סיכום הלכות מקוואות
ב"ה סיכו הלכות מקואות ס' רא לקט וער :ש"י לאו רמת ג ,ה'תשע"ב הערות והארות[email protected] : 2 3 סעי א' מידות המקוה משנה – "למעלה מה ,מקוה שיש בו ארבעי סאה שבו טובלי ומטבילי") .פ"א מ"ז( גמרא – " 'א במי נדה יתחטא' – מי שהנדה טובלת בה ,הוי אומר מ' סאה") .ע"ז עה(: גמרא – "תניא' :ורח %את בשרו במי' – במי מקוה' ,את כל בשרו' – מי שכל גופו עולה בה ,וכמה ה? אמה על אמה ברו שלוש אמות") .חגיגה יא (:ומשמע לחכמי שאמה על אמה ברו שלוש אמות זה מ' סאה ובמרובע ולא בעיגול. רבנו ירוח – ה"ה א יהיה רחב ואינו גבוה כ"כ ,יועיל א יתכסה במי בפע אחת. חישוב מ' סאה :חזו"א )או"ח ס' לט סע' יב( – 648ליטר בשעת הדחק ולכתחילה 750ליטר .גר"ח נאה )שיעורי תורה ס' ג( – 331.7ליטר .נהגו לעשות מקוה הרבה יותר גדול מהשיעור כפל כפלי. גמרא – "...כל מדת חכמי כ היא ,בארבעי סאה טובל ,בארבעי סאה חסר קורטוב ,אינו יכול לטבול בה) ."...כתובות קד(. כמה הוא שיעור קורטוב? רשב"צ – משקל דינר. בית יוס – לא רק קורטוב ,אלא אפילו פחות מקורטוב ,כל שחסרו ארבעי סאה אפילו כל שהוא ,פסול. רשב"צ ,רבנו יהונת – צרי שיהיה קצת יותר משיעור אמה על אמה ברו שלוש אמות ,כדי שלא יצאו מי כשנכנס לטבול וירדו ממ' סאה. באיזו אמה משערי? ראב"ד – באמה בת ששה טפחי משערי למקוה .וכ צרי אמה שוחקת ,כי כל שיעורי תורה מחמירי בה .וכתב הרשב"א, שאמה שוחקת יתרה על אמה עצבה חצי אצבע ,וכ מוכח מהגמרות. ארבעי סאה מדאורייתא או דרבנ? מרש"י )פסחי יז (:ותוספות )נזיר לח (.משמע שמדאורייתא מספיק רביעית לכלי במקוה ומדרבנ מ' סאה, ולאד צרי מ' סאה מדאורייתא .וכ כתבו רוב האחרוני ,אבל הלבוש כתב שמ' סאה במקוה ג לאד זה מדרבנ. מי טעון טבילה במים חיים? משנה – "...למעלה מה מי חיי ,שבה טבילה לזבי והזיה למצורעי וכשרי לקדש בה מי חטאת") .פ"א מ"ח( וטע הדבר ,שלא כתוב בתורה לטבול במי חיי בשו דבר חו %מזבי. תוספתא – "חומר בזב מבזבה ,שהזב טעו מי חיי והזבה אינה טעונה מי חיי") .זבי פ"ג ה"א( רמב" ,רשב"א – פסקו את המשנה והגמרא ,שרק זב טעו טבילה במי חיי ,אבל זבה ושאר טמאי ולא. דין טבילה במעין תורת כהני – "א מעי ובור מקוה מי יהיה טהור )ויקרא יא לו( .תניא :אילו נאמר מקוה מי יהיה טהור ,יכול אפילו מילא מי על כתפו ועשה מקוה לכתחילה יהיה טהור ,ת"ל :מעי .מה מעי בידי שמי ,א מקוה בידי שמי .אי מה מעי מטהר בכל שהוא ,א מקוה מטהר בכל שהוא ,ת"ל :א מעי – מעי מטהר בכל שהוא ,והמקוה במ' סאה .אי מה מעי מטהר בזוחלי ,א מקוה מטהר בזוחלי ,ת"ל :א מעי – מעי מטהר בזוחלי והמקוה באשבור )מכונסי(") .שמיני ריש פרשה ט( ]עיי בש" בסע' ה' שמתירי בפחות ממ' סאה במעי כי הוא מחובר למקורו ואז בס הכל כ יש מ' סאה ,משא"כ בגל שנתלש שלא מחובר למקורו ,אול הט"ז כתב שצרי שיעור שכל גופו מתכסה בו ,ובגל שנתלש זה מ' סאה וכא זה בפחות[ רמב" ,ראב"ד – נית להבי מדברי הרמב" ,שמעי מטהר בכל שהוא בי אד ובי כלי ,מזה שלא כתב בפרוש אחרת .והסבירו הראשוני את הראב"ד ,שלאו דוקא "כל שהוא" ,כי מדובר בכל מקו שכל גופו נכנס ומתכסה במי ,הגדול לפי גדלו והקט לפי קטנו ,אלא הכונה לאפוקי שלא צרי מ' סאה .אבל במקוה כתוב "ורח %את כל בשרו במי" ,ודורשי מי שכל גופו עולה בה דהיינו מ' סאה. ר"י ,רא"ש ,רשב"א ,ר" – מה שכתוב שמעי מטהר בכל שהוא מדובר רק על כלי ,אבל לטבילת אד צרי" מ' סאה לעול אפילו בקט שכל גופו עולה בפחות ממ' סאה .וראייתו מחגיגה כב .ש כתוב ש"מקוה שחלקו בסל ,הטובל ש לא עלתה לו טבילה ,דהא ארעא חלחולי מחלחלא ובעינ דאיכא מ' סאה במקו אחד" ,ובמקוה א"א לומר "חלחולי מחלחלא" אלא מדובר במעי שגידי המי מתחברי תחת הקרקע ובכל זאת צרי מ' סאה. די מעי זוחל :בית יוס – משמע שבמעי שג א המי משוכי כגו מעי שהוא זוחל ואי בשו מקו ממנו מ' סאה ,אבל כשתצר כל המי שמתחלה ועד סו ה מ' סאה ,טובלי בכל מקו ממנו שגו הנטבל מתכסה בו ,בי שיהא אד ובי שיהא כלי לדברי הכל .וכ פסק הש"" את דבריו. וראיה לדבר ,ממה ששנינו בתוספתא מקוואות" :איזו היא חרדלית? מי גשמי הבאי במדרו ,רואי אות ,א יש מתחלת ועד סופ צירו מ' סאה מטבילי בה ,וא לאו אי מטבילי בה ,דברי בית שמאי .בית הלל אומרי :אי מטבילי בה עד שיהא לפניו עוגל מ' סאה .וכל מה שב"ה חולקי זה רק משו שקטפרס לא נחשב חיבור או משו שאי הנוטפי מטהרי אלא באשבור. 4 די מעי שנחפר בידי אד :מהרי"ק ,תרומת הדש ,רמב" – בארות העשויי בידי אד ומי נובעי מה ,אע"פ שאי מימיה יוצאי לחו ,%די מעי גמור לה .ואע"ג שראינו לעיל שמה מעי בידי שמי א מקוה בידי שמי ,מ"מ זה מדבר על הוית המי שצריכה להיות בידי שמי ,אבל חפירת הקרקע יכולה להיות ג בידי אד. שטיפה במי במקו טבילה במקוה :רמב" – א רחצה במרח %או עלו עליה כל מימות שבעול ,הרי היא בטומאתה ויש בה כרת עד שתטבול במקוה או במעי. הלכה מחבר .1 פסק כרמב" שאי האשה עולה מטומאתה ברחיצה במרח ,%ואפילו עלו עליה כל מימות שבעול )שלתפילה מועיל לעני ט' קבי( ,עדי היא טמאה וחייבי עליה כרת ,עד שתטבול כל גופה במקוה או מעי שיש בו מ' סאה ,שה אמה על אמה ברו ג' אמות )כרא"ש וכרשב"א( באמה בת ששה טפחי )ראב"ד(. ט"ז – וכל זה לאד ,אבל לכלי מועיל טבילה בכל שהוא במעי. ש"" )ס"ק מב'( – המחבר לא הזכיר שלכלי מספיק בכלשהו כי אי היו די טומאה וטהרה בכלי ,ומה שטובלי כלי שנקנו מגוי ,לכו"ע צרי מ' סאה ג במעי. ש"" – מי מקוה ,היינו מי גשמי שנקוו למקו אחד ,אבל אי צרי מי חיי אלא לזב ,אבל לא לזבה ונדה. .2 כרבנו ירוח ,שה"ה א רחב יותר ואינו גבוה כ"כ מותר ,כשר א יכולה להתכסות כולה בבת אחת ,ויש בכולו מ' סאה. ש"" – אבל א גופה קט ויכולה להתכסות כולה בפחות ממ' סאה ,מ"מ חייב שיהיה לפחות מ' סאה. .3 כרשב"צ ורבנו יהונת ,שצרי שיהיה החרי %גדול יותר כדי שכשתכנס ויעלו המי יישארו ש מ' סאה בפני. פתחי תשובה – החרי %צרי להיות גדול עד כדי כ שכאשר יכנס אד למקוה לא תישפ החוצה שו טיפת מי אחת כפי שפסק הרמ"א לקמ בסע' נ' להחמיר לכתחילה כדעת הר"ש ,שא א ישארו מ' סאה ,כל עוד שנשפכי מי החוצה ,יש בזה די מקוה זוחל שפסול .ומהב"ח משמע שיש להחמיר א בדיעבד .וא שיש חכ שרצה לומר שחומרת הרמ"א היא כאשר המי יוצאי מעצמ ולא כאשר הטובל מוציא אות ,מ"מ דברי אלו ה דוקא כאשר המי עתידי לחזור למקוה ואז אינ נפסלי כדברי ריב"ש בסע' נ' ,אבל א לא יחזרו יש להחמיר בזה. אמנ קשה על זה מהש" בסע' נה שפסק מפורש שא זחלו המי מחמת הטבילה אי לפסול ,ע"ש. סעי ב' דין מעין זוחל תורת כהני – "מעי מטהר בזוחלי ומקוה באשבור". רמב" ,רמב" ,ר" ,סמ"ג ,מרדכי – אי הכונה שמעי מטהר רק בזוחלי ,אלא הכונה א בזוחלי ,כלומר בי בזוחלי ובי באשבור מטהר מעי, ומקוה רק באשבור ולא בזוחלי .והסביר המרדכי ,שמעי נקרא מעי בי בזוחלי בי באשבור ,אבל מקוה אינו נקרא כ אלא באשבור ,כמו שכתוב "יקוו המי מתחת השמי אל מקו אחד". מחבר – פסק את הברייתא שמי מעי מטהרי בי במכונסי במקו אחד כמו מקוה ובי בזוחלי ,אמנ מי גשמי שמתכנסי למקוה ,אי מטהרי אלא באשבור כשה לחוד בלא מעי ולא בזוחלי ובזה פסולי מהתורה. דין זוחלים שמתערבים עם הנוטפים גמרא – "תניא רבי מאיר אומר :יובל שמו ,שנאמר 'והיה כע %שתול על פלגי מי ועל יובל ישלח שרשיו' ,ולמה נקרא שמו פרת? שמימיו פרי ורבי. מסייע ליה לשמואל ,דאמר שמואל :נהרא מכיפיה מיברי )מסלע שלו נובעי מי( ,ופליגא דרב ,דאמר רב אמי אמר רב מיטרא במערבא ,סהדא רבא דפרת )כשיורדי הרבה גשמי בא"י אז יש הרבה מי בבבל(". אבוה דשמואל עביד להו לבנתיה ,מקוה ביומי ניס ומפצי ביומי תשרי )מחצלות של קני ומשליכ למי ועומדות עליה וטובלות כדי שיש בימי תשרי לא יעלה על רגליה ויחצו.(% מקוה ביומי ניס ,סבר לה כרב ,דאמר רב אמי אמר רב :מיטרא במערבא סהדא רבא דפרת ,שמא ירבו נוטפי על הזוחלי והוו להו מי גשמי רובא. מפצי להו ביומי תשרי .ופליגא דידיה אדידיה )שקוד אמר שנהר מתבר מעצמו ,דאמר שמואל אי המי נטהרי בזוחלי ,אלא פרת ביומי תשרי". )בכורות נה(: רש"י – שמואל עשה לה מקוה בימי ניס ,שמא ירבו מי הגשמי על המי הנובעי בנהרות ,ואז יוצא שטבלו במי גשמי ,אבל מי גשמי מועילי רק כשה מכונסי )אשבור( ולא כשה זוחלי ,וא ירבו על הזוחלי ,לא עלתה טבילה .ושמואל סובר כא כרב שהנהר עולה ממי הגשמי ,אבל בימי 5 תשרי שלא היה הרבה גש ,מ הסת המי הנובעי רבי על מי הגשמי ולכ מותר לטבול בנהר ,וכמו שכתוב "אי ל טפח יורד מלמעלה ,שאי תהו עולה לקראתו טפחיי". כמי ההלכה? תוספות בש ר"ת ,ר" ,מהרי"ק ,רבנו שמשו ,ספר התרומה ,סמ"ג ,סמ"ק – אע"פ ששמואל ואביו עומדי בשיטה אחת וכ הלכה כרב באיסורי, הלכה כמו דבריו הראשוני של שמואל ,שנהר מתבר" מהסלע שלו וטובלי בו כל ימות השנה ותמיד זוחלי רבי על הנוטפי ,כי יש ברייתא שמסייעת לו שאמרה שיובל שמו של נהר פרת ,ונקרא שמו פרת שמימיו פרי ורבי ,ואי טפח שיורד מלמעלה ,שאי תהו עולה לקראתו טפחיי. וכתב הרא"ש ,שעל סמ פסק זה אנו סומכי לטבול בנהרות אפילו א גדלו מאוד עשר ידות מי ממה שהיה בתחילה ,ולא חוששי שמא רבו הנוטפי, כי רוב תגבורת המי היא ממקו נביעתו. וכל דברי ר"ת ה בנהרות שאי מכזבי )היינו נהר( ,אבל בנהרות שמכזבי )שלפעמי מתייבשי בקי (%א"א לומר בה שהנהר מתבר מסלעיו ,אלא ודאי ה מי גש שאסור לטבול בה. רבנו ירוח – חלק על הרא"ש ,וכתב שאפילו לר"ת שפסק שמותר לטבול בנהרות ,אות נהרות שגדלי לפעמי הרבה ממי הגשמי צרי להמתי שני או שלושה ימי שיחזור הנהר לדרכו מאחר שרואי ממש שלפי שעה התרחב מחמת הגשמי. ומהרי"ק ותרומת הדש כתבו שאע"פ שראוי היה להחמיר בזה כדעת ר"י )שמובאת לקמ( ,מ"מ אות שנהגו להקל אי למחות בה ,לחוש לעיירות שאינ יכולי לחפור מקוואות ,וא נאסור לה לטבול בנהרות ,לא יטבלו כלל .וכ"כ בדרכי משה ,שנוהגי בכל מקו שאי בו מקוה לטבול בנהר וסומכי להקל כדעת ר"ת. מהר" מרוטנבורג ,ר"י ,רמב" בש ר"ח ,רי" ,רמב" ,רא"ש ,ריב"ש – מהר" היה אוסר לטבול בנהרות כל השנה חו $מימי תשרי ,כי מכיו שיש סתירה משמואל על שמואל ,לא פוסקי כמותו להקל אלא כדבריו "אי מטהרי בזוחלי אלא פרת בימי תשרי בלבד" וכרב וכאבוה דשמואל ,שכבר נפשרו כל השלגי שבעול וג אי גשמי יורדי כל אותו זמ .ואע"פ שנהר מתבר מסלעיו ,מ"מ לא עושי כ גזרה משו חרדלית של גשמי, שיאמרו שמותר לטבול מזר גש שיורד מהר כמו שמותר לטבול בנהר שזור יותר מחמת הגש ולא ידעו שנהר מתבר ממימיו. וכ כתב ג הרמב" שא רבו מי גשמי על מי הנהר ,אינ מטהרי בזוחלי אלא באשבור ,ולכ צרי להקי מפ %וכיו"ב באותו נהר המעורב ,עד שיקוו המי ויטבול בה .ומה שאביו של שמואל עשה מפ %לבנותיו ,היינו לצניעות. והסיק הב"י ,שלפי זה אפשר שבחודש אלול טובלי ,שכבר כלו ימי החו הגדול של תמוז ואב ומה שלא נפשר ע"י חו החדשי הה ,לא יפשיר ע"י חו חודש אלול .ולמד זאת ממה שכתוב "יומי תשרי" ,היינו לרבות אלול הסמו לו )אחרת היתה הגמרא אומרת 'חודש תשרי'( .ולמסקנה ,אלול במקצת שני ח ומקצת שני קר ,והכל לפי אותה שנה ,שא חמי אסור לטבול שמא יגרו להפשרת שלגי ,וא הוא קריר מותר שלא יגרו להפשרת שלגי ,אבל תשרי לעול אי בו חו מספיק להפשיר שלגי .ולכ כתב ר"י שאסור לטבול בנהרות עד זמ הפשרת שלגי. וה"ה בכל השנה ,א רואי שהנהר לא התרבה כמו שרגיל בימי תשרי ,מותר לטבול בו ,וא בתשרי פתאו התרבה מרוב גשמי ,אז אסור .והכל תלוי בריבוי הגשמי או בחו רב שהיה בו ,ומה שכתוב 'יומי תשרי' זה לפי רוב השני. הא צרי" לשי מחצלת בנהר בימי תשרי? רמב" ע"פ כס משנה – כ ,כי יש חשש שג בימי תשרי ירבו הנוטפי על הזוחלי ,ואת זה היו עושי דוקא בתשרי ,כי בניס היו מוליכי מי מהנהר למקואות ובתשרי היו מעמידי בו מחצלאות ועושי מקוה בתוכו .רש"י ור" ,טור ע"פ מהר" – בימי תשרי לא היה שמואל חושש לנוטפי והיו טובלי ממש בנהר ללא מחצלת .ולאו דוקא תשרי ,אלא ה"ה כל חודש בשנה בו רואי שלא רבו הנוטפי על הזוחלי. מרדכי – בכל מקרה ,ג א טבלו בנהר שרבו בו הנוטפי על הוזחלי ,שדבר זה אסור לפי מהר" ,אי הולד ממזר ,כי אפילו הבא מ הנדה ממש אי הולד ממזר ,וכ"ש כא שנחשב הדבר לטבילה מהתורה ,ורק גזרה מדרבנ יש בדבר משו חרדלית של גשמי ,ולכ ודאי שהולד כשר בלי שו פג א לדברי מהר" מרוטנבורג וסיעתו. הקשה הרב קדר זצ"ל בשו"ת היכל שלמה על המרדכי ,מדוע כתב שהולד כשר כי הפסול לטבול בנהר הוא גזרה דרבנ משו חרדלית ,הרי זה נאמר רק כדי לתר %את שמואל שסתר את עצמו ,אבל לרב ולאביו של שמואל ,יש כא חשש מהתורה שמא נהר כזה לא מטהר בזוחלי אלא באשבור וזהו ספק של תורה! הרב קדר ניסה לתר $שמהר" מודה עקרונית לר"ת שמותר לטבול בנהר ורק משו גזרת חרדלית אוסר. מחבר .1 פסק כרמב" ,שא היו הזוחלי מתערבי ע מי גשמי והזוחלי ה הרוב ,הרי ה כמעי לכל דבר שמטהר בי במכונס ובי בזוחל. הדי כאשר ה שוה בשוה :ב"י בש ראב"ד בש ספר בעלי הנפש – נחשב כמעי ,כי במשנה משמע שרק כאשר מי השאובי רוב ,כבר לא נקרא כמעי ונידו כמקוה .משמע שבשוה בשוה דינו כמעי .גרסת הש"" בספר בלי הנפש – חייבי רוב מי חיי ,ולכ ה"ה כא יצטרכו רוב מי מעי על מי הגשמי הנוטפי .ש"" למעשה – כיו שאיסור רוב נוטפי הוא מהתורה ,צ"ע בזה לדינא. הדי א בעקבות מי הגשמי המועטי הרחב הנהר למקומות בה לא זחל קוד לכ :ר" בש רמב" ,ראב"ד ע"פ הבית יוס ,רבנו שמשו ,רא"ש ,מרדכי ע"פ הב"י – ג המקומות שלא היה הנהר הול בה קוד ,נחשבי כמעי .מהרי"ק ,רמב" ע"פ הדרכי משה, ראב"ד לפי מהרי"ק ,רבנו שמשו רא"ש ומרדכי ע"פ הש" – אפילו כשהזוחלי רוב אינ מטהרי אלא במקו שהיה מהל הנהר ש 6 מתחלה .וכתב הש"" ,שא ר"ת שמתיר א א רבו נוטפי ,מ"מ כל זה רק במקו שהיה הנהר הול מתחלה ,אבל מה שהתרחב מחמת הגשמי ,אסור. .2 וכרי" ,כרמב" וכרא"ש וכמהר" מרוטנבורג ,שא רבו מי הגשמי הנוטפי על הזוחלי ,אינ מטהרי בזוחלי אלא באשבור ,לפיכ צרי להקי במחצלת )כפי שעשה אביו של שמואל לבנותיו( וכיו"ב באותו נהר שמי הגשמי מעורבי בו ,עד שיקוו המי ויטבול בה .וכ פסק הרמ"א לדינא .וכתב הגר"א שצרי מחצלת ה בימי ניס וה בימי תשרי כדעת הרמב". ש"" – ה"ה א היתה כא גומא ,ונזחלו מי הגשמי לתוכה ,שעכשיו ה באשבור ומותר לטבול בה. רמ"א .1 הביא את דעת המתירי )ר"ת וסיעתו( לטבול בנהרות א בשעת גשמי והפשרת שלגי ואפילו א הוא מתרחב ומתפשט על כל גדותיו ,וא א רבו הנוטפי על הזוחלי ,כי עיקר גידול הנהר הוא ממקורו .וכתב כמהרי"ק שכ נהגו ברוב המקומות במקו שאי מקוה ,ואי למחות ביד המקלי כי יש לה על מי שיסמכו. עטרת זהב ,ש"" – אבל במקו שיש מקוה ,אי לטבול בנהרות ,אלא בזמ שהנהר קט מאוד שאז מותר. .2 מ"מ יש להיזהר בנהר המתהווה לגמרי ע"י מי גשמי ,וכשאי גשמי פוסק לגמרי )נחל אכזב( ,שצרי להמתי עד שיקוו המי שבתוכו ,אבל בנהר שאינו פוסק ,מותר לטבול בו בכל מקו ע"פ סברת המקלי שכתבנו. קושית תרומת הדש על ההלכה שלנו – מדוע מי גשמי שה רוב על הזוחלי ,פוסלי את הזוחלי ,ואילו מי שאובי שה רוב על מ' סאה כשרי שנשפכו למקוה לא פסלוהו לעול ,כי כבר יש מ' סאה כשרי? תרו $תרומת הדש – הרא"ש כתב שהסיבה שאי שאובי פוסלי את המקוה ,כי זה נחשב כאילו נזרעו בתוכו והרי ה כמחוברי וכשרי .כלומר, שאובי ה תלושי בידי אד ,וחיבור למ' סאה כשרי ,מזריע אות ומחבר אות .אבל פסול רוב נוטפי אינו מטע תלושי ,אלא שצרי שיהיו מכונסי ,ולכ כאשר ה רוב פסול .לפרוש זה כנראה מסכי ג הש"" ועיי בסע' טו' בבאור שיטתו. תרו $הב"ח – פסול נוטפי הוא מהתורה ומחמירי בו ,פסול שאובי מדרבנ ומקלי בו. דחית הט"ז – הוכיח שיש הכשר ג לרוב נוטפי ,כגו המשי את המעי .ועוד ,מה ההבדל א התלוש נעשה כמחובר או שהמחובר נעשה כמחובר כמוהו? תרו $הט"ז – פסול רוב נוטפי הוא מטע שחוששי שהפשרת שלגי וגשמי יורדי ממקו גבוה שאצל שפת הנהר כגו קטפרס ,ונפסק בסע' ס' שקטפרס אינו חיבור ,וחוששי שמא תטבול באותו מקו מדרו שאי בו חיבור לזוחלי למטה במעי ונמצא שטובלת במקו פסול. סעי ג' תורת כהני – "א מעי ובור מקוה מי יהיה טהור – מה מעי בידי שמי ,א מקוה בידי שמי ...אי מה מעי מטהר בזוחלי ,א מקוה מטהר בזוחלי ,ת"ל :א מעי – מעי מטהר בזוחלי והמקוה באשבור )מכונסי( ") .שמיני ריש פרשה ט( ולמדו הטור והבית יוס מכא ,שלא יהיו מי המקוה שאובי ,אלא שיתקבצו מי גשמי בגומא אחת .ואפילו לא נשאבו ,אלא שלא עומדי במקו אחד אלא זוחלי על האר ,%פסול. מקור פסול זוחלי במקוה :מהרי"ק ,תרומת הדש – פסולו מהתורה ,כי נדרש מפסוק שרק במעי אפשר זוחלי ,ולכ פשוט שיש להחמיר בספיקו. מרדכי – פסולו מדרבנ. פסול מי שאובי ,מה פסול מהתורה ומה מדרבנ? רמב" ,רשב"א ,רמב" ,ר"י )תוס' פסחי יז :ד"ה "אלא" וכ ב"ב סו :ד"ה "מכלל"( – מ התורה אפילו כל המקוה שאוב ,כשר ,ומדרבנ אסור מי שאובי ,ולכ כל ספק שארע בו ,אפילו ספק א כולו שאוב א לא ,כשר .וראייתו ממשקה בית מטבחיא שראוי להטביל בה מחטי וצינורות ,ומשמע שה שאובי .ומה שכתוב שמקוה צרי להיות בידי שמי בתורת כהני ,משמע שזה אסמכתא בעלמא .והטע שאסרו חכמי מי שאובי במקוה, גזרה שמא יבוא להטביל בכלי ,שש ודאי אסור מהתורה ,כי צרי" שיהיה בקרקע כמו מעי. רש"י ,רשב" ,תוספות בש ר"ת ,רבנו שמשו )פרוש על המשנה( ,רא"ש – מי שאובי פוסלי במקוה מהתורה א ה הרוב .וכ כתב רש"י ור"ש, שרק ג' לוגי שאובי שנפלו למקוה שחסר בו קצת ממ' סאה פוסלי את המקוה מדרבנ וספק בזה יהיה טהור כמבואר במקוואות פ"ב מ"ג .משמע שא כולו או רובו שאוב ,אסור מהתורה] .ועיי לקמ שא נשאב בכלי גללי אפשר שג בזה אסור מדרבנ בלבד[ לשיטות שרובו שאוב פסול מהתורה ,די ג' לוגי שאובי שנשפכו בתחלה למקוה ,ואח"כ באו מי כשרי הא המקוה פסול מהתורה או מדרבנ? ר" ע"פ ר"ת – ג ג' לוגי ראשוני בטר באו הכשרי ,פוסלי את המקוה מהתורה ,אבל ג' לוגי על פני המי הכשרי שמשלימי למ' סאה, מדרבנ .והביא ראיה מהמשנה במקוואות פ"ב מ"ד" ,ר"א אומר רביעית מי שאובי בתחלה פוסלי את המקוה וג' לוגי על פני המי. ר" ע"פ ר"י ור"י מיגש ,גאוני ורמב" – חלק עליו ודחה את ראייתו ,וכתב שג זה אסור מדרבנ כמו ג' לוגי שאובי בסו שרק משלימי למ' סאה. באיזה כלי ששאבו בה מי נפסל המקוה מהתורה ובאיזה מדרבנ? 7 ראב"ד – שאובה ע"י כלי מאליה ,כגו צינור שאי בו תפיסת אד אסור מדרבנ ,ורק כשמילא בכת אסור מהתורה .רבנו שמשו – כשנשאב בדבר המקבל טומאה אסור מהתורה ,אבל א נשאב בכלי גללי וכלי אדמה ,משמע שאפילו כולו שאוב אסור רק מדרבנ ,כי הווית ע"י טהרה. הלכה מחבר – פסק כברייתא שמ' סאה צרי שיהיו בידי שמי ולא שאובי ,אחרת המקוה פסול .וכתב הש"" )ס"ק יז( ,שמוכח מסע' נג' שהמחבר סובר שמקוה שכולו שאוב פסול מדרבנ כדעת הרמב". רמ"א – כרא"ש ור"ש ,שא כל המקוה שאוב פסול מהתורה ,וספיקו להחמיר ,וא רוב המקוה כשר והמועט שאוב פסול מדרבנ ,וספיקו לקולא. סעי ד' תוספתא דמקוואות – "אמר רבי יהודה :מעשה במקוה שבי אושא לשפרע והיה רבי דוסא מושיב בו שני תלמידי חכמי כדי שיקוו בו המי ארבעי סאה .שוב מעשה ברו בית ענת שקוות יותר מאלפי כור ובאו ושאלו את רבי חנינא ב תרדיו ופסל ,שאני אומר גוי נכנסו וזלפוה בלילה ,וחזרו ומילאו אותה בקילו. ומעשה ברב גמליאל ואנקלוס הגר שהיו באשקלו וטבל רב גמליאל במרח %ואונקלוס בי .אמר רבי יהושע ב קופסאי עמה הייתי ולא טבל רב גמליאל אלא בי) ."...פ"ו ה"א2ב( שו"ת הרא"ש – נשאל לגבי מקוה שהמי נמשכי לו מהגג והמקוה נעול במפתח והמפתח ביד הישראל והמקוה של הגוי ,והגוי משכיר את המקוה לכל מי שטובל בו בפרוטה ,והיו כמה ימי שלא היו גשמי ,הא יש לחשוש שמא ישלי הגוי מי מהגג למקוה ויפסול אותו? והשיב הרא"ש ,שאי להאמי לגוי ,ובודאי יעשה כל מה שיוכל כדי שלא יפסד שכרו. הטור הבי שתמיד פסול המקוה ,אפילו הוא מלא ,אבל הבית יוס חלק ,וכתב שכל זה כשאי במקוה 21סאה שאז א מכניס מי שאובי נפסל ,אבל א יש 21סאה ,אינו נפסל א שפ מי כי יש רוב מי כשרי. שו"ת הרשב"א – נשאל על מקוה שהוא בבית המרח %וכשיורדי גשמי נופלי משפת גג המרח %דר צינור ונמש ויורד דר נקב אחד לאותו מקוה, ודלת פתח המקוה נעולה בשני מנעולי שאי נעילת שוה ,וסגרו ג את הנקב בשעוה ,הא יש לאסור לטבול ש שמא יחלי הגוי מי אלו במי שאובי מפני שיחוש שא לא יחליפ יסרחו המי ולא ירצו הנשי לטבול ש? והשיב הרשב"א ,שאי לפסול ,כי ג שאוב כולו כשר מהתורה )עיי לעיל( ,ועוד ,שהמפתחות סימ לזה ורק באיסורי תורה צרי שתי חותמות ,אבל כא מספיק אחת של שעוה .ובמקומו של הרשב"א היהודית שוכרת מהגוי לשנה ,ואז אי בעיה שיבוא למלא את המקוה כדי לקבל שכר. מחבר – פסק כתשובת הרא"ש ,שמקוה של גוי ומקבל ממנו שכר ,אי להאמי לגוי שהמי בו כשרי ,אא"כ יש במקוה כ"א סאה כשרי .הרמ"א הוסי ,שצרי שתמיד יהיו בו כא' סאה וכשר משו שרובו כשר ,וספקו לקולא. ב"ח ,ט"ז ,ש"" – למחבר אפילו כולו שאוב פסול רק מדרבנ ,ומה שהצרי כא כא' סאה ,זה משו שמדובר שהגוי יכול לשפו" מי דר" הגג בלבד )ולא דר דלת המקוה שהוא נעול במפתח( ,ואז זו שאיבה שהמשיכוה דר צינור שאינו כלי וכשר לכתחילה א יש רוב מי כשרי ,היינו כ"א סאה כפי שלמדנו לקמ בסע' מד ,אבל בסת שיכול לשפו" מי בלא המשכה אי להאמי לגוי אפילו במקוה שהיה מלא מ' סאה חסר אחת והשלי למ' ,שאז ג נפסל ,ואפילו א זה ספק דרבנ יש להחמיר ואי מסתמכי על נאמנות הגוי ,וזו היתה כוונת הטור. הש"" כתב ,שהרמ"א לשיטתו בסע' מו ,ש כתב שהמשכה מועילה רק בקרקע ולא בכלי או רצפת אבני ,ולכ אי כא הבדל בי המשכה לשפיכת מי כרגיל ,ולכ רק א ידוע שיש תמיד כ"א סאה כשר משו שספק דרבנ לקולא ומסתמכי על נאמנות הגוי. גר"א ,ש"" – א הגוי לא מקבל שכר או שלא נהנה בהחלפת המי ,אי לחוש כלל ,כי אי לו הנאה בזה. רמ"א – מקוה שהיתה חסרה לפנינו ובא ומצאה מלאה ולא ידוע מי מילא אותה ,וכ א היה רוב כשר או לא ,ספקו לקולא ,וא לא היה רוב כשר ,הרי זה ספק דאורייתא וא יש חשש שגוי מילא ,יש להחמיר ,וא ודאי ישראל מילא יש להקל ,כי רוב המצויי אצל מקוה בקיאי ה אלו מי כשרי ואלו לא ,וכ"ש א הישראל לפנינו ואומר שהוא מילא כדי שהוא נאמ ,ועד אחד נאמ באיסורי. ש"" – ולא סומכי על גוי ג במסיח לפי תומו. סעי ה' משנה – "כל הימי כמקוה שנאמר 'ולמקוה המי קרא ימי' דברי רבי מאיר ,רבי יהודה אומר :הי הגדול )אוקיינוס( כמקוה ,לא נאמר ימי אלא שיש בו מיני ימי הרבה .רבי יוסי אומר :כל הימי מטהרי בזוחלי )כמו מעי( ופסולי לזבי ולמצורעי ולקדש בה מי חטאת") .פ"ה מ"ד( רש"י ,רבנו שמשו – לפי רבי יוסי ,כל הימי מטהרי בזוחלי וי הגדול בכלל ,שה מטהרי בי בזוחלי ובי במכונסי ותורת מעי עליה ופסולי למי חטאת ,זבי ומצורעי) .אבל לרבי מאיר טמאי לא נטהרי בי בכלל( רמב" ע"פ הסבר הבית יוס – לעני טבילת טמאי כל הימי דינ כמעי לטהר בי במכונסי ובי בזוחלי ,ולא נחלקו התנאי אלא לטבילת זבי ומצורעי וקידוש מי חטאת שכתוב בה מי חיי ,שלרבי מאיר כל הימי כמקוה ופסולי למה שצרי מי חיי ,לרבי יהודה הי הגדול כמקוה ונפסל לזבי ,מצורעי ומי חטאת ,אבל שאר ימי ה כמעי וכשרי א לאלו שלושה דברי בי בזוחלי ובי במכונסי ,ורבי יוסי סבר ששלושה 8 דברי אלו פסולי בכל הימי בזוחלי ,וכשרי רק באשבור בשאר ימי כמו מעי ובי הגדול פסולי תמיד ,כי כשה זוחלי דומה הי לנהר וגזרו זוחלי של שאר ימי אטו נהרות ובמעי לא גזרו כי זוחלי של מעי ה מי מועטי ,אבל לטהר טמאי כל הימי כשרי בי בזוחלי ובי באשבור לכל שיטות התנאי. מחבר – פסק כמשנה וכרבי יוסי שכל הימי יש לה די מעי לטהר בזחילה. גל שעלה על אדם או כלים משנה – "גל שנתלש ובו ארבעי סאה ונפל על האד או על הכלי טהורי") .מקוואות פ"ה מ"ו( רא"ש – סת המשנה כרבי יוסי ,שמשמע שגל שנתלש מ הי מטהר בזוחלי) .לפי הבית יוס זה אתיא לכולי עלמא( כלים שנכנסו לאויר גל תוספתא ,גמרא )חולי לא" – (:מטבילי בראשי ואי מטבילי בכיפי )באמצע הגל היכ שעשוי ככיפה – רש"י( ,שאי מטבילי באויר אלא חולי דלא בעי כונה". רש"י )חגיגה יט .ד"ה שאי( ,תוספות – זה מדאורייתא לא מועיל ,שלא אמרה תורה מקוה של אויר לטבילה .ונראה שנלמד מהפסוק" :א מעי ובור מקוה מי יהיה טהור" ,ואלו אי דרכ להיות באויר. רמב" – ג כתב שאי מטבילי בגל כשנמצא באויר ,וכתב שמכיו שאי מטבילי בזוחלי ק"ו שאי מטבילי באויר. והקשה הב"י ,הרי הרמב" כתב מפורש שבי כ מטבילי בזוחלי לכו"ע! )ואי לומר שכא מדובר על הי הגדול כי אחרת היה צרי לכתוב כ מפורש( ועוד ,שכשהתיר גל שנפל על האד ועל הכלי שמטהר משמע בהדיא שמטהר בזוחלי כי א היה מדובר על אשבור היה חייב לומר זאת! אלא ודאי שמדובר בדר זחילה! והסביר הב"י את דברי הרמב" ,שבאמת י הגדול מטהר בזוחלי כפי שאמרנו ,וכוונתו שמי שמטביל באויר בגל הנתלש מהי ,יבוא להטביל בזוחלי שנוטפי .וחייבי לומר כ ,שהרי הרמב" סובר שכולו שאוב כשר מהתורה וודאי שאי לגזור אטו חרדלית של גשמי כדי שלא יטבול בי. הב"ח הסביר את דברי הרמב" שאיסורו מהתורה )ולא משו גזרה( ,לפי שאי זחילה באויר. מחבר – פסק כמשנה שגל שנתלש מהי ובו מ' סאה ונפל על האד או על הכלי עלתה לה טבילה )כי הוא מטהר בזוחלי כמו מעי( ,וכרש"י וכרמב" שא הטביל בגל כשהוא באויר קוד שיפול על האר ,%אע"פ שיש בו מ' סאה או שזרק כלי באמצע הגל שעשוי ככיפה ,לא עלתה לה טבילה. והקשו האחרוני ,לפי שיטת הרמב" והראב"ד שפסקו בסע' א' שלא צרי מ' סאה במעי ,אז א הגל מטהר כמו מעי בזוחלי ,מדוע צרי מ' סאה? תרו $הב"ח – הי אינו במעי לטהר בכלשהו ,ושוה למעי רק לעני זוחלי. תרו $הט"ז – כא הגל נופל על האד צרי שיכסה כל גופו ,ולכ נקטה המשנה שיעור מ' סאה שבטוח שיתכסה בו כל האד במי .לפי זה ,ילד קט שצרי" גיור מספיק ל' סאה ,כי שיעור זה כבר מכסה את כל גופו ,וכ פשוט שכלי יטהרו בכלשהו ,כי זה מספיק לכסות אות. תרו $הש"" – כתב שתרוצו של הב"ח דחוק וכתב תרו %אחר ,שמה שמעי מטהר כלי בכלשהו או אפילו אד לדעת הרמב" והראב"ד זה רק במעי מחובר ,אבל כא שנתלש לגמרי הגל ,חוזר דינו להיות כמ' סאה ג בכלי. סעיפי ו'2ז' פסול טבילה בכלי תורת כהני – "א מעי ובור מקוה מי יהיה טהור ...אי בור יכול א בור שבספינה? ת"ל :מעי ,מה מעי שעיקרו בקרקע ,א בור שעיקרו בקרקע". )שמיני ריש פרשה ט( מרדכי ע"פ ר"י )פ"ב דשבועות( – 'וכל משקה אשר ית בכלי יטמא' ,מי בכלי מקבלי טומאה ,ובמקוה אינ מקבלי טומאה ,ולכ אי טובלי בכלי. תוספות )ב"ב סו( – איסור זה מהתורה אפילו למ"ד כולו שאוב מדרבנ. מחבר – פסק את הנ"ל ,שא מטביל כלי ובתוכו כלי ,צרי שלא יהיו מ' סאה של מקוה )או מעי( בכלי ,שאי טובלי בכלי. ש"" – לכ גיגית שקבעוה באר %וירדו עליה מי גש אסור לטבול בה )ע"פ הטור( ,אבל א לא היה עליה ש כלי קוד שקבעוה כגו שקבעו ע $או אב ואח"כ חקקו ,כשר) .וע"ע בזה לקמ( הפת"ש הביא הרבה אחרוני שהקשו על הטור והשו"ע בזה ,שהרי הגמרא בב"ב סו :מבואר שקבעו ולבסו חקקו מועיל רק לעני שאיבה מדרבנ אבל לא לאיסור תורה! כמו הטור והשו"ע פסקו ר' חיי שבתי ,באר יעקב ומרכבת המשנה .אבל הנודע ביהודה לא נתקררה דעתו מהקושיה ,וכתב שכונת הטור והשו"ע מותר לטבול בכלי שקבעו ואח"כ חקקו כמו שכתב הש" רק בכלי שחייבי טבילה מדרבנ כגו כלי שנקנו מהגוי ,וכלי זכוכית שלכו"ע ה מדרבנ ,אבל לא טבילת נידה ואפילו בדיעבד לא עלתה לה טבילה .ורעק"א כתב שרק לעני המשכת מי למקוה מהני קבעו ולבסו חקקו שאינ נחשבי כשאובי, אבל לא לעני לטבול בתוכו. 9 אבל החת"ס כתב שמאחר והרמב" ,הרשב"א ,האגודה ,הרא"ש ,הטור והשו"ע פסקו להתיר לטבול בכלי שקבעו ולבסו חקקו ,וכ" מנהג כל ערי ישראל ודאי שאסור לפקפק ולהרהר על הוראה זו. ביטול כלי מהיותו כלי משנה – "השקת שבסלע – אי ממלאי ממנה )מי לקידוש מי אפר פרה( ואי מקדשי בה ואי מזי ממנה ואינה צריכה צמיד פתיל ואינה פוסלת את המקוה )כי השוקת אינה כלי ,ואי למי שבתוכה די מי שאובי(. היתה כלי )עשה שוקת בתו אב שתלש מ הסלע( וחיברה בסיד )לקרקע והרי היא כשוקת שבסלע( ,ממלאי בה )מי לקידוש אפר פרה( ...ופוסלת את המקוה )שיש לזה די מי שאובי(. ניקב) 4אותה שוקת שהיא ככלי ופוסלת את המקוה( מלמטה או מ הצד ואינה יכולה לקבל מי כלשה ,כשרה .וכמה יהא בנקב )לבטלו מתורת כלי שלא יחשבו מי שאובי(? כשפופרת הנוד. אמר רבי יהודה ב בתירא :מעשה בשוקת יהוא שהיתה בירושלי והיתה נקובה כשפופרת הנוד ,והיו כל הטהרות שבירושלי נעשות על גבה ,ושלחו בית שמאי ופחתוה ,שב"ש אומרי עד שיפחת רובה") .