חוברת זכרונות מנצר חזני
זכרונות מנצר חזני 8שנים לגירוש .תשע”ג פתח דבר כשהיינו ילדים חלמנו שנגדל ונהיה להורים ,ניקח את ילדנו הקטנים לסיבוב במושב ונספר להם סיפורים וזכרונות מהילדות שלנו בנצר חזני, חלמנו איך נתגלגל איתם בדיונה הגדולה ונקטוף ירקות בחממות ,נראה להם את גני הילדים בהם שיחקנו ואת ארגז החול בגן של תמר ,ואפילו נראה להם בגאווה את הבור שנפער מפצצת המרגמה שלא פגעה באף אחד. אך רצה הבורא והזכרונות המתוקים נשארו מאחור והתכסו בחולות ואנחנו גדלנו ,התבגרנו והמשכנו קדימה ,אך את הסיפורים והחלומות לקחנו איתנו והם לא יעזבו אותנו לעולם... ילדים אהובים תנו לנו יד ונצא לסיבוב במושב... הסיפורים מבוססים על סיפורים אמיתיים שסופרו ע”י חברי הישוב ,שוכתבו ע”י אביסף טוקר והותאמו לילדים. אנו מתנצלים מראש אם חלה טעות שפוגעת במישהו. לגלוש על החולות אחד הדברים המיוחדים שליוו את ילדותנו בנצר חזני היו חולות הזהב שהקיפו את בתי המושב מכל צד ופינה ,בנצר חזני לא היו ארגזי חול בגני השעשועים או בפארקים ,לא היה שום צורך בהם כי נצר חזני היה ארגז חול אחד גדול... מיד בסיום הלימודים בבית הספר ,היינו נפגשים כל הילדים ויוצאים למסע אל דיונות החול הענקיות המקיפות את המושב ,בדרך היינו אוספים חפצים שישמשו אותנו ככלי רכב לגלישה במורדות הדיונות: תריסים מהחלון הישן ,לוחות “פוליגל” ,פלסטיקים שנזרקו מגני הילדים ואפילו שקיות ניילון משומשות .את התריסים היינו מכופפים למגלשי סקי ומטפסים איתם בקושי רב במעלה החולות הטובעניים זה לא היה דבר פשוט אך המאמץ היה שווה ...היינו עומדים בראש הדיונה כשהרוח הנעימה הבאה מן הים מקררת את פנינו ,נוף המושב נגלה לעיננו ומתחתנו המידרון החד של הדיונה הענקית. למקומות ,היכון ,צא!! וווואהההההה שאגנו בשמחה בזמן שהיינו גולשים במורדות הדיונה ,מנסים להרוויח זמן בתקווה שהירידה אף פעם לא תגמר ,אך אז ,כשהגענו למטה התגלתה הבעיה הגדולה ,לאף אחד מאיתנו כבר לא היה כוח לעלות בחזרה ...וכך היינו שבים הביתה, מותירים מאחור בראש הדיונה את הנעלים,הסנדלים,ועוד כמה חפצים יקרי ערך ומקווים שאבא ואמא לא ישימו לב ושעד שנחזור מחר החול לא יכסה אותם כליל... סקי שלג במדבר אביסף טוקר באחד הימים נפוצה שמועה מרעישה בין ילדי המושב “דוד של משפחת זרביב הגיע מצרפת הרחוקה והביא איתו מגלשי סקי להחלקה על השלג” לכאורה שמועה קצת מגוחכת ,מה יעשו ילדי משפחת זרביב עם מגלשי סקי בנצר חזני?! אך בשבילנו זה היה חלום שהתגשם ...עוד באותו היום נלקחו מגלשי הסקי אחר כבוד אל הדיונה הענקית כשדן זרביב צועד בראש ועומד להגשים את חלומם של כל ילדי המושב. דן ,שהיה ידוע בין ילדי המושב בעוז רוחו נעמד בראש הדיונה הענקית, חיבר את מגלשי הסקי ותוך כדי צעקות עידוד של כולנו גלש במורד הדיונה במהירות שאף תריס חלון ישן לא הצליח להגיע בהסטוריה העתיקה של נצר חזני. אך עדיין עמדה בפנינו בעיה ,אם לטפס עם תריסי חלון את הדיונה הענקית זו משימה קשה מה יהיה עם מגלשי הסקי הענקיים? לשמחתנו הרבה הפתרון נמצא במהירות כשגלעד יפת ,שהיה הילד המגודל שבחבורה ,הגיע לפתע רכוב על הטרקטור האדום של אביו וסיפר בשמחה שקיבל מאביו אישור לנהוג בו בחופשיות (לפחות כך הוא טען)... דן הסתכל עלינו ומבט שובב בעיניו הוא לא איבד אף רגע וחיבר חבל ארוך אל חלקו האחורי של הטרקטור הניח שוב את מגלשי הסקי על רגליו אחז בחבל ללא חשש וציווה על גלעד להתחיל לנסוע על החולות... לתדהמת כל הילדים דן החל לרחף במגלשי הסקי על החולות הזהובים ומאותו היום נפתח ענף ספורט חדש בנצר חזני - “סקי חולות”. רצים בדילוגים עובר אורח שהיה מגיע לנצר חזני בימות הקיץ החמים היה מבחין בתופעה מוזרה ,ילדי המושב הקטנים רצים במהירות על המדרכה ולפתע נעצרים ולאחר כמה שניות שוב פותחים בריצה מהירה ושוב נעמדים במקום עד שהיו נכנסים לפתח הבתים ונעלמים בתוכם ...מה ההסבר לתופעה המוזרה? פשוט מאוד! ילד שהיה לובש נעליים בנצר חזני היה נחשב לילד מיוחד. כשהכל מסביב מכוסה בחול ,אין צורך בנעליים! מיד בשובם של ילדי המושב מבית-הספר, היו נוהגים להניח את הנעליים בכניסה לבית ולצאת לשחק בחוץ יחפים, לפעמים בתקופת החופש הגדול היו הילדים מבלים שבועות שלמים בלי לנעול נעליים כלל. אך בימות הקיץ החמים המדרכה במושב הייתה כל כך לוהטת שלדרוך עליה היה כמעט בלתי אפשרי .ילדי המושב, שלא רצו לוותר על התענוג של ההליכה יחפים ,המציאו לעצמם שיטה, הם היו רצים מנקודת צל אחת לאחרת ובכל פינה של צל היו נעצרים כמה שניות מקררים את כפות הרגלים ומיד רצים לצל הבא .