‫איפה היינו‪/‬‬ ‫צביקה צוק ‪91.2.5191‬‬ ‫בפברואר ‪ 9195‬התגייסתי לצה"ל‪ ,‬ירוק‪ ,‬תמים ונאיבי‪ ,‬רוצה להתנדב ולשרת ביחידה הכי‬ ‫קרבית ולאחר מבדקים בסיירת מטכ"ל וסיירת שקד התקבלתי לסיירת חרוב‪ .‬מוטיבציה‬ ‫עצומה בטירונות‪ ,‬הרגשה שקורעים אותך וזה טוב והכל מצויין‪.‬‬ ‫יום הזיכרון של שנת ‪ :9195‬אנו במחנה שנלר מצחצחים היטב את נעלי הצנחנים כמו שאף‬ ‫פעם לא צחצחנו‪ .‬הרס"ר של שנלר יבדוק זאת‪ .‬אנו במשמר כבוד בהר הרצל בטקס של יום‬ ‫הזיכרון‪ .‬אחריו נשארנו למשמרת במקום עד הערב ויצאנו הביתה לחגוג את חג העצמאות‪.‬‬ ‫למחרת יום העצמאות הגענו לבית ליד בכדי לנסוע למחנה סנור ואיתן בוברוב לא הגיע‪.‬‬ ‫בבסיס נודע לנו שנהרג בתאונת דרכים בערב החג‪ .‬נסע עם חברתו ברכב המשפחה‪ ,‬איבד‬ ‫שליטה ונכנס בעץ‪ .‬חזרנו לבית הקברות ללוויה ולמשמר כבוד‪ .‬הייתה זו פגישה ראשון שלי‬ ‫עם חלל צה"ל‪ ,‬אמנם מתאונת דרכים אבל כה קרוב‪ .‬זכרתי שרק כמה ימים קודם עזרתי לו‬ ‫לסיים את ריצת הלילה‪ .‬בשבעה‪ ,‬אמרו לנו הוריו שאנו כמו ילדים שלהם‪ ,‬ושנבוא לבקר‪,‬‬ ‫אבל לא באנו יותר‪ .‬רק זכרנו ומדי פעם הזכרנו‪.‬‬ ‫עברה שנה וחצי‪ ,‬מלחמת יום כיפור‪ 55 ,‬מחיילנו נהרגו בסואץ‪.‬‬ ‫היינו בטקסים אבל לא המשכנו‪ .‬ידענו כי המשפחות אבלות‪ ,‬כואבות‪ ,‬אולי הרוסות אבל לא‬ ‫פקדנו אותן‪.‬‬ ‫לפני כ‪ 9-‬שנים הלכתי בפעם הראשונה לטקס הזיכרון לחללי סיירת חרוב שהתקיים בבית‬ ‫ספר אוהל שם ברמת גן ביוזמה של שמוליק‪ ,‬אתי‪ ,‬בודגה ועמותת סיירת חרוב‪ .‬טקס זה‬ ‫מתקיים כל שנה לפני חג הפסח‪.‬‬ ‫אחר כך הלכתי עוד פעמיים לאוהל שם ובפעם האחרונה הגעתי לטקס בבקעה‪ .‬רבים‬ ‫הנופלים אבל מעטות המשפחות‪ .‬זקנו‪ ,‬תש כוחם ולצערנו הצטרפו גם משפחות חדשות‬ ‫למעגל השכול של חיילי גדוד חרוב המהווה המשך לסיירת שלנו‪.‬‬ ‫לפני כחצי שנה נודע לי מאביטל למברסקי כי הפלוגה בה הייתי מ"כ (פלוגת קורן) מארגנת‬ ‫מפגש עם המשפחות השכולות – מפגש מחבק ואוהד‪ .‬הגעתי למפגש שהתקיים בבית‬ ‫הלוחם‪.‬‬ ‫לראשונה פגשתי שם רבים מחיילי ומפקדי אחרי שנים רבות‪.‬‬ ‫לראשונה ראיתי שם את משפחות הנופלים‪ .