1. No category

‫אלברט רובין‬
‫התחלות‬
‫משכן לאמנות‪ ,‬עין חרוד‬
‫משכן לאמנות‪ ,‬עין חרוד‬
‫אלברט רובין ‪ .‬התחלות‬
‫קיץ ‪2010‬‬
‫אוצרים‪ :‬גליה בר אור ודורון לוריא‬
‫קטלוג‬
‫עיצוב והפקה‪ :‬משה מירסקי‬
‫צילומים‪ :‬שולי חלפי‬
‫עריכה לשונית‪ :‬עידית הימן‬
‫תרגום ועריכת אנגלית‪ :‬ג'רי אבירם‪,‬‬
‫תרגום ועריכת אנגלית של מאמר קלוד רובין‪ :‬אורי ברוק‬
‫הדפסה‪ :‬ח‪ .‬ש‪ .‬חלפי בע"מ‬
‫© כל הזכויות שמורות למשפ‘ שטרית ולמשכן לאמנות עין חרוד‬
‫כל המידות בסנטימטרים‪ ,‬רוחב × גובה‬
‫עטיפה קדמית‪:‬‬
‫עטיפה אחורית‪:‬‬
‫תוכן העניינים‬
‫גליה בר אור‪ ,‬דורון לוריא‬
‫‪3‬‬
‫הקדמה‬
‫סילביה שטרית‬
‫‪5‬‬
‫אלברט רובין‬
‫קלוד רובין‬
‫‪9‬‬
‫אבי‪ ,‬אלברט רובין‬
‫דורון לוריא‬
‫‪19‬‬
‫אלברט רובין‪ ,‬פרופ’ שץ‬
‫ומחזור התלמידים הראשון ב”בצלאל”‬
‫‪33‬‬
‫קטלוג עבודות‬
‫‪58‬‬
‫ציונים ביוגרפיים‬
‫מה לעשות במורשת שירשו ומה חשיבות העיזבון‬
‫הקדמה‬
‫שהופקד בידיהם ‪ -‬האם לשמרו? להציגו או למכרו?‬
‫שנה‬
‫לתעד אותו או להניח לו להישמט לתהום השכחה?‬
‫(‪ )1956-1906‬בתחום האמנות ‪ -‬היה צייר‪ ,‬פסל‪,‬‬
‫מתי תגיע שעתו של האמן לפרוץ החוצה‪ ,‬אם‬
‫גרפיקאי ומאייר‪ .‬בתערוכה זו החלטנו להתרכז‬
‫בכלל? האם העובדה שאינו ידוע כיום משמעותה‬
‫בעיקר בארבע השנים הראשונות ליצירתו ‪-‬‬
‫כי נדון לשכחה גם במאה השנה הבאות ‪ -‬איש לא‬
‫אלברט‬
‫בשלוש‬
‫רובין‬
‫שנות‬
‫פעל‬
‫במשך‬
‫שהותו‬
‫חמישים‬
‫ב"בצלאל"‬
‫בירושלים‬
‫יתעניין בו‪ ,‬ולכן חבל על המאמץ?‬
‫(‪ )1909-1906‬וברישומים שצייר בשנת לימודיו‬
‫משכן לאמנות עין חרוד נטל על עצמו לא אחת‬
‫הראשונה באקדמיה של פרנאנד קורמון בפריז‬
‫לחשוף אמנים נשכחים‪ ,‬כגון אשר פלדמן שפעל‬
‫מייד לאחר עזיבתו את הארץ‪ .‬עד לאחרונה העדיף‬
‫ברחובות (ולא למד ב"בצלאל") ואמנים נוספים‬
‫המחקר בארץ להתמקד ב"כוכבים" הגדולים‬
‫שפעלו בקיבוצים ובערים ברחבי הארץ‪.‬‬
‫ששהו זמן מה בבית הספר לאמנות בצלאל"‬
‫אלברט רובין מהווה נקודת מוצא להתמודדות‬
‫בירושלים‪ ,‬כגון ראובן רובין ונחום גוטמן‪ .‬נדמה‬
‫עם נושא מרתק‪ ,‬שלא נחקר דיו‪ .‬הוא מייצג‬
‫כי הגיעה השעה לשמוע גם קולות נוספים מבית–‬
‫בתערוכה זו את כל תלמידי המחזור הראשון של‬
‫מדרשו של פרופ‘ שץ ובהם אמנים כאלברט‬
‫"בצלאל" והצגת עבודתו מעניקה לנו הזדמנות‬
‫רובין‪ ,‬שלא צייתו בהמשך דרכם לצו האידיאולוגי‬
‫להצצה מרוכזת אל נבכי מחזור זה‪ :‬מה ציירו? כיצד‬
‫הציוני‪ ,‬עזבו את הארץ וחיפשו את מזלם בנכר‪.‬‬
‫עבדו? מה הייתה האווירה שהישרה סביבו בוריס‬
‫בנייתה של "מורשת לאומית–תרבותית" היא‬
‫שץ?‬
‫מלאכה סיזיפית ‪ -‬אף שמסתמנת כיום מגמה‬
‫נקווה כי בעתיד יורחב הדיון אודות רגע‬
‫של הרחבת השיח הקנוני של האמנות בארץ ואנו‬
‫משמעותי זה במפעלות פרופ‘ שץ בפרט ובהתהוותה‬
‫עדים לפעילות מגוונת במוזיאונים ולמדף ספרים‬
‫של האמנות הישראלית בכלל ‪ -‬נושא הזוכה‪,‬‬
‫ההולך ומתרחב ‪ -‬המלאכה עדיין רבה‪ .‬אמנים‬
‫בצדק‪ ,‬לסקרנות הולכת וגוברת בשנים האחרונות‪.‬‬
‫ספורים זכו לטיפול מקצועי ומתמשך בעיזבונם‬
‫מעבר למחקר ולמלאכת האיסוף המלווים‬
‫האמנותי ורובם התקבעו בתודעתנו בין השאר‬
‫כרגיל תערוכה מסוג זה ‪ -‬כללנו כאן גם קטעים‬
‫בזכות מוזיאונים הנושאים את שמם‪ ,‬המוקדשים‬
‫נבחרים מזיכרונותיהם של בתו ושל בנו של האמן‬
‫ליצירותיהם ומנציחים את פועלם‪ .‬מוזיאון ראובן‬
‫המספרים אודותיו‪ .‬הבת‪ ,‬סילביה שטרית‪ ,‬סוקרת‬
‫וכן מוזיאון נחום גוטמן בתל–אביב‪ ,‬מוזיאון ינקו–‬
‫ביעף את תולדות חייו‪ ,‬על הנדודים שעבר‪,‬‬
‫דאדא בעין הוד‪ ,‬בית אנה טיכו בירושלים‪ ,‬מוזיאון‬
‫ההצלחות‪ ,‬הקמת המשפחה‪ ,‬הכתבות המחמיאות‬
‫פרנקל בצפת ומוזיאון קסטל במעלה אדומים‪.‬‬
‫בעיתונות המקצועית בפריז וכדומה‪ .‬הבן‪ ,‬קלוד‬
‫משפחות צאצאי האמנים שנדחקו אל שולי‬
‫רובין‪ ,‬פרסם בפריז לפני שנים ספר משפחתי–פנימי‬
‫הזיכרון‪ ,‬מחזיקות באוספים המשפחתיים ותוהות‬
‫שהוקדש לאב ונקרא "קדיש לשתי ידיים"‪ .‬אנו‬
‫‪3‬‬
‫מפרסמים כאן רק את ארבעת הפרקים הראשונים‬
‫מתוך ספר זה‪ ,‬המתארים בעיקר את המאבקים‬
‫חסרי הפשרות של הנער הצעיר אלברט רובין‬
‫בעת שהותו בירושלים‪ ,‬בסופיה אך בעיקר ‪-‬‬
‫בפריז‪ :‬מאבקים בקשיי החיים והפרנסה‪ ,‬ברעב‪,‬‬
‫באנטישמיות ואפילו בהצעות מפתות להפוך‬
‫לזייפן‪ ...‬הפרק הרביעי מסתיים במאבקו של רובין‬
‫במגיפת "השפעת הספרדית" שפשטה באירופה‬
‫ב–‪ 1918‬וקטלה מיליוני נפשות (ביניהן‪ ,‬אגב‪,‬‬
‫הצייר האוסטרי הצעיר אגון שילה ורעייתו אדית)‪.‬‬
‫ארבעת הפרקים הללו מיטיבים לתאר את התקופה‬
‫בה מתרכזת תערוכה זו‪ .‬סילביה‪ ,‬בתו של האמן‪,‬‬
‫מבקשת להנציח בדרך זו גם את זכרו של אחיה‪,‬‬
‫קלוד ז"ל‪ ,‬ולפיכך ניתן לראות בפרסום הדברים‬
‫הנ"ל בבחינת "קדיש לארבע ידיים" ‪ -‬אלו של‬
‫אלברט האב ואלו של בנו‪.‬‬
‫תודה למשפחת שטרית ‪ -‬סילביה‪ ,‬דניאל‪ ,‬גלי‬
‫ודוד‪ ,‬על עזרתם הרבה‪.‬‬
‫תודה גם ל‪....‬‬
‫גליה בר אור ודורון לוריא‬
‫‪4‬‬
‫אלברט רובין‬
‫סילביה שטרית [בת האמן]‬
‫אבי‪ ,‬אלברט רובין‪ ,‬נולד ב–‪ 10‬ביולי ‪ ,1887‬בסופיה‪,‬‬
‫אומנותיים חדשניים‪.‬‬
‫בירת בולגריה‪ .‬כיוון שמשפחתו הייתה דלת‬
‫הסטודנט הצעיר אלברט רובין הגיע לפריז‬
‫אמצעים‪ ,‬החליטו הוריו להוציאו מבית הספר בו‬
‫חסר כל‪ ,‬וכל הונו הסתכם בשבעה פרנקים‪ .‬על‬
‫למד‪ ,‬על מנת שישתלם כשוליה של נגר‪ .‬מעסיקו‪,‬‬
‫מנת לקיים את עצמו‪ ,‬מכר אלברט את כל ציוריו‬
‫שהבחין עד מהרה ביכולתו האמנותית‪ ,‬תמך ועודד‬
‫שהביא עמו מבולגריה והחל לצייר על מדרכות פריז‬
‫את אלברט‪ ,‬שהחל בזמנו הפנוי לגלף ולפסל בעץ‪.‬‬
‫בגיר ‪ -‬כאומני הרחוב המקומיים‪ .‬עד מהרה נרשם‬
‫בתום העבודה‪ ,‬בהגיעו לביתו‪ ,‬יצר אלברט מתווים‬
‫אלברט כמועמד ל"בוזאר" ("בית הספר לאמנויות‬
‫(סקיצות) וציורים רבים‪ .‬חברו של אביו‪ ,‬פרופסור‬
‫יפות" ‪ )“Ecole des Beaux Arts” -‬המפורסם בפריז‪,‬‬
‫בוריס שץ‪ ,‬הבחין בכישרון הגלום בנער‪ ,‬פרש עליו‬
‫ועבר בהצלחה את מבחני הכניסה‪.‬‬
‫את חסותו ויעץ לו ללמוד בבית הספר לאמנויות‬
‫הקורסים הראשונים שהשתתף בהם היו‬
‫בסופיה‪ ,‬ובסופו של דבר הוא התקבל ללימודים בו‪.‬‬
‫בהנחיית פרופסור פרנאנד קורמון‪ ,‬שהתרשם‬
‫בשנת ‪ 1906‬הגשים פרופ' בוריס שץ את‬
‫מכשרונו של העלם הצעיר‪ .‬בתעודה החתומה‬
‫חלומו ויסד בירושלים את בית הספר לאומנות‬
‫על ידי קורמון (‪ )10.12.1909‬מתוארות יכולותיו‬
‫ולעיצוב‪ .‬אבי היה אחד מבין שלושים המועמדים‬
‫האומנותיות יוצאות הדופן של אלברט ובקשה‬
‫שעברו בהצלחה את בחינות הקבלה‪ ,‬שהיו פתוחות‬
‫לקבלת מלגה לצורך המשך לימודיו‪ .‬המלגה אושרה‬
‫לאמנים צעירים מכל רחבי אירופה‪ .‬מועמדים אלה‬
‫ובעקבות זאת יכול היה אלברט ללמוד ב"בוזאר" עד‬
‫היוו למעשה את הקבוצה הראשונה של תלמידי‬
‫‪ .1916‬אחת מעבודותיו של אלברט הוגשה ל"פרס‬
‫בית הספר "בצלאל"‪ .‬אלברט ומשפחתו ‪ -‬הוריו‪,‬‬
‫רומא" היוקרתי‪ ,‬אך אז התברר כי הוא אינו זכאי‬
‫סבו וסבתו‪ ,‬שתי אחיותיו ושני אחיו‪ ,‬היגרו כולם‬
‫לפרס זה‪ ,‬הניתן רק לאזרחי צרפת‪ .‬אף על פי כן‪,‬‬
‫לפלשתינה‪ ,‬ושם חיו שלוש שנים‪ .‬בתקופה זו‬
‫הברון רוטשילד שהבחין באלברט ובכשרון הגלום‬
‫נולדה לאלברט אחות נוספת‪ .‬במשך שהותו בארץ‬
‫בעבודותיו‪ ,‬שיבח את האמן הצעיר והביא לידי‬
‫הקודש החל אלברט להתמחות בפיסול‪ ,‬ציורי נוף‬
‫השגת מלגה‪ .‬בונוואל (‪ ,)Bonneval‬אחד ממייסדיו‬
‫ודיוקנאות‪ .‬לאחר שחזר לבולגריה עם תום לימודיו‬
‫של כתב–העת האמנותי הידוע (בתקופה ההיא)‬
‫ב–‪ 1909‬ולאחר מחשבות מרובות‪ ,‬החליט אלברט‬
‫‪ - “Athene’e de France” -‬קיבל את אלברט כחבר‬
‫להמשיך את לימודיו בפריז ‪" -‬עיר האורות"‪,‬‬
‫במגזין‪ ,‬לאחר שהציג שני דיוקנאות של השייח‬
‫שהיוותה באותה תקופה חממה להתפתחות זרמים‬
‫אבו–נדרה‪ .‬יתר על כן‪ ,‬אחד ממבקרי האמנות של‬
‫‪5‬‬
‫העיתון‪ ,‬שכינויו הספרותי היה "לגראן" (‪,)Legrand‬‬
‫לבסוף (תשע שנים לאחר תום המלחמה) האזרחות‬
‫שיבח את עבודותיו של אלברט וניבא לצייר עתיד‬
‫הצרפתית‪ ,‬לה ציפה שנים רבות‪.‬‬
‫מזהיר‪ .‬אחד מן התבליטים של אלברט הוגש‬
‫בשנת ‪ 1918‬הקדיש כתב העת "ההד של הרובע‬
‫לתערוכת האמנים הצרפתיים של ‪ ,1914‬שנערכה‬
‫התשיעי" (”‪ )“L’Echo du IX`eme Arrondissment‬מאמר‬
‫ב"גראנד פאלה" ("ארמון התערוכות הגדול") בפריז‬
‫ארוך הסוקר את הקריירה של אלברט; בשנת ‪1922‬‬
‫וזכה לשבחי השופטים‪ ,‬וכתוצאה מכך הסכים בית‬
‫פרסם אותו כתב–עת שני דיוקנאות שצייר אלברט‬
‫יציקה לצקת את התבליטים בברונזה‪.‬‬
‫בטוש על נייר‪ .‬במקביל‪ ,‬המשיך אלברט (שהיה חבר‬
‫לאחר שאמו של אלברט נפטרה בבולגריה‪ ,‬מצא‬
‫באגודת האמנים הצרפתיים) להציג באופן קבוע‬
‫עצמו סבי לבדו עם חמשת ילדיו‪ ,‬והחליט לעקור‬
‫בכל שנה‪ ,‬החל משנת ‪ ,1914‬בתערוכה השנתית‬
‫עם משפחתו לפריז ולהצטרף לבנו הבכור‪ .‬על מנת‬
‫של אמני צרפת‪ ,‬וציוריו בצבעי–פסטל וצבעי–שמן‬
‫לכלכל את משפחתו החל סבי‪ ,‬שעבד כמתרגם‬
‫זכו לביקורות אוהדות בעיתונות‪" :‬לה פיגארו"‬
‫מקצועי בסופיה‪ ,‬לעבוד כשומר לילה באתר בנייה‪.‬‬
‫(”‪ )“Le Figaro‬שיבח את איכות ציוריו ובעתון "לה‬
‫אבל הטרגדיה הכתה במשפחה‪ :‬ב–‪31.1.1914‬‬
‫פרס" (”‪ )“La Presse‬פורסמה ביקורת של מבקר‬
‫אירעה תאונה ‪ -‬סבי נספה במקום עבודתו בגלל‬
‫האמנות קלוץ (‪ )L. Klotz‬שהרעיף מחמאות ושיבח‬
‫תנור שפלט גזים חונקים‪ .‬אבי‪ ,‬אלברט‪ ,‬מצא עצמו‬
‫את עבודתו של אלברט‪ .‬שוחרי–אמנות רבים רכשו‬
‫לפתע אפוטרופוס לחמשת אחיו ואחיותיו‪ ,‬שהיו‬
‫דיוקנאות וציורי נוף של אלברט ושלחו אליו‬
‫אז בגילאים ‪ .16-4‬בלית ברירה נמסרו האחים‬
‫מכתבי תודה והערכה‪ ,‬בהם הביעו את התרשמותם‬
‫הגדולים יותר לפנימיות ולבתי ספר‪ ,‬ואלברט נאלץ‬
‫מן הגוונים הריאליסטיים שבציוריו‪ ,‬ממשיכות‬
‫לממן את שהותם שם‪ .‬האחות הצעירה‪ ,‬מתילדה‪,‬‬
‫המכחול‬
‫המעולים‬
‫שהייתה בת ארבע בלבד ‪ -‬אומצה‪ ,‬בעזרתו של‬
‫שהשתקפו בעבודותיו‪.‬‬
‫הבטוחות‬
‫ומן‬
‫הביצועים‬
‫הרב אלפרד לוי‪ ,‬על–ידי משפחה בורגנית‪ .‬אלברט‬
‫אלברט היה חבר–מייסד בארגון שהוקם על ידי‬
‫לא נטש את אחותו ‪ -‬הוא עקב אחר התפתחותה‬
‫תלמידיו הוותיקים של פרופסור קורמון ‪ -‬ארגון‬
‫והיה קרוב אליה במשך השנים‪.‬‬
‫אשר נקרא ‪ ,C.T.I‬ובאיגוד אמני הנוף בצרפת‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר מכן (באוגוסט ‪ )1914‬פרצה‬
‫תמונותיו הוצגו בתערוכות בפריז וגם במקומות‬
‫מלחמת העולם הראשונה‪ ,‬ואלברט‪ ,‬למרות היותו‬
‫אחרים בצרפת‪ .‬לדוגמא ‪ -‬שני ציורי נוף שצייר‬
‫עתה ראש למשפחה גדולה והמפרנס היחיד‬
‫בצבעי–שמן הוצגו בסלון האומנויות (‪“Salon des‬‬
‫שלה‪ ,‬התנדב לשרת בצבא הצרפתי‪ .‬תפקידו היה‬
‫”‪ )Beaux Arts‬בעיר פואטייה (‪.)Poitiers‬‬
‫להדריך כיתות–אמן לחיילים בלגים וצרפתים‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1934‬פרסם מבקר האמנות לנדובסקי‬
‫על אף שזכה לקבל עיטור עבור תרומתו למאמץ‬
‫(‪ )Landowsky‬מאמר בעיתון ”‪ ,“Journal‬שהוקדש‬
‫הצבאי‪ ,‬הוא מעולם לא ענד את המדליה בפומבי‬
‫לדיוקן של העיתונאי ז'או לונדון (‪)Geo London‬‬
‫על בגדיו‪ .‬לשמחתו הרבה של אלברט הוענקה לו‬
‫שצייר אלברט‪ ,‬ואשר הוצג בתערוכת האמנים‬
‫‪6‬‬
‫הצרפתים‪ .‬חלק מעבודותיו של אלברט‪ ,‬וביניהן‬
‫ציור השמן "הרקדנית ההודית" הוצגו בתערוכה‬
‫בבניין העירייה של הרובע החמישי בפריז‪ .‬בנוסף‪,‬‬
‫הציג אלברט את עבודותיו במוזיאון ואל–דה–גראס‬
‫(‪ )Val-de Grace‬ובמוזיאון של העיר בורדו‪ .‬בתום‬
‫מלחמת העולם השנייה‪ ,‬המשיך אלברט להיות‬
‫חבר באיגודים אמנותיים רבים‪ .‬הדיוקנאות שצייר‬
‫וכן עבודותיו האחרות פורסמו בעיתונים רבים‪.‬‬
‫אלברט‬
‫גם‬
‫התפרנס‬
‫מעבודות–גרפיקה‬
‫עבור עולם הפרסום‪ ,‬בשיתוף פעולה עם שתי‬
‫סוכנויות הפרסום "ארמאן לוריין" ו"רובר קרייר"‬
‫(”‪ .)“Ehrman-Lorraine” “Robert Krier‬הוא יצר מגוון‬
‫עבודות דקורטיביות עבור לקוחות רבים‪ ,‬וכן‬
‫כרזה לסבון בשם "סאפוניט" (”‪ ,)“Saponite‬שהוצגה‬
‫בתחנות המטרו (הרכבת התחתית) בפריז‪ .‬בעלת‬
‫הגלריה הידועה קטיה גראנוף (‪ ,)Katia Granoff‬אשר‬
‫ביקרה באחת מהתערוכות שבהן אלברט הציג‪,‬‬
‫התרשמה מיצירותיו ורכשה כמה מהן עבור אוספה‬
‫הפרטי‪.‬‬
‫פריז‪ ,‬שנות ה–‪20‬‬
‫ב–‪ 1931‬איבד אלברט את הראייה בעינו‬
‫השמאלית‪ ,‬וכתוצאה מכך סבל ממאמץ ומעייפות‬
‫לשווייץ ‪ -‬שם נעשה עד מהרה מוכר וידוע‪ .‬הוא‬
‫בעינו הימנית‪ .‬הייתה זו תקופה של יאוש ואובדן‬
‫צבר מוניטין כצייר–דיוקנאות מבוקש ‪ -‬ההבעה‬
‫התקווה‪ ,‬אך ברגע שהתעשת ואופיו האופטימי‬
‫המשתנה ללא הרף של הפנים האנושיות ריתקה‬
‫גבר על הספקות והחששות ‪ -‬הוא חזר לעבודתו‬
‫אותו‪ ,‬והוא אהב להביע בציוריו את מה שהרגיש‪.‬‬
‫אלברט היה בשיא תהילתו ומאושר עם‬
‫בהצלחה‪.‬‬
‫שנתיים לאחר מכן‪ ,‬ב–‪ ,1933‬בגיל מבוגר–יחסית‬
‫משפחתו‪ ,‬אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה‪.‬‬
‫(הוא היה כבר בן ‪ - )46‬הקים אלברט משפחה‪:‬‬
‫כיבוש צרפת בידי גרמניה הנאצית היקשה על‬
‫הוא התחתן ולזוג נולדו שני ילדים ‪ -‬אחי קלוד‬
‫חייו באופן קיצוני‪ ,‬כמו על שאר היהודים‪ .‬כולם‬
‫ואנכי‪ .‬אחד מן הדיוקנאות שתיארו את אמי זכה אז‬
‫היו בסכנת חיים יום–יומית‪ .‬פעמיים הלשינו עליו‬
‫בפרס בתערוכת האמנים הצרפתים‪ .‬בחמש השנים‬
‫לשלטונות ‪ -‬אך הוא הצליח להתחמק מהסגרה‬
‫שלאחר מכן הירבה אלברט לערוך גיחות–עבודה‬
‫וממאסר‪ .‬דווקא באותן שנים קריטיות עבורי ‪-‬‬
‫‪7‬‬
‫השנים בהן אמורה להתעצב מערכת היחסים בין‬
‫ביום שלישי‪ ,31.5.1956 ,‬נפטר אלברט רובין‪,‬‬
‫אב לבתו הקטנה ‪ -‬הבת לה ציפה שנים כה רבות ‪-‬‬
‫תשע שעות לאחר שנפצע קשה מפגיעת מכונית‬
‫לא זכיתי כמעט לראותו‪ ,‬בגלל ההכרח להסתתר‬
‫חולפת בתאונת דרכים בפריז‪ .‬הוא היה בן ‪68‬‬
‫במקומות שונים מאימת הנאצים‪ .‬עד כמה שהדבר‬
‫במותו‪.‬‬
‫יישמע מוזר היום ‪ -‬עם תום המלחמה הייתי‬
‫זקוקה לתקופת הסתגלות למסגרת המשפחתית‬
‫אני עזבתי את צרפת ועליתי ארצה בשנת‬
‫‪.1969‬‬
‫ולהיכרות מחודשת עם הורי‪ ,‬שאותם לא ראיתי‬
‫ובכן‪ ,‬מה נותר כיום בזיכרוננו מאותו צייר צעיר‪,‬‬
‫זמן רב‪.‬‬
‫למותר לציין כי גם התקופה שלאחר המלחמה‬
‫מבטיח ומוכשר‪ ,‬שחצה בדיוק לפני ‪ 101‬שנים את‬
‫בצרפת הייתה קשה לכולם‪ ,‬מכל הבחינות‪ .‬אמנם‬
‫כל הדרך מהבלקן לפריז ללא מזוודות‪ ,‬כשהוא‬
‫עלה בידו של אלברט לחדש את קשרי הידידות‬
‫מצויד אך ורק בנעוריו‪ ,‬בכישרונו ובאמביציה שלו?‬
‫הרבים שלו בעולם האמנות‪ ,‬אך מספר הזמנות‬
‫תהילה והצלחה נראו לא רק באופק אלא ממש‬
‫העבודה שקיבל היה מועט‪ .‬צרפת של אותם הימים‬
‫בהישג יד‪ .‬הוא קיבל הזמנות עבודה רבות‪ ,‬כישרונו‬
‫ליקקה את פצעי המלחמה והייתה בעיצומו של‬
‫זכה להכרה על ידי רבים ומחמאות הורעפו עליו‬
‫תהליך שיקום‪ ,‬שהשאיר מקום מועט ל"מותרות"‬
‫בעיתונות המקצועית‪ ,‬אולם ניתן לקבוע בבירור‬
‫כגון אמנות‪ ,‬בשעה שכל כך הרבה צרכים בסיסיים‬
‫שמלחמת העולם השנייה‪ ,‬והכורח המתמיד לפרנס‬
‫ויום–יומיים היו חסרים‪ .‬ובכל זאת‪ ,‬גם בזמנים‬
‫את משפחתו ולעסוק לשם כך יותר בגרפיקה‬
‫קשים אלה ‪ -‬אבי נהג לשיר וללוות את שירתו‬
‫ובאיור ‪ -‬חיבלו בסיכויי הצלחתו‪.‬‬
‫במנדולינה‪ ,‬ואילו אמי ואני ניגנו בכינור‪ .‬אכן‪ ,‬בית‬
‫מוסיקלי‪.‬‬
‫לאחר‬
‫המלחמה‬
‫חבר‬
‫אלברט‬
‫לאמנים‬
‫יהודיים אחרים ונמנה עם מייסדי אגודת הציירים‬
‫והפסלים היהודיים בצרפת והציג במסגרת אגודה‬
‫זו בתערוכות השנתיות שערכה‪ .‬אלברט השתתף‬
‫באופן סדיר בתצוגות הארגונים בהם היה חבר‬
‫וכן ב"תערוכות–החורף"‪ .‬אחד מרישומיו פורסם‬
‫בגיליון המיוחד של ירחון‪ ,‬שמשמעות שמו היא‪:‬‬
‫"אף על פי כן" (”‪ ,)“Quand Meme‬שעסק בספרות‬
‫ואמנות‪ .‬ב–‪ 1950‬זכה אלברט בפרס ב"תערוכת‬
‫אמני צרפת"‪ .‬הוא המשיך להציג כמעט בכל שנה‬
‫ב"גראנד פאלה" בפריז‪.‬‬
‫‪8‬‬
‫אבי‪ ,‬אלברט רובין‬
‫קלוד רובין [בנו של האמן]‬
‫[ארבעה פרקים מתוך הספר הביוגרפי "קדיש לשתי ידיים"]‬
‫אבי‪ ,‬הבנתי במהרה את אמיתות החיים‪.‬‬
‫א‪ .‬הבלקנים‬
‫בעיניים מפוכחות נפרדתי אז מילדותי‪ ,‬כדי‬
‫ניתן לקולו של אבינו לספר את תחילת סיפורנו‪,‬‬
‫לצעוד בדרכים הקשות של עולמנו זה"‪.‬‬
‫בטקסט שהוא שרבט ככל הנראה אחרי מלחמת‬
‫העולם השניה על פיסות נייר‪ ,‬שנים ספורות לפני‬
‫כך‪ ,‬בפיסות הנייר הראשונות שכתב‪ ,‬חשף לפנינו‬
‫מותו‪:‬‬
‫את ילדותו‪.‬‬
‫"נולדתי ב–‪ 10‬ביולי ‪ ,1887‬להורים צנועים‬
‫קרובת משפחה זקנה שלו‪ ,‬שפגשנו שנים לאחר‬
‫בני הדת היהודית‪ ,‬שמקורם בבלקן‪ .‬אבי‬
‫מכן‪ ,‬אפשרה לנו הצצה נוספת לילדותו המלווה‬
‫היה חסר מקצוע‪ ,‬פרט לידע שלו בכמה‬
‫ברעב תמידי‪" :‬ברגע שחזר מבית הספר‪ ,‬הוא‬
‫שפות זרות כגון צרפתית‪ ,‬גרמנית‪ ,‬ספרדית‪,‬‬
‫התרחק מכולם‪ ,‬ישב בצד והתגבר על הרעב עם ספר‬
‫טורקית‪ ,‬רוסית‪ ,‬סרבית ובולגרית‪ ,‬ולכן‬
‫ביד"‪ .‬הוא קרא ספרים שריתקו אותו‪ :‬מדע בדיוני‪,‬‬
