תוכן העניינים - ארגון המורים
מושג הטבע ביצירתו העברית של מנדלי מוכר ספרים -חיבור לשם
קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה
מאת :אסתר הורביץ
עבודה זו נעשתה בהדרכתו של ד''ר אריאל הירשפלד
הוגש לסינט האוניברסיטה העברית בשנת תשס''ט 2008
תוכן העניינים
מבוא -------------------------------------------------------------------------------------------עמ' 3
חלק ראשון –תיאורי טבע כמייצגים השקפת עולם
פילוסופית ----------------עמ' 13
א .בירור המונחים 'טבע' 'תולדה' ו'בריאה' ------------------------------------------------עמ' 15
ב .תיאורי הטבע כמייצגים השקפת עולם פילוסופית בכתבים הפובליציסטיים --------------עמ' 22
' .1על דבר המדעים'-------------------------------------------------------------עמ' 22
.2מבואות הספר 'תולדות הטבע'-------------------------------------------------עמ' 23
' .3עין משפט'-------------------------------------------------------------------עמ' 38
' .4פרק שירה'-------------------------------------------------------------------עמ' 39
.5מקורות השראה---------------------------------------------------------------עמ' 42
ג .תיאורי טבע כמייצגים השקפת עולם פילוסופית ביצירות הבלטריסטיות -----------------עמ' 45
.1הטבע ה'אומר שירה' ---------------------------------------------------------עמ' 45
.2שירת הטבע מול שירת היהודים-----------------------------------------------עמ' 48
.3גישתו הבלתי אנתרופומורפית של אברמוביץ----------------------------------עמ' 54
.4הטבע כזירת התגלות אלוהית -------------------------------------------------עמ' 58
.5הטבע ובית המדרש-----------------------------------------------------------עמ' 72
.6הטבע כדגם לצניעות----------------------------------------------------------עמ' 87
סיכום-----------------------------------------------------------------------------עמ' 89
חלק שני – סיווגם הסגנוני של תיאורי
הטבע --------------------------------------עמ' 91
א .בין קלאסיצזם לבין רומנטיקה בתפיסתו הארס פואטית של אברמוביץ---------עמ' 97
.1בין שירה לפרוזה---------------------------------------------------עמ' 97
.2אומנים כילדים-----------------------------------------------------עמ' 102
.3בין דמיון לפנטזיה--------------------------------------------------עמ' 105
ב .ז'אנרים ומקורות השראה -בין קלאסיציזם לרומנטיקה-----------------------עמ' 110
' .1דון קיחוטה'--------------------------------------------------------עמ' 116
' .2קדרת הזהב'-------------------------------------------------------עמ' 123
' .3פאוסט'------------------------------------------------------------עמ' 124
ג .בין קלאסיציזם לרומנטיקה בתיאורי הטבע-----------------------------------עמ' 126
.1עיצוב 'המקום הנחמד' (-------------------------) locus amoenusעמ' 127
.2תיאורי צמחיה------------------------------------------------------עמ' 132
2
ד .בין קלאסיציזם לרומנטיקה בכתיבה העברית של תיאורי הטבע------------------עמ' 136
ה .בין בין סמל קלאסיציסטי לבין סמל רומנטי ------------------------------------עמ' 139
.1בין נוף 'אלגורי' לנוף 'סימבולי'-------------------------------------------עמ' 141
.2בין בעלי חיים 'אלגוריים' לבעלי חיים 'סימבוליים' ------------------------עמ' 152
סיכום------------------------------------------------------------------------------------עמ' 170
חלק שלישי -תיאורי הטבע כמייצגים קולות
מושתקים -------------------עמ' 171
א .יסודות פסיכולוגיים ביצירות אברמוביץ-------------------------------------------------עמ' 173
.1יתמות ,התבגרות מוקדמת כחוויות תשתית------------------------------------------עמ' 173
' .2שלב המראה' ---------------------------------------------------------------------עמ' 197
.3דמויות המחפשות קול--------------------------------------------------------------עמ' 217
.4ארוטיקה ונשיות -------------------------------------------------------------------עמ' 229
ב .מעמדם הפסיכולוגי של תיאורי הטבע---------------------------------------------------עמ' 250
.1יתמות ,התבגרות מוקדמת והטבע -------------------------------------------------עמ' 251
.2חיפוש קול והטבע----------------------------------------------------------------עמ' 257
' .3שלב המראה' והטבע -------------------------------------------------------------עמ' 261
.4ארוטיקה ,נשיות והטבע----------------------------------------------------------עמ' 266
Iהטבע כמקום האינטימיות והמגע ------------------------------------------------עמ' 266
IIמרחבים סגורים בטבע --------------------------------------------------------עמ' 269
IIIארוטיקה ובעלי חיים--------------------------------------------------------עמ' 279
סיכום--------------------------------------------------------------------------------עמ' 284
סיכום כללי--------------------------------------------------------------------------------עמ' 286
ביבליוגרפיה--------------------------------------------------------------------------------עמ' 289
3
מבוא
תיאורי טבע ביצירותיו של אברמוביץ 1מבשרים מהפכה בספרות העברית .איש לפניו לא עסק באופן כה
רחב ומדויק בתיאורי נוף ,ב חילופי עונות השנה ו בעולם החי והצומח .הפירוט ,העושר הלשוני ותשומת
הלב ש אברמוביץ ה עניק ל תיאורים אל ו הם לכשעצמם בבחינת פריצת דרך ,השוברת את המסגרות
המקובלות ויוצרת אופק ספרותי חדש שעורר עניין רב בין חוקרים -וותיקים וחדשים כאחד.
עבודת מחקר זו מבקשת לברר באופן שיטתי את תפיסת העולם הפואטית והפילוסופית העולה מתיאורים
אלו ,את זיקתה למסורות יהודיות ואירופאיות ואת אופי החדשנות שבה ,וכן לבחון את תרומתם של
תיאורי הטבע למשמעות היצירות בהם הם משובצים.
תיאוריו עמדו במוקד תשומת ליבם של
אין זה המחקר הראשון העוסק בתיאורי הטבע של אברמוביץ.
קוראים ומבקרים משנות השישים של המאה התשע עשרה ועד לימינו .מעריציו הנלהבים ומבקריו
2
המחמירים לא יכלו שלא להתייחס לתופעה שהכול הסכימו שהיא יוצאת דופן בנוף הכתיבה העברית .
כבר בראשית הביקורת שנכתבה על יצירות אברמוביץ ,תיאורי הטבע זיכו אותו בתארים רבים כמו 'אמן
גדול'' 3,ה מספר ה אמן הראשון ב ספרותינו החדשה '' 4הרואה ה ראשון בשיר תנו' 5.היו אף שכינו אותו
'צייר' מתוך מגמה להבליט את האיכות הוויזואלית בכתביו לעומת זו המופשטת ,שהיתה רווחת בספרות
העברית שקדמה לו 6 .כשיצאו 'שלושת הכרכים' של מנדלי באודסה (תרע''ב) הגדיר ביאליק את יצירתו
כביטוי לשינוי מהותי לא רק בכלי ההבעה אלא ב תפיסת המציאות .בעיניו היה מנדלי ''הסופר הראשון
בעל החושים בספרותינו' ' ש ''תחת השירה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות…במקום שראו
אחרים עולם מטושטש ראו עיניו עולם ברור ללא מסך מבדיל''.
7
עם התפתחות מחקר הספרות בדורות האחרונים זכו אחדים מתיאורי הטבע של אברמוביץ לניתוח שיטתי,
כשאת מקום ההתפעלות הנלהבת החליף דיון בדבר תפקידם והשתלבותם בקומפוזיציה הכללית של
היצירות בהן נכתבו.
בספרו ''בין שחוק ודמע'' הקדיש גרשון שקד שני פרקים לתיאורי הטבע של מנדלי .בפרק 'אדם ונוף'
ניכרת התלבטותו של שקד בין מעמדם העצמאי לבין תפקידם האנלוגי של תיאורי הנוף כשהוא מצד אחד
הוא רואה בהם אלמנטים משהים היוצרים הנאה מן'' ההשתהות המתבוננת כשהיא לעצמה' ' ,ומצד אחר
הדגיש שהשהיות אלו לא נועדו רק להפיג את המתח העלילתי אלא הן '
'צמודות אל משמעות העלילה' '
1בעבודה זו השימוש בכינויו הספרות 'מנדלי מו''ס' ייעשה רק במקומות בהם הוא מכונה כך על ידי מבקריו או בדיונים אודות
דמות המספר בסיפוריו .הבחנה זו חיונית על מנת למנוע בלבול בין אברמוביץ המחבר לבין מנדלי מוכר ספרים -המספר
הבדיוני.
2פפירנא ;1860,בריינין ;1898,לובצקי ;1903,פרישמאן ;1938,מייטוס ;1918,פיכמן ;1958 ,ביאליק ;1947 ,קלוזנר,
; 1958שקד ;1965,מירון ;1979,אבן ;1980,נבו2001,
3פרישמן ,שם:ע''ג
4קלוזנר,שם479:
5פיכמן ,שםXI:
6קלוזנר,שם;479:ביאליק,שם; דרויאנוב ;1919,פיכמן ;1958,לחובר1934,
7ביאליק ,שם:רל''ז
4
ומהוות מעין ' 'הרחבה אוניברסאלית של המעשה הסיפורי המשליכה אל הנוף או אל ההגות את כלל
המשמעויות הנגלות בצורה אחרת בפרטי העיצוב '' .לביסוס טענה זו נעזר שקד
בשיטתו של ר.לידל
המבחינה בין שלוש פונקציות של רקע ביצירה ספרותית :פונקציה תועלתנית אובייקטיבית שבו הנוף הוא
רקע סתמי למתרחש ,פונקציה סימבולית שבו הנוף מבטא משמעות משל עצמו ,ופונקציה פסיכולוגית בה
הרקע מבטא אופי ,או השלכה של הרהורי הגיבורים .לדעת שקד אברמוביץ מפעיל את כל הפונקציות
הנ''ל .אולם שקד עצמו התמקד בעיקר בפונקציה הקומית ש ראה בה תת פונקציה של הנוף כרקע ,והבליט
את האספקט הסאטירי של תיאורי הנוף המאירים בדרכים שונות עיוותים בעולם היהודי .גם בפרק 'בצלם
החי' המתייחס לתיאורי בעלי חיים ,הבליט שקד בעיקר את תפקידם הסאטירי כשהוא רואה בהם שיקוף
להתבהמותו של היהודי או לפגיעותו וחולשתו.
התלבטות דומה עומדת ביסוד ניתוחו של יוסף אבן את תיאורי הטבע ב'ספר הקבצנים' .לטענתו ,בגלל
הצורך לגייס את תיאורי הטבע למסרים המשכיליים שביקש הסופר להעניק לסיפוריו ,אין הם עומדים
בפני עצמם ולוקים בסכאמטיות ובנוסחאיות .אבן ביקר את פסיחתו של אברמוביץ ''בין שני הסעיפים''
כשמצד אחד הוא מבקש לעצב תיאורים ריאליסטיים המבוססים על מחקריו המדעיים ,ומצד אחר הוא
נוטה לכיוון ההאנשה המכלילה ואין הוא רואה תמונות נוף קונקרטיות .כל זאת ,כאמור בשל רצונו של
אברמוביץ לרתום את תיאורי הטבע לביקורת כלפי העיירה היהודית ,והטבע אינו אלא ''ראי מאורגן יפה
המציין בין באורח מחמיא ובין בדרך העיוות הגרוטסקי את דמותו הרוחנית וגם החברתית הלאומית של
האדם היהודי''.
8
חידושם העיקרי של שקד ואבן הוא בכך שהם לא הפרידו בין תיאורי הטבע לבין שאר מרכיבי העלילה,
וניסו להציג את הזיקות שבין התיאורים לבין המסר המשכילי העולה מבהם .זאת בניגוד למרבית
הקוראים בני דורו של אברמוביץ שחשו דווקא שתיאורי הטבע הליריים עומדים בפני עצמם ואינם
מתיישבים עם האווירה הסאטירית אירונית המלווה את יצירות אברמוביץ.
דן מירון הציע הסתכלות נרחבת יותר בניתוח תיאורי הטבע שב'האבות והבנים' .מירון התנגד אף הוא
לדעה המשכילית שרווחה במאה התשע עשרה ,המפרידה בין אברמוביץ ''ההוגה החברתי'' ('המשכיל')
לבין אברמוביץ ה''אומן'' או '' ,אברמוביץ בעל אמנות החיקוי המושלמת של המציאות'' .אולם לטענתו,
הפרדה זו שירתה גם את צרכיהם של המבקרים בני ראשית המאה העשרים שביקשו לשחרר את מנדלי
הנערץ עליהם מ ''החטוטרת המשכילית שלו'' ,ולכן ראו בששת תיאורי הטבע שב 'האבות והבנים' פריצה
של ''הצייר את חומתו של האידיאולוג המשכילי'' .מירון ניסה להוכיח שתיאורי הטבע ''קשורים קשר
מכוון וברור בעלילה וברעיון של הרומאן ,ומשווים גוון מיוחד של משמעות למאבק הדורות המתואר בו''.
לצורך כך העיר מירון ארבע הערות על הסיפור בהן הדגים את הפונקציות השונות שממלאות תיאורי
הטבע בתימה הכללית של היצירה:
א .תיאורי הטבע שבסיפור הם לכשעצמם מעשה השכלתי .לטענתו ,העבודה על ספר 'תולדות הטבע'
הפנתה את תשומת ליבו של מנדלי לפרטי ההתנהגות של בעלי החיים ול ''חיי הרגש שלהם'' .נקודה זו
8אבן1980,
5
ראויה להדגשה משום ש ''יש בה סימון נקודת המפגש המהותית בין התיאור הלימודי שב 'תולדות הטבע'
לבין התיאור האמנותי ,הסלקטיבי יותר ,שב 'האבות והבנים'.
ב .תיאורי הטבע רתוקים לעלילה בכך שהם ממחישים את הלכי הנפש של הגיבורים ,את עמדת המספר
לגבי הגיבור וכן משרתים הם את הריתמוס של הסיפור.
ג .תיאורי הטבע מסייעים ב ''פיתוחו של מיבנה סיפורי סימטרי'' ,הניכר במיוחד ב 'האבות והבנים' מפני
שיחידות המבנה מתאימות לחילופי עונות השנה.
ד .ישנו קשר ישיר בין תיאורי הנוף בסיפור לבין מרכיבו האידיאי ,כך ישנה אנאלוגיה נופית בין עונות
השנה לבין ההתפתחויות ההיסטוריות חברתיות האצורות בתוכו ויסודותיו הרומנטיים.
אין ספק שבהערות אלו סלל מירון את הדרך להבנה עשירה יותר של תיאורי הטבע המתחשבת בגורמים
אחרים מלבד אלו הדידקטיים שהבחינו בהם שקד ואבן ,אך הערות אלו מוגבלות רק ליצירה אחת ואינן
מקיפות את כל תיאורי הטבע.
גם שלום לוריא נדרש לדיון בתאורי הטבע ,להם הקדיש כר נרחב במסגרת עבודת דוקטורט על הלשון
הפיגורטיבית ביצירתו של מנדלי מוכר ספרים .לוריא התמקד בעיקר באלו שב'ספר הקבצנים' ,כשהוא דן
באספקטים הנפשיים ובהשקפות הדתיות העולות מהם .לוריא הבחין באופיים הרליגיוזי והמיסטי והצביע
על הממד החוויתי אקסטטי המודגש בעיקר בגירסאותיהם העבריות.
9
התייחוסת מעניינת לתיאורי הטבע עולה גם במאמרו של גידי נבו העוסק בתיאורי הטבע בשתי היצירות
המאוחרות' -ספר הבהמות' ו'מספר הזכרונות' .נבו הצביע על שני אספקטים שלהם :הפסכולוגי''-נוכחותו
ותיפקודו בחיי הנפש של הגיבור'' והפנומנולוגי אונטולי -האלמנטים שתיאור הטבע מכיל ,סוגיהם
והרושם שהם מותירים .בתוך כך ניסה נבו לאתר את קו פרשת המים שבו עובר אברמוביץ מכתיבה
קלאסיציסטית לכתיבה רומנטית תוך התייחסות להבחנתו הנודעת של ברק שבין ה'יפה' ל'נשגב'.
עבודה זו נשענת על מחקרים אלו אך מבקשת להרחיב עליהם
10
– שכן שקד ואבן הגבילו כאמור ,את
דיוניהם בעיקר לאספקטים הסאטיריים של תיאורי הטבע ,ולא התייחסו בפירוט לאלו הרלגיוזיים,
הפילוסופיים והנפשיים .לוריא ,נבו ומירון פתחו אשנב לקריאה חדשה ורב גונית יותר המתחשבת
במורכבותם ובעושרם של תיאורי הטבע וכן בזיקות נוספות שלהם לשאר מרכיבי העלילה ,אך הם דנו
רק במבחר מצומצם של קטעים ולא הציגו מחקר של כלל תיאורי הטבע המופיעים בכתביו העבריים של
11
אברמוביץ.
העבודה שלהלן מציעה אם כן,
בדיקה שיטתית של כל תיאורי הטבע ביצירותיו
הפובליציסטיות
והבלטריסטיות של אברמוביץ תוך התמקדות בשלושה תחומים מרכזיים:
9לוריא1977 ,
10נבו ,שם
11התייחסתי כאן רק למרכזיים מבין החוקרים שעסקו בנושא זה .לחוקרים נוספים תהיה התייחסות בהמשך העבודה בהתאם
לנושאים שיידונו.
