‫לזכור את העבר‪,‬‬ ‫לחיות בהווה‪,‬‬ ‫להאמין בעתיד‪.‬‬ ‫מפת ההלכה‬ ‫מפה זאת צייר וכתב אבא קובנר‬ ‫בעובדו על תוכניתו הגדולה‬ ‫ל"בית התפוצות" היא מבטאת את‬ ‫החשיבות העצומה בעיניו של‬ ‫התורה שבעל והתפשטותה לאורך‬ ‫מאות בשנים לציבורים היהודים‬ ‫השונים ותרומתה המכריע לעיצובו‬ ‫של העם היהודי לדורותיו‪.‬‬ ‫‪A4‬‬ ‫ספרי ילדים‬ ‫משהו על לויתנים‬ ‫מסע אל ארץ המילים‬ ‫המלאך הקטן מיכאל‬ ‫הבה נקרא לה מגילת העדות והיא נועדה‬ ‫להגיע לכל בית יהודי בעולם ולשמש בחוג‬ ‫המשפחה לקריאה ועיון ביום הזיכרון‬ ‫לשואה‪.‬‬ ‫במרוצת השנים יפתח הציבור שיראה‬ ‫בעצרות הנערכות מאולמות את הצורה‬ ‫הנכונה להתייחדות ומן הראוי יהיה‬ ‫להנהיג מנהג של התכנסות משפחתית‪,‬‬ ‫ואולי ביום הזיכרון הגדול הזה ולהאזין‬ ‫אפילו שכונתית‪ ,‬כלומר בשיתוף עם‬ ‫משפחת שכנים‪ ,‬כדי להיות מסובים יחדיו‬ ‫למגילת העדות‪ ,‬שתיקרא על‪-‬ידי האב או‬ ‫האח הבכור‪.‬‬ ‫מגילות העדות‬ ‫אין פרפרים כאן‬ ‫מבית מכל ארץ‬ ‫ילדות באה באש‬ ‫מי שאינו חסר את אומץ‪-‬הלב‬ ‫להציץ לתהום‪ ,‬יראה ואולי גם יגלה‬ ‫להפתעתו‪ ,‬שבחשכת הבורות מצויים‬ ‫לא רק הזוועה והחידלון‪ ,‬אלא ששם‬ ‫מרחפת על פני התהום רוחו של עם‬ ‫קשה‪-‬עורף‪...‬‬ ‫מגילות האש‬ ‫‪A3‬‬ ‫האומר‪ :‬דבר לא לשכוח ‪ -‬סופו שדבר‬ ‫לא יזכור‪ :‬כי לזכור הכל פירושו‬ ‫טירוף‪-‬הדעת‪ ,‬אך הכל לשכוח אין‬ ‫זאת אלא לבגוד בחיים‪.‬‬ ‫"לא לב אבן" ‪ /‬לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬ ‫הבית לקול צווחותיהם של הגרמנים‪ ,‬פקודותיהם‬ ‫שציוו על כולם להתייצב ברחוב נשמעו קרבות‬ ‫ובאות‪ .‬בזריזות לא תיאמן‪ ,‬אך כבר מורגלת אצל‬ ‫גדולים כקטנים‪ ,‬הספיקו האנשים להסתתר בקיטון‬ ‫קטן מאחורי פתח מוסווה ועצרו נשימתם‪ .‬הם היו‬ ‫‪ 17‬גברים ונשים ושלושה ילדים‪ ,‬לרבות תינוקת‬ ‫כבת חודשיים‪ .‬צר ומחניק היה בקיטון‪ ,‬אך איש לא‬ ‫התלונן ולא הוציא הגה בהתקרב צעדם של אנשי‬ ‫הגסטפו‪ .‬עוד הם שומעים מבעד למחיצות את‬ ‫הפקודות החוזרות ונשנות של הגרמנים שמתרים‬ ‫ביהודים‪ ,‬כי כל מי שימצא מסתתר ‪ -‬יירה‪ ,‬פצחה‬ ‫פתאום התינוקת בבכי‪ ,‬האם חלצה לה שד וניענעה‬ ‫אותה בחיקה‪ .