העיקר להשאר יחפים... סיפורי סבתא (וסבא) אם היו אומרים לכם שסבא וסבתא שלכם הם אנשים גיבורים ,ממש גיבורים ,כמו בסיפורי גבורה ,הייתם מאמינים? לפעמים השנים משכיחות את הסיפורים ,אך אם תבקשו מסבא וסבתא לספר לכם על הימים הראשונים שלהם בגוש קטיף ,וגם על הימים האחרונים תגלו סיפורי גבורה מיוחדים. כשסבא וסבתא הגיעו לנצר חזני ,הכל מסביבם היה רק חול וחול, חקלאים ותיקים שבאו לבקר אותם צחקו עליהם ואמרו להם שבחולות אי אפשר לגדל ירקות ,אפילו השכנים הערבים התפלאו למראה היהודים המשוגעים ששותלים שתילי עגבניות ומלפפונים בחולות שלא שתלו בהם ירקות מעולם ...אך הם היו עקשנים וחדורי אמונה ובעזרת ה’ זכו להגשים את החלום ,להפריח את השממה ולהקים מושב לתפארת בארץ ישראל. שליחים רבים למקום... מרים בשארי הכביש הישן שהוביל מגוש קטיף לאשקלון עבר בתוך כפרים ועיירות ערביות ,באחד מימי החורף נסעתי עם יהודה ועם שניים מילדי הקטנים לכיוון אשקלון ,בדרך נאלצנו לחצות שלולית ענקית שנוצרה בכביש, כשיצאנו ממנה מנוע הרכב נדם והאוטו נעמד במקום וסרב להתניע כל ניסיונתנו להניעו מחדש לא הועילו וכך מצאנו את עצמנו תקועים לבד באמצע עיר ערבית ,יהודה ירד מהרכב והחל לנסות לייבש את המנוע בסמרטוטים באותה שעה שבו המוני פועלים ערבים מעבודתם והרגשתי איך כולם מתבוננים בנו .התחלתי להתפלל ולבקש מה’ שיעזור לנו, לפתע נעצר אחד הרכבים ומתוכו קפצו ארבעה ערבים גברתנים ,יהודה עמד מאחורי מכסה המנוע ואני ישבתי מאחור עם שני ילדי הקטנים. כבר דמיינתי בראשי את הגרוע מכל אך לא הפסקתי להתפלל ,הם ניגשו אל יהודה ושאלו אותו מספר שאלות לאחר מכן הם חזרו אל רכבם ולהפתעתי הרבה חזרו עם ערימה של סמרטוטים וניירות ומיד ניגשו לסייע בייבוש המנוע .הם נשארו איתנו עד שבעזרת ה’ הצלחנו להתניע את הרכב מחדש... אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד... רותי תנעמי לכל עונה מעונות השנה הייתה משמעות מיוחדת בנצר חזני ,אך עונת השתילה הייתה האהובה במיוחד. בימים הראשונים של המושב לא היינו הרבה תושבים ,עומס העבודה היה רב ולכן החלטנו שמוטב יהיה שנעזור האחד לשני בשתילת שתילי העגבניות .היינו קמים כל השכנים באישון לילה יחד עם הילדים הגדולים ולאור זרקורים גדולים היינו עוברים ,כל המשפחות עם הילדים ,מחממה לחממה ושותלים יחד את השתילים .קודם אצל משפחת ישראלי ,אחר כך עוברים כולם יחד למשפחת מרדכי וכן הלאה... חקלאי מלידה שולי ואריה ישראלי אנו רוצים לשתף אתכם בסיפור מיוחד משנותינו הראשונות בנצר חזני .כידוע לכם עסקנו כמו כולם בחקלאות ובין היתר גדלנו פרחים .הילדים בנצר נטלו חלק בעשייה בעבודות אלו ועזרו בקטיף ובאריזה .ובננו עומר הצטיין במיוחד בעזרתו .כבר בהיותו בגיל צעיר מאוד כבן שש -שבע הוא עזר בכל העבודות האלו ,ובעיקר באריזה הוא ידע את כל תהליך האריזה לפי גדלים ואיכויות .כאשר עומר היה כבן עשר שנים באחד הימים יצאנו לאירוע משפחתי באזור המרכז והשארנו בחדר הקירור אריזה רבה שלא הספקנו לארוז לפני הנסיעה והתכוונו לארוז אחרי האירוע .על עומר הטלנו לשמור על אחיו הקטנים להכין ארוחות ערב ומקלחות .במשך כל הערב היינו לחוצים מהעבודה הרבה שמחכה לנו בשובנו הביתה .לאחר האירוע הגענו הביתה בשעת לילה מאוחרת נכנסנו מיד הביתה לבדוק שהכול בסדר עם הילדים ,לבשנו בגדי עבודה והלכנו למחסן לארוז את הפרחים. להפתעתנו ,גילינו שהפרחים ארוזים ומוכנים למשלוח אך עדיין לא ידענו מי ארז את הפרחים וכשראינו את תעודת המשלוח מוכנה פתחנו אותה ולפי כתב היד גלינו שזה עומר הקטן שעשה את כל העבודה כמו גדול אכן הפתעה נעימה ביותר .היום עומר גדל והוא אבא לשלושה ילדים כן ירבו .ואנו מאחלים לו ולדבורה רעייתו שיזכו לרוות נחת מילדיהם . ולכם ולכל משפחות נצר חזני וגוש קטיף נאחל הצלחה וברכה בכל אשר תעשו אמן כן יהי רצון. טרקטור עם משוטים אניטה טוקר בימים הראשונים של גוש קטיף, נהגנו לנסוע עם טרקטור אל חוף הים .באותם ימים כמעט ולא היו כבישים והיינו צריכים לנסוע בשבילי עפר ודרך החולות. החוף שלנו היה חוף קסום מתחת לתל גבוה שנקרא תל קטיפא .על התל הגבוה, ששימש פעם כמבצר עתיק היו משחקים הילדים ומוצאים להבים של חרבות עתיקות מימי מצרים העתיקה .באחד הימים ראינו מרחוק טרקטור של חבר אחר מהמושב שנסע על חוף הים ובלי להרגיש החל לשקוע במים ,ככל שניסה הנהג להוציא את הטרקטור כך שקע יותר עד כדי כך שהילדים שישבו מאחור בעגלה מצאו את עצמם מוקפים במים .