‫מעברי חיים‬ ‫המשך ההכרות והעמקת הקשר בין המשתתפים | המשך והעמקה של עבודה אישית עם טקסט | עיסוק בשאלות‬ ‫המשותפות ללומדים‪ :‬מה מביא אותנו ל”מסע ח”י דווקא עכשיו‪ ,‬מה החוויה שמתאימה לנו עכשיו | גיבוש שפת‬ ‫לימוד משותפת‬ ‫טקסטים‬ ‫שאלות מרכזיות למפגש “מעברי חיים”‬ ‫הלימוד יתבסס על קהלת ג’‪ ,‬על מדרש קהלת‪ ,‬פרקי‬ ‫אבות ו”מצווה ולב”‪ .‬אבל ניתן ויפה לצרף לדף או מעבר‬ ‫לדף גם את שמואל הנגיד‪ ,‬שייקספיר ועמיחי‪.‬‬ ‫האם החיים באמת בנויים ממעברים שאפשר להבחין‬ ‫בהם או שמדובר ברצף? ואולי בתבניות שחוזרות על‬ ‫עצמן שוב ושוב בחיים? האם הקטגוריות שנמצאות‬ ‫בכתובים מתאימות לחיים שלנו? (האם החיים שלנו‬ ‫הם אותם חיים כמו בעבר? האם הקטגוריות מתאימות‬ ‫גם לחיים של נשים?) האם טקסי המעבר המוכרים לנו‬ ‫אכן יושבים על צמתי המעבר המשמעותיים ביותר?‬ ‫מה היו מעברי החיים המשמעותיים ביותר עבור כל‬ ‫אחד מאתנו? האם אכן אפשר לדבר באופן מכליל על‬ ‫חיי אדם? האם ניתן לומר משהו משותף על השלב בו‬ ‫נמצאים המשתתפים מבחינת גיל או סיטואציה?‬ ‫א‪ .‬שיר העיתים‬ ‫קהלת‪ ,‬פרק ג’‬ ‫ׁש ָמיִם‪.‬‬ ‫ל‪-‬ח ֶפץ‪ַּ ,‬ת ַחת ַה ָּ‬ ‫(א) ַל ּכֹל‪ ,‬זְ ָמן; וְ ֵעת ְל ָכ ֵ‬ ‫וְ ֵעת ָלמוּ ת;‬ ‫‬ ‫ֵעת ָל ֶל ֶדת‪,‬‬ ‫(ב) ‬ ‫וְ ֵעת ַלעֲקוֹר נָטוּ ַע‪.‬‬ ‫‬ ‫ֵעת ָל ַט ַעת‪,‬‬ ‫‬ ‫וְ ֵעת ִל ְר ּפוֹא‪,‬‬ ‫‬ ‫(ג) ֵעת ַלהֲרוֹג‬ ‫וְ ֵעת ִל ְבנוֹת‪.‬‬ ‫‬ ‫ֵעת ִל ְפרוֹץ‬ ‫‬ ‫ׂחוֹק‪,‬‬ ‫וְ ֵעת ִל ְש‬ ‫‬ ‫(ד) ֵעת ִל ְב ּכוֹת‬ ‫וְ ֵעת ְרקוֹד‪.‬‬ ‫ֵעת ְספוֹד‬ ‫‬ ‫ֲבנִ ים;‬ ‫וְ ֵעת ְּכנוֹס א ָ‬ ‫ֲבנִ ים‪,‬‬ ‫יך א ָ‬ ‫ֵעת ְל ַה ְׁש ִל ְ‬ ‫(ה) ‬ ‫וְ ֵעת ִל ְרחֹק ֵמ ַח ֵּבק‪.‬‬ ‫‬ ‫ֵעת ַלחֲבוֹק‪,‬‬ ‫‬ ‫וְ ֵעת ְל ַא ֵּבד‪,‬‬ ‫‬ ‫ֵעת ְל ַב ֵּקׁש‬ ‫(ו) ‬ ‫יך‪.‬‬ ‫וְ ֵעת ְל ַה ְׁש ִל ְ‬ ‫‬ ‫ֵעת ִל ְׁשמוֹר‬ ‫‬ ‫וְ ֵעת ִל ְת ּפוֹר‪,‬‬ ‫‬ ‫ֵעת ִל ְקרו ַֹע‬ ‫(ז) ‬ ‫וְ ֵעת ְל ַד ֵּבר‪.‬‬ ‫‬ ‫ֲשוֹת‬ ‫ֵעת ַלחׁ‬ ‫‬ ‫ׂנֹא‪,‬‬ ‫וְ ֵעת ִל ְש‬ ‫ֵעת ֶל ֱאהֹב‬ ‫(ח) ‬ ‫מהלך המפגש‪:‬‬ ‫להביא כלי כתיבה ודפים למשתתפים‬ ‫פתיחה‪ 15 :‬דקות‪ .‬כל אחד מצייר את קו החיים שלו‬ ‫אחר כך שיתוף בזוגות או בשלשות‪.‬‬ ‫במליאה‪ :‬דברים ששמתם אליהם לב‪ :‬דימיון שוני‬ ‫באיפיון הגרפי‪ ,‬בתחנות‪ ,‬בצמתים‪ ,‬איך אנשים רואים‬ ‫את החיים‪ ,‬מה הצורה שלהם?‬ ‫(הערה למורה – לחזור במהלך השעור להביא דוגמאות‬ ‫מתוך הרישומים של המשתתפים‪ ,‬שלא ישארו‬ ‫“מיותמים”)‬ ‫ב‪ .