‬אך זו מיאנה משום‪-‬מה להירגע וקול‬ ‫יפחותיה הרעיד את החלל ומרט את עצבי האנשים‪.‬‬ ‫"ש‪-‬ש‪-‬ש‪-‬ש‪-‬שא!" ליחשה לה האם והאחרים התרו‬ ‫אחריה ושרקו כנחשים מוכי אש‪.‬‬ ‫ואולי זהו הצו הפדגוגי של‬ ‫שארית הדור שלאחר אושוויץ‬ ‫לנסות ולחרות על לוח הזיכרון‬ ‫של הדורות הבאים את המסר‪,‬‬ ‫הקשה אבל הכן והאמיתי‪.‬‬ ‫של דורנו‪ ,‬לאמור‪ :‬יהודי שידע‬ ‫את השואה ‪ -‬חייו הם מתח‬ ‫מתמיד בין ברוך וארור‪ ,‬בין‬ ‫קידוש החיים וקללתם‪ ,‬ידיעת‬ ‫התהום שעל פיה עמדנו אי‬ ‫בזה היא מעתה חלק בלתי‪-‬‬ ‫נפרד מהודעתנו ההיסטורית‬ ‫ומזהותנו היהודית‪.‬‬ ‫לפני שנדרשים אנו לאספקטים ההיסטוריים‪,‬‬ ‫הפילוסופיים או התיאולוגיים ומסיקים מסקנות‬ ‫פשטניות‪ ,‬מכלילות ומעוותות‪ ,‬אקטואליות למיניהן‬ ‫בפוליטיקה‪ ,‬כלכלה והרטוריקה‪ ,‬מן הראוי הוא לא‬ ‫לשכוח ולא להשכיח את המעשה ‪ -‬את הסיפור‪,‬‬ ‫המספר לדור אחר להציץ בעד אשנב אל "הפלנטה‬ ‫האחרת"‪ ,‬שלא היתה אלא כוכב‪-‬הלכת שלנו!‬ ‫וכיוון שלא הייתי מסוגל להביא את בני פיסית אל‬ ‫המקום ההוא פתחתי לו אשנב אל מקום שהיה‪,‬‬ ‫פינה אחת ויחידה‪ ,‬והרי היא לפניכם‪ :‬דירה ריקה‪.‬‬ ‫גרם מדרגות עץ‪ ,‬חלונות פרוצים‪ .‬בסמוך לתנור‬ ‫מאריחי חרסינה ניכר עדיין הפתח החשאי שהוביל‬ ‫למסתור שבין שני קירות‪ .‬יהודי הגיטו השכילו‬ ‫לימים לחפור להם "מלינות" במרתפים ובמקומות‬ ‫סתר מתחת לאדמה‪ ,‬אך בימים הראשונים‪,‬‬ ‫במבוכתם כי רבה‪ ,‬סברו האנשים כי ניתן למצוא‬ ‫מקלט במחבוא מאולתר ‪ -‬עד יעבור זעם‪ .‬באותו יום‬ ‫‪ 20‬בספטמבר של שנת ‪ 1941‬בעלות השחר‪ ,‬או מה‬ ‫שאמו היה להיות שחר בשמי הגיטו‪ ,‬הקיצו דיירי‬ ‫"עשי משהו!" סינן מישהו מבין שיניו‪" ,‬אחרת כולנו‬ ‫אבודים!"‬ ‫מבטי האנשים נתמקדו בפני האם הלבנות‪ ,‬אך היא‬ ‫רק הידקה חזק יותר את ילדתה אל חזה‪ ,‬ספק‬ ‫מחניקה ספק מגוננת עליה‪ ,‬ואיש מהחבורה לא קם‬ ‫ולא זע‪ ,‬במדרגות נשמעו צעדי החיילים ומקרוב‬ ‫נתפצחה‪ ,‬יריית רובה‪.‬‬ ‫האב שישב מכורבל ומרוחק כלשהו מאשתו זינק‬ ‫מרבצו ובידו כרית‪ .‬דומה שכבר הניף את הכרית‬ ‫וגהר על פני התינוקת כדי לחנוק אותה ‪ -‬כשלפתע‬ ‫קרס האיש תחתיו‪ ,‬מאבד את הכרתו‪ .