‫עבד כמתורגמן עבור תיירים תועים או‬
‫אסטרונומיה‪ ,‬ספרים של האסטרונום פלמריון‪ .‬הוא‬
‫דיפלומטים חולפים‪ ,‬כדי לתמוך בצרכי‬
‫התחמק מחיי היום–יום‪ ,‬אך במהרה נאלץ לסגור את‬
‫המשפחה הגדולה שלו‪ .‬כך בילה את‬
‫הספרים‪ ,‬כדי לעזור לאביו במשימתו הקשה‪ .‬כבכור‬
‫ערביו בקרבת בתי–מלון ותחנות רכבת‪,‬‬
‫למשפחה בת ששה ילדים‪ ,‬הוא נאלץ לוותר בגיל‬
‫כדי ל"צוד" לקוחות מזדמנים ולהתפרנס‪.‬‬
‫צעיר על חלומותיו ועל לימודיו‪ .‬הוא היה כבר רציני‬
‫לעיתים היה חוזר אחרי רדת החשיכה עם‬
‫מכדי שיהיו לו הזכות או הזמן להביט לאחור‪ ,‬פרט‬
‫הפתעה ‪ -‬מעט מזון‪ .‬הייתה זו תקופה‬
‫אולי למבט מהיר על כמה דפים שהתעופפו להם‬
‫קשה בחלק מרוחק זה של אירופה שלא‬
‫ברוח‪ ,‬כמו עננים תכולים של תשוקה שלחששו‬
‫הגיעו אליו תיירים רבים‪ ,‬אולם הוא‬
‫באוזניו שיוכל יום אחד להמשיך מאותה הנקודה‪,‬‬
‫ידע שילדיו מחכים בבטן ריקה לחזרתו‬
‫למרות שחשב וודאי שזה כבר לא יהיה אותו הדבר‪.‬‬
‫הביתה ולישיבה סביב השולחן‪ ,‬והצעירים‬
‫כעת היה עליו ללכת לבית–הספר של החיים‪ .‬הוא‬
‫שביניהם‪ ,‬שהוכרעו עקב השעה המאוחרת‪,‬‬
‫החל לעבוד אצל סנדלר‪ ,‬אבל לא מצא שם את‬
‫כבר נרדמו‪ .‬בצפייתי במאבקי הקיום של‬
‫מקומו‪ ,‬ואז עבר לעבוד בנגרייה‪ .‬גם שם לא הצליח‬
‫‪9‬‬
‫במיוחד‪ ,‬אך הוא ידע שחובתו להישאר שם ובאומץ‬
‫אלה מלהיבים אותו‪ .‬העומק של הניגוד בין האור‬
‫לב המשיך בעבודתו זו‪...‬‬
‫והצל ביצירתו של רמברנדט מרתק אותו במיוחד‪.‬‬
‫מכיוון שהיה הצעיר ביותר בבית המלאכה‪ ,‬נאסר‬
‫כשהוא חוזר לביתו‪ ,‬עם תמונות רבות בראשו‪,‬‬
‫עליו להשתמש בכל כלי‪ .‬הוא המתין להזדמנות‬
‫הוא מתנסה ביצירה‪ ,‬מפסל לפי דמיונו ומצייר‬
‫בשעת ארוחת הצהריים‪ ,‬או בזמן האפריטיף‪,‬‬
‫באמצעות הכלים שבידיו‪ :‬עשבים‪ ,‬צמחים ועלי‬
‫כדי להישאר בפינת העבודה שלו לבדו כשחבריו‬
‫כותרת טחונים של פרחים צבעוניים משמשים לו‬
‫לעבודה לא נמצאים‪ ,‬וכמעט לשם השעשוע‪ ,‬הוא‬
‫כצבע‪.‬‬
‫מסתכן ומנסה לעבד את העץ‪ .‬הוא מגלף‪ ,‬מפסל‬
‫כך קרה שיום אחד הפרופסור בוריס שץ‪,‬‬
‫את העץ ומעטר את הרהיטים‪ .‬מנהל הנגרייה‬
‫תלמידו של הפסל הנודע אנטוקולסקי‪ ,‬חברו של‬
‫מבחין יום אחד שהמתלמד הצעיר שלו הוא שעומד‬
‫אביו‪ ,‬הבחין ביצירותיו של הנער הצעיר והביע‬
‫מאחורי העבודה הזו‪ .‬מופתע מבשלותו‪ ,‬הוא רוצה‬
‫בהן עניין‪ .‬הוא מבחין אצלו בכשרון מולד‪ ,‬שכדאי‬
‫לעודדו ומעלה אותו בדרגה בהירארכיה‪ .‬המנהל‬
‫להשקיע בו‪ .‬הוא מבקש לקחת אותו עמו‪ ,‬ומבטיח‬
‫חושב שהמתלמד יכול להועיל לו ומתחיל להעניק‬
‫לאביו כי צפוי לו עתיד מזהיר‪ .‬הוא מכניס אותו‬
‫לו עבודות שיכולות לעניינו‪ .‬ברור שהדבר מצא חן‬
‫לבית הספר לאמנות של סופיה (‪école des Beaux-‬‬
‫בעיניו‪ ,‬אך בגלל אופיו או עקב החשש מקנאה הוא‬
‫‪ )Arts de Sofia‬שם הוא מתבלט ברצינותו ובכשרונו‬
‫מצניע את שמחתו‪ ,‬ולמרות זאת‪ ,‬שותפיו לעבודה‬
‫בפיסול וגם בציור‪ .‬בבית הספר הוא נחשף סוף סוף‬
‫אינם מרוצים מהעניין‪.‬‬
‫לאמנות שכה אהב‪.‬‬
‫אף שמצא עתה עניין בעבודתו‪ ,‬החל להיות‬
‫תיאודור הרצל הדגול הגיע לביקור בעיר‪ ,‬והוא‬
‫מוטרד משני מתחים מנוגדים שרחשו בו‪ :‬הצורך‬
‫הוזמן במפתיע‪ ,‬בעודו רק תלמיד צעיר‪ ,‬לצייר‬
‫בסביבה טובה שתעזור לו לפתח את יכולותיו‬
‫בפורמט גדול את פניו הנישאים‪ ,‬האופייניים של‬
‫האישיות‪ ,‬והצורך החשוב והטבעי לסייע במאמץ‬
‫הרצל‪ .‬ציור זה הוא כמו נבואה של חוזה הציונות‪,‬‬
‫לשיפור המצב הכלכלי של משפחתו‪.‬‬
‫אשר מבשר את ציוריו העתידיים של אלברט רובין‬
‫הוא היה רוצה לשלב בין שני הצרכים הללו‪,‬‬
‫בארץ הקודש‪.‬‬
‫אך עקב גילו הצעיר הוא אינו רגיל עדיין לעולם‬
‫העבודה‪ .‬הוא עדיין אינו יודע שכדי לחיות עם‬
‫ב‪ .‬יר ו ש ל י ם‬
‫אנשים הוא תמיד יצטרך ללמוד לאזן את המתחים‬
‫המנוגדים שגואים בו‪ .‬האווירה מלאת הקנאה‬
‫באחד מהקונגרסים הציוניים בבאזל‪ ,‬ככל הנראה‬
‫מקשה עליו‪ .‬הוא עדיין לא מצא את מבוקשו‪.‬‬
‫ב–‪ 1903‬או ‪ ,1905‬עלה הרעיון להקים בירושלים‪,‬‬
‫ברגעים נדירים של פנאי‪ ,‬היה הולך לבקר‬
‫תחת הנהלת בוריס שץ‪ ,‬בית ספר לאמנות פלסטית‬
‫במוזיאון בעיר ומביט בהערצה ביצירות המופת‬
‫ולאומנות גרפית‪ .‬השם "בצלאל" ניתן למוסד על–‬
‫המוצגות‪ .‬הציור האיטלקי‪ ,‬הצרפתי‪ ,‬הפלמי‪ ...‬כל‬
‫שם בצלאל בן אורי‪ ,‬אשר בידיו הופקדה מלאכת‬
‫‪10‬‬
‫למעלה מימין‪ :‬עובדי מינהל "בצלאל"‪ .1908 ,‬עומד בפינה ניסים רובין (אבי האמן)‬
‫למעלה משמאל‪ :‬טיול תלמידים ל"בית החופשית" (קבר בני חזיר)‪1909 ,‬‬
‫למטה‪ :‬שיעור בפרספקטיבה‪ 1907 ,‬בקירוב‪ .‬אלברט רובין ‪ -‬שלישי מימין בקבוצת היושבים‬
‫‪11‬‬
‫בניית המשכן וכליו‪ ,‬כמסופר בספר "שמות"‪.‬‬
‫הירשנברג‪ ,‬גוטליב וליליין באו לעזור למר שץ‬
‫המטרה הייתה לפתח את הטכניקות המשפיעות‬
‫במשימתו לפתיחת בית הספר‪ .‬עם התלמידים‬
‫בעולם ולקשור אותן עם העבר ולקדם נושאים‬
‫שהגיעו נוצר הגרעין של בית הספר‪ .‬אך הייתה‬
‫לאומיים‪ ,‬דתיים ותנ"כיים‪ .‬דבר זה גם היה אמור‬
‫בעיה‪ .‬חלק מהתלמידים דברו כמה שפות‪ ,‬אך‬
‫לאפשר לעולים החדשים למצוא עבודה‪ .‬כדי‬
‫לעיתים קרובות לא היו אלה אותן השפות‪ :‬רוסית‪,‬‬
‫לבחור את שלושים האמנים הצעירים והמוכשרים‬
‫פולנית‪ ,‬בולגרית‪ ,‬גרמנית‪ ,‬ספרדית‪ ,‬ערבית‪...‬‬
‫שישתתפו בהקמת בית הספר‪ ,‬נערכו מבחנים ברוב‬
‫השפות התנגשו זו בזו‪ ,‬חלפו אחת על פני השנייה‪,‬‬
‫מדינות אירופה‪ .‬המורה של אלברט רובין‪ ,‬שמעוניין‬
‫הייתה תחושה של הימצאות במגדל בבל‪ ...‬אליעזר‬
‫היה לקדמו‪ ,‬עודדו להשתתף במבחנים‪ .‬הוא‬
‫בן יהודה‪ ,‬המוכר היום כמחייה שפת התנ"ך‪ ,‬מונה‬
‫התקבל מייד והפך להיות הראשון שנוסע לירושלים‬
‫ללמד אותנו עברית‪ ,‬דבר שהועיל לכל החבורה‪.‬‬
‫בהשגחת מורהו‪ ,‬והוא בן ‪ 19‬בלבד‪ .‬אלא שאלברט‬
‫לאחר שנה‪ ,‬בזכות המאמצים הרבים של המורים‬
‫חש אחריות למשפחתו‪ ,‬ולא יכול היה וגם לא רצה‬
‫וגם של התלמידים‪ ,‬הוקם בית מלאכה לאריגת‬
‫להשאירה מאחור‪ .‬אחרי קשיים רבים הוא הצליח‪,‬‬
‫שטיחים בסגנון גובלנים ולאריגה ביד עם עיטורים‬
‫בחסותו של בוריס שץ‪ ,‬שבוודאי התרגש ואף כמעט‬
‫של דמויות תנ"כיות‪ .‬בית המלאכה אִ פשר למספר‬
‫שועשע לראותו מתלבט ומתחבט כיצד לטפל‬
‫מכובד של אנשים להתקיים‪ .‬בזכות המחויבות‬
‫במשפחתו‪ ,‬להביא איתו את כל משפחתו‪ ,‬כולל את‬
‫והיכולת נוצרה תעשייה חדשה‪ .‬בסופו של דבר‪,‬‬
‫סבתו שחיה איתם‪ :‬שתי אחיותיו‪ ,‬שני אחיו‪ ,‬אביו‪,‬‬
‫עם אותה ההתלהבות שהוקדשה לאמנות ‪ -‬הימים‬
‫אמו וסבתו‪ ,‬והוא עצמו‪ ,‬בסך–הכל שמונה נפשות‪.‬‬
‫חלפו וכך גם השבועות‪ ,‬החודשים והשנים; התקרב‬
‫בימינו דבר זה יכול להיראות מפתיע‪ ,‬אך וודאי היה‬
‫זמן העזיבה‪ .‬סיום התקופה‪ ,‬שנראה באופק‪ ,‬חייב‬
‫זה דבר רב–משמעות בעת ההיא‪ ,‬בה החל להתגבש‬
‫אותנו להרים עוגן ולצאת לחפש אחר גורלנו‪".‬‬
‫רעיון השיבה לארץ הקודש‪.‬‬
‫אלברט התגורר בירושלים שלוש שנים פוריות‪,‬‬
‫הם עוזבים את בולגריה במהירות‪ ,‬יוצאים‬
‫מהקמת בית הספר ועד סיום החוזה‪ .‬האנשים הללו‪,‬‬
‫באונייה לים השחור‪ ,‬חוצים אותו לאורך החוף‬
‫שאלברט היה אחד מהם‪ ,‬נשאו בגופם את החלום‬
‫ושטים על גלי הים התיכון עד שנראית באופק‬
‫והחלום הוביל אותם כחלק משרשרת אנושית‬
‫"הארץ המובטחת"‪ .‬הם מגיעים לבסוף לירושלים‪,‬‬
‫גדולה‪ .‬אלה שעושים היסטוריה ‪ -‬אינם מודעים‬
‫לפתיחת בית ספר "בצלאל" בתחילת ‪1906‬‬
‫למעשיהם‪ .‬יחד עם חבריו הוא היה אחת מהחוליות‬
‫ונשארים בעיר זו עד ‪ .1909‬אחותו הצעירה מתילד‬
‫האנושיות הצנועות שיצרו את ההיסטוריה‪ .‬עם‬
‫נולדה בשנים האלה בירושלים‪.‬‬
‫חוויות המעבר לארץ חדשה וההתלהבות הפנימית‬
‫כל התלמידים שבחר שץ באירופה מתאחדים‬
‫של היצירה‪ ,‬עם תשוקה ממוקדת וגאווה לגיטימית‬
‫על השלמת העבודה‪ ,‬אך בלי שהעניק חשיבות‬
‫כעת בירושלים‪.‬‬
‫עוד הוא מספר לנו ש"פרופסורים נוספים כמו‬
‫‪12‬‬
‫כה רבה לכך בהמשך ‪ -‬הוא לקח חלק בהקמת‬
‫לאחר מחשבות מעמיקות‪ ,‬הוא מנסה להקשיב‬
‫"בצלאל"‪.‬‬
‫אלברט השאיר שם כמה פסלים‪ ,‬בין היתר שני‬
‫לקול ההיגיון‪ ,‬אך מתקשה להגיע לכלל החלטה‪.‬‬
‫ראשי ילדים‪ ,‬אשר שני אחיו הצעירים שימשו מודל‬
‫הוא חושש לצאת קירח מכאן ומכאן אך גם יודע‬
‫עבורם‪ ,‬אחד מהם בוכה (הוא נאלץ לתת לו מכה‬
‫שאם לא ייקח סיכון ‪ -‬לא ישיג דבר‪ .‬הוא מרגיש‬
‫קלה כדי לגרום לו להגיע להבעה המתאימה‪)...‬‬
‫תקוע ואינו מצליח להחליט‪ .‬לבסוף הוא מבין שאין‬
‫והשני צוחק וכמה ציורי נוף‪ ,‬מושפעים מהאווירה‬
‫ברירה‪ .‬חייבים לחתוך בבשר החי ‪ -‬משימה קשה‬
‫הייחודית כל–כך של ארץ הקודש‪.‬‬
‫ללב רגיש כמו שלו ‪ -‬ולנסות את מזלו במקום‬
‫כרמים‪ ,‬עצי זית‪ ,‬ברושים‪ ,‬אקליפטוסים‪,‬‬
‫אחר‪ .‬הוא מקווה שבעתיד יוכל לעזור יותר להוריו‪.‬‬
‫קקטוסים‪ ,‬כפר קטן ולידו אישה כפרייה‪ ,‬עמק‬
‫אחרי סופיה וירושלים‪ ,‬מגיע תורה של פריז‪.‬‬
‫צחיח‪ ,‬הרים חשופים‪ ,‬דיונות חול‪ ,‬גבעת האביב‪,‬‬
‫עיר זו משכה אותו מזה זמן רב‪ .‬הייתה זו‬
‫שניים שלושה בתים‪ ,‬חלום משוגע‪ ,‬צבעי אוכרה‪,‬‬
‫הגשמה של חלום ילדות‪ .‬ללכת בעקבות האמנים‬
‫אור חזק‪ ...‬כל הנופים הללו חלפו כעת על פניו‬
‫הגדולים‪ ,‬ללמוד בבית הספר שלהם‪ ,‬להכיר באופן‬
‫בערבוביה במהלך מסעו חזרה הביתה‪.‬‬
‫עמוק יותר את האדם‪.‬‬
‫החיים הם מסע חיפושים‪ ,‬מתרחשים בהם‬
‫ובמילותיו‪" :‬כדי לעדן את האישיות שלנו‪,‬‬
‫אירועים מפתיעים או התרחשויות איטיות‪ ,‬אך‬
‫עלינו ללמוד להכיר את המקורות‪ .‬כדי שהאישים‬
‫לעיתים רחוקות הם מתנהלים על מי מנוחות‪.‬‬
‫הדגולים הללו ישמשו לפחות בעתיד‪".‬‬
‫במהלך חייו חלם אלברט תמיד לחזור לארץ‬
‫ההיסטוריה של פריז מרתקת אותו והוא‬
‫הקודש‪ .‬מערבולות ההיסטוריה מנעו ממנו להגשים‬
‫מתלהב מרפרודוקציות שונות של העיר שראה‪.‬‬
‫את חלומו‪ ,‬אך למרות שלא הצליח ‪ -‬מעולם לא‬
‫פריז‪ ,‬עיר האורות‪ ,‬מרכז האומנויות‪ ,‬בירת אירופה ‪-‬‬
‫זנח את חלומו‪.‬‬
‫מקסימה אותו‪.‬‬
‫עבור האידיאליסטים הצעירים שבאו לצרפת‬
‫ג‪ .‬סופיה‪ ,‬ולאחר מכן פריז‬
‫בתקופה זו‪ ,‬היא הייתה סמל לשמירה על זכויות‬
‫האדם‪ .‬מדינה של ביטוי ושל חופש‪ ,‬שידעה להפוך‬
‫אלברט חוזר עם משפחתו לבולגריה‪ .‬אנו נמצאים‬
‫לאידיאל את האחווה האנושית‪ .‬צרפת נראתה‬
‫בתחילת שנת ‪ .1909‬ההתחלה החדשה קשה‪ .‬עם‬
‫כמסמלת את עתידה של אירופה כולה‪.‬‬
‫לאחר מספר חודשים הוא יוצא למסע‪ .‬הוא עוזב‬
‫הקור‪ ,‬חזרו הדאגות‪.‬‬
‫וכך הוא מספר‪" :‬הייתי אכול דאגה‪ ,‬לא הפסקתי‬
‫את סופיה‪ ,‬עיר הולדתו‪ ,‬שאותה אהב בזכות המים‬
‫לחשוב איך לסייע לאבי‪ .‬יחד עם זאת‪ ,‬רציתי‬
‫וההרים‪ .‬שוב הוא בדרכים‪ ,‬הפעם ברכבת‪ ,‬בקרונות‬
‫להמשיך בלימודיי‪ ,‬במקביל לעבודתי‪ ,‬להעמיק את‬
‫ישנים עשויים עץ במחלקה השלישית‪ .‬הוא משאיר‬
‫הידע שלי ולנסות את מזלי‪ .‬לא נראה היה שיש לי‬
‫את העיר מאחור‪ ,‬משאיר את בני משפחתו עם עצב‬
‫עתיד במקום הזה‪ .‬מה לעשות?"‬
‫וכאב בלב‪ ,‬אך גם עם תקווה‪...‬‬
‫‪13‬‬
‫הוא מגיע לסרביה‪ ,‬שם נולדה אמו‪ .‬הוא עובר‬
‫דרך הערים ניש‪ ,‬בלגרד וזגרב‪ .‬הוא עוצר שם לכמה‬
‫קיר את צילום דיוקנו של אחד מאלה שפנו אליו‪,‬‬
‫שהיה עצור עתה בידי המשטרה‪.‬‬
‫ביקורים משפחתיים ויוצא שוב לדרך ומגיע בסופו‬
‫של דבר לפריז‪ ,‬אחרי נסיעה ארוכה‪ ,‬בסתיו ‪,1909‬‬
‫ד‪ .‬בי ת ה ס פ ר ל א מ נ ו ת " ב ו ז א ר "‬
‫ובאמתחתו קופסת קרטון מלאה ציורים ושבעה‬
‫( ‪)L es Beaux-A r t s‬‬
‫פרנק בכיסו‪ .‬בנוסף לזאת‪ ,‬הוא מביא עמו גם את‬
‫להיטותו ונחישותו‪.‬‬
‫זמן קצר לאחר הגעתו לפריז הוא מנסה להתקבל‬
‫לבדו בעיר הגדולה‪ ,‬כשבקושי ידע את השפה‪,‬‬
‫לבית הספר לאמנות ‪.Ecole National des Beaux-Arts‬‬
‫הדבר היחיד שיכול היה לעשות אז היה למכור על‬
‫הוא מצליח לעבור את מבחני הקבלה ומתקבל‬
‫המדרכה את יצירותיו‪ ,‬במחירים עלובים‪ ,‬כמעט‬
‫ללימודי השנה הראשונה‪ .‬הוא נכנס ל"אטלייה" של‬
‫בחינם‪ .‬ברור שזה לא יכול היה להימשך זמן רב‪.‬‬
‫פרופסור פרנאנד קורמון‪ ,‬אשר הביע עניין בכשרונו‬
‫היצירות אזלו וכעת צריך למצוא מקום ללון בו‪,‬‬
‫של הצעיר הזר‪ .‬בתעודה חתומה על–ידי הפרופסור‬
‫אפילו בעליית גג‪ ,‬אך בינתיים הוא נאלץ לישון על‬
‫מיום ‪ 10‬בדצמבר ‪ 1909‬נכתב‪" :‬אני רואה שטמונות‬
‫המדרכה הקשה בקור הלילה ולקום מוקדם מאוד‪,‬‬
‫בו יכולות אמיתיות ויש לנו כל הסיבות לתת לו‬
‫לפני שייתקל במבטי האנשים‪ ,‬ולנסות להתפרנס‪.‬‬
‫תמיכה כלכלית כדי שיוכל לסיים את לימודיו"‪.‬‬
‫אלברט היה אחד מתוך הרבה סטודנטים‬
‫אלברט נשאר בבית הספר עד שנת ‪ .1916‬מוסד‬
‫מסכנים‪ ,‬שקטים ומורעבים‪ ,‬שבין צעדיהם של‬
‫זה‪ ,‬בו למדו אמנים דגולים‪ ,‬היה ידוע בעולם כולו‪,‬‬
‫העוברים והשבים רכנו על הברכיים וציירו על‬
‫והייתה זאת עבורו דלת הנפתחת לעבר העתיד‪.‬‬
‫האספלט בשדרות‪ ,‬ציורים יפים בפסטל‪ ,‬ציורים‬
‫הוא חשב גבוהות על צרפת ומופתע לגלות את‬
‫נשכחים‪ ,‬שאנשים דורכים עליהם‪ ,‬או שהגשם‬
‫טקסי הקבלה המשפילים שנערכים לתלמידים‬
‫מוחק אותם‪ ...‬סטודנטים המתחבאים אחר כך‬
‫החדשים בבית הספר ‪ -‬דבר שעושה רושם לא‬
‫בפינה נסתרת כדי להסתיר את צערם‪.‬‬
‫רציני במקום כה מכובד ונחשב‪ .‬הוא מנסה להתרחק‬
‫כספים‪,‬‬
‫מהתרחשויות חברתיות מהסוג הזה‪ .‬הוא מתבונן‬
‫בוקר‬
‫אחד‬
‫מגיעים‬
‫אליו‬
‫זייפני‬
‫שמחפשים מישהו מוכשר אך חסר כל‪ ,‬מישהו‬
‫מהצד‪ ,‬מדבר מעט‪ ,‬ומתרכז בעיקר בעבודתו‪ .‬אלא‬
‫משולי החברה‪ ,‬כדי להציע לו עסקה ‪ -‬להצטרף‬
‫שבתחילת דרכו זה לא תמיד כל–כך קל‪.‬‬
‫אליהם למשימה סודית של זיוף שטרות כסף‪.‬‬
‫כך קורה שיום אחד‪ ,‬בהיותו תלמיד חדש‪ ,‬הוא‬
‫הוא אינו מבין מה גרם להם להבחין דווקא בו ‪-‬‬
‫מתבקש לכתוב את שמו על לוח התלוי במקום‬
‫אם זה המראה של מישהו שזה עתה הגיע‪ ,‬מעט‬
‫מאוד גבוה‪ ,‬ובו רשמו התלמידים החדשים את‬
‫אבוד‪ ,‬טרף קל בעיר הגדולה‪ ,‬או שמא מיומנות‬
‫שמם‪ .‬הגישה אל הלוח אפשרית רק בעזרת סולם‪.‬‬
‫הציור שלו‪ ...‬למרות העוני בו הוא שרוי הוא מסרב‬
‫הבקשה נראית סבירה‪ ,‬ואין לו סיבה לחשוד במשהו‬
‫לבקשה‪ .‬ששה חודשים אחר כך הוא מזהה בעיתון–‬
‫ולא למלא אותה‪ .‬אבל הוא נדהם לראות את אשר‬
‫‪14‬‬
‫קורה בהמשך‪ .‬ברגע שהסתובב והוא רוצה לרדת‪,‬‬
‫ה"גאונים" הללו‪ ,‬שחיפשו אחר השלמות‪,‬‬
‫מתברר לו כי הסולם נעלם‪ .‬שאר התלמידים‪,‬‬
‫תחת מסכה של חוסר דאגה לגבי העתיד‪ ,‬ניסו‬
‫מאושרים מן התעלול‪ ,‬מתחילים לצעוק "תתפשט‪,‬‬
‫ככל הנראה‪ ,‬באמצעות משחקים קבוצתיים אלה‪,‬‬
‫תתפשט‪ "...‬ואומרים שרק אם יעשה זאת הם‬
‫לשחרר את חרדותיהם ואת המתח בו היו שרויים‪...‬‬
‫יחזירו את הסולם‪ .‬אבל כיצד ירד כך‪ ,‬עירום כביום‬
‫וכך חלף הזמן ב"אטלייה" עצום זה‪ .‬ברגעים‬
‫היוולדו‪ ,‬אל מול "חבריו" ‪ -‬מבלי להפוך ללעג?‪...‬‬
‫אחרים רציניים‪ ,‬מול כן הציור שלהם‪ ,‬קיווה כל‬
‫במהלך השנים והניסיון באירועים לא נעימים ‪-‬‬
‫אחד שיוכל להתמודד עם החיים בעזרת כשרונו‪,‬‬
‫הוא רכש את היכולת להעריך סיכונים‪ .‬עתה הוא‬
‫ידו המציירת ומכחולו‪ .‬כעת עשו זאת יחד‪ ,‬אבל‬
‫אומד את המרחק עד לרצפה‪ ,‬ובלי לחשוב פעמיים‪,‬‬
‫בהמשך ייאלצו להתמודד עם החיים האמיתיים ‪-‬‬
‫ולמרות צעקות התלמידים ‪ -‬הוא קופץ‪ .‬מאוחר‬
‫כל אחד לבדו‪.‬‬
‫יותר הוא יבין‪ ,‬עקב צפייה בחסרי מזל אחרים‪ ,‬את‬
‫אלברט נאבק כדי לחיות‪ .‬הוא עשה זאת‬
‫ההשפלה שנחסכה ממנו בהתחמקותו מטקס חניכה‬
‫בדרך פציפיסטית‪ ,‬באמצעות הנשק החזק שלו‬
‫אכזרי זה‪ :‬אחרי שהיה התלמיד העירום והמושפל‬
‫‪ -‬המכחול‪ ,‬ולא באמצעות כלי נשק אחרים‪ .‬הוא‬
‫מגיע למטה‪ ,‬קבוצת תלמידים הייתה משכיבה‬
‫שילב בין לימודים לבין פרנסה‪ ,‬השתפר בצרפתית‪,‬‬
‫אותו על הקרקע עם הפנים על הרצפה ומבצעת‬
‫עבד בחוץ ולמד בפנים‪ .‬למרות שנותר רזה בגופו‬
‫בו "טקס חתימה"‪ :‬האות ‪ - C‬האות הראשונה‬
‫עקב תזונה דלה מאוד ‪ -‬הוא היה בכל זאת שרירי‪.‬‬
‫של שם הפרופסור שלו (קורמון) ‪ -‬מודפסת על‬
‫בפעם הראשונה שהיה מעורב במאבק מתוך‬
‫ישבנו‪ .‬בטקס זה נעשה שימוש במגהץ–ברזל לוהט‬
‫סולידריות ונאלץ להשתמש בשריריו ‪ -‬הוא הבין‬
‫ומים‪ .‬קולות החריכה שמשמיע המגהץ‪ ,‬יחד עם‬
‫את הכוח הפנימי שלו‪ ,‬שכלל לא היה מודע לו‪,‬‬
‫המים שנשפכים באיטיות על העור‪ ,‬גורמים לקורבן‬
‫כאשר צפה בהפתעה ביריבו משתטח אפיים ארצה‪.‬‬
‫לחשוב שהאות "‪ "C‬באמת תהיה חקוקה שם לנצח‪.‬‬
‫עקב חוש הצדק המפותח שלו‪ ,‬הוא חש פגוע‬
‫ידידנו העקשן אלברט הצליח להתחמק מ"אות‬
‫באופן אישי כשנעשה אי צדק לאחרים‪ .‬כשנרמס‬
‫הכבוד" הזה‪ .‬תלמיד אחר‪ ,‬שמוצאו מן המזרח‬
‫הצדק והוא היה בטוח שהוא צודק ‪ -‬כוחו התעצם‪,‬‬
‫הרחוק‪ ,‬אשר סבל אף הוא מהטרדות אלו ‪ -‬מצא‬
‫ולא רק בזכות שריריו‪ .‬הוא ידע להקשיב‪ ,‬ואם בכל‬
‫בטחון באקדח‪ ,‬שאותו שלף מכיסו יום אחד באופן‬
‫זאת השתמש בכוח הזרוע ‪ -‬היה זה כדי להגן על‬
‫דיסקרטי והראה אותו לאלברט מתוקף ידידותם‬