‬שבעה עולמות‬ ‫“ה ֵבל ֲה ָב ִלים ָא ַמר ק ֶֹה ֶלת ֲה ֵבל ֲה ָב ִלים ַה ּכֹל ָה ֶבל”‬ ‫ֲ‬ ‫(קהלת א’‪ ,‬ב’)‬ ‫ׁש ָא ָדם רו ֶֹאה‪:‬‬ ‫ׁש ָא ַמר ק ֶֹה ֶלת ְּכ ֶנגֶד ִׁש ְב ָעה עו ָֹלמוֹת ֶ‬ ‫ֲב ִלים ֶ‬ ‫ִׁש ְב ָעה ה ָ‬ ‫יס ְּפ ַק ְר ַּפ ְס ִטי (אפריון של מלכים‬ ‫ׁשנָה ּדו ֶֹמה ְל ֶמ ֶל ְך נָתוּ ן ְּב ִא ְ‬ ‫ֶּבן ָ‬ ‫ַש ִקין אוֹתוֹ‪,‬‬ ‫והכוונה לעריסה) וְ ַה ּכֹל ְמ ַח ְּב ִקין וּ ְמנ ְּׁ‬ ‫יבין‪.‬‬ ‫ָדיו ְּב ִב ִ‬ ‫ֹשט י ָ‬ ‫ׁ‬ ‫ׁש ּפו ֵ‬ ‫לש ּדו ֶֹמה ַלחֲזִ יר ֶ‬ ‫ׁש ׁ‬ ‫ֶּבן ְׁש ַּתיִם וְ ָ‬ ‫ׁשנָה קו ֵֹפץ ִּכ ְג ִדי‪.‬‬ ‫ׂר ָ‬ ‫ֶּבן ֶע ֶש‬ ‫יה וּ ָב ֵעי ִא ְּת ָתא‪( .‬נוהם כסוס‪,‬‬ ‫ַר ֵמ ּ‬ ‫ׁש ַּפר ּג ְ‬ ‫ָהים ְמ ַ‬ ‫ׂ ִרים ְּכסוּ ס נ ֵ‬ ‫ֶּבן ֶע ְש‬ ‫מיפה עצמו ומבקש אשה)‪.‬‬ ‫ֲרי הוּ א ַּכחֲמוֹר‪.‬‬ ‫ׁשה ה ֵ‬ ‫ׂא ִא ָּ‬ ‫ָנ ָש‬ ‫הו ִֹליד ָּבנִ ים ֵמ ֵעז ָּפנָיו ְּכ ֶכ ֶלב ְל ָה ִביא ֶל ֶחם וּ ְמזוֹנוֹת‪.‬‬ ‫ֲרי הוּ א ְּכקוֹף‪.‬‬ ‫ִהזְ ִקין‪ ,‬ה ֵ‬ ‫ֲבל‬ ‫ימר ְּב ַע ֵּמי ָה ָא ֶרץ‪( ,‬כל זה נאמר על עמי ארצות) א ָ‬ ‫ֲדא ְּד ֵת ַ‬ ‫הָ‬ ‫ָקן‪ֶ ,‬מ ֶל ְך‪.‬‬ ‫ׁשהוּ א ז ֵ‬ ‫ָקן”‪ַ ,‬אף ַעל ִּפי ֶ‬ ‫ִּב ְבנֵי תו ָֹרה ְּכ ִתיב “וְ ַה ֶּמ ֶל ְך ָּדוִ ד ז ֵ‬ ‫[פותח במלך – “בן שנה דומה למלך”‪ .‬ומסיים במלך‪ :‬אע”פ‬ ‫שהוא זקן – מלך!‬ ‫לימוד התורה‪ ,‬אפשר כמטאפורה לכל עיסוק רוחני מתמשך‪,‬‬ ‫הוא מה שעשוי לחלץ את האדם מחיים חסרי משמעות‬ ‫קהלת רבא‬ ‫ההולכים ומתדרדרים אל קיצם‪].‬‬ ‫‪1‬‬ ‫ג‪.‬‬ ‫על‪-‬יסוד המדרש כתב שמואל הנגיד את הקינה הבאה‪,‬‬ ‫על מות אחיו הצעיר‪:‬‬ ‫פרשנות לקינה של שמואל הנגיד‪:‬‬ ‫קינה עתיקה זו מתארת את התפתחות האדם מילדותו עד‬ ‫למותו – מוטיב ידוע בספרות היהודית – כדוגמת המשנה‬ ‫באבות‪ ,‬אשר תבואר להלן‪ .‬במסכת אבות‪ ,‬כמו גם בקינה זו‪,‬‬ ‫סיום החיים אינו אופטימי‪ .‬זהו סיום מתמשך‪ ,‬המתחיל בגיל‬ ‫ָקן”‪ ,‬מבשרי‬ ‫“ל ּבוּ ן ראש וז ָ‬ ‫חמישים ומתבטא בסימנים חיצוניים‪ִ :‬‬ ‫עידן הזקנה‪ .‬למען האמת‪ ,‬רוב אחת עשרה העתים – מגיל‬ ‫שנה ועד מאה ‪ -‬אינן מאופיינות בהיבטים חיוביים במיוחד‪ :‬בן‬ ‫העשר מקפץ ללא תכלית “כגדי בינות תישים”; עניינו של בן‬ ‫העשרים – בעצמו ולא באחרים‪ ,‬אין הוא מסוגל להעניק אהבה‪.‬‬ ‫כל כולו נתון לחשקיו האישיים (“אוהב להתפאר ומתהדר‬ ‫לנשים”); גם כוחו של בן השלושים משרת בעיקר אותו; רק‬ ‫“בבואו בארבעים” חו ֵֹבר האדם “לרעיו הישישים”‪.‬‬ ‫הח ְברוּ ת מתחיל בשלב מאוחר מאוד‪,‬‬ ‫לפי קינה זו‪ ,‬תהליך ִ‬ ‫ומשך חייו קצר ביותר‪ ,‬שהרי כבר במלאות לאדם שישים‪,‬‬ ‫“בלהות הזמן עוברות ושבות” עליו ומשאירות בו חותם בל‬ ‫יימחה‪ .‬הקפיצה המהירה מעשור לעשור מעידה כאלף עדים‬ ‫על נזילות החיים ועל דלותם‪ .‬דומה שעד גיל חמישים שולט‬ ‫האדם‪ ,‬בעיקרו של דבר‪ ,‬בחייו‪ .