1. No category

‫אפרי כדורי‬
‫שטרא זייפא * מיגו ככוח‬
‫טענה*‬
‫א‪" .‬שטרא זייפא"‬
‫"ההוא דאמר לחבריה 'מאי בעית בהאי ארעא?' א"ל‪' :‬מינ זבינתה והא שטרא'‪.‬‬
‫א"ל‪' :‬שטרא זייפא הוא'‪ .‬גחי לחיש ליה לרבה‪ִ ' :‬אי‪ ,‬שטרא זייפא הוא‪ ,‬מיהו‬
‫שטרא מעליא הוה לי ואירכס ואמינא אינקיט האי בידאי כל דהו'‪ .‬אמר רבה "‬
‫מה לו לשקר‪ ,‬אי בעי אמר שטרא מעליא הוא‪ .‬א"ל רב יוס‪ " #‬אמאי סמכת‬
‫)ב"ב לב‪.(:‬‬
‫אהאי שטרא‪ ,‬האי שטרא חספא בעלמא הוא"‬
‫בגמרא מובא מקרה נוס‪ #‬שבו נחלקו רבה ורב יוס‪ " #‬מקביל למקרה הנ"ל " שבו‬
‫התביעה היא ִמלווה בשטר כאשר הַ &לווה מודה שהשטר שבידו מזוי‪ #‬כדלעיל‪.‬‬
‫בהסבר דעתו של רב יוס‪ #‬פירש הרשב"‪:‬‬
‫"‪ ...‬ולא דמי לשאר מה לו לשקר שבגמרא ששתי הטענות יכולות להיות אמת‪...‬‬
‫אבל הכא ָדמֵ י למה לו לשקר במקו עדי שהרי כל כוחו וחזקתו בקרקע זו‬
‫על ידי האי שטר הוא והיא נאמר מה לו לשקר בשטר זה אי בעי אמר שטרא‬
‫מעליא הוא והלא מודה שהשטר פסול‪."...‬‬
‫דבריו צריכי ביאור שהרי בכל מיגו מודה בעל הדי בשקריות הטענה‬
‫האלטרנטיבית וא‪ #‬על פי כ הוא נאמ בזכות העובדה שהיה יכול לשקר‪ .‬וכמו כ נאמר‬
‫בנידו דיד שיהיה נאמ בטענתו‪ ,‬שקנה הקרקע והיה לו שטר כשר‪ ,‬מיגו דאי בעי אמר‬
‫שהשטר שבידו כשר‪.‬‬
‫וזו לשו הרא"ש‪:‬‬
‫"דעת רשב" דמחשב 'ממ זבנתה והא שטרא' חד טענה‪ ...‬ואותה טענה‬
‫נתבטלה בהודאתו כאילו עדי מבטלי אותה‪ ...‬וליתא להאי טעמא דעיקר‬
‫טענתו היינו הא דקאמר 'מינ‪ +‬זבינתה'‪ ,‬והשטר אינו כי א לראיה בעלמא‬
‫וטענתו יכול לקיי במאי דקאמר שטרא מעליא הוא או בטענה אחרת ע"י מיגו‬
‫ואי הודאתו מכחשת טענתו כלל דהוה ליה למימר מיגו"‪.‬‬
‫*‬
‫את עיקרי הדברי שמעתי מפי הרב אליהו בלומנצויג שליט"א‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫וכ כתב הרמב" שאינו מבי דברי הרשב"‪ ,‬והקשה על הגמרא‪:‬‬
‫"תימה הוא למה לא יהא אד נאמ לטעו על פה במיגו דיכול לתבוע בשטר‪,‬‬
‫והא אפילו במיגו דתלוי במעשה ומחוסר מעשה נמי אמרינ"‪.‬‬
‫אכ‪ ,‬פירוש הרשב" נראה כעדי‪ #‬מפירושי אחרי‪ ,‬בפשט לשו הגמרא‪.‬‬
‫שמיקד את הבעיה בעובדה שהשטר לא היה מקויי " העיקר‬
‫לפירוש הרמב"‪ִ ,‬‬
‫חסר מ הספר‪ .‬ולר"י מיגאש‪ ,‬שתלה את החסרו בכ דהוי מיגו להוציא‪ ,‬קשה‪ ,‬דנראה‬
‫מלשונו של רב יוס‪ #‬שהסתייגותו מהמיגו שרבה הכשיר‪ ,‬ספיציפית במקרה דנ‪ ,‬ולא‬
‫הלכה עקרונית מהלכות מיגו‪ .‬א כאמור דברי הרשב" טעוני הסבר‪ ,‬מאי שנא האי‬
‫מיגו מכל מיגו שבש"ס‪ .‬ותחילה נקדי לבאר מה שכתבו האחרוני בגדר די מיגו‪.‬‬
‫ב‪ .‬גדרי מיגו‬
‫האחרוני‪ 1‬כתבו שתי בחינות בדי מיגו‪:‬‬
‫‪ .1‬מיגו כאומדנא " אנ סהדי שבעל הדי דובר אמת‪ ,‬שא רצה לשקר יכל לטעו‬
‫טענה טובה ‪ /‬נוחה ‪ְ /‬קבִ ילה יותר‪ .‬הבנה זו במיגו ממקמת אותו בסדר הדי‪ ,‬בשלב‬
‫הראיות )עיי לקמ סע' י'(‪.‬‬
‫‪ .2‬מיגו ככוח טענה‪ ,‬כוח נאמנות‪ .‬וזו לשו האמרי ברו )בספר עטרת חכמי חו"מ‬
‫סי' כ'(‪:‬‬
‫"וכי היכא דיש לבע"ד מיגו אנו מחליטי דבודאי טוע אמת?‪ ...‬יכול להיות‬
‫שמשקר ואחז אחת מהטענות שהדי שייפטר בה‪ .‬רק כ מדות התורה דא‪#‬‬
‫שטענת יש לי כנגדו אי להאמי מצד עצמו‪ ,‬מ"מ כיוו שיש עוד צד טענה‬
‫להלווה להשתמט ולהיות נמצא זכאי נגד המלווה‪ ,‬אנו דני בכל אשר יטעו‬
‫במתו שיכול לומר כ ופטור בזה מתביעות המלווה כמו בטענה אחרת‬
‫שיכול לטעו‪ .‬ולדעת כמה פוסקי אמרינ א‪ #‬מיגו דלא שכיחא ומטענה טובה‬
‫לטענה גרועה דש אי צד אומדנות לומר מדטוע כ ולא כ בודאי אומר‬
‫אמת‪ .‬רק הטע כנ"ל וזה כלל גדול בדיני מיגו‪ .‬ורבי משתבשי לומר‬
‫וסוברי כשיש מיגו הוי כאילו עי"ז יש אומד דעת שטוע אמת וחברו‬
‫משקר‪."2‬‬
‫‪1‬‬
‫‪2‬‬
‫ראה קוב‪ 0‬שיעורי חלק ב' סימ ג'; חי' ר' שמשו שקופ כתובות סי' כ"ז; קהילות יעקב ב"מ‬
‫סי' ג' ועוד‪.‬‬
‫נקודה זו ראויה לתשומת לב מיוחדת‪ .‬א מביני מיגו כאומדנא‪ ,‬הרי שקיי הבדל מהותי‬
‫‪3‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫הווה אומר " כוח הטענות של בעלי הדי נמדד ע"פ הטענה האידאלית שיכלו‬
‫לטעו‪ .‬אלא שניסוח זה נראה כקביעה שרירותית חסרת הגיו‪ .‬בשלמא ביתומי יש‬
‫עיקרו של 'טענינ'‪ ,‬כיוו דלא הוה להו למידע‪ ,‬וביסוד ההלכה של 'טענינ' מונחת‬
‫ההנחה שהטענה אכ יכולה להיות אמת‪ .‬אבל בבעל די שבטענתו הוא מודה בשקריות‬
‫הטענה האלטרנטיבית‪ ,‬לכאורה‪ ,‬אי שו הגיו לזקו‪ #‬לזכותו את "נקודות" אותה‬
‫טענה‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫הקושי מתחזק עוד יותר לאור העובדה שלא מדובר בגזירת הכתוב המלמדת על‬
‫עקרו המיגו‪ ,‬אלא משמע מהסוגיות שמיגו מבוסס על סברה‪ ,‬ומשקלו כדי דאורייתא‪.4‬‬
‫להסבר הדברי נברר תחילה שאלה יסודית ועקרונית בכל הלכות טוע ונטע‪.‬‬
‫‪3‬‬
‫‪4‬‬
‫בינה לבי אומדנות שונות שמצינו בש"ס‪ .‬אומדנא בדר כלל מבטאת רגילות מסוימת של‬
‫מציאות כלשהי‪ .‬בעקבות אותה רגילות‪ ,‬אנו מניחי שג המקרה הספציפי שלפנינו שיי‬
‫לאותה סטטיסטיקה‪ ,‬ולפיכ בכוחה של האומדנא לברר ברמה מסוימת את המציאות שלפנינו‪.‬‬
‫ממילא‪ ,‬אנו מסיקי מכ על נאמנותו של אחד הצדדי בטענותיו ואי נאמנותו של זה שכנגדו‪.‬‬
‫ודוגמהות יש למכביר‪ .‬שונה המצב במיגו כאומדנא‪ ,‬שלכל היותר יכול להציג את המסתייע בו‬