‫אחרים ולעזור להם‪ .‬אבל במקרה אחד‪ ,‬כאשר‬
‫והיותם אחים לצרה‪ .‬הוא מעולם לא השתמש בו‪.‬‬
‫הגבילו את השימוש בשרפרפים עבור תלמידים‬
‫השפלות "נחמדות" יותר היו‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬דלי‬
‫חדשים ‪ -‬הוא השתמש בכוחו מבלי להתכוון לכך‪.‬‬
‫מים שהונח כאילו במקרה מעל דלת פתוחה מעט‪,‬‬
‫באותו בוקר הוא קם מוקדם‪ ,‬או שהיה‬
‫וכשמישהו פתח את הדלת כדי להיכנס ‪ -‬הדלי נפל‬
‫עייף מחוסר שינה‪ ,‬והוא נשען על שרפרף‪ .‬אלא‬
‫על ראשו ‪ -‬מה שעורר צחוק גדול‪.‬‬
‫שבמקרה גורלי זה היה השרפרף שייך ל"מסייה" ‪-‬‬
‫‪15‬‬
‫כך כינו בבית הספר את מנהל ה"אטלייה"‪ .‬מרגע‬
‫חפץ להישאר זמן רב בתפקיד‪ .‬הוא העדיף להשאיר‬
‫זה התרחשה שרשרת של אירועים בלתי צפויים‪.‬‬
‫תפקיד זה לאחרים‪ .‬הוא כנראה העדיף להצליח‬
‫כשמנהל ה"אטלייה" חזר למקומו וראה שהכסא‬
‫מבלי שאחרים יבחינו בכך‪ ,‬מאשר שהצלחתו תזכה‬
‫שלו תפוס ‪ -‬פרץ ויכוח בין השניים‪ .‬אף על פי‬
‫בחשיפה מלאה‪.‬‬
‫שאלברט כיבד בדרך–כלל את "חוק השרפרפים"‬
‫מקרה אחר היה בעת שאלברט חזר מירושלים‬
‫החשוב כל–כך‪ ,‬האופן בו פנה אליו ה"מסייה" היה‬
‫לסופיה‪ ,‬לפני שעזב לצרפת‪ :‬שני צעירים תוקפניים‬
‫משפיל‪ .‬הוא הבין את הלעג שבדבריו‪ ,‬אף שעדיין‬
‫עמדו על אחד הגשרים מעל נהר מריטסה‪ ,‬ולא רצו‬
‫לא שלט היטב בשפה‪ .‬זה לא הספיק ל"מסייה"‪,‬‬
‫לתת לו לעבור עד שינשק את הסמל הדתי שהציגו‬
‫שרצה ככל הנראה לחזק את מעמדו ולנצל את‬
‫בפניו‪ .‬מכיוון שלא יכול היה לחזור אחורה או לעבור‬
‫האירוע כדי להגביר את שליטתו‪ ,‬ומהר מאוד ניצת‬
‫בכוח ‪ -‬הוא הזדקף‪ ,‬הביט הרחק מאחוריהם וצעק‬
‫ויכוח גדול‪ .‬שאר החברים‪ ,‬באופן טבעי‪ ,‬התערבו‬
‫שני שמות שהמציא‪ .‬השניים‪ ,‬שהיו מופתעים‪,‬‬
‫במהרה באירוע‪ ,‬שהתחמם וצבר תאוצה‪ ,‬עד שגלש‬
‫הסתובבו לאחור‪ .‬הוא ניצל את ההזדמנות כדי‬
‫לאלימות‪ .‬אלא שאלברט היה זריז יותר‪ ,‬הפיל‬
‫למעוך את כובעו בפרצופו של אחד מהם‪ ,‬תוך‬
‫את ה"מסייה" והצמידו בכוח לרצפה בין ברכיו‪,‬‬
‫שהוא משמיע צרחה מקפיאת–דם‪ ,‬שנשמעה‬
‫ובמבטא חזק מאוד ובהחלטיות סינן בין שיניו‪:‬‬
‫כמו פגז שנורה מתותח‪ .‬עד שהשניים הבינו את‬
‫"אני להיות הורג אותך‪( "...‬הוא לא ידע להתבטא‬
‫המתרחש ‪ -‬הוא כבר היה רחוק מהם‪ .‬אלתור‬
‫היטב בצרפתית)‪ ,‬כשבידו השנייה הוא מעיף את‬
‫זה הפתיע אף אותו‪ .‬אבל הפציפיזם חסר התקנה‬
‫כל השרפרפים ואת כני הציור שידו הצליחה להגיע‬
‫שלו גרם לו לעיתים לצאת ממצבים כאלה כשידו‬
‫אליהם לכל עבר‪ .‬המבטא וההחלטיות שלו היו בגדר‬
‫על התחתונה‪ .‬כאמור‪ ,‬הוא השתמש בכוחו הפיזי‬
‫תעלומה‪ .‬כמה מהחברים ניצלו את ההתרחשות כדי‬
‫רק כאשר לא הייתה לו ברירה‪ .‬רצינותו‪ ,‬האיפוק‬
‫לשחרר מעט קיטור‪ ,‬שלא היתה להם דרך אחרת‬
‫והחברות הכנה‪ ,‬גרמו לכך שידע‪ ,‬כשהנסיבות‬
‫לנתבו‪ .‬לאחר רגע חזרו שני היריבים ברוגע איש‬
‫אפשרו לו‪ ,‬להתחרט ולחזור בו‪ .‬וכשהיריב היה כן‬
‫איש למקומו‪ ,‬החזירו את השרפרפים למקומם‪ ,‬וכך‬
‫וישר‪ ,‬הוא ידע להפוך יריב ותיק לחבר‪.‬‬
‫תם האירוע‪ .‬גופו של אלברט היה כלוא בתשוקות‬
‫הרב הגדול של צרפת הגן עליו‪ ,‬הברון רוטשילד‬
‫החיים‪ ,‬אך למזלו ‪ -‬שלט ברוחו הרצון הטוב‪ ,‬והוא‬
‫התעניין בו ומדינת המוצא שלו‪ ,‬בולגריה‪ ,‬העניקה‬
‫תמיד מוכן היה להתפייס וללחוץ שוב את ידו של‬
‫לו מלגה‪ .‬הוא נשאר בבית הספר בפריז במשך שבע‬
‫היריב‪ .‬ברגע זה הוא הפך בעיני כולם ל"מסייה"‪.‬‬
‫שנים‪ ,‬מתמקצע באמנותו ומסיים את לימודיו‬
‫נותרה לנו תמונה אחת מאירוע זה‪ .‬רואים‬
‫מעוטר בתעודות‪.‬‬
‫אותו בפרופיל‪ ,‬יושב‪ ,‬ככל הנראה ליד קודמו‬
‫הוא היה מועמד לקבל את "פרס רומא"‬
‫המפוייס‪ ,‬בעוד כל התלמידים עומדים‪ .‬הוא אף‬
‫היוקרתי‪ ,‬אך בגלל שהיה זר ‪ -‬נבצר ממנו לקבל‬
‫פעם לא ניצל את סמכויותיו כ"מסייה" וגם לא‬
‫את הפרס‪.‬‬
‫‪16‬‬
‫בינתיים המרחיב את מעגל ההיכרויות שלו‪,‬‬
‫המשיך בלימודיו‪ ,‬ביקר במוזיאונים‪ ,‬הרחיב את‬
‫נפתח לעולם הספרות והאמנות והפך לחברו של‬
‫מגוון הטכניקות בהן יצר‪ ,‬וכשלא יכול היה לאכול‬
‫המשורר המצרי הדגול השייח' אבו נדרה‪ .‬ב–‪1910‬‬
‫לשובע‪ ,‬הוא הסתפק בהוספת חור בחגורתו‪ .‬וכך‪,‬‬
‫הכניס אותו המשורר‪ ,‬באמצעות המנהל–המייסד‬
‫חורף אחד‪ ,‬כשנחלש עקב מזון קלוקל שאכל‪ ,‬הוא‬
‫בונוואל‪ ,‬למגזין האומנות החשוב ‪“Athénée de‬‬
‫נדבק במחלת "השפעת הספרדית" ‪ -‬המחלה‬
‫”‪ .France‬אנטול פראנס‪ ,‬ז'ול למטר‪ ,‬פרנסוא קופה‪,‬‬
‫המפורסמת והאיומה אשר גבתה קורבנות כה‬
‫מאסנה ואישים דגולים אחרים היו חלק מקבוצה‬
‫רבים‪ ,‬זמן קצר אחרי ההרג הרב של מלחמת העולם‬
‫זו‪ .‬הוא זכה להערכה עצומה בעקבות נאום הערצה‬
‫הראשונה‪ .‬במאבק אימים בלילה‪ ,‬מוקף ביצירותיו‪,‬‬
‫שנשא‪ ,‬עדיין במבטא בלקני‪ ,‬על הצייר קורו‪ ,‬בעת‬
‫הצליח להתגבר על המחלה‪ .‬הבוקר מפציע‪,‬‬
‫שהדיון נסב גם על קורניי‪.‬‬
‫"‪...‬נאום נהדר‪ ,‬כתב ה–‪ Athénée‬מפיו של לגראנד‪,‬‬
‫ואלברט ‪ -‬כולו מיוזע ורועד‪ ,‬בגוף מותש ‪ -‬מנצח‬
‫את המחלה‪.‬‬
‫ועוד יותר מרשים כאשר הוא יוצא מפיו של זר‪,‬‬
‫המתגורר זמן כה קצר בפריז‪ ,‬ושהיכרותו עם השפה‬
‫אפילוג‬
‫הצרפתית טרייה‪"...‬‬
‫כשהציג את דיוקן השייח' בתלבושת מזרחית‬
‫על שלל עיטוריו‪ ,‬ודיוקן נוסף שלו בלבוש אזרחי‪,‬‬
‫קדיש לשתי ידיים‪ ,‬בעצם לארבע‪ :‬הידיים של אבי‬
‫הצייר‪ ,‬והידיים של כותב ביוגרפיה זו ‪ -‬אחי‪.‬‬
‫כשהוא נראה כותב בחדר העבודה שלו ‪ -‬קיבל‬
‫אחי‪ ,‬קלוד‪ ,‬נולד ב–‪ 8‬במרץ ‪ .1936‬הוא חי חיי‬
‫שבחים רבים מן האספה הכללית‪ .‬הנה עוד כמה‬
‫יסורים פיזיים ונפשיים‪ ,‬אשר מנעו ממנו להגשים‬
‫קטעים קצרים מתוך כתב העת של אותה שנה‪,‬‬
‫את חלומותיו‪ .‬את עשר שנות חייו האחרונות‬
‫מגיליון דצמבר ‪:1910‬‬
‫הקדיש לכתיבת הביוגרפיה של אבינו ‪ -‬יצירה‬
‫"‪...‬בעקבות המחמאות הרבות שקיבל‪ ,‬הודה‬
‫שעבד עליה בשקידה והעניק לה אופי מלנכולי‪.‬‬
‫מר רובין לאסיפה הכללית בלשון שגרמה לו לזכות‬
‫בספר שכתב מתמזגים יחד תחושת הכבוד שהוא‬
‫באהדה רבה‪.‬‬
‫רחש לאבי‪ ,‬בסגנונו הלירי‪ ,‬יחד עם השתקפות של‬
‫עלינו לברכו בשל צניעותו ולהעריך את רגשות‬
‫אופיו עצמו‪.‬‬
‫התודה שביטא לשייח' ולפרופסור שלו מר קורמון‬
‫אני מתקשה שלא לחשוב על בדידותו‪ ,‬אותה‬
‫מה–‪ .Académie des Beaux-Arts‬אם נשפוט על–פי שתי‬
‫בדידות שחבריו ניסו להשכיחה ממנו‪ .‬אני עצמי‬
‫היצירות שהציג לפנינו האמן הצעיר‪ ,‬מר רובין יהיה‬
‫לא יכולתי לבקרו בגלל הקשיים שהיו לי בישראל‪.‬‬
‫יום אחד אמן דגול‪ .‬אנו מאחלים לו זאת ומשוכנעים‬
‫וסופו הגיע; הוא בוודאי נחרד מן העובדה שלא יוכל‬
‫שכשיגיע למעמד שכזה הוא יזכור שב–‪Athénée‬‬
‫לסיים את משימותיו ופנה בבקשת עזרה לאלוהים‪.‬‬
‫העריכו אותו והבינו את ערכו האמיתי"‪.‬‬
‫רובין לא נהפך לשחצן עקב הצלחות אלו‪ .‬הוא‬
‫‪17‬‬
‫"התפללי בשבילי‪ ,‬סילביה‪ ,‬כי יש לי עוד‬
‫הרבה מה לעשות" ‪ -‬הוא מלמל בשיחת הטלפון‬
‫האחרונה בקול שבור‪.‬‬
‫אבל אלוהים החליט אחרת‪ .‬ב–‪ 2‬באוקטובר‬
‫‪ 2003‬כבה נרו‪ ,‬והוא בן ‪.67‬‬
‫לא אוכל לסיים בלי להודות לרב הראשי ‪-‬‬
‫ר' ז'יל ברנהיים (‪ ,)Gilles Bernheim‬שעזר לו נפשית‬
‫להתמודד עם סבלו‪ ,‬וכן להודות לכל חבריו‪ ,‬שלא‬
‫אוכל למנותם כאן כי רבים הם מאוד‪ .‬הם תמיד‬
‫קיבלו אותו‪ ,‬אהבו אותו‪ ,‬וביניהם הוא הרגיש‬
‫כבתוך משפחה‪.‬‬
‫אחי היקר‪ ,‬נוח על משכבך בשלום!‬
‫סילביה‬
‫‪18‬‬
‫אלברט רובין‪ ,‬פרופ' שץ‬
‫ומחזור התלמידים הראשון ב"בצלאל"‬
‫ד”ר דורון לוריא‬
‫מעטים מאתנו‪ ,‬אם בכלל‪ ,‬שמעו על הצייר אלברט (אברהם) רובין‪,‬‬
‫למרות שתמונות פרי מכחולו נמצאות באוספי המוזיאונים החשובים‬
‫בארץ‪ ,‬כגון מוזיאון תל–אביב לאמנות ומוזיאון ישראל‪ .‬קל מאוד לסווגו‬
‫בתור "הרובין הפחות ידוע"‪ ,‬שכן גם הוא וגם הצייר הנודע (לימים) ראובן‬
‫רובין שייכים לתקופת ה"בראשית" של "בצלאל של שץ"‪ .‬אולם כדי‬
‫לדייק (גם אם נסתכן בקטנוניות מסוימת) יש לציין כי אלברט רובין היה‬
‫שם קודם‪ .‬הוא נמנה עם המחזור הראשון של "בצלאל" (‪)1909-1906‬‬
‫ואילו ראובן רובין הגיע "רק" בשנת ‪ ,1912‬ולמד בירושלים שנה אחת‬
‫בלבד‪.‬‬
‫אלברט רובין יכול לסמל עבורנו את כל המחזור הראשון של תלמידי‬
‫"בצלאל"‪ :‬איש מהם לא נחרט בתודעתנו הקולקטיבית כאחד מגדולי‬
‫האמנות בארץ ישראל במאה העשרים‪ .‬יש הזוכרים את יעקב שטרק‬
‫ואת ניסיונותיו החלוציים בעיצוב אות עברית‪ ,‬יש הזוכרים את שמואל‬
‫בן–דוד וזהו‪ ,‬פחות או יותר‪ .‬יעקב בן דב (שהחל את לימודיו ב"בצלאל"‬
‫שנה לאחר אלברט רובין) זכור בגלל פעילותו המאוחרת יותר בתחום‬
‫הצילום והקולנוע‪" .‬בוגרי שץ" מאוחרים נוספים (כגון לוין קיפניס וברוך‬
‫אגדתי) התפרסמו דווקא בשטחים אחרים‪ .‬בוגרים כגון זאב רבן ומאיר‬
‫גור–אריה נשארו נאמנים לדרכו של שץ‪ ,‬אולם השמות "הגדולים"‬
‫בתחום האמנות‪ ,‬כגון ראובן רובין‪ ,‬נחום גוטמן‪ ,‬ציונה תג'ר‪ ,‬מנחם שמי‪,‬‬
‫משה קסטל ואחרים ‪ -‬הגיעו מעט אחרי אלברט‪ ,‬למדו אצל פרופ' שץ‬
‫ואחר–כך מרדו בו‪ ,‬בדרך כלל על רקע התנגדותו העקבית והעיקשת‬
‫ל"מודרניזם"‪ .‬כפי שנראה בהמשך ‪ -‬זו לא הייתה הטרגדיה היחידה של‬
‫שץ באותן שנים מכוננות‪.‬‬
‫בוריס שץ גילה את הנער המוכשר בן ה–‪ ,19‬אלברט רובין‪ ,‬בסופיה‬
‫ושכנעו לבוא (יחד עם הוריו) לירושלים כדי ללמוד ב"בית המדרש"‬
‫‪19‬‬
‫החדש לאמנות ולאומנות שהקים ‪" -‬בצלאל" (כפי שגייס כשרונות‬
‫‪1‬‬
‫‬
‫צעירים נוספים מן הגולה‪ .‬הציירת מרים "חד גדיא"‪ ,‬לדוגמא‪" ,‬גוייסה"‬
‫לאישה את יבגניה (ז‘ניה) ז‘ירמונסקי‪,‬‬
‫על ידי שץ באודסה בקיץ ‪ 1911‬והגיעה ללמוד במחזור השלישי‬
‫בשנת ‪ 1889‬נשא בוריס שץ‬
‫בת למשפחה יהודית אמידה בעיר‬
‫וילנה‪ .‬הזוג הצעיר‪ ,‬יחד עם אבי הכלה‪,‬‬
‫ב"בצלאל")‪ .‬למעשה‪ ,‬ניתן לומר כי גילוי כשרונות צעירים היה אחד‬
‫עברו להתגורר בפריז‪ .‬אולם לא הכול‬
‫הדברים שהפעים את שץ ומשך את ליבו‪ .‬כך‪ ,‬למשל‪ ,‬גילה שץ בבולגריה‬
‫התנהל על מי מנוחות‪ ,‬ואופיו הסוער‬
‫של שץ לא סייע במיוחד לעניין‪ .‬לאחר‬
‫בשלהי המאה ה–‪ 19‬נער כפרי בן ‪ 15‬בשם אנדריי ניקולוב‪ ,‬טיפח אותו‬
‫חמש שנים‪ ,‬שבהן לא הצליחו להביא‬
‫והפך אותו לעוזרו באקדמיה‪ .‬ניקולוב הצעיר גמל לו בכך שניהל רומן‬
‫ילד לעולם‪ ,‬החלו להתהוות בקיעים‬
‫‪1‬‬
‫סוער עם אשתו של שץ ‪ -‬ז'ניה‪ ,‬ולבסוף אף ברח עמה‪.‬‬
‫בחיי הנישואין של הזוג‪ .‬ב–‪ 1895‬עקרו‬
‫בוריס וז‘ניה לסופיה‪ ,‬בירת בולגריה‪,‬‬
‫אין זה מקרה ששץ "גייס" את אלברט הצעיר (וכן שני תלמידים‬
‫שם שהה שץ עשר שנים‪ .‬הוא ביצע‬
‫נוספים ‪ -‬שמואל לוי ושמואל דוידוב) בסופיה‪ ,‬שכן זוהי העיר בה החל‬
‫פרוייקטים עבור משפחת המלוכה‪,‬‬
‫סיפורו של "בצלאל"‪ ,‬העיר בה גיבש שץ את תפיסת האמנות שלו‬
‫פתח בית–ספר לאמנות‪ ,‬שבו לימדה‬
‫אשתו ציור והוא לימד פיסול‪ ,‬ולבסוף‬
‫‪ -‬לא רק כאמן–פיסול אלא גם כאחד ממייסדי האקדמיה והמוזיאון‬
‫נמנה עם שלושת המורים–המייסדים‬
‫הלאומיים של בולגריה‪ ,‬אשר השתחררה לא מזמן (ב–‪ )1878‬משלטון‬
‫של האקדמיה לאמנויות בסופיה‪.‬‬
‫ב–‪ 1897‬נולדה לבני הזוג סוף סוף‬
‫הטורקים‪ ,‬בעוד היושבים בארץ הקודש עדיין נאנקים תחת אותו‬
‫בת‪ ,‬אנג‘ל (אנג‘לינה)‪ ,‬אולם נראה‬
‫השלטון בדיוק‪ .‬הייתה זו רק שאלה של זמן עד אשר ההקבלה בין מצבו‬
‫כי הקרע ביניהם רק הלך והעמיק‪.‬‬
‫של העם הבולגרי‪ ,‬שעמד מול האתגר לעצב (וכמעט להמציא‪ ,‬בעצם)‬
‫באחד ממסעותיו בכפרים הנידחים‬
‫שבהרי בולגריה גילה שץ נער בן ‪15‬‬
‫תרבות לאומית עצמאית‪ ,‬לאחר מאות שנות דיכוי‪ ,‬לבין מצבו של העם‬
‫בשם אנדריי ניקולוב‪ ,‬שהפליא לגלף‬
‫היהודי החולם מזה כ–‪ 1800‬שנה על שיבת ציון ‪ -‬תביא ללידת החלום‬
‫בעץ‪ .‬שץ הביא אותו בשמחה לביתו‬
‫להקים אקדמיה ובצמוד לה בית–נכות‪ 2‬בירושלים‪ .‬אם שץ‪ ,‬שכלל לא‬
‫שבסופיה‪ ,‬ושם התפתח רומן בין הנער‬
‫לבין אשת מיטיבו‪ .‬אנדריי היה תלמידו‬
‫נמנה עם העם הבולגרי‪ ,‬עזר כה רבות בעיצוב ההתעוררות התרבותית‬
‫האהוב והמוכשר ביותר של בוריס‪ ,‬ואף‬
‫שם ‪ -‬מדוע שלא יעשה דבר דומה למען עמו שלו? האתגר נראה‬
‫שימש כעוזרו‪ .‬ב–‪ 1903‬כבר היה הרומן‬
‫לעובדה גלויה‪ ,‬ובני הזוג התגרשו‪.‬‬
‫דומה ונוסחת היישום הייתה זהה‪ :‬בשני המקומות שקד שץ על פיתוח‬
‫שץ שנא את אנדריי שנאה יוקדת עד‬
‫והפצת מלאכות האומנות והאמנות בקרב העם‪ ,‬תוך שילוב מוטיבים‬
‫יום מותו‪ .‬בצוואתו כתב עליו לבתו‬
‫עממיים עתיקים בתרבות המתחדשת‪ ,‬ובשני המקומות עסק שץ הפסל‬
‫אנג‘לינה‪" :‬אותו נבל‪ ,‬שבגללו גזלה‬
‫אותך אמך מאביך‪ ,‬והלה‪ ,‬אחרי שמצץ‬
‫בפיסול ועיצוב תבליטים של דמויות בולטות ושל גיבורי האומה‪ ,‬כאשר‬
‫את לשדה‪ ,‬השליך אותה"‪ .‬שץ התנתק‬
‫בירושלים אמור היה הרעיון להבשיל לכדי יסוד "גלריית דיוקנאות‬
‫מגרושתו ומבתו האהובה‪ ,‬וכתב‪:‬‬
‫לאומית"‪ ,‬כמקובל בעמים נאורים וגאים במורשתם (ראה לדוגמא את‬
‫ה–‪ National Portrait Gallery‬בלונדון)‪.‬‬
‫שץ לא נמנה באותה עת (ולמרבה הצער גם לא בשנים שלאחר‬
‫"כלביא פצוע בסוגר רצתי בסטודיו‬
‫שלי‪ ,‬מוכן בכל רגע לנפץ את ראשי‬
‫הבוער ולשים קץ לעינויי הקשים‬
‫מנשוא"‪ .‬ב–‪ 1905‬העניק שץ לבתו‬
‫הקטנה מתנת פרידה‪ :‬תבליט טרה–‬
‫מכן) עם "החמישיה הפותחת" (אם יורשה לי להשתמש במונח מתחום‬
‫קוטה בשם "שמשון ודלילה"‪ .‬בחירת‬
‫הכדורסל) של האמנים היהודיים בני התקופה‪ .‬עובדה היא שפרופ'‬
‫הנושא לא הייתה מקרית‪ :‬נושא‬
‫‪20‬‬
‫מרטין בובר‪ ,‬שלימים הייתה לו השפעה על התכנים ב"בצלאל" ‪ -‬סבר‬
‫בגידת האישה מתבהר לנוכח העובדה‬
‫כי אמנים כגון יוזף ישראלס‪ ,‬מקס ליברמן‪ ,‬לסר אורי‪ ,‬אפריים משה‬
‫ששמשון נראה כמו בוריס שץ (שץ‬
‫ליליין‪ ,‬הרמן שטרוק ואחרים חשובים ממנו‪ 3.‬אולם שץ ניחן בלהט‪,‬‬
‫היה חסון–גוף והיה מתאבק ומתאגרף‬
‫בצעירותו)‪ ,‬ואילו תווי פניה של‬
‫בחזון ובאנרגיות כמעט בלתי נדלות ‪ -‬החומרים מהם עשויים יזמים‪.‬‬
‫דלילה מזכירים את פניה של ז‘ניה‪ .‬על‬
‫למרות שנסיבות הבשלתו של רעיון "בצלאל" עוד בסופיה והקמתו של‬
‫התבליט חרט את המילים‪" :‬מוקדש‬
‫לבתי אנג‘ליקה‪ 20 ,‬ביולי"‪ .‬נכון אמנם‬
‫מוסד זה בירושלים רלוונטיות בעליל לסיפורו של אלברט רובין ‪ -‬בן‬
‫כי בשלב זה גברה בלבו תחושת‬
‫המחזור הראשון במוסד ‪ -‬לא כאן המקום לפרטן‪ ,‬שכן הנושא כבר‬
‫השליחות הציונית‪ ,‬וגם מעמדו כאמן‬
‫סוקר בהרחבה בספרות המקומית‪ 4.‬יוזכר רק שירושלים באותה עת לא‬
‫וכמורה בבולגריה הלך והתערער‪ ,‬אולם‬
‫הייתה אלא עיר קטנה ומצחינה למדי (על–פי עדויות תיירים שבקרו בה‬
‫באותה עת) הממוקמת בשולי האימפריה העות'מנית הגוססת‪.‬‬
‫וכך נראה המצב בשלהי שנת ‪ :1905‬שץ כבר מבין כנראה שעתידו‬
‫המקצועי (שכלל אינו ברור ברגע זה) לבטח אינו נמצא בסופיה או‬
‫ייתכן מאוד כי בגידתה של ז‘ניה היא‬
‫שהביאה בסופו של דבר את בוריס שץ‬
‫ב–‪ 1906‬לירושלים‪ ,‬כדי להקים שם את‬
‫בית–הספר לאמנות "בצלאל"‪.‬‬
‫‪2‬‬
‫‬
‫"בית נכות"‪ :‬במקור המקראי‬
‫הכוונה ל"בית גנזי הבשמים"‪,‬‬
‫בבולגריה בכלל והלוך–רוחו אינו מלבב‪ .‬מבחינה אישית לבו נשבר‬
‫אבל סביר יותר להניח שהכוונה‬
‫לאחרונה שלוש פעמים‪ :‬בפעם הראשונה ‪ -‬עקב בריחת אשתו ז'ניה עם‬
‫הייתה "אוצר המלך"‪ .‬הקשר בין‬
‫בתם הקטנה‪ ,‬בפעם השניה ‪ -‬עקב רומן חד–צדדי לחלוטין של שץ בן‬
‫המונחים "אוצר המלך" ו"מוזיאון"‬
‫כמעט אינו טעון הוכחה‪ :‬אחדים‬
‫ה–‪ 38‬עם בת–דודתו בת ה–‪ 16‬תיאודורה (דורה) גאבה (במכתביו לדורה‬
‫מגדולי המוזיאונים כיום (הלובר‬
‫הוא מתאר עצמו כסבא זקן‪ ,‬בודד ומיוסר‪ ,‬לעיתים חברותי ופעלתן‬
‫בפריז‪ ,‬ההרמיטז‘ בסנט פטרסבורג‪,‬‬
‫הקונסטהיסטורישזמוזאום בווינה‬
‫אך לעיתים קודר‪ ,‬עייף‪ ,‬קרוע‪ ,‬סובל ונבגד) ובפעם השלישית ‪ -‬עקב‬
‫ועוד) החלו את דרכם כאוספים‬
‫מותו ללא עת של הרצל ב–‪ .1904‬באחד ממכתביו האחרונים לדורה הוא‬
‫פרטיים של שושלות מלכותיות‪ ,‬עד‬
‫מזכיר שבדעתו לחיות כמה שנים בארץ ישראל‪ ,‬אך הוא יודע שגם שם‬
‫שבאו מהפכות ושינויים פוליטיים‬
‫אחרים‪ ,‬שבעקבותיהם הפכו אוספים‬
‫יהיה בודד‪" :‬פלסתינה תהיה לזמן מה המנזר שלי"‪ 5.‬ובכן ‪ -‬ציונות או‬
‫אלה לציבוריים ‪ -‬לרכוש העם‪.‬‬
‫מקום גלות?‬
‫‪3‬‬
‫כאן אולי המקום להזכיר היבט נוסף במסכת הטרגדיות שעוד‬
‫נכונו למשפחת שץ‪ :‬נראה כי לבוריס שץ היה חשוב להקים שושלת‬
‫השפעת רעיונותיו של מרטין‬
‫בובר על שץ ועל הקמת "בצלאל"‪:‬‬
‫ההצעות המעשיות שנועדו לקדם‬
‫התפתחות אמנות יהודית‪ ,‬ובמקביל‪,‬‬
‫משפחתית–אמנותית בארץ‪ .‬לא במקרה הוא קרא הן לבית הספר‬
‫כפי שאמר בובר‪" ,‬ליצור את איחודו‬
‫לאמנות שייסד והן לבנו הבכור באותו השם ‪" -‬בצלאל"‪ ,‬ואין זה מקרה‬
‫של היהודי עם האדם השלם"‪ ,‬קיבלו‬
‫שהוא ביקש מתלמידיו ומעוזריו לקרוא לבניהם הבכורים בשם זה (ע"ע‬
‫ביטוי בהקמת הוצאת ספרים של‬
‫אמנות יהודית (‪,)Judischer Verlag‬‬
‫בצלאל נרקיס ואחרים)‪ .‬דווקא על רקע זה מכאיב לדעת כי אין כיום‬
