סיפורי שכונה תשע"ב בשכונת שפירא ושכונת קרית שלום - בהפקת
מרחבים חברה לחנוך ותרבות (חל"צ) 15-010-010-4 סיפורי שכונה תשע"ב שכונת שפירא שכונת קרית שלום בשיתוף עם מחלקת הרווחה שפירים 1 בינ " ה "בית היוצר לנשמת האומה " (חיים נחמן ביאליק ) בינ"ה הינה ארגון חינוכי -חברתי המקדם את העיסוק בהתחדשות יהודית מתוך השקפת עולם פלורליסטית. הגישה החינוכית בבינ"ה חותרת לבניית ציבור וקהילה יהודית חופשית וריבונית במדינת ישראל אשר רואה ביהדות תרבות פתוחה ומתחדשת ,ובמסורת מקור השראה ולא מקור סמכות .התפיסה החברתית יונקת מן השאיפה ליצור במדינת ישראל חברה צודקת ברוח ההשקפה שליוותה את המעשה הציוני בראשיתו והייתה מבוססת על מקורות ישראל תוך שיח עם הרעיונות החברתיים הליברליים והדמוקרטים של המאה העשרים. בין קבוצות הזהות השונות המתמודדות על עיצוב פניה של החברה הישראלית מציעה בינ"ה את קולה שלה: יהודיות שיש בה מודעות היסטורית ,זיקה לטקסט ולסיפור ,ללוח השנה העברי והיא מטפחת גישה יוצרת לתרבותה. ציונות הדואגת את דאגת הקיום היהודי .היוצרת עברית ומבקשת להקים בית כמידת אדם. לימוד המפגיש את הלומדים עם מקורותיהם הרוחניים ,על מנת ללוש בחומרי היסוד מתוך חופש לאמץ או לדחות ,לפרש ולדרוש ,להקשות וליצור מדרש ישראלי הנענה לשאלות הזהות היהודית ,התרבות העברית וההוויה הישראלית הנרקמת בזמן הזה. 2 חינוך שבמרכזו השאיפה לחברה ראויה וצודקת הנענית לצורכי הכלל והמקיימת שיח של זהות מתוך קשב לריבוי הקולות שבתוכה. קהילה המנסה לפתוח לקהל הלומדים בה אפיקים לעשייה משותפת ,ואשר במרכזה קבוצות צעירות המעצבות את דרכן מתוך לימוד ,מעורבות ומעשה. 3 פרויקט סיפורי השכונה בינ"ה ,כארגון העוסק ביהדות מתוך שאלות של מסורת מול שינוי ,רואה חשיבות רבה באיסוף סיפוריהם של האנשים החיים כאן .הסיפורים נאספו ונכתבו על ידי חניכי מהכינה הקדם צבאית של בינ"ה על-שם לובה אליאב .החניכים גרים בשכונת שפירא ופעילים בשכונה זו ובשכונות השכנות ,קרית שלום ופלורנטין .המפגש בין החניכים לתושבי השכונות הותיקים יצר קשר בין דורי אמיתי ,כנה וחם. בנוסף לעשיה החברתית של חניכי המכינה ,לומדים החניכים תכנים הקשורים ביהדות וצדק חברתי .איסוף הסיפורים תורם לא רק לקשישים המוצאים אוזן קשבת אלא גם לצעירים המתחברים להיסטוריה של השכונה בה הם חיים ולצד המעשי של הלימוד היהודי הערכי. פרוייקט זה של תיעוד סיפורי חיים מנסה ליצור מציאות בה נשמר הקשר בין הדורות ,בה הדור הצעיר זוכר ומוקיר את העשייה של הדור שקדם לו .הדרך ליצירת מציאות זו הינה באמצעות המפגש האישי והבלתי אמצעי של החניכים עם ותיקי השכונות בהן הם פעילים. הסיפורים שתקראו בחוברת מהווים פרי עבודה של מפגשים אלו .משתקפים בהם לא רק סיפורים של הקשישים השונים אלא גם הקשר והעבודה המשותפת שנוצרת בין הפעילים לקשישים בתהליך העבודה והכתיבה. בינה פועלת בשיתוף עם מחלקת הרווחה של עיריית לתל אביב על מנת להצליח להגיע למרב הקשישים והקשישות. כמו כן ריכוז הפרויקט וליווי הפעילים מתבצע בתמיכה 4 5 פרויקט סיפורי שכונה הסיפורים: זיכרונות מבית היתומיםסיפורו של יצחק סקלקה כתב :יובל לוין. עמ' סיפור ילדותסיפורה של רוזה ו'ילוזני כתב :דן ורשקוב עמ' האימהות שליסיפורה של רחל קיקוף כתבה :ספיר טרנוס עמ' 6 זיכרונות מבית היתומים סיפור חייו של יצחק סקלקה ,יליד פולין כתב :יובל לוין הגעתי עם אחותה של אימא למוסד שנקרא "בית היתומים היהודי בהנהלת יאנוש קורצ'אק" .זה היה בשנת ,9191 כשהייתי בן שבע .המנהלת ,סטפניה וילצ'ינסקה ,קיבלה אותי .היא ביקשה ממני שלא אפחד ,ואמרה "פה תלמד, פה תחיה ,פה תשחק ,תהיה ילד טוב" .כך החלה תקופה מיוחדת בחיי שנמשכה כשש שנים ,אותן אני זוכר לטובה גם היום. אמנם לא הכרתי כלל את אבי ,שכן לא ברור מה קרה איתו ,אך יתום לא הייתי .בביתי גרו אימי ,סבתי ,שתי אחיותיי – הנייה ,הגדולה ממני בשנתיים ,לאה ,הצעירה ממני בשנתיים ,ואני .נשלחתי למוסד ,בעצת דודתי ,כדי להקל על המשפחה ,כי כך היתה לאימא פחות עבודה, פחות ילדים לטפל בהם .הייתי ביחסים טובים עם משפחתי ,אך היה לי טוב מאד במוסד ,אף אחד לא רצה לצאת משם! הייתי הולך לבית בימי שבת ,אם לא היה לי מה לעשות .בדרך כלל היה מה לעשות ,יצאתי לבלות, 7 להכיר את העיר ,לפעמים היו מביאים כרטיסים לקרקס, למשל ,והיו משחקים נוספים בהם שיחקנו .