6
א .תחום הפילוסופי :אחת משדות הפעולה העיקריים של הספרות הוא שדה הליבון של רעיונות ,ועיצוב
'השקפת עולם' .תיאורי טבע מציגים מצע אידיאולוגי ואמונה דתית ביחס למקומו של האל בטבע-
כבורא מסדר ומתערב או כ כוח מנוכר ואדיש ,כ שהטבע יכול להיתפס כ זירת התגלות ו או כ מציאות של
חולין; וכן ביחס למקומו של האדם ב עולם :כשליט עליון מול כוחות הטבע ' -נזר הבריאה' ,או כמתבטל
נוכח עוצמתם; כמדען מבין ומפרש ,או כנבוך וכמתפעל מהמסתורין שב הם .כפילות זו מתגלה בכתביו
של אברמוביץ ובמושג 'שני המנדלים' ,ש טבע היוצר עצמו :המנדלי האחד הוא המדען המציג את הטבע
כמקום הביטוי של החוק האלוהי ,אלוהיו הוא אלוהי הסדר המתגלה לברואיו באמצעות שרשרת הוויה
מאורגנת ,והדרך להגיע אליו הוא דרך של לימוד ומחקר .המנדלי האחר הוא זה המתמזג עם הטבע ,נותן
דרור לחושיו לקלוט את החיים שבתוכו ,ואלוהיו הוא האל המתגלה בתוך הטבע החי והשר .ויש שנמצא
בתיאוריו נטיות נוספות שבהם ביטא גם תהליכי נפש ותהיות תיאולוגיות בלתי מודעים .מטרתה של
עבודה זו היא לבדוק אותן השקפות שעליהן הצהיר היוצר בעצמו ,ואף לחשוף נטיות רוחניות ותיאולוגיות
שלא היו מודעות לו.
דיון זה מחייב ,כמובן ,בירור השקפתו היהודית של אברמוביץ :באיזו מידה הפנים את השקפותיהם של
הוגי הדעות היהודים הרציונליסטיים דוגמת רס''ג ,הרמב''ם ,רבי יוסף אלבו ורבינו בחיי; באיזו מידה
חדרו לתיאוריו תפיסות של הוגים מיסטיים יותר דוגמת ריה''ל ורמב''ן; האם אפשר לגלות בתיאוריו
נטיות פנתיאיסטיות או גישות חסידיות; ועד כמה הוא ממשיך דרכם של סופרי ההשכלה (דוגמת יוסף
פרל ,יצחק ארטר ,יהודה ליב מיזס ,סמולנסקין וכו') בביקורתם הנוקבת כלפי החסידות .בדיקה זו כרוכה
גם בחשיפת זיקותיו של אברמוביץ לתפיסות נטורליסטיות אירופאיות (בתיווכה של תנועות ההשכלה
הרוסית והיהודית).
אמנם בתחילת ימיו ,בהופעתו הראשונה על במת התרבות העברית בעת פרסום 'משפט שלום' 12נשמע
אברמוביץ כמשכיל מובהק ,ובביקורתו החריפה נגד צוויפל מגנה הוא כל עמדה פשרנית ביחס להשכלה,
אך דומה שעם התפתחותו כיוצר עמדותיו נעשות מורכבות יותר .על אף הביקורת הגלויה של אברמוביץ
כלפי ה'צדיקים' החסידיים וכלפי הבערות והאמונות התפלות ,ועל אף הקירבה האידיאולוגית שחש כלפי
גישתו החיובית של הגאון מווילנה ללימוד המדעים (כפי שביטאה ב'עין משפט' ,)13נשמעים גם קולות
החושפים מגמות אחרות שמשכו את ליבו של היוצר ושטרם נדונו.
חשוב לציין שמחקר זה אינו מניח שאברמוביץ עסק באינטרפרטציה שיטתית של תזות פילוסופיות אלו
או אחרות ,ואף לא שציטט מהן במודע ,אלא בודק האם וכיצד הטמיע ביצירתו את ההגות היהודית
והמחשבה הפילוסופית בנות זמנו.
12אברמוביץ1860 ,
13אברמוביץ 1867 ,
7
ב .תחום סיווגו הסגנוני של אברמוביץ:
הדיון אודות סגנונו של אברמוביץ ,כוונתו לברר את הקשר בין כמה יסודות מהותיים ,העולים מתוך
תיאורי הטבע ביצירותיו ,לבין אסכולות רעיוניות שונות ,המגדירות כל אחת בדרכה את תפקידם ומעמדם
של החושים ,השכל ,הרגש והדמיון בעיצוב האמנותי של המציאות.
שאלת סיווגו הסגנוני של אברמוביץ מעוררת תשומת לב מיוחדת בגלל היותו מגשר בין שתי תקופות
אומנותיות שונות ובין שתי תקופות היסטוריות תרבותיות שונות .ואכן בכתביו ניכרים מאפיינים
קלאסיציסטיים -עמדת מספר מרוחקת ממושאי התיאור ,התבוננות שיש בה מן ההכללה ,קטלוגים
'מדעיים' של בהמות ועופות ,טבע מסודר והרמוני; אך בה בעת ניתן להבחין גם במאפיינים רומנטיים-
מספר קרוב לטבע ,הדגשת החוויה הסובייקטיבית וייחוס איכויות מיסטיות לגורמי הטבע .נטיות סותרות
אלו באות לידי ביטוי בבחירת מושאי התיאור -יש שאברמוביץ יתמקד בפרטי נוף 'יפה' ויש שיתאר נוף
'נשגב'; ובדרגות שונות של ריאליזם בעיצוב הטבע -כקלאסיציסט הוא מקפיד על התבוננות מכלילה
המתמקדת בקבוע ובבלתי משתנה ,אולם כרומנטיקאי הוא נוטה לתיאורים חושניים ומנסה לתפוס את
הרגע החד פעמי .גם הזיקות האינטרטכסטואליות הניכרות בתיאוריו מגוונות ,כשמצד אחד מהדהדים
בכתביו יסודות מן המקרא ומהשירה העברית של ימי הביניים ,ובה בעת ניתן להבחין בהם בהדהודם של
רומנטיקאים אירופאים .גם החלוקה הז'אנרית של כתביו מעידה על כפילות זו .שכן יצירותיו מכילות
יסודות סאטיריים ( האופייניים בעיקר לקלאסיציזם) בצד יסודות אלגיים ,סנטימנטאליים
ואימפרסיוניסטים (המזוהים יותר עם הרומנטיקה) .אך דומה שאפילו חלוקה זו אינה ממצה את
מורכבותם של תיאורי הטבע ,שכן ניתן למצוא בהם גם ניצנים מודרניסטיים מהם סימבוליים
ופסיכולוגיים.
עבודה זו באה לבדוק את היחסים בין הנטיות הסגנוניות השונות בתיאורי הטבע של אברמוביץ ,האם הן
מתקיימות יחד בכל יצירה ,האם הן משתנות לפי הז'אנר של היצירה ,האם ניתן להבחין במעבר מהאחת
לחברתה במהלך שנות כתיבתו בעברית.
נקודה נוספת הכרוכה בדיון זה היא השתייכותו התרבותית יהודית .אברמוביץ חי ויצר בזמן המעבר בין
תקופת ההשכלה לתקופת התחייה( .אמנם חלוקה זו אינה מקבילה לחלוקה הסגנונית שבין קלאסיציזם
לרומנטיקה שכן שתי נטיות התמזגו בתנועת ההשכלה עצמה .מצד אחד היא הפנימה את ערכי ה'השכלה'
האירופיים שהאמינה בכוחו של האדם למצוא את האמת ואת האושר דרך תבונתו ודרך השתחררותו
מאמונות 'אי רציונאליות' .ומצד אחר בגלל פריחתה המאוחרת של ההשכלה היהודית במזרח אירופה,
שהתרחשה בעיקר במאה ה ,19כבר חדרו אליה מגמות רומנטיות .)14חזרתו של אברמוביץ בשנות
השמונים של המאה ה 19לכתיבה בלטריסטית בעברית לאחר הפסקה של כעשרים שנה התרחשה בהיותו
באודסה בעין הסערה התרבותית שהתחוללה בעולם היהודי .התמורות הרבות שהתחוללו בעיירה
היהודית ,הפוגרומים וההתעוררות הציונית לא נעלמו מעיניו של היוצר ונתנו אותותיהם בכתיבתו.
השקפותיו המשכיליות בדבר תיקון מצב האומה על ידי מלחמה בבערות ובחוסר פרודוקטיביות ,נעשו
14הרחבה בעניין זה ראו ב-הלקין;1980,1958,שביט1996,
8
פחות נחרצות ,ביקורתו החריפה על העם היהודי התרככה ,ואמנם מעולם לא הצטרף לתנועה הציונית ,אך
החל לגלות עניין באופציה זו ,והיא זכתה להתייחסות באחדים מכתביו .עבודה זו תבדוק את ביטויים של
תמורות ולבטים אלו בתיאורי הטבע.
יחסו המורכב של אברמוביץ לשפה העברית גם הוא ראוי להיכלל בדיון זה ,שכן גם כאן הוא אינו שייך
באופן מובהק לאף מחנה ,ו הוא עומד בין ה'משכילים' ל'ציונים' .כמשכיל הוא חוזר לשפה הקלאסית
היהודית ,אך בעוד המשכילים העבריים הראשונים נרתעו משימוש בשפת התלמוד והעדיפו את התנ''ך,
הרי שאברמוביץ לצרכיו ה'עממיים' מצד אחד וה 'ריאליסטיים' מצד אחר נזקק ללשון התלמוד ,ויצר נוסח
אקלקטי שב ו משמשים בערבוביה מקרא ,תלמוד ופיוטים .כבן דור
התחייה הוא חידש שפה במקביל
למחדשי העברית הציוניים דוגמת בן יהודה ,פינס ויעבץ ,אך לא לצרכי התנועה הציונית אלא כדי להעמיד
ישות פואטית -יהודית יחידה במינה ,וכדי לעצב מה שהיה בעיניו עולם יהודי עברי רוחני בעל קיום
'אבסולוטי' .לכן חשוב היה לו להישען על מילים קיימות מן המסורת יותר מאשר לחדש מילים לצורכי
דיבור.
15
מורכבות לשונית זו ,שבה בא לידי ביטוי ייחודו החד פעמי של אברמוביץ ,מתעצמת במיוחד בתיאורי
הטבע .העובדה שספר 'תולדות הטבע' ( )1872-1862וההערות ל 'פרק שירה' ( )1875נכתבו בעברית,
מלמדת שעבור אברמוביץ הטבע כיישות ( על פרטיו השונים ועל מיונו הקפדני ) הוא 'עברי' .מכאן ,שכבר
בראשית דרכו ,בעת כתיבת מאמריו הפובליציסטיים ומחקריו המדעיים הניח את היסודות לתיאורי הטבע
שיופיעו מאוחר יותר ,בסיפוריו העבריים.
לפיכך בסיווגם הסגנוני של תיאורי הטבע ביצירותיו
הבלטריסטיות נדרשת בדיקת הזיקה בין מפעלו האנציקלופדי המוקדם לבין התרגומים המאוחרים של
סיפוריו.
ג .תחום פסיכולוגי -תיאורי הטבע כמייצגים קולות מושתקים :על אף הצהרותיו הפובליציסטיות בדבר
תפקידה החינוכי של הספרות בהשבתו של היהודי אל הטבע ,ניתן לגלות בתיאורי הטבע הרבים פונקציות
פואטיות נוספות ומורכבות יותר הנוגעות לעולם התת מודע .במחקר זה ייעשה ניסיון לבדוק מחדש
באמצעות תיאוריות נראטולוגיות עכשוויות את שאלת השתלבותם ושייכותם של תיאורי הטבע במערכת
הסיפורית הכוללת.
פרשני אברמוביץ הראשונים ראו בעצם תיאורי הטבע 'שליחות' פואטית-משכילית ,העומדת בפני עצמה
ואף מנותקת לעיתים מן העלילה הסיפורית .פרשניו המאוחרים ניסו לעומת זאת ,להוכיח שלתיאורים אלו
תרומה חשובה לבניית הקומפוזיציה של היצירה ,כשמוקד דיוניהם היה בעיקר המסר חברתי ביקורתי
העולה מהם .הם הראו שתיאורי הטבע היפה מבליטים באמצעות הניגוד את הכיעור שבעיירה היהודית,
15
בעניין זה ראו דבריו של קלוזנר431-429: 1958 ,
9
ואילו תיאורי בהמות ועופות מבליטים על דרך ההקבלה את התבהמותם של היהודים .אולם מבקרים אלו
כמעט שלא נתנו דעתם לתרומתם של תיאורים אלו לבניית פרופיל אינדיבידואלי של הדמויות ולחשיפת
מתחים פנימיים שלהם.
בחלק זה של העבודה אני מבקשת אם כן ,לקרא את הטבע ביצירותיו של אברמוביץ כסוג של קול המבטא
מצוקות פנימיות אישיות ,לעיתים בלתי מודעות ,של הדמויות השונות ושל מנדלי המספר הבדיוני .קריאה
זו תתבסס בעיקרה על תיאוריות לאקאניניות הקוראות תגר על הההיראכיה בדבר 'נחיתותו'
הפונקציונלית של ה'תיאור' בקומפוזיציה הסיפורית ותנסה לחשוף עלילה פנימית ,מוצפנת ,בלתי מודעת
השזורה בהם .בהקשר זה יושם דגש על קולו של ה'אחר' ,שאין לו ביטוי גלוי בעלילה החיצונית ,אך
עולה ומהדהד בתיאורי הטבע.
דרך ביצוע העבודה
עבודה זו תציג קריאה חדשה של תיאורי הטבע בכל יצירותיו של אברמוביץ בעברית .ההתייחסות אל
יצירות אלו תהיה כאל חטיבה פואטית אחת .זאת בשל העובדה שמעשה התרגום והעריכה הסופית שלהן
התרחש באופן רצוף בשנים ,1917-1886ורציפות זאת אחראית לאחידות היחסית של תפיסת העולם
והטבע בכל גוף היצירה הזה .סדר הצגת היצירות בעבודה זאת נקבע אם כן ,בדרך כלל בהתאם לשנות
פרסומן ,אך אינו מצביע על התפתחות כרונולוגית'( .מסעות בנימין השלישי'-
' ,1896בעמק הבכא' -
' ,1897רשימות לתולדותי' – ' ,1906סוסתי'' ,1909 -ספר הבהמות' – ' ,1911עגלתו של תוספות יום
טוב'' ,1911-ספר הקבצנים' – 16 )1912התייחסות מיוחדת ניתנת ל'מספר הזיכרונות' ( ,)1915ולגרסא
17
הסופית של 'בימים ההם' ( )1917השונות במקצת מקודמיהן בשל מועד כתיבתן המאוחר.
עוד יש לציין שמעשה התרגום של אברמוביץ מהווה עיבוד תפיסתי כולל של יצירתו ,שכן היה כרוך גם
בעריכת היצירות היידיות וכתיבתם מחדש ביידיש עצמה.
18
בתקופה זאת כבר היה אברמוביץ סופר
מבוגר ומפורסם ,החי באודסה בסביבה תרבותית של 'חיבת ציון' ,מוקף בסופרים ואנשי רוח (כמו
ליליינבום ,פינסקר ,רבניצקי וכו') ,והשונה מאד מאותו בחור צעיר ,המגלה את עולם ההשכלה ומפרסם
מאמרים פולמוסיים רדיקאליים בברדיצ'ב ( ,)1869-1858או מאותו סופר המפרסם את יצירותיו היידיות
הסאטיריות בז'יטומיר (.)1881-1869
19
16יוצא מכלל זה הוא 'האבות והבנים' שלרוב יובא בראשי הסקירות .זאת בשל העובדה ,שעל אף שגירסתו הסופית נערכה
ב ,1912הגרעין התימטי והאידיאולוגי שלו לא השתנה ונשאר ה'משכילי' ביותר בכל כתביו.
17רשימה זאת מבוססת על מחקרו הביבליוגרפי של ורסס ,תשכ''ה.
18ראו קלוזנר,שם433-432:
19
קווים לדמותו המשכילית של אברמוביץ ראו דבריו של ישראל ברטל .לדבריו ,אברמוביץ שייך ל'קבוצה
משכילית ראדיקאלית שנשארה צמודה לסביבה היהודית' .מאפייניה של בני קבוצה זו הם ,שהם צמחו מתוך מורשת
ההשכלה היהודית ולא קיבלו בילדותם חינוך רוסי .בשנות השבעים עברו תהליכי רדיקאליזציה ,שבסוף הביאו
לנטישת ההשכלה ולהמרתה בכיוון לאומי ,סוצאיליסטי או רוסיפקאטורי .רובם בני ליטא ורוסיה הלבנה,
אוטודידאקטים ,שלא למדו במוסדות להשכלה גבוהה והתפרנסו מהוראה .ברטל מזהה שלושה שלבים בביוגרפיה
שלהם –''נטישת החינוך המסורתי בהשפעת 'ההשכלה המתונה' ; נסיעה לעיר הגדולה או לכרך; ומגע שטחי וחלקי
עם התרבות הרוסית והחוגים האופוזיציוניים ולבסוף נטישת 'ההשכלה המתונה' תוך ביקורת חריפה על כמה
מעיקריה הרעיוניים והחברתיים ''.הם היו קבוצה סוציולוגית מיוחדת לעצמה בתוך ההשכלה ,ש''קלטו במידה זו או
אחרת את השפעתה של הספרות הראדיקאלית הרוסית בת הזמן וזיקתם למקורות הגרמניים ולמודל התרבותי
10
שנות השמונים של המאה התשע עשרה ,בהן נערכו רוב התרגומים ,היא תקופה בה ההשכלה הרדיקאלית
הפנתה את מקומה לתנועות תרבותיות חדשות כמו סוציאליזם או ציונות ,והאמונה בדבר כוחה של
20
ההשכלה לרפא את חוליי העם היהודי כבר הייתה פחות מקובלת בקרב האינטליגנציה היהודית.
