(7שער הקדושה פרק יז.
(8וראה בעיונים לפרק זה סעיף א' ,שזה שתשובה
תתאה אינה מועילה לפוגם בריתו זהו רק בנוגע
לתיקון וכפרת הפגם; אולם בנוגע לפעולת התשובה
מכאן ולהבא ,מה שהאדם מפסיק להיות רשע ופורק
עול – גם תשובה תתאה מועילה לעוון זה ,כדברי
חז"ל "אין לך דבר עומד בפני התשובה" ,וסתם
תשובה היינו תשובה תתאה כנ"ל.
(9עניין זה נתבאר בסוף פרק ט'.
פרק ד'
ומקשה דבר נוסף:
הנה להבין זאת מעט מזעיר ,צריך
להקדים מה שמבואר מהכתוב
ומדברי רז"ל ענין כרת ומיתה בידי
שמים :כשעבר עבירה שחייבים
עליה כרת היה מת ממש 10קודם
חמישים שנה ,11ובמיתה בידי שמים
מת ממש קודם ששים שנה ,כחנניה
בן עזור הנביא בירמיה.12
חנניה בן עזור אמר נבואת שקר" 13כה
אמר ה' . .שברתי את עול מלך בבל . .בעוד
שנתיים ימים אני משיב אל המקום הזה את
כל כלי בית ה' אשר לקח נבוכדנצאר מלך
בבל" .כעונש על נבואת השקר ,אמר לו ירמיה
הנביא" :14כה אמר ה' הנני משלחך מעל פני
האדמה ,השנה אתה מת" והיינו שהוא ימות
מיתה בידי שמים )כהדגשת הכתוב "הנני
משלחך"( .ואכן כך היה – "וימת חנניה הנביא
בשנה ההיא" .15מכך מוכח ,שכאשר האדם
חייב מיתה בידי שמים "היה מת ממש" ,וכל
שכן במי שנתחייב כרת שעוונו חמור יותר.16
(10אולי שולל בהדגשה זו דעת הרמב"ן סוף
פרשת אחרי שישנו סוג של כרת השייך לנפש בלבד.
הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן.
" (11כירושלמי ביכורים רפ"ב – כפירוש תוס'
ד"ה כרת שבת כה ,סע"א" .הערת הרבי לשיעורים
בספר התניא כאן.
(12פרק כח.
(13שם ב-ג.
(14שם טז.
(15שם יז.
(16ראה אריכות בעניין זה בהערת הרבי לשיעורים
בספר התניא כאן ובביאורי הרבי שם עמ' .1188ושם
נתבאר ההכרח לכך שמיתת חנניה בן עזור הייתה
מיתה בידי שמים ולא מצד "דין ד' מיתות".
87
אבל צריך ביאור :אצל חנניה בן עזור
מצינו שמת באותה שנה שעבר את העבירה
שנתחייב עליה מיתה בידי שמים .כמודגש
בלשון הכותב "וימת . .בשנה ההיא",
ולכאורה הרי חייבי מיתה מאריכים ימים עד
שישים שנה? על כך ממשיך רבנו הזקן ואומר
במאמר המוסגר:
)ולפעמים גם במיתה בידי שמים
נפרעין לאלתר כמו שמצינו בער
ואונן(.
מצינו גם במיתה בידי שמים שנפרעים
לאלתר ,וכמו בחטא ער ואונן שעברו על חטא
הוצאת ז"ל שהוא במיתה בידי שמים )כנ"ל
בפרק א'( ,ומתו מיד ולא המתין להם עד
שישים שנה.
והרי נמצאו בכל דור כמה וכמה
חייבי כריתות ומיתות והאריכו
ימיהם )ושניהם( ]ושנותיהם[
בנעימים?
היה ניתן לתרץ שאלה זו ולומר ,שעונש
מיתה נתקיים באנשים אלו שהאריכו ימיהם,
על פי דברי חז"ל שעני חשוב כמת .17לכך
מוסיף וכותב שמצינו חייבי מיתות ש"האריכו
ימיהם . .בנעימים" ,18אם כן גם עניין המיתה
המתבטא בעניות לא נתקיים בהם ,וכיצד
מתאים הדבר שחטאים אלה מביאים על
האדם עונש מיתה כפשוטו?
בכדי לבאר כל זאת )מהו עניינם של
שתי דרגות התשובה ,מדוע לפגם הברית
(17ראה עבודה זרה ח ,א.
(18הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'
.1013
88
אגרת התשובה
מועילה רק תשובה עילאה ,וכיצד מצינו
חייבי כריתות שהאריכו שנותיהם בנעימים(,
מקדים אדמו"ר הזקן ומבאר בהמשך הפרק
את המעלה המהותית של נשמות ישראל
ביחס לשאר נבראים .על ידי כך יתבאר
בפרקים הבאים מהי משמעות החטא ועונשי
כרת ומיתה הבאים בעקבותיו ,וכיצד האדם
יכול לתקן את מה שפגם.
אך הענין יובן על פי מה שכתוב
"כי חלק ה' עמו וגו'" ,חלק משם הוי'
ב"ה.
19
מהפסוק "כי חלק הוי' עמו" מובן,20
שלנשמות ישראל יש שייכות מיוחדת לשם
הוי' – נשמות ישראל הם "חלק משם הוי'
ב"ה" ,בשונה משאר הנבראים .ועניין זה קיים
לא רק בנשמה כפי שהיא למעלה ,אלא גם
כפי שהנשמה ירדה והתלבשה בגוף – גם אז
היא "חלק משם הוי' ב"ה".
וההוכחה על זה היא מהפסוק "חלק הוי'
עמו" :פסוק זה בא בהמשך לכתוב לפני זה
"יצב גבולות עמים למספר בני ישראל",
ופירש רש"י שם" ,שהיה חלקו כבוש ביניהם"
)בין העמים( .עניין זה של "כבוש ביניהם"
שייך רק בנשמות ישראל כפי שהם למטה
ולא בהיותם למעלה ,כמובן .ומכך שהפסוק
"כי חלק הוי' עמו" ,המלמד שישראל הם
"חלק משם הוי' ב"ה" ,בא בהמשך לפסוק
המדבר על ישראל כפי שהם במצב של "כבוש
ביניהם" ,מוכח שגם בהיותם במצב זה הם
"חלק משם הוי' ב"ה".21
(19האזינו לב ,ט.
(20ראה בהוספה א' לפרק זה הערה .12
(21וראה בהוספה שם ,שעל פי זה יובן ,מדוע
רק כאן באגרת התשובה מביא רבנו הזקן פסוק זה
ולא בחלק ראשון פרק ב' )שם גם נתבאר באריכות
בנוסף לכך :המילה "עמו" היא מלשון
"גחלים עוממות ,שהם דברים נפרדים וזרים
ורחוקים" .22וגם דבר זה שייך רק בהיות
נשמות ישראל למטה מצד ההתלבשות בגוף
ונפש הבהמית .וזהו החידוש כאן :שגם על
מצב זה שבנשמות ישראל נאמר שהם "חלק
הוי' עמו"" ,חלק משם הוי' ב"ה".
כדכתיב" 23ויפח באפיו נשמת חיים",
ומאן דנפח מתוכו נפח כו'.24
עניין זה שנשמות ישראל שורשם בשם הוי',
מבטא שהנשמות שייכות לפנימיות האלוקות
שלמעלה משייכות לנבראים .25ודבר זה ניתן
ללמוד מלשון הכתוב העוסק בבריאת האדם.
הפסוק מגדיר את המשכת הנשמה בלשון
"ויפח" ,26ומבואר מדברי הזוהר ש"מאן דנפח
שנשמות ישראל הם "חלק אלוקה ממעל ממש" על
פי לשון הכתוב "ויפח"( :דווקא כאן נוגעת ההדגשה
שגם בהיות הנשמה מלובשת בגוף הגשמי ,מהותה
הוא – "חלק משם הוי' ב"ה" .עניין זה נוגע לכללות
הביאור בהמשך האיגרת )בפרק ה'( בעניין הכרת.
(22שער היחוד והאמונה ריש פרק ז'.
(23בראשית ב ,ז.
(24ראה תניא חלק ראשון ריש פרק ב'.
(25כפי שיתבאר לקמן ,ששאר הנבראים שורשם
בשם אלוקים שהוא חיצוניות החיות ,ואילו נשמות
ישראל שורשם בשם הוי' שהוא פנימיות החיות.
(26ואף ששם מדובר על בריאת אדם הראשון
שממנו יצאו גם אומות העולם – הרי מבואר בלקוטי
תורה לאריז"ל )תהילים לב( ,שכאשר "ברא הקב"ה
את אדם הראשון ,כל הנשמות שנכללו בו לא היו
אלא נשמות ישראל ,ואם לא היה חוטא לא היו
האומות יוצאין לעולם . .וזהו אדם אתם ,ישראל
לבד היו כלולין נשמותיהן באדם הראשון" .ונמצא
שקודם החטא ,בעת נפיחת הנשמה באדם ,רק
נשמות ישראל היו כלולות בה .ומבואר בחסידות,
שעניין ה"ויפח" מתייחס לכל "ניצוץ בפרט" – ראה
פרק ד'
89
– מתוכו נפח"" ,פירוש מתוכיותו ופנימיותו.
שתוכיות ופנימיות החיות שבאדם מוציא
בנפיחתו בכח" .27דבר זה מלמד ,שהמשכת
הנשמה לאדם היא מפנימיות האלוקות ,כמו
שממשיך רבנו לבאר.
את ההבדל ה"עצום" בין נשמות ישראל,
ששורשם ב"ויפח" שהוא פנימיות האלוקות,
לשאר נבראים – אפילו הנבראים העליונים
כמלאכים – ששורשם בבחינת הדיבור שהוא
חיצוניות האלוקות .וכפי שממשיך ומבאר:
ואף שאין לו דמות הגוף וכו' ח"ו,
אך דברה תורה כלשון בני אדם .28כי
כמו שיש הפרש והבדל גדול באדם
התחתון על דרך משל בין ההבל
שיוצא מפיו בדיבורו להבל היוצא
על ידי נפיחה .שביוצא בדיבורו
מלובש בו כח וחיות מעט מזעיר,
והוא בחינת חיצוניות מנפש החיה
שבקרבו .אבל ביוצא בכח הנופח,
דמתוכו נפח ,מלובש בו כח וחיות
פנימית מבחינת הנפש החיה וכו'.
ככה ממש על דרך משל המבדיל
הבדלות לאין קץ ,יש הפרש עצום
מאד למעלה בין כל צבא השמים,
ואפילו המלאכים ,שנבראו מאין
ליש וחיים וקיימים מבחינת חיצוניות
החיות והשפע שמשפיע אין סוף
ב"ה להחיות העולמות .ובחינה
זו נקראת בשם רוח פיו על דרך
משל ,כמו שכתוב "וברוח פיו כל
צבאם" .והיא בחינת חיות המלובשת
באותיות שבעשרה מאמרות )שהן
בחינת כלים והמשכות וכו' ,כמ"ש
בלקוטי אמרים חלק ב' פרק י"א.(29
בהבל הדיבור של האדם מלובשת חיות
מועטת מאוד ששורשה הוא בחיצוניות
הנפש; ואילו בהבל שבנפיחה מלובשים כוח
וחיות מפנימיות הנפש .וכפי שזה בפשטות:
בדיבור ,האדם אינו משקיע כוח רב כל כך
מחיות נפשו ,ולכן הוא יכול לדבר זמן רב
בלא להתעייף; מה שאין כן בנפיחה – הוא
מכניס כוח פנימי יותר מהנפש" ,מתוכיותו
ופנימיותו" ,ולכן לאחר רגעים ספורים של
נפיחה הוא מתעייף מאוד ואינו יכול להמשיך.
על פי זה מבאר רבנו הזקן בנוגע לנמשל
למעלה ,שאף "שאין לו דמות הגוף" כמובן,
מכל מקום התוכן הפנימי של ההבדל בין
דיבור לנפיחה קיים גם באלוקות ,והוא מבטא
ספר המאמרים תרנ"ב עמ' יד.
(27לשון התניא בחלק ראשון פרק ב'.
(28ברכות לא ,ב .וראה רמב"ם הלכות יסודי
התורה פרק א' הלכה י"ב.
ובין נשמת האדם שנמשכה תחלה
מבחינת פנימיות החיות והשפע
שמשפיע אין סוף ב"ה ,כמ"ש "ויפח
וגו'".
אדמו"ר הזקן מפליא כאן מאוד במעלת
נשמות ישראל :ישנו "הפרש עצום מאוד" בין
ישראל לשאר נבראים :שאר נבראים ,אפילו
המלאכים העליונים ,התהוותם מאין ליש,
חיותם והמשך קיומם הוא רק מחיצוניות
החיות המלובשת בדיבור ,האותיות של
(29בשער היחוד והאמונה שם מבואר באריכות
עניין האותיות למעלה ,שהאותיות אינן הספירות
עצמן אלא כלים המגלים את הספירות ומהן הוא
התהוות הנבראים .ונמצא ,שחיות כל הנבראים
היא החיות המלובשת באותיות – בחינת הדיבור
שלמעלה.
90
אגרת התשובה
העשרה מאמרות; ואילו המשכת הנפש
האלוקית של היהודי היא מפנימיות החיות
האלוקית ,בחינת ה"ויפח".
אלא ש"הפרש עצום מאוד" זה הוא בגלוי
יותר "למעלה" ,כלשון אדמו"ר הזקן .30כי
ביהודי כפי שהוא מלובש בגוף הגשמי ,לא
ניכרת בגלוי מעלת נשמתו שהיא "חלק משם
הוי' ב"ה"; אדרבה ,מבחינת עניין הגילוי –
ישנה מעלה למלאכים על נשמות ישראל כפי
שהן למטה .מבחינת הגילוי – במלאכים ,שהם
נבראים רוחניים ואינם מלובשים בגוף גשמי,
הכוח האלוקי המהווה ומקיים אותם מתגלה
יותר .31יתירה מזו :כל גדר מציאותם של
המלאכים הוא ,כמודגש בשמם – "מלאכים",
שלוחים ,העומדים בביטול תמידי ,מוכנים
ומזומנים לקיים שליחות הקב"ה .32מה שאין
כן ביהודי כפי שהוא בעולם הזה ,לא מאיר
בגלוי שורשו הנעלה ,עד שהוא יכול להגיע
למצב של עשיית היפך רצון ה' במעשה
העבירה.
וכפי שממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר,
שלאחר ה"ויפח" ,שהוא שורש הנשמה
למעלה ,ירדה הנשמה למטה והתלבשה בגוף
הגשמי על ידי בחינת האותיות:
ואחר כך ירדה בסתר המדרגה גם
כן על ידי בחינת האותיות שבמאמר
(30שהרי הלשון "הפרש עצום מאד" נופל על
ההפרש כמו שהוא בגלוי – ראה בהוספה שם הערה
.25
(31מעין זה מבואר גם בנוגע ל"צבא השמים",
עליהם נאמר" ,שאו מרום עיניכם וראו מי ברא
אלה" )ישעיה מ ,כו( ,שבסיבובם ניכר בגלוי אופן
השתחוואתם למקור המהווה אותם – השכינה
שהיא במערב .כמבואר בתניא חלק ראשון פרק מ"ב
בהגה"ה.
(32ראה בהוספה שם סעיף ה'.
"נעשה אדם וגו'" ,כדי להתלבש
בגוף עולם הזה התחתון.
אמנם שורש המשכת הנשמה היא
מפנימיות החיות" ,ויפח" ,אבל אחר כך ,בכדי
שתוכל הנשמה להתלבש בגוף ,גם היא עוברת
דרך אותיות הדיבור – "מאמר נעשה אדם".
מצד ירידה זו "בסתר המדרגה" ,ייתכן
מצב ששורש הנשמה בפנימיות החיות לא
יורגש בנשמה בגלוי.33
אולם כל זאת הוא בנוגע להעלם וגילוי,
אבל בנוגע לעצם מהות הנשמה – הרי גם כפי
שהיא למטה ,מלובשת בגוף הגשמי – מהותה
הפנימית היא היותה "חלק משם הוי' ב"ה".
כפי שנתבאר לעיל ,שמהפסוק "חלק הוי'
עמו" מוכח שגם בהיות הנשמה במצב של
"כבוש" בין האומות ,ובדרגה השייכת ל"עם,
לשון עוממות" – גם אז מהותה הפנימית הוא
"חלק הוי".34
והנה ,עניין זה ששורש הנשמות הוא
(33יתירה מזו :מצד ההתלבשות בגוף החומרי אף
ייתכן שגם חיצוניות החיות ,הניכרת במידה מסוימת
במלאכים העליונים ,לא ניכרת ביהודי כפי שהוא
למטה ,כנ"ל.
(34ועל דרך שנתבאר בחלק ראשון פרק ב',
ש"שורש כל הנפש רוח ונשמה כולם ,מראש כל
המדריגות עד סוף כל דרגין המלובש בגוף עמי
הארץ וקל שבקלים ,נמשך ממוח העליון שהיא
חכמה עילאה כביכול" .והוסיף וביאר זאת באמצעות
משל" :כמשל הבן הנמשך ממוח האב ,שאפילו
ציפורני רגליו נתהוו מטיפה זו ממש . .ועם כל זה
עודנה קשורה ומיוחדת ביחוד נפלא ועצום במהותה
ועצמותה הראשון שהיתה טיפת מוח האב" –
הירידות והצמצומים דרכם עוברת הנשמה ,משנים
רק את צורתה החיצונית ,אבל אין זה גורם שינוי
במהותה הפנימית ,וגם אחרי שנעשתה בבחינת
"ציפורן" מהותה היא מוח האב – הקב"ה .וראה
בעיונים לפרק זה סעיף ב'.
פרק ד'
בפנימיות החיות ושורש שאר הנבראים הוא
בחיצוניות החיות ,שייך לכך ששורש הנשמות
הוא בשם הוי' ,35ואילו שאר הנבראים שייכים
לשם אלוקים .36והטעם לכך הוא" ,כי שם
הוי' מורה על הפנימיות" ו"שם אלוקים הוא
בחינת חיצוניות" ,כדלקמן:
ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים
בכתוב ,וכמו שכתוב" 37כי ה' אלקיכם
הוא אלקי האלקים גו'" "הודו לאלקי
האלקים גו'"" 38ויבאו בני האלקים
להתייצב גו'" 39לפי שיניקת חיותם
היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת
האותיות לבד ,ושם אלקים הוא
בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה.
אבל נשמת האדם שהיא מבחינת
פנימיות החיות ,היא חלק שם הוי'
ב"ה ,כי שם הוי' מורה על פנימיות
החיות שהוא למעלה מעלה מבחינת
האותיות.
ההבדל בין שני השמות הוי' ואלוקים הוא,
ששם הוי' מורה על אור אין סוף כפי שהוא
מצד עצמו ,ואילו שם אלוקים הוא שם הדין
המורה על כוח הצמצום וההסתר שבאלוקות,
כמבואר באריכות בשער היחוד והאמונה פרק
ד' .והיתרון והעילוי בנשמות ישראל הוא בכך
שהם שייכים לשם הוי' ,לקב"ה עצמו כפי
שהוא למעלה מהצמצומים – פנימיות החיות;
ואילו שאר נבראים שייכים לשם אלוקים,
(35כמו שכתוב "חלק הוי' עמו" )כנזכר לעיל(.
(36כמו שכתוב "בראשית ברא אלוקים את
השמים ואת הארץ".
(37עקב י ,ז.
(38תהילים קלו ,ב.
(39איוב א ,ו.
91
שהוא בחינת האלוקות כפי שהיא לאחר
הצמצומים – חיצוניות החיות.
והבדל זה בין נשמות ישראל לנבראים הוא
בעצם מציאותם:40
החיות של שאר נבראים היא משם אלוקים
ולדרגה זו בלבד יש להם שייכות; ואילו
נשמות ישראל ,גם כפי שהם למטה ,מקור
חיותם הוא שם הוי' עצמו .ויתירה מזו:41
המהות הפנימית שלהם עצמם היא היותם
"חלק שם הוי' ב"ה".
עד כאן נתבאר יסוד ההבדל בין שורש
(40דבר זה מודגש בכך שאדמו"ר הזקן ,בדברו על
המלאכים ,כותב שהם עצמם נקראו בשם אלוקים על
שם שורשם .והטעם לכך שהמלאכים אכן נקראים
בשם שורשם ,שם אלוקים ,הוא מפני ששם אלוקים
המהווה אותם מאיר בהם בגלוי כנ"ל ,עד שהם
נקראים בשם זה .מה שאין כן בנוגע לנשמות ישראל
לא מצינו שהן נקראות על שם מקורן ,שם הוי' )רק
לעתיד לבוא "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של
הקב"ה" – ב"ב עה ,ב( .ומכך שאדמו"ר הזקן כותב
תוך כדי ביאורו את מעלת נשמות ישראל שהמלאכים
נקראים בשם אלוקים על שם שורשם ,מודגש
שהמעלה המבוארת כאן היא בעצם המציאות של
הדברים )בלי קשר לעניין הגילוי וההעלם( .והיינו,
שעל אף שמבחינת הגילוי ישנה מעלה במלאכים על
הנשמות ,מכל מקום מצד עצם דרגת החיות – מעלת
נשמות ישראל היא באין ערוך מהמלאכים ושאר כל
הנבראים ,עד שההפרש הוא "עצום מאוד" .ראה
באריכות בהוספה שם .ושם הובא מלקוטי לוי יצחק,
ששלושת הפסוקים שהובאו כאן ,עוסקים בשלוש
בחינות של מלאכים :שרפים ,חיות ואופנים .ושם
נתבאר כיצד דבר זה מחדד את היסוד אותו רוצה רבנו
הזקן להשמיענו כאן.
(41ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב' ,שההבדל
בשורש הדברים )בין נשמות ישראל לשאר נבראים(
משנה גם את מהותם עצמם ,עיי"ש.
92
אגרת התשובה
הנשמות לשורש שאר הנבראים .כעת ממשיך
אדמו"ר הזקן לבאר במה מתבטא הבדל זה
בפועל.
כלומר ,ה"הפרש עצום מאוד למעלה"
משפיע על מציאות הנשמות גם אחר ירידתם
בגוף .וכפי שהוזכר לעיל ,שגם בהיות הנשמה
למטה מהותה הוא היותה "חלק שם הוי' ב"ה".
ועל כך ממשיך רבנו הזקן ומבאר ,שבנשמה
כפי שהיא למטה ניכרת שייכותה לשם הוי'.
ונקודת העניין היא ,שכל עשר הספירות של
עולם האצילות הנרמזות בשם הוי' – יו"ד
חכמה ,ה"א עילאה בינה ,וי"ו ששת המידות,
ה"א תתאה מלכות – קיימות גם בנשמה
האלוקית המלובשת בגוף ,כדלקמן:
וביאור הענין ,כנודע ממאמר אליהו
"אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין
וקרינן להון עשר ספירן לאנהגא
בהון עלמין סתימין וכו'".
במאמר "פתח אליהו" נאמר ,שהקב"ה
האציל עשר ספירות כדי להנהיג על ידם את
העולמות .וממשיך שם:
"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת
מבין ולא בבינה ידיעא וכו'".
הקב"ה הוא חכם אבל לא בחכמה כפי
שהיא ידועה ומוכרת אצלנו ,הוא מבין
אבל לא בבינה הידועה אצלנו ,וכן בשאר
הספירות.42
(42הדגשה זו שבחינת החכמה שלמעלה היא
"לא בחכמה ידיעא" )וכן שאר הספירות( מתרצת
שאלה שיכולה להתעורר :לעיל נתבאר ששם הוי'
הוא פנימיות החיות האלוקית שלמעלה משייכות
לעולמות ,ואילו במאמר התיקוני זוהר שהובא
כאן נאמר ,שמטרת האצלת העשר ספירות היא
"לאנהגא בהון עלמין" – להנהיג את העולמות?
שאלה זו מתורצת על ידי הוספת המילים "ולא
וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות
בשם הוי' ב"ה.
כל עשר הספירות נרמזות בד' אותיות שם
הוי' ,כפי שממשיך ומפרט:
כי היו"ד שהיא בחינת נקודה לבד
מרמזת לחכמתו ית' ,שהיא בבחינת
העלם והסתר קודם שבאה לבחינת
התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה.
ההבדל בין האות יו"ד לשאר האותיות
הוא ,שהאות יו"ד היא נקודה בלבד בלי
ציור .דבר זה רומז לספירה כזו שאינה אלא
נקודה שלמעלה מהתפשטות .וזהו עניינה
של ספירת החכמה .וההסבר :עניינו של כוח
החכמה שבאדם הוא לתפוס כל דבר בבחינת
"נקודה" .נקודה זו היא הברק המבריק במוח
בתחילת הופעת השכל ,וריבוי הפרטים
וההסברים אינם ניכרים בה כלל; רק אחר כך,
כאשר נקודה זו יורדת לכוח הבינה ,מתגלים
הפרטים וההסברים ,ואזי האדם מבין את
העניין לאשורו ומשיגו היטב.
ועל דרך זה בספירות למעלה :ספירת
החכמה היא בבחינת נקודה .בחכמה מאיר
43
"אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו"
– האור האלוקי כפי שהוא .לכן היא בביטול
בחכמה ידיעא" :הספירות מצד עצמן הן אינן
גלויות וידועות .לכן ,מה שמתהווה מהן עצמן הוא
רק "עלמין סתימין" ,כלשון התיקוני זוהר שהביא
אדמו"ר הזקן כאן – "לאנהגא בהון עלמין סתימין"
דווקא )שהם העולמות המכוסים במקורם כדלקמן(;
ואילו הנהגת ה"עלמין דאתגליין" )שהם העולמות
הנפרדים ממקורם( אינה מהספירות עצמן ,אלא רק
לאחר התלבשותן באותיות הדיבור האלוקי ,כמבואר
בשער היחוד והאמונה .הערת הרבי לשיעורים בספר
התניא כאן.
(43כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ל"ה בהגה"ה.
פרק ד'
מוחלט ,למעלה מהתפשטות וגילוי .ועניין
זה מרומז באות יו"ד שהיא בבחינת נקודה
שלמעלה מהתפשטות.
)והקוץ שעל היו"ד רומז לבחינת
רצון העליון ב"ה שלמעלה מעלה
ממדרגת בחינת חכמה עילאה,
כנודע(.
ההבדל בין גוף היו"ד ,לקוץ שמעליו הוא
בכך ,שהיו"ד ,על אף היותו בבחינת נקודה
בלבד ,מכל מקום יש בו ציור כלשהו .לכן
האות יו"ד רומזת לחכמה .החכמה ,על אף
היותה למעלה מהתפשטות ,מכל מקום אינה
נקודה מופשטת לגמרי מגדר מציאות.
וכפי שזה בכוח החכמה שבאדם :החכמה
אינה מופשטת ממציאות השכל לגמרי;
אדרבה ,החכמה היא התחלת השכל .אלא
שכיוון שבשלב זה השכל הוא למעלה
מהתפשטות בריבוי פרטים של הבינה ,לכן
הוא בבחינת נקודה בלבד ביחס אליה.
ועל דרך זה למעלה :בספירת החכמה
ישנו איזשהו ציור כלשהו של מציאות ,אלא
שמציאות זו כולה היא "מציאות של ביטול".44
לכן עניין זה נרמז באות יו"ד שהציור שבה
הוא בבחינת נקודה.
מה שאין כן בחינת הרצון העליון הוא
למעלה גם מנקודת החכמה .הרצון העליון,
בחינת הכתר ,הוא מופשט לגמרי מכל גדר
של מציאות הספירות .45לכן בחינה זו נרמזת
(44ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' .146
(45ומבואר במאמרי חסידות רבים )ראה לדוגמה
ד"ה ביום השמיני תרס"ו בסופו( ,שכשם שכוח
הרצון בנפש האדם ,הוא מאוחד עם הנפש הרבה
יותר מהתאחדות שאר הכוחות עם הנפש ,כך גם
למעלה ,בחינת הרצון ,הכתר ,מאוחדת עם אור אין
סוף באופן נעלה הרבה יותר משאר הספירות.
93
בקוץ שעל היו"ד ,שהוא נקודה המופשטת
לגמרי מכל ציור ,כיוון שבחינה זו אין לה שום
גדר או הגבלה בו היא נתפסת.
ביאור זה בעניינו של הקוץ שמעל היו"ד
בא כאן במאמר המוסגר .46כעת ממשיך
אדמו"ר הזקן לבאר את עניינן של האותיות
עצמן:
ואחר שבאה לבחינת התפשטות
וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין
סתימין ,נכללת ונרמזת באות ה',
שיש לה בחינת התפשטות לרוחב,
המורה ומרמז על הרחבת הביאור
וההבנה ,וגם לאורך ,המורה
על בחינת ההמשכה וההשפעה
מלמעלה למטה לעלמין סתימין.
כנזכר לעיל ,כוח הבינה שבנפש מביא
את נקודת החכמה לידי ההתפשטות .ועל
דרך זה בספירות למעלה :עניין הבינה הוא
התפשטות האור האלוקי המאיר בחכמה.
בהתפשטות זו יש שני עניינים – רוחב ואורך.
לכל לראש בבינה נעשית התפשטות של האור
המאיר בחכמה – "רוחב" ;47ובנוסף ,הבינה
מורידה את האור האלוקי לדרגות נמוכות
יותר ,ל"עלמין סתימין" )כדלקמן( ,שזהו
עניין ה"אורך".48
(46הטעם לכך שביאר אדמו"ר הזקן בקצרה את
עניין הקוץ שעל היו"ד )אף שעוסק כאן בביאור
עניינם של ד' האותיות עצמן( ,נתבאר באריכות
בהוספה א' לפרק ח' עיין שם.
(47כלומר ,התפשטות זו היא בדרגת המוחין
עצמה .בדוגמת כוח הבינה שבאדם ,שעניינו הוא
להרחיב את נקודת השכל שבחכמה ולהביא אותה
להתגלות בריבוי פרטים – לעומק ולרוחב בעולם
השכל עצמו.
(48ועניין זה בנפש האדם הוא היכולת להוריד את
94
אגרת התשובה
לכן בחינה זו נרמזת באות ה' ,שיש לה
גג המורה על התפשטות לרוחב ,ורגל ימנית
המורה על המשכה מלמעלה למטה.
ואחר כך כשנמשכת המשכה
והשפעה זו יותר למטה ,לעלמין
דאתגליין ,וכמו האדם שרוצה לגלות
חכמתו לאחרים על ידי דיבורו על
דרך משל ,נכללת ונרמזת המשכה זו
באותיות ו"ה.
ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" ,היא לא
רק ירידה נוספת באור האלוקי ,אלא זהו סוג
אחר של המשכה .לכן היא יכולה להיעשות
דווקא על ידי אותיות אחרות ,אותיות ו"ה.
דבר זה מובן גם מכך שאת ההמשכה ל"עלמין
דאתגליין" ,מדמה רבנו הזקן לאדם שרוצה
"לגלות חכמתו לאחרים" .ההבדל בין גילוי
העניין והתפשטותו באדם עצמו ,לגילוי
העניין אצל הזולת הוא הבדל מהותי :כאשר
הגילוי הוא באדם עצמו – אין כאן יציאה
מעולמו של האדם; מה שאין כן כאשר האדם
מגלה את שכלו לזולת – השכל יוצא מהאדם
ומתגלה במציאות חדשה.
ועל דרך זה הוא ההבדל בין ההמשכה
ל"עלמין סתימין" ,העולמות המכוסים,
הנעשית על ידי האות ה' עילאה ,לגבי
ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" ,העולמות
המגולים ,הנעשית על ידי האותיות ו'-ה':
העולמות המכוסים ,על אף שגם הם עולמות
נבראים ,מכל מקום מורגש בהם מקורם
המהווה אותם ,ואין הם מציאות אמיתית
של זולת .לכן ההמשכה אליהם היא בדוגמת
המשכה לאורך כפי שהיא באדם עצמו ;49מה
השכל ,הנתפס בבינה ,אל המידות שלמטה מהשכל.
ראה בהוספה ב' לפרק זה סעיף ד'.
(49מעין ההמשכה של השכל אל המידות )כנ"ל
שאין כן העולמות המגולים הם מורגשים
כמציאות אחרת הנפרדת מהכוח האלוקי
המהווה .לכן ההמשכה אליהם היא בדוגמת
"אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים" – זו לא
רק הוספה בכמות ההתפשטות ,אלא זהו סוג
חדש של התפשטות :התגלות במציאות של
זולת.50
המשכה זו ל"עלמין דאתגליין" ,נעשית על
ידי שתי בחינות :ששת המידות ,והמלכות.
אותיות ו' וה' תתאה .וכמו שזה באדם המגלה
דבר שכל לזולתו ,שהגילוי בפועל נעשה
על ידי כוח הדיבור; אבל סיבת הגילוי היא
הרצון ,דהיינו משיכת האדם מצד מידותיו,
לגלות חכמתו לזולת .ונמצא שהגילוי אל
הזולת נעשה בשילוב שני הכוחות :רצון הלב,
המידות; וכוח הדיבור .51וכך גם למעלה:
בכדי להשפיע ולגלות את האור האלוקי
ב"עלמין דאתגליין" ,שהם מציאות נפרדת
בהערה הקודמת( ,שעל אף היותה המשכה מדרגה
עליונה לדרגה נמוכה ,מן המוחין אל המידות ,מכל
מקום שתי הדרגות הן באותו האדם )מה שאין כן
ההשפעה של האדם לאחרים עניינה הוא יציאה
מעולמו של המשפיע(.
(50ראה בהוספה שם סעיף ג'" :החילוק שבין
"עלמין סתימין" ל"עלמין דאתגליין" אינו רק
ב"העלם" ו"גילוי" — אם מציאותם ניכרת ונגלית או
שהיא נסתרת – אלא הוא בעצם מציאותן" :עלמין
סתימין" הם ה"עולמות" ה"מכוסים" במקורם )דבר
ה' המחיה אותם( ,וכמו דגים שבים שאי אפשר
להם להיפרד ממקור חיותם ,דמחוץ למקורם אין
להם מציאות ,כן ב"עלמין סתימין" ,שעדיין אין
כאן מציאות "נפרדת" מאלקות ,כי הם "מכוסים"
במקורם; מה שאין כן "עלמין דאתגליין" היינו
שמציאותן היא בהתגלות ,שנתחדשה מציאות של
עולמות שמחוץ למקורם ונפרדים ממנו" ,עיי"ש.
(51השייך למידת המלוכה – "דבר מלך שלטון"
כדלקמן .ובמאמר פתח אליהו שבתיקוני זוהר נאמר:
"מלכות פה".
פרק ד'
מהאלוקות כביכול ,יש צורך בספירות
המידות 52והמלכות ,כוח הדיבור.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את השייכות
בין ששת המידות והמלכות לאותיות ו' ה':
כי הוי"ו מורה על ההמשכה
מלמעלה למטה.
צורת אות ו' מורה על המשכה מלמעלה
למטה .דבר זה רומז לספירות המידות שהן
כביכול הרצון "לגלות חכמתו לאחרים",
ל"עלמין דאתגליין" .אמנם בשלב זה עדיין
אין המשכה בפועל ממש ל"עלמין דאתגליין",
אלא רק כמי ש"רוצה לגלות חכמתו לאחרים"
)וההמשכה אל הזולת בפועל היא דווקא על
ידי הדיבור כדלקמן(; אבל מכל מקום עצם
הרצון לגלות חכמתו לאחרים יוצר מצב של
המשכה וגילוי אל הזולת.
(52ואף שנתבאר לעיל בהערות 48-9שהמידות
באדם הן בדוגמת ההמשכה ל"עלמין סתימין",
ואילו בנמשל למעלה המידות הן חלק מהאורך של
אות ו' שהיא ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" – ראה
בהוספה שם סעיף ה' ,שישנו הבדל מהותי בין עניין
המידות כפי שהוא בנפש האדם למידות למעלה:
אצל הנבראים המידות נחשבות עדיין כ"עלמין
סתימין" הקשורים לעולמו של המשפיע; ואילו
למעלה המידות הן כבר התחלה של ההשפעה אל
"מחוץ" לעולמו של ה"משפיע" ,הקב"ה ,ל"עלמין
דאתגליין".
ונקודת העניין בקצרה ,שאצל האדם ,כיוון
שגם מצד עצמות הנפש ממש ישנה נתינת מקום
למציאות דבר הזולת ,לכן שייך לומר שהמידות,
שעניינן המשכת נפש האדם לזולתו ,הן נחשבות
עדיין כחלק מעצמיותו; מה שאין כן למעלה ,שמצד
עצמותו של הקב"ה אין שום מציאות בלעדו – אם
כן עצם ההמשכה וההטיה של המידות כלפי הזולת,
העולם ,מחדשת את מציאותו )בדקות על כל
פנים( ,ולכן נחשבת המשכה זו להשפעה ל"עלמין
דאתגליין" ,עיי"ש.
95
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר טעם נוסף
מדוע ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" נרמזת
באות ו' ,הקשור למספר של האות:
וגם ,המשכה זו היא על ידי מדת חסדו
וטובו 53ושאר מדותיו הקדושות,
הנכללות בדרך כלל במספר שש
שבפסוק" 54לך ה' הגדולה וכו'" ,עד
"לך ה' הממלכה וכו'" ולא עד בכלל.
המספר של אות ו' – שש ,רומז לששת
המידות המוזכרות בפסוק "לך ה' הגדולה
)חסד( ,והגבורה ,והתפארת ,והנצח ,וההוד,
כי כל בשמים ובארץ )יסוד ."(55ואילו המידה
השביעית – "לך ה' הממלכה" – מלכות ,היא
עניין בפני עצמו ,ובנוגע לעניינינו היא אינה
נכללת יחד באותו המספר של ששת המידות
העליונות .לכן היא נאמרה בפסוק כעניין
בפני עצמו – "לך ה' הממלכה".
כי מדת מלכותו ית' נקראת בשם
דבר ה' ,כמו שכתוב" 56באשר דבר
מלך שלטון" ,ונכללת ונרמזת באות
ה"א אחרונה של שם הוי'.
ספירת המלכות שייכת לבחינת הדיבור
שלמעלה .וכמו שזה באדם למטה ,ששלטונו
של המלך נעשה על ידי הדיבור – "דבר מלך
שלטון" .והקשר בין השניים הוא בעצם תוכנם:
(53בלקוטי לוי יצחק כאן ביאר שהכוונה במילה
"טובו" היא לספירת היסוד )"כמ"ש )ישעיה ג ,י(
אמרו צדיק כי טוב וצדיק הוא יסוד"( ,שהיא הסיום
של ששת המידות .וראה ביאור עניין זה בהוספה שם
סעיף ו'.
(54דברי הימים א ,כט ,יא.
(55מבואר בתורת הקבלה שהמילה "כל" רומזת
לספירת היסוד.
(56קהלת ח ,ד.
96
אגרת התשובה
גם הדיבור וגם המלכות הם כוחות שעניינם
הוא התגלות האדם אל זולתו .כל תוכנו של
הדיבור הוא לגלות את שכלו ומידותיו של
האדם לזולתו; וגם המלכות היא השלטון
וההנהגה של המלך על העם" ,אין מלך בלא
עם" .57ומכיוון שעניין המלכות הוא ההתגלות
בפועל אל הזולת ,לכן מידה זו אינה נמנית
יחד עם ששת המידות שמעליה שהתגלותן הן
בתוך מציאות האדם עצמו ,אלא היא נמנית
ככוח בפני עצמו.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר את השייכות
בין הדיבור והמלכות לאות ה':
כי פנימיות ומקור הדיבור הוא ההבל
העולה מן הלב ומתחלק לה' מוצאות
הפה ,אחה"ע מהגרון וכו' .וגם הברת
58
הה"א היא בחינת הבל לבד כמ"ש
"אתא קלילא דלית בה מששא".
הדיבור של האדם פועל באופן כזה :יוצא
הבל מן הלב שהוא "מקור הדיבור" ,וכאשר
הוא פוגע בה' מוצאות הפה ,מצטיירים בו
ציורי האותיות והמילים הפרטיות .ושני
עניינים אלו – מקור הדיבור "הוא ההבל
העולה מן הלב" ,וחמשת המוצאות היוצרים
את האותיות עצמן – נרמזים באות ה':
המוצאות נרמזים במספר של אות ה' – ה'
מוצאות הפה ;59ואילו פנימיות ומקור הדיבור
שהוא הבל הלב ,נרמז בהברת האות ה' :לאות
ה' ,בשונה משאר אותיות ,אין שום ממשות
ואי אפשר "למשש" אותה .מורגש בה יותר
מכל שאר האותיות ההבל הפנימי של הלב,
(57רבנו בחיי וישב לח ,ל .וראה שער היחוד
והאמונה ריש פרק ז'.
(58בפיוט אקדמות של חג השבועות.
(59אחה"ע מהגרון ,בומ"פ מהשפתיים ,זסצ"ש
מהשיניים דטלנ"ת מהלשון ,גיכ"ק מהחיך.
שהוא מקור הדיבור.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומתרץ שאלה
שעלולה להתעורר:
ואף שאין לו דמות הגוף ח"ו.
שני הפרטים הנ"ל שבדיבור :א( הבל
הלב .ב( ציור האותיות ,קיימים לכאורה רק
בדיבורו של האדם ,אבל בבחינת הדיבור
העליון אין לכאורה לא מוצאות הפה ולא
הבל ,ואף לא ניתן לחלק בין אות ה' לשאר
האותיות בעניין הממשות ,שהרי כל האותיות
שלמעלה הן רוחניות ללא כל ממשות.
אך דברה תורה כלשון בני אדם.
שני הפרטים הנ"ל המבארים את ההבדל
בין אות ה' לשאר האותיות ,הם רק בכדי
לשבר את האוזן על כך שגם למעלה ישנו
הבדל בין אות ה' הרוחנית לשאר האותיות.
בשגם שגם דבר ה' כ"ב אותיות
המתחלקות לה' חלקי המוצאות,
ובהן נברא כל היצור )וכמ"ש בלקוטי
אמרים חלק ב' פרק י"א ביאור ענין
אותיות אלו(.
כלומר ,אין זה רק שכאשר רוצים לבאר
חילוק הקיים באותיות שלמעלה עלינו
להשתמש במושגים של האדם הגשמי ,אלא
לאמיתו של דבר יש דמיון בין הפרטים של
האותיות למטה לאותיות שלמעלה :המושגים
הללו של כ"ב אותיות וה' מוצאות ,קיימים
גם למעלה במובן הרוחני של הדברים ,ללא
ההגבלה וההגשמה של העניין כפי שהוא
למטה.
עד כאן נתבאר כיצד האותיות של שם הוי'
רומזות לעניינן של עשר הספירות האלוקיות.
פרק ד'
כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר כיצד
אותיות אלו עצמן של שם הוי' ,קיימות בתוך
נשמת היהודי למטה:
וככה ממש על דרך משל המבדיל
הבדלות לאין קץ ,בנשמת האדם
שהיא בחינת נפש האלקית דמתוכיה
נפח.
כיוון ששורש נשמות ישראל הוא בבחינת
ה"ויפח" שהיא הפנימיות שבאלוקות
המרומזת בשם הוי' ,לכן גם בנשמה כפי
שהיא למטה" ,נשמת האדם" ,יש את אותם ד'
אותיות בדיוק כפי שהן קיימות למעלה )"ככה
ממש"(.
יש בה בחינת שכל הנעלם המרומז
באות יו"ד ,שבכחו לצאת אל
הגילוי 60להבין ולהשכיל באמתתו
ית' ובגדולתו וכו' ,כל חד וחד לפום
שיעורא דיליה לפי רוחב שכלו
ובינתו.
לנפש האלוקית שבכל יהודי יש את הכוח
להשכיל "באמתתו ית' ובגדולתו" .וכוח זה
נחלק לשני חלקים :חכמה ובינה .החכמה
היא השכל הנעלם שאינו בבחינת גילוי
והתפשטות .וכנ"ל ,שבכוח החכמה מאיר
הברק המבריק ,נקודת המושכל .ועניין זה
להיותו בבחינת נקודה שלמעלה מהתפשטות
(60ראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' ,הטעם
לכך שבביאור עניין האותיות בנפש האדם מדגיש
אדמו"ר הזקן שהכוח העליון הוא המקור והשורש
לכוח שבא אחריו )כלשון אדמו"ר הזקן כאן "שבכחו
לצאת אל הגילוי"( ,עד סיום העניין בסוף הפרק
– "ומזה נמשכה העבודה האמיתית בעסק התורה
והמצות" ,בשונה מביאור עניין האותיות בשם הוי'
למעלה .עיי"ש.
97
הוא מרומז באות יו"ד שהיא בבחינת נקודה.61
וכפי אשר מעמיק שכלו ומרחיב
דעתו ובינתו להתבונן בגדולתו ית'
אזי מרומזת בינתו באות ה"א שיש
לה רוחב ,וגם אורך המורה ההמשכה
מלמעלה למטה ,להוליד מבינתו
והתבוננותו בגדולת ה' אהבה ויראה
ותולדותיהן במוחו ותעלומות לבו,
ואחר כך בבחינת התגלות לבו.
נתבאר לעיל שהאות ה' ,שיש בה
התפשטות של גג ורגל ימנית ,רומזת לספירת
הבינה שיש בה שני ענייני התפשטות :לרוחב
ולאורך .ועל דרך זה בכוח הבינה של הנפש
האלוקית ישנם שני פרטים אלו :א( ה"רוחב"
הוא הרחבת ההבנה של השכל עצמו .והיינו
כאשר האדם "מעמיק שכלו ומרחיב דעתו"
עד שהמושכל עצמו מתפתח ומתרחב לריבוי
פרטים .ב( וה"אורך" הוא התפשטות השכל
לדרגה שלמטה ממנו .והיינו ההמשכה
מהשכל אל המידות" ,להוליד מבינתו . .
אהבה ויראה".62
ובירידת השכל אל המידות גופא יש שתי
דרגות :יש את השלב שהמידות כלולות עדיין
(61וראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ,59שם
פירש כוונת אדמו"ר הזקן כאן גם באופן אחר )שקאי
על "שכל הנעלם" שלמעלה מחכמה הגלויה ,עיי"ש(.
(62וכפי שנתבאר לעיל בהערה ,52שאצל
הנבראים ההמשכה אל המידות היא בדוגמת
ההמשכה ל"עלמין סתימין" .ולכן המשכה זו היא
בכלל ההמשכה של ה' עילאה ,היות והמידות כלולות
עדיין באדם עצמו; ואילו ההמשכה של אות ו'
רומזת לפעולות שהאדם עושה בעולם שמחוץ ממנו
כדלקמן )מה שאין כן למעלה ,ההמשכה אל המידות
היא בכלל ההמשכה ל"עלמין דאתגליין" שמחוץ
לאלוקות כביכול ,ולכן המידות שלמעלה נרמזות
באות ו'(.
98
אגרת התשובה
במקורן ,בשכל ,והן אינן מורגשות בלב ממש
– "במוחו ותעלומות לבו"; ויש את התעוררות
המידות כפי שהן בהתגלות הלב ממש.
כל זאת היא ההמשכה של האות ה' הרומזת
לכוח הבינה של הנפש האלוקית.
אמנם אותיות ו' ה' הן הפעולות המעשיות
שבאות כתוצאה מההתבוננות בגדולת ה'
והתעוררות המידות ,כפי שממשיך ומבאר:
ומזה נמשכה עבודה האמיתית
בעסק התורה והמצות בקול ודבור
או מעשה ,הן אותיות וא"ו ה"א וכו'.
העבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות
היא כאשר העבודה נעשית מתוך התעוררות
המידות שבלב – יראה ואהבה .63ההתלהבות
במעשה המצוות היא רק כאשר הן נעשות
מתוך רגש של אהבה ויראה ,ובלעדיהן
העבודה היא ללא חיות וכ"מצוות אנשים
מלומדה" .כמבואר באריכות בחלק ראשון
של התניא ,ש"המקיימן באמת הוא האוהב
את שם ה' וחפץ לדבקה בו באמת" .64ו"דחילו
ורחימו שבהתגלות לבו הם המתלבשים
במעשה המצות להחיותם לפרחא לעילא".65
(63וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' ,טעם נוסף
מדוע עבודה זו דווקא נקראת "עבודה האמיתית".
(64פרק ד'.
(65פרק ט"ז .וראה שם פרקים ל"ח-מ'.
ועבודה זו של לימוד התורה וקיום
המצוות בפועל נרמזת באותיות ו' ה' .הקול
והדיבור ,שהוא עסק התורה שעיקרו הוא
בקול ,66נרמזים בהמשכה של האות ו'; וכוח
המעשה ,שהוא הנמוך ביותר בכוחות הנפש,
נרמז בהתפשטות של ה' תתאה ,והוא מעשה
המצוות.
כעת חוזר לבאר טעם נוסף מדוע
ההתבוננות בגדולת ה' נרמזת באות י' דווקא:
וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל
באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן
מהתורה ,דאורייתא מחכמה נפקא
היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'.
ההתבוננות שהאדם מתבונן "באמיתתו
וגדולתו ית'" הם ענייני גדולת ה' כפי
שנתבארו בתורה .וכיוון שהתורה היא בחינת
חכמה השייכת לאות י' ,נמצא שגם מטעם זה
ההתבוננות בגדולת ה' שייכת לאות י' של שם
הוי'.67
(66כדברי חז"ל בעירובין )נד ,א( על הפסוק
במשלי )ד ,כב(" :חיים הם למוצאיהם ,למוציאיהם
בפה" .ראה ד"ה רני ושמחי תשמ"ה.
(67ראה בעיונים לפרק זה סעיף ד' ,ביאור פיסקה
זו באופן אחר.
99
פרק ד' -עיונים
א-וגם מ"ש בזוהר הקדוש בקצת מקומות ,שאין תשובה מועלת לפוגם בריתו ומוציא זרע
לבטלה ,והוא דבר תמוה מאד שאין לך דבר עומד בפני התשובה ואפילו עבודה זרה
וגילוי עריות וכו' ,ופירש בראשית חכמה ,שכונת הזהר שאין מועלת תשובה תתאה כי
אם תשובה עילאה וכו'.
באריכות הלשון כאן – הבאת דברי הזוהר שאין תשובה מועלת ,הקושיא על כך והבאת
דברי הראשית חכמה )במקום לכתוב בקצרה "וגם מ"ש בראשית חכמה על פי הזוהר הקדוש,
שאין תשובה תתאה מועלת לפוגם בריתו ומוציא ז"ל אלא תשובה עילאה"( – מלמדנו רבנו
הזקן שסתם תשובה ,ללא תוספת ביאור באיזה דרגת תשובה מדובר ,היינו תשובה תתאה.
שהרי לפי פירושו של הראשית חכמה ,דברי הזוהר "אין תשובה מועלת" ,תשובה סתם ,קאי
על תשובה תתאה.
ועל פי זה ,גם דברי חז"ל "אין לך דבר שעומד בפני התשובה" – תשובה סתם ,מיירי
בתשובה תתאה.
דבר זה מלמד ,שהמבואר בראשית חכמה על פי דברי הזוהר ,שלפגם הברית יש צורך
בתשובה עילאה דווקא ,היינו בנוגע לתיקון הפגם שנעשה על ידי עבירה זו; אולם בנוגע לעצם
עניין התשובה – מה שהיא פועלת מכאן ולהבא שהאדם אינו רשע ופורק עול )וכן לעניין
שבירת המחיצה של ברזל המפסיקה בין הרשע לאביו שבשמים ,המפריעה לו "להתחיל לעבוד
את ה'" – ראה תניא פרק י"ז( – גם תשובה תתאה מועילה .כפשט דברי חז"ל הנ"ל ,ש"אין לך
דבר שעומד בפני התשובה" וסתם תשובה היינו תשובה תתאה ,כנ"ל.
ונמצא ,שבלשונו המדויק של רבנו הזקן מבואר איך "קרוב מאוד" לכל יהודי להגיע
לתשובה על כל העבירות ,כולל גם פגם הברית .ורק שלתיקון הפגם שנעשה על ידי עבירה זו
יש צורך בעבודה המיוחדת של תשובה עילאה.
)וראה לקמן בהוספה ב' לפרק ט' הערה ,33שגם תיקון הפגם נעשה על ידי תשובה תתאה,
אלא שזה עצמו נעשה ב"כוח" התשובה עילאה שבתשובה תתאה ,עיי"ש .ועל פי זה ה"קרוב
מאוד" שנעשה על ידי ביאורו של רבנו הזקן שם הוא גם בנוגע לתיקון הפגם(.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' (1181
100
אגרת התשובה
ב-ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב . .לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא
בחינת האותיות לבד ,ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה .אבל נשמת האדם
שהיא מבחינת פנימיות החיות ,היא חלק שם הוי' ב"ה ,כי שם הוי' מורה על פנימיות החיות.
כלומר :חיות כל הנבראים היא משם אלוקים ולשם זה הם שייכים; ואילו נשמות ישראל
חיותם היא משם הוי' ולשם זה הם שייכים.
ואף על פי שכל הנבראים כולם נבראו משם הוי' ,כמבואר בשער היחוד והאמונה פרק
ד' שפירוש שם הוי' הוא "שמהווה את הכל מאין ליש" ,גם את שאר הנבראים ,ועניינו של
שם אלוקים הוא רק להסתיר על החיות של שם הוי' כמבואר שם; ומאידך – גם החיות של
נשמות ישראל משם הוי' ירדה "בסתר המדרגה" והתלבשה באותיות "נעשה אדם" ,שעניינן
הוא צמצום הנמשך משם אלוקים – מכל מקום ישנו הבדל מהותי בין הנשמות לנבראים:
בנוגע לכל הנבראים ,על ידי שהחיות של שם הוי' מתלבשת בשם אלוקים המצמצם ומסתיר
עליה – הרי זה כאילו שבחיות המצומצמת משם אלוקים לא קיימת הבחינה הנעלית של שם
הוי' כמו שהיא מצד עצמה ,לפני ולמעלה מהתלבשותו בשם אלוקים.
]ולמרות שהצמצום וההסתר של שם אלוקים הוא רק לגבי המקבלים ,אבל "לגבי הקב"ה
. .אין מדת הגבורה מסתרת ח"ו לפניו יתברך" )כמבואר בשער היחוד והאמונה בסוף פרק
ו'( – הרי כל זה הוא בנוגע אליו ית' ,שהוא נמצא ומתפשט בכל מקום כי אין שום דבר שיכול
להסתיר עליו; אולם לגבי הנבראים – הצמצום הוא מציאות שאינה דמיון בעלמא אלא כך היא
האמת לגביהם – שהם מקבלים חיות מצומצמת משם אלוקים.
וכידוע המשל מאור השמש החודר דרך זכוכית עם גוונים לבן ,ירוק ואדום ,שאף על
פי שהאור מצד עצמו נשאר בפשיטותו גם לאחר התלבשותו בזכוכית ,מכל מקום ,בנוגע
לפעולתו ,פועל האור כמו אור אדום או ירוק – לפי הגוון בו הוא מתלבש .וכך גם בנוגע לפעולת
הצמצום המסתיר על החיות של שם הוי' שלא תורגש בנבראים :הסתר זה הוא "מציאות" .אלא
שלגבי האור עצמו אין הצמצום מעלים כלל ,אבל לגבי הנבראים ישנו הצמצום וההסתר,
ולגביהם – האור עצמו הוא מצומצם .בדוגמת האור שמעבר לזכוכית ,שהוא עצמו מצטייר לפי
גוון הכלי )ראה שיעורים בספר התניא עמ' .[(859
מה שאין כן בנוגע לנשמות ישראל – החיות שלהם היא משם הוי' עצמו .כלומר ,אין זה רק
שלגבי שם הוי' אין שם אלוקים מסתיר לגביו ולכן הוא נמצא בהם )כמו שהוא נמצא בכל נברא
אחר( ,אלא עניין זה מתייחס אליהם גופא – גם מצידם החיות שלהם היא משם הוי' .זהו הגדר
שלהם עצמם .הנשמה שלהם ,שהיא מהות חייהם ,היא "חלק הוי' עמו".
וזה שהנשמה ירדה דרך המאמר "נעשה אדם" ,אין זה אלא בדרך "מעבר" בכדי שהחיות
של שם הוי' תוכל להגיע לעולם הזה ולהיעשות "מציאות אדם" ,אולם גם אחר כך נשארה
מהותה הפנימית של הנשמה "חלק שם הוי' ב"ה" .השינוי הוא רק בצורה החיצונית ,לא
פרק ד' -עיונים
101
במהות הפנימית.
)ראה בהוספה א' לפרק ה' ,שהמשכת החיות מבחינת הפנימיות ,ה"ויפח" ,לנשמות הוא
באופן של "עולה ומגיע"" ,רצוא ושוב" ,כך שגם החיות המתלבשת בגוף על ידי אותיות
המאמר "נעשה אדם" קשורה תמיד בשורשה הנעלה בפנימיות החיות האלוקית(.
יש להוסיף ,שהחילוק הנ"ל בין שורש נשמות ישראל לשורש שאר כל הנבראים ,שנשמות
ישראל הם מפנימיות החיות ,שם הוי' ,ושאר נבראים מחיצוניות החיות ,שם אלוקים ,משפיע
על הבדל נוסף במציאותם של נשמות ישראל ושאר הנבראים גופא:
בכל הנבראים "אין מהותם הוא הכח האלקי עצמו ,רק שנבראו מהכח האלקי"; מה שאין כן
נשמת היהודי ,אופן התהוותה הוא "מה שהאלקות גופא נעשה בבחינת יש".
כלומר ,שאר נבראים הם מהות אחרת מהכוח האלוקי שנברא ממנו ,מה שאין כן הנשמות
– הן עצמן אלוקות ממש .בשאר נבראים חיצוניות החיות מחדשת מציאות חדשה מאין ואפס
המוחלט; מה שאין כן הנשמות הן אינן התחדשות של מציאות יש מאפס המוחלט ,אלא כביכול
פנימיות החיות האלוקית עצמה נעשית מציאות של נשמה.
והבדל זה נובע מההבדל הראשון בין הנשמות לשאר נבראים :כיוון ששורש הנבראים הוא
מחיצוניות החיות ,השייכת באופן כללי לחיצוניות הכלים שבספירות ,ש"ענינם הוא לפעול
חוץ לעצם והיינו לפעול בדבר הזולת" ,לכן נתהווה מזה מציאות של זולת; מה שאין כן נשמות
ישראל ,להיותן מושרשות בפנימיות החיות ,בחינת פנימיות הכלים ,שעניינם הוא "לצורך
עצמן" ,לכן "נתהוו מזה הנשמות שאינו בבחינת זולת" )ראה בהמשך תרס"ו עמ' תנט .ס"ע
תע ואילך(.
להבין זאת טוב יותר ,אפשר להשתמש בדוגמה מההבדל בין היחס של האומן לכלי שהוא
יצר ובין היחס של האדם לבנו :הכלי הנוצר והיוצר ,הם שני דברים נבדלים .הכלי הוא מציאות
שמחוץ לאדם היוצר; מה שאין כן הבן אינו דבר אחר הנבדל מהאב ,אלא הוא המשך מציאותו
של האב ,וכביכול חלק ממנו עצמו.
והסיבה להבדל זה ,נובעת מההבדל בשורשם של שני הדברים באדם עצמו :שורש היצירות
של האדם הוא בכוח המעשה שלו שהוא כוח חיצוני בלבד ,ואילו תולדותיו של האדם –
שורשם במהותו ועצמיותו .כוח המעשה הוא החיצוניות של האדם :כל גדרו ועניינו של כוח
זה הוא לפעול משהו במציאות שמחוץ ממנו; מה שאין כן עניינו של כוח ההולדה אינו ליצור
משהו שמחוץ לאדם ,אלא אדרבה – עניינו הוא שיהיה לו עצמו קיום והמשך .לכן שורשו של
כוח זה הוא בעצם הנפש ממש.
102
אגרת התשובה
וכך גם בנמשל :שורש הנבראים הוא בחיצוניות החיות ,בדרגת האלוקות כפי שהיא
מתייחסת ובאה לפעול במציאות שמחוץ לאלוקות כביכול .בחינת האלוקות שעניינה הוא
"לפעול חוץ לעצם ,והיינו לפעול בדבר הזולת" .לכן הנברא שמתהווה מבחינה זו הוא אכן
מציאות אחרת מהכוח המהווה אותו )בדוגמת הכלי שהוא נבדל מהאדם היוצר(; מה שאין כן
שורש הנשמות הוא בפנימיות האלוקות ששם אין שום תפיסת מקום למציאות אחרת ונבדלת,
זו דרגה שעניינה הוא "לצורך עצמן" כנ"ל .לכן ה"פעולה" וההמשכה שמצד דרגה נעלית זו
אינה התהוות של דבר חדש הנבדל מהכוח ,אלא זהו רק מה שהאלוקות עצמו נמשך ונעשה
מציאות של נשמה ,בדוגמת הבן שעניינו הוא המשכיות מציאות האב .וכמו שכתוב "בנים
אתם לה' אלוקיכם".
דבר זה עצמו הוא הסיבה שעל בני ישראל ישנה השגחה אלוקית מיוחדת ,בשונה משאר
הנבראים :אצל עם ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה איתם היא למעלה מדרך הטבע,
כ"כבשה בין שבעים זאבים" .ועל דרך זה גם בנוגע לכל יהודי בפרט – ישנה השגחה מיוחדת
מלמעלה ,הרבה יותר מההשגחה הקיימת על שאר הנבראים.
וגם זה הוא בדוגמת ההבדל הנ"ל בין יחס האדם ליצירותיו ליחסו לתולדותיו :ההתעניינות
של האדם במעשי ידיו אינה נוגעת בנפשו כל כך .אמנם אדם חס על מעשה ידיו ,אבל מכל
מקום אין זה דומה כלל ליחס וההתעניינות שלו בתולדותיו ,שכאשר קורה להם משהו – הדבר
נוגע בעומק נפשו.
דבר זה הוא תוצאה של ההבדל הנ"ל :הנשמות הן עצמן "חלק שם הוי' ב"ה" ,בדוגמת
הבן שהוא המשך מציאות האב ,ולכן ענייניו נוגעים בעומק נפשו; מה שאין כן הנבראים
הם מציאות אחרת מהאלוקות ,לכן ההתעניינות של היוצר שלהם בהם אינה דומה כלל
להתעניינותו בבניו ,בני ישראל שהם בנים למקום.
)ע"פ הוספה א' לפרק זה ובהערות שם(
ג-שכל הנעלם המרומז באות יו"ד ,שבכחו לצאת אל הגילוי להבין ולהשכיל באמתתו
ית' ובגדולתו . .ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות.
כוונת אדמו"ר הזקן כאן ,היא לבאר איך שישראל הם "חלק שם הוי' ב"ה" .מזה מובן ,שאין
הכוונה רק שבנשמת היהודי יש דוגמת ד' אותיות שם הוי' לפי ששורש נשמתו הוא משם הוי'
)ועשר כוחות הנפש משתלשלים מעשר ספירות העליונות ה"נרמזות בשם הוי' ב"ה"( – אלא
שד' אותיות הוי' עצמן מאירות בנפש היהודי ,כפי שהיא מלובשת בגופו.
פרק ד' -עיונים
103
והנה ,הנשמה עצמה ,אף ששורשה הוא משם הוי' ,הרי כפי שנתבאר לעיל בפרק זה היא
"ירדה בסתר המדרגה . .על ידי בחינת האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' כדי להתלבש
בגוף עולם הזה התחתון" ,שזה נעשה על ידי שם אלוקים .ועל ידי כך הנשמה נעשית בבחינת
"מציאות אדם" .ולכן בנשמה מצד עצמה כפי שהיא למטה ,לא נרגש בה בגלוי שד' ה"אותיות"
שלה ,דהיינו כל כוחותיה ,הן הן ד' אותיות שם הוי' המאירות בה.
וגילוי עניין זה שד' אותיות של הנשמה הן הן ד' האותיות של שם הוי' המאירות בה ,נעשה
על ידי עסק התורה והמצוות .התורה והמצוות הן חכמתו ורצונו של הקב"ה בגלוי ממש,
"אורייתא וקוב"ה כולא חד" ,ולכן ,על ידי עסק התורה והמצות מתגלה מהותה האמיתית של
הנשמה שהיא – היותה "חלק משם הוי' ב"ה" )על דרך ביאור החסידות במאמר הזוהר "ישראל
מתקשראן באורייתא ואורייתא בקוב"ה" ,שגילוי שורש הנשמה בקוב"ה נעשה על ידי אורייתא
דווקא .ראה לקוטי תורה שה"ש טז ,ד ואילך(.
ויש לומר ,שזהו דיוק לשון אדמו"ר הזקן כאן "ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה
והמצות" :אין הכוונה רק שאז "עסק התורה והמצוות" הוא בשלמות ובאמת כיוון שהוא נעשה
מתוך אהבת ה' ויראתו – שאז העבודה היא אמיתית מצד האדם ,היא קשורה לפנימיותו; אלא
הכוונה היא גם ש"עסק התורה והמצוות" מצד עצמו הוא דווקא ה"עבודה האמיתית" ביחס
להתבוננות והתעוררות המידות .והיינו שעבודת ה' האמיתית היא דווקא העבודה של לימוד
תורתו של הקב"ה וקיום מצוותיו .רק על ידי כך היהודי נדבק באמת בקב"ה .ועל דרך מה
שכתוב בתניא חלק ראשון ריש פרק ד' :ש"אי אפשר לדבקה בו באמת כי אם בקיום רמ"ח
פיקודין".
והטעם לכך הוא ,לפי שהעבודה של התבוננות ואהבה ויראה הם שכל ומידות של נברא.
וכנ"ל ,שהנשמה למטה נעשית בבחינת "מציאות אדם" ,ואילו המהות הפנימית של הנשמה
שהוא היותה "חלק שם הוי' ב"ה" היא בהעלם .וכמבואר בתניא שם פרק ל"ה ,ש"נשמת האדם
)מצד עצמה( אפילו הוא . .עובד ה' ביראה ואהבה . .אינה בטילה במציאות לגמרי . .רק הוא
דבר בפני עצמו ירא ה' ואוהבו . .ואין אור ה' שורה ומתגלה בו – אלא על ידי קיום המצות שהן
רצונו וחכמתו ית' ממש" .דווקא על ידי עסק התורה והמצוות" ,אור ה' ממש" מקיף ומלביש
את הנפש "מראשה ועד רגלה" )שם פרק ד'( ,ואז האדם מתחבר למהותו הפנימית והאמיתית
שהיא – ד' אותיות שם הוי' ממש.
על פי זה יובן הטעם להבדל בין ביאור ד' האותיות של שם הוי' למעלה לביאור עניינם של
האותיות כפי שהן למטה:
בביאור ד' אותיות שם הוי' בנפש האדם ,מדגיש אדמו"ר הזקן בלשונו ,שהמדרגה העליונה
)האות הקודמת בשם הוי'( ,היא שורש ומקור לדרגה שמתחתיה ,מה שאין כן בביאור עניין
האותיות למעלה אין הדגשה כזו.
104
אגרת התשובה
וכמו בביאור אות י' ,שבביאור עניינה למעלה כתב אדמו"ר הזקן שהיא "מרמזת לחכמתו
ית' שהיא בבחינת העלם והסתר קודם שבאה לבחינת התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה";
ואילו בביאור עניינה בנפש האדם אינו אומר שהוא "שכל הנעלם קודם שבא לידי גילוי",
אלא מדייק וכותב "שכל הנעלם . .שבכחו לצאת אל הגילוי" .שינוי זה מדגיש ,שעניינו של
שכל הנעלם שבנפש האלוקית של היהודי הוא ,שהוא המקור והשורש להתגלותו בדרגות
שמתחתיו.
וכך גם לאחרי זה ,לאחר ביאור אות ה' עילאה בנפש האדם ,מדייק אדמו"ר הזקן וכותב
"ומזה נמשכה עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה הן אותיות וא"ו
ה"א" .והיינו שההתבוננות בגדולת ה' והתעוררות המידות – אהבת ה' ויראתו הנולדות ממנה,
מביאים ל"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצות . .אותיות וא"ו ה"א" .מה שאין כן בביאור
העניין למעלה כתב רק "ואחר כך כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה".
הטעם לכך יש לבאר על פי הנ"ל ,שבזה מדגיש אדמו"ר הזקן שד' אותיות של שם הוי' בנפש
הן "סדר השתלשלות" מדרגה לדרגה ,וכוונת כולן היא להביא לתוצאה הסופית – ל"עבודה
האמיתית בעסק התורה והמצות" .בכך הוא רומז ,ש"עסק התורה והמצות" שהוא התוצאה
של כל כוחות הנפש ,הוא המגלה את המהות הפנימית של הכוחות שהם הארת ד' אותיות שם
הוי' ממש.
)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' (62
ד-וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן מהתורה,
דאורייתא מחכמה נפקא היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'.
לפי ביאור הנ"ל בעיונים סעיף ג' ,יש להמשיך ולבאר בדרך זו את דברי אדמו"ר הזקן בסוף
הפרק ש"ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' נמשכה גם כן מהתורה".
כפי שנתבאר לעיל ,כוונת אדמו"ר הזקן היא לקשר בין כוחות הנפש – השכל והמידות,
לפעולותיה בלימוד התורה וקיום המצוות ,ודווקא על ידי כך מתגלה איך ד' האותיות שבנפש
היהודי הן הן הד' אותיות של שם הוי' עצמן .אבל ניתן להקשות על כך :בשלמא בנוגע לאהבת
ה' ויראתו יש לומר ,שכיוון שהמידות מתלבשות ממש "במעשה המצוות להחיותם" )כמבואר
בחלק ראשון פרק ט"ז( והן גורמות התלהבות בקיום המצוות כך שעל ידן הקיום הוא בתכלית
השלמות – נמצא שגם הן נכללות על ידי התלבשות זו ב"עבודה האמיתית" שהוא עסק התורה
והמצוות שהן רצונו וחכמתו ית';
אבל בנוגע להתבוננות המוחין יש מקום לומר שהן רק הכנה והקדמה ל"עבודה האמיתית
פרק ד' -עיונים
105
בעסק התורה והמצוות" ,אולם כוחות אלו עצמם אינם מתלבשים ממש בעסק התורה והמצוות.
השכל שבראש אינו ב"קירוב" לפעולות של האדם ,וכמבואר בתניא )בפרק ט"ז( ,שהשכל
שבמוח הוא "למעלה מעלה מבחינת המעשה" .ונמצא לכאורה ,שבמוחין חסר בשלמות הגילוי
שהן הן האותיות של שם הוי'?
לכן מוסיף אדמו"ר הזקן הסבר נוסף בסוף הפרק ,המשייך את אותיות י"ה שבנפש לתורה
עצמה" :וגם ההתבוננות להבין ולהשכיל כו' נמשכה גם כן מהתורה" .כלומר :השייכות
"אם" ומקור למידות –
של התבוננות המוחין לעסק התורה והמצות אינה רק מצד היותה ֵ
מצד זה שההתבוננות היא המעוררת את המידות )כמבואר בתניא שם פרק ג'( ,והמידות
"הם המתלבשים במעשה המצות להחיותם" )שבאופן זה השייכות היא רק כהכנה והקדמה
ל"עבודה האמיתית בעסק התורה והמצוות" כנ"ל( ,אלא השייכות היא גם מצד ההתבוננות
עצמה" :ההתבוננות להבין ולהשכיל באמתתו וגדולתו ית' )שבזה נכלל גם "להבין" — בינה,
וגם "להשכיל" – נקודת החכמה( נמשכה גם כן מהתורה"; וכיוון "דאורייתא מחכמה נפקא
היא בחינת יו"ד של שם הוי" שלמעלה ,הרי נמצא ,שבהתבוננות עצמה ,שנמשכה מהתורה,
יש הארת שם הוי' ממש.
)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' (64
106
אגרת התשובה
פרק ד' -הוספות
הוספה א' -ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים בכתוב ,וכמו שכתוב "כי ה' אלקיכם הוא אלקי
האלקים גו'" "הודו לאלקי האלקים גו'" "ויבאו בני האלקים להתייצב גו'" לפי שיניקת
חיותם היא מבחינת חיצוניות שהיא בחינת האותיות לבד ,ושם אלקים הוא בחינת
חיצוניות לגבי שם הוי' ב"ה .אבל נשמת האדם שהיא מבחינת פנימיות החיות ,היא
חלק שם הוי' ב"ה ,כי שם הוי' מורה על פנימיות החיות שהוא למעלה
מעלה מבחינת האותיות.
א .באגרת התשובה פרק ד' 1כתב אדמו"ר
הזקן" :ולכן נקראו המלאכים בשם אלקים
בכתוב ]ומביא ג' פסוקים[ וכמו שכתוב 2כי
ה' אלקיכם 3אלקי האלקים גו' ,4הודו לאלקי
האלקים גו' ,4ויבאו בני האלקים להתייצב גו',4
לפי שיניקת חיותם היא מבחינת חיצוניות כו'
ושם אלקים הוא בחינת חיצוניות כו'".
ובהערות אאמו"ר 5מבאר ,ש"הביא ג'
פסוקים לנגד הג' בחינות מלאכים ,שרפים
(1צד ,א.
(2עקב י ,יז .תהלים קלו ,ב .איוב א ,ו.
(3בעקב שם :הוא אלקי .וראה ב"הערות
ותיקונים" לאגרת התשובה כאן.
(4כן צריך להיות — ולא כו' — וכמו שנתקן
ב"לוח התיקון".
(5לקוטי לוי יצחק על תניא עמוד כט.
חיות אופנים ,6שבג' עולמות 7בריאה ]שרפים[
(6הטעם לזה שאינו מסתפק ב"הג' בחי'
מלאכים" ומוסיף "שרפים חיות אופנים" — ובפרט
שדרכו לכתוב בקיצור — יש לומר :בזהר ח"ב
)מג ,א( וברמב"ם הל' יסודי התורה )פ"ב ה"ז(,
שיש עשר בחינות במלאכים .ולכן מוסיף "שרפים
חיות אופנים" ,שבג' בחינות אלו "נכללו כל שאר
מדריגות המלאכים שהם עשר" )סדור תפלה למשה
)להרמ"ק( ברכת יוצר )סה ,א( .דרישות בעניני
המלאכים )להנ"ל .ירושלים ,תש"ה( הדרישה הא'
החקירה הו' והז'(.
(7כן הוא בפשטות בכמה וכמה מקומות )ראה
כתבי האריז"ל בכוונות והאופנים וחיות הקודש כו'
השרפים .וראה אור התורה ריש פרשת וישלח(.
וצריך עיון קצת מחגיגה )יב ,סוף עמוד ב'( ערבות
כו' שם אופנים ושרפים וחיות הקודש ומלאכי השרת
כו' .וראה אור התורה במדבר עמוד קמג .ואין כאן
מקומו.
פרק ד' -הוספה א'
יצירה ]חיות[ עשי' ]אופנים[ ,והתהוותם
הוא . .מג' בחי' אותיות ]היינו שגם האותיות
שמהן נתהוו המלאכים נחלקות לג' בחינות[,
מחשבה בבריאה ,דיבור ביצירה ,מעשה
בעשי'".
מהוספה זו )שגם בהאותיות יש ג' בחינות(
משמע ,שבהבאת ג' הפסוקים "לנגד הג'
בחינות מלאכים" ,כוונת אדמו"ר הזקן לרמז
לא רק לג' הבחינות שבמלאכים המתהווים
משם אלקים )ושלכן נקראים בשם זה(,
אלא עוד זאת ,שבשם אלקים עצמו )בחי'
האותיות( המהווה אותם יש ג' בחינות :השם
אלקים שבפסוק הראשון )כי ה' אלקיכם
אלקי האלקים גו'( רומז על אותיות המחשבה
ומשם נתהוו המלאכים שבבריאה; השם
אלקים שבפסוק השני )הודו לאלקי האלקים
גו'( מורה על אותיות הדיבור ,שמהן נתהוו
המלאכים שביצירה; והשם אלקים שבפסוק
השלישי )ויבואו בני האלקים להתייצב גו'(
מורה על אותיות המעשה ,שמהן נתהוו
המלאכים שבעשי'.
וצריך ביאור :למאי נפקא מינה באגרת
התשובה כאן לרמז שכל בחינה במלאכים
מתהווה מאותיות אחרות?
בשלמא אם אאמו"ר הי' כותב רק שג'
הפסוקים הם "לנגד הג' בחי' מלאכים" —
הי' אפשר לבאר ,שהטעם שהביא אדמו"ר
הזקן ג' פסוקים הוא להדגיש ,שכל הבחינות
במלאכים ,אפילו הבחינה העליונה ביותר
)דעולם הבריאה ,(8מתהווה רק משם אלקים;
אבל כיון שאאמו"ר מוסיף "והתהוותם
הוא . .מג' בחי' אותיות כו'" ,הרי מובן
)כנזכר לעיל( ,שמפרש דברי אדמו"ר הזקן,
שבהבאת ג' הפסוקים כוונתו לרמז גם על
(8ראה פרדס שט"ז פ"ד :מי נתן מלאך נוצר בתוך
האצילות.
107
חילוקי הדרגות בהאותיות שמהן מתהוות ג'
הבחינות שבמלאכים — ואם כן תמוה :למאי
נפקא מינה באגרת התשובה לרמז פרטי
הדרגות שבשורש התהוות המלאכים?
ב .גם צריך ביאור בכללות הענין המבואר
באגרת התשובה כאן:
ההסבר מדוע "נקראו המלאכים בשם
אלקים" בא בהמשך להמבואר לפי זה אודות
מעלת נשמת האדם לגבי שאר כל הנבראים,
ש"צבא השמים ואפילו המלאכים . .נבראו
מאין ליש וחיים וקיימים מבחי' חיצוניות
החיות . .המלובשת באותיות שבעשרה
מאמרות" ,מה שאין כן "נשמת האדם שנמשכה
תחלה מבחינת פנימיות החיות" )אלא ש"אחר
כך ירדה . .על ידי בחי' האותיות שבמאמר
נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עולם הזה
התחתון"(.
ובהמשך לזה אומר" :ולכן נקראו המלאכים
בשם אלקים כו'" ,שלפי הביאור הנזכר לעיל
]שמלאכים קיומם מחיצוניות החיות ונשמת
האדם שרשה מפנימיות החיות[ יובן גם הטעם
ש"נקראו המלאכים בשם אלקים" ,ואילו
נשמת האדם היא "חלק שם הוי' ברוך הוא
)כפי שהביא לעיל 9הפסוק" 10כי חלק ה' עמו
וגו'"( — כי "שם אלקים הוא בחי' חיצוניות . .
)ו(שם הוי' מורה על פנימיות החיות".
וצריך להבין:
מזה שמכל הנבראים המתהווים
מחיצוניות החיות רק המלאכים נקראים בשם
אלקים מוכח ,שזה שהם נקראים בשם אלקים
הוא מצד מעלתם המיוחדת לגבי שאר כל
הנבראים ,אפילו לגבי צבא השמים ]שאינם
(9צג ,סוף עמוד ב'.
(10האזינו לב ,ט.
108
אגרת התשובה
נקראים בשם אלקים[ — ומעלתם היא,
שהחיות האלקי משם אלקים המהווה ומחי'
אותם הרי היא בגילוי בהם ,עד שהם נקראים
)בגילוי( בשם אלקים.
ואינו מובן:
באגרת התשובה כאן מדבר רק אודות
בחינת החיות המהווה ומחיה את המלאכים,
שהיא רק מבחינת חיצוניות )כמו החיות של
כל צבא השמים( ,ואם כן למאי נפקא מינה
ענין זה ש"נקראו המלאכים בשם אלקים",
המורה על אופן החיות ]ובזה הם מובדלים
מכל צבא השמים[ ,שהחיות היא בגילוי
אצלם?
וגדלה השאלה עוד יותר :בנוגע לנשמת
האדם הנמשכת מפנימיות החיות )שם הוי'(
לא מצינו שהיא נקראת בשם הוי'] 11וכדמוכח
כאן גופא ,שבסיום הענין ,גבי "אבל נשמת
האדם כו'" ,לא כתב אדמו"ר הזקן ש"נקראת
בשם הוי'" )כמו שכתוב גבי מלאכים( ,כי אם
רק ש"היא חלק שם הוי' ברוך הוא"[ ,והטעם
על זה הוא ,כי בנשמת האדם אין החיות משם
הוי' בגילוי.
זאת ועוד :מזה שנשמת האדם לא נקראת
אפילו בשם אלקים )להיות ש"אחר כך ירדה
. .על ידי בחינת האותיות שבמאמר נעשה
אדם"( ,מוכח ,שאפילו בחינה זו אינה בגילוי
בנשמת האדם.
ועל פי זה צריך ביאור :איך מתאים להביא
ענין זה ,המורה על מעלת המלאכים אפילו
(11ואדרבה :ממה שאמרו רז"ל )בבא בתרא עה,
ב( "עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקדוש
ברוך הוא" ,וברשב"ם )ועל דרך זה ברבינו גרשום(
שם" :שיהא שמם ה'" — מוכח ,שזהו חידוש שיהי'
רק לעתיד .ולהעיר מחדושי אגדות מהרש"א שם
)דבור המתחיל ג' דברים( ,שגם אז "שם של הקב"ה
יהי' בהם )רק( שם לווי".
על נשמת האדם — כאשר כוונת הדברים
כאן היא לבאר מעלת נשמת האדם על )צבא
השמים ,ואפילו( מלאכים?
ג .ויש לומר הביאור בזה:
כוונת אדמו"ר הזקן בהביאו הפסוק
"כי חלק ה' עמו גו'" היא להסביר ,שלא רק
ששורש הנשמה הוא משם הוי' ,אלא עוד זאת,
שגם כפי שנשמת האדם נמצאת למטה בגוף
]שרק אז נקראת "נשמת האדם"[ הרי היא
"חלק שם הוי' ברוך הוא".12
]וכפי שממשיך להלן ,13שבנשמת האדם
למטה ישנן ד' אותיות שם הוי' — שזה נוגע
לביאור ענין התשובה ,כי זה שנשמת האדם
למטה היא חלק משם הוי' מדגיש גודל הפגם
שבחטא ,שעל ידי כל חטא גורמים שההשפעה
מה"א תתאה דשם הוי' תרד בגלות ,14ופוגמים
גם בשאר האותיות ,גם בג' אותיות ראשונות
(12וההוכחה על זה מהכתוב "כי חלק ה' עמו" היא
בפשטות ] -נוסף לזה ש"עם" )עמו( הוא "מלשון
עוממות שהם דברים נפרדים וזרים ורחוקים" )שער
היחוד והאמונה ריש פרק ז'( הרי[ פסוק זה בא
בהמשך למה שכתוב לפני זה "יצב גבולות עמים
למספר בני ישראל" ,וכפרוש רש"י שם" :שהי'
חלקו כבוש ביניהם" )בין העמים( ,והרי בנשמות כמו
שכתוב למעלה אין זה שייך] .על פי זה יומתק גם מה
שמעתיק מהכתוב תיבת כי[.
ועל פי זה יומתק גם כן מה שמביא כאן )באגרת
התשובה( גם הכתוב "כי חלק ה' עמו וגו'" ,מה שאין
כן בחלק א' ריש פרק ב' מביא רק הכתוב ויפח באפיו
וגו' — כי בחלק א' מדבר בעיקר בענין שרש המשכת
הנשמה ,שהיא נמשכת "מתוכיותו ומפנימיותו" ,מה
שאין כן באגרת התשובה כאן רוצה להדגיש שגם
בהיותה למטה מלובשת בגוף היא חלק שם הוי' ברוך
הוא.
(13צה ,א.
(14כדלקמן סוף פרק ו'.
פרק ד' -הוספה א'
דשם הוי'.[15
ואף על פי שנשמת האדם רק "נמשכה
תחלה מבחי' פנימיות החיות" )שם הוי'(
כנזכר לעיל ,ואילו "אחר כך ירדה . .על
ידי בחי' האותיות כו' )שם אלקים( . .כדי
להתלבש בגוף" ,מכל מקום ,הרי נשמת האדם
קשורה תמיד עם פנימיות החיות ,עד שהיא
חלק משם הוי' גם בהיותה מלובשת בגוף.
וזהו היתרון )והעילוי( בנשמת האדם על
כל הנבראים :הגם שגם שורש כל הנבראים
הוא משם הוי' ]כמבואר בארוכה בתניא חלק
ב' ,16שפירוש שם "הוי'" הוא "שמהוה את הכל
מאין ליש" ,ושם אלקים רק מצמצם החיות
משם הוי' ומסתיר עליו[ ,מכל מקום יש
יתרון בנשמת ישראל בכך ,שגם אחרי ירידתה
"על ידי בחי' האותיות )שם אלקים( כו' כדי
להתלבש בגוף עולם הזה התחתון" הרי היא
קשורה עדיין עם שם הוי'.
ד .ובמה בא לידי ביטוי יתרון זה שבנשמת
האדם )שהיא מקושרת עם שם הוי'( לגבי
שאר הנבראים?
לכאורה היה אפשר לבאר זה על פי
(15כדלקמן סוף פרק ז' בנוגע לכמה עונות .ויש
לומר ,שעל דרך זה הוא )בכללות( בכל חטא —
מכיון שכל מעשה יש בה )בכללות( כל כחות הנפש.
ולהעיר ממה שכתוב באגרת התשובה )סוף פרק ו'(
שם "תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות וכמו שכתוב ושב
ה' אלקיך את שבותך כו'" — שלשון הפסוק "ושב
ה' גו'" )בפשטות( מורה שההשבה היא בכללות שם
הוי'.
]על פי זה יומתק גם מה שבכל חטא צריך להיות
לא רק תשובה תתאה אלא גם תשובה עילאה
כדמשמע לקמן פרק ח'[.
(16פרק ד'.
109
המבואר בתניא 17שענין הצמצום וההס־
תר דשם אלקים )בגימטריא הטבע (18הוא
להסתיר על האור דשם הוי' שלמעלה מהטבע
ו"נראה כאילו העולם עומד ומתנהג בדרך
הטבע".
ועל פי זה הי' אפשר לומר ,שהיתרון
בנשמת האדם על ידי זה שהיא מקושרת )גם
כפי שהיא למטה( בשם הוי' הוא בכך ,שאצל
ישראל ניכר בגלוי שהנהגת הקב"ה עמם היא
למעלה מהטבע ]ולא רק עם כלל ישראל,
אלא עם כל אחד ואחד מישראל בפרט[.
אבל לפי זה יוצא ,שהחילוק בין נשמת
האדם ושאר הנבראים אינו "הפרש עצום
מאד""] 19עצום" באיכות" ,מאד" בכמות[,
אלא רק בדוגמת החילוק בין נבראים עליונים
ונבראים תחתונים ,ולדוגמא — ההבדל בין
צבא השמים וצבא הארץ:
כשם שמעלת צבא השמים על צבא
הארץ היא ,שהאור האלקי שבצבא השמים
הוא בגילוי יותר מצבא הארץ ,עד שעל ידי
"שאו מרום עיניכם" ניכר )"וראו"( ה"מי ברא
אלה" — 20הנה על דרך זה היא המעלה )לפי
ביאור הנזכר לעיל( בנשמת האדם גם לגבי
צבא השמים ,דכאשר רואים שבני ישראל
הם כ"כבשה אחת בין שבעים זאבים והיא
משתמרת") 21ועל דרך זה בנוגע לכל אחד
(17חלק ב' ריש פרק ו'.
(18פרדס שי"ב פ"ב .ובשל"ה )פט ,א( משמע
קצת שכן הוא בזהר.
(19לשון אדמו"ר הזקן באגרת התשובה כאן )צד,
א( .וראה לקמן הערה 25בשולי הגליון הב'.
(20ישעי' מ ,כו .וראה ד"ה זה בספר החקירה
להצמח צדק )קא ,א ואילך( .שם נד ,ב ואילך.
(21ראה תנחומא תולדות ה .אסת"ר פ"י ,יא.
110
אגרת התשובה
ואחד מישראל בפרט ,(22רואים גילוי אלקות
באופן גלוי ומיידי יותר מאשר על ידי ה"ראו"
בצבא השמים.
ועוד זאת )ועיקר( :לפי ביאור זה מובן
רק כיצד נשמת האדם מורה על שם הוי'
)שלמעלה מהטבע( ,אבל לא שהיא עצמה הוי
"חלק שם הוי' ברוך הוא".
ולכן מוסיף אדמו"ר הזקן "ולכן נקראו
המלאכים בשם אלקים כו'" )ומביא על זה ג'
פסוקים( ,ללמדנו ,שהחילוק בין נשמת האדם
ושאר כל הנבראים )כולל גם צבא השמים,
ואפילו מלאכים( הוא חילוק עיקרי בעצם
מהותם )ולא רק באופן הגילוי( .כדלקמן.
ה .הטעם ש"נקראו המלאכים בשם אלקים"
הוא )כנזכר לעיל סעיף ב'( לפי שהחיות
האלקי הוא בגילוי אצלם.
זאת אומרת :לא רק שעל ידם מתגלה שיש
אור אלקי המהווה ומחי' אותם — בדוגמת
הענין ד"וראו מי ברא אלה" בצבא השמים
— אלא שבמציאותם גופא נרגשת אלקות
בגילוי ]דמציאותם היא כשמם" :מלאכים" —
שעומדים בביטול תמידי ,23מוכנים ומזומנים
לקיים שליחותו של הקדוש ברוך הוא.[24
(22כידוע )המשך תער"ב פפ"ח .ובכמה מקומות(
שההשגחה פרטית על בני ישראל הוא משם הוי'.
(23גם שלא בשעת שליחותם .שלכן נקראים
)תמיד( בשם מלאכים.
(24באור התורה יתרו עמוד תשד"מ ,דמה
שהמלאכים נק' אלקים הוא "מפני שהם שלוחיו
והם בבחי' ביטול על כן נקראו בשם המשלח".
אבל לפי ביאור זה שבאור התורה שם — אין השם
אלקים מתייחס להמלאכים גופא ,כי אם הוא שם של
הקדוש ברוך הוא )אלא שלהיותם שלוחיו ,נקראים
גם הם בשם המשלח(; מה שאין כן לפי הביאור
שבאגרת התשובה כאן ,דמה שנקראים בשם אלקים
הוא לפי שהבחינה דשם אלקים היא חיותם — שם
ומזה מובן ,שבענין "העלם" ו"גילוי" ,מלאכים
הם למעלה מנשמת האדם )כפי שהיא למטה(.
וכנזכר לעיל ,שנשמת האדם אינה נקראת
בשמו של הקב"ה ,אפילו לא בשם אלקים.
]וכמובן גם מזה שאצל נשמת האדם למטה
שייך לפעמים שתעשה דבר שהוא נגד רצון
הקדוש ברוך הוא ,לא כמלאכים ,שתמיד הם
מוכנים ומזומנים לקיים שליחותו של הקדוש
ברוך הוא[.
ומזה מובן ,שזה שכל הנבראים ,אפילו
מלאכים ,שייכים לשם אלקים ,ואילו נשמת
האדם שייכת לשם הוי' ,אינו מצד הענין
ד"העלם" ו"גילוי" ,אלא מצד החילוק בעצם
החיות :החיות של כל הנבראים ,גם של
מלאכים ,הוא משם אלקים ,25והחיות של
זה מתייחס להמלאכים גופא ,דוגמת כל שם שמורה
על חיותו של הדבר )ראה שער היחוד והאמונה פ"א.
פ"ז )פד ,ב((;
ומה שכתוב בפנים דמה שנקרא אלקים הוא מצד
הביטול שלהם כו' — הכוונה בזה היא ,דזה גופא
שהמלאכים )דוקא( נק' בשם אלקים לפי שבחינה זו
היא חיותם — אף שהיא גם חיותם של כל הנבראים
— הוא מפני שמצד ביטולם החיות דשם אלקים הוא
בגילוי בהם.
(25וגם חיות זה גופא הוא כמו בכל הנבראים
ש"אין מהותם הוא הכח האלקי עצמו רק שנבראו
מהכח האלקי" ,מה שאין כן נשמת האדם ,אופן
התהוותה היא "מה שהאלקות גופא נעשה בבחי'
יש" )המשך תרס"ו ע' תנט .ס"ע תע ואילך .וראה
גם ביאורי הזהר קטו ,א-ב(] .ולכן הנהגת הנבראים,
גם דמלאכים ,אינו נוגע )כל כך( בשם אלקים ,מה
שאין כן הנהגת ישראל שנוגע )כנזכר לעיל סעיף ג'(
בשם הוי'[.
ויש לומר ,שחילוק זה הוא מסובב מהחילוק
שבפנים )זה שחיות דנשמות הוא מבחי' פנימיות,
והחיות דמלאכים הוא מבחי' חיצוניות( — ראה
המשך תרס"ו שם )ס"ע תע ואילך( ,דמה שהמלאכים
הם מהות אחר מהכח האלקי שנבראו ממנו מה שאין
פרק ד' -הוספה א'
נשמת האדם ,גם כפי שהיא מלובשת בגוף,
היא משם הוי'.
וכדי לבאר החילוק בין נשמת האדם וכל
הנבראים )אפילו מלאכים( בנוגע לחיותם
)אף על פי שגם שורש ההתהוות של כל
הנבראים הוא משם הוי'( ,ולאידך ,גם נשמת
האדם ירדה "על ידי בחי' האותיות" — מביא
אדמו"ר הזקן ג' פסוקים שבהם נקראים
מלאכים בשם אלקים ,שהם כנגד ג' הבחינות
במלאכים שבג' עולמות בריאה יצירה עשיה,
וכנגד ג' הבחינות באותיות )שמהן נתהוו ג'
בחינות המלאכים( .כדלקמן.
ו .זה ששלשת הפסוקים הנזכרים לעיל
רומזים על ג' בחינות מלאכים ,יש לבאר על
פי החילוק בתוכן הענין המודגש בכל פסוק:
בפסוק הראשון מקשר מלאכים עם נשמות
ישראל" :ה' אלקיכם )דנשמות ישראל( הוא
אלקי האלקים" )של המלאכים הנקראים בשם
אלקים( .מה שאין כן בפסוק השני והשלישי.
כן נשמות הן אלקות ממש הוא לפי שחיצוניות
הכלים "ענינם הוא לפעול חוץ לעצם והיינו לפעול
בדבר הזולת" ,מה שאין כן בחי' פנימיות הכלים היא
"לצורך עצמן" ולכן "נתהוו מזה הנשמות שאינו
בבחי' זולת" .ולהעיר גם מהמשך הנזכר לעיל עמוד
רב.
]ועל פי זה יש לבאר מה שכתוב באגרת התשובה
פרק ד' "הפרש עצום מאד למעלה כו'" — אף שמה
שנוגע כאן הוא )כנזכר לעיל סעיף ג'( מעלת נשמת
האדם למטה — כי הלשון "הפרש עצום מאד" נופל
על הפרש שהוא בגילוי .ומכיון שבנשמת האדם
למטה אין נראה זה בגילוי ,ואדרבה :במלאכים הגילוי
הוא ביותר — לכן ההפרש באופן ד"עצום מאד" הוא
למעלה; אלא שמכל מקום נוגע זה גם להעילוי
דנשמת האדם למטה ,כי הפרש זה שלמעלה )מה
ששרש החיות דנשמות הוא מבחינת פנימיות( הוא
הסיבה לזה שגם בהיותן למטה הן חלק שם הוי'[.
111
גם בפסוק השני )הודו לאלקי האלקים( יש
יתרון )על הפסוק השלישי( בכך שהמלאכים
נקראים "אלקים" ,מה שאין כן בפסוק השלישי
)ויבואו בני האלקים להתייצב גו'( נקראים
"בני האלקים") 26כמובן ,דכאשר נקראים בשם
"אלקים" הרי "אלקים" הוא בגילוי יותר ,מכפי
שנקראים רק "בני האלקים"(.
