חוברת זכרונות מנצר חזני

‫זכרונות מנצר חזני‬
‫‪ 8‬שנים לגירוש‪ .‬תשע”ג‬
‫פתח‬
‫דבר‬
‫כשהיינו ילדים חלמנו שנגדל ונהיה להורים‪ ,‬ניקח את ילדנו הקטנים‬
‫לסיבוב במושב ונספר להם סיפורים וזכרונות מהילדות שלנו בנצר חזני‪,‬‬
‫חלמנו איך נתגלגל איתם בדיונה הגדולה ונקטוף ירקות בחממות‪ ,‬נראה‬
‫להם את גני הילדים בהם שיחקנו ואת ארגז החול בגן של תמר‪ ,‬ואפילו‬
‫נראה להם בגאווה את הבור שנפער מפצצת המרגמה שלא פגעה באף‬
‫אחד‪.‬‬
‫אך רצה הבורא והזכרונות המתוקים נשארו מאחור והתכסו בחולות‬
‫ואנחנו גדלנו‪ ,‬התבגרנו והמשכנו קדימה‪ ,‬אך את הסיפורים והחלומות‬
‫לקחנו איתנו והם לא יעזבו אותנו לעולם‪...‬‬
‫ילדים אהובים תנו לנו יד ונצא לסיבוב במושב‪...‬‬
‫הסיפורים מבוססים על סיפורים אמיתיים שסופרו ע”י חברי הישוב‪ ,‬שוכתבו‬
‫ע”י אביסף טוקר והותאמו לילדים‪.‬‬
‫אנו מתנצלים מראש אם חלה טעות שפוגעת במישהו‪.‬‬
‫לגלוש‬
‫על‬
‫החולות‬
‫אחד הדברים המיוחדים שליוו את ילדותנו בנצר חזני היו חולות הזהב‬
‫שהקיפו את בתי המושב מכל צד ופינה‪ ,‬בנצר חזני לא היו ארגזי חול‬
‫בגני השעשועים או בפארקים‪ ,‬לא היה שום צורך בהם כי נצר חזני היה‬
‫ארגז חול אחד גדול‪...‬‬
‫מיד בסיום הלימודים בבית הספר‪ ,‬היינו נפגשים כל הילדים ויוצאים‬
‫למסע אל דיונות החול הענקיות המקיפות את המושב‪ ,‬בדרך היינו‬
‫אוספים חפצים שישמשו אותנו ככלי רכב לגלישה במורדות הדיונות‪:‬‬
‫תריסים מהחלון הישן‪ ,‬לוחות “פוליגל”‪ ,‬פלסטיקים שנזרקו מגני הילדים‬
‫ואפילו שקיות ניילון משומשות‪ .‬את התריסים היינו מכופפים למגלשי‬
‫סקי ומטפסים איתם בקושי רב במעלה החולות הטובעניים זה לא היה‬
‫דבר פשוט אך המאמץ היה שווה‪ ...‬היינו עומדים בראש הדיונה כשהרוח‬
‫הנעימה הבאה מן הים מקררת את פנינו‪ ,‬נוף המושב נגלה לעיננו‬
‫ומתחתנו המידרון החד של הדיונה הענקית‪.‬‬
‫למקומות‪ ,‬היכון‪ ,‬צא!! וווואהההההה שאגנו בשמחה בזמן שהיינו‬
‫גולשים במורדות הדיונה‪ ,‬מנסים להרוויח זמן בתקווה שהירידה אף‬
‫פעם לא תגמר‪ ,‬אך אז‪ ,‬כשהגענו למטה התגלתה הבעיה הגדולה‪ ,‬לאף‬
‫אחד מאיתנו כבר לא היה כוח לעלות בחזרה‪ ...‬וכך היינו שבים הביתה‪,‬‬
‫מותירים מאחור בראש הדיונה את הנעלים‪,‬הסנדלים‪,‬ועוד כמה חפצים‬
‫יקרי ערך ומקווים שאבא ואמא לא ישימו לב ושעד שנחזור מחר החול‬
‫לא יכסה אותם כליל‪...‬‬
‫סקי שלג במדבר‬
‫אביסף טוקר‬
‫באחד הימים נפוצה שמועה מרעישה בין ילדי המושב “דוד של משפחת‬
‫זרביב הגיע מצרפת הרחוקה והביא איתו מגלשי סקי להחלקה על‬
‫השלג” לכאורה שמועה קצת מגוחכת‪ ,‬מה יעשו ילדי משפחת זרביב‬
‫עם מגלשי סקי בנצר חזני?! אך בשבילנו זה היה חלום שהתגשם‪ ...‬עוד‬
‫באותו היום נלקחו מגלשי הסקי אחר כבוד אל הדיונה הענקית כשדן‬
‫זרביב צועד בראש ועומד להגשים את חלומם של כל ילדי המושב‪.‬‬
‫דן‪ ,‬שהיה ידוע בין ילדי המושב בעוז רוחו נעמד בראש הדיונה הענקית‪,‬‬
‫חיבר את מגלשי הסקי ותוך כדי צעקות עידוד של כולנו גלש במורד‬
‫הדיונה במהירות שאף תריס חלון ישן לא הצליח להגיע בהסטוריה‬
‫העתיקה של נצר חזני‪.‬‬
‫אך עדיין עמדה בפנינו בעיה‪ ,‬אם לטפס עם תריסי חלון את הדיונה‬
‫הענקית זו משימה קשה מה יהיה עם מגלשי הסקי הענקיים? לשמחתנו‬
‫הרבה הפתרון נמצא במהירות כשגלעד יפת‪ ,‬שהיה הילד המגודל‬
‫שבחבורה‪ ,‬הגיע לפתע רכוב על הטרקטור האדום של אביו וסיפר‬
‫בשמחה שקיבל מאביו אישור לנהוג בו בחופשיות (לפחות כך הוא טען‪)...‬‬
‫דן הסתכל עלינו ומבט שובב בעיניו הוא לא איבד אף רגע וחיבר חבל‬
‫ארוך אל חלקו האחורי של הטרקטור הניח שוב את מגלשי הסקי על‬
‫רגליו אחז בחבל ללא חשש וציווה על גלעד להתחיל לנסוע על החולות‪...‬‬
‫לתדהמת כל הילדים‬
‫דן החל לרחף במגלשי‬
‫הסקי על החולות‬
‫הזהובים ומאותו היום‬
‫נפתח ענף ספורט‬
‫חדש בנצר חזני ‪-‬‬
‫“סקי חולות”‪.‬‬
‫רצים בדילוגים‬
‫עובר אורח שהיה מגיע לנצר חזני בימות הקיץ החמים היה מבחין‬
‫בתופעה מוזרה‪ ,‬ילדי המושב הקטנים רצים במהירות על המדרכה‬
‫ולפתע נעצרים ולאחר כמה שניות שוב פותחים בריצה מהירה ושוב‬
‫נעמדים במקום עד שהיו נכנסים לפתח הבתים ונעלמים בתוכם‪ ...‬מה‬
‫ההסבר לתופעה המוזרה?‬
‫פשוט מאוד! ילד שהיה לובש נעליים בנצר חזני היה נחשב לילד מיוחד‪.‬‬
‫כשהכל מסביב מכוסה בחול‪ ,‬אין צורך בנעליים! מיד בשובם של ילדי‬
‫המושב מבית‪-‬הספר‪,‬‬
‫היו נוהגים להניח‬
‫את הנעליים בכניסה‬
‫לבית ולצאת לשחק‬
‫בחוץ יחפים‪,‬‬
‫לפעמים בתקופת‬
‫החופש הגדול היו‬
‫הילדים מבלים‬
‫שבועות שלמים‬
‫בלי לנעול נעליים‬
‫כלל‪.‬‬
‫אך בימות הקיץ‬
‫החמים המדרכה‬
‫במושב הייתה‬
‫כל כך לוהטת‬
‫שלדרוך עליה‬
‫היה כמעט בלתי אפשרי‪ .‬ילדי המושב‪,‬‬
‫שלא רצו לוותר על התענוג של ההליכה יחפים‪ ,‬המציאו לעצמם שיטה‪,‬‬
‫הם היו רצים מנקודת צל אחת לאחרת ובכל פינה של צל היו נעצרים‬
