‫ציפי קויפמן‬
‫תקיעת השופר בקרב חבורת הבעל‬
‫שם טוב גילמה את המתח השורר בין‬
‫דתיות ממוסדת לספונטניות‬
‫כאשר‬
‫ישבר אדם‬
‫לבו‬
‫עיון‬
‫קיעת השופר היא אחד מרגעי השיא בשנה היהודית‪.‬‬
‫אין עוד רגע שבו היהודים מצווים לשמוע צליל המופק‬
‫באמצעות כלי; צליל שמצד אחד הוא כעין זעקה‪ ,‬יבבה‪,‬‬
‫דפיקה על שערי שמיים‪ ,‬ומצד אחר יש בו מתרועת החצוצרות‬
‫בהמלכת המלך; קול סתום‪ ,‬חסר חיתוך הברות ופשר סמנטי‪ ,‬שיכול‬
‫לרגש ולזעזע ילדים קטנים‪ ,‬לעורר את דמיונם של אלה שמילות‬
‫התפילה עמוסות וכבדות מדי לאוזניהם‪ ,‬ובו בזמן להעיר את לבם‬
‫של אלו ששבעו מילים ורוו תפילות‪.‬‬
‫לתקיעת השופר יש אפוא כוח מצד עצמה‪ ,‬דווקא בפשטותה‪,‬‬
‫בגולמיותה וביכולתה להסעיר את הנפש בלי להשתמש במילים‪.‬‬
‫אך מתברר שבתרבות היהודית‪ ,‬המילולית כל כך‪ ,‬לא סומכים לגמרי‬
‫על מחוות גופניות‪ ,‬קוליות ואחרות‪ ,‬נטולות פשר מפורש‪ .‬על כן‬
‫נהגו בקהילות רבות לדרוש דרשה רבת רושם קודם התקיעות כדי‬
‫להכין את המתפללים ולעורר אותם לכוון להגיע אל מעבר למילים‬
‫בזמן תקיעות השופר‪ .‬הדברים שנאמרים קודם לתקיעות הם יותר‬
‫מ"סתם" דרשה‪ ,‬וכבר הפכו לחלק מחוויית התקיעה עצמה‪ .‬‬
‫‪‬‬
‫ד"ר ציפי קויפמן היא מרכזת עמיתה‬
‫בבית המדרש 'סדר נשים' ליהדות‪,‬‬
‫פמיניזם ומגדר במכון שלום הרטמן‬
‫ומחברת הספר בכל דרכיך דעהו‪:‬‬
‫תפיסת האלוהות והעבודה בגשמיות‬
‫בראשית החסידות (בר–אילן‪.)2009 ,‬‬
‫"מיד נפלה אימה ויראה על כל‬
‫העם"‪ .‬תקיעת שופר‬
‫(ציור‪ :‬הרמן יונקר)‪.‬‬
‫דרשֵני ‪  2‬סתיו ‪  2010‬עמוד ‪73‬‬
‫אריאל ירוזלימסקי‬
‫ריקודים בחתונה של חסידי גור‬
‫בירושלים‪ .‬לפי הבעש"ט אין‬
‫בעולם מקום פנוי מהאלוהות‪,‬‬
‫ואין דבר בעולם שאינו אלוהות‬
‫בתחפושת‪.‬‬
‫דרשֵני ‪  2‬סתיו ‪  2010‬עמוד ‪74‬‬
‫למשל‪ ,‬כאשר היה האדמו"ר ר' צבי הירש מליסקא עולה‬
‫לפני ארון הקודש קודם לתקיעת השופר‪,‬‬
‫מיד נפלה אימה ויראה על כל העם‪ ...‬והיה דרכו‬
‫בקודש תמיד להתחיל אחינו בני ישראל‪ ,‬ומיד נשפך‬
‫לב השומעים כמים ועיני הזקנים העומדים על‬
‫הספסלים ‪ -‬כנחל שוטף‪ ,‬והיה מרים את ידיו פרושות‬
‫למעלה השמיימה מול ראשי העם בשעת הדרשה‬
‫ושואג כארי‪ ...‬היה צועק כיולדה ממש אוי ואבוי‬
‫אוי ואבוי שלוש פעמים‪ ,‬מי יודע מהי השנה הבאה‬
‫עלינו‪( ...‬ש"י עגנון‪ ,‬ימים נוראים)‪.‬‬
‫ר' צבי הירש מליסקא‪ ,‬כמו יתר אדמו"רי החסידות‪ ,‬ראה‬
‫עצמו ממשיכו של מחולל התנועה החסידית‪ ,‬ר' ישראל בן‬
‫אליעזר (‪ 1760-1700‬לערך)‪ ,‬הידוע יותר כבעל–שם–טוב‬
‫(הבעש"ט)‪ .‬לפי המסורות החסידיות בראשית דרכו היה‬
‫הבעש"ט מיסטיקאי מתבודד במערב אוקראינה שעשה‬
‫עצמו בור ועם הארץ‪ ,‬התרחק מחברת בני אדם והכין‬
‫עצמו להנהגה‪ .‬משנתגלה‪ ,‬בערך בשנת ‪ ,1730‬ונחשפו‬