מקוואות פ"ד מ"ה( גמרא – ביבמות טו .מובאת המשנה הזו של שוקת יהוא שהיתה בירושלי ומפורש שמדובר על שיעור נקב בערוב מקוואות כדי להשלי למ' סאה. כמה יהיה בנקב כדי שיבטל מתורת כלי? תוספתא – "קסטילו המחליק מי בכרכי )ע"י חבית או עריבה גדולה( כשפופרת אינו פוסל את המקוה ,וא לאו ,פוסל את המקוה )כמו שמשמע במשנתנו( .הלכה זו עלו עליה בני אסיא שלש רגלי ביבנה ,ולרגל השלישי הכשירו לה אפילו נקוב כמחט. אמר ר"א בר' יוסי הלכה זו הוריתי ברומי לטהרה ,וכשבאתי אצל חבריי אמרו לי יפה הורית .במה דברי אמורי )שצרי שפופרת הנוד( :מ הצד ,אבל מלמטה אינו פוסל את המקוה )אפילו א זה כמחט( .וא היה מקבל כלשהו מ הנקב ולמטה )שנקוב בצד ויש עוד מקו למי עד שולי הכלי( פוסל את המקוה". רא"ש ,מהר" ,רבנו שמחה ,רבנו שמשו ,רבנו ירוח בש הגאוני – הלכה כר' אלעזר בר' יוסי שמלמטה מספיק נקב כמלוא מחט ומ הצד צרי כשפופרת הנוד .וכסתמא דגמרא ביבמות שהמשנה שהצריכה שפופרת הנוד מדברת רק בערוב מקוואות שצרי שפופרת הנוד כפי שהיה בשוקת שבירושלי ,וזהו מילתא באפי נפשה .לכ ,מותר לעשות גיגית גדולה של ע $או שוקת אב ויעשה למטה בשוליה נקב כמלוא מחט ,ויושיבנה על האר$ וימשו" לתוכה מי ויטבול בה. רמב" – פסק כפשט המשנה ,שבשוקת שבסלע ,רק א ניקבה מלמטה או מ הצד כשפופרת הנוד ,כשרה ולא פוסלת את המקוה .ושיעור נקב בעירוב מקוואות ושיעור נקב לבטלו מתורת כלי שוי והוא כשפופרת הנוד .ודברי המשנה והברייתא ייושבו כ" :היו שתי שוקת יהוא בירושלי ,אחת שהיו מטבילי בה ולא היו בה מ' סאה ועשו לה נקב שיתערבו המי ,והשניה שהיו מי מקלחי ממנה ויורדי למקוה ועשו לה נקב כדי לבטלה מתורת כלי, ובשניה עשו נקב של שפופרת הנוד. והביא הב"י הוכחות לפרוש זה שאי שוקת המשנה זו שוקת הברייתא ,האחת שבמשנה מעשה השוקת הובא בש רבי יהודה ב בתירא ובאחת לא ,והשניה ,שבברייתא ביבמות כתוב שהיתה נקובה למקוה וכא במשנה זה לא כתוב ,ומשמע שהיו שתי שוקת בירושלי .ועוד ,שבמשנה כתוב "ופחתוה" ובברייתא כתוב "והרחיבוה" ,ומכיו שיש כא לשונות שוני ,לא מדובר באותה שוקת. וסיי הבית יוס ,שא א נאמר שמדובר באותה שוקת ,מ"מ שתיה מדברות בנקב המבטלה מתורת כלי ,שצרי כשפופרת הנוד .ואע"ג שביבמות משמע שמדובר בערוב מקוואות ,מדובר שמשווי את שיעור נקב המבטלה לשיעור ערוב מקוואות ,ששיעור שניה כשפופרת הנוד. וסובר הרמב" שמה שדיבר ר' אלעזר ב"ר יוסי ,מדבר על חבית או עריבה גדולה )קסטילו שעשוי מחרס( שקבעה בקרקע היכ שנובעי המי וה מקלחי את המי למקוואות שוני ,וזהו קסטילו ,ושיעור הנקב שלו כדי שלא ייחשב כלי למי שאובי ,הוא כשיעורו לטהרה שהוא כמוציא זית שזהו שיעור המטהר לכלי חרס מטומאה והלכה כמותו .ומה שסיימה הברייתא לחלק בי מהצד ללמטה ,זהו המש דברי ת"ק ,וראב"י לא סובר את זה בכלל. והגר"א כתב ,שבגרסת הרמב" בכלל לא היו המילי "במה דברי אמורי וכו'" ,אלא היה רשו" :בד"א שקבעו באר ,%אבל לא קבעו באר %פוסל את המקוה". ולכאורה קשה ,מדוע הצרי הרמב" בכלי שיהא בו נקב כשפופרת הנוד ,וכא לגבי קסטילו הצרי רק נקב שמטהר כלי חרס? לכ מביא הבית יוס כמה תרוצי: .1 כאשר מחבר את הכלי לסלע בעודו של ,לא תתבטל שלימותו עד שינקב נקב כשפופרת הנוד והוא נקב גדול ,וזה פשט המשנה ,אבל א נקבו ואח"כ קבעו בסלע ,כיו שקוד שחיבר אותו לאר %בטל ממנו ש כלי לעני טומאה ,כשיחברו ,יתבטל ממנו ש כלי לעני מקוה. .2 כלי אב שלא שיי בו טומאה מנקב כשפופרת הנוד כמו שוקת שהיא מאב ,אבל כלי שמקבל טומאה ,מספיק נקב שמטהרו מלקבל טומאה. .3 ניקוב כשפופרת הנוד בשוקת שבסלע היא הכר ,שלא יבואו לטעות ולהכשיר ג כלי רגיל בלא שו נקב. ראב"ד – הסכי ע הרמב" שא ניקב הכלי כשיעור המטהר אותו מטומאה ,המי היוצאי ממנו לא יפסלו את המקוה מדי מי שאובי ,אבל לעני לטבול בתוכו ממש ,שהוא ישמש כמקוה ,בזה צרי שיהיה נקב כשפופרת הנוד ולרבי יהודה ארבעה טפחי או ברובו .וכתב ,שאי ייתכ שלא יהיה בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ונמצא טובל בכלי. 10 הבית יוס הקשה על הראב"ד ,מני לחלק בי כלי שמי שעוברי בו לא פוסלי מקוה ,לבי זה שהכלי לא ראוי לשמש כמקוה?! ועוד ,א באמת א"א שלא יהיה בקרקעיתו ודפנו חרס הראוי לקבל טומאה ,אז אפילו א ניקב כשפופרת הנוד זה לא יספיק! רבי חיי מבריסק הסביר המחלוקת בי הראשוני ע"פ יסוד שיש שני דיני בעני הכשר כלי .די אחד הוא נקב כשפופרת הנוד וזה לעני ערוב מקואות, ואת זה פוסק הרמב" לעני שידה ותיבה שבי שטובל בי א מנוקב כשפופרת הנוד .די אחר הוא קשור בביטול כלי וכא הרמב" מצרי שיעור של בכדי טהרתו וקביעה בקרקע .ומסביר ר' חיי ,שאיסור טבילה בכלי יכול להילמד ע"פ הברייתא בתורת כהני בשתי צורות :האחת שאני לא טובל בכלי ,והשניה שבסו אי טבילה בקרקע. הרמב" למד שהטבילה צריכה להיות בקרקע ,ובלא זה אי טבילה ולכ אע"פ שניקב חייב לקובעו בקרקע ולכ מצרי שני תנאי .אבל הר"ש והרא"ש למדו שהעיקר הוא שאסור לטבול בכלי ,וא כ ,ברגע שניקב הכלי מותר לטבול בו בלי קשר א נקבע בקרקע. וא כ ,בשידה ותיבה שבי שמנוקבי כשפופרת הנוד וטובל בה ,הערוב מחשיב את הטבילה כאילו טובל בי ,וי זה קרקע .אבל בביטול כלי צרי ביטול כלי וג חיבור לקרקע. הראב"ד הסכי שערוב מקואות כשפופרת הנוד ,וא כ מדוע ג לעני טבילה בתו כלי לא נתיר כמו בערוב מקואות כשפופרת הנוד .אמנ הרמב" ראינו שסובר שחייבי ג לבטל את הכלי לקרקע כדי שאפשר יהיה לטבול בתוכו ,ובזה מחלוקתו ע הראב"ד. טור – אע"פ שהרא"ש הקל בביטול כלי בנקב כלשהו ,פסק להחמיר שא ניקב בשולי הגיגית נקב כשפופרת הנוד טובלי בו ,ופחות מזה לא בכל סוג כלי שהוא .ובכל מה שאמרנו שאסור שיהיו מ' סאה בתו" הכלי ,שוה מעי למקוה ,ואסור שיהיו ג מ' סאה של מעי. קושית הבית יוס על הטור – לא ברור כמי הוא סובר ,א כרא"ש ,הרי הרא"ש אמר שבשולי הגיגית למטה מספיק נקב כלשהו .וא כרמב" ,הרי בכלי הרמב" מצרי שיעור של טהרה והוא כמוציא זית ,ואילו הטור הצרי ג כא כשפופרת הנוד בי בשל ע %ובי בשל חרס ,כי לא חילק בזה .וא כראב"ד ,הרי הראב"ד חילק בי לטבול בתוכה לבי למשו ממנה מי שמספיק בכדי טהרתו ,ואת זה הטור לא חילק! הסבר הטור ע"פ הבית יוס – הטור סובר כדעת הרא"ש ,ומה שכתב כא שצרי לנקב כשפופרת הנוד ,הכונה מצדו של הכלי ,והכונה שזה קרוב לשוליו של הכלי וכ לא יכול לקבל יותר שו דבר ,אבל בשוליו של הכלי ממש ומלמטה מספיק נקב כלשהו כמו שראינו ברא"ש ובראשוני ,וסמ על מה שכתב לקמ שכלי שניקב בשוליו אפילו כלשהו ,אינו חשוב עוד כלי לפסול את המקוה ,וכיו שכ ,אינו נחשב עוד כלי וטובלי בתוכו] .וש כתב בש הרא"ש שכתב לכתחילה אי לעשות כ מקוה לכתחילה ,ולכ לא הזכיר זאת כא הטור[ סת את הנקב בחומרי שוני ,מה נחשב סתימה ומה לא: תוספתא – "פקקו בסיד ובבני אינו פוסל את המקוה ,בסיד ובגפסיס פוסל את המקוה ,על גבי האר %או על גבי סיד וגפסיס או שמרחו בטיט מ הצדדי אינו פוסל את המקוה") .ש( פרוש הר"ש והרא"ש – סיד וצרורות כמו בני וכ"ש כל אחד מה לחוד )גר"א( ,לא נחשב כסות את הנקב ,ולכ זה עדי לא כלי ואינ מי שאובי והמקוה כשר ,אבל סיד וגפסיס יחד חשובי סתימה מעליא ונחשב ככלי והמי שאובי .הושבה ע"ג האר %בלא סתימה כדי שלא יצאו המי או הושיבו ע"ג סיד וגפסיס וכ מריחה בטיט מהצדדי לא נחשב כסתימה ולא פוסל את המקוה .הגר"א הדגיש כי העיקר לדעת הרא"ש והר"ש היא הא יש סתימה מעליא או לא. רמב" ע"פ פרוש הבית יוס – סתימה בסיד או גפסיס כבר פוסלי את המקוה כי אי זו דר" בני באלו ולכ נעקר ממנו ש בני וש כלי עליו וג אי בו נקב ולכ פוסל ,אבל שאר הדברי כגו סיד או בני לא פוסלי את המקוה וג כשר לטבול בה כי אינ כלי )ואע"פ שאי נקב ,כיו שהוא עדי ש בני ,כשר( .הגר"א הדגיש כי העיקר לדעת הרמב" היא הא זה כבני או לא. ואח"כ כתב כמו הרא"ש ,שא הושיבו על גבי האר %או ע"ג סיד או גפסיס ג"כ כשר ,כי ה כארעא סמיכתא .וכ א גרר אותו ע"ג סיד ונמרח ונסת ג"כ כשר אע"פ שמרח בטיט מהצדדי ,כי זה נחשב כבני. הלכה מחבר .1 פסק את התוספתא וכר' אלעזר בר' יוסי וכדעת הרמב" ,שא לוקח כלי גדול )כגו חבית גדולה וכד'( וניקבו נקב שמטהרו מטומאה )שאז לא נחשב כלי יותר( ,והוא כמוציא זית )פחות משפופרת הנוד( ,וקבעו )קברו( אח"כ באר %ועשאו מקוה )שני הדברי :בני ואינו כלי( ,הרי זה כשר )ואפילו להטביל בתוכו(. ש"" – כל מה שהתיר המחבר כשניקב בנקב המטהרו זה רק בשולי הכלי כשלא יכול לקבל מי יותר ,אבל א ניקב מהצד גבוה מהשולי אפילו כשפופרת הנוד ,ויכול לקבל מי ,פסול. והקשה הש"" על המחבר ,הרי לקמ בסע' מ' כתב שכלי שניקב בשוליו אפילו כלשהו ,אינו חשוב כלי לפסול את המקוה ,ומדוע כא הצרי נקב המטהרו מלקבל טומאה? ותר $הש"" ,שאולי כונתו למה שכתב ש בהמש שאי לעשות לכתחילה מקוה כזה ,אלא כפי שכתב כא ע"י נקב גדול יותר המטהרו מלקבל טומאה. אבל הפת"ש בסע' מ' הוסי להקשות ,הרי כא פסק המחבר כרמב" שנקב המטהרו חייב לבוא ביחד ע קבעו באר %ועשאו בני ,ואילו בסע' מ' פסק בפשיטות את דעת ר"ש ורא"ש שנקב לחוד מהני ג א לא קבעו באר %ואפילו לכתחילה לא זקוק לכ ,ולזה יועיל תרו %הש"? ותר$ הפת"ש בש הרעק"א ,שכא מדובר לטבול בתו הכלי הזה ,ולזה צרי לקבעו כבני ונקב המטהרו מלקבל טומאה כי פסול טבילה בכלי מדאורייתא ,ולקמ בסע' מ' מדובר לפסול את המי מדי שאובי שזה מדרבנ ולכ מספיק נקב כלשהו בלא קביעה באר ,%והמחבר הכריע 11 בעצמו להחמיר כא כרמב" לעני טבילה ולהקל בהכשר המי כר"ש והרא"ש בסע' מ' כי להרבה פוסקי מי שאובי מדרבנ. אמנ שאל עוד הפת"ש ,הרי לר"ש ולרא"ש יש חומרה ,שא סת בסיד וגפסיס חזר להיות כלי ,וא כא זה מדאורייתא צרי להחמיר בזה כדעת הר"ש ,ולא כרמב" שמקל בזה א קבעו באר ?%ופרש הפת"ש שלכ המחבר נזהר בלשונו וכתב "סיד או גפסיס" )עיי לקמ( ולכ זה לא נחשב סתימה כלל ואי זה כלי ולא יפסול) .ולרעק"א הגירסה ברמב" היתה "סיד וגפסיס" ולא כמו שכתבנו לעיל( רמ"א – פסק כרא"ש וכטור וכרמב" וכריטב"א שצרי שיהיה נקב כשפופרת הנוד ,ויש להחמיר בזה] .בדרכי משה כתב שא ניקב כשיעור של מוציא רימו כ"ע מודי שמותר אפילו לטבול בתוכו[ והקשה הש"" ,הרי הרא"ש והטור דיברו שקבעו של ואח"כ בא לנקב ,ובזה ג הרמב" והשו"ע מודי שצרי כשפופרת הנוד ,ומה המחלוקת בי המחבר לרמ"א? ותר $הש"" ,שהרמ"א סובר כתרוצי האחרי של הב"י שמחלקי בי כלי אבני שלא מקבלי טומאה וצרי לנקב כשפופרת הנוד ,לכלי שמקבלי טומאה ומנקב כמוציא זית או שוקת שבסלע שאני ,ועל זה דיבר כא ,ובא להרמ"א לומר ,שא קבעו של ,אפילו הוא כלי המקבל טומאה ,צרי לנקב כשפופרת הנוד. פתחי תשובה – הביא בש הרבה אחרוני שא קבעו באר %מועילה נקיבה אח"כ בשיעור של שפופרת הנוד .והסיק שלכתחילה או בדיעבד במקו שאי הפסד יש להוציא את הכלי ,לנקב ואח"כ להחזירו ,אבל במקו שיש הפסד או טרחה יש להתיר .עוד כתב בש הבאר יעקב ,שא ניקב כדי וקבעו באר ,%ואח"כ להביאו למקו אחר ,צרי לנקב מחדש ,כי כבר נסת בעת שקבעו. .2 כתב את הברייתא ע"פ פרוש הרמב" שא פקק את הנקב בסיד ובבני )צרורות( אינו פוסל את המקוה ,כי אי תרתי לריעותא ועדי הוא בני, וכשר לכתחילה .אבל א סת בסיד או בגפסיס )כעי סיד ולב ממנו ,שאי דר לעשות בני אית ללא אבני או צרורות( שכבר אינו בני וג הוא כלי ,המקוה הזה פסול עד שיקבע אותו באר %או יבנה. .3 כתב עוד את הרמב" ,שא הוליכו על האר %או ע"ג סיד ומרח בטיט או בצדדי )במקו לקבוע אותו( וע"י הגרירה נדבק ש כשר ,כי זה נחשב כבני ,כי מכיו שהסיד על האר ,%כארעא סמיכתא דמיא. רמ"א – פסק ע"פ הרשב"א ,שמותר לעשות את הכלי הזה כמקוה בגג ,ובלבד שלא יהיה תו כלי או אב שחקקו ולבסו קבעו ,אבל חבור אבני הרבה לא נקרא כלי. סעי ח' משנה – "מעי שהעבירו מעל גבי השוקת פסול .העבירו על גבי שפה כלשהו ,כשר חוצה לה ,שהמעי מטהר בכלשהו") .מקוואות פ"ה מ"א( רמב" ,רא"ש – פרוש ,שמי המעי נופלי לתו השוקת ומש נמשכי ויוצאי לחו ,%והשוקת הוא כלי פסול שלא מטבילי בו וג במי שיוצאי ממנו לא מטבילי .אבל א מי המעי נופלי ג על שפת השוקת ויוצאי לחו ,%כשרי המי היוצאי מ השוקת ,כי כל המי מחוברי למעי ע"י המי שנוגעי בשפת השוקת ,ונטהרי ,ואפילו א היו המי שבתוכו מרובי. רבנו שמשו – תמה מדוע המי האלו שירדו לשוקת נפסלי ,הרי מי השוקת מחוברי למעי שמטהר בכל שהוא ,וכ תמה מדוע לקמ בסעי ט' התירו לטבול כלי בתו כלי ומה ההבדל? ולכ הסביר רבנו שמשו ,שיש לחלק בי כלי תלושי שכשרי להטביל בתוכ ,לכלי קבועי שהמעי נגרר על גב ,שגזרו חכמי שלא להטביל בתוכ ,שמא יקבעו אות במקו מוצא מי ואי ש כשפופרת הנוד ונמצאי המי העוברי על גביו פסולי. הרא"ש שכתב שמ הדי אסורי המי האלו שירדו לשוקת ולא מצד גזרה ,תר $את קושית רבנו שמשו ,שכיו שכלי מפסיק בי המי שיצאו חו$ לשוקת לבי המעי ,לא נקראי מחוברי למעי ואסור לטבול בכלי הזה ,משא"כ כשמטביל כלי בתו" כלי שהוא עצמו נטבל במקוה. ואי זה דומה למעי שנת לתוכו מי שאובי שבטלי במעי ,כי שמו של המעי לא בטל וכ מקוה שיש בו מ' סאה ,אפילו נת לתוכו אל סאה שאובי לא בטל שמו ממנו ,אבל כא המי שיצאו לחו %לא מחוברי ,ובטל מה ש המעי ופסולי לטבילה .והסיק שאי לטבול בתו הכלי שהמעי עובר עליו ,בי א הוא מחובר ובי א הוא תלוש ולא כרבנו שמשו. מחבר .1 פסק כמשנה וכרמב" וכרא"ש ,שמעי שמקלח לתו כלי פסול לטבול בו ,בי במי שבתו הכלי ובי לאחר שיצאו ממנו )כשגלשו או שיש בו נקב פחות משפופרת הנוד – ב"ח( ,כי ה שאובי .וכתב הט"ז ,שהמי שבכלי לא נטהרי בהשקה למי המעי ,כי יש חשש שמא יטבול בתו כלי שאינו מחובר. ט"ז – כא מדובר שהכלי הונח ע"י אד מדעתו ,שא לא כ ,היו המי מטהרי כמו בסע' מא בכלי שתחת הצינור ,שדוקא מדעת אד בעינ. ש"" – א יש נקב בשולי הכלי כשפופרת הנוד ,כ שאינו מקבל יותר מי מהנקב ולמטה ,אז נתבטל ממנו ש כלי ומותר לטבול אפילו בתו הכלי כמו שבארנו בסעי הקוד. .2 א המעי מקלח על שפת הכלי ולתוכו ,אז בתו הכלי אסור לטבול אבל חוצה לו מותר אפילו א המי שבתוכו מרובי. ב"ח – דחה את דעת הרשב"א שמתיר לטבול בכלי באופ זה ,כאשר היו מ' סאה מהמעי לפני שהגיע לכלי ,וכתב שבשו דר אסור לטבול בתו הכלי. 12 מדוע מותר לטבול במי שמחו $לכלי? ט"ז ע"פ הרא"ש – כי המעי שנופל על שפת הכלי מטהר את כל המי בכלשהו ,ואע"פ שמי הכלי מרובי ,מ"מ כל המי מחוברי למעי ע"י המי המועטי הנופלי על שפת הכלי ,ונטהרי מפסול השאיבה שלה. ש"" – לכאורה מה שמותר כשמקלח על שפת הכלי ,זה דוקא באשבור )כרמ"א בסע' יא( ,כי בריבוי נוטפי שוב אינו יכול לטבול בזוחלי, אבל מפשט ההלכה משמע שה כמעי לכל דבר .וההסבר לכ" הוא ,שכא המי שבתו" הכלי ה עצמ מהמעי והמעי מקלח לתוכ וה מחוברי למעי. סעי ט' גמרא – "ואזדא רבא לטעמיה ,דאמר רבא :סל וגרגותני שמילא כלי והטביל ,טהורי .ומקוה שחילקו בסל וגרגותני ,הטובל ש לא עלתה לו טבילה, דהא ארעא כולה חלחולי מחלחלא ובעינ דאיכא מ' סאה במקו אחד .והני מילי בכלי טהור ,אבל בכלי טמא ,מיגו דסלקא טבילה לכוליה גופיה דמנא, סלקא להו נמי לכלי דאית ביה ,דתנ :כלי שמילא כלי והטביל ,הרי אלו טהורי ...וא אינו צרי להטבילו ומי המעורבי – עד שיהיו מעורבי כשפופרת הנוד) ".חגיגה כב(. תוספתא – "קומקומוס שהוא מלא כלי והשיק למקוה ,אע"פ שפיו צר כל שהוא ,כלי שבתוכו טהורי .הטהו על צדו עד שיהא בפיו כשפופרת הנוד". )מקוואות פ"ה ה"א( ופרש הר"ש שכשמטהו על צדו ,אי מתחבר למעלה אלא מ הצד ,ולכ צרי שפופרת הנוד רמב" – פסק ע"פ הרמב" והתוספתא ,שכלי טמא שנת בתוכו כלי אחרי והטביל הכל ,עלתה לה טבילה ,אע"פ שפי הכלי צר יותר ,שהרי המי נכנסי לו ומתו שעלתה לו טבילה עלתה טבילה לכלי שבתוכו .אבל א הטהו על צדו והטביל לא עלתה לה טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד .וכ א היה הכלי טהור ונת לתוכו כלי טמאי והטביל ,לא עלתה לו טבילה עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד. כמה צרי" במטביל במעי? תוספתא – "עריבה שהיא מלאה כלי והשיקה למקוה ,צריכה שפופרת הנוד ,ובמעי כלשהו". רבנו שמשו – פסק את הברייתא הזו ,שא טובל את העריבה במעי ,מספיק נקב כלשהו. רמב" ,רא"ש ,טור – לא חילקו בדבר בי מקוה למעי ,משמע שלא סוברי כמו הברייתא הזו ,כי היא חולקת על המשנה )פ"ו מ"ה( ש"השידה והתיבה שבי אי מטבילי בה ,אא"כ היו נקובי כשפופרת הנוד .והרי ידוע שי מטהר בזוחלי לדעת רבי יוסי כמו מעי וזה בכלשהו .ומזה שרבי יוסי לא חולק כא ,משמע שכשמטביל כלי בתו כלי ,והכלי החיצוני טהור ,חייב לנקוב כשפופרת הנוד. מחבר .1 פסק כרבא ,וכרמב" ,שכלי טמא שנת בתוכו כלי טהורי והטביל הכל עלתה לו טבילה אע"פ שהכלי צר ביותר ,כי מתו שעלתה טבילה לכלי הטמא ,עלתה ג לכלי שבתוכו והרי המי נכנסי פנימה .וא הטהו על צדו ,לא עלתה טבילה ,עד שיהיה פיו רחב כשפופרת הנוד ,כי כשהנקב למעלה המי של המקוה צפי על גביו ומתחברי למי שבתו הכלי ,ולזה מספיק חיבור בכלשהו ,אבל כשמטהו על צדו לא מתחבר מלמעלה ,והמי שעל גב הכלי אינ מי מקוה ולכ חייב שפופרת הנוד )ט"ז וש" ע"פ הר"ש(. .2 וה"ה א היה כלי טהור וכלי טמאי בתוכו ,לא עלתה לה טבילה ,עד שיהיה הכלי מנוקב כשפופרת הנוד. רמ"א .1 מותר לטבול כלי בסל או בשק שהוא מנוקב ומי מנטפי ממנו ,וזה עדי מכלי שמנוקב כשפופרת הנוד. .2 בס' רב ס"ו פסק שמותר לטבול כלי בתו כלי כאשר פי החיצו מנוקב כשפופרת הנוד .ויזהר שהכלי הפנימי יהיה רפוי ,כי א הוא כבד ומונח בחיצו ,לא עלתה הטבילה במקו שהוא מונח. סעיפי י'2יא' משנה – "מעי ,העבירו ע"ג בריכה והפסיקו ,הרי הוא כמקוה .חזר והמשיכו ,פסול לזבי ולמצורעי ולקדש בה מי חטאת ,עד שידע שיצאו הראשוני )שנכנסו לבריכה והיו כמקוה זמ שהפסיקו ,וברגע שיצאו חזרו המי שבבריכה להיות מי מעי ומותרי בכל הנ"ל(") .מקוואות פ"ה מ"א( רא"ש – משמעות הדבר שהבריכה מטהרת כמקוה ,שמטהר באשבור וצרי מ' סאה ,וא חזר והמשיכו חזר להיות לבריכה די מעי לטהר בכל שהוא. בית יוס ע"פ הרא"ש והר"ש – מדובר שהבריכה היתה מלאה מי גשמי שאי מטהרי אלא באשבור ,וכשהעביר מי מעי חזרו מי הבריכה כאילו ה מי מעי לטהר א בזוחלי ובכל שהוא ע"י חיבור ,וכשהפסיק את מי המעי מלקלח בבריכה ועכשיו אינה מחוברת למעי חזרה לדי מקוה .משמע, שא בהתחלה היתה הבריכה ריקה ,ונמשכו אליה מי מעי ,אפשר שלאחר שהפסיק את מי המעי ,יהיו די המי שבבריכה כמי מעי .ונשאר בצ"ע על מסקנה זו. רמב" – מדובר שהיתה הבריכה מלאה מי מקוה ,ומדובר שמי המעי נכנסי לבריכה ולא יוצאי ממנו ,וזה נקרא "שהפסיקו" ,היינו שה לא יוצאי לחו %אלא מכונסי ,ויש ש מי מעי ומי מקוה וזה נידו כמקוה ,כי מכיו שלא יוצאי החוצה ,מי המעי לא מעלי את הבריכה לדרגת מקוה ופסק 13 מה די מי חיי .וא המשיכו אח"כ ,היינו שיצאו לחו %כל מי המקוה והמעי שהיו קוד ,אזי נידוני כמעי לטהר זבי ומצורעי .וא נמשכי החוצה ,אפילו שלא יצאו כל המי ,עדי כשרי לטבילה כמעי לטמאי. אבל א הבריכה היתה ריקה בהתחלה והמשי מי מעי לבריכה וה נקוי ש ולא נמשכי לחו ,%מסתפק הרמב" הא ה כמעי או כמקוה כיו שאינ נמשכי לחו.% מהרי"ק בש הראב"ד וכ פרש תפארת ישראל והרמב" בפרוש המשנה – כתב מפורש שמדובר שהעביר את מי המעי ע"ג בריכה ריקה ,וא הפסיקו דינו כמקוה. מאיזה זמ לאחר הפסקת הקילוח חוזר לבריכה די מקוה? מהרי"ק – מה שא הפסיקו את הקילוח הרי הוא חזר להיות כמקוה ,זה רק לאחר שנחו מי המעי במקוה ונעשו אשבור ,אבל כאשר ה עדי חיי וזוחלי מכח נביעות המעי ,אע"פ שהופסקו מהמעי הרי ה כמעי ,כי לא פקעה חיות מה. והוכיח זאת ,מהמשנה במקוואות )פ"ה מ"ו( ,שגל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האד ועל הכלי ה טהורי ,וכא זה ודאי מעי שהופסק והול למרחוק ,אלא שהוא עדי זוחל ואי כא אשבור כלל ,וזאת משו שהגל לא נח. ראב"ד ,רשב"א – אי חילוק בזה .וכתב הב"י ,שמגל שנתלש ועלה אי ראיה ,כי ש הגל נתלש מעצמו וחיותו רב וג נתלש מהי עצמו וזו דר זחילתו א שנתלש ,משא"כ כא .ולכ כשהופסק המעי אי ש מעי עליו א בזוחלי אלא די נוטפי עליו .וכ הכריע הש"". הא יש הבדל בי מי מעי מרובי למועטי? רשב"א )שער המי בסו תורת הבית( – מקוה מי שאובי שהמשיכו עליו מי מעי אפילו מי מעי מועטי ,ה מטהרי את השאובי המרובי ולא משנה מה קד. הלכה מחבר .1 פסק את המשנה ואת הרא"ש ,שמעי שהמשיכו )בהיותו זוחל( לבריכת מי )מי גשמי( שה נקוי ועומדי ,יש לה די מעי )כל הדיני, לטהר בי בזוחלי ובי באשבור וכלי בכל שהוא .לש" רק א רבו מי המעי על מי הגשמי ולט"ז אפילו רבו מי הגשמי על מי המעי(. וא הפסיק את הקילוח ,חזר להיות לה די מקוה )שמטהרת במ' סאה ובאשבור( ,וא חזר והמשי את הקילוח ,חזר להיות לה די מעי )אבל לא כל הדיני ,כי זבי ומצורעי חייבי מי חיי(. ש"" – לעיל ראינו שהכריע כדעת הראב"ד והרשב"א ,שכאשר הופסק המעי ,יש עליו די נוטפי מיד כמו כל מקוה אע"פ שעדי לא נחו המי כדעת הרשב"א והראב"ד ולא כמהרי"ק. ט"ז – המחבר פסק בסעי טו' כרמב" וכרא"ש שיש הבדל בי מעי זוחל שמטהר בזוחלי ובכלשהו ג א מתרחב ,למעי עומד שמטהר באשבור ובכלשהו ,וכא מדובר שהמעי היה משו תחילה והוסי המשכתו לבריכה ולכ יש לו די מעי ,אבל א המעי היה עומד מתחילה והמשיכו או ריבה עליו מי שאובי ואז נמש ,לא כשר יהיה לטבול בו יותר בזוחלי אלא רק באשבור. קושית הפרישה – מה ההבדל בי הלכה זו לטבילה בנהרות בעת הגשמי בסעי ב' שר"י והרמב" וסיעתו פוסלי ,מדי רבו נוטפי על הזוחלי וכא מותר? תרו $הט"ז – ע"פ חידושו בסע' ב' לא קשה ,ש יש חשש שהפשרת שלגי וגשמי יורדי ממקו גבוה אצל שפת הנהר ובזה אי חיבור למעי, כי קטפרס אינו חיבור ,ואז יש חשש שתטבול באותו מקו מדרו שלא כשר בזוחלי כי אי חיבור לזוחלי הנמשכי למטה ,ובאופ זה מותר לטבול רק באשבור ,אבל כא לא שיי חשש זה. תרו $הש"" – ע"פ שיטתו ,אכ מותר כא רק כאשר רבו מי המעי על מי הגשמי .וע"ע בזה בסע' טו' בבאור שיטת הש". .2 כרשב"א ,שמקוה מי שאובי שהמשיכו עליו מי מעי ,אפילו ה מועטי ,ה מטהרי את מי המקוה השאובי ולא משנה מה קד למה. רמ"א – ומ"מ טובלי בו רק באשבור ,ולא עדי ממי נהרות שרבו הנוטפי על הזוחלי שש מותר רק באשבור. ט"ז – טובלי במקוה זה רק באשבור ,כי מדובר במעי שהיה עומד בלא זחילה ,והמשיכוהו לבריכה ע"י מי אחרי ,אבל א היה מהל" תחילה מטהר א בזוחלי. ודחה את השוואת הרמ"א של די זה לדי נהרות שרבו בה נוטפי על הזוחלי ,כי ש יש טע אחר לאסור בזוחלי כפי שבארנו מדי קטפרס אינו חיבור ,וכא יש סיבה אחרת לאסור בזוחלי ,לפי שהמעי לא היה זוחל קוד. סעי יב' משנה – "העבירו על גבי כלי או על גבי ספסל ,רבי יהודה אומר :הרי הוא כמו שהיה .רבי יוסי אומר :הרי הוא כמקוה ובלבד שלא יטבול על גבי ספסל") .מקוואות פ"ה מ"ב( ר"ש – מדובר שהעבירו על גבי כלי נקובי ,כי אחרת הדבר לא שונה משוקת. רמב" ,רא"ש – מדובר שהעבירו על גבי אחורי הכלי ,היינו דפנותיה מבחו ,%ואפילו כ לפי רבי יוסי דינו כמקוה ,שנפסלו מלטהר בזוחלי ובכל שהוא ,וטבילה ע"ג ספסל זו גזירה שמא יטבול בכלי. 14 מחבר .1 פסק את המשנה וכדעת רבי יוסי וכהבנת הרמב" והרא"ש )ולא כר"ש( ,שמעי שהעבירו על גבי אחורי הכלי והמשיכו למקו אחר ,חזר להיות לו די מקוה ,כי הכלי מפסיק בי המעי למי היורדי על גביו )ט"ז(. ט"ז – מדובר שהמעי עובר כולו ע"ג אחורי הכלי ואי עובר כלל על צדדיו ,אחרת יהיה מותר כמו בסע' ח'. דרישה – מדובר שנפסק הקילוח ,אחרת יש לזה די מעי ממש. ש"" – חלק עליו ,כי זה שמקלח על אחורי הכלי הרי זה כהפסק ,ולכ יש לזה די מקוה כמו שמשמע בפוסקי .וכל זה שמקלח על אחורי הכלי ,אבל א קצתו מקלח מחו $לכלי יש לו די מעי. תוספות יו"ט – מה שמדובר כא שלאחר הקילוח על אחורי הכלי יש לזה די מקוה ,זה רק כאשר המי היו יכולי לעבור ג ללא הכלי, אבל א עוברי רק בגלל הכלי ,ג למקוה לא צריכי להיות כשרי ,מדי מי שאובי. פרישה – חלק עליו ,וכתב שבכל עני מותר ,ורק במי גשמי יש לחלק בזה ,אבל לא במי מעי ,וע"ע לקמ בסע' מט. .2 ובלבד שלא יטבול על אחורי הכלי ממש ,כי אע"פ שש אי שו הפסק וצרי להיות לזה די מעי ,מ"מ אסור ,גזרה שמא יטביל בתו" הכלי )גזרת מרחצאות ,פרוש הרא"ש והרע"ב(. טור וב"י בש הראב"ד ועוד )ס' קצח( – דוקא בכלי המקבלי טומאה שייכת גזרה זו ,אבל בכלי חרס וכיו"ב שלא מקבל טומאה ,לא ומותר לטבול לכתחילה על גב. טור בש הרא"ש – לא חילק בזה ואסר תמיד .והב"י תמה על דבריו ,ולכ פסק בשו"ע בס' קצח שאשה שטובלת ויש טיט במקו שטובלת ,לא תעמוד ע"ג כלי ע ,%כי מקבלי טומאה בגב ,ולא על שו כלי הראוי למדרס )שאלו מקבלי טומאה(. רא"ש ע"פ הש"" – הסביר את דעת הרא"ש ,שכל כלי אסור לטבול כשעומד על אחוריו )גבו( בי מקבל טומאה ובי לא ואי חילוק בזה .וכל זה לכתחילה ,אבל בדיעבד א טבלה כ ,עלתה לה טבילה. הכרעת הש"" – בכלי חרס יש להקל בדיעבד כשטבלה כ על גב ,כי ג הראב"ד מתיר לכתחילה בכלי חרס ,אבל בשאר כלי אי להקל. סעיפי יג'2יד' משנה – "הזוחלי כמעי והנוטפי כמקוה .העיד רבי צדוק על הזוחלי שרבו על הנוטפי שה כשרי )ודינ כזוחלי שמטהרי בכל שה(. ונוטפי שעשא זוחלי )מקוה שנפר %ומימיו יוצאי וזוחלי( סומ אפילו מקל ,אפילו קנה )למנוע יציאת המי( ,אפילו זב וזבה ,יורד וטובל ,דברי רבי יהודה .רבי יוסי אומר :כל דבר שהוא מקבל טומאה אי מזחילי בו") .מקוואות פ"ה מ"ה( נוטפי כמקוה זוחלי כמעי נוטפי שעשא זוחלי מקוה שפר %על שפתו ומימיו יוצאי וזוחלי סומ אפילו מקל פרוש הר"ש ורע"ב והרא"ש מי גשמי שנוטפי דינ כמקוה בתשובה או קנה או זב וזבה שסומכי ביד או ברגל וסותמי מקו יציאת המי ונעשי חזרה אשבור ויורד הטמא וטובל לדעת רבי יהודה נהרות או מעיינות שנמשכי וזוחלי ממעי יש לה די מעי לכל דבר פרוש הרמב" והרא"ש בהלכות נוטפי שרוצה לעשות זוחלי, מעי שעל ההר ומימיו נוטפי טיפה טיפה למטה ,אע"פ שיורדות במרוצה ,כיו שאינ זוחלי אלא יורדי בהפסק ,יש לה די מקוה וכשר במ' סאה ובאשבור )ופסול לזב ,זבה ולקדש בה מי חטאת( סומ לנוטפי מקל או קנה שה כלי והמי יורדי דרכ במקו לנטו טיפה טיפה בלי הפסק ואז יטבלו בו זב וזבה ,כי אלו מי חיי .ורבי יוסי סובר שלא ישי ש מקל או קנה כי אלו פשוטי כלי ע %שמקבלי טומאה מדרבנ. מחבר .1 פסק את המשנה ע"פ פרוש הרמב" ,שמעי שיורד מההר טיפי טיפי בהפסק ,זהו נוטפי ויש לו די מקוה אא"כ יורד בקלוח בלא הפסק ואז יש די מעי. .2 כרבי יוסי ,שמעי נוט שרוצה לעשותו זוחלי כגו שסמ למקו הנט טבלא של חרס חלקה )שזהו דבר שאינו מקבל טומאה( ,הרי המי זוחלי ויורדי עליה ה כשרי כמעי .אבל דבר שמקבל טומאה אפילו מדרבנ כגו קני של כלי ע ,%אי מזחילי בו. .3 כרמב" שזוחלי שקלח בעלי אגוז כשרי ,שאי עלי אלו חשובי ככלי. 15 עיי לקמ בסע' מח שהרא"ש ,הטור והשו"ע לכאורה סתרו את עצמ ,שכא פסקו בנוטפי שעשא זוחלי שמדובר שממשי מי מעי ,ובסע' מח פסקו כמו הר"ש שמדובר לעני המשכת מי גשמי למקוה שאסור שתהיה ע"י דבר המקבל טומאה ,אע"פ שלרמב" זה מותר .וש הבאנו את הסבר הב"י שהרא"ש ,הטור והשו"ע החמירו כשתי השיטות ,ע"ש באריכות. סעי טו' הדין ברבו נוטפים על הזוחלים במעין משנה – "למעלה מה )ממי גבאי ,מי תמציות ומי מקוה שיש בו מ' סאה( :מעי שמימיו מועטי )ואי גו הטובל יכול להיכנס בה( שרבו עליו מי שאובי )מילא מי ונת לתוכו( ,שוה למקוה לטהר באשבור )אבל זוחלי לא מטהר( ולמעי להטביל בו בכל שהוא") .מקוואות פ"א מ"ז( משנה – "מעי שהוא משו כנדל ,ריבה עליו והמשיכו הרי הוא כמו שהיה .היה עומד וריבה עליו והמשיכו שוה למקוה לטהר באשבור ,ולמעי להטביל בה בכלשהו") .מקוואות פ"ה מ"ג( תוספתא – "מעי שהוא משו כנדל וריבה עליו והרחיבו ,מטהר באשבור ואי מטהר בזוחלי אלא עד מקו שיכול להל מתחילתו") .פ"א מ"ז( פרוש הרמב" והרא"ש – מדובר שריבה לתו הנחל מי שאובי והתחזקו הנחלי הקטני שיוצאי ממנו ונמשכו הרבה ,מטהרי כזוחלי ובכלשהו ,כי בכל מקרה היו מגיעי לש ,אבל א היה המעי עומד וריבה לו מי שאובי עד שהמשיכו אינו מטהר במקו זחילת אלא באשבור כמקוה ובכלשהו כמעי .