עם זאת בעבודה הזאת אנסה להוכיח ,שישנן נטיות נפשיות ופואטיות ,שניתן לזהותן כבר בצעירותו של
אברמוביץ (בשנות השישים והשבעים למאה התשע עשרה) ,שיחזרו ויפציעו דווקא באודסה בשנותיו
המאוחרות .נטיות אלו נרמזו בתיאורי טבע שבכתביו הפובליציסטיים והמדעיים ,וכשהתנאים התרבותיים
והנפשיים הבשילו הוא נתן להם ביטוי גלוי ומפורש .על כן ייעשה ניסיון למתוח קו בין תיאורי הטבע
21
המוקדמים לבין אלו המופיעים ביצירותיו העבריות המאוחרות.
שני מודלים תיאורטיי ם עומדים בבסיס העבודה .מודל אחד הוצג על ידי דוריס קדיש במאמר
Two Semiological Features of Four Functions of Description: The Example of
22 .Flaubertקדיש מייחסת לתיאור מעמד עצמאי ביצירה
בניגוד לג'נט שראה בתיאור מרכיב משני
בקומפוזיציה הסיפורית .לטענתה של קדיש ,ג'נט דן אך ורק בתפקיד הדנוטטיבי של הטכסט ,בעוד היא
מבקשת להצביע על התפקידים הקונוטטביים והסינטגמטיים שלו .את ה 'תפקיד קונוטטיבי' של תיאור
היא מגדירה ככזה החושף פרטים הנחוצים להבנת הסיפור בכלל .ה 'תפקיד הסינטגמטי' הוא זה המעניק
משמעות לתיאור עקב מיקומו ביצירה .באמצעות הרכבים שונים של תפקידים אלו מונה קדיש ארבע
פונקציות של תיאורי נוף ביצירה:
.1פונקציה קונוטטיבית וסינטגמטית '' -אקספוזיציונית'' -והיא עולה בתיאור הנושא משמעות דרך
הקונוטציות השונות שלו וגם דרך מיקומו בטכסט .נמצא לעיתים בתחילת יצירה או פרק ,אך
בניגוד לדרמה יכול להופיע לאורך היצירה כולה כשמופיעות דמויות חדשות או כשמתחולל
שינוי בדמות וכו'( .פונקציה אותה היטיב בלזק לנצל ביצרותיו) .
.2פונקציה קונוטטיבית ובלתי סינטגמטית'' -סימבולית'' .היא עולה כאשר התיאור נושא משמעות
בלי קשר למיקומו ביצירה אלא אך ורק בגלל מטענו הקונוטטיבי .זוהי הפונקציה המוכרת ביותר
לקורא המשכיל ומוסברת על ידי רומן יעקובסון בכך שהריאליסט סוטה באופן מטונימי מהעלילה
לעבר האווירה ,ומהדמויות לעבר המרחב .לעיתים תיאור הנוף ייצור זיקה בין דמויות שונות או
הגרמני הומרה זיקה כלשהי לאינטליגנציה הרוסית של שנות השישים והשבעים( ''.ברטל) 329-328 :93 ,
וכן על מקומו של אברמוביץ כמשכיל רדיקאלי ראו עמ' 348-345וכן ראו קלוזנר,שם428-422 :
20
ועיינו בהקשר זה בדבריו של קלזונר .לטענתו ,אברמוביץ מעולם לא האמין שההשכלה לבדה תרפא את בעיות
העם היהודי ( .קלוזנר ,תש''י ) 429 :וכן ראו דבריו של ישראל ברטל המוכיח שאברמוביץ כבר נטש את ההשכלה
הרדיקאלית בשנות השבעים .לטענתו ,למרות המפנה הדרמטי ,שחל בגישתם של המשכילים הרדיקאליים בעקבות
'סופות בנגב' ב ,1881המפנה הגדול חל בגישתם כבר קודם לכן .לכך תרמו האכזבה הגדולה מאלכסנדר השני וכן
גילויי אנטישמיות ,כמו פרעות אודסה ב 1871וגירוש קייב ב ,1872שגרמו להתנערות מן התקוות שתלו בפקידות
הרוסית ובאינטליגנציה גם יחד.
21אפילו החזרה לעברית שהתרחשה ב 1886לא נתפסה בעיניו של אברמוביץ כמהפכה ,כפי שמבקריו נטו לראותה( .וראו
מכתבו לרבניצקי מיום 11לאוקטובר (1906רשומות ,)430,IIמצוטט בקלוזנר ,שם)429:
Kadish,1979: 29 -78 22
11
שיציג את התימה המרכזית של היצירה .כך כל חלק של מערכת ספרותית או פסיכולוגית,
כשהיא מבודדת וזוכה לתיאור נרחב ,יכולה לייצג את המערכת השלמה .גם ההחלפה המטונימית
שבין סיבה ותוצאה אופיינית לתיאור הסביבה כשכל פרט יכול להוות או גורם או תוצאה
בפסיכולוגיה של הדמות.
.3בלתי קונוטטיבית וסינטגמטית'' -מבנית'' .עיקרה של פונקציה זו נובעת ממיקומה ביצירה בלא
קשר למשמעויות הקונוטטיביות שלה .אפשר לראות בפונקציה זו שלושה סוגים :א.פונקציה
משהה (עליה הצביע ז'נט) -להשהיה יכולות להיות השלכות שונות על תפיסת הדמות ,היא
יוצרת ציפייה או אכזבה וכו' .ב .פונקציה ממקדת – היא מציגה את נקודת התצפית של הדמות.
(מגובה מסוים או ממרחק ,דרך מסך מעורפל וכו') ג .פונקציה תוחמת -המחלקת את הטכסט
ליחידות ,לתקופות או לשלבים שונים.
.4בלתי קונוטטיבית ובלתי סינטגמטית'' -פואטית'' .כאשר לקטע התיאורי אין שום פונקציה
סינטגמטית או קונוטטיבית ,כאשר גורמים שאינם מייצגי מציאות שליטים בטכסט ,וכאשר
ההתמקדות היא על המסמנים יותר מאשר על המסומנים הרי לפנינו פונקציה פואטית .לעיתים
הם מקושרים לטכסטים תיאוריים אחרים ולעיתים גם לצורות או ז'אנרים אמנותיים אחרים.
במקרים אלו מושא התיאור אינו הטבע אלא האמנות .יש ויהיה להם אופי תמונתי כשסדר
הדברים יצביע על סימולטאניות ולא כרונולוגיות .לעיתים ניתן לחוש בהם את השפעתה של
השירה ,והם עשירים במטאפורות או באפקטים קוליים כמו ריתמוס וצליל .נוכחות זו של סדר
רטורי ,פיגורות פואטיות ואפקטים צליליים היא המגבירה את החושניות שלהם .הם מזכירים
לקורא שלפניו יצירה ספרותית שבו התיאור אינו אמת בגלל היותו שיקוף של מציאות
גיאוגרפית או סוציולוגית ,אלא דווקא בהיותו יוצר אשליה של מציאות ,כלשונו של ריפטר
,effet de poesieובכך משקף אמת פנימית של היוצר.
עבודה זו מתמקדת בעיקר בתפקידים ה'אקספוזיציוניים' ה'סימבוליים' וה'פואטיים' של תיאורי
טבע :23חלקה הראשון העוסק בתפיסות הערכיות פילוסופיות של תיאורי הטבע יתאר בעיקר
את תפקידם ה'סימבולי' בכך שהוא יציג את הטבע כסימבול לרעיונות מופשטים וכמייצג את
התימה הדתית העולה ביצירות; חלקה השני העוסק בסיווגם הסגנוני של תיאורי הטבע יתמקד
בעיקר בתפקידם ה'פואטי' ויתייחס לזיקה בינם לבין יצירות וסגנונות אומנותיים שונים; וחלקה
השלישי העוסק בקולות המושתקים העולים בתיאורי הטבע יתמקד בתפקיד ה'אקספוזיציוני'
וה'סימבולי' ,בכך שהוא יציג תכונות של הגיבורים ותהליכים הנפשיים הנחשפים באמצעותם.
בספרה The Literature of Imagesדוריס קדיש דנה בכוחות הנדרשים מהקורא על מנת להפעיל את כל
הפוטנציאל הגלום בתיאורי נוף .לטענתה ,הדרך המקובלת על הקורא המצוי ,היא להתייחס אליהם כאל
תמונה ,כשהוא משחזר את המראה באמצעות הצבעים ומשחקי האור המבוטאים במילים .לעיתים ,פעילות
זאת מכבידה עליו והוא תופס את תיאור הטבע כעין חלל בקריאה שניתן לדלג עליו על מנת להגיע
23התפקיד ה'מבני' זכה לניתוחו של דן מירון אודות 'ספר הקבצנים' שם הוא בולט במיוחד( .מירון)1988 ,
12
ל'עיקר' .קדיש מבקשת להעשיר את החוויה של קריאת נוף ומפנה את הקורא לשים לב גם ליחסים
הנוצרים בין הנוף לבין גורמים אחרים בעלילה כמו -תיאורי דמויות ,מסרים פוליטיים חברתיים וכן עמדת
המספר(כשהיא מצביעה על קשר אפשרי בין המקום בו עומד הממקד של הנוף לבין עמדת המספר ביחס
לעלילה או לדמויות).
24
ביסוס תיאורטי נוסף לקוח מתוך מאמרו של מיטשל בנושא ייצוגים פואטיים של המרחב ,שם מסביר את
השינויים שחלו בגישה ל'תיאור' לאורך ההיסטוריה של ביקורת הספרות .לטענתו ,התיאור הוויזואלי עמד
בניגוד למסורת הכתיבה המערבית שהייתה בעיקרה איקונוקלאסית ואנטי מרחבית ( תופעה הבאה לידי
ביטוי החל בקביעותיו של אריסטו ב'ארספואטיקה' ועד להבחנותיו הנודעות של לסינג ב'לאקואון').
אריסטו ראה בטרגדיה אמנות הקשורה לזמן שעיקרה הוא ה'עלילה' המארגנת
אירועים בצורה
כרונולוגית .קביעה זו הייתה טוטאלית ותבעה מהיצירה שתהיה מעוצבת בצורה כזאת שגם בלי לראות את
המחזה הקורא יוכל לחוש מה קורה בה .זו הסיבה לכך שבהגותם של תיאורטיקנים ספרותיים מהעת
העתיקה תיאורי נוף וטבע נתפסים כמי שממלאים בעיקר פונקציות 'שוליות' כמו קישוטים אורנומנטליים
או אלמנטים משהים.
ה'מרחב' חדר לספרות רק כאלמנט פולשני מאמנויות אחרות .ריפטר ראה במימזיס סוג של 'מהמורה'
שיש להתגבר עליה כדי שתתרחש כתיבה בעלת משמעות.
עם זאת הדגיש שההתגברות על מהמורה זו
הינה חיונית כדי לשנות את מצב רוחו של הקורא .ובעצם ,הדבר שנדמה
כחוסם את החוויה הספרותית,
הוא דווקא זה המאפשר אותו.
גם מיטשל כמו קדיש ,חלק על השקפתו של
ג'נט המבדילה בין החלק התיאורי שבנרטיב לבין החלק
הסיפורי ( )narration - descriptionכשהסיפור נתפס כ מורכב מ''תהליכים טהורים'' ו מה''אספקט
הטמפורלי והדרמטי של הנרטיב'' בעוד שהתיאור ''משהה ותורם להתפרשות הנרטיב בחלל'' .כך יוצא
שבעיניו של ג'נט לשני סוגי ייצוג אלו אין מעמד ספרותי שווה .הנרטיב הוא המרכזי וה'יוקרתי' מבין
השניים ,ואף זכה למעמד בז'אנרים מיוחדים לו -האפיקה והרומן .לעומת זאת אין 'ז'אנר תיאורי'
(מלבד
יצירות העוסקות בתיאורי ציורים ,שירה טופוגרפית ,ואקפרסיס) .לרוב התיאור נתפס רק כנספח של
הנרטיב ,נחוץ ,אך כנוע ,ולעולם לא ישתחרר מ שיעבודו .היחסים בין זמן ומרחב ספרותיים ,בין נרטיב
ותיאור ,בין דיאגיס ומימזיס כמו בכל יחסי עבד ואדון -הם אמביוולנטיים .העבד לעולם הינו משועבד
לאדון ,אך באותה עת הוא גם נחוץ והכרחי לו.
דרוג הירכאי זה איבד את תוקפו
בקריאה הספרותית
הפוסט מודרנית ומיטשל סוקר קולות אחרים המייחסים חשיבות רבה דווקא לתיאורי ם ,שבשל 'נחיתותם'
25
אל מול שאר מרכיבי הסיפור הם חושפים את המקומות הבלתי מוארים והתת הכרתיים של הטכסט.
Kadish, 1986 24
25
כל הציטוטים של ג'נט ,ריפטר ובלייק לקוחים מ Mitchell 1989: pp.96-102
13
חלק ראשון
תיאורי הטבע כמייצגים השקפת עולם פילוסופית
עולמו של מנדלי מיוחד ועומד מבראשית; הטבע – נשמה יהודית לו מעצם
תחילתו
ביאליק 1912
מבוא
הדיון אודות המסרים הפילוסופיים ,התיאולוגיים ו החינוכיים העולים בתיאורי הטבע של אברמוביץ הוא
המוקד של פרק זה.
לא מפתיע הוא שפן זה של תיאורי הטבע עמד במוקד התעניינותם של מבקריו הראשונים ,שחיו בתקופה
בה הספרות העברית נתפסה כמכשיר דידקטי שתפקידו לעצב מחדש את החברה היהודית .מבקרים אלו
ראו איפוא בתיאורי הטבע בראש וראשונה מעשה חינוכי הקורא ליהודי לעזוב את בית המדרש ולחזור
אל החיים.
מייטוס במאמר מקיף אודות תיאורי הטבע ב 'ספר הקבצנים' ו ב'בימים ההם' ,רואה את המפגש עם הטבע
ביצירות אברמוביץ כתחליף להתגלות בהר סיני ,וחש ש התמזגות הגיבור עם הט בע המתוארת ב'בימים
ההם' נושאת אופי דתי אותנטי המנוגדת בתכלית הניגוד לפרקטיקה הדתית הממסדית המשכיחה מהיהודי
את אלוהיו '' -לשם יחוד קודשיה של היוצר בטלו את יציריו והגיעו לידי כך ,שאף את היוצר עצמו שכחו,
והוא נעשה להם איזו הפשטה ,איזה 'עליון' נאצל שהוא זר לאדמה ולחייה .הלא היוצר ייוודע רק במעשיו,
ואם את מעשיו לא נראה ,גם את אביהם מחוללם לא נדע…ומנדלי מוכר ספרים הכיר לדעת את היוצר-
ביצירי כפיו; את האב הרחום הרגיש -ברחמיו על כל מעשיו ''.
26
להשקפה זו של מייטוס היו שותפים בני
דורו ואף מבקרים מאוחרים יותר.
27
לעומתם ,במאמרו הנודע 'הערכת עצמנו ושלושת הכרכים' שפט ברנר את תיאורי הטבע לאור משנתו
הציונית והסוציאליסטית .ברנר אמנם שיבח את תיאורי הטבע של אברמוביץ ,אך בה בעת גם ביקר אותם
על כך שההתפעמות הנלהבת מהטבע
נגוע ה בחולי יהודי גלותי ומעידה דווקא על זרותם של היהודים
לטבע '' -מנדלי בעצמו ,מנדלי הסופר ליהודים ,מאריך בתיאורי הטבע כבן כפר שראה את המלך
בהתפעלות רבה ,אמיתית ועשויה גם יחד ,וכוונה להפליא :ראו ,יהודים ,אני מתאר לכם את הטבע! '' עם
זאת ברנר ביקש גם ללמד זכות על מנדלי ושמע בתיאורי הטבע
26מייטוס40 :1918,
27
סטניסלבסקי ;1918,ריבולוב;59-58,1918,פיכמן ,שם; לחובר,שם .
שלילה מוחלטת של הגלות עד שחש
14
שהמסקנה ההכרחית העולה מהם היא הקריאה להקים מושבות ''-כוסף החיים שבנו אומר :הכול אפשר.
כוסף החיים שבנו לוחש לנו תקווה :מושבי פועלים ,מושבי פועלים''.
28
מבקרים אחרים שמעו אף הם מסר ביקורתי כלפי הממסד היהודי בתיאורי הטבע של אברמוביץ ,ו הדגישו
את הסתירה העולה מהם בין הקריאה לחזור לטבע לבין המוסכמות ההלכתיות .כך שמו לב להעמדתו את
ההנאה מן הטבע כסותרת את האזהרה המפורסמת העולה במשנת 'המהלך בדרך' שבמסכת אבות(פרק ג'
משנה ט') וכן מול ביטויים הלכתיים אחרים הקשורים ב'איסור הנאה'.
29
תיאורי הטבע עוררו גם דיון בדבר זהותו של אברמוביץ כיהודי ,כאשר חלק מן המבקרים דימו לראות בו
אומן 'יווני' 30בשל מה שנתפס בעיניהם כתיאורים פלסטיים וחושניים 31 ,ואחרים מאותה סיבה עצמה חשו
שהוא מנסה ל 'גייר' את הטבע 32.כנגד אלו וגם אלו היו ש טענו ,שאין אצל מנדלי הפרדה בין יהדותו ל בין
אופן ראייתו את הטבע ,הטבע עבורו הוא יהודי ,ולכן אין לו כל צורך 'לגייר' אותו.
33
שונים ייחסו לאותו יוצר עצמו תארים כה מנוגדים זה לזה עד שהאחד מכנה אותו
ועיניים יווניות'' 34,ואילו האחר קובע באותה נחרצות שהוא הינו ''היהודי שביהודים'',
העובדה שמבקרים
''בעל נשמה יוונית
35יש בה כדי
ללמד על המורכבות שבתיאורי הטבע של אברמוביץ.