]ונוסף לזה :בפסוק השני נזכר ונרגש גם
"אלקי האלקים" ,היינו בחינת שם אלקים
)"אלקי"( שלמעלה משם אלקים הנמשך
במלאכים[.
ומזה מובן ,שבפסוק הראשון ,שהענין
ד"אלקי האלקים" )מלאכים( קשור עם "ה'
אלקיכם" )נשמות ישראל( ,מדבר אודות
מלאכים שבעולם הבריאה ,עולם המחשבה,
שיש להם שייכות ל"ישראל עלו במחשבה";27
בפסוק השני ,שבו אינו מקשר השם
אלקים השייך למלאכים )"אלקי האלקים"(
עם "ה' אלקיכם" )נשמות( ,אבל השם אלקים
השייך למלאכים הוא בגילוי — קאי במלאכים
28
שבעולם היצירה ,כי יצירה היא גילוי ,כמ"ש
יוצר אור;
(26ראה גם זהר ורמב"ם שבהערה ,6בסדר העשר
בחינות שבמלאכים )מלמעלה למטה( :אלקים ,בני
אלקים.
(27ב"ר פ"א ,ד .ואחד הפירושים בזה הוא,
שנשמות ישראל הם מבחינת עולם הבריאה )תו"א
עה ,סע"ב .ובכמה מקומות( .והיינו ,דנוסף לזה
ששרש הנשמות הוא באצילות ,הנה גם כמו שהם
נמשכות בבריאה יצירה עשיה ,מקומם הוא בעולם
הבריאה .מה שאין כן מלאכים )סתם( הם בעולם
היצירה ]וכידוע )סד"ה כי בחפזון תש"ח .ובכמה
מקומות .וראה גם תניא ריש פרק ל"ט .תו"א שם(
שעולם הבריאה נקרא עולם הנשמות ,ועולם היצירה
"עולם המלאכים"[ .והמלאכים שבעולם הבריאה
נקראים "מלאכים עליונים" )תניא שם בהגהה(.
(28ישעי' מה ,ז.
112
אגרת התשובה
ובפסוק השלישי ,שבו גם השם אלקים
השייך למלאכים אינו בגילוי )כל כך( ,מדבר
במלאכים שבעולם העשי'.29
פעמים; בפסוק השני )הודו לאלקי האלקים
גו'( ,אותיות הדיבור — שתי פעמים; ובפסוק
השלישי )ויבואו בני האלקים להתייצב גו'(,
אותיות המעשה — פעם אחת.
ז .אמנם ,ביאור זה אינו מספיק ,כי לפי
זה יוצא ,שבשינוי הלשון בין הפסוק השני
והשלישי נרמז רק החילוק בין המלאכים
בענין אופן קבלת החיות משם אלקים )דאצל
מלאכים שביצירה הוא יותר בגילוי מכמו
במלאכים שבעשי'(.
אבל מזה שאאמו"ר מדגיש "והתהוותן
הוא . .מג' בחי' אותיות" — שגם בשם אלקים
גופא )בחי' אותיות( ישנן ג' בחינות — משמע,
שבחילוקי הלשונות בהפסוקים נרמזים גם
חילוקי הבחינות שבאותיות )דשם אלקים(
גופא.
ויש לומר הביאור בזה:
אותיות המחשבה ,כיון שנוסף על
מציאותן גופא ,הרי הן )גם( שורש אותיות
הדיבור ואותיות המעשה ,הרי הן כוללות
ג' בחינות אותיות :אותיות המחשבה ,וגם
אותיות הדיבור והמעשה )הכלולות באותיות
המחשבה(; באותיות הדיבור כלולות שתי
בחינות אותיות — של דיבור וגם של מעשה
)הכלולות באותיות הדיבור(; ובאותיות
המעשה יש רק בחינה אחת של אותיות — של
מעשה.
ועל פי זה מובן הרמז של ג' בחינות
אותיות )מחשבה דיבור ומעשה( בג' פסו־
קים הנזכרים לעיל :בפסוק הראשון )כי ה'
אלקיכם הוא אלקי האלקים גו'( ,המדבר
באותיות המחשבה ,נזכר שם אלקים ג'
ח .על פי זה מובן כיצד נתוסף ביאור
בהחילוק העיקרי שבין נשמת האדם ו)שאר
נבראים ,כולל גם( מלאכים ,על ידי הבאת ג'
פסוקים הנזכרים לעיל:
כשם שהוא בענין ג' הבחינות באותיות
)שם אלקים( ,שבאותיות הדיבור לא נמצאת
בחינת המחשבה )— השורש ומקור של
אותיות הדיבור( ,ובאותיות המעשה לא
נמצאת בחינת הדיבור ]וכמרומז גם בג'
פסוקים הנזכרים לעיל :בפסוק השני נאמר
"אלקים" )בחי' אותיות( רק שתי פעמים,
ובפסוק השלישי רק פעם אחת ,כי באותיות
הדיבור לא נמצאת בחי' המחשבה ,ובאותיות
המעשה חסרה גם בחינת הדיבור[,
על דרך זה )ובמכל שכן( הוא בנוגע
לשמות הוי' ואלקים :על ידי שהחיות דשם
הוי' מתלבשת בשם אלקים המצמצם ומסתיר
עלי' — הרי זה כאילו שבשם אלקים לא קיימת
הבחינה )והעילוי( דשם הוי' כמו שהוא מצד
עצמו )קודם שמתלבש בשם אלקים(.
ואף על פי שהצמצום וההסתר דשם אלקים
הוא רק לגבי "התחתונים" ,אבל "לגבי הקדוש
ברוך הוא כו' )ו(אין מדת הגבורה מסתרת חס
ושלום לפניו יתברך" — 30הרי מבואר בכמה
מקומות ,שהצמצום לגבי "התחתונים" אינו
דמיון ,אלא מציאות.31
ובמילא נמצא ,שבהחיות האלקי שמחיה
(29ונוסף לזה" :ויבואו בני האלקים להתייצב גו'"
הוא — בעולם הזה ועניניו "משוט בארץ" )איוב א,
ז( .ועל פי זה יומתק מה שהעתיק באגרת התשובה
גם תיבת "להתייצב".
(30שער היחוד והאמונה סוף פרק ו'.
(31ספר המצוות להצמח צדק נד ,ב .ובכמה
מקומות .וראה לקוטי שיחות חלק כ"א עמוד 433
ואילך.
פרק ד' -הוספה א'
ומהווה הנבראים ,לא נמצאת )לגבי הנבראים(
הבחינה )והעילוי( דשם הוי' ,והרי היא חיות
דשם אלקים.32
וזהו החילוק בין נשמת האדם ו)שאר
(32וזהו מה שכתוב בראשית ברא אלקים — )אף
שההתהוות היא משם הוי'( שנמשך על ידי שם
אלקים ,מכל מקום "נקרא על שם השם אלקים . .
וכמו שאור השמש המאיר לארץ נקראת אור הנרתק"
)המשך תרס"ו ע' רכב(.
113
נבראים ,כולל גם( מלאכים:
בשם אלקים גופא ,הרי החיות דמלאכים
דיצירה היא רק מאותיות הדיבור )שבהם לא
ישנה בחינת המחשבה( ,והחיות דמלאכים
דעשי' הוא רק מאותיות המעשה )שבהן לא
ישנה בחינת הדיבור(; מה שאין כן נשמת
האדם ,הרי גם לאחרי ש"ירדה . .על ידי בחי'
האותיות שבמאמר נעשה אדם וכו' )אותיות
המעשה( כדי להתלבש בגוף עולם הזה
התחתון" ,חיותה היא משם הוי'.
)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד (136
קיצור השיחה:
צריך ביאור :לכאורה ,העובדה שהמלאכים נקראים בשם "אלקים" מלמדת דוקא
על מעלתם המיוחדת של המלאכים לגבי שאר הנבראים – שהחיות האלוקית שבהם
היא בגילוי ,עד שניתן לקרוא למלאכים עצמם בשם זה )מעלה שאינה קיימת אפילו
בנשמת האדם – שהרי אף שהנשמה נמשכה משם הוי' ,לא מצינו שהיא נקראת בשם
זה(; כיצד ,איפוא ,מביא זאת אדמו"ר הזקן כראייה למעלתה של נשמת האדם על
המלאכים?
והביאור בזה:
מעלתה של נשמת האדם על שאר הנבראים היא בכך ,שאף ששורש כל הנבראים
הוא משם הוי' ,רק לגבי נשמת האדם נאמר שגם בהיותה בגוף היא "חלק שם הוי'
ברוך הוא".
ולכאורה אפשר היה לומר שהבדל זה אינו הבדל מהותי ,אלא הוא מתייחס
רק למידת הגילוי של החיות האלוקית – שבנשמת האדם היא ביתר גילוי מבשאר
הנבראים )דבר הניכר בכך שהנהגת הקב"ה עם בני ישראל היא למעלה מהטבע(.
כדי לשלול הסבר זה מביא אדמו"ר הזקן שהמלאכים נקראים בשם "אלקים",
כלומר שהחיות האלוקית שבהם היא ביתר גילוי מהחיות שבנשמות ישראל; וכיוון
שבעניין הגילוי המלאכים נעלים מהנשמות – מן ההכרח שמעלת הנשמות על
המלאכים אינה ביחס למידת הגילוי ,אלא היא מעלה עצמית ומהותית.
114
אגרת התשובה
הוספה ב' -וביאור הענין ,כנודע ממאמר אליהו "אנת הוא דאפיקת עשר תיקונין וקרינן להון
עשר ספירן לאנהגא בהון עלמין סתימין וכו'"" .אנת חכים ולא בחכמה ידיעא אנת
מבין ולא בבינה ידיעא וכו'" .וכל הי' ספירות נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה . .וככה
ממש על דרך משל המבדיל הבדלות לאין קץ ,בנשמת האדם שהיא בחינת נפש
האלקית דמתוכיה נפח.
א .באגרת התשובה פרק ד' מבאר אדמו"ר
הזקן ,שמה שכתוב" 1כי חלק הוי' עמו" היינו
2
שבני ישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא"
— דכמו שיש ד' אותיות בשם הוי' ,שהם היו"ד
ספירות ש"נכללות ונרמזות בשם הוי' ברוך
הוא" ,3כך יש דוגמת ד' אותיות אלו בכל נפש
מישראל — ומבאר בפרטיות איך נכללות
ונרמזות היו"ד ספירות בד' אותיות השם:
"היו"ד שהיא בחי' נקודה לבד מרמזת
לחכמתו ית' . .ואחר שבאה ]הנקודה[ לבחי'
התפשטות וגילוי ההשגה וההבנה לעלמין
סתימין נכללת ונרמזת באות ה"א שיש לה
בחי' התפשטות לרוחב המורה ומרמז על
הרחבת הביאור וההבנה וגם לאורך המורה
על בחי' ההמשכה וההשפעה מלמעלה למטה
לעלמין סתימין .ואחר כך כשנמשכת המשכה
והשפעה זו יותר למטה לעלמין דאתגליין,
וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים
על ידי דיבורו על דרך משל ,נכללת ונרמזת
המשכה זו באותיות ו"ה ,כי הוי"ו מורה על
ההמשכה מלמעלה למטה ,וגם המשכה זו
היא על ידי מדת חסדו וטובו ושאר מדותיו
הקדושות הנכללות בדרך כלל במספר
שש ) . .ו(מדת מלכותו ית' נקרא בשם דבר
(1האזינו לב ,ט.
(2לשון אדמו"ר הזקן שם )צג ,סוף ע"ב(.
(3שם צד ,ריש עמוד ב' ואילך.
ה' . .ונכללת ונרמזת באות ה"א אחרונה
כו'" ]ואחר כך מפרש דוגמתן בנפש האדם,
כדלקמן[.
4
ומבאר אאמו"ר בהערותיו לתניא ,דמה
שכתב אדמו"ר הזקן )בביאור ההמשכה
הנרמזת באות וי"ו דשם הוי'( "חסדו וטובו"
— "נקט ב' לשונות ,חסד וטוב ,הוא ההתחלה
והסוף דהששה מדות ,שהתחלתן חסד וסופן
יסוד הנק' טוב" .5כלומר :אין הכוונה בתיבת
"וטובו" ,כדמשמע בפשטות ,שזהו חלק ופרט
במדת החסד ,אלא "טובו" קאי על מדת
היסוד" ,הסוף דהששה מדות".
ולכאורה צריך להבין :אמאי נחית אדמו"ר
הזקן לפרט מדת היסוד בפני עצמה ,ולא
הסתפק בזה שהיא נכללת ב"שאר מדותיו
הקדושות"?
זה שמפרט "מדת חסדו" )ולא כתב סתם
"המשכה זו היא על ידי מדותיו הקדושות"(,
6
יש לבאר בפשטות ,שנקט המדה הראשונה
(4לקוטי לוי יצחק על תניא — ריש עמוד ל.
" (5כמו שכתוב )ישעי' ג ,י( אמרו צדיק כי טוב
וצדיק הוא יסוד" )לקוטי לוי יצחק שם .ומסיים:
"בקר דאברהם ובקר דיוסף בזוהר הקדוש פרשת בלק
דף ר"ד ועיין בביאורי הזהר שם" )לאדמו"ר האמצעי
— קט ,א ואילך( — .וראה לקמן הערה .(30
(6והרי אחר כך מעתיק )בפירוש( מהפסוק
רק "לך הוי' הגדולה" )שכנגד חסד( והשאר מרמז
פרק ד' -הוספה ב'
]ועל דרך שמצינו לעיל בשער היחוד
והאמונה ,7כשמדבר על דבר המשכת
המדות ,אומר "חסד ורחמים 8ושאר מדותיו
הקדושות"[ — אבל מה נוגע לפרט מדת
היסוד" ,הסוף דהששה מדות"?
ובפרט שלקמן 9בביאור ד' אותיות בנפש
האדם ,כשמזכיר ענין המדות ,נקט "אהבה
ויראה ותולדותיהן" ,הרי שמפרט רק עיקרי
11
המדות ,10ואם כן גם כאן הוי ליה לפרט
"חסד וגבורה") 12ולא "הסוף דהששה מדות"(.
ב"וכו'".
(7פרק ז' )פד ,סוף עמוד א'(.
(8צריך עיון קצת הטעם שמפרט גם "רחמים".
וראה שם פרק ח' )פה ,א .שם ,ריש עמוד ב'( "ומדת
חסדו ורחמנותו ושאר מדותיו . .מדת חסד ורחמים
וכיוצא בהן" .ואין כאן מקומו.
(9בסוף הפרק )צה ,א(.
(10ראה תניא חלק א' סוף פרק ג' "ושאר המדות
כולן הן ענפי היראה והאהבה ותולדותיהן".
(11אבל יש לומר ,דזה שמפרט "חסד" אינו רק
מפני שהיא המדה הראשונה ,אלא לפי שכאן בא
לבאר ענין "ההמשכה מלמעלה למטה" הנעשה
על ידי "מדותיו הקדושות" ,ועיקר ענין ההמשכה
והגילוי הוא במדת החסד ,שהרי זהו כל ענינה של
מדת החסד — ענין ההשפעה ,המשכה וגילוי ]וענין
ה"המשכה" שב"שאר מדותיו הקדושות" הוא מצד
מדת החסד הכלולה בהן ,וכידוע שמדת החסד
"אזיל" עם כל המדות — ראה לקוטי תורה האזינו
עו ,ב )ושם נתבאר( .ועוד[.
]ועל דרך זה יש לומר ,דזה שמפרט בשער היחוד
והאמונה פרק ז' שם רק "חסד )ורחמים(" הוא
בהתאם להמשך דבריו שם "ועולם על ידי חסד יבנה
. .כלי ולבוש לחסד זה"[.
(12או גם "תפארת" — ראה שער היחוד והאמונה
פרק ח' )פה ,א( "ומדת חסדו וגבורתו ורחמנותו
ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו וכן שאר מדותיו
הקדושות".
115
גם צריך עיון קצת לפי זה לשון אדמו"ר
הזקן "מדת חסדו וטובו" — "מדת" לשון יחיד,
והרי ב"חסדו וטובו" כוונתו לשתי מדות ,חסד
ויסוד ,והוי ליה למימר "מדות" )לשון רבים(?
ב .ויש לומר ,שבפירוש אאמו"ר )ד"טובו"
כאן קאי על מדת היסוד ,ולא שהוא פרט
במדת החסד( ,נרמז תירוץ על תמי' כללית
בתוכן הביאור באגרת התשובה כאן בד'
אותיות שם הוי' למעלה ובנפש האדם.
]וכמו שנתבאר במקום אחר 13על דבר
הערות אאמו"ר אלו — שנרשמו על גליון
ספריו בהיותו בגולה ,ונכתבו בקיצור נמרץ
מפני הצמצום בנייר ודיו וכו' — שנוסף על
דיוקי הלשונות שנתבארו בהן ,הנה בכמה
מקומות נרמז בהן ביאור בתוכן הכללי של
הענין[.
דהנה בביאור אות וי"ו דשם הוי' כתב
אדמו"ר הזקן ,כנזכר לעיל ,דקאי על מדותיו
ית' ]"הנכללות . .במספר שש"[ ,אבל אחר
כך בנפש האדם כתב 14ד"אותיות וא"ו ה"א"
קאי על "עסק התורה והמצות בקול ודבור או
מעשה" ]וא"ו — קול ודבור ,וה"א — מעשה[,
ואילו מדות האדם באו כפרט בביאור אות
ה"א )ראשונה( שקאי על בינה )התבוננות
בגדולתו ית' בהרחבת הדעת כו'( — "שיש
לה רוחב ,וגם אורך המורה על ההמשכה
מלמעלה למטה להוליד מבינתו והתבוננותו
בגדולת ה' אהבה ויראה ותולדותיהן במוחו
ותעלומות לבו ואחר כך בבחי' התגלות לבו".
ולכאורה תמוה :כיון שד' אותיות שם הוי'
דנפש האדם מתאימות לד' אותיות דשם הוי'
)"כי חלק הוי' עמו . .חלק משם הוי' ברוך הוא",
(13נדפס בלקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד .122
(14בסוף הפרק .וראה גם לקוטי תורה תצא לט,
א .שם ,ג.
116
אגרת התשובה
וכנזכר לעיל( — מהו טעם החילוק ביניהם,
שההמשכה שעל ידי "מדותיו הקדושות"
נרמזת בה"אורך" של אות וי"ו ,ואילו בנפש
האדם" ,ההמשכה מלמעלה למטה להוליד . .
אהבה ויראה ותולדותיהן" ]ולא רק כפי שהן
עדיין ב"מוחו ותעלומות לבו" ,אלא גם כפי
שהן "בבחי' התגלות לבו" [15נרמזת בה"אורך"
של אות ה"א )ראשונה( — ואות וא"ו קאי על
הקול ודבור של עסק התורה והמצות?
ויש לומר ,שהישוב על תמי' זו נרמז במה
שכתב אדמו"ר הזקן "מדת חסדו וטובו",
דקאי )כפירוש אאמו"ר( על חסד ויסוד" ,ההת־
חלה והסוף דהששה מדות" ,ובזה גופא מדייק
אדמו"ר הזקן "מדת חסדו וטובו" )לשון יחיד(
— שההדגשה כאן היא כפי ששניהם )חסדו
וטובו( נעשים )כמו( מדה אחת ,כדלקמן.
ג .ויובן זה בהקדם החילוק בין ה"אורך"
דאות ה"א )למעלה(" ,המורה על . .ההמשכה
וההשפעה מלמעלה למטה לעלמין סתימין",
וה"אורך" דאות וי"ו )למעלה( ,שזהו
"כשנמשכת המשכה והשפעה זו יותר למטה
לעלמין דאתגליין" — שהחילוק ביניהם אינו
רק ב"אורך" ההמשכה ,שעלמין דאתגליין הן
"יותר למטה" מעלמין סתימין ,אלא זהו סוג
אחר של "המשכה מלמעלה למטה".
דהנה החילוק שבין "עלמין סתימין"
ל"עלמין דאתגליין" אינו רק ב"העלם"
ו"גילוי" — אם מציאותם ניכרת ונגלית או
שהיא נסתרת — אלא הוא בעצם מציאותן:
"עלמין סתימין" הם ה"עולמות"
ה"מכוסים" במקורם )דבר ה' המחי' אותם(,
וכמו דגים שבים שאי אפשר להם להפרד
ממקור חיותם ,דמחוץ למקורם אין להם
מציאות ,כן ב"עלמין סתימין" ,שעדיין אין כאן
מציאות "נפרדת" מאלקות ,כי הם "מכוסים"
במקורם; מה שאין כן "עלמין דאתגליין" היינו
שמציאותן היא בהתגלות ,שנתחדשה מציאות
של עולמות שמחוץ למקורם ונפרדים ממנו.
וחילוק זה מודגש בלשון אדמו"ר הזקן
כאן גופא :כשמבאר ה"המשכה" דאות וי"ו
— "ואחר כך כשנמשכת המשכה והשפעה זו
יותר למטה לעלמין דאתגליין" ,מוסיף דוגמא
— "וכמו האדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים
ע"י דבורו" ,דיש לומר ,שבדוגמא זו מדגיש
אדמו"ר הזקן ,16שהחידוש דה"המשכה"
לעלמין דאתגליין לגבי ההמשכה לעלמין
סתימין ,אינו רק בכך שהיא "יותר למטה"
)מעלמין סתימין( ,אלא זהו דבר חדש —
התייחסות למציאות של "זולת" )"אחרים"(.
ד .לפי הקדמה זו מובנת גם ההתאמה
)הכללית( בין ענין ה"אורך" דאות ה"א
למעלה ,שהיא "ההשפעה . .לעלמין סתימין",
להאורך דאות ה"א בנפש האדם" ,המורה
על ההמשכה . .להוליד מבינתו . .אהבה
ויראה . .בבחי' התגלות לבו":
מדות האדם הן בדוגמת "עלמין סתימין",
דכשם שה"עלמין סתימין" הרי מחד גיסא
הם "עלמין" )דהיינו "מציאות" נוספת( ,אבל
ביחד עם זה הרי הם "סתימין" ,שאינם נפרדים
מאלקות כי מציאותם מכוסה במקורם )כדגים
שבים( — על דרך זה הוא בענין המדות:
החידוש שבמדות ורגש הלב על השכל
הוא ,שכל גדר המדות הוא רק ההתייחסות אל
(15ראה גם תניא אגרת הקודש סימן ה' )קז ,סוף
עמוד ב'( "והשפעתה מסתיימת בלב".
(16וראה לקמן סוף סעיף ו ובהערה .33
פרק ד' -הוספה ב'
הזולת .17דענין השכל אינו תלוי בזולת ,שהרי
יכול אדם להשכיל השכלות לעצמו ,ואדרבה,
התרכזות המחשבה ועיון והעמקה בדבר שכל
דורשים התבודדות ,והזולת מבלבל בזה; מה
שאין כן ענין המדות הוא — היחס לאדם )או
דבר( שחוץ ממנו ,אם להתקרב אליו )אהבה(
או להתרחק ממנו )יראה( וכיוצא בזה;18
אבל לאידך ,המדה )שבלב( עצמה הרי
היא חלק מנפש האדם עצמו ,שהיא רגש
שלו להזולת ]ועד שהמדות נחשבות כחלק
מ"מהות ועצמות" 19הנפש[ ,ונמצא ,שב"עולם
המדות" מציאות הזולת אינה נפרדת ממנו
והיא רק כמו פרט ממציאותו )ורגש שלו(— 20
על דרך "עלמין סתימין" 21המכוסים וכלולים
במקורם; ורק כשבאה המדה לידי פועל — כמו
השפעת החסד בפועל — נתחדשה מציאות
של זולת כדבר נפרד ממנו.
ובזה מובנת גם ההתאמה )הכללית( בין
ביאור אותיות ו"ה למעלה )"השפעה . .
(17בהבא לקמן ראה ספר המאמרים תש"ח עמוד
) 273ספר המאמרים תרנ"ג עמוד רפ-רפא( .ובכמה
מקומות.
(18מה שאין כן זה שענין השכל הוא הבנת
ה"מושכל" — הרי בזה נשאר "מובדל" עדיין ממנו,
שלכן אין בזה ענין של התפעלות ,שאין הבנת הדבר
פועלת בו שינוי )שזהו כבר ענין המדות(.
(19תניא חלק א' ריש פרק י"ב.
(20שלכן תתכן התעוררות המדות גם בלי זולת,
כדמצינו באברהם שהצטער כשלא באו אליו אורחים,
שמזה מובן שמדת חסדו היתה בהתעוררות אצלו
)אף קודם שבאו אנשים שיוכל לעשות עמם חסד(
— ספר המאמרים תרצ"ט עמוד .15ועוד.
(21ולהעיר מהמבואר בכמה מקומות דיראה
ואהבה שבמוחא ולבא נק' "הנסתרות" )רעיא
מהימנא נשא קכג ,ריש עמוד ב' )וראה לקמן סעיף ז
והערה .(38תקוני זוהר ת"י )כה ,ב( .ת"ע )קכט ,א(.
ועוד .וכן הוא בתניא בהקדמה .שם ריש פרק מ"ד(.
117
לעלמין דאתגליין ,וכמו האדם שרוצה לגלות
חכמתו לאחרים על ידי דיבורו"( — לענינן
בנפש האדם ,שהוא "עסק התורה והמצות
בקול ודבור או מעשה" — כי עסק זה )בדיבור
ומעשה( הוא כפי שהאדם פועל בעולם
שחוץ ממנו ,22על דרך עלמין דאתגליין שהם
מציאות נפרדת ממקורם ,כנזכר לעיל.
ה .ויש להבין :מהו טעם החילוק ,שהמדות
שבנפש האדם הן דוגמת "עלמין סתימין",
ואילו למעלה ,ההמשכה וההשפעה על ידי
"מדותיו הקדושות" היא לעלמין דאתגליין?
ויש לומר הביאור בזה:
מה שנתבאר לעיל ש"מדות" הן בהאדם
עצמו ,עד שנחשבות מ"עצמות ומהות" הנפש
— זהו רק במדות האדם ,שהוא נברא ,שגם
מצד "עצמות ומהות" נפשו יש יחס לאדם
)ודבר( שחוץ ממנו ,ולכן גם ענין ה"מדות"
)שהן יחסו אל הזולת( הן מ"מהות ועצמות"
נפשו;
מה שאין כן למעלה כביכול ,שמצד
עצמותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר
בלעדו ית' ,הרי כל ענין ה"מדות" )המורה
על היחס ונתינת מקום למציאות העולמות(
מתחדש רק לאחרי שהקב"ה השפיל את
עצמו ,23כביכול ,כדי לברוא את העולם.24
(22והרי דיבור ומעשה נקראים לבושי הנפש
)תניא חלק א' ריש פרק ד' .עיין שם(.
(23ראה ספר המצוות להצמח צדק מצות האמנת
אלקות פרק ח' .ועוד.
(24כפירוש הזהר )חלק א' ג ,ב .טו ,ב .ועוד(
ד"בראשית" — "ברא שית" ,שבשביל ענין הבריאה
הי' צריך להיות )כעין( בריאת ששה מדות )"ברא
שית"( שעל ידן ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו
)ראה ספר המאמרים תש"ח )תרנ"ג( שם(.
118
אגרת התשובה
]שזהו אחד מהפירושים 25בפסוק" 26עולם
חסד יבנה" ,ש"יבנה" קאי )לא על "עולם",
אלא( על חסד — שכדי שיהי' עולם" ,צריכים
לבנות את מדת החסד" ,שכל ענין ה"חסד"
למעלה "נבנה" ונתחדש עם עליית הרצון
לברוא העולם[.
ולכן ההמשכה שעל ידי "מדותיו הקדו־
שות" היא ההשפעה לעלמין דאתגליין ,שזהו
כביכול כמו שהקדוש ברוך הוא משפיל עצמו
להמשיך חיות אל העולמות )כפי שנראים
מציאות בפני עצמם ,נפרדים ממקורם( — כי
בה"מקור" עצמו )ה"מוחין" שלמעלה ,אות ה'
עילאה( אין מקום לדבר בלעדו ית'.27
ו .אלא שלכאורה אין הענין מחוור כל
צרכו:
כשם שמבחי' הבינה )אות ה' עילאה(
נמשכים "עלמין סתימין" ,דאף שנקראים
"עולמות" מכל מקום הרי הן "סתימין"
וכלולים במקורם ,ואינו סתירה לכך שמצד
הקדוש ברוך הוא אין שום דבר חוץ ממנו,
כיון שאין הם מציאות נפרדת מאלקות,
אלא שנרגש בהם שכל מציאותם היא רק
(25ספר המאמרים תש"ח )תרנ"ג( שם.
(26תהלים פט ,ג.
(27ו"עלמין סתימין" הנמשכים ממוחין )ומח־
שבתו ית' — ראה שער היחוד והאמונה פרק י"א.
ובכמה מקומות( — אינם נפרדים כלל.
]ולמטה בנפש האדם ,אין דוגמא ל"עלמין
סתימין" כאלו ,כי בדרגת המוחין ,שענינם הבדלה
מזולת ,לא קיים ענין הזולת כלל )וזה מתחיל רק
מדרגת המדות(; מה שאין כן למעלה ,שגם ממוחין
)ומחשבתו ית'( יש התהוות ,אלא ש"עלמין" אלו הם
"סתימין" בתכלית )ראה המשך תרס"ו עמוד רלב(.
ואין כאן מקומו[.
מקורם ושרשם )ואין להם שום מציאות
מחוץ למקורם( ,כנזכר לעיל — אם כן כל
שכן וקל וחומר ,לכאורה ,שיש להסביר כן
ענין ה"מדות" למעלה ,שאין כאן דבר שחוץ
ממנו ]ועל דרך מה שנתבאר לעיל )סעיף
ד( אפילו במדות דנפש האדם[ ,ולמה אומר
אדמו"ר הזקן ש"מדותיו הקדושות" שייכות
לההשפעה לעלמין דאתגליין דוקא?
וענין זה מתורץ על ידי הוספת אדמו"ר
הזקן "המשכה זו ]לעלמין דאתגליין[ היא
על ידי מדת חסדו וטובו" ,וכפירוש אאמו"ר
ש"הוא ההתחלה והסוף דהששה מדות
שהתחלתן חסד וסופן יסוד":
ענינה של מדת היסוד הוא — התקשרות
29
המשפיע בהמקבל ,28כמשל "ההתקשרות
שמקשר האב שכלו בשכל בנו בשעת למודו
עמו באהבה ורצון שרוצה שיבין בנו . .מקשר
שכלו אליו ומדבר עמו פנים אל פנים באהבה
וחשק שחושק מאד שיבין בנו" .כלומר :אף
שגם מדת החסד ענינה השפעה אל המקבל,
הרי בזה העיקר הוא חסדו של המשפיע,
ואילו ענין היסוד הוא ההתקשרות והירידה
אל המקבל ]שלכן יסוד הוא "הסוף דהששה
מדות" ,כי ענינו התקשרות אל דרגת המקבל[.
ונמצא ,שההמשכה שעל ידי "מדות"
מחייבת מציאות של מקבל )לא כפי שהוא
"כלול" בה"משפיע" ,אלא( בדרגתו )דה־
מקבל( .ולכן מדייק אדמו"ר הזקן שכללות
ענין המדות היא "מדת חסדו וטובו )יסוד(",
ובמילא מובן ,שההמשכה שעל ידי "מדותיו
הקדושות" ]"שהתחלתן חסד וסופן יסוד"[
(28ראה בארוכה בביאורי הזהר שצויין בלקוטי
לוי יצחק שם ,ד"יסוד" הוא "אור המאיר לזולתו
ולחוץ ממנו".
(29לשון התניא אגרת הקודש סימן ט"ו )קכב,
סוף עמוד ב' ואילך(.
פרק ד' -הוספה ב'
שייכת לההשפעה לעלמין דאתגליין" ,27כמו
אדם הרוצה לגלות חכמתו לאחרים".
ועל פי זה מתורץ גם דיוק לשון אדמו"ר
הזקן "מדת חסדו וטובו" — ל' יחיד ,להורות
שאין חסד ויסוד )טוב( שני ענינים שונים,
שמדת החסד היא למעלה עדיין מדרגת
המקבל ,ורק ב"סוף הששה מדות" )יסוד(
מתחדש ענין הירידה אל המקבל — אלא
שניהם הם ענין אחד ,30שחסד ויסוד הם
ההתחלה והסוף של המשכה אחת )ההמשכה
ד"מדות" ,(31שמזה מובן שכללות ענין המדות
מכריח מציאותו של "מקבל".
ובזה יש לבאר עוד דיוק בלשון אדמו"ר
הזקן כאן — שצירף יחד הביאור של אותיות
ו"ה" :נכללת ונרמזת המשכה זו באותיות
ו"ה" ,וכן בהדוגמא "וכמו האדם שרוצה
לגלות חכמתו לאחרים על ידי דבורו" — כי
בזה מודגש עוד יותר ,שכללות ההמשכה שעל
ידי מדות קשורה עם מציאות של "אחרים"
כפי שהם מציאות נפרדת ממנו ,שלכן ,גמר
השפעה זו )שעל ידי אות וי"ו( הוא על ידי
דבורו ית' )הנרמז באות ה"א אחרונה(— 32
(30ויש לומר ,שזוהי כוונת אאמו"ר במה שכתב
"בקר דאברהם ובקר דיוסף" )ומציין לביאורי הזוהר(
— שזה ששניהם נקראים "בוקר" )המורה על אור
וגילוי( מורה שחסד ויסוד מהותם א' ,ורק שזוהי
ההתחלה וזהו הסיום .ולהעיר מסידור עם דא"ח מט,
ד ואילך )מאמרי אדמו"ר האמצעי על נ"ך עמוד קסו
ואילך(.
(31שהן )בכללות( המשכה אחת .ויש לומר
שמודגש גם בזה שכל השש מדות נרמזות באות
אחת — וי"ו .ואולי י"ל שזהו דיוק לשון אדמו"ר
הזקן "הנכללות כו' במספר שש" ,שכל השש הם
מציאות אחת.
(32ועל פי זה יש לבאר סגנון לשון אדמו"ר הזקן
בהמשך דבריו "הנכללות כו' במספר שש שבפסוק
לך הוי' הגדולה וכו' עד לך הוי' הממלכה וכו' ולא עד
119
"כמו אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על
ידי דיבורו".33
ז .והנה ,כיון שביאור זה בד' אותיות שם
הוי' למעלה ובנפש האדם כתבו אדמו"ר הזקן
באגרת התשובה ,מסתבר לומר ,שגם פרטי
הענינים שבביאור זה שייכים לענין התשובה.
ויש לומר הביאור בזה:
בתחילת הפרק 34מביא אדמו"ר הזקן
"ביאור מלת התשובה ע"ד הסוד ,תשוב ה',
ה' תתאה תשובה תתאה ,ה' עילאה תשובה
עילאה" .35ועל פי זה יש לומר ,שהביאור
בהמשך הפרק על דבר ד' אותיות שם הוי'
בנפש האדם ,הוא בהתאם לב' מדריגות אלו
שבתשובה.
הסברת הענין:
בכלל כי מדת מלכותו כו'" ,שמזה גופא מובן שבעצם
גם "לך הוי' הממלכה" שייך להמדות ,אלא שעל
כרחך צריך לומר ש"לא עד בכלל ,כי מדת מלכותו
כו' נכללת ונרזמת באות ה"א כו'".
(33דלכאורה אינו מובן :כיון שהמשכה זו היא
על ידי מדות ,הוי ליה לנקוט דוגמא פשוטה ,ממדת
החסד שבאדם ,שרוצה להטיב לזולתו — ולמה הביא
דוגמא מהשפעת שכל לאחרים? ]אף שבפשטות
הטעם ,כי רוצה לבאר איך שהמשכה זו עצמה
שבאות יו"ד נמשכת למטה .ואין כאן מקומו[.
אלא שבנפש האדם ,המדה שבלב הרי היא עדיין
למעלה מהזולת בפועל ,עד שיכול להיות התעוררות
המדה בלי זולת )כנזכר לעיל הערה ,(20ולכן הביא
דוגמא מ"אדם שרוצה לגלות חכמתו לאחרים על
ידי דיבורו" ,שגם הרצון )ה"מדה"( "לגלות חכמתו
לאחרים על ידי דיבורו" לא יתכן בלי מציאות של
"אחרים".
(34צג ,ב.
(35על פי רעיא מהימנא נשא קכג ,אב .וראה
הערה .38
120
אגרת התשובה
החילוק בין תשובה תתאה ותשובה עילאה
מבואר בהמשך הפרקים באגרת התשובה:
תשובה תתאה היא התשובה על עוונות ,לתקן
הפגמים כו' שעל ידי מעשיו הרעים ,36ותשובה
עילאה ענינה — השבת הנפש "מעלה מעלה
למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא" .37ומזה
מובן ,שעיקר הענין דתשובה תתאה קשור עם
"עסק התורה והמצות בקול ודבור או מעשה"
)אותיות ו"ה ;(38ותשובה עילאה ,שענינה
דביקות הנפש בשרשה ומקורה ,היא על ידי
עבודת המוח והלב) 39אותיות י"ה.(38
(36אגרת התשובה פרקים ו-ז.
(37שם פרק ח' )צח ,סוף עמוד א'(.
(38על פי זה מובן הטעם שאדמו"ר הזקן באגרת
התשובה כאן נקט חלוקה זו דוקא דד' אותיות הוי'
בנפש האדם ]ולא החלוקה :י' — חכמה ,ה' — בינה,
ו' — מדות ,ה' — מחשבה דבור ומעשה )לקוטי תורה
ריש פרשת ראה ,ובכמה מקומות([ — כי חלוקה זו
)די"ה שייך לעבודת הלב והמוח ,ואותיות ו"ה —
לעסק התורה ומצוות בדיבור ומעשה( מתאימה לב'
הדרגות דתשובה תתאה ותשובה עילאה .ועל דרך
זה בלקוטי תורה תצא הנזכר לעיל הערה ,14שבא
בקשר עם ענין התשובה )עיין שם ,וכן באור התורה
שם עמוד תתקצ .עמוד תתרג-ד(.
ולהעיר ,שברעיא מהימנא נשא שם )ריש
עמוד ב'( ,הובאה חלוקה זו בנפש האדם ]ד"יראה
ואהבה . .במוחא ולבא" הן הנסתרות )י"ה —
תקוני זוהר ריש תכ"ב .ת"ע שם .ובכמה מקומות(,
"והנגלות התורה והמצוה" )"ו"ה נגלות" — תקוני
זוהר ת"ע שם([ בהמשך לביאור מלת תשובה ,תשוב
ה' .עיין שם.
(39כמפורש שם סוף פרק ח' ,מרעיא מהימנא
ובזה יובן היטב מה שנתבאר לעיל,
שה"אורך" דאות ה"א )ראשונה( הוא ההמשכה
ל"עלמין סתימין" ,ובנפש האדם — במדות,
שהן עדיין בהאדם עצמו; ואילו אותיות ו"ה
מרמזות על ההמשכה ל"עלמין דאתגליין",
שזהו כפי שהאדם פועל בעולם שחוץ ממנו:
תשובה תתאה באה לתקן )נוסף על
הפגמים שבנפשו( גם הקלקול שנפעל בעולם
על ידי מעשיו הרעים ,וכמבואר בארוכה
באגרת התשובה ,40איך שעל ידי החטאים
גורמים השפעת החיות "להיכלות 41הסטרא
אחרא אשר שנאה נפשו ית'" ,ועל ידי תשובה
תתאה "מחזיר השפעת השכינה למקומה";
ואילו ענינה של תשובה עילאה הוא
בהאדם עצמו — "לשוב 37עד הוי' ברוך הוא
ממש . .ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו
שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם
שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש
בגוף האדם" — שזהו כפי שהאדם מגבי' את
עצמו למעלה מן העולם )"בטרם שנפחה . .
לירד למטה"(" ,עד הוי' ברוך הוא ממש".
)לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד (51
פרשת נשא )ראה הערה הקודמת( "דתשובה עילאה
היא דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו כו' בן י"ה
בינה כו'" .ושם רפ"ט" :דבינה איהי תשובה עילאה
והאם רובצת על האפרוחים וכו'" .ע"ש.
(40פרק ו' ואילך.
(41שם סוף פרק ו'.
פרק ד' -הוספה ב'
121
קיצור השיחה:
ישנה אי התאמה לכאורה בין שני הביאורים בפרק זה בעניין ד' אותיות שם
הוי' :ביחס לעשר הספירות למעלה כותב אדמו"ר הזקן שאות ה"א ראשונה רומזת
לבינה ,ואות וי"ו רומזת למדות; ואילו ביחס לכוחות הנפש הוא כותב שאות ה"א
ראשונה רומזת לבינה וגם למדות הנולדות ממנה ,ואילו אות וי"ו רומזת ל"עסק
התורה והמצוות בקול ודיבור".
ויש לומר ,שאי התאמה זו נובעת מהבדל מהותי בין הספירות שלמעלה למדות
שבנפש האדם:
האדם ,מאחר שהוא נברא ,יש בו יחס גם לדבר שחוץ ממנו .ולכן גם המדות
שבאדם – שגדרן הוא היחס אל הזולת – נחשבות לחלק מהאדם עצמו ,ובהתאם לכך
הן נרמזות באות ה"א ראשונה ,שעניינה הוא "עלמין סתימין" )עולמות המכוסים
עדיין במקורם(.
למעלה ,לעומת זאת ,הרי מצד עצמותו ומהותו ית' אין מקום לשום דבר
מבלעדיו .ולכן למעלה מתחדש כל עניין המדות – היחס אל הזולת – רק לאחר
היציאה כביכול מעצמותו והירידה להמשיך חיות לעולמות ,ובהתאם לכך הן
נרמזות באות וי"ו ,שעניינה הוא "עלמין דאתגליין" )עולמות הנפרדים ממקורם(.
ולכך רומז אדמו"ר הזקן בדבריו שההמשכה הנרמזת באות וי"ו היא "מדת חסדו
וטובו ושאר מדותיו הקדושות" – ע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק ש"חסדו וטובו" הן
מדת החסד ומדת היסוד :בכך מדגיש אדמו"ר הזקן שהמדות כוללות הן את מדת
החסד )המדה הראשונה ,שבה העיקר הוא המשפיע( והן את מדת היסוד )המדה
האחרונה ,שבה העיקר הוא המקבל(; ומאחר שהמדות מחייבות גם את מציאותו
של המקבל – אין הן נרמזות באות ה"א )"עלמין סתימין"( ,אלא באות וי"ו )"עלמין
דאתגליין"(.
123
פרק ה'
בפרק הקודם נתבאר ,ששורש נשמת היהודי הוא מפנימיות החיות ,בחינת ה"ויפח",
וזו מעלת הנשמה על כל שאר הנבראים ,אפילו מלאכים העליונים ,שנבראו מחיצוניות
החיות ,בחינת הדיבור .אלא שלצורך ירידת הנשמה האלוקית לעולם הזה ,ירדה גם
הנשמה לבחינת הדיבור ,ועל ידי כך התלבשה בגוף הגשמי.
בפרק ה' מוסיף ומבאר ,שגם בשלב ירידת הנשמה להתלבש בגוף הגשמי על ידי הדיבור,
יש לנשמה יתרון על כל שאר הנבראים .בכוח הדיבור עצמו יש שתי דרגות :א( "פנימיות
ומקור הדיבור" ,הוא הבל הלב הנזכר לעיל בפרק ד' .ב( חיצוניות הדיבור ,שהוא ציור
האותיות .ושורש המשכת וירידת הנשמה למטה היא מבחינת פנימיות הדיבור .ועל פי זה
יבואר מהות עונש הכרת ומיתה בידי שמים.
והנה המשכת וירידת הנפש האלקית
לעולם הזה להתלבש בגוף האדם,
נמשכה מבחינת פנימיות ומקור
הדיבור ,הוא הבל העליון המרומז
באות ה"א תתאה כנ"ל.
בפרק הקודם התבאר ,שהאותיות הן
חיצוניות הדיבור ,ואילו פנימיות ומקור
הדיבור הוא הבל הלב .ופנימיות זו מרומזת
באות ה' שהיא "אתא קלילא דלית בה
מששא" ,כמבואר לעיל שם .ודרגה זו – ההבל
המרומז בה' תתאה של שם הוי' – היא שורש
המשכת וירידת הנשמה לעולם הזה.1
(1עניין זה של "המשכת וירידת הנפש האלוקית
לעולם הזה להתלבש בגוף האדם" מה' תתאה ,אינו
המקור לעצם נשמת האדם ,שהרי נתבאר בפרק ד'
וכמו שכתוב" 2ויפח באפיו נשמת
חיים ויהי האדם לנפש חיה" ,ו"מאן
דנפח" וכו'.
הראיה לכך שגם שורש ירידת הנשמה
למטה הוא מהפנימיות של הדיבור ,היא מכך
שאותו הפסוק הרומז לכך ששורש הנשמה
הוא בפנימיות האלוקות" ,ויפח" ,עוסק
בהמשכת הנפש אל תוך הגוף" :ויהי האדם –
המורכב מנפש וגוף – לנפש חיה".
ששורש הנשמה הוא בכללות שם הוי' ,שלכן בנשמה
ישנם כל ד' האותיות של שם הוי' .המדובר כאן הוא
רק על הכוח הממשיך את מהות הנשמה מלמעלה
אל הגוף הגשמי .ראה ביאור הדברים בעיונים לפרק
זה סעיף א'.
(2בראשית א ,כו.
124
אגרת התשובה
ונמצא ,שיש שני עניינים הנלמדים
מהפסוק "ויפח" :א( לשון זו מלמדת על דרגת
שורש הנשמה למעלה .שעצם מהות הנשמה
היא מפנימיות האלוקות ממש ,שלמעלה
לגמרי מעניין הדיבור .ועל זה נאמר "מאן
דנפח מתוכיה נפח" ,מתוכיותו ומפנימיותו
ממש ,כמבואר בפרק ד' .ב( מכך שלשון זו
נאמרה בהקשר להתלבשות הנפש בגוף ,לומד
אדמו"ר הזקן עניין נוסף :גם שורש המשכת
הנשמה למטה היא מבחינת פנימיות הדבור,
שגם הוא נקרא "נפיחה" ביחס לחיצוניות
הדיבור.3
וזהו שכתוב" 4כי חלק ה' עמו יעקב
חבל נחלתו" ,פירוש כמו חבל על
דרך משל שראשו אחד קשור
למעלה וקצהו למטה.
עניין זה ,שגם השורש והכוח להמשכת
הנפש להתלבש בגוף הוא מפנימיות הדיבור
שלמעלה ,מובן גם מהפסוק "כי חלק
הוי' עמו יעקב חבל נחלתו" .שהרי שם
הוי' ,המוזכר בחציו הראשון של הפסוק,
"מורה על פנימיות החיות" )כדלעיל פרק
ד'( ,ואילו חציו השני של הפסוק – "יעקב
חבל נחלתו" ,עוסק במציאות הנשמה כפי
(3על פי זה מובן מדוע בפרק ד' ,שם מדובר על
שורש נשמת היהודי למעלה ,מפרט אדמו"ר הזקן
את לשון הזוהר "מאן דנפח מתוכיה נפח" ומאידך
הוא משמיט את המשך הפסוק "ויהי האדם לנפש
חיה" ,מה שאין כן בפרק זה ,בו מבואר שורש המשכת
הנשמה למטה ,ההדגשה היא הפוכה :אדמו"ר הזקן
מביא את סיום הפסוק "ויהי האדם לנפש חיה",
ומאידך הוא משמיט את המשך לשון הזוהר "מתוכיה
נפח" .זאת בהתאם לתוכן הכללי השונה שבין שני
הפרקים .ביאורי הרבי זי"ע בשיעורים בספר התניא
עמ' 1223הערה .10
(4האזינו לב ,ט.
שהיא למטה .שהרי עניין ה"חבל" קאי על
הנשמה כפי שהיא למטה ,ועל כך משמיענו
הפסוק 5שגם כאשר הנשמה נמצאת למטה
– היא עדיין קשורה בשורשה למעלה" ,כמו
חבל . .שראשו אחד קשור למעלה וקצהו
למטה" .ומכך ש"יעקב חבל נחלתו" ,שקאי על
הנפש שבגוף ,נאמר באותו הפסוק ובהמשך
ל"כי חלק הוי' עמו" ,מוכח שגם "המשכת
וירידת הנפש . .להתלבש בגוף האדם" הוא
מבחינת הפנימיות.6
והנה ,תוכן פרק זה 7הוא לבאר גדר עונש
כרת ומיתה בידי שמים )שהתחיל בו אדמו"ר
הזקן בריש פרק ד'( ,שאינו דבר צדדי על
ידי פעולה נוספת כעונש על החטא ,שכאשר
עובר עבירה שיש בה כרת נענש בעונש זה
– אלא הוא עונש טבעי 8הנמשך מהעבירה
(5לפי ביאור אדמו"ר הזקן כאן.
(6ראה ביאורי הרבי שם עמ' 1224ובהערה 12
שם.
(7ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' .68
(8ומכך משמע שאדמו"ר הזקן סובר כמו הדעה
שהשכר והעונש )מלבד העונשים שנמסרו לבי"ד(
הם תוצאה של מעשי היהודי – ראה בעניין זה
בשל"ה בית אחרון יב ,א-ב.
זו הסיבה שאת השאלה איך מצינו חייבי כריתות
ש"האריכו ימיהם . .בנעימים" בפרק ד' ,לא תירץ
אדמו"ר הזקן בכך שעשו תשובה )על דרך שתירצו
התוס' בכתובות ל ,ב על קושיא מעין זו בנוגע לדין
ד' מיתות( ,מפני שהשאלה היא גם על דבר זה
עצמו – כיצד יכולה להועיל תשובה כאשר העונש
הוא תוצאה טבעית של מעשה העבירה .אולם
לפי המבואר לקמן בסוף פרק ו' העניין מובן ,כיוון
שהתשובה מתקנת את פעולת הכרת כמבואר שם.
ביאורי הרבי שם עמ' .1194
פרק ה'
בדרך ממילא .כיוון שעל ידי עבירה שיש בה
כרת נכרתה נשמתו ממקור חיותה ,וממילא
אינו יכול לחיות יותר מחמישים שנה בכרת
ושישים שנה במיתה בידי שמים )כנ"ל שם(.
ועניין זה קיים רק בישראל ,לפי שנשמת
ישראל היא "מבחינת פנימיות ומקור הדיבור,
הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה",
שלכן ,על ידי עוונותיכם ה"מבדילים ביניכם
לבין אלקיכם"" ,נכרת ונפסק חבל ההמשכה
משם הוי' ב"ה שנמשכה מה"א תתאה" –
מקור חיות נשמת האדם )כדלקמן( ,מה שאין
כן בשאר נבראים – לא מצינו עניין הכרת,
לפי שהם "חיים וקיימים" מחיצוניות החיות
המלובשת "באותיות שבעשרה מאמרות",
בחינת הדיבור ,ולא "הבל העליון".
ואת עניין זה ,שהעבירות גורמות
לכריתת חבל ההמשכה משם הוי' לנשמה,
לומד אדמו"ר הזקן מ"פשט הכתוב" "ויפח"
כדלקמן:
כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב
"ויפח" הוא להורות לנו ,כמו שעל
דרך משל כשהאדם נופח לאיזה
מקום ,אם יש איזה דבר חוצץ
ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח
עולה ומגיע כלל לאותו מקום .ככה
ממש אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין
גוף האדם לבחינת הבל העליון.
כשם שבנפיחת האדם החציצה מונעת
מההבל להגיע אל מעבר לחציצה ,כך גם
בנמשל למעלה לשון "ויפח" ,שנאמרה על
כללות 9המשכת הנשמה להתלבש בגוף
(9לא רק על שורש הנשמה למעלה; ואף לא רק
על שורש המשכת הנשמה למטה מבחינת ה' תתאה,
אלא גם על ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף על ידי
האותיות "נעשה אדם" – ראה באריכות בהוספה א'
125
היהודי ,רומזת לכך שאילו יהיה דבר שיחצוץ
בין גוף האדם להבל העליון – הוא יפסיק
ויכרות ח"ו בין הנשמה שבאדם לשורש
המשכתה למעלה )מה שאין כן שאר נבראים
שנתהוו מבחינת ה"דיבור" שלמעלה – לא
נפגם בהם מאומה על ידי העבירות .ו"כמו
במשל ,שרק הבל הנופח אינו מגיע כשיש
חציצה ,אבל דיבורו של אדם נשמע )"מגיע"(
גם כשיש חציצה".(10
ומוסיף אדמו"ר הזקן ומבהיר איזו
"חציצה" תיתכן בנמשל:
אך באמת אין שום דבר גשמי
ורוחני חוצץ לפניו ית' ,11כי "הלא
את השמים ואת הארץ אני מלא",12
ו"מלא כל הארץ כבודו" ,13ו"לית
אתר פנוי מיניה"" ,14בשמים ממעל
ועל הארץ מתחת אין עוד" ,15ו"איהו
ממלא כל עלמין" וכו'.16
מכיוון שהקב"ה נמצא בכל מקום וכל
הנבראים בטלים לגביו לגמרי עד ש"כולא
קמיה כלא חשיב" ,וכמו שנתבאר בשער
היחוד והאמונה שהנבראים בטלים לגמרי
למקורם ,אם כן אין הם "מציאות" חשובה
שיכולה "לחצוץ" ולמנוע התפשטות שם הוי'
לפרק זה.
(10לקוטי שיחות חלק לט עמ' 68הערה .18
וראה הסברת הדבר בעיונים לפרק זה סעיף ג'.
(11הטעם שהביא אדמו"ר הזקן כל הראיות
דלקמן – ראה באריכות בהוספה ב' לפרק זה.
(12ירמיה כג ,כד.
(13ישעיה ו ,ג.
(14תיקוני זוהר תיקון נז.
(15ואתחנן ד ,לט.
(16רע"מ פינחס רכה ,א.
126
אגרת התשובה
בנשמת היהודי .וכמו דין חציצה שנאמר לגבי
טבילה ,שאם אין לדבר החוצץ חשיבות– 17
אין בכוחו לחצוץ בפני מי המקווה.18
אלא כמו שכתוב בישעיה" 19כי אם
עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין
אלקיכם".
הדבר היחיד שיכול "לחצוץ" ולהבדיל
כביכול בין הנשמה למקור המשכתה למטה,
ה' תתאה ,הוא העוון .רק הוא בכוחו להבדיל
"ביניכם לבין אלוקיכם".
וגם בנוגע לחציצה שנעשית על ידי
העבירות ,מדייק הכתוב ואומר שהעוונות
מבדילים "ביניכם לבין אלוקיכם" – ההבדלה
היא מצד "ביניכם" )מציאותו של האדם
החוטא( ,ולא מצד "אלוקיכם" .20מצד הקב"ה
– שום דבר אינו חוצץ ,וגם אם היהודי עבר
עבירה ח"ו אין זה מונע את התפשטות
והמשכת האלוקות אליו!
והטעם ,לפי שהם נגד רצון העליון
ב"ה המחיה את הכל ,21כמ"ש" 22כל
אשר חפץ ה' עשה בשמים ובארץ".
הסיבה לכך שהעבירות כן יכולות להפסיק
ולחצוץ בין האדם החוטא לקב"ה ,היא לא
(17זהו מדין תורה )מה שאין כן מדרבנן( – ראה
רמב"ם פ"א מהלכות מקוואות הי"ב.
(18ראה באריכות בהוספה ב' לפרק זה.
(19נט ,ב.
(20לקוטי שיחות חלק לט עמ' 72הערה .36
(21ראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' הביאור מדוע
עשיית היפך הרצון פוגעת רק בהמשכת החיות
לנשמות ישראל ולא לשאר נבראים ,אף ש"רצון
העליון ב"ה )הוא( המחיה את הכל".
(22תהילים קלה ,ו.
בגלל שאכן יש דבר כלשהו שמצד עצמו יכול
להעלים על האלוקות ח"ו ,אלא רק מפני
שהם "נגד רצון העליון ב"ה" .23הקב"ה אינו
רוצה בהן .הוא עצמו בחר לרצות במצוות
ולשנוא את העבירות .24וכיוון שחיות כל
העולמות היא מרצונו ית' ,כמו שכתוב "כל
אשר חפץ הוי' עשה בשמים ובארץ" – אם כן
בדבר שהוא היפך רצונו ,חיותו ית' ,הנמשכת
מרצונו ,אינה מתגלה בו והוא נכרת ממקור
חייו כדלקמן.
ומוסיף ומבאר בחצאי עיגול ,מדוע
השפעת ד' אותיות שם הוי' )שהן נגד ספירות
החכמה ,בינה ,מידות ומלכות( לנפש האדם
על ידי "פנימיות ומקור הדיבור המרומז
באות ה"א תתאה" ,תלויה בקיום רצון העליון.
שהרי לכאורה צריך ביאור :בחינת הרצון היא
למעלה מד' האותיות ,אם כן מדוע השפעתן
תלויה בקיום "רצון העליון"?
)וכמ"ש לעיל שהוא מקור השפעת
שם הוי' ,ונרמז בקוצו של יו"ד(.
לעיל בפרק ד' נתבאר שבחינת הרצון
העליון נרמזת בקוצו של יו"ד של שם הוי'.
מדבר זה ניתן ללמוד ,שבבחינת הרצון יש
שני קצוות :25מצד אחד הרצון הוא למעלה
מהספירות ומופשט מהן ,לכן הרמז הוא רק
בקוץ שעל היו"ד ולא באותיות עצמן; אבל
(23ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב' ,שדבר זה
עצמו ,הוא הטעם למה שהוזכר לעיל שה"חציצה"
היא רק "ביניכם" לבין "אלוקיכם" ,מה שאין כן
מצד "אלוקיכם" – אין "שום דבר חוצץ" ,גם לא
העבירות ,עיי"ש.
(24ראה לקוטי שיחות חלק ז' פרשת ויקרא ג'
ס"ה.
(25ראה אריכות בעניין זה לקמן בהוספה א'
לפרק ח'.
פרק ה'
מצד שני ,דבר זה עצמו מורה שלרצון יש
שייכות כלשהי לספירות .שהרי גם קוצו של
יו"ד שייך לאותיות .אדרבה ,הוא ההתחלה
והשורש שלהן .26ועל דרך זה בנוגע לרצון:
על אף היותו למעלה מהספירות ,מכל מקום
הוא מקור השפעתן .לכן ,מעשה העבירה
שהוא היפך רצון זה ומנגד אליו ,מהווה
"חציצה" המונעת את התגלות שם הוי',
הנמשך מבחינת רצון זה – בנפש האדם.
וזהו ענין הכרת ,שנכרת ונפסק חבל
ההמשכה 27משם הוי' ב"ה שנמשכה
מה"א תתאה כנ"ל .וכמו שכתוב
בפרשת אמור" 28ונכרתה הנפש
ההיא מלפני אני ה'"" ,מלפני" דייקא.
עניין הכרת הוא שהנשמה נכרתת "מלפני"
– מפנימיותו של הקב"ה .נשמת האדם היא
חלק שם הוי' ונמשכת למטה מפנימיות
הדיבור ,ועל ידי איסור כרת היא נכרתת
משורשה זה.
ובשאר עבירות שאין בהן כרת ,על
כל פנים הן פוגמין הנפש כנודע.
ופגם הוא מלשון 29פגימת הסכין.30
(26שהרי כתיבת שם הוי' מתחילה מהקוץ שעל
היו"ד .ראה בהוספה שם הערה .6
(27ראה בעיונים לפרק זה סעיף ד' ,שבפרטיות
יותר ,משל הנפיחה שהובא לעיל )"אם יש איזה דבר
חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח עולה ומגיע"(,
ומשל "חבל ההמשכה" המבואר כאן עוסקים בשתי
דרגות בהמשכת הנשמה למטה ,עיי"ש.
(28כב ,ג.
(29ראה חולין יז ,ב.
(30אפשר לפרש את המילה "פגם" במשמעות
שנתווסף משהו בנשמה הפוגם ומלכלך אותה,
בדוגמת "נותן טעם לפגם" .בכדי לשלול הבנה זו
כאן ,מביא אדמו"ר הזקן את הדוגמה מ"פגימת
127
והוא על דרך משל מחבל עב שזור
מתרי"ג חבלים דקים ,ככה חבל
ההמשכה הנזכר לעיל כלול מתרי"ג
מצות ,31וכשעובר ח"ו על אחת מהנה
נפסק חבל הדק וכו'.
חבל ההמשכה מה' תתאה לנשמת האדם
שזור מתרי"ג חבלים דקים ,שכל אחד מהם
הוא כנגד אחד מתרי"ג המצוות .אלא שישנם
חבלים דקים שפגימתם אינה משפיעה על
כללות ההתקשרות של הנשמה למטה עם
שורשה; וישנם חבלים מהותיים וכלליים
יותר שכריתתם פוגעת בכללות התקשרות
הנשמה שלמטה עם שורש המשכתה למטה
מה' תתאה.32
ונמצא ,שכל העבירות ,כיוון שהן נגד
רצון העליון ,ממילא הן פוגמות ומבדילות
"ביניכם לבין אלקיכם" .אלא שההבדל הוא
בגודל ומהות הפגם :איסור כרת פוגם וכורת
חבל כללי שבהתקשרות הנשמה עם שורשה,
ולכן "היה מת ממש" כתוצאה ישירה ממעשה
העבירה; ואילו בשאר עבירות ,הפגם,
החיסרון שנעשה בחבל המקשר את הנשמה
למקור המשכתה למטה ,הוא בחבל "פרטי"
שבחבל ההמשכה ,ואין כללות חיות הגוף
הסכין" שמשמעותה שנחסר בסכין השחיטה ונעשה
בו פגם .וכך גם בנשמה – על ידי העבירה נחסר
ונפגם בחבל ההמשכה .ביאורי הרבי שם עמ' .1236
" (31חידוש נפלא – דכל אחד ואחד מקבל חיות
בפועל בעולם הזה על ידי תרי"ג חבלים ,אף שמצות
כוהנים אין שייכות לזרים ,כמה וכמה מצות אי
אפשר שתהיינה בבת אחת ועוד .ואולי מובן על פי
מה שנתבאר בקונטרס אחרון ]לתניא[ ד"ה ולהבין
פרטי הלכות )קנט ,ב(" .הערת הרבי לשיעורים
בספר התניא עמ' .1026
(32על דרך שבאברי האדם ישנם אברים שהנשמה
תלויה בהם וישנם אברים שאין הנשמה תלויה בהם.
128
אגרת התשובה
תלויה בו.33
אלא שעל פי הנ"ל ,שאיסור כרת ומיתה
כורת את חבל המשכת חיות הנשמה שבגוף
משורשה ,אינו מובן מדוע בעונש מיתה או
כרת יכול לחיות עד גיל שישים או חמישים,
הרי חבל המשכת החיות נכרת משורשו והיה
צריך למות מיד לאחר שעבר העבירה?
על כך משיב רבנו הזקן:
אך גם בחייב כרת ומיתה נשאר
עדיין בו הרשימו מנפשו האלקית,
ועל ידי זה יכול לחיות עד נ' או ס'
שנה ולא יותר.
אף שנפסק חבל ההמשכה ואין השפעת
חיות ממקור חיות הנשמה למטה – ה' תתאה
אל הנשמה שבגוף ,מכל מקום נשאר בו
"רשימו" מחיות נפשו האלוקית לפני שחטא,
ו"רשימו" זה יכול להחיות את הגוף עד גיל
חמישים שנה בכרת ,או שישים שנה במיתה
בידי שמים.
)ומה שכתוב בשם האריז"ל שנכנסה
בו בחינת המקיף וכו' ,אינו עניין
לחיי גשמיות הגוף.
בכתבי האריז"ל מבואר בנוגע לחייבי
מיתה וכרת ,ש"נכנסה בו בחינת המקיף".
כלומר ,אף שהחיות הפנימית של הנשמה
שבגוף נכרתה כמבואר לעיל ,מכל מקום
"נכנסה" בנשמה בחינת "מקיף" ,שהיא קיימת
גם לאחר העבירה על איסור מיתה או כרת.
על פי זה ניתן להקשות מדוע חייבי מיתה
או כרת מתים בגיל שישים או חמישים? מה
(33וראה לקמן בפרק ז' ,שעל ידי ריבוי עבירות
קלות ,נעשה הפסק כמו בעבירה חמורה אחת,
עיי"ש.
שנכרת הוא החיות הפנימית שממנה נותר
"רשימו" רק עד גיל חמישים או שישים ,אולם
מדברי האריז"ל עולה ,שבחינת ה"מקיף"
קיימת גם אחר כך ,ומדוע לא יוכל האדם
להמשיך לחיות מבחינה זו?
על כך מבאר אדמו"ר הזקן ,שבחינת
"מקיף" זו "אינו ענין לחיי גשמיות הגוף".
והטעם :בכדי להחיות גוף יש צורך שהחיות
תתלבש בפנימיותו ותחיה אותו ;34מה שאין
כן "אור מקיף" אינו יכול להחיות גוף .אם
כן ,בחינת ה"מקיף" עליה מדובר בכתבי
האריז"ל ,אינה קשורה לנידון דידן בפרק
זה העוסק בחיי הגוף ,אלא היא משפיעה על
התחומים הרוחניים של הנפש בלבד.35
ומיירי עד נ' שנה ,או בזמן הזה
כדלקמן(.
ועל איזה אדם מדובר בכתבי האריז"ל?
הרי הוא עבר על איסור כרת או מיתה ,אם כן
כיצד הוא ממשיך לחיות עד שתוכל להיכנס
בו בחינת ה"מקיף"? על כך מתרץ אדמו"ר
הזקן שני תירוצים :א( מיירי עד חמישים
שנה שאז חי האדם מ"הרשימו" של החיות
הפנימית כנ"ל .ב( מדובר על זמן הזה ,לאחר
החורבן ,בו קיימת מציאות שחייבי מיתה
או כרת ממשיכים לחיות גם לאחר חמישים
או שישים שנה ,כיוון שבזמן הזה יהודי
יכול לקבל חיות דרך מקום אחר ,שאינו צד
הקדושה ,כפי שיתבאר באריכות לקמן בפרק
ו'.
(34וכפי שרואים במוחש ,שכאשר האדם חי,
החיות היא המהות הפנימית של גשמיות גופו.
(35ראה ביאור הדברים באריכות ובפרטיות יותר
בעיונים לפרק זה סעיף ה'.
129
פרק ה' -עיונים
א-והנה המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה
מבחינת פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון המרומז באות ה"א תתאה.
מה שנתבאר כאן שהמשכת וירידת הנפש להתלבש בגוף הוא מבחינת ה' תתאה ,אינו סותר
למבואר בפרק ד' שבנשמה ישנם כל ד' האותיות של שם הוי'.
והביאור:
מהות הנשמה היא מה שהיא "חלק שם הוי' ב"ה" .ומצד זה ישנם כל ד' האותיות של שם הוי'
בכל נשמה יהודית .וכלשון אדמו"ר הזקן בפרק ד' "וככה ממש . .בנשמת האדם" ,דהיינו שגם
כאשר הנשמה יורדת למטה ונעשית בבחינת "נשמת אדם" ,יש בה גם כן את אותן ד' אותיות של
שם הוי' ,באופן של "ככה ממש" – בדיוק כפי שזה למעלה.
המדובר בפרק ה' הוא בנוגע לכוח דרכו יורדת לגוף אותה נשמה ,שבמהותה ,גם לאחר
שהגיעה לגוף ,היא דבר אחד עם שם הוי' ,שלכן יש בה את כל ד' האותיות .כוח זה הוא מבחינת
ה' תתאה.
דוגמה לדבר:
מהותו של הבן היא מהות האב ממש .את עומק משמעותו של דבר זה ניתן ללמוד מדברי
חז"ל שאומרים "יפה כוח הבן מכוח האב" .טעם הדבר מבואר במאמרי חסידות ,שהוא מפני
שהבן נמשך מעצמותו של האב ממש ,שלמעלה מכוחותיו הגלויים .לכן ,גם אם חסר לאב באחד
הכוחות הגלויים ,הוא יכול להוליד בן שלם ,היות והבן הוא המשכת עצמיות נפש האב ממש,
ובעצם הנפש קיימים כל הכוחות בשלמות.
ועל דרך זה נשמות ישראל :מהותם הפנימית היא עצמות האלוקות ממש ,בדוגמת הבן שכל
מהותו היא – המשך עצמיות האב.
מאידך ,גם הבן ,על אף היותו המשך לעצמיות האב ,מכל מקום ,בחיצוניות ובגלוי הוא אדם
לעצמו .הוא בן-אדם שלם בפני עצמו ,עם רמ"ח אברים וכו' וכו'.
ועל דרך זה הנשמה :עניינה הפנימי הוא – "חלק שם הוי' ב"ה" .אולם נשמת האדם למטה,
130
אגרת התשובה
היא כפי שעצמיות האלוקות באה ונעשתה בבחינת "מציאות" .דבר זה מתבטא בכך שהאדם
הוא "מציאות אדם".
וזהו ההבדל בין עניין ה"ויפח" המדובר בפרק ד' לעניין ה"ויפח" המדובר בפרק ה' :בפרק
ד' מדובר על מהותה העצמית של הנשמה שהיא מושרשת וקשורה לעצמיות האלוקות,
בדוגמת הבן שמהותו העצמית היא המשך עצמיות האב .אולם בפרק ה' מדובר על הכוח
הממשיך עצמיות זו לבוא ולהיעשות בבחינת "מציאות אדם" .ובלשון אדמו"ר הזקן בתחילת
הפרק" :המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם הזה להתלבש בגוף האדם" .ועל דבר זה – הכוח
להמשיך את הנשמה ממהותה העצמית בשם הוי' אל הגוף שבעולם הזה ,להחיותו ולהיות
בבחינת "מציאות אדם" – הוא כותב שזהו מבחינת ה' תתאה שהוא פנימיות הדיבור.
הטעם לכך שדווקא "פנימיות הדיבור" הוא הכוח להמשכה זו ,הוא מפני שעניינו של כוח
הדיבור הוא – התגלות לאחרים )כמבואר בפרק ד'( .ועל דרך זה בנידון דידן בנוגע להמשכת
פנימיות האלוקות למטה ,שהוא על ידי כוח הדיבור והגילוי שלמעלה .מאידך ,כיוון שמדובר כאן
על המשכת פנימיות האלוקות למטה ,לכן המשכה זו אינה נעשית מבחינת חיצוניות הדיבור ,אלא
דווקא מבחינת פנימיות הדיבור.
כלומר :מצד אחד דווקא הדיבור הוא הכוח להמשיך את הנשמה כפי שהיא מאוחדת בתכלית
בעצמיות האלוקות ,אל מציאות עולם הזה ,שעל ידי כך נעשית הנשמה בבחינת "מציאות
אדם" .אולם מצד שני ,עניין זה נעשה דווקא על ידי פנימיות הדיבור .שהרי מדובר כאן לא על
המשכה למציאות אחרת ממש ,בדוגמת הדיבור המגלה חכמת האדם לאחרים )ובנמשל הוא
עניין התהוות שאר הנבראים מחיצוניות הדיבור ,שעל ידי כך הם נעשים מציאות אחרת שאינה
הדיבור עצמו(; אלא על הבאת אותה מהות פנימית שלמעלה משייכות לאחרים – אל הגילוי.
שהיא עצמה תיעשה בבחינת "מציאות אדם" – היהודי כפי שהוא מלובש בגוף גשמי.
ובסגנון הדוגמה הנ"ל מקשר האב והבן :שורש הבן הוא מעצמות נפש האב ,אולם הכוח
שבאב להמשיך עצמות זו בבחינת "מציאות" ,דהיינו שיתהווה העניין החיצוני שבבן מה שהוא
נעשה אדם בפני עצמו – הוא מכוח נמוך יותר באב ,מפנימיות כוח הגילוי שלו.
ב-אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' ,אלא כמו שכתוב בישעיה "כי אם
עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" . .שהם נגד רצון העליון.
בעומק העניין מתברר ,שדווקא זה ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית',
אלא . .עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלקיכם" מפני "שהם נגד רצון העליון" – הוא
הטעם למה שנתבאר לעיל שה"חציצה" היא רק "ביניכם" ל"אלוקיכם" ,אבל מצד "אלוקיכם" –
גם העבירות אינן מסתירות לגביו.
פרק ה' -עיונים
131
והביאור:
אצל בשר ודם ,כאשר ישנה מציאות שחוצצת בינו לחבירו ,כיוון שהחציצה מצד עצמה היא
מציאות אחרת מהאדם ,לכן החציצה היא אמיתית לגבי שניהם .שהרי ישנה מציאות שלישית,
שהיא מציאות בפני עצמה ,המבדילה ביניהם; מה שאין כן לגבי הקב"ה שאין שום מציאות ,לא
גשמית ולא רוחנית ,שתופסת מקום לגביו ,לא תיתכן חציצה אמיתית בינו ליהודי .החציצה
היחידה שתיתכן היא רק דבר שהוא עצמו ברצונו החופשי בחר לשנוא אותו – העבירה .אם כן
העבירה מצד עצמה ללא בחירת הקב"ה בשלילתה ,היא לא מסתירה לגביו; שלילתה אינה אלא
מצד בחירותו ורצונו ית'.
ומכיוון שהוא ית' ,בעל הרצון ,אינו מוכרח ח"ו ברצון זה )ראה ד"ה שובה ישראל אעת"ר:
"עצמות אור אין סוף אינו מוכרח ח"ו ברצונו ,דהגם שהרצון דמצוות הוא גם כן בפנימיות
ועצמות אור אין סוף ,אינו מוגבל ומוכרח בהרצון"( ,לכן גם כאשר האדם חוטא ח"ו ונעשתה
מציאות של היפך הרצון – אין הקב"ה מושלל ח"ו מלהתפשט ב"מקום" זה .אמנם לגבי האדם
המוגבל ,הוא העמיד עצמו במצב ובגדר כזה של היפך הרצון ,ולכן לגביו ישנה "חציצה"
המפסיקה בין ה' תתאה לנפשו; אולם ביחס לקב"ה שאינו מוגבל ברצונו – הוא יכול "להימצא"
ולהתפשט גם במקום זה.
]אין הכוונה שהרצון במצוות הוא "חלש" ח"ו ולכן מצד בחינה עליונה ו"חזקה" יותר
מהרצון ,הוא יכול להתגבר ולוותר על הרצון כביכול – שהרי "הרצון דמצוות הוא גם כן
בפנימיות ועצמות אור אין סוף" כנ"ל במאמר ,וכל תוקף עצמות אין סוף נמצא בו תמיד .אלא
שיחד עם זאת ,עצמות אין סוף אינו מוגבל ברצון .שני הדברים קיימים יחדיו :עם היותו רוצה
במצוות ואינו רוצה בעבירות ,הוא עצמו אינו מוגבל ברצון זה .לכן לא שייך לומר שהוא
"יימצא" רק במקום המתאים לרצונו העצמי ,ובמקום שהוא היפך רצונו – הוא לא "יימצא" שם
כביכול .מצידו – הוא אינו מוגבל כלל ונמצא בכל התוקף בכל מקום .ראה בעניין זה בלקו"ש
חלק ז' עמ' .[23
בדרך אגב ,יש להעיר שעניין זה עצמו ,שעצמות אין סוף אינו מוגבל ח"ו ברצונו ,הוא הוא
הכוח לתשובה )כמפורש במאמר שובה ישראל הנ"ל" :שרש ענין התשובה הוא מפני שעצמות
אור אין סוף אינו מוכרח ח"ו ברצונו"(:
כיוון שהוא אינו מוגבל ברצונו ,לכן הוא יכול לסלוח ולמחול ליהודי שעשה היפך רצונו.
יתירה מזו :כיוון שנשמת היהודי מושרשת בעצמותו ית' ,לכן גם בנשמת היהודי קיימת
בחינה זו שהעבירות אינן משפיעות על התקשרותה בה'.
מצד קשר עצמי זה של מהות הנשמה עם עצמות אין סוף נאמר "בין כך ובין כך בני הם
ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר" )ראה קדושין לו ,א( .וכך גם מצידו של היהודי" :בחינת
132
אגרת התשובה
ישראל )ה"ראש" והעצם של הנשמה( אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן" )לקוטי תורה שהובא
לקמן בעיונים לפרק זה סעיף ה'( ,ו"גם בשעת החטא היתה באמנה איתו" )תניא פרק כ"ד(.
ובדוגמת הקשר של אב ובן ,שהוא אינו מוגבל לכך שהבן מקיים את רצון האב ,אלא הקשר
עמוק הרבה יותר – הם עצם אחד ממש .לכן ,גם עם הבן יחטא ויעשה היפך רצון אביו – הוא
ימשיך להיות "בן" במלוא התוקף.
והתקשרות עצמית זו היא השורש לתשובה .הן מצד למעלה – דווקא מצד עצמות אין סוף
"בעל הרצון" שאינו מוגבל ברצון יכולה להיות הסליחה והכפרה למרות שהאדם עשה היפך
הרצון; והן מצד נפש האדם למטה – הכוח לעזוב את דרך הרשע ולחזור אל הקב"ה ,הוא מצד
הקשר העצמי של הנשמה ,שמצידו היהודי רוצה תמיד לקיים את המצוות ,גם אם בפועל הוא
התנהג להיפך )רמב"ם הלכות גירושין סוף פרק ב' .וראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק לט
עמ' 154ואילך(.
והיינו ,שכאשר ישנה התעוררות תשובה והיהודי עורר את פנימיות נשמתו ,את הקשר
העצמי לקב"ה ,נמשכת אליו הסליחה מבחינת "בעל הרצון" לכפר על חטאיו.
באופן כללי ,בחינה זו ,למעלה ובנשמה ,בה לא נעשה פגם ,שייכת לאותיות יה"ו .כפי
שמשמע בפרק זה עצמו ,שמעשה העבירה משפיע רק על ה' תתאה שלמעלה ,שהיא שורש
המשכת הנשמה למטה ,אולם באותיות שלמעלה מה' תתאה – החטאים אינם פוגמים .ועל דרך
זה מצד היהודי :הפגם נעשה רק בחיצוניות של נשמתו ,בבחינת ה' תתאה שהיא רומזת לכוחות
המעשה השייכים לחלק ה"מציאות" של היהודי.
על קשר זה שבין ה"מציאות" של היהודי עם שורש המשכת עניין זה למעלה ,מבואר בפרק
זה ,ש"חבל ההמשכה" מלמעלה אל הגוף שזור מתרי"ג חבלים כנגד תרי"ג המצוות ,ועל ידי
העבירה עליהן נעשה פגם והפסק בחבל.
במילים אחרות :מצד בחינה זו של המשכת הנפש להתלבש בגוף ,ה' תתאה שלמעלה ,שהיא
כנגד ספירת המלכות – הקשר של "מציאות" הנשמה שלמטה עם שורשה בנוי מכך שהאדם
הוא בדוגמת עבד המקבל עליו עול מלכות שמים ומקיים המצוות בפועל – זהו עניין ה' תתאה
שבנשמה )ראה הוספה לפרק ז' סעיף ב'( .לכן ,כאשר האדם פרק מעליו את עול מלכות שמים,
נוצר הפסק בין בחינת ה' תתאה ל"מציאות" הנשמה למטה ,ואם הן עבירות שיש בהן כרת –
נכרת "חבל ההמשכה" לגמרי ,כמבואר בפרק זה.
מה שאין כן ההתקשרות באלוקות מצד אותיות יה"ו היא עצמית יותר )מעין ודוגמת הקשר
של אב ובן( ,ולכן היא אינה בנויה מכך שהאדם נמצא בפועל ב"ציור" ובמצב של "עבד" ,וגם
אם עשה היפך הרצון – לא נפגמה התקשרות זו.
אמנם בפרטיות יותר מבואר ,שגם באותיות יה"ו העבירה פוגמת )על כל פנים בדקות(.
133
פרק ה' -עיונים
היות ובכל מעשה עבירה שותפים כל כוחות הנפש ,גם אלו השייכים לאותיות העליונות שבה
)כמפורש בהוספה א' לפרק ד' הערה .(15
ועניין ההתקשרות העצמית שאינו נפגם כלל על ידי מעשה העבירה )בדוגמת הקשר של אב
עם בנו ,שגם כאשר הבן עושה היפך רצונו הקשר ביניהם לא נפגם כלל( – הוא בבחינת החכמה
שבנפש ,שבה שורה אור אין סוף ,כמבואר בתניא חלק ראשון פרקים י"ח-י"ט.
בבחינת החכמה ,הנרמזת באות יו"ד ,הפגם הוא רק ב"בחינה המתפשטת ממנה" ,אולם
בחכמה עצמה לא שייך לפגום .ההתקשרות של היהודי לקב"ה מצד בחינה זו היא עצמית ממש
ולא ניתן לפגום בה כלל )ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק לט עמ' .(146
ג-והטעם ,לפי שהם נגד רצון העליון ב"ה המחיה את הכל ,כמ"ש "כל אשר
חפץ ה' עשה בשמים ובארץ".
על כללות העניין המבואר בפרק זה ניתן לכאורה להקשות :מדוע העבירות פוגמות רק
בחיות נפשו של היהודי ולא בחיות שאר נבראים? הרי גם הם מתהווים מרצונו ית' "המחיה את
הכל" ,כלשון אדמו"ר הזקן כאן?
במילים אחרות :מדוע עניין הכרת קשור דווקא לזה שנשמות ישראל נמשכו מפנימיות
החיות? לכאורה עצם העובדה שנברא ,כלשהו ,לא משנה כלל מהו שורשו ,עושה היפך רצון
מקור חיותו – הוא מאבד את זכות קיומו .ומדוע מאריך רבנו הזקן לבאר ששורש נשמות
ישראל הוא מפנימיות האלוקות בכדי לבאר את עניין הכרת?
מבאר הרבי זי"ע" :ההסברה בזה" :רצון העליון ב"ה" מורה על הכוונה ,הפנימיות של החיות,
ולכן עשיית דבר שהוא "נגד רצון העליון ב"ה" פוגע רק בפנימיות החיות ,ולא בחיצוניות
החיות ,שהיא החיות המלובשת בדיבורו ית'".
כלומר :הרצון האלוקי הוא ה"פנימיות" של האור האלוקי שבסדר ההשתלשלות .לכן ,הפגם
של עשיית היפך הרצון פוגע רק באלה שחיותם היא מפנימיות החיות האלוקית ,בה מורגש
הרצון והכוונה האלוקית; ואילו באלה שחיותם נמשכת מחיצוניות החיות ,שאין מורגש בה
הרצון האלוקי בגלוי – עשיית היפך הרצון אינה פוגעת בהם.
וכיוון שרק נשמות ישראל שייכות ונמשכות מפנימיות החיות כמבואר בפרק ד' )וגם שורש
המשכת נשמותיהם למטה הוא מפנימיות החיות כמבואר בתחילת פרק זה( – לכן עשיית היפך
הרצון פוגעת רק בהם .מה שאין כן שאר הנבראים ,ששורשם מבחינת הדיבור העליון שהוא
חיצוניות החיות בלבד ולבחינת הפנימיות אין להם שום קשר – עשיית היפך הרצון העליון אינה
משפיעה על מציאותם.
)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' 86הערה (16
134
אגרת התשובה
ד-אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים ,אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל . .וזהו ענין
הכרת ,שנכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' . .ובשאר עבירות שאין בהן כרת על
כל פנים הן פוגמין הנפש כו'.
מדיוק בלשון אדמו"ר הזקן ניתן ללמוד ,שבפרטיות ובעומק העניין ,שני המשלים – משל
הנפיחה ומשל החבל – עוסקים בשתי דרגות שונות ב"פנימיות ומקור הדיבור" גופא.
דהנה ,בתחילת העניין ,כאשר מביא אדמו"ר הזקן את משל הנפיחה ,כותב ש"אם יש איזה
דבר חוצץ ומפסיק בינתיים – אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל לאותו מקום" .כלומר ,למרות
שמצד הנופח ישנו ה"ויפח" ,מכל מקום ,אם יש הפסק כלשהו" ,איזה דבר" ,אין הבל הנופח יכול
להגיע למקום השני .והיינו שמלכתחילה אין מאפשרים להבל להגיע ל"אותו מקום".
מה שאין כן בהמשך הפרק ,כאשר מפרט אדמו"ר הזקן את העניין כפי שהוא במשל החבל,
משמעות הדברים היא שהעבירות הן פעולות היוצרות כריתה והפסקה בחבל שכבר קיים
)כלומר ,אין מדובר על מניעת ההמשכה מלהגיע כלל ועיקר אל הגוף; אלא על כריתה של
המשכה שקיימת מכבר(.
בנוסף ,במשל זה מפרט אדמו"ר הזקן שישנו הבדל בין העבירות :עבירות חמורות של כרת
)ומיתה בידי שמים( פועלות כריתה בכללות החבל ונפסק חבל ההמשכה; ואילו עבירות שאין
בהן כרת פוגמות רק ב"חבל הדק".
שני הבדלים אלה :א( האם העבירה מונעת מלכתחילה את התפשטות ההבל ,או שהיא
פועלת כריתה בחבל שכבר קיים .ב( האם כל עבירה מהווה "דבר חוצץ ומפסיק" )כמשמעות
לשון אדמו"ר הזקן בדברו במשל הנפיחה – "איזה דבר חוצץ"( ,או שישנו הבדל בין סוגי
העבירות ודווקא עבירות חמורות יוצרות את הכרת )כפי שכותב אדמו"ר הזקן בדברו אודות
משל החבל( – תלויים בהבדל נוסף :ממשל הנפיחה ניתן ללמוד שתמיד צריכה הנשמה להימשך
משורשה למעלה – "הבל העליון"; ואילו במשל החבל אין צורך בהתחדשות מתמדת כל העת.
והביאור בזה:
אף שבכללות מדובר כאן על דרגה אחת – ה' תתאה ,שהיא שורש המשכת הנפש לעולם
הזה ,מכל מקום בפרטיות יותר ,שני המשלים עוסקים בשתי דרגות בבחינת ה' תתאה :יש
דרגה עליונה בהמשכת הנשמה למטה ,שלהיותה למעלה ממציאות גוף האדם – הגוף אינו כלי
אליה .לכן המשכת בחינה זו ,שנמשלה לנפיחת ההבל הפנימי ,למטה ,צריכה להתחדש תמיד
ממקורה.
)ועל דרך המן שאכלו בני ישראל במדבר ,שהיות ובמהותו הוא היה "לחם מן השמים"
פרק ה' -עיונים
135
)בשלח טז ,ד( ,מהות רוחנית שלמעלה ממציאות העולם הגשמי ,לכן לא היה לו קיום בעולם
הגשמי ,ובכדי שיומשך במציאות העולם ,הוא היה צריך להתחדש "דבר יום ביומו" )שם((.
דרגה זו ,להיותה עליונה ומופשטת יותר הצריכה להתחדש כל העת ממקורה ,גם עבירות
שאין בהן כרת ,להיותן "דבר חוצץ ומפסיק" – הן מלכתחילה אינן מאפשרות לה להגיע אל גוף
האדם;
אבל ישנה דרגה נמוכה יותר בנשמה ,בחינת "יעקב חבל נחלתו" ,ששייכותה לשורשה היא
לא באופן של המשכה מתמדת מחדש ,אלא בדוגמת חבל שקצהו שלמטה כבר נמשך מראשו
שלמעלה ,אלא שהם קשורים ביניהם כל העת .בדרגה זו ,העבירה )אינה מונעת את עצם
ההמשכה כפי שזה בדרגת הנשמה שנמשלה להבל העליון כנ"ל ,אלא היא( יוצרת פעולה של
ניתוק וכריתה בחבל שכבר קיים .לכן ישנו הבדל בין איסורי כרת ומיתה לשאר עבירות :איסור
כרת החמור יותר – ביכולתו לפעול הפסק בכללות החבל; ואילו שאר עבירות הקלות יותר –
פוגמות בחבל הדק בלבד.
)וראה בעיונים לפרק ו' סעיף ב' ,שישנה דרגה שלישית בקשר של הנשמה שלמטה עם
שורשה שלמעלה בה' תתאה(.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' 1219ואילך(
ה-ומה שכתוב בשם האריז"ל שנכנסה בו בחינת המקיף וכו' ,אינו עניין לחיי גשמיות
הגוף.
בהערת הרבי לשיעורים בספר התניא מציין כאן" :להעיר מלקוטי תורה דברים סב ,סע"ג.
פג ,סע"ב".
ובלקוטי תורה סב ,ג שם" :וזהו ענין ב' הבחינות יעקב וישראל . .כמו סובב כל עלמין
וממלא כל עלמין . .בחינת יעקב ) . .הוא( מה שמאיר ומחיה את הגוף ברמ"ח אברים ,הוא רק
עקב מן הנשמה ,בחינת רגלי הנשמה . .ובחינת ישראל הוא לי ראש ,והוא בחינת נשמה שהיא
למעלה מן הגוף . .ובחינה זו הוא א' יחיד ומיוחד עם השי"ת בלי שום פירוד בשום אופן . .
ובחינה זו יש בכל אחד ואחד מישראל ,אפילו קל שבקלים .ומ"ש "הכרת תכרת הנפש" מחמת
שעובר עבירות חמורות שהוא חייבי כריתות ,זה נאמר על בחינת יעקב שנכרתה משרשה ,אבל
בחינת ישראל אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן".
ומשמעות העניין היא ,שבחינת ה"מקיף" עליה מדובר בכתבי האריז"ל המוזכרת כאן ,היא
בחינת ה"ראש"" ,ישראל" ,שבנשמה שהוא עצמות הנשמה שלמעלה מ"מציאות אדם" וחיות
הגוף )וכמבואר בעיונים סעיף ב' לפרק זה ,שרק בבחינת ה' תתאה נעשה עניין הכרת והפגם,
136
אגרת התשובה
מה שאין כן בנוגע לבחינת הנשמה שלמעלה מ"מציאות אדם" – "גם בשעת החטא היתה באמנה
אתו" ולא שייך בה פירוד משורשה(.
וכאשר האדם חוטא ונעשה כריתת "חבל ההמשכה" מבחינת ה' תתאה הנ"ל אל הגוף ,אלא
שמסיבות צדדיות הוא ממשיך לחיות )או מפני ה"רשימו" מהמשכת ה' תתאה שבכוחו להחיות
את הגוף עד גיל חמישים או שישים ,או מפני שמיירי בזמן הזה כדלקמן פרק ו'( אזי "נכנסה
בו בחינת המקיף".
ובחינת "מקיף" זו "אינו ענין לחיי גשמיות הגוף" ,שהרי כפי שהובא לעיל מלקוטי תורה,
בחינת "ראש" ,ה"מקיף" – "סובב כל עלמין" שבנשמה" ,היא למעלה מן הגוף" ואינה יכולה
להיות מקור לחיותו; המשכת החיות לגוף יכולה להיות רק מבחינת "עקב" שבנשמה.
ומה משמעותה של "כניסת" "בחינת המקיף"? דבר זה יש לכאורה ללמוד מהציון השני
שמציין הרבי כאן ,ללקוטי תורה פג ,ב ,וז"ל שם:
"כל אחד ואחד מישראל יש לו בנפשו אהבה הטבעית הזאת ,ואפילו חייבי כריתות דכתיב
בהם ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני ה' כו' ,שנכרתה הנפש ההיא משרשה ואין אהבה טבעית זו
מתגלה בנפשו ,מכל מקום בשרשה למעלה נשאר בה בחינת אהבה טבעית אלא שאינה שורה
ומתגלה בנפשם למטה כי "הכרת תכרת וגו'" .רק הוא בהעלם אצלו ויש לו בחינת לאבותינו
וזכות אבות לא תמה כי אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי ,פירוש מזליה הוא שרש נשמתו
למעלה בחינת אין שהוא מזל לישראל כו' . .ועל זה אמר הפסוק "כי אבי ואמי עזבוני וה'
יאספני" ,ר"ל אפילו מי שאבד ממנו בחינת אב ואם שבו דהיינו שנתחייב כרת . .מכל מקום "וה'
יאספני" הוא על ידי בחינת שרשו למעלה שיפול גם עליו בחינת לאבותינו".
ונמצא ,שגם יהודי שעבר על כרת ונכרתה ההמשכה מבחינת "חבל ההמשכה" של ה' תתאה
"ואבי ואמי עזבוני" "ואין אהבה טבעית זו מתגלה בנפשו" ,מכל מקום "ה' יאספני" וגם בו
"נכנסת" אהבה מסותרת ,מבחינת ה"מקיף" וה"ראש" של הנשמה" ,וזכות אבות – היא אהבה
המסותרת – לא תמה".
137
פרק ה' -הוספות
הוספה א' -כי הנה פשט הכתוב מה שכתוב "ויפח" הוא להורות לנו ,כמו שעל דרך משל
כשהאדם נופח לאיזה מקום ,אם יש איזה דבר חוצץ ומפסיק בינתיים אין הבל הנופח
עולה ומגיע כלל לאותו מקום כו'.
א .לעיל בפרק ד' ,לאחרי שמבאר שנשמת
האדם היא "מפנימיות החיות והשפע . .כמ"ש
ויפח" ,מוסיף אדמו"ר הזקן וכותב" :וגם אחר
כך ירדה . .על ידי בחינת האותיות שבמאמר
נעשה אדם וכו' כדי להתלבש בגוף עולם הזה
התחתון".
ומזה מובן ,דמה שכתוב בריש פרק ה',
ש"המשכת וירידת הנפש האלקית לעולם
הזה להתלבש בגוף האדם נמשכה מבחינת
פנימיות ומקור הדיבור הוא הבל העליון"
— אין הכוונה שהחיות המלובשת ב"הבל
העליון" היא היא המתלבשת בנשמת האדם
כפי שהיא למטה בעולם הזה בגוף ,אלא
היא צריכה להתצמצם ולהתלבש תחילה
ב"אותיות שבמאמר נעשה אדם" ,שאין זה
"הבל העליון" )"פנימיות ומקור הדיבור"(,
אלא דיבור ממש .שבכדי שתהי' התלבשות
הנשמה בגוף בפועל ,צריכה החיות להתלבש
תחילה גם באותיות הדיבור" ,במאמר נעשה
אדם".
ועל פי זה נמצא ,שהנשמה כפי שהיא
"באפיו" ,נמשכת לא מ"ויפח" ,אלא מ"האותיות
שבמאמר נעשה אדם" ,החיות המלובשת
בדיבורו ית'.
אלא שעל פי זה צריך ביאור :מדוע אם
כך נמשלה המשכת החיות לנשמת האדם
כפי שהיא בגוף לאדם ה"נופח לאיזה מקום",
וממילא נמצא שעל ידי עוונות "נכרת ונפסק
חבל ההמשכה" כמו דבר המפסיק את
הנפיחה ,הרי נשמת האדם בגוף נמשכה על
ידי האותיות של מאמר "נעשה אדם" ולא
מבחינת ה"ויפח"?
ומכך שאדמו"ר הזקן ממשיל את כללות
הנשמה שבגוף ,גם דרגה זו שירדה באותיות
"נעשה אדם" ,לעניין ה"ויפח" ,מוכח ,שגם
לאחרי שהחיות ד"ויפח" מתלבשת ב"אותיות
שבמאמר נעשה אדם" ,לא נשתנתה מהותה,
והרי היא עדיין חיות פנימית )"ויפח"(.