לא יצאתי באופן קבוע. היינו קמים בשש בבוקר ,מתקלחים ומסדרים את מיטתנו. לאחר מכן ירדנו לאולם האוכל .בדרך הייתה מרפאה ,בה עמד קורצ'אק והמליץ לשתות שמן דגים .לא הייתה חובה לשתות ,אך ניתן היה לעשות כן עם תוספת ,למען יוקל הטעם המר. היה לוח תורנויות ואירועים ,והיינו מסתכלים עליו ,ואז היינו מתיישבים לאכול .המטבח מוקם במרתף ,והייתה מעלית ידנית ,ששני מתנדבים היו מושכים אותה עם האוכל למעלה ולאחר ששתי תורניות היו לוקחות את האוכל לשולחן ומגישות ,היו עוזבים אותה והיא הייתה יורדת בחזרה. לאחר האוכל סטפה ,המנהלת ,הייתה מקישה ב"גונג" ,וכך הודיעו בעצם שעלינו ללכת לבית-הספר ,שהיה ממוקם מחוץ למוסד .היו כמה בתי-ספר שאליהם הלכנו ,לא כולם לאותו אחד .סטפה עמדה עם סל גדול וחילקה כריכים לכל אחד. 8 הלימודים התחילו בערך בשעה שמונה בבוקר ,והסתיימו בערך בשתיים-עשרה – אחת בצהריים .בבית-הספר לימדו יהדות ,מקצועות חילוניים ואת ההיסטוריה של פולין. השפה הרשמית גם במוסד וגם בבית-הספר הייתה פולנית. יידיש דיברו רק בבית .למדתי בכמה בתי -ספר במהלך השנים ,כולם יהודיים. כשחזרנו לבית היתומים ,חיכתה לנו ארוחת צהריים. אחרי הצהריים היינו מכינים שיעורי בית ,בעזרת סטודנטים שעבדו בבית היתומים ,אותם קורצ'אק הביא בתור עוזרים. בשאר הזמן ,מאז שחזרנו מהלימודים ועד שעת כיבוי אורות )פרט לארוחת ערב) היה זמן חופשי .היינו מנצלים אותו לקריאה ,משחקים )לדוגמא ,פינג-פונג ,כדורסל אם היה אור ,ועוד) ,וחוגי נגינה .אני למדתי תיקון גרביים, בקורס שעברתי. כיבוי האורות היה מתבצע בין תשע לעשר .היינו מתרחצים לפניו .ישנו בשני אולמות ,אחד לבנים ואחד לבנות .בין שני האולמות היה חדרון ,בו קורצ'אק )או מישהו אחר) היה בודק כל ילד טרם השינה .הבדיקה כללה גובה ומשקל. כל שבוע היה מתקיים משפט .המנהלת ,סטפה ,ניהלה את המשפט .השופטים נבחרו מבין ילדי המוסד ,בתנאי שהללו 9 לא היו בעונש בזמן המשפט .עונש היה יכול להיות לא לצאת לבית בשבת ,או לא ללכת לקולנוע אם היו כרטיסים שהוזמנו .גם קורצ'אק היה יכול להיות מועמד למשפט! נשפטתי פעם אחת .העילה הייתה שנתתי )בצחוק) מכה קלה לילדה מהמוסד על הלחיים .לילדה היה כאב שיניים, והמכה החמירה אותו ,אך לא נתנו לי עונש מכיוון שלא התכוונתי לפגוע בה .לי יצא להיות שופט פעם או פעמיים. בשבת היה זמן חופשי .מי שהיה לו בית היה יכול ללכת אליו ,או לחילופין ההורים יכלו לבוא ולבקר .אימא לא הייתה מגיעה ,אך היו שבתות שיצאתי הביתה והיו כאלה שלא .בשנתיים האחרונות שלי במוסד לא יצאתי הביתה, שכן באותו זמן אימא כבר הייתה בארץ .כמו כן ,יכולנו ללכת בשבת לקולנוע ולקרקס ,ובכלל לצאת קצת מהמוסד. היו לי מספר תחביבים לשעות הפנאי :אהבתי לשחק דמקה ,שחמט ,פינג-פונג .הייתי גם מייצר רקטות לפינג- פונג .הייתה ספרייה ,ואהבתי להשאיל ממנה ספרים, ובעיקר אהבתי לקרוא מערבונים. אהבתי גם לעבוד עם החצרן הנוצרי ,ששמו היה זולסק. היינו בונים מטקות פינג פונג ,גיטרה עבודת יד ,קופסת 11 גלויות ,סירת קיאק .כשילדי המוסד נלקחו להשמדה, החצרן נלווה אליהם .הגרמנים הוציאו אותו מהשורה, והוא לא הסכים לעזוב את הילדים ,כי אהב אותם .על כן הרגו אותו בירייה עוד בוורשה. בקיץ היינו נוסעים למעון נופש בגוסלבק ,עיירה לא רחוקה מוורשה .האדמה הייתה שייכת למוסד ,והייתה שם משפחה נוצרית ,שהחזיקה משק חקלאי במקום .המשפחה הייתה מספקת למוסד )בכל השנה ,לא רק בקיץ) ,מתוצרת המשק החקלאי שלהם .לפעמים קורצ'אק היה שולח אותנו לעזור להם בחקלאות ,בהתנדבות ,מי שרצה .סך הכל ,שהינו שם מדי שנה כחודשיים בזמן הקיץ. מכיוון שהאדמה הייתה חולית ,היה ניתן לבנות בה, ובאמת בניתי בה פעם אחת בית מחול ,כולל שולחנות וכיסאות ,ומדרגות )מחול!) .את הגג בניתי מענפי עץ ,וסך- הכל גודל המבנה היה בערך שניים וחצי מטר מרובע. הייתה באר מים במקום ,והיינו הולכים לראות איך סוס מסתובב ומעלה על ידי כך מים מהבאר. היינו יוצאים ליער לקטוף אוכמניות .התאספנו בקבוצה שבראשה קורצ'אק עמד ,ומורה נוסף היה מאסף .היינו מתפזרים לקבוצות ,וכשקורצ'אק היה מחצרץ בחצוצרה שהוא הביא ,כולם היו חייבים להתאסף בנקודה שממנה 11 הגיע קול החצוצרה .היו סופרים שכולם נמצאים ,ואם מישהו לא מגיע ,התחלקנו לקבוצות חיפוש ביער. אני זוכר מקרה שזוג ילדים לא חזר ,והחל לרדת החושך. בסוף הם נמצאו עם זר פרחי יער ,ואמרו שהם מצאו פרחים והחליטו לקטוף .