עניין נוסף העולה בדברי המבקרים הוא זיהויו של אברמוביץ כפנתיאיסט .החיות הרבה ,השימוש התכוף
בהאנשות ותיאורי ההתגלות האכסטטיים -כל אלו גרמו לחלק מקוראיו לייחס לאברמוביץ השקפה
פנתיאיסטית ,בעוד אחרים נחלצו ל'הגנתו' וטענו שהוא נשאר נאמן להשקפה היהודית הקלאסית המבדילה
36
בין בורא לנברא.
דברי מבקרים אלו ,ה'מיוונים' ו'המיהדים' ,הרציונליסטיים והמיסטיים כאחד ,מבטאים במידה רבה את
השקפותיהם המורכבות של המבקרים עצמם (שהיו רובם ככולם בני הדור השני להשכלה ונעו בין
ביקורתיות חריפה כלפי היהדות לבין לגעגועים מתרפקים אליה).
כמו כן המבקרים התייחסו לאספקט
הדידקטי של תיאורי הטבע -בין אם הייתה זו קריאה 'משכילית' ,שנועדה לבער את הבערות ובין אם
הייתה זו קריאה 'ציונית' ,שנועדה בעיניהם לחבר בצורה פיזית את היהודי עם הטב ע ,והתייחסות זו גרמה
לכך שלא עמדו על ה'חוויה' הרליגיוזי ת הגלומה בהם ואף לא בדקו בצורה שיטתית את הזיקות בין
תיאורי הטבע למקורות .לפיכך דבריהם של מבקרים אלו ,המעניינים לכשעצמם ,אינם יכולים להיתפס
כניתוח מדעי ושיטתי של כלל מפעלו הספרותי של אברמוביץ.
28ברנר73 :1934 ,
29בריינין,שם;
30לובצקי,שם;קריב1946,
31ברנר,שם;סטאניסלבסקי,שם
32בעל מחשבות1913,מצוטט בלוריא 351 :1977 ,הערה ;263יוסף אבן,שם
33מייטוס;1918,פרישמאן,שם; רבניצקי1927,
34לובצקי,שם264:
35רבניצקי,שם:נ''ב
36מייטוס,שם; ריבולוב,שם58 :
15
בחלק זה של העבודה ייעשה אם כן ,ניסיו ן לנקות את השדה מערפילי הביקורת הרעיונית ולעמוד על
אופייה של מורכבות זאת תוך בדיקה אובייקטיבית יותר של כלל תיאורי הטבע בזיקתם למקורות יהודיים
ופילוסופיים ותוך בחינת החוויה הדתית המוצגת בהם.
א .השימוש במונחים 'טבע' ' ,תולדה' ו 'בריאה' כביטוי להשקפת עולם
פילוסופית
המונחים 'טבע' ' ,תולדה' ו'בריאה' ששימשו את אברמוביץ בתיאוריו הרבים ,יש בהם כדי להעיד על
השקפת עולמו – כשכל מונח מטמיע בתוכו הבנה אחרת באשר לאופיו של הטבע ובאשר למקור
היווצרותו.
עיון במילונים העבריים השונים מגלה שהמילים' -טבע'' ,בריאה' ו 'תולדה' נתפסות כמילים נרדפות זו לזו
וכתרגום המושג .Natur, natureמשמען המשותף הוא '' עולם ומלואו'' ,
פרוט ''עולם ומלואו,כל הדברים הקיימים בעולם ,עולם הצומח ,החי הדומם''.
37
"כל הממשות" 38,וביתר
39עם זאת ,לכל אחת
ממילים אלה ישנם פירושים נוספים המעניקים להן איכויות וקונוטציות דתיות ופילוסופיות שונות,
שאותן ניצל אברמוביץ בכתיבתו .סקירה של המילים 'טבע' 'בריאה' ו'תולדה' כפי שהן מופיעות בכתביו
העיוניים והבלטריסטיים מגלה שיטתיות עקבית בשימושו של אברמוביץ בהן.
.1
המונח 'טבע'
השם טבע יכלול כל היצור ,הנברא בששת ימי בראשית
מבוא לכרך 'היונקים' ספר תולדות הטבע
המילה 'טבע' משמשת את אברמוביץ בעיקר בדיונים העוסקים באספקטים המדעיים של המציאות
הסובבת .זוהי הסיבה שהיא נפוצה יותר בכתביו העיוניים מאשר בכתביו הבלטריסטיים .ואכן הבחירה
דווקא בכותרת 'תולדות הטבע' למפעל התרגום של האנציקלופדיה הזואולוגי ת של החכם לענץ מעידה על
האיכות ה'מדעית' והאובייקטיבית שייחס אברמוביץ למילה זו .בהגדרה המופיעה בהקדמה לכרך הראשון
של 'תולדות הטבע' מוחשת בברור תכונתה זו ,בכך שהכותב חש צורך להוסיף למושג 'טבע' תוספת 'דתית'
המתיישבת עם האמונה בבריאה" -השם טבע יכלול כל היצור ,הנברא בששת ימי בראשית ,את העצמים
המורכבים והעצמים הפשוטים ,ולכן יחשבו לנחלת הטבע לא לבד הארץ ומלואה וכל היסודות אבות המון
37בן יהודה ,אליעזר ,מילון הלשון העברית הישנה והחדשה ,ירושלים תל אביב , 1948 ,כרך רביעי ,עמ' 1844-1842
38האנציקלופדיה העברית ,ירושלים ,תשכ''ו ,כרך שמונה עשר ,עמ' 301-298
39אבן שושן ,אברהם ,המילון החדש ,ירושלים ,1993,כרך שני,עמ' 871-870
16
צבאיה ,כי גם השמים ושמי השמים וכל צבאיהם 40'' .תוספת זו לא היית ה נחוצה לו לאברמוביץ ,אילו
המילה עצמה היית ה מכילה בתוכה את הימצאותו של בורא כלשהו (כמו המילה 'בריאה',למשל ,כפי
שיודגם להלן) .אברמוביץ נמנע מדיון מפורט בדבר הכוח הבורא ורואה בטבע 'יצור הנברא' ,אך אינו
מעוניין לעסוק כאן בשאלות תיאולוגיות ,לכן מסתפק באמירה כללית שאינה מעוררת פולמוס.
בכך ניתן לראות את השפעתם של
חוקרים יהודיים שהיו לפניו ואף מוזכרים במבואותיו ל 'תולדות
הטבע' .ברוך לינדא ,המוזכר בכרך השלישי
41
התייחס אף הוא בצורה מעורפלת במקצת לשאלה
התיאולוגית בדבר הכוח הבורא ,אם כי החיל את המילה 'טבע' גם על המציאות וגם על הכוח העומד
מאחוריו ,ו הגדיר את הטבע כמילה המקפלת בתוכה שלושה עניינים'' :טבע (נאטור) הוא שם משותף
לשלושה עניינים מתחלפים א .כולל כל הגשמיים הנמצאים בתבל עם כוחותיהם וסגולותיהם ב .הוא שם
לכוח הפועל בבריאה בו קיום הנבראים ובבחינה זו אין הבדל בין אמרנו הטבע או הבורא ית' ג .הוא שם
מטבע האדם להשכיל ,מטבע האש
המיוחד לכוח אחד או כוחות הרבה אשר לכל גשם פרטי כאמרנו
להדליק וכדומה .ההשכלה וההתבוננות בבריאה ובברואים לדעת טבעיהם סגולותיהם וכוחותיהם
והתולדות המסתעפות מהם היא הנקראת חכמת הטבע''.
42
גם החכם רייכנבאך המוצג בהקדמה ל'כרך העוף' ראה במילה זו את הבורא והנבראים כאחד ,והדגיש
בהגדרתו את החוקיות שבטבע שיש בו''-אובייקטיב -העולם הנברא התבנית והחוקיות של
גופי הטבע;פרדיקטיב – הנבראים או סכום הנבראים לצורותיו הגופניות השונות; סובייקטיב – כוח
היצירה ומעשה היצירה''.
43
זאת ועוד ,בדבריהם של חוקרים אלו מהדהדות קביעותיו של שפינוזה -המבחין בין התופעות שבמציאות
לבין החוקים שמאחוריהם .שפינוזה קורא לסיבה שמאחורי המציאות בשם
''טבע טובע '' ( natura
)naturansשה וא ' 'מהות נצחית ואינסופית בחינת סיבה חופשית אלוהים – אחדות המקיפה את הכול''
והמציאות הגלויה היא ' 'טבע טבוע' ' ( )natura naturataשהוא ' 'כל שמתחייב מתוך הכרח טבעו של
אלוהים או אחד התארים של אלהים ,זאת אומרת ,כל האופנים של תוארי אלוהים בבחינת דברים שהם
באלוהים ושבלעדי אלוהים אינם יכולים לא להיות ולא להיות מושגים– העצם האלוהי כשמסתכלים בו
מבחינת הריבוי והשינוי''.
44
המילה העברית 'טבע' מתאימה לציין כפילות זו ,כיון שאינה שם פעולה מובהק' .טבע' יכול להיות ' טבוע'
או 'טובע' וכך משאירה מקום רב לפרשנויות בדבר זהות הבורא.
45
40אברמוביץ 1860,תולדות הטבע1:
41אברמוביץXXVII:1872,
42לינדא :1810,ג'
43
הגדרות אלו של לינדא ורייכנבאך מתקשרות לפירושים הנוספים של המילה ,המקיימים ביניהם זיקות פוליסמיות .כך
המושג 'טבע' -פירושו גם – ''אלמנט ראשוני יסודי'' ו ''-תכונה קבועה ועצמית אופי מהות סגולה מיוחדת'' .כנעני ,יעקב .אוצר
הלשון העברית לתקופותיה השונות ,מסדה תשכ''ד ,וכך פרש גם אבן שושן – ''תכונה אופי המהות היסודית הטבועה בכל דבר
או יצור מבראשיתו''; ''יסוד מיסודות העולם -אלמנט ראשוני''
44מתורגם על ידי הוגו ברגמן בתוך :ברגמן266:1974,
45
ואכן כבר בספרות המחשבה של ימי הביניים המילה 'טבע' היית ה נוחה כדי לייצג יישות שאינה לגמרי מזוהה המפעילה את
יצורי הטבע .כך ב'ספר הכוזרי' מלך כוזר ראה בטבע כוח עצמאי ,ואילו החבר היהודי ראה אותו ככוח המופעל על ידי האל" .
אמר החבר :ומה הוא הטבע? אמר הכוזרי :הוא כוח מהכוחות על מה ששמענו בחכמות ,ואין אנו יודעים מה העולם הוא ,אבל
17
כאשר אברמוביץ יתרגם מגרמנית ספר הממיין את בעלי החיים שבעולם ואף
יתאר את מנהגיהם
והתנהלותם ,הגיוני הוא שיכנה אותו בשם " -ספר תולדות הטבע" (את המילה תולדות הוסיף כדי להגביל
את הדיון רק ליצורים ארציים'' -אמנם השם תולדת הטבע ,כולל את היצורים האלה ,אשר המה צאצאי
הארץ ,ומורה כי היא תדבר על החי ,על הצומח ועל הדומם'
Geschichte-(Hystoria Naturalis) .
') שם זה מהווה גם תרגום של מדויק
46
גם ב'פרק שירה' ישתמש במילה זו במשמעות של 'תכונה קבועה'-
''מטבע של כל בריה ומידותיה
המוטבעות בה נחכם לדעת את יוצרנו יוצר בראשית לבלתי נחטא ונסור מחובותינו האנושיות וממידות
המוסר''.
47
המילה 'טבע' כמילה 'בלשונם'
תופעה נוספת המייחדת את שימושו של אברמוביץ במילה 'טבע' ,היא שהוא נזקק לה בדיוניו אודות
האוניברסאליות של לימודי הטבע .המילה 'טבע' ,שאינה שגורה במקורות,
48מתאימה לייצג חכמות
'זרות'.
כך במבוא לכרך 'היונקים' (הכרך הראשון של 'תולדות הטבע' )" -והנני מטיף לך קורא יקר דברים מעטים
על אודות ספר תולדת הטבע שהעתקתיו ,מדוע בחרתי בו ,ועל דבר העתקתי…אגיד לך ,כי עמלתי בזיעת
אפי להעתיק ספרי בלשון צחה וברורה למען ירוץ הקורא בו והתאמצתי בכל עוז לשפוך על העתקתי רוח
שפת עבר ומליצותיה ולהעטיף רעיוני זרים במעטה קודש ,וילדי נכרים אלה
את ההיסטוריה של מחקר הטבע
מתייהדים…" ;49בסקירתו
קובע ש" -אריסטו היווני הוא הראשון אשר החל לייסד לימודי
הטבע…" ;50ב'עין משפט' לימודי הטבע מתוארים כאמצעי להלחם בדעות קדומות ''דברי מדוחים''
שאליהם הדרדר האדם בימי קדם ''בדרך כזו באר לו אז האדם כל המחזות שראה ובדרך כזו התבררו לו
51
רזי עולם וסתרי תעלומות הטבע''.
החכמים יודעים אותו בלי ספק .אמר החבר :אבל ידיעתם בו כידיעתנו,גדר אותו הפילוסוף כי הוא ההתחלה והסיבה אשר בה
ינוח וינוע הדבר אשר הוא בו בעצם ולא במקרה "(רבי יהודה הלוי,ספר הכוזרי ,בתרגומו של יהודה אבן שמואל ,מאמר ראשון
סעיפים ע'-ע''ז) וכן" -לחכמה הנפלאה התקועה בו הנקראת אצלם טבע ,והוא כוח משתדל בשמירת המין וכו' ,והיה כל אשר לו
הכוחות האלה וכו' הוא אשר ינהיגהו הטבע על דברי הפילוסופים ,ועל האמת שהבורא יתברך ינהיגם בתכונה מהתכונות ,קרא
אותה התכונה ההיא אם תחפוץ טבע או נפש או כוח"(שם מאמר חמישי סעיף י') .וכך גם רבנו בחיי בספרו 'חובת לבבות' קבע
ש''והעלה בזה שהדבר שהוא עושה מעשה אחד תדיר ,מורה שמעשהו אינו לרצונו ,אך הוא עושה בטבעו שהטבע עליו בלבד
ויש לו מכריח שמכריחו על המעשה ההוא ואין לו יכולת לשנות ממנו כאש אשר כוחה השריפה בלבד וכמים אשר הם מקררים
בטבע בלבד( ''.רבנו בחיי ,חובת הלבבות ,שער הבחינה פרק א')
46אברמוביץ ,שם:כרך א' עמ'1
47אברמוביץ46 :2000,
48
במשנה ובתלמוד חז'ל קוראים לטבע "עולם" כמו "עולם כמנהגו נוהג" (בבלי ע'ז נ'ד ע'ב) ,ואילו המילה 'טבע' משמשת
אצלם לציון "תכונה קבועה ועצמית ,סגולה מיוחדת" למשל"טבעה של תפילה" (ירושלמי ברכות פרק ה' הלכה ב')( .על פי
קאסאווסקי ,חיים יהושע ,אוצר לשון התלמוד ,ירושלים ,תשכ''ה ,כרך ט''ו ,עמ' )25כמו כן מילה זו היא מילה מאוחרת יחסית
ועיינו בדברי בן יהודה בהקשר זה מילון בן יהודה הישן''-אבל צריך לידע ששם טבע הוא מהמצאת האחרונים מזמן ארבע מאות
או חמש מאות שנה סמוך לזמנינו מאחר שאינו מצוי בדברי חכמינו הקדמונים ז''ל'' (שאלה לחכם צבי בשו''ת חכם צבי יח.
מצוטט בבן יהודה ,שם''1842:שם טבע בהוראתו הכללית והמופשטת – לא במשמעות תכונה מוטבעת במין או באיש מה –
נמצא ראשונה בתרגומי ר' יהודה ן' תיבות בייחוד בהעתקת ס' הכוזרי'' ) .ועיינו גם בקלצ'קין יעקב ,אוצר המונחים
הפילוסופיים ואנתלוגיה פילוסופית ,פלדהיים ,ניו יורק ,תשכ''ח,עמ' 10
49אברמוביץXVIII:1860,
50אברמוביץ ,שםXX :
51אברמוביץ ,תרכ''ז2:
18
זוהי הסיבה ש ביצירותיו הבלטריסטי ות המילה ' טבע' מופיעה במקומות של פולמוס
בוויכוחו עם המשכילים הצעירים והנלהבים ב
עם ה יהדות .כך
'האבות והבנים ' מזכיר בן דוד את "ספרי חכמי לב"
ש"חידשו רוח נכון בקרב העברים ,והמה הביאו להם חיל ידיעות הטבע ולשונות הגויים" (עמ' י'ד) ; 52
שמעון הצעיר ,בוויכוח עם הוריו נוקט לשון משכילית ומבקר את היהודים הטוענים שלימוד המדע
והטכנולוגיה היא משימה השמורה רק לגויים ואומרים ש"רק על הגויים המצווה לשבת יצרה ,לחקור
ולהבין בכל אופני מועיל ליישוב העולם ,ולהוציא כוחות הטבע לתכלית היישוב באופן היותר מועיל…"
(עמ' כ'א ) ; ב'ספר הקבצנים' כאשר המספר מתאר את הליכתו בשבעה עשר בתמוז" ,עטוף טלית ומעוטר
בתפילין" ומנסה להתרכז בתפילה ולא להסתכל בעולם שסביבו נוקט הוא את המילים "והיא ,התולדה
,כלומר הטבע בלשונם ממשכת אותי להסתכל בפניה…" (עמ' צ''א); ב'בימים ההם' בילדותו של שלמהלי
הוא חי ב"ביצה" של דלפונה ,ובמחשבותיו מפליג לעולם שכולו דמיון ,שכולו טכסט ,אבל בעצם מנותק
מן המציאות הסובבת אותו ולכן "את טבע הארץ כאן עם מיני צמחיה ומיני חיות ועופות שבה לא ידע
שלמהלי" (עמ' רע''ב)(.ההדגשות אינן מופיעות במקור)
54 53
52כל המובאות מסיפוריו של אברמוביץ לקוחות מ"כל כתבי מנדלי מוכר ספרים" הוצאת דביר תל-אביב תשי''ח ,אלא אם כן
צויין אחרת.