הילדים שמחו מאוד מהסירה המיוחדת ששטה לה בים אך המבוגרים היו קצת יותר מודאגים וניסו למשוך את הטרקטור שכבר היה נראה כמו צוללת. ברוך ה’ לאחר מאמצים מרובים יצאה סירת הטרקטור מהמים ולכולנו נשארה חוויה נחמדה מהטרקטור סירה שלנו. אריה הגבאי אריה ישראלי הייתה לי הזכות להיות הגבאי של נצר חזני,ואחד מהתפקידים שלי היה להעלות אנשים לתורה יום אחד עלה בחור צעיר לתורה ולאחר הקריאה אני רוצה לברך אותו בברכת “מי שברך” מה שמך אני שואל ? בנצי הוא עונה ,וכשרציתי לשאול לשם אביו שאלתי אותו בנצי בן? בן 22 הוא ענה ,לא האבא ,אני שוב שואל ,אבא שלי? הוא חושב לרגע ועונה, אבא שלי כמעט בן ...52 מחיה המתים באחד הימים העליתי את אחד התושבים לתורה ובסיום הקריאה רציתי לברך אותו אך במקום לברך את ברכת “מי שברך” עשיתי לו השכבה (תפילה על אנשים שנפטרו)... למזלי הוא יצא בחיים מהסיפור... תנ”ך בחבורה בריינה הילברג בשבת אחר הצהריים נהגו ילדי המושב ללכת לפעילות בבני עקיבא ואנחנו ההורים חפשנו משהו משמעותי לעשות ,אניטה הציעה שנשב יחד החברים ללמוד תנ”ך ,וכך מידי שבת בצהריים היינו נפגשים בכל פעם בבית אחר ולמדנו תנ”ך בשמחה רבה ,רוב החבורה הייתה בנויה מ”האמריקאים” של המושב חוץ מאלי וורד זגרון שהצטרפו אלינו. בהמשך השנים ,החבורה הזאת החזיקה במשך שנים וכך זכינו לסיים ספרים שלמים בתנ”ך .אך הילדים שלנו טענו בתוקף שאת רוב הזמן אנחנו מבלים בלאכול את העוגות של אניטה ובלדבר על הילדים שלנו... הבן שלי התגייס אתמול והבת שלי השתחררה וכו’ וכו’ ולכן הם הדביקו לשיעור את השם “כולם היו בני” שם של מחזה באנגלית שהם למדו עליו בבית הספר. כשהגענו לגור באתר הקראווילות לאחר הגרוש גילינו שכל חברי החבורה גרים בשכנות אחד על יד השני אך לצערנו עד היום לא הצלחנו לחזור וללמוד יחד... חבלי קליטה מרדכי טוקר משפחה של עולים חדשים מארה”ב (השם שמור במערכת) החליטה לעשות צעד אמיץ למען קירוב הלבבות בין חברי המושב והחליטה להתארח לסעודת שבת אצל משפחה ממוצא טוניסאי (השם שמור במערכת). כמיטב המסורת הטוניסאית ,הגישה אם המשפחה קערת קוסקוס גדולה עם קציצות בשר לשולחן .את הקערה הראשונה הגישה בכבוד אב המשפחה האמריקאית .האב שהתפלא מכמות האוכל העצומה שהונחה בצלחת דחף בנימוס את הצלחת למרכז השולחן במחשבה שהצלחת היא קערה מרכזית המיועדת לכלל הסועדים בארוחה .אם המשפחה הטוניסאית קצת נעלבה והחזירה את הצלחת בחזרה לסועד אך הוא התעקש ושוב החזירה למרכז השולחן וכמעט גרם לאסון לאומי. למזלנו הרב ,אחד הסועדים הבין את “הפער התרבותי” ביניהם והסביר בנימוס לאורח על יכולות האכילה של היהודי הטוניסאי.... אין חגיגה בלי עוגה... עליזה יפרח פנינה ,השכנה שלנו ,החליטה לחגוג לבעלה יומולדת -הפתעה והכינה לכבודו עוגת קצפת מהודרת .אך כדי שבעלה לא יגלה את ההפתעה היא ביקשה שנשמור את העוגה במקרר שלנו .באותה השבת נסענו לבני דודנו בנתיבות ,כך שממש לא הפריע לנו לארח את עוגת יום ההולדת במקרר .יצאנו לדרך לנתיבות ברכבנו הפרטי יחד עם אמא .אבא ,שעדיין לא שב מהעבודה ,אמור היה אמור להגיע לבדו לנתיבות .כמה דקות לפני שבת נכנס אבא לבית של בני דודינו כשמבט מתפלא על פניו ובידו עוגת יום ההולדת של פנינה השכנה“ ,עליזה איך יכולת לשכוח עוגת שבת כל כך יפה במקרר שלנו?! טוב ששמתי לב”... יום ירושלים רחל פרץ יום ירושלים היה יום של חג לילדי בית הספר היסודי בגוש קטיף .הילדים היו יוצאים בשיירה ארוכה אל ישיבת ההסדר ששכנה מעבר לדיונות ושם הייתה מחכה להם סעודת חג ענקית .את השמחה הייתה מלווה תזמורת מנגני הגוש והשמחה הייתה גדולה .המעמד המיוחד הזה נחקק בליבם של הילדים וגם בליבי וכשנהייתי רכזת קהילה ,הרגשתי צורך לשחזר את החוויה לילדי המושב ולתת להם טעימה מהזכרון המתוק שנשאר לדורות. הים בריינה הילברג יש משפחות שכולות שהולכות לבית עלמין לבקר את האהוב שלהם אך כשיוחנן נהרג החלטנו לזכור אותו ולבקר את המקום שהוא הכי אהב ,הים. סמי ,אני והכלבה שלנו סנדי, הינו הולכים לים 3-4פעמים בשבוע .הינו הולכים על החולות הלוהטים בקיץ. אבל הכי מדהים ביפי היו הימים הסוערים בחורף .לרוב הלכנו לקראת השקיע בערב. התחלנו את ההליכה לכיוון אשקלון ותמיד דאגנו ללכת לכיוון השני לקראת השקיע ואז התחילה ההצגה הגדולה .בין העננים ,השמש היתה מתחילה לרדת לקראת הים .השמים הפכו לסגול וורוד וכל הגיוונים שביניהם .כשהשמש הכתומה נגעה בים הכהה ועד שהיא נעלמה עברו שבע דקות .