‫כאמי יחסית‪ ,‬א כיצד בכוחו לגרוע מנאמנותו של הצד שכנגד‪ ,‬שעיקר טענתו קבילה מצד‬
‫עצמה )שהרי בעל המיגו מודה לעילת התביעה " ִאי‪ ,‬לויתי ]ופרעתי[(‪ ,‬ואינה נזקקת כלל למיגו‬
‫)ועיי לקמ הע' ‪.(9‬‬
‫אמנ מצינו בגמרא בכתובות כב‪" " .‬א"ר אסי מני לפה שאסר הוא הפה שהתיר מ התורה?‬
‫שנאמר 'את בתי נתתי לאיש הזה לאשה'‪' ,‬לאיש' " אסרה‪' ,‬הזה' " התירה"‪ .‬א יש לומר‪:‬‬
‫א‪ .‬מסקנת הגמרא ש "למה לי קרא? " סברא היא‪ ,‬הוא אסרה והוא שרי לה"‪.‬‬
‫ב‪ .‬לקמ בסעיפי ג'‪ ,‬ד' יבואר בהרחבה שמיגו ככוח טענה‪ ,‬הוא די יסודי בהל' טוע ונטע‪ .‬על‬
‫פי דברינו לקמ יש לחלק בי איסורא לממונא‪ .‬תדע‪ ,‬דבמשנה בכתובות טז‪ ,:‬מופיע לראשונה‬
‫די "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"‪ ,‬בנוגע לממו‪ ,‬והגמרא נמנעה ש מלשאול מני למדי‬
‫זאת‪ .‬ואכמ"ל‪.‬‬
‫א‪ .‬יש להניח כ מכוח הסברא‪ ,‬וכפי שאמרה הגמרא בכתובות כב‪" " .‬למה לי קרא סברא היא"‪.‬‬
‫ב‪ .‬רבה‪ ,‬כשבא להסביר את החילוק בי כופר בכל שפטור משבועה למודה במקצת‪ ,‬אומר "‬
‫"דאישתמוטי קא מישתמט" )כתובות יח‪ ;.‬ב"מ ג‪ ;.‬שבועות מב‪ :‬ועוד(‪ .‬לפי הרבה ראשוני הוא‬
‫בא להסביר מדוע התורה לא האמינה לו בלא שבועה במיגו דאי בעי כפר בכל )עיי תוס'‬
‫כתובות יח‪ .‬ד"ה מפני ועוד(‪ ,‬ומוכח מכא דמיגו מהני מדאורייתא‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫ג‪ .‬שיקול הטענות‬
‫‪5‬‬
‫השאלה הראשונית שבית די נזקק לה בתחילת כל די היא קביעת יחסי הכוחות‬
‫בי הטוע והנטע ע"פ טענותיה‪ .‬מי ידו על העליונה ועל מי להטיל את חובת הראיה‪.‬‬
‫לצור הבהרת העניי נסקור מספר דוגמהות טיפוסיות‪:‬‬
‫‪ 1.‬כפירה גמורה " התובע טוע מנה לי ביד‪ ,‬והנתבע כופר " אי ל בידי‪ ,‬הנתבע‬
‫נאמ‪ .‬כיוו שהתובע מוציא‪ ,‬ידו על התחתונה ועליו חובת הראיה )משנה שבועות‬
‫לח‪.(:‬‬
‫‪ .2‬התובע טוע מנה לי ביד‪ ,‬והנתבע טוע פרעתי‪ .‬הנתבע נאמ )ש(‪ .‬בפשטות הוא‬
‫נאמ מאותה סיבה‪ ,‬כיוו שהתובע מוציא‪ .‬בטענתו של הנתבע אי שו ריעותא‬
‫לחשוד בו שהוא משקר‪ ,‬שהרי כל ִמלווה עומדת לפרעו‪ ,‬והַ &לווה גופא כשהלווה‬
‫לו סמ על כ שלאחר זמ יפרענו‪ .‬משו כ‪ ,‬ידו של התובע על התחתונה‪,‬‬
‫והמוציא מחברו עליו הראיה‪.‬‬
‫א נית לומר שהודאת הנתבע ב"חזקת חיוב"‪ ,‬שהרי הודה בעצ ההלוואה‪,‬‬
‫מגדירה אותו כמוציא מאותה חזקת חיוב‪ ,‬ועליו חובת הראיה‪ .‬ובכל זאת הוא‬
‫נאמ בטענת פרעתי‪ ,‬כיוו שיש לו מיגו דאי בעי אמר לא לויתי‪.‬‬
‫ונראה שזו מחלוקת אמוראי כלדהל במקרה הבא‪.‬‬
‫‪ .3‬שבועות מא‪ " .‬נחלקו אמוראי לגבי המלווה את חבירו בעדי‪ ,‬א צרי לפורעו‬
‫בעדי או אי צרי לפורעו בעדי‪ .‬נית להבי את המחלוקת בדיוק בנקודה זו‪:‬‬
‫שמואל סובר שאי צרי לפורעו בעדי‪ ,‬וא טוע הלווה שפרע נאמ בלא ראיה‪.‬‬
‫והטע‪ ,‬כיוו שעדי ההלוואה לא אומרי מאומה בנוגע לאפשרות שהלווה פרע‪,‬‬
‫אי להטיל ספק בטענתו‪ .‬לפיכ על המלווה‪ ,‬שהוא המוציא‪ ,‬להביא ראיה שלא‬
‫פרע‪ .‬רב יהודה אמר רב אסי )בלישנא קמא ש( סובר שצרי לפורעו בעדי‪,‬‬
‫ובלעדיה אינו נאמ לטעו פרעתי‪ .‬לדעתו נאמנות לווה בטענת פרעתי מבוססת‬
‫על מיגו‪ .‬בדאיכא עדי על ההלוואה‪ ,‬שוב אי לו מיגו‪ ,‬וחזר הוא להיות המוציא‬
‫‪5‬‬
‫"בתורת משפטינו ‪ ֵ8‬רור הדי מתחיל בטענותיה של בעלי הדי‪ .‬ובטענות אלו ובדר‬
‫הרצאת היא מבקשת דרכי לשקול את הדי ולהכריע אותו‪ .‬זוהי אחת התכונות המקוריות‬
‫בתורת משפטינו‪ ,‬שאי היא מתחילה לדו ולקבוע כללי אי לברר את הדי על פי ראיות‬
‫שמביאי בעלי הדי‪ ,‬אלא שעוד במדרגה מוקדמת לראיות‪ ,‬בויכוח הטענות שבי בעלי הדי‪,‬‬
‫היא מתחילה לשקול את הדי ולהכריע אותו על פי כללי קבועי"‪ .‬ראה א‪ .‬גולאק‪ ,‬יסודי‬
‫המשפט העברי ח"ד פרק שביעי עמ' ‪ ,88"84‬ופרק שמיני עמ' ‪ .109"94‬א‪ .‬שוחטמ‪ ,‬סדר הדי‬
‫פרק אחד עשר‪ ,‬עמ' ‪.256"249 ,235"234‬‬
‫‪5‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫מחזקת חיוב‪ ,‬ועליו הראיה‪.6‬‬
‫קיימא ל כשמואל שהמלווה את חבירו בעדי אי צרי לפורעו בעדי‪ ,‬ומפירושנו‬
‫הנ"ל עולה המסקנה‪ ,‬שנתבע נאמ בטענת כפירה בלא ראיה א‪ #‬א הוא מודה‬
‫בעצ עילת התביעה " חזקת חיוב‪ ,‬כיוו שלטענתו כבר פקעה )כל עוד אי ריעותא‬
‫בטענתו(‪.7‬‬
‫‪ .4‬ש " ִמלווה בשטר " אי הלווה נאמ לטעו פרעתי‪ .‬למרות שתוכ העדות בשטר‬
‫בתעוד‬
‫אינו מתייחס ישירות לשאלה א החוב נפרע‪ ,‬כוונת המלווה והלווה ֵ‬
‫ההלוואה בשטר והפקדתו ביד המלווה למסור בידו נאמנות בכל הנוגע לפרעו‪,‬‬
‫משו כ ידו של הלווה על התחתונה במקרה זה‪ ,‬ועליו חובת הראיה שאכ פרע‪.8‬‬
‫‪ .5‬טענת פרוע נגד שטר שאינו מקויי‪:‬‬
‫מח' תנאי ואמוראי בכמה מקומות בש"ס )כתובות יט‪ .‬ועוד( לגבי מודה בשטר‬
‫שכתבו א צרי )המלווה( לקיימו או אי צרי לקיימו‪ .‬קיימא ל כמא דאמר‬
‫שצרי לקיימו‪ ,‬ואע"ג שהמלווה יכול לטעו "שטר בידי מאי בעי"‪ ,‬נאמ הלווה‬
‫בטענת פרעתי במיגו דאי בעי אמר מזוי‪.#‬‬
‫קושייתינו לעיל על הבנת מיגו ככוח טענה מחריפות עוד יותר‪ .‬לא די בכ שמזכי‬
‫אותו בממו בזכות כוח טענה שהוא בעצמו לא טע‪ ,‬וא‪ #‬מודה בשקריותה )קשה אפילו‬
‫ב"שדה ניטרלי"(‪ ,‬אלא שבנידו דיד נותני לו כוח זה אפילו שאוחז בטענה שאינה‬
‫סבירה‪ ,‬ומורעת ע"י אומדנא ד"שטר בידי מאי בעי" " "חזקה הוא דאי אד משהה‬
‫שטר בעדי כשהוא פרוע ביד חברו"‪.9‬‬