וה סוברי שהתוספתא והמשנה בפ"א מ"ז מדברי במעי שעמד קוד שריבה עליו מי שאובי. וכתב הבית יוס בבאור דברי הרמב" ,שמדובר שמרבה מי שאובי בגומת המעי שש חשיבות מימיו ומבטלי כל המי הבאי עליה וכ משמע מלשונו 'לתו המעי' – 'בעיקר המעי', ולא בנחלי שנמשכי ממנו ,אבל א ריבה בנחלי שנמשכי ממנו ורבו השאובי על מי המעי הנוטפי נפסל מלטהר אפילו באשבור כי זה נקרא ממש מי שאובי. הב"י התקשה מדוע א ריבה במי הנזחלי מ המעי אינ אפילו כמקוה ,הרי בלא הריבוי ה מטהרי בכלשהו ,ובזוחלי במ' סאה ,וא"כ כמו שבמקוה א ריבו בו כל מי שאובי שבעול הוא כשר ,כ צרי להיות ג פה? ולכ באר הב"י ,שאפשר לומר ,שכונת המילי 'לתו המעי' או 'בעיקר המעי' שיי ג במי הנמשכי וניגרי מהמעי ,וכתב הרמב" לשונות אלו למעט מקרי בה ריבה מי שאובי מחו %למי הניגרי מהמעי והתפשטו ונגעו במי הניגרי מהמעי שאז לא מתבטלי .אמנ סייג הב"י שאפשר לשונות אלו של הרמב" ה בלאו דוקא. פרוש הר" והראב"ד – ריבה לתו הנחל שמשו כנדל מי שאובי ,במקומות שהיה זוחל בו מתחילה מטהר כמעי בזוחלי ובכלשהו ,ובמקומות שהוא זוחל בה עכשיו מחמת ריבוי הנוטפי מטהר כמקוה באשבור ובכלשהו .וא היה עומד אזי לכל מקו שנמש מחמת המי השאובי מטהר באשבור ובמ' סאה ,ובמקו שהיה עומד מתחילה שוה למעי להטביל בו בזוחלי ובכלשהו .ודבריה מסתדרי ע התוספתא שמחלקת בי מקו שהיה זוחל מתחילה למקו שנמש יותר מחמת המי ,וכ יש לפרש את המשנה בפ"א מ"ז. ]הר" רצה לומר שפרוש זה הוא שיטת הרמב" ,א הב"י דחה הבנה זו[ פרוש הר"ש – מעי שהוא משו כנדל ע נחלי קטני וריבה מי ,כלומר ,עשה בריכות לכל המקומות שהיה מולי" ונתמלאה כל אחת מי ,הרי זה מעי כמו שהיה ,כלומר ,במקומות שהיה זוחל קוד שריבה מטהר בזוחלי ,ובצדדי מטהר באשבור כפי שמפורש בתוספתא פ"א מ"ז בלשו 'שהרחיבו' מחמת הבריכה שעשה ,ובמשנה בפ"ה מ"ג .וא המעי היה עומד והרחיב מקו עמידתו וגר לו לזחול מטהר באשבור כמקוה. אבל א ריבה עליו מי שאובי מטהר באשבור בלבד ובכלשהו ,אפילו במקו שהיה זוחל בהתחלה ,כפי שנאמר במשנה בפ"א מ"ז. הוספת מים שאובים למעין שמימיו מועטים משנה – "למעלה מה )ממי גבאי ,מי תמציות ומי מקוה שיש בו מ' סאה( :מעי שמימיו מועטי )ואי גו הטובל יכול להיכנס בה( שרבו עליו מי שאובי )מילא מי ונת לתוכו( ,שוה למקוה לטהר באשבור )אבל זוחלי לא מטהר( ולמעי להטביל בו בכל שהוא") .מקוואות פ"א מ"ז( מרדכי ורא"ש בש מהר" מרוטנבורג – מעי כלשהו אינו נפסל כלל לטבילה במי שאובי שמצטרפי אליו ,ומותר א לכתחילה לרבות מי שאובי למעי ,וזו הרבותא ,שאע"ג שאי כל גופו עולה אלא במי השאובי ,כי המעי היה ע מעט מאוד מי ,מ"מ מותר לכתחילה לרבות מי שאובי עליו .וכ" פסקו רוב הראשוני אבל מסיבות שונות: רמב" ,ראב"ד – סוברי שמעי כלשהו אי מי שאובי פוסלי אותו אפילו לא לאד ,כי ה סוברי שאד נטהר במעי בכלשהו .רשב"א ,רא"ש – אע"פ שסוברי שאד נטהר במעי במ' סאה ולא בכלשהו ,מ"מ מעי לא נפסל אפילו במי שאובי .רמב" – ג"כ סבר להלכה כרמב" וכראב"ד ,א חשש לחלק בי קדמו השאובי למעי שנפסל ,לקד המעי לשאובי שכשר .וכתב להיזהר בזה לכתחילה. דעה אחרת במרדכי – במעי ג"כ פסולי ג' לוגי מי שאובי .וכתב מהרי"ק שלפי שיטה זו ,המשנה שהתירה מעי שרבו עליו מי שאובי ,התירה אותו רק לעני טבילת כלי ,כי מעי כלשהו מטהר כלי וזה נחשב כמקוה של שמי שאובי לא פוסלי אותו ,אבל לטבילת אד שצרי מ' סאה ,אי ש מקוה עליו. מחבר – פסק כמרדכי וכרא"ש וכרוב הראשוני ,שמעי כל שהוא ,יכול לתת לתוכו כמה מי שאובי שירצה והוא יהיה כשר אע"פ שה רבי על מי המעי. רמ"א – ואי חילוק בזה בי קד המעי לקדמו המי השאובי .והביא כי"א את הרמב" ,שחילק בזה ופסל א קדמו המי השאובי למי המעי א לא היו בה מ' סאה קוד ,וע"ע לקמ בסע' מ' ש החמיר הרמ"א כדעה המחמירה שהובאה במרדכי ,ע"ש .ובדגול מרבבה בסע' כד התיר לכתחילה כאשר ידוע שהמעי נובע כל הזמ. 16 לא ברור מדברי המחבר כיצד פסק ברבו נוטפי על הזוחלי ויש סתירה בדבריו מכמה סוגיות ונחלקו בזה הט"ז והש"": שיטת הט"ז – הבי שהלכה כרמב" וכרא"ש שאפילו הנוטפי מרובי ,מ"מ יש לה די מעי כאשר המעי היה זוחל מתחילה .וכ מוכח במחבר בסע' ח' ,במעי שמקלח על שפת הכלי ולתוכו .ומה שאסור לטבול בנהר בסעי ב' זה משו חשש קטפרס כפי שבארנו לעיל .ולכ בסע' י' יש די מעי לבריכה, אע"פ שרבו השאובי על מי הבריכה ,ומה שהרמ"א למד בסע' יא שזה כמו מרבו נוטפי בנהר בסע ב' ,עיי ש שהט"ז חלק על הרמ"א בזה. וכא בסעי טו' מדובר שהמעי הזה שנכנסו לו שאובי כשר רק באשבור ולא בזחילה ,ע"פ דעת הרא"ש והרמב" ,כי המעי היה עומד ולא נמש. שיטת הש"" – ג כתב שהמחבר סובר כדעת הרא"ש והרמב" שיש הבדל בי מעי עומד למעי זוחל .אמנ במקומות אחרי משמע מדבריו שהלכה כר"ש שאוסר בריבוי נוטפי על הזוחלי בכל מקרה ,ולכ את סע' י' העמיד ברבו הזוחלי על הנוטפי ובסע' יא' מותר רק באשבור כפי שפסק הרמ"א, ובסע' ח' פרש שהמי בכלי מחוברי למעי והוא מקלח לתוכ כל הזמ ולכ ש טהורי כמעי ,משא"כ במקרה אחר. ולתר $דברי הש"" פרש הפרי דעה ,שמה שאסר בסעי ב' להטביל בנהרות ,זה ע"פ תרו %תרומת הדש בסעי ב' שיש הבדל בי רבו נוטפי על הזוחלי שאז דינו באשבור כמו בסעי ב' וסעי י' ,לרבו שאובי על הזוחלי כמו כא בסעי טו' שמקלי שדינ כמעי כי מי שאובי נזרעי במעי. אמנ נשארתי בצ"ע על תרו %זה מסעי יא' ,ש מדובר ממש על רבו שאובי על הזוחלי ממעי וכתב המחבר שמטהר רק באשבור ,ולכאורה לפי הש" צרי להיות טהור ג בזוחל. מי שאובי שנטהרו במעי ועברו למקוה חסר ש"" – א הלכו אות מי שאובי שהשליכו במעי למקוה שחסר ממ' סאה ,הסתפק רבנו ירוח ,כי יש מתירי לטבול בו ויש אוסרי .ומכריע הש"" שבמקוה חסר רובו יש להחמיר ,אבל א חסר פחות מכ' סאה אפשר להקל שמצטרפי להשלי למ' סאה מי כשרי. פתחי תשובה – הנודע ביהודה תמה על הש"" ,הרי הספק הוא לגבי מקוה שנכשר בהשקה הא לאחר שהתערבו נסת הנקב ,הא עדי כשר ,וש הכריע להחמיר לכתחילה וג ש תמה הנוב"י על הש" והכריע להקל .וג החת"ס כתב שנהגו במקומו שעושי ב' מקוואות ונקב שפופרת הנוד ביניה וממלאי את האחד עד שיעלה על גדותיו ויתמלא השני וירוקנו את הראשו וינקו אותו ויחזרו וימלאו אותו וכ הלאה ,ואי לחשוש כלל לדברי הש". דין הוספת מים שאובים למקוה שיש בו מ' סאה משנה – "היה בעליו מ' סאה )כשרי( ובתחתו אי בו כלו ,ממלא בכת ונות בעליו )והוא נשאר כשר כי יש בו מ' סאה כשרי( עד שירדו לתחתו )ויכשר ע"י השקה( מ' סאה") .מקוואות פ"ו מ"ח( משנה – "נפל לתוכו יי ]או[ מוהל )שיוצא מהזיתי( ושינו את מראיו ,פסול )משו שינוי מראה( .כיצד יעשה? ימתי עד שירדו גשמי .היו בו מ' סאה, ממלא בכת ונות לתוכו ,עד שיחזרו למראה המי") .מקוואות פ"ז מ"ג( תוספתא – "שני מקוואות ,אחד יש בו מ' סאה ,ואחד אי בו ,ונפלו ג' לוגי מי שאובי לאחד מה ,אני אומר ,לתו של מ' נפלו") .פ"ב ה"ב( רא"ש ,ר"ש ,רי" ,רמב" ,רמב" ,ר" – מכא למדו הראשוני שמקוה כשר אינו נפסל אפילו א רבו המי השאובי על הכשרי. ראב"ד ע"פ הסבר הבית יוס – א יש מקוה כשר ונטל סאה ונת סאה מי שאובי ,נפסל המקוה א נפלו בו למחצה וכ"ש א יש רוב שאובי ,כי נטל את המי הכשרי) .אבל בנת שאובי ולא נטל ג הוא מודה שכשר כמו פסק הראשוני לעיל ,וע"ע בזה לקמ בסע' כד( רשב" )ב"ב סו .ד"ה "ומתמה"( – משמע שסובר שמקוה של ג"כ נפסל במי שאובי. ר" – אע"פ שהרשב" חולק על זה ,הלכה למעשה שהמקוה לא נפסל ולא כרשב" .וכתב עוד ,שאפילו מקוה שאי בו מ' סאה מכונסי אלא בהשקה, כגו שתי גומות של עשרי ולול פתוח מזה לזה ונושקי זה את זה בכשפופרת הנוד שהוא ערוב מקוואות ,נקרא מקוה של ולא נפסל בתוספת מי שאובי לא אחת מהגומות .ואכמ"ל בראיותיו. מחבר – פסק כרמב" וכרא"ש שמקוה שיש בו מ' סאה יכול להכניס לתוכו כמה מי שאובי שירצה וה כשרי ,אע"פ שהשאובי רבי על הכשרי שהיו בו מתחילה. מים שאובים שנפלו למקוה שאין בו מ' סאה מים כשרים מהי כמות המי השאובי שצריכה ליפול כדי שיפסל? משנה – "העידו משו שמעיה ואבטליו ששלושה לוגי מי שאובי פוסלי את המקוה וקיימו חכמי דבריה") .עדויות פ"א מ"ג( משנה – "רבי אליעזר אומר :רביעית מי שאובי בתחלה פוסלי את המקוה )כי רביעית יש לו ש מקוה לעני מחטי וצינורות וכבר יש עליו ש מקוה פסול( ושלושה לוגי על פני המי )כשכבר היו ש מי קוד א לא מ' סאה( .וחכמי אומרי :בי בתחלה ובי בסו שיעורו בשלושה לוגי". )מקוואות פ"ב מ"ד( רמב" ,רשב"א – הלכה כחכמי ששלושה לוגי מי שאובי פוסלי את המקוה בי בתחלה כשהוא ריק ובי בסו ופחות מזה לא. למה שלושה לוגי? ראב"ד – זה שיעור רבע ההי שהוא השיעור הקט ביותר שבנסכי הציבור והואיל ושיעור זה חשוב לנסכי של קרבנות ציבור ,חשוב הוא לפסול את המקוה בשאובי .רא"ש – שלושה לוגי ראויי לרחיצת אד ,ראשו ורובו. מחבר – פסק כמשנה וכרמב" ולכ כל זמ שאי במקוה מ' סאה מי כשרי ,אפילו חסר כלשהו ,א נפלו לתוכו ג' לוגי מי שאובי פסלוהו. הדי כשסחט כסותו שהיתה ע מי: 17 משנה – "שני שהיו מטילי למקוה ,זה לוג ומחצה וזה לוג ומחצה ,הסוחט את כסותו )טבל בגדו במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות והגביה את הבגד וסחטו( ומטיל ממקומות הרבה )המי נפלו מהרבה מקומות בבגד שלו(...רבי עקיבא מכשיר )כי צריכי ליפול ממקו אחד ומכלי אחד( וחכמי פוסלי. אמר רבי עקיבא :לא אמרו מטילי אלא מטיל ,אמרו לו :לא כ ולא כ אמרו ,אלא שנפלו שלושה לוגי") .מקוואות פ"ג מ"ג( רמב" ,רא"ש – הלכה כחכמי שפוסלי. רמב" בש הראב"ד – הסיבה שבסוחט כסותו למקוה הוא נפסל ,זה מפני שזה נחשב כאילו המי יורדי למקוה מתו" ידי האד. בית יוס – מבאר מדוע בסע' ז' לגבי כלי מנוקב שמטהרו מלקבל טומאה ,יכול לשמש כמקוה ואילו כא בבגד שהוא ככלי מנוקב פסול ,ומסביר ,שג בכלי מנוקב ,א יפלו המי מתחת ידי האד יהיה פסול ,ומה שבכלי לא פוסל ,זה רק כשיפלו המי ממילא למקוה מכלי זה ,שכיו שאינו כלי יותר, כשר. ב"ח – דקדק בבאור הבית יוס שדוקא כשהאד מכוו אז נפסל ,וא נופלי המי שלא בכוונה נחשב כנפל ממילא ולא פוסלי משו ידי אד. ש"" – חלק על הב"ח ,וכתב שכל מה שבא מיד האד פסול ,בי בכונה ובי שלא בכונה ,ומה שכתב הב"י שכשר כאשר נופל "ממילא" ,זה דוקא כשנפלו המי ממילא מהכלי הנקוב בלא שהאד רצה בזה כלל .ובזה תר %הש" מדוע לקמ בסע' מ' מותר לנקות את המקוה ע"י הוצאת המי בכלי נקוב כשלהו בשוליו וזה לא נחשב בידי אד ,כי ש כשבא לשאוב את המי ,לא מעוניי שירדו בחזרה למקוה ,שהרי הוא רוצה לנקותו ,ומה שנופלי זה ודאי "ממילא" ולכ הוא נפסל מהטע של ידי אד .ע"ש עוד באריכות ג בדברי הט"ז בזה. מחבר – הלכה כחכמי וכרמב" ולכ ג' לוגי שנפלו למקוה שאי בו מ' סאה פסלוהו ,בי א נפלו כול מכלי אחד ובי א סחט את כסותו והגביהו מהמי והמי נפלו למקוה ממקומות הרבה וכ המערה מהצרצור )כלי חרס ע רשת( ומטיל ממקומות הרבה ,פסול. ט"ז – מהב"ח משמע שא נסחטי על ידו המי מהבגד אבל הוא לא מתכוו לזה ,זה לא נחשב ע"י אד ,ואי הלכה כ ,אלא בי א מתכוו ובי א לא מתכוו ,מ"מ פסול למקוה ונחשב בידי אד ,ורק כשנופלי המי "ממילא" לא פוסל .וכ ראינו ג בש" לעיל. ש"" – א הכניס את כסותו למקוה ולא הגביה אותה ,כיו שהמי שבכסות באי ממקוה זו ועדי מחוברי לה ,לא נעשו שאובי. עטרת זהב – י"א ,שכל זה דוקא כשהמי זבי בעצמ מהכסות למקוה ואז מכיו שלא הגביהו לא נקרא שאובי ,אבל א סחט בידי ,אז אע"פ שהכסות עדי במקוה ,פסול .המעדני מל" כתב שלא יודע מיה אות י"א ,והסביר הש"" שמדובר ברוקח ,שכתב שזה נפסל בכסות כאשר עוקר את המי מתוכו ,והיינו כאשר הוא סוחט בידיי. הדי כשזורק מי למקוה בידיו וכ כמנתז מי ע"י בהמה: משנה – "המסלק את הטיט לצדדי )מקרקעית המקוה( ומשכו ממנו שלושה לוגי ,כשר .היה תולש )בידיו את הטיט( ומשכו ממנו שלושה לוגי ,פסול, ורבי שמעו מכשיר ,מפני שלא התכוו לשאוב") .מקוואות פ"ב מ"ו( תוספתא – "וכ היה רבי יוסי אומר :זיל בידיו וברגליו שלושה לוגי למקוה ,פסול .הוליכו ע הקרקע ,כשר .לגיו העובר ממקו למקו וכ שיירא העוברת ממקו למקו וזילפו בידיה וברגליה ג' לוגי למקוה כשר .ולא עוד ,אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר". פרוש הרא"ש והטור – זיל בידיו וברגליו זה ממש מי שאובי כי אינו בידי שמי ,וע הקרקע כשר כאשר יש רוב כשרי .בסיפא מתחדש שברגלי בהמות זה כשר. פרוש הר"ש ע"פ הב"י – מדובר שנמשכו ג' לוגי למקוה בהמשכה על הקרקע ואז זה כשר .ואי חילוק בזה בי אד לבהמה. פרוש הראב"ד והר"ש ע"פ הט"ז – מה שרבי יוסי אוסר בזילו זה כאשר הזילו היה ממי שאובי ולכ אסור ,אבל בסיפא מדובר שזילפו מי שאינ שאובי ,כי הביאו בידיה ורגליה מהנהר ,ואפילו עשו כל המקוה כ בהמשכה ,כשר ,ובלא המשכה כשר כאשר יש רוב מי כשרי .ואי חילוק בזה בי אד לבהמה. מחבר – פסק את המשנה והתוספתא שא זרק בחפניו ,פסול. רמ"א .1 פסק את המש דברי רבי יוסי ע"פ הרא"ש ,שא העביר ג' לוגי בידיו ע"ג קרקע )כלומר נמשכו על הקרקע בלא הגבהה( או שנתזו מרגלי בהמה ,כשר. .2 והביא כי"א את הר"ש לפסול ,וזה כדי רגל אד ובשניה כשר רק א מעביר על גבי קרקע שנחשב כהמשכה ובלא זה ,זה נחשב כשאיבה, וע"ע בזה בסע' לט. ט"ז – הארי לדחות את הבנת הר"ש כפי שהבינו אותו הב"י והרמ"א ,וכתב שהוא סובר כמו הראב"ד שג באד מותר בזיל בידיו כאשר אות מי אינ שאובי ואי שו חילוק בי רגל אד לבהמה ,ולכ לכו"ע בבהמות מותר בזילו ,שלרא"ש ולטור מותר בבהמה ,ולר"ש ולראב"ד מותר ג באד ,וכונת הרמ"א שחייב להעביר בהמשכה ע"ג קרקע ,זה רק א כל המקוה נעשה כ ,כי בזילו מותר רק כשיש רוב מי כשרי. שלושה לוגי שנפלו מכמה כלי באיזה אופני נפסל ובאיזה לא משנה – "מכלי אחד ,משני ומשלושה ,מצטרפי .ומארבעה ,אי מצטרפי...במה דברי אמורי? בזמ שהתחיל השני עד שלא פסק הראשו )כלומר שהתחיל השני לשפו מי לפני שהראשו הפסיק ואז יש צירו של כמות המי משני הכלי(") .מקוואות פ"ג מ"ד( 18 גמרא – "דתניא :שלושת לוגי מי שאובי שנפלו למקוה בשני ושלושה כלי ,ואפילו בארבעה וחמישה כלי פוסלי את המקוה .יוס ב חוני אומר :בשני ושלושה כלי פוסל את המקוה ,בארבעה וחמשה אי פוסלי את המקוה". רש"י – מדובר שנפל לוג מכל כלי ,ולכ בארבעה כלי ויותר שלא נופל לוג מכל כלי אלא פחות מזה ,לא נפסל המקוה .משמע שא יפול מכלי אחד שני לוגי ומשני הכלי האחרי יפלו יחד לוג אחד ,יהיה המקוה כשר .הבית יוס התקשה בדבריו וניסה לדחוק ולהסביר שג רש"י יודה שג נפל מכלי מסוי פחות מלוג ,כל עוד שס הכל יש ג' לוגי פסול. תוספות ע"פ ראב"ד ,רא"ש ,רמב" – אע"פ שת"ק בברייתא סובר שאפילו בארבעה וחמשה כלי פסול ,ורבי עקיבא )במשנה לעיל( חולק ואומר שנפסל רק מכלי אחד ,מ"מ הלכה שמשלושה מצטרפי ,מארבעה לא מצטרפי. משנה – "במה דברי אמורי? בזמ שלא התכוו לרבות ,אבל התכוו לרבות ,אפילו קורטוב בכל השנה מצטרפי לשלושה לוגי") .מקוואות פ"ג מ"ד( ]הב"י כתב בש הראב"ד ,שכל זה בשני ושלושה כלי ,אבל בכלי אחד ,בי כ ובי כ צריכי להצטר[ פרוש הטור ורבנו ירוח – א בשעה ראשונה שהתחיל לשפו מי מהכלי הראשו התכוו להטיל שלושה לוגי ,מצטר אפילו נת מעט מעט מי מהרבה כלי. פרוש הבית יוס ע"פ הרמב" ,וכ פרש רבי עובדיה מברטנורא ותוס' יו"ט – כשמטיל את המי השאובי למקוה הוא מתכוו לרבות את מי המקוה שיהיו בו מי בשפע ולא יחסרו מי כשיטבלו בו אנשי ,אבל א לא הטיל את המי כדי לרבות את מי המקוה ,אז משני ושלושה כלי מצטרפי, מארבעה וחמשה לא. פרוש הרשב"א – א המי נפלו בלא כונה למקוה ,אז בשני ושלושה כלי מצטרפי ובארבעה לא ,אבל א נת את המי למקוה בכונה ,מצטרפי תמיד. מחבר .1 פסק את המשנה ,ולכ א שאב מי למקוה שאי בו מ' סאה משני או שלושה כלי מזה קצת ומזה קצת ,מצטרפי לג' לוגי. .2 כל זה שמתחיל להטיל מהכלי השני בטר פסק מהראשו ואז מצטרפי ,אבל א פסק הראשו אי מצטרפי. .3 כת"ק וכראשוני ,שמה שאמרנו שמצטרפי א התחיל להטיל מהשני קוד שפסק הראשו ,זה דוקא עד שלושה כלי ,אבל ארבעה כלי לא מצטרפי ,ואפילו א נפלו כול יחד ,כי אי לוג מכל כלי )רש"י וש"( .4 כמשנה ע"פ פרוש הטור ,שכל מה שלא פוסל כשזה מארבעה כלי ,זה רק כאשר לא היתה דעתו מהתחלה לית את כל שלושת הלוגי ,אבל א התכוו לתת את כל שלושת הלוגי ,אפילו לא נת אלא מעט מעט מכל כלי שהוא ,מצטר ונפסל. סעי טז' משנה – "הספוג והדלי שהיו בו שלושה לוגי מי ונפלו למקוה )שאי בו מ' סאה( ,לא פסלוהו ,שלא אמרו אלא שלושה לוגי שנפלו") .מקוואות פ"ו מ "ד ( פרוש הרמב" והרא"ש – מדובר בספוג שבלועי בו שלושה לוגי וכשנפלו למקוה התערבו המי הבלועי בו ע מי המקוה ,וכ דלי שפיו צר ובו שלושה לוגי מי שאובי ונפל למקוה ולא יצאו כל המי שבתוכו אלא התערבו ע מי המקוה ,לא פסלוהו כי צרי שיפלו שלושה לוגי ולא שיתערבו בלא לצאת. פרוש הר"ש – מדובר בדלי שהיו מי בלועי ודבוקי בו ולא שלושה לוגי מי בעי כמו בספוג ולכ לא גזרו בה מדי שלושה לוגי שנפלו. מחבר – פסק את המשנה ע"פ פרוש הרא"ש והרמב". סעיפי יז'2יח' משנה – "האביק )כלי מתכת שעומד באמצע האמבטי( שבמרח %בזמ שהוא באמצע ,פוסל ,מ הצד אינו פוסל מפני שהוא כמקוה סמו למקוה ,דברי רבי מאיר .וחכמי אומרי :א מקבלת האמבטי רביעית עד שלא יגיעו לאביק ,כשר .רבי אלעזר ברבי צדוק אומר :א מקבל האביק כל שהוא ,פסול". )מקוואות פ"ו מ"י( באור המשנה ע"פ הרמב" – ע"פ המשנה ,מי שאובי שהיו בצד המקוה ,אע"פ שהמי נוגעי במי המקוה לא פסלוהו ,מפני שה כמקוה סמו למקוה .היו השאובי באמצע פוסלי את המקוה .ולא היה בגרסתו "דברי רבי מאיר" ולכ פסק כסת משנה. באור הר"ש והרא"ש – מדובר באביק שעומד באמבטי של מקוה וכשנמאסי המי פותחי אותו ויוצאי המי ואח"כ סותמי אותו וממלאי שוב. וא אביק זה נמצא באמצע האמבטי פוסל את המקוה ,כי המי שבתוכו שאובי ,וכל מי האמבטי גרורי על ידו ,אבל א האביק מ הצד לא פסל כי אי מי האמבטי גרורי על גביו ,ורק מה שבתוכו הוא שאוב ומי האמבטי ה כמקוה כשר סמו למקוה שאוב .ולדעת חכמי א א האביק למטה ,א מקבלת האמבטי רביעית קוד שיגיעו לאביק מהתורה זה כבר מקוה כשר ולכ לא נפסל .ולר' אלעזר ברבי צדוק פוסל בי מ האמצע ובי מ הצד א האביק מקבל כלשהו. 19 משנה – "המטהרת שבמרח) %בריכות קרות שהיו רוחצי בה לאחר שיצאו מהמרח %הח( התחתונה מלאה שאובי והעליונה כשרי ,א יש כנגד הנקב שלושה לוגי פסול )א אי בעליונה מ' סאה( .כמה יהא בנקב ויהא בו ג' לוגי? אחד משלוש מאות ועשרי בבריכה דברי רבי יוסי .רבי אליעזר אומר :אפילו התחתונה מליאה כשרי והעליונה מלאה שאובי )ודרכ לרדת( ,ויש בצד הנקב ג' לוגי כשר ,שלא אמרו אלא שלושה לוגי שנפלו". )מקוואות פ"ו מי"א( באור הרמב" וכ בארו הרא"ש והר"ש ורע"ב – פסק כרבי יוסי ,ששתי בריכות זו למעלה מזו וכותל ביניה והעליונה מליאה מי כשרי והתחתונה מליאה מי שאובי ונקב בכותל שבי העליונה לתחתונה ,א יש כנגד הנקב שלושה לוגי מי שאובי ,נפסלה העליונה ,מפני שהנקב הוא כאילו באמצע העליונה ולא בצידה .א בבריכה התחתונה יש מ' סאה ,צרי בנקב להיות אחד משלוש מאוד ועשרי ,וא היתה עשרי הנקב צרי להיות אחד ממאה וששי לבריכה ,ואכמ"ל בחשבו .וכל זה לרבותא ,שאע"פ שדרכ של מי לרדת והעליונה היא הכשרה ,מ"מ פסולה העליונה ,וכ"ש א התחתונה היתה מלאה כשרי והעליונה פסולי ,שהדי כ. והדגיש הבית יוס ,שדבר ברור הוא ,שכל זה כשאי במי הכשרי מ' סאה ,אבל א יש בה מ' סאה ,פשוט שכל מי שאובי שבעול לא יפסלו אות וכמו שבארנו לעיל באריכות רבה. מחבר .1 פסק את מסקנת הרמב" מהמשנה ,שמי שאובי שהיו בצד המקוה ,אע"פ שהמי נוגעי במי המקוה ,לא פסלוהו. ש"" – אבל א היו השאובי באמצע המקוה ,פסלוהו. .2 כמשנה וכרבי יוסי ,ששתי בריכות זו למעלה מזו וקיר ביניה ואחת מלאה מי כשרי )פחות ממ' סאה( והשניה מי שאובי ונקב ביניה, א יש כנגד הנקב שלושה לוגי מי שאובי ,פסול .ונקב זה שיעורו אחד משלוש מאות ועשרי לבריכה )שהיא 960לוגי חלקי 3זה (320 ואז יש בו שלושה לוגי. ט"ז – אי הבדל בי א העליונה מלאה מי כשרי והתחתונה פסולי או להיפ. סעיפי יט'2כ'2כא'2כב' משנה .1 "רבי יוסי אומר :שני מקוואות שאי בה מ' סאה ונפלו לזה לוג ומחצה ולזה לוג ומחצה ונתערבו ,כשרי ,מפני שלא נקרא עליה ש פסול. אבל מקוה שאי בו מ' סאה ונפלו בו שלושה לוגי ונחלק לשני )והוסיפו מי כשרי כדי שיהיה בו מ' סאה( ,פסול ,מפני שנקרא עליו ש פסול )כל המקוה נחשב כמי שאובי וכאילו כל מימיו נשאבו בכלי(. ורבי יהושע מכשיר ,שהיה רבי יהושע אומר :כל מקוה שאי בו מ' סאה ונפלו לו שלושה לוגי וחסר אפילו קורטוב )אפילו ניטל ממנו לאחר מכ( ,כשר ,מפני שחסרו לו שלושה לוגי. וחכמי אומרי :לעול הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו )כל מה שהיה בו לפני כניסת שלושת הלוגי( ועוד )קצת כדי שודאי ישארו פחות משלושה לוגי מי שאובי(") .מקוואות פ"ג מ"א( רמב" – פסק להלכה כרבי יוסי וכחכמי ולא כר' יהושע .כלומר ,מקוה שיש בו כ' סאה מי גשמי ונפל לתוכו סאה מי שאובי ואח"כ הרבה מי כשרי להשלימ למ' סאה ,נשאר פסול עד שידע שיצאו ממנו כ' סאה שהיו בו ועוד ה' קבי ) 20לוג( ויותר מרבע קב )לוג אחד( ואז נשארו פחות משלושה לוגי ממה שהיה בתחילה. תוספתא – "שתי בריכות של מ' מ' סאה זו על גב זו )ע הג' לוגי שנכנסו שהיה חסר פחות מג' בכל אחת ונכנסו( ונפלו שלושה לוגי מי לעליונה ונפתקו ובאו לתחתונה כשרי, שאני אומר שלמו מ' סאה עד שלא ירדו ג' לוגי )שירדו ע השאובי ג כשרי מהעליונה ונשלמו למ' סאה לפני שירדו כל השאובי לתחתונה ,ושתיה כשרות( .שני מקוואות של כ' כ' סאה זה בצד זה ונפלו שלושה לוגי לתו אחד מה ונפתקו ובאו לחבירו ,כשר )כר' יהושע( .רבי יוסי אומר ,א ניטלה מחיצה פסול ,אבל רואה אני את דברי רבי יהושע במקוה שיש בו מ' סאה ונפלו בו שלושה לוגי )ואי עליו ש פסול( וחלקו לשני ,שזה כשר להקוות עליו )בהכשר ולהשלי למ' סאה כל אחד ואחד(") .פ"ג ה"ד( .2 "כיצד? הבור שבחצר )שיש בו פחות ממ' סאה מי כשרי( ונפלו לו שלושה לוגי ,לעול הוא בפסולו עד שיצא ממנו מלואו ועוד ,או עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליוני מ התחתוני )ע"י חרי .(%רבי אלעזר ב עזריה פוסל אא"כ פקק )שאז זה חיבור יפה בי שני המקוואות(") .ש מ"ב( פרוש הר"ש – הכונה שיעמיד בחצר מקוה כשר למטה מ הפסול ופותקו לכשר כדי שיתחברו ויטהר העליו הפסול מ התחתו הכשר מדי גוד אסיק ,וכ"ש א הכשר למעלה ומטהר את הפסול התחתו ,וראב"ע פוסל כי אי לו די "גוד אסיק". הסבר הראב"ד – מדברי ת"ק רואי שצריכי לצאת ממנו מלא שיעור המי שהיו בו קוד שנפלו לו שלושת הלוגי ועוד קצת ואז יהיו ש פחות משלושה לוגי והמקוה יהיה כשר. פסק הרמב" – פסק כת"ק שאפשר לערב את המקוואות זה בזה) .לא ברור הא הרמב" סובר גוד אחית או לא( פסק הראב"ד – מכא פסק ,שכל מקוה שהיה חסר שלושה לוגי ונפלו לו שלושה לוגי שאובי ,לעול הוא בפיסולו עד שירבו עליו מי גשמי או שישטפו עליו מי כשרי עד כדי שנשער שנפל עליו במילוא הראשו ,ועוד שהמי הבאי בתוכו דוחי את המי שבתוכו ומוציאי אות. וכ א היה המקוה חסר פחות משלושה לוגי ,אפילו קורטוב ,ונפלו מי שאובי פחות משלושה לוגי והשלימוהו ,אינו לא כשר ולא פסול, וא יכנסו לו מי גשמי כשיעור שהיה חסר מתחילה ,יהיה כשר ,אבל א נכנסו שלושה לוגי מי שאובי ,פסול עד שיצא ממנו מילואו כדלהל. 20 .3 משנה – "בור שהוא מלא מי שאובי ,והאמה )מי גשמי( נכנסת לו ויוצאה ממנו )חרדלית של גשמי( ,לעול הוא בפיסולו ,עד שיתחשב )יעשה חשבו( שלא נשתייר מ הראשוני )השאובי( שלושה לוגי") .ש מ"ג( באור ראשו הראב"ד – מדובר שהאמה מלאה במי גשמי ,אבל א זו מלאה במי מעי הנובעי נראה שלא צרי" לחשב .ולגבי החישוב, המי שיוצאי מהבור בצד השני של האמה אינ כול מהמי הראשוני ,אלא כללו חלק מ המי השאובי וחלק ממי האמה לפי חשבו היחס שבי כמות המי שהיו בתחילה בבור לכמות כל המי שהיו בבור ושנכנסו מ האמה ג יחד. באור נוס בראב"ד – חשבו המי היוצאי הוא מחצה על מחצה )ולא לפי חשבו( ,כי המי היורדי לבור באחרונה קרובי לצאת יותר מ הראשוני שהיו בבור .כלומר ,מחצית מ המי היוצאי היא מ המי השאובי שהיו בבור והמחצית השניה מ האמה ,וכאשר נכנסת כמות כזו שלא נשאר כלו מ המי הראשוני ,אזי הבור נהיה מקוה כשר .והוכחתו מהמשנה בפ"ו מ"ח" :היו בעליו מ' סאה ובתחתו אי כלו, ממלא בכת ונות לעליו עד שירדו לתחתו מ' סאה" ,ומכא משמע שהמי שיורדי ה מחצה מהשאובי ומחצה מהמקוה )כי א היו כול שאובי לא היה התחתו כשר(. מחבר .1 פסק את המשנה ,וכרבי יוסי ,ולכ שני מקוואות שאי בא אחד מה מ' סאה כשרי ונפל לזה לוג וחצי ולזה לוג וחצי והתערבבו ,שניה כשרי כי לא נקרא ש פסול על א אחד מה ,אבל א נפלו ג' לוגי שאובי למ' סאה חסר משהו ואח"כ נחלקו וריבה מי כשרי ,פסול, כי נקרא עליה כבר מקוד ש פסול ,כי כאילו כל מימיו של המקוה נשאבו בכלי ועכשיו אי מ' סאה כשרי ג א ריבה מי. .2 כמשנה ,שהבור שהוא מלא מי שאובי ונפסל ,והאמה נכנסת לו ויוצאת ממנו ,נשאר פסול עד שנחשב ונוכיח שיצאו המי השאובי שהיו ש ולא נשאר מה אלא פחות מג' לוגי. ט"ז ,ש"" – כא מדובר שמחשב את המי היוצאי כפי חשבו כמו שבארנו בראב"ד ,שמהמי היוצאי יש חלק מהמקוה וחלק מהאמה, כמו שהבאנו ברמ"א לקמ ,משא"כ במקוה כשר חסר קורטוב שנפלו לו ג' לוגי מי שאובי ,שנכשר כשיוצא ממנו מילואו ועוד )מ' סאה פחות ג' לוגי ועוד קצת( וזה עוד חומרא למה שהיה צרי לשער בג' לוגי וזהו. ש"" – לפי שני ההסברי בראב"ד )לפי חשבו או מחצה על מחצה( יש קולא וחומרא .א מי האמה מרובי ממי הבור ,כגו שהוא 120לוג ובבור יש 40לוג ויצאו ,80אזי לפי חשבו יצאו מהאמה 60לוג ומהבור 20ונשארו 20לוג בבור ,ואילו לפי מחצה על מחצה יש קולא כי יוצאו כל מי הבור .וא מי הבור מרובי ,יצאו 60לוג מהבור ונשארו 60ובחשבו מחצה על מחצה יצאו רק 40לוג מהבור ונשארו 80וזה להחמיר. ופסק הש"" להכריע בזה תמיד לחומרא ,כלומר נעשה את שתי האפשרויות ונל" לחומרא. רמ"א ,ט"ז ,באה"ג ,ש"" – מדובר שהאמה מלאה במי גשמי ,כי מי מעי יטהרו אותו בכלשהו ,וזה פשוט כדלעיל בסע' יא. ש"" – מדובר שאי באמה מ' סאה מי גשמי כי אחרת הבור נטהר בהשקה כדלקמ בסע' נב. .3 כמשנה וכת"ק ,שמקוה שנפל לתוכו מי שאובי ונפסל וריבה מי כשרי מ' סאה ,הרי הוא נשאר פסול ,עד שיצאו כל המי שהיו בתוכו ויפחתו השאובי פחות מג' לוגי .וכ א עשה מקוה שיש בו מ' סאה מי כשרי וערבו ע המקוה הזה הפסול ,טהור. ט"ז – כתב שא יש במקוה רק כ' סאה כשרי ,ונפלו אח"כ מי שאובי ,דינו כאילו כולו שאוב ,ולכ מכשיר אותו ע"י חשבו ולא ע"י שיצא ממנו מילואו ועוד קצת .ויש לעיי בדקדוק זה של הט"ז. .4 כמשנה וכחכמי ,שא היה המקוה חסר ממ' סאה ג' לוגי ,ונפלו לו ג' לוגי מי שאובי ,לעול הוא בפיסולו עד שירבו עליו מי גשמי או עד שישטפו מי כשרי כמילוא הראשו )מ' סאה פחות ג' לוגי ועוד קצת( ושמי אלו ידחו את המי הראשוני החוצה. ש"" – כל זה במקוה שהיא בדיוק מ' סאה ,אבל במקוה גדולה יותר ,ייתכ שג לאחר שריבה מי גשמי נשארו שלושת הלוגי השאובי שפוסלי את המקוה. .5 וא היה המקוה פחות מג' לוגי ,אפילו קורטוב ונפלו עליו מי שאובי פחות מג' והשלימוהו ,לא פסלוהו ולא הכשירוהו )כי המי השאובי כמא דליתנהו דמי( ,וא ירדו עליו מי גשמי בשיעור שהיה חסר מתחילה ,כשר .אבל א נפלו לו ג' לוגי מי שאובי ,פסול אפילו היה חסר קורטוב ,ונשאר פסול עד שיצא ממנו מילואו ועוד )מ' סאה ועוד( ,כ שישארו ש פחות מג' לוגי ואז ימלא מחדש מי גשמי. רמ"א – פסק כראב"ד ,שמה שהמקוה נהיה כשר כאשר יוצא ממנו מילואו ועוד קצת ,זה רק כאשר נכנסו ג' לוגי שאובי ,אבל במקוה שהיה כולו שאוב ,כדי להכשירו צרי שיצא ממנו הרבה יותר מכדי מילואו ועוד ,ומחשבי את המי יוצאי לפי ער הכשרי והפסולי) .עיי לעיל שהרחבנו בזה( סעי כג' משנה – "שלושה לוגי מי )שאובי( ,ונפל לתוכ קורטוב יי והרי מראיה כמראה היי ונפלו למקוה לא פסלוהו .שלושה לוגי מי חסר קורטוב ונפל לתוכ קורטוב חלב ,והרי מראיה כמראה המי ונפלו למקוה לא פסלוהו )כי אי שלושה לוגי שלמי של מי וחלב לא פוסל מקוה( .רבי יוחנ ב נורי אומר :הכל הול אחר המראה") .מקוואות פ"ז מ"ה( רמב" ,ראב"ד ,רא"ש – חכמי מצריכי ג שיעור שלושה לוגי מי וג מראה מי ולכ בשני המקרי במשנה לא פסלו ,רבי יוחנ ב נורי מצרי רק מראה .ופסקו הראשוני הלכה כת"ק .