53יוצא מכלל זה הוא 'על דבר המדעים' ,שכמעט לכל אורכו נקט לשון 'תולדה' בלי הבחנה .המליץI
54גם בעניין זה אברמוביץ אינו אלא ממשיך דרכם של הוגי דעות יהודיים ,שאף הם ייחסו למילה 'טבע' קונוטציה אוניברסלית,
והשתמשו במילה זו בעיקר ביחס לתורות מדעיות או פילוסופיות של הוגי דעות נכרים בנסיונם לגשר ביניהן לבין העולם
היהודי .כך במובאה שלעיל מתוך ספר הכוזרי המילה 'טבע' מוזכרת לראשונה על ידי מלך כוזר .בדיון המתפתח בינו לבין
ה'חבר' היהודי ,אודות המושג 'טבע' עולה המתח בין עולם היהדות לבין החכמה ה'זרה' .שכן הפילוסוף ב'ספר הכוזרי' ראה
בטבע כוח עצמאי ,ואילו היהודי רואה בו כוח שמאחוריו עומד האל' .טבע' היא מילה "ששמענו בחכמות" והיא "נקראת
אצלם" ,היא נתפסת בעיני ריה''ל כמילה שאינה יהודית ,ושיש למצוא דרך להכילה בתוך עולם המחשבה היהודי .דוגמא
מאוחרת יותר לשימוש ב'טבע' בקונוטציה זו נמצא אצל נציגיה הראשונים של ה'השכלה' היהודית .ב'מאמר על יהודי ונציה'
של שמחה לוצאטו טוען המחבר'' -לא זו בלבד שלא נמצא אצלם שום איסור לעסוק בחכמות ההומאניסטיות ,אלא שהם
חושבים כמצווה מן התורה להתבונן בדברי הטבע ,כדי להשיג על ידי כך ידיעה קרובה לאמת על גדולתו של הבורא'' [לוצאטו,
שמחה ,מאמר על יהודי ונציה ( )1683מוסד ביאליק ,ירושלים ,]1950 ,עמוד ]148
וכן הרמח''ל בספרו 'דרך ה' בהצדיקו לימודי מדע נקט את המילה 'טבע''' -אמנם גם מצד החקירה במופתים הלימודיים יאמתו
כל הענינים האלה ,וייווכח היותם כן מכוח הנמצאות ומשיגיהם אשר אנחנו רואים בעינינו על פי חכמת הטבע ,ההנדסה,
התכונה ושאר החכמות מהן ילקחנה הקדמות אמיתיות אשר ייוולד מהן ברור הענינים האמיתיים האלה'' (רמח''ל ,דרך ה'-ספר
הדרכים ,פרק ו')
בעניין זה ניתן להבחין בהשפעתן של רוחות הנושבות באירופה במאה ה 18על הלך מחשבתו של רמח''ל .בתקופה זו המילה
טבע זוכה למעמד מיוחד וראויים כאן דבריו של קרל בקר '' :אם רצוננו לגלות את הדלת האחורית הקטנה המשמשת לתקופה
כלשהי הכניסה החפשית אל הדעת יפה נעשה אם נ חפש אי אלו מלים מוצנעות שהוראותיהן תולוית בספק והן מורשות לה יפלט
מן הלשון או מן הקולמוס בלי פחד ובלי חקירה ודרישה; מלים שמחמת שינון מתמיד יצאו מגדר משל ומליצה ול פיכך מחליפים
אותן ,בטעות ומבלי משים ,בעובדות אובייקטיביות .אין ספק שבמאה ה 13היו מילות המפתח אלהים ,חטא ,חסד ,ישוע,
שמים ,וכיוצא באלו;במאה ה -19חומר ,עובדה ,תכליתיות ,אבולוציה ,קדמה; במאה ה – 20יחסיות ,תהליך ,הסתגלות ,תפקיד,
תסביך .במאה ה ,18המילים שבלעדיהן לא היה שום איש נאור יכול הגיע למסקנה מרגיעה ,היו:טבע ,חוק טבע ,סיבה
ראשונה ,תבונה ,רגש ,אנושיות ,השגת שלמות המידות''( .מצוטט בשביט)85 :1987,
19
.2
המונח 'בריאה'
מכתב אלוהים הוא חרות על לוחות הבריאה
מבוא לכרך 'הזוחלים' ' -ספר תולדות הטבע'
המונח 'בריאה' ,אף כי משמעותו המילונית זהה ל'טבע' ,מופיע בדברי חז''ל והוא בעל קונוטציה דתית.
בהיותו שם הפעולה של הפועל 'ברא' (בבנין קל) הוא מניח מקום ל'בורא' ,ואכן 'בריאה' מופיעה בכתבים
קבליים כאחת הדרגות בסולם ההאצלה האלוהיים 55.זוהי הסיבה שהמילה 'בריאה' משמשת את אברמוביץ
במקומות בהם רוצה להציג את הערך הדתי שבהתבוננות בטבע.
את ה מבוא לכרך 'הזוחלים' של 'ספר תולדות הטבע' פותח המחבר בטענה אפולוגטי ת המופנית למקטרגיו
היהודיים ,בה קובע שאין לו צורך ב' 'תו מליצת גאוני ישראל '' כדי להכשיר את ספרו .לטענתו,
עצם
הצרוף 'תולדות הטבע' יש בו שבח לאל ו ' 'הוא לבדו יגיד תהילתו '' .בעיניו זהו חותם הכשרות המשכנע
ביותר מפני שהוא חותם של האל בעצמו '' -שמו זה יגיד כי תווי שדי יעידהו וחותם אדון כל התולדות
יציץ עליו' ''.הכשרה' זו באה לידי ביטוי בקטע בכך שהכותב עובר משימוש במילה 'טבע' לשימוש במילה
'בריאה' '' -הטבע הלא כבוד אל הוא הנגלה בתבל לעין כל בשר ומעשה ידיו ויצוריו הנפלאים הם הגות
רוחו ומאמרו הנאצלים בשפל מזיו חכמתו העליונה מכתב אלוהים הוא חרות על לוחות הבריאה ,הסתכל
במעשיו ציוו לנו חכמינו שמתוך כך אתה מכיר את מי שאמר והיה עולם ׂ 56''....
תופעה זו נשנית גם ביצירות הבלטריסטיות -בתיאור הנוף ב'האבות והבנים' ה'בריאה' הינה ישות מיסטית
המשמיעה קול " -הבריאה לא תחריש וגם אז רוח אל חי בתוך מזרע הצמחים וביצי הרמשים"(עמ' מ'ג) ;
באותו סיפור שמעון ,היהודי הצעיר נושא נאום 'משכילי' בפני הוריו ומנסה לשכנעם בדבר הלגיטימיות
שבעיסוק בטבע .בתוך כך הוא עובר בצורה מחושבת מהמילים "כוחות הטבע" למילים "הדר בריאתו של
מלכו של העולם"(עמ' כ'א) ; ב'בעמק הבכא ' מילה זו מופיעה כהכנה לתפילתו של שמואל הסמרטוטר
המתבונן סביבו"-בערב יום צח בקיץ הבריאה היא ככלה"(עמ' קפ'ח) ; כך גם ב 'בימים ההם ' היא מופיעה
בעת ההתגלות האישית הדתית שחווה המספר "-את החיזיון הזה לפני ושפת הבריאה סביבותיי הייתי מבין
אז ומרגיש בליבי"(עמ' רנ''ח);וכך ב'שם ויפת בעגלה' הנוסעים "מחזה שדי יחזו על-פני תבל ארצו ונהנים
מזיו הבריאה"(עמ' שצ''ט).
55
במילון בן יהודה מפרט את ההופעות בקבלה למשל "אצילות ,בריאה יצירה ועשיה" (פלח הרימון ט'ז א) גם רמח''ל מזכיר
'' ששה ספירות ומהם נעשו ד' עולמות אצילות ביאה יצירה ועשיה ''( .הערך 'בריאה' מילון בן יהודה כרך ב' עמ' )621-620
56אברמוביץXX :1867 ,
20
.3
המונח 'תולדה'
חשקה נפשי בתולדה היפהפיה ובאהבתה אשגה תמיד
מספר הזכרונות
המונח 'תולדה' כמו המונח 'טבע' ה וא ' ניטראלי' מבחינה תיאולוגית והוא הקרוב ביותר למונח ''nature
שבמשמעותו הראשונית היא לידה .
57
ואכן בכתבי אברמוביץ 'תולדה' מתארת מציאות חיה ומתחדשת,
בניגוד ל'טבע' הסטטי יותר .היא מתארת את התופעות המשתנות ולא את 'חוקי' המציאות .ה'תולדה' היא זו
שנתפסת בחושים ,שנחקרת ושעל פיה נלמדים חוקי ה'טבע'
.
58
כמו כן ,עובדת היותה מילה בנקבה
מעניקה לה אופי ארוטי וחושני ,ומזמנת צירופים ציוריים מרובים אותם מנצל אברמוביץ בכתביו.
את אפקט ההתחדשות המקופל במילה זו ניצל במבוא לכרך 'העוף' של 'תולדות הטבע' ,שם מתאר
אברמוביץ את יצירת העולם כתהליך מחזורי של בריאה ,מוות ולידה מחדש .לטענתו בתחילה "נראו על
פני האדמה אחרי התקררה…הצמחים שפלי המדרגה ,הם בעלי החיים פחותי הערך ,הדומים זו לזו בדמות
תבניתם ,עד כי עוד היום לא עלתה ביד החכמה להפרידם בגבולות קצובים .מהפכות הארץ והמגרעת בכל
הדברים הדרושים לקיום החי הן הם שמו אחר כך קץ להברואים הראשונים אפס לא נכחד קימם מבלי
היות להם ירושת פליטה ,כי חוק עולם הוא מני עדה ,מני שים הטבע עלי ארץ :אשר אין כליון חרות בכל
התולדה!''
59
את האופי החושני של 'תולדה' ניצל אברמוביץ ביצירות הבלטריסטיות בהדגימו חושים שונים
המתעוררים לנוכח הטבע .חוש הראייה נהנה מהיופי האסתטי של ה'תולדה' ב'האבות והבנים' " -יפיפית
תולדה מלכת השמים והארץ יפיפית בקיץ יפיפית בחורף ,יפיפית בכל תקופות השנה…"(עמ' מ'ג) ; חושי
המישוש והשמיעה מתעוררים ב'בימים ההם'
"-והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה
להתענג מזיו ה תולדה .יעלת חן זו מאירה לו פניה ,מספרת עימו מבין שיבולים לוחשות של דגן חיטה
ושעורה… הוא משתטח על מרבדים של דשא …והיא משיבה עליו רוח עדנים ,מסלסלת שערותיו
ונושקת לו ועושה לפניו…שלמהלי מתרגש ,ליבו מתמלא נעימות וטוב לו…"(עמ' רע'ט) ; ויש שה'תולדה'
' 57טבע' בדרך כלל משמשת כתרגום המילה האנגלית ,natureשאחד מפירושיה הוא creative power in the material
world
האטימולוגיה של המילה natureהיא המילה הלטינית natusאו nasciשפירושו to be born
דומה באופיה למילה physisביוונית .אצל אריסטו מילה זו מונגדת למילה .metaphysicsברפואה מילה זו משמשת בתור
משהו הגדל ומתפתח כמו symphysis ,epiphysis
Harper, Douglas R., Online Etymology Dictionary
58
בנוסף להיותה מילה נרדפת ל'טבע' בן יהודה הצביע על משמעות נוספת והיא 'כל מה שנולד במשך הזמן מאדם או
מדבר',וגם 'מאורעות הימים ,קורות' .כרך 7689-7687 16
59
אברמבויץ2 :1866,
21
קשורה לתחושה כללית של עונג ושמחה כמו ב'האבות והבנים'" -כל המתענג מזיו כבוד התולדה קרא לו
עונג ויצא לשוח על פני השלג…חמדת הימים קרא בן דוד ההוא בימי חייו ,ויקוו לשבע ולהתענג
מטובו…"(עמ' ל'ב).
אולם יותר מכל בולט אופייה הארוטי של 'תולדה' :ב 'רשימות לתולדותי ' מעצב אברמוביץ את התולדה
ככלה"-שם כיליתי עיתותי בהלך נפש ומראה עיניים על יפעת
התולדה והדר גאונה… נמשכתי אליה
בעבותות אהבה ומשוש חתן על כלה ששתי עליה .יום יום יצאתי השדה לשחר פני אהובתי ולהתעלס
באהבים עם יעלת חן זאת…"(עמ' ב') ; ב 'מספר הזכרונות ' " -חשקה נפשי ב תולדה היפהפיה ובאהבתה
אשגה תמיד(".עמ' שס'ז) ; ב 'האבות והבנים '" -ה תולדה ביופיה לפניו בגבעותיה ועמקיה ובכל
חמודיה…"(עמ' י'ד) עיצוב ארוטי זה של הטבע הופך אותו למשהו
'אסור' שיש להתגנב אליו '' -הנה
היער ,הנה עציו הנחמדים! הכול ששים בו ושמחים ,ואנחנו יהודים ,אוי… 'שבט בני ' ,אם תוכחת שדי
ושבטו עלינו ועל בנינו 'מואסת כל ע ץ' אוסרת בהנאה את ה תולדה ואת כל עץ בה…" ; כך גם בפתיחה
ל'ספר הקבצנים '" -והיא ה תולדה ,כלומר הטבע בלשונם ,הייתה באותה שעה ,מעשה שטן ,נאה מאד
וממשכת אותי להסתכל בפניו ,והיו הרהורי ליבי מנצחים זה עם זה…" (עמ' צ'א)
;יש ו'נשיותה' של
התולדה מנוצלת להראות את חריצותה כמו ב 'האבות והבנים '" -ימים אשר ה תולדה ,אשת החיל תשלח
ידיה בכישור ותטווה מרבבות חלקי הצמח הדקים פתילי דשא וציצי חן להלביש את האדמה…"(עמ' מ'ה) ;
לעומת זאת היא יכולה להיות נוכריה ומכשפת כמו ב'ספר הבהמות'" -יצרי הטוב מוכיח אותי ואומר :זאת
לך בחור ,מיפת תואר זו שחשקת בה ,מהתולדה היפהפייה בת אל נכר היא בכשפיה הרבים מושכת אחריה
את האדם ונותנת בליבו געגועים ורגשי תעתועים מעין אל שבליבך עכשיו .מה לך
ולנוכריה זו? לבית
המדרש לך נער שובב!"(עמ' שנ''ח).
מכל האמור לעי ל עולה ש שימושו של אברמוביץ במילים השונות 'טבע' 'בריאה' ו'תולדה' אינו מקרי,
והוא ניצל את תכונותיה הייחודיות של כל מילה בהתאם לצרכיו" .טבע" משמשת את אברמוביץ בקטעים
משכיליים כדי לתאר מדע ,חכמת זרים ,או מושג רעיוני פילוסופ י .לעומתה "בריאה" היא מילה דתית
בעיקרה ומשמשת בזמנים של התפעמות דתית ,של הכנה לתפילה ,או כטיעון הנועד להוכיח שההתבוננות
בטבע היא מעשה דתי" .תולדה " היא המגוונת מכולן ,היא בעלת איכות
דינאמית ,וויטאלית ,ארוטית,
היא מ תייחסת לכל מה שהוא מפתה ,מענג ואף אסור .היא מושא של תשוקה ואף גורמת להשראה
פיוטית.
השימוש המעורב במושגים אלו מעיד על הראיה המורכבת של אברמוביץ את הטבע ,שעבורו הוא יהודי
ואוניברסאלי; הוא ישות מובנת הניתנת לבחינה ובו בזמן מקורו הוא אלוהי והיווצרותו היא בגדר סוד;
הוא מקודש אך גם מקום של עונג חושני .מורכבות זו יכולה להוות מפתח חשוב בבחינת אופיים של
תיאורי הטבע ותפקודם ביצירותיו.
22
ב .תיאורי הטבע כמייצגים השקפת עולם פילוסופית בכתבים
הפובליציסטיים
במספר מאמרים פובליציסטיים ובעיקר בהקדמותיו של אברמוביץ לכרכי 'תולדות הטבע' ול'פרק שירה'
60
ניתן למצוא התייחסויות נרחבות לטבע החושפות את השקפותיו התיאולוגיות והערכיות.
'.1על דבר המדעים'
61
'על דבר המדעים' הוא תרגום מרוסית של מאמר מאת ההיסטוריון הרוסי נ.מ .קאראמזין(,)1766-1826
בו מתפלמס הכותב עם ההשקפות
הפופולאריות של ז'אן ז'ק רוסו המתנגדות להשכלה ,ומציע כנגדן
עמדות פוז יטיביסטיות .תרגומו של אברמוביץ למאמר זה ,ובעיקר הערותיו בשוליים ,שופכים אור על
השקפותיו המוקדמות עוד בהיותו פובליציסט צעיר.