‫כוחותיו הפלאיים ‪ -‬יכולת ריפוי מאגית‪ ,‬ראייה חזיונית‬
‫מעבר לזמנו ולמקומו‪ ,‬השראה אקסטטית ודבקות ושיטוט‬
‫בעולמות עליונים ‪ -‬החל המנהיג המסתורי והכריזמטי‬
‫למשוך חוג של תלמידים ומעריצים‪ .‬רוב הסובבים את‬
‫הבעש"ט היו במקורם מקובלים סגפנים‪ ,‬תלמידי חכמים‬
‫שקיבלו על עצמם מנהגי פרישות בהשראת המחשבה‬
‫הקבלית וספרות המוסר‪ .‬בשורתו של הבעש"ט הייתה‬
‫טמונה בראיית הבריאה כולה כספוגה אלוהות‪ ,‬ובקריאתו‬
‫להשרות משמעות דתית על כל שגרת החיים‪ ,‬ממלאכה‬
‫ושיחה ועד אכילה ושתייה‪ .‬בשורה זו מיקדה את הכמיהה‬
‫לגאולה במהלך אישי פנימי שכל אדם יכול לעבור וראוי‬
‫לו שיעבור‪ .‬‬
‫עם זאת‪ ,‬בצד הכמיהה לביטוי רגשי ולדתיות אישית‬
‫פנימית‪ ,‬לא נגרע חלקם של ההלכה והמנהג‪ ,‬הדת‬
‫הממוסדת והקהילתית‪.‬‬
‫גם בחוג הבעש"ט התקיימה הדרשה שקודם לתקיעת‬
‫השופר‪ ,‬בתוך מכלול סדרי התפילות של הימים הנוראים‪.‬‬
‫אך על גבי המבנה ההלכתי והנורמטיבי המדוקדק היה‬
‫טבוע בדרשה חותמו הייחודי של הבעש"ט‪ ,‬כפי שעולה‬
‫משלוש מסורות סביב תקיעת השופר הנוגעות לבעש"ט‬
‫ולחבורתו‪.‬‬
‫הבנים ששכחו את לשון אביהם‬
‫בספר ליקוטים יקרים‪ ,‬המקבץ מסורות על כמה צדיקים‬
‫ובהם הבעש"ט‪ ,‬מובא "משל נפלא לפני התקיעות"‪.‬‬
‫לא ברור אם הבעש"ט הוא שסיפר משל זה בדרשה‬
‫המסורתית שלפני תקיעת השופר‪ .‬על המגיד‪ ,‬תלמידו‪,‬‬
‫כבר יש עדות ישירה הקושרת אותו למשל זה‪ ,‬אך ייתכן‬
‫שכמו משלים נוספים ששמע המגיד מהבעש"ט‪ ,‬גם‬
‫משל זה מקורו במחולל החסידות‪ .‬מכל מקום‪ ,‬משל זה‬
‫מזהה בתקיעת השופר חריגה שבדיעבד מהסדר הרגיל‪,‬‬
‫חריגה שמופנמת לתוך הסדר הדתי‪:‬‬
‫מלך גדול מלך מפואר ששלח את בניו לצוד ציד‪,‬‬
‫ותעו הבנים מהדרך והיו צועקים אולי ישמע האב‪,‬‬
‫ולא נענו‪ ,‬ואמרו בלבם אולי שכחנו את הלשון של‬
‫אבינו‪ ,‬לפיכך אינו שומע את צעקתינו‪ ,‬בכן נצעק‬
‫בקול בלא דיבור‪ ,‬והתיישבו את עצמם שישלחו את‬
‫האחד לצעוק‪ ,‬והזהירו אותו ראה והבן כי כלנו תלויים‬
‫בך‪( ...‬ליקוטים יקרים)‪.‬‬
‫משל זה תואם את אחת ההנמקות המסורתיות לתקיעת‬
‫השופר; זו המתמקדת בפשטות הקול של השופר ובהיותו‬
‫כעין קריאה לעזרה‪ ,‬זעקה או יבבה שאינה מתורגמת‬
‫למילים‪ .‬נקל להבין את התאמתו של משל זה לדרשה‬
‫המקדימה את התקיעות‪ .‬הוא אמור לעורר את לב‬
‫שומעיו לחוש עצמם כבנים אבודים הזקוקים לאביהם;‬
‫בנים שתעו בדרך‪ ,‬חטאו ורחקו‪ ,‬ושכחו כיצד לפנות אל‬
‫אביהם–מלכם‪ ,‬כיצד לומר "אבינו מלכנו חטאנו לפניך"‪.‬‬
‫השכחה‪ ,‬הריחוק והתעייה מתארים את המצב הנפשי‬
‫של החוטא‪ .‬המלך אינו עונה‪ ,‬אומר המשל‪ ,‬והנה לפנינו‬
‫הזדמנות להסב את תשומת לבו אלינו בקריאה מסוג‬
‫שונה‪" ,‬בקול בלא דיבור"‪ .‬סיפור שכזה יעורר את התוקע‬