הם הועמדו למשפט ,והוחלט לסלוח להם ,כי היה להם רצון טוב להביא לכיתה פרחים. יש לי זיכרונות גם מאירועים נוספים שהתרחשו בזמן שהותי במוסד .אני זוכר כשקורצ'אק ,שהיה גם סופר ,היה כותב ספר ,הוא היה אוסף את הילדים ,ומתרגם להם מה שכתב .אם מישהו רצה לשנות משהו ,היה יכול להגיד, וקורצ'אק היה משנה. היה לנו עיתון שנקרא מליפשגלונט )מלי -קטן ,פשגלונט - מבט) .בוורשה היה אגם טבעי ,שבחורף היה קופא ,לכן היו עושים עליו מגרש החלקה .באחת השבתות הלכתי לשם, ואמרו )לאחר ששילמתי) שאין מגלשות .התחלתי לבכות, כי בזבזתי יום חופש .סיפרתי זאת לקורצ'אק .הוא אמר לי אל תבכה ,תוכל פעם אחרת ללכת ,אבל אני אסדר לך שתקבל תשלום .הוא אמר לי לכתוב על זה כתבה לעיתון, ואחרי שבועיים היא פורסמה בעיתון )במליפשגלונט) ,ועל כן קיבלתי החזר של הכסף ששילמתי על התור שלא עשיתי ,אפילו יותר ממה שעלה לי. 12 קורצ'אק היה מדבר איתנו אחד לאחד כשהיה צורך, כשראה שיש בעיה .היינו שואלים אותו שאלות והיה עונה לנו )אם היה אפשר והיה מתאים) בהלצות מצחיקות. הוא היה מסדר לכל אחד מה שהוא רצה .לדוגמא ,מישהו רצה לגדל שפנים ,קורצ'אק סידר זאת .מישהו רצה לשתול חמניות ,קיבל .ממש כל מה שרצינו והיינו צריכים! אמא עלתה לארץ בשנת .9111אני לא בטוח מדוע ,כנראה בגלל גילויי אנטישמיות ,מיסוי גבוה וכדומה .אני עליתי עם אחיותיי כשנתיים מאוחר יותר .ביום האחרון שלי במוסד ,לא עשו לי אירוע פרידה מיוחד .כשהייתי בארץ, המשכתי להתכתב עם קורצ'אק בדואר ,ובזמן המלחמה נודע לי על מותו. יום אחרי שנפרדתי מהמוסד ,עליתי עם אחיותיי על רכבת שנסעה מוורשה לעיר הנמל קונסטנציה ברומניה ,וממנה הפלגנו לארץ על סיפון אנייה שנקראה "פולניה". ההפלגה ארכה מספר ימים ,שבסופם הגענו סמוך לחופי יפו .האנייה עגנה ,ואנשי הסוכנות קיבלו אותנו .לאחר מכן ירדנו לסירות שלקחו אותנו לחוף .אימא קיבלה אותנו בנמל ,ולקחה אותנו הביתה. 13 בהתחלה גרנו בסמוך לחנות של אימא ,ברחוב וולפסון ,19 משם עברנו לגור ברחוב יוחנן הסנדלר ,אז עברנו לרחוב לילנבלום ,משם לרחוב אחד העם ,אחר-כך לשוק ,ובשנת 9111אימא שכרה צריף עם ארבעה חדרים בשכונת שפירא בעיר ,מערבי שהיה בעל המקום .אימא הייתה תופרת, והחנות שלה הייתה של מוצרים שהיא תפרה .היא פרנסה אותנו בכוחות עצמה ,כאשר אחיותיי עזרו לה ,ואני נשלחתי לעבוד כדי לעזור לפרנסת המשפחה בגיל ארבע- עשרה. המשפחה גרה בצריף ,וכשאחותי התחתנה היא קיבלה חצי מהצריף .לכן ,היה צריך לבנות עוד מבנה מגורים .בניתי צריף נוסף מקרטוני ביצים שיובאו מחוץ לארץ. לאחר שהשתחררתי ,הכרתי בעזרת מכרה מהשכונה, חברה שלה שנקראה אסתר גביוס .התיידדנו ,ובשנת 9199 התחתנו ,היינו נשואים באושר עד לפטירתה בשנת .9001 אני מתגעגע אליה עד היום. לאחר החתונה הוספתי חדר נוסף לצריף ושם נולדו שלושת ילדי ,יהודית ,יעקב וציפי .בסמוך לצריפים בניתי את ביתי בשנת ,9199בו אני גר עד עצם היום הזה .בחצר הבית עדיין עמודים הצריפים המקוריים המשמשים לי כמחסנים. 14 גויסתי בצו שמונה למלחמת העצמאות .התגייסתי ליחידת סילוק פצצות ,שמוקמה בחיפה )סטלה מאריס). במשך שנים רבות עבדתי כחשמלאי בבית החולים תל השומר .המשכתי בעבודתי שם במשך כחמש שנים למרות שכבר הייתי בגיל הפנסיה ,כי היו זקוקים לי .סך הכל אהבתי לעסוק בעבודה שעבדתי. כשפרשתי לגמלאות ,קישרו אותי עם בית לוחמי הגטאות, על שם יאנוש קורצ'אק .תרמתי את כל התעודות ,ופריטים נוספים מהמוסד שהיו ברשותי. בשנת ,9002יצאתי ,כחניך לשעבר במוסד של יאנוש קורצ'אק ,עם משלחת בני נוער לפולין ,מטעם משרד החינוך .זו הייתה הפעם הראשונה שחזרתי לפולין מאז שעליתי לארץ ,שבעים ושלוש שנים לפני כן. לעומת וורשה ,שהשתנתה ,לבלי היכר ,המבנה שבו היה המוסד נשאר כמו שהיה וזיהיתי אותו מיד .הסברתי לחברי המשלחת מה היה ואיפה ,הספרייה ,המרפאה, המעלית אולם האוכל ,ועוד. בערב האחרון אכלנו בבית המלון שבו ישנו באותו לילה. מתחת לצלחות היו מונחות תמונות .בתמונה שהייתה מונחת מתחת לצלחת שלי ,צולם הבית הישן של משפחתי. 15 המלון נבנה במקום שבו שכן ביתי ,לגמרי במקרה ישנו באותו לילה במלון זה. כל שנה ,ביום השואה ,אני נוסע לירושלים ,לאנדרטה על שם קורצ'אק ביד ושם ,לטקס לזכרו. לפעמים אני חושב על מה שהיה ,על קורצ'אק ,על המנהלת, על המוסד ,ושמח על שזכיתי לחוויה מיוחדת זאת. יצחק ויובל 16 סיפור ילדות סיפורה של רוזה ו'ילוזני ,ילידת פולין כתב :דן ורשקוב כשהיה אבא שלי ,חנוך ,על ערש דווי ,באו בני המשפחה להיפרד ממנו .