בפתח מאמרו של קאראמזין מביע הכותב דברי הערכה לרוסו '
'חובב האמיתיות '' שניחן לדעתו בטוב,
ביושר לב ובאהבת אדם ,אולם הוא מסתייג מ ''משפטו על החכמות' ' שה ינו ' 'אספסוף תהפוכות והגיוני
כחש'' ,אך עדיין יש לו השפעה רבה על הציבור (גם אחרי מותו ) .לדעת קאראמזין ,רוסו יצא חוצץ נגד
המדע בלא שייתן אפילו הגדרה מדויקת למושג 'מדע' ,דבר שהוא מנוגד למסורת האריסטוטלית התובעת
מכל חוקר ''לתת קצב לכל דבר ולגדרו ,אם בחפצנו לשפוט עליו שפוט לאשורו'' .בהמשך המאמר מדגיש
קאראמזין שהרצון להשכיל נולד ''מחשק הלב'' -הוא הנטייה הטבעית להבין את העולם''-האם לא התולדה
לבדה נטעה בתוכנו החשק העז ההוא אל החכמה ומדע? האומנם יכול האדם להיות חסר רגש בעת ההיא,
אשר תרעם עליו התולדה ברעם נורא ,בעת אש מפיה תאכל על חוג שמים ותבקע חלוני רקיע ,בעת יהמו
יחמרו מימיה בימים גדולים רחבי ידיים ,בעת תציץ ותפרה לעיניו בתלבושת ירקרק או תופיע בפרי חמד
הנוצץ כעין נחושת קלל; או בעת יאשר כמו נלאה מהדר גאון רבבות פליאותיה עוטה שלמת בציר
שחרחורת ותירדם תרדמת החורף תחת מכסה שלג לבן מעשה ידיה?''
לטענתו ,הנטייה להבין את פשר התופעות הטבעיות נולדה עם האדם .קאראמזין מצייר את האדם הפרא
החי ביערות ש ' 'מביט בתימהון על מראה התולדה ועינו תסב ממחזה למחזה ,משמש יבוא לירח בצאתו,
משן סלע הנמטר מקצף משברי ים על כר נרחב ,במקום ברכות מים מפכים ונחלים ברצי כסף ,במקום
הדודאים בשלל צבע רקמתים יציצו ויתנו ריח .בגיל דממה דקה יגיל וישמח על חן מפלאות התולדה,אשר
לעתות נעימות הנה ענוגות ולעתות הנה איומות ונוראות… .והוא לקצות שמים יביט יתור יבקש ולא
ימצאם -השמים כדוק מתוחים לכל ארבע רוחותיו -התולדה מסביב לו לא תוכל להיראות בכל כבודה,
60
לקורפוס זה שייך גם 'משפט שלום' (אברמוביץ - )1860,אוסף מאמרים משכילי ,שכולל את 'קלקול המינים' ,העוסק
בביקורת נוקבת על צוויפל בשל זלזולו בהשכלה והערצתו לחסידות .אין במאמר זה התייחסות ישירה לנושא הטבע ,ועל כן
הוא אינו מצריך כאן דיון מפורט.
61אברמוביץ1861,
23
ובהוד מחזה בלי מצרים זה תיקרא לפניו ' '.ממילא לא יוכל האדם לעמוד בפני התשוקה האדירה להבין,
למיין ולהכליל את התופעות המתרחשות סביבו ,על מנת להגיע בדרך האינדוקציה להבנה מופשטת של
העולם'' -אמנם עד מהרה יתעורר בתוכו הכוח או הכישרון הנפלא ההוא ,אשר זה שמו יקראו לו שכל,
הכישרון ההוא ,אשר אך חיכה ליום שיזועו חושי גו למען יקום לקול הרגש ויצא לפעלו .כשמש זורחת
יאיר על פני המזימות המרחפות בתוהו ,מבדיל ומקבץ אותו לאגודה אחת ,אף מוצא ,בינותן שינוי וה וא
כ דמות יחוס פרטי וכללי ומוליד מזימות חדשות מזימות מופשטות אשר מהן תצא תורה וראשית חכמה ''.
תהליך זה של הבנת התולדה יהפוך את האדם מאובייקט לסובייקט ויעניק משמעות קיומית לחייו-
''מתחילה ישיג חכמת התולדה ,דעת החיצוניות דעת הדברים הנראים ואחרי כן על פי הפשטות שונות
יעלה האדם ויגיע אל הדעת אותו ונפשו פונה ממורגשים למרגישם ,וגם כי איננו חכם כמו דעסקארט הלא
יאמר - :הנני מרגיש אם כן הנני נמצא ומה איפה זה אנכי? כל חכמת הנפש הרבה הלא היא רק מענה על
השאלה הזאת לבד''.
לכאורה ,ניתן לראות במעשה התרגום של מאמר זה הסכמה מלאה עם תוכנו הפוזטיביסטי ,התועלתי
והחילוני .אולם שתי הערות שוליים ,שהוסיף אברמוביץ לטכסט המקורי ,מצביעות על כך שאברמוביץ
חותר תחת חלק מקביעותיו של קארמאזין .הערתו הראשונה מופיעה בקטע בו מגדיר קארמאזין את המדע
כ כ' 'הכרת התולדה והאדם ,או מערכת עשתונות תכונות'' .אברמוביץ מרגיש צורך להחיל תכלית דתית
על הגדרה זו'' -הכרת שני דברים האלה תביאנו להרגיש להשכיל החכמה העליונה והקדומה''.
הערתו השנייה מופיעה בדיון אודות השירה .אברמוביץ
62
,המתרגם הצעיר ,חווה את הטבע כמעורב
וכמזדהה עם כאביו של האדם ,ועל כן מתקשה להזדהות עם הגישה התועלתית של קאראמזין
הרואה
63
בטבע אובייקט לחיקוי מיומנויות וה'אדיש' להלכי נפשו של האדם.
שתי הערות אלו יש בהן כדי לרמוז על נטיות של אברמוביץ שילכו ויתבהרו בהמשך כתביו ,כשמצד אחד
אברמוביץ ממשיך את דרכם של ראשוני המשכילים בהשקפותיו הרציונליסטיות ובניסיונ
ו לגשר בין
הפוזיטיביזם של בני דורו לבין השקפותיו היהודיות ,ומצד אחר מגלה גם נטייה לכיוונים רומנטיים יותר.
גם הלשון המשמשת את אברמוביץ ב'על דבר המדעים' יש בה כדי ללמד אודות השקפת עולמו .תיאור
הטבע בתרגום עשיר באלוזיות למקרא ומהדהד פסוקים רבים מספר תהילים (פרקים מ''ו ,צ''ג ,ק''ד
ועוד) ,מספר ישעיהו (מ' כ''ב) ,ומספר איוב (פרק ל''ט) ,וכן נוטה אברמוביץ לשבץ מטבעות לשון מתוך
הפיוטים שבסידור התפילה ,בעיקר אלו המקדימות את 'קריאת שמע' בתפילת 'שחרית' .האלוזיות
משמשות לרוב להעשרת הטכסט ואינן משנות את המשמעות המקורית שלהן ,אולם אברמוביץ עיצב
באמצעותן אווירה שונה ממה שעולה במקורות.
ראשית ,בעוד מקורות אלו מדגישים רובם ככולם את תחושת היראה העולה מההתבוננות בטבע ,אצל
אברמוביץ מודגשת דווקא תחושת השמחה .כך הביטוי '
'בגיל דממה דקה יגיל וישמח' ' אמנם שאוב
מהפיוט 'ונתנה תוקף' ,אולם השורה מה פיוט המקורי '' -וקול דממה דקה ישמע ,ומלאכים יחפזון וחיל
ורעדה יאחזון'' המדגישה את אימת יום הדין ו היוצרת אפקט של פחד ויראה ,עברה שינוי .על ידי המרת
62אברמוביץ ,שם 699-698:
63
התייחסות מפורטת יותר להערה זו של אב' ראו להלן חלק ב א 1
24
המילה 'קול' במילה 'גיל' (המהדהד בתוכו את המילה 'חיל' שבמקור) האפקט השתנה לחלוטין ,והתקבל
צרוף אוקסימורוני המביע תחושת שמחה והנאה בצד היראה .טכניקה זו של אלוזיה לפיוטים ולתפילות
תופיע שוב ברבים מתיאורי הטבע של אברמוביץ .ייחודה בכך שהיא 'מורידה' את הטכסט המקודש
למציאות 'נגישה' אך לוא דווקא נמוכה או 'חולית' אלא חיה וארוטית .בכך היא נתפסת בחושים של
הסובייקט החווה אותה ,אך לעולם אינה מופקעת מקדושתה.
שנית ,אברמוביץ מצרף יחד אלוזיות שיש בהן צבעוניות וחושניות '' -תלבושת ירקרק''; ''פרי חמד
הנוצץ כעין נחושת קלל''; ''עוטת שלמת בציר שחרחורת'' ;''מכסה שלג לבן'' .אלוזיות אלו אינן שאובות
מתוך תיאורי טבע מקראיים ,שהינם בדרך כלל תיאורים מכלילים וחסרי פירוט חושי ,אלא מתוך פסוקים
אחרים במקרא [כמו למשל ''שלל צבעים לסיסרא שלל צבעים רקמה צבע רקמתים לצוואר
י שלל''-
(שופטים ה':ל'); ''ורגליהם רגל ישרה וכף ככף רגל עגל ונוצצים כעין נחוש ת קלל'' (יחזקאל א' :ז') או
(דניאל א' :ו').
64
.2מבואות הספר 'תולדות הטבע'
כרך א – 'היונקים'
ב 1862פרסם אברמוביץ את 'היונקים' הוא הכרך הראשון של 'ספר תולדות הטבע'.
המבוא לספרו זה
בנוי במתכונת דומה לאלו של ספרי טב ע שנכתבו שנים ספורות לפני כן-דוגמת 'ראשית לימודים' של
לינדא ו 'תולדות הארץ' של שיינהאק
,בהן מוצגות טענות המאפיינות את התקופה ה'משכילית' של
המחצית הראשונה של המאה ה ,19לפיהן העיסוק בטבע לא רק שאינו נוגד את האמונה הדתית אלא
מבצר אותה ואף מחנך את האדם לתיקון מידותיו.
65
לביסוס טענה זו עורכים כותבי הטבע קטלוגים
64
על השפעתו הרבה של ספר זה על קוראיו ראו תיאורו של הזואולוג ישראל אהרוני '' :האהבה הרבה לטבע ,לאם כל חי,
ששפעה מכל מאמר ,מכל ביטוי יפה מכל צרוף מלים נבחר והולם ,השפיעו עלי השפעה עצומה בעודי ילד; ועוד היום מלבבים
אותי שלושת כרכי הספר הנפלא הזה כמו שמקסים אותי התנ''ך ,שאת שפתו האלוהית ,הטבעית ,חיקה אברמבומיץ'הילד' ,
המשתעשע עדיין בציפורים ואמרו שירה כמוהן אברמוביץ עול הימים העלז ,המפזז כלטאות המופזות באור קרני הזהב של
השמש בשדות אוקרינה ... .פרקי ספרו היו לי ישעיהו ,איוב או תהילים ...והיצורים האמתאורים בעט אומן ברוך יה זה,
בסגנון שאין משןו בכל שדה הספרות הזה ,היו ביעני רק עצמים מופשטים ,בחינות רוחות יער קלילות ,מצודדות נפש בחבלי
נועמן ויופיין ,ברוקדן ריקודי קסם על אפר זרוע פרחי חקן ,מזהירים בשלל צבעים (ןבודאי נראו כך גם בעיני מציירם ) ועוד
לא חלמתי ,שיום יבא ואהיה היהודי הראשון ,על כל פנים בארץ אבות שכל יומק וכל ציפור וכל זוחל הדר על אדמת ארצנו
והארצות הקרובות לה יהיו בכף ידי ממש(''....אהרוני ) 15-14 :2001
65בסוף המאה ה 18ובמחצית הראשונה של המאה ה 19הופיעו מספר ספרי מדע ביניהם :לפין,מנחם( .מסטאנוב) רפואות העם,
ז'ולקווה ( 1794תרגום של ספר של הרופא השוויצרי טיסו ); 'מודע לבינה' ברלין תקמ''ט 1789הכולל שבע אגרות על מדעי
טבע שונים ,ודוגמא של ארבעת הפרקים של רפואות העם; וכן לויזון ,שלמה .מחקרי ארץ ,ווינה ( ,1819מהדורה מאוחרת
ומעובדת יצאה בשנת 1839ווילנה ארץ קדומים ,בעיבודו של קאפלאן יעקוב ,ועם הקדמה של מרדכי אהרן גינצבורג .מאיליה ,
מנשה .אלפי מנשה וילנה .)1822לצורך דיוננו מעניין במיוחד ספרו של יאוועל 'לימודי הטבע' שמבואו אופייני לתקופה'-חובה
עלינו ללמד חכמות הטבע כי בלעדה אין לאל ידינו למלאות הרבה חובות המוטלים עליו ,אך היא תישר צעדנו ונתיבותיו תסקל,
מדרכת אותנו בדרך ישר להבין גדולת הבורא והשגחתו' .גם הוא מסמיך דבריו לחכמי ימי הביניים ,לראשונים ומפנה ל'שער
הבחינה' שב'חובת הלבבות' לרבנו בחיי ,ל'ספר נובלות חכמה' להרב יש''ר מקנדיאה .יאוועל מצטט מחז''ל מה'טור' ,מ'ספר
מצוות גדול' ,מ'ספר האורה' של''ה ,מ'מקדש מלך' ,מרס''ג מהרמב''ם וממהרש''א ומסכם ''-חובה היא על כל אדם ללמד חכמות
הטבע ואך יראת ה' היא חכמת הטבע וסור אליה בינה ( )...האדם הוא החשוב מכל היצורים הנמצאים בארץ בעברו יתרון נפשו
המשכלת והכשרי כוחותיה…' לעומת בע'ח המוגבלים' .כמה דברים נבראו רק בעבור האדם…מיני מתכות ואבנים יקרות…'
מצטט מהרמב''ם במבוא לסדר זרעים שהכל נברא עבור האדם .מפרט חלק נברא למקור מחיה חלק לתענוגות ובעיקר מדגיש
25
הסוקרים את ברואי האל מהגדול לקטן ומהשמימי לארצי .כמו כן הם מסמיכים את טענותיהם בדבר
החיוב שבעיסוק במדעים אל גדולי ישראל שעסקו בחכמת הטבע או שהטיפו ללימודה.
כך בפתיחה לספר 'הזוחלים' של לינדא הכותב רואה את התכלית הסופית של לימודי החכמה כ'השלמת
הנפש' ''-לבעבור תתקרב אחת אחת אל התכלית האחרון אשר קצב הבורא ית' לאדם ,לדעת מציאותו
ומידותיו בלב שלם ולהאמין באמונה שכלית בהשגחתו יתעלה ,מה רבו חסדי האל על מין האדם בכללו…
כי לא בשמים הוא ולא מעבר לים הוא ,כי אם בכל צעד וצעד אשר תצעדנה רגל האדם ימצא די השג מסת
נפשו ובכל אשר יפנה ישכיל בשכל הישר אשר חלק ה' לכל אדם ,אם רק יהיו עיניו וליבו שם כל הימים
להיטיב את דרכו ולתקן מעלליו ולדרוש את ה' בכל מקום הימצאו… כל נברא מהנבראים דעת אלוהים
ימצא בגלגל הנורא סובב סובב הולך על חוג שמים ובתנועת רמש קטן המשחק באבקת שמש -מחזה שדי
יחזה…'' הטבע על מרכיביו הוא מוסרי ויכול להוות מופת אתי עבור האדם
'' -כלמו יענו ענות גבורת
ממציאם כלמו יחד יתנו עידיהם ויגידו צדקת פזרונו ביצירה ,כולם כאחד יזהירו למשכילים להידמות
מעשיהם למעשיו ,לאהוב יצוריו ,להרבות עשות משפט וצדקה בארץ ולהתעלם באהבת האמת והטוב ,זאת
פעולת החכמה בכללה ואליה כוונו הקדמונים באומרם מגדר החכמה…''
גם שיינהאק בספרו 'תולדות הארץ'
67
66
כמשכיל טיפוסי המחויב לתפיסה 'תועלתית' הרווחת בתקופתו
מדגיש את התועלת שבלימודי הטבע '' -לימוד התולדה זה נעלה הוא בתועלותיו על כולהם ,ואין ערך לרוב
היתרון הנולד לכל אדם מידיעת מעשי היוצר כל ברואיו ,ויותר מזה לאיש ישראל הירא דבר ה' כי רק היא
המסילה אשר תדריכהו במרחב למבחר תכלית אשר אך בעבורו נוצר ותאלפהו דעת לכלכל כל מפעלו
לטוב בעבודתו לאלוקים בתורתו ובתגמול מידותיו(הדגשת המחבר) לרעהו וכל אשר לא יפקח עינו
להתבונן על מעשה יוצר גם שלוש אלה לא יתכנו לו – אין עבודה ואין תורה אף כל מידה טובה לא תנוח
בקרבו''.
