4102 ר הקצר לשנת ו תחרות הסיפ
תחרות הסיפור הקצר לשנת 4102
סיפור מספר 0
The Dogs Walker
מאז שבגר ועמד ברשות עצמו ,קנה לו הרגל מיוחד ,שגרם לאחרים להרים ,ולא פעם ,גבה תמהה למעשיו .באדיקות שגובלת בחרדת
קודש ,היה ניגש לפני כל כ"ט בנובמבר ,אל החנות הקטנה שבירכתי רחוב קטן שבסוהו ,פותח את הדלת וקול המצילה מתנגן באזניו,
מתיישב על הכיסא כשהגיע תורו ומתמסר לכאב שגבל במעין עונג מסויים ואף אם לפעמים היתה המחט גורמת לו לדמוע ,היה מלעלע
בגרונות ושותק ,עיניו מתרכזות בתמונה הגמורה של הקעקוע החדש ,שיעטר את גופו .היסטורית מדינת ישראל הקטנה שמעבר לאוקינוס,
הישגיה הגדולים והקטנים היו פרושים עליו ,לפי הסדר הכרונולוגי של התרחשותם.
בין קעקוע אחד לשני ,עסק כ ,Dogs walkerבאפר איסט סייד של מנהטן .שמו עבר מפה לאוזן ,בין עשירי השדרה החמישית ,במיוחד בין
הגברות הזקנות ,שחיבבו כלפי פודל מסופרים ,שבטנם עטופה בבד צבעוני .פעמים מספר אף הוציא ,בו זמנית ,כתריסר כלבים לטיול.
זרועותיו השריריות ,כתוצא מאימוניו המאסיביים בחדר הכושר ,אחזו בחזקה רכה את רצועותיהם בדרכם לסנטרל פארק ,אל האחת
מהפינות המיועדות לכלבים.
בגופית סבא לבנה ,כובע צמר כהה ושרשרת זהב לצווארו ,היו זקנו ושפמו מראה מושלם לרוכב אופנוע ,מאלה שמסתובבים בחבורות
מטילות אימה .קעקועיו הרבים ,שהשתרגו על עורו והחלו מכסים בהדרגה את מרביתו ,הוסיפו להתרשמות זו .רק עיניו היו רכות .רכות
כשל עיני ילד ,היו נשותיו צוחקות והוא שמע צחוקים לא מעטים כאלה בחייו.
במהלך השנה כולה ,היה מתכונן לארוע ,מתכנן בקפידה את הקעקוע החדש ,משרטט אותו על ניר ואוצר את הדוגמה ,כדי להביאה לחנותה
הקטנה של וונדה ,שהיתה מחייכת לעצמה ,כשהיה מסביר לה את משמעותו .שמות הרמט"כלים ,נשיאי המדינה וראשי הממשלה ,עיטרו
את רגלו השמאלית ,כשעל הימנית תפסו מלחמות ישראל מקום כבוד .את מגן הדוד ,מיקם מסביב לטבורו ומצדיו התנוססו בגאון ,שני פסיו
הכחולים של הדגל.
יש שהיה נשבע לעצמו ,שכשלא יוותר מקום פנוי לקעקוע חדש ,יארוז את חפציו ויסע אל הארץ הרחוקה ,שעל סיפוריה גדל בילדותו .באותה
הזדמנות יוכל גם להכיר את העולם הגדול שבחוץ ,עליו היה קורא בשקיקה ,כאשר היה נמלט משיעורי בית הספר ,אל הספריה העירונית,
או כאשר התחבא מזעמו של אביו המכה .בדמיונו הניח פתק בין אבני הכותל המערבי ,הסתובב בעיר העתיקה ,שתה בירה כהה מחבית,
בפאב או בבית קפה ואף העז לשחות בים התיכון ,שנושק לחופי תל אביב .הוא הוליך את הכלבים במעלה השדרה ודמיונו חלף ,מעל ראשי
העוברים ושבים מבחין-לא מבחין בקיומם.
הקעקועים החלו פולשים מזרועותיו וחזהו אל גבו וכיסו את הרגלים עד לבהונות .רק את פניו וכפות ידיו הותיר חשופות .השנה עמד להוסיף
את מבצע עופרת יצוקה וממש היום אחר הצהרים ,עמד לסיים את המלאכה.
התרגשות מהולה בעצב החלה מטפסת בו .את ההתרגשות הבין וקיבל באהבה ,אבל את העצב שנילווה לה לא הבין .הן במשך כל השנה
האחרונה חיכה לרגע הזה ,חלם כל דקה ממנו ושזר בדמיונו כל שניה שלאחריו .הוא חרג ממנהגו וקיצר במעט את טיולם של כלביו ,במוחו
חלפו משפטי הפרידה לבעליהם .שמונה פודלים ,הוציא היום ולבעלי הכלבים האחרים ,יתקשר מאוחר יותר.
השדרה החמישית ,פינת רחוב ,46בית יוקרה שנבנה אחרי מלחמת העולם הראשונה ,על ידי מורדוך והתנשא לגובה של שש עשרה
קומות ,היתה תחנתו הראשונה .השוער המזדקן צלצל אל בעלת הפודל הלבן והודיע לה ש"מיס רוני" ממתינה לה בלובי .כעבור דקות
אחדות ,יצאה לקראתו אישה דקיקה ומטופחת ,נקישות עקביה הדהדו בקצב אחיד על רצפת השיש הקרה ובזויות שפתיה החיוך המנומס,
שהיתה שולחת לעברו ,משהחזיר לה את כלבתה .הוא בלע את רוקו וניסה להוציא את המילים מפיו ,אך הן מיאנו להשמע .עיניו הביטו אל
החוץ ועל הבנינים שהוא כל כך מכיר.
"מחר בתשע?"
"כן" הנהן והביט בתאריך שחרורו של גלעד שליט ,המקועקע על אמתו" .מחר בתשע".
סיפור מספר 2
הצהרת בלפור
חשיבותה המעשית-מדינית -משפטית בין לאומית -סינתטית -רוחנית-
תורנית של הצהרת בלפור מתאריך 1111/11/2להקמת מדינת ישראל
בתהליך הגאולה
ָם,
ְמֹות עֹול
ְכֹר י
("ז
משמעותה העצומה של הצהרת בלפור ,ברוח ובחזרה היסטורית
ָדֹר" (שירת משה ,דברים לב') כפי שהיתה הצהרת כורש ("כֹה
ְנֹות דֹר-ו
ִּינּו ש
ב
ַר,
ָאמ
ְנֹות-
לב
ַי ִּ
על
ַד ָ
פק
ְהּואָ-
ִּם; ו
ָי
שמ
הָ
ֵי ַ
ֱֹלה
ִּי ה' א
ַן ל
ָת
ָָארץ ,נ
ְכֹות ה ֶ
מל
מְ
ָרס--כֹל ַ
ְֶך פַ
ֶל
כֶֹרש מ
ָה ".דברי הימים ב' פרק לו'; עזרא פרק א') ,וגם ממניעים
ִּיהּוד
ֶר ב
אש
ָלִּם ֲ
ִּירּושַ
ִּת ,ב
ַי
לֹו ב
זהים" :שיבתם של היהודים לציון היא מאורע היסטורי ממדרגה עליונה שנגזר מתוקף צו הבורא"
(ציטוט נוסח הצהרת בלפור) ,מחייבת את תיעודה והודאה לאביר יעקב המעיר 1עמינו,
לצד גיבורי שליחי המצווה ומעשיהם ,שהביאה להקמת מדינת ישראל 13שנה לאחר מכן.
עוד מעידה ההצהרה כי קיים ויקיים ה' צבאות הבטחתו המלאה (כמובן לפי התנאי
התורה) –לקבלת ארץ ישראל השלמה כולל הגדה המזרחית לירדן (על אף שאין גבולות
מוגדרים במלל ההצהרה ,היו מפות ,)2כפי שהבטיח הבורא יודע עתידות בברית בין
ְרם--
ֶתַ-אבָ
ָרת ה' א
ַהּוא ,כַ
ַּיֹום ה
הבתרים (בראשית ט"ו ,י"ח-כ"א) לאברהם אבינו" :ב
ֵאמֹר:
ְרית ל
בִּ
ַר-
ְה
ָדֹל נ
הג
ָר ַ
ָה
הנ
ַדַ-
ִּם ,ע
ְרי
מצַ
ַר ִּ
ְה
מנ
ַזֹאתִּ ,
ָָארץ ה
ֶת-ה ֶ
ִּי א
ַת
ָת
ֲָך ,נ
ַרע
לזְ
ְ
ְרת( ".והיא חלק הארץ ישראל שתורחב עם עוד 1ערי מקלט) ,עד שהספר הלבן הראשון של צ'רצ'יל,
פָ
בשנת ,3211צמצם והגביל את הצהרת בלפור בקריעת עבר הירדן המזרחי מתחומי
1
ספר דברי הימים ב' לו':22 ,
ֶת-רּוח
ַ
ִּיר ה' ,א
ֵע
ָהּו--ה
מי
ִּרְ
ִּי יְ
ְפ
ָה ,ב
ְהו
ַר-י
ְלֹות ְדב
לכ
ָרסִּ ,
ְֶך פַ
מל
ְכֹורש ֶ
ַת ,ל ֶ
ַת ַאח
שנ
ּובְ
" ִּ
ַד
מּי
ִּית ִּ
ָת
ֶר ש
אש
ָלִּםֲ ,
ְרּושַ
ִּי י
ְעֹורִּרי ,קּומ
הת ְ
ְעֹורִּרי ִּ
הת ְ
ֵאמֹרִּ " ;".
ָב ל
כת
ְמְ
ַם-בִּ
וג
ְכּותֹוְ ,
מל
ָלַ-
בכ
ֶר-קֹול ְ
עב
ֲַ
וּי
ָרסַ ,
ְֶך-פַ
מל
כֹורש ֶ
ֶ
ְֵך,
ְַארת
תפ ְ
ְדי ִּ
בגֵ
ִּי ִּ
ְש
לב
ִּּיֹוןִּ :
ְֵך ,צ
עז
ִּי ֻ
ְש
לב
עּורי ִּ
ִּ
עּורי
ִּיתִּ " ;".
ָצ
ִּית--מ
ָת
ָה ,ש
על
ַרֵ
התְ
ַת כֹוס ַ
בע
קַ
ֶתֻ-
ָתֹו; א
חמ
ֶת-כֹוס ֲ
ָה ,א
ְהו
י
ָרל ְוָטמֵא( ".ישעיהו נא' ,נב').
ְָך עֹוד ,עֵ
ָבֹא-ב
ִּיף י
ִּי ֹלא יֹוס
ֶש--כ
ַקֹד
ִּיר ה
ָלִּם ע
ְרּושַ
י
2
ולמצער ספרי הלימוד של משרד החינוך בישראל לא מציינות זאת במפורש.
להלן מפות של הצהרת בלפור ,9191והחלטת ועידת סן רמו :9121
http://citizenship.cet.ac.il/CETHandler.ashx?n=CetEntities.FileViewer&i=7b6c26a9-ffd0-426d-b508-19d6c9d151f1&id=20628 http://citizenship.cet.ac.il/CETHandler.ashx?n=CetEntities.FileViewer&i=7b6c26a9-ffd0-426d-b50819d6c9d151f1&id=20628
http://www.edu-negev.gov.il/goel/bet-yatziv/megila/images/m21.jpg
http://www.gplanet.co.il/pictures/uploaded/954557.jpg
http://israelvets.com/picts/nation_reborn/full_size_images/PalestineMap.jpg
http://www.mythsandfacts.org/conflict/mandate_for_palestine/1920-mandate_for_palestine.jpg
http://www.manhigut.org/hebrew/images/palestine.gif
http://www.google.co.il/imgres?start=132&espv=2&es_sm=93&biw=1280&bih=659&tbm=isch&tbnid=ydGKklmPfJVnWM:&imgrefurl=http://jafi.org/JewishAgency/English/Jewish%2BEducation/Compelling%2BContent/Eye%2Bon
%2BIsrael/Maps/2.%2BBritish%2BMandate.htm&docid=D4yKllXp_jkvyM&imgurl=http://jafi.org/NR/rdonlyres/BF1CFEE4-915D-437A-8385B5F9EF1CE445/12067/MANDATE.gif&w=402&h=402&ei=QtsGUr6NLM3zsgatyYCYAg&zoom=1&ved=1t:3588,r:36,s:100,i:112&iact=rc&page=7&tbnh=179&tbnw=179&ndsp=21&tx=81&ty=86
http://www.google.co.il/imgres?espv=2&es_sm=93&biw=1280&bih=659&tbm=isch&tbnid=vD1EXiPfVY-PMM:&imgrefurl=http://www.deliberation.info/what-iszionism/&docid=ZeStxzE_PtjGxM&imgurl=http://www.deliberation.info/wp-content/uploads/2012/08/The-Balfourclaration.jpeg&w=175&h=300&ei=LdsGUrGKLcLQtAb3oYH4AQ&zoom=1&ved=1t:3588,r:71,s:0,i:297&iact=rc&page=4&tbnh=166&tbnw=97&start=65&ndsp=22&tx=38&ty=131
הבית הלאומי היהודי .אך עדיין ,עד ספר הלבן השני בשנת ,3211יכלו יהודי כל העולם
לעלות לארץ ישראל (כל הגדה המערבית לירדן) ,ללא הגבלת-מכסת כמות.3
לרב אלקלעי ,שהפיח רוח ציונית מעשית בעולם חרדי הנסמך ופאסיבי בגלל המדרש
האנטי-ציוני של שלוש השבועות ,4ויחד עם הרב קלישר הגו ונבאו שהציונות המעשית
מתבקשת כעת ומחייבת ,5טרם בוא הגאולה הניסית השמימית .6כן פירש נכונה את
משמעותה של תשובה לאומית – היא שיבה משורש שיבה לאומית לארץ העם והלאום.
לחיבת ציון ולחלוצי העלייה בפועל – שומעי ומיישמי דבר הקב"ה'( 7ירמיהו פרק כט'):
ִּי
"כ
ֶם
ֵיכ
אח
ַזֹאת ֲ
ִּיר ה
ָע
ֵב ב
ַּיֹוש
ָם ה
הע
ָל ָ
ֶל כ
וא
ִּד ְ
ָו
ֵא ד
ִּס
ֶל כ
ֵב א
ַּיֹוש
ְֶך ה
מל
הֶ
ֶל ַ
ַר ה' א
כֹה ָאמ
ֶם
תכ
אְ
ְאּו ִּ
ָצ
ֶר ֹלא י
אש
ֲ
בַגֹולָה.":
ֵר
דב
מַ
ִּי ְ
ֲצ
ֶם ח
ֵיה
בנ
"ּוְ
לאליעזר בן יהודה שתיקן את המעוות שהיה גם בימי נחמיה (יג'):
ְכלְשֹון עַם ָועָם" .ויפה אומר היום 8אבשלום
ִּית וִּ
ְהּוד
ֵר י
דב
לַ
ִּירים ְ
ַכ ִּ
ָם מ
ֵינ
וא
ִּית ְ
ְדֹוד
אש
ַ
קור שטרם חרב בית המקדש השני פסקו חלקים מהעם ומנהיגיהם לדבר בשפת הקודש,
וכ 30711-שנה לאחר מכן ,העם חידש את השימוש בשפה העברית ,וכן זכה לאחר מכן
לעצמאות מדינית בישראל.
לרוטשילד ,שחזר בתשובה ציונית בעקבות פרעות 'סופות בנגב' ,ותמך בכך חלוצי העלייה
הראשונה (למעט הבילויים בגדרה שסירבו) ,עד שקיבל אישית ,אולי כנציג היישוב היהודי
(היסטורית ותורנית) ,את ההצהרה (בלפור) מאת הלורד הבריטי בלפור.
לחיים ויצמן ,שהגיש את ההצעה להצהרת כזו לממשלת בריטניה בשיתוף עם ההנהגה
הציונית בבריטניה ,ואמנם חטא כשסירב לתמוך בעליית המונים לארץ ישראל כיוון שחשש
3
באופן מדהים ,גם האנטישמיות זירזה את סילוקינו מארופא ל'פלשטינה' ,ולאחר מכן זו היתה הגישה-פיתרון של הנאצים
ליהודים במשך ה 4-שנים הראשונות ,ולאחר מכן ניסיון הסילוק למדגסקר ,עד ל'פיתרון הסופי' ,ה' ימחל חטאינו ורחם עלינו.
4
במדרש הסותר את מצוות ועקרון התורה על הפסוק בשיר השירים ב' ז' ,שכביכול נשבע עם ישראל לא לעלות לארץ הקודש
(כתובות דף קיא).
5
בֹותיהָ ,אֲ קֹומֵ ם( ".ישעיהו מד').
" מֵ קִ ים דְּ בַר עַ בְּדֹו ,ו ַעֲ צַת מַ לְָּאכָיו י ַשְּ לִים; הָ א ֹמֵ ר לִירּושָ ַלִם ּתּושָ בּ ,ולְּעָ ֵרי י ְּהּודָ ה ּתִ ָבנֶינָה ,ו ְּחָ ְּר ֶ
6
והאמת היא שיש לפחות שלושה שלבים :ציונות סינתטית ואחריה ציונות מדינית (כפי שכבר קרה בשנת ,)9161והיום אנו
בסוף הציונות הרוחנית לפי שיטת אחד העם ,ובקרוב בימינו נזכה לגאולה השלמה של אדון עולם ימלוך עלינו עם משיח צדקנו
מבית דוד עם כל ברכות התורה .בדומה ההיסטוריה חוזרת על עצמה כפי שקרה בתנ"ך ,שדוד תחילה מלך בחברון ע"י שבטו,
לאחר מכן שיש מספר שלבים :נמלך בסתר ע"י שמואל הנביא ,נמלך בגלוי ע"י הזקנים וכל העם ,ניצח מלחמות ישראל..
לאחר מכן העלה את ארון הברית ,אף שהיה עיכוב בדרך .ולבסוף רק בדור אחריו – בנו זכה לבנות את בית המקדש ולכונן
מלכות שלמה ושלום עולמי.
7
מצוי בנבואת ירמיהו (פרק כט')" :כִי כ ֹה ָאמַ ר ה' אֶ ל הַ מֶ לֶ ְך הַ ּיֹושֵ ב אֶ ל כִסֵ א דָ ו ִד ו ְּאֶ ל כָל הָ עָ ם הַ ּיֹושֵ ב בָעִ יר הַ ז ֹאת אֲ חֵ י ֶכם אֲ שֶ ר
ֹלא יָצְּאּו אִ ּתְּ כֶם בַּגֹולָה :כ ֹה ָאמַ ר ה' ְּצבָאֹות הִ נְּנִי מְּ שַ לֵחַ בָם אֶ ת הַ חֶ ֶרב אֶ ת הָ ָרעָ ב ו ְּאֶ ת הַ דָ בֶר וְּנָתַ ִּתי אֹותָ ם כַּתְּ אֵ נִים הַ ש ֹעָ ִרים
ָארץ לְָּאלָה ּולְּשַ מָ ה
אֲ שֶ ר ֹלא תֵ ָא ַכ ְּלנָה מֵ ר ֹעַ :ו ְָּרדַ פְּ ּתִ י ַאחֲ ֵריהֶ ם בַחֶ ֶרב ב ָָרעָ ב ּובַדָ בֶר ּונ ְַּתּתִ ים (לזועה) ְּלזַעֲ ו ָה לְּכ ֹל מַ מְּ לְּכֹות הָ ֶ
וְּלִשְּ ֵרקָ ה ּולְּחֶ ְּר ָפה ְּבכָל הַ ּגֹוי ִם אֲ שֶ ר הִ דַ חְּ ּתִ ים שָ םּ :תַ חַ ת אֲ שֶ ר ֹלא שָ מְּ עּו אֶ ל דְּ ב ַָרי נְּאֻ ם ה' אֲ שֶ ר שָ לַחְּ ּתִ י אֲ לֵיהֶ ם אֶ ת עֲ בָדַ י הַ נְּבִאִ ים
הַ שְּ כֵם ו ְּשָ ֹלחַ ו ְֹּלא שְּ מַ עְּ ֶּתם נְּאֻ ם ה' ," :וכןָ " :לכֵן אֱ מ ֹר ְּלבֵית-י ִשְּ ָראֵ ל ,כ ֹה ָאמַ ר אֲ דֹנָי ה'ֹ ,לא לְּמַ עַ נְּכֶם אֲ נִי ע ֹשֶ ה ,בֵית י ִשְּ ָראֵ ל :כִי
ְּּתם ,בְּתֹוכָם;
ָאתם שָ ם .לו,כג ו ְּקִ דַ שְּ ּתִ י אֶ ת-שְּ מִ י הַ ּגָדֹול ,הַ מְּ חֻ לָל בַּגֹוי ִם ,אֲ שֶ ר חִ ַלל ֶ
ְּּתם ,בַּגֹוי ִם אֲ שֶ ר-ב ֶ
אִ ם-לְּשֵ ם-קָ דְּ שִ י אֲ שֶ ר חִ ַלל ֶ
וְּי ָדְּ עּו הַ ּגֹוי ִם כִי-אֲ נִי ה' ,נְּאֻ ם אֲ דֹנָי י ְּהו ִה ,בְּהִ קָ דְּ שִ י ָבכֶם ,לְּעֵ ינֵיהֶ ם" (יחזקאל לו').
8
עיתון 'ישראל היום' " :21.91.2192סליחה שניצחנו".
מהתנגדותם שתחריף (וגם פעילותו השמאלנית כגון הסכם 'ויצמן-פייסל' עם האמיר פייסל
מעולם לא באה לכדי מימוש) ,אך השכיל לעשות תשובה ,להתחרט (התפטר כנשיאּה
הרביעי של ההסתדרות הציונית) ולהודות לאחר מאורעות תרפ"ט ,וכך בשנת 3211כבר
תבע מוועדת פיל (שנשלחה לארץ ישראל מטעם ממשלת המנדט) ,כי יינתן בישראל
מקלט למיליוני היהודים הנרדפים בעולם .שוב חטא כאשר הציע לראשונה את חלוקת
ארץ ישראל בין היהודים לערבים.
לשר החוץ הבריטי ארתור ג'יימס בלפור ,שהיה חובב תנ"ך (הברית הישנה בלשונם
השגוי) ,וראש הממשלה דייוויד לויד ג'ורג' ,וחסידי אומות עולם אלו ,וגם רחובות על שמם
בירושלים.
/
לצערינו לא השכיל לממש וליישם את זכות העלייה ללא הגבלת כמות עולים יהודים לארץ
חמדת אבות ,9והסוף המר שלאחר כארבע דורות (החל מעליית תלמידי הגר"א בשנת
)321110של קריאות גאולה לעשות תשובה – עלייה לציון ארץ זבת חלב ודבש ,סירבו
היהודים לעלות ,והעדיפו ללכת נגד הטפתו והזהרתו של הנביא יחזקאל (פרק כ'):
"והעולה על רוחכם היו לא תהיה .אשר אתם אומרים :נהיה כגויים ,כמשפחות
הארצות ,לשרת עץ ואבן .חי אני נאום ה' אלוקים אם לא ביד חזקה ובזרוע
נטויה ובחמה שפוכה אמלוך
עליכם" ,באה האנטישמיות עד לשואה .וקריאות הרחבה
במאמר על השואה.11
/
קישור למאמר 'הצהרת בלפור' באתר:
http://www.tsedek.com/1/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A6%D7
%94%D7%A8%D7%AA-%D7%91%D7%9C%D7%A4%D7%95%D7%A8
9
אף שההצעה קיבלה תוקף משפטי מחייב ככתבה וכלשונה רק משנת ,9122לאחר שהצהרת בלפור הבריטית קיבלה תוקף
חוקי של מסמך בינלאומי מחייב בוועידת סן רמו [ אשר עסקה בעתיד השטחים של האימפריה העות'מאנית לשעבר] ,ולאחר
מכן גם הבריטים חזרו ואשרו (שוב – שנית) באותה השנה את הצהרת בלפור ,וזוהי הוכחה כי גם שאפשר להציג שהצהרת
בלפור חלה ברוב עוצמתה רק עד הספר הלבן הראשון של צ'רצ'יל ,בשנת ,9122שהגביל את הצהרת בלפור והביא לקריעת
עבר הירדן המזרחי מתחומי הבית הלאומי ,ב ספר הלבן השני של פאספילד ,בשנת – 9121באבסורד בלתי ייאמן להענשת
הנפגעים ממאורעות תרפ"ט ,קרי אפשור של עליית המונים (בכמויות של מאות אלפים ומיליונים) ,גם אם היו עולים מתנגדים,
כמו שהיו השומרונים בשיבת ציון של בית שני ,כך בהמשך רוח תורנית ציונית היינו מתגברים על המכשולים והאויבים
השכנים ,וממשיכים לעלות.
10
ואף לפני -משנת 9161היו עליות חסידים .תחילה יש אהבת ציון ועלייה מרצון ואמונה דתית (קיום מצווה) ,ואם לא ממומש
יש אנטישמיות.
11
לשואה:
תורניים
הסברים
מאמר
ראה
http://www.tsedek.com/1/%D7%A6%D7%99%D7%95%D7%A0%D7%95%D7%AA/%D7%94%D7%A1%D7%91%D7%
A8%D7%99%D7%9D-%D7%9C%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94
סיפור מספר 3
הלילה חלמתי חלום.
אני צועדת ברחוב אלנבי שלובת זרועות ,ברל כצנלסון מצד אחד וחיים ברנר מצד שני ,לכיוון שפת הים
לשם תגענה אניות מעפילים מפזורת תבל .אנו מגיעים לחוף ובליל שפות נשמע מכל עבר .אליעזר בן
יהודה מתעקש שנדבר רק עברית.
קולו של דוד בן גוריון נשמע מרחוק" :אנו מכריזים בזאת ''...משתררת דממה ואחר פורצים כלם במחול
הורה סוער מעגלים מעגלים .המעגלים מסתחררים וחגים באויר בצבעי כחול לבן.
שי עגנון מושך בזקנו ולוחש לרופין "אנחנו על המפה ונישאר על המפה!''
''שבו שבו '',מפציר בנו חיים ארלוזורוב'' ,מיד יתחיל מצעד צה"ל''.
סוקולוב ואוסישקין מחייכים בענווה וקדים קידה קלה לעברו של חיים ויצמן ,הנשען קלות על עץ
האקליפטוס שניטע כאן בראשית המאה.
חיים נחמן ביאליק מוציא אגורה מכיסו ושואל את נתיבה בן יהודה אם היא מעונינת בגזוז מן הקיוסק.
הרב אברהם קוק נושא עיניו השמימה ,שם חג מטוס של חיל האויר המצייר מגן דוד .לפתע הוא
קולט צללית נשענת על מעקה המרפסת מגבעת לראשה וזקן המתבדר קלות רוח הבאה מן הים.
הדמות מביטה מטה אל החוגגים ,מחייכת לעצמה ולוחשת...'' :בעוד 1שנים לכל היותר 11שנה יכירו
בה הכל "...אחר מביטה הדמות לשמיים ,שם חגה יונה ועלה זית בפיה ,ולוחשת לעצמה:
"אם תרצו ...רק אם תרצו''...
סיפור מספר 2
"לחצות את הגבול"
לא היה אחד שלא הכיר ואהב את דוקטור דהוד כתאב ,ממש כשם משפחתו כן עיסוקו אבל
בניגוד לרופאים אחרים לא ראה בכך רק מקצוע אלא גם שליחות קדושה .צנוע ,נחבא אל
הכלים ,טוב לב ונאמן היו רק חלק ממעלותיו הגדולות האינסופיות .הוא הקשיב בקשב רב לכל
אחד ממטופליו ,אפילו אם היה זה מטופל זקן שחזר לעיתים קרובות ולא כי לא הרגיש טוב
אלא כי רצה מישהו לדבר איתו ,הדוקטור הצעיר לא הראה שום סימן לכך שהוא יודע זאת.
במשך כל השיחה חייך אליו -חיוך אמיתי -ונתן לזקן את התחושה שכרגע אין דבר יותר
חשוב ממנו.
הוא היה בן 11אבל היה נראה יותר כמו נער שחגג לא מזמן בר מצווה .מאז איבד את אשתו
וילדו היחיד לא הראה סימנים שהקמת משפחה נמצאת בראש מעייניו ,אולם אף אחד לא העיז
לומר לו זאת אבל לא מעט ממטופליו חמדו אותו כחתן בסתר ליבם ,והיו אף כאלה שלא טרחו
להסתיר זאת" ,בת שלי מבשלת טוב" ,היו מנסים לגרום לו להתעניין .דהוד רצה לומר שאין מי
שתמלא את מקומה של אשתו סלימה .פירושה העברי הוא "שורדת" אך מזלה לא שפר עליה,
היא ובנה ,בדר ,היו במקום הלא הנכון בזמן הלא נכון והחזירו את נשמתם לבורא טרם זמנם.
מרפאתו של דהוד הייתה חנות קטנה בשכונה צפונית בבגדאד ,אשר שכנה בין החנות של נורי
דהאן שכונה בפי כולם שקרצ'י ,כלומר קונדיטור ,אם כי מכר מעט מאוד דברי מתיקה
וסחורתו הכילה בעיקר פיתות עיראקיות ותבלינים ,לבין חנות הירקות והפירות של ג'ורג'י
בקאל .אף אחד לא ידע שבעוד ימים ספורים בלבד שלושת בעלי החנויות הסמוכות יעשו את
דרכם אל מקום אחר ,מקום בו אין להם לא משפחה ,לא חברים ואפילו לא מקום לגור בו.
דהוד היה הראשון שהגה בפני חבריו ,נורי וג'ורגי' ,את רעיון העלייה לפלסטין .נורי היה נגד
הרעיון ולא הסכים לשמוע עוד עליו מפי דהוד" ,אני מרוויח טוב ,יש לי פה משפחה ,בשביל מה
להסתכן ולברוח לארץ שבה אין לדעת מה יהיה עליי ואם בכלל אצליח להגיע לשם? לא ולא",
היה אומר בפעמים המעטות שדהוד אזר אומץ ושאל אותו שוב על הנושא .עם ג'ורג'י היה
הרבה יותר קל ,הוא היה אלמן בודד ללא ילדים ולאור המצב בעיראק ,האנטישמיות
שהחמירה והחוקים שחוקקו נגד היהודים ,אפילו לא חשב פעמיים לפני שאמר לדהוד "אני
בפנים" .דהוד היה בהלם ממהירות התשובה שקיבל מג'ורג'י אך בסתר ליבו שמח שאת המסע
שהוא עתיד לעשות ,לא יעשה לבדו.
דהוד קיבל מטופל אחר מטופל אבל היום הוא נראה אחרת ,הוא לא היה סבלני ומאופק כבדרך
כלל ,אפילו היה עצבני .התאריך המתקרב לא נתן לו מנוחה .קצת יותר משנתיים קודם לכן,
ביוני של שנת ,3293עולמו השתנה מהקצה האחד אל האחר .אותו יום התחיל כמו בכל יום,
השעה הייתה מוקדמת בבוקר ,אשתו וילדו היו עדיין ישנים אבל הוא ,בניגוד אליהם ,היה כבר
לבוש ומוכן לצאת לעבודה .אחרי שעתיים שבהן קיבל מטופלים ברצף געגועיו למשפחתו היו
כמו כאילו מתעוררים .אז ,ברגעים כמו אלה – שהיו רבים -חיכה לרגע שיניח את
הסטטוסקופ ,ייקח את תיקו וירוץ אל זרועות אשתו וילדו .הוא לא ידע שיום האתמול יהיה זה
היום האחרון בו יראה ויחוש אותם .בעוד דהוד חושב על משפחתו ,נורי ,חברו ושכנו לעבודה,
פרץ אל המרפאה – מה שלא עשה מעולם – וחיפש אחריו .אחרי שסקר כמה פרצופים ,הוא
נתקל במבטו ההמום של דהוד .דהוד ידע שנורי לא מביא עימו בשורות טובות ,עיניו היו כבויות
וגופו שפוף אבל דהוד סירב להאמין שמדובר בדבר כל כך רציני" .דוקטור אפשר בבקשה לדבר
איתך ,זה דחוף" ,אמר לו נורי ולא היה מסוגל להסתכל בעיניו .דהוד ונורי נכנסו לדלת צדדית
ששימשה לאחסון תחבושות ,תרופות ותיקי המטופלים ,וברגע שהדלת נסגרה ידע נורי שאין לו
ברירה אלא לספר לדוקטור את הבשורה האיומה .נורי היישר מבט אל דהוד ואמר לו "כמה
עיראקיים ,גויים ,פרצו לביתך ,הם הרסו והחריבו הכל ".דהוד רצה להאמין שרק בזה מדובר,
למרות שהרגיש מן גוש שהלך וגדל תוך שניות בגרונו ,הצליח לשאול על אשתו וילדו .רגע לאחר
ששאל ,ראה את מבטו של נורי מושפל חזרה והבין שמשפחתו איננה בין החיים ,הוא הבין שלא
יחזור להיות מי שהיה רק כמה שעות קודם לכן .אחרי שבוע שלם שכמעט לא הכניס אוכל אל
פיו ושאת מרפאתו לא ביקר ,החליט לחבור אל התנועה הציונית שפעלה באותו זמן בעיראק.
ברוחו ונפשו היה ציוני אבל לא רצה להסתכן בעלייה לא חוקית אל פלסטין ,וכשהתחתן ונולד
לו בנו אפילו לא העלה על דעתו דבר מסוכן שכזה .הוא קיווה בכל מאודו שיום יבוא וממשלת
עיראק תפתח את שעריה בפני כל היהודים הרוצים לצאת מארצה אבל עכשיו ידע ,שאם
וכאשר זה יקרה ,משפחתו לא תזכה לכך.
בניגוד לדהוד ,את נורי דהאן לא כולם חיבבו .מעולם לא ידע מחסור ,לא באוכל ולא בכסף,
הסחורה הנפלאה שלו עשתה לה שם בכל צפון בגדאד .כל הסביבה -והיו אפילו כאלה
שהרחיקו בכדי להגיע אל חנותו – הייתה קונה אצלו ,לשבתות וחגים בעיקר אבל גם ביום יום
גדשו את חנותו אינספור קונים .על סחורתו היפה והנקייה האנשים לא רצו לוותר ,לכן סבלו
בשקט את התפרצויות הזעם שהיה נתקף מדי פעם בפעם.
היום רק התחיל ונורי כבר הרוויח מספיק בשביל שבוע שלם ,הקונים שהיו בחנות מן הסתם
יקנו דבר אחד לפחות כך שעוד כמה דינרים עתידים להיכנס לכיסו .בזמן שלקוחותיו עורמים
לשקיות כל מיני תבלינים ובאוויר עומד ריחם של הפיתות החזק שמעיד כי נאפו ממש לא
מזמן ,זמזם נורי את אחד משיריהם של האחים סלאח ודאוד .בזמן שזמזם סידר את שק
התבלין שהכיל את התבלין המוכר והאהוב של עיראק ,הבהרט ,ושפך לתוכו עוד מהתבלין.
"מבסוט?" ,שאל בחור צעיר שהיה מלווה בכמה חבר'ה בני גילו .נורי לא שמע את השאלה ולכן
המשיך לזמזם .הבחור הצעיר ופמלייתו השמיעו קולות גיחוך והפעם הבחור הצעיר שאל את
השאלה כך שכל מי שהיה נוכח בחנות בודאי שמע אותו .כשנורי שם לב שמדובר בוואליד
וחבריו ,מצב רוחו התקדר .לפני חודש הפרחחים האלה הגיעו אל החנות ושפכו על הרצפה כל
דבר שנקרה בדרכם ,לקח לו שלוש שעות לנקות את כל הבלגאן שעשו .עכשיו כשהביט בהם ידע
שמשהו הולך לקרות ,משהו לא טוב.
"בבקשה ,אתן לך מה שאתה רוצה ,רק אל תהרוס לי את החנות .בבקשה" ,פנה נורי בתחינה
אל וואליד .וואליד הרים את ידו כאומר לחבריו שהם יכולים להתחיל .כמו בובות על חוט
התחילו לערבב תבלין כזה עם אחר ,לקרוע את הפיתות לחתיכות קטנות ,ואת הזנגולה
והמלפוף ,הקינוחים שאשתו של נורי הייתה עמלה עליהם ,זרקו על הרצפה ודרכו עליהם
בהנאה גלויה .חמש דקות ארוכות היו בתוך החנות במהלכן כל הלקוחות המבוהלים עזבו .נורי
ידע שאין עוד עתידים לקנות ממנו היום.
דהוד היה במרפאתו בזמן שוואליד וחבריו בזזו את חנותו של נורי ,הוא טיפל בילדה קטנה בת
שנתיים וחצי ,שישבה על סבתה ,ועל כל שאלה ששאל אותה השיבה לו בחיוך ביישני .כל אותו
זמן חשב שאילו היה בנו חי ,היה בודאי נהנה לשחק איתה .צעקות מבחוץ העירו אותו
משרעפיו ,הוא ביקש סליחה מהסבתא ומהילדה הקטנה ומיהר לצאת החוצה .כשראה את
וואליד וחבריו עוברים לידו ,השפיל מבט והתפלל בליבו שכמו בכל הפעמים הקודמות ,הם פגעו
אך ורק ברכוש ולא חלילה בנפש .לא עברו יותר מכמה שניות עד שראה את התוהו ובוהו ששרר
בחנות של נורי .נורי ישב על הרצפה ודמעותיו לא איחרו לבוא .דהוד שראה זאת ניגש אליו
והתיישב לידו .השניים ישבו על הרצפה ,זה לצד זה ,אף אחד לא פוצה את פיו .לאחר שעה קלה
הסתכל נורי על דהוד ,הינהן ואמר "בסדר" ,כאילו היו באמצע שיחה .דהוד הביט על נורי
כאומר לו שהוא לא מבין" .פלסטין ,בסדר" .הבהיר נורי את דבריו .בתוך תוכו דהוד שמח על
שחברו החליט סוף סוף להצטרף אליו ואל ג'ורג'י אבל לא הראה זאת ,במקום זאת הוא שם
את ידו על גבו של נורי ,יוצר מעין חצי חיבוק ,ואמר לו" :שם יהיה הרבה יותר טוב".
שלושה ימים לאחר מכן ,בשעת לילה מאוחרת נפגשו שלושת החברים ,דהוד ,נורי וג'ורג'י,
במרפאה של דהוד .לפעמים דהוד היה נשאר ללון שם בחדר הצדדי לכן ידע שהאורות שבקעו
מהמרפאה לא יעוררו את חשדו של איש אבל בכל זאת השיחה שהתנהלה בין השלושה הייתה
חרישית.
"זהו זה ,בעוד ימים ספורים נדרוך על האדמה הקדושה שדרכו אבותינו" ,אמר דהוד .מצד
אחד התרגש ושמח על כך ומצד שני לא הפסיק לחשוב על משפחתו .כשיתגעגע לא יוכל לעלות
אל קבריהם ,לשטוף ולטפח אותם .זה הכאיב לו למרות שנשא את זכרם לכל מקום שהלך.
"נורי אתה צריך להיות מבסוט ,וואליד והכולירות האלה כבר לא יוכלו להיכנס אל החנות שלך
מתי שיתחשק להם" ,אמר לו ג'ורג'י כשראה שפניו של נורי נפולות" .אל המקום שאנחנו
הולכים אליו יכבדו אותך ,אתה צריך להיות מבסוט" ,המשיך לעודד את חברו.
"אני מפחד שאשתי והבנות שלי לא יצליחו להסתדר בלעדיי" ,שיתף נורי את חבריו.
"זה רק לזמן מה" ,אמר דהוד" .אתה יודע שהתנועה הציונית עושה ככל יכולתה ,אתה האחרון
שהצטרפת אל הקבוצה שגם ככה הגדולה מבין כל הקבוצות שחצו את הגבול אי פעם ,הם לא
רוצים לקחת סיכון ולצרף את שאר המשפחה שלך".
"כמה ימים" ,אמר ג'ורג'י" ,כמה ימים ותראה אותן שוב .אל דאגה ,חבר".
כל השלושה הנהנו ,ספק לעצמם ספק לחבריהם .השתיקה שמילאה את החדר לא הביכה אף
אחד מהנוכחים ,היה נראה כאילו כל אחד בעולם משל עצמו .ג'ורג'י דמיין את חייו החדשים
בפלסטין ,אולי אפילו יזכה להכיר מישהי ולהתחתן .למרות ניסיונות העידוד של חבריו ,נורי
חשב על אשתו ובנותיו ללא גבר שישמור עליהן .זוויות פיו של דהוד התעקלו לחיוך ,הוא
הסתכל על חבריו השקועים כל אחד במחשבותיו ודמיין את הרגע בו יגיעו לארץ הקודש ,רגע
שללא ספק יזכרו לעד.
סיפור מספר 5
זה היה בוקר סגרירי ברחובות ירושלים .האוויר הקפוא הקפיא את העוברים ושבים וחתולי הרחוב נשארו מפוחדים
מתחת לפגושי מכוניות ולפחי מחזור נוטפים .בקושי היה ניתן לראות מה נמצא מולך במרחק קטן של אדם ,הערפל
היה כבד וכך גם ההרגשה הכללית .עיתונים צהובים וחסרי תוכן התעופפו כמחפשים את דרכם באוויר הבירה,
אנשים זעופי פנים ואדומי אפים התרוצצו אף הם כמנסים לברוח מחיית טרף רצחנית שמשוועת להורגם .הבחור
יצא כמידי בוקר לריצתו הקבועה ,הצטנף בבגדי כושר חורפיים ,תחב את אוזניותיו הצורמות לאוזניו ,קשר את
שרוכי נעליו והחל בריצה המקרטעת ,שכמידי כל יום ,לא מובילה לשום מקום .בעודו רץ ופוגש בפרצופו של ההמון
הזועף ,החל הגשם לנקוש על גגוני החנויות היתומות ,והבחור ,הבחור שמח .הבחור אהב חורף .רבים יגידו כי
חורף הוא דבר מדכא ,אך הבחור צהל .החורף הסגרירי ,החושך הטבעי הזה ,מעניק לו חיים מתים .הבחור היה
מאושר .הבחור לא היה בחור לפי ההגדרה הכללית ,לפי המוסכמה החברתית הבחור היה נחשב קשיש .הבחור
ראה בעצמו בחור בתור פיצוי על מה שהם עשו לו .בתקופה בה באמת היה בחור ,הבחור הרגיש כמו קשיש.
הבחור ,כשהיה בחור ,היה זקן בנפשו ,הוא היה מותש ,בגללם .הוא היה רזה ,תשוש ,עייף ,יתום מכל הכיוונים,
הוא היה קשיש .אז עכשיו ,כשהוא קשיש ,הוא מתנהל כמו בחור .הוא רץ בבקרים ,הולך לסרטים ,קורא ספרי נוער
ושותה עם הנכדים .הבחור טען שהוא בחור ,למרות שרץ לאט ,למרות שקרא עם זכוכית מגדלת ,למרות
שכשנכדיו שתו בירה ,הוא שתה תה ירוק עם שתי סוכרזית ,אבל הוא היה בחור .הבחור טען שהוא בסדר ,למרות
שלכולם היה ברור שהוא לא .לבחור היה קעקוע שעיטר את זרועו ,הבחור התקשר אל הקעקוע ,הבחור אופיין
לפיו .הבחור לא בחר את הקעקוע ,אף אחד לא שאל אותו מה הוא רוצה שייצרב לו על העור ,אבל הבחור הוא
כזה .בחור קשיש וצעיר בנפשו הפגועה שמתכסה בבגדי ספורט חורפיים וטוענת שהיא בסדר .כך היה .A-2174
הוא היה בסדר ,באמת.
2174-Aגר בדירה קטנטנה בשכונת קריית יובל ,עם דוד שמש מקרטע ומיטה שחורקת בלילות .הוא הסתפק
בדירה הקטנה שלו ,בערבים הגשומים שבילה מתחת לשמיכה המטולאת ,ששמר מאז שעוד היה ישן עם לינה,
זכרה לברכה .גם אם היה רוצה ,לא היה יכול לעבור לגור בדירה טובה יותר ,כי הפנסיה שהייתה לו מעבודתו
כחייט אזלה מזמן ,והשילומים שקיבל הספיקו לו בקושי לאוכל מספיק ,אבל הוא שמח .כזה היה ,1379-A
אידיאליסט חסר תקנה ,הוא לא וויתר על העקרונות שלו בחיים ,וכמעט שבמוות .עוד אז ,כשלקחו אותו לפולין ,ידע
הבחור שלא יוותר .ידע הבחור ששום דבר לא יפריד בינו לבין החלום הנחשק שלו ,להגיע לארץ ישראל ,מחוז
חפצו ,אהובתו הנצחית .לפעמים הרגיש הבחור כאילו נישא לחלום ,וכך ,נשאר מחויב לו ברעב הקשה ,בקור,
בעוני ,בסבל המר ביותר שיכול אדם לחוות .הקשיש ידע תמיד שיגיע לחלקת האדמה היבשה הזאת ,וכמו
שהמחשבה עליה החייתה אותו כשהיה כמעט ומת ,יגיע אליה ויחיה אותה ויחזיר לה את הטובות שנתנה לו.
לפעמים בלילות הקרים ,כשהוא מתכנס בעצמו די לזכות בעוד טיפת חום ,ומתכדרר בכאבים נוראיים על המיטה
החורקת שלו ,הוא נזכר באותם מקרים קשים ,בסטירות הלחי ,בעבודת הפרך ,בכאב הגופני מהכוויות והמכות,
ובכאב הנפשי שמלווה אותו עד היום .לפעמים הוא נזכר באמו ,שראה בפעם האחרונה כשהיה בן ,31ונזכר
בצביטה הקשה שחווה בלבבו ,ובהבנה שמכאן -הכל כבר לא ישוב להיות כמו שהיה .באותם לילות ,זולגת לו
דמעה קטנה וחמה שנשפכת על הכרית של לינה ,והוא מבין שהוא בודד ,ותמיד היה.
אך באותם לילות קשים של הבנה וזיכרון ,הבחור נזכר שהוא במחוז חפצו ,ומתנחם בעובדה שאם היו באים אליו,
כשעוד היה במחנה ההשמדה אושוויץ -בירקנאו ,והיו אומרים לו שיום יבוא והוא ישכב על מיטה ,בשכונת קריית
יובל בירושלים ,בירת מדינת ישראל ,הוא לא היה מאמין .החלום תמיד יותר זוהר מהמציאות ,ואולי לא כך הוא
דמיין את מדינת חלומותיו ,אבל לפי דעתו ,כל המאמץ והסבל שווים את הזכות הזאת .למרות שהוא חיי בדירה
קטנה ומתקלפת ,לבד ,בלי יכולת לקנות לעצמו יין לקדוש בשבת ,ובלי קשר רב מידי עם ילדיו ונכדיו ,הוא שמח
מאוד .הוא היה המאושר באדם.
ביום מיוחד אחד ,קם הקשיש בבוקר ,הוציא מהשידה הקטנה ליד מיטתו עוגה יבשה וקטנה ,ששמר במיוחד ליום
המיוחד הזה ,והוציא ממגירת התרופות שלו נר וקופסת גפרורים כמעט וגמורה ,שזכר להחביא שמא לא יהיה לו
כיצד לחגוג ולהאיר את היום הזה ,שהוא כל כך אוהב וכל כך מצפה לו .וכך ,ישב הבחור הקשיש על מיטתו
החורקת ,ליד הכרית הרטובה מדמעות הלילה החולף ,הניח את העוגה על יד התמונה הישנה שלו ושל לינה
המנוחה ,הדליק את הנר הכחול ,ושר שירי יום מולדת לישראל ,אהובתו הנצחית ,שליוותה אותו במשך כל חייו.
הבחור עצם את עיניו ,חייך חיוך גדול ומלא כוונה ואושר ,לקח נשימה עמוקה מהאוויר הארץ ישראלי שכל כך אהב,
וכיבה את הנר .ואותה נשימה מאושרת ,הייתה נשימתו האחרונה.
סיפור מספר 6
בתקווה שלא איחרנו את המועד
בחוץ שורר שרב כבד ,מעיק ומחניק ,בעצם כמו בכל עונת מעבר שבין סוף האביב לתחילת הקיץ .גלי חום לוהטים
כובשים בזה אחר זה את הפנים .האוויר החם שורף את הריאות המתקשות לנשום בלאו הכי ,ואני חש את משקל
הקסדה שעל ראשי .אגלי זיעה נוטפים ממצחי וגולשים אט-אט לעבר צווארי ,ואני מרגיש על לשוני את טעמם המר
והחמצמץ .למרות המאמץ ,למרות הדאגה והחשש מפני הבאות ובפני טיבו של פסק הדין האמור להינתן בעוד
שעה קלה ,למרות הלאות המצטברת בגלל אין-ספור הטיפולים והבדיקות ,החלטתי להגיע לשמיעת גזר הדין
באופניים .אני צריך להזי ע והרבה כדי לסלק מגופי החלוש את כל אותם הרעלים המוחדרים בו מדי שבוע בשבוע.
כל עוד אוכל לשרוף קלוריות ,כל עוד אוכל לשרוף זמן ,אעשה זאת .הנה ,סוף-כל-סוף אני רואה את קצה דרך
הייסורים שלי ושל רגליי המשטות בי .הגעתי לכיכר האחרונה ,עוד שתיים-שלוש דקות ואגיע למקום חפצי ,אשר בו
אני לא ממש חפץ.
בעזרת מגלה המתכות שבידו ,השומר החמוש שבשער הבניין מגהץ באדישות את חולצתי הספוגה בנוזל דביק.
הוא מורה לי בסמכותיות להעמיד את אופניי על הגדר ,בליווי הזהרה כי אל לי להכניס אותם לתוך המבנה
שחלונותיו מסורגים בברזלים מפורזלים .בכניסה לבניין המהומה רבה :זקנים ,נשים ,אזרחים מכל המגזרים ומכל
הקבוצות אתניות ,זרים ,מהגרים ,אנשים חובשי כיפה בלבוש מרופט ,אנשים מזוקנים ,נשים המסתתרות מאחורי
רעלה ,חיילים וגם וילדים אחדים האוחזים בשמלת אמם .הכול יוצאים ונכנסים באיטיות ,כשעל פניהם ניכר שמץ
של ליאות ,כנראה בגלל החום המעיק .למזלי ,בפנים האוויר ממוזג ,יש גם מתקן לשתיית מים קרים ,והמקום לא
נראה כפי תפקידו האמתי .נהפוך הוא ,אפשר בטעות להתרשם כי לא מקום להוצאת פסקי דין הוא זה.
זומנתי לשעה 31:31אך ,כהרגלי ,הקדמתי .אני מתיישב על ספסל מעץ שחוק ומרעיף מבט סביבי .למרות המיזוג,
האוויר עדיין דחוס וריח חריף של זיעה מתערבב עם סרחון המצוקה והחמיצות של בושם זול .נשים בדואיות
לבושות שחורים יושבות אילמות ליד בעליהן המשופמים ,המשוחחים ביניהם שיחת גברים בסבר פנים רציני
ונוקשה .לידם זוג זקנים ,כפי הנראה מהגרים מארץ דוברת רוסית ,רבים בשפתם באין מפריע ובקול רם ,כאילו אין
סביבם אנשים .למרות האיסור המפורש שבשלטים שלא להשתמש בטלפונים סלולאריים בפרוזדורים ובחדרי
הקבלה ,רבים מהנוכחים מנהלים שיחה סתמית ,ממושכת ומשועממת ,מי עם ידידה ,מי עם קרוב משפחה ,עם
מזכירתו או עם שותף לעסק .על פי הבעת פניהם ,לא נראה שיש להם מה להגיד או לחדש ,אך דומה כי במכשיר
הקטן הזה טמון כוח מסתורי ,שיש בו כדי להפחית או להעלים לרגע קט את כובד בדידותם .כל אימת שנשמעת
ברמקולים הודעה על כניסת הבא בתור לאחד מחדרי הקבלה ,עוטים אשכולות של ברנשים נמהרים לעבר אותה
דלת ,בניסיון שווא להשיג בעורמה קיצור של המתנה מייגעת .בן רגע ,איש או אישה במדים מתייצבים על סף
הדלת ומכניסים את המוזמן המתאים ,והסדר שב כל כנו -עד לקריאה הבאה.
מה אני עושה כאן ? שוב אותו ניכור של הגוף ושל הלב ,שוב אותה תחושה מוזרה ומנקרת של "לא פה ולא שם".
והשאלה הנצחית :מה אני עושה כאן ? הרי כולם זרים :זרים לזולת ,זרים לעצמם .כולם כאן אזרחים במדינה שהיא
שלי ,והם זרים לי :אלה עם הכיפה ,אלה עם הרעלה ,אלה עם הזקן השחור ,אלה עם ריח הזיעה ,אלה עם המדים
המגוהצים ,כולם ....וגם אני זר לעצמי .מהגר תמי ד נשאר מהגר ,ושום דבר לא משתנה בדרך חייו .הוא חי במדינה זו
כפי שהוא חי בארץ מוצאו וכפי שהיה חי בכל מדינה אחרת .רבים לא מצאו את מקומם בנחלת אבותיהם .הפרנסה,
הנוחיות או הרדיפות הן שאילצו אותם להפנות עורף לכור מחצבתם ולמצוא מקלט במדינה שלי .הילידים ,המהגרים
ו העובדים הזרים אומרים שכך רצה הגורל ,כך רצה האלוהים .אחרי השואה ,רציתי לבנות עולם אחר ,שונה ,ארץ
משלי .הם אנשים שלא מבקשים דבר מהחיים אלא פת לחם לילדיהם ,מיטה שיוכלו לישון עליה ,קצת שקט נפשי ומדי
פעם בפעם חדשות מבני המשפחה שנשארו שם.
"מספר ...352לחדר מספר ."32 ...שוב הייתי למספר הנקרא באיטיות בקול דיגיטאלי ,עם הפסקה בין הברה
להברה .תורי הגיע .שוב דחיפות וניסיונות פלישה ,אך האיש בחלוק הלבן נוטל את הפתקית שבידי ,מוודא את
מספרי ומכניס אותי למשרדו הקר .הרופא יושב מעברו השני של שולחן עמוס בפרסומות לתרופות ותוספי מזון.
רופא חדש :בבניין הזה לא מתמידים במשרה זמן רב ,והתחלופה תכופה משום מה .סביב צווארו תלוי ונוצץ סמל
המעמד שלו ושל כמותו ,חרף העובדה שלא יעשה בו שימוש כלל ועיקר .הסטטוסקופ ,אותו מכשיר פלא ,פשוט,
יוקרתי ,מסתורי ומעורר כבוד ,המזוזה שבכניסה למקדש הרפואה .גם האיש הזה נראה לי מהגר ,זר .הוא לא
מכיר אותי ואני לא מכיר אותו .מן העבר השני של מסך המחשב ,התופס את מרכזו של השולחן ושל תשומת לבו,
הכהן בחלוק הלבן מושיט לעברי את ידו הפנויה בלי להישיר אליי מבטו:
-
כרטיס מגנטי בבקשה.
רופא חדש :לא ייפלא אפוא כי לבד ממספרי בתור לא בדיוק מעניינת אותו זהותי .הדממה ,האופפת את אווירת החדר
הקודר והקריר ,מוסיפה טפח לתחושת המרחק שבי .האונקולוג מעיין לסירוגין וברפרוף בתיקי האישי ,בתוצאות
ההקרנות ,הכימותרפיה ,מיפוי העצמות והביופסיה .מאחר שהדממה מכבידה על סבלנותי ,אני אוזר עוז ושאל את
הרופא:
-
יש בעיה דוקטור ?
הרופא מסיר סוף-סוף את מבטו מהמסך .אפוף כולו בגלימה של שאננות ,הוא משיב:
-
ישנה נסיגה חמורה ביותר מאז טיפולך האחרון והמצב דורש התערבות יסודית ומיידית .התוצאות לא
טובות .נראה שנכשלנו בבחירת הטיפול .חייבים לתפוש את השור בקרניו ויפה שעה אחת קודם .אזמין
לך תור לניתוח ,בתקווה שלא איחרנו את המועד....
אורו החיוור והקר של הניאון משתקף במתכת הסטטוסקופ ,המשליך לעברי אבוקות של הבזקים מסנוורים .לפתע,
לבי מגביר את קצב פעימותיו ,הדם עולה לראשי ,הולם ברקותיי ,והזיעה חוזרת ומרטיבה את מצחי" .בתקווה שלא
איחרנו את המועד" .מה פתאום "איחרנו" ,מי איחר ? הוא או אני ?
בזכות האופטימיות האופיינית לי וכהרגלי בביקוריי הקודמים ,לא העליתי בדעתי אפשרות של פסק דין כה חמור.
הרי אחרי כל הודעה על תוצאות של ביופסיה ,אחרי כל טיפול מתיש והקרנה ,אחרי כל "נחכה עוד קצת ונראה איך
זה מתקדם " ,אחרי עוזבי את משרדו של האונקולוג ,החיים היו תמיד חזקים מן הפחד לקראת הביקור הבא .תמיד
השתדלתי לגבור על בשורות הרופאים .הייתי יוצא מחוץ לבניין והנה ,הייתי נבלע במערבולת התקווה והחיים ,בין
העוברים והשבים ,בין עשן הפליטה של המכוניות והאוטובוסים ,בין הנשים היפות וחיטוביהן המענטזים ,וראה זה
פלא ,סופת התשוקות והתקוות הייתה מתחדשת בשצף-קצף ומשכיחה את גזר הדין ,בהעלימה את הבשורה
האונקולוגית וסיכומי ה"-נחכה עוד קצת ונראה איך זה מתקדם".
הפעם ,פסק דינו של הרופא האלמוני נוגד את ההיגיון שלי .והנה ,האיש הזה עם הסטטוסקופ המסנוור בא לשים
קץ בן רגע לרצון שלי העיוור והנחוש לחיות ולאהוב ,להיות ולקוות ,ליצור ולגלות שוב ושוב את הנסים ואת
הנפלאות שבקיום .האיש הזה אינו מכיר אותי כלל .ללא כל הודעה מוקדמת ,הוא מכריז על גירושין ביני לבין מה
שהיו חיי .לפתע ,חדרו הופך לאולם קולנוע ואני צופה בסרט אימה ,אשר בו אני מככב כגיבור .נכון ,ציפיתי לבשורה
רעה ,כמו בכל פעם שבאתי לכאן ושמעתי כי "מצבך קשה ,אבל אין לך מה לדאוג ,ההקרנות יתגברו על העניין.
נחכה עוד קצת ונראה איך זה מתקדם" .אני נחנק ,חסר לי אוויר והצעקה השנוקה בגרוני אינה מצליחה להשתחרר
החוצה .אני חש כשחקן משנה באופרת סבון אמריקאית זולה וסוחטת דמעות .אם כן ,אולי אשאל אותו שאלה של
אופרת סבון:
-
כמה זמן נותר לי לחיות ,דוקטור ?
אבל אני לא שחקן משנה באופרת סבון ,אלא גיבור ראשי בסרט אימה שהפך למציאות אבסורדית .לכן ,לא אשאל
את השאלה .חוץ מזה ,אני מכיר את התשובה :כריתת אונה של ריאה ומחציתה של השנייה איננה עניין פעוט.
הקרנות במינון מוגבר בעצמות גם אינן עניין של מה בכך :התקפי השיעול ,הכאבים בחזה ,הליחה המהולה בדם,
השלשולים ,הבחילות וההקאות ,ההתנשפות הגורמת לאפיסת כוחות ,שוב הזריקות בווריד .הפעם יש תוספת:
"בתקווה שלא איחרנו את המועד".
הרופא האלמוני נושם רגיל .הוא מתנהג כפי שהתנהג לפני מספר דקות ,שעה שקיבל אותי למשרדו .סבר פניו
משדר ריחוק ,אדישות ואטימות ,ובעיקר זרות .הוא עיין בתיקי ,קרא בו את העדויות הטכניות המוסמכות ופסק את
גזר דינו בהתאם .אחרי ככלות הכול ,כריתת שתי אונות של ריאה היא עניין שבשגרה בעיניו של רופא אונקולוג,
מצב נורמאלי בהחלט ,בנאלי וברור מאליו" .בתקווה שלא איחרנו את המועד" .מוזר ,אינני מפחד יתר על המידה.
גזר הדין ניתן ,והשמיים לא נופלים .המזגן ממשיך לפעול ,הכול עומד במקומו ,הרופא ממשיך לנשום וכך גם אני.
הזיעה שעל מצחי חדלה מלטפטף .העולם כמנהגו נוהג .האם כך מרגיש נאשם בשעה ששופט חורץ את דינו ?
דומה כי הרגע הקשה בשמיעת בשורה מרה ובלתי חוזרת היא מלת הנחמה שבסופה ,המהווה מעין סעד רגשי
ורוחני זול ובלתי מחייב ,לא כל שכן כשאין לו כל אחיזה במציאות" .אל תדאג"" ,יהיה בסדר"" ,נתגבר" ,אלוהים
יעזור" ,וכיוצא באלה סטריאוטיפים ,משיבי נפש כביכול.
"בתקווה שלא איחרנו את המועד" .מניין יבוא עזרי ? מי יחלץ אותי הפעם מפסק הדין הסופי והסופני ? תמיד היה
האל הפרטי שלי לצדי .כך הוציא אותי ,ביד רמה ,מתא הגזים שעה שהנאצים שרפו ככל הבא ליד ילדים כמותי ,אף
כי הייתי קרוב לזה מאוד באותו מחנה מקולל ,שם ,בארץ מולדתי .כך גם עשה עמדי חסד כאשר הציל אותי
מתאונת דרכים קשה לפני שנים ,או כשהפגיש אותי עם משמעות חיי בדמות האהבה .אימא שלי היא האל הפרטי
שלי .בעודה בחיים ,תמיד שמרה עליי ,תמיד הגנה עליי ,תמיד עמדה לצדי .היא אפילו זו שעוזרת לי למצוא מקום
פנוי במגרש חנייה מפוצץ או להיפטר משוטר נודניק ,המבקש לדעת מדוע אני נוסע בלי חגורת בטיחות .אימא,
כהרגלה ,בטח תוציא אותי מסרט האימה הזה...
-
......תקבל זימון הביתה ,אני מקווה שיהיה בסדר ,בהצלחה.
הנה ,שוב "אני מקווה שיהיה בסדר " .הוא מקווה ,ממש מקווה !...תיכף יקראו למספר הבא .אני יוצא מהחדר
ובבת אחת הסירחון החמים שבפרוזדור חודר לריאותיי החולות .בדרכי אל המדרגות ,הקול הרובוטי שוב מהדד
באוזניי באיטיות ,עם הפסקה בין מלה למספר ובין מספר למלה" :.מספר ...352 ...לחדר ...מספר..."32 ...
אם כי השמיים לא נפלו ,מסת החום הכבד נוחתת על ראשי הקירח .האופניים שלי נותרו במקומם על גדר המתכת
היוקדת .מהר לקסדה ,שלא יראו את הקרחת .העיניים צורבות .השפתיים הולכות ומתייבשות ונסדקות שוב .אני
צמא .נראה שהשמים בוערים .האור מסנוור .יש באוויר ריח של חידלון".בתקווה שלא איחרנו את המועד" .תמיד
איחרתי את המועד .או שמא הקדמתי אותו ,מי יודע ? בעיר אכולת השרב ,אין טיפת צל והאוויר רוקד כנחשול אש
על פני האספלט המתרכך מרוב חום .במאמץ רב ,אני מתחיל לדווש באיטיות לכיוון הבית.
גם ראשי מדווש אל הזיכרונות ,אל התקוות שעדיין נותרו ,אל האהבה למרות הבשורה האכזרית .לא לחשוב על
החולשה שברגליי ,לא לחשוב על השרב ,לא לחשוב על הניתוח .דממת השרב אופפת אותי והאופניים גולשים בין
גלי החום .רק שריקת הגלגלים משמיעה את ניגונה החדגוני על האספלט הבוער ,שהתרכך כדונג .הגעתי לשכונה
שלי .התרגלתי למראות של זקנות המדדות במדרכה בכותונת לילה .התרגלתי לראות את הגברים לובשי פיג'מה
או גופייה ישובים בפתח ביתם ,כשמתוך ביתם הרדיו מפזר לרחוב צרחות של שיר מתבכיין .לפתע ,צפירה
מחרישת אוזניים מפלחת את אפיקי החום מעל השכונה :ביפ ,ביפ ,ביפ ...ביייייפ .מישהו מקשיב לחדשות וגם אני
מקשיב להן ,כי בעלייה אני נוסע לאט .אני ממעיט לשמוע חדשות ,הן מייאשות אותי .בזמן האחרון ,הדיווח מתרכז
בעיקר על רציחות ,על מעשי אלימות ושוד כנגד קשישים ,על סכינאות בבתי הספר ,על התנקשויות כנגד נציגי
החוק ,על קורבנות אין ספור של תאונות דרכים שהפכו למכת מדינה ,על מקרי אונס והטרדה ,על נהיגה בשכרות,
על פדופיליה ,על רמאות ומעשי שחיתות של קברניטי המדינה ושל אנשי דת .מעט מאוד מדברים על שלום או על
רווחה לאזרחים .מוטב לי לא לחשוב על הפוליטיקאים של היום ,שהפכו את הציונות שלי ללאומנות ולקנאות.
משום מה ,איש בחברה שלנו אינו מעז לקרוא לילד בשמו .המלה "סרטן" מפחידה את הבריות והייתה לטאבו .זו מחלה
שעדיף לא להזכיר את שמה אם רצונך לכבד את כללי ההתנהגות וה"-בון טון" .בתרבות המערב בכלל ובארץ בפרט,
המין ,האיידס ,ההומוסקסואליות ומחלת הסרטן הם נושאים שהשתיקה יפה להם .במילה סרטן טמון תווית שלילית ,אות
קלון ,משהו כמו הדבר של ימי הביניים .ללוקים בסרטן יש פחד ממבטו של הזולת ,ולבריאים פחד ממחלה מדבקת
כביכול ,פחד ממה שנראה כמעין עונש משמיים ,פחד מהמצורעים ,מלראות את צל המוות רוקד לצדם .לכן ,רבים
מתעלמים משמו המפורש .הרופאים בעצמם ,וכמוהם אמצעי התקשורת ,עוקפים את המלה ומעדיפים לנקוב בשמה
הגנרי":פתולוגיה ממאירה"",מחלה סופנית" " -פלוני נפטר לאחר מחלה ממושכת"" ,אלמוני מת ממחלה חשוכת מרפא".
"בתקווה שלא איחרנו את המועד" .אמשיך לדווש ולא אתן לעצמי לשקוע במחשבות של חבלי גסיסה וחידלון .ההישגים
הטכנולוגים של הרפואה בטח יעזרו לי ,כפי שעשו עד כה .יש לי תחושה שגם אימא שלי תעמוד לצדי גם הפעם.
במורד הכביש המוביל לכיכר האחרונה אני מפסיק לדווש לרגע קט ומנצל את הירידה החופשית לתוך האובך כדי לתת
מנוחה לרגליי הלאות .גרגרי החול והאבק הצפים באוויר החם מקשים על הראייה .העיניים דוקרות וצורבות .המהירות
גוברת והולכת .שריקתם הנעימה של גלגלי האופניים הדוהרים על האספלט ממריצים ומדרבנים את דמי .האופניים
צובר ים עוד ועוד מהירות .אני חש זחיחות חושים ,מעין הרגשה של התרוממות רוח ושל אופטימיות .לפתע רווח לי .אני
מרים את ראשי כדי להרגיש את הזרם המעודן של רוח קלילה המלטפת את מצחי .ניצחון על השרב .האופניים דוהרים.
אני מתרגש ,מתלהב ,לבי פועם בחוזקה והולם בי .המהירות גוברת .רגליי קלות .אני עף על כנפי הרוח .ראשי סחרחר.
אני מרגיש חזק ,חסין ,בלתי מנוצח .אני מרחף על הכול ,גובר על הכול :על הסרטן ,על אי הצדק ,על האבסורד וגם על
הזרות .אצה לי הדרך .העצים שלצדי הכביש בורחים בזה אחר זה ומתחלפים ביעף .הנה ,עוד מעט אגיע .שכן מוכר
מעריף לעברי סימן בידו .חרף המהירות אני קולט את ברכתו" :אהלן אח שלי ,תיזהר .".........רכב פרטי ,מהיר ממני,
עוקף אותי .ההגה שלי רועד מעט .לא הספקתי להשיב ברכה לשכן החביב כי הוא כבר רחוק מדי .אחרי ככלות הכול,
גם הוא אח שלי .גם אלה עם הכיפה ,אלה עם הרעלה ,אלה עם הזקן השחור ,אלה עם ריח הזיעה ,אלה עם המדים
המגוהצים ,אלה שנולדו פה ,כולם ,המהגרים והזרים ....אלה משם ואלה מפה ,השכן עם הגופייה...
בפתאומיות מפתיעה וכרעם ביום שרב ,אני שומע מאחוריי ,ומייד לאחר מכן גם לפניי ,צפירה ממושכת ומחרישת
אוזניים של רכב כבד ,משאית כנראה ,מפלחת את הצהלה .רעש המום .אני מספיק להיזכר באותו אפקט דופלר ,המסביר
מדוע צופר של משאית נשמע חד וגבוה יותר בשעה שהיא מתקרבת אליך וכצליל נמוך ועמום כל אימת שהיא מתרחקת
ממנך .ההגה של האופניים אינו רועד עוד .כהרף עין ,דממה מרגיעה משתרעת סביבי .אגלי הזעה שעל מצחי האדימו.
הם יוצרים על הכביש מעין ציור של טבע דומם ההופך לריקוד בלט איטי .השכן החביב ,אישה בכותונת לילה וסתם
עוברים ושבים רוכנים מעליי ועיניהם בוהות .שפתותיהם האילמות נעות כמו מנסות להגיד דבר-מה .ידיהם המושטות
מבקשות לעודד אותי ,אך איני זקוק כלל לעידוד .טוב לי ורגליי אינן כואבות עוד .דומה כי אני מצוי במקום חדש ,נטול
קולות ונטול מכאובים .אימא שלי אכן עמדה בהבטחתה .היא שוב עומדת לצדי :לא יהיה ניתוח ,לא יהיו התקפי שיעול,
לא כאבים בחזה ,לא עוד ליחה המהולה בדם ,לא בחילות ולא ההקאות ,לא עוד ההתנשפות הגורמת לאפיסת כוחות...
אתה רואה דוקטור ,לא איחרנו את המועד .אולי אתה איחרת .אני לא ,אני הקדמתי.
סיפור מספר 7
פְּ גִישָׁ ה...חֲ צִי פְּ גִישָׁ ה
מלים...מלים...כל בוקר אני יושב בחדר ומלים בידי ,דפי עיתון ,שפע בלתי נדלה ,ים של מלים ,גם אם
תנסה לצלול בים הזה בנסיון לתהות על מצולותיו לעולם אי אתה יכול להגיע עד קרקעיתו ...גם הבוקר ניצב
העיתון נגד עיניי מסתיר מפנַי את העולם ברוב מלל ,מגלה טפח ומכסה טפחיים ,מזלי הוא שנכדי יושב בחדר
ונוכחותו התמה מרככת לי את הכותרות השחורות בעיתון וצובעת אותן קצת בוורוד .
לנכדי מלים בידיו ,השם 'הָ ארי ּפוֹטֵ ר' מוכר לכם ? בוודאי כן ,מי לא מכיר? ובכן זהו השם הכתוב על
ִ
גם
כריכת הספר המצועצעת שבידיו .כבר פעם שלישית הוא קורא בו ...הוא קורא ואני חושב ,כלומר קורא וחושב,
מחדש לכל דור את לשוננו או שמא כל דור בורר לעצמו את מילותיו
ֵ
דור -דור ומילותיו ,בורא ניב -שפתיים
ואת ניביו' ,ניב' גם שן -חותכת במַ שמע...
לנכדי על פגישה אקראית שהיתה לי אמש בָ רחוב עם בן -כתתי מהימים הראשונים,
ִ
זה עתה גמרתי לסַ פר
נכדי טרם הגיב ,מדוע ? כי ספור חוויותיי יכול לחכות ,ואולי לא ,נכדי עסוק ,הוא שקוע במילות הספר ,אינני
מאיץ בו ,עינַי מדלגות בעיתון מכותרת לכותרת ומוחי משוטט לו מדי פעם למקום אחר ...ואני חושב (הא...החופש
לחשוב ,ברכה משמים )...המילים 'לשון' 'ניב' 'שפה' כולן נגזרו מקלסתר פָ ניו של אדם ואני שואל את עצמי איך
אנו נראים בעיני עצמנו וגם נֵראה בעיני אחרים ...אנו בני דור אחד עוד מבינים ,פחות או יותר ,אחד את השני
האם גם בני הדורות הבאים ,הנכדים והנינים שישמעונו מה הם יבינו?
האם הלשון של דורות ראשונים וגם
ותפנה דרך לעגה חדשה
זו שאנו דוברים בה לא תדחֵ ק אל מאחורי הקלעים של הבמה הלינגוויסטית העתידית ְ
כלשהי שתקום אז ?...
"מה כתוב שם בספר הזה שאתה קורא" ,אני שומע את עצמי שואל את הנכד
"אני קורא מילות -קסם מיוחדות שפותחות ל'הארי פוטר' פתח בַ קיר והוא נכנס דרכו לארץ הקוסמים" ...עונה
ששמעת מפי בן כיתתך ,אלה סתָ ם -מלים,
ָ
הנכד ובאותה נשימה ממשיך "סבאַ ,אל תתרגש כל-כך מן הדברים
כאילּו"...
מליםִ -
נכדי מדבר אלי עיניו נעוצות בכתוב ועיני שלי כבר בוהות ּ ...כל ימֵ י חלדי לא שמעתי צירופי מלים כאלה
ועתה הרגשתי את הקרקע כמו רועדת תחת רגלי ,לראשונה התגנב צל הספק ללבי אולי צודק הנכד ,אולי באמת
הכל בימינו סתם מילים ,האם איבדו המלים מערכן ורק המעשים נשארו שרירים וקיימים כשהיו?
ועוד הוספתי להרהר ,מה הוא פשרם של צירופי המילים 'סתם מילים' 'מילים כאילו' האם הם עדות לדלות
הלשון ,ברירת מחדל ברף נמוך לחמוק מטרחת הקושי להגיע לדיוקי לְ שון -אמת שהם כה חשובים וכה נדירים
בימינו בַ קשר שבין אדם לחברו? או אולי בִ מציאות של עולם -אלקטרוני וירטואלי זה בו אנו חיים מילים אלה
הן אך תוצאה של אין אונות הלשון להדביק את המציאות הדוהרת ולתת ביטוי הולם לדינמיקה הבלתי
נשלטת של האירועים החולפים סביבנו כה מהר? מי חכם וידע ...אלא ...וַ י ...הפלגתי רחוק מדי בספינת הגיגי
ומרוב מלל כמעט שכחתי לספר את העיקר...את הפגישה עם בן כתתי ,הנה זה בא מיד:
אמש יצאתי לַרחוב הראשי לצעוד בו כמנהגִ י בימי הקיץ .רוח קרירה וחום לוהט עדיין ִהתחרו ביניהם על
הבכורה בִ שעת בין-ערביים זו אך צל העצים היטיב עם ההולכים והרחוב היה מלא אדם .עודני פוסע כך בצעד
רחב ועיניי תרות בכל מכמני אדם ונוף שהרחוב יכול להציע בשעה זו והנה מולי במורד הדרך רואה אני איש
שיבה עומד על המדרכה ושקועַ בשיחה .אכן ,לא היה בְ מראֶ ה זה כל דבר יוצא דופן אלא שהאיש נרָאה לי
מאתנו מוכן להחמיץ הזדמנות פז כזו לגלות מַ ּכָר ותיק
מּוּכר .האמת היא שרק צדודית פניו נגלתה לי אך מי ִ
מכל רמז אפשרי ?
לעברי לא הצלחתי לזהותו
ִ
אחרי כמה צעדים עצרתי שוב להתבונן בו אך לשווא ,גם כשהאיש הֵ סב את פניו
ואחרי מבט -שווא נוסף המשכתי לצעוד לעברו בתקווה שאולי ִמ ָקרוב איטיב לראותו.
ככל שהתקרבתי הלכה דמות האיש והתבהרה אך זהותו שנשארה עלומה כבר דחקה בי השעה להמשיך בדרכי
ולחלוף על פניו אך בהגיעי אליו מיד עצרתי ,הד קולו שהגיע לאוזנַי היה כל -כך מּוּכר עד כי לא היה עוד כל
ספק בַ דבר איש זה הוא ממיודעַ י ,אך מהיכן?
ידעתי ,מראה העיניים לעתים מתעתע אך קולו של אדם מזדקן אחרון מכל אבריו ,ואני ,בוטח בְ חוש השמיעה
הטוב שלי נכנע ליֶצר הסקרנות הדוחק בי לא להחמיץ פגישת פז כזו עם מַ ּכר ותיק ואם אכן הוא לי חבר-
נעורים אולי תּוכל להציל מפיו כמה זכרונות ,חוויות ילדּות נשכחות שלי ,שלנו ,וחוץ מזה מה ְמ ַרגש אדם בַ גיל-
השלישי יותר מקצת נוסטלגיה?...
"סלח לי אדונִי" ...נפלטו המלים מפי
עיניו שהיו תלויות עד כה בבן -שיחו פנו אלי בתהייה חשתי קצת נבוך ,עלי לפזר מיד את הערפל "אתה מּוּכר
לי מאיזה שהוא מקום"...קראתי
האיש החל לסרוק את פנַי בתשומת -לב ומבטו שבָ הָ ה בי בִ תחילה ִקבל אט -אט ַמבָ ע של תוֹבָ נה ופתע קרא:
" ָדוִ ד ,אתה ָדוִ ד"?!...
זהו זה ,נוצר הקשר ,גם אני התעוררתי "ואתה משה מבית -ספר 'יחדיו' ?!...
מבטינו הצטלבו ,עינינו זהרו רגע -קל באור של שמחה ,חיוך של הַ סכמה וקורת -רוח התפשט על פניו של משה
כשהנהן בראשו ושנינו קראנו כמעט יחד 'שלום' 'אהלן' עם תקיעת -כף ספונטאנית שאחריה טפח משה על
ִ
ִשכמי טפיחת -חיבה כמנהגו ִאתי בימי הנעורים...
מן השמועה ידעתי כי משה ככל צבר ותיק עשה כברת דרך ארוכה בָ ארץ ,הוא למד ועבד וגם נלחם במלחמות
ישראל הראשונות וגם בנה בית והקים משפחה אך זה היה כל מה שידעתי אודותיו ועתה עמדתי מולו דרוך
להציל מפיו מַ שהו על הימים ההם ...אך משה ,באורח ֵדי מפתיעִ ,במקום לסַ פר על עצמו החל להמטיר עלי
שאלות שנפלטו מפיו כאילו היו כלואות בו כל השנים ורק ביקשו שעה ראויה כדי לא להחמיץ רגע זה לפני
שיעלם:
"מה נשמע אצלך? איך הבריאות? אתה נשוי? וילדים יש? כמה? ונכדים? כמה? כולם בארץ? כולם בריאים?
עסקת לפני הפרישה? איך אתה מתמודד עם הזמן הפנוי? איך קרה שכל כך
ָ
במה
יצאת לגִ מלאות? ֶ
ָ
וחברים? מתי
התרחקנו זה מזה"?...
נדהמתי מפֶ רץ השאלות ומתכיפותן ,ככדורי-משחק היו המילים עתה בפינו הוא משליך מילים לעברי ואני עונה
בחבטה ,אכן פעם היינו זמן -מה ידידים די קרובים הוא היה אז גם מבאֵ י ביתנו אך דרכינו נפרדו ,יכולתי להבין את
התרגשותו גם אני התרגשתי לא מעט.
כשקולו של משה נדם רגע הגיע תורי שלי לשאול" :נו ,משה ,עכשיו תורך לסַ פר מַ שהו על עצמך ,איך אתה חי
ואיך אתה מרגיש ,והילדים ,והנכדיםְ " ?...קצַ ר -רוח המתנתי לתשובה...
שאלת איך אני חי ואיך אני מרגיש" ענה משה בהטעימו כל מילה ושער הׂשיבה שלו התנופף ברוח "ובכן
ָ
"
אשיב לך בקיצור אני חי בַ זבל ומרגיש עצמי מיּותר ...כך בדרך -כלל"! ...
עוד המלים על דל -שפתיו ולפני שהספקתי להגיב ִהפנה משה פניו ממני והחל מתרחק בצעדים רחבים מבלי
לומר 'שלום' ומיד נטמע בין העוברים -ושבים ונעלם מעיני בתוכם כאילו בלעה אותו האדמה...
נשארתי עומד קפוא על עמדי ,הדיבר ניטל מפי מרוב תימהון ומרוב דאגה ,הרגשתי כמי שסתרּו על לחיו ואינו
יכול להשיב ,כל השאלות שהיו בפי נשארו תקועות בגרוני ללא -מוצָ א .כעבור רגע התעשתתי ורצתי אחריו
וקראתי בקול" :משה ,משה ,חכה ,אולי אוכל לעזור" ? אך משה כבר לא היה שם וקולי נבלע בְ רעש הרחוב
הסואן...
כל הלילה צרבו בי אותן מילים מעטות שמשה השמיע באזנַי .בני דור -תש"ח אנו והמילים העבריות היו
מאד קרובות ללבנו ,צמחנו יחד אתן ,גם בעתות משבר היינו גלויי -לב איש לרעהו ,חיבבנו וכיבדנו זה את זה
ויותר מכל דבר אחר נזהרנו בבחירת מילים .כבני הדור שזכה לא רק לראות את המדינה בהולדתה ולהשתתף
בהקמתה אלא גם לקחת חלק בחוויה של תחיית הלשון העברית כשפת -העם כולו היה חשוב לנו מאד אופן
השימוש במילים ,מילות השפה היו אז עבורנו כחברים טובים שאתם גדלנו ,כל מילה חדשה שנולדה היתה לנו
כתינוקת רכה בת -טיפוחים ,ליקטנו בחדווה מילים חדשות כמוצאי שלל רב ,מילה שהתחדשה ממקורות -הלשון
הקדומים קשרה אותנו לסיפורי אבותינו בעבותות נסתרים ,היתה לנו וודאות של המשך...ניבי -לשון עתיקים
שקמו לתחייה חיברו אותנו איש לרעהו ואת כולנו יחד לַמקורות העבריים ולארץ -ישראל ,כל מילה חדשה שהופיעה
והצליחה להשתלב בשפה העברית המתחדשת ולהיקלט בה הרנינה את לבנו ,את המלים שנקלטו ִשבצנו בחדווה
כאבני בנין בכל פסוק אפשרי ,הלשון העברית המתחדשת היתה לנו גם כמין קופסת פלא מלאה בהפתעות ...מה
קרה למשה ,האם הוא נטמע באופן הדיבור העכשווי המהיר והחטוף עד שלא היו לו מלים להביע רגשותיו ,או
שמא אך ביקש להסתיר ממני משהו בדבריו המעטים אלי ...אם כן מדוע ?