‫כמה שניות מקררים את כפות הרגלים ומיד רצים לצל הבא‪ .‬העיקר‬
‫להשאר יחפים‪...‬‬
‫סיפורי‬
‫סבתא‬
‫(וסבא)‬
‫אם היו אומרים לכם שסבא וסבתא שלכם הם אנשים גיבורים‪ ,‬ממש‬
‫גיבורים‪ ,‬כמו בסיפורי גבורה‪ ,‬הייתם מאמינים? לפעמים השנים‬
‫משכיחות את הסיפורים‪ ,‬אך אם תבקשו מסבא וסבתא לספר לכם על‬
‫הימים הראשונים שלהם בגוש קטיף‪ ,‬וגם על הימים האחרונים תגלו‬
‫סיפורי גבורה מיוחדים‪.‬‬
‫כשסבא וסבתא הגיעו לנצר חזני‪ ,‬הכל מסביבם היה רק חול וחול‪,‬‬
‫חקלאים ותיקים שבאו לבקר אותם צחקו עליהם ואמרו להם שבחולות‬
‫אי אפשר לגדל ירקות‪ ,‬אפילו השכנים הערבים התפלאו למראה היהודים‬
‫המשוגעים ששותלים שתילי עגבניות ומלפפונים בחולות שלא שתלו‬
‫בהם ירקות מעולם‪ ...‬אך הם היו עקשנים וחדורי אמונה ובעזרת ה’ זכו‬
‫להגשים את החלום‪ ,‬להפריח את השממה ולהקים מושב לתפארת בארץ‬
‫ישראל‪.‬‬
‫שליחים רבים למקום‪...‬‬
‫מרים בשארי‬
‫הכביש הישן שהוביל מגוש קטיף לאשקלון עבר בתוך כפרים ועיירות‬
‫ערביות‪ ,‬באחד מימי החורף נסעתי עם יהודה ועם שניים מילדי הקטנים‬
‫לכיוון אשקלון‪ ,‬בדרך נאלצנו לחצות שלולית ענקית שנוצרה בכביש‪,‬‬
‫כשיצאנו ממנה מנוע הרכב נדם והאוטו נעמד במקום וסרב להתניע כל‬
‫ניסיונתנו להניעו מחדש לא הועילו וכך מצאנו את עצמנו תקועים לבד‬
‫באמצע עיר ערבית‪ ,‬יהודה ירד מהרכב והחל לנסות לייבש את המנוע‬
‫בסמרטוטים באותה שעה שבו המוני פועלים ערבים מעבודתם והרגשתי‬
‫איך כולם מתבוננים בנו‪ .‬התחלתי להתפלל ולבקש מה’ שיעזור לנו‪,‬‬
‫לפתע נעצר אחד הרכבים ומתוכו קפצו ארבעה ערבים גברתנים‪ ,‬יהודה‬
‫עמד מאחורי מכסה המנוע ואני ישבתי מאחור עם שני ילדי הקטנים‪.‬‬
‫כבר דמיינתי בראשי את הגרוע מכל אך לא הפסקתי להתפלל‪ ,‬הם ניגשו‬
‫אל יהודה ושאלו אותו מספר שאלות לאחר מכן הם חזרו אל רכבם‬
‫ולהפתעתי הרבה חזרו עם ערימה של סמרטוטים וניירות ומיד ניגשו‬
‫לסייע בייבוש המנוע‪ .‬הם נשארו איתנו עד שבעזרת ה’ הצלחנו להתניע‬
‫את הרכב מחדש‪...‬‬
‫אחד בשביל כולם כולם בשביל אחד‪...‬‬
‫רותי תנעמי‬
‫לכל עונה מעונות השנה הייתה משמעות מיוחדת בנצר חזני‪ ,‬אך עונת‬
‫השתילה הייתה האהובה במיוחד‪.‬‬
‫בימים הראשונים של המושב לא היינו הרבה תושבים‪ ,‬עומס העבודה‬
‫היה רב ולכן החלטנו שמוטב יהיה שנעזור האחד לשני בשתילת שתילי‬
‫העגבניות‪ .‬היינו קמים כל השכנים באישון לילה יחד עם הילדים הגדולים‬
‫ולאור זרקורים גדולים היינו עוברים‪ ,‬כל המשפחות עם הילדים‪ ,‬מחממה‬
‫לחממה ושותלים יחד את השתילים‪ .‬קודם אצל משפחת ישראלי‪ ,‬אחר‬
‫כך עוברים כולם יחד למשפחת מרדכי וכן הלאה‪...‬‬
‫חקלאי מלידה‬
‫שולי ואריה ישראלי‬
‫אנו רוצים לשתף אתכם בסיפור מיוחד משנותינו הראשונות‬
‫בנצר חזני‪ .‬כידוע לכם עסקנו כמו כולם בחקלאות ובין היתר‬
‫גדלנו פרחים‪ .‬הילדים בנצר נטלו חלק בעשייה בעבודות אלו‬
‫ועזרו בקטיף ובאריזה‪ .‬ובננו עומר הצטיין במיוחד בעזרתו‪ .‬כבר‬
‫בהיותו בגיל צעיר מאוד כבן שש‪ -‬שבע הוא עזר בכל העבודות‬
‫האלו‪ ,‬ובעיקר באריזה הוא ידע את כל תהליך האריזה לפי גדלים‬
‫ואיכויות‪ .‬כאשר עומר היה כבן עשר שנים באחד הימים יצאנו‬
‫לאירוע משפחתי באזור המרכז והשארנו בחדר הקירור אריזה‬
‫רבה שלא הספקנו לארוז לפני הנסיעה והתכוונו לארוז אחרי‬
‫האירוע‪ .‬על עומר הטלנו לשמור על אחיו הקטנים להכין ארוחות‬
‫ערב ומקלחות‪ .‬במשך כל הערב היינו לחוצים מהעבודה הרבה‬
‫שמחכה לנו בשובנו הביתה‪ .‬לאחר האירוע הגענו הביתה בשעת‬
‫לילה מאוחרת נכנסנו מיד הביתה לבדוק שהכול בסדר עם‬
‫הילדים‪ ,‬לבשנו בגדי עבודה והלכנו למחסן לארוז את הפרחים‪.‬‬
‫להפתעתנו‪ ,‬גילינו שהפרחים ארוזים ומוכנים למשלוח אך עדיין‬
‫לא ידענו מי ארז את הפרחים וכשראינו את תעודת המשלוח‬
‫מוכנה פתחנו אותה ולפי כתב היד גלינו שזה עומר הקטן שעשה‬
‫את כל העבודה כמו גדול אכן הפתעה נעימה ביותר‪ .‬היום עומר‬
‫גדל והוא אבא לשלושה ילדים כן ירבו‪ .‬ואנו מאחלים לו ולדבורה‬
‫רעייתו שיזכו לרוות נחת מילדיהם ‪.‬‬
‫ולכם ולכל משפחות נצר חזני וגוש קטיף נאחל הצלחה וברכה‬
‫בכל אשר תעשו אמן כן יהי רצון‪.‬‬
‫טרקטור עם משוטים‬
‫אניטה טוקר‬
‫בימים הראשונים של גוש קטיף‪,‬‬
‫נהגנו לנסוע עם טרקטור אל חוף‬
‫הים‪ .‬באותם ימים כמעט ולא‬
‫היו כבישים והיינו צריכים לנסוע‬
‫בשבילי עפר ודרך החולות‪.‬‬
‫החוף שלנו היה חוף קסום‬
‫מתחת לתל גבוה שנקרא‬
‫תל קטיפא‪ .‬על התל הגבוה‪,‬‬
‫ששימש פעם כמבצר עתיק‬
‫היו משחקים הילדים ומוצאים‬
‫להבים של חרבות עתיקות‬
‫מימי מצרים העתיקה‪ .‬באחד‬
‫הימים ראינו מרחוק טרקטור של חבר אחר מהמושב‬
‫שנסע על חוף הים ובלי להרגיש החל לשקוע במים‪ ,‬ככל שניסה הנהג‬
‫להוציא את הטרקטור כך שקע יותר עד כדי כך שהילדים שישבו מאחור‬