‬באותו רגע‬ ‫קמה על רגליה אשה לבנת שיער ודחפה בכל כוחה‬ ‫את הפתח שהסווה על הכניסה למבוא ופרצה‬ ‫החוצה‪ .‬היא הספיקה להסוות אחריה את הפתח‬ ‫כשאנשי הגסטפו הגיחו את הדירה‪ .‬האשה הרימה‬ ‫קולה בצחוק היסטרי שנתחלף ביללה‪ .‬החיילים‬ ‫ראו לפניהם אשה מטורפת עושה העוויות ובמעט‬ ‫רתיעה תפסו אותה בשערותיה‪ .‬היא קרה להם‪:‬‬ ‫"אדונים‪ ,‬מדוע איחרתם לבוא‪ .‬אני מחכה לכם!‬ ‫מהרו וקחו אותי לאן שלקחתם את ילדי ונכדי וכל‬ ‫משפחתי‪ .‬מהרו! מהרו! היודעים אתם מי ייתן את‬ ‫הדין על מה שאתם עושים?!"‬ ‫"על הסיכוי להנחיל את ניסיוננו‬ ‫לדורות הבאים"‬ ‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬ ‫הנקל להתנער ממכוות אש זו ולחזור בפשטות אל שגרת היומיים כי "צווינו‬ ‫להמשיך ולחיות"? הנקל הוא אחרי זה לדבר במלים גבוהות על קידוש‬ ‫החיים‪ ,‬כדבר מובן מאליו?‬ ‫"על עמידתם של תנועות הנוער בשואה"‬ ‫מתוך ילקוט מורשת חוברת מ"ז חשוון תש"ן‪ ,‬נובמבר ‪1989‬‬ ‫"יותר מאצל האחרים באה לידי ביטוי אצל התנועות החלוציות ‪ -‬הן כשהיו בשלמות‬ ‫והן כשהיו שארית ‪ -‬הגישה הבלתי‪-‬אינטרסאנטית למצוקת השעה‪ .‬אינני אומר‬ ‫שהיינו כולנו אידיאליסטים‪ ,‬שלא חשבונו על עצמו כלל‪ ,‬אך בכל שיקול שלנו ‪ -‬וזאת‬ ‫יודע אני מכלי ראשון ומהספרות התיעודית ‪ -‬הדבר המדהים הוא‪ :‬הדומינאנטיות‬ ‫של המחשבה הציבורית‪ ,‬שאנשים המחונכים על ערכים חלוציים חשבו גם בעת‬ ‫המצוקה האינדיבידואלית הקיומית הנוראה הזאת‪.‬‬ ‫‪...‬החתירה הבלתי‪-‬נלאית לאורך כל המלחמה לקשור קשרים עם האיברים המפוזרים‬ ‫ועם המרכז מעבר‪-‬לים‪ ...‬מסגרת שיש בה ערכיות המחזקת את הטוב שבאדם‪,‬‬ ‫מעודדת אותו ויוצרת ערך חדש‪ ...‬זוהי העדה ולא עדתיות ולא עדריות‪ ...‬אנחנו האמננו‬ ‫בלב שלם בזה שאנו מגשימים את הציווי האישי בתוך הציווי הציבורי‪ .‬תרגום הדבר‬ ‫במציאות הוא הקרבה עצמית ומסירות נפש‪ .‬יהודי לא עושה למען עצמו אלא למען‬ ‫אמונתו ולמען עמו‪...‬‬ ‫אנשי הגסטפו פרצו בצחוק וגררו אותה למטה‪.‬‬ ‫כשעזבו הרוצחים את המקום ונעלמו גם מהחצר‬ ‫הגיחו האנשים מהמחבוא ודומה היה להם שצחוקה‬ ‫הנורא המתחזה של הסבתא עודנו מרטט בחלל‪.