ויש לומר ,שהביאור לענין זה נרמז בלשון
אדמו"ר הזקן בפרק זה ש"אין הבל הנופח
עולה ומגיע כלל כו'" ,וכפירוש אאמו"ר
שמפרש )בלקוטי לוי יצחק על תניא עמ' ל(
הב' לשונות "עולה ומגיע" – "יש לומר לנגד
רצוא ושוב ,כי החיות הוא בבחינת רצוא
ושוב".
138
אגרת התשובה
ב .ביאור הענין:
"רצוא" ו"שוב" הם שני הפכים ,ולא רק
משום שהם תנועות הפכיות ,זו בעלי' למעלה
וזו בהמשכה וירידה למטה ,אלא הוא חילוק
יסודי יותר:
ענין ה"רצוא" פירושו ,העלי' למקורו כפי
שהוא למעלה ומושלל מענין הירידה למטה
)באופן ששם אין מקום לחיות המתפשטת
למטה( — על דרך טבע העלי' )רצוא( שבאש,
"שאור האש חפץ בטבע ליפרד מהפתילה
ולידבק בשרשו למעלה . .אף שעל ידי זה
יכבה ולא יאיר כלום למטה ,וגם למעלה
בשרשו יתבטל אורו במציאות בשרשו" )תניא
ח"א פי"ט(; וענין ה"שוב" מורה על הפירוד
ממקורו והירידה למטה ולהתלבש בדבר
שלמטה ממנו.
וזה שהקשר בין החיות האלקית לשורשה
ומקורה הוא באופן של "רצוא ושוב" ,מורה
על שני הפכים בענין החיות :זה שיש בה ענין
ה"רצוא" מורה ,שחיות זו אינה חיות חיצונית
לבד אלא מהותה ושרשה בעצם המקור כפי
שהוא למעלה מענין הירידה למטה ,ולכן יש
בחיות זו התנועה התמידית ד"רצוא" ,שזוהי
דביקותה במקורה ושרשה )כפי שהוא למעלה
מירידה והמשכה למטה(; אלא שביחד עם זה
יש בה ה"שוב" ,שהוא ההמשכה והירידה של
החיות ממקורה ושרשה למטה בדבר נפרד
שלמטה ממנו ,שזהו ענין ה"שוב".
ונמצא ,שזה ש"החיות הוא בבחינת
רצוא ושוב" מורה על המשכת מקור החיות
)שלמעלה מהמשכה וירידה( להחיות דבר
שחוץ ממנו.
וזהו שמרמז אדמו"ר הזקן כאן ,שהמשכת
וירידת החיות לנשמת האדם היא באופן של
"עולה ומגיע" – "רצוא ושוב" ,שמזה מובן,
שגם כפי שהחיות מתלבשת באותיות הדיבור
)במאמר נעשה אדם( ,שזהו תכלית ענין
ה"שוב" ,הרי מהות חיות זו היא "פנימיות
החיות )משם הוי'( שהיא למעלה מעלה
מבחינת האותיות" )תכלית ה"רצוא"( ,אלא
שזהו כפי שהחיות דשם הוי' מתלבשת
באותיות הדיבור )שלכן היא "בבחינת רצוא
ושוב" ,כנ"ל( — ולכן גם לאחרי התלבשות
החיות באותיות הדיבור ,הרי זה "על דרך
משל כשהאדם נופח כו'".
ג .על פי זה יש לבאר גם דיוק לשון
אדמו"ר הזקן כאן ,שלפני שמביא המשל
ד"כשהאדם נופח לאיזה מקום אם יש איזה
דבר חוצץ כו'" ,מקדים" :כי הנה פשט הכתוב
מה שכתוב ויפח הוא להורות לנו )כמו שעל
דרך משל כשהאדם נופח כו'(" ,דלכאורה הוא
יתור לשון.
ועל פי הנזכר לעיל יש לבאר זה:
כדי לבאר ענין ה"כרת" )שעל ידי עונות
נפסקת החיות המלובשת בגוף( ,מוכרח
לומר ,שהענין ד"ויפח" הוא לא רק בנוגע
לשורש הנשמה למעלה ,או אפילו לשורש
המשכתה למטה )שהוא מה"א תתאה כנזכר
לעיל( — אלא גם בנוגע לחיות הנשמה כפי
שהיא מלובשת בגוף .והיינו שהענין ד"ויפח"
ישנו בכל הדרגות דהמשכת הנשמה ,גם כפי
שנמשכת בגוף )וגם לאחרי זה — כל משך זמן
היותם "אדם" ,נשמה וגוף יחד( .ולכן "אם יש
דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם לבחינת
הבל העליון" הרי על ידי זה "נכרת ונפסק
חבל ההמשכה משם הוי' ברוך הוא".
וזהו דיוק לשון אדמו"ר הזקן "כי הנה
פשט הכתוב מה שכתוב ויפח הוא להורות
לנו"" :פשט הכתוב" ד"ויפח באפיו" קאי על
התלבשות הנשמה בתוך הגוף ,וענין זה בא
"להורות לנו" שגם לאחרי הפעולה ד"נעשה
אדם" )– התלבשות הנשמה בגוף על ידי
התלבשות החיות באותיות הדיבור( ,הרי גם
פרק ה' -הוספה א'
אז )אף שהדיבור אינו מהפנימיות( זה עדיין
"על דרך משל כשהאדם נופח כו'" ,דענין זה
לא נשתנה על ידי התלבשות החיות באותיות
הדיבור.
]כלומר ,אין כוונת אדמו"ר הזקן כאן לדבר
על דרגת ותוכן ה"ויפח" שהוא מורה על שורש
הנשמה למעלה בבחינת הפנימיות ,אלא זהו
עוד ענין הנלמד מ"פשט הכתוב" שנאמר "ויפח
139
באפיו" :שגם לאחרי התלבשות הנשמה בגוף על
ידי אותיות "נעשה אדם" ,קיים העניין של "ויפח"
בנוגע לפרט זה שאם יש דבר חוצץ על ידי זה
"נכרת ונפסק חבל ההמשכה" .ונמצא ,שעניין זה
קיים בכל הדרגות של המשכת הנשמה למטה ,גם
כפי שירדה והתלבשה באותיות עצמן[.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 69ואילך(
קיצור השיחה:
צריך ביאור :כיצד כותב אדמו"ר הזקן ש"המשכת וירידת הנפש האלוקית לעולם
הזה ...נמשכה מבחי' פנימיות ומקור הדיבור ,הוא הבל העליון" – והרי לעיל )פ"ד(
נתבאר שרק הנשמה עצמה שרשה מבחי' "ויפח באפיו נשמת חיים" )הבל העליון
שלמעלה מאותיות הדיבור( ,ואילו ירידת הנשמה למטה היא "ע"י בחי' האותיות
שבמאמר 'נעשה אדם'"?
והביאור בזה – על יסוד לשון אדמו"ר הזקן "אין הבל הנופח עולה ומגיע כלל",
וע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק ששני לשונות אלו הם "לנגד רצוא ושוב":
"רצוא" ו"שוב" הן תנועות מנוגדות" :רצוא" פירושו עליה ודביקות במקור,
ואילו "שוב" פירושו ירידה ופירוד מהמקור.
ובענייננו – המשכת החיות לנשמת האדם כוללת את שתי התנועות יחד :מחד
– היא בבחי' "שוב" ,מצד התלבשותה באותיות הדיבור )"נעשה אדם"(; אבל גם אז
יש בה תנועת ה"רצוא" – הדביקות בשרשה ומקורה ,ולכן במהותה היא עדיין בחי'
הבל העליון שלמעלה מאותיות הדיבור.
וזוהי כוונת אדמו"ר הזקן בדבריו "פשט הכתוב מה שכתוב 'ויפח' הוא להורות
לנו" וכו' :אמנם לעיל נתבאר ש"ויפח" קאי על שורש הנשמה למעלה ,אבל מאחר
ש"פשט הכתוב" מתייחס לירידת הנשמה למטה )"ויפח באפיו"( – בהכרח לומר
שגם לאחר התלבשות הנשמה באותיות הדיבור ,במהותה היא עדיין בבחי' "ויפח"
)ולכן "אם יש דבר חוצץ ומפסיק ...נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה"(.
140
אגרת התשובה
הוספה ב' -אך באמת אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית' ,כי "הלא את השמים ואת הארץ
אני מלא" ו"מלא כל הארץ כבודו" ו"לית אתר פנוי מיניה" "בשמים ממעל ועל הארץ
מתחת אין עוד" ו"איהו ממלא כל עלמין" וכו'.
א .מהערות אאמו"ר על אגרת התשובה
כאן 1עולה ,שלמד בדברי התניא שעל ענין
זה ש"אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו
יתברך" יש כאן ד' ראיות" :שנים הראשונים
מפסוקים ושנים האחרונים ממאמרי רבותינו
זכרונם לברכה בזהר הקדוש" .וכפי שמבאר
שם ,שדבר זה "הוא לנגד הד' אותיות דשם
הוי'" ,כמבואר בפרק ד' שנשמת האדם
נמשכה מד' אותיות דשם הוי'.
]וממשיך לבאר שם ש"על אותיות י"ה . .
שהם 2הנסתרות לה' אלקינו . . 3הביא פסוקים.
ועל אותיות ו"ה . .שהם 4נגלות הביא מאמרי
רז"ל ,כי פסוקים שהם בכתב ומאמרים שהם
בעל פה ,הם כמו נסתרות לגבי נגלות" .ואחר
כך מבאר בפרטיות התאמת פרטי הלשונות
בכל אחד מד' הראיות להאות המקבילה מד'
אותיות הוי'[.
ויש לדייק בדבריו ,דלכאורה יש כאן ה'
ראיות ,כי "לית אתר פנוי מיני'" הוא מאמר
הזהר ,ו"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין
עוד" הוא לשון הפסוק ,ולמה פירש אאמו"ר
ש"בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד"
5
אינה ראי' בפני עצמה ,אלא פרט בהראי'
(1לקוטי לוי יצחק על תניא — ע' ל.
(2תקוני זהר ריש תכ"ב .ת"ע )קכט ,א( .ועוד.
(3לשון הכתוב — נצבים כט ,כח.
(4תקוני זהר ת"ע שם .ועוד.
(5וראה לקמן הערה .11
)ממאמר רבותינו ז"ל( "לית אתר פנוי מיני'".6
ב .והנה בפשטות טעמו של אאמו"ר לפרש
שהם ד' ראיות ,מפורש בדבריו גופא ,דכיון
ש"נשמת האדם נמשכה מד' אותיות דשם
הוי'" ,לכן הביא ד' ראיות "לנגד הד' אותיות
דשם הוי'".
אבל אין זה מספיק ,שהרי מפורש באגרת
התשובה לעיל )פרק ד' (7שיש דרגא חמי־
שית בשם הוי' — "הקוץ שעל היו"ד )ה(רומז
לבחינת רצון העליון ברוך הוא שלמעלה
מעלה ממדרגת בחינת חכמה עילאה") 8וכן
(6ועל פי זה צריך לומר ,לכאורה ,שכוונת אדמו"ר
הזקן היא להמאמר בתקוני זוהר ת"ע ,ששם הובא
בהמשך הענין הכתוב "כי הוי' הוא האלקים בשמים
ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד" — דלא כבתניא
חלק ב' פרק ז' )פג ,ב( שמעתיק ל' התקוני זוהר תנ"ז
"לית אתר כו' לא בעילאין ולא בתתאין" )ולא הובא
שם הכתוב ד"בשמים ממעל גו'"(.
ויש לומר ,שהטעם שמשנה כאן מלעיל חלק ב',
ומביא המאמר שבצירוף לשון הכתוב "בשמים ממעל
ועל הארץ מתחת" ,הוא כדי להדגיש שהוא לנגד ז"א
)ומלכות( ,כמבואר בהערת אאמו"ר ,ד"כאן איתמר
על שמים ממעל ועל ארץ מתחת ,כי בז"א ומלכות
ז"א הוא למעלה ומלכות הוא למטה ,מה שאין כן
בהלא את השמים ואת הארץ אני מלא . .או"א כחדא
. .שווין בקומתן".
(7צד ,ב.
(8וכהמשך דברי אדמו"ר הזקן כאן גופא בטעם
שעונות מבדילים" ,לפי שהם נגד רצון העליון ברוך
פרק ה' -הוספה ב'
בנפש האדם ישנו "קוצו של יו"ד" ,כמבואר
בכמה מקומות 9שזהו ענין המסירת נפש
שלמעלה מן החכמה וטעם ודעת( ,ואם כן
יש מקום לפרש שיש כאן ה' ראיות לנגד ד'
אותיות שם הוי' וקוצו של יו"ד?10
וגם אם תמצי לומר שהלשונות בהראיות
שהביא אדמו"ר הזקן מתאימות ומכוונות רק
לד' אותיות שם הוי' )כפי שאאמו"ר מפרש
בהערתו על דרך הקבלה( — 11עיקר השאלה
עדיין ישנה :למה הביא אדמו"ר הזקן ראיות
רק על ד' אותיות שם הוי' ,ולא הביא גם ראי'
חמישית לנגד קוצו של יו"ד )רצון העליון(?
ג .ויובן זה בהקדם שאלה כללית בדברי
אדמו"ר הזקן כאן:
א( למאי נפקא מינה באגרת התשובה
141
כאן הקדמה זו ש"באמת אין שום דבר גשמי
ורוחני חוצץ לפניו יתברך" )עם כמה ראיות(
— הרי הי' מספיק לומר )בקיצור(" ,ככה ממש
אם יש דבר חוצץ ומפסיק בין גוף האדם
לבחינת הבל העליון ,כמו שכתוב בישעיה
)כי אם( עוונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין
אלקיכם"?12
ב( מהו החידוש בכך ש"אין שום דבר
גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך" ,עד שהוזקק
להביא על זה ד' )או ה'( ראיות — 13הרי זה
מילתא דפשיטא שאינה צריכה לפנים!
ומה גם שבתניא חלק ראשון 14כבר ביאר
אדמו"ר הזקן בארוכה דזה ש"אין סוף" נקרא
"סובב כל עלמין"" ,אין הפירוש סובב ומקיף
מלמעלה בבחינת מקום חס ושלום כי לא
שייך כלל בחינת מקום ברוחניות" ,ובהמשך
הענין שם 15מביא זה ש"הארץ הלזו הגשמית
. .מלא כל הארץ כבודו 16והיינו אור אין סוף
ברוך הוא כמו שכתוב 17הלא את השמים ואת
הארץ אני מלא נאם ה'";
הוא . .שהוא מקור השפעת שם הוי' ונרמז בקוצו
של יו"ד".
(9לקוטי תורה תצא )לח ,ג .לט ,ב-ג( .ובכמה
מקומות.
וכן בתניא חלק ב' 18האריך לבאר "שמהותו
ועצמותו יתברך הנקרא בשם אין סוף ברוך
ואף על פי שלעיל בפרק ד' לא פירש ענינו של
קוצו של יו"ד בנפש האדם — ראה לקוטי שיחות
חלק לט עמ' 65הערה ) 48ובשולי הגליון שם(
שנרמז בלשון אדמו"ר הזקן סוף פרק ד' .והרי גם כאן
המדובר ברמז בלבד .ולקמן פרק ח' משמע ,דענין
התשובה שייך לקוצו של יו"ד .וראה בארוכה לקוטי
שיחות שם ע' 144ואילך.
(10וכמו שנתבאר בפרטיות בהתועדות )דשבת
פרשת נצבים תשכ"ט( ,התאמת הלשונות בה'
הראיות לה' דרגות דקוצו של יו"ד וד' אותיות הוי'.
עיין שם.
(11וגם מלשון אדמו"ר הזקן כאן גופא יש לדייק
ש"בשמים ממעל גו'" הוא פרט בהראי' )מתקוני
זוהר( "לית אתר פנוי מיני'" ,דאם לא כן הוי ליה
למימר "ובשמים ממעל גו'" )כמו בהשאר שיש וא"ו
המוסיף(.
(12והדיוק עוד יותר — כי באגרת התשובה
מהדורא קמא )בהוצאת קה"ת תשמ"ב — ע' תקי(
אכן ליתא הקדמה זו ,והיא הוספת אדמו"ר הזקן
במהדורא בתרא.
(13וגם לפי ביאור אאמו"ר ,שד' הראיות הן לנגד
ד' אותיות שם הוי' — הרי הא גופא צריך ביאור ,מהו
ההכרח להביא ראי' לנגד כל א' מהד' אותיות דשם
הוי'?
(14פרק מ"ח )סז ,סוף ע"ב(.
(15שם סח ,א.
(16ישעי' ו ,ג.
(17ירמי' כג ,כד.
(18פרק ז' )פב ,ריש עמוד ב'(.
142
אגרת התשובה
הוא מלא את כל הארץ ממש בזמן ומקום,
כי בשמים ממעל ובארץ ולד' סטרין הכל
מלא מאור אין סוף ברוך הוא בשוה ממש,
כי כך הוא בארץ מתחת כמו בשמים ממעל
ממש" ,ובהמשך הענין 19שולל דעת האומרים
שה"צמצום כפשוטו" ,כי אין לומר "שהקב"ה
סילק עצמו ומהותו ח"ו מעולם הזה . .שאי
אפשר כלל לומר ענין הצמצום כפשוטו שהוא
ממקרי הגוף על הקב"ה הנבדל מהם ריבוא
20
רבבות הבדלות עד אין קץ" )ומביא שם
מאמר התיקונים" 21לית אתר פנוי מיני' לא
בעילאין ולא בתתאין" ,וכן המאמר" 22איהו
ממלא כל עלמין כו'"( —
ולאחרי כל זה ,למה הוצרך אדמו"ר הזקן
לכתוב באגרת התשובה )תניא חלק שלישי(,
ובסגנון דחידוש" :23אין שום דבר גשמי ורוחני
חוצץ לפניו ית'" — ולהביא על זה ד' )או ה'(
ראיות!
ד .ולכן נראה לומר ,דמה שכתב אדמו"ר
הזקן באגרת התשובה כאן ש"אין שום דבר
גשמי ורוחני חוצץ לפניו ית'" ,יש חידוש בזה
לגבי המבואר קודם שהקב"ה "נמצא" בכל
מקום ,היינו ,שיש קא סלקא דעתך לומר
דהגם שהקב"ה "נמצא" בכל מקום ,מכל מקום
(19שם פג ,סוף עמוד א' ואילך.
(20שם פג ,ב.
(21תקוני זוהר תנ"ז .שם ת"ע )קכב ,ב( .וראה
לעיל הערה .6
(22רעיא מהימנא פינחס רכה ,א.
(23ובפרט ,שגם להסוברים דצמצום כפשוטו,
אינו מפני שסבירא ליה שיש בכח איזה דבר למנוע
ח"ו אותו ,אלא רק מפני שרצה לצמצם עצמו ,והוא
רק מצד כחו ית' הכל יכול ,כמו שנתבאר במקום אחר
באורך.
אפשר שיהי' דבר "חוצץ לפניו יתברך" ,24ובא
וקא משמע לן שאין הדבר כן ,ומביא כמה
ראיות מפסוקים ומאמרי רז"ל.
ויובן זה בהקדם ביאור גדר ה"חציצה"
בהלכה ,שמזה יובן גם לענין "חציצה"
בפנימיות הענינים )"אין שום דבר גשמי
ורוחני חוצץ לפניו ית'"(:
בענין טבילה במקוה — יש ב' דינים :25א(
צריך להיות "טבילת כל הגוף במקוה . .שאם
טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה עדיין הוא
בטומאתו") 26מן התורה .(27ב( "לא יהי' דבר
חוצץ בינם ובין המים" ,28ובזה" ,דבר תורה
אם . .אינו מקפיד עליו ]על דבר החוצץ[ . .
אינו חוצץ ואף על פי שחופה את רובו".
והם גדרים שונים :הדין ד"טבל כולו"
הוא במעשה הטבילה של האדם ,שהאדם
צריך לטבול את "כל גופו . .בבת אחת",29
וכאשר )אפילו( "ראש אצבע הקטנה" 30חוץ
למים ,אין כאן מעשה טבילה; מה שאין כן
(24ולהעיר מהדין )שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח
סנ"ה סכ"ב ,ממגן אברהם שם סעיף קטן ט"ו(,
דאף על פי דכל השומע קולו של האומר קדיש או
קדושה אפילו כמה בתים מפסיקים ביניהם יכול
לענות עמהם" ,מפני שאפילו מחיצה של ברזל אינה
מפסקת בין ישראל לאביהם שבשמים . .מכל מקום
צריך שלא יהי' מפסיק טינוף או עבודה זרה" .וראה
לקמן הערה .38
(25בהבא לקמן ראה שו"ת הצמח צדק יורה דעה
סימן קנ"ח אות א .שיורי טהרה ליורה דעה ריש סימן
קצח.
(26רמב"ם הל' מקואות פרק א' הלכה ב'.
(27ראה צמח צדק ושיורי טהרה שם.
(28רמב"ם שם הלכה י"ב.
(29רמב"ם שם ההלכה ז'.
(30או שערה אחת )רמב"ם שם(.
פרק ה' -הוספה ב'
החסרון דחציצה אינו במעשה הטבילה )כי
מעשה הטבילה הוא בשלימותו( ,אלא הוא
ענין צדדי ,שיש דבר שחוץ ממנו החוצץ בינו
לבין המים ,וכיון שהעדר ביאתו במים הוא
)לא מצד מעשה הטבילה שלו ,אלא( מצד
הדבר החוצץ ,לכן הרי זה תלוי בחשיבות
הדבר ,דאם רק חופה את מיעוט הגוף או
שאינו מקפיד עליו) ,דבר תורה( עלתה לו
טבילה ,כיון שאין בכחו של דבר זה )שאין לו
חשיבות( לחצוץ בפני מי המקוה.
ועל פי זה יש לומר ,שהחילוק בין המבואר
לעיל בחלק א' וחלק ב' )שהקדוש ברוך הוא
נמצא בכל מקום( ,להמבואר באגרת התשובה
כאן ש"אין שום דבר . .חוצץ לפניו ית'" —
הוא על דרך החילוק בין הגדרים הנזכרים
לעיל בדין טבילה ,כדלקמן.
ה .ביאור הענין:
החילוק העיקרי בין המבואר לעיל )בחלק
א' וחלק ב'( להמבואר באגרת התשובה כאן
הוא:
זה שהקב"ה נמצא בכל מקום )המבואר
לעיל בחלק א' וחלק ב'( הוא ענין השווה
בכל הנבראים כולם ,דהוא ית' נקרא "אין סוף
ברוך הוא" דכשמו כן הוא ,שאין שום הגבלה
אצלו יתברך ,ובמילא אין מקום שחוץ ממנו;
אבל באגרת התשובה כאן 31בא אדמו"ר
הזקן לבאר הענין ד"חלק הוי' עמו" ,32שבני
ישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא" ,33כיון
ש"ויפח באפיו נשמת חיים ומאן דנפח מתוכו
נפח וכו'" ,34שזהו ענין ומעלה במציאותם של
(31פרק ד' ואילך.
(32לשון הכתוב — האזינו לב ,ט.
(33פרק ד' )צג ,סוף עמוד ב'(.
(34צה ,א.
143
ישראל ,שבהם גופא ישנו "שם הוי'" )וכמו
שנתבאר לעיל בפרק ד 34שיש ד' אותיות שם
הוי' בנשמת האדם(.
וענין זה הוא רק בישראל ,ולא בשאר
נבראים ,דאף שהקב"ה נמצא בכל מקום,35
מכל מקום ,אי אפשר לומר על כל נברא שהוא
"חלק משם הוי' ברוך הוא" חס ושלום ,כי זה
שהקב"ה נמצא בכל מקום הוא מצד גדלותו
ית' )שהוא יתברך אין לו סוף( ,אבל אינו
שייך למציאות הנברא )שבו הוא נמצא( ;36מה
שאין כן בישראל נאמר "כי חלק הוי' עמו",
דזה שהם "חלק משם הוי' ברוך הוא" מתייחס
למציאותם.
ולכן הוזקק אדמו"ר הזקן להוסיף כאן
הקדמה זו "אך באמת אין שום דבר גשמי
ורוחני חוצץ לפניו יתברך" ,כי יש מקום לומר,
שכיון שהנשמה ירדה )כמבואר בתניא(37
"ממדרגה למדרגה על ידי השתלשלות
העולמות" ,ועד שיש לה שייכות גם לגשמיות
)דאם לא כן לא היתה יכולה להתלבש בגוף
גשמי( ,הרי נמצא ,שישנם "דברים" )"בין
גוף האדם לבחינת הבל העליון"( שהנשמה
מתלבשת בהם בירידתה ממדריגה למדריגה
מעולם לעולם ,עד לעולם הזה הגשמי ,שהם
אינם "חלק משם הוי' ב"ה" — ואיך אפשר
שהוי' עצמו "יגיע" )על ידי דבר זה שאינו
"חלק משם הוי' ב"ה"( אל מציאות הנשמה
כפי שהיא מלובשת בגוף?
(35ושורש התהוות כל הנבראים הוא משם הוי',
שפירושו מלשון מהווה )תניא חלק ב' פרק ד' — עט,
ריש עמוד א'(.
(36וכן זה ששורש התהוות כל הנבראים הוא
משם הוי' )כבהערה הקודמת( — הרי זה על ידי
התלבשות בשם אלקים .וראה באגרת התשובה לעיל
פרק ד' )צד ,א(.
(37חלק א' פרק ב'.
144
אגרת התשובה
ובזה קא משמע לן אדמו"ר הזקן ,ש"אין
שום דבר גשמי ורוחני חוצץ לפניו יתברך",
דלגבי שם הוי' "אין שום דבר גשמי ורוחני
]אף שהדבר אינו "חלק משם הוי' ברוך הוא"[
חוצץ לפניו יתברך" ,ולכן אין שום דבר 38יכול
לחצוץ בפני )שורש( נשמת האדם שהיא "חלק
משם הוי' ברוך הוא" ,והעילוי ד"ויפח" נמשך
להנשמה גם כפי שהיא מלובשת בגוף.39
כלומר :גם כפי שהנשמה היא בציור של
"נברא" ,וד' "אותיות" הנשמה )שהם כוחותי'
— שכלה מדותי' ולבושי' )כמו שכתב אדמו"ר
הזקן לעיל בפרק ד'( הם בהתלבשות בגוף
גשמי ,הרי מהותם היא — ד' אותיות דשם
הוי'.40
(38ורק עונות "מבדילים ביניכם לבין אלקיכם . .
לפי שהם נגד רצון העליון ברוך הוא . .מקור השפעת
שם הוי'" )אגרת התשובה כאן( .ועל פי המבואר
בפנים מובן ,שהכוונה בזה ,לא רק שאין הקדוש ברוך
הוא שורה בדבר שנגד רצונו ית' ]ולהעיר שבאגרת
התשובה מהדורא קמא שם מביא על זה הכתוב
)חבקוק א ,יג( "טהור עינים מראות ברע"[ ,אלא
לפי שהעון מבדיל וחוצץ שלא תומשך השפעת שם
הוי' ל)כללות( האדם .וכלשון אאמו"ר כאן )בסיום
ההערה( "שעונות . .אין מניחים שיומשך מד'
אותיות דשם הוי' לנשמת האדם".
]ועל דרך הדין הנזכר לעיל הערה 25לענין עניית
אמן כשיש טינוף או עבודה זרה מפסיק ,שאין שייך
לומר כאן שזהו חסרון באדם המתפלל ,שעושה
משהו נגד רצונו ית' )שהרי האדם נמצא במקום
שמותר לו להתפלל( ,אלא שהדבר המטונף נמצא
בין מקום המנין לביתו ,והדבר חוצץ בינו לבין המנין
המתפלל כו'[.
(39ראה גם בהוספה א לפרק זה.
(40ולדוגמא — השגת אלקות דהנשמה ,דאף
שהיא השגה של נברא ,ועד שנעשה בה הגבלה של
גשם מצד ההתלבשות במוח הגשמי — מכל מקום,
מהות השגת אלקות דהנשמה היא "ה"א ראשונה"
)כבאגרת התשובה סוף פרק ד'( .וראה לקוטי שיחות
ו .על פי הנ"ל מובן גם הטעם שדוקא כאן,
בענין "אין שום דבר . .חוצץ לפניו יתברך",
מביא אדמו"ר הזקן ד' ראיות — מה שאין כן
בחלק ראשון וחלק שני ,שלא האריך בהבאת
ראיות:
לעיל בחלק ראשון ושני שם ,קאי בענין
גדלותו של הקדוש ברוך הוא ,שאין לו סוף,
שלכן הוא נמצא בכל מקום .וכמו אור המאיר,
דככל שהאור גדול יותר ,מתפשט למרחוק
יותר ,כך על דרך משל הקדוש ברוך הוא
"הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא" ,אין סוף
להתפשטותו ונמצא בכל מקום ]על דרך
דין הא' הנזכר לעיל ,שמעשה הטבילה מצד
האדם צריך להיות בשלימות ,כל גופו בבת
אחת[ — וענין זה אינו זקוק לכמה ראיות כו';
מה שאין כן באגרת התשובה כאן מחדש
עוד ענין ,דגם כשאור הוי' נמשך דרך איזה
דבר )שדבר זה אינו "חלק משם הוי' ברוך
הוא"(" ,אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ
לפניו יתברך" ,שגם אז "מגיע" ומאיר שם
האור דהוי' עצמו.
ולכן הביא על זה ד' ראיות ,שהן )כפירוש
אאמו"ר( "לנגד הד' אותיות דשם הוי'" — כי
החידוש בהכלל ד"אין שום דבר . .חוצץ
לפניו ית'" אינו בשייכות ל"עצמותו ומהותו
ית' הנקרא בשם אין סוף ברוך הוא" ,סובב כל
עלמין )"שאינו נתפס כלל תוך העולמות",(41
ונמצא בכל מקום בשווה — אלא בנוגע לשם
חלק לט עמ' ) 62ס"ו(.
(41לשון התניא חלק ב' פרק ז' שם )פג ,ב(
לענין שהצמצום אינו כפשוטו ,וממשיך "וזהו
גם כן ענין סובב כל עלמין" ,שמזה מובן ,שאין זה
שייך להעולמות עצמם ,כי אם זהו רק מצד הבלי
גבול שלו ,שאין הצמצום מעלים לגבי' .מה שאין
כן באגרת התשובה ש"אין שום דבר . .חוצץ לפניו
ית'" ,היינו בהאור פנימי כו' .ואין כאן מקומו.
פרק ה' -הוספה ב'
הוי' ,דאף על פי שיש בו ד' אותיות ,שכל
אות היא צורה אחרת )המורה על "ציור"
ההמשכה ,42וכמבואר באגרת התשובה לעיל
פרק ד' ,43איך היו"ד ספירות נכללות ונרמזות
בד' אותיות דשם הוי'( ,מכל מקום ,אין שום
דבר חוצץ לפניו ית' ,ובמילא אין הגבלה
בהתפשטותו ית' גם כפי שנמשכת על ידי ד'
אותיות שם הוי'.
]והטעם ש"אין שום דבר . .חוצץ לפניו
ית'" הוא על דרך הדין הנזכר לעיל בחציצה
בטבילה ,דכיון שאין להדבר החוצץ חשיבות
)אם מצד מיעוטו או מפני שאינו מקפיד
עליו( ,אין בכוחו לחצוץ בפני מי המקוה.
וכן הוא ברוחניות ,שהטעם שאין שום
דבר חוצץ בפני שם הוי' הוא לפי שלגבי שם
הוי' ,כל הנבראים )אף שאינם "חלק משם
הוי' ברוך הוא"( בטלים אצלו יתברך ,וכמו
שנתבאר בארוכה בתניא חלק שני ,44דמצד
שם הוי' ,אף "דשם הוי' פירושו שמהוה את
הכל" ,45הרי ההתהוות דשם הוי' היא באופן
שהנבראים הם בטלים במקורם )כמו אור
השמש כשהוא עדיין במקורו בגוף השמש(,
(42ראה תניא חלק ב' פרק י"ב בהגה"ה .וכמודגש
גם בחילוקי הלשונות בהד' ראיות ,בהתאם להאות
המקבילה של השם ,כמבואר בהערת אאמו"ר )אם
נאמר בה רק "שמים" ,או "שמים וארץ" ,ועוד(.
(43צד ,ב .ועיין שם השייכות לצורת האותיות.
(44ראה שם פרקים ג' ד'.
(45שם פרק ד' )עט ,ריש עמוד א'(.
145
שכל מציאותם היא רק מקורם — וכיון שאין
הם "מציאות" ,אין בכוחם "לחצוץ" ולמנוע
ההתפשטות דשם הוי'" ,אין שום דבר . .חוצץ
לפניו ית'"[.
ועל פי זה מבואר גם הטעם שהביא רק
ד' ראיות ,ולא ה' )גם לנגד קוצו של יו"ד(
כי "קוצו של יו"ד" הוא גילוי אור אלקי כפי
שהוא למעלה מ"ציור" )אף לא "נקודה לבד",
כהיו"ד( ,ובעבודה הוא ענין המסירת נפש
שלמעלה מטעם ודעת ,וכיון שמדריגה זו
אינה נתפסת ב"ציור" ,46הרי זה על דרך משל
"סובב כל עלמין" ,שלגבי' אין צריכים לשלול
ש"אין שום דבר . .חוצץ לפניו ית'" )כנזכר
לעיל(.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 73ואילך(
(46ויש לומר ,שבפרטיות יותר ,הראי' מ"לית
אתר פנוי מיני' בשמים ממעל ועל הארץ מתחת גו'",
היא )לא רק לנגד ז"א ,אלא( גם לנגד דעת" ,קיום
המדות וחיותן" )תניא סוף פרק ג'( .ועל פי זה נכלל
בזה גם הענין דקוצו של יו"ד )שבנפש( — כידוע
דדעת עולה עד הכתר — אלא שזהו כפי שפנימיות
הנפש נמשכת ב"ציור" )פנימיות המדות(.
וזהו גם הטעם שנרמז בלשון "לית אתר פנוי
מיני'" ,המורה על ביטול גדול ביותר ,שמלכתחילה
אין כאן "אתר" בלעדו ית' ]דבשאר הראיות נאמר רק
"מלא"" ,ממלא" — אבל לא מודגש שאין מציאות
לשמים וארץ בלעדו[ ,דכיון שכאן המדובר בהמשכת
הכתר )שלמעלה מ"ציור"( בהשתלשלות ,צריך
להיות הביטול )שבגללו אין ה"ציור" דהשתלשלות
"חוצץ לפניו"( בעומק יותר" ,לית אתר פנוי מיני'".
146
אגרת התשובה
קיצור השיחה:
יש לתמוה :מהו החידוש בדברי אדמו"ר הזקן "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ
לפניו יתברך" – והרי הדבר מובן מאליו ,וכפי שנתבאר לעיל בתניא )ח"ב פ"ז,
ועוד( שאור אין סוף ב"ה "מלא את כל הארץ ממש ...בארץ מתחת כמו בשמים
ממעל ממש"?
והביאור בזה – על יסוד הגדרת עניין החציצה בהלכה:
חציצה אינה חסרון במעשה הטבילה של האדם )היינו שהאדם לא טבל כולו(,
אלא היא פסול הבא מצד הדבר החוצץ )ולכן אם הדבר החוצץ אינו חשוב והאדם
אינו מקפיד עליו – טבילתו טבילה מדאורייתא(.
ובענייננו :אמנם הקב"ה )מצד גדולתו ית'( נמצא בכל מקום ,אבל הנבראים
מצדם הם מציאות נפרדת מהקב"ה )"דבר חוצץ"(; וזהו שמחדש אדמו"ר הזקן,
שמאחר שישראל הם "חלק משם הוי' ברוך הוא" ,הרי גם בירידתם לעולם הזה לא
נפגמה שייכותם אליו ,מאחר שהדברים הגשמיים שהנשמה מתלבשת בהם אינם
חוצצים לפניו יתברך.
ולכן מאריך אדמו"ר הזקן ומביא לענין זה ד' ראיות – כנגד ד' אותיות שם הוי'
)כמבואר בלקוטי לוי יצחק( ,כדי ללמדנו שהכלל "אין שום דבר גשמי ורוחני חוצץ
לפניו ית'" אינו רק ביחס לבחי' סובב כל עלמין )שכנגד קוצו של יו"ד( ,אלא גם
בבחי' ד' אותיות שם הוי' ,המורים על אופן ו"ציור" ההמשכה למטה.
ולכן פירש בלקוטי לוי יצחק שאין כאן אלא ד' ראיות )והמלים "בשמים ממעל...
אין עוד" הן המשך מאמר הזוהר "לית אתר פנוי מיניה" ,ולא ראיה בפני עצמה( –
כיון שכנגד "קוצו של יו"ד" אין צורך בראיה לכך ש"אין שום דבר ...חוצץ לפניו
ית'".
149
פרק ו'
בפרק ד' שאל רבנו הזקן כמה שאלות ,ביניהן – כיצד ייתכן שנמצאו כמה וכמה חייבי
כריתות ומיתות שהאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים? בכדי לבאר זאת ,הקדים לבאר
את שורש נשמות ישראל ומעלתן על שאר כל הנבראים .על פי זה ביאר בפרק ה' את
מהות עונש הכרת ומיתה – שהיה מת ממש קודם גיל חמישים או שישים ,שהוא תוצאה
ממעשה העבירה הכורת את "חבל ההמשכה" המקשר בין ה' תתאה לנשמת היהודי כפי
שהיא מלובשת בגוף.
בפרק זה יבאר ,שעניין זה ,שהכרת גורם למיתת האדם ,היה קיים רק בזמן בית-המקדש,
מה שאין כן בזמן הזה ,לאחר החורבן ,כללות המשכת החיות לנשמות ישראל הוא באופן
נמוך הרבה יותר – מעין ודוגמת המשכת החיות לשאר הנבראים .לכן ,גם החוטא שעבר
ר"ל על איסור כרת ,שעל ידי כך נכרתה נפשו האלוקית משורשה ,ובזמן בית-המקדש לא
היה יכול להמשיך ולחיות יותר מחמישים או שישים שנה ,בזמן הזה הוא יכול להמשיך
לחיות ,כיוון שלאחר החורבן תיתכן אפשרות שיהודי יקבל חיותו על ידי התלבשות ה'
תתאה בקליפת נוגה ,כדלקמן.
אמנם זהו בזמן שהיו ישראל
במדרגה עליונה ,כשהיתה השכינה
שורה בישראל בבית המקדש ,ואז
לא היו מקבלים חיות לגופם רק על
ידי נפש האלקית לבדה ,מבחינת
פנימיות השפע שמשפיע אין סוף
ב"ה על ידי שם הוי' ב"ה כנ"ל.
בזמן בית המקדש ,כשהשכינה שרתה
בגלוי בעם ישראל ,התייחדו בני ישראל בכך
שחיות גופם הגשמי נמשכה באופן ישיר משם
הוי' ב"ה .ולכן ,על ידי איסור מיתה או כרת
הכורת בין שורש הנשמה בה' תתאה לנשמה
המלובשת בגוף – שוב לא היה יכול היהודי
לקבל חיות לגופו והיה מת לפני חמישים או
שישים שנה.
אך לאחר שירדו ממדרגתם ,וגרמו
במעשיהם סוד גלות השכינה,
כמ"ש" 1ובפשעיכם שולחה אמכם".
על ידי שחטאו ישראל וכלל עם ישראל
ירד ממדרגתו ה"עליונה" ,גם השכינה השורה
בישראל ירדה בגלות כביכול ,וכמו שכתוב
(1ישעיה נ ,א.
150
אגרת התשובה
"בפשעיכם שולחה אמכם"" .אמכם" היינו
השכינה ,2ועל ידי "פשעיכם" היא שולחה
לגלות.3
ומהי משמעות ירידת השכינה לגלות? על
כך ממשיך ומבאר:
דהיינו שירדה השפעת בחינת ה"א
תתאה הנ"ל ,ונשתלשלה ממדרגה
למדרגה למטה מטה עד שנתלבשה
השפעתה בי' ספירות דנוגה,
המשפיעות שפע וחיות ,על ידי
המזלות וכל צבא השמים והשרים
שעליהם ,לכל החי הגשמי שבעולם
4
הזה וגם לכל הצומח ,כמאמר רז"ל
"אין לך כל עשב מלמטה שאין לו
מזל וכו'".
מה שאין כן בני ישראל התייחדו בכך :א(
שהם מקבלים את חיותם משם הוי'" ,פנימיות
החיות" )בחינת ה"ויפח" שלמעלה מהדיבור(.
ב( חיות זו מתלבשת בגופם ללא ההתלבשות
בממוצעים הנ"ל ,כמבואר בפרק ה'.
ובנוגע לעניין השני )קבלת החיות משם
הוי' ללא התלבשות בממוצעים( ,מבאר
רבנו הזקן כאן ,שהוא היה קיים רק בזמן
בית-המקדש ,אולם לאחר החורבן ,כאשר
"בפשעיכם שולחה אמכם"" ,ירדה השפעת
ה"א תתאה" של שם הוי' ,שהיא מקור המשכת
הנפש האלוקית להתלבש בגוף ,והתלבשה
גם היא בעשר ספירות של קליפת נוגה
והממוצעים האחרים ,שהם מקור החיות של
שאר הנבראים.
ואזי יכול גם החוטא ופושעי 7ישראל
לקבל חיות לגופם ונפשם הבהמיות
כפי שנתבאר לעיל בפרק ד' ,השפעת
החיות של כלל הנבראים שבעולם הזה היא
מ"חיצוניות החיות" .בכדי שחיות זו תוכל
להתלבש בנברא הגשמי היא מצטמצמת
ומסתתרת בעשר הספירות של קליפת
נוגה ,5המשפיעות את החיות והשפע על ידי
הממוצעים בדוגמת המזלות וכיו"ב.6
בשם אלוקים – בחינת הצמצום שבאלוקות ,והוא
השורש לכל הלבושים והממוצעים המסתירים על
האור האלוקי של שם הוי' .ראה שער היחוד והאמונה
פרק ד' .מאמר ד"ה וידעת היום תרנ"ז.
(2כמבואר בתניא חלק ראשון פרק נ"א שהשכינה
נקראת "אם הבנים".
(3יש לציין ,שמלבד זאת שבפסוק זה יש הוכחה
לירידת השכינה לגלות על ידי "פשעיכם" ,יש בו גם
ביאור כיצד ייתכן הדבר שפשעי בני ישראל יגרמו
גלות לשכינה .והיינו מפני שהשכינה היא "אמכם"
– יש לה שייכות ו"קירבה" לבני ישראל ,לכן ייתכן
שפעולותיו של יהודי ישפיעו ויפעלו שינוי וירידה
כביכול בשכינה עצמה .הערת הרבי לשיעורים בספר
התניא עמ' .1035
(4בראשית רבה פ"י ,ו.
(5ראה גם בתניא חלק ראשון פרק ו'.
(6עניין זה שייך לכך ששורש כלל הנבראים הוא
בפרטיות יותר ,התלבשות חיות הקדושה
בקליפות ,באה כתוצאה מחטא עץ הדעת שעירב בין
טוב לרע – ראה בתניא באגרת הקודש דף קמ ,א:
"וגלות זה )התלבשות הניצוץ המחיה את הקליפות(
נמשך מחטא עץ הדעת ואילך והוא בחינת אחוריים
. .דקדושה" .וראה גם תניא חלק ראשון פרק
כ"ב" :וכל כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים
העליונים עד שיוכלו להתהוות ולהבראות גם דברים
טמאים וקליפות . .ולקבל חיותם מדבר ה' . .בהסתר
פנים . .ולכן נקרא אלוקים אחרים מפני שיניקתם
וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים
דקדושה . .כאדם הנותן דבר לשונאו שלא ברצונו",
עיי"ש.
" (7לכאורה צריך להיות "ופושע" לשון יחיד" –
הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' .1036
פרק ו'
כמו שאר בעלי חיים ממש ,כמ"ש
"נמשל כבהמות נדמו".
8
כיוון שהשפעת ה' תתאה ,מקור חיות
נפשו של היהודי ,ירדה והתלבשה בעשר
הספירות של קליפת נוגה ,אזי כשם ששאר
בעלי חיים יכולים לקבל חיות מספירות אלה
גם בלא ההתקשרות וההתאמה לרצון העליון
שהוא בחינת הפנימיות – שם הוי' ,כך גם
היהודי יכול לקבל חיותו מה' תתאה דרך
עשר ספירות אלה ,למרות ה"חציצה" שישנה
בנשמתו .כיוון שבדרך זו ,של קבלת החיות
דרך ההתלבשות ב"ממוצע" של עשר ספירות
דנוגה ,אינה נוגעת הנהגת המקבל.
אך חשוב להבהיר :אין כוונת הדברים
שמעת החורבן בני ישראל הפכו ח"ו להיות ככל
שאר הנבראים המקבלים חיותם מחיצוניות
האלוקות המלובשת בעשר הספירות של
קליפת נוגה; ודאי שגם לאחר החורבן שורשם
של נשמות ישראל הוא בשם הוי' – פנימיות
האלוקות ,כמבואר בפרק ד' .אלא שבזמן
בית-המקדש ,כיוון שישראל היו "במדריגה
עליונה" ,החיות של שם הוי' נמשכת אליהם
רק ממקומה ומדרגתה )ה' תתאה של שם הוי'
ללא ההסתר של הממוצעים הנ"ל(; ואילו
לאחר החורבן ,כאשר "ירדו ממדרגתם" ,הם
9
מקבלים את השפעת ה' תתאה של שם הוי'
דרך הלבוש המסתיר של עשר הספירות
דנוגה .10לכן גם החוטא באיסור כרת יכול
(8תהילים מט ,יב.
(9וכפי שמוכח מהמשך הביאור לקמן בפרק זה
)"והנה יעקב חבל נחלתו כתיב"(.
(10לכן ירידה זו מהווה "גלות השכינה" חמורה
הרבה יותר מאשר עצם השפעת "חיצוניות החיות"
בדרך אחוריים )שהוזכרה לעיל הערה .(6כיוון שגלות
זו היא בבחינת "פנימיות החיות" ,שם הוי' שלמעלה
לגמרי משייכות לנבראים .וכמבואר לקמן בתניא דף
151
לקבל – על ידי הלבושים – את השפעת שם
הוי' ולהמשיך לחיות.11
בשלב זה של הפרק ,הסתיים התירוץ
לשאלה שנשאלה בפרק ד' כיצד ייתכן
שהעובר איסור מיתה או כרת יאריך ימים
גם לאחר גיל חמישים או שישים .דבר זה
מתאפשר בעקבות הירידה הכללית שנעשתה
לאחר החורבן ,שה' תתאה של שם הוי',
מקור נשמות ישראל ,ירדה ונתלבשה בעשר
הספירות של קליפת נוגה.
כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר איך
ייתכן שהעובר על איסורים הנ"ל יאריך ימיו
ושנותיו "בנעימים" ,כלשונו בפרק ד'.
ואדרבה ,ביתר שאת ויתר עז.
לא רק שהחוטא יכול לקבל חיות למרות
ה"חציצה" שנעשתה על ידי העבירות
"כמו שאר בעלי חיים" ,אלא הוא אף יכול
לקבל חיות ביתר שאת ועז ולהאריך ימים
"בנעימים" .ההסבר בזה יובן על פי דברי
הזוהר המובאים לקמן:
על פי המבואר מזוהר הקדוש פרשת
פקודי שכל שפע וחיות הנשפעת
קמ ,א" :וגלות זה )התלבשות הניצוץ המחיה את
הקליפות בסדר הרגיל כמבואר שם( נמשך מחטא עץ
הדעת ואילך והוא בחינת אחוריים לבד דקדושה .אך
כשגלו ישראל לבין האומות ואחיזת ישראל ושרשם
הוא בבחינת פנים העליונים )פנימיות האלוקות ,שם
הוי'( – הנה זו היא גלות שלימה ,ועל זה אמרו רז"ל
גלו לאדום שכינה עמהם".
(11וזה שהחוטא מקבל השפעת ה' תתאה )דרך
לבוש נוגה( ,אף שעבר על איסור כרת ונכרת חבל
ההמשכה כמבואר בפרק ה' – ראה בעיונים לפרק זה
סעיף ב'.
152
אגרת התשובה
לאדם התחתון בשעה ורגע שעושה
הרע בעיני ה' במעשה או בדיבור או
בהרהורי עבירה וכו' ,12הכל נשפע לו
מהיכלות הסטרא אחרא המבוארים
שם בזוהר הקדוש.
עד כאן נתבאר ,שבזמן הגלות ,כללות
השפע שיהודי מקבל הוא מה' תתאה כפי
שירדה בעשר הספירות של קליפת נוגה.
אמנם גם קליפת נוגה היא "קליפה" ,אבל יש
בה גם כן טוב ואינה רע גמור .אולם מדברי
הזוהר המובאים נמצא ,שעל ידי מעשה
העבירה של יהודי ,לא רק שהוא מקבל
השפעתו מה' תתאה על ידי עשר ספירות
דנוגה ,דבר הנובע מעצם מצב כלל עם ישראל
לאחר החורבן ,אלא הרבה יותר גרוע מכך:
העבירה מורידה אותו ,ואת ה' תתאה מקור
נשמתו ,לסטרא אחרא ממש .ונמצא ,שעל ידי
העבירה מתווסף שלב נוסף בירידת ה' תתאה
בגלות :לא רק שהיא נמצאת בעשר ספירות
של נוגה ,אלא היא יורדת להיכלות הסטרא
אחרא ר"ל!
והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל
השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא,
או מהיכלות הקדושה שמהם
נשפעות כל מחשבות טובות
וקדושות וכו' .כי זה לעומת זה עשה
האלקים וכו'.
הדבר תלוי בבחירת האדם :כאשר הוא
חושב מחשבות טובות וקדושות – הוא מקבל
(12המילה "וכו'" רומזת למבואר בחלק ראשון
פרק י"א ,שגם אם אינו מהרהר בעבירה לעשותה כו',
בכל זאת גם זה בכלל הרהורים רעים כמבואר שם.
וגם על זה נאמר בזוהר שבשעת מעשה מקבל חיותו
מהיכלות הסטרא אחרא .הערת הרבי לשיעורים
בספר התניא כאן.
חיותו מהיכלות הקדושה ;13וכאשר חושב
מחשבות רעות – הוא מקבל חיותו דרך
היכלות הסטרא אחרא.
והיכלות הסטרא אחרא מקבלים
מהתלבשות
חיותם
ויונקים
והשתלשלות השפע די' ספירות
דנוגה ,הכלולה מבחינת טוב ורע,
היא בחינת עץ הדעת וכו' כנודע
ליודעי חן.14
הסדר הרגיל מאז חטא עץ הדעת הוא,
שהיכלות הסטרא אחרא מקבלים חיותם
מהאור האלוקי המצומצם ומוסתר בעשר
הספירות של קליפת נוגה ,שלהיותה כלולה
מטוב ורע ,השפעתה יכולה להשתלשל
ולרדת ,על ידי צמצומים רבים ,להחיות את
היכלות הסטרא אחרא.
אמנם כל זה הוא המצב הרגיל ,מצד
התלבשות האלוקות בקליפת נוגה מאז חטא
עץ הדעת שנעשה תערובת טוב ורע בעולם.
אולם על ידי החטא של היהודי ,שעל ידי
כך הוא יורד לקבל חיותו מהיכלות הסטרא
אחרא )כמבואר מדברי הזוהר שהובאו
לעיל( ,נמצא שהוא מוריד ומביא יחד עמו אל
היכלות הסטרא אחרא גם את שורש נשמתו
שלמעלה – ה' תתאה של שם הוי' ,ועל ידי כך
הוא מוסיף חיות מרובה ונעלית הרבה יותר
לסטרא אחרא ר"ל.15
(13ראה לקמן בעיונים לפרק זה סעיף א' החידוש
הגדול שבדבר זה.
= (14חכמה נסתרה ,חכמת הקבלה.
(15שהרי הסטרא אחרא מצד עצמה יונקת רק
מ"חיצוניות החיות" האלוקית המצומצמת ומוסתרת
בעשר הספירות של נוגה שעל ידי צמצומים
והסתרים נוספים התלבשה בסטרא אחרא; ואילו על
יד החטא של היהודי ,הקליפה מקבלת מה' תתאה
פרק ו'
וכפי שממשיך ומבאר:
והנה "יעקב חבל נחלתו" כתיב ,על
דרך משל כמו החבל שראשו אחד
למעלה וראשו השני למטה ,אם
ימשוך אדם בראשו השני ,ינענע
וימשך אחריו גם ראשו הראשון
כמה שאפשר לו להמשך .וככה
ממש בשרש נשמת האדם ומקורה
מבחינת ה"א תתאה הנ"ל ,הוא
ממשיך ומוריד השפעתה על ידי
מעשיו הרעים ומחשבותיו עד תוך
היכלות הסטרא אחרא כביכול,
שמשם מקבל מחשבותיו ומעשיו.16
היחס בין הנשמה שבגוף לשורש הנשמה
בה' תתאה הוא בדוגמת חבל שראשו האחד
מנענע ומשפיע על ראשו השני .ולכן ,כאשר
יהודי עובר עבירה ח"ו ,והוא יורד אל
הקליפות וסטרא אחרא – הוא מוריד יחד עמו
גם את קצהו העליון של החבל – את ה' תתאה
של שם הוי' ,ר"ל.17
ומפני שהוא הוא הממשיך להם
ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש,
וד"ל.18
של שם הוי' ,מ"פנימיות החיות" ,באופן ישיר!
" (16וזהו נוקב שם הוי' ,כביכול עושה נקב,
שנמשך ההשפעה למקום שאינו ראוי" – ספר
המאמרים תר"פ עמ' עד.
(17ואף שנתבאר לעיל פרק ה' שעל ידי מעשה
העבירה נכרת חבל ההמשכה ,אם כן כיצד ייתכן שעל
ידי מעשה זה עצמו ראש החבל שלמטה ימשיך את
ראשו שלמעלה אל תוך הסטרא אחרא – מבואר על
כך שישנן שתי דרגות בחבל ההמשכה .ראה בעיונים
לפרק זה סעיף ב'.
= (18ודי למבין.
153
כיוון שעל ידי מעשיו מתווספת חיות
לסטרא אחרא מבחינת ה' תתאה ,לכן הוא
מקבל חלק בראש 19ומתווסף לו ריבוי שפע
בענייני עולם הזה.20
על פי זה מובן מדוע מצינו חייבי
כריתות ומיתות ש"האריכו ימיהם ושנותיהם
בנעימים" :לא זו בלבד שאיסור הכרת והמיתה
אינו גורם להפסק חיי גופם כבזמן הבית
כיוון שניתן לקבל החיות מעשר הספירות
של קליפת נוגה ,אלא יותר מכך :כיוון שהם
אלה שהוסיפו תוספת השפעה לסטרא אחרא
)מבחינת ה' תתאה( ,לכן הם קבלו ממנה יותר
והאריכו ימיהם "בנעימים".
וזהו שאמרו רז"ל" 21אין בידינו לא
משלות הרשעים וכו'"" ,בידינו"
דוקא ,כלומר בזמן הגלות אחר
החורבן.22
מדברי המשנה "אין בידינו משלות
הרשעים" משמע שבתקופה זו ,שלאחר
(19וראה בעיונים לפרק זה סעיף ג' ,שדבר זה
ייתכן באופן זמני בלבד.
(20ברשימות הרבי על התניא ,ציין כאן ללשון
המשנה ביומא יד ,א" :כהן גדול מקריב חלק בראש
ונוטל חלק בראש" .וברש"י שם )ע"פ גירסת הב"ח(:
"ראש הוא להקריב" ,ולכן נוטל חלק בראש –
"בחלוקת אכילת קדשים נוטל מנה יפה".
(21אבות פרק ד ,טו.
(22מדיוק לשונו "אחר החורבן" יש ללמוד,
שעניין זה של גלות השכינה והאפשרות לקבל חיות
מהסטרא אחרא ,תלוי בעיקר בבנין בית המקדש ולא
בגלות ישראל )כמו גלות עשרת השבטים ,גלות
יכניה וכיו"ב( .הטעם לכך הוא ,כי כל זמן שבית
המקדש קיים ישנה השראת והשפעת השכינה
בקודש הקודשים ,וכמבואר בתניא סוף חלק ראשון
– ראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'
.1243
154
אגרת התשובה
החורבן" ,בידינו" ,ישנו עניין מיוחד של
"שלות הרשעים" ,אלא שאינו "בידינו" כיוון
שיצאנו מכלל רשעים בהם עוסקת משנה זו.23
וזוהי בחינת גלות השכינה כביכול
להשפיע להיכלות הסטרא אחרא
אשר שנאה נפשו ית'.
כאשר האדם עובר עבירה ,הוא ממשיך
השפעת השכינה להיכלות הסטרא אחרא,
וכביכול גורם שהקב"ה ישפיע לאלו אשר
שנאה נפשו יותר מהחוק הקצוב והמוגבל
שהוקצב להם .וזו המשמעות המלאה של
עניין גלות השכינה :לא רק שה' תתאה ירדה
לאחר החורבן והתלבשה בעשר הספירות
של קליפת נוגה; אלא ה' תתאה עצמה יורדת
ומתלבשת בתוך היכלות הסטרא אחרא
ומוסיפה להם חיות נעלית הרבה יותר!
וכשהאדם עושה תשובה נכונה,
אזי מסלק מהם ההשפעה שהמשיך
במעשיו ומחשבותיו ,כי בתשובתו
מחזיר השפעת השכינה למקומה.
על ידי תשובה נכונה של האדם ,שעניינה
יתבאר לקמן בפרק ז' ,הוא יכול להוציא
את השפעת ה' תתאה ,שורש נשמתו ,מתוך
היכלות הסטרא אחרא ולהחזירה למקומה
בשם הוי' .ונמצא ,שעל ידי התשובה נשמתו
חוזרת ומתקשרת לשורשה ,24וגם השכינה
(23ראה לקמן בהוספה לפרק זה ביאור פיסקא
זו באריכות.
(24ראה לקוטי שיחות חלק ה' עמ' 136בהערה.
ושם הביא דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה במדבר
א ,ב ,שכרת הוא "כמשל האדם שנכרת גופו מראשו.
והעצה היעוצה לזה הוא ,כמו דרך משל אם היה
נמצא ברפואות לחבר גופו אל ראשו" .ומביא הרבי
את דברי הגמרא )בבא מציעא קז ,ב(" ,הרוגי מלכות
)הרוגי חרב ,רש"י( . .אי לאו זיקא עבדי להו סמי
שבה ויוצאת מגלותה.25
וזהו תשוב ה"א תתאה מבחינת
גלות.
על פי זה מבוארים דברי הזוהר שהביא
אדמו"ר הזקן בפרק ד' שמשמעות תיבת
"תשובה" היא "תשוב ה'" ,ועניינה של תשובה
תתאה היא להשיב את ה' תתאה למקומה
בשם הוי' .ועל פי הנ"ל העניין מובן היטב:
כיוון שהעבירה גרמה להשפעת ה' תתאה
לרדת לגלות בסטרא אחרא ,אם כן עניין
התשובה הוא השבת ה' זו למקומה.
וכמ"ש" 26ושב ה' אלקיך את שבותך",
27
כלומר עם שבותך ,וכמאמר רז"ל
"והשיב לא נאמר וכו'".
הפירוש הפשוט בפסוק הוא ,שהקב"ה
ישיב ויחזיר את שבותך ,את בני ישראל
וחיי" )= אם לא הרוח שנכנסת במכה ,היה אפשר
לתת להם סם המרפא ויחיו( .מכך מוכח ,שאכן ישנה
רפואה היכולה לחבר מחדש את הגוף עם הראש
)כדיוק לשון אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה "אם היה
נמצא ברפואות" ,שמזה משמע שישנה רפואה כזו
אלא שצריכים למצוא אותה( .וכך גם ברוחניות
הדברים :התשובה – המביאה רפואה – יכולה לשוב
ולחבר בין הנשמה שלמטה לראשה שלמעלה.
(25אמנם יציאת כללות השכינה מגלותה
ומהתלבשותה בקליפת נוגה )הירידה שנעשתה על
ידי חטא עץ הדעת שעירב בין טוב לרע ,והירידה
שהתווספה בזמן החורבן שה' תתאה ,מקור נשמות
ישראל ,ירדה אל תוך עשר ספירות דנוגה( תהיה
בשלמות רק בזמן הגאולה; אולם בכל הנוגע לגלות
השכינה שנעשתה על ידי מעשיו של האדם – על
ידי התשובה ביכולתו לתקן ולהשיב את השפעת ה'
תתאה למקומה.
(26נצבים ל ,ג.
(27מגילה כט ,א.
פרק ו'
מהגלות אל הגאולה .אלא שאם כך הוה ליה
למימר "והשיב"? מכך שנאמר הלשון "ושב"
דרשו רז"ל שהקב"ה עצמו ישוב מהגלות,
והפירוש "את שבותך" הוא – עם שבותך.
ולפי הנ"ל ,מובן מהו עניין הגלות אצל
הקב"ה :כאשר נשמת היהודי נמצאת בגלות
בסטרא אחרא על ידי מעשיו הרעים ,הרי
כיוון ש"יעקב חבל נחלתו" ,אם כן הקב"ה
עצמו נמצא בגלות כביכול .וכאשר היהודי
שב בתשובה ויוצא מהגלות ,מהסטרא אחרא,
גם הקב"ה עצמו יוצא מהגלות.
עד כאן נתבאר מהי משמעות תשובה
תתאה – השבת ה' תתאה למקומה .בפרק ז'
155
ימשיך ויבאר איך מגיעים ל"תשובה נכונה"
זו ,ואחר כך ,בחלקו השני של פרק ח ואילך,
יבאר מהו עניינה של תשובה עילאה.
ראוי לציין ,שמהמבואר כאן עולה,
שלמרות החיסרון הגדול שנעשה בזמן
החורבן שירדה ה' תתאה לגלות ,מכל מקום
בזמן הזה ישנה מעלה גדולה בנוגע לאדם
החוטא :כיוון שבפועל עדיין חי הוא – יש לו
הזדמנות נוספת לשוב בתשובה ולתקן את
המעוות שעשה!
156
אגרת התשובה
פרק ו' -עיונים
א-והאדם הוא בעל בחירה אם לקבל השפעתו מהיכלות הסטרא אחרא,
או מהיכלות הקדושה כו'.
ניתן היה לחשוב ,שהיות ובזמן הגלות השכינה התלבשה בעשר ספירות דנוגה ,אם כן הנהגת
האדם למטה לא תועיל לו לקבל חיות מהיכלות הקדושה עצמן ללא ההתלבשות וההסתר של
עשר ספירות דנוגה ,שהרי זהו מצב שקיים מעצם מציאות הגלות והחורבן ,כמבואר בתחילת
הפרק; על כך אומר אדמו"ר הזקן ,שהאדם הוא בעל בחירה ,ועל ידי בחירתו בטוב הוא פועל
שחיותו תהיה מהיכלות הקדושה ,עד שחיותו משם הוי' לא תושפע כלל מהירידה לעשר
הספירות דנוגה!
והביאור בזה :בהתלבשות דבר בתוך לבוש ייתכנו שני אופנים :יש ותוכנו של הלבוש הוא
העיקר ומציאות המלובש אינה נרגשת; ויש שהלבוש בטל לגמרי אל המלובש ולא נרגש כלל
תוכנו העצמי של הלבוש.
ועל דרך זה בנידון דידן ,בנוגע להתלבשות ה' תתאה בקליפת נוגה :יש והלבוש ,קליפת
נוגה ,הוא העיקר והוא מסתיר על ה' תתאה .וזוהי "גלות השכינה" ממש – ה' תתאה נמצאת
במצב של הסתר ועניינה ותוכנה אינם בהתגלות )ולכן יכול גם העובר על כרת להמשיך לחיות
על ידי קבלת החיות דרך לבוש נוגה(; ויש שהמלובש ,ה' תתאה ,הוא העיקר והלבוש טפל
ובטל אליו לגמרי .והיינו כאשר היהודי חושב מחשבות טובות וכו' – שאז הלבוש של עשר
ספירות דנוגה בטל לגמרי למלובש ,השפעת ה' תתאה ,עד שהוא לא משפיע כלל על החיות
עצמה ,אלא אדרבה ,הוא עצמו מתהפך ונכלל בקדושה.
בדוגמת המבואר לעיל בחלק ראשון של התניא פרק מ' )ובפרקים שלפניו( ,שכאשר
יהודי לומד תורה ,אזי כיוון שמשתמש בכוחות נפשו הבהמית בלימוד זה – אם כן כוחות אלו
מתהפכים ונכללים בקדושה ,בדוגמת לבוש הבטל לגמרי למציאותו של המלובש.
עוד יש לומר ,שהדגש בדברי אדמו"ר הזקן כאן הוא בקצה ההופכי – שכעת ,לאחר החורבן,
כאשר ירדה השכינה לגלות ,יכול האדם על ידי מעשיו לקבל חיותו מהיכלות הסטרא אחרא;
פרק ו' -עיונים
157
מה שאין כן בזמן הבית ,שאז היו ישראל "במדרגה עליונה" – לא היה יכול החוטא לקבל חיותו
מה' תתאה כפי שהיא מלובשת בהיכלות הסטרא אחרא ,ולכן אם היה חוטא באיסור כרת או
מיתה – היה מת ממש לפני גיל חמישים או שישים ,וכפי שנתבאר לעיל בפרק ה'.
וראה באגרת התשובה מהדורא קמא" :בזמן שהיה בית המקדש קיים ,לא היה שליטה
לקליפות לכנס בגוף ישראל . .וכמו שכתוב לא יבא בך ערל וטמא וגו'".
וראה בעניין זה לקמן בעיונים סעיף ב'.
)ע"פ הערת הרבי זי"ע לשיעורים בספר התניא עמ' (1036
ב-והנה "יעקב חבל נחלתו" כתיב ,על דרך משל כמו החבל שראשו אחד למעלה וראשו
השני למטה . .וככה ממש בשרש נשמת האדם ומקורה מבחינת ה"א תתאה הנ"ל,
הוא ממשיך ומוריד השפעתה על ידי מעשיו הרעים . .עד תוך היכלות
הסטרא אחרא כביכול.
לעיל בפרק ה' ,ביאר אדמו"ר הזקן את תוכנו של עונש כרת ,שבשעה שיהודי עובר על
איסור כרת ר"ל "נכרת ונפסק חבל ההמשכה משם הוי' ב"ה" )והוא מוסיף ש"חבל ההמשכה"
שמשם הוי' ב"ה – "כלול מתרי"ג מצות" ,כמו למשל חבל עב ה"שזור מתרי"ג חבלים דקים",
ולכן גם "בשאר עבירות שאין בהן כרת" – שאז לא נפסק כללות החבל כפי שזה באיסור כרת
– מכל מקום נפסק "חבל הדק"(.
וצריך להבין :כיוון שעל ידי עבירה נפסק חבל ההמשכה ,כמבואר בפרק ה' כנ"ל ,כיצד
ייתכן שעל ידי מעשה העבירה ה"ראש שלמטה" ימשיך את ה"ראש שלמעלה" אל תוך "היכלות
הסטרא אחרא" – החבל הרי נפסק ונכרת?
עוד יש לדייק :בפרק ה' כותב רבנו הזקן "שראשו אחד קשור למעלה וקצהו למטה" –
לנשמה שלמעלה הוא קורא בשם "ראשו" ואילו לנשמה שלמטה הוא קורא בשם "קצהו";
ואילו בפרק ו' הוא קורא לשתיהן בשם "ראש" – "ראשו אחד למעלה וראשו השני למטה"?
הביאור בזה:
שני עניינים אלה ,הם שתי מדרגות שונות שישנן בשורש המשכת הנפש האלוקית למטה
– ה' תתאה :בפרק ה' מדובר בדרגה נעלית יותר שב"חבל ההמשכה" .לכן הקשר הוא באופן
כזה שהנשמה שלמטה אינה "ראש" לעצמה כי אם "קצה" מהנשמה שלמעלה .דבר זה מבטא,
שבנשמה כפי שהיא למטה ,מורגש שהיא אינה אלא טפל ו"קצה" וכל עניינה אינו אלא ביטוי
"פנימיות החיות" )עניין ה"ויפח" בו עוסק פרק ה'( ,הנמשכת למטה .וכיוון שבדרגה זו מורגש
158
אגרת התשובה
)ברמה מסוימת( ה"ויפח"" ,פנימיות החיות" ,לכן העבירות פועלות בה הפסק וכריתה בין
הראש שלמעלה לקצה שלמטה )אלא שאיסור כרת פועל הפסק בכללות החבל ,ושאר עבירות
פועלות הפסק ב"חבל הדק" בלבד(;
מה שאין כן בפרק ו' מדובר על דרגה תחתונה יותר ב"חבל ההמשכה" .עניין זה מתבטא
בכך ,שבדרגה זו הנשמה שלמטה אינה בבחינת טפל ו"קצה" בלבד של הנשמה שלמעלה ,אלא
היא בבחינת "ראש" בפני עצמו .כלומר ,חלק זה של "חבל ההמשכה" אינו ביטוי בלבד של
"פנימיות החיות" ,אלא מצידו חיות האדם בעולם הזה היא "ראש" בפני עצמו.
וכיוון שבדרגה תחתונה זו לא מורגש בנשמה שלמטה שהיא המשך וביטוי של עניין
ה"ויפח"" ,פנימיות החיות" ,לכן החטאים אינם פוגמים בה ולא נעשה בה הפסק.
על דרך המבואר בחסידות בנוגע לסילוק החיות שנעשה בכל ראש השנה ,שאז קיום
העולמות מהכוח האלוקי הוא בדוגמת אדם העושה מלאכה בשעה שהוא "עיף ורפה ידים
במלאכתו" ואין לו תענוג בה כלל )סידור אדמו"ר הזקן רמו ,ב( .והיינו שהסילוק נעשה רק
בפנימיות הכוח המהווה ,שהוא הרצון והתענוג שבו ,אולם בחיצוניות הכוח ,שהוא חלק הכוח
העוסק ב"עשיית המלאכה" בפועל ממש – אין סילוק והוא לא מפסיק להוות.
ועל דרך זה בנוגע לשתי הדרגות ב"חבל ההמשכה" :בדרגה העליונה ,בה מורגשת
"פנימיות החיות" ,העבירות ,שהן נגד הרצון העליון ,יוצרות כריתה וסילוק; מה שאין כן
הדרגה התחתונה שב"חבל ההמשכה" ,היא כביכול החלק החיצוני של המשכת החיות למטה,
בדוגמת כוח העוסק ב"עשיית המלאכה" בפועל .וכיוון שעניין זה קיים גם כאשר לא נרגשת
בו הפנימיות )בדוגמת כוח המעשה הפועל גם לאחר סילוק הפנימיות – הרצון והתענוג( ,לכן
העבירות ,היוצרות כריתה רק ביחס ל"פנימיות החיות" )כמבואר בפרק ה'( – אינן כורתות
בבחינה זו.
וזהו ההבדל בין פרק ה' לפרק ו' :בפרק ה' עוסק אדמו"ר הזקן בהמשכת החיות למטה,
לגוף ,כפי שמורגש בה ה"ויפח"" ,פנימיות החיות" .וכאשר בחיות הגוף מורגש "פנימיות
החיות" ,אזי העבירות יוצרות כריתה .מה שאין כן בפרק ו' מדובר על הדרגה התחתונה
שב"חבל ההמשכה" ,בה העבירות אינן יוצרות כריתה .וכיוון שבדרגה זו גם בשעת החטא
הראש שלמטה קשור עם הראש שלמעלה ,לכן "על ידי מעשיו הרעים ומחשבותיו" – הוא
מוריד וממשיך אתו גם את הראש שלמעלה אל תוך היכלות הסטרא אחרא כביכול.
אלא שאף על פי כן ,בחינה זו אינה יכולה להחיות את גופו של היהודי לעולם .סוף סוף
נשמות ישראל שייכות ל"פנימיות החיות" ,וחלק חיצוני זה של המשכת החיות בפועל ממש
אינו יכול להתקיים לנצח ללא פנימיותו ,ללא ה"ויפח" ,שהוא המקור האמיתי לנשמת היהודי
כמבואר בפרקים ד'-ה' .לכן מבואר בחסידות ,שמציאות זו שהרשע נוטל חלק בראש מהיכלות
הסטרא אחרא )כמבואר בהמשך הפרק( ,היא רק לפי שעה בלבד ,כפי שהובא בעיונים לפרק
זה סעיף ג'.
על פי זה מובן גם כן מדוע בפרק ו' מביא אדמו"ר הזקן את העניין של "יעקב חבל נחלתו"
פרק ו' -עיונים
159
בסגנון של חידוש" :והנה ,יעקב חבל נחלתו כתיב" ,ולכאורה ,כיוון שעניין זה מוזכר ונתבאר
בפרק הקודם ,היה צריך לומר "על פי מה שנתבאר לעיל בענין יעקב חבל נחלתו" וכיו"ב ,ולא
לכתוב "והנה . .כתיב" כמובאה חדשה מהכתוב עצמו? אולם על פי הנ"ל ,שמתבאר כאן עניין
חדש ב"חבל ההמשכה" )ובמובן מסוים אף הפכי מהמבואר בפרק הקודם( – סגנון הלשון,
המורה על עניין חדש הנלמד מהכתוב ,מובן היטב.
והנה ,לעיל בעיונים לפרק ה' סעיף ד' נתבאר ,ששני המשלים שהובאו בפרק ה' – משל
הנפיחה ומשל החבל – הם שתי דרגות שונות בה' תתאה .ועל פי זה נמצא ,שבפרקים ה'-ו'
מבוארות שלוש דרגות בשורש המשכת הנשמה למטה – בה' תתאה:
א( בחינת "הבל העליון" .בחינה פנימית זו ,מובדלת ומרוממת לגמרי מהגוף הגשמי
ומהעולם הזה .לכן המשכת בחינה זו לעולם צריכה להתחדש כל העת )בדוגמת המשכת המן,
שהיה "לחם מן השמים" ,לחם שמיימי שלעולם אינו נתפס ממש בגשמיות העולם ,ולכן עליו
להתחדש כל יום מחדש – "דבר יום ביומו"( .לגבי בחינה עליונה זו כל עבירה חוצצת ומונעת
מלכתחילה את הגעת "הבל העליון" אל הגוף;
אחר כך ישנו העניין של "יעקב חבל נחלתו" – קשר הנשמה שלמטה עם שורשה שלמעלה
באופן של "חבל" ,ובזה עצמו שתי דרגות – דרגה אחת השייכת לתוכנו של פרק ה' )העוסק
ב"פנימיות החיות"" ,ויפח"( ,ודרגה אחת השייכת לתוכנו של פרק ו' )העוסק בירידת ה' תתאה
בגלות(:
ב( בחינה העליונה של "חבל ההמשכה" .בחינה זו נמוכה יותר מ"הבל העליון" ,ולכן
המשכתה למטה אינה צריכה להתחדש כל העת ,כיוון שיש לה שייכות למציאות הנשמה כפי
שהיא בגוף .אולם גם בבחינה זו מורגשת שייכותה לשורשה ב"פנימיות החיות" ,ולכן קצה
החבל שלמטה הוא טפל ונקרא בשם "קצה" בלבד .וכיוון שמורגש בה שורשה ב"פנימיות
החיות" – עבירות חמורות יוצרות כריתה בכללות חבל ההמשכה ,ועל ידי עבירות קלות
נעשית כריתה בחבל הדק;
שתי בחינות אלה הן שתי דרגות בעניין "ויפח" המדובר בפרק ה' ,שתוכנו הוא המשכת
"פנימיות החיות" "לעולם הזה להתלבש בגוף האדם".
ג( אחר כך בפרק ו' מתבארת דרגה חדשה ב"חבל ההמשכה" ,הבחינה התחתונה שבו,
שהעבירות אינן "כורתות" אותה היות והקצה שלמטה אינו טפל וביטוי ל"פנימיות החיות",
אלא הוא "ראש" בפני עצמו .אדרבה ,בבחינה זו העבירה אינה כורתת אלא מושכת ומורידה
את שורשה למעלה אל תוך הגלות בהיכלות הסטרא אחרא ר"ל .ובבחינה זו ,הקצה שלמטה
נקרא גם כן בשם "ראש".
160
אגרת התשובה
על המבואר לעיל יש להקשות לכאורה :מדוע אם כן בזמן הבית ,כאשר עבר על איסור כרת
היה מת ממש לפני גיל חמישים או שישים שנה ,ולא המשיך לחיות על ידי בחינה התחתונה
שבנשמה שאינה נכרתת משורשה לעולם?
והביאור :כיוון שבזמן הבית היו ישראל "במדריגה עליונה"" ,לא היו מקבלים חיות מבחינת
ה"א תתאה כמו שהיא בגלות בהיכלות הסטרא אחרא".
כלומר ,גם בזמן הבית ,עניין הכרת היה רק בבחינה העליונה שבנשמה ,ואילו בבחינה
התחתונה של "חבל ההמשכה" לא נעשה שום הפסק .אלא שלהיות כללות נשמות ישראל
"במדריגה עליונה" ,לא יכול היה החוטא לקבל חיות לגופו מבחינה התחתונה כפי שהיא בתוך
היכלות הסטרא אחרא .בזמן הבית אין אפשרות ליהודי לקבל חיותו מה' תתאה דרך לבושים
זרים .וכפי שהובא לעיל בעיונים סעיף א' לשון אדמו"ר הזקן במהדורא קמא ,ש"בזמן שהיה
בית המקדש קיים ,לא היה שליטה לקליפות לכנס בגוף ישראל . .וכמו שכתוב לא יבא בך
ערל וטמא".
]אפשר להמחיש דבר זה באמצעות המשל המבואר בסידור אדמו"ר הזקן )בד"ה "עבדים
היינו לפרעה במצרים"( ,בנוגע להשפעה הנמשכת לעוברי רצונו באופן של אחוריים "כמאן
דשדי בתר כתפוי" ,שהיא בדוגמת מלך שעושה סעודה ומשתה בשביל השרים הגדולים
והעבדים החשובים ומוציא על זה ממון רב .מהשיריים של סעודה זו מקבלים גם פחותי הערך
כמו עבדים ושפחות שאחרי הרחיים ,ועד שגם הכלבים אוכלים את העצמות שהושלכו למטה
מתחת לשולחן.
מובן ופשוט ,שלבן המלך לא יאה ולא נאה לרדת אל מתחת לשולחן ולאסוף משיריים אלו
אפילו יהיה בהם רוב שפע .זה לא נאה עבורו ,ואם בכל זאת הוא ירצה לעשות דבר זה – המלך
לא ירשה לו.
וכך גם בנמשל :בזמן הבית ,כאשר בני ישראל הם "בני מלכים" בגלוי – הם לא יכולים לקבל
חיותם דרך היכלות הסטרא אחרא ,מהשפע שהושלך לכלבים מתחת לשולחן[.
אם כן ,מהבחינה העליונה שב"חבל ההמשכה" החוטא אינו יכול לחיות כיוון שהיא נכרתה
משורשה; ומהבחינה התחתונה שב"חבל ההמשכה" ,היורדת על ידי העבירה אל היכלות
הסטרא אחרא ,הוא גם לא יכול היה לחיות ,כי בזמן הבית אין "שליטה לקליפות לכנס בגוף
ישראל" .לכן היה "מת ממש" לפני גיל חמישים או שישים.
הסיבה הפנימית לכך שבדרגה התחתונה שבנשמה החטא ,גם איסור כרת ,אינו מפסיק
ופוגע בה ,היא מפני שבחינה זו התחתונה ביותר שבחבל ההמשכה ,שייכת וקשורה לבחינה
העליונה ביותר שבנשמה ,ה"ראש" והעצמיות שלה ,עליה נאמר ש"גם בשעת החטא היתה
באמנה אתו ית'" )תניא ח"א פרק כ"ד( .בחינה זו תמיד "חבוקה ודבוקה בך" .בדוגמת עצמותו
פרק ו' -עיונים
161
של הקב"ה ,שלגביו "כחשיכה כאורה" ,וגם העבירות אינן מסתירות כלל לגביו.
וכפי שנתבאר לעיל בעיונים לפרק ה' סעיף ב' ,שבחינת העצמיות של הנשמה קשורה תמיד
עם בחינת העצמיות של הקב"ה ,בדוגמת הקשר העצמי בין האב לבנו ששום דבר אינו יכול
לפגום בו להיותו כל כך חזק ועצמי.
וכיוון שבחינה התחתונה שב"חבל ההמשכה" יש לה קשר מיוחד עם ה"ראש" והעצמיות של
הנשמה )בדוגמת הכלל הידוע" :נעוץ תחילתן בסופן"( ,לכן גם היא אינה מושפעת מהעבירות
והן אינן פועלות בה כריתה והפסק.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' 1219ואילך .לקוטי ביאורים עמ' קפד(
ג-ומפני שהוא הוא הממשיך להם ההשפעה לכן הוא
נוטל חלק בראש.
על מה שכתוב בתניא כאן ,כתוב בקונטרס ומעיין מבית ה' לאדמו"ר הרש"ב ,בסוף מאמר ו',
וז"ל" :ומכל מקום ,יש לומר דסוף כל סוף בהכרח שתופסק ההשפעה".
וכפי שביאר העניין בהרחבה במאמר ז' ,וסיים:
"מה שהאיש החוטא ממשיך רחמנא לצלן תוספת חיות ויניקה לסטרא אחרא ,הוא מצד שבעצם
שייך אל הפנימית .ואף שנוטל חלק בראש ,בכל זה הנה נפסק ,ואדרבה ,הסטרא אחרא נוקמים
ממנו".
וממשיך לבאר מדוע בתחילה הוא נוטל בראש:
"והיינו דאף על פי שחטא) ,מכל מקום( ישראל הוא ,ומצד נשמתו הוא מפנימית הקדושה
ועל ידי המצות שקיים קודם שחטא הרי המשיך בחינת פנימית רצון העליון בסטרא דקדושה,
הנה כשחוטא רחמנא לצלן הרי הוא ממשיך תוספת הארה מבחינת הפנימית אל הקליפות וסטרא
אחרא . .והוא נוטל חלק בראש בהשפעות גשמיות לפי שהוא הוא הממשיך להם תוספת ההארה.
אבל לכל זמן ועת . .כי בעצם מצד היותו ישראל ,צריך להיות אופן קבלת חיותו מבחינת
הפנימיות דרצון העליון דוקא ,היינו מבחינת הפנים דרצון העליון ,שנמשך בעולמות על ידי תורה
ומצות כנ"ל וכמו שיתבאר ,אלא שעל ידי שנפל בקליפות רחמנא לצלן על ידי החטא ,הרי הוא
מקבל על ידן מהתוספת חיות שהמשיך להם כנ"ל.
וזה רק לפי שעה ,אבל אחר כך אינו מקבל על ידן ,שאין זה מקומו לקבל מבחינת אחוריים כי
אם עכו"ם מקבלים תמיד שפעם משם ,אבל ישראל החוטא רחמנא לצלן ,רק לפי שעה נוטל מהם
חלקו שהמשיך להם ,ה' ישמרנו מזה ,אבל אחר כך אינו מקבל מהם שפע חיותו ובהכרח שתופסק
ההשפעה".
אגרת התשובה
162
פרק ו' -הוספה
וזהו שאמרו רז"ל אין בידינו לא משלות הרשעים וכו' בידינו דוקא
כלומר בזמן הגלות אחר החורבן.
א .על המשנה" 1אין בידינו לא משלות
הרשעים" מביא הרע"ב שני פירושים :א( "אין
בידינו" היינו כמו "לא הוה בידי"' ,כלומר,
שאין אנו יודעים הטעם לשלות הרשעים .ב(
שבזמן הגלות אין לנו מהשלוה שרגיל הקדוש
ברוך הוא לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם
הבא.
]ויש לומר הטעם על זה :כעת אין רשעים
גדולים כל כך שירצו להטרידם מהעולם הבא.
דווקא בזמן הבית ,כשהאיר גילוי אלוקות,
היה שייך לומר "ומשלם לשונאיו אל פניו
להאבידו" ,2מה שאין כן בזמן הגלות באה
הרשעות מצד ההעלם וההסתר ,ולכן אין הם
נקראים "שונאיו" .ובדוגמת מרז"ל 3על עמי
הארצות ש"זדונות נעשו להם כשגגות"[.
שני הפירושים הנזכרים לעיל אינם
מתאימים לפי המבואר באגרת התשובה כאן:
על פי המבואר כאן אנו יודעים טעמה של
שלות הרשעים – "מפני שהוא הוא הממשיך
(1אבות פרק ד' משנה ט"ו.
(2ואתחנן ז ,י.
(3ב"מ לג ,ב.
להם ההשפעה לכן הוא נוטל חלק בראש",
מדוע אם כן אומרת המשנה "אין בידינו" "אין
הדבר הזה ידוע לנו" )לפי הפירוש הראשון(?
וגם לפי הפירוש השני ,אין מאמר רז"ל
זה מתאים לענין המבואר באגרת התשובה,
שהרי באגרת התשובה מבואר שבזמן הגלות,
אחרי ש"בפשעכם שולחה אמכם" ,נוטל רשע
חלק בראש .אם כן בזמן הגלות ישנה שלות
הרשעים?
ב .בהכרח לומר ,שרבנו הזקן לומד
שהמשנה מדברת אודות )ענין אחר ב"שלות
הרשעים" ,לא השלוה שרגיל הקדוש ברוך
הוא לתת לרשעים כדי לטרדן מן העולם
הבא ,אלא( שלווה הבאה בזמן הגלות מצד זה
ש"הוא הוא הממשיך להם ההשפעה" .והיינו
שמזה שהמשנה אומרת בדרך חידוש "אין
בידינו לא משלות הרשעים" משמע ,שבעצם
כן היה צריך להיות "בידינו" ,בזמן הגלות,
משלות הרשעים ,וזהו החידוש של המשנה
ש"אין בידינו".
וכך יתפרשו דברי רבנו הזקן "זהו שאמרו
רז"ל אין בידינו משלות הרשעים" :המסקנה
העולה ממאמר רז"ל זה שבזמן הגלות צריכה
פרק ו' -הוספה
להיות שלות הרשעים )אלא שמסיבה כלשהי
"אין בידינו" מאותה שלוה( ,תובן על פי מה
שנתבאר לעיל בפרק ו' בענין גלות השכינה
שהחוטא "נוטל חלק בראש".
אבל צריך להבין:
א( מה שנתבאר בפרק ו' שחוטא מקבל
חיות ביתר שאת ויתר עז והוא נוטל חלק
בראש ,היינו )לא רק שכך צריך להיות על
פי שכל ,כי אם( שכך הדבר בפועל ,ואיך זה
מתאים עם דברי המשנה ש"אין בידינו משלות
הרשעים"?
ב( מהלשון "וזהו שאמרו רז"ל" משמע,
שדווקא לפי המבואר לעיל בתניא יובן מאמר
רז"ל זה .ולכאורה ,מה קשה במשנה לפי
פירושו השני של הרע"ב?
בשלמא לפי פירושו הראשון של הרע"ב,
שאין אנו יודעים טעם לשלות הרשעים ,מובן
הקושי :השאלה "מדוע דרך רשעים צלחה"
שאל כבר ירמי' )ירמי' יב ,א( ,ועל פי דברי
חז"ל )ברכות ז ,א( כבר משה רבנו שאל "מפני
מה כו' רשע וטוב לו" .מהו אם כן לשונו של
ר' ינאי "אין בידינו לא משלות הרשעים" שאין
אנו יודעים הטעם לשלות הרשעים – הרי גם
ירמי' ומשה תמהו על כך?
אולם לפי פירושו השני של הרע"ב,
שבזמן הגלות אין בידינו משלות הרשעים
שרגיל הקדוש ברוך הוא לתת לרשעים כדי
לטרדן מן העולם הבא ,מהו הקושי במשנה זו
המתורץ לפי המבואר בתניא?
ג( פעמים רבות נתבאר ,שבכל מקום בו
מבאר רבנו הזקן בתניא מאמר רז"ל ,הרי זה
מפני שעל ידי הביאור במאמר רז"ל נוסף
ביאור גם בעניין המבואר בתניא .ולא מובן:
איזו תוספת הסברה מתווספת בענין המבואר
באגרת התשובה כאן ,על ידי ביאור מאמר
רז"ל "אין בידינו כו'"?
163
ג .הביאור בזה הוא ,שב"וזהו שאמרו רז"ל
כו"' מתכוון רבנו הזקן בעיקר )לא להסביר
את המשנה באבות ,כי אם( לתרץ קושיא
המתעוררת על הענין שהוא מבאר לפני זה
באגרת התשובה:
הגלות באה "מפני חטאינו" ,וכל זמן
שלא באה הגאולה הרי זו הוכחה שעדיין לא
תוקנו החטאים .אם כן ,על פי המבואר לעיל
שבזמן הגלות מקבל חוטא ופושע ישראל
חיות מהיכלות הסטרא אחרא ביתר שאת
ויתר עז – הוא "נוטל חלק בראש" ,היה צריך
להיות שה"מפני חטאינו" יביא ריבוי השפעה
גשמית ,מדוע רואים אנו בפועל שבזמן הגלות
ההשפעה בגשמיות לבני ישראל היא פחותה
בהרבה מאשר בזמן הבית?
על כך אומר "וזהו שאמרו רז"ל כו"',
ש"בידינו"" ,כלומר בזמן הגלות אחר
החורבן" ,אין משלות הרשעים .טעמו של דבר
אין אנו יודעים ,אך כך אומרים רז"ל שכעת
אין הענין של שלות הרשעים שהייתה אמורה
להיות מצד ענין החורבן.
]ועל פי ביאור זה יש לקשר בין ב'
הפירושים של הרע"ב במילים "אין בידינו":
אין הדבר הזה ידוע לנו מדוע אין בידינו
משלות הרשעים[.
אם כן הסתירה מהמציאות שבזמן הגלות
אין השפעה מרובה ,למבואר באגרת התשובה
שבזמן הגלות החוטא מקבל השפעה ביתר
שאת – כבר העירו עליה חז"ל ואמרו ש"אין
בידינו משלות הרשעים" .שלוה זו אינה
בידינו ואין אנו מבינים ויודעים למה.
ד .והנה לעיל נתבאר ,שלאחרי שגרמו
במעשיהם סוד גלות השכינה – נוטל רשע
חלק בראש ,שמשמעותו הפשוטה )כנ"ל
בשאלה הראשונה( שכך אכן הדבר בפועל
)וכנ"ל ,שמפני זה "האריכו ימיהם ושנותיהם
164
אגרת התשובה
בנעימים" בפועל ממש כמ"ש בפרק ד'( .ואיך
תואם דבר זה עם מאמר המשנה שהמציאות
במוחש היא שכעת אין שלות הרשעים?
ואולי יש לומר) ,על דרך שפירש הרע"ב(
שעתה אינו רשע כל כך ,שכיוון ש"האדם הוא
בעל בחירה" )כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן
בפרק זה( ,לכן על ידי מעשים טובים שיש גם
לרשע ,הוא מקבל גם מהיכלות הקדושה כו',
ודבר זה הוא הסיבה ש"אין בידינו משלות
הרשעים".
כלומר ,זה שלא רואים שמאז החורבן
נתווסף בשפע הגשמי ,הוא מפני שאין זה
מסוג הרשעים הגמורים עליהם נאמר שעל
ידי גלות השכינה אמורה להיות להם שלוה
גמורה ,ולכן הענין ש"הוא הנוטל חלק בראש"
אינו קיים בכל תוקפו )כנראה במוחש( .אלא
שמכל מקום ישנה מציאות של חייבי כריתות
ומיתות שהאריכו ימיהם ושנותיהם בנעימים
מצד הענין של גלות השכינה ,אלא שאין זו
שלוה גמורה כפי שאמור להיות מצד עצם
גלות השכינה.
ויש לומר ,שההבדל בין שני האופנים
בתוספת השפע הגשמי )מה שאמור להיות
מצד גלות השכינה אצל רשעים גמורים שעל
זה נאמר "אין בידינו" ,ומה שכן קיים "בידינו",
בימינו לאחר החורבן( ,מדויק בלשון המשנה
"שלות הרשעים" שמשמעותו מצב שיש
לרשע רק טוב )על דרך "ביקש יעקב לישב
בשלוה"( ,וענין זה דווקא "אין בידינו" מפני
שגם הרשעים אינם גמורים ומקבלים על ידי
מצוותיהם מהיכלות הקדושה כנ"ל; אולם טוב
שאינו באופן של שלוה – קיים גם "בידינו"
אצל החוטאים מצד ענין גלות השכינה.
ולפי דרך זו ,הפירוש "אין בידינו" הוא
כפשוטו ממש ,ולא כפי שנתבאר לעיל בסעיף
ג' שגם לפירוש אדמו"ר הזקן באגרת התשובה
אין בידינו היינו "שאינו מובן" כפירושו השני
של הרע"ב.
ה .על פי האמור מובן גם איך מאמר רז"ל
זה מתבאר דווקא לפי הענין המבואר באגרת
התשובה כאן:
לפי פירושו )השני( של הרע"ב שאין בידינו
כעת השלוה שרגיל הקב"ה לתת לרשעים
כדי לטרדן מן העוה"ב ,קשה )כמו שמקשה
בתוי"ט שם( :הרי זה "מילתא דפשיטא שאין
בידינו השלוה אנחנו יגיעי הגלות" ,ו"מאי
קמ"ל ר' ינאי ולמה קאמר לה"? אך על פי
המבואר באגרת התשובה מובן "למאי קאמר
לה" – שכן ללא מאמר זה ,עלול היה להתהוות
ספק באמונה בדברי חז"ל:
כיוון שהוא יודע שבזמן הגלות יכולים
לקבל חיות מהיכלות הסטרא אחרא – שזה
הביאור היחידי על מה שבזמן הגלות יכולים
גם חייבי כריתות ומיתות להאריך ימים –
ומצד זה על החוטא לקבל השפעה ביתר שאת
ויתר עז ,מתעוררת אצלו קושיא :מדוע הוא
רואה שבפועל אין הדבר כך? על זה מציין ר'
ינאי "אין בידינו לא משלות הרשעים וכו"',
כנ"ל.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא
עמ' 1239ואילך(
פרק ו' -הוספה
165
קיצור השיחה:
אדמו"ר הזקן מביא את דברי המשנה "אין בידינו לא משלוות הרשעים" כדי
ליישב את הקושי הבא:
לפי המבואר לעיל ,שהחוטא מקבל חיות מהקליפות ביתר שאת וביתר עוז,
ו"הוא נוטל חלק בראש" – מדוע רואים אנו בפועל שדוקא בזמן הגלות ,שבאה
"מפני חטאינו" ,ההשפעה בגשמיות לבני ישראל פחותה בהרבה מאשר בזמן הבית?
לקושי זה מתייחסים דברי המשנה "אין בידינו לא משלוות הרשעים" ,אותם ניתן
להבין בשתי דרכים:
א( אין בידינו להבין את הסיבה להעדרה של "שלוות הרשעים" שהיתה אמורה
להיות לאחר החורבן .לפי הבנה זו ,כוונת אדמו"ר הזקן אינה ליישב את הקושי,
אלא רק לציין שחז"ל כבר עמדו עליו.
ב( שלווה גמורה זו ,של שפע גשמי רב ללא קשיים והפרעות – אכן "אינה בידינו",
שכן גם לאחר החורבן אין הרשעים רשעים גמורים עד כדי כך שהם מקבלים את
כל חיותם רק מהקליפות ולא מהיכלות הקדושה .אמנם הם מקבלים שפע גשמי
מהקליפות ,אבל העובדה שהם מקבלים גם מהיכלות הקדושה מונעת מהם מצב
של שלווה גמורה.
