לביים לא לשקר – יאיר לב
יאיר לב /לביים לא לשקר במה נבדל סרט קולנוע תיעודי מכתבה? יאיר לב מנסה להגדיר את הגבולות אנחנו חוזרים לשאלות היסוד :מהו סרט דוקומנטרי? מהו ההבדל בין כתבת ניוז לסרט דוקומנטרי? איכשהוא התגלגלנו לכך שהתשובה לשאלה הפכה עניין של חיים ומוות .איכשהו התגלגלנו לכך שעדיין נדרשת תשובה לשאלה .האם ירון לונדון דוקומנטרי או בידור? האם "עובדה" של אילנה דיין דוקומנטרית או מגזין נרחב? מהו ההבדל? האם כאשר דן שילון יוצא עם תוכניתו לשידור חי מבית שאן ,הוא זכאי להקרא "תוכנית תיעודית"? ליוצר הדוקומנטרי בישראל '98הפכה התשובה הפשוטה לעניין של חיים ומוות ,של המשך היצירה או מותה הסופי .ההגדרה ,נציין בקיצור מתבקש ,היא שקובעת את אפיון הסרט ,את עלותו ,את ההשקעה הכספית בו ,כלומר את תוצאתו הסופית .מחיר דקה דוקומנטרית בעולם עומד על כ– 3,500דולר .בישראל מקובל לשלם עד כ500- דולר לדקה" .פורום היוצרים הדוקומנטרים" דורש 2,000דולר לדקה דוקומנטרית ,לפחות ,כ100- אלף דולר לסרט בן שעה טלוויזיונית .הדרישה הנוחה על שולחן זכייני ערוץ .2זכייני הערוץ חייבים, על פי החוק ,בהקרנת 54סרטים דוקומנטריים בשנה ,אחד בכל שבוע .השאלה המתבקשת עכשיו היא :באילו סרטים בדיוק מדובר? רינו צרור ,פורום היוצרים הדוקומנטריים אחת הבעיות המרכזיות והסבוכות ביותר להתרה ביצירתו של קולנוע תיעודי טמונה בהגדרת גבולותיו :במה נבדל סרט קולנוע תיעודי מכתבה? מתי אנחנו יכולים לקבוע במידת וודאות גבוהה שמושא הצפייה שלנו הוא אכן סרט קולנוע ולא כתבה מעניינת ומרגשת ככל שתהיה? הקושי בניסוח הגדרות חותכות בתחומי האסתטיקה וביקורת האמנות ידוע ,למרות שהדברים לעיתים ברורים אינטואיטיבית .במקרה הנידון ,כדאי להתחיל מהמילה "כתבה" ,שהיא התרגום העברי למלה )הצרפתית במקורה( " ,"Reportageכלומר דיווח .בעברית ,אם כן ,הפכו הדיווח והעיתונאי המדווח ) (Reporterלכתבה וכתב ,הבדל סמנטי שמקשה על ההבחנה המבוקשת בין הכתבה לבין הסרט. העיתונאי המדווח – תוך הסטת מרכז הכובד ממנו אל המציאות המדווחת עצמה – הפך בעברית לכתב, אישיות שכותבת ולא "רק" מדווחת )על מה שהיא פוגשת במציאות( .כדי שבכל זאת נוכל ליצור הבחנה בין אותו כתב לבין במאי הקולנוע התיעודי ,יש לחזור וליצור את הקיטוב הבסיסי בין הכתבה -רפורטז'ה לבין אמנות הקולנוע) .במאמר מוסגר צריך להדגיש ,שאין כאן ניסיון לאמץ עמדה היררכית – שיפוטית ,שמנסה לטעון לחשיבות גדולה יותר של מדיום זה או אחר( .אם כך ,הכתבה )אם נחזור למושג העברי( היא אלמנט הלקוח מעולם העיתונות .תפקידה הראשון במעלה הוא לספק אינפורמציה .היא יכולה לעשות זאת באופן מרתק ,מרגש ,דרמטי וחדשני ,אך היא תישאר תמיד בתחומי המדיום שתפקידו לדווח על העולם. קיימים באופן מהותי שני סוגים עיקריים של כתבות :הסוג הראשון כולל כתבות " ,"Newsכתבות חדשותיות המעבירות באופן המתחייב ל"אובייקטיביות" )המרכאות מציינות את יחסיות המושג( את המתרחש מבחינה חדשותית בארץ או בעולם .