‬‬ ‫"שיבה מן המכאוב"‬ ‫"מעמא‪ ,‬מעמא!" התייפח הבן האב וכיסה בכפותיו‬ ‫על עיניו‪ .‬האחרים עמדו עוד רגע ארוך צפופים‬ ‫ומחרישים וכל אחד חש כמו מכוות אש בבשרו‪.‬‬ ‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬ ‫הנקל להתנער ממכוות אש זו ולחזור בפשטות אל‬ ‫שגרת היומיים כי "צווינו להמשיך ולחיות"? הנקל‬ ‫הוא אחרי זה לדבר במלים גבוהות על קידוש החיים‪,‬‬ ‫כדבר מובן מאליו?‬ ‫ולי נדמה כי כל מי שהציץ מאחורי הקיר הזה ושמע‬ ‫את הקולות מן ה"מלינה" ההיא ירגיש כמוני ‪ -‬כי‬ ‫במקום זה עומדות רגלינו בגבול שבין חיוב החיים‬ ‫וקללתם!‬ ‫כשהתחלתי בכתיבה‪ ,‬במעשה הכתיבה‪ ,‬הייתי אדם מובס‪ .‬אין לך תשוקה אנושית‬ ‫יותר מן השאיפה לנצחון של איש מובס‪ .‬אך נצחון על מי? על מה?‬ ‫‪ ...‬הכרת התבוסה‪ .‬אין זה רגש מרגשי הכשלון‪ ,‬הפוקדים אדם בחשבון המעשים‬ ‫או כאשר הוא מתחטא בשעת חולשה ומצוקה‪ .‬אין זה גם הלוך‪--‬נפש של מזל‪-‬‬ ‫ביש‪ ,‬או יאוש‪ ,‬אלא סיטואציה רוחנית‪ ,‬חוויה כמו‪-‬מוחשית‪-‬ומופשטת‪-‬כאחת של‬ ‫ניתוק‪ .‬כל מה שהוא שלי ‪ -‬בנכסי החומר והרוח בעשרים ושבע שנות חיי ‪ -‬נותק‬ ‫ממני‪ ,‬וכל שצפוי היה באמונה ובתקווה ‪ -‬אני מנותק ממנו‪.‬‬ ‫תשוקה לדבר דינאמי ופעיל‪ ,‬אכן תשוקה‪-‬של‪-‬ממש‪ ,‬לא עמדה בי באותם הימים‪.‬‬ ‫הייתי שרוי במעין שיתוק גמור‪ .‬חילחל בי‪ ,‬חלחל וכבד‪ ,‬הרעב‪ .‬עדיין לא ידעתי‪ ,‬כי‬ ‫הוא רעב אהבה‪.‬‬ ‫יזכור ליום הזכרון לשואה ולמרד‬ ‫נזכור את אחינו ואחיותינו‪ ,‬את בתי העיר ואת בתי הכפר‪,‬‬ ‫את רחובות העיירה שסאנו כנהרות‬ ‫ואת הפונדק הבודד עלי אורח;‬ ‫את הישיש בקלסתר פניו‪,‬‬ ‫את האם בסודרה‪,‬‬ ‫את הנערה בצמותיה‬ ‫את הטף;‬ ‫את אלפי קהילות ישראל על משפחות האדם‪,‬‬ ‫את כל עדת ההודים‪,‬‬ ‫אשר הכרעה לטבח על אדמת אירופה מידי הכורת הנאצי;‬ ‫את האיש שזעק פתאום‬ ‫ובזעקתו מת;‬ ‫את האשה שחבקה תינוקה אל לבה‬ ‫וזרועותיה צנחו;‬ ‫את התינוק שאצבעותיו מגששות אל פטמת האם‬ ‫והיא כחולה וצוננת;‬ ‫את הרגלים‪,‬‬ ‫את הרגלים שביקשו מפלט‬ ‫ולא היה מנוס עוד;‬ ‫ואת שקפצו ידיהם לאגרוף‪,‬‬ ‫האגרוף שחפן את הברזל‪ ,‬הברזל שהיה לנשק החזון‪ ,‬היאוש‬ ‫והמרד‪,‬‬ ‫והם ברי הלבב‬ ‫והם פקוחי העיניים‬ ‫והם שהשליכו נפשם מנגד וידם קצרה מלהושיע;‬ ‫נזכור את היום‪,‬‬ ‫שעלתה על מוקד הדמים‪,‬‬ ‫את השמים שעמדו גבוהים ומחרישים;‬ ‫נזכור את תלי האפר אשר מתחת לגנים הפורחים‪.