167
פרק ז'
בפרק הקודם ביאר אדמו"ר הזקן את משמעות דברי הזוהר שתשובה היינו "תשוב ה'
תתאה" ,שהיות ועל ידי העבירה האדם מוריד את נשמתו ואת מקורה ,השפעת ה' תתאה,
אל תוך היכלות הסטרא אחרא ר"ל ,אם כן ,תוכן עבודת האדם הוא להשיב את ה' תתאה
למקומה .דבר זה נעשה על ידי עשיית "תשובה נכונה" כדברי רבנו הזקן שם בסוף הפרק.
בפרק ז' יתבאר מהי דרך "האמת והישר" להגיע ל"תשובה נכונה" בפועל.
ואולם דרך האמת והישר לבחינת
תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל ,הם
ב' דברים דרך כלל.
בפרק א' נתבאר ,שמהותה של מצוות
התשובה היא :קבלת עול מלכות שמים.
ובלשון אדמו"ר הזקן שם "מצוות התשובה
מן התורה היא עזיבת החטא בלבד . .דהיינו
שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד
לכסלה למרוד במלכותו ית' ,ולא יעבור עוד
מצוות המלך . .וזה עיקר פירוש לשון תשובה
– לשוב אל ה' בכל לבו ובכל נפשו".
על פי זה מובן ,שהמבואר לעיל בסוף פרק
ו' שעל ידי "תשובה נכונה ) . .האדם( מסלק
מהם )מהיכלות הסטרא אחרא( ההשפעה
. .כי בתשובתו מחזיר השפעת השכינה
למקומה" היינו ,שכאשר התשובה המבוארת
בפרק א' – שהיא קבלת עול מלכות שמים
מחדש – נעשית באופן נכון" ,תשובה נכונה",
אזי יתוקן הפגם שנעשה בה' תתאה.
]הטעם לכך שתשובה זו ,1מה שהאדם
מקבל על עצמו עול מלכות שמים מחדש,
מתקנת את הפגם שנעשה בה' תתאה ,הוא
מפני שעניינה של ה' תתאה למעלה הוא –
מידת מלכותו ית' .2ובהתאם לכך ,משמעותה
של ה' תתאה בנפש האדם הוא – קבלת עול
מלכותו .3לכן ,על ידי קבלת עול המלכות
(1ראה בהוספה לפרק זה סעיף ב'.
(2כמבואר לעיל בפרק ד'.
(3דבר זה מובן מדברי אדמו"ר הזקן בפרק ד',
שה' תתאה בנפש האדם הוא עניין מעשה המצוות
במעשה בפועל ,והרי קבלת עול מלכות שמים
שייכת לכוח המעשה.
וכמו עבד שמקבל עליו עול אדונו ,שקבלת העול
אינה משנה את פנימיותו של העבד ,שכלו ומידותיו
– שהרי גם אחרי קבלת העול עדיין "בהפקירא ניחא
ליה" מצד תכונותיו האישיות .אלא שבנוגע למעשה
בפועל הוא מבטל עצמו ומתנהג כפי רצון אדונו.
וכך גם בעבודת ה' ,קבלת עול מלכות שמים היא
בעיקר בנוגע לכוח המעשה של האדם .שלמרות
168
אגרת התשובה
מחדש במשנה תוקף ,נעשה תיקון עניינה
של ה' תתאה ,והיא שבה למצבה ומעמדה
הקודם[.
מכך מובן ,שדברי אדמו"ר הזקן בתחילת
פרק זה "דרך האמת והישר לבחינת תשובה
תתאה ,ה' תתאה הנ"ל ,הם ב' דברים" ,מהווים
הדרכה לאדם איך להגיע ל"תשובה נכונה".
והיינו שעל ידי שני הדברים המבוארים
לקמן ,התשובה תהיה "באמת" ובאופן "ישר",
שאזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה "מחזיר
השפעת השכינה למקומה".
עניין ה"אמת" שבתשובה פירושו ,שהקבלת
עול מלכות קשורה ו"דבוקה" עם פנימיות
נפשו .כי בכדי שלקבלת עול יהיה קיום
באדם ,היא צריכה להיות קשורה לפנימיותו.
אם ההחלטה לשוב אל ה' ולקיים כל מצוותיו
תגיע מהתעוררות רגעית וחיצונית – היא לא
תחזיק מעמד .היא לא תהיה אמיתית – "שפת
אמת תכון לעד" .4דווקא על ידי שההחלטה
לקבל עול מלכות שמים מחדש תבוא מתוך
פנימיות האדם – היא תהיה יציבה וקבועה בו.
ואז התשובה היא באופן של "דרך . .הישר":
"ישר" פירושו שהתשובה אינה בגלל סיבה
מבחוץ ,אלא מצד האדם עצמו.
ובנוגע לענייננו :קבלת עול רגילה ,כמו
עבד המקבל על עצמו עול האדון ,סיבתה
היא אימת האדון שהוא מציאות שמחוץ
לעבד; מה שאין כן כאשר קבלת העול היא
תוצאה מהתקשרות פנימית של הנפש במלך
שמצד כוחותיו הפנימיים של האדם ,הבנתו
והרגשתו ,הוא אינו נמשך לעבודת ה' ,מכל מקום,
בנוגע למעשה בפועל הוא מקיים את רצון ה' .וכלשון
אדמו"ר הזקן שהובא לעיל "שלא יעבור . .מצות
המלך חס ושלום הן במצוות עשה הן במצוות לא
תעשה" .ראה בהוספה שם.
(4משלי יב ,יט.
הקב"ה ,הרי היא באופן "ישר" ,היא עניין
באדם עצמו.5
ובשביל שההחלטה לעזוב את החטא
ולשוב אל ה' תהיה ב"דרך האמת והישר"
– מצד פנימיותו של האדם – נדרשים שני
הדברים המבוארים לקמן בפרק זה.
הא' הוא לעורר רחמים העליונים
ממקור הרחמים ,6על נשמתו ונפשו
האלקית שנפלה מאיגרא רמה ,חיי
החיים ב"ה ,לבירא עמיקתא ,הן
היכלות הטומאה והסטרא אחרא.
הנפילה מאיגרא לבירא ,מהגג אל הבור,
היא גם כן נפילה גדולה .על אחת כמה וכמה
כאשר הנפילה היא מאיגרא רמה לבירא
עמיקתא ,שהיא נפילה גדולה הרבה יותר .וכך
הוא גם בנמשל :האור האלוקי בכללותו נקרא
"חיים" היות שהאלוקות היא מקור החיים
לכל הנבראים .אמנם שורש הנשמה הוא לא
רק ב"חיים" אלא ב"חיי החיים ב"ה" .וכמו
שכתוב" 7לאהבה את ה' אלוקיך כי הוא חייך"
– לנשמות ישראל יש מקור חיות מיוחד שהוא
(5וראה בהוספה שם הערה 15שלפי ביאור זה
שתי הלשונות ")דרך( האמת והישר" הם כנגד שתי
הלשונות שהזכיר אדמו"ר הזקן בתחילת פרק ד'
בביאור עניין התשובה על דרך הסוד )תשוב ה'( —
")לשוב עד ה'( באמת ובלב שלם" .וראה לקמן בסוף
הביאור.
(6ישנן שתי בחינות ברחמים" :אב הרחמן" ו"אב
הרחמים"" .אב הרחמן" היינו האב הרחום ,האב שיש
לו מדת הרחמים .ואילו "אב הרחמים" היינו ה"אב"
של הרחמים ,מקור הרחמים .הרחמים שבבחינה
זו אינם מוגבלים כלל ,בשונה ממידת הרחמים
שבבחינת "אב הרחמן" שלרחמים שם יש מדידה
והגבלה כלשהי .והכוונה כאן היא לעורר רחמים
ממקור נעלה זה .ראה לקוטי תורה נשא כג ,א.
(7נצבים ל ,כ.
פרק ז'
למעלה מחיות כל הנבראים ,וכמו שנתבאר
באריכות לעיל בפרק ד'.
וזוהי נפילתה הגדולה של הנשמה :לא זו
בלבד ש"נפלה" מ"איגרא" ,מאלוקות ,אלא
נפילתה היא מדרגה גבוהה ביותר באלוקות
– "חיי החיים ב"ה"" ,איגרא רמא".
וכך גם בקצה השני :עולמות הנבראים
בכלל ,ועולם העשייה הגשמי בפרט ,הם
דרגות נמוכות ביותר .אם כן ירידת הנשמה
לגוף ונפש הבהמית ,אף לפני שנתלכלכה
בחטא ,היא ירידה גדולה" ,בירא" .אמנם על
ידי החטא הירידה גדולה עוד יותר – על ידי
כך האדם מוריד את נשמתו אל תוך הקליפות
והסטרא אחרא" ,בירא עמיקתא".
ועל ידי התבוננות בנפילה גדולה זו
מאיגרא רמא לבירא עמיקתא ,יתעורר האדם
ברחמים רבים על נשמתו.
ועל מקורה במקור החיים הוא שם
הוי' ב"ה ,וכמ"ש" 8וישוב אל הוי'
וירחמהו" .פירוש ,לעורר רחמים על
השפעת שם הוי' ב"ה שנשתלשלה
וירדה תוך היכלות הסטרא אחרא
הטמאים להחיותם על ידי מעשה
אנוש ותחבולותיו ומחשבותיו
הרעות.
בנוסף לכך שעל ידי החטאים האדם מוריד
את נשמתו האלוקית אל תוך הקליפות ,הוא
מוריד לשם גם את מקור נשמתו הוא ה'
תתאה של שם הוי'.
וכמ"ש" 9מלך אסור ברהטים",
ברהיטי מוחא וכו' ,היא בחינת גלות
(8ישעיה נה ,ז.
(9שיר השירים ז ,ו.
169
השכינה כנזכר לעיל.
בתיקוני זוהר 10מפרש את המילה "רהטים"
שבפסוק זה שהכוונה ל"רהיטי מוחא".
"רהטים" הם המקומות בהם "רצים" ועוברים
המים ,ו"רהיטי מוחא" הם המקומות במוח
בהם רצות וחולפות המחשבות .11ו"מלך אסור
ברהטים" היינו ,כאשר המחשבות העוברות
וחולפות במוח האדם במרוצה אינן מחשבות
טובות – הנה על ידי זה המלך ,ספירת
המלכות של עולם האצילות )המרומזת בה'
תתאה( ,אסור וקשור בגלות ,כמו שנתבאר
בפרק ו'.
וזמן המסוגל לזה הוא בתיקון
חצות ,12כמ"ש בסידור בהערה ,עיין
שם באריכות.
הזמן המסוגל לכך שיוכל האדם להרגיש
(10הוספות לתיקוני זוהר ת"ו.
(11ראה שיעורים בספר התניא כאן.
(12ומכל מקום ,בכמה דרושי חסידות משמע,
שרוב בני אדם קל להם יותר לפעול עניין זה בשעת
התפילה ולכן יעשו זאת אז .ראה ספר המאמרים
תרס"ט עמ' קכא" :אנו רואין בהרבה מעובדי ה'
אשר בתיקון חצות כבד הדבר לפעול המרירות ובנקל
הרבה יותר לזה בתפילה ,והיינו לפי שאז הוא בבחינת
קירוב יותר לאלוקות ונרגש יותר בנפשו על כל פנים
כללות ענין האלוקות ,ולזאת יבוא אז בנקל יותר לידי
מרירות על הריחוק כו' .ובאמת ,הצדיקים הקרובים
לאלוקות המרירות שלהם הוא בזמן המוכשר דוקא
. .אך אותם שאינם קרובים כל כך – כבד להם
להתעורר בעת המוכשר הנ"ל )זמן תיקון חצות( כי
אם בתפילה".
ובספר השיחות תורת שלום לאדמו"ר הרש"ב
עמ' 6נכתב ,שעבודת תיקון חצות בזמנינו שייכת
רק לחסידים הגדולים .ומקובל אצל חסידי הדורות
האחרונים ,שהעבודה של תיקון חצות נעשית בזמן
קריאת שמע שעל המיטה .וראה לקמן בסוף הפרק.
170
אגרת התשובה
היטב הרחמנות על נשמתו ומקורה
ולהתעוררות הרחמים העליונים ,הוא בזמן
המיועד לתיקון חצות ,כמ"ש בסידור אדמו"ר
הזקן ב"הערה לתיקון חצות" ,שם נתבאר
תוכן עניין תיקון חצות ופעולתו.
וזהו שכתוב שם "נפלה עטרת
ראשינו אוי נא לנו כי חטאנו".13
בתיקון חצות מזכירים פסוק זה .הטעם
לכך הוא ,מפני שעל ידי "כי חטאנו" ,על ידי
העבירות ,נפלה לא רק הנשמה שלמטה אלא
גם ה"עטרה" והשורש של הנשמה למעלה,
בחינת "עטרת ראשנו".
ולכן נקרא הקב"ה "מלך עלוב"
בפרקי היכלות ,14כמ"ש הרמ"ק
ז"ל ,15כי אין לך עלבון גדול מזה.
"מלך עלוב" היינו ספירת המלכות ,ה'
תתאה ,כפי שהיא נמצאת בגלות בהיכלות
הסטרא אחרא ,ואין לך עלבון גדול מזה.
כמבואר בתניא חלק ראשון סוף פרק כ"ד:
"כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו
למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה
שאין לך עלבון גדול מזה ,אפילו עושה כן לפי
שעה ,שהקליפות וסטרא אחרא נקראים קיא
צואה כנודע".
ובפרט כאשר יתבונן המשכיל
בגדולת אין סוף ב"ה ממלא כל
עלמין וסובב כל עלמין ,כל אחד
(13איכה ה ,טז.
(14פרק ח"י.
" (15ראשית חכמה שער היראה סוף פרק י' –
בשם "מורי" היינו הרמ"ק – הובא בשל"ה שער
האותיות מערכת הלל ,ובמשנת חכמים לר"מ חאגיז
סי' קעג" .הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'
.1048
ואחד לפי שיעור שכלו והבנתו,
יתמרמר על זה מאד מאד.
עצם ההתבוננות בזה שהאור האלוקי,
אפילו ללא ההרגשה וההכרה בגדולתו
והפלאתו ,ירד לגלות שפלה שכזו – זה עצמו
מספיק להרגיש את גודל הרחמנות על גלות
השכינה .אולם כאשר האדם יוסיף ויתבונן גם
במשמעות גדולת ה' ,הנה על ידי זה ירגיש
הרבה יותר את גודל הרחמנות והתמרמרותו
תהיה מעומק הלב.
עד כאן נתבאר עניין הא' – והוא לעורר
רחמים רבים על הנשמה האלוקית ומקורה.
כעת ממשיך לבאר את עניין הב' שהוזכר
בתחילת הפרק )"הם ב' דברים דרך כלל"(:
והב' ,לבטש ולהכניע הקליפה
וסטרא אחרא.
הדבר השני המביא לעבודת התשובה
תתאה "נכונה" ,באופן של "אמת" ו"ישר",
הוא ביטוש ושבירת הקליפה.
אשר כל חיותה היא רק בחינת גסות
והגבהה כמ"ש "אם תגביה כנשר
וגו'" .16והביטוש וההכנעה עד עפר
ממש זוהי מיתתה וביטולה.
עיקר מציאות הקליפה הוא היותה "דבר
נפרד בפני עצמו" .17עצם הרגשת ה"יש" היא
הנקודה המרכזית של הקליפה בכללותה.
ולכן "הביטוש וההכנעה עד עפר ממש – זוהי
מיתתה וביטולה" של הסטרא אחרא .על ידי
כך מציאותה מתבטלת לגמרי .כי הישות של
הקליפה אינה מציאות אמיתית כשלעצמה,
" (16ואם בין כוכבים שים קינך ,משם אורידך
נאום ה'" .ירמיה מט ,טז .עובדיה א ,ד.
(17ראה תניא פרק ו'.
פרק ז'
אלא כל עניינה הוא זה שביכולתה להגביה
עצמה כנגד הנפש האלוקית ,ולכן כאשר
האדם מתגבר עליה ומכניע אותה – הוא
"מסלק ממנה הכח והרשות שנתן לה להגביה
עצמה נגד אור קדושת הנפש האלוקית ,ואזי
ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני
האור הגשמי" .18היא בטלה לגמרי.
וכיצד יבטש ויכניע האדם את הקליפות
והסטרא אחרא? ממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר:
והיינו על ידי לב נשבר ונדכה,
ולהיות נבזה בעיניו נמאס וכו'.
ביטוש הקליפה נעשה על ידי שלבו של
האדם נשבר בקרבו ומאוס הוא בעיני עצמו.
כמבואר בחלק ראשון פרק כ"ט ,שבבינונים,
הנפש הבהמית שמהקליפה "היא היא האדם
עצמו" – התודעה וההרגשה הטבעית של
אדם רגיל ,אפילו הבינוני ,הם הרגשת ה"יש"
וה"לגרמיה" של הנפש הבהמית .לכן ,כאשר
יהיה "לבו נשבר בקרבו ונמאס . .למאס חייו
ממש – הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא
ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות
רוחה".19
ומביא ראיה מהזוהר ,ששבירת הקליפה
והסטרא אחרא היא על ידי שבירת הלב:
וכמ"ש בזוהר הקדוש 20על פסוק
"זבחי אלקים רוח נשברה לב נשבר
ונדכה וכו'" ,כי כל קרבן מן הבהמה
הוא לשם הוי' היא מדת הרחמים,
אבל לשם אלקים היא מדת הדין אין
מקריבין קרבן בהמה ,כי אם לשבר
21
(18תניא פרק כ"ט ,עיין שם אריכות הביאור בזה.
(19פרק כ"ט שם.
(20ויקרא ה ,א.
(21תהילים נא ,יט.
171
ולהעביר רוח הטומאה והסטרא
אחרא .וזהו "רוח נשברה" .והאיך
נשברה רוח הסטרא אחרא? כשהלב
נשבר ונדכה וכו'.
את הפסוק "זבחי אלוקים ,רוח נשברה ,לב
נשבר ונדכה" מבאר הזוהר ,שכל הקרבנות מן
הבהמה הם לשם הוי' )"אדם כי יקריב מכם
קרבן להוי'"" ,22ריח ניחוח להוי'" 23וכיו"ב(,
ואילו "זבחי אלוקים" ,הזבח לשם אלוקים,
הוא דווקא על ידי "רוח נשברה" ,שבירת
הקליפה והסטרא אחרא .וכיצד נעשית
שבירת רוח הסטרא אחרא? על ידי שהאדם
הוא במצב של "לב נשבר" ,כהמשך הכתוב.
]הטעם לכך שקרבן בהמה הוא רק לשם
הוי' ,הוא מפני שרק מצד שם זה ,המורה על
מידת הרחמים של הקב"ה ,קרבן בהמה יכול
להועיל לאדם שיחשב לו כאילו הוא עצמו
הקרבן .אולם מצד מדת הדין – קרבן בהמה
אינו מועיל .ועל זה אומר דוד המלך בתהילים
שישנו "זבח" שמועיל גם לשם אלוקים ,מדת
הדין ,והוא" :רוח נשברה" – שבירת רוח
הטומאה והסטרא אחרא על ידי "לב נשבר
ונדכה".[24
ונמצא ,ששבירת רוח הסטרא אחרא
והקליפה נעשה על ידי ה"לב נשבר" של
האדם.
והאיך נשבר הלב ונדכה ,הנה
מעט מזעיר הוא על ידי סיגופים
ותעניות בדורותינו אלה ,שאין לנו
כח להתענות הרבה כדוד המלך
(22ויקרא א ,ב.
(23ויקרא א ,ט .ועוד.
(24ראה יהל אור ל'צמח צדק' עמ' .199
172
אגרת התשובה
כמאמר רז"ל 25על פסוק" 26ולבי חלל
בקרבי" "שהרגו בתענית".
דוד המלך ע"ה פעל את שבירת הלב,
ועל ידי כך את שבירת רוח הסטרא אחרא,
בעיקר על ידי תעניות .זהו שאמר "ולבי
חלל בקרבי" ,שהרג את היצר הרע שבלבו
על ידי התענית ,כמבואר בדברי חז"ל .אמנם
בדורותינו שנחלשו בני האדם ואין לנו כוח
להתענות כל כך הרבה ,עיקר העבודה של
שבירת רוח הסטרא אחרא על ידי "לב נשבר"
היא באופן אחר כדלקמן ,ורק "מעט מזעיר"
הוא על ידי תעניות וסיגופים.27
אך עיקר הכנעת הלב להיות נשבר
ונדכה והעברת רוח הטומאה וסטרא
(25ירושלמי ברכות בסופו.
(26תהילים קט ,כב.
(27ובמכתבים רבים שולל הרבי לגמרי את דרך
סיגופי הגוף בדורותינו ,ומורה לשבור את רצונות
הנפש הבהמית בדברים שאינה משפיעים כלל על
הבריאות .ראה )לדוגמה( אגרות קודש חלק יב עמ'
שעט" :במה שכתב בהנהגתו ,לא ישר בעיני כלל
וכלל מה שמתענה )עד חצות( ביום שני וחמישי . .
ותחת לענות את הגוף צריך לענות את נפש הבהמית.
פירוש הדברים ,לא לנגוע בבריאות הגוף על ידי
העדר אכילה ושתי' הנדרשות לבריאות ,ולהחליף
זה בעינוי נפש הבהמית ,היינו בהעדר מילוי התאוה
באכילה ושתי' ,דיבורי דברים בטלים ועל אחת כמה
וכמה דבור של אבק לשון הרע או סתם דבור האסור,
לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך אפילו בנוגע לאיש
כזה שנדמה לו שאינו נוהג במדת האהבה כלפיו או
אפילו גם הזיק לו או נגע בכבודו וכו' וכו'.
אשר הנהגות אלו ,לפעמים כבד יותר להביאם
בפועל מאשר תענית מאכילה ושתי' ,ועוד זאת
שאינם מחלישים את הבריאות ובמילא היכולת
ללמוד שיעורים בתורה לקיים מצות בהידור מבלי
שיבלבלו עניני הגוף" .וכהנה רבות בסדרת האגרות
קודש.
אחרא הוא להיות ממארי דחושבנא
בעומק הדעת ,להעמיק דעתו ובינתו
שעה אחת 29בכל יום או לילה 30לפני
תיקון חצות ,להתבונן במה שפעל
ועשה בחטאיו בחינת גלות השכינה
כנזכר לעיל.31
28
עיקר עניין שבירת הלב בדורותינו הוא על
ידי הכנעת הלב הנובעת מחשבון-נפש אמיתי
והתבוננות בגודל הירידה שנעשתה באור
האלוקי על ידי חטאיו .ומדגיש אדמו"ר הזקן,
שהאדם צריך להיות מ"מארי דחושבנא" –
(28ראה זוהר ח"ג קעח ,א.
(29בפשטות כוונת הדברים היא למשך זמן
מסוים .אמנם בדוחק אפשר לפרש שהכוונה בדווקא
שעה אחת ,ועל דרך השהיה קודם התפילה שהיא גם
כן שעה אחת .הערת הרבי לשיעורים בספר התניא
עמ' .1049
(30ראה מאמרי אדמו"ר הזקן עניינים עמ' קל:
"הגם שבזוהר הקדוש איתא שבכל לילה צריך להיות
ממארי דחושבנא ,הענין הוא דרשב"י מיירי לצדיקים
שהם בצלמנו כדמותנו ,ר"ל כפי ההנהגה בעולמות
עליונים כן ההנהגה בעולם קטן שלו ,שמדת היום
שהוא אור בחינת השמחה . .ולילה בחינת הדין
שהוא עצבות ,ולכן צריך להיות ממארי דחושבנא
בכל לילה .אכן ,שאר בני אדם ראוי להם להיות
ממארי דחושבנא בעת שהוא גם כן במרה שחורה
בלאו הכי ,שאז מזכירין אותו מלמעלה להיות ממארי
דחושבנא" .ושם בעמ' שי" :צריך האדם להיות
ממארי דחושבנא לפי הזוהר בכל יום ,ולכל הפחות
פעם בחודש ובאם שאפשרי בכל שבוע".
(31כלומר ,לעיל הוזכרה ההתבוננות בעניין זה
כדבר המעורר את הרחמים על הנשמה ומקורה –
עניין הא' המביא ל"תשובה נכונה"; וכעת מוסיף
ומבאר שעניין זה עצמו צריך גם לעורר את עניין הב'
המבואר בפרק זה – הביטוש והכנעת הקליפה .שעל
ידי שמתבונן בנזק ובהפסד שהוא עצמו גרם – על
ידי כך יהיה האדם בבחינת "לב נשבר ונדכה".
פרק ז'
בעל-הבית העושה חשבון .ובדוגמת בעל-
עסק העושה חשבון של עסקיו ,שלהיותו
בעל-הבית של העסקים ,החשבון נוגע בעומק
ופנימיות הנפש לאין ערוך מכפי שעושה זאת
אדם שכיר שאינו בעל העסק .כיוון שהוא
בעל הרכוש – מצב החשבונות נוגע לו בנפשו
ממש.
וגם ]גרם[ לעקור נשמתו ונפשו
האלקית מחיי החיים ב"ה ,והורידה
למקום הטומאה והמות הן היכלות
הסטרא אחרא ,ונעשית בבחינת
מרכבה אליהם לקבל מהם שפע
וחיות להשפיע לגופו כנזכר לעיל.
בנוסף לגלות השכינה ,הרי הוא "עקר"
ו"כרת" את נשמתו האלוקית ממקורה בחיי
החיים ב"ה ,והורידה אל מקום הטומאה
והמוות .ומוסיף כאן אדמו"ר הזקן וכותב,
שלא זו בלבד שהנשמה נמצאת בהיכלות
הסטרא אחרא ,אלא היא אף נעשית "מרכבה"
אליהם! היא נעשית טפילה ובטילה אליהם
כמו מרכבה הבטילה לאדם הרוכב .והטעם
לכך הוא ,מפני שלאחר החטא ,קבלת החיות
של האדם היא מהיכלות הסטרא אחרא,
כמבואר לעיל בפרק ו' מהזוהר .ונמצא ,שעל
ידי החטא ,הנשמה ירדה למטה עוד יותר
מאשר היכלות הסטרא אחרא כביכול ,והיא
"מרכבה" הבטילה אליהם ובבחינת "מקבל"
מהם!
וזהו שאמרו רז"ל" 32רשעים בחייהם
קרויים מתים" ,כלומר שחייהם
נמשכים ממקום המות והטומאה
)וכן מ"ש" 33לא המתים יהללו כו'"
(32ברכות יח ,ב.
(33תהילים קטו ,יז.
173
אינו כלועג לרש ח"ו ,34אלא הכוונה
על הרשעים שבחייהם קרויים
מתים שמבלבלים אותם במחשבות
זרות בעודם ברשעם ואינם חפיצים
בתשובה כנודע(.
הרשעים ,גם בעודם חיים ,חיותם היא
בבחינת מוות ,כיוון שהיא נמשכת מהסטרא
אחרא ,מקום המוות ר"ל .וזו כוונת הכתוב
"לא המתים יהללו י-ה" :אין הכוונה למתים
כפשוטם בגשמיות ,שהרי זה בכלל "לועג
לרש" ח"ו; כוונת הכתוב במילה "מתים" היא
לרשעים ש"אינם חפצים בתשובה" ,שהם
בבחינת מתים ברוחניות ,ואינם יכולים להלל
את הקב"ה כי אין מניחים אותם מלמעלה
ומבלבלים אותם.35
והנה ,ההתבוננות הנ"ל במה שהאדם "גרם
לעקור נשמתו ונפשו האלוקית מחיי החיים"
הוא לכאורה נכון רק ביחס לאדם שעבר
איסור כרת או מיתה שנכרתה נפשו משורשה
למעלה ,כמבואר בפרק ה'.
על כך מוסיף אדמו"ר הזקן ומבאר כאן,
שעניין זה קיים גם בשאר עבירות:
ואף מי שלא עבר על עון כרת וגם
(34דאיסור גמור הוא ,ועד כדי כך שאמרו חז"ל
"לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין בראשו וספר
תורה בזרועו וקורא .ואם עושה כן עובר משום
לועג לרש חרף עושהו" )ברכות יח ,א( .הערת הרבי
לשיעורים בספר התניא עמ' .1050
(35ואין זה כ"לועג לרש" כיוון שהברירה בידו
לעשות תשובה )שהרי מה שנתבאר כאן הוא רק אם
אינו חפץ בתשובה ובכל זאת בא להלל את ה' בעודו
רשע – על כך נאמר "לא המתים יהללו" ,שאינו יכול
להלל כי אין מניחים אותו(.
174
אגרת התשובה
לא על עון מיתה בידי שמים ,שהוא
הוצאת זרע לבטלה וכהאי גוונא,
אלא שאר עבירות קלות ,אף על
פי כן ,מאחר שהן פוגמים בנשמה
ונפש האלקית וכמשל פגימת
ופסיקת חבלים דקים כנזכר לעיל,
הרי בריבוי החטאים יכול להיות
פגם כמו בלאו אחד שיש בו כרת
או מיתה ,ואפילו בכפילת חטא אחד
פעמים רבות מאד.
בפרק ה' נתבאר על פסוק "יעקב חבל
נחלתו" ,שהקשר בין הנשמה שלמטה
לשורשה למעלה הוא בדוגמת חבל עב השזור
מתרי"ג חבלים דקים כנגד תרי"ג המצוות,
שבכל עבירה הוא פוגם בחבל הדק השייך
לאותה עבירה פרטית.
מוסיף על כך אדמו"ר הזקן כאן ,שעל ידי
ריבוי עבירות נפגמים ונפסקים ריבוי חבלים
דקים ,עד שבהצטרפות כולם נעשה פגם
בכללות החבל כמו על ידי איסור כרת .יתירה
מזו :אפילו על ידי ריבוי פעמים שהאדם
עובר על אותה עבירה ,שהפגם שנעשה הוא
רק באותו חבל דק מסוים ,מכל מקום כיוון
שהעבירה נעשתה פעמים רבות – הפגם שבזה
הוא כמו בלאו שיש בו כרת או מיתה – פגם
הפוגם בכללות ההתקשרות ,וכמו שממשיך
ומביא על כך משל מדברי הנביא:
כמו שהמשיל הנביא החטאים
36
לענן המאפיל אור השמש ,כמ"ש
"מחיתי כעב פשעיך" הם עבירות
חמורות ]המבדילים [37בין פנימית
(36ישעיה מד ,כב.
(37לכאורה צריך להיות הלשון "המבדילות" )וכן
לקמן( .ואולי הוא על פי לשון הכתוב "עונותיכם היו
השפעת שם הוי' ב"ה לנפש האלקית,
כהבדלת ענן עב וחשוך המבדיל בין
השמש לארץ ולדרים עליה 38על דרך
משל" .וכענן חטאתיך" ,הן עבירות
קלות שאדם דש בעקביו המבדילים
כהבדלת ענן קל וקלוש על דרך
משל .והנה כמו שבמשל הזה ,אם
משים אדם נגד אור השמש בחלון
מחיצות קלות וקלושות לרוב מאד,
הן מאפילות כמו מחיצה אחת עבה
ויותר .39וככה ממש הוא בנמשל בכל
עונות שאדם דש בעקביו.
מבדילים" .ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ'
.1246
(38במשל מציין אדמו"ר הזקן שני פרטים
שלגביהם נעשית ההבדלה :א( הארץ ב( הדרים עליה,
ששניהם מובדלים מהשמש על ידי הענן המבדיל.
ושני פרטים אלה קיימים גם בנמשל" :הארץ" היינו
ה' תתאה ,ספירת המלכות של עולם האצילות
הנקראת "ארץ" בתורת הקבלה; וה"דרים עליה"
היינו הנפש האלוקית של היהודי .וכפי שנתבאר
לעיל בפרק ו' שהחטא פוגם בשני הדברים – הן
בנשמה של האדם והן בשורשה ומקורה בה' תתאה.
הערת הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' .1051
(39יש להביא לכך ראיה מדיני התורה .ההלכה
אומרת ,שאם בשבת יש חולה שיש בו סכנה והוא
צריך לאכול בשר אזי "שוחטין לו ואין אומרים
נאכילנו נבלה שהיא איסור לאו" .ואחד הטעמים
לכך )ראה ר"ן ביומא ד ,ב .הובא בב"י או"ח סימן
שכ"ח ,בט"ז שם סק"ו ,ובשולחן ערוך אדמו"ר הזקן
שם סט"ז( הוא "מפני שבנבלה עובר על כל כזית
וכזית )ואפילו כשאוכל פחות מכזית יש איסור מן
התורה בכל אכילה ואכילה( ,מה שאין כן בשחיטה
אינו עושה אלא איסור אחד אף על פי שהוא חמור".
ומכך מוכח ,שריבוי עבירות קלות לא רק שהן שוות
לאיסור אחד חמור אלא הן חמורות יותר ממנו,
כדברי אדמו"ר הזקן כאן .הערת הרבי שם.
פרק ז'
כשם שמחיצות דקות רבות מאפילות
כמו מחיצה אחת עבה ואף יותר מכך – כך
גם בנמשל :על ידי ריבוי עבירות ר"ל ,אפילו
הן עבירות קלות ומאותו הסוג ,מכל מקום
הן מאפילות וחוצצות בין הנשמה שלמטה
לשורשה למעלה.
ומכל שכן המפורסמות מדברי רז"ל
שהן ממש כעבודה זרה וגילוי עריות
ושפיכת דמים.
המשל הנ"ל ממחיצות דקות רבות הוא
אפילו בנוגע לעבירות קלות ,ומכל שכן שכך
הוא בנוגע לעבירות שחז"ל הפליגו בחומרתן
והשוו אותן לעבודה זרה ,גילוי עריות
ושפיכות דמים ,אף שמהבחינה ההלכתית אין
בהן דין כרת ומיתה כפשוטם של דברים.
כמו העלמת עין מן הצדקה,40
כמ"ש" 41השמר לך פן יהיה דבר עם
לבבך בליעל וגו'" ,ו"בליעל" היא
עובד עבודת אלילים וכו' ,והמספר
בגנות חבירו ,היא לשון הרע,
השקולה כעבודה זרה וגילוי עריות
ושפיכות דמים ,42ו"כל הכועס כאילו
עובד עבודה זרה" .43וכן מי שיש בו
גסות הרוח ,44וכהנה רבות בגמרא.
"ותלמוד תורה כנגד כולן" ,45כמאמר
רז"ל "ויתר הקב"ה על עבודה זרה
(40כתובות סח ,א .רמב"ם הלכות מתנות עניים
פרק י' ה"ג.
(41ראה טו ,ט.
(42ערכין טו ,ב.
(43זוהר ח"ב קפב ,ב .רמב"ם הלכות דעות פ"ב
ה"ג.
(44ראה סוטה ה ,א.
(45פאה א ,א.
175
וכו'".46
אם כן ,גם מי שנקי מעבירות חמורות של
כרת ומיתה יש לו להתבונן ולהתמרמר על
עניינים אלה ,שגם הם גורמים "לעקור נפשו
מחיי החיים ב"ה" ,ולשוב בתשובה "באמת
ובלב שלם".
ולכן סידרו בקריאת שמע שעל
המטה לקבל עליו ד' מיתות בית דין
וכו'.
בקריאת שמע שעל המטה ,על פי נוסח
האריז"ל ,האדם מקבל על עצמו ד' מיתות
בית דין .ואף על פי שיודע בעצמו שלא עבר
על איסורים שיש בהם מיתת בית דין ,מכל
מקום אומרים זאת בסדר הוידוי .והטעם לכך
יובן על פי המבואר לעיל :א( ריבוי עבירות
קלות שעבר האדם ,גם הן מהוות ענן המסתיר
ומפסיק בין הנשמה לשורשה .ב( ישנן עבירות
בדוגמת הנ"ל ,עליהן אמרו רז"ל שהן שקולות
כעבירות חמורות – עבודה זרה ,גילוי עריות
ושפיכות דמים.
ונמצא ,שיש עבירות שאף שאין בהן חיוב
מיתה מצד הדין ,מכל מקום ,מצד תוכנן
הפנימי יש בהן חומרת חייבי מיתות בית דין.
ועל עבירות אלה ,צריך האדם לקבל על
עצמו בעת אמירת הוידוי בקריאת שמע שעל
המיטה ,זמן התשובה של כל יום בפרט ,47ד'
" (46גילוי עריות ושפיכות דמים ,ולא ויתר על
עוון ביטול תורה" – פתיחתא לאיכה רבה אות ב'.
ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז.
(47ומטעם זה כתב אדמו"ר הזקן עניין זה כאן.
דלכאורה ,מה נוגע באגרת התשובה ביאור נוסח
קריאת שמע שעל המיטה? אלא שכיוון שבאגרת זו
מבוארים ענייני התשובה ,כתב אדמו"ר הזקן הסבר
לתוכן הוידוי שבנוסח קריאת שמע ,כיוון שתוכנה
הפנימי של קריאת שמע שעל המיטה הוא עניין
176
אגרת התשובה
מיתות בית דין .דבר זה יכניע את לבו ויעורר
אותו לתשובה אמיתית ועמוקה יותר.
ומוסיף אדמו"ר הזקן ומבאר ,שמלבד
הטעם הנ"ל לאמירת וידוי זה ,ישנו טעם נוסף
על פי דרך ה"סוד":
מלבד שעל פי הסוד 48כל הפוגם
באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב
סקילה ,והפוגם באות ה"א כאילו
נתחייב שריפה ,ובאות וי"ו כאילו
נתחייב הרג ,ובאות ה"א אחרונה
כאילו נתחייב חנק.
על פי תורת הקבלה כל אחד מד' מיתות
בית דין קשור לפגם באחת מד' האותיות של
הוי' ,כפי שרבנו הזקן מונה כאן.
והמבטל קריאת שמע פוגם באות
יו"ד ,49ותפילין באות ה"א ,50וציצית
התשובה .זהו הזמן לחשבון הנפש של כל יום בפרט
על מה שהאדם חשב ,דיבר ועשה במשך היום כולו.
ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא עמ' .1246
(48הטעם להוספה זו – ראה בעיונים.
" (49דהעבודה דקריאת שמע הוא שיוקבע בנפשו
היחוד דה' אחד . .ובהעדר העבודה ,אז העולם תופס
מקום אצלו ונחשב לעיקר .וזהו סיבת ריבוי הטרדא
והשקיעה בענייני העולם כו' .ובזה פוגם באות יו"ד,
שהוא בחינת ה"אין" . .ובחינת הביטול" – ספר
המאמרים תרס"ה עמ' לה.
" (50כידוע דתפילין הן המשכת המוחין ועיקרן
הוא המשכת מוחין דאמא )בחינת הבינה השייכת
לה' עילאה( . .ובעבודה ענין התפילין הוא לשעבד
מוחו ולבו . .והפגם בזה היינו ,שאינו מבטל בחינת
חכמה ובינה שבנפשו לאלוקות להיות בבחינת
השגה והתבוננות ולשעבד מוחו ולבו לה' לבדו,
אדרבא ,הוא נותן מוחו ודעתו בעניני העולם .אם
בריבוי התחכמות במשא ומתן כנ"ל ,או בהשגת
הטוב של עניני העולם שבאמת אין זה טוב כלל" –
באות וי"ו ,51ותפלה באות ה"א 52וכו'.
ומזה יכול המשכיל ללמוד לשאר
עונות וחטאים וביטול תורה כנגד
כולן.
מבואר בקבלה ובחסידות ,שמצד התוכן
הפנימי של ארבע המצוות שנמנו כאן ,הן
שייכות לד' אותיות של שם הוי' .ועל ידי
הבנת הקשר בין הפגם בעבירות הנ"ל לבין
האות אליה עבירה זו שייכת" ,יכול המשכיל
ללמוד לשאר עונות" :מצד התוכן הפנימי של
תרי"ג המצוות ,כל אחת מהן שייכת לאחת
האותיות של שם הוי' .ונמצא ,שמצד התוכן
הפנימי של כל עבירה שהאדם עושה נעשה
פגם כלשהו באחת האותיות של שם הוי',
וממילא האדם "מתחייב" בתוכן הפנימי של
אחת מד' מיתות בית דין השייכת לאותה אות
בה פגם.
]ומכיוון שהביאור על דרך ה"סוד" עוסק
בתוכן הפנימי של המצוות ובתוכן הפנימי
של ד' המיתות ,לכן ,גם אם הפגם או החיסרון
הוא דק ועדין יותר )בדוגמת חיסרון בכוונת
אחדות ה' בקריאת שמע או בשעבוד המוח
והלב לקב"ה בתפילין וכיו"ב( – גם הוא פוגם
באחת האותיות של שם הוי' השייכת לאותה
שם עמ' לט.
" (51דהנה ,ו' דשם הוי' הן בחינת המידות דאהבה
ויראה שהן בהתגלות הלב . .ובמצות הוא ענין מצות
ציצית .דהנה אמרו רז"ל אין ציצית אלא לשון יוצא,
שהוא בחינת ההתגלות .ויש לומר ,שהן בחינת
מידות שהוא ענין הגילוי" – שם.
" (52דה' אחרונה הוא בחינת מלכות כידוע והוא
בחינת הדיבור ,דיבור התורה ודיבור דתפילה כו' .וגם
הוא ענין קבלת עול מלכות שמים לקיים רצונו ית'
בעשיית המצות . .וזהו ענין התפילה שהוא בחינת
"אם לא שויתי ודוממתי" ,בחינת דומם ,והיינו ענין
קבלת עול מלכות שמים" – שם עמ' מ'.
פרק ז'
מצווה.[53
זהו הטעם הפנימי מדוע אומרים בקריאת
שמע שעל המיטה ,זמן התשובה של כל יום
בפרט ,את נוסח הוידוי של קבלת ד' מיתות
בית דין :עניינו של וידוי זה הוא לכפר ולנקות
את הפגמים הדקים הללו שנעשו באותיות
שם הוי'.
ועל ידי התבוננות בכל הפרטים הנ"ל ,יוכל
האדם ,גם זה שלא חטא ח"ו באיסור מיתה
או כרת ,לבוא לידי "לב נשבר ונדכה" ,ועל
ידי זה – "רוח נשברה" ,תישבר רוח הסטרא
אחרא.
כפי שהוזכר בתחילת הפרק ,שני דברים
אלה – התעוררות הרחמים וביטוש והכנעת
הלב – הם "דרך האמת והישר" לעבודת
התשובה תתאה.
והביאור:54
שני דברים אלה מהווים שתי תנועות נפש
הפוכות :רחמנות הוא רגש של התפשטות
וחסד ,ואילו הביטוש הוא רגש של שבירה
וגבורה .ולשם "בניין" הקבלת עול מלכות
שמים מחדש בנפש האדם ,יש צורך בשתי
התנועות.
הטעם לכך הוא ,מפני שקבלת עול מלכות
(53כך עולה מהביאורים שהובאו בהערות
הקודמות .וראה בעיונים.
(54ראה הוספה לפרק זה סעיף ד'.
177
נעשית על ידי שני דברים :א( הרגשת מלכותו
של המלך הקב"ה .ב( הכנעת מציאות העבד,
האדם .וכמו עבד שמקבל עליו עול אדונו,
שלכל לראש עליו לדעת ולהרגיש שזהו אדונו
והוא קנוי לו; אבל דבר זה בלבד אינו מספיק.
שהרי כאשר מידת ההפקירות והחופשיות
שלו תתחזק – הידיעה שיש אדון לא תגביל
אותו .לכן קבלת עול האדון דורשת הכנעת
הישות של העבד כלפי האדון.
ושני עניינים אלה נעשים על ידי הרחמנות
ושבירת הלב:
על ידי הרחמנות על האלוקות שבנפשו
מתעורר ומתפשט האור האלוקי שבנפשו
)שהרי עצם רגש הרחמים ,ש"יתמרמר על
זה מאוד מאוד" ,מעורר ומגלה את בחינת
האלוקות שבנפשו שמצידה הירידה לגלות
מעיקה לו ;(55ועל ידי ביטוש והכנעת הלב
– האדם מכניע את רגש הישות וההפקירות
שמצד נפשו הבהמית ,דבר שמאפשר לקבלת
העול לחדור אל לבו פנימה.
ועל ידי שני דברים אלה ,עבודת התשובה
של האדם בקבלת עול מלכות שמים תהיה
באופן של "דרך האמת והישר" – בפנימיות
לבבו ,ועל ידי כך תשוב ה' תתאה למצבה
ומעמדה הקודם.
(55ועניין זה עצמו פועל את היציאה של כוחות
הנפש האלוקית מהגלות בקליפה .ראה ספר
המאמרים קונטרסים עמ' " :270מרירות זו הוא מה
שעוקר רצונו מזה .הנה במרירות זו ועקירת רצון זה,
הרי הוא לוקח החיות מהסטרא אחרא ומשיב ומחזיר
את אור הקדושה למקומו".
178
אגרת התשובה
פרק ז' -עיונים
מלבד שעל פי הסוד כל הפוגם באות יו"ד של שם הוי' כאילו נתחייב סקילה ,והפוגם
באות ה"א כאילו נתחייב שריפה ,ובאות וי"ו כאילו נתחייב הרג ,ובאות ה"א אחרונה
כאילו נתחייב חנק.
בהוספה זו שעל דרך הסוד ,מתרץ אדמו"ר הזקן שאלה שיכולה להתעורר :הוסבר לעיל
שהטעם לאמירת נוסח הוידוי של ד' מיתות הוא מפני שעל ידי ריבוי עבירות קלות )או אפילו
על ידי עבירה שחז"ל השוו אותה לעבירה חמורה( – האדם מתחייב בתוכן של מיתת בית דין.
ולכאורה ,אינו מובן :וכי בכל יום האדם נכשל מחדש בדברים אלה שלכן צריך הוא להזכיר זאת
כל יום בעת עשיית החשבון נפש מכל אשר עבר עליו במשך היום? "אטו ברשיעי עסקינן"?
על כך מתרץ אדמו"ר הזקן ,שישנו טעם על פי ה"סוד" מדוע אומרים נוסח זה בכל יום :אמנם
אפשר לתרץ גם בפשטות יותר על פי המבואר בתניא חלק ראשון פרק כ"ט ,שאף שאתמול
עשה האדם "תשובה נכונה ,הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות . .
ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא ,מכלל שהיום לא נתקבלה
תשובתו ועונותיו מבדילים .או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דליבא יותר".
ועל דרך זה בנידון דידן ,אפשר לומר שאמירת הוידוי היא בכדי שהאדם ישוב ויתעלה לדרגת
תשובה נעלית יותר.
אולם על פי דרך הסוד ,הביאור לכך טוב יותר :על פי המבואר בקבלה ,שכל מצווה שייכת
לאחת האותיות של שם הוי' שכל אחת מהן שייכת לאחת מד' מיתות בית דין ,נמצא ,שאפילו
אם חסרה לאדם שלמות בכוונת המצוות ותוכנן הרוחני ,בדקות או בדקות דדקות )דבר ששייך
גם אצל בעלי מדרגה לפי ערכם( ,יש בכך משום פגם באות משם הוי' אליה שייכת מצווה זו,
ועליו לשוב בתשובה ולקבל על עצמו עבור זה מיתת בית דין השייכת לאות שפגם בה .על פי
זה מובן טוב יותר מדוע בכל יום מחדש האדם צריך לקבל על עצמו ד' מיתות בית דין.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' (1246
179
פרק ז' -הוספה
ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל ,הם ב' דברים דרך
כלל :הא' הוא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים ,על נשמתו ונפשו האלקית . .
ועל מקורה במקור החיים הוא שם הוי' ב"ה . .והב' ,לבטש ולהכניע הקליפה
וסטרא אחרא.
א .כוונת אדמו"ר הזקן במה שכתב בריש
פרק ז' "ואולם דרך האמת והישר לבחינת
תשובה תתאה ה"א תתאה הנ"ל" היא ,שב'
הדברים המבוארים בפרק זה )לעורר רחמים
כו' והביטוש וההכנעה( הם הפועלים שעבודת
התשובה תתאה דהאדם ,1תהי' באמת ובאופן
ישר )ואזי היא "תשובה נכונה" שעל ידה
"מחזיר השפעת השכינה למקומה" ,כמבואר
בסוף פרק ו'(.
וצריך ביאור :מהו הקשר בין שני דברים
אלה לתוכן ענין התשובה" ,לשוב אל ה' בכל
לבו ובכל נפשו" "באמת ובלב שלם") 2כמבואר
בפרק א' שזהו תוכן ענין מצוות התשובה( –
שלכן רק הם ה"דרך האמת והישר לבחינת
תשובה תתאה"?
כבר נתבאר כמה פעמים ,שבכמה מקומות
נראה ,שבהערות אאמו"ר על אגרת התשובה
כוונתו היא לא רק לבאר את דיוקי הלשונות
(1ראה גם לקמן פ"י )צט ,ב( .ד"ה דרשו תרצ"א
)סה"מ קונטרסים ח"א קלה ,ב(.
(2אגרת התשובה רפ"ד .וראה לקמן הערה .15
בספר התניא ,אלא גם לרמז ביאור בתוכן
הכללי של הפרק והענין.
וכן יש לומר בעניננו ,שביאור אאמו"ר על
תחילת פרק זה מבאר את התוכן הכללי של
הפרק.
וז"ל אאמו"ר בהערתו כאן" :3אמת הוא
תפארת ,מדתו של יעקב ,מדת הרחמים,
והישר הוא יסוד . .והם הם הראשים דמלכות
. .מתפארת נמשכו חסדים לכתר מלכות,
ומיסוד נמשכו גבורות לדעת דמלכות . .זהו
שאמת והישר . .הם דרך לבחינת תשובה
תתאה ה"א תתאה בחינת מלכות ,שהם
משיבים ומחזירים אותה למקומה" .ואחר כך
מבאר "והיינו הב' דברים שאמר לקמן לעורר
רחמים העליונים כו' ,רחמים הוא תפארת
בחינת אמת )ועיין לקמן באגרת הקודש פרק
ו' ,ע"ש( . .ולבטש ולהכניע כו' שזהו בחינת
גבורות זבחי אלקים כו' הוא בחינת ישר,
יסוד ,בחינת גבורות".
(3בלקוטי לוי יצחק לתניא עמ' לא.
180
אגרת התשובה
הערה זו נותנת ביאור מדוע ב' הדברים
ד"לעורר רחמים . .ולבטש ולהכניע כו'" ,הם
המביאים לשלמות בעבודת התשובה "לשוב
עד ה' בכל לבו" ,כדלקמן.
ב .ביאור הדבר:
בגדר מצות תשובה כתב אדמו"ר הזקן
לעיל )פרק א'" (4שיגמור בלבו . .לבל ישוב
עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא יעבור
עוד מצות המלך חס ושלום הן במצוות עשה
הן במצוות לא תעשה" ,שמזה מובן ,שעיקר
ענין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים
וקבלת עול מצות.5
דהנה בכל מעשה עבירה ,יש בו פריקת
עול מלכות שמים ,דאם הי' עליו עולו יתברך,
הי' מושל ברוח תאוותו כו' מצד עול מלכות
שמים ,כמו עבד ,דאף שבהפקירא ניחא לי',6
הרי הוא כופה את עצמו מחמת עול אדונו
שעליו .ולכן ,ראשית ענין התשובה" ,לשוב
אל ה'" ,היא לקבל עליו מחדש את עול
מלכותו יתברך.
וזוהי השייכות דתשובה תתאה לה"א
תתאה שבנפש — כי ה"א תתאה היא מדת
מלכותו יתברך ,7ובעבודת האדם היא קבלת
עול מלכותו יתברך.
וזה מתאים עם דברי אדמו"ר הזקן
לעיל ,8דה"א תתאה בנפש האדם קאי על
עסק התורה והמצות במעשה — כי קבלת
עול מלכות שמים שייכת למעשה ,כמו עבד
(4צא ,ריש עמוד א'.
(5ראה המשך תרס"ו ע' ב .וראה לעיל בהוספה
לפרק ג' הערה .14
(6גיטין יג ,א.
(7כבאגרת התשובה לעיל )פרק ד' — צד ,ב(.
(8שם )צה ,א(.
שמקבל עליו עול אדונו ,שאין קבלת העול
משנה את פנימיותו )שכלו ומדותיו( — שהרי
גם אחרי קבלת העול "בהפקירא ניחא לי'" —
אלא שבנוגע למעשה בפועל מתנהג כפי רצון
אדונו; וכן הוא בעבודת השם ,שקבלת עול
מלכות שמים היא )בעיקר( בנוגע למעשה
האדם ,כלשון אדמו"ר הזקן הנזכר לעיל
"שלא יעבור . .מצות המלך חס ושלום הן
במצוות עשה הן במצוות לא תעשה".
ג .והנה ,כשם שמצינו בנוגע לה"א תתאה
)ספירת המלכות( למעלה ,ש"בנינה" הוא
על ידי הספירות שלמעלה ממנה )וכמבואר
בהערת אאמו"ר ,ש"תפארת" ו"יסוד" הם
"הראשים דמלכות"( — על דרך זה צריך
לומר גם לענין ה"א תתאה שבנפש ,קבלת
עול מלכותו יתברך ,דעם היות שקבלת
עול )בפועל( שייכת ל"מעשה" וחיצוניות
האדם ,מכל מקום" ,בנין" מדת הקבלת עול
שבאדם הוא על ידי הפנימיות שלו )שלמעלה
ממעשה(.
ויש לומר הביאור בזה:
ענין קבלת עול מלכותו יתברך שאצל
ישראל ,אינו דבר חיצוני לבד )שכופה את
עצמו להתנהג כפי רצון המלך ושלא למרוד
במלכותו יתברך( ,אלא הוא בפנימיותו ועד
שמושרש בפנימיות נפשו ,9דלהיות ש"חלק
הוי' עמו . .חלק משם הוי' ברוך הוא" ,10וכל
אחד מישראל מקושר אליו יתברך בפנימיות
נפשו ,הרי מלכותו יתברך נרגשת בנפשו והוא
מקבל עליו עולו יתברך.
וזהו גם כן מה שכותב אדמו"ר הזקן כאן
"ואולם דרך האמת והישר לבחינת תשובה
(9ראה לקוטי שיחות חלק ח' עמוד 128ואילך.
ועוד.
(10אגרת התשובה ריש פרק ד' )צג ,סע"ב(.
פרק ז' -הוספה
תתאה כו' הם שני דברים כו'":
ב' הדברים ד"לעורר רחמים כו' לבטש
ולהכניע כו'" ,הם ה"פנימיות" דקבלת עול
והיא "נבנית" על ידם ]על דרך ש"תפארת"
ו"יסוד" הם "הראשים דמלכות" ובונים
אותה[ ,כדלקמן סעיף ה'; ולכן נדרשים
לבחינת תשובה תתאה שני דברים אלה,
כי לאחרי שאדם פרק מעליו עולו יתברך,
הרי מובן ,שכדי לתקן זה ו"לבנות" מחדש
את מדת הקבלת עול ,צריכים לתקן הפגם
מעיקרו ,שהקבלת עול שלו תהיה מצד
פנימיות נפשו.11
ובזה מובן דיוק לשון אדמו"ר הזקן ")דרך(
האמת והישר":
אף על פי שקיום "מצות התשובה" הוא על
ידי עצם קבלת עול מלכותו ית' )ואין נפקא
מינה אופן הקבלת עול או סיבתו( — כי "מצות
התשובה . .היא עזיבת החטא בלבד" — 12מכל
מקום ,כדי שתהי' "באמת" הרי זה רק אם היא
באופן שהקבלת עול קשורה ו"דבוקה" עם
פנימיות נפשו .דנוסף לזה שרק אז יש לה
קיום )"שפת 13אמת תכון לעד"( — כי באם
הקבלת עול שלו היא רק באופן חיצוני הרי
עלול ביותר שלא יהי' לה קיום ,כיון שמצד
נפשו "בהפקירא ניחא לי'" — הנה עוד זאת,
שעצם הגדר ד"אמת" מורה שנעשה מצד
הפנימיות שלו.
(11ראה גם לקמן בהוספה ב' לפרק ח' .וראה
שם בארוכה ,שעל פי זה מובן מה שכתוב לעיל ריש
פרק ד' ,שגם בשביל ביאור "התחלת מצות התשובה
ועיקרה לשוב עד ה' באמת ובלב שלם ,ההכרח לבאר
היטב בהרחבת הביאור . .מלת תשובה על דרך הסוד
תשוב ה'" .עיין שם בארוכה.
(12אגרת התשובה פרק א' )צא ,ריש עמוד א'(.
(13לשון הכתוב — משלי יב ,יט .וראה לעיל חלק
א' סוף פרק י"ג )יט ,א(.
181
]כלומר ,מלבד זאת שעל ידי העניין הנזכר
לעיל הקבלת עול תהיה באופן תמידי ,והיינו
שה"אמת" היא עניין בקבלת עול ,הרי על
ידי זה גם שייכותה לאדם היא אמיתית יותר.
הביטול קשור למהותו הפנימית ,זה אמיתי
בו[.
ואז התשובה היא באופן של "דרך . .
הישר" :ענינו של "ישר" הוא — שהתשובה
אינה בגלל סיבה מבחוץ ]להעיר מתשובת ר'
אלעזר בן דורדייא ,[14אלא מצד האדם עצמו.
ובנוגע לעניננו :סתם קבלת עול )חיצונית(
הרי סיבתה אימת האדון )שחוץ להעבד(;
מה שאין כן כשהקבלת עול היא תוצאה
מהתקשרות הפנימית של הנפש בו יתברך,
הרי זה "דרך . .הישר" ,שהוא ענין בהאדם
עצמו.15
ד .על פי הנזכר לעיל ,יש לבאר הטעם
שדוקא ב' דברים אלה — "לעורר רחמים
כו' לבטש ולהכניע כו'" — הם ה"דרך האמת
והישר" להעבודה דתשובה תתאה:
ענין קבלת עול מלכות קשור ,בכללות ,עם
ב' ענינים :א( הרגשת מלכותו ית' ,ב( הכנעת
מציאות העבד .ועל דרך עבד שמקבל עליו
עול אדונו ,שראשית כל עליו לדעת ולהרגיש
שזהו אדונו והוא קנוי אליו; אבל זה בלבד
אינו מספיק ,דאם מדת ההפקירות שלו היא
חזקה ,הרי הידיעה שזהו אדונו לא תוכל
(14עבודה זרה יז ,א .וראה לעיל חלק א' סוף
פרק מ"ג שזהו "הוראת שעה" ואין זה "סדר העבודה
הקבועה ותלוי' בבחירת האדם".
(15ועל פי זה יש לומר שב' הלשונות ")דרך(
האמת והישר" הם לנגד ב' הלשונות שהתחיל בו
לעיל )ריש פרק ד'( בביאור ענין התשובה על דרך
הסוד )תשוב ה'( — ")לשוב עד ה'( באמת ובלב
שלם" .וראה לקמן בסוף הביאור.
182
אגרת התשובה
להגבילו ,וקבלת עול האדון דורשת הכנעת
ישות ומציאות העבד כלפי האדון.
והם שני הענינים ד"חסדים" ו"גבורות"
)ה"בונים" את המלכות(" :חסד" ענינו גילוי,
והוא התגלות המלך ;16ו"גבורה" היינו הכנעת
האדם ,שעל ידי זה עול המלך מתקבל בנפשו
וחודר ללבו.16
וכך הוא בענין התשובה ,שכדי שהאדם
יוכל לתקן מדת ה"קבלת עול מלכות" שלו
— הרי זה על ידי "ב' דברים דרך כלל ,הא'
הוא לעורר רחמים כו' על נשמתו כו' והב'
לבטש ולהכניע הקליפה כו' על ידי לב נשבר
ונדכה":
זה שנקבע "בלבו באמת גודל הרחמנות
על בחינת אלקות שבנפשו ושלמעלה" מורה,
שהאלקות מאיר בנפשו )דאם לא כן לא הי' זה
מעיק לו עד ש"יתמרמר על זה מאד מאד"(17
— בחי' "חסד";
וענין הביטוש וההכנעה על ידי לב נשבר
ונדכה הוא ענין ה"גבורה" 18הנצרך לקבלת
עול ,שעל ידי זה נקבע ה"עול" בלבו פנימה.
וזוהי גם השייכות לשתי הלשונות "אמת"
ו"ישר" )שהם שני הדברים ד"לעורר רחמים
(16מתאים לזה ש"מתפארת נמשכו חסדים
לכתר מלכות" ,שזהו ענין התגלות המלך; והגבורות
נמשכות לדעת דמלכות ,ענין הפנימיות.
(17אגרת התשובה פרק ז' )צז ,ריש עמוד א'(.
(18על פי זה מובן מה שכתב אדמו"ר הזקן לקמן
בהפרק )גבי הענין ד"זבחי אלקים רוח נשברה"(
"כי כל קרבן מן הבהמה הוא לשם הוי' היא מדת
הרחמים אבל לשם אלקים היא מדת הדין כו' כי אם
לשבר כו'" — דלכאורה למאי נפקא מינה כאן? אלא
להדגיש ,שקרבן אינו שייך לענין הב' כאן )המשכת
גבורות במלכות( ,כי קרבן הוא לשם הוי' שהיא מדת
הרחמים )ענין הא'(.
כו' לבטש ולהכניע כו'" ,כביאור אאמו"ר( —
כפירושם הפשוט:
ה"אמת" שבעבודת התשובה דהאדם ,הוא
ענין הבא מלמעלה .וענין זה מרמז אאמו"ר
על ידי הציון ]על הענין ש"רחמים הוא
תפארת בחי' אמת"[ — "ועיין לקמן באגרת
הקודש פרק ו' .עיין שם":
19
באגרת הקודש שם מבואר דדחילו
ורחימו הבאות מלמעלה "הן הנקראות
בשם אמת . .שהוא )ית'( אמת האמיתי וכל
האמת שבנבראים כלא חשיבי קמי' .אך איזה
הדרך שיזכה האדם לאמת ה' ,הנה הוא על
ידי שיעורר רחמים רבים לפני ה' על הניצוץ
שבנפשו כו'" .וכן הוא בעניננו ,שבכדי
שהתשובה תהי' באמת הרי זה על ידי גילוי
אמת ה' ,אלא שהדרך לזכות לגילוי זה הוא
על ידי שמעורר "רחמים העליונים . .על
נשמתו כו'";20
ו"ישר" היינו זה שהתשובה )וקבלת עול
מלכותו( היא בהאדם עצמו ,כנזכר לעיל,
ולכן ,נוסף על התעוררות רחמים רבים
)הגורם לגילוי אמת ה' מלמעלה( ,צריך
להיות ענין הביטוש וההכנעה ,על ידי לב
נשבר ונדכה ,שעל ידי זה התשובה וקבלת
עול מלכותו נרגשת בפנימיותו.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 80ואילך(
(19קי ,ב.
(20ויש לומר ,שבציון זה לאגרת הקודש נרמז
עוד ענין ,דלכאורה ,כיון שעל ידי עונות הפריד
האדם את עצמו מאלקות )כנזכר לעיל פרק ו'
שעונות מבדילים( ,איך אפשר לו להרגיש בנפשו
גילוי מלכותו יתברך )הפועל שתשובתו וקבלת עול
מלכותו תהי' באמת(? ועל זה מציין לאגרת הקודש,
שהתעוררות רחמים דהאדם היא אתערותא דלתתא
שעל ידה נמשך "אמת ה' לעולם".
פרק ז' -הוספה
183
קיצור השיחה:
ביאור תפקידם של שני עניינים אלו – )א( "לעורר רחמים העליונים ממקור
הרחמים" וכו') ,ב( "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא" – כ"דרך האמת והישר"
המביאה לעבודת התשובה:
עיקר עניין התשובה הוא קבלת עול מלכות שמים מחדש לאחר פריקת העול
בשעת העבירה )"לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ,ולא יעבור עוד מצות
המלך חס ושלום"( .מכאן נובעת ההקבלה בין "תשובה תתאה" לספירת המלכות
)"ה"א תתאה"(.
וכשם שספירת המלכות שלמעלה "נבנית" על-ידי הספירות שלמעלה ממנה
)ספירת התפארת וספירת היסוד ,הממשיכות במלכות חסדים וגבורות( – כך יש
להבטיח שקבלת עול מלכות שמים זו לא תהיה חיצונית בלבד ,אלא תיבנה מתוך
פנימיות נפשו של האדם.
קבלת עול מלכות שמים פנימית דורשת שני תנאים) :א( הרגשת גילוי מלכותו
ית' )בחי' "חסד"() ,ב( ביטול והכנעה כלפיו כעבד כלפי אדוניו )בחי' "גבורה"(.
ואלו הן שתי העבודות הפנימיות שמביא אדמו"ר הזקן כאן:
א( "לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נשמתו" ,עד ש"יתמרמר על זה
מאד מאד" – דבר המורה על כך שהאלוקות מתגלה ומאירה בנפשו )בחי' "חסד"(.
ב( "לבטש ולהכניע הקליפה וסטרא אחרא" – ביטול והכנעה כלפי הבורא )בחי'
"גבורה"(.
185
פרק ח'
הפרק הקודם עסק באופן עבודת התשובה של האדם .ונתבאר ,ש"דרך האמת והישר"
לבוא לעבודת תשובה תתאה "נכונה" היא על ידי שני דברים :לעורר רחמים רבים על
נשמתו ,ולשבור את הקליפה והסטרא אחרא על ידי לב נשבר .שני עניינים אלה באים
על ידי ההתבוננות של האדם במה שגרם לנשמתו ומקורה בחטאיו .ו"תשובה נכונה" זו,
מחברת מחדש את "חבל ההמשכה" ,ומשיבה את ה' תתאה מהגלות בהסטרא אחרא,
כמבואר בסוף פרק ו'.
בתחילת פרק זה מדובר אודות ההמשכה האלוקית המיוחדת הנמשכת על ידי עבודת
התשובה .על ידי "תשובה נכונה" והתעוררות הרחמים של האדם ובקשתו מעומק
הלב "כרוב רחמיך מחה פשעי" – מתעוררים למעלה י"ג מידות הרחמים ונמשכים אל
האדם .המשכה נעלית זו היא מקור הסליחה לאדם ,והיא גם זו שמשלימה את ניקוי
הנפש ומקורה מהפגמים שעשו העבירות .ועל ידי כך ה' תתאה שבה למקומה בשלמות
ומתייחדת עם האותיות העליונות – יה"ו – של שם הוי'.
בהמשך הפרק ,מתחיל אדמו"ר הזקן בביאור עניינה של תשובה עילאה.
והנה אחרי העמקת הדעת בכל
הנ"ל ,יוכל לבקש באמת מעומקא
דלבא "כרוב רחמיך מחה פשעי
וגו'" ,1כי אזי תקבע בלבו באמת גודל
הרחמנות על בחינת אלקות שבנפשו
ושלמעלה כנזכר לעיל.
על ידי שירגיש בלבו גודל הרחמנות על
האלוקות שבנפשו ,בקשתו "כרוב רחמיך
מחה פשעי" ,הנאמרת בזמן תיקון חצות
(1תהילים נא ,ג.
וקריאת שמע שעל המיטה ,זמן התשובה
שבכל יום ,תהיה מעומקא דליבא ממש.
ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג
מדות הרחמים ,הנמשכות מרצון
העליון ב"ה הנרמז בקוצו של יו"ד
שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה
הנשפעת מאותיות שם הוי'.
על ידי בקשת "מחה פשעי" מעומק הלב,
האדם מעורר וממשיך אליו את הגילוי של
"י"ג מדות הרחמים" ,שהם מקור הרחמים
שלמעלה מכל הגבלה ,גם ההגבלה הדקה
186
אגרת התשובה
ביותר של עשר הספירות )כמודגש בדברי
אדמו"ר הזקן ,שי"ג מידות הרחמים נמשכות
ושייכות לרצון העליון "שלמעלה מעלה"
מעשר הספירות המרומזות בד' אותיות שם
הוי'(.
ומהתגלות זו נמשכת לאדם המחילה
והסליחה על חטאיו .2שכיוון שהאור האלוקי
שברצון העליון הוא למעלה מציור האותיות,
הוא בלתי מוגבל כלל ,עד שמציאות
התחתונים ומעשיהם אינה תופסת מקום
אצלו ,לכן נמשכת משם המחילה והסליחה.
ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל
הפגמים ,וכמ"ש" 4נושא עון ופשע
ונקה".
3
בנוסף להמשכת הסליחה לאדם הנמשכת
מדרגה נעלית זו של י"ג מידות הרחמים,
(2ראה בהוספה א' לפרק זה תחילת סעיף ב'.
ועניין המחילה הוא "החזרת הרצון שנסתלק על ידי
העוונות ) . .ורצון חדש זה הוא( מבחינת רעוא דרעוין
מקור הרצונות שממנו נמשך השראת הרצון מחדש"
– דרך מצותיך לט ,ב .וראה גם לקוטי תורה אחרי
כו ,ב.
(3יש לומר ,שכוונתו ב"כל הפגמים" היא להדגיש
— דגם הפגמים דזדונות ,שאין קרבן מועיל עליהם,
מתנקים על ידי י"ג מידות הרחמים שנמשכים על ידי
התשובה.
ובזה יובן מה שמביא הפסוק "ונושא עון ופשע
ונקה" ומשמיט תיבת "וחטאה" — כי לתיקון פגם
ד"חטאה" )שוגג( ,אין מוכרח הגילוי די"ג מידות
הרחמים .ומה שבפסוק הזכיר תיבת "וחטאה",
יש לומר שהוא מצד סוף הפסוק :נקה לא ינקה —
מנקה לשבים ולא ינקה לשאינם שבים ,ולכן הזכיר
תיבת וחטאה כדי להורות שגם על חטאה אינו מנקה
לשאינם שבים ,וגם על שוגג צריך תשובה )לקוטי
שיחות חלק לט עמ' 152הערה .(5
(4שלח יד ,יח.
המשכה זו גם משלימה 5את ניקוי הפגם
שנעשה באותיות שם הוי' על ידי העבירה.
כמו שנאמר על י"ג מידות הרחמים – "נושא
עון ופשע ונקה".
הטעם 6שבשביל שלמות ניקוי הפגמים
צריך להגיע דווקא לי"ג מידות הרחמים
הנמשכות מרצון העליון שלמעלה מד'
האותיות ,הוא מפני שעל ידי העבירה ,האדם
פגם בכל ד' האותיות של שם הוי' ,עשר
הספירות .אמנם עיקר הפגם הוא בה' תתאה,
שהיא המקור לירידת נשמת האדם לעולם
הזה ,7אולם באופן כללי נעשה פגם בכל ד'
האותיות.8
לכן ,בכדי לנקות את הלכלוך שנעשה
על ידי העבירה באותיות שם הוי' ,יש צורך
להגיע לדרגה באלוקות שלמעלה מכל ד'
האותיות בה העבירה לא פגמה כלל .זו
הסיבה ששלמות תיקון הפגם בד' אותיות
שם הוי' ,הוא על ידי ההמשכה מי"ג המידות
השייכות לבחינת הרצון העליון שלמעלה מד'
האותיות.
מאידך ,מלשון אדמו"ר הזקן כאן משמע,
שלהמשכה זו יש כן שייכות מסוימת לד'
אותיות שם הוי' .כמודגש בכך שחזר וכתב
(5ראה בעיונים לפרק זה סעיף א' מהי משמעות
הניקוי והתיקון שנעשה על ידי המשכת י"ג מידות
הרחמים מלמעלה ,בנוסף לתיקון הפגם שנעשה כבר
על ידי עבודת התשובה של האדם ,כמבואר בסוף
פרק ו'.
(6ראה באריכות בעניין זה בהוספה א' לפרק זה.
(7כמבואר בפרקים ה'-ו'.
(8כי בכל חטא מעורבים )בכללות( כל כוחות
הנפש השייכות לכל ד' האותיות – ראה לעיל
בהוספה א' לפרק ד' הערה .15ובעיונים לפרק ה'
סוף סעיף ב'.
פרק ח'
כאן ,9שבחינת רצון העליון נרמז בקו"ץ שעל
היו"ד .כלומר ,ישנה איזושהי שייכות ,בבחינת
"רמז" על כל פנים ,בין רצון העליון לאותיות
שם הוי'.
הטעם לכך הוא ,מפני שמטרת התיקון
והכפרה היא לנקות את הפגם שנעשה
באותיות עצמן .לשם כך ,יש צורך שלהמשכה
מלמעלה לנקות את הפגם תהיה שייכות
כלשהי לאותיות .רק כך הן עצמן יוכלו
להתנקות .אם שורש ההמשכה יהיה למעלה
לגמרי משייכות לעניינן של האותיות – הוא
לא יוכל לפעול תיקון באותיות עצמן ,שהרי
הוא למעלה לגמרי מהן.
ושוב אין יניקה להחיצונים והסטרא
אחרא מהשפעת ה"א תתאה כנ"ל.
על ידי שלמות ניקיון הפגמים שנעשו
– נעשית שלמות ההיבדלות של השפעת ה'
תתאה מהסטרא אחרא ,ושוב אין להם כל
אפשרות להיאחז בה ולינוק חיות ממנה.10
)ובזה תשוב ה"א תתאה למקומה
להתייחד ביה"ו וד"ל.(11
מלבד התיקון שנעשה באות ה' תתאה
כשלעצמה על ידי עבודת התשובה של האדם
– מה שהוא מקבל על עצמו עול מלכות שמים
"באמת ובלב שלם") 12כמבואר בסוף פרק ו'
(9לאחרי שכתב זאת כבר בפרק ד'.
(10ראה ספר המאמרים תר"ס עמ' קג" :על
ידי תשובה . .ממשיך בחינת י"ג מידות הרחמים
לדחות את הרע ולא יוכלו לינק עוד מהקדושה".
ובדרך מצותיך לח ,א" :על ידי המשכת אור אין סוף
מלמעלה . .המקיף מסמא עיני החיצונים שלא ינקו
עוד" וראה בעיונים לפרק זה סעיף א'.
= (11ודי למבין.
(12ראה לעיל בתחילת פרק ז' ,שעבודת הקבלת
187
ובפרק ז'( – הרי על ידי המשכת י"ג מידות
הרחמים מלמעלה נעשית שלמות בתיקון
וניקוי הפגמים ,ואזי שבה ה' תתאה למקומה
בשלמות – היא מתייחדת שוב באותיות יה"ו
שלמעלה ממנה.13
עול שייכת לתיקון עניינה של ה' תתאה מצד עצמה,
כי ה' תתאה היא מדת מלכותו ית' ,ובעבודת האדם
היא קבלת עול מלכותו ית' .ראה שם ביאור העניין.
וראה הערה הבאה.
(13משמעות הוספה זו של השבת ה' תתאה )לא
רק למקומה כשלעצמה להיות אות בשם הוי' ללא
לבושים המסתירים ,אלא( לשוב ולהתייחד עם
האותיות שלמעלה ממנה בנוגע לאדם" :הענין דה"א
תתאה בפני עצמה )בעבודת האדם( הוא הביטול
דקבלת עול מלכות שמים מצד בחינת הנשמה
המלובשת בגוף; ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה
למקומה להתייחד ביה"ו" הוא ,שהביטול דקבלת
עול )ה"א תתאה( יהי' באופן שיורגש בו שהוא קשור
ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד עצם הנשמה,
האותיות יה"ו" )הוספה ב' לפרק זה סעיף ח'(.
כלומר ,יש את התיקון שנעשה באות ה' תתאה
מצד עצמה ,מה שהיא יוצאת מהגלות בידי הסטרא
אחרא .דבר זה נעשה על ידי קבלת עול מלכות
שמים שהיא תוכנה הכללי של תשובה תתאה; ויש
שלב נוסף בהשבת ה' תתאה למקומה – מה שהיא
שבה להתייחד עם האותיות שלמעלה ממנה .והיינו
שבמידה מסוימת ,מורגש בקבלת עול מלכות שמים,
האיחוד העצמי של הנשמה עם הקב"ה כפי שהוא
מצד עצמיות הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף,
המרומזת באותיות יה"ו )ראה בעיונים לפרק ה' סוף
סעיף ב'(.
ומהמשך הדברים בפרק זה משמע ,שדבר זה
נעשה דווקא לאחר שלמות ניקיון הנפש מהפגמים
על ידי המשכת י"ג מידות הרחמים מלמעלה .רק
לאחר ההיבדלות המוחלטת מהרע על ידי הגילוי
מלמעלה נעשית שלמות בהשבת ה' תתאה :נרגש בה
הקשר העצמי עם הקב"ה ,כפי שהוא מצד האותיות
יה"ו שלמעלה משורש המשכת הנפש למטה להיות
"מציאות אדם".
אגרת התשובה
188
וכן ממש למטה בנפש האלקית
שבאדם שוב אין עונותיכם מבדילים,
וכמו שכתוב "ונקה" ,מנקה הוא
לשבים ,14לרחוץ ולנקות נפשם
מלבושים הצואים הם החיצונים,
כמ"ש בגמ' מלפפתו וכו'.15
כשם שניקוי הפגמים הנעשה על ידי
המשכת י"ג מידות הרחמים גורם שיותר "אין
יניקה להחיצונים" מהשפעת ה' תתאה ,ואזי
היא שבה למקומה בשלמות – כך גם בנוגע
לנפשו של האדם למטה :על ידי המשכת
בחינה נעלית זו ,מתנקה לגמרי הנפש
האלוקית שבאדם מה"לבושים הצואים"
שנדבקים ומלפפים אותה על ידי העבירה,
ובשלב זה נשלמת חזרת הנפש האלוקית
מהגלות למקומה האמיתי ,כך שאין מציאות
כלל של "עונותיכם מבדילים".
עד כאן נתבאר עניינה של עבודת התשובה
ועל פי זה מובן מדוע ביאור מילת התשובה על
דרך הסוד ,שתוכנו הוא לכאורה תוצאה מהתשובה
שנפעלת באותיות שם הוי' ואין זה שייך לכאורה
לעבודת האדם – נוגע ל"התחלת מצוות התשובה"
)כלשון אדמו"ר הזקן בריש פרק ד'( :שלמות
התשובה עצמה ,שהיא קבלת עול מלכות שמים,
נעשית דווקא כאשר ה' תתאה שבה להתייחד
עם אותיות יה"ו ,שאז הביטול וההתמסרות לעול
המלכות עמוקים ופנימיים הרבה יותר )ראה על דרך
זה בעיונים לפרק זה סעיף ב'(.
(14ראה יומא פו ,א.
(15סוטה ג ,ב .ושם" :כל העובר עבירה אחת
בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין".
ומפרש אדמו"ר הזקן שכוונת הדברים ,שעל ידי
העבירה הקליפה נדבקת בנפש ,מלפפת אותה
ונעשית לבוש אליה.
תתאה .משמעותה ומטרתה של תשובה זו
הוא – תיקון הפגמים שנעשו בנפש ובשורשה
למעלה על ידי החטא ,ולהשיב את האדם
למצבו כפי שהיה לפני שחטא ,שאז הייתה
נשמתו ,ושורשה בה' תתאה" ,במקומם",
למעלה לגמרי משייכות לכל מושג של רע
ועבירה.
בחלק זה של הפרק ,עובר רבנו הזקן לבאר
את עניינה של תשובה עילאה ,השייכת לה'
עילאה כמבואר בפרק ד' ,וזה לשונו:
ומאחר ש"רוח עברה ותטהרם",16
אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה
ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה
ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא.
לאחר שהתשובה תתאה ביטלה את
מציאות החטאים בדוגמת הרוח המפזרת
ומבטלת מציאות העננים – 17אזי מתחיל שלב
נוסף ונעלה יותר בעבודת התשובה ,תשובה
עילאה ,18שעניינה הוא "לשוב עד הוי' ב"ה
ממש . .ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא".
אלא שכאן מתעוררת מיד השאלה:
לכאורה ,המבדיל בין הנשמה לקב"ה הן
העבירות .וכמו שנתבאר לעיל בפרק ה' שרק
"עונותיכם מבדילים" .אם כן דרוש ביאור
– לאחר שכבר עשה האדם תשובה תתאה
"נכונה" ואין מציאות של חטאים – 19מה צורך
בתשובה עילאה נוספת ,ומה מתווסף על
ידה בדביקות בה'? מה משמעות ההוספה
(16איוב לז ,כא.
(17ראה הערת הרבי לשיעורים בספר התניא כאן.
(18כפי שכותב רבנו לקמן בסיום העניין "וזו היא
תשובה עילאה".
(19ואף נמשכו אליו י"ג מידות הרחמים "המנקים
את כל הפגמים" כנ"ל.
פרק ח'
של "לשוב עד הוי' ב"ה ממש . .ולדבקה
בו ית' ביחוד נפלא" לאחר שכבר "רוח
עברה ותטהרם" והנשמה נטהרה מהדברים
המבדילים ,וממילא היא מיוחדת שוב עם
הקב"ה?
על כך ממשיך רבנו הזקן ומבאר מהו אותו
"יחוד נפלא" הנעשה על ידי התשובה עילאה:
כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית
היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית'
לירד למטה ולהתלבש בגוף האדם
)וכמו על דרך משל באדם הנופח
ברוח פיו ,בטרם שיוצא הרוח מפיו
הוא מיוחד בנפשו(.
כפי שנתבאר בפרק ד' ,ירידת הנשמה לגוף
נמשלה לאדם הנופח בכוח .במשל הנפיחה
יש שני שלבים :לאחר הנפיחה בפועל ,שאז
יש מציאות של רוח היוצאת מהאדם; ויש
את השלב שלפני הנפיחה ,שאז אין כלל רוח
במציאות אלא הרוח כלולה ומיוחדת באדם
עצמו.
וכך גם בנמשל למעלה :יש את השלב
בנשמה לאחר "שנפחה ברוח פיו ית' לירד
למטה" ,שאז נעשית הנשמה בבחינת מציאות,
ויש את הנשמה כפי שהיא מיוחדת בו ית'
20
"בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה"
שאז היא אינה בגדר מציאות כלל אלא חלק
מעצמות הקב"ה ממש" ,וכמו על דרך משל
באדם הנופח ברוח פיו) ,ש(בטרם שיוצא
(20מלשון אדמו"ר הזקן יש לדייק ,שבפרטיות
יותר יש כאן שלוש דרגות :א( הנשמה כפי שהיא
בבחינת "מציאות" למטה .ב( הנשמה כפי שהיא
למעלה טרם ירידתה למטה ,לעולם הזה .ג( הנשמה
כפי שהיא במצב נעלה יותר – "בטרם שנפחה" כלל,
שאזי דווקא הייתה "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד".
ראה הוספה ב' לפרק זה הערה .13
189
הרוח מפיו – הוא מיוחד בנפשו" ממש.
נמצא אם כן ,שגם כאשר אין עבירות
המבדילות בין הנשמה למקורה ,מכל מקום,
עצם היות הנשמה מלובשת בגוף ,בעולם הזה,
זאת אומרת שהאדם הוא בבחינת "מציאות
אדם" .לכן ,אפילו אם הוא יבטל וישעבד
את כל-כולו למלך הקב"ה ,מכל מקום הוא
אינו מיוחד עם המלך עצמו "בתכלית היחוד"
כפי שהייתה נשמתו "בטרם שנפחה" .למרות
התבטלותה של הנשמה לקב"ה ,מכל מקום
זוהי מציאות המבטלת עצמה לקב"ה ,ואין זה
יחוד מושלם )וכמו עבד הבטל לאדונו ,שעד
כמה שיבטל ויחדיר את הביטול אל פנימיותו
– סוף סוף הוא מהות אדם לעצמו(.
וזהו עניינה של תשובה עילאה –
שבמציאות האדם ,גם כפי שהוא נשמה בגוף
בעולם הזה ,תורגש בו דביקות נשמתו בקב"ה
כפי שהיא בשורשה ומקורה ממש עוד "בטרם
שנפחה" ,שאז היא דבר אחד ממש עם המלך
עצמו.
במילים אחרות:
עניינה של תשובה תתאה הוא לפעול
באדם התחדשות בזה שנעקר ממנו שם
רשע – הוא הופך מאדם פורק עול לעבדו
של הקב"ה; ואילו עניינה של תשובה עילאה
הוא לפעול באדם התחדשות גדולה הרבה
יותר – תשובה זו הופכת את האדם מ"יש"
ל"אין" .21שהרי נשמת האדם כפי שירדה
למטה להתלבש בגוף היא בבחינת "מציאות".
וכמבואר בתניא ,22ש"נשמת האדם אפילו הוא
צדיק גמור . .אינה בטילה במציאות לגמרי".23
(21לשון הרבי זי"ע בהוספה ג' לפרק זה סעיף ג'.
(22חלק ראשון פרק ל"ה.
(23כולל פירוש צדיק על פי פירוש התניא
בלקוטי אמרים.
190
אגרת התשובה
ואילו על ידי תשובה עילאה ,האדם מתייחד
עם הקב"ה ב"תכלית היחוד" והביטול ,כפי
שנשמתו "היתה מיוחדת בו יתברך בתכלית
היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד
למטה" – בבחינת "אין" ו"אפס" ממש .ולכן,
עבודת התשובה עילאה שייכת גם לצדיקים.24
וזו היא תשובה שלימה.
כוונת הדברים בפשטות היא לומר ,שעניין
התשובה במילואו כולל גם את עניינה של
תשובה עילאה .שהרי פירוש המילה "תשובה"
הוא – שיבה וחזרה .על פי זה מובן שהשלמות
של עניין התשובה -השיבה אינו רק לשוב
אל ה' מהחטאים על ידי הסרת ה"חציצה"
וההבדלה ,אלא להשיב את נפשו למקורה
ושרשה בשם הוי' ממש ,להיות מיוחד עם
הקב"ה כפי שהיה עוד בטרם שנפחה ,לפני
שנעשית בבחינת מציאות.
אמנם מלשון אדמו"ר הזקן כאן "וזו היא
תשובה שלימה" משמע ,שהוא מדבר לא רק
בנוגע לפשט המילה "תשובה" ,אלא בדברים
אלו הוא מתייחס לכללות העניין המדובר
באגרת התשובה ,שהיא דרך התשובה לאדם
על חטאיו .והיינו שגם חלק זה באגרת
התשובה העוסק בתשובה עילאה ,הוא המשך
(24כידוע ,שאחד מחידושי החסידות הוא בכך
שגם אצל צדיקים ישנה עבודת התשובה ,והיינו
תשובה עילאה .שהרי עניינה של תשובה זו הוא
להפוך את ה"יש" ל"אין" – ולהשיב את הנפש
לדבקותה בקב"ה כמו "בטרם שנפחה" ,דבר השייך
גם אצל צדיקים כמבואר בפנים .וראה לקוטי תורה
לשבת שובה סו ,ג" :תשובה היא להשיב נפשו . .אל
מקורה ושרשה . .ולכן ניתקנו עשרת ימי תשובה
ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים . .והוא בחינת
תשובה עילאה" .וראה שם ס ,ד" :העולם טועים
לומר דדוקא אנשים פחותי הערך ובעלי עבירות הם
הם הצריכים לתשובה ,והאמת אינו כן" ,עיי"ש.
למדובר בתחילת האגרת המבארת את דרך
התשובה לאדם שחטא ,ולאדם זה כותב רבנו
הזקן ש"מאחר שרוח עברה ותטהרם )והיינו
שהוא כבר התנקה מהעבירות לגמרי כנ"ל(,
אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש . .
וזו היא תשובה שלימה" – שלמות תשובתו
על החטא ,היא כאשר הוא ממשיך לעסוק גם
בעניינה של תשובה עילאה .רק אז תשובתו,
על החטא ,היא תשובה שלימה.25
והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו
היא בחינת תשובה עילאה שלאחר
תשובה תתאה.
אחר ביאור מהות דביקות הנפש בה' אליה
יכול האדם להגיע לאחר תשובה תתאה,
כותב אדמו"ר הזקן ש"זו היא בחינת תשובה
עילאה" ,אותה הזכיר בפרק ד' ,שהיא באה רק
"לאחר תשובה תתאה".
מכל הנ"ל נמצא ,שהעבודה של תשובה
תתאה היא ההתעסקות עם חלק ההתפשטות
של הנשמה ,בחינת הנפש כפי שהיא יורדת
ומתלבשת בגוף אדם ונעשית בבחינת
"מציאות" .ותוכן העבודה הוא – שהחלק
הגלוי והחיצוני שבו ,מה שהוא נעשה
"מציאות אדם" ,יהיה בטל לגמרי אל הקב"ה.
והיינו העבודה של קבלת עול מלכות שמים
והתמסרות מוחלטת לרצון ה' )בדוגמת
עבד ,שעל אף היותו מציאות אחרת מהאדון,
בכל זאת הוא בטל אל האדון ומקיים את כל
(25ביאור הקשר בין תשובה עילאה ,שאינה
קשורה כלל לתיקון החטא אלא עניינה הוא השבת
הנפש למקורה כמו "בטרם שנפחה" ושייכת גם
אצל צדיקים גמורים כנ"ל ,לתשובה על חטא – ראה
בעיונים לפרק זה סעיף ב' ,ובהוספה ב' לפרק זה.
פרק ח'
מצוותיו(.
אמנם העבודה של תשובה עילאה היא
ההתעסקות בהתעוררות וגילוי העצמיות של
הנשמה ,מה שהיא מיוחדת בעצם עם הקב"ה
בתכלית ההתאחדות .דבר זה בא לידי ביטוי
בכך שהאדם מרגיש בגלוי שהקשר עם הקב"ה
הוא עצם ומהות חייו) 26בדוגמת הבן הקשור
עם אביו מצד עצם מציאותו.(27
ומזה מובן ,שגדר הדביקות בה' של
תשובה עילאה אינו רק התמסרות מוחלטת
לקיים רצונו ית' ,עד שכל ענייניו נעשים אך
ורק בהתאם לרצון ה' ,שהרי במצב זה עדיין
האדם הוא מציאות בפני עצמו ,אדם העושה
ומקיים רצונו של הקב"ה כנ"ל; אלא עניינה
של תשובה עילאה הוא להביא את האדם
לדביקות כזו שאין מציאותו נרגשת כלל,
"כמו שהיתה . .בטרם שנפחה ברוח פיו ית'".
והנה ,בפרק ד' נתבאר שתשובה תתאה
שייכת לה' תתאה ותשובה עילאה לה' עילאה.
ונתבאר בריש פרק ז' ,שתוכנה של עבודת
התשובה תתאה הוא קבלת עול מלכות שמים.
עבודה זו שייכת לה' תתאה שבנפש האדם,28
ולכן היא מתקנת את הפגם שנעשה בה'
תתאה שלמעלה ,המורה על ספירת המלכות,
שביחס אליה הביטול של האדם הוא בדוגמת
העבד למלכו.
אמנם תשובה עילאה ,השייכת לה'
(26ראה לקוטי תורה שבת שובה סו ,ב" :בחינת
תשובה עילאה מעומקא דליבא כאדם המעמיק
במוחו ולבו ומחשבתו בדבר שחייו תלויין בו ונוגע
עד הנפש ממש .כך ישים אל לבו אהבת ה' מקרב
איש ולב עמוק כמ"ש מי לי בשמים ועמך לא חפצתי
בארץ כלה שארי ולבבי וגו'".
(27ראה בעיונים לפרק ה' סעיף ב'.
(28כמבואר בפרק ז' שם ובהוספה לפרק סעיף ב'.
191
עילאה ,היא כנגד כוח הבינה ,29ותוכנה הוא
– התבוננות המוחין )וכפי שיביא רבנו הזקן
להלן ,בפרק זה ובריש פרק ט' ,מדברי הזוהר,
שתשובה עילאה קשורה לבחינת הבינה(.
והשייכות בין העבודה בכוח ה"בינה"
שבנפש לתשובה עילאה היא שייכות תוכנית
– הביטול העצום הנובע מעצמיות הנפש כפי
שהיא בשורשה ומקורה "בטרם שנפחה",
מתגלה באדם על ידי העבודה בבחינת הבינה
שבנפש.30
והביאור בזה:31
מבואר במאמרי חסידות ,32שהמוחין
שבאדם נקראים "אין" ואילו המידות הן "יש".
והסברת הדבר:
עניין השכל הוא — תפיסת והשגת
המושכל כמו שהוא לאמיתתו ,בלי תערובת
של מציאות ומצב האדם המשיג .שלכן תנאי
מוכרח ללימוד שכל אמיתי הוא שלא יערב
האדם שום פניה אישית ,כי "השוחד יעוור",
והוא לא יוכל להשיג הדבר לאמיתתו .לכן,
ככל שישכח האדם את מצבו ,מציאותו וגדריו
)וכל שכן שלא יערב שום פניה אישית וכו'( –
(29כמבואר בפרק ד'.
(30כלומר ,הקשר בין העבודה של כוח הבינה
שבנפש לתשובה עילאה אינו רק קשר חיצוני :שכיוון
שה' עילאה שלמעלה היא בינה ,לכן גם עבודת האדם
בתשובה זו היא ההתעסקות בכוח זה שבנפשו; אלא
זו שייכות תוכנית ומהותית – תוכן העבודה של כוח
הבינה שבנפש מביא לדרגת הביטול של תשובה
עילאה הנובעת מעצמיות הנפש ,השייכת לה' עילאה
)כשם שתוכנה של תשובה תתאה ,שהוא הביטול של
קבלת עול מלכות שמים ,קשור לתוכנה של אות ה'
תתאה – ספירת המלכות שלמעלה כנ"ל(.
(31לקוטי שיחות חלק לט עמ' 92ואילך.
(32ראה סה"מ תרס"ה ע' טז ואילך .ובכמה
מקומות.
192
אגרת התשובה
יגיע יותר אל תפיסת אמיתית המושכל;
מה שאין כן תוכנן של המידות שבאדם הוא
להיפך :במידות ,ההתייחסות לדבר שמחוץ
הימנו אינה כדבר בפני עצמו כפי שהוא
לאמיתתו ,אלא עיקר היחס הוא לפעולת
הדבר על האדם המרגיש ,אם להתקרב אליו
)אהבה( או להתרחק ממנו )יראה( וכיוצא
בזה.
במילים פשוטות :בשכל העיקר הוא
)הבנת( עניינו של הדבר כפי שהוא; ולכן גם
יחסו של האדם אל הדבר הוא כאשר האדם
מופשט ממציאותו האישית .ואילו במידות
העיקר הוא מציאות האדם – הוא נמשך למה
שטוב בעבורו ומתרחק ממה שרע לו .לכן גם
התעסקותו עם הדבר שמחוצה לו ,היא עם
הדבר כפי שהדבר מתייחס אליו.
וכן הוא בעבודת ה' :עבודת המידות היא
רגש האדם .אהבת ה' היא מפני ש"קרבת
אלקים לי טוב" ,33ולכן הוא רוצה להתקרב
אליו ית' )ועל דרך זה ביראה ושאר המידות(;
מה שאין כן עבודת המוחין היא מה שהאדם
"יוצא" מגדרי מציאות עצמו ותופס ומשיג
"אלוקות" כמו שהוא.
לכן ,הדביקות דתשובה עילאה )הנובעת
מעצמיות הנשמה שהיא "חלק שם הוי' ברוך
הוא" ,לפני ולמעלה מכפי שירדה ונעשית
בגדר "מציאות"( ,מתגלה באדם דווקא על ידי
עבודת המוחין )בינה( ,שעניינה הוא ביטול
ו"אין" ,מה שהאלוקות מאיר בשכלו.34
(33תהילים עג ,כח.
(34בלקוטי שיחות שם הערות 24-30מבואר,
שעיקר עניין התשובה עילאה הוא דווקא בעבודה
שמצד פנימיות המוחין ,פנימיות בינה .והביאור:
מצד חיצוניות המוחין ,השגת האלוקות היא באופן
שהאדם עוזב כביכול את מציאותו .שהרי באופן זה
המידות ,שהן גדר מציאות האדם ,נשארות כפי שהם
וכמ"ש בזוהר הקודש ברעיא
מהימנא פרשת נשא ,35דתשובה
עילאה היא דיתעסק באורייתא
בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו'.