הוא נפרד מכל בני המשפחה .אחר כך ,כך סיפרו לי ,אמר" -אני רוצה את רו ...אני רוצה את רו."... הוא רצה לראות אותי ,את רוזה ,התינוקת שלו ,בת שבעה חודשים בסך הכל .הוא לקח את היד שלי ,ליטף אותי, ואמר" :מחר בשש" .אימא שלי לא התייחסה למה שהוא אמר ,אבל למחרת כשצלצל השעון שש פרחה נשמתו. אבי היה אדם טוב ,שדאג למשפחתו ,לחבריו ולאנשים בסביבתו .בבית הייתה לנו רק תמונה אחת שלו ,עומד עם עוד הרבה אנשים אחרים ואני לא זוכרת איך נראו הפנים שלו .עד היום כשאני הולכת לישון אני אומרת :אבא, תבוא אלי בחלום ,אני רוצה לראות אותך .אבל הוא אף פעם לא בא. הורי היו נשואים קרוב לעשר שנים ,במהלכן נולדו להם שלוש בנות :פרידה הבכורה ,שרה ,ואני ,הצעירה ביותר. אבי עבד כפקיד ממשלתי ,ועסק בפיקוח על היערות בפולין. במקור המשפחה שלי ,משפחת לצ'נובולסקה ,באה 17 מסטוצ'ק ,מקום קטן ליד ורשה ,אבל בגלל העבודה של אבא נדדה המשפחה ממקום מקום ,עד שהשתקענו בסוף בצ'רבונה בור ,עיירה יהודית קטנה ליד העיר לומז'ה במזרח פולין. זמן קצר אחרי שנולדתי חלה אבא שלי בהצטננות שהידרדרה במהירות ,בגלל חוסר בטיפול רפואי לדלקת קרום המח ,עד לפטירתו .אמי הייתה רק בת עשרים ושמונה כשנפטר אבא ,והמשפחה לחצה עליה שתתחתן שוב .אפילו סבתא שלי מצד אבא אמרה לה" ,לאה'לה, תתחתני" .כשגדלנו שאלנו את אימא שוב ושוב" -אימא, למה לא התחתנת?" .אמי הייתה אישה יפה ,גבוהה ,היד שלה הייתה יד כמו של פסנתרנית" .יש לי שלוש בנות". היא הייתה אומרת" .בחור צעיר לא ייקח אותי עם שלושה ילדים .למה לו לקחת מישהי עם שלושה ילדים? אם אני אתחתן עם מישהו ,הוא בטח יהיה גרוש ,או אלמן ,וגם לו יהיו שניים ,שלושה ילדים משלו .זה כבר שישה ילדים! ואני הייתי צעירה ,אז גם אני הייתי מביאה עוד ילדים .ואז היו ילדים שלי ,ילדים שלו ,ילדים שלנו .ואז ,אם היו נוצרות בעיות בנינו הוא היה אומר לי :לכי תעבדי בשביל הילדים שלך! אז אני צריכה שהוא יגיד לי? אני לא צריכה שמישהו יגיד לי ,אני הבלבוסטה ,ואלה הילדים שלי ,אני האימא שלהם ,ולא צריך להתחתן" .אמא שלי הייתה אדם 18 מאוד עצמאי וחזק ,היא שמרה על נאמנותה לאבי ולא רצתה להינשא לאחר. אימא עבדה מאוד קשה בשביל לפרנס אותנו ,ואת הכל עשתה לבד ,למרות שהייתה אימא לשלוש בנות פעוטות. כל בוקר הייתה אימא משאירה לנו סיר אוכל ,מחביאה את כל הסכינים ואת כל הדברים החדים בבית ,סוגרת אותנו ויוצאת לעבוד .היא הייתה עוברת מבית לבית, בכפרים הסמוכים ,עם סל .בסל היו לה כל מיני דברים גם צבע ,וגם סיכות לשיער ,מה לא היה לה .היא הייתה הולכת עם כל מיני דברים והגויים ,אם היה להם כסף ,אז נתנו לה כסף ,ואם לא היה להם כסף היו נותנים לה ביצים וחמאה .אנחנו לא אכלנו את מה שהגויים נתנו ,אימא שלי הייתה אישה דתיה מאוד והיה אסור .אז אימא שלי הייתה הולכת לעיר ומוכרת את מה שנתנו לה .הזמנים היו קשים, הפרנסה הייתה קשה ,אבל אימא הייתה אישה חכמה מאוד ,והיו לה הרבה רעיונות. למשל ,היא ידעה בדיוק מתי למכור את הביצים שקיבלה מהגויים -בתקופה שלפני חג הפסחא ,כשלנוצרים אסור לאכול בשר ,הם אוכלים דג מלוח וביצים ,והביצים יקרות יותר .היא גם ידעה איך למכור אותן טוב יותר -לפני שאימא הייתה צריכה ללכת לְ לומז'ה היא הייתה מדליקה לַ ְמפַ ה ,מנורה ,והיינו יושבים ומסתכלים אם כל ביצה 19 נראית טוב .אם היה איזה כתם ,איזה פגם ,שמנו את הביצה בצד .את היתר הייתה אימא רוחצת ,שיהיו נקיות, ושמה בחציר נקי ,שכבה של ביצים ושכבה של חציר .אז הייתה שמה את הביצים בסל ויוצאת לעיר. ככה גם ,כשקיבלה עבור מה שמכרה חמאה ,היא הייתה לוקחת גזר ,מגרדת בפומפייה ואחר כך מעבדת את החמאה במים עם הגזר ,עד שהייתה כתומה ,ונראית טוב. היא הייתה עוטפת אז את החמאה בנייר ,קושרת בחוט, שוקלת אותה ,ואנשים היו מתפלאים מאיך שהכל היה יפה ,וקונים. תקופת מלחמת העולם הראשונה והתקופה שאחריה היו קשות ,והיו חסרים מוצרים רבים .אבל אימא כל פעם מצאה דרכים חדשות בשביל לפרנס אותנו .לא היה סוכר? אימא הייתה לוקחת סכרין ,מערבבת עם מים ,ומוכרת .לא היו חוטים? אימא לקחה מפה ישנה בבית ,פרמה אותה, לפפה את החוטים מסביב לגזר עץ ומכרה .עד היום אני לא יודעת מאיפה אימא שלי הייתה לוקחת כח ,לעשות הכל לבד :לבשל ,לכבס ,לנקות ואפילו לסייד את הבית. כשהייתה אימא חוזרת הייתה מספרת לנו שבמשך כל היום היא התפללה לאלוהים" ,אלוהים תתן לי עין לראות אם הילדים עוד חיים בבית" .