‬המפגש היה לא קל אבל חזק‪ ,‬עוצמתי ודומני‬ ‫שהעניק כוח רב לכולם להמשיך ולתמוך ומהמשפחות לרצות לקבל את התמיכה‪ .‬את‬ ‫המפגש יזמו ‪ 3‬קצינים‪ :‬יואל שרון‪ ,‬עמיקם אזולאי ומיקי טוניס‪ .‬מסתבר שהם התחילו את‬ ‫החיבוק בביקור אצל משפחות הנופלים ושוחחו איתם‪ .‬במקביל נאסף מידע שיצר את‬ ‫תמונת המלחמה והמ"פ שלום קורן סקר את פעילות חרוב במלחמה‪ ,‬אל ועל העיר סואץ‪.‬‬ ‫ההורים‪ ,‬בני משפחה וחברים השתתפו בשיחה במסגרת מחלקתית (אני הייתי במחלקה‬ ‫של מיקי טוניס)‪ .‬שמענו על כאבם‪ ,‬עמידתם האמיצה במהלך השנים הרבות (‪ 33‬שנים)‪,‬‬ ‫הרצון להוציא ולשחרר מילים אלינו ולשמור על קשר‪.‬‬ ‫‪1‬‬ ‫לסיום המפגש סיכם כל מ"מ את השיחה המחלקתית ונפרדנו מכולם בתחושה שעוד נמשיך‬ ‫להיפגש‪ .‬ברקע עלה נושא המסע אל מקומות נפילת הבנים בחיץ החקלאי ובעיר סואץ‪.‬‬ ‫לאחר כחודשיים הזמין אותי עמיקם אזולאי לפגישה בביתו על מנת לקדם את המסע‬ ‫למצרים‪ .‬פגשתי שם את אייל לוי שהיה רס"פ הפלוגה עד המלחמה‪ .‬באופן לא ברור איני‬ ‫זוכר אותו והוא אינו זוכר אותי אף על פי שלפי הזמן היינו חייבים להיות ביחד‪ .‬גם דוד ויאטר‬ ‫היה בפגישה‪ .‬קדמנו עניינים ברמת התכנון אבל הביצוע נדחה בגלל אתראות של משרד‬ ‫החוץ על פעילות טרור נגד ישראלים במצרים בכלל ובסיני בפרט‪.‬‬ ‫עמיקם שלקח על על כתפיו הרחבות את כובד השכול של הפלוגה ראוי להערכה גדולה‪.‬‬ ‫רצונו העז למלא את החלל של ‪ 33‬שנים חשוב לו מאד מאד וכך הוא רותם את מי שמוכן‬ ‫לטובת החיבוק הזה‪.‬‬ ‫עמיקם לקח על עצמו גם לשלוח את ההזמנות ליום הזיכרון השנתי לחללי סיירת חרוב‬ ‫שהתקיים בבקעה ב‪ 55-‬במרץ ‪.5191‬‬ ‫למקום הגיעו כ‪ 91-‬חיילים מהמחזור שלי ומעטים יותר מפלוגת קורן‪ ,‬ביניהם עמיקם‪.‬‬ ‫לקראת יום הזיכרון המתקרב ביקש עמיקם מתנדבים שייצגו את סיירת חרוב כדי לפקוד את‬ ‫קברי החללים‪.‬‬ ‫החלטתי שהגיע זמני אחרי ‪ 33‬שנים ללכת לטקס זיכרון לאומי שכזה‪ .‬עד אז בכל השנים‬ ‫שעברו עבדתי כרגיל והקשר היחיד היה שתוך כדי העבודה עמדתי את דקת הדומיה בעת‬ ‫הצפירה‪.‬‬ ‫החלטתי כי אלך לבית הקברות הצבאי בקריית שאול‪ ,‬אבל לקבר של מי? ‪ 9‬מחיילינו‬ ‫קבורים שם‪ .