‬‬ ‫יזכור החי את מתיו כי הנה הם‬ ‫מנגד לנו‪,‬‬ ‫הנה נבטות עיניהם סביב‪-‬סביב‪,‬‬ ‫ואל דמי‪ ,‬אל דמי לנו‪ ,‬עדי יהיו חיינו ראויים לזכרם‪.‬‬ ‫‪A2‬‬ ‫אין תשובה אחת לשאלה כיצד להגיע לאחדות‪-‬ישראל‪.‬‬ ‫רבות התשובות לשאלה זו‪ ,‬והן מחייבות הכרעות קשות הן‬ ‫בד' אמותיו של האדם והן באמות הציבור‪ .‬יתרה מזאת ‪-‬‬ ‫תשובות אלה מחייבות לא הכרעה חד‪-‬פעמית‪.‬‬ ‫"אחר הדברים האלה"‬ ‫"על העדות וההיסטוריה"‬ ‫"האיגרת של אבא"‬ ‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬ ‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬ ‫מתוך ילקוט מורשת חוברת ‪ ,52‬אפריל ‪1992‬‬ ‫לא הגדולה בערים‪ ,‬לא הפטריוטית בערים‪ .‬עיר בשרון ‪ -‬בינונית‪ ,‬עיר‬ ‫כפשוטה‪ .‬על רוכליה ופועליה‪ .‬על סוחריה ומובטליה‪ .‬היה בוקר נאה‬ ‫צלול‪ .‬מאותם בקרים‪ ,‬שאדם בקומו לקראתם תוהה ואומר‪ ,‬כי ייתכן‬ ‫שבבוקר כזה תפרוץ מלחמה? ואז בקע הקול ממקלטי הרדיו‪ .‬קול‬ ‫הקריין המונה את יחידות המילואים שנקראו לגיוס‪.‬‬ ‫אתה כמראיין עמדת כמה פעמים בהצגת השאלה על התיבה‬ ‫קונספציה‪ .‬יש לך קונספציה? היתה לך קונספציה? כתבת‬ ‫קונספציה? אני תוהה האם יש קונספציה‪ .‬אני חושב שאין לי‬ ‫קונספציה‪ .‬מה זה קונספציה? האם יש לי משנה סדורה על התקופה‬ ‫הזאת? אילו היתה לי‪ ,‬ייתכן שהייתי כותב אותה כבר‪.‬‬ ‫רוצה אני שתדעו‪ :‬זאת הברירה לפני כל אחד מאיתנו הנדחק לתהומות‬ ‫היאוש ‪ -‬לאחוז בקצות שערותיו בכוחותיו האחרונים ובשתי הידיים‬ ‫ולפרוץ מן התוהו‪-‬ובוהו‪ .‬בקיצור‪ :‬להקיץ ולהתעורר‪ ,‬זו זכותם של‬ ‫השבעים ‪ -‬לשקוע בהיסטוריה (במקור ‪" -‬היסטוריזירן")‪ .‬להם מותר‬ ‫להיות נואשים אך לנו אסור! והרי לא אחד מחכה שאנחנו‪ ,‬האחרונים‪,‬‬ ‫נסיים מה שהיטלר לא גמר ‪ -‬שנטבע במרה שחורה‪ .‬המצווה החזקה‬ ‫שאנו חייבים בה היא דווקא להיות חזקים‪ .‬אלה שהלכו לקרב ידעו‬ ‫שאפילו כדי למות צריך להיות חזק‪ ,‬ולא כל‪-‬שכן כאשר צריך להתחיל‬ ‫בחיים חדשים‪.