‫ד‪ .‬מיגו " כוח טענה‬
‫נראה לומר בהסבר הדברי שמיגו ככוח טענה בס הכל חוש‪ #‬בפנינו את יחסי‬
‫‪6‬‬
‫‪7‬‬
‫‪8‬‬
‫‪9‬‬
‫אמנ פירוש זה אינו מוכרח‪ ,‬דאפשר לומר שלכולי עלמא טענת פרעתי עומדת בזכות עצמה‪,‬‬
‫אלא שלדעת רב אסי המלוה בעדי כוונתו שאי הלווה נאמ עליו שמא יכפור בעצ‬
‫ההלוואה או יטע פרעתי‪ ,‬ובכוונתו להתנות עימו )או אנ סהדי( שלא יפרענו אלא בעדי‪ ,‬א‪#‬‬
‫א לא התנה כ בפירוש )דאז אפילו שמואל מודה למסקנת הגמרא ש ולהלכה(‪.‬‬
‫הבדל מהותי בי המשפט העברי למשפט האזרחי במדינת ישראל‪ .‬עיי לקמ סע' י"א‪.‬‬
‫ראה בעני זה חידושי ר' חיי על הש"ס שבועות מא‪..‬‬
‫לשו הסמ"ע סי' מח ס"ק א' ועיי לעיל הערה ‪ ,2‬ובנידו דיד כל שכ שהוא תימה‪ .‬אגב‪ ,‬א‬
‫שיי לומר "שטר בידי מאי בעי" בשטר שאינו מקויי‪ ,‬נראה דהוא מחלוקת הסמ"ע )סי' מ"ו‬
‫ס"ק ב'( וקצוה"ח )ש(‪.‬‬
‫‪6‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫הכוחות בי הצדדי‪.‬‬
‫טענת פרוע כנגד שטר אינה קבילה‪ ,‬כיוו שידו של בעל השטר על העליונה‪ ,‬יש לו‬
‫חזקת חיוב המוכחת בשטר‪ .‬נקודת המוצא בדיו היא חוב בשטר המצרי ראיה על‬
‫פרעו‪ ,‬והלווה אינו יכול לדחותו בטענה בעלמא‪.‬‬
‫בשטר שאינו מקויי‪ ,‬העובדה שהלווה יכול לטעו מזוי‪ ,#‬חושפת בפנינו את כוחו‬
‫האמיתי של השטר‪ ,‬וממילא מטה את הכ‪ #‬לטובת הלווה‪ .‬מעתה ידו של המלווה על‬
‫התחתונה‪ ,‬ועליו חובת הראיה‪ .‬נקודת המוצא היא תביעה שאינה מבוססת‪ ,‬שהרי‬
‫מתברר שהשטר כמות שהוא חסר כל ער‪.‬‬
‫המיגו אינו מקנה נקודות זיכוי לטענה כלשהיא מכוח הטענה האלטרנטיבית‪,‬‬
‫אלא שזו האחרונה מגלה לנו את יחסי הכוחות האמיתיי במצב הנוכחי‪.‬‬
‫לא ייתכ שבית די ינצל את הודאתו בכתיבת השטר כנקודת מוצא‪ ,‬שיש חזקת‬
‫חיוב בשטר למלווה‪ ,‬ויטיל על הלווה את חובת הראיה‪ ,‬כיוו שאי לראות בהודאת בעל‬
‫די מוצר משפטי מוגמר‪ ,‬כל עוד הוא טוע תו כדי דיבור‪ ,10‬שאי הודאתו הודאה אלא‬
‫למראית העי בלבד )הרחבה של העיקרו "הפה שאסר הוא הפה שהתיר"(‬
‫נמחיש את הדברי בדוגמה נוספת מהמשנה בכתובות )טז‪:(:‬‬
‫"ומודה ר' יהושע באומר לחבירו שדה זו של אבי הייתה ולקחתיה הימנו שהוא‬
‫נאמ‪ ,‬שהפה שאסר הוא הפה שהתיר" " מיגו דאי בעי אמר שלי היא מעול‪.‬‬
‫עקרונית‪ ,‬חזקת מרא קמא מהווה נקודת מוצא המטילה על המחזיק כרגע בקרקע‪,‬‬
‫את חובת הראיה שהוא קנה אותה‪ .‬א כשאי עדי למרא קמא‪ ,‬המיגו מבטא יחסי‬
‫כוחות שוני‪ ,‬ומטיל למעשה את חובת הראיה על המרא קמא‪ .‬בית די אינ יכולי‬
‫להישע על הודאת המחזיק בקרקע שאכ התובע הוא המרא קמא‪ ,‬מפני שלטענתו‪,‬‬
‫"שוֹברה בצידה" " לקוחה היא בידו‪.‬‬
‫תמצית הדברי‪ :‬בית די‪ ,‬לאחר ששומע את טענות הצדדי‪ ,‬צרי לקבוע את מאז‬
‫הכוחות ולהכריע מי מוגדר כ"מוציא"‪ ,‬במוב הרחב‪ ,‬ולהטיל עליו את חובת הראיה‪.‬‬
‫בשלב ראשוני זה‪ ,‬בית די מתחשב א ורק בשיקולי האובייקטיבי העומדי‬
‫לרשותו‪ ,‬ולא בנתוני העולי מתו הטענות )"הפה שאסר"(‪ִ ְ8 ,‬א שוֹבר בציד )"הפה‬
‫שהתיר"(‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫בעני מיגו למפרע‪ ,‬והצור לסמו ל"הפה שאסר" את "הפה שהתיר" האריכו הראשוני בכמה‬
‫מקומות‪ .‬ראה דיני מיגו לש" אות ח‪ ,‬יז‪.‬‬
‫‪7‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫ה‪ .‬שטרא זייפא‬
‫לאור דברינו לעיל נראה לפרש בסוגייתנו שרבה ורב יוס‪ #‬נחלקו בגדר מיגו‪ .‬רבה‬
‫מבי שמיגו מבוסס על אומדנא ובֵ רור‪ ,‬ולכ לא איכפת לנו שהתבסס על שטר מזוי‪,#‬‬
‫סו‪ #‬סו‪ #‬אותה אופציה שיכול היה לשקר ולזכות בדי מוכיחה את אמינותו בטענתו‬
‫הסופית‪.‬‬
‫רב יוס‪ #‬מבי שמאחורי עיקרו מיגו עומדת סברת כוח הטענה כמבואר לעיל‪ .11‬על‬
‫כ הוא סובר שבנידו דיד אי להעמיד לרשותו את כוחו של המיגו‪ ,‬כיוו שברור בנדו‬
‫דיד שידו של בעל השטר על התחתונה ועליו חובת הראיה‪ ,‬ואפילו הוא עצמו מבי‬
‫זאת ומשו כ הצטייד בשטר מזוי‪ #‬כדי להוכיח את טענתו‪.‬‬
‫מעתה‪ ,‬אי מיגו ככוח טענה יכול לסייע לו‪ ,‬כי יסודו להוכיח שיכולתו של בעל‬
‫די לזכות בטענה בעלמא‪ ,‬א ודאי שאי בכוחו לאשש ראיה פיקטיבית או למלא את‬
‫מקומה‪ ,‬לפיכ חובת הראיה‪ ,‬על התובע‪ ,‬במקומה עומדת‪ .‬נראה שזו הייתה כוונת‬
‫הרשב" שכתב‪ ..." :‬כל כוחו וחזקתו בקרקע על ידי האי שטר הוא‪ " "...‬דעליו חובת‬
‫הראיה‪" ,‬והלא מודה שהשטר פסול‪ " "...‬וראיה אי לו‪ ,‬ובמה כוחו להוציא ממו‪.‬‬
‫ונראה להסביר בדר זו ג את פירוש התוס' )והרא"ש(‪ ,‬שכתבו‪" ,‬דטעמא דרב יוס‪#‬‬
‫דלא אמרינ מיגו הכא כיוו דלית ליה הכא מיגו אא"כ שקר תחילה‪ ."...‬בעיו ראשוני‬
‫נראה שכוונת לומר‪ ,‬שאי לחזק ידי בעל די במיגו‪ ,‬ובכ לְ גַ‪8‬וֹת את נאמנות טענותיו‪,‬‬
‫כאשר לנגד עיננו מתברר‪ ,‬דברשיעי עסקינ‪ ,‬באד שזיי‪ #‬שטר ושיקר בבית די )וכפי‬
‫שנראה מדברי הסמ"ע סי' מ"ח ס"ק א(‪ .‬א מהמש הסוגיה מהמקרה של ההוא ערבא‬
‫מוכח שלא זו הנקודה )וכפי שדחה ש הש" את דברי הסמ"ע מאותה סוגיה(‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬שכוונת לומר שהעובדה שהיה צרי לשקר תחילה מלמדת‪ ,‬שהתנאי‬
‫האובייקטיבי מציבי אותו כ"מוציא" במערכה ועליו הראיה‪ ,‬וזו " אי לו‪ .‬משו כ‬
‫אינו נאמ א‪ #‬בההוא ערבא‪ ,‬שהשטר הגיע לידו בדרכי כשרות‪ ,‬ושימש כראיה בעבר‪,‬‬
‫א כיוו שנפרע " נמחל שיעבודו‪ ,‬והרי הוא כחספא בעלמא‪.‬‬
