‫מונולוג בהשראת הספר "לנצח" מאת ‪ :‬אליסון נואל‬ ‫עריכת המונולוג על‪-‬ידי ‪ :‬שיר נתן ז'‪2‬‬ ‫תיאור הדמות‪:‬‬ ‫הסיפור מספר על חייה של אוור בלום‪ ,‬נערה יפה ופופולארית בת ‪ 61‬שחייה היו חיי החלום‬ ‫האמריקאי של כל נערה בגילה ‪ ,‬אך הם מתהפכים ברגע אחד‪ ,‬כשהיא נקלעת עם משפחתה לתאונת‬ ‫דרכים שבה היא נותרת ניצולה יחידה‪.‬‬ ‫לאחר התאונה היא מגלה כי היא רואה הילות סביב גופם של אנשים‪ ,‬שומעת את מחשבותיהם ודי‬ ‫במגע פיזי כדי שעברם יתגלה בפניה ‪.‬‬ ‫כדי להימנע ממגע אנושי ולהיפטר ממחשבותיהם של האנשים‪ ,‬היא מסתתרת מתחת לכובע הקפוצ'ון‬ ‫שלה‪ ,‬מכסה את אוזנייה באוזניות האייפוד והופכת להיות לחלק מחבורת הלא מקובלים בבית ספרה‬ ‫החדש שבו נאלצה ללמוד‪ ,‬מכיוון שמאז התאונה היא גרה אצל דודתה היחידה סאבין‪.‬‬ ‫כל מה שאוור רוצה זה לחזור ולהיות הנערה "הרגילה" שהייתה לפני התאונה‪ ,‬אך הדרך לשם רצופה‬ ‫קשיים ובחירות גורליות ‪.‬‬ ‫הכל משתנה כשלכיתתה מגיע נער חדש‪ ,‬יפה תואר עשיר ומסתורי‪ ,‬שנוכחותו משתיקה את בליל‬ ‫הקולות‪ ,‬המראות והתחושות המציפים את ראשה מאז התאונה ‪.‬‬ ‫הוא היחיד שאת מחשבותיו היא אינה מסוגלת לקרוא‪ ,‬וככל שהיא נשאבת לעולמו מלא הסודות היא‬ ‫נשארת עם יותר שאלות מאשר תשובות ‪.‬‬ ‫לאוור אין מושג מיהו הנער המסתורי בעל הכוחות המיוחדים‪ ,‬או בעיקר מהו‪.‬‬ ‫הדבר היחידי שהיא יודעת בוודאות זה שהיא מאוהבת בו אהבה בלתי נשלטת ‪.‬‬ ‫המונולוג‪:‬‬ ‫אוור‪( :‬החדר של אוור ‪ ,‬לילה ‪ ,‬אוור שוכבת במיטה ומהרהרת לעצמה )‬ ‫לא תמיד הייתי פריקית מטורללת ‪.‬‬ ‫פעם הייתי נערה נורמלית‪.‬‬ ‫אחת שתמיד הלכה לחוג ריקוד‪,‬שהייתה מאוהבת בסלבס ‪.‬‬ ‫הייתי גאה בשיער הבלונדיני הארוך שלי ולא תמיד חלמתי לאסוף אותו בקוקו ולהסתתר מתחת‬ ‫לכובע של קפוצ'ון גדול ‪.‬‬ ‫היו לי אמא ‪ ,‬אבא‪ ,‬אחות קטנה שקראו לה ריילי וכלבה צהובה ומתוקה בשם בטרקפ‪,‬‬ ‫גרתי בבית יפה‪ ,‬בסביבה טובה‪,‬בעיר יוג'ין במדינת אורגון ‪.‬‬ ‫הייתי מקובלת‪ ,‬מאושרת‪ ,‬וחיכיתי בקוצר רוח להתחיל ללמוד בכיתה י"א‪ ,‬כי התקבלתי לנבחרת‬ ‫המעודדות ‪.‬‬ ‫חיי היו מושלמים ‪,‬והשמים היו הגבול ‪.‬‬ ‫ולמרות שדברי במשפט האחרון נשמעים כמו קלישאה‪ ,‬באופן אירוני זה באמת היה כך ‪.‬‬ ‫מבחינתי כל מה שהיה לפני התאונה נראה לי כמו סוג של שמועה ‪.‬‬ ‫כי מאז התאונה ‪ ,‬הדבר היחידי שאני יכולה לזכור בברור הוא מוות‪.‬‬ ‫התנסיתי במה שמכנים "חוויה של כמעט מוות" ‪.‬‬ ‫אלא שזאת טעות להגדיר כך את מה שחוויתי ‪.‬‬ ‫כי תאמינו לי ‪ ,‬לא היה בזה שום "כמעט" ‪.‬‬ ‫זה היה כאילו שרגע אחד אחותי הקטנה ריילי ואני ישבנו במושב האחורי של המכונית של אבא שלי ‪,‬‬ ‫כשהראש של הכלבה בטרקפ מונח בחיקה של ריילי וזנבה מיטלטל ברכות על הרגל שלי ‪,‬‬ ‫וברגע שלאחר מכן כריות האוויר התנפחו ‪ ,‬המכונית הייתה הרוסה לחלוטין ‪ ,‬ואני צפיתי בכל זה‬ ‫מבחוץ‪.