‬‬ ‫בשבוע הראשון להיותי בארץ עמדתי ליד‬ ‫הכותל המערבי‪ .‬אמי לא ציוויתני דבר‪ ,‬שכן‬ ‫דברים גדולים מאלה משתכחים לימים‪ .‬ואילו קולו של זה יהדהד עוד‬ ‫ימים רבים בלב שומעיו‪ .‬זה לא היה כקולו ההיסטורי של הקריין מארץ‬ ‫היאור‪ .‬ולא קולו היהיר של קריין ראדיו וארשה בספטמבר ‪ 1939‬של‬ ‫הקריין מארץ היאור‪ .‬זה לא היה קולו הטראגי של האיש מפראג‪ .‬גם‬ ‫לא כקולו הפאתטי‪ ,‬הזכור לתהילה של יורי לוויתאן ממוסקווה הנצורה‪.‬‬ ‫קול אחר היה‪.‬‬ ‫כהלמות פטיש‪-‬סתרים מכה באבן‪ .‬הלוך ומנה הוא קרא בשמות הצופן‬ ‫נעדרי‪-‬המשמעות של יחידת המילואים ולא הוסיף סיסמה‪ ,‬לא מליצה‪,‬‬ ‫חתם וסיים‪ .‬והעיר ‪ -‬כן העיר ‪ -‬עצרה נשימתה כמו‪.‬‬ ‫רכון הייתי אותה שעה על גבי דוכן של עתונים‪ .‬מוכר‪-‬העתונים עוד הוא‬ ‫שולח ידו לעתון שנתבקש‪ ,‬נדרך לפתע האיש כנגד הקול‪ .‬עיניו נתרווחו‬ ‫ולא הביט כי אלא מעבר‪ ,‬ואמר כנפתע‪ :‬הו‪ ,‬קראו גם לי! גלל עתוניו‬ ‫והלך‪ .‬מחנות שממול יצאה זבנית‪ ,‬נהעצרה מצותתת על הסף‪ .‬רכסה את‬ ‫חולצתה במשהו עצבנות‪ ,‬סגרה ארנקה ‪ -‬והלכה‪ .‬בעל‪-‬האיטליז הסיר‬ ‫סינרו‪ ,‬הגיף תריסיו ‪ -‬והלך‪ .‬ברחבת המדשאה עמדה חבורה של גברים‬ ‫סוגרים על טרנזיסטור‪ .‬כל‪-‬אימת שנשמע שם‪-‬צופן מפי הקריין‪ ,‬ניתק‬ ‫אחד מן החבורה והלך‪ .‬בלי‪-‬אומר ניתק שני והלך‪ .‬ניתק שלישי ‪ -‬והלך‪.‬‬ ‫כמו חבילת זרדים נפרדו ללא קול‪ .‬הלכו‪ .‬מתופפת על עקביה באה נערה‬ ‫לקראתי‪ .‬כאן פגע בה הקול ‪ -‬נעצרה‪ .‬שמעה‪ .‬סבה לאחור ‪ -‬והלכה‪.‬‬ ‫וניצבה דממה בעיר שאין דומה לה‪.‬‬ ‫כבר ראיתי ערים ביום‪-‬פקודה‪ .‬ראיתי עמים יוצאים למלחמה‪ .‬ראיתי‬ ‫אותם והם צועדים מתחת רמקולים צרחנים ומהממים‪ .‬ראיתים‬ ‫בתחנת‪-‬רכבת חבוקים בזרועותיהן של רעיות מתייפחות בקול ואמהות‬ ‫משתוחחות‪ .‬ראיתי אותם עוברים בסך עתירי נשיקות משפתי נשים‬ ‫קלות דעת‪ .‬ראיתי אותם ביציאתם וכידוניהם מעוטרי פרחים רעננים‪.‬‬ ‫נוקשים בנעלים מסומרות ושירי‪-‬לכת בוטים בגרונם‪ .‬ראיתי אותם‬ ‫מחייכים וזחוחים‪ .‬ותמיד‪-‬תמיד בינות המון עם מנופף להם ומריע‪:‬‬ ‫הוררא! ויוואט! הוך‪-‬הוך! ניך‪-‬ז'יה! אך מעודי לא ראיתי עיר בדממה‬ ‫כזאת קמה למלא חובתה‪ .