כפי שנתבאר לעיל ,תוכנה של עבודת
התשובה עילאה הוא בבחינת הבינה ,המוחין,
שבנפש .דבר זה משתמע גם מהמבואר
בזוהר שתשובה עילאה הוא על ידי "דיתעסק
באורייתא" .36לימוד התורה ,הנעשה על ידי
עיון והשגת המוח ,מבטא אחדות מוחלטת בין
מציאות האדם לקב"ה ,בדוגמת היחוד של
הנשמה עם עצמות הקב"ה בטרם שנפחה.37
והביאור:38
לימוד התורה ,כאשר הוא נעשה מתוך
התדבקות אמיתית בה' ,הוא מביא את
במדרגתם הנמוכה .ונמצא ,שמוחו של האדם התעלה
למעלה מפני ההשגה האלוקית המאירה במוחו,
אולם הוא עצמו ,טבע מידותיו ,נשאר למטה;
מה שאין כן בעבודה של פנימיות המוחין )פנימיות
בינה( ,גם המידות ,שהן עיקר מציאות האדם ,הן
בערך המוח וגם הן מתעלות לביטול הנעלה הנובע
מהשגת האלוקות במוח .מצד בחינה זו ,השגת
המוח בענייני אלוקות הנעלים ביותר ,תופסת את
כל מהותו של האדם והוא עצמו משתנה ונעשה כפי
השגת המוח .הוא מאבד את מציאותו ,וכל אישיותו
נעשית העניין האלוקי שהוא משיג בשכלו .ראה
ביאור הדברים באריכות בעיונים לפרק זה סעיף ד'.
(35דף קכג ,א.
(36וכן משמע ממה שממשיך רבנו הזקן בפרק זה
ומביא את המשך לשון הזוהר "דאיהו בן י"ה ,בינה".
ובפרק ט' כתב להדיא "דבינה איהי תשובה עילאה".
(37כלומר ,לעיל נתבארה השייכות של תשובה
עילאה לדרגת הבינה בנפש האדם הלומד ,וכעת
מתבאר שישנה שייכות בין תשובה עילאה לתורה
)הנלמדת(.
(38ראה הוספה ב' לפרק זה סעיף ב'.
פרק ח'
היהודי לדרגת ביטול נעלית ועצומה יותר
מאשר הביטול המתבטא בקיום המצוות.
דבר זה נובע מההבדל בין התורה והמצוות
עצמן :הגדר של מצוות ,שתוכנן ציווי ,ייתכן
רק כאשר יש עולם ובו נמצא אדם שאותו
מצווים .עצם עניין הציווי מלמד שהמצווה
מתייחס למציאות של מצווה ואומר לו כיצד
לנהוג .בלי אדם שאותו מצווים – אי אפשר
לצייר מציאות של ציווי .מה שאין כן התורה
"קדמה לעולם" – 39עניינה של התורה קיים גם
כאשר אין מציאות של עולם ואדם .הטעם לכך
הוא ,מכיוון שבתורה נרגש בגילוי שעניינה
הוא )לא ציוויים אל האדם ,אלא( חכמתו
של הקב"ה שלמעלה מציווי והתייחסות
למציאות כלשהי .ואת חכמתו העצמית הזאת
נתן הקב"ה לישראל ,כדי שנלמד ונשיג אותה
ועל ידי כך נתאחד עמו כפי שהוא בעצמותו.
אלא שבאופן הלימוד ייתכנו שני אופנים:
יש אופן שיהודי לומד תורה ומבינה ,אבל אי
אפשר לומר שהתורה תפסה את כל מהותו.
הוא אדם לעצמו ,שמשתמש במוחו להבין
את חכמתו של הקב"ה .הוא עצמו לא התעלה
ונעשה בהתאם לחכמה האלוקית שהוא לומד.
לימוד באופן זה אינו מבטא את הביטול
הנעלה שמצד האיחוד העצמי של הנשמה עם
הקב"ה כמו שהייתה "בטרם שנפחה" .בלימוד
זה האדם הוא מציאות לעצמו והתורה היא
מציאות אחרת ממנו.
ויש אופן שהתורה נעשית מהותו של
האדם .כפי שנאמר 40על הבית-יוסף "אני
המשנה המדברת בפיך" :אין זה שהאדם הוא
מציאות לעצמו והמשנה שאותה הוא לומד
היא דבר לעצמו ,אלא "אני המשנה" עצמה,
התורה כפי שהיא ,היא המדברת מתוך גרונו.
(39ראה מדרש תהילים צ ,ד.
(40מגיד מישרים תחילת ויקרא.
193
המציאות של האדם עצמו נעשית תורה
ואלוקות ,וכביכול האדם עצמו נעשה המלך,
וכמאמר חז"ל – "מאן מלכי רבנן".41
ועניין זה ,שהתורה מתאחדת לגמרי עם
האדם עד שהיא נעשית כל מהותו כנ"ל,
ייתכן דווקא כאשר האדם מתעסק באורייתא
"בדחילו ורחימו דקוב"ה" כלשון הזוהר הנ"ל.
כי תשובה עילאה היא לא רק עצם העיסוק
בתורה 42באופן שהאדם נשאר מציאות
לעצמו כנ"ל ,אלא דווקא כאשר הוא נדבק בה
בתכלית הדביקות עד שהיא נעשית כל מהות
חייו.
וזהו הקשר בין לימוד התורה לתשובה
עילאה :לימוד התורה באמיתת עניינו הוא
כאשר הלימוד הוא מתוך "דחילו ורחימו
דקוב"ה" ,שאזי האדם משתנה ומתרומם עד
שכל מהותו נעשית תורה .הוא נעשה דבר
אחד עם חכמתו של הקב"ה שלמעלה מכל
שייכות למציאות הבריאה ,בדוגמת הייחוד
הנעלה של הנשמה באלוקות ,כפי שהייתה
עוד לפני שנעשתה מציאות על ידי ה"ויפח".
דאיהו בן י"ה ,בינה וכו'.
וממשיך בזוהר ואומר ,שכאשר לומד
באופן זה ,מתוך יראה ואהבה ,הוא בן – הוולד
של – י"ה .והיינו שבנוסף לכך שתשובה עילאה
היא בכוח הבינה שבנפש כנ"ל ,היא כוללת גם
את פעולת הבינה על תולדותיה – המידות,
יראה ואהבה .43דבר זה נרמז בכך שהמילה
"בינה" כוללת את האותיות "בן י-ה"" :בן"
הוא התולדה ,המידות ,היוצאת מאותיות "י-
(41ראה גיטין סב ,א.
(42ראה הוספה ב' לפרק ט' סעיף ג'.
(43משמעות עניין זה יתבאר לקמן בפרק ט'.
194
אגרת התשובה
ה" ,שהן חכמה ובינה שבנפש.44
)ומעלת בעלי תשובה על צדיקים
גמורים בזה היא ,כמ"ש בזוהר
הקדוש פרשת חיי שרה" 45דאינון
משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר
ובחילא סגי לאתקרבא למלכא
וכו'"(.
לפי המבואר לעיל בתוכנה של תשובה
עילאה נמצא ,שעבודה זו שייכת גם אצל
צדיקים גמורים ,ומהו המיוחד בעבודת
(44כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ג'.
(45דף קכט ,ב.
הבעלי תשובה 46בעניין זה? על כך מבאר
אדמו"ר הזקן ,על פי דברי הזוהר ,שאצל
בעלי תשובה עבודה זו של תשובה עילאה
נעשית מתוך "רעותא דלבא" ,רצון הלב,
פנימי ועמוק יותר ,ואף "בחילא סגי" – תנועת
הנפש המושכת להתקרב לה' היא ביתר כוח
ועוז.47
(46עליהם נאמר שאין צדיקים יכולים לעמוד
במקומם .ברכות לד ,ב.
(47יתירה מזו :לא רק שאצל בעלי תשובה תוקף
הרצון והצימאון להידבק בה' חזקים יותר מאצל
צדיק ,אלא גם הביטול לה' שבעבודה זו ,שזהו ייחודה
של התשובה עילאה ,נעלה יותר מאשר אצל צדיק.
ראה באריכות יותר ,בעיונים לפרק זה סעיף ה'.
195
פרק ח' -עיונים
א-ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים ,הנמשכות מרצון העליון ב"ה הנרמז
בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי' .ולכן
הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים ,וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה".
ממשמעות הדברים עולה ,שהתועלת בהמשכת י"ג מידות הרחמים על ידי התשובה היא
בנוגע לשני פרטים :א( בנוגע לסליחה ומחילה לאדם .שעל ידי המשכה ממקום נעלה זה נעשה
"החזרת הרצון" לאדם" ,לגברא" .ב( על ידי המשכה זו נעשית תוספת ושלמות בניקוי הפגמים
שנעשו על ידי העבירות.
ושני עניינים אלה יכולים להיעשות דווקא על ידי המשכה נעלית זו.
עניין הראשון ,מה שהקב"ה מוחל וסולח לאדם למרות שהוא עשה היפך רצונו )אפילו היה
זה בזדון( ,ייתכן רק מדרגה נעלית זו שאין מעשה התחתונים תופס מקום שם .מכיוון שבדרגה
זו אין מעשיהם חשובים לפניו ,הוא מוכן לסלוח ולמחול על מעשיהם.
שלמות המשכה זו היא דווקא ביום הכיפורים שהוא זמן התגלות י"ג מידות הרחמים
מצד עצמן ,שלא בהמשך לעבודת התשובה של האדם – אתערותא דלעילא שלמעלה לגמרי
מאתערותא דלתתא ,שלגבה אין מעשה התחתונים תופס מקום כלל .לכן נאמר בברייתא,
שהובאה בתחילת האגרת ,שדווקא יום הכיפורים מכפר על הפגם שנעשה על ידי איסורי לא
תעשה )ראה בעניין זה בלקוטי שיחות חלק ט"ו עמ' .(262
בפרטיות יותר ,המשכת הסליחה היא מהבחינה הנקראת "בעל הרצון" שאינו מוכרח ברצון
במצוות .וכמבואר בעיונים לפרק ה' סעיף ב' ,שכיוון שהקב"ה אינו מוגבל ברצונו ,לכן הוא
יכול לסלוח ולמחול ליהודי שעשה היפך רצונו ,עיי"ש.
עניין זה בכפרה שייך יותר לכללות האדם ,ל"גברא" – הקב"ה כביכול מוותר וסולח לו
למרות שחטא כנגדו )ראה בהוספה א' לפרק זה סעיף ב' ובלקוטי שיחות חלק לט עמ' .(154
וגם העניין השני ,שלמות תיקון הפגמים ,נעשה דווקא על ידי ההמשכה הנעלית מי"ג
מידות הרחמים .ומשמעות דברי אדמו"ר הזקן ,שללא שלמות התיקון הנעשה על ידי המשכה
196
אגרת התשובה
זו – עדיין יש יניקה מסוימת לחיצונים מה' תתאה ,וכן בנפש האדם – עדיין היא קשורה
ו"מלופפת" )ברמה מסוימת( בקליפה שנוצרה מהחטא )ודווקא לאחר ביטול אחיזה זו – יכולה
ה' תתאה לשוב ולהתייחד עם האותיות יה"ו(.
אמנם דרוש ביאור :נתבאר בפרקים הקודמים ,שעל ידי תשובה נכונה של האדם ,שהיא
קבלת עול מלכות שמים ,מתוך התעוררות רחמים על האלוקות שבנפשו וביטוש הישות
שמצד הסטרא אחרא ,שבים הנפש האלוקית וה' תתאה למקומם ויוצאים מהגלות; כמו כן
מבואר )ראה בעיונים לפרק א' סעיף ג'( ,שעל ידי שלמות התשובה ,הכוללת וידוי וחרטה,
מתבטלת כללות המציאות של הקליפה שדבקה בנפש ,הן הגוף והן הנפש שלה .אם כן מה
חסר בעבודת התשובה של האדם ובכפרה שנעשית על ידה? מדוע שלמות התיקון היא דווקא
על ידי ההמשכה הנעלית המגיעה מלמעלה?
הדברים יובנו ע"פ המבואר בספר המאמרים תר"פ )עמ' נב-ג( ,שבתיקון התשובה ישנם
שני עניינים – ובלשון הקבלה" :אור פנימי מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי
הכלי מבחוץ".
"וכמו העוסק במושכלות תמיד ,מזדכך כלי שכלו שיוכל לקבל אור שכל יותר וגם יקבל
שכליים עמוקים שבתחילה לא היה כלי לזה ) . .ו(על ידי התעסקות במושכלות תמיד ,יכול
לקבל שכליים נעלים . .מפני שכלי שכלו נזדככו ונעשו כלים יותר לקבל אור שכל כו' ,והוא
זיכוך הכלי מבפנים".
"וענין האור מקיף שמצחצח הכלי מבחוץ ,הוא כאשר הכלי בהגשמה ביותר ואינו כלי
לקבל אור שכל ,אזי העצה הוא שהמשפיע משפיע לו שכל נעלה ביותר שלמעלה מהשגתו,
שהמקבל נופל בעצמו מהעדר השגתו ,ועל ידי זה מזדכך חיצוניות הכלי ,היינו עצם מהות
חומריות הכלי ,שנעשה כלי לקבל".
והיינו שבכדי לזכך את המקבל יש צורך בשני סוגי פעולה :יש זיכוך בדרך "אור פנימי",
שהמקבל מפנים אל תוכו דבר שכל שבדרגתו ,ועל ידי כך שכלו מזדכך יותר וביכולתו לקבל
שכל עמוק יותר ,וכן הלאה .ויש עניין נוסף בזיכוך :נותנים למקבל עניין שלמעלה לגמרי
מדרגתו ,והוא בשום אופן אינו יכול להבינו ולהפנימו בכלים שלו .כאן הזיכוך אינו מקבלת
והפנמת המושכל אלא להיפך :הרוממות וההפלאה של המושכל הם הגורמים לזיכוך .כאשר
המקבל מכיר בהפלאה והעילוי של המושכל עד ששכלו אינו כלי כלל לקבלו – הרגשה זו
גורמת שבירה ונפילה אצלו ,ודבר זה יוצר שינוי כללי בכל מהותו – מתעורר בו רצון עמוק
להבין את השכל הנעלה .דבר זה עצמו מרחיק אותו לגמרי מן ההגשמה שהייתה בו קודם.
והרחקה זו מן ההגשמה שנעשית על ידי גילוי אור עליון ,היא מהותית הרבה יותר מאשר
ההרחקה שהאור פנימי ,הפועל בסדר והדרגה ,יוצר אצל המקבל .וכך הוא נעשה כלי לקבל
פרק ח' -עיונים
197
דברי שכל.
וכמו כן בנוגע לתיקון והסרת הפגמים שנעשו על ידי העבירות ,כפי שממשיך במאמר שם
ומפרט:
"על ידי התשובה הנה זה הזיכוך מבפנים ,והזיכוך שמבחוץ הוא על ידי הגילוי די"ג
מהרחמים הנמשכים מלמעלה . .על ידי התשובה . .להיות נושא עון ועובר על פשע".
והיינו שעל ידי עבודת התשובה של האדם ,החרטה והמרירות שלו על החטא ,נעשה זיכוך
הכלי מבפנים ,מה שהאדם מתנתק בכוחות עצמו מן הרע של החטא .שעל ידי החרטה "נעקר
הרצון והתאווה שהיה לו ,ועל ידי זה מעביר את הנפש והחיות שהיה בהדבר עבירה" ,ועל
ידי "הוידוי דברים ,דעקימת שפתיו הוי מעשה . .הוא מעביר ומבטל גם את גוף הקטיגור".
כל זאת הוא בדוגמת האור פנימי הפועל זיכוך בפנימיות הכלי .ובלשון המאמר שם" :על
ידי התשובה )עבודת האדם( עיקר התיקון הוא בהפנימיות . .שעוקר רצונו מהחומריות".
"אבל שישתנה מהות הנפש הבהמית ,שלא יהיה חומרי כל כך ,הגם שגם בזה מועיל
התשובה )של האדם( ,וכמו שכתוב במקום אחר שעל ידי התשובה מתהפך בעצם מהותו
מהקצה אל הקצה ,דתמורת זה שהיה תחילה בתכלית העזות והתוקף ,נעשה בבחינת ביטול
ושפלות וחלישות בעצמו כו' ,מכל מקום העיקר – זהו על ידי הגילוי מלמעלה ,והיינו שהגילוי
די"ג מידות הרחמים הוא שמשנים מהות הנפש הבהמית שיהיה בדקות יותר".
"ובכלל זה שלא ישוב לכסלה עוד ,דהגם ששב בכל לבו ,מכל מקום ,צריך שמירה ,וכמו
שכתוב במקום אחר ) . .ש(צדיקים ,שאין החומריות מושך אותם אל הרע ,על כן יכול לומר
"אפשי )ומה אעשה שאבי שבשמים גזר עלי(" ,אבל הבעל תשובה צריך לומר "אי אפשי" ,מפני
שצריך שמירה בעצמו שלא ישיב לכסלה עוד .והגילוי די"ג מידות הרחמים הוא השומר אותו.
וזהו הזיכוך והצחצוח מבחוץ".
כלומר :ה"אור פנימי" ,העבודה של האדם בכוחותיו הוא ,כיוון שהוא מוגבל ,הוא אינו
יכול לגרום הבדלה אמיתית בין נפש האדם לרע שנדבק בה; דווקא האור האלוקי העליון ,י"ג
מידות הרחמים ,שלמעלה לגמרי ממציאות האדם ,שנמשך אליו מלמעלה כתוצאה מהתשובה
– הוא המרחיק ומנתק אותו מן הרע שנדבק בנפשו )אלא שכיוון שהבדלה זו היא מצד האור
העליון ולא מצד מציאות האדם עצמו ,לכן עליו לומר "אי אפשי" ולשמור מרחק מהרע .מה
שאין כן בעל תשובה עילאה – נעשה מרוחק ומובדל מן החטא מצד עצם מהותו ,וגם הוא יכול
לומר "אפשי" כדלקמן בעיונים לפרק זה סעיף ג'(.
על דרך זה יש לבאר לכאורה גם בנוגע לפגם שנעשה למעלה על ידי החטא בה' תתאה:
דווקא על ידי המשכה הנעלית מי"ג מידות הרחמים נעשית הבדלה מוחלטת בין הקדושה
לחיצונים שנדבקו בה וינקו ממנה .כפי שהובא בהערה 10ש"המקיף )דווקא( מסמא עיני
החיצונים".
ולאחר שנעשית הבדלה זו מן הרע ,הן מצד האור פנימי המזכך ומנקה חצי הכלי מבפנים,
198
אגרת התשובה
והן מצד האור מקיף המנקה חצי הכלי מבחוץ – ה' תתאה יכולה לשוב למקומה בשלמות
ולהתייחד באותיות יה"ו שמעליה" .וכן ממש בנפש האלקית שבאדם" – על ידי המשכה זו שוב
אין "עונותיכם מבדילים" כלל.
ב-ומאחר ש"רוח עברה ותטהרם" ,אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות
מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית
היחוד בטרם שנפחה . .וזו היא תשובה שלימה.
מדברי אדמו"ר הזקן כאן נראה ,שתשובה עילאה דווקא ,היא זו שמהווה שלמות התשובה
על החטא ,כלשון רבנו הזקן "וזו היא תשובה שלימה".
וצריך ביאור :מה הקשר בין תשובה עילאה ,שהיא השבת הנפש למקורה כמו שהייתה
"בטרם שנפחה" ,עבודה נעלית ביותר השייכת גם לצדיקים גמורים ,לתשובה על חטא? מדוע
דווקא תשובה זו ,שבאה לאחר "שרוח עברה ותטהרם" והאדם נטהר מחטאיו לגמרי תהווה
"תשובה שלימה" על החטא?
יתירה מזו :בביאור זה שכתב רבנו הזקן בפרק זה אודות תשובה עילאה ,מסתיים לכאורה
מה שהתחיל לבאר בפרק ד' שם כתב" :ואולם כל הנ"ל )עניין התעניות ונתינת הצדקה,
שנחשבים כנתינת דורון למלך ,לרצותו ,כמבואר בפרקים ב' וג'( הוא לגמר הכפרה ומירוק
הנפש לה' אחר התשובה" ,אבל בשביל "התחלת מצוות התשובה ועיקרה ,לשוב עד ה' באמת
ובלב שלם ,ההכרח לבאר היטב בהרחבת הביאור . .מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור מלת
תשובה על דרך הסוד" .ומביא שם את פירוש הזוהר ,שמשמעות המילה תשובה היא :תשוב
ה' .כלומר ,להשיב את הה"א של שם הוי' למקומה .ובזה יש שתי בחינות :ה' תתאה – תשובה
תתאה; ה' עילאה – תשובה עילאה.
ואינו מובן :כיצד אפשר לומר שהעניינים הבאים "לגמר הכפרה ומירוק הנפש" )כדי שיהיה
"מרוצה וחביב . .כקודם החטא"( הם באים רק ל"אחר התשובה" ,ואינם בכלל "מצות התשובה
ועיקרה"; ואילו ביאור העניין של תשובה עילאה "בהרחבת הביאור" ,שהוא השבת הנפש
למקורה "כמו שהיתה . .בטרם שנפחה" ,עניין שצריך להיות גם במי שלא חטא מימיו ואינו
שייך כלל לכאורה לתיקון החטא ,כן נוגע ל"מצוות התשובה ועיקרה" ,ויתירה מזו – ל"התחלת
מצות התשובה ועיקרה"?!
מבאר הרבי זי"ע :בזה שאדמו"ר הזקן מדגיש שבשביל "התחלת מצוות התשובה" צריך
להקדים לבאר את עניינה של תשובה עילאה ,הוא מלמדנו שיש שייכות בין שתי בחינות
פרק ח' -עיונים
199
התשובה ,וגם בשביל "התחלת מצות התשובה" צריך להקדים ולבאר את עניינה של תשובה
עילאה .וגם אדם שמצד דרגתו שייך רק לעבודה של תשובה תתאה בלבד ,צריך לקשר עבודה
זו עצמה לתוכנה של תשובה עילאה.
אמנם עיקר התעסקותו בתשובה תתאה הוא להיות כמציאות של עבד – לקבל עליו את עול
מלכותו של הקב"ה ולקיים את ציוויו .עבודה זו מצד עצמה אינה ביטול מוחלט למלך שהרי
גם העבד הוא מציאות לעצמו והוא לא המלך ממש; אלא שבעבודה זו עצמה צריך להיות
נרגש ,שהיא נובעת מכך שבפנימיותו ובמהותו הוא אכן אינו מציאות כלל לעצמו ,אף לא
כעבד שבטל אל אדונו ,אלא מאוחד לגמרי עם הקב"ה .העובדה שהוא מקבל עליו עול מלכות
נובעת מכך ששורשה האמיתי של נשמתו שלו ,הוא בקב"ה עצמו ,עוד "בטרם שנפחה" .והיינו
שהביטול החיצוני ,ביטול העבדות ,הוא 'התנוצצות' ממהותו הפנימית המאוחדת לגמרי
באלוקות.
הרגשה זו תגרום שינוי מהותי בתשובה על חטאיו .לאחר הכרת המהות הפנימית של
היהודי )שהיא היסוד לעבדות והקבלת עול מלכות שמים( ,הוא יבין שהחטא אינו בעיה של
פריקת עול בלבד ,אלא החטא מורה גם על כך שהוא אינו מרגיש כלל ,אפילו בדעתו ,את
מהותו הפנימית .חסר לו בידיעה ובהכרה שבעצם אין לו שום מציאות לעצמו וכל מהותו היא
– מה ש"חלק ה' עמו" .אם זה היה נרגש אצלו כיסוד לעול מלכות שעליו – הוא לא היה מגיע
לפריקת עול במעשה החטא.
לפי זה נמצא ,שמעשה החטא מראה לא רק על חיסרון בהרגשת עול מלכות שמים ,שזהו
עניין הפגם בה' תתאה ,אלא גם בהרגשת עניינן של האותיות שלמעלה ממנה .אם הייתה
נקודת ההתקשרות העצמית שמצד האותיות שלמעלה מהה"א ,מאירה אצלו בגלוי )לפחות
בתודעתו( – לא היה חסר לו בקבלת עול מלכות בנוגע לפועל.
זו הסיבה שאדם שנכשל בחטא ,עבודת התשובה תתאה שלו צריכה להיות קשורה לעניינה
של תשובה עילאה ורק אז תשובתו היא "תשובה שלימה" .דווקא על ידי כך הוא מתקן את
הפגם בשלמות ,כיוון שהשלמות של הטהרה מן החטא היא בשלילת סיבתו בתכלית ,ודבר זה
נעשה דווקא על ידי "הרחבת הביאור" בעניינה של התשובה עילאה.
]בנוסף לכך יש לומר ,שכיוון שנתבאר לעיל בתחילת הפרק ,שבאופן כללי על ידי כל
חטא פוגעים )בדקות( בכל ד' האותיות של שם הוי' )ולא רק בה' תתאה( ,כיוון שבכל מעשה
שותפים כל כוחות הנפש ,אם כן מובן שגם "התשובה שלימה" על החטא צריכה להיות קשורה
לכל כוחות הנפש ,השייכים לכל ד' האותיות של שם הוי' .ולכן תשובה עילאה ,השייכת
לאותיות העליונות שבשם הוי' ,היא "תשובה שלימה" על החטא .ראה הוספה א' לפרק ד'
הערה .[15
ועוד זאת ,ההתבוננות בעניין זה תשנה גם את הקבלה על העתיד .ההחלטה לשוב ולקבל
200
אגרת התשובה
עול מלכות שמים ולהיות עבד ,צריכה להיות מיוסדת על כך ששורשה ומקורה של עבדות זו
היא – ההתקשרות העצמית לקב"ה .אזי הקבלת עול תהיה חזקה ופנימית יותר .אדם שמרגיש
את עול המלכות שעליו בלבד ,הרי בעצם מהותו הוא אדם לעצמו .ובדוגמת עבד בשר ודם,
שעד כמה שיבטל עצמו אל אדונו ,סוף סוף הוא מציאות אדם לעצמו .וכאשר הוא מהות
לעצמו ,אזי על אף שהיום הוא מקבל עליו את העול ,ייתכן שמחר הוא יפרוק מעליו את העול;
מה שאין כן כאשר הוא יודע על כל פנים שבעצם הוא מאוחד לגמרי עם הקב"ה והוא אינו
מהות לעצמו כלל )רק שבפועל הוא אינו יכול להרגיש זאת בשלמות( ,אזי לקבלת עול שלו
יש תוקף ויציבות יותר.
ונמצא ,שעצם ביאור העניין של תשובה עילאה ואיחוד הנפש עם מקורה "בטרם שנפחה"
"בהרחבת הביאור" -מקשר את האדם לעניין זה עצמו .הידיעה עצמה משפיעה על עבודת
התשובה תתאה שלו .הפנימיות של התשובה תתאה והקבלת עול מלכות לאור ההכרה באמת
של התשובה עילאה ,היא )לא רק להיות "מציאות אדם" העובד את הקב"ה ,אלא( שאיפה
ורצון להתאחד עם הקב"ה באיחוד גמור כמו לפני ה"ויפח".
ולכן" ,הרחבת הביאור" בעניין תשובה עילאה נוגעת לעצם מצוות התשובה ,שהיא "עזיבת
החטא בלבד" – קבלת עול מלכות ,עוד יותר מאשר הדורון לרצות את המלך שבא לאחר
התשובה" .הרחבת הביאור" זו ,היא המקיימת ומבססת את עצם מצוות התשובה .היא היסוד
ל"התחלת מצוות התשובה" שעניינה הוא – קבלת עול המלכות.
)ע"פ הוספה ב' לפרק זה(
ג-והנה בחינת יחוד זה ותשובה זו היא בחינת תשובה עילאה שלאחר תשובה תתאה.
יש להעיר ,שלמרות שבאופן כללי תוכן העבודה של תשובה עילאה אינו קשור ליציאה מן
הרע ותיקון הפגמים של העבירות ,וכלשון אדמו"ר הזקן שתשובה עילאה באה דווקא "לאחר
תשובה תתאה" המטהרת את האדם מן הרע ,מכל מקום מבואר במאמרי חסידות ,שעבודת
התשובה עילאה ,שעניינה הוא דביקות עצמית בקב"ה ,מוסיפה גם כן בהבדלת האדם וניתוקו
מן הרע.
וכמבואר בספר המאמרים תר"פ עמ' עו" :צריך לומר שעל ידי תשובה עילאה יש יתרון גם
בהיציאה מן הרע".
"ויש לומר ,דהנה אמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר אלא אפשי ואבי שבשמים
אסר עלי .ומבואר במקום אחר )ראה לקוטי תורה ואתחנן ט ,ד( בשם הרב המגיד נ"ע ,דרק
צדיק יכול לאמר מפני שמובדל ומרוחק בעצם מן הרע ,אבל בבעל תשובה – צריך לומר אי
פרק ח' -עיונים
201
אפשי ,כי בעל תשובה להיות שהיה בתוך הרע ,גם שיצא ממנו צריך שמירה יותר.
ויש לומר ,שזהו בבחינת תשובה תתאה ,אבל בתשובה עילאה – מתהפך לגמרי ונעשה
מובדל בעצם מן הרע לגמרי ,ויכול לומר אפשי ואבי שבשמים אסר עלי כו' ,והיינו שיש בו
מעלת הבעלי תשובה וגם מעלת הצדיקים כו'".
ושם עמ' עז כתב" :תשובה עילאה הרי זה גילוי עצמות הנשמה שבאה בהתגלות ממש ,וגם
הגוף ונפש הבהמית החומרי הוא שנהפך לגמרי כו' כנ"ל".
וראה לעיל בעיונים לפרק זה סוף סעיף א'.
ד-דאיהו בן י"ה ,בינה וכו' .ובפרק ט'" :דבינה איהי תשובה עילאה".
בלקוטי שיחות חלק לט עמ' 94בהערה 30כתב )הובא כאן בהערה ,(34שתשובה עילאה
שייכת במיוחד לעבודה שמצד פנימיות בינה.
והביאור בזה:
העובדה שתוכן עבודת ההבנה וההשגה הוא להשיג את האור האלוקי כפי שהוא )ולא כפי
שהוא מצומצם ושייך לענייני האדם כבעבודת המידות כמו שנתבאר בפנים( ,מוכיחה שזהו
סוג עבודה נעלה יותר מעבודת המידות .וכפי שנתבאר בפנים ,שדווקא עבודה זו מבטאת את
הביטול העצום של תשובה עילאה.
אבל הדבר דורש ביאור :עובדה היא ,שכדי להבין עניין אלוקי אין צורך ביגיעה רבה כל
כך; אולם כדי שהאדם יצליח לעורר בליבו מידות של אהבת ה' ויראתו ,נדרשת עבודה רבה
ויגיעה עצומה .דבר זה עצמו )שעבודת המידות דורשת יגיעה גדולה יותר( מוכיח שזו עבודה
נעלית יותר .אם כן כיצד תואם הדבר את מה שנתבאר לעיל ,שעבודת המוחין נעלית יותר?
ההסבר לכך פשוט :בעבודת המוח של האדם ,הוא אמנם יכול להבין ולהשיג ענייני אלוקות
נעלים ,ואפילו עניינים שלמעלה משייכות לבריאה ,אבל מכיוון שאצל רוב בני אדם ההבנה
היא על ידי שהוא מפשיט ו'עוזב' את מציאותו ,ומתעסק בהבנת העניין כפי שהוא למעלה
משייכות למציאות האדם ,הרי הבנת העניין אינה משפיעה ואינה משנה את אישיותו .זהו
שינוי בהסתכלותו על דברים שסביבו .השכל משמש כ'עיניים' להבין ו'להסתכל' על דברים
אחרים ,אבל הוא איננו מהותו של האדם .לכן עבודה זו אינה דורשת יגיעה רבה כל כך.
היגיעה הגדולה נדרשת בעבודת המידות דווקא .המידות הן גדרי מציאותו של האדם.
אדם רגיל ,אהבתו נתונה לענייני העולם הזה ,ומכאן שמציאותו קשורה עם עניינים אלה.
אלה הם הדברים המושכים אותו ומהם הוא מושפע .עניינה של עבודת המידות הוא' ,לקחת'
את ענייני האלוקות ולהורידם ולהתאימם לרמתו ולשנות את טבעו .העבודה היא לשנות את
202
אגרת התשובה
האדם :לפני ההתבוננות הוא היה בן אדם שנמשך לתאוות העולם הזה; וההתבוננות בטובו
של הקב"ה כלפיו" ,קרבת אלוקים לי טוב" ,פועלת עליו שאהבתו תהיה לאלוקות .ולשנות בן
אדם זו עבודה קשה.
]לכן כתוב ,שכשם שלא ישכנו האש והמים בכלי אחד ,כך לא תשכון בלב המאמין האהבה
לה' והאהבה לעולם הזה )ראה חובת הלבבות שער אהבת ה' בתחילתו( .בעולם השכל אין כל
כך סתירה בין שני הדברים ,מכיוון שהשכל אינו חודר לאדם עצמו; מה שאין כן בלב האדם,
במידותיו ,האהבה לענייני עולם הזה סותרת ומפריעה לאהבת ה' .ההבדל בין אדם שאוהב את
תענוגי עולם הזה ,לאדם שאוהב את ה' הוא הבדל במהות האדם[.
אם כן ,כאשר מדובר על דרגת העניין שבו עוסק האדם ,אזי השגת המוח נעלית יותר.
בעבודה זו הוא עוסק באלוקות כפי שהיא ,ואילו בעבודת המידות הוא עוסק בעניין האלוקי
כפי שהוא משפיע עליו ,ולכן השגת המוח נעלית יותר .אבל כאשר מדובר על דרגת האדם ,אזי
השגת המוח אינה פועלת שינוי ממשי במציאותו כשהוא לעצמו ,ואילו עבודת המידות משנה
את מהותו ,את רגשותיו האישיים .ומבחינה זו – עבודת המידות נעלית יותר.
אבל הבדל מהותי זה שנתבאר בין המוחין למידות )שהמוחין אינם קשורים לאישיותו של
האדם מה שאין כן המידות( ,הוא כאשר מדובר על חיצוניות המוח והלב.
אבל יש דרגה עמוקה יותר במוחין שמצידה השגת המוח ומציאות האדם הם דבר אחד
)ראה ספר המאמרים עת"ר עמ' יג ועוד(.
ביאור הדברים :באופן ההשפעה והמעבר של השכל אל המידות יש שני אופנים:
א( הסדר הרגיל הוא ,שהשכל יורד ומצטמצם לפי ערך המידות .מכיוון שהבנת העניין
כשלעצמו )לא כפי שמתייחס לאדם( הוא למעלה משייכות לאדם ,לכן כדי שתתעורר אהבה
ומשיכת ליבו של האדם לעניין ,יש צורך 'להוריד' את העניין ולשייכו למציאותו .השכל צריך
להצטמצם על פי המידות ולהשפיע אליהם .זהו הסדר שמצד חיצוניות המוח והלב.
ב( אבל יש אופן נוסף .יש אנשים ,שעל ידי עבודתם ויגיעתם הגדולה ,המוחין והמידות
שלהם התעלו מאוד ,והבנת המוח שלהם גוררת אחריה ומרוממת את ליבו ומהותו של האדם.
כלומר ,אין זה שהאדם מוגדר בגדרי מציאותו ,והשגתו והבנתו הם דבר נפרד ממהותו )וייתכן
שישיג בשכלו השכלות עמוקות בידיעת אלוקות ובכל זאת טבע מציאותו לא ישתנה כל כך(,
אלא העניין שמשיג בשכלו תופס את כל מציאותו ,וליבו ורגשותיו נעשים על פי השגתו .לא
המוח יורד אל הלב ,אלא להיפך ,הלב נגרר אחר המוח.
באופן נעלה זה ,עבודת המוחין נעלית הרבה יותר מעבודת המידות .כאן קיימות שתי
המעלות יחד :האדם מתבונן בעניין האלוקי עצמו )לא כפי שהוא מתייחס ומשפיע על מציאות
האדם( ,ועניין זה עצמו מאיר בתוכו ותופס את ליבו ,עד שכל מהותו מתרוממת לדרגה שבה
הוא מתבונן.
עבודת ה' באופן זה היא ביתר שאת ,מהעבודה של הורדת העניין האלוקי לדרגת המידות.
פרק ח' -עיונים
203
עבודה זו אינה קשורה כלל לטבע המידות .העבודה היא לא 'להוריד' את ענייני האלוקות
לדרגת האדם וטבעו ,אלא אדרבה ,ההתבוננות העמוקה בענייני האלוקות ,גוררת ומשנה את
כל גדר טבע האדם ומציאותו .אצל אדם כזה ,גם כאשר נטיית טבעו היא למידת האהבה ,מכל
מקום כאשר הוא מתבונן ומכיר בנוראותיו של הקב"ה ,תיפול עליו היראה ממנו.
האדם עוסק באור האלוקי שלמעלה ממציאותו ,ועניין זה עצמו פועל ומשנה את מציאותו.
כאן האדם יוצא לגמרי מכל נטיותיו הטבעיות.
ונמצא ,שגם עבודת פנימיות המוחין פועלת על מציאותו ומידותיו של האדם )מה שאין
כן ההשגה מצד בחינת חיצוניות המוחין עניינה הוא לימוד והתבוננות בשכל בלבד(; וגם
עבודת המידות קשורה ונובעת מהתבוננות .אלא שההבדל ביניהם הוא ,שבעבודת המידות,
האור האלוקי משפיע ופועל על האדם ,על ידי שהוא יורד ומצטמצם לפי דרגתו ונותן מקום
למציאותו .לכן בהכרח שהנטייה הטבעית של מידותיו תישאר במקומה; מה שאין כן בעבודת
המוחין ,האור האלוקי אינו יורד ומצטמצם לפי דרגתו ,אלא ההתבוננות בענייני אלוקות
ואחדות ה' בדרגות הגבוהות ביותר ,גוררת את מציאותו ,ובמהותו הוא נהיה בהתאם להשגת
העניינים הנעלים בהם עוסק .ההתבוננות באור האלוקי כפי שהוא בעצמיותו ,תופסת את כל
מהותו של האדם ,והוא יוצא מכל גדרי מציאותו.
]אפשר להמחיש זאת קצת על ידי דוגמה גשמית .אדם המסתכל בציור ,לפעמים עלול
לקרות שהוא יעמוד מול הציור כמה שעות ויסתכל בו מתוך תענוג .אדם שיחלוף במקום
יכול לשאול ,מה עושה אדם זה מול הציור שעות רבות כל כך? הרי הוא כבר ראה את כל
הפרטים שבציור והבין את משמעותו ,אם כן על מה הוא מסתכל כל כך הרבה? התשובה לכך
היא ,שאין את מי לשאול .הציור תפס כל כך את מהותו ,עד שמציאותו האישית אבדה .הציור
כאילו 'שאב' אותו אל תוכו .בדומה לזה בנמשל :ההתבוננות בעניין האלוקי תופסת את כל
פנימיותו ,עד שכל כולו נכלל בעניין שבו הוא מתבונן[.
אלה הם שני סוגי העבודה' :חיצוניות המוח והלב' ו'פנימיות המוח והלב' )פנימיות בינה(.
כאשר המוח והלב של האדם הם בבחינת חיצוניות ,אזי גם כאשר האדם עוסק בהשגת המוח,
וההשגה אף פועלת על מידותיו ,בכל זאת הוא נשאר מציאות לעצמו; אולם כאשר המוח והלב
הם בבחינת פנימיות ,אזי כל מהותו של האדם נעשית כפי השגת שכלו.
לכן שלמות עבודת התשובה עילאה ,שעניינה הוא שבאדם ,באישיות שלו ,יורגש הביטול
העצום שמצד עצמיות הנשמה – נעשית דווקא מצד העבודה של פנימיות המוח והלב –
פנימיות בינה.
)ראה בספר 'שיעורים בתורת חב"ד' עמ' רעו ואילך(
204
אגרת התשובה
ה-ומעלת בעלי תשובה על צדיקים גמורים בזה היא ,כמ"ש בזוהר הקדוש פרשת חיי
שרה "דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא וכו'".
התוכן הכללי המבואר בפרק זה הוא ,שתשובה עילאה היא ביטול נעלה יותר של היהודי
לקב"ה .כפי שכתב אדמו"ר הזקן לעיל ,שתשובה עילאה הוא "לדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו
שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף
האדם" ,שזה מורה על ביטול מוחלט להקב"ה ,שהרי "בטרם שנפחה ברוח פיו ית'" אין הנפש
מציאות לעצמה כלל .מכך יש ללמוד ,שגם מעלת בעלי תשובה על צדיקים המבוארת כאן היא
לא רק בעניין תוקף הרצון והצימאון להידבק בה' ,אלא גם בעניין הביטול לה' .שאצל בעלי
תשובה ההתבטלות של תשובה עילאה נעלית יותר מאשר אצל צדיקים.
ובלשון הרבי זי"ע" :יש לומר ,דמ"ש אדמו"ר הזקן ד"מעלת בעלי תשובה על צדיקים
גמורים בזה היא . .דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא",
אין כוונתו רק שהצמאון הוא ביתר שאת ויתר עז )על דרך מ"ש לעיל בתניא חלק ראשון פרק
ז' ש"צמאה נפשו ביתר עז מצמאון נפשות הצדיקים"( ,אלא גם הביטול לה' שבבעל תשובה
הוא גדול יותר מביטולו של הצדיק .דאף על פי שגם אצל צדיק ישנה דביקות זו ויחוד זה
]וכמבואר בכמה מקומות )ראה לקוטי תורה ר"פ האזינו ועוד( ענין תשובת הצדיקים ,שהוא
מ"ש "והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה"[ ,מכל מקום הביטול של בעל תשובה גדול יותר
מביטול של צדיקים".
וטעם הדבר הוא ,כי עיקר עבודת הצדיקים היא עבודה שעל פי סדר וטעם ודעת ,והעבודה
של טעם ודעת עדיין קשורה עם מציאות האדם .שעל אף שנתבאר לעיל שעבודת המוחין,
בינה ,היא בבחינת "אין" כי עניין השכל הוא לתפוס את האור האלוקי כפי שהוא ולא כמו
שהוא יורד אל מציאות האדם ,מכל מקום בדקות יותר ,גם עבודה זו שייכת עדיין למציאות
האדם .שהרי סוף סוף האמת של האלוקות היא כפי שהיא מאירה בשכלו ,והשכל הוא גם חלק
ממציאות האדם וכוחותיו .לכן ,אף שעל ידי ההתבוננות שלו בגדלות ה' הוא בא לידי דביקות
בה' בביטול גמור ,מכל מקום בדקות דדקות הוא נשאר עדיין בבחינת "מציאות" דקדושה.
מה שאין כן שורש ויסוד עבודת בעל תשובה היא למעלה מטעם ודעת ,והיינו שנרגשת בו
האלוקות עצמה .לכן הדביקות היא בביטול בתכלית ,בלי תערובת של "מציאות" כלל ,גם לא
"מציאות" דקה ביותר ,מציאות דקדושה.
על פי זה יש לומר ,שעבודת התשובה עילאה שאצל הצדיקים המתחילה מהמוחין ,בינה,
שייכת לה' עילאה; ואילו עבודת הבעלי תשובה בתשובה עילאה ,שהיא מתוך ביטול בלתי
מוגבל כלל ,שייכת לעבודת התשובה עילאה כפי שהיא קשורה גם לאות יו"ד שבשם הוי',
כמבואר בלקוטי תורה בלק עה ,ב.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 100ואילך(
205
פרק ח' -עיונים
ו-"דאינון משכי עלייהו ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי
לאתקרבא למלכא".
נתבאר בתחילת פרק א' ,שבביטול מצוות עשה ישנו "מעוות שאינו יכול לתקון" ,בכך
שהאור שהיה צריך להימשך על ידי עשיית המצווה – נעדר )ובעיונים שם סעיף א' נתבאר
שבפרטיות יותר ,גם על ידי קיום מצוות לא תעשה ,מה ש"ישב ולא עבר עבירה" ,האדם
ממשיך אור אלוקי בעולם ,ולכן גם בעבירה על מצוות לא תעשה שייך לומר – "האור נעדר"(.
ומבואר בחסידות ,שמה שנתבאר שאין התשובה מועלת להמשכת האור שנעדר ,הוא רק
בתשובה תתאה ,אבל תשובה עילאה "בחילא יתיר" – יכולה לתקן גם עניין זה.
כמפורש בלקוטי תורה בלק עג ,ד" :כדי שיעשה תשובה שיתמלא גם האור שחסר בביטול
מצות עשה ,על זה צריך לעשות תשובה עצומה ממעמקים קראתיך כו' . .ועל דרך מה
שנתבאר באגרת התשובה שם פרק ח'" .וראה גם ספר המאמרים תר"פ עמ' עו.
ומבאר הרבי ,שעניין הנ"ל נעשה מצד זה שבבחינת "בעל הרצון" אין שום מדידה ח"ו
באיזה אופן הוא נמשך )ורק ברצון המצוות נעשית המדידה שהאור האלוקי יומשך על ידי
קיום המצוות כהלכתם דווקא( .לכן ,אם הוא רוצה להיות נמשך – יכולה להיות משם ההמשכה
למלאות ולהשלים מה שנחסר בהעדר קיום המצוות.
ועניין זה נפעל ,על ידי היציאה ממדידה והגבלה של הבעל תשובה להיות דבוק בקב"ה
בתשובה עילאה" ,ברעותא דלבא יתיר ובחילא סגי לאתקרבא למלכא" .הדביקות "בחילא
יתיר" גורמת שקיום התורה והמצוות שלו אינו מוגבל לחיובו מצד דיני התורה ,אלא ה"לעבדו
ולשמור מצותיו" הוא תוצאה ממה שרוצה לשוב אל ה' בכל מאודו ,ומכיוון שהקב"ה אינו
מוגבל ,לכן הוא אינו מסתפק בקיום התורה ומצוות לפי החיוב והציווי ,אלא הוא מחפש תמיד
דרכים חדשות לחזק את ההתקשרות עם הקב"ה יותר ויותר ,על ידי הוספה תמידית בקיום
התורה ומצוות.
ועבודה זו מתוך "רעותא דלבא יתיר" היא בדוגמת "כלי" הממשיך את האור מבחינת "בעל
הרצון" .ועל דרך ההמשכה שעל ידי המצוות שהן ה"אברים" וה"כלים" הממשיכים את האור.
)ע"פ לקוטי שיחות חלק לט עמ' 153ואילך(
206
אגרת התשובה
פרק ח' -הוספות
הוספה א' -ובזה יעורר רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים ,הנמשכות מרצון העליון ב"ה הנרמז
בקוצו של יו"ד שלמעלה מעלה מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם הוי' .ולכן
הי"ג מדות הרחמים מנקים כל הפגמים ,וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה".
א .כוונת האריכות באגרת התשובה
בכללות הענין ד"חלק ה' עמו" )החל מהביאור
בפרק ד'( היא להדגיש איך שחטאים פוגמים
בד' אותיות שם הוי' ,1ועל ידי תשובה
מעוררים "י"ג 2מדות הרחמים הנמשכות
מרצון העליון ברוך הוא . .שלמעלה מעלה
מבחינת ההשפעה הנשפעת מאותיות שם
הוי' .ולכן הי"ג מדות הרחמים מנקים כל
הפגמים" )שבד' אותיות שם הוי'(. 3
(1ראה הוספה א' לפרק ד' הערה .15
(2אגרת התשובה ריש פרק ח'.
(3על פי זה יש לתרץ גם כן מה שאדמו"ר הזקן
מביא בפרק ד' "ממאמר אליהו אנת הוא דאפיקת
עשר תיקונין וקרינן להון עשר ספירן כו'" —
דלכאורה תמוה) :א( בתניא נזכר כמה פעמים הענין
די' ספירות ולא הובא המקור לזה ]בשער היחוד
והאמונה פרק י' מביא גם כן "מאמר אליהו דאפיקת
עשר תיקונין כו'" — אבל שם לא הובא כראיה על
מציאות של עשר ספירות בכלל ,כי אם "שהקדוש
ברוך הוא . .ומנהיגם . .ברצונו וחכמתו כו'" .שזה
מפורש במאמר אליהו "לאנהגא בהון עלמין וכו'";
מה שאין כן באגרת התשובה כאן ,שלכאורה נוגע רק
שישנן עשר ספירות ,ועל זה אין צריך להביא מקור
)והתיבות "כנודע ממאמר . .ידיעא וכו'" — לכאורה
מיותרות[.
)ב( גם אם יש צורך כאן לציין המקור — הוי ליה
להביא מספר יצירה )פ"א מ"ב( — שחיבר אברהם
אבינו עליו השלום — "עשר ספירות )בלי מ"ה(",
ולא "ממאמר אליהו") .ג( למה מביא אריכות הלשון
"אנת כו'" )ראה שער היחוד והאמונה פרק י'(?
ועל פי המבואר בפנים יש לומר ,כי רוצה להדגיש
תיכף בתחילת הענין ,שישנם ב' ענינים :א( עשר
ספירות שהן נקראות תיקונין ,מלשון תכשיט )תורה
אור ד"ה פתח אליהו .הגהות אדמו"ר )מהורש"ב(
נשמתו עדן לדבור המתחיל זה )קה"ת תשמ"א —
עמוד ד ואילך( .דבור המתחיל תפלין דמארי עלמא
תרנ"ג )ספר המאמרים תרנ"ג ע' רלג ואילך(( ,שלזה
מגיעים על ידי העבודה דתורה ומצוות )ועל ידי
חטאים — פוגמים בהם(] .להעיר מזה דתפלין נקראו
טוטפות שהוא לשון תכשיט )ראה בארוכה ד"ה
תפלין דמארי עלמא הנ"ל( — והוקשה כל התורה
כולה לתפלין )קידושין לה ,א .וראה ד"ה הנ"ל )ספר
המאמרים שם ע' רנז(([.
פרק ח' -הוספה א'
207
וצריך ביאור :ישראל הרי הם "חלק ה' עמו
. .חלק משם הוי' ברוך הוא" ,4וכיצד אפשר
להם להגיע לבחינת רצון העליון "שלמעלה
מעלה . .מאותיות שם הוי'"?
וכדי לתרץ שאלה זו מקדים אדמו"ר הזקן
תיכף בתחילת הענין בפרק ד' ,שגם רצון
העליון שייך לשם הוי' ,וכמ"ש שם ש"הקוץ
שעל היו"ד רומז לבחינת רצון העליון ב"ה
שלמעלה מעלה ממדרגת בחינת עילאה"
)והיינו ששייכותו אינה להאותיות דשם הוי',
כי אם רק ל"קוץ שעל היו"ד"(; ולכן ,כיון
ש"חלק ה' עמו" ,הרי מובן ,שישראל יכולים
להגיע )על ידי תשובה( גם להקוץ שעל
היו"ד.5
לכאורה ,איך אפשר שבחינת הרצון שהיא
"למעלה מעלה . .מאותיות שם הוי'" יכולה
לנקות הפגמים שנגרמו בתוך האותיות עצמן?
בשלמא זה שנמשכת משם הסליחה
ומחילה )לאדם החוטא( ניתן להבין; דכיון
שהאור האלקי שברצון העליון אינו מלובש
ב)ציור( אותיות ,הרי אינו אור מוגבל ואין
מציאות הנבראים תופסת מקום לגביה .וכיון
שאין מעשה התחתונים תופסים מקום אצלו,
לכן נמשכת משם המחילה וסליחה.
אבל איך אפשר שבחינת הרצון ,שהיא
"למעלה מעלה . .מאותיות שם הוי'" — היינו
שהיא מושללת מ)ציור( אותיות — תנקה
ותמלא את הפגמים שנגרמו באותיות עצמן?
וזה מתורץ על ידי דברי אדמו"ר הזקן,
שרצון העליון קשור עם קוצו של יו"ד ,והיינו
שרצון העליון אינו מושלל לגמרי מאותיות
הוי' ,אלא אדרבה :הוא הוא ההתחלה )ושרש
ומקור( של האותיות )כשם שכתיבת שם
הוי' בפשטות ,מתחלת בכתיבת ה"קוץ שעל
היו"ד" — (6ולכן בכחו של רצון העליון למלא
את הפגמים שבאותיות.7
]ועל פי זה יש לומר ,דמה שמביא שם בעל
המאמר "מאמר אליהו" — ולא סתם "מה שכתוב
בתקוני זהר" — כי רוצה לרמז כאן ענין התשובה,
שזהו ענינו של אליהו — "והשיב לב אבות על בנים
גו'" )מלאכי ג ,כד([.
(4אגרת התשובה כאן צג ,סוף עמוד ב'.
(5אלא שלביאור זה קצת קשה למה לא פירש
אדמו"ר הזקן בסוף פרק ד' ענינו של קוצו של יו"ד
בנפש האדם.
(6לקוטי תורה מסעי צה ,ב .וראה משנת חסידים
מסכת תיקון תפלין פ"א מ"י .פ"ב מ"א )בנוגע
לכתיבת השם(.
(7על פי זה יומתק גם כן מה שאדמו"ר הזקן מביא
בפרק ד' "ממאמר אליהו" גם התיבות "אנת חכים
ולא בחכמה ידיעא וכו'" — דלכאורה מה נוגע כאן
ענין זה )שחכמה דאצילות היא בבחי' "לא ידיעא"
לגבי חכמה דבריאה יצירה ועשיה — ראה תורה אור
דבור המתחיל פתח אליהו(?
]להעיר מהמבואר בלקוטי שיחות חלק לט ע'
) 65הערה 48ובשולי הגליון שם( ,שבזה שמסיים
)הפרק( "וגם ההתבוננות כו' דאורייתא מחכמה
נפקא היא בחינת יו"ד של שם הוי' וכו'" — מרמז
לקוצו של יו"ד ,עיין שם[.
ויש לומר ,שבזה מרמז ,שגם בבחינת "אנת"
שלמעלה מעשר ספירות דאצילות ,ישנן עשר
ספירות הגנוזות ,והן ממוצעים שעל ידם נמשך
מבחינת "אנת" בהעשר ספירות )ועל ידי זה מנקים
הפגמים(.
ב .על פי נקודה זו ,שרצון העליון המנקה
כל הפגמים נרמז בקוצו של יו"ד ,מוסבר עוד
ענין:
ב( "אנת כו'" שלמעלה מעשר ספירות — שלזה
מגיעים על ידי התשובה ,ועל ידה הוא ניקוי הפגמים.
וראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' ) 152ס"ב( .ע' 154
)סעיף ה'( ואילך.
208
אגרת התשובה
ועל פי זה יש לבאר גם כן לשון אדמו"ר
הזקן בפרק ח' )בנוגע לכך שרצון העליון
מנקה כל הפגמים( ,שכתב עוד פעם שרצון
העליון ברוך הוא "נרמז בקוצו של יו"ד"
]" . .מרצון העליון ברוך הוא הנרמז בקוצו
של יו"ד שלמעלה מעלה . .מאותיות שם הוי'.
ולכן . .מנקים כל הפגמים כו'"[,
שלכאורה תמוה :למאי נפקא מינה בפרק
זה הדגשה זו שרצון העליון "נרמז בקוצו
של יו"ד"? הרי אדרבה ,כוונתו שם היא להד־
גיש שרצון העליון הוא "למעלה מעלה . .
מאותיות שם הוי'" שלכן הוא מנקה הפגמים,
ואיך מתאימה שם ההדגשה שרצון העליון כן
שייך לאותיות הוי'?
ועל פי המבואר לעיל אתי שפיר .כי
כדי שרצון העליון יוכל לנקות את הפגמים
בהאותיות ,דרושים שני קצוות :הכח לנקות
הפגמים צריך להיות ממדריגה גבוהה ביותר
שאין פגם החטאים מגיע שם )וזהו הענין מה
שרצון העליון הוא "למעלה מעלה . .מאותיות
שם הוי'"( ,אבל בכדי שדרגה זו גופא תפעול
ניקוי הפגם בהאותיות עצמן צריך להיות איזו
שייכות בין בחינה זו להאותיות )וזו ההדגשה
שגם רצון העליון "נרמז 8בקוצו של יו"ד"(.
ג .אבל על פי זה צריך ביאור לאידך גיסא:
זה שחטאים פוגמים בד' אותיות שם
הוי' ]שלכן ניקוי הפגמים הוא ממדריגה
שלמעלה מ"ההשפעה הנשפעת מאותיות שם
הוי'"[ — הוא לפי שהאור האלקי המלובש
באותיות מצוייר ומוגבל )לפי תמונת האות
]וקאי להפירוש )תורה אור י ,ג .וכן הוא בכמה
מקומות( דאנת הוא חכים כו' הוא באותה הדרגא
ד"אנת הוא דאפיקת כו'" ,וקאי על עשר ספירות
הגנוזות שלמעלה מאצילות[.
(8ראה לקמן ,ובהערה .14
שהוא מלובש בה ,(9ולפיכך הוא נותן מקום
למציאות האדם ,ובמילא — גם לעבודתו.
ולפי זה אינו מובן :כיון שגם רצון העליון
"נרמז בקוצו של יו"ד" והוא ההתחלה )ושרש
ומקור( של "ההשפעה הנשפעת מאותיות שם
הוי'" ,נמצא ,שגם בבחינה זו יש )על כל פנים
התחלה של( "ציור" ,ובמילא היא גם התחלה
למציאות )הנבראים( – ולמה אין פגם החטא
מגיע שם?
דכיון שלקוץ שעל היו"ד סוף סוף יש לו
מציאות )ואפילו מקום הדיו על הקלף( ,נמצא
לכאורה ,שהאור האלקי שבו )בחי' רצון
העליון( שייך לציור והגבלה ,ואינו שולל
לגמרי את מציאות הנבראים ,ולמה אין פגם
החטא מגיע שם?
ד .ויש לומר ,ששאלה זו מתורצת בדיוקי
לשונות אדמו"ר הזקן בפרק ד' המצויינים
בהערת אאמו"ר שם 10באופן שייכות הספירות
להאותיות דשם הוי':
בנוגע לכללות הספירות 11כתב אדמו"ר
הזקן ש"כל הי' ספירות נכללות ונרמזות"
בהאותיות של שם הוי' ,שמזה מובן ,שציור
)והגבלה( של האותיות הוא גם בהספירות
עצמן ,ולכן פגם החטאים מגיע בהם גופא;
מה שאין כן בנוגע לבחינת הרצון )כתר(
לא כתב אדמו"ר הזקן שהיא "נכללת ונרמזת"
בקוצו של יו"ד ,אלא רק שקוצו של יו"ד
"רומז לבחינת רצון העליון ברוך הוא" :הקוצו
(9ראה שער היחוד והאמונה סוף פרק י"א ופרק
י"ב בהגהה.
(10לקוטי לוי יצחק עמ' כט.
(11בנוגע לספירת החכמה – ראה בגוף השיחה
בלקוטי שיחות חלק לט עמ' 143ואילך שיש בה שני
עניינים ,עיי"ש )המערכת(.
פרק ח' -הוספה א'
של יו"ד הוא רמז על הכתר ,אבל אין הכתר
מתלבש ונתפס ב)ציור( הקוצו של יו"ד.12
הרצון גופא אין לו שום "קירוב" לקוצו של
יו"ד .13ולכן ,לא שייך פגם ברצון העליון,
בכתר ,גופא כיון שהוא למעלה מציור אותיות.
ועל פי זה מבואר כיצד קיימים ,שני קצוות
ברצון :מחד גיסא יש לו שייכות 14לקוצו של
(12ראה לקוטי תורה תצא לט ,ב" :קוצו של יו"ד
הוא בחי' רמז בלבד שרומז לאין סוף בלבד ברמז
בעלמא בלי שום תפיסא" .ומאריכות לשונו משמע,
שכוונתו הוא לב' ענינים :א( הטעם מה שבחינת כתר
נרמזת בקוצו של יו"ד דוקא — לפי ש"קוצו של
יו"ד הוא בחי' רמז בלבד" .ב( שגם בהקוץ ,עם היותו
"בחי' רמז בלבד" ,אינו נתפס בו ,ורק "רומז כו' ברמז
בעלמא" ,וכמפורש בהגהות הצמח צדק לשם )אור
התורה תצא ע' תתר .ובארוכה — ד"ה אורח חיים
תרס"ט( ,שהוא כמו ענין לחכימא ברמיזא ,עיין שם
)וראה לקמן הערה .(24 ,22
(13ובלשון הלקוטי תורה שם "רומז כו' ברמז
בעלמא".
(14על פי המבואר בפנים מתורץ גם השינוי,
דבפרק ד' נקט שהקוץ שעל היו"ד "רומז לבחינת
רצון כו'" ,ואילו בפרק ח' נקט שרצון העליון "נרמז
בקוצו של יו"ד" )ובפרט ,שעל פי המבואר בפנים —
לא יתכן לומר על רצון העליון שהוא נרמז בקוצו של
יו"ד( — כי כאן בפרק ד' כוונתו להדגיש איך שהרצון
עצמו )אף ששייך להאותיות — שלכן שייך שינקה
הפגמים שבהם ,מכל מקום( נשאר למעלה )גם( מן
הקוץ; מה שאין כן בפרק ח' כוונתו להדגיש השייכות
של בחינת רצון להאותיות ,דאף על פי שהרצון
"למעלה מעלה . .מאותיות שם הוי'" ,מכל מקום
שייך אליהם מכיון ש"נרמז בקוצו של יו"ד" ]ועל
דרך זה בפרק ה' ,שכתב "ונרמז בקוצו של יו"ד" —
הוא לפי שבא בהמשך למה שכתוב לפני זה שרצון
העליון "הוא מקור השפעת שם הוי'"[.
]על פי זה יומתק גם כן זה שבפרק ד' נקט "והקוץ
שעל היו"ד" ,ובפרק ח' )ועל דרך זה בפרק ה' שם(
— "בקוצו של יו"ד" .וראה לקוטי שיחות חלק לט
209
יו"ד )ועל ידי הקוץ — לכללות שם הוי'( ,ולכן
הוא מנקה וממלא הפגמים שבאותיות; אבל
לאידך ,אינו נתפס כלל בהקוץ ,ובמילא נשאר
"למעלה מעלה . .מאותיות שם הוי'" ,ולכן
אין חטאים מגיעים לשם ולא שייך שם פגם.
ה .ויש להסביר זה על ידי דוגמא מהחילוק
בין טלית וציצית:15
"אין בטלית הגשמית שום קדושה כלל
ומותר להשתמש בה דברי חול מה שאין כן
בציצית" .16אבל אין פירוש הדבר שהטלית
אינה שייכת כלל להמצוה ,שהרי אדרבה,
מבואר בכתבי האריז"ל 17ש"קדושת הטלית
גדלה מעלתה במאד מאד על קדושת
הציצית" )ולכן הציצית הן רק "נימין נמשכים
מהטלית"(.
אך תיווך הענינים הוא:
זה שהציצית הן רק "נימין" ,מורה שיש
בהן אור מצומצם המתלבש בהציצית ,ולכן
נמשכת קדושה 18בהציצית גופא; מה שאין
כן קדושת הטלית היא מאור שלמעלה
ע' 153הערה .[7
(15ראה בכל הבא לקמן — תורה אור ק ,א .לקוטי
תורה שלח מד ,ב.
(16לשון התורה אור ולקוטי תורה שם .וראה
שולחן ערוך )ואדמו"ר הזקן( אורח חיים סימן כ"א.
(17ראה שער הכוונות ענין הציצית דרוש ב'
בתחלתו .פרי עץ חיים שער הציצית פרק ג'.
(18ד"תשמישי מצוה" )או "תשמישי קדושה" —
כתבי האריז"ל( ראה שולחן ערוך אדמו"ר הזקן שם.
ושם נתבאר .שער הכוונות ופרי עץ חיים שם )בפרי
עץ חיים שם ,בנוגע לטלית "ולכן נקרא תשמיש
מתשמישי קדושה ואינו נזרק" — וראה שמן ששון
לשער הכוונות ד"ב )דשקו"ט בכל זה ו(בנדון זה
דנראה דטעות סופר הוא "וצריך להיות מתשמישי
מצוה ונזרק כו' והוא פשוט"(.
210
אגרת התשובה
מכלים שאינו יכול להתלבש בהטלית ]ורק
שטלית )שמקיפה את האדם( היא "רמז" על
אור מקיף[ ,וכיון שהאור המקיף אינו נמצא
)בהתלבשות( בהטלית ,לכן "אין בטלית
הגשמית שום קדושה כלל".
ו .והנה דוגמא זו מטלית היא לאור מקיף
שלמעלה לגמרי משייכות לכלים )שלכן אין
"בטלית הגשמית שום קדושה כלל" ,עד
ש"מותר להשתמש בה דברי חול"(
— ודוגמתה למעלה יש לומר היא לבחינת
אנכי "דלא אתפס בשם ולא אתרמיז בשום
אות וקוצא כלל" ,19והרי אין בתיבת "אנכי"
שום קדושת שם ,אלא ש"אנכי" הוא רמז על
"בחינת אנכי מי שאנכי" ,עצמותו ית' —
אבל על דרך זה יש לומר גם באור השייך
לאותיות וכלים ,שיש בו שני אופנים:
א( אור המתלבש 20ונתפס בהאותיות,
ודוגמא לדבר :רב המסביר דבר שכל,
שהסברא מלובשת בתוך האותיות של הרב;
ב( אור שאינו מתלבש באותיות ,ורק
שהאותיות כו' הן רמז על האור ,ודוגמא לדבר
— חידה ,21שתיבות החידה הן רק רמז על שכל
)עמוק( ,אבל אי אפשר לומר שהדבר שכל
(19לקוטי תורה פינחס פ ,ב .וראה זהר חלק ג'
רנז ,ב.
(20דלבוש הוא בשייכות למדידות המלובש בו.
(21ראה ענינה :דבור המתחיל כל מחלוקת
תרע"ח .ועוד .ולהעיר שזהו מעשר לשונות שנקראו
נבואה )בראשית רבה פרשה מ"ד ,ו .ושם נתבאר(.
וראה רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ז' הלכה ג'.
שם הלכה ו' .ועיין מורה נבוכים חלק ב' פרק מ"ג.
ספר עבודת הקודש חלק ד' פרק כ"ב ואילך .ועוד.
ואין כאן מקומו.
"מלובש" בהחידה.22
ועל דרך זה יש שני אופנים אלה למעלה,
ובלשון המאמר הנזכר לעיל )בנוגע ל"אנכי"(
— )א( אתפס בשם) ,ב( אתרמיז באות וקוצא:
"אתפס בשם" היינו האור שמתצמצם
ומתלבש ונתפס בהשם — ולכן נעשה ציור
בהאור )כתמונת אותיות השם(;
"אתרמיז בשום אות וקוצא" — שהשייכות
בין ה"אות וקוצא" להאור האלקי היא רק בזה
שבציורם יש רמז על האור.
]ולדוגמא :הקוץ שעל היו"ד ,שאין בו
צורת אות אלא "רמז בלבד" ,23הרי הוא רמז
על כתר שאינו בגדר השגה כלל ,ומתגלה רק
בדרך "רמז"[23
אבל האור גופא אינו )מתלבש ו(נתפס
בציור האות והקוץ ,באופן ששייכותם היא
רק בדרך רמז.24
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 144ואילך(
(22ראה לעיל הערה ,12שהרמז דקוצו של יו"ד
הוא כענין לחכימא ברמיזא .ובשערי אורה ד"ה יביאו
לבוש מלכות )פרק מ"ב( ,שענין "יותר רחוק גם מן
המשלים הוא ענין הרמז שמרמז דבר חכמה עמוקה
בידו כו'" — ומשמע מזה ,שבהרחבה — חידה בכלל
משל )ועיין גם כן דבור המתחיל ביום השמיני עצרת
עת"ר(.
]להעיר גם כן מתורה אור )יד ,סוף עמוד ב'( "בדרך
משל וחידה" .ולהעיר מסידור קמט ,ריש עמוד א'[.
(23לקוטי תורה תצא שם .וראה לעיל הערה .12
(24ראה לקוטי תורה ויקרא )ה ,ריש עמוד ב'(
דבתגין של ספר תורה "נרמזו רזין דאורייתא שלא
יוכלו להתלבש בדיבור . .כמו לחכימא ברמיזא כו'".
וראה אור התורה תצא שם )וסוף דבור המתחיל אורח
חיים הנזכר לעיל( בנוגע לקוצו של יו"ד ,שעל פי זה
]שהוא רק כמו ענין לחכימא ברמיזא[ מובן זה שיש
קא סלקא דעתך )מנחות לד ,סוף ע"א( דקוצו של
יו"ד אינו לעיכובא — דלכאורה ,מכיון דקוצו של
יו"ד הוא בכתר פשיטא דמעכב יותר — כי מכיון
פרק ח' -הוספה א'
דאינו נתפס באות ממש כמו שאר האותיות רק על
דרך הרמז ,אם כן סלקא דעתך דאינו מעכב.
]ויתירה מזו :לדעת אדמו"ר הזקן )שולחן ערוך
אורח חיים סימן ל"ו ס"ב — תמונת אות יו"ד(,
"הקוץ שעל היו"ד" שהוא )דוקא( הרומז על כתר
)זהר חלק ג' י ,ריש עמוד ב'( — צריך להיות רק
לכתחילה ,ואינו מעכב )ו"קוצו של יו"ד" שבמנחות
שם — פירושו קוץ השמאלי ,כדעת רבינו תם שם
)ראה בכל זה — מאסף לכל המחנות סל"ו שם )צורת
אות יו"ד סק"ב( ,ושם נתבאר((.
ועל פי זה צריך עיון קצת באור התורה כו' שם,
211
שמפרש הגמרא במנחות הנזכרת לעיל )כדעת
הרא"ש ועוד — ראה מאסף לכל המחנות שם ,ושם
נתבאר( לענין קוץ העליון )שרומז לכתר( )וכהובא
שם לפני זה לשון הזהר הנזכר לעיל "קוצא חד לעילא
כתרא עילאה"( — דלא כשיטת אדמו"ר הזקן.
ומצינו דוגמתו בכמה וכמה מקומות בדרושי
חסידות )וגם בנגלה( שמבארים דעות שלא נפסקה
הלכה כמותן )כיון שאלו ואלו דברי אלוקים חיים(
— וכמו בראש השנה דשופר של יעל )לקוטי תורה
נצבים מה ,סוף עמוד א' .וראה שולחן ערוך אורח
חיים ריש סימן תקפו( .וראה לקוטי לוי יצחק אגרות
קודש ע' שה[.
212
אגרת התשובה
קיצור השיחה:
בכך שאדמו"ר הזקן מדגיש שהרצון העליון המנקה את כל הפגמים "נרמז בקוצו
של יו"ד" ,מתבאר כיצד יכול רצון זה – שהוא "למעלה מעלה ...מאותיות שם הוי'"
– לנקות את הפגמים שנגרמו באותיות עצמן :מאחר ש"קוצו של יו"ד" הוא התחלתן
ושרשן של האותיות ,יש בכוחו של הרצון העליון הרמוז בו לתקן את הפגמים
שבהן.
אלא שלפי זה צריך ביאור לאידך גיסא :מאחר שהרצון העליון נרמז ב"קוצו של
יו"ד" ,שהוא התחלתן של האותיות – מדוע אין חטאי האדם פוגמים בו ,כשם שהם
פוגמים באותיות עצמן?
התשובה לכך טמונה בדברי אדמו"ר הזקן לעיל )פ"ד( :ביחס לשאר הספירות
הוא כותב שהן "נכללות ונרמזות בשם הוי' ב"ה" ,כלומר שה"ציור" וההגבלה
שבאותיות חלות גם על הספירות עצמן; ואילו ביחס לרצון העליון )בחי' הכתר(
הוא כותב רק "והקוץ שעל היו"ד רומז לבחי' רצון העליון ב"ה" ,כלומר שהקשר
בין "קוצו של יו"ד" לרצון העליון הוא בדרך רמז בלבד ,ולא שהרצון העליון נכלל
ומתלבש ב"קוצו של יו"ד".
ולכן יש ברצון העליון שני קצוות :מחד גיסא יש לו שייכות כלשהי ל"קוצו של
יו"ד" ,ולכן יש בכוחו לנקות את הפגמים שבאותיות; אבל לאידך הוא אינו נתפס
ומתלבש ב"קוצו של יו"ד" ,אלא הוא מרוחק ממנו ,ולכן אין החטאים פוגמים בו.
דוגמא לכך – ההבדל בין טלית לציצית :מחד – מצינו בכתבי האריז"ל שקדושת
הטלית גדולה מקדושת הציצית; ומאידך – אין בטלית הגשמית קדושה כלל ,ומותר
להשתמש בה לדברי חול .הסיבה לכך היא משום שקדושת הציצית היא מצומצמת,
ולכן היא יכולה להתלבש בציציות עצמן ולהמשיך בהן קדושה; ואילו קדושת
הטלית מקורה ב"אור מקיף" ,שאינו יכול להתלבש בטלית הגשמית ולקדש אותה.
פרק ח' -הוספה ב'
213
הוספה ב' -ומאחר שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות למעלה
מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית
היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש בגוף . .וזו היא תשובה
שלימה.
א .מלשון אדמו"ר הזקן כאן" ,ומאחר
שרוח עברה ותטהרם אזי תוכל נפשם לשוב
עד הוי' ב"ה ממש . .וזו היא תשובה שלימה",
משמע ,שגם תשובה עילאה המדוברת כאן
היא ענין שבא בהמשך לתשובה על חטא,
שלאחרי שחטא צריך )לא רק לתשובה תתאה
אלא( גם לתשובה עילאה ,שאז דוקא היא
"תשובה שלימה".
וצריך להבין :תשובה עילאה ,שענינה היא
השבת הנפש למקורה ,היא לכאורה ענין בפני
עצמו )השייך גם לצדיקים גמורים( ,ומהי
שייכותה של תשובה זו לתשובה על חטא ,עד
שדווקא היא מהווה "תשובה שלימה"?
מלבד זאת צריך להבין בכללות העניין
המבואר באגרת התשובה החל מפרק ד':
בתחילת פרק ד' כתב אדמו"ר הזקן ש"התחלת
מצות התשובה ועיקרה כו' — ההכרח לבאר
כו' בהקדים מה שכתוב בזוהר הקדוש בביאור
מלת תשובה על דרך הסוד" .ולכאורה:
ביאור "מלת תשובה על דרך הסוד" —
"תשוב ה'" — מדגיש רק מה שנפעל על ידי
תשובה )שעל ידי עבירה מורידים אות ה"א
תתאה )שהיא השכינה( בגלות ,ועל ידי
"תשובה נכונה" — "תשוב ה"א תתאה מבחי'
גלות" ,(1אבל ביאור זה אינו מוסיף 2שום
(1אגרת התשובה פרק ו'.
(2והמבואר בפרק ז' הוא רק "דרך כו' )איך לבוא(
לבחי' תשובה כו'" — .אבל ראה בארוכה בהוספה
ביאור או הוספה )עיקרית על כל פנים(
במצות התשובה גופא )שהאדם חייב בה(,
3
לגבי מה שכתב אדמו"ר הזקן כבר לעיל
ש"מצות התשובה . .היא עזיבת החטא . .
שיגמור בלבו בלב שלם כו'".
אבל מלשון אדמו"ר הזקן "התחלת מצות
התשובה ועיקרה כו' ההכרח לבאר כו' מלת
התשובה על דרך הסוד" משמע ,שהקדמת
הביאור של מלת תשובה על דרך הסוד
מוכרחת )גם( בשביל הסברת "מצות התשובה"
)דהיינו הציווי שהאדם צריך לקיים( — ועוד
זאת ,שהקדמה זו מוכרחת אפילו להסברת
"התחלת מצות התשובה ועיקרה".
זאת ועוד :אדמו"ר הזקן מביא מ"זוהר
הקדוש" לא רק "ביאור מלת התשובה על דרך
הסוד תשוב ה'" אלא גם שיש בזה שתי דרגות,
היינו תשובה תתאה וגם תשובה עילאה.
ומזה מובן ,שבשביל הסברת "התחלת מצות
התשובה ועיקרה" דרושה גם הקדמת הביאור
בהדרגא דתשובה עילאה!
ואינו מובן :כיצד אפשר לומר שהענינים
הבאים "לגמר הכפרה ומירוק הנפש" )כדי
שיהי' "מרוצה וחביב כו' כקודם החטא"(4
הם "אחר התשובה" ,ואינם בכלל "מצות
לפרק ז'.
(3פרק א' )צא ,א(.
(4אגרת התשובה ריש פרק ב' .והכוונה בפרק ד'
ב"כמו שכתוב לעיל" )לכאורה( היא לריש פרק ב'.
214
אגרת התשובה
התשובה"; ו)ביאור ה(ענין דתשובה עילאה
]השבת הנפש למקורה כו' כמו שהיתה כו'
בטרם שנפחה כו' ,ענין שצריך להיות גם במי
שלא חטא מימיו ,5ואינו נוגע כלל לכאורה
לתיקון החטא[ ,נוגע למצות התשובה ,ואפילו
ל"התחלת מצות התשובה ועיקרה"?
ב .הביאור בכל הנזכר לעיל יובן בהקדים
המבואר בכמה מקומות 6שתשובה תתאה
קשורה עם העבודה ד"סור מרע ועשה טוב"
— קיום המצות ,ותשובה עילאה — עם עסק
7
התורה ]כמו שהובא גם כאן באגרת התשובה
]בהגהות הצמח צדק )קיצורים והערות לתניא ע'
לט( על התיבות "כמו שכתוב לעיל מהגמ'"" :תחלת
פרק א' בהגהה ,וסוף פרק א' וסוף פרק ב'" .וצריך
עיון[.
(5ראה לקוטי תורה בלק עד ,א ,ש"התשובה
השלישית" ]היא בחי' תשובה עילאה — שם עה,
ריש עמוד ב'[ "אין רצונו לומר על עבירות חס
ושלום . .אף שהוא עושה טוב ומקיים המצות כו'".
ובדרושים לשיר השירים סו ,ג :תשובה היא להשיב
נפשו . .אל מקורה ושרשה . .ולכן ניתקנו עשרת
ימי תשובה ויום הכפורים גם לצדיקים גמורים . .
והוא בחי' תשובה עילאה .וראה גם תורה אור מה,
א .לקוטי תורה ריש פרשת האזינו .ובכמה מקומות.
(6לקוטי תורה בלק עג ,ב ואילך .אור התורה בא
עמוד שלב ואילך.
(7פרק ח' )צח ,ב( .וצריך עיון קצת במה שכתב
באגרת התשובה שם )מרעיא מהימנא שבהערה
הבאה( "דאיהו בן י"ה בינה כו'" ,שמזה משמע
שתשובה זו היא בעיקר באות ו' ,והשייכות דתשובה
זו לבינה היא רק מצד זה שו' "איהו בן י"ה" ,אבל
עיקר ענינה הוא "דתשוב ו' לגבי ה'" )כמפורש
ברעיא מהימנא שם ,וכן ברעיא מהימנא שם קכב,
א( ,שהיא בחי' "בעל תשובה תתאה" )שבלקוטי
תורה שם עה ,א( — והרי הענין ד"תשובה עילאה"
באגרת התשובה שם הוא ביאור על ענין תשוב ה'
עילאה שבפרק ד' ,היינו תשוב ה' עילאה לגבי יו"ד
מ"רעיא מהימנא פרשת נשא" 8ד"תשובה
עילאה היא דיתעסק באורייתא כו'"[.
ויש לומר )א' מהביאורים( בזה:
בהעבודה של קיום המצות בא לידי ביטוי
ענין הביטול וקבלת עול מלכות שמים,
שהאדם מוכן לציית לכל ציוויי הקדוש ברוך
הוא ,אפילו כשקשור עם קישויים — כמו עבד
המציית לציווי האדון ,מבלי להתחשב עם
שום חשבונות.
מה שאין כן הביטול ב"עסק התורה" הוא
מה ש"דבר ה' זו הלכה היא היא . .המדברת
מתוך גרונו" .שלכן אמרו "מאן מלכי רבנן",9
כי מצד הביטול הנזכר לעיל בעסק התורה,
האדם אינו רק "כעבד המקיים מצות המלך",
אלא שמציאותו גופא היא ה"מלך".10
ויש לומר ,שביטול זה )בעסק התורה( הוא
משרש הנשמה כפי שהיתה "בטרם שנפחה
כו'" :מצד בחינת הנשמה כפי שירדה למטה,
הרי )בלשון התניא" (11נשמת האדם אפילו
הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה במציאות
לגמרי כו' להיות לאחדים ומיוחדים ביחוד
גמור כו'"; מה שאין כן ביטול ויחוד הנזכר
לעיל בעסק התורה ,בא מהארת בחינת
הנשמה כפי שהיא "בטרם שנפחה" ,שאז
היתה "מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד".
ועל פי זה מובנת השייכות דתשובה
תתאה לקיום המצות )"סור מרע ועשה טוב"(
)וכמבואר גם בלקוטי תורה שם )עה ,ב( ,שעל ידי
עסק התורה נעשה יחוד י"ה(.
(8בזהר חלק ג' קכג ,סוף עמוד א'.
(9כן הוא בתורה אור שבהערה הבאה )ובכמה
מקומות( על פי גיטין סב ,א.
(10תורה אור וישב כז ,ב .ולהעיר מתניא פרק
כ"ג.
(11פרק ל"ה )מד ,סוף עמוד א' ואילך(.
פרק ח' -הוספה ב'
ותשובה עילאה לעסק התורה:12
הביטול שמצד בחינת הנשמה כפי שהיא
כבר לאחרי ה"ויפח" — ובפרט 13לאחרי
ירידתה למטה בעולם הזה והתלבשותה בגוף
— היא רק כביטול העבד למלך )וכיוצא בזה(,
היינו כמו ש"מציאות" היא בבחינת ביטול
לגבי הקדוש ברוך הוא;
וזהו מה שתשובה תתאה שייכת בעיקר
לקיום המצות ,שהביטול בעבודה זו היא
"כעבד המקיים מצות המלך" ,כי ענינה של
תשובה תתאה הוא )בעיקר( ההשבה למעמדו
ומצבו הקודם כפי שהי' לפני החטא )"לרחוץ
ולנקות נפשם מלבושים הצואים כו'"( ,שגם
אז הי' "מציאות" כנזכר לעיל.
מה שאין כן תשובה עילאה ,שענינה הוא
השבת הנשמה למקורה "כמו שהיתה מיוחדת
בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'" ,הרי
דרגא זו בתשובה קשורה עם עסק התורה,
ש"דבר ה' . .היא היא . .המדברת מתוך
גרונו".
ג .והנה בכל א' מב' בחינות הנזכרות לעיל
)תשובה תתאה ותשובה עילאה( גופא ,יש שתי
בחינות תשובה ,והן שתי הדרגות ד"תשובה"
(12להעיר ,שתשובה תתאה דסור מרע ועשה טוב
היא בחי' יעקב ,ותשובה עילאה דעסק התורה היא
בחי' ישראל )לקוטי תורה שם עד ,ג ואילך( — והרי
יעקב וישראל הם ב' הבחינות דנשמה המבוארות
בפנים )לקוטי תורה ר"ה סב ,ג .ובכמה מקומות(.
(13מלשון אדמו"ר הזקן )אגרת התשובה פרק
ח'( "שנפח כו' לירד למטה" משמע ד"שנפחה"
הוא בשביל "לירד למטה" .ועל פי זה :גם כשנפחה
כו' )לפני שירדה למטה( אינה בתכלית היחוד כמו
שהיתה בטרם שנפחה .ולהעיר מהמשך תרס"ו ריש
עמוד תצ"א :שהנשמה מתצמצמת בעצמה לצורך
התלבשות כו'.
215
ו"בעל תשובה" ,שישנן הן בתשובה תתאה
והן בתשובה עילאה.
ביאור הדבר:
אודות שתי הבחינות שבתשובה תתאה
מבואר בחסידות ,6שדרגא התחתונה שבה
)"תשובה" גופא( קשורה עם העבודה ד"סור
מרע" ,והיינו מה שהאדם פועל בעצמו שלא
יהי' שייך לעשיית שום דבר שהוא היפך
רצון ה'; והדרגא הגבוהה שבתשובה תתאה
)הבחינה ד"בעל תשובה תתאה"( קשורה עם
העבודה ד"ועשה טוב" ,והוא "לייגע את עצמו
בתורה ותפלה" יותר מטבעו ורגילותו — והיא
הבחינה ד"עובד אלקים" ש"שונה פרקו מאה
פעמים ואחד" ,יותר מרגילותו.15
ומזה מובן ,ששתי הבחינות ד"תשובה"
ו"בעל תשובה" )שבתשובה תתאה( הן מעין
הדרגא דתשובה תתאה ותשובה עילאה:
בהעבודה דסור מרע נשאר העובד
במציאותו ,ורק שהעול מלכות שמים שקיבל
על עצמו מעכב אותו מלעבור על רצון
העליון .16ולכן שייכת היא לתשובה תתאה
)שבתשובה תתאה גופא(;
מה שאין כן העבודה ד"ועשה טוב" ,לייגע
את עצמו בתורה כו' יותר מרגילותו על ידי
שבירת טבעו ,הרי בזה "יוצא" האדם )במדה
ידועה( ממציאותו ,ולכן היא שייכת לתשובה
14
(14ראה לקוטי תורה בלק שם )עה ,א( ,שבחי'
"בעל תשובה" דתשובה תתאה היא דוגמת תשובה
עילאה .וראה לקמן הערה .17
(15חגיגה ט ,ב .תניא פרק ט"ו.
(16הערת המערכת :כוונת ה"סור מרע" כאן אינה
רק למצוות לא תעשה אלא גם למצוות עשה ,שהרי
אם אינו מקיימן הוא בכלל "רע" – ראה בלקוטי
שיחות חלק ז' עמ' 182בהערה.
216
אגרת התשובה
עילאה.17
אבל אף על פי כן ,גם העבודה ד"ועשה
טוב" )שלמעלה מ"סור מרע"( אינה אלא
דרגא בתשובה תתאה ]ורק שבתשובה תתאה
גופא הרי היא בחינת תשובה עילאה שבה[,
כי) :א( גם בהעבודה ד"ועשה טוב" לא יצא
לגמרי ממציאותו ,אלא רק התגבר על טבעו
על ידי מלחמה) .ב( יתירה מזו :גם שינוי טבע
רגילותו היא פעולה של האדם )לא כמו בעסק
התורה שדבר ה' היא ה"מדברת מתוך גרונו"(.
ד .והנה גם העבודה דעסק התורה
הקשורה עם תשובה עילאה כנזכר לעיל,
היא רק הדרגא ד"תשובה" גופא )שבתשובה
עילאה( ,ואילו הדרגא ד"בעל תשובה עילאה"
היא העבודה ד"קדש 18עצמך במותר לך".19
ועל פי הנזכר לעיל )סעיף ג( ש"תשובה"
ו"בעל תשובה" הן בדוגמא לתשובה תתאה
ותשובה עילאה ,מובן ,שבתשובה עילאה
גופא ,הרי עסק התורה הוא בחינת תשובה
תתאה שבה ,וקדש עצמך במותר לך — בחינת
תשובה עילאה שבה.
הסברת הענין:
על הפסוק 20והייתם לי סגולה גו' איתא
במכילתא" :והייתם לי — שתהיו קנויין לי
ועוסקין בתורה ולא תהיו עוסקין בדברים
אחרים" ,והיינו ,ש"עוסקין בתורה" לבד אינו
(17להעיר מלקוטי תורה שם )עג ,סוף עמוד
ד'( ,שהתשובה דועשה טוב היא "על דרך" ענין
השבת הנפש למקורה כמו שהיתה בטרם שנפחה כו'
שבאגרת התשובה פרק ח'.
(18יבמות כ ,א .ספרי ראה יד ,כא.
(19אור התורה וארא עמוד קפה) .כרך ז'( עמוד
ב'תקצז.
(20יתרו יט ,ה.
מספיק להגיע לאמיתית הענין ד"קנויין לי",
אלא דרוש גם התנאי ש"לא תהיו עוסקין
בדברים אחרים" ,שהיא 21העבודה ד"קדש
עצמך במותר לך".
כי זה שהאדם עוסק בתורה ,גם כשעסק
התורה שלו הוא באופן ש"דבר ה' כו' היא
היא כו' המדברת מתוך גרונו" ,אינו הוכחה
שהוא "קנוי" בכל מציאותו אל השם — כי יתכן
שהביטול שלו בעסק התורה הוא מצד זה
שהתורה חדרה אותו עד כדי כך שמציאותו
נתבטלה; אבל אין זו הוכחה שהוא מצד עצמו
בטל במציאות לאלקות.
מה שאין כן בהעבודה ד"קדש עצמך
במותר לך" ,היינו מה שהוא מקדש את
עצמו ופורש מצרכיו הפרטיים )"דברים אח־
רים"( ,הגם שהם "מותר לך" — מודגש ,שהוא
"מבטל ומסלק את עצמו ורצונו ליבטל אליו
ית'" ,22שאין לו שום מציאות בפני עצמו ,וכל
מציאותו "קנוי לי".
על פי זה מובן שאמיתית הענין דתשובה
עילאה מתבטא בהעבודה ד"קדש עצמך
במותר לך" ,מה שאין כן הביטול דעסק התו־
רה הוא רק בחי' תשובה תתאה שבתשובה
עילאה:
הענין דתשובה עילאה הוא "לדבקה
בו ית' ביחוד נפלא ,כמו שהיתה מיוחדת
בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה כו'",
והרי לא שייך לומר שאז )"בטרם שנפחה"(
היתה להנשמה איזו מציאות לעצמה .וכיון
שהביטול דעסק התורה אינו שולל )לגמרי(
מציאות האדם ,כנזכר לעיל ,לכן הרי זה רק
(21אור התורה יתרו עמוד תתי .ד"ה ואתם תהיו
לי תר"ס קרוב לסופו .לקוטי שיחות חלק א' עמוד
.258
(22לקוטי תורה תצא לח ,סוף עמוד ד' — הובא
באור התורה שם )ע' תתט(.
פרק ח' -הוספה ב'
בחינת תשובה תתאה שבתשובה עילאה; מה
שאין כן העבודה ד"קדש עצמך במותר לך",
שבה מודגש שכל מציאות האדם קנוי' להשם,
היא דרגא נעלית יותר והיא אמיתית הענין
דתשובה עילאה.
ה .על פי זה מובן גם כן הטעם שהעבודה
דקדש עצמך במותר לך היא מצד בחי' חכמה
שבנפש ,23בחי' יו"ד )נקודה( ,כמבואר בלקוטי
תורה 24ש"בעל תשובה עילאה" היא בחי' יו"ד
— כי על ידי עבודה זו מתגלה עצם נקודת
ההתקשרות )של ישראל בקודשא בריך הוא(
שהיא יו"ד ,נקודה ,שלמעלה 25מציור:
ההתקשרות )דישראל בקודשא בריך הוא(
בג' העבודות ד"סור מרע" "ועשה טוב" וה־
ביטול דעסק התורה ,באה באיזה ציור .דכיון
שבהן לא יצא האדם עדיין ממציאותו לגמרי,
והעבודה היא לקשר מציאותו עם הקדוש
ברוך הוא ,לכן ,אופן ההתקשרות מצוייר כפי
הציור של כחות האדם שבהם ועל ידם נפעלה
התקשרות זו; ולכן ג' עבודות אלו שייכות לג'
האותיות ה' ו' ה' )דשם הוי'( ,שיש להן ציור.
מה שאין כן העבודה דקדש עצמך במותר
לך ,שענינה מה "שמבטל ומסלק את עצמו
ורצונו" והיא מגלה עצם נקודת ההתקשרות
" (23כי קדש היא בחכמה כמו קדש לי כל בכור
כו'" )לקוטי תורה תצא שם( .ובלקוטי תורה בלק
דבור המתחיל מה טובו )עה ,ב( ,ש"קדש לי כל בכור"
הוא בחי' "בעל תשובה עילאה" ,תשובה דאות יו"ד
]הובא באור התורה שם ובדבור המתחיל ואתם תהיו
לי שם בהמשך להענין המובא שם מלקוטי תורה
תצא שם[.
(24בלק עה ,ב.
(25בערך שאר האותיות ,אף שביו"ד עצמה יש
ב' דרגות :שיש בה ציור )וקוצין( ושאין בה ציור כלל
)ראה דבור המתחיל החלצו תרנ"ט פכ"ב ואילך .ושם
נתבאר(.
217
שלמעלה מגדר וציור כחות האדם — נרמזת
באות יו"ד ,נקודה.
ו .כשם שד' אותיות שם הוי' מתחילות עם
הנקודה דאות יו"ד ,ונקודה זו נמשכת אחר כך
בציור של אות ה"א ראשונה ,ואחר כך בציור
דאות ו' ,ועד לציור דה' אחרונה — 26כך הוא
גם בנוגע לד' עבודות הנזכרות לעיל ,שאינן
עבודות וענינים נפרדים )בעצם מהותם(,
אלא הן המשך אחד:
התחלתן ועיקרן הוא — נקודת ההתקשרות
של ישראל עם הקדוש ברוך הוא שלמעלה
מציור )הבאה לידי ביטוי בשלילת מציאותו
— "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו כו'" ,קדש
עצמך במותר לך( ,ונקודת התקשרות זו
נמשכת אחר כך בבחי' ציור בעסק התורה,
ב"ועשה טוב" ,עד ל"סור מרע".
ולכן ,כאשר חסר בהביטול דקבלת עול
מלכות שמים בהעבודה ד"סור מרע" ,הרי זה
פוגע לא רק בה"א תתאה ,אלא גם בג' אותיות
שקדמו לה .כי באם היתה נקודת הביטול
עצמה )יו"ד( מאירה אצלו ,או על כל פנים
כפי שהיא בהציור ד"עסק התורה" ו"ועשה
טוב" )ה' ראשונה ואות ו'( ,לא הי' חסר אצלו
הביטול דקבלת עול.
וזהו גם הטעם דכאשר אדם נכשל בחטא,
צריכה להיות אצלו גם תשובה עילאה ,כי
דוקא אז תשובתו היא "תשובה שלימה".27
ז .זאת ועוד:
לא רק שבשביל שלימות התשובה זקוקים
להעבודה דתשובה עילאה הבאה לאחרי
(26אגרת התשובה פרק ד' )צד ,ב .צה ,א(.
(27אגרת התשובה פרק ח' — .וראה בליקוטי
שיחות חלק ל"ט עמוד ,91ובהוספה ב' לפרק ט'
סעיף ז'.
218
אגרת התשובה
תשובה תתאה ,אלא עוד זאת ,שהתשובה
תתאה גופא צריכה להיות באופן שיהי'
נרגשת בה )בנוגע לפועל על כל פנים(
התנועה דתשובה עילאה.
זאת אומרת ,שהקבלה על להבא "לבל
ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא
יעבור עוד מצות המלך חס ושלום" 3צריכה
להיות באופן שיורגש בה לא רק הביטול
דקבלת עול מלכות שמים ]כעבד המוכן
לציית ציווי האדון ,אף על פי שמציאותו אינה
מציאות האדון[ ,אלא גם שהביטול שלו הוא
מסובב ותוצאה מזה שהוא מיוחד )מצד שרש
נשמתו( עם הקב"ה בתכלית היחוד.