כך מדגיש שיינהק ששלמות הבריאה תמחיש לאדם את השגחת האל ,את הנהגתו שיש בה שכר ועונש
הוגנים ,והכרה זו תביא לתוצאה משולשת :ראשית היא תביא ל ''יראת העליון רוממה לבל יעבור אף אחד
מפקודיו''; שנית הטבע ''יעורר רוחו לייחד כל מפעליו ,תנועותיו ושפך שיחו בהצנע ושום לב' ' .בתוך כך
שיינהאק מדגיש את הצורך באיפוק ומפרש את הפסוק 'לך דומיה תהילה' (תהילים ס'ה ב') כהמלצה לאדם
לשתוק' ' -הוא השתיקה מרוב רגשות הנפש והוא כי התהילה היותר גדולה לאלוהים הוא התמלאות הנפש
את האפקט הדתי של ההתבוננות בטבע ' -על ידי התבוננות בחכמות הטבע נשיג השגחת הבוא על כל בריותיו ואז ינטע בלבנו
מידת ההבטחה' 'התולע זוחל ארץ ,הרמש הרומש ,הדג השט בים ,הציפור יעוף בשמים ושאר היצורים מקטן עד גדול על פני
שדות וכרמים כיכר ויער הר וגבעה בקעה ועמק כולם יבקשו וימצאו מאכל לפיהם…וכו' תתחזק נפשינו בהאל הנשגב והנעלה
וביתר עוז נרגיע נפשנו בעתות הרעות…בצל החיסיון על ידה נכיר חסרוננו ועל ידה ננצל מכל רע .''...לטענתו חקירת הטבע
תעורר ''הרגשות נוראות מיראת רוממותו ,ואז נחדל מעשות דבר המתנגד לכבודו ,אך תגביר בקרבנו תשוקות חזקות להעריך
מעשינו ודרכינו לפי יחס כבודו וערך רוממותו…מידת ההכנעה,אחוות הענווה…'' (יאוועל:1836 ,עמ' ו')
דיון כללי על ספרי מדע שונים ועל יחסם של רבנים לגילויים מדעיים ראו רודרמן 81: 1995 ,לטענתו ,הרושם הראשוני לפיו
היהודים במזרח אירופה לא היו חשופים לחשיבה המדעית החדשה ,אינו מדויק .מחקרים אחרונים מוכיחים שלימוד עולם הטבע
תפס כנראה מקום מסוים בחיי הרוח של קהילות מסויימות במזרח אירופה כבר במאה ה .16-17ראו גם,סקירתה של טל קוגמן
הטוענת שמדעי הטבע תפסו מקום חשוב בהשכלה האירופאית ועוררו עניין חשוב אצל המשכילים היהודים ,אם כי כתיבה על
טבע הייתה משימה לא פשוטה עבורם בשל העובדה שכמעט לא הייתה להם מסורת של כתיבה מדעית(.קוגמן) 42-29:2005,
66לינדא: 1810,ה
67בעיני אברמוביץ הוא כותב הטבע העברי הראוי היחיד ש'השכיל לעשות' ,ש 'בדבריו לא עלה ערב רב מהבלי תעתועים
וכתב יושר דברי אמת' (אברמוביץ)II:1866,
26
ברגש מפלאי מעשיו הרבים' '; ושלישית האדם יכיר את ערכו ' 'כי גבה ערכו ונבדל מערך כל היצורים וכי
אך הוא תכלית הבריאה כולה ,ויבין איך יאות לו לעבוד את מלך אדיר כמוהו…''
בנוסף לתועלות בתחום המחשבה והאמונה מונה שיינהק תועלות גם בתחום היומיום :א.תועלת הלכתית –
לימוד הטבע יעניק פירוש מדויק יותר של ההלכה כתוצאה מהבנת מושגי הכלאיים ,הכשרות ,הברכות
וכו' ,וכן יעורר הערכה מחודשת לחכמת חז''ל .ב .תועלת מוסרית -בעלי החיים השונים בעולם משקפים
תכונות אנושיות ''להם כוחות ומידות נטועות משונות בכל אחד :מהם בעלי נקם ומהם בעלי חמלה ,מהם
חרוצים ומהם עצלים ,מהם אוהבי יצורים אחרים ומהם שונאים ועוד רבות כאלה…'
' ולכן האדם יכול
להפיק מהתבוננות בהם לקח מוסרי' ' :והאדם אשר ישים עיניהו על דרכיהם יבין לכלכל אחרי כן גם את
כל מעשה עצמו' ' ג .תועלת מעשית – ידיעת הטבע תסייע לאדם לשפר את איכות חיי בתחומי הפרנסה ,
הרפואה ,הביטחון וכו' .ד .הערכה של ' 'כוח לשוננו שפת עבר הקדושה מה רמה ונעלה היא על כל שאר
הלשונות… כי אין מילה בלשוננו אשר לא יהיה בה סגולה עמוקה ונפלאה'
' .בתוך כך סוקר את חכמי
הטבע היהודים המוכרים לו מימי התנ''ך והתלמוד שחלק נכבד מספרי חכמה זו אבדו לטענתו בזמן הגלות,
ולצידם מציג חכמי טבע הידועים לו מבין האומות :אריסטו ,לינאוס משבדיה וקפייר מצרפת.
68
'פתח דבר' של אברמוביץ בכרך הראשון של 'תולדות הטבע' הוא חזרה כמעט מדויקת במבנהו ובעיקרי
תוכנו על דבריו של שיינהאק
,עד כי נראה כהעתקה כמעט מלאה שלהם
שאברמוביץ רק ליטש את השפה והסגנון של שיינהאק ולא הוסיף דבר מעצמו.
,ו במבט ראשון נראה
אולם עיון זהיר יגלה
שינויים ותוספות המעידים על הבדל מהותי בדרך החשיבה וכן על ניצנים של עיצוב אומנותי עצמאי
,
שיתנו את אותותיהם בהמשך יצירותיו.
כאשר מונה את התועלות שתצמחנה מלימודי הטבע הלך אברמוביץ בדרכו של שיינהק ומנה 'תועלת
מוסרית' -שהיא תועלת דתית אמונית ' ,תועלת תורתית' -שהיא תועלת הלכתית ,ו'תועלת חומרית' -שהיא
תועלת מעשית ,כלכלית רפואית וכו' .אולם התועלת המוסרית מתוארת תוך הדגשים אחרים .בעוד
שיינהאק רואה בבריאה עדות לטרנצדנטאליות של האל ולריחוקו מן האדם ,הרי שאברמוביץ מדגיש את
הקירבה והאינטימיות בין האדם לאל .שיינהאק ט וען שההתפעלות מהבריאה תביא את האדם לירא את
האל ולהקפיד ''-לבל יעבור אף אחד מפקודיו' ' ,וגם כאשר יכיר האדם ' 'כי גבה ערכו ונבדל מערך כל
היצורים וכי אך הוא תכלית הבריאה כולה '' ,הוא לא יבוא לידי התנשאות או התפארות אלא ' 'יבין איך
יאות לו לעבוד את מלך אדיר כמוהו '' .לעומתו אברמוביץ מדגיש את האהבה ואת הקיום החיובי של דבר
האל .מתוך חשש שמא הכר ה באפסותו של האדם תעורר ייאוש בליבו ,מנסה אברמוביץ דווקא להאדיר
את דמות האדם ולהראות את עליונותו על פני שאר היצורים .אברמוביץ חש שדווקא הכרה זו בדבר כוחו
השכלי של האדם תקרב אותו לבוראו'' -והיה אם ייכנע בליבו ויירא מפני אלוהים המשגיח אל כל יצירי
כפיו ועיניו משוטטים בכל הארץ ושח גבהות האדם ושפל רום אנשים מפני פחד ה' ומהדר גאונו ,הלא עד
מהרה ישגבהו רעיון אחר וחסדי ה' יזכיר ,את כל הטוב ,אשר גמלהו כרחמיו וכרוב חסדיו ויחסרהו מעט
מאלוהים בנפשו המשכלת וימשילהו במעשה ידיו כל שת תחת רגליו '' .מה שאצל שיינהאק מוביל לציות
68שיינהאק 1841,שם :יד-טו ,הערה ב'
27
כנוע ,מוביל את אברמוביץ להתרוממות שבאהבה ''-אז יודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם ויאהבהו אהבה
עזה בכל לבבו בכל נפשו ובכל מאודו' ' .הביטוי לכך לא יהיה הימנעות מלעבור על דברו אלא רצון עז
לעשות את הטוב '' -ייתן אל ליבו להתדבק במידות ישרות ולעשות באהבה וברצון את הטוב והישר בעיני
ה' ''.
70 69
הבדל זה בין שתי הגישות של אברמוביץ ושיינהאק ניכר גם בהתייחסותם של שני האישים לפרקי הטבע
שבספר איוב .שיינהק רואה בפסוק ''הידעת עת לדת יעלי סלע חולל איילות תשמור?! '' (איוב ל'ט א')
תוכחה לאיוב על התיימרותו להבין את חוקי האל .לטענתו ,כל תיאור הבריאה שבפרק זה נועד לדעתו,
לשקף לאיוב את אפסות האדם ואת קוצר הבנתו את סודות הטבע.
אברמוביץ רואה תיאור זה בצורה
אחרת לחלוטין ,ו הוא חש ש לתיאור הטבע נועד תפקיד תרפיוטי לרפא ולהרגיע את נפשו הכואבת של
איוב'' -הלוא שם ימצא מענה על כל שאלות לבבו ,המעציבות לעיתות את רוחו וישיתו כבודו לכלימה -כי
אך הבל בני אדם כזב בני איש …הן כל יצורי ארץ ותבל יביעו לו ,כי חנון ה' וטוב והוא רחום ולא ישחית
פועל כפיו ,הצור תמים פעלו שחת לא לו וכל התולדה כולה הלא כאם את בנה תנחמהו לאמר :מנע קולך
מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולותיך הטובות ויש תקווה לאחריתך ושבה הרוח אל האלוהים אשר
נתנה! איוב ,אשר מהותו ומכאוביו הרבים דיבר דברים אשר לא כן ,וכל חכמת רעיו לא עמדה להם
להשקיט סערת רוחו לדממה כי יחשה מדבר תוהו ,והנה בשמעו את קול ה' מדבר אליו בסערה מתוך
התולדה ,ניחם בלבו ויען ויאמר בתשובה שלמה :ידעתי ה' כי כל תוכל ,ואתה אל חנון וגדל חסד ולא
תחבל מעשה ידך ,אני קלותי וחסר לב ,לכן הגדתי לא אבין נפלאות אל וחסדיך הרבים ,ידי שמתי למו פי,
אחת דיברתי תועה ולא אוסיף''.
71
בעיני שיינהאק התגלותו של האל בטבע מדגישה את קטנות האדם ומוגבלותו הרוחנית ,ואילו בעיני
אברמוביץ היא מדגישה דווקא את חסדו של האל שלא יחבל ביצירי כפיו .גם כאן מוחש אותו הבדל בין
שני הכותבים ,כשאצל שיינהאק פועלת 'מידת הדין' ואילו אצל אברמוביץ בולטת 'מידת הרחמים'.
זאת ועוד .בקטע זה עולה אחת התימות המרכזיות החוזרת בתיאורי הטבע של אברמוביץ והיא תימת האם
המנחמת .הדמויות האנושיות בסיפוריו של אברמוביץ הן אובדות ,בודדות ו סובלות מחסך אימה י.
69אברמוביץXVI:1860,
70נטייה זו נוסחה על ידי אברמוביץ בפרוטרוט גם בדיון על מהות האהבה ב 'מכתב לרעי' שצרף ל 'משפט שלו'' ואשר גם בו
מבחין בין שתי דרגות באהבה ,כשהדרגה הנמוכה היא זו התלויה בשכר המופק מהאהבה או בחסר הנובע מהעדרה ,ואילו
הדרגה הגבוהה יותר נובעת מהרצון של האדם להתמזג עם דבר מה הנעלה ממנו''-בטבע נפש האדם המשכלת שתמשך אל נפש
גדלה ממנה ,אחרי שהוברר לה אמיתת יתרונה עליה ,ותשתוקק אליה להתאחד אתה ,והוא באמת התענוג שלה ,מה שאין עוד
עונג גדול יותר מזה .לפי שבהבנתה מעלת נפש זולתה ויתרונה היא נעשית כחלק מהנפש ההיא ואם כן החלק ההוא שואף אל
הכול ,וקונה אותו במשיכה .והאהבה הזאת היא הכנה בנפש לשמוח שמחת זולתה...ולא תהיה רק בנפש החכמים וצדיקים,
המכירים ערך יתרון נפש זולתם ,וכל שכן יתרון מעלת הבורא יתברך; אשר לזאת בכלל המצווה 'ואהבת את ה' אלוהיך' היא
המצווה לדעת אותו ולהכירהו והמובן ממנה הוא :וידעת את ה' ,כי לולא זאת לא תתכן אהבה שלמה בכל לב ובכל נפש .ואמר
בכל לבבך ובכל נפשך ,לא בכוח אחד מהנפש כמו שעתיד לבאר ,ומי שזכה להגיע להאהבה זאת הוא מקיים באמת את האהבה
על דרך החיוב…''אברמוביץ 143-48 :1859 ,המחבר לא ציין את הנמען של המכתב ואת נסיבות כתיבתו.
וראו בעניין זה גם את הבחנותיו של רמח''ל שהדגיש את השמחה הכרוכה באהבה בניגוד ליראה'' :ואהבה ,היא המדבקת
ומקשרת את האדם בבוראו ,ומיפה כוחו ומעטירתו עטרות גדולות .והעיקר בשמחת הלב והתלהטות הנשמה לפני בוראה,
המסר האדם עם כל מאודו לקידוש שמו יתברך ועשות נחת רוח לפניו…' ' (לוצטו ,רבי משה חיים ,דרך ה' ,חלק ד' פרק
שלישי) נראה שאברמוביץ נוטה באופן בלתי מודע להסתכלות 'אופטימית' זו יותר מהעמדה ה'מחמירה' של שיינהאק.
71אברמוביץXV :1860 ,
28
בהעדר כל גילוי חום בכל הציוויליזצי
ה המקיפה אותן -היהודית והנכרית כאחת ,הנחמה היחידה
שתימצא לדמויותיו תהיה בטבע .לעיתים התולדה כולה תנחם את האדם ולעיתים בעלי חיים שונים -פרות
סוסים ,ציפורים וכו' -ימלאו פונקציה זו בהיותם מופת לאימהות תקינה.
הבדל נוסף בין אברמוביץ לבין שיינהאק הוא ביחסם לתפקידו של האדם בעולם .בעוד שיינהק רואה
בשתיקה את ה התנהגות האנושית ההולמת את מעמדו הנחות ,הרי שאברמוביץ מגיע למסקנה הפוכה -
''הלא עד מהרה ישגבהו רעיון אחר וחסדי ה' יזכיר את כל הטוב ,אשר גמלהו כרחמיו וכרוב חסדיו … אז
יודה לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם''.
הבדל זה שבין שתי הגישות הוא ,כנראה ,זה שהניע את
אברמוביץ להוסיף קטע מקורי ,שאיננו קיים
כלל בהקדמתו של שיינהק ובו מנסח רעיון שישוב ויעלה גם בכתביו הבלטריסטיים בדבר תפקידו של
האדם בעולם.
72
הקטע הוא הרחבה על סיפור בריאת האדם שבספר בראשית,
ופותח בתיאור בוקרו של ה יום השישי
לבריאה''-בצאת השמש ביפעתו ,להאיר על הארץ החדשה ולדרים עליה ,בפעם השלישית;(יהי מאורות
וגו' וברביעי ציווה עליהם להיתלות ברקיע -בראשית א' יד' רש''י שם) ברן יחד כוכבי בוקר יום השישי
לבריאת עולם ,וירעו כל בני אלוהים במרום ,להודות לה' חסדו כי יצרם ,ויהי גיל ואור בהיר בשחקים ''.
בבוקר מרהיב זה האל סוקר את ברואיו כדי לראות אם יש
''משכיל דורש את אלוהים ומספר כבודו '',
ואמנם הוא מגלה עולם שלם והרמוני ''-וירא והנה במאמרו תדשא הארץ דשא עשב ועץ עושה פרי למינו,
תהומות מים נקוו ויהיו לימים גדולים וברכות מים ,פה ירעה עגל בנאות דשא ושור פר מקרין מפריס יתור
הרים מרעהו ,ושם בסבכי עצי היער ירבץ האריה ,פריץ חיות ,להיסתר מלהט חום היום הבא ,וגר זאב עם
כבש בכר נרחב ונמר עם גדי ירבץ; נשרי שמים יעופפו במעגלה מעל גבעות הררי בתר ,ועורבי נחל
נטושים המונים בשדה כדי הרבה לרוב ,ולוויתן זה אשר יצר משחק בים גדול ורחב ידיים ,ובכל נהר ובכל
יאור ידגו דגים לרוב ,קטנים עם גדולים ''.אולם למרות השלמות של הבריאה היא שרויה בדממה''-ועל פני
כל הארץ מרחפת דומיה דממת אל ,אין אמר ואין דברים ,אין פרץ ואין צווחה בלי נשמע קול ,זולתי קול
פלג מים ,ההולך לאט בצרי כסף ומשתפך במורד אל מי הנהר העצומים והרבים ,זולתי קול מצעדי הבהמה
וזיז הרים ,זולתי קול ליחוך השור את ירק השדה ולעתות קול תנופת התנינים הגדולים מנבכי מצולה,
בשחקם על פני המים…' '
אמנם האל 'מרוצה' מבריאה מושלמת זו ' ' -כי כל יצורי ארץ כמיתרי כינור
נעים כוננו ,במשטר וסדרים כמשפט' ' ,ולכן '' ' וירא אלוהים כי טוב '! '' אולם שלמות זו אינה ממומשת כי
אין מי שיעריך אותה'' -אבל הכינור הוכן וקול וקשב אין ,מיתריו מתוחים ופורט אין עליהם ,הארץ ככלה
תעדה כליה ככלה מתה אשר קשריה ועדייה עוד יגדילו כאב לב רואיה''' .כלה מתה' היא דימוי לפוטנציאל
שלם אך בלתי ממומש'' -ומה כל העונג אם אין מי יתענג עליו?! וכל טוב הארץ ושכיות החמדה ,הלא מה
המה אם אין נפש שוקקה להרגיש מטוב וכל החמודות היקרות האלה?!''
כמו קודמיו מונה כאן אברמוביץ קטלוג של נבראים כדי להראות את גדולת האל '' -אנוכי ה' יוצר הכול
ובורא עולמים אין מספר ,התלויים על בלימה ברחב לא מוצק ,בדברי שמים נעשו וברוח פי נבראתם גם
72המבוא התפרסם לראשונה בחוברות המליץ Iתרכ''א גליונות 20,18,16בתור מעין 'מקדם מכירות' לספר וכותרתו היא 'לכו
חזו מפעלות ה' .פרק זה הוא הפרק הראשון המופיע בגליון 16ולכן נושא אופי של 'קול קורא'.