היא דאגה לנו מאוד. כשאמא הייתה הולכת מהבית ,פרידה ושרה היו צריכות 21 לשמור עלי .כשגדלנו קצת הן היו הולכות לשחק בחוץ שתיהן ,ולא רצו שאבוא ואפריע להן .אני זוכרת עד היום איך הייתי לוקחת שרפרף ,נעמדת עליו וסוגרת את הדלת עם הוו .כשהן היו באות בחזרה ,הייתי צריכה להעמיד את השרפרף שוב ולפתוח להן .הייתי יושבת כל היום בבית, היה לי משעמם וחיפשתי דברים לעשות ,שיכולתי לעזור בהם לאימא .כשהייתי בת ארבע או חמש החלטתי שאני אשטוף את כל הכלים בבית .הייתי שוברת הכל ...כשאימא חזרה וראתה מה עשיתי היא החליטה לקנות כלים מאמייל ,אפילו סכינים ומזלגות מאמייל ,שלא אשבור שוב .לפעמים הייתי אפילו יושבת ומתחילה לקלף תפוחי אדמה ...לפעמים הייתי מקלפת דלי שלם! פרידה ושרה היו צוחקות עלי ,ואני הייתי בוכה לאימא ואומרת לה" :אני עבדתי כל כך קשה והן צוחקות ."...אימא הייתה מרגיעה אותי ואומרת" :זה בסדר ,זה בסדר ,זה יהיה להיום, למחר ,למחרתיים". רק בשבת אימא שלי הייתה נחה .שמרנו את המסורת בבית ,וידענו שבשבת לא עושים שום דבר ,אפילו לא מסתרקים! אימא הייתה אומרת" :אם מוציאים שערה אחת בשבת ,זה אותו הדבר כאילו כרתנו עץ ביער!" .בערב שבת אימא הייתה אומרת קידוש ,כי לא היה אבא .ביום שבת היינו אוכלים צ'ולנט ,ואימא הייתה נכנסת למיטה, לנוח .רק בערב היא הייתה מתעוררת ,קוראת לי ושואלת: 21 "רוזה ,כבר יש שלושה כוכבים?" .היא הייתה יוצאת מהמיטה ,רוחצת את הידיים ,ואומרת המבדיל בין קודש לחול .מיד אחרי ההבדלה הייתה מתחילה לעבוד .היא הייתה מכינה בשבילנו לחם ,מקצת גרעיני חיטה שהגויים נתנו לה .היא הייתה טוחנת אותם מראש אצל הטוחן ובמוצאי שבת אופה לחם לכל השבוע. ביום ראשון אימא לא הייתה הולכת בין הגויים ,זה היה יום המנוחה שלהם .ביום הזה היא הייתה מנקה את הבית, מכבסת ומגהצת .ככה שביום שני הילדות שלה היו הולכות לבית הספר לבושות כמו בובות ,עם בגדים נקיים, מכובסים ,מגוהצים .בבית הספר המורה היה מסתכל על פרידה ואומר לכל הכיתה" :מחר תגיעו לבית הספר כמו שפרידה באה!" .ופרידה הייתה חוזרת הביתה ובוכה, "אימא ,מחר כולם יבואו כמוני!" אימא הייתה אומרת לה "שקט!" ולמחרת בבוקר הייתה עושה לפרידה צמה ארוכה ויפה .המורה התפעל מפרידה שוב ,ופרידה הייתה חוזרת הביתה ושוב מפחדת שלמחרת כולם יבואו גם עם צמה .אז אימא הייתה עושה לפרידה צמות קטנות ,פורמת אותן, מסרקת את השיער ,וזה היה יוצא כמו תלתלים .למחרת כולם היו שוב מתפלאים מכמה מסודרות ונקיות הילדות של אימא. 22 הייתי ילדה שקטה ,נוחה מאוד ,שתמיד שמעה בקולה של אימא ורצתה להיות כמו שרה ופרידה ,הבכורות ממני. אבל מצד שני ,כשרציתי ,ידעתי גם לעמוד על שלי .אני זוכרת איך בגיל תשע ,ביום הכיפורים ,כשראיתי איך כולם אצלנו צמים ,אמרתי לאימא" :בשנה הבאה אני אצום!". אימא אמרה לי" :רוזה ,אסור להגיד את זה! אם את אומרת ,את עושה נדר!"" .אבל אני באמת אצום!" השבתי לה .אימא לא האמינה .אבל כשהייתי בת עשר באמת צמתי עם כולם ,כל היום לא שתיתי אפילו טיפת מים, למרות שאימא לא רצתה שאצום. לאימא היה חשוב מאוד שנלמד .אם היו לה עשרים גרוש, או לקנות חלב או לקנות מחברת ,היא הייתה אומרת לנו: "ילדים ,היום אתם תשתו תה בלי חלב ,כי צריך לקנות מחברת" .מאז שהייתי קטנה הייתי לומדת לבד .כשהייתי רואה את האחיות שלי לומדות ,הייתי באה אליהן ושואלת אותן על כל דבר" :מה זה? ומה זה? זה אלף? זה בית?". ככה ,כשהתחלתי ללכת לבית הספר כבר ידעתי לספור עד מאה ,וידעתי את האלף בית .למדתי בכיתה א' רק חצי שנה ,וישר העלו אותי לכיתה ב' .מאוחר יותר בחיי, היכולת ללמוד לבד היא שאפשרה לי ללמוד רוסית, כשהייתי עם אחותי שרה ברוסיה בזמן המלחמה .רצינו אז לשלוח מכתבים לסבתא שלי ,שאותם כתבנו ביידיש ,אבל לשלוח ביידיש לא יכולנו ,היה צריך לכתוב ברוסית .לכן 23 הלכתי לשכנה שלנו שהייתה רוסיה ,כדי שתכתוב לנו את הכתובת שלנו :ארכנגלסקיה אובלסט ,מחוז ארכנגלסק. הסתכלתי על האותיות -א' היה כמו א' בפולנית ,ר' היה כמו פ' בפולנית ...ככה התחלתי ללמוד ,בעצמי ,עד שידעתי לקרוא ולכתוב ברוסית. בית-הספר שבו למדתי היה בית-ספר פולני ,ושם גם למדתי פולנית .למרות שהייתי יהודייה אהבו אותי בבית-הספר מאוד ,כי למדתי טוב .לא הרגשתי שמתייחסים אלי לא יפה בגלל שהייתי יהודייה ,וזושיה ,החברה הכי טובה שלי, הייתה פולניה .