נכדי עוד שקוע בקריאת הספר 'הארי פוטר' ...פתע הרים ראשו מן הכתוב ,דבר שקורה לו רק לעתים
נדירות ,כנראה שנראיתי לו די מדוכדך הבוקר ,ועתה פלט כמה מילים לעברי אולי כדי לעודדני" :סבא ,אתה
עוד חושב על אתמול ...היום כולם מדברים כך ,היום אין זמן ...כולם רצים ...כולם ממהרים בדרכם לאן -שהוא
ומשליכים בדרכם מילים סתם ושברי -מילים לכל עֵ בר ומי שמזדמן להם ולא נזהר נתקל בהם שומע ו...נפגע,
או לא אכפת לו ,וממשיך"...
למשמע אוזני
כך אמר הנכד והמשיך לקרוא בספר -הספרים הזה לילדים ואני מקשיב לדברי הנכד ולא מאמין ִ
כאילו"" ...חיים בַ זבל""...מרגיש מיּותר" ...מה הן
"משליכים מילים"" ...שברי מילים""...מילים סתם""...מילים ִ
כל המילים הבלתי מוכרות והדוחות הללו...מי שבוחל במילים בוחל בחיים ,חשבתי ושקעתי בהרהורי.
.
לא חלף זמן רב ולחדר נכנסה רעייתי ,כדרכה סקרנית וצופיה הליכות ביתה ,פתע עצרה התבוננה בי ואחרי
שאלהָ " :דוד ,איך
הייתה
אמש
הצעידה "...מבטה
המשיך
לתור את
פָ ני...
רגע
ארוך
.
'ככה ,ככה '...פלטתי בתשובה בתקווה שלא תמשיך לחקור אך היא הרגישה כנראה משהו שאינו כשורה
אצלי שיפה לו השתיקה ואז שלחה בי מבט בוחן וקראה בעברית עם טעם של פעםָ " :דוד ,אתה נראה עייף
.שכבתי קצת לנוח.
ויגע אולי תשכב על יצועך קצת לנוח"?...
*
סיפור מספר 8
מרד במסייעת
קול ישראל מירושלים שלום רב ,השעה 00:11הנה החדשות מפי מלאכי חזקיה ועיקרן תחילה:
" ...מרד בגולני 00חיילים עזבו את הבסיס" .אחת לכמה זמן אנחנו שומעים בחדשות על מרד של חיילים.
הסיפור בד"כ חוזר על עצמו :חיילים עזבו את הבסיס בגלל שלא רצו לנקות ,לשמור ...,מפקד הגדוד הודיע כי
הוא לא יהסס לפרק את הפלוגה וכי תופעות מאין אלו יטופלו ביד קשה ...
הידיעה על מרד של חיילים תמיד גורמת אצלי אי נחת .הרי כל השומע ידיעה זו בוודאי חושב לעצמו :איזה
גועל נפש של לוחמים ,הם לא מתביישים? המדינה מאוימת מכל החזיתות ואלה חושבים שיש להם הלוקסוס
לעשות מרד?
דובר צה"ל מעולם לא יאשר לתקשורת לראיין חיילים ששברו את הכלים כך שהנסיבות למעשה נשארות
עלומות ומודחקות בשולי ההיסטוריה של לוחמי צה"ל.
לפני כמעט 52שנים הייתי צעיר במסייעת .אני ממעט לספר על התקופה הזאת ,המשפחה -אין צורך לספר לה,
החברה/האשה – לא תבין ,החבר'ה הקרביים – לא יאמינו וקל וחומר שאין טעם לשתף אותם במרד שלקחתי
בו חלק אבל אולי אתם הקוראים ,תקראו את הסיפור שלי תאמינו ומי יודע ,אולי גם תבינו:
מסייעת זונות אוכל!!!
מדבר יהודה ,חום אימים ,אני עובר בין כל האוהלים וצועק כמה שיותר חזק ובמקביל מתופף על התוף
המאולתר שלי שמורכב מכף ענקית וסיר של 21ליטר.
מסייעת זונות אוכל!!!
הפעם ניהלתי את התלוכה לבד ,כל הצעירים האחרים היו במשימות אחרות מחוץ לפלוגה .במרכז הפלוגה
עמדו כמה ותיקים ,אחד מהם הכה בלי הרף על הרצפה עם שוט כמו של אינדיאנה ג'ונס וציווה עלי לצעוק
יותר חזק.
מסייעת זונות אוכל!!!!!
גדלתי על ברכי הציונות בדתית ,עשיתי שנת שרות לפני הגיוס .בחברה שבה גדלתי תמיד היה באוויר תחרות
סמויה בין התלמידים מי ילך לסיירת מטכ"ל/לטייס/שייטת .../וזה לדעתי בגלל שבתת מודע של כולם רצה לה
מחשבה שמי שמשרת ביחידה מובחרת יזכה בבתולה נאה וחסודה .אפשר לומר שכל יום נשמתי ציונות ,אכלתי
ציונות ,למדתי ציונות אבל מעולם לא רציתי לשרת ביחידה מובחרת ואפילו לא לסיירת .התגייסתי לגולני,
בזמן שכולם הלכו לגיבוש פנימי וביקשו להיות משובצים בסיירת אני הקדמתי וביקשתי להיות משובץ בגדוד.
זה התאים לי ,תמיד שאפתי להיות ביחידה לוחמת עם הווי של גבעת חלפון ועם חבר'ה שיש להם תעוזה וניצוץ
של חיות בעיניים כמו החבורה של מאיר הר ציון מאין שילוב פראי וקטלני .הרגשתי שאת השילוב הזה אני לא
אפגוש בסיירת.
בתום המסלול ביקשתי מהמפקד שלי שישלח אותי עם "החבר'ה הטובים" למסייעת .למרות שהמפקד שלי
הכיר אותי הוא בכל זאת הרים גבה ,לדעתי בגלל המראה הילד טוב ירושלים שלי.
למסייעת עלינו 01חברים ,חוץ ממני ויוני כל אחד היה נראה יותר אלפרון מהשני .אם לא הייתי מכיר אותם
ורואה אותם ברחוב הייתי חוצה את הכביש כדי לא להיתקל בהם .תענוג של אנשים ,חבר'ה שאלמלא השרות
הצבאי מעולם לא הייתי נתקל בהם .חבר'ה צבעונים עם שפה שלא הכרתי לפני זה ,הם היו עושים
אקרובאטיקה של מילים ומהולים אותם בערסיות ודמיון פרוע שכל פעם הפתיע אותי מחדש ,הם יכלו ללמד
את אבשלום קור הרבה על השפה העברית.
להבדיל מהחבר'ה שמיד הרגישו כמו דג במים במסייעת לי וליוני לקח מעט זמן להשתלב וזאת למרות כל
המוטיבציה שלי לשרת שם .כשאתה נכנס למסייעת אתה צעיר ,משמע לוחם ,שומר ,מנקה ,מבשל ,סוחב,
שומר ,שוטף ,משפשף ,מדרבק ,שוב מנקה ושוב שומר ומקנח עם פעילויות מצבעיות ,בעצם אתה עושה הכל!!
למרות שסיימתי מסלול וידעתי מה זה צבא ,כשהגעתי למסייעת הרגשתי כמו אסטרונאוט שנחת בפלנטה
אחרת .אומנם רשמית יש מפקד לפלוגה ויש קציני מחלקה אבל מהר מאוד אתה מבין שמי שמפקד על הפלוגה
זה הרס"פ ושהסמל שלך הוא המפקד האמיתי שלך .אם יש לך בעיה ,אם אתה צריך משהו ,כל דבר אתה פונה
לסמל מעולם אתה לא מדבר עם הקצין .הקצין הוא על תקן מצורע שמתייחסים אליו רק בעת מבצעים ,בשגרה
הוא לא קיים.
הלו"ז הוא כזה ,בדרך כלל אתה קם בבוקר ,אחרי 6שעות שינה שמתוכם שמרת 4שעות .אתה מכין על
המחבת טוסט מסייעת לותיקים ומניח אותם בשקט בשקט בחדר של הותיק ליד המיטה שלו עם שקית שוקו
ויוצא מבלי להעיר אותו .לאחר מכן יש אין ספור משימות שלא נגמרות שאתה יכול למלא .בד"כ בסביבות
השעה 00בבוקר ,היה יוצא מהחדר שלו הרס"פ בגופיה ,בוקסר ומגבת בדרך למלקחת בדרך הוא היה עוצר
מסתכל עלינו כמו עבדים ויורה פקודות בג'בריש לא מובנת שהיו נגמרות ב"-אני רוצה שכל זה יהיה מוזיאון!!
הבנתם!!" שוו בדימיונכם את פיני בלילי תוסיפו לו שפם זה בעצם היה הרס"פ שלנו.
ותיק במסייעת הוא מלך ,אף אחד לא מדבר איתו .הוא לא עושה כלום למעט יציאה לפעילויות מבצעיות .אם
הוא מועיל בטובו לשמור אז זה יקרה רק ביום ולא בלילה .בעצם ותיק זה כמו לוחם בסיירת רק שלהגיע
לנחלה ולמנוחה הוא הגיע אחרי שנתיים שמתוכם 8חודשים של צעירות.
לאחר תקופה של 8חודשים של צעירות ,הצעירים עוברים טקס ע"י הותיקים ומקבלים מה"סבא" כינוי של
ותיק .עד היום ,כשאני רוצה להיזכר באחד מהותיקים אז השם שלו ,זה הכינוי שלו .לסמל שלי היה כינוי
"טיטוס" ,דמיינו לכם איש מערות פראי רק שבמקום אלה היה לו מקוצר .הוא היה קשה איתנו ,היה קוצץ
אותנו דק דק עד שהיו כאלה שנרדמו בשירותים או באמצע לתקלט בכלים לבסוף אהבנו אותו אהבת אב .היינו
מסתובבים כמו זומבים ,עייפים אבל מאושרים .כל היום היינו שותים קפה ומעשנים כדי לא להירדם בעמידה,
היינו שומעים מוזיקה שלא הכרתי "אני קם לי בבוקר שותה כוס קפה עם סיגריה" של קוקו מאילת ועוד המון
שירים של זמר מזרחי כבד .את כל השבוע הקשה היינו פורקים ביום שישי בלילה .יום שבת זה יום קדוש.
לארוחת שישי מגיעים כל החיילים ,כאלה שיצא לך לראות רק כשהנחת לצידם ארוחת בוקר כשהם ישנו.
אחרי קידוש קצר של הקצין ,התחילה ה שירה האמיתית ,שירה שלא הייתה מביישת את את כל השירה של כל
אוהדי בית"ר ביחד .כל חייל מצטייד בכוס ,הופך אותה ומתחיל להכות אותה על הצלחת וכולם צועקים "תן"
ואז מתחיל ברפרטואר השירה של המסייעת ,בשיא של השירה עולה הסבא על השולחן עם אלה בידו ועושה
קולות של פרא אדם וכולם חוזרים אחריו .מה אומר לכם ,פורקן אמיתי.
המ"פ של הפלוגה ,היה נהדר ,בחוכמתו ידע לשלב ולהשתלב עם הפלוגה .כל יום ראשון היינו עושים איתו
ריצת אלונקות ,כל הותיקים היו על האלונקה ותמיד דואגים שיהיה מספר אי זוגי ושהמ"פ יהיה לבד בצד שלו
כך שהיינו רצים והמ"פ היה סוחב לבד את האלוקנה בצד שלו .בסוף הריצה היינו מתכנסים כולם עם המ"פ
ומדרבקים ומעשנים ביחד.
אומרים שבדרך שבה אדם רוצה לילך בה מוליכין אותו ,זה מה שרציתי בשירות שלי וזה מה שקיבלתי .מצד
אחד היה הווי חזק עם חב'רה שאתם מוכן לצאת איתם למלחמה ומצד שני גם היו לנו בתקופה הזאת המון
פעילויות מבצעיות.
החבר'ה שלי לא היו חבר'ה שאתה יודע שאיתם אתה יכול ללכת לגנוב סוסים אלה חבר'ה שאתה יודע שאתה
יכול ללכת איתם לעשות את המעצר של המחבל הכי מזוין בקסבה לקשור אותו על הסהר שבכיפה של המסגד
ולכוון לו את הרמקול לראש ולהשמיע לו את קוקו מאילת.
לקראת תום ימי הצעירות ,אחרי שכבר עברנו ביחד קילומטראז' עצום של חרא מהול בדבש הגיע לפלוגה פרעה
חדש שלא ידע את יוסף .המ"פ האהוב שלנו עזב והגיע במקומו מ"פ מהאנטרטיקה ,שהדיף ממנו קור כלבים.
במקביל הגיע מג"ד חדש מהסיירת מאותם הנסיכים שאתה יודע שיום אחד הם יהיו רמטכ"לים .כנראה
שהשניים היו מגובשים בחזית אחידה כדי לעשות "חינוך מחדש" למסייעת .מבלי לארגן תכנית עבודה
מסודרת ,מבלי להכיר את השטח ,מבלי לדבר עם החיילים ,הם באו עם מדיניות בריונית ,לשבור כמה ידיים
ורגליים ,להשליט סדר ולהראות לנו מי הבוס כמו בצבא האדום.
וכך ביום סגרירי אחד ,המ"פ החדש תפס בפרק זמן קצר 1מהחבר'ה שלי שוברים שמירה .שפטו במהירות
הבזק את 1החברים שלנו למחבוש והגרוע מכל דנו אותם להיות ג'ובניקים.
ההלם היה חזק ,הרגשנו כמו עיראקי מצוי בעת שהאמריקאים היהירים החדירו בבריונות נאורה את
הדמוקרטיה בארצו .כל הקצינים בפלוגה ידעו היטב כי הצעירים במסייעת לא ישנים בלילות עובדים כמו 21
פיליפינים ביחד ועם כל זה הם נשלחים לבצע שמירות בשעות הכי קשות בידיעה שאנחנו גמורים מעייפות .מה
שהכי תסכל אותנו היה ,שלא קם ולו סניגור אחד מכל המפקדים של הפלוגה בשביל לעזור ל 1-החברים שלנו,
כנראה שפחדו לפתוח תיבת פנדורה שתגרום להם גם לשבת על ספסל הנאשמים.
מתוך ההלם הזה ,רובי קבע ש"אם החברים שלנו הולכים לכלא אז גם אנחנו הולכים לכלא" אמירה עם ניחוח
עז של אחוות לוחמים ,שאנחנו בניגוד לאהוד ברק לא מפקירים פצועים בשטח .נראה שרובי ,שעתיד היה לקבל
את הכינוי "זורו" ,היה מוכן נפשית לרגע הזה .אנחנו הסכמנו איתו .הרגשנו מרומים ,המערכת קיבלה חיילים
מורעלים בבקו"ם ,הפכה אותם ללוחמים ,הכניסה אותם לגוף שמתנהל בצורה לא בריאה ולבסוף כמו
המתנחלים בגירוש מגוש קטיף הקיאה אותם החוצה.
הרגשתי שמשהו רע ובלתי נמנע הולך לקרות ,משהו שהיה באותו זמן גדול עלי ולא במקרה ,המצב הנפשי שלנו
היה כמו של עם ישראל ערב יציאת מצרים לכן לא הצלחתי למצוא פתרון יצירתי לביעה שנוצרה למעט מרד.
היינו כל החבר'ה בחדר ,הוחלט שנקום מוקדם בבוקר ונעזוב את הבסיס כמחאה ומשם נחיה ונראה .את
הלילה הזה לא אשכח כל החיים ,הדקות לא חלפו ,היינו מדוכדכים ,מאוד אהבנו את הפלוגה ,היינו חלק
מההווי של הפלוגה ,כבר התרגלנו לצעירות ובעיקר רצינו להמשיך לשרת כל החברים ביחד .המחשבה שלא
נהיה כולם ביחד ושככל הנראה לא נשרת יותר במסייעת הייתה מפחידה ולא נעימה.
ההחלטה ללכת איתם לא הייתה פשוטה ,מצד אחד החברות החזקה שלי וההרגשה של אי הצדק שנעשה ל1-
החברים שלנו ומצד שני היה את הבית ,החברים מהבית ,כל הערכים שלי .מרד שאלתי את עצמי? אני? אני
יכול לדקלם מורשת קרב כמעט מכל מלחמות ישראל ,אני אוהב את הצבא ואת המדינה בכל רמ"ח אבריי .איך
אוכל להסתכל יותר בעניים למחנכים שלי? לכל המדינה הזאת? בשבילי הגשמה עצמית היא להיות אזרח
למופת במדינת ישראל להיות יהודי שאבות אבותיו יכולים להיות גאים שחירפו את נפשם בשביל ילדים
שכאלה .מאז שנולדתי ,תמיד הרגשתי שיש לי זכות שלא היה לאבות אבותי ,להיות יהודי חופשי במדינת
ישראל ולשרת בצבא יהודי .הייתי מוכן לצאת בכל יום בשנה למעשה גבורה ,למרוד כמו בר כוכבא כשכל
הסיכויים נגדו ,להילחם בגטו וורשה עד טיפת הדם האחרונה ואפילו לשים יד בנפשי כמו במצדה .איך מצאתי
עצמי בתוך המציאות הזאת? מה עשיתי ריבונו של עולם?
יוני ,חבר קרוב מאוד שלי שהיה גם כן דתי לאומי אמר לי שהוא לא בא איתנו .ההחלטה של יוני לא הייתה
פשוטה ,הרי לא הופעל לחץ על מי שלא רצה לבוא .אני קיבלתי החלטה – אני הולך עם החברים שלי .החלטה
לא רציונאלית שהייתי שלם איתה .ההרגשה היא כמו לרוץ תחת אש מטורפת כדי לחלץ חבר שמדמם למוות
שהסיכוי לחלץ אותו הוא אפסי אבל אתה יודע שהמצפון שלך ,העד של חייך לא יאפשר לך לחיות בשלווה עם
עצמך אם לא תעשה זאת.
בבוקר קמנו כולם למעט יוני ובשקט והלכנו עזבנו את הבסיס כמו גנבים בלילה.
לאחר כמה ימים חזרנו לפלוגה ומשם נשפטנו ונשלחנו למחבוש .במשפט המג"ד הסתכל עלי ושאל אותי באיזו
מגמה הייתי וכמה יח' במתמטיקה עשיתי ועוד ...ולבסוף עשה מבט מופתע כאילו הוא לא מבין מה אני עושה
בחבורה הפראית הזא ת .רציתי לפתוח את הלב בפניו ולספר לו מה זה להיות צעיר במסייעת ,תנאים שלא
מאפשרים למלא כראוי תפקיד של לוחם ,רציתי לספר לו על ההערכה שיש לי כלפיו ועל האכזבה הגדולה ממנו
אבל לשוני הייתה נצורה .היום בוודאי שהייתי מסנגר על חבריי בצורה מצוינת.
חלק מהחברים שלי הועברו לחטיבה לוחמת אחרת והיו שם לוחמים וחלק הוחזרו לגדוד .מתוך החברים
שהוחזרו לגדוד רק אני הוחזרתי לתפקיד של לוחם .להמשך השרות שלי היה טעם טפל אמנם הייתי לוחם אבל
היו בי המון געגועים והמון כעס עצמי על כך שלא הצלחתי למנוע את המרד .כשהסתכלתי על המפקדים
והחילים שהכירו אתותי בגדוד ראיתי בעיניים שלהם הערכה כלפי המעשה שלקחתי בו חלק ,אולי חשבו שזה
היה מעשה אמיץ .אני לא יודע.
אני חושב שבראשית הציונות מעבר לאידיאולוגיה היה מימד רחב של חברות טובה ,הרפתקה ואי רציונאליות
ממזרית שנותנת טעם לחיים .אפשר לומר שבמרד שלקחתי בו חלק לפני 08שנה טעמתי מימד רחב שהיה קיים
בימי קום המדינה.
אני מקווה שחיילים נוספים לא יצטרכו לעמוד בדילמה הקשה הזאת ושהמערכת הצבאית תדע להתנהג כלפי
החיילים של צבא הגנהל ישראל עם מעט יותר רחמים .הרי בסופו של יום ,חייל בצבא הגנה לעם ישראל הוא
שליח ה' הוא לא חייל כמו בצבא ארה"ב או בכל צבא אחר.
סיפור מספר 9
ציפייה
52פברואר8491 ,
"אמרת שיש לך שמירה היום" .היא עמדה כשגבה אליו ,אצבעותיה מציירות על החלון ,שזה עתה וילונו הוסט ממנו
בפראות.
לא הייתה שמש היום והעננים כאילו השתלטו על השמיים .מן אפרוריות מתמשכת לאורך קו הרקיע .ובחוץ שקט.
נדמה כי שני הצדדים לקחו היום הפסקה במלחמת האזרחים שפרצה אך לא מזמן.
"אם תרצה ,אוכל להכין משהו .אולי אומצה?"
הוא התיישב על המיטה .ראשו הכביד עליו .היכן הניח את המדים אמש? זאת לא זכר .למעשה ,לא הניח ,אלא
זרק בחופזה .אות ללילה שעבר.
כעת כבר ניתן היה להריח את ריח הביצים המטוגנות .הוא קם ותר אחר המדים ,מחפש מתחת לסדיני המיטה,
בצדי המיטה ומתחת למיטה עצמה .שום זכר.
"או ,המדים? הם על הקולב" .הוא הסיט את מבטו לעבר הקולב .המדים חיכו לו שם ,ישרים כברזנט .אחר החזיר
את מבטו אליה .אל הבחורה שאפילו לא זכר את שמה וכבר מטגנת חביתה במטבחו .שיערה השחור ,עדיין לא
אסוף ,זכר לאמש ,השתרך במורד גבה ,מבנה גופה רזה וגון עורה בהיר .היא חייכה אליו בכל פעם שהסתובבה
אליו.
לאחר שהתלבש ,ניגש אל החלון וסרק את האיזור .חיילים בריטיים פיטרלו .נוכחותם העידה כי אכן לא נורתה
ירייה זה זמן מה ,שכן הממלכה המאוחדת החליטה שלא לקחת שום צעד במלחמת האזרחים ולא להתערב .וכך,
כשהיו פורצות מהומות ,לא היה ניתן לראות ולו בריטי אחד בנמצא .אלא שהם ידעו היטב שהבריטים עוזרים
לערבים .בכך לא היה ספק.
רעש הנחת הצלחת על השולחן ,החזיר אותו למקומו" .האומצה" ,היא אמרה בחיוך.
מפקד הפלוגה ,בחור גדול בעל כרס עבה וכובע לראשו ,כבר היה באמצע התדריך ,כשהוא פסע את צעדיו
האחרונים לתוך המחנה .הלה השהה לרגע את דיבורו ,הביט בו במבט מלא בוז ואחר חזר לשטוף את החיילים
במידע העדכני לגבי הגיזרה.
האם חשב עליה בכל אותו הזמן? מכל מקום ,הוא אינו שם לב שהתדריך כבר הסתיים ושהוא ניצב כעת לבדו מול
המפקד" .אמרתי שלפחות הפעם המדים שלך ישרים" .הוא נמתח כאות כבוד.
"בכל מקרה ,עליי להשלים בפניך את המידע שקיבלנו .ותדע שהאיחור לא מקובל ואתה תיקנס על כך .לגבי
המידע ,מה שחשוב שתדע ,הוא שהלח"י שוב עשו שטויות והבריטים זועמים .זה אומר שהם מסוגלים לקחת צד
מסוים ..עלינו להיות זהירים .זהו ,אתה רשאי ללכת לעמדתך" .לפני שסיים ,גייס שוב את מבטו מלא הבוז והוסיף:
"ולמען השם ,תעשה עם עצמך משהו".
אמנם אפרורי ומעונן היה היום ,אך חם .בעודו שומר במחסום המאולתר ,שיערו דבוק למצחו ואפודו מכביד עליו,
שאל עצמו האם היא תהיה בביתו כשיחזור והעלה השערות בליבו .רעש רקע הפריע לו .היה זה חברו לשמירה
שניסה לפתח שיחה .חייל נמוך קומה ושיערו שחור.
"פשוט נורא ,מה שעשו לחברה' שלנו שם .נורא" .החבר ניגש עתה לידו ונשען על השער" .אני לא מבין איך לא
נתנו פקודות חדשות .שהלח"י יגנו עלינו? אנחנו לא צריכים אותם".
חייל שלישי שניצב בקרבת המקום ,שיערו זהוב וגובהו רב ,התקרב אף הוא" .אתה מדבר על הבריטים? חיות
אדם .כשהמפקד סיפר לנו את זה ,לא האמנו .לזרוק ככה יהודים לאספסוף הערבי? הם ידעו היטב מה יקרה
לאותם חיילים".
החייל השחרחר נשף בבוז" .ידעו גם ידעו .ואנחנו צריכים להיות במצב ביניים .בין הפעילות של הלח"י והנקמות
של הבריטים" .הזהוב הנהן עם הראש כאות ייאוש ואחר כך חזר למקומו.
בתחילה חשב שהיא במקלחת ,שכן האור היה דלוק .אך הוא לא שמע שום רחש של זרם מים .בכל זאת לא יכול
היה לחכות וניגש מיד לפתוח את דלת החדר .מאוכזב ,עשה דרכו בחשש ,כמו מתוך היסוס ,לכיוון המטבח וחדר
השינה ,פוחד להתאכזב בשנית .סדר והניקיון היה הסימנים האחרונים למגעה .היא לא נשארה בדירה.
בעודו יושב על המ יטה מהורהר וחולץ את נעליו ,הביט לעבר זגוגית החלון ,שנותרה עדיין חשופה מוילון – זכר
נוסף מהבוקר .רעש היריות הרחוקות וריח אבק השריפה חדרו לדירה .ריח הטיגון וצליל הצלחת ,לעומת זאת,
כבר נשכחו .הוא קם ,פתח את החלון ונעמד מולו .רוח קרירה הזדמנה פנימה והביאה עמה משב רוח מרענן .הוא
הוציא מכיסו את קופסת הסיגריות המקומטת ,שלף מתוכה אחת והדליק בעזרת גפרורים.
כמה זמן עמד כך מול החלון ,מעשן את אותה סיגריה? לזאת לא ייחס חשיבות .היו אלו קולות הצעדים הסמוכות
לדירתו שחידדו פתאום את חושיו .הוא הסיט את מבטו לעבר הדלת ,כאילו אמור לשמוע כך טוב יותר .לרגע קט
נעצרו הצעדים סמוכים לדלתו .הוא החל להרגיש את ליבו הולם ושוצף בקרבו .לפתע ממש הרגיש את זרימת הדם
החם בגופו ונשימתו נעצרה מעצמה .אך כעבור כמה שניות התחדשו קולות הצעדים במעלה המדרגות והמשיכו
הלאה.
הוא עמד עתה שוב מול החלון ,נותן לרוח הקרירה להשתלט על כל פינה בבית ,ומחכה.
סיפור מספר 01
תיקו הירואי
"יואבי ,תנתק את הטלוויזיה מהחשמל ותארוז את הפלייסטיישן שלך".
"המשחק רק התחיל " ענה בן השש עשרה ,כשהוא שכוב על מזרן בחדר ריק מלבד טלוויזיה שתלויה על הקיר
שמולו וה " -פלייסטשיין " שכבר היה מנותק ומונח על הרצפה החשופה ,כבל החשמל כרוך סביבו.
הוא צפה בשידור של המשחק בין נבחרת ישראל לאירלנד ,הנבחרת הייתה בפיגור של שער כבר לאחר חמש
דקות של משחק.
"אני לא לוקח את הפלייסטיישן ,כבר יוצא דגם חדש יותר ,והוא בטח יעלה שם גרושים ".
הוא שמע את רעש רוכסן המזוודה מהדהד מהסלון הכמעט ריק והבין שאמו לא שמעה אותו.
"איפה אבא?" הוא הגביר את קולו בתקווה שהפעם תשמע.
"אבא ,אה ,הלך להיפרד מסבא וסבתא " היא ענתה ,הפעם קולה לא הדהד ,כנראה שהייתה קרובה למסדרון ליד
חדרו.
יואב לא זכר מתי הפעם האחרונה שהוא הלך לבקר את הקבר שלהם והצטער שאביו לא לקח אותו אתו .למרות
ששניהם נפטרו לפני שמלאו לו ארבע עשר שנים ,הוא היה קשור אל שניהם ,בייחוד לסבא מנחם.
כדור ארוך נשלח לרחבת השער של הנבחרת ,רובי קין ,חלוץ טוטנהאם ,קבוצה לונדונית ,ארב לכדור וכמו שחקן
אירופאי טוב כבש בנגיעה ,מכניע את דודו אוואט ,שאמנם משחק בחו"ל ,אבל מה אפשר לצפות משוער ישראלי .
2:1לאירים.
יואב נזכר כשסבא לקח אותו למשחק האליפות האחרון של מכבי חיפה .הוא גם זכר איך שניהם רצו אל המגרש
עוד לפני שריקת הסיום יחד עם כל הקהל הביתי .אותו דודו אוואט היה אז האליל שלו והייתה זו הפעם הראשונה
שהוא ראה אותו במציאות ,ועוד כל כך קרוב .רסיסים מהתחושה המשותפת של כל עשרים אלף הצופים באותו
משחק חזרו אליו לפעמים ,ולא רק בהקשר של משחקי כדורגל .תחושה של חמימות העולה מהבטן ,אוחזת את
הלב וקושרת אותו לשאר הנוכחים בחוויה.
הטלפון בבית צלצל ,הוא שמע את הדהוד צעדיה של אמו עד שענתה ,לפי ריכוך הטון בקולה הוא הבין שאבא
התקשר.
"מה זאת אומרת להפסיק? הכול כבר ארוז" הוא שמע אותה אומרת.
"אני לא מבינה " המשיכה ,ואז ,שתיקה של מספר שניות.
"תגיע לפה ונדבר" היא ניתקה בפתאומיות.
מאז שאביו של יואב בישר על הרילוקיישן ללונדון ,נורית הייתה באופוריה .היא כבר הריצה בראש את ימי ראשון
בקניות ברחוב אוקספורד ,פנטזה על ההצגות היומיות שהיא תראה בווסט אנד ועל הלימודים של יואב
בקיימברידג'.היא הייתה בטוחה שזה הצעד הנכון לעשות ,למרות שתקופת המעבר הייתה בלתי מוגבלת .אולי
בגלל שתקופת המעבר היא בלתי מוגבלת ,כך יואב ,אולי ,לא יהיה בארץ בגיל הגיוס.
יואב שמע שוב את הדהוד צעדיה של אמו ,הפעם בקצב מהיר הרבה יותר ,לכיוון חדר השינה של ההורים ואז
טריקת דלת.
הוא ידע שלא לגשת אליה מיד עכשיו ,ולא לשאול מה אבא אמר לה ,הוא העדיף להמתין עד יעבור זעם לפני
שינסה לברר מה פשר העניין.
כל שיכל לעשות עכשיו הוא לשער.
אתמול היה יום השואה .בטלוויזיה שידרו את "הפסנתרן" ,ולמרות שראו אותו הרבה יותר מפעם אחת ,יואב
ואביו ,חיים ,צפו בו .
הפעם הזאת הייתה שונה ,לפחות כך יואב הרגיש ,הוא אפילו היה בטוח שראה לחלוחית בעינו של אבא ,דור שני
לשואה בעצמו ,באחת מהסצנות .ובסיום הסרט ,הוא שוב הרגיש את אותה תחושה שהרגיש באותו משחק
אליפות ,רק שהפעם הוא היה בטוח שאביו הרגיש את אותה התחושה ,משום שידו נחה על ראשו מלטפת את
שערו ואנחה עמוקה נפלטה מפיו.
שריק ת עונשין נשרקה לטובת הנבחרת ,יוסי בניון לקח את הבעיטה ,אולם במקום לבעוט אל השער הגביה לרחבה
,אבי יחיאל ,שם של אברך אמנם אבל היה זה השפן בכובע של המאמן אברהם גרנט שכבש.
יואב התרומם לישיבה ורצה לזעוק :יש!! אבל קול הטריקה של דלת ה"פלדלת" בכניסה לבית קטעה את חגיגות
השמחה המתוכננות – אבא חזר.
הוא שמע את צעדיו האיטיים מתקרבים לכיוון חדרו .
"היי יואבי ,איפה אמא ?"
"בחדר ,משהו קרה?"
הוא רק חייך והמשיך לחדר השינה ,לפתע הוא חזר לפתח הדלת .
"יש לך דואר .הנחתי אותו על המזוודה שלך".
יואב שמע אותו פותח את הדלת ונתקל בקבלת פנים קרירה ,מנוסה במצבים מהסוג הזה הוא ידע שתכף האווירה
תתחמם והוא העדיף להתרחק ממקור הרעש הפוטנציאלי.
הוא יצא לסלון ,שהיה ריק ,על הקירות נותרו חורים ,עדות לתמונות המשפחתיות שהיו תלויות עליהן רק לפני
כמה שעות.
יהודה ,דודו של יואב הציע לטפל בהשכרה של הדירה כולל הצביעה שלה לאחר שיעזבו ,יהיו לו עוד הרבה
תיקונים לעשות לאחר שיעזבו מחר.
ברקע הוויכוח התחיל להתחמם ויואב החל לפלס את דרכו בין השטיחים המגולגלים ,השידות הריקות והארגזים
המפוזרים בסלון ,לכיוון המזוודה שלו.
מעטפה חומה ,נחה לה במרכז המזוודה השכובה ,עליה חותמת משולשת .
ליבו של יואב פעם בחוזקה עד שהרגיש את הפעימות במעלה צווארו.
ברקע הוא שמע רסיסים מהוויכוח ,כנראה שהדלת נפתחה ":את זוכרת איך זה בגילו ,לא תהיה לו הזדמנות
נוספת ,הגיל הזה יחלוף ,לנו תמיד תהיה אופציה לעשות את זה מאוחר יותר".
הוא התכופף והרים את המעטפה ,הוא אהב את החספוס של המגע שלה .הוא כבר הבין מה היא מכילה ,את
העתיד שלו ,או לפחות חלק ממנו.
השדר מחדרו של יואב זעק ":הכשלה ברחבה ,פנדל ,השופט קובע בעיטת אחד עשר מטרים לטובת נבחרת
ישראל".
צעדי ריצה עמומים נשמעו מכיוון המסדרון.
"יואב ,בוא מהר" הוא שמע את אביו זועק.
יואב ,עם המעטפה עדיין בידו ,זינק מעל מסלול המכשולים בסלון עד שהגיע לחדרו .שם חיכה לו אביו ,ידיו על
ראשו ,מרותק למסך .
אופייני לנבחרת שלנו ,השופט פסל את שתי הבעיטות הראשונות ,בשלישית גם נורית נכנסה לחדר ,עיניה
אדומות ,עדות לדרמה המשפחתית שכנראה הסתיימה לפני מספר שניות.
שיי גיוון ,שם אירי טיפוסי ,שוער של קבוצת צמרת אנגלית ,לא יכול היה לבעיטה של מלך בעיטות העונשין
הישראלי ,אבי נמני.2:2 .
שאגות שמחה של אב ובנו מחובקים מילאו את החדר הקטן והריק ואפילו נדמה כי חיוך החל להיווצר על שפתיה
הסדוקות של נורית .
כשהרוחות נרגעו ,הנבחרות יצאו להפסקה ,הייתה עוד מחצית שלמה לעבור.
יואב הושיט את ידו ,שעדיין אחזה במעטפה לעבר אמו.
נורית לקחה ממנו את המעטפה ,ואמרה בקול צרוד ":אני כבר יודעת".
נורית וחיים יצאו לסלון ,יואב שמע את לחשי הפיוס .
"צריך לצבוע פה" אמרה נורית " ,כן ,ברור" חיים ענה.
העיתונים של מחר בוודאי יכתבו "המשחק נגמר בתיקו הרואי" חשב יואב.
סיפור מספר 00
37.1.1111
נועם
ביום האחרון של מלחמת לבנון השנייה נסענו לבקר את אלירן ,הבן הקטן שלנו .בריון
קשקשים.
קולו הצריד טרם עת והידיים העדינות שעד לפני שנה עוד היו שמורות בנפטלין הנעורים ,הפכו
לגרומות ומחוספסות.
הגריז של הנגמ"שים עושה נפלאות לילדים האלה.
"רמי ,הילד התקשר ממטולה .יש הפסקת אש ,אני חייבת לסוע אליו".
כמו שחצינו את צומת אליפלט בואך ראש פינה חטפנו את מכת הריח .שרוף ,הכל שרוף .מכיוון
היערות של בירייה היתמר עדיין עשן ממספר מוקדים ,והעצים ...הם עמדו להם שקטים,
זקופים ושחורים.
"ראו ,מתנו זקופים ".הכל שחור מסביב ...אלוהים אדירים!
שקט .הרעש היחידי שמפר את הדממה מגיע מכיוונם של הרכבים השועטים על הכביש אבל כל
השאר שקט .שום דבר לא זז ,דממת מוות.
הבעירה עדיין מסביב על ההרים .אני מוציא את המשקפת הקטנה שזרוקה אצלי תמיד בתא
הכפפות ומביט מערבה לכיוון הרכסים ,הכל שחור .ריח העשן ממלא את הנחיריים ומקשה על
הנשימה.
"תראי מה עשו החיזבאללה הבניזונות האלה ...הבעירו לנו את כל הגליל".
לילי מתכווצת בכסא וסוגרת באחת את הדלת .הריח הורג אותה .ריח שריפה שכובתה בהרבה
מים שנמהלו כנראה בשתן הפרות בשדה .כאילו שמישהו הדליק אלפי מדורות ל"ג בעומר
וכיבה אותם כיבוי צופי.
מול בריכות הדגים של עמק החולה אני מפנה את הראש שמאלה לכיוון שיפולי רכס הרי נפתלי
היורד לכביש.
זה צריך להיות בערך כאן בסביבה...
פנינה אמרה ששני האפאצ'ים נפלו בדיוק באזור הזה ,קרוב לכביש המתפתל היורד לעמק
החולה מצומת כח.
אני חייב לעצור בצד הדרך.
"איך אתה יורד לכביש יא חראאאא!" המילה חרא התארכה לי מאוד באוזן אבל הספקתי עוד
לקלוט את פניו הזועמות של הנהג שחלף הרגע מולי כמו רוח.
ההר מולי שחור לגמרי ,מעניין אם נשאר משהו בשטח מהמסוקים או שחיל האוויר כבר ניקה
הכל.
לך תאמין ,שני מסוקי אפאצ'י חדישים ,פסגת הטכנולוגיה ,בעיצומה של מלחמת לבנון
הארורה מתנגשים בלילה אחד עם השני ,או שאולי אחד חטף טיל מזדמן ודפק את השני? מי
יודע...
לא מספיק לנו ההרוגים שם בחבל ארץ הארור הזה מעבר לגדר המערכת?
אני מחייג אליה והיד רועדת לי.
"רמי ,נעם בטיפול נמרץ אבל עושה רושם זהיר שיהיה בסדר",
קולה של פנינה חוזר אלי מרמב"ם .כמה חיוניות בקול הזה ...מאיפה יש לה את הכוחות
האלה?
"הם הצליחו להגיע למסוק שלו דקות אחרי שהתרסק וחילצו אותו .עשרות שברים בכל הגוף...
עוד לא יודעים מה הנזקים אבל הרופאים הבטיחו שהוא ייצא מזה.
איך אני וג'ינג'י חזקים כל כך? אין לי מושג ...בחיי רמי ,אנחנו כבר שלושה ימים ליד המיטה
של הילד ,לא ישנים וכאילו שרק הרגע התעוררנו".
1.2.1131
נועם ,אני רואה אותך יורד מחר מכבש המטוס .המטוס שמחזירך מלונדון אלינו .עטוף בבני
משפחתך ,נתמך ,קלות בלבד ,על קביך
ומבטך זקוף .על חזך מתנוצצות להן שתי מטבעות ענק ,קשורות להן בסרטים היורדים
מצווארך ,מדליות קוראים להן.
מדליות ארד וזהב.
אני רואה אותך יחד עם כל עם ישראל המוחא כפיים בהתלהבות וגאווה אין קץ .יצאת אלמוני,
חזרת מדליסט.
אני מוחא כף כמו כל עם ישראל ,מוחה ולא מפסיק .אבל מחיאות הכף שלי מופנות הפעם אל
שניהם ,הנחבאים מאחוריך ,אל הוריך.
את כפיי האישיות מחאתי לך אז ,לפני מספר שנים ,בחתונה של רננה אחותך .מחאתי לך ולא
הפסקתי.
עמדתי אז בגן האירועים בצל עצי הזית ,הבטתי בך ולא האמנתי...
הרי לא מזמן שכבת ברמב"ם כולך מרוסק .כולנו ,החברים של הוריך ,עקבנו אחריך והחזקנו
לך אצבעות .עדיין לא מאמינים
איך יצאת מהתופת ההיא ליד שברי המסוק הבוער .והנה אתה ניצב מולי ,לבוש חולצה לבנה,
מכנסיים שחורות ,נשען קלות על קביך
ושולח חיוך של אושר לכל העולם.
איך מחאתי לך כפיים אז באותו ליל חתונה של רננה בצל עצי הזית...
פנינה וג'ינג'י יקיריי ,כפיי מופנות הפעם הזאת אליכם .מי כמונו החברים יודעים מה עבר
עליכם באותם לילות טרופים ללא שינה,
מי כמונו החברים יודעים איך חרדתם לגורלו אבל לרגע לא איבדתם את האופטימיות.
פנינה יקירתי ,אינני זוכר ולו שיחה אחת איתך שלא הסתיימה בחיוך מעברו השני של הקו.
אני מוחא לכם כפיים ,מגיע לכם .מגיע לכם ילד כזה שנוצק בתבנית של מנצחים.
ואני יודע שזו רק ההתחלה...
נעם גרשוני ,טייס אפאצ'י צעיר שמסוקו התרסק על צלע הרי נפתלי ועד היום לא ברור איך
יצא משם חי.
נעם גרשוני ,ששכב שבועות ארוכים במחלקת טיפול נמרץ ברמב"ם חיפה ועבר תהליך
שיקום ארוך וכואב.
נועם גרשוני ,שמחר טס לייצג את ישראל באולימפיאדת הנכים כאחד המאסטרים הגדולים
בעולם בטניס.
כבוד.
סיפור מספר 04
ידי השמאלית
כשהתחלתי לכתוב בידי השמאלית ,נעמד מולי הגורל במלוא הדרו והחל להגיד לפני את נאומו" .אדם
כמו גם אומה אינם יכולים לברוח מגורלם" אמר "מעשיהם לפעמים יש בהם כדי להיטיב או להעניש,
להקשות פה ושם את הגזירה אך גורל הוא גורל ותפקיד הוא תפקיד .ואם יש ברצונו של מי שהו לשפר
את תנאי גורלו עליו להקשיב לדברי המוסר שנמסרו מקדמת דנא ולא להקל בהם ראש".
ומדוע נעמד הוא לפני דווקא כאשר ישבתי למלא אחר שעורי הבית אשר ניתנו לי בסדנת הכתיבה של
ד"ר דורית זילברמן? משום שאין בעולם דבר הנעשה כשלעצמו לעצמו מבלי שמעשה אחד יגרור אחריו
שינויים לרוב.
עד כמה שהדבר ישמע תמוה באזני הקורא ,עם כתיבת המשפטים הראשונים בידי השמאלית ,התיישבה
לידי גם אימי המנוחה ובדיוק באותו רגע ראיתי אותה כפי שהיתה בילדותי .אישה קטנה בשנות
הארבעים לחייה ,שיערה בלונד ששיבה שזורה בו ,אסוף על עורפה במקלעת צמודה ועגולה ,יושבת כמו
תלמידה בכיתה אלף .כיתת אולפן שנפתחה בבית הספר היסודי בשכונת נוף-ים אליה הגענו עם עלייתנו
לארץ-ישראל .כיתה אליה נאספו נשים נוספות כמותה .מולן ליד הלוח מורה צעירה לעברית שנראתה
בעיני כאותן נערות הרוקדות בכרמים ושעליהן סופר רבות בגולה ממנה נמלטנו .מדברת ב-ר-ר-ר-יש
מתגלגלת ,אותו סוג של ריש שהגויים באירופה היו מקניטים בגללה את היהודונים שלהם (כך קראו לנו
שם בגולה) ,מדגישה לאט כל אות בכל מילה היוצאת מפיה.
ואימי ,מול מחברת עם כריכה חומה אפורה משתדלת בכל כוחה לשרבט כל אות כאילו היה ציור.
מסתכלת היטב על הלוח במבט אחד ארוך ,אחריו מורידה עיניה אל העיפרון והמחברת אחר-כך שוב
מבט ארוך נוסף על הלוח ושוב מבטים חטופים על המחברת ,על ידה האוחזת בעיפרון .מנסה לשרבט
דבר מה באוויר ורק אחרי כמה מבטים חטופים נוספים על הלוח ועל העיפרון מורידה את ידה ולוחצת את
העיפרון על גבי דף המחברת.
וכך אות אחר אות נוספות הן למילה .כך עברו הימים והמפגשים בערבים באולפן בית הספר היסודי של
נוף ים .ובכל אותם שעורים לפני שהספיקה אימי לסיים לכתוב את אוסף המילים והמשפטים הסתומים,
נגמר הזמן .ומשנגמר הזמן ירדה על פניה השתיקה.
מאז שהתיישבה אימי לידי בפעם הראשונה סביב השולחן הארוך באחד החדרים המוחבאים של ספרית
אריאלה המשמש בבקרים את סדנת הכתיבה בימי רביעי ,הפכה אימי למשתתפת קבועה בפגישות אלו.
יושבת בצמוד אלי בצידי השמאלי מעבר לכתפי ולוחשת באוזני .אזני משתוקקת לדבריה וליבי מתמלא
בגעגועים אליה .כל מילה אני שותה בצימאון" .ממתי העברית המשובחת הזו מפיה?" שואלת אני את
עצמי .אבל מה זה משנה? אני רואה כמעט בעיני את נוכחותה לידי ,אנחנו משוחחות הרבה מעבר לכל
מה שידענו לדבר אי פעם.
אימי מניחה את ראשה על כתפי מציצה על ידי הכותבת במחברת המהודרת שקניתי לכבוד הסדנא
וצוחקת על הכתב העילג שיוצא תחת ידי.
" מחברת נאה ועט נאה ותראי איך שאת כותבת .בדיוק כמוני" היא אומרת.
"כן ,בדיוק כמוך .בדיוק כמוך" אני ממלמלת ואומרת לעצמי "בגלל הכתב העילג הזה חזרת אלי".
"תכתבי .תכתבי על הכול" היא אומרת.
"על מה לכתוב?" אני שואלת אותה.
"תכתבי שאלוהים לא גדול"
"כתבתי".
"תכתבי שאילו היה גדול היה מקיים את כל מה שהוא כל הזמן מבטיח"
"כתבתי" אבל מה הוא מבטיח?
"מה הוא כבר לא מבטיח? ובמיוחד לצדיקים"
מאז בכל עת שידי השמאלית אוחזת בעט ומנסה לכתוב אות ראשונה ,לסיפורים מפי אימי אני מאזינה.
סיפור מספר 03
מהי ציונות
לאחרונה אני שומעת המון אמרות מאוכזבות סביב הצעירים של ימינו .זקני השבט יושבים
בשוק מחנה יהודה ,על כוס קפה שחור אסלי ומתלוננים כי רק כמעט 44שנים עברו מקום
המדינה וחלק גדול מן הנוער אינו מכיר וחי את הסיפור האמיתי מאחורי הציונות .מלמדים
בבית ספר סיסמאות כמו "אם תרצו אין זו אגדה" של הרצל ,הבטחתו של בן גוריון לזכותם
של היהודים להיות אנשים "עומדים ברשות עצמם" .זורקים באוויר סיפורי גבורה
מיתולוגיים ושמות מפוצצים ,שמוכרים יותר מרחובות הבילוי בתל אביב מאשר כמצביאים
ואנשי מפתח בהיסטוריה של העם היהודי .מחברה שחוותה כה הרבה אסונות ,שנראה
לפעמים שרק וחיזקו את החזון והכוח להמשיך הלאה ,הפך בפתאומיות דור העתיד לדור
קפיטליסט שעסוק בסטטוסים ,ציוצים ,קופונים ,אינסטגרם ומי יהיה כוכב הראליטי הבא.
ואיך אפשר לשכוח את הוויכוח הנצחי מה עדיף גלקסי או אייפון .הרבה יותר מעניין ממהי
הצהרת בלפור .זאת כמובן על ג'וינט מעודד בסוף יום עבודה שוחק במרפסת עם החברה
משקיפים על הים .תוהים איך לעזאזל ההוא מהיחידה בצבא הצליח להוציא אזרחות זרה
ולהקים סטרטאפ בברלין והאם דפקו את אייל גולן בתקשורת רק כי הוא מזרחי .ובוא לא
נתחיל לדבר בכלל על מחיר הקוטג'.
כור ההיתוך המפורסם שעליו הושתתה המדינה ונדחף על ידי ערך העליון של
ציונות,התחלף בחברה שסועה על כל מגוון רבדיה .עולים חדשים וותיקים ,חילונים
ודתיים ,מזרחים ואשכנזים ,עשירים ועניים וכו' .לעיתים נדמה כי אנו עם המונה כמעט 1
מיליון יהודים אך עם תהפוכות של יבשת שלמה .ממש מהדורה עדכנית של הסדרה
המצליחה "משחקי הכס" .הפכנו לחברה מקוטבת ,ספקטרום קיצוני המורכב מילדים
שגדלים על אפליקציות של דורה וקלפים של סופר גול אבל לא יודעים לנהל שיחה
וורבלית ,לעומתם ילדים שלא יודעים אנגלית או חשבון אבל מדקלמים בעל פה את
הגמרא על בוריה .מערכת החינוך וההורים לא יודעים איך להגיע לליבם ולראשם של
הצעירים ולנהל איתם מערכת יחסים אמיתית.
קצת לפני שבא להתייאש ולהגיד אולי היה עדיף לנו באוגנדה ,אני רוצה לומר למלעיזים
שצריך לזכור שחלק מהנוער "הדגנרט" הזה והמפונק כמו שההורים אוהבים לומר ,מפרש
את המושג ציונות בדרך משלו.
בדרך שלא תמיד המבוגרים "המייסדים" מבינים.
על ערך הציונות מילוני נערים ונערות בישראל 2196החליפו תמונתפרופיל בפייסבוק
לתמונתו של גלעד שליט עד לשחרורו מן השבי ,על ערך הציונות בני הנוער ביום הזיכרון
לובשים לבן מקיימים טקסים ומשנים תמונה לאות סולידריות ואמונה בקידוש ערך החיים
ליזכור ,על ערך הציונות תולים דגלי ישראל במרפסת הבית ובמראות הרכב ,על ערך
הציונות מתפללים תפילה קטנה בלב ומוחאים כפיים כשהמטוס נוחת ורואים את אורות
תל אביב מנצנצים ביופיים ,על ערך הציונות ניסע לטיול משחרר אחרי צבא בג'ונגלים של
ארגנטינה אבל עדיין נלך בערב שישי לאכול בחב"ד ונתגעגע הביתה לאוכל של
אימאוטורנירים של סוני עם החברים בשכונה ,על ערך הציונות אנו מייצאים אין ספור
פורמטים ותוכניות טלוויזיה ברחבי העולם ,על ערך הציונות אנו תמיד מעודדים את
נבחרת ישראל בכדורגל גם שברור שאין לנו סיכוי והשופט הגרמני סתם אנטישמי ועל
ערך הציונות אנו מתגייסים לצבא ונותנים ממיטב שנותינו תוך סיכון חיינו .על ערך הציונות
אנחנו דואגים לעני עירנו הרבה יותר מהממשלה ,על ערך הציונות הנוער בישראל הפך
את המדינה למעצמת הייטק -מודל לכל העולם ,על ערך הציונות ניתןתמיד טרמפ לחייל כי
כל ישראל ערבים זה לזה .ועל ערך הציונות תמיד נטען כי הפלאפל הוא האוכל הכי טעים
וישראלי והוא בכלל המצאה שלנו ולא של הערבים .גם אם אשקר לסביבה ואגיד שאני
בכלל מעדיפה סושי.
אז בגלל כל הסיבות האלו ועוד המון נוספות אולי בסך הכל לא כזה נורא פה ,והדור הבא
שישמר את המדינה לא יחריב אותה טוטאלוס ,אלא יפריח אותה על סמך האינטרפרטציה
שלו לציונות אמיתית מודרנית .לכן כפי שאמר בעבר מנחם בגין "ואם יש יפי נפש
שמעקמים את האף ,אז שהאף שלהם יהיה עקום ".כי סה"כ יש לנו ארץ נהדרת ועתיד
יפה באופק ,עם פילטר ורוד אפשרי ביותר ולא רק באינסטגרם.
סיפור מספר 02
יּו ָדה'לָה
ָ
"הואָבכללָעושהָגדנ"ע?"ָסנטהָדודהָרבקהָבאחיהָ,יוסףָ,שבאָמהעירָהגדולהָלבקרָאותהָ
בקיבוץָ .
"מהָזאתָאומרתָ.הואָכמוָכולםָעושהָהתעמלותָוגדנ"עָ ".
"זהָלאָגדנ"עָ,אבאָ,זהָשָל"חָ,וגםָלאָהתעמלותָאלאָחינוךָגופניָ",תיקןָיהו ָדהָ,הבןָשלָיוסףָ,
שחשבָשזהָיעשהָיותרָרושםָ .
דודהָרבקהָתמידָהיתהָאומרתָשיּו ָדה'לָהָ,כפיָשקראוָלוָבתוךָהמישפּוחָהָ,מפונקָו'עפֱּעסָשָוָואְך'ָ
ָחלשָכזהָ(היאָתמידָהכניסהָאידישָבשבילָההגזמה)ָ,והתנפחהָכטווסָכשדיברהָעלָבתהָהשזופהָשעבדהָבכותנהָ,שכעבורָכמהָשניםָתתחתןָעםָעולהָחדשָמגרוזיהָ,שאהבָאתָהטיפהָהמרהָ,ותעזובָאתָ
הקיבוץָ ָ.
כשביה"סָהיהָבטיולָברמתָהגולןָ,הבחיןָיודה'להָ,למרותָהצבעָהחלודָשהתמזגָעםָהצבעָהחוםָ
שלָהאדמהָ,במוקשָשהיהָסמוךָמאדָלדרךָהעפרָבהָהלכהָכיתתוָ ָָ.
"בגללָהגשמיםָהמוקשָנדדָעדָלכאןָ",הסבירָ .
"הָצלתָחייָאדםָ",שיבחָאותוָמנהלָביה"סָ,ויודה'להָהתמלאָגאווהָשעפֱּעס-שוואְךָכמוהוָמסוגלָ
להצילָמישהוָ.בדיוקָבאותוָרגעָהואָנזכרָבדודהָמהקיבוץָוהואָלאָידעָאיךָלהוציאָאותהָמראשוָ .
לאחרָמבחניָהבגרותָיודה'להָחלהָבצהבתָומועדָגיוסוָנדחהָבשלושהָחודשיםָ ָ.
אחיוָהטייסָואשתוָ,שמאדָהתלהבהָמאישיותהָהממגנטתָשלָדודהָרבקהָָ-כךָהיאָאמרהָ,ובאיזהָ
התלהבותָָ-באוָלבקרוָ ָ.
"הואָילךָלצבא?ָהםָבכללָיקבלוָאותו?"ָהתחילהָלטרטרָ .
"למהָלא?"ָאמרהָהאמאָאסתר"ָ,כמוָכולםָ ".
"קודםָכשהיהָבריאָהואָהיהָמאדָרזהָועכשיוָבקושיָרואיםָאותוָ ".
צריךָלשתולָמגנטיםָבחניכייםָשלהָשלאָתוכלָלדברָ,חשבָיודה'להָבקולָרםָעדָשכמעטָשמעהָ
אותוָ .
בטירונותָשלחוָאותוָלזחולָבבוץָעלָההריםָשהשקיפוָעלָרמאללהָ.האבניםָוהסלעיםָהכאיבוָלוָ
אבלָהואָסייםָיפהָאתָהטירונותָושובץָלחילָהקשרָבצריפיןָ.הואָיועדָלהיותָשםָמדריךָ .
'שבעהָחייליםָ,ביניהםָהסמג"דָ,נהרגוָאמשָמפגזָמרגמהָשחדרָאתָבונקרָחדרָהאוכלָבמוצבָ
המָזָחָ,בדרוםָהתעלהָ',הרעיםָקולוָשלָהקרייןָברדיוָ ָ.
יודה'להָניגשָאלָקצינתָהמיוןָביחידהָוהודיעָלהָשהואָלאָרוצהָלהיותָמדריךָבצריפיןָ .
"ומהָאתהָכןָרוצה?" ָ
"לרדתָלסיניָ.אניָרוצהָלהיותָקשרָבמוצבָהמזחָ ".
"אתהָבכללָשומעָאתָמהָשאתהָאומר?"ָצעקהָאליוָהקצינה"ָ.כולםָרוציםָלצאתָמסיניָואתהָ
רוצהָללכתָלשם?ָהשתגעתָלגמרי!"ָוהיאָסימנהָעםָהאצבעָעלָרקתהָשהואָלאָנורמליָ ָ.
יודה'להָהתפלאָאיךָקצינהָבצה"לָמדברתָבזלזולָעלָסיניָוהסבירָלהָלמהָלשרתָבארץָזהָלאָ
מספיקָציוניָבעיניוָ,ושחברָשלוָמהכיתהָ,ששירתָבמזחָכחובשָ,נהרגָשםָוזהָמאדָהשפיעָעליוָ .
הואָנשלחָלבסיסָשריוןָּביר-תמאדהָשבסיניָ ָ.
זהָהיהָבאמתָחורָוהחוםָשםָָ-נוראיָ.כלָכמהָשעותָהלךָלברזייהָהרחוקהָשעמדהָמחוץָלגדודָבוָ
שירתָ.המיםָבצינורותָהיוָכלָכךָחמיםָשהואָהיהָמוציאָמארגזָהקרחָהסמוךָחתיכותָשלָקרחָתעשייתיָ,
שנועדָלקררָאתָהצינורותָשלָהברזייהָ,ומוצץָאותןָכדיָלצנןָאתָגרונוָ.הואָחטףָשלשולָ.כלָהמחנהָ
שלשלָ.היהָקצתָמסריחָ,היהָחםָ,אבלָהואָלאָהתלונןָ ָ.
הואָעברָסידרתָאימוניםָשכללהָמטווחיםָ,הטלתָרימוןָ,וקפיצהָועלייהָעלָזחל"םָנוסעָ.הואָהיהָ
מרוצהָעדָלבָהשמייםָ .
עכשיוָאניָחייל-חיילָ.אניָשווהָמשהוָ ָ.
באחדָהבקריםָ,בדרכוָחזרהָמהברזייהָ,הואָהבחיןָבניירָצהבהבָתחובָבחולָ.זוָהייתהָחוברתָ
קטנהָועליהָכותרתָשצעקהָבאותיותָשחורותָוגדולות'ָ:בדםָואשָיהודהָנפלהָ,בדםָואשָיהודהָתקוםָ'.
הואָעלעלָבהָתוךָכדיָהליכהָומאדָהתרשםָממהָשהיהָכתובָבהָ .
הואָתחבָאתָהחוברתָלכיסָהדגמ"חָומאזָהיאָהלכהָאיתוָלכלָמקוםָ .
"מיָרוצהָללכתָלמזח?"ָשאלָיוםָאחדָהמ"פָאתָחייליָפלוגתָהקשרָבמסדרָהבוקר"ָ.צריךָ
להחליףָשםָקשרָשנפצעָ ".
יודה'להָהריםָאתָידוָ .
"אלָתלךָ.משםָחוזריםָרקָבארוןָ",לחשָלוָזהָשעמדָלידוָ .
יודה'להָחתםָעלָטופסָמיוחדָשמיועדָלמיָשהולךָלמקוםָשמשםָחוזריםָבארוןָ .
"אתהָמחליףָאתָאסייגָהקשרָשחטףָרסיסָבישבןָ",אמרָלוָהמ"פ"ָ.לךָתכיןָאתָהציודָ.בעודָשעהָ
המג"דָייקחָאותךָלשםָ ".
הםָיצאוָלדרךָ.פתיתיָחולָעפוָברוחָוהכוָבברזנטָהחםָשלָהג'יפָהדוהרָ.לבוָשלָיודה'להָפעםָ
קצתָיותרָמתמידָ .
"מהָשמךָ,חייל?"ָשאלָהמג"דָ .
זנרָ ".
"יהודהָ,המפקדָ.יהודהָרוָ ָ
"הייתָכברָפעםָבמוצבָהמזח?"ָ ָ
"לאָ,לאָהייתיָשםָאףָפעםָ ".
"כשנעצורָשםָ,אניָארוץָראשוןָואחריָכמהָשניותָ–ָאתהָתרוץָ.בסדר?ָאתהָיודעָלמה?" ָ
"למה?" ָ
"בטחָתהיהָהפגזהָכשנגיעָ,אזָשלאָיקרהָשפגזָיפולָויהרוגָאתָשנינוָיחדָ ".
אחריָשהמג"דָרץָראשוןָ,יודה'להָספרָעשרָשניותָורץָבמהירותָמטורפתָאלָתעלהָשהתפתלהָ
כמוָנחשָושהובילהָאלָהחָמ"לָשלָהמוצבָ.במרוצתוָהואָשיפדָאתָזרועוָעלָגדרָהתילָ .
"רקָהגיעָוכברָהספיקָלהיפצעָ",אמרָמישהוָ.היהָלוָחורָפעורָבמעלהָזרועוָ,כמוָלועָקטןָשלָהרָ
געשָמלאָבלבהָאדומהָ ָ.
"נראהָכמוָאחדָשיצאָמאושוויץָ.איזהָרזהָהואָ",פלטָמישהוָויהודה'להָשמעָ .
"מחרָבבוקרָיעשוָלךָסיורָלהכרתָהמוצבָ",אמרָלוָמפקדָהמוצב"ָ.עכשיוָלךָתנוחָ.מנוחהָזהָ
מיצרךָמאדָמבוקשָויקרָכאןָ ".
בבוקרָהואָפגשָאתָהקָתָ"קָָ-מפקדָהתצפיתָ.בלונדיניָ,חסוןָ,בליָחולצהָאבלָמשוכפ"צָ .
"שומעָאתָהנקישותָבפח?ָאלהָכדוריםָשלָצלפיםָמצרייםָ.אתהָגבוהָ,תלךָכלָהזמןָכפוףָאםָ
אתהָלאָרוצהָלחטוףָאחדָכזהָ ָ".
הםָעלוָלתצפיתָ.יודה'להָהביטָבמשקפתָוהקת"קָאמרָלוָשינמיךָקצתָאתָהראשָ ָ.
"קָשָרוָסָָ-כךָכינוָבמוצבָאתָיודה'להָהקשרָָ-איכפתָלךָלהביאָליָמהמטבחָקנקןָקפהָבשבילָ
המשמרתָשלי?"ָשאלָאותוָהקת"קָויודה'להָהסכיםָ ָ.
להביאָקפהָלעמדהָזהָלאָפחותָחשובָמלסחובָארגזָתחמושתָ,חשבָ ָ.
"המטבחָהואָבדיוקָממולָאבלָתלךָמסביבָורקָבתעלותָ,שמעת?ָשלאָתעיזָלקצרָדרךָרחבתָ
המוצבָאםָאתהָלאָרוצהָלחטוףָרסיסָשלָפגזָכמוָההואָשאותוָהחלפת".
הקת"קָהסבירָלוָשצריךָלספורָשתיָשניותָמרגעָהישמעָקולָיציאתָהפגזָואזָלשכבָאוָלהספיקָ
לתפוסָמחסה"ָ.אםָנשאריםָלעמודָָ-חוטפים!ָאיןָפהָחוכמותָ",אמרָ .
החלהָהפגזהָ.לפחותָעשרָפעמיםָָ-הואָכברָהפסיקָלספורָָ-נאלץָיודה'להָלשכבָאוָלתפוסָמחסהָ
עדָשהגיעָאלָהקת"קָעםָקנקןָהקפהָ.הואָמצאָאותוָהרוגָ.בעמידהָ.ראשוָנפולָעלָגביָשקָהחולָשעליוָ
ניצבָמקלעָהמ"גָ.יודה'להָרץָאלָהחמ"לָ.אחרָכךָראהָאיךָהורידוָאתָהגופהָוכיסוָאותהָבשמיכהָ.
חודשיםָיודה'להָגמגםָ,עדָשעברָלוָ .
"בואָמהרָ,יהודהָ,מישהוָמחפשָאותךָבטלפוןָ ".
זהָהיהָאחיוָהטייסָשלפניָחודשָקיבלָאותָהצטיינותָממפקדָהבסיסָ ָ.
"אמאָלאָרגועהָ.היאָרוצהָשאוציאָאותךָמהמזחָ ".
"לאָ,מהָפתאוםָ ".
"גםָאניָחושבָשלאָ.אתהָלאָשונהָמאחריםָ.טובָ,תשמעָ,בעודָרבעָשעהָאניָמגיעָמעליךָ.אניָ
מובילָכמהָמטוסיםָ "ָ.
"באמת?" ָ
"המזחָזהָהריָמולָסואץָ,אזָאניָאהיהָמעליהָ ".
יודה'להָעלהָאלָהתצפיתָוכעבורָרבעָשעהָהםָהופיעוָ.אחיוָחגָראשוןָמעלָהעירָסואץָוהשליךָ
כמהָפצצותָ.המצריםָירוָאשָנ"מָלסירוגיןָ.המטוסָעשהָסיבובָונעלםָ ָ.
ָלאיזהָחיילָיוצאָלראות ָבשידורָחיָאתָאחָשלוָבפעולה? ָ
הואָהרגישָשהואָמאדָאוהבָאתָאחָשלוָ.הואָלאָהיהָבטוחָשאחיוָאוהבָאותוָ ָ.
אשתוָלאָאוהבתָאותיָ,הדודהָמהקיבוץָלאָאוהבתָאותיָ,אחָשליָָ-ככהָככהָ .
למחרתָהגיעָזחל"מָהשק"םָשהביאָממתקיםָ,סיגריותָושתייהָ .
"כמהָעולהָסיגריותָטיים?"ָשאלָ .
"ָאתהָבטחָחדשָפהָ.זהָהמוצבָהיחידָבתעלהָשבוָלאָלוקחיםָכסףָממיָשימותָ.תבחרָלךָשתיָ
חפיסותָסיגריותָאיזהָשאתהָרוצהָושיהיהָלךָלבריאותָ ".
יודה'להָהרגישָ,אחריָהצהרהָשכזאתָ,שהואָנמצאָבמקוםָהכיָקרביָבעולםָוהואָחשָאתָכובדָ
משקלהָשלָהמדינהָעלָכתפיוָ.הואָהביטָבאהבהָעלָחבריוָלמוצבָ.הםָהיוָעייפיםָומאובקיםָ .
אניָנראהָכמוהםָ .
פעםָאחרונהָשהתקלחָהיתהָמזמןָ.הזיעהָשהתייבשהָעליוָיצרהָשכבהָדקהָשלָמלחָונראתהָכמוָ
פודרהָלבנהָ.הצווארוןָהיהָקשהָכקרשָ.סיפרוָלוָשהאחרוןָשהתקלחָבמקלחתָהמאולתרתָבקצהָהמוצבָ
הספיקָרקָלסבןָאתָעצמוָואזָקיבלָכדורָ ָ.
לאָלוקחָצ'אנסָ.מצידיָשכלָיםָהמלחָיהיהָעליָ.חוץָמזהָככהָנראהָחיילָבחזיתָ .
כשיצאָהביתהָלחופשהָמהמזחָ–ָפעםָבשלושהָחודשיםָ–ָהרגישָכמוָגיבורָמהסרטיםָ.חשבָ
שכולםָיסתכלוָעליוָוישאלוָשאלותָ.הארץָנראתהָלוָכמוָחוץָלארץָ.הכבישיםָ,האנשיםָ,העציםָ,הבתיםָ
הישניםָבשכונהָ–ָכולםָנראוָלוָכמסביריָפניםָ.הואָהתאהבָבהםָמחדשָ ָ.
עדָשָ .
זהָתמידָהיהָעדָשפגשָאוָבדודהָמהקיבוץָאוָבאשתָאחיוָ.זוָהיתהָהוצאהָלהורגָלפגושָאתָ
שתיהןָיחדָ ָ.
פעםָהיאָכמעטָגירשהָאותוָכשבאָלבקרָאתָאחיוָהטייסָבבסיסָחילָאוירָבדרוםָ .
"איךָאתהָבכללָמעיזָלבואָככהָ,מרושלָומלוכלך?" ָ
"אניָמשרתָבמזחָ,אםָאתָיודעתָמהָזהָבכללָ ".
"כלָחיילָמתקלחָלפניָשהואָנוסעָהביתהָ ".
"ָזהָמקוםָמיוחדָוככהָנראהָמיָשנמצאָשםָואניָבאתיָלבקרָאתָאחיָ ".
הואָישבָבפינתָהמטבחָוחיכהָלוָ.קרובָלשעתייםָ.הואָלאָהגיעָ ָ.
הואָבטחָבטיסהָ ָ.
היאָלאָהגישהָלוָכיבודָ ָ.
אפילוָהחיילָבשערָהמחנהָקיבלָאותיָיותרָיפהָממנהָ.הואָכמעטָקפץָלדוםָכשאמרתיָלוָאתָמיָ
באתיָלבקרָ .
הואָהסתלקָמשםָמדוכדךָ ָ.
בצומתָרשפוןָהואָחיכהָמעלָשעהָלטרמפָולאָהביןָלמהָהמכוניותָחולפותָעלָפניוָכאילוָהואָ
אוירָ ָ.
המכוניתָהבאהָשתעיזָלאָלקחתָאותיָ–ָאניָיורהָבהָ,שכהָאחיה! ָ
ָהואָדרךָאתָנשקוָ ָ.
מכוניתָסיטרואןָישנהָעצרהָלידוָ.היהָלהָמספרָזרָ.הנהגָ,נזירָעטויָגלימהָ,יצאָמהרכבָוהלךָלצדָ
שניָלפתוחָלוָדלתָ.הואָסימןָבידוָכאומרָ:בבקשהָ,היכנסָ.הואָנכנסָ ָ.
איזהָכבודָהואָנתןָליָ.כמוָלמלךָ .
הנזירָשאלָאותוָבצרפתיתָלאןָפניוָמועדותָ.יודה'להָהיהָטובָבצרפתיתָבתיכוןָ.תמידָקיבלָמאהָ
בהכתבהָ.הנזירָאמרָלוָשהואָמגיעָלחיפהָכיָהואָממנזרָסטָלָהָמָאריסָשעלָהכרמלָ,ויודה'להָענהָשזהוָ
טרמפָמצויןָ.הנזירָאמרָלוָשהואָגאהָבמדינתָישראלָושהואָתמידָמוכןָלתתָטרמפָלחייליםָ ָ.
"אניָרקָלאָמביןָלמהָאחריָשאניָטורחָלצאתָהחוצהָופותחָלהםָאתָהדלתָָ-הםָמסרביםָ",התלונןָ
הנזירָ .
יודה'להָאזָנזכרָשאסורָלוָלנסועָבמכוניותָזרותָוהואָביקשָמהנזירָלעצורָמיידָ.הואָאמרָסליחהָ
–ָויצאָ .
קיבינימאטָ,עדָשמצאתיָטרמפָ.הכומרָהיהָכזהָנחמדָאליָ,יותרָמהנשמותָהטובותָשבמשפחתיָ.
והואָאפילוָציוניָ .
בחופשהָהואָהלךָעםָהחבריםָלדיסקוטקיםָוראהָסרטיםָשלָג'יימסָבונדָשהגיעוָאזָלארץָ.פעםָ
אחתָהםָהתווכחוָלמהָהואָרוצהָללכתָלסרטָאחרָאחריָשהםָכברָקבעוָללכתָלראותָאתָסופיהָלורןָ ָ.
"תגידָ,לאָנמאסָלךָמהצבאָואתהָעודָהולךָלראותָסרטָהיסטורי?" ָ
"אניָחייבָ,אתםָלאָתבינוָ.אניָמרגישָשאניָחייבָ ָ".
הואָקנהָכרטיסָלָ'ירושליםָ,ירושלים'ָָ-סרטָדוקומנטריָעלָכיבושָהעירָבמלחמתָששתָהימיםָ .
יודה'להָחזרָמהחופשהָלמזחָיוםָלפניָשתמהָמלחמתָההתשהָ.ברדיוָהודיעוָשהפסקתָהאשָ
תיכנסָלתוקפהָבשמונהָבבוקרָשלמחרתָ ָ.
"חבר'הָתיזהרוָ.דווקאָבלילהָהאחרוןָשלָהמלחמהָהמצריםָיפגיזוָאתָהאמאָשלָההפגזהָ",אמרָ
מפקדָהמוצבָ ָ.
כלָכמהָשניותָהרעידָפגזָאתָהמוצבָ.יודה'להָוהחייליםָהצטופפוָבמעמקיָהבונקריםָ.מידיָפעםָ
רפיָהיהָמגיחָהחוצהָויורהָפגזָמרגמהָ.בונקרָהפצצותָנפגעָמפגיעהָישירהָ.כלָהמוצבָהסריחָמאבקָ
שריפהָ.רפיָנכנסָלשםָדקהָלפניָשהבונקרָנפגעָכדיָלהוציאָארגזָתחמושתָ.הואָהספיקָלצאתָ ָ.
בשמונהָבבוקרָהשתררהָדממהָעלָכלָמוצביָתעלתָסואץָ .
ָרקָלאחרָיומייםָהעיזוָיודה'להָושארָחייליָהמוצבָלעמודָזקופיםָלידָהתצפיתָבאיןָחששָ.חייליםָ
מצרייםָעמדוָעלָגגותָהבתיםָוהשקיפוָלעברָהמוצבָ.יודה'להָצימחָבתקופתָשירותוָבמזחָשפםָעבותָ
בסגנוןָשלָפרנץָיוזףָ ָ.
"תראהָיהודהָ,ההואָשםָכנראהָמתכווןָאליךָ,הואָעשהָעםָידוָסימןָלשפםָ",אמרָלוָחברוָ ָ.
עלָגגָאחדָהבתיםָהגבוהיםָבעירָסואץָעמדָחיילָמצריָועשהָעםָידוָסימןָשלָשפםָ.יודה'להָנופףָ
אליוָלשלוםָואזָהמצריָסימןָשובָבידוָוהעבירָאותהָלרוחבָגרונוָ .
"הואָמתכווןָשהואָרוצהָלבואָלשחוטָאותךָ,יהודהָ ".
" ָיאָחתיכתָחָ"ָ...פלטָיודה'להָוהזדרזָלסמןָבידוָתנועהָמגונהָכלפיָהחיילָהמצריָ.הואָהפךָאתָ
הרובהָ,אחזָבקנהָונופףָלעברוָעםָהקתָכאומרָשהואָישבורָלוָאתָהראשָ .
"יהודהָ,בואָנעוףָמפהָלפניָשהואָיתעצבןָוירביץָכדורָ ָ".
לקראתָחופשתָפסחָנערכהָהגרלהָבמוצבָויצאָשיודה'להָיישארָ.הואָבכללָלאָעשהָמזהָענייןָ.
אפילוָהיהָגאהָבכךָ.הואָהקדישָמחשבהָרבהָעלָאיךָלהכיןָסדרָפסחָכהילכתוָבמוצבָצה"לָעלָגדותָ
תעלתָסואץָ ָ.
הואָפתאוםָשםָלבָשדגלָהלאוםָעלָהרמפהָלידָהתצפיתָקרועָמהרוחָודהויָ .
"צריךָלהחליףָאתָהדגלָ",הואָאמרָלמפקדָהמוצבָ .
"זהָקצתָענייןָרגישָ,יהודהָ.המצריםָעלוליםָלהתרגזָולהתחילָלירותָ ָ".
"הדגלָקרועָודהויָ,המפקדָ.הגיעָהזמןָלהחליףָאותוָלקראתָלילָהסדרָ.אחריָזהָבאָיוםָ
העצמאותָ",התעקשָ .
"ָטובָ,תעלוָאתהָורפיָיחדָלשםָ ".
הםָהלכוָלכיווןָהרמפהָ,ואזָרפיָעצרָ .
"אםָיירוָבנו?"ָשאלָ .
"איךָשנשמעָאתָהירייהָ–ָנעוףָ",ענהָיהודה'להָ .
"בתנאיָשלאָנהרגתָ,אחרתָאיךָתשמע?"ָ ָ
הםָצחקוָוטיפסוָעלָהרמפהָ.הםָנעמדוָלידָהתורןָ.יודה'להָהביטָלעברָבתיָהעירָסואץָ.רפיָהחלָ
לפרוםָאתָהחבלָשלָהדגלָהדהויָ .
לפתעָנורתהָירייהָ.הדהָכרעםָהתגלגלָ .
רפיָטסָלמטהָ.יודה'להָשכבָמוטלָלמרגלותָהתורןָ.הואָפונהָבמצבָקשהָלביתָהחוליםָהצבאיָ
ברפידיםָ.הואָסבלָמהזיותָשבהןָהופיעוָשתיָכלותָהנובלָלספרותָקשקשניתָ .
ָ...מהָ,גייסוָאותוָבסוף?ָ...לאָיכולָלהיותָָ ...
ָ...הואָלאָהיהָצריךָבכללָלהיותָשםָָ...הואָלאָהתאיםָ ָ...
בערבָשבתָנקבעָמותוָ.כמהָחבריםָמהמוצבָהגיעוָלהלוויהָ.ההיאָמהקיבוץָלאָהגיעהָכיָ'קצתָ
רחוקָליָלהגיעָ ָ'.
הממוגנטתָהגיעהָ.טובָ,לאָהיתהָלהָברירהָ,היאָהריָאשתָאחיוָשלָההרוגָ ָ.
סיפור מספר 05
בס"ד
החלילן מבר אילן
חלילן צעיר אחד היה נודד בעולם לראות את יפי התבל ותפארתה .יום אחד ,כשהיה מטייל ברמת גן שבארץ ישראל,
ראה והנה לפניו אוניברסיטה נאה ,ואנשים רבים ונאים נכנסים ויוצאים בשעריה .שמח החלילן ואמר בלבו -הנה נזדמן
לידי מקום בו אוכל לראות מינים רבים של חכמות שיפה לאדם להיות בקי בהן .נכנס החלילן לאוניברסיטת בר אילן
וראה הרבה דשאים ואילנות ,ובחורים ובחורות יושבים שם ומשוחחים וקוראים בספרים עבים.
שמח החלילן בלבו ונכנס לפקולטה לפסיכולוגיה .אמר הפרופסור המלומד שבפקולטה לפסיכולוגיה :כל מחשבותיו
ומעשיו של האדם ,בשני כוחות מקורם :יצר המין ויצר ההרס והמוות .והאדם עצמו אינו יודע בעצמו שכך הוא ,שאם
היה יודע היה מת מהבושה .תמה החלילן מאוד ושאל את הפרופסור המלומד :אם כן משום מה מנגן אני בחליל ומשום
מה אני נודד בעולם? ענה לו הפרופסור -הנגינה בחליל מקורה ביצר המין בשלב האוראלי של התפתחותו ,ואילו
הנדודים אינם אלא יצר ההרס והאובדן ,שמתוך שאינך דר במקום אחד אתה מבעט בבית הוריך וכאילו החרבת את
החברה המיושבת בכלל.
נעצב החלילן מאוד על כך שהוא מבעט בבית הוריו ומחריב את החברה המיושבת בכלל ,והלך לפקולטה למדעי
המדינה .אמר הפרופסור המלומד שבפקולטה למדעי המדינה :הדת והתרבות הנן המצאתם של בעלי ההון ,שהגו אותן
כדי ליצור סולדאריות לאומית ,שתגרום להמון לתמוך בהם וללחום זה בזה תחת שילחמו במשעבדיהם .זכר החלילן את
בתי היראה שראה בנדודיו בהודו ובאפריקה ובעולם כולו ,ואת תפילתם ואת בכים של הנשים והגברים שבהם ,ונעצב
בלבו מאוד על שרימו אותם בעלי ההון ולשווא הם בוכים ומתפללים.
הלך החלילן לפקולטה לפיזיקה .אמר הפרופסור המלומד שבפקולטה לפיזיקה :על פי תורתו של ניוטון אפשר לקבוע
בוודאות שהעולם הוא מערכת דטרמניסטית של חוקים ,שקבעו כבר מששת ימי בראשית את כל שעתיד להיות .כל מה
שצריך כדי לדעת מה יהיה הוא את נתוני הפתיחה של המערכת .אמר החלילן :יודע אני בחלילי שטרם יוצאת מנגינה
ממנו ,אין כל העולם יכול לדעת איזה מנגינה ינגן ,ואף לא אני ,שאני מכיר את כל נתוני הפתיחה שלו .התכעס
הפרופסור על החלילן ואמר :אני מדבר אליך בחוקים ואתה משיב לי בחלילים .מי אתה? רואה אני שאינך סטודנט שלי.
וגם אינך סטודנט חופשי .אם כן ,איך העזת פניך להיכנס להרצאה בלי לשלם? יצא החלילן מהפקולטה לפיזיקה בבושת
פנים.
הלך החלילן עצב אל הפקולטה לפילוסופיה .אמר הפרופסור המלומד שבפקולטה לפילוסופיה ,בשם פילוסוף מלומד:
אין האדם מצוי בעולם ללא כאב או שעמום ,שאם לא כואב לו ,משעמם לו .הוסיף הפרופסור -אין אתם חייבים לקבל
את דברי שהרי כאן זאת אוניברסיטה וכל אדם יש לו דעה חופשית ,אלא שאתם צריכים להביא נימוקים הגיוניים
לטענותיכם .חשב החלילן במה יסתור את דברי הפרופסור ולא מצא ,שהרי ידע בעצמו שלא משעמם לו ,אבל יתכן
שכואב לו ,משום שנצטער.
חלשה דעתו של החלילן ולא נכנס לשום פקולטה ,אלא טייל בקמפוס .ראה את הסטודנטים שהם חוששים להקדים
שלום זה לזה שמא אינם לומדים ביחד בהרבה קורסים ,וחוששים שלא להקדים שלום ,שמא הם לומדים יחד ויהיה
עליהם פתחון פה שהם גסי רוח.