ח .ויש לומר ,שזהו גם הביאור )בעבודה(
בזה שהענין דתשובה תתאה הוא )לא רק
"תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות" ,28אלא
גם( "תשוב ה"א תתאה למקומה להתייחד
ביה"ו":29
הענין דה"א תתאה בפני עצמה )בעבודת
האדם( הוא הביטול דקבלת עול מלכות
שמים מצד בחינת הנשמה המלובשת בגוף;30
ואילו הענין ד"תשוב ה"א תתאה למקומה
להתייחד ביה"ו" הוא ,שהביטול דקבלת עול
)ה"א תתאה( יהי' באופן שיורגש בו שהוא
קשור ומיוחד עם ה"תכלית היחוד" שמצד
עצם הנשמה ,האותיות יה"ו.
ט .על פי כל הנזכר לעיל יובן כיצד הביאור
במלת תשובה על דרך הסוד )תשוב ה'( מוסיף
הבנה ב"מצות התשובה" )שעל האדם(:
על ידי אריכות הביאור איך שה' תתאה
אינה ענין בפני עצמו אלא היא המשכה מג'
אותיות הקודמות ,וענין התשובה הוא להשיב
ה"א תתאה "למקומה" )כפי שהיא מיוחדת עם
שאר האותיות דשם הוי'( — 31נתוסף חידוש
ב"מצות התשובה" ,בגמירת הלב "לבל ישוב
כו' למרוד במלכותו ית' כו'" ,דהגם שעיקר
ענינה הוא הקבלת עול בנוגע ל"סור מרע"
)"לבל ישוב כו' למרוד במלכותו ית' ולא
יעבור עוד מצות המלך חס ושלום"( ,ה"א
תתאה ,מכל מקום צריכה להיות מיוחדת עם
העבודות השייכות לשאר האותיות דשם הוי'.
ולכן נוגעת ההקדמה אודות הענין
דתשובה עילאה גם ל"התחלת מצות התשובה
ועיקרה" ,כי גם תשובה כפשוטה צריכה
להיות באופן שיורגש בה הענין דתשובה
עילאה )כנזכר לעיל סעיף ז'(.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 129ואילך(
(28אגרת התשובה פרק ו'.
(29אגרת התשובה פרק ח' )מח ,א(.
(30ראה אגרת התשובה ריש פרק ה' ,ש"המשכת
וירידת הנפש האלקית לעולם הזה" היא מבחי' ה"א
תתאה.
(31אגרת התשובה פרק ד' )צד ,ב .צה ,א( .פרק
ח' )צח ,א(.
פרק ח' -הוספה ב'
219
קיצור השיחה:
צריך ביאור :מדוע מתייחס אדמו"ר הזקן ל"תשובה עילאה" )עבודת השבת
הנפש למקורה( כשלב המשך ל"תשובה תתאה" )תשובה על חטא( ,שרק לאחריו
התשובה היא "תשובה שלימה" – והרי לכאורה "תשובה עילאה" היא עבודה בפני
עצמה )השייכת גם לצדיקים גמורים(?
והביאור בזה:
"תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה" הן שתי דרגות של ביטול" :תשובה תתאה"
היא קבלת עול מלכות שמים ,נכונות לציית לכל ציוויי הקב"ה כעבד המציית
לאדוניו )ולכן היא קשורה עם קיום המצוות" ,סור מרע ועשה טוב"(; ואילו "תשובה
עילאה" היא ביטול ויחוד גמור עם הקב"ה" ,כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית
היחוד בטרם שנפחה ...לירד למטה ולהתלבש בגוף" )ולכן היא קשורה עם לימוד
התורה ,שענינו יחוד גמור עם נותן התורה(.
ובכל אחת מהן יש שתי בחינות – "תשובה" ו"בעל תשובה"" :תשובה תתאה" היא
עבודת "סור מרע" ,ואילו "בעל תשובה תתאה" היא עבודת "עשה טוב"; "תשובה
עילאה" היא עבודת לימוד התורה ,ואילו "בעל תשובה עילאה" היא עבודת "קדש
עצמך במותר לך".
ארבע עבודות אלו הן כנגד ד' אותיות שם הוי'; ו"קדש עצמך במותר לך" הוא
כנגד אות יו"ד )חכמה שבנפש( ,בחי' נקודה – כי בעבודה זו מתגלה עצם נקודת
ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה ,המתבטאת בכך שכל מציאות האדם קנויה
לקב"ה ,והוא "מבטל ומסלק את עצמו ורצונו ליבטל אליו ית'".
וכשם שד' אותיות שם הוי' הן שם אחד הפותח באות יו"ד – כן הוא בנוגע
לד' עבודות הנ"ל ,שאינן עניינים נפרדים ,אלא הן מהוות המשך אחד ,שהתחלתו
ועיקרו הוא האות יו"ד – נקודת ההתקשרות של ישראל עם הקב"ה.
ולכן אדם הנכשל בחטא אינו יכול להסתפק ב"תשובה תתאה" ,אלא עליו
להמשיך ב"תשובה עילאה" )ולא זו בלבד ,אלא שגם ב"תשובה תתאה" שלו תורגש
ה"תשובה עילאה"( ,ורק אז תשובתו היא "תשובה שלימה".
220
אגרת התשובה
הוספה ג' -אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולעלות מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית'
ביחוד נפלא .כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו ית'
לירד למטה ולהתלבש בגוף.
א .מלשון אדמו"ר הזקן כאן "ולעלות
מעלה מעלה כו'" )בוא"ו המוסיף( מובן,
שהמשך הלשון "ולעלות מעלה כו' ולדבקה
בו ית'" אינו הפירוט של דבריו לעיל ]דקודם
מבאר ענינה של תשובה עילאה באופן כללי,
"לשוב עד הוי' ב"ה ממש" ,ואחר כך מפרט
דהיינו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו
ית' כו'" ,דאם זו היתה הכוונה הול"ל כך" :אזי
תוכל נפשם לעלות מעלה מעלה למקורה
לשוב עד הוי' ב"ה ממש ולדבקה בו ית' ביחוד
נפלא"[ ,אלא שהן שתי עבודות ,שבתחילה
על האדם "לשוב עד הוי' ב"ה ממש" ,ואחר
כך עליו "לעלות מעלה מעלה כו' ולדבקה בו
ית'".
ותמוה :לאחרי שפעל בנפשו "לשוב עד
הוי' ב"ה ממש" ,איך אפשר לומר שאחר כך
צ"ל "ולעלות מעלה מעלה למקורה כו'" —
מהי העלי' למעלה מ"הוי' ב"ה ממש"?!
מנת שהוא צדיק הרי זו ספק מקודשת שמא
הרהר תשובה בלבו ,שעל ידי הרהור תשובה
)שזהו ברגעא חדא( נעשה צדיק ]גמור .[4כי
"מצות התשובה מן התורה היא עזיבת החטא
בלבד" ,5ועל ידי עזיבה זו ]הנעשית ברגעא
חדא[ נפקע מן האדם שם רשע )לענין עדות
וכו'( וחל עליו שם צדיק ,שמכאן ולהבא הרי
הוא איש כשר.6
כלומר :עבודת האדם על דרך הרגיל היא
בסדר והדרגה ,שהאדם עולה מחיל אל חיל,
מדרגא לדרגא ,ואילו בעל תשובה מתהפך בין
רגע מן הקצה אל הקצה ,מרשע לצדיק ]והרי
זה שינוי ממות לחיים ,כי רשעים בחייהם
קרויים מתים ,7וצדיקים נקראים "חיים".[8
אמנם ,אף ש"מצות התשובה . .היא עזיבת
החטא בלבד" ,מכל מקום מצינו בספרי
מוסר 9ריבוי "תנאים" למצות התשובה ,שרק
ב .ויובן זה בהקדים הידוע ,1שעבודת
התשובה היא עבודה בדרך "דילוג" ,שאינה
"לאט לאט" ,מן הקל אל הכבד ,אלא היא
2
למעלה מסדר והדרגה )בלשון הזהר
"בשעתא חדא . .ברגעא חדא"(.
וכפסק ההלכה 3שהמקדש את האשה על
ל"ח סל"א.
(4כן היא גירסת האור זרוע הלכות קידושין )סי'
קיב( .וראה גם תניא חלק א' פרק א'.
(5לשון אדמו"ר הזקן אגרת התשובה פרק א' שם.
(6וראה לעיל הוספה לפרק א'.
(7ברכות יח ,ב.
(8ראה ברכות שם סוף ע"א — .והרי נאמר
)ואתחנן ד ,ד( "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים
גו'" )ראה רמב"ם הלכות תשובה )פרק ז' הלכה ז'(
שבעל תשובה נעשה "מודבק בשכינה"(.
(9ראה חובת הלבבות שער התשובה פרק ד' וריש
פרק ה' )"גדרי התשובה"" ,תנאי גדרי התשובה"(,
שערי תשובה לרבינו יונה שער א' )"עיקרי
(1לקוטי תורה שבת שובה סה ,א .וראה ספר
הליקוטים דא"ח דהצמח צדק ערך דילוג ס"ב .ושם
נתבאר .ועוד.
(2חלק א' קכט ,סוף ע"א.
(3קידושין מט ,ב .שולחן ערוך אבן העזר סימן
פרק ח' -הוספה ג'
אז היא תשובה שלימה ]וכמבואר גם באגרת
התשובה 10שיש כמה ענינים הנדרשים לגמר
כפרה ,ועוד זאת ,שכדי שהתשובה תהיה
באמת ובלב שלם ישנו "דרך 11האמת והישר
לבחינת תשובה תתאה"[ — שקיום כל ענינים
אלה דורש זמן רב ויגיעה עצומה.
וטעם הדבר ,כי השינוי עצמו מרשע
לצדיק הוא רק בגדר "נקודה" ,ועל דרך יצי־
רת ולד ,שעצם יצירת המציאות החדשה
היא נקודה אחת הנפעלת ברגע אחד )רגע
ההריון( ,ואחר כך בא גידול הולד הדורש זמן
רב .וכן בענין התשובה ,דנקודת ההתחדשות,
מה שהאדם נעשה מציאות חדשה ,שמשתנה
מרשע לצדיק ,נפעלת ברגעא חדא; אבל כדי
שנקודת ההתחדשות תחדור בכל פרטי נפש
ופעולות האדם ,צריכים להיות שאר עניני
התשובה ,ואז מתכפר העון לגמרי.12
ג .והנה כיון שכללות עבודת התשו־
בה נקראת בשם "דילוג" ,הרי מובן ,שזה
שתשובה היא למעלה מסדר והדרגה ,הוא
לא רק בתשובה תתאה )הפועלת התחדשות
במציאות האדם בזה שמשתנה מרשע
לצדיק( ,אלא גם בתשובה עילאה ,שענינה —
הדביקות בה' והיחוד בו יתברך.
ביאור הענין:
בגדר "יחוד" הנפש בו יתברך שבתשובה
התשובה"( .ועל דרך זה ברב סעדיה גאון )באמונות
ודעות מאמר ה( .ועוד — .וראה לעיל הוספה לפרק
א'.
(10פרקים ב' ג'.
(11לשון אדמו"ר הזקן שם ריש פרק ז' .וראה
בארוכה לעיל בהוספה לפרק ז'.
(12ראה בכל זה — אגרת התשובה עם ליקוט
פירושים כו' )קה"ת ,תשמ"ו( ע' סט ואילך .עיין שם
באורך .לקוטי שיחות חלק ל"ד עמוד .64-5
221
עילאה כתב אדמו"ר הזקן כאן ,שהוא "לדבקה
בו יתברך ביחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת
בו יתברך בתכלית היחוד בטרם שנפחה
ברוח פיו יתברך לירד למטה ולהתלבש בגוף
האדם" ,ש"יחוד" זה הוא באופן שהנשמה
בטילה בתכלית ואין לה מציאות כלל )שהרי
המדובר "בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך
לירד למטה" ,כי אם בהיותה "חלק משם הויה
ברוך הוא" ממש(.
ונמצא ,שהעבודה דתשובה עילאה ,מה
שהאדם מגיע )בהיותו נשמה בגוף( לדרגת
הדביקות של נשמתו באלקות כפי שהיתה
למעלה "בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך
כו'" ,פועלת התחדשות בהאדם ,ועוד יותר
מההתחדשות דתשובה תתאה ,שהרי הופך את
האדם מ"יש" ל"אין" ,ביטול בתכלית .דנשמת
האדם כפי שירדה למטה להתלבש בגוף הרי
היא "מציאות" )כמבואר בתניא 13ש"נשמת
האדם אפילו הוא צדיק גמור כו' אינה בטילה
במציאות לגמרי כו'"( ,ועל ידי תשובה עילאה
הרי האדם מתייחד ב"תכלית היחוד" והביטול
)כפי שנשמתו "היתה מיוחדת בו יתברך כו'
בטרם שנפחה כו'"(.
וכשם שההתחדשות דתשובה תתאה
היא בשני שלבים ,דתחילה היא נקודת
ההתחדשות הנעשית ברגעא חדא )למעלה
מסדר והדרגה( ,ואחר כך מתחיל סדר ארוך
של עבודת התשובה ,שהתחדשות זו תומשך
בכל פרטי כוחות האדם — על דרך זה
בתשובה עילאה ,שהתחדשות זו )זה שנעשה
מ"יש" ל"אין"( היא בשני שלבים אלה:
ראשית כל באה "נקודת" ההתחדשות
והביטול דתשובה עילאה ,על ידי התעוררות
כללית להתבטל לגמרי אליו יתברך — וענין
זה הוא למעלה מסדר והדרגה ,ברגעא
(13פרק ל"ה )מד ,סוף עמוד א'(
222
אגרת התשובה
חדא; ואחר כך צריכים להמשיך ביטול זה
בכל פרטי כוחות האדם ,וזה דורש עבודה
ארוכה ומסודרת ,שבה נכללים כל הפרטים
המבוארים לקמן באגרת התשובה 14איך מגיע
האדם לאתדבקות שלימה בה' ]הן על ידי
15
תורה וגמילות חסדים שזוהי "אתדבקותא
דרוחא ברוחא . .מלמעלה למטה" ,והן על
15
ידי "כוונת 15הלב בתפלה" ,שהיא "ממטה
למעלה"[ — שכל זה דורש זמן רב ויגיעה
עצומה בעבודה מסודרת מדרגא לדרגא.
ומהותו יתברך .18דכיון שהנקודה דתשובה
עילאה היא למעלה מסדר והדרגה ולמעלה
מפרטים ,אין המבוקש )רק( לידבק במדריגה
פרטית כו' ,אלא רצון כללי "לאתקרבא למל־
כא" ,19למלך עצמו.
ואחרי שהאדם מתעורר בנקודת התנועה
דתשובה עילאה ,ההתדבקות בהמלך עצמו —
"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש" ,אזי מתחיל
סדר ועבודת התשובה )דתשובה עילאה(
באופן מסודר" — 20ולעלות מעלה מעלה
למקורה ולדבקה בו יתברך" ,שלשון זו מורה
על העליה מדרגא לדרגא" ,מעלה מעלה" ,עד
שמגיע "לדבקה בו יתברך ביחוד נפלא כמו
שהיתה מיוחדת בו יתברך כו' בטרם שנפחה
כו'".
ד .על פי זה מבואר היטב לשון אדמו"ר
הזקן כאן" :אזי תוכל נפשם לשוב עד הוי'
ברוך הוא ממש )ואחר כך ממשיך( ולעלות
מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' כו'"
— דיש לומר ,ששני הענינים )"לשוב כו'
ולעלות כו'"( הם שני השלבים הנזכרים לעיל
שבתשובה עילאה:
"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש" קאי על
הנקודה דתשובה עילאה שלמעלה מסדר
והדרגה ,שהתנועה הראשונה דתשובה
עילאה היא מה שהאדם משיב את נפשו "עד
הוי' ברוך הוא ממש".
ולזה מוסיף אדמו"ר הזקן ")הוי' ברוך
הוא( ממש" ,כי כוונת אדמו"ר הזקן ב"לשוב
עד הוי' ברוך הוא ממש" אינה רק השבת
הנפש לשרשה ומקורה בשם הוי' )"חלק משם
הוי'"( ,אלא" 16הוי' ברוך הוא ממש" ,17עצמותו
ויש לומר שזה נרמז כאן גם בהוספת התיבות
")הוי'( ברוך הוא" ,כי עצמותו ומהותו יתברך הוא
מובדל ולמעלה מגדר המשכה )וגילוי( ,אלא שנמשך
)"ברוך הוא" ,ברכה והמשכה( על ידי תשובה כו'
]ואולי מטעם זה לא פירש אאמו"ר על מה מרמזים
תיבות אלו[.
(14פרקים ט' י'.
(15לשון אדמו"ר הזקן לקמן ריש פרק י'.
(16להעיר מלקוטי תורה ריש פרשת האזינו,
דענין התשובה הוא "והרוח תשוב אל האלקים אשר
נתנה" ,שהיא למעלה גם משם הוי' .עיין שם.
(17ויומתק על פי זה הטעם שכאן לא כתב "שם
]אלא שגם לעיל ריש פרק ד' כתב אדמו"ר הזקן
"חלק משם הוי' ברוך הוא" .ואין כאן מקומו[.
(19לשון הזהר )ח"א קכט ,ב( ,הובא באגרת
התשובה כאן בסוף הפרק.
(20ולכן גם זה חלק מעבודת התשובה )השבת
הנפש( ,כיון שענינם הוא המשכת התנועה הכללית
דתשובה עילאה )"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש"(
בפרטי האדם.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' 86ואילך(
הוי'".
(18כידוע דהוי' הוא "שם העצם" )פרדס שער יט
ספ"א .מורה נבוכים חלק א' פרק ס"א ואילך .רבי
אברהם בן עזרא לשמות ג ,טו .כסף משנה להלכות
עבודה זרה פרק ב' הלכה ז' .ועוד(.
פרק ח' -הוספה ג'
223
קיצור השיחה:
צריך ביאור :לאחר שכבר נאמר "תוכל נפשם לשוב עד הוי' ב"ה ממש" – מה
שייך להוסיף על כך "ולעלות מעלה מעלה למקורה" ,וכי יש עלייה למעלה מ"הוי'
ב"ה ממש"?!
והביאור בזה:
עבודת התשובה – בניגוד לעבודת האדם במצב רגיל – אינה נעשית מתוך סדר
והדרגה ,אלא בדרך "דילוג" ,התחדשות ושינוי מן הקצה אל הקצה בבת אחת; אך
לאחר מכן יש צורך ביגיעה רבה כדי להחדיר את נקודת ההתחדשות בכל פרטי
נפש האדם ופעולותיו.
והוא הדין לגבי תשובה עילאה – עבודת הייחוד והדביקות בה' :תחילה באה
נקודת ההתחדשות – הפיכת האדם מ"יש" ל"אין" ,על-ידי התעוררות כללית
להתבטל אליו יתברך ולהתייחד בו בתכלית; ולאחר-מכן יש צורך בעבודה רבה
ומסודרת כדי להמשיך ביטול זה בכל פרטי כוחות האדם.
לשני שלבים אלה בתשובה עילאה מתייחסים דברי אדמו"ר הזקן כאן) :א(
"לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש" – נקודת הדביקות והביטול ,המתרחשת בבת-
אחת ,למעלה מסדר והדרגה; )ב( "לעלות מעלה מעלה למקורה" – עלייה הדרגתית
ומסודרת בעבודת החדרת ביטול זה בכל כוחות האדם ,שתכליתה – "לדבקה בו
יתברך בייחוד נפלא".
225
פרק ט'
פרק ט'
בחלקו השני של הפרק הקודם נתבאר ,שעניינה של תשובה עילאה הוא בכוח הבינה
שבנפש .על ידי התבוננות המוחין באלוקות ,האדם נעשה בבחינת "אין" ומתאחד עם
הקב"ה בדוגמת איחודה של הנשמה עם שורשה "בטרם שנפחה" .זהו גם התוכן של דברי
הזוהר ,שהביא רבנו הזקן שם ,שתשובה עילאה היא על ידי "דיתעסק באורייתא".
אמנם המשך לשון הזוהר שהובא שם הוא" :בדחילו ורחימו דקדב"ה וכו' דאיהו בינה ,בן
י"ה" .והיינו שעבודת התשובה עילאה שייכת גם לתולדותיה של הבינה – המידות ,דחילו
ורחימו .ואת עניין זה מבאר רבנו הזקן בפרק זה.
בסוף הפרק מתבאר מה שהובא בתחילת פרק ד' ,שתיקון פגם הברית הוא דווקא על ידי
תשובה עילאה.
וביאור הענין ,כמ"ש בזוהר הקדוש
ותיקונים בכמה מקומות ,דבינה
איהי תשובה עילאה ,והאם רובצת
על האפרוחים 1וכו'.
בזוהר מבואר ,שתשובה עילאה היא
בבינה .וכפי שנתבאר בפרק ח' הקשר בין
תוכנו של כוח הבינה שבנפש לדביקות
הנעלית שבתשובה זו .אמנם הזוהר מוסיף
ואומר )כפי שהובא בפרק ח'( ,שחלק
מעבודת התשובה עילאה הוא גם "דחילו
ורחימו דקדב"ה" – עבודת המידות .וכמו
שממשיך וכותב שם "דאיהו בן י-ה ,בינה".
והיינו שבעבודת התשובה עילאה השייכת
לבינה ,נכללת גם העבודה השייכת לתולדות,
(1לשון הכתוב תצא כב ,ו.
ה"בנים" ,של הבינה ,שהן הדחילו ורחימו
הנולדות מהמוחין – י-ה.
ואינו מובן :מהי השייכות בין העבודה
בדחילו ורחימו ,מידות השייכות לאות ו'
שבשם הוי' ,לעבודת התשובה עילאה השייכת
לכוח הבינה ,ה' עילאה?
בכדי לבאר זאת ,2כותב רבנו הזקן בפרק
זה ,שבינה היא בדוגמת "אם רובצת על
האפרוחים" ,וממשיך ומפרש משמעותו של
דבר זה:
דהיינו שעל ידי שמתבונן בגדולת ה'
בהעמקת הדעת ומוליד מרוח בינתו
דחילו ורחימו שכליים ,ובטוב טעם
(2ראה לקוטי שיחות חלק לט עמ' 91ואילך.
226
אגרת התשובה
ודעת ,כענין שנאמר" 3לאהבה את
ה' אלקיך" משום "כי הוא חייך וכו'",
ולא די לו באהבה טבעית המסותרת
לבד וכו' ,וכן ביראה ופחד או בושה
וכו' כנודע ,אזי נקראת האם רובצת
על האפרוחים וכו'.
בנפש היהודי ישנה אהבה טבעית לה',
כמבואר בתניא חלק ראשון באריכות .ומבואר
שם ,4שגם אהבה זו זקוקה להתבוננות השכל
בכדי לעוררה ,כיוון שמצד עצמה היא
בהעלם .אך מכל מקום ,ההתבוננות המעוררת
אהבה זו ,אינה אלא "אמצעי" המגלה את
האהבה מהעלם אל הגילוי ,אבל אחר כך,
לאחר התגלותה של אהבה זו ,תוכנה הוא
אהבה טבעית הנובעת מצד טבע מציאותו
של היהודי ואין זה ביטול מוחלט כמו בדרגת
הנשמה "בטרם שנפחה"; מה שאין כן "דחילו
ורחימו שכליים" אין יסודם טבע ומציאות
האדם ,אלא השגת האמת כפי שהיא .5וכיוון
שכל עצם מציאות המידות הללו הן תולדה
מהתבוננות המוחין והשגת האמת ,לכן גם
במידות עצמן נרגש שכל סיבתן היא שכך
האמת מחייבת ,והן בבחינת ביטול בדוגמת
המוחין המעוררים אותן.6
ולדוגמה :במידת האהבה הנולדת מהשכל
נרגש ,שאין יסודה טובתו הפרטית של האדם
(3נצבים ל ,כ.
(4ראה פרק ט"ז וסוף פרק ל"ט.
(5כמבואר בפרק ח' שעבודת השכל היא בבחינת
"אין" וביטול.
(6הדברים אמורים במיוחד כאשר העבודה היא
מצד פנימיות המוחין שאזי המידות הן בדרגת השכל
ממש ,ראה לעיל בפרק ח' הערה 34ובעיונים סעיף
ד' שם.
)מה שקרבת אלוקים לי טוב" ,(7אלא שכך
מחייבת האמת – שצריכים להתקרב ולאהוב
אלוקות.8
עניין זה מודגש בלשון הזוהר "דחילו
ורחימו דקדב"ה" :הדחילו ורחימו ,עליהן
מדובר כאן בשייכות לתשובה עילאה ,אין
יסודם בטבע מציאות האדם ,אלא הן התגלות
של הקב"ה .נרגש בהן ,שהאמת של הקב"ה
היא זו שמחייבת את האהבה והיראה .עניין
זה מתגלה במידות האדם דווקא כאשר השגת
המוחין באמת האלוקית היא היסוד והסיבה
להתעוררות המידות.
זהו גם כן ההסבר בדברי אדמו"ר הזקן
"ובטוב טעם ודעת כענין שנאמר לאהבה את
ה' אלוקיך כי הוא חייך" – אין כוונתו לבאר
את הסיבה לאהבה ,שהיא מפני ש"הוא חייך"
האמיתיים לכן תאהב אותו ,שהרי אהבה
כזו שתוכנה הוא חיפוש החיים האמיתיים
קשורה עם הרגשת ה"אני" של האדם ואין זו
דרגת האהבה המבוארת כאן .אלא שבמילים
אלו רוצה אדמו"ר הזקן להגדיר את אופן
(7תהילים עג ,כח.
(8כפי שרואים במוחש ,שהשכל המוליד את
המידות אינו רק סיבה חיצונית אליהן ,אלא השכל
עצמו נרגש בתוכנה של המידה עצמה .לדוגמה:
אינה דומה היראה שבלב הנובעת מגדולת המלך
ליראה הנובעת מהכרה במעלתו של חכם וצדיק
גדול – היראה מהמלך עניינה הוא פחד ואימה ,ואילו
היראה מהצדיק היא יראת הבושת .הבדל זה מלמד,
שטעם היראה מלובש ומורגש בעניינה של היראה
עצמה .אילו ההתבוננות ,הסיבה להתעוררות המידה,
הייתה רק סיבה חיצונית שאינה מלובשת במידה
עצמה ,אזי מדוע יהיה הבדל בין יראת המלך ליראת
הצדיק? ההבדל הוא רק בסיבה ומדוע זה משפיע על
תוכן היראה עצמה? דבר זה מלמד ,שהסיבה ליראה
מלובשת ומורגשת ביראה עצמה ולכן המידה עצמה
משתנה בהתאם.
פרק ט'
שייכותה של האהבה המדוברת כאן לנפשו
של האדם – ההשגה שהמוח משיג בגדולת
ה' אינה נשארת במוחו בלבד ,אלא האלוקות
הנקלטת במוח נעשית כל חיותו ,עד ש"הוא
חייך" .ההשגה השכלית ,שהיא בבחינת ביטול
מוחלט המופשט מהרגשת ה"לגרמיה" ,היא
עצמה מאירה בכל מציאות האדם ,גם בליבו,
עד שנרגש במידות הלב עצמן שסיבתן היא
לא טבע מציאות האדם ,אלא שכך האמת
האלוקית מחייבת.
וכאשר עניין המוחין עצמו מאיר במידות
ומגלה גם בהן את רגש הביטול – "אזי נקראת
האם רובצת על האפרוחים" :האם ,הבינה,
"רובצת" ומורגשת ב"אפרוחים" – בתולדותיה
שהן היראה והאהבה.
הטעם לכך 9שאדמו"ר הזקן מדגיש
שחלק מעבודת התשובה עילאה הוא בזה
שהבינה "רובצת על האפרוחים" ,והיינו
שהאמת והביטול של השגת המוחין יורגשו
גם במידות שבלב ,10הוא מפני שמדברי רבנו
הזקן בפרקים אלו משמע ,שביאור עניינה של
תשובה עילאה בא כהמשך לתיקון פעולת
החטא – אשר נוסף להשבת נפשו למעמדה
כפי שהייתה לפני החטא )שזה תוכן עבודת
התשובה תתאה( ,האדם משיב את נפשו גם
(9ראה בכל זה בלקוטי שיחות שם עמ' .93
(10שהרי לכאורה אינו מובן :אמנם נתבאר לעיל
שהמידות המדוברות כאן הן כפי שהבינה מורגשת
בהן ,אבל הא גופא צריך ביאור :מהי שייכותה של
עבודת המידות ,אפילו זו שהיא תולדת למוחין,
לתשובה עילאה ,בה עסקינן הכא ,שהיא בבינה?
ואף שנתבאר לעיל בפרק ד' ,שהתעוררות
המידות באדם היא בכלל ה"אורך" של אות ה' עילאה
שבנפש ,מכל מקום עדיין צריך ביאור והסבר מדוע
בעבודת התשובה עילאה יש צורך בהתפשטות זו של
הבינה ל"אורך"?
227
למצבה "כמו שהיתה בטרם שנפחה".11
ומכיוון שהתשובה עילאה באה כהמשך
לתיקון החטא ,אם כן ה"יחוד נפלא" הנעשה
על ידה ,צריך להיות נרגש ב"אותו מקום",12
באותה דרגה בנפש ,שם היה החטא .ומכיוון
שהחטא נעשה מצד דרגת הנפש כפי שהיא
בבחינת "מציאות" ,דרגת המידות שבאדם,13
לכן שלמותה של התשובה עילאה היא
דווקא כאשר השגת האמת והביטול שבמוח,
הנובעים מבחינת הנשמה כמו שהייתה "בטרם
שנפחה" – חודרים ונרגשים גם במציאות
האדם ובמידותיו.
עד כאן נתבאר עניינה של התשובה
עילאה באופן כללי ,שהוא עבודת ה' בביטול,
בבחינת "אין" ,הנובע מהארת בחינת הנשמה
כפי שהיא מאוחדת עם הקב"ה בתכלית כמו
שהייתה "בטרם שנפחה" .עניין זה מתגלה
באדם על ידי השגת המוחין ,בינה ,ועל ידי
כך מאירה אמת זו גם במידות.
כעת ממשיך אדמו"ר הזקן ומפרט ,כיצד
דביקות מיוחדת זו של התשובה עילאה
מתגלה ומתפשטת 14בעבודה בכל חלקי
הנפש באופן של "אתדבקות רוחא ברוחא".
(11כמבואר לעיל בפרק ח' על דברי אדמו"ר הזקן
"וזו היא תשובה שלימה" ,וראה בעיונים שם סעיף
ב'.
(12ראה יומא פו ,ב .וראה רמב"ם הלכות תשובה
ריש פרק ב'" :אי זו היא תשובה גמורה? זה שבא לידו
דבר שעבר בו ואפשר בידו לעשות ופרש ולא עשה
מפני התשובה".
(13כפי שנתבאר בפרק ח' ,שההבדל בין המוחין
למידות הוא בדוגמת "אין" ו"יש" ,עיי"ש.
(14ראה לקוטי שיחות שם עמ' .94
228
אגרת התשובה
והנה עיקר האהבה היא אתדבקות
רוחא ברוחא ,כמ"ש" 15ישקני
מנשיקות פיהו וכו' כנודע.
עיקר האהבה באה לידי ביטוי בדבקות
רוח האוהב ברוח הנאהב .לכן נשיקה היא
ביטוי של אהבה ,כיוון שבה מתאחדים ההבל
הפנימי של האוהב עם ההבל הפנימי של
הנאהב .ועל דרך זה בנמשל ישנו עניין של
התדבקות פנימיותו של האדם עם פנימיותו
של הקב"ה כביכול ,כמו שנאמר "ישקני
מנשיקות פיהו".
וזהו עיקר האהבה – שכל נפשו של
האדם תדבק בקב"ה .לכן אהבה פנימית זו
שייכת לתשובה עילאה ,שעניינה הוא תכלית
ההתאחדות של האדם עם הקב"ה.
ועל זה נאמר" 16ובכל נפשך" ,שהם
הם כל חלקי הנפש שכל ומידות
ולבושיהם מחשבה דיבור ומעשה
לדבקה כולן בו ית'.
"ואהבת את ה' אלוקיך . .ובכל נפשך" –
ב"כל חלקי הנפש" ,היינו ,שהאהבה הפנימית
תתבטא בהתדבקות כל נפשו וכל כוחותיו
לקב"ה .הן כוחות הנפש הפנימיים – שכל
ומידות ,והן לבושי הנפש – מחשבה ,דיבור
ומעשה .וכמו שממשיך ומפרט:
דהיינו המידות במידותיו ית' מה
הוא רחום וכו' ,17והשכל בשכלו
וחכמתו ית' הוא עיון התורה
(15שיר השירים א ,ב.
(16ואתחנן ו ,ה.
(17אף אתה היה רחום .ראה ירושלמי פאה פ"א
ה"א.
דאורייתא מחכמה נפקא.18
כאשר האדם הוא רחום בכדי להדמות
אליו ית' ,הנה מדת הרחמנות שלו מתדבקת
במידת הרחמים של הקב"ה; וכשמבין את
התורה בשכלו הרי שכל האדם נעשה דבוק
בשכלו של הקב"ה כביכול ,שהוא שכל
התורה.
וכן המחשבה במחשבתו ית',19
20
והדיבור ב"דבר ה' זו הלכה"
וכמ"ש" 21ואשים דברי בפיך"" ,ודברי
אשר שמתי בפיך" .22והמעשה
הוא מעשה הצדקה "להחיות רוח
שפלים" ,23כמ"ש" 24כי ששת ימים
עשה ה' וכו'" כנודע במקום אחר.
על ידי כך שמחשבת האדם עוסקת
במחשבתו ית' ,מחשבת התורה ,ודיבור האדם
גם הוא עוסק בדיבורו של הקב"ה – "דבר ה'
זו הלכה" ,וכמו כן כוח המעשה של האדם
גם הוא עסוק במעשה הצדקה ,ה"מעשה"
של הקב"ה עליו נאמר "להחיות רוח שפלים"
– אזי כל לבושי הנפש מתדבקים בעניינם
(18זח"ב סב ,א .פה ,א .קכא ,א .ועוד.
" (19אינו מפרט כאן פירוש "המחשבה במחשבתו
ית'" ,אבל מזה שכתב לפני זה "והשכל בשכלו
וחכמתו ית' הוא עיון התורה" משמע ,,ש"מחשבה
במחשבתו ית'" הוא בלימוד לגירסא" – לקוטי
שיחות חלק לט עמ' 102הערה .43
(20שבת קלח ,ב .הטעם לכך שמפרט כאן את
הדיבור ב"דבר הלכה" דווקא ולא בכל חלקי התורה
– ראה באריכות בהוספה א' לפרק זה.
(21ישעיה נא ,טז.
(22שם נט ,כא.
(23שם נז ,טו.
(24יתרו כ ,יא.
פרק ט'
למעלה באלוקות.
וזו היא אתדבקות רוחא ברוחא
בתכלית הדביקות והיחוד כשהיא
מחמת אהבה וכו'.
תוכן עבודת התשובה עילאה הוא –
שמתגלה באדם "תכלית הדביקות והיחוד"
של נשמתו כפי שהייתה "בטרם שנפחה".
והנה ,בהיות הנשמה במקורה הרי כל
ענייניה הם רק גילוי אלוקות .וכך גם בנוגע
לעניין הדביקות המבואר כאן :אין זה רק שכל
חלקי הנפש הן לה' לבדו ,25בענייני קדושה:
המידות מלאות באהבת ה' ויראתו; השכל –
כולו עסוק בהתבוננות בגדלות ה'; וכך גם
המחשבות ,הדיבורים והמעשים של האדם
עסוקים רק בענייני קדושה ,אלא הדביקות
היא באופן נעלה הרבה יותר :העבודה בכל
חלקי הנפש היא באופן שהאדם מרגיש
שהעבודה בהם אינה אלא "אמצעי" שעל ידם
מתגלים בעולם עניינים אלו כפי שהן אצלו
ית':
"המדות במדותיו ית' ,מה הוא רחום וכו'",
והיינו :במידת הרחמים של האדם נרגש שהיא
תוצאה והמשך לרחמי הקב"ה; ועל דרך זה
"השכל . .הוא עיון התורה" :אין זו השגת
האדם בגדלות הא-ל ,אלא מה שחכמתו ית'
מתגלית בשכלו; וכן "הדיבור . .ואשים דברי
בפיך ,ודברי אשר שמתי בפיך" :אין זה דיבור
האדם ,אלא מה שהקב"ה שם דבריו ית' בפי
האדם; וכך גם בכוח "המעשה הוא מעשה
הצדקה" – מעשה הצדקה של האדם הוא גילוי
וביטוי כוח המעשה של הקב"ה ,שעניינו הוא
(25על דרך לשון אדמו"ר הזקן לעיל בחלק ראשון
פרק ט' "ש)הנפש( האלוקית חפצה ורצונה ) . .ש(
יהיה הגוף כולו מלא מהם לבדם ולא יעבור זר בתוכם
ח"ו".
229
"להחיות רוח שפלים".
ונמצא ,שעל ידי העבודה באופן של
"אתדבקות רוחא ברוחא" ,שעניינה הוא
התגלות האמת של הקב"ה בהשגת השכל,
התשובה עילאה חודרת בכל חלקי הנפש
כולם .בכל הכוחות נרגש שעניינם אינו אלא
26
התגלות האלוקות בנפש האדם .וזו הסיבה
שאדמו"ר הזקן מפרט ומרחיב כאן אודות
עבודה זו כפי שהיא מורגשת בכל חלקי הנפש
– כיוון שאת הדביקות הנעלית של התשובה
עילאה צריך האדם להמשיך ולהחדיר בכל
חלקי מציאותו ,בכל כוחות נפשו.
עד כאן נתבאר תוכנה של עבודת התשובה
עילאה השייכת לה' עילאה .בחלק זה של
הפרק חוזר רבנו הזקן לבאר מה שהביא בפרק
ד' מהראשית חכמה ,על פי דברי הזוהר ,שעל
פגם הברית אין תשובה תתאה מועילה אלא
דווקא תשובה עילאה:
ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל,
ואין צריך לומר בעריות או שאר
איסורי ביאה דאורייתא או דרבנן
)כי חמורים דברי סופרים 27וכו'(,
פוגם במוח ,לכן תיקונו הוא דיתעסק
באורייתא דמחכמה נפקא.
(26כמבואר בלקוטי שיחות שם .וראה בלקוטי
שיחות שם עמ' 100ואילך ,שביאר חלק זה של
הפרק באופן עמוק יותר )כהמשך לביאור בסוף
פרק ח' במעלת עבודת התשובה עילאה אצל בעלי
תשובה על עבודה זו אצל הצדיקים ,שהיא בבחינת
ביטול שלמעלה מטעם ודעת לגמרי הנובע מ"מידות
דכתר" שהן למעלה מעבודת המוחין ,עיי"ש .וראה
בעיונים לפרק ח' סעיף ה'(.
(27ראה עירובין כב ,ב.
230
אגרת התשובה
בפשטות כוונת הדברים היא ,שכיוון שפגם
הברית פוגם במוח ,לכן גם התיקון על פגם זה
צריך להיות בעבודה הקשורה למוח .ועבודת
המוח היא העבודה של עסק התורה.
דבר זה יש בו משום חידוש :לעיל בפרק
ח' נתבאר ,שהתיקון על הפגם הוא דווקא על
ידי תשובה תתאה ,ואילו התשובה הנעשית
על ידי "דיתעסק באורייתא" באה רק אחרי
תיקון הפגמים .אמנם לפי מה שכותב אדמו"ר
הזקן כאן יוצא ,שה"יתעסק באורייתא" בא גם
לשם כפרת עוון.
על דבר זה ממשיך אדמו"ר הזקן ומביא
הוכחות מדברי חז"ל ,שאכן ישנו חטא ,החטא
של פגם הברית ,שכפרתו היא על ידי עסק
התורה:
וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו 28אדם
עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום
מה יעשה ויחיה ,אם היה רגיל לקרות
דף אחד יקרא ב' דפים ,לשנות פרק
א' ישנה ב' פרקים וכו'.
בתנא דבי אליהו שם מדובר ,על אדם
שעבר עבירה ונתחייב מיתה למקום.
ולכאורה מהי שאלתו "מה יעשה ויחיה" –
יעשה תשובה כמו שצריך לעשות כל אדם
שחטא?! משאלה זו עצמה מוכח ,שמדובר
כאן בחטא מיוחד ,החטא של פגם הברית,
שאין תשובה רגילה ,תשובה תתאה ,מועילה
לו .ועל זה חידש בתנא דברי אליהו ,שיש
מה לעשות כדי לכפר על חטא זה והאדם
ימשיך לחיות" :אם היה רגיל לקרות דף אחד
– יקרא ב' דפים וכו'" .והיינו שכפרת חטא
זה היא באופן שונה משאר חטאים ויש צורך
(28ראה תנא דבי אליהו פ"ה קרוב לתחלתו.
ויקרא רבה פרשה כ"ה .וראה בהוספה ב' לפרק זה
הערה .2
להגיע לשם כפרתו גם לעבודה המיוחדת של
"יתעסק באורייתא".
והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר
וקושרו שבמקום הקשר הוא כפול
ומכופל ,וככה הוא בחבל נחלתו וכו'.
אדמו"ר הזקן מפרש ,שהטעם שכתב בתנא
דבי אליהו שיקרא ב' דפים וישנה ב' פרקים,
ולא כתב סתם שיתעסק בלימוד התורה,
הוא "כמשל חבל הנפסק" ,שבקשירתו שוב,
קושרו האדם קשר כפול .כך גם בנוגע ל"חבל
ההמשכה" משם הוי' לנשמת היהודי :בכדי
לקשרו שוב למקורו יש צורך בקשר כפול.
והנה ,בלקוטי לוי יצחק כאן כתב" :כפול
ומכופל הוא ב' קשרים זה על גבי זה ,שאז הוא
קשר של קיימא".
ומבאר הרבי זי"ע ,29שבדברים אלה רומז
אביו זצ"ל לביאור כללי ויסודי בנושא זה.
דהנה ,מפשט הביאור באגרת התשובה כאן
משמע ,שכל זמן שהאדם לא הגיע לדרגת
תשובה עילאה "דיתעסק באורייתא" ,אי
אפשר לו לתקן את העבירה של פגם הברית,
ונשמתו הוא "כמשל חבל הנפסק".
והדבר תמוה:
לעיל נתבאר באריכות ,שהחילוק בין
תשובה תתאה לתשובה עילאה הוא ,שתשובה
תתאה באה לחזור ולקשר את נשמתו עם
שרשה ומקורה לאחר שעל ידי עונות נפסק
"חבל ההמשכה" המקשר את שורש הנשמה
למעלה עם הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף;
מה שאין כן תשובה עילאה ,שעניינה הוא
(29ראה בהוספה ב' לפרק זה.
פרק ט'
231
השבת הנפש לשרשה ומקורה ,באה דווקא
לאחר תשובה תתאה .רק לאחר ש"רוח עברה
ותטהרם" והאדם נטהר לגמרי מעונותיו" ,אזי
תוכל נפשו לשוב עד הוי' ברוך הוא ממש . .
כמו שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד
בטרם שנפחה" .והיינו שתשובה עילאה
פירושה שנרגשת באדם ,כפי שהוא נשמה
בגוף ,דרגת דביקות נשמתו בו ית' בהיותה
בשרשה ומקורה ,דבר שמתאפשר רק לאחר
שהאדם נטהר מחטאיו.
הקשר הראשון לקשר של קיימא .וכפסק
ההלכה ,ש"קשר אחד בלבד . .אינו נקרא
קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם
עומד להתקיים לעולם" ,30אך כאשר עושה
עוד קשר על גבי הקשר הראשון ,אין זה רק
שהקשר השני הוא קשר של קיימא ,אלא שעל
ידי הוספה זו חל שם "קשר של קיימא" גם על
הקשר הראשון )וכפי שזה בפשטות הדברים,
שעל ידי הקשר השני גם הקשר הראשון נעשה
בר קיימא וקשה יותר להתירו(.
על פי זה ,אינו מובן איך ייתכן שתיקון
פגם הברית ייעשה על ידי תשובה עילאה
ד"יתעסק באורייתא"? הרי לפני שנטהר
האדם מהעוון ,עדיין חבל נשמתו "כרות"
ולא שייך כלל שתורגש בו ההרגשה הנפשית
של עבודת התשובה עילאה )שתוכנה הוא
תכלית הדביקות בקב"ה ,כמו שהייתה נשמתו
מאוחדת עמו "בטרם שנפחה"(?
ועל דרך זה הוא בענייננו ,שני "הקשרים"
של התשובה — תשובה תתאה ותשובה
עילאה :העבודה של תשובה עילאה המדוברת
בהקשר זה של תיקון פגם הברית ,שהיא
הקשר השני ,פועלת חיזוק וקיום בעבודה של
התשובה תתאה ,שהיא הקשר הראשון.
ושאלה זו מתורצת על פי מה שכתב רבי לוי
יצחק זצ"ל ש"כפול ומכופל הוא ב' קשרים":
בכתבו "ב' קשרים זה על גבי זה" הוא רומז
שתיקון פגם הברית אינו נעשה על ידי תשובה
עילאה בלבד ,אלא יש כאן שני קשרים ,שהם
שתי הדרגות שבתשובה – תשובה תתאה
ותשובה עילאה ,ותשובה עילאה היא "על
גבי" תשובה תתאה.
וכפי שממשיך ומוסיף ,שבאופן זה הקשר
"הוא קשר של קיימא" .דבר זה מדגיש ,שתוכן
עבודת התשובה עילאה המוזכר בעניין זה
אינה עבודת התשובה עילאה באמיתית
עניינה ודרגתה כפי שנתבאר עד כאן ,אלא
רק פעולתה בקיום ה"קשר" הראשון ,התשובה
תתאה ,ועשייתו ל"קשר של קיימא".
ביאור הדברים:
זה ששני קשרים זה על גבי זה נעשים קשר
של קיימא ,פירושו ,שהקשר השני עושה את
ועל פי זה יש לומר ,שמה שכותב אדמו"ר
הזקן שתיקון פגם הברית הוא על ידי עסק
התורה ,אין הכוונה שיש בכוחו של האדם
להגיע ,בשלב זה ש"חבל ההמשכה" עדיין
כרות ,לדרגת תשובה עילאה עצמה )שהיא
הרגשת הדביקות של הנשמה כפי שהייתה
"בטרם שנפחה"( ,שהרי אי אפשר להגיע
לדרגה נעלית זו קודם תיקון פסיקת חבל
הנשמה כנ"ל; כוונת הדברים היא רק לפעולת
התשובה עילאה בחיזוק וקיום עניינה של
התשובה תתאה.31
(30לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סימן שי"ז
ס"ג.
(31על פי זה מובן גם כן ,מדוע בביאור תיקון פגם
הברית כאן אדמו"ר הזקן אינו מזכיר בפירוש שזהו
על ידי העבודה של תשובה עילאה ,אלא רק כותב
שזהו על ידי ד"יתעסק באורייתא" .כי תיקון חטא
זה אינו על ידי העבודה של תשובה עילאה עצמה,
אלא רק עניין זה שבתשובה עילאה מה שהיא פועלת
חיזוק בתשובה תתאה .ראה בהוספה שם.
232
אגרת התשובה
ונמצא ,שבכדי שתהיה כפרת העבירה ,גם
העבירה של פגם הברית ,והחבל יחזור להיות
קשור לשורשו ,צריך את כל פרטי העבודה של
תשובה תתאה שנתבארו בפרקים הקודמים.
שהרי אי אפשר שהאדם "ידלג" מקיום מצוות
התשובה בפשטות ,שהיא עזיבת החטא וכו',
לתשובה עילאה "דיתעסק באורייתא" .יתירה
מזו :עיקר התשובה על החטא של פגם הברית
הוא התשובה תתאה ,שעניינה הוא לפעול
כפרה .אלא שעוון זה להיותו "פוגם במוח",
הוא חמור יותר ,ולכן לא מספיקה תשובה
תתאה לכל פרטיה המבוארים לעיל ,אלא
צריך להוסיף לתשובה זו עניין עמוק יותר,
"יתעסק באורייתא".
וההסבר בזה:
נתבאר בפרקים הקודמים ,שעיקר העבודה
של תשובה תתאה היא – קבלת עול מלכות
שמים ,ובלשון אדמו"ר הזקן בריש אגרת
התשובה ,שמצוות התשובה היא "עזיבת
החטא בלבד . .שיגמור בלבו בלב שלם לבל
ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית' ולא
יעבור עוד מצות המלך חס ושלום הן במצוות
עשה הן במצות לא תעשה" .כלומר ,כיוון
שעל ידי מעשה העבירה האדם פרק מעליו
עול מלכות שמים )שהרי אילו היה עליו עול
המלך הקב"ה הוא היה מושל ברוח תאוותו,
וזה שחטא הוא מפני שפרק מעליו עול זה(,
לכן עשיית תשובה היא בכך שהוא שב אל ה'
לקבל עליו מחדש עול מלכותו יתברך.
ונתבאר בפרק ז' ,שבכדי שקבלה זו תהיה
אמיתית ובלב שלם ,לא מספיקה קבלת עול
מלכות שמים במעשה בלבד ,אלא צריכה
להיות גם הכנעת הלב והתעוררות רחמים
על נפשו ,וזהו "דרך האמת והישר לבחינת
תשובה תתאה" .והטעם לכך הוא ,כי לאחר
שהאדם נכנע לתאוות לבו ,הנה כדי שקבלת
העול שלו תהיה "באמת ובלב שלם" הוא
צריך לבטל את סיבת החטא ,שהיא תאוות
הלב.
אבל שונה מכל העבירות היא העבירה
של פגם הברית .עבירה זו פוגמת במוח ,שם
הוא משכן כללות הנשמה ,32והיא פוגמת
בכללות חיי האדם .לכן אין מספיקה הכנעת
הלב והתעוררות הרחמים ,אלא קבלת העול
צריכה להיות גם מצד המוח שלו ,מצד
עצמיות נפשו.
כלומר :עוונות שסיבתן היא רק התאוות
שבלב ,הרי תיקונן בשלמות הוא על ידי
קבלת עול מלכותו "באמת ובלב שלם"; אבל
כיוון שעל ידי פגם הברית הפריד את עצמו
גם במוח שלו ,הקשור לכללות חיי נפשו ,יש
צורך שגם הקבלת עול והתשובה על כך תהיה
מצד פנימיות חיי נפשו.
ונמצא ,שזה שתיקון פגם הברית הוא על
ידי "דיתעסק באורייתא" ,אינו רק לפי שפוגם
במוח לכן צריך התיקון להיות בדבר השייך
למוח – לימוד התורה ,אלא לפי שעבירה
זו פגמה בעניין עמוק הרבה יותר בנפש,
בפנימיות נפשו כביכול ,לכן גם התשובה
על עבירה זו צריכה להיות פנימית ועצמית
הרבה יותר .צריך להיות מורגש בתשובה
ההתקשרות העצמית הנובעת מעצמיות
הנפש.33
ועניין זה מתגלה בנפש האדם על ידי
דביקות המוח בתורה דמחכמה נפקא,
הפועלת דביקות והתבטלות בכל נפשו כפי
שנתבאר לעיל בפרק ח'.
(32ובמהדורא קמא של אגרת התשובה" :פגם
הברית תלוי במוח שהנשמה שורה שם ופוגם
בנשמה".
(33ראה ביאור הדברים בפרטיות יותר בעיונים
לפרק זה.
פרק ט'
דווקא באופן זה ,התשובה תתאה ,הקבלת
עול מלכות שמים ,תהיה באופן של "קשר של
קיימא".
ומביא אדמו"ר הזקן שתי ראיות נוספות
לכך שלימוד התורה ,הקשור לעבודת
התשובה עילאה ,שייך לתיקון הפגם והכפרה:
וזהו שאמר הכתוב" 34בחסד ואמת
יכופר עון וגו'" ,ואין אמת אלא תורה
וכו'.35
מפסוק זה ניתן ללמוד שיש עון שלימוד
התורה ,שעניינו עבודה הקשורה לתוכנה של
התשובה עילאה ,אינו רק שלב הבא לאחר
גמר הכפרה ,אלא הכפרה עצמה קשורה
ומתקיימת על ידי עסק התורה.
ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא דאינו
מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמ"ח,
כדאיתא בסוף פרק קמא דראש השנה.36
על פי פשט הכתובים ,עוון בני עלי היה
קשור לגילוי עריות .37ועל זה נאמר" 38אם
(34משלי טז ,ב.
(35ירושלמי ראש השנה פ"ג ה"ח.
(36דף יח ,א.
(37ראה שמואל א ב ,כב .וראה שבת נה ,ב .יומא
ט ,א.
(38שמואל א ג ,יד.
233
יכופר עון בית עלי בזבח ומנחה" ,ואומרת על
כך הגמרא במסכת ראש השנה שבזבח ומנחה
אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה וגמ"ח.
מכך מוכח ,שעון זה כפרתו היא דווקא על
ידי תשובה שיש בה הכוח המיוחד שבתשובה
עילאה שעניינה הוא לימוד התורה ,כנ"ל.
על פי ביאור זה נמצא ,שדברי חז"ל
"אין לך דבר העומד בפני התשובה" ,שלפי
פשוטו קאי על תשובה תתאה ,כוללים גם
את העבירה של פגם הברית אפילו לפי דברי
הזוהר שהובאו בפרק ד'! שהרי גם תיקון פגם
זה הוא על ידי תשובה תתאה כנ"ל .אלא שאין
זה מצד עניינה של התשובה תתאה עצמה,
אלא דווקא כאשר היא נעשית בכוח ובתוקף
עצמות הנפש שבתשובה עילאה ,כנ"ל
באריכות.
39
אם כן ,לפי ביאור התניא ,גם תיקון הפגם
של עוון זה נעשים קרובים יותר למימוש.
וכדברי אדמו"ר הזקן בהקדמה לספר התניא
כולו שעניינו הוא "לבאר היטב איך הוא קרוב
מאוד" – לקרב את ענייני עבודת ה' למציאות
האדם.
40
(39שהובאו לעיל בפרק ד'.
(40ראה לעיל בעיונים לפרק ד' סעיף א'.
234
אגרת התשובה
פרק ט' -עיונים
א-ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל ,ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה
דאורייתא או דרבנן )כי חמורים דברי סופרים וכו'( ,פוגם במוח ,לכן תיקונו הוא
דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא.
להבנת העניין טוב יותר ,ראוי לשוב ולעיין במה שנתבאר בפרקים הקודמים.
בפרק ה' ביאר אדמו"ר הזקן ,שהמקור להמשכת נשמת האדם למטה להתלבש ולהחיות את
הגוף היא אות ה' תתאה שבשם הוי' .מכך מובן ,שבשייכות של הנשמה עם אותיות שם הוי',
שני חלקים בכללות :א( בחינת עצמות הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף – "מציאות אדם",
הנרמזת באותיות יה"ו )ובפרטיות יותר ,עצמות הנשמה שייכת לאות יו"ד ,בחינת החכמה בה
שורה אור אין סוף כמבואר בחלק ראשון פרק י"ח( .ב( בחינת ה' תתאה ,מקור נשמת היהודי
בעולם הזה ,כפי שהוא נעשה "מציאות אדם" )שהרי זה שהאדם הוא מציאות של אדם החי כאן
בעולם הזה ,אפילו כאשר הוא בטל ומשועבד למלך הקב"ה ,מכל מקום עצם מציאותו כאדם,
הוא חלק ה"יש" וה"נברא" שבנשמה ,מה שהיא ירדה למטה ונעשתה בבחינת "מציאות" של
נשמה ,עד שבכוחה להחיות גוף אדם(.
בבחינה זו של הנשמה העבירות פוגמות .כפי שממשיך ומבאר בפרק ה' שהעבירות
"חוצצות" בין הבל העליון ,ה' תתאה ,לנשמה כפי שהיא בגוף .ביחס לבחינה זו – כאשר האדם
אינו מתנהג כעבד הבטל אל המלך אלא חוטא ועושה היפך רצונו הוא "כורת" את "חבל
ההמשכה" ,העשוי מתרי"ג חבלים כנגד תרי"ג המצוות ,שהוא המקשר בין הנשמה למטה
למקור המשכתה ,ה' תתאה.
מה שאין כן ביחס לעצמות הנשמה ,היינו הנשמה כפי שהיא למעלה מהמשכת הנשמה
לרדת למטה ולהחיות גוף אדם – מעשיו של האדם אינם פוגמים שם .על בחינה זו נאמר ש"גם
בשעת החטא הייתה באמנה אתו" והעבירה אינה פוגמת שם.
]ועל דרך ההבדל בין הקשר של העבד עם אדונו לבין הקשר של האב עם בנו :עבד המורד
באדונו הוא פוגע בעצם הקשר שלו עם האדון .הטעם לכך הוא ,מפני שהקשר בין העבד לאדון
בנוי מכך שהעבד בטל אל האדון ומקיים את ציוויו .לכן ,על ידי פריקת העול ועשיית היפך
פרק ט' -עיונים
235
הרצון – הוא פוגע בתואר "עבד" שעליו ,ובקשר עם אדונו.
לעומתו הבן ,אינו קשור לאביו מחמת העול של קיום מצוותיו; הקשר הוא הרבה יותר
עמוק מכך :הקשר לאב הוא בעצם מציאותו של הבן .השייכות של הבן לאב היא בחלק האדם
שלמעלה לגמרי מעשייה או אי עשייה; למעלה מתואר של ביטול או פריקת עול ,או כל תואר
אחר .לכן ,גם כאשר הבן אינו עושה רצון אביו ,למרות הצער והכאב העצומים של האב )שהם
עמוקים ועצומים הרבה יותר מאשר הצער מעבד שמרד ,כפשוט( ,מכל מקום – מאומה לא
נפגם בעצם הקשר .זה קשר שאינו בנוי ממשהו כך שהוא יוכל להיפגם ,זהו קשר עצמי.
וכך גם בנמשל :עצמיות הנשמה קשורה עם הקב"ה בדוגמת הבן הקשור בעצם אל אביו.
בבחינה זו העבירות אינן פוגמות – "בין כך ובין כך בני הם ולהחליפם באומה אחרת אי
אפשר"; מה שאין כן בחינת הנשמה שירדה למטה להיעשות "מציאות אדם" ,הקשר שלה עם
מקורה הוא מעין ודוגמת הקשר של העבד עם האדון .ראה בעניין זה לעיל בעיונים לפרק ה'
סעיף ב'[.
כל זאת נכון לגבי כל העבירות ,אולם בפגם הברית מהות הפגם היא שונה .עבירה זו,
להיותה קשורה עם בחינת המוחין שם שורה עצמיות הנשמה ,הפגם הנעשה על ידה אינו רק
בחלק ה"מציאות" של הנשמה; אלא הוא שייך גם לכללות מהותו .כמבואר בהוספה לפרק ג'
סעיף ט' ,ש"הנקודה של טיפת הזרע קשורה עם נקודת הנפש" ,עיי"ש.
]בעיונים לפרק ח' סעיף ב' נתבאר ,שתשובה עילאה היא "תשובה שלימה" על כל העבירות,
ומשני טעמים :א( מפני שעל ידי כל עבירה נעשה פגם בכללות שם הוי' ,כיוון שכל מעשה
של האדם נעשה בהשתתפות של כלל כוחות נפשו .ב( אילו האדם היה מרגיש את הקשר של
עצמיות הנשמה עם הקב"ה ,המרומז באותיות יה"ו כנ"ל ,הוא לא היה יכול לפרוק עול מלכות
ולחטוא בכוח המעשה.
אבל שני העניינים הללו אינם קשורים לעצם הנשמה ממש ,אלא להארתה והתפשטותה
בכל שאר הכוחות הגלויים של האדם .עניין הא' קשור רק להתפשטות החיות של הנשמה בכל
כוחותיה ,וגם עניין הב' אינו שייך לעצמיות הנשמה ממש אלא להארתה והרגשתה בבחינות
הנשמה הנמוכות יותר .מה שאין כן בנידון דידן ,החטא שייך למהות הנפש השורה במוח
כנ"ל[.
לכן ,גם התיקון על חטא זה אינו כמו התיקון על חטאים אחרים .בכל שאר החטאים האדם
נדרש לתקן את בחינת ה' תתאה שבנפשו ,בחינת הקבלת עול מלכות שמים ,ולחזור להיות
עבד אמיתי של הקב"ה .הוא צריך לתקן את חלק ה"מציאות" שבנשמתו ,שתהיה מציאות של
קדושה – עבד המשועבד לחלוטין לאדונו.
מה שאין כן פגם הברית ,השייך גם לעצמיות האדם ,התשובה של קבלת עול מלכות שמים
לבדה אינה מתקנת את הפגם בשלמות .הפגם שייך גם לחלק עמוק יותר בנשמה .לכן גם אם
236
אגרת התשובה
האדם יחליט החלטה אמיתית שמעתה הוא עבד הבטל לגמרי לאדון הקב"ה – הפגם לא יתוקן
לגמרי .ככלות הכול ,עניין הקבלת עול מלכות נובע מהחלק הנמוך יותר שבנשמה ,מדרגת
הנשמה שהיא בבחינת "מציאות אדם" ,ואין זה שייך לעצמיותה ממש )בדוגמת העבד שלמרות
הביטול שלו לאדון הוא עדיין מציאות לעצמו .קבלת עול האדון אינה קשורה לעצמיותו
ממש(.
על כך כותב רבנו הזקן ,שהתשובה לחטא זה היא על ידי "דיתעסק באורייתא" השייך
לעבודת התשובה עילאה דווקא .ומבאר הרבי זי"ע ,שאין הכוונה לתשובה עילאה במהותה
האמיתית – שהקשר העצמי של הנשמה עם הקב"ה נרגש באדם בגלוי ממש; דבר כזה לא
ייתכן לפני תיקון הנתק כפשוטו )שהרי כאשר הנפש "כרותה" משורשה בה' תתאה ,אי אפשר
שיורגשו בה הבחינות הנעלות יותר שבנשמה! זו סתירה מיניה וביה(.
כוונת הדברים היא ,שהתשובה תתאה על עניין זה צריכה להיות מצד כוחות הנפש
העצמיים בהם נעשה הפגם .עבודת התשובה תתאה של קבלת עול מלכות שמים ,שהיא
התשובה המתקנת את הפגם בפועל ,צריכה להיות מתוך התמסרות של כל עצמות האדם אל
הקב"ה .הוא צריך לדעת ולהרגיש שהוא לא רק עבד המקיים את ציוויי האדון שבסופו של
דבר הוא מציאות אדם בפני עצמו ,אלא כל עצמותו של האדם קשורה לביטולו לה'.
דבר זה בא לידי ביטוי בכך שעבודתו אינה רק בבחינת ה' תתאה – מציאות של אדם העובד
את ה' ,מקיים מצוותיו ולומד תורתו ,אלא מכאן ולהבא הוא מתמסר לעבודת ה' בכל עצמיות
נפשו .עניין זה מתגלה במיוחד בהתמסרות המוחלטת לעסק התורה – הבנת דבר ה' כפי שהיא
למעלה לגמרי משייכות למציאות האדם כאדם.
וכאשר כל עצמותו "נמצאת" בתוך עבודת התשובה תתאה ,הוא מגלה שעצמות נפשו אינה
במקום אחר ח"ו ,אלא כל מהות חייו אינה אלא הקשר שלו עם הקב"ה ,ואזי תשובתו מתקנת
הפגם.
-ב-
סיכום קצר על ענייני הפגם והכפרה
המבוארים באגרת התשובה
באגרת התשובה בכללותה ,מבוארים שני עניינים כלליים:
)א( עצם מצוות התשובה ,שהיא בנוגע לאדם מכאן ולהבא – שיפסיק להיות רשע ויהפוך
להיות צדיק .דבר זה נעשה על ידי עצם ההחלטה "שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד
לכסלה למרוד במלכותו ית' ,ולא יעבור עוד מצות המלך ח"ו הן במצוות עשה הן במצוות לא
תעשה" .על ידי החלטה זו נפקע ממנו שם רשע.
עניין זה שבתשובה יכול להיעשות בדרך "דילוג"" ,בשעתא חדא וברגעא חדא" – על ידי
פרק ט' -עיונים
237
הרהור אחד האדם מתהפך מן הקצה אל הקצה ,מרשע לצדיק .מספיק שהאדם רק יחליט
במחשבתו לעזוב את החטא ולעבוד את הקב"ה על ידי קיום מצוותיו – וכבר נפקע ממנו שם
רשע .כמו שמוכח מהגמרא בקידושין )מט ,ב( ושו"ע אבן העזר )סימן לח סל"א( ,שהמקדש
את האשה על מנת שאני צדיק אפילו הוא רשע גמור ,הרי זו ספק מקודשת שמא הרהר תשובה
בלבו.
עניין זה מתקן את החיסרון המהותי ביותר שנעשה על ידי החטא – מה שהאדם פרק מעליו
עול מלכות שמים ,שהוא הצד המשותף בין כל סוגי החטאים ,הן מצוות עשה והן מצוות לא
תעשה .ועל ידי קבלת עול מלכות שמים מחדש – הוא חוזר להיות "עבד" של הקב"ה.
)ב( הכפרה של התשובה ,שהיא המתקנת את העבר .והיינו שיימחלו ויתכפרו לו הפגמים
שגרמו החטאים שנעשו בעבר .ועניין זה הוא שלימות מצוות התשובה והוא ה"מבוקש" של
התשובה ,כמבואר באריכות בפרק א' ובהוספה שם.
לעניין זה נדרש זמן רב ויגיעה עצומה .בכדי שהאדם יגיע לשלמות הכפרה ישנו הוידוי
והחרטה מעומק הלב ,בקשת המחילה ועוד כמה פרטים המבוארים בספרי המוסר וגם באגרת
התשובה )ומלבד זאת ,גם בשביל שעצם התשובה – ההחלטה לעזוב את החטא – תהיה באמת
ובלב שלם ותחדור עמוק אל תוך לבו ,ישנה "דרך האמת והישר לבחינת תשובה תתאה"
כמבואר בפרק ז'(.
הטעם לכך שהמהפך הקיצוני מרשע לצדיק נעשה ברגע אחד ,ואילו שלמות התשובה
דורשת זמן רב ויגיעה עצומה – הוא מפני שהשינוי עצמו מרשע לצדיק הוא רק בגדר "נקודה",
ועל דרך יצירת ולד ,שעצם יצירת המציאות החדשה היא נקודה אחת הנפעלת ברגע אחד
)רגע ההריון(; ואילו גידול הוולד הבא אחר כך דורש זמן רב .וכך גם בעניין התשובה :נקודת
ההתחדשות ,מה שהאדם נעשה מציאות חדשה ,שמשתנה מרשע לצדיק ,נפעלת "ברגעא
חדא"; אבל כדי שנקודת ההתחדשות תחדור בכל פרטי הנפש ופעולות האדם ,צריכים להיות
שאר ענייני התשובה הדורשים זמן ויגיעה ,ואז מתכפר העוון לגמרי )ראה הוספה ג' לפרק ח'
סעיף ב'(.
הפגמים
העניין השני הנ"ל ,הנעשה על ידי שלמות התשובה – הכפרה ,הוא "שם אחד" הכולל
עניינים רבים .אך לפני סיכום ענייני הכפרה יש להקדים את סוגי הפגמים השונים ,המוזכרים
באגרת התשובה ,שנעשים על ידי העבירה:
א( על ידי מעשה העבירה "נדבק הרע בנפשו" של החוטא )כלשון אדמו"ר הזקן בפרק א'(
ונעשית מציאות של קליפה שמלפפת את הנפש .זהו ההסבר הפנימי לדברי חז"ל בסוטה ג,
ב" :כל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין" )הובא בפרק ח'(.
ובאבות )פרק ד' משנה י"א( אמרו" :העובר עבירה אחת קונה לו קטיגור אחד" – על ידי מעשה
העבירה ,מתהווה קליפה המלפפת ונדבקת בנפש החוטא )ראה ספר המאמרים תר"פ עמ'
פרק ט' -עיונים
238
נג( .קליפה זו מורכבת מ"גוף ונפש" – ה"נפש" מתהווה מהתאווה שבעבירה ,וה"גוף" מתהווה
ממעשה העבירה )ראה בעיונים לפרק א סעיף ג'(.
ב( על ידי הפגם והקליפה הנדבקים בנפש האדם כנ"ל ,הפגם מגיע גם לשורש הנפש ומקור
חוצבה ,כמבואר בדברי אדמו"ר הזקן בתחילת פרק א'.
ג( על ידי מעשה העבירה נעשה סילוק הרצון מהאדם החוטא" .כי הנה המצות הם רצון
העליון וכשחוטא ,אזי מסתלק הרצון ממנו .וזהו הנקרא תרעומות ,שפירושו סילוק הרצון
שאינו מרוצה עוד לפניו" )דרך מצותיך לט ,ב( .דבר זה קשור לאדם בכללותו ,שבעקבות
החטא הוא "אינו מרוצה" לפני הקב"ה )פגם זה אינו מבואר להדיא באגרת התשובה ,אולם
התיקון עליו מבואר בהקשרים שונים )ראה ביאור העניין בריש פרק ח'((.
ד( על ידי כך שהאדם ביטל מצוות עשה נחסר באור האלוקי שהיה צריך להיות נמשך
בעולם ועל נפשו ,ובלשון אדמו"ר הזקן בתחילת פרק א'" :האור נעדר" .בפרטיות יותר ,עניין
זה קיים גם במצוות לא תעשה כמבואר בעיונים לפרק א' סעיף א'.
ה( על ידי מעשה העבירה נכרת ונפסק "חבל ההמשכה" המקשר בין מקור המשכת הנפש
האלוקית למטה שהיא ה' תתאה של שם הוי' ,ובין הנשמה שבגוף .עניין זה נתבאר באריכות
בפרק ה'.
ו( על ידי מעשה העבירה מוריד האדם את נפשו האלוקית ומקורה – ה' תתאה ,אל תוך
היכלות הסטרא אחרא וגורם להם תוספת יניקה .עניין זה נתבאר באריכות בפרק ו'.
ז( כיוצא מן הכלל ישנה העבירה של פגם הברית ,ה"פוגם במוח" )כלשון אדמו"ר הזקן
בפרק ט'( .ומשמעות העניין היא ,שבעבירה זו הפגם שייך גם לבחינות הנשמה שלמעלה מה'
תתאה.
ויצויין :עיקר העיסוק באגרת התשובה ,מפרק ד' ואילך ,הוא בעניין הה"א והוא"ו הנ"ל .טעם
הדבר הוא ,מפני שהבנת מהות פגמים אלו ואופן הכפרה עליהם ,משפיעים על מהות התשובה
עצמה ,שהיא – עזיבת החטא וקבלת עול מלכות שמים .עניין זה הוא הנקודה המרכזית באגרת
התשובה ,ועיקר אריכות הביאור באגרת הוא הוראת דרך לאדם כיצד לבסס ולקבוע בעומק
נפשו את ההחלטה לקבל עול מלכות שמים שהיא מהות התשובה כנ"ל )כמבואר בהוספה ב'
לפרק ח'(.
התיקון והכפרה
הכפרה והתיקון על כל אלה כרוכים בשני עניינים כלליים :עבודת התשובה של האדם;
וההמשכה מלמעלה הנמשכת על ידי התשובה.
"כשהאדם עושה תשובה נכונה" ,שהיא קבלת עול מלכות שמים "באמת ובלב שלם"" ,אזי
מסלק )האדם( מהם )מהסטרא אחרא( ההשפעה שהמשיך )להם( במעשיו ומחשבותיו ,כי
בתשובתו מחזיר השפעת השכינה למקומה .וזהו תשוב ה' תתאה מבחינת גלות" )סוף פרק
פרק ט' -עיונים
239
ו'( .זהו התיקון לעניין הה' והו' שהוזכרו לעיל – הוצאת ה' תתאה מהגלות ,וחיבור מחדש
של "חבל ההמשכה" מה' תתאה לנפש האדם .וכיוון שתשובה שלימה כוללת גם את החרטה
והוידוי – על ידי כך נעקר ה"נפש" וה"גוף" של הקליפה שנעשתה על ידי החטא ודבקה בנפשו.
זהו התיקון לעניין הא' והב' שהוזכרו לעיל )ראה בעיונים לפרק א' סעיף ג'(.
עניין הז' ,התיקון לפגם הברית ,נעשה דווקא על ידי תשובה תתאה מיוחדת הנעשית עם
תוקף עצמיות הנפש של התשובה עילאה ,כמבואר בסוף פרק ט'.
התיקון של עניינים אלה נעשה כתוצאה ישירה מעבודת התשובה של האדם :על ידי
ההחלטה לקבל עול מלכות שמים ,החרטה מעומק הלב על הרע שעשה והבעת חרטה זו בפה
– הוידוי ,הוא עוקר ומסלק עצמו מן הרע ,ומחזיר את נפשו למצבה הקודם לפני החטא כנ"ל.
בנוסף לכך ,על ידי התשובה ובקשת האדם מעומקא דלבא "כרוב רחמיך מחה פשעי" –
נמשך מלמעלה אור אלוקי מיוחד המשלים את הכפרה .ובלשון אדמו"ר הזקן בפרק ח'" :יעורר
רחמים העליונים מי"ג מדות הרחמים הנמשכות מרצון העליון ב"ה" .והיינו שעל ידי התשובה
מעומק הנפש ובקשת הסליחה ,נעשה "החזרת הרצון שנסתלק על ידי העוונות" )דרך מצותיך
לט ,ב( .זהו התיקון לעניין הג' הנ"ל – "סילוק הרצון".
שלמות המשכת הרצון לאדם הוא – "שיהיה לרצון לפני ה' ומרוצה וחביב לפניו ית' כקודם
החטא" ממש .לשם כך – "היה צריך להביא קרבן" .וכמו "אדם שסרח במלך ופייסו על ידי
פרקליטין ומחל לו ,אף על פי כן שולח דורון ומנחה לפניו שיתרצה לו לראות פני המלך".
"ועכשיו שאין לנו קרבן – התענית הוא במקום קרבן" )פרק ב'(.
"אכן ,כל זה באדם חזק ובריא שאין ריבוי הצומות מזיק לו כלל . .אבל מי שריבוי הצומות
מזיק לו . .כמו בדורותינו אלה ,אסור לו להרבות בתעניות . .אלא מאי תקנתיה? וחטאך
בצדקה פרוק" )פרק ג'(
וחשוב לציין :שלב נוסף זה בריצוי בא רק לאחר התשובה עצמה .כדברי אדמו"ר הזקן
בריש פרק ד' ש"כל הנ"ל )הריצוי הנעשה על ידי הדורון הנ"ל( הוא לגמר הכפרה ומירוק
הנפש אחר התשובה" .והיינו ,שהריצוי על ידי הדורון אינו קשור לגוף הכפרה של התשובה,
אלא הוא בא רק אחריה;
בשונה מכך הוא עניין המשכת י"ג מידות הרחמים ,שגם הוא פועל את עניין הריצוי ו"החזרת
הרצון" לאדם כנ"ל ,אבל אותו מבאר אדמו"ר הזקן בפרק ח' בהמשך לפעולת התשובה תתאה
עצמה.
המשכה נעלית זו מלמעלה ,מלבד זאת שהיא מהווה כפרה וסליחה – "החזרת הרצון" –
לאדם )תיקון עניין הג' הנ"ל( ,היא גם מוסיפה ומשלימה את ניקוי שאר הפגמים שהוזכרו
לעיל.
240
אגרת התשובה
כפי שממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר בפרק ח' שם ,שי"ג מידות הרחמים "מנקים כל הפגמים,
וכמ"ש "נושא עון ופשע ונקה" .ודווקא על ידי המשכה זו "שוב אין יניקה להחיצונים והסטרא
אחרא מהשפעת ה"א תתאה . .וכן ממש למטה בנפש האלקית שבאדם שוב אין עונותיכם
מבדילים ,וכמו שכתוב "ונקה" ,מנקה הוא לשבים ,לרחוץ ולנקות נפשם מלבושים הצואים הם
החיצונים ,כמ"ש בגמרא מלפפתו".
ומשמעות העניין היא ,שגם אחרי עקירת הקליפה על ידי תשובת האדם ,החרטה והוידוי,
עדיין נשאר "רושם" ממנה וישנה אחיזה מסוימת של הרע בנפש ובהשפעת ה' תתאה; ודווקא
על ידי התגלות האור העליון של י"ג מידות הרחמים "שוב אין יניקה" כלל .ועל ידי כך "תשוב
ה"א תתאה למקומה )בשלמות ,והיינו – ( להתייחד ביה"ו" כמבואר שם.
)ראה בעיונים לפרק ח' סעיף א' ,שעניין זה הוא על דרך המבואר בקבלה ש"אור פנימי
מצחצח חצי הכלי מבפנים ואור מקיף מצחצח חצי הכלי מבחוץ"(.
בהתגלות י"ג מידות הרחמים עצמן יש כמה אופנים ,ושלימות הגילוי הוא ביום הכיפורים,
כמבואר במאמרי יום הכיפורים שבלקוטי תורה .לכן נאמר בברייתא ,המובאת בתחילת
הפרק" ,עבר על מצות לא תעשה ושב ,תשובה תולה ויום הכיפורים מכפר" – דווקא ההמשכה
המיוחדת של י"ג מידות הרחמים של יום הכיפורים ,שהיא מבחינה שאין אתערותא דלתתא
מגיעה לשם כלל ,היא מהווה שלמות הכפרה על איסורי לא תעשה .היא המטהרת ,מנקה
ומכפרת לגמרי את כל ה"רושם" של הפגם שנתהווה על ידי עבירות אלה )ראה לקוטי שיחות
חלק ט"ו עמ' .(262
ואם "עבר על כריתות ומיתות בית דין – תשובה ויום הכיפורים תולין ויסורין ממרקין",
והיינו ששלמות "צחצוח הנפש" מהרושם של הפגם שנעשה בעבירות חמורות אלו ,הוא לא רק
על ידי המשכת י"ג מידות הרחמים אלא גם על ידי היסורים הבאים מלמעלה.
וראה במהדורא קמא" :הנה מה שאמר תשובה תולה פירוש ,שהיא מכפרת כי היא עיקר
הכפרה ,אלא שלא נגמר כפרתה עד שימרק וישתטף היטב לכלוך החטא כמריקת ושטיפת
הכוס ואל זה צריך קבלת היסורין למרק".
מלבד כל זאת ,ישנו התיקון לעניין הד' המוזכר לעיל ,והוא המשכת האור שנעדר .בעניין
זה אדמו"ר הזקן אינו עוסק במפורש באגרת התשובה ,אבל מבואר בלקוטי תורה פרשת בלק
)עג ,ג( ,שעל ידי תשובה עילאה המבוארת באגרת התשובה פרק ח' ,מתקנים גם את עניינים
אלו ,ונתבאר בעיונים לפרק ח' סעיף ו'.
241
פרק ט' -הוספות
הוספה א' -והנה עיקר האהבה היא אתדבקות רוחא ברוחא ,כמ"ש "ישקני מנשיקות פיהו וכו'
כנודע .ועל זה נאמר "ובכל נפשך" ,שהם הם כל חלקי הנפש שכל ומידות ולבושיהם
מחשבה דיבור ומעשה לדבקה כולן בו ית' .דהיינו המידות במידותיו ית' מה הוא
רחום וכו' ,והשכל בשכלו וחכמתו ית' הוא עיון התורה דאורייתא מחכמה נפקא .וכן
המחשבה במחשבתו ית' ,והדיבור ב"דבר ה' זו הלכה" וכמ"ש "ואשים דברי בפיך",
"ודברי אשר שמתי בפיך" .והמעשה הוא מעשה הצדקה "להחיות רוח שפלים".
א .כאשר אדמו"ר הזקן מפרש בפרק ט'
את ענין דביקות דיבור האדם בדיבורו ית',
הוא נוקט ומפרט דהיינו הדיבור "בדבר ה'
זו הלכה" .וצריך ביאור — מדוע נקט "דבר
הלכה" דוקא ,ולא כללות ענין הדיבור
בתלמוד תורה )על דרך שנקט לעיל גבי כח
השכל — "עיון התורה" סתם(? הרי גם כאשר
דיבור האדם הוא בשאר חלקי התורה )לאו
בדבר הלכה דוקא( דיבורו דבוק בו ית'?
ואף שבפשטות ההדגשה היא שדיבור
האדם דבוק בדיבורו ית' ,1וענין דיבורו ית'
מפורש בחז"ל 2ש"דבר ה' זו הלכה" ,מכל
מקום עדיין צריך עיון קצת ,שהרי גם כללות
התורה היא דיבורו של הקדוש ברוך הוא
)שנאמרה למשה( ,ואם כן אף שצריך לומר
(1ראה לקמן סעיף ב.
(2שבת קלח ,ב.
שיש ענין מיוחד בשייכותן של הלכות דוקא
ל"דבר ה'" ,מכל מקום ,מהו הדיוק שהענין
ד"אתדבקות רוחא ברוחא" שייך לענין זה
בדבר ה' )המתגלה בהלכה דוקא( ,ולא
לדיבורו ית' שבכל חלקי התורה?
וביותר קשה :לעיל בחלק ראשון של
התניא 3מבאר אדמו"ר הזקן "איך היא בחינת
אתדבקות רוחא ברוחא — לזה אמר 4והיו
הדברים האלה כו' על לבבך ודברת בם . .
והוא עיון התורה והפה . .הדבור בתלמוד
תורה . .לא יצא ידי חובתו בהרהור ועיון
לבדו 5עד שיוציא בשפתיו" — הרי ששם מפרש
(3סוף פרק מ"ט.
(4ואתחנן ו ,ו-ז.
(5הלכות תלמוד תורה לאדמו"ר הזקן פרק ב'
סעיף י"ב .ובשו"ע אדמו"ר הזקן או"ח )סימן מ"ז
סעיף ב'( ש"המהרהר בדברי תורה אין צריך לברך"
242
אגרת התשובה
"אתדבקות רוחא ברוחא" בענין הדיבור על
ידי "הדבור בתלמוד תורה" בכלל ,ואמאי
הגביל כאן את הדביקות על ידי דיבור לדבר
הלכה דוקא?
ב .ויש לומר הביאור בזה ,על פי מה
שנתבאר במקום אחר ,6שהחידוש בהעבודה
ד"אתדבקות רוחא ברוחא" של בעל תשובה
לגבי צדיק ,הוא בכך שיסוד עבודת הבעל
תשובה הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם
ודעת לגמרי;
וענין זה )ששורש ויסוד עבודת הבעל
תשובה הוא בענין הביטול שלמעלה מטעם
ודעת ו"מציאות" האדם( בא לידי ביטוי
בכללות דביקותו בה' ב"כל חלקי הנפש" שלו,
שלא רק שכל חלקי נפשו עסוקים בעבודת ה',
אלא שבכל אחד ואחד מהם מאיר ענין וכח
זה כפי שהוא אצלו ית' כביכול — דבמדות
האדם מאירות מדותיו ית' )מה הוא רחום
כו'( ,בשכלו — חכמתו ית' )היא חכמת התורה,
דאורייתא מחכמה נפקא( ,וכן בלבושיו
מחשבה דיבור ומעשה.
ועל פי זה יש לבאר הטעם שבענין הדי־
בור נקט אדמו"ר הזקן "הדבור בדבר ה' זו
הלכה" דוקא — כי חלק ההלכה שבתורה שייך
ל"כתר" .וכפי שמציין אאמו"ר בהערתו כאן,
7
שהלכות "נקראים תגא ,כתרה של תורה
ועיין באגרת הקודש פכ"ט בדבור המתחיל
אשת חיל עטרת בעלה עיין שם".
)ולהעיר מהמשך דבריו שם" ,שיכול לפסוק דין בלא
נתינת טעם לדבריו שזהו גם כן אינו אלא הרהור
כו'"(.
(6לקוטי שיחות חלק לט עמ' ) 100סעיף ה(
ואילך.
(7מגילה כח ,ב )כהגירסא לפנינו .וכן הוא בעין
יעקב שם(.
ויש לומר ,שכוונת אאמו"ר כאן היא גם
לתרץ אמאי נקט אדמו"ר הזקן "הדבור בדבר
ה' זו הלכה" דוקא :דכיון שהלכות הם ב"כתר",
נמצא ,שזהו בהתאם לכללות העבודה
ד"אתדבקות רוחא ברוחא" המבוארת באגרת
התשובה כאן ,שיסודה הוא בבחינת הכתר.
ג .על פי זה יש לבאר גם דיוק לשון אאמו"ר
בההערה ,שלא הסתפק בהעתקת לשון חז"ל
שהלכות נקראים "תגא" ,אלא מציין לאגרת
הקודש ד"ה אשת חיל עטרת בעלה ,ומוסיף
"עיין שם" — כי בזה מודגש עוד יותר הקשר
דהלכות לענין הביטול שלמעלה מטעם ודעת
)שמצד "כתר"(:
8
באגרת הקודש שם מבאר הטעם שהלכות
נקראים בשם "כתר" ,כי "רצון העליון ברוך
הוא מכונה . .בשם כתר עליון" ,ותרי"ג מצות
התורה עם ז' מצות דרבנן )בגימטריא כת"ר(
הן הן רצון העליון ברוך הוא ,ש"למעלה מעלה
ממעלת חכמה עילאה וכמו כתר ועטרה שעל
המוחין שבראש" .9ורצון העליון ברוך הוא
מתגלה בהלכות התורה דוקא )שבהם מתגלה
מהו רצונו ית'( .הרי ,דזה שהלכות התורה
הן בבחינת "כתר" היינו כתר עליון שלמעלה
מחכמה.
]כלומר :בתורה עצמה ישנו הבדל בין
כללות התורה לחלק ההלכות שבה :התורה
בכללותה היא בחינת חכמה עילאה ,מה
שאין כן ההלכות ,בהן מתפרש רצונו ית'
הלכה למעשה ,שורשן בכתר ,ברצון העליון
שלמעלה מהחכמה[.
וענין זה נוגע להעבודה ד"אתדבקות
רוחא ברוחא" דהבעל תשובה ,המיוסדת על
(8קמט ,סוף עמוד ב' ואילך.
(9שם בסוף האגרת )קנא ,א(.
פרק ט' -הוספה א'
הביטול שלמעלה מטעם ודעת — כי ביטול זה
בלימוד התורה הוא בגילוי ובהדגשה בלימוד
ההלכות דוקא .דכיון שהלכות הן רצון
העליון ברוך הוא ש"למעלה מעלה ממעלת
חכמה עילאה" ,לכן ,כדי שהאדם יכוין לרצון
העליון ולגלות פנים בתורה כהלכה דוקא,
אינו מספיק ענין ה"מוחין שבראש" אלא צריך
להיות ענין הביטול .וכמאמר חז"ל 10שהטעם
שקבעו הלכה כבית הלל דוקא הוא "מפני
שנוחין ועלובין היו" )אף שבית שמאי "מחדדי
טפי" .(11הרי שהדרך לכוין לאמיתתה של
תורה אינה תלוי' בחריפות השכל ,אלא בענין
הענוה והביטול ,12שלמעלה מדעת האדם.
וזהו שדוקא בהלכות התורה מביא מה
שכתוב "ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי
בפיך":
ביגיעת התורה סתם ,אף שמגמת האדם
היא להבין חכמתו ית' שלמעלה משכל האדם
)שלכן כללות לימוד התורה צריך להיות
בביטול דוקא ,כמבואר בכמה מקומות,(13
מכל מקום ,כיון שעיקרו הוא ענין של לימוד
בהבנה והשגה )חכמה( ,לכן ,גילוי חכמתו ית'
במוח האדם הוא מה שכלי שכלו של האדם
תופסים ומשיגים חכמתו ית';
מה שאין כן בהלכות התורה ,להיותם
)גילוי( רצון העליון ,והכיוון להלכה תלוי
)בעיקר( בענין הביטול — הרי גילוי רצונו ית'
בהאדם בהסקת ההלכה ,הוא על ידי ביטול
(10עירובין יג ,ב.
(11יבמות יד ,א.
(12ראה בארוכה ספר המאמרים תרכ"ז )סוף
עמוד רפ"א ואילך .עמוד ר"צ ואילך( .המשך תרס"ו
)ע' תלט ואילך( .לקוטי שיחות חלק כ"א )עמוד 115
ואילך( .ועוד.
(13ראה לקוטי שיחות חלק ט"ו )עמוד 3ואילך.
ע' 326ואילך( .חלק י"ט )עמוד 41ואילך( .ועוד.
243
מוחלט ,באופן של "ואשים דברי בפיך ודברי
אשר שמתי בפיך" .היינו לא )רק( שהאדם
משיג דבר ה' ,אלא שהקדוש ברוך הוא שם
את "דבר ה' זו הלכה" בפי האדם.
ד .והנה על פי מה שנתבאר לעיל נמצא,
דענין הביטול שלמעלה מחכמה וטעם ודעת,
הוא בגלוי יותר בהעבודה בדיבור בהלכות
התורה מאשר בהעבודה שבכחות דשכל
מדות ומחשבה.
14
ד"עיון התורה" בשכל ומחשבה קשור עם
מציאות האדם כנזכר לעיל ,וכל שכן מדות
האדם שכל ענין המדות הוא יחס האדם לדבר
שחוץ ממנו;
מה שאין כן העסק "בדבר ה' זו הלכה",
הרי "הדיבור בדבר ה' זו הלכה" הוא באופן
ד"ואשים דברי בפיך ודברי אשר שמתי בפיך"
כנזכר לעיל .ועל דרך זה הוא בהעבודה
במעשה — "מעשה הצדקה להחיות רוח
שפלים" — שענין הביטול הוא בגילוי ,כמובן
בפשטות ,שהעסק עם "שפלים" 15להחיות את
רוחם בא מצד ענוה וביטול.
ולכן ביטוי וגילוי החידוש שבעבודת הבעל
תשובה )שיסודה הוא ענין הביטול למעלה
מטעם ודעת כנזכר לעיל( הוא "בדבר ה' זו
הלכה . .מעשה הצדקה להחיות רוח שפלים",
שבהם ענין הביטול הוא בגלוי.16
(14ראה לקוטי שיחות חלק ל"ט עמ' 102הערה
,43ד"מחשבה" כאן כוללת גם כן לימוד לגירסא .וגם
בזה אין הביטול בגילוי.
(15על פי זה מובן בפשטות הטעם שמביא
שהצדקה היא "להחיות רוח שפלים" )שלכאורה
מיותר( ,להדגיש הרגש הביטול והענוה של עושה
הצדקה .וראה לקוטי שיחות חלק ל"ט עמוד 104
הערה .5שם עמוד 110הערה .44
(16ולהעיר ,שבאגרת התשובה שם כ' "תשובה
244
אגרת התשובה
ה .אלא שעדיין צריך ביאור :אף שבחלק
ההלכה שבתורה ענין הביטול )דכתר( הוא
יותר בגלוי ,אבל מהי השייכות בין ביטול זה
לכח הדיבור דוקא ]שלכן נקט אדמו"ר הזקן
ענין ההלכה רק גבי דיבור )"הדיבור בדבר ה'
זו הלכה"( ולא לעיל גבי "והשכל . .הוא עיון
התורה"[?
ועל כרחך צריך לומר ,שביטול זה
ד"ואשים דברי בפיך" שייך לתכונת הדיבור
דוקא .ועל דרך זה בענין המעשה ,שזה
שבהעבודה דמעשה — "מעשה הצדקה
להחיות רוח שפלים" — מודגש ענין הביטול
בגלוי ,הוא לפי שזה שייך לתכונת המעשה.
ונקודת הביאור בזה — על פי הכלל "נעוץ
סופן בתחלתן ותחלתן בסופן" ,17ולכן ,ענין
הביטול שמצד "כתר" )"תחלתן"( בא לידי
גילוי "בסופן" דוקא ,בדיבור ומעשה.
הסברת הענין:
החילוק בין שכל מדות ומחשבה לדבור
ומעשה הוא ,ששכל מדות ומחשבה הם
בהאדם עצמו ,מה שאין כן דיבור ומעשה
הם מחוץ להאדם .שהחילוק אינו רק בכמות
)שיעור התגלות הכחות ,אם רק בעצמו ,או
שמתפשטים גם חוץ להאדם( ,אלא באיכות
עילאה זו דאתדבקותא דרוחא ברוחא על ידי תורה
וגמילות חסדים . .להיות דבר ה' ממש בפיו וכמו
שכתוב ואשים דברי בפיך וימינו תחבקני בגמילות
חסדים" — הרי שנקט בתורה רק הדביקות דדיבור
)ולא דשכל ומחשבה( .ולכאורה גם מה שכתוב
"וימינו תחבקני בגמילות חסדים" הכוונה ל"מעשה
הצדקה" דכאן )ולא הדביקות דמדות( — ראה לעיל
חלק א' סוף פרק מ"ה .
(17ספר יצירה פ"א מ"ז.
ומהות הכחות:
הכחות שבאדם עצמו ,הם גילוי מעלת
ושלימות הנפש עצמה ,דכל אחד ואחד מכחות
השכל ופרטי המדות הוא מעלה ושלימות
אחרת של האדם )וכן המחשבה ענינה — גילוי
מעלות ושלימות אלו( ,מה שאין כן כל ענין
הדיבור והמעשה הוא רק ירידה לגבי האדם
עצמו ,שהרי בשביל עצמו אין האדם צריך
לדיבור ,אלא זהו רק שהאדם יורד ממעלת
עצמו 18ועוסק בהשפעה אל הזולת )וכל שכן
בענין המעשה ,שהוא הפעולה בהעולם שחוץ
ממנו(.
וירידה והשפלה זו שבדיבור ומעשה
)סוף כל הכחות( ,נעוצה בפשיטות הנפש
)שלמעלה ממעלות ושלימות( .דשכל ומדות
)ומחשבה( שהם ביטוי מעלת האדם ,קשורים
עם מציאות האדם; ואילו ענין הדיבור
)ומעשה( ,שבו האדם "מנתק" את עצמו
משלימות עצמו ומציאותו ועוסק עם זולת,
שרשו בפשיטות הנפש שלמעלה מהגדרים
של "מציאות" הנפש ,19ולכן הרי זה בא בענין
של דיבור )ומעשה( ,שהוא "יציאה" ממציאות
עצמו וירידה אל הזולת.
ונמצא ,שתכונת הדיבור והמעשה עצמן
שייכות לעניין הביטול הנעוץ בפשיטות
הנפש ממש.
)לקוטי שיחות חלק לט עמד 105ואילך(
(18ראה בארוכה גם לקוטי שיחות חלק ט"ו
)עמוד 327ואילך( .ועיין שם ,שזהו הטעם שתלמוד
תורה הוא מצוה שבדיבור דוקא )ראה הנסמן לעיל
הערה ,(5כי הביטול שבדיבור עושה את האדם לכלי
לתורתו של הקדוש ברוך הוא )שלמעלה מנבראים(.
(19ראה לקוטי שיחות חלק ו' עמוד .116
פרק ט' -הוספה א'
245
קיצור השיחה:
ביאור הדגשת אדמו"ר הזקן "והדיבור ב'דבר ה' – זו הלכה'" )הלכה דוקא ,ולא
שאר חלקי התורה(:
החידוש בעבודתו של בעל תשובה לגבי עבודתו של צדיק הוא בכך שיסוד
עבודתו של בעל תשובה הוא ביטול גמור שלמעלה מטעם ודעת ,שיסודו הוא
בבחינת הכתר ,שלמעלה מהחכמה; ולכן עבודתו מתבטאת דוקא בלימוד ההלכה,
כמבואר בלקוטי לוי יצחק שחלק ההלכה שבתורה שייך לבחינת הכתר )"כתרה
של תורה"( ,רצון העליון ,למעלה מהתורה בכללותה שהיא בחינת חכמה עילאה.