נשארנו עוד קצת זמן כדי לראות את היופי של השמים והצבעים שמתחלפים בין תכלת לוורוד לסגול ואחר כך לשחור .ההצגה נגמרה .הלכנו הביתה. אני מתגעגעת... הגן של תמר תמר ממן 30שנה אני צועדת בבוקר .אני צועדת לכיוון גן הילדים שנמצא מרחק קצר מביתי ,מוציאה מתיקי את צרור המפתחות ופותחת את שער הגן. אני מביטה אל השביל המוביל אל הגן ורואה את ילדי הגן ,חלקם צועדים ,חלקם נוסעים על אופניים וחלקם בליווי ההורים. יחד נכנסים לתוך הגן לבוקר חדש של פעילות ,החל מדף שבועי ועד משחקי קופסא. ובמהלך הבוקר נכנסים עוד ועוד ילדים עד שקולות השמחה והצחוק נשמעים למרחוק .ממשיכים את היום ביצירה ,שירה ומשחקי חצר, כאשר בין לבין הילדים עוברים בפינות השונות בגן .בפינת ספר ,פינת בובות ,במינימרקט הקטן ,פינת קוביות ,פינת טבע ,פינת אוריינות ועוד. אך עם השגרה הרגילה הילדים חוו פעילויות מיוחדות בגינת הירק של הגן ,פעילויות לפי נושאים וחגים ,מסיבות ,ימי הולדת ,הצגות ועוד. והיום אני צועדת מרחק קצר מביתי ומולי ניצב גן הילדים החדש .השער לא אותו שער והילדים הם כבר דור שני של ילדי הגן ההוא אבל השמחה והצחוק הנשמעים למרחוק מעלים בי געגועים וזיכרונות של אותם ימים אז בגן הילדים בנצר חזני גוש קטיף .עם הזיכרונות עולה בי תמונה של היום ההוא שבו הלכנו הורים וילדים בתהלוכה עם ספר התורה להיפרד מבית הרב ובדרך ראינו את גן הילדים שומם ועזוב כאילו נלקחה ממנו שמחת החיים .אך אל הזיכרון הכאוב מתחברים חיים חדשים של עשייה, יצירה והמשכיות ,ודור שני של ילדי נצר חזני של אז זוכה לגדל את ילדיו בנצר חזני של היום. בימים אלו של התחלה חדשה עולה בי הערכה רבה על הזכות שהייתה לי להיות חלק בחינוך ילדי נצר חזני ומאחלת אני לדור החדש לגדול ולצמוח מתוך העבר ולהיות חלק מדור ההמשך. פרחים בחולות בני ורחל יפת כשהגענו לנצר חזני היו רק 15אשקוביות קטנות עם גגות אדומים ,אחרי כשבוע החלטנו שאנחנו שותלים צמחים ,כי לא היה שום צמח ,שום עץ, אפילו ציפורים לא היו .הכל היה רק חול ,חול ובתים ...אז קמנו בבוקר ושתלנו שתילים רבים במושב... למחרת ,התעוררנו וגילנו שכל השתילים נעלמו! כל המדרכות נעלמו, הכל היה מחוסה בחול... וזה מה שהיה בכל החודשים הראשונים .שתלנו ,ועוד פעם שתלנו אך סופות החול כיסו את הכל ,אבל בכ”ז המשכנו לנטוע כי החלטנו שחייבים עצים .עד שבסוף השתילים נקלטו. והכל בזכות כוח ההתמדה והאמונה שהיתה לנו במושב. --בסוכות השני שלנו בנצר חזני ,בנינו את הסוכות שלנו מחוץ לבית .ובחג השני יצאנו החוצה ולא מצאנו את הסוכה שלנו ,בסוף מצאנו אותה ליד בית אחר .הרוחות העיפו אותה עד שם .זו היתה ההתחלה של נצר חזני... --בשנת 1978היו רק 10דונם חממות למושב .הייתה לנו באר אחת של מים שממנה השקנו את הגידולים. שבת אחת היה פיצוץ גדול מאוד של מים וזה יצר מפל גדול של 10 מטרים! לא הבנו למה המשאבה המשיכה לעבוד ולא נכבתה ,אז היינו צריכים ללכת ברגל כדי לראות מה התקלה. הלכנו לטיול של שבת כמה משפחות ובינהם משפחת טוקר .וכשהגענו למשאבה לא ידענו איך לעצור אותה ,כי היה כפתור חשמלי שאיתו היה אפשר להדליק את המשאבה ולכבות את המשאבה. מה עושים? החלטנו שאנחנו הולכים לבאר ,לראות מה קורה... ובגלל שהיינו צריכים ללכת על הדיונות זו היתה הליכה קשה לילדים, אז אביאל שהיה בן שלוש ,ישב על הכתפיים של אביו .וכשהגענו לשער לראות למה המשאבה לא מפסיקה לעבוד ,אביאל שהיה גבוה וקרוב למשאבה ,בלי שראינו ,ראה את המשאבה ואת הכפתור של הסגירה, והוא לחץ עליו בלי שנבקש ממנו בכלל... תראו כמה אביאל היה חכם כבר אז... ילדים מספרים על עצמם השבת אבידה רעות גרוסמן באחד מערבי השבת התארחנו לארוחת שבת אצל שכנינו משפחת אליהו .באמצע סעודת השבת גילינו שאחינו הקטן ,עמיחי ,נעלם והתחלנו לחפשו בין חדרי הבית ,אך לא מצאנו אותו בשום מקום .באותם ימים עמיחי היה בערך בן שנה וחצי ורק למד לזחול ולכן לא חששנו שהתרחק כל כך ,אך כל מאמצינו למצוא אותו בסביבת הבית לא הועילו והדאגה החלה לכרסם בנו... על גג מבנה המזכירות במרכז המושב התנוססו להם שני רמקולים ענקיים “ -מערכת כריזה” ובהם היו מודיעים הודעות דחופות לכל חברי המושב .בכל פעם שילד היה נעלם היו מודיעים במערכת הכריזה וכל המושב היה יוצא לחיפושים .אך איך מודיעים על היעלמו של עמיחי בערב שבת? בשעה שכולם יושבים לאכול את סעודת השבת?? פיקוח נפש דוחה שבת!! תוך זמן קצר נשמעה ההודעה“ :עמיחי יפרח הלך לאיבוד” ומכל הבתים יצאו המשפחות לסייע לנו לחפש אותו ,אך עדיין עמיחי לא נמצא בשום מקום. את התעלומה פתרו צמד החברות סבין זרביב ונעמי שנייד ,שהחליטו לחפשו במקום שאף אחד לא חשב עליו ...