והוסי הרא"ש ,שבמקרה הראשו כשנפל לג' לוגי יי ומראיה כיי לא פסלו את המקוה ,כל זה כאשר לא שינו את מראה המקוה ,אבל א שינו את מראה המקוה ,ודאי פסלו אותו וזה פשוט. 21 מחבר – פסק את המשנה וכת"ק וכרמב" ,ולכ ג' לוגי מי פוסלי מקוה כאשר מראיה כמראה מי וה כול עשויי מי ,אבל א פחות מג' לוגי שנפל לה קורטוב חלב לא פוסלי )אע"ג שמראיה כמראה מי( וכ ג' לוגי שנפל לה יי ומראיה כמראה יי לא פוסלי. ט"ז – אבל יי לב דינו כחלב. ש"" – כרא"ש ,שג' לוגי שנפל לה יי אדו לא פוסלי את המקוה ,כאשר לא משתנה מראה המקוה ,אבל א משתנה מראה המקוה פשוט שפסול אפילו יש בו מ' סאה כשרי. סעי כד' משנה – "אלו פוסלי ולא מעלי )את המקוה למ' סאה כשה פחות מג' לוגי שאובי( :המי )שאובי( בי טמאי ובי טהורי ,ומי כבשי ומי שלקות ]והשכר[ והתמד עד שלא החמי.% כיצד פוסלי ולא מעלי? מקוה שיש בו מ' סאה חסר קורטוב ,ונפל מה קורטוב לתוכו ,לא העלוהו .פוסלו בשלושה לוגי. אבל שאר המשקי )יי ושמ( ,ומי פירות ,והציר )של דגי( והמורייס )רוטב של דגי כבושי( והתמד משהחמי) %ויש בו טע יי( פעמי מעלי ופעמי שאינ מעלי .כיצד? מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ,נפל לתוכו סאה מה ,לא העלתו .היו בו מ' סאה ,נת סאה ונטל סאה ,הרי זה כשר") .מקוואות פ " ז מ "ב ( פרוש רש"י ,ר"ת ,רא"ש ,טור והר"ש – זה ההבדל בי המשקי האלו למי ממש ,שא חסר סאה אחת ,מי רגילי יפסלו את המקוה ומשקי אלו לא פוסלי ולא מעלי .ובמקרה שמעלי כגו שהיו מ' סאה כשרי נת סאה ונטל סאה אי הבדל בי מי למשקי אלו וכשר ,אלא שבמי יכול לעשות כ אפילו יותר מעשרי פע ויהיה כשר ,ואפילו יכנסו אל סאה מי שאובי כשר כל עוד שהיו בהתחלה מ' סאה מי כשרי ,אבל במי פרות עד רובו ,וביותר מזה פסול ,כי מי אלו אינ ראויי לטבילה כלל והחמירו בה חכמי שיהיו פוסלי ברוב. וכל זה כשנת קוד סאה משאר משקי אלו ואח"כ נטל ,אבל א קוד נטל ואח"כ נת לא יהיה כשר ,כי משקי אלו לא משלימי למקווה כשר כפי שכתבנו. פרוש הרמב" – לגבי המקרה ששאר משקי מעלי חלק על הרא"ש והר"ש ,וכתב שבמי שאובי יכול לתת סאה ויטול סאה עד רובו )ולא כרא"ש שיכול כמה שרוצה( ובשאר משקי מותר לו רק פע אחת. הרא"ש כתב שדבריו של הרמב" תמוהי ,כי הרמב" התיר למקוה שיש בו מ' סאה כשרי לשפו מי שאובי כל היו ,ומה יהיה ההבדל בי זה לנות ונוטל ביותר מרוב? ואי לומר שיש לחלק בי מקרה שיש כל הזמ מי כשרי כשיעור לבי מקרה שמוציא מי ומ סת מוציא ג מהכשרי ,כי הרמב" כתב בעצמו שאפשר למלא לעליו ויורדי המי למקוה תחתו ושניה כשרי ,וכא ודאי לאחר השפיכה אי מ' סאה כשרי בעליו?! ולכ הסיק כמו שכתב ר"ת ,שבמי פירות מותר עד רובו ובמי מותר כמה שירצה. והבית יוס הסביר את שיטת הרמב" ע"פ חילוק הרמב" ,שאע"פ שזה כשר במי שאובי ג א נטל ונת כל היו ,מ"מ אנשי יראו שניטלו רוב המי הכשרי ויבואו לטעות ולהכשיר תמיד במי שאובי ולכ חכמי גזרו על זה ,אבל במקוה עליונה ותחתונה לא יבואו להתבלבל כי לא ניטלו המי ביד ,אלא נשפכו. פרוש הראב"ד – ג כתב כרמב" שא יש מ' סאה כשרי יכול להוסי לה כל מי שאובי שבעול ,אבל א לאחר מכ חסרו המי ועמדו על מ' סאה ,נמצא שלא בטוח שיש במקוה יותר כ' סאה כשרי ,וזה כמו נת ונטל שכשר רק עד רובו .משמע מכא ,שהפסול בנת סאה ונטל סאה הוא פסול ממש ומ הדי ולא משו מראית עי כמו שפרשנו את הרמב" .וכ"כ החת"ס שלראב"ד פסול מדינא. אמנ קשה כעת על הראב"ד מהמשנה שאומרת "היה בעליו מ' סאה ובתחתו אי כלו ,ממלא בכת ונות בעליו עד שירדו לתחתו מ' סאה"? ומתר$ החזו"א )ס' קכג ס"ק א'( ,שמה שחסרו מי ואסור מדינא זה רק כאשר נת סאה ונחו המי ונהיה מקוה והוציא את המי אח"כ ,אבל א נות כל הזמ ונשפכי לתחתו זה מותר ג לראב"ד. אמנ תימה על החזו"א הרי הראב"ד בעצמו תר $שאלה זו ,וכתב שבמשנה של ממלא בכת מדובר שנת מי עד חצי ,כלומר כ' סאה כא וכ' סאה כא אבל אי רוב שאובי בשו מקוה ,כי ברוב שאובי זה פסול. רשב"צ – פסק כאשר נת ונטל וחסרו רוב המי הכשרי להחמיר ולפסול ולא להכניס ראש במחלוקת ,אע"פ שמ הדי צרי להיות הדבר כשר. רמב" – מקוה נפסל בשינוי מראה בלבד )ולא שינוי טע או ריח( .וכ מקוה שיש בו כ' סאה כשרי או פחות מזה ,ונפל לתוכו סאה יי או מי פירות ולא שינו את מראיו ,הרי אות כ' סאה נשארי כשרי כשהיו והסאה שנפלה לא מעלה ולא מורידה ,וא נוספו כא עוד כ' סאה מי כשרי ,הרי המקוה כשר כי לא היה שינוי מראה .וכתב הב"י ,שטעמו ע"פ משנתנו ,שאות סאה מי פירות לא מצטרפי למקוה ,כי מי פירות לא מעלי את המקוה כמו נת סאה ונטל סאה. מחבר .1 פסק כמשנה שמי כבשי ומי שלקות ותמד שלא החמי %וכ מי צבע )עיי בסעי הבא( פוסלי את המקוה בג' לוגי שאובי ,ודינ כמו מי שאובי רגילי ,כי כל אלו נקראי בש 'מי'. ש"" – ה"ה שכר. .2 כמשנה ,ששאר משקי ,מי פירות ,מורייס ,תמד שהחמי ,%אי פוסלי מקוה חסר בג' לוגי וג לא משלימי אותו להכשירו כשאי בו מ' סאה כשרי אפילו חסר משהו. 22 .3 אבל א היו מ' סאה כשרי ונפלה סאה של אחד ממשקי אלו ואח"כ ניטלה סאה מהכשרי הרגילי ,נשאר המקוה כשר. .4 כפרוש הרא"ש והתוס' ולא כרמב" ,שיכול ליטול מי כשרי ולתת משקי אחרי אלו אפילו יט' סאה ,כל עוד שיש רוב כשרי ,משא"כ במי שאובי שלאחר שהיו מ' כשרי יכול לתת וליטול עד עול. ש"" – הכריע ע"פ הרשב"צ לחוש לדעת הרמב" וג במי שאובי רגילי להחמיר עד רובו. דגול מרבבה – הטע בזה משו מראית עי ,ולכ במקוה שהוא מעי הנובע מותר אפילו נופלי מי שאובי עד עול ,כי אי מראית עי, שכול יודעי שמעיי זה לא פוסק. גר"א – מה שחוששי לדעת הרמב" זה רק כאשר נטל ונת כ שנראה כאילו החלי את הכשרי בשאובי ,אבל כאשר עוברי למקו אחר מאליה ,כגו שהיו בעליו מ' סאה כשרי ובתחתו ריק וירדו ,כשר לכו"ע. סעי כה' משנה – "הדיח בו סלי זיתי וסלי ענבי ושינו את מראיו כשר )כי מה שפוסל בשינוי מראה זה רק כאשר גו הדבר המשנה את מראיו נופל לתוכו ,אבל לכלו הסלי מהפרות לא נחשב( .רבי יוסי אומר :מי הצבע פוסלי אותו )את המקוה שאי בו מ' סאה כשרי( בשלושה לוגי )כי ה נקראי מי צבועי( ,ואינ פוסלי אותו בשינוי מראה )כשנפלו פחות מג' לוגי או שנפלו למקוה כשר ,כי צבע אי בו ממש ,רק שרית סמני(. נפל לתוכו יי ומוחל ושינו את מראיו ,פסול )כי נמצא בו גו הדבר המשנה( .כיצד יעשה? ימתי לו עד שירדו גשמי ,ויחזרו מראיה למראה מי .היו בו מ' סאה )ונשתנה מראיה ע"י יי או מוחל( ,ממלא בכת ונות לתוכו ,עד שיחזרו מראיה למראה המי") .מקוואות פ"ז מ"ג( רמב" – הלכה כרבי יוסי ,כי אי מי שחולק עליו. רשב"א ,ראב"ד .1 למדנו מהמשנה הזו ,ששינוי מראה פוסל כאשר יתערב גו המשקה ואותו המשקה משנה את מראיו ,אבל א שרה סמני או אוכלי ונשתנו מראיו ,כשר ,כמו סלי זיתי וענבי שאינ מגו הדבר המשנה את המראה ,וה"ה מי צבע שפוסלי רק בג' לוגי. .2 אי לשינוי מראה שיעור ,אלא אפילו א מלוג אחד השתנה המראה ,פסול ,משא"כ במי שצרי שלושה לוגי. .3 שינוי מראה אפשר להחזירו להכשרו ע"י מילוי מי בכת ,משא"כ א התווספו מי שאובי שצרי שיצא ממנו כמילואו וכנ"ל. .4 שלושה לוגי פוסלי רק בשאובי ,ואילו שינוי מראה פוסל אפילו שלא בשאובי ,כגו שנמש לתוכו יי מ הגת ומוהל מבית הבד שלא מתו כלי .והוכחתו מספרא בתורת כהני" :מקוה מי – ולא מקוה כל משקי ,פרט לשנפלו לתוכו מי כבשי ומי צבעי ושינו מראיו ,ומה הת שלא בשאובי ,א כא שלא בשאובי". .5 כל מה שאמרנו שמקוה נפסל בשינוי מראה ,זה רק מקוה ,אבל מעי לא נפסל בשינוי מראה אלא רק כשעשאו כולו שאוב ,או כשריבה עליו מי שאובי שנפסל מלטהר בזוחלי ,אבל פסול מראה אי בו. מחבר .1 פסק כרבי יוסי שמי צבע פוסלי את המקוה החסר בג' לוגי ,כי צבע אי בו ממש אלא רק שרית סמני ,אבל מקוה של שנפלו לו מי צבע לא פוסלי אותו בשינוי מראה ,מפני שאי בה מגו הדבר המשנה את מראיו. .2 כרשב"א והראב"ד ,ה"ה א הדיח בו כלי ונשתנה מראיו או ששרה בו סימני או אוכלי והשתנו מראיו ,כשר. .3 כמשנה ,שא נפל לתוכו יי או מוהל זיתי )אפילו לא שאובי( ושינו מראיו מכמות שהיה )אפילו לא נראה ממש כיי ,אלא קצת פחות ממה שהיה קוד( נפסל. ש"" – אי לשינוי מראה שיעור ,אלא אפילו השתנה המראה מלוג אחד ,פסול .ובנוס ,אע"פ שלא נשתנה ממש למראה יי ,אלא כיו שהשתנה מהמראה שהיה בתחילה ,נפסל. .4 הכשר מקוה שהשתנו מראיו הוא כ :א לא היו לו מ' סאה כשרי ימתי עד שירדו גשמי ויחזור להיות כמראה מי ,וא היו בו מ' סאה כשרי ימלא ויביא בכת מי שאובי וימלא עד שיחזור למראה מי. ט"ז – ע"י המשכה לא יכול להכשיר מקוה זה ,כי יש לחוש שמא לא יחזור למראה הכשר עד שמש כ"כ הרבה ,כ שיהיו רוב ע"י המשכה ,כי המי דוחי את מה שהיה ש כבר ,ורובו ע"י המשכה פסול. סעי כו' משנה – "נפל לתוכו יי או מוחל ושינו מקצת מראיו )בצד אחד של המקוה( ,א אי בו מראה מי מ' סאה ,הרי זה לא יטבול בו )אפילו בצד שיש בו מראה מי ,כי מי שנשתנו מראיה אינ דינ מי כלל(") .מקוואות פ"ז מ"ד( תוספתא – "היה בו מ' סאה ונפל לתוכו יי ונשתנו מראיו של חציו ,אפילו הטובל במקו שלא נשתנה לא עלתה לו טבילה") .פ"ה ה"ח( רא"ש – כתב את התוספתא להלכה כמו שהיא ,ומשמע מכא שבכל מקרה לא עלתה לו טבילה ,אפילו היו מ' סאה כשרי שלא נשתנו מראיה. פרוש הראב"ד והר"ש – מדובר בתוספתא כמו במשנה שאי בה מראה מי מ' סאה ,אבל א יש בו מ' סאה מראה מי טובל במקו שנראה כמי. וכ"פ להלכה הרמב" .וראיה לדבר מההמש ,ש כתוב שחבית מלאה יי שנפלה לי הגדול וטבל באותו מקו לא עלתה לו טבילה ,משמע שרק באותו מקו יש בעיה ,אבל במקו אחר שנראה כמי ,מותר. 23 מחבר – פסק כמשנה וכראב"ד והר"ש והרמב" ,שא היו בו מ' סאה ונפל יי ונשתנה מראה חציו ,א אי בו מראה מי מ' סאה לא יטבול .וא נשאר מ' סאה מראה מי ,טובל באות מ' סאה שמראיה מי. סעי כז' רמב" – מקוה שנשתנה מראה מימיו מחמת עצמו ולא נפל לו דבר ,הרי זה כשר ,כי רק כשנשתנה מחמת דבר אחר נפסל .והסביר הב"י ,שזה נלמד בק"ו ממי הצבע והדחת סלי זיתי וענבי ששינו מראיו ,שאי גו הדבר המשנה במקוה ,ולכ זה לא פוסל. מחבר – פסק כרמב". סעי כח' רשב"א – המעי מטהר בכל שהוא ומטהר אפילו השתנו מראיו כגו שנפל ש יי או ציר או מוהל ,שכש שאינו נפסל במי שאובי ,כ לא נפסל בשינוי מראה .וא מקוה נפסל בשינוי מראה ,יכול להמשי אליו מי מעי והמעי יטהר אותו אפילו לא חזרו למראיה כש שמטהר אותו מפיסול השאובי. מחבר – פסק כרשב"א ,ששינוי מראה פוסל רק במי גשמי שנעשו מקוה ,אבל מעי לא נפסל בשינוי מראה ,ומקוה שנפסל בשינוי מראה ,ממשי אליו מי מעי ,ונטהר אפילו לא חזרו למראיה הראשוני] .ובלבד שלא ישיק במקו היי ,עיי לקמ בסע' כט[ סעי כט' תוספתא – "נפלו לו ג' לוגי יי ,כאילו לא נפל בי במקו היי בי במקו המי .היה שאוב והשיקו ,השיק במקו היי זה וזה לא טהר .השיק במקו המי ,מקו המי טהר ,מקו היי לא טהר") .פ"ה ה"ח( פרוש הר"ש – א נפלו ג' לוגי יי ולא השתנה המראה ,טובל בכל מקו וכאילו לא נפל .א היו מי שאובי בשיעור שני מקוואות או שלושה והשיקו למקוה כשר להכשירו לטבילה ,השקה במקו יי אינה השקה ולא טהר ,אע"פ שיש במקו המי שיעור מקוה ,כי מועילה רק השקה במקו מי. מחבר – פסק כתוספתא וכפרוש הר"ש ,שא נפלו ג' לוגי יי )בלא שינוי מראה המקוה( כאילו לא נפל וטובל בכל מקו .היה שאוב והשיקו )חיבר אליו מקוה כשר או מעי( במקו היי ,שני המקוואות פסולי ,במקו המי ,מקו המי טהור ,מקו היי לא טהר. תוספתא – "מקוה שאי בו מי מ' סאה ונפל לתוכו ]יי[ ונשתנו מראיו ,אינו נפסל בג' לוגי ,ולא עוד ,אלא אפילו חזרו מימיו לכמות שהיו ,כשר". פרוש ראב"ד – כיו שחזר למראה יי ,נחשב כאילו כולו יי ואינו נפסל בג' לוגי מי ,ונפק"מ שא חזרו למראה מי אח"כ כשר ,ולא עוד ,אלא שהיי עולה לו למ' סאה ,כי א כשחזרו להיות מי מטהרי ,אז זה כולל את כל מה שבתוכו. פרוש הר"ש והרמב" – חלקו על הראב"ד ,וכתב שאפילו חזר אח"כ למראיו ,כשר להקוות עליו ,כלומר היי לא מעלה אותו למ' סאה וצרי להשלי למ' סאה מי כדי שיכשיר בהשקה. רמ"א – פסק כתוספתא שמקוה חסר שנפל ש יי ונשתנה מראהו ונפלו עוד ג' לוגי מי שאובי ,לא פוסלי )כי נחשב כאילו כולו יי ולא נפסל בג' שאובי( ,וכשחוזר ומשלי המקוה במי כשרי וחוזר למראהו הראשו ,כשר. ש"" – כתב שדעת הרמ"א נוטה כפרוש הר"ש והרמב" שהיי לא מצטר ,ולא כראב"ד. סעי ל' משנה – "אלו מעלי )את המקוה למ' סאה( ולא פוסלי )א נפלו למקוה שאובי בכלי( :השלג ,והברד ,והכפור )טל קרוש( ,והגליד ,והמלח והטיט הנרוק )טיט ר שנשפ מכלי לכלי( .אמר רבי עקיבא :היה רבי ישמעאל ד כנגדי לומר :השלג אינו מעלה את המקוה ,והעידו אנשי מידבא משמו ,שאמר לה :צאו והביאו שלג ועשו מקוה בתחילה .רבי יוחנ ב נורי אומר :אב הברד כמי. כיצד מעלי ולא פוסלי? מקוה שיש בו מ' סאה חסר אחת ,נפל מה סאה לתוכו )וזה ודאי יותר מג' לוגי ,שהרי סאה היא 24לוגי( והעלתו )למ' סאה( ,נמצאו מעלי ולא פוסלי") .מקוואות פ"ז מ"א( רא"ש ,טור – שלג ,ברד וכו' לא פוסלי אע"פ שה שאובי ,כי לא שיי בכלל פסול שאיבה אלא במי ,ואפילו עשה כל המקוה מאלו והביא לתו" המקוה בכלי ,כשר ,כי שלג הוא כמו מי) .חו %מטיט הנרוק שכתוב בפרוש בגמרא בסוכה שרק מצטר למ' סאה( והוכחתו מהתוספתא" :עיגולי שלג המשוקעי בבור ,הרי אלו מעלי .רבי יהודה אומר אי מעלי ,ומודה רבי יהודה שהוא מביא טיט הנרוק בעריבה ומשיק ויורד וטובל" ,משמע ששלג משלי למקוה מ' סאה ,וצרי" שיהיה נכבש יחד ,כדי שלא יחסר ממנו לכשימוח. א" שואל החזו"א על הרא"ש ,א לפי הרא"ש שלג הוא כמי ,מדוע אי כא פסול של הויה ע"י טומאה? ומסביר החזו"א ,שמי לא הולכי בפני עצמ וצרי כלי כדי להביא אות ,וכשמביא אות זה נקרא הויה בידי אד ,אבל שלג כשהוא עומד בפני עצמו אפשר לטבול בו ,ולכ זה שמכניסי אותו לכלי זה לא פוסל בו כי הוא לא צרי כלל הויה כי הוא כבר מקוה. ראב"ד – הסכי לרא"ש ששלג לא נפסל א הביאו בכלי והוא שאוב והרי הוא משלי למ' סאה כשיש רוב כשרי ,והסכי ששלג משלי כמו שהוא כמו ברד ,גליד וטיט ,וכ מזה שאי לשו המשנה "מי שלג" ,אלא שצרי" למע" את חללו כדי שלא יהיה תפוח וחלול שאז אינו נחשב כסאה שלמה. 24 אבל חלק על הרא"ש ,וכתב שא"א לעשות כל המקוה מדברי אלו ואפילו לא משלג .וההסבר ,שכיו ששלג אינו מי א"א לעשות כל המקוה ממנו, ממילא אינו אסור בג' לוגי שאובי כי אי חשש שמא יבוא לעשות מקוה של משלג ,כי בכל מקרה אסור ,ולכ הוא משלי למ' סאה כשיש רוב כשרי. ומה שהתירו לאנשי מידבא לעשות מקוה לכתחילה משלג ,פרש הראב"ד שהכונה שיביאו אותו בידיי ,ולאחר שיפשיר וימוח הוא נקרא דבר חדש ונהיה מקוה כשר ואפשר לטבול בו .אבל רעק"א כתב שהראב"ד סובר שג כשריסק את השלג ונימוח ,אינו כשר רק לצר אותו לרוב מי כשרי ,כי כשנפל לא היה עליו ש מי כלל .ולפי זה הראב"ד פוסק כמו ת"ק ולא כמו אנשי מידבא. ]ותמה מדוע כל הדברי שמעלי ולא פוסלי ונחשבי כמי לא נפסלי בשאובי? והסביר ,שאלו דברי שאי עושי מה מקוה לכתחילה ,אלא רק משלימי למקוה ,וההקש בי מעי שבידי שמי למי בידי שמי מדבר רק על מי ,אבל דברי אלו שה שאר משקי פוסלי בשינוי מראה אבל משו שאובי ,לא ,כי לא עושי מה מקוה[ א" עדי שיטת הראב"ד צ"ע ,שהרי א שלג אינו מי ולכ א"א לטבול בו ,אז מדוע הוא משלי למ' סאה ,הרי הוא לא מי ,וממה נפש :א זה מי אז למה לא פוסל בשלושה לוגי שאובי ,וא זה לא מי מדוע משלי למ' סאה? אלא יש לתר $ע"פ חידושו של האגרות משה בסע' מד ,שלפי הראב"ד א"א לעשות כל המקוה משלג ,שאינו מי ,ולכ א יש רוב מי כשרי ,אי כא פסול במקוה ,אלא יש בעיה ע המי שאינ נקוי ,ורוב הכשרי פותרי ג את בעית המי .ושלג שמפשיר יכול להיות מקוה ,כי הפשרתו זוהי המשכתו וכשר. רמב" – הלכה כת"ק שכל אלו מעלי למ' סאה ולא פוסלי ,ורק בשלג יש די מיוחד שיכול להביאו בפני עצמו ולרסקו )כלומר למע חללו( ולעשות ממנו מקוה של. רש"י – למד מדברי משנתנו ,שא טבל במ' סאה של טיט נרוק לא עלתה לו טבילה ,כי כתוב שמעלי ולא פוסלי .משמע שרק מעלי ,אבל לא בפני עצמ .מכא נית להסיק שא שלג א עשה ממנו מקוה לכתחילה רק בפני עצמו ,הרי זה פסול ,ושלג כמו שאר דברי רק מעלי למ' סאה .ואע"פ שרבי ישמעאל התיר לה לעשות מקוה משלג ,זו דעתו ,אבל הלכה כת"ק שרק מעלי .אמנ נית לדחות מסקנה זו ,כי אולי ת"ק מסכי לרבי ישמעאל לעני שלג ,וכתב "מעלי" אגב שאר המשקי ,או שנאמר שבשלג הלכה כרבי ישמעאל שפסק הלכה למעשה. רז"ה – חלק על הראב"ד והרא"ש ,ותמה מהיכ למדו שאנשי מידבא הביאו בכלי את השלג ,ואולי משכוהו בידיה ע הקרקע! לכ כתב שאי שו ראיה מאנשי מידבא לומר שאי שאיבה פוסלת בשלג .ולכ חלק על הרא"ש והראב"ד ,וכתב שדי שלג כדי מי בי לפסול ובי להכשיר ,ולכ אפשר לטבול בשלג כמו שהוא כמו שטובלי במי כשרי ,אבל אסור בשו אופ להביא אותו בכלי כי זה דינו כמי שאובי. הא במשנה מדובר בשלג מופשר או לא? מרדכי בש רבנו שמריה – הטובל בשלג שאינו מופשר ומחזיק מ' סאה עלתה לו טבילה ,והוכחתו ממשנתנו ששלג וברד מעלי את המקוה ,ולא כתוב שה מופשרי ,כי א הופשרו זה פשיטא. מרדכי בש ה"ר אליעזר ורבנו שמחה – מדובר במשנה בשלג מופשר וחידושה של המשנה שאע"פ שהוא מופשר אי די מי שאובי עליה ,ועוד ,שא אינו מופשר לא יגעו כל המי בבשר הטובל ,וכ "אי מטבילי בכיפי". מרדכי – התקשה בדברי ה"ר אליעזר ,שא הכונה היא למופשרי צריכי להיפסל מדי מי שאובי ,והוכיח זאת מהתוספתא" :עיגולי שלג המשוקעי בבור הרי אלו מעלי" ,ומשמע שבעוד עיגולי שלג ,ה מעלי אע"פ שלא הופשרו .ומכא נלמד שלא צריכי שכל מי מ' הסאה יגעו בבשר הטובל .וכ דחה את ההוכחה מכ שאי מטבילי בכיפי ,שש זה באויר וכא מדובר בשלג ע"ג שלג ,וזה דומה לי או לבריכה שעמוקי מאה אמה שטובלי במי העליוני או התחתוני. להלכה הכריע הבית יוס ,שאע"פ שדברי רבנו שמריה נראי ,מ"מ אי להקל בספק איסור תורה נגד הר"ר אליעזר ורבנו שמחה ,אבל לטבול ידיו בשלג לסעודה א אי לו מי מותר ,כי נטילת ידי דרבנ ובזה יסמו" על רבנו שמריה. מחבר – פסק את המשנה וכאנשי מידבא ,ששלג )שנתנו אותו למקוה בעודו שלג( ,ברד ,כפור ,מלח וטיט עב קצת אפילו יש בו רכות שיכולי להריקו מכלי אל כלי אי שאיבה פוסלת בה וא שאב מאלו למקוה חסר ,לא פסלוהו ,וכרא"ש ,שאפילו עשה כל המקוה משלג או כפור או ברד שהובאו בכלי ,כשר. כמי פסק המחבר? לכאורה מוכח שפסק הרא"ש וכ ג הבי הרמ"א שהביא את היש מחמירי ,אבל בבאר הגולה )אות סח( כתב שפסק כראב"ד? כנראה שבאר הגולה הבי שהמחבר כמו הראב"ד )לא ע"פ גרסת רעק"א( ומדובר בשלג שהופשר .וכ מוכח בסע' לא ש מדובר על שלג שנימוח. רמ"א – פסק כראב"ד ,כרא"ש וכרמב" ,שכשמשער שיעור המקוה בשלג למ' סאה ,ימע חללו תחילה )כדי שכשימוח יהיה בו מ' סאה מי( ,וכרבנו שמריה שאז טובל בו כמו שהוא .והביא כיש מחמירי את הר"ר אליעזר ורבנו שמחה ,שצרי להמתי עד שהשלג ימח למי ואז יטבול בו .ופסק שטוב להחמיר לכתחילה. ש"" – הארי להוכיח מרוב הראשוני )ראב"ד ,רש"י ,רמב" ,רז"ה ועוד( שא"א לטבול במקוה שכולו שלג ,ושאיבה פוסלת בזה ,וניסה להוכיח שג הרא"ש סובר כ שמודה שצרי שימוח ורק לעני השלמה לא צרי ,ונשאר בזה רבנו שמריה בדעת מיעוט ,והביא את מסקנת הב"י ,שסומכי על דבריו כמו שכתב המרדכי רק לעני נטילת ידיי לפני הלח ,שיכול להכניס ידיו לשלג ונחשב כאילו נטל ,כי נטילת ידי דרבנ ,אבל בטבילה במקוה של תורה צרי" להחמיר ששאובי פוסלי במקוה שכולו עשוי משלג. ]בשו"ע או"ח ס' קס סע' יב החמיר ג שלא ליטול ידי בשלג ולכאורה הוא סותר את עצמו מהכרעתו בב"י שאפשר להקל וליטול ידיו בשלג כי זה דרבנ. לפי באר הגולה לא קשה ,כי מדובר שטובלי בשלג שהופשר[ )ע"ע בשו"ת חת"ס יו"ד ח"ב ס' ר'( 25 פתחי תשובה – מקוה שנעשה משלג שהובא בכלי והביאו בכלי מי רותחי ושפכו עליו כדי שיפשיר ,לכאורה הוא כשר ,כי מכיו שהמחבר פסק שכשר לטבול בשלג ,ממילא הוא כמי כשרי במ' סאה שמוסיפי לה שאובי ,אבל התולדות יצחק פסק להחמיר ,כי ע"פ הש" מכיו שלא טובלי בשלג ,אז השלג נחשב כעצי ואבני וממילא כשמכניסי את המי החמי ,הרי ה כג' לוגי מי שאובי בתחילה שפוסלי את המקוה ,אפילו א באו אח"כ מ' סאה כשרי .וכ פסק ג החת"ס ,וכתב שיניח את השלג על טח ברזל מלוב או גחלי וכ יפשיר אותו ובלא זה אי להתיר בשו אופ כי זה ספק איסור כרת. והוסי החת"ס שג רבנו שמריה שהתיר לטבול בשלג שלא נימוח ,זה רק כשהוא בבקעה או שירד למקוה ממילא ,אבל כשהובא בידי ודאי אסור וחייב להמתי שימוח. סעי לא' תוספתא – "מקוה שאוב שהגליד )נהיה קרוש ,קפא( ,טהור משו מי שאובי .נימוחו ,כשר להקוות") .טהרות פ"ב ה"ג( רא"ש ,רבנו ירוח – משמע שכשר להקוות ,הכוונה שכשר לטבול בו ,שהוא מקוה כשר ,כאילו הוא מי גשמי .ומדובר שיש בו שיעור כזה שלאחר שימוח יהיה בו שיעור סאה להשלי למ' סאה ,ואז אע"פ שעכשיו לא נימוח ,כשר. שאילתות ,סמ"ג – הוכיח שהכונה ב"להקוות" ,הכוונה להוסי לו מ' סאה מי גשמי כדי להכשירו ,כי מה שהגליד ומה שנימוח נידו כמו שאובה שהמשיכה ,שא הוסיפו לה מ' סאה מי גשמי נהיה הכל כשר ,וה"ה כא] .להבדיל מסת ל' לוגי מי שאובי שלא הומשכו שפוסלי את המקוה לעול ,אפילו א יביאו ש כל מי גשמי שבעול[ מחבר – פסק את דברי התוספתא. ש"" – הבי כרא"ש שמותר לטבול בו כמו שהוא. חזו"א )יו"ד קלח( – הש" לשיטתו שאוסר לעיל בסע' ל' טבילה בשלג ממש שהוא אינו מי ולכ כמופשר בטל ממנו די שאוב ,אבל למחבר ולרמ"א שהתירו טבילה בשלג ממש ,ממילא פסקו כשאילתות שצרי להוסי לו מ' סאה מי גשמי] .החזו"א הרחיב שבהכנסת גוש קרח או שלג והפיכתו למקוה יש בעיה נוספת של מקוה בידי אד וג ע"י דבר המקבל טומאה[ סעי לב' משנה – "מקוה שיש בו מ' סאה מי וטיט ,רבי אליעזר אומר מטבילי במי ואי מטבילי בטיט .ורבי יהושע אומר בטיט ובמי .באיזה טיט מטבילי? בטיט שהמי צפי על גביו )ואז כאשר רגליו של הטובל נכנסות לטיט המי מקדימי ונכנסי לש ומחוברי למי המקוה ולכ ג הרגלי טבלו במי(. היו המי מצד אחד ,מודה רבי יהושע שמטבילי במי ואי מטבילי בטיט .באיזה טיט אמרו )שמשלי למ' סאה אע"פ שלא טובלי בו(? בטיט שהקנה יורד מאליו )ר מאוד ושוקע בקנה( ,דברי רבי מאיר .רבי יהודה אומר :מקו שאי קנה המידה עומד )לאו דוקא קנה יורד ,אלא מספיק שנוטה על צדו( .אבא אלעזר ב דולעאי אומר :מקו שהמשקולת יורדת )אפילו הטיט עבה ,אלא שהמשקולת תרד בו מחמת כובדה( .רבי אליעזר אומר :היורד בפי חבית )אפילו טיט עבה כל עוד שנשפ לחבית( .רבי שמעו אומר :הנכנס בשפופרת הנוד .רבי האלעזר בר צדוק אומר :הנמדד בלוג") .מקוואות פ"ב מ"י( ר"ש ,תוספות ,רא"ש – אע"פ שא הטיט מצד אחד והמי מצד אחר מודה רבי יהושע שטובל במי ,מ"מ הטיט משלי למ' סאה ,כפי שנאמר בסוכה יט" :טיט הנרוק מצטר למ' סאה והטובל בו לא עלתה לו טבילה". רמב" ,טור – הלכה כרבי יהושע. הר"ש הקשה מדוע הגמרא בזבחי )כב (.התעלמה לכאורה מכל השיעורי האלו של טיט ,וכתבה שמה שקובע בטיט זה א הפרה שוחה ושותה ממנו שלא נשנה במשנה? ותר ,$ששיעורי אלו במשנה שלנו היא מחלוקת תנאי איזה טיט הבהמה שותה. תוספות והרמב" ,ר"ש ,סמ"ג – טיט ר שהפרה שוחה ושותה ממנו ,הרי זה נמדד ע המקוה .וא הטיט עבה עד שהפרה לא שותה ממנו ,אינו נמדד ע המקוה .ומ"מ ג טיט שנמדד ע המקוה אי מטבילי בו אא"כ מדובר בטיט שהמי צפי על גביו. סמ"ק – לגבי טיט הנמדד ע המקוה ,הביא את מחלוקת התנאי ממשנתנו והכריע להלכה להחמיר כדברי כול. מחבר – פסק את המשנה וכרבי יהושע וכרמב" ורוב הראשוני ,שמקוה שיש בו מ' סאה מי וטיט מעורבי ,והטיט ר כ שהפרה שוחה ושותה ממנו, א המי צפי על הטיט טובל בכל המקוה ,וא לא אז טובל רק במקו המי והטיט משלי למ' סאה. סעי לג' תוספתא – "לא א אמרת במקוה שלא עשה בו את הצפרי") .סו פ"ג דמקוואות( ופרש הר"ש ,שצפרי ה אבעבועות של מי ואינ נחשבי כמי לטבול בה. גמרא – "אמר ריש לקיש :כל המשלי למי מקוה משלי למי כיור ,לרביעית )של נטילת ידי( לא משלי .למעוטי מאי? ...אלא למעוטי יבחושי אדומי )יתושי בלא כנפי ונבראי מ המי( .אפילו בעינייהו נמי )אפילו כל המקוה נעשה מה כשר( ,דהא תניא ,רשב"ג אומר :כל שתחלת ברייתו מ המי מטבילי בו .ואמר רב יצחק בר אבדימי :מטבילי בעינו של דג )דג גדול שנימוק שומ עינו בחורו(") .זבחי כב(. הר"ש נשאר בצ"ע ,מדוע גרעו צפרי שאי לטבול בה ,מיבחושי אדומי שמותר לטבול בה. 26 מחבר – פסק כגמרא וכרמב" שפסק גמרא זו ,שכל שתחלת ברייתו מ המי כגו יבחושי אדומי מטבילי בו ,וכ מטבילי בעינו של דג גדול שנימוק שומ עינו בחורו. סעי לד' גמרא – "תניא :צנור שחקקו ולבסו קבעו ,פוסל את המקוה .קבעו ולבסו חקקו ,אינו פוסל את המקוה") .ב"ב סה ,:ב"ק סז(. משנה – "המניח כלי תחת הצנור ,אחד כלי גדולי ואחד כלי קטני ,אפילו כלי גללי ,כלי אבני )ואע"פ שאינ מקבלי טומאה ,מ"מ לעני המקוה פוסלי אותו( ,כלי אדמה )כגו כלי נתר או כלי חרס( פוסלי את המקוה )א יורדי לכלי מי גשמי ומש ה עוברי למקוה( .אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ,ובית הלל מטהרי בשוכח") .מקוואות פ"ד מ"א ,שבת טז(: כלי גדולי :תוספות – כלי ע %שיתרי על מ' סאה ,שמרוב גודל לא מקבלי טומאה ולא מטלטלי כשה מלאי או ריקי .רא"ש – מחזיקי מ' סאה בלח. כלי קטני :תוספות – כלי חרס דקי ושיעורי מכדי סיכת קט ועד לוג .רא"ש – פחות מכדי סיכת קט. מחבר – פסק את הברייתא ,שכלי נקרא כלי לעני מי שאובי א הוא ראוי לקבל מי קוד שיקבע אותו בקרקע וע"פ המשנה שימלא אותו מי לדעת ,כלומר לש מקוה ,ואז המי נקראי שאובי ואז הוא פוסל בי א הוא כלי גדול ובי א הוא כלי קט ואפילו א הוא כלי גללי או כלי אדמה שאינו מקבל טומאה. ט"ז ,ש"" – לדעת הכונה שהמילוי של המי יהיה לדעת או לצרכיו ,אבל אי צרי שיתכוו ליתנ למקוה. סעי לה' משנה – "המניח טבלא תחת הצנור )ומי הגשמי יורדי דר הטבלא למקוה ,והצנור לא פוסל כגו שקבעו ואח"כ חקקו( ,א יש לה ְל ִב ְז ֵ6ז ,פוסלת את המקוה ,וא לאו ,לא פוסלת את המקוה .זקפה לדוח )תחת הצנור כדי המי ישטפו ממנה את הלכלו שבה( ,בי כ ובי כ )א יש לבזבז או אי( אינה פוסלת את המקוה") .מקוואות פ"ד מ"ב( רא"ש ,ר"ש ,סמ"ג – ְל ִב ְז ֵ6ז הכונה למסגרת ,כלומר שפה מארבע רוחותיה ,וראויה לקבל מי ואז המי שאובי ,וא אי לה לא נעשית לקבל מי ואז לא נחשבי המי כשאובי. רא"ש ,טור – מה שלא נחשב כשאובי כשזקפה לדוח ,זה רק בתנאי שהמי היו יכולי לבוא למקוה בלי הטבלא הזאת בכלל ,שאל"כ אע"פ שלא נפסלי בשאיבה ,מ"מ צריכי מי המקוה לבוא ע"י טהרה ,וכא הטבלא היא דבר המקבל טומאה שא"א למשו דרכו מי למקוה ולכ פוסלת אפילו אי לה שפה כלל. בית יוס – הקשה ,הרי א אי לה שפה כלל אינה כלי ולא מקבלת טומאה? ותר ,$שהפ את הטבלא כ שהמי עוברי במקו שבו אי שפה ,ומ"מ נחשבת כמקבלת טומאה .ועוד תר ,%שמדובר בטבלא ללא שפה כלל ,ואע"פ מקבלת טומאה כי היו לה שפות וניטלו א לא נשברה לגמרי .וצ"ע. בכמה צדדי צרי" שתהיה לה שפה כדי שזה יקרא כלי קיבול? מרדכי בש מהר" – מארבע הרוחות ופחות מזה אינו בית קיבול .רוקח – בשני צדדי כשר ,משלושה צדדי ,כבר פסול. מחבר .1 פסק את המשנה וכפרוש הר"ש ,שהמניח טבלא תחת הצנור אצל המקוה כדי שיפלו ממנה המי למקוה ,א יש לה ארבע שפות וראויה לקבל מי פוסלת ,אבל בלא זה לא פוסלת .וכרא"ש ,שא זקפה על צידה ,אפילו יש לה שפות לא פוסלת כי לא עומדת בעני שראויה לקבל מי. .2 פסק כרא"ש ,שהטבלא לא פוסלת רק כשהמי יכולי לבוא למקוה ג בלא הטבלא הזאת ,אבל א יכולי לבוא רק ע"י הטבלא ,אפילו כשזק פוסלת את המקוה ,כי מקבלת טומאה והויתו של מקוה צריכה להיות ע"י טהרה. ט"ז ע"פ הב"י – מדובר אפילו בטבלא שאי לה שפה ,ומכיו שהמי מגיעי למקוה רק דרכה ,פוסלת .ואע"פ שזה פשוטי כלי ע %והכלי מקבל טומאה מדרבנ .ועוד יש לומר שמדובר בכלי ע %שייחד אותו לתשמיש ואז מקבל טומאה מהתורה. ש"" – הב"ח הסיק שכא מדובר שבד שהאשה עורכת עליו פת וכ"כ העטרת זהב ,שבטבלא שיש לה שפות ואז מקבלת טומאה מהתורה. סעי לו' משנה – "החוטט בצנור לקבל צרורות ,בשל ע %כלשהו .ובשל חרס רביעית .רבי יוסי אומר :א בשל חרס ,כלשהו ,לא אמרו רביעית ,אלא בשברי כלי חרס )ורק אז זה נחשב כלי(") .מקוואות פ"ד מ"ג( פרוש הרא"ש ,הטור ,הר"ש והסמ"ק ,הרמב" במשנה תורה ,רמב" ור" – מדובר בצינור שאי לו ְל ִב ְז ֵ6זי ומקלח מי למקוה ,וע"י חטיטת הגומא שבה מתכנסי עפר וצרורות נהיה הצנור כלי והמי שאובי .ומדובר כמו שראינו בסע' לד' שחטט את הגומא הזאת ,קוד שקבעו בקרקע כדי שיהיה עליו ש כלי בעודו תלוש. ]הב"י מצא בפרוש המשנה לרמב" ,שכתב שאפילו חקק לאחר שקבע את הצנור ,די המי כשאובי .