‫בשופר להבין את גודל אחריותו בתור שליח הציבור‬
‫שכולם תלויים בו‪ ,‬ויעורר את לבם של השומעים לחשוב‬
‫על רגע התקיעה כעל רגע שבכוחו לחולל שינוי במצבם‬
‫הקיומי והדתי ולחדש את הקשר שאבד עם האב–המלך‪.‬‬
‫אך לצד זאת‪ ,‬משל הבנים ששכחו את לשון אביהם‬
‫מדגיש ומעצים את המתח שבין התקיעות ובין התפילה‬
‫במתכונתה הרגילה ‪ -‬זו שנאמרה לפני הדרשה שהמשל‬
‫הזה סופר בה‪ ,‬וזו שתיאמר לאחר מכן‪ .‬קודם תקיעת‬
‫השופר המתפללים דוברים את לשון אביהם במובן מסוים‪,‬‬
‫או לפחות בוטחים במחזורי התפילה שלהם ובנוסחי‬
‫התפילה שבאמצעותם הם פונים לאביהם שבשמיים‪.‬‬
‫רגע לפני התקיעות‪ ,‬כאשר הדרשן מעורר את לבם לכוון‬
‫בתקיעות כמוצא אחרון‪ ,‬הוא בעצם מערער על כוחה‬
‫של תפילתם‪ ,‬שהתקיעות משובצות בה‪ .‬הוא מצביע‬
‫על התקיעות כעל מעשה שבדיעבד‪ ,‬מעשה שחורג‬
‫מהנורמה‪ ,‬אף שהוא מופנם אל תוך הנורמה באופן מלא‪.‬‬
‫מעשה זה מעיד על מוגבלותה של הנורמטיביות הדתית;‬
‫מוגבלות המלווה את המסר הרוחני של הבעש"ט לכל‬
‫אורך הדרך בנסותו להציע דרכים יצירתיות להתגבר‬
‫עליה‪ ,‬או למצער להשלים אותה‪.‬‬
‫יתר על כן‪ ,‬דרכם הראשונית של המתפללים‪/‬הציידים‬
‫היא דרך שאליה יצאו בשליחות אביהם המלך‪ .‬הוא זה‬
‫"ששלח את בניו לצוד ציד"; הוא זה שציווה על התפילה‪.‬‬
‫התפילה מיוצגת במשל בשני אופנים‪ :‬היא לשון האב‪,‬‬
‫דרך הפנייה השגרתית אליו‪ ,‬אך היא אולי גם הדרך‬
‫שהבנים תועים בה‪ .‬הבנים שיצאו בשליחות אביהם תעו‬
‫בדרכם לא משום שלא קיימו את דבר האב‪ ,‬אלא דווקא‬
‫משום שקיימו את שנצטוו‪ .‬אם כן‪ ,‬ייתכן כי המשל מרמז‬
‫ל"חטא" הרובץ לפתחה של כל מצווה‪ :‬הריחוק מהמְצ ַווה‪,‬‬
‫שהוא מהותי ‪ -‬ככל שהדבר פרדוקסלי ‪ -‬להתרכזות‬
‫בקיום רצונו‪ .‬כדי לשוב ולהתקרב אליו נדרש המעשה‬
‫הפשוט ביותר‪ ,‬מעשה שיש בו הכי מעט טקס‪ ,‬טקסט‪,‬‬
‫ארגון וצורה‪ ,‬והכי הרבה כוונה‪.‬‬
‫ואולם‪ ,‬ככל שקוטב זה של הקיום הדתי הוא הכרחי‪ ,‬גם‬
‫סכנתו בצדו‪ ,‬שהרי קול חסר צורה כקול השופר הוא‬
‫ביטוי דתי השווה לכל נפש‪ :‬כל אדם (גם לא יהודי) יכול‬
‫להשתמש בו בתפילתו‪ ,‬ולהטעינו במשמעות זו או אחרת‪.‬‬
‫אם כן‪ ,‬יחסי התקיעות והתפילות המבוטאים במשל זה‬
‫הם אך דוגמה לדו–קוטביות ההכרחית המתקיימת בכל‬
‫מערכת דתית‪ ,‬ומועצמת בעולם החסידי‪.‬‬
‫התוקע ששכח את הכוונות‬
‫אחת המסורות על הבעש"ט מתארת אירוע שהתרחש‬
‫סביב תקיעת השופר בחוג תלמידיו‪ ,‬והיא אופיינית‬
‫לבשורתו הדתית של הבעש"ט‪ .‬במסורת זו המתח‬
‫שתואר לעיל בא לידי ביטוי באופן עמוק יותר‪:‬‬
‫פעם אחת ציוה הבעל שם טוב זכרונו לברכה להרב‬
‫ר' זאב קיצס זכרונו לברכה שילמוד כוונות התקיעות‪,‬‬
‫כי הוא יהיה מסדר התקיעות בראש השנה לפניו‪.‬‬
‫וילמוד הרב ר' זאב את הכוונות ויכתבן על נייר להביט‬