בחדר ההורים של אבא ואמא!! מה רבה הייתה הפתעתם כשמצאו את עמיחי הקטן ישן שנת ישרים על המיטה של אמא וחולם חלומות מתוקים... כל חברי המושב חזרו הביתה בשמחה רבה לאכול את הדגים שכבר הספיקו להתקרר. זכרונות דשא עוז ישראלי בנצר חזני היה לנו דשא גדול ותפקיד כיסוח הדשא היה באחריותי באופן קבוע .המלאכה היתה ארוכה ומתישה והליכה לים או לבריכה היתה מותנית בסיום העבודה .אין פלא אם כן שבכל פעם שהיו מגיעים עלוני החקלאים ועיתונים אחרים ,בעוד אחי היו מתעניינים בעניינים אחרים ,אני הייתי מחפש מכסחות דשא יעילות ואם אפשר אז כאלה רובוטיות שיעשו את העבודה במקומי ..ובכל פעם הייתי ניגש להורי להציע להם מכסחות שונות שיקלו עלי ...הבונוס שלי מהסיפור היה לנסוע על הטקרטור של הורי כבר מגיל 13בערך בטענה שאני חייב לפנות את שקי הדשא המכוסח 2-3( .שקים)... אם במדשאות עסקינן ,אני זוכר את שבתות הקיץ הארוכות בהם היינו הילדים נעלמים מסיום החמין ועד להבדלה .היינו מבלים שעות במדשאות ,בגן השעשועים ,מחליקים על תריסים במורדות הדיונות. תמיד ,ילדים מכמה גילאים שונים ביחד ,מגובשים כמשפחה ומלאים גאוות יחידה. הדיונות והים אביאל טוקר כילדים נהגנו לצעוד לא פעם ברגל לים. הסתובבנו הרבה בדיונות ובמואסי הכרנו כל דיונה כל שדה כל שביל, ידענו היכן עומד עץ השיטה הגדול שאפשר לנוח בצילו ,הפסיעות בחול החם הם חלק מזכרונות ילדותי .גדלתי עם חול בכיסים בנעליים ובסדינים עד היום כשמזדמן לי לדרוך על חול ים עוברת לי בלב צביטת געגוע קטנה. בעונה היתה הדרך מלאה בריחות עזים של פרי הגויאבה שעלו מן המטעים של הערבים לאורך הדרך. מדי פעם עבר חמור עם עגלה עמוסת ארגזי עץ מלאים בגויאבות ומיד צעקנו להם בערבית עילגת”ג’יבלי וואחד גויאבה!” .אם היה מקום על העגלה קפצנו עליה והצטרפנו לנסיעה האיטית לים. תמיד שנאתי גויאבות לא סבלתי את ריח הפרי ואת טעמו אך תמיד הקפדתי לבקש אותו מהערבי עם החמור. מי הדליק את הממטרות? בימי הקיץ החמים היינו יושבים עד השעות המאוחרות של הלילה על המדשאות הגדולות במרכז המושב ומשחקים להנאתנו, אך להפתעתנו הרבה תמיד באותה שעה מישהו היה מדליק את הממטרות ומרטיב אותנו עד לשד עצמותינו ,בכל פעם שהתבוננו אל הברזים היה נעלם של הממטרות האיש החשוד כאילו בלעה אותו האדמה .חקירה מעמיקה של ילדי המושב הובילה לממצאים הבאים .1 :אף אחד לא מדליק את הממטרות .2 ,הגנן של המושב אשם בעוולה ,הוא המציא שעון מיוחד שניתן לכוונו מבעוד מועד ,ומאחר והוא לא אוהב את ילדי המושב ,הוא מכוון את השעון של הממטרות לאותם השעות שבהם אנו יושבים על הדשא ולנו לא נותר אלא לחזור הביתה רטובים אך מרוצים (הגנן המסכן טען להגנתו שרק רצה לחסוך במים ולהשקות בשעות הקרות ...אבל לך תשכנע ילדים.)... חקלאים צעירים ענבל עמר כשהיינו ילדים ,אהבנו מאוד לעבוד בחקלאות בחממות המושב .אני זוכרת שבתקופת השתילה היינו עובדים עם אבא בלילות ועושים תחרות מי שותל יותר מהר .כשגדלנו להיות נערים ונערות כבר הפכנו לחקלאים מקצועיים ,העמסנו על הגב את המרסס הגדול ועברנו שורות -שורות בחממה כדי להילחם בחרקים שהזיקו לירקות .בהפסקת הצהריים היינו יושבים ואוכלים ארוחת פועלים ,ממש כמו הפועלים הערבים :עם שמנת, ירק טרי מהחממה וכיכר לחם שהיינו בוצעים בידים ,חוויה שאי אפשר לשכוח... ימין ושמאל רק ים וחול הבילוי העיקרי שלנו במושב חיכה לנו במרחק של שעת הליכה או מספר דקות של נסיעה על עגלה בטרקטור. הדרך לים עברה דרך חוות הסוסים והמואסי ואז היה נגלה בפנינו החוף היפה בארץ. עם החול שכמותו יש רק בגוש. יום שישי היה מוקדש לנסיעה לים .אם היה לנו מזל ,היינו יכולים לעלות לסיבוב על החסקה של דוד המציל. כדי לא ללכלך את הבית בחול היינו שוטפים אחד את השני במים עם צינור על הדשא ליד הבית. אבל ככל ששטפנו החול המשיך ללוות אותנו במושב ,בבית וגם במיטה. בוקר בנצר חזני עוד לפני שפותחים את העיניים הבוקר במושב כבר משמיע את הקולות המיוחדים שלו .כמו קולות הטרקטורים שנוסעים לחממות או לבית האריזה .וקולות התרנגול של ממן או הטווס של יפת. רק כשגדלנו ויצאנו ללימודים או לצבא גילינו שיש כאלה שאוכלים לחם טרי על הבוקר. לנו במושב תמיד היה הלחם של אתמול .כי משאית הלחם היתה מגיעה רק בשעה עשר בבוקר .היינו נאספים בשבילים של המושב .