הב"י נשאר בצ"ע על זה מהמשנה שקבעו ולבסו חקקו לא פוסל את המקוה ,והוכיח ממשנה תורה שהרמב" מסכי שהחטיטה צריכה להיות קוד שקבעו כדי שיפסל כמו שפרשו הרא"ש והר"ש[ 27 מחבר – פסק את המשנה וכפרוש הרא"ש ,שצינור שאי לו ארבע שפות אינו חשוב כלי ויכולי מי לעבור דרכו למקוה ,אבל א חקק בו גומא קטנה קוד שקבעו במקוה ,פוסלת את המקוה כי נעשית כלי .ושיעור הגומא בשל ע %כלשהו )וראוי לחקוק בה יותר ,ולכ זה נחשב כבר כאילו חקק – ט"ז(, ובשל חרס כשמחזקת רביעית מי. ש"" – קשה ,ג א חקק בצנור ועשהו כלי קיבול ,מ"מ מדובר במי שאובי שבאי בהמשכה ולקמ בסע' מד ראינו שזה כשר למקוה? ותר ,$שמדובר שלא היו רוב מי כשרי במקוה ואז פסולי ג בהמשכה .ובנקודות הכס תר ,$שכא כל הצנור נחשב ככלי ,ואי כא המשכה של מי שאובי דר קרקע. הדי כאשר צרורות ממלאי את החלל שנחקק ,הא זה מבטל אותו מתורת כלי קיבול: משנה – "היו צרורות מתחלחלי בתוכו )בתו בית הקיבול אבל ה לא מהודקי בו( ,פוסלי את המקוה )כי לא התבטל קיבולו( .ירד לתוכו )לתו בית הקיבול( עפר ונכבש )העפר מהודק והמי עוברי על העפר( ,כשר") .המש המשנה ש( מהו "ונכבש"? רא"ש ור"ש – נדחק והתקשה .רמב" ,ראב"ד – נעשה חזק וקשה כגפסיס .רמב" – נכבש מאליו והתבטל ש עד שאי המי יכולי לשטו את אותו העפר .יראי – כבשו ברגל והתבטל קיבולו. מחבר – פסק כמשנה שא היו בגומא צרורות או עפר לא נחשב כסתימה לבטלו מתורת כלי ,אא"כ מהודקי לתוכה. די סילו הא הוא נחשב כלי קיבול: משנה – " ִס:ו 9שהוא צר מכא ומכא )במקו יציאת המי הוא צר( ורחב מ האמצע אינו פוסל ,מפני שלא נעשה לקבלה") .מקוואות פ"ד מ"ג( רמב" – כא מדובר שהוא לא מכוו לחלל הזה שייעשה כלי קיבול אלא שיצאו המי בחוזק ,ומכא נלמד כלל גדול שאי כל המקבלי פוסלי את המקוה ויהיו המי שעוברי בה מי שאובי ,אלא כל מה שעשוי לקבלה .כמו"כ סילו זה בי הוא של מתכת ובי הוא של חרס לא פוסל את המקוה כי לא עשוי לקבלה. די סילו כפו :ראב"ד – הוכיח מתוספתא שסילו כפו פוסל את המקוה .הבית יוס התקשה בזה הרי במשנה בכלי )פ"ב מ"ג( אמרו שסילו אע"פ שכפו ואע"פ שמקבל לא פוסל? וכתב ,שאולי בגלל שה בני קבלה פסולי למקוה כמו כלי גללי .רמב" – בדעתו ודאי שסילו כזה לא פוסל ורק א נעשה על דעת קיבול פוסל ,וצרי לומר שלזה התכוונה המשנה שנעשה על דעת קיבול. מהרי"ק – הביא בש רב מחמיר שהמנהג בכל ישראל לעשות מקוואות ע"י מרזבי המקלחי מי מ הגגות ,כי בצנורות ישרי על הקרקע יש לחשוש שירקבו ע"י לחלוחית הקרקע עד שיתהוה ש שיהיו חטטי ויתכנסו ש עפר וצרורות ויפסול את המקוה .ומהרי"ק כתב שהוא נוהג לקחת שני נסרי משופי היטב ולהדביק זו לזו וכ עושה את המרזבי ,ומגביה ראש הצינור האחד שלא לצד המקוה ומשפיל השני וכ יורדי המי בשט גדול ובמרוצה גדולה למקוה בלא שיתעכבו בצינור וכ הצינור לא יירקב ,וזאת עשה כי חשש לאותו רב מחמיר. הב"י תמה על הרב המחמיר ,שהרי אפילו א יווצרו חטטי בצינור ,מ"מ זה לא נעשה על דעת קיבול ולא צרי לפסול את המקוה כמו משנתינו לגבי סילו! ועוד ,לחשוש שמא יתחיל להרקיב רחוק הדבר! וכתב שמהרי"ק עשה כאותו רב לא משו שסבר כמותו ,אלא משו שירא שמי יוצא ידי כול במקו שאי פסידא. והבית יוס ניסה להסביר את שיטתו של הרב המחמיר ,שמה שכתוב "שלא נעשה לקבלה" ,היינו שאי דר צרורות להיות ש כי ה לא מתעכבי כאשר המקו רחב ,אבל א ה מתעכבי ש ,כגו שהרקיב ונעשה גומא ,אע"פ שלא כיוו לעשותו כלי לקבלה ,נקרא 'נעשה לקבלה'. הבית יוס הביא בש המרדכי רב שחולק ואומר שרק כאשר חוטט ומגלה בדעתו שנוח לו שיהיה בית קיבול והמי יתחלחלו עד שיתרחב אז פוסל ,אבל א לא חטט בו בעצמו ,אפילו א נוח לו בחטיטה הזו ,לא נפסל. מחבר – פסק את המשנה וכרמב" שסילו שהוא צר מכא ומכא ורחב באמצע אינו חשוב ככלי קיבול לפסול בו את המקוה )כל זמ שלא חקק בו וכנ"ל( ולהחשיב את המי שעוברי בו כשאובי. רמ"א .1 פסק כמהרי"ק וכהסבר הבית יוס ,שמותר לעשות מקוואות ע"י צינורות וסילונות של ע %שמביאי מי מ הנהר או שאר מעיי אל המקוה או צינורות של הגגות ,ואי חשש שמא הלחלוחית תעשה בה גומא ויהיה כלי קיבול ,כי כלי קיבול נחשב כ רק א עשאו אד בכוונה ,וזה לא נעשה בכוונה. .2 א המי באי אל הצינור ע"י כלי קבועי בגלגל שמסתובב וה נקובי בדר" שלא נקראת כלי )אע"פ שהרוקח התיר ג בלא זה ,מ"מ כל המפרשי חלקו על זה( ,מותר לטבול בה א יש מ' סאה במקוה ,אבל בלא מ' סאה לא ,כי זה לא נקרא חיבור לנהר. ש"" – הקשה ,הרי מדובר כא שה מנוקבי בשיעור של כונס משקה שהוא מטהר את הכלי מלקבל טומאה ,אבל הרמ"א פסק בס"ז להצרי נקב כשפופרת הנוד שהוא גדול יותר! חזו"א )ס' קכג סע' א'( – צנרת עירונית ,אע"פ שהצינורות צרי משני הצדדי ,יש בה בית קיבול בשעוני המי ונחשבי כמי שאובי וא"א למלא בה מקוה. סעי לז' 28 רשב"א )שער המי( – אפילו עברו מי מעצמ בכלי העשויי לקבל מי ,א נת את הכלי לקבל את מי ונפלו מתוכ למקוה ,פסלוהו .וצרי שיחקוק בכלי חקיקה שראויה לקבל מי ,ולכ רעפי שמכסי בה גגות ,אע"פ שיש בה גומות וחקיקות ,אינ פוסלות את המקוה כי לא נעשו כדי שהרעפי יקבלו מי. מחבר – פסק את די הרשב"א ,שרעפי שבגגות אינ פוסלי את המקוה כי הגומות שבה לא נעשו לקבל מי. סעי לח' משנה – "...א היו נתוני )שק או קופה( תחת הצנור ,אינ פוסלי את המקוה ,אלא מטבילי אות ומעלי אות כדרכ") .מקוואות פ"ו מ"ה( רמב" ,מחבר – פסקו ע"פ המשנה ,שהמניח שק או קופה תחת הצינור ,אי המי הנמשכי מה פוסלי את המקוה. ט"ז – כי המי שבכלי אלו מתערבבי ע המי היוצאי דר הנקבי שיש בה. ש"" בש עטרת זהב – אע"פ שאי נקבי בחורי האלו בשיעור של שפופרת הנוד ,מ"מ כשר המקוה כי יש נקבי הרבה שלא מחזיקי מי ולכ לא נחשבי בית קיבול. סעי לט' תוספתא – "וכ היה רבי יוסי אומר :זיל בידיו וברגליו שלושה לוגי למקוה ,פסול .הוליכו ע הקרקע ,כשר .לגיו העובר ממקו למקו וכ שיירא העוברת ממקו למקו וזילפו בידיה וברגליה ג' לוגי למקוה כשר .ולא עוד ,אלא אפילו עשו מקוה בתחילה כשר". פרוש הרא"ש – זיל בידיו וברגליו זה ממש מי שאובי כי אינו בידי שמי ,וע הקרקע כשר כאשר יש רוב כשרי .בסיפא מתחדש שברגלי בהמות זה כשר. פרוש הר"ש – מדובר שנמשכו ג' לוגי למקוה בהמשכה על הקרקע ואז זה כשר .ואי חילוק בזה בי אד לבהמה. פרוש הראב"ד – מה שרבי יוסי אוסר בזילו זה כאשר הזילו היה ממי שאובי ולכ אסור ,אבל בסיפא מדובר שזילפו מי שאינ שאובי ,כי הביאו בידיה ורגליה מהנהר ,ואפילו עשו כל המקוה כ בהמשכה ,כשר ,ובלא המשכה כשר כאשר יש רוב מי כשרי .ואי חילוק בזה בי אד לבהמה. מחבר – מה שאמרנו שא הכלי אינו עשוי לקבל מי לא פוסל את המקוה ,זה רק כאשר המי נפלו מעצמ למקוה ,אבל א אד נת אות למקוה, הרי זה פסול ,כי כל מי שבאי ע"י אד אפילו זיל ברגליו ובידיו פסלוהו .וכרא"ש ,שכל זה כשנזדלפו מרגלי אד ,אבל א היה רוכב על בהמה ונזדלפו ע"י רגלי הבהמה לא פסלוהו ,כי זה לא נקרא מזל ברגליו. רמ"א – הביא בסע' טו שהרמב" והר"ש סוברי שג לגבי בהמה פוסל כמו באד .וע"ע ש באריכות. סעי מ' משנה – "ערוב מקוואות כשפופרת הנוד כעביה )של השפופרת( וכחללה – כשתי אצבעות חוזרות למקומ )סיבוב שתי אצבעות הסמוכות לאגודל ברווח(. ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד ,פסולה ,מפני שהיא מ התורה") .מקוואות פ"ו מ"ז( תוספתא – "שתי אצבעות שאמרו בבינונית של כל אד ולא מארבעה בטפח )כי ארבע אגודלי הוא טפח(". ר"ש ,רא"ש – כלומר משערי באצבע הבינונית ולא באגודל .ואי צרי שיהיה הנקב מרווח בריבוע של שתי אצבעות על שתי אצבעות אלא מספיק שה נכנסות בעיגול בקוטר שתי אצבעות .וכתב הב"י ,שמשמע מדבריה שמדובר באצבע הקרובה לאגודל וא שתי אצבעות כאלו נכנסות לנקב זה נחשב כשפופרת הנוד. רמב" – מדובר בשתי האצבעות הראשונות בפס היד )כנראה קמיצה וזרת(. רא"ש ,מרדכי – בכל מקרה אי להקל לעשות מקוה לכתחילה ולהביא מי בכלי מנוקב כזה .ומכל זה הסיק שהרוצה להוציא מי מ המקוה לנקותו ומפחד שמא יחזרו מ הכלי שמוציאי בו המי שלושה לוגי ויפסל המקוה ,ינקב את הכלי בשוליו כלשהו ואז לא יחשבו המי שבו שאובי. מחבר .1 פסק את המשנה והתוספתא ,שכלי שניקב בשוליו אפילו כלשהו ,אינו נחשב יותר כלי ע"מ לפסול את המקוה ,וכרא"ש וכמרדכי ,שמ"מ אי להקל לעשות מקוה לכתחילה ע"י הבאת מי בכלי כזה. הפת"ש הקשה ,הרי בסע' ז' פסק המחבר כרמב" שנקב המטהרו חייב לבוא ביחד ע קבעו באר %ועשאו בני ,ואילו כא פסק בפשיטות את דעת ר"ש ורא"ש שנקב לחוד מהני ג א לא קבעו באר %ואפילו לכתחילה לא זקוק לכ ,ולזה יועיל תרו %הש"? ותר $הפת"ש בש הרעק"א ,שבסע' ז' מדובר לטבול בתו הכלי הזה ופסול טבילה בכלי מדאורייתא ,ולזה צרי לקבעו כבני ונקב המטהרו מלקבל טומאה ,וכא מדובר לפסול את המי מדי שאובי ובזה מספיק כשפופרת הנוד ,כי פסול שאיבה הוא מדרבנ ,והמחבר הכריע בעצמו להחמיר כרמב" לעני טבילה ואצלנו להקל בהכשר המי כר"ש והרא"ש כי להרבה פוסקי מי שאובי מדרבנ. .2 כל זה כשניקב בשוליו ,אבל א הנקב היה בצדדי אינו בטל מתורת כלי עד שיהיה ברוחב הנקב כשפופרת הנוד שהוא כרוחב שתי האצבעות הראשונות בפס היד )רמב"( שמתהפכות ברווח )בי בריבוע ובי בעיגול(. .3 אותו נקב שבצדדי יהיה קרוב לשוליו של הכלי ,כ שהוא לא יקבל מי ממנו ולמטה ,אבל א הוא מקבל ,לא התבטל ש כלי ממנו. 29 .4 עוד ע"פ התוספתא )ועיי ג בסע' ז'( ,שא ערב סיד וצרורות וסת בה את הנקב ,לא נחשב כסתימה להחזירו לתורת כלי וכ א הושיבו על האר %או ע"ג סיד או גפסיס ,לא נחשב כסתימה ,אבל כשערב סיד וגפסיס יחד וסתמו ,נחשב כסתימה. .5 לכ ,הרוצה לנקות את המקוה ובשביל זה רוצה לשאוב את המי ,ינקב את הכלי בשוליו כלשהו ,וכ ג כשיחזרו המי שהוא שואב למקוה, לא יפסלו בג' לוגי ,כי ה לא נקראי שאובי כ. ט"ז – משמע מדברי המחבר שדוקא בכלי שמנוקב בכלשהו בשוליו אי להקל לעשות כ מקוה לכתחילה ,אבל א הכלי מנוקב כשפופרת הנוד ,מביא אפילו לכתחילה. והקשה הט"ז על כ" ,אי אפשר להביא מי למקוה וכ להכשיר אותו ,הרי בסע' לט למדנו שכל מי שמגיעי למקוה ע"י אד ,פוסל את המקוה אפילו בלא כלי בכלל! לכ מבאר הט"ז ,שכא לא מדובר שנשפ מהכלי הזה ע"י אד למקוה ,אלא מניח את הכלי סמו למקוה ,והמי באי מהכלי למקוה ונמשכי המי דרכו למקוה ,ויעשה כ לכתחילה רק א ניקב כשפופרת הנוד. אלא שהקשה הט"ז ,שהרי בסו הסעי הזה סיי המחבר ,שהרוצה לנקות את המקוה יוציא אות ע"י כלי שיש בו נקב כלשהו בשוליו וכ לא יחשבו המי שבו לשאובי .וא"כ זה ממש בידי אד! על כ מתר $הט"ז ,שמכיו שניקב את הכלי והמי כל הזמ יוצאי דר הנקב חזרה למקוה ,נחשב הדבר כאילו לא הפסיקו וכאילו מחובר עדי למקוה מדי גוד אחית .ומה שכתב הרמ"א בסע' לו שצנור שמחבר את הנהר למקוה ,ואי במקוה מ' סאה זה לא נחשב חיבור ,זה רק ש שהמקוה מעל הנהר וצרי לומר גוד אסיק ואת זה לא אומרי ,אבל כא מדובר בגוד אחית ואת זה כ אומרי כפי שלמדנו בסע' ס'. וג הרמב" שלא פסק ש כרבי יהודה שאומרי גוד אחית ,י"ל שזה דוקא כשחסר מטבילת הראשו ממ' סאה ,אבל כא שיש רק קצת שאובי שזה פסול מדרבנ ,ג הרמב" יודה שאומרי גוד אחית .ועוד תר ,$שג חכמי שאמרו שאי גוד אחית ,זה דוקא שצרי לראות את העליוני כאילו ה למטה ומשלימי למ' סאה בתחתו ,אבל כא כשיש מ' סאה בתחתו ורק ה באי לתק את עני השאובי ,ג בזה חכמי יודו שרואי את העליוני כאילו ה בתחתוני .וראיה לזה שחכמי פוסלי בגוד אחית לא משו שהמי על גו הטובל נעשו שאובי ,וזאת משו שאי פסול בגו המקוה. ואי להקשות מסע' סג לגבי בגד עבה שעלה מהמקוה שמטפט למקוה ואלו ה מי שאובי ,כי ש המי נבלעי בתוכו וללא סחיטה לא יצאו ,ולכ יש הפסקה בי המי לירידת למקוה בחזרה ,משא"כ כא בכלי מנוקב שכל המי שבתוכו הולכי לתו המקוה כל הזמ ואי הפסק. והש"" בנקודות הכס הפנה לדבריו בסע' טו ,ש הקשה קושיה זו ,ותר $שמכיו שמכוו לשאוב את המי ולא נוח לו שיפלו ובכל זאת ה נופלי ,זה נקרא "ממילא" ,ולא נחשב כמי שמגיעי מידי אד. אמנ שוב הקשה הט"ז ,אי אפשר לנקות המקוה ולעשותו כ לכתחילה ,הרי למדנו ממעי שמקוה צרי להיעשות ע"י שמי! ובסע' טו כתב הראב"ד שמותר לעשות כ רק עד מחצה ,אבל מחצה חייב להיעשות בידי שמי! לכ מחדש הט"ז ,שכא מדובר ע"י המשכה למקוה וכמבואר בסע' מו ,ואע"ג שאסור שכל המקוה יהיה ע"י המשכה ,מ"מ זה אסור כאשר ממשי" מי שאובי לטהר אות ,אבל כא כשרק מנקה ומתק שיהיה המקוה בידי שמי ,זה מותר לכתחילה כי הכלי יש בו נקב ולכ אינו נקב. דר" ניקויו של מעי נובע רא"ש ,מהר" ,רבנו ירוח ,רשב"א ,תוספות – וא זה מעי נובע לא צרי" לכ" ,כי מעי לא נפסל בשאיבה) .עיי לעיל בסע' טו( כלומר ,ממלא בכת ולא צרי לנקוב את הדלי. מרדכי – ולעיל בסע' טו ראינו שהובאה דעה אחרת במרדכי ,שמי שאובי ג"כ פוסלי במעי ,ומהרי"ק חשש לדבריו ולכ כתב שא רצו לנקות מקוה שנובע ,ודלו מתוכו עד שלא נשארו ש כסאה מי ולא ניקבו קוד את הדליי ,אזי יש להסתפק שמא נפלו ג' לוגי מהמי השאובי שבדליי לתו המקוה החסר הזה ,כי ה לא מנוקבי ולכ המקוה פסול .ולכ כתב מהרי"ק שהכי טוב יהיה לנקב הדליי בשוליה נקב שרחב כמו עדשה אחת )שיעור כונס משקה – מדובר בכלי חרס אבל בכלי אחרי בשיעור טהרת וכלעיל( או שיעשו חפירה בצד המקוה סמו לו ויזרימו את מי המקוה באותה חפירה וינקו את המקוה .ומ"מ א א"א לעשות את שתי העצות האלו ,כתב מהרי"ק שא לא סתמו את נקבי הנביעה של המקוה ,והוא ממשי" לנבוע ג כאשר הוציאו את המי ,אזי תמיד היה לו ש מעי ואינו נפסל בכניסת מי שאובי לתוכו )כי כבר היה כשר קוד( ,ואע"פ שיש מי שמחמיר בזה ,כדאי ה המתירי לסמו" עליה בשעת הדחק כאשר א"א לעשות כשתי העצות הראשונות ,מה ג שזה ספק דרבנ )כי רובו שאוב ודאי פסול מדרבנ( .וכ"ש שא יבוא הדבר לידי דיחוי שלא תוכל האשה לטבול ותידחה טבילתה ,אי ראוי כלל לדחות אותה עד שינקו כדי את המקוה ותתבטל מפריה ורביה וכל המרבה חומרות באיסור דרבנ שהקלו בו חכמי לבטל בנות ישראל מפריה ורביה הרי הוא מהמתמיהי ולא מצא ידיו ורגליו מבית המדרש. אבל א סתמו את נקבי הנביעה ופסק ממנו די מעי או מי גשמי אזי ישאר כשר רק א ידלו ממנו בדליי מנוקבי או ע"י חפירה. תרומת הדש – כתב שהמנהג בכל המקומות שמקפידי אפילו במקו שהוא מעי א חזרו המי השאובי לתוכו .ולמד מהמרדכי שציטט את דברי השאילתות שכשמנקי מקוה נובע סותמי את חורי הנביעה שלו לאחר שהוציאו את המי ומייבשי אותו מפני החשש שמא יחזרו המי מ הכלי וה שאובי ויפסלו את המקוה. ואכ היה מקרה בו נפסל מקוה בצורה כזו והורה לשפו עפר על נקבי הנביעה ב' או ג' טפחי וכ התייבשה הקרקעית וכשחזרו ונבעו המי כבר היה המקוה יבש ולכ הוא כשר ,כי השאובי שנשארו ש קוד כבר נבלעו בעפר וג א לא ,מי הנביעה רבו עליה ,ומי שאובי מיטהרי ברביה והמשכה. רשב"א בשו"ת המיוחס לרמב" – לגבי מקוה שרוצי לנקותו ומוציאי המי ממנו ,הוסי שכאשר מייבשי אותו ,א נשאר קצת טופח ע"ג להטפיח אי זה פוסל את המקוה ,כי ודאי אי ש ג' לוגי שאובי ובטח שלא מכלי אחד או מב' או ג' כלי .ולגבי מקוה שנובע ממעי כתב ,שאי מי שאובי 30 פוסלי בה כלל אע"פ שרבו הנוטפי מ הכלי על המעי .ומ"מ כתב שטוב שלא יסתו את נביעתו כדי שיקרא כמעי כל הזמ ולא יכנס למחלוקת של קדמו שאובי לנובעי שלמדנו לעיל ,ולכ כתב הלכה למעשה שטוב להיזהר לכתחילה שלא יפסק המעי. בית יוס – הכריע לסמו לכתחילה על דעת רוב הראשוני ,שמקוה נובע לא נפסל כלל במי שאובי .ודחה את הבנת דברי השאילתות כאילו שצרי לפקוק את נקבי הנביעה ,והסביר שהשאילתות דיבר רק על ג' לוגי שמצטרפי מב' או ג' כלי והוא שהתחיל לשפו השני עד שלא פסק הראשו .ומה שכתוב בהמש שמכא משמע שפוקקי נקבי הנביעה זה מדברי המרדכי שציטט דברי השאילתות ,ולא שהשאילתות כתב זאת ,ואי ראיה מזה .וכ כתב ג מהר"י קולו שאי זה מדברי השאילתות .וכתב הב"י שזה שהיו נוהגי לפקוק את נקבי הנביעה זה בגלל שטעו והשוו בי מקוה נובע למקוה שאינו נובע ולכ הלשו במרדכי "רגילי" ולא כתב שיש לה על מי שיסמכו. מחבר – פסק כרא"ש ,הרשב"א ורבנו ירוח ,שא המקוה נובע דינו כמעי ששאובי לא פוסלי אותו ,ולכ ש לא צרי לזה ויכול להוציא בכלי רגיל ולנקות. רמ"א .1 כתב את דעת המרדכי ומהרי"ק שמחמירי ג במעי שנפסל בשאובי ,ולכ לכתחילה יש להחמיר בזה ולנקוב את הכלי ששואבי בו ,א במעי. ב"ח ,ש"" – במעי נהגו לנקב אותו בשיעור של כונס משקה ,והיינו בשיעור עדשה. ש"" – הביא בסע' כב ס"ק נז' בש האגודה שלא ראה רבי שסומכי להקל שג' לוגי שאובי לא פוסלי במעי. .2 כתרומת הדש ,שא לא עשו כ ושאבו בכלי של ונפלו שלושה לוגי שאובי אחרי שלא היה ש מ' סאה ונפסל המקוה ,ועכשיו רוצי לנקות את המקוה ולהכשיר אותו ,א אפשר טוב להחמיר ולפקוק את נקבי הנביעה וייבשו את המקוה לגמרי )כ שלא נשארי כלל מהמי השאובי(. תשובת הרא"ש ,ב"ח ,מהרש"ל ,ש"" – אפשר לפקוק את נקבי הנביעה ג בדבר המקבל טומאה ,כי דוקא הבאת מי למקוה צרי שתהיה ע"י דבר שלא מקבל טומאה כמו שלמדנו בסע' לה ,וכ סתימת זחילה בסע' נ' צרי שתהיה ע"י דבר שלא מקבל טומאה ,אבל כא שהסתימה היא רק לנגב ,מותר. ט"ז – בסע' נ' כתב שאינו מכיר חילוק בי פקיקת נקבי הנביעה לבי סתימת זחילה ובשניה צרי להיעשות ע"י דבר שלא מקבל טומאה. .3 א יש טורח גדול בדבר )כלומר דוחק וכ תדחה האשה מלטבול( או בדיעבד שלא עשו כ ,כתב מהרי"ק שיש לסמו על המקלי ששאיבה לא תפסול במעי ,כי כ עיקר להלכה. .4 וה"ה במקוה שאינו מעי והכלי היה קט ולא בטוח שיפלו ממנו שלושה לוגי ,אלא רק חוששי שמא נפלו בזה אחר זה הולכי לקולא ,כי שלושה לוגי פוסל מקוה מדרבנ ,וספק דרבנ לקולא. סעי מא' משנה – "המניח כלי תחת הצנור לקבל בה מי גשמי ,אחד כלי גדולי ואחד כלי קטני ,אפילו כלי גללי ,כלי אבני ,כלי אדמה פוסלי את המקוה .אחד המניח ואחד השוכח כדברי בית שמאי ,ובית הלל מטהרי בשוכח .אמר רבי מאיר :נמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ,ומודי בשוכח בחצר שהוא טהור .אמר רבי יוסי :מחלוקת במקומה עומדת )ולא חזרו בה בית הלל(") .מקוואות פ"ד מ"א( גמרא – "אמר רב משרשיא ,דבי רב אמרי :הכל מודי כשהניח בשעת קישור עבי ,טמאי ,בשעת פיזור עבי דברי הכל טהורי ,לא נחלקו אלא שהניח בשעת קישור עבי ונתפזרו וחזרו ונתקשרו ,מר סבר בטלה מחשבתו ,ומר סבר לא בטלה מחשבתו") .שבת טז(: רש"י – מדובר בצינור שקבעו לקרקע ואח"כ חקק בו ,ולכ הוא נחשב ככלי שפוסל משו שאיבה ,אא"כ הוא שכח ולא התכוו לכ ואז לא נחשב ששאב מי .ולכ כשמניח בשעת קישור עבי ,מראה שהוא מתכוו למלא את הכלי הזה במי ולכ נפסלי מדי שאובי ,אבל א זה לא בשעת קישור עבי, לא ומחלוקת היא א הניח בשעת קישור עבי ובסו לא ירדו גשמי והתפזרו ,הא נחשב הדבר כהסח הדעת שלא ירדו גשמי עוד ובטלה מחשבתו הראשונה או לא. רא"ש – מה שמטהרי בית הלל כאשר זה היה בשעת פיזור עבי או בשעת קישור עבי והתפזרו ,זה דוקא כששיבר את כלי או כפאו על פיו בלא הגבהה .וא הגביה ועירה את המי למקוה נעשו שאובי והוכחתו מהמשנה" :המניח קנקני בראש הגג לנגב ונתמלאו מי ...רבי יהושע אומר :בי כ ובי כ )יש מעט מי בבור או לא( ישבר או יכפה )יכופ הכלי שהמי ישפכו( ,אבל לא יערה" ,כי אז יש בכלי תפיסת יד אד והמי הופכי להיות שאובי .וכתב הב"י שהרא"ש פסק כבית הלל ולפי רבי יוסי שהמחלוקת במקומה עומדת ,ולכ אי הבדל בי מניח בחצר למניח תחת צינור שבשעת פיזור עבי טהורי למקוה .וכ פסקו הטור ורבנו ירוח. הבית יוס התקשה בדברי הראשוני האלו ,מדוע לא כתבו שכל ההתר לטהר כששבר או כפה זה דוקא בשוכח כפי שכתבו בית הלל? ותר ,%שה סברו שאוקימתת הגמרא בשבת שמדובר כשהניח בשעת קישור עבי ואח"כ התפזרו ,משמע שמדובר כאילו בשוכח ,כלומר שוכח אי הכוונה שוכח ממש ,אלא במציאות כזו שדעתו הראשונה מתבטלת כי התפזרו העבי כמו ששוכח זה שבטלה כוונתו הראשונה. רמב" – פסק שהמניח כלי תחת הצנור בכל זמ שהוא )כלומר בי בשעת קישור עבי ובי בשעת פיזור עבי( פסולי ואפילו א כפה או שבר המי ש נחשבי כשאובי לכל דבר ,כי זה היה לדעת ,ואפילו שכח את הכלי ש כי גזרו על השוכח מפני המניח .וכ המניח כלי בחצר בשעת קישור עבי פסולי למקוה וגזרו ג בחצר על השוכח מפני המניח .וא הניח בשעת פיזור עבי ,כשרי וה"ה א הניח בשעת קישור עבי והתפזרו ג"כ כשרי א 31 שבר הכלי או כפה אותו. קושיות הבית יוס על הרמב": .1 משמע מדבריו שהוא פוסק כבית שמאי שפוסלי במניח תחת הצנור אפילו בשוכח ,והרי תמיד הלכה כבית הלל וכרבי יוסי שאמר מחלוקת במקומה עומדת! .2 משמע שמניח כלי תחת הצנור פסול תמיד למקוה ,בי א הניח בשעת קישור עבי ובי א הניח בשעת פיזור עבי ,וזה ההיפ מהגמרא שהכל מודי שבשעת פיזור עבי טהור! .3 אי כתב שגזרו על השוכח בחצר משו מניח ,הרי במשנה במפורש כתוב שמודי בית שמאי לבית הלל בשוכח בחצר שהוא טהור! .4 החילוק לשיטתו בי שעת קישור עבי ושעת פיזור עבי זה רק במניח בחצר ,וא"כ מכיו שפסק כבית שמאי ,ג פה עליו לפסוק כבית שמאי, ולומר שג בחצר א הניח בשעת פיזור עבי או בשעת קישור עבי והתפזרו ,פסול למקוה ,ואילו הוא כתב שכשר. ומבאר הבית יוס את שיטת הרמב" ,שהוא מפרש את דברי רבי יוסי שהמחלוקת במקומה עומדת כ שה מתייחסי לדברי רבי מאיר שנמנו ורבו בית שמאי על בית הלל ,ובזה הוא סובר שעדי יש מחלוקת ,אבל מה שאמר רבי מאיר שמודי ב"ש לב"ה בשוכח ,לזה ג הוא מודה ,וסובר רבי יוסי, שבי במניח בי בשוכח בי תחת צנור ובי בחצר לב"ש פסול ולב"ה מטהרי בשוכח תחת הצנור וכ"ש בחצר. ומכיו שיש לתמוה מדוע פסלו ב"ש בשוכח בחצר גזרה משו מניח ,הרי בחצר אי דרכו של אד להניח כלי לקבל מי ,אמר רב משרשיא שזה נכו בשעת קישור עבי ,שאז אי הבדל בי מניח בחצר למניח תחת צנור בי לרבי מאיר ובי לרבי יוסי וודאי מכוו לקבל את המי ולכ פסול לב"ש וכשר לב"ה ,משא"כ בשעת פיזור עבי שודאי טהור ובזה מודי ב"ש לב"ה ,והמחלוקת היא בשעת קישור עבי והתפזרו אח"כ שלרבי מאיר בטלה מחשבתו ולכ מודי ב"ש לב"ה שטהור ג במניח לכתחילה )ושוכח הכוונה בטלה מחשבתו כגו שהתפזרו העבי( ,ולרבי יוסי לא בטלה מחשבתו ועדי מחלוקת במקומה עומדת ולב"ש יהיה פסול למקוה .ומ"מ הלכה כרבי מאיר משו שרבי טרפו )ש יז (.סובר כמותו .הש"" הסכי לפרושו של הבית יוס. וממילא מתורצות הקושיות שהקשנו על הרמב" ,שמניח תחת צנור פסול תמיד ,כי דברי רב משרשיא בגמרא מתייחסי לחצר ולא לצנור ,ולכ אפילו א שכח הכלי תחת הצנור ג"כ פסול ,והלכה כבית שמאי בגלל דברי רבי מאיר שרבי טרפו סובר כמותו .ולכ גזרו בחצר משו מניח ,כי בשעת קישור עבי בחצר זה כמו מניח או שוכח תחת צנור ובזה הלכה כרבי מאיר ובית שמאי .ומה שהכשיר כאשר הניח בשעת קישור עבי והתפזרו שלא כבית שמאי ,זה מפני שבזה אומר רבי מאיר ,שמודי בית שמאי לבית הלל שכשר למקוה. מחבר .1 פסק את המשנה וכרבי יוסי והגמרא וכהבנת הרא"ש ורבנו ירוח ,שהמניח כלי )אפילו כלי גמור( תחת הצינור לקבל את המי שיפלו מה למקוה ,א זה בשעת קישור עבי וירדו גשמי והתמלא ,נחשב כמניח לדעת )כי אי הסח דעת( ונחשבי המי כשאובי .אבל בשעת פיזור עבי או אפילו בשעת קישור עבי ואח"כ התפזרו וחזרו והתקשרו וירדו גשמי ,זה דינו כשוכח ולא נחשב כקיבול מי לדעת )אפילו הוא כלי גמור( ,ולכ אינ נחשבי כשאובי ולא פוסלי את המקוה. בדרישה הקשה ,מדוע כא א הניח את הכלי בשעת פיזור עבי ואח"כ ירד גש לא נחשב כשאוב ,ואילו במעי בס"ח כשמניח כלי ואח"כ המעי גולש אליו ,כ נחשב כשאוב? ותר ,$שמדובר ש שהתמלא הכלי לדעת וכ סובר הט"ז .והש"" תר ,$שרק בגש שא"א לדעת מתי הוא יבוא אז אומרי שזה לא מדעת ,אבל במניח במעי חשוב לדעת ,כי בהכרח המעי יעבור ש ויכנסו המי לכלי ,ולכ זה נחשב כדעת. ש"" – וכ"ש כשמניח בחצר בשעת קישור עבי והתפזרו שכשר למקוה. .2 כרא"ש ,שחייב לשבור את הכלי או לכפות אותו וכ יבואו המי מאליה למקוה בלא הגבהה ,כי א יגביה יחשבו כמי שאובי. סעיפי מב'2מג' משנה – "המניח קנקני בראש הגג לנגב ונתמלאו מי ,רבי אליעזר אומר :א עונת גשמי הוא ,א יש כמעט מי בבור )שאי זו עונת גשמי אבל נשארו ממי בבור של המקוה( ישבר ,וא לאו )אי שו מי בבור( ,לא ישבר .רבי יהושע אומר :בי כ ובי כ )בי א יש מי ובי א אי מי בבור( ישבר או יכפה אבל לא יערה. הסייד )שסד בור בטיט ושכח את העצי %ע הטיט ש( ששכח עצי %בבור ונתמלא מי ,א היו המי צפי על גביו )העצי (%כל שהוא ,ישבר ,וא לאו, לא ישבר ,דברי רבי אליעזר .ורבי יהושע אומר :בי כ ובי כ ישבר. המסדר קנקני בתו הבור ונתמלאו מי ,אע"פ שבלע הבור את מימיו ,הרי זה ישבר") .מקוואות פ"ב מ"ז2ט( תוספתא – "רבי יהושע אומר :בי כ ובי כ ישבר .רבי יוסי אומר משו רבי יהושע :א יטה )יכפה( ,ובלבד שלא יטול )ביד( ויערה". באור די הקנקני בראש הגג פרוש הרא"ש והרמב" – לדעת רבי אליעזר ,אי המי שבקנקני כשרי ,אלא כשה מתערבי ע מי אחרי שבמקוה ,אבל א יעשה את כל המקוה ממי אלו שבקנקני המקוה פסול ,ורבי יהושע חולק .וכ אסור שיד אד תגע במי ,ולכ או שישבר או שיכפה אבל אסור שיגביה אות. פרוש הגר"א – רבי אליעזר לשיטתו שרביעית מי שאובי פוסלי את המקוה ,וא היה הבור יבש ועכשיו הגיעו לו מי אלו שבקנקני אזי מכיו שה דומי לשאובי ,ה פוסלי את המקוה ,ורבי יהושע סובר כחכמי שחולקי על רבי אליעזר שבי בתחילה ובי בסו שיעורו בשלושה לוגי וממילא אע"פ שאי מי בבור ונאמר שהמי שבקנקני נראי כשאובי ,לא יפסלו את המקוה. 32 באור די הסייד פרוש הרא"ש והרמב" – לרבי אליעזר צרי שיהיו המי צפי כדי שזה יקרא מחובר למי הבור ,ובלא זה ,לא ,כי המי חשובי כשאובי ובשלושה לוגי יפסלו את המקוה .לרבי יהושע ,אפילו אי המי צפי נחשבי כמחוברי למקוה .ומ"מ כא רק ישבר ולא יכפה ,כי כא נחשב יותר תפיסת יד אד ,כי בקנקני חשב רק לנגב ולא לקבל בה מי ,וכא המי שבעצי %ה קצת לרצונו ,ולכ ר"א מחמיר בזה כמי שאובי ממש ,וג רבי יהושע מחמיר שרק ישבר ולא יכפה .ומ"מ צרי" שיהיו קצת מי בבור ולא כמו במקרה הקוד בי לר"א ובי לרבי יהושע ,כי משמעות דברי רבי יהושע שהמי מקיפי את העצי %מכל הצדדי ומלמטה ורק לא צפי על גביו. באור די המסדר קנקני בבור בית יוס – בדומה לקנקני בראש הגג ,א אי שו מי בבור זה כשר למקוה ,אבל מכיו שש אות כדי שיבלעו קצת מי אי זה דומה לעצי% ולמניח קנקני בראש הגג ולכ רק ישבר .ודי זה אע"פ שהוא נכתב בסת ,הוא רק לדעת רבי יהושע ,אבל רבי אליעזר חולק על זה בקל וחומר מקנקני בראש הגג ,שש ודאי לא היה בדעתו שיתמלאו מי ובכל זאת ר"א מחמיר שצרי שישארו מי בבור ,כ"ש כא במסדר קנקני שהיה בדעתו שיבלעו מי. סיכו דברי הבית יוס ע"פ דעת רבי יהושע והרמב" ,וכ נפסק במחבר: .1 המניח קנקני בראש הגג לנגב והתמלאו מי )כי זו עונת גשמי( ,מכיו שלא התכוו כלל למלא אות ,יכול לשבר אות או לכפות אות וכשרי למקוה אפילו שהוא היה ריק לחלוטי .אבל א הגביה הקנקני ועיר הרי כל המי שבה שאובי. ש"" – וזה הדי ג א הניח בשעת קישור עבי ולא התפזרו )משא"כ בסעי הקוד( ,כי מכיו שהניח ע"מ לנגב ולא בשביל שירדו גשמי לתוכ ,הרי זה נחשב כאילו הניח שלא לדעת) .משא"כ בסעי הקוד שהניח את הכלי תחת הצנור כדי שיקבלו את מי הגשמי( .2 הסייד ששכח עצי %בבור והתמלא מי ,מכיו שהתכוו קצת לשאיבה והמי קצת לרצונו ,מחמירי שישבר בלבד ולא יכפה כי יש בו קצת תפיסת יד אד ,וזה כשיש קצת מי בבור אפילו מעט ,אבל לא חייבי שיצופו על גביו. .3 המסדר קנקני בתו הבור ע"מ ֶש=ִ ְָ 6לע; המי בדפנות ולא מהיי שינת לתוכ והתמלאו מי ,מכיו שלא התכוו כלל למלא אות ,המי כשרי למקוה אפילו היה המקוה ריק לחלוטי ,אבל מכיו שהתכוו שיבלעו בדפנות ,אז לכ ישבר בלבד ולא יכפה. סעי מד' משנה – "מי שאובי ומי גשמי שנתערבו בחצר ובעוקה )חפירה בקרקע( ועל מעלות המערה ,א רוב מ הכשר ,כשר .וא רוב מ הפסול ,פסול. מחצה למחצה פסול .אימתי? בזמ שמתערבי עד שלא יגיעו למקוה. היו מקלחי בתו המי ,א ידוע שנפל לתוכו מ' סאה מי כשרי עד שלא ירדו לתוכו ג' לוגי מי שאובי ,כשר ,וא לאו פסול") .מקוואות פ"ד מ "ד ( גמרא – "ואי המי השאובי פוסלי את המקוה :מא תנא? אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנ :רבי אליעזר ב יעקב היא ,דתנ :רבי אליעזר ב יעקב אומר ,מקוה שיש בו עשרי ואחת סאה מי גשמי ממלא בכת תשע עשרה סאה ,ופותק למקוה וה טהורי ,שהשאיבה מטהרת ברביה ובהמשכה .