‬האני‪-‬השר ממחיש את העובדה‬ ‫הזו באמצעות הפעלים הבאים בסמיכות לגיל האדם‪“ :‬בן עשר‬ ‫יקפץ”; “בן עשרים אהוב [‪ ]...‬ואוהב [‪ ]...‬ומתהדר [‪ ;”]...‬בן‬ ‫שלושים “יתנאה ויתגאה”; בן ארבעים “יתמם ויתחבר”; ובן‬ ‫החמישים “ייקץ משנת ילדות ושחרות”; אבל החל משישים‬ ‫הופך האדם לסביל‪ .‬אין הוא יכול לעצור שינויים המתחוללים‬ ‫בו‪“ :‬בלהות הזמן (כאבים ומחלות) עוברות ושבות”‪“ ,‬נאנח מן‬ ‫כאב זקן”; הזמן לוכד את בן השמונים; והדרכים מתערבבות‬ ‫לבן התשעים‪“ :‬ולא ידע קצירים ֵמחֲרישים” (לא יבדיל בין‬ ‫קציר וחריש); אשר לבן המאה – “מי יגע למאה?”‪ .‬רוב רובם‬ ‫של בני האדם אינם משלימים מאה שנות חיים‪ ,‬ומעטים מאלה‬ ‫הזוכים לכך מוחזקים כתמוהים‪ .‬כדברי האני‪-‬השר‪“ :‬לתמה‬ ‫ילכו אליו אנשים” – ספק כדי לצפות בתופעה הנדירה‪ ,‬קרוב‬ ‫לוודאי כדי להביט במוזרותה ובסימני הזמן החרותים על‬ ‫מושאה‪ .‬זאת בדומה למה שמצאנו לעיל בק ֶֹה ֶלת רבה (“הזקין‬ ‫הרי הוא כקוף”)‪.‬‬ ‫הגיל הצעיר ביותר הנזכר בקינה זו (“שנה או שנתיים”) חובר‬ ‫בקינה זו יותר לגילים המאוחרים מאשר למוקדמים‪ .‬זחילת‬ ‫התינוק (“רחישה יש כצפעוני נחשים”‪ :‬רח”ש פירושו בארמית‬ ‫זח”ל‪ .‬על פי אונקלוס לבראשית א’‪ )62 ,‬או הקולות שהתינוק‬ ‫משמיע אינם מעידים עדיין על עצמאות או על יכולת תקשור‪.‬‬ ‫דיון על משמעות המשנה ממסכת אבות‬ ‫המשנה מחלקת את שנות האדם לתקופותיהן במטרה לזרז‬ ‫את האבות ללמד את בניהם בזמן הראוי פרקי לימוד‪ ,‬שעה‬ ‫שהם מסוגלים לקלוט‪ :‬גיל חמש מתאים ללימוד מקרא; גיל‬ ‫עשר – ללימוד משנה; בגיל שלוש עשרה נחשב הילד גדול‬ ‫דיו כדי להיות חייב במצוות; ובן חמש עשרה מסוגל ללמוד‬ ‫גמרא; בן שמונה עשרה יתפנה לחופה‪ .‬אם לא נשא אישה בן‬ ‫בשנה או שנתיים למלך ‪ /‬שמואל הנגיד‬ ‫ֶלד ‪/‬‬ ‫ָתיִם ְלי ֶ‬ ‫ׁשנָה אוֹ ְׁשנ ַ‬ ‫ְּב ָ‬ ‫ֵש ְּכ ִצ ְפעוֹנֵי נְ ָח ִׁשים‪,‬‬ ‫ישה יׁ‬ ‫ׁ‬ ‫ְר ִח ָ‬ ‫ְק ֵּפץ ֵּבין אֲבו ָֹתיו ‪/‬‬ ‫ׂר י ַ‬ ‫וּ ֶבן ֶע ֶש‬ ‫ָשים‪.‬‬ ‫ְּב ֶא ֶרץ ַּכ ְּג ִדי ֵּבינוֹת ְּתי ִׁ‬ ‫ׂ ִרים ָאהוּ ב ַל ֵּלב ‪/‬‬ ‫וּ ֶבן ֶע ְש‬ ‫ָשים‪.‬‬ ‫וְ או ֵֹהב ְל ִה ְת ָּפ ֵאר וּ ִמ ְת ַה ֵּדר ְלנ ִׁ‬ ‫ָאה ְבכֹחוֹ‪/‬‬ ‫ָאה וְ י ְִת ּג ֶ‬ ‫וְ י ְִתנ ֶ‬ ‫ֹשים‪.‬‬ ‫ׁש ְחרוּ תוֹ וְ הוֹדוֹ ֶּבן ְׁשל ִׁ‬ ‫וְ ַ‬ ‫ִת ֵּמם וְ י ְִת ַח ֵּבר ְּבבוֹאוֹ ‪/‬‬ ‫וְ י ַּ‬ ‫ישים –‬ ‫ְש ִׁ‬ ‫ְּב ַא ְר ָּב ִעים ְל ֵר ָעיו ַה ּי ִׁ‬ ‫ׁש ְחרוּ ת ‪/‬‬ ‫ִיקץ ִמ ְּׁשנַת י ְַלדוּ ת וְ ַ‬ ‫וְ י ַ‬ ‫ֲמ ִּׁשים‪.‬‬ ‫ָקן ֶּבן ח ִ‬ ‫ֹאש וְ ז ָ‬ ‫ְּב ִל ּבוּ ן ר ׁ‬ ‫ׁשבוֹת ‪/‬‬ ‫וּ ַב ְלהוֹת ַה ְּז ָמן עו ְֹברוֹת וְ ָ‬ ‫ֲשר יָבוֹא ְב ִׁש ִּׁשים‪.