‫ו‪ .‬מיגו להוציא‬
‫הרמב"‪ ,‬לאחר שהשאיר את דברי הרשב" בצ"ע‪ ,‬הביא את פירוש הר"י מיגאש‬
‫לסוגיה‪ ,‬שמח' רבה ורב יוס‪ #‬מתמקדת בשאלה‪ ,‬אי מיגו להוציא אמרינ או לא‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫הא צרי לומר שרב יוס‪ #‬חולק על כל יסוד הבנת מיגו כאומדנא " עיי לקמ סע' י'‪ .‬במידה‬
‫ולא‪ ,‬מדוע אינו מזכה בסוגייתנו את בעל המיגו מצד האומדנות שבו " ע"ש וסו‪ #‬הערה ‪.19‬‬
‫‪8‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫בנוגע לדיו זה‪ ,‬הקשה הרמב" על הר"י מיגאש מספר קושיות‪ ,‬ומסקנתו דאמרינ‬
‫מיגו להוציא‪ .12‬ראייתו המכרעת מהסוגיה בב"מ )קי‪:(.‬‬
‫"מלווה אומר חמש ) ָ>נִ י במשכנתא דסורא מגיע לי(‪ .‬לווה אומר שלש‪ .‬א"ל‬
‫אייתי ל שטר‪ .‬א"ל שטרא אירכס לי‪ .‬אמר רב יהודה " מלווה נאמ‪ ,‬מיגו דאי‬
‫בעי אמר לקוחה היא בידי"‪ ,‬ומסקנת הגמרא כרב יהודה‪.‬‬
‫ופירש הרמב" דמיירי שבאו לדי לפני אכילת שתי השני השנויות במחלוקת‪,‬‬
‫והמלווה תובע להוציא ממו‪" ,‬ואי ל מיגו להוציא יותר מזה"‪.‬‬
‫לכאורה‪ ,‬לדברינו לעיל‪ ,‬קשה מדוע נאמ במיגו דאי בעי אמר לקוחה היא בידי‪,‬‬
‫והרי לא היה נאמ בטענה זו אלא בזכות חזקת שלש שני שהחזיק בקרקע " שיהוו‬
‫ראיה על בעלותו עליה‪ .‬ראיה זו מצד האמת " אינה‪ ,‬ודומה היא לאותו שטרא זייפא‬
‫שהציג המלווה לפני רבה בסוגייתנו‪.‬‬
‫אמנ לרמב" לא קשיא‪ ,‬כיוו שלדעתו בשטרא זייפא‪ ,‬אפילו בזוזי‪ ,‬א השטר היה‬
‫מקוי‪ ,‬היה נאמ להוציא במיגו אפילו לרב יוס‪ ,#‬כפי שעולה מפירושו לסוגייתנו‪.‬‬
‫ולכאורה יש להסיק שלרמב"‪ ,‬מיגו יסודו באומדנא‪ ,13‬ולכ לא איכפת ל שנסמ‬
‫בטענתו על שטר מזוי‪ ,#‬וכל שכ במקרה הנידו בב"מ קי‪.‬‬
‫א כאמור לדברינו קשה‪ ,‬מאי שנא אות ג' שני שהחזיק בקרקע‪ ,‬מהשטר המזוי‪#‬‬
‫בסוגייתנו‪.‬‬
‫]אי לחלק ולומר‪ ,‬שש כיוו שהחזיק בקרקע ג' שני מ הדי וביושר‪ ,‬יכול‬
‫להשתמש בה כראיה פיקטיבית‪ ,‬מה שאי כ בשטרא זייפא‪ ,‬דהרי כבר הוכחנו שג‬
‫התוס' לא כיוונו לכ‪ ,‬והראיה מעובדא ד"ההוא ערבא" בסוגייתנו‪[.‬‬
‫ואמנ‪ ,‬ר' יונה‪ ,‬ההול בשיטת הר"י מיגאש דמיגו להוציא לא אמרינ‪ ,‬פירש‬
‫בסוגיית רבה בר שרשו )ב"ב לג‪ .‬סו‪ #‬ד"ה כי אמינא( ההיא דב"מ )קי‪:(.‬‬
‫"דלא הוי מיגו לאפוקי ממונא‪ ,‬כיוו שכבר זכה בקרקע לפי טענתו משעה שירד‬
‫בה והחזיק בה לה' שני בחזקה דנעל גדר ופר‪ 0‬כלשהוא"‪.‬‬
‫מעתה אפשר לומר שאות ג' שני שכבר החזיק בקרקע אינ עוד ראיה‬
‫פיקטיבית‪ ,‬אלא הוכחה אמיתית על בעלותו‪ ,‬והמיגו מבטא‪ ,‬שא בכוח להוכיח בעלות‬
‫גמורה בקרקע נגד מרא קמא‪ ,‬כל שכ שבכוח להחזיק הקרקע בבעלות המלווה לה'‬
‫‪12‬‬
‫‪13‬‬
‫ראה ג חידושיו לב"מ ב‪.‬‬
‫וכ כתב הקוב‪ 0‬שיעורי ח"ב סי' ג אות י"ב‪.‬‬
‫‪9‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫שני בתורת משכנתא‪ .14‬זה החילוק‪ ,‬לדעת ר' יונה‪ ,‬בי אותו מקרה בב"מ קי‪ ,.‬לעובדא‬
‫דרבה בר שרשו‪ ,‬שרצה לאכול פירות קרקע על חשבו חוב צדדי שאי לו כל זיקה‬
‫למשכונא‪ ,‬בזכות המיגו שהחזיק בימי אביה של היתומי ג' שני‪ ,‬ויכל לטעו לקוחה‬
‫היא בידי‪ ,‬דאז‪ ,‬לדעת ר' יונה‪ ,‬ודאי חשיב מיגו להוציא‪ ,‬ואות ג' שני דמו לשטרא‬
‫זייפא‪.‬‬
‫א אי אפשר להסתפק‪ ,‬ביישוב הסוגיה בב"מ בדר זו‪ ,‬לדעת הר"י מיגאש‪ ,‬כיוו‬
‫שהוא פירש בעובדא דרבה בר שרשו‪ ,‬שהחזיק ג' שני בפני היתומי דווקא‪ .‬דאילו‬
‫החזיק בימי אביה‪ ,‬לדעת הר"י מיגאש‪ ,‬היה נאמ במיגו הנ"ל‪ .‬ולכאורה כל שכ דהכא‬
‫שייכת טענת הרמב"‪ ,‬ד"אי ל מיגו להוציא יותר מזה"‪.‬‬
‫בר‪ ,‬קושייתנו אינה מקומית מאות שתי סוגיות בלבד‪ ,‬אלא עקרונית על שיטת‬
‫הר"י מיגאש דמיגו להוציא לא אמרינ‪ ,‬דלכאורה כל מיגו הוא להוציא‪ .‬העובדה‬
‫שבטענתו היה אמור להפסיד ללא המיגו‪ ,‬משקפת את מעמדו הנחות‪ ,‬ושעליו חובת‬
‫הראיה‪ ,‬ושבעצ הוא המוציא " מחזקת ממו‪ ,‬מחזקת חיוב‪ ,‬מחזקת שטר‪ ,‬מחזקת מרא‬
‫קמא וכו'‪ .‬מה החילוק בי המקרי השוני‪ ,‬ומתי חשיב מיגו לאוקומי ומתי לאפוקי‪.‬‬
‫ונראה שזה כל יסודו של מיגו ככוח טענה‪ ,‬כפי שהסברנו לעיל‪ .‬המיגו מבטא בעצ‬
‫שהצבתו במערכה כמוציא נבעה מ"טעות אופטית"‪ ,‬והתבססה על הודאה מכלל טענתו‪,‬‬
‫שאי לנו רשות להשתמש בה‪ ,‬אלא חובה עלינו להטיל את חובת הראיה‪ ,‬על המוגדר‬
‫כמוציא‪ ,‬ע"פ הנתוני האובייקטיבי העומדי לרשותנו‪ .‬הטענה האלטרנטיבית היא‬
‫המבח האמיתי לכ‪ ,‬והיא המאפשרת לנו להגדיר נכונה מי המוחזק ומי באמת‬
‫המוציא‪.‬‬
‫טענת פרעתי באה להוציא מחזקת חיוב‪ ,‬שהרי הוא מודה שלווה‪ .‬מיגו דאי בעי‬
‫אמר לא לויתי מוכיח לנו שאי שו נתו אובייקטיבי שעל פיו אנו יכולי להגדירו‬
‫כמוציא‪ ,‬שהרי א היה רוצה היה מכחיש את עצ ההלואה‪ .‬משו כ אנו מטילי את‬
‫חובת הראיה על התובע‪ ,‬שרוצה להוציא ממו מחזקת הלווה‪.‬‬
‫זהו ג המצב בטוע פרעתי נגד שטר שאינו מקוי דאי בעי אמר מזוי‪.#‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬בשטרא זייפא בזוזי‪ ,‬ברור שהמלווה הוא המוציא ועליו הראיה‪ ,‬וכמו‬
‫ששטר מזוי‪ #‬אינו מהווה ראיה‪ ,‬כ ג האופציה שלו לרמות את בית הדי ולהציג לפניו‬
‫שטר מזוי‪ ,#‬אינה פוטרת אותו מלהביא ראיה כדת וכדי‪.‬‬
‫‪14‬‬
‫מעי זה כתב בשו"ת בית הלוי ח"ג סי ל"ג ד"ה 'והנה הרמב"';'אמנ'‪ ,‬לפרש שיטת הריב"‪,‬‬