מתוך שתשש כוחו ,ישב החלילן תחתיו .מתוך שישב תחתיו הוציא את חלילו וניגן בו .רצה חלילו וניגן מנגינה מתוקה
ועריבה מאוד .נשתתקו כל הסטודנטים שבקמפוס והאזינו למנגינתו של החלילן .הרגישו הסטודנטים שבהרצאות
שנשתתק העולם ,ונשתתקו אף הם .הרגישו הפרופסורים המלומדים שנשתתקו הסטודנטים שבהרצאות ונשתתקו אף
הם .ואף הציפורים מענפיהן שמעו מנגינה שהיא מתוקה משלהן ונשתתקו כדי לשמוע .וכל מי ששמע את מנגינתו של
החלילן התמלא לבו שמחה גדולה וגעגועים .יצאו כל הסטודנטים מבניין שלייפר ומבניין אקסודוס ומבניין טבע ומבניין
המנהלה ומכל הבניינים ,ונהיה קהל גדול .כיוון שנהיה קהל גדול רבתה השמחה והחלו מעטים יוצאים במחול .כיוון
שיצאו מעטים במחול ,יצאו רבים מהם במחול ,עד שחוללו כולם לחלילו של החלילן בשמחה גדולה .קרא סטודנט אחד
בקול ואמר :אם כן ,למה לא נעלה לירושלים? קראו כל הרוקדים אחריו נעלה לירושלים ,נעלה לירושלים .עשו כולם
שורה ארוכה לצאת משער הרכב לכיוון ירושלים.
הגיע פרופסור אחד מהפקולטה למוסיקולוגיה ,ואמר אל החלילן -אין זאת אלא שאתה מנגן סולמות מזרחיים שיסודן
במאה הראשונה לפני הספירה .נתבלבל החלילן ופסק מנגינתו ,לחשוב מה שישיב .חזר הפרופסור על דבריו בקול רם
שמא לא שמע החלילן ,והוסיף שאין לחלוק על דבריו משום שבדיוק בנושא זה כתב את הדוקטורט שלו ,שתקצירו
התפרסם בירחון הבינלאומי למוזיקה .שמעו הסטודנטים למוסיקולוגיה את דברי הפרופסור והחלו מכווצים את
גביניהם .עמדו והביאו ראיות לדבריו או ראיות שסתרו את דבריו .ראו שידיהן אחוזות בידי סטודנטים לפיזיקה
ולכלכלה ולמשפטים ולשאר מקצועות שאינם מוסיקולוגיה .נתקו את ידיהם מידיהם כדי שיוכלו לומר את ראיותיהם
שהביאו .נתביישו כל הסטודנטים שידיהן אחוזות בידי סטודנטים שאינם מכירים .עמדו ולא ידעו מה יעשו .אמר
סטודנט אחד -והרי כבר הגיעה שעת ההרצאה הבאה .נתבהלו כל הסטודנטים על שהפסידו את ההרצאה הקודמת,
ומיהרו איש איש אל פקולטתו ואל הרצאתו .ראה החלילן שהקמפוס ריק ואין מי שישמע לנגינתו .נצטער החלילן מאוד
על אותו פרופסור ,שאילולא נתבלבלה דעתו מדבריו ופסק מנגינתו ,היו כל הסטודנטים רוקדים ושמחים עמו ועולים
לירושלים .אסף את חלילו בתרמילו והלך אל מקום אחר.
סיפור מספר 06
אתה ואני
זוהי שעת לילה מאוחרת וחשוך מאוד בחוץ .חשוך וחנוק גם בפנים ואתה זוחל בחושך הסמיך ,מזיע ,חול הים הדביק
שסביבך נדבק לזיעה שמכסה את גופך .בידך רובה ועל גופך חגורת נפץ .המנהרה ארוכה ואפלה ואתה זוחל...
כבר כמעט בוקר .עוד מעט המואזין יתחיל לקרוא .אני עייף כמו כלב אבל העיניים פקוחות ,צמודות לכוונת ואני סורק
את השטח .קר לי ,הישיבה על החול הקר לילה שלם בלי לזוז הרגה אותי ,אבל אני דרוך ,עוד מעט נתחיל קיפול .בינתיים
אני מזמזם לי בראש שיר של בוב מארלי ,זה עוזר לי להישאר ערני…
אתה זוחל כבר מעל שעתיים ,לאט .אתם זוחלים בשיירה ארוכה ואיטית שעוצרת לעיתים קרובות ואתה האחרון בה.
השעון מראה עוד חצי שעה לזמן הפעולה ואתם עוד צריכים לזחול עד פתח המנהרה האפלה והצרה הזאת .האדרנלין
מפמפם לך בעורקים נאבק בפחד ,פחד מצמית ,משתק ,פחד מהלא נודע ,פחד מטבילת האש שאתה עומד לעבור ,פחד
ממה שאתה הולך לעשות ,להרוג להיהרג...
הגיע השעה .אני מעיר את כולם שאף אחד לא יהיה עפוץ כשאנחנו מקפלים את המארב .שוקיסטים לא חסר ,אפילו
במחלקה שלי ,אני מעביר בלחישה פקודת הכנה לקיפול ,עוד לילה שקט עבר על כוחותינו ולא קרה כלום .בלילה הבא
בטח נשכב פה שוב כמו בלילות הקודמים ,כל לילה באותו מקום" .יש התרעה חמה בטווח הזמן המידי על מנהרה
שמובילה למוצב ,הלילה אתה נתקל" אמר לי המ"פ לפני שבוע וחצי כשיצאתי לראשונה לשכב פה .טוב נו ,הוא טעה
וזאת לא הפעם הראשונה .זאת שעת טרום שחר .השעה הכי בעייתית ,ממש לפני עלית השמש .הם ,כמו אינדיאנים,
אוהבים לתקוף בשעה הזאת ,כשכבר לא לילה אבל עוד לא ממש יום .אנחנו נתקפל ממש בדקות האחרונות של החושך
לארוחת בוקר קלילה ושינה…
הגעתם לסוף המנהרה ואתה רואה את מפקד הפעולה שלך מנטרל את מטען החבלה שצמוד לפתח המנהרה.
אינסטינקטיבית אתה מתכווץ במקום ,רק שלא יתפוצץ לו בפנים ויעיף את כולכם לעזאזל .פתאום מתגנבת לליבך
מחשבה ,אתה הרי לא באמת רוצה למות היום נכון? אומנם כשעמדת מול המצלמה הבוקר ,עם ספר קוראן ושרשראות
כדורים הכרזת שאתה גאה למות למען המטרה אבל עכשיו פתאום אתה מבין שלעולם לא תראה שוב את אור היום
הבא .נכון ,אחרי הכל אתה בחרת בזה ,אתה התנדבת בהתלהבות לפעולת ההתאבדות הזאת אבל מצד שני אתה עוד לא
בן תשעשרה ויש עוד כל כך הרבה דברים שלא הספקת לעשות בחיים .עוד לא הייתה עם אישה ,לא הספקת לבנות לך
בית ,להביא ילדים משלך...
השעה האחרונה של המארב זו תמיד שעת המחשבות .כל הלילה ישבתי ,נאבקתי לשמור על ערנות ,על הערנות של
החיילים .דיברתי עם הלוחמים שלצידי על הכל ,משפחה ,בחורות ,מסיבות .אין דיסטאנס כשאתה שוכב כל הלילה בחול
המדברי חי מקפה שחור מתרמוס ומנות מארבים .עכשיו זה רק אני עם עצמי .אסור לדבר ,חייבים להיות דרוכים .אני
חושב על חברה שלי בבית שישנה עכשיו לבד ,עוד מעט היא תקום ותתארגן לעבודה ואני מקלל את כל העולם על זה
שאני פה ולא איתה ,לא מחבק אותה בלילה ,מנשק אותה כשהיא ישנה ,מריח אותה .ואני מקלל במיוחד את מי שבגללו
אני שוכב פה בלילה הקר והמחורבן הזה על הדיונה המחורבנת הזו כבר שבוע וחצי רצוף ,כל לילה מחורבן…
המטען נוטרל והפתח נפתח ,הראשון יוצא החוצה וטור הזוחלים מתחיל להתקדם .כל השרירים שלך כואבים אבל
האדרנלין שמפמפם לך בוורידים מטביע לך את המוח .אתה לא ממש חושב על כלום רק על הנשק שבידיך והאצבע שעל
ההדק ,אתה בטוח בהצלחתך ,הרי אללה איתך ,וחרבו של הנביא מוחמד בידך .זה מה שאמר האימאם לא?...
ליטוף באוזן מעיר אותי מהמחשבות ,אני מטה את הראש הצידה ,הצלף שיושב לימיני מקרב פה לאוזן ולוחש בקול
כמעט בלתי נשמע "שתי דמויות יצאו ממנהרה" .שטף אדרנלין שוטף את כל הגוף שלי ברגע כמו גל צונאמי ענק ,אני
מרגיש אותו פועם לי בעורקים ,מטפטף לי למוח .הדופק עולה ,הזיעה יוצאת ותוך שניה אני הופך מנער מהורהר ללוחם,
למפקד .אני מרים את משקפת ראיית הלילה שלי .בשטח שהיה ריק עד לפני דקה עומדים עכשיו כבר ארבעה דמויות,
אני מצליח אפילו לזהות את הנשק שבידיהם .אני מתחיל לחלק פקודות בלחישות" .הכוח ,נתקלנו לפנים ,לפנינו ארבע
דמויות שיצאו מהמנהרה ,בשעה 11 ,31מטר לפנים ,חוליה אחורית להצטרף ,ליישר קו ,לשים קסדות"…
האוויר הצח בחוץ עומד בניגוד חריף כל כך לאוויר המחניק שבמנהרה ואתה עומד לרגע מבולבל ,הקור החודר בחוץ
מקפיא את הזיעה שמכסה את גופך ומעביר בך צמרמורת .אתה מזהה את המטרה שלכם מיד .המוצב מואר כולו ,זוהר
בלילה האפל ,חסר הירח ,נראה כאילו הוא צף מעל החושך ,כמו טירת רפאים מאגדות ילדים ,בנויה מבטון מזוין .ביניכם
יש בערך מאה מטר של דיונות וחול עד המוצב שמוקף בעמדות ,שומרים עם מכונות ירייה ,זרקורים וחוטי תיל .אבל
לעמדות של המוצב יש שטח מת ,רק תתקדמו דרך הוואדיון הקטן בין הדיונות ואתם מגיעים למוביל המים שמוציא את
הביוב מהמוצב .אתה לא ממש מוכן עדיין אבל אף אחד לא שואל אותך ,מפקד הפעולה חוזר ומפעיל את המטען בפתח
המנהרה .כשהיהוד יבואו לחפש מאיפה באתם הם יתפוצצו לרסיסים .אתה נושא תפילה קצרה כמו שלימד אותך
האימאם "אללה תן לי את הכוח להרוג את הכופרים בשמך ולכבודך" ואתם מתחילים לנוע...
אני סופר אותם ,שמונה בסך הכל ,זה הרבה ,יהיה קצת קשה למארב הקטן שלי להתמודד איתם אבל אין ברירה ,זה מה
יש .אני מדווח על הזיהוי בקשר ומבקש טנקים ומרגמות לטובתי תוך שניה המ"פ על הקו" ,דפוק אותם ,אנחנו בדרך"
אני רואה אותם מתחילים להתקדם בוואדיון .יופי בדיוק מה שציפינו והתכוננו לו .אני מביט ימינה ושמאלה רואה
סביבי חבורת ילדים בני תשעשרה ,נינג'ות אחד אחד ,מי כמוני יודע ,אני הפכתי אותם מילדים חמודים של אמא לכאלה.
אני נושם עמוקות ומתחיל לחלק מטרות" .היכון היכון" אני לוחש ,וכולם חוזרים אחרי בלחישה .אני עוצר ומזכיר
לעצמי שזאת המחלקה שלי ,אלו החיילים שלי ,אני אחראי עליהם ,אני חייב לחשוב היטב ולתת פקודות נכונות גם
בתנאי הלחץ ולהחזיר את כולם בריאים ושלמים הביתה .אני נושא בלב תפילה קצרה "אלוקים ,תן לי את כוח והחוכמה
להחזיר את החיילים שלי הביתה בשלום" .ומתחיל לספור "שבע ...ארבע" ...
סיפור מספר 07
להישאר במקום
השמיים כבר רועדים כל לילה ,והשמיים נופלים ללא הפסקה .היללות לא פוסקות מלהכאיב את האוזניים
ושלווה היא בתור חלום שלא יתגשם לעולם.
השגרה שהייתה פעם :לקום ,להתלבש וללכת לבית הספר הפכה ל :לקום ,להתלבש מהר ולרוץ למקלט
שנמצא בהמשך הרחוב ,ואז לבדוק איפה מה נפל .זאת כבר השגרה למשך כבר שמונה שנים.
באביב אנחנו ,אני ואימא ואח שלי הקטן ,היינו הולכים לפסטיבל 'דרום אדום' ליד רעים" .אתה יודע למה
קוראים לדרום 'דרום אדום'?" שאלתי את אחי הקטן .הוא הנהן לשלילה" ,כי הדם שנשפך מבני האדם
שנהרגים מהרקטות הוא אדום ,והוא צובע את כול הדרום בצבע אדום מבחיל!" הוא אמר את זה לאימא
שלי והיא נזפה בי ,כמו שהיא תמיד נוזפת בי ":תפסיק לדבר ככה ,אתה יודע שזה לא נכון! אחותך
זיכרונה לברכה נהרגה בשביל לנסות ולהפסיק הכול ואבא שלך זיכרונו לברכה ,תקף את עזה בשביל
שיפסיקו להרוס לנו את החיים! תכבד אותם ותפסיק לבלבל את המוח!" .היא אמרה את זה על כל משפט
שאמרתי שקשור למלחמה הזאת ,למלחמה שנמשכת שמונה שנים (אולי יותר ,כבר הפסקתי לספור).
אני לא אדם שמקשיב לעלבונות או סוג של עלבונות ,אז אני מחזיר ,אפילו לאימא שלי .אחרי אותו משפט
חרוש שהיא אמרה חמישים ושלוש פעמים ,אני הכנתי משפט נגדי " :באודם ירו חמש עשרה פעמים ואת
המטוס של אבא הורידו מהשמיים .תסבירי לי שוב ,איך הם בדיוק ניסו להפסיק את זה?!" הפעם לנאום
הקצרצר שלי הייתה תמיכה .שנייה לאחר שסיימתי את הנאום הזה ,היה פיצוץ אדיר שזעזע אותי ואז
אזעקה .אימא לקחה את אחי הקטן ,תפסה לי ביד ורצה יחד איתי למקלט שהיה במרחק של עשרים
מטר מאיפה שישבנו.
כל הדרך הביתה היא שתקה .אולי כי היא הבינה שזה נכון מה שאמרתי ,או שאולי היא נפגעה מזה
שתמכו בי על מה שאמרתי .זה היה כאילו הם שמעו אותי ,וכיוונו בדיוק כשסיימתי.
אנחנו גרים בעיר אופקים .יש לנו בית עם דשא ירוק ,קירות לבנים ורעפים אדומים בצבע של דם .אנחנו
גרים בתוך בית אגדות ,אבל חבל שהחיים שלנו הם לא אגדה .אם הם כן יהיו אגדה ,הם יהיו כיפה
אדומה .כ מו שכיפה אדומה לא ברחה מהזאב ועוד כיוונה אותו לביתה של סבתא ,ככה אנחנו לא בורחים
מפה כשכל הטילים מכוונים כלפינו.
השכונה התרוקנה מזמן .אופקים כמעט והפכה לעיר רפאים (לא שהיא לא הייתה מקודם כזאת) .רוב
התושבים עזבו ,או יותר נכון ברחו מפה .אני לא יודע לאן הם ברחו ,אבל אין שום מקום במדינה הקטנה
הזאת שלא חסין מאותם אזעקות מכאיבות אוזניים שהופכות את הלב שלך לכדור ,ומכדררות אותו עד
שהן יוכלו לזרוק אותו לסל ,או מהרקטות שמרעידות את האדמה ומנפצות את המראות שבבואת
השמחה והשלווה שלנו נתקעה שם ולא מעוניינת לצאת.
מידי לי לה אני יוצא אל הדשא העוקצני והמציק ונשכב עליו .אני מתבונן אל השמיים ורואה את כל
הכוכבים ,במיוחד את אלו שנופלים עליי .אני יושב שתי דקות ואז קם ,דורך על הקוצים הקטנים האלה
ואז צולע אל המקלט הרחוק .על כל הדרך שבילים של דם ,אדום ובוהק .במקלט כבר הוצאתי את כל
הקוצים אחריי שניים עשר הפיצוצים .אני לא מבין למה אימא שלי עדיין רוצה להישאר פה ,הרי ברור
שאין לנו שום דבר לחפש פה ,מלבד מוות כמובן.
שנים אחר כך ,נשארתי רק אני ואימא .אחי הקטן לא נהרג במלחמה ,כי הוא עדיין לא התגייס.
אחי הקטן נשחט.
זה היה בלילה בין שישי לשבת ,אני הייתי בבית יחד עם אימא שלי ,והוא יצא לטיול קצר .בשבע ושלושים
וחמש דקות ,ארבעים וחמש שניות הופעלו מערכת הכריזה והיא החלה ליילל בקול .אימא ואני רצנו
למקלט וחיכינו לאחי הקטן .אימא החלה לדאוג ולבכות ,כי הפיצוץ נשמע קרוב להחריד .יום אחרי
חיפושים שלמים ,שמענו דפיקה על הדלת .אימא פתחה ומבעד לדלת עמד גבר שמנמן וגבוה עם זקן על
פניו .הוא אמר שהם מצאו את אחי הקטן ,שוכב בתעלה ליד הכביש ההיקפי של אופקים .הוא אמר
שהרקטה נחתה שלושה מטרים מאחוריו ,והרסיסים פגעו לו ברגליים והוא לא יכול היה לזוז .הוא הוסיף
ואמר שהגופה שלו ריקה מדם.
הם שחטו אותו ,אמנם שחיטה כשרה ,אבל הם שחטו את אחי הקטן!
אימא ניסתה להיות חזקה ,אבל אני ראיתי את קצות שפתיה החלו לזוז בצורה מוזרה .היא הייתה בהלם,
היא לא יכלה ללכת או לאכול .היא פשוט שכבה את הספה בסלון וחיכתה למוות שלה ,והוא התקרב עם
כל אזעקה ופיצוץ.
שנה אחר כך ,הייתה דפיקה נוספת בדלת .אני פתחתי כי אימא כבר לא יכלה ללכת" .מה אתה רוצה?"
שאלתי את הגבר במדים חומים שדפק על הדלת.
"מיכאל פה?" הוא שאל בקרירות.
"עסוק!" אמרתי וטרקתי בפניו את הדלת.
הוא בטח רצה שאני יתגייס ,ואני בטח רציתי חיים טובים יותר .אז אף אחד לא ניצח!
שנים אחר כך ,אני הייתי בן עשרים ושש ואמי הייתה גוססת למוות .שלושת הרופאים שהגיעו אליה אמרו
שהיא סובלת מטראומה ושהיא תמות בקרוב .אז זהו ,שבקרוב היה לפני חמש שנים .היא ידעה שהיא
תמות בקרוב ,ואני קיוויתי לעזוב הכול ולברוח ,כמו שאר האנשים.
יום אחד היא קמה ממיטתה שהייתה הספה בסלון ,בפעם הראשונה מאז מותו של אחי הקטן ,דויד .היא
ניגשה אלי כשארזתי את המזוודה השלישית עם כרטיסי הטיסה בפנים .היא החלה בנאום שהייתי חייב
להקשיב לו .פעם ראשונה היא מחוץ למיטה ופעם ראשונה היא מדברת ,ופעם אחרונה אני רואה או
שומע אותה.
"סבא שלי נולד בשנת .9121הוא נולד בתקופה שבה לא הייתה את המדינה הקטנה הזאת שאתה חיי
בה עכשיו .באותה תקופה לא רק שלא היו מים זורמים וחשמל ,לא הייתה רפואה מפותחת כזו ולא
מערכת כריזה שמתריעה אזעקות .הם נאלצו לחיות בלי לדעת מה יקרה להם מחר ,ועם זאת הם חיו
בידיעה מה הם צריכים לעשות ,מה שהם חייבים לעשות מחר!" היא עצרה ,כי היא לא יכלה לדבר כל כך
הרבה מבלי לאבד נשימה" ,כשהוא בן חמש הוא יצא לעבוד בחקלאות ועזר לאבא שלו ,סבא-רבא שלי.
עשר שנים אחרי שנולד ,אביו חלה במלריה ומת .אימא שלו ,הוא ושתי האחיות שלו ,מרים ורחל נשארו
ללא בעל ואב .הוא גדל להיות לוחם בארגון ההגנה לאחר שאחותו הקטנה ,רחל ,נאנסה ונרצחה על ידי
ערבי בשנת .9122אימא שלו מתה בשנת 9121כשירו לה בראש ואחותו ,מרים עזבה את הארץ .סבא
שלי ,השתתף במלחמת יום העצמאות ואיבד בה את שתי רגליו ,ועם זאת ,הוא המשיך להילחם על
המדינה הזו ,אם זה בבניית בתים או סלילת דרכים .הוא לא יכול היה לעשות הרבה ,אבל הוא שמח
ממה שהוא יכול היה לעשות!" הפסקה" ,הוא סבל רבות מהמדינה הזאת ,הרבה ממה שאתה יכול
לדמיין" (פה אני רציתי להתערב ,אבל בחרתי שלא) " אבל הוא עדיין לא התאכזב ממנה ,הוא פשוט נתן
לה ליצור עוד צלקת ועוד צלקת ,אבל הן כולם התאחו .הוא לא ברח מהקושי ,למרות שהיו לו קשיים
רבים .הוא נלחם על מה שהוא האמין ,ומה שהוא האמין היה שצריך להקים מדינה ,מדינה שבה יישבו
כול היהודים הציונים ,יקימו ממשלה ויפתחו את פיסת האדמה שלהם .סבא שלי נשאר במקום ,ואני
מבקשת ממך להישאר במקום!"
סיפור מספר 08
ציונות אפורה
כמה ריקות היו עיניך באותו הרגע .כמה ריקות ,כאילו לא נותר עוד מקום לתחושה אלא רק יצר
הישרדות
הפיצוצים החלו בתחנה המרכזית ועברו ליריות .לא לקח זמן רב עד שהחלו הצרחות
ילד קטן תפס בשולי חולצתי ,זעק לעזרה ,אבל אוזני דיממו ומילותיו נמוגו לדממה
אוטובוס בוער הצית אישה בשמלה ירוקה .האש איכלה אותה עד שכרעה על ברכיה
היה שם קבצן שבהה בהכל במבט רעב .קרי לב היינו ,אבל דם חם ניתז לכל כיוון
אחזת בזרועי חזק .כמה ריקות היו עיניך .העולם סביבי שקט ,כאילו מישהו הנמיך את הווליום
היורים התקרבו .אנשים נפלו על ימין ועל שמאל .שני גברים ,זיהיתי ,אחד עטף פניו במטפחת צהובה,
השני כמעט ילד ,רזה ,זוויתי ,כהה עור ,מוטרף מבט ,שיניו חשופות
איזה מן ייאוש מביא אדם למעשה כזה
משיכה חזקה בזרועי והצבת אותי מולך .אפילו לא שמעתי את נפץ הירייה
החושך הכה פתאום .כמה ריקות
כמה ריקות היו עיניך
המוניטורים הבהבו על הקירות ,ובית החולים שקק חיים ומתים .כולם דברו ואני שתקתי
ההורים הגיעו וחבקו ובכו ,כמעט כאילו היינו משפחה בלעדיך
הם אמרו שהשמיעה תחזור .הם כתבו מילים חסרות משמעות על לוחות קרטון חומים
הם התחננו בפני לדבר ,אבל עופרת הייתה יצוקה בגרוני ,חוסמת את הצרחות
והחדר .כלא מבחירה .ארבע קירות ופוסטרים של להקות שאהבת
אימא נכנסת עם תה ועוגיות ואני מסיבה מבט .היא כותבת הלוויה ביום ראשון
אני חושבת רק כמה קטן הקבר ,כמה קטן הארון ,כמה צפוף יהיה לך שם
ככה כולנו גומרים ,ככה כולנו ,בסוף לכודים בקופסא
השקט קודח באוזני שלווה כפויה .כמה ריקות ,כמה ריקות היו עיני
הטלוויזיה דולקת בלי הפסקה ,אבל כבה כשאני באזור .ודאגתם חונקת
מתוקה מדי ,כמו כאב הבטן אחרי רחת לוקום
עוד מעט ,עוד מעט תבוא המכשפה
והריקנות ממלאת כל דבר .היא בחלל שבשקערורית הכוס ,בין חוליות השרשרת .היא בהבל הפה ,בין
עצמות החזה
היא תהום ,היא ריקה ,היא אני
אתה על אלונקה עטוף תכריכים ואפוף הילת פורמלין .כמה ריקות
כמה ריקות היו עיניך
הם אומרים הספדים וקוברים אותך תחת עץ זית .זוכר את האחד
ליד גן השעשועים ברחביה? היינו מגלגלים פתקים אל בין הסדקים
מדברים שעות על שעות .העץ הכסיף עליו מעל ראשינו הצעירים
חלמנו על שנות שיבה ורגעי אושר .חלמנו על בתי עץ בגינת הבית .חלמנו על רכבות צעצוע וטיול
ללונדון
ראינו כאב והתעלמנו ממנו .ככה זה כשאנחנו צעירים
אנשים בוכים סביבי ואני שותקת .ממילא לא יכולתי לשמוע את זעקותיהם
אני חושבת על פניך ונרעדת ,מקיאה .תתרחקו ממני ,אני מדבקת ,אני מדבקת
אבא עוטף את כתפי בחיבוק ומוביל אותי למכונית .רק הלמות הלב בוערת בתוכי
לא נכון ,כולי בוערת ,כמו האוטובוסים ההם ,והאישה בשמלה הירוקה
זה יחזור לאט ,אני יודעת ,ככה הרופא כותב על הדף .כמו שיניים שבוקעות ,רק באוזן
הניתוח עבר בהצלחה .היה לך מזל ,את שרדת ,ואת בסדר
מה זה מזל ,רציתי לשאול .מה זה בסדר
הוא מצפה לתגובה ואני בוחנת את דמותו .רבוע ,נמוך ,זקנו לא מגולח ועיניו אדומות .כל כולו אומר
בזבוז ,בזבוז והחמצה
הוא מהנהן ואוסף את דפיו .לרגע הוא מהבהב בזיכרון ילד ,רץ במדרון גבעה ירוקה אל זרועות
בוטחות
אמא מובילה אותי הביתה ומכינה קקאו לוהט על הגז .ריח שרוף פושט בבית ואני בורחת להקיא .אבא
מתגלח ,מפנה לי את הדרך וטופח על הגב
בעדינות ,בעדינות .לאט עכשיו ,את בסדר
זה מה שאמר? זה מה שהרגיש .ומה בעצם ניסה לומר
נראה לי שהוא ניסה להתנצל ,כי קשה לקבוע מה שחור ומה לבן
בלילות הצרחות מעירות רק את ההורים ואני לא שומעת .איזו הקלה
רק זמזום עמום ,כמו בקיעת השן הראשונה .מעירים אותי ומחבקים חזק
כדי שאפסיק להתייפח .הם לא מבינים שרק זה ,רק זה נותר
הפיזיותרפיסטית נאה ופניה שזופות .היא מחייכת אלי בעיניים בוהקות
מלמדת אותי את שפת הסימנים .איך ארקוד את החיים עכשיו ,מפורקת כולי?
היא אומרת שאני נראית נפלא .שקרנית .המכנסיים עלי כבר חמישה שבועות והחולצה
הוכתמה בדמעות וקומטה במאבקי כוחות
בואי נדבר ,היא מתחננת .בואי נדבר כשאת מוכנה
ונוקשת על אוזני בניסיון לגרום להן לפעול .אני עוצמת עיניים .לפחות למדתי
שהכול נגמר בסוף
אני קוראת דיווחי בעיתון .הפיצוצים ,היריות .יש רשימת הרוגים
חוץ ממך ,עוד שני ילדים ,גנן ,עורך דין ,והאישה ההיא ,בשמלה הירוקה
היא לבשה רק ירוק ,סיפרה אחותה בראיון אקסקלוסיבי .אמרה שככה היא מתחברת
להכל להכל להכל
וארבעים פצועים .הם רשמו את שמי ,אבל לא הוסיפו תמונה.
בעיניהם ,רק המתים מתים
על מי את כועסת? כותב הפסיכיאטר ועיניו כואבות איתי את אובדנך
על מי אני כועסת? על אף אחד
אני רושמת לאט .אין שחור ואין לבן
תג השם שלו מתנוצץ באורן הרך של מנורות החדר .עציצים מדיפים ריח יסמין ,ודגים שוחים
באקווריום עגול בפינה
הזמזום באוזני כואב .כולי כואבת .המילים נוטפות על דפי המחברת
אני רוצה ללכת הביתה
מה את באמת רוצה? שואל הפסיכיאטר .אמרי לי ,ונסיים מוקדם היום
אנחנו שותקים עד סוף הפגישה .אבא מגיע לאסוף אותי .אני תולשת את הדף ומניחה אותו מולו
אין שחור ואין לבן
המראה מכוסה אדים רותחים .אצבעותיי עוברות על דמותי המוכרת לא מוכרת ,נוגעות בקווי לחיים
חיוורים ,עיקול שפתיים נשוכות ,להחזיק אותי בפנים ,לדחוף אותי עמוק
כולי מעורפלת ,מתמוססת .בקרוב ,לא יוותר דבר
זיכרון הילד האוחז בשולי חולצתי מכה בי ,גורם לי לצנוח ,רועדת ,על ברכיים ערומות
על מי אני כועסת?
היורים שניהם נאסרו ,שניהם בחיים ,נדונו לחמישה מאסרי עולם ועוד כמה עשרות שנים .כל אדם
עולם ,אבל בסוף נותרות רק אבנים בשדה
שערי נושק למותניים ,ארוך כל כך ,מסיכה נוחה מהעולם .על מי,
על מי אני כועסת?
כולי מעורפלת במראה
המספריים בידי ואני גוזרת .הכל גוזרת ,שערות ארוכות נשטפות אל הביוב
אני מחייכת אל הדמות במראה .עכשיו ,אני נראית כמוך
השמיעה חוזרת לאט ,בפרצים חדים של סחרור ,כמו פיסות משוננות של זכוכית .אמא מלטפת את
שיערי ,עדינה ,רכה ,כאילו היינו
כאילו היינו משפחה
אולי אנחנו נעשים ,לאט לאט ,אולי אנחנו מתקרבים ,אולי
אולי החיים נמשכים
גם כשאתה אינך
"העולם הוא לא שחור ולבן ",אמרתי ,וקרן שמש הכתה מבעד לחלון ,מאירה את שיפולי מיטתך
סיפור מספר 09
זה הוא הסיפור הקצר שלי.
סיפור חיי מיום הולדתי ועד היום מבוסס על ציונות.
נולדתי וגדלתי בפריס ,שם הוריי גדלו והכירו בתנועת נוער בית״ר.
כל חיי עד גיל ,07שנת עלייה שלנו ,שמעתי שיום אחד נעלה לארץ ישראל.
ובכן ,כשהגיע הטור שלנו להגשים את ה-חלום ,לא הופתעתי וגם לא חששתי לעתיד שיבוא.
היום ,לאחר כמעט 09שנה בארץ ,אין יום אחד שעובר בלי מחשבה אחת קטנה אך כה חזקה שבוררתי.
חיי בירושלים עשירים ומאושרים .לכל שם של רחוב ,וכמעט לכל אבן ,יש היסטוריה ,סיפור מרגש וגם
עבר כבד.
אין טיול בגליל העליון ,ובנגב הקסום שמשאיר את עניי יבשות.
אני אוהבת לאמר שיש כאן ,בארץ הכל כך קטנה שלנו ,את כל הנופים שבטבע :בין הרחמון המושלג ,לבין
הערבה הצחיחה .מעל הכנרת השקטה ,או לים המלח המרפאה .מתל אביב השומרת בין כותלי עירה את
מגילת ההעצמאות ,לירושלים השומרת בין חומות העיר את סיפור העם כולו.
בין קודש לחול ,בין שמחה לעצב ,בין תקווה לשכול ,יש כאן בארץ ישראל דבר שלא קיים בשום מקום
בעולם עבור יהודי דתי או חילוני ,שמאלני או ימני ,קרבי או ג׳ובניק ,זו היא הירושה והשייכות.
הרבה מעבר לזכות ,לגור כאן זאת חובה.
כיהודיה שגדלה בחו״ל ,באותן שנים בהן הכל היה טוב ויפה ,אותן שנים בהן לא הרגשתי אנטישמיות ולא
״התביישתי״ מהזהות שלי ,עדיין ידעתי שהמקום שלי הינו בארץ ישראל.
ללא התגשמות של החזון ,לא היינו חוגגים היום 66שנה.
שיר בית״ר אותו כתב זאב ז׳בוטינסקי ,ואותו שרתי כל ילדותי אומר בדיוק מי הוא יהודי ציוני ולמען מה
הוא נלחם עד היום .בראש מורם ובלב שלם ,אני חייה היום בישראל.
יש לנו ארץ כל כך יפה ,עם שמזכיר קשת בענן מרוב שיש בו את כל צבעי האנושות ,ממשלה אותה אני
מכבדת וצבא אותו אני מברכת.
ולסיום ,הגאווה ההכי גדולה שלי ,היא שבתי היקרה ,הצברית שלי ,תחגוג השנה ב״ה 5 ,בה׳ באייר....
הכן ,ציונות הינו סיפור חיי.
תל חי !
סיפור מספר 41
עשר פתיליות עומדות על השיש
עשר פתיליות עומדות על השיש ,פתיליה למשפחה .לא ממש משפחות ,יותר נכון" ,שברי משפחות" .כל
משפחה כזאת קבלה חדר במבנה נטוש שהיה פעם ,לפני שקמה המדינה ,בית מפואר של משפחה
ערבית אמידה ביפו .פעמיים בשבוע מעבירה פרלה את הפתיליה מהמטבח המשותף לכל הדיירים לחדר
האמבטיה המשותף .שם היא מרתיחה מים בדוד גדול וטובלת במים הרותחים את החיתולים של אריק,
נכדה התינוק .טובלת ומשפשפת .פרלה לא צעירה ולא חזקה .היא נמוכה ורזה ,שערה האפור מהודק
בסיכות לראשה ,מכוסה מטפחת כחולה ,דהה .הגב כואב לה כאשר היא מעבירה בכוח את החיתולים
מעלה-מטה על קרש הכביסה .דוד המים כבד מאד וכשהיא מרימה אותו ושופכת את המים המלוכלכים
לאמבטיה ניתזות טיפות על החלוק הישן שלה .ובכל זאת ,יש לה מיטה ,יש לה עבודה ,יש לה אוכל
ובעיקר ,יש לה נכד שנקרא על שם סבו ,אריה-לייבל .אריק קוראים לו כאן ,בישראל .באמת יותר טוב כאן
מאשר שם ,במחנה העבודה בהרי אורל ובעיר הפליטים טשקנט.
כאשר נכנסו הגרמנים לעיירה שלהם היה ללייבל שלה מספיק שכל לברוח .האחרים האמינו שיהיה
בסדר .אבל לייבל לא האמין לגרמנים .כבר אז הבין .הם ארזו שמיכות ובגדים ויחד עם הילדים נעו
מזרחה עם המוני בורחים-פליטים כמוהם .לילדים ,מילק ולאה'לה ,הסביר לייבל שתהיה תקופה קשה
והם יעברו אותה בשלום אם יישארו יחד ,יעזרו זה לזה וישמרו על המשפחה .הכי חשוב ,הדגיש לייבל,
לשמור על המשפחה .מילק היה בן שתים עשרה ולאה'לה בת ארבע עשרה כשברחו מפולין .ברוסיה ,כמו
ברוסיה ,כולם פושעים שצריך להעניש .כך הגיעו ,לאחר מסע של שבועיים ברכבות ,לתחנה שכוחת אל
בהרי אורל עם "פושעים" פולנים רבים ,חלקם הגדול יהודים .כולם נשלחו למחנה עבודה .קיבלו חדר
מקרשים ללא רצפה ומנהל תקיף .כאן ,הודיע המנהל ,כל אחד יעבוד לפי מקצועו ולפי יכולתו .תמורת
העבודה תקבלו כרטיסי לחם .כולם נרשמו .פרלה נרשמה כעקרת-בית ,לאה ומילק תלמידים ולייבל מנהל
חשבונות .למחרת בבוקר נשלח לייבל ליער עם קבוצת עובדים-פליטים כמוהו שהיו לחוטבי עצים .את
מילק סידרו לעבודה בהעמסת פחם בתחנת הרכבת .זרזו את המעמיסים ,מהר ,דחוף לשלוח פחם
לגרמניה ,בת בריתה של ברית המועצות .הגרמנים צריכים הרבה פחם לרכבות שלהם .הם נוסעים
מניצחון לניצחון באירופה .מילק ,אז רק בן שתים עשרה אבל חזק .בבית הספר היה ספורטאי מצטיין.
הוא העמיס וסחב ,נשם אבק שחור והרגיש שכוחותיו עוזבים אותו .במשך הזמן העבודה הכבידה יותר
ויותר כי מילק היה רעב .כל הזמן רעב .הלחם השחור שקבלו לא היה אכיל ולא מספיק ,מין גושי לחם
מנסורת .לאה הייתה מסתובבת ליד התחנה ומחפשת שאריות של אספקה הנשלחת לחזית .לפעמים
מצאה תפוחי אדמה רקובים שנזרקו ומיהרה לאסוף ולהביא לבקתה.
לייבל ,שניסה לשמור על בני ביתו ולהראות תקווה לעתיד ,סבל יותר מכולם .בן חמישים היה ,כל חייו
עבד במשרד .מעל לכוחותיו היה לחטוב עצים ביער ,אבל ,הוא ידע שכרטיסי הלחם של פרלה ולאה'לה
תלויים בעבודתו .באחד הימים ראו אותו חבריו מתעוות בכאב ורגע אחר כך נפל ואיבד את הכרתו.
כשהתעורר לאחר זמן קצר ניסה לקום ונפל שוב .מנהל העבודה החל לצעוק -אוכל לחם סובייטי ולא
עובד ,בנדיט שמנצל את העם הסובייטי .החברים גררו אותו למחסן כלי העבודה ,אספו את משקפיו,
השאירו לידו קצת מים והמשיכו לחטוב עצים למען העם הסובייטי ובעלת בריתו ,גרמניה .בערב סחבו
אותו למחנה ,לצריף.
פרלה קיבלה אישור מהממונים ללכת עם לייבל לעיר הקרובה לראות רופא .זה היה בחורף ,בינואר,
.9161השניים לבשו את כל הבגדים שנשארו להם וצעדו יחד לאורך מסילת הברזל ,לייבל נשען על
אשתו .כעבור שלוש שעות הגיעו לעיר קטנה .הם מצאו את בית החולים שהייתה בו רופאה אחת וכמה
אחיות .הרופאה הטובה בדקה את לייבל בדיקה יסודית ,היא אפילו הכינה לו בחדרה תה עם קוביית
סוכר .דלקת בקרום הלב ,קבעה .אסור להתאמץ .קשה עכשיו ,בזמן מלחמה לנוח ,אבל תנסה .לפני
צאתם ברכה הרופאה באידיש ,שאלוהים ישמור עליכם .לעת לילה הגיעו בחזרה למחנה ,טוב שיכלו
ללכת לאורך המסילה וכך לא טעו בדרך המושלגת.
מכאן ואילך יצאו פרלה ולאה לנסר את ענפי העצים ולנקות את הגזעים השוכבים על האדמה לאחר
הכריתה .כך המשיכו לקבל כרטיסי לחם .בערב ,לאחר העבודה ,היו לאה ומילק הולכים לבאר רחוקה
להביא קצת מים לצריף .בבאר הקרובה המים היו קפואים .הם אכלו לחם ושתו מים חמימים.
העבודה של פרלה כאן ,בישראל ,הרבה יותר קלה .היא מצאה עבודה בבית חולים לחולי שחפת .אמנם
כבר עברה מזמן את גיל החמישים ,אבל היא חרוצה ומרוצים ממנה בעבודה .כל בוקר נוסעת פרלה
באוטובוס יותר משעה לבאר יעקב ובערב שבה עייפה ליפו .פעמיים בשבוע עושה תורנות לילה וכך ביום
היא חופשייה לעזור ללאה עם הכביסה של אריק הקטן .היא התקבלה לעבודה כי היה לה נסיון בעבודה
בבית חולים וגם כי לא רבים רוצים לעבוד עם חולי שחפת .שוב הודתה בליבה ללייבל שלה שתמיד ראה
את הנולד וידע איך לחזק את משפחתו .הרי גם העבודה בבית החולים בטשקנט הייתה רעיון שלו.
היה זה לאחר קיץ ,9169כאשר גרמניה פלשה לברית המועצות .לפתע הפולנים כבר לא היו אויב.
המשפחות הפולניות שוחררו ,אולם רק למזרח ברית המועצות .לא לפולין .הכול נהרו לטשקנט וסמרקנד.
מילאו רכבות ללא כרטיסים ,ישבו על גגות הקרונות ,העיקר לצאת ממחנות העבודה באורל ובסיביר.
לייבל פחד שיזרקו אותם מהרכבת וסירב להתגנב ללא כרטיסים .הוא שלח את פרלה למכור את מעיל
הפרווה שנותר לה ועליו שמרה מכל משמר .מילק הלך איתה לאותה עיר קרובה .הם שבו בלי מעיל ועם
כסף לארבעה כרטיסים לרכבת ,חמש מאות רובל מחירו של כרטיס לטשקנט .בעיר המלאה אלפי פליטים
פולנים מצאה פרלה חדר בבקתה יחד עם משפחה יהודית נוספת .לייבל תכנן איך ידאג לעתידם של
אשתו וילדיו .הוא ידע שימיו עם משפחתו ספורים.
ערב אחד ישב לייבל עם בנו והסביר שעכשיו הזמן להיפרד כדי לשרוד .שמועה הגיעה שילדי בתי
היתומים של היהודים יצאו בעקבות הצבא הפולני של אנדרס לארץ-ישראל .לכן העביר לייבל את מילק
לבית יתומים למרות מחאותיה של פרלה .בבית היתומים ,הסביר לה ,יש יותר אוכל מאשר לנו .יש סיכוי
להגיע לארץ-ישראל .מילק היה יוצא מבית היתומים לראות את אמא ואבא ולאה ,לנסות למצוא עבודה,
להביא חתיכת לחם ,ושב לישון שם .עד שהודיעו שמחר יצאו כל הילדים מבית היתומים ברכבת דרומה.
פרלה ארזה למילק קצת צימוקים ומעיל קרוע .בתחנת הרכבת נפרדו בדמעות ונתנו למילק כתובת של בן
דוד שעלה לארץ לפני המלחמה..
מילק נסע דרומה לטהרן ולייבל אושפז בבית חולים שהקימה ממשלת פולין בטשקנט .בשבועות
האחרונים הוא הרגיש עייפות רבה גם כשלא התאמץ .כאבים בחזה תקפו אותו כמעט מידי יום והנשימה
קשתה עליו .באולם גדול ובו מיטות ברזל זו ליד זו שכב לייבל ושכבו חולים רבים נוספים ,כולם בבגדיהם,
מי שהיה לו סדין הביא מהבית .חולה שהוצא ללא רוח חיים ,מייד נלקחו הסדין והבגדים ממיטתו על ידי
החולים האחרים .פרלה לא הורשתה להיכנס .עם שאר בני המשפחות עמדה ליד הגדר וחיכתה בכול
ערב שיצא השומר עם רשימה ויודיע מי מת היום ויש לקחת את הגופה.
ערב אחד נתן לה השומר פתק מלייבל .הוא ,לייבל שלה ,דיבר עם האחות הראשית ,סיפר לה שפרלה
עבדה בפולין בבית אבות ויש לה ידע ברפואה .עליה להתייצב למחרת בבוקר אצל האחות .פרלה קיבלה
עבודה בבית החולים בזכותו של לייבל .אפילו חלוק קבלה ומנת לחם כל יום .תחילה עבדה במרתף,
כיבסה תחבושות ובגדים צואים ומלוכלכים בדם של חולים ואנשי צוות .אחר כך נשלחה לנקות את חדרי
החולים והיא יכולה הייתה לפגוש את לייבל ,פגישות חטופות .מצבו הלך והחמיר אבל הוא עשה מאמץ
לחבק לרגע את אשתו ,לחייך אליה ולהגיד לה ,שהיא ולאה צריכות להגיע לארץ-ישראל ,פעם ,כשתיגמר
המלחמה .שם ,הוא מקווה ,יחכה להן מילק .זו התקווה שלנו ,בשום אופן לא להישאר ברוסיה ,הזהיר
בכבדות ,מתקשה לדבר ולנשום .תמסרי נשיקות למילק וללאה'לה .בקול חלוש אבל בדברים ברורים
נפרד לייבל.
פרלה המשיכה לעבוד בבית החולים וגם עברה קורסים מקצועיים .לאה נשלחה לעבוד ,עם צעירים בני
פולין ,במפעל שהכין מנות קרב לחיילי הצבא האדום .רוב הפועלים והפועלות הצעירים היו יהודים .אלה
שלא היו יהודים הצליחו להצטרף לצבא של אנדרס הנע דרומה .רק שנה לאחר סיום המלחמה ,במאי,
,9164הצליחו פרלה ולאה לשוב עם משפחות נוספות של פולנים לפולין האחרת ,הקומוניסטית .את
לייבל השאירו באדמה הקפואה של טשקנט ,ללא ציון במקום קבורתו .מאחוריה של פרלה היו שלוש
שנות עבודה בבית חולים ,כולל נסיון בטיפול בחולים ותעודות המעידות על הקורסים שעברה .כל רכושן
היה קצת תמונות ותעודות ששמרו עוד מהבית הישן בפולין וכמה גלויות ,ממילק ,מהקיבוץ שאליו נשלח.
הוא כתב על מסע ארוך ,מחנה בטהרן ,מחנה בקראצ'י שבהודו ,הפלגה לעדן ,לסואץ ונסיעה ברכבת
לעיר בשם רחובות ,שם ,כתב ,קיבלו הרבה הרבה תפוחי זהב ,עד שכאבה להם הבטן .בנובמבר9162 ,
נפרדו ממילק ,בפברואר 9162הגיע הבן לארץ-ישראל ,כמו שהבטיח לייבל .עכשיו הוא שם ,בקיבוץ ,ויש
לו מקום לישון ,ובעיקר מספיק אוכל .הייתה גם גלויה נוספת ,מאמריקה .קרובת משפחה של לייבל
הודיעה ששלחה להם חבילה עם בגדים חמים ואוכל .החבילה מעולם לא הגיעה.
מפולין הצליחו להבריח את הגבול לגרמניה למחנה עקורים .אפילו לא הספיקו לקבל בגדים ממחסן של
הג'וינט ,לא הספיקו לטפל בקבלת הפנסיה של לייבל על עשרים וחמש שנות עבודתו כמנהל חשבונות
במשרד הדואר הפולני .העיקר שיצאו מהארצות הקומוניסטיות .היה להן די .במחנה העקורים קיבלו
פרלה ולאה סוף-סוף בגדים שהגיעו מיהודי אמריקה וזרקו את הסמרטוטים מטשקנט .פרלה מצאה
עבודה בחדר חולים במחנה .לאה עבדה במחסן של הצבא האמריקאי .את שכרן קיבלו בסיגריות שאותן
מכרו .בחודש מאי 9161 ,חגגו עם כל המחנה את הקמת המדינה היהודית ודאגו כמו כולם בגלל
הידיעות על המלחמה הכבדה .למילק כתבו שהן בתור לעליה ומייד כשיגיעו לארץ יודיעו לו .הן סיפרו לו
שבמחנה בגרמניה פגשו את יצחק שהיה אתם בטשקנט והוא ולאה נישאו בחתונה קבוצתית גדולה
שנערכה שם .כבר שש שנים מאז ראו אותו לאחרונה .כשנפרדו היה נער צעיר ,כמעט ילד ,ועכשיו הוא
גבר .הן כל כך מתגעגעות.
בספטמבר 9161 ,הגיעו פרלה ולאה לחיפה ,שוכנו בחדר בבית עולים בקרית שמואל ושלחו גלויה
למילק ,לקבוץ .כמו בכל תחנה בנדודיהם ,פרלה ולאה מייד חיפשו עבודה .הן החלו לעבוד בניקיון בבית
מלון בחיפה שהבעלים דיבר פולנית והיה קל להסתדר .מידי ערב היה שיעור בעברית בבית העולים .לאה
כבר ידעה עברית ממש טוב .בינתיים שלחו גלויות נוספות למילק כי הוא לא ענה .אולי עבר לקבוץ אחר?
אולי מתעכב הדואר בגלל המלחמה? באחד הערבים שבו לחדר בבית העולים ומצאו מעטפה חומה על
השולחן .היה כאן חייל והשאיר לכן מכתב ,אמרו השכנים מהחדר הסמוך .מילק! קראה לאה .פרלה
פתחה בזהירות את המעטפה .הייתה בתוכה תמונת פספורט של מילק שלה ,נראה בוגר וצעיר גם יחד,
מחייך ,מביט לעיניה .יחד עם התמונה היה פתק בעברית .לאה קראה" :מילק ,מרדכי ליכטמן ,נפל בקרב
בלטרון ".21.1.9161 ,זהו .זה הכול .באותו שבוע לא הלכה פרלה לעבודה .שכבה על המיטה ,בהתה
בתקרה וחשבה -את זה לייבל לא תכנן .הכול אירגן וסידר ,אבל על הקרב בלטרון לא חשב .מה זה בכלל
הלטרון הזה.
בנובמבר ,9161 ,קיבלו פרלה ולאה" ,אמו ואחותו של החלל ליכטמן מרדכי" הזמנה להר הרצל .ברחוב
קינג ג'ורג' המתין אוטובוס למשפחות .בית קברות צבאי נפתח בהר הרצל בירושלים .הייתה שם לוויה
ענקית .שורות של ארונות ועליהם רק מספרים ,ללא שמות .עמדו שתיהן עם הקהל .לא ידעו לאן ללכת.
פרלה נמוכה ,במטפחת ראש כחולה ,לאה גבוהה ,נאה ,בהריון .חיילת שאלה אותן ,למי באתן? אנחנו,
ענתה לאה ,המשפחה של מילק ליכטמן שנפל בלטרון .החיילת אמרה שלטרון זה שם ,הלוויה השנייה.
כאן קוברים את חללי גוש עציון .הלכו ל"שם" ,ללוויה השנייה .אז יש להן קבר .אומנם משותף עם עוד
חללים ,קבר אחים ,אבל השם של מילק מצוין עליו .גם שמות ההורים ,פרלה ואריה.
לאחר הלוויה ההמונית שבו באוטובוס לחדר ביפו ,החדר שבן-הדוד הוותיק בארץ סידר להן ,בעזרת
משרד הביטחון .עכשיו ,אמר לפרלה ,יש לך הטבות של משפחה שכולה .ופרלה לא הבינה מה טוב יכול
לצאת מזה שהיא משפחה שכולה.
כאשר קיבלו את החדר בבניין ביפו הן היו רק שתיים .כעבור חצי שנה הגיע יצחק ,בעלה של לאה.
החליטו שיישאר באירופה עוד מספר חודשים .הוא היה מומחה בגזירה ומצא עבודה במתפרת מדים של
הצבא האמריקאי .חסך קצת כסף לתחילת חייהם בארץ-ישראל .בתחילת 9161הגיע גם יצחק לארץ.
כשיצחק עלה ארצה הרגישה פרלה שהיא חייבת לעזוב את החדר המשפחתי ולתת לבת ולחתן פרטיות.
למזלה התפנה בקצה הפרוזדור מחסן קטן ופרלה קיבלה אותו כדירה לעצמה .כך יש לה חדרון עם
מיטה ,כסא וארון קטן .עדיין היא מבשלת על אותו פרימוס יחד עם לאה'לה .את רוב הארוחות שלה היא
אוכלת בחדר האוכל של בית החולים ,בעבודה .בערב היא מחליפה את הבגדים שבהם הייתה בבית
החולים ,לוקחת את אריק על הידיים ,מנשקת ומחבקת אותו .אם לאה ויצחק לא שומעים סבתא מספרת
לו על הדוד שלו מילק שהיה כזה גבוה ויפה וגיבור ורצה להכין מקום בארץ ישראל להוריו ואחותו אבל
לטרון לקח אותו .היא מספרת לו על סבא לייבל שידע לסדר את המשפחה ולהבטיח את עתידה לפני
שמת .כמעט הכול ידע ,כמעט על הכול חשב סבא לייבל שלך ,היא אומרת לאריק הקטן .כמעט על הכול.
2.2.2196
סיפור מספר 40
נשארתי תימהוני.
ברחמה התגוררתי שמונה חודשים והיא קוראת לי תימהוני .הרמתי עוד כף אשפה ,הר האשפה הזה לא נגמר,
במשך שנים הם זורקים לכאן את שאריות האוכל ,מסורת העוברת מאם לבנותיה במשך דורות" ,חאאֶ 'ט אלמַ בְּכא"
קיר הבכי של היהודים .בעוד רגעים מספר אנקה כאן פינה קטנה בה אוכל לעמוד ולהרגיש 111שנה אחורה,
בנימין מטודלה עומד ורושם את התפעלותו ",שער הרחמים" כך הוא קורא לכותל .רבי עובדיה מברטנורא נפעם
מגודל האבנים .המוני היהודים נשענים על הקיר בדרכם אל ההר .תימהוני היא קראה לי.
נשארנו אחרונים .משפחות שרעבי וחבאני נראות כדמויות מטושטשות במרחק .אבא ,צריך להמשיך ,אני אומר
לאבי .הוא מתרומם באיטיות מן הסלע .אנחנו בדרכנו לעדן ,עיר הנמל ,תחנה אחרונה בדרך לציון .מגדלי
המסגדים נראים למרחוק" .למען ציון לא אחשה ולמען ירושלים לא אשקוט" לוחש לי אבא .אפילו האדמה בוערת
מחום .אבא? אבא?
שוטר בריטי פונה אליי באנגלית .כן ,כן אני מהנהן לו עם הראש .הוא מוציא את האלה .אני אחוז בשרעפים ולא
שמתי את ליבי לאספסוף הערבי שהתגודד בקצה הר האשפה .המהלומה הראשונה נוחתת עליי בהפתעה .אני
נילקח אל ה"קישלה" בית המעצר ליד מגדל דוד .שפת הקודש נשמעת באוזניי .שוטר בריטי-יהודי פונה אליי.
כועס .מאשים .אתה ותימהוניים כמוך גורמים לערבים לכעוס .בגללכם שונאים אותנו .חבל שלא נשארת בתימן.
כמה עוצמה יש בה .באוניה .עיר על המים .אנחנו עולים לארץ ישראל ,סעדיה שואג בשמחה ,ים סוף! אנחנו
מתקרבים לארץ .אל מים אלו קפץ נחשון בן עמינדב .בים זה טובעו המצרים הם ומרכבותיהם .הבכי של אחותי
קוטע את התרגשותי .אמא ישנה .אני מנדנד אותה על ידיים ומספר לה בשקט ,ארץ ישראל ,ירושלים .משוש חיינו
ומשאת נפשם של אבות אבותינו .יהודים בה .מפרים את אדמתה .בונים בה .היא נרדמת וחולמת לה על הארץ
המתקרבת.
הייתי ליד הר המוריה ,אמא .הם הרסו שם .שועלים מסתובבים בו .היא מביטה לעברי בכעס ,אם אביך היה עוד חי
הוא היה מחנך אותך .לא צריך לקחת הכל .אנחנו פה בארץ ישראל .זה מה יש .את שיגעונות ירושלים שלך תוציא
לך מהראש .ככה היא .מסתפקת במועט .אני בטוח שאבא גאה בי.
עיתון הערב מביא ידיעות ראשונות על פרעות .עוד לא עברו עשר שנים ושוב פרעות .בירושלים נהרגו 91יהודים
במהלך היום .נשרפו ספרי התורה בכותל המערבי .היישוב היהודי בחברון נמחק .היהודים בעזה ניצלו ,אך גורשו
מב תיהם על ידי הבריטים .זעם אוחז בי .אני רץ אל מפקדי .ישיבה סוערת סביב השולחן .אני קורא לתקוף חזרה.
לא רק להגן .תימהוני? יהודים נטבחים ושוב אני הוא התימהוני?
תקנות חדשות בכותל ,הבריטים אוסרים עלינו להכניס כיסא או שולחן לרחבה .לפחות להתפלל מותר .אני מבקר
כאן ק בוע וכל פעם כפעם הראשונה .בעיני רוחי אני צועד ועומד עם המוני יהודים לאורך העבר והווה .ליבנו דופק
בפעימות משותפות .נפשנו יוצאת מהתרגשות מהולה בעצב עמוק .אנו רוצים אל ההר .עיניי נישאות במעלה
האבנים .הכניסה אסורה .רק למוסלמים.
רגעים מספר לתחילתה של ההפוגה השנייה קורא לי דוד שלתיאל מח"ט עציוני ,ננצל את הרגע ונכבוש את העיר
העתיקה ואת מקום מקדשנו .הפגזה ירדנית מקשה את התקדמותנו לעבר החומות .דיווחים מתקבלים מכוח
האצ"ל ,הוא נאחז בשער החדש ומחזיק בו .אנו מתקרבים אל שער ציון ,אני מניח את הקונוס ליד החומה ומדליק
את הפתיל .פיצוץ אדיר מחריד את העיר .הלילה מואר לרגע דקיק .החומה בשלה ,איתנה ,לא ניתנת לפריצה.
פקודת נסיגה .חלומי וחלום העם היהודי מתרחק בדקירת סכין המפלחת את הלב .סליחה אבא.
תשעה באב מתקרב ,אנו עולים לירושלים המחולקת ,בליל תשעה באב נשב על הר ציון ונצפה לעבר הכותל
המערבי ,לעבר הר המוריה .אלפיים שנה חלמנו .עינינו רואות מבעד לדמעות .אך ידינו קצרה מלגעת .ייסורי
הגאולה .כך היה אבי מתאר את תלאות הדרך אל הארץ .ייסורי התקומה .אני מתאר את המרחק הפיזי הקטן אך
הגדול מכל.
ידיי אוחזות בכרטיס יקר מפז -כרטיס אל פסטיבל הזמר .יושב אני בשורה החמישית ,מתופף עם קצות האצבעות
על ברכיי ,ומנגינה העולה מן הבמה מגיעה ישר לליבי ,אני מרים את עיניי שולי נתן מזמרת מבין שפתיה מנגינה
מעוררת וכואבת – "ואין פוקד את הר הבית בעיר העתיקה" ,אני קם לוחץ את ידה של נעמי שמר כותבת השיר ,
ועולה לירושלים החצויה ,מביט מגגות הבתים בערגה.
עוזי נרקיס אלוף הפיקוד מבקש שאגיע במהירות לדיון על העיר העתיקה .ישנם כמה מתנגדים הוא אומר לי ,הם
מפחדים מלחץ בינלאומי .ב 1:11בבוקר אנחנו כובשים את הר הזיתים .הר המוריה ממולנו .ארטילריה כבדה.
רסיסים ניתזים מכל עבר .השער צר מידי הטנקים לא עוברים .אני קורא למוטה שיצטרף אליי לזחל"ם .אנחנו
נכנסים בשער" .ולמען ירושלים לא אשקוט" אני מלמל .אני לוקח את מכשיר הקשר ומעביר למוטה .הר המוריה
בידינו אני אומר לו ופורץ בבכי .דמעות מתוקות נכנסות לפי .אני מנשק את האדמה .מוטה מודיע " הר הבית
בידנו" .הם יורדים אל הכותל להניף דגל ולתקוע בשופר .אני נשאר על ההר.
נשארתי על ההר .יהודים באו והלכו .תימהוני הם קראו לי .אט אט החלו ההגבלות .לא להתפלל .לא להכניס
סידור .שעות מוגבלות .ואני על ההר .בעיניי ירושלים מתפתחת .רוח של שינוי .שכונות חדשות נבנות .ואני על הר.
אותיות התפילות המגיעות מהכותל עוברות דרך ההר בדרכן אל יעודן .רחשי לב ,תחינות ובקשות ,הכול עובר
מכאן .אני שומע את זעקות המפגינים על הא ועל דא ברחבי ירושלים .אני רואה את התמורות המתרחשות בארץ.
וכואב .כואב מכאן על ההר .כואב את התמוססות שאיפתו של העם היהודי -להיות איתי כאן על ההר.
מכאן על ההר ,אני שומע איך בכל חתונה מודיע החתן אל מול אורחיו "אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני" .נדבקת
לשוני לחיכי וצורמת אוזני .נשארתי על ההר .תימהוני.
סיפור מספר 44
צו מילואים
צהריי יום ראשון ,אבי ישב עם חברו גידי מהחוג ,על הדשא של הקמפוס ,עייפים מסוף השבוע הסוער
שעבר עליהם בפאבים של תל אביב ,ורק מחכים שהיום הזה כבר ייגמר.
גידי הסתכל על השעון וכבר אחת עשרים ותשע ,עוד דקה מתחילה ההרצאה באודיטוריום העמוס
לעייפה.
"אבי בוא ניכנס ,ודאי כבר לא נשאר לנו מקום" אמר גידי.
באותו רגע צלצל הסלולרי של אבי.
זו אימא שלי גידי" ,תכנס ותשמור לי מקום על ידך".
אבי ענה לשיחה בשמחה רבה והשתמש בה כתירוץ כדי להישאר על הדשא ולהבריז מההרצאה.
"אביל'ה ,קיבלת צו מילואים לחודש יוני ,שבועיים אימון במחנה צאלים" ,בישרה לו אמו .פניו של אבי נפלו
והשמחה הפכה לתחושת ייאוש נוראה.
"למה הצווים נופלים תמיד על תקופות מבחנים? ,למה אני צריך לשרת את המדינה תוך כדי היכשלות
במבחנים ,בזמן שחצי מהעם לא שירת את המדינה דקה אחת מחייו? ,למה נותנים צווים דווקא
לסטודנטים? יש מספיק חברה נשואים שישמחו לחופשה מהאישה והילדים".
אבי לקח את תיקו ונסע לדירתו ברמת-גן .עוד לפני שהספיק להגיע לדירה כבר צלצל למפקד הפלוגה
שלו כדי לבקש שחרור ,אך המפקד דחה את בקשתו על הסף תוך מתן נאום סולידריות צבאי עמוס
בקלישאות בעיניו של אבי.ודאי אכשל בכל המבחנים,המדינה רוצה שנלמד ונכנס לשוק העבודה אך לא
מאפשרת לעשות את זה כמו שצריך,רגז אבי בשיחתו עם המפקד .במשך שבועיים הוא ניסה את כל
האופציות שעמדו לפניו ,כדי לנסות ולקבל את השחרור הנכסף ,אך כולן כאחת נדחו על הסף.
יום ראשון ,החום והלחות של תחילת חודש יוני התל אביבי כבר נתנו אותותיהם על מדי החיילים
העומדים בתחנה .אבי נעמד ליד השלט למחנה צאלים עם אוזניות באוזניים וחיכה בקוצר רוח
שהאוטובוס יגיע כבר והוא יוכל להתיישב בו ,עם מנה גדושה של אויר קר מהמזגן.
לאחר עשרים דקות של איחור הגיע האוטובוס לתחנה ,אבי עלה עליו ,הציג את צו המילואים לנהג ותפס
מקום בקדמת האוטובוס תוך כדי כיוון המזגן על פדחתו והחלפת השירים באייפוד שלו לשירים רגועים
יותר .לאחר שעתיים של נסיעה ,האוטובוס עצר והנהג בקול עצבני וחסר סבלנות כרז שזוהי התחנה
האחרונה .אבי הסתכל אל מחוץ לחלון האוטובוס וראה לתדהמתו שלט המורה שמאלה לעבר דגניה ב'.
מבולבל ונסער ניגש אבי לנהג ושאל לפשר העניין" ,הרי עליתי על קו לצאלים" חשב לעצמו .הנהג היה
חסר סבלנות והורה לו לרדת תכף ומיד .אבי ירד בתחנה ונדהם למראה עיניו -כביש ישן ולצידו שלט
רעוע המורה לקיבוץ.
"איפה אני לעזאזל? איך דברים כאלה תמיד קורים דווקא לי?" אמר בקול.
לפתע כמו משום מקום עצרה על ידו משאית ישנה ובתוכה בחור צעיר בחליפה ולצידו בחורה בבגדי
עבודה.
"שלום בחור צעיר" קרא האיש בחליפה לעברו של אבי.
"בוא תעלה ,אתה נראה לי אבוד ,ארוחת הצהריים החלה כבר לפני חצי שעה".
אבי עלה על המשאית והם החלו בנסיעה.
"אתה ודאי הווטרינר החדש בשביל הפרות שלנו שתנובה הבטיחה לנו כבר המון זמן ,איך קוראים לך
בחור צעיר"?
מבולבל ונסער שתק אבי ורק אמר את שמו בלחש.
"הוי איזה צרוף מקרים ,גם לי קוראים אבי ,ליתר דיוק אברהם ,וזוהי אשתי שושנה ,תכיר".
"נעים מאוד" ענה אבי והמשיך לשתוק.
השלושה הגיעו עם המשאית לקיבוץ ,ונכנסו היישר אל חדר האוכל ,שכבר המה אדם .חקלאים בהפסקת
הצהריים וילדים עם הגננות בהפסקה קצרה מבית הילדים.
"סליחה ,אני אמור להיות עכשיו במחנה צאלים ומשום מה נהג האוטובוס הוריד אותי פה" פנה אבי אל
אברהם ושושנה.
"מחנה צאלים?" שאל אברהם בפליאה.
"כן ,מחנה צאלים חצי שעה מהעיר באר שבע,ענה".
" תסלח לי בחור צעיר ,אני לא יודע על מה אתה מדבר ,אני כבר עשרים שנה בארץ ,ביקרתי בכל נקודות
ההתיישבות בדרום ולא שמעתי על מחנה צאלים .אך אם אתה מתעקש אתה יכול לתפוס רכב או משאית
לעיר טבריה הקרובה ושם אולי יתמזל מזלך ומישהו ידע"
אבי חטף כמה ביסים מצלחתו והרהר עם עצמו על פשר המקום.
"למה חשבת שנשלחתי על ידי תנובה אליכם" שאל אבי את אברהם מתוך סקרנות.
"מגיע לנו וטרינר לפרות ,בזמן האחרון תקפו את הפרות בקיבוץ חוליים שונים ומשונים .אבל עזוב הם לא
עומדים בהבטחות ,הכול פוליטיקה בחור צעיר ואני חשבתי שהשארנו אותה באוקראינה ,אבל מה לעשות
פוליטיקה כמו חיה פצועה:
היא -חיה ובועטת ".
מבולבל מדבריו של אברהם ,קם אבי והודה לזוג על הארוחה וקבלת הפנים והמשיך בדרכו לטבריה.
כשהגיע לצומת שמוקדם יותר הוריד אותו האוטובוס בה ,עצרה לו משאית .מרוב עייפות ובלבול לא שאל
אבי את הנהג לאן פניו מועדות ,עלה על תא המטען הפתוח ,והתרווח בין שאריות עלי הטבק אשר היו
פרוסים על הרצפה.
לאחר כשעה נסיעה שבמהלכה חטף תנומה רצינית ,התעורר אבי מהדף חריקת בלמי המשאית.
המשאית עצרה לצידו של שדה קטן ומוריק של טבק .אבי ירד בבהלה מהמשאית וראה בחורה צעירה
בבגדי ערבייה ניצבת מולו.
"סאלם עלייכום" קרא לעברה .צרוף מילים שזכר משירותו הצבאי בשטחים.
"שלום לך בני ,אני דוברת עברית וקוראים לי שרה ,מי אתה?"
"אני אבי ,נעים מאוד ,לאן הגעתי אם אפשר לשאול?" נורא מוזר ,חשב אבי לעצמו בחורה צעירה דוברת
עברית לבושה בבגדי פלחית ערבייה.
"הגעת לפקיעין בני ,פה משפחתי גרה אינשאללה תמשיך לגור .אני עובדת את אדמתי שעל רכס ההר
הצופה לעמק ורואה במו עייני את יהודי התפוצות שבים לאדמת ציון ,לאחר שסביי ראו אותם מגורשים
מאותה האדמה בדיוק .האדמה היא אותה האדמה השמיים הם אותם השמיים והעם הוא אותו העם".
אבי בהה בשרה ,בהה עד שהתעורר לקול כריזת הנהג ,שבישר על הגעת האוטובוס למחנה צאלים.
הוא ירד מהאוטובוס הציג את חוגר המילואים לש"ג בשער ונכנס לשבועיים של אימון שאותם לא יישכח
לעולם.
סיפור מספר 43
בתוך מזוודה קטנה (מ)
מִ ּתֹוְך הָ עֲ ָרפֶל פֹוסַ עַ ת יַלְּדָ ה
שֶ נֹותְּ ָרה כִמְּ עַ ט ְּלבַדָ ּה
אֵ ין לַה ִ
הֹורים ,בָעֹולָם הִ יא בֹודְּ דָ ה
ַרק הַ שֶ קֶ ט פֹוסֵ עַ ְּלצִדָ ּה
בַשְּ מָ מָ ה שֶ נֹותְּ ָרה ְּבגֵיא הַ הֲ ִריגָה
הִ יא הֹו ֶלכֶת מְּ לֶָאת אֵ ימָ ה
ו ְּרֹוָאה ְּבכָל יֹום יַלְּדָ ה עֲ נֻּגָה
הַ מּו ֶגנֶת ְּבי ָדָ ּה שֶ ל אִ מָ ּה
ו ְּהִ יא ,מִ י מִ תְּ עַ נְּי ֵן בִשְּ לֹומָ ּה
בְּעֹולָם חָ שּוְך ּומְּ נֻכָר
ּובְּק ֹשִ י מִ ְּצלִיחָ ה הִ יא לַחֲ ט ֹף ּתְּ נּומָ ה
כְּשֶ עֵ ינֶיהָ דֹומְּ עֹות עַ ל הַ כַר
ּובַסּופָה הִ יא מִ טַ לְּטֶ לֶת ו ְּעֵ ינֶיהָ מְּ י ַחֲ לֹות
ל ְִּראֹות אֶ ת אֶ ֶרץ אֲ בֹותֶ יהָ
ו ְּהַ ֵ
בֹורא שֶ הֶ עֱ תִ יד אֹותָ ה ִלגְּדּולֹות
מְּ ַכּוֵן מִ לְּמַ עְּ לָה פְּ סִ יעֹותֶ יּה
וְּכְָך מַ מְּ שִ יכָה הִ יא מִ ּגֹולָה אֶ ל ּגֹולָה
בְּמִ לְּחֶ מֶ ת הַ חַ ּיִים הַ קָ שָ ה
עַ ד שֶ הִ יא עֹולָה לְּאֳ נִּיָה ּגְּדֹולָה
ַָארץ הַ קְּ דֹושָ ה
שֶ בַדֶ ֶרְך ל ֶ
אַ ְך אֵ ין ְּבי ָדָ ּה אִ שּור ּותְּ עּודָ ה
ו ְּהַ דֶ ֶרְך ְּרוּוי ָה בְּמַ כְּאֹוב
הִ יא יֹושֶ בֶת מֶ קֻ וֶצֵת בְּתֹוְך מִ זְּו ָדָ ה
כְּדִ ינָה בַת י ַעֲ ק ֹב
ּולְַּאחַ ר שֶ עָ ב ְָּרה אֶ ת י ָם הָ ַא ְּכזָבֹות
ו ְּעָ ְּגנָה ְּלי ַד הַ נָמַ ל
סו''ס הִ ּגִיעָ ה לְּאֶ ֶרץ הָ ָאבֹות
אַ ְך עֲ דַ י ִן ַרב הֶ עָ מָ ל
ו ְּהִ נֵה הִ ּגִיעּו הַ סַ ָבלִים לַעֲ בֹודָ ה
ְּלי ִקָ ח הַ מִ ְּזו ָדֹות ַלנָמַ ל
ּוכְּשֶ הִ ּגִיעַ הַ פ ֹעֶ ל לֶמִ ְּזו ָדַ ת הַ ּיַלְּדָ ה
בַשִ נּוי חָ ש הַ סַ בָל
פְּ צָצֹות בַמִ זְּו ָדָ ה צָעַ ק הַ סַ בָל
ו ְּ ֻכלָם מֵ הָ אֳ נִּיָה י ְָּרדּו
ּומִ ּיָד בָא הַ חַ ְּבלָן הַ מְּ ב ֹהָ ל
ּושְּ תֵ י י ָדָ יו ָרעֲ דּו
ו ְּאֶ ת הַ מִ ְּזו ָדָ ה הּוא פָ תַ ח ַבלָאט
ו ְּהַ ּיַלְּדָ ה אֶ ת פִ יהָ ֹלא פֹוצָה
ו ְּ ֻכלָם מִ תְּ פַ לְּאִ ים כְּשֶ הַ מִ זְּו ָדָ ה נִפְּ ּתַ חַ ת
ֹלא ,זֹו ֹלא פְּ ָצצָה
זֹו ַרק יַלְּדָ ה מִ סְּ ֶכנָה ו ְּ ַגלְּמּודָ ה
שֶ בָָאה מִ דֶ ֶרְך אֲ פֵ לָה
ו ְֹּלא הֵ בִיָאה עִ מָ ּה צֵידָ ה
ַרק פַ חַ ד ו ְּחַ לְּחָ לָה
אַ ְך אֹוצָר קָ טָ ן אֹוצָר נְּחְּ מָ ד
מֵ הַ ּגָלּות הֵ בִיָאה עִ מָ ּה
אֹוצָר שֶ קִ ְּבלָה הִ יא בִשְּ עַ ת הַ שְּ מַ ד
מִ ִלבָה הָ אֹוהֵ ב שֶ ל אִ מָ ּה
'' ִזכ ְִּרי בִּתִ י '' חָ קְּ קָ ה הָ אֵ ם
בְּדַ פֵ י ִלבָּה הַ חֲ לָקִ ים
'' לְּעֹולָם ּתִ הְּ י ִי מִ ן הַ מֻ כִים מִ ּׂשֹונְּאֵ יהֶ ם
ו ְַּאף פַעַ ם ֹלא מִ ן הַ מַ כִים ''
(ע''פ סיפורה של הגברת שולמית וולפא .פורסם בספר הייתי שם)
סיפור מספר 42
מעפיל
מ"אין בית" ל"אין בית"
"פרוסת לחם אחת ביום בארץ ישראל ולא להישאר באירופה" זה היה משפט ששמעתי
בבית ,לעיתים קרובות ,מאימא בעיקר ,מאז ששוחררנו מכפרי הגרוש ועד שהגיעה השעה
לעלות ,באורח לא חוקי ,כמובן לארץ.
אספר בקצרה את שעבר עלינו במהלך המלחמה כהקדמה לסיפור עלייתנו ארצה:
נולדתי בדרום טרנסילבניה כשנה לפני פרוץ המלחמה .אזור זה נותר בשליטה רומנית עד
תום המלחמה ,על כן שרדנו (הצפון ,שסופח להונגריה ,הושמד ברובו במלתעות המוות
שהוביל אייכמן .משפחתו של אבי הייתה שם).
אנחנו המשכנו לחיות "כרגיל" בין פשיטה אחת של "הליגיונארים" – חבורות של פשיסטים
מתוצרת מקומית ,לשנייה ,עד שעבר הכרוז בעיירה והודיע שכל היהודים חייבים להתייצב
מחר ,בשבע בבוקר ברחבת העירייה .איש לא הודיע לנו לאן אנחנו אמורים להיות
מגורשים .שורת תלאות זו נמשכה כשלוש שנים ,גורשנו מעיירה לעיירה ,השתכנו בבתי
הכנסת המקומיים ,בחצרות הבתים והאורוות (תמורת תשלום למי שהיה לו במה לשלם),
אך שרדנו .אבי נלקח לעבודות פרך בצבא הרומני ,אבל הצליח לחזור עם השחרור,
בעקבות הופעת "הצבא האדום" ומעברה של רומניה אל צד "בנות הברית".
עם תום המלחמה ניסינו לבנות חיים חדשים בעיר מחוז בשם ארד .אבי פתח בית מלאכה
קטן (הוא היה "רצען") ,אבל ברור היה לנו שאנחנו נוטשים לארץ ישראל ברגע שהדבר
יתאפשר.
מיד עם תחילת תהליכי הרישום לקראת העלייה הבלתי לגאלית נרשמו הורי וחיכו להודעה
שתקרא להם אל משרדי הסוכנות בבוקרסט ,משם יצאו העולים לדרך .שנתיים נמשכה
ההמתנה .והנה ,באמצע ספטמבר 9161מגיע הזימון .קשה לתאר את האווירה בבית.
לצד ההתרגשות והשמחה ,צריך לעשות את ההכנות הדרושות ,לארוז את שאפשר
לשאת ,למכור את שאפשר למכור (כולל את בית המלאכה הקטן של אבא) .להתרוצץ,
לספור את השעות ,והנה הגיע יום היציאה .אנחנו עם המזוודות מוכנות בדירת החדר
השכורה שכבר החזרנו לבעל הבית את מפתחותיה.
בשעה הקבועה בה מגיע מחלק הדואר לשכונה שלנו הוא מזהה את אבי בחצר ומושיט לו
גלויה ,הגלויה היא מהסוכנות היהודית בבוקרסט וכתוב עליה בזו הלשון" :מצטערים,
היציאה שלכם לארץ ישראל נדחית לתאריך לא ידוע" .החרדה אוחזת את אבי ואת אימי,
אפילו את הלילה הקרוב אין היכן להעביר ,אין דירה ,אין בית מלאכה ,אנחנו ברחוב .הם
מנסים להסתיר ממני את שעובר עליהם אבל אני כבר בן תשע ,מומחה בזיהוי מצבים על
פי הבעות פנים ,ואני יודע שמשהו נורא קורה .בעוד הוריי אובדי עצות מגיע אלינו השליח
המקומי של הסוכנות להיפרד ונדהם לראות את הגלויה .הוא בוהה בה מעט ואז מישיר
מבט אל אבי ,קורע את הגלויה ואומר לו" :לא קיבלתם כלום! זה איננו מכתב רשום ,צאו
לדרך ואל תספרו לארבעת המצטרפים אליכם בתחנת הרכבת כאן את דבר קיומה של
הגלויה (שמתייחסת גם אליהם כמובן)".
אנחנו יוצאים לדרך ,בתחנת הרכבת פוגשים את ארבעת העולים האמורים להיות עמנו
כקבוצה ואנחנו נוסעים אל משרדי הסוכנות בבוקרסט (כשאני אומר אנחנו ,מדובר בשני
הוריי ,בי ובאחותי הקטנה בת כשנה וחצי) .המצטרפים אלינו מתפלאים לפגוש את אבי
ואימי במצב רוח כל כך ירוד אבל בהגיענו למשרדים התמונה מתבהרת להם" .למה
באתם?" שואלים אותנו "שלחנו לכם גלויה שלא תבואו ,מצטערים אתם צריכים לחזור
לארד ".אבי אומר שלא קיבלנו כלום .השיחה הופכת לויכוח קולני מלווה בבכייה של אימי,
איומיי התאבדות ,צעקות .בסופו של דבר המארגנים מתרצים ,מעניקים לנו שמות בדויים
ומאפשרים לנו לעלות לרכבת היוצאת בערב לדרך .בעקבות האירוע הזה אני מציין תמיד
שאנחנו היינו אי לגאליים גם בעליה האי לגאלית( .לשם מה היינו זקוקים לשמות בדויים
אין לי מושג שכן יציאתנו ,מעבר הגבול לבולגריה וההפלגה משם ,הכול היה מלווה במתן
שוחד והעלמת עיין של השלטונות).
כשעלינו לרכבת שוב שמעתי את אימי אומרת משהו בסגנון" :פרוסת לחם אחת בארץ
ישראל ולא להישאר כאן יום אחד נוסף ,ובעצם אף אם נגיע לקפריסין ,זה טוב ,זה גם
מקרב אותנו" .הייתה זו רכבת משא מרופדת בקש ,עליה התארגנו ,די בצפיפות .יצאנו
לדרך! נסענו רק בלילות כדי שהמרגלים העובדים למען הבריטים לא יקבלו אינפורמציה
מוקדמת על צאתם של מעפילים ,כך לפחות נאמר לנו ,ועובדה היא שההסוואה הצליחה
ובצאתנו ממייצרי הדרדנלים חיכו לנו בים רק שבע משחתות בריטיות .לנו כלומר
ל"גאולה" ול"מדינת היהודים" ,שתי האוניות שהפליגו יחד .הן יצאו לדרך ב 21-ספטמבר
כשעל סיפונה של "גאולה" שלנו 9211מעפילים.
אבל אנחנו עדיין לא על הסיפון ,עוד סיפור הזויי מתרחש בדרך .לפני הגיענו לגבול
הבולגרי עלו לאוניה שני יהודים שהזדהו כשליחי הסוכנות היהודית ,בידיהם היו דליי פח,
והם אמרו לנו משהו בערך בזו הלשון" :אנחנו קרבים לגבול הבולגרי .השומרים הבולגרים
מצווים לאסור או להחזיר לרומניה כל מי שימצא עליו כסף כלשהוא ,תכשיטים ,זהב וכל
דבר ערך .הם כמובן יחרימו הכול וימנעו את עליית נושאי "האוצרות" .התבקשנו אם כן
לזרוק כל דבר ערך שיש לנו אל תוך דליי הפח ,וכמובן כמובן הובטח לנו שהתמורה מכל
אלה תופנה לטובת הפעילות העתידית של העלייה הבלתי לגאלית .זוכר את אבי שולף
מתוך אותו כיס קטן בקדמת מכנסיו ,את הצרור הדל של הדולרים או מה שזה היה שם,
וזורק אותו לתוך הדלי .כנראה שלא כולם עשו כן ,כי זכור לי ,בחושך ,על רחבת הכניסה
למעבר הגבול ,שליד הרגליים שלנו הופיעה קופסא מלאת תכשיטים ,הקופסא הייתה
פתוחה ,מישהו שהתקשה להיפרד ממנה ברכבת עשה זאת כנראה עכשיו .אבל אבי לא
היסס ,הוא בעט בה כדי שתרחק מאיתנו ,שחלילה לא יחשדו שהיא שלנו ועקב כך לא יתנו
לנו לעלות לארץ ישראל .קצת כואב לחשוב על כל זורקי האוצרות למען הבטחת העלייה,
שכן בנקודת הגבול איש לא בדק דבר על העוברים .השומרים הסתפקו בספירת ראשים,
הם לא עיינו גם בשום ניירות של העוברים ,לדעתי השוחד שהם קיבלו היה לפי מספר
הצללים החולפים .עד היום אני תוהה האם היינו קורבן לנוכלים בני עמנו?