‬החלטתי כי אלך לקבר של דרור קושניר אשר הכרתיו לפני הצבא‪ :‬שיחקנו‬ ‫כדוריד יחדיו ואחיו גדעון למד איתי בתיכון‪ .‬ידעתי כי גדעון נפטר לפני כשנתיים וכי האבא‬ ‫חולה אלצהיימר והאמא אולי תגיע‪.‬‬ ‫בינתיים התברר לי כי נותרו עוד ‪ 3‬קברים ללא נציג ומאחר וכל הקברים סמוכים הצעתי כי‬ ‫אפקוד גם אותם‪.‬‬ ‫בינתיים איתרתי את שאול בירן שגר בתמרת‪ ,‬למד בתיכון אוהל שם‪ ,‬שנה מתחתי והתגייס‬ ‫לחרוב למחזור אוגוסט ‪ 9195‬יחד עם דרור קושניר ז"ל ושמוליק מינטוס ז"ל‪ .‬הצעתי לו‬ ‫לבוא גם כן לפקוד את קברו של דרור והוא אמר שיגיע‪.‬‬ ‫עד יום הזיכרון חשבתי איך למלא את תפקידי‪ ,‬להתרכז ולהתכנס לתוך אירוע כואב זה‪.‬‬ ‫עמיקם הביא לי מדבקות ועליהם כתוב "נזכור את חללי סיירת חרוב"‪ .‬הכנתי זרים להניח‬ ‫על קברי חיילינו‪.‬‬ ‫יום הזיכרון‪ ,‬היום בו אני כותב את הדברים הללו‪ ,‬חל ביום שני ‪ 91‬במאי ‪ .5191‬בבוקר‬ ‫התקשרתי לבועז קרן‪ ,‬חברי הטוב מהתיכון אשר אנו ממשיכים לשמור קשר‪ ,‬ושאלתי אותי‬ ‫אם ירצה להצטרף ולבוא איתי לקבר של דרור קושניר‪ .‬הוא אישר ושאל ובדק לגבי קיברו‬ ‫של אבינעם שכטר בן כיתתנו‪.‬‬ ‫‪2‬‬ ‫הלכנו לבית הקברות‪ ,‬לקבר של אבינעם ופגשנו את עוזי אחיו‪ ,‬שלימד את בני איתן‪ ,‬פיזיקה‬ ‫בתיכון אוהל שם‪ .‬עוזי שמח לשמוע שאיתן לומד פיזיקה ומצטיין ואמר שלא כל יום מורה‬ ‫קוצר את הפירות שזרע‪ .‬נפרדנו מעוזי והמשכנו לקבר של אורי כהן מהמחלקה של עמיקם‬ ‫שם פגשתי את רוני כהן אחיו‪ .‬ליד הקבר עמדו גם ‪ 3‬חיילים מגדוד חרוב‪ .‬המשכתי הלאה‬ ‫לקבר של שוקי נומקין מהפלוגה שלי ושם עמדו רק ‪ 3‬חיילים שסיפרו כי עמי‪ ,‬אחיו של שוקי‪,‬‬ ‫הלך גם לקבר של בנו – כמה טראגי‪ ,‬איבד אח ובן‪ .‬המשכתי לקבר של שמוליק מינטוס‬ ‫מהמחלקה של מיקי טוניס (בה הייתי מ"כ) ושם עמד נציג הסיירת אייל לוי ליד ‪ 3‬חיילים‪,‬‬ ‫ללא אף אחד מהמשפחה‪.‬‬ ‫יחד עם בועז שליווה אותי‪ ,‬הגענו לקבר של דרור קושניר‪ .‬כאן עמדה האמא שקברה את שני‬ ‫בניה ולידה הבן של גדעון – רס"ן תום אחי דרור‪ .‬איש גבוה שמזכיר מאד את דמותו של‬ ‫גדעון – איש גדול‪ .‬מרים‪ ,‬אמא של דרור וגדעון עמדה זקופה ונראתה לנו חזקה כנגד האסון‬ ‫הכפול שעברה‪ .