הסוג השני כולל כתבות שיכונסו כאן תחת כותרת הגג "צבע" .כתבות אלה עוסקות בקשת מגוונת של נושאים ותופעות ,שנמצאות לעיתים בשולי החדשות או קיימות כפועל יוצא מהם )רוב הכתבות ב"יומן השבוע"" ,יומן שישי" או "עובדה" הן מסוג זה( ,ובמקרים אחרים ב"נושאים חופשיים" יותר ,פחות הרי-גורל )למשל ,כתבות על נדידת ציפורים מסוימות בשמורת החולה או על אתרים מיוחדים באינטרנט( .כתת-סוג של כתבות "צבע" קיימות כתבות אישיות ,ובדרך כלל ארוכות יותר ,שבהן יוצא עיתונאי-כתב ספציפי ,מוכר וידוע לציבור ,המדווח תוך הבלטת נקודת מבטו הייחודית ) הכתיבה בסגנון ה"ניו-ג'ורנליזם" הוא היבט אחד של סוג זה של כתבות( ,לחשוף פן כזה או אחר של המציאות )סידרת כתבותיהם של ירון לונדון או חיים יבין הן בוודאי דוגמאות טובות לכתבות כאלה( .נראה שכתבות "אישיות" אלה הן בדיוק אבן הבוחן להגדרת ההבדל בין הכתבה לסרט התיעודי .בכתבות " "Newsו"צבע" הדרישה היא לרמה גבוהה )ולעיתים מקסימלית( של "אובייקטיביות" ,לעומת תת-סוג הכתבות "האישיות" ,שבו הסובייקטיביות של הכתב היא אמנם הכרחית ,אך למרות זאת ,כפי שנראה מייד ,הוא אינו "חוצה את הגבול" אל ה"טריטוריה" של הקולנוע התיעודי. מהי אם כן אותה "טריטוריה" ועל איזה גבול בדיוק מדברים? בתיאור ה"רפורטז'ה" עלו שלושה מושגים מרכזיים :עיתונאות ,אינפורמציה ,ו"אובייקטיביות" .שלושה מושגים אלו הם משניים לחלוטין ותלויי הקשר ביצירת הקולנוע התיעודי .יוצר הקולנוע התיעודי מתחייב לעיתים להיפך הגמור .במקום לחתור ל"אובייקטיביות" ,הוא מבקש למצוא את נקודת המבט הסובייקטיבית שלו על המציאות הנתונה ולעבד את חומריה לכלל אמירה אישית ,כשהאינפורמציות המרכיבות אותה הן חומר ביד היוצר שמטרתו הסופית היא דרמה קולנועית .אין זה אומר שבמאי הסרט התיעודי חייב בהכרח לקחת חלק בדרמה ולהיות שותף לה )כמו במקרים של סרטים תיעודיים אישיים מהסוג השכיח כל כך לאחרונה בנוף הקולנוע התיעודי( .אך "טביעת אצבעותיו" ,סגנונו ,ובעיקר בחירותיו המובהקות – הרדוקציה מלאת הכוונה שהוא עורך בחומרים/אינפורמציות שהוא מציג – חייבים להיות נוכחים בסרטו/ה )גם אם באופן סמוי ,מתוך בחירה ב"שקיפות" כמו במקרה של "ג'ני וג'ני" של מיכל אביעד או "חוכמת רחוב" של מרטין בל( .כשם שניתן להבדיל בעולם המלה הכתובה בין עיתונאות )אישית ,ייחודית ,מלאת השראה ובעלת כושר ביטוי ככל שתהיה( ,לבין פרוזה )מבוססת ככל שתהיה על חומרים תיעודיים( ,ובין פרוזה לבין שירה ,כך ניתן להתחיל בהפרדה בין הכתבה/רפורטז'ה השייכת לעולם העיתונאות לבין סרט הקולנוע הדרמטי-פרוזאי )או במקרים שכיחים פחות ומובחנים יותר ,הלירי(. נשאלת עתה השאלה ,כשאנחנו מתארים תופעה בעולם בשם "דרמה" ,למה אנחנו בעצם מתכוונים? כל דרמה מעמידה במרכזה חוויה אנושית מעוררת הזדהות שהקהל מתחבר אליה באמצעות הגיבור )או הגיבורה או הגיבורים( .