‫ע"ש‪.‬‬
‫‪10‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫הבעייתיות מתחילה במחזיק בקרקע הבא להוציא מחזקת מרא קמא‪ .‬ש קיימת‬
‫בעיה אובייקטיבית בהגדרת המוציא והמחזיק‪ ,‬בלי שו קשר לדי מיגו‪ .‬דלכאורה מאי‬
‫שנא מחזיק בקרקע ממחזיק במטלטלי‪ ,‬ובמקרה שאי למערער עדי אבות‪ ,‬והמוחזק‬
‫מכחיש וטוע "של אבותי"‪ ,‬מי לא אזלינ בתר חזקה שקרקע שתחת ידו שלו היא )אפי'‬
‫בלא עדי ג' שני(? אלא שההבדל במציאות בי קרקע למטלטלי‪ ,‬והעובדה שלא שיי‬
‫להחזיק בקרקע "תחת ידו" כפשוטו‪ ,‬מחייבת אותנו בהכרח להתחשב בחזקת מרא קמא‬
‫)הידועה לנו ע"פ עדי או ראיה(‪ ,‬וא‪ #‬במודעותו של הלוקח קיי החשש פ יכפור בו‬
‫המרא קמא‪ ,‬ולכ "תלת שני מיזדהר איניש בשטריה"‪.15‬‬
‫מעתה מוב מדוע במקרה בכתובות טז‪:‬‬
‫"שדה זו של אבי היית‪ ,‬ולקחתיה הימנו שהוא נאמ‪ ,‬שהפה שאסר הוא הפה‬
‫שהתיר"‪.‬‬
‫" לא חשיב מיגו להוציא מחזקת מרא קמא‪ ,‬כיוו שנתו זה שהתובע היה מרא‬
‫קמא ידוע לבית די רק מתו הודאתו של הנתבע‪ ,‬ואי אנו יכולי להסתמ עליו‪ .‬על‬
‫פי הנתוני הידועי לנו אובייקטיבית‪ ,‬דווקא הנתבע הוא המוחזק בקרקע‪ ,‬והמרא‬
‫קמא רוצה להוציא מתחת ידו‪ ,‬ועליו הראיה‪.16‬‬
‫וכמו כ נאמר במקרה בב"מ )קי‪ .(.‬נכו הדבר שרצונו של המלווה להוציא ?ֵ ירות‬
‫שתי שני‪ ,‬שלטענתו מגיעי לו תמורת ההלוואה‪ ,‬א אלמלא שהודה שבתורת‬
‫משכונא הוא יושב בקרקע‪ ,‬היִינו מחזיקי אותה בבעלותו בלא ראיה‪ ,‬ולא היינו‬
‫תובעי ממנו להציג שטר‪ ,‬כיוו שישב בה ג' שני ללא מחאה‪ .‬אי הג' שני מהווי‬
‫ראיה שקנאה‪ ,‬אלא היא מוחזקת בבעלותו מעצ ישיבתו בקרקע‪ .‬הג' שני באי רק‬
‫לתר‪ 0‬חשד שיכול להתעורר באמינותו " מדוע אי בידו שטר‪ ,‬דאיניש מיזדהר בשטריה‬
‫" תלת שני‪ ,‬טפי " לא מיזדהר‪.‬‬
‫לדעת הר"י מיגאש‪ ,‬א‪ #‬א רוצה לאכול פירות בקרקע על חשבו חוב שאי לו‬
‫שו זיקה למשכונא‪ ,‬אמרינ האי מיגו‪ ,‬כדפירש בעובדא דרבה בר שרשו‪ ,‬כיוו שסו‪#‬‬
‫סו‪ #‬היא בחזקתו‪ ,‬והאי דמודה שאינה שלו אי לנו להוציאה מידו על סמ הודאתו‪,‬‬
‫‪15‬‬
‫‪16‬‬
‫ראה "החזקה במשפט העברי" ז‪ .‬ורהפטיג פרק ראשו " החזקה )עמ' ‪ ,(37‬ובעיקר עמ' ‪47"43‬‬
‫"החזקה " הוכחה בעלת אופי חיובי או שלילי"‪.‬‬
‫אכ‪ ,‬בשו"ת המהרי"ט סי' ס"א הבי א‪ #‬במקרה זה‪ ,‬דהווי להוציא מחזקת מרא קמא‪ .‬ואע"ג‬
‫דקיימא ל מיגו להוציא לא אמרינ‪' ,‬הפה שאסר הוא הפה שהתיר' להוציא אמרינ‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫אלא רשאי הוא להחזיקה עד גמר אכילת הפירות שמגיעי לו לטענתו‪ ,‬כל עוד לא יביא‬
‫התובע ראיה‪.17‬‬
‫ז‪ .‬הלכתא כרבה בארעא‬
‫המקרה בסוגייתנו " שטרא זייפא בארעא " הוא הגבולי‪ ,‬ולמרות שהסכי רב אידי‬
‫בר אבי עקרונית לשיטת רב יוס‪ ,#‬מדפסק כוותי בזוזי‪ ,‬ראה לנכו לפסוק כרבה‬
‫בארעא‪.‬‬
‫רב יוס‪ #‬סובר דשאני המקרה דהכא מהמקרה בב"מ )קי‪ ,(.‬הכא חזקת המרא קמא‬
‫ידועה לבית די )בעדי או כיוצא בזה(‪ ,‬ומאיד הלוקח לא החזיק ג' שני‪ .‬נקודת‬
‫המוצא האובייקטיבית היא עימות בי חזקה בפועל לבי חזקת מרא קמא‪ .‬בכהאי גוונא‬
‫בקרקעות אנו מחליטי שהמרא קמא הוא המחזיק‪ ,‬ועל המוציא ממנו חובת הראיה‪.‬‬
‫לכ טוע רב יוס‪" ,#‬אמאי סמכת אהאי שטרא" " כראיה‪" ,‬האי שטרא חספא בעלמא‬
‫הוא"‪.‬‬
‫לעומתו סובר רב אידי בר אבי‪ ,‬דא‪ #‬בקרקעות מוגדר היושב בפועל בקרקע‬
‫כמוחזק‪ ,‬והמרא קמא המערער הוי המוציא‪ ,‬אלא שיש ריעותא בטענת המחזיק‪ ,‬ד"תלת‬
‫שני מיזדהר איניש בשטריה" " ואיה שטרו? כתירו‪ 0‬והתחמקות מריעותא זו וכחיפוי‬
‫על טענת אובד השטר‪ ,‬סובר רב אידי בר אבי שכל ה"אמצעי" כשרי‪ ,‬אפי' שטר‬
‫מזוי‪.18#‬‬
‫‪17‬‬
‫‪18‬‬
‫כא המקו לרמוז למחלוקת הראשוני גבי מיגו בתפיסה )בעה"מ ומלחמות ב"מ ד‪ .‬בדפי‬
‫הרי"‪ ,#‬הגהות מרדכי ש ועוד(‪ .‬ונראה להסביר את מחלוקת‪ ,‬בדומה לשטרא זייפא‪ ,‬הא‬
‫תפיסה לגיטימית לשינוי מעמדו של התובע ממוציא למוחזק‪ ,‬או דדמי לשטרא זייפא דבזוזי‬
‫לא אמרינ מיגו‪.‬‬
‫אמנ נראה דר' יונה בנידו דיד אינו חולק בנקודה זו על הר"י מיגאש‪ ,‬אלא שלדעתו גבי‬
‫קרקע "אי אפשר לומר כ‪ ,‬דקרקע בחזקת בעליה עומדת ואי בה תפיסה בתורת משכו"‪ .‬ועיי‬
‫ש" סי' ק"נ סק"ג בעניי זה באור‪.‬‬
‫מדברי הרשב"א נית לנסח את הדברי בצורה קצת שונה‪ .‬בהסברו לשיטת רב אידי בר אבי‬
‫כתב " "פסק כרבה בארעא דלאו אפוקי ממונא הוא כיוו דקאי בגווה ]‪ [+‬ואית ליה מיגו"‪.‬‬
‫כביכול‪ ,‬צירו‪ #‬שתי העובדות מאפשרות לו להוציא ממו‪ ,‬ובד בבד להגדירו כמוחזק‪ .‬מעמדו‬
‫גבולי בי "מוחזק" ל"מוציא"‪ ,‬והמיגו מסייע לו לעבור את הגבול ולהחשב כמוחזק‪ ,‬ומעתה הוי‬
‫מיגו להחזיק ונאמ‪ .‬בבחינת "מיגו ומוחזקות באי לו כאחד"‪ .‬והיא היא‪) .‬אמנ מהרשב"א‬
‫בהמש הסברו ש מבואר דסומ בעיקר על חזקת ג' שני שהחזיק בקרקע‪ ,‬שכ הוא העמיד‬
‫את הגמרא אליבא דהר"י מיגאש‪ .‬א הרמב" יצא חוצ‪ 0‬נגד אפשרות זאת‪ ,‬אפילו אליבא‬
‫‪12‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫לעומת זאת המצב בזוזי שונה לחלוטי‪ .‬ש אי שו בסיס לראות את המלווה‬
‫כמוחזק‪ ,‬והוא נחשב על פי כל הקריטריוני כמוציא‪ ,‬ועליו הראיה‪ .‬שטרא זייפא אינו‬
‫ראיה‪ ,‬וג לא המיגו הנובע ממנו‪.‬‬
‫ח‪ .‬סיכו ביניי‬
‫מעתה‪ ,‬עלה בידינו‪ ,‬שדברי הרשב"‪ ,‬התוס' )הרא"ש( והר"י מיגאש עולי בקנה‬