‬בפניה ראיתי את הדמיון הרב לדרור‪ .‬עוד היו שם חברים‪ ,‬צביקה דרורי‬ ‫שהיה בפלוגה של דרור בסיירת‪ .‬שאול בירן שהגיע עם ביתו חמוטל‪ ,‬וקשונזה‪ ,‬בן מחזור של‬ ‫גבי פוליצר שסיפר לי שהוא גייס את דרור ואברהם כרמלי לחרוב דרך צופי רמת גן‪.‬‬ ‫צפירה ארוכה וחזקה פתחה את הטקס‪ .‬דקת דומייה‪ .‬אחר כך תפילת הרב ודבר שר‬ ‫הביטחון ברק‪ ,‬מטח כבוד ושירת התקווה‪ .‬בית הקברות המה מאדם‪.‬‬ ‫היו כאן ‪ 911,111‬איש אולי ‪.921,111‬‬ ‫אני הייתי כאן פעם ראשונה‪ .‬יכולתי להיות כאן עשרות פעמים אבל לא הייתי‪ .‬תמיד עבדתי‪.‬‬ ‫חשבתי לעצמי‪ :‬ביום כזה יש שני סוגי ישראליים כאלו שבאים לטקס הזיכרון ולא עובדים‬ ‫וכאלו שלא באים ועובדים‪ .‬אלו רובם שכולים‪ ,‬או חברים או חיילים ואלו שעובדים‪ ,‬מזדהים‬ ‫אבל לא באים‪ .‬ויש אולי גם אחרים‪ .‬שרוצים וקשה להם שרוצים ולא יכולים‪.‬‬ ‫אנשי המשפחות השכולות זוכרים את יקיריהם כל השנה‪ ,‬כל יום וכל לילה כל שעה וכל‬ ‫דקה‪ .‬הם באים לקבר מספר פעמים בשנה‪ ,‬מי יותר ומי פחות והזמן לא משכיח‪ .‬להיפך‪,‬‬ ‫הזמן מכאיב יותר כי הגעגוע גדל מיום ליום‪ .‬יום זיכרון זה תפקידו לשתף את כל עם ישראל‬ ‫בצער הלאומי על אובדן החיים וההקרבה למען המדינה‪ .‬לכן גם אלו שאינם שייכים‬ ‫למשפחות ואין להם קרבת דם‪ ,‬אבל מכירים‪ ,‬ואיבדו חיילים וחברים צריכים להשתתף‪ .‬יום‬ ‫הזיכרון נועד דווקא לאלו שמזדהים ולא באים כדי להזכיר להם בדקת הדומייה לחשוב על‬ ‫חבריהם שנפלו במערכות ישראל‪.‬‬ ‫בעת הצפירה‪ ,‬אני צריך לחשוב על ‪ 31‬איש בדקה וזה לא פשוט‪ .‬במה להתרכז‪ .‬איך עושים‬ ‫זאת‪ .‬השכולים לא צריכים לחשוב על כולם אלא רק על אובדנו של יקירם אבל להם כואב‬ ‫יותר‪ ,‬כאב ללא נשוא‪ ,‬כאב של שנים רבות‪ ,‬להם נגדע חלק בגוף ואין מנחם‪.‬‬ ‫‪ 33‬שנים חשבתי על החברים אבל לא באתי לטקס של יום הזיכרון ועכשיו כשהייתי אני‬ ‫מרגיש שהמעשה של פקידת קברי חללי סיירת חרוב היה חשוב מאד‪ .‬אני חושב על‬ ‫שליחותו של עמיקם ששלח נציגים לכל בתי הקברות בארץ כמעשה מחבק שהוא המעט‬ ‫שעוד אפשר לתת אחרי כל כך הרבה שנים של הדחקה‪.