‫בעגלה מצאו את עצמם מוקפים במים‪ .‬הילדים שמחו מאוד מהסירה‬
‫המיוחדת ששטה לה בים אך המבוגרים היו קצת יותר מודאגים וניסו‬
‫למשוך את הטרקטור שכבר היה נראה כמו צוללת‪.‬‬
‫ברוך ה’ לאחר מאמצים מרובים יצאה‬
‫סירת הטרקטור מהמים‬
‫ולכולנו נשארה חוויה‬
‫נחמדה מהטרקטור‬
‫סירה שלנו‪.‬‬
‫אריה הגבאי‬
‫אריה ישראלי‬
‫הייתה לי הזכות להיות הגבאי של נצר חזני‪,‬ואחד מהתפקידים שלי היה‬
‫להעלות אנשים לתורה יום אחד עלה בחור צעיר לתורה ולאחר הקריאה‬
‫אני רוצה לברך אותו בברכת “מי שברך” מה שמך אני שואל ?‬
‫בנצי הוא עונה‪ ,‬וכשרציתי לשאול לשם אביו שאלתי אותו בנצי בן? בן ‪22‬‬
‫הוא ענה‪ ,‬לא האבא‪ ,‬אני שוב שואל‪ ,‬אבא שלי? הוא חושב לרגע ועונה‪,‬‬
‫אבא שלי כמעט בן ‪...52‬‬
‫מחיה המתים‬
‫באחד הימים העליתי את אחד התושבים לתורה ובסיום הקריאה רציתי‬
‫לברך אותו אך במקום לברך את ברכת “מי שברך” עשיתי לו השכבה‬
‫(תפילה על אנשים שנפטרו)‪...‬‬
‫למזלי הוא יצא בחיים מהסיפור‪...‬‬
‫תנ”ך בחבורה‬
‫בריינה הילברג‬
‫בשבת אחר הצהריים נהגו ילדי המושב ללכת לפעילות בבני עקיבא‬
‫ואנחנו ההורים חפשנו משהו משמעותי לעשות‪ ,‬אניטה הציעה שנשב‬
‫יחד החברים ללמוד תנ”ך‪ ,‬וכך מידי שבת בצהריים היינו נפגשים בכל‬
‫פעם בבית אחר ולמדנו תנ”ך בשמחה רבה‪ ,‬רוב החבורה הייתה בנויה‬
‫מ”האמריקאים” של המושב חוץ מאלי וורד זגרון שהצטרפו אלינו‪.‬‬
‫בהמשך השנים‪ ,‬החבורה הזאת החזיקה במשך שנים וכך זכינו לסיים‬
‫ספרים שלמים בתנ”ך‪ .‬אך הילדים שלנו טענו בתוקף שאת רוב הזמן‬
‫אנחנו מבלים בלאכול את העוגות של אניטה ובלדבר על הילדים שלנו‪...‬‬
‫הבן שלי התגייס אתמול והבת שלי השתחררה וכו’ וכו’ ולכן הם הדביקו‬
‫לשיעור את השם‬
‫“כולם היו בני” שם‬
‫של מחזה באנגלית‬
‫שהם למדו עליו‬
‫בבית הספר‪.‬‬
‫כשהגענו לגור באתר‬
‫הקראווילות לאחר‬
‫הגרוש גילינו שכל‬
‫חברי החבורה גרים‬
‫בשכנות אחד על‬
‫יד השני אך לצערנו‬
‫עד היום לא הצלחנו‬
‫לחזור וללמוד יחד‪...‬‬
‫חבלי קליטה‬
‫מרדכי טוקר‬
‫משפחה של עולים חדשים‬
‫מארה”ב (השם שמור‬
‫במערכת) החליטה לעשות‬
‫צעד אמיץ למען קירוב‬
‫הלבבות בין חברי המושב‬
‫והחליטה להתארח לסעודת‬
‫שבת אצל משפחה ממוצא‬
‫טוניסאי (השם שמור‬
‫במערכת)‪.‬‬
‫כמיטב המסורת‬
‫הטוניסאית‪ ,‬הגישה אם‬
‫המשפחה קערת קוסקוס גדולה עם‬
‫קציצות בשר לשולחן‪ .‬את הקערה הראשונה הגישה בכבוד‬
‫אב המשפחה האמריקאית‪ .‬האב שהתפלא מכמות האוכל העצומה‬
‫שהונחה בצלחת דחף בנימוס את הצלחת למרכז השולחן במחשבה‬
‫שהצלחת היא קערה מרכזית המיועדת לכלל הסועדים בארוחה‪ .‬אם‬
‫המשפחה הטוניסאית קצת נעלבה והחזירה את הצלחת בחזרה‬
‫לסועד אך הוא התעקש ושוב החזירה למרכז השולחן‬
‫וכמעט גרם לאסון לאומי‪.‬‬
‫למזלנו הרב‪ ,‬אחד‬
‫הסועדים הבין את‬
‫“הפער התרבותי”‬
‫ביניהם והסביר‬
‫בנימוס לאורח על‬
‫יכולות האכילה של‬
‫היהודי הטוניסאי‪....‬‬
‫אין חגיגה בלי עוגה‪...‬‬
‫עליזה יפרח‬
‫פנינה‪ ,‬השכנה שלנו‪ ,‬החליטה לחגוג לבעלה יומולדת‪ -‬הפתעה והכינה‬
‫לכבודו עוגת קצפת מהודרת‪ .‬אך כדי שבעלה לא יגלה את ההפתעה‬
‫היא ביקשה שנשמור את העוגה במקרר שלנו‪ .‬באותה השבת נסענו לבני‬
‫דודנו בנתיבות‪ ,‬כך שממש לא הפריע לנו לארח את עוגת יום ההולדת‬
‫במקרר‪ .‬יצאנו לדרך לנתיבות ברכבנו הפרטי יחד עם אמא‪ .‬אבא‪ ,‬שעדיין‬
‫לא שב מהעבודה‪ ,‬אמור היה אמור להגיע לבדו לנתיבות‪ .‬כמה דקות‬
‫לפני שבת נכנס אבא לבית של בני דודינו כשמבט מתפלא על פניו ובידו‬
‫עוגת יום ההולדת של פנינה השכנה‪“ ,‬עליזה איך יכולת לשכוח עוגת‬
‫שבת כל כך יפה במקרר שלנו?! טוב ששמתי לב‪”...‬‬
‫יום ירושלים‬
‫רחל פרץ‬
‫יום ירושלים היה יום של חג לילדי בית הספר היסודי בגוש קטיף‪ .‬הילדים‬
‫היו יוצאים בשיירה ארוכה אל ישיבת ההסדר ששכנה מעבר לדיונות ושם‬
‫הייתה מחכה להם סעודת חג ענקית‪ .‬את השמחה הייתה מלווה תזמורת‬
‫מנגני הגוש והשמחה הייתה גדולה‪ .‬המעמד המיוחד הזה‬
‫נחקק בליבם של הילדים וגם בליבי וכשנהייתי‬
‫רכזת קהילה‪ ,‬הרגשתי צורך‬
‫לשחזר את החוויה‬
‫לילדי המושב‬
‫ולתת להם טעימה‬
‫מהזכרון המתוק‬
‫שנשאר לדורות‪.‬‬
‫הים‬
‫בריינה הילברג‬
‫יש משפחות שכולות שהולכות‬
‫לבית עלמין לבקר את האהוב‬
‫שלהם אך כשיוחנן נהרג החלטנו‬
‫לזכור אותו ולבקר את המקום‬
‫שהוא הכי אהב‪ ,‬הים‪.‬‬
‫סמי‪ ,‬אני והכלבה שלנו סנדי‪,‬‬
‫הינו הולכים לים ‪ 3-4‬פעמים‬
‫בשבוע‪ .‬הינו הולכים על‬
‫החולות הלוהטים בקיץ‪.‬‬
‫אבל הכי מדהים ביפי היו‬
‫הימים הסוערים בחורף‪ .‬לרוב‬
‫הלכנו לקראת השקיע בערב‪.‬‬
‫התחלנו את ההליכה לכיוון אשקלון ותמיד דאגנו‬
‫ללכת לכיוון השני לקראת השקיע ואז התחילה ההצגה הגדולה‪ .‬בין‬
‫העננים‪ ,‬השמש היתה מתחילה לרדת לקראת הים‪ .‬השמים הפכו לסגול‬
‫וורוד וכל הגיוונים שביניהם‪ .‬כשהשמש הכתומה נגעה בים הכהה ועד‬