‬שייצא עם למערכה בתחושת גורל כבדת‪-‬‬ ‫סבר כזו ובשקט‪-‬של נכונות שאין למעלה ממנה ‪ -‬וזאת בנתינה ובקרית‪-‬‬ ‫שמונה‪ ,‬בירושלים‪ ,‬בתל‪-‬אביב ובבאר‪-‬שבע ‪ -‬והנה זה עמי‪ .‬ולא ידעתי‬ ‫את עמי‪.‬‬ ‫"להדליק ‪ -‬מן הניצוצות"‬ ‫"ירושלים שלי ירושלים‪-‬דליטא"‬ ‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬ ‫האומנם זה הכל? מזמן לזמן מנקרים בלב געגועים אל וילנה‪ ,‬אל עיר‬ ‫הילדות‪ .‬יש רצון לחזור לשם ולהעיף מבט עוד פעם אחת על ירושלים‪-‬‬ ‫דליטא שלנו‪ .‬אך זהו דמיון‪-‬מדוחים‪ ,‬ולא רק מפי שהדרכים לשם‬ ‫חסומות‪ ,‬ולא רק מפני שקדושינו קבורים שם באפר‪ ,‬אלא מפני שווילנה‬ ‫שלנו אינה קיימת עוד‪ .‬וילנה בלי ירושלים לעיני‪-‬רוחה‪ ,‬אינה ירושלים‪-‬‬ ‫דליטא‪ ,‬אולם‪ ,‬ירושלים בלי ירושלים‪-‬דליטא ‪ -‬תישאר ירושלים?‬ ‫האבנים‪ ,‬והרגשתי שאיני שייך‪ .‬שהנני נטוע‬ ‫בהוויה אחרת‪ .‬לא פסעתי צעד נוסף מישהו‬ ‫משך בשרוולו ביקש שאצטרף למניין‪ .‬חבשתי‬ ‫כובע‪ ,‬הצטרפתי למניין‪ .‬אמרתי תפילת מנחה‪,‬‬ ‫והגעתי‪ .‬זהו דבר יהודי‪ ,‬היותר ייחודי ביהדות‪.‬‬ ‫להיות אחד ממניין‪ .‬לדעת כי התשעה זקוקים‬ ‫לעשירי‪ ,‬והאחד לתשעה‪ .‬אפשר שזה הדבר‬ ‫מתוך לעכב את הקריעה מאת אבא קובנר‬ ‫זה שאתה מתאים את עצמך לגרביטציה‪ ,‬לנוחיות‪ ,‬אלא אתה מנסה‬ ‫ללכת מול כוחות האינרציה של עצמך‪ ,‬של החברה שלך‪ ,‬האינרציה‬ ‫לעצלות‪-‬הרוח שמשתלטת על חברות אחרות טובות וגומרת אותן‪.‬‬ ‫נדמה לי שאנחנו איבדנו את האיזון בין תביעות מעצמנו ובין תביעות‬ ‫החיים כמות שהם‪ .‬אם נאבד את האיזון יכול מאוד להיות שיהיה‬ ‫נוח לחיות פה ‪ -‬ונקודה‪ .‬אבל כיוון שאני אדם מאמין בגנים‪ ,‬וגנים‬ ‫לאו דווקא ביולוגיים‪ ,‬אלא כל מה שנקרא מורשה תרבותית‪ ,‬אני‬ ‫מאמין שהאוצר של ניסיון החיים‪ ,‬של המתחים הרוחניים שהיו‬ ‫בתנועה הקיבוצית‪ ,‬לא יימחק‪ ,‬הם יפרצו בחיי הדור הבא או אולי‬ ‫בדור שאחרי זה‪ ,‬הוא יחפש אותם‪ ,‬דבר כזה לא נמחק‪ .‬יכול מאוד‬ ‫להיות שהנבטים האלה ינבטו על קרקע אחרת‪ ,‬לאו דווקא בתנועה‬ ‫הקיבוצית שלנו‪ ,‬יכול להיות‪.‬‬ ‫נפרדנו‪ .