מקפידים לא לדרוך על האריחים האדומים במדרכה כדי לא להיפסל ויוצאים לדרך. לגן היינו הולכים לבד .בימים שבהם היה לנו יום מים ,היינו גוררים אחרינו את הגיגיות שלקחנו מבית האריזה .והגיגיות היו קופצות אחרינו על המדרכה במין ריקוד שמח לקראת יום כיף בגן. כשגדלנו וחיכינו להסעות לבית הספר היינו משחקים בשתי מקלות עד שההסעה היתה מגיעה. בהסעה הלוך וחזור היינו יחסית בשקט עד שהילדים מגני טל היו עולים לאוטובוס .ואז היינו מתחילים לשיר שירי מוראל על נצר חזני. חגיגות הזמר בקטיף תמי ביטון מידי קיץ ,בימי החופש הגדול ,היה מתמלא הגוש באלפי אורחים .כולם הגיעו כדי להשתתף בחגיגות הזמר החסידי בקטיף שהיה כמו פסטיבל גדול לדתיים .ביום אחד הפכנו מילדים שגרים בחור בקצה המדבר לילדים שגרים במקום הכי מדליק בארץ! הפסטיבל נערך באגם היפה ששכן בסמוך לים ולכבוד האירוע היו משיטים בו סירות קייאקים .גם אנחנו הילדים היינו שותפים בחגיגה הגדולה .לכל ילד היה מה למכור לעוברים ושבים ,אחד הביא את עגבניות השרי מהחממות של אביו ,אחד מכר תותים ואבטיחים שהביא מחוץ לגוש ,אבל הכי מיוחד היה יוחנן הילברג ז”ל ,יוחנן הצליח לארגן חמור ועגלה והיה מסיע את האורחים תמורת תשלום .הוא ביקש ממני להיות הנהגת ואני שמחתי להסיע את האורחים אל החוף ובחזרה .הילדים מהעיר ישבו מאחור בעגלה וקינאו בנו -ילדי הכפר. זכרון מתוק מהגן של תמר אם ישאלו אותי מה הטעם המתוק שטעמתי בחיי אני קצת אתבייש אך אענה בלי לחשוב פעמיים“ :הטעם המתוק של המיץ פטל מהגן של תמר ממן” מה לעשות ,יש טעמים שאי אפשר לשכוח.. תמר הייתה מחלקת מיץ פטל קריר בכוסות בצבע תכלת עשויות מפלסטיק שכבר הפסיקו לייצר בעולם. יש טעמים שלא מוצאים גם בחנויות המובחרות... לגדול בחממה זו לא חכמה שכילדים גדלנו וצמחנו יפה .ככה זה כשההורים הם אלופים בגידול ועובדים בחקלאות. גם אנחנו כילדים תרמנו את חלקנו בעבודת החקלאות. כשהיה צריך עזרה במיון עגבניות היינו מגיעים לבית האריזה וממיינים וממיינים עד שגם בלילה היינו חולמים על עגבניות.. פעם אחת,בתכנית ילדים בשם ‘פרפר נחמד’ סיפרו סיפור ובו כל ילד וילדה מביאים איתם פרחים ושמים באגרטל שהביאה חמוטל .ורד מביאה ורד וסיגלית מביאה סיגלית .ואז מגיע יהושוע ומביא פרח לא ידוע .וכולנו במושב צעקנו לכיוון הטלוויזיה את שם הפרח .הפרח היה גיפסנית .כולנו שבילינו שעות בהכנת הגיפסנית לשליחה לבית האריזה. אהבנו לנסוע לחממה .להרגיש את מכת החום עם הכניסה ולאכול עגבניה היישר מהשיח. לא רק העגבניות,המלפפונים והפרחים גדלו בחממה .גם אנחנו גדלנו בחממה. המושב היה עולם ומלואו בשבילנו ומכיוון שהיינו מרוחקים מערים מרכזיות ( אם לא מחשיבים את עזה וחן-יונס )..היינו מוצאים דרכים להעביר את הזמן בכיף בתוך תחומי המושב. היינו עושים קומזיצים לתוך הלילה ומדמיינים איך רכב הבטחון שעובר אחת לכמה דקות הוא רכב שאנחנו צריכים להתחבא ממנו ,כך שהיינו מתחפרים בחול עד לפעם הבאה שהאורות של הרכב יאירו לכיוון המדורה שלנו. המדרכות במושב ובמיוחד אלה שברחבת בית הכנסת היו תשתית לאינספור משחקים. היינו מציירים עם גירים קלאס או מקלט ומשחקים שעות. כל קבוצת גיל קיבלה מקלט משלה שבו היינו משחקים עד שקולות האמהות שקוראות בשמנו לארוחת ערב היו מגיעים עד לתוך המקלט.. השכנים של נצר נצר חזני הייתה מוקפת מכל צדדיה בעיירות ובכפרים ערביים .בימים הראשונים של המושב היחסים בין חברי המושב לבין השכנים הערבים היו טובים וחלק מתושבי הכפרים עבדו במושב בחקלאות ובגינון. הפועלים הערבים היו חלק מהנוף של נצר חזני והם שזורים בזכרונות ובחלומות של ילדי המושב... אבו פאלח ענבל עמר אם מתחשק לכם להעלות חיוך על פני הוריכם שגדלו בנצר חזני תשאלו אותם אם הם רוצים לנסוע לסיבוב עם אבו פאלח .מיהו אותו אבו פאלח? אבו פאלח הוא הפועל הערבי הותיק ביותר שהיה בנצר חזני ומדוע קראו לו אבו פאלח? לא תאמינו ,הוא קרוי על שם בנו הבכור פאלח שגם עבד כפועל במושב .אך אבו פאלח לא היה פועל רגיל ,אבו פאלח היה הסבא של ילדי המושב ,הוא אהב את ילדי המושב כאילו היו נכדיו הקטנים, לאבו פאלח היה סוס זקן רתום לעגלה ישנה עשויה מעץ ותפקידו היה לחרוש את חולות המושב על מנת שיהיה ניתן לשתול את שתילי העגבניות והמלפפונים .אך בין עבודה לעבודה היה נוהג אבו פאלח להסתובב מסביב למושב ולהעלות את הילדים הקטנים על העגלה לטיול ברחבי המושב“ .