‫אחד‪.‬‬
‫"מיגו להוציא לא אמרינ" הוא פועל יוצא של הבנת מיגו ככוח טענה‪ .‬כל הנזקק‬
‫למיגו‪ ,‬מבחינה מסויימת‪ ,‬בא להוציא‪ ,‬אלא שהמיגו העומד לרשותו מקנה לו מעמד‬
‫של מוחזק‪ ,‬ושכנגדו הוא המוציא‪ .‬במקרי אלו הוי המיגו להחזיק‪.‬‬
‫כאשר האפשרות שלו לזכות באמצעות הטענה האלטרנטיבית אינה נובעת‬
‫ִמ ְ‪B‬בִ יל‪A‬ת עצ אותה טענה‪ ,‬אלא מראיה פיקטיבית המתלווה לה‪ ,‬הרי הוא המוציא‪,‬‬
‫ומיגו להוציא כהאי גוונא לא אמרינ‪.19‬‬
‫אכ‪ ,‬קיימי מצבי גבוליי הניתני לפרשנויות שונות ואמנ מצינו שנחלקו‬
‫אמוראי )רב יוס‪ #‬ורב אידי בר אבי(‪ ,‬וראשוני )ר"י מיגאש ור' יונה בעובדא דרבה‬
‫בר שרשו( במקרי שוני‪.‬‬
‫ט‪ .‬רמב" טוע ונטע )ו'‪ ,‬א(‬
‫כתב הרמב" הל' טוע ונטע פ"ו הל"א‪:‬‬
‫"בעלי דיני שבאו לבית די‪ ...‬אומרי בית די לנטע השב על טענתו ופרש‬
‫התשובה‪ ...‬לפיכ אומרי לו היא תאמר איני חייב כלו‪ ,‬שמא אתה מתחייב‬
‫מ הדי לשל ואי אתה יודע‪ ,‬אלא הודיע לדייני פירוש הדברי וה יודיעו‬
‫א אתה חייב או אי אתה חייב‪ .‬ואפילו היה חכ גדול אומרי לו אי ל‬
‫הפסד שתשיב על טענתו כיצד אי אתה חייב לו‪ ,‬מפני שלא היו דברי‬
‫מעול או שהיו והחזרת לו‪ ,‬שהרי אנו דני במתו שיכול לומר בכל מקו"‪.‬‬
‫דברי הרמב" תמוהי להפליא‪ .‬וכי אנו מודיעי לבעל די שיכול היה לשקר‬
‫‪19‬‬
‫דהר"י מיגאש‪ ,‬כיוו דבכהאי גוונא נאמ בטענת לקוחה היא בידי בלא שטר וללא המיגו‪ .‬משו‬
‫כ פירש הוא אליבא דהר"י מיגאש דודאי מיירי דלא החזיק ג' שני‪(.‬‬
‫ראה בהרחבה בעני זה בשו"ת בית הלוי ח"ג סי' ל"ג ד"ה 'והנה הרמב"'; קהילות יעקב ב"מ‬
‫סי' ג'‪.‬‬
‫‪13‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫ולזכות בטענה כלשהי‪ ,‬או מיידעי אותו שיטע טענותיו ואנו נתחשב באופציה‬
‫שעמדה בפניו לשקר? להבנת מיגו כאומדנא‪ ,‬דברי הרמב" הללו בלתי מובני‬
‫לחלוטי‪ .‬איזו אומדנא יש בעובדה שאד יכל לשקר ולטעו טענה טובה יותר‪ ,‬א‬
‫מיידעי אותו מראש שאנו עשויי להתחשב בכ? הרי אז ודאי שיעדי‪ #‬לטעו‬
‫"החזרתי" )במקרה המופיע ברמב"(‪ ,‬מלכפור ולטעו לא היו דברי מעול‪ ,‬כדי‬
‫שבישרוהו עליה‪.‬‬
‫ֺ‬
‫להישמע אמי‪ ,‬ולהנות מאותה אומדנא‬
‫א לאור דברינו לעיל‪ ,‬דברי הרמב" מובני ופשוטי‪ .‬הרמב" מטפל בבעל די‬
‫המבקש לשמור על זכות השתיקה מסיבה הוגנת ביותר‪ .‬הוא בטוח בצדקתו )"חכ‬
‫גדול"(‪ ,‬אלא שהוא יודע שטענתו אינה קבילה בבית די בלא שיביא עליה ראיה‪,‬‬
‫ומאיד לשקר הוא אינו רוצה‪ ,‬על כ הוא מעדי‪ #‬לסתו דבריו‪ .‬לש כ מסבירי לו‬
‫בית די‪ ,‬שאי לו ממה לחשוש‪ ,‬משו שמעמדו‪ ,‬מבחינת החובה להבאת הראיות יִ‪ ָ8‬ח‬
‫לא רק על פי טענותיו‪ ,‬אלא על פי כל טענה אחרת שיכול היה לטעו‪ ,‬שתוכיח בעצ‬
‫שידו על העליונה‪ .‬מעתה אי לו לחשוש לפרש טענותיו‪ ,‬כיוו שג א ֵת ָראינה‬
‫מפלילות אותו בדי‪ ,‬הרי בית די לא ינצל זאת לרעתו‪ ,‬אלא יכריע בשאלה על מי חובת‬
‫הראיה‪ ,‬רק על פי נתוני אובייקטיבי‪ ,‬העומדי לרשותו‪.‬‬
‫מעתה יש מקו לשאול " מה ער לכ שיפרש טענותיו‪ ,‬א בי כה וכה הוא יזכה‬
‫לחסינות בזכות הטענות החלופיות שעמדו לרשותו? על כ נמצא תשובה בהמש דברי‬
‫הרמב"‪ ,‬באותה הלכה‪:‬‬
‫"הרי שטע עליו שהלווהו מנה והשיב זה ואמר לא היו דברי מעול‪ ,‬ואחר כ‬
‫הביא הטוע עדי שהלווהו בפניה וחזר הנטע ואמר כ היה‪ ,‬לויתי ופרעתי‪,‬‬
‫אי מקבלי ממנו אלא הוחזק כפר ומשל וכו'"‪.‬‬
‫בית די מכבד ומבי את רצונו של בעל די לשמור על זכות השתיקה מהסיבה‬
‫הנזכרת לעיל‪ .‬על כ הוא מציב לימינו את די מיגו‪ ,‬המג עליו מפני חשיפת יתר‬
‫והפללתו על פי הודאות מכלל טענותיו‪ ,‬כאשר לטענתו‪ ,‬אי בה כדי לחייבו‪.‬‬
‫א ברור שאי לתת לרמאי חסינות ודר התחמקות באמצעות זכות השתיקה‪ ,‬ולכ‬
‫הוא נתבע לפרש טענותיו‪ ,‬ובמידה ויעידו עדי נגדו‪ ,‬יוחזק כפר ויתחייב לשל‪.‬‬
‫י‪ .‬מיגו כאומדנא‪ ,‬אימתי?‬
‫נותרה בעינה שאלת היחס בי שתי ההבנות במיגו )כאומדנא או ככוח טענה(‪.‬‬
‫הא יש לראות כשתי אלטרנטיבות שצרי לבחור ביניה‪ ,‬או אולי משמשות ה בכתר‬
‫‪14‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫אחד במקביל‪ ,‬או שמא קיימת חלוקת תפקידי ברורה ביניה?‬
‫כמצוטט לעיל )סעי' ב(‪ ,‬דעת ה"עטרת חכמי"‪ ,‬לשלול מעיקרה את הבנת מיגו‬
‫כאומדנא‪ ,‬ולדעתו אי להבי את די מיגו אלא ככוח טענה בלבד‪.‬‬
‫אמנ‪ ,‬לדעת האחרוני )עיי לעיל הערה ‪ ,(1‬שתי הבחינות במיגו נכונות כאחת‪.‬‬
‫בכל מקרה ומקרה יש לבחו‪ ,‬הא המיגו ‪ִָ C‬שיר באחת הבחינות‪ .‬וא כ‪ ,‬די בזה כדי‬
‫לזכות את בעליו‪.‬‬
‫אול נראה שנית לתחו את מרחב פעולת‪ ,‬ולהצביע על קו הפרדה חד וברור‬
‫ביניה‪.‬‬
‫כמבואר לעיל באריכות‪ ,‬בית די‪ ,‬בבואו להכריע בי בעלי די‪ ,‬שוקל תחילה את‬
‫טענותיה‪ ,‬קובע ידו של מי על התחתונה ומטיל עליו את חובת הראיה‪ .‬משמעות‬
‫קביעה זו היא בעצ הכרעת הדי לטובת המוחזק‪ ,‬מפאת מוחזקותו‪ ,‬כל עוד אי‬
‫המוציא מביא ראיה‪.‬‬
‫הכרעת בית די באופ זה הינה עוד במישור הטענות )עיי לעיל הערה ‪ .(5‬בשלב‬
‫זה‪ ,‬חובה על בית הדי להתחשב בא יש לאחד הצדדי מיגו )המשמש ככוח טענה(‪,‬‬
‫ועל פיו‪ ,‬להגדיר נכונה‪ ,‬מי המוציא ומי המחזיק‪.‬‬
‫בר‪ ,‬ודאי שאי בדברי אלו להקנות חסינות מוחלטת למחזיק‪ ,‬המוגדר כמוחזק‬
‫ע"פ כל הקריטריוני וא‪ #‬נית להוציא מידו‪ ,‬באמצעות ראיה או אומדנא המרעת את‬