‫בהן בעת הסידור‪ ,‬וישם את הנייר בחיקו‪ .‬בבואו‬
‫לסדר התקיעות התחיל לחפש הנייר אנה ואנה ואינו‪,‬‬
‫ולא ידע מה לכוון‪ .‬וירע לו מאוד‪ .‬ויבך בכי תמרורים‬
‫בלב נשבר‪ ,‬וסידר התקיעות פשוט בלי שום כוונות‪.‬‬
‫אחר זה אמר לו הבעל שם טוב הנה בהיכל המלך‬
‫נמצאו חדרים והיכלות הרבה‪ ,‬ומפתחות שונים בכל‬
‫פתח ופתח‪ ,‬אך הכולל מכל המפתחות הוא הגרזן‪,‬‬
‫שבו אפשר לפתוח כל המנעולים של כל השערים‬
‫כולם‪ .‬כן הכוונות הן מפתחות‪ ,‬לכל שער כוונה‬
‫אחרת‪ ,‬והכולל הוא לב נשבר‪ .‬כאשר ישבר אדם לבו‬
‫לפני השם יתברך באמת יכול ליכנס בכל השערים‬
‫בהיכלות של המלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא‬
‫(ש"י עגנון‪ ,‬סיפורי הבעש"ט‪ ,‬מתוך אור ישרים)‪.‬‬
‫בסיפור זה יש פער בין הנחיית הבעש"ט לכתחילה ובין‬
‫דבריו בדיעבד‪ ,‬והוא אופייני לסיפורים שבהם העלילה‬
‫מתפתחת מעשייה דתית נורמטיבית אל משבר שמאיים‬
‫לפגוע במהלך התקין של קיום המצווה‪ ,‬ובסופו של דבר‬
‫מתברר שהמשבר הוא שמעניק ערך דתי גבוה יותר‬
‫להתרחשות‪ .‬לכתחילה מצווה הבעש"ט לתלמידו‪ ,‬ר'‬
‫זאב‪ ,‬ללמוד את כוונות התקיעות‪ .‬כוונות אלו‪ ,‬המושתתות‬
‫על נוסחאות קבליות מדוקדקות שפיתח האר"י (ר'‬
‫יצחק לוריא) במאה השש–עשרה בצפת‪ ,‬דורשות ריכוז‬
‫מקסימלי וידע בסבכי הקבלה‪ .‬במקום לדרוש את כוונת‬
‫הלב הכללית‪ ,‬שיטה זו יורדת לפרטי פרטים ותובעת‬
‫מחשבה ממוקדת בכל אחת מתקיעות השופר‪ .‬ר' זאב‬
‫קיציס‪ ,‬שעל כתפיו מוטלת אחריות כבדה כלפי התוקע‬
‫וכלפי כל ציבור המתפללים‪ ,‬מתכונן למשימה ברצינות‬
‫וכותב לעצמו את הכוונות המדויקות‪ .‬אבדן הנייר מצער‬
‫אותו מאד‪ ,‬ובסופו של דבר הוא מסדר את התקיעות מתוך‬
‫הצער והכאב על שכחתו‪" ,‬בלי שום כוונות"‪ .‬בדיעבד‬
‫מתברר ששברון הלב הוא הכוונה; המצב הנפשי הראוי‬
‫ביותר‪ ,‬שפועל פעולה הרבה יותר עוצמתית משפועלת‬
‫כל כוונה מדוקדקת בפני עצמה‪.‬‬
‫סיפור זה אוחז בשני קצוות בלי להרפות אף מאחד‬
‫מהם‪ .‬מצד אחד הוא מציג אידאל נורמטיבי‪ :‬לימוד‬
‫כוונות התקיעות לקראת תקיעת השופר בראש השנה‪,‬‬
‫כדי לקיים את המצווה מתוך ריכוז מדויק ומדוקדק‪.‬‬
‫מצד אחר‪ ,‬הוא מציג מימוש דתי–רוחני‪ :‬תקיעת שופר‬
‫הבוקעת את כל שערי השמיים מתוך לב נשבר‪ ,‬שהוא‬
‫עצמו הכוונה המשמעותית ביותר‪ .‬לכתחילה‪ ,‬צריך לבוא‬
‫עם מפתחות מתאימים; בדיעבד‪ ,‬גרזן יכול "לעשות את‬
‫העבודה" הרבה יותר טוב‪ .‬הפרדוקס‪ ,‬והוא לב הסיפור‪,‬‬
‫הוא שאין שום אפשרות לבוא עם גרזן לכתחילה‪ .‬לא‬
‫דרשֵני ‪  2‬סתיו ‪  2010‬עמוד ‪75‬‬
‫ייתכן גרזן לכתחילה‪ .‬הגרזן הוא מצב שנולד בדיעבד‪,‬‬
‫מתוך המצוקה שאי אפשר לתכנן‪.‬‬
‫הבעש"ט לא סיפר לר' זאב את הסיפור‪ ,‬שכן ר' זאב הוא‬