כלומר ,במרכז עלילת הסרט התיעודי נמצא פרוטגוניסט שעובר תהליך אנושי כלשהו במסגרת נראטיב ,ציר העלילה של הסרט .התוויית נראטיב דרמטי ,אפקטיבי ,קומוניקטיבי ,מעורר מחשבה וריגוש ,היא מלאכת מחשבת המחייבת התמודדות עם חוקי הדרמטורגיה :הגדרת יחסי פרוטגוניסט- אנטגוניסט )כשהאחרון משמש כזרז או כגורם לתהליך אותו עובר הראשון( ,יצירה וסגירה של פערים דרמטיים כדי לעורר בצופה עניין ומתח )וכל סרט בעקרון הוא סרט מתח( וכו' .מבחינה זו אין הבדל בין הקולנוע התיעודי לעלילתי ,למעט זאת ,שבקולנוע העלילתי הנראטיב אולי קל יותר לזיהוי ,בהיותו מבוסס בדרך כלל על פעולות מצולמות המקדמות את ציר העלילה ובהן לוקחים חלק גיבורי הדרמה .יתר על כן, המחשבה על נראטיב דרמטי ופרוטגוניסט שיתנהל במסגרתו היא זו שמגדירה את הקולנוען המתעד ,והיא מתקיימת בכל סרט קולנוע תיעודי ,בין אם הנראטיב הדרמטי מתגלה לנו באמצעות שיחות בסגנון "ראשים מדברים" על אירועים שקרו בעבר ,ובין אם הוא א-דיאכרוני ומתקיים בחיבור שבין הנושאים העולים מהסרט לבין הגילויים שמתקבלים מהם על גיבור/י הדרמה. אלמנט חשוב נוסף אשר מבדיל בין סרט הקולנוע לכתבה העיתונאית הוא אופן השימוש בשפה הקולנועית. הכוונה היא לכל ספקטרום אמצעי הביטוי הייחודיים העומדים לרשותו של במאי הקולנוע :קונספציית הצילום המתרגמת ויזואלית את הדרמה המתרחשת בסרט )בחירת הפריים ,התאורה ,מיקום ואופן אחיזת המצלמה וכו'(; הגדרת הזמן-חלל שבמסגרתו יתממש הנראטיב )לדוגמא :בחירת החלל ה"נייטראלי" בסרטים שבהם משולבים ראיונות לאורך התרחשויות(; מציאת הטון והקצב הפנימיים של הסרט ,בין השאר באמצעות סגנון העריכה .תהליך העריכה הוא מרכזי במיוחד בקולנוע התיעודי ,שכן במהלכו נכתב למעשה התסריט לסרט ,נוסף על יצירת החיבור והתיאום בין חלקי היצירה השונים. כאמור ,אלה הם רק חלק ממכלול האפשרויות ואמצעי הביטוי שבאמצעותם אמור במאי הקולנוע לספר את סיפורו )ואין הכוונה לשימוש מופגן ולא מנומק בשפה הקולנועית( .כל זה אינו בא לטעון שהכתבות מאופיינות בהכרח בצילום ובעריכה מרושלים )ההיפך הוא הנכון( ,אלא שהשימוש בשפה הקולנועית חייב להיות צנוע ותכליתי יותר ,בין השאר מהסיבה ש"קולנועיות יתר" עלולה להאפיל על נושא הכתבה ולהפכה ל"מזויפת". עתה ,מתוך האמור לעיל ,אפשר לחזור אל מושא הצפייה שלנו – ובמיוחד אל אותו תת-סוג של כתבות "אישיות" – כדי לבדוק אם אכן מתקיימים בו אותם פרמטרים ,שהם התנאים ההכרחיים להיווצרות דרמה: האם מתקיים בו "דיבור" קולנועי באמצעותו מספר במאי קולנוע על פרוטגוניס/ים ,שעובר/ים תהליך במסגרת נראטיב דרמטי? אם התשובה שלילית ,קרוב לוודאי שמדובר בכתבה .כאן גם המקום לסייג ולומר, שכשם שיש כתבות רבות המכריזות על עצמן כעל סרטי קולנוע ,הרי שישנם מקרים שבהן מה שמוגדר ככתבה הוא בעצם סרט קולנוע קצר ,אם נבדוק אותו על פי אותם הקריטריונים )כמו ,למשל ,חלק מעשייתו התיעודית של מוטי קירשנבאום במסגרת הטלוויזיה( .