‬עמדתי במרחק פסיעה מהכותל‪ ,‬מן‬ ‫"אמת התוכחה"‬ ‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬ ‫המשמעותי ביותר שביהדות‪ .‬ואין דבר יותר‬ ‫ייחודי ויהודי בתנועה זאת בה חונכתי‪ .‬תפילתי‬ ‫עכשיו אנחנו חכמים מכדי להיות מאמינים‪.‬‬ ‫תמיד להיות עם כולם‪ .‬שמלותיי הטובות‬ ‫כשאתה שואל את עצמך את השאלה המציקה‪ :‬אולי טעינו? אתה‬ ‫מצפה לחצוב בעצמך את התשובה‪ .‬אין לי תשובות ברורות‪ .‬אבל אני‬ ‫חש בכל‪-‬מאודי‪ ,‬כי לא ייתכן שמורשת עצומה כזאת תלך לאיבוד‪.‬‬ ‫לא ייתכן שמה ששלושה דורות של חלוצים ניסו ובנו בארץ הזאת‬ ‫כמופת בתולדות ישראל לדורות הבאים‪ ,‬שכל זה ‪ -‬אפיזודה?‬ ‫יצטרפו למילים‪ ,‬שממלמל הציבור‪ .‬גם הקרוב‬ ‫כי אני מאמין במשמעות שמעשי אמונה מטביעים על החיים‬ ‫ומצטברים לדמות העתיד‪ .‬עד כה היו לנו מעשי אמונה‪ ,‬בלי כיפה‬ ‫ועם אלוהים בלב‪ .‬באמונה שמעבר לתועלתיות של היום ושל הימים‬ ‫החולפים‪ .‬לא ייתכן דבר כזה‪ ,‬כה יהודי בלבושו החדש‪ ,‬שאיפה‪-‬‬ ‫שהוא ביקש להתקשר אל מה שהיה ולא הצליח ‪ -‬לא ימשיך וינסה‬ ‫להתקשר‪ ,‬כי הכשלון הגדול ביותר שלנו היה של דור החלוצים‬ ‫(וייתכן מאוד שהשגיאה הזו לא היתה יכולה שלא להיעשות)‪:‬‬ ‫הניתוק מהרציפות‪ ,‬מכל מה שהיה טבוע בלב‪-‬לבו של האדם היהודי‬ ‫לדורותיו‪ .‬קלה מדי היתה אמונתו של דור הראשונים שכל זה ניתן‬ ‫לשנות מן‪-‬היסוד‪ .‬אין בונים עולם מחורבות‪ .‬מחורבות יש רק פרנסה‬ ‫לארכיאולוגים‪ .‬מפרשים אותן אחרת‪ ,‬יוצקים טיפות חדשות לתוך‬ ‫אותו הקנקן‪ ,‬אבל לא בונים מניתוק‪ .‬ודאי שלא עולם יהודי‪.‬‬ ‫לתיבה‪ ,‬הוא העובר על פניה ולא יותר‪ .‬אין‬ ‫משמעות לחיים אם הם לעצמם‪ .‬רק בזיקתם‬ ‫אל ההוויה‪ ,‬אל המילים שבאו עדיך‪ -‬ובאים‬ ‫מרחוק לקראתך‪ .‬יש משמעות לעמידה‪ .‬אחד‬ ‫‪ -‬אבל אחד בציבור‪.‬‬ ‫"אחר מן המניין"‬ ‫מתוך על הגשר הצר מאת אבא קובנר‬ ‫‪A1‬‬ ‫חדר המסות‬ ‫חדר זה חולק ל‪ 3-‬קירות‪ 1 :‬קיר על עניני השעה‪ 2 ,‬קיר לנושא השואה‪,‬‬ ‫‪ 3‬קיר ובו ספרים שאבא קובנר ערך או כתב‪ .‬ספרים אלו הינם ערוצים שלא‬ ‫שייכים לזרם המרכזי של עיסוקיו הרוחניים אך מעידים על הווייתו הנפשית‬ ‫ועל אפיקי סקרנותה‪.‬‬