‫גיבור הסיפור‪ .‬אך הבה ננסה לדמיין את ההתרחשות‬
‫בשנה לאחר מכן‪ ,‬מתוך הנחה שהבעש"ט ביקש שוב‬
‫מר' זאב קיציס להתכונן לקראת סידור התקיעות לפניו‪.‬‬
‫האם אפשר להתכונן ברצינות הראויה בשעה שיודעים‬
‫שיש כוח ספונטני חזק יותר? האם אפשר לחזור שוב על‬
‫שבירת הלב? להמציא "גרזן" חדש? ומה אומר הסיפור‬
‫למסדרי תקיעות אחרים?‬
‫מתח זה בין דתיות ספונטנית ובין דת ממוסדת מונח‬
‫בתשתית העולם הדתי בכללו‪ ,‬ומועצם ביותר בעולם‬
‫החסידי‪ ,‬שבו השאיפה לדתיות אותנטית‪ ,‬משמעותית‬
‫ואישית מעלה את המתח על פני השטח ומנכיחה‬
‫במכוון מצבי עימות בין היסוד הנורמטיבי שבדתיות ובין‬
‫היסוד הספונטני שבה‪ .‬אחת הסיבות המרכזיות לכך‬
‫היא תפיסת האלוהות כחובקת כול ומצויה בכל ההוויה‪.‬‬
‫דמויות כמו הבעש"ט‪ ,‬המגיד ממזריץ' וצדיקים חסידיים‬
‫אחרים‪ ,‬לא זו בלבד שהם אחזו בתפיסה הזאת כעמדה‬
‫תאולוגית‪ ,‬אלא הם אף חוו אותה באופן מלא בכל‬
‫ישותם‪ ,‬כפי שהם מעידים על עצמם וכפי שתלמידיהם‬
‫מעידים עליהם‪ .‬החוויה של אלוהות הנוכחת במלוא‬
‫ההוויה מציבה סימן שאלה על מבנה המערכת הדתית‪,‬‬
‫הממקמת את אלוהים כנוכח בנקודות זמן מסוימות יותר‬
‫מאשר באחרות‪ ,‬במקומות מסוימים יותר מאשר באחרים‬
‫ובשפות ובמילים מסוימות יותר מאשר באחרות‪ .‬חוויה זו‬
‫מגבירה את עוצמת הרעיון החז"לי "רחמנא לבא בעי"‬
‫(האל רוצה את הלב‪ ,‬את הכוונה)‪ ,‬המצוי במתח עם‬
‫הדקדוק הטקסי של מעשי המצוות‪.‬‬
‫הדרשן שמזכיר את שראוי לשכוח‬
‫המשל המפורסם ביותר מראשית ימי החסידות הוא‬
‫משל שסיפר הבעש"ט לפני תקיעת השופר‪ .‬משל זה‬
‫חוזר על עצמו בווריאציות רבות ושונות בכתבי תלמידיו‪,‬‬
‫ומשפע המחקרים על אודותיו נראה כי גם את לבם של‬
‫החוקרים הוא משך‪ .‬מריבוי הגרסאות למשל זה אפשר‬
‫לשער כי הוא לא סופר פעם אחת לפני תקיעת השופר‪,‬‬
‫אלא היה בעצמו כעין טקס ממוסד שהקדים את טקס‬
‫התקיעות‪ .‬נעיין במשל וננסה להבין את תפקידו ‪ -‬לעורר‬
‫את הלב לפני שמיעת השופר‪:‬‬
‫דרשֵני ‪  2‬סתיו ‪  2010‬עמוד ‪76‬‬
‫ושמעתי ממורי זלה"ה [זכרו לחיי העולם הבא]‬
‫משל שאמר קודם תקיעת שופר שהי'[ה]‬
‫מלך א'[חד] חכם גדול ועשה באחיזת עינים‬
‫חומות ומגדלים ושערים וצוה שילכו אצלו דרך‬
‫השערי'[ם] והמגדלים וצוה לפזר בכל שער‬
‫ושער אוצרות המלך ויש שהלך עד שער א'‬
‫וחזר ויש [שהלך עד שער ב' וחזר] וכו' עד שבנו‬
‫ידידו התאמץ מאד שילך אל אביו המלך אז ראה‬
‫שאין שום מחיצה מפסיק בינו לבין אביו כי הכל‬
‫היה אחיזת עינים והנמשל מובן‪( ...‬ר' יעקב יוסף‬
‫מפולנאה‪ ,‬בן פורת יוסף)‪.‬‬
‫ר' יעקב יוסף מפולנאה‪ ,‬תלמידו של הבעש"ט‪ ,‬מספר‬
‫על המשל ששמע ממורו‪ .‬המשל מתאר מלך שעשה‬
‫באחיזת עיניים חומות ומגדלים ושערים‪ ,‬שהם‪ ,‬כפי‬
‫שמתבאר מתוך המשל עצמו‪ ,‬מכשולים בדרך אל‬