‬‬ ‫ׁ‬ ‫יש ֵעת א ֶ‬ ‫ֲלי ִא ׁ‬ ‫עֵ‬ ‫וּ ִמ ִּׁש ִּׁשים ְל ִׁש ְב ִעים ֶנ ֱאנָח ִמן ‪/‬‬ ‫ֹשים‪.‬‬ ‫ְּכ ֵאב ז ֶֹקן וְ נִ ְכ ֶאה ֵּבין ְקדו ִׁ‬ ‫וְ י ְִל ּכֹד ַה ְּז ָמן ֶאת ֶּבן ְׁשמוֹנִ ים ‪/‬‬ ‫ֻּד ּתוֹ וּ ֶפ ָחיו ַה ּיְקוּ ִׁשים‪.‬‬ ‫ְּב ַמ ְלכ ְ‬ ‫וְ י ְִת ָע ְרבוּ ְל ֶבן ִּת ְׁש ִעים ְּד ָר ָכיו ‪/‬‬ ‫ישים‪.‬‬ ‫ֲר ִׁ‬ ‫ירים ֵמח ִ‬ ‫ֵדע ְק ִצ ִ‬ ‫ְןלֹא י ַ‬ ‫וּ ֶבן ֵמ ָאה – וּ ִמי י ִּגַע ְל ֵמ ָאה?‬ ‫ָשים‪.‬‬ ‫לת ַמ ּה י ְֵלכוּ ֵא ָליו ֲאנ ִׁ‬ ‫ֵ‬ ‫ֲחי תו ָֹלע וְ ִר ָּמה ‪/‬‬ ‫וּ ֶבן ָמוֶת – א ִ‬ ‫ְמאוּ ס ַא ִחים ְמג ָֹאל ַה ְּלבוּ ִׁשים‪.‬‬ ‫ֳד ִׁשים!‬ ‫ֶהי ְלקוֹנֵן ‪ְ /‬ל ָב ִבי בוֹ וְ גוּ ִפי ֶלח ָ‬ ‫ֲהלֹא ַא ְח ִּביר ְּד ַבר נ ִ‬ ‫‪2‬‬ ‫שמונה עשרה‪“ ,‬רודף לישא אישה‪ ,‬כדי שלא ישתקע בהרהורים‬ ‫רעים”‪ ,‬לפי המאירי‪ .‬יש המפרשים “לרדוף” ‪ -‬אחר מזונותיו‪,‬‬ ‫ויש המבארים ‪ -‬אחר אויב‪ ,‬שחייב לצאת לצבא; בן שלושים –‬ ‫האיש הוא בעל כוח; ובן ארבעים ָּבשל הוא להבנת דבר מתוך‬ ‫דבר; חמישים הוא גיל העצה‪ ,‬הן מצד השכל והן מצד ניסיון‬ ‫החיים‪ .‬זִ קנת בן השישים איננה‪ ,‬כפי הנראה‪ ,‬סממן להאטה‬ ‫ביכולות שכליות ואחרות‪ .‬להפך‪ ,‬יש הדורשים זקנה כ חוכמה‪.‬‬ ‫מכאן ואילך הולך האדם ומתמעט עד שבגיל מאה “כאילו מת”;‬ ‫רש”י מפרש‪“ :‬שהרי כהו עיניו ונשתנו פניו‪ ,‬ומעיין החכמה‬ ‫פסק ממנו‪ ,‬והוא משתטה והולך”; ומוסיף המאירי‪“ :‬שאם יש לו‬ ‫דעת‪ ,‬מכל שכן שלא יוציאנה אלא לתפילה‪ ,‬לתחינה ולבקשה”‪.‬‬ ‫והרי ממילא‪ ,‬אינו עסוק עוד בענייני העולם הזה‪.‬‬ ‫מן הדברים עולה כי השגת יעדים בכל תקופה ותקופה היא‬ ‫הנותנת משמעות לחיים‪ .‬פעילות קוגניטיבית באיכויות‬ ‫וברמות שונות‪ ,‬הקמת משפחה ומעורבות חברתית – הן‬ ‫המעניקות טעם לחיים‪ .‬תפיסת המשנה שונה אפוא בתכלית‬ ‫השינוי מתפיסת המדרש‪ :‬ההבדל ביניהן הוא כהבדל שבין‬ ‫פעילוּ ת לסבילוּ ת‪‘ .‬גיבורו’ של בעל ק ֶֹה ֶלת רבה נגרר בעל‬ ‫כורחו למצבים קשים‪ :‬תאוותיו משתלטות עליו בצעירותו‪,‬‬ ‫משפחתו – בבגרותו‪ ,‬ומצבו הפיזי והנפשי – בזקנותו‪ .‬הוא‬ ‫אינו שולט בזמן אלא נשלט על ידו‪ ,‬בניגוד ל’גיבור’ המשנה‪.‬‬ ‫ד‪ .‬כטוב בעיניכם‬ ‫כל העולם במה‪,‬‬ ‫כל איש וכל אשה רק שחקנים הם‪.‬‬ ‫כולם כניסות ויציאות להם‪,‬‬ ‫וכל אדם על פי תורו מופיע‬ ‫בתפקידים שונים‪ ,‬במחזה‬ ‫ששבע עלילות לו‪ .‬בתחילה‬ ‫הנה תינוק‪ :‬הומה ומיילל‪,‬‬ ‫ואף מקיא על זרוע האומנת‪.‬‬ ‫אחריו הילד הבכיין‪ ,‬ילקוט לו‪,‬‬ ‫פניו זורחים כפני השחר‪,‬‬ ‫זוחל כחילזון בלא חמדה‬ ‫אל בית הספר‪ .