מה אני זוכר מהמשך הדרך? את המדפים שהשתחלנו לתוכם בלילות ,את הסיפון שהיה
גדוש ,את אניות הקרב הבריטיות מתחילות לקרוא לנו ברמקול ,לבשר לנו שהם יודעים מי
אנחנו ושאנחנו נאסר אם לא נחזור (כאילו שהיה לאן לחזור) .זוכר אותם מופיעים על
הסיפון ,כנראה שלא קל היה לחיילים לעשות מלאכה בזויה זו שכן הם התחילו לחלק
סוכריות לילדים .הכרוז של האוניה אמנם ניסה למנוע מאיתנו לקחת את הסוכריות "כי הן
מורעלות" אבל מי האמין לו? "גאולה" נקשרה לאונית קרב בריטית .נגררנו לחיפה ומשם
על אונית גרוש מוקפת גדרות תיל מכל עבריה ,לקפריסין.
ידענו שזה מה שמחכה לנו" ,גם קפריסין היא קצת ארץ ישראל" חזר ושינן אבא ,ואני? אני
כבר הייתי מתורגל בהחלפת "אין בית" אחד בשני ,לא מאד התרגשתי מכך שגם
בקפריסין עברנו ממחנה קיץ למחנה חורף ואחרי כן ,בראשית ,9161כשהותר לנו (בין
הראשונים) ,לצאת מקפריסין לארץ ,שוכנו באוהל דולף עם נחל במרכזו ,במחנה העולים
ברעננה .הנדודים המשיכו גם בארץ ודומני שהד טלטוליהם ניכר בי עד היום.
סיפור מספר 45
ירושלים כמשל -אי.א
דברים טובים קורים כשלא מצפים .זה היה סתם עוד יום עם סתם עוד כניסה לפייסבוק וסתם עוד פוסט של חבר
שלא זכור לי מאיפה אני מכיר .אבל בתמונה הייתה ...מישהי עוצרת נשימה .בנויה לתלפיות .בעלת חמוקיים
כמסותתים באבן .פניה מסבירות ומלטפות .הייתה לי מין הרגשה שאני מכיר אותה אבל גם שהיא חדשה .היה בה
מין יופי עתיק ,ישן .האם יתכן שאני מרגיש כל כך קרוב לאדם שאינני מכיר?
אחרי בירור קצרצר של כמה שעות מצאתי את הפרופיל שלה .אבל לפרופיל לא היה שם .רק כמה סימנים מוזרים.
מה לשלוח? כל מילה חשובה כשמדובר ברושם ראשוני .ולמה אין לה שם?
לאחר לילה של כתיבה ומחיקה וכתיבה מחדש הצלחתי לגמגם הודעה שמציגה את עצמי .שאלתי אם אנחנו
מכירים ושאלתי לשמה .להפתעתי היא ענתה לי מייד .היא לא זוכרת אותי .אולי מגלגול אחר היא אמרה .אולי.
היא אמרה שיש לה הרבה שמות אבל אני יכול לקרוא לה אריאל .אריאל .אני אוהב את הצליל.
א-ר-י-א-ל.
אזרתי אומץ וביקשתי לצאת איתה .מסיבה לא ברורה היא הסכימה .כשדברים טובים קורים ,צריך לקבל אותם
בזרועות פתוחות .וכך עשיתי .מהרגע שראיתי אותה התאהבתי ברמות .אני מקווה שהיא הרגישה קמצוץ ממה
שהרגשתי .אין דרך לדעת .זה היה במסעדה עם חלונות שקופים במקום קירות .המסעדה השקיפה לעמק יפה נוף
אבל לא יכולתי להסיט ממנה את המבט .אני זוכר שגרמתי לה לצחוק .אני חושב .או שהיא ממש מנומסת .בעצם
אף אחד לא כל כך מנומס ,ועושה לי כל כך טוב לדעת שהעליתי חיוך על פניה .נפרדנו בתכנון להיפגש שוב .אבל
לא כך רצה הגורל.
מעולם היא לא עזבה את מחשבתי אבל אילוצים .אוח כמה שאני שונא אילוצים! החוזה שלי תם והייתי חייב לעבור
לעיר אחרת כחלק ממסלול העבודה שלי .למספר הישן שלה היא לא ענתה .כאילו שהייתי צריך סיבה נוספת
לשנוא את חברות הסלולר .הדבר הכי גרוע הוא שלא יכולתי להמשיך הלאה .לא משנה עם כמה בחורות יצאתי,
תמיד חשבתי על אריאל .נפשי נקשרה בה ולא ידעתי איך להתיר את הקשר .לא רציתי .כל הזמן שחלף ולא
שכחתי אותה .המשכתי לדמיין אותנו יחד עם בית וגן ואולי כמה זאטוטים שרודפים אחד אחרי השני להשלמת
התמונה .ואז שיחק לי המזל .דברים טובים קורים לאלה שמחכים.
הייתה מהפכה בעולם הגרפיקה .זה התחום שאני עוסק בו .חזרתי לעיר מולדתי .וחשוב מכך עירה של אריאל.
כמה יזמים עודדו את פיתוח העיר והיא רוממה את הנושא האפור שבו אני שולח ידי .אחרי קצת זמן עינויים ,ראיתי
אותה שוב .היא נגלתה מול עיניי באמצע רחוב הומה .רצתי .רצתי כמו שבחיים לא רצתי .תפסתי אותה .את בידיי!
הכרזתי קבל עם ועדה .את בידיי! נשקתי לה .אבל היה במבטה משהו מוזר .משהו לא היה כשורה .התגעגעתי
היא אמרה חלושות .אבל אנחנו צריכים לדבר .החסרתי כמה פעימות.
"אתה מבין ,בזמן שהתנתק בינינו הקשר"
"בעל כורחנו!" קטעתי אותה
"בעל כורחנו" היא הוסיפה בחצי חיוך" .אתה חייב להבין ,זה ממש קשה לי לומר"...
"בבקשה דברי! אני צריך לדעת"
"הייתי לבד ובודדה ,הרגשתי הפקר ,עד שהתחלתי להיפגש עם גבר אחר"
שתיקה מייגעת
"וזה לא הכל ,לאחר זמן מה גבר נוסף החל לחזר אחריי ,ועניתי לחיזוריו"
סכין בלב .איך זה קרה לי? איך קרה שאני מאוהב עד מעבר לראש באישה כל כך מחוזרת .אין ערך למחמאה הזו.
הייתי מעדיף שאף אדם לא יראה את היופי שלה חוץ ממני .אבל לא כך הדבר .נגזר עליי לחלוק את משאת נפשי
עם גברים אחרים .היא איננה שלי בלבד לא עוד .ואני לא מצליח להשלים עם העובדה הזו .ומה יהיה בעתיד?
האם לנצח נחלוק שלושתנו אהבה? האם דברים טובים ימשיכו לקרות? או שפדיתי כבר את כל מזלי?
סיפור מספר 46
עת לשלום -א.י.ה
אי שם ,מספרים ,פינת עולם נאצלת
במילים של שלום איננה נגאלת
הולכת על חרבה ,בידה מאכלת
על אדמת ארגמן קללה נאפלת
וממשיך הסיפור ,והעלילה שוב נפתלת
כי תפשה לה שררה ,מחשבה של איוולת
זילות בעבר הפכה כה נסבלת
ולראות באוב הקהילה כל כך נבהלת
קרקע בניירות חתומים -היא נמהלת
ואותה דרך על מאזניים שוב נשקלת
המדינה למראות הדם ,חזור ונרגלת
אנשי השלום כבר יצאו מן הדלת
אם על בנה ממשיכה מפללת
אך שעת רצון איננה אוזלת
אומה אמיצה לא בפחד דוגלת
יעלה על כל נס ,יכתב על כל שלט
מגנו של דוד וחרב ניטלת
ובסוף ,מה בסוף? השאלה הנשאלת
מבטחינו לא יושם על מדינה שנבדלת
תהילה בגבורה כחבל גודלת
חברת בני החושך תהיה סתם נובלת
ויחד איתם תיפול דרכם הנואלת
כי מי יוכל לקבוצה כה נשכלת
דעת ובינה למחייה היא רוכלת
ורק התקווה לעולם לא נופלת
תלם ניצחון בשקידה היא סוללת
אחוות יהודים במלחמה שגומלת
שלום אמיתי כמציאות מיוחלת
סיפור מספר 47
אבסורד
שנים שלא כתבתי לך מכתב בעט נובע .מכתב שבו סיפרתי לך שעצוב או שמח בי ,שיש
לי או אין .פעם הייתי כותבת לך יותר ,זוכר? מילים על גב מילים שמעולם לא קראת.
המעטים שסיפרתי להם על זה הנוהל ,היה זה בתקופת התיכון השותקת ,צחקו עלי בטענה
שזה מיותר ושולי ,אבל עבורי זה היה מתבקש .זה עדיין .באופן הזה אני חשה שאינך
מפספס אותי כשם שפספסתי אותך.
כותבת לך ,כי חשבתי שתשמח לדעת שבבוקר יום ראשון האחרון נסעתי סוף סוף
לירושלים .הפעם לא קניתי בתחנה המרכזית כרטיס נסיעה ,הלוך-חזור ,והענקתי אותו
במתנה לאחד הנוסעים המופתעים .הפעם לא ברחתי לפני שנהג האוטובוס התניע ,אף לא
אחרי ,אף לא באמצע הדרך .הפעם לא התחננתי לעצור בעודי מודה שפעם אהבתי את
ירושלים ,וכיצד ביקשתי אותה שתשגיח עליך היטב.
נכנסתי אמיצה לעיר הבירה .המזג היה נעים .פושר .אנשים שונים ומשונים הגיעו לברך
ולקבל ברכה .אחרים הגיעו לכפר על חטאים ,לצעוק את הסליחות .אני הגעתי לתקן.
שמעתי תפילות חרישיות ,שמעתי אותן חזק באוזן שמאל שבה כמעט ואינני שומעת מאז
הנפילה ההיא .לא היית שם כשנפלתי .לא היית שם כשפקחתי את עיניי ולא שמעתי דבר.
בבוקר יום ראשון האחרון ,שמעתי את קולך קורא לי 'טלי' .הסתובבתי למרות שזה לא
השם שלי ,למרות שביקשתי ממך בעבר לוותר בשבילי על האות י' אף על פי שהיא
ממוזלת .ראיתי אותך תלוי שוב על אחת האבנים המובילות לכותל .ראיתי את פניך
השחומות-חיוורות מסתתרות תחת זקן אפור ,ואת העיניים החומות-יפות שלך מביטות בי
במורא מתחת לכיפה .בבירור ,ראיתי את המילה המודגשת 'נעדר' ואת סימן הקריאה
שמוקם אחריה ,וסחרחורת פקדה את כולי .או אז הבנתי שאני מדמיינת ,שהאבן נקייה
מכל מודעה ,שהעונות שחלפו לקחו אותך עמן .ליטפתי אותה ,את קרירותה ,והשתדלתי
לנשום אוויר הרים .בין נשימה לאחרת ,בכיתי הרבה ,נשענת על האבנים הקדושות.
בכיתי בכי דומה לזה שבכיתי כשהודיעו לי שזה נגמר.
שמצאו אותך.
***
הודעה בפייסבוק .אני מחייכת ,בטוחה הייתי שכבר שכח את ההבטחה הבלתי פורמלית
שלנו 'לא להיעלם'.
'היי' עם שלוש נקודות הוא כותב לי בזמן שאני משתדלת להיזכר בפעם האחרונה שבה
נפגשנו .היא היתה מזמן .המגע שלו ,ליטוף גופי ,הצחוק המתגלגל של מאיר לנוכח כל
שיגעון בדמותי ,הם חסרים לי דווקא עכשיו.
הוא תוהה איך פסח עלי הפסח ,ואני מתיישרת בכיסא המחשב ,נמתחת ,כמו ניתן היה
לראות דרך המסך את הבטן הקטנטנה שצמחה לי בחג .אני מספרת לו שבערב החג נסענו
לחברים במושב ,שאכלתי דגים מתוקים מהכנרת ,שהשנה לא פתחנו לאליהו הנביא כי
'אלי' שלי כבר לא יחזור .הוא שואל אם אני ממשיכה לכתוב לו מכתבים.
בצ'אט האינטרנטי ,אנחנו מפארים את הנוסטלגיה .לאחר מכן הוא בוחר לספר לי על
האקסית ,אחת שהכול אצלה מושלם מלבד לעובדה שהיא לא יהודייה' .בסוף זה לא החזיק
מעמד' כותב לי .מוסיף שבשנה האחרונה הוא השתנה ,התבגר .שהוא לא עוד גאון כי אם
בעל חוכמה.
אני נזכרת בימים שלנו .את מאיר הכרתי בצבא .נפגשנו באחד מצמתי החיים .הוא היה
יוצא אחת לשבועיים ,ובשבתות שבהן נגזר עליו להישאר בבסיס ,הייתי נוסעת לבקר
אותו ,מביאה לו חומוס אמתי ,שניצלים עבים שהכנתי לכבודו ,וסלט קצוץ בשבילי .הוא
היה כותב לי מכתבים ומוסר לי אותם בשבת.
תכף יום העצמאות ,אני חוששת .אותו ערב מבלבל שנע בין עצב לבין רינה .אין מדינה,
יש מדינה ,השכול אינו מרפה אך נכנע לאהבת המולדת שעודה נשארת .מדי יום
העצמאות אני תולה דגל ומחכה לנס.
מאיר מספר שהוא עוזב .שישראל אכזבה אותו ושזה רק הולך ומתעצם .מסביר לי
במילים כתובות שציונות זו שייכות ,ומתנצל על כך שלא מתחשק לו להיות עוד שייך.
הוא כועס מאוד על האחראים למצב שאליו נקלענו ,ומוסיף שהתגעגע אלי.
אני מבולבלת .לא מכירה בחלקה אחרת ,רק בכוחן של אי-אילו אבנים קדושות .אינני
מבינה מדוע בוחר לבלבל דעתי ,לנער את ההווה .מציע לי להצטרף.
בערב ,כילדה קטנה אני רועדת ,שואלת את אמא למה .למה היא בכלל עלתה לכאן,
השאירה את כל המשפחה מאחור ,מדוע ואיך היא לא מתחרטת? הרי שמשפחה קדושה
יותר מאבנים.
היא מסבירה בשקט שהיא התאהבה בנופים ,בצמצום ,בפירות ובירקות ,בשפע הפיוטי,
באבא שלי" .התאהבתי בעיקר בשפה ",מבארת ,ומי כמוני אותה מבינה .אני כותבת
וחולמת בעברית.
"ציונות זו פעימה בלב ,אחת כזו שלא שומעים ,רק מרגישים ,רק כאן ,בארץ ישראל".
היא חותמת .אני מספרת לה שמאיר כתב לי שהוא מתגעגע ושבקרוב הוא עוזב .אמא
יודעת שבינינו ,בין מאיר לביני ,זה נותר פתוח ,ושכרגע אני מוכנה לאהבה .היא חשה
שברצוני להשליך לכיוונו את המפתח למפתן גן עדני הנעול ,אך שכרגע הוויתור עלול
להיות גדול מנשוא .מזוודות אינן דבר-מה קל.
אנחנו מדברות ,ואני בטוחה שיותר מכל מאיר יתגעגע לכלום שיש פה ,לאוויר הדחוס,
לאנשים התחרותיים ,לפיח של תל אביב .יתגעגע ל'מכבי' הקרה והתוססת שלנו ,בצהריים
מסוימים שבהם זרחה לנו השמש ,וישבנו צמודים שעות ,הוא ואני ,על הספסל שבשכונה.
"יש לי הזדמנות לחיות בשלום ,עם עצמי ,עם שכניי ".אני מדמיינת" .מאיר חכם",
מוסיפה" ,אמא ,בואי איתנו".
אבל אמא שותקת להחריד .אני מסוגלת לשמוע את השקט שלה מחריש את חיי.
לנוכח השתיקה הרועמת אני מוותרת .בלילה נרדמת עם הכמיהה שהכול לטובה ,עם
הידיעה שלמאיר יהיה טוב בכל מקום שבו יבחר להתחיל מהתחלה ,ואין לי ספק בכך
לאור מעלותיו .עם זאת ,אני חוששת שהוא יהיה זר לשאר בעוד עבורי הוא תמיד יישאר
מוכר כל כך .מפחדת שייפער בי חלל בדמותו ההולכת ושבה ,הנעלמת והנאלמת ממני,
מבטיחה לי 'לא להיעלם'.
למחרת הוא משכנע ,מבהיר עד כמה לא פשוט פה ,אינו מחדש לי דבר .אמא שלי עובדת
משבע עד חמש ,4247 ,מלבד לשבת ולשעות הנוספות שמקזזים לה .היא מרוויחה בקושי
ארבע אלף .תכף ,החסכונות שלי מתקופת המלצרות ימסו ,ואז נפסיק לקנות ב'שופרסל-
אקספרס' ונתחיל לקנות בשוק כשם שאמרנו שנעשה עשרות אלפי פעמים ,גם אם זה לא
נוח ומסורבל לסחוב ברגל קניות ,ולטפס עמן קומות שמובילות לדירה שכורה של חדר
וחצי; ונפסיק לאכול בחוץ ,פעם בשלושה שבועות ,כדי להזין הנפש ,כי בקושי יישאר לנו
כסף לטיפ; ואמא תמשיך לישון על הספה הקרועה שבסלון ,ואני על מיטת הנוער
המתבלה; ובקיץ לא יהיה לנו מזגן; וכיור המקלחת הסדוק יתנפץ ,ולא יהיה עוד כיור שבו
לכבס ביד.
מאיר צודק ,לאחרונה הארץ אינה זבת חלב ודבש .לא אחת לעג לי על כך שאני
אופטימית ,בעוד אני בתמימותי חשבתי שנרקם בינינו משהו ,אז .משהו נדיר כזה של
אהבה של פעם בחיים ,שזו הסיבה שהוא הניח לאקסית והתגעגע אלי .נאיבית שמאמינה
שדופק ניתן להחיות.
הוא עוזב לתקופה אך מבטיח לחזור .יודע שלא אחכה לו ,שכן הבטחתי לעצמי לא להיות
עוד כלואה .אני תוהה בדבר ההבטחות שלו ,בדבר שלי .מעולם לא רציתי שיתקרב כשם
שאני רוצה כעת ,רגע דל בטרם הוא מתרחק ממני .אני מכבדת רצונותיו ,משחררת אותו
לחופשי ,למרות שבלבי נמתח ונפער געגוע.
***
כותבת לך .רציתי שתדע שהכול רקוב כאן לאחרונה ,שמעמד הביניים הולך ודועך.
שאנשים סביב משתגעים ללא הרף .שלא פלא שהלכת לאיבוד .שבימים שכאלה ,נטולי
תקוות ,אני בורחת לים .נזכרת כמה טוב שהוא קרוב .שבימים אלה ,בין ייאוש לפשרה,
אני קוראת שירה זכה מתובלת במלח הארץ.
אולי חיים חדשים ומחדשים ממתינים לי על גב דבשת אחרת .אולי עלי לנסוע עם מאיר
לשם ,אל הלא נודע ,אל הנמצא הרחק מכל פעימות הלב המוכרות ,ולו רק מפני שמאיר
הגאון הצליח להפעים את חושיי.
זה אבסורד שאני כותבת לך ,מתייעצת איתך כמו יודע אתה את התשובה ,בוחנת אותך
בדבר הוודאות אודות כל אשר לא מנסים .טוב שניסית ,גם אם זה נגמר רע.
***
מאיר נסע .הייתי עמו בשדה והתחבקנו .הריח שלו נדבק לי לעור .קעקוע בלתי נראה או
נדלה.
אמא אופטימית ,היא לוחשת שהדברים בקרוב ישתנו .שחיוך רחב יהיה מנת חלקנו ,חיוך
שאין בו איפור שמטשטש עצבות וחוסר ,חיוך שאין בו בדידות .היא מבקשת סליחה.
מתנצלת על כך שהיא האמינה להבטחות השווא ההן :קיבוץ ,שוויון ,גאווה.
חשבתי שכדאי שתדע שעצוב לי ,כי מאיר חסר ,והמשפחה רחוקה ,ואתה לא עונה
למכתבים שלי .אף לא שומע דמעותיי .עם זאת ,בצל הצרות הללו ,אני חשה מוגנת באופן
אבסורד .יש לי חלקת אלוהים קטנה.
אני נזכרת בטקס שלך ,ואיך חיפשתי מניין .נזכרת בנר הנשמה שהדלקתי לחייך הקצרים,
מדקלמת המילים שהרב דרש שאגיד .קולי הפך עילג וחשתי אשמה .כאבתי עד כלות את
מותך הצעיר.
נפשי נסדקה ,אבא ,מול הנותר ממך .וכל שנותר לי הוא כותל.
סיפור מספר 48
סבא שלי ז"ל ,עזבת בבחרותך את מולדתך הונגריה ,את כל משפחתך העשירה הנחת להם ,ובאת לארץ ישראל
אשר כה אהבת ,הכל עזבת אך את חייך הרווחת ,כי קצת לאחר עזיבתך עלה הכורת על יהודי הונגריה.
כאן בישראל בן התפנוקים בילדותך קיפלת שרבולים ובנית במו ידך את הארץ החדשה המדינה שבדרך ,לא חפצת
בעבודה משרדית או מסחרית אלא ביגיע כפיים להזיע ולאמץ שרירים למען תקומת הארץ.
סבא זכית בחייך הארוכים לראות את התפתחות המדינה המדהימה במהירות התקדמותה ,במשך מעל יובל
שנים בארצנו הקטנה.
סבא את מה שאומר לך עכשיו אתה לא זכית לראות ,אני כן.
סבא ראית רצון לשלום שמוביל את העם ככולו בימיך? אני כן ,סבא היום כמעט כולם כן רובו חפץ בשלום ,לא
לכבוש עוד ולהתעצם בשטח ,אלא ויתור איפוק ,מי היה מאמין סבא שממשלה לא שמאל אלא ימין מדברת שלום
ברצינות ,סבא אל תצחק ,זה רציני ,כי לא לא היה איחד בין חמאס לפתח ,כי הם עדיין לא בשלים לשלום כמונו.
סבא אולי יגיע היום שאתה חלמת ואני אזכה בכך ,אני יחיה בארץ חפצה בשלום כן זו דעת הקהל.
כי הלעולם תאכל חרב.
סבא תודה על בניית המדינה ,ואני כאן יחד עם העם האהוב נשמור עליה בשלום בלי מלחמות.
סיפור מספר 49
האירוניה של ״לרדת מהארץ״
בעוד היותי סטודנט ,טיילתי באוקראינה ,טיול מסורת וקברי צדיקים שכזה ,שלא ממש ידעתי מה יהיה בטיול הזה כי
אני לא ממש דתי ,אבל זרמתי ,ושם הבנתי משהו חשוב שילך איתי עד סוף חיי .שם באוקראינה הקפואה הבנתי מה
ישראל גרמה לעם היהודי.
במהלך הטיול ,כאשר עצרנו את האוטובוס לראות חנוכייה קטנה אשר הייתה מונחת באמצע רחוב ,וכשאז לפתע הגיעו
כמה גלוחי ראש ,והחלו לצעוק לעברנו קללות אנטישמיות ועשו לנו את ההצדעה הנאצית המפורסמת ,וכתגובה ,אנחנו
הישראלים שבהתחלה ממש התחממנו ורצינו להחזיר ,התחלנו להתקבץ והתחלנו לרקוד ,ולהראות שאנחנו ״לא סופרים
אותם״ ,לאחר האקט המחאתי ,ששוחחתי עם אחד יהודי מקומי ,ושאלתי אותו בהיסוס :״למה ...אתה ישבת בצד? למה
אתם לא עושים עם זה משהו?!״ ...אז הוא ענה לי :״ככה זה ,אין מה לעשות ,התרגלנו ומנסים להסתדר ולא רוצים
להחמיר את המצב״ ...ואז הבנתי:
כאשר העם היהודי היה בגולה ,הוא היה מפוזר ,חלש ובודד ,הוא היה תלוי בחסדיהם של השליטים ,תמיד הוא היה
מיעוט ועשה מה שאמרו לו ,לטוב ולרע ,בדרך כלל לרע (בלשון המעטה) וכך היהודים פיתחו התנהגות ,רפויה וחלשה
שמקבלת מרות ,אבל היו כאלו שחשבו אחרת ,שלא רצו להיות נשלטים ,שלא רצו להיות ״פראייר״ יותר! הם העזו
וחלמו! עשו ונלחמו! והקימו מדינה!...
עכשיו בוא נהיה גלויים ,מדינה לא הכי להיט כן? ,קשה פה ,כלכלית ,צפוף ,פוליטי ,ביטחוני ,ערבובי וכו ,אבל מה
שהמדינה כן עשתה ,זה הפכה אותנו להיות פשוט ״לא פראיירים״ יותר! העם היהודי כבר לא מקבל מרות ,יש לו מדינה
משלו ,הוא אחראי לגורלו! ולא צריך טובות מאף אחד ,במדינה הזאת יהודי יכול להסתובב עם שרשרת של מגן דוד על
הצוואר בלי לחשוש! הוא יכול להתפלל בלי לפחד! והוא יכול לעשות מה שהוא רוצה! לא מפלים אותו והוא לא סוג ב!
הוא יהודי חזק ועצמאי ,והכי חשוב :לא פראייר!!
עכשיו מה שאירוני פה ,אירוני זה שדווקא התכונה שהעם היהודי פיתח בזכות המדינה שלו ,דווקא היא גורמת לו לרדת
מהארץ ,כי הוא ״לא פראייר״ יותר ,הוא לא רוצה לחיות במקום עם סכסוך ומצב כלכלי קשה ומיסים ,ופקקים ,והכל
ידוע ,אז הוא מעדיף לחיות במקום נוח יותר ,אבל אז ,בלי לשים לב ,חזרנו לאותו מקום כמו בתחילת הסיפור ,על
היהודי בגולה.
לכן ,לדעתי ...מבין לליבי היורדים כי אין ספק שקשה לחיות פה ,מכל הבחינות ,אבל זה הקשה שלנו! והקשה הזה,
עדיף מ״מלכודת הדבש״ שמחכה איי שם ,כי מתי שהוא זה יעלם! או יקום שליט אחר ,או אם זה באחוז ההתבוללות
הגבוהה (רק לאחרונה פורסם כי 58%מיהודי אמריקה ,התחתנו נישואי תערובת) ואם זה הבדידות והחוסר שייכות ועד
לחגים ולמשפחה והסוג ב והכל ,ואז מה? לעבור לעוד מדינה אחרת!? אז במקום לברוח למקום אחר ,אותם יורדים
צריכים לחשוב על איך הם משפרים את הבעיות במדינה שלהם! איך הם נלחמים כדי שיהיה פה יותר טוב לכולם! ואיך
הם יכולים לתרום לכלל החברה ולא רק על האינטרסים האישיים שלהם...
אני אוהב את המדינה הזאת! אני אוהב את האנשים במדינה הזאת! ולא אעזוב לעולם! בשום מצב ובעד שום מחיר!
ואם כבר אוקריינה אז נצטט יליד המקום :״אם טובה ואם רעה ,אם קלה ואם קשה ,אם זולה ואם יקרה ,זוהי ארצי!״ -
זאב ז׳בוטינסקי
סיפור מספר 31
קטנה שלי ,את ישנה עכשיו .הגיע הזמן לנח ,מקל הנדודים עוד בידך .אבל עוד מעט המסע הזה יגיע לסופו ,והפעם יקרה
שלי ,הסוף טוב .אני חושבת על השנים שחלפו להם ומבינה שזו הייתה הילדות שלך -השנים בצל המלחמה גרמו לך
להיחשף על העולם במלא עוצמתו ,להכיל את הרוע והאכזריות ולהבין שאנחנו נטע זר .האמביוולנטיות הזו ,איך לפתע
המילה לאומית קיבלה יוקרה וזוהר משלה ,כך שאווירת קודש אופפת את כל הקשור בה .מחד הולכת ומתעצמת הרגשת
האיחוד הקולקטיבי סביב הלאום .אך מאידך .אוי מאידך כמה שנאת הזר ,השונה והאחר .איך ראו בך ,קטנה שלי איום
על אחדות האומה הגדולה.
אבל זה עוד מעט נגמר...עוד קצת .הבטחתי לך עולם חדש וטוב ,ואת פיקחית שכמותך שאלת כיצד? אסביר לך ,יש
מקום אליו נגיע בקרוב,שם למרות שפניהם של כל היושבים שונים זה מזה .כולם כל כך דומים בעברם ,על גבם מונח
תרמיל הנדודים .ושם ,אין צורך להכביר במילים יקרה שלי ,כי כולם מבינים את שפת הלב .ואת ,את תתוודעי מחדש
לאורה של השמש המחממת וקרניה ילטפו את פניך וישלחו לך נחמה פורתא .ולעת ערב ,תסתכלי לשמים ותזכרי את
דברי הנבואה לאבי האומה -שיום אחד נהפוך לעם עצום ככוכבי השמים לרב .כן ,גם לך יהיה חלק בשרשרת הדורות
הזו ,ואת תישאי על כתפייך האיתנות את כובד האחריות הלאומית .אך אינני דואגת לך ,כי עוד טרם תינשאי אני צופה
לך גדולות .קטנה שלי ,איך הסיפורים על המחתרות היהודיות הפיחו בך רוח חיים .אני נזכרת בברק שבעינך שהאיר
בעוצמתו את חלל החדר ,עת קראת את הידיעה מהעיתון שהצלחת להבריח .אך תמו להם ימי הבריחות ואותם יחליפו
ימי בחירות .עוד בטרם ימלאו לך שמונה עשר תצטרכי לבחור בכל יום מחדש .אך אני מבטיחה להעניק לך מציאות
אחרת ,מעט שונה -כך שתחת חומות של שתיקה ,אתן לך את חומות ירושלים שיהיו לך למשענת איתנה .הקיר הזה,
האבנים הללו כל אחת מהן תלחש לך את סיפורי כל אלפי המתפללים שראו בה תקווה לאורך השנים .ואת ,בקולך הנוגה
תשיבה לה כי הגיעה העת ,ובנים חוזרים לגבולם.
האביב הגיע והביא עימו את הרוח הנעימה .אני אומרת לך ומכסה את גופך הצנום .ומבטיחה לעצמי לדאוג להכיר לך
את הארץ ,כי טובה היא מאד מאד .אך יש אחת היא ואין לה תחליף ,ואחריה נלך יחפות בארץ לא זרועה ,ותמתק דקירת
כל קוציה ודרדריה .כי קוצים של ארץ ישראל הם וכל אחד מהם ,כמונו ,נישא על כנפי הרוח ונחם רק על אדמת המולדת.
כן יקרה של י ,מולדת .איך צליל קולה של המילה הביא לך מרגוע בתום יום רועם מתותחי הפגזים .כמו אז כן עכשיו.
מולדת אהובה .ובאהבה כמו באהבה המסמא את עיננו לראות את כל פגמיה ורק ללכת...ללכת שבי אחריה.
****
,0791באר שבע ,אני יושבת וכותבת לך ..אמא ,הנחתי את מקל הנדודים ,אך דויד שלי לא .הוא עכשיו יוצא למסע שלו,
אני רואה אותו פוסע והולך .עלם חמודות ,אהוב שלי .ביום שהתקבל צו המילואים אורו פניו ,וכעסתי עליו כי הוא הולך
עכשיו למלחמה ומי הבטיח שיחזור? ומי אמר שהאהבה לאמא אדמה חזקה יותר מאהבת אם לבנה? ונשאתי עיניי
לשמים ,כפי שביקשת .והכוכבים היו שם ,וכוכב הצפון היה נחוש להראות לי את הדרך .אך אני כמעט ואיבדתי את
הצפון שלי ,אמא .התזמון הזה ,ערב יום הכיפורים ,תרועת השופר הוחלפה באזעקה ,ארונות התפילה הוחלפו בארונות
אחרים ,הלבן .הטהור הזה הוכתם בדם .כל כך הרבה שאלות ותשובה אחת לכולן ,מולדת .מולדת אהובה.
אני רק נושאת תפילה חרישית לרוח ,ואותיות מרחפות באוויר ולוחשות לי את סוד הדורות,ואעבור עלייך
ואראך מתבוססת בדמייך ואומר לך בדמייך חיי,בדמייך חיי.
מנסה לשמור על שפיות ,הרדיו הפך לחלק בלתי נפרד מגופי ,מאזינה לקולו ומנסה לשמוע אודותייך ,היכן אתה אהובי
שלי? האם יש לך מספיק אוכל? האם לשלוח לך תחתונים וגופיות? זה ידוע שכולם שם כמו חיות אך מזל ,שהמורל
גבוהה .האופוריה ממלחמת ששת הימים עוד באוויר ,אז יהיה קשה להוציא לנו את הרוח מהמפרשים .הו,הנה ידיעה
חדשה הם אומרים שסאדאת נחוש לבצע מהלך צבאי להחזרת השטחים ,ואף הצליח לשכנע את הסורים להשתתף
ביוזמה .הוא הורה למפקדי צבאו להכין תוכניות אופרטיביות לכיבוש סיני .שמישהו יגיד להם שהראל שלי בשטח,
שהתוכנית שלהם צריכה להשתנות .ואני ,ממאנת להינחם מנסה לשנן לעצמי מילים טובות בעת לגימת הקפה,אולם
טעמו מר .מר כל כך ,אך המילים של גולדה מאיר "מצבנו לעולם לא היה טוב יותר" מנסות להמתיק את טעמו ,אכן
מילים אלו ערבות לחיכי גם אם אין הם מתארות את המציאות נכוחה .אומנם התוצאות הטקטיות בקרבות הרבים
במהלך מלחמת ההתשה הגבירו את תחושת הביטחון אך נראה שכל פעם מישהו בא וטורף את הקלפים .רק שהאל
ישמור עליך מפני הטורפים.
מריחה את ריח המדים ,והריח כל כך מוכר ומנוכר בו בזמן .תגיע כבר ,אנחנו מחכים לך ,הכל כבר מוכן
לקראתך .אתה יודע שדויד כבר שבוע מתאמן לקראת מלחמת הורדת הידיים .ואני? אף פעם לא אומר נואש ,אני לא
ארים ידיים .הבטחתי לך ,ובאותה היד גם חתמתי על הטופס שמאשר שתלך לקרבי .נו בטח מה חשבתי לעצמי? אך
הידיים החסונות שלך .שחיבקו אותי באותה העת גרמו לי לזכור את היד האחרת ,זו שלמעלה שמכוונת הכול ושומרת
עלינו ,ומהסה בתנועת שתיקה את כל הללו שאומרים שאיננו צריכים לנקוט אצבע לשינוי המצב,הם..הם אינם מכירים
את אויבנו .אלו שלא יודעים שובע וכאשר אנו נותנים להם אצבע .הם .הם רוצים את כל היד ,ובדבריו של ראש הממשלה
"ידנו תושט תמיד לשלום ,אך אצבעותיה יהיו תמיד על ההדק".
ואני פה ,מחזיקה אצבעות שתחזור מלבנון .אוגדה " ,78אמא תזכרי זה כמו הציון האידאלי במתמטיקה"
אמרת לי וצחקת .אני זוכרת בן שלי ,אני זוכרת .שמעתי שאתה תחת פיקודו של עמוס ירון וחברתם יחד לכוחות השריון
משום מה זה הרגיע אותי מעט ונתן לי לישון בלילה .צנחן שלי ,תמיד אמרתי שיש בך שילוב כזה .הראש בעננים
והרגליים על הקרקע והלב? נמצא בחלל הזה בין שמים וארץ .נותן נחמה לחבר כואב ,לאמא שדואגת ומכיל .ומכיל את
כולם ומזרים דם לכל איברי הפלוגה ומחייה ונותן כוח ,כל רגע .כל דקה .עם תחילת הלחימה הובלת את החטיבה בציר
ההרי לאורך הרי השוף יחד עם יאיר ,שהאיר עליך מאורו והאציל מסמכותו עליך .יחד נלחמתם בקרבות קשים .ולבסוף
ההחלטה הזו לבחור דווקא בציר ההרי שהייתה אמורה לעכב אתכם ,השתלמה .והגעתם ראשונים לכוח בבירות .נו בטח,
לא חשבתי אחרת .מקשיבה לרדיו ,ומתמלא גאווה .ראשון שלי ,רק חזור הביתה .אצלי אתה תמיד ראשון.
עכשיו הלב שלי מדמם .שותת דם והוא לא מרפה ,הגיעה לאוזני כעת השמועה על הזיהוי השגוי של מטוס
הפנטום הישראלי את השיירה של צה"ל כשיירה סורית ובשל כך נקטפו חייהם של 56פרחים .זה כבר כמה ימים שהחום
של הקיץ כבר שורף פתאום כלהבות ומזכיר לי כמה האהבה הזו לארץ מקודשת בדם ואיך לעיתים גם אנחנו טועים
בזיהוי .אבל על הזהות שלנו אנחנו נדע לשמור ,זהות היהודי הלוחם .שואפת לתוכי אוויר ומתאמצת לנשום .וברקע
מטוסים .אומרים שמבצע ערצב 07החל ומערך טילי הקרקע -אוויר הסורים סופגים מכה קשה .פתאום כל מטוס
בשמים נראה לי כמו כוח עליון ,נמצאים קרוב לשמים ומתנהגים כמלאכים ,רק שישמרו לי עליך .מלאך שלי.
***
אתה עומד שם ליד המנגל ולפתע נראה כי ממש לידך מתמר ועולה לו עמוד עשן ,מסתכלת עליך צוחק מול האש ,כאילו
אתם כבר צמד רעים ואתה מורגל בנוכחותה .ואז ,בלי משים יוצאת לי שוב משאלת לב קטנה ,שעמוד האש ההולך לפני
המחנה ינחה את דרככם ויהיה לכם לחומה מימינכם ומשמאלכם .אתה קוטע את מחשבותיי בבקשה "תעבירו את
הפלאפלים" ואבא שלך עסוק בלחייך ,אתה שואל לפשר החיוך המסתורי .והוא משיב לך ,שכמו שהוא מכיר אותך רק
פלאפל אחד מעניין אותך ,ולא תנוח ותשקוט עד אשר הוא יהיה מונח על כתפייך החסונות .ואתה שותק במבוכה.
שתיקה כהודאה ,גם אני מחייכת ומעבירה לך את הקערה.
ירושלים,טקס מסע כומתה ליהונתן – ברמקול נשמע המפקד בקול בטוח:ימין,שמאל,ימין .ואני כבר לא כ"כ
בטוחה מהו הימין ומהו השמאל אך ברור לי שיש רק כיוון אחד ,וכולם מכוונים את ליבם אלייך -הבירה .קולו של
המפקד ממשיך וקורא את דבריו של יהונתן נתניהו" -אני חייב להרגיש ,שלא רק ברגע מותי אוכל להגיש דין וחשבון על
התקופה שחייתי ,אלא שבכל דקה ודקה מחיי אהיה מוכן להתייצב בפני עצמי ולומר כך וכך עשיתי "...ואני מסתכלת
עליך יהונתן שלי ,ועל הקהל הגדול .ואיך כולנו יוצרים ביחד פסיפס אנושי שלם .וכל אחד מאיתנו עושה למען המדינה,
כל אחד בדרכו שלו.
***
דרום אמריקה .ואני מנסה להסביר לך למה אני חייב לחזור לארץ -דרום אדום אני מסביר לך ,זה לא רק תיאור
של פריחה .והלב נקרע .אני באמת רוצה להישאר איתה ,הקסם שבה ,הרוך והאצילות נפש פשוט העניקו לה כרטיס
למחלקה הראשונה במקום ההוא ,שכבר נשאר סגור ,יש הקוראים לו לב .והיא כדרכה בקודש ,מוצאת את הדרך לפתור
הכול בפשטות ואומרת לי – אל תפגע בי ,לעזבך לשוב מאחריך ,כי אל-אשר תלך אלך .עמך עמי ,ואלוהייך אלוהיי .אני
מחייך ,מצאתי את שאהבה נפשי .רות ,עבור.
סיפור מספר 30
היום בבצפר היה תרגיל אש וכולם היו צריכים לרוץ למקלטים .כל הילדים התחילו לצרוח ולרוץ ולהיתקע אחד בשני
והמורה צעק מעליהם ,זה רק תרגיל! זה רק תרגיל! .עד שסוף סוף הגענו למקלט כבר אמרו לנו לחזור לכיתה.
אבל הילדים התחילו לבכות שהם לא רוצים שטיל יפוצץ אותם .שאלתי את המורה למה עושים תרגיל אם זה לא
אמתי ורק גורם לכולם לבכות .הוא הסתכל עליי לרגע ,מצמץ פעמיים ורץ להוריד מהארון ילד שטיפס וירק על
ילדים מלמעלה .בצהריים נסעתי עם אימא באוטו ושמענו חדשות .השדרן אמר " עכשיו זה רשמי ,כולם צריכים
להיות ערוכים לגרוע מכל ולבדוק אם יש מקלטים קרובים אליהם לבית" .אימא למה צריך מקלטים? שאלתי אותה.
אבל היא רק ענתה ששש! אני צריכה לשמוע .אולי גם הגדולים עושים בעבודה תרגיל אש? חשבתי .מעניין אם גם
הם צורחים ומשתוללים בו.
היום לפני ארוחת הערב אימא התקשרה ליניב ושאלה אותו בקול רועד אם הוא יוצא גם .יוצא לאן? לאן יניב יוצא?
שאלתי .אבל היא רק ענתה" ,רגע חמוד זה חשוב" ,ושאלה את יניב אם הוא רוצה שנביא לו משהו לבסיס לפני
שהוא יוצא .למה ליניב מגיע מה שהוא רוצה ולי לא? שאלתי ,ולמה יניב יוצא? נגעתי באימא .אבל היא רק ביקשה
מאבא שייקח אותי למקלחת .בלילה לא נרדמתי ,ושוב שמעתי את אימא ואבא משוחחים את שיחה הזאת ,אימא
אמרה" ,גבי אני לא יכולה ככה יותר ,ואבא ענה ,אין מה לעשות .אני יודע ,אבל זה מה שיש" .אימא לחשה" ,עם
שלושה בנים זה מה שיש לא מספיק .אני משתגעת" .ופתאום היא התחילה לבכות ולחשה" ,אני לא מוכנה לאבד
עוד אחד" .לאבד עוד מה? תהיתי .מה אימא איבדה? רציתי למצוא בשביל אימא את מה שהיא איבדה ,אימא לא
בוכה אף פעם ,זה כנראה היה משהו נורא חשוב .אימא לחשה ,שמעתי שיש שם בתי ספר טובים ,אנשים נחמדים,
ונדבר עברית בבית .אבא לחש" ,תמר ,פה זה הבית" .ואימא שוב התחילה לבכות .קמתי מהמיטה והתגנבתי אל
החדר שלהם .לחשתי ,אימא אל תבכי ,והחלקתי לתוך המיטה שלהם.
היום בבצפר חילקו לנו מסכות בתוך קופסת קרטון .אמרו לנו לקשט את הקופסה ,אבל לא הסכימו לנו לפתוח
אותה .מה זה שווה ככה? ,שאלתי את המורה .המורה קימט את פניו בכעס והלך לשחרר ילד שהדביק את עצמו
לכיסא בנייר דבק .נתנו לנו את הקופסאות מסכות מתנה הביתה .זרקתי את שלי בפינה של החדר .פתאום שמעתי
את אימא קוראת" ,הם הפציצו בחיפה"! ,מי הפציץ? צעקתי ורצתי לסלון .בימים האחרונים אימא משאירה את
הטלוויזיה פתוחה על החדשות כל היום .היא לא מסכימה לי לראות טלוויזיה בכלל .אז אתמול הלכתי לראות
טלוויזיה אצל צילה השכנה ,וגיליתי שגם היא רואה חדשות כל היום.
מי הפציץ בחיפה? שאלתי את אימא ומשכתי לה בחולצה .אבל אימא שוב אמרה לי "ששש! זה חשוב! שקט".
ורצה להתקשר לאבא .היא שאלה אותו אם הוא בסדר ,ואמרה לו שהיא פוחדת ,ושיבוא מוקדם הביתה" .מה קרה
לאבא?" צעקתי .אבל אימא הלכה למטבח .ואני רצתי לחדר וטרקתי את הדלת .התחפרתי מתחת לשמיכה
במיטה .אף אחד לא עונה לי ,לחשתי ובכיתי.
אימא אבא ואני נשארנו בבית היום .הם אמרו לי שהיום לא צריך ללכת לבצפר .כל רעש קטן שנשמע מהרחוב
הקפיץ את אימא במקום והיא צרחה .כל היום היא ישבה ליד הטלפון ,ואמרה לאבא" ,גבי הוא לא עונה לי" ,ואבא
ענה" ,איך הוא יכול לענות ,הוא לא בבסיס" .הם דיברו על יניב כנראה .אני הייתי עדיין ברוגז כי אף אחד לא דיבר
איתי .אבל אף אחד לא שם לב שאני כועס .אימא דיברה עם כל המשפחה בטלפון ,ובהתה בחדשות ,ואבא עבד
מהבית .אני ישבתי בפינה של החדר ובעטתי בקופסת מסכה ,ואז החלטתי לפתוח אותה וקרעתי את הקרטון,
ובפנים הייתה מכסה מפחידה ומכוערת כמו של מפלצות .לא אכלתי צהריים ,כי כעסתי ,ואף אחד לא הכריח אותי.
אחר כך הייתי רעב ,ואבא הכין לי סנדוויץ' עם שוקולד אפילו שכבר היה כמעט ארוחת ערב .אני חשבתי שחטפו
את ההורים שלי והחליפו אותם ברובוטים משוגעים ומרושעים .אימא בכתה שוב כל הלילה.
למחרת בכיתה דנה אמרה שאח שלה לא יחזור יותר הביתה ,כי הוא הלך לגן אחר שיותר טוב שם מפה ,וקוראים
לו גן עדן .אח של דנה היה נחמד ,תמיד כשבאתי אליה הוא היה נותן לנו ממתקים מקופסה סודית שהייתה לו
בחדר .הוא היה קורא לי ממזר קטן ועושה לי שק קמח .היה לי עצוב שאני לא אראה אותו יותר .קיוויתי שהוא
ייהנה בגן עדן .אולי דנה ואני נלך לבקר אותו שם פעם ,חשבתי .אימא של דנה באה לקחת אותה באמצע השיעור,
העיניים שלה היו אדומות ,וראו שהיא בכתה .למה כל המבוגרים מתחילים לבכות? לחשתי לרון .רון אמר שיכול
להיות שיש להם אלרגיה .המורה ניגש אל אימא של דנה ואמר שהוא יקפוץ לבקר .למה המורה קופץ לבקר את
דנה? כעסתי על המורה.
למה הוא לא קופץ לבקר גם אותי? שאלתי את אימא בדרך חזרה הביתה .אימא אמרה" ,תודה לאל שהוא לא בא
לבקר אותנו" ,והבטיחה שגם אנחנו נלך לבקר את דנה הרבה בקרוב .למה אימא לא רוצה שהמורה יבוא לבקר
אותנו? היא שונאת את המורה? רציתי לשאול אותה ,אבל אז התחילו החדשות ברדיו והשתתקתי מיד .אימא
הגבירה את הקול והקריין אמר" ,זהו ,זה נגמר רשמית" .ואימא פתאום צרחה מאושרת .הקריין המשיך" ,הכוחות
שלהם נסוגו ,כולם חוזרים הביתה ,חברים ,המלחמה נגמרה"" .מלחמה? אימא מה נגמר"? שאלתי .אימא פשוט
חייכה ולא ענתה" .אימא מה נגמר?" קראתי שוב ותפסתי לה בכתף .ואימא חייכה וליטפה לי את הראש .היא
הסתכלה רחוק מכאן לאופק וענתה ,בקול מרוחק" ,המלחמה נגמרה".
השמש שקעה כתומה מאחורי הבניינים ואני השענתי את הראש כבד על החלון.
מוזר,
אף אחד לא סיפר לי שהייתה מלחמה.
סיפור מספר 34
תנו קצת קרדיט
לכבוד נשיא מדינת היהודים ,מר פרופסור חיים וייצמן הנכבד
יג' בתמוז תש"ט-סידני ,ניו סאות' ווילס ,אוסטרליה
אדוני ורבי .שמי ג'רלד שיין .איני יודע אם שמעת אודותיי ,אך הריני להבטיחך כי ברחבי אוסטרליה שמי הולך
לפני ,כיהודי העשיר ביותר בהמיספרה הדרומית .עד מאי 9191הייתי ידוע יותר בשם גרשון שידלובסקי וחבריי
כינו אותי בשם גרישה ,אבל אם להודות על האמת הרי שלא הייתי ידוע ,שכן מעט הנפשות שהכרוני עד אז ,רחשו
לי בדרך כלל רגשי טינה ואפילו שנאה של ממש.
ששים שנותיי ניכרות בי ,גופי תש ועייפותי גוברת ,ובשבועות האחרונים אני נזקק לשינה מרובה ואיני מתהלך בין
הבריות .הליכתי כפופה ואני זקוק לסיוע תמידי ממשרתיי הרבים .איגרתי אליך ,נשיאנו ,נועדה לאשר דבר תרומת
כל הוני ,הנאמד בעשרות מיליוני דולרים והכולל רשת חנויות תכשיטים ונכסים רבים בשטח ,למדינת ישראל
הצעירה ,ראשית גאולתנו.
על מנת לאשר את דבר התרומה ,אבקשך לוודא כי מתקיימים מספר תנאים אותם אפרט בסוף האיגרת.
מנהל נכסיי ,האדון מלקולם דבנפורט ,יהיה עדה של מדינת ישראל ונציגי לצורך ביצוע הפעולות הנדרשות בתמורה
להעברת כל הוני כמפורט.
ודאי חושב הנך ,מה לו למולטי-מליונר רב כוח לדרוש דרישות פעוטות מאת המדינה הצעירה ,ולשם הבנתך את
דרישותיי ,אבקש ממך להאריך ולקרוא את יתר האיגרת.
נולדתי בשנת 9111בפלונ סק שבפולין שהייתה אז שם דבר ואור לגויים ,למרות שמן הבחינה גיאוגראפית גרידא
הייתה רק מחט בערימת השחת של האימפריה הרוסית הגדולה .העיירה עצמה הייתה מחזה נטול הוד ,שלמרות
חזותו העלובה ידע להצמיח מרחובות העפר והבוץ קהילה יהודית מפוארת לבטח מזו אליה נולדת אתה ,רבי,
בעיר מוטולה .איני יודע לאשורו את מצבה של פלונסק כיום ,אולם לבטח תידמה פלונסק שלי ככרך גדול ומצויץ
לעומת פלונסק של היום ,לאחר הפרעות שערכו בה הנאצים יימח שמם וזכרם.
גדלתי בעוני קשה ובתנאים הרחוקים מלהוות הולמים .אמי עליה השלום הייתה ,במחילה ,הזונה היהודיה היחידה
בפלונסק ,מה שהקנה לי הקטן מעמד חברתי נשגב כבן הזונה היהודי היחיד בפלונסק .האיש שאימי ייחסה לו את
עובדת היותו אבי היה חייט ברחובה הראשי של העיירה ,אבל למעשה היה שיכור שסיים את חייו כשניסה לקפוץ
מגג האסם של לייבל גנצ'רביץ' .הוא לא הגיע לשום מקום מלבד הרצפה הקפואה למרגלות אותו אסם ,שם מצאתיו
כשבושש להגיע הביתה ואני בן שבע שנים .טרם זלגה הדמעה הראשונה מעיניי ,זכרתי את עצתה של אמי
שתמיד נהגה לומר "הגונב מגנב פטור" וגם" -אם תראה איש זקוק לעזרה ,ראשית ראה מה יש בכליו" ,אז לקחתי
את שעון הזהב שהיה בכיסו והלכתי לספר לאמא מה קרה.
כשהתבגרתי מעט יותר הצטרפתי לחבורת נערי רחוב וביחד עסקנו בפעילות חברתית מגוונות ורבות מעללים כגון
גניבות קטנות והתעללות בחיות משק .באותה התקופה התאהבתי בציפורה גרין ,השכנה מהבית ממול .ציפורה,
בתו של אביגדור גרין ,שהיה המורה ב"חדר" ,הייתה הילדה היפה ביותר בפלונסק ,וכבר בעודה בת ,92קטנה
ממני בשנתיים בלבד ,הסכימה לנשק שפתותיי בחצר הקטנה מאחורי ביתה .מאות נשים נישקתי וחפנתי מאז
אותה נשיקת ילדות מגושמת ונפלאה .לצערי הרב באותו הרגע נכנס לחצר אחיה הגדול דוד ,ילד מוצק ונמוך ,בעל
שיער דליל ומחושמל ולאחר שהבין את המתרחש ,תפס אותי בשתי ידיו החזקות וטלטל אותי טלטול כביר .הוא
השביע אותי כי לא אניח יותר ידי על אחותו ,שכן בפעם הבאה בה אתפס בשעת מעשה ,יקצוץ את שתי ידיי ,למען
יראו וייראו .יותר לא התקרבתי לציפורה והעדפתי לגלות את נפלאות האהבה עם הגויות .אותו דוד היה גם הגורם
הראשי לבואי לארץ ישראל.
אני השתעממתי בחיי הלא-כלום בפלונסק .מקצוע לא רכשתי ,ב"חדר" לא למדתי ,ולמעט עבודות סבלות ,עגלונות
ופריצה לבתי הגויים לא צברתי כל ניסיון תעסוקתי הולם .ביליתי שעות וימים בישיבה על מפתן הבית ,מחכה
לצאתה של ציפורה ,להצצות חטופות במראה דמותה הנאווה ,אותן שניות ספורות של חסד בצאתה ובבואה.
אהבת נפש אהבתיה .מרחוק ראיתיה ונצמדתי לאחיה במטרה להסתופף גם בקרבת ציפורה.
במהלך שנות התבגרותנו דוד גרין הקים ארגון של נערים ציוניים ,ואני עשיתי עבורם שליחויות ומשימות קטנות
תמורת מזון ותמורת העובדה שלא נגעתי בציפורה ,וכשהם התחילו לשלם לנערים בהגעתם לשיעורי עברית,
הגעתי גם אני .כך למדתי עברית .דוד נהג לומר לי במשובה כי עליו לעזור לי ללמוד עברית ולעסוק בציונות כאילו
אין הוא אחיה של ציפורה ,ולשמור על ציפורה מפני כאילו אין אני ציוני דובר עברית.
כשאימא שלי מתה לאחר שלקוח שלא הצליח לבוא על סיפוקו בדרכים קונבנציונליות יותר חנק אותה למוות הייתי
כבר בן שמונה עשרה שנה וחיפשתי את דרכי בעולם .גרין חזר אז מוורשה ,עסקן גדול ,והציע לי ולחבורת נערים
מעירנו פלונסק לעלות איתו לארץ ישראל .הוא אמר ששם חם ויש עבודה לכולם ,אז באתי.
כשהגענו לישראל הבנתי שעשיתי את עסקת חיי .מיד עם ירידתנו מהספינה בנמל יפו ,אלמוני גנב לגרין את
המזוודה עליה הגן בחירוף נפש בכל טלטלות השיט לפלשתינה ואני הבנתי שמה שבפלונסק היה עניין אסור ובזוי,
בארץ ישראל הוא גזרת גורל ,וכי עלי לשפר את כישורי הגניבה ,השוד ,המרמה וההונאה שלי.
באתי לפתח תקווה והשתכנתי שם .היה קשה מאד .החום היה כבד ,וחברה נאותה לא מצאתי לי .הכסף המועט
שצברתי נעלם כלא היה ואני ביקשתי לי עבודה .יום אחד בא בחור והציע לי לבוא לטבריה ,שם יש ים .נסעתי,
ברם התברר כי יעד נסיעתו לא הייתה טבריה ,אלא קבוצה קטנה בשם כינרת .גם שם היה חם מאד ,ושם גם עבדו
בעבודת אדמה ,כי כסף לא היה .בזכות ניסיוני בהובלת סוסים נתמניתי לעגלון הקבוצה והייתי נוסע עם העגלה
לטבריה ,שם ניהלתי רומן בסתר עם בתו של רב הקהילה ,נערה מוצקה ובשרנית שלימדתני אורחות גבר באישה,
אדון בשפחה ,עבד באדוניתו ושאר אהבהבים.
יום אחד נזדמן לעגלתי בחור גבוה וחסון .הציג עצמו בשם יוסף ,יוסף טרומפלדור .עוד עסקן .דיבר גבוהה-גבוהה
כל הדרך לחצר ,על רצונו להקים קהילה שיתופית חדשה .צקצקתי ושאלתיו מדוע הוא לא בא לתת יד בעבודה
בכנרת במקום להקים עוד נקודה חדשה .הוא לא הגיב ואת יתרת הדרך העברנו בשתיקה .מאד תמהתי ,ורק
לכשירד מן העגלה הבחנתי שבתוך אחד השרוולים שלו היה אוויר במקום שבו הייתה צריכה להיות יד.
לאחר שחבריו הגיעו למגדל והנקודה החדשה קמה ,שמעתי אודותיו רבות ונצורות ,ואם לומר את האמת,
התרשמתי אף אני מכושרו וממנהיגותו .למרות הכול ,אחרי חצי שנה בערך הקבוצה במגדל התפרקה .גם אצלי
הדברים עם הקבוצה בכנרת לא הסתדרו כל כך ,כאשר מתוך שעמום ובעיקר מתוך רעב הבאתי למותה בטרם עת
של זהבית ,התרנגולת הפורה ביותר בחצר .מישהו תחב את אפו לעניין והלשין ,אז חזרתי ליפו.
היה קשה למצוא עבודה ,וגם קשה להתפרנס מתרמיות קטנות .הערבים אז היו חריפים ומהירים להתלקח
וליהודים לא היה כסף ,חוץ מכמה משפחות שהקימו את תל אביב .גרתי במרתף של משפחת שלוש ,עבדתי קצת
בבניין ובסך הכול לא הייתה תקופה יפה.
אז פרצה המלחמה והתורכים אמרו שמי שנמצא בפלשתינה צריך להיות אזרח תורכי,למעט הגנבים הפושעים
והציונים .אני עניתי על לפחות שניים מהקריטריונים ,כך שמצבי דאז היה לא פשוט .היו גם שמועות שבקהיר יש
הרבה עבודה ,אז נסעתי לקהיר וברדתי מהרכבת פגשתי שוב את טרומפלדור .עברו כבר שלוש שנים מאז
פגישתנו החטופה על חוף הכינרת והוא לא זכר אותי ,אך שמח לשמוע קצת רוסית .הבנתי שהוא מארגן קבוצה
צבאית שתילחם בטורקים ותשחרר את ארץ ישראל מידיהם האכזריות .חשבתי לעצמי ,שממילא אף אחד לא ייתן
ליהודים להילחם ואם נגזר עלי להעביר ימים ושנים בחמסין המצרי ,לפחות כדאי שמישהו ישלם לי על זה .גם לפי
הניסיון של טרומפלדור במגדל ,ידעתי שלדבר הוא יודע יפה ,אבל לארגן הוא קצת פחות טוב .אז הייתי החייל
הראשון בגדוד העברי הראשון.
התאמנו קצת ,הביאו לנו פרדות ,היה חם והמפקדים דיברו אנגלית .טרומפלדור היה המפקד שלנו ,החברייה היו
בסדר ולא היה קשה מדי .היו גם עניינים לא מעטים במחנה בהכנה למלחמה .רבים מעמיתיי ספגו מלקות ועונשים
גופניים מאת המפקדים האנגלים ,אולם אני הצלחתי לחמוק מעניין זה ,כאשר דאגתי לספק לקולונל פיטרסון את
מנת האלכוהול המובחר שלו מדי ערב -בתור האפסנאי הראשי של הפלוגה הצלחתי לארגן לו בכל ערב בקבוק.
בתקופה הזו נתגלה לי גם הכשרון המיוחד השני שלי ,נוסף על זריזות ידיים ועורמה רבה ,ניחנתי גם בכשרון רב
במשחק כדור הרגל ,אותו לימדתנו הבריטים .נמניתי על נבחרת הגדוד ובמספר התמודדויות אף ניצחנו את
המפקדים הבריטים .אני קיבלתי יחס מיוחד מאותם ג'נטלמנים ,אשר כינו אותי בובי פארקר אוף דה מידל איסט,
כשמו של שחקנה של אגודת אברטון ,מלך השערים של הליגה אנגלית.
וכך יצא שחייתי לא רע ,עד שיצאנו לגליפולי .עוד פעם ספינה בים התיכון ,אבל הפעם אני חייל עברי גאה ,עם צרור
נאה של מזומנים ,שבע וטוב לבב.
עם הגעתנו לחופי גליפולי ,עשן מיתמר וריח שריפה קיבלו את פנינו .כבר באותו הלילה ,לקחתי תפוח אדמה,
שפשפתי אותו חזק לעורי ובמכה קטנה שברתי לעצמי את האמה .פציעה קטנה שתמנע ממני לנהג פרדה או
לשאת כל משקל .חישבתי ,כי הפציעה הזו תהיה כרטיס הנסיעה שלי בחזרה לימי אושר בעיר הגדולה ,כאשר
מענק הפציעה הגבוה בכיסי.
מה רבה הייתה אכזבתי כאשר טרומפלדור הסתכל בי בעיניו היוקדות ואמר כי בשעה שכזו כל חייל עברי הוא נכס
לעם היהודי ולמלחמה בכוחות האופל ,וכי עלי לספוג את הכאב ולהילחם איתם שכם אל שכם ,כתף אל כתף ,וכי
חייל עברי לא צריך שתי ידיים ,מספיק לו לב ציוני פועם אחד.
לא עבר שבוע מאז רדתנו את האונייה ונכנסנו לקרב .גם בקרב היו מעמדות .הקצינים הבריטים והאוסטרלים
ישבו ועישנו ,החיילים הפשוטים ישבו בחפירות ואנחנו ,היהודים ,הולכנו את החמורים העיקשים בין קווי העמדות
לבסיסי האספ קה .והיה גם טרומפלדור שהסתובב על סוס לבן ,שם עצמו דואג לנו ובעצם נהנה ממראות הקרב.
מצאתי כי הקרב כשלעצמו הוא דבר שיש בכוחו לעורר את הטוב שבאדם ,את יצר ההישרדות בצורתו הנעלה
ביותר .כך הסתובבתי בין עמדותיהם של החיילים האוסטרלים ,סחרתי באלכוהול ,במעילים ובערדליים שהצלחתי
לשים את ידיי עליהם בעזרת רשת מסועפת של שוחד וטובות הנאה.
הקפדתי להימצא הרחק מקווי החזית בעת הקרב ,ומיד כאשר שככו הדיו התנדבתי לבוא אל הקווים הקדמיים,
להוביל גופות ובדרך גם להפשיט את האוסטרלים המנוחים מחפצים אשר לא יוכלו לעשות בהם שימוש ,אך הקנו
לי ,החי ,עושר יחסי.
וכך קרה שגם אני נפגעתי .זו הייתה פשוט שטות .ירדה הפגזה ,כולם הסתתרו ואני ופירדתי הנאמנה פייגלה,
שבאותה העת הובלנו ארגז ווסקי יקר לקפטן אוסטרלי שההין לשלם במזומן ,חטפנו את מלוא הפגיעה .התמלאתי
שרפנלים בכל הגוף וידעתי שאני הולך .כל כך כעסתי.
פינו אותי על גב פרדה אחרת ,לא פייגלה המסכנה שנפחה נשמתה .היה לי קר וידעתי שזהו .ירד גשם ורעש
הפגזות .החושך גבר ואני הרגשתי כיצד בכל צעד של הפרד ,חיי הולכים ואוזלים מגופי .עברו לנגד עיני מראות
מילדותי ,דמויותיהן של אבי ואמי ,ציפורה הראשונה והנחשקת ,החצר בכנרת ,חיי בתל אביב והסדרים רומנטיים
שהיו לי מדי פעם בפעם.
ואז הניחוני בשורה ארוכה של פצועים באורח קשה ,חלקם מהגדוד וחלקם גויים .בצפרירי הבוקר שמעתי את
נקישות פרסותיו של הסוס של טרומפלדור.
הוא גחן למראשותיי ואמר ברוסית קולחת:
"אח...גרישה גרישה .אי ך נפלו גיבורים .לא שכחתי לך את היציאה המלוכלכת בדרך מטבריה .הגיע יום נקם .אתה
החייל העברי הראשון שנהרג בקרב מזה אלפיים שנים ,ודווקא אתה .גנב פשוט ,ילד עירוני ,בן זונה אמיתי .ודווקא
אתה .בשביל ארץ הקודש היינו צריכים לבחור קורבן אחר".
מבעד למעטה הייסורים ,השבתי לו בקריצה" -אין דבר טרומפלדור -הלוא טוב למות בעד ארצנו"...
טרומפלדור רקק מלוא פיו על האדמה למראשותיי ,התנער מעפר תחנת האיסוף הרגימנטלית ,עלה על סוסו
והתרחק.
כשהעלטה ירדה ,ידעתי כי הגיע מסלול חיי לקיצו .דא עקא ,כי לאחר יומיים של שינה ויקיצה ,התעוררתי .מתוך
האינסטינקט הקמאי ,הושטתי ידיי אל החייל האוסטרלי ששכב לידי ,עיניו פקוחות ,רגליו קטועות ונשימתו קטועה
אף היא .מתוך צקלונו הקט הוצאתי ערימת מכתבים וניירות ,ובעזרת האנגלית הרצוצה שרכשתי במחנה
ההכשרה ,הצלחתי להבין כי המייג'ור ששוכב על ידי ונושם את נשימותיו האחרונות ,הוא בעליה החוקיים של
חלקת אדמה גדולה בווקלוז ,פרבר של סידני .מובן כי הדבר סייע מאד להתאוששותי המופלאה ,ולמותו המצער
כתוצאה מחנק של אותו מייג'ור אוסטרלי.
לא חלפו שנתיים ואני כבר בעליה של שכונת מגורים יוקרתית שנבנתה על מנת לאכלס את דור הנובורישים
האוסטרלים והבריטים שהפכו את סידני המנומנמת לעיר מסחר ענפה .מאז צברתי הון רב בעסקאות נכסי דלא
ניידי ,בהלוואות ובניהול נכסיהם של רבים מעשירי העיר שנתרוקנו מנכסיהם לאחר המשבר הכלכלי הגדול של
, 9121כיוון שלא יכלו לעמוד בהלוואות שהענקתי להם אני ,גרישה הקטן מפלונסק.
כמוני כאחרון הפרדות ,עקר .צאצאים לא העמדתי ,וקשריי החברתיים סבבו על בסיס של כדאיות עסקית .ועכשיו,
זקן ערירי שכמותי ,רוצה אני לתרום הוני למדינת ישראל הצעירה והרעננה .כפי שהזכרתי בראשית האיגרת,
דרישותיי פעוטות המה ,אך בעלות משמעות רבה עבורי ,ולאחר שיתרשם נציגי מר דבנפורט כי נתמלאו ,יועבר
כלל הוני לידי מדינת ישראל.
ולהן פירוט בקשותי הצנועות:
.9יבוטל יום י"א באדר ,או לחילופין ייקרא יום גרשון שידלובסקי וזאת מהסיבה המנוייה לעיל ,היא בעלותי
החוקית על אותה האמרה המיוחסת לאיכר הבולבוסי חסר היד.
.2מאותה הסיבה ,אגודות בית"ר השונות ,העוסקות בפעילות ספורט ,יוסב שמן לברית הגרשונים ואילו
אוהדי קבוצות הכדורגל של אגודות ברית הגרשונים ,יתבקשו לקרוא בקול גדול מדי התמודדות -יאללה
ביג"ש יאללה!
בברכה ובהוקרה רבה,
ג'רלד (גרשון-גרישה) שיין (שידלובסקי)
סיפור מספר 33
האדמה היא מרחק
מאת :שי כהן
נשלח 42 :באפריל 08:51 4118
אל :רעות אלקבץ כהן
נושא :סורי ,בייב
הודעה:
בייב ,לא מגיע בסוף הערב .יוצאים לפעילות .דווקא בערב יום העצמאות ,כמה סימבולי .סורי .תחשבי עלי.
מאת :רעות אלקבץ כהן
נשלח 42 :באפריל 44:25 4118
אל :שי כהן
נושא :סורי ,בייב Re:
הודעה:
אני חושבת .אני חושבת בעיקר על המרחק בינינו .על זה שאתה משרת במקום ,בארץ ,שכל כך רחוקה מאתנו; נמצא במרוץ
סביב הזנב אחרי פלסטינים שהמוחות "הקודחים" שלהם עסוקים בלתכנן פיגועים ,בלייצר חומרי נפץ ,בלהתפוצץ לנו
בקניונים .אני חושבת שברגעים האלה אתה דופק על דלת איזה בית באיזו שכונה בבית חנון ,מעיר את כל יושבי הבית ,מוציא
את האישה והילדים הרדומים מהחדרים ומרכז אותם בסלון ,ואחר כך נכנס עם החיילים שלך ועם החיילים מפלוגת ההנדסה
לרוקן את כל הארונות ,להזיז אותם ,ואז במהלך הלילה להוריד קירות בפיצוצים מתוכננים שיגרמו ל"נזק מזערי"; אני חושבת
על זה שעוד מעט תעצור את בעל הבית ,שנשבע בחיי הילדים שלו ובחיי האימא שלו ובחיי אללה שאין להם מחסן תחמושת
בחדר צדדי או מפעל לייצור קסאמים במרתף חבוי או כרוזים של ה'תנזים' מתחת למזרונים ,תוציא אותו מהבית לעיני הילדים
בשעת זריחה ,כשהוא לבוש במכנסי טרנינג ומעיל עור תפוח שנתתם לו ללבוש ביציאה ,ותוביל אותו לג'יפ שמחכה בעיקול
הדרך ,הבל הפה שלך מתערבב בשלו כמו סילונים של פוגות במופע חיל האוויר לקול קריאת המואזין הראשונה של היום.
על כל זה חשבתי בזמן שצפיתי בטלוויזיה בטקס הדלקת המשואות בהר הרצל ,שאתה תמיד כל כך נהנה לראות –
עומד מול הטלוויזיה בדום מתוח ובעיניים מבריקות.
מאת :רעות אלקבץ כהן
נשלח 45 :באפריל 11:34 4118
אל :שי כהן
נושא :סורי ,בייב Re: Re:
הודעה:
חזרתי עכשיו מהחגיגות במרכז ,אני והבטן הענקית שלי והרצל הקטן שבתוך הבטן שלי .ראינו את הזיקוקין .לא ענית
לי .זה לא מפתיע .אתה חי בארץ אחרת ,על אדמה אחרת ,כמו דון קישוט חושף אדמות חקלאיות של מטעי זיתים ,שבדיוק
באותו הבוקר ילדים בכפכפים נגסו פיתות שטוחות בישיבה על חביות פח לוהטות ,ונשים לבושות שחור טבלו בדים בפיילות
סגלגלות וגברים מסקו אותם בחצי גוף עירום .אבל עכשיו כולם עלולים לסכל את הפעילות הצבאית שלכם .אז במקום להיות
פה איתי במיטה ,במקום ללטף לי את הבטן העגולה ולנחש איך הרצל שלנו ייראה ואז לעשות איתי אהבה ,אתה עסוק בלזהות
תנועות חשודות בין הצריפים ,מורה על פתיחה באש ,וכדורי המתכת שלך מפלחים את הגיא בין פלחי ההרים...
מאת :רעות אלקבץ כהן
נשלח 45 :באפריל 12:07 4118
אל :שי כהן
נושא :סורי ,בייב Re: Re: Re:
הודעה:
אני פשוט רוצה להגיד לך שיש כל כך הרבה דרכים ,ושלא כולן מובילות לאותו המקום .שיש דברים חשובים יותר
מההמנון ,מהדגל ומהאדמה הקדושה ,מחירוף הנפש והגוף .שקיימת גם הפשטות של החלומות שנערמים עם הכביסה בסל,
הפשטות של לחלוץ את הכפכפים ולהגביה את כפות הרגליים על הכורסה ,ואחרי זה חפיפת השער בכיור ושטיפת המחשבות
עם המים ,של הכבסים שמנשבים ברוח על מתקן התלייה לפנות בוקר ,של ליווי הנמלים על השיש במבט ארוך ,של המגע בין
גוף לגוף שכמעט ונשכח ומלווה אותי כמו זיכרון רחוק ,כמעט משיחי .אני רוצה לדבר איתך על האדמה הקשה הזאת שלהם
ועל אדמת הטוף הרכה הזאת אצלנו בגינה בכניסה לבית שלנו במודיעין ,על המרחק .על המרחקים המתארכים .על המרחקים
שבינינו ,שי.
מאת :מ"פ 351
אל :סמג"ד 351
נושא :מבצע מגש הכסף
הודעה בדואר מסווג:
המפקד ,פעילות הושלמה .אין נפגעים לכוחותינו.
נשלח 45 :באפריל 17:35
מאחורי פרצה שפרצנו בקיר הדְ רום-מערבי של הבית עם הציוד ההידראולי נמצא הסליק של הבקת"בים ,נשקים ומחרטת
הקסאמים ,שדווח עליהם במידע המודיעיני.
סמיר אל עמיס אסעד ,בן ,37נעצר .יידענו את האג"מ ואת החפ"ק .נלקח לשב"כ.
תחקיר מבצעי כיתתי יתבצע בשעה 18:31ויועבר לידיעת המג"ד והסמח"ט כמקובל.
מאת :שי כהן
נשלח 45 :באפריל 19:29 4118
אל :רעות אלקבץ כהן
נושא :מרחקים?
הודעה:
אני רוצה שתביני איך המחשבות מתחילות לרוץ כשאנחנו מתקרבים לבית המיועד ,מריחים את הריח של גללי הצאן
במדורות ,שומעים את נביחות הכלבים .אני רוצה שתביני את הפחד שמתחיל לבעור כשאנחנו מגיעים לבית ,ואחד החיילים
זורק אבן על דלת הבית וצועק "אפתח אל באב" .אני רוצה שתדעי שמאחורי הזעקות של האישה שהערנו אותה באישון לילה,
עומדת אישה שמניקה את ילדיה בשנאה ובשטנה ,ושאת ,עם הנפש האמנותית שלך לא יכולה לתאר ,שהילדים שמתכנסים על
ספת הסלון – גם הילד בין השמונה-תשע – כבר נשלח לבצע פעולות נגד החיילים ,לזרוק אבנים ,לשמש פיתיון כדי להוציא
את החיילים מהמוצבים ולפגוע בהם כשאינם מוגנים ,להשתחל בתוך המנהרות האינסופיות שהם חופרים מהבתים שלהם דרך
האזור הביטחוני המיוחד ועד למוצבים .אני רוצה שתראי דרך העיניים שלי את אב המשפחה ,את המבט ההמום ,את התשובות
המיתממות ,התעודות שהוא לא מפסיק לשלוף מכיסי מכנסיו ,את העיניים המתגלגלות שלו ,עאלק ,ולשמוע את השבועות
והחרמות שהוא משפריץ לכל עבר ,כשאני מורה לו להרים ידיים ולהפשיל את החולצה .אני מורה לו לרכז את כל בני הבית
בחדר אחד .אנחנו סורקים את כל החדרים בבית ,האצבע על ההדק .אי אפשר לדעת מאיפה זה יבוא .בתחילה הצצה מהירה
לכל החדרים ,אחר כך חיפוש בשטחים המתים של הבית .ובסוף אנחנו מגלים מאחורי פרצה שפרצנו בקיר הדְ רום-מערבי של
הבית עם הציוד ההידראולי את הסליק של הבקת"בים ,נשקים ומחרטת הקסאמים הפרטית שפתחו לו בבית .אז למה את רוצה
להאמין?!
מאת :שי כהן
אל :רעות אלקבץ כהן
נושא :מרחקים? Re Re:
הודעה:
אז אני אומר לו" :תעאל! תעאל ע -ג'יפ!"
נשלח 45 :באפריל 00:15 4118
אשתו מתחילה לצעוק.
"קונדרה בעדין ".נעליים הוא אומר לי .הנעליים יכולות לחכות.
הוא מתבכיין על איזו מחלה כרונית.
אני שומע שריקת אר .פי .ג'י .מאי שם.
"אוסּכות ,יא סמיר".
אחד החיילים מזהה את המשגר ומבקש אישור לירות .אני מאשר.
שיעולים של בוקר.
"כוס אם אמו".
אני צועק לנער שמתגנב לעבר החדר הפנימי.
"עצור אותו ,בוריס!"
בוריס מסיט את האם 06-המקוצר ודוחק בו בקנה לחזור למקום.
"שים על הכלב איזה מעיל ותעלה אותו במיידי לג'יפ .ידע את האג"מ ואת החפ"ק .תודיע לחופני מהשב"כ שהוא
בדרך" .
"כוס אם אם אמו".
מאת :שי כהן
נשלח 45 :באפריל 04:15 4118
אל :רעות אלקבץ כהן
נושא :מרחקים? Re: Re: Re:
הודעה:
בייב ,נו ,תעני לי .את סתם כועסת על זה שלא יצאתי בסוף ,שבילית את ערב החג לבד עם הבטן המתוקה שלך ...ומה זה
הדיבורים האלה על זה שאני מקדש את ההמנון ,את הדגל ,את טקס הדלקת המשואות? אני מכיר אותך .שתדעי לך שמי
שמתרגשת מפתותי השלג על גג המכונית במופע יחיד כל חורף בירושלים ,מהרוחות שחובטות חול באוהל המצ'וקמק שלנו
במדבר ,מי שמתנשמת מהפריחה המשכרת בדרך לגולן וקוטפת בתזזיתיות דובדבנים במטולה ומלקטת עשרות פטריות ביער
בן שמן ,מי שעוצרת את המכונית בצדי הכביש כדי להתפעל מערמות התבואה שנאספות בדרך לצומת קסטינה ואומרת לי שזה
"כמו מדרגות סדורות בזהוב מסחרר בדרך לגן עדן" – שלא תאשים אותי בפטישיזם .אני מכיר את דיבורי הנמלים המטיילות
על השיש ,את קשקשת אדמת הטוף הרכה שלנו ואת ברבורי הכביסה המתנפנפת שלנו ,לעומת פיילות הכביסה על האדמה
הקשה שלהם .אבל כל אלה ,בייבי ,לא יכולים להתקיים בלי...
טוב ,עזבי ,נדבר כשאחזור.
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של רעות אלקבץ כהן מ"שושי"83:21 ,
בייב?
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של רעות אלקבץ כהן מ"שושי"83:21 ,
אני בדרך .המג"ד הגיע וביקשתי להשתחרר .אבל חייב לחזור מחר על הבוקר .כרגע בטרמפ לראשון ,אתפוס משם טרמפ
הביתה.
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של שי כהן מ"בייב"82:21 ,
איזה כיף שאתה מגיע!
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של רעות אלקבץ כהן מ"שושי"82:28 ,
נוכלת ,מה סיננת אותי ככה? כבר חשבתי שאני חוזר לבית ריק ולנמלים בכיור...
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של שי כהן מ"בייב"82:21 ,
לא סיננתי – רק עכשיו התעוררתי .ברור ,טיפשון ,חולה על המנורה ועל ענפי הזית ,על מגש הכסף ,על הדגל שמנתר לראש
התורן ,על 'נפש יהודי' במלעיל ,על הזיקוקין דינור ,על "תפארת מדינת ישראל" ועל הרס"ר של בה"ד .0בוא כבר.
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של שי כהן מ"בייב"82:38 ,
אני והרצל מחכים לך על המרפסת.
אולי תספיק ל'גבעת חלפון'.
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של רעות אלקבץ כהן מ"שושי"82:33 ,
הנהג ואשתו מתעקשים להקפיץ אותי למודיעין .זה מה שגורמים מדי ב' מאובקים במדינה שלנו.
מסרון שהתקבל בטלפון הנייד של שי כהן מ"בייב"82:31 ,
רקמה אנושית אחת חיה
***
סיפור מספר 32
ציון
אני מניח את הרגליים שלי על שולחן העץ הנמוך הצמוד לספת העור הסדוקה והמרופטת
בסלון שלנו .אני מתקן את עצמי אוטומטית -בסלון של ההורים שלי .עוד כמה ימים זה
כבר לא יהיה הבית שלי .זו הרגשה כאילו נשפך עליי בקבוק של דבש ,אבל באיזו שהיא
מקום אני מרגיש גם טיפטיפה של חומץ .בכל זאת אני יושב בדיוק בתנוחה הזאת 29
שנה .בכל זה שינוי .מבורך .מבורך .אני מזכיר לעצמי.
אני מוציא את הפנקס והעט מהכיס .נראה מה עוד צריך לעשות לפני מנחה.
זר פרחים לנעמה לשבת – ווי
לארוז את הדברים שלי-ווי
לסדר את החדר-ווי .אמא לא תאמין שאירגנתי את החדר בלי ניג'וזים.
לקנות מכנסיים לחופה -אין ווי.
מה אני אעשה? כמה חיפשנו בשבוע שעבר כשעוד היה מותר לנו להסתובב יחד .בסוף
אמרתי שנקנה דגמ"ח וזהו אבל השפתיים של אמא התהדקו והיא אמרה" :סבא שלך
התחתן בטוקסידו עם כובע גבוה .אבא לבש חליפה .גם לזה אתה לא מסכים אבל לפחות
תלבש מכנסיים נורמאליות!"
ויתרתי לה .הקרובים שלה באים והיא תתפדח אם אני אהיה יותר מידי שלומפר .גם ככה
היא שונאת את הפאות הארוכות והציצית שמשתחלת מחוץ לחולצה שתמיד מחוץ
למכנסיים ואף פעם לא תחובה בפנים .גם ככה היא שונאת את המוסיקה שלנו ולא יכולה
לסבול את הלהקה שבחרנו .אז אני לא יכול פעם אחת בחיים ללבוש מכנס שהיא בחרה?
הבעיה שהיא קנתה לי מידה גדולה מידי ומישהו ,קרי :אני צריך ללכת לחנות ולמצוא
משהו אחר שמתאים.
אני גומר לעבור על הרשימות ואני רואה שגם צריך לקפוץ לחנות מוצרי החשמל לחתום
שם על כמה מסמכים.
אני נפרד מהשקע המקובע בספה ומניח רגליים על הרצפה .כנראה אני פולט איזה אנחה
כי אמא באה במרוצה מן המטבח.
"מה קרה? למה אתה קם? תנוח ,תנוח!"
אמא שלי החליטה שהשבוע הזה מיועד למנוחה שלי .היא כל היום במטבח ,מפנקת אותי
עם מרק קובה ולזניה .רוצה שאני רק אנוח ,אלמד ואצבור כוח.
"אמא ,אני צריך ללכת להחליף את המכנסיים ולחתום על ההזמנה של המקרר.רק איפה
אבא שם את המפתחות?"