‫המלך‪ .‬רק מי שיתאמץ מאוד להגיע אל המלך ויחצה‬
‫את כל המחיצות‪ ,‬השערים והחומות‪ ,‬יצליח במשימה‪.‬‬
‫אנשים שונים הגיעו עד שער אחד או יותר מכך‪ ,‬ושבו‬
‫על עקבותיהם‪ .‬בין החומות היו מפוזרים אוצרות המלך‪,‬‬
‫ויש לשער שאלו שלא השלימו את המשימה הסתפקו‬
‫באוצר שנתגלה להם מעבר לחומה‪ ,‬וויתרו על התכלית‬
‫האמיתית‪" :‬שילכו אצלו"‪ .‬רק יחיד הסגולה‪" ,‬בנו ידידו"‬
‫של המלך‪ ,‬התאמץ והתמודד עם כל המכשולים והגיע‬
‫עד המלך ממש‪ .‬בנקודה זו נגלה לעיניו "שאין שום‬
‫מחיצה מפסיק" ושלאמיתו של דבר כל החומות שעבר‬
‫בדרכו היו אחיזת עיניים‪.‬‬
‫ר' יעקב יוסף מפולנאה קובע כי "הנמשל מובן"‪ ,‬אך‬
‫מתברר שהבנת הנמשל שונה מתלמיד לתלמיד‪ ,‬מחוקר‬
‫לחוקר‪ .‬אין צורך לומר כי המלך הוא מלכו של עולם‪ ,‬וכל‬
‫המנסים להגיע אליו הם שומעי המשל‪ ,‬אלה שמנסים‬
‫להתקרב לריבונו של עולם‪ .‬את המבנה הזה ראינו גם‬
‫במשל הראשון‪ :‬מלך רחוק ובנים–נתינים המחפשים את‬
‫קרבתו‪ .‬השאלה המעניינת היא‪ ,‬מה טיבן של החומות‪,‬‬
‫מה טיבם של האוצרות‪ ,‬ויותר מכול‪ :‬מה פשר אחיזת‬
‫העיניים? ר' יעקב יוסף עצמו מציע בהמשך דבריו ביאור‬
‫למשל על פי דברים ששמע מהבעש"ט בהזדמנויות‬
‫אחרות‪:‬‬
‫וכן כתבתי במ"א [במקום אחר] מה ששמעתי ממורי‬
‫זלה"ה כי בידיעת האדם שהשי"ת [שהשם יתברך]‬
‫מלא כל הארץ כבודו וכל תנועה ומחשבה הכל ממנו‬
‫ית'‪ ,‬אז‪ ,‬בידיעה זו‪ ,‬יתפרדו כל פועלי און וכו'‪ .‬א"כ [אם‬
‫כן]‪ ,‬כל המלאכים וכל ההיכלות הכל נברא ונעשה‬
‫כביכול מעצמותיו ית'‪ ,‬כהדין קמצא דלבושי' מיניה‬
‫וביה [כמו הקמצא שלבושו ממנו ובו]‪ ,‬ובידיעה זאת‬
‫יתפרדו כל פועלי און‪ ,‬שאין שום מחיצה ומסך מבדיל‬
‫בין האדם ובינו ית' בידיעה זאת (שם)‪.‬‬
‫ביאור זה ל ַמשל מבטא את אחד הרעיונות הבסיסיים‬
‫והדרמטיים ביותר בחסידות הבעש"טנית ביחס‬
‫לאלוהות ולמקומה בעולם‪ .‬על פי הבעש"ט‪ ,‬אין מקום‬
‫פנוי מהאלוהות ("לית אתר פנוי מיניה")‪ .‬יותר מכך‪ ,‬אין‬
‫דבר בעולם שאינו אלוהות בתחפושת‪ ,‬שכן לא ייתכן‬
‫שממשות חומרית תגביל את האלוהות ותדחוק אותה‬
‫החוצה ממנה‪ .‬הקיום החומרי‪ ,‬הנבדל והמפוצל של כל‬
‫העולם סביבנו‪ ,‬הוא אחיזת עיניים‪ .‬לפיכך‪ ,‬המחיצות‬
‫והמסכים למיניהם‪ ,‬וכל מה שמבדיל לכאורה בין‬
‫האדם ובין אלוהיו‪ ,‬הם "פועלי אוון [=רוע]"‪ .‬הידיעה‬
‫התאולוגית ‪ -‬שיסודה בחוויה מיסטית בעלת עוצמה ‪-‬‬
‫שהאלוהות אכן ממלאת את כל העולם‪ ,‬בהיותה הדבר‬
‫היחיד שקיים באמת; ידיעה זו מפרידה את פועלי האוון‪,‬‬
‫כלומר מפרקת אותם‪ ,‬מנתצת את החומות הדמיוניות‪.‬‬
‫אין זה ניתוץ המפיל את החומות אל תהומות האי–קיום‪,‬‬
‫אלא ניתוץ המשיב אותן אל מהותן האמיתית שהיא‬
‫עצמות האל‪.‬‬
‫הדימוי המדרשי לכך הוא ה"קמצא" ‪ -‬סוג של שרץ‪ ,‬אולי‬