‫שהיא נעלמה עברו שבע דקות‪ .‬נשארנו עוד קצת זמן כדי לראות את‬
‫היופי של השמים והצבעים שמתחלפים בין תכלת לוורוד לסגול ואחר כך‬
‫לשחור‪ .‬ההצגה נגמרה‪ .‬הלכנו הביתה‪.‬‬
‫אני מתגעגעת‪...‬‬
‫הגן של תמר‬
‫תמר ממן‬
‫‪ 30‬שנה אני צועדת בבוקר‪ .‬אני צועדת לכיוון גן הילדים שנמצא מרחק‬
‫קצר מביתי‪ ,‬מוציאה מתיקי את צרור המפתחות ופותחת את שער הגן‪.‬‬
‫אני מביטה אל השביל המוביל אל הגן ורואה את ילדי הגן‪ ,‬חלקם‬
‫צועדים‪ ,‬חלקם נוסעים על אופניים וחלקם בליווי ההורים‪.‬‬
‫יחד נכנסים לתוך הגן לבוקר חדש של פעילות‪ ,‬החל מדף שבועי ועד‬
‫משחקי קופסא‪.‬‬
‫ובמהלך הבוקר נכנסים עוד ועוד ילדים עד שקולות השמחה והצחוק‬
‫נשמעים למרחוק‪ .‬ממשיכים את היום ביצירה‪ ,‬שירה ומשחקי חצר‪,‬‬
‫כאשר בין לבין הילדים עוברים בפינות השונות בגן‪ .‬בפינת ספר‪ ,‬פינת‬
‫בובות‪ ,‬במינימרקט הקטן‪ ,‬פינת קוביות‪ ,‬פינת טבע‪ ,‬פינת אוריינות ועוד‪.‬‬
‫אך עם השגרה הרגילה הילדים חוו פעילויות מיוחדות בגינת הירק של‬
‫הגן‪ ,‬פעילויות לפי נושאים וחגים‪ ,‬מסיבות‪ ,‬ימי הולדת‪ ,‬הצגות ועוד‪.‬‬
‫והיום אני צועדת מרחק קצר מביתי ומולי ניצב גן הילדים החדש‪ .‬השער‬
‫לא אותו שער והילדים הם כבר דור שני של ילדי הגן ההוא אבל השמחה‬
‫והצחוק הנשמעים למרחוק מעלים בי געגועים וזיכרונות של אותם ימים‬
‫אז בגן הילדים בנצר חזני גוש קטיף‪ .‬עם הזיכרונות עולה בי תמונה של‬
‫היום ההוא שבו הלכנו הורים וילדים בתהלוכה עם ספר התורה להיפרד‬
‫מבית הרב ובדרך ראינו את גן הילדים שומם ועזוב כאילו נלקחה ממנו‬
‫שמחת החיים‪ .‬אך אל הזיכרון הכאוב מתחברים חיים חדשים של עשייה‪,‬‬
‫יצירה והמשכיות‪ ,‬ודור שני של ילדי נצר חזני של אז זוכה לגדל את ילדיו‬
‫בנצר חזני של היום‪.‬‬
‫בימים אלו של התחלה‬
‫חדשה עולה בי הערכה‬
‫רבה על הזכות שהייתה‬
‫לי להיות חלק בחינוך ילדי‬
‫נצר חזני ומאחלת אני לדור‬
‫החדש לגדול ולצמוח מתוך‬
‫העבר ולהיות חלק מדור‬
‫ההמשך‪.‬‬
‫פרחים בחולות‬
‫בני ורחל יפת‬
‫כשהגענו לנצר חזני היו רק ‪ 15‬אשקוביות קטנות עם גגות אדומים‪ ,‬אחרי‬
‫כשבוע החלטנו שאנחנו שותלים צמחים‪ ,‬כי לא היה שום צמח‪ ,‬שום עץ‪,‬‬
‫אפילו ציפורים לא היו‪ .‬הכל היה רק חול‪ ,‬חול ובתים‪ ...‬אז קמנו בבוקר‬
‫ושתלנו שתילים רבים במושב‪...‬‬
‫למחרת‪ ,‬התעוררנו וגילנו שכל השתילים נעלמו! כל המדרכות נעלמו‪,‬‬
‫הכל היה מחוסה בחול‪...‬‬
‫וזה מה שהיה בכל החודשים הראשונים‪ .‬שתלנו‪ ,‬ועוד פעם שתלנו‬
‫אך סופות החול כיסו את הכל‪ ,‬אבל בכ”ז המשכנו לנטוע כי החלטנו‬
‫שחייבים עצים‪ .‬עד שבסוף השתילים נקלטו‪.‬‬
‫והכל בזכות כוח ההתמדה והאמונה שהיתה לנו במושב‪.‬‬
‫‪--‬‬‫בסוכות השני שלנו בנצר חזני‪ ,‬בנינו את הסוכות שלנו מחוץ לבית‪ .‬ובחג‬
‫השני יצאנו החוצה ולא מצאנו את הסוכה שלנו‪ ,‬בסוף מצאנו אותה ליד‬
‫בית אחר‪ .‬הרוחות העיפו אותה עד שם‪ .‬זו היתה ההתחלה של נצר חזני‪...‬‬
‫‪--‬‬‫בשנת ‪ 1978‬היו רק ‪ 10‬דונם חממות למושב‪ .‬הייתה לנו באר אחת של‬
‫מים שממנה השקנו את הגידולים‪.‬‬
‫שבת אחת היה פיצוץ גדול מאוד של מים וזה יצר מפל גדול של ‪10‬‬
‫מטרים!‬
‫לא הבנו למה המשאבה המשיכה לעבוד ולא נכבתה‪ ,‬אז היינו צריכים‬
‫ללכת ברגל כדי לראות מה התקלה‪.‬‬
‫הלכנו לטיול של שבת כמה משפחות ובינהם משפחת טוקר‪ .‬וכשהגענו‬
‫למשאבה לא ידענו איך לעצור אותה‪ ,‬כי היה כפתור חשמלי שאיתו היה‬
‫אפשר להדליק את המשאבה ולכבות את המשאבה‪.‬‬
‫מה עושים? החלטנו שאנחנו הולכים לבאר‪ ,‬לראות מה קורה‪...‬‬
‫ובגלל שהיינו צריכים ללכת על הדיונות זו היתה הליכה קשה לילדים‪,‬‬
‫אז אביאל שהיה בן שלוש‪ ,‬ישב על הכתפיים של אביו‪ .‬וכשהגענו לשער‬
‫לראות למה המשאבה לא מפסיקה לעבוד‪ ,‬אביאל שהיה גבוה וקרוב‬
‫למשאבה‪ ,‬בלי שראינו‪ ,‬ראה את המשאבה ואת הכפתור של הסגירה‪,‬‬
‫והוא לחץ עליו בלי שנבקש ממנו בכלל‪...‬‬
‫תראו כמה אביאל היה חכם כבר אז‪...‬‬
‫ילדים‬
‫מספרים‬
‫על עצמם‬
‫השבת אבידה‬
‫רעות גרוסמן‬
‫באחד מערבי השבת התארחנו לארוחת שבת אצל שכנינו משפחת‬
‫אליהו‪ .‬באמצע סעודת השבת גילינו שאחינו הקטן‪ ,‬עמיחי‪ ,‬נעלם‬
‫והתחלנו לחפשו בין חדרי הבית‪ ,‬אך לא מצאנו אותו בשום מקום‪ .‬באותם‬
‫ימים עמיחי היה בערך בן שנה וחצי ורק למד לזחול ולכן לא חששנו‬
‫שהתרחק כל כך‪ ,‬אך כל מאמצינו למצוא אותו בסביבת הבית לא הועילו‬
‫והדאגה החלה לכרסם בנו‪...‬‬
‫על גג מבנה המזכירות במרכז המושב התנוססו להם שני רמקולים‬
‫ענקיים ‪“ -‬מערכת כריזה” ובהם היו מודיעים הודעות דחופות לכל חברי‬
‫המושב‪ .‬בכל פעם שילד היה נעלם היו מודיעים במערכת הכריזה וכל‬
‫המושב היה יוצא לחיפושים‪ .‬אך איך מודיעים על היעלמו של עמיחי‬
‫בערב שבת? בשעה שכולם יושבים לאכול את סעודת השבת?? פיקוח‬
‫נפש דוחה שבת!!‬