אמא מרימה את כפות ידיה באוויר כאילו היא מתפללת" .השתגעת? שאתה תנהג? ועוד
לבד? תישאר בבית ונעשה לך את כל הסידורים!"
אני מתאמץ בכל הכוח לא להתעצבן" .אמא ,כבר ניסית לקנות לי את המכנסיים ועם כל
הכבוד זה לא ילך".
הקול של אמא כבר דומה יותר לצעקה" .אז מה אתה מציע? שאני אבוא איתך? בכל זאת
תצטרך לנהוג".
אני נושך את השפה התחתונה שלי .אני כל כך משתדל ,בשבוע האחרון בחיים שאני גר
איתם ,לנסות לכבד אותם ואפילו ויתרנו על כמה דברים בחתונה כדי לרצות אותם .אבל
ליווי? נראה לי שפעם אחרונה שאחד ההורים ליוו אותי זה היה לגן .הם מצידם ,נותנים לי
ולכל האחרים הרבה עצמאות .מה קרה פתאום עכשיו? למה בן אדם מבוגר לא יכול לנוע
לבד למרכז המסחרי? מסלול שהאוטו כמעט נוסע בו לבד?
אני פוסע אל החלון ומסתכל בערגה במכונית המזדה הלבנה עם הכיתוב "אוטוטו חתן"
שיושבת בחנייה .מי יודע מתי אי פעם יהיה לי שוב אוטו? זו לא העדיפות הראשונה של
זוג צעיר .גם במקום שנגור לא יהיה קל או כל כך פשוט לקפוץ בקלות למרכז המסחרי.
קולה של אמא רודף אחריי ",אתה בשום פנים ואופן לא נוהג .חכה עד שאבא יבוא והוא
יקח אותך .או שציפי תגמור את הלימודים .היא מה זה תשמח שניתן לה את המכונית".
"מה אמא ,את סומכת יותר על הנהיגה של הפספוסה הזו ,שקיבלה לפני חודשיים רישיון,
מעליי?"
אמא מנגבת את הידיים המקומחות שלה בסינר ,ואומרת ",זה לא שאני לא סומכת עליך,
זה השטן (טפו ,טפו) שאני לא סומכת עליו .חתן לא מסתובב בלי שומר ".אמא מתכופפת
ודופקת על השולחן שלש פעמים .
"אני פשוט לא מבין .השומר שלידי ,מה הוא בדיוק יכול לעשות?"
"מנחם ציון" ,אמא מסתכלת על הרצפה ,לכיוון תמונת הכותל ואפילו אל החלון .רק לא
עליי" .יש לנו במשפחה סיבה מיוחדת להיזהר יותר .בבקשה ,אל תלך".
אבא נכנס בערב בחמישה לשש .יופי ,אם נמהר עוד נספיק לסיים את הסידורים עד
שהחנויות ייסגרו בשבע.
"חכה חמוד ,נגיש לאבא את הקפה שלו ותלכו אחרי החדשות ".אחרי שאמא גומרת לגמד
אותי חזרה לגיל היסודי ,אבא לוקח את כוס הקפה בידו ומכבה את המכשיר לצלילי הביפ.
אמא מסתובבת מהכיריים עם מבט של פליאה בעיניה.
"יש חדשות לא טובות ועדיף שתשמע את זה ממני ולא מהרדיו ".הוא מכחכח בגרון
ומתחיל למשוך את פרקי אצבעות הידיים" .היה פיגוע במרכז המסחרי".
אני מתיישב .אמא מחווירה וצועקת "וואי ,וואי".
אני שואל" .היו נפגעים?"
אבא מהנהן לידיים שלו" .שניים נהרגו".
אמא אומרת "אם לא הייתה מקשיב לי הייתה בדיוק שם".
אני קם לחבק אותה ואומר לה" :הצלת את החיים שלי".
היא נותנת לי נשיקה על הלחי ואומרת" ,לא ,ה' הציל אותך כי קיימת כיבוד הורים".
אנחנו מגיעים לחתונה ואני בכל זאת לבוש במכנסיים שאמנם לא הייתי בוחר ,אבל חי
איתם בשלווה לפעם האחת והיחידה שאני שאלבש אותם .הרי כמה נעמה השקיעה
בשמלת הכלה שהיא סך הכל תלבש פעם אחת?
"כל ששון וכל שמחה ,כל חתן וכל כלה".
הפנים שלי נסדקים מרוב חיוכים .אני מרגיש כאילו כשאני רוקד ,הרגליים שלי לא נוגעות
בקרקע .שיר רודף שיר ,ואני מסוגל רק לראות את החיוך הרוטט על פניה של נעמה.
נעמה שכל כך התגעגעתי אליה .אנחנו יוצאים מהאולם .אני מביט בפני כלתי שמעתה אני
מצווה לשמור עליה יותר מעל גופי ומרגיש שאני האדם המאושר בכל העולם.
בשבע ברכות בסלון המהדהד של החברים של אבא,ישנו שולחן ערוך לגברים ושולחן
לנשים ,כשהם מתחברים בנקודה בה נעמה ואני יושבים יחד .השולחנות ערוכים בבד רך
כזה בצבע תכלת ,ועליו צלחות חד פעמיות בצבע שבעניי הוא לבן אבל שמעתי שבעלת
הבית אומרת שהוא קרם .יש סידורי פרחים בורדרד ולבן שנראו לי קצת מוכרים ,ואמא
אומרת שלקחו אותם מהאולם ובינתיים היו בכל השבע ברכות .מעניין שרק עכשיו שמתי
לב.
אחרי המנה הראשונה של הסלט שנעמה אכלה ממש בתיאבון ,מגישים את המנה
האהובה עליי ,לזניה .לצידו אמא אפתה שניים שלושה פשטידות ושכנה בישלה תפוחי
אדמה מוקרמים ברוטב שמנת .בעת הגשת המנה האחרונה של עוגת הגבינה עם רוטב
אוכמניות וגלידת שוקולד עם מנטה אבא קם לדבר" ,מנחם ציון ,החתן המהולל ,נעמה,
כלתנו היקרה ,מחותננו המכובדים ,ובעלי הבית הנכבדים"...
אני מעיף מבט בנעמה .היא מחייכת אליי .אבא ממשיך" .כולכם ודאי זוכרים שד"ר רובין,
בעל הבית ,כיבד אותנו בשבע ברכות בחתונה .אני הייתי רוצה לספר כאן למחותנים
ולכלה המהוללה על הקשר המיוחד שיש בינינו למשפחת רובין".
אמא קמה בשקט מעזרת הנשים והולכת לשבת על הספה מאחורי אבא" .בשבוע לפני
החתונה שלי חבר ליווה אותי לכל מקום .היינו חברים הכי טובים עוד מהגן .היינו כל כך
קרובים שבכל השכונה קראו לנו בשם אחד "מושון" .מושון תעזרו לי ,מושון תביאו קרשים
למדורה"...
אבא נשען על השולחן" ,נסענו העירה לקנות לי חולצה לבנה ועניבה לחליפה .הסתובבנו
בין החנויות וצחקנו שעוד מעט נצטרך להוסיף את השם של אמא ל "מושון " ויהיה
לחבר'ה קשה להגיד חוהמושון .ואז שמעתי רעש תלוש שעדיין מהדהד באזניים שלי .אני
זוכר חבטה שהפילה אותי לארץ ואז -כלום".
אבא שותק וכל הסלון שותק יחד איתו.
"אחר כך הסתבר שציון כנראה קלט בשבריר שניה שמדובר בפיגוע והשתטח עליי.
מחבלים התחילו לירות לכל עבר ובגלל שהייתי על הרצפה ,פספסו אותי .אני יצאתי רק
עם זעזוע מח מהנפילה כשציון הפיל אותי .הוא קיבל את הכדורים שהיו מכוונים כלפינו".
אבא החווה בידו כלפי ד"ר רובין ".ציון רובין ,ה' יקום דמו ,היה השומר שלי ושמר עליי תוך
הקרבת חייו".
אבא משתנק ואז ממשיך ",הסיפור הזה תפס הדים בכל רחבי העולם והביא לקידוש ה'
גדול .כולם ידעו על החבר שמסר את נפשו להגן על החתן".
אבא לקח כוס ולגם ממנו" .קראנו לך על שמו והוספנו עליו את השם מנחם שה' ינחם את
משפחתו ואותנו".
הדמעות של אבא התגלגלו על לחיו" .לא עזבנו את משפחת רובין לרגע .היינו בכל
האזכרות והשתתפנו תמיד בכל השמחות אחד של השני.היה ברור ש'סבא רובין' ,כמו
שהילדים שלנו קראו לו ,יתכבד בשבע הברכות בחתונה של הילד שנקרא על שם בנו".
הוא מסתכל עליי ולא ממשיך עד שאני מהנהן.
"אני רוצה להגיד תודה ,שוב ,למשפחת רובין על שהפעם -ציון הציל את מנחם ציון ".אבא
הסתכל סביב וכנראה קלט את מבטי התמיהה ,כי הוא המשיך מיד,
"בגלל הסיפור המשפחתי ,הקפדנו מאוד שהחתן יצא מהבית רק עם שומר .הבן שלנו לא
הבין מה הקשר של הסיפור לחיים שלו ,אבל הוא מכבד את הוריו וחיכה לשומר כדי לצאת
לסידורים .אינכם יודעים ,אבל הוא תכנן לצאת בדיוק בזמן הפיגוע".
דר' רובין פולט קריאת הפתעה.
אבא ניגש לדר' רובין ולוחץ לו את היד .דר' רובין מושיט את שני ידיו ואבא מתקפל בתוכם
בחיבוק .אני קופץ מהמקום ומצטרף אליהם.
כל הנוכחים בשבע ברכות מתחילים למחוא כפיים .אני לא יודע אם הם מתכוונים לציון ,או
שהם שמעו לראשונה על זה שהייתי אמור להגיע למרכז העיר .בטח שנעמה לא שמעה כי
לא דיברנו בשבוע לפני ולא הסכמתי שיספרו לה.
הנוכחים מתחילים לשיר " איי ,איי ,ציון " .אני מחבק את אבא ואת דר' רובין ולאט לאט
החיבוק הופך לריקוד והגברים מצטרפים אלינו לרקוד -תפילה של הודיה וכאב.
סיפור מספר 35
חברה של כולם
סיפור
נתז לוהט צרב את קצה אפי .הנחתי את הקומקום הרותח ומיהרתי לשלוף קוביית קרח מן המקרר ,והנחתי על
מקום הכווייה .מים החלו ליזול על לחיי וצווארי .צלצול טלפון טורדני .השלכתי את קוביית הקרח לכיור .זה בדיוק
מה שהיה חסר לי ,רטנתי .זה היה יואב .נוריתי ,מה שלומך? איך את מסתדרת? מה שלום הילדים? אני סומך
עלייך .תהיי חזקה .הכל יהיה בסדר ,בעזרת השם .נתגבר .אני חוזר בשבוע הבא .את לא צריכה לחכות לי בשדה
התעופה.
האיש נשמע מבוהל מעט אבל בשליטה .קולו חם ובוטח ,אבל מהירות הדיבור לא אופיינית ,חשבתי .אני חושבת
לבטל את ההזמנה לאולם ב"אשל השומרון" ,אמרתי בקול ענות חלושה .מה פתאום?! הזדעק יואב .ולהזמין
באולם החתונות בגני יהושע ,הוספתי .אין ברירה .ל"אשל השומרון" לא יגיעו אנשים בימים טרופים אלו .ממש אין
ברירה ,הוספתי כמתנצלת.
יבואו אלו שאינם מפחדים ,אמר יואב בקשיחות .לא ,יואבי ,ממש לא יכולה לשאת את הרעיון שהשמחה של רועי
לא תהיה שלמה ,כמו שצריך .מצטערת ,יואבי ,אבל הפעם תצטרך לוותר.
שתיקה השתררה מהעבר השני של הקו .יואב? שאלתי בחרדה .שתיקה .שתקתי גם אני .אם לא אכפת לו לבזבז
כסף על שתיקה ,אז גם לי לא .ואז שמעתי אותו.
נורית?
כן?
למה את שותקת?
כי אין ברירה ופשוט מוכרחים להזמין אולם למטה ,הזדחל לקולי קוצר רוח .נשכתי את שפתי.
אז נדאג לאוטובוס ממוגן ירי ,לא ויתר יואב .וקולו רך.
עזוב ,יואב .אמרתי .לא יבואו גם עם אוטובוס ממוגן ירי .אולי רבע מן האנשים .ואני לא מוותרת הפעם .לא על
חשבון רועי .אחרי מה שהוא עבר מגיע לו שמחה כמו שצריך.
עוד נראה ,אל תשני בינתיים עד שאני אחזור .אני חוזר בשבוע הבא ואז נחליט .בינתיים תהיו חזקים כמו שאתם
יודעים ,ובעזרת השם הכל יסתדר .בעזרת השם ,הצטרפתי לתקוותו.
הנחתי את שפופרת הטלפון .ידעתי ,האינתיפאדה הזו לא תסתיים כל כך מהר .החלטתי לא להמתין ולהזמין אולם
בגני יהושע .מיהרתי להתקשר כדי לא להחמיץ סיכוי להשיג אולם בתאריך שקבענו .למזלנו התאריך היה פנוי.
נשמתי לרווחה ,אבל נקיפת לב קטנה פרפרה בתוכי כשדמיינתי את פניו של יואב כשישמע .עכשיו אני עוד צריכה
לרדת לפתח תקווה לביקור השבועי אצל ההורים ,ואחר להיכנס לחנות של סימה למדוד שמלה לחתונה ,חשבתי,
אבל לפני כן אני צריכה להגיד את המנה היומית שלי .מאז שרועי התמודד עם מחלתו הקשה ומאז החלמתו ,אני
מקפידה לומר שבעה פרקי תהילים כל יום .מנת הפרוזק שלך ,קוראת לזה לימור גיסתי ,בעוקצנות חביבה .לימור
ביקרה אצלנו בפעם האחרונה לפני חמש עשרה שנים .לא יכולתי לעמוד בלחץ של אודי ,אמרה לי כמתנצלת .אודי
אחי מגיע אלינו לביקור בלי אשתו פעם בחודש לערך .בתו נגה ,גם כן לא מגיעה .לימור התוודתה בפני שהגגות
של בתי המתנחלים מעוררים בה בחילה קלה .אתם חבורה של סנובים אליטיסטיים .איזו שיבת ציון אתם עושים
עם ועדות קבלה ,מועמדות לשנה ובדיקות גרפולוגיות ,הטיחה בי פעם בחביבות יתרה .אנו נפגשות באירועי
שמחה משפחתיים בלי צו פיוס ומשוחחות במידה של חיבה הדדית .אתם מונעים את הסיכוי להגיע לפיוס עם העם
השכן הטבעי בארץ הזו ,לחשה לי באוזני באחת השמחות הרועשות במיוחד .כל טענותי על אשליית השלום
באזורנו ,ועל אלף שנות מלחמות עקובות מדם באירופה הנאורה עד מלחמות העולם הזוועתיות במאה העשרים,
עד שהגיעו שם לשוק ומטבע משותפים וגבולות פתוחים ,לא שכנעו את לימור .אבל כשנגה בתה נסעה להתארח
במשפחה גרמנית בגרמניה בחילופי תרבות ונוער ,הגיע התור שלי להרגיש בחילה קלה ,אבל לא אמרתי לה.
אחרי המנה היומית יצאתי לדרך .נכנסתי למכונית ופתחתי את מכשיר הקשר ואת הפלאפון .העפתי מבט במד
הדלק .יש מספיק להלוך וחזור .עברתי ברחוב הראשי של שכונתי .שני גברים עמדו בגינתם צופים במשקפת על
מוצב צה"ל בגבעה ממול .מה הם עושים בביתם באמצע היום? מוזר .והמוצב הענק הזה ,למה תקעו אותו אצלנו.
ילדה זהובת שער החליקה על גלגיליות .צפרתי שתיזהר וקינאתי באושרה הילדותי .אחזה בי התשוקה להחליק
כמֹוהַ .
אני כבר במורד הגבעה ,נכנסת לחוצה שומרון .תפילת הדרך והכביש דוהר אפור ונוצץ באור הצהריים .לא סתם
כביש אלא אוטוסטרדה ארבעה נתיבים ,לשכמותו חיכינו שנים ארוכות .שנים חלמתי שיופיע כביש זה בחיינו .עוקף
הכפרים הערביים .שיבואו כבר כל אלו שחששו להגיע לביקור בגלל הכפרים הללו .אבל הוא נסלל ובמהירות
מדהימה רק לאחר פרוץ מאורעות הדמים ,חודשיים אחרי ראש השנה תש"ס .עדיין יש קטעים לא גמורים.
דחפורים ומכבשי ענק עובדים בכבדות אטית ובמסירות .אבל עכשיו ,למרות הכביש היפה ,הנוצץ המהיר ועוקף
הכפרים ,מי יבוא .שוב כולם חוששים .מתעקשים לראות בנו את מחוז הסכנה .כאילו שבישראל של הקו הירוק לא
התפוצצו כבר מספר בלתי נסבל של יהודים.
מכשיר הקשר התעורר לחיים .לכל מנויי ברק ,לכל מנויי ברק ,כביש המנהרות נפתח לתנועה ,הוא מכריז .חבל לי
על תושבי גוש עציון .אחרי רבע שעה אני שומעת :לכל מנויי ברק ,לכל מנויי ברק ,כביש המנהרות נסגר לתנועה,
ניתן לנסוע דרך עמק האלה .עמק האלה ,חשבתי ,איזה עמק יפה .דוד ניצח שם את גולית .מה יפית עמק נווי .אבל
איזה סיבוב ארוך כדי להגיע הביתה אל הילדים והאישה .הלוואי והיינו מנויי ברק בן אבינועם .הוא עשה משהו
למען לא ייסעו בני ישראל עקלקלות בארצם .לעומתו ברק אהוד משותק ואינו עושה דבר .א-לוהים ,מה יהיה הסוף
איתנו.
בשעה שלוש כבר הייתי בדרך חזרה מפתח-תקווה הביתה .הביקור אצל ההורים עבר בשלום .הם לא הזכירו לי
כמה חבל שהלכתי לגור בלוע הארי ,אבל הציעו שאשאר לישון אצלם אם אתעכב עד הערב .הורים יקרים .אהבתם
מלווה אותנו לאורך כל הדרך .מדדתי מספר שמלות .אבל לא הצלחתי לבחור אחת מתאימה .המחירים יקרים
בטירוף .הדרך עכשיו יפה עוד יותר .השמש שוקעת ומשקפי השמש שלי צובעים את הנוף בזהוב ורוד ענוג .עוד
חוזר הניגון שזנחת לשווא והדרך עודנה נפקחת לאורך ...התנגן בתוכי השיר היפה של אלתרמן .פתחתי ערוץ
שבע .נשמע קול מוכר .הקול של משה חלמיש' .זהו שיר של המשוררת נגה שקד אמר .עכשיו קרא שיר .הקשבתי.
כשסיים אמר :נגה מתגוררת בשומרון וכותבת שירי נוף ארצנו ונופי השומרון .שירים יפים .חבל שאין מכירים אותם
די ,אפילו בין המתיישבים ביש"ע .ואולם באמת אנו זקוקים בימים קשים אלו לשירה אחרת .לשירת זעקה .לשירה
שתציג את פצעינו השותתים עם גאוותנו הממאנת להבליג ,כדוגמת שירי אורי צבי גרינברג לפני שבעים שנה,
בתקופת מאורעות הדמים של תרפ"ט ותרצ"ח .יש צורך גדול בזעקת הארץ האהובה ובניה'.
ואז הוא קרא שיר משירי "לא אל לא מלך לא גיבור" של אורי צבי .סמרמורת עברה בגופי.
רוחי תעתה לרגעים וחדלתי להקשיב לו .חשבתי על השירים שאני אוהבת לקרוא בעתות פנאי .רחל ,לאה
גולדברג ,אסתר ראב .קולו של משה חלמיש עדיין זרם ברדיו אבל את עיני צדה נערה בצדי הכביש המניפה יד
לטרמפ .הבטחתי לעצמי לא לקחת טרמפים בימים טרופים אלו ,אבל משהו בעמידתה עורר אותי להאט ,לבדוק.
אולי בכל זאת .עמדה שם נערה בכיסוי ראש אפור ושמלה ארוכה עד הרצפה .הורדתי את שמשת המכונית .לאן
את צריכה ,שאלתי .למכללת אריאל ,ענתה במבטא גרוני ערבי .פניה נעימות .היכנסי ,אמרתי .נכנסה והתיישבה
לצדי .השמשה עולה .המכונית מגבירה מהירות .אז את צריכה למכללה? שאלתי .כן ,ענתה .ניסיתי לפענח את
החידה .מאין הגעת לכאן? מן הכפר שלי .ומה את עושה במכללה? לומדת .מה? בסיכולוגיה .ואפשרו לך ללמוד
במכללה? כן .למה לא .ונעים לך לבד בין כל היהודים? את לא כועסת שאני שואלת? לא ,מה בתאום .זה בסדר
גמור שאת שואלת .יש עוד הרבה בלסטינאים שלומדים מן הכפרים .ואת לא מפחדת לבוא ללמוד שם היום? לא.
למה לפחד .אני חברה של כולם .ולקחת טרמפ .את לא מפחדת? .לא .הכל מן אללה .שתקנו .ישבה זקופה ,עצורה
ושלווה .הגענו למכללה .היא ירדה .ביי ,תודה.
ביי...
סיפור מספר 36
לאחר בדיקה נמצא כי הסיפור כבר הוגש בשנה שעברה ולכן -נפסל להשתתפות בתחרות גם השנה.
סיפור מספר 37
רחוק מהקיבוץ
שורות האקליפטוס בצד הכביש יצרו תחושה כאילו האוטובוס דוהר דרך שדרה מפוארת.
ציון הביט דרך החלון בעודו מתאושש מחלום גרוע במיוחד .האוטובוס הישן של אגד ,קו
תלת ספרתי ,לא היה בנוי לנסיעות הארוכות האלה ודווקא הקשיש המתפרק הזה היה
מוצב שם להביא את כל הנוסעים אל השממה .בין רווחי העץ הצליח ציון להרכיב תמונה
נושנה של נוף המוכר לו היטב ,עצום באורכו ,המצולק בגבעות אפורות ונגמר בהרים
הגבוהים .עד כמה היה קרוב לגבול ,זאת לא ידע .הוא העדיף לנמנם את הנסיעה הזאת,
כך אולי הסיוט הזה יגמר עוד לפני הצהריים.
רעש חזק של מנוע הכשיל את ניסיונו להתעורר בקלות .טרקטור ועליו נהג חצי מנומנם
חלפו על פניו בצד הדרך .ציון ניסה להגות את שם תחנת הדלק הבלויה שהבליחה
בהמשך הכביש ,סדש ,וניסה למנות את מספר הפעמים שראה את תחנת הדלק הזו אי
פעם .האוטובוס ביצע פנייה חדה שמאלה מבלי שהאט והעיף את ציון אל החלון .למעט
אישה קשישה שישבה שלושה מושבים מאחוריו ,איש לא שמע אותו רוטן .האוטובוס החל
להתמלא בריח מוכר ולא רצוי .הרפת ,החציר המתיישן וצואת המשק .ריחו של הקיבוץ.
"חבלי ארצנו" היה קיבוץ קטן אפילו במונחים של קיבוץ .ציון וחבריו האמריקאים התנדבו
בו לפני שנים רבות .כל כך רגילים הם היו לנוחות הפרברים עד כי לא יכלו לנחש כמה אי
סדר יכל להתקיים במקום אחד .המנטליות האחרת ,שלא לדבר על מוסר העבודה
המשונה .הקיבוץ שנגלה מול עיניו היה נראה כאילו הוריו שכחו אותו בצעירותו ומאז גדל
להיות פרא .הבתים היו מפוזרים והכבישים מיושנים וסדוקים .הוא לא הופתע מכך
שהקיבוץ נראה ככה היום .הוא תמיד ידע ששום דבר טוב לא יצא מכאן.
הוא לא הבחין ברחוב אחד מאז שנכנס ,ועל יומנו היה רשום כי עליו להגיע לרחוב רותם.
האוטובוס נעצר כ – 21מטרים מהתחנה המיועדת לו .ציון הופתע לגלות זאת ,במיוחד כי
הירידה מהאוטובוס כללה מעבר בשלולית גדולה ובוצית במיוחד .הוא נאנח בכעס .הכול
סביבו היה מוכר כל כך ועם זאת חדש לו .לא מעט התחבט באם לחזור למקום המקולל
הזה.
הנהג ירד גם הוא מהאוטובוס ואמר לציון כי יש לו עוד שלוש שעות עד שיצא עוד פעם,
ואחריו כבר יצטרך למצוא סידור אחר .ציון התחלחל מהמחשבה שיצטרך להישאר במקום
הזה יותר זמן משהתחייב לו ,ושאל אותו אם יודע היכן נמצא בית הספר החקלאי "רמות".
"ברחוב רותם"" .ואיפה רחוב רותם?" ,התעמק ציון .הנהג כיוון אותו לנקודה מסוימת
בתנועות יד מוגזמות וחזר לעיסוקיו .ציון מיהר ,המבחן מתחיל בעוד דקות ספורות.
מחוץ לבית הספר הבחין ציון בגדר תיל ומאחוריה מספר פרות .הן לא נראו שחוקות
במיוחד .בוודאי לא חלק מקבוצת החליבה ,חשב לעצמו .הן פה כדי ללדת ולהישחט .ציון
היה אלוף הקיבוץ בחליבה .מוסר העבודה שלו היה שווה לזה של ארבעה ילידי קיבוץ.
מנהל העבודה שלו ,אדם מבוגר ורב ניסיון בפרות דרום אפריקאיות ,העיד כי אם יעשה
הסבה לשחיטה וודאי לא יישארו פרות לחלוב מהן חלב .ימי העבודה הקשים הפכו את
ידיו של ציון לבלויות ואת אמונתו לחזקה .הוא וחבריו לגרעין ידעו כי בעבודה קשה יביאו
את החלום הציוני לשממה ,ורק בעבודה קשה.
בתור מורה ביום ובוחן בחינות בגרות בקיץ ידע ציון עבודה קשה מהי .מעולם לא החסיר
יום עבודה ,מעולם לא וויתר על שום תלמיד ,הזוי ככל שיהיה .כאשר קראו לו למבחן
התייצב בדיוק בזמן ועשה את עבודתו נאמנה .דווקא מוסר העבודה הטבוע בו כמו שנאתו
לקיבוץ הוא שגרם לו להסכים לשינוי המוזר שנכפה עליו מלמעלה ,ממשרד החינוך .הוא
השלים עם הגזרה ,הרי זה רק שלוש שעות עבודה והדורות וודאי התחלפו בעוד הוא
תופר את הפצעים הישנים ההם .הוא היה צריך כל אגורה שיכל להרוויח .הקיץ עוד ארוך
והאוכל לא ישלם את עצמו .אין ברירה ,חשב .הוא בהחלט ילך אך בוודאי לא ייהנה מזה.
בפתח בית הספר נח לו שלט קטן שנתלש מחולשתו של נייר הסלוטייפ ,וכיוון את הנכנסים
לכיתת המבחן .החץ הראה עכשיו את הדרך אל מסדרון ארוך ואפור .ציון המשיך ללכת
במסדרון עד שראה פח העולה על גדותיו והחליט כי זו הכיתה .הניחוש התברר כנכון
ובתוך הכיתה הסתובבו בבת אחת ראשיהם של כעשרה תלמידים למראהו של הבוחן
האלמוני .ציון ניסה לעטות על פניו ארשת רצינית ככל שיכל ונכנס באיטיות עד שנעמד
בראש הכיתה והכריז על מה אסור ומה מותר .בתוך כך העביר ציון מבט על הנוף שמחוץ
לכיתה .הפרות המשיכו לטייל במרחב שלהן וכמה ילדים נעמדו מחוץ לגדר ודיברו ביניהם.
ציון איבד ריכוז לרגע אך מיד חזר לסדרו והנחית על התלמידים חלולי ההבעה את
החוקים הידועים.
ציון אהב את השעה הראשונה ,השעה שבה הבוחן הממוצע בוחן את הכיתה שלפניו
ומסיק מסקנות .ילדים באופן כללי גרמו לו אי נחת .בדרך כלל הסתדר עם מה שהיה
במרכז ,אותם ילדים קלי דעת שכל אופנה חולפת משנה אותם וכל אדם חסר כישורים
מכתיב להם דעה חסרת ערך אחרת .כל כך הרבה אי סדר בראש אחד ,חשב לעצמו .הוא
ידע כי תרבות העיר הרקובה חלחלה עמוק לתוך גבולות הקיבוץ .הוא הבחין בתלמיד עם
החישוקים העצומים בתנוך האוזן ובז לו .אחת שישבה לידו ,בחורה מושכת במיוחד,
התלבשה בחולצה הגדולה עליה בכמה מידות וחשפה כתף וצד אחד של החזה שלה.
מאחוריה ישב בחור מתולתל בעל פרצוף אדיש וחצי חיוך מרגיז ,אשר חולצת סוף
המסלול שלו הייתה גזורה מכתף אל כתף .את כולם ככולם תיעב ללא סיבה .הוא לא צריך
סיבה ,הרי הכול כבר מובן לו .הוא חווה על בשרו את כור ההיתוך הישראלי.
השעה השנייה עברה פחות בנעימים .זיכרון מוכר קפץ לביקור לא רצוני .אותו רגע בו עלו
על המטוס עשרה חברים ,חדורי מטרה ושטופי זעם ציוני טהור .המפעל ההתיישבותי
עדיין נושם ,עדיין חי ומתפתח .חיי המותרות בפרברים אינם ההגשמה העצמית שלכם.
פועלי ופועלות הקיבוץ מחכים רק לכם .כל יד מקדמת אותנו אל הגשמת החלום .כמה
תמימות הייתה בהם אז כדי להקשיב לסיסמאות האלה .כמה אומץ היה בהם כדי לזרוק
את החלום האמריקאי הישן והטוב לטובת חלום לא מוכר במערב הפרוע .כמה הופתעו
לגלות את המפעל הציוני מנומנם על ערסל ,בעוד המתנדבים מזיעים את לשד עצמותיהם
לטובת עוד חליבה מוצלחת או קציר שבוצע ביעילות.
אז עוד לא קראו לו ציון .הוא הגיע בשם מייקי גריפנשטל .מנהל העבודה שלו הדביק לו
את השם ציון ומאז התקבע בתודעתו שהוא ציון .בשבועות הראשונים הביט יום יום אל
השממה וראה בה רק הזדמנויות .הנה עוד מקום לרעות בו עדר ,ולידו שטח המתאים
לחקלאות .ציון ניסה לשתף בהתלהבותו את שאר בני הקיבוץ אליהם ניסה להתחבר ,אך
אלה היו אדישים וכבשו את צחוקם בכל פעם שמד הפאתוס עלה בטון דיבורו .לאט לאט
הימים נהפכו קשים והחלום קיבל גוון מציאותי ומייאש .מוסר העבודה שלו דחף אותו כל
יום למלא כדים שלמים של חלב בעוד ההספק של חבריו הישראלים היה פחות מכך
בהרבה .מנהל העבודה לא היה רגיל להספק שכזה ובחמדנותו דרש מכולם לעמוד בקצב
של ציון.
רעש נייר מתקמט הפריע את בהייתו בשעון שמעל דלת הכיתה .התלמיד עם החולצה
הגזורה תלש דף ממחברתו ,קיפל אותה לכדור והעיף אותה בתנועה לא מאומצת לפח
שבפינה שציון היה צמוד אליה .הכדור לא נכנס לפח ,וציון בהה בילד מספר שניות
בתדהמה" .טיוטה" ,השיב הילד לשאלה שלא נשאלה בכלל" .בוא ותרים את זה" השיב לו
ציון" ,אני לא מרים את הזבל שלך" .הילד התרומם באיטיות והתקדם לכיוון שולחן המורה,
הרים את הכדור והשליך אותו כאילו היה כדור כדורסל במהלך מטופש ומלא בעצמו שגרר
אחריו כמה קולות צחוק מהכיתה .הוא מנסה לחמם אותי ,חשב ציון .הוא בודק את
הגבולות שלי .הוא עקב אחרי התלמיד במבטו והתרתח כשחילק מבטים לשורת
התלמידים האחרים המובילה אל כיסאו" .שב מיד!" ,דרש .התלמיד ישב באיטיות מכוונת
תוך גרירת הכסא אחורה ברעש מתמשך ונוראי" .מה השם שלך?" שאל אותו ציון בטון
מאיים" .גיל" השיב לו התלמיד החצי חיוך" .גיל אורבאך" .הוא רשם לעצמו את השם בצד
היומן" .תתרכזו במבחן שלכם" ,פנה אליהם בזעם.
הוא ידע בדיוק מה השם אורבאך אומר בקיבוץ "חבלי ארצנו" .השם היה מוכר לו ונצרב
בזיכרונו עוד מאז .מבטו המלגלג של גיל דמה לזה של חבריו של ציון לרפת כאשר הם
שמעו על כוונתיו הקפיטליסטיות של מנהל העבודה .ציון מעולם לא היה אהוד במיוחד על
בני הקיבוץ ,הרבה בגלל שהביא איתו מטען איתו לא יכלו להשלים .הוא העדיף להשקיע
כמה שיכל בכל מטלה שביצע במהלך חייו .הוא העדיף את הסדר שבסיום יום עבודה
מפרך על חוסר ההספק שנוצר עקב יום עבודה איטי ועצל .בני הקיבוץ העדיפו את סגנון
העבודה השני ולא הניחו לו כאשר נאלצו להדביק את קצב העבודה שלו .הם סיננו לעברו
קללות ,סירבו לדבר איתו ואחד אף ירק על עורפו בעוד ציון מרוכז בעבודתו.
חבריו לגרעין הרגיעו אותו .אמרו כי העוינות תחלוף ,וכי מה שהוא עושה ,זה הדבר
האמיתי .פועלי ופועלות הקיבוץ אילצו את חלק מהם להוריד את הספק העבודה בכוונה.
רבים אף השלימו עם הלך הרוח האיטי" .אתה עוד במנטליות של ארצות הברית .כאן לא
יפטרו אותך" .אך זה לא היה העניין מבחינתו .הוא רצה את הסיפוק החמקמק הזה כאשר
אדם מיישם את הרעיון שבוער בתוכו .את ההבטחה כי החלום הציוני הוא חלומם של
אנשים רבים וכי כולם נרתמים למאמץ .באותו הלילה בא הקיבוץ על סיפוקו.
הוא עקב בעיניו אחרי גיל אורבאך .עוד חצי שעה נשארה למבחן הזה .חלק נכבד
מהתלמידים סיים לפני הזמן והכיתה הייתה ריקה יותר ממקודם .רק גיל ,הבחורה עם
המחשוף וציון נשארו בכיתה .גיל תיפף עם אצבעותיו בעצבנות והביט אל עבר החלון
בבהייה שסימלה כי אין בו עוד רצון לסיים את המבחן" .סליחה ,סיימת את המבחן?" שאל
אותו ציון" .יש לי הארכת זמן" החזיר לו גיל וברגע אחד החריב את עולמו של הבוחן.
האוטובוס צריך לצאת .הוא חייב להספיק לאוטובוס" .שעה לפחות .לוקח לי זמן עם
השאלות הפתוחות האלה" .לעזאזל איתך ,חשב ציון .העיפרון שבידו כמעט ונשבר בין
כותלי אצבעותיו .אין הוא יכול להישאר כאן דקה נוספת.
לפתע הבחין ציון כי הבחורה מעבירה משהו בנסתר .הוא היה מנוסה בתרגילים שחוקים
כאלה ,זה קורה כל הזמן ובכל כיתה ואם רק יתן חלון לפורענות שכזו היא תתרחש .הוא
חייב לנצל את ההזדמנות .בין רגע דפק על השולחן בעוד שני התלמידים מביטים בו
באימה מוחלטת .הפתק אפילו לא הספיק לעבור ונחת על הרצפה .ציון הצביע על גיל
ואמר לו להביא אליו את המבחן .גיל התרומם והביט בתימהון בנערה שהחזירה לו מבט
מבולבל .ציון התרומם גם הוא מכיסאו והביט במבט יוקד שנאה בשיקוץ הזה שעמד מולו.
כל כך מלא ביטחון בהופעתו החיצונית עד שלא שם לב שיש חוקים שחלים גם עליו,
וההעתקה בזמן מבחן בגרות היא דבר שלא יעלה על הדעת בכל קנה מידה .הוא לקח
ממנו את המבחן מהיד וקרע אותו מול עיניו המשתאות .היה בו סיפוק רב אך הוא השתדל
לכבוש אותו בעוד לחייו של גיל התמלאו סומק עז .הוא השליך את הגזרים לפח ואמר
"אתה יכול להגיש ערעור למשרד החינוך .אני איתך סיימתי" .גיל יצא בסערה מהכיתה.
הבחורה נשארה להביט בציון ומיד חזרה אל המבחן וכתבה במרץ .ציון התרווח בכיסא
והתמתח .הוא הביט דרך החלון והבחין בגיל עובר דרך הגדר של הפרות וחוצה אותן
במהירות לכיוון לא נודע .אולי היום הזה רק הולך ומשתפר .אולי שכרו בנוסף למשכורת
יהיה סיפוק בניצחון ההיסטורי שהתרחש כאן.
שכן באותו לילה אפל בקיבוץ "חבלי ארצנו" נחשף ציון למנטאליות משפחת אורבאך .בנו
של מנהל העבודה ,אליעזר אורבאך ,היה מנשה "מולי" אורבאך .באותו לילה ,לאחר יום
העבודה הקשה שידעו מימיהם ,התאגדו הוא וחבריו לרפת לפעולת תגמול שתראה
לאמריקאי חדור המוטיבציה רוח קרב מהי .באותו ערב ציון רק רצה לשכוח את היום
ולקוות כי השינוי אולי יתחולל מעצמו ,ואולי לפעיל הזר והנלהב הזה תהיה מורשת עבודה
משלו בה יוכל להתגאות .בעודו עוצם את עיניו נכרכה סביב פיו גרב מסריחה ,וכמה שצעק
לחבריו לעזרה איש לא קם .הם גררו אותו החוצה ,שלושה בני קיבוץ חסונים ומולי
ביניהם .אל תוך הרפת ,מתחת לפרות .הוא ניסה להתנגד אך הם אילצו אותו להצמיד את
פיו אל עטין הפרה .אילצו אותו לשתות את החלב העכור .הם אילצו את ראשו להתפלש
ברפש שלמרגלות הבהמה .הוא צרח לעזרה וברגע אחד אור מרוחק נדלק .רגע אחרי כבר
התפזרה הכנופיה והשאירה את ציון להתבוסס בדמעותיו .לא הספיקו המילים המנחמות
וההבטחות למצות את הדין אם רק יספק את שמות האשמים .כמובן שהוא לא ציין .הוא
ידע מה יקרה אם יעשה כן והעדיף לשתוק .מכאן ,ידע ,הדרך היא רק החוצה מהקיבוץ.
אחוות פועלים הוא לא מצא כאן .שום זכר לערכים שבלע בשקיקה עד שהסכים לעזוב את
הפרבר שהיה ביתו לטובת הצריפים בהם נאלץ להתגורר כעת ,אל הריח שמעולם לא
התרגל אליו .עמוק אל תוך הניכור והבדידות שבעבודתו הקשה של היחיד מול עצלותם
של רבים ממנו .כאן ,חשב ,לא נמצא עתידו בארץ ישראל .כאן לא השליחות .הכיוון ,ידע,
נמצא בחינוך .הכול מתחיל בחינוך.
חבריו לגרעין ידעו על כוונתו לעזוב והבינו .עם הזמן הקיבוץ ננטש כמעט לחלוטין
ממתנדבים .חלק אף עזבו את הארץ כדי לחזור לחלום הישן והמוכר באמריקה .ציון לא
שמע יותר על הקיבוץ .במפגשים עם חבריו לגרעין כל הנושא טיאטא את עצמו מתחת
לשטיח .עכשיו חש ציון כמנצח יריבים רבים באגרוף אחד .היום יוכל לחזור לביתו בגאווה.
היום יוכל לישון על מיטתו ולצחוק אל תוך השינה העריבה ביותר שחווה כבר שנים.
המבחן הסתיים ברגע שבו הבחורה חשה מספיק ביטחון להגיש לבוחן את המבחן .בלבול
רב מילא את פניה ,שכן היא אשמה בהעתקה הזו לא יותר מגיל .ציון היה מודע לפרדוקס
שיצר ,שוודאי רק גרם לנזק ,אך לא היה אכפת לו .הוא אפילו לא ווידא שרשמה את שמה
על טופס הבחינה .הוא חייך אליה חיוך רחב ,אמר תודה ואסף את המבחנים אל תיקו.
בדרך החוצה אסף את השלט המורה לכיוון הבחינה ,גילגל אותו לכדור והשליך אותו אל
הפח הקרוב בקלילות .נותרה לו עוד רבע שעה לפחות עד שיצא עם האוטובוס משערי
הקיבוץ והוא החליט לגשת אל הפרות לרגע התייחדות אחרון.
בשטח המגודר המשיכו הפרות לרעות את עצמם באדישות מופלאה .כמה היו חמים
עטיניהם כשחילץ מתוכן את החלב אל תוך הדליים במקצועיות האמריקאית שלו .עבודה
קשה בהחלט זו הייתה ,והוא זכר עדיין כל חלקיק קטן ממנה .אם תינתן לו ההזדמנות יוכל
בין רגע למלא לפחות שלושה דליים של חלב מהפרות האלה .אבל זו הזדמנות שהיה
שמח שלא לקבל בשנית .דרכו בעולם החינוך לוותה בהצלחות רבות ,תלמידים רבים שלא
חלמו כי תהיה להם תעודת בגרות ביד מסיימים היום תארים ראשונים ושניים .סוף כל
סוף ,ידע ,מוסר העבודה שלו מחלחל גם לילדים שמורגלים בהצלחות מיידיות החולפות
באותה מהירות שבאו .לרגע תהה האם הפרות הללו שמולו ,אולי הן צאצאות של הפרה
ההיא .אולי הן מעבירות את הסיפור הזה בירושה ,על בן האנוש שכל כך התלהב
משליחותו בארץ הקודש עד שינק את החלב היישר מהעטינים המלוכלכים של הפרה
ההמומה ,שבטח נותרה המומה עד יום השחיטה .ואולי הן לא יודעות .זהו סוד שהעדיף
לסחוב איתו רחוק מהקיבוץ ,רחוק מהפרות ,רחוק ממולי אורבאך.
"היי ,מר בוחן!" ציון הסתובב אחורה וראה את אשר חשש בליבו אך חשב כי לא קיים עוד.
הרי זה מולי אורבאך במלוא תפארתו .הוא השמין וגידל על עצמו מדי עבודה עם מגפיים
תואמים .הוא אחז בידיו קלשון חקלאי מאיים במיוחד" .אדוני אני רוצה לדבר איתך .יש לך
דקה?" .פניו הביעו בלבול ואותו חצי חיוך מכוער שציון זיהה בבנו התנוסס על פרצופו
כמבקש להתיידד ,רק שבמקום השיניים היפות של אז הצטופפו שיניים מרקיבות וצהובות
מסיגריות .ציון הבחין כי מולי לא מזהה אותו .בנו עמד שם ברקע על יד האוטובוס המאיים
לצאת בכל רגע .מולי הגיע אליו והחל לתחקר אותו לגבי מה שאירע .הוא רצה לדעת
בדיוק מה קרה ולמה בנו היה צריך לחזות בפרי עמלו נקרע מול פניו" .הוא לא עמל ולא
כלום .הוא ילד עצלן ,הוא צריך לדעת את המקום שלו .אני לא יודע איך זה אצל בוחנים
אחרים ,אבל אני לא עובד ככה .אני לא מעביר תלמיד שחושב שהעתקה היא הדרך לציון
מאה .אמרתי לו ואני אומר גם לך ,מר אורבאך ,את התלונות יש לשלוח בטופס ערעור
למשרד החינוך .עכשיו ,אם תסלח לי ,אני צריך להגיע לאוטובוס".
לשנייה אחת הרגיש ציון את הניצחון המתוק ביותר שחייו נתנו לו להשיג .לשנייה אחת
המעגל האיום שבראשו נסגר ונאטם .זו הייתה השנייה היפה ביותר שיכל לייחל לה ביום
שכזה .זה היה מושלם .פניו של גיל הביעו אימה אדירה ולאחריה המהלומה לא איחרה
לבוא .ציון הרגיש את מלוא כובד הקלשון פוגע בכתפו ומפיל אותו לרצפה" .אתה לא
תעביר לבן שלי את השטויות שלך ,מר בוחן .לא אכפת לי כמה אתה דגול מחוץ לקיבוץ,
כאן אתה רק הבוחן .ואם הבן שלי מעתיק אז מה אכפת לך לתת לו? לא בחנת אף פעם
ילדי קיבוץ? תן לו את הציון שלו ולך חזרה מאיפה שבאת".
"לא ,מר אורבאך ,אבל אני מכיר אתכם טוב מדי כדי לתת לילד הזה להתחמק עם
העצלות המפורסמת הזאת שלכם" .הוא הרים את עצמו מהקרקע הבוצית והביט היישר
אל תוך עיניו של מולי המשתאה .במוחו הריץ רבות את העימות הזה ,על גרסאות שונות
בין אלימות לאלימות קשה יותר .אך ליבו אמר לו שכדאי לעלות כמה שיותר מהר
לאוטובוס .הוא לא רוצה להישאר בקיבוץ הזה עוד דקה אחת נוספת ,על העימות הזה ידע
כי הוויתור יעשה לו טוב אם ישאר אי שם בחלל הקיבוץ" .אני אפגוש אותך שוב בבית
משפט ,מולי .מצידי תביא את כל החברים שלך מפעם שיעזרו לך ,אתה הולך לאכול מהיד
שלי את כל החרא שגרמת לי לאכול".
הוא הסתובב מהר וחלף על פני גיל המבולבל .בזווית אוזנו שמע את השם ציון נזרק אל
האוויר .מולי עוד לא היה מודע להיקף צירוף המקרים החד פעמי שנחת עליו בקיבוץ
"חבלי ארצנו" .הוא עמד במקומו והיה המום .הנהג השקיף על הכול והסכים לשמש כעד
כשהזמן יגיע" .אין להם אלוהים .עושים מה שבזין שלהם ואנחנו עדיין שופכים עליהם
ערימות של כסף .תאמין לי ,אם יש מישהו שצריך לחנך ,זה אותם" .לא אותם ,הבין כעת
ציון .את כולם לא יכל להכליל לתוך הקבוצה הזאת שיצר איפשהו בשלהי שנות השמונים.
לא יהיה זה הוגן כלפי אותם אנשים שאת שמם הוא לא זוכר ואף לא התכוון לכך .זה רק
אורבאך ,תודה לאל שזה רק הוא.
כשעלה לאוטובוס עשה זאת בגאון רב למרות הכאב שהתחלש עם כל צעד .הקיבוץ עבר
על פניו בעוד האוטובוס יוצא מן השערים הצהובים אל תוך שמש הצהריים שהייתה בשיא
כוחה והאירה את אורה החזק על יום מוזר שכזה .שוב אותה שדרת איקליפטוסים .שוב
אותו נוף מצולק המורכב בין רווחיהם ,בפעם האחרונה כך קיווה .והנה הוא נרדם על אדן
החלון .בחלומו ראה ציון עדרים רבים של פרות שמנות המביטות בו כאילו כל חייו רעה
את עדריהם .בחלומו הניף את הקלשון והביא אותם למקום אחר ,רחוק מגדר התיל ,אל
מרעה שטומן בתוכו הזדמנויות רבות.
סיפור מספר 38
נולדתי וגדלתי באיראן.
בהיותי בגיל חמש שנים ,גמלה בלב משפחתי ההחלטה ,לעזוב את העושר שהיה באיראן
ולעלות לארץ הקודש ,לאושר אחר.
ההתארגנות התארכה ,כדי לוודא סידורי קליטה ,נקבע תאריך טיסה.
יומיים לפני מועד הטיסה ,סבי נפטר.
ההורים בחנו אפשרות להעלות את גופתו של סבי לארץ ישראל ,וכשהבינו שזה בלתי
אפשרי ביטלו את מועד העלייה לארץ ,ונשארנו לסידורי קבורה ומנהגי האבלות באיראן.
חלפו ימים ,המשפחה החליטה כי לא ניתן להשאיר את סבי ולעלות לארץ ישראל,
התקבלה החלטה ,דוחים בשנה את העלייה.
לאחר שנה מיום פטירת סבי ,נקבע מועד טיסה.
זוכר אני כי הטיסה נקבעה ליום החמישי חודש יוני לשעה 16:11בבוקר.
התארגנו לקראת היום המיוחל וכולנו נרגשים.
ביום ובשעה היעודה ,עלינו על המטוס נרגשים כולם וטסים לארץ הקודש.
עיכוב קטן בהמראה גרם לנו למתח ולבסוף המראנו נרגשים.
פחדתי קצת מהטיסה ופתאום מצאתי עצמי מתוח מחבלי הקליטה ומניתוק הקשרים עם
חברי הילדות שלי .בעודי תוהה מה צפוי לי ,שקעתי בשינה עמוקה.
נחתנו בארץ ישראל .במוחי עדיין חרוט אותו הרגע ,בו אבא מנשק את אדמת הקודש ואני
אחריו.
עברנו את תהליך הקליטה בנמל התעופה ,ומשם נסענו לקרובי משפחה.
שכניהם של קרובי המשפחה היו מוסלמים ערביים .מיד התחברתי לשני ילדיהם ,ומדי יום
היינו נפגשים ומשחקים יחדיו .מאוד נהניתי ממערכת היחסים שנרקמה ביני לבין "אחמד"
ואחיו "מוחמד" .הלכתי לביתם והם באו לבית משפחתי וכך נוצרה לה מערכת יחסים
מדהימה .נפגשו רבות ושיחקנו .אט אט הבנתי מהו אותו כור היתוך המדובר.
תמיד הם עזרו לי וגם לימדו אותי את השפה העברית והערבית.
היינו אוכלים יחד ולפעמים מאותה הצלחת ,שוחים יחד באגם והולכים יחד לבית הקולנוע.
הרגשתי שלא יכולתי לייחל לטוב מכך ,זה השלום האמיתי ,זו האחווה ,זו מוסריות
בהתגלמותה ומה עוד אני צריך בחיי ,זה האושר.
לפתע הרגשתי יד מלטפת וקול מפוחד ,היה זה קולה של אימי שניסתה להרגיעני.
אורי תתעורר ,אנו לקראת נחיתה בארץ ישראל.
פקחתי עיניי ושאלתי היכן "אחמד" ואיפה "מוחמד"? .אימי הסבירה לי שחלמתי חלום.
לפתע נשמע קול דרמטי של קברניט המטוס "ברגעים אלו ממש נשמעת אזעקה בארץ
ישראל .ממגדל הפיקוח נמסר שמשמעות האזעקה היא ,מלחמה בין ישראל לצבאות ערב.
הקברניט הורה לכל הנוסעים להתרכז לאחר הנחיתה בשדה התעופה ,ולהמתין להנחיות
ולמעבר למקום המקלט".
לימים קראו למלחמה זו "מלחמת ששת הימים".
סיפור מספר 39
העדּות האמיתית
שמי המקורי מהבית הוא עלמה שמעוני.
נולדתי בשנת .4142אבי נפטר בגיל צעיר ,אמי נישאה בשנית ,ונולדו לי שני אחים נוספים .גרנו
בחיפה ,רחוב הגפן מספר ,05בקומה השנייה .המשפחה שלי הייתה ציונית נלהבת .אבל היא הייתה
במיעוט קטן .הציונות כבר בכלל לא הייתה אז באופנה והפוסט-ציונות חגגה.
הרי כל המטרה של הציונות הייתה להקים מדינה .והמדינה הייתה קיימת כבר עשרות שנים.
יש מאורע שאני חייבת לספר אודותיו.
זה הסיפור האמיתי של סוף הציונות ומה שבאמת קרה לה .כל שאר הסיפורים הם רק ניסיון לשכתב
את ההיסטוריה.
פעם עשו את זה הגרמנים .עכשיו עושים את זה היורשים שלהם.
אלה שלמדו מהם היטב את השיטה ,אבל למדו מהשגיאות של היטלר ,וביצעו הכול עד הסוף.
מעבר לנהר הירדן היו האיראנים ,שהגיעו אחרי שממלכת ירדן נפלה .בשנת ,4124בסוף ינואר או
בראשית פברואר ,הביאו משם הערבים שבויי מלחמה יהודים לחיפה ,ורצו למסור אותם לממשלה
הפלסטינית המנצחת .הפלסטינים סירבו לקבל אותם .הערבים הובילו את קבוצת השבויים דרך רחוב
הגפן לעבר היציאה מהעיר .מבעד לחלון ביתי ראיתי תמונה ,שאותה לא אוכל לשכוח לעולם.
בקור מקפיא הלכו החיילים היהודים -יחפים ,קרועי בגדים ,כמעט עירומים .עלובים כל כך ,אומללים
כל כך .הלב נצבט ונשבר.
שעה קלה אחר כך ,כשהגיעו לסוף רחוב הגפן -אחרי בניין המסגד הגדול ,מחוץ לעיר -ירו בהם
והרגו את כולם.
ואני ,אשר במו עיניי ראיתי את העלובים האלה הולכים אל מותם ,חושבת :האם שרד עוד מישהו
לספר זאת?
כאשר הגיע משלוח שני של שבויי מלחמה יהודים לחיפה ,הסכימה הממשלה הפלסטינית לקלוט אותם.
אז הוקם מחנה לשבויי מלחמה יהודים בשכונת רוממה ,במקום שהיה בו קודם מגרש ספורט.
אני עבדתי מחוץ לגטו .הייתי זונה ,ויכולתי להביא לחם הביתה .מכון הליווי היה ברחוב הרצליה .לפני
המלחמה שכן שם בית-קולנוע גדול .מאחורי הקולנוע הייתה דירה ,שלימים שימשה כמכון ליווי.
הסרסור היה צעיר ערבי מרחוב עבאס ,ושמו יוסוף נאסר .על הדירה השגיח איש צבא יהודי .היהודי
היה איש פשוט ,מבוגר .מפאת גילו לא נשלח לחזית ,והיה די מרוצה מהתפקיד הלא-מסוכן שהוטל
עליו .אני הייתי עובדת מסורה וחרוצה ,ולכן העריכו אותי ואהבו אותי .בייחוד התחבבתי על זונה
רוסייה נוצרית קשת יום .היא הייתה אישתו של שבוי מלחמה ,מטופלת בשני ילדים קטנים .כשלא
יכלה לעבוד – עזרתי לה ועשיתי גם את עבודתה.
באמצע מארס 4124הזהיר אותנו השכן הערבי שלנו ,משתף הפעולה " :תברחו"!
ברחנו .בעת שנלקחו להשמדה בבלקינד רוב יהודי חיפה ,התחבאו הוריי בכל מיני מקומות .אני הייתי
במכון הליווי.
כשהסתיים חיסול גטו חיפה ,צריך היה לעבור לנשר .היינו מאחרוני האנשים שהגיעו לשם .לא הייתה
לנו תעודת "יהודי חיוני" .היינו בלתי לגאליים .לא היה לנו מקום לישון בו ,ובלילה נאלצנו לישון
בחוץ.
ב 41 -באפריל לפנות בוקר לקחו אותנו למגרש ריק .שם עשו סלקציה.
מי שלא הייתה לו תעודת "יהודי חיוני" נשלח לנווה שאנן .הלכנו ברגל לנווה שאנן.
בכניסה לנווה שאנן היה מגרש מכוסה דשא ,ומאחוריו עמדו שני צריפים זה מול זה .הצריף מצד ימין
הוא הצריף המשמש היום לתצוגת המזוודות והנעליים .הצריף שהיה מצד שמאל איננו קיים היום.
כל היום היינו על הדשא .אלפי יהודים.
בלילה דחסו אותנו בשני הצריפים.
היה צפוף כל כך – לא היה מקום לשבת ועמדנו כל הלילה.
האדמה הייתה רטובה וטובענית.
לאחר הלילה הנורא הוציאו אותנו בבוקר שוב אל הדשא.
מפעם לפעם הגיעו אנשים וקראו בשמות יהודים ,שהיו להם קשרים או כסף .הוציאו אותם מנווה
שאנן והחזירו אותם לנשר.
לפנות ערב קראו בשמי" :עלמה שמעוני".
בחודש אפריל לפנות ערב עדיין יש אור בחוץ.
ישבתי שם עם אמי והדודות .אחי הצעיר היה חולה .ראשו היה על ברכיי.
הוא שמע ואמר לי" :לכי ,קוראים לך".
לא רציתי ללכת ,לעזוב את אמא .בכיתי כל כך.
אבל אמא והדודות אמרו" :לכי ,אולי תעזרי גם לנו".
הלכנו לכיוון הכביש .והנה ,בצד הכביש ,עמדה עגלה .עליה ישב הערבי מהדירה ברחוב הרצליה ,והוא
אמר לי" :איפה את? אני מחפש אותך כבר הרבה זמן .את חסרה לנו בעבודה!".
מאוחר יותר סיפר לי יוסוף נאסר ,הסרסור ,כי הוא שיחד את המזכירה-המאהבת של הערבי .היא
רשמה אותנו בתור עובדים הנחוצים מאוד לעבודה במכון הליווי .בייחוד עכשיו ,לפני פסח .היא
שיכנעה את הערבי לבקש אישור בשבילנו ולשחרר אותנו.
הגעתי לנשר.
איפה אישן?
הלכתי אל אחמד מנסור ,אותו מוכר עניבות שגבה מאתנו דמי חסות.
"זה איש עם קשרים" ,חשבתי" .הוא יוכל לעזור לי" .היה לו חדר לא גדול ,שכבר היה מלא אנשים.
גם אני נכנסתי לשם.
חיכיתי ל"יהודי חיוני" .ללא "יהודי חיוני" מאת הרשות אי אפשר היה לצאת לעבודה .על כל "יהודי
חיוני" הייתה מלחמה גדולה ,וגם שולמו הרבה כספים עבור תעודה זו.
ביקשתי ממנסור שינצל את הקשרים שלו ,וישיג תעודות לבני משפחתי שנשארו בנווה שאנן .הוא
ענה" :עכשיו אני לא יכול לעזור לך .אי אפשר להיכנס עכשיו לנווה שאנן .הערבים מוציאים את
היהודים מנווה שאנן ,שולחים אותם לבית אורן והורגים אותם שם".
כך נודע לי על מות משפחתי.
הייתי בהלם.
כל אלפי היהודים בחיפה ,שהייתי אתם בנווה שאנן ,ניספו ביערות בית אורן.
שבועות ארוכים לא ידעתי מה קורה לי.
העובדה שנשארתי בחיים היא מקרה.
הכל היה מקרי .הרף עין הפריד בין חיים ומוות.
דברים לא חשובים חרצו גורלות.
מקריות קבעה מי יחיה ומי ימות.
לא מזל.
מקרה.
חצי שנה הייתי בנשר.
בימים הייתי עובדת במכון הליווי שבעיר התחתית ,ובלילות חזרתי לישון בנשר.
בימים הראשונים של חודש נובמבר הרגשנו כולנו שמשהו רע עתיד להתרחש.
בלילה שלפני התשיעי בנובמבר לא חזרתי לנשר .ישנתי אצל הרוסייה שהתיידדתי אתה בעבודתנו
המשותפת בדירה .היא זכרה אותי לטובה ואמרה לי" :אני אעזור לך" .היא נתנה לי תעודת לידה של
בת דודתה המתה ,נינה.
מצוידת בתעודה הזאת נסעתי לאל-קודס ,שפעם נקראה ירושלים ,עבדתי שם כזונה רוסייה עד לסוף
המלחמה.
נשארתי בשם הזה ,נינה ,כי כבר מתו כל האנשים שהכירו אותי בשמי.
איך אוכל לתאר מה הפחד יכול לעשות לבן-אדם?
הייתי באל-קודס בזהות בדויה.
פחדתי מאוד ,שמא יגלו את זהותי האמיתית .חששתי שאדבר בלילה בשנתי .על חלומותיי הטלתי
פיקוח .שכחתי את שפת אמי .שכחתי לדבר עברית.
כדי לחיות סגרתי עמוק בתוכי את עברי.
אחר כך קשה היה לי לחזור ולהיפתח.
עברית שכחתי ואנגלית לא ידעתי טוב.
קשה היה לי לדבר.
ובעצם ,מה שרציתי היה לספר.
רציתי לספר ,ולא יכולתי לספר.
ולא סיפרתי.
היו לי רגשות אשמה על שלא סיפרתי.
כאשר אני מספרת היום -לא הגורל האישי שלי הוא החשוב .חשוב לדעת כיצד הרגו את יהודי חיפה
ביערות בית אורן .זהו פרק שכמעט ואינו ידוע בתיאור מהלך השמדתם של היהודים בשטח שפעם
הייתה עליו מדינה ציונית בשם ישראל.
חששתי פן אמות ,ואיש לא יידע מה היה בבית אורן.
שנים רבות כל כך שמרתי את עדותי בלבי.
עכשיו ,כשיודעים זאת ,אני יכולה למות .כבר אין טעם לחיים כאלה.
אני עובדת היום במשק בית באל-קודס ,בווילה הענקית של אחמד מנסור.
יום אחד ישבתי לנוח לרגע מהעבודה הקשה בקרן זווית שבחצר הבית .לא רחוק ,ליד עץ ענק ,ישב
אחמד ולידו הבן הקטן שלו ,ואליד .הם אכלו חומוס וטחינה .יכולתי לשמוע אותם מדברים.
פתאום שמעתי את אחמד אומר:
"תסתכל סביב ,יא איבני ,ותראה את האדמה הירוקה והטובה .כל זה שלנו .פעם גרו כאן יהודים
'ציונים' והם בנו כפרים וחרשו את השדות ואהבו את עבודת האדמה והפריחו את השממה".
ואליד שאל" :ומה אנחנו עשינו ,יא באבא?"
"אנחנו ,יא איבני?" ,השיב אחמד" ,אנחנו נלחמנו ביהודים כי חשבנו שהם באו לגזול את האדמה
שלנו .מאה וחמישים שנה לחמנו בהם .אבל הם חרשו את האדמה והיו מוכנים להילחם ולמות
בשבילה .הם הקימו יישובים בכל הארץ ,וגם מדינה יפה ,יא איבני ,מדינה 'ציונית' ,ולא הצלחנו לנצח
אותם".
"לאן הלכו כל היהודים ,אם הם היו חזקים כל כך?" שאל הבן.
"הרוח לקחה אותם ,יא איבני .הם נעלמו כמו טיפות הטל על העלים .פתאום נמאס להם מהמלחמה,
נמאס להם מהאדמה ,והם רצו שלום וכסף ולא רצו יותר להילחם בשביל האדמה ,ולא היו מוכנים
שימותו יותר החיילים שלהם במלחמה".
"בחייאת אבויה! רק שלום בלי אדמה? מה יעשו היהודים רק עם שלום בלי אדמה?"
"נעשו מג'נונים היהודים ורק שלום עניין אותם" ,הסביר אחמד" .הם כבר לא אוהבים אדמה ,הם
אפילו שכחו מי היו הציונים שפעם בנו יישובים והפריחו את השממה .הם הפסיקו לקרוא לאדמה
מולדת והם קוראים לה נדל"ן ,וכמה שהנדל"ן יותר קרוב לים הם אוהבים אותו יותר ,כי הוא נותן
להם יותר כסף".
"וככה הצלחנו לנצח את הציונים?"
"כן" ,ענה אחמד" .לאט לאט לקחנו עוד ועוד אדמות ,עד לים .אנחנו הערבים לא היינו מוכנים לוותר
אפילו על גרגר אדמה אחד .הם ,הציונים ,רבו ביניהם .חלק היו מוכנים לוותר כמעט על הכול וחלק
לא .רק שיהיה שלום .וככה בסוף ,לאט לאט ,הצלחנו לנצח אותם".
"ועכשיו -יש לנו שלום?" ,שאל ואליד.
"זה לא חשוב ,יא איבני .מה שחשוב זה שתזכור תמיד ,שאדמה זה הדבר הכי חשוב והכי יקר שיש לבן
אדם ,יותר יקר מאישה שלו ,מבן שלו ,יותר יקר מחיים שלו ,יותר יקר משלום .מי שלא מוותר על
אדמה שלו הוא זה שנשאר עליה בסוף".
אחמד ובנו הקטן קמו ,הביטו סביב אל המרחבים הירוקים של האדמה המקודשת שעברה מיד ליד עד
שהובאה על מגש של כסף למי שנצמד אליה יותר.
אני נכנסתי לבית ,התיישבתי בפינה חשוכה ,וסוף סוף ,בפעם הראשונה אחרי המון שנים ,פרצו דמעות
מהעיניים שלי.
בכיתי ,ולא יכולתי להפסיק.
סיפור מספר 21
אישה זקנה בסמטה אלמונית
זה היה יום אביב עם מזג אויר נעים ,ולאחר שסיימתי את יום העבודה נסעתי לשוק
בצלאל .התמזל מזלי ובאותו יום הדוכנים היו עמוסי כל טוב -בגדי אביב וקיץ ,ובגדי חורף
במחירי חיסול .בתוך הררי הסחורה מצאתי המון בגדים יפים במחירי מציאה .שמחתי
במיוחד במעיל צמר איכותי עם צווארון גדול שקניתי לעצמי לחורף הבא.
בתום סיבוב הקניות המוצלח יצאתי בידיים מלאות שקיות אל רחוב קינג ג'ורג ,והלכתי,
שמחה וטובת לב ,לכיוון תחנת האוטובוס לרמת-גן .פתאום חשתי נגיעה קלה בגבי.
הסתובבתי – אישה זקנה ,מדובללת שיער ,לבושה שכבות בגדים מרופטים .נרתעתי .היא
ביקשה משהו .לא הבנתי .היא הסבירה שוב.
מהלומה של צער ורחמים היכתה בי כשהבנתי מה ביקשה .היא רצתה שאוחז בזרועה
ואעזור לה לרדת מהמדרכה לכביש .בסך הכל לרדת מהמדרכה לכביש ,אבל היא לא
היתה מסוגלת לעשות זאת בלי לאבד את שיווי משקלה.
העברתי את השקיות מידי הימנית לידי השמאלית ,ותליתי את כולן על זרועי ,בידי
השמאלית אחזתי את עגלת הקניות שלה ,ובימיני חבקתי את זרועה ותמכתי בה כשירדנו
יחד מהמדרכה וחצינו את הכביש הצר של סמטה אלמונית .כשעלינו על המדרכה מהעבר
השני ,היא הודתה לי ,ואני אמרתי לה שאלווה אותה עד ביתה .היא השיבה" :אינני רוצה
להטריח אותך" .הסברתי שממילא אני הולכת באותו כיוון כמותה.
בדרך שוחחנו מעט ,והיא סיפרה לי שחזרה מהמכולת" .איפה יש כאן מכולת?" הרהרתי,
"אני מכירה היטב את האיזור ,אין שום מכולת בסביבה .אולי המכולת שלה בתוך שוק
הכרמל? האם יתכן שבכל פעם שהיא צריכה לקנות אוכל ,היא עושה את הדרך הארוכה
הזו? צועדת על מדרכות משובשות ,מתמודדת עם אבני שפה גבוהות ,חוצה כבישים -כל
זה כשהיא בקושי הולכת ,בקושי שומרת על שיווי משקל?" שאלתי אותה אם יש מישהו
שעוזר לה לפעמים ,אם יש לה משפחה ,ילדים" .אין לי קרובי משפחה" ,השיבה" ,מעולם
לא נישאתי ".עיניה היו כחולות וזכֹות ,פניה בהירות ועדינות ,עצמות לחייה מסותתות,
שיערה הדהוי היה בלונדיני פעם .ניכר שהיתה יפהפיה כשהיתה צעירה .היא היתה צלולה
לחלוטין ,והעברית שבפיה רהוטה ומשובחת.
"מה שמך?" שאלתי ,והיא ענתה" :דבורה" ,במלרע.
"העברית שלך יפה מאוד" אמרתי" ,נעים לשמוע אותך".
"תודה על המחמאה ",השיבה ,וסיפרה לי שהיתה מורה לעברית בגמנסיה הרצליה
במשך 61שנה.
"מורה לעברית! ועוד בגמנסיה הרצליה!" התלהבתי .הבעתי את התפעלותי מכך
שהיתה שותפה לחינוכם של ראשוני התלמידים בעיר העברית הראשונה .אמרתי לה
שבעיני הוראה היא אחד המקצועות החשובים בכל חברה ,בפרט בחברה שנמצאת
בהתהוותה .סיפרתי לה שבת דודתי לומדת חינוך לגיל הרך ,ושבסוף כל סמסטר אני
שואלת ממנה את ספרי הלימוד שלה ,וקוראת אותם בעניין רב .היא חייכה ואמרה
שבגמנסיה התלמידים לא בגיל הרך ,וש"לפעמים קשה להיות מורה צעירה ,בגלל נערים
פוחזים ,את יודעת".
חייכתי בהבנה .כפי הנראה תלמידים מתבגרים הציקו למורה היפהפיה הרווקה.
היא הלכה באיטיות ,בצעדים זהירים ומהוססים .חצינו עוד כביש ,חלפנו על פני תחנת
האוטובוס שלי ,והמשכנו ללכת לכיוון דיזנגוף סנטר .סיפרתי לה שאני אוהבת מאוד את
האיזור ,את הרחובות אלנבי ,רוטשילד ,אחד העם ,בעיקר בגלל הבתים הישנים שבנויים
בסגנון אקלקטי .אומנם הם מוזנחים ומכוסים שכבות פיח ,אבל אם מסתכלים היטב,
אפשר להבחין במעקות ברזל אומנותיים ,דלתות עץ מגולפות ,פיתוחי אבן .אפשר לראות
כמה יפים הם היו פעם ,בימי ראשית תל-אביב.
"איך היה לגדול כאן ,איך היה להיות ילדה בתל-אביב הקטנה?" שאלתי.
"לא גדלתי בתל-אביב" ,השיבה" ,הגעתי לתל-אביב כשהייתי כבר בחורה .גדלתי
בברלין ,גרמניה ,עליתי ארצה בשנת ".9124
הופתעתי.
"בגלל העברית המשובחת שלך ,בלי שום מבטא ,הייתי בטוחה שאת ילידת הארץ!"
"למדתי עברית עוד בברלין".
"איך למדת עברית בגרמניה אחרי עליית היטלר? מי לימד אותך?"
"למדתי מספרים ומתקליטים ,עברית במבטא ספרדי ,כפי שמדברים בארץ ישראל".
היא שקעה בהרהורים .הרגשתי שהעצבתי אותה .התכוונתי לנהל שיחה קלילה ונעימה
עד שנגיע ,אבל במקום זה גרמתי לה להיזכר בזמנים קשים ,בבני משפחה שנרצחו .הרי
היא אמרה לי קודם שאין לה קרובי משפחה.
כדי לשבור את השתיקה שאלתי אותה אם ביתה רחוק.
"אני מעכבת אותך?" שאלה בחשש" ,את ממהרת?"
"לא ,בכלל לא!" השבתי" ,אנחנו הולכות בדרך שהתכוונתי ללכת בה ממילא ,ואני גם
שמחה ללוות אותך ,אני נהנית לדבר איתך .אלך איתך עד הבית וגם אעזור לך במדרגות".
בבת אחת נמחקה ארשת פניה הנעימה ,היא נדרכה ושאלה בחשדנות:
"את מכירה אותי? איך את יודעת שיש לביתי מדרגות?!"
נאלמתי דום לשניות אחדות.
"א ...כל ה ...אנחנו באמצע העיר" ,התעשתתי" ,אין כאן בתים פרטיים ,בכל הבתים יש
מדרגות".
נחה דעתה ,והמשכנו ללכת.
החשדנות שלה הדאיגה אותי .תהיתי אם אנשים שמכירים אותה "דוחפים את האף"?
מטרידים את הקשישה הערירית שבבעלותה דירה במרכז תל אביב? מנסים להשתלט
עליה?
כשהגענו לרחוב בורוכוב היא פנתה ימינה ,ואני אחריה .הלכנו לאורך כל הרחוב כמעט,
עד שנעצרה ליד בניין באוהאוס צהבהב" .כאן אני מתגוררת" אמרה .נכנסנו אל חדר
מדרגות מרוצף בדוגמת משבצות שחור-לבן .היא עלתה לאִ טה במדרגות ,ואני בעקבותיה
עם עגלת הקניות שלה .עלינו ועלינו במדרגות התלולות ,עד שהגענו לקומה השלישית.
המסכנה הזו גרה בקומה האחרונה .לקינוח המסע משוק הכרמל עד קצה רחוב בורוכוב,
היא צריכה לעלות שלוש קומות.
עמדתי במרחק מה מאחוריה בשעה שהכניסה את המפתח אל המנעול וסובבה אותו
באיטיות .בינתיים הצלחתי לפענח את הכתוב על שלט הנחושת הדהוי שהיה מקובע
לדלת" :מלמד" .הדלת נפתחה ,ואני קירבתי את עגלת הקניות והנחתי אותה על הסף .לא
הצצתי לתוך ביתה ,ולא התעכבתי .לא רציתי להלחיץ אותה או לעורר שוב את חשדה.
בירכתי אותה לשלום ,ומיהרתי לרדת במדרגות.
הלכתי לדרכי נושאת מועקה גדולה בלבי.
היה ברור שהיא זקוקה לעזרה בקניות ,בכביסה ,סביר להניח שגם ברחצה" .אני צריכה
לבוא אליה מדי פעם ולהביא לה מצרכים ",אמרתי לעצמי" ,אולי צריך לפנות לעירייה? יש
מחלקה שעוזרת לקשישים? אבל היא חשדנית ,וחוששת מחדירה לפרטיותה ".לא ידעתי
מה לעשות ,לא ידעתי מהיכן להתחיל להתיר את הסבך הזה .לו פגשתי אותה היום ,הייתי
נכנסת לאינטרנט ,מתייעצת ומבררת .אבל זה התרחש לפני 91שנה ,האינטרנט היה
בחיתוליו ,לא היה בו מידע בנושאים כאלה.
כעבור שבועות אחדים נסעתי אליה .בדרך נכנסתי לסופרמרקט בדיזנגוף סנטר וקניתי
מצרכים :לחם ,חלב ,חבילת שקיקי תה ,קילו סוכר ,כמה תפוחים וחפיסת שוקולד .דפקתי
על הדלת ,צלצלתי בפעמון ,המתנתי ,אך לא היתה תשובה .הנחתי את שקית המצרכים
על סף הדלת ,קרעתי דף מיומני ,וכתבתי עליו "לדבורה בידידות".
חזרתי הביתה בלב כבד.
זמן קצר אחר כך בעלי סיים את לימודיו האקדמיים ,מצא עבודה בצפון ,ועברנו דירה
מרמת-גן לחיפה.
דבורה מלמד צפה ועלתה שוב ושוב במחשבותי .חששתי לשלומה.
כעבור שלוש שנים חזרנו לרמת-גן .מייד רציתי לנסוע לתל אביב ולברר מה שלומה ,אבל
זה לא התאפשר .בינתיים הפכתי אם לתינוק ,סדר היום שלי נעשה לחוץ ,לא יכולתי
להתעכב אחרי העבודה ,הייתי חייבת להגיע הביתה בזמן ,המטפלת של בני לא אהבה
שאני מאחרת .בעלה הפנסיונר היה מחכה לה בחוסר סבלנות במכוניתו בכניסה לבניין
מגורי ,כדי להסיע אותה הביתה בסוף יום העבודה שלה .בביתם המתינה לה ארוחת
צהריים חמה שבישל לה .אם האוכל היה מתקרר – הוא היה מתרגז מאוד.
יום אחד סיימתי את העבודה מוקדם ,והחלטתי לנצל את ההזדמנות ולנסוע סוף סוף
לבדוק מה שלומה של דבורה מלמד .נסעתי לדיזנגוף סנטר ,ונכנסתי לסופרמרקט כדי
לקנות לה מצרכים .זה היה בתחילת החורף ,וסמוך לכניסה ניצב דוכן עם מטריות מסוגים
שונים ,צעיפים וכובעים .כובע צמר כחול צד את מבטי" .הוא בדיוק בצבע העיניים היפות
שלה ",אמרתי לעצמי" ,הוא גם יחמם אותה וגם יחמיא לה ".הכנסתי אותו לעגלת הקניות,
הוספתי לחם ,חלב ,תה ,סוכר ,עוגיות ,אבקת מרק ,תפוחים ושוקולד ,שילמתי במהירות
ויצאתי לכיוון רחוב בורוכוב .הלכתי לאורכו עד שמצאתי את בניין הבאוהאוס הצהבהב עם
חדר המדרגות המרוצף שחור-לבן .נכנסתי .כדי לוודא שלא טעיתי בזיהוי הבניין ,הרי
עברו כמעט ארבע שנים מאז הפעם הקודמת שביקרתי בו ,בדקתי את השמות על תיבות
הדואר .על התיבה השמאלית התחתונה היה מודבק פתק מודפס" :יורשי דבורה מלמד".
היא איננה.
היא נפטרה.
יצאתי החוצה נסערת ,מלאת צער ,אכולת חרטה שלא באתי קודם ,ובראשי מתרוצצות
מחשבות" :מתי היא נפטרה? זמן קצר או ארוך אחרי שפגשתי אותה? מִ מה? האם נפלה
ברחוב? האם חלתה? האם מישהו סעד אותה בימיה האחרונים? מיהם "יורשי דבורה
מלמד"? דודנים מדרגה חמישית? שכנים?"
התחיל לרדת גשם חזק ולא היתה לי מטריה .זקפתי את הצווארון הגדול של המעיל שלי,
המעיל שקניתי ביום שפגשתי אותה ,ורצתי אל תחנת האוטובוס.
כשהגעתי הביתה לא ידעתי מה לעשות בשקית המצרכים שקניתי לה .לא הייתי מסוגלת
להשתמש בהם .לבסוף לקחתי דף גדול ,כתבתי עליו באותיות גדולות "משלוח לרחוב –
וכאן כתבתי את הכתובת שלי – קומה 2דירה ."1הוצאתי את הכובע מהשקית ,הכנסתי
לתוכו את הדף ,ועליתי חֶ ֶרש לקומה השניה .הנחתי את השקית ליד דלת דירתו של שכן
קשיש שמתקשה בהליכה ,וחמקתי בחזרה לביתי.
הכובע הכחול שלה שמור אצלי למזכרת.
-
סיפור מספר 20
לאחר בדיקה נמצא כי הסיפור כבר הוגש בשנה שעברה ולכן -נפסל להשתתפות בתחרות גם השנה.
סיפור מספר 24
לאחר בדיקה נמצא כי הסיפור כבר הוגש בשנה שעברה ולכן -נפסל להשתתפות בתחרות גם השנה.
סיפור מספר 23
ריחות השוק בכל מקום ,אני פוסע ברחוב .כבר ממש חשוך ,אך אצלי אור גדול .איני יכול להשתחרר
מהתחושה הנפלאה שממלאה את כל גופי עם צליחת המשוכה ,הצלחנו לפגוע בבריטים אי חוזר ומשנן לעצמי.
אין מקום לקפוא על השמרים ,עבודה רבה לפנינו אולם נראה כי נפתח צוהר למאבק המחתרתי .דבריו של
מורי ורבי עוד מהדדים באוזניי ,עלינו לפעול בעצמנו למען מולדתנו .איחוד הכוחות בין תנועות המרי הביא
לליל הרכבות הגדול .שריקה ,אסור לי להסתובב ,הם מחפשים אותנו בכל מקום ועלי לנהוג בזהירות ,כך אני
מזכיר לעצמי .לבסוף אני מבחין כי זהו שזוהי אישה כבדת ראייה וכלבה המגששים באפלה אל עבר ביתם .רב
בנינו הדומה על השונה ,גם אני בדרכי לביתי שלי .אולם מתי אוכל להגיד כי יש בית לאומי לעם היהודי
בארצו? וממלחמה אחת למלחמה אחרת .גם בבית הרוחות סוערות.
אני בריטי למחצה יעיד על כך המראה שלי ,זה שמעורר בה רגשות מעורבים .אני יודע שהיא אוהבת את שיערי
הזהוב ,אני מרגיש את זה בלטיפות הקטנות לעת ערב ,אולם דווקא מראה זה מזכיר לה כל העת את האויב
והסכנה הכרוכה בכך ,המתח אל מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד המחנות הצבאיים ומתקנים
ממשלתיים .אני מבטיח לה שאהיה זהיר אך היא מפצירה בי שאשתדל כפליים .אני מכניס את המפתח למנעול
ומסובב בעדינות ,אני לא רוצה להעיר אותה .אולם אני נוכח לדעת כי היא ערה ,היא לא מסוגלת להירדם עד
אשר היא שומעת את פסיעות רגליי המבשרות את בואי מעוד יום .היא סוגרת אחריה את הדלת ,ממאנת
להינחם .אני לוחש לה ,שרה .עוד יבואו ימים אחרים ומניח לה אשכול ענבים ליד הדלת ,אם רק תרצי זה מונח
שם .היא מחייכת ,אני יכול לראות את זה מבעד לדלת ,זו התחלה .היא פותחת עוד כפתור מחולצתה ,שהיושב
במרומים י ראה את ליבה הפצוע .ככה ,ללא מסכות .היא פותחת חלון ,אני שומע את הצליל החורק של הציר.
אני נזכר ,אני חייב לשמן אותו.
עולה הבוקר ולפתע נשמע צלצול בדלת ,הבן של השכן מבקש מעט סוכר .היא שומעת את קולו וממהרת להביא
לו מעט עוגת סולת .המלאך שלה ,כך היא קוראת לו .אני מנצל את פרק הזמן עד שהיא שוב תחזור לקיטונה.
אני כמעט מפספס ואז מבטיח בקול חנוק ,הפעם זה יקרה .והיא שכבר מורגלת היטב למצב מביעה אנחה
ממושכת .נשימה ,רק עוד נשימה .אני כבר יכול לשמוע את המחשבות שחולפות בראשה ,ואיך כל אחת מהן
מרגישה בטוחה כבת בית ,והם רצות מהר ,רגע .לא נותנות לאור לחדור ,וחשוך שם .שמישהו יפתח סדק אור,
הם מתנגשות אחת בשנייה גם בלי לבקש סליחה .כי שם אין מקום לחמלה .רק להגיון ,זהו הקול הרציונאלי
שמדבר פתאום ,קולה משתנה .אני מכיר את הטון הזה ,הבטוח והנחוש שלא מהסס לקבוע נחרצות כי זה כבר
לא יקרה ,לא יהיה עולל אשר יישא את כתפיו הקטנות את שם משפחתנו .אילן היוחסין יגדע באחת .את מכבה
את האור ,חושך בחדר .גם האור בעינייך כבר כבה ,וזה כבר תשעה ימים שאת לא שמה אודם .אני סופר ,אני
יודע.