ולפי זה יובן מדוע מקשר אדמו"ר הזקן את מעלת ההלכה דוקא עם כוח הדיבור
)"והדיבור ב'דבר ה' – זו הלכה'"( ,ולא עם כוח השכל והמחשבה:
השכל והמחשבה נמצאים באדם עצמו ,ולכן הם מייצגים את מציאות האדם
ושלימותו; ואילו הדיבור והמעשה נמצאים מחוץ לאדם ,והם מהווים ירידה של
האדם מדרגתו כדי להשפיע על הזולת ,ולכן הם מייצגים את עניין הביטול ,הנעוץ
בעצם נפשו של האדם )בבחינת "נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן"(.
וזוהי מעלת לימוד ההלכה בדיבור – לימוד מתוך ביטול מוחלט ,כך שהלימוד
אינו נובע ממציאותו של האדם ,אלא מהקב"ה )"ואשים דברי בפיך"" ,ודברי אשר
שמתי בפיך"( – לגבי לימוד התורה מתוך עיון ומחשבה ,הנובע ממציאותו ומכוח
הבנתו של האדם.
246
אגרת התשובה
הוספה ב' -ולפי שפגם הברית בהוצאת ז"ל ואין צריך לומר בעריות או שאר איסורי ביאה
דאורייתא או דרבנן )כי חמורים דברי סופרים וכו'( פוגם במוח ,לכן תיקונו הוא
דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא .וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו ,אדם עבר עבירה
ונתחייב מיתה למקום מה יעשה ויחיה ,אם היה רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים . .
והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו ,שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל ,וככה הוא
בחבל נחלתו.
א .באגרת התשובה פרק ח' מבאר אדמו"ר
הזקן ענינה של עבודת "תשובה עילאה",
דהיינו לימוד התורה ,ומביא על זה בסוף
פרק ח' ממה שכתוב בזוהר הקדוש 1דתשובה
עילאה היא "דיתעסק באורייתא בדחילו
ורחימו דקודשא ברוך הוא" ,ולאחרי זה בפרק
2
ט' מביא מה שכתוב ב"תנא דבי אליהו"
(1פ' נשא קכג ,סוף עמוד א'.
(2כן הוא באגרת התשובה לפנינו ,ובכתב יד
אגרת התשובה עם תיקונים והגהות בגוף כתב יד
קודש אדמו"ר הזקן )צילום ממנו נדפס בתחלת ס'
אגרת התשובה עם מ"מ וליקוט פירושים — קה"ת,
תשמ"ו( .וכן הוא גם באגרת התשובה מהדורא קמא
)קה"ת ,תשמ"ב — ע' תקכא( .מאמרי אדמו"ר הזקן
כתובים )חלק א( עמוד ב .ועוד.
אבל בתנא דבי אליהו הנדפס לפנינו ליתא.
]ורק איתא שם )תנא דבי אליהו רבה פרק ה' קרוב
לתחלתו( :אדם שעבר עבירות הרבה ונקנסה עליו
מיתה כו' וחזר ועשה תשובה וקרא תורה נביאים
וכתובים ושנה משנה מדרש הלכות ואגדות ושימש
חכמים אפילו נגזרו עליו מאה גזירות הקב"ה מעבירן
ממנו כו' .ושם לפני זה "בני אדם שעברו עבירות
ונקנסה עליהם מיתה כו' חזרו ועשו תשובה וקראו
את המקרא ושנו את המשנה כו'"[.
ובקיצורים והערות לתניא )ע' לט .לקוטי הגהות
לתניא ע' ס( "עיין ויקרא רבה פכ"ה ע"ש" )וראה גם
ילקוט שמעוני משלי )ג ,יח( רמז תתקלה( .וכן בר"ח
"אדם עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום
מה יעשה ויחי' אם הי' רגיל לקרות דף אחד
יקרא ב' דפים לשנות פרק א' ישנה ב' פרקים
וכו' והיינו כמשל חבל הנפסק וחוזר וקושרו
שבמקום הקשר הוא כפול ומכופל וככה הוא
בחבל נחלתו וכו'".
4
ובהערות אאמו"ר על אגרת התשובה
מבאר ,שכפל הלשון "כפול ומכופל — הוא
ב' קשרים זה על גבי זה )שאז הוא קשר של
קיימא (5שאז הוא כפול ומכופל .והיינו כפול
הוא מה שקורא ב' דפים .ומכופל מה ששונה
3
ש' התשובה פ"ג מביאו מ"ויקרא רבה" .וכן במנורת
המאור אלנקאוה )ח"ג פרק תלמוד תורה ע' (235
נראה שמביאו מויקרא רבה )וראה לקמן הערה .(15
(3בויקרא רבה )וילקוט שמעוני( שם "אם נכשל
אדם בעבירה )שהוא( חייב )בה( מיתה בידי שמים".
(4לקוטי לוי"צ על ס' התניא ע' לג .וראה לקמן
הערה .34
(5ראה שו"ע אורח חיים סימן תרנ"א ס"א "קשר
גמור דהיינו ב' קשרים זה על זה" ,ועל דרך זה הוא
בשו"ע אדמו"ר הזקן שם סעיף ו' "וקושרים ב'
ראשי הכרך בב' קשרים זה על גבי זה . .הוא קשר
של קיימא" ,אבל שם מוסיף "שאינו חושש להתירו
עולמית" .ולכאורה זהו העיקר ,כמבואר בשו"ע
אדה"ז או"ח סימן שי"ז סעיף א' בארוכה .ולא הזכיר
זה כאן בהערות אאמו"ר .וראה שם סעיף ב' וסעיף
ג' .ואין כאן מקומו.
פרק ט' -הוספה ב'
ב' פרקים".
ולכאורה זהו פירוש חדש בדברי אדמו"ר
הזקן )בכוונת התנא דבי אליהו( ,דבפשטות,
הפירוש בדברי התנא דבי אליהו הוא שהם שני
אופנים שונים התלויים ברגילות האדם" ,אם
הי' רגיל לקרות דף אחד יקרא ב' דפים )ואחר
כך מביא עוד דוגמא ואם הי' רגיל (6לשנות
פרק א' ישנה ב' פרקים"; ואילו לפי הערת
אאמו"ר נמצא ,שב' הבבות באות בהמשך זו
לזו ,שאדם זה צריך לקרות ]בתורה שבכתב[7
ב' דפים וגם לשנות ]בתורה שבעל פה [7ב'
פרקים ,דרק אז הוי "ב' קשרים זה על גבי
זה . .קשר של קיימא . .כפול ומכופל".
וצריך ביאור ,מהו ההכרח לפרש כן
באגרת התשובה ,היפך הפירוש הפשוט? ואף
שעל פי זה מבואר )כפל( הלשון "כפול ומכו־
פל"] 8דעל פי הידוע גודל דיוק לשון אדמו"ר
הזקן בספר התניא ,9מסתבר לומר שאין
כפל זה ליופי המליצה אלא שזה נוגע לתוכן
הדברים[ ,שהם שני הענינים ד"לקרות . .ב'
דפים . .לשנות . .ב' פרקים" — מכל מקום
(6ובויקרא רבה שם מפורש הוא "ואם הי' למוד
לשנות" )ולהעיר שגם בילקוט שמעוני ליתא "ואם
הי' רגיל" ,כלשון התנא דבי אליהו שהועתק באגרת
התשובה( .וראה גם מנורת המאור שבהערה .21
(7כפשטות הלשון ,וכמובן גם מלשון תנא דבי
אליהו שם )נעתק לעיל בשולי הגליון להערה .(2
ושם ריש פרק י"ח "כל תלמיד חכם שיושב וקורא
ושונה כו' הקדוש ברוך הוא כו' קורא ושונה עמו".
וכן פי' בהוספות לחידושי הרש"ש לויקרא רבה שם.
(8ולהעיר שבאגרת התשובה מהדורא קמא שם
ליתא לשון זו ,ובמקומו "עב וכפול".
(9ראה קיצורים והערות לתניא עמוד קיח .קכא.
קכח .וראה בארוכה מכתב כ"ק מו"ח אדמו"ר )נדפס
)חלקו( בלקוטי שיחות חלק ד' עמוד 1212הערה (3
שאדמו"ר הזקן התבונן יותר מב' שבועות בכתיבת
תיבה אם לכותבה בוא"ו החיבור.
247
לכאורה אין זה מספיק להפקיע דברי התנא
דבי אליהו מפשוטם.
וגם אם תמצי לומר שכפל הלשון מכריח
פירוש זה בדברי אדמו"ר הזקן — עדיין עיקר
הקושיא במקומה עומדת :למה מפרש כן
אדמו"ר הזקן דברי התנא דבי אליהו?
ולכן נראה לומר ,שפירוש זה ב"כפול
ומכופל" שייך לכללות תוכן דברי אדמו"ר
הזקן בפרק זה.
ב .גם יש להבין כמה פרטים בכללות פרק
זה באגרת התשובה:
דברי התנא דבי אליהו הובאו בהמשך למה
שכתוב לפני זה "ולפי שפגם הברית כו' פוגם
במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא
דמחכמה 10נפקא" .ובפשטות כוונתו לבאר
מה שהביא לעיל פרק ד' "מה שכתוב בזוהר
הקדוש בקצת מקומות 11שאין תשובה מועלת
לפוגם בריתו כו' והוא דבר תמוה מאד שאין
לך דבר עומד בפני התשובה 12ואפילו עבודה
זרה וגלוי עריות כו' ופי' בר"ח 13שכוונת הזהר
שאין מועלת תשובה תתאה כי אם תשובה
עילאה" — דעל פי דברי הזהר )שהביא בסוף
פרק ח'( "דתשובה עילאה היא דיתעסק
באורייתא כו'" מובנים דברי הר"ח ,דכיון
שהפגם הוא במוח ,לכן אין תשובה תתאה
יכולה לתקן פגם זה ,וצריך לתשובה עילאה
שענינה "דיתעסק באורייתא דמחכמה נפקא".
(10זוהר חלק ב' קכא ,א .פה ,א .ועוד.
(11זוהר חלק א' ריט ,סוף עמוד ב' .ועוד.
(12ירושלמי פאה פ"א ה"א .ז"ח בראשית )יט,
ד( .רמב"ם הלכות תשובה סוף פרק ג'.
(13שער הקדושה פרק י"ז .וראה זוהר חלק א'
סב ,א )הובא בניצוצי אורות לזהר שנסמן בהערה ,11
בשם זהח"מ( :בר מתשובה סגי.
248
אגרת התשובה
ועל זה ממשיך אדמו"ר הזקן "וזהו שכתוב
בתנא דבי אליהו כו'" — כי על פי הנזכר
לעיל יוצא חידוש בענין תשובה עילאה שלא
שמענו עד כה ,דלעיל 14ביאר בארוכה שהענין
דתשובה עילאה" ,דיתעסק באורייתא בדחילו
ורחימו דקודשא בריך הוא" ,אינו בשביל
כפרת עון )שזה נפעל על ידי תשובה תתאה(,
אלא רק דביקות הנפש במקורה כו' ,ואילו
כאן אומר שהענין דעסק התורה בא לשם
כפרת עון — ועל זה מביא כמה ראיות שבכח
עסק התורה לכפר עון:
א( "וזהו שכתוב בתנא דבי אליהו אדם
עבר עבירה ונתחייב מיתה למקום מה יעשה
ויחיה אם הי' רגיל לקרות כו'" ,דלכאורה אינו
מובן ,הרי אדם שעבר עבירה חייב לעשות
תשובה ,ומהי השאלה "מה יעשה ויחי'"? אלא
דאיירי כאן בחטא מיוחד שעל ידו נתחייב
15
מיתה למקום ,והיינו החטא דפגם הברית
)שחייבים עליו מיתה בידי שמים ,16כמובא
לעיל באגרת התשובה ,(17שאין תשובה תתאה
מועלת לחטא זה ,וקאמר בתנא דבי אליהו
"מה יעשה ויחיה אם היה רגיל לקרות כו'",
דכפרת חטא זה )הפועלת ש"יחיה"( היא על
ידי דיתעסק באורייתא כו'.
(14פרק ח'.
(15ויש לומר שזהו אחד מהטעמים שדייק
אדמו"ר הזקן להביא מתנא דבי אליהו )שבנוסח
הנדפס לא נמצא( — ולא מהמפורש בויקרא רבה
)וגם מדייק לציין המקור( — כי בזה מרומז שמדובר
בתיקון חטא זה ,שהרי אליהו הוא השייך לתיקון פגם
הברית ,ונקרא "מלאך הברית" )מלאכי ג ,א( ,והוא
שבא לאסהודי שבני ישראל מקיימין הברית כדאי'
בזח"א פ' לך )צג ,א( .וראה גם פרקי דרבי אליעזר
סוף פרק כ"ט )הובא ברד"ק מלאכי שם( .ועוד.
(16נדה יג ,א .מס' כלה.
(17פרק ד' )צג ,ב( .פרק ז' )צז ,ב(.
ב( "וזהו שאמר הכתוב 18בחסד ואמת
יכופר עון וכו' ואין אמת אלא תורה 19כו'",
והיינו שיש חטא כזה שכפרתו היא על ידי
תורה ,ומסיים "ועון בית עלי בזבח ומנחה הוא
דאינו מתכפר אבל מתכפר בתורה וגמילות
חסדים כדאיתא בפרק קמא דראש השנה".20
ויש לדייק בסדר הענינים כאן:
א( מדוע המתין אדמו"ר הזקן עד הכא
)אמצע פרק ט'( לבאר הענין דתיקון פגם
הברית על ידי עסק התורה ,דלכאורה הוי ליה
להביאו בסוף פרק ח' ,תיכף לאחרי שהביא
דברי הזהר ד"תשובה עילאה היא דיתעסק
באורייתא כו' דאיהו בן י"ה בינה" ,ובהמשך
לזה הי' לו לבאר דברי הר"ח שרק תשובה
עילאה מועילה לפגם הברית ,דכיון שהוא
פוגם במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באורייתא
— ולמה מאחרו ומביאו בסוף פרק ט' ,לאחרי
שביאר בפרטיות דברי הזהר ד"בינה איהי
תשובה עילאה" ,והיינו ההתבוננות בגדולת
ה' להוליד ממנה דחילו ורחימו שכליים כו',
וכן האריך על דבר "אתדבקות רוחא ברוחא"
ב"כל חלקי הנפש" — שלכאורה אריכות זו אין
לה שייכות לתיקון פגם הברית על ידי עסק
התורה?
ב( הראיות דתורה מכפרת על עון לכאורה
הי' לו להביאן בסדר הפוך — בתחילה הראי'
)א( מפסוק) ,ב( על כללות הענין שעל
ידי תורה "יכופר עון" ,ואחר כך הראי' )א(
ממאמר חז"ל) ,ב( המוסיף גם 21הפרט על דבר
(18משלי טז ,ו.
(19ירושלמי ר"ה פ"ג ה"ח.
(20יח ,א .וראה שבת )נה ,ב( ,יומא )ט ,סוף עמוד
א' ואילך( "גילוי עריות כו'" ,שפוגם גם כן במוח כמו
שכתב אדמו"ר הזקן כאן "ואין צריך לומר בעריות
כו'".
(21להעיר שבילקוט שמעוני הלשון "מה יעשה
פרק ט' -הוספה ב'
אופן הלימוד — "יקרא ב' דפים . .ישנה ב'
פרקים" דוקא )וכביאור אדמו"ר הזקן כי הוא
"כמשל חבל הנפסק כו' שבמקום הקשר הוא
כפול ומכופל"(.
ג .ויש לומר הביאור בכל זה ,בהקדם תמי'
כללית בפרק זה:
מפשטות הביאור באגרת התשובה משמע,
שכל זמן שהאדם לא הגיע למעלת תשובה
עילאה אי אפשר לו לתקן פגם הברית ,ובענין
זה מצב נשמתו הוא "כמשל חבל הנפסק".
ולכאורה תמוה:
הרי ביאר לעיל ,שהחילוק בין תשובה
תתאה לתשובה עילאה הוא ,דתשובה
תתאה באה לחזור ולקשר נשמתו עם שרשה
ומקורה ]אחרי שעל ידי עונות נפסק "חבל
ההמשכה" 22המקשר את שורש הנשמה
למעלה עם הנשמה כפי שהיא מלובשת
בגוף )דהמשכת החיות משורש הנשמה
להנשמה למטה נמשלה ל"חבל" ,(22ועל ידי
תשובה תתאה חוזר ומקשר חבל זה ו"שוב
אין עונותיכם מבדילים" ;[23ותשובה עילאה
הבאה לאחרי תשובה תתאה היא ,השבת הנפש
לשרשה ומקורה ,כי לאחרי ש"רוח עברה
ותטהרם ]שהאדם נטהר לגמרי מעונותיו,
ונשמתו מחוברת עם שרשה ומקורה ע"י
"חבל ההמשכה"[ — אזי תוכל נפשו לשוב עד
הוי' ברוך הוא ממש ולעלות מעלה מעלה
למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד נפלא כמו
ויחי' יתעסק בתורה" ואחר כך ממשיך "אם הי' רגיל
לקרות דף אחד כו'" .ובמנורת המאור שם "מה יעשה
יעסוק בתורה והוא יחי' כו' ילמוד ב' פרקים ואם לא
הי' רגיל ללמוד כלל ילמוד דף אחד ואם הי' רגיל כו'
יקרא שנים".
(22אגרת התשובה פרק ה'.
(23אגרת התשובה פרק ח'.
249
שהיתה מיוחדת בו ית' בתכלית היחוד בטרם
שנפחה ברוח פיו ית' לירד למטה ולהתלבש
בגוף האדם" ,23היינו שנרגשת בו )גם בהיותו
נשמה בגוף( דרגת דביקות נשמתו בו ית'
בהיותה בשרשה ומקורה.
]וזה שכתוב בזהר דתשובה עילאה היא
"דיתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקודשא
בריך הוא" ,כי אין תשובה עילאה רק עצם
עסק התורה ,24אלא תכלית הדביקות בה',25
וכמבואר בארוכה באגרת התשובה פרק ט'
ענין "אתדבקות רוחא ברוחא"[.
ואם כן אינו מובן ,איך שייך לומר שתיקון
פגם הברית ע"י לימוד התורה )יתעסק
באורייתא( הוא ענין של "תשובה עילאה" —
הרי לפני שנטהר האדם מעון זה עדיין "חבל"
נשמתו "נפסק" — ואם כן אין הוא שייך כלל
)אלא למעשה דלימוד התורה ,אבל לא(
לדביקות הנפש בשרשה ומקורה דתשובה
(24כפי שמשמע באגרת התשובה מהדורא
קמא )עמוד תקיט( .וענין זה )העילוי דתשובה
עילאה שהיא דביקות נעלית יותר( הוא חידוש
באגרת התשובה מהדורא בתרא ,והוא בהתאם גם
כן להחילוק ביניהם בביאור ענין תשובה תתאה,
שבמהדורא קמא )עמוד תקכד( כתב "ותשובה תתאה
הוא עזיבת החטא בלבד" ,מה שאין כן במהדורא
בתרא מבאר שגם תשובה תתאה ענינה החזרת ה'
תתאה למקומה )שבמהדורא קמא שם משמע שזהו
ענין תשובה עילאה ,עיין שם( .וראה לקמן סעיף ה'.
(25והשייכות לעסק התורה — ראה ספר
המאמרים תר"ס עמוד קג :ואזי על ידי התורה הרי
הוא עולה ומתקשר באור אין סוף ברוך הוא לדבקה
בו בבחינת יחוד נפלא כמו שהיתה מיוחדת קודם
שירדה למטה כו' והוא ענין התדבקות רוחא ברוחא
שמתדבק במהות ועצמות אין סוף על ידי התורה
וכנזכר לעיל שהתורה היא בבחי' עצמות אבא
ופנימיות אבא פנימיות עתיק ועל ידי עסק התורה
מתקשר בבחי' פנימיות ועצמות אין סוף ברוך הוא.
250
אגרת התשובה
עילאה.
ד .ויש לומר ,ששאלה זו מיושבת על
פי ביאור אאמו"ר ,ש"כפול ומכופל הוא
ב' קשרים זה על גבי זה שאז הוא קשר של
קיימא" ]ומטעם זה גופא הקדים אדמו"ר
הזקן את דברי התנא דבי אליהו )לפני הפסוק
והש"ס( ,כי זה שצריך להיות לימוד "כפול
ומכופל" נוגע לכללות הביאור כאן[:
בכתבו ש"הוא ב' קשרים" מרמז שתיקון
הפגם כאן אינו ענין של תשובה עילאה בלבד,
אלא יש כאן ב' קשרים ,דהיינו ב' דרגות
של תשובה ,תשובה תתאה ותשובה עילאה
)שתשובה עילאה היא "על גבי" תשובה
תתאה(;
ובזה שמוסיף )בחצאי עיגול( "שאז הוא
קשר של קיימא" ,מדגיש ,שתוכן העבודה
דתשובה עילאה כאן )דיתעסק באורייתא(
אינה עבודת תשובה עילאה עצמה ,אלא )רק(
מה שפועלת קיום ב"קשר" שיהי' "קשר של
קיימא".
דהנה ,זה שב' קשרים זה על גבי זה הם
קשר של קיימא ,פירושו ,שהקשר השני עושה
את הקשר הא' לקשר של קיימא .וכפסק
ההלכה ,ד"קשר אחד בלבד כו' אינו נקרא
קשר כלל ומותר לקשרו ולהתירו אפילו אם
עומד להתקיים לעולם" ,26וכאשר עושה עוד
קשר על גבי הקשר הא' ,אין הפירוש שרק
הקשר הב' הוא קשר של קיימא ,אלא שעל
ידי הוספה זו חל שם "קשר של קיימא" גם על
הקשר הא' )וכפשטות הענין שגם הקשר הא'
נעשה בר קיימא(.
ועל דרך זה הוא בענין ב' הקשרים
(26לשון אדמו"ר הזקן בשו"ע או"ח סימן שי"ז
סעיף ג'.
דתשובה — תשובה תתאה ותשובה עילאה
— שהעבודה דתשובה עילאה )הקשר הב'(
פועלת חיזוק וקיום בהעבודה דתשובה תת-
אה ]וכנרמז בדיוק הלשון "שאז הוא כפול
ומכופל" ,דהיינו "ב' קשרים זה על גבי זה" :גם
הקשר הא' הוא בכלל "כפול" ,כי גם תשובה
תתאה יש בה קיום ,אלא שזה גופא נעשה בו
ע"י "מכופל" — הקשר דתשובה עילאה[.
ועל פי זה יש לומר ,דזה שתיקון פגם
הברית הוא עלי ידי עסק התורה ,אין הכוונה
שיש בכחו להגיע לדרגת תשובה עילאה
עצמה ]דלדביקות זו אי אפשר להגיע קודם
תיקון פסיקת חבל הנשמה[ ,אלא רק לענין
זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חיזוק וקיום
בתשובה תתאה.
]ומדוייק גם כן לשון אדמו"ר הזקן כאן,
שבביאור תיקון פגם הברית על ידי עסק
התורה לא הזכיר )בפירוש( שזוהי העבודה
דתשובה עילאה ,27ועל פי הנזכר לעיל הטעם,
כי הענין דעסק התורה הבא לתקן חטא זה
אינו העבודה דתשובה עילאה עצמה ,אלא רק
ענין זה שב"תשובה עילאה" שפועלת חיזוק
בתשובה תתאה כנ"ל[.
ויש לומר עוד :לא זו בלבד שכדי שעונו
יכופר צריך )גם( לכל פרטי העבודה דתשובה
תתאה שנתבארו באגרת התשובה ]ואי אפשר
לו "לדלג" מקיום מצות התשובה בפשטות
)עזיבת החטא( לתשובה עילאה "דיתעסק
באורייתא"[ ,אלא עוד זאת ,שעיקר התשובה
)גם על החטא דפגם הברית( הוא תשובה
תתאה )שבאה לכפרה( ,אלא שהיות שעון זה
(27להעיר מר"ח שם בשם ספר אלימה להרמ"ק,
ש"צריך לעשות דברים שהם למעלה ממקום
התשובה והטעם כי הפוגם בברית פוגם במוח . .
והוא פגם בחכמה ולכן צריך לעשות תשובה למעלה
ממקום התשובה שהיא הבינה".
פרק ט' -הוספה ב'
"פוגם במוח" ,לכן לא מספיקה תשובה תתאה
לכל פרטי' )המבוארים לעיל( ,אלא צריך
להוסיף ענין עמוק יותר" ,יתעסק באורייתא".
ה .ביאור הענין:
עיקר העבודה דתשובה תתאה היא —
קבלת עול מלכות שמים ,ובלשון אדמו"ר
הזקן בריש אגרת התשובה 28שמצות התשובה
היא "עזיבת החטא בלבד . .שיגמור בלבו בלב
שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו
ית' ולא יעבור עוד מצות המלך חס ושלום הן
במצוות עשה הן במצות לא תעשה" ]דלהיות
שעל ידי מעשה העבירה פרק מעליו עול
מלכות שמים )דאם הי' עליו עולו יתברך היה
מושל ברוח תאוותו מצד עול מלכות שמים
שעליו( ,לכן בעשיית תשובה צריך לשוב אל
ה' לקבל עליו מחדש עול מלכותו יתברך[,
אך כדי שקבלה זו תהי' "באמת ובלב
שלם" 29לא מספיקה קבלת עול מלכות שמים
במעשה בלבד )"לא יעבור עוד מצות המלך
כו'"( ,אלא צריכה להיות גם הכנעת הלב וכן
לעורר רחמים על נפשו כו' )וכמבואר בארוכה
באגרת התשובה פרק ז' "דרך האמת והישר
לבחי' תשובה תתאה"( ,כי לאחרי שהאדם
נכנע לתאוות לבו ,הנה כדי שקבלת העול
שלו תהי' "באמת ובלב שלם" צריך לבטל את
סיבת החטא ,שהיא תאוות הלב.
אבל בשביל תיקון פגם הברית ה"פוגם
במוח" ,אין מספיקה הכנעת הלב וכו' ,אלא
קבלת העול צריכה להיות גם מצד המוח שלו.
דעונות שסיבתן היא )רק( התאוות שבלב,
הרי תיקונן )בשלימות( הוא על ידי קבלת עול
מלכותו "באמת ובלב שלם"; אבל כיון שעל
(28פרק א' )צא ,א(.
(29ריש פרק ד' )צג ,ב(.
251
ידי פגם הברית הפריד את עצמו גם במוח
שלו ]דעיקר שלימות האדם הוא במוחין שלו,
וחטא זה הנוגע בכללות חיי האדם )כידוע(30
פוגם במוח ,[31צריך שהקבלת עול תהיה מצד
פנימיות וחיי נפשו .כלומר ,זה שתיקון פגם
זה הוא על ידי "דיתעסק באורייתא" ,אינו רק
לפי שפוגם במוח ולכן צריך התיקון להיות
בדבר השייך למוח ,אלא לפי שצריך דביקות
פנימית ועצמית יותר ,שהיא דביקות של
המוח בתורה 32דמחכמה נפקא ,ודביקות זו
פועלת בכל נפשו .ודוקא אז ,התשובה תתאה
)קבלת עול מלכות שמים( תהי' באופן של
"קשר של קיימא".
ועל פי זה יש לבאר הטעם שאדמו"ר הזקן
מבאר ענין זה "ולפי שפגם הברית כו' פוגם
במוח לכן תיקונו הוא דיתעסק באוריתא"
בפרק ט' ,אחרי ביאור ענין אתדבקות רוחא
ברוחא לדבקה בו יתברך כל חלקי נפשו ,ולא
כתבו תיכף בסוף פרק ח' בהמשך לדברי הזהר
דתשובה עילאה היא דיתעסק באורייתא —
כי ה"יתעסק באורייתא" שנוגע לתיקון פגם
הברית ,תוכנו וענינו הוא פעולת המוח לתקן
את "קבלת עול" האדם ,שהתשובה תתאה
(30ראה בהוספה לפרק ג.
(31ובמהדורא קמא שם :מפני שפגם הברית תלוי
במוח שהנשמה שורה שם ופוגם בנשמה .ולהעיר
מרמב"ם הלכות דעות פרק ד' הלכה י"ט.
(32וכמבואר במקום אחר )ראה לקוטי שיחות
חלק לט עמ' 92סעיף ג' ,ושם נתבאר( השייכות
דתשובה עילאה לבינה ,כי עבודת המוחין ענינה
מה שיוצא מגדרי מציאותו ותופס ומשיג אלקות
כמו שהוא ,בניגוד למדות השייכות למציאות האדם
ורגש שלו .ולכן עבודת תשובה עילאה שהיא תכלית
הדביקות באלקות )בטרם שנפחה ברוח פיו( שייכת
לבינה ,מוחין דוקא .וראה בהוספה ב' לפרק ח'
השייכות דתשובה עילאה לתורה מצד ענין הביטול
שבה.
252
אגרת התשובה
תהי' באופן של "קשר של קיימא" ,33ולכן
מביאו אדמו"ר הזקן בהמשך להביאור איך
שאתדבקות רוחא ברוחא דתשובה עילאה
פועלת ב"כל חלקי הנפש".34
ו .והנה ,כיון שתוכן הענין ד"יתעסק
באורייתא" כאן אינו עבודת המוח מצד
עצמה ,אלא כדי לפעול בתשובה תתאה
דהאדם ,שתהי' באופן של "קשר של קיימא"
כנזכר לעיל ,מסתבר לומר ,שענין זה מודגש
(33על פי כל הנזכר לעיל מובן ,דהא דאמרו
רז"ל אין לך דבר העומד בפני התשובה ,שפירושו
בפשטות תשובה תתאה ,קאי גם על פוגם בריתו,
וגם לפי פירוש הזהר — כי גם תיקון הפגם )לא
רק בכדי לבטל ממנו שם רשע ,שבירת מחיצה של
ברזל המפסקת בינו לבין אביו שבשמים( הוא על
ידי תשובה תתאה ,אלא שאין זה מצד ענין תשובה
תתאה מצד עצמה ,אלא מצד ה"כח" דתשובה עילאה
שבתשובה תתאה ,כנזכר לעיל בפנים.
(34על פי המבואר בפנים יש לקשר הערה זו
של אאמו"ר )שהיא הערה האחרונה שלו על אגרת
התשובה( עם הערה הראשונה שלו על אגרת
התשובה )עמוד כט( — ששם מבאר מה שכתוב
בפרק ג' "ואם חטא בזה )בהוצאת ז"ל( עשר או
עשרים פעמים כו'" ,ד"תפס הדוגמא עשר או עשרים
. .כי בהוצאת ז"ל שהוא טיפה הפגם הוא במוח )כמו
שכתוב לקמן בפרק ט'( דהיינו בחכמה .וחכמה היא
אות י' דשם הוי' )כדלקמן פרק ד'( כדמות טיפה .זהו
עשר דהיינו י' . .אך י' במילואו יו"ד הוא עשרים זהו
או עשרים".
דנוסף שבשתי ההערות מדבר באותו חטא ,הרי
על פי המבואר בפנים תוכן ב' ההערות שייך זה
לזה ,דהא דכתב אדמו"ר הזקן "או עשרים" מדגיש
שצריך לתקן הפגם לא רק כפי שהוא במקורו )אות
י' ,כדמות טיפה( אלא גם כפי שפועל בכל הכחות
)השייך למילוי דאות יו"ד( ,כמו שנתבאר בארוכה
בהוספה לפרק ג' עיין שם.
באופן הלימוד עצמו.
ויש לומר ,שזהו מה שמוסיף אאמו"ר
לפרש )על דרך הרמז( ד"כפול ומכופל" היינו
שצריך להיות לימוד הן בתורה שבכתב והן
בתורה שבעל פה — "יקרא ב' דפים . .ישנה ב'
פרקים" — כי פעולת תשובה עילאה בתשובה
תתאה היא על דרך פעולת תורה שבעל פה
בתורה שבכתב:
קריאה בתורה שבכתב היא על ידי דבור
האדם ,ה' תתאה ,35ושינון בתורה שבעל פה,
דהיינו בהבנה והשגה ,הוא במוח .והלימוד
דתורה שבעל פה פועל "חוזק" גם בלימוד
תורה שבכתב ,כי תורה שבכתב מצד עצמה
היא באופן נעלם ,וגילוי רצון העליון בתורה
שבכתב הוא על ידי תורה שבעל פה ,וכפי
שהאריך אדמו"ר הזקן 36שרצון העליון
שבתורה שבכתב "מופלא טמיר ונעלם" ,ד"כל
מצות שבתורה בין מצוות עשה בין מצוות לא
תעשה אינן גלויות וידועות ומפורשות אלא
על ידי תורה שבעל פה" ,ונמצא דהלימוד
דתורה שבעל פה הוא הפועל קיום וחוזק
בלימוד תורה שבכתב.
וזהו שכדי שהעבודה ד"יתעסק באורייתא"
תפעול על תשובה תתאה דהאדם )שהיא
קבלת עול מלכות שמים ,כפי ששייכת
למעשה ,ה"א תתאה( ,הוא על ידי שלימוד
התורה שלו הוא באופן ד"כפול ומכופל" ,הן
בתורה שבכתב והן בתורה שבעל פה.
ז .והנה מה שנתבאר לעיל שעל ידי עסק
התורה דתשובה עילאה פועלים קיום בתשובה
תתאה )בפוגם בריתו( ,הרי בפנימיות כן הוא
בתשובה על כל חטא ,וגם בתשובה עילאה
(35ראה לעיל אגרת התשובה סוף פרק ד'.
(36תניא אגרת הקדש סימן כ"ט )קנ ,ב ואילך(.
פרק ט' -הוספה ב'
שאינה באה לתקן הפגמים ,אלא כל ענינה מה
שהאדם שב "עד הוי' ברוך הוא ממש ולעלות
מעלה מעלה למקורה ולדבקה בו ית' ביחוד
נפלא כמו שהיתה מיוחדת בו יתברך בתכלית
היחוד בטרם שנפחה ברוח פיו יתברך לירד
למטה ולהתלבש בגוף האדם" ,23דאף שעבודה
זו היא עבודה בפני עצמה ,מכל מקום נקראת
בשם תשובה עילאה ,שבאה לאחרי העבודה
דתשובה תתאה ,וכדיוק אדמו"ר הזקן" 37וזו
היא תשובה שלימה" ,היינו שגם תשובה
עילאה באה בהמשך לתשובה על חטא,
שתיקון החטא בשלימות הוא על ידי תשובה
עילאה ,שאז דוקא "היא תשובה שלימה".
וטעם הדבר הוא ,כי תשובה עילאה פועלת
קיום — קשר של קיימא — בעבודה דתשובה
תתאה.
וביאור הדברים :38בכל אחד מישראל ישנה
נקודת היהדות שלו ,שהיא בחינת יחידה
שבנפש שהיא מיוחדת בו יתברך בתכלית
היחוד ,כמו בטרם שנפחה ברוח פיו ית' ,והיא
(37ראה בכל זה בהוספה ב' לפרק ח' בסופה.
(38אגרת התשובה פרק ח'.
253
נקודת התקשרות של בני ישראל להקדוש
ברוך הוא שלמעלה מכל טעם וסיבה ו"ציור",
ונקודת התקשרות זו באה לידי גילוי וביטוי
ו"ציור" בכל חלקי הנפש על ידי העבודה
בעסק התורה וקיום המצות.
אך כאשר אדם עובר עבירה ,וחסר אצלו
בביטול דקבלת עול מלכות שמים בנוגע
למעשה בפועל בסור מרע ועשה טוב ,הרי
סיבת הדבר )בדקות דדקות( היא משום
שחסר בגילוי דנקודת ההתקשרות שלו ,כי
אם היה מאיר אצל האדם הביטול העצמי של
הנשמה לא היה חסר בקבלת עול בחיצוניות
שלו.
ולכן הקיום דמצות התשובה כפשוטה,
קבלת עול מצות )שלא למרוד במלכותו
ולא לעבור על מצות המלך הן במצוות עשה
הן במצוות לא תעשה( ולכל המדריגות שב־
תשובה תתאה ,הוא דוקא כאשר ישנה עבודת
תשובה עילאה ,היינו שמגלה בעצמו את
פנימיות נפשו ,הדבוקה בו ית' בתכלית היחוד
כמו בטרם שנפחה — ורק אז יש לתשובה
תתאה קיום אמיתי ונצחי.
)לקוטי שיחות חלק לט עמ' (111
254
אגרת התשובה
קיצור השיחה:
צריך ביאור :איך אפשר לומר שיש צורך ב"תשובה עילאה" כדי לתקן את פגם
הברית – והרי נתבאר לעיל ש"תשובה עילאה" היא השבת הנפש לשרשה ומקורה
לאחר שכבר חובר מחדש "חבל ההמשכה" )ע"י "תשובה תתאה"( ,ואם כן ,כל עוד
לא תוקן פגם הברית ,ו"חבל ההמשכה" לא חובר עדיין מחדש ,אי אפשר להגיע
ל"תשובה עילאה"!
התשובה לכך מרומזת בלשון אדמו"ר הזקן "שמקום הקשר הוא כפול ומכופל",
וע"פ המבואר בלקוטי לוי יצחק שהכוונה היא ל"ב' קשרים זה על זה ,שאז הוא
קשר של קיימא":
כאשר קושרים שני קשרים זה על זה ,הקשר השני אינו בעל תפקיד עצמאי ,אלא
מטרתו היא להפוך את הקשר הראשון ל"קשר של קיימא".
והוא הדין בענייננו :כשאנו אומרים שתיקון פגם הברית הוא ע"י "תשובה
עילאה" – אין הכוונה בכך לדרגת "תשובה עילאה" עצמה )שאליה אי אפשר להגיע
לפני תיקון הפגם( ,אלא רק לעניין מסויים ב"תשובה עילאה" – הכוח שיש בה
לפעול חיזוק ב"תשובה תתאה".
כלומר :גם כשמדובר בפגם הברית ,עיקר התשובה היא "תשובה תתאה" –
"שיגמור בלבו בלב שלם לבל ישוב עוד לכסלה למרוד במלכותו ית'"; אלא שכשם
שבשאר העברות צריכה התשובה להיות מלווה בהכנעת הלב )כמבואר בפ"ז( –
כך בפגם הברית )ה"פוגם במוח"( צריכה התשובה להיות מלווה בעבודת המוח
)"יתעסק באורייתא"( ,ואזי התשובה היא בבחינת "קשר של קיימא".
ולאמיתו של דבר ,בפנימיות הדברים כן הוא בכל חטא – שתיקון החטא בשלימות
הוא על ידי "תשובה עילאה" ,גילוי נקודת ההתקשרות של כל אדם מישראל עם
הקב"ה ,שעל ידה גם קבלת עול מלכותו ית' )"תשובה תתאה"( היא בשלימות ,ויש
לה קיום אמיתי ונצחי.
פרק י'
257
פרק י'
בפרקים הקודמים נתבאר ,שתשובה עילאה היא "אתדבקות רוחא ברוחא" הנעשית
על ידי לימוד התורה וגמילות חסדים .תשובה עילאה זו ,באה על ידי התגלות מלמעלה
למטה – תורתו של הקב"ה נמשכת ומתגלה באדם ,וכן מידת החסד והרחמים של הקב"ה
– "מה הוא רחום" – מתגלה בעשיית החסד של האדם.
בפרק זה ,יבאר אדמו"ר הזקן את סדר עבודת האדם בעבודת התשובה עילאה – עבודה
מלמטה למעלה בשעת התפילה שעניינה הוא התקרבות של האדם אל הקב"ה.
לפי הבנה זו שהתפילה מבטאת את תוכן העבודה של תשובה עילאה ,יבואר בהמשך
הפרק שההכנה לתפילה ,הכובד ראש וההכנעה שלפניה ,היא בחינת התשובה תתאה
הקודמת לתשובה עילאה שבתפילה.
והנה תשובה עילאה זו דאתדבקותא
דרוחא ברוחא על ידי תורה וגמ"ח,
היא בבחינת המשכה מלמעלה
למטה להיות דבר ה' ממש בפיו
וכמ"ש" 1ואשים דברי בפיך"" ,וימינו
תחבקני" 2בגמ"ח ,ד"חסד דרועא
ימינא וכו'".3
על התורה נאמר "ואשים דברי בפיך" –
התורה היא התגלות אור אין סוף באדם .על
ידי שהאדם לומד ,התורה ,החכמה האלוקית,
מתגלה בתוך "פיך" ,בפנימיותו .ועל דרך
(1ישעיה נא ,טז.
(2שיר השירים ב ,ו.
(3הקדמת התיקוני זוהר.
זה בגמילות חסדים – על ידי מעשי החסד
שהאדם עושה "ימינו תחבקני" ,בחינת הימין
והחסד האלוקי מקיפה ומתגלה במציאות
האדם.4
דבקות זו שעל ידי התורה וגמ"ח ,אינה
נעשית בכוח עבודת האדם אלא היא נובעת
מגילוי האור האלקי בנפשו .אמנם גם גילוי
זה בא בפועל על ידי פעולת האדם בלימודו
ועשיית הגמ"ח ,אבל תוכנה של פעולה זו הוא
(4יש להעיר שהגילוי שעל ידי תורה הוא
בפנימיות האדם" ,בפיך"; מה שאין כן הגילוי
שעל ידי גמילות חסדים הוא באופן "מקיף" יותר,
"תחבקני" ,בדוגמת חיבוק המקיף את האדם .דבר זה
תואם להבדל הכללי בין גילוי אור אין סוף על ידי
תורה לגילוי באמצעות המצוות ,כמבואר בחסידות
– ראה תניא פרק ה' וכ"ג ועוד.
258
אגרת התשובה
– להביא ולקבל את הגילוי האלוקי .הגילוי
אינו מכוחו של האדם אלא מהיות התורה
חכמה אלוקית ,בה שורה אור אין סוף;
תפקידו של האדם הוא רק לקבל את התורה
האלוקית אל תוכו .ועל דרך זה בגמ"ח:
האדם הוא בבחינת מקבל מהתגלות החסד
של הקב"ה.5
אבל אדם התחתון צריך לילך
ממדרגה למדרגה ,ממטה למעלה,
היא בחינת תשובה עילאה
ואתדבקות רוחא ברוחא בכוונת
הלב בתפלה ,ובפרט בקריאת שמע
וברכותיה ,כדי לומר "ואהבת כו'
בכל לבבך ובכל נפשך וכו'" 6באמת
לאמיתו.
כיוון שהדביקות שעל ידי תורה וגמ"ח
הוא התגלות מלמעלה – האדם התחתון
הנמצא למטה ,אינו "כלי" לאור נעלה זה
שיאיר בגילוי בנפשו .לכן מורה אדמו"ר הזקן
(5ראה על דרך זה בספר המאמרים תר"פ עמ'
עו" :תשובה עילאה הוא שניתן מלמעלה .כי ידוע
דגילוים דעצמות הנשמה הוא שנותנים מלמעלה,
כי אין בכוח האדם לעורר מעצמו" .ועל פי זה ביאר
שם מדוע עיקר תשובה עילאה שייך דווקא בזמני
רצון מלמעלה "כמו בראש השנה ועשרת ימי תשובה
שהוא עת רצון . .וכן שבת אותיות תשב הוא בחינת
תשובה עילאה . .שכן הוא למעלה בשבת גילוי
בחינת רצון העליון )ראה גם לקמן בהמשך הפרק(,
והיינו דתשובה עילאה היא באה מלמעלה בבחינת
אתערותא דלעילא".
אם כן עצם עניין התשובה עילאה ,באמיתית
דרגתה ,ייתכן דווקא כאשר מלמעלה מעוררים
ומגלים את עצמות הנשמה ,בדוגמת מה שנתבאר
כאן ,שתשובה עילאה נובעת מהתגלות האלוקות
מלמעלה למטה בתורה ובגמ"ח בנפש היהודי.
(6ואתחנן ו ,ה.
דרך עבור האדם בה יוכל על ידי עבודתו
להיעשות "כלי" לגילוי הנעלה המתגלה
בתורה ובגמ"ח .7וכיוון שהאדם נמצא למטה,
עליו "לילך ממדריגה למדריגה ממטה
למעלה" ,מן הקל אל הכבד.
דרך זו של "אתדבקות רוחא ברוחא"
באור האלוקי מלמטה למעלה ,היא על ידי
עבודת התפילה .תוכנה של התפילה הוא
התבוננות האדם בגדלות הבורא המבוארת
בתיבות התפילה ,והדבקות הנעשית על
ידי כך היא מצד ההכרה וההרגשה שלו.8
לכן עבודת התפילה היא בסדר של עלייה
ממדרגה למדרגה .בתחילה על האדם
להתבונן בעניין נמוך יותר בגדלות ה' הקרוב
יותר אל מציאותו ,ורק אחר שהתבונן בעניין
כמה פעמים והזדכך ,הוא נעשה כלי להכיר
ולהרגיש עניין נעלה יותר .וכן הלאה מדרגה
לדרגה.
זו ההדגשה כאן על כך שעבודת התשובה
עילאה מלמטה למעלה היא על ידי "כוונת
הלב . .בקריאת שמע וברכותיה" – תוכן זה
של התפילה ,מה שהאדם מתקרב בהכרתו
לאלוקות ,עיקרה הוא בקריאת שמע
וברכותיה העוסקים בייחודו של הקב"ה
ובגדולתו .9רק לאחר עבודה זו האדם מזדכך
(7ראה בספר המאמרים תר"פ שם )עמ' עז(:
"אתערותא דלעילא בתשובה עילאה הרי זה . .בא
מלמעלה . .אבל הוא בחינת הקירוב שהתחתון
מתקרב בעצם נשמתו וגם בגופו . .ולכן אתערותא
דלעילא זו ,הגם שהוא מעצמו ,היינו שזהו ממדריגה
שאין אתערותא דלתתא מגיע לשם כו' ,מכל מקום
הרי היא באה דוקא לאחר . .אתערותא דלתתא",
עיי"ש.
(8בשונה מדבקות הנעשית על ידי תורה וגמ"ח
שהיא אינה שייכת להבנתו והרגשתו באור האלוקי
אלא היא תוצאה של האור שנמשך בו.
(9מה שאין כן תפילת שמונה עשרה ,אף שעל
פרק י'
וביכולתו לומר "ואהבת" "באמת לאמיתו".
וכן "והיו הדברים האלה וכו' ודברת
בם וכו'" 10להיות דבר ה' בפיו באמת,
ואין אמת וכו'.11
על ידי עבודת התפילה כראוי ,האדם
נעשה "כלי" שגם לימוד התורה שאחר כך
יאיר בקרבו .כפי שאומר הכתוב בהמשך
ל"ואהבת" – "ודברת בם" "בדברי תורה
הכתוב מדבר" .12והיינו שעל ידי עבודת
האדם מלמטה למעלה בכוונת התפלה הוא
נעשה "כלי" לגילוי הנעלה שבתורה המתגלה
מלמעלה למטה.
וכן לקיים כל המצות.
כשם שהדברים אמורים לגבי לימוד
התורה ,כך גם בנוגע לגילוי האור מלמעלה
למטה על ידי המצוות .שבכדי שהאדם יהיה
"כלי" לאור זה – עליו ללכת תחילה ממדרגה
למדרגה מלמטה למעלה.
כמ"ש "אשר קדשנו במצותיו" ,כמו
"הרי את מקודשת לי" ,היא בחינת
קדש העליון ,לשון פרישות והבדלה,
שאינו יכול להתלבש תוך עלמין
משום דכולא קמיה כלא חשיב,
אלא בבחינת סובב כל עלמין הוא
רצון העליון ב"ה וכו' ,כמ"ש בלקוטי
פי סוד הביטול שבה נעלה ועמוק יותר מהביטול
שבקריאת שמע ,מכל מקום עיקרה הוא בקשת צרכי
האדם .וראה ביאורי הרבי בשיעורים בספר התניא
עמ' .1259
(10ואתחנן שם ז.
(11אלא תורה – .ראה ירושלמי ראש השנה פ"ג
ה"ח.
(12ברכות יג ,ב.
259
אמרים פרק מ"ו.
קדושת המצוות היא מצד זה ש"קדשנו
במצוותיו" – הקדושה אינה נובעת מהרגשת
האדם או התבוננותו ,אלא זו קדושה הנמשכת
מהקב"ה על ידי קיום מצוותיו.
ה'גדר' האמיתי של "קדושה" הוא דרגה
שלמעלה מממציאות האדם והעולם .קדושה
היא מלשון הפרשה והבדלה .וכלשון "הרי
את מקודשת לי" שפירושו מובדלת ומופרשת
מכל העולם" ,דאסר לה אכולי עלמא
כהקדש".13
קדושה זו היא הארה מהאור הסובב כל
עלמין שלגבה כל העולמות כולם כלא חשיבי.
כידוע ,שבאור האלוקי יש שתי דרגות כלליות:
א( כפי שהקב"ה צמצם את עצמו כביכול
להוות ולהחיות עולמות .בחינה זו נקראת
"ממלא כל עלמין" ,ובדרגה זו יכולה להיות
לנבראים השגה כלשהי .ב( האור האלוקי כפי
שהוא מצד עצמו ,למעלה מהצמצום ולמעלה
משייכות לעולמות .בבחינה זו אין לנבראים
שום השגה ,והיא נקראת "סובב כל עלמין",
כיוון שהיא בבחינת סובב ומקיף על מציאות
הנבראים.14
ובחינה זו נקראת "קדושה" ,כיוון שהיא
מובדלת לגמרי ממציאות העולמות ואין
לנבראים שום השגה בה .ועל זה אומרים
"אשר קידשנו במצותיו – שהעלנו )על ידי
מצוותיו( למעלת קודש העליון ב"ה ,שהיא
קדושתו של הקב"ה בכבודו ובעצמו".15
ונמצא ,שקדושת המצוות היא אור אלוקי
(13קידושין ב ,ב.
(14וראה בתניא פרק מח שאין הכוונה "סובב
ומקיף מלמעלה בבחינת מקום ח"ו . .אלא . .לענין
בחינת גילוי ההשפעה" ,עיי"ש.
(15תניא פרק מ"ו.
260
אגרת התשובה
שלמעלה מהעולמות לגמרי ,שהאדם מצד
עצמו אינו "כלי" אליה כלל .ואף על פי כן ,על
ידי שהאדם מתייגע בעבודת התפילה מלמטה
למעלה ,הוא נעשה "כלי" כביכול גם לדרגה
נעלית זו! על ידי הכנה זו "מלמטה למעלה",
קדושת המצווה שתומשך בו "מלמעלה
למטה" שייכת יותר למציאותו.16
וגם אחר התפלה אומרים "אליך ה'
נפשי אשא" ,17דהיינו לאתדבקא
רוחא ברוחא כל היום וכו' .וכל זה
על ידי ההתבוננות בגדולת אין סוף
ב"ה בהעמקת הדעה בשתים לפניה
ובפסוקי דזמרה כנודע.
בנוסף לכך שדביקות האדם על ידי
התפילה עושה אותו "כלי" לכך שהתורה
והמצוות שאחר התפילה יתגלו בנפשו
בפנימיות ,הנה דביקות זו היא גם ההכנה
הטובה לכך שעבודתו במשך היום כולו תהיה
מתוך דביקות פנימית באלוקות.
כפי שאומרים לאחר תפילת שמונה עשרה
– בנפילת אפיים – "אליך ה' נפשי אשא":
האדם מחליט בעצמו שבמשך כל היום הוא
יהיה במצב של "אליך הוי' נפשי אשא" ורוחו
תדבק באלוקות.
כל זאת נעשה על ידי ההכנה בפסוקי
(16בדבר זה טמון חידוש גדול יותר מהמבואר
לעיל בנוגע ללימוד התורה :התורה ,על אף היותה
אור אלוקי שלמעלה ממציאות האדם ,בכל זאת
היא בחינת חכמה והיא ניתנה לאדם באופן שיוכל
להשיגה בשכלו בפנימיות; מה שאין כן המצוות הן
בבחינת "מקיף" ,ובכל זאת כותב אדמו"ר הזקן ,שגם
ביחס לבחינה זו האדם התחתון צריך לעבוד עבודתו
בתפילה מלמטה למעלה .ומשמעות הדברים היא,
שעל ידי כך נעשה הוא בבחינת "כלי" לקדושה
נעלית זו.
(17תהילים פו ,ד.
דזמרה וברכות קריאת שמע ,שאז הדביקות
היא מצד גדר האדם" ,מלמטה למעלה".
עד כאן נתבאר סדר עבודת האדם,
מלמטה למעלה ,בעבודת התשובה עילאה.
בחלק השני של פרק זה מבאר אדמו"ר הזקן,
שבעבודה זו מלמטה למעלה צריך להיות גם
כן הסדר של תשובה תתאה הקודמת לתשובה
עילאה ,כדלקמן.
ומאחר שהתפלה היא בחינת תשובה
עילאה ,צריך להקדים לפניה בחינת
תשובה תתאה.
נתבאר לעיל בפרק ח' ,שעבודת התשובה
עילאה תיתכן רק ל"אחר שרוח עברה
ותטהרם" .רק לאחר שהאדם נטהר מחטאיו
על ידי תשובה תתאה ,הוא יכול לגשת
לעבודת התשובה עילאה – "לשוב עד הוי'
ב"ה ממש" ,עד שתורגש בו בחינת נשמתו
כמו שהיא "בטרם שנפחה".
ועל דרך זה בעבודת התשובה עילאה
מלמטה למעלה ,עבודת התפילה ,שגם
בה צריך להיות הסדר של תשובה תתאה
ולאחריה תשובה עילאה.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומבאר מהו עניינה
של תשובה תתאה הקודמת לתשובה עילאה
שבתפילה:
וז"ש רז"ל במשנה" 18אין עומדין
להתפלל אלא מתוך כובד ראש",
ופירש רש"י הכנעה ,והיא בחינת
תשובה תתאה לעורר רחמים כנ"ל,
(18ברכות ל ,ב.
פרק י'
וכדיליף התם בגמ' 19מקרא דכתיב
"והיא מרת נפש".
20
מהכתוב שנאמר לגבי חנה בתפילתה
"והיא מרת נפש" לומדים חז"ל ,שקודם
התפילה צריכה להיות מרירות וכובד ראש.
המרירות והרחמים הם ההכנה של תשובה
תתאה לעבודת התשובה עילאה בתפילה.
אכן בברייתא שם 21תנו רבנן
"אין עומדים להתפלל אלא מתוך
שמחה".
על אף שלפני התפילה נדרשת המרירות
וכובד ראש כהכנה לתפילה כנ"ל ,מכל
מקום הם צריכים להיות לפני התפילה ,אבל
התפילה עצמה ,שעניינה התקרבות לקב"ה
על ידי ההתבוננות והרגשה בגדולתו – צריכה
להיות מתוך שמחה.
דבר זה תואם לתוכן הכללי של תשובה
תתאה ותשובה עילאה :תשובה תתאה,
שעניינה הוא להסיר את רוח הסטרא אחרא,
נעשית על ידי מרירות ולב נשבר .המרירות
מהרע שבחטא מוציאות ומנתקות את האדם
ממנו; מה שאין כן תשובה עילאה ,הבאה
לאחר הסרת רוח הסטרא אחרא ,ועניינה
הוא ההתקשרות והדביקות בקב"ה ביתר
שאת ויתר עז ,היא מתוך שמחה רבה" – 22עוז
(19שם.
(20שמואל א א ,י.
(21לא ,א.
(22יש לציין ,שהרבי זי"ע במאמריו ,שיחותיו
ובמכתביו מרבה לומר שבדורנו כבר בתחילת עבודת
התשובה יש להתחיל בתנועת הנפש של התשובה
עילאה שהיא שמחה מהקירוב לה' .וכלשונו במאמר
ד"ה מרגלא בפומיה דרבא תשמ"ו" :בדורנו צריכים
התחזקות והתעודדות יתירה ,ולכן עבודת התשובה
היא מתוך שמחה דווקא" .וידועה דרכו בקודש ,שכל
261
וחדוה במקומו".23
ועכשיו בדור יתום 24הזה שאין הכל
יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה,
אזי עצה היעוצה להקדים בחינת
תשובה תתאה בתיקון חצות כנ"ל.
כיוון שבדורותינו המעבר מהמרירות על
החטאים הנדרשת כהכנה לתפילה ,לשמחה
רבה של התשובה עילאה שבשעת התפילה –
קשה לעשותו ברגע אחד ,לכן "עצה היעוצה"
היא להבדיל בין הדברים ,ולהקדים בכמה
שעות את המרירות של התשובה תתאה לזמן
תיקון חצות ,25בכדי ששתי תנועות הנפש לא
יפריעו זו לזו.
ומי שאי אפשר לו בכל לילה ,על כל
פנים לא יפחות מפעם אחת בשבוע
לפני יום השבת.
ענייני עבודת ה' יעשו מתוך אור ,קירוב ושמחה.
ומעניין ,שגם תיקוני התשובה שהציע הרבי בכמה
מאיגרותיו ,הם בכיוון של מעלין בקודש – תוספת
במעשים טובים בין אדם למקום ובין אדם לחבירו
ולא כל כך בהתמקדות ברפש של העבר.
(23דברי הימים א טז ,כז.
" (24יתום" פירושו אדם שאין לו אב ואם.
ברוחניות היינו – שחסר לאדם בבחינת המוחין,
החכמה והבינה ,שהם אב ואם )תניא חלק ראשון פרק
ג'( .המוחין יכולים להכיל שתי תכונות מנוגדות,
אולם כאשר חסר במוחין – ישנה הסתירה בין
המידות השונות וההפכיות ,ואזי יש צורך להזדקק
ל"עצה היעוצה" .ראה תניא עם ליקוט פירושים עמ'
שצ.
(25כמו שנתבאר לעיל בפרק ז' ,שזהו הזמן
המסוגל להתעוררות הרחמים .וראה שם ,שעניין זה
שייך גם לקריאת שמע שעל המיטה.
262
אגרת התשובה
מי שאינו יכול לערוך תיקון חצות בכל
לילה – לכל הפחות לא יפחות מפעם אחת
בשבוע ,בליל שישי .שכיוון שתוכנה הפנימי
של השבת הוא תשובה עילאה כדלקמן ,לכן
ישתדל האדם שלפני השבת יעשה תיקון
חצות שעניינו – תשובה תתאה.
כנודע ליודעים ,שהשבת היא
בחינת תשובה עילאה ,ושב"ת
אותיות תש"ב אנוש .26כי בשבת היא
עליות העולמות למקורם כו' ובפרט
תפילות השבת וד"ל.27
הטעם לכך 28שהתשובה של שבת ,אותיות
תשב ,היא תשובה עילאה ,הוא מפני שבשבת
עולה חיות העולמות למקורה .וזהו תוכנה
של עבודת התשובה עילאה ,שהאדם ירגיש
את דרגת נשמתו כפי שהיא במקורה למעלה
מהנפיחה והירידה של ההתלבשות בגוף .לכן
שבת היא עת רצון וזמן המסוגל לעבודת
התשובה עילאה – להרגיש את הקשר החזק
ועצמי של הנשמה עם הקב"ה.
(26ראה תורת נתן בסופו.
= (27ודי למבין.
(28ראה לקוטי תורה שבת שובה סו ,ג" :שבת
הוא על דרך משל כאדם השובת ונח ממלאכתו
אשר עשה ,שבשעת מעשה היה שכלו ומחשבתו
מלובשים במעשה ההיא ואחר כך כששובת חזרו
שכלו ומחשבתו למקורן . .וכך על דרך זה בשבת
עולה החיות שנמשך בששת ימי המעשה בעשרה
מאמרות שנברא העולם לבחינת המחשבה.
. .ולכן שבת אותיות תשב ,שענין שבת וענין
תשובה הכל אחד ,דהיינו חזרת הדברים למקורן
ושרשן .כי הנה תשובה אינה מעבירות שבידו
דוקא ,אלא תשובה היא להשיב נפשו שירדה מטה
מטה ונתלבשה בדברים גשמיים אל מקורה ושרשה
לדבקה בו ית'".
)ובזה יובן מ"ש" 29שובה אלי כי
גאלתיך" ,פירוש ,כי מאחר ש"מחיתי
כעב פשעיך" היא העברת הסטרא
אחרא ,וגאלתיך מן החיצונים,
בהתעוררות רחמים עליונים
באתערותא דלתתא בתשובה
תתאה כנ"ל ,אזי שובה אלי בתשובה
עילאה(.
מלשון הפסוק מובן שה"שובה אלי" ייתכן
רק משום "כי גאלתיך" .ולכאורה ,מאחר
ש"גאלתיך" ,הקב"ה גאל את האדם ,מהי
הבקשה של הקב"ה "שובו אלי"? אלא שעניין
זה בא בהמשך לחלק הקודם של הפסוק
"מחיתי כעב פשעיך" על ידי התשובה תתאה,
שדבר זה גרם לכך ש"גאלתיך" – הנשמה יצאה
מהגלות בידי החיצונים ,ואז ייתכן העניין של
"שובה אלי" – תשובה עילאה .שיבה לקב"ה
כפי שהייתה הנשמה "בטרם שנפחה".
הרבי זי"ע מבאר ,30שבפרק זה מדגיש
אדמו"ר הזקן שני קצוות:
מחד גיסא ,כל אדם שייך לעבודת התשובה
עילאה בתפילה .גם אדם שעצם נשמתו אינה
מאירה בו ומצד דרגתו שייך בעיקר לתשובה
תתאה ,מכל מקום ,גם הוא שייך לעבודת
התפילה שתוכנה הוא תשובה עילאה; מאידך
גיסא ,גם אדם שעשה את כל סדר התשובה
שנתבאר בפרקים הקודמים ,ואכן הגיע
לדרגת תשובה עילאה ותפילתו היא בדרגת
תשובה עילאה ממש – גם אצלו צריכה להיות
(29ישעיה מד ,כב.
(30ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא
עמ' .1262
פרק י'
העבודה של תשובה תתאה ,ה"כובד ראש",
שלפני התפילה.
ובמילים פשוטות :פרק זה מלמד ,ששתי
תנועות הנפש של התשובה תתאה והתשובה
עילאה ,ההכנעה והשמחה ,ההכנה לתפילה
והתפילה עצמה ,צריכות להיות אצל כל אדם
מישראל ,בכל דרגה שבה הוא נמצא.
גם היהודי שעסוק בתיקון חטאיו צריך
לדעת מעניינה של התשובה עילאה ומהקירוב
263
העצום שלו לקב"ה; וגם בעל המדרגה שהגיע
לתשובה עילאה ,צריך לעורר את רגש
ההכנעה ,כדי שיוכל להמשיך ולעלות מחיל
אל חיל בעבודת ה' ולהגיע "לתשובה עילאה
יותר מעומקא דלבא יותר".31
(31ראה תניא פרק כ"ט .וראה לקמן בהוספה
לפרק י"א סעיף ג' בעניין זה.
265
פרק י"א
בפרק הקודם נתבאר שהתפלה היא תשובה עילאה ,וכיוון שלפני תשובה עילאה צריכה
להיות תשובה תתאה – הכנעה ולב נשבר – לכן אמרו חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא
מתוך כובד ראש" שהוא עניין ההכנעה.
מאידך ,דברי חז"ל "אין עומדין להתפלל אלא מתוך שמחה" מכוונים כלפי התפילה עצמה,
שלהיותה בחינת תשובה עילאה ,היא צריכה להיות מתוך שמחה הנובעת מהדביקות
בקב"ה.
אלא שבדורותינו ,שקשה ברגע אחד להפוך את הרגשת המרירות שבלב של התשובה
תתאה אל השמחה של התשובה עילאה – "עצה היעוצה" היא לחלק את שני העניינים
לשני זמנים שונים :ההכנעה תהיה בשעת תיקון חצות ,ואילו ההכנה הסמוכה לתפילה
והתפילה יהיו מתוך שמחה בלבד.
בפרק זה יבאר ,שישנה דרגה נעלית יותר בעבודת התשובה ,שבה שני העניינים משתלבים
יחד בשעה אחת.
ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא
בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם
השמחה בה' שתיהן ביחד ,כבר
מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף
1
פרק ל"ד ,כמ"ש בזוהר הקדוש
"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא
וכו'".
בחלק הראשון של התניא ,בפרק ל"ד,
נתבאר ,שהשמחה של הנשמה מצד דביקותה
בה' ,אינה מונעת את היות האדם "נבזה
(1חלק ב' רנה ,א.
בעיניו נמאס ולב נשבר ורוח נמוכה בשעת
השמחה ממש".
והטעם" :כי היותו נבזה בעיניו וכו' הוא
מצד הגוף ונפש הבהמית; והיותו בשמחה
הוא מצד נפש האלוקית" .2כלומר ,כיוון
שהשמחה והבכייה הן משתי סיבות שונות,
לכן הן יכולות להיות בשעה אחת ממש .דבר
זה מוכח מדברי הזוהר ,שכאשר השמחה
והמרירות הן משתי סיבות" ,בכיה תקיעא
בליבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי
(2פרק לד שם.
266
אגרת התשובה
מסטרא דא" – 3הן יכולות להיות מורגשות
באדם בבת אחת.
ועל דרך זה בענייננו :המרירות וההכנעה
הן מחמת הריחוק שנעשה על ידי חטאי
העבר; ואילו השמחה והחדווה הן מעניין אחר
– מההתקרבות לה' הנעשית על ידי התשובה
עילאה .וכיוון ששתי ההרגשות הן משתי
סיבות שונות – הן יכולות להיות מורגשות
באדם באותה שעה.4
(3כמו במעשה המדובר שם בזוהר ,שרבי אלעזר
שמע מאביו ,רבי שמעון ,את סודות התורה בעניין
חורבן בית המקדש .בשעת מעשה הייתה לו בכייה
ושברון לב מגודל החורבן ,ובאותה שעה ממש הייתה
אצלו חדווה ושמחת הנפש מסודות התורה הנעלים
ששמע מאביו.
(4אף על פי שלעיל בפרק י' כתב אדמו"ר הזקן
בפשיטות ש"עכשיו בדור יתום הזה שאין הכל
יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה ,אזי עצה היעוצה
להקדים בחינת תשובה תתאה בתיקון חצות" ,אם כן
מדוע כותב בפרק זה בפשטות ששתי תנועות הנפש
– ההכנעה והשמחה – יכולות להיות שתיהן יחד?
מבאר על כך הרבי זי"ע ,ששני הפרקים עוסקים
בדרגות שונות של עבודת התשובה .נקודת הדברים
היא ,שבפרק י' מדובר בתשובה נמוכה יותר ,שהאדם
עדיין לא נפטר מהרע לחלוטין ונשאר בו רושם
מהעבירות .אצל אדם כזה אי אפשר שהשמחה תהיה
יחד עם המרירות .שכיוון שהנפש הבהמית גברה בו,
היא מורגשת ומעורבת בענייניה של הנפש האלוקית
גם לאחר התשובה .לכן ,ברגע שתהיה אצלו שמחה
כלשהי ,גם שמחה הקשורה לנפש האלוקית ,היא
תפריע להרגשת ההכנעה והמרירות ,כיוון שירגיש
בתוכו כמין הגבהה הנובעת מהשמחה.
מה שאין כן בפרק י"א מדובר בתשובה נעלית
יותר ,שעל ידה הרושם מהעבירות נמחק לגמרי –
אצל אדם זה שתי הנפשות מובדלות זו מזו .אצלו
תיתכן הבחנה ברורה בין ההכנעה הנובעת מהתשובה
על החטא ובין השמחה הנובעת מהתשובה עילאה
והקירוב לה' ,ולכן שתי תנועות הנפש הללו יכולות
כעת מוסיף אדמו"ר הזקן טעם נוסף
לשמחת הנפש ,המקל עוד יותר את העבודה
מתוך שמחה גם בשעת ההכנעה של התשובה
תתאה:
ובצירוף עוד האמונה והבטחון
להיות נכון לבו בטוח בה' כי חפץ
חסד הוא וחנון ורחום ורב לסלוח
תיכף ומיד 5שמבקש מחילה וסליחה
מאתו ית' )"כרוב רחמך מחה פשעי",
"כבסני טהרני"" ,וכל עוונותי מחה
וגו'" (6בלי שום ספק וספק ספיקא
בעולם.7
להיות בשעה אחת .ראה באריכות בהוספה לפרק זה.
(5כפל הלשון "תיכף ומיד" מדויק .אף שמשמעות
המילים זהה ,בכל זאת יש הבדל ביניהם .המילה
"מיד" מראה על קירוב בזמן בלבד ,ואף ייתכן שהדבר
מתאחר מעט )ראה תענית יח ,ב" :מתריעין עליהן
מיד" ,ושם יט ,ב" :איזהו מיד שלהן"(; מה שאין כן
הלשון "תיכף" מורה על קירוב זמן ממש )ראה תוס'
ד"ה כל סוטה לט ,א .זבחים לג ,א שהליכת כ"ב אמה
אינו נחשב כבר ל"תיכף"( .יתירה מזו" :תיכף" מורה
גם על קירוב במקום )ראה כלאים ט ,י" :תוכף תכיפה
אחת"( .לכן מוסיף אדמו"ר הזקן כאן את המילה
"תיכף" ,לרמז שבקשת המחילה פועלת שהקב"ה
ימחל לא רק מיד בזמן אלא גם במובן של "תיכף"
בסמיכות מקום – שהמחילה תהיה באופן של חיבור
והתאחדות עם הקב"ה .ראה ביאורי הרבי לשיעורים
בספר התניא עמ' .1274
(6תהילים נא ,ג-ד .יא.
(7ובמהדורא קמא כתב רבנו הזקן וז"ל" :לא יעלה
על לבו שום ספק וספק ספיקא לומר שלא נמחל לו
ח"ו ,מחמת שדואג שמא לא היה המרירות כראוי,
כי אף שאין מרגיש בלבו ובנפשו המרירות ,אף על
פי כן החרטה היא מסותרת בלב . .ואם כן הבקשת
מחילה הוא באמת ,אף שאינו מרגיש בלב .ועל זה
נאמר ובוחן תעלומת לב ,פירוש מה שנעלם בלב
ואינו בהתגלות לבו .וכל העולה ברוחו איזה ספק בזה
פרק י"א
חלק מעניינה של התשובה תתאה הוא
הבקשה מה' שיסלח לו .8כלשון המזמור
שאומרים בתיקון חצות וקריאת שמע שעל
המיטה ,שהם זמני התשובה שבכל יום" ,כרוב
רחמיך מחה פשעי"" ,כבסני טהרני"" ,וכל
עוונותי מחה".
וכאשר האדם יהיה בטוח בכך שבקשתו
התמלאה וה' סלח לו ,יהיה לו קל יותר להיות
בשמחה בשעת ההכנעה והתשובה עצמה.
על ידי ביטחון זה ,לא רק שההכנעה מחמת
החטאים לא תפריע לשמחת התשובה עילאה,
אלא היא אף תסייע ותוסיף לשמחה ,להיותו
יודע שהקב"ה סלח לו על עוונותיו.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא ראיה לכך
שודאי הדבר שהקב"ה מוחל וסולח מיד:
וכמו שאנו מברכין בכל תפלת י"ח
תיכף 9שמבקשים "סלח לנו כו' ,ברוך
אתה ה' חנון המרבה לסלוח" ,והרי
ספק ברכות להקל 10משום חשש
ברכה לבטלה ,11אלא שאין כאן שום
ספק כלל מאחר שבקשנו "סלח לנו"
"מחל לנו".12
– הרי זה מקטני אמונה ח"ו ,ומחשבת הסטרא אחרא
ומתחבולות היצר הוא".
(8ראה גם בפרק א' שבקשת מחילה היא חלק
ממצוות התשובה .וראה לעיל ריש פרק ח'.
(9כאן לא כתב רבנו הזקן "מיד" אלא רק "תיכף".
והטעם :כאן אינו נוגע עניין ה"מיד" ,הקירוב בזמן,
שכן אין זה משנה האם הברכה נאמרת מיד לאחר
הבקשה או לא; מה שחשוב כאן הוא ,שהברכה
נאמרת בקשר ובשייכות לבקשה .וזו משמעות
המילה "תיכף" כנ"ל בהערה .ביאורי הרבי שם.
(10ברכות לג ,א.
(11ראה שו"ע אדמו"ר הזקן או"ח סימן קסז ,ס"ב.
(12הטעם לכך שרבנו הזקן מביא ראיה שבקשת
267
מיד לאחר בקשת הסליחה בתפילה אנו
מסיימים את הברכה "ברוך אתה ה' ,חנון
המרבה לסלוח" .כלומר ,אנו מברכים את ה',
בשם ומלכות ,על כך שהוא סלח ומחל לנו.
אילו היה ספק האם הקב"ה סולח ח"ו –
היה אסור לנו לברך ,בשם ומלכות ,על כך.
שהרי טעם הדין ש"ספק ברכות להקל" אינו
רק מפני שספיקא דרבנן לקולא ,שאז אפשר
להחמיר ולברך גם כשיש ספק ,אלא "משום
חשש ברכה לבטלה" .לפי טעם זה ,במצב של
ספק לא רק שאין חובה לברך ,אלא אסור
לברך .אם כן ,מכך שנוסח התפילה נקבע
בלשון כזו שמברכים על הסליחה ,מוכח שאין
שום ספק בזה שהקב"ה סלח לאחר בקשתנו
"סלח לנו".
אלא שכעת מתעוררת שאלה :סיבת הגלות
היא "מפני חטאינו" .אם הקב"ה מוחל וסולח
בוודאות גמורה בכל יום – צריכה הגלות
להתבטל .שהרי בהתבטל הסיבה – החטאים,
גם המסובב – הגלות ,צריך להתבטל? על כך
ממשיך רבנו הזקן וכותב:
ואילו לא היינו חוזרים וחוטאים היינו
נגאלין מיד ,13כמו שאנו מברכין
המחילה מועילה דווקא מתפילת שמונה עשרה
– אף שישנם כמה פסוקים בתורה בהם רואים
שתשובה מועילה ,וכפי שהביא הרמב"ם )בהלכות
תשובה פ"ז( – הוא מפני שאת כל הפסוקים ניתן
לפרש שהסליחה אינה רק מצד התשובה בלבד ,כי
אם מצד עניינים נוספים שבאו יחד עם התשובה :או
מפני שהייתה אז שעת רצון ,או מפני שמשה רבנו
התפלל ,או מפני שהיה זה חטא הרבים וזכות הרבים
מסייעת וכיו"ב ,מה שאין כן הראיה מנוסח הברכה
היא הוכחה לכך שעצם התשובה ובקשת המחילה
'ממשיכות' את הסליחה והחזרת הרצון.
(13כאן משתמש רבנו הזקן רק במילה "מיד"
כיוון שאינו נוגע כאן הקירבה והשייכות בין הסליחה
268
אגרת התשובה
"ברוך אתה ה' גואל ישראל".
אכן הסליחה מצד עצמה הייתה מביאה את
התוצאה ,את הגאולה ,אולם דבר זה מתעכב
כיוון ש"חוזרים וחוטאים".
דבר זה עצמו מוכח גם הוא מנוסח הברכה
שנאמר בשם ומלכות "ברוך אתה ה' גואל
ישראל" :גם כאן ,אילו היה איזשהו ספק וספק
ספיקא בקיום הדברים – לא היינו מזכירים
שם ה' מספק; אלא ודאי הדבר שבעקבות
הסליחה ובקשת הגאולה באה התוצאה של
הגאולה ,14שלכן מברכים "גואל ישראל" בשם
ומלכות .אבל מפני שאנו "חוזרים וחוטאים"
התממשות הגאולה בפועל ממש בעולם הזה
מתעכבת.15
ומביא אדמו"ר הזקן הכרח נוסף לכך
שבעקבות בקשת הסליחה של האדם ,הקב"ה
סולח ומוחל בוודאות:
לגאולה אלא רק שתוצאת בקשת הסליחה מגיעה
בקירוב זמן לבקשה .והראיה" :מיד" אחר בקשת
הסליחה אנו מבקשים על הגאולה .ביאורי הרבי שם.
(14ראה סידור עם דא"ח כב ,ג" :בכל שעה
שמתפללין כנסת ישראל יש בחינת גאולה ברוחניות
כללות נשמות ישראל שהוא ענין הארת משיח ממש.
אלא שהיא ברוחניות ולא בגשמיות ,ואם היו כל
ישראל מתפללין בכוונה ולא היה אור האהבה חולפת
ועוברת אחר התפילה היה בא משיח גם בגשמיות".
וראה ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'
.1277
(15במילים אחרות :ההבדל בין ברכת "חנון
המרבה לסלוח" לשאר הברכות הוא בכך ,שהסליחה
היא דבר התלוי אך ורק בקב"ה .הסליחה היא החזרת
רצונו למקום שמשם נסתלק והיא תלויה רק בו .דבר
זה נעשה בוודאות ובשלמות בעקבות בקשת האדם;
מה שאין כן בקשת הגאולה )וכמו"כ שאר הבקשות
שבתפילה( תלויה גם במעשים שלאחר הבקשה,
המשפיעים על התממשות הדבר וקיומו בפועל
בעולם הזה.
והרי אפילו במדת בשר ודם כן,
שצריך האדם למחול תיכף ומיד
שמבקשים ממנו מחילה ולא יהא
אכזרי מלמחול ,ואפילו בקוטע יד
חבירו ,כדאיתא בגמ' בסוף פרק ח'
דבבא קמא.17
16
אם אדם בשר ודם נדרש למחול לחבירו,
אפילו כאשר הלה הזיק לגופו באופן שלא
ניתן לתקן ,קל וחומר שהקב"ה מוחל וסולח
מיד כאשר מבקשים זאת ממנו.
ואם ביקש ממנו ג' פעמים ולא מחל
לו שוב אין צריך לבקש ממנו.
החיוב למחול הוא כל כך ברור ומוחלט,
עד שגם בעבירה החמורה ביותר שעשה נגד
חבירו – הוא אינו חייב לבקש ממנו מחילה
יותר משלוש פעמים .לאחר שמצד האדם
המבקש הבקשה הייתה כדבעי – בקשת
מחילה שלוש פעמים ,18אין צורך להוסיף
ולבקש ,כי פשוט וברור שהניזק צריך כבר
למחול.
והגבעונים 19שביקש דוד המלך ע"ה
מהם מחילה בעד שאול שהמית את
(16כאן כתב שוב "תיכף ומיד" שכן על האדם
לנהוג בדיוק כמו שהקב"ה מתנהג .כשם שהקב"ה
מוחל באופן של "תיכף ומיד" – מיד בזמן ,ומתוך
קירוב והתאחדות ,כך צריכה להיות גם מחילת
האדם "מיד" – בלי שום דחיות ,ובלב שלם" ,תיכף".
ביאורי הרבי שם.
(17צב ,א .וראה רמב"ם הלכות חובל ומזיק פ"ה
ה"י" :אסור לנחבל להיות אכזרי ולא ימחול .אין זו
מדרך ישראל".
(18וג' פעמים הוי חזקה .ביאורי הרבי שם עמ'
.1278
(19שמואל א פרק כא.
פרק י"א
הגבעונים ולא רצו למחול ,גזר דוד
עליהם שלא יבאו בקהל ה' שהם
רחמנים וכו' כדאיתא בפרק ח'
דיבמות.20
החיוב למחול לחבירו חמור כל כך שאפילו
במקרה כמו הגבעונים ,ששאול הרג כמה
מהגבעונים – העון החמור ביותר ,ובנוסף לכך
– שאול עצמו לא ביקש מהם מחילה ,רק דוד
המלך ביקש זאת מהם – בכל זאת נדרש מהם
שימחלו ויסלחו .21וכאשר לא עשו זאת והוכר
שחסר להם במידת הרחמים – הוציאו אותם
מכלל ישראל שהם רחמנים בטבעם.
ובמדת הקדב"ה על אחת כמה וכמה
לאין קץ.
אם כך במידת בשר ודם ,שנדרש ממנו
למחול למרות שחבירו חטא כנגדו ואף עשה
לו עוול כזה שאין לו תקנה – כל שכן שאצל
הקב"ה ודאי ובודאי שהוא מוחל וסולח מיד
כאשר מבקשים זאת ממנו.
על הנחת-יסוד זו ,שלאחר בקשת המחילה
נדרש האדם למחול ,ניתן לכאורה להקשות
מדוע אם כן בתפילה אנו משבחים את הקב"ה
בכך שהוא סולח? לכאורה זהו דבר שקיים גם
במידת בשר ודם? על כך ממשיך רבנו הזקן
וכותב:
ומה שמשבחים ומברכים את ה'
(20עח ,ב ואילך.
(21הטעם שנדרש מהם לסלוח אף שהחוטא
עצמו ,שאול ,לא ביקש מחילה – הוא מפני
שהמבקש מחילה היה דוד המלך ,והמלך הוא כלל
העם – "הנשיא הוא הכל" )רש"י חוקת כא ,כא(.
זו הסיבה שבבקשת המחילה מדגיש רבנו וכותב
"ביקש דוד המלך" )מה שאין כן אחר כך כותב רק
"גזר דוד"( .ראה ביאורי הרבי שם עמ' 1278ואילך.
269
חנון המרבה לסלוח ,המרבה דייקא,
וכמ"ש בעזרא.22
השבח שמשבחים בתפילה את הקב"ה
שהוא "חנון המרבה לסלוח" אינו על עצם
הסליחה ,אלא בעיקר על כך שהוא מרבה
לסלוח .וכפי שיבאר רבנו לקמן שהקב"ה שב
וסולח על אותו החטא שוב ושוב.
על כך הוא מציין לספר עזרא ,שם מסופר,
שהקב"ה סלח ומחל לבני ישראל על החטא
החמור שעברו בלקיחת נשים נכריות .ובזה
ניכרת מידת הסליחה של הקב"ה הרבה יותר
מבכל שאר המקומות האחרים בהם מסופר
שהקב"ה סלח לישראל על חטאים:
יש מקומות בהם החטא היה חטא קל.
במקומות אחרים היה החטא רק פעם אחת
בלבד .בהזדמנות אחרת היה זה חטא הרבים
וזכות הרבים סייעה לסליחה .כמו כן ישנם
מקרים בהם משה רבנו עמד והתפלל עבור
עם ישראל ולכן הקב"ה סלח להם .והיו מקרים
שהקטורת כיפרה על בני ישראל וכיו"ב.
המקרה המסופר בספר עזרא שונה מכל
אלו :מדובר היה בחטא חמור ביותר ,כמו
שכתב הרמב"ם 23שבעוון זה "יש בו הפסד
שאין בכל העריות כמותו" בכך שהבן אינו
נחשב לבנו ובזה הוא מעביר את החיות של
זרע ישראל לנכרים .כמו כן חטא זה נמשך
כמה דורות כמסופר שם ,אם כן הוא חזר על
עצמו פעמים רבות .בתקופת עזרא גם לא
נמצא מי שהתפלל עבור אותם החוטאים;
ואף לא נעשתה פעולה מיוחדת ,בדוגמת
הקטורת ,לכפר עליהם.
(22כוונת הציון לעזרא היא למסופר שם בפרק י',
שם רואים כיצד אכן הקב"ה מרבה לסלוח ,כדלקמן
בפנים .ביאורי הרבי שם עמ' .1284
(23הלכות איסורי ביאה פרק יב ה"ז.
270
אגרת התשובה
למרות כל זאת ,היה הדבר בטוח שהקב"ה
יסלח על החטא .כמסופר בעזרא שם שכאשר
באו השרים ואמרו לעזרא" 24ועתה יש מקוה
)תקווה( לישראל" ,אמר להם עזרא" 25תנו
תודה לה'" ,תתוודו ותעשו תשובה ,ובזה
בלבד נסלח להם .מכך מוכח שהקב"ה מרבה
לסלוח.
ורב לסלוח ,26דהיינו שבמדת בשר
ודם אם יחטא איש לאיש וביקש
ממנו מחילה ומחל לו ואחר כך חזר
לסורו ,קשה מאוד שימחול לו שנית,
ומכל שכן בשלישית ורביעית.
אמנם המחילה בפעם הראשונה היא דבר
שבטבע היהודי שהוא רחמן בטבעו ,כנ"ל.
אולם בפעם השנייה שאותו אדם יחטא כנגדו
– אין זה טבעי ומובן מאליו שהאדם ימחל,
אדרבה ,זהו היפך הטבע ו"קשה מאוד" .ומכל
שכן אם הדבר נעשה פעמים נוספות.
אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין
פעם אחת לאלף פעמים ,כי המחילה
היא ממדת הרחמים ,ומדותיו
הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית
אלא בבחינת אין סוף ,כמ"ש" 27כי
(24י ,ב.
(25שם יא .ובפירוש רש"י" :תודה ,וידוי".
" (26רב לסלוח" מורה לא רק על ריבוי בכמות
כמו "רוב דגן ותירוש" )בראשית כז ,כח( ,אלא גם
לריבוי באיכות כמו "רב יעבד צעיר" )בראשית כה,
כג( .כלומר ,לא רק שהקב"ה מוחל על אותו עוון
פעמים רבות כדלקמן בפנים ,אלא גם כאשר נעשה
ריבוי בחומרת העבירה ,כמו שביאר רבנו לעיל בפרק
ז' שעל ידי חטאים רבים נעשה "ענן" גדול ,ועל דרך
זה בעבירות חמורות ,בכל זאת הקב"ה "רב לסלוח"
גם על זה .ביאורי הרבי שם.
(27איכה ג ,ב.
לא כלו רחמיו" ,ולגבי בחינת אין סוף
אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול
דכולא קמיה כלא ממש חשיב,
ומשוה קטן לגדול וכו'.
השבח של הקב"ה הוא בכך שהוא "רב
לסלוח" – המחילה שלו נובעת ממידת
הרחמים הבלתי מוגבלת כלל .לכן הוא חוזר
ומוחל פעמים רבות ככל שיחטא האדם ח"ו.
יתירה מזו :לא רק שהקב"ה שב ומוחל
בפועל ממש ריבוי פעמים ,אלא שבכל פעם
המחילה היא באופן בלתי מוגבל .כלומר:
גם אם יצויר שיהיה אדם שתהיה לו מידת
הרחמים חזקה ביותר עד שיוכל להאריך אפו
ולמחול לחבירו כל משך ימי חייו – גם אז,
מחילה כזו אינה דומה למחילתו של הקב"ה
הבאה ממידת הרחמים הבלתי מוגבלת כלל.
והביאור:28
ההבדל בין מציאות מוגבלת למציאות
בלתי מוגבלת אינו רק בכך שהמוגבל יש
סוף לקיומו והבלתי מוגבל הוא נצחי ,אלא
ההבדל ביניהם הוא גם בזמן קיומם .דבר זה
יובן ,על פי מה שכתב רבנו בחיי 29ש"התינוק
משנולד מתחיל להתייבש" .כוונת הדברים
בפשטות היא ,שביום הלידה יש בתינוק כוח
לחיות מאה ועשרים שנה; שנה אחר כך יש
בכוחו לחיות רק מאה ותשע עשרה שנה,
וכך הלאה .ונמצא ,שבמובן מסוים ,בכל רגע
ורגע כוחו הולך ונחלש עד שעת המיתה .כך
הדבר בכל דבר מוגבל – כבר בשעת קיומו,
תוקפו וחוזקו הולכים ונחלשים .אור חזק
המתפשט למרחוק אין זה שכאשר מגיע לסוף
התפשטותו פתאום כלה כוחו; מלכתחילה
זהו אור מוגבל שהולך ונחלש ככל שמתרחק
(28ראה ביאורי הרבי שם עמ' .1287
(29ראה פירושו על התורה בראשית א ,כח.
פרק י"א
ממקורו ,עד שכלה כוחו לגמרי והוא מפסיק
להתפשט ולהאיר.
מאידך ,דבר שהוא בלתי מוגבל ,לא רק
שאין לו סוף בפועל ,אלא כבר בתחילת
התפשטותו הוא נמצא כל העת בכל תוקפו.
את נצחיותו רואים לא רק מכך שבפועל הוא
אינו מפסיק ,אלא כל אופן הימצאותו הוא
בתוקף בלתי מוגבל כלל.
וכך גם בענייננו :מצד מידת רחמים
מוגבלת ,הרי גם אם ימחל אלף פעמים ,מכל
מקום המחילה בפעם האלף "חלשה" יותר
מהפעם הראשונה .היא באה לאדם בקושי
יותר .הטעם לכך הוא ,מפני שמידת הרחמים
שבאדם היא מלכתחילה מידה מוגבלת והיא
כביכול מורכבת מ"כמות" כלשהי שהולכת
ואוזלת ככל שמרבים להשתמש בה;
מה שאין כן מידת הרחמים של הקב"ה
שאינה מוגבלת כלל – המחילה בפעם האלף
היא באותו התוקף ובאותה ההתרצות בדיוק
כפי שהיא הייתה בפעם הראשונה!30
זהו שבחו של הקב"ה שהוא "רב לסלוח":
לא רק שסליחתו היא בלי גבול פעמים )דבר
שלאמיתו אינו שייך שיקרה בפועל שהרי
חייו של האדם ,החוטא ,מוגבלים( ,אלא
שכל פעם מחילתו היא באופן בלתי מוגבל
– באותו התוקף בדיוק כפי שהייתה המחילה
הראשונה.
זו ההדגשה כאן על כך ש"לגבי בחינת אין
סוף אין הפרש כלל בין מספר קטן לגדול,
דכולא קמיה כלא ממש חשיב ,ומשוה קטן
לגדול" – בכך מבאר רבנו הזקן ,שההבדל
(30ועל דרך זה אין הפרש בין חטא חמור לחטא
קל ,כמו שממשיך רבנו וכותב "משוה קטן וגדול";
מה שאין כן כאשר המחילה נובעת ממידת הרחמים
המוגבלת – ישנו הפרש מהי חומרת הדבר עליו
מבקשים מחילה .וראה בעיונים לפרק זה סעיף א'.
271
בין גבול לבלי גבול הוא לא רק בכמות,
אלא בעיקר הבדל באיכות ,זהו סוג אחר של
מציאות .מספר אחד אינו "חלק אחד" מהבלי
גבול כך שעל ידי לקיחתו נחסר משהו מהבלי
גבול )כפי שזה במספר מוגבל(; אלא "אין
הפרש כלל" לגביו מספר קטן או גדול.
ולכן "מעביר אשמותינו בכל שנה
ושנה" ,וכל החטאים שמתוודים
ב"על חטא" מדי שנה ,אף שחזר
ועבר עליהם ,חוזר ומתודה עליהם
ביום הכיפורים בשנה הבאה וכן
לעולם.
מצד טבע האדם ,כאשר חבירו חוטא
כנגדו שוב ושוב באותו עניין – הקושי למחול
לו גדול הרבה יותר מאשר אם חוטא כנגדו
שוב בעניין אחר .כאשר זהו חטא חדש ,הרי
ביחס לחטא זה לפחות – זו הפעם הראשונה
שהוא נדרש למחול לו; מה שאין כן כאשר
זהו אותו החטא שוב ושוב – הוא אינו יכול
כלל לקבל את סליחתו .אבל במידת הקב"ה,
לא רק שהוא מרבה לסלוח ריבוי פעמים על
ריבוי חטאים שונים ,אלא על אותם חטאים
עצמם שהתוודה עליהם האדם בשנה שעברה
והקב"ה מחל לו ,הוא חוזר ומתוודה בשנה זו
פעם נוספת והקב"ה מרבה לסלוח ומוחל לו
שוב.
ובכל שנה ושנה לאו דוקא ,אלא כמו
כן בכל יום ויום ג' פעמים מברכים
"ברוך אתה ה' חנון המרבה לסלוח".
וכמאמר רז"ל" 31תפלה כנגד תמידין
תקנוה" ,ותמיד של שחר היה מכפר
על עבירות הלילה ותמיד של בין
(31ברכות כו ,א.
אגרת התשובה
272
הערביים על של יום ,32וכן מידי יום
ביום לעולם.
אין זה רק בכל שנה ושנה אלא גם בכל יום
ויום ,כל אחת מהתפילות הן זמן של סליחה
מאת הקב"ה על העבירות שנעשו לפניה .כך
מוכח מדברי חז"ל המוזכרים המשווים בין
פעולת התפילה לקרבן.
אלא שיום הכיפורים מכפר על
עבירות חמורות ,33והתמיד ,שהוא
קרבן עולה ,מכפר על מצוות עשה
בלבד .34וכן התפלה בזמן הזה עם
התשובה כנ"ל.
התפילה בזמן הזה היא כנגד קרבן עולה
שמכפר רק על ביטול מצוות עשה ,כאשר
בתפילתו הוא עושה תשובה ומבקש "סלח
לנו"; ואילו על עבירות חמורות רק יום
הכיפורים מכפר.35
על הביאור שנתבאר עד כאן ששבחו של
הקב"ה הוא בכך שהוא "מרבה לסלוח" יש
להקשות ,שלכאורה הדבר דומה ל"אומר
אחטא ואשוב" – ש"אין מספיקין בידו לעשות
תשובה"?36
על כך מבאר רבנו שאין זה דומה כלל:
(32תנחומא פינחס יג.
(33יומא פה ,ב.
(34ראה לעיל פרק ב' .וראה רשימות הרבי זי"ע
על התניא כאן.
(35כמבואר בברייתא שהובאה בפרק א' ,שעל
מצוות לא תעשה "תשובה תולה ויום הכיפורים
מכפר".
(36יומא פה ,ב.
ואין זה "אחטא ואשוב" ,כי היינו
דוקא שבשעת החטא היה יכול
לכבוש יצרו אלא שסומך בלבו על
התשובה ,ולכן הואיל והתשובה
גורמת לו לחטוא "אין מספיקין וכו'".
הטעם הפשוט לכך שהאומר "אחטא ואשוב
אין מספיקין בידו לעשות תשובה" הוא מפני
שהתורה רוצה למנוע מצב שאדם ילך ויחטא
ויסמוך על התשובה שיעשה אחר כך להיפטר
מהעונש .לכך קבעה התורה שבאופן זה "אין
מספיקין בידו לעשות תשובה".
בעומק יותר :יש כלל בגמרא ש"אין קטיגור
נעשה סניגור" .37בצפנת פענח 38מבאר על
ידי כלל זה את הדין שהאומר "אחטא ויום
הכיפורים מכפר אין יום הכיפורים מכפר",
שכיוון שיום כיפורים משמש כ"קטיגור"
כביכול עבור אדם זה – הוא הסיבה שגרמה
לו לחטוא ובלעדי כפרת יום הכיפורים היה
כובש את יצרו ולא היה חוטא ,לכן הוא אינו
יכול להיות "סניגור" עבורו ולכפר עליו .ועל
דרך זה בנידון דידן בנוגע ל"אחטא ואשוב":
כאשר התשובה היא זו שאפשרה לאדם
לחטוא – היא אינה יכולה לכפר עליו.39
על כל פנים נמצא ,שכל עוד החטא לא
נעשה באופן שבשעת החטא הוא סומך על
התשובה שתכפר בעדו ולכן אינו מתגבר על
יצרו ,אין זה בכלל "אחטא ואשוב".
ואף גם זאת "אין מספיקין" דייקא.
אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר
על יצרו ועשה תשובה ,מקבלין
(37ראה ברכות נט ,א.
(38הלכות יבום פ"ה ה"ח.