התחברתי עם כולם ,כי הייתי עוזרת לתלמידים האחרים בלימודים .בבית-הספר היו רק שבע כיתות ,אבל למדו הרבה יותר ממה שלומדים פה .למדנו קצת טבע ,קצת גאוגרפיה ,קצת היסטוריה של העמים, קצת ליטראטורה .אני אהבתי את כל המקצועות, וכשהייתי קטנה חלמתי שאהיה מורה .חוץ מזה ,בכל יום, במקביל לבית-הספר ,הייתי הולכת לשעה לחדר .שם הייתי לומדת את האלף בית העברי ,מספרי קודש ,מהחומש .אני זוכרת גם שבתור ילדה מאוד רציתי להיות ילד ,ולא ילדה, הצטערתי שהייתי בת .הייתי אומרת לאימא" :אם הייתי ילד ,הייתי הולכת ללמוד בלומז'ה ,בישיבה"... בכיתות הראשונות היה לנו בבית הספר שיעור קריאה, שבו היה המורה מקריא לנו ספרים .פעם אחת אחרי 24 שהמורה עצר בנקודה מותחת במיוחד ,החלטתי שאני רוצה לדעת מה כתוב הלאה .ניגשתי אל המורה ואמרתי: "אני רוצה להתקדם בספר בעצמי ,אולי תוכל לתת לי אותו הביתה לקרוא?" .הוא לא רצה לתת לי בהתחלה ,אבל למרבה המזל ,המורה בדיוק התחתן ,לאשתו לא היה מה לעשות אז היא הייתה באה לבית הספר איתו .כשהיא ראתה שאני מבקשת את הספר ,היא אמרה לו" :תן לה, היא מבקשת כל כך יפה ,תן לה" .המורה הסכים ,ומאז התחלתי לקרוא ולא הפסקתי .הייתי קוראת בעיקר בפולנית ,אבל גם קצת ביידיש .אחד הספרים שהכי אהבתי היה "הלב" ,של אדמונדו דה אמיצ'יס .האהבה לקריאה נשארה איתי לכל החיים -גם כשבגרתי המשכתי לקרוא ספרים .הייתי יכולה להתחיל לקרוא ספר בערב ,ולהיות כל כך מרותקת ,שכשהייתי מרימה את עיני ממנו הייתי נוכחת לדעת שכבר עלה השחר. גם כשלמדנו בבית הספר ,תמיד היינו זוכרות לעזור לאימא ,בכביסה ,בעבודות הבית .בית הספר שלנו היה קרוב לבית ,אז אני זוכרת שכשהיינו יוצאות להפסקה הגדולה ,שארכה עשרים דקות ,אולי חצי שעה ,אני ושרה היינו רצות מהר הבייתה ,אחת הייתה מסדרת מהר את המיטות ,שנייה הייתה מטאטאת .למרות זאת הייתי תלמידה מצטיינת. 25 כשהייתה פרידה בת ,99החליטה אימא לשלוח אותה לגור אצל סבתא שלי מצד אבא ,רחל ,בעיירה השכנה זמברוף כדי שתוכל ללמוד תפירה ,ותרכוש מקצוע .פרידה גרה אצל סבתא ,לומדת תפירה ביום ,ובערב הולכת ללימודי ערב בבית הספר ,כדי לסיים ללמוד .כשפרידה הייתה בת 91אימא קנתה לה את מכונת התפירה ,כדי שתוכל להתאמן .כשפרידה הייתה עושה משהו לא טוב ,אימא יכלה להגיד לה "לא ,זה לא טוב" ,לקחת ולפרום .פרידה הייתה בוכה ,ואימא הייתה אומרת לה" :זה מוכרח להיות ככה ,זה לא יכול להיות אחרת" .תמיד שמענו בקולה של אימא .היא הייתה אומרת לנו" :ילדים ,אני אמרתי לא, ואתם תעשו מה שאתם רוצים" .אבל אנחנו לא עשינו אף פעם שום דבר נגד הרצון של אימא. למדתי בבית הספר שבע כיתות .לא היה לנו כסף ולכן לא יכולתי להמשיך ללמוד בגימנסיה ,למרות שמאוד רציתי. כשסיימתי ללמוד התחלתי לחפש עבודה .היה קשה מאוד למצוא עבודה ,אבל החיים היו קשים והיה צריך לעזור לפרנסה .באותה תקופה היו מפרסמים בעיתונים מודעות, שנקראו "עבודות קלות" .אלה היו עבודות קטנות ,למשל לתפור כפתורים על בגדים .הרבה בנות היו באות כדי לעבוד ,וגם אנחנו באנו ,היינו עושות את העבודה ואחר כך נשלחות הביתה ,כמעט בלי כסף .חיינו בדוחק ,אבל עדיין 26 הצלחנו להסתדר ,עם אימא ששמרה עלינו ודאגה לנו ,ועם פרידה שהתחילה לעבוד כתופרת. ככה הכל המשיך ,עד המחלה של אימא .התגלו אצלה שני גידולים בבטן .מצבה הורע במהירות ,והחלטנו לצאת לורשה ,כדי שאימא תוכל להתאשפז בבית חולים ולעבור ניתוח .אימא הייתה קדושה בשבילנו ,היינו מוכנות לעשות למענה הכל. מהיום שאחרי פסח ועד ערב ראש השנה שכבה אימא בבית החולים .אימא הייתה הכל בשבילנו ,היה לנו מאוד קשה בלעדיה .אנחנו היינו שלוש בחורות צעירות ,לבד ,בורשה והיינו צריכות לשלם עבור הטיפול הרפואי של אימא. כשהרופא ראה שאין לנו כסף ,הוא הסכים שבמקום כסף נביא לאימא אוכל ,ירקות ופירות ,כדי שיהיו לה את הויטמינים שהיא צריכה .עבדנו יום ולילה כדי לחסוך כסף ולהביא לאימא ירקות ופירות .פרידה עבדה כתופרת ,אני ושרה היינו עוזרות לה .אכלנו בעשרים וחמישה גרוש ליום, היינו רזות כמו מקלות .השכנים היו אומרים לנו" :ילדות אתן תהיו חולות ,תיזהרו ."...אנשים מסביב ידעו כמה קשה לנו ,אבל לא כל כך יכלו לעזור. היינו מבקרות את אימא כל יום ,כל יום מישהי אחרת .לא רצינו לנסוע כי הנסיעה עלתה כסף ,אז הלכנו ברגל ,למרות שזה היה מאוד רחוק .