‫סבירות טענותיו‪.‬‬
‫‪20‬‬
‫בא המוציא מביא ראיה לטענותיו )או שקיימת אומדנא המחזקת את טענתו‪,‬‬
‫‪20‬‬
‫יש להבחי בי ראיה השוללת את טענתו האלטרניטיבית )"וא יש עדי שהיא של אביו‪...‬‬
‫והוא אומר לקחתיה הימנו‪ ,‬אינו נאמ" " משנה כתובות טז‪ .‬וכיו"ב(‪ ,‬דאז המיגו תיפקד ככוח‬
‫טענה‪ ,‬אלא שהראיה ) " העדי במקרה הנ"ל( שומטת את הבסיס למיגו‪.‬‬
‫לעומת זאת‪ ,‬כאשר הראיה מתעמתת חזיתית ע טענתו‪ ,‬אזי המיגו עומד על תילו ומשמש‬
‫כאומדנא )וכמבואר לקמ(‪ ,‬אלא שיש לבחו א בכוחו להתמודד ע ראייתו של התובע‪.‬‬
‫]אגב‪ ,‬נפקא מינה נוספת עולה מדברי אלו‪ ,‬במקרה שלאחר זמ הביא התובע ראיה‪.‬‬
‫במיגו ככוח טענה‪ ,‬ברור שאי משמעות ל ִָתזְ מ‪) A‬כגו במקרה הנ"ל בכתובות‪ ,‬א באו העדי‬
‫לאחר זמ(‪ ,‬ובכל זמ שיביא התובע ראיה למוחזקותו‪ ,‬ישתנו יחסי הכוחות‪ ,‬וחובת הראיה‬
‫תתגלגל לָמגרש של הנתבע‪.‬‬
‫א כאשר מיגו משמש כראיה‪ ,‬יש מקו לטעו‪ ,‬שהאומדנא שנובעת מהעובדה שיכול היה‬
‫לשקר ונמנע מכ‪ ,‬עומדת בעינה‪ ,‬ג א לאחר זמ הביא התובע ראיה השוללת מאת הנתבע‬
‫את האפשרות לטעו את טענתו האלטרנטיבית‪.‬‬
‫מעתה אולי נאמר‪ ,‬דכל היכא שמיגו שימש ככוח טענה‪ ,‬ולאחר זמ הביא התובע ראיה‬
‫‪15‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫כגו 'חזקה דאי אד פורע תו זמנו' וכיו"ב(‪ ,‬עולה הדיו שלב‪ ,‬ומעתה יש לבית הדי‬
‫להכריע על פי ראיות‪ .‬במקרה כזה‪ ,‬מיגו ככוח טענה‪ ,‬אינו רלוונטי עוד‪ ,‬כיוו שג‬
‫בלעדיו מוגדר בעליו כמוחזק‪ ,‬ואעפ"כ שכנגדו מוציא ממנו מחמת הראיה שבידו‪.‬‬
‫זו לשו ה"קהילות יעקב" )ב"מ סו"ס ג'(‪:‬‬
‫"אבל היכא דהתובע בא לתבוע מחמת ראיה שבידו‪ ,‬כגו בשטר וכיו"ב‪,‬‬
‫דמחמת ראיה כזו הא יכול להוציא מיד המוחזק‪ ,‬הנה אז לא יועיל להנתבע‬
‫כלל מיגו דמשווי ליה מוחזק‪ ,‬שהרי בלאו הכי הוא מוחזק ממש וא‪ #‬על פי כ‬
‫יש כוח לתובע להוציא מידו מחמת הראיה שלו‪"...‬‬
‫אמנ ג במקרי אלו יש לבחו שמא המיגו‪ ,‬כאומדנא‪ ,‬יכול להוות ברור וראיה‬
‫נגדית‪ ,‬שתתמודד ואולי ג תכריע‪ ,‬את ראייתו של התובע‪.‬‬
‫ואכ מצאנו שהגמ' מסתפקת בנוגע למיגו במקו חזקה ד"אי אד פורע תו‬
‫זמנו" )ב"ב ה‪ .(:‬לעומת זאת במקו עדי קיי"ל דלא אמרינ מיגו )ש לא‪;.‬לג‪.(:‬‬
‫הווה אומר‪ ,‬כשנחיתות בעל המיגו‪ ,‬נובעת מעצ יחסי הכוחות בטענות שני‬
‫הצדדי‪ ,‬אזי מיגו מתפקד ככוח טענה‪ ,‬ובעצ מקנה עדיפות ל"נחות" בטענתו‪ ,‬בזכות‬
‫האופציה שעמדה בפניו לטעו טענה חלופית‪ ,‬שבה היה זוכה מפאת היותו מוחזק על‬
‫פיה‪.‬‬
‫כאשר המוציא מחזק טענתו בראיה‪ ,‬אזי א יש מיגו למוחזק‪ ,‬הרי הוא מתפקד‬
‫כאומדנא‪ .‬מעתה יש לבחו א בכוחו להתמודד ע ראייתו של התובע‪ .‬ומי שראייתו‬
‫עדיפה‪ ,‬יזכה בדי‪.‬‬
‫הבדל נוס‪ ,#‬נובע מהאמור לעיל‪ ,‬קיי בי שתי הבחינות‪ .‬מיגו ככוח טענה יכול‬
‫לְ ִה‪ ָ8‬נוֹת על כל טענה חלופית העומדת לרשות בעליו‪ ,‬ובלבד שתשק‪ #‬כוח מוחזקות‬
‫)לאפוקי שטרא זייפא או כיו"ב‪ ,‬וכדנתבאר לעיל(‪.‬‬
‫לעומתו‪ ,‬מיגו כאומדנא‪ ,‬חייב לעמוד בתנאי אחר‪ ,‬שאכ קיימת האומדנא שהוא‬
‫דובר אמת‪ ,‬בעקבות האופציה שלו לשקר‪ .‬אמנ‪ ,‬א יש להטיל ספק בנכוֹנ‪A‬ת ֹו לטעו‬
‫למוחזקותו )עדי מרא קמא‪ ,‬קיו שטר וכו'(‪ ,‬שהאומדנא שיכול היה לשקר תעמוד לזכותו ג‬
‫עתה‪ .‬א אי זה מוכרח‪ ,‬דאפשר לומר שעתה מסתבר שלא היה טוע אותה טענה‪ ,‬מחשש‬
‫שמא יכחישוהו עדי )כפי שקרה לבסו‪ (#‬ואזלא לה האומדנא )ראה "מחנה אפרי" הל'‬
‫איסורי ביאה פי"ח בש ר' משה הכה " קעד‪ :‬ד"ה ועוד(‪ .‬ובר מ דֵ י‪ ,‬לאחר שהביא התובע את‬
‫ראייתו‪ ,‬הווי מיגו להוציא )ועיי שטמ"ק לכתובות כג‪ .‬ד"ה כתוב בהשלמה([‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫נ‪A‬תה‪ ,‬דשמא בחר‬
‫אותה טענה חלופית‪ ,‬אי להחליט שאכ בוחר הוא בטענתו‪ ,‬מצד ‪ָ ְC‬‬
‫בה מחמת היותה נוחה יותר )לאפוקי טענה שאינה שכיחה או מיגו דהעזה וכיו"ב(‪ .‬וזו‬
‫לשו ה"קהילות יעקב" בהמש הדברי ש‪:‬‬
‫"‪...‬היכא דהמיגו הוא הוכחה על אמיתות טענת המוחזק‪ ,‬כגו מיגו מעליא‬
‫שאינה דהעזה‪ ,21‬אז מועלת לו לזכות להחזיק בשלו‪ ,‬כי ראיית המיגו מחלשת‬
‫ומרע לה לראיית התובע הבא מכוח שטר או שאר הוכחות‪".‬‬
‫יצוי כי‪ ,‬לכאורה‪ ,‬הגמרא עצמה מדייקת בלשונה להבדיל בי שני תיפקודי המיגו‪.‬‬
‫ברוב המקרי מיגו מתפקד ככוח טענה‪ ,‬ולכ מתנסחת הגמרא בלשו "מיגו דאי בעי‬
‫אמר" = מתו שהיה יכול לומר‪ ,‬כשבכוונתה להצביע על הטענה החלופית‪ ,‬המקנה לו‬
‫בעצ‪ ,‬מעמד של מוחזק‪ .‬במצבי שהנתבע מוחזק אלא שטענתו מורעת בגי אומדנא‬
‫או ראייה שהביא התובע‪ ,‬דאז מיגו צרי לשמש כראייה נגדית‪ ,‬מקפידה הגמ' להתנסח‬
‫בלשו "מה לו לשקר"‪ ,22‬וברצונה להדגיש את צד האומדנות שבמיגו‪.‬‬
‫יא‪ .‬המשפט העברי לעומת המשפט האזרחי‬
‫"כתב הגנה" במשפט האזרחי‪:‬‬
‫לא די לנתבע להכחיש‪ ,‬אלא עליו לגלות מהי גירסתו )לפרש טענותיו(‪ .‬מלבד‬
‫אפשרות של כפירה מוחלטת בתביעה‪ ,‬קיימות לפניו שתי אופציות נוספות‪:‬‬
‫א‪" .‬הכחשה מנומקת"‪ ,‬בבחינת "הודאה במקצת"‪ ,‬לדוגמה‪ :‬נתבע המודה בעצ‬
‫העובדה כי נמסרו לידו מעות‪ ,‬א מכחיש שנמסרו לו בתורת הלוואה‪ ,‬וטוע‬
‫שבתורת מתנה ניתנו לו‪.‬‬
‫ב‪" .‬הודאה והדחה"‪ ,‬כגו טענת "פרעתי"‪ .‬הנתבע מודה לעילת התביעה " לוויתי‪ ,‬א‬