‫בארגון תערוכות נודדות‪ ,‬ובהקמת‬
‫שום צאצא של בוריס שץ ‪ -‬בארץ ובעולם כולו‪ .‬שני ילדיו שנולדו‬
‫אגודת אמנים יהודית‪ .‬תקוותו של‬
‫בובר הייתה‪ ,‬שבכל בית יהודי יתלו‬
‫בירושלים מאשתו השניה נפטרו חשוכי–ילדים‪ .‬ובאשר לאנג'לינה‪ ,‬בתו‬
‫תמונות יהודיות‪ ,‬יאזינו למוסיקה‬
‫מאשתו הראשונה שנותרה בסופיה ‪ -‬שץ הציע לה לבוא ולחיות עמו‬
‫יהודית ויקראו שירה יהודית‪ .‬רעיונות‬
‫‪21‬‬
‫בירושלים‪ ,‬אך כשהשניים הצליחו להיפגש סוף סוף‪ ,‬היא הטיחה בו את‬
‫אלו‪ ,‬שהדהדו מאוחר יותר בעולמו‬
‫האשמה כי בגלל נטישתו בעבר ‪ -‬אין היא מרגישה שהוא אביה יותר‬
‫של שץ‪ ,‬כבר מרמזים על הוויכוח‬
‫מאשר ניקולוב (מאהב אמה)‪ .‬לימים שנתה בתו את דעתה אולם אז כבר‬
‫הגדול בנוגע לשאלת קיומו של סגנון‬
‫היה מאוחר מדי‪ :‬בצוואתו כתב שץ המיוסר‪" :‬אז החלטתי לתלוש אותך‬
‫יהודי–עברי חדש ואותנטי‪ ,‬מעבר‬
‫לקיומה של איקונוגרפיה יהודית‪.‬‬
‫מלבי‪ ...‬ואחרי הרבה שנים‪ ,‬כאשר גדלת והבינות בעצמך‪ ,‬השלכת את‬
‫במסגרת ההצעות המעשיות לקידום‬
‫עצמך בזרועותי‪ ,‬אנכי אהבתיך בכל לבי‪ ,‬אבל שוב לא יכולתי למלאות‬
‫אמנות יהודית‪ ,‬הסתמן גם הצורך‬
‫בו את מקום בתי הקטנה‪ ,‬אשר אנשים רעים גזלו מאתי"‪ 6.‬שץ הוסיף‬
‫בהקמת מוסד שיעודד יצירת אמנות‬
‫יהודית שתתאים ליעדי הציונות‪.‬‬
‫בצוואתו‪ ,‬באירוניה מרירה‪ ,‬כי אפילו העונג לשהות זמן מה במחיצת‬
‫לפיכך‪ ,‬ניתן לומר כי "בצלאל" נולד‬
‫נכדו היחיד עלי אדמות (בנה של אנג'לינה) ולהכירו נמנע ממנו‪ ,‬וכל‬
‫כמענה להשקפות הציונות הרוחנית‪.‬‬
‫בו בזמן‪ ,‬הוא גם שימש גשר בינה‬
‫שיש בידיו הוא אך ורק תצלום שלו‪ .‬מעטים יודעים כי לאחר מותו של‬
‫לבין יעדי הציונית המעשית‪ ,‬ציונות‬
‫שץ עלתה בתו אנג'לינה (שנעשתה אמנית) לישראל‪ ,‬אולם בנה לקה‬
‫של עשייה‪ ,‬עבודה ויצירה בחומר‪,‬‬
‫במחלת–נפש ואף הוא מת ערירי‪.‬‬
‫שדגלה בהתיישבות וביצרנות‪ .‬במובן‬
‫ובחזרה לשלהי ‪ .1905‬שץ נמצא עדיין באירופה (בעיקר בברלין)‪,‬‬
‫מתכנן להביא ארצה מחזור ראשון בן עשרה תלמידים ושני מורים (א' מ'‬
‫ליליין ויוליוס רוטשילד)‪ ,‬וחולם על הקמת "קומפלקס" בירושלים‪ :‬בית‬
‫זה‪ ,‬הקמת מוסד כ"בצלאל" אפשרה‬
‫חתירה לאמנות יהודית רוחנית בעלת‬
‫דגש ציוני‪ ,‬מצד אחד ומצד שני‪,‬‬
‫התפתחות תעשיית אומנויות בעלת‬
‫ערך כלכלי בארץ ישראל‪ .‬ההחלטה על‬
‫ספר‪ ,‬בית מלאכה‪ ,‬מוזיאון (לאוצרות האמנות היהודית‪ ,‬ארכיאולוגיה‬
‫הקמת "בצלאל" התקבלה בקונגרס‬
‫של ארץ הקודש ואוסף של החי והצומח של א"י ‪ -‬כמקורות השראה‬
‫השביעי‪ ,‬שנתיים לאחר ששץ הציג‬
‫את רעיונו בפני הרצל ב–‪ .1903‬חודש‬
‫לדגמים אמנותיים) וספריה (הכומר הדלר מוינה כבר היה מוכן לתרום‬
‫לאחר הגעתו של שץ לארץ בינואר‬
‫‪ 10,000‬ספרים למטרה זו)‪ .‬רוב התרומות למען "בצלאל" בשנה‬
‫‪ ,1906‬החל ‘בצלאל ‪ -‬בית המדרש‬
‫הראשונה להיווסדו הגיעו מיהודי גרמניה‪ ,‬שכן קהילות יהודיות אחרות‬
‫למלאכות אמנות‘‪ ,‬לפעול בירושלים‪,‬‬
‫עם קומץ תלמידים לאמנות שבאו‬
‫באירופה הקדישו את תרומותיהן באותה עת להצלת נפגעי הפוגרומים‬
‫מארצות שונות‪ ,‬בהתאם לרעיונות‬
‫ביהודי רוסיה‪ .‬אליעזר בן יהודה מספר‪ 7‬כי בוריס שץ התנדב לעבוד‬
‫הציונות המעשית‪ ,‬שנציגיה ליוו‬
‫בשנתיים הראשונות חינם (גירסה אחרת מציינת שלוש שנות עבודה‬
‫‪8‬‬
‫ללא שכר)‪.‬‬
‫את הקמת המוסד ופיקחו עליו‪ .‬שץ‬
‫הצהיר על כוונתו ליצור מוסד המחובר‬
‫בשורשיו לארץ ישראל‪ ,‬שנועד ליצור‬
‫המחזור הראשון‪ ,‬עמו נמנה אלברט רובין בן ה–‪ ,19‬החל כנראה את‬
‫לימודיו ב–‪ ,1.3.1906‬בבניין שנשכר לשם כך ברחוב החבשים‪ .‬היה זה‬
‫רחוב יפהפה (גם היום הוא כזה)‪ ,‬שהצטלב עם רח' הנביאים וגם משפחת‬
‫זהות אמנותית לאומית‪ ,‬אך גם מוסד‬
‫שיהווה מסד לתעשיית מלאכה‬
‫עממית ופולקלור מקומי‪.‬‬
‫‪4‬‬
‫‬
‫ראה לדוגמא‪ :‬נורית שילה–כהן‪:‬‬
‫בן יהודה התגוררה בו ‪ -‬שכונה שאכלסה אירופאים רבים וכן מוסדות‬
‫בצלאל של שץ‪1929-1906 ,‬‬
‫ציבור (בתי–חולים ועוד)‪ .‬בניין זה‪ ,‬שהיה אחד מחמישה בניינים שבנתה‬
‫(קטלוג תערוכה)‪ ,‬מוזיאון ישראל‪,‬‬
‫ירושלים‪ ,‬תשמ"ג (‪ ;)1983‬יגאל‬
‫הקהילה האתיופית בירושלים בשלהי המאה ה–‪ 19‬לצורכי השכרה‪,‬‬
‫צלמונה‪ :‬בוריס שץ‪ ,‬הוצאת כתר‪,‬‬
‫היה גדול דיו למטרת בית הספר‪ ,‬אך קטן יחסית ובלתי נוח לאירועים‬
‫ירושלים‪ ;1985 ,‬יהודית קול–ענבר‪:‬‬
‫‪22‬‬
‫חברתיים וציבוריים‪ .‬רחל ינאית בן–צבי (לימים רעייתו של הנשיא השני‬
‫תולדות המוזיאונים בארץ עד קום‬
‫של מדינת ישראל)‪ ,‬תיארה מבנה זה כארמון הנטוע בתוך גן–עדן ואווירה‬
‫המדינה כביטוי לחזון הציוני‪ ,‬עבודת‬
‫גמר לתואר שני‪ ,‬האוניברסיטה‬
‫מיסטית (בסגנון נוצרי–חבשי) שורה עליו‪..." :‬ברחוב החבשים ישנו בניין‬
‫העברית‪ ,‬ירושלים‪ ;1992 ,‬יגאל‬
‫חדש וריק‪ .‬זה היה ביתו של 'בצלאל'‪ ,‬עד שעבר לבית קבע משלו‪ ...‬מה‬
‫צלמונה‪ :‬בוריס שץ ‪ -‬כהן אמנות‪,‬‬
‫הדור הבית רב–הממדים‪ ,‬ובפרט הקומה העליונה‪ ...‬גזוזטראות מסביב‬
‫(קטלוג תערוכה)‪ ,‬מוזיאון ישראל‪,‬‬
‫ירושלים‪ ;2006 ,‬דוד טרטקובר וגדעון‬
‫כתלויות באוויר‪ ,‬חלונות גבוהים ופתוחים לרווחה‪ ,‬וסביב החצר ‪-‬‬
‫עפרת‪ :‬בצלאל ‪( 100‬ספר ראשון ‪-‬‬
‫עצים‪ .‬בסמוך‪ ,‬בכנסיה החבשית ‪ -‬כיפה רמה‪ ,‬חלונות צבעוניים וההוד‬
‫‪ ,)1929-1906‬מועצת הפיס לתרבות‬
‫הנישא מהכנסיה נאצל גם על חצר זו‪ .‬בפינת החצר סככה ארעית‪,‬‬
‫ולאמנות‪.2006 ,‬‬
‫‪5‬‬
‫‬
‫צלמונה ‪ 2006‬עמ‘ ‪.72‬‬
‫‪6‬‬
‫‬
‫צלמונה ‪ 2006‬עמ‘ ‪ 143‬הערה ‪.47‬‬
‫תלמידי "בצלאל" ‪ -‬אלברט רובין וחבריו ‪ -‬עברו כעבור שנתיים‬
‫‪7‬‬
‫‬
‫בעתון "השקפה"‪ ,‬מ–‪.26.12.1905‬‬
‫לצמד הבניינים החדש‪ ,‬המרווח והידוע יותר (כיום בפינת הרחובות‬
‫‪8‬‬
‫‬
‫שילה–כהן‪ ,‬קטלוג‪ ,‬מוזיאון ישראל‪,‬‬
‫כלונסאות שבד–שק מתוח עליהם‪ ,‬ובתוכה ומסביב לה ערימת אבנים‬
‫‪9‬‬
‫מסותתות למחצה‪."...‬‬
‫שמואל הנגיד ורח' בצלאל) ‪ -‬בניינים טורקיים שרכשה הקרן הקיימת‬
‫מאפנדי בשם אבו–שקיר‪ .‬במקורו שימש בית אחד למגורי האפנדי‪,‬‬
‫עמ‘ ‪.34‬‬
‫‪9‬‬
‫רחל ינאית בן–צבי‪ ,‬אנו עולים‪,‬‬
‫תל–אביב ‪ ,1950‬עמ‘ ‪ ,25‬מצוטט אצל‪:‬‬
‫ובבית השני היה הרמון–הנשים שלו‪ .‬מאוחר יותר שימשו הבניינים כבית‬
‫ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪" :‬תקופות‬
‫יתומים ערבי‪ .‬שץ אמנם חלם לבנות את "בצלאל" באזור קרוב יותר‬
‫‘בצלאל‘ ‪ -‬שנות ההקמה"‪ ,‬מתוך‬
‫להר הבית (מכיוון ששם הרי יוקם בית המקדש השלישי‪ ,‬ו"בצלאל"‬
‫יהיה מקדש האמנויות‪ ,‬אשר בו יכהן שץ עצמו ככהן ראשי)‪ ,‬ולפיכך‬
‫חשק במגרש שעליו ניצב כיום מוזיאון רוקפלר‪ ,‬אולם הוא הבין שעליו‬
‫להסתפק במיקום המוצע‪ .‬המעבר לשני הבניינים אִ פשר הרחבה‬
‫של המוסד ופתיחת מחלקות חדשות‪ ,‬כגון מחלקת פיליגרן (עיצוב‬
‫כלים‪ ,‬תכשיטים ותשמישי קדושה בחוטי כסף)‪ ,‬מחלקת החיטוב‬
‫והמסְ גְרֹות (כולל מסגרות משובצות בצדף)‪ ,‬ומאוחר יותר גם מחלקת‬
‫ִ‬
‫רהיטים קלועים‪ ,‬הדפסי–אבן (ליטוגרפיות)‪ ,‬צרבת (הכנת תצריבים)‬
‫ועוד‪ .‬בשנים שלאחר מכן נפתחו גם מחלקות לשיש‪ ,‬לעבודות בעץ–‬
‫זית‪ ,‬לשנהב‪ ,‬לגרפיקה ולפוטוגרפיה (צילום)‪ .‬המעבר לצמד הבניינים‬
‫גם אִ פשר את מימוש חלומו של שץ לפתיחת מוזיאון שישמש את‬
‫התלמידים בעבודתם‪" .‬מוזיאון" זה נראה בתחילה יותר כמו "חדרי‬
‫הפלאות" שנוסדו על ידי אספנים שונים (בדרך כלל אצילים‪ ,‬בישופים‬
‫או סתם סוחרים עשירים) ברחבי אירופה במאות ה–‪ 16‬וה–‪ ,17‬חדרים‬
‫שהתאפיינו בערבוב של חפצים מחפצים שונים ‪ -‬תמונות‪ ,‬פסלים‪ ,‬כלי‬
‫‪23‬‬
‫"בצלאל של שץ" (קטלוג תערוכה‬
‫במוזיאון ישראל)‪ ,‬אוצרת‪ :‬נורית‬
‫שילה–כהן‪ ,‬ירושלים‪ ,1983 ,‬עמ‘ ‪.44‬‬
‫נשק‪ ,‬אלמוגים וקונכיות‪ ,‬מטבעות עתיקים ומדליות‪ ,‬שלדים ופוחלצים‬
‫של בעלי חיים נדירים‪ .‬אוספים פרטיים ראשוניים אלה (שמהם צמח‪,‬‬
‫למעשה‪ ,‬המוזיאון המודרני) התאפיינו בחוסר דיסציפלינה מוחלט‪ ,‬וניתן‬
‫לומר שסיסמתם הייתה "להדהים ולשעשע"‪ .‬היו במוזיאון "בצלאל"‬
‫מטבעות עתיקים מאוספו הפרטי של שץ‪ ,‬פוחלצים ופרפרים (בעיתון‬
‫הירושלמי "השקפה" נכתב ב–‪" :1907‬כל מי שחוזר מטיול מביא פרפר‬
‫‪10‬‬
‫או אבן לבית הנכאת"‪.‬‬
‫אפילו הכרכרה הגדולה והמרשימה של משה‬
‫מונטיפיורי נכללה בתצוגה‪.‬‬
‫בתחילה היו ב"בית המדרש למלאכות–אמנות בצלאל" שתי‬
‫מחלקות ראשיות‪ :‬מחלקת האמנות ומחלקת המלאכה‪ .‬מחלקת האמנות‬
‫(בה למד אלברט) נחלקה לשלוש כיתות‪ .1 :‬בית–ספר למורים ולציירי‬
‫דגמים ‪ .2‬מכינה ‪ .3‬כיתת שיעורי ערב‪ .‬המחזור הראשון של המחלקה‬
‫לאמנות מנה מספר תלמידים ילידי הארץ (אשר סווגו כ"מתחילים")‬
‫ומספר תלמידים מחו"ל‪ ,‬אשר בהיותם כבר בעלי השכלה אמנותית‬
‫מסוימת סווגו כ"מתקדמים"‪ .‬עם האחרונים נמנו חמישה תלמידים‬
‫מרוסיה‪ ,‬שלושה מאוסטריה וגרמניה ושלושה מבולגריה ‪ -‬שמואל לוי‪,‬‬
‫שמואל דוידוב (ששינה את שמו לבן–דוד) ואלברט רובין‪ ,‬שאביו‪ ,‬ניסים‪,‬‬
‫התקבל לעבודה במוסד כאיש תחזוקה וחלק מאחיותיו עבדו במחלקת‬
‫השטיחים‪ .‬מכיוון שכל משפחתו של אלברט רובין חיה עמו בירושלים‪,‬‬
‫לא ברור אם נחשב כ"תלמיד מחו"ל" או כ"מקומי"‪ .‬עוד נמנו עם בני‬
‫מחזורו של רובין אביעזר–יעקב קנטרוביץ'‪ ,‬יעקב שטרק‪ ,‬אהרון הלוי‪,‬‬
‫ראובן ליף (ליפשיץ)‪ ,‬שמואל פרסוב‪ ,‬ציפורי (ציפורוביץ)‪ ,‬ש' קראטקא‪,‬‬
‫ליאו קניג‪ ,‬י' ליכטנשטיין‪ ,‬אברהם בנימין ריבלין‪ ,‬פייבל וילנער‪ ,‬י"נ‬
‫גורדוני‪ ,‬ויניק‪ ,‬שמואל לוי (אופל)‪ ,‬אברהם אשר בר–אדון ויוסף חברוני‪.‬‬
‫כידוע‪ ,‬אלברט רובין עזב את ארץ–ישראל עם תום לימודיו ב–‪ 1909‬שלא‬
‫על מנת לחזור אליה עוד‪ .‬הוא לא היה היחיד מבני כתתו שעשה כן‪:‬‬
‫ליף–ליפשיץ עקר לארה"ב ואילו ציפורי וגורדוני השתקעו ברוסיה‪.‬‬
‫תכנית הלימודים שנקבעה לאלברט ולחבריו התפרסה על פני שלוש‬
‫שנים‪ .‬המורים אמורים היו להיות ליליין‪ ,‬והצייר (יליד ויימר‪ ,‬גרמניה)‬
‫יוליוס רוטשילד‪ ,‬אשר נבחר על ידי ועדת חיפוש ששץ הקים לעניין זה‬
‫בגרמניה‪ ,‬והוא לימד "ציור לפי מודלים" (דוגמנים)‪ .‬ליליין (ידידו של‬
‫‪24‬‬
‫‪ 10‬צלמונה ‪ 2006‬עמ‘ ‪.89‬‬
‫שץ משכבר הימים) אכן הגיע לירושלים אולם עד מהרה הסתכסך עם‬
‫שץ ועזב (אחר–כך טען שמלכתחילה הגיע לזמן קצר בלבד)‪.‬‬
‫‪11‬‬
‫"מרד‬
‫הסטודנטים" הראשון בבצלאל (במהלך מאה השנים הבאות התחוללו‬
‫עוד כמה מרידות מסוג זה) היה נגד יוליוס רוטשילד‪ ,‬שכנראה לא‬
‫הצטיין כמורה‪ ,‬ואכן אלברט רובין וחבריו הצליחו להעיפו מבית הספר‬
‫(בהתחשב באופיו הנעים ובצניעותו הטבעית של אלברט ‪ -‬אין זה סביר‬
‫שהוא עמד בראש המרד)‪ ,‬ושץ‪ ,‬שכבר לימד באותה עת גם כיור (הכוונה‬
‫לפיסול בחימר)‪ ,‬יציקות גבס‪" ,‬מלאכת נוי" ועברית(!) ‪ -‬נאלץ למלא‬
‫גם את מקומו של המורה המודח רוטשילד כמורה לציור‪ .‬הבעיה הייתה‬
‫שגיסו של המורה רוטשילד ‪ -‬מנהל בנק לונדוני בשם כהן‪ ,‬התבקש‬
‫בינתיים לבדוק מטעם הוועד הברלינאי את מערכת הנהלת החשבונות‬
‫הבעייתית–משהו של "בצלאל"‪ ,‬עקב חשדות לגבי מה שמתרחש בבית‬
‫הספר (לפחות מבחינה חשבונאית) ונראה כי התרשמותו לא הייתה‬
‫חיובית ביותר‪ ,‬שכן הוא מצא לנכון לדווח לורבורג כי "אמנים הם כמו‬
‫‪25‬‬
‫‪ 11‬שם‪ ,‬עמ‘ ‪.83‬‬
‫ילדים ויש להשגיח עליהם"‪ 12.‬הופעלו על שץ לחצים כבר ב–‪ 1906‬לקבל‬
‫‪ 12‬ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪ ,‬קטלוג‬
‫‬
‫פיקוח מקצועי–אובייקטיבי על הנהלת הכספים ועל המאזן המסחרי‬
‫מוזיאון ישראל ‪( 1983‬עורכת‪ :‬נורית‬
‫מטעם הוועד בברלין‪ .‬שץ ניסה לפתות את האדון יהודה גרזובסקי מיפו‬
‫שילה–כהן)‪ ,‬עמ‘ ‪.49‬‬
‫‬
‫‪ 13‬הארכיון הציוני המרכזי‪,L 42 ,‬‬
‫לקחת על עצמו משימה זו‪ .‬אם המילה "פיתוי" נשמעת קשה וקיצונית‬
‫מצוטט אצל ד"ר גדעון עפרת–‬
‫מדי ‪ -‬כדאי לבחון את הטיעון העיקרי של שץ במסגרת הנסיון לשכנע‬
‫פרידלנדר‪ ,‬קטלוג מוזיאון ישראל‬
‫את גרזובסקי‪" :‬אינני חושש מזה שאינך סוחר‪ .‬בבולגריה קיבל משרה‬
‫‪ ,1983‬עמ‘ ‪.49‬‬
‫זו אחד שהיה פקיד במיניסטריום וזה האיש נעשה עשיר גדול ועושה‬
‫‪ 14‬יהודה גור (גרזובסקי)‪,‬‬
‫היום עסקים של שני מיליון ולזה הגיע במשך עשר שנים‪ .‬מדוע תדחה‬
‫‪13‬‬
‫עתיד טוב כזה מעצמך?"‬
‫במילים אחרות‪ :‬הבטחה לא כל–כך סמויה‬
‫שאחרי שירות ציבורי לאורך זמן כלשהו בפיקוח על עסקי המסחר‬
‫‪ - 1862-1950‬בלשן‪ ,‬מחנך‪ ,‬מילונאי‬
‫וסופר‪ ,‬מראשוני הכותבים בעברית‬
‫בארץ–ישראל‪ .‬גור נולד בפוהוסט‬
‫שבבלארוס‪ ,‬למד בווילנה צילום‬
‫במטרה להתפרנס ממקצוע זה בארץ‬
‫של "בצלאל" יוכל גרזובסקי לצאת לשוק הפרטי ולעשות מיליונים‬
‫ישראל וב–‪ 1887‬עלה לארץ‪ .‬כאן‬
‫(כמקובל במקומותינו עד עצם היום הזה)‪ .‬גרזובסקי‪ ,‬משום מה ולמרות‬
‫עבד בתחילה בחקלאות ובהמשך‬
‫העתיד המזהיר המובטח ‪ -‬דחה את ההצעה‪ ,‬אולי בגלל שקיבל באותה‬
‫‪14‬‬
‫עת הצעת עבודה טובה יותר מביירות‪.‬‬
‫ועוד מעוללות הניהול הפיננסי של ראשית "בצלאל" והנסיונות‬
‫בחנות ביפו‪ .‬לאחר מכן החל לעבוד‬
‫כמורה לעברית במזכרת בתיה‪ ,‬עבר‬
‫לזכרון יעקב ואחר–כך ליפו‪ ,‬בה לימד‬
‫בבית הספר של ישראל בלקינד והיה‬
‫למזכיר של אגודת בני משה‏‏‪ .‬בהמשך‬
‫להשתחרר מעול הפיקוח של הוועד הגרמני‪ :‬שץ הקים אגודות ידידים‬
‫שימש כמורה במקווה ישראל ובשנת‬
‫ל"בצלאל" בקרב קהילות יהודיות בארה"ב (ניו יורק‪ ,‬פילדלפיה‬
‫‪ 1898‬נכח בפגישה ההיסטורית של‬
‫וסנט–לואיס) וביקש מראשיהן לשלוח את הכסף במזומן ישירות‬
‫הרצל עם הקייזר הגרמני וילהלם‬
‫השני‪ ,‬שהתקיימה בשער בית הספר‪.‬‬
‫אליו‪ ,‬במטרה לעקוף את הגזברים–המפקחים בברלין‪ .‬עתה התעוררה‬
‫ב–‪ 1906‬עבר לביירות שם עבד בבנק‬
‫בעיה חדשה‪ :‬הוועד–המנהל בברלין לא התרשם מאיכותם הטכנית‬
‫אפ"ק‪ ,‬חזר ארצה ב–‪ ,1911‬התמנה‬
‫והאמנותית של "שטיחי בצלאל"‪ ,‬ולא היה מרוצה ממידתם הקטנה‪,‬‬
‫למנהל סניף בנק אפ"ק ביפו‪ .‬במסגרת‬
‫עבודתו רכש קרקעות בתל אביב‬
‫ממשך זמן ייצורם (הארוך מדי)‪ ,‬מן העובדה ששץ מעדיף מוטיבים‬
‫וחיפה למען היישוב היהודי‪ .‬במלחמת‬
‫עבריים–יהודיים על פני מוטיבים פרסיים–מזרחיים ובכלל ‪ -‬מכמות‬
‫העולם הראשונה גורש בידי השלטונות‬
‫הטורקיים לדמשק‪ .‬בתו‪ ,‬הדסה‪,‬‬
‫השטיחים שיוצרו‪ .‬ב–‪ 2.7.1908‬הגיע מכתב אנונימי (חתום בראשי‬
‫נישאה לבנו של הנציב העליון הבריטי‬
‫תיבות בלבד) מן ההנהלה בברלין לרופין‪ ,‬בו נכתב בין היתר‪" :‬כדי לא‬
‫הראשון‪ ,‬הרברט סמואל‪.‬‬
‫להרגיז את שץ יתר על המידה‪ ,‬אפשר להשאיר בידיו לפי שעה את ניהול‬
‫‬
‫‪ 15‬הארכיון הציוני המרכזי‪,I/86 2/L ,‬‬
‫המוזיאון‪ .‬אדרבה‪ ,‬שיעשה לו תעמולה ואם ישתפרו הזמנים ‪ -‬שיסע‬
‫אצל ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪,‬‬
‫לאירופה ולאמריקה; לשנורר ‪ -‬בזה הוא טוב הרבה יותר מאשר בארגון‬
‫וייצור של מעשי אמנות‪ .‬ממחלקת השטיחים יש לסלק אותו סילוק‬
‫מוחלט"‪ 15.‬בתגובה חלה שץ וכמעט מת‪ ,‬ואז גובשה פשרה‪ ,‬במסגרתה‬
‫כתב ורבורג לרופין‪" :‬בעניין סילוקו של פרופ' שץ ממחלקת השטיחים‪,‬‬
‫‪26‬‬
‫קטלוג מוזיאון ישראל ‪( 1983‬עורכת‪:‬‬
‫נורית שילה–כהן)‪ ,‬עמ‘ ‪.68‬‬
‫אציע שלא לבצע זאת לפי שעה"‪ .‬מותר לנו להניח שברקע המחלוקות‬
‫עם הוועד הברלינאי הייתה השפעתה של הדעה הקדומה (שלא לומר ‪-‬‬
‫זלזול) שהחזיקו בה יהודי מרכז אירופה "המתקדמים" (הם ראו עצמם‬
‫כבורגנים וכקוסמופוליטים) לגבי ה"אוסט–יודה" הרגשניים והנחותים‬
‫(לדעתם) ‪ -‬יוצאי עיירות מזרח אירופה‪ ,‬ששץ‪ ,‬כידוע‪ ,‬נמנה עמם‪ .‬שץ‪,‬‬
‫בתגובה‪ ,‬סבר כי "כל אחד חושב שיש לו הצדקה‪ ,‬בעד הפרוטות שלו‪,‬‬
‫‪16‬‬
‫לחוות את דעתו גם כאשר איננו מבין מאומה"‪.‬‬
‫האמת היא‪ ,‬כרגיל‪,‬‬
‫‪ 16‬צלמונה ‪ ,2006‬עמ‘ ‪.74‬‬
‫אי–שם באמצע‪ :‬שץ‪ ,‬שהיה חדור כוונות טובות ותרם רבות ממרצו ואף‬
‫‪ 17‬שם‪ ,‬עמ‘ ‪83‬‬
‫מהונו ל"בצלאל" ‪ -‬לא ידע להפריד בין חייו הפרטיים ורכושו האישי‬
‫‪ 18‬ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪ ,‬קטלוג‬
‫‬
‫‪17‬‬
‫לבין המוסד שניהל‪.‬‬
‫מוזיאון ישראל‪( 1983 ,‬עורכת‪ :‬נורית‬
‫עוד מלחמות נכונו לשץ עם חברת "בצלאל" הברלינאית באותה‬
‫עת‪ :‬בברלין לא אהבו את ה"שיפוצים ללא חשבון" ואת האילתורים‬
‫למיניהם שעשה שץ בשני הבניינים החדשים ואת העובדה שהוא‬
‫פתח על דעת עצמו מחלקות חדשות בבית הספר (מחלקת הפיליגרן‬
‫והמחלקה למקלעות סלים‪ ,‬לדוגמא‪ ,‬ואחר–כך גם המחלקה לפיתוחי–‬
‫עץ) או הרחיב מחלקות קיימות‪ ,‬כגון המחלקה לרישום וציור‪ ,‬בה למד‬
‫אלברט רובין‪ ,‬אשר לא נחשבה בעיני ברלין כמחלקה אמנותית עצמאית‬
‫אלא כמחלקה "להכנת דוגמאות לשטיחים" בלבד‪ .‬בתור "עונש" נאסר‬
‫על שץ ב–‪ 1908‬לפתוח את המחלקה להדפסי–אבן בניהולו של שטרוק‪,‬‬
‫וכך נדחתה פתיחתה לשנה שלאחר מכן‪ .‬בברלין גם לא התלהבו מן‬
‫העובדה שלאחר מותו הפתאומי של הירשנברג מינה שץ‪ ,‬שוב על דעת‬
‫עצמו בלבד‪ ,‬את הצייר ארנולד לחובסקי‪ ,‬שלא היה מוכר כלל בברלין‪,‬‬