כשמישהי מאיתנו הייתה חוזרת 27 מאימא ידענו כבר מהפנים שלה באיזה מצב רוח הייתה אימא היום. אחרי הרבה זמן ,סוף סוף ,אימא החלימה .היא לא הבריאה לגמרי ,אבל בערב ראש השנה כבר הרשו לה לצאת מבית החולים .בתקופה שאחרי כן המשכנו לגור בורשה ,ארבעתנו ,יחד .פרידה הייתה המפרנסת ,היא הייתה עובדת בתפירה .אימא הייתה אחראית על הבית, הבלבוסטה ,ואני ושרה היינו עושות את העבודות הקשות בבית שאימא כבר לא יכלה לעשות ,לסדר ,לשטוף את הרצפה ,ועזרנו לפרידה בעבודת התפירה .זאת הייתה תקופה מאוד מאושרת ,הייתי שמחה כל כך כשאימא חזרה .ככה חיינו יחד בורשה ,עד המלחמה. למרות כל מה שעברנו ,המוות של אבי ,קשיי הפרנסה, אנחנו היינו משפחה שמחה ,אהבנו מאוד אחת את השניה. אני תמיד אומרת :אני גדלתי בעוני ,אבל באהבה .אצל אימא למדנו למדוד את הכח לפי הרצון ,ולא את הרצון לפי הכח .למדנו לדאוג תמיד למשפחה ,לא משנה מה קורה. 28 זה משהו שנשאר איתי אחר כך כל החיים ,גם אחרי שהמלחמה הפרידה בינינו ,ולקחה את פרידה ואת אימא. עם שרה ,אחותי ,שהייתה בשבילי הכל ,שגם עכשיו קשה לי בלעדיה ,עם יצחק בעלי ,זכרונו לברכה ,עם הבן שלי יואל ,עם הנכדים שלי שרית ואור ועם כל המשפחה ,הכל הולך עם האהבה. 29 האמהות שלי סיפורה של רחל קיקוף ילידת ברית-המועצות כתבה :ספיר טרנוס דודתי ואני עלינו לארץ עם קבוצה של אנשים .את הדרך עשינו ברגל ,על גמלים ,ועל חמורים ,עד שהגענו למקום שבו היו רכבים .מדושנבה שהיתה בברית-המועצות לשעבר הגענו לגבול איראן שם לקחו אותנו השוטרים .אני לא יודעת על מה הם דברו אבל הם שלחו מכתב לממשל בפארס שיש פה פליטים ,לאחר מכן הם שלחו אנשים שלקחו אותנו לפארס ,לבוכרה שהייתה חלק מהאימפריה הפרסית ,שם שהינו עשרה חודשים. כשנכנסנו לפארס הלכנו אל בית כנסת שבו רוכזו כל הפליטים .בבוקר דודתי הלכה לקנות אוכל ,ובדרך פגשה מכר שהתפלא לראותה ושאל אותה למעשיה .היא סיפרו לו שהגענו בלילה עם קבוצת פליטים ,וששכנו את כולנו בבית-הכנסת .המכר התעקש לעזור לה ולשכן אותה במגורים יותר נוחים אצל מכר עשיר שלו ,אך היא לא הסכימה לעזוב בלעדי" ,לא ,יש לי ילדה ואני לא עוזבת אותה" .היא לקחה אותי איתה ובסופו של דבר הסכים ואף שמח היהודי העשיר לשכן את שתינו בביתו .עשרת החודשים שגרנו שם היו טובים .דודתי והוא התקרבו 31 מאוד ,היא טיפלה בבית והוא דאג לכל מחסורנו .למרות שהיה לנו מאוד טוב שם ,ולא רצינו לעזוב ,ברגע שקבלנו סרטיפיקט ,אישור לבוא לארץ ,ומכתב מהדוד אשר הפציר בנו לבוא לארץ ,יצאנו לדרך. הגענו לארץ שהיתה תחת שלטון בריטי .הדוד והדודה היו הולכים לעבודה ,ואני הייתי מסתובבת בשכונה או הולכת לשכנים .דוד שלי היה מוביל דברים בעגלה שלו ודודה שלי עבדה ,בבית מלאכה ליצור כאפיות בשכונת שפירא .בית המלאכה אינו קיים היום. אני הייתי בת שבע ,וצריכה להתחיל ללמוד בכיתה א' ,אבל היו קשיים להכניס אותי לבית הספר .עד שהכניסו אותי לבית הספר הסתובבתי בשכונה .גרנו בשכונת שפירא ברחוב בר יוחאי .הייתי יושבת ברחוב עם השכנים שלי, ממש על הכביש ,אחד היה מנגן ,אחד שר ,אחד רקד .דיברו אחד עם השני שאלו לשלומי ,אם לא הייתי קמה מוקדם כמו כל יום להגיד שלום ,השכנה הייתה עולה לבדוק מה שלומי" .כן רחליקה ,למה לא ירדת עד עכשיו?" היתה אווירה טובה בשכונה ,לא כמו עכשיו ,שכולם עם דלתות סגורות. 31 לפני שעלינו לארץ ,במדושנבה ,גרנו באותה חצר עם אח של אבא שלי ואשתו רבקה ,כמו שהיה נהוג בימים ההם. דודתי ,רבקה ,ואני הינו קרובות מאוד ,למעשה היא ,פחות או יותר ,גידלה אותי .הורי התגרשו כשהייתי בת שש, והתרחקתי מאבי שהתחתן מיד אחרי הגרושים עם אשתו השנייה .אשתו החדשה לא רצתה שהוא יהיה אבא לילדים של מישהי אחרת ,אך למרות זאת הוא לא ויתר ולקח את אחותי הקטנה איתו כדי שתעשה את עבודות הבית ,היא הייתה כמו משרתת בשביל אשתו .היא סבלה רבות ממנה. אבי שהיה סוחר ,בילה כל השבוע מחוץ לעיר ,בענייני עבודה ,ונתן לאשתו לעשות כרצונה .אשתו השנייה נפטרה זמן לא רב אחר כך ואבי התחתן בשלישית. בשל הקרבה בין דודתי רבקה לביני היא לקחה אותי אליה, אך זאת לא הסיבה היחידה .זמן מה לאחר שהורי התגרשו דודתי קבלה מכתב מבעלה שהגר לפלסטינה כחמש שנים קודם לכן ,הקורא לה להצטרף אליו .בשל המצב הקשה בברה"מ דודתי החליטה להיענות לבקשתו ,ובגלל שהייתי הבת הגדולה מבין שתינו החליטה דודתי לקחת גם אותי איתה ,כדי שהיה לה יותר קל לעבור את הגבול .