מכלל ,דרבנ סברי דברביה ובהמשכה ,לא? אלא הא דכי אתא רבי א"ר יוחנ :שאובה שהמשיכוה כולה טהורה ,מני לא רבנ ולא ר' אליעזר! אלא אמר רבה :לפי חשבו כלי ויוס ב חוני היא) ."...תמורה יב2.יב(: פרוש המשנה לפי הר"ש – א התערבו בחצר וירדו למקוה דר המשכה ,כשר כשהרוב כשרי ופסול כשהרוב שאובי ,אבל א היו מקלחי כ" שהשאובי מהלכי בפני עצמ למקוה )בדר" המשכה( והכשרי בפני עצמ ,פסול ,כאשר אי במקוה קוד מ' סאה כשרי ,כי המשכה אינה מטהרת כלל אפילו ירדו שלושת הלוגי לבסו .וכתב הר"ש שמשנתנו אינה כרבי אליעזר ב יעקב )שיובא להל( שמתיר בי קדמו הכשרי לשאובי ובי קדמו השאובי לכשרי ,כי השאובי מיטהרי ברביה ובהמשכה. פרוש המשנה לפי הרא"ש והרמב" וסמ"ג והמרדכי – המקוה כשר כאשר התערבו מי הגשמי והמי השאובי קוד שהגיעו למקוה ונמשכו למקוה. ואפילו לא התערבו קוד והשאובי יורדי בדר" המשכה ,א היה במקוה רוב שיעור ) 21סאי( ממי כשרי מועילה ההמשכה לטהר את המי השאובי אפילו ה אל סאה ,כי הלכה כרבי אליעזר ב יעקב "שהשאיבה מטהרת ברביה והמשכה" .אבל א היו מי שאובי ומי כשרי מקלחי למקוה ללא המשכה כלל )אלא השאובי נשפכי מכלי( ,אז פסול כאשר לא היו קוד מ' סאה כשרי ש ונפלו ש ג' לוגי שאובי. פרוש זה לא מסתדר כ"כ בלשו המשנה" :אימתי? בזמ שמתערבי עד שלא יגיעו למקוה" .ואמנ הרמב" כתב את לשו משנתנו כמו שהיא ,והסביר הבית יוס וכ בדבריו בכס משנה ,ש"היו מקלחי" הכוונה ללא המשכה כלל ,ומה שכתוב במשנה "אימתי?" לדעת הרמב" ,זה להשמיענו שא המי השאובי באי בפני עצמ ,אינ נטהרי בהמשכה אא"כ קדמו לה כ' סאה כשרי ומשהו ,אבל א היו פחות מכ' נפסל בשלושה לוגי שאובי אע"פ שבאו בהמשכה ,אבל א התערבו במי הגשמי קוד שהגיעו למקוה ובאו בהמשכה ,אפילו א אי כ' סאה כשרי ,מטהרי בדר" זו, כיו שג השאובי אינ יורדי למקוה בפני עצמ אלא מעורבי ע הכשרי ובדר המשכה. חכמי המערב – מקוה שאובה שנמשכה כולה כשרה אפילו בלא רוב מי כשרי שהיו קוד לכ ,ומי שמצרי רוב והמשכה שהוא רבי אליעזר ב יעקב הוא דעת יחיד ואי הלכה כמותו ונדחו דבריו .והסביר הב"י ,שה סוברי שמה שאמר ראב"י שצרי רביה בכשרי והמשכה בשאובי היא רק דעתו, 33 אבל חכמי חולקי ומתירי ג כשהכל משו בלא רוב כשרי .וזה כדברי הגמרא ש בתמורה" :כי אתא רבי אמר רבי יוחנ שאובה שהמשיכוה כולה טהורה". הרמב" דחה דבריה ,שלא ראו את משנתינו שמצריכה רוב מ' סאה במקוה כשבאי שאובי בהמשכה ,אבל הב"י כתב שיכול להיות שראו את המשנה א לא פסקו כמותה אלא כדעת ר' יוחנ בגמרא ועוד הקשה הב"י על הרמב" ,שבהלכה שכתב ששאובי לא פוסלי בהמשכה א היה רוב מקוה יותר מכ' סאה מי כשרי ,וזה משמע כרבי אליעזר ב יעקב ,כתב מקרה הפו ,שגג שיש בו כ' סאה שאובי ומילא בכת מי ונת ש וירדו למקוה בהמשכה הרי זה כשר" ,שהשאובי שהמשיכוה כולה כשירה" ,וא"כ זה כרבנ ,ואי פסק הרמב" ג כראב"י וג כרבנ? ותר $הב"י ,שחכמי שחולקי על ראב"י חולקי עליו לקולא ,שאפילו א נשפכו הי"ט סאי בלא המשכה ,א אח"כ חזרו ונמשכו למקוה ,כשר כי יש רביה והמשכה ,והרמב" פסק כרבי בגמרא ש"שאובה שהמשיכוה כולה ,טהורה" וכרבנ שמקלי כי ה רבי .ולכ כתב קוד את ההלכה במקרה שהי"ט השאובי נמשכו למקוה שזה מוסכ שזה כשר ג לרבנ וג לראב"י, ואח"כ כתב את המקרה בו עירה י"ט שאובי בלא המשכה לרוב כשרי ואח"כ המשי את הכל למקוה ,שכשר וזה כדעת רבנ בלבד. ]הב"י כתב עוד תרו %שאי הבדל בי הדיני הללו ,וראב"י יודה שאי הבדל בי המשי את הי"ט השאובי למקוה או ששפ אות לכשרי ואח"כ המשי את הכל למקוה ,ובחר לנקוט רק דוגמא אחת ,א באמת אי הבדל ביניה .מ"מ כתב הב"י שהתרו %שהבאנו הוא עיקר[ אי" נפסקה ההלכה? רמב" ,ראב"ד ,תוספות )תמורה יב ,(:רז"ה ,שאילתות ,רא"ש ,ר" – מקוה שיש בו רוב כשרי ,מותר להמשי לתוכו שאובי ולהשלימו ,אבל כשאי רוב כשרי ,אסור להמשי לו מי שאובי וכ"ש לעשות כ מקוה של .סמ"ג והמרדכי כתבו בש השאילתות שא עשה מקוה ממי שאובי בהמשכה לא מכשירי את המקוה ,א ג לא פוסלי אותו ויכול להוסי מי כשרי ויהיה כשר. חכמי המערב ,רי" )ע"פ רמב" ,רשב"א ור"( ,ר"ש )הובא בר" שבועות ה – (:מותר להמשי אפילו מ' סאה למקוה וכשר לטבול בו כדעת ר' יוחנ. הרמב" הסביר את הרי" שהתיר כי הוא סובר ששאוב פסול מדרבנ ,א" הב"י כתב שאפשר שהוא מכשיר רק ברביה והמשכה כשאר הראשוני. מחבר .1 פסק כמשנה וכגמרא וכהבנת הרמב" ,ולכ מי שאובי פוסלי מקוה בג' לוגי כאשר ה באי מכלי ,אבל א נגררו ונכנסו למקוה בהמשכה ,אינ פוסלי כאשר יש רוב מקוה ממי כשרי )כ' סאה ( ומשהו אפילו ה אל סאה שאובי ,אבל במחצה על מחצה ג"כ פסול. מקוה שנעשה כולו בהמשכה פסול מהתורה או מדרבנ? תוספות )ב"ב סו ,(:מהרי"ש ,תשב"צ )ח"ג ס' יב( – מדרבנ .לח ושמלה )שמלה ס"ק עד( ,אמרי אש )ס' פו( – מהתורה. .2 מדובר שממשי למקוה את המי השאובי בכלי שלא פוסלי את המקוה כגו קרקע או סילו וכיו"ב דברי שלא פוסלי את המקוה. ש"" – ההלכה היא שמושכי רק בקרקע שראויה לבלוע ולא בסילו. .3 גג שהיה בראשו כ' סאה ומשהו מי גשמי ומילא בכתפו ונת לתוכו פחות מכ' וכ הכל מ' סאה וכעת הכל פסול ופתח צינור ומש את המי למקוה ,המקוה כשר ,כי התערבו קוד שנמשכו ,שהשאובה שהמשיכוה כולה כשרה ,כי יש ש רוב מ הכשר. רמ"א – כדקדוק הב"י מהרמב" )ולא כר"ש( ,שא המשי תחילה מי שאובי ואח"כ הוסי מי כשרי ,לא מהני ,אלא או שקדמו הכשרי או שערב קוד והכניס יחד .והסביר הש"" ,שלא מהני אפילו א אח"כ המשי את כל המי האלו למקוה אחר ,כי לא אומרי "שאובה שהמשיכוה כולה כשרה" ,אלא כאשר קדמו בתחילה רוב מי כשרי )כ' סאה ומשהו(. פרישה ,רעק"א – א קדמו השאובי בהמשכה אינ פוסלי ואינ מעלי ,כי שאובי שנמשכו אי לה ממש די ג' לוגי שאובי לפסול, אלא שה רק לא מצטרפי .ונשאר רעק"א בצ"ע לדינא. ט"ז – כל שנפל למקוה שאי בו כ' סאה כשרי פוסל ואפילו בא בהמשכה. ויש לתמוה על המחבר כא מסעי יט' ,הרי כא היה מקוה פסול ולאחר המשכה נהיה כשר ,ואילו בסעי יט' כתוב שא נפלו ג' לוגי שאובי למקוה חסר ונחלק לשני וריבה מי כשרי הכל פסול כי היה עליו ש פסול ,ומה ההבדל בי ש לכא? ומה ההבדל בי הגג למקרה של הש" שא המשי תחילה מי שאובי פסול אפילו המשי אח"כ? מחדש האגרות משה יסוד חשוב ,יש שני פסולי במקוה ואי קשר ביניה .יש פסול במקוה ויש פסול במי ואי לערבב ביניה .מקוה צרי להיות בידי שמי כמו מעי אחרת הוא לא מקוה וזה פסול מקוה .יש פסול במי כגו שינוי מראה וכד' .במי שאובי יש את שני הפסולי, ג לא בידי שמי וג במי יש פסול שה אינ מי מקוה שנקוו מעצמ .ויש נפק"מ ,א יש פסול במקוה אז א יש רוב כשרי רובו ככולו, אבל רובו ככולו לא הופ מי פירות למי מקוה! המשכת מי ע"ג קרקע מתקנת את המי ונחשבי כאילו ה נקוי ,א" לא מתקנת את המקוה ,ואי מי אלו נחשבי כמי גשמי .ולכ ,במצב כזה לאחר רביה והמשכה א יש רוב כשרי ,ג המקוה כשר. ממילא בהלכה הזו ע הגג יש רוב כשרי ,אלא שיש בעיה ע המי ,ולכ ההמשכה מתקנת את בעית המי וכשר .אבל במקרה של הש" היה מתחילה מי שאובי ,וא"כ המקוה פסול כי הוא בידי אד ,והמשכת פותרת את בעית המי ,א לא תפתור את בעית המקוה הפסול .וכ בסע' יט לא תעזור חלוקה לשני ,כי למקוה יש ש של פסול ,ולכ ש פסול אא"כ ימשי את כל המקוה כמו כא. ש"" בש הראב"ד – כל זה כאשר המשי מי שאובי למקוה בכוונה ,אבל המשכה שלא בכוונה ,אפילו כל המקוה הומש כ ,כשר. ט"ז בש הראב"ד – כשאי פסול שאיבה ,כגו שדולה את המי בכלי שנקוב כשפופרת הנוד ,יכול להמשי את כולו למקוה ,כי א לא יעשה כ ,יפסל משו שלא נעשה בידי שמי. סעי מה' 34 כלבו בש ר"י בתשובה ,סמ"ק ,ריב"ש – שיעור ההמשכה הוא שלושה טפחי. רשב"א – שיעור ההמשכה הוא כלשהו .ודחה הריב"ש דבריו ,כי פחות משלושה הרי הוא כלבוד. רשב"צ ,ר"ש – שיעור ההמשכה הוא אפילו שיעור מועט ,כל עוד שאינו ממלא בכת ושופ ממש למקוה. ספר המנהגות )רבי אשר ב שאול מלוניל( – שיעור ההמשכה ממקו רחוק כדי שתכלה רגל ההמשכה קוד שיגיעו המי למקוה .וכתב הב"י ,שזו חומרא יתירה בלא ראיה. מחבר – פסק כרוב הראשוני ששיעור ההמשכה הוא שלושה טפחי. סעי מו' מרדכי בש הרא" והרוקח ,תרומת הדש – הלכה למשה מסיני שאי הבדל בי המשכה על גבי קרקע או על הראויות להיבלע בקרקע ואז המי מתבטלי אגב הקרקע וכשזוחלת לגומא נחשב כאילו באו ממש מהקרקע כי מתבטל מה הש שאובי .אבל א ממשי על גבי רצפת אבני או נסרי ,כ שהמי לא ראויי להיבלע בקרקע ,נחשב כאילו מונחי בכלי ולא מתבטל מה ש שאובי. שאילתות ,רמב" – ג א ממשי את המי דר צנור שקבעו בקרקע ולבסו חקקו ,נחשב המשכה וכשרה למקוה ,אע"פ שלא יכול להיבלע בקרקע. מחבר – פסק כרמב" שהמשכה מועילה רק ע"ג קרקע או צינור שלא היה עליו ש כלי בתלוש ,אבל המשכה על גבי כלי אינה נקראת המשכה ואע"פ שלא פוסלת את המקוה ,לא מכשיר את השאובי לחשוב אות כנמשכי. ש"" – כל זה כאשר המי היו ראויי לבוא למקוה ג בלא הכלי ,אבל א לא היו ראויי לבוא למקוה בלא הכלי ,א הכלי מקבל טומאה ,פוסל את המקוה אפילו לא היה עליו ש כלי בתלוש ,כי הויתו ע"י טהרה בעינ. רמ"א – פסק כמרדכי והרוקח שהמשכה מועילה רק על גבי קרקע הראוי לבלוע בה ,אבל א המשי על גבי רצפת אבני שלא ראוי לבלוע ,וכ"ש ד או כלי ,אע"פ שלא פוסל את המקוה ,לא מהני כדי להצטר למ' סאה .וטוב להחמיר לכתחילה. סעי מז' רא"ש – מקוה שנובע והתייבש בקי %והיה בור רחוק ממנו במרחק ארבעה בתי ומלאהו מי מכונסי )שאובי( והתמלא המקוה מתחת הקרקע מאות מי מכונסי ,המקוה כשר אע"פ שהתייבש כולו ,כי הוא נחשב כ כחוזר ונובע. ושני טעמי הביא לדבריו בתשובה: .1 זה כמו דברי שמואל בגמרא )בכורות נה" (:נהרא מכיפיה מיברי" ,שבזמ שרב וחו שהנהרות מתמעטי כי מתייבש מקורו של הנהר ובזמ גשמי והאויר נהיה לח אז ג מקור הנהר מתגבר והול ורבה מעצמו ולא הכל ממי גשמי אלא ממקו נביעתו של הנהר .וכ באר מי שנביעתו מגידי האדמה שמתפשטי ובזמ שרב וחו אי במימיו מספיק כדי לנבוע ולעלות וכשבאי עליה מי ממי גש או ממי שנשפכו לבאר ,הוסיפו גידי המי מעצמ ונטהרה אותה שאיבה ברביה והמשכה. .2 דבר ידוע שא"א שלא ישארו אות הגידי בלא מי כלל ,וכיו שיש בה קצת מי ,יש תורת מעי על הכל ,ג כשנכנסי אח"כ מי שאובי. מחבר – פסק את דברי הרא"ש. ב"ח ,ט"ז ,ש"" – כל זה דוקא כשהמקוה נובע ,כי אז הוא נחשב חוזר ונובע ,אבל א היה מקוה של מי גשמי והתייבש ,לא. ב"ח – כל ההתר פה ,זה דוקא לפי רוב הפוסקי בסע' מ' שסוברי שמעי אינו נפסל בשאיבה וביניה הרא"ש שכא פסק ההלכה הוא ע"פ שיטתו ,אבל אנו שמחמירי בזה כדעת המרדכי ,ה"ה שמחמירי כא. ט"ז ,ש"" – חלקו על הב"ח ,וכתבו שא לדעת המרדכי ,כא יהיה המקוה כשר ,כי כא טע ההכשר הוא אחר ,כפי שכתב הרא"ש בטעמו הראשו, שאע"פ שהמעי מתייבש ,מ"מ לא נפסקת הלחלוחית ממנו ונשאר בה מעט מאוד מי שאינ מספיקי למלא את הבאר ,וכשבאי עליה מי שאובי נמצא שנטהרה אותה שאיבה ברביה והמשכה .ואע"פ שהביא ג טע שני שמשמע ממנו שהוא דוקא למ"ד שמעי לא נפסל בשאובי ,מ"מ מוכח מהתשובה שהטע הראשו הוא העיקרי ,ועוד ,שיש כא תרתי לטיבותא :שאובה שהמשיכוה ומעי .וכ"פ העט"ז. סעי מח' משנה – "נוטפי שעשא זוחלי )כגו מקוה שנפר %בשפתו( ,סומ אפילו מקל ,אפילו קנה ,אפילו זב וזבה )סומכי בידיה לסתו את החור עד שיהיו המי מכונסי( ,יורד וטובל ,דברי רבי יהודה .רבי יוסי אומר :כל דבר שהוא מקבל טומאה אי מזחילי בו") .מקואות פ"ה מ"ה( פרוש הר"ש וכ הוא בתשובת הרא"ש – מדובר בנוטפי ממי גש שנקוו למקו אחד והזחיל להוליכ לתו גומא אחת לעשות מקוה ,ולדעת רבי יהודה סומ אפילו מקל או קנה שה פשוטי כלי ע %להוליכ .וזה מותר אע"פ שא יעשה בית קיבול לכלי אלו ,יהיו ראויי לקבל טומאה .ומה שפסול זה רק כאשר נת ידו או רגליו במי וה עוברי דר גופו כמו עלי קני ועלי אגוזי )פרה פ"ו מ"ד( .ולרבי יוסי לא רק שזב וזבה אסור אלא אפילו טהור לא יסמו כי הוא יכול לקבל טומאה ,ובעלי קני ואגוזי במשנה בפרה מדובר שנתנ לפני שבאו המי ולא היו בידו כשעברו המי ש. והלכה כרבי יוסי. פרוש הרמב" וכ נוטה ג הרא"ש בפסקיו – מדובר בנוטפי ממעי טיפי טיפי שדינ כמקוה )מטהרי במ' סאה מכונסי( שסומ עליה מקל וקנה להפו אות לזוחלי )שמטהרי בכלשהו( אפילו זב וזבה וטובלי במקוה כזה ,כי דינו כמעי לכל דבר .ורבי יוסי חולק כי צרי דבר שהויתו 35 תהיה ע"י טהרה .אבל מי גשמי יכולי להעביר אות דר" דבר המקבל טומאה ,כל עוד שאי לו בית קיבול ואי הבדל א הוא מחובר לקרקע או לא, כי לדעת הרמב" ,הוייתו ע"י טהרה ,זה רק לטבילת זב ,מצורע וקדוש ידיי ורגלי ולא לטבילת שאר טמאי. שיטת הטור – הבית יוס הקשה על הטור ,מדוע בסעי יד פסק כהבנת הרמב" לגבי מעי שיורד טיפי טיפי שיכול להפו אותו לזוחל ,וכא כתב כהבנת הר"ש שלא יאחוז ד בידו ויעביר עליו את המי למקוה אחר ממקוה זה? ומסביר הב"י ,שטעמו משו ששני הפירושי באו להחמיר ,הרמב" החמיר לעני מעי שיורד טיפי טיפי בהפסק שאי לו די מעי ,והר"ש בעני שלא יסמו על ד להמשי ממנו מי למקוה ,ונקט כחומרת שתי השיטות .וכ" ג סבר הרא"ש שיש לנקוט כחומרת שתי השיטות ,ולכ יש לפסול מקוה שהויתו ע"י דבר המקבל טומאה. בית יוס – אע"פ שהרמב" הקל בזה ,מ"מ מכיו שהר"ש והרא"ש פרשו שאסור להזחיל מי למקוה בדבר המקבל טומאה ,יש לחוש לדבריה ולהחמיר. הדי כאשר חיבר את הדבר שמזחיל בו לקרקע :כתב הב"י ע"פ הראשוני )רשב"א ,רא"ש ומרדכי בש הרא"( שסילו ג"כ פסול להזחיל דרכו מי למקוה ,כי אע"פ שאי לו בית קיבול ,מ"מ פשוטי כלי מתכות מקבלי טומאה ואינ כשרי להעביר דרכ מי למקוה. והרא"ש כתב ,שא חיבר את הסילו לקרקע ,אזי כשר למקוה כי מספיק לקבל טומאה שהוא בטל אגב קרקע .וראייתו מהמשנה" :כל כלי מתכות שיש לו ש בפני עצמו טמא ,חו %מ הדלת והנגר והמנעול...שנעשו לקרקע" )כלי פי"א מ"ב( ,וה"ה לגבי הסילונות האלו שמונחי תמיד על הקרקע ותשמיש ש לא מקבלי טומאה .וכ הדי בי א התחברו בבני ע הקרקע או שטמוני כול בתו הקרקע ,נחשבי כבטלי לקרקע וטהורי למקוה. והרשב"א הסכי לדברי הרא"ש ,והוסי שלא רק כשהסילו מחובר לקרקע כשר ,אלא כשמחובר לדבר אחר המחובר לקרקע כגו טבעת שבדלת ,ג"כ כשר. הלכה מחבר .1 פסק כטור בש הרא"ש שהחמיר כשני הפרושי ,שהרוצה למשו מי למקוה צרי לעשות זאת בדבר שלא מקבל טומאה ,ולכ המעביר מי גשמי לעשות מקוה אחר לא ישתמש בד ויעביר עליו ולא בסילו של מתכת ,אלא יניח את הד בקרקע ויסיר ידו לפני שיגיעו המי ,כי האד מקבל טומאה ,והד שהוא פשוטי כלי ע %לא מקבלי טומאה מ התורה )ט"ז וש"(. ש"" – כל זה כאשר המי לא יכולי להגיע למקוה אלמלא הכלי הזה שמקבל טומאה ,אבל א ה יכולי לבוא ג בלעדיו ,המקוה כשר אא"כ נעשה הכלי ע בית קיבול ,כדלעיל בסע' לה'. הקשה המעדני מל" ,הרי בסע' יד פסק המחבר כרמב" שאסור להזחיל בדבר המקבל טומאה אפילו מדרבנ? ותר $הש"" ,שזחילה יש לה די שונה ,כי זה רק טיפי טיפי .ועוד תר ,$שש מדובר שאינ נקראי זוחלי ,אבל מ"מ ה נקראי נוטפי ומטהרי באשבור. .2 וא חיבר את סילו המתכת לקרקע ,כשר אפילו מקלח ישר לתו המקוה ,כי אינו מקבל טומאה שהרי הוא בטל אגב הקרקע. רמ"א – וא חילוק בי א טמו תחת הקרקע או לא. דגול מרבבה )וכ בתשובתו בנוב"י ח"ב ס' קלז( ,רעק"א – ודאי שמדובר שהסילו נעשה מראש על דעת לקבעו בקרקע. הדי כאשר המי נופלי למקוה דר" שפתו של הדבר המקבל טומאה גמרא – "נת ידו או רגלו או עלי ירקות )כי ה ראויי למאכל ומקבלי טומאה( כדי שיעברו מי לחבית פסולי ,עלי קני ועלי אגוזי כשרי .זה הכלל :דבר המקבל טומאה פסולי ,דבר שאינו מקבל טומאה כשרי .מנא הני מילי?...הויית ע"י טהרה תהא .אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנ: זאת אומרת :אויר כלי ככלי דמו )שהרי המי יוצאי מידו ומהכלי עוברי לאויר ומהאויר נכנסי לחבית(! אמר לו רבי זירא לרבי חייא בר אבא: ודילמא בשותת )מידו לכלי ולא באו מהאויר(? א"ל :תרדא )שוטה(! כדי שיעברו )משמע קילוח( מי לחבית תנ!") .זבחי כה(: רא"ש – מכא למד הרא"ש ,שמה שאמרנו שפסול למקוה כאשר המי עוברי דר דבר המקבל טומאה זה רק כאשר נופלי ממנו ,אבל א המי נופלי על שפתו מבחו %ונמשכי לתוכו או שמחבר לפי הסילו של אבר צינור קט של ע %או של חרס )שלא מקבל טומאה( והמי מקלחי ממנו למקוה, כשר ,כי ג כא בגמרא רואי שנפסלי המי רק א המי מגיעי לחבית דר אותו דבר המקבל טומאה ישירות. מחבר – פסק כרא"ש שא המי נופלי על שפתו מבחו %של הדבר המקבל טומאה או שמחבר לפי הסילו אבר צנור קט או של ע %או של חרס ,כשר. פתחי תשובה בש חת"ס .1 צרי שיעשה הצינור באופ שיכול לעמוד ולהזחיל בלא דבר המקבל טומאה ,אבל א א"א לעמוד בלא הדבר המקבל טומאה ,לא יועיל כלו. .2 אי צרי שיהיה הצנור הקט ברוחב ג' טפחי שיעברו בכשרות ,כי כא לא שיי לבוד ולא צרי שו שיעור בזה. .3 הצנור והסילו של נסרי יהיו מחוברי ולא יקבע בחבושי של ברזל ,כי מעמיד בדבר המקבל טומאה. סעי מט' משנה – "מטהרי את המקואות העליו מ התחתו והרחוק מ הקרוב .כיצד? מביא סילו של חרס או של אבר )עופרת( ומניח ידיו תחתיו )כלומר ות את פיו( עד שהוא מתמלא מי ומושכו ומשיקו אפילו כשערה ודיו") .מקואות פ"ו מ"ח( 36 רא"ש – מכא למד הרא"ש ,שג בסילו של מתכת וכל דבר המקבל טומאה מותר להעביר דרכו מי ממקוה למקוה אחר או ממעי זה למעי אחר כי מכיו שמי המקוה מחוברי למקוה או למעי שהוא כשר ,א השיקו לחבירו כשר ,כמו מקוה שכולו שאוב שנטהר בהשקה .וכל זה כשמש בצינור או בכלי שאי לו בית קיבול ,אבל בכלי שיש לו בית קיבול פסול ,כי המי היוצאי נפסלי משו שאובי. רשב"א – חלק ,וסבר שאי הבדל בי ממשי" מי מעי או מי מקוה לבי ממשי" מי גשמי ,וכמו שבמי גשמי פסול כשממשי בדבר המקבל טומאה )ולא כרמב"( ,כ ג כא .ומה שאמרה המשנה שמטהרי מקוה עליו מ התחתו מדובר בכלי מתכת העשויי לקרקע או בדבר המחובר לקרקע. הבית יוס הקשה ,הרי בסעי ח' ראינו שממשי מי ממעי לכלי ,שנפסלו אפילו א המי שיוצאי מחו %לכלי ,והחיבור שלה לא מועיל? ותר,$ שש יש לכלי בית קיבול ונפסלי משו שאובי ,ואילו כא בסילו אי לזה בית קיבול אלא רק משו דבר המקבל טומאה ,ולזה מועילה השקה .וכ"כ ג הש". אבל הט"ז התקשה בפרוש זה ,שכיו שע"י חיבור יש השקה מה זה משנה א ה מחוברי בכלי שיש לו בית קיבול או בכלי שאי לו בית קיבול ,כי כל שאובי נטהרי בהשקה .וכתב הט"ז שלא קשה ,כי בסע' ח' הטע הוא משו גזרה. מחבר – פסק כמשנה וכרא"ש ,שכל מה שאמרנו קוד זה בממשי מי גשמי ,אבל א ממשי מי מעי או מי מקוה אפילו ע"י דבר המקבל טומאה ,הרי זה כשר ,כי זה נחשב כמעי נוס או כמקוה נוס שנטהרי בהשקה .והביא כי"א את הרשב"א שחלק ואמר שאי הבל בי א ממשי מי גשמי או ממשי מי מעי. פרישה ע"פ הבנתו בדרכי משה – כתב שכל זה דוקא בעוד מחוברי למעי או למקוה הכשר ,אבל א נפסק הקילוח ,אז מה שנמש בסילו אח"כ ה מי פסולי למקוה. ש"" – כתב שלימוד זה אינו מוכרח ,אלא דבריו מלמדי שהשקה מועילה ג לגבי סילו ולא רק נקב בי מקואות כשפופרת הנוד )סע' נב( ,וא"כ כמו שבסע' נב לגבי השקה ש המקוה כשר ג א נפסק הקילוח ,ה"ה כא. סעי נ' משנה – "נוטפי שעשא זוחלי )כגו מקוה שנפר %בשפתו( ,סומ אפילו מקל ,אפילו קנה ,אפילו זב וזבה )סומכי בידיה לסתו את החור עד שיהיו המי מכונסי( ,יורד וטובל ,דברי רבי יהודה .רבי יוסי אומר :כל דבר שהוא מקבל טומאה אי מזחילי בו") .מקואות פ"ה מ"ה( פרוש הר"ש ,מרדכי ,אגור בש אביו וכ סובר הרשב"א – מדובר במקוה ששפתו נפרצה ומימיו יוצאי וזוחלי ,אסור לטבול בו ,כי זה נקרא מקוה זוחל ,ואפילו ישארו מ' סאה ,מ"מ הוא טובל ג במי העליוני שזוחלי .ומכא למד המרדכי ,שמקוה שנסדק והמי יוצאי דר הסדק ,אע"פ שנשארו בו מ' סאה לאחר שיצאו המי דר הסדק ,מ"מ אי לטבול בו ,כי מכיו שהמי העליוני יוצאי נחשב כולו כזוחלי .ולכ יש להיזהר כשטובל במקוה ,אפילו יש בו אל סאי ,שלא יצאו המי משפת המקוה בשעת טבילה ,כי א כ נקראי זוחלי .וא מעכב את הזחילה בדבר המקבל טומאה כגו כלי או ידו או רגלו אינו מועיל. ריב"ש – כל מה שאסור כשמי יוצאי מהמקוה ,זה רק כאשר המי לא חוזרי למקוה ,אבל א המקוה במקו נמו כ שהמי יוצאי לחו% וחוזרי אח"כ לתו המקוה ,נקראי כול מי מכונסי ולא זוחלי ,ולכ מותר לטבול בה אפילו במה שיצא לחו.% פרוש הרא"ש וכ"פ רבנו ירוח בש הגאוני – מדובר ששפתו נפרצה ולא ישארו בו מ' סאה אחר שיצאו הזוחלי ,ואז אסור לטבול בו לדעת רבי יוסי כי יסתו הפירצה בדבר המקבל טומאה וזה פסול משו "הוויתו ע"י טהרה" ,אבל א ישארו יותר ממ' סאה וסות רק כדי להרבות את המי ,כשר א לדעת רבי יוסי ,ואפילו א סות בדבר המקבל טומאה ,כי מניעת מי שלא יצאו מהמקוה יכול לעשות א בדבר טמא ,שמניעת זחילה אינה הויה. הרא"ש הארי" להוכיח שפרוש הר"ש לא מסתבר במשנה: .1 "נוטפי שעשא זוחלי" לא משמע כ ,כי א נפר %המקוה ה נעשו זוחלי מאליה. .2 לשו "אי מזחילי בו" לא מסתדר והיה צרי להיות כתוב שאי מונעי הזחלה. .3 במשנה )פ"ה מ"ו( אמרו בית הלל" :אי מטבילי בחרדלית )שט מי היורדי מדליו של הר( ,ומודי שגודר כלי וטובל בה וכלי שגדר לא הוטבלו" ,כלומר ,כשגודר כלי אינ זוחלי יותר וא יש ש מ' סאה מכונסי אחרי שגדר אז מטבילי בה .מכא משמע ,שאע"פ שהכלי טמאי ,והרי ברור שאי אפשר להדק אות עד כדי כ שלא יפרצו קצת מי ,מ"מ מטבילי במי המכונסי שנשארו. .4 משמע בתוספתא )פ"ד ה"ו( שא יש לפניו עוגל מ' סאה ,אע"פ שחרדלית של גשמי עוברת דר אותו עוגל ונכנס מצד אחד ויוצא מצד אחר, מ"מ מטבילי בו ,כי נוטפי פסולי כשטובל בה בדר זחילת. ואחר שהארי להוכיח שמותר לטבול כשקצת מי פורצי מהמקוה ,כתב שג הר"ש שאסר ,התכוו שנפר %המקוה כ"כ עד שכל מימיו זוחלי ומנטפי לצאת ולא ישאר בו מ' סאה כלל א לא יסתו אותו שבזה מודה הרא"ש שפסול לטבילה. הגר"א כתב שאי להשיב על ראיות הרא"ש. מקוה שבא ממעי ושפתו נפרצה מהר"י קולו – אפילו לדעת הר"ש שבמקוה רגיל שנפר %המי נקראי זוחלי ,כא מה נפש הוא כשר :א כל המי זוחלי ,עדי ש מעי עליו ודינו לטהר בזוחלי ,ואע"ג שנפסק ממקור המעי ,מ"מ כיו שלא נח באשבור כדר מקוה אלא זוחל ויורד דר הצד האחר ,עדי ש מעי עליו .וא לא נחשבי המי כזוחלי ,אז מטהר כמקוה מפני שיש בו מ' סאה. 37 וראייתו מהמשנה )פ"ה מ"ו( לגבי גל שנתלש ובו מ' סאה ונפל על האד ,טהור ,והסביר רש"י )חולי לא ,(.שמכא נלמד שאע"פ שנפסק הגל ממקו נביעתו ,כיו שלא נח באשבור אלא תמיד היה נע ונד ,לא פסק ממנו ש מעי ומטהר בזוחלי ,וה"ה כא לגבי המקוה שנפר ,%שלא נחו המי אלא נכנסי מהמעי ויוצאי מיד מהפירצה. למסקנה כתב מהר"י קולו ,שאי ראוי להכשיר כ"כ המקוה הזה ,אע"פ שבא ממעי ,כי יש לחוש שמא תפסק הזחילה משני הצדדי ,כגו שכלו המי מצד כניסת למקוה ,וכ בצד המוצא הפסיקו לצאת דר הנקב ונבלעו חלק באדמה ,וכאשר יקלחו המי מנהר ויתמלא המקוה מי ויצאו דר הפירצה יחזרו המי להיחשב כזוחלי א כעת אי דינ כמעי וא"א יהיה לטבול בו. מחבר .1 פסק כמשנה וכפרוש הרא"ש ,שמקוה של מי גשמי שנפר %אחד מכתליו והמי יוצאי דר הסדק ,אז א לא ישארו מ' סאה לאחר שיצאו כל המי פסול ,כי כל המי נקראי זוחלי ואי מקוה מטהר בזוחלי .אבל א ישארו מ' סאה אז המקוה כשר )כולו וג החלק שזוחל(. חזו"א )ס' קמ אות ג( – מדובר שכל שיש מ' סאה באשבור ואינ מתנענעי בזמ הטבילה ,כשר ,אבל א ה מתנענעי ,פסול .ואי שו חילוק בזה בי א הנקב שדרכו פורצי המי למטה ממ' סאה או למעלה ממ' סאה. .2 פסק כר"ש שכשבא לסתו את הסדק שישארו מ' הסאה ,לא יעשה זאת ע"י דבר המקבל טומאה ולא בידו .והביא כי"א את הרא"ש שהתיר לסתו בכל דבר המקבל טומאה. מהרש"ל ,ב"ח – א רוצה לפקוק את נביעת המקוה כדי לנקות אותו ,יכול לעשות זאת ע"י דבר המקבל טומאה. ט"ז – חלק על דבריה ואמר שאינו מכיר חילוק בי סתימת פירצה לניקוי מקוה. ש"" – פסק כב"ח ומהרש"ל ,וכתב שהחילוק פשוט ,שבסתימת פירצה רוצה להכשיר מקוה ,ואילו בפקיקה לניקוי רוצה לעשות מקוה חדש. רמ"א .1 כתב שיש לחוש לכתחילה לפרוש הר"ש והמרדכי שמחמירי שאפילו א ישארו מ' סאה עד הסדק יש לאסור. .2 פסק כריב"ש ,שחוששי למי זוחלי במקוה רק כאשר המי לא חוזרי ,אבל א ה חוזרי למקוה לא נקראי מי זוחלי. .3 כתב את דברי מהר"י קולו שא המקוה נובע ממעי ,אי לחוש שיהיה למי שלו די מי זוחלי. ש"" – ע"פ מה שכתב בסע' י' ס"ק ל' מדובר שהמקוה כל הזמ בא מהמעי ולא הופסקה הנביעה ,כי א הופסקה נביעת המעי ,שוב אי למקוה ש מעי אלא מקוה רגיל. פתחי תשובה – מדובר שהמעי זור ממש לתו המקוה והוא זוחל ,אבל א הוא זור למקו אחר ורק נוגע במקוה ,לא נקרא המקוה כנובע ממעי )וזה מועיל רק לעני לטהר בכלשהו ולמנוע פסול שאיבה( .וכ א בימי הקור המי שבצנורות קופאי ,אז המעי לא נקרא זוחל למקוה ,ובמקומות כאלו יש לגזור ג בימות הקי %משו ימות החור. סעי נא' רשב"א – מקוה שניקב ומימיו נוטפי מעט מעט או נבלעי בקרקע מעט מעט כשר ,כי אי זחילת ניכרת .ומוכיח זאת הרשב"א ,שא לא נאמר כ ,אזי אי ל מקוה כשר ,שהרי תמיד יש חלחול קצת של מי דר הקרקע ונבלע קצת באדמה) .ומה שאסרנו בסעי הקוד זה רק כשיוצאי מי בחוזקה( מחבר – פסק כרשב"א. פת"ש בש חת"ס – ה"ה מה שנבלע בי מרצפות של אבני ,שאי הבדל בי בלוע בקרקע לבלוע באבני שהרי בשניה אי זחילת ניכרת. גר"א – תמה על המחבר ,שהרי דברי הרשב"א ה לשיטתו כמו הר"ש שא נפר %המקוה פסול לטבול בו ,אע"פ שישארו בו יותר ממ' סאה ,אבל לשיטת הרא"ש שפסק המחבר בסעי הקוד שפוסל בזחילה רק א לא ישארו מ' סאה בגלל הפירצה ,אז פסול א במקרה זה שנוט מעט מעט ,כאשר ברור שלא ישארו מ' סאה. דברי הגר"א קשי ,שהרי מלשו הרשב"א "שא לא נאמר כ ,אי ל מקוה כשר ,שהקרקע מתחלחל ובולע מעט מעט" ,א"כ ברור שלרשב"א מותרת זחילה שאינה ניכרת ג כשאי מ' סאה! החזו"א )מקואות תנינא ס' קלה אות ד( ישב את הגר"א ,שהרשב"א הכשיר כאשר כל המי ביחד אי זחילת ניכרת ,אע"פ שהמיעוט כ זחילתו ניכרת, וכשלא ישארו מ' סאה אז בכל המי יחד זחילת ניכרת ,אבל לדעת הרא"ש שאע"פ שהזחילה ניכרת ,כל עוד שיש מ' סאה אצורי ואגורי במקו אחד כשר ,א"כ לא שיי לומר כלל את די הרשב"א וברור שבזחילה מועטת יהיה כשר ג לרא"ש. אמנ יש לדו בדבריו ,שהרי מלשו הגר"א משמע שהרא"ש היה פוסל לשיטתו במה שהרשב"א התיר וצ"ע. סעיפי נב'2נג' הכשרת מקוה חסר או פסול ממקוה כשר משנה – "ערוב מקואות כשפופרת הנוד ,כעביה וכחללה ,כשתי אצבעות חוזרות למקומ .ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה ,מפני שהיא מ התורה )כלומר ,עיקר טבילה מ התורה(...כל שיעמוד בשפופרת הנוד )שיעמוד בנקב כגו עפר או צרורות( ממעטה )את שיעור הנקב לפסול( .רב שמעו ב גמליאל אומר :כל שהוא מברית המי ,טהור") .מקואות פ"ו מ"ז( רא"ש – מדובר שרוצה לערב מקוה שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד של או שני חסרי שיהיו אחד של ,צרי שיהיה נקב כשפופרת הנוד. 38 רשב"א – שיעור של שפופרת הנוד צרי רק כשמחבר מקוה חסר מ השל ,אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה של שאינו שאוב ,השקה כשערה כשר ,כי מקוה שמקוה שאוב פסול מדרבנ הקלו בו. הא לאחר שניקב ונסת נשאר המקוה כשר? רא"ש – ולאחר שניקב כשפופרת הנוד והיה חיבור ,המקוה השני נשאר לעול כשר אפילו א יחזור הנקב ויסת .והביא הרבה ראיות לזה) .עיי במשנה פ"ו מ"ג( רבנו ירוח – הביא שיש מחלוקת בזה. מהו טע התר השקה? רא"ש ,רשב"א – ע"י השקה נעשו זרועי להיטהר מטומאת ,למשל א משיק לנהר ,נחשבי כזרועי לנהר. הלכה מחבר .1 פסק את המשנה וכרשב"א שהבא לערב מקוה פסול או חסר ע מקוה כשר להכשירו או ששניה חסרי ובא לערב להכשיר צרי שיהיה ביניה נקב שרחב כשפופרת הנוד. רמ"א – כריב"ש ,שקילוח המי יהיה כרוחב הנקב. ש"" – דוקא בפסול דאורייתא צרי שפופרת הנוד ,אבל בפסול דרבנ מספיק בכעדשה. .2 כרא"ש ,שלאחר שהתערב הפסול ע הכשר אפילו רגע ,נשאר לעול כשר אפילו א יסת הנקב אח"כ. תשובת הרא"ש ,פרישה בש מהרש"ל ,ב"ח ,ט"ז ,ש"" – כל זה דוקא כשערב מקוה פסול ע כשר ,אבל א ערב חסר ע של כדי להכשירו ונסת הנקב והחסר נשאר חסר פחות ממ' סאה ,פשוט שחוזר להיות פסול ,כי אי שיעור מ' סאה לפנינו. ש"" – מכיו שרבנו ירוח הסתפק א לאחר שנסת השאוב נשאר בהכשרו ,טוב להחמיר לכתחילה. פתחי תשובה בש נודע ביהודה – פשוט שנשאר המקוה בהכשרו ג לאחר סתימת הנקב ,וכ" מוכח מפסק המחבר בסע' נה' שמספיק שיהיו מחוברי פע אחת ונהיו כשרי ,ויש מהסעי ההוא תמיהה גדולה על הש"" מדוע החמיר כא. .3 כמשנה שספק א יש כשפופרת הנוד או אי ,פסול ,מפני שזה ספק של תורה ולחומרא. .4 כמשנה וכת"ק ,ולא כרשב"ג ,שכל שיעמוד בשפופרת הנוד ,ממעטו ואפילו בדבר שהוא מברית המי. צרו נקבי רבי לשפופרת הנוד משנה – "השידה התיבה שבי אי מטבילי אא"כ נקובי כשפופרת הנוד...