אבו פאלח הגיע! אבו פאלח הגיע!” הייתה נשמעת צעקה ומיד מכל בתי המושב היו קופצים הילדים ומטפסים על עגלתו של אבו פאלח הזקן. לעלות על העצבים (ועל הסוס) של אבו פאלח אבידן אלמסי בסמוך למגרש הכדורסל בנצר חזני ,עמדה לה חורשת אורנים קטנה. אהבנו נורא להתחבא בה ולשחק בתוכה ,כל מספר חודשים אבו פאלח היה נוהג להרכיב על סוסו את מחרשת הברזל שלו ולחרוש תלמים בין שורות האורנים ואנחנו ,הילדים ,היינו עומדים מהצד ומתבוננים בסקרנות רבה. באחד מהימים ,בעת שחזרתי מבית הספר ראיתי שאבו פאלח חורש בחורשה ואף ילד לא נמצא על ידו .מיד רצתי אל החורשה ניגשתי אל אבו פאלח והתחננתי לפניו שיקח אותי לסיבוב על הסוס אך אבו פאלח דחה אותי בעברית עילגת “יש עבודה ,הרבה עבודה” .אני הייתי ידוע בתור ילד עקשן וגם ידעתי שזו הזדמנות שלא תחזור“ ,אבו פאלח” התחננתי “תעשה לי רק סיבוב קצר!” אך אבו פאלח בשלו “הרבה הרבה הרבה עבודה” התחלתי לעקוב אחריו שורה אחר שורה ובסוף כל שורה התחננתי “אבו פאלח מה אכפת לך? רק סיבוב קצר!” כשסיים אבו פאלח את העבודה וחרש כבר את כל החורשה ,הוא עצר את הסוס, התבונן בי וחייך חיוך מלא בשיניים שחורות “יאללה תעלה על הסוס” הוא הניף אותי על הסוס הגבוה שלו והוביל אותי בכבוד מלכים ברחובות נצר חזני . ככה יעשה לילד שאבו פאלח חפץ ביקרו! לא נעים לנעים (הקבלן) מוטי יפרח הסיפור שלנו קרה בעת שבנינו את ביתנו החדש בנצר חזני. למלאכה החשובה של בניית הבית נבחר הקבלן המנוסה והחכם “נעים” ,שכן ערבי מהכפר הסמוך .באחד הימים, לאחר שסיים נעים לבנות את יסודות הבית ,הוא ביקש ממני ללכת להביא לו מוצרי בניין נוספים על מנת שיוכל להמשיך בעבודה .החלטנו שאני אשלם על המוצרים והוא יחזיר לי את הכסף ,ביקשתי ממנו דף ועט אך הוא אמר שאין צורך ורשם את הרשימה בגיר על הבטון של הבניין. נסעתי לקניות וכשחזרתי הבנתי שעשיתי טעות... נעים שכח מהרשימה וצבע את קירות הבית -רשימת הקניות נעלמה... ולי נשאר רק לקוות שיום יבוא והוא יחזיר לי את הכסף. שכל של קש הפועלים הערבים בנצר חזני לא היו ידועים בחכמתם הרבה אך היה פועל אחד שעלה על כולם ,קראו לו וואליד .הוא היה פוזל והיו לו שיניים עקומות .המומחיות של וואליד הייתה לנכש עשבים הוא היה עושה זאת בצורה יעילה אך משום מה העשבים היו גדלים כל פעם מחדש ובמהירות מפליאה .חברי המושב החליטו לעקוב אחריו וגילו שוואליד מתעצל לסחוב את ארגזי העשבים השוטים אל ערימת הזבל ולכן פיתח שיטה חדשה :במקום לנכש את העשבים הוא מכסה אותם באדמה. שכל של קש 2 יום אחד הגיע חברינו וואליד לטפל בגינה של משפחת אלמסי .זהבה הציעה לו תה חם ומתוק, הוא שתה ולפתע החל להחנק ולהשתנק“ :זהבה שמת לי מלח במקום סוכר!!” זהבה התפלאה מאוד ,בדקה ומצאה שהיא לא טעתה ,היא שמה סוכר .אך לאחר כמה דקות נזכרה שביקשה משמוליק להשרות את הקומקום בחומר נגד אבנית ...מזל שלוואליד יש קיבה חזקה... בנצר מאמינים בקב”ה... בשנים האחרונות של המושב נאלצו חבריו להתמודד עם ניסיונות אמונה קשים .השכנים הערבים שגרו מסביב החלו להרים ראש ולנסות לפגוע בתושבי גוש קטיף ,אך למרות הקשיים לא נטשו חברי המושב את הבית האהוב ואת חבל הארץ המקסים והמשיכו לחיות ,לשמוח וליצור למרות הכל. בזכות ברכת כהנים מאז שהייתי נער לא כל כך אהבתי להתפלל בבית הכנסת והייתי מתפלל בבית המדרש הקטן שהיה צמוד לבית הכנסת ,או שהייתי מסתתר בעזרת הנשים בתפילות יום החול ,כאשר עזרת הנשים הייתה ריקה. באחד הימים ,בעת ברכת הכהנים שמעתי את הכהנים מברכים“ :יברכך ה’ וישמרך יאר ה’ פניו אליך ויחנך ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”, ואז לפתע נשמע פיצוץ חזק ולאחריו ראיתי את זכוכיות בית הכנסת מתנפצות מעל ראשם של הכהנים .רצתי למטה וראיתי שברוך ה’ אף אחד לא נפגע .הסתבר ששכנינו הערבים כבר למדו היטב היכן נמצא בית הכנסת שלנו וכיוונו לשם את הפצצות שלהם ,אך בכל פעם שניסו הם פיספסו ,לא הצליחו לפגוע בבית הכנסת ובמתפללים ושוב זכינו לראות איך ה’ שומר עלינו. התרנגולת שניצלה מצליה אבידן אלמסי על יד הבית שלנו נהגנו לגדל תרנגולות בלול קטן ,מאוד אהבתי את התרנגולות ובכל פעם שחזרתי הביתה רצתי מיד לטפל בהם .יום אחד נשמעה אזעקה במושב ומיד נכנסתי הביתה ,לאחר כמה דקות שמעתי פיצוץ מחריש אוזניים ,רצתי החוצה וראיתי שפצצה נחתה בדיוק במקום שעמדתי בו מקודם על יד הלול ,כולנו יצאנו בשלום מהפיצוץ ואפילו התרנגולות ...חוץ מתרנגולת אחת ששכבה על הגב עם הרגליים באוויר, אך לאחר כמה דקות היא התאוששה וחזרה לנקר לחם יבש בלול ,כנראה שקיבלה קצת הלם מהפיצוץ ...