‫כמחליפו (האמת היא שהיו בברלין אנשים שקיוו שהירשנברג יחליף‬
‫את שץ כמנהל המוסד בהקדם האפשרי)‪ .‬הם פסלו את המינוי ושלחו‬
‫‪18‬‬
‫במקומו לארץ את הצייר ריכארד גולדברג‪.‬‬
‫כדי להבין עד תומם הן‬
‫את יחסי הכוחות והן את רכיבי העימות בין ברלין לשץ‪ ,‬יש לזכור כי‬
‫תוקפו של חוזה הניהול של שץ מטעם חברת "בצלאל" הברלינאית פג‬
‫ב–‪ - 1.10.1908‬והסוגיה בדבר חידושו היוותה איום מוחשי ביותר עבור‬
‫מנהל בית הספר‪.‬‬
‫לבית הספר הצעיר ולעומד בראשו ציפתה גם מלחמה בכוחות‬
‫מקומיים‪ ,‬ואויבים (אמיתיים ומדומים כאחד) נצפו מכל עבר‪ :‬מצד אחד‬
‫‪27‬‬
‫שילה–כהן)‪ ,‬עמ‘ ‪.69‬‬
‫ החרדים בירושלים‪ ,‬שהתרגלו במשך עשרות שנים לחיות מכספי‬‫ה"חלוקה" (תרומות ונדבות מחו"ל)‪ ,‬ומצב שיהודים ילמדו מקצוע‬
‫ויתחילו לעבוד למחייתם נראה להם מוזר ואף בבחינת תקדים מסוכן‪.‬‬
‫זאת ועוד ‪ -‬היה חשש מחרם שיהודים דתיים יטילו בגלל האיסור ליצור‬
‫פסלים ותמונות (זה לא קרה)‪ .‬מצד שני ‪ -‬היו בירושלים עוד מוסדות‬
‫חינוך ותרבות (כגון ביה"ס "כל ישראל חברים") אשר שמו להם למטרה‬
‫ללמד מקצועות כגון אריגה‪ ,‬טווייה‪ ,‬מלאכת תחרה‪ ,‬סריגה וכיוצא בזה‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1907‬הדיח שץ את אברהם אלברט ענתבי‪ ,‬מנהל ביה"ס כי"ח‪,‬‬
‫מחברותו בוועד הירושלמי של "בצלאל"‪ ,‬מאחר שנתפס בעיניו כ"אוייב‬
‫המוסד"‪ .‬שני מוסדות ירושלמיים נוספים זממו לבלוע את "בצלאל"‬
‫הצעיר‪ :‬ביה"ס "למל" ומוסד "עזרה"‪ ,‬אולם שץ הדף גם סכנות אלו‪.‬‬
‫מכיוון ששץ האמין שאי אפשר להיות אמן מבלי להיות אומן ‪-‬‬
‫חויבו אלברט רובין וחבריו ללמוד גם "מלאכות מעשיות" וכמו כן ‪-‬‬
‫כיאה ל"ערב רב" שהתקבץ מארצות שונות ‪ -‬להשתתף בשיעורי השפה‬
‫העברית‪ 19.‬בשנת לימודיו השלישית והאחרונה זכה אלברט רובין ללמוד‬
‫‪ 19‬ד"ר י‘ לוריא מדווח בשנת ‪1911‬‬
‫‬
‫זמן מה אצל הצייר שמואל הירשנברג‪ ,‬אשר למרבה הצער נפטר חודשים‬
‫על דוברי תשע שפות שונות בקרב‬
‫תלמידי "בצלאל"‪ :‬ז‘ארגון(?)‪,‬‬
‫ספורים לאחר הגעתו ארצה‪ .‬הקו השליט במחלקת האמנות היה שמרני‬
‫ספרדית‪ ,‬ערבית‪ ,‬עברית‪ ,‬רוסית‪,‬‬
‫ביותר‪ .‬שץ ראה בצייר פול סזאן את אבי הכופרים באמנות "הטובה"‪.‬‬
‫פרסית‪ ,‬גרוזית‪ ,‬טורקית ובולגרית‬
‫החוקרת ד' בלקין מתארת את האווירה האמנותית ששררה ב"בצלאל"‬
‫(נורית שילה–כהן‪" :‬בצלאל" של‬
‫שץ‪( 1929-1906 ,‬קטלוג תערוכה)‪,‬‬
‫של שץ‪ ,‬גם לאחר עזיבתו של רובין‪" :‬המגמה השלטת והבלתי ניתנת‬
‫מוזיאון ישראל‪ ,‬ירושלים‪ ,‬תשמ"ג‪,‬‬
‫לערעור ב'בצלאל' היתה זו שהנהיג בוריס שץ‪ ,‬מייסד בית הספר‪ :‬המזרח‬
‫עמ‘ ‪.)60‬‬
‫היה רפרטואר של מוטיבים ונושאים לאומיים‪ ,‬ואילו הטכניקה הייתה‬
‫‪ 20‬דליה בלקין‪ :‬מנחם שמי ‪ -‬אדם‬
‫מערבית–אקדמית‪ .‬שץ‪ ,‬שאמנם שהה בפריז ועבד בה בשיא התקופה‬
‫האימפרסיוניסטית‪ ,‬הביע את סלידתו מן התנועות המודרניות ככלל‪.‬‬
‫הוא בז לאימפרסיוניסטים וכינה את ציורם 'המטושטש' בשם 'עורמה'‪.‬‬
‫ציונה תג'ר סיפרה כי בזמן לימודיה ב'בצלאל' (‪ )1922‬החרים לה שץ‬
‫‪20‬‬
‫ספר על האימפרסיוניזם שהעזה לקרוא בחצר בית הספר"‪.‬‬
‫ב–‪ 1908‬כבר מנה בית הספר ששה מורים‪ ,‬שבעים תלמידים‬
‫וחמישים עובדות במחלקת השטיחים‪ .‬אוטו ורבורג שישב בברלין‪ ,‬ראה‬
‫ב"בצלאל" מוסד עסקי שחייב להיות גם רווחי‪ ,‬וחשש מניהולו הפזרני‬
‫של פרופ' שץ‪ .‬לפיכך הוא אילץ את שץ לשלוח לו לעיתים קרובות‬
‫‪28‬‬
‫ואמן‪ ,‬קטלוג תערוכה במוזיאון תל–‬
‫אביב לאמנות‪ ,2009 ,‬עמ‘ ‪.22‬‬
‫דו"ח הוצאות‪ ,‬באיום שאם לא ישלח ‪ -‬יפסיק את משלוח הכספים‪.‬‬
‫שץ חרק שיניים‪ ,‬ובאחד הדו"חות ששלח אנו פוגשים בארבעה מורים‬
‫ועובדי מינהל מקבלי משכורות‪ :‬ניסים רובין (אביו של אלברט) ‪ -‬שמש‪,‬‬
‫שמואל בן דוד ‪ -‬מורה לשטיחים‪ ,‬חמדה בן–יהודה ‪ -‬מזכירה וישראל‬
‫אהרוני ‪ -‬מורה לעברית‪.‬‬
‫החיים‪ ,‬כמו גם חיי היצירה‪ ,‬תוססים‪ .‬התלמיד יעקב שטרק‪,‬‬
‫בן מחזורו של אלברט רובין ‪ -‬כבר מעצב אורנמנטיקה של אותיות‬
‫עבריות (מעין תערובת בין סגנון "אר נובו" אירופאי לערבסקות‬
‫מוסלמיות) במאי ‪ .1906‬ב–‪ 1907‬נבחר עמית אחר של אלברט‪ ,‬שמואל‬
‫בן דוד (שכזכור הגיע אף הוא לירושלים מבולגריה) להיות יושב הראש‬
‫הראשון של "ועד התלמידים והעובדים של ביה"ס בצלאל"‪ .‬במחלקה‬
‫לשטיחים (למעשה ‪ -‬בית מלאכה) של "בצלאל" עובדות נערות ‪45 -‬‬
‫במספר‪ ,‬אותן בחר פרופ' שץ‪ ,‬מיד עם הגיעו ארצה בינואר ‪ ,1906‬מתוך‬
‫‪ 400‬מועמדות‪ .‬אחת מהן הייתה רחל ‪ -‬אחותו בת ה–‪ 14‬של אלברט‪.‬‬
‫הרעיונות האמנותיים והאיקונוגרפיים שהנחילו מורי "בצלאל"‬
‫הראשונים לאלברט רובין ולחבריו‪ ,‬בשאיפתם ליצור סגנון עברי חדש‪,‬‬
‫היו ברורים למדי‪ ,‬כפי שאפשר להיווכח ממראה התמונות שצייר רובין‬
‫בשלוש שנות שהותו בירושלים‪" .1 :‬טיפוסים" יהודיים‪ ,‬בדרך–כלל‬
‫מזרחיים‪ :‬הם נחשבו לדמויות ציוריות‪ ,‬אקזוטיות‪ ,‬גזעיות‪ ,‬אותנטיות‬
‫וקרובות ברוחן ובמראן לגיבורי התנ"ך‪ .‬לפיכך גם סימלו "טיפוסים"‬
‫אלה את הקשר בין עברו של העם (ארץ ישראל של תקופת התנ"ך)‬
‫לבין ההווה הציוני‪ .‬ניכרת הייתה התחושה כי "אין כמו ישיש תימני‬
‫מזוקן כדי לתאר את עזרא‪ ,‬נחמיה ודמויות מקראיות אחרות" כמאמר‬
‫הקלישאה‪ .2 .‬נופי ארץ–ישראל‪ ,‬ובעיקר נופי ירושלים‪ ,‬עם דגש על‬
‫המקומות הקדושים או בעלי חשיבות לאומית‪ ,‬כגון הר הבית (מקום‬
‫המקדש)‪ ,‬מגדל דוד‪ ,‬הכותל המערבי‪ ,‬קבר רחל‪ ,‬קבר זכריה‪ ,‬יד אבשלום‬
‫וכדומה‪ .‬על רקע שני האלמנטים הללו מעניין לציין כי לא מצאנו אצל‬
‫רובין ציורים העוסקים בנושאים תנ"כיים מתקופתו הירושלמית‪,‬‬
‫ואפילו לא כאלה הקשורים במתתיהו החשמונאי ומשפחתו ‪ -‬נושא‬
‫שהיה אהוב כל–כך (וסימבולי כל–כך) על שץ עצמו‪.‬‬
‫ההשפעות האמנותיות היו שילוב מעניין של מערב ומזרח‪ .‬שץ‬
‫‪29‬‬
‫הנחיל לתלמידיו את הריאליזם‪ ,‬בעוד שמואל הירשנברג הוסיף לכך גם‬
‫את אלמנט "הפאתוס הרגשני"‪ ,‬אשר נכח אמנם בציוריו‪ ,‬אך לא כל–‬
‫כך חלחל אל התלמידים הצעירים‪ .‬ליליין‪ ,‬אשר לימד חודשים ספורים‬
‫בלבד בתקופת לימודיו של אלברט רובין‪ ,‬הביא עמו מערכת מורכבת‬
‫מאוד של השפעות אמנותיות‪ :‬היוגנדשטיל הגרמני (שהיה מעיקרו יותר‬
‫גרפי–עיטורי)‪ ,‬יחד עם השפעות יפניות והשפעות מן העת העתיקה‬
‫(אשוריות ומצריות)‪ ,‬כל אלה מושלכות אל "כור היתוך" יחד עם דמויות‬
‫אקזוטיות (בדואים ואחרים) אותן פוגש ליליין בארץ ישראל‪.‬‬
‫אלברט רובין השתתף בנשף ל"ג בעומר בשנת ‪ .1907‬הוא גם שר‬
‫שם‪ ,‬מן הסתם בגרון ניחר‪ ,‬את "המנון בצלאל"‪ ,‬אשר יהושע קנטרוביץ‬
‫עוד הספיק לחבר לפני שפוטר על ידי שץ‪ 21‬לאחר תשעה חודשי עבודה‬
‫‪ 21‬ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪ ,‬קטלוג‬
‫‬
‫בלבד כפקיד במוסד‪..." :‬ועת אביטה אתבוננה‪ ,‬למראות ארץ מולדתנו‪,‬‬
‫מוזיאון ישראל‪( 1983 ,‬עורכת‪ :‬נורית‬
‫‪22‬‬
‫אז הלב ימלא גאון‪ ,‬כי כזאת נחלתנו‪ .‬בצלאל‪ ,‬בצלאל!‪"...‬‬
‫המנון זה‬
‫הושר בימי זיכרון ובאירועים חגיגיים עוד לפני הנשף הנזכר‪ ,‬למשל בעת‬
‫קבלת הפנים לדוד ופאני וולפסון (ב' בשבט תרס"ז ‪ -‬שלהי ‪.)1906‬‬
‫עוד כללה תכנית הנשף "חזיון במערכה אחת" בשם "השיר הנצחי"‪,‬‬
‫הופעת מקהלת "בצלאל"‪ ,‬משחקי כדור מעופף‪ ,‬ציור ציורים מהירים‪,‬‬
‫פנס–קסם (גרסה מוקדמת ל"מופע אור–קולי" בימינו) ו"תמונות חיות"‪.‬‬
‫באותה שנה גם הוצג על במת "בצלאל" מחזה בארבע מערכות שכתב‬
‫ד' פינסקי‪" :‬יעקב הנפח"‪ ,‬על ידי "חובבי הבמה העברית" מיפו‪.‬‬
‫בשנת ‪ 1908‬השתתף אלברט רובין בנשף הראשון של "קלוב‬
‫הציירים" ב"בצלאל"‪ .‬מכיוון שכותב שורות אלו (ד' ל') נמנה עם‬
‫מארגני נשף הפורים ב"בצלאל" מספר שנים מאוחר יותר (ליתר דיוק‪,‬‬
‫בשנת ‪ ,)1974‬אני יכול רק לסקור בקנאה את התכנית האמנותית‬
‫העשירה של הנשף ב–‪ :1908‬נאום חגיגי של שץ‪ ,‬נגינה בפסנתר של הגב'‬
‫קרוגליאקוב‪ ,‬מקהלת "בצלאל" בניצוחו של הצייר שמואל לוי‪ ,‬קטעי‬
‫נגינה ב"שמינית ועוגב" על ידי תלמידי "בצלאל"‪ ,‬מופע התעמלות‪,‬‬
‫רישום בקהל‪ ,‬מחולות היתוליים‪ ,‬פנס–קסם‪ ,‬הגרלה ומכירה פומבית‪ .‬מן‬
‫‪23‬‬
‫הקהל נדרש לבוא "מזויין בכוח ועליז"‪.‬‬
‫ועל זה כבר אמר המשורר‪:24‬‬
‫"אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי‪ ,‬והכל היה פשוט נפלא עד‬
‫שהגעתי‪"...‬‬
‫‪30‬‬
‫שילה–כהן)‪ ,‬עמ‘ ‪.69‬‬
‫‪ 22‬שם‪ ,‬עמ'‪.269 .‬‬
‫‪ 23‬שם‪ ,‬עמ‘ ‪.271‬‬
‫‪ 24‬יהונתן גפן‪.‬‬
‫ראוי לציין כי בעיני הסופר ש"י עגנון נראו נשפים אלה יותר‬
‫כאורגיות בכחנליות והוא תיאר את אחד מנשפי "בצלאל" המפורסמים‬
‫(היה זה דווקא נשף חנוכה) כ"נשף חשק פגאני"‪.‬‬
‫‪25‬‬
‫בשנת ‪ 1909‬הגיע אלברט אל בית הספר לציור של פרנאנד קורמון‬
‫בפריז‪ .‬קורמון (‪ )1845-1924‬נודע כ"צייר היסטורי" וכמורה‪ .‬אלברט‬
‫הגיע אליו בדיוק עשרים שנה לאחר שמורהו הנערץ‪ ,‬בוריס שץ‪ ,‬החל‬
‫ללמוד בבית–ספר זה‪ ,‬ו–‪ 23‬שנה אחרי ששני תלמידים אחרים‪ ,‬אחד מהם‬
‫הולנדי והשני צרפתי‪ ,‬אשר לא הוערכו במיוחד באותה עת‪ ,‬למדו שם‬
‫(‪ )1886‬וגם הכירו זה את זה אצל אותו מורה ובאותו הסטודיו‪ .‬קראו‬
‫להם וינסנט ון גוך וטולוז–לוטרק‪.‬‬
‫ב–‪ 1948‬רצה אלברט להגשים סוף–סוף את חלומו ולחזור ארצה‪,‬‬
‫אבל אשתו‪ ,‬אז'ני–תמר‪ ,‬לא הסכימה‪ .‬שמונה שנים לאחר מכן נהרג‬
‫אלברט בתאונת דרכים בפריז (ב–‪ 31‬במאי ‪ .)1956‬אלמנתו נפטרה בפריז‬
‫ב–‪.1984‬‬
‫‪31‬‬
‫‪ 25‬ד"ר גדעון עפרת–פרידלנדר‪ ,‬קטלוג‬
‫‬
‫מוזיאון ישראל ‪ ,1983‬עמ‘ ‪.294‬‬
32
1982 ,‫ פריז‬,‫ מתנת גב אזני רובין‬,‫ אוסף מוזיאון ישראל‬,15×21 ,‫ שמן על בד‬,1906-1909 ,‫הר הבית‬
)‫ (הוצע לרכישה למוזיאון ת"א‬92×58 ,‫ שמן על עץ לבוד‬,)"‫ללא כותרת (ארכיטקטורה בסגנון "אשורי‬
Temple Mount, 1906-1909, oil on canvas, 15 x 21, Israel Museum Collection,
Gift of Mrs. Eugenie Rubin, Paris, 1982
Imaginary Portrayal of Jerusalem in the Biblical Period, oil on plywood, 92 x 58
33
)15 '‫ עמ‬2006 .‫ ס"מ (קט‬74×56 ,‫ שמן על עץ‬,1906 ,‫מסגד כיפת הסלע‬
)16 '‫ עמ‬2006 .‫ ס"מ (קט‬40×34 ,‫ שמן על עץ‬,1906 ,‫מסגד כיפת הסלע‬
Temple Mount, Jerusalem, 1905-1906, oil on canvas, 52.5 x 39.5
Tel-Aviv Museum of Art collection
Temple Mount (Dome of the Rock), 1906, oil on wood, 74 x 56
34
,55×38 ,‫ שמן על קרטון‬,1906-1909 ,‫הכניסה למצודה בעיר העתיקה‬
1982 ,‫ פריז‬,‫ מתנת גב' אז'ני רובין‬,‫אוסף מוזיאון ישראל‬
Entrance to Citadel in the Old City, 1906-1909, oil on cardboard,
55 x 38, Israel Museum Collection, Gift of Mrs. Eugenie Rubin, Paris, 1982
35
22×15 ,‫ שמן על בד‬,1906 ,‫שער בחומת העיר העתיקה‬
Gate in Old City Wall, 1906, oil on canvas, 22 x 15
36
,55×38 ,‫ שמן על קרטון‬,1906-1909 ,‫הכניסה למצודה בעיר העתיקה‬
1982 ,‫ פריז‬,‫ מתנת גב' אז'ני רובין‬,‫אוסף מוזיאון ישראל‬
Entrance to Citadel in the Old City, 1906-1909, oil on cardboard,
55 x 38, Israel Museum Collection, Gift of Mrs. Eugenie Rubin, Paris, 1982
37
‫סמטה בעיר העתיקה‪ ,‬שמן על בד (רפוי‪ ,‬ללא סטרצ'ר)‪26×19 ,‬‬
‫‪Alley in Old City, oil on canvas, 16 x 19‬‬
‫‪38‬‬
27×19 ,‫ שמן על בד‬,‫ירושלים‬
Jerusalem, oil on canvas, 27 x 19
39
Absalom’s Pillar and Tomb of Bnei Hazir, Jerusalem, 1905 or 1906, oil on wood, 23.5 x 15
23.5×15 ,‫ שמן על עץ‬,?1906 ‫ או‬1905 ,‫ ירושלים‬,‫יד אבשלום וקבר בני חזיר‬
Tower of David, 1907, oil on canvas, 32 x 37
32×27 ,‫ שמן על בד‬,1907 ,‫מגדל דוד‬
44
45
33×24 ,‫ שמן על בד מודבק על קרטון‬,1908 ,‫דיוקן בדואי‬
Portrait of a Bedouin, 1908, oil on canvas pasted on cardboard, 33 x 24
46
)71 '‫ עמ‬2006 .‫ (קט‬36.5×28 ,‫ פסטל על קרטון‬,1908 ,)‫ דיוקן ערבי (או בדואי‬:‫מימין‬
34×26 ?‫ פסטל‬,1908 ,‫ סופיה‬,‫ פונה ימינה) עם סמרטוט על הראש‬,‫ דיוקן גבר משופם (בצדודית‬.39 :‫משמאל‬
Right: Portrait of an Arab, 1908, pastel on cardboard, 36.5 x 28
Left: Portrait of a Man with a Moustache with rag on his head, Sofia, 1908, pastel? 34 x 26
47
‫ ניירות‬3 ‫ שמן על‬,1908 ,‫גבר עם שפם לבן–צהבהב‬
33.5×24 ,‫אופקיים מודבקים על קרטון אחד מתחת לשני‬
Man with a White-Yellowish Moustache, 1908,
oil on paper sheets on a single cardboard, 33.5 x 24
48
47.5×38.5 ,‫ פסטל על קרטון‬,1939 ,‫דיוקן עצמי‬
Self-Portrait, 1939, pastel on cardboard
49
‫ אוסף מוזיאון תל אביב לאמנות‬,81×45 ,‫ שמן על בד‬,1909-1906 ,‫איוב‬
Job, 1906-1909, oil on canvas, 81 x 45, Tel-Aviv Museum of Art collection
50
43×26 ,‫ ספיה אדומה על נייר‬,‫ראש של תימני‬
Head of a Yemenite, red sepia on paper, 43 x 26
51
60×48 ,‫ פחם או עפרון על נייר‬,)‫רישומי גברים בעירום (בסגנון אקדמיסטי‬
Sketches of Male Nudes (in academic style), charcoal or pencil on paper, 60 x 48
52
53
54
‫גבר (לבוש) יושב על כסא‪( 1908 ,‬פחם או עפרון?)‪ .‬למטה‬
‫‪Man (dressed) Sitting on Chair, 1908‬‬
‫‪55‬‬
‫הר הבית‪ ,1906-1909 ,‬שמן על בד‪ ,15×21 ,‬אוסף מוזיאון ישראל‪ ,‬מתנת גב אזני רובין‪ ,‬פריז‪1982 ,‬‬
‫‪56‬‬
57
‫ציונים ביוגרפיים‬
‫‪1914‬‬
‫מתקבל לראשונה לתערוכה השנתית “הסלון” של אמני צרפת‪.‬‬
‫באותה שנה פורצת מלחמת העולם הראשונה‪ .‬גם בשנים שלאחר‬
‫‪ 10‬ביולי ‪1887‬‬
‫מכן עתיד רובין להשתתף בתערוכות “הסלונים לאמנות” בפריז‪.‬‬
‫נולד בסופיה‪ ,‬בולגריה‬
‫‪1915‬‬
‫‪1900‬‬
‫במסגרת שירותו הצבאי רובין נותן שיעורים ברישום לחיילי‬
‫מסיים בית–ספר יסודי‪ .‬מתחיל לעבוד כנגר–בניין‪ ,‬עקב מצבה‬
‫הצבא המשותף לצרפת ולבלגיה‪.‬‬
‫הכלכלי הקשה של משפחתו‪.‬‬
‫‪1927‬‬
‫‪1903‬‬
‫רובין מקבל אזרחות צרפתית‪ .‬מתחיל לעבוד כגרפיקאי‬
‫מתחיל ללמוד ציור ופיסול בבית–הספר לאמנויות יפות בסופיה‪.‬‬
‫וכמאייר בענף הפרסום‪.‬‬
‫‪1905‬‬
‫‪1931‬‬
‫נוסדת תחרות לבחירת הסטודנט המוכשר ביותר באמנות מבין‬
‫מאבד את עינו השמאלית בתאונה‪.‬‬
‫יהודי ארצות הבלקן‪.‬‬
‫‪1933‬‬
‫‪1906‬‬
‫נושא לאשה את תמר–אז‘ני‬
‫אלברט רובין נבחר להיות הזוכה הראשון בתחרות הנ“ל‪ .‬על–פי‬
‫המלצת פרופ‘ בוריס שץ‪ ,‬הוא מגיע מבולגריה לירושלים‪ ,‬ולומד‬
‫ציור ופיסול ב"בצלאל" במשך שלוש שנים‪ ,‬במחזור הראשון של‬
‫הלימודים בבית–ספר זה‪ .‬אביו מועסק כשרת בבית הספר‪.‬‬
‫‪1939-1934‬‬
‫שהות ועבודה בשווייץ‬
‫‪1945-1940‬‬
‫מסתתר עם משפחתו בצרפת‪ ,‬בעת המלחמה‪ .‬נעצר פעמיים‬
‫‪1909‬‬
‫עוקר לפריז ולומד שבע שנים באקדמיה לאמנות של‬
‫פרופ' קורמון‪.‬‬
‫ונמלט פעמיים מידי שוביו‪.‬‬
‫‪ 31‬במאי ‪1956‬‬
‫נהרג בתאונת דרכים בפריז‪.‬‬
‫‪58‬‬
July 10, 1887
Born in Sofia, Bulgaria
1914
Admitted for the first time to the annual “Salon” of French
artists. World War I breaks out that same year. After the
war, Rabin will continue to participate in the Paris “Art
Salons” exhibitions.
1900
Graduates elementary school. Due to economic straits of his
family, goes to work as a construction carpenter.
1915
As part of his military service, Rubin gives drawing lessons to
soldiers of the Franco-Belgian army.
1903
Begins painting and sculpture studies at the Sofia Academy
of Fine Arts.
1927
Granted French citizenship. Begins working as graphic artist
and illustrator in the advertising field.
1905
Founding of competition for selecting the most talented art
student among the Jewish communities of the Balkans.
1931
Loses sight of his left eye in an accident
1933
Marriage
Biogr aphic al Not e s
1906
Albert Rubin wins first prize in the competition. Upon the
recommendation of Boris Schatz, he travels from Bulgaria to
Jerusalem where he enters the inaugural class at Bezalel, and
studies painting and sculpture for three years. His father is
employed as caretaker at the school.
1909
Leaves for Paris, where he attends the Professor Fernand
Cormon art school for seven years.
1934-9
Living and working in Switzerland
1940-5
During the war, hides with his family in France. Arrested
twice, he escapes both times from his jailers.
May 31, 1956
Albert Rubin killed in a traffic accident in Paris.
59
(in 1974, to be exact), I can only review with envy the rich artistic
program of the 1908 party: a festive speech by Schatz, a piano
performance by Mrs. Krugliakov, the Bezalel choir conducted by
painter Shmuel Levy, “Octet and Organ” musical segments by
Bezalel students, gymnastics performance, impromptu sketching,
amusing dances, magic lantern, a lottery and public auction. The