‬אחריו עולה‬ ‫העלם האוהב‪ :‬כולו גונח‬ ‫כמו כבשן לוהט‪ ,‬מזמור עצוב‬ ‫הוא שר לעפעפי אהובתו‪.‬‬ ‫ואז‪ -‬חיל נואץ ומגדף‪,‬‬ ‫על סנטרו זקן של נמרים‪,‬‬ ‫רודף כבוד‪ ,‬רועם‪ ,‬קופץ על ריב‪,‬‬ ‫ומבקש עשן של תהילה‬ ‫אפילו בלועו של התותח‪.‬‬ ‫ואז שופט‪ ,‬כרסו העגולה‬ ‫ממולאה בבשר תרנגולות‪,‬‬ ‫והוא עולה בעין קפדנית‪,‬‬ ‫זקן גזוז ומטופח כדת‪,‬‬ ‫מלא אמרי חכמה מלומדים‬ ‫אשר מכבר אבד עליהם כלח‪,‬‬ ‫וכך הוא משחק את תפקידו‪.‬‬ ‫בעלילה שישית הופך הוא‬ ‫לפנטלון צנום בסנדלים‪:‬‬ ‫זוג משקפיים על החוטם‪ ,‬צרור‬ ‫תלוי לו על מותניו‪ ,‬ומכנסיו‬ ‫שנשתמרו משחר עלומיו‪,‬‬ ‫רחבו מלהכיל את זוג שוקיו‬ ‫המצומק‪ .‬קולו הגברתני‬ ‫חוזר לצווח כתינוק‪ ,‬והוא‬ ‫שורק ומצפצף בקול צורם‪.‬‬ ‫ועלילה אחרונה חותמת‬ ‫סיפור עלילותינו המוזר‪:‬‬ ‫ילדות שניה ושיכחה גמורה‪,‬‬ ‫לא שן‪ ,‬לא עין‪ ,‬טעם‪ ,‬ולא כלום‪.‬‬ ‫נלקח מאתר ‪kivunim-old.macam.ac.il‬‬ ‫יעל פישר‪ ,‬אביבה קליגר ועדה גרינברג‪.‬‬ ‫הדיון במשנה זו ‘סטה’ אפוא לאפיק צדדי‪ .‬הלומדים‬ ‫השוו את הערכת היכולות האנושיות בגילים השונים‬ ‫במשנה ובימינו‪ .‬הפתיעה אותם למשל העובדה‬ ‫שמעורבות חברתית של ממש אפשרית על פי‬ ‫המשנה מגיל ארבעים ואילך‪ ,‬לאחר שהאדם הקדיש‬ ‫זמנו לעצמו ולמשפחתו; בניגוד לתפיסה העכשווית‪,‬‬ ‫הסבורה שצריך לעודדה קודם לכן‪ ,‬בהיותה בת השגה‬ ‫כבר בגילים צעירים יותר‪.‬‬ ‫ •באיזה אופן דומה הרשימה של המשנה לרשימה‬ ‫שלנו?‬ ‫ •מה זה מלמד אותנו לגבי השלבים השונים בחיינו?‬ ‫מתוך “כטוב בעיניכם”‪ /‬שקספיר‪ ,‬מערכה ‪ ,2‬תמונה ‪ ,7‬תרגום‬ ‫אברהם עוז‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫ה‪ .‬פרקי אבות‪ ,‬ה’‪ ,‬כ”א‬ ‫בחרתם בו “בן עשרים ואחת ציפור דרור לטיול‬ ‫ׁשנִ ים – ַל ִּמ ְק ָרא‪,‬‬ ‫ֶּבן ָח ֵמׁש ָ‬ ‫ׂר – ַל ִּמ ְׁשנָה‪,‬‬ ‫ֶּבן ֶע ֶש‬ ‫ׂ ֵרה – ַל ִּמ ְצוֹת‪,‬‬ ‫ֹש ֶע ְש‬ ‫ֶּבן ְׁשלׁ‬ ‫ׂ ֵרה – ַל ַּת ְלמוּ ד‪,‬‬ ‫ֲמׁש ֶע ְש‬ ‫ֶּבן ח ֵ‬ ‫ֻפה‪,‬‬ ‫ׂ ֵרה – ַלח ָּ‬ ‫ֶּבן ְׁשמוֹנֶה ֶע ְש‬ ‫ׂ ִרים – ִל ְר ּדוֹף‪,‬‬ ‫ֶּבן ֶע ְש‬ ‫ֹשים – ַל ּכ ַֹח‪,‬‬ ‫ֶּבן ְׁשל ִׁ‬ ‫ֶּבן ַא ְר ַּב ִעים – ַל ִּבינָה‪,‬‬ ‫ֲמ ִּׁשים – ָל ֵע ָצה‪,‬‬ ‫ֶּבן ח ִ‬ ‫ֶּבן ִׁש ִּׁשים – ַל ִּז ְקנָה‪,‬‬ ‫ׂ ָבה‪,‬‬ ‫ֶּבן ִׁש ְב ִעים – ַל ֵּש‬ ‫ֶּבן ְׁשמוֹנִ ים – ַל ְּגבוּ ָרה‪,‬‬ ‫ׂוּ ַח‪,‬‬ ‫ֶּבן ִּת ְׁש ִעים – ָלש‬ ‫ֶּבן ֵמ ָאה – ְּכ ִאלוּ ֵמת וְ ָע ַבר וּ ָב ֵטל ִמן ָהעו ָֹלם!‬ ‫גדול בדרום אמריקה”‬ ‫ •מה דעתכם על טקסט נורמטיבי שמורה מה ואיך‬ ‫לנהוג בכל שלב (משנה)?