‫תוך זמן קצר נשמעה ההודעה‪“ :‬עמיחי יפרח הלך לאיבוד” ומכל הבתים‬
‫יצאו המשפחות לסייע לנו לחפש אותו‪ ,‬אך עדיין עמיחי לא נמצא בשום‬
‫מקום‪.‬‬
‫את התעלומה פתרו צמד החברות סבין זרביב ונעמי שנייד‪ ,‬שהחליטו‬
‫לחפשו במקום שאף אחד לא חשב עליו‪ ...‬בחדר ההורים של אבא‬
‫ואמא!! מה רבה הייתה הפתעתם כשמצאו את עמיחי הקטן ישן שנת‬
‫ישרים על המיטה של אמא וחולם‬
‫חלומות מתוקים‪...‬‬
‫כל חברי המושב חזרו‬
‫הביתה בשמחה רבה‬
‫לאכול את הדגים‬
‫שכבר הספיקו‬
‫להתקרר‪.‬‬
‫זכרונות דשא‬
‫עוז ישראלי‬
‫בנצר חזני היה לנו דשא גדול ותפקיד כיסוח הדשא היה באחריותי‬
‫באופן קבוע‪ .‬המלאכה היתה ארוכה ומתישה והליכה לים או לבריכה‬
‫היתה מותנית בסיום העבודה‪ .‬אין פלא אם כן שבכל פעם שהיו מגיעים‬
‫עלוני החקלאים ועיתונים אחרים‪ ,‬בעוד אחי היו מתעניינים בעניינים‬
‫אחרים‪ ,‬אני הייתי מחפש מכסחות דשא יעילות ואם אפשר אז כאלה‬
‫רובוטיות שיעשו את העבודה במקומי‪ ..‬ובכל פעם הייתי ניגש להורי‬
‫להציע להם מכסחות שונות שיקלו עלי‪ ...‬הבונוס שלי מהסיפור היה‬
‫לנסוע על הטקרטור של הורי כבר מגיל ‪ 13‬בערך בטענה שאני חייב‬
‫לפנות את שקי הדשא המכוסח‪ 2-3( .‬שקים‪)...‬‬
‫אם במדשאות עסקינן‪ ,‬אני זוכר את שבתות הקיץ הארוכות בהם‬
‫היינו הילדים נעלמים מסיום החמין ועד להבדלה‪ .‬היינו מבלים שעות‬
‫במדשאות‪ ,‬בגן השעשועים‪ ,‬מחליקים על תריסים במורדות הדיונות‪.‬‬
‫תמיד‪ ,‬ילדים מכמה גילאים שונים ביחד‪ ,‬מגובשים כמשפחה ומלאים‬
‫גאוות יחידה‪.‬‬
‫הדיונות והים‬
‫אביאל טוקר‬
‫כילדים נהגנו לצעוד לא פעם ברגל לים‪.‬‬
‫הסתובבנו הרבה בדיונות ובמואסי הכרנו כל דיונה כל שדה כל שביל‪,‬‬
‫ידענו היכן עומד עץ השיטה הגדול שאפשר לנוח בצילו‪ ,‬הפסיעות‬
‫בחול החם הם חלק מזכרונות ילדותי‪ .‬גדלתי עם חול בכיסים בנעליים‬
‫ובסדינים עד היום כשמזדמן לי לדרוך על חול ים עוברת לי בלב צביטת‬
‫געגוע קטנה‪.‬‬
‫בעונה היתה הדרך מלאה בריחות עזים של פרי הגויאבה שעלו מן‬
‫המטעים של הערבים לאורך הדרך‪.‬‬
‫מדי פעם עבר חמור עם עגלה עמוסת ארגזי עץ מלאים בגויאבות ומיד‬
‫צעקנו להם בערבית עילגת”ג’יבלי וואחד גויאבה!”‪ .‬אם היה מקום על‬
‫העגלה קפצנו עליה והצטרפנו לנסיעה האיטית לים‪.‬‬
‫תמיד שנאתי גויאבות לא סבלתי את ריח הפרי ואת טעמו אך תמיד‬
‫הקפדתי לבקש אותו מהערבי עם החמור‪.‬‬
‫מי הדליק את הממטרות?‬
‫בימי הקיץ החמים היינו‬
‫יושבים עד השעות‬
‫המאוחרות של הלילה על‬
‫המדשאות הגדולות במרכז‬
‫המושב ומשחקים להנאתנו‪,‬‬
‫אך להפתעתנו הרבה תמיד‬
‫באותה שעה מישהו היה‬
‫מדליק את הממטרות ומרטיב‬
‫אותנו עד לשד עצמותינו‪ ,‬בכל‬
‫פעם שהתבוננו אל הברזים‬
‫היה נעלם‬
‫של הממטרות האיש החשוד‬
‫כאילו בלעה אותו האדמה‪ .‬חקירה מעמיקה של ילדי המושב הובילה‬
‫לממצאים הבאים‪ .1 :‬אף אחד לא מדליק את הממטרות‪ .2 ,‬הגנן של‬
‫המושב אשם בעוולה‪ ,‬הוא המציא שעון מיוחד שניתן לכוונו מבעוד‬
‫מועד‪ ,‬ומאחר והוא לא אוהב את ילדי המושב‪ ,‬הוא מכוון את השעון של‬
‫הממטרות לאותם השעות שבהם אנו יושבים על הדשא ולנו לא נותר‬
‫אלא לחזור הביתה רטובים אך מרוצים (הגנן המסכן טען להגנתו שרק‬
‫רצה לחסוך במים ולהשקות בשעות הקרות‪ ...‬אבל לך תשכנע ילדים‪.)...‬‬
‫חקלאים צעירים‬
‫ענבל עמר‬
‫כשהיינו ילדים‪ ,‬אהבנו מאוד לעבוד בחקלאות בחממות המושב‪ .‬אני‬
‫זוכרת שבתקופת השתילה היינו עובדים עם אבא בלילות ועושים תחרות‬
‫מי שותל יותר מהר‪ .‬כשגדלנו להיות נערים ונערות כבר הפכנו לחקלאים‬
‫מקצועיים‪ ,‬העמסנו על הגב את המרסס הגדול ועברנו שורות ‪ -‬שורות‬
‫בחממה כדי להילחם בחרקים שהזיקו לירקות‪ .‬בהפסקת הצהריים היינו‬
‫יושבים ואוכלים ארוחת פועלים‪ ,‬ממש כמו הפועלים הערבים‪ :‬עם שמנת‪,‬‬
‫ירק טרי מהחממה וכיכר לחם שהיינו בוצעים בידים‪ ,‬חוויה שאי אפשר‬
‫לשכוח‪...‬‬
‫ימין ושמאל רק ים וחול‬
‫הבילוי העיקרי שלנו במושב חיכה לנו במרחק של שעת הליכה או מספר‬
‫דקות של נסיעה על עגלה בטרקטור‪.‬‬
‫הדרך לים עברה דרך חוות הסוסים והמואסי ואז היה נגלה בפנינו החוף‬
‫היפה בארץ‪.‬‬
‫עם החול שכמותו יש רק בגוש‪.‬‬
‫יום שישי היה מוקדש לנסיעה לים‪ .‬אם היה לנו מזל‪ ,‬היינו יכולים לעלות‬
‫לסיבוב על החסקה של דוד המציל‪.‬‬
‫כדי לא ללכלך את הבית בחול היינו שוטפים אחד את השני במים עם‬
‫צינור על הדשא ליד הבית‪.‬‬
‫אבל ככל ששטפנו החול המשיך ללוות אותנו במושב‪ ,‬בבית וגם במיטה‪.‬‬
‫בוקר בנצר חזני‬
‫עוד לפני שפותחים את העיניים הבוקר במושב כבר משמיע את הקולות‬
‫המיוחדים שלו‪ .‬כמו קולות הטרקטורים שנוסעים לחממות או לבית‬
‫האריזה‪ .‬וקולות התרנגול של ממן או הטווס של יפת‪.‬‬
‫רק כשגדלנו ויצאנו ללימודים או לצבא גילינו שיש כאלה שאוכלים לחם‬
‫טרי על הבוקר‪.‬‬
‫לנו במושב תמיד היה הלחם של אתמול‪ .‬כי משאית הלחם היתה מגיעה‬