אני מוזג לי כוס יין אדום .ומטביע את יגוני בשיכר .כי מה עוד ניתן להיאמר שלא נאמר? מעביר עוד
עמוד בעיתון המחתרתי וקורא עוד ידיעה .אני חושב על כברת הדרך בזוגיות שלנו ,למענך שרה עזבתי את בית
הורי ואת ארצי .כזו את חזקה מהרוח ,וסוחפת אחריך בלהט הדיבור .ואני רק מלמל לעצמי ,ללכת ששבי
אחריך .אני זוכר לך חסד נעורים .כיצד הלכנו יחד אל ארץ לא זרועה .אני חושב לעצמי ,כל כך הרבה ניסיונות,
אולם הקשה שמכולם עוד לפנינו .עיני צדות אחר ידיעה חדשה המבשרת על עוצר ומשטר צבאי בחלקים מן
הארץ כתגובה לשרשרת האירועים המכוונים נגד הממשל .בצעד מהוסס אני פונה למזווה ,השאלה האם נותר
די אוכל מטרידה את מחשבותיי ,אולם כל זאת לא מונע מבעדי להגיש לשרה בכל יום מנה אחת אפיים
ולהזכיר לה עד כמה היא יפה כשהיא לובשת ירוק .ירוק זית ,כזה שמבליט את העיניים הגדולות שלה .אני לא
יכול להפסיק להסתכל עליה ,אני לוחש לה .היא מסתובבת ומבקשת שאפסיק .אני מחבק אותה חזק מאחור
עד שקשה לה לנשום .ומסביר לה שככה אני ,נאחז באוויר שהיא איננה .שרה שלי.
הבית כבר לובש חג ,אווירה מתוחה באוויר .חג הפסח תמיד מביא איתו קושיות נוספות ,ומה נשתנה
הלילה הזה מכל הלילות? והיא כולם ביחד ,החכם התם ושאינו יודע לשאול .אצלנו אין רשע .יש מספיק רוע
בעולם היא מנמקת ,כמו תמיד נדלג על חלקו בהגדה ואומר לך היפה בנשים ,ששנה הבאה כבר נהיה בני חורין,
חופשיים באמת .מכל המוסכמות והתכתיבים ,מחדרי המיון והרופאים ,מההפלה הנוספת והעצות הגרועות של
אחותי ,אני נזכר שבאמת כדאי להוריד את כל הבצלים מהשולחן ,הם רק גורמים לך לבכות יותר .היא טוענת
שזו סגולה לפריון .ואני לא מבין ואומר לה שאני אוהב אותך ככה .שחורת שיער.
היא פותחת את הדלת .אני מביט בה במבט חטוף ומגלה שיש משהו שונה .אני רואה מעט סומק
בלחייה אך מתלבט אם לשאול ,מדוע? אך ארוחת הערב כבר מעלה בי חשד נוסף ,הריחות עולים ומתפשטים
בכל הבית ,ופתאום עולה לה תחושה מוכרת .והבית מרגיש לי רחב ידיים וגדול ומכיל ויש לו מקום לשנינו .אני
שואל אותה איך עבר עליה יומה בעבודה ומה שלום עוזרת הבית והיא מפרטת בסדר מופתי את כל קורות
היום ,אולם היא מפסיקה באחת .לוקחת נשימה ארוכה .אני מפחד שהיא תספר לי ששמעה על עונש המלקות
שנגזר על צעיר מהמחתרת עקב פגישה בגשרים ובמסילות הרכבת ,אני כבר מכין בראשי נאום חוצב להבות על
האידיאל שמאחורי הלחימה וכי אמונתנו בארץ ישראל אינה עניין שברגש עיוור ,מיסטי למחצה ,אלא מסקנה
הנובעת מתוך חקירה בלתי משוחדת של מהות תולדותינו .היא קוטעת את מחשבותיי ואומרת לי שהיא
צריכה להתחיל לאכול בשביל שניים .ופתאום כל המספרים כבר לא חשובים .רק שניים .אני חוזר ומשנן.
שניים.
לאט ובזהירות ,היא הולכת בזריזות .שלא יבחינו חלילה .שלא ידברו ,היא לוחשת לה תפילה חרישית
וחולפת במהירות בשכונה ,בליל הקולות הנשמעים בשאון הרחוב מקל מעליה .הם אינם דוברים את שפתה,
אולם צליל קולם מזכיר לה נשכחות .האוכלוסייה הולכת וגדלה .היא שמחה ,פתאום זה לא מפריע לה .כי
הבטן שלה הולכת ותופחת אף היא .היא מאמינה ,שהפעם זה שונה .הרוחות סוערות בחוץ ,ההרכב ההטרוגני
בחברה משנה את פני השטח .אך שום דבר מזה אינו נוגע לה .הומוגני היא אומרת זה שם של חלב .ואותה
מעניין רק חלב אחד ,חלב אם.
אם ואם ואם..כל השאלות הללו נפתרות באחת .זה יהיה בן היא קובעת ברורה ומחייכת .אני אוהב
שהיא מחייכת ,אני מושיט לה קופסא קטנה .היא אומרת לי שהיא אוהבת דברים שמגיעים באריזות קטנות.
היא עונדת אותו לראשה ,ואני מתלבט מה מוסיף יופי? העדי לפניה או פניה לעדי? ירושלים של זהב.
אני מביט עליך ,ירושלים הנצורה .כמו אז כן עכשיו משוש תבל ,הקרבות היו קשים ובסופם הלגיון
הירדני ניצח ,אך זו רק מצב זמני ,אני מבטיח .התקיפות היו מכל עבר ,הסורים שעטו אל עבר חיפה בניסיון
לכבוש אתה כמו כן גם המצרים חפצו בתל אביב ויושביה ,צבאותינו היו חסרים באמצעי לחימה .לו רק יכולת
לראות איך הדפנו את הטנקים הסורים הגדולים באמצעות בקבוק מולוטוב ,כמו אז כן עכשיו -מעטים ביד
רבים .אולם כל אחד מאתנו היה חדור אמונה בצדקת הדרך ,באוזנינו עוד נשמעה הכרזת המדינה ובגדי החג
עוד לגופינו .כמו נער המסרב לראות באהובתו נופלת לזרועות אחר ,כך גם את עיר שחוברה לה יחידו .עוד מעט
נשוב להיות יחד.
. 085שתיים אני שומע ,מאה שמונים ושתיים .זהו מניין ההרוגים בקרב עליך קריה נאמנה ,ואנחנו
נשבעים אמונים .אני פושט את המדים ומספר לך ולהראל על הלילה ההוא ,כיצד חגו בשמים מטוסי חיל
האוויר בעוד אנחנו כבשנו את העיר העתיקה .תמו ימי החלוקה ,עכשיו היא שלמה .והמילים חוזרות על
עצמם..אפילו הראל כבר יודע ,הר הבית בידנו .אני מסתכל עליו ויודע שזה הקטן גדול יהיה ,כל ילדי השכונה
רואים בו מנהיג .ואני יודע ,יש אנשים שנועדו לגדולות.
קחי לך את בנך יחידך אשר אהבת,ותני לו ללכת למחוזות לא ידועים ,אל לילות טרופים ללא שינה עד
אשר אביט בחלון ואראה אותך חוזר הביתה .עם חיוך גדול ,מחבק אותי חזק .בצבא הכי חזק שבעולם ,אתה
מתגאה בסיכה החדשה שקיבלת ומסביר לי את המשמעות שלה .ראש הממשלה אומר "תדע כל אם עברייה
שהפקידה גורל חיי בניה לידי המפקדים הראויים לכך" .אולם מה קורה עם האימהות שאינם יודעות ? שחוסר
הידיעה המתמיד מלווה את שגרת חייהם? שכל דפיקה בדלת מסעירה את עולמם ,כל חיי הם בני יחידי ועכשיו
אני נדרשת להפקיד אותו בידי ערך עליון ונשגב לא פחות .ילדים לבושים במדים ,אני מביטה עליכם .ובכל
ידיעה חדשותית בעיתון ,משהו בי מת וחי מחדש .חי את הזכות להילחם על המולדת .אני חשה כי הכוחות
שאתה מקבל הם משרשרת הדורות שמלוות את צעדיך ,זוהו הנשק הסודי שלנו ילדי .בעת משבר ,מיד קמים
ועולים בי דמותם של מגורשי ספרד ,שמזכירים לי שלנו יש בית כרגע ,בית לאומי .ומאידך כל אותם יהודי
תפוצות באשר הם מזכירים לי כי אנחנו רוב בארצנו ,לא עוד מיעוט מדוכא ,והמספרים על ידי הניצולים
מעלים בי את הידיעה שכעת אנחנו חיים ביחד מתוך רצון .ואנחנו לא עוד אוסף ספרות אלא כל אחד הוא עולם
ומלואו ,וזה מעניק לי נחמה פורתא .אני סוגרת את העיתון די לי בידיעות להיום ,אני יודעת מספיק .אולי
מוטב לפעמים לא לדעת.
יודעת היטב לחכות ,הזמן לא אוהב שדוחקים בו .הגעת פתאום ,והנה אתה בבית .הכול מוכן וערוך
לבואך ,ועדיין שובך מפתיע ומעורר בי רגשות שכבר חשבתי שאינם קיימים בקרבי ,הלב מתמלא עד אשר נדמה
לי שעוד מעט יתפוצץ ,מעומס אהבה ,מכובד דאגה .ואתה רק רוצה להסיר מעלייך את עול התרמיל שעל כתפיך
החסונות .ואתה נח ,אולם אני יודעת שגם חלומותיך כמו המציאות ,כולם מוקדשות למחשבה על מבצע "אביב
נעורים" ,מבצע שיצא לפועל בתגובה להתקפות טרור שהגיעו מלבנון .מטרתו ,אתה מספר לי בפתוס גדול,
הייתה חיסול מחבלים מארגוני הפת"ח והחזית העממית ופגיעה בתשתיות הארגונים בביירות ובצידון.
שתי אצבעות מצידון ,השריקות נשמעות בכל עבר .והטילים ארוכי הטווח לעבר יישובי צפון הארץ
הפכו לדבר שבשגרה .אתם נכנסים ללבנון ,אתה מספיק לומר לי את שלושת המילים הללו ,שמסעירות את כל
עולמי .ודי ,אתה חייב לנתק אתה מסביר ,אבל אני רוצה לשמוע עוד קצת ממך ,ועליך .ולא להסיק מידע
מחצאי ידיעות .ה קרב על הבופור ,אותו מוצב צלבני שנחשב ליעד חשוב הוטל על חטיבת גולני .לימים תשוב
ותספר לי אודות אותו קרב עקוב מדם .איך התחלתם לנוע לעבר הציר הקדמי ונתקלתם במחבלים חמושים,
איך יריות פילחו ברגע את חייהם של חבריך לפלוגה ,תחת אש כבדה הצלחתם להגיע לתעלות הלחימה שעל
הבופור אתה מסביר לי ,וליבי הולם בחוזקה .אימא ,צלחנו את המשוכה .הבופור בידנו .אני מחזיקה בידך,
לוודא שאתה כאן איתי וכל זה אינו בגדר חלום.
על חומותיך ירושלים ,היינו כחולמים ,הולכת ברחובות העיר ומחשבותיי נודדות אליך .בטח עכשיו
אתה פורק מחסנית ,ואני,אני רק רוצה לפרוק לך את אשר על ליבי .בינתיים אני מחכה ,ולא אספיק לחכות .עד
רגעי החסד הבא ,עד אשר ארגיש אותך שוב .חיילים עוברים לידי רצוא ושוב ,כולם דומים בעיני המתבונן ,אך
לא בעיניה של אימא שיודעת שיש כאלה שהולכים ואינם חוזרים .בחזרה אליך יקירי .עד רגע החסד הבא.
סיפור מספר 22
איש הנעליים שלי
ברחוב מרכזי בעירי הייתה שורה גדולה של חנויות יוקרתיות ,מסעדות ,בתי מלון ,מספרות,
אבל חנות אחת השבה את תשומת ליבי באופן מיוחד ,הייתה זאת חנות מוזנחת ללא שלטים ,ללא ריהוט
ומדפים ,חדר קטן ובמרכזו ערימת נעליים ענקית מכל מיני גדלים וצורות ,נעלי ילדים ,גברים נשים ,מימי
מרלין מורו לפניה ואחריה,נעלים לא ממוינים ,לא ממוספרים ,לא ארוזים.
הקירו ת היו מפויחים וריח של עובש עלה באפי בכל פעם שעברתי משם .לא הצלחתי להבין כיצד ברחוב
מרכזי עם פוטנציאל רווחי ותיירותי שוכנת חנות כה מוזנחת.
אך יותר מכל סקרנה אותי הדמות שניהלה את המקום .הוא ישב במרכז החנות ונראה כמו חתיכת בשר
שנערמה .זקן מדולדל ולא מסופר ,כרס ענקית הוא לבש מעיל שחור ללא כפתורים ,ברגל אחת נעל נעל צהובה
ובשנייה נעל אדומה .איש מוזר ,לא מוכר לא קונה ,איש אינו נכנס ואיש לא יוצא.
כאילו החנות רואה ואינה נראית .בליבי קראתי לו "איש הנעליים".
יום אחד בשיעור ספרות המורה ביקשה לכתוב חיבור על "איש דמיוני".
יש! חשבתי לעצמי אמנם האיש שלי מוחשי ,אבל ראיתי בכך הזדמנות להתייחס לתופעה המוזרה ובליבי
קיוויתי לגרום לאיזה שהיא התעוררות סביבה.
לבית ספרנו היה שם טוב בעיר והיינו ידועים במעשי החסד הרבים שנהגנו לעשות בסיוע ועד ההורים
והנהלת בית הספר.
מעל גבי שלושה עמודים תיארתי איך הכיתה מגיעה לעזור לחלץ את האיש ואת רכושו.
מתגייסים לנקות ולסדר את המקום ,למיין להבריק ולמספר את הנעליים ,המפעל של "תשובה" תורם
קופסאות לאריזת הסחורה ,אב הבית של בית הספר מתקין מדפים כדי להניח את זוגות הנעליים
הלבשנו לו חולצה משובצת מכנס ג'ינס נעלי בוקר לרגליו .הנחנו כובע קש על ראשו ,הוא נראה כמו דמות
שיצאה מתוך מערבון .הצטלמנו כולנו בנעלי "איש הנעליים" כשהוא יושב במרכז התמונה וחיוך עולה משפתיו
מאירות את עיניו הכבויות.
עיקר החבור נסב על הדרך בה טפלנו ב"איש הנעליים שלי" .ומסתיים בתיאור כתבה בעיתון המקומי כאשר
תמונה שלנו עם איש הנעליים מתנוססת על דף השער ומנהל בית הספר מר ניסים סרוסי מקבל את אות
"יקיר העיר" .הייתי כל כך גאה בחיבור שכתבתי ועל ההזדמנות.
בסוף החיבור כתבתי:
נ.ב מורתי "איש הנעליים" הוא אמיתי והייתי מאוד רוצה שנעזור לו".
למע ן האמת הציון לא כל כך עניין אותי רק רציתי לעורר את הנושא ולגרום לכך שהמורה תעמוד בראש
הפרויקט כדי שכולם יתגייסו למשימה.
מילא קבלתי 05%בחיבור! אבל שהמורה בטי בטי הג'י'ינגית תכתוב לי:
"יש לך כישרון כתיבה מעולה חבל שבזבזת אותו על איש מוחשי ולא דמיוני כפי שנתבקשת".
נתמלאתי זעם על תגובתה של המורה שבדרך כלל חלקה לי ציונים נדיבים בספרות .
בהפסקה פרצתי לחדר המנהל ומחיתי בפניו על כל העניין.
"אני בטוח שבפעם הבאה תוכלי לשפר את הציון" אמר לי מר סרוסי והניח את ידו על כתפי.
ציונים? מי בכלל מדבר על ציונים! סתם צבועים...מלמלתי לעצמי .איפה "אהבת חינם"
וגמילות חסדים שהם מטיפים לנו תמיד? יצאתי מחדרו של המנהל מאוכזבת ומתוסכלת.
שנים רבות חלפו ותחושת ההחמצה של "איש הנעליים" לא פגה .תמיד לוותה אותי ההרגשה שלא
עשיתי מספיק .אולי הייתי צריכה לגייס את וועד ההורים או את מועצת התלמידים .עד כדי כך זה העסיק את
מחשבותיי שערב לפני החתונה שלי חלמתי שאני מתחת לחופה ועוד מעט הכוס תישבר לזכר חורבן הבית
ועיני צדה את שתי רגליי האחת בנעל אדומה והשנייה בנעל צהובה .
לא מזמן ביום חורף גשום וסוער הגעתי לעיר ועברתי ברחוב .המטריה שלי קרסה ונפלתי בדיוק על
פתחה של חנות הנעליים ,אותו ריח מוזר של עובש שוב עלה באפי" .איש הנעליים" ישב כמו תמיד במרכז
החנות ומולו ערמת הנעליים קצת יותר גבוהה ממה שזכרתי.
הוא רזה מאוד איש הנעליים שלי ,הזדקן ,התקמט והתכווץ .הכרס הייתה שטוחה ,הזקן שלו הלבין ושערו נשר,
הוא השתעל בכבדות ואני נאנחתי מכאב וקולותינו השתלבו למקהלה מושלמת.
לפתע הבחנתי באשה גבוהה לבושה בשכמיה מהודרת ניגשת לאיש הנעליים מניחה יד אחת על כתפו וכוס
תה בידה השנייה ואומרת לו:
"תשתה חם ,תשתה משהו בבקשה!" אחר כך פנתה אלי ואמרה:
"גברת תכנסי זה בסדר את יכולה לנוח קצת".
"זה בסדר" אמרתי "התקשרתי לבעלי הוא יבוא לקחת אותי".
הקול היה פתאום מוכר ,הבטתי בעיניה ,זה לא יכול להיות! זו בטי! המורה לספרות! איפה שתי הצמות
הג'ינג'יות שלה? איך שהיא התבגרה בטי! אבל מה היא עושה באן בחנות איש הנעליים שלי?
והיא מזמינה אותי להיכנס? מה לה ולאיש הנעליים?
"את מכירה אותו"? שאלתי במהירות וסובבתי מעט את ראשי מחשש שתזהה אותי.
היא לקחה שרפרף עברה לשבת לידי והחלה לספר כאילו היינו חברות מהפלמ"ח.
"יוסף כמו שאת רואה אותו הוא היה בכור במשפחה ברוכת ילדים ואמידה מאוד מהונגריה .כשהוא
היה בן 61המשפחה קבלה התראה לפנות את הבית .ההורים שלו החביאו בחצר קופסא עם כל התכשיטים
וכלי הכסף .הגרמנים הגיעו והעלו את כולם כמו כבשים לרכבת ונסעו עד שהגיעו לאושוויץ ושם הפרידו
ביניהם .ההורים והילדים הקטנים נלקחו לכבשנים ויוסף ואחיו הצעיר מנדי נלקחו למחנה עבודה .החייל
הגרמני יימח שמו וזכרו ציווה עליהם להתפשט ולטבול בנהר שמימיו קפואים" .
"רק כך ימותו הכינים שבגופכם" אמר להם בלעג .הוא צווה עליהם לעמוד ולא לזוז ולפשוט ידיים לצדדים
ולכן חלק קפאו למוות".
אלוהים! את הסיפור הזה הכרתי המורה בטי נהגה לספר לנו אותו תמיד לקראת ההכנות לטקס יום השואה
והגבורה .זה היה הרגע בו הבנתי לראשונה מה פירוש המילה ,צמרמורת ,מה פירוש שהדם קופא בעורקים.
זרמים חצבו את גופי והזיעה שנטפה ממני נתערבבה עם טיפות הגשם שטרם יבשו על פניי.
המורה בטי המשיכה לספר " :את יודעת איך יוסף ניצל"?
היא שאלה וגם ענתה .נהלה "מונולוג" בעברית צחה אופיינית למורה לספרות.
"הוא שמר את נעליו מחוץ למים .וכשיצא מהמים הקפואים הוא מצא רק נעל אחת צהובה שהייתה שלו ולידה
הייתה מונחת נעל אדומה ,יתומה ללא כתובת.
הוא נעל מהר את האדומה ואת הצהובה ,בשארית כוחותיו דלג על רגליו וכך גופו החל להתחמם לאט.
לפתע הבחין שאחיו הצעיר מנדל שנכנס למים בנעליו מוטל על הארץ קפוא ..גוסס.
יוסף מיהר להגיע אליו ,חלץ מיד את נעליו ובמהירות רבה נעל אותם לרגלי אחיו הצעיר תוך שהוא משפשף
את כפות רגליו במטרה להזרים ולהשיב להם את חום גופו.
אך ניסיונותיו כשלו ומנדי הקטן קפא למוות בזרועות יוסף המיילל בבכי.
אחרי המלחמה יוסף הלך למקום המסתור והוציא את קופסת הכסף והתכשיטים שנשמרו בחצר הבית ,הוא
עלה לישראל והתחתן עם זלדה שהכיר באונייה.
הוא הפך להיות איש מאוד עשיר אך בעיקר אדם שתקן .הוא פיתח אובססיה לנעליים ואסף אותם ללא
הבחנה .בכל יום הגיע הביתה עם זוג נעליים חדשות שקנה ,שאסף מתוך פחי אשפה ,שסחב ממרפסות או
שגנב מחנויות עד שאשפזו אותו בבית חולים לחולי נפש.
אשתו זלדה עליה השלום הבטיחה לשקם אותו וקנתה לו את החנות הזאת ומאז הוא פה.
ממלמל מדי פעם את שמו של אחיו "מנדי ..מנדי " שמת בזרועותיו יחף וחולה.
הוא בטוח עד היום שאילו היה מבחין במנדי רגע קודם הוא היה ניצל .
הוא מאשים את עצמו שלא נתן בזמן את נעליו לאחיו".
המורה בטי הוציאה מטפחת קנחה את אפה נגבה את דמעותיה .פנתה לזקן ואמרה לו:
תשתה ,זה התקרר תשתה .היא ספרה וספרה ולא חקרה את פניי.
"את רוצה לשתות" שאלה שוב" .זה בסדר" אמרתי "בעלי הגיע אני הולכת תודה על האירוח".
בדרך הרהרתי בנסיבות החיים ,כל הלילה לא ישנתי ,אולי הייתי צריכה לחשוף את עצמי בפני המורה
בטי ,להזכיר לה מי אני ואת החיבור שכתבתי בכיתה .אומרים שדברים אינם קורים סתם.
פתאום קלטתי עד כמה הייתי המומה שלא פעלתי כפי שנתבקש .אבל אף פעם לא מאוחר לתקן.
ביום ראשון הגעתי נרגשת למקום עם עוגיות שאפיתי לכבוד המפגש המיוחד.
החנות הייתה סגורה ובמרכזה ערימת נעליים ובראשן נעל אדומה ונעל צהובה.
על הדלת התנוססה מודעת אבל ,רצתי במהירות כדי להספיק להשתתף בלוויה בשיכון וותיקים בנתניה.
מרחוק זיהיתי את המנהל סרוסי הוא תמך בבטי ,הכפלתי את צעדיי לקראתם ,הרגשתי כמו משפחה שמזמן לא
נפגשה וכשהתקרבתי שמעתי את מר סרוסי אומר לבטי:
"אביך היה צדיק בטי ,בדרכו שלו הוא הנציח את כל מחוסרי הנעליים"
"אביך היה צדיק בטי .....אביך היה צדיק בטי..
הדהד המשפט באוזניי.
חיכיתי שהקהל יתפזר ניגשתי בשקט לקברו של "איש הנעליים שלי"
הנחתי פרח אדום ופרח צהוב.
סיפור מספר 25
מים זכים
כשהייתי קטנה אמא נהגה לקחת אותי ואת אחיותיי אחת לחודש לחמאם השכונתי.
"מי שלא יתנהג יפה יישאר בבית" הייתה מבצירה בנו ואנו הקפדנו על הכנת שיעורי הבית ושאר מיני מטלות
כדי לא להחמיץ חלילה את החוויה החודשית לה חיכינו בקוצר רוח.
אני כותבת שורות אלו ועולות בדמיוני תמונות מקוטעות :אחיותיי ,סביחה המטפלת ,אימא ,פקידת
הקבלה היפה ,המלתחות של הבנות ,המחצלות שעליהן ישבנו בקומת היציע של החמם השכונתי.
תחילה אמא מרחה לנו "חינה" על הראש ,שתפקידו היה לחזק את שורשי השיער ובעיקר להקנות לו צבע
אדמדם בדומה לשערה של זו שתמונתה התנוססה על שפופרת החינה.
את שאריות העיסה של החינה נהגנו למרוח על כפות הידיים והרגליים ולאחר שהחומר נספג ,נותר צבע
אדמדם טבוע כפותינו וכאשר הצבע דהה ידענו כי חלף חודש.
אמא הייתה מכניסה כל אחת מאתנו לחוד לסאונה .מסירה במסרק גדול את החינה שהתייבשה,
שופכת על הראש כמות גדושה של שמפו בצבע צהוב ובריח סביונים ,מורחת על ליפה ענקית סבון עשוי משמן
זית ,ייצור ביתי של סבא וסבתא ,ומשפשפת באמצעותו את חלקי הגוף.
את השטיפה עשתה בעזרת צינור עם פיה מחוררת .אחרי שהיינו נקיים ,זהובים ולבושים היא הלבישה לנו
חלוק מגבת לבן רקום בפרחים אדומים וירוקים והושיבה אותנו על המחצלות בקומת היציע של החמם .היא
התיישבה כמלכה במרכז המחצלת והוציאה "לנסיכים" מתוך תיק גדול מקש ,לחמניות טריות עם ריחות הבית.
איזה ריח! אני כמעט מתעלפת כשאני נזכרת בריח הילדות והבית.
ועוגיות מתוקות עגולות .היא מילאה אותנו בכל טוב ואז הפקידה אותנו בידי חביבה המטפלת המסורה
והולכת לה.
לאחר כחצי שעה הייתה חוזרת עטופה בחלוק סאטן בצבע כחול עמוק ,שיערה המתולתל רטוב וטיפות מים
נוטפות ממנו וגולשות על פניה היפות והזוהרות .אני זוכרת איך הייתה מכפילה את צעדיה לקראתנו בודקת
שנשארנו בריאים ושלמים ולאחר שהמטפלת סיפרה שהיינו ילדים טובים ואכלנו יפה אמא הוציאה חפיסת
שוקולד של nestlesחילקה שתי קוביות לכל אחד מאיתנו ואפשרה לנו ללכת לפינת המשחקים .שחקנו קלס,
תופסת ,חמש אבנים ושלום אדוני המלך .ו une tablette de chokolad
מעולם לא שאלנו לאן אמא הולכת ,זה היה כאילו חלק מכל הטקס והחוויה שכל פעם שמגיעים לחמאם אמא
נעלמת לחצי שעה .אבל אני הייתי ילדה סקרנית וחטטנית ולא יכולתי לעבור בשקט על התופעה הזאת שאמא
נעלמת באופן מסתורי בכל פעם .גם הידיעה שאנחנו בקרוב עולים לישראל הגבירה בי את הסקרנות לדעת
לאן אמא נעלמת לפני שנעלה לישראל ולא אדע מהו סודה ומה היא מסתירה.
החלטתי לעקוב אחריה.
כשהגענו כעבור חודש לחמאם שמתי לב שלאחר שהיא מפקידה אותנו בידי המטפלת חביבה היא
ניגשת לפקידת הקבלה מקבלת מפתחות יורדת לקומה התחתונה וצועדת לאורך המסדרון שם נעצרת מול
דלת קטנה בצבע כתום שהייתה מעוטרת בציורים של גפן רימונים ותאנים .פותחת את המנעול ונעלמת לתוך
ה"בפנים".
"מה זה הבפנים הזה שאמא נעלמת בתוכו? למה היא לא לוקחת אותנו לתוך ה'בפנים'? לפחות אותי אני כבר
גדולה ,ילדה בת שבע .מה היא עושה שם? מה זה? חדר של סודות? איזה סוג של סודות יש לאמא שם בתוך
הבפנים?"
מועד העלייה לישראל הולך ומתקרב ואני חייבת לגלות את הסוד .כשחזרנו כעבור חודש בזמן שאמא הייתה
עסוקה בסאונה עם אחת מאחיותיי ,התגנבתי למשרדה של פקידת הקבלה ואמרתי לה:
"אמא מבקשת את המפתחות של החדר הכתום"
הפקידה היפה לא חשדה בכלום חייכה אלי מסרה לי את המפתחות וחופן סוכריות ואמרה" :תמסרי ד"ש
לאמא שלך היפה ותגידי לה שיש לה ילדה גדולה וחכמה".
לבי פעם בחוזקה ,לקחתי את המפתחות ,ירדתי לקומה הראשונה ופסעתי לאורך המסדרון מביטה לצדדים
בודקת שאיש לא רואה אותי .הגעתי לדלת הכתומה עשיתי כמה סיבובים עם המפתח עד שהמנעול נפתח.
פתחתי בזהירות את הדלת ואט ..אט ..נבלעתי בתוך הבפנים...וואווא ..כמה מים! ממש בריכה ,בריכה ענקית!
מעולם לא ראיתי בריכה רק שמעתי עליה בספורים וראיתי תמונות.
"בטח צריך לדעת לשחות .מה אמא שוחה? זה הסוד שלה? למה היא שומרת את זה בסוד?" מלמלתי לעצמי
בהתפעלות" .היא לא סיפרה לנו על זה אף פעם!"
התיישבתי על שפת הבריכה החלקתי על הטוסיק למדרגה הבאה ועוד החלקה על המדרגה השנייה ועוד
החלקה והמים כיסו אותי עד צוואר וחשתי שאני נשאבת פנימה לתוך ה"בפנים" ונעלמת.
התעוררתי בבית חולים כולם סביבי היו בחלוקים לבנים ופנים מודאגות .אמא חיבקה אותי והגישה לי כוס
מים.
"לא רוצה מים! לא רוצה מים!" התחלתי לצעוק תוך כדי שאני דוחה את ידה של אימא.
"כבר שתיתי את כל הבפנים של הבריכה".
אמא וחבקה אותי חזק ואמרה" :זה בסדר בתי ,אלוהים אוהב אותנו והתערב בדקה האחרונה .אלה מי גשמים
ומעיינות חיים ,מים מזוקקים של המקווה.
עכשיו את טהורה וזכה לעלות לארץ ישראל".
סיפור מספר 26
סטירת לחי
זו הייתה סטירה לחי מצלצלת ,כואבת ,מעליבה ,פוגעת ומשפילה .הייתי תלמידה בכיתה א' בבית ספר
אקסטרני
ecole primaire de l'internatבעיירה סוק -אל -כמיס שבטוניסיה ,בו למדו ילדים יהודיים צרפתים
ואיטלקים .בשבת נהגנו להגיע עם הספרים ,אך ללא מחברות וללא כלי כתיבה .כולם ידעו כי עקב קדושת
השבת התלמידים היהודים לא יכתבו אלא יקשיבו בלבד.
באותה תקופה לא כתבנו בעטים או בעפרונות .במרכז השולחן הייתה מונחת בתוך מתקן מיוחד ,קסת לבנה
שהכילה דיו כחולה .בכל פעם שהקסת התרוקנה היינו ממלאים אותה בדיו ממיכל שהיה מונח בארון המורה.
בי ום שבת אחד למדנו על לוח הכפל .אהבתי מאוד חשבון והצבעתי מספר פעמים כדי לענות מהר
ומדויק על שאלות המורה .לקראת סוף השיעור המורה הורתה לנו להעתיק את התרגילים שכתבה על הלוח.
היא ידעה שאני לא כותבת בשבת אולם הדבר לא מנע ממנה לפעול כאשר קלטו עיניה אותי יושבת בחיבוק
ידיים ומתבוננת בתרגילים ומחשבת אותם בעל פה ,היא צעדה אליי בנחרצות ,עיניה רושפות ובקול צורמני
ותקיף שאלה" :מדוע אינך כותבת?"
הכיתה השתתקה ועיניים רבות ומלגלגות הופנו לעברי .הצטנפתי בתוכי ,ידי רעדו ,השפלתי את ראשי ודפיקות
לבי גברו .מרוב פחד ,אחזו ידי הרועדות בעט שהיה מונח על השולחן ,ניסיתי לטבול אותו בקסת ולנסות
לכתוב ,למרות השבת ,אך ידי המהססות הפכו את הקסת על פניה וכתמי הדיו התפשטו על פני השולחן ונספגו
בספרים ובמחברות שלי ושל שותפתי לשולחן .לא ידעתי את נפשי מרוב בושה ופחד .בעוד עיני רואות את
אשר חוללתי שמעתי את נקישות עקבי נעליה של המורה עושות עוד צעד מאיים לעברי .ביד אחת המורה
אחזה בסנטרי ובידה השנייה סטרה על פני בכוח .פני בערו כאש מכאב ומעלבון עמוק אשר לא יימחה לעולם.
"מדוע אינך מתלבשת"? שאלה אמי ביום ראשון בבוקר" .את תאחרי לבית הספר".
"איני רוצה ללכת יותר לבית הספר ",אמרתי לאמי ופרצתי בבכי.
אמא חיבקה אותי והושיבה אותי על ברכיה ובעודה מלטפת את שערי אמרה:
"משהו כואב לך? האם לא ישנת בלילה מבלי ששמתי לב? בואי נבדוק את החום".
"לא! לא!" מלמלתי" ,יש לי כתמי דיו על הספרים ,אלוהים העניש אותי כיוון שרציתי לכתוב ביום שבת ".כולי
רועדת ספרתי לאימא את מאורעות אתמול הכואבים .אימא המשיכה ללטף את ראשי ואמרה" :אל תדאגי בתי
אלוהים לא מעניש צדיקים קטנים".
"אבל הוא כן העניש אותי ",יללתי בבכי.
אימא הגישה לי כוס שוקו חם ,סירקה את שערי ואמרה:
"תתגברי ילדה ,את עוד תראי בסוף יהיה טוב" ,ובשקט לחשה" :יש לנו מדינה ואנחנו נעלה בקרוב לארץ
ישראל .שם בארץ הקודש כולם יהודים ,שם בית הספר סגור בשבת וכולם הולכים לבית הכנסת ומטיילים
במקומות בהם טיילו אבותינו .זה סוד חשוב ואסור לך לספר לאף אחד".
"הארץ המובטחת?" שאלתי.
"כן!" השיבה אימא "בקרוב נהיה חופשיים בארץ המובטחת ,אסור להתייאש גם ברגעים הכי קשים ,בקרוב
נגיע לשם אבל את צריכה לשמור על כך בסוד".
דבריה של אמא חיזקו אותי כמו מים המרווים צמא במדבר .טעונת כוחות ואמונות על ארץ הקודש חזרתי
לבית הספר.
רעש המטוס שהביא אותנו לארץ הקודש עדין זמזם בראשי .ירדנו מהמטוס נרגשים מהצעדים
הראשונים על אדמת הקודש .ידי בידו של סבא ירדנו במדרגות כבש המטוס .סבא כרע על ברכיו ונשק את
האספלט החם ולאחר מכן עטף את כולנו בטלית גדולה ובקול רם ורועד ברך:
"ברוך אתה ה' ....שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה".
המונית הובילה אותנו לעיירה קטנה במרכז הארץ והבנתי כי כאן נגור ,בתוך פיסה יפה וקטנה מארץ
הקודש .היה זה ערב חג העצמאות .הארץ לבשה כחול לבן ודגלים התנופפו בגאווה בכל מקום .עמדתי על
גבעת חול ענקית בסמוך לצריף בו נגור ודמיינתי שבמקום הזה משה קיבל את לוחות הברית.
ממול צפיתי ברחבה ענקית שממנה התנגנה מוסיקה שלא הכרתי אבל הצלחתי לזהות את קולות השיר "הבה
נגילה" ו"ישמחו השמים" שלמדנו בחוג לעברית בעיירה סוק אל קמיס שבטוניס .שם למדנו לרקוד ולשיר עת
עטרנו נרות בפרחי יסמין לכבוד החגים .הפרחים והנרות הזוהרים מטוניס התחלפו בהמוני אנשים לבושים
בחולצות לבנות וסנדלים תנ"כיות ,אוחזים ידיים ואצבעותיהם שזורים נסחפים אל הורה בוקעת מתוך
המעגלים .נשמתי עמוקות וליבי גאה ,חשתי כי חיים חדשים ניטעים בתוכי ומכים שורשים בארצי שלי.
ירח מפואר האיר מעל גבעת החול והשמיים היו שזורים בכוכבים .אבא אמר שגרגירי החול של ישראל הם
כמו יהלומים זוהרים וטהורים .עכשיו אני כאן חלק ממשי מסיפורי התנ"ך שליוו את סעודות השבת בטוניס
הרחוקה .ספורים אלה היו אפופים בריח החלות שאמא אפתה הקוסקוס ומרק הירקות החם שהתערבב בעשן
נרות השבת .ריחות העבר התמזגו עם ריח הפלאפל והכרוב החמוץ שעלה באוויר ונטמע בקולות הפטישים
הצבעוניים והרעשניים.
מטר זיקוקין שטף את פני השמים לציון 61שנים לעצמאות לישראל.
איזה יופי! איזה מראה! איזו חגיגה! אנשים ממש שמחים כאן.
מחר אדליק נרות שבת עם אמא ואחיותיי ואלך לבית הכנסת בפעם הראשונה בארץ ישראל .איזו התרגשות!
אצעד ברחוב עם שאר ילדי ישראל שאינם מבקרים בבית ספר ביום שבת.
סטירת הלחי של המורה המרשעת כבר כל כך רחוקה ולא מציאותית.
לבשתי את השמלה הלבנה ונעלתי את נעלי הסירה החדשות ומיהרתי להגיע לבית הכנסת שם אולי אכיר
חברים חדשים.
החזקתי את ידו של סבא ובגאווה צעדתי אתו לבית הכנסת .לפתע חלפה משאית על הכביש הצר
ומאחורי המשאית נסעו שלושה ילדים על אופניים" .סבא ",קראתי בשקט" ,היום זה יום שבת .איך זה
שנוסעים במכוניות ובאופניים בשבת הרי כאן כולם יהודים"?.
"יש יהודים מכל מיני סוגים" אמר סבא" ,חלקם שומרים מצוות וחלקם עדין לא למדו או שבחרו אחרת ,אבל
כולם יהודים טובים ואחים שלנו".
"סבא" ,המשכתי לנדנד "אבל כאן זו הארץ המובטחת ,אמרתם שבית הספר סגור ונהיה חופשיים".
סבא אחז בידי נעצר לרגע הביט בפניי וליטף את שערי ואמר:
"אנחנו בארצנו ואנחנו חופשיים ,אלוהים העניק לנו את התורה וגם נתן לנו את חופש הבחירה".
לא כל כך הבנתי ..כי בדיוק חלף מולנו בחור צעיר שסלסל טבעות עשן מפיו .ענני העשן שקעו והתפשטו כמו
כתמי דיו על טליתו של סבא ועל שמלת השבת שלי.
סטירת הלחי הרחוקה הצליפה בי שוב.
התפכחתי! התגברתי והתבגרתי
סיפור מספר 27
שמלת הכלה
כשסבתא שלי נפטרה אמא אספה את כל המשפחה הוציאה מעטפה מכיסה ,וקראה את הכתוב על גב
המעטפה" :אני מבקשת שתקראו את המכתב לפני ההלוויה שלי".
לאחר מכן פתחה את המעטפה הוציאה שני דפים צהובים ודהויים .והחלה לקרא את אשר סבתא כתבה
כשמידי פעם נשמעים קולות חנוקים של בכי אמא מנגבת דמעותיה ומקנחת את האף.
"מוריס קראו לו ואני קראתי לו מורי ,הוא היה גדול ממני בעשר שנים וממנו למדתי על העולם ועל
חז"ל ,כל מילה ומשפט היו כמו מרגליות וכמו ריח הפרחים בשדה אשר המיסו את חושיי .במחיצתו חשתי
מוגנת ואהובה".
"אני אחכה לך נסיכה" נהג לומר לי בכל פעם שנפגשנו.
"אני אגדל מהר יותר מכפי שאתה חושב" השבתי בביישנות.
"בזמן שתגדלי ותלמדי אני אעבוד כדי שאוכל לשלם את המוהר עבורך .את ראויה לכל סכום" ,נהג לומר מבלי
שחש את הרעד שחלף בגופי כשדיבר וליטף את שערי.
כשהוריי גילו שאני נפגשת עם מורי הם בקשו שאנתק עמו את הקשר" ,את מיועדת לויקטור בן דודך ומעכשיו
והלאה אסור לך להיפגש עם מוריס".
"אבל אני אוהבת את מורי " מחיתי" ,הוא כבר עובד בשביל המוהר ואני לא רוצה אף אחד אחר .ויצאתי
מהבית בטריקת דלת .אבא רץ אחרי תפס אותי בידי והכניס אותי הביתה.
"זו הפעם האחרונה שאת מתחצפת לאבא שלך .זה התפקיד שלי לקבוע מי יהיה החתן שלך ויותר איני רוצה
לשמוע שאת נפגשת עם מוריס וזהו!"
" אבל" ניסיתי להתגונן" .אין אבל"! קבע אבא בהחלטיות "יותר לא מדברים על זה".
שבועות לא יכולתי להירדם .לא אכלתי לא שתיתי ובעיקר שתקתי .עד שאבא ואמא החליטו להוציא
מתוכי את הדיבוק באמצעות טקס שנקרא "סטנבלי" .השכנה פורטונה בת ה 05-התנדבה לנהל את הטקס .היא
הניחה מיכל ענק במרכז הפטיו מילאה אותו בקטורת והבעירה אותו .המקוננות ישבו על הרצפה מסביב שרו
פייטו וקננו תוך שהם מבקשות מהשדים והרוחות להסיר ממני את הכישוף שמוריס הדביק בנפשי.
"קומי" אמרה לי פורטונה ומשכה אותי בשתי ידיה..
"קומי והסתובבי שבע פעמים סביב הקטורת כדי שהדיבוק יסתלק מגופך".
היא גררה אותי מסביב למיכל הקטורת וקולותיהן של הנשים המקוננות חלחלו לראשי עד שקול גדול בקע
מתוכי והתחלתי לצרוח לרוץ ..ליפול לקום ..לבכות בקול גדול ..חושיי התערפלו ולא ידעתי להבחין בין
הקולות שלי לקולותיהן של המקוננות .עיני בערו מעשן הקטורת ראשי הסתחרר מהריח המשכר שעמד באוויר
נפלתי ארצה מייללת ובוכה.
"יופי יופי" קראה פורטונה "תוציאי את כל השדים והרוחות מתוכך ,תתנקי מהדיבוק כדי שתוכלי להתחתן עם
ויקטור החתן היפה שלך".
חזרה על דבריה שוב ושוב ,עד כי נפשי בקשה שתבלע היא בתוך הר המילים .תפילתי לא נענתה וייסוריי
נמשכו .הקפתי שבע פעמים את המעגל תוך שאני נופלת וקמה בוכה צורחת כואבת וכמעט מעולפת .בסיום
טקס ה"סטנבלי" כל המשתתפות נכנסו לבית הורי התיישבו סביב השולחן ערוך מכל טוב ואותי הושיבו בראש
השולחן .אם החתן המיועד לי{דודתי} העניקה לי סלסלה עם כותונת לבנה רקומה ,נעלי בית ,בושם ,אודם,
ופודרה ובאריזה מיוחדת ואף מסרה לי את שמלת הכלה.
"הנה שמלת הכלה שלך ",אמרה "היא עוברת מדור לדור ואת צריכה לשמור על הטוהר שלה .ופורטונה הזקנה
הוסיפה" :אסור לך להראות אותה לאיש עד החופה ומרגע זה את מוציאה מראשך את מוריס זהו נגמר יצא
השד .דעי לך שהדיבוק מסתובב עם השדים ואם תפגשי עם מוריס תגרמי לכך שיתרחש אסון במשפחה".
הטעימה פורטונה בקול תקיף.
המקוננות צהלולו צהלולים ארוכים ומסיבת האירוסין החלה ואני חשבתי רק על דבר אחד מה יהיה עם מוריס
אהובי .באותו ערב לא יכולתי להירדם .מצד אחד השתכנעתי שליבי טוהר כדי להתחיל חיים חדשים עם החתן
המיועד אולם מצד שני חשתי מחויבות להיפגש עם מוריס כדי להיפרד ממנו ולספר לו את אשר אירע .למחרת
מצאתי תירוץ לצאת מהבית ונפגשנו בחשאי .עמדתי מול אהובי רועדת כולי עד שאזרתי אומץ לספר לו את
שאירע.
זעקה יצאה מפיו "לא! לא!"
"אני מצטערת" אמרתי לאהוב ילדותי ונעוריי.
"לו ידעתי מה היו התוכניות של הוריי לא הייתי נפגשת אתך ולא הייתי מטפחת בנו תקוות שווא".
מוריס סירב לשמוע ובקול מתחנן בקש:
"לא! לא! את חייבת להילחם ,בואי נברח ניסע מכאן נתחיל חיים חדשים במקום אחר".
"אני לא יכולה אסור לי ".שנינו בכינו .נשקתי למוריס במצחו והוא לפת את ראשי בשתי ידיו ולטף את לחיי,
רציתי להישאר כך לעולמים ,אבל אסור לי .ניתקתי את עצמי ממוריס וברחתי כל עוד נפשי בי .הגעתי הביתה
מבוהלת ומבולבלת עליתי לחדרי הוצאתי את שמלת הכלה הצמדתי אותה על גופי ועמדתי מול המראה
והדמעות זרמו ללא שליטה .דמיינתי את עצמי צועדת לחופה לבושה בשמלה ,מבעד למראה ניצבה דמותו של
ויקטור ואחר כך של מוריס וכך הן התחלפו זו אחר זו וגל של חום שטף אותי וערפל את חושי".
הרהורים עלו בראשי "אולי אברח עם השמלה.. .אולי מוריס צודק ואסור לי לוותר .אולי נתחתן בסתר
ונברח לארץ ישראל המובטחת".
אבל שוב הדהד בראשי קולה של פורטונה הזקנה" :אסון גדול יתרחש במשפחה אם תפגשי עם מוריס".
לפתע אמא נכנסה לחדר נעמדה מולי וצרחה" :תורידי מיד את השמלה את לא מבינה שזה מביא מזל רע
למדוד או להוציא את השמלה לפני החופה?"
צעקותיה של אמא התערבבו עם הצעקות שבקעו מן הקומה הראשונה .היו אלה הגרמנים אשר פלשו
לטוניס ובחרו דווקא בבית שלנו להפוך אותו למפקדה .הם השליכו את כל החפצים שלנו לחצר וציוו שנעזוב
מיד את הבית ללא רכוש .לאחר שנזרקנו מהבית כתבה סבתא ,פשטתי מעלי את שמלת הכלה קיפלתי אותה
ירדתי לקומה התחתונה ועליתי על העגלה שהורי שכרו .כך התרחקנו מהבית וממוריס אהובי .בלילה כאשר
עצרנו כדי לנוח מהדרך התלולה ,העגלון הארור ברח בחסות החשיכה עם הכסף והתכשיטים שאבא ואמא
הצליחו להבריח מפני הגרמנים וגם עם שמלת הכלה שלי הוא לקח עמו.
אלוהים! אסור היה לי למדוד את השמלה! אסור היה לי להיפגש עם מוריס ולהרהר בכלל באפשרות
לברוח אתו ,כמה שאמא והזקנה פורטונה צדקו זה הביא מזל רע חשבתי בליבי.
אבל אחי הבכור בנימין ,לא וויתר לעגלון המושחת ,רדף אחריו עד שהשיג אותו וכעבור שעתיים חזר פצוע,
מדמם ,צולע ,אבל שמלת הכלה הייתה בידיו .אמא שמעולם לא חשפה טפח מגופה ,קרעה את תחתית
שמלתה ובעזרת רצועת הבד משובל השמלה הפרחונית חבשה את רגלו המדממת של בנימין .זו הייתה הפעם
הראשונה שרגליה הלבנות נגלו לעינינו ,הבטתי בה וכל כך אהבתי אותה ..הבטתי באחי בנימין המדמם והכואב
וחיבקתי אותו חזק .זו הייתה גם הפעם הראשונה שראיתי את אבא בוכה ,הוא פרם את הגרביים שלו הוציא
מהם את החוטים ובעזרתם קשר והידק את החבישה כדי לעצור את הדימום.
המשכנו ללכת רעבים צמאים בקור המקפיא עם שמונת האחים הקטנים שלי עד שהגענו מותשים
לבית משפחת החתן בעיר נבל שבמערב טוניסיה שם קרס אחי בנימין ומת מפצעיו.
אבל נפל על שתי המשפחות ואני התייסרתי אלוהים! איך? איך? אחי נהרג על מזבח שמלת הכלה שלי והכול
בגללי ,אסור היה לי למדוד את השמלה ולהיפגש עם מוריס .אסור היה לי להרהר על בריחה אתו אני זו
שהרגתי את אחי ,אני הרוצחת! הבאתי אסון על משפחתי.
רגשות אשם הציפו אותי ולא רציתי להתחתן.
"חתונה לא מבטלים נחכה חודש ונערוך חופה צנועה" אמר אבא.
עכשיו הרגשתי שאני חייבת להישמע למה שאבא אומר פן יקרה אסון נוסף .לאחר חודש נערכה חופה קטנה..
צנועה ואני סירבתי בתוקף ללבוש את שמלת הכלה .לא הייתי מסוגלת להביט או לגעת בשמלה שהביאה
אסון על המשפחה ועל אחי האהוב.
מאז בכל שנה באזכרה של אחי בנימין נהגתי להיכנס לחדר ולנעול את הדלת .הוצאתי את השמלה
מתוך שקית רקומה שבה היו מונחים הטלית והתפילין של אחי בנימין .עמדתי מול הראי כאשר שמלת הכלה
פרושה על גופי ודמיינתי את בנימין עטוף בטלית ומלווה אותי לחופה.
"בקשתי האחרונה היא להיקבר עם שמלת הכלה והטלית של בנימין".
סיימה סבתא את מכתבה.
אמא קפלה את המכתב הכניסה אותו לארנקה כמו ששומרים על קמע התחבקנו כולנו ואבא החל
בסידורי הלוויה .כיוון שע"פ מנהג היהודים לא נהוג לקבור מתים עם בגדיהם הנחנו את ההינומה על גופתה
של סבתא כשהיא מכסה את פניה .הגברים נשאו את האלונקה לקבר הטרי ובמקהלה שרו את הפיוט
המסורתי" :אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה ,בטח בה לב בעלה ,ושלל לא יחסר ,גמלתהו טוב ולא
רע" .כל פסוק שנאמר כמו סרק את גופי במסרקות הברזל .הנחתי אבן על החול התחוח והרהרתי בתוכי איך
זה שאדם חי בין חיתוליו לתכריכיו .אבל חייה של סבתא הצטמצמו בין אחיה בנימין לשמלת הכלה .ביום
הזיכרון של סבתא עליתי לחדר של אמא הוצאתי מהארון את השקית הרקומה שם מונחים היו הטלית
והציצית ושמלת הכלה של סבתא .עמדתי מול המראה נרגשת וסמוקה ומדדתי את שמלת הכלה המקוללת.
לפתע אימא נכנסה ואמרה:
"איזה יופי! איך את מרגשת אותי ,זה יפה לך! זה הולם אותך! את ממש דומה לסבתא שלך היפה והטובה ואת
יודעת מה? השמלה הזאת כבר לא מקוללת ..סבתא שלך שלמה את המחיר ובכך הסירה את הקללה ורק
ברכה שורה עכשיו על השמלה ברכתה של סבתא שלך האהובה".
אני לעומת סבתא צעדתי לחופה עם בחיר לבי כשהטלית של דוד בנימין פרוסה מעלינו.
בסיום החופה הרמתי את עיני לשמיים שומעת את סבתא ודוד בנימין מברכים אותי במקהלה:
"אשרך שזכית ללבוש את שמלת הכלה"
סיפור מספר 28
למרומים ָ
ָ1
בשעת הצהריים חזר עומרי לביתו ונטל את תיקו על שפת הסלון .זוג הוריו ישבו על הספה
ולפני שנכנס עיניהם היו ממוקדות לכיוון הדלת .לא היה לו מושג כמה דקות או שעות הם
ישבו שם וחיכו לשובו וגם לא למה .הוא רק שם לב שהתמונה הממוסגרת של אבירם
עברה ממדף הספרים לשולחן הסלון ואמו החזיקה מכתב לבן בידה שגרם לעומרי
להחסיר נשימה.
"זה מה שאני חושב שזה?" הוא גמגם.
אמו הסתכלה עליו ושתקה במשך כמה שניות כדי לדחות את הבלתי נמנע" .כן ,הזמן
הגיע" .היא קמה ממקומה ,תפסה בידו של עומרי והניחה בה את המכתב .אביו עקב אחר
תנועת אצבעותיו לוקח את המכתב ממנה .עומרי לחץ אותו בין שתי ידיו ,סיבב אותו וראה
את חתימת צבא הגנה לישראל .מיד הוא קימט את המכתב לכדור והשליך אותו להתגלגל
על הרצפה .אמו מיד השמיעה שריקה איומה מפיה ,הרימה את המכתב מהרצפה וגיהצה
אותו בידה.
"אתה חושב שזה צחוק?" אביו נעמד מולו ושאל.
"שום צחוק ,אני רציני לגמרי .אני לא מתכוון לשרת שלוש שנים מהחיים שלי".
"ומה עם כל השאר שכן משרתים? הזמן שלהם שווה פחות?!" הוא צעק והאם קראה
בשמו כדי שיירגע .הוא היה צריך להבין את עומרי ולצפות לכך שזו תהיה התגובה שלו.
עומרי הרים את תיקו מהרצפה ועלה במדרגות לכיוון חדרו ,קריאה אחת של אמו לפני
שסיים לעלות עצרה אותו.
"מה אבירם יגיד על זה?" היא שאלה בקול חרישי כשבעלה עמד מאחוריה.
עומרי הסתכל על התמונה שוב .אבירם נראה בה צעיר כל כך ,צעיר מדי.
"הוא היה מסכים אתי" .עומרי אמר וטרק את הדלת אחריו .הוא נכנס למייל שלו ,מחשב
תמיד היה אמצעי להסחת דעת בשבילו וגילה הודעה חדשה מהמורה לתיאטרון .עומרי
הקליק בעכבר וקרא את ההודעה.
91:99 2/6
עומרי ,השנה כמעט נגמרת ועוד לא השתתפת אפילו בהצגה אחת בגדר השיעורים .אם תמשיך
ככה ,לא תקבל ציון בתיאטרון ולכן נתתי לך את תפקיד הטייס בהצגה שאנחנו מקיימים לכבוד
יום העצמאות .החזרות יתחילו ביום ראשון.
עומרי נאנח ,הוא היה בטוח שאם יבחר ללמוד תיאטרון יהיו לו חיים קלים .ודווקא טייס
מכל התפקידים? הוא לחץ על כתוב מכתב חדש וכתב למורה:
22:21 6/6
לא אכפת לי שלא יהיה לי ציון ,תתני את התפקיד למישהו אחר.
עומרי בקושי החליף מילה עם הוריו מאז מה שקרה .בוקר אחד ,הוא ישב בשולחן הפרטי
שלו בכיתה כשעל שולחנו מונח עוד נכשל בהיסטוריה לאוסף .אחת מהבנות שלומדות
איתו באותה כיתה ,טלי התקדמה אליו וישבה בכיסא לידו.
"הלו ",הוא אמר" .מי אמר שאת יכולה לשבת במקום שלי?"
"מה זאת אומרת?" טלי שאלה" .אנחנו משחקים ביחד בהצגה של זיוה ,אז חשבתי
שכדאי שאכיר את מי שאני משחקת אתו כמעט כל ההצגה".
עומרי הסתכל עליה כלא מאמין" .היא לא מחקה אותי מרשימת המשתתפים?" טלי
הנידה את ראשה לשלילה וקפצה מהמקום.
"אולי אם תעשה אתי כמה חזרות לפני אעזור לך קצת בהיסטוריה" .היא אמרה בחיוך
והלכה .עומרי הנבוך הסתכל על המבחן שלו ודחף אותו אל תוך התיק .יום אחד ,בשיעור
השישי לא היתה לו ברירה ,אלא להתייצב בחדר החזרות ,זו היתה המערכת שלו .אפילו
שזה לא היה ברור לו למה ,הוא הרי היה מחמיץ שיעורים על ימין ועל שמאל ללא כל
בעיה .עומרי קלט את טלי מחייכת לכולם ועוזרת להם לסדר את התפאורה ולהתאמן על
השורות .וברגע שהיא קלטה אותו מסתכל עליה ,הוא הלך מהמקום.
"עומרי!" היא קראה ויצאה אחריו.
"הי הנה הוא ,המשתמט!" אמר אחד מתלמידי השכבה הגבוהה לעומרי כשקלט אותו
יוצא החוצה .עומרי לא הכיר אותו באופן אישי וגם הוא לא הכיר אותו ,אך שמועות רצות
מהר .בליווי של שני חברים הם הקיפו את עומרי מכל צד ואותו אחד דחף אותו צעד אחד
לאחור" .שמעתי שכבר קיבלת צו ראשון פעם שלישית ושעוד פעם אתה לא מגיע עוצרים
אותך" .הוא צחק.
"זה לא עניינך ,נכון?" עומרי התכוון ללכת .התלמיד עצר אותו בידו.
"כבר הולך? רק רציתי לבדוק איך אתה ,אחרי שהאח הפראייר שלך מצא את עצמו
מתחת לאדמה .ממש בושה למשפחה אתה בהשוואה אליו" .עומרי לא התאפק אפילו
לשנייה אחת והכניס לו אגרוף הישר בלחי הימנית .בזמן שהבחור מעד עומרי לפתע קלט
את טלי עומדת מאחור ומסתכלת לכיוון .לפני שהוא שם לב הוא חטף אגרוף עמוק לבטנו
ונפל על ישבנו.
"אתה תצטער על זה".
עומרי ישב בקרבת אולם הספורט במקום מרוחק מחדר המורים .הלחי שלו דממה
ובטנו כמעט התהפכה מהאגרוף ההוא ממקודם .עיניו ראו אדם מתקדם אליו וקלט שזו
הייתה טלי .היא החזיקה בידה צמר גפן רטוב והתיישבה לצידו.
"נראה שיש לך כישרון מיוחד בלהסתבך בצרות" .היא אמרה והצמידה את צמר הגפן
ללחי שלו .עומרי הדף את ידה.
"למה לא סיפרת למנהלת או לאחת המורות על מה שקרה?"
"זה לא ברור? הן היו מעיפות אותך .גם ככה אתה לא נחשב לתלמיד השנה .למה
התחרפנת ככה קודם?" היא שאלה.
"הייתי חייב" .הוא השיב" .שיגידו עליי מה שהם רוצים אבל לא על אחי".
"מה קרה לו ,לאח שלך?" היא שאלה בישירות ולעומרי לא נותר עוד דבר לעשות פרט
מלענות בכנות.
"אבירם ,הוא היה טייס בצבא .הוא נפטר בתאונה לפני חמש שנים והתרסק בלב הים.
זה שבר את המשפחה שלי ,אני אף פעם לא יכולתי להיות בן מוצלח כמו שהוא היה".
טלי הביטה רגע לשמיים ואמרה" ,אל תנסה להיות הוא ,אתה לא תצליח" .עומרי הביט
עליה בדממה" .אל תבין אותי לא נכון ,אני לא אומרת שאתה פחות טוב .אני אומרת
שאתה יכול להיות מוצלח בדרך שלך ,אין רק דרך אחת להיות בן טוב או אזרח טוב".
כאשר עומרי יצא אל בית הספר למחרת עם מצב רוח טוב במיוחד ,הוא פתח את תיבת
הדואר והשחיל את ידו פנימה .רוב המכתבים שהוא דחף נפלו לרצפה ובין החשבונות
והמיסים ,מכתב נוסף היה רשום על שמו מצבא הגנה לישראל .הנה הלך המצב רוח.
עומרי פתח את המכתב במהירות ובו היה תאריך לצו הראשון שאותו פספס בפעם
הקודמת מבלי להודיע .עומרי דחף את המכתב עמוק אל תוך תיקו והלך.
בשיעור תיאטרון עומרי חזר לשבת בצד כהרגלו ,מסתכל על כולם עושים חזרות.
התפקיד שלו היה קטן ,ולכן המורה עוד לא אמרה לו כלום על חוסר ההשתתפות שלו,
למרות שהעניין הדאיג אותה .טלי קפצה מהבמה ומשכה את ידו.
"נו ,בוא!" היא אמרה .עומרי עקב אחריה לבמה במבוכה וההתקדמות הכי גדולה
שהסכים לעשות היום היא לצפות בהם משחקים ממנה ולא מלמטה .מה שאף אחד לא
שם לב זה שיום העצמאות התקרב בצעדי ענק.
בשיעור החמישי ,קראו בשמו של עומרי בכרוז ואמרו לו להגיע אל חדר המנהלת .כאשר
עומרי נכנס לחדר ,להפתעתו ישבו בו זוג הוריו כשמולם המנהלת .אבא שלו אמר" ,בדיוק
המנהלת שלך סיפרה לנו שהכנסת אגרוף לתלמיד מהשכבה מעליך .יש לך משהו להגיד
להגנתך?" עומרי שתק מרוב הלם.
"אתה שומע? יש לך הזדמנות אחת לעשות סיבוב של 911מעלות ,או שאנחנו לא נוכל
להחזיק אותך בבית הספר הזה יותר" .אמרה המנהלת.
"עומרי ,אנחנו צריכים לדבר" .קרא אביו כשהם חזרו הביתה .עומרי עלה במדרגות
ונכנס לחדרו.
הוא נמנע מלהגיע לבית הספר כמה ימים ,אבל כשהיה חייב טלי מיד רצה אל כיוונו.
"עומרי ,זו לא הייתי אני ,אני נשבעת!" ודמעות זלגו מעיניה .עומרי לא הקשיב לה וחלף
על פניה .לא היה אכפת לו מכלום יותר .במשך כל הימים האלה ,עד יום העצמאות ,עומרי
המשיך להיכשל במבחנים ולהבריז מהשיעורים .בין טלי ובינו חלפו אינספור מבטים ,אך
הוא לא יכול היה לסלוח לה על מה שהיא עשתה .הוא לא ענה לה לשיחות בנייד ולא
להודעות .טלי שלחה לו גם מיילים ,עומרי עיין בכל אחד מהם אבל מעולם לא כתב שום
דבר חזרה.
64:25 4/72
עומרי אני גיליתי מי זה ,זה אותו הבחור מהשכבה העליונה סיפר.
66:50 1572
אתה חייב להאמין לי ,אם אתה תחזור לעצמך עכשיו הכול יחזור להיות כמו קודם.
61:14 470
אתה באמת רוצה להתנהג כאילו כל זה לא קרה ולחזור למה שהיית לפני שהכרנו?
ערב החגיגות המיוחל הגיע ועומרי שכב על מיטתו ולא טרח לחלוץ את נעליו .הוא זרק
לקיר ותפס כדור מטקות פעם ועוד פעם .אוזניו לא יכלו לפספס את הילדים הצוחקים ואת
קול הזיקוקים מתפוצצים .עיניו ראו אותם דרך החלון מתפזרים בשלל צבעים ונפתחים
כמו פרח .ואז נשמע צליל סמס מהנייד ועל המסך היה כתוב "אתה בא? טלי".
עומרי הניח את המכשיר חזרה לצידו כשהוא הפוך ולא טרח לענות .הוא המשיך לזרוק
את הכדור עד ששמע קריאה רפה של אמו ומעט מהוססת .את המדרגות עומרי ירד
באותו היסוס ומצא את זוג הוריו מחכים לו כשבידה של אמו מכתב נוסף .לא היתה לו
תחושה טובה לגבי זה .המכתב האחרון שקיבל ממנה הוא זה שגרם לכל הבעיות .אבל
יצאה אווירה שונה מהמכתב הזה ומהבזק האור שמילא את עיניהם של הוריו.
"מה זה?" עומרי שאל כאשר החזיק את המכתב בין אצבעותיו.
"מכתב מאבירם לפני התאונה ,עכשיו היה נראה לנו הזמן המתאים להביא לך אותו".
עומרי הפך את המכתב על צידו וכשקרע את הלשונית ידע להבחין שאף אחד לא קרא
ממנו קודם לכן .ובכל זאת ,הדף נראה ישן ומעט אפרפר ,כתב היד היה נראה זר אבל
הכותרת החסירה פעימה בליבו .הוא קרא את המכתב פעמיים מההתחלה ועד הסוף.
הוריו במשך כל הזמן הזה לא זעו מהמקום והמתינו בסבלנות .עומרי העלה שוב את עיניו
אליהם ואביו הנהן לו כאישור שהדבר אמתי .עומרי עלה באיטיות במדרגות ובהדרגה החל
לרוץ ולקפוץ עד הסוף .ידו הרימה את המכשיר הנייד מהמיטה ואצבעו הקישה "אני בא".
הוא החליף לחולצת פולו וסגר את דלת החדר אחריו.
בסופו של דבר עומרי השתתף בהצגה של המורה זיוה בתור תפקיד הטייס אבל זה לא
הפריע לו בכלל ,למעשה הוא די נהנה .ההורים שלו ישבו בשורה הראשונה ואמו אפילו
שרקה בעוצמה כזו בסוף שגרמה לעומרי להתפלל שאיש לא זיהה שהוא מכיר אותה.
הציונים שלו השתפרו כי טלי הציעה לשבת וללמוד אותו ,הסילוק על תנאי בוטל ואז נשאר
רק עוד דבר אחד לטפל בו.
עומרי הבין שבחיים קיימים כל מיני סוגים של הקרבות .יש הקרבה למען מישהו אחר
ויש הקרבה של עצמך ,שמונעת ממך להגיע ליעדים וגורמת לך לדרוך במקום .עכשיו הוא
יודע ,שכאשר מפחדים ממשהו ההישג הוא הרבה יותר גדול ורק כך תוכלו להגיע למקום
שלא רבים הגיעו אליו ,והוא תמיד מחכה לכם .אבירם ,הוא אמר לו בראשו ,אני לא אוכל
לטוס ליעדים שהצבת לעצמך .אבל זה בסדר ,כי אני אטוס בכל זאת .גם אם לא באוויר,
אטוס על הקרקע.
ועכשיו עומרי יורד מהתחנה ,בדרכו אל התחנה הראשונה ,הצו הראשון.
לאחי הקטן,
בזמן שתקרא את המכתב הזה ,אני כנראה כבר לא אהיה בחיים .כנראה שלא
אהיה בחיים כמה שנים ואין דבר שאני שונא יותר מלהזכיר לכם זיכרונות
כואבים .אבל כשידעתי שהגיע הסוף ,ביקשתי מחבר קרוב שלי לכתוב את
המכתב הזה בשבילך ומאמא ומאבא לתת לך אותו בזמן המתאים ,ואני בטוח
שהם בחרו בזמן הטוב ביותר .יכול להיות שבעיתונים אני אחשב לנעדר,
ואם כן אל תחכה לי .אל תחיה בציפייה שיום אחד אחזור ונתראה ,כי אם
זה יקרה אח יקר ,זה יהיה רק בעולם הבא.
אבל רציתי להגיד לך שבשמחה אוותר על חיי אם זה אומר שהאנשים אהובים
עליי ביותר ימשיכו לקיים את חייהם הרגילים .ואני לא היחיד שחושב
ככה ,הגישה הזו היא היחידה ששמרה את קיום המדינה שלנו ואת רוח
הלחימה שלנו בחיים .ובקרוב יגיע התור של הדור שלך ,אני בטוח שבזמן
שנעדרתי מצאת לעצמך אנשים חדשים שיקרים לך .אני בטוח שגם אם לא תלך
בדרך כמו שלי ותהיה טייס כמו שאבא רצה ,תמצא דרך משלך לשמור עליהם.
ועד אז אח יקר נתראה כשהזמן המתאים יגיע,
בנתיים תנצל כל יום כאילו שהוא האחרון אם האנשים שאתה אוהב ואל
תראה דבר ממה שיש לך כמושג בקלות .תהיה אסיר תודה לכל האנשים
שבזכותם אנחנו נמצאים כאן ,צוחקים ובוכים ,חיים.
אבירם.
כעבור 0שניםביום רביעי בערב ,קצין נכנס לבית הקברות הצבאי ונעצר על יד אחד הקברים .היה זה
קבר מלוכלך ואפור והשם שהיה כתוב עליו הפך לדהוי .הקצין כרע על ברכו והניח ליד
הקבר זר פרחים ובקבוק ויסקי .הוא שפך מים מבקבוק על הקבר וניקה את כל הבוץ בידו.
אחד מהקברנים במקום קלט אותו והתקדם לכיוונו.
"לא ניקו את הקבר הזה כבר כמה שנים .אתה מכיר את האיש הזה?" האיש שאל.
הקצין הסתובב לכיוונו וחייך" ,כן ,זה אחי הגדול".
סיפור מספר 29
לבכות ,לחיות
אינני זוכר עתה עם מי שוחחתי בפלאפון או על מה .זיכרון אשר נחתך לפתע מבלי להישמר ,כמו קובץ המועתק ממחשב
אל דיסק און קי אשר נשלף באמצע ,נמחק.
אני זוכר רק כי ידי היו עסוקות בהצתת סיגריה ,ניצלתי טור ארוך של מילים רודפות זו אחר זו מעברו השני של הקו
בכדי לנעוץ סיגריה בקצה שפתי .לחצתי על כפתור המצית ,המתנתי ,אך היא כלל לא הוצתה .לחצתי שוב ובאיטיות,
המתנתי ,אך שוב נתעצלה מלבעור ,בגדה .שוב לחצתי כמו הייתי בוס עיקש אך מיד שיחררתי ,חסר תקווה ,בכדי ללחוץ
שוב .הספקתי לראות רק לרגע כי היא בערה בטרם הנחתי לה ,התייאשתי.
משלב זה אני זוכר כל פרט כביכול צופה אני בו כעת ובהילוך איטי .מתברר כי כאשר מאטים הסרטים את ריצוד
גיבוריהם ברגעי ההתרחשות הקריטיים ,ברגע בו הכל קורה ,זה לא בכדי שאוכל להבין ,להבחין בכל ,זה פשוט אכן כך
מתרחש במציאות .הזמן מסתרבל מוסיף לעצמו משקל רב ,הכל קורה אט אט ובמדוייק .לכל הפחות בעיני הברדלס
והאיילה אשר לעברה הוא מסתער.
שלושה ילדים כבני שמונה מזנקים מן המדרכה ממהרים לחצות את הכביש .פזיזים ,חמקמקים לא פחות מחתולי רחוב,
האמת ,אולי אכן מעט פחות .נדחקים הם בטור עורפי אל בין שתי המכוניות החונות בשולי הכביש ,לרגע לא עוצרים,
הראשון מביט אל שמאלו וכבר עף כחץ מקשת אל עברו השני של הכביש .השני אחריו משליך מבט חטוף תוך כדי ריצה
כביכול שתי מטלות נפרדות הן אשר אינן תלויות זו בזו .וכבר השלישי גמיש אך שביר ניתז אחריהם כבאיסטינקט אף
אינו טורח לבדוק ,לפזר מבט קלוש.
הוא נעלם.
דממה.
כבמטה קסמים ,כמו הנחש אשר עשה משה מן מטהו לעיני פרעה ,רכב שטח ,מאזדה ,בוהק בלובנו עומד עתה על מקומו
היכן אשר היה קודם הילד .דומם .אפשר כי לרגע שמעתי חריקת בלמים עזה אך קצרה כמו לא הייתה.
הסיגריה התגלגלה באוויר סובבה את עצמה באיטיות מספר פעמים בטרם נחה למרגלותי ,נעלמה ממני לתמיד .כנראה
זהו פי אשר נפער לרווחה .
עיני נמתחו ,התעגלו לחלוטין ,לבשו להן תימהון .בוחנות את המחזה בעצמן ,מבט ראשון בטרם יחווה המוח את דעתו.
נדהמות מן הפלא ,הנס אשר התרחש לנגדן .לא ,לא נס אשר התרחש לילד ,תעתוע הרכב היפהפה אשר נעמד במקום בו
עמד רגע קודם ילד .היה זה רגע קצר כל כך אשר אפשר אף כי לא היה ונתדמיין הוא עתה בתוככי זכרוני.
רכב כל כך יפה ניצב.
ילד כל כך יפה היה.
זינקתי ,נדחקתי אל בין זוג המכוניות היכן אשר עמדו קודם הילדים מביט אל הכביש .הנהג עומד מחוץ לרכב תמה
(ניקוד :פתח .צירה) ,היה נראה לו כי פגע קלות בילד אשר התפרץ בפתע אל הכביש אך עתה אינו רואה דבר .
להיכן נעלם הילד?
כשראיתי ,היה זה רגע תמידי ,רגע אשר אינו סר למרותו של הזמן ,נדמה כנצח .עיני בוהות בראשו של הילד המבצבץ
מתחתית הרכב מאחורי הגלגל הקדמי כשכל גופו חבוי תחת הרכב ,ואינן מבינות .ראש יפה עגלגל עתה רוטש ,אבדה לו
תומתו ,משל היה ירח של שלהי חודש ,מגיר סביבו שלולית מתפשטת של דם נראה כמו היה נמס.
רגע חדש בא במקומו .משיב אותי באחת אל קצבו הדוחק של הזמן.
"הילד מתחת לאוטו ".אני צועק את המילים לאט אל עבר הנהג .תחושה חמוצה בפי ,טעם המילים הלעוסות.
הוא מביט בי.
אני מביט בו.
הוא שותק.
אני שותק.
שנינו מביטים בילד.
הילד שותק .דממה.
אגרוף נשלח בתוכי לופת באכזריות את ליבי .מכאיב .מטריף את הדעת.
הלב מצפה לסערה ,ליללות סירנה ,לצרחות ,להמולה ,אך דממה.
"יש פה מישהו שיודע עזרה ראשונה"?
זה אני שרץ אל הצומת וצועק ,צורח.
"מישהו יודע ...יש ילד מחוץ מתחת לרכב בחוץ"
אני צועק בכניסה לסופרמרקט שמאחורי ,נבוך מעט מההתחרזות הכל כך שלא במקומה.
אני מתפרק.
מרגיש כמו הותר הקשר המחבר את כל החוטים בתוכי המפעילים את גופי ,החושבים בתוך ראשי ,והכל רופס ,נושר.
אני חש כמו הותכתי הפכתי לנוזל ,נמס .עוד רגע אתאדה אתמזג עם אוקיינוסים של ריק אטמוספרי.
אינני כלום ,חסר אונים כמו כולם סביבי.
כבאיסטינקט של חיה נרדפת חלשה וחסרת אונים אני מחייג בסלולרי אחד ואפס ואחד אל היכולים ,אל היודעים ,ודעתי
מסתחררת ,נטרפת מזמן ההמתנה האכזרי .כאשר היא כבר דיברה איתי מעבר לקו זה רק היה יותר גרוע .חשבתי כי אני
משוחח עם סטאלין בכבודו ,שלווה צוננת שלא במקומה לכדה אותי בתוכי עוד יותר מתרוצץ מוכרח לפרוץ את חוסר
האונים .כעת אני מבין כי דיברתי בהול ,מבולבל ,נסער .היא הייתה מוכרחת לאסוף פרטים .אבל למה לעזאזל היא לא
יכולה לדבר מהר יותר?
אינני בטוח שניתקתי ,אינני יודע איך סיימנו ,אני רק זוכר אותה צועקת ,מזהירה" אל תגעו בו !",בוחשת את שיירי
צלילותי לכדי טירוף מוחלט .אני מביט אל הילד בפנים קמוטות חרושות קפלים אשר לא ידעתי עד עתה על קיומם,
מתרוצץ כעכבר במלכודת ,אף כי נדמה לי ניצב אני עוד על עומדי ,מתרוצץ בתוכי חסר אונים.
מדוע רכב צריך להיות כה גדול? כה קשוח?
מדוע ילד צריך להיות כה קטן? כה רפה?
הצעיר הנאה נהג הרכב סובב סביב גוש הפלדה הרובץ על הילד עיניו מתרוצצות בחוריהן כמו מבקשות היו להימלט.
סיטואציה מסובכת עבורו יתר על המידה .עומד הוא על כורחו להמית את הילד הלפות בזרועות הענק המטורף אשר
בשליטתו ואינו יכול לעשות דבר ,ייקרע הוא לגזרים עם כל תנועה של הרכב .
הוא מביט במחזה כמו רואה לנגד עיניו בריון שרוע על זקינה לופת את גרונה חונק ,החמצן אוזל אך הוא חסר אונים
מפחד להתערב .
שני הילדים אשר זינקו ראשונים לכביש מבצבצים עתה מבין שני רכבים בעברו השני של הכביש מביטים בחרדה אל
שלולית הדם המתפשטת במהירות ,חברם הנמס ,נעוצים למקומם מבוהלים".איך קוראים לילד "?אני צועק לעברם,
מוכרח להיות תועלתי איכשהו .הם נבהלים נמלטים באחת.
הקולות העולים מן הרדיו ברכב ,איש לא טרח לכבות ,הם היחידים הבוטחים בעצמם כעת .עניינים כרגיל .לא אנשי
הרדיו המורגלים בשבעת סבלי תבל יפסקו משיחתם ידממו לרגע לילד מעוך .קבוצה של מומחים מלהגים משהו על מרד
גטו ורשה ,לוהטים זה לזה בטון של יודעי דבר ,זהו יום השואה.
דבוקת אנשים מסביב בוהה בשתיקה ,ועיניהם של כולם מתחננות.
גם ליבי זועק בדממה.
"תבכה ילד ,רק תבכה ,למען השם תחיה לבכות"
אך דממה.
לא בכי.
לא סירנה.
אף לא המולה.
אשה מבוגרת מזה מים על פניו ,מלטפת מרטיבה ברכות משל היו המים סם קסם משיב חיים .מעשיות מאולצת .פניה
מכווצות מתחננות בדממה" תבכה ,רק תבכה".
משהו נשבר בתוכי .אני מרגיש כמו עומד אל מול הגרדום מביט אל אהובי נגרר איליו בשלווה צוננת ,התליין מתמהמה
עיתותיו בידו ודרכו לא אצה לו .זמן לפעול יש אך מבלי אפשרות.
יבבה חנוקה קורעת את הדממה.
צרחות חדות מסתערות אחריה כמו אלפי סכינים קורעות את הלב ,משסעות .
הילד החיוור ,התמים ,החלש ,הילד המת ,בוכה.
עיניו עצומות אינו רואה דבר מהמתרחש סביבו ,מבריון הפלדה הרובץ על גביו מבקש לרוצחו נפש ,משלולית הדם
המאיימת להטביעו ,להטביעו בדמו שלו .והוא צורח בחיות פראית.
דמעה דקה מתלחלחת ,מתאספת אל פינת עיני .עשויה מטיפות זעירות רבות חלקם של חרדה אך חלקם של אושר ,אולי
רובם.
האם ילד אשר שרוע תחת רכב שטח כבד מעוך ועדיין בוכה זה טוב או אולי זה רע? אינני יודע .אינני יודע כלל את הטוב
ואת הרע .יודע אני רק לשים את ליבי להבחין בין עליות למורדות .אכן ,ילד אשר גלגל הרכב כבש את ראשו זה עתה,
עודנו לכוד תחתיו ,והנה עתה הוא בוכה ,זוהי עליה דרמטית .זו דמעה אשר את רעותה כבר פגשתי במותה של סבתא
אהובה ,חכמה ,אוהבת ,אשר נלכדו חייה בסופם אל בין לפיתת מלקחי הסבל .ידעתי כי אכן זוהי איננה צורתו של הטוב,
אך זוהי עלייה.
אני מישיר בו עתה עינים ,מזועזע להבחין כמה חיות ניכרת בפנים מיוסרות.
"אל תזוז חמוד ,אנחנו מטפלים בך ,הכל יהיה בסדר".
לוחשת לו הגברת המבוגרת חסרת אונים .
מעט שלווה נמזגת אכן בין תווי הפנים המתוחים ,החרדים ,מרככת מעט.
לא ,לא פניו של הילד ,פניה שלה .אולי גם מעט בשלי.
וברדיו עוד מהללים את מרד גטו ורשה כביכול מתכננים אותו כעת ,עדיין לא היה .כביכול סופו עדיין לא ידוע להם ,סופו
אשר כבר כתוב בדפי ההיסטוריה ,כתוב בדם .מרד זעיר כושל של שיירי אומה שחוטה.
כך זה היה נראה בעיני עד עתה.
עתה משום מה נעשה יקר בעיני בכי קורע לב של ילד מת כמו גם מרד זעיר וכושל של שיירי אומה שחוטה .סימן חיים.
או אולי זהו סתם מצב מוזר ,אנרכיה של מחשבות .דברים רבים מידי נראים לי דומים זה לזה.
סיפור מספר 51
o
o
o
רז בין השמשות:
גחליליות זהרו במעבה הסמטאות בעיר העתיקה הצפתית ,הרב יהושע העשיל אייזן ניצל את
אורן הקלוש ,להתעמקות בתורת הסוד.
זה לו ג"ל שנים מאז השיל מעליו את אורח החיים הגלותי ,עלה לארץ הקודש וקשר את ליבו
בצפת עיר הגליל והמסתורין .את בני משפחתו הקרובה העלה עמו ,שיכנע אותם בטוב טעם
שהגלות שוקעת וקץ הפלאות מתקרב .המציא להם מקורות קבליים שאין הארץ נפדית אלא
במעשה האדם ,לא בשירת המלאכים.