‬ ‫ •שורה אחת שאתם ממש רוצים להגיב‪ /‬להתווכח‬ ‫בקשר אליה‪...‬‬ ‫ •(ספרו בקבוצה על גיל‪/‬תקופה שאתם מרגישים‬ ‫שהיו “משני חיים”‪ .‬האם מצאתם קווי דימיון?‬ ‫ •האם הארועים משני החיים תאמו לטקסי המעבר‬ ‫המוכרים לנו? (ב‪ .‬מצווה? חתונה?)‬ ‫ •מה דעתכם על טקסט נורמטיבי שמורה מה ואיך‬ ‫לנהוג בכל שלב (משנה)?‬ ‫ •ג‪ .‬חברו את המקבילה הנשית העכשווית למשנה‬ ‫מפרקי אבות‪ :‬בת‪...‬בת‪(...‬חיים פעם לעומת חיים‬ ‫פרקי אבות פרק ה משנה כא‬ ‫היום‪ ,‬חיים של גברים לעומת נשים)‬ ‫ו‪ .‬שתי לידות לו לאדם‬ ‫ •איך הטקסטים השונים מתארים את מהלך‬ ‫החיים? האם החיים מורכבים משלבים קבועים‬ ‫שתי לידות לו לאדם‪:‬‬ ‫אחת בעל כורחו ואחת מדעתו;‬ ‫אחת על ידי אחרים ואחת על ידי עצמו;‬ ‫ראשונה – לקתה בחבלי לידה‪,‬‬ ‫שנייה – נתברכה בחבלי יצירה;‬ ‫ראשונה – מאורע לשעתה‪,‬‬ ‫שנייה – נמשכת כל ימי חייו של אדם;‬ ‫ראשונה – עיקרה לידת הגוף‪,‬‬ ‫שנייה – כולה לידת נשמה;‬ ‫ראשונה – יציאתו מבטן אמו לאויר העולם‪ ,‬שנייה – התגלות‬ ‫מהותו על ידי תורה ומצוותיה‪.‬‬ ‫ואוניברסאליים או שהם תמיד על הרצף או‬ ‫בהפכים וסתירות מתמשכים?‬ ‫ •האם ניתן לחלק את החיים לתקופות או שבעצם‬ ‫הכל מתמשך וחוזר ואנחנו פוגשים באותן‬ ‫התמודדויות שוב ושוב? האם הגיל קובע את‬ ‫התקופות? אם לא מה קובע? האם ניתן לחרוג‬ ‫מהגיל הנכון?‬ ‫ •מדרש קהלת ומצווה ולב מציעים “פתרון” לתפיסת‬ ‫החיים כרצף של פעילויות (חיתיות?) ללא בחירה‬ ‫הרב אלימלך בר‪-‬שאול‪“ ,‬מצווה ולב”‬ ‫וללא תכלית‪ .‬מה דעתכם על ההצעה שלהם? בשני‬ ‫המקרים התורה היא הפתרון לחוסר התוכלת‪ .‬האם‬ ‫הפתרון הזה רלוונטי עבורכם? באיזה אופן ניתן‬ ‫לימוד בקבוצות‬ ‫להפוך אותו לרלוונטי? חברו בקבוצה שורת סיכום‬ ‫לקרוא את קהלת‪ ,‬את מדרש קהלת‪ ,‬את פרקי אבות‬ ‫חדשה משלכם למדרש רבה‪ -‬מה הופך את החיים‬ ‫ואת הקטע מ”מצווה ולב”‬ ‫החולפים לשווים בכל זאת? מה הופך את החיים‬ ‫ •האם לדעתכם זה נכון שיש “עת לכל” זמן נכון‬ ‫ללא הבל?‬ ‫ללימודים‪ ,‬וזמן נכון לנישואין? או שהיום אנחנו‬ ‫ •לסיום המפגש‪ 5 .‬דקות של כתיבה אישית‪.‬‬ ‫יודעים שאפשר ללדת גם בגיל מאוחר‪ ,‬ואפשר‬ ‫ •עכשיו העת ל‪....‬ולסבב מי שרוצה קורא משפט‬ ‫ללמוד בגיל מאוחר ואפשר להקים חברות ענק בגיל‬ ‫מתוך מה שהוא כתב‪ .‬אפשר לכתוב על הלוח את‬ ‫צעיר?‬ ‫כל המשפטים שנקראים‬ ‫ •א‪ .‬הוסיפו פסוק משלכם ל”שיר העיתים”‪.‬‬ ‫ •עכשיו עת ל…‬ ‫ •ב‪ .‬בחרו תקופת חיים שהיתה משמעותית עבורכם‬ ‫והוסיפו אותה למדרש קהלת עם דימוי שאתם‬ ‫‪4‬‬ ‫נישואים‪ ,‬לידה‪ ,‬הורות‪ ,‬זקנה‪ ,‬מוות‪.