‫חילזון‪ ,‬אשר עוטה שריון הנראה כחיצוני לו‪ ,‬אלא שזהו‬
‫חלק מגופו‪ ,‬חלק בלתי נפרד ממהותו כולה‪ .‬אף כאן‬
‫האשליה אינה עצם קיומו של הלבוש; הלבוש אכן קיים‬
‫וממשי‪ .‬רק נבדלותו היא פיקציה‪ .‬הרעיון המהמם הזה‬
‫הופך כל נבדלות לפיקציה‪ ,‬לא רק את זו של המציאות‬
‫החומרית‪ .‬גם נפרדותו של אדם מאדם ושל אדם מאלוהיו‬
‫כבר אינה כפי שאנו תופסים אותה‪ .‬החוויה הבסיסית של‬
‫זהות עצמית ושל התמצאות בעולם רב גבולות מסתברת‬
‫כחוויה שקרית‪ ,‬כמכסה על מהות אחדותית הנחווית רק‬
‫לרגעים‪ ,‬רק על ידי יחידי סגולה‪.‬‬
‫משל זה‪ ,‬כמו הסיפור הקודם‪ ,‬אוחז בשני קצוות‪.‬‬
‫מצד אחד‪ ,‬אי–קיומן של חומות ומחיצות ונגישותו‬
‫של המלך בכל אתר ובכל זמן הם "האמת" הנסתרת‬
‫מעיני כול‪ .‬מצד אחר‪ ,‬המציאות הגלויה לעין‪ ,‬שהיא‬
‫למעשה אחיזת עיניים‪ ,‬היא עובדת ריחוקו של המלך‪,‬‬
‫המכשולים בדרך אליו‪ ,‬והמאמץ הנדרש כדי לזכות‬
‫בקרבתו‪ .‬הפרדוקס הוא שרק מי שמתאמץ ומבקש‬
‫את המלך בתוך העולם השקרי‪ ,‬זוכה לקרבת המלך‬
‫ומשיג את ראיית האמת‪ ,‬השוללת במובן מסוים את‬
‫הדרך שהלך בה לקראתה‪.‬‬
‫מה תפקידו של משל כזה במסגרת דרשה קודם‬
‫תקיעת השופר? רוב החוקרים שעסקו במשל לא נתנו‬
‫דעתם להקשר הריטואלי שלו‪ .‬משה אידל‪ ,‬בספרו‬
‫‪ ,Ben: Sonship and Jewish Mysticism‬התמקד‬
‫בהקשר זה‪ ,‬וטען שהמשל משמש הסבר לריטואל של‬
‫תקיעת השופר‪ .‬תקיעת השופר‪ ,‬כותב אידל‪ ,‬נתפסה‬
‫כפעולה הסוללת דרך לעליית התפילות‪ ,‬באמצעות‬
‫הריסת הכוחות שמנעו את העלייה הזו (ייתכן שאלה הם‬
‫"פועלי אוון")‪ .‬בעיניו המשל הוא חלק מניסיון לתאר את‬
‫חשיבות התפילה‪ .‬אמירת המשל באמצע התפילה‪ ,‬לפני‬
‫תקיעת השופר‪ ,‬מבהירה מהי הדרך אל המלך וכיצד‬
‫נחצים השערים והחומות‪ :‬באמצעות תפילה ותקיעות‬
‫שופר‪ .‬עיקר התמקדותו של אידל בביאור המשל נתון‬
‫לאופן שבו הריטואל שמתקיים לאחר סיפור המשל‬
‫ התקיעה והתפילה ‪ -‬מאיר את המשל ואת פשרו‪.‬‬‫כלומר‪ ,‬התקיעות הן ההקשר שבו נאמר משל זה‪ .‬אני‬
‫רוצה להציע כיוון הפוך ואולי משלים‪ ,‬ולפיו המשל הוא‬
‫שמספק הקשר ופשר לתקיעות ולתפילה‪.‬‬
‫הרעיון המרכזי שהמשל מוביל הוא אחיזת העיניים‬
‫המאפיינת את התנהלות האדם בעולם‪ .‬אם כך‪ ,‬גם‬
‫בלעדיותה של הדרך אל המלך ‪ -‬אם נאמר שדרך זו‬
‫היא התפילה והשופר ‪ -‬היא אחיזת עיניים‪ .‬שהרי המלך‬
‫מצוי לפנים מן המחיצות אך גם מעברן השני‪ ,‬גם בתוכן‪.‬‬
‫כלומר‪ ,‬גם באוצרות שלקחו אלה שלא הגיעו עד המלך‬
‫אפשר למצוא את המלך עצמו‪ .‬אמנם רק מי שיגיע עדיו‬
‫יידע זאת‪ ,‬אך הנה מספר לנו על כך הבעש"ט בדרשתו!‬
‫במובן מסוים‪ ,‬משל המחיצות מתפקד כריטואל קודם‬
‫הריטואל‪ ,‬אך בתפקיד של ריטואל נוגד‪ ,‬או חתרני‪.‬‬