א היה שק או קופה מטבילי בה כמו שה ,מפני שהמי מעורבי". )מקואות פ"ו מ"ה( מרדכי – כתב בש ראבי"ה שנקבי הרבה מצטרפי לשפופרת הנוד .והוכחתו מהמשנה הנ"ל שבשק או בקופה יש הרבה מאוד נקבי ומטבילי בה וזה נחשב מעורב ע המי. והקשה המרדכי מדברי רבא בגמרא בחגיגה )כב..." :(.מקוה שחלקו בסל ובגרגותני )סל גדול מאוד שמסנני בו יי( ,הטובל ש לא עלתה לו טבילה ,דהא ארעא כולה מחלחלא ובעני דאיכא מ' סאה במקו אחד" ,כלומר אע"פ שיש נקבי בסל אי הוא נחשב כמעורב במקוה ,אלא נחשב הדבר כאילו חילק את המקוה לשני ואי בכל אחד מה שיעור ,וזה כמו מי שנובעי מהאדמה שודאי מחוברי לנהר מתחת לאדמה ,ובכל זאת לא נחשב כמחוברי אלא צרי מ' סאה מכונסי במקו אחד. ותר $המרדכי ,שש מדובר שאי בא סל או גרגותני מקוה של לבדו ולכ לא מועילי הנקבי ,אבל כשיש מקוה של ומקוה חסר ,אז אפילו נקבי דקי יועילו .ומה שכתבה הגמרא מארעא שכולה מחלחלת ,הכונה שא חופר ב' או ג' בורות חסרי ,אז אע"פ שהמי מחלחלי מאחד לשני ,מכיו שאי בא אחד מה מ' סאה אז החלחול לא מועיל ואי צירו ,אבל א היה חופר אצל נהר או אצל מקוה של ורואי יש חלחול מהנהר או המקוה אל החפירה ,אזי זה נחשב חיבור וכשר המקוה. מחבר .1 פסק כמרדכי בש ראבי"ה שנקבי דקי הרבה מצטרפי לשיעור שפופרת הנוד. רמ"א – הוסי עוד מדברי המרדכי ,שמותר לחפור מקוה בצד הנהר ולטבול בה אע"פ שאי בה מ' סאה ,שהרי האר %חלולה היא וכא שהמקוה סמו לנהר ,ורואי את החלחולי כאילו המי באי דרכ מהנהר למקוה וזהו חיבור. פתחי תשובה – החכ צבי והלבושי שרד פסקו שאי נקבי דקי מצטרפי .ולכ אסר הלבושי שרד מקוה שנחפר בצד הנהר אע"פ שהתיר הרמ"א ,אא"כ יש בה מ' סאה ובלא זה אפילו בדיעבד לא עלתה לו טבילה .ואסר זאת מארבעה טעמי .1 :רוב הפוסקי חלקו על דינו של המרדכי .2 .המרדכי לשיטתו שנהר מטהר בכלשהו ,אבל להלכה אנו מחמירי בזה .3 .ג הרמ"א שהביא את הדי הזה ,הדגיש שצרי לראות בעי את החלחולי וזה דבר שרחוק מאוד מהמציאות ,כי כל מקוה בנוי ממחיצות של עצי ואבני ולא רואי את החלחול ולכ זה לא מועיל. .4ג א נפסוק כרמ"א ונסמו על הנקבי שמחברי את המקוה לנהר ,מ"מ טבילה בפחות ממ' סאה כשרה רק בקט ולא לאד סת. .2 אבל א שני המקואות חסרי לא יועילו נקבי דקי .והוסי הרמ"א ,שה"ה א חלק מקוה בסל וחלק בשק ,א אי שיעור מקוה בצד אחד, פסול. הכשרת מקוה שאוב מכשר משנה – "מטהרי את המקואות העליו מ התחתו והרחוק מ הקרוב .כיצד? מביא סילו של חרס או של אבר )עופרת( ומניח ידיו תחתיו )כלומר ות את פיו( עד שהוא מתמלא מי ומושכו ומשיקו אפילו כשערה ודיו") .מקואות פ"ו מ"ח( פרוש הר"ש – כגו שני מקואות בשיפועו של הר ובעליו אי מ' סאה ובתחתו יש ,ומכניס את ראשו האחד במקוה החסר ומשיק את צידו השני למקוה התחתו וכ נטהר ומניח ידו בסילו כדי שלא יברחו המי עד השעה שבא שישק. 39 והקשה הב"י ,אי מספיק חוט השערה ,הרי אפילו רבי יהודה בגיטי )טז (.מצרי שיעור של טופח ע"מ להטפיח? ומסביר הב"י ,שכל זה כשהעליו של אלא שהוא שאוב ובא לטהר אותו ממקוה של כשר ואז מספיק שיעור של חוט השערה כי הקלו בשאוב מדרבנ ,אבל א יש מקוה חסר ובא להשלי לו משל ,צרי שיעור של שפופרת הנוד. ובדבר זה הבאנו מחלוקת לעיל בי הרא"ש לרשב"א: משנה – "ערוב מקואות כשפופרת הנוד ,כעביה וכחללה ,כשתי אצבעות חוזרות למקומ .ספק כשפופרת הנוד ספק שאינה כשפופרת הנוד פסולה ,מפני שהיא מ התורה )כלומר ,עיקר טבילה מ התורה(") .מקואות פ"ו מ"ז( רא"ש – מדובר שרוצה לערב מקוה שאוב בצד מקוה כשר או חסר בצד של או שני חסרי שיהיו אחד של ,צרי שיהיה נקב כשפופרת הנוד. רשב"א – שיעור של שפופרת הנוד צרי רק כשמחבר מקוה חסר מ השל ,אבל להכשיר מקוה שאוב ממקוה של שאינו שאוב ,השקה כשערה כשר ,כי מקוה שמקוה שאוב פסול מדרבנ הקלו בו. מחבר – פסק כרשב"א שהבא להכשיר מקוה שאוב ממקוה של שאינו שאוב ,אע"פ שאינו משיקו אלא כחוט השערה כשר ,ואפילו אי מי ההשקה רואי אויר. רמ"א – דוקא בפסול שאיבה שהוא מדרבנ הקלו בו כשערה ,אבל בפסול דאורייתא צרי כשפופרת הנוד )כדלעיל( .והביא את הרא"ש שחולק ג בפסול שאיבה שצרי כשפופרת הנוד ,וכ" יש להורות למעשה. ש"" – דעה זו של הרא"ש והרמ"א סוברת שכולו שאוב פסול מהתורה )כדלעיל בסע' ג' ,אבל המחבר סובר שכולו שאוב כשר מהתורה ופסול מדרבנ(, ולכ א היה רובו כשר ומיעוטו שאוב ,כגו שנפלו לו ג' לוגי מי שאובי ,מספיק לכו"ע בשערה כי בזה ודאי פסול מדרבנ .ובזה יוסבר מה שהקשה הב"ח על הרא"ש אי יסביר את המשנה שאמרה שמספיק כשערה ודיו? והביאור בזה הוא ,שהמשנה מדברת כשהמקוה העליו פסול רק מדרבנ והרא"ש דיבר על שאוב כולו שהוא פסול מדאורייתא. ט"ז – חלק על הש"" ,וכתב שדברי הרמ"א שדוקא בפסול שאיבה מדרבנ מתייחס לרובו כשר ומיעוטו שאוב כדברי הרמ"א בסע' ג' ,ולכ דעת הרא"ש שחולקת מדברת שצרי שפופרת הנוד ג ברובו כשר ומיעוטו שאוב. סעי נד' משנה – "כותל שבי שני מקואות שנסדק ַל ֶ? ִתי מצטרָ ,ל ֵע ֶרב אי מצטר עד שיהא במקו אחד כשפופרת הנוד .רבי יהודה אומר :חילו הדברי". )מקואות פ"ו מ"ט( רא"ש ,ר"ש ,רבנו ירוח – ֶ? ִתי :מימי לשמאלֵ ,ע ֶרב :מלמעלה למטה .והסביר הט"ז את טעמו ,שע"י חיבור מקצה אל הקצה נחשב הדבר כאילו יש חיבור בי המקואות ,אבל מלמעלה למטה אי חיבור אלא נגד הסדק בלבד. רמב" בפרוש המשנה ,ראב"ד – ִֶ Aתי :מלמעלה למטהֵ ,ע ֶרב :מימי לשמאל .והסביר הט"ז את טעמו ,שא נפר %הכותל באור ,זה נראה כאילו נפל כל הכותל ,כיו שאי לו קיו באמצע ,אבל מימי לשמאל יש קיו לחלק שלמעלה בגלל החלק שלמטה. הא הסדק מספיק? רמב" – א נסדק ַל ֶ? ִתי מצטרפי המקואות אפילו א אי בסדק הזה שיעור של שפופרת הנוד. כִ Aתי ,מצטר כל הסדק לשיעור שפופרת הנוד .משמע שא לאחר צירו הסדק ,לא יהיה באותו חור שיעור של שפופרת רבנו ירוח – כתב שא נסדק ֶ וב ֵע ֶרב ,אע"פ שיש באותו סדק כשפופרת הנוד ,זה ג"כ לא יועיל. כ? ִתי לא יועיל לצר את המקואות לאחדָ . הנוד ,אפילו נסדק ֶ הא כל הסדק חייב להיות מלא מי? ראב"ד – יש מ"ד שאומר ,שאע"ג שצרי שהסדק יהיה כשפופרת הנוד ,מ"מ גובה המי בו מספיק שיהיו כקליפת השו ,כשרוחב הנקב כשפופרת הנוד. משנה – "נפרצו זה בתו זה – על רו כקליפת השו ועל רוחב כשפופרת הנוד") .מקואות פ"ו מ"ט( פרוש הר"ש ,הרמב" והרא"ש – א נפר %הכותל שבי המקואות בראשו )מלמעלה( והמי מתחברי ש ,כיו שהפירצה רואה את האויר וכול רואי שהתערבו מי המקואות ,מספיק תערובת כלשהו )קליפת השו( כרוחב שפופרת הנוד. משנה – "הנצוק והקטפרס ומשקה טופח ,אינו חיבור לא לטומאה ולא לטהרה". הקשה ר"ת ,כא משמע שטופח ע"מ להטפיח נחשב חיבור ,ואילו בפ"ו מ"ז למדנו שערוב מקואות כשפופרת הנוד? ותר ,$שבנקב אכ צרי כשפופרת הנוד ,א במי מספיק טופח ע"מ להטפיח. והקשה הר"ש על ר"ת מסוגיתנו ,הרי כא למדנו שצרי שהמי יהיו ברוחב שפופרת הנוד ,ולא בשיעור טופח ע"מ להטפיח? פרוש ראשו בר"ש – מדובר בשיעור הפירצה שצרי להיות כשפופרת הנוד והמי בשיעור טופח ע"מ להטפיח .ודבר זה שאומרי חכמי שצרי שיעור כקליפת השו ,זה בי בנקב שהוא כשפופרת הנוד ובי בפירצה. פרוש שני של הר"ש – בכל מקו שהמי מתערבי דר" נקב או פירצה אזי שיעור המי כשיעור הפירצה ,בי שפופרת הנוד לנקב ובי כקליפת השו לפריצה מלמעלה ,אבל במי שצפי מעל הכותל של המקוה בלא פירצה ,אזי לרבנ צרי" קליפת השו ולרבי יהודה טופח ע"מ להטפיח. 40 כיצד נפסק להלכה? השקה דר" נקב השקה דר" פירצה למעלה צרי נקב ברוחב שפופרת הנוד גובה פירצה של קליפת השו ומילוי מי כמילוי הנקב והמי ימלאו את הפירצה ר"ת ע"פ פרוש ראשו בר"ש, צרי נקב כשפופרת הנוד ושיעור גובה פירצה של קליפת השו ומי סמ"ק מי של טופח ע"מ להטפיח בשיעור של טופח ע"מ להטפיח רשב"א ,סמ"ג ,רמ"ה ,רמב", מרדכי ע"פ ר"י פרוש שני בר"ש ע"פ הריב"ש השקה דר" מי שצפי מעל הכותל שבי המקואות שיעור מי של קליפת השו )כרבנ( שיעור המי הוא טופח ע"מ להטפיח )כרבי יהודה( המרדכי העיר עוד לדעת ר"י ,שא לא היה כותל בי המקואות ,אלא עפר ,אי צרי שיעור של שפופרת הנוד ומי כמלוא נקב ,אלא מספיק שישוו המי את העפר ויעברו מזה לזה אפילו כקליפת השו. מחבר .1 פסק את המשנה וכרמב" ,שכותל שבי שני מקואות שנסדק מצד זה לצד ,אפילו כלשהוַ ,ל ֶ? ִתי מצטר ְל ַע ֵרב את שני המקואות ,וא ָל ֵע ֶרב אינ מצטרפי עד שיהיה כשפופרת הנוד. .2 כראשוני ,שא נפר %הכותל למעלה זה לזה על רו כקליפת השו ועל רוחב שפופרת הנוד ,כשר ,כיו שמגולה למעלה ורואה את הכותל. ב"ח ,ש"" – ה"ה א המי הולכי מזה לזה מעל הכותל ולא נפר %צרי כקליפת השו ולא טופח ע"מ להטפיח )לא כריב"ש(. רמ"א – כמרדכי והרמב" ולא כריב"ש ,שה"ה א היה גל של עפר בי שני המקואות ,א נטל מגובה הגל שצ מעל המקואות מעט עד שמקלחי זה לזה שיעור של כרוחב שפופרת הנוד ברו קליפת השו יספיק ,כי נקב בשיעור שפופרת הנוד מספיק ,והמי צריכי להגיע לגובה של קליפת השו. אי" ההלכה בעני שתי וערב? באר הגולה ,גר"א – כרא"ש וכר"ש ,שתי זה ברוחב וערב זה מלמעלה למטה .ב"ח ,ט"ז ,ש"" – לא הכריע במחלוקת ולכ לעני מעשה הולכי לחומרא ואי לה הכשר אא"כ יש נקב כשפופרת הנוד בי באור ובי ברוחב. ש"" – בכל הסעיפי הנ"ל שטובלי במקוה חסר שהשיקו אותו לשל והכשירו אותו ,צרי" בכל מקרה שהוא שגו הנטבל יעלה ויתכסה בתו" המי בבת אחת ,אחרת הטבילה פסולה .ולגבי כלי חובה לפחות שיעור רביעית אע"פ שהמי מכסי את הכלי בפחות מזה ,כגו מחטי וצנורות וכד'. סעי נה' משנה – "שלושה מקואות :בזה עשרי סאה ובזה עשרי סאה ובזה עשרי סאה מי שאובי ,והשאוב מ הצד וירדו שלושה וטבלו בה ונתערבו )מי המקואות( ,המקואות טהורי והטובלי טהורי .היה השאוב באמצע וירדו שלושה וטבלו בה ונתערבו )מי המקואות( ,המקואות כמו שהיו והטובלי כמו שהיו") .מקואות פ"ו מ"ג( ר"ש ,רא"ש – א השאוב מ הצד ,התערבו שני הכשרי ונעשו מקוה אחד של מ' סאה ,ואז כשמתערב השלישי הוא מוכשר להיות מקוה כשר ,כי כשיש מ' סאה כשרי מותר להוסי עליה אינסו שאובי ,ואז ג המקוה השאוב נהיה כשר ואפשר לטבול בו ]וה"ה א יש מחיצה ביניה ומעורבי המי דר נקב כשפופרת הנוד[. א השאוב באמצע ,אז מכיו שהתערבו דר המשכה ,לא נפסלו העשרי הכשרי א אי חיבור ביניה לעשרי השאובי השניי ,ולכ כל דבר נשאר כמו שהוא ,כלומר :שני המקואות הכשרי ,נשארו כשרי לעניי להקוות עליה כ' סאה נוספי )ולא נפסלו בכ שיש בה שאובי כי הגיעו בהמשכה ולא נפלו מכלי(. ולכאורה יש לחוש כשהשאוב בצד ,שמא האמצעי התערב בשאוב קוד שהתחבר לכשר שבצידו? תרו $הריב"ש –אע"פ שאפשר שהתערבו המי השאובי ע העשרי הכשרי שבציד קוד שיתערבו העשרי ע העשרי הכשרי האחרי, מ"מ הולכי להקל בספק שאובי ,מה ג שהשאובי לא פוסלי את הכשרי )כי באו בהמשכה( ולכ כשהתערבו כשרי בכשרי הסמוכי לה הצטרפו והוכשרו השאובי והטובלי טהורי והמקואות כשרי. תרו $הט"ז והש"" – אעפ"כ לא נפסל ,שהרי התחבר ג לכשר קוד שירדו השאובי לתוכו. מחבר – פסק את המשנה וכהסבר הר"ש והרא"ש ,ולכ שלושה מקואות שיש בשני מה בכל אחד כ' סאה כשרי ובאחד כ' סאה שאובי ועומדי זה בצד זה ,א השאוב מ הצד וירדו שלושה וטבלו ועלו המי וחיברו את כול ,הוכשרו שלשת ,כי היו פע אחת מחוברי במ' סאה מי כשרי, והטובלי טהורי .וא השאוב באמצע לא הוכשרו המקואות ,אלא נשארו כמו שהיו תחלה )הכשרי נשארו כשרי כי השאובי באו אליה בהמשכה ולכ לא נפסלו הכשרי מהשאוב ,והשאובי נשארו שאובי( ,והטובלי לא נטהרו. ט"ז – הכונה ב"הוכשרו שלשת" ,זה שהכ' סאה השאובי הוכשרו להיות כמי גשמי ,ולכ א יוסיפו עליה כ' סאה מי גשמי אח"כ יהיו כשרי ,וכ כ' הסאה הכשרי שנכנסו לה השאובי ,לא נפסלו ע"י ירידת השאובי אליה ,ולשו "הוכשרו שלשת" הכונה שיש לה צד כשרות. 41 ש"" – אי חוששי לזחילה במקוה ,כי מדובר שהמי שיצאו חזרו למקומ .וכל זה כשהיו ש רק כ' סאה כשרי ,אבל א היו מ' סאה אז לא נפסלי לא חוזרי .ואפילו למי שסובר בסע' נ' שיש פסול זוחלי ג כשנשארי מ' סאה ,זה רק ש כשהמי יוצאי מעצמ ,אבל כא ה יוצאי מחמת הטבילה ,וזה ודאי לא פוסל. סעי נו' תוספתא – "שני מקואות של עשרי עשרי סאה ,אחד שאוב ואחד כשר .ירדו שני והשיקו וטבלו בה ,אפילו אדומי והלבינו או לבני והאדימו ,המקואות כמו שהיו והטובלי כמות שהיו") .פ"ג ה"ה( פרוש הר"ש – מדובר שנכנס אחד למקוה הכשר ,ומחמת שנכנס עלו המי וצפו המי ועברו למקוה השאוב .אזי ,אפילו המי הכשרי אדומי והמי השאובי הלבינו אות כשנכנסו אליה ,וכ להיפ ,הכל נשאר כמו שהיה ,הכשר להקוות עליו למ' סאה ,והשאוב פסול ,כי קצת המי השאובי התבטלו ברוב הכשרי קוד שנכנסו למקוה הכשר. מחבר – פסק את לשו התוספתא .והט"ז הביא את פרוש הר"ש. סעי נז' משנה – "מטבילי בחריצי ונעיצי ובפרסת החמור המעורבת בבקעה") .מקואות פ"ה מ"ו( פרוש הרא"ש והר"ש – כשהבהמה דורכת באר %עושה גומא ,ומדובר שנתקבצו בבקעה מ' סאה מקוה כשר ופרסה זו מעורבת לה כשפופרת הנוד. ומשמע שטובל בתו הפרסה וכ ג מוכח מלשו הרמב" ,שכל המעורב למקוה ,הרי הוא כמקוה. משנה – "מחט שהיא נתונה על מעלות המערה )על אחת ממדרגות המקוה שבמערה( ,היה מולי ומביא במי )מנענע את מי המקוה עד שהגיעו למדרגות המקוה( ,כיו שעבר עליה הגל ,טהורה") .מקואות פ"ז מ"ז( רא"ש – כל זה בתנאי שלא יתלש הגל ממקומו ,אלא יהיה מחובר למקוה ,אחרת לא יטהר שהרי אי בו מ' סאה. מחבר – פסק כרמב" ע"פ המשנה וכפרוש הר"ש והרא"ש ,שכל המעורב למקוה הרי הוא כמקוה ומטבילי בו ,ולכ גומות הסמוכות לפי המקוה ומקו רגלי פרסות בהמה שהיו בה מי מעורבי ע מי המקוה כשפופרת הנוד ,מטבילי בה. רמ"א – כמשנה ,שכלי המונח בצד המקוה מנענע בידו את המקוה כדי שיעשה גל במי ויעבור על גב הכלי ועולה לו הטבילה .וכרא"ש ,שבלבד שלא יעקור את הגל ממקומו אלא יהיה מחובר למקוה ,כי אחרת חייב שיהיה בגל מ' סאה ושיעשו אשבור )ט"ז וש"(. ט"ז – קשה ,הרי בסעי מט' הבאנו דעת הרשב"א ,שאוסר להחזיק בידו את הד שממשי דרכו מי למקוה ,בי בממשי מי מעי ובי בממשי מי מקוה ,וא"כ לשיטתו אי יסביר את המשנה כא שאומרת שמנענע בידו? ותר $הט"ז ,שש מדובר שממשי מי דר דבר המקבל טומאה למקו שבו לא היו מעול ,משא"כ כא שש ידיו בתו המקוה או המעי וע"י הנענוע ש ממילא הולכי המי חו %למקומ מהמקוה עצמו ,זה לא נקרא המשכה ע"י דבר המקבל טומאה .ובזה יוסברו דברי הרא"ש ,שא נעקר הגל ממקומו חייבי מ' סאה ,ואי זה נחשב כממשי מי דר דבר המקבל טומאה, ולכ א היו מ' סאה כשר .וכ הסביר ג הש"". ב"ח וט"ז – כל זה דוקא במקוה שהוא ממי גשמי ,אבל במקוה שנובע ממעי שמטהר בזוחלי ובכלשהו ,אפילו נעקר הגל היה הכלי נטהר בכלשהו, כי לכלי לא צרי מ' סאה .ואי זה דומה לגל שנתלש מהי שצרי שיהיו בו מ' סאה ,כי י אינו נידו כמעי נובע לטהר בכלשהו ,אלא רק בזוחלי. ש"" – הקשה על הב"ח ,אי כתבו שמדובר כא במקוה ,הרי במקוה א נתלשו המי נחשבי כזוחלי ופשוט שלא יכולי לטהר אפילו במ' סאה? לכ חלק על הב"ח והט"ז ,וכתב שדברי הרא"ש ה ג במקוה וג במעי ,ואפילו במעי לא יתלוש ,כי ללא מ' סאה לא יטהר ורק כשטובל בגו המעי מספיק כלשהו ,אבל לא כשנתלש .ואי הבדל בזה בי אד לכלי ,כי הרא"ש דיבר על מחט שנתונה במעלת המערה ,וג בזה צרי מ' סאה. סעיפי נח'2נט' משנה – "כל המעורב למקוה כמקוה .חורי המערה )חורי שבכתלי המקוה שהוא כמערה( וסדקי המערה מטבילי בה כמה שה )אע"פ שמעורבי ע מי המקוה רק בכלשהו(. עוקת המערה ,אי מטבילי בה ,אלא א כ היתה נקובה כשפופרת הנוד .אמר רבי יהודה :אימתי? בזמ שהיא מעמדת עצמה ,אבל א אינה מעמדת עצמה ,מטבילי בה כמו שהיא") .מקואות פ"ו מ"א( בית יוס – יש הבדל בי חורי המערה לעוקת המערה לא רק לעני שפופרת הנוד ,אלא ג לעני רביעית ,שבחורי המערה לא צרי שיהיה רביעית מי בנקב המחבר ביניה ,כי זהו מקוה אחד ,ואילו בעוקת המערה צרי שיהיה שיעור רביעית מי בחור שמחבר בי העוקה למקוה עצמו. מהי עוקת המערה? ר"ש ,רא"ש – מדובר בחפירה בצדי המקוה ,ויש בה מי כשרי פחות ממ' סאה ,ולפי רבי יהודה ,א העוקה חלוקה מהמקוה ,כלומר ,שלפעמי יש במקוה מ' סאה כשרי ג מבלי שיגיעו המי לעוקה ,אזי המערה נקראת ש מקוה ,וכדי לחבר את העוקה צרי נקב של שפופרת הנוד )ע"פ שלפעמי כ מגיעי המי לעוקה( ,אבל א אינה מעמדת את עצמה ותמיד כשיש מ' סאה במערה ,יש ג מי בעוקה ,הרי העוקה נקראת 42 רמב" – מדובר בחפירה תחת שטח פני המקוה שעשויה ככיפה ,ולרבי יהודה ,א היתה הקרקע המבדלת בי העוקה והמקוה חזקה ומעמידה את עצמה ,אי מטבילי במי שבעוקה אא"כ היו מעורבי ע מי המקוה ע"י נקב כשפופרת הנוד ,אבל א הטובל במקוה נופל לתו מי העוקה כי הקרקע רעועה וחלשה ,אפילו אינ מעורבי אלא בכלשהו ,מטבילי במי העוקה. מחבר .1 פסק את המשנה שחורי המערה וסדקי המערה מטבילי בה ,אע"פ שהמי מעורבי ע המקוה בכלשהו ,כי זה נחשב חלק המערה שהיא עצמה המקוה. .2 כמשנה וכרבי יהודה וכפרוש הרמב" לגבי עוקה ,שעוקה )חפירה( שבתו המקוה ,א היתה הקרקע המבדילה בי העוקה למקוה חזקה ויכולה להעמיד את עצמה ,אי מטבילי במי שבעוקה עד שיהיו מעורבי ממש כשפופרת הנוד ,כי כרגע זה לא נחשב מחובר ,אבל א לא יכולה להעמיד עצמה אפילו אינ מעורבי אלא בכלשהו ,מטבילי בה. ש"" – בכל הסעיפי הנ"ל שטובלי במקוה חסר שהשיקו אותו לשל והכשירו אותו ,צרי" בכל מקרה שהוא שגו הנטבל יעלה ויתכסה בתו" המי בבת אחת ,אחרת הטבילה פסולה .ולגבי כלי חובה לפחות שיעור רביעית אע"פ שהמי מכסי את הכלי בפחות מזה ,כגו מחטי וצנורות וכד'. סעי ס' תוספתא – "שלוש גממיות שבנחל ,העליונה והתחתונה של עשרי עשרי סאה והאמצעית של מ' סאה וסילו של מי בתוכ ויוצא מה )או חרדלית של גשמי נכנסת לתוכ ויוצא מה( ,רבי יהודה אומר :רבי מאיר היה מטביל בעליונה ואני אומר בתחתונה ,וחכמי אומרי ,בי זו ובי זו ,אי מטבילי אלא באמצעית שיש בה מ' סאה") .פ"ג מ"ג( רמב" – פסק כחכמי ,ולכ שלוש גומות שבנחל )בקעה( ,התחתונה והעליונה של עשרי סאה והאמצעית של מ' סאה ושט של גשמי עובר בתו הנחל ,אע"פ שהוא נכנס לתוכ ויוצא מתוכ אי זה נחשב כערוב מקואות ואי מטבילי אלא בגומא האמצעית ,כי מי שנזחלי מערבי מקואות רק א ה עומדי. הקשה הבית יוס ,מדוע הרמב" מפרש את הברייתא בשאלה הא מי נזחלי מערבי מקואות או לא ,והרי בחגיגה יט .למדו מברייתא זו הא אומרי במקואות גוד אסיק או רק גוד אחית ,ולמדו מדברי יהודה שהיה מטביל רק בתחתונה שלא אומרי גוד אסיק ,ומדוע שינה הרמב" מלימוד הגמרא? ותר $הב"י בפרושו הכס משנה ,שזו אותה מחלוקת ,כלומר ,הטע שלא אומרי שמי נזחלי מערבי מקואות זה מפני שלא אומרי לא גוד אחית ולא גוד אסיק במקוה ולעול קטפרס אינו חיבור ,וזה משו שהלכה כחכמי. וכ כתב הריב"ש ,שאכ רבי מאיר ורבי יהודה מודי שאומרי גוד אחית ונחלקו הא אומרי גוד אסיק ,אבל חכמי שחולקי ואומרי שטובלי רק באמצעית מסכימי שלא אומרי לא גוד אחית ולא גוד אסיק ,ולכ פרש הרמב" לגבי עירוב מקואות ע"י זחילה. מחבר – פסק את התוספתא ע"פ הרמב". ש"" – מה שאי צרו כא של המקואות במי זוחלי ,זה דוקא בשט של גשמי שעובר ביניה ,אבל מעי מערב מקואות א בזוחלי. סעי סא' רמב" ,מחבר – הכופת ידיו ורגליו וישב באמת המי ,א נכנסו מי דר כולו טהור. סעי סב' תוספתא – "הטביל בו יורה גדולה ,הרי זו טמאה ,מפני שהמי מקלחי .כיצד הוא עושה? מורידה לתו פיה והפכה ומטבילה ומעלה דר שוליה .הקופ% למקוה הרי זה מגונה ,הטובל פעמי במקוה הרי זה מגונה" )פ"ה ה"י(. רא"ש – מקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות ,האד הטובל בתוכו ,לא יקפו %לתוכו שלא יחסרו המי בקפיצתו בתוכו ,כי המי ניתזי החוצה .ולא יטבול בתוכו פעמי זה אחר זה ,שמא בראשונה לא טבל כהוג על סמ השניה ובשניה שמא חסרו המי בגלל הראשונה ,אבל כשטובל פע אחת נזהר לטבול כהוג. הסבר הרא"ש ע"פ הריב"ש – הסביר את דברי הרא"ש ,שכשקופ %למקוה שיש מ' סאה מכוונות ,המי ניתזי החוצה מכח הקפיצה לפני שיכסו המי את כל גופו ונמצא שטבל במקוה חסר ,אבל מכיו שאי ודאות שזה יקרה לכ זה נקרא מגונה בלבד ולא פסול באופ גור .וג לגבי הטובל פעמי ,זה רק חשש בעלמא שמא לא טבל כהוג בראשונה ויצאו מי והתמעט ממ' סאה ,ולכ זה נמצא מעשה מגונה .אבל כשטובל פע אחת נזהר כי אי דעתו על טבילה שניה ,ואפילו א יצאו חלק מהמי מהמקוה בשעת הטבילה ,מ"מ כיו שהוא טובל בנחת ,לכ המי יכסו קוד את כל גופו לפני שיצאו החוצה, ולכ ה נקראי מחוברי בשעת טבילה וג לאחר מכ ה כגל שנתלש ועדי מחובר למקוה. והטע שפרש הרא"ש שמדובר במקוה מצומצ ,זה בגלל תחילת התוספתא לגבי יורה גדולה שצרי להורידה לתו פיה כדי שלא יקלחו המי החוצה. משמע שיש ש מ' סאה מכוונות. רמב" ע"פ הריב"ש – חילק בי תחילת התוספתא לסופה ,ולכ הקופ %למקוה הרי זה מגונה ג לא במקוה מצומצ ,כי כתוב ש "הקופ %למקוה", ולא 'הקופ %בו' ,כלומר למה שכתבנו קוד .וטעמו ,מפני שא קופ $נראה שנכנס להתקרר ,וכ הטובל פעמי ,מכיו שטבל פע אחת ,כשנכנס שוב 43 נראה כאילו נכנס להתקרר ,וא יגע בתרומה וקדשי יהיו אחרי סבורי שלא צרי בזה כונה בטבילה .ולכ כתב הדרכי משה ,שכיו שאי לנו תרומה וקדשי אי מקו לגזרה הזו. מחבר – פסק את התוספתא ע"פ הסבר הרא"ש ,שמקוה שיש בו מ' סאה מצומצמות ,אי לקפו %לאותו מקוה כשבא לטבול שלא יחסרו המי כאשר יקפו %ממ' סאה ,וכ לא יטבול בו פעמי זה אחר זה )שמא בראשונה לא יכוו לטבול כהוג וכשיבוא בשנית כבר חסר ממ' סאה(. טבילת שני אנשי בזה אחר זה במקוה מצומצ משנה – "מקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ,ירדו שני וטבלו זה אחר זה ,הראשו טהור והשני טמא )כי חסר ממ' סאה שחלק מהמי נמצאי אצל הראשו( .רבי יהודה אומר :א היו רגליו של הראשו נוגעות במי ,א השני טהור )מדי גוד אחית ומי הראשו כאילו נמצאי במקוה(. הטביל בו את הסגוס )מעיל עבה של צמר שסופג הרבה מי( והעלהו ,מקצתו נוגע במי ,טהור") .מקואות פ"ז מ"ו( גמרא – "...מיתיבי :עודהו רגלו אחת במי הוחזק לדבר קל מחזיק עצמו לדבר חמור .עלה ,שוב אינו מחזיק ...מא תנא עודהו רגלו אחת במי? א"ר פדת ר' יהודה היא ,דתנ :מקוה שנמדד ויש בו מ' סאה מכוונות ...אמר רבה בר אבוה :מחלוקת במעלות דרבנ )אונ ,מחוסר כיפורי( אבל מטומאה לטהרה דברי הכל השני טמא ,והיינו דרבי פדת. איכא דאמרי :אמר רב נחמ אמר רבה בר אבוה :מחלוקת מטומאה לטהרה ,אבל במעלות דרבנ דברי הכל א השני טהור ,ופליגא דרבי פדת") .חגיגה יט(. בית יוס – טע רבי יהודה הוא כפי שפרש רש"י שאומרי גוד אחית ולרבנ לא אומרי גוד אחית ,כי מ' סאה מ התורה ה )ראב"ד( .ולרבנ הטע הוא כפי שמבואר בגיטי טז .ש רבי יהודה סובר שטופח להטפיח הוא חיבור ולרבנ אי זה חיבור. טור ,רבנו ירוח – פסקו כרבי יהודה .הקשה הב"י על הטור מדוע פסקו כרבי יהודה שהוא יחיד נגד רבי? והסביר הב"י ,שהטור ורבנו ירוח פסקו כלישנא בתרא ,וש מבואר שבמעלות דרבנ הכל מודי שא השני טהור ,וה סוברי שטבילת אשה לבעלה היא כמו מעלות דרבנ ,כי מצאנו דברי שהחמירו בה לטהרות ולא לטבילת אשה ולכ ג בזה לא מחמירי ,ואע"פ שלישנא בתרא חולקת על רבי פדת ,מ"מ אפשר שהוא סובר כרבי יהודה כי הברייתא סתומה כמותו ולכ ג הוא יסכי שכ ההלכה. אמנ הבית יוס מאוד פקפק בזה ,כי להקל בנדה יותר מטהרות לא כול מסכימי לזה ,והרא"ש ביניה .ועוד ,הרי לא כתוב בפרוש בשו מקו שהקלו בנדה יותר מטהרות ,אז אי נבוא אנחנו ונקל באשה לבעלה שזה איסור תורה ונדמה את זה למעלות דרבנ? ואע"ג שאפשר לומר ש"כל דתקו רבנ כעי דאורייתא תקו" ,ולכ א לא החמירו במעלות דרבנ לא נחמיר בטבילת נידה ,מ"מ אי כדאי להקל בזה. רמב" ,ראב"ד – פסקו כת"ק וכלישנא קמא ולכ בי מטומאה לטהרה ובי במעלות דרבנ ,השני טמא .וכ"פ הבית יוס. אמנ הקשה הבית יוס על הרמב" ,א באמת השני טמא אע"פ שרגליו של ראשו נוגעות ,אז אי פסק את המשנה לגבי המטביל סגוס עבה )מעיל צמר עבה שסופג הרבה מי( במקוה והגביהו ,שא מקצת הסגוס נוגע במי הטובל באחרונה טהור כי הכל מעורב ,ומה ההבדל בי זה לרגליו של ראשו שנוגעות במי? ותר $הריב"ש ,שסגוס שונה מאד ,שכיו שהוא בולע הרבה מי ,אז כל זמ שלא הוציא את כולו מהמקוה ,המי שבו מעורבי ע המקוה ,ואילו באד המי נמצאי רק על שטח גופו ולא בלועי בו וטפח על מנת להטפיח אינו חיבור ,ולת"ק ,הלחלוחית שעל גו האד אינה חיבור למקוה .וע"ע בזה בסע' סג. הט"ז כתב שאי קושיה מריב"ש על מה שכתב בס"מ שבגד עבה גרע טפי ,כי יחסית לכלי נקוב ,ודאי שבגד גרע טפי ,אבל יחסית לאד שיש עליו מי על גופו ,ודאי שאד גרע יותר מבגד שיש בו נקבי קטני. מחבר – פסק את המשנה וכרמב" וכראב"ד שפסקו כת"ק ולישנא קמא של רב נחמ ,ולכ שני שטבלו זה אחר זה ,אע"פ שרגליו של ראשו נוגעות במי ,השני נשאר טמא כי חסרו המי ממ' סאה. ש"" – כתב את חילוק הריב"ש בי סעי זה לסע' סג. סעי סג' משנה – "הטביל בו את הסגוס )מעיל עבה של צמר שסופג הרבה מי( והעלהו ,מקצתו נוגע במי ,טהור") .מקואות פ"ז מ"ו( פרוש הרמב" – מדובר במקוה מצומצ שמטביל בו סגוס והעלהו ,ואז א מקצתו נוגע במי אז מי שטובל ש טהור וא העלהו לגמרי הטובל טמא, כי נחסר משיעור המקוה מי ,שה נמצאי ספוגי בסגוס. פרוש הר"ש והרא"ש ,ורבנו ירוח והטור – מדובר לגבי הכשר מקוה ,שא לא העלה את הסגוס ,אזי המי שבו לא נחשבי כשאובי וטהור המקוה, אבל א העלהו כולו נחסר המקוה והמי שספוגי בסגוס דינ כמי שאובי ופוסלי את המקוה בשלושה לוגי כשהמקוה נחסר ממ' סאה. רוקח – כתב ש"העלהו" לא הכונה העלוהו ממש ,אלא אפילו בעודו מחובר למקוה סחט בידיו את המי מהסגוס ,הרי דינ כמי שאובי שפוסלי את המקוה בשלושה לוגי. 44 מחבר – פסק את המשנה וכפרוש הר"ש והרא"ש ,שא הטביל במקוה בגד עבה שהמי נבלעי בו ,כל זמ שהבגד נוגע במקוה ,המקוה כשר אע"פ שזבו ממנו ג' לוגי למקוה ,כי ה אינ נקראי שאובי ,אבל העלהו ממנו פסול המקוה ,כי הוא נעשה שאוב מהמי שטפטפו מהבגד. ]עיי לעיל בסע' טו ,ש הבאנו דיו לגבי סחט את הבגד בידי שאע"פ שהוא מחובר ,מ"מ מכיו שהמי יצאו בידי אד נחשבי כשאובי ופוסלי את המקוה[ לא התברר מדוע המחבר פסק שהבגד מחובר למקוה ,הרי בסעי ס' נפסק שקטפרס אינו חיבור! הכס"מ )מקואות פ"ח ה"ח( כתב שבמגביה סגוס )בגד( אינו כ"כ קטפרס כמו אד ,ועוד כתב ,מפני שאי על האד אלא טופח ,ואפשר שמנוגב במקצת המקומות ולכ הוא אינו חיבור. הטבלת יורה או כלי במקוה מצומצ תוספתא – "הטביל בו יורה ,הרי זו טמאה ,מפני שהמי מקלחי .כיצד הוא עושה? מורידה דר פיה והופכה ומטבילה ומעלה אותה דר שוליה") .פ"ה ה"י( פרוש הר"ש – המי מקלחי מהיורה ובתוכה נעשי שאובי .והסביר הב"י ,שכוונתו שלא יכניס את הקדרה דר שוליה ויקלחו המי פנימה עד שתתמלא ויטבילנה ,מפני שהמי שמקלחי לתוכה נעשי שאובי ,ובמקוה מצומצ כשהתערבו כל המי פסלו את המקוה. והקשה הב"י ,למה המי המקלחי בתוכה נעשו שאובי ,הרי ה מחוברי למי המקוה? ותר ,$שחוששי שמא יפסק הקילוח לרגע אחד ונמצאו המי שבתו הכלי שאובי .ועוד תר ,$שאע"פ שלא פסק הקילוח בכל זאת נקראי שאובי ,כי מי שבכלי לא מועיל לה חיבור למעי או מקוה. ונפק"מ בי התרוצי לגבי מוריד את היורה דר" צידה ,שלתרו $הראשו זה בסדר ונחשב כאילו מורידה דר" פיה ,ולתרו $השני לא יועיל אלא רק כאשר מורידה דר" פיה. פרוש הרמב" – הסיבה שהיורה טמאה היא מפני שהמי ניתזי החוצה מהמקוה ,ונמצא שהמקוה חסר ממ' סאה ,ולכ יכניס אותה דר פיה ויהפו אותה בפני ויוציא אותה דר שוליה כדי שהמי שבתוכה לא יהיו שאובי ויחזרו למקוה ויפסלו אותו .וכתב הב"י ,שכא משמע שכל עוד שהמי שבקדרה מחוברי למקוה ,ה לא פוסלי כי חיבור מי שבכלי למעי או למקוה זה כשר ,והחשש הוא רק א המי יהיו לגמרי בחו %ויפלו לתו המקוה ויפסלוהו .