אימי, זילפה ,נשארה לבד בלי ילדים ובלי בעל עד שנישאה בשנית. כך התחיל המסע שלי ושל דודתי לארץ ישראל ,מסע שארך כשנה שלמה ונגמר בהגיעי לגיל שבע ,בשנת .9119 32 למרות שהיה צריך לעבוד קשה כדי להתפרנס ,החיים בארץ היו נוחים ונעימים .דודה שלי היתה עובדת כל יום עד ארבע ואחר כך חוזרת לעשות הכל בבית .לעצמה לא היה לה זמן .עם זאת לא הייתה מתווכחת איתי .כשהייתי אומרת לה שאני לא רוצה משהו כמו שמלה ,היא הייתה מחזירה אותה לחנות ומביאה לי אחרת .הייתה לה שאיפה אחת בחיים ,ללדת ילדים משלה ,אבל לא היו לה .תמיד החשבתי אותה לאימא שלי ,אך אני לא יודעת אם גם היא חשבה כך עלי .לא דברתי עם אף אחד על הרגשות שלי אפילו לא עם חברה טובה ,את מדברת איתה והיא מספרת לכל השכונה ,אבל כשאת שומרת את זה לעצמך את "בעלת הבית" של זה. יום אחד הדוד מצא דרך להכניס אותי לבית ספר ,הוא רשם אותי לכיתה א' אבל לא למדתי הרבה הייתי כבר גדולה ,בכיתה א' הייתי כבר בגיל בת מצווה ,למדתי רק שנתיים .בגיל ארבע עשרה התחתנתי ונגמרו הלימודים. הדודים שלי אילצו אותי להתחתן עם מישהו שלא אהבתי, מישהו שהדוד שלי בחר .בעלי היה אדם טוב אבל לא התאמנו זה לזו .אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להתחתן ,אפילו לא דודה שלי .למרות זאת לא כעסתי 33 עליה " מה זה היה עוזר לי לכעוס? מה הייתי עושה?" ידעתי שהיא לא יכולה להתנגד לדוד שלי. שנה אחרי זה כשהייתי בת 99נולד ילדי הראשון ואז היחסים בין הדוד לבעלי הידרדרו .אז אמרתי לדוד תגיד, "אתה בחרת לי אותו ,אז למה אתה כל הזמן רב איתו? למה אתה עושה לי צרות?" .הדוד רצה שאני אתגרש מבעלי ואתחתן איתו ,כי הוא רצה לגדל את הבן שלי כבן שלו ולא כנכד .דודתי ידעה על כל זה אבל היא לא יכלה להגיד כלום כי היא פחדה .הזמנים ההם היו קשים לא היה את הדברים שיש עכשיו ,עזרה סוציאלית ומערכת רווחה, היה לה קשה פשוט לקום ולעזוב .למרות שסירבתי לתת לו לגדל את בני כשלו הוא המשיך להתערב בחייו .ככל שגדל ניסה להשפיע עליו בעזרת כסף .בסופו של דבר רבתי עם הדוד והפסקנו לדבר .לצערי ,זה גרם לכך שהדוד לא הרשה לי יותר לדבר עם דודתי. עוד לפני ניתוק היחסים עם הדוד ,בתקופה של המריבות, אימי הביולוגית שלחה לי הרבה מכתבים בהם ציינה שהיא רוצה לבוא לארץ .לדודה שלי היה קשה כי היא פחדה שזילפה תיקח אותי ממנה. 34 לאחר מותו של סטלין נפתחו שערי ברה"מ ,והיהודים היו יכולים סוף סוף ליצור קשר עם הארץ ,אימי ומשפחתה הגיעו לארץ בתחילת שנות השבעים ,כארבעים שנה אחרי עלייתי .אימי זילפה התחתנה בשנית בברה"מ ונולדו לה שלוש בנות .תמיד חשבתי שלא היה אכפת לזילפה שנלקחתי ממנה ,אבל כשזילפה באה לארץ מרוסיה ,סיפרו לי מכרים שלה שכן היה לה אכפת ,שהיא התגעגעה אלי והרגישה בחסרוני .אבל כבר היה מאוחר מידיי ,היא כבר לא הייתה אימא בשבילי ,אבל היא לא חשבה ככה. למרות הכעס ,זילפה עברה לגור בדירה שלי וזה השפיע לא טוב על דודתי .כל האהבה ,כל האימהות ,הכול ,פתאום באה "עוד אימא" ...היא לא יכלה לראות אותי עם אימא אחרת היא הייתה אימא שלי ואני הייתי הבת שלה והיא אהבה אותי מאוד ,ופתאום נולדה לי עוד אימא .לא אהבתי את זילפה כמו אימא ,אהבתי את הדודה יותר. אימא שלי עלתה כשהייתי בת ארבעים וחמש ולמרות זאת דודתי קינאה .זה היה גיל שהינו צריכות אחת את השנייה, היה לי קשה מאוד להיקרע בין שתי אימהות. זמן מה לאחר הגעתה של זילפה לארץ ולאחר שנותק הקשר ביני לבין הדוד ,חלתה דודתי .בני הבכור לקח אותה אליו וטיפל בה ,וכשמצבה הדרדר היא אושפזה בבית 35 חולים .רציתי מאוד לטפל בה ,אבל בגלל הריב עם דוד שלי והנתק ,לא יכולתי .ערב שחרורה מבית החולים פנה אלי בני ובכה מאחר והדוד התנגד בתוקף לכל שהדודה תשהה בביתו בזמן שהיא מחלימה .בסופו של דבר ,נפטרה דודתי לבד בבית החולים. לאחר מותה של דודתי נשאר הדוד לבד .בני הבכור שתמיד היה קשור לדוד ,בעיקר בגלל הכסף ,לקח אותו אליו. במותו הוריש דודי את כל כספו לבני הבכור ולא חלק זאת עם שלושת ילדי האחרים ,וזאת למרות תחנוניה של דודתי שהכסף יתחלק בין כל הנכדים .על תחנוניה של דודתי נודע לי מחברתה הטובה ,לאחר מותה של הדודה. 36 בני נפטר לאחר כמה שנים ממחלה ,לאחר שהוא לא מוכן "לבזבז" כסף על טיפול רפואי טוב. כיום אני גרה בשכונת קרית שלום ונמצאת בקשר טוב וחם עם שלושת ילדי הנותרים ,שלמזלי לא הלכו אחרי הדוד וכספו. רחל וביתה אתי 37
© Copyright 2024