audience was required to come “armed with endurance and joy”.23
And of this the poet already said24: “It is said that it was joyful
here before I was born, and everything was just marvelous until I
arrived....”
It should be noted that the author S.Y. Agnon viewed these
parties to be Bacchanalian orgies, and in fact described one of
the notorious gatherings (it was actually a Chanukah party) as a
“Pagan Passion Party”.25
In 1909, Albert would arrive at the Fernand Cormon art school
in Paris to study with Cormon (1845-1924), who was a renowned
“historical painter” and teacher. Albert would arrive there exactly
twenty years after his admired teacher, Boris Schatz, began to study
at that school, and 23 years after two other students, one Dutch
and the other French, who were not sufficiently appreciated at that
time, studied there (1886) and became acquainted with each other
at the same studio, and under the same teacher. Their names were
Vincent Van Gogh and Toulouse-Lautrec.
Although in 1948 Albert wanted to at last realize his dream
of returning to Eretz-Yisrael, his wife, Eugenie-Tamar, would not
agree. Eight years later, on May 31, 1956, Albert was killed in a
road accident in Paris. His widow passed away in Paris in 1984.
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander,
23
Israel Museum Catalog (Editor: Nurit
Shilo-Cohen), 1983, p.271
Jonathan Gefen
24
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander,
25
Israel Museum Catalog (Editor: Nurit
Shilo-Cohen), 1983, p.294
60
subjects, not even any related to Matithias the Hasmonean and his
family – symbolic themes so beloved by Schatz himself.
Artistic influences were an interesting blend of East and West.
Schatz imbued his students with the element of realism, while
Shmuel Hirszenberg added the element of “emotional pathos”,
which although could be seen in his own paintings, did not really
percolate down to the young students. Lilien, who taught for just
a few months during Albert Rubin’s studies, brought with him a
most complex array of artistic influences: the German Jugendstil
(graphic-decorative in principle), as well as influences of Japan and
ancient history (Assyrian and Egyptian), all of which were tossed
into a “melting pot” together with exotic figures (Bedouin and
others) encountered by Lilien in Eretz Yisrael.
We know that Albert Rubin participated in the Lag Ba’Omer
celebrations in 1907, where he also sang the Bezalel hymn
composed by Yehoshua Kantrowitz just before he was dismissed
by Schatz21 after only nine months as a clerk in the school: “...
and as we see and look at the landscapes of our native land, our
hearts fill with glory, for this is our land. Bezalel! Bezalel!...”.22
Even before this event, this hymn was sung at memorial events
and celebrations, including the reception in honor of David and
Fannie Wolfson (on the second day of Shvat, 5667 – end of 1906).
The program also included a one-act drama entitled, “The Eternal
Song”, a performance by the Bezalel choir, volleyball games, magic
lantern (an early version of the audiovisual shows of our times) and
“living pictures”. Also performed that year on the Bezalel stage by
“Lovers of the Hebrew Stage” of Jaffa, was “Jacob the Blacksmith”,
a four-act play by D. Pinsky.
In 1908, Albert Rubin participated in the first party of Bezalel’s
“Painters’ Club”. Since the author of these lines (D.J.L.) was one of
the organizers of the Purim celebration at Bezalel some years later
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander,
21
Israel Museum Catalog (Editor: Nurit
Shilo-Cohen), p. 69.
Ibid.
22
61
secretary, and Yisrael Aharoni – Hebrew teacher.
Life, as well as creative life, is dynamic. Ya’akov Stark, a
classmate of Albert Rubin’s, was already designing decorative
Hebrew fonts (a sort of merger of European “art nouveau” style
and Moslem arabesques) in May 1906. In 1907 another colleague
of Albert’s, Shmuel Ben David (we may recall that he also came
to Jerusalem from Bulgaria), was elected the first chairman of the
“Students and Employees Union of the Bezalel School”. In the
Bezalel rug department (workshop, actually) were 45 young girls
selected by Professor Schatz out of 400 candidates immediately
upon his arrival in January 1906. One was Rachel, Albert’s 14year old sister. Did Albert cast his eye upon one of them? This we
will never know. All that is known is that he was destined to be
married only in 1933.
The artistic and iconographic ideas which were imparted by
the first Bezalel teachers to Albert Rubin and the other students,
in their strivings to create a new Hebrew style, were quite clear,
as can be seen in Rubin’s paintings during his first three years
in Jerusalem: 1) Jewish “characters”, usually Oriental: these were
considered to be very picturesque figures, exotic, racial, authentic
and close both in spirit and appearance to Biblical heroes. These
“characters” therefore symbolized the link between the nation’s past
(Eretz Yisrael of the Biblical period) and the Zionist experience.
There was a clear sense that “no one but an old bearded Yemenite
could depict Ezra, Nehemia and other Biblical figures.” 2) The
landscapes of Eretz Yisrael, of Jerusalem in particular, stressing the
holy places or places of national interest, such as the Temple Mount
(site of the Temple), David’s Tower, Wailing Wall, Rachel’s Tomb,
Zecharia’s Tomb, Yad Avshalom, etc. Against the background of
the above elements it is interesting to note that during Rubin’s
Jerusalem period no paintings were found depicting Biblical
62
artist without also becoming an artisan, Albert Rubin and his
fellow students were obliged to learn “practical skills” as well
as -- befitting the “great ingathering” from various countries -participate in Hebrew language classes.19 In his third and final year
of study, Albert Rubin had the honor of studying for some time
with the painter Shmuel Hirszenberg, who most regretfully died
just a few months after he came to the country. The predominant
thinking in the Art Department was quite conservative. Schatz
viewed the painter Paul Cezanne as the father of the heretics of
“good” art. Researcher D. Belkin describes the prevailing artistic
atmosphere in the Bezalel of Schatz, even after Rubin’s departure:
“the determining and undeniable trend in Bezalel was that which
had been instituted by Boris Schatz, the founder of the school:
the Orient as the repertoire of national motifs and subjects, the
technique Western-academic. Schatz, although he lived and
worked in Paris at the peak of the Impressionist period, expressed
his general disgust with this modern movement. He scorned
Impressionism and dubbed their “blurred” painting “devious”.
Sionah Tager recounted that in the course of her studies at Bezalel
(1922), “Schatz confiscated her book on Impressionism which she
dared read in the school yard.”20
By now the school had six teachers, 70 students and 50 employees
in rug weaving. From his residence in Berlin, Otto Warburg viewed
Bezalel as a commercial institution that needed to be profitable as
well, and he was concerned about the spendthrift management
style of Professor Schatz. He therefore forced Schatz to regularly
forward him expenditure reports, for if not, he would stop the
money transfers. Schatz gritted his teeth, and in one of the reports
he forwarded, we encounter four teachers and administrative staff
receiving salaries: Nissim Rubin (Albert’s father) – caretaker,
Shmuel Ben David – rug-making teacher, Hemda Ben-Yehuda –
Dr. Y. Lurie reports in 1911 on
19
speakers of nine separate languages
among the Bezalel students: jargon
(?), Spanish, Arabic, Hebrew, Russian,
Persian, Georgian, Turkish and
Bulgarian (Nurit Shilo-Cohen: Bezalel,
1906-1929 (Exhibition Catalog), Israel
Museum, Jerusalem, 5744, p. 60.
Dalya Belkin: Menahem
20
Shemi –Man and Artist, Exhibition
Catalog, Tel-Aviv Museum of Art,
2009, p.22.
63
again solely on his own, appointed Arnold Lachovsky, a painter
who was totally unknown in Berlin, to replace him (truth be that
some in Berlin hoped that Hirszenberg would replace Schatz as
manager of the institution as soon as possible). They invalidated
the appointment, sending the painter Richard Goldberg in his
place.18 To thoroughly understand both the balance of forces and
the elements of the confrontation between Berlin and Schatz, it is
necessary to keep in mind that the management contract between
Schatz and the Berlin Society expired on October 1, 1908, and the
question of its renewal was certainly a tangible threat to the school
director.
Another conflict awaited the new school and its manager, this
time against local forces, and the enemies (real and imagined) were
seen coming from every direction. On one side stood the UltraOrthodox in Jerusalem, who became accustomed over decades
to living from “distribution” money (contributions and donations
from overseas). A situation whereby Jews would actually learn a
trade and begin to work for a living was viewed by them as a very
strange and even dangerous precedent. Furthermore there was the
apprehension that religious Jews might launch a boycott because
of the prohibition of making statues and pictures (this did not
happen). On the other hand there were also other educational
and cultural institutions in Jerusalem (e.g. Alliance School) whose
objective was to teach trades like weaving, spinning, lacework,
knitting, etc. In 1907, Schatz removed Abraham Albert Antebi,
the principal of the Alliance School from the Jerusalem board of
Bezalel, classifying him as an “enemy of the institution”. Two other
Jerusalem institutions plotted to swallow up the young Bezalel:
the Lemmel School and the Ezra Institution, but Schatz repelled
these dangers as well.
Since Schatz also believed that it was impossible to be an
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander,
18
Israel Museum Catalog (Editor: Nurit
Shilo-Cohen), 1983, p. 69
64
at that than organization and marketing art work. He should be
absolutely removed though from the rug workshops.”15 As a result,
Schatz fell ill and nearly died. A compromise was then agreed on,
in respect of which Warburg wrote to Ruppin: “In the matter of
removing Professor Schatz from the Carpets Department, I would
recommend not acting on this for the time being.” We may assume
that the background for this dispute with the Berlin Board was
the prejudice (not to mention disdain) among the “progressive”
Central European Jews (who viewed themselves as bourgeois and
capitalists) toward what they saw as the emotional and inferior
“Öst-Juden” emerging from the East European shtetls, of whom
Schatz, as is known, was one. In response Schatz maintained that
“every person believes that he has the right, because of his pennies,
to offer his opinion, even when he doesn’t understand anything.”16
The truth, as usual, lies somewhere in the middle: Schatz, who was
filled with good intentions and contributed both his energy and
his resources to Bezalel, was never able to separate his personal life
and his personal property from the institution he managed.17
At that time, further skirmishes with the Berlin Board lay
in wait for Schatz: Berlin didn’t like the “renovations without
documentation” and the various improvisations carried out by
Schatz in the two new buildings, as well as the fact that Schatz, on
his own, opened new departments in the school (filigree and basket
weaving, and eventually wood carving), expanded the existing
drawing and painting departments (that Albert Rubin attended)
which they did not consider to be an independent art department
but rather a department “for preparing design models for rugs” only.
As “punishment” Schatz was forbidden to open the lithography
department which was to be managed by Struck in 1908, and its
opening was delayed by another year. Berlin was also displeased
that following the sudden death of Shmuel Hirszenberg, Schatz,
Central Zionist Archive, L2/86/1,
15
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander, Israel
Museum Catalog (Editor: Nurit ShiloCohen), 1983, p. 68.
Zalmona, 2006, p. 74.
16
Zalmona, 2006, p. 83.
17
65
to undertake this task. If “induce” sounds too harsh and extreme,
it would be worthwhile to examine Schatz’s principal argument
in his attempt to persuade Grazovsky: “I am not concerned that
you are not a merchant,” he wrote to him in 1907. “In Bulgaria
this position was filled by an official from the ministry who after
a period of ten years became very rich, with a business worth two
million. Why turn down such a good future for yourself ?”13 In
other words: not a very vague promise that following some time in
public service in supervising the commercial business of Bezalel,
Grazovsky would be able to enter the private market and make
millions (a common occurrence here to this very day). Grazovsky,
for some unknown reason, and notwithstanding the promised
glowing future, rejected the offer, perhaps because he received at
the same time a better job offer in Beirut.14
More tales of financial mismanagement at the beginnings of
Bezalel, and the attempts to pry loose of supervision by the German
committee: Schatz founded “Friends of Bezalel Society” groups
in a number of Jewish communities in the United States (New
York, Philadelphia and St. Louis), asking their leaders to send the
money directly to him in cash in order to bypass the treasurerssupervisors in Berlin. Now a new problem arose: the management
in Berlin was not at all enthused about the technical and artistic
quality of “Bezalel Carpets”: Their dimensions were too small, the
manufacturing was too slow, the quantity produced was inadequate,
and Schatz gave preference to Hebrew-Jewish motifs over PersianEastern motifs. On July 2, 1908 an anonymous letter (signed with
initials only) was sent to Ruppin from the Berlin management,
stating, inter alia: “In order not to anger Schatz too much, he can
continue in the meanwhile with management of the museum. In
fact, let him engage in publicity and when times are better, let
him travel to Europe and the U.S. to schnor – he is much better
Central Zionist Archive, L42,
13
quoted by Dr. Gideon Ofrat-
Friedlander, Israel Museum Catalog
(Editor: Nurit Shilo-Cohen), 1983, p.
49.