לכ לפי הרמב" א מוריד אותה דר" צידה זה כשר. פרוש הטור – הסיבה שהיורה טמאה היא מפני שהמי ניתזי החוצה ,ונמצא שהמקוה חסר ממ' סאה ,ולכ יכניס אותה דר פיה ויהפו אותה בפני ויוציא אותה דר שוליה כדי שהמי לא ישארו בתוכה ויחסרו מי מהמקוה. הב"י תמה מדוע בטע להוצאת היורה מהמקוה שינה מדברי הרמב" ,ועוד תמה ,הרי לפי טע זה ,אז ג א מוציא את הקדרה דר שוליה ג"כ יחסרו מי מהמקוה? ודחק הב"י בבאור דברי הטור ,שהוא סובר שלא מדובר ממש במקוה מצומצ של מ' סאה בדיוק ,אלא קצת יותר ,וג זה נקרא מצומצ ובהוצאה דר שוליה עולי איתה מעט מאוד יותר ביחס למוציא אותה דר פיה ולכ ישארו מ' סאה. מחבר – פסק כתוספתא וכפרוש הרמב" ,שא מטביל במקוה יורה או שאר כלי ,מורידי אות לתוכו דר פיה ,כדי שלא ינתזו המי כשנכנס לתוכו ויהיה חסר ,וכשמוציא אותו ,מעלהו דר שוליו כדי שלא ישאר בו מהמי ואז יחסר המקוה. רמ"א – הוסי את הטע שהמי שישארו ביורה או בכלי יהיו שאובי ויפסלו אותה כי לא נשאר בו מ' סאה כשרי. ש"" – לפי פרוש הר"ש שמוריד דר פיו משו מי שאובי ,אסור להטביל אפילו דר צד אלא רק דר פיה ,ובדיעבד אי לחוש לזה. סעי סד' משנה – "הכר והכסת של עור ,כיו שהגביה שפתותיה מ המי ,המי שבתוכ שאובי .כיצד יעשה? מטביל ומעלה אות דר שוליה") .מקואות פ"ז מ"ו( משנה – "היו נתוני )שק או קופה( תחת הצנור )שיורדי בו מי גשמי למקוה( ,אינ פוסלי את המקוה )כי המי שבתוכ לא שאובי כי יש לה נקבי( ,אלא מטבילי אות ,ומעלה אות כדרכ") .מקואות פ"ו מ"ה( רמב" ,מחבר – פסקו את המשניות ,ולכ :המטביל כר או כסת במקוה שיש בו מ' סאה מכוונות ,כיו שהגביה שפתותיה מ המי ,המי שבתוכ נקראי שאובי .וכיצד יעשה? מטביל ומעלה דר שוליה .והקופה ושק מטביל ומעלה אות כדרכ ואינו חושש ,משו שיש לה נקבי. ש"" – הטע שמעלה דר שוליה הוא מפני שאז כשנופלי למקוה עדי הכלי בתו המקוה ולכ אינ שאובי. סעי סה' גמרא – "איתמר :קידשה אביה ובדר וקידשה עצמה בעיר והרי היא בוגרת ,רב אמר :הרי היא בוגרת לפנינו ,ושמואל אמר חיישינ לקדושי שניה... נימא כתנאי :מי מוציא מיד מי )שכיב מרע שהבריא וטוע שנת בהיותו שכיב מרע ,או אלו שנת לה וטענו שהוא בריא(? הוא מוציא מיד בלא ראיה וה אי מוציאי מידו בלא ראיה ,דברי רבי יעקב .רבי נת אומר :א בריא הוא ,עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע ,וא שכיב מרע הוא ,עליה להביא ראיה שבריא היה .נימא רב דאמר כרבי נת )שמתייחס למה שקורה עכשיו( ושמואל דאמר כרבי יעקב )שמתייחסי למה שהיה קוד ולא עכשיו(? אמר ל רב ,אנא דאמרי אפילו כרבי יעקב ,הת דאיכא למימר העמד ממו על חזקתו ,אבל הכא מי נימא העמד גו על חזקתו?! ושמואל אמר אנא דאמרי אפילו לרבי נת ,עד כא לא קאמר רבי נת הת ,דכולי עלמא בחזקת בריאי קיימי ,מא דקמפיק נפשיה מחזקה הוי עליה לאיתויי ראיה ,אבל הכא ,מי קא מפקא נפשיה מחזקה דקמיה") .קידושי עט2.עט(: 45 ר" – מקוה שהוחזק שיש בו מ' סאה וטבלו בו נשי ולאחר שנמדד ונמצא כשיעור מכוו ,כתב הר" שלא צריכה לחזור ולטבול ומעמידי את המקוה על חזקתו שתמיד נשארו בו מ' סאה. והביא שיש מי שאוסר כי לפעמי מימיו עולי ופעמי שמתמעטי ממ' סאה ,והסתפק הר" שמא הוא מוחזק לעמוד על פחות ממ' סאה ואי לסמו על חזקתו הראשונה וצריכה לחזור ולטבול .וראיה לדבר מהסוגיה בקדושי שקי"ל כרבי יעקב משו ממו שעומד על חזקתו ,אבל אי חזקה שאד בריא כל הזמ ,כי חזקת הבריאות יכולה להשתנות כי החולי מצוי ,ולכ כשנת היה שכיב מרע ומאמיני לו ומעמידי הממו על חזקתו הנוכחות שזה אצל השכיב מרע. וכנ"ל ג לעני המקוה ,א הוחזק המקוה שמימיו מתמעטי ועומדי על פחות ממ' סאה ,אז אי החזקה הראשונה שהיה בו מ' סאה מוציאה טמא מחזקת הטומאה שלו ומעמידי טמא על חזקתו שלא טבל ,ולכ חוזרת וטובלת כל זמ שלא ידענו בודאות שבשעה שטבלה היו בו מ' סאה. אבל א לא הוחזק המקוה שמתמעט ממ' סאה ,אע"פ שפעמי עולי ופעמי מתמעטי לא צריכה לחזור ולטבול ,כי אז הוא נשאר בחזקתו שיש בו מ' סאה ואי בו ריעותא כלל .ומ"מ כשר הדבר לעיי קוד טבילה בכל מקוה שהוא ,א יש בו מ' סאה ,כי אי סומכי על החזקות במקו שאפשר להתברר ,כמו המשכיר בית לחברו ביד' בניס שאינו לפנינו שדנה הגמרא בפסחי ד .הא הוא בחזקת בדוק או לא ,ואמרה הגמרא שכל זה כשבעה"ב אינו פה כדי לשאול אותו ,אחרת צרי לשאול אותו א בדק או לא. מחבר .1 פסק כמסקנת הר" ,שמקוה שהוא מוחזק שמימיו מתמעטי ועומד על פחות ממ' סאה ,א טבלה בו אשה צריכה לחזור ולטבול כל זמ שלא ידוע בודאות שבזמ הטבילה היו ש מ' סאה. ש"" – וכ ההלכה אע"פ שעכשיו יש בו מ' סאה ,כי מכיו שהוא מוחזק שלפעמי מתמעט ,חוששי שמא ג בזמ שטבלה היה חסר. .2 א לא הוחזקו מימיו להתמעט ממ' סאה ,אע"פ שלפעמי מימיו עולי ויורדי לא צריכה לחזור ולטבול. ש"" – וכל זה כשעכשיו בבדיקה המקוה של לפנינו ,אבל א עכשיו הוא חסר לא עלתה לה הטבילה ,משו העמד טמא על חזקתו. .3 וסיי המחבר שמ"מ כשר לבדוק תמיד קוד טבילה א יש בו מ' סאה .והסביר הש"" ,שי"א שלא סומכי על חזקה במקו שיכולי לברר. סעי סו' משנה – "מקוה שמימיו מרודדי )שטוחי ,שאינ עמוקי לכסות את כל גופו( ,כובש אפילו חבילי עצי ,אפילו חבילי קני ,כדי שיתפחו המי ויורד וטובל") .מקואות פ"ז מ"ז( פרוש הר"ש – מה שכתוב "אפילו חבילי עצי" ,לרבותא הכונה ,שלא רק אבני מותר להכניס למקוה כדי להגביה את המי ,אלא אפילו חבילי עצי וקני שיש ביניה מי וה לא חשובי כהפסק ומצטרפי למ' סאה ,כל עוד שהחבילות לא חילקו את המקוה ,כי אחרת זה כמו שחילקו בסל וגרגותני שהטובל ש לא עלתה לו טבילה. רשב"צ – דוקא חבילי עצי וקני מותר ,אבל כלי אסור. מחבר – פסק את המשנה וכר"ש ,שמקוה שמימיו מתפשטי ואינו יכול להתכסות בו ,נות בו מצד אחד אבני או חבילי עצי )שאינ מקבלי טומאה והמי שביניה אינ הפסק( כדי שיקבצו מימיו אל מקו אחד ויעלו ,וכ יוכל להתכסות ,וכרשב"צ ,שבכלי אסור .וכל זה כל עוד שלא חילקו את המקוה. ש"" – ברור שא יש נקב ביניה כשפופרת הנוד כפי שלמדנו בסע' נב כשר. מדוע בעצי ואבני מותר ,ובכלי אסור? ט"ז בש עטרת זהב – כלי אסור מפני שאז הויתו בדבר המקבל טומאה .על זה הקשה הש"" ,א כ החילוק צרי להיות בי עצי ואבני לדבר המקבל טומאה ולאו דוקא כלי! ועוד הוכיח הש"" מסע' נ' ,ש משמע שמבטלי הזחילה ע"י דבר המקבל טומאה לדעה אחת אע"פ שבלא זה היה נפסל המקוה ,וכ"ש כא שרק בא להתפיח אותו ,א המקוה כשר ג בלא זה. וג הגר"א הקשה על זה ,הרי בסו פ"ה במקואות למדנו שמודי ב"ה לב"ש שבחרדלית גודר כלי וטובל! ש"" ,גר"א – דוקא עצי ואבני מותר כי יש בה נקבי כשפופרת הנוד ,אבל לא כלי שמ הסת אי בה נקבי כשפופרת הנוד ,כי א יש בה ,אז אי ש כלי עליה אע"פ שיש בה נקבי הרבה. רמ"א – המי חייבי להיות עמוקי לפחות עד הטבור וזרת יותר מזה ,אחרת לא תטבול במקוה כזה לכתחילה שמא לא תטבול יפה .אבל א אי מקוה אחר וא"א לתק את המקוה הזה ,אפילו צריכה להשתטח על פניה מחמת שאי המי עמוקי ,א בכל זאת כל גופה מתכסה בפע אחת ,בדיעבד טובלת ש. סעיפי סז'2סח' 46 משנה – "ספק מי שאובי שטהרו חכמי :ספק נפלו ספק לא נפלו ,אפילו נפלו ,ספק יש בה ארבעי סאה ספק אי בה .שני מקואות ,אחד יש בו ארבעי סאה ואחד אי בו ,נפל לאחד מה )שלושה לוגי שאובי( ואינו יודע לאיזה מה נפל ,ספקו טהור ,מפני שיש לו במה יתלה )שלא היה שו פסול( .היו שניה פחותי מארבעי סאה ונפל לאחד מה ואינו יודע לאיזה מה נפל ,ספקו טמא ,שאי לו במה יתלה") .מקואות פ"ב מ"ג( רמב" ,מחבר – פסקו את המשנה ,ולכ: .1 המקוה שנסתפק לו א נפלו לתוכו מי שאובי או לא ,ואפילו א ודאי נפלו שאובי ,אבל ספק א היו בה שלושה לוגי או לא ,ואפילו בודאי ידע שהיו ש שלושה לוגי ,ספק היו כבר מ' סאה כשרי ש קוד לכ ,ספק לא ,הרי זה כשר ,וזהו ספק מי שאובי שטיהרו חכמי. .2 שני מקואות ,אחד יש בו מ' סאה ואחד אי בו ,ונפלו שלושה לוגי שאובי לאחד מה ולא ידוע לאיזה ,ספקו טהור .וא היו שניה פחותי ונפלו לאחד מה ולא ידוע לאיזה ,שניה פסולי ,שאי לו במה יתלה להכשיר )שממה נפש לא שנפל יהיה פסול(. ט"ז ,ש"" – שני הדיני הללו לדעת הרמ"א הסובר שרובו שאוב פסול מהתורה ,תקפי דוקא כשהיה רוב מי כשרי במקוה והספק הוא רק לגבי שלושת הלוגי ,אחרת זה ספק דאורייתא כי רובו שאוב ופסול לדעת הרמ"א .משמע שלדעת המחבר אפילו אי רוב כשרי ,אומרי שנפלו השאובי לזה שאי בו מ' סאה כלל .אמנ נית לדחות ,כי יתכ לומר שכמו לקמ בסע' ע' ,ג כא הפסול מוכיח ,כי המי נפלו לפנינו. סעי סט' רמב" ,מחבר – מקוה שהניחו ריק ובא ומצאו מלא ,הרי הוא כשר ,מפני שזה ספק מי שאובי למקוה זה. ט"ז – לשיטת המחבר הסובר שרובו שאוב כשר מהתורה ,כא כשר כי מדובר בספק דרבנ ,ולשיטת הרמ"א הסובר שרובו שאוב פסול מהתורה ,כא כשר כי יש לזה חזקת כשרות מלכתחילה. רמ"א – עיי לעיל בסע' ד' ש פסק שרובו שאוב פסול מהתורה ,ולכ א לא היו בה כא' סאי כשרי יש עכשיו ספק דאורייתא א כשר ,שמא גוי מילא את המקוה כדי להתרח .%ע"ש באריכות. סעי ע' תוספתא – "צנור המקלח למקוה והמכתשת נתונה בצדו ספק מ הצנור למקוה ,ספק מ המכתשת למקוה ,פסול ,מפני שהפסול מוכיח )ואי למקוה חזקת כשרות( .וא יש בו רוב מקוה כשר ,מפני שזה ספק מי שאובי למקוה )כשר קבוע(") .פ"ב ה"א( רמב" ,מחבר – פסקו את דברי התוספתא. לבוש ,עטרת זהב – כתב שדברי המחבר ה לשיטת הרמב" שסובר שאפילו כולו שאוב פסול מדרבנ ,ולכ יש להקל א ברובו מי כשרי ,אבל מכיו שקי"ל להלכה שכולו שאוב אסור מהתורה ,ולכ אפילו ברוב מי כשרי פסול א הפסול מוכיח עליו. ט"ז וש"" – תמהו על הלבוש והעטרת זהב ש"שכחו" שהר"ש והתוספות והרא"ש והר" למדו מהתוספתא הזו שכולו שאוב אסור מהתורה ודוקא יש קושיה מהתוספתא הזו לרמב" הסובר שכולו שאוב כשר מהתורה!! אמנ הביא הש"" שהמחבר בכס משנה כבר הקשה קושיה זו ,ותר %שאע"פ שרובו שאוב כשר מהתורה ,ומקלי בספקו ,כא מחמירי כי הפסול מוכיח יותר ,כי מכיו שהמכתשת בצדו הפסול בעי ,כי קל יותר למי לבוא מהמכתשת ,משא"כ בד"כ שמקלי בספק. סעי עא' משנה – "הטמא שירד לטבול ,ספק טבל ספק לא טבל ,אפילו טבל – ספק יש בו ארבעי סאה ספק אי בו )כלומר עכשיו הוא חסר לפנינו וספק א בשעת טבילה היה חסר או של( .שני מקואות ,אחד יש בו ארבעי סאה ואחד שאי בו ,טבל באחד מה ואינו יודע באיזה מה טבל ,ספקו טמא )כי הטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי(. מקוה שנמדד ונמצא חסר ,כל הטהרות שנעשו על גביו למפרע ,בי )המקוה( ברשות היחיד ובי )המקוה( ברשות הרבי )שש ספק טומאה טהור(, טמאות )עד שיודע הזמ שנמדד והיה של( ...שרבי יוסי אומר :כל דבר שהוא בחזקת טומאה ,לעול הוא בפיסולו עד שיודע שטהר) ."...מקוואות פ"ב מ"א2מ"ב( רמב" ,מחבר – פסקו את דברי המשנה וכרבי יוסי ,לפי שהטמא בחזקתו עד שיודע שטבל כראוי. ט"ז – במקרה בו ספק א טבל במ' סאה או לא ועכשיו המקוה חסר לפנינו ,משמע שא היה של עכשיו אלא שיש ספק שמא בזמ טבילה היה חסר, לזה לא חוששי כי אי חזקה על המקוה שדרכו להתמעט. באיזו טומאה מדובר כא שהאד היה טמא? ט"ז ,באר הגולה – כרבי יוסי ,שהטמא נשאר כא בחזקתו בי א היה טמא טומאה דאורייתא ובי א היה טמא טומאה דרבנ ,ולכ לשו הרמב" והמחבר היא מפני שהטמא בחזקתו ,כי אע"פ שמספיק לומר שספק דאורייתא לחומרא ,מ"מ כא שמדובר שמחמירי אפילו בטומאה דרבנ כדעת רבי יוסי ,צרי לפרש הטע שהטמא בחזקתו. 47 משנה למל" ,גר"א ,פת"ש – הרמב" פסק כת"ק שדוקא בטומאה דאורייתא ולזה מתכוו ג המחבר ,אבל בטומאה דרבנ ספקו טהור .ומה שכתב המחבר משו העמד טמא על חזקתו ,יתפרש כש" שאע"ג שספק טומאה ברה"ר טהור ,כא טמא כי הטמא בחזקתו .ומה שכתב הבית יוס שהרמב" פסק כרבי יוסי זה כנראה טעות סופר. ודוקא בטומאה דרבנ שהיא ולד הטומאה ,אבל באב הטומאה מחמירי .ולמסקנה כתב שבספק א טבל או לא טבל שבטומאה דרבנ ספקו טהור ,זה רק א ברור לו שטבל אלא שיש ספק הא טבל כל גופו או שהיה דבר חוצ ,$אבל א מסופק א בכלל ירד לטבול ,בזה יש להחמיר ג בטומאה דרבנ. ]או שנאמר שג בזה טהור ורק א מסתפק א בכלל ירד לטבול טמא[ סעיפי עב'2עג' תוספתא – "שני מקואות שאי בה ארבעי סאה ונפלו שלושה לוגי לתו אחד מה ,וידוע לאיזה מה נפלו ,ואח"כ נפלו שניי ואי ידוע לאיזה מה נפלו ,הריני יכול לתלות ולומר למקו שנפלו ראשוני נפלו שניי. נפלו שלושה לוגי לתו אחד מה ואי ידוע לאיזה מה נפלו ,ואח"כ נפלו שניי וידוע לאיזה מה נפלו ,אי יכול לתלות ולומר למקו שנפלו שניי נפלו ראשוני. אחד יש בו ארבעי סאה ואחד אי בו ,הריני אומר לתו של ארבעי נפלו .אחד שאוב ואחד שאינו שאוב ,הריני אומר לתו של שאוב נפלו") .פ"ב ה"ב2 ה"ג( מחבר – פסק את כל דברי התוספתא. ט"ז ,ש"" – הטע בסעיפי אלו שלכו"ע זה ששלושה לוגי פוסלי במקוה זה מדרבנ ,ובספק זה הולכי לקולא כמו בס' קיא בהלכות תערובות .ולכ מדובר פה שיש רוב מי כשרי. ש"" – מה שכתוב "אחד שאוב ואחד שאינו שאוב" זה לאו דוקא ,אלא כל מיני פסול ,תולי שנפל בפסול. תוספתא – "שני מקואות שאי בה ארבעי סאה ונפלו שלושה לוגי לתו אחד מה ואי ידוע לתו איזה מה נפלו ,ואח"כ ירדו גשמי ונתמלאו, רבי יוסי אומר :אומרי לו שלא יטבול באחד מה ,וא טבל באחד מה ועשה טהרות ,טהורות ,מפני שזה ספק מי שאובי למקוה .למה זה דומה? למי שנטמאת אחת מידיו ואי ידוע איזו היא ,אומרי לו שלא יעשה טהרות באחת מידיו ,וא עשה טהרות ,טהורות ,מפני שזה ספק ידי") .פ"ב ה"ג( מחבר – פסק את דברי התוספתא וכרבי יוסי שלא יטבול בשו אחת מהמקואות לכתחילה. ש"" – אבל בדיעבד עלתה לו טבילה ,כיו שירדו אח"כ גשמי ,וספק דרבנ לקולא .ותולי שג' הלוגי נפלו למקוה השני. דגול מרבבה – נשאר בצ"ע לגבי המקרה בו ירדו גשמי ומילאו רק מקוה אחד ,הא נאמר שתולי שגשמי ירדו למקוה שבו לא נכנסו השאובי או מכיו שקוד החזקנו אות בחזקת פסולי ,אזי עכשיו א"א לתלות .וצ"ע. סעי עד' משנה – "אר %ישראל טהורה ומקואותיה טהורי .מקואות העמי שבחוצה לאר %כשרי לבעלי קריי )שצריכי טבילה מתקנת עזרא( ,אפילו נתמלאו בקילו )בור עמוק( .שבאר %ישראל מחוַ %ל ְַ Cפ ֵַ Bח )שער העיר( ,כשרי א לנדות .מלפני מ ַל ְַ Cפ ֵַ Bח )שמ הסת נעשו לצור כביסה ורחיצה( כשרי לבעלי קריי ופסולי לכל הטמאי) ."...מקואות פ"ח מ"א( באור הרמב" – המקואות לפני מ ַה ְַ Cפ ֵַ Bח ה פסולי כי אנשי המדינה מכבסי בה ומטילי לתוכ מי שאובי תמיד ,ומחוַ %ל ְַ Cפ ֵַ Bח בחזקת טהורי שחזקת מ הגשמי. בית יוס ,כס משנה – כל הדי הזה שיי רק כאשר היו ישראל שרויי על אדמת ,אבל היו די אר %ישראל שוה לדי אר %העמי. מחבר – פסק כדבריו בית יוס ,שכל המקואות הנמצאות פסולי ,שחזקת להיות שאובי. ש"" .1 מה שכתבנו בסע' סט שמקוה שהניחו ריק ובא ומצאו מלא כשר משו שזה ספק מי שאובי ,זה רק ש שנעשה המקוה בהתחלה לש מקוה ומ הסת נעשה בכשרות ,אבל כא לא ידוע בכלל א נעשה לש מקוה או לא. .2 כל מה שאסרנו פה ,זה כאשר ראינו שהמקוה נעשה בידי אד ,אבל א הוא נעשה בידי שמי ,כגו גומות וחפירות שבשדה שהתמלאו ע"י גשמי ,כשר. סעי עה' גמרא – "אמר רבא :אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול .סבר רב כהנא למימר טעמא משו גזרת מרחצאות )שדר מרחצאות לישב ע"ג מדפי של אדמה וזה דומה לכלי חרס ויחשבו שטבילה עולה בה( ,הא ע"ג סילתא )בקעת עבה( שפיר דמי") .נדה סו(: מרדכי בש ר"ת – הוא שמע שאחיו ר"י רצה להתיר למלא מקוה מי חמי ולחברו אל הנהר כשפופרת הנוד ,ואמר לו שראוי לאסור דבר זה ביותר, משו גזירת מרחצאות )היינו שלא לטבול בכלי או ע"ג חרס מחשש שאובי( .ולמד זאת מהגמרא ,שא אסור ע"ג כלי חרס ,כ"ש כא. ועוד אמר ששמע או מר"ת או מר"י שהיה מקוה אחד שהיו מחממות הנשי יורה מלאה מי ומטילי למקוה לחממו בימות החור ,ואסר לה ר"ת. ואולי זה משו אותו טע של גזרת מרחצאות. 48 הגהות מרדכי בש ראבי"ה וריב"א – מותר לשי חמי למקוה מפני החור ,והוכחתו מהתוספתא" :שפש או שטבל בחמי ."...ואע"פ שאפשר לדחות שמדובר בחמי טבריא שבה מותר לטבול ואי בה גזרת מרחצאות ,בגמרא )נדה סח (.כתוב מפורש בש רב נחמ" :דודי חסרת". בנימי זאב בש האגור – טוב להחמיר הואיל ורבנו ת אוסר .ומ"מ המקלי לא הפסידו ואי למחות במקו שנהגו התר. סמ"ג – מותר לכתחילה לשי מי חמי במקוה. מחבר – פסק את המרדכי בש ר"ת ,שאוסר להטיל יורה מלאה מי חמי למקוה לחממו וכ למלא מקוה מי חמי ולחברו לנהר בשפופרת הנוד, משו גזרת מרחצאות ,שלא יאמרו שהמרח %מטהר ויטהרו במרח %לחוד שאינו מקוה. רמ"א – פסק כהגהת מרדכי בש ריב"א וראבי"ה שהקל בזה והתיר לתת חמי למקוה כדי לחממו .ומ"מ פסק הרמ"א כאגור להחמיר א לא במקו שנהגו להקל שאי למחות ביד .וחמי טבריה מותר לכו"ע לטבול ואי בזה גזרת מרחצאות. פתחי תשובה )ס' נג ס"ק יט( – חשש שריבוי מי חמי שאובי בלא השקה כראוי לבור הגשמי יפסלו את המקוה .ובס' ר' ס"ק ג' דקדק מהט"ז והש" שמקוואות שלנו שמחממי אות ויש הרבה זוהמה דינ כמרח %ממש ואסור לבר ש ,אלא יבר קוד שתיכנס ולא תפסיק בדיבור. מנחת יצחק )ח"ז ס' פה( – כיו מחממי מי ע"י רדיאטור וזה ודאי מותר כי זה לא בכלל גזרת מרחצאות. כניסה למרח $לאחר טבילה מרדכי בש ראבי"ה ,רבנו שב"ט )שמואל ב נטרונאי( – שמע שקוראי תגר ומלעיזי על בנות ישראל הטובלות א נכנסו אחר הטבילה למרח ,%ורבנו שב"ט כתב שלא עלתה לה טבילה .וראיית משבת יד .שגזרו על הבא ראשו ורובו במי שאובי לאחר טיבול ,משו שהיו אומרי שלא אלו מטהרי, אלא אלו מטהרי ,ופרש רש"י שהגבלה זו היא על כל היו של הטבילה. מרדכי – פסק שלא נפסלה הטבילה ,וקרוב לומר שאפילו לכתחילה יכולה להיכנס למרח %אחר הטבילה מיד ,כי הגזרה על הבא ראשו ורובו במרח% מדברת על שגזרו טומאה על המי שפוסלי אד שטבל כבר ,וכ פרש רש"י .וכ הגזרה על האד שרח %אח"כ היתה רק לעני שפוסל תרומה. וכ התיר מהר" ,האגור בש ר"י מיטראני ,שערי דורא )אע"פ שכתב המנהג להחמיר( והסמ"ג .וסיכ המרדכי שבמרחצאות שלנו של זיעה אי מי שחולק שודאי מותר לכתחילה ,שאפילו לתרומה לא גזרו. רמ"א – פסק כמרדכי שלאחר טבילה במי מקוה כשרי מותר להיכנס למרח %להתחמ ,אבל לחזור ולרחו %אח"כ רבנו שב"ט אוסר וכ נהגו לאסור, שלא יאמרו שהמרח %הוא המטהר ולא המקוה ,ויבואו להיטהר במרח %לחוד. לח ושמלה )ס"ס רא( – כיו שהעיקר כדעת המקלי ,אי למחות ביד המקלי בשפיכת מי חמי על גופה ,אפילו במקו שנהגו להחמיר. קצוש"ע )ס' קסב ס"ט( – התיר לשפו על גופה מי חמי אחר צאתה מ המקוה ,ורק במקו שנהגו איסור בזה ,יש להחמיר. צי $אליעזר )חלק יא ס' סד( – כתב למסקנה שיש להורות התר לעשות מלקחת לאחר הטבילה במקוה לאשה הבאה לשאול על כ ,כאשר בלי זה היא לא מרגישה טוב אחרי הטבילה במקוה מכל סיבה שהיא .וא אפשר ,כדאי להודיע לה שא תוכל ,שלא תרחו %בבת אחת את הראש והגו אלא את הראש בלא רובו של גו ,ואח"כ את הגו בלא רוב הראש ,ואז זהו התר גמור בלא שו פקפוק. אגרות משה )חיו"ד ח"ב ס' צו( – באשה אסטניסית ודאי מותר אחר טבילה בכל דר שהיא. שבט הלוי )ח"ה ס' קכה( – כל החומרא הזו נוהגת רק בסמו לטבילה ,אבל א כבר נכנסה הביתה ובעלה נגע בה ,אפילו א אי דעתה לשמש את ביתה אלא עד מאוחר בלילה ,מותרת לרחו %בחמי. יביע אומר )יו"ד ח"ח ס' יט( – התיר בכל עני ,כי השו"ע לא הביא את החומרא הזו כלל .וחסידי ואנשי מעשה שטובלי טבילת קרי ,ודאי רשאי להתרח %בחמי אחר טבילת במקוה ואי בזה שו מנהג להחמיר כלל. נספחי אוצר השקה עיי בזה בסעיפי נב2נד המעלות באוצר השקה: .1 כשר ג לדעת הראב"ד )אמנ כתב החזו"א שג פה מתחלפי המי ,ולכ צרי מיד בסו הטבילה לסתו את נקב ההשקה(. .2 אי צור ליבש את מקוה הטבילה בשעה שמנקי אותו. .3 א אוצר ההשקה נוזל מבחיני בזה מיד ,כאשר מימיו יורדי מנקב ההשקה. המגרעות באוצר השקה: .1 המי אינ נקיי. .2 א האוצר נוזל אז ג המקוה נפסל. .3 יש חשש שחלק מחלל חור ההשקה יסת וירד משפופרת הנוד והמקוה בו טובלי פסול. 49 אוצר זריעה עיי בסע' כד מחלוקת הרמב" וראב"ד ושאר ראשוני הא נת סאה ונטל סאה כשר עד עול או רק עד רובו. המחבר פסק שכשר ג א עושה כ עד עול ורק במי פירות כשר עד רובו .הש"" פסק כתשב"צ להחמיר כמו הרמב" משו מראית עי .לכאורה א כ ,יש לפסול את הזריעה אחר שיתנו לתוכו כ' סאה )כאשר הוא מ' סאה( ויעברו לבור הטבילה. אול החזו"א )ס' קכג ס"ק א'( פסק שזה מותר לכתחילה ,וג הרמב" וראב"ד יודו בזה ,כדי המשנה "היה בעליו מ' סאה ובתחתו אי כלו ,ממלא בכת ונות בעליו עד שירדו לתחתו מ' סאה" )פ"ו מ"ח( .והסביר ,שמה שאסר הרמב" עד רובו ,זה רק בנת ונטל ונראה כאילו החליפו את הכשרי בשאובי ,א לא כשירדו מאליה ,וכ פרש הגר"א .וה"ה כשעברו מאליה ,לבית הטבילה .לכ אפשר לזרוע כל מימות שבעול. ובסע' טו פסק המחבר שמעי שאי בו מ' סאה מרבה עליו מי שאובי וכשר אפילו ה הרוב .והש" כתב שא הלכו אות מי שאובי למקוה חסר ברובו יש להחמיר ולא לטבול בו .אמנ עיי ש בפת"ש בש הנוב"י והחת"ס שלא חוששי כלל לדברי הש" הה. לכ אפשר לעשות במקוואות אוצר זריעה. ומי שחושש לדעת הראב"ד שאינו אסור משו מראית עי ולכ יש לאסור אפילו ירדו מאליה ,עושי נקב השקה בי המקוואות נמו מאוד ,כדי שתהיה השקה כל הזמ בי המקוה שבו טובלי לאוצר המי הכשרי. החזו"א דחה זאת )ס' קכג ס"ק ד'( ,ואמר שא כבר חוששי לראב"ד שא בממלא מקוה עליו צרי רוב כשרי ,אז כבר כשהשיקו המי הכשרי לשאובי ,ה מתערבבי ולא נשאר במקוה האוצר רוב ולראב"ד הוא נפסל ,ומה תועיל ההשקה... עוד כתב החזו"א ש שהנקב המקלח מהאוצר למקוה שבו טובלי צרי להיות גבוה מהנקב שנכנסי אליו המי לאוצר ,כי מכיו שנפסק בסע' ס' שאי הנזחלי מערבי אא"כ עמדו ,אז א הכניסה מהצינור תהיה גבוהה מהנקב למקוה ,יקלחו המי מהצנור ישר למקוה ,מבלי להתערב במי האוצר. אמנ כתב שיש להקל בזה ,כאשר מי העיר נמשכי בערבוב שלושה טפחי והכל בהמשכה. המעלות באוצר זריעה: .1 המי תמיד נקיי ,כי ה כל הזמ חדשי. .2 אי לחשוש בשעת הטבילה לזחילה בגלל נזילה באוצר ,כי הטבילה היא במקוה ולא באוצר. המגרעות באוצר זריעה: .1 י"א שאינו כשר לדעת הראב"ד. .2 יש להיזהר שלא יהיו שלושה לוגי שאובי במקוה הטבילה שנשארו ש מהנקיו. .3 יש להיזהר שלא להכניס למקוה הטבילה מי חמי קוד שיהיו בו מ' סאה מהזריעה. .4 יש חשש שמא אוצר הזריעה נוזל והמי שבו נפחתו ממ' סאה ולא ירגישו בכ בשעה שממלאי מי חדשי למקוה. המנהג כיום: .1 לעשות אוצר אחד שהוא ג אוצר השקה וג אוצר זריעה ,כלומר המי השאובי באי דר אוצר הזריעה ויחד ע זאת מושקי למקוה. ממילא אי המקוה נפסל א היו בו קוד שלושה לוגי והמי נשארי תמיד נקיי. .2 יש נוהגי לעשות למקוה שני אוצרות :השקה וזריעה ,ואע"פ שכא המי לא בטוח יהיו נקיי ,א א אוצר ההשקה נוזל אי המקוה נפסל, משא"כ באוצר אחד שא הוא נוזל הוא נפסל המקוה מדי זוחלי. אוצר על גבי אוצר הכונה לבנות את אוצר ההשקה שתי קומות זו על גבי זו ובניה תקרה וחור בגודל שפופרת הנוד נקוב בתקרה זו ,וכ בצד האוצר העליו נקב נוס כשפופרת הנוד ובכל אוצר מ' סאה מי גשמי .מי המקוה שבו טובלי נמצאי בצד האוצר העליו ומושקי אליו ע"י הנקב העליו שבצדו .באופ זה ,מי המקוה החמי מתערבבי רק א מי האוצר העליו כי טבע המי החמי שעולי למעלה והמי הקרי שבאוצר התחתו נשארי למטה ,ולכ מי האוצר התחתו כל הזמ מכשירי את העליו בלא להתערב ומי האוצר העליו מכשירי את המקוה .כל זה בנוס לאוצר זריעה שיש בכל מקרה. פתרו זה פותר את בעית החזו"א באוצר השקה שמתערבבי המי ושוב חוזרי לבעית הראב"ד ,אלא שכעת לומר שיתערבבו המי ג א האוצר התחתו זה רחוק מאוד. 50 מקוה חב"ד במקוה זה יש אוצר השקה שהוא מתחת למקוה ,כלומר מקוה על גבי מקוה .בתחתו יש מי גשמי קרי ומעליו יש מקוה רגיל בו טובלי והוא מי חמי וכ יוצאי י"ח הראב"ד כי לא יתערבו המי ,שהרי החמי עולי כלפי מעלה. עוד הוסי שנקב ההשקה יהיה רחב טפח על טפח ושיהיו שני כאלו ,כדי להימנע מחשש החזו"א לאבני וחול יכולי להמעיט את הנקב א בדיוק של שפופרת הנוד .נקב כניסת המי יהיה רק במקוה העליונה למעלה מהמי כדי למנוע חשש זחילה ודר העליונה יכנסו לתחתונה .שיעור מי בתחתונה יהיה כפול .אור המקוה הוא 1.4מטר לפחות. כדי להימנע ממצב שכשנכנסי למקוה דורכי על החור וסותמי אותו ,עשו נקב נוס של שפופרת הנוד מתחת למדרגות שלא מגיעי אליו. הוראות כלליות בבנית מקוה .1 בניה מחוברת לקרקע ,ולא בחבית בטו או אסבסט שה כלי ואע"פ שחיבר אות לקרקע פסולי .עיי סע' ו'. .2 להיזהר שקירות המקוה יהיו גבוהי מהמי בשיעור כזה שהמי לא יעלו על גדותיה בשעת טבילה ויצאו מחו %למקוה מדי זוחלי. .3 בנית מדרגה רחבה עליה אפשר יהיו לעמוד בבטחה אנשי נמוכי ,כי אסור לטבול במקו שאד מפחד שמא יפול )ס' קצח סע' לא(. .4 לאטו היטב את המקוה שלא תהיה זחילה ניכרת לעי. .5 להימנע מהרקת מי המקוה ע"י נקב בקרקע. .6 להכי את הגג כ שמי הגשמי יאספו וירדו למקוה האוצר שלא ע"י כלי ולא ע"י דבר שהויתו בטומאה. .7 בבור הטבילה יהיו 1000ליטר מי לצאת ידי כל הדעות בחישוב מ' סאה. .8 עומק המי יהיה 1.2מטר ,כדי שיכסו אשה זקופה במקוה עד זרת למעלה מטבורה כדי שבטבילה לא תתכופ יותר מדי ויהיו בה קמטי ,וג שלא יהיו המי גבוהי מדי ותפחד לטבול. ניקוי מי המקוה ע"י מסנן חשמלי כך שנשאבים ע"י צינור למסנן וחוזרים למקוה או לאוצר 51 בשו"ת הר צבי )יו"ד ס' קעז( ד בדבר ואסר .הוא אוסר זאת משו זחילה ,ואי התר משו זחילה שאינה ניכרת ,כי זה א"א שלא יהיה בכל מקוה שהקרקע מחלחלת ,אבל כא כנגד המי היוצאי נכנסי אחרי נקיי ובזה אי להתיר. ואפילו א בשעת הטבילה ינתקו את זה ,מ"מ המי חוזרי למקוה מכל האד שהדליק את החשמל ,ודינ כשאובי ופסולי לטבילה מדי הויתו ע"י אד. וג אי להתיר מדי נת ונטל סאה ,כי כא נת סאה שאובי כשהמי הכשרי בפני זוחלי ,וכשה זוחלי אינ מטהרי את השאובי וכל סאה שנכנסת היא פסולה ויתכ שבזמ סגירת החשמל יהיו רוב מי פסולי .ושומר נפשו ירחק ממכשול שאיסור כרת יש בו. בשו"ת מנחת יצחק )חלק ז ס' עח( כתב שא א טהור המקוה בזמ סגירת החשמל ,יש לאסור שמא ישכחו לסגור את החשמל .עוד חשש יש ,שמא הפילטר והצינורות נחשבי כמעמיד המקוה בדבר המקבל טומאה. בתחומי כב הוצעה משאבה שאושרה ע"י הרב ואזנר ,וכתב שמ הראוי שלא יעבוד בשעת הטבילה: משאבה השקועה במי ומושכת אליה מי מסביב ,כלומר בזמ הטיהור של המי יש בה מערבולת .המי שהתנקזו במשאבה מהמקוה עוברי לצינור מפולש ויוצאי מצדו השני והכל בתו המקוה עצמו .בעת המעבר המי מקבלי קרינת אולטרה2סגול וזהו החיטוי שלה .הקרינה לא עושה למי דבר ולא מעכבת אות ולא משנה את צבע אלא רק ממיתה חיידקי .אח"כ המי ממשיכי למסננת דקה שזהו לניקוי וחיטוי פיזי. דיני הכשרת מקוה פסול בקצרה במקוה חסר ואי בו אפילו כ' סאה כשרי: .1 הכנסת מי ע"י זריעה לאוצר מי כשרי או השקה לאוצר מי כשרי. .2 הכנסת מי כשרי בלא להעביר ע"י כלי או אד או המשכה ע"י דבר המקבל טומאה. .3 הכנסת שלג ,ברג וכפור .ויש חולקי. במקוה שאוב: .1 השקה למקוה כשר אפילו בשערה. .2 הוצאת השאובי והכנסת כשרי ,וצרי לחשב כ שלא נשארו מהשאובי ג' לוגי .עיי בהרחבה סעיפי כ' וכב'. .3 ע"י המשכה. במקוה שהשתנה מראהו: .1 ית לתוכו מי עד שיחזרו למראה מי .וא הוא חסר צרי שית מי גשמי עד שיחזרו למראה מי. .2 ממשי אליו מי מעי אפילו לא חזרו למראיה הראשו. ההבדלים בין מקוה למעין בקצרה .1 מעי מטהר בכלשהו )רביעית( כלי ,וי"א א אד )כאשר כל גופו מכוסה במי( ,אבל מקוה רק במ' סאה) .סעי א'( .2 מעי מטהר א בזוחלי ומקוה רק באשבור) .סעי ב'( .3 מעי אינו נפסל בשאובי כבסע' טו' ,אפילו רבו מי השאובי על מי המעי .הרמ"א פסק שדינו כמקוה ,ונהגו להחמיר ובדיעבד לסמו על המקלי .אבל מקוה פחות ממ' סאה נפסל בג' לוגי לכו"ע. .4 מעי אינו נפסל בשינוי מראה ,אבל מקוה כ .ומעי מטהר מקוה שנפסל בשינוי מראה אפילו לא חזרו המי למראיה הראשו) .סעי כח'( .5 מקוה נובע שהתייבש בקי %והיה בור רחוק ממנו קצת ומלאוהו מי שאובי והתמלא המקוה מתחת הקרקע מאות מי שאובי ,המקוה כשר כאילו כולו נובע .ובמקוה מי גשמי לא. .6 הש" מחמיר במקוה בנת סאה ונטל סאה עד רובו כדעת הרמב" והראב"ד .הדגו"מ התיר במעי לכו"ע. .7 מעי הוא מי חיי שמטהר א זב) .סעי ה'( .8 מי גשמי אינ מחברי מקואות חסרי בזחילה ,אבל מעי מחבר) .סעי ס'( .9 גל שנתלש ממקוה אינו מטהר )סע' נז( ,אבל גל שנתלש ממעי מטהר באשבור מיד כשנפסק מהמעי .לש" צרי שיהיה בו מ' סאה ולב"ח כלשהו.
© Copyright 2024