והם עלו אחריו בעיניים פקוחות ,נאחזים בחזון גאולת הארץ ברגליים .שומעים את קול התור של
בין השמשות ,עת הדמדומים שבין הגלות לגאולה .חולמים על הסיהרא בשלימותה.
oבתוככי העיר העתיקה יצא לר' העשיל שם של איש פלא .מעשיות ומופתים לרוב נקשרו בשמו,
מקרוב ומרחוק ייחלו לברכתו ,ואפילו ערביי הסביבה שיחרו לפתחו .אך הוא לא שם את ליבו לכך
והמשיך באורח חייו הסגפני שכולו היה קודש לה' .את המעט שבמעט שהרוויח כמלמד הוציא על
פרנסת אנשי ביתו .ולמעט נסיעה קבועה לרבי שמעון בכל ג"ל לעומר ,כמעט ולא יצא ר' העשיל
מקירות ביתו.
oר' העשיל ציפה בכל יום לבשורת הגאולה ,אולם השמש סירבה לשקוע ,הימים היו לאחר תקופת
הפרעות של "מרד הפאלחים" ,ג"ל ימים רצחו ,אנסו ובזזו כפריים מקומיים את יהודי צפת חסרי
האונים ,ורק צבאו הזר של איברהים פאשה עצר את הפורעים .הייאוש פשה בכל עבר ורבים רצו
לרדת חזרה לארצות הניכר .נדמה היה ששעת בין השמשות תימשך לנצח .אולם ר' העשיל
המשיך בשלו ,עודד את כולם שבין השמשות יחלוף כהרף עין ואור הלבנה יפציע בקרוב .קהילת
צפת ליקקה את פצעיה ,כל משבריה וגליה של צפת עברו על העשיל ,והוא שימש לה רופא
מנחם ,החובש את מכותיה באהבה.
oר' העשיל נאה דרש ונאה קיים ,ועל אף ההפצרות הרבות סירב בכל תוקף לעבור מצפת הנופלת,
לא זז מדלת אמותיו ובכל עונות השנה ניתן היה למוצאו ספון בחדרו הצר ,או במרפסת ביתו
הרעועה ,ספרי קודש ישנים ומאובקים פתוחים לצידו ,וריח טחב עתיק עולה מהם.
בכל עונות השנה ,בין אם בחוץ שלג מלבין או חמסין מהביל ,תמיד ר' העשיל נמצא מכונס פנימה,
שקוע בספריו המתפוררים .מזמזם בהבל פיו במין מתיקות מיוחדת ,הרחק מהבלי העולם הזה.
אפילו בעת בין השמשות ,עת קרני השמש האחרונות הציצו מעל הרי מירון ,גם אז ר' העשיל נע
בין שמיים לארץ ,מתגבר כארי בתורת האר"י ,זורח מאור החכמה העילאה .לא רואה את עלטת
הליל המתקרבת בשעטה למורדות צפת.
o
o
o
בכל העיתים נוות ביתו ,מרת רויז'ה רבת החיל והחסד ,תמכה בו בגלוי ובנסתר כדי שישקוד
בנחת על תלמודו הגלוי והנסתר .רויז'ה ידעה נחת מחייה החדשים בארץ ישראל ומבית התורה
והחסד שהחזיקה במו ידיה העדינות .היא חשה מימוש עצמי מחנות הסדקית הזעירה שפתחה
במחסן ביתם ,חנות שקהל לקוחותיה הלך וגדל ,ממש כפי שמניין צאצאיה הלך וגדל ברבות
השנים.
אמנם ,לעיתים רחוקות תכפו את רויז'ה געגועים לבית הוריה החם בגלות הרחוקה ,אך היא לא
גילתה זאת לאיש ,בטח לא לשכנות ההולכות רכיל תדיר ,ובטח לא לאהובה ,כדי לא לצערו
ולטורדו מלימודו .היא השתדלה להתנתק מאילן היוחסין של הגולה ,היא רצתה שהדורות הבאים
יתחילו לספור מהאילן שלה ,אילנא דחיי באדמת הקודש.
בשעת בין השמשות ,רגע לפני שילדיה זהובי השיער ,קוראים קריאת שמע שעל המיטה
ונרדמים ,נהגה רויז'ה לקחת אותם להציץ לאביהם השקדן ,כדי שיירדמו מתוך תורה .בדממה
אילמת רויז'ה הייתה מצביעה לעבר פניו האציליים של בעלה אהובה ,ושואלת את הילדים חידה
קבועה:
"האם עיני הדבש שלכם מבחינות באלומת האור סביב פדחתו הצהובה של אבא"?
"האם היום אתם רואים את ההילה הדקה המקיפה את זקנו הלבן של אבא?"
o
כל לילה הילדים ענו במקהלה שקטה שאינם רואים מאום ,רויז'ה צחקה כל לילה מחדש למשמע
התשובה ,עיניה הירוקות-אפרפרות הבחינו בכך .בעצם רק היא ראתה ,זה היה הרז האישי שלה
ושל העשיל שלה.
הימים חלפו בקצב צפתי ונערמו אט אט לשנים רבות ,קהילת קודש צפת גדלה וקלטה עולים מכל
התפוצות .שלל ריחות וגוונים עטף את אבני הברזל של צפת .העולים הישנים כבר התהדרו
בתואר "זקני צפת" והעולים החדשים השתלבו חיש קל ביישוב הישן .לא רק קול התורה התפשט
בחללה של צפת ,גם קול הלמות פטישים נשמע במצודתה ,צפת פתחה שעריה לבניה בוניה.
למרות הדלות הנוראה ואסונות הטבע התכופים ,בני משפחת אייזן תמכו יתידותם כברזל
באדמת הארץ ,בניו ובנותיו של ר' העשיל נישאו והקימו משפחות ענפות לתפארת ,חלק הרחיקו
נדוד לאש הבוערת של ירושלים ,חלק ירדו לרוגע של נביעות טבריה ומעטים נשארו בגבורת
הסוד הצפתית ,המועדת לפורענות של רעידות אדמה ,בשל היותה חצובה תחת כיסא הכבוד,
המזדעזע בעוונם של ישראל.
ר' העשיל התקרב לשנתו השבעים ,ממרום גילו הוא שבע נחת מלימודו הפורה ומצאצאיו
שהמשיכו בדרכו ,כוחו מעט תש וראייתו כהתה ,אך כבכל עונה הוא המשיך ללמוד תורה
בהתמדה ,צופה מחלונו לעבר רבי שמעון במירון ועמל בתורתו ,אפילו בשעת בין השמשות.
החורף של שנתו השבעים של ר' העשיל היה סוער וקר ,שלגים כבדים כיסו את גגותיהם הנוטים
ליפול של חורבות צפת ,מלבינים את אדני החלונות התכולים ,נערמים על כל אילן וגזע עתיק
יומין ,עוטים על צפת ארשת של לובן עליון ושגב עילאי.
השלג הגיע לשיא עומקו בחג החנוכה ,וזקני צפת חלקו בדעתם האם השלג של שנים דאשתקד
גבה יותר .כולי עלמא חשו איך הלבן המתוק משכיח קמעא את חבלי בין השמשות .אולם
בתחילת חודש טבת חל מהפך עונתי .בחלוף חג האורים חל שינוי מהותי באטמוספירה הרוחנית
של צפת והרי הגליל .השמש שכמעט לא נראתה עד אז ,החלה יוקדת בעוז ,הגשמים נפסקו
בפתאומיות ורוחות חמסין בישרו על הקדמת האביב.
שינויי מזג האוויר התישו את רוחו של ר' העשיל ,שחש שההוויה לוחשת לו סוד:
"הינך קרב לסוף ימיך הגליליים בעיר הקבלה ,לא תזכה לעבור את שעת בין השמשות ,לא תיכנס
לארץ המובטחת של ימי הגאולה ,עוד חודש וכשאריות השלג שנמסו ונעלמו ,כך גופך הארצי
הולך להיעלם"...
o
ר' העשיל כינס את כל בני ביתו בבין השמשות של יט' טבת או שמא כ' טבת ,והודיע להם
שעוד חודש כעת חיה ,חייו לא יהיו לו עוד.
את החודש הנותר שנקצב לו ,ר' העשיל לא ניצל לעריכת צוואה ,לא היו לו כלל נכסים דלא
ניידי וגם לא עניינו אותו כעת ענייני העולם הזה .בזמן שנשאר לו להיות נייד בין שמיים
לארץ ,הגביר ר' העשיל את קצב לימודו ואת עוצמת שירתו בלילות שבת .הוא הרעיף חום
יותר מתמיד על קרוביו אוהביו ,ובעיקר על רויז'ה עצם מעצמיו ,חוזר בפניהם על תקוות
הגאולה ,כמתכונן לפרידת עולמים.
בני ביתו מנגד השתהו נוכח התנהגות ראש משפחתם ,תהו אולי נטרפה עליו דעתו ,שמא
תעתעועי זקנה ביעתוהו ,פן הציץ ונפגע מעוצמת הפרד"ס .מיאנו להאמין בלכתו .גם לא
האמינו שקיים איש שיצעד למותו בראש מורם ,ללא ייאוש כלל .אך ר' העשיל בשלו ,רק
הגביר את להבת כיסופיו לקראת קץ .ובכל יממה בעת בין השמשות ,חזר שוב ושוב באימרה
רוגעת לרויז'ה" :אני רק כעובר מחדר לחדר ,עדיין תוכלי להציץ בי עם הילדים בחדר האחר",
כך אמר ולא יסף לפרש.
ירח ימים חלף ,בין השמשות של יט' בשבט הופיע וכך היה ,ר' העשיל שחש את עונתו ,החזיר
את נשמתו צחה כשלג לבורא העונות .האם ר' העשיל עבר את בין השמשות ונפטר בכ' שבט?
רז זה איש לא ידעו ,גם לא רויז'ה .אולם צאצאיו הרבים בארץ ישראל זכו לעבור את שעת בין
השמשות ,הם ראו עין בעין את מה שר' העשיל צפה בשיא האפילה ,הם חזו בנחמת ציון
ושחרור צפת ,צפו בצה"ל בגבורתו ,זקפו קומתם בתקומת מדינת ישראל ,וגם אחרי שישים
ושש שנים של עצמאות המורשת המשפחתית עוברת הלאה ,דור שנת אלפיים לא מפחד מגלגל
ההסתר החוזר במעברי הגאולה ,יש לו את הרז של העשיל -את רז בין השמשות.
o
o
o
o
o
o
o
o
o
o
סיפור מספר 50
צריף בנגב
*
יום חשך ויהי ערב .ירח נדלק,
מתנכר ורע עין ,מול ארץ סיני.
ואנחנו נכנסנו ,לצריף הדק
שברוח רעד כמו חי.
...בבואנו ראינו בצריף נערה.
היא בספר קראה .לה צמה וסינר,
ורק עובי של קרש בין צחור סינרה
ובין ליל הגופרית וחוקת המדבר.
...רק אחרי שיצאנו לשוב למכונית,
הזכירנו השחק עצום הכיפה,
כי עברנו על פני העמדה הקדמית
אשר נפש העם בכפה.
...אך נודה :לא קונגרס ציוני ,אדונים,
ואף לא הסוכנות ,כמובן,
לא היו נחשבים לגורם מדיני
בלעדיה ובלי סינרה הלבן.
...גם ללונדון היה במזרח התיכון
קל יותר ,אילולא היא וספרה שצנח.
-עת ראשי ממשלות עוצמים עין לישון,אור חדרה משנה את מפת המזרח.
( קטעים מתוך צריף בנגב -נתן אלתרמן)
אני הנערה .אני הנערה מהשיר.
צמתי החומה ,הדקה ,כבר מזמן הלבינה .בתחילה טלאים אפורים הנצו בשערי ,אחד-אחד ,לצד קמטי צחוק
ודמע ,שחרצו את פניי .אהבתי את הזקנה שמלאה את כל כולי ,משאירה עדות לכך שהזמן עובר ,שהחיים לא
קופאים במקום ,שהעולם ממשיך להשתנות .קיוויתי שאם אני משתנה העולם שסביב ישתנה גם הוא .איך
יכולתי לדעת שאפסה התקווה לשינוי ,שאת אחרון ימיי אבלה במקום הזה ,צריף שכוח-אל ,נידון לרוחות
המדבר המקפיאות ,ללא אדם לצדי .איך יכולתי לדעת שהמדבר הזה ,שכה ייחלתי לו וקיוויתי לו ,יביא את
מותה של ילדתי.
*
הייתי בת עשר כשפרצה המלחמה הגדולה באירופה .אני הייתי בירושלים ,בת למשפחה חרדית אדוקה ,דור
שביעי בירושלים .הידיעות הגיעו אלינו רק לאחר שנים ,רחוקות ועמומות .קל היה לי להאמין שבידיעות האלה
אין ממש .קל היה להוריי לספר לי סיפורים בעיניים נוצצות ,על יהודים קדושים ועל ירושלים ,ובכך להעלים
את הנעשה באי רופה הרחוקה .ידיעות מועטות הגיעו אלינו באותם הימים ,קלושות ורחוקות ,וקשה היה
להאמין .ובשגרת החיים המעיקה ,כשחילקתי את זמני בין הלימודים בבית הספר ובין הטיפול באחיי הקטנים,
קשה היה לי לשים את ליבי למתרחש באירופה .עד שיום אחד אברם הגיע לשכונתי.
הוא הגיע מפולין .ברח בזמן ,בדרך-לא-דרך ,והצליח לעלות לארץ ישראל .בסתיו 0741הוא הגיע לשכונתנו.
נטע זר היה ,בעיניו העצובות ,הבוהות למרחקים ,בבגדים החמים ,הבלויים ,בדעותיו המהוססות ,הכועסות,
שהעז להשמיע באוזניי בלבד .בן שבע-עשרה היה ,נער צנום ,על פניו נסוך עצב תמידי .לא הבנו את העצב הזה.
ילדי השכונה היו זורקים עליו אבנים ,צוחקים עליו על זקנו הקצוץ ,על הליכתו הכפופה ,על עיניו העצובות .לא
ידענו שעל גבו הכפוף הוא נושא את זכרם של בני משפחתו שנספו במשרפות .לא ידענו שבליבו הנרעד הוא
שומר את הבטחתו האחרונה לאמו -לעלות לארץ ישרואל ,ליישב אותה ,לאורכה ולרוחבה .למלא את ההבטחה
האלוהית .באלוהים כבר מזמן הפסיק להאמין ,והיה מגדף אותו בליבו ,אבל את הבטחה זו שמר.
היינו יושבים בשכונה בימים החמים ,לא מעיזים לגעת האחד בשניה .האחד ,נער צנום שעצב תהומי מתנוסס
על פניו דרך קבע ,כופר באלוהים ובאדם ,מספר חרוט על זרועו .והשניה ,נערה בשמלה ארוכה ,טרודה בבעיות
בית הספר ,יראת שמיים .דומה שחיץ הבדיל בינינו ,מכשול בלתי נראה שהפריד אותנו זה מזו .היינו יושבים
שעות ארוכות ושותקים ,כל אחד שקוע בהרהוריו .והיו גם שיחות .בלב נרעד היינו מדברים .הוא נותן לי לרגע
הצצה לעולמו ,לא נותן לי להיכנס לחלוטין ,לא רוצה שאציץ ואפגע .אני הייתי מספרת לו סיפורים מחיי בית-
הספר .הוא היה לי עוגן ,אני הייתי לו כתף .ובאחד הימים ,כשגבו נרעד ביבבות חנוקות ,העזתי לראשונה
להושיט יד מנחמת -וללטף.
כך היינו שנינו ,בעולמות מקבילים ,נוגעים-לא-נוגעים .עד שיום אחד גמלה בליבו ההחלטה :פלמ"ח .להישאר
כאן אינו יכול יותר ,לא בעוד אחיו נלחמים .לא זה מה שהבטיח לאמו .חייב הוא להילחם על הארץ וליישבה,
ובהיסוס העז לשאול -האבוא?
נישאנו באותה השנה.
הוא הצטרף לאימוני הפלמ"ח .היה חוזר לאחר ימים רבים בעיניים נוצצות .גופו הצנום תפח ,העלה שרירים.
בעיניו נראה ניצוץ של חיים .לראשונה לאחר שנים ,העזה התקווה להתגנב לליבו .אותי שיכנו בצריף בודד בנגב
שהוקם במבצע אחת-עשרה הנקודות .חיינו חיים מאושרים -אני הייתי יושבת בצריף וסורגת ,וכשהיה מגיע
הביתה היינו יושבים שעות עם כוס תה ומדברים .הוא היה שר לי שירים נושנים שאמו הייתה שרה לו בילדותו
בפולין ,אני הייתי מבשלת זכרונות ,וחיינו את חיינו .היה קר בצריף ,ופעמיים כמעט והתמוטט בגלל הרוחות
העזות -אך נוכחותו של אברם ותחושת ההגשמה ששנינו הרגשנו גרמו לקור להיות נסבל ,לחיינו להתמלא
במשמעות .לאחר כשנה גיליתי שאני בהיריון .לחיי ושדיי התמלאו ,פניי זהרו בזוהר מיוחד השמור לנשים
בהיריון .הוא נישק את בטני וישבנו לרקום חלומות .לכמה חודשים ,היה נדמה שהחיים שבים כסדרם,
שהחיים החדשים שלנו מצליחים למחוק מחלומותיו את זוועות המלחמה .הוא הפסיק לצעוק בלילות ,והייתי
מצטנפת בגופו ,מאושרת.
אך המדבר נתן את אותותיו .הוא חבר והוא אויב ,הוא מחבק והוא אורב .המרחבים האינסופיים של המדבר,
שגרמו לי להתפעם מנוכחותו של אלוקים בכל גרגר חול ואבק ,המרחבים האינסופיים הללו הם שהטו את כף
המאזניים ,הם שגרמו לי לכאב עצום כל כך .כשהייתי בחודש השישי להריוני ורוחות חזקות מאי פעם נשבו,
בטני התחילה לכאוב .נשכתי שפתיים והדחקתי את הכאב ,יודעת שעלולות לעבור שעות עד שרופא יגיע למקום
שכוח האל שאנחנו נמצאים בו .ידעתי שהפעם אני ואברם נאלץ להסתדר לבדנו .השעות נקפו ובטני הוסיפה
לתקוף במדקרות של כאב .כוחי לא עמד לי והתמוטטתי .כשהקצתי מעלפוני ,פניו של אברם היו חיוורות-
התינוקת לא שרדה .ספק היה שאני אשאר בחיים .לרופא שהגיע היו חדשות רעות -לא אוכל להיכנס להיריון
לעולם.
מאז אותו הרגע אברם השתנה .פניו כמו קפאו בזמן .עיניו הכחולות נראו כחולות מאי פעם,משוטטות
בעולמות רחוקים .הפסקנו לנהל את השיחות השקטות שלנו מול האח .במשפט חטוף שהסכים לומר לי מדי
פעם הזכיר את העובדה שהדבר היחידי שהחזיק אותו לאחר המלחמה היה המחשבה על כך שיקרא לבתו על
שם אמו .החלום נגוז .ימיו בפלמ"ח הלכו והתארכו ,והפכו ללילות ושבועות .כשנודע לי שנהרג במלחמה ,כבר
לא עמד בי הכוח לבכות.
*
בין חולותיו של המדבר מצאתי לי שלווה בראשונה .בין חולותיו של המדבר בניתי את ביתי .מתחת למיליון
כוכביו הייתי נאהבת .אותם הכוכבים צפו בי בשקט בעודי מאבדת בת ,בעודי מאבדת בעל ,בעודי מאבדת ,לאט
לאט ,את שפיותי.
היום אני עדיין כאן .אברם נהג לצייר לי את המדבר בצבעים עזים ,היה לוחש לאוזני -יבוא יום והחולות
יתמלאו ירוק .הפרחים יפרחו במיליון שקיעות וזריחות .המדבר יתמלא בקולות שחוק ודמע ,בקולות ילדים
משחקים .החולות האלה ,השממה הזאת ,יתמלאו בחיים.
הבטחה זו לא מומשה .עברו חמישים שנה ,ואני עדיין אותה הנערה בצריף במדבר .הרוחות ממשיכות לנשוב,
נושאות זכרונות ממרחקים .על החיים שחייתי ועל החיים שיכולתי לחיות .היום אני כבר לא כועסת .היום כבר
אבדה לי התקווה .אני יכולה לעזוב את קורות העץ האלה ,שצפו בי דרך כל השנים .בין הקורות האלה,
הקירות האלה ,הבאתי חיים ואיבדתי אותם .הקירות הם אלו שצפו בי מחייכת,מתעגלת,נשברת .הקירות הם
אלו שראו את צמתי החומה הולכת ומאפירה ,מלבינה ,את הקמטים ממלאים את פניי .אני יכולה לעזוב את
צריפי במדבר ,אבל כבר אין לי זמן ,וגם אין לי לאן.
סיפור מספר 54
סיפור מספר 53
היינו כחולמים
עיקר הדבר ,להיות עם חופשי בארצנו.
הואיל ודרכנו משחר הבריאה זכה כלבנה ,ובזוכרנו את ציון היינו כחולמים.
הו אז ,היינו תמימים .כזוג עולים במרכבה בואכה ארצה .כעלם החמודות היוצא להגן בעד אדמת ארצנו.
משוש תבל .אור וירושלים .ישראל.
אורות התשובה הדהדו לאורך מסע עלייתי ארצה .מן הגלות .מן השבות.
מהיציאה ממצרים ,מהכלים השלובים ,מיציאתנו מפולין ומגרמניה וכל ארצות הקניבל שניסו להשמיד עם
רק מעצם היותו עם .עם עם טעם יש לומר ,ועם משמר .משמר-יה.
משומרים לבוקר ,שומרים לבוקר.
'ושכנתי בתוכם' .בתוך עם .כך שלהיכן שנלך ואם תורתו נשמור הוא ינחנו במישור ובלאומים .אך בציון
היינו כחולמים.
בארץ קיבוץ הגלויות .ארץ כל האפשרויות .העלה אותנו כאחת האדם וכאחד העם.
מדרגה ,מדרגה ,עוד סימון יום בשעון השמש בחול ,וברקיע חלון זבת חלב ודבש.
ניחוחות טעם הזיכרון הישן שאינו מרפה מכל הנשמות ,שהיו כאן אתנו ,ועוד זיכרונם חי.
עם ישראל חי .משמעות הליבה של העם היהודי .בכל מקום אשר ילך ,חי הוא.
אל רחום וחנון.
כולנו בוכים בימי הזכרון .בין בפנים .בין כלפי חוץ .גם שר החוץ.
חוץ מזה שזה כואב זה גם מעורר חיוך כאוב של זיכרון בלבב .בזוכרנו את האהובים שהיו כאן ובתפילתי
לתחיית המתים .לגאולת האדמה מכל הנשמות הטמונות שם,
ולחיבורן מעלה למקור עליון .לירושלים של מעלה אם תרצו.
הציון של הזיכרון .המשמרת שהפקידו כאן כל הרוגי המלכות .כל מגני התרבות.
כל שומרי הזכות .אבותינו .אמותינו .הם היו כאן .הם עוד כאן .הם המזכרת והמורשת,
שלמענם אנחנו עם .כאן.
חסד השירים .פיוטי השבת ,ניגוני החסידים בחצרות ישראל .משירת הלוואים ועד דורנו.
יש בנו משהו משותף מאז ועד היום .ניצוץ המחבר בין כל ישראל בשירת הים ,ובשירת כל מקהלות עם.
הניגון הוא משהו נצחי .כך גם השיר .בשיר יש מורשת ,ובמורשת יש את שיר השירים .משוררים כנתן
יונתן ,אלתרמן ,גולדברג ,ר׳ שלמה אבן גבירול ,ר׳ יהודה הלוי,
וכל משוררי שירת הבקשות קיבלו השראתם מהשיר השלם שהוריש לנו שלמה המלך .בהם וגם באותות
התהילים ובמגן דוד נצחנו וראינו גבורות ישראל .אז ישיר משה ובני ישראל את השירה הזאת לה׳.
אלו תפילות יגעי הכפיים של דוברי העם בכל דור .בפרט מאז יש לנו ארץ .ארץ מיושבת.
עם שירה בלב ,גם בכאב .יצאנו לשדה הקרב .שרדנו את הגלות .עד באנו לביתנו.
באותו המנון נוחמנו מכל אלו ,ומאלו הללו מלאכי השרת ומלאכי עליון גם כשלא היה באפשרות עמנו
לשיר לאל עליון את ברכות שבת השלום והתקווה.
הבית .ביתי .ביתנו .ארץ ישראל .לשיר עם המשפחה את רינת קדושת השבת.
ערך מוערך שעמנו שמר בעמל .המשפחה היא ארץ ובארץ המשפחה יש המון טעמים.
זוכרת ,זוכרת שאיפה שהוא שם ,היה עם .שנס על חייו .ושמר כמה שמר .על אדמת חייו.
ומה שיש לנו כאן .ארץ .מדינה .צבא ההגנה .כל אלו פירות עמל הדורות.
הזכות לחיות בארץ ובה כל יושביה שרים את אותו השיר ,זוהי זכות שהייתה שייכת בעבר רק ללוואים,
וכיום שייכת לרשות הרבים .השירה במקורה פותחת שערי שמים.
כמו בחוק זכויות היוצרים המבוסס על עקרונות חוקת חצר המלך הבריטי .אם עסקינן בזכויות השירים,
משוררים ,ומורשת אז הם אכן הגדירו כללים ברורים ונוקשים ,כמו הכלל ששיר אחרי שבעים שנה עובר
לרשות הכלל.
מוסיקה קלאסית שייכת לכלל ובאופן תמוה נתפסת כמופרדת ומורמת מהעם.
אולי כי חלק גדול מהיצירות נכתבו כמורל לחיילים ומארשים לפני צאתם לקרב או לסירוגין שירי נחמה
ושכול ,כי בכל עם המנגינה היא משהו המעורר נצוץ פעולת הנשמה במלאכתה .עיקר היצירות ולא משנה
לאיזה מטרה נכתבו הם משהו שנולד מהלב והמעין .הם כמעט תמיד נפגשים אך לא בהכרח משיקים .אי
אפשר להשיק בהכרח .רק מרצון .סביבת ההתרחשות של אלו תהיה צופיה פנימה.
המשותף ביצירה ,כמו הכמיהה למדינה .הכול נולד מפגם קטן הדורש תיקון .כך גם הגלות .פגם הדורש
תיקון.
נכון .שבנו בנים ובנות לגבולנו .שבנו לכאן.
אף שולם מחיר שהעם היה חלוק בו .אף היה בפדות אחדות ששמחנו בה כולנו.
ולא עשינו מהילד גלעד .החיינו והשבנו את בננו .אך כעם היינו כבמבחן עקדת יצחק.
מה יפה הגאולה אם אין בה את כל אחד מבנינו וכל אחת מבנותינו?
עמנו זוכר לתקן כל עוד הנר דולק .כל עוד האש על המזבח תוקד תמיד.
בעמוד ענן ידבר אליהם וכבארה של מרים נלך אחריהם.
אחר אמותינו ,אחר אבותינו
באחרית הימים
בימים בהם אנו חיים ונושמים בארץ חמדת לבבנו ושרים ׳ומה יפה ירושתנו׳.
זוהי האחריות שקיבל עליו משה רבנו ,מנהיגנו.
החולם והמגשים לנו את ארץ ישראל מצל מרפסת ההר.
וזוכרים לו את גבורת האותות והמופתים שעשה בהם ,ואת בקיעת שערי הים והרקיע.
ראו כולם קולות ,זכרו לדורות .כך גם אנחנו כל ישראלי וישראלית .כל ששון וקול שמחה.
נעשה ונשמע את התורה.
ויש בייננו האחים והאחיות כאלו שבחרו אחרת בארץ האפשרויות.
בחרו בהשכלה ,בחרו בלקיים ואהבת לרעך כמוך בדרכם ,שגם היא יפה כמוך.
התיקון שלנו כאן כארץ נהדרת .זה שמירת השלום בבית.
לאפשר ולהכיל את האחר והשונה בחברה .בין אם הוא יהודי שומר הלכה ובין אם הוא חילוני שומר
כהלכתו .כל אחד וכל אחת אילן נטוע בבסיס הגנתו באוהל מועד.
ילדי הגן אומרים שגן עדן התחיל כאן .נפקא מינא שכבר הגשמנו את חלום ציון.
כל עליה הביאה איתה צבע אחד בצבעי הקשת .הרעיפה אהבה ,הביאה גאווה,
ובין כל אלו הקמנו בית ומדינה בארץ אהבתנו .ארץ ישראל היפה.
העם היהודי ידוע בחלומותיו .עוד יוסף ה׳ עליכם ככם אלף פעמים .אלפי חלומות.
להבדיל אלף אלפי הבדלות .אלפי שבתות .יוסף .אחיו .החלומות .איך הציל עם אכזר ונהיה למלך עליו.
איך ניצל וניצל את מעמדו להציל עמו .הליבה שם בסיפור .היא שנאת חינם בתוך המשפחה .בבית.
ייקח כל עוד אדם משל יוסף וימשילו לביתו .יבחן פנימה איפה היה הוא כשר עם האחר .איפה הבין
שהאחר הוא אח המושיט לו יד .גם בעת כעס .יש לזכור .לנצור.או אז לנשום.
סופו של אדם מקשיב הוא שיקשיבו לו .יוסף הקשיב לחלומות כי לא היה לו אוזן קשבת למפרע .הוא
האזין לסוד הגנוז בחלומותיו והלך אחריהם מבלי לזוז מילימטר מהבור.
הבור ,הגלות אליו נשלך על ידי אחיו באכזריות .אותו הבור של אותם בורים ועמי הארץ שבאו מכור
המשפחה ונהיו לאטום .אטמו את הבור .חשבו שכך יעבור ,וידום בו זעם.
אגש לרובד הנסתר .אל מאחורי הקלעים של סתרי ההר .אותו האח ,יוסף ,מחד התגאה עליהם
בידיעותיו .מאידך גיסא ההורדה לבור הביאה להצלה ולגאולה של עם ישראל ועמים אחרים .הייתכן
שהאחים ,שהם מאותו שורש נשמה ,ומאותו גוף שבראם ,גם הם נחנו בכישרון זהה ,והורידו אותו מטה
לזכור וללמוד את מידת הענווה ,ובאמצעות האדמה להתחבר לירושה שנתנה למשפחה?
הרי גם הם היו בני יעקב ,ומתוך שלא לשמה בא לשמה.
התורה באה ללמדנו את עיקרי ישראל .מה ערכה של מידה כשהיא עולה על גדותיה הרבה מעבר לכפי
מידתה .איך היא יוצאת מגדרה מחוץ לטווח הניתן להגדרה.
אהבת חינם .מאהבת חינם עלינו ארצה .כל יהודי נחקקה בנשמתו ארץ ישראל וחיבת ירושלים .אלו
כיסופים נצחיים .גם בעודי חיה כאן על אדמת ארצנו .מרגישה אין סוף געגוע לאחדות משפחת הארץ
והאדמה .ליום בו נגיע להבנה שאפשר פשוט להסתדר .בפרט עם האחר.
משה העביר את התורה ליהושע ויהושע מסרה לזקנים וכך היא עברה וטיילה לאורך השנים בין כל
העמים .בין כל אותם הגלויות תמיד שבנו לכאן .בית אחר בית .הקמנו מחדש.
רוממה נפשנו באדמתנו .מעולם לא ויתרנו על ירושתנו.
גם בהרים גם בגירוש ספרד ותור הזהב.
הקווים המנחים היו ברורים .יהודי תמיד ישמור על יהודי ועל יהדותו וייעודו בכל מקום אשר נמצא ולכל
מקום אשר ילך.
הוא גם ישמור על כל גוי ועמים .ינהיגם כבכל המישורים בם הוא מגדל בנים .חכמים ונבונים אוהבי ה׳
יראי אלוקים.
עם שהולך תמיד ביראה הינו עם עם ערך מוסף .עם שיודע שההשגחה שם תמיד.
עם שיודע לאן לחזור .עם שהותקן לו חוק השבות .בחסות הרשות .הרשות הנתונה וזו שנתנה לנו
כמדינה חדשה ופורייה.
מהי המדינה ביחס לארץ .אם נשים אותן על כף מאזניים .נשווה אותן בבוחן המציאות של הישראליות
החדשה .מה הרווחנו יחד לאורך השנים?
את השייכות .את המקום אליו תמיד נרצה לחזור.
האברך שיצא לקירוב לבבות בגלות ונכסף לאותה נקודה.
החייל המשוחרר שנסה לקרב לבבו לאחר קרב באיים אבודים ,ונכסף לנקודה טובה.
אותם בנים שלחמו על קדושת ה׳.
האחד השומר ומגן בשדה הקרב ,בחירוף נפשו וגופו.
השני השומר בשדה התפילה בשערי שמים להגנת השומרים הסובבים בעיר.
שניהם יצאו מאותה נקודה ושבו לאותה נקודה טובה .המחשבה על האחר.
הם משלימים אחד את השני .הם צריכים לשרת בסימוכין זה לזה .מלאכי השרת ומלאכי עליון .בחלומי
רואה את החייל והאברך לבושים מדי תכולבן מגנים על אדמתנו ועל רקיע עוזנו .יחדיו .בחברותא ובדרך
ארץ .את לי ארץ.
הרי גם דוד המלך וכל צבאותיו למדו בתורה ונלחמו להגנת עם ישראל .גם משורר וגם מגן .רוח
וחומר .הרעיון הוא להכיל ולכבד ובעיקר להיערך למיזוג תרבויות .בעיקר מזה כולם מפחדים'.והעיקר לא
לפחד כלל' .הגם ש'כל העולם כולו גשר צר מאוד' ,וכשהגשר צר איך אפשר שלא לפחד?
לתת לו לפחד מקום קטן וממוקד .לזכור שיצאנו מחשכת מצרים לאורה ונהיינו לעם גדול.
יש בנקודת הראות הזו משהו מנחם ומעודד .שתמיד יש אור בקצה המערה .בעם שלנו תלמידי חכמים
נאלצו להסתתר במערת הסתרים .בין הרי מרון ובעיר המקובלים ,צפת .התקבצו מאות שנים לפני קום
המדינה גדולי המקובלים .העם היהודי עם שומר סוד.
הולך בפרד״ס ומיטיב להתמיד להעביר את הסוד רק ליודעי ח״ן.
ניצוצות הרזים החלו להראות ניצנים בפיוטי המקובלים שהועברו בין העם היהודי ממשפחה למשפחה
וממדינה למדינה עד הגענו ארצה.
ארץ ישראל הייתה ועודנה ידועה בעמים כעם עם סגולה וערך רוחני.
מתי נבחין בערכו של אוצר כאוצר? בידענו שאיננו יכולים להשיגו.
על כן עמים רבים רבים על מדינה אחת קטנה .אם הייתה היא רק פיסת אדמה דהיינו,
פיס אוף חומר ,אז היה כאן פיוס .כל אחד היה מתמקם בחלק מהנחלה .היה כאן שלום עכשיו .האם גם
יהיה מחר?
העניין הוא שישראל היא רוח .הרוח הנושבת באפנו ,בשכבנו ובקומנו.
בעובי הקורה הבינו כל עמים .בירושלים אוויר הרים.
מאמינה שיש אלוהים אחד והוא נמצא בכל אחד.
אומר השיר 'לכל איש יש שם שנתן לו אלוהים' .הווה אומר יש לו שם .כמו 'שכנתי בתוכם'.
האלוהים בהשגתי ברא כל אדם באשר הוא אדם .משורש האדמה .האדם הזכר והנוקבא ,אדמה .בזעיר
אנפין ,ככל שיראה את עצמו כענף בעץ הדעת ,יבין שכל אחיו הם ענפים השלובים וקשורים אחד בשני.
חלק מהשלם .ירושלם.
הוא ברא אותנו עם בינה ,וכעס על הבן שאינו יודע לשאול.
הוא דורש מאתנו כעם לשאול ,לדרוש ,להבין ,לשנות .מבלי לגעת באות.
זה מסתדר רק לאחר שההבנה מתיישבת .כמו ההתיישבות .ידענו שאדמת ישראל היא אדמתנו .הגענו
באניות ,ייבשנו ביצות ,הכנו תשתיות ,לחמנו מערכות ובנינו בית בישראל.
יש במוסיקה עולמות מקבילים שלא תמיד משיקים אך תמיד ייצאו מאותה נקודת הנחה.
כך גם עם מקימי הארץ ובין המתיישבים הראשונים ,שהביאו איתם את מנהגי אירופה וארצות אחרות,
ובאמצעותם התארגנו לקבוצות מחתרת שהעלו ארצה עליות נוספות לצד עזרת המחתרת היהודית
השוהה בגולה ,ופעלו לקידום העלייה.
לצידם המתיישבים הותיקים שישבו דורות על האדמה .ביניהם יהודים וביניהם העמים השכנים .לכל אלו
נוספו עליות מארצות המזרח עם צבע חדש ושונה מהאופי האירופאי.
היו את היהודים ההדוקים מהאורתודוכסיה והיו את המתירים .כולם דרו באותה אדמת מעפילים .כור
היתוך פלורליסטי.
מגילת העצמאות היא מפלאי קום המדינה ויש לזקוף לזכותה את הסכמתם של שועי עולם ומגדולי מקימי
ארץ ישראל ,שהסכימו פה אחד שישראל הינה מדינה הומניטארית שמכבדת כל אדם ,מכל גזע ,דת
ומין .ובה עיקרי זכויות האדם במדינה.
בהסכמה זו .עם סטאטוס קוו מאוזן .אפשר להקים מדינה ואפשר לכונן שלום.
כמו ניקוי הכלים בפסח .הכלים החיצונים מקבילים לכלים הפנימיים .אחד משליך על השני .כמו תשליך.
מירוק כלים של הנשמה .כי יש לה זיכרונות .הכנת הקיבולת בכלי לקבלת אורות מקיפים חדשים
באמצעות שיווי מעמד .כדי שיבחין בחירותו אדם עובר דרך מדרגת עבדות .שיזכור תמיד את הקושי
בדרך לפשטות.
׳יעשה שלום במרומיו וברחמיו יעשה שלום עלינו ,ועל כל עמו ישראל׳.
גם ממרומים נשלחו אלינו מידות החסד והרחמים .יעשה שלום לביתו .למולדתו.
למען ישכון שלום גם בין שכננו.
אם נשכיל להיות חברים אז נזכה לחזות בשידור חוזר מממלכת הכוזרים המאמצת לחיקה את התרבות
היהודית .אור לגויים .זה כל מה שהוא ביקש מאתנו כעם להיות.
כעם נרדף מחובתנו לזכור ולשמור על צלם אנוש ,ועל אחוות החירות.
משמעות הדבר היא לקחת אחריות על מוצא פיך ומעשייך.
החברות היא ערך עליון וכמו שאנחנו הישראלים עוזרים בחול אחד לשני כשכל מה שמשותף בייננו זה
התעודת זהות ובה הערך המוסף ,תושב/ת מדינת ישראל.
כך גם בביתנו נושיט יד לאחר .נכבד את ההורים ואת הדורות הותיקים.בהדגש על כל הניצולים .חלומות
מגשימים .לעשות את הימים שנותרו להם בריאים ומאושרים .זו אחריות מדינית ומצפה כאן להסכמה
מכל ילד וילדה כבהסכמת המגילה ,כבתחילה.
האחריות שלנו כהורים וכמורים לשפר ולשמר את המורשת .לעשות למען התפתחות הישוב היהודי.
תמיד יש לאן לשאוף וללמוד ולהתפתח.
עמנו עם אוהב לימוד ודעת .אפשר שיהיה כאן הכי יפה .שנסתדר כל העמים .שנאהב את הבריאה
ונתכנס בכנפי השכינה .באורות המנורה .במנוחת היונה בצל ענפי הזית
ובאור ערי יהודה .בדברי שבח והודיה .במזמור לדוד .בדברי הימים .בכתובים .בנביאים ובתורה .הקו
המנחה הוא אמונה.
סיפור מספר 52
שם הקטע :פרדס הנשיקות המושלמות
גשם מטורף ,זועף!
סערה ,סערה קשה ואנו בשדה התפוזים שמעבר לגבול .הולכים שפופים ,עייפים ורצוצים אך יודעים שבקרוב ,היא
תבוא.
והיא באה ,מכת האש שכל כך צפינו אך לא לה ציפינו.
הקרב התחיל ,ישנן צעקות בכל מקום ושלי נשמעו עמומות .גופי זז במהירות ורכב על גל האדרנלין ואילו מוחי
באיטיות ,מין slow Motionכזה.
קראתי פקודות בקול רם וזעקני לחיילי בתוך כל התופת הזו במין טירוף מציל חיים ובשגעון פראי חסר כל הגיון
אשר אוכל כל פיסת שפיות מן הנפש.
הם הקשיבו וביצעו את פקודותיי בתוך כל ים הקליעים הנותבים ,זעקות הפצועים ,הפיצוצים והגשם.
הגשם ,הוא הנורא מכל שמוסיף לקרב את הטירוף הבלתי נדלה שמוביל להקרבה ללא גבולות ,כאן בפרדס
שמעבר לגבול.
והנה היא ,הולכת לה ,פשוט דילגה לה בין הגופות והחיילים הנלחמים .מסביבה היתה מין הילה גדולה ולבנה אשר
גורמת לכל לעצור מלכת .היא זו שמייצגת את השפיות הכי גדולה בתוך ים אי-השפיות שיש פה .עברה בין
הקליעים כאילו הם לא קיימים כשבעצם הם כולם היו מכוונים אליה.
היא הגיעה אליי ,סרן עידן המ"פ ,אחזה בכתפי וניענעה אותן כמין אות של חיזוק בדיוק כמו שאני תמיד עושה
לחיילי ,חבריי וחברותי הטובים ביותר.
היא נגעה בחלק ההוא שמחבר בין כתפיי לידיי ,ליטפה וחיבקה חיבוק חם ואוהב .רק נישקה נשיקה אחת קטנה
ותמימה ופוף .היא נעלמה לה כאילו כל מה שקרה כאן היה הזיה ולא באמת קרה.
הקרב המשיך ,אך הפעם בצורה שונה לגמרי ,היא ,זו שיודעת מי ,נסכה בי כוח וגרמה לכל חלקי גופי ונפשי לעבוד
באותו הקצב ,בקור רוח אך ברגישות מושלמת.
זה קרה אחרי שכל השנים הייתי אדם רגיש שניסה לאזן בין הרגש והשכל אך אף פעם לא קלעתי לעמק השווה,
לנקודת הקליעה .הפעם כן.
לפתע ,ראיתי את סגני ,סגן דודי ,חברי הטוב ביותר עוד מגן החובה נופל .נופל ולא קם.
אני ,המפקד ,לא יכולתי להרשות לעצמי להתעסק במות חברי למרות שתוך כדי לבי בכה בכי מר כמו שמעולם לא
בכיתי.
מוחי עבד בקדחתנות ונשאר כך עד שתם הקרב והאויב נסוג .את האמת? הכל קרה בזכות תעוזת רוחם של
החיילים.
בלוויה שלו ,של סגן משנה דודי ,לא הצלחתי לבכות .הבכי הענק והאדיר שנפשי בכתה מרגע נפילתו על הארץ לא
הצליח לקרות עכשיו ולהגיע למצב צבירה נוזל.
גרוני היה עצור ,פניי אדומות ורטובות מדמעות .אך אף לא בכי אחד.
והנה היא ,יצאה לה בין האנשים שמסביבי ,דילגה לה שוב במין ריחוף עם הילה לבנה ,כמו אז בקרב ההוא.
היא ניגשה אליי ,אחזה בכתפי וניענעה אותן כמין אות של חיזוק ,כמו שאני תמיד עושה לחיילי ,חבריי וחברותי
הטובים ביותר.
רק נגעה בחלק שמחבר בין כתפיי לידיי ,ליטפה וחיבקה חיבוק חם ואוהב ,נישקה נשיקה אחת קטנה ותמימה
ופוף.
שוב נעלמה לה כאילו כל מה שקרה כאן היה הזיה ולא באמת קרה.
ואני בוכה ,בוכה עליו כל כך הרבה ,בוכה על החברות האמיצה שלנו ,על הפיקוד שהנהיג תחת פקודותיי ,על
השמחה שלנו ,על העצב שלנו ובעיקר ,על המוות שלו.
מודה ,בפינה אחת קטנה במוח גם על זה שהיא הלכה ,האישה עם ההילה הלבנה.
האישה עם ההילה הלבנה..במשך כמה חודשים שאלתי את עצמי מי היא היתה ובבוקר יום שישי אחד ,אחרי
שעמדתי בכניסה/יציאה מבית הקברות עם פנים בוהות לשום מקום הבנתי .האישה עם ההילה הלבנה היא
האישה שייחלתי שתהיה איתי בכל השנים שבהם הייתי בצבא ולא התפנתי לעבודת הלב והתעסוקה המתמשכת
שבו .זו הסיבה שהאישה עם ההילה הלבנה נשארה רק האישה עם ההילה הלבנה.
עזבתי את הצבא .בכסף שחסכתי במשך כל שנותיי בצבא השתמשתי למחיה כשלא עבדתי מבחירה .זו היתה
תקופת החורף הקר בירושלים ,גשום מאוד היה .שכרתי דירה בשכונה עם בתים יפים מצופים באבן ירושלמית וכל
מה שעשיתי היה לכתוב .לכתוב עליו ,עליה ,עלינו ,על החיים ושירים .הרבה שירים בגשם החזק שירד בחוץ.
אתם יודעים? הגשם בירושלים מדהים ,ירושלים מדהימה .הלוואי והייתי שם עכשיו.
אבל לא ,אני שוכב עכשיו בבוץ בפרדס התפוזים שמעבר לגבול ,בגשם.
חזרתי לצבא ,כשהבנתי שדודי לא היה רוצה שאפסיק את הגנתי המחרפת ,חלומותיי ואהבותיי בגלל מותו.
החלטתי ללמוד לשלב בין הלב והצבא .כבר אין רק אחד מהם.
אני אוהב אותו ,אני אוהב אותה ,אני אוהב אותי .אני אוהב ,את ירושלים ,את ישראל ,את החיים ,את הכתיבה ,את
חיילי ,אני אוהב שאני שוכב כאן עכשיו בבוץ ואורב לאלו שארבו לנו.
אוהב את זה שאני כאן וירושלים נמצא 211ק"מ מאחורי גבי כשאני מגן עליה ויודע שהיא הכי מוגנת בעולם.
אני אוהב.
סיפור מספר 55
ב"ה
המסע לציון שבלב \ חנה צ'ווה
למרגלות הר כנען ,במושבת הראשונים ראש פינה ,נעצרו סבי ומשפחתו על ידי חיילים אנגלים" .לאן?" שאל
החייל האנגלי" .לחתונה ,בירושלים" השיב סבי" .איך תסתדרו פה ,יש אתכם מספיק כסף?" חקר החייל .סבי
הצביע על אחד החמורים" ,בשקים שנושא החמור ,יש זהב שהבאנו עימנו מפרס" .למעשה רק בדים היו
בשקים הללו ,אך תשובתו זו של סבי גרמה לחיילים להאמין לדבריו ולאפשר להם להמשיך לכיוונה של
ירושלים מבלי לבדוק אפילו את שקיהם.
המסע לציון החל בראשיתו של חודש ניסן בשנת תרפ"ה ( ,)0752בבוקרו של אותו יום התכנסו כל יהודי העיר
יאזד ב'מיידן השאה'-כיכר המלך ,היתה זו הכיכר המרכזית בעיר שנקראה על שמו של השאה מלך פרס .בכיכר
הפעם היתה הסיבה שונה ,היה
זו התרחשו כינוסים ציבוריים להודעות חשובות מפי נציגיו של השאה.
זה כינוס של יהודי העיר ,שבאו להיפרד מבבא שמואל הכהן ומשפחתו לפני יציאתם למסע העליה לציון.
התרגשות גדולה היתה בקרב המתכנסים ,הכהנים הרימו ידיהם ובתנועות מיוחדות שעשו עם אצבעותיהם
וכפות ידיהם ברכו את משפחתו של בבא שמואל בברכת-הכהנים ואף הוא השיב וברך את הקהילה בברכה
השגורה בפי כל כהן -יברכך ה' וישמרך ,יאר ה' פניו אליך ויחונך ,ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום .הפרידה
היתה עם דמע ושחוק ,כאבו על הפרידה מיקיריהם ,ושמחו על שזוכים הם אחרי אלפיים שנה לשוב לציון.
כחצי שנה ארך המסע ,בתחילתו של חודש ניסן יצאו מיאזד רכובים על חמורים ,עברו באספהאן ,המאדן,
עברו את הגבול לבגדד ומשם לדמשק .ככה פתאום החליט אביו של סבי שהגיעה העת לעלות לציון .החלומות
היו גדולים אך המציאות הרבה פחות .לאחר שנה ,באותה הנחישות החליט אביו של סבי שהמשפחה חוזרת
לפרס .את השנה התמימה שחי סבי בירושלים הוא לא ישכח לעולם ,כך הוא יחזור ויספר ברבות הימים לילדיו
ונכדיו .ירושלים נחרטה בו עמוק כל כך עד שבחרה גם היא להיחרט בשמו ,כאשר שבו ליאזד דבק בהם הכינוי
בפי כל יהודי העיר משפחת ירושלמי .הג'י אור חיים ירושלמי הכהן ,כך היה שמו החדש של סבי לאחר שחזרו
מירושלים לפרס .הכינוי הג'י היה תואר הכבוד שניתן על ידי היהודים בפרס ,לכל יהודי שזכה לראות את פניה
של ירושלים בחייו.
סבי היה נער בן חמש-עשרה כאשר עלה ארצה עם הוריו ואחיו בפעם הראשונה .עבורו הקשיים שהיו אז בארץ
רק הוכיחו לו ,שעלייתם אכן היתה המעשה הנכון ,שהרי "ארץ ישראל נקנית בייסורים" ,נהג לצטט מהגמרא.
אותה תקופה קצרת המועד בה שהה עם משפחתו בירושלים ,רק גרמה לו לאהוב יותר ,לרצות יותר ,להאמין
שאכן הגיעו למנוחה ולנחלה .כאשר נודע לסבי שאביו רוצה לשוב לפרס ,חבריו הציעו לו לברוח למצרים,
להמתין עד שאביו יתייאש מלמצאו ויחליט להישאר או לחזור לפרס בלעדיו .סבי שהיה בכור המשפחה ידע
שזה יהיה שבר גדול מנשוא להוריו ובעיקר לאמו .כאשר הלך להיוועץ בחכם ירושלמי ,הוא פסק לו שיחזור
לפרס עם הוריו ואחיו" ,ויבוא היום שירושלים תקרא לך בשנית ,לשיבת עולם ".ניסה לנחמו.
"חזרתי בשבילך" נהג סבי לומר לסבתי" ,כדי שנחזור יחד לציון" .זאת הוא הבטיח לה ביום חתונתם ,ולאחר
שישים ואחת שנה קיים את הבטחתו .נחמתו היחידה היתה סבתי ,נישואיהם ניחמו אותו כאשר געגועיו לציון
גברו.
סיפור מסעו לציון של סבי בימי עלומיו ,התגלה לי כאשר הייתי כבר ציונית גאה ,גאה מידי .הציונות נקשה
בשערי ליבי עוד בהיותי ילדה קטנה ,בסתר היא הצליחה להיכנס פנימה ולהגיע אל מעמקי לבבי .בכיתה ד'
נחשפתי לראשונה ,בעזרת ספרה של דבורה עומר 'הבריחה אל החופש' אל ימיה הזוהרים של הציונות .היה זה
סיפור נועז על לוחמי המחתרות .הגילוי התרחש ממש במקרה ,כשהחלטתי לפנות בין אגפי הספריה הציבורית
ימינה במקום לשמאל .מאותו היום ,אלו הספרים שצדו את עיניי ,שגנבו את ליבי .אותם סיפורים על ימי
החלוצים ,על אנשי המחתרות ומעשי גבורתם .הלוחמים והלוחמות שפגשתי מבין דפי הספרים היו כל עולמי,
ההשראה שלי במשך שנות ילדותי ונעוריי.
כאשר שאלתי את אימי לתומי" ,הכיצד סבא לא עלה בימי עלומיו?" שהרי ידעתי את חיבתו הגדולה לציון ,את
כמיהתו ואהבתו העזה לירושלים" .מדוע הוא עלה לארץ רק בימי שיבתו?!" אימי חייכה חיוך מבוייש ,כאילו
מתנצלת על כך שלא סיפרה לי עד היום" .סבך עלה פעמיים ,רק בפעם השניה זכה לתקוע יתד ולהישאר" .וכך
החלה לספר ולתאר את מסעו לפרטי פרטים מראשיתו ועד סופו .ואני הייתי המומה ומלאת התרגשות.
רק לעיתים רחוקות ,תהיתי ביני לבין עצמי ,מדוע איני פוגשת בספרים שאני קוראת סיפורים ודמויות כסיפורו
של סבי .הרי גם הם התגעגעו לציון ,אף הם חלמו על ירושלים וערגו אליה ימים רבים ,חלקם ניסו לעלות
ארצה ולא צלח בידם ,חלקם עלו ונשארו ,חלקם נלחמו ומסרו נפשם עליה .לתהייתי לא היתה תשובה .גם
למורה להיסטוריה לא היתה תשובה לשאלה זו" ,מדוע בשיעורים על התקופה הציונית ,אינך מלמדת גם על
העליות של היהודים מהמזרח?".
תמה הילדות ועימה תמה התמימות .החל המסע האישי .סבי היה נוהג לומר "כאשר חלים תמורות בעולם,
חלים תמורות גם בנפשו של האדם ".לא הבנתי אז למה הוא התכוון .רק כאשר סבי נפטר החלו לחלחל
מילותיו אלה עמוק בנפשי ,ואכן חלו התמורות .מלחמת לבנון השניה היתה סמוך לפטירתו של סבי ושני
מאורעות אלו זעזעו את נפשי ואת עולמי .כולם היו כואבים במהלך המלחמה ולאחריה .הכאב הפך לזעם על
אותם מנהיגים שהתגלו בבושתם ובחוסר מנהיגותם .ועם הזמן הזעם הפך לתמיהה גדולה שנותרה ימים רבים
ללא תשובה .מחשבה נוקבת ניקרה במוחי" ,בשביל מה ובשביל מי?" פתאום הבנתי לליבם של כל אותם
הציונים שהפכו לציניים .האם היתה זו התפכחות או התבגרות? העדפתי להישאר בתמימותי אך היא אבדה
והצטרכתי להכיר בזה.
מספר חודשים לאחר המלחמה ,מצאתי את עצמי בהודו .הודו חיבקה את כל הצעירים הישראלים שהגיעו
אליה בהמוניהם .כל אחד מצא את שליבו חפץ ,טרקים ,נופים ,אנשים ,מאכלים חדשים ,עישונים .וכולם גם
חיפשו משהו ,לא היה ברור מה .משהו שהלך לאיבוד וחייב למצאו בשנית.
כשאני ממשיכה לחפש אי שם בהודו ועוד לא מוצאת .מצאה אימי את יומנו של סבי .יומן המסע שכתב
בצעירותו בעת שעלה בפעם הראשונה עם הוריו.
אימי התלבטה אם לשתף אותי במציאת היומן .רצתה להעניק לי את החופש ,כך תספר לי אחר כך .היא לא
ידעה כמו שלא ידעו השאר ,שאכן יש לנו במזרח הרחוק חופש גדול ,גדול מאוד אפילו ,אבל הוא כבול.
לאחר טרק של שלושה שבועות בהרי ההימלאיה .יצרתי קשר ,תוך כדי שיחת הסקייפ עם משפחתי ,הבחנתי
שאימי רוצה לספר לי דבר-מה אך היא מנסה להימנע מכך .לחצתי עליה ,ולא נותרה לה ברירה .היא סיפרה
את שמצאה .וכך קרה שמצאתי את עצמי קוראת מתוך דפי צילום ,שצולמו מיומנו של סבי על מסעו לציון.
דפים שנשלחו מישראל אל כפר קטן ונידח אי שם בצפון הודו הרחוקה .ובדפים האלו נכתב מסע אחד ארוך
שהחל מפרס והמשיך לציון ,ובעצם ממשיך ונודד עד היום .מסע אחד מתערבב במסע אחר ושניהם נהפכים
לאחד.
התחלתי לקרוא בהתרגשות שגרמה לי לבלבל את סדר הדפים" ,הגענו לציון .החלום התגשם .אני זוכר איך
ליבי הלם בחוזקה כאשר פסענו את פסיעותינו הראשונות ברחובותיה של ירושלים .התרגשתי עד דמעות,
לנוכח המילה הראשונה בעברית שנשמעה מפי התושב היהודי הראשון שפגשנו ,שבירכנו לשלום".
המשכתי לדפדף ,סבי תיאר את הימים הראשונים שעברו עליהם בארץ .תיאר את האנשים ,המקומות ,ואת
ההתרחשויות שהיו באותם הימים.
באחד מהדפים צדה עיני במשפט" ,לא אשקר ,לא קל בארץ הקודש .כמה היא יפה כך גם קשה וקשוחה" .הוא
תיאר כיצד הפרנסה בדוחק ,וכיצד מתנכלים הערבים מידי פעם בפעם ,ומעוררים מהומות .הכי חרה ליהודים
כאשר היו מתפללים בכותל המערבי כאשר נדחקו בסמטה הצרה שהיתה אז ,ולפתע היה מגיח ערבי רכוב על
חמורו ומטיל את אשפתו וחמורו מטיל את צואתו בסמטה ,מחייך לעצמו ומסנן קללה בערבית וממשיך בדרכו.
ובכל זאת המקום החביב ביותר על היהודים הירושלמים וגם היהודים שבערים האחרות היה אותו הכותל
שאליו
בבוקרו של יום עזיבתם ,השכים סבי קום ,לפני עלות השחר החל לצעוד לבדו בסמטאות העיר העתיקה.
כשהגיע לכותל המערבי ,נשען על אבני הכותל ,בכה בכי חרישי .טמן באבני הכותל את הפתק הקטן ובו נכתבו
מילות שיר ערגה שעוד כתב ביאזד ,סמוך למועד נסיעתם לכיוון ירושלים.
אהבת ירושלים
"זהובת עין ,לב העולם את ירושלים .זכיתי להלך בין חומותייך ,צעדי רגליי התעדנו בפסיעתי בין שכונותייך
וסמטאותייך .בנויה לתלפיות את ירושלים .ונפל גורלי ועלי לעזבך ,בכי עליי וקראי לי שאשוב אלייך במהרה,
כי כבשת את ליבי ,ירושלים .מצפה לישועתי הקרובה שאשוב ואראך בששונך בת ציון .כלילת יופי ,הינך
ירושלים".
סבי נשק לכותל ,שאף שוב ושוב את ריחן המיוחד של האבנים הגדולות .ופסע אחורנית כשפניו אל מול אבני
הכותל .ומלמל כי מחכים אנו בני ציון לשוב אל ציון.
קראתי שוב ושוב את מילותיו של סבי ,נזכרתי שהיה עודנו נער צעיר כשכתב את המילים האלו.
"הוא לא ויתר על ירושלים ,הוא המשיך לחלום על שובו לציון ".מילמלתי לעצמי" ,ומה איתך?" ,הרהרתי,
"האם תחליטי לוותר ,או לאחוז גם את בחלום שאחז סבך בכל מאודו?!"
נזכרתי בעיניו הטובות ,ועיניי נתמלאו דמעות" .צריך להאיר ולהוסיף על הטוב הקיים ".כשומעת את קולו,
"הרע מתפוגג ,כאשר מוסיפים טוב ,כאשר מוסיפים צדק".
"אהבת אמת גוברת על כל המכשולים .תאהבו את ארצכם באהבה שאינה תלויה בדבר ".היה נוהג לומר לנו
תמיד ,נזכרתי" .גם אם נולדתם בה ,אדרבא אל תיקחו את ארצכם כמובנת מאליה .זכרו שלפניכם היו דורות
רבים שכספו אליה ,אך לא זכו לשוב אליה".
ונשבעתי לעצמי להמשיך את מסעו של סבי ,להמשיך את המסע לציון ,לציון שבלב.
סיפור מספר 56
זה שיר פרידה
נסעתי מערבה ,הרי השומרון מאחורי ,תל אביב לפני והדרך ,אוי הדרך ,ארוכה מאי פעם.
ידעתי שאני נפרדת " ...כמו חופים שים עוזב ,אני עובר עכשיו ממך .
בין דמעות ובין כאב ,אני הולך אני "...השיר התנגן ברקע,הוא נכתב בדיוק עבורי ,בדיוק לרגעים
האלה.
רצינו להיות חלוצים ,לעשות מעשה ציוני משמעותי לדורנו.
רצינו ליישב את הארץ ,להיות שותפים להקמת ישוב ,אבל לא סתם ישוב ,אלא ישוב שמחובר
לקרקע וראשו ...מגיע השמיימה...
אני הייתי סטודנטית ,הוא היה חייל בהסדר.
הוא לא האמין שאני רצינית ,חשב שאני עוד אחת מאלה המופיעות פעם ,פעמיים ונעלמות.
אולי מוטב שהייתי נעלמת?
אבל אני ידעתי ,אני ,באתי להגשים ,אני לא טיפוס של דיבורים אני ,טיפוס של מעשים.
עוד לא ראיתי אותו ,הוא בכלל לא עניין אותי ,אני פה כדי ליישב ,להתיישב ולהגשים – יש
לעסוק בעיקר! ,מה לי רגש ,מי לי אהבה!
באנו להגשים חלום ולהפוך אותו למציאות ,באנו להעביר מסר ולהביא לכאן אנשים.
מידי שבת היו מגיעות קבוצות ,של נערים ונערות ,בחורים ובחורות ומקיימים דיונים לתוך
הלילה ,בין האוהלים ,מי אנחנו ,לאן פנינו מועדות.
היו מאלה שבאו ויותר לא ראינו אותם והיו אלה שהפכו לחלק מהנוף הקבוע של הגרעין
הקבוע.
ואנחנו בניהם.
וכמו בכל גרעין ,היינו צריכים למזכירות גרעין ,וכך קרה ,שמנערת שוליים ,מצאתי עצמי לפתע
חלק מהגרעין הקשה של הקבוצה .החיים נראו מבטיחים ,נדמה היה שיש לנו השפעה
משמעותית על מה שקורה .השפעה משמעו עיצוב החזון ,מימוש – ואור לגויים!
היינו מקיימים דיוני מזכירות ,רבים ומתווכחים ,מחליטים ומבצעים.
והחיים מסביבנו סוערים .עוד קורס ועוד מבחן ,עוד עבודה ועוד...
במעשינו הגדולים ,עברה לה עוד שנה ועוד אחת
בתכנון ,ובבנייה הן בחומר והן ברוח ,ונרקמו קשרים ונפרמו ,כהרגלם של בני הנעורים –ידם
האחת במחרשה והשנייה בהורמונים .ופתאום החל מזדחל בחלל גופי חומר אחר ,חמקמק
ולא ברור ,לא צפוי ומאיים ,שכל מטרתו הייתה להסיט אותי מהעיקר .רגש חמקמק ולא ברור,
רגש לא צפוי ומאיים.
מאיפה הגיח פתאום?! מי הזמין אותך אדוני? אין לך מינימום התחשבות לעצור אותנו באמצע
המשימה לאומית! אין כאן מקום להתאהבות ודמיונות.
עליי לגדוע אותך וכל הדומים לך לפני שאתבע בעוצמת הפיתוי ואאבד שליטה...
הזמנתי אותו לשיחה ,או יותר נכון להצהרת כוונות .נכנסנו למבנה היחיד שהיה בין האוהלים,
מבנה פח ששימש כחדר אוכל ואני הודעתי לו ,לא שאלתי ,לא בררתי ,לא בדקתי ,לא גיששתי,
פשוט הטחתי בבחור המופתע וההלום שעמד כעלה שזלזליו צנחו מעטרת ראשו בכל פעם שהוא
מקבל נזיפה וסיננתי " :אם יש בך רגש אלי ,אם עלתה בך המחשבה ,תמחק הכול עכשיו ומיד!
וזהו ,אני פורשת "!...אולי ציפיתי שיגיד שהוא דווקא כן,שיגאל אותי משטף הבלבול שגאה
מפי באי סדר מופתי ,שיאמר איזה מילה חמה ומנחמת.
אך ,הוא לא הוציא מילה ,כאילו אינו מבין מאיפה זה הגיע ...יש לנו ישוב להקים ,יש לנו
חלומות להגשים...
אבל הוא לא ,אז גם אני ,כמוהו ,שלא ייקח לעצמו קרדיט שאני לא מוכנה לתת לו ,החנקתי
את ההזדחלות סביב ליבי ובטני ,דחפתי אותה הלאה ממני ,כאילו מעולם לא היינו קשורות,
לא אתן לו לבלבל אותי ,לא מסוגלת להתאכזב ,לא אגלה לו לעולם שעם השנים התחלתי
להתאהב ,לפתח ציפיות ,לחלום חלומות.
והוא? לא מניה ולא מקצתיה ,עסוק במזכירות ,מתאם ומארגן פגישות ,ועדת תרבות ,ועדת
עלון ,כל הציונות כולה על הכתפיים שלו ,ולא רואה אותי!
הנני ,כאן לפניך ,עירומה ,חשופה ובודדה ,רצה על הגבעות ,מתמרנת בין האידיאלים של כלל
ישראל לבין המחשבות והרגשות שכמהו רק אליך ואליך ...ראית משהו מכל אלה?
לא הבנת ,לא ראית .רצית אומנות ורוחניות ,שירה ותנועה ,אבל אותי שלידך לא קראת ,לא
שמעת.
אז ,אז אמרתי לך" :אם יש לך מחשבות לגבי ,תשכח מהן כי אני עוזבת"" .מה את מבלבלת את
המח" השבת לי" ,הרי אנחנו בועדת עלון ,צריכים להוציא את העלון"" .אני הודעתי לך ,שאני
עוזבת "...לא יכולתי לומר משהו עלינו ,וגם הוא לא.
השארתי לו את ההר הקירח ,השארתי לו את השליחות הציונית ונסעתי לתל אביב ,לעיר
הגדולה .בעיר ההומה ,ארקום לי חלום של בדידות.
עברו השנים ,כל אחד פנה לדרכו.
הוא התחתן ,אני התחתנתי ,הבאנו ילדים לעולם.
אני עברתי להמשיך ולהגשים בדרום ,הוא יצא לשליחות לחו"ל.
החיים התגלגלו ואני מצאתי את עצמי שבה לבית הורי ,עם ילדי הרכים ומתגרשת מבעלי ובונה
חיים חדשים.
עוד אני מלקקת את פצעי ,אחי מספר לי כי בקבוצת השליחים שבה הוא חבר הוא פגש אותו,
שליח בארץ נכר.
מעיי התהפכו בקרבי ,נפתחו ערוצים ישנים שנסתמו כמו בארות מים שחצבו הרועים וסתמו
אותם הפולשים.
אחי קישר בניינו מחדש וכאילו לא עברו השנים...
באחת משיחות הטלפון ,פתאום סיפר בסערת רגשות כי אשתו עזבה אותו ,עם הילדים ופתחה
בהליכי גרושין.
השתתפתי בצערו אך בליבי שב ועלה החלום.
חלום שחלמתי מזמן ,חלום שהשתקתי עם השנים וקברתי בתחתית תהום הנשייה.
חלום בו שנינו שוב נפגשים וממשים את האהבה...
קבענו להיפגש לכשיגיע לבקר בארץ
והביקור הגיע ובא.
כמו חזרנו 02שנה אחורה ,נער ונערה נרגשים
ונלהבים ,אך כמו אסתר המלכה שהזמינה את אחשוורוש והמן למשתה בפעם הראשונה אך לא
חשפה את הסיבה להזמנה ,כך גם אני נהניתי מהמשתה ,אך את צפונות ליבי עוד לא פתחתי.
הפעם ,ידעתי שאסור לי להחמיץ את ההזדמנות.
הפעם ,אמרתי לעצמי ,לא אברח ולא אבהל ,אומר את אשר על ליבי ואבקש גם ממנו לראות
אותי.
הוא סיים את ביקורו בארץ ,טיפל בענייניו האישיים ,התגר מאשתו ושב לחו"ל.
המשכנו להיות בקשר טלפוני יום יומי ואני חיכית וייחלתי לביקור הבא.
ואכן הוא הגיע.
לקחתי חופש של יומיים ונסענו לטייל.
האווירה הייתה מדהימה ,הקרבה הייתה רבה ושאלתי,הצעתי ,בא ניסע לישוב שלנו ,בא ניראה
מה התפתח מאז עזבנו.
הוא הסכים.
נסענו.
הגענו לישוב ,בתים החליפו את האוהלים ,משפחות החליפו את חבורת הגרעין ורק מבנה חדר
האוכל ,הצריף ,נותר כמבנה זיכרון לימי הקמת הישוב.
ביקשתי שניכנס שוב למבנה חדר האוכל שבינתיים הפך למוזיאון זעיר.
שאלתי אותו" ,אתה זוכר את השיחה שהייתה לנו כאן לפני 02שנה?"
"כן ,בטח "הוא ענה לי" ,עד היום לא הבנתי מה חשבת אז ,מה רצית ממני".
הלב שלי דפק ,ידעתי שזו ההזדמנות שלי לתקן ,אולי הפעם יש סיכוי לאהבה...
"עזוב את מה שהיה אז ,אני חושבת על היום ,אתה יודע ,כששמעתי שהתחתנת ,היה לי מן
חזיון כזה שראיתי אותך נשוי ואותי נשואה ואח"כ כל אחד מאיתנו חוזר להיות ללא בן זוג,
אנחנו שוב נפגשים ומשהו מתפתח בניינו"...
"את רצינית?!" לא הצלחתי להבין אם הטון שלו אומר ,כן גם אני חיכיתי לרגע הזה או שהוא
מלגלג עלי ושוב סותם את בארות המים החיים שנפתחו בקרבי.
"ניראה לך?! "
"אם היינו מתחתנים ,ברור שהיינו מתגרשים מיד"...
רציתי לשאול ,להבין ,אבל שום הגה לא יצא מפי הפעור בהלם.
כנראה שגם פני איבדו מצבעם ,כי לרגע הוא ראה אותי לידו ושאל אם הכול בסדר ,כשכלום לא
היה "בסדר".
והוא המשיך וחידד .וסובב את הסכין שנעץ עמוק עמוק בליבי כך שהפעם זה יהיה ברור ולא
ישאיר שום מקום לספק או מחשבה.
"אני בכלל לא נמשך אליך"...
"זה שיר פרידות
תמיד אומרים בין השורות
כמו חידות
פרידות גם הן אינן פתורות .
אין בי מנוחה ,
רוחך שבי
גם היא בוכה".
סיפור מספר 57
עפרונות עבים ודפים דקים
.לבת שלי ,לבעלי ,ולמשפחה"
כול מקום זה אותו הדבר ,אותו הבולשיט על הדף החדש שאני מקבלת ,כשבאמת הם רק מוחקים את הכתוב ומשאירים
.אותי עם אותו הדף ,מחוק ,מקומט ,ונקרע כול פעם שמשהו חדש מנסה להיכתב
בגלל זה כול כך כול כך רציתי להתגייס ,לא הייתי חייבת ,אבל ידעתי ששם אף אחד לא ידע את ההיסטוריה שלי ,ומי
שידע ,זה לא ישנה לו ,כול כך רציתי להתגייס ,ותמיד ידעתי שלקרבי ,אני לא חכמה מספיק למודיעין ,לא יפה מידי
לפרוטקציות ולא מספיק נואשת לכול דבר אחר ,בקרבי אני יוכל לממש את המירב מעצמי ,אולי אהפוך להיות שם
.גיבורה על דברים שהיו הופכים אותי לנגועה בעבר
ביום הגיוס לא הצלחתי להירדם מהתרגשות ,שהלכה וגברה כול יום שעבר ,ריצות ,בוץ ואף אחת לא מדברת על
.בגדים .אני רוצה לחתום קבע ,זה כול מה שיכולתי לחשוב עליו
רציתי להתגייס בשביל להתרחק מהחברה שהכירה אותי בשפל' ,זו הילדה שילדה בגיל ' '.41ואי נורא ,שמעתי שהיא
גם התדרדרה לסמים '.טעות ,אחרי טעות אחרי טעות ,ואף אחד לא עזר לי לעצור ,אפילו לא אני לעצמי ,אבל
כשהמפקד שלי הציע לי לחתום קבע ,הסכמתי בגלל המדינה יותר משביל עצמי ,אולי יותר בשביל הלוחמים ,אחוות
לוחמים הייתה בשבילי יותר מבית ,אז רק רציתי להתחיל את המכתב בזה שעל פי כול מה שקרה ,אני לא מתחרטת על
.דבר
ביום שבו חטפו אותי באמצע מבצע 'פרפר' ידעתי שזו הייתה טעות לנשור מבית ספר ,לא ידעתי מילה בערבית וכשהם
צעקו עלי אני לא חושבת שאפילו הם הבינו שאני לא מבינה ,וכשהם הרביצו לי ,אני לא חושבת שהם מבינים שאני
.אמות לפני שאתן להם מידע
שמונה שנים אני בצבא ,מספיק גבוהה בסולם הדרגות בשביל לספק אפילו את עצמי ,והמידע שאני יודעת לא יעבור,
.אפילו בקמצוצו ,למישהו שמייחל לחסל את המדינה שלי
אני יודעת שזה נורא מה שעשיתי ,זאת אומרת אעשה ,אבל כשאתם קוראים את זה בטח כבר עשיתי ,שאתם לא
.מסוגלת להבין ,אני גם לא מצפה מכם
כול ניסיונות הבריחה מהחאמס נחלו כישלון כבד ,והם עלו לי בזעקות רבות ,לפעמים אני רק רוצה לספר להם כול מה
שאני יודעת שרק יעזבו אותי בשקט ,ובלילה ,כשאני כמעט נרדמת ,אני מתביישת מעצמי ,מפחדת כול כך שמחר כבר
.אשבר
.רק עוד יום ,אני אומרת ,רק עוד יום והם יבנו שאני מיותרת
שהיא *** ,מדברת איתי לפעמים ,היא יודעת קצת אנגלית ,והיא סיפרה לי על העסקה ,היא סיפרה לי שאתם ***,
הולכים לשחרר מספר ענקי של אסירים עברים עבורי ,מוותרים על כול כך הרבה דברים בשביל לקבל אותי ,גם אני
.רוצה לקבל את עצמי בחזרה ואני לא חושבת שזו הדרך הנכונה
האנשים שישתחררו יהרגו אחרים ,רבים וגדולים ממני בערכם ,אנשים שלא אמרו לחמאס איפה המפקדה הסודית
שלנו ,אני מצטערת ,כול כך מצטערת ,הם הציתו אותי ,הם אמרו שהם ייתנו לי להישרף למוות ,פחדנית שכמותי ,נתתי
להם את המידע שחשבתי שיעזור להם מספיק בשביל להשאיר אותי בחיים ולא יהרוס לכם – כבר התחלתי להגיד לכם,
.ולא לנו -יותר מידי .עכשיו אני יודעת שזה היה מיותר
.זה היה היום שבו ידעתי שאני חייבת ,שזה בלתי נמנע ,הפתרון האופטימלי ביותר ,בשבילי ובשביל המדינה
נתנה לי סכין גילוח והבטיחה לי למסור את המכתב הזה ,הבטחתי לה שאתה לא תפרסם אותו מעולם ,אבל יש לה ***
.אישור ממני לשנות דברים ולהעלים את שמה אם היא חושבת שזה יביא עליה אסון
אני אוהבת אותכם ,כנירה יותר ממה שאני אוהבת את עצמי ,אבל אני יודעת שלא אוכל לעמוד תחת הכאב עוד ימים
ארוכים ,וגם אם אצא מכאן ,המחיר כבר מדי ,החיוך שלי לא שווה אלף אסירים ,והתפקיד שלי יכול להיות ממלוא על
.ידי מישהו אחר ,ואת אהבה שלי תוכלו לקבל מאחרים
תמיד רציתי להפוך להיות גיבורה ,ציונית למופת ,להביא את המדינה למקום טוב יותר ,בסוף אני אסירה שוויתרה על
.מידע מודיעיני ,ופחדנית ,אני יודעת שאתם חושבים שמה שעשיתי הוא אנוכי ,ואתם כניראה צודקים
מצטערת על הכתב המסורבל ,היו לי רק עשר דקות לכתוב את המכתב הזה ,תודה ל*** שהיה לי בכלל את הזדמנות
לכתוב ,ובבקשה אל תראו את זה כמו מכתב התאבדות ,תראו את זה כמו מכתב פרדה ,אני אוהבת אותכם ,ואני כבר לא
”.משנה ,הרי מה שאני לא אנסה לכתוב – הדף יקרע
סיפור מספר 58
אוהדי הצלחות
פעם ראשונה זה חודשיים שכל החבר'ה של אייל בבית ,והם מבזבזים את זה על לראות משחק.
מילא הם היו נהנים מהמשחק ,אבל כאייל הסתכל על חבריו הוא ראה רק ייאוש ועצבים.
כולם ,חוץ מאייל כמובן ,היו אוהדים של מכבי חיפה ,ומשום מה היה נראה להם הגיוני לנצל ערב חופשי מהצבא על להתעצבן
מהמשחק שלהם.
אייל אפילו לא ידע נגד מי הם משחקים .כנראה שנגד קבוצה גרועה ,כי החברים שלו אמרו שלהפסיד הפעם יהיה ממש
משפיל.
אייל לא יכול היה להרשות ל עצמו לפסיד מפגש עם החברים בהרכב מלא ,אז הוא הצטרף אליהם לראות את המשחק ,אפילו
שלא היה לו איכפת בכלל מכדורגל.
בכלל ,כל הקונספט הזה של לאהוב קבוצה היה משונה בעיניו.
הוא שמע את החברים שלו מתוננים על מאמן שלא מבין מהחיים שלו ,על בעלים שלא איכפת לו בכלל מהקבוצה ,על
השחקנים האימפוטנטים ועל חלק מהאוהדים שלטענתם מביישים את המועדון לא פחות.
אייל לא הצליח להבין מה בדיוק הם אוהדים ,אם הם לא מרוצים משום דבר במועדון.
גם המועדון היה נראה אחרת לגמרי כשהם התחילו לאהוד את הקבוצה ,הדברים היחידים שנשארו הם השם והסמל.
כשאייל ש אל אותם לא מזמן איך הם עדיין אוהדים את הקבוצה גם כשהיא בקרשים ,ואיך הם לא עוברים לאהוד קבוצה קצת
יותר מוצלחת שלא תאכזב אותם כל פעם מחדש ,הם הזדעזו ואמרו שאוהדי ההצלחות הם הכי גרועים ,ושלקבוצה נשארים
נאמנים תמיד.
הם אמרו שהם דואגים לעשות את המועדון טוב יותר ,אבל אייל לא חשב שהם באמת יכולים לשנות משהו .למען האמת ,לא
היה נראה לו שהם האמינו בזה לגמרי בעצמם.
אחרי שעה וחצי של קללות ועצבים ,המשחק נגמר.
מכבי חיפה שוב הפסידה.
מאוכזבים ,כולם סיימו את הבירה שלהם והתארגנו לצאת.
אייך עזר לארז ,המארח ,לסדר קצת.
"אני לא י ודע איך אני חוזר לצבא מחר בבוקר אחרי הפסד כזה "...התמרמר ארז.
"כמה נשאר לך?"
" 2וחצי ...יום אחרי אני כבר על מטוס לדרום אמריקה".
"לכמה זמן?"
"משהו כמו חצי שנה ,אבל לארץ אני כבר לא חוזר .אני הולך לעבוד אצל דוד שלי בארצות הברית".
אייל היה בהלם .הוא בחיים לא חשב שאחד החברים שלו יירד מהארץ.
"איך אתה יכול לעזוב את ישראל?"
"מה לי ולמדינה הזאת כבר? לממשלה ולכנסת לא איכפת מאיתנו בכלל ואני לא רואה איך אני קונה פה דירה בחיים 2 .שנים
אני נותן למדינה ולא מקבל שום דבר בחזרה .אין מה לעשות פה יותר ,המדינה בקרשים".
אייל שתק והצטרף לשאר החברים שכבר יצאו חזרה לבתיהם.
כששכב באותו הלילה במיטתו ,אייל עדיין לא הצליח להתגבר על התדהמה מההכרזה של ארז.
גם לו היה קשה.
הוא חשב על כל הפעמים שבאותו הרגע היה כל כך רוצה לגור במקום אחר ,פשוט יותר.
הוא חשב על כל הפעמים שכבר נמאס לו מהצבא והוא בקושי הצליח לאסוף את הכוחות כדי לעלות שוב על האוטובוס לבסיס.
הוא חשב על כל הדברים שהממשלה עושה והוא לא מסכים אליהם.
הוא חשב על זה שלו יהיה קשה עוד יותר מארז ,שההורים שלו הרבה יותר מבוססים ,לקנות פה דירה.
אבל הוא עדיין רצה להישאר פה.
הוא לא ראה את עצמו חי בשום מקום אחר .הוא רצה לפעול על מנת להפוך את המדינה לטובה יותר.
שניות ספורות לפני שאייל נרדם ,הוא שמח על זה שהוא לא אוהד הצלחות.
סיפור מספר 59
פתיחתא של הציונות
ויהי בימי מלך ישראל :הוא בנימין בן בנציון .בשנת אחת־עשרה למָ לכו ,שיא הנהנתנות הישראלית .ויום
אחד בשנה ,בחודש השני הוא חודש אייר ,אשר בו השכול והאובדן מתכנסים לאחד את בני ישראל:
לעצור את המשתה המְּ שַ טֶ ה הזה ולהתמקד בלאום ובעם היהודי .ויהי ביום ההוא ,שני יהודים יוצאים
מגבעתיים ,המכונה בירת השמאל ומתל אביב ,שבעת ההיא אינה אלא התגלמות של שושן מן ממלכֹות
פרס ומדי .וישימו פניהם ויעלו לירושלים עיר הקודש ולבושם לבן.
ויהי כי יבואו אל ציון ,ויצעק יהודה לשומרון:
-
זְּהירות! עוד אחד שלא עוצר בַתמרור .שמע ישראל ...זו מדינה בלי גשרים :לא עוצרת בעצור,
מקיצונות אחת לאחרת .תפנה פה ימינה.
-
שוב אתה מתחיל?
-
ממפא״י לליכוד ,שזה כמו קפיצה מימי הביניים למודרנה .ואיפה הרנסאנס איפה?
-
חלק מהסקרים צפו לתחייה מעל עשרה מנדטים...
-
ואיך יבואו לה? כשהעדר לא חושב פעמיים ,ומהמר על אדום או על כחול .עדר שועט שבשבילו
צומת היא עיכוב ולא מפגש או גשר .וככה קיבלו רק חמישה מנדטים.
-
אז בצומת של ״אין מה לעשות״ פינת ״איזו מדינה״ ,יש לך תשובה ,יהודה˚?
-
אני אתן לך תשובה ,יא שומרון˚ .התשובה של רפאל איתן ,שלטים בכל מוסדות החינוך שיאמרו:
״כאן מכינים את הדור הבא של המדינה ושל העם״.
-
ואחרי שנזכרנו שיש מדינה ויש עם ,שהוא דרך אגב...
-
יהודי ,יהודי .עוד פעם אתה והאחדות שלך ,שוב התחלת?
-
זו לא רק אחדות ,זו הסיבה שאתה פה וממשיך להיות כאן ,ה־.raison d'être
-
טוב פטפוטים בעלמא בצד.
-
קדימה למעשה ,מה? יהודים או לא יהודים?
-
זהו שהמסורת דורשת :תורה ועבודה ,אפס פנאי .ואנחנו עכשיו ,כאמור ,בדרך לקיצוניות ,או
שחור או לבן.
-
תורה ותורה ,עבודה ועבודה.
-
ומה תגיד על כל הנסיעות לחו״ל?