‬‬ ‫אולי היינו צריכים להיות כאן כבר ב‪ 9191-‬ולחבק את המשפחות כבר אז‪.‬‬ ‫‪3‬‬ ‫עתה‪ ,‬חלק מההורים כבר לא בחיים או שאינם מסוגלים להגיע‪.‬‬ ‫עתה אנו הבוגרים‪ .‬בגרנו מספיק בכדי לעמוד ליד קבר של חבר לצד המשפחות‪ ,‬אולי קצת‬ ‫מאוחר מדי‪ .‬איפה היינו עד כה? ועתה הגענו‪.‬‬ ‫קינת דוד‬ ‫"יז וַ יְקֹ נֵן ָּדוִ ד‪ ,‬אֶ ת‪-‬הַ ִקינָּה הַ זֹאת‪ ,‬עַ ל‪ָּ -‬שאּול‪ ,‬וְ עַ ל‪-‬יְה ֹונ ָָּּתן בְ נוֹ‪ .‬יח‬ ‫ְהּודה ָּק ֶשת‪ִ ,‬הנֵה כְ תּובָּ ה‪ ,‬עַ ל‪-‬סֵ פֶ ר הַ י ָָּּשר‪ .‬יט‬ ‫וַ יֹאמֶ ר‪ ,‬לְ לַמֵ ד בְ נֵי‪-‬י ָּ‬ ‫הַ ְצבִ י‪ ,‬י ְִש ָּראֵ ל‪ ,‬עַ ל‪-‬בָּ מו ֶֹתיָך‪ ,‬חָּ לָּל‪ :‬אֵ יְך‪ ,‬נָּפְ לּו גִ בו ִֹרים‪ .‬כ ַאל‪ַ -‬תגִידּו‬ ‫בְ גַת‪ַ ,‬אל‪ְ -‬תבַ ְשרּו בְ חּוצֹת אַ ְש ְקלוֹן‪ :‬פֶ ן‪ִ -‬ת ְשמַ ְחנָּה בְ נוֹת פְ לִ ְש ִתים‪ ,‬פֶ ן‪-‬‬ ‫ַתעֲ ֹלזְ נָּה בְ נוֹת הָּ עֲ ֵרלִ ים‪ .‬כא הָּ ֵרי בַ גִ לְ בֹעַ ‪ַ ,‬אל‪-‬טַ ל וְ ַאל‪-‬מָּ טָּ ר עֲ לֵיכֶם‪--‬‬ ‫ּושדֵ י ְתרּומֹ ת‪ :‬כִ י ָּשם נִ גְעַ ל‪ ,‬מָּ גֵן גִבו ִֹרים‪--‬מָּ גֵן ָּשאּול‪ ,‬בְ לִ י מָּ ִשיחַ‬ ‫ְ‬ ‫בַ ָּשמֶ ן‪ .‬כב ִמ ַדם חֲ לָּלִ ים‪ ,‬מֵ חֵ לֶב גִבו ִֹרים‪ֶ --‬ק ֶשת יְה ֹונ ָָּּתן‪ֹ ,‬לא נָּשוֹג ָאחוֹר;‬ ‫ימם‬ ‫יקם‪ .‬כג ָּשאּול וִ יה ֹונ ָָּּתן‪ ,‬הַ נֶאֱ הָּ בִ ים וְ הַ נְ ִע ִ‬ ‫וְ חֶ ֶרב ָּשאּול‪ֹ ,‬לא ָּתשּוב ֵר ָּ‬ ‫בְ חַ יֵיהֶ ם‪ּ ,‬ובְ מו ָֹּתם‪ֹ ,‬לא נִ פְ ָּרדּו; ִמנְ ָּש ִרים ַקּלּו‪ ,‬מֵ אֲ ָּריוֹת גָּבֵ רּו‪ .‬כד בְ נוֹת‪,‬‬ ‫י ְִש ָּראֵ ל‪--‬אֶ ל‪ָּ -‬שאּול‪ ,‬בְ כֶינָּה; הַ מַ לְ בִ ְשכֶם ָּשנִ י‪ִ ,‬עם‪-‬עֲ ָּדנִ ים‪ ,‬הַ מַ עֲ לֶה עֲ ִדי‬ ‫בּושכֶן‪ .‬כה אֵ יְך נָּפְ לּו ִגב ִֹרים‪ ,‬בְ תוְֹך הַ ִמלְ חָּ מָּ ה‪--‬יְה ֹונ ָָּּתן‪ ,‬עַ ל‪-‬‬ ‫זָּהָּ ב‪ ,‬עַ ל לְ ְ‬ ‫ַאתה‬ ‫ָאחי יְה ֹונ ָָּּתן‪--‬נָּעַ ְמ ָּת ּלִ י‪ְ ,‬מאֹד; נִ פְ לְ ָּ‬ ‫בָּ מו ֶֹתיָך חָּ לָּל‪ .‬כו צַ ר‪-‬לִ י עָּ לֶיָך‪ִ ,‬‬ ‫ַאהֲ בָּ ְתָך לִ י‪ ,‬מֵ ַאהֲ בַ ת נ ִָּשים‪ .‬כז אֵ יְך נָּפְ לּו גִ בו ִֹרים‪ ,‬וַ יֹאבְ דּו כְ לֵי ִמלְ חָּ מָּ ה‪".‬‬ ‫(שמואל ב פרק א')‬ ‫‪4‬‬