מצוי גם סוג נוסף של קולנוע תיעודי ,כזה המתכתב יותר עם שירה מאשר עם פרוזה .בסרטים אלה יש לשפה הקולנועית מקום מרכזי ביותר; הסובייקטיבי המוטמע בהם בולט ,והשימוש בחומרי המציאות הוא לעיתים קרובות "פלסטי" ,מופשט וסוגסטיבי )למשל, "ברלין ,סימפוניה של עיר" הפוטוריסטי של ולטר רוטמן ,או "אורשלם" של דן גבע( .מאפיינים אלה הם שמאפשרים הבחנה ברורה יותר בין סוג זה של קולנוע תיעודי-לירי )או פואטי( לבין כתבות למיניהן. את עקרון הסובייקטיביות ונקיטת העמדה בקולנוע התיעודי צריך לסייג בכלל ברזל ,לא פחות חשוב ומהותי: מניפולציה על המציאות לעולם לא תהיה מניפולציה על האמת .במאי יכול לבקש מדמות בסרטו לעשות מעשה כזה או אחר או לחזור על משפט מסוים ,כשם שהוא מחליט בסופו של דבר מה ייכנס לסרט ומה לא. לעומת זאת ,הוא חייב להימנע מהוצאת מילים מהקשרן ,סילוף אינפורמציה או יצירת רושם שלא קיים כלל במציאות .במילים אחרות ,על יוצר הקולנוע התיעודי מוטלת החובה להיות מוסרי :לביים ,לא לשקר. הגדרות רינו צרור סרט דוקומנטרי מתאר את פני הזמן .כתבה מציגה הרף עין .ולהבדיל מן הבדיה ,שניהם עשויים חיים. אל בורשטיין סרט תעודה מציג או משחזר היבטי מציאות על מנת לפרשם אינטלקטואלית ורגשית .כתבה מציגה ומדווחת על היבטי מציאות על מנת לספק מידע .בכתבה דומיננטי מה שמוצג .בסרט תיעודי דומיננטיים צורות-מבע והקשרי המוצג )האסתטיים ,החברתיים ,הפוליטיים וכו'( לפחות כמו המוצג עצמו .לסיכום: כתבה שואפת להציג את המציאות באופן נאמן ככל האפשר .סרט תעודה שואף להציג אותה באופן אינטליגנטי ככל האפשר. יורם ברונובסקי עד לפני כמה שנים קל היה להגדיר את הכתבה הטלוויזיונית האידיאלית לעומת הסרט הדוקומנטרי ,אפילו באותו הנושא .הכתבה ,יכולנו לטעון ,חייבת להיות עניינית ואובייקטיבית ,לשרת את תיאור המציאות כמו שהיא בעליל .אך מאז שפרצה החשדנות הניאו-היסטורית ,זו הטוענת להיעדר התמימות והאובייקטיביות, נעשו ההבחנות בין הכתבה לסרט בעייתיות יותר ,בעיקר טכניות ,של אורך וכיוצא בזה ,כולל התיאור הצילומי ובעיות צורה הכרוכות בו .כבר איננו יכולים לומר שכתבה ,אפילו קצרה ,צריכה להיות חסרת תזה, שהכתב חייב להיעלם מאחוריה ולמסור את מה שהוא רואה .שהרי אנחנו משוכנעים כיום ,אולי יותר מדי משוכנעים ,שבכל מה שעושה הכתב ואפילו האדם באשר הוא ,מתגלה אישיותו .מכאן שאין כיום כתבה טלוויזיונית בלי תזה .כל עוד יש אדם מאחורי המצלמה ,יש מאחוריה גם תזה .הבעיה היא לחשוף אותה. מאחורי כל דיווח על קנת סטאר מסתתר אוהד אחד של קלינטון או מתנגד שלו ,במידה כזו או אחרת. הפרשן חייב לחדד את כליו לגילוי הנטייה הזאת .סרט דוקומנטרי מעולה הוא עדיין התופעה הנדירה בסוגי העשייה הקולנועית .