לא לכולם יש אומץ כמו לילדים של נצר חזני. והעיקר לא לפחד כלל יהושוע קלדאי הכבישים והדרכים שהובילו לגוש קטיף שימשו לא רק את התושבים היהודים ,אלא גם את שכנינו הערבים ,אדם שלא הכיר מספיק טוב את הדרך היה עלול למצוא את עצמו בכפר ערבי ובמצב לא כל כך נעים... באותם ימים גרנו בכפר אדומים ,על יד ירושלים ושמענו על האור המיוחד של גוש קטיף .החלטנו להגיע לשבת גיבוש כדי להכיר את המקום והתושבים .אשתי והילדים נסעו עם הסעה מאורגנת ואני נסעתי ברכב נפרד .כמובן שלא הכרתי את הדרך ובאחת הפניות לגוש טעיתי ומצאתי את עצמי במרכזו של כפר ערבי לא עברו כמה דקות ומרחוק החלו להתקדם לכיווני כמות עצומה של ערבים .לא חשבתי יותר מדי ואפילו לא הספקתי לפחד ,סובבתי את הרכב והתרחקתי במהירות בחזרה ,כעבור כמה דקות הגעתי למחסום של חיילי צה”ל ,החיילים כל כך הופתעו ולא הצליחו להבין כיצד יצאתי מהכפר... ואני הבנתי שה’ עשה לי נס גדול... לאחר מספר שנים כשכבר גרנו בגוש קטיף ,עבדתי בבית האריזה בכפר דרום ונשלחתי לתל קטיפא לפגוש את אחד החקלאים ,כשהגעתי סמוך לתל קטיפא ראיתי חייל בעמדה ושאלתי אותו מהיכן נכנסים ליישוב אך הוא כנראה לא הבין אותי וסימן לי להמשיך ישר ,לאחר כמה דקות נסיעה ראיתי לפתע דגל פלשתינאי מתנוסס על עמדה ,לא הספקתי להבין מה קורה והחייל כבר איים עלי בנשקו ,לאחר כמה דקות התאספו חילים פלשתינאים נוספים וביקשו ממני למסור את נשקי האישי, סירבתי בתוקף והם ממש כעסו עד שהגיע שוטר פלשתינאי זקן והסביר לי באדיבות שלא כדאי לי להתנגד .ניסיתי להרוויח זמן ,הוצאתי את כדורי הרובה מהמחסנית ,התחלתי לספור אותם לאט לאט והתפללתי לה’... באותם ימים השוטרים היהודים והשוטרים הפלשתינאים היו מסיירים יחד באותו רכב שנקרא “הסיור המשותף” ,לשמחתי הרבה לאחר כמה דקות הופיע הסיור ,השוטרים היהודים קפצו מהרכב וביקשו מהם לשחרר אותי ,לאחר ויכוח קצר הם הסכימו ושוחררתי לביתי... ה’ שוב היה בעזרי וכשהגעתי הביתה ברכתי ברכת הגומל בכוונה רבה. לאחר כמה שנים נסעתי מהישוב מורג לכיוון בית האריזה בנצר חזני ומאחורי נסע ג’יפ צבאי של צה”ל ,באחת הפניות פניתי לפנייה הלא נכונה ,מסיבה לא מובנת הג’יפ נעצר מאחורי ונתן לי להמשיך לכיוון רפיח הערבית ,וכך בפעם השלישית בחיי מצאתי את עצמי שוב מול הסכנה ושוב מול קנה רובהו של שוטר פלשתינאי ...אך הפעם לא חיכיתי יותר מדי ,סובבתי במהירות את ההגה וברחתי בחזרה לכיוון הישוב מורג וברוך ה’ יצאתי ללא פגע... כמו רבים מתושבי הגוש זכיתי לראות עין בעין ניסי ניסים ,ולגלות כיצד ה’ יתברך מלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיינו ומלמד אותנו שיעור בביטחון. והעיקר לא לפחד כלל... ועדיין חולמים אביאל טוקר נצר חזני היא עולם ומלואו בשבילי .גדלתי בה מאז הייתי פעוט בן ארבע כשהמושב היה עוד דיונה אחת גדולה ,כל זכרונותי הם משם. הילדות ,הנעורים ,הנישואים ,הבזקי תמונות מכל תקופה ותקופה בחיי. זכרונות מהימים בהם צעדתי כילד רך לגן הראשון במושב. כיתה א‘ בית הספר הראשון בגוש ,במבנה הארוך שאחר כך הפך למכולת של נצר חזני. ימי סניף בני עקיבא כשילדי גני טל צעדו כל שבת לנצר כדי שיהיו מספיק ילדים להקים סניף... הדיונות הענקיות מאחורי המושב עליהן נהגנו לגלוש בשבתות” ,הבור הענק” כפי שכינינו את הואדי שמאחורי המושב וכילדים נראה לנו כמו ג’ונגל ענקי ומסתורי ,ואחרי שנים כוסה בחול ונבנו עליו חממות. ימי הנעורים עם אילן טננבאום רכז הנוער המיתולוגי שנהג לסדר לנו עבודות מפרכות בפיזור זבל פרות חם ומצחין בחממות כדי לממן טיול נוער. הימים והלילות הרבים בהם נהגנו לשחות ולבלות בים הקסום ביותר בארץ ,והיה מקום הבילוי המרכזי שלנו בשנות הנעורים. היום הארור בו איבדנו את יוחנן שהיה אחד מאיתנו אחד מהחבר’ה בנוער של נצר והזכרונות של כולנו עוד היו מלאים בו. וכשהחלטנו אני ורעייתי הצעירה והיפה להינשא לרגע לא חשבנו לבדוק אולמות או גני ארועים ברור היה לנו כי את החופה שלנו נערוך בנצר חזני ,ובאמת חברי המושב והמשפחה התגייסו כולם ורחבת המזכירות הפכה לערב אחד לגן ארועים קסום .החופה נערכה כשתמונה קסומה של השמש השוקעת בים מאחורנו ,מהחופה הובלנו בכרכרה עם סוס, אותה הוביל אבו פלאח הבדואי הזקן והחביב שהיה חורש את החממות שנים רבות עם סוס ומחרשה והולבש לערב אחד בחולצה לבנה ועניבה. לא היה לנו ספק כי את ביתנו נקים בנצר חזני המקום בו גדלנו שנינו וממנו קיבלנו וספגנו כל כך הרבה לאורך השנים ,המקום בו חלמנו כי יגדלו גם ילדנו. ועדיין חולמים....
© Copyright 2024