‬‬ ‫ואן‪ -‬גנפ טוען כי כל מעבר בנוי משלשה חלקים‪ :‬היפרדות‪,‬‬ ‫בשלב זה האדם נלקח או מפריד עצמו מהקבוצה והזהות אליה‬ ‫השתייך עד לשלב זה‪ .‬מעבר מהשלב הקודם לשלב החדש‪.‬‬ ‫ולבסוף איחוד עם השלב החדש בחיים‪ .‬מהתאור של ואן‪-‬גנפ‬ ‫מובהר כיצד כל אדם מפסיק להיות מה שהיה משתנה ואז‬ ‫נהפך לבעל סטטוס חדש בחיים‪.‬‬ ‫בנוסף לליווי שלשת השלבים‪ ,‬טקסי המעבר היהודיים משלבים‬ ‫בתוכם מודעות לאורכה של השושלת היהודית שהאדם הפרטי‬ ‫הוא חלק ממנה‪ ,‬ושאינה תלויה בזמן או מקום‪.‬‬ ‫הנטייה לחדשנות אינה תופעה חדשה בטקסי מעברי חיים‬ ‫יהודיים‪ .‬מבחינה היסטורית ‪ -‬מקור טקס בר‪ -‬המצוה ‪-‬‬ ‫בגרמניה המודרנית‪ ,‬התספורת הראשונה לבנים בגיל שלש‬ ‫מקורה בצפת של המאה ה‪ 16-‬המנהגים הנ”ל הומצאו בזמן‬ ‫ובמקום מוגדרים‪ ,‬ואז לאט לאט נפוצו ביתר הקהילות‪ .‬טקסי‬ ‫מעבר הם נוהג שמתחיל מלמטה מחברי הקהילה ולא מונחתים‬ ‫על ידי ראשי הקהילה פרנסיה ורבניה‪.‬‬ ‫ֻמם ֵהם”‬ ‫ֵדעוּ ‪ִּ ,‬כי ֵעיר ִּ‬ ‫ֵיהם‪ ,‬ו ַּי ְ‬ ‫ׁשנ ֶ‬ ‫ַת ָּפ ַק ְחנָה‪ֵ ,‬עינֵי ְ‬ ‫“ו ִּ‬ ‫בראשית ג’ פסוק ז’‬ ‫תמימות או בגרות ? הזמנה לגן עדן‬ ‫מדוע תרצה אם שבנה בן הארבע יישאר תמיד ילד? יש משהו‬ ‫כל כך יפה ויקר ערך בילדות המוקדמת‪,‬ודבר מה בתוך ההורה‬ ‫רוצה שזה ימשך לעד‪ .‬אותו החלק מתאבל כשהילד גדל ‪ ,‬מגיע‬ ‫לבגרות מינית ורוכש מודעות מינית‪ .‬באוופן רגשי‪ ,‬הסיפור‬ ‫הזה מועד להסביר כיצד קרה שעזבנו את זוהר הילדות‪ ,‬את‬ ‫ענני התהילה‪ ,‬כיצד קורה שאנינו כל כך קרובים לאלוהים‬ ‫בלידתנו‪ ,‬ואז‪ ,‬איכשהו‪ ,‬אנחנו מוצאים את עצמנו חיים מתוך‬ ‫תודעה של פירוד ואובדן‪.‬‬ ‫הסיפור בבראשית אמנם מסתיים בשלב השני של המודעות‪-‬‬ ‫מיניות ובושה‪ -‬אך אין זה סוף הסיפור שלנו‪ .‬כל תנועה רוחנית‬ ‫אמיתית באה לכדי השלמה בשלב אחר ‪ :‬כוונתה לעזור לאנשים‬ ‫להיכנס מחדש לגן עדן‪ .‬לא רק ‪ ‬כבעלי ניסיון ומודעות בוגרת‪,‬‬ ‫אלא גם כבעלי תמימות שנרכשה מחדש‪ .‬אל זה כיוון ישו‬ ‫מנצרת כשאמר ‪“ :‬עליכם להיות כילדים כדי להיכנס למלכות‬ ‫השמיים”‪ .‬מניסיונו ידע שדבר זה אפשרי לכל אחד מאיתנו‪.‬‬ ‫סוף הסיפור כולו אינו גירוש מן הגן‪ ,‬אלא הכניסה המחודשת‬ ‫אליו‪ ,‬כשיבה הביתה‪.‬‬ ‫סטיבן מיטשל‪ ,‬מתרגם ועורך של דברי חוכמה רוחניים מן‬ ‫המסורת המקראית‪ ,‬הנוצרית והמזרחית‪ ,‬חי בארצות‪-‬הברית‪.‬‬ ‫ָא ָדם ְּב ַח ָּייו‬ ‫מאת‪ :‬יהודה עמיחי‬ ‫ׁש ִי ְּהיֶה לוֹ‬ ‫ָא ָדם ְּב ַח ָיּיו ֵאין לוֹ זְ ַמן ֶ‬ ‫זְ ַמן ַל ּכֹל‪.‬‬ ‫וְ ֵאין לוֹ ֵעת ֶש ִּת ְה ֶיּה לוֹ ֵעת‬ ‫ׁש ָא ַמר ָּכ ְך‪.‬‬ ‫ְל ָכל ֵח ֶפץ‪ .