קל לסדר רשימה של עשרה סרטי בדיון מופתיים ,ואילו רשימה של סרטים דוקומנטריים ברמת שיא תדרוש מאמץ רב יותר .אולי מפני שבסרט הדוקומנטרי המושלם אנו מצפים להתגלותה של אישיות מלאה ,ואף מרתקת ,מאחורי המצלמה .כלומר ,עדיין יש ציפיות שונות במקצת מן הכתבה הטלוויזיונית לעומת הסרט הדוקומנטרי .אבל עם הזמן ,כך נדמה לי ,יהיו הציפיות זהות. ג'ודי הרבשטיין ההבדלים בין בימוי סרט דוקומנטרי להכנת כתבה דומים לשוני בין אהבה מתמשכת לבין רומן חולף .בעשיית סרט ,הלב ,הנשמה והעשייה עצמה מושקעים באמת פנימית ,עמוקה ומורכבת של היוצרים ,כשהשאיפה היא לאמירה אוניברסלית ואישית כאחד .בבימוי כתבה ,מהיום למחר ,מהשבוע לשבוע שלאחריו ,המטרה היא להביא לציבור אמת אובייקטיבית ,עובדתית ומאוזנת הנראית לעין והנשמעת לאוזן .בסרט ,כמו באהבה, ההשקעה היא לטווח ארוך ,בתקווה שאנו היוצרים ויצירותינו לא יישכחו מחר כשהזיק הבא יבזיק לפני הציבור. ענר פרמינגר בכתבה ,העובדות הן העומדות במרכז הסרט .בסרט דוקומנטרי ,דרך הצגת העובדות מגדירה את ערכו. מקור ההצדקה של הכתבה נעוץ בנושא עצמו ,שמכתיב את הבחירות היצירתיות .הידע נאמן למציאות, מבוסס על תחקיר אובייקטיבי וייעוץ מקצועי בתחום המסוקר .לעומתה ,סרט דוקומנטרי שואב את זכות קיומו מראייה סובייקטיבית של היוצר :השקפת עולמו ,סגנונו הקולנועי ,אמירתו על המציאות ו/או על המדיום ,פנייתו אל העולם .כל אלה מקנים לסרט את חשיבותו ,ומעניקים לצופה חוויה רגשית ו/או אינטלקטואלית. ציפי ריבנבך הסרט הדוקומנטרי מול הכתבה בטלוויזיה הוא כמו הקולנוע מול עיתונות .מה זו הכתבה בטלוויזיה? תחקיר שעל פיו מצלמים את החומר .בדרך כלל אין שם במאי אלא כתב ,מה שחסר בתמונה משלימים בעזרת קריינות ,בדרך כלל המטרה אינפורמטיבית ,מוסיקה לעיטור ,שיהיה נחמד ופחות יבש ,ותוך שלושה שבועות )וזה הרבה( יש סרט ,סליחה ,כתבה .הסרט הדוקומנטרי הוא סיפור אחר לגמרי :יש רעיון ויש תחקיר וסוף סוף גם מצלמים ,ואז ,בתוך חדר העריכה ,מתחילה כל העבודה מחדש .על סרט דוקומנטרי חלות אותן הדרישות כמו על כל סרט קולנוע אחר .הוא צריך סיפור והוא צריך דרמה .את כל זה חייבת להוביל בראש ובראשונה התמונה .היות שהחומרים המצטלמים הם אותנטיים ,ובמיוחד הדמויות ,לחומר שצולם יש חיים משלו .זה יכול לקחת שבועות וחדשים של צפייה ,עד שהבמאי מצליח לפתח דיאלוג עם החומר הזה ,דיאלוג חדש .לצורך זה נדרש הבמאי לרגישות ולתבונה ,לכנות ולהגינות ,אחרת לא יוציא את המיטב מהחומרים שלו ולא ישתמש בהם כראוי .טלוויזיה לא יכולה להרשות יצירה כזו .היא הרבה יותר מיידית .היא מקציבה במקרה הטוב חודשיים לייצור כתבה באורך נתון מראש )עד חמישים דקות( .דיאלוג עם החומר לא יכול להתקיים .הוידאו עושה לה שירות גדול ,וחשיבותה רבה בטיפול באקטואליה .לכן היא גם זוכה לשידור בפריים טיים .הכתבה מאד פופולרית ,הסרט לא. חיים בראשית באירופה או בארצות הברית שאלה זו היא חסרת שחר – ברור לכל מהו ההבדל .