‫רק בשעה עשר בבוקר‪ .‬היינו נאספים בשבילים של המושב‪ .‬מקפידים לא‬
‫לדרוך על האריחים האדומים במדרכה כדי לא להיפסל ויוצאים לדרך‪.‬‬
‫לגן היינו הולכים לבד‪ .‬בימים שבהם היה לנו יום מים‪ ,‬היינו גוררים‬
‫אחרינו את הגיגיות שלקחנו מבית האריזה‪ .‬והגיגיות היו קופצות אחרינו‬
‫על המדרכה במין ריקוד שמח לקראת יום כיף בגן‪.‬‬
‫כשגדלנו וחיכינו להסעות לבית הספר היינו משחקים בשתי מקלות עד‬
‫שההסעה היתה מגיעה‪.‬‬
‫בהסעה הלוך וחזור היינו יחסית בשקט עד שהילדים מגני טל היו עולים‬
‫לאוטובוס‪ .‬ואז היינו מתחילים לשיר שירי מוראל על נצר חזני‪.‬‬
‫חגיגות הזמר בקטיף‬
‫תמי ביטון‬
‫מידי קיץ‪ ,‬בימי החופש הגדול‪ ,‬היה מתמלא הגוש באלפי אורחים‪ .‬כולם‬
‫הגיעו כדי להשתתף בחגיגות הזמר החסידי בקטיף שהיה כמו פסטיבל‬
‫גדול לדתיים‪ .‬ביום אחד הפכנו מילדים שגרים בחור בקצה המדבר‬
‫לילדים שגרים במקום הכי מדליק בארץ! הפסטיבל נערך באגם היפה‬
‫ששכן בסמוך לים ולכבוד האירוע היו משיטים בו סירות קייאקים‪ .‬גם‬
‫אנחנו הילדים היינו שותפים בחגיגה הגדולה‪ .‬לכל ילד היה מה למכור‬
‫לעוברים ושבים‪ ,‬אחד הביא את עגבניות השרי מהחממות של אביו‪ ,‬אחד‬
‫מכר תותים ואבטיחים שהביא מחוץ לגוש‪ ,‬אבל הכי מיוחד היה יוחנן‬
‫הילברג ז”ל‪ ,‬יוחנן הצליח לארגן חמור ועגלה והיה מסיע את האורחים‬
‫תמורת תשלום‪ .‬הוא ביקש ממני להיות הנהגת ואני שמחתי להסיע את‬
‫האורחים אל החוף ובחזרה‪ .‬הילדים מהעיר ישבו מאחור בעגלה וקינאו‬
‫בנו ‪ -‬ילדי הכפר‪.‬‬
‫זכרון מתוק מהגן של תמר‬
‫אם ישאלו אותי מה הטעם המתוק שטעמתי בחיי אני קצת אתבייש אך‬
‫אענה בלי לחשוב פעמיים‪“ :‬הטעם המתוק של המיץ פטל מהגן של תמר‬
‫ממן” מה לעשות‪ ,‬יש טעמים שאי אפשר לשכוח‪..‬‬
‫תמר הייתה מחלקת מיץ פטל קריר בכוסות בצבע תכלת עשויות‬
‫מפלסטיק שכבר הפסיקו לייצר בעולם‪.‬‬
‫יש טעמים שלא מוצאים גם‬
‫בחנויות המובחרות‪...‬‬
‫לגדול בחממה‬
‫זו לא חכמה שכילדים גדלנו וצמחנו יפה‪ .‬ככה זה כשההורים הם אלופים‬
‫בגידול ועובדים בחקלאות‪.‬‬
‫גם אנחנו כילדים תרמנו את חלקנו בעבודת החקלאות‪.‬‬
‫כשהיה צריך עזרה במיון עגבניות היינו מגיעים לבית האריזה וממיינים‬
‫וממיינים עד שגם בלילה היינו חולמים על עגבניות‪..‬‬
‫פעם אחת‪,‬בתכנית ילדים בשם ‘פרפר נחמד’ סיפרו סיפור ובו כל ילד‬
‫וילדה מביאים איתם פרחים ושמים באגרטל שהביאה חמוטל‪ .‬ורד‬
‫מביאה ורד וסיגלית מביאה סיגלית‪ .‬ואז מגיע יהושוע ומביא פרח לא‬
‫ידוע‪ .‬וכולנו במושב צעקנו לכיוון הטלוויזיה את שם הפרח‪ .‬הפרח היה‬
‫גיפסנית‪ .‬כולנו שבילינו שעות בהכנת הגיפסנית לשליחה לבית האריזה‪.‬‬
‫אהבנו לנסוע לחממה‪ .‬להרגיש את מכת החום עם הכניסה ולאכול‬
‫עגבניה היישר מהשיח‪.‬‬
‫לא רק העגבניות‪,‬המלפפונים והפרחים גדלו בחממה‪ .‬גם אנחנו גדלנו‬
‫בחממה‪.‬‬
‫המושב היה עולם ומלואו בשבילנו ומכיוון שהיינו מרוחקים מערים‬
‫מרכזיות ( אם לא מחשיבים את עזה וחן‪-‬יונס‪ )..‬היינו מוצאים דרכים‬
‫להעביר את הזמן בכיף בתוך תחומי המושב‪.‬‬
‫היינו עושים קומזיצים לתוך הלילה ומדמיינים איך רכב הבטחון שעובר‬
‫אחת לכמה דקות הוא רכב שאנחנו צריכים להתחבא ממנו‪ ,‬כך שהיינו‬
‫מתחפרים בחול עד לפעם הבאה שהאורות של הרכב יאירו לכיוון‬
‫המדורה שלנו‪.‬‬
‫המדרכות במושב ובמיוחד‬
‫אלה שברחבת בית הכנסת היו‬
‫תשתית לאינספור משחקים‪.‬‬
‫היינו מציירים עם גירים קלאס‬
‫או מקלט ומשחקים שעות‪.‬‬
‫כל קבוצת גיל קיבלה מקלט‬
‫משלה שבו היינו משחקים‬
‫עד שקולות האמהות‬
‫שקוראות בשמנו לארוחת‬
‫ערב היו מגיעים עד לתוך‬
‫המקלט‪..‬‬
‫השכנים‬
‫של נצר‬
‫נצר חזני הייתה מוקפת מכל צדדיה בעיירות ובכפרים ערביים‪ .‬בימים‬
‫הראשונים של המושב היחסים בין חברי המושב לבין השכנים הערבים‬
‫היו טובים וחלק מתושבי הכפרים עבדו במושב בחקלאות ובגינון‪.‬‬
‫הפועלים הערבים היו חלק מהנוף של נצר חזני והם שזורים בזכרונות‬
‫ובחלומות של ילדי המושב‪...‬‬
‫אבו פאלח‬
‫ענבל עמר‬
‫אם מתחשק לכם להעלות חיוך על פני הוריכם שגדלו בנצר חזני תשאלו‬
‫אותם אם הם רוצים לנסוע לסיבוב עם אבו פאלח‪ .‬מיהו אותו אבו‬
‫פאלח?‬
‫אבו פאלח הוא הפועל הערבי הותיק ביותר שהיה בנצר חזני ומדוע קראו‬
‫לו אבו פאלח? לא תאמינו‪ ,‬הוא קרוי על שם בנו הבכור פאלח שגם עבד‬
‫כפועל במושב‪ .‬אך אבו פאלח לא היה פועל רגיל‪ ,‬אבו פאלח היה הסבא‬
‫של ילדי המושב‪ ,‬הוא אהב את ילדי המושב כאילו היו נכדיו הקטנים‪,‬‬
‫לאבו פאלח היה סוס זקן רתום לעגלה ישנה עשויה מעץ ותפקידו‬
‫היה לחרוש את חולות המושב על מנת שיהיה ניתן לשתול את שתילי‬
‫העגבניות והמלפפונים‪ .‬אך בין עבודה לעבודה היה נוהג אבו פאלח‬
‫להסתובב מסביב למושב ולהעלות את הילדים הקטנים על העגלה לטיול‬
‫ברחבי המושב‪“ .‬אבו פאלח הגיע! אבו פאלח הגיע!” הייתה נשמעת‬