‫ברצונו להדיחה באמצעות טענת"עובדה חדשה " "פרעתי"‪.‬‬
‫ההבדל ביניה הוא‪ ,‬שב"הכחשה מנומקת" הנתבע כופר בלפחות אחת מעובדות‬
‫עילת התביעה‪ ,‬וב"הודאה והדחה" הנתבע מודה בכל עובדות עילת התביעה‪ ,‬אלא‬
‫שטוע לעובדה חדשה‪ ,‬שלטענתו‪ ,‬בכוחה להפקיע את חובתו מהתביעה‪.‬‬
‫להבדל זה השלכה מעשית לעניי נטל השכנוע )חובת הראיה(‪:‬‬
‫‪21‬‬
‫‪22‬‬
‫אכ‪ ,‬היכא דהמיגו בא להמחיש את מוחזקותו‪ ,‬ומשמש ככוח טענה‪ ,‬כתב ה"קהילות יעקב"‬
‫דמהני ג מיגו דהעזה‪ .‬ועיי לעיל סע' ב' דברי ה"עטרת חכמי"‪.‬‬
‫ראה כתובות כז‪ , :‬קידושי סד‪ , :‬ב"מ פא‪ , :‬ב"ב ה‪ , :‬ש לא‪ , .‬לב‪ " :‬שיטת רבה בסוגייתנו "‬
‫"שטרא זייפא"‪ ,‬לג‪ ,:‬בכורות לו‪.‬‬
‫‪17‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫ב"הכחשה מנומקת"‪ ,‬כיוו שהנתבע כופר באחת מ העובדות שהתובע ביסס עליה‬
‫את תביעתו‪ ,‬נטל השכנוע עדיי על התובע‪ ,‬להוכיח את אותה עובדה שהנתבע כפר בה‪.‬‬
‫וב"הודאה והדחה"‪ ,‬כיוו שהנתבע מודה בכל העובדות שטוע התובע בתביעתו‪ ,‬והוא‬
‫הבא לטעו לעובדה חדשה‪ ,‬נטל השכנוע מוטל עליו‪ ,‬להוכיח אותה עובדה‪ .‬במידה‬
‫וייכשל במשימה זו‪ ,‬יופלל בדי על פי הודאתו‪ ,‬וייכתב נגדו פסק די מחייב‪.‬‬
‫אמנ‪ ,‬יש לסייג דברי אלו‪ .‬טענות ההגנה יכולות להיער בצורה חלופית‪ ,‬כגו‬
‫שהנתבע מכחיש שלווה‪ ,‬ובמקביל טוע שפרע‪ .‬בדר זו‪ ,‬הוסרה הסתירה בי הטענות‪,‬‬
‫על פי עקרונות שיטת הדיו של המשפט האזרחי‪ .‬במידה ונקט הנתבע בדר זו אי‬
‫הודאתו " בטענת "פרעתי" " שלווה‪ ,‬מטילה עליו את חובת הראיה " בעובדה החדשה "‬
‫מעשה הפרעו‪ ,‬שכ טוע לחלופי " לא לויתי‪ ,‬ועל כ נטל השכנוע מוטל עדיי על‬
‫התובע‪ ,‬ועליו להוכיח את עילת התביעה‪ ,‬מעשה ההלוואה‪.23‬‬
‫מדברי אלו יוצא אבסורד מסויי‪ .‬מדוע שהנתבע ינקוט בטענת 'הודאה והדחה'‪,‬‬
‫כאשר באפשרותו לטעו מספר טענות " הסותרות זו את זו " לחילופי‪ ,‬ובכ "לכסות"‬
‫את עצמו בכל דר אפשרית‪ ,‬מבלי לחשוש שיתפסוהו משקר‪.‬‬
‫ואכ כ מנוסחי הדברי בסדרי הדי האזרחי‪:‬‬
‫"סיכו זה )בטענת פרעתי‪ ,‬במידה ולא יצליח להוכיח את הפרעו( צרי לעמוד‬
‫נגד עיניו של הנתבע הטוע על דר הודאה והדחה"‬
‫" מוזהר ועומד הוא הנתבע‪ ,‬פ יאמר את האמת‪ ,‬אזי עלול הוא להפסיד בדינו‪.‬‬
‫אכ‪ ,‬מיגו במשפט העברי‪ ,‬מהווה פתרו הול לכל הבעייתיות הזו‪ .‬מחד‪ ,‬ודאי‬
‫לאפשר לבעל די להעלות טענות שקר‪ ,‬וחובה עליו לומר רק את האמת‪ ,‬ואת כל‬
‫ֵ‬
‫שאי‬
‫האמת‪ .‬מעתה חשו‪ #‬הוא לתביעות שהוא מודה בה‪ ,‬בעובדות עילת התביעה‪ ,‬אלא‬
‫שלטענתו פטור הוא מסיבות שונות )פרעתי‪ ,‬לקוחה היא בידי וכו'(‪ .‬בא הרמב"‬
‫ומלמדנו שאי לו ממה לחשוש‪" ,‬שהרי אנו דני במתו שיכול לומר בכל מקו"‪ ,‬אנו‬
‫ניקח בחשבו את כל הטענות החלופיות שעומדות לרשותו‪ ,‬שיכול היה לכפור בכל‬
‫אחת מ העובדות המהוות בסיס לתביעה‪ ,‬ונטיל תחילה את חובת הראיה על התובע‬
‫‪23‬‬
‫תמצית הדברי המובאי בספר "סדרי הדי האזרחי"‪ ,‬י‪ .‬זוסמ‪ ,‬מהדורה ששית )עדכני לשנת‬
‫‪ ,(1990‬עמודי ‪ .(291) 301"299‬אחר כותבי שורות אלו‪ ,‬נתברר לי שבשנת ‪ 1991‬תוקנה תקנה‬
‫מס' ‪ 72‬לתקנות סדר הדי האזרחי‪ ,‬וזה לשונה‪)" :‬ב( בכתב טענות אי לטעו כנגד אותו בעל‬
‫די טענות עובדתיות חלופיות‪ ,‬אלא א כ הצהיר הטוע כי העובדות כהווית אינ ידועות‬
‫לו; אי באמור בתקנה זו כדי למנוע טענות משפטיות חלופיות"‪.‬‬
‫‪18‬‬
‫מיגו ככוח טענה‬
‫להוכיח כל אחת מה‪ .‬במידה וימלא התובע חובה זו‪ ,‬תוטל חובת הראיה על הנתבע‪,‬‬
‫להוכיח שחיובו פקע‪ .‬א ודאי שאי לאפשר לבעל די לאחוז בטענות שקר למטרה‬
‫כלשהי‪ .‬אדרבא‪ ,‬במידה ויתפס משקר‪" ,‬הוחזק כפר וישל"‪ ,‬ואינו נאמ עוד לאותו‬
‫ממו‪ ,‬בלא שיביא ראיה‪.‬‬
‫ונראה‪ ,‬שהבדל עצו זה בי שיטות המשפט " העברי והאזרחי " נעו‪ 0‬בהבדל יסודי‬
‫אחר הקיי ביניה‪ .‬עד כמה שהדבר מפליא‪ ,‬בסדרי הדי האזרחי לא קיימת‪ ,‬כחובה‬
‫משפטית‪ ,‬דרישה מבעלי הדי לטעו אמת ולמאוס בשקר‪.24‬‬
‫א במשפט העברי‪ ,‬מקרא מלא דיבר הכתוב‪:‬‬
‫"מדבר שקר תרחק" )שמות כ"ג‪ ,‬ז(‬
‫וכ כותב הרמב" )הלכות טוע ונטע פט"ז הל' ט"י(‪:‬‬
‫"אסור לאד לטעו טענת שקר כדי לעוות הדי או כדי לעכבו‪ .‬כיצד? היה‬
‫נושה בחברו מנה לא יטעננו במאתי כדי שיודה במנה ויתחייב שבועה ]ואגלגל‬
‫עליו שבועה ממקו אחר " מ"מ ש[‪ .‬היה נושה בו מנה וטענו מאתי לא‬
‫יאמר אכפור בכל בבית די ואודה לו במנה ביני לבינו כדי שלא אתחייב לו‬
‫שבועה‪ ...‬ועל דברי אלו וכיוצא בה הזכיר הכתוב ואמר 'מדבר שקר תרחק'"‪.‬‬
‫ונסיי בתשובת הרשב"א )ח"ג סי' פ"א( הנוגעת לסוגייתנו‪:‬‬
‫"שאלת‪ ...‬עביד איניש דינא לנפשיה‪ ...‬יש בכלל זה שיוכל לטעו שקר להוציא‬
‫די לאמיתו‪ ,‬כי ההיא דפרק חזקת )לב‪ ,(:‬דלחיש לרב נחמ ואמר ליה אי שטרא‬
‫זייפא הוא וכו'‪ ...‬על כ שואל אני א מותר לטעו שקר לאפוקי זוזי וכו'‪...‬‬
‫תשובה‪ :‬חס ליה לזרעיה דאברה דלֵימא שיקרא ואפילו במקו פסידא‪ ,‬דכתיב‬
‫'שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידבר כזב' )צפניה ג'‪ ,‬יג(‪ ...‬ותדע ל‪ ,‬דאי‬
‫מהת נימא דשרי נמי למיעבד שטרא זייפא כי הת‪ ,‬וחס לנו לומר כ‪ .‬אלא‬
‫ודאי שֺנוי השקר ואהוב האמת ואי תמורתו כלי פז"‪.‬‬
‫‪24‬‬
‫ראה סדר הדי‪ ,‬א‪ .‬שוחטמ עמ' ‪ 234‬הערה ‪ ,90‬עמ' ‪ 235‬הערה ‪ ,99‬ועמ' ‪ 254‬הערה ‪.225‬‬