בישראל היא חשובה ,כי רבים מיוצרי הסרטים נאלצים לייצר כתבות למחייתם ,וכמה מהם היו מעדיפים כנראה ליצור סרטים תיעודיים ,כך שלעיתים נראית הכתבה כמו סרט דוקומנטרי דל-תקציב .בעצם ,ההבדל נעוץ בסוג העבודה: סרט תיעודי מצולם על-ידי מישהו מסוים ,בסיטואציה ברורה ,במשך זמן ארוך ,ונערך במשך זמן ארוך יותר; היחס לזמן ,להיסטוריה ,נקבע מעצם אורכו של תהליך העשייה ,ההתבשלות .הכתבה ,לעומת זאת, חדשותית ובנויה לצורכי הרגע .אם הכתבה היא סלט מוקפץ שצריך לאוכלו מייד ,הרי הסרט התיעודי הוא תבשיל קדרה ,כגון הקאסולה – ככל שיתבשל יותר ,ייטב לו. ניסים קלדרון במשפטי רצח יש כלל שאומר ,שלא מרשיעים אדם רק על יסוד הודאה שלו; צריך – אומרים המשפטנים – "עוד משהו" .לא צריך הרבה ,צריך נגיעה קטנה שתוסיף על ההודאה ,צריך שעוד איזו עובדה מוצקה תיתווסף על המילים .נדמה לי ,שכדי שכתבה תהפוך לסרט דוקומנטרי צריך עוד משהו ,אבל בכיוון ההפוך; לא עובדה מוצקה ,אלא דווקא הפלגה חופשית של הדמיון .כתבה היא ניסיון לשרת עובדות .גם אם אנחנו יודעים שהעובדות ניתנות לנו דרך זווית ראייה ,ודרך דעה ,ודרך עדשה שחתכה ריבוע אחד קטן מתוך תמונה גדולה – עדיין התשוקה אל העובדות גדולה .אנחנו רואים כתבות כדי שתהיה לנו אינפורמציה ,וכדי שהיא תהיה מהימנה .הקשר שבין הקולנוע הדוקומנטרי לבין מושג האמת שיש לנו )הן לבמאי והן לצופה( הוא מסודות העוצמה של הז'אנר ,אבל סרט מתחיל להיות סרט ,ולא רק כתבה ,כאשר נגיעה של הדמיון חודרת אל האמת .צריך שהדמיון ינער את העובדות כדי שנקבל את העושר ואת הסיבוך )מדהים תמיד, מצחיק לעיתים( של הידע ,ולא רק את העובדתיות של האינפורמציה .הדמיון היה צריך לבקש מן המצלמה, ב"בית שאן סרט מלחמה" ,להתרכז בצנצנות האוכל ששולחת לשוער הקבוצה האמא שלו ,גם כשהוא נוסע למלון טוב .האוכל מהבית של השוער הוא ידע ,הוא לא אינפורמציה. ענת אבן כתבה דוקומנטרית מבקשת לדווח ,למסור מידע ,וגם להרשים ,לקרב ,לדחות ,לבדר .הדיווח המילולי מפרש את התמונה ,והמצלמה תומכת באינפורמציה ,מאיירת ,מעטרת ,מקשטת) .מי שמצא עצמו שומע ברדיו כתבת טלוויזיה מעניינת ,חשובה ,מצוינת ,עד כמה חסרה לו התמונה?( .סרט דוקומנטרי ,בדומה לסרט עלילתי ,שייך למדיום הקולנועי .אמנותו של הבמאי היא אומנות הסיפור ,אך השפה שלו משתמשת בארון הכלים הקולנועי .הבמאי עסוק בחיפוש .השילוב בין החיפוש הרגשי ,אינטלקטואלי ,לבין השימוש המדויק בכלי העבודה שלו הוא שיצר את החוויה אצל הצופה ויוביל אותו לניסוח המשמעות .היכולת להצחיק, להעציב ,לזעזע ,להכעיס ,לעורר שאלות ,לאפשר לבכות ,ליצור סקרנות ,תוקפנות ,אהבה ,שנאה ,לקרב אותנו לעצמנו ,ללמד אותנו על עצמנו ,ליצור בנו חמלה ,הבנה ,פתיחות ,רגישות והתרגשות ותובנה חדשה של הדברים – היא אמנותו של הבמאי .אם זה לא קיים – לשם מה כל ההשקעה?
© Copyright 2024