‫צעקה ומיד מכל בתי המושב היו קופצים הילדים ומטפסים על עגלתו‬
‫של אבו פאלח הזקן‪.‬‬
‫לעלות על העצבים (ועל הסוס) של אבו פאלח‬
‫אבידן אלמסי‬
‫בסמוך למגרש הכדורסל בנצר חזני‪ ,‬עמדה לה חורשת אורנים קטנה‪.‬‬
‫אהבנו נורא להתחבא בה ולשחק בתוכה‪ ,‬כל מספר חודשים אבו פאלח‬
‫היה נוהג להרכיב על סוסו את מחרשת הברזל שלו ולחרוש תלמים‬
‫בין שורות האורנים ואנחנו‪ ,‬הילדים‪ ,‬היינו עומדים מהצד ומתבוננים‬
‫בסקרנות רבה‪.‬‬
‫באחד מהימים‪ ,‬בעת שחזרתי מבית הספר ראיתי שאבו פאלח חורש‬
‫בחורשה ואף ילד לא נמצא על ידו‪ .‬מיד רצתי אל החורשה ניגשתי אל‬
‫אבו פאלח והתחננתי לפניו שיקח אותי לסיבוב על הסוס אך אבו פאלח‬
‫דחה אותי בעברית עילגת “יש עבודה‪ ,‬הרבה עבודה”‪ .‬אני הייתי ידוע‬
‫בתור ילד עקשן וגם ידעתי שזו הזדמנות שלא תחזור‪“ ,‬אבו פאלח”‬
‫התחננתי “תעשה לי רק סיבוב קצר!” אך אבו פאלח בשלו “הרבה הרבה‬
‫הרבה עבודה” התחלתי לעקוב אחריו שורה אחר שורה ובסוף כל שורה‬
‫התחננתי “אבו פאלח מה אכפת לך? רק סיבוב קצר!” כשסיים אבו‬
‫פאלח את העבודה וחרש כבר את כל החורשה‪ ,‬הוא עצר את הסוס‪,‬‬
‫התבונן בי וחייך חיוך מלא בשיניים שחורות “יאללה תעלה על הסוס”‬
‫הוא הניף אותי על הסוס הגבוה שלו והוביל אותי בכבוד מלכים ברחובות‬
‫נצר חזני ‪.‬‬
‫ככה יעשה לילד שאבו פאלח חפץ ביקרו!‬
‫לא נעים לנעים (הקבלן)‬
‫מוטי יפרח‬
‫הסיפור שלנו קרה בעת שבנינו‬
‫את ביתנו החדש בנצר חזני‪.‬‬
‫למלאכה החשובה של בניית‬
‫הבית נבחר הקבלן המנוסה‬
‫והחכם “נעים”‪ ,‬שכן ערבי‬
‫מהכפר הסמוך‪ .‬באחד הימים‪,‬‬
‫לאחר שסיים נעים לבנות‬
‫את יסודות הבית‪ ,‬הוא ביקש‬
‫ממני ללכת להביא לו מוצרי‬
‫בניין נוספים על מנת שיוכל‬
‫להמשיך בעבודה‪ .‬החלטנו‬
‫שאני אשלם על המוצרים‬
‫והוא יחזיר לי את הכסף‪ ,‬ביקשתי ממנו דף ועט‬
‫אך הוא אמר שאין צורך ורשם את הרשימה בגיר על הבטון של הבניין‪.‬‬
‫נסעתי לקניות וכשחזרתי הבנתי שעשיתי טעות‪...‬‬
‫נעים שכח מהרשימה וצבע את קירות הבית‪ -‬רשימת הקניות נעלמה‪...‬‬
‫ולי נשאר רק לקוות שיום יבוא והוא יחזיר לי את הכסף‪.‬‬
‫שכל של קש‬
‫הפועלים הערבים בנצר חזני לא היו ידועים בחכמתם הרבה אך היה‬
‫פועל אחד שעלה על כולם‪ ,‬קראו לו וואליד‪ .‬הוא היה פוזל והיו לו שיניים‬
‫עקומות‪ .‬המומחיות של וואליד הייתה לנכש עשבים הוא היה עושה‬
‫זאת בצורה יעילה אך משום מה העשבים היו גדלים כל פעם מחדש‬
‫ובמהירות מפליאה‪ .‬חברי המושב החליטו לעקוב אחריו וגילו שוואליד‬
‫מתעצל לסחוב את ארגזי העשבים השוטים אל ערימת הזבל ולכן פיתח‬
‫שיטה חדשה‪ :‬במקום לנכש את העשבים הוא מכסה אותם באדמה‪.‬‬
‫שכל של קש ‪2‬‬
‫יום אחד הגיע חברינו‬
‫וואליד לטפל בגינה של‬
‫משפחת אלמסי‪ .‬זהבה‬
‫הציעה לו תה חם ומתוק‪,‬‬
‫הוא שתה ולפתע החל‬
‫להחנק ולהשתנק‪“ :‬זהבה‬
‫שמת לי מלח במקום‬
‫סוכר!!” זהבה התפלאה‬
‫מאוד‪ ,‬בדקה ומצאה שהיא‬
‫לא טעתה‪ ,‬היא שמה סוכר‪ .‬אך לאחר כמה דקות נזכרה שביקשה‬
‫משמוליק להשרות את הקומקום בחומר נגד אבנית‪ ...‬מזל שלוואליד יש‬
‫קיבה חזקה‪...‬‬
‫בנצר‬
‫מאמינים‬
‫בקב”ה‪...‬‬
‫בשנים האחרונות של המושב נאלצו חבריו להתמודד עם ניסיונות אמונה‬
‫קשים‪ .‬השכנים הערבים שגרו מסביב החלו להרים ראש ולנסות לפגוע‬
‫בתושבי גוש קטיף‪ ,‬אך למרות הקשיים לא נטשו חברי המושב את הבית‬
‫האהוב ואת חבל הארץ המקסים והמשיכו לחיות‪ ,‬לשמוח וליצור למרות‬
‫הכל‪.‬‬
‫בזכות ברכת כהנים‬
‫מאז שהייתי נער לא כל כך אהבתי להתפלל בבית הכנסת והייתי‬
‫מתפלל בבית המדרש הקטן שהיה צמוד לבית הכנסת‪ ,‬או שהייתי‬
‫מסתתר בעזרת הנשים בתפילות יום החול‪ ,‬כאשר עזרת הנשים הייתה‬
‫ריקה‪.‬‬
‫באחד הימים‪ ,‬בעת ברכת הכהנים שמעתי את הכהנים מברכים‪“ :‬יברכך‬
‫ה’ וישמרך יאר ה’ פניו אליך ויחנך ישא ה’ פניו אליך וישם לך שלום”‪,‬‬
‫ואז לפתע נשמע פיצוץ חזק ולאחריו ראיתי את זכוכיות בית הכנסת‬
‫מתנפצות מעל ראשם של הכהנים‪ .‬רצתי למטה וראיתי שברוך ה’ אף‬
‫אחד לא נפגע‪ .‬הסתבר ששכנינו הערבים כבר למדו היטב היכן נמצא‬
‫בית הכנסת שלנו וכיוונו לשם את הפצצות שלהם‪ ,‬אך בכל פעם שניסו‬
‫הם פיספסו‪ ,‬לא הצליחו לפגוע בבית הכנסת ובמתפללים ושוב זכינו‬
‫לראות איך ה’ שומר עלינו‪.‬‬
‫התרנגולת שניצלה מצליה‬
‫אבידן אלמסי‬
‫על יד הבית שלנו נהגנו לגדל תרנגולות בלול קטן‪ ,‬מאוד אהבתי את‬
‫התרנגולות ובכל פעם שחזרתי הביתה רצתי מיד לטפל בהם‪ .‬יום אחד‬
‫נשמעה אזעקה במושב ומיד נכנסתי הביתה‪ ,‬לאחר כמה דקות שמעתי‬
‫פיצוץ מחריש אוזניים‪ ,‬רצתי החוצה וראיתי שפצצה נחתה בדיוק במקום‬
‫שעמדתי בו מקודם על יד הלול‪ ,‬כולנו יצאנו בשלום מהפיצוץ ואפילו‬
‫התרנגולות‪ ...‬חוץ מתרנגולת אחת ששכבה על הגב עם הרגליים באוויר‪,‬‬
‫אך לאחר כמה דקות היא התאוששה וחזרה לנקר לחם יבש בלול‪ ,‬כנראה‬