Yehuda Gur (Grazovsky), 1862-
14
1950 – linguist, educator, lexicographer
and author, one of the first in Eretz
Yisrael to write in Hebrew. Born
in Pohost in Belarus, Gur studied
photography in Wilno intending to
make a living from this profession in
Eretz Yisrael and made aliyah in 1887.
Here he first worked in agriculture and
later in a Jaffa shop. Later he became
a Hebrew teacher in Mazkeret Batya,
moved to Zichron Yaakov and still
later to Jaffa, where he taught in Yisrael
Belkind’s school and became secretary
of the Agudat Bney Moshe Society.
Subsequently he was a teacher at Mikve
Yisrael and in 1898 was present at the
historical meeting of Herzl and the
German Kaiser, Wilhelm II, which
took place at the gates of the school.
In 1906 he moved to Beirut where
he worked for the Anglo-Palestine
Company (APC) Bank, returned and
managed the APC Bank branch in
Jaffa. In the course of his work he
bought land in Tel-Aviv and Haifa
for Jewish settlement. During World
War I he was deported by the Turkish
authorities to Damascus. His daughter,
Hadassah, married the son of the first
British High Commissioner, Herbert
Samuel.
66
the only one of his class to do so: Leaf-Lifschitz left for the U.S.,
and Zipori and Gordoni settled in Russia.
The curriculum was planned for a three year study program. The
teachers were to be Lilien and the painter Julius Rothschild (native
of Weimar, Germany), who was chosen by a search committee
specially appointed by Schatz in Germany, and who taught
“painting through the use of models”. Lilien (Schatz’s longtime
friend) indeed came to Jerusalem, but very quickly fell out with
Schatz and left (subsequently he would claim that from the outset
he intended to stay only a short time).11 The first “student revolt”
at Bezalel (indeed the next hundred years would see several such
revolts!) was directed against that same Julius Rothschild, who
apparently did not distinguish himself very well as a teacher. Albert
Rubin and his colleagues succeeded in getting him dismissed from
the school (considering the pleasant and modest disposition of
Albert it would be unreasonable for him to have headed the revolt),
and Schatz, who by that time was already teaching clay sculpture,
gypsum casting, decorative art and Hebrew (!), was forced to also
fill the place of the ousted Rothschild and to teach painting. The
problem was that the brother-in-law of the said Rothschild, a man
by the name of Cohen who was the manager of a London bank,
was in the meantime asked to examine the somewhat problematic
accounting system of Bezalel due to a suspicion of what was really
going on at the school (at least from the accounting standpoint).
It would seem that his impression was not very positive since he
found it necessary to report to Warburg that “artists are childish
and should be supervised.”12. It would be unreasonable to think
that in 1906 the young students would be aware of the pressure
directed at Schatz to agree to objective-professional Berlin
committee supervision of the accounting and commercial balance
sheets. Schatz instead tried to induce Yehuda Grazovsky of Jaffa
Zalmona 2006, p. 83
11
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander,
12
Israel Museum Catalog (Editor: Nurit
Shilo-Cohen) , 1983, p. 49
67
corals and shells, ancient coins and medals, skeletons and stuffed
rare animals. These initial private collections, which actually gave
rise to the modern museum, were characterized by a total lack of
discipline, and it could be said that their slogan was “to amaze
and to amuse”. The Bezalel museum boasted ancient coins from
Schatz’s personal collection, stuffed animals and butterflies. The
Jerusalem newspaper “Hashkafa” (Viewpoint) noted in 1907: “...
everyone returning from a trip brings a butterfly or a stone to
the museum.”10 Even the large impressive carriage belonging to
Moshe Montefiori was included in the exhibit.
In the beginning the Bezalel School of Art and Crafts had two
main divisions – the Art Department and the Crafts Department.
The Art Department was composed of the School for Teachers
and Model Painters, Preparatory Classes and Evening Classes.
Several locally born students (classified as “beginners”), and several
foreign students, who, having already undergone a certain amount
of art training were classified as “advanced”, constituted the Art
Department’s first group of students. Among the foreign students
were five from Russia, three from Austria and Germany, and three
from Bulgaria: Shmuel Levy, Shmuel Davidov (who changed his
name to Ben-David) and Albert Rubin, whose father, Nissim,
was hired by the school as a caretaker, while some of his sisters
worked in carpet weaving. Since Albert Rubin’s entire family was
with him in Jerusalem, it is not clear whether he was considered a
“foreign student” or a “local”. Rubin’s class also included AviezerYa’akov Kantrowitz, Ya’akov Stark, Aharon Halevi, Reuven Leaf
(Lifschitz), Shmuel Persoff, Zipori (Ziporowitz), S. Kratka, Leo
Koenig, Y. Liechtenstein, Avraham Binyamin Rivlin, Feivel
Wilner, Y.N. Gordoni, Vinik, Shmuel Levy (Ophel), Avraham
Asher Bar-Adon and Yosef Hevroni. As we know, Albert Rubin
left Eretz Yisrael upon completing his studies in 1909. He was not
Zalmona 2006, p. 89
10
68
and wide windows, and a courtyard encircled by trees. The nearby
Ethiopian church, with its lofty dome and colorful windows,
conferred its splendor to the grounds. In the corner of the yard
there stood a temporary awning – poles with sack-cloth stretched
over them – surrounded by half chiseled stones...9
The Bezalel students, Albert Rubin and colleagues, would
two years hence move to a new set of buildings, more spacious
and better known (at the intersection of Shmuel Hanagid and
Bezalel streets): Turkish buildings acquired by the Jewish National
Fund from Effendi Abu-Shakir. Originally one building served
as the effendi’s residence, while the other housed his harem.
Subsequently the buildings were used by an Arab orphanage.
Although Schatz dreamt of building Bezalel closer to the Temple
Mount (since there the Third Temple would certainly be built,
while Bezalel would be the temple of the arts of which Schatz
himself would be the High Priest), he coveted the plot where the
Rockefeller Museum is currently located, but understood that it
would be wise to make do with the proferred location. The move
to the new buildings made it possible to expand the school and
open new departments for filigree (design of ornaments, jewelry
and religious objects using silver threads), carving and frames
(including shell-inlaid picture frames), and subsequently also for
wicker furniture, lithography and etching. In subsequent years,
marble, olive wood, ivory, graphics and photography departments
would be added. The move to the new buildings also facilitated the
realization of Shatz’s plans for opening a museum that would help
advance the students’ work. This “museum” at first appeared more
like the “Chambers of Curiosities” created throughout Europe in
the 16th and 17th centuries by various collectors (usually nobles,
bishops or just common rich merchants) – rooms characterized by
a multitude of all sorts of objects – paintings, sculptures, weapons,
Shilo-Cohen, Israel Museum
Rachel Yanait Ben-Zvi, We Make
8
Catalog, p. 34
9
Aliyah, Tel-Aviv 1950, p. 25, quoted by
Dr. Gideon Ofrat-Friedlander: “Bezalel
– Founding Years”, from “Bezalel”
(Exhibition Catalog, Israel Museum),
Curator: Nurit Shilo-Cohen, Jerusalem,
1983, p. 44.
69
We now return to late 1905. Schatz is still in Europe (mostly
in Berlin), intending to return with the inaugural class, which
consisted of ten students and two instructors (A.M. Lilien and
Julius Rothschild), dreaming of building a cultural “complex”
in Jerusalem: school, workshop, museum (to house treasures of
Jewish art, archeology of the Holy Land and a collection of flora
and fauna of the Holy Land to provide models of inspiration
for artists), as well as a library (Reverend Hedler of Vienna was
prepared to contribute 10,000 volumes for this purpose.) Most
contributions to Bezalel during its first year came from German
Jews, since at that time other European Jewish communities were
channeling their charitable donations toward rescuing Jewish
victims of pogroms in Russia. Eliezer Ben-Yehuda relates7 that
Boris Schatz offered to work without remuneration in the first
two years (another version cites three years without pay).8
The inaugural class, which as we know included the 19-year
old Albert Rubin, apparently began its studies on March 1, 1906,
in a rented building on Ethiopia Street. This attractive street,
which remains so to this very day, and where the Ben-Yehuda
family resided as well, was part of a neighborhood housing many
Europeans and public institutions. One of five buildings put up by
the Ethiopian community in Jerusalem in the late 19th century for
rental, the building proved large enough for purposes of the school,
but relatively small and uncomfortable for social and public events.
Rachel Yanait Ben-Zvi (in time the wife of the second President
of the State of Israel), described the building as a palace planted
in the Garden of Eden with a mystical, Christian-Ethiopian style
ambience: “...on Ethiopia Street stood a new and empty house.
This was the home of Bezalel before it moved to its own permanent
quarters....How magnificent was this large house, particularly its
upper floor...the balconies that seem to be hanging in the air, tall
Herzl in 1903. A month after Schatz
arrived in Palestine in January 1906,
the Bezalel School of Arts and Crafts
opened its doors in Jerusalem with a
handful of art students from various
countries. Bezalel was thus established
in accordance with the ideas and under
the supervision of the representatives of
practical Zionism. Schatz declared his
intention to create an institution rooted
in Eretz Yisrael and the birthing of a
national artistic identity – one which
would also serve as a foundation for
advancing folk crafts and local folklore.
4
See the following selection
(Hebrew):
Nurit Shilo-Cohen: Bezalel, 19061929 (Exhibition Catalog), Israel
Museum, Jerusalem (1983).
Yigal Zalmona: Boris Schatz, Keter
Publishers, Jerusalem, 1985.
Yehudit Kol-Inbar: History of Museums
in Eretz-Yisrael Prior to the Founding
of the State, as an Expression of the
Zionist Vision, Master’s Thesis, Hebrew
University, Jerusalem, 1992.
Yigal Zalmona: Boris Schatz – Priest
of Art, (exhibition catalog), Israel
Museum, Jerusalem, 2006
David Tartakover and Dr. Gideon
Ofrat-Friedlander: Bezalel 100
(Volume 1 – 1906-1929), Lottery
Council for Culture and Art, 2006.
Zalmona, 2006, p. 72
Zalmona, 2006, p. 143, Note 47
In “Hashkafa”, December 26, 1905
5
6
7
70
realizing that there too he will be alone: “Palestine will be my
monastery for some time”.5 And so, was it Zionism or a place of
exile?
Perhaps this is the point where we should mention another
aspect of the litany of tragedies awaiting the Schatz family: that
of the tremendous importance to Boris Schatz of establishing an
artistic dynasty in Eretz Yisrael. It was certainly not by chance that
he named both the art school he founded and his firstborn son
Bezalel, nor was it just by chance that he also asked his pupils
and assistants to name their firstborn sons Bezalel (Bezalel
Narkiss and others). So it is especially painful to realize that not
one descendant of Boris Schatz exists, not in Israel, nor the entire
world, since both his children from his second wife died childless.
As to his daughter Angelina who remained in Sofia with his first
wife, Schatz proposed that she come live with him in Jerusalem,
but when the two finally managed to meet, she accused him of
abandoning her in the past and declared that she did not feel that
he was her father any more than was her mother’s lover Nikolov.
Although she would eventually change her mind, it would be too
late. The tortured Schatz would write in his diary: “I decided then
to expunge you from my heart...but after many years, when you
matured and understood and you threw yourself into my arms,
in spite of the fact that I loved you with all my heart, I could no
longer fill the place of my little daughter who was stolen from me
by evil people.”6 With bitter irony, Schatz added in his will that
even the pleasure of getting to know and spending a little time
with the only grandson he had in the world (Angelina’s son) was
denied him, and he was left with only his photograph. Few know
that after Schatz died Angelina (who had since herself become
an artist) came to Israel, but her son, who suffered from mental
illness, died childless.
proposals intended to promote the
development of Jewish art, and
concurrently, as stated by Buber,
“to create the melding of the Jew
with the complete human being,”
was expressed in the founding of a
Jewish art publishing house ( Jüdischer
Verlag), traveling exhibitions, and the
founding of a Jewish Artists Union.
Buber hoped that every Jewish home
would display Jewish paintings, listen
to Jewish music and read Jewish
poetry. These ideas, which subsequently
reverberated throughout Shatz’s world,
were already auguring the great debate
regarding the existence of a new and
authentic Jewish-Hebrew style, beyond
the existing Jewish iconography.
Emerging from the more practical
proposals for advancing Jewish art, was
also the need to establish an institution
that would encourage Jewish artistic
expression conforming to Zionist
aspirations. It could therefore be
said that Bezalel was conceived in
answer to spiritual Zionistic views. It
also concurrently served as a bridge
between itself and the aims of practical
Zionism - the Zionism of action, work
and innovation in the use of materials
- which reinforced settlement and
creativity. In this way, the realization
of an institution such as Bezalel made
it possible, on the one hand, to strive
toward spiritual Jewish art with a
Zionist emphasis, and on the other,
the development of a crafts industry
of commercial value in Eretz Yisrael .
The decision to establish the Bezalel
School of Arts and Crafts was adopted
by the 7th Zionist Congress, two years
after Schatz presented his ideas to
71
in London).
Schatz was not at that time, nor regretfully in the years that
followed, included in the “Starting Five” (to borrow a basketball
term) of contemporary Jewish artists. It is indeed a fact that
Professor Martin Buber, who in days to come would influence
the study content of Bezalel, believed that artists such as Josef
Israels, Max Liebermann, Lesser Ury, Ephraim Moshe Lilien,
Hermann Struck and others were of greater importance3. Schatz,
however, was imbued with passion, vision and almost boundless
energy – the stuff of which entrepreneurs are made. Although the
circumstances of the formation of the Bezalel idea back in Sofia
and the establishment of this institution in Jerusalem are clearly
relevant to the story of Albert Rubin, a member of its inaugural
class, we do not want here to delve further into them since the
subject has already been extensively covered in contemporary
Hebrew literature.4 It should be kept in mind that Jerusalem of
those years was no more than a small and most pungent town (as
noted by visiting tourists at the time), situated on the fringe of the
expiring Ottoman Empire.
By late 1905 Schatz begins to accept that his professional future
(far from clear) is certainly not in Sofia nor in Bulgaria at all, and
his mood is melancholy. On a personal level his heart has already
been broken three times: the first when his wife Zhenia ran off,
taking their young daughter; the second due to a decidedly onesided affair of the 38-year old Schatz with his 16-year old cousin,
Theodora (Dora) Gabe (in his letters to Dora he describes himself
as an old grandfather, lonely and tortured, at times friendly and
energetic, while at other times gloomy, tired, broken, suffering and
agonized by betrayal), and the third time, due to the unfortunate
death of Herzl in 1904. In one of his last letters to Dora he relates
that he intends to spend a few years in Eretz-Yisrael, although
in a cage, ready at any moment to crush
my burning skull and put an end to the
unbearable torture.” In 1905, Schatz
gave his daughter a present: a terracotta
relief of “Samson and Delilah”.
The choice of the subject was not
accidental, for it portrayed not only the
woman’s betrayal, but was reinforced by
the fact that Samson resembled Boris
Schatz (who in his youth was a wrestler
and a boxer and had a powerful body),
while the features of Delilah recalled
those of Zhenia. He carved on the
relief: “To my daughter Angelina, July
20”. Although it should be noted that
at the time he began to heed the call
of the Zionist mission his status as
an artist and teacher in Bulgaria was
deteriorating, and it is possible that it
was Zhenia’s betrayal that ultimately
brought Boris Schatz to Jerusalem to
establish the Bezalel School of Art.
2
In the Biblical source, the meaning
was “House of Treasures”, but it would
be reasonable to assume that the
intention was “The King’s Treasure”.
The connection between the terms
“King’s Treasure” and “museum” hardly
requires any proof: several of today’s
great museums (the Louvre in Paris,
the Hermitage in St. Petersburg, the
Kunsthistorisches Museum in Vienna,
etc.) started out as private collections
of royal dynasties, before the era of
revolutions and other political changes,
following which they became public
collections and the property of the
people.
3
The influence of Martin Buber’s
ideas on Schatz and the founding of
Bezalel can be seen in the practical
72
among others, studied with Professor Schatz after Albert did, but
ultimately rebelled against him, usually against the backdrop of his
stubbornly consistent opposition to “modernism”. As we will soon
see, this would not be the only tragedy to beset Schatz in those
founding years.
Boris Schatz discovered the talented 19-year old Albert Rubin
in Sofia and persuaded him to come (with his parents) to Jerusalem
in order to study at Bezalel, the new “center of learning” of art and
design he had established, exactly in the same way he continued to
enlist other young talents from the Diaspora. Miriam Hadgadya,
for example, was “conscripted” by Schatz in Odessa in the summer
of 1911, and attended the third Bezalel class. In fact, it could
be said that discovering young talent sent adrenaline coursing
through his veins. At the end of the 19th century, Schatz also came
upon a 15-year old country boy, Andrei Nikolov, in Bulgaria. He
nurtured him and promoted him to be his assistant at the school.
Unfortunately, young Nikolov repaid Schatz by having a turbulent
affair with his wife Zhenia, and then ultimately ran off with her1.
His dream was to establish an art school in Jerusalem with
an adjoining “House of Treasures”2. If Schatz, who was not a part
of the Bulgarian nation, had helped so greatly to shape a cultural
awakening there, why shouldn’t he do something comparable
for his own people? The challenge seemed of similar nature, and
the formula for implementation identical: in both places Schatz
persevered in developing and disseminating works of arts and
crafts for the population, integrating ancient folk motifs into the
rejuvenating culture, and in promoting the sculpture and design
of reliefs of outstanding images and folk heroes. In Jerusalem his
concept was intended to develop further into the founding of a
National Portrait Gallery, as was customary in other enlightened
nations proud of their heritage (i.e., the National Portrait Gallery
1
In 1889 Boris Schatz married
Evgenia (Zhenia) Zhermovsky,
daugher of a well-off Jewish family in
Wilno. The young couple, together
with the bride’s father, moved to Paris.
However, not all went smoothly, and
Shatz’s temperamental character was
not particularly helpful in improving
the situation. After five years, during
which they failed to produce a child,
cracks began to show in their marital
relationship. In 1895, Boris and
Zhenia moved to Sofia, the capital of
Bulgaria, remaining there for ten years.
He completed projects for the royal
family, opened an art school where his
wife taught painting and he taught
sculpture, and ultimately became one
of the three founding teachers of the
Sofia Academy of Art. In 1897, the
couple finally succeeded in producing
a daughter, Angel (Angelina), but it
appeared that the rift between them
only deepened. As it happened, on
one of his trips to remote Bulgarian
villages, Schatz discovered a 15-year
old youth named Andrei Nikolov, who
had marvelous wood-carving talents.
Andrei was his most beloved and
talented student, even becoming his
assistant. In 1903, when the romance
between his wife and Nikolov was
already common knowledge, the couple
divorced. Until his death, Schatz
fiercely hated Andrei. In his will he
wrote to his daughter Angelina: “that
rascal, for whom your mother robbed
me of you, threw her out after sucking
her dry.” Schatz cut himself off from
his estranged wife and his beloved
daughter, and wrote: “I ran around in
my studio like a wounded young lion
73
Albert Rubin, Professor Boris Schatz,
and the Inaugural Class of Bezalel
D r. D o ro n J . L u r i e
Few people, if any, have ever heard of Albert (Abraham) Rubin,
even though his paintings grace the collections of such major Israeli
museums as the Tel-Aviv Museum of Art, and the Israel Museum
in Jerusalem. It would be easy to classify him as the “lesserknown Rubin”, since both he and the now famed painter Reuben
Rubin belong to the “Genesis” period of “Boris Schatz’s Bezalel”.
However, for accuracy’s sake (albeit at the risk of engaging in a
bit of pettiness), it should be noted that Albert Rubin was there
before him, having been a member of the first class of Bezalel
(1906-1909). Reuben Rubin only arrived in 1912, and studied just
a year in Jerusalem.
We could say that Albert Rubin symbolizes for us the entire
inaugural class of Bezalel, for none of its students crossed the
threshold of our collective awareness as one of the great artists of
Eretz Yisrael of the 20th century. Some perhaps might remember
Ya’akov Stark and his pioneering experiments in designing the
Hebrew font; others may recall Shmuel Ben-David, but that
would be it. Yaacov Ben Dov (who began his studies at Bezalel a
year after Albert Rubin), will be remembered for his later work in
photography and cinema, while other successive Schatz graduates
(such as Levin Kipnis and Baruch Agadati), did in fact distinguish
themselves in diverse fields. Graduates such as Ze’ev Raban and
Meir Gur-Aryeh steadfastly continued the legacy of Boris Schatz,
although the “great” names in art such as Reuben Rubin, Nahum
Gutman, Sionah Tager, Menahem Shemi, and Moshe Kastel,
74
presented to us, Mr. Rubin will be a great artist
one day. We wish him success in achieving this,
and we are convinced that when he attains that
status he will remember that in Athénée he was
appreciated and his true worth was realized.”
Rubin did not become arrogant following
those triumphs. He continued his studies, went
to museums, extended the variety of techniques
for creating his art, and when he could not
satisfy his hunger, he was content with adding
another hole in his belt. And thus, one winter,
when he weakened from eating spoiled food,
he contracted the Spanish flu, the infamous
disease that cost so many lives shortly after
World War I. He struggled terribly through
the night, surrounded by his art, and overcame
the disease. When morning came, Albert, all
sweating and shaking, his body weak, beat the
disease.
Epilogue
Kaddish for two hands, actually for four: the
hands of my father, the painter, and the hands
of the author of this biography- my brother.
My brother, Claude, was born on March 8,
1936. He lived through physical and emotional
torments that prevented him from fulfilling his
dreams. He dedicated the last decade of his life
to writing our father’s biography – he worked
on this diligently and gave it a melancholy
character. In the book he wrote he employs his
lyrical style to bring together the respect he
had for our father and the reflection of his own
character
I find it hard not to think of his loneliness,
the same loneliness his friends tried to make
him forget. I myself was unable to visit him due
to the hardships I endured in Israel. Eventually
it was his time. He must have been horrified by
the fact that he would not be able to finish his
tasks and turned to ask God to help.
“Pray for me Sylvia, for I still have much to
do” - he mumbled in our last phone conversation
in a broken voice.
But God decided otherwise. On October 2,
2003 his candle has reached its end, and he was
67 years old.
I can not finish without thanking the chief
rabbi, Rabbi Gilles Bernheim who helped him
deal with his emotional torment, and also thank
his many friends, too numerous to mention
here. They always accepted him, loved him, and
among them he felt as part of a family.
Dear Brother, Rest in Peace!
Sylvia.
75
Since he could neither turn back, nor pass them
by force – he straightened up, looked far behind
them and called out two names he made up.
The two men were surprised and turned to
look. He took advantage of the opportunity
to shove his hat into the face of one of them,
while screaming a blood-curdling scream that
sounded like a canon ball shot from a canon.
By the time the two had realized what was
happening – he was far away from them. This
improvisation surprised even him. However his
extreme pacifism often caused him to end up
on the losing side of such incidents. He only
used his physical strength when he had no
choice. His earnestness, his mild manner and
his honest friendship caused him to know,
when circumstances allowed, to regret his
actions and show remorse. And when the rival
was honest he knew how to turn an old rival to
a new friend.
The chief Rabbi of France protected him,
the Baron Rothschild also showed an interest
in him, and his homeland, Bulgaria, awarded
him a scholarship. He stayed in school in
Paris for seven years, honing his skills in his
art and graduating his studies decorated with
certificates.
He was nominated to receive the prestigious
“Prix de Rome”, however, because he was a
foreigner he was denied this honor. Meanwhile
he expanded his social circle, opened up to the
world of art and literature and befriended the
great Egyptian poet Sheikh Abu Nadarra. In
1910 the poet got him into the important art
magazine “Athénée de France”, through the
founder-manager Bonneval. Anatole France,
Jules Lemaître, François Coppa and other great
men were part of this group. He earned the
group’s admiration due to a speech he gave, still
in his Balkan accent, about the painter Corot,
while the discussion also turned to Corneille
. “.. Great speech, ” The Athenee wrote in the
words of Legrand, ” and even more impressive
when spoken by a stranger who has been living
for such a short time in Paris and who only
recently became acquainted with the French
language...”
When he presented a portrait of the Sheikh
in oriental garb including all its decorations, and
another portrait in civilian clothes, seen writing
in his study, he received high praise from the
general assembly. Some additional excerpts
from the magazine, from the December 1910
issue:
“.. following many complements he received,
Mr. Rubin thanked the general assembly
with words that won him our admiration. We
must congratulate him on his humility and
appreciate the feelings of gratitude he expressed
to the Sheikh and his Professor, Mr. Cormon
of the Académie des Beaux-Arts. If we are to
judge from the two art works the young artist
76
surprised to see his opponent fall to the ground.
Due to his keen sense of justice, he felt
personally offended when injustice was done to
others. When justice was trampled and he was
certain that he was right – his strength grew,
and not just due to his muscles. He knew how
to listen, and when he used physical strength- it
was to protect others and help them. However
there was one case, when the use of stools by
new students was restricted, where he used his
strength unintentionally on one of the study
breaks. On that morning he got up early, or he
was tired from lack of sleep, and he just leaned
on a stool. On that fateful event that happened
to be the stool that belonged to “Monsieur”,
the Master of the atelier. That started a chain
of unexpected events. When the Master of
the atelier returned to his seat and saw that it
was taken, an argument ensued between the
two. Even though Albert usually respected
the important “stool rule”, he felt humiliated
by the manner in which “Monsieur” addressed
him. Even though he still lacked command
of the language, he understood the mockery
in his words. This was not good enough for
“Monsieur” who probably wanted to establish
his status and take advantage of the incident
to strengthen his position, and the argument
quickly erupted. The other students naturally
intervened in the conflict that rapidly escalated
to violence. Albert was quicker, dropped
“Monsieur” to the floor and held him down
between his knees, and with a pronounced
accent, and assertiveness, said:”I to kill you..” (he
could not express himself well in French), while
with his other hand he threw all the stools and
easels he could reach. His accent and his resolve
remained a mystery. Some of the students
took advantage of the incident to let out some
steam that they had no other way to channel. A
moment later the two rivals returned each to his
own place, put the stools back, and the incident
was over. Albert’s body was imprisoned by the
passions of life – fortunately he was full of good
will, and was always willing to make friends and
shake his opponent’s hand. At that moment he
became “Monsieur” himself in everyone’s eyes.
We only have one image left from that
incident. He is seen in profile, sitting, probably
next to his appeased predecessor, while the
other students are standing. He never used his
privileges as “Monsieur”, nor did he wish to
keep the role for long. He preferred leaving this
role to others. He preferred to succeed without
other noticing it, rather than having his success
fully exposed for all to see.
There was another incident that occurred
when Albert returned from Jerusalem to Sofia,
before he left for France – two aggressive young
men stood on one of the bridges of the river
Maritsa and would not let him pass unless he
kissed the religious symbol they showed him.