‫תפיסת האימננטיות האלוהית החובקת כול של הבעש"ט‬
‫מתבטאת במגוון אמירות משמו בהקשרים רבים ושונים‪,‬‬
‫אך יש חשיבות מהותית לרגע אמירתה‪ .‬דבר אחד הוא‬
‫לומר בשיעור פילוסופיה או בדרשת הרב שהאלוהות‬
‫נוכחת בכל מקום‪ ,‬שבכל דרך אפשר וראוי להגיע עדיה‪,‬‬
‫וכל המחיצות‪ ,‬הגבולות והדרגות הן אחיזת עיניים ‪-‬‬
‫ודבר אחר הוא לומר זאת רגע לפני קיומו של ריטואל‬
‫שכל עניינו קריאה לקרבת האל ברגע שיא ייחודי ונדיר‬
‫(תפילת שחרית של ראש השנה)‪ ,‬במקום מסוים (בית‬
‫הכנסת)‪ ,‬באופן מסוים (תקיעת השופר‪ ,‬על כל דקדוקי‬
‫ההלכה הכרוכים בה)‪ .‬אפשר לדמות את הדבר לתמונה‬
‫הבאה‪ :‬בני זוג השבים אל המקום שבו הכירו לראשונה‬
‫ביום חתונתם‪ ,‬לפני השקיעה‪ .‬רגע לפני שהם מעניקים זו‬
‫לזה מתנות ומתחבקים‪ ,‬הם מכריזים שהתחושה שהם‬
‫חשים ברגע זה ממש היא רק אחיזת עיניים‪ ,‬שכן אהבה‬
‫‪ -‬או שהיא ישנה תמיד או שהיא איננה‪.‬‬
‫משל הבנים ששכחו את‬
‫לשון אביהם מעצים את‬
‫המתח שבין התקיעות ובין‬
‫התפילה במתכונתה הרגילה‬
‫ זו שנאמרה לפני הדרשה‬‫משל המחיצות העשויות באחיזת עיניים משמש מצד‬
‫אחד בתפקיד נורמטיבי של עירור הלב לקראת המסע‬
‫דרך כל השערים והחומות‪ ,‬אל קרבת המלך ואל‬
‫השהות במחיצתו; מסע שלתקיעת השופר יש בו חלק‬
‫משמעותי‪ .‬אך מצד אחר‪ ,‬לדעתי‪ ,‬הוא חותר תחת הרגע‬
‫הייחודי והמקודש של תקיעת השופר ‪ -‬כלומר‪ ,‬חותר‬
‫תחת המערך ההייררכי של הזמן הדתי המחולק לרגעי‬
‫חולין ולרגעי קדושה‪ ,‬ובכלל זה מערער על עצם המעמד‬
‫המקודש של תקיעת השופר כרגע שיא‪ .‬המשל המקדים‬
‫את הריטואל מתפקד כריטואל בפני עצמו‪ ,‬שתפקידו ‪-‬‬
‫בין השאר ‪ -‬להגביר את המודעות למוגבלותו של רגע‬
‫השיא הזה‪ ,‬לעובדה שכל המערך של שיא ושפל בתוך‬
‫מסגרת נורמטיבית הוא אחיזת עיניים‪ .‬דומה כי אין רגע‬
‫פחות מתאים לאמירות תאולוגיות שכאלה מהרגע שבו‬
‫מומלך מלכו של עולם בטקס אנושי המדמה אירוע‬
‫ממשי הדומה להכתרת מלך אנושי‪.‬‬
‫במובן מסוים מהלך זה דומה להתרחשות שבסיפור‬
‫הקודם‪ .‬שם יש מפתחות לשערי ההיכלות בדרך אל‬
‫המלך‪ ,‬וכאן יש מחיצות‪ ,‬חומות ומגדלים בדרך אל המלך;‬
‫שם כוונות התפילה‪ ,‬שהן המפתחות המדויקים הפותחים‬
‫את הדרך אל המלך‪ ,‬מומרות בגרזן‪ ,‬השובר באבחה‬
‫אחת את כל מה שמפריד בין המלך ובין בניו‪ ,‬וכאן‬
‫מתברר במבט אחד כי כל המחיצות והחומות המפרידות‬
‫הן אחיזת עיניים‪ .‬אך אם בסיפור הקודם מגיע ר' זאב‬
‫קיציס להבנה בנוגע לפעולת הלב השבור לאחר מעשה‪,‬‬
‫כאן מתאר הבעש"ט את המהלך כולו בשעת הדרשה‬
‫מעוררת הלב קודם התקיעות‪ .‬בכך הבעש"ט מביא‬
‫לשיא חדש את המתח שבין המבנה הדתי הנורמטיבי‬
‫והממוסד ובין היסוד הדתי העמוק המתנגד להתמסדות‬
‫הרגש וכמה לאינסופי‪.‬‬
‫דרשֵני ‪  2‬סתיו ‪  2010‬עמוד ‪77‬‬