(39ראה ביאורי הרבי שם עמ' .1290
פרק י"א
תשובתו.40
אפילו כאשר החטא היה באופן של
"אחטא ואשוב" ח"ו ,גם אז כוונת חז"ל היא
שאין "מספיקין בידו" ,היינו שאין עוזרים לו
מלמעלה )כמו בכל התעוררות תשובה של
יהודי שנותנים לו סיוע מלמעלה – "אתה נותן
יד לפושעים וימינך פשוטה לקבל שבים"(,
אבל אין כוונת הדברים שניטלה ממנו
הבחירה חופשית .ואם בכל זאת "דחק ונכנס"
ועשה תשובה – מקבלים את תשובתו.41
כל זאת הוא בנוגע למצב שאכן היה
"אחטא ואשוב" ,אמנם מה שדובר בפרק זה
אינו דומה לכך כלל ,כפי שממשיך וכותב:
אבל אנו שמבקשים בכל יום "סלח
לנו" אנו מקדימים לבקש "והחזירנו
בתשובה שלימה לפניך" ,דהיינו
שלא נשוב עוד לכסלה ,וכן ביום
הכיפורים מבקשים "יהי רצון
מלפניך שלא אחטא עוד" ,מספיקין
ומספיקין.
לא רק שהמתפלל ומבקש "סלח לנו"
אינו ממשיך לחטוא ח"ו להיותו סומך על
הסליחה ,אלא אדרבה ,בשעת בקשת הסליחה
הוא רוצה ומשתדל שלא לחזור ולחטוא .לכן
הוא מבקש ואומר "והחזירנו בתשובה שלימה
לפניך" .הוא רוצה לשוב בתשובה שלימה
באופן שלא יחזור ויחטא .וכן ביום הכיפורים:
(40על דרך שמצינו לגבי "אחר" ששמע בת קול
מן השמים הקוראת לחזור בתשובה "חוץ מאחר",
ובכל זאת אמרו חז"ל )ראה חגיגה טו ,א ובחידושי
אגדות מהרש"א שם( שהיה לו לדחוק ולחזור
בתשובה .ביאורי הרבי שם עמ' .1290
(41ראה בעיונים לפרק זה סעיף ב' מדוע התשובה
ד"דחק ונכנס" כן מועילה ,הרי "אין קטיגור נעשה
סניגור" כנ"ל.
273
בשעת הוידוי הוא אינו חושב על כך שבמשך
השנה יחטא שוב ,אדרבה ,דעתו ורצונו
בשעת הוידוי היא "שלא אחטא עוד" .ובאופן
זה בודאי ש"מספיקין ומספיקין" בידו.
כמאמר רז"ל" 42הבא לטהר מסייעין
אותו" ,הבא דייקא ,מיד שבא ,ואי
לזאת גם הסליחה והמחילה היא
מיד.
מלשון חז"ל "הבא לטהר" משמע שמיד
כשבא לעשות תשובה ,עוד לפני שעושה
תשובה בפועל ,מיד "מסייעין אותו" .וכיוון
שמסייעים לו מיד – גם הסליחה והמחילה
היא מיד.
בפרק י' כתב רבנו ,שהתפילה ,שעניינה
תשובה עילאה ,צריכה להיות בשמחה .על
פי זה המשיך וביאר בריש פרק זה ,שהידיעה
שהקב"ה בודאי "מרבה לסלוח" תוסיף לרגש
השמחה שצריכה להיות בשעת התשובה .אלא
שעל כך ניתן להקשות ממה שכתוב במזמור
הנאמר בתיקון חצות ובקריאת שמע שעל
המיטה "וחטאתי נגדי תמיד" – שחטאיו של
האדם צריכים לעמוד תמיד לנגד עיניו ,דבר
שעלול לגרום למרירות והעדר השמחה?43
על כך מבאר רבנו ,שאין כוונת הדברים
להרגיש כל העת את המרירות והלא טוב
שבחטאים ,שהרי עליו לבטוח בה' שכבר
מחל לו עליהם כנ"ל ,אלא להרגיש את החטא
(42שבת קד ,א.
(43כלומר :עד כאן הודגש שעל האדם לשמוח
מכך שהחטא "רחוק" ממנו כיוון שהקב"ה מחל
וסלח לו ,ואילו בפסוק "וחטאתי נגדי תמיד" מודגש
ההיפך – שישנו עניין בכך שהחטא כן יהיה "קרוב"
אל האדם ויעמוד לנגד עיניו?
274
אגרת התשובה
מרחוק ,כדלקמן:
ומה שכתוב" 44וחטאתי נגדי תמיד",
אין המכוון להיות תמיד עצב נבזה
ח"ו ,דהא כתיב בתריה "תשמיעני
ששון ושמחה וגו' ורוח נדיבה
תסמכני וגו'" .45ומשום שצריך להיות
כל ימיו בתשובה עילאה שהיא
בשמחה רבה כנ"ל.
אין כוונת הכתוב שהאדם צריך לחשוב
תמיד על שפלותו בעקבות החטא ועל ידי
כך יתמרמר בנפשו; שהרי עבודת התשובה
עילאה צריכה להיות בשמחה .וכמו שכתוב
במזמור זה עצמו "תשמיעני ששון ושמחה".
ומשמעינו כאן אדמו"ר הזקן ,ששמחה זו
צריכה להיות במשך כל ימי חייו של האדם.
שהרי כתוב בגמרא 46שצריך להיות כל ימיו
בתשובה ,ומפרש אדמו"ר הזקן דהיינו תשובה
עילאה ,שעניינה הוא – השיבה וההתקשרות
בה' הנעשית מתוך שמחה )מה שאין כן
תשובה תתאה אינה עבודה תמידית ,כיוון
שודאי הדבר שהקב"ה כבר מחל לו כנ"ל.(47
אלא "נגדי" דייקא ,כמו "ואתה
תתייצב מנגד"" ,48מנגד סביב לאהל
מועד יחנו" 49ופירש רש"י מרחוק.
לשון הפסוק אינו "וחטאתי לפני תמיד"
(44תהילים נא ,ה.
(45שם פסוק י ,יד.
(46שבת קנג ,א.
(47ורק בזמנים מסוימים צריכה להיות ההכנעה
של התשובה תתאה ,כמבואר בפרק י'.
(48שמואל ב יח ,יג.
(49במדבר ב ,ב .על הצורך בשתי הראיות – ראה
באריכות בביאורי הרבי שם עמ' .1290
אלא "נגדי" שפירושו מרחוק .אמנם הוא זוכר
את העובדה שהוא חטא ,אבל אין זה בקירוב
ללבו באופן שיעורר בו עצבות ומרירות ,אלא
זה מובדל ממנו.
ומהו הטעם שהאדם צריך לזכור תמיד את
עצם העובדה שהוא חטא בעבר ,אף שהקב"ה
כבר מחל לו על החטא שלכן הוא מובדל
מהרגשתו?
ממשיך ומבאר רבנו הזקן:
והמכוון רק לבלתי רום לבבו ,ולהיות
שפל רוח בפני כל האדם כשיהיה
לזכרון בין עיניו שחטא נגד ה'.
על ידי עבודת התשובה עילאה ,מגיע
בעל התשובה למעלות שאחרים אינם מגיעים
אליהן )וכלשון המשך המזמור" :50לב טהור
ברא לי אלוקים ורוח נכון חדש בקרבי" – על
ידי התשובה האדם מקבל "לב טהור" ו"רוח
נכון"( .לכן הוא זקוק לעצה מיוחדת "לבלתי
רום לבבו ,ולהיות שפל רוח בפני כל האדם".
זו הסיבה שמדגיש הכתוב "וחטאתי נגדי
תמיד" :כדי שיהיה "לזכרון בין עיניו" – במוחו
ובמחשבתו ,העובדה שבעבר הוא עשה היפך
רצון ה' ועל ידי כך לא ירום לבבו.51
ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון
החטא ביתר שאת ,בכדי לקבל
בשמחה כל המאורעות המתרגשות
ובאות ,בין מן השמים בין על ידי
הבריות בדיבור או במעשה )וזו עצה
טובה להנצל מכעס וכל מיני קפידא
וכו'(.
לא רק שזיכרון החטא אינו סותר לשמחת
(50תהילים שם יב.
(51ראה ביאורי הרבי שם עמ' .1295
פרק י"א
התשובה עילאה ,אלא הוא אף מועיל לה.
כאשר הוא יזכור תמיד שחטא ,יהיה לו קל
יותר לקבל את כל המאורעות העלולים
לגרום לו לצער – בשמחה ,כיוון שיודע
שיסורים אלה ממהרים את גמר כפרת נפשו
על החטא שחטא בעבר )כדלקמן(.
וכמאמר רז"ל" 52הנעלבים ואינן
עולבין שומעין חרפתם ואין משיבין
עושין מאהבה ושמחין ביסורים
וכו'" ,ו"כל המעביר על מדותיו
מעבירים לו על כל פשעיו".53
מכך שחז"ל משבחים את אלו ש"אינן
עולבין" "ואין משיבין" מוכח שיש להם מה
לענות ובכל זאת הם אינם עונים .כוונת
הדברים כאן היא ,54שלמרות שאצל בעל
התשובה יכולה להתעורר מחשבה בלב :כיוון
שכבר עשיתי תשובה ותוקנו הפגמים ,מדוע
באים עלי צער ויסורים?
אולם לפי סדר העבודה שמורה רבנו הזקן,
על פי לשון הכתוב "וחטאתי נגדי תמיד" ,לא
רק שהוא אינו "משיב" בטענה זו ושותק ,אלא
הוא מקבל זאת באהבה ובשמחה") 55עושין
(52שבת פח ,ב.
(53ראש השנה יז ,א.
(54ראה ביאורי הרבי שם עמ' 1298ואילך.
(55על פי זה מובן מדוע אדמו"ר הזקן אינו
מעתיק כאן את סיום מאמר חז"ל ")הנעלבים ואינן
עולבין( . .עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת
השמש בגבורתו" ,כיוון שאין מדובר כאן על השכר
שמקבלים על ידי עבודה זו אלא על אופן העבודה
275
מאהבה ושמחים ביסורים"( .היות שהוא עדיין
זוכר את מציאות העבירה )למרות שכבר
עשה תשובה( ,הוא מבין שברמה מסוימת,
בדקות דדקות על כל פנים ,עדיין ישנו הפגם,
והעובדה שבאים עליו יסורים היא עצמה
ההוכחה לכך.56
לכן הוא "מעביר על מידותיו" ומקבל
יסורים אלו ,המשלימים כפרת נפשו,
בשמחה ,57כיוון שחלק מעניין התשובה הוא
להסיר את הפגם בכל הרמות שבו.58
להגיע לדרגה זו ,שהוא על ידי זכירת החטא.
מה שאין כן את סיומו של מאמר חז"ל השני "כל
המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו" כן
מצטט אדמו"ר הזקן כאן ,כיוון ששכר זה נוגע לנושא
המדובר כאן – טהרת הפגמים של "כל פשעיו" –
בכל דרגה שהם יהיו ,גם הדרגה הדקה ביותר .ועל פי
זה ,עצם ההעברה על המידות – היא עצמה מוסיפה
בהסרת הפגם .ראה ביאורי הרבי שם עמ' .1301
(56שהרי אילו לא היה נשאר שום רושם כלל
– לא היו באים עליו יסורים .כמבואר בתניא חלק
ראשון פרק כ"ד בהגה"ה ,שהעונש והיסורים קשורים
לפגם כלשהו.
(57ראה לעיל בפרק א' שהקב"ה מביא יסורים
"כשתשובתו רצויה לפניו ית' ) . .אזי( אתערותא
דלעילא לעורר האהבה וחסד ה' למרק עונו" .וראה
מאמרי אדמו"ר הזקן ענינים עמ' רמח" :כשיש לו
לאדם יסורין ,בודאי מחל לו ה' העוונות ואם כן יקבל
בשמחה".
(58ועל דרך שנתבאר לעיל בפרק ב' ,שמי
שביכולתו להתענות עבור "גמר הכפרה ומירוק
הנפש" הבאים אחר התשובה – עליו לעשות את זה.
כי חלק מעניין התשובה הוא שהאדם יגיע לשלמות
הכפרה.
276
אגרת התשובה
פרק י"א -עיונים
א-אבל במדת הקב"ה אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים ,כי המחילה היא ממדת
הרחמים ,ומדותיו הקדושות אינן בבחינת גבול ותכלית אלא בבחינת אין סוף ,כמ"ש
"כי לא כלו רחמיו".
על דבר זה יש להקשות :כתוב במדרש )במדבר רבה פי"ח ,ה( ,ורש"י )קרח טז ,ד( מביא
זאת ,שבשעת חטא קרח ,חשש משה רבנו שמא כאשר חטאו ב"סרחון רביעי" אולי לא ירצה
הקב"ה למחול.
לכאורה ,דבר זה סותר למבואר כאן שלגבי הקב"ה "אין הפרש בין פעם אחת לאלף פעמים"?
לפי המבואר כאן ,היה צריך להיות ברור למשה רבנו שהקב"ה ימחל אפילו בפעם הרביעית?
יתירה מזו :מצינו בגמרא )יומא פו ,ב( ,שכאשר "אדם עובר עבירה – פעם ראשונה מוחלין
לו . .רביעית אין מוחלין לו"?
אלא שישנן שתי דרגות בסליחה הנמשכת מאת הקב"ה :א( דרגה בה הסליחה היא בהגבלה.
דרגה זו שייכת לבחינת "מרבה לסלוח" .ב( דרגה בה הסליחה היא בלתי מוגבלת ,ומבחינה זו
אין שום הבדל בין פעם אחת לאלף פעמים .דרגה זו שייכת לבחינת "רב לסלוח".
ושתי דרגות אלו תלויות באופן התשובה :ישנו אופן בתשובה הממשיך רק את דרגת "חנון
המרבה לסלוח" ,שהיא בהגבלה כלשהי; וישנו אופן נוסף בתשובה הפועל את המשכת בחינת
"כי לא כלו רחמיו" – רחמים בלתי מוגבלים כלל.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא עמ' (1288
פרק י"א -עיונים
277
ב-אבל אם דחק ונתחזק ונתגבר על יצרו ועשה תשובה,
מקבלין תשובתו.
הטעם לכך הוא ,מפני שהתשובה של "דחק ונכנס" היא עמוקה ופנימית יותר באדם .לכן
לא חוששים שהאדם יסמוך על תשובה זו בכדי לחטוא ,כיוון שהיא עמוקה יותר ודורשת
התאמצות יותר.
ואף ש"אין קטיגור נעשה סניגור" ,אם כן כיצד יכולה התשובה שהיא בבחינת "קטיגור"
כביכול ביחס לאדם זה ,להועיל לו לכפר עוונותיו? הביאור בזה הוא ,גם כן על פי הנ"ל,
שתשובה זו של "דחק ונכנס" היא פנימית יותר ,ולגביה אין את הגבלת הכלל של "אין קטיגור
נעשה סניגור".
ועל דרך עניין התשובה בכלל ,שלמרות שמצד החכמה "הנפש החוטאת היא תמות"
)ירושלמי מכות פ"ב ה"ו( ,מכל מקום "שאלו לקב"ה ואמר יעשה תשובה ויתכפר לו" .זאת
אומרת :מצד גדרי החכמה ,שהיא בכלל סדר ההשתלשלות – אין התשובה יכול להועיל; וזה
שהתשובה מועילה הוא דווקא מצד הקב"ה כפי שהוא למעלה מכל ההגבלות )וכמו שנתבאר
בעיונים לפרק ה' סעיף ב' שהתשובה נמשכת דווקא מבחינת "בעל הרצון" שאינו מוגבל
ומוכרח ברצון(.
בעומק יותר ,כך הוא גם בדרגות התשובה גופא :יש דרגה בתשובה שיש בה הגבלה כלשהי
וישנו הכלל ש"אין קטיגור נעשה סניגור"; מה שאין כן כאשר "דחק ונכנס" ועורר בעצמו
כוחות פנימיים יותר לשוב בתשובה – הוא מעורר למעלה דרגה פנימית יותר שלגבה אין שום
הגבלות כלל ,ואזי הקב"ה מוחל וסולח גם לו.
)ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ' (1290
278
אגרת התשובה
פרק י"א -הוספה
ואמנם להיות בלבו ההכנעה היא בחינת תשובה תתאה כנ"ל וגם השמחה בה' שתיהן
ביחד ,כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק ל"ד ,כמ"ש בזוהר הקדוש "חדוה
תקיעא בלבאי מסטרא דא וכו'".
א .לאחר שרבנו הזקן כתב בפרק י'
ש"עכשיו בדור יתום הזה" לא יכולות להיות
הכנעה ושמחה בשעה אחת ולכן הוא נתן
"עצה היעוצה" שתשובה תתאה )הכנעה(
תהיה בתיקון חצות ,משך זמן לפני התפלה,
הוא פותח את פרק י"א וכותב ,שכדי
שתהיינה ההכנעה והשמחה "שתיהן ביחד" –
"כבר מילתא אמורה בלקוטי אמרים סוף פרק
לד ,כמ"ש בזוהר הקדוש חדוה תקיעא בלבאי
מסטרא דא וכו"'.
וצריך להבין:
מדוע בפרק י' הוא כותב בפשיטות "שאין
הכל יכולין להפוך לבם כרגע מן הקצה",
ואילו בפרק י"א הוא כותב שההכנעה
והשמחה יכולות להיות "שתיהן ביחד"?
יותר מכך :גם בפרק י"א ,שם כותב
ששמחה והכנעה יכולות להיות "שתיהן
ביחד" מפני ש"חדוה תקיעא בלבאי מסטרא
דא וכו'" ,הוא מוסיף וכותב" :ובצירוף עוד
האמונה והבטחון" שהקב"ה הוא רב לסלוח.
כלומר ,ענין זה ש"חדוה תקיעא בלבאי
מסטרא דא וכו"' עדיין אינו מספיק בכדי
שתוכלנה להיות ההכנעה והשמחה "שתיהן
ביחד" ,אלא צריכים לצרף ענין נוסף לשם כך
– את "האמונה והבטחון כו"'.
ואינו מובן :כיוון שבסוף פרק ל"ד הוא
כותב רק את הטעם הראשון )שהשמחה
והבכי' באות משתי נפשות נפרדות( זאת
אומרת שהתבוננות זו מספיקה בכדי
שהשמחה והמרירות תוכלנה להיות "שתיהן
ביחד" ,מדוע אם כן כאן באגרת התשובה הוא
מוסיף את הטעם השני "ובצירוף עוד האמונה
והבטחון כו"'?
ב .הביאור בזה )בקצרה(:
החלק הראשון של התניא הוא כשמו –
ספר של בינונים .מהותו של בינוני 1היא ,כפי
שרבנו הזקן אומר בתחילת פרק י"ב" :ולא
עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם ולא
נקרא עליו שם רשע אפילו שעה אחת ורגע
אחד כל ימיו".
ואף על פי שגם מי שעבר עבירה בכוחו
(1שדרגתו מתבארת באריכות בחלק א' של
התניא .המערכת.
פרק י"א -הוספה
להיות לבינוני ,כפי שהוא אומר בפרק י"ד
"שכל אדם )גם מי שחטא במשך חייו( יכול
להיות בינוני בכל עת ובכל שעה" ,אין זה
סותר למה שהוא אומר בפרק י"ב שבינוני
הוא מי ש"לא עבר עבירה מימיו" ,כי הפירוש
בזה הוא )כמבואר במקום אחר( שכעת,
לאחר שעשה תשובה ,הוא במצב ש"לא עבר
עבירה מימיו" ,כיוון שלא נשאר בו שום רושם
מהעבירה שעשה בעבר.
כלומר :יש לפעמים ,שגם לאחר שהאדם
עשה תשובה עדיין נשאר בו רושם מהעבירות.
כמבואר בלקוטי תורה ,2שבעל תשובה צריך
לומר "אי אפשי" בעבירות כיוון שהוא זקוק
עדיין ל"שמירה מעולה שלא יחזור לסורו",
כי גם אחר התשובה "סורו רע" 3ובשלב זה
הרושם מהעבירה עדיין קיים בו; אבל יש
לפעמים שהאדם פעל על ידי תשובתו שלא
נשאר בו ,באופן כללי ,שום רושם מהרע,
ועליו קאי דברי אדמו"ר הזקן בפרק י"ב
שהבינוני "לא עבר עבירה מימיו".
]ולכן ,לא רק שאין הוא עושה איסור
בפועל ,אלא אפילו "אינו עולה בדעתו לעשות
(2ואתחנן ט ,ד .ושם" :וכן אמר הה"ק המגיד נ"ע
שאף על פי שאמרו רז"ל אל יאמר אדם אי אפשי
בבשר כו' אלא אפשי ומה אעשה ואבי שבשמים גזר
עלי ,היינו במי שלא חטא מעולם אבל הבעל תשובה
צריך להיות כל מיני רע ואיסורים מאוסים אצלו
ושיאמר אי אפשי כו' בכדי שלא יפול ח"ו .נמצא
מבואר ,שמי שהיה כבר למטה במדרגה צריך שמירה
יתירה אף גם לאחר שנתעלה".
(3בבא מציעא נט ,ב לענין גר .ומזה מובן גם
לענין בעל תשובה – ראה לקוטי תורה שם ,שמה
שבעל תשובה צריך שמירה יתירה הוא ענין אחד עם
"שומר הוי' את גרים" .ולהעיר גם מהמשך הענינים
שבמשנה )בבא מציעא נ"ח ,ב(" :אם היה בעל
תשובה כו' אם היה בן גרים כו'".
279
האיסור בפועל ממש ח"ו" .4דבר זה מראה
שלא נשאר בו שום רושם מהעבירות .שהרי
אם היה נשאר בו רושם כלשהו ,הוא היה
מתאווה לעשות את האיסור מצד זה ש"עבירה
גוררת עבירה" )והיה עליו להתאמץ ולהתגבר
שלא לעשות את האיסור בפועל([.
וזהו ההבדל הכללי בין החלק הראשון של
התניא לבין אגרת התשובה:
בחלק הראשון מדובר אודות עבודת
הבינונים .כלומר ,אודות יהודי כזה ש"לא
עבר עבירה מימיו )בפועל ,או שכעת הוא
במצב כזה (3ולא יעבור לעולם"; ואילו באגרת
התשובה מדובר אודות אדם שעוסק בעבודת
התשובה ,שבעבודה זו ישנן דרגות מן הקצה
אל הקצה.
על פי זה מובן מדוע בחלק הראשון ,בסוף
פרק ל"ד ,כותב אדמו"ר הזקן שיכול האדם
להיות נמאס בעיניו בשעת השמחה ממש,
ואילו באגרת התשובה ,בפרק י' ,הוא כותב
שזה מוכרח להיות בשני זמנים נפרדים:
פרק ל"ד עוסק בעבודת הבינוני .ה"נבזה
בעיניו" שבבינוני ,הוא )בעיקר( מצד חומריות
הגוף והנפש הבהמית בכלל ,מה ש"מהותו
ועצמותו של הרע הוא בתקפו ובגבורתו"
)פרק י"ג( ,עד שהוא יכול להתאוות לדברים
האסורים )פרק כ"ט( .וכיוון שהתוקף של
הרע הוא רק בנוגע לעצם היכולת להתאוות
וכו' ,אבל אין לו שליטה וממשלה להתפשט
באברי הגוף בפועל )פרק י"ג( ,עד שאפילו לא
עולה בדעתו לעשות האיסור )פרק י"ב( ,לכן
הנבזה בעיניו מצד הנפש הבהמית אינו מונע
את השמחה של הנפש האלוקית .הוא בדרגה
כזו ששתי הנפשות אינן מעורבות יחד אלא הן
קיימות בו באופן נפרד )כמבואר בפרק כ"ח(.
(4לשון אדמו"ר הזקן בפרק י"ב.
280
אגרת התשובה
מה שאין כן בעל תשובה המדובר באגרת
התשובה פרק י' ,בו גברה הנפש הבהמית על
הנפש האלוקית בפועל ,וגם עכשיו לאחר
התשובה נשאר בו רושם מהתגברות זו )כנ"ל
שיש בעל תשובה ש"סורו רע"( – אצלו לא
ייתכן שהשמחה תהיה מסטרא דא וההכנעה
מסטרא דא ,כיוון שהנפש האלוקית נמצאת
בגלות בנפש הבהמית ואין הנפשות נפרדות
זו מזו.
וכיוון שהנפשות "מעורבות" זו בזו ,אם
תהיה אצלו שמחה בשעת ההכנעה "היא
בחינת תשובה תתאה" – יחסר בהכנעה .שהרי
ענייני הנפש האלוקית מעורבבים בענייני
הנפש הבהמית ,וממילא תהיה התשובה
תתאה שלו שלא כדבעי.
לאדם זה ה"עצה היעוצה" היא ,שהתשובה
תתאה תהיה בתיקון חצות ,זמן מה לפני שעת
התפילה והשמחה.
ג .אחר כך ממשיך רבנו הזקן וכותב בפרק
י"א – "ואמנם" ,בסגנון של חידוש ,שגם בבעל
תשובה יכולות להיות ההכנעה והשמחה
"שתיהן ביחד" .כיוון שבפרק י"א מדובר
אודות דרגה עליונה יותר בתשובה.
והביאור:
שתי הדרגות שבתשובה – תשובה תתאה
ותשובה עילאה – למרות שבכללות הן בשני
אנשים נפרדים ,ישנם כאלה שהם בדרגת
תשובה תתאה וישנם כאלה שהם בדרגת
תשובה עילאה ,אף על פי כן ,כיוון שבכל אחד
מישראל צריכה להיות העבודה בכל הקווים
– הרי גם במי שהוא עדיין בדרגת תשובה
תתאה צריכה להיות אצלו )בזמנים מיוחדים(
העבודה של תשובה עילאה ,5וכך גם לאידך
(5עיין בקונטרס עץ החיים בארוכה )פרק ז'( שאלו
גיסא :גם מי שהוא בדרגת תשובה עילאה,
צריכה להיות אצלו )בזמנים מיוחדים על כל
פנים( העבודה של תשובה תתאה.6
)בדוגמת הידוע שגם בבעלי עסק ,שעיקר
עניינם הוא "מארי עובדין טבין" ,צריך להיות
לימוד התורה פרק א' שחרית ופרק א' ערבית,
וכמבואר פרטי הדינים בהלכות תלמוד תורה;
וכך גם לאידך גיסא :גם "מארי תורה" זקוקים
לעבודה של גמ"ח ,וכמאמר רז"ל כל האומר
אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו(.
וזהו ההבדל בין פרק י' לפרק י"א:
בפרק י' מדובר אודות כזה שעיקר עבודתו
תשובה תתאה .לכן צריכה להיות אצלו
העבודה של כובד ראש והכנעה בזמן כזה
שלא מעורב בו ענין של שמחה .אלא שכיוון
שגם אצלו צריכה להיות העבודה של תשובה
עילאה )שהיא בקו השמחה( ,עליו להיות
בשעת התפילה בשמחה.
מה שאין כן בפרק י"א מדובר באדם כזה
שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה ,ואילו
העבודה של הכנעה וכו' היא אצלו רק מזמן
לזמן .לכן יכולה להיות אצלו ההכנעה בשעת
התפילה גופא כשהוא בשמחה ,על דרך מה
שנתבאר לעיל בנוגע לבינוני בו עוסק רבנו
הזקן בתניא חלק ראשון פרק ל"ד.
וכפי שנתבאר לעיל ,שזה שבבעל תשובה
לא יכולים להיות שני העניינים ביחד ,הוא
שעבודתם בדרגת יחודא תתאה ,צריכים לעסוק גם
ביחודא עילאה )ושם" :בהכרח הוא שכל אחד ואחד
ייגע את עצמו לבוא לבחינת הביטול דיחודא עילאה
) . .ו(על ידי העמקת והתקשרות דעתו בזה ,יתעורר
בלבו באמת באותו שעה על כל פנים ,שיחפוץ בייחוד
וביטול זה .ואם כי אינה אמיתית בתכלית ,מכל מקום
מעט מזעיר חפץ לבו בזה באמת"(.
(6כך מובן מהמבואר בסיום פרק י"א בעניין
"וחטאתי נגדי תמיד".
פרק י"א -הוספה
מפני שעדיין נשאר בו רושם מהתגברות
הנפש הבהמית ,וענין זה הוא דווקא במי
שעיקר עבודתו היא תשובה תתאה; מה שאין
כן מי שעיקר עבודתו היא תשובה עילאה,
כיוון שלא נשאר אצלו שום רושם מהחטא
שמצד התגברות הנפש הבהמית ,7אם כן
הנפש האלקית והנפש הבהמית הן אצלו
בנפרד ,ולכן יכולות להיות אצלו ההכנעה
והחדווה "שתיהן ביחד" ,כיוון שהחדווה היא
אצלו מסטרא דא וההכנעה מסטרא דא.
ד .וכאן מחדש רבנו הזקן ענין עמוק יותר
ממה שנתבאר בחלק הראשון בסוף פרק ל"ד:
שם מדובר אודות "לב נשבר" עקב חומריות
הגוף והנפש הבהמית כפי שהיא מצד עצמה
)ללא ההתגברות על הנפש האלקית( .ואז
פשוט ,שהשמחה שמצד הנפש האלקית אין
בה משום מניעה ללב נשבר שמצד עצם
מציאות הגוף והנפש הבהמית; ואילו כאן הוא
מחדש ,שבמי שעיקר עבודתו היא תשובה
עילאה יכולה להיות גם ההכנעה "היא בחינת
תשובה תתאה" ,הקשורה בתיקון החטאים
שמצד התגברות נפש הבהמית על הנפש
האלקית .גם מרירות כזו יכולה להיות יחד
עם השמחה .אבל לשם כך עליו להזדקק
לענין נוסף המבואר רק כאן "בצירוף עוד
האמונה והבטחון כו"' ,שהקב"ה יסלח לו גם
על העבירות.
ה .עוד יש לומר מדוע דווקא באגרת
(7ודברי המגיד שהובאו לעיל שבעל תשובה
צריך לומר "אי אפשי" מפני ש"סורו רע" היינו
דווקא בתשובה תתאה ,שאצלו סורו רע ,מה שאין כן
בתשובה עילאה .וראה ספר המאמרים תר"פ עמ' עו
]וראה לעיל בעיונים לפרק ח' סעיף ג'[.
281
התשובה הוא מוסיף "ובצירוף עוד האמונה
והבטחון כו"':
האמונה והבטחון שהקב"ה סולח על
החטא פועלים לא רק שההכנעה שמצד
נפש הבהמית לא תהווה סתירה לשמחה
שמצד הנפש האלקית ,כי אם אדרבה הם
מוסיפים בשמחה) .בדוגמת המבואר בסוף
הפרק" :ואדרבה לענין השמחה יועיל זכרון
החטא ביתר שאת ,בכדי לקבל בשמחה כל
המאורעות כו"'(.
וענין זה שייך דווקא בבעל תשובה :בינוני,
אפילו אם אי פעם עבר עבירה ,הרי כעת הוא
במצב ש"לא עבר עבירה מימיו" והוא אינו
עוסק בתיקון העבירות .לכן ,כשם שהעניינים
של נפש הבהמית אינם סותרים לשמחה של
הנפש האלקית ,כך אין הם גם יכולים להוסיף
בשמחה ,שכן הנפש הבהמית והנפש האלקית
קיימות בו באופן שהן נפרדות זו מזו.
מה שאין כן בעל תשובה ,שבעבר התגברה
אצלו הנפש הבהמית על הנפש האלוקית,
וגם כעת הוא עוסק בתיקון ענין זה – אצלו
יש לענייני הנפש הבהמית השפעה על הנפש
האלוקית .אלא שהשפעה זו יכולה להיות
באחת משתי הפנים :אם עיקר עבודתו היא
התשובה תתאה – ההכנעה של התשובה
תתאה סותרת לשמחת הנפש האלוקית .לכן
המרירות והשמחה צריכות להיות בשני זמנים
נפרדים )כמו שכתוב בפרק י'(; ואילו כאשר
עיקר עבודתו תשובה עילאה – ההכנעה של
התשובה תתאה מוסיפה בשמחה של הנפש
האלוקית ,שכן גם הזדונות נעשו כזכיות.
ו .בדרך אפשר – ועל פי דברי רבותינו
נשיאינו ברמזי מספר הפרקים שבתניא וכו'
– יש לומר שחלוקה הנ"ל בין פרק י' לפרק
י"א מרומזת גם בכך ששני אופני העבודה הם:
א( מחולקים לשני פרקים נפרדים .ב( אופן
282
אגרת התשובה
העבודה הראשון מתבאר בפרק י' ואופן השני
בפרק י"א:
מבואר בחסידות ,שמספר יו"ד הוא
שלימות הכוחות הפנימיים ,המשתלשלים
מהספירות שלמעלה שהן במספר עשר .ואילו
המספר אחד עשר מורה על דרגה שלמעלה
מעשר כוחות הנפש ועשר ספירות – בחינה
שלמעלה מהשתלשלות.
לכן ,בפרק יו"ד מדובר אודות יהודי
שעיקר עבודתו הוא תשובה תתאה – עבודה זו
היא בעשר הכוחות עד לשלמות שלהם .ומצד
זה שעשר כוחותיו הם בתכלית השלמות ,הוא
שייך גם לעבודה של תשובה עילאה.
מה שאין כן בפרק י"א ,הרומז לבחינת
"אחד עשר" שלמעלה מהשתלשלות ,מדובר
אודות יהודי כזה שעיקר עבודתו היא תשובה
עילאה שהיא למעלה מהשתלשלות.
)ע"פ ביאורי הרבי ,שיעורים בספר התניא
עמ' (1267
פרק י"א -הוספה
283
קיצור השיחה:
יש לתמוה :הרי בפרק הקודם כתב אדמו"ר הזקן ש"בדור יתום הזה" לא ניתן
לקיים הכנעה )תשובה תתאה( ושמחה )תשובה עילאה( ברצף אחד ,ואיך כותב
הוא בפרק זה )ובמקביל – ב"לקוטי אמרים" פרק ל"ד( שניתן לקיים את שתיהן
ביחד?
אלא ששלושת המקרים עוסקים בשלושה מצבים רוחניים שונים:
"לקוטי אמרים" )חלקו הראשון של התניא( נקרא גם "ספר של בינונים" ,משום
שהוא עוסק בדרגת "בינוני" – אדם ש"לא עבר עבירה מימיו ולא יעבור לעולם"
)לפי מצבו הנוכחי( .אדם כזה יכול להכיל ללא קושי את ההכנעה )"להיות נבזה
בעיניו"( והשמחה גם יחד ,שכן ההכנעה מתייחסת לנפש הבהמית ,שאין לה כל
שליטה על גופו של ה"בינוני" ,ולכן אין בה כדי למנוע את השמחה הבאה מצד
הנפש האלוקית ,מאחר שקיימת הפרדה מוחלטת ביניהן.
פרק י' באגרת התשובה עוסק בבעל תשובה שעיקר עבודתו היא בדרגת
"תשובה תתאה" ,מאחר שיש בו עדיין רושם מהתגברותה של הנפש הבהמית על
הנפש האלוקית בשעת העבירה .אמנם גם הוא נדרש לשלב בעבודתו "תשובה
עילאה" )שמחה( ,אך הוא אינו יכול להכיל את שתי העבודות יחד ,שכן מאחר
ששתי הנפשות שבו מעורבות ומשפיעות זו על זו ,עלולה השמחה שמצד הנפש
האלוקית לפגוע בהכנעה שמצד הנפש הבהמית.
פרק י"א ,לעומת זאת ,עוסק בבעל תשובה שעיקר עבודתו היא בדרגת "תשובה
עילאה" ,מאחר שלא נשאר בו כל רושם מהחטא .גם הוא נדרש לשלב בעבודתו
)מפעם לפעם( "תשובה תתאה" ,אך מאחר שאין בו רושם מהתגברות הנפש
הבהמית על הנפש האלוקית ,יכול הוא להכיל את ההכנעה והשמחה יחד.
285
פרק י"ב
בפרק י"א ,ביאר רבנו הזקן את הצורך לזכור תמיד את מציאות החטא – "וחטאתי נגדי
תמיד" .תוכן העניין הוא ,שדבר זה לא רק שאינו סותר לשמחת התשובה עילאה ,אלא
הוא אף מוסיף בה – על ידי זה קל יותר לקבל את היסורים הבאים על האדם בשמחה
בידעו שהם ממהרים את שלמות הכפרה.
בפרק זה ,מרחיב רבנו ומסביר מדוע אכן על האדם לשמוח מהיסורים הבאים עליו .הרי
לפועל היסורים הם קשים וכואבים וכיצד אפשר שהאדם ,המלובש בגוף גשמי ,ישמח
בהם? על כך מבאר ,שישנו יתרון גדול ביסורים הממרקים שבעולם הזה על פני היסורים
שבעולם הבא .כל זאת בנוסף לעצם הידיעה שהיסורים משלימים את מירוק וניקוי הנפש
מהחטאים שדבקו בה ,כמבואר בפרק י"א.
וטעם השמחה ביסורי הגוף ,לפי
שהיא טובה גדולה ועצומה 1לנפש
החוטאת למרקה בעולם הזה
ולהצילה מהמירוק בגיהנם.
הטובה הנגרמת לנפש על ידי יסורי הגוף
היא בשנים :2א( "למרקה בעולם הזה" – על
ידי כך שהנפש מתנקה מהפגמים כבר בעולם
הזה ,אזי יציאתו מהעולם היא כביאתו – מה
ביאתו אל העולם בלא חטא אף יציאתו מן
העולם בלא חטא .3טעם זה הוא שמחה לנפש
האדם .ובנוסף לכך :ב( "להצילה מהמירוק
(1כפל הלשון "גדולה ועצומה" מורה על גדלות
בכמות ובאיכות .ראה הערת הרבי לשיעורים בספר
התניא כאן.
(2ראה הערות הרבי שם.
(3ראה בבא מציעא קז ,א.
בגיהנם" – היסורים הקלים בעולם הזה הם
תחליף למירוק הקשה בגיהינום .טעם זה יכול
להתקבל גם מצד עניינו של הגוף הגשמי.
)בפרט בדורותינו אלה שאין ביכולת
להתענות כפי מספר כל הצומות
שבתיקוני תשובה מהאריז"ל
הצריכות למירוק הנפש להצילה
ממירוק בגיהנם(.
בפרק ב' הובאו כמה דוגמאות לצומות
שביאר האריז"ל גם עבור חטאים קלים
ביותר .4וכיוון שבדורותינו אין יכולת
(4ושם נתבאר שהתעניות שביאר האריז"ל ,הם
במקום קרבן עולה שמטרתו הבאת דורון לאחר
התשובה בכדי "שיהיה מרוצה וחביב לפניו ית'
כקודם החטא" .אמנם כאן משמע ,שהתעניות
שביאר האריז"ל שייכות להצלת הנפש מהמירוק
286
אגרת התשובה
להתענות כפי מספר צומות אלו ,לכן השמחה
על המירוק שעל ידי ייסורי עולם הזה שייכת
במיוחד אלינו.
וממשיך לבאר את הטעם השני מדוע
עדיפים ייסורי עולם הזה על ייסורי גיהינום:
וכמו שכתב הרמב"ן ז"ל בהקדמה
לפירוש איוב שאפילו יסורים של
איוב ע' שנה אין להן ערך כלל
ליסורי הנפש שעה אחת בגיהנם ,כי
אש אחד מששים וכו'.5
הרמב"ן מבאר ,שכל ייסורי איוב שבעים
שנה בעולם הזה ,אין להם ערך כלל לגבי
ייסורי גיהינום .וכך משמע מדברי הגמרא
האומרת שאש עולם הזה היא אחד משישים
מאש של גיהינום .ומלבד ההבדל בין העונשים
שלמעלה לעונשים שלמטה בכמות ,שהאש
שלמטה היא אחד משישים מהאש שלמעלה,
ישנו גם הבדל באיכות :היסורים שלמטה הם
לגוף ,בעוד היסורים שלמעלה הם לנפש.
ויסורי הנפש הם "איכות" אחרת של יסורים.6
ונמצא ,שייסורי עולם הזה הם מעטים
בגיהינום ,בדוגמת התעניות שכתבו ספר הרוקח
וספר חסידים )שהובאו לעיל בסוף פרק א'( ,עליהן
כתב אדמו"ר הזקן שעניינן הוא להציל את הנפש
מהמירוק בגיהינום.
וברשימות הרבי על התניא כתב בסוף פרק א':
"צ"ע אם התעניות דספר הרוקח וכו' הם רק כדי
לינצל כו' ,ודכתבי האריז"ל הם רק להפיק רצון
כמ"ש בפרק ב' ,או דבכל אחד ואחד הא והא איתנהו.
ועיין לקמן ריש פרק י"ב" .ונראה ,שכוונתו ללמוד
מלשון אדמו"ר הזקן כאן כאופן הב'" ,דבכל אחד
ואחד הא והא איתנהו" ,וגם בתעניות שכתב האריז"ל
יש מטרה "להצילה מהמירוק בגיהינום".
(5מן הגיהינום .ברכות נז ,ב.
(6ראה הערות הרבי שם.
בכמות וקלים באיכות לאין ערוך מייסורי
גיהינום ,ולמרות זאת – פועלים יסורים
אלה את אותו זיכוך וניקוי בנפש כמו ייסורי
הגיהינום .וזו הסיבה לשמחה ביסורים.
אלא שדבר זה עצמו דורש ביאור :כיצד
ייתכן שהיסורים שבעולם הזה ,הקטנים גם
בכמות וגם באיכות ,יפעלו את אותה הפעולה
שפועלים ייסורי גיהינום הקשים?
מבאר זאת רבנו הזקן בקצרה:
אלא לפי שעולם הזה חסד יבנה,
לכן ביסורין קלין בעולם הזה ניצול
מדינים קשים של עולם הבא.
הנהגת עולם הזה מושתתת על מדת
החסד ,כמו שנאמר" 7עולם חסד יבנה"; מה
שאין כן בעולם הבא ההנהגה היא על פי
מידת הדין .8אם כן ,דבר זה שייסורי עולם
הזה הקלים יכולים לפעול את אותה הפעולה
של ייסורי עולם הבא הקשים הוא מחסדו של
הקב"ה עלינו.
וממשיך אדמו"ר הזקן ומביא משל גשמי
לעניין:
כמשל הילוך והעתקת הצל בארץ
טפח לפי הילוך גלגל השמש ברקיע
אלפים מילין וכו'.
בשעה שגלגל השמש סובב והולך ברקיע
מרחק של אלפי מילים ,באותה שעה זז הצל
שבארץ טפח אחד בלבד .הרי שדבר קטן
בארץ שווה לדבר גדול ברקיע.
(7תהלים פט ,ג.
(8ראה דרך מצותיך דף מ ,א" :העולם העליון הוא
מבחינת גבורה ,כמ"ש "להודיע לבני האדם גבורותיו
וכבוד הדר מלכותו"" .וראה בהוספה לפרק זה ביאור
משמעות עניין זה על פי חסידות.
פרק י"ב
ויתר על כן לאין קץ הוא בנמשל
בבחינת השתלשלות העולמות מרום
המעלות עד עולם הזה הגשמי.
בנמשל ,המרחק בין עולם הבא לעולם
הזה ,גדול הרבה יותר מהמרחק בין רקיע
השמים ,בו נמצא גלגל השמש ,לארץ .כנודע
ריבוי ההשתלשלויות מהעולמות העליונים
עד לעולם הזה ,שהוא במרחק עצום ורב
מהם.
יסוד זה מסביר ,כיצד פעולה קטנה
בעולם הזה בכוחה לפעול נפלאות בעולמות
העליונים .וכפי שממשיך וכותב:
וכנודע ממה שכתוב בזוהר הקדוש
מענין עליות עולמות העליונים
באתערותא דלתתא ,בהקרבת עוף
אחד בן יונה או תור על גבי המזבח
או קומץ מנחה .וכן הוא בכל המצות
מעשיות כנודע מהאריז"ל.
פעולה אחת קטנה הנעשית במין החי או
הצומח בעולם הזה ,כאשר היא על פי הרצון
העליון ,פועלת אתערותא דלעילא ועלייה
בכל העולמות העליונים.
וזהו שאמרו רז"ל 9על פסוק
"והתקדשתם והייתם קדושים",
"אדם מקדש עצמו מעט מלמטה
מקדשין אותו הרבה מלמעלה וכו'"
)וכמו שכתוב לעיל בענין אשר
קדשנו במצותיו וכו' בחינת סובב כל
עלמין וכו'(.
10
כאשר אדם מקדש עצמו "מעט" – בכמות,
ו"מלמטה" – באיכות פחותה" ,מקדשין אותו
(9יומא לט ,א.
(10קדושים כ ,ז.
287
הרבה מלמעלה" – על ידי כך נמשכת עליו
קדושה עליונה ביותר )כמו שנתבאר לעיל
בפרק י' בעניין "אשר קדשנו במצוותיו",
שהקדושה הנמשכת על ידי קיום המצוות היא
מבחינת האור מקיף הסובב כל עלמין(.
וככה ממש הוא בענין שכר ועונש,
כמאמר רז"ל" 11שכר מצוה מצוה
וכו'" ,וכמ"ש במקום אחר.
מדברי חז"ל המוזכרים ,למדים ששכר
המצוות אינו פרס צדדי הניתן לאדם עבור
מעשיו ,אלא השכר עצמו קיים במעשה
המצווה עצמו .המצווה עצמה "ממשיכה" את
השכר ,כמבואר בתניא חלק ראשון פרק ל"ז.
אם כן ,כשם שבנוגע לעצם קיום המצווה
פעולת האדם היא מעט מאוד בכמות ובאיכות
ביחס למה שנפעל על ידי הפעולה בעולמות
העליונים ,כך גם בנוגע לשכר ועונש ,שהם
תוצאה ישירה של המצווה והעבירה ,שכאשר
הם בעולמות העליונים הם באין ערוך
למשמעותם בעולם הזה הנמוך.
לכן על האדם לשמוח ביסורים קלים
שבעולם הזה ,כיוון שעל ידי כך הוא ניצל
מיסורי עולם הבא הגדולים בכמות ובאיכות.
ודעת לנבון נקל ומשכיל על דבר
ימצא טוב.
באחת השיחות ,ביאר הרבי זי"ע 12את
תוכנו הפנימי של משפט זה ,בו מסיים רבנו
הזקן את אגרת התשובה ,שבעצם הוא מהווה
(11אבות פרק ד' מ"ב.
(12ביאורי הרבי לשיעורים בספר התניא עמ'
.1303
288
אגרת התשובה
גם סיום לתניא כולו:13
במהלך האגרת נתבאר ,שכאשר אדם
חוטא ח"ו הוא פוגם בד' אותיות שם הוי',
שבהן נרמזות כל עשר הספירות :חכמה
– יו"ד ,בינה – ה"א ,מידות – וא"ו ,מלכות
– ה"א .מכך מובן ,שכאשר עושים תשובה
וממלאים את כל הפגמים" ,בונים" מחדש את
עשר הספירות.
דבר זה רומז רבנו הזקן בסיום לימוד אגרת
התשובה ,באופן של תלמוד המביא לידי
מעשה ,בלשונו "ודעת לנבון נקל ,ומשכיל על
דבר ימצא טוב":
"ודעת" – ספירת הדעת" ,לנבון" – ספירת
הבינה" ,ומשכיל" – ספירת החכמה" ,דבר"
– ספירת המלכות ,ו"טוב" – ספירת היסוד
)הכונסת בתוכה את ששת המידות שמעליה
ולאחר מכן משפיעה למלכות( .על ידי
התשובה נבנות כל עשר הספירות.
אבל קודם לכל מוזכר כוח ה"דעת" .לאמר:
(13את אגרת הקודש צירפו אל התניא "בני הגאון
המחבר".
על האדם לדעת שעיקר עבודת התשובה הוא
על ידי הדעת .וכלשון רבנו הזקן בריש פרק
ח' "אחרי העמקת הדעת בכל הנ"ל" .העמקת
הדעת – היא המפתח לתשובה.
יתירה מזו :כיוון שמשפט זה הוא סיומו
של התניא כולו כנ"ל ,זאת אומרת ,שכל
עבודה שתהיה ,אם עבודה של מידות – אהבה
ויראה ,14אם עבודה של יחוד ואמונה ,אם
עבודה של תשובה – ההתחלה של כל דבר
צריכה להיות ב"דעת"" ,יתקע מחשבתו
בחוזק" .15הדעת ,ההתקשרות לעניין ,היא
ההתחלה של כל עבודה.
והוא ממשיך ואומר "ודעת לנבון נקל" –
על ידי העמקת הדעת נעשית עבודת הבינה
באופן של "נקל" .החכמה היא בבחינת נקודה,
ברק המבריק ,ואין בה קושי מיוחד; מה שאין
כן הבינה ,עניינה הוא לפרט את הנקודה
לפרטי פרטים ,ובכך ייתכנו קשיים .לכן הוא
אומר "ודעת לנבון נקל" – העמקת הדעת
פועלת שגם ה"לנבון" יהיה "נקל".
(14שעניינן מבואר בתניא חלק ראשון.
(15תניא חלק ראשון פרק ג'.
289
פרק י"ב -הוספה
אלא לפי שעולם הזה חסד יבנה ,לכן ביסורין קלין בעולם הזה ניצול מדינים
קשים של עולם הבא.
אדמו"ר הצמח צדק ,בספרו דרך מצותיך מצוות וידוי ותשובה אות ד' ,מבאר על פי יסוד
זה ,שבעולם הזה מאירה מידת החסד ובעולם הבא מידת הגבורה ,את הטעם מדוע דווקא
בעולם הזה מועילה התשובה ,וז"ל:
"יובן עוד טוב טעם למה שאין התשובה
מועלת אלא בעולם הזה דוקא שהמקדש
את האשה על מנת שהוא צדיק גמור ונמצא
רשע גמור מקודשת שמא הרהר תשובה
בלבו )קדושין מט ,ב( ,וכמפורסם בגמרא –
יש קונה עולמו בשעה אחת )עבודה זרה יז,
א( ,מה שאין כן בעולם הבא .שכשמת אדם,
נעשה חפשי מן המצות )שבת ל ,א(.
וכמ"ש גם כן בזהר פרשת קרח דקע"ח
ע"א ,על פסוק "כי אין מעשה וחשבון ודעת
וחכמה בשאול כו'" )קהלת ט ,י(" :ולא
יימא בר נשא ,בשעתא דאתינא לההוא
עלמא כדין אתבע מן מלכא רחמי ואיתוב
קמי' ,אלא כי אין מעשה כו' .אלא ישתדל
בהאי עלמא כו' דהא לבתר כד יתכניש
מהאי עלמא לאתדנא בדינא תקיפא בדינא
דגיהנם – לית תמן עיטא וחכמה וסכלתנו
לאשתזבא מן דינא".
ורצונו לומר ,שאחר המות ,בעולם הבא,
אין תשובה מועלת ולא כלום למי שהי'
רשע ,אלא מצטרך לקבל הדין כסדר – כף
הקלע וחיבוט הקבר ואחר כך גיהנם כמשפט
הראוי ,עד שיזכה לגן עדן .אבל בעולם הזה
יוכל על ידי הרהור אחד תשובה בלב כראוי
– לפטור עצמו מכל העונשים ולקנות עולמו
העליון להתענג על ה' מרוב כל.
והטעם בכל זה כבר נתבאר בארוכה
במ"א . .אך קיצור ושרש הענין נביא כאן,
והוא ,שהעולם הזה חסד יבנה ,אבל העולם
העליון הוא מבחינת גבורה ,כמ"ש "להודיע
לבני האדם גבורותיו וכבוד הדר מלכותו"
)תהלים קמה ,יב( . .וכנרמז גם כן באגרת
התשובה פרק י"ב.
והענין ,שלפי שבעולם הבא נהנים
מזיו בגילוי בהשגת הנבראים ,ואי אפשר
להיות כי אם על ידי גבורות וצמצומים עד
שיהי' מושג לבעל גבול .וזהו שכבוד הדר
מלכותו מתגלה לבני אדם על ידי גבורותיו
290
אגרת התשובה
דייקא ,והוא בחינת ממלא כל עלמין.
ובלשון הקבלה – אור פנימי .אבל בעולם
הזה שהאלקות בבחינת העלם ,מכל מקום
היא הנותנת שבבחינת העלם יוכל להיות
מבחינה יותר גבוה ,הוא בחינת סובב כל
עלמין ואור מקיף שאינו בבחינת גבורות
וצמצומים אלא בחסדים.
ולהעמיק בזה יותר הוא ,כי עולם הבא
נקרא עולם ברור ראית )פסחים נ ,א( ,שהוא
כבר אחר הבירור ,שכל דבר על מקומו בא.
כמשל התחלקות איברי הגוף בקומת איש:
ראש ,ידים ,רגלים עד שערות וצפרנים ,הרי
כל אחד מובדל לעצמו ואי אפשר להעשות
מיד רגל או ראש; מה שאין כן עולם הזה
הוא לפני הבירור עדיין ,כי כל העסק בו
הוא מלאכת הבירורים בו' אלפי שני דהאי
עלמא שמתבררים הניצוצים )שנפלו מז'
מלכין קדמאין דתהו( על ידי מעשה האדם.
והניצוצים שנפלו הם תכלית הטוב ,אלא
שהם מעורבים עם הרע שנפלו שמה .והוא
כמשל הטפה שכוללת כל איברי הולד,
הראש והרגל והשערות וצפרנים כאחד ואז
יוכל להתהפך ,להיות הרגל נעשה במעלת
הראש.
והטעם הוא ,כי הנה הבירורים המה
מתבררים על ידי מברר ,והמברר הוא שם
מ"ה ,שהוא מברר את שם ב"ן .והיכולת הזה
בשם מ"ה דוקא ,לפי שבו הוא השראת אין
סוף ב"ה . .וכן בכל עולם ,עד רום המעלות,
שם מ"ה הוא בחינת המקיף כו'.
ולהיותו בחינת מקיף ,גדול אורו ורב
מאד בבחינת אין סוף ,והאין סוף הוא
הכל יכול כי אין לכחו סוף ותכלית לברר
הבירורים והטוב מן הרע ,ואם כן יכול
לשנות גם כן מרגל ראש וכיוצא ,כי קמי'
כחשיכה כאורה וגם חשך לא יחשיך כי
יהפכנו לאורה ,שהרע נעשה טוב.
וזהו סוד "מי שאמר לשמן וידליק יאמר
לחומץ וידליק" )תענית כה ,א( ,וכ"כ "ההפכי
הצור אגם מים כו'" )תהלים קיד ,ח( .וכמשל
התינוק הנ"ל בעודו טפה בבטן האם ,שנתן
בה ה' כח שיחלק מן הטפה לרמ"ח איברים
ושס"ה גידים בציור קומה ראש ורגל ,הנה
כמו שנתן בה כח מאתו לחלק כנ"ל כך יכול
להפך בכחו מרגל לראש.
וכן על דרך זה נתן כח הצומח בארץ,
והם צירופי אותיות ממאמר "תדשא הארץ
כו'" ,שהם נצבים ועומדים בה תמיד )כמ"ש
בלקוטי אמרים חלק ב' בשם הבעש"ט ז"ל(,
לחלק מן הגרעין שנזרע בה לפרי יפה .וכמו
שנתן כח לחלק ,כך יכול להפך ושמגרעין
רע יצמחו פירות טובים ומעולים כידוע.
וזהו מי שאמר והמשיך הצירופים בשמן
שיהי' טבעו להדליק ,הרי הוא יכול לומר,
כלומר להמשיך הצירופים בחומץ שידליק.
וכל זה הוא לפי שעולם הזה הוא קודם
הבירור ,ושורה בו המברר הסובב כל עלמין
הכל יכול כנ"ל.
מה שאין כן בעולם הבא שכבר הוברר,
הרי זה כמשל התינוק לאחר שנגדל ,וכן
התפוח לאחר שנגדל ,שלא נשאר בו רק כח
מצומצם להוותו ,אבל אותו הכח שחילקו
לציור קומה כבר נסתלק ,ואם כן שוב אינו
יכול להיות מתהפך מרגל לראש כו'.
וזהו שאמרנו שעולם הבא הוא מבחינת
ממלא כל עלמין ,שכבר נברר ונקרא
עולם ברור כי הוא מה שכבר נתקן על ידי
שם מ"ה ,ולהיותו כבר נתקן לכן יש בו
גילוי אלקות ,אבל הגלוי הוא רק בחינת
פרק י"ב -הוספה
זיו והארה ומבחינת גבורות וצמצומים,
ועצמיות שם מ"ה אינו מאיר בו ,ולכן אינו
מועיל בו התשובה ,כי אי אפשר להתהפך
מבחינה לבחינה.
וזהו סוד "לית תמן עיטא וסוכלתנו
לאשתזבא" ,אלא אם יצא בלבושים צואים,
שהם המחשבות ודבורים בטילים המקיפים
אותו מראשו ועד רגלו ,הרי אין לו תקנה
על ידי תשובה אלא על ידי כף הקלע ואחר
291
כך יקבל גיהנם להוציא חולאת הנפש כפי
הצורך ,ועל דרך זה בשאר כל העבירות.
אבל בעולם הזה שיש בו השראת הסובב
לברר הבירורים כנ"ל לפי שהוא קודם
הבירור ,הנה על ידי התשובה הוא מעורר
אותו והוא המתקנו מכל וכל לפי אופן
תשובתו . .וה' יחזירנו בתשובה שלימה
לפניו כי הוא רוצה בתשובה".
)דרך מצותיך ,מצוות וידוי תשובה ,דף לט ,ב(
293
אגרת התשובה מהדורא קמא
הקדמה
אגרת התשובה נכתבה על ידי אדמו"ר הזקן לפני שאר חלקי התניא והעתקות ממהדורא
קמא נתפשטו כבר בשנת תקנ"ג .אגרת התשובה נקראה בשם "תניא קטן" והתפרסמה מאוד.
בשנת תקנ"ט הודפסה לראשונה האגרת יחד עם כל ספר התניא במהדורא קמא.
ספר התניא שלפנינו היום הוא המהדורא בתרא ,אותו הדפיס אדמו"ר הזקן בעצמו בשנת
תקס"ו ומאז נדפס אלפי פעמים .בשנת תשמ"ב יצא לאור על ידי הוצאת קה"ת ספר התניא
מהדורא קמא בהשוואה בין כמה כתבי יד עם שינויי נוסחאות והערות.
חשיבות מיוחדת יש למהדורא קמא של אגרת התשובה היות והשינויים בין שתי המהדורות
הוא גדול מאוד ,ממש כתבנית חדשה )בשונה מההבדל שבין מהדורות ליקוטי אמרים חלק א'
וחלק ב' שבהם ההבדלים אינם בתבנית כולה אלא בפרטים(.
באופן כללי ,במהדורא בתרא האריך אדמו"ר הזקן והעמיק יותר )תורת שלום עמוד נ"ה(.
אולם מעניין לציין שיש דברים שנכתבו באגרת התשובה מהדורא קמא ובמהדורא בתרא
הושמטו .חלקם התווספו למהדורא בתרא של ליקוטי אמרים חלק א' )לדוגמא נושא "הוי שפל
רוח בפני כל האדם" -בעניין זה התחדש פרק שלם בליקוטי אמרים חלק א' מהדורא בתרא(.
על חשיבות הדפסת ולימוד 'מהדורא קמא' ,אף לאחר שיש בידינו את ה'מהדורא בתרא',
הסביר הרבי מליובאוויטש זי"ע )חג השבועות תשל"ח(:
"נכון הדבר שיצאו לאור כל מאמרי וכתבי אדמו"ר הזקן שעדיין בכתב יד עם שינויי
נוסחאות ,מתחיל מספר התניא – שישנו מהדורא קמא ממנו בכתב יד עם כמה שינויים
עיקריים מספר התניא כפי שנדפס על ידי אדמו"ר הזקן.
ואין זה מן התימה להדפיס מהדורא קמא של התניא ,בה בשעה שאדמו"ר הזקן בעצמו
הדפיס הנוסח המתוקן במהדורא בתרא – כי פשוט שיש מקום גם לנוסחת המהד"ק ,על דרך
שמצינו בכמה מקומות בתורה .בש"ס הובאו הלכות שהן "משנה ראשונה" ,ויתרה מזה אמרו
"משנה לא זזה ממקומה" .ועוד .ובכתבי האריז"ל )בעץ חיים וכו'( נרשם בכמה מקומות:
מהדורא תנינא )מ"ת( ,מהדורא קמא )מ"ק( ,מהדורא בתרא )מ"ב( ועוד.
ובפרט בנדון דידן ,שתניא מהדורא קמא יצא מתחת ידי אדמו"ר הזקן על מנת לפרסמו,
ו"נתפשטו הקונטרסים" ונלמדו במשך כמה וכמה שנים.
נוסף לזה :על ידי העיון בשינויים שבין מהדו"ק למהדו"ב מתוסף ביאור ועומק בהבנת
מסקנת אדמו"ר הזקן הבאה בספר התניא כמו שהוא לפנינו".
294
אגרת התשובה
אגרת התשובה מהדורא קמא
עם פיסוק קל ופתיחת ראשי-תיבות
לבאר עניני תשובה בקצרה
תניא בסוף מסכת יומא שלשה חלוקי כפרה ותשובה עם כל אחד ,עבר
על מצות עשה כו' ,על כריתות ומיתת בית דין תשובה ויו"כ תולין ויסורין
ממרקין.
והנה מה שאמר תשובה תולה .פירוש שהיא מכפרת כי היא עקר הכפרה,
אלא שלא נגמר כפרתה עד שימרק וישתטף היטב לכלוך החטא כמריקת
ושטיפת הכוס ,ואל זה צריך קבלת היסורין למרק .ובעבור זה כתבו חכמי
הקבלה והזוהר וספרי המוסר בספריהם כמה תעניות וסגופים לכל אשר
יחטא האדם ,ובודאי כי דבריהם דברי קבלה שקבלו ברוח הקודש הנסתרות
והנעלמות שבתורה .מכל מקום הלא ידוע כי כח הנשמה מתפשטת בגוף.
והנה דברי הגמרא כפשוטן הן הן גופי תורה ובהם מתלבש כח הנשמה
מפנימיות התורה וסודותיה ומתפשטת בפנימית התורה דרך כלל ,ותלוי עליה
על כל קוץ וקוץ תילי תילים מסודות כהררים התלוים בשערה.
ואף כאן עקר ושורש חיוב הסגופים והתעניות הוא מ"ש בגמרא ומרומז
כאן במאמר ויסורין ממרקין ,וע"ז רמזו כמה סודות עד היכן מגיעים שורש
הענינים מלמעלה וכן כמה תעניות לכל חטא .לחטא זה כך וכך תעניות.
ולחטא זה כך וכך תעניות.
כגון על דרך משל למוציא זרע לבטלה פ"ד תעניות .ולכעס קנ"א תעניות
ולליצנות ק"ך תעניות וכיוצא בהן בשאר עבירות ,מבואר בספריהם כאשר
קבלום ברוח קדשם שבזה השיעור יומרק ויושטף ליכלוך החטא זה.
וקבלה בידינו מרבותינו ז"ל שאפילו עבר עבירה כמה פעמים די להתענות
שלשה פעמים כשיעור אשר מבואר בספריהם לכל חטא ועון אשר יחטא,
כגון על דרך משל למי שהוציא זרע לבטלה יתענה ג' פעמים פ"ד תעניות
שהם מספר רנ"ב תעניות .וכן על דרך זה לכל חטא ועון.
והנה בעבור שבדורינו זה אין ביכולת כל אחד ואחד לקיים אף מספר
תעניות הקצובים וכתובים שם .לזאת עצה היעוצה שלא יתענה כי אם לפי
כחו וחטאיו בצדקה פרוק .כשיעור הכתוב בפוסקים בעד כל תענית אשר
מהדורא קמא
יחסר לו ממנינו ח"י גדולים לקופת ארץ ישראל שהיא הצדקה הגדולה
שבצדקות ,כי כל ארץ ישראל מזבח כפרה כשארז"ל וכפר אדמתו עמו.
ובזה ימורקו עונותיו כלם כאלו השלים כל התעניות כמספרם .שהרי כל
עקר ענין התעניות מפני שהוא נחשב כקרבן וכתיב עשות צדקה ומשפט
נבחר ליי מזבח ,ואם קשה עליו לשלם בפעם אחת .ישלם מעט מעט כפי
אשר יומשך במספר הימים אשר היה מתענה .וכל זה אינו מעקר התשובה
כאשר חשבו ההמון .ולא זהו עקר הטהרה רק זה הוא הגמר והמירוק כמו
שכתבתי לעיל.
אמנם לבאר עקר מהות התשובה שהכפרה תלויה בה .הנה תשובה הוא
מלשון השבה כמו שכתוב והשיב את הגזלה אשר גזל .שצריך להשיב איזה
דבר שניטל ממקומו ולהחזירו אל מקומו כבתחלה .ולא זאת היא החרטה
בלבד ,כי אפילו הרשעים הם מלאים חרטה כמשארז"ל.
ולכאורה לא שייך לשון זה בשאר עבירות זולת בגזלה ובגניבה ,כי אם
לא גזל וגנב מה ישיב .וגם להבין ענין תשובה עילאה ותשובה תתאה ,כי
כתוב בזוהר הקדוש שעל פגם הברית אין מועיל תשובה ופירש בספר ראשית
חכמה דתשובה תתאה אינה מועיל אבל תשובה עילאה מועיל וודאי כי אין
לך דבר שעומד בפני התשובה.
וכן להבין מה שכתוב בזוהר מהו תשובה תשוב ה' .ולהבין ג"כ עניני כרת
ומיתה בידי שמים ,שהמשמעות בכמה מקומות שבדורות הראשונים כשהיה
אדם חייב מיתה בידי שמים או כרת .היה מת ממש ונפרד מחיי עוה"ז לגמרי
כמו שכתוב בירמיה גבי חנניה בן עזור שנתחייב מיתה בידי שמים ומת
בחודש השביעי ,ועתה בדורות הללו כמה אנשים עברו תורות הפרו ברית
ונתחייבו כרת ומיתה בידי שמים ,ואעפ"כ האריכו ימים ושנים והולידו בנים
ובנות ואין חרצובות למותם ,והתורה היא נצחיית ולא יחליף ולא ימיר דתו.
אך הן אמת כי הנה הכרת הכתוב בתורה היא מה שכתוב ונכרתה הנפש
ההיא מלפני אני י"י ,כי הנה יש להבחין במה נפלינו אנחנו עמו בני ישראל
מכל העם אוה"ע עכו"ם .שאפילו חסידיהם ההולכים בדרכי יושר חסיד אומות
העולם נקרא ולא נעקר שם אוה"ע ממנו עם היותו נקרא חסיד ,ובאחינו בני
ישראל הוא להיפך שאפלו הוא רשע ואת פושעים נמנה ובשם ישראל יכונה,
פושעי ישראל.
אמנם הנה מודעת זאת דהנה כתיב בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם
295
296
אגרת התשובה
וגו' כי חלק י"י עמו יעקב חבל נחלתו .פירוש ע"פ מה שאמרו חז"ל שלשה
שותפין באדם כו' הקב"ה נותן בו נשמה וכו'.
והנה באוה"ע ובכל הברואים יש ג"כ שלשה שותפין כו' שהקב"ה נותן
נשמה לכולן ומחיה את כולם .אך ההפרש כי נשמת האוה"ע הם נשפעים
מהשרים העליונים אשר משכנם במדורות והיכלות החיצונים ,והשר של כל
מדינה הוא מקור וחיות רוחני של מדינתו להשפיע לכל הברואים שבה אפילו
לבהמות ועופות וצמחי האדמה .והשרים העליונים הם מקבלים חיותם מן
השמרים ותמצית ממה שנשפע אליהם מן המדרגה האחרונה שבמלאכים
מסטרא דקדושה ,והם מקבלים ממה שלמעלה מהם כי גבוה מעל גבוה וגו'.
ולא באלה חלק יעקב כי חלק י"י עמו פירוש שעמו רוח פיו יתברך שממנו
נשפעה הנשמה כדאמרינן ואתה נפחת בי וכדכתיב ויפח באפיו נשמת חיים.
ואמר בזוהר מאן דנפח מתוכו נופח .כמו למשל אדם נופח ברוח פיו .שההבל
היוצא הוא מפנימיותו ומתוכו כך כביכול מקור כל נשמות ישראל יוצאות
מרוח פיו יתברך שמו שהיא ה' אחרונה של שם הוי"ה ,לפי שהברת הה"א
היא מקור ההבל של האותיות המתחלקות לה' מוצאות הפה הידועים.
וכמאמר ובאתא קלילא דלית ביה מששותא וכדכתיב בהבראם ודרז"ל
בה' בראם ,ומקור ההבל של רוח פיו יתברך שמו הוא במחשבתו יתברך שמו
ע"ד ישראל עלו במחשבה תחלה ,אשר היא רמוזה בה' ראשונה של שם
הוי"ה ,והמשכות נשמות ישראל מרוח פיו לגוף האדם בעוה"ז דומה למשל
כחבל הנמשך ויורד מלמעלה למטה וראשו אחד אחוז מלמעלה וקצה החבל
יורד למטה לגוף האדם ,וזהו חבל נחלתו.
והנה כמו למשל באדם הגשמי הנופח לאיזה מקום כגון בריאה של בהמה,
כשיש איזה דבר מפסיק בינו למקום ההוא אזי לא יבא שם הרוח ,כי בו
יתברך נאמר כי עונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וכתיב טהור עינים
מראות ברע וגו' ואמרו רז"ל שהעבירה של אדם מלפפתו כו'.
וכתיב כי עונותי עברו ראשי וגו' ועי"ז נפסק חבל ההמשכה שנמשך
מרוח פיו יתברך ,וזהו ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני י"י פירוש שנכרתה
הנשמה משם ההוי"ה ב"ה ושוב אין לו חיים מלמעלה רק מעט מזעיר מרשימו
שנשאר שם.
והנה בזמן הזה שגלו ישראל לבין אוה"ע יכול כל בעל עבירה לחיות אפילו
שאין בו חיות עליונים כי מקבל חיות כאחד מן האומות מן השרים החיצונים
ר"ל ,ועל זה אמרו רז"ל רשעים בחייהם קרויים מתים ,בחייהן דווקא.
מהדורא קמא
משא"כ בזמן שהיה בית המקדש קיים לא היה שליטה לקליפות לכנס בגוף
ישראל ליתן לו חיים כחיי אומות העולם בתוך ארץ הקדושה וכמו שכתוב לא
יבא בך ערל וטמא וגו' .לכן כשהיה אחד מהן עובר על כריתות ומיתה בידי
שמים שהוא ענין הפסקת חבל המושכת רוח חיים עליונים ,אזי היה מת ממש
ונפרד מחיי עוה"ז לגמרי.
והנה הגם שרבותינו ז"ל לא מנו כי אם ל"ו כריתות .עם כל זה יש לנו
עוד כיוצא בהן כגון מי שעבר על עבירה אחת כמה פעמים .כי בעשותו פעם
אחת נעשה פגם בחבל ההמשכה ובכל פעם שמוסיף לחטוא מתרחב הפגם
עד שהולך ונפסק ונכרת לגמרי.
וכן על דרך משל מחיצה של ברזל אפילו היא דקה מאפלת נגד אור
השמש .משא"כ מחיצה של קנים ושל סדינים כי מאפילות הנה אבל לא כמו
של ברזל ממש.
וככה הוא בנמשל כביכו"ל כדכתיב כי שמש ומגן י"י וגו' וכתיב כי
עונותיכם מבדילים וגו' .שכל העונות המה מסכים מבדילים ,רק שבכריתות
אפילו בפעם אחת מבדיל ומפסיק ובשאר עבירות עד שישנה וישלש ,ועל
דרך זה אמרו רז"ל באבות הוי שפל רוח בפני כל אדם ואמרו סתם לפני כל
אדם ,אפילו אתה רואהו עובר על כריתות ומיתת ב"ד.
והיינו שתתבונן שגם בעבירות שאתה דש בעקבך כמו הקנאה והכעס
והגאוה והליצנות ודומיהן נעשה פגם בחבל ההמשכה ,ובעבור היות מלתא
דשכיחא ומתרמי טובא יוכל להיות שהפסיק חבל ההמשכה כמוהו .והרי
אתה גדול מאד ממנו אם אתה יודע יותר ממנו או אם נתמשך ממקום גבוה
יותר ממנו .כי אינו דומה מי שמטנף כלי נחושת וברזל למטנף כלי כסף וזהב
של מלך.
ובזה יובן עניני גלות השכינה ,שבהיות יעקב חבל נחלתו אחוז בחבלי
עבותות ההמשכה שורש נשמתו מרוח פיו יתברך שהיא המדה בה' תתאה
כמש"ל ,והיא הנקראת שכינה ששוכנת בתחתונים כי חלק ה' עמו.
ולזאת בנטות לב אחד מישראל אחר שרירות לבו ח"ו הרי מושך החבל
עמו אל מקום הקליפות ר"ל ,ועי"ז הולך השפע למקום השרים העליונים
אשר מדורם ושכינתם בהיכלות החיצונים והקליפות הנ"ל ,ומתמצית אשר
נשאר שם מגיע אליהם.
לכן גם אנחנו בגלות תחת אומות העולם מפני אשר המשלנום אנחנו
297
298
אגרת התשובה
בעצמינו עלינו שלא ברצונו יתברך כביכול ,כי הבחירה ניתן לאדם הן לטוב
הן למוטב ועליו תלוי כל שלטי הגבורים שרים של מעלה עולים ויורדים בו
בשבילו כנודע.
וזהו תשובה תשוב ה' הנזכר בזוהר הקדוש .כי בשוב אדם מדרכו הרעה
ע"י הניצוץ הנשאר בו מקצה החבל עם היות שנפסק ממקורו מ"מ הרי נשאר
בו רשימו מעט מזעיר.
ועי"ז יכול האדם לשוב אל ה' לקשר נימא בנימא חבל בחבל עד שיתיחדו
ויהיו לאחדים כבראשונה ,שיהיה אחוז בחבלי ההמשכות שורש נשמתו אשר
קצהו דבוקה בראשו למטה וראש החבל מגיע השמימה ברוח פיו יתברך,
ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא בשורש נשמת כלל ישראל המכונה
בשם כנסת ישראל המחייה את כללות אומתינו בני ישראל ,מתאחדת עם
דודה באהבה ואחוה וריעות וכן למעלה למעלה כי גבוה על גבוה כו' כי כן
בכל העולמות.
ועקר דביקות הנפש בשורשה היא ע"י עסק התורה שבכתב ושבע"פ לידע
כל הדינים והמצות המסורים לנו במקורה באור פני מלך חיים באחדות אחד
ברוח פיו יתברך.
וגם הנה מודעת זאת שהנשמה מתחלקת לשלשה בחינות מחשבה דיבור
ומעשה וא"כ היתה מתאחדת בג' בחינות בו יתברך שמו בג' בחינות מחשבה
דיבור ומעשה שבו יתברך ,והנה היא חכמתו יתברך מחכמה נשפעה והיא
מחשבתו ודיבורו וגם מעשיו הן מעשה המצות כולן הכתובים בתורתו כמו
שאמרו רז"ל מנין שהקב"ה מניח תפילין כו'.
וכן אמרו רז"ל מה הוא קובר מתים כו' ,וכן גם עתה כשישובו ויקשרו
נפשם בשורשם תהא נפשם דבוקה במקורה כמו קודם כניסתה לגוף האדם.
וזהו לשון תשובה ממש.
ובזה מבואר מאמרם ז"ל בתנא דבי אליהו עבר אדם על עבירה ונתחייב
מיתה בידי שמים מה יעשה ויחיה אם היה רגיל ללמוד דף אחד ילמוד שני
דפים .כו' עיי"ש והוא על פי מה שכתבתי כי בעסק התורה יקשר את עצמו
וידבק למקור החיים שימשך אליו מרוח פיו יתברך.
והנה למשל כמו אדם המנתק חבל הגשמי וחוזר וקושרו הרי מקום הקשר
עב וכפול .ככה הוא בנמשל שעל ידי עסק התורה הוא חוזר ומקשר נפשו
כבראשונה ,צריך להיות מקום הקשר שהוא עסק התורה כפליים לתשובה,
מהדורא קמא
וכן התפלה בכוונה כי תפלה מלשון נפתולי אלהים נפתלתי וגו' .שהוא לשון
חיבור ודיבוק נפשו באלהיו אל מחשבתו בהתבוננות ענין הדברים שהוא
מדבר כאלו עומד לפני המלך.
וענין התורה והתפלה הן בחינת מחשבה ודיבור שבמחשבתו בתפילתו
ודבורו בעסק התורה מקשר נפשו לשורשה וכן בענין המעשה.
ובפרטות מעשה הצדקה ידבק נפשו בשורשה שורש המעשה אשר היה
לו קודם כניסתה לגוף במקורה אלקית כי כל מעשה השם יתברך לצדקה
תחשב .כי בחינת העשיה אצל הקב"ה מה שהוא ברא שמים וארץ ומחדש
בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית וזן ומפרנס מקרני ראמים כו'.
והרי נאמר עולם חסד יבנה .ובחן ובחסד וברחמים הוא נותן לחם כו' .כי
ההשפעה שמשפיע ומוריד חיות לתחתונים הוא ג"כ בחינת עשייה כביכול
אצלו כדכתיב להחיות רוח שפלים וגו' ,וכן האדם כשמשפיע ונותן לעניים
מדוכאים נעשה מרכבה לבחינת עשייה וחסד שבו יתברך.
וזהו שלימות התשובה וזהו שנאמר בחסד ואמת יכופר עון וגו' .והיא גדולה
מכל הקרבנות .וזהו שאמרו רז"ל על עון בני עלי דכתיב אם יתכפר עון בית
עלי בזבח ובמנחה ודרשו רז"ל בזבח ובמנחה הוא דאינו מתכפר אבל מתכפר
בתורה ובגמילות חסדים .והן הן הדברים שנאמרים למעלה.
וזהו בחינת תשובה עילאה שמשיב נפשו למקורה ושורשה האלהית
ותשובה תתאה הוא עזיבת החטא בלבד בהכי סגי מדאורייתא כדאיתא
בגמרא ופוסקים .מאימתי חזרת מלוי ברבית ומשתכר בקוביא כו' .ומפרש
התם כל חד כשיעזוב לחטאו ולא ישוב עוד לכסלה.
ובזה יובן דברי הזוהר לפירוש הראשית חכמה דתשובה תתאה אינה
מועלת בפני הפוגם בבריתו כי אם תשובה עלאה .מפני שפגם הברית תלוי
במוח שהנשמה שורה שם ופוגם בנשמה לכן צריך תשובה עלאה דוקא לתקן
נשמתו ולקשרה במקורה ,ולא די עזיבת החטא בלבד רק קישור ודיבוק אל
הקדושה ובפרט בעסק התורה דאורייתא מחכמה נשפעה.
והנה נודע שעסק התורה והמצות צריך להיות בשמחה גדולה כמו
שאמר הכתוב תחת אשר לא עבדת את י"י אלהיך בשמחה וגו' .וגם מצות
התשובה שהוא עסק התורה והמצות בכפליים גם כן צריך להיות בשמחה כל
שכן כל מצות עשה שבתורה.
299
300
אגרת התשובה
אמנם מה שמצינו בתורה שבכתב ובתורה שבעל פה מה שצריך להשיב
ולהתוודות ולשפוך נפשו בתחנה ולבכות במר נפשו ובהכנעה גדולה כמו
שאמר הכתוב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה .ולכאורה אין זה מעקר
התשובה.
אך הענין הוא כי הן אמת עיקר התשובה היא עסק התורה והמצות לשמן
שידבק נפשו בקונו ביראת י"י ואהבתו בשמחה ויתאחד בו יתברך יחוד גמור
בלב שלם .אבל אי אפשר להתחיל כך מתחלה לפי שבחטאיו הופרד נפשו
ממקורו ולא ירד עליו חיים .והרי חשובה נפשו כמתה ואיך ישוב לימי עלומיו
להאיר נפשו באור החיים אחרי אשר הוטמאה .ואף אם ירצה להתחזק
ולדבקה בו יתברך אין מניחים אותו כמש"ל.
למשל המלך שיש לו שומרים הרבה שאין מניחים מי שאינו ראוי לכנוס
והן הנה המחשבות הטורדות ומבלבלות דעתו של אדם ומחשבתו כשרוצה
לשוב בתשובה שלימה ללמוד ולהתפלל ביראת י"י ואהבתו כראוי .ויש לו
ביטולים הרבה ומרפה ידיו מדברי תורה ותפלה ואין לו כח להתגבר אפילו על
היצר המסיתו להרע ולסור ממוקשי רע ויוכל להלכד בפח ומוקש והם להט
החרב המתהפכת לשמור את דרך וגו'.
וע"ז אמר דוד המלך ע"ה לא המתים יהללו יה וגו' .שלא על המתים
הגשמיים אמר כן שא"כ היה נראה ח"ו כלועג לרש .אלא על אותן שבחיים
קרויים מתים אמר כן .שאי אפשר להם להלל יה ולהתקשר נפשם בשרשה
בצאת נפשם כי מתה.
והעצה היעוצה לזה להחיות נפשו האומללה ולהמשיך לה חיות
מלמעלה טרם ישיבנה אל שורשה וכדאמרינין בתפילת י"ח מחיה מתים
ברחמים שעל ידי רחמים רבים יחיו המתים אשר בחייהן קרויים מתים.
והוא כי יש בחינת רחמים ויש בחינת רחמים רבים .שהוא למעלה למעלה
מקור חיי החיים הנצחיים שעל ידי כן מעורר רחמים רבים ממקור העליון
ותחי נפשו אז יכול להעלותה לשורשה על ידי עקר התשובה שהוא עסק
התורה והמצות בשמחה ובטוב לבב כראוי.
רק שמקודם לזה צריך הכנה ושפלות ועצבות שהיא החרטה על העבר
במרירות ושבירת לבו כדכתיב לב נשבר ונדכה אלהים לא תבזה.
וע"י זה נשבר כח הס"א שהמשיך על נפשו ונפרד ממנה וחיתה נפשו.
אך אין צריך להתמיד בזה רק ירגיל עצמו פעם אחת בכל שבוע לפחות .כי
מהדורא קמא
כמו ששבת בכל שבוע כן צריך להיות שלימות התשובה .כי שבת אותיות
תשובה תש"ב שהכל ענין השבת וחזרת דברים למקורן ושורשן בסוד עליות
העולמות והמשכיל יבין:
והנה לעורר המרירות בלבו להיות נשבר ונדכה ישים ללבו מאמר
רבותינו זכרונם לברכה בפרק קמא דסוטה על פסוק איש איש כי תשטה
אשתו בשי"ן שאין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות.
ולהבין זה מאן יימר לן שרוח שטות הוא הגורם ולא הכח המתאוה הוא
הגורם .ובפרט שהפסוק נאמר בנשים שדעתן קלות.
אך הנה עינינו רואות כמה קלי עולם שמסרו נפשם על קידוש השם יתברך
ולא המירו דתם כדי להחיות נפשם .והוא משום שדרך הטבע שהטביע השם
יתברך בנו .כי אנחנו עמו וחלק נחלתו כדכתיב נר י"י נשמת אדם.
פירוש שכמו שזה מדרך הטבע שאור הנר מושך למעלה לשרשו .כן גם זה
מדרך הטבע שנשמת אדם מישראל בעבור היותה חצובה מתחת כסא הכבוד
מושכות אליו יתברך וחושקת וחפיצה באהבתו ודבוקה בו יתברך באחדותו
ומי ישיבנה להפריד מעליו .ועל כן ישים נפשו בכפו למסור את עצמו על
קדושת שמו יתברך:
והנה בחינת אהבה זו ישנו בלב כל אחד ואחד מישראל מדרך הטבע
כנ"ל .ומה שאנו רואים שבשאר עבירות אינו מתגבר נגד יצרו .היינו משום
שהאהבה הזאת נקראת אהבה מסותרת שמסתתרת בקליפה והיא נפש
הבהמית שבאדם שמתאוה תאוה לכל דברים הגופניים .רק בהגיע נגד
אחדותו יתברך .אזי כל התאות מאפס ותוהו נחשבים לו ומתגבר מאד בנפשו
עד שאין ביכולת נפש הבהמית לעכבו כי אין אדם שליט ברוחו לכלוא את
הרוח.
והנה כמו שיש ביכולת אז להתגבר על נפש הבהמיית המתאוה כן היה יכול
גם כן להתגבר בודאי בכל פעם שתבוא עבירה לידו ,כשיתבונן במחשבתו
עוצם אחדותו יתברך ושבעבירה זו נכרת ונפרד משורשו כמו שאמר הכתוב
כי אם עונותיכם היו מבדילים ביניכם לבין אלהיכם וחטאתיכם הסתירו פנים
מכם משמוע ,והרי הוא הולך למקום הסטרא אחרא שהם אלהים אחרים
ממש וכאלו עובד ע"ז ממש שעובד ע"ז בנטיית ראשו שהוא משתחוה בראשו
הגשמי לדבר הגשמי.
וברוחניות אף זה כמוהו ,אלא שרוח שטות נכנס באדם ההוא ומבלבל
301
אגרת התשובה
302
דעתו ומחשבתו ודומה לו שאף אם יעבור העבירה ההיא אעפ"כ יהודי יחשב,
שמשכח ממנו התבוננות הזה .ועל פי זה יוכל האדם ג"כ להתעורר בחשבו
עם נפשו שאז אין בו רוח שטות הנזכר.
ואז מעמיק עצה בנפשו להיות ממארי דחושבנא .והוא לחשוב כל
המחשבות שחשב אם לטוב אם למוטב .ונודע שהמחשבות באות לו לאדם
מעולם העליון מהיכלות עליונים ,מחשבות טובות מהיכלות הקדושים .וההפך
מהיכלות הקליפה ,כי את זה לעומת זה וגו'.
והנה הבחירה ניתן לאדם .ואם חושב כל היום מחשבות קדושות וטובות.
נעשה מרכבה להיכלות הקדושים שמשם באו לו המחשבות ההם :וכן להיפך
ח"ו.
ובחשבון האדם עם נפשו כמה מחשבות עברו בו מיום היותו אשר לא
טובים המה והיה מרכבה לקליפה רחמנא ליצלן .ואם עבר בדיבור או
במעשה שאז לא לבד שנעשה מרכבה להם אלא אף גם שמעורר וממשיך
עליו הקליפה .כמו שארז"ל מלפפתו כו' בודאי יימר לבו בקרבו מאד ויהיה
נשבר ונדכה מאד מאד.
כי הוא מטבע בני ישראל שהקלי עולם הושוו לחמורי עולם שלא להמיר
דתו ח"ו רק בעשיית הרע או בחשבו מחשבה רעה נשכח ממנו ע"י רוח שטות
שהוא כאלו עובד ע"ז .אבל בעת שיתן אל לבו לחשוב את נפשו .בודאי יעשה
רושם בלבו ויתמרמר מאד:
עוד זאת ישיב ללבו סוד גלות השכינה .כי הנה כתיב יעקב חבל נחלתו.
ובהיות האדם נמשך אחר נפשו הבהמיית המתאוה ששורשה מן השרים
העליונים שבהיכל הקליפה הרי נשמתו מתלבשת תוך נפש הבהמיית
להחיותה ,והנפש הבהמיית הוא מושלת על הנשמה שלא ברצונה בכח
השרים שבקליפה שהם לוקחים שורשה:
וכן כביכול למעלה כי הוא מקור כל הנשמות ישראל היא מתלבשת
בהיכלות הקליפות לתת להם שפע וחיים שלא ברצונה ,וכ"ז הוא ע"י המשכות
החבל שכאשר אחד מישראל נמשך אחר נפשו הרעה הוא מושך החבל עמו
ומוליכו אל מקום הטינופת ונמצא שהוא מלכלך ומטנף כביכול את המלך.
וז"ש מלך אסור ברהטים ברהיטא מוחא כו' כדאיתא בזוהר הקדוש.
אלה
הדברים וכיוצא בהן מבוארים בספר]י[ )שבט( מוסר .ובפרט
מהדורא קמא
בראשית חכמה בשער התשובה ,כשיעמיק בהן כשעה חדא .ויתמרמר במר
נפשו מאד .ויאמר הוידוי שבק"ש שעל המטה .ויקבל על עצמו ארבעה מיתות
בית דין בלב שלם כנגד ארבע אותיות הוי"ה ב"ה שפגם בהם ונתחייב בכולן.
כידוע מאמר רז"ל שיש עונות שאדם דש בעקביו והם כע"ז וג"ע וש"ד .והם
לשון הרע וכעס וגסות הרוח והעלמת עין מצדקה כמו שארז"ל בב"ב על
השמר פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו' ונאמר יצאו אנשים בני בליעל.
ואח"כ יאמר מזמור נ"א כרוב רחמיך וגו' לעורר רחמים רבים שהוא חלק
והערה והמשכה משם הוי"ה ב"ה שהוא בעל הרחמים.
ויעיר בבוקר בשמחה כמו מחרת יוה"כ ממש .כי בכל עת ובכל שעה
שהאדם מבקש מחילה על חטאיו מוחלין לו כמו ביוה"כ ממש .כדאיתא
בגמרא דיומא לא זז משם עד שמוחלין לו בדבר שמועלת התשובה לבד כגון
מצות עשה.
וגם בכריתות ומיתת ב"ד ומיתה בידי שמים שצריך יסורים ותשובה עלאה
למרק .מועלת בקשת המחילה שמוחלין לו בודאי .רק שאעפ"כ צריך תשובה
עלאה.
ואדרבה דוקא אחר המחילה לא סגיא לו בלא תשובה עלאה .והוא כמשל
למלך שכעס על בנו שמרד בו וברח מלפניו ונתחבר אל המורדים והפושעים
במלך.
והנה כשישוב הבן וניחם על רעתו אי אפשר לחזור ולבוא עוד אל המלך
תיכף ומיד כי לא יניחוהו השומרים ושוערי המלך שיודעים בו שהוא מן
המורדים .וע"כ עצתו לצעוק אל המלך בקול מר ובמרירות נפשו לעורר רחמי
אב על בנים .ומצוה אל השומרים ואל שוערי המלך להביאו אל אביו .ואז אם
יהפוך הבן את פניו וילך אל נפשו מחצר המלך .אזי יקצוף המלך עליו מאד
ביתר שאת.
ככה הוא בנמשל שלאחר שימחול י"י ורוצה בתשובה שעשה אזי צריך
הבן לילך אל אביו ,דהיינו נשמת האדם להשיבה אל שורשה ומקורה ולדבקה
באלהים חיים על ידי מעשה התורה והתפלה בכונה ומעשה המצות.
וזהו שנאמר מחיתי כעב פשעיך וכענן חטאתיך שובה אלי כי גאלתיך.
פירוש אחרי אשר מחיתי כעב פשעיך שהיא מחיצה המפסקת שהם
העבירות קלות ועכ"פ המה מסכים מבדילים ועתה שמחיתי אותם שובה אלי
303
אגרת התשובה
304
כי גאלתיך.
פירוש מאחר שגאלתיך מן החצונים ומהקליפות כנ"ל שובה אלי היינו
דביקות נשמתו במחשבה דבור ומעשה כו' בשמחה ובטוב לבב וכל מה
שהיתה מתחלה ביותר מרירות אצלו בשומו אל לבו כל מחשבותיו ודבוריו
ומעשיו שעברו .ככה תהיה לו שמחה ביותר בשומו ללבו למחר בבקר שנמחל
לו הכל.
ועל זה נאמר בכל עצב יהיה מותר .פירוש שיש יתרון מהעצב ומה הוא
היתרון הוא השמחה מן המחילה ולא יעלה על לבו שום ספק וספק ספיקא
ולומר שלא נמחל לו ח"ו מחמת שדואג שמא לא היה המרירות כראוי .כי אף
שאין מרגיש בלבו ובנפשו המרירות אעפ"י כן החרטה היא מסותרת בלב
כמש"ל .ואם כן הבקשת מחילה הוא באמת עם שאינו מרגיש בלב.
ועל זה נאמר ובוחן תעלומות לב .פירוש מה שנעלם בלב ואינו בהתגלות
לבו וכל העולה ברוחו איזה ספק בזה הרי זה מקטני אמנה ח"ו ומחשבת
הס"א ותחבולות היצר הוא .שאפילו במדת בשר ודם בגבעונים שכתוב אשר
לא מבני ישראל המה ואסורים לבוא בקהל .משום דלא מחלו על דמיהן.
וארז"ל המבקש מטו אל יבקש יותר משלשה פעמים משום דאם אינו
מוחל בשלשה פעמים יש בו מדת הערב רב ואפילו בחובל וקוטע יד כו' וק"ו
בן בנו של ק"ו אצל השם ית' כי חפץ חסד וחנון ומרבה לסלוח .ואם רבו
פשעיך וגו' על אחת כמה וכמה.
ומה שמקלסין להקב"ה במדת המחילה אף אם מצינו כן אפילו במדת
בשר ודם ,היינו משום שבמדת בשר ודם אם אחד חטא כנגדו ומוחל לו.
ואח"כ כשמוסיף לחטוא אחר בקשת המחילה קשה עליו למחול לו עוד וכן
בכל פעם שמוסיף לחטוא קשה עליו יותר ויותר למחול לו .עד שבאחרונה
ברבות הרבה פעמים שחטא כנגדו אחר מחילת הרבה פעמים לא יתפייס
בשום אופן.
היינו משום שהמחילה נמשכת ממדת רחמנות של בשר ודם המוגבלים
בגדר וגבול ומדה ועי"כ יש קץ וגבול למחילתו ולסליחתו ,משא"כ מדת
הקב"ה אינו כן כי הוא אין סוף ואין סוף למדתו כי לא כלו רחמיו וכו' ואינם
מוגבלים ח"ו ואפילו אם חטא אדם כנגדו אלף פעמים ומבקש מחילתו מעורר
רחמיו המרובים למחול עד אין מספר ואפילו חטא וחזר וחטא אחר בקשת
המחילה.
מהדורא קמא
ותדע שאנו מברכין בכל יום ג' פעמים חנון המרבה לסלוח ואם היה איזה
ספק ח"ו היינו מברכין ברכה לבטלה ח"ו ,ומה שאנו מברכין במנחה אף
שכבר ברכו בשחרית היינו על חטאים דביני וביני וכן על מה שבין מנחה
ומעריב מברכין בערבית.
והוא מוחל וסולח אף שחטאו וחזרו וחטאו אחר בקשת המחילה ,וזה
פירוש חנון המרבה לסלוח שמרבה תמיד לסלוח אחר שחטאו וחזרו וחטאו
ולא הוה כמו אחטא ואשוב כיון שבשעת בקשת המחילה מבקש באמת
וברצון לב לבל ישוב לכסלה עוד ומבקשים זאת מי"י להחזירנו בתשובה
שלימה לפניך כו' ,ואף שנעתר לו השם וחזר וחטא לאו בכלל אומר אחטא
ואשוב ח"ו.
דהיינו דוקא שבשעת החטא חוטא בישוב הדעת וסומך בדעתו על
התשובה ולולי זאת היה כובש את יצרו ולא חטא ומאחר שהתשובה גרם לו
לחטוא על כן אין מספיקין לו כו' .ואף על פי כן אם מתאמץ ושב אין לך דבר
שעומד בפני התשובה.
305
לעילוי נשמת
הרה"ח התמים ר' זלמן מרדכי ע"ה
בן הרה"ח הרה"ג ר' אליהו ע"ה
לוין
נלב"ע ט"ז תשרי תשס"ז
לעילוי נשמת
יהודה בן רפאל ע"ה
פייס
נלב"ע כ"ח ניסן תש"ע
לעילוי נשמת
ר' שלמה בן יצחק ע"ה
נלב"ע י"א טבת תשס"ז
לעילוי נשמת
שרה רחל רות
בת ר' אברהם ע"ה
נלב"ע כ"ה אלול תשס"ו
© Copyright 2024