77
the time the request seemed reasonable and
he had no reason to suspect anything. He was
astonished to see what happened next. Once he
turned around and wanted to descend, it turned
out that the ladder was gone. The other students,
overjoyed over the prank, started shouting:”take
your clothes off...” and said that only if he strips
naked they’ll put the ladder back. But how
would he come back down, in his birthday suit,
in front of his “friends” without becoming the
object of ridicule... Over time and due to his
experience with previous unpleasant experiences
he learned how to assess risk. He estimated the
distance to the floor, and without hesitation, and
despite the shouts- he jumped. Later he came
to understand, by watching other unfortunate
students, the humiliation that was spared him
when he avoided this cruel initiation: once
the naked student got back down, a group of
students would force him to the floor face down
and perform a “branding ceremony”: The letter
C – the initial of his professor’s name (Cormon)
– would be stamped on his butt. They used a
hot clothes iron and water for the ceremony.
The searing sounds made by the iron, together
with the water poured slowly on the skin, made
the victim believe that the letter C really would
be etched there forever. Our stubborn friend
Albert managed to avoid receiving this “badge
of honor.” Another student who also suffered
from harassment, and originally came from the
Far East – found security in a gun. One day he
took it out of his pocket discretely and showed
it Albert, being his friend and as they were both
in the same boat. He never used it.
There were also “milder” humiliations, such
as a bucket of water placed as if by chance over
a slightly open door, and when someone opened
the door to come in, the bucket fell on his head
- to the sounds of laughter. These “geniuses”
who were looking for perfection, under the
guise of lack of concern about the future, were
apparently trying to release their anxieties and
their tensions through such group games.
Thus time passed in that large atelier. In
other serious moments in front of their easel,
each one hoped that he could cope with life
using his talent, his painting hand and his
painting brushes. For the time being they did it
together, but down the road they will each have
to deal with real life on his own.
Albert struggled to live. He did it in a
pacifistic way, wielding his strongest weapon –
the painting brush, and not with other weapons.
He managed to combine his studies with
making a living, improved his French, worked
on the outside and studied inside. Although he
remained thin due to poor nutrition – he was
still muscular. The first time he was involved in
a fight out of solidarity and was forced to use
his muscles – he realized his inner strength, of
which he was previously unaware, when he was
78
his resolve.
Alone in the big city, hardly knowing the
language, the only thing he could do at the
time was sell his artworks on the sidewalk for
measly prices, for almost nothing. It was clear
that this could not go on for long. He sold all
his paintings and needed to find a place to stay,
even an attic. In the mean time he is forced to
sleep on the hard sidewalk in the cold night
and get up very early, before people would
stare at him, and try to make a living. Albert
was one of many poor, quiet, starving students,
kneeling between the passersby drawing on
the asphalt in the avenues, drawing beautiful
pastels, forgotten paintings that get stepped on,
or washed away by the rain … students hiding
afterwards in some corner to hide their sorrow.
One morning money forgers approached
him. They were looking for someone who was
talented but poor, someone from the fringe of
society, to offer him a deal – to join them on a
secret mission of forging bills. He had no idea
what made them notice him of all people – did
he look like someone who had just arrived, and
was somewhat lost, easy pickings in the big
city, or was it his painting skill! .. Despite his
poverty he refused the request. Six months later
he recognized in a wall-newspaper the portrait
of one of the men who had approached him,
who was by then held by the police.
4. Ecole L es Bueaux-Ar ts –
The Par is F ine Ar ts Ac ademy
Shortly after arriving at Paris he tried to get
accepted to the Fine Arts Academy. He passed
the entrance exams and was accepted for the
first year. He entered the atelier of Professor
Fernand Cormon who showed an interest in
this young foreigner’s talent. On a certificate
signed by the professor from December 10,
1909 the following comment was written: “I see
that he has real abilities and that there is every
reason to provide him with financial support so
he can complete his studies.” Albert remained
in the school until 1916. This institution was
well known throughout the world, and many
great artists had studied there. For Albert it
was a door opening into the future. He thought
highly of France and was surprised to discover
the humiliating initiations practiced on the
new students in school – which gave a less
than serious impression in such a respectable
and highly regarded institution. He tried to
distance himself from such social incidents.
He looked on from the fringe, spoke little and
concentrated mainly on his work. However this
was not easy at the beginning.
One day, as a new student, he was asked to
write his name on a board that was located in a
very high spot where new students wrote their
names, and required a ladder to be reached. At
79
even though he failed – he never gave up on
his dream.
3. S ofia, then Par is
Albert returned with his family to Bulgaria.
The year was early 1909. The new beginning
was harsh. The cold returned, and with it the
constant worries.
This is how he told it: “I was consumed with
worry. I could not stop thinking how to help my
father. At the same I also wanted to continue
my studies, alongside my work, to further my
knowledge and to try my luck. It seemed that I
had no future in that place. What was I to do?”
After a lot of thinking, he tried to listen to
the voice of reason, but found it hard to reach
a decision. He feared he might lose hold of
both ends; however he also knew that if he did
not take a risk – he would achieve nothing. He
felt stuck and unable to decide. Eventually he
realized he had no choice. He had to cut where
it hurt – a difficult task for a person with his
sensitivities – and try his luck elsewhere. He
hoped that he would be able to help his parents
more in the future.
The history of Paris fascinated him and he
was excited by various reproductions of the city
he saw. Paris, the City of Lights, the center of
the arts, the capital of Europe, enchanted him.
After Sofia and Jerusalem the time came to
go to Paris.
This city had fascinated him for a long time.
It was the fulfillment of a childhood dream.
Walking in the footsteps of the great masters,
studying in their schools, learning about them
as persons in a more profound way.
And in his own words: “To refine our
personalities, we must learn to know the
sources. At the least so we can make use in the
future of what we learn of those great men.”
For the young idealists who came to France
during that time, it was a symbol of defending
human rights. It was a country of expression
and freedom that turned the concept of human
fraternity to an ideal. France appeared to
symbolize the future of all of Europe.
A few months later he left on his journey.
He leaves Sofia, his home city, the city he
loved for its water and mountains. He is on the
road again, this time by train, in old wooden
train cars, traveling 3rd class. Leaving the city
behind, sorrowful for leaving his family, but also
hopeful...
He arrives at Serbia, where his mother was
born. There he passes through the cities Nissa,
Belgrade and Zagreb. He stops there for a few
family visits and continues on journey again,
eventually arriving at Paris, after a long journey,
in the autumn of 1909, carrying a cardboard box
full of paintings and seven francs in his pockets.
He also brought with him his enthusiasm and
80
to help Mr. Schatz in his mission to open the
school. Together with the newly arrived students
the core of the school was formed. However
there was a problem. Some of the students
spoke several languages, but often not the same
languages: Russian, Polish, Bulgarian, German,
Spanish, Arabic... the languages clashed, went
past each other, there was a feeling of living
in the tower of Babel … Eliezer Ben Yehuda,
known today as the reviver of Biblical Hebrew,
was appointed to teach us Hebrew, and this
benefited the entire group.
A year later, due to the many efforts by both
teachers and students, a workshop was set up
to weave tapestry style rugs and to hand weave
decorations with biblical figures. The workshop
allowed a respectable number of people to make
a living. Commitment and skill came together
to create a new industry. Eventually, with the
enthusiasm that was dedicated to art – the days
passed, and so did the weeks, the months and
the years. The time to leave had come. The end
of an era, already seen on the horizon, forced
them to raise anchors and to go seek our
fortunes.”
Albert stayed in Jerusalem for three
productive years, since the founding of the
school until the end of the contract. Those
people carried the dream in their persons, and
it was that same dream that led them as part of
a single human chain. Those who make history
– are unaware of what they make. Together
with his friends he was one of the humble
human links creating history. Along with the
experiences of moving to a new land and the
internal enthusiasm of creating art, along with
highly focused passion and justified pride on
completing the job, but without giving it much
weight further down the line – he took part in
founding Bezalel.
Albert left a few sculptures there, among
them, two busts of children for which he used
his brothers as models. One of them is crying
(he had to give him a light nudge to get him
to have the appropriate expression...) and the
other is laughing. He also left a few landscape
paintings, influenced by the unique atmosphere
of the Holy Land.
A few vines, olive trees, cypress trees,
eucalyptuses, cacti, a small village with a woman
villager next to it, a dry valley, barren mountains,
sand dunes, the sprint hill, two or three houses,
a crazy dream, ocher paints, strong lighting, and
all these landscapes were passing him by during
his journey back home.
Life is a seeker’s journey. During the
journey some events happen by surprise, other
occurrences develop slowly over time, but rarely
is the journey of life calm and tranquil. During
his life Albert always dreamed of returning
to the Holy Land. The turbulence of history
prevented him from fulfilling his dream, but
81
Beaux-Arts de Sofia) where he stands out due
to his talent and hard work both as a sculptor
and as a painter. In school he is finally exposed
to the art he loved so much.
When Theodor Herzl visited Sofia,
Albert, still a young student at the time, was
suddenly commissioned to paint large format
portrait of Herzl’s characteristic aloof features.
This painting is like a prophecy of Herzl,
The Visionary of Zionism, foretelling Albert
Rubin’s future paintings in the Holy Land.
2. Jer usalem
During one of the Zionist Congresses in Basel,
Switzerland, probably on 1903 or 1905, an idea
comes up to set up a school of graphic and plastic
arts in Jerusalem, under the direction of Boris
Schatz. The institution is named “Bezalel” after
Bezalel Ben Uri who was entrusted with the
task of building the Tabernacle and its vessels,
as told in the book of Exodus. The purpose
was to develop the most influential techniques
in the world and tie them with the past and
to promote national, religious and biblical
subjects. It was also supposed to help the new
immigrants find work. Exams were held in
most European countries to select the thirty
talented young artists that would take part in
founding the school. Albert Rubin’s teacher,
who wanted to advance him, encouraged him to
take the exams. He was accepted immediately
and became the first to go to Jerusalem with
his teacher. Rubin was only 19 years old at the
time. However Albert felt so responsible for his
family that he could not leave them behind,
nor did he want to. After many difficulties he
managed, with the help of Boris Schatz, who
must have been excited and even somewhat
amused to see Albert agonizing over how to
take care of his family, to bring his entire family
with him, including his grandmother who was
living with them. His two sisters, two brothers,
his father, his mother, his grandmother, and
himself, eight people altogether. In these days
it might seem surprising, but back then it was a
journey that carried a lot meaning, since at that
time an increasing number of Jews had started
the return to the Holy Land.
They left Bulgaria quickly, on a ship going
to the Black Sea, crossed it near the shore
and sailed on to the Mediterranean until the
Promised Land appeared on the horizon.
Eventually they arrived at Jerusalem to the
opening of the Bezalel School in early 1906
and stayed there until 1909. During that time
his youngest sister Mathilde was born.
All the students picked by Schatz have been
united by then in Jerusalem.
He further told us that “More professors
such as Hirshenberg, Gottlieb and Lillien came
82
clouds of passion whispering to him that one
day he could carry on from where he left off,
even though he thought that it wouldn’t be the
same. Now he had to go to the school of life. He
starts working for a shoemaker, but doesn’t fit
in. Then he goes to work for a carpenter, where
he doesn’t do much better, but he knows that
it’s his duty to stay there, so he puts a brave face
on it and keeps on working there...
Since he was the youngest worker in the
workshop he was forbidden from using any
tools. He waited for his chance to be alone
during lunch, or during the aperitif so he could
stay alone in his work area, when his colleagues
are away and almost for fun, he takes a risk and
tries to work the wood. He carves, sculpts the
wood and decorates the furniture. The master
of the carpentry shop eventually realizes that
his young apprentice is the one behind this
work. Surprised by his readiness, he wants to
encourage him and promotes to a higher level
in the hierarchy. The master carpenter thinks
the apprentice can benefit him and starts giving
him tasks that might interest him. He obviously
likes this, but either due to his character, or
because he fears envy, he hides his joy, and
even then his colleagues are unhappy about the
whole thing.
Even though he found interest in his work,
he was already concerned about two opposing
forces: the need for a good environment that
would help him develop his personal abilities,
and the important and natural need to help
improve his family’s financial status.
He wanted to combine those two needs;
however, being young he was still not
accustomed to a life of labor. He did not yet
know that in order to live in a society he will
always have to learn to balance the opposing
tensions rising within him, and the envy-filled
atmosphere made it harder for him. He did not
yet find the thing he was looking for.
In rare moments of leisure, he goes to the
museum and admires the masterpieces on
display. Italian painting, French, Flemish...
they all excite him. The depth of the contrast
between shadow and light in Rembrandt’s work
particularly excites him. When he goes home
with so many images in his head, he attempts
to create, sculpting in his imagination and
painting with the tools he had. Herbs, plants
and ground petals from colored flowers serve
him as pigment.
One day the professor Boris Schatz, who
studied under the famous sculptor Antokolsky,
and was friend of Albert’s father, notices the
young boy’s works and shows an interest.
He notices a natural talent, something worth
nurturing. He requests permission to take the
boy with him, and promises his father that the
boy has a bright future in store. He registers
him in the Fine Arts School of Sofia (école des
83
My Father, Albert Rubin
C l a u d e R u b i n [ t h e a r t i s t ’s s on]
1. The Balkans
We shall let our father’s voice tell the beginning
of our tale, through text he must have jotted
down after World War II on arbitrary pieces of
paper, a few years before his death:
“I was born on July 10, 1887, to humble
parents of the Jewish faith who came
from the Balkans. My father had no
trade besides his knowledge of several
foreign languages such as French,
German, Spanish, Turkish, Russian,
Serb and Bulgarian so he worked as an
interpreter for wandering tourists or
passing diplomats to support the needs
of his large family. Thus he spent his
evenings near hotels and train stations
to find a few more clients and make a
living. Sometimes he would return after
sundown with a surprise, a small portion
of food. Those were rough times in this
remote region of Europe that wasn’t
really overrun with tourists, however
he knew that his children were hungry
and waiting for his return so they could
all sit together around the dinner table,
and the younger ones, overcome by
the late hour, would already be falling
asleep. Watching my father’s daily battle
for survival I quickly learned the facts
of life. With open eyes I bid farewell to
my childhood to walk the harsh roads of
this world of ours.”
Thus, in the first pieces of paper he wrote, he
revealed to us his childhood.
An elderly relative of his, whom we met years
later, gave us another view of his childhood,
accompanied by never ending hunger:”As
soon as he got back from school, he distanced
himself away from everyone, found a place to sit
and overcame his hunger with a book in hand.”
He read books that captivated him: science
fiction, astronomy, books by the astronomer
Flammarion. He managed to avoid the day-today life, but soon he had to put down his books
so he could help his father in his most difficult
task. As the eldest of six children he was to give
up his dreams and his studies at an early age.
He was already too serious to have the privilege
or the time to look back, perhaps except for
a few pages blowing in the wind, like blue
84
he was named laureate of the Salon des Artistes
Français. He showed his work almost every year
at the Grand Palais in Paris.
The post-war period was difficult for
everyone in France. My father renewed many
of his previous friendships in the art world
and received some meager commissions, but
France in those days was concentrating all its
efforts on healing the wounds of war, which left
little room for the luxury of art when so many
everyday necessities were in short supply.
What do we have today to remind us of
this talented painter, who migrated all the way
from the Balkans to Paris with scarcely more
than his talent in his suitcase? Although fame
and fortune beckoned on the horizon, and he
received many commissions and his talent was
recognized by many magazines of the arts,
it now appears evident that World War II
irreversibly destroyed his chances of success.
On Thursday, May 31, 1956, my father died in
a traffic accident. He was sixty-eight years old.
85
for the war years, he continued to show his
work every year at the Salon in Paris. He also
submitted two landscapes in oil to the Salon
des Beaux-Arts in Poitiers.
After World War II, my father continued
joining various art organizations and his
portraits and other works were reproduced in
numerous publications. In 1934 an art critic by
the name of Landowsky published an article
in the Journal devoted to a portrait of the
journalist Géo London that Rubin had shown
in the Salon. Some of his works, including
La Danse Hindoue, were exhibited in Paris at
the Mairie du Ve Arrondissement (the Fifth
Arrondissement Town Hall), and also showed
his work at the Val de Grâce Museum and the
Museum of Bordeaux.
My father also tried his hand at advertising,
doing creative work for two agencies, Ehrman
Lorraine Publicité, and for Publications Robert
Krier. He carried out decorative works for
numerous private clients, and created a poster
for a product called Saponite, which was hung
in the Paris Métro stations. Gallery owner
Katia Granoff was impressed by one of Rubin’s
works at an exposition and purchased it for her
personal collection.
In 1931, my father lost the sight of his left
eye, and suffered consequent eyestrain in the
right eye. Despite the difficulties he endured,
his optimistic nature enabled him to surmount
the odds, and he was able to successfully resume
his work. He traveled abroad and became
well-known in Switzerland. His works were
particularly sought after for his fine execution
of portraits; Rubin captured and was able to
faithfully express the constant changes that he
sensed in the facial expressions of his subjects.
During this period my father and mother
married and had two children - my brother
Claude and myself. One of his portraits of
my mother was awarded a prize at one of the
Salons.
At the height of his fame and while
enjoying life with his family, World War II
broke out. The occupation of France rendered
life extremely difficult for him, as it did for all
other members of his faith. He was denounced
on two occasions, but succeeded in evading
the clutches of the enemy. At the war’s end,
my father joined with other Jewish artists and
became one of the founders of the Association
des Artistes Peintres et Sculpteurs Juifs de
France—the Association of Jewish Painters and
Sculptors of France—and continued to display
his canvasses each year at the Salon.
Albert Rubin continued to regularly exhibit
his works in expositions of the organizations
to which he belonged, as well as at the Salon
d’Hiver. One of his illustrations was published
in a special edition of the monthly Quand
Même devoted to the Arts and Letters. In 1950,
86
praises of the young artist, and granted him
a scholarship. Monsieur Bonneval, one of the
founders of the Athenée de France, accepted
Rubin into the society, where he displayed two
portraits of Sheikh Abu Naddara. One of the
art critics, writing under the pseudonym of
Legrand, congratulated him on his work, and
predicted a brilliant future for the painter. One
of his bas-reliefs was submitted to the Salon
of 1914 where it received jury recognition, and
subsequently a foundry offered to cast the basrelief in bronze.
When my grandmother died in Bulgaria,
my grandfather, finding himself alone with five
other children, decided to move the family to
Paris to join his eldest son. Although he had
worked as a professional interpreter in Sofia,
in order to help pay for expenses he accepted
the job of night watchman on a construction
site. Unfortunately tragedy struck, and my
grandfather died of suffocation on January 31,
1914, leaving my father suddenly the guardian
of his five brothers and sisters, ranging in age
from four years old to sixteen years old. The
older children were placed in foster homes,
and the youngest, upon the advice of Rabbi
Alfred Lévy, was adopted by a middle-class
family. Father, however, showed an interest in
his young sister’s development, and maintained
close contact with her throughout the years.
Shortly thereafter, World War I broke out
and my father, confronted with being the head
of a large family, volunteered to serve wherever
possible, and was subsequently requested to
give art classes for French and Belgian soldiers.
Although he was decorated for his contribution,
he never wore the medal in public. To his great
joy, however, Albert Rubin was finally granted
French citizenship, something he had long
awaited.
In 1918, a journal called L’Echo du XIeme
Arrondissement devoted a long article tracing
my father’s career, and in 1922 the same
publication published two sensitive Albert
Rubin pen-and ink portraits. He continued to
show his work at the Salon every year, and his
pastels and oils received favorable comment in
numerous publications, including Le Figaro,
which praised the quality of his drawings and
pastels, and La Presse, where an art critic named
L. Klotz wrote unstinting praise of his work.
Art lovers who had purchased Rubin
portraits and landscapes professed their pleasure
by sending him letters of thanks lauding his
lifelike colors, his sure hand, and the fine style
they observed in his work.
Albert Rubin first submitted his work
to the Salon of 1914. Later on he became a
member, and was also an active member of an
organization founded by the former students
of Professor Cormon, known as C.T.I., and the
Society of French Landscape Artists. Except
87
Albert Rubin
S y l v i a C h e t r i t [ t h e a r t i s t ’s d aughter]
My father, Albert Rubin, was born on July
10, 1887, in Sofia, Bulgaria. His family, being
of modest means, took him out of school
at an early age, and apprenticed him to a
cabinetmaker. Encouraged by his employer who
had noted his artistic ability, the young Rubin
started sculpting wood in his spare time. He
made innumerable sketches and drawings at
home, and after a while Professor Boris Schatz,
a friend of my grandfather’s, took note of his
talent and sponsored his admission to the Sofia
School of Fine Arts.
To my father’s good fortune, the Bezalel
Academy of Art and Design was founded in
Jerusalem in 1906 under the direction of Boris
Schatz, and he was one of the thirty successful
candidates who passed the entry examination
which was open to young artists from Europe.
Soon after, my father and his family embarked
for Palestine, where they remained for three
years. During his residence in the Holy Land,
he specialized in sculpture, landscapes and
portraits. Upon his return to Bulgaria, and after
carefully considering his decision, Albert Rubin
the artist decided to pursue his studies in Paris,
the City of Lights, which was then a wellspring
for all the current art movements.
When the fledgling artist landed in Paris
he was virtually penniless. His entire fortune
consisted of just seven francs. In order to make
ends meet, my father sold on street corners all
the paintings he had brought with him from
Bulgaria. From there he went on to become
a street artist, drawing with chalk on the
sidewalks of Paris. As soon as he was able to,
he submitted an application to the Ecole des
Beaux Arts, the famous Paris fine arts academy,
and passed the entry exam.
His first courses were with Professor
Fernand Cormon, who was impressed with the
budding artist’s talent. A certificate signed by
the professor on December 10, 1909, attested
to my father’s artistic abilities, and requested
that he be granted a scholarship to continue his
studies. Consequently, he was able to remain at
the Beaux Arts until 1916.
The impressive artist submitted one of
his works for the prestigious Prix de Rome,
but was ineligible to receive an award since
they were only granted to citizens of France.
However, Baron de Rothschild took an interest
in his work and his native land, singing the
88
inaugural class at Bezalel, and thus offers a rare
opportunity to scrutinize its core: What did the
students paint? How did they work? What was
the nature of the ambience that Boris Schatz
created around himself ?
We sincerely hope that in the future we will
continue to enjoy expanded discourse on this
significant event in the life of Professor Schatz
in particular, and the emergence of Israeli art
in general, a topic which has been justifiably
attracting increasing attention and curiosity in
recent years.
Reaching beyond the research and assembly
of the collection, we have also included selected
recollections written by the artist’s children.
Sylvia Chetrit, his daughter, broadly surveys
the story of his life, his wanderings, successes,
raising a family, and laudatory articles found in
professional literature in Paris and other places.
Some years ago his son Claude published in
Paris an intimate family book, “Kaddish for Two
Hands”, which he dedicated to his father. We
include here only the first four chapters of the
book, mainly describing the uncompromising
struggle of the young Albert during his time in
both Jerusalem and Sofia, but mainly in Paris,
the struggles of daily life and making a living,
hunger, anti-Semitism, and even enticing offers
to engage in forgery. The fourth chapter ends
with Rubin’s struggle with the Spanish flu
that ravaged Europe in 1918, killing millions
(among them, the young Austrian painter Egon
Schiele and his wife Edith). These chapters
most effectively describe the period covered by
the exhibition, and through which Sylvia seeks
to perpetuate the memory of her late brother
Claude, allowing us to view this excerpt as a
“Kaddish for Four Hands”: those of Albert, and
those of his son Claude.
We would also like to extend our deep
appreciation to the Chetrit family - Sylvia,
Daniel, Gali and David - for their considerable
help and assistance.
Our thanks also go to...
Galia Bar Or and Doron J. Lurie
89
Pref ac e
Spanning across a half century (1906-1956),
Albert Rubin developed and practiced his artistic
talents as a painter, a sculptor, a graphic artist
and an illustrator. For this special exhibition,
however, we have chosen to focus mainly on
the first four years of his work: his three years
in Jerusalem at Bezalel (1906-1909), and the
drawings he created in his first year of study in
Paris with Fernand Cormon, shortly after he
left Palestine. Although until recently Israeli
researchers preferred to focus on “luminaries”
such as Reuben Rubin and Nahum Gutman,
who had at one time or another attended the
Bezalel School of Arts, it would seem that now
we should spotlight other artists from the school
of Professor Boris Schatz, Albert Rubin among
them, who did not toe the Zionist ideological
line, left the country and tried their luck in
the Diaspora. Creating the “national-cultural
legacy” was and is a Sisyphean task, and much
still remains to be done. Indeed only now are
we beginning to truly detect a trend to expand
the canonical discourse of Israeli art, follow the
growing diversity of activities in museums, and
revel in an expanding shelf of relevant albums
and books. Just a few fortunate ones have had
their artistic legacy treated in a professional and
vigorous way, with most rooted in our memory
solely due to the museums bearing their names,
devoted to their art, and commemorating
their work, such as the Reuben and Nahum
Gutman Museums in Tel-Aviv, the Janco Dada
Museum in Ein Hod, the Anna Ticho House
in Jerusalem, the Frenkel Museum in Safed,
and the Castel Museum at Ma’aleh Adumim.
Descendants of artists who have been shunted
to the margins of memory tightly hold onto their
works within the family while contemplating
how to deal with their inherited heritage, and
the importance of the legacy left to them. To
preserve their works? To display them? To sell
them? To document them, or perhaps just let
them slide into oblivion? Who can tell if one
artist or another will suddenly burst forth from
obscurity or not? Does the fact that an artist
is presently unknown portend that he or she is
also doomed to oblivion in the century to come
– and that if no one should ever take an interest
then perhaps any effort invested in them would
simply prove to be a waste of time?
The Museum of Art, Ein Harod, has
often undertaken to revitalize the memory of
forgotten artists, such as Asher Feldman of
Rehovot (who did not attend Bezalel), and
others who followed their craft in kibbutzim
and towns throughout Israel.
Albert Rubin serves as a point of departure
in giving us the opportunity to appraise
a fascinating but little-studied artist, who
ipso facto represents all the students of the
90
91
Table of Contents
Galia Bar Or, Doron J. Lurie
5
Preface
Sylvia Chetrit
7
Albert Rubin, My Father
Claude Rubin (Artist’s son)
7
Albert Rubin
Doron J. Lurie
7
Albert Rubin, Professor Boris Schatz
and the Inaugural Class of Bezalel
7
Biography
7
Catalog
Pagination follows the Hebrew order from right to left.
92
Ein Harod Museum of Art
Albert Rubin . Beginnings
Summer 2010
Curators: Galia Bar Or and Doron J. Lurie
Catalog
Design and Production: Moshe Mirsky
Photography: Shuli Halfi
Text Editing: Idit Heiman
English translation and editing: Arlene and Jerry Aviram; Uri Bruck
Printing:
On the Hebrew cover: (detail)
On the English cover: (detail)
All works are from the artist’s estate unless otherwise indicated
Measurements are given in centimeters , height x width
© 2010 Chetrit Family and Museum of Art, Ein Harod. All rights reserved.
93
Albert Rubin
Beginnings
Ein Harod Museum of Art