‬ק ֶֹה ֶלת לֹא ָצ ַדק ְּכ ֶ‬ ‫יך ִל ְשנֹא וְ ֶל ֱאהֹב ְּב ַבת ַא ַחת‪,‬‬ ‫ָא ָדם ָצ ִר ְ‬ ‫ְּבאו ָֹתן ֵעי ַניִם ִל ְב ּכוֹת וּ ְבאו ָֹתן ֵעי ַניִם ִל ְצחֹק‬ ‫ֲבנִ ים‬ ‫ָדיִם ִלזְ רֹק א ָ‬ ‫ְּבאו ָֹתן י ַ‬ ‫ָדיִם ֶל ֱאסֹף או ָֹתן‪,‬‬ ‫וּ ְבאו ָֹתן י ַ‬ ‫ֲבה‪.‬‬ ‫ֲבה ַּב ִּמ ְל ָח ָמה וּ ִמ ְל ָח ָמה ָּב ַאה ָ‬ ‫ׂוֹת ַאה ָ‬ ‫ַל ֲעש‬ ‫ׂנֹא וְ ִל ְסל ַֹח וְ ִלזְ ּכֹר וְ ִל ְש ּכֹ ַח‬ ‫וְ ִל ְש‬ ‫וּ ְל ַס ֵּדר וּ ְל ַב ְל ֵּבל וְ ֶל ֱאכֹל וּ ְל ַע ֵּכל‬ ‫ֻכה‬ ‫יסטו ְֹריָה ֲאר ָּ‬ ‫ֶאת ַמה ֶּש ִה ְ‬ ‫ׂה ְּב ָשנִ ים ַר ּבוֹת ְמאֹד‪.‬‬ ‫עו ָֹש‬ ‫ָא ָדם ְּב ַח ָיּיו ֵאין לוֹ זְ ַמן‪.‬‬ ‫ׂ‬ ‫ׁשהוּ א ְמ ַא ֵּבד הוּ א ְמ ַח ֵּפש‬ ‫ְּכ ֶ‬ ‫ׁשהוּ א מו ֵֹצא הוּ א ׁשו ֵֹכ ַח‪,‬‬ ‫ְּכ ֶ‬ ‫ׁשהוּ א ׁשו ֵֹכ ַח הוּ א או ֵֹהב‬ ‫ְּכ ֶ‬ ‫וּ ְכׁשהוּ א או ֵֹהב הוּ א ַמ ְת ִחיל ִלְׁש ּכו ַֹח‪.‬‬ ‫ַפׁשוֹ ְלמוּ ָדה‪,‬‬ ‫וְ נ ְ‬ ‫ַפׁשוֹ ִמ ְקצו ִֹעית ְמאֹד‬ ‫וְ נ ְ‬ ‫ַרק ּגוּ פוֹ נִ ְש ָאר חו ֵֹבב‬ ‫ַסה וְ טו ֶֹעה‬ ‫ָּת ִמיד‪ְ .‬מנ ֶּ‬ ‫לֹא לו ֵֹמד וּ ִמ ְת ַּב ְל ֵּבל‬ ‫ִש ּכוֹר וְ ִע ֵּור ְּב ַתעֲנוּ גָיו וּ ְב ַמ ְכאו ָֹביו‪.‬‬ ‫מוֹת ְּת ֵאנִ ים יָמוּ ת ַּב ְּס ָתו‬ ‫ְמצוּ ָּמק וּ ְמ ֵלא ַע ְצמוֹ וּ ָמתוֹק‪,‬‬ ‫ֲד ָמה‪,‬‬ ‫ֶה ָע ִלים ִמ ְתי ְַּבִׁשים ַעל ָהא ָ‬ ‫יעים‬ ‫ֻמים ְּכ ָבר ַמ ְצ ִּב ִ‬ ‫ָפים ָה ֲער ִ‬ ‫וְ ָה ֲענ ִ‬ ‫ׁש ּבוֹ זְ ַמן ַל ּכֹל‪.‬‬ ‫המקוֹם ֶ‬ ‫ֶאל ַ‬ ‫(מתוך סיפורי ראשית‪ .‬עורכת תניא ציון)‬ ‫חומרים נוספים למנחה‬ ‫הקטעים הבאים (תרגום חפשי) מהספר‪ :‬מעגל החיים‬ ‫היהודי‪ :‬טקסי מעבר מימי התנך עד לתקופה המודרנית‪.‬‬ ‫מאת איוון מרקוס‪.‬‬ ‫(‪ 2004‬הוצ’ אוניברסיטת וושינגטון)‬ ‫שלשת המרכיבים של מעברי חיים‪:‬‬ ‫הצורך בטקסי מעבר חברתיים תרבותיים המייחדים מעברים‬ ‫במעגל החיים הוכר בשנת ‪ 1909‬כאשר ארנולד ואן‪-‬גנפ הציע‬ ‫מבנה של טקסי מעבר‪ .‬מטבע לשון שיוחדה כדי לתאר את‬ ‫הטקסים שעוברים כאשר מגיעים לשלב חדש במעגל החיים‪.‬‬ ‫במחקרו החלוצי ואן‪-‬גנפ מצא שנקודות הציון הללו הן‬ ‫תרבותיות ולא ביולוגיות‪ .‬התהליך אותו אנו כבני התקופה‬ ‫המערבית מודרנית מחשיבים כתהליך שמלווה שינויים‬ ‫פסיולוגיים ופסיכולוגיים אוניברסליים משקף‪ ,‬לטענת ואן‪-‬‬ ‫גנפ‪ ,‬הבדלים תרבותיים והגדרות תרבותיות של ילדות ובגרות‪.‬‬ ‫כיום היינו מגדירים זאת כך‪ :‬כל תרבות מגדירה את סמני‬ ‫השלבים השונים בחיים‪ ,‬ומשתמשת במחוות הכוללות שפה‬ ‫לבוש ואוכל המגדירים את המעבר מתקופה אחת לשניה‪.‬‬ ‫המעברים אליהם ואן‪-‬גנפ מתייחס כוללים‪ :‬לידה‪ ,‬גמילה‪,‬‬ ‫חניכה לקראת בגרות‪ ,‬התמחות או לימודים לקראת עבודה‪,‬‬ ‫‪5‬‬