-
לא לשם פנאי ,אלא פנאי לאסוף כח כדי לעבוד עוד .ופנאי למען הילדים לא בשבילנו .ובדרך
לדרוך זה על זה ,כי דרך ארץ זה שם של חברת כבישים.
-
העיקר שאנחנו מתקדמים ,לשון ׳קדימה׳ .זה אפילו נכנס ללקסיקון של המגעילים :״תתקדם!״.
ותוריד הילוך בחייך ,אתה גומר את הברקסים ,הכביש כאן בדרך לבית זית זה לא גבעתיים.
-
ככה בסדר?
-
בסדר .וכנס בבגין.
-
על מה עכשיו?
-
על ימית!
ובעת יחנו שומרון ויהודה ב־׳גימנסיה׳ ,ויבוא שמעון מירושלים ויצטרף אליהם .והיה שמעון בלשון חולין:
״חוזר בתשובה־ליברלי״( .לא ,לא ,לא שמאלני ,ליברלי וימני .יש חיה כזאת ,תתפלאו) .בניגוד גמור
לתרבות המשתה המשטה :הסעודה – ָאכֹול ו ְּשָ תֹו – והקניות בגולה ,בעל תשובה היה שמעון וצנוע
בהליכותיו כמו בלבושו .ושווה אמונתם ושונה התנהגותם ,בשמעם צפירה :יקרא הוא תהילים מחשש
לגזל זמן ,והם יעמדו .בלשון חולין צבאית על דבר מובן זה היו אומרים :״בנוהל״ .אנשי התקשורת
שאמונתם שונה והתנהגותם ברובה זהה ,דנים כמנהגם את הקוראים תהילים לכף חובה.
-
מה העניינים ,חבריא? מה איתך ,שומרון ,עוד כותב?
-
כותב הרבה ,מעלה מעט .אין ביקוש למחזות פוליטיים מהצד הלא נכון.
-
בוא לגן הפעמון ,לאמפי ,חופשי˚־חופשי˚ .אני מארגן לך את הישיבה שלי .רק תופיעו צנוע ,כן?
-
ומה אתה עשית בשביל מדינה לאחרונה? שאל יהודה.
-
הלכתי את שביל הגולן ,לבּוש שחורים עם חמישה ילדים וג'ריקן 21ליטר על הגב שלי ,איך?
-
הפכת לאטרקציה? יא פלקט .מבקש כסף על תמונות?
-
מי שם לב אלינו? אנחנו מתמזגים יופי עם הפרות .הכוונה לצבעים ,כן.
-
ומה אם שביל ישראל? שאל יהודה.
-
נו ...כשהוא יכלול את יהודה˚ ושומרון˚ ,נלך גם אותו.
אתם צריכים להיות מרוצים מהטקס היום ,לא? יש דגל ,יש מסורת ,יש חיילים .אפילו חרדי אחד,
אני.
-
אבל גימנסיית רחביה ,זאת לא דּוגמא ,אמר שומרון.
-
לא דוגמא מייצגת ,אבל כן דוגמא ,תיקן יהודה.
וידע שמעון כי יום זיכרון ויום עצמאות יש לא מעט אצל האומות ,אך ישראל אינה מדינה ככל
המדינות .וייסעו הם לגן הפעמון אשר בירושלים .וישבו באמפי .ותבוא ציונה אשת שמעון ותיתן להם אוכל
ומשקה ותאמר להם:
-
ידעת שאבוא נכון? הרי ״ו ְֹּלא י ַעֲ בֹור :אֲ שֶ ר ֹלאָ -תבֹוא ו ַשְּ ִּתי ִל ְּפנֵי הַ מֶ לְֶך אֲ חַ שְּ ו ֵרֹושּ ,ומַ לְּכּותָ ּה י ִֵּתן
הַ מֶ לְֶך ל ְִּרעּותָ ּה הַ ּטֹובָה מִ מֶ נָה״.
ויאמר שמעון:
-
איך את אומרת דבר כזה ,לא אחליף אותך בחיים .אם אשכחך ציונה...
-
אתה לא ,אבל הרבה ישראלים ישמחו כן לשכוח את ציון ,ולקבל אזרחות במדינה אחרת .ויחפשו
את הטוב בשבילם ,אמר יהודה.
-
נו כשאתה יוצר דימוי של דמוקרטיה ליברלית ,ככל המדינות ,אתה מעודד את האזרחים לעשות
כטוב בעיניהם ,והם בוחרים לא להסתכל לא ימינה ולא שמאלה ,רק קדימה ,השיב לו שמעון.
ויחדד כותב המחזות ,שומרון:
-
ואם אפשר שתהיה מראה מקדימה .כזו המזכירה להם מה חשוב להם ,מול העיניים.
-
שמעון ,אני שומעת את הרב כהנא בתוך דבריך ,שהראה כי דמוקרטיה ויהדות עומדים בסתירה
במטרותיהם :״מטרת היהדות היא אחרת ,לשרת את השם ולהפוך לאנשים טובים יותר״.
ובחזרה לפסוק :״ולא יעבור״ ,יש כאן קביעת חוק שלא יבוטל ההופך ניאוף ורעיה בשדות זרים –
דבר הגון.
-
וניסוח החוק היה על ידי יועץ .מרבה כח ,מרבה יועצים .זו התוצאה של היועצים וחוסר הידע.
ובכלל לדעתי יש בקיאות דלה בהיסטוריה ובמסורת ישראל לדורותיה .אפשר לראות כאן
תסמונת מסוכנת לשלמות ארץ ישראל ,״ַאנְּשֵ י לָצֹון מ ֹשְּ לֵי הָ עָ ם״ ,אמר יהודה.
-
ובחזרה לעם ישראל ולגרים ולפוסט ציונים שבתוכנו – רב אמצעים ,דל ערכים – הוסיף שמעון,
תוך שהוא נוגס בכריך דק עם פרוסת נקניק וחסה.
-
אני חושב שאם אפשר לדבר על מסר במגילה ,אז המרד היחידני הזה של ושתי ואחר כך של
מרדכי ושל אסתר ,זה קול קורא למסירות נפש ,גורל העם בידו .במושגים שלנו ,ציונות כדי
להשיג הצלה למדינת ישראל באחדותו של העם היהודי ,אמר שומרון.
ויקשה יהודה על שומרון:
-
והרצון להיות ככל העמים והנסיעות לחו״ל?
-
קשיים חיוניים בדרך שצריך להתגבר עליהם .אגב בראייתי נסיעות לחו״ל צריכות להיות רק לשם
חיזוק הקשרים עם הקהילות שבתפוצות.
ויבואו ח מישה יהודים ״חילונים״ ,בלשון התקשורת .ובידיהם כדור .ויאמרו לשמעון :״אנחנו כאן הרוב,
הסתלקו לנו מהמגרש שלנו״ .ותשב ציונה ליד שמעון על הבימה ,ועברו שומרון ויהודה ,ה־״מסורתיים״
בלשון התקשורת ,מן מושבי האבן וישבו עמם .ויאמרו להם :״מה מעשכם כאן ביום הזיכרון?״ .והילדים
תמימים וחוצפה יהודית בגרונם :״מעשינו ,מעשה ילדים ,יום חופש הוא לנו ובערב זה כבר יום
העצמאות״ .והיו חמשת הילדים מקדימים מוקדם למאוחר .וחדלו מן השיחה והחלו משחקים בעוד
הארבעה ישּובים.
ובעת ההיא חיי שעה והוללות הילכו ביחד עם קשר רשעים .אותה ״דמוקרטיה״ ,בלשון היוונים,
ייצוגית היא ,דא עקא ,היא פתח להכשרת החלטות הנוגדות את האמת שביהדות .ובבוא העם לומר את
דברו עלול להיווצר קשר רשעים ,שיקולים של אני לעצמי ועצמי לי .ותאמר ציונה:
-
הא לכם הדמוקרטיה ...וזה עוד רק בינינו היהודים .קל וחומר ,הגֵרים.
ומעניין לעניין באותו עניין ,שאל שמעון את חבריו:
-
ודאי שמעתם על פתיחתא? ומשנדו חבריו עוד מימי הגימנסיה בשלילה המשיך :דעו כי פתיחתא
היא התחלה בפסוק מֵ רחוק ופרשנות עד לפסוק מפרשת השבוע .והרי לפסוק שאנו דנים בו קשר
ָארץ :כִי-ג ִֵרים ו ְּתֹושָ בִים
ָארץֹ ,לא תִ מָ כֵר ִל ְּצמִ ֻתת--כִי-לִי ,הָ ֶ
ישיר לפסוק זה אליבא ד׳פרֹושנּו :״ו ְּהָ ֶ
אַ ּתֶ ם ,עִ מָ דִ י״
[פרשת בהר].
וישיב לו יהודה:
-
והרי זה ,בניגוד לאותו דין יועצים ,דין תורה .מכרת את האדמה ,מכרת את עצמך.
ויוסיף שומרון:
-
מכרת את אחדות העם היהודי.
ותוסף ציונה:
-
ותפקידו .ומכרת את אלוהיך .כי זוהי אדמתו ולא שלנו .אין כאן רעותה הטובה ממנה ,זהו שקר.
וידוע ממילָא כי אין היא תשרת עם אחר :״ו ְּשָ מְּ מּו עָ לֶיהָ אֹיְּבֵיכֶם״.
וכדורגל ,בצבעי שחור ולבן ,עף השמיימה ,ולכן נדדה שנתו של המלך.
וישכנעו המבוגרים את הילדים להחליף משחק במשחק .ויציעו להם להצטרף אליהם מיד למלאכת
הכתיבה וההצגה של מחזה בן תשע דמויות העוסק בציונות.
והיה ביום ההוא ,תעלה ההצגה ,ותוצב שם דלת בתור גשר בין הקהל לשחקנים .ובקהל יהודים
מזרמים שונים וממוצאים רבים .וכי תבוא התחייה התרבותית הציונית באיחור של מספר עשורים ותפרה
ותרבה בכל המדינה ,ובכל מחוזותיּה ,מֵ הַ ר חרמון ועד אילת.
והיה ביום היום ,יקרא המלך בנימין אליו את שומרון ואת יהודה ,את שמעון ואת ציונה ,ואת הילדים
שעמהם בי ָזמתם ,ויברך אותם ויודה להם על פועלם .והייתה התחייה מקור גאווה ואחדות וצומת של
מפגש בין חלקי העם.
סיפור מספר 61
זה היה מזמן ,כה רחוק עמום ומעורפל .כמעט ששכחתי מהי אהבה ,כמעט ואבדו חיי.
פעמים דימיתם כזרים ,ופעמים נוכחתי לראותם חוזרים.
כבר איני זוכרת את שמי.
הוא נקבר אי שם תחת קורי זמן ואובדן כח ,אילו יכולתי -אולי היה פוסק מלטרוד ,נותן מנוח.
*
*
*
לילה .צעקות ,ריח שריפה וזעקות שבר .רגליים נתונות בכבל כושלות אליי ,אבל אני חסרת אונים .וקצרה ידי
מלהושיע .עיניהם דומעות בפרידה ,רפרוף שפתיים כאוב .ידיהם חופנות אותי בשעה בה נקרעת אחיזתם מעליי,
בשעה בה הם מורחקים באכזריות ,נכחדים .אילו רק יכלו לאסוף אותי בכפות ידיהם הסדוקות ,אילו רק יכלו לשאני
בחיקם לנצח.
אילו רק לא נותרתי מופקרת מאחור ,יתומה.
אני כמעט בטוחה שהם לקחו את הלב שלי בלכתם ,לא יכול להיות שאני חיה בלעדיהם.
אני אומללה;
קוראת ,ואין איש שומע .מתהלכת שוממה ,נתונה למרות זרים .כמהה לאהבה ,לידיים מסורות .איני יודעת לומר
כמה זמן עובר ,זה מרגיש כמו נצח .הכאב ,התוגה מכלה אותי בבעירתה .אנשים מנסים לעזור מסביב ,אבל הם
פשוט לא מבינים שזה לא יעזור ,לפחות לא עד שתשוב נפשי ותמצא את אשר חשקה .והם כולם עוזבים בזה אחר
זה ,מעדיפים לשכוח .אני מניחה שגם אני שכחתי .כבר איני זוכרת כיצד לחיות ,כיצד לצמוח .אני מניחה לזמן
לעשות את שלו .צונחת לתרדמה ,נותנת לשממה לעטוף אותי.
*
*
*
התעוררתי .עיניים דלות תלו בי תחינתם ,עיניים מוכרות כל כך ,אבל הזיכרון כה רחוק ושבוי באפלה .הם מתחננים
בפניי שאגיב ,מטלטלים אותי בדמעות .לוחשים באוזניי ללא הרף.
אני רוצה להחזיר אהבה אך שנים של פרידה מחקו רגשותיי ,איני מצליחה להיזכר כיצד לדמוע .ידיים מחבקות
בכיסופים עזים ,שפתיים נושקות בערגה .והנה לפתע משהו רחוק מתעורר...
המבט .איך יכולתי לשכוח? מבט חולם והוזה גם יחד .רווי תקווה ועוז .רק ליחידי סגולה יש מבט שכזה בעיניים.
אמונה עיוורת ,חסרת כל בסיס נראה לעין.
נשטפתי בפרץ עז של דמעות .יקיריי חזרו! וליבי עימם .שוב אני שלמה ,שוב אוכל לחיות.
קמתי לתחיה מן העפר ,שבתי לביתי.
סיפור מספר 60
פטיש בראש
לאיתי היה רעיון .השנה בערב יום העצמאות כשכל החבר'ה ייפגשו כמו בכל שנה למנגל
החגיגי ,הוא יארגן משהו מקורי לכבוד יום ההולדת למדינה שלנו .הוא יביא להם פטישיי
יום עצמאות ,ממש כמו שהיו פה פעם ,הרבה לפני שהתחילו עם הקצף ,שזה בעצם שמפו
לשטיחים ,שאם זה נכנס לעין אז הלך על העין פחות או יותר .זוכרים את הפטישים של
יום העצמאות? מי לא זוכר! פטישי פלסטיק צבעוניים כששני צידיו של החלק המכה
בפטיש עשויים פלסטיק קפיצי ורך וכשנותנים אותו בראש הוא משמיע מין גיעגוע או
געגוע מכאני חמוד כזה " -קניק-קוואק" ועושה טוב על הנשמה .זה יחזיר את החבר'ה
שנים לאחור ,ואולי ככה בקטנה ,אף יוכיח שבעצם לא כל כך השתנינו ,אנחנו עדיין אותם
צברים מתוקים מבפנים וקצת קוצניים מבחוץ שבאמת שמחים ביום ההולדת של המדינה.
איתי החל לתכנן את ההפתעה .הוא עלה לירושלים לבית של אימא שלו שמאוד התפלאה
ואף שמחה לראותו ככה סתם באמצע השבוע בביקור לא רשמי ובלי המשפחה שלו ,קרה
משהו? היא שאלה בדאגה קלה ,והוא ענה שלא .היא שאלה אם הוא רוצה לאכול משהו
כי יש לה מרק גריסים מעולה ,שזה עתה בישלה ,אבל הוא אמר שהוא אכל בעבודה והוא
דיי ממהר ובא רק לקחת משהו מהבוידעם .היא בכל זאת קצת נבהלה .בוידעם זה
מילואים .היא שאלה מה קרה? הרי אתה כבר לא עושה מילואים ,אך לא התחשק לו
לספר לה על הרעיון שלו כי היא בטח הייתה בדרכה קצת מלגלגת עליו עם הדאגנות
שלה ,ואומרת לא אוי אתה עם הרעיונות שלך בשביל מה ,אתה צריך את זה? ומנסה
להניע אותו מהרעיונות שעלולים להיגמר רע כדבריה והוא היה אומר לה אוי את תמיד עם
הדאגות שלך" .לא ,לא מילואים" .אמר לה" ,כבר לא לוקחים אותי למילואים ,רק 'איזה
משהו'" .ולא פירט .איתי סחב כיסא מהמטבח ונכנס לחדר שעד שעזב את הבית אחרי
הסדיר ,היה החדר שלו ,וטיפס לבוידעם והזיז הצידה את המזוודה הישנה ששימשה
את ההורים כשהיו נוסעים לחו"ל פעם בשנה לאירופה הקלאסית ,והזיז הצידה את
הקיטבג הצבאי שלו שעדיין יש בתוכו נעליים צבאיות ,מעיל דובון וזוג מדי ב' למרות שהוא
כבר לא עושה מילואים ,ואחר כך הזיז הצידה את הקיטבג הצבאי שהיה של אבא שלו
המנוח ,מהתקופה שאבא שלו עוד עשה מילואים והלך למלחמות – עד גיל חמישים
וחמש האב עשה מילואים .ובפנים עדיין יש קפל"ד ונעליים צבאיות כבדות מאוד ,עם
ברזלים בקצוות ,ואפילו מסטינג מברזל חיוור כזה .והזיז הצידה את שק אוספי הפרסות
שלו ,ואת שק עם אוספי המאובנים שלו ,וארגז עם אלבומי הבולים ,ואז הוא מצא תחוב
עמוק בתוך הבוידעם ממש בקצה ,את השק עם פטישי הפלסטיק של יום העצמאות .זה
היה בשנת העשרים ומשהו למדינה כשהוא היה בכיתה ה' וכל הכיתה יצאה העירה,
והבנים עשו תחרות מי מצליח לסחוב יותר פטישי פלסטיק מהחוגגים ,והוא פיתח שיטה
של ריצה מהירה ,זיהוי הפטיש אצל ילד קטן ,אחיזת הפטיש ומשיכה קטנה כדי לנתקה
מידו של הקורבן האומלל ובריחה מהירה אל תוך ההמונים החוגגים עדיף אל תוך מעגל
גדול של רוקדיי ההורה .כך הוא לבד אסף-גנב איזה 21פטישים וחיפש כל הזמן את
הפנים של צילי שהייתה המלכה של הכיתה .מאז הפטישים שוכבים בתוך השק .מלא
מלא פטישי פלסטיק של יום העצמאות (עוד לפני שקראו לו יום העצבנות) קצת מעלים
אבק אבל ניתן לנקותם בנקל .איתי סגר את הדלת של חדר ילדותו ונתן לעצמו
בראש פטיש פטיש לוודא שכולם עובדים ומשמיעים את הגעגוע המכאני הזה קניק-קוואק,
שיש בו להעלות שרידי נוסטלגיה .גיעגוע וגעגוע .פעם יום העצמאות היה יום העצמאות.
פלסטיק היה פלסטיק .כול הפטישים עבדו היטב.
ובערב יום העצמאות ,יום הולדת של המדינה כל החברה נפגשו בפנטהאוז של מיקי וחגית
בצפון החדש של תל-אביב ואז איתי אמר להם שיש לו הפתעה .הוא קרא תאדדאאם ואז
שלף את השק ושפך את כל הפטישים הצבעוניים על הרצפה .והחבר'ה מה זה התרגשו,
ושמחו והחלו להכות אחד על הראש של השני ופתאום הייתה כזו נוסטלגיה נפלאה ואושר
וחזרה לשנות השבעים שהיינו נערים ותמימים ,מתוקים מבפנים וקצת צברים מבחוץ.
וכולם אמרו לאיתי שזה אחלה רעיון ואמרו לו שאפפו ושהוא שיחק אותה.
איתי הציע שעד שהאו-פר הרומנייה של מיקי וחגית תפעיל את המנגל ותתבל את כל
הסטייקים והפרגיות ותיתן ליינות לנשום,הם ייצאו לסיבוב בכיכר וייגשו לעוברים
והשבים ויתנו להם בראש עם הפטיש .איתי אפילו הזכיר למי ששכח איך לעשות את זה:
קפיצה קטנה ,נתינה בראש ותוך כדי אמירה "חג עצמאות שמח" .והחבר'ה אהבו את
הרעיון ממש כמו פעם ובתוך דקות כולם יצאו החוצה ונכנסנו למכוניות עם הדגלונים של
ישראל מצד אחד ואמריקה הגדולה מצד שני ונסעו לכיוון הכיכר לתת לאנשים בראש
בפטיש הפלסטיק שמשמיע "קניק-קוואק" ולברך אותם בחג עצמאות שמח לכבוד יום
ההולדת של המדינה .אחר כך אולי ילכו לראות קצת את הזמר שמופיע שם.
דני מאוד אהב את המדינה .כשהיה נוסע על כביש שש לא היה מפסיק להתפעל
מהמדינה .מביט לצדדים ואומר למי שלידו ,תראה איזה יופי ,כולה שישים שנה בקושי,
מה לא עברנו? ותראה איזה יופי ,כמה בנינו ,כבישים ,גשרים ,מפעלים .איזה הישגים יש
לנו וככה מלכלכים על המדינה שלנו! הערבים שמקיפים אותנו מסביב רק רוצים להרוג
אותנו ולא עושים רבע ממה שאנחנו עשינו ואנחנו כולה כאלה 'זריר' על המפה .לא ככה?
ומסמן על חצי הזרת שלו .רק השמאלנים שככה מבאסים פה את העניינים ,מלכלכים
עלינו .אני אומר לך ,פה עשר .עשר.
אמא של דני אמרה עליו שהוא כה אוהב את המדינה עד שאפילו לא מוצא זמן למצוא לו
אישה .אבל בערב יום העצמאות הוא יצא עם כרמית קצת להסתובב בכיכר ואחר כך אולי
ילכו למנגל אצל גיסו של דני .הוא ביקש מכרמית שתחכה לו רגע כי יש בצד 'שבע פי
שלוש' ,שזה בן אדם עומד מאחורי פחית הפוכה מפזר מהר שלושה קלפים ומי ששם כסף
על השבע מקבל פי שלושה כסף ממה ששם .זה עשה לדני נוסטלגיה נהדרת לפעם,
כאשר בערב יום העצמאות היו בשכונה דוכנים של שבע פי שלוש על חבית הפוכה .דני
אמר שינסה פעם פעמים ילך מה טוב ,לא ילך -כפרה .אז כרמית עמדה בצד וחיכתה .לא
הלך .דני היה בטוח שהוא מזהה את השבע אבל המפעיל היה ממזר עם ידיים מהירות,
הצליח לבלבל אותו.
בהתחלה הלך לאיתי לא רע עם הפטיש .האדם הראשון והשני וגם השלישי שפגש
חייכו ואף השפילו כמעה את הראש לעזור לו לתת להם בראש ,ואף ענו לו 'יום עצמאות
שמח גם לך' .אז הוא ראה בחורה שמנמנה שנראתה לו בודדה עומדת בצד .מה הוא בסך
הכל רצה? קצת לשמח אותה זה הכל .אז איתי ניגש אליה נתן קפיצה קטנה ,היכה לה
בראש עם הפטיש הצבעוני .זה השמיע מיד את צליל הקניק-קוואק שלו ,ועוד בטרם
הספיק להגיד לה חג שמח היא צעקה אמאל'ה ,כי היא לא הבינה מה בא עליה .דני לא
יודע מה קרה לו ,עלה לו הדם לראש .איך שנשמע ה "קניק-קוואק" ואיך שכרמית צעקה
אמאל'ה ,הסתובב ,עזב את השבע פי שלוש ,ניגש לאיתי תפס אותו בצווארון והרים אותו
קצת באוויר ואמר לו "יא מאנייק למי נתת בראש?" ואיתי אמר לו" ,אח שלי זה יום הולדת
של המדינה ,מה אתה מתעצבן תזרום ,תזרום ,זה בסבבה" ,ודני עוד יותר התעצבן ,אולי
כי חשב שזה יש לו דיבור של שמאלני ,והוא לא אהב שמאלנים .הוא אמר לו "אני לא אח
שלך ,ופטיש בראש תיתן לאמא שלך" וכבר בא להכות אותו ,אבל כרמית נצמדה לדני
ואמרה לו בקול מתחנן "מאמי דיי ,נשמה ,בשבילי עזוב אותו ,הוא לא עשה כלום באמת,
וקראה לו שוב מאמי" .ודני קצת נרגע ועזב את איתי לא בלי שהוא ממלמל "תזרום הוא
עושה לי ,למה מה אני ברז? מאנייק" .והדגיש את המם .כל העניין כמעט ונגמר בשלום,
אבל אז -אולי בגלל שאיתי ראה את שאר החבר'ה מתקרבים -הוא נזכר שהצד השני
של הפטיש הוא גם משרוקית בקצה שמשמיעה מין שריקה כזו שמזכירה רכבת ישנה,
ואז הוא הכניס את הפטיש בהפוכה לפה ונתן שריקה ארוכה.
דני כבר הספיק להחזיר את המבט שלו לשבע פי שלוש ונזכר כי 'השאיר' שם 211שקל
שלא נהפכו כלל לשש מאות .אז הוא שמע את הצפצוף הארוך .הוא ניגש לאיתי כאילו
לחבקו .העומדים בצד היו בטוחים שהכול הסתיים ,ושני הצברים הללו יסיימו את הויכוח
השטותי הזה בחיבוק ובכמה מילים טובות לחיי המדינה ,אבל אז איתי הרגיש
דקירה בבטן בצד ,ומיד כתם גדול של דם ,והוא נפל והתעלף ,אשתו של איתי הייתה
הראשונה שקלטה מה קרה וצעקה "הוא דקר אותו ,תביאו אמבולנס תביאו אמבולנס ,הוא
דקר אותו" ,ודני עזב את כרמית וברח והגיע אמבולנס והגיעו משטרות ,וזה היה ממש
ליד האנדרטה איפה שרצחו את רבין ,ועכשיו איתי מאושפז בכירורגית באיכילוב והרופא
אומר שהיה חסר מילימטר בדיוק כדי שהטחול היה הולך לגמרי ,ואיתו אולי גם איתי.
ברדיו דווח על דקירה בערב יום העצמאות ,בכיכר" .כתבנו מוסר שקטטה פרצה בין שני
חוגגים לאחר שהאחד תקף את השני ללא סיבה ובתגובה זה דקרו".
סיפור מספר 64
מחתרת עם ישראל חי
עידו:
אתה צוחק איתי? מי? המחתרת היהודית של שנות ה ?81-נערי הגרפיטי של תג מחיר? תנועת כ"ך? זה
בדיחה!!
מאיר :תפסיק לצעוק למה אתה כל כך מתעצבן??
עידו :למה אני מתעצבן? אתה חושב שהיינו מקימים מדינה בלי האצ"ל והלח"י? בלעדיהם לא היה לנו
מדינה ולא היו חיים היום יהודים על האדמה הזאת .כולם היו נטבחים ע"י המוסלמים!
את עידו הכרתי בשנת 5114בטיול של משפחה אחת בלונדון .אני בא ממשפחה של 8ילדים ,בשנת 5115
איבדתי את אבא שלי ואת אחי הגדול בפיגוע ירי ליד הישוב עפרה .עידו איבד כמעט את כל המשפחה בפיגוע
הזוועתי במסעדת סבארו בירושלים בשנת ,5110איבד את ההורים ואת שלושת האחים הגדולים רק הוא
ואחותו הקטנה נותרו בחיים .עידו בא ממשפחה חילונית ,מהאליטה הישנה של רחביה ,הוריו היו מרצים
באוניברסיטה העברית והוא למד אז בליד"ה .אני גדלתי בישוב שילה שבשומרון למשפחה אידאליסטית
ופשוטה ולמדתי בישיבה בגוש עציון .כשנפגשנו בטיול החיבור בנינו היה מיידי ,שנינו היינו נערים אדישים
שאיבדו בין לילה את התמימות ואת שמחת החיים ,היה בנו כעס עצום כלפי כל העולם ,בערה בנו שנאה כלפי
האיסלאם שמחנך לשנאה ולרצח.
מאז הטיול אני ועידו הפכנו לחברי נפש .מבלים ביחד כל הזמן ,ברחנו מהבית ספר ונסענו בטרמפים לשום
מקום ברחבי הארץ .בהתחלה היינו מבקרים בחריפות את המדינה על מוסדותיה בשל המדיניות הפושרנית של
ישראל בכל הנוגע לענישה של המחבלים .להיות מחבל מתועב בישראל משמעותו להפוך להיות סטודנט מלומד
המקבל שכר כל חודש על מפעל החיים שלו .בנוסף לכל הטירוף הזה אותו מחבל מתועב עלול להיות משוחרר
וכל זה בחסות מדינת ישראל .אבל עם הזמן הביקורת הפכה לשנאה.
בשנת 5116כשדווח בחדשות על החטיפה של גלעד שליט ידענו היטב שהחטיפה נעשתה בשל המדיניות העלובה
של ישראל נגד הטרור .מהר מאוד החל קרנבל תקשורתי לשחרור "הילד" תמורת מחבלים .האווירה בישראל
הייתה שיש חובה מוסרית לשחר מחבלים תמורת הילד ,המכונה המשומנת שנקראת התקשורת הישראלית
וכל האליטה הישראלית נרתמו יחד כדי לעשות שטיפת מח לאזרחי ישראל.
עידו :הגענו לתחתית .אני אומר לך אם ג'ורג' אורוול היה רואה את השמאל שמושך בחוטים בישראל הוא
לא היה כותב את הספר שלו או הוא היה משנה את השם ל"ישראל הנאורה" .חבורה של נבלות ,איך בן אדם
יכול לחשוב ששחרור רוצח שרצח אנשים ,נשים וילדים וריסק משפחות יכול מכל סיבה שהיא להתשחרר???
מאיר :אם כבר משחררים אני בעד שישחררו חייל אחד תמורת מחבל אחד .לא יותר מזה.
עידו:
נראה שגם המח שלך עבר שטיפה רצינית .מה קשה להבין?? מי שנכנע לבריון פעם אחת יחטוף כל חייו
מכות .אם אתה משחרר חייל אפילו תמורת מחבל בודד אחד אז מחר יחטפו לך עוד חייל ולדבר הזה אין סוף
מאיר איפה נעלם השכל הישר שלך?? המדינה הגיעה לפשיטת רגל מוסרית ,היא כבר לא מייצגת את עם
ישראל .תראה ,למה אתה חושב שהוקמו גופים כמו אם תרצו ,תנועת השומר החדש ושורת הדין? אם מדיניות
ישראל ה ייתה ציונית לא היה צריך את הגופים האלה .אם במשרד החינוך היו יושבים אוהבי ציון לא היה
צריך לקום תנועה כמו אם תרצו ,אם במשרד לביטחון פנים היה חשוב להגן על היהודים בישראל לא היה צריך
להקים את תנועת השומר ,אם משרד המשפטים היה מפסיק למצוא תקדימים לשחרור מחבלים והיה קובע
מדיניות קשה נגד מחבלים לא היה צריך את שורת הדין .המדינה הפסיקה להיות ציונית היא אדישה לכל מה
שקורה פה!
הכעס שלנו הפך לשנאה כלפי הממסד הצבוע ,ראש ממשלה ימני מגרש יהודים מביתם בלי סיבה ,ראש ממשלה
ימני שכתב ספר אודות המלחמה בטרור מוביל אותנו לכניעה מתמדת בטרור .התקשרות מהללת את כל
היהודים שרוצים להפוך את המדינה שלנו למדינה של כלל אזרחיה .כל פעם שפותחים חדשות אתה מקבל
שטיפת מח .להיות אוהב ישראל זה כבר לא באופנה היום מי שצריך להיות חלק מהברנג'ה צריך לשנוא את
המתנחלים ,לשנוא את החיילים ולשנוא כל מכשול לשלום בין אם זה אומר להעלות את כל היהודים לספינה
ולהטביע אותה.
באחת ההפגנות שהלכנו אני ועידו ביחד עם עמותת אלמגור מול המאהל של משפחת שליט ,לא התאפקנו יותר,
רצינו לראות את הפנים של אותם אנשים שמושכים אחריהם את כל האליטה הישראלית ועלולים להוביל את
הממשלה לשח רר מחבלים תמורת חייל בודד .עזבנו את השלטים ונכנסו למאהל של משפחת שליט ,הצגנו
עצמנו ודיברנו עם היושבים במאהל ,עידו נכנס עם היושבים לשיחות פילוסופיות על תורת המוסר .משמעות
חייו של אדם ומקומו בחברה .מתי ראוי להעמיד את הינטרסים הפרטי שלך לפני האינטרסים של החברה?
לאור הסטטיסטיקה המראה כי אחוז מסוים של מחבלים המשתחרים חוזרים לטרור ,האם חיי אדם שנקנו
בשחרור מחבלים ראויים הם? מאחר ומעשה של שחרור מחבלים בוודאי יגרור חטיפות נוספות הרי יושבים
בכלא הישראלי אלפי מחבלים ,חושבים אתם שגלעד שליט יוכל להסתכל על עצמו בעניים במידה ושמחבלים
יצליחו לחטוף חייל נוסף? היה רגע שלא אשכח בחיים ,בזמן שעידו דיבר הסתכלתי לאבא של גלעד שליט
בעיניים והוא הסתכל עלי .המבט שלו אמר ,לא יעזור כלום ,אני רוצה את הבן שלי חזרה בכל מחיר .הבנתי.
אמרתי לעידו :בוא נלך אין לנו מה לחפש פה .עדיו עצר את רצף השיחה ,הסתכל עלי .קמנו והלכנו.
הבנו שהבעיה הרבה יותר עמוקה ממה שחשבנו .הדמוקרטיה יצרה אינדיוידואליסטים שדורשים זכויות בלי
חובות .זכויות בלי חובות .אני קודם לכל ואחרי המבול.
לאחר שנה ,ביום 08לאוקטובר 5100ראש הממשלה בנימין נתניהו חתם על העסקה עם ארגון טרור לשחרור
0,159מחבלים תמורת החייל גלעד שליט .כל האליטה השמאלנית צהלה ושמחה "ניצחון" "ניצחון" .אני ועידו
עברנו על רשימת כל המחבלים שעתידים להשתחרר ,ראינו ביניהם מחבלים שרצחו חיילים ,נשים ,ילדים,
זקנים בגרזן ,בהפצצת אוטובוסים ,בסכין ,בירי מטווח אפס...,
עסקת שליט גרמה לי ולעידו להרגיש שיש הפקרות מוחלטת .איבוד ערכים מוחלט וידוע לכל שמדינה שאין לה
ערכים סופה לאבדון .משמעות העסקה עבורנו הייתה שמי ששולט במדינה הזאת זו האליטה השמאלנית
שגורמת למנהיגים של המדינה לקבל החלטות פופוליסטיות ,מסוכנות כדי לא להתנגש באותה אליטה.
בחודש דצמבר ,5100ראינו בטלוויזיה את התמונות של אוטובוסים שמובילים רוצחים מתועבים אל ביתם ,אל
נשותיהם שמחים ומסמנים עם האצבעות "ניצחון" .אני ועידו היינו מזועזעים ,הם באמת ניצחו.
עידו :תשמע ,מדינה שנכנעת לטרור ומובלת באף ע"י האליטה השמאלנית זאת מדינה ללא עתיד .לעולם לא
אסתכל יותר מהצד איך מנהיגים בזויים משחררים מחבלים.
מאיר :אני מסכים איתך .אני חושב שאם מחתרת הייתה מפוצצת את האוטובוס הזה המדינה הייתה
מתעוררת .אין דו שיח במדינה הזאת .צריך לעשות מעשה קיצוני כדי להשיב את המדינה לאיזון הנכון.
מבלי לומר זאת ,סיכמנו שאם פעם נוספת תצא לדרך עסקה לשחרור מחבלים נדאג שהמחבלים האלה יפגשו
את 95הבתולות שלהם לפני שיטעמו את טעם החופש.
החלטנו לקרוא לעצמנו "מחתרת עם ישראל חי" עידו אפילו צייר את סמל המחתרת שלנו .בהתחלה כתבתי
תקנון ארוך עם הסבר מדוע הקמנו את המחתרת וכו' כשעידו ראה את זה הוא מיד שרף את כל הדפים "תקנון
זה לחלשים ,אנחנו לא דברנים אנחנו אנשי מעשה ,מי שישמע על מחתרת עם ישראל חי יבין מיד את מהותה".
למדנו לאט לאט איך לתכנן לתכנן את הפעילות שלנו שכלל לימוד הרכבת פצצות ,הטמנה ,הפעלה .כחלק
מההכנות ,צילמנו סרט קצר ,בסרט הודענו כי מחתרת עם ישראל חי לוקח אחריות על הפעולה והסברנו מדוע
הפצצנו את האוטובוס .הסרט צולם במקלט ואנחו היינו מחופשים היטב כך שאיש לא יוכל לזהות אותנו.
לא איחר הרגע מההכנות שלנו וכבר בשנת 5116הודיע ראש הממשלה כי הוא רוצה לקדם את השלום ובשל כך
הוא מוכן לשחרר " 014אסירים" דהיינו מחבלים למי שעדיין שכר ישר בראשו .לא מדובר בעסקה לשחרור
חייל מהשבי או לחתימה על הסכם שלום אלא בשביל שיינתן לנו הכבוד לשאת ולתת עם טרוריסטים על
המדינה היקרה שלנו.
לאחר כמה ימים הודיעו בתקשורת שביום 01לאוגוסט 5101ישראל תשחרר 56מחבלים .ידענו כי מתוכם 04
אסירים ישוחררו לעזה .שיערנו שהאוטובוס הזה יסע באותו נתיב שנסעו האוטובוסים בשחרור של עסקת
גלעד שליט .כבר עמד לרשותנו די חומר נפץ כדי להפציץ את האוטובוס .הזמן שהיה ברשותנו היה קצר ,לאחר
מספר נסיעות על המסלול נסיעה הוחלט להטמין את הפצצה המאולתרת כ 1-קילומטרים ממעבר ארז.
בלילה של ה 00-לאוגוסט הטמנו פצצה במקום המיועד ,במרחק של 011מטר הצבנו מצלמה מזערית שמתעדת
את נתיב הנסיעה כך שנוכל לדעת בדיוק מתי להפעיל את הפצצה בעזרת מכשיר נייד שקנינו.
יום 01לאוגוסט :5101הודיעו בחדשות ששחרור המחבלים צריך להיות בשעות המאוחרות כדי למנוע חגיגות
בצד השני .השעה 50:11בערב ישבנו בדירה שלנו בתל אביב .היינו מאוד מתוחים צפינו בחדשות ועקבנו
מהמחשב אחר תנועת אוטובוסים לראות שלא הקדימו את שחרור המחבלים .בשעה 0:14הפעלנו את הפצצה.
מיד לאחר הפעולה הלכנו לקפה אנטרנט בדרום תל אביב ומשם העלינו את הסרט ל.YOUTUBE-
סיפור מספר 63
השאלה
הכל מעורפל ,מוחי נדלק ונכבה חלופות כנורת מחסן תשושה .לאן הם לוקחים אותי ,מרחף כך על דרגש קשיח בין
שמי ניגריה ואדמתה? ולמה ,לכל הרוחות ,כל כולי עונג וביטחון על אף אסוני?
החלטתי היתה סופית -אני יורד מהארץ .על תפקיד כמו זה שהוצע לי מתיאטרון ברלין ,לא יכול שום שחקן לוותר.
חברים ,משפחה ,זיכרונות ילדות -אין בכל אלה כדי לקצץ כנפיו של אומן.
אך טרם המעבר לגרמניה ,נותר עוד מחזה אחד אחרון בו הייתי אמור להשתתף בארץ -מחזה מקורי וחדש
אודות אנתרופולוג נודע המתחקה לצרכי מחקר אחר שבט בניגריה שבאפריקה ,נקשר אל הילידים ומתאהב
באורח החיים הקמאי ,עד אשר הופך אחד מהם ולא שב על עקבותיו לעולם 911 .הצגות התחייבתי להעניק לקהל
ובכוונתי היתה להעניק לו אותן כמתנת פרידה שלא תישכח במהרה .לתת לו את המשחק הטוב ביותר שיכול
שחקן לתת למי שבמו תשואותיו ברא אותו .ולרמת משחק כזו ניתן להגיע רק דרך תחקיר מעמיק.
על כן הגעתי לניגריה .בכדי לנשום אותה כנשום האנתרופולוג שעמדתי לגלם .להזין בה את עיניי כפי שניזונות
עיניו ,לשמוע את רחשיה ולחוש את אדמתה.
האוויר כאן בניגריה כמו מתרגש על אזניך .אל תגביה לבב ,הוא מזהיר ,הרי אורח הינך ותו לא ,בסלון הפרא הזה
של הבורא .נשמע כמוכה שמש? ייתכן ,אך אלו מכם שדרכו בניגריה יאשרו את דבריי ואף יחזקום .כי אכן סלון
פרא הוא זה .נפרש הוא ממרומי המזרח הטרופי והר דימלנג ,משתפל אל מישורי הדקלים האינסופיים .דרך
הביצות ומרבצי הנפט של דלתת נהר הניז'ר הוא ממשיך עד לסוואנה הצפונית הצחיחה בואכה מדבר סהרה רווי
האגדות .את האופנוע רכשתי באחד המוסכים במרכז אבוז'ה ,הבירה .את כבודתי כרכתי בחבלים אל ירכתי
המושב ונטול קסדה יצאתי אל דרכי .בין סמטאות העיר המאובקות רשרשתי ,חלפתי על פני חמורים עמוסים
לעייפה ,רוכבי אופניים לבושי גלביות ותרבושים משונים ומשאיות מלאות תירס ושאר תבואות .כך עד שמצאתי את
כביש המפלט החוצה מן העיר ,אל המרחבים.
להקת צבועים שפופי אגן שרועים בבוץ ,עיט עצום מימדים על חודו של עץ עירום .שוטטתי בשבילים ספוגי
הגשמים ,ללא תכנית או מסלול ידוע מראש .וכל העת ההיא פקדה חלופות את ראשי אותה שאלה שלא נענתה.
כשבוע לפני כן ישבנו זה מול זה בסלון ביתי ,כתב הבידור שראיין אותי ואני .כוס קפה ,כוס תה ומכשיר הקלטה
חצצו בינינו כחצוץ גבול בין שתי מדינות .ואחרי ששאל אותי אודות המחזה החדש ,ואודות הדור הבא של
השחקנים בארץ ,והמאבקים בתיאטרון על תנאי השכר ועוד שלל נושאים שאינני זוכר ,ביקש להתעכב על הירידה
שלי מהארץ .ולכשסיימתי להרצות בפניו על כנפיו של האומן אשר מרימות אותו אל מעל לכל גיאוגרפיה ,החמיר
מעט פניו ואמר' ,עכשיו אני רוצה לשאול אותך משהו שלא תכננתי' .הוא לקח לגימה מהתה ,כחכך מעט בגרונו
והמשיך' .אתה מרגיש יהודי?' שאל.
השאלה חבטה בי חבוט היטב .מה זאת אומרת אם אני מרגיש יהודי? הכיצד אמור להרגיש יהודי? ומדוע לא
שאל אם אני חש בעליו של שיער שחור? או אם בן זכר? או בנאדם? מדוע? אך בעוד האור האדום המשיך להבהב
על צג מכשיר ההקלטה ,ובעודי יושב אל מול פניו הנוקשות כמצבה ומחכות למוצא פי ,התחלף בקרבי הכעס אודות
השאלה בשאלה עצמה .האם באמת אני מרגיש יהודי?
ורק לכשסיים הגורל למלא כרסו בשמחה נוכח מבוכתי ,שלח לי עזרה .הסוכנת שלי התקשרה ,הקפיצה אותי
מתוך נפתולי מחשבתי ואמרה שעלינו לסיים כי המונית לשדה התעופה מחכה למטה .בדמיוני קמתי ונישקתי
אותה ,על שחילצני מהמוקש שהטמין לי האויב .ללא עיכוב ניצלתי את ההזדמנות למלט את עצמי וכך נותרה לה
השאלה יתומה ממענה.
והנה עכשיו ,עת רכבתי נגד הרוח הלחה של מזרח ניגריה ,מצאה לה פנאי ,השאלה הלזה ,לצאת ממקום
מחבואה ולהתדפק על ראשי ,לתור אחר תשובה.
אך נכנסתי לחבל ביאפרה הפראי שבמזרח וגלגלי אופנועי קורעים בשלוליות ,נגלה לעיני מעבר לעקלתון חד ,כיש
מאין ,ג'יפ שחור העומד בחסמו את הדרך ולצידו חמסנים חמושים -חמישה במספר .הבלימה הפתאומית שלי
וחדות הפנייה השכיבו את האופנוע ואותי עד לכדי נשיקת השביל ושלחו את הרכב הדו גלגלי הרחק ממני .כמאה
מטרים הפרידו ביני לבין חמשת החמסנים שהחלו רצים לעברי ונשקם מרצד לצידם .אין זה זמן לתחיית פחדים,
גם לא לראיית שחורות! הרמתי את גופי הדואב ופתחתי בריצה אל איזור מיוער ,כמה מאות מטרים מעבר לשול
הדרך .אני זוכר שריקת כדור ,ואחריה עוד אחת ואז עוד אחת ,ואז -אחרי שנכנסתי ליער והעמקתי ולבטח חלפו
דקות ארוכות ,ונעמדתי והסתובבתי על עקביי וראיתי שאין עוד רודף אחריי – הכל סביב נדם וכל שיכולתי לשמוע
היו פעימות ליבי שלי.
כעת שוו לכם בבקשה יער לא סבוך במיוחד ,צלליות ענפים נחות למשכב על מצע רווי עלים צהובים ,קולות
ציפורים וקופים נשזרים במשב הרוח מבלי יסגירו מוצאם ,זרימת מים עדינה בין סלעים מתנקזת לכדי בריכה
קטנה .שוו לכם את ניצחון הפסטורליה הזה ואז ,חברים ,שוו לכם אותי ,קרוע בגדים ומשופשף כתף עד השריר
ממש ,כורע ברך אל אותה בריכה קטנה ,עיניי גדולות וקפואות ,כפות ידיי רועדות .זמן רב עבר עליי בזו התנוחה,
עד שטבלתי ראשי במים כמו היה שקיק תה והבריכה ספל מהביל .שטפתי את הכתף הפגועה ,נשימתי אט אט
חזרה לסדרה והתודעה למצב החדש – ממש כמו השמש באותה השעה – החלה שוקעת .נשכבתי פרקדן לאחור,
פניי החלו דומעות .ניסיתי לפלס לי מבט רחוק ככל הניתן מבעד לצמרות שוקקות החיים ,אל אחרון העננים ואז
לחשתי בקול רועד" :למה"?
כמעט ולא קיימים מעשי איוולת כמעשה שינה ליד מקור מים באמצע יער באפריקה ובכל זאת ,הנה התעוררתי
ביום המחרת באותו מקום בדיוק ,בריא ושלם .נעמדתי ,התנערתי ,הסתכלתי סביב ונחשול של פחד שטף אותי.
הכיוון ממנו נכנסתי אל היער אבד לי עוד באותו הרגע שרצתי בו אמש .כל כיוון היה יכול להגשימו באותו הבוקר או
לחילופין להגשים את הכיוון אל ליבת היער .אך מעמידה במקום – כך ידעתי – לא תבוא לי הגאולה .בחרתי כיוון
אקראי והתחלתי לצעוד ,הרי בסופו של דבר אפילו כאן באפריקה אין יערות שנמשכים לנצח .יבוא הרגע בו אצא
מהיער הזה ואז אחפש לי דרך לעלות עליה.
איומה מכל היא הרגשת העירום .כזו היא ההרגשה ללא תיק על הגב או טלפון נייד בכיס ,עירום מכל כלי לזירוז
הישועה .רק ללכת ישר ,כל הזמן ישר ,מיובל ליובל ,לשים לב לאדמה הנרמסת ,לעצים ,לא לעורר זעמו של נחש,
לא של עכביש ,בסוף אצא מכאן.
וגם בזמנים קשים אלו הרהיבה השאלה עוז לצוץ .ילד קטן עלה בדמיוני והוא מושך בכנף בגדי כדרכם של ילדים
קטנים ושואל וחוזר :אתה מרגיש יהודי? ותשובה אין.
ארבעה ימים .ארבעה ימים שאוכל לא בא בפי ,ארבעה ימים ששינה רצופה לא באה בנפשי .ארבעה ימים צעדתי
בין עצים אפריקאיים ,עיקמתי קרסוליים על סלעים אפריקאיים והאמת היא שאינני יודע איזה מרחק פסעתי עד
שהבנתי שפסיעותיי אלה נוחות ומסודרות הן ושבעצם עליתי על שביל! הלב אז נפעם ,הצעדים הוחשו ,הרעב שכח
לבינתיים והשאלה? היא רק הלכה וגאתה ,הארורה ,כמו ניסתה להטביע אותי.
אך אם חושבים אתם כי השביל כמוהו כצלצולו של הגואל ,כדאי שתשמעו גם על חסרונותיו .ראשית ,איזה מין
שביל הוא שביל שאין עוב רים בו ולו נפש החיה הקטנה ביותר? שנית ,אותו שביל עליו בירכתי קילומטרים רבים
של צעדה הרחיקני מכל מקור מים שהיו זמינים למדי בתוך היער ושלישית ,הוא נטל ממני כל מגן מפני השמש
הברברית של ניגריה .די כמובן בחסרונות אלה כדי לערער נפשו של אדם .הנה למשל התהלך לצידי לכמה רגעים
האנתרופולוג בכבודו ובעצמו' .שלום אדוני' ,בירכתיו בקול חלוש' .אתה לא מכיר אותי אבל אני עומד לגלם את
דמותך במחזה חדש .מקווה שתאהב .דרך אגב ,אולי יש לך איזו עצה או שתיים לשיפור מצבי? אך הוא פרח
ונעלם לו .צעדיי קטנו והאטו ,ברכיי רשפו אש .הנה שב הילד המושך בכנף בגדי' .אין לי תשובה ילד' ,התנשפתי
ואמרתי' ,אבל אשמח לקצת מזון ושתייה אם יש לך' .אך הוא דרש תשובה ,ללא עוד דיחוי .האם מרגיש אני יהודי
או לא? שאלה כה פשוטה ועם זאת כה מסובכת' .פעם '...לחשתי' .פעם הרגשתי ...יום שישי עם אבא בבית
הכנסת ,חולצה לבנה ,נרות ,חלה ,פעם '...אבל הוא החל לרוץ והתרחק ממני עד כלות הראייה.
שעתו של הגוף לבגוד בבעליו תמיד מגיעה .עברתי לזחילה על שש .ידעתי שאם לא אמצא מים בקרוב ,כלייתי
מובטחת לי .עוד יד מושטת לפנים ,עוד ברך עוקבת אחריה וזהו ,זה נגמר .הצמדתי בטני אל הקרקע ,כך גם את
לחיי .דחפתי מעט עפר לפה אך לא יכולתי לבלוע .עצמתי עיניים וחיכיתי לסוף.
הכל מעורפל ,מוחי נדלק ונכבה חלופות כנורת מחסן תשושה .לאן הם לוקחים אותי ,מרחף כך על דרגש קשיח
בין שמי ניגריה ואדמתה? ולמה ,לכל הרוחות ,כל כולי עונג וביטחון על אף אסוני?
הכרחתי את עצמי להחזיק את עיניי פקוחות .ארבעה אנשים – מקומיים לפי צבעם – הביטו אליי מלמעלה
בנושאם אותי.
"אתה מסוגל לשתות"? אחד מהם שאל אותי באנגלית .הנהנתי והוא הוציא מימייה מחגורתו ,מזג אל הפקק
והשקני כאחות רחמנייה .תאמינו או לא ,כך גמעתי את כל ארבעת המימיות שלהם .אחר כך הוצע לי מעט לחם
שחור ויבש שטעם לי כטעם בגט פריזאי .מישהו נוסף ,שלא מבין מחזיקי הדרגש ,סחט מעל למצחי סמרטוט רטוב
ונתן לטיפות לנשור על פניי .מצבי הוטב עד שהגענו לכפר שלהם .ילדים מלווים בכלבים ועיזים רצו לקראתנו בקול
רוגש .נושאיי הנמיכוני בעדינות באמצע רחבת עפר מוקפת בתי בוץ ותבן ,ליד באר מים שכמותה ניתן לראות
ברבים מכפרי ניגריה .אישה צעירה ודקיקת רגליים ,עטופת סחבה אדומה הציבה כיסא לידי וסימנה לי לשבת.
שניים מנושאי הדרגש אחזו בזרועותיי והרימו אותי אל הכיסא כבובת סמרטוטים .נדמה היה לי כי הכפר כולו הגיע
אליי באר והקיפני וסקרני דרוכה .גם אני סקרתי אותם בעיניים מלאות אבק .סקרתי פעם ,סקרתי פעמיים ואז זה
קרה .האסימון נפל .ברגע אחד הפלא נגלה בפניי התשושות .הגברים חבשו כיפה! כולם ,גם הילדים! ועל דלתות
הבתים שמאחור הוטבעו מגיני דוד כחולים! חום נעים פשט בי.
"שלום" ,ניגש אליי אדם מבוגר ומכובד לבוש ולחץ את ידי.
"שלום" ,גייסתי מאמץ רב כדי לענות.
"אנחנו בני שבט האיבו" הוא אמר באנגלית רכה.
"איבו "...מלמלתי לעצמי ,מעבד את השם ,נובר בזיכרון השברירי ,עוצם עיניים ,נופר עוד ...מוצא! פוקח עיניים!
"איבו"! אמרתי" .כן ,קראתי עליכם .אתם יהודים" ,הצלחתי לחייך.
"טוב ,לא כל בני האיבו יהודים" אמר" .אבל כן ,אנחנו כפר יהודי".
"גם אני ...יהודי" אמרתי.
"אני שמח לשמוע ,חבר .מה קרה לך"?
"היו שודדים ...ג'יפ שחור ...ברחתי ליער"...
הוא חייך חיוך גדול ונראה שעצר בעדו מלצחוק ממש" .שודדים"? חזר אחריי" .אין באזור הזה שודדים .אין את מי
לשדוד פה .השודדים נמצאים רק באזור הערים ,תאמין לי ,אני גר פה כבר 11שנים".
"אבל"...
"כנראה דמיינת ,חבר".
בהיתי ברצפה .הייתכן הדבר? לא היה ג'יפ שחור? לא היו חמישה חמסנים חמושים שפתחו בריצה? כל שעבר
עליי עבר משום מצג שווא פרי דמיוני? הרמתי את הראש וראיתי ילד קרב ובידו חולצה לבנה מקופלת ,צחה כענן.
הוא נתן לי אותה.
"אתה מסוגל לרחוץ את עצמך ולהחליף בגדים?" שאל אותי המבוגר" .יום שישי היום ,עוד מעט נלך לבית
הכנסת".
סיפור מספר 62
משחקי מילים
כשהיו קטנים לימדו אותם לשחק משחקי מילים .הם ישבו עם דפי נייר ועיפרון ,מחדדים עד דק את המחשבה
והיצירתיות ,ויוצאים לדרך .זאת היתה דרך שקטה ופרטית של כל אחד מהם ,בה מילים כתובות החליפו
מילים מדוברות .כל אחד מהם חידד את עפרונו בצורה שונה :האחד ,נקרא לו מיכאל ,אהב לחדד את העיפרון
עד כדי שבירת החוד ברגע שנלחץ אל הנייר .אחיו השתמש בעפרונות קצרים ומתומצתים ובחוד פחוס,
והשלישי העדיף את סוג העפרונות הגמישים והתזזיתיים וחוד קצר וקל תנועה.
אף אחד מהם לא חשב שזה מצחיק לשחק משחקי מילים בבית נטול מילים ,בו צריך לגשש בין מילים
מרומזות ושתיקות ולהבין את העולם דרכן .רק שנים מאוחר יותר מיכאל יעלה בדעתו מה הם איבדו בתוך
השתיקה ומה חסר להם ולו .ועד אז ,השתיקה והמילים המעטות ילוו את עולמו ויעצבו אותו בשקט בשקט.
דרכן הוא למד על סבא וסבתא ועל המשפחה שלא הכיר .ארבעה אנשים ,שני סבים ושתי סבתות ,שהקדישו
את חייהם להנחלה של אהבת הארץ לילדיהם.
הם היו ציוניים ,בדומה לרבים בתקופתם .ילידיי מזרח ומערב אירופה שבחרו בארץ ישראל וביהדות על פני
הגולה וההתבוללות .בעוד הוריו של סבא זאב נלחמו לשמר את יהדותם ואת משפחתם על ידי שליחתו של בנם
הצעיר לארץ ישראל ,נלחמו הוריה של סבתא אלזה על אותו הדבר בדיוק ,על ידי העמדת משפחה ענפה
והתיישבות בחברון ובחיפה .סבא ברוך בחר להלחם בשורות הבריגדה הבריטית במדבר המערבי של מצריים
ולהקים יישובים יהודיים בעמק חפר ובעמק החולה .סבתא חיה בחרה לשמר את החיים ולגדל את ילדיה
בשמחה ובאהבה של אחרי כאב המלחמה.
ארבעתם בחרו להוליד ולגדל את ילדיהם בארץ .ארבעתם נקרעו כשבכוריהם בחרו לצאת ולטייל בעולם
והשתהו בו יותר משקיוו .בארבעתם שקטה הסערה כשאלה שבו והולידו פה את ילדיהם .וכעת הנכדים,
שלושה צברים ,שרועים על שטיח פרסי ,מולם דף ובראשו מלה ,תחתיה עמודות גדושות מילים ,ובידם כלי
כתיבה .כל אחד בשתיקתו ובעולמו הפנימי והדמיוני ,נפגשים לרגעים בודדים ,משחקים במילים ,במציאויות,
בהיסטוריה וברעיונות.
המשחק המועדף על שלושתם היה למצוא מילים בתוך מלה אחת ,שנבחרה מראש ,או כפי שנקרא לו כאן,
בשמו הקליט והפופולרי" ,הוצאת מילים ממלה" .המטרה הרשמית היתה למצוא כמה שיותר מילים הנמצאות
בתוך המלה הנתונה ושניתן להרכיב אותן מתוך כלל האותיות שלה .המטרה האמיתית היתה לנצח .לאורך
השנים נבחרו מילים רבות" .פסנתר!" ,צעק הבכור וכולם התגייסו למשימה ופנו אל הנייר :סתר ,פן ,פס ,תר,
פנתר ,ספן ,פרס ,פתר" .יש עוד" ,מישהו השיב.
אינספור חפצים ,מושגים ועולמות שעטפו אותם נכנסו לעולם המשחק ,עברו בו שינויים ,החליפו צורות
וצבעים ויצאו ממנו בצורות שונות ,מפתיעות ,מצחיקות ומרעננות ,שפתחו בפניהם עולמות נוספים .כל מלה
טמנה בחובה מילים חדשות ,דמיונות ומשחקים.
המשחק איפשר להם חויות של שמחת חיים ושל פיסות היסטוריה משפחתית :ביום הולדתו נטולת נוכחותו
של סבא ברוך ,ה"קונגרס" עלה לאוויר וקיבץ סביבו את כולם .מילים התאספו על דפים ,הצטופפו יחד לכדי
מכלול של שעשוע" :גורן ,סרוג ,קר ,קרן ,קו ,נגר ,נגס ,גרס ,רק ,רקון" .רקון? "זה לא בעברית ,יש לומר
דביבון" ,ציינה האם .הם התעקשו" ,רקון!" .שלושתם צחקו ,אחד מהם עצם את עיניו וגישש באפלה ,מחקה
את תנועות החיה הלילית .ואז פינה השעשוע את מקומו להיסטוריה והאם סיפרה שסבא השתתף בקונגרס
הציוני החמישי" .נסע במיוחד ,נער צעיר שגילה את עצמאותו ,לבאזל ,כדי לקחת חלק בפרויקט הציונות".
בספרים שאולי תכתוב ,היא תשתמש בניסוח הבא" -פרויקט הציונות שהחל קורם עור וגידים" ,אבל במילים
מדוברות היא מאפשרת לה ולילדיה מעט פשטות.
"פשטות" .יש שיחשבו שלמיכאל חסרה מעט פשטות בחייו ,ולכן הוא מנתח ומפרק כעת את המלה ומחפש בה
את עצמו .פשט ,שט ,תש ,שפט ,שופט ,שטות ,פת ,שותף .הוא נגוע בפואטיות בינונית ,משתדל לעמוד לצד
האופטימיות וכותב כך:
"תש כוחי
עייפה נפשי.
כעת מבקש אני
לשוט על גלי הפשטות,
ללא שיפוט ובשותפות".
הוא שרוע על השטיח הפרסי המפורסם ,בטנו לרצפה ,ראשו מונח על הצד ומבטו בוהה בחלל .סביבו דממה
והיעדרות .הוא נזכר במשחקי המילים ,מהרהר בפשטות ,בדיבור ובנוכחות .השתיקה השקטה קיבלה מקום
של כבוד בבית ,הפכה ליישות נוכחת ושולטת ולקחה איתה את הנוכחות .היא בלעה את ההורים ,ניתקה בין
האחים והותירה רק את משחקי המילים.
אין ברירה אלא לשחק בהן.
תוך משחק מילים זריז הוא מבחין ש"ציונות" מכילה בתוכה רכיבים מכל אחד מהם .ציונות היא נוכחות
ודיבור ומעשים .ציונות היא שפה .היא משלבת בין שלושת דורות המשפחה ומאחדת אותם .בין אנשי המעשה
והפעולה ,בין אנשי השיח והדיאלוג ובין אנשי השתיקה .מיכאל יודע שבעברית למילים יש שורש ומקור ,ולכן
המלה הראשונה שעולה בו היא 'ציון' ,במובן של הכינוי לירושלים ולמקום בו הם כולם גדלו .ואז עולה המלה
'ציון' ,כציון דרך ,כיוון או הכוונה ,למטרה או למקום.
מיכאל יודע שאפשר למצוא מילים נוספות .אפשר למצוא 'צין' ולהעלות בדמיון תמונה של נחל צין הרחב ,את
נופי הארץ והמדבר .ומיכאל יכול כעת להזכר בטיולים המשפחתיים ,בהם האב היה האחראי על תכנון הדרך
ועל הניווט בעזרת המפות ,האם על ההסברים והסיפורים הנוגעים למקום והילדים על הדילוגים והנפילות.
אפשר למצוא את ה'תו' ולדמיין מוזיקה שמלווה את הנרטיב האישי של כל אחד מהם ,ושנוגעת בכל אחד
מהם במקומות נסתרים ,נחבאים ,נטולי שם ובעלי רגש .מיכאל מזכיר לעצמו שהאב ,שהיה פסנתרן חובב,
לימד אותו ואת אחיו את אהבת המוזיקה ואיחד אותם סביבה .וכך ,הוא מאמין ,ה'תו' מאפשר לשמוע מוזיקה
שמנגנת אותם כבודדים וכקולקטיב משפחתי ,קהילתי ולאומי ,ומסמנת להם את עולמם ומספרת אותו.
אפשר למצוא את המלה 'צו' ולשאול שאלות על הדברים בהם הם מצטווים .הבחירות של דור הסבים מצווה
עליהם לבחור בחיים בארץ ובשימור הגרעין המשפחתי .צו הלב מצווה עליהם ללכת בדרכם ולצד אהבותיהם,
וצו השעה מצווה עליהם למצוא את הדרך המשלבת בין השניים.
ברגעים של שתיקה ,מחשבות וחיפוש העצמי ,מיכאל תוהה האם הציונות יכולה לאחד את המשפחה .ברגעי
אופטימיות ואופוריה הוא מאמין שכן ,ומזכיר לעצמו שהיא היתה הכוח המניע של סביו .היא שהביאה אותם
לארץ ישראל ,איחדה ביניהם כבני זוג ,הביאה אותם לבחור בפועלם ובדרך גידול ילדיהם .וכעת הציונות ,על
שלל מרכיביה וגווניה ,יכולה להפוך להיות הכוח המניע שלו ושל אחיו ולאחד ביניהם.
מיכאל מתייצב ונעמד על השטיח הפרסי ,מבטו ניעור ובעוד רגע הוא יעלה בדעתו שהציונות מאפשרת את
האיחוד של שלושת דורות המשפחה בארץ ,את עולמו של כל אחד מהם ,את אהבותיו וכעסו ,שאיפותיו
ותשוקותיו ,שתיקתו ודיבורו.
**
סיפור מספר 65
אמהות בחלון
פרק א:
אתכבעל
אדמת שולי המדבר היהודי הייתה זרועה אבנים .מזרחה ,אל תוך המדבר ,הזמן טחן את הסלעים לחצץ ,ואת
החצץ לחול גס שנדד עם הרוח .אך כאן ,בשיפולי שדרת ההר ,דרומית מזרחית להר הקדוש ,האבנים החדות
בקצותיהם חתכו את צדי כפות רגליו של אתכבעל ,ודמו נקרש פעם אחר פעם תחת השמש הלוהטת ,עד שלא
הרגיש בכאב.
הוא הוציא מאמתחתו פיתה רזה וזיתים ירוקים טבולים בשמן ,וכשהעיזים פנו לרבוץ בצל הצהריים ולהעלות גרה,
הוא התיישב ,נשען עם גבו על גזע העץ והחל לסעוד את ארוחתו.
"אלצורי!" הוא שמע לפתע מישהו צועק .לרגע קט תהה למי מופנית הקריאה ,אך מיד נזכר בשמו העברי והתרומם
על רגליו.
"אני כאן" צעק חזרה.
אצל בני בנימין -אף עובדי האל העברי -קראו לו אתכבעל ,בשם שאביו העניק לו עם לידתו ,כמחווה לאל הכנעני
אותו עבד .אך כאן ,אצל היהודים ,שם שכזה היה מביא עליו ועל משפחתו שונאים וצרות ,ולכן הוא בחר להציג
עצמו בשם העברי ,השם שבחרה לו אמו.
ראש קטן ומעליו שיער מתולתל לרוב צץ מתוך העמק ,ולאחריו עלה גוף רזה ,שרירי ושזוף" .אלצורי ,היכן אתה?"
"כאן אדירעם!" הוא יצא מתוך העלווה אל השמש" .מה בפיך?"
שאר הנערים הרועים התרחקו ממנו ,ובמיוחד אלו מהמשפחות היהודיות המיוחסות ,אך לא אדירעם הקטן .הוא
היה צעיר מידי וממשפחה ענייה מידי בשביל להבין את ההתנשאות של הנערים בני שבטו ולחקותה.
"פושטים עמונים נראו עולים מים סדום .עצתי היא שתרעה את המקנה חזרה לבית לחם" פלט אדירעם
בהתרגשות ונחפז חזרה .אתכבעל נדרך מיד .הוא שלף את סכינו מנדנה ,העיר את כלביו בצעקות ,ובצעידה
מהירה פנה עם עדרו מערבה.
כפרסה משולי העיר וביטחון חומותיה פנה לאחור וראה את חבורת הפושטים כשהיא מתפצלת לשניים ומאגפת
אותו ואת עדרו מצפון ודרום .השמש החלה לשקוע אט אט אל מאחורי בתי העיר ובחישוב זריז הבין אתכבעל שלא
י ספיק להגיע אל שעריה .מערה! הוא חשב לעצמו .זו האפשרות היחידה .בעזרת האל הפושטים לא יבחינו לאן
נעלם ,אך גם אם כן ,יהיה להם קשה לתקוף אותו כקבוצה ,וכשהפתח הצר יכריח אותם לנסות ולהיכנס אחד אחד,
יהיה לו קל יותר להגן על עצמו.
המערה שהוא מצא הייתה בדיוק לטעמו .מסדרון צר של אדמה סלעית הקדימה את הפתח הקטן ותוכה -על פי
מה שהצליח להבחין מבחוץ -היה מספיק גדול להכיל את עדרו הצנוע .אתכבעל הרים את סכינו ,ניגש אל הפתח
וצעק לתוכו .הוא ציפה לדוב או נמר שיסתערו לקראתו ,אך המערה הריקה החזירה לו רק את הד קולו .אתכבעל
לא התמהמה ובזריזות רעה את עדרו וכלביו פנימה.
קולות העירו אותו מתפילתו .הוא זחל אל הפתח ולאור הירח המלא הבחין בדמויות על קו הרכס ,מתקדמות אליו
אט אט .הם לא פחדו להיראות ,הוא הבין .הם ידעו שהוא שם ושהוא לבד.
"מה לכם?" צעק אתכבעל בעמונית בניסיון לבלבל את הצרים.
" צא נער ,לא נרע לך כלל" צעק חזרה אחד הפושטים בעברית בעלת מבטא עמוני כבד וצחק בגסות .על רקע
השמיים מלאי הכוכבים ,הבחין אתכבעל באחד הפושטים מתנתק מהחבורה ונע לעבר הפתח.
"אלוהים חזק את המאכלת שבידי לשפוך דם אויבך" לחש אתכבעל לאוויר המדברי הצונן ונבלע באפלת המערה.
פרק ב:
מקסים
אימא ישבה מול הטלוויזיה ובכתה" .בא לכאן" היא אמרה לו כשהוריד את הילקוט בכניסה .מקסים ניגש אליה,
חושש לפתוח את פיו ולשאול" .בא אלי" היא אמרה כאילו לעצמה וחיבקה אותו כל כך חזק עד שהרגיש מסוחרר
ומנוחם בא זמנית" .מה קרה אימא?" הוא אזר אומץ" .למה הגענו לכאן?!" היא ענתה לו בשאלה ודמעה גדולה
איימה להתנתק מזווית עינה ולגלוש במורד פניה העייפות.
"עוד פעם פיצוץ ,עוד פעם אוטובוס ,מלחמה ,מלחמה ארורה!" ענתה סבתו במקום אמו" .לאן הבאנו אותך
מקסימצ'יק ,לאן?" היא שאלה .מקסים לא ידע מה לענות ובתוכו הבין שהיא לא באמת מצפה לתשובה.
לא ,אל תראה את זה ,לך לחדר ,לך תכין שיעורים" פקדה עליו אמו כשניסה להציץ אל תוך המקרן" .היה פיגוע
אימא? תעני לי!" הוא התעקש" .כן" היא ענתה והחלה לדמוע שוב" .איפה?" הוא שאל את סבתו" .איפה איפה ,פה
במרכז העיר איפה" היא ענתה עגמומית מתמיד .הוא התיישב ,חיבק את אמו ופלט קללה בעברית ,מקווה שהן לא
הבינו אותו.
הם עלו לפני כשנה וחצי .הוא ,אביו ,אמו וסבתו .עד גיל 92גדל מקסים בפרבר כפרי של דונייצק ,עיר הכורים
האוקראינית .ליד ביתו הדו-קומתי גדל עץ אלון עתיק ורחב ,ומקסים נהג לטפס עליו כל אימת שחבריו לרחוב רדפו
אחריו ,זרקו עליו אצטרובלים וצעקו לעברו "פרצוף של ז'יד" .מגיל חמש הוא כבר ידע למה הם מתכוונים ,אימא
שלו חשבה שחשוב שידע.
חצי שנה לאחר שעלו עזב אותם אביו וחזר לאוקראינה" .כדי לעבוד" הוא אמר למקסים לפני שעלה על המונית
לנמל התעופה .בברית המועצות הוא היה מנהל מחלבה מס' ,62ולאחר נפילת הסוציאליזם פוטר ועסק בעבודות
מזדמנות" .הוא לא יחזור" שמע מקסים את אמו אומרת לסבתו לאחר שהמונית ובה אביו נעלמה מאחורי העיקול.
"הוא הכיר מישהי אחרת ,אני יודעת!".
שבוע לאחר מכן הלך מקסים פעם ראשונה לבית הספר .לאחר כמה שעות כבר הכיר שלוש מילים חדשות
בעברית; "רוסי מסריח" ו"הלכה" שזו מישהי שקובעת מי יהודי ומי לא ,והיא קבעה שהוא לא!
פרק ג:
אתכבעל
צעקות רמות וצלילי קרב משכו את אתכבעל אל פתח המערה .הפושטים ירדו מקו הרכס והוא התקשה לראות את
הנעשה על רקע הגבעה הכהה .הרעש גבר וסקרנותו הכריחה אותו לצאת ולרדת מעט במורד הגבעה .הירח
שהיה מוסתר פרץ לפתע מבעד לשולי הענן שמאחוריו הסתתר ,והאיר באור חיוור וחזק את שהתרחש בוואדי.
חבורת הפושטים ,כמאתיים איש ,הצטופפו בתווך בין שתי קבוצות של פרשים שסגרו וקיצצו בהם בגלים ,פעם
מימין ופעם משמאל .אתכבעל צפה בהם מהופנט .מי אלו ,חשב לעצמו ,שיוצאים בגלוי נגד העמונים וקוצרים בהם
כאילו היו שיבולי שעורה בשלים?
השחר שעלה ממזרח העיר על אחרון העמונים שהתחנן על חייו" .גש אלינו" הוא שמע קול אישה צרוד מעט.
"אתה" הוא ראה אותה מצביעה עליו עם חרבה .אתכבעל נעמד והחל לרדת לכיוון הפרשים .יהיה מה שיהיה חשב.
"אמות למחרת אם זה לא הנבלה הבנימינית ,בן הקדשה שעזבה את שבטה והלכה אחר עובד הבעל והאשרה"
אתכבעל הכיר את הקול .היה זה אבשלום בן מרחב ,שכנו ובן לאחת המשפחות המיוחסות והעשירות של בית
לחם" .שתוק שוטה" אמרה האישה בכעס .היא ישבה על סוס מלחמה שחור ולבשה שריון מעוטר .היא הייתה
האישה הכי יפה שאתכבעל ראה מעודו.
"אני דבורה החוזה" אמרה "ומי אתה?"
"אני אתכבעל או אלצורי ,איך שרוצה הנביאה!"
"למה שארצה? זהו שמך ואתה צריך לבחור!" היא חייכה בשעשוע.
אתכבעל היה מוקסם! נביאת האל שאינה מסתייגת משמו הכנעני" .רגיל אני באתכבעל!"
"למה לנו להשחית את עיתנו על כנעני זה?" צעק מישהו מבין הפרשים.
"אתה כנעני או עברי" שאלה דבורה.
"עברי אני ,נביאה .בן לאב בנימיני ולאם יהודיה".
"ומה מעשיך כאן ,אצל שבט אימך? האם מת אביך?"
"לא מת ,אך ספר כריתות נכתב בין אימי לאבי ,ואני העליתי בדעתי לדבוק בה".
"למה?" היא שאלה בפשטות והביטה בריכוז בעיניו.
"אבי בגד באל היחיד ועבד אל אחר ,ואני עובד את האל היחיד!" הוא ענה בכנות.
"טוב" .היא לא בזבזה זמן" .הנה לפניך השודד האחרון .הילחם עמו .אם הניצחון שלו יהיה ,יחזור שלם לארץ
אבותיו ,ואם הניצחון עמך ,רצוני שתצטרף אל לוחמיי .הבחירה שלך ,התסכים?"
אתכבעל הצטמרר מהתרגשות .בזווית עיינו ראה את הפרשים מחמיצים פנים ,אך פני הנביאה שמולו נותרו כנות
והפיחו בו גבורה ותקווה .אתכבעל הרים את סכינו ופנה אל הקרב .השודד העמוני חייך ,הרים את חניתו ,מוקיר
תודה לאליו על מזלו הטוב ועל הנביאה העברית הטיפשה ששלחה נער צעיר וחסר ניסיון להילחם בו.
"בא קטן" הוא הוא פלט לעבר אתכבעל .רגע לאחר מכן סכין הבזיקה ביעף מהיר ,רטטה מתוך ליבו והוא נפל על
אחיו ההרוגים.
"לך אל א מך ,בשר לה ,וחזור עלינו לכאן" פקדה דבורה ואתכבעל הוציא את עדרו מהמערה וצעד בקלילות אל בית
לחם.
פרק ד:
מקסים
"לא ,בשום פנים ואופן לא!" צעקה אמו כשדמעות בעיניה" .אני לא חותמת לך!"
"אבל אימא ,זה החלום שלי ,זה החיים שלי" צעק מקסים חזרה.
"ואני אימא שלך ואת החיים שלך אני נתתי לך ואני אחראית עליהם"
כבר שנה שמקסים מתאמן .כל בוקר הוא רץ מביתו שבקרית היובל ,מקביל לפסי הרכבת הקלה ,ועד גשר
המייתרים וחזרה .בצהריים הוא לומד עם מורה פרטי יהדות כדי שיהיה מוכן לקורס "נתיב" לגיור בצבא .ובערב
הוא שוחה עד שאינו מרגיש את גפיו .וכך כל יום ,כל יום מאז שסיים בית ספר.
החברה בשכונה נפגשים כל שישי בערב ליד המרכז המסחרי וכל אחד שוטח את תקוותיו" .אני?! אני רק מג"ב!"
אומר קובי .אבא שלי היה מג"בניק ,אח שלי היה מג"בניק .אצלנו זו מסורת"" .אני כבר התקבלתי לחובלים" מכריז
דימה במבטא רוסי" .עברתי השבוע גיבוש ומבחנים ,כל מה שצריך".
"אני לצנחנים!" אומר אפי בביישנות ,בוחן אם הצליח להרשים את לימור.
"נ"מ"
"קרקל"
"כפיר"
"טייס" צועק לפתע חיים וכולם צוחקים" .מי ייתן לך להיות טייס?" אומרת שירן" ,איך שאתה נוהג ,לא הייתי נותנת
לך להתקרב לאופניים .אז על איזה מטוס אתה מדבר?"
""1211
"דובדבן"
ורק מקסים יושב בשקט" .מה אחי?" שואל קובי וטופח על כתפו" .לאן אתה מתכונן ללכת עם כל הריצות
המטורפות שלך?"" .קרבי" הוא לוחש ומשפיל את מבטו.
וכל שישי הוא חוזר הביתה ,והוויכוחים עם אימא מתחילים" .את תחתמי ,בבקשה תחתמי" מתחנן מקסים" .אין
סיכוי" צועקת אימא ומתחילה שוב לבכות.
פרק ה:
מקסים
על קרחת יער רחבה בגליל העליון ,לא רחוק מגבול לבנון ,גדוד 19של גולני נערך לתזוזה" .כמו שאתם בטח כבר
יודעים" נואם המג"ד לפני חייליו" .לפני ימים אחדים ,מחבלי החיזבאללה חטפו חיילים שלנו ,ועכשיו הגיע הזמן
להחזירם" הוא מרעים בקולו .מקסים לא נעצר להקשיב .הוא כבר שמע את הנאום הזה לפני כמה שעות ,בישיבת
המפקדים .את הזמן שנשאר הוא מנצל להכנות אחרונות .מקסים פוסע חרש בין חיילי כיתתו ומוודא שלאף אחד
לא חסר ציוד ,שכל הנשקים נקיים ,הפק"לים מאורגנים .אף את המימיות המוחרשות הוא לא שוכח לבדוק .הכול
חייב להיות מושלם!
שנה לפני כן ,יום לפני שסיים את תהליך הגיור הצבאי ,כשכבר השלים עם הליכתו לתפקיד עורפי ,קרה הנס! אמו
שינתה לפתע את דעתה ,חתמה לו על האישור ,ושלחה אותו לטירונות בחטיבת גולני .מה שינה את דעתה של
אמו? הוא שאל אותה ואת עצמו מאות פעמים .למה היא מסתירה ממני את הסיבה? הוא תהה.
"זזים" נשמעה בקשר הפקודה והעירה את מקסים ממחשבותיו .זזים הוא סימן לחייליו ופנה בראש שני הטורים
צפונה.
פרק ו:
אימהות בחלון
שלוש אימהות עמדו באותו לילה קיציי וחיכו לבניהם.
חצור :מחלונה השקיפה אם סיסרא ותהתה היכן בנה וצבאו האדיר? למה זה הוא מתבושש להגיע? ופתאום רוח
חמה מערבית לחה ליטפה את לחיה ,ומתוך הרוח היא שמעה קול דק שבדקים "כרע ונפל בנך" ותיבב אם סיסרא.
בבית לחם :בראש חבורת הפרשים שהתקרבה לביתה של אם אתכבעל רכבה אישה ובידה חרב ושריון מעוטר
בכפיר שואג" .חרבו ושריונו של בנך אלו ,אם אתכבעל" פנתה אליה האישה בקול צרוד ומנחם .היא עצרה את
דמעותיה ושאלה בקול רועד "האם על חירות עמו נפל בני?" האישה הגבוהה ירדה מסוסה והחוותה אל עבר
הדלת" .כנסי" הזמינה אם אתכבעל" .דבורה אני ,חוזה ולוחמת" אמרה האישה "ולאחר ניצחון העברים ,בדרכי
לביתי שבהר אפרים נפלה עלי תרדמה ,ובחלומי חזיתי ביוצא חלצייך וראשו מגיע השמימה ,והנה ארזים מצפון,
נופלים על עם אדוני ,ובנך בידו האחת מסוכך ממעל ובידו השנייה קוצצם בחרבו .ואביט והנה מלאך אדוני צבאות
ויצוו עלי ויאמר לכי אל אם אתכבעל וספרי לה את חזונך אשר ראית"
"ברוך אדוני" צעקה אם אתכבעל ונפלה על כתף דבורה בבכי.
ירושלים :ב אותו ערב ,במרחק אלפי שנים עמדה בחלון אמו של מקסים והביטה בריכוז על הכניסה לחצר הבניין.
בחדשות אמרו שהתחילה הפסקת האש אך היא לא שמעה מבנה כבר יממה שלמה" .איפה הוא?" היא שאלה את
אימה המבוגרת בפעם העשירית" .אני לא יכולה יותר" היא אמרה ויצאה החוצה.
הערב הירושלמי היה חמים .עצי הברוש שעל המדרכה לא נעו ומין שקט כמעט קדוש נפל על רחובות קריית היובל
שבבירה.
"אימא" היא שמעה את הקול מאחוריה והסתובבה בפראות .מולה עמד בנה ,רזה ,מלוכלך ,שדוף שמש ורוחות
ומחייך .בנה מקסים .היא פרצה בבכי וחיבקה אותו ארוכות.
"אימא ,אני חייב לשאול אותך" מקסים הצליח להשתחרר מהחיבוק החזק" .למה הסכמת בסוף לחתום לי על
האישור ללכת לקרבי? אני חייב לדעת!"
"לילה לפני שחתמתי" היא אמרה והוליכה את בנה אל ביתם" .נרדמתי על הספה בבית ,ובחלום שלי הופיעה בפני
אישה גבוהה ויפה על סוס שחור עצום ,ואמרה לי לחתום .בהתחלה נסתי להתווכח אך היא נגשה אלי ,חיבקה
אותי והראתה לי אותך עומד איפשהו בחושך וראיתי אותך מחייך והיית נראה גדול יותר ויותר עם כל רגע עד שלא
ראיתי כלום והתעוררתי .בהתחלה נסתי לבטל את כל העניין הזה של החלום .אמרתי לעצמי שזה בטח העייפות
והלחץ .אך החלום היה כל כך מוחשי שהוא לא עזב אותי לרגע ,האישה המרשימה הופיעה שוב ושוב מול עיני ,עד
שלבסוף לא יכולתי יותר ,התקשרתי למפקד שלך ,וביקשתי לחתום.
מקסים הביט לרגע באמו במבט של פליאה ,נישק אותה ונכנס למקלחת.
© Copyright 2024