‬‬ ‫התבוננתי בהרס – בזכוכיות המנופצות ‪ ,‬בדלתות המעוכות ‪ ,‬במגן הקדמי התקוע בעץ‪.‬‬ ‫תוהה מה השתבש ‪ ,‬מקווה ומתפללת שכולם יצאו מזה ‪.‬‬ ‫כשלפתע שמעתי נביחה מוכרת‪ ,‬הסתובבתי וראיתי את כולם יורדים בשביל‪ ,‬כשבטרקפ מנענעת את‬ ‫זנבה ומובילה אותם ‪.‬‬ ‫הלכתי אחריהם‪ .‬בהתחלה ניסיתי לרוץ ולהשיג אותם‪ ,‬אבל אחר כך האטתי ובחרתי להשתהות‪.‬‬ ‫רציתי לשוטט בשדה הרחב והריחני של עצים ופרחים רוטטים‪ ,‬עוצמת את עיני לנוכח אדים מסנוורים‬ ‫שבהקו והפכו כל דבר למנצנץ‪.‬‬ ‫הבטחתי לעצמי שאתעכב רק לרגע‪ ,‬שמיד אחזור ואמצא אותם ‪.‬‬ ‫אבל לבסוף שהסתכלתי זה היה בדיוק הרגע האחרון – קלטתי במבט מהיר את התמונה שהם‬ ‫מחייכים‪ ,‬מניפים את ידיהם לשלום וחוצים את הגשר ‪ ,‬ממש שניות לפני שנעלמו ‪.‬‬ ‫הייתי אחוזת חרדה ‪.‬‬ ‫הסתכלתי בכל מקום ‪.‬‬ ‫רצתי לכאן ולשם‪ ,‬אבל הכל נראה אותו דבר – חמים‪ ,‬לבן‪ ,‬זוהר‪ ,‬נוצץ‪ ,‬יפה‪ ,‬טיפשי‪ ,‬ערפל נצחי‪.‬‬ ‫נפלתי על האדמה ‪ ,‬אורי סומר מקור‪ ,‬כל גופי מפרפר‪ ,‬אני בוכה‪ ,‬צועקת‪ ,‬מקללת‪ ,‬מתחננת‪ ,‬מבטיחה‬ ‫הבטחות שידעתי שלא אוכל לקיים‪.‬‬ ‫ואז שמעתי מישהו אומר "אוור ? זה השם שלך ? פקחי את העיניים שלך ותסתכלי עליי‪".‬‬ ‫מעדתי ונפלתי אחורנית‪ ,‬למקום שבו הכל היה כאב‪ ,‬אומללות‪ ,‬ומצח פגוע ורטוב‪.‬‬ ‫התבוננתי בבחור הרוכן מעלי‪ ,‬הסתכלתי לתוך עיניו הכהות ‪ ,‬ולחשתי‪" ,‬אני אוור‪ ",‬לפני שהתעלפתי‬ ‫שוב ‪.‬‬ ‫כשהתעוררתי ‪ ,‬מצאתי את עצמי בבית החולים ושם הבנתי ‪ ,‬לכל אחד יש הילה ‪.‬‬ ‫כל היצורים החיים מקרינים מתוך גופם קשת של צבעים‪ ,‬המסתחררים ומתערבלים סביבם ‪.‬‬ ‫שדה צבעוני של אנרגיה‪ ,‬שהם אפילו לא מודעים לקיומו ‪.‬‬ ‫לא שזה מסוכן‪ ,‬מפחיד‪ ,‬או רע בדרך כלשהי‪ ,‬זה פשוט חלק מהשדה המגנטי שאפשר לראותו (אני‪,‬‬ ‫לפחות‪ ,‬יכולה לראות אותו)‪.‬‬ ‫לפני התאונה לא ידעתי בכלל על דברים כאלה ‪.‬‬ ‫ובהחלט לא הייתי מסוגלת לראות אותם‪.‬‬ ‫אבל מהרגע שבו התעוררתי בבית החולים‪ ,‬הבחנתי בצבע בכל מקום‪.‬‬ ‫"את מרגישה בסדר ?" שאלה האחות אדומת השיער שהתבוננה בי בדאגה‪.‬‬ ‫"כן אבל למה כולך ורודה ?" שאלתי כשאני מאמצת את מבטי‪ ,‬מבולבלת בגלל ההילה שעטפה אותה‪.‬‬ ‫"למה אני מה ?" התאמצה האחות להסתיר את העובדה שדברי מטרידים אותה ‪.‬‬ ‫"ורודה את יודעת‪ ,‬זה מקיף אותך לגמרי‪ ,‬במיוחד את הראש שלך‪".‬‬ ‫"בסדר‪ ,‬חמודה‪ ,‬פשוט תנוחי ואני אלך לקרוא לרופא ‪ ",‬אמרה כשהיא יוצאת מהחדר ורצה במסדרון ‪.‬‬ ‫רק אחרי שעברתי סדרה שלמה של בדיקות עיניים‪ ,‬סריקות מוח‪ ,‬והערכות פסיכיאטריות‪ ,‬למדתי‬ ‫שאני צריכה לשמור לעצמי את דבר קיומם של המראות הצבעוניים האלה‪.‬‬ ‫וכשהתחלתי לשמוע מחשבות‪ ,‬לקלוט סיפורי חיים באמצעות מגע וליהנות מביקורים סדירים של‬ ‫אחותי המתה‪ ,‬ריילי‪ ,‬ידעתי שאני לא צריכה לספר על כך לאיש‪.‬‬ ‫(חוזרת לשכב במיטה ולאחר כמה שניות נרדמת)‬