‫שקיבלה קצת הלם מהפיצוץ‪ ...‬לא לכולם יש אומץ כמו לילדים של נצר‬
‫חזני‪.‬‬
‫והעיקר לא לפחד כלל‬
‫יהושוע קלדאי‬
‫הכבישים והדרכים שהובילו לגוש קטיף שימשו לא רק את התושבים‬
‫היהודים‪ ,‬אלא גם את שכנינו הערבים‪ ,‬אדם שלא הכיר מספיק טוב את‬
‫הדרך היה עלול למצוא את עצמו בכפר ערבי ובמצב לא כל כך נעים‪...‬‬
‫באותם ימים גרנו בכפר אדומים‪ ,‬על יד ירושלים ושמענו על האור‬
‫המיוחד של גוש קטיף‪ .‬החלטנו להגיע לשבת גיבוש כדי להכיר את‬
‫המקום והתושבים‪ .‬אשתי והילדים נסעו עם הסעה מאורגנת ואני נסעתי‬
‫ברכב נפרד‪ .‬כמובן שלא הכרתי את הדרך ובאחת הפניות לגוש טעיתי‬
‫ומצאתי את עצמי במרכזו של כפר ערבי‬
‫לא עברו כמה דקות ומרחוק החלו להתקדם לכיווני כמות עצומה של‬
‫ערבים‪ .‬לא חשבתי יותר מדי ואפילו לא הספקתי לפחד‪ ,‬סובבתי את‬
‫הרכב והתרחקתי במהירות בחזרה‪ ,‬כעבור כמה דקות הגעתי למחסום‬
‫של חיילי צה”ל‪ ,‬החיילים כל כך הופתעו ולא הצליחו להבין כיצד יצאתי‬
‫מהכפר‪...‬‬
‫ואני הבנתי שה’ עשה לי נס גדול‪...‬‬
‫לאחר מספר שנים כשכבר גרנו בגוש קטיף‪ ,‬עבדתי בבית האריזה בכפר‬
‫דרום ונשלחתי לתל קטיפא לפגוש את אחד החקלאים‪ ,‬כשהגעתי סמוך‬
‫לתל קטיפא ראיתי חייל בעמדה ושאלתי אותו מהיכן נכנסים ליישוב‬
‫אך הוא כנראה לא הבין אותי וסימן לי להמשיך ישר‪ ,‬לאחר כמה דקות‬
‫נסיעה ראיתי לפתע דגל פלשתינאי מתנוסס על עמדה‪ ,‬לא הספקתי‬
‫להבין מה קורה והחייל כבר איים עלי בנשקו‪ ,‬לאחר כמה דקות התאספו‬
‫חילים פלשתינאים נוספים וביקשו ממני למסור את נשקי האישי‪,‬‬
‫סירבתי בתוקף והם ממש כעסו עד שהגיע שוטר פלשתינאי זקן והסביר‬
‫לי באדיבות שלא כדאי לי להתנגד‪ .‬ניסיתי להרוויח זמן‪ ,‬הוצאתי את‬
‫כדורי הרובה מהמחסנית‪ ,‬התחלתי לספור אותם לאט לאט והתפללתי‬
‫לה’‪...‬‬
‫באותם ימים השוטרים היהודים והשוטרים הפלשתינאים היו מסיירים‬
‫יחד באותו רכב שנקרא “הסיור המשותף”‪ ,‬לשמחתי הרבה לאחר כמה‬
‫דקות הופיע הסיור‪ ,‬השוטרים היהודים קפצו מהרכב וביקשו מהם‬
‫לשחרר אותי‪ ,‬לאחר ויכוח קצר הם הסכימו ושוחררתי לביתי‪...‬‬
‫ה’ שוב היה בעזרי וכשהגעתי הביתה ברכתי ברכת הגומל בכוונה רבה‪.‬‬
‫לאחר כמה שנים נסעתי מהישוב מורג לכיוון בית האריזה בנצר חזני‬
‫ומאחורי נסע ג’יפ צבאי של צה”ל‪ ,‬באחת הפניות פניתי לפנייה הלא‬
‫נכונה‪ ,‬מסיבה לא מובנת הג’יפ נעצר מאחורי ונתן לי להמשיך לכיוון‬
‫רפיח הערבית‪ ,‬וכך בפעם השלישית בחיי מצאתי את עצמי שוב מול‬
‫הסכנה ושוב מול קנה רובהו של שוטר פלשתינאי‪ ...‬אך הפעם לא חיכיתי‬
‫יותר מדי‪ ,‬סובבתי במהירות את ההגה וברחתי בחזרה לכיוון הישוב מורג‬
‫וברוך ה’ יצאתי ללא פגע‪...‬‬
‫כמו רבים מתושבי הגוש זכיתי לראות עין בעין ניסי ניסים‪ ,‬ולגלות‬
‫כיצד ה’ יתברך מלווה אותנו בכל רגע ורגע בחיינו ומלמד אותנו שיעור‬
‫בביטחון‪.‬‬
‫והעיקר לא לפחד כלל‪...‬‬
‫ועדיין חולמים‬
‫אביאל טוקר‬
‫נצר חזני היא עולם ומלואו בשבילי‪ .‬גדלתי בה מאז הייתי פעוט בן ארבע‬
‫כשהמושב היה עוד דיונה אחת גדולה‪ ,‬כל זכרונותי הם משם‪.‬‬
‫הילדות‪ ,‬הנעורים‪ ,‬הנישואים ‪ ,‬הבזקי תמונות מכל תקופה ותקופה בחיי‪.‬‬
‫זכרונות מהימים בהם צעדתי כילד רך לגן הראשון במושב‪.‬‬
‫כיתה א‘ בית הספר הראשון בגוש‪ ,‬במבנה הארוך שאחר כך הפך למכולת‬
‫של נצר חזני‪.‬‬
‫ימי סניף בני עקיבא כשילדי גני טל צעדו כל שבת לנצר כדי שיהיו‬
‫מספיק ילדים להקים סניף‪...‬‬
‫הדיונות הענקיות מאחורי המושב עליהן נהגנו לגלוש בשבתות‪” ,‬הבור‬
‫הענק” כפי שכינינו את הואדי שמאחורי המושב וכילדים נראה לנו כמו‬
‫ג’ונגל ענקי ומסתורי‪ ,‬ואחרי שנים כוסה בחול ונבנו עליו חממות‪.‬‬
‫ימי הנעורים עם אילן טננבאום רכז הנוער המיתולוגי שנהג לסדר לנו‬
‫עבודות מפרכות בפיזור זבל פרות חם ומצחין בחממות כדי לממן טיול‬
‫נוער‪.‬‬
‫הימים והלילות הרבים בהם נהגנו לשחות ולבלות בים הקסום ביותר‬
‫בארץ‪ ,‬והיה מקום הבילוי המרכזי שלנו בשנות הנעורים‪.‬‬
‫היום הארור בו איבדנו את יוחנן שהיה אחד מאיתנו אחד מהחבר’ה‬
‫בנוער של נצר והזכרונות של כולנו עוד היו מלאים בו‪.‬‬
‫וכשהחלטנו אני ורעייתי הצעירה והיפה להינשא לרגע לא חשבנו לבדוק‬
‫אולמות או גני ארועים ברור היה לנו כי את החופה שלנו נערוך בנצר‬
‫חזני‪ ,‬ובאמת חברי המושב והמשפחה התגייסו כולם ורחבת המזכירות‬
‫הפכה לערב אחד לגן ארועים קסום‪ .‬החופה נערכה כשתמונה קסומה‬
‫של השמש השוקעת בים מאחורנו‪ ,‬מהחופה הובלנו בכרכרה עם סוס‪,‬‬
‫אותה הוביל אבו פלאח הבדואי הזקן והחביב שהיה חורש את החממות‬
‫שנים רבות עם סוס ומחרשה והולבש לערב אחד בחולצה לבנה ועניבה‪.‬‬
‫לא היה לנו ספק כי את ביתנו נקים בנצר חזני המקום בו גדלנו שנינו‬
‫וממנו קיבלנו וספגנו כל כך הרבה לאורך השנים‪ ,‬המקום בו חלמנו כי‬
‫יגדלו גם ילדנו‪.‬‬
‫ועדיין חולמים‪....‬‬