29
אתם ,אף ידי יסדה ארץ וימיני בראה רבבות צבאיה ,מן הראם הנאור עד העש החלש ,מן התנין הגדול עד
הרמש הקטן הרומש בנטף מים ומר מדלי ,ואם אמנם כל היצורים האלה רבים המה באין ספורות ,אבל לי
ספורים הם ,אנכי מדדתי בשעלי מים וספרתי גרגרי חול ,בשומי אותם חוק גבול לגאון גלי ים אנכי ספרתי
שחקים ומונה מספר לכוכבים ,לכל עפרות תבל ,לכל אבק דק ושחק מאזנים שמות אקרא ,ואם ייפלא זאת
מכם ,אבל ה ייפלא מה' דבר? הלא הגדול ורב בעיניכם מאפס ותוהו נחשבו לי ואת כל המון הברואים,
המפוזרים ומפורדים לאין קץ ,הנה כלהם לדבר אחד בראתים ,איש באחיו ידבקון יתלכדו ו
ומכולם כאחד תיבנה ותכונן המכונה המפוארה מעשה אצבעותי …'
' ,אבל
לא יתפרדו,
קטלוג זו לא נועד אלא
להבליט את החסר הקיים בבריאה ,שהיא עקרה כל עוד ''חסרה בה לולאה אחת לקשר יריעות שמים
ממעל עם הארץ מתחת ומשכיל מבין אין באדמה להעיר כינור כל היקום כי יתאימו זמירותיו עם רננת
שרפי מעל והיו לשיר אחד''.
יוצא מכאן שתכלית האדם היא להשלים את מעשה
הבריאה על ידי יצירת ההרמוניה בין שמים וארץ.
ביכולתו לקשר בין עליונים לתחתונים באמצעות שכלו .זאת בשל העובדה שהאדם
המחברת בין בשר ורוח ,ובריאתו הוא תוצאה של זיווג הארץ ה'כלה המתה'
עצמו הינו ישות
,לשמים ' ' -וה' נתן אֹמר
ונשקו שמים וארץ נשיקות דודים ותהר ותלד אותכה בן אדם; אותכה חותם תכנית הבריאה ותכלית
היצור! אותכה בן פורת ,שחיברה בך יחדיו חברים מחוכמים ,גווך עפר מן האדמה ורוחך חלק אלוה
ממעל ונחלת שדי ממרומים ''.ייחודו זה של האדם הופך אותו ליצור היחיד שיכול להשלים את מלאכת
הבריאה''-הן האדם היה כאחד מבני האלוהים ,לדעת הדר כבוד ה' והדר גאון התולדה ,להתפלא על
מפעלות אלוהים ומעשה ידיו ,הוא היה אבי תופש כינור היקום בארץ ויבן שווי ערך מיתריו וחין ערך
התולדה''.
ומכאן ,הביטוי היאה ביותר לטבעו האנושי הוא השמעת קול שהיה חסר להשלמת העולם ''הוא פתח את
פיו וידבר לה' שיר תודה ותהילה ,וקול תרועת הארץ עלה ויתבולל בתרועת בני שמים
בריאת האדם השר -כלתה המלאכה (מה שמוסיף עומק לתמונת ה
אלוהים מלאכתו אשר עשה ,וישבות ביום השביעי' '.
73
'' .ורק אחרי
כלה המממשת את אהבתה) ' ' -ויכל
יוצא אם כן שהאל הבורא עצמו השאיר חלל
בעולמו ועל האדם מוטל התפקיד למלאו.
דומה שבקטע זה ,שלא הוקדשה לו תשומת לב במחקרים הרבים שנכתבו אודות הפואטיקה של
אברמוביץ 74,באה לידי ביטוי סטייה מסוימת של אברמוביץ מההטפה התועלתית של קודמיו .דבריו כאן
מזכירים רעיונות קבליים התופסים את הבריאה כשבירה ופיזור ניצוצות אלוהיים שעל האדם לאסוף
ולתקן.
75
73אברמוביץXIV-XIII:1860,
74פרט לסקירתו של קלוזנר(קלוזנר ) 468-457:1958
75ועיינו בדבריו של ר' נחמן מברסלב אודות שירת הטבע'' -כי דע כי כל רועה ורועה יש לו ניגון מיוחד לפי העשבים ולפי
המקום שהוא רועה שם כי כל בהמה ובהמה יש לה עשב מיוחד שהיא צריכה לאכלו .גם אינו רועה תמיד במקום אחד .ולפי
העשבים והמקום שרועה שם כן יש לו נגון .כי כל עשב ועשב יש לו שירה שאומר שזה בחינת פרק שירה ומשירת העשבים
נעשה נגון של הרועה וזה סוד מה שכתוב ותלד עדה את יבל הוא היה אבי כל תופש כנור ועוגב כי תכף כשהיה בעולם רועה
מקנה היה תכף כלי זמר כנ''ל ועל כן דוד המלך עליו השלום שהיה יודע נגן על כן היה רועה כנ'ל... .וזה בחינת מכנף הארץ
זמירות שמענו הינו שזמירות ונגונים יוצאם מכנף הארץ כי על ידי העשבים הגדלים בארץ נעשה נגון כנ'... .ואזי יש
להבהמות לאכול .וזה בחינת הניצנים נראו בארץ על ידי הזמר והנגון השיך להם כנ''ל .נמצא שעל ידי הזמר והנגון שהרועה
30
קשה לקבוע בוודאות האם אברמוביץ מודע בשלב זה של כתיבתו לקירבה שהוא מגלה לעולם הקבלה
והחסידות ,אך אין ספק שנטייה זו חוזרת ומופיעה ביתר שאת גם בכתביו המאוחרים.
76
כרך ב' –'העוף'
כרך זה הופיע בהפרש של חמש שנים מ 'היונקים' ,ו את מקום ההתפייטות השירית שאפיינה את המבוא
לכרך א' ,תופסת גישה המודעת היטיב לגילויים מדעיים חדשים ולמתח שעלול להתעורר מתוך העימות
שלהם עם העולם ה מסורתי .לראשונה עדים אנו לכך ,שלימודי הטבע אינם רק מנוף לחיזוק הדת אלא
יכולים לעמוד בסתירה לכתובים ולמסורת .אמנם אין אברמוביץ מצהיר בגלוי על מתח זה ,אך נראה
שבדבריו מנסה לגשר בין מה שעלול להיתפס כשני עולמות.
חזית אחת של עימות ,שאינה ממש גלויה ומוצהרת ,מנהל אברמוביץ עם ביקורת מכיוון עולם
המדע ה'חילוני' .קודם מכירת הספר ניהל אברמוביץ התכתבות עם לויזון בעל Die Zoologie
, des Talmudsש החמיא לאברמוביץ על כרך 'העוף' ואף מצא בו יותר מעלות מאשר בכרך
הראשון .לויזון מתרשם מהפירוט השלם יותר של 'המינים הכלליים' הנובע מכך
,שבכרך זה
נשען אברמוביץ לא רק על לענץ אלא גם על חוקרים אחרים ,וכן על הלשון הקלה יותר ועל
העושר הגדול יותר של הערות מדעיות .עם זאת יש לו הערת ביקורת עקרונית אחת
,והיא
חששו של אברמוביץ להכריע בהענקת שמות של עופות שבתלמוד במקום שהדבר עלול להשפיע
על חוקי הכשרות .לויזון סובר שאין המדע צריך להיות מושפע מ'
'משפטים קדומים' ' ו ''הכל
יודעים שחיבור במדעי הטבע אינו צריך ואינו יכול להיות ספר דינים' ' .אברמוביץ מצדיק עצמו
באומרו שנהג זהירות רק בשמות שהיה בהם ספק ,ואינו מגיב להערה המזלזלת של לויזון בדבר
ה'משפטים הקדומים'.
77
בכך נמנע אברמוביץ מפולמוס עם לויזון ,אך מכבד את דעתו המדעית
תוך שהוא שומר לא להסכים עמו בכל ולהישאר נאמן לדת היהודית.
חזית נוספת של עימות שעימה מתמודד אברמוביץ בכרך זה ,היא החזית של התיאוריות האבולוציוניות
החדשות ,כשהוא נוהג בהן זהירות יתירה .כך ב'השקפה כללית על מחלקת העוף' ( לא ב'פתח דבר' שהוא
המבוא הכללי לכרך) מופיע תיאור נוסף של בריאת העולם.
78
בתיאור זה ,בניגוד לקודמו שבכרך א' ,אין התייחסות לבורא עולם ולקשר שלו עם האדם ולא לציפייה
דרוכה של היקום שמישהו ישיר את שירות .הקטע מבקש לשחזר את מהלך הבריאה עצמה ומפרט את
סדר הבריאה המתואר בספר בראשית ,באופן שיסכים עם הגילויים הגיאולוגיים בדבר התפתחות העולם-
''בספר תורת אלוהים ,המספרת לנו תולדות השמים והארץ בהבראם בימי בראשית ,הנה שם תעלומות
חכמה ופשר חידות מני קדם .ימים עברו בטרם השיגה אדמתנו חיל לקבל בחיקה את מבחרי יצוריה.
יודע הוא נותן כוח בעשבים ויש מרעה לבהמות .גם הניגון הוא טובה להרועה בעצמו כי מחמת שהרועה הוא תמיד בין בהמות
היה אפשר שימשיכו ויורידו את הרועה מבחינת רוח האדם לרוח הבהמיות עד שירעה הרועה את עצמו בבחינת וכו' ''-
(ליקוטי מוהר''ן תורה ס''ג תנינא) אמנם יש להניח שכתביו של ר' נחמן לא היו נגישים לאברמוביץ ,ושהוא לא הכירם כלל ,אך
למרות המרחק המנטאלי והאידיאולוגי ניתן למצוא זיקה רעיונית בין השניים.
76אברמוביץ1866,
77הרחבה בעניין הביקורת של לוויזון על הספר ראו קלוזנר שם459 :
78אברמוביץ8-1 :1867,
31
מתחת המים הלא תצא בראשונה היבשה ,ובין מפלשי אדים חשכים יבקיע האור ממעל להופיע עליה נהרה
ותדשא בתחילה דשא עשב ועץ פרי ,עד אשר אחרי כל אלה היה יכול העוף לשכון כבוד בארצנו ולנצח
שם בנגינות מזמור שיר''.
כחוליה מקשרת בין תיאור 'יהודי' זה לבין תיאור סדר הבריאה
העולה ממחקר המאובנים המתפרסם
בתקופתו ,מדגיש אברמוביץ ' ' -כל אשר יסופר בתורתנו הוא אמת .אבל עלינו להבין דבר אמת זו על
אופניו ולבאר הסיפור ההוא בטוב טעם ודעת''.
כך כאמור ,ניכר בדבריו מתח בין עולם התורה לעולם המדע ,ואברמוביץ מנסה לגשר ביניהם בטענה
שהמדע הוא כלי שבאמצעותו ניתן לבאר את האמת המוחלטת (אך הבלתי מפוענחת ) של התורה ,ו על כן
נתפסת בעיניו כמעשה דתי מעיקרו.
עניין זה ניכר גם בצורת הניסוח .הגילויים החדשים הם '
'כעלי ספר' ' ( מה שמעמיד אותם כאופציה
המקבילה לספר התורה) '' -והנה בימינו אלה מצליחה ביד החכמה לבאר היטיב את סיפור התורה .שטחי
האדמה הערוכים זו מעל זו ,נגולו עתה לפניה כעלי הספר וחכמי לב יקראו בם מפורש ושום ָשכָל .אנחנו
יודעים היום נאמנה מתי נברא כל היקום על פני תבל ארצה…'
' מכאן פתוחה האפשרות לעיין בדברי
המדע ''ולא אחשב למֹותר לשים כה נגד הקורא מוצא דבר מהגיוני חכמים ידועים ,אשר חקרו ברוחב לבם
על יצירת היקום באדמה''.
אברמוביץ מקפיד לתאר את היווצרות כדור הארץ תוך היצמדות לספר בראשית '' -אחרי התכנס מעת לעת
האד הדק ,שמלפנים היה מטות כנפיו מלא כל חלל העולם ,והתלכד לכדור ארצנו זו
''.בהערת שוליים
(ולא בגוף הטכסט) מוסיף '' -כעדות הכתוב :והארץ הייתה תוהו ובוהו' ר''ל בראשית הבריאה לא הייתה
לה כל צורה ותמונה .ובמאמר ה' נתקשה אח''כ לכדור מוצק מאדי תוהו ובוהו ,שנבראו מתחילה ביכולת
ה'''.
בצורה זו מתאר את הבריאה כתהליך בו מתו ברואים ראשונים ונכחדו ,אבל ' 'לרגל המוות ההוא באו
חיים חדשים ,ולרגלי הכיליון הראשון בריאה חדשה… תמיד נוסד על שדה קטל הגדול עולם חדש אחר.
המוות שינה אך לטוב את החיים ,הן כל תחיה חדשה הביאוה לארץ ברואים מתוארים בתמונות שלמות
ויפות ביתר שאת ,אם כי נשארו או נולדו בה מעט מזער גם מבעלי התמונות הראשונות''.
כמו כן אברמוביץ נשאר נאמן לתיאור ששת ימי הבריאה ,כפי שהם מוצגים בספר בראשית'' -את הפרקים
ההם שבין מהפכה אחת לחברתה ,אנחנו קוראים ימי הארץ ,והם ימי בראשית ,אשר מעולם'
' (ולתוך
המערכת המדעית תנכי''ת מ וסיף עדות ממיתוס עוף החול ' 'אשר בטבעו המדומה לחיות שנית אחרי מותו
מופת דמיוני לתחיית המתים יהיה'').
גם פה ישנה חשיבות לניסוח .כשאברמוביץ דן בשרידים מאובנים של מינים שנכחדו ,הוא משתמש
בביטוי'' -האדמה השאירה לנו קבריהם לאות ולמופת'' .הצרוף 'אות ומופת' מ
הדהד פסוקים העוסקים
בנביאי שקר'' -כי יקום בקרבך נביא או חֹלם חלום ;ונתן אליך אות או מופת .ובא האות והמופת ,אשר
32
(דברים :י''ג :ב'-ג') .כך מודגש
דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים אשר לא ידעתם ונעבדם''
79
המתח בין תפיסה דתית 'לגיטימית' לבין תפיסה המאיימת עליה מבחוץ.
עם זאת יש לשים לב ש תהליך ההתפתחות של העולם אינו מוצג על ידי אברמוביץ כתהליך דרוויניסטי
של 'ברירה טבעית' 80 ,אלא כתוצאה של שינויי אקלים ,שאפשרו את הופעתם של יצורים משוכללים
יותר בכדור הארץ ,כאשר היו באוויר המרכיבים המתאימים לכך .יש לשים לב לניסוח המערב מדעיּות
עם מסורת ' 'רק כאשר טהרו הצמחים את האוויר ,בשאפם אל קרבם את יסוד הפחמי ,הטוב למזונם ,ואת
יסוד החמצי ,הטוב לנשימת החי ,נדפו החוצה ,אז אמר אלוהים :תוצא הארץ נפש חיה!''
כמו כן ,למרות העמדה הפוזיטיביסטית המוצגת כאן ('אנחנו יודעים היום נאמנה') :נזהר אברמוביץ
מלהיכנס לשאלות מטאפיזיות .הוא אמנם מודע לכך שניתן לתארך את יצירת העופות
על פי חקירת
שכבות גיאולוגיות ,אך מצהיר שעדיין ''אין אתנו יודע פשר דבר 'יהי ,ויהי' '' וכי המדע טרם חשף את סוד
הקיום''-פליאה ממנו יצירת כל היקום כאשר נשגבו ממנו חייהם''.
לכן בעניין השאלה מה קדם למה -היצור השלם או הפוטנציאל המגלם אותו ( 'התרנגולת או הביצ ה')-
אין הבדל לדעתו''-אומנם בעינינו לא נפלאת היא יצירת החי לקומתו ולצביונו מהיותו נולד מחי אחר ,כמו
שנראה זאת היום ''.באמירה זהירה זו נמנע אברמוביץ מלהתפלמס עם המתואר בתורה על פיה הברואים
נבראו בשלמותם ,ובמקום זאת מנסה להוכיח שאין הבדל במידת ה'פלא' אם קודם נבראו הביצים או
העופות .ההבחנה המקובלת לפיה' ,טבעי' הוא 'נולד מחי אחר' ,ו'פלאי' הוא 'יצירת החי לקומתו ולצביונו'-
אינה תקפה ' ' -יען אשר כל מפעלות הטבע נפלאים מאד וכל נפלאותיו טבעיות הנה
''.
81
ככלל מעדיף
אברמוביץ לא לחקור יותר מדי בעניין זה ' 'כי החקירה על הדבר הזה תוליכנו אל שפת תהום רבה ,אשר
אין ביכולתנו לעבור אותו ''.בנקודה זו מונה אברמוביץ את המגבלות של תורת הכימיה בפענוח נושא זה.
אברמוביץ מבסס את דבריו על 'החכם רייכענבאך' 82המתאר תהליך התפתחותי שבו נבראו תחילה
יצורים פחותים'' -קדמו תמיד השפלים לגבוהים מהם במדרגה...הבלתי שלמים לפני השלמים ''...הצמחייה
המשתנה אפשרה צורות חיים משוכללות יותר .ההשתלמות של מיני העופות דומה ''להשתלמות עוף אחד
פרטי מעת היוולדו ועד אשר יגדל ''.אברמוביץ מדגים עופות שונים המייצגים שלבי התפתחות שונים כ
''מדרגות'' כמו ''מדרגת אפרוח'''' ,עוף בן שנתו'''' ,עוף יערי'' ועוד ,כשהדרגה הגבוהה ביותר היא ''בעלי
החיים היונקים'' .דברים אלו כבר באים לידי ביטוי בהגדרתו של רייכנבאך בהקדמתו לספרו ''-גופי הטבע
הם הנוצרים הצומחים למיניהם דרך כוח הבריאה של האל בחלל ובזמן ושם הם חיים ומתפתחים''.
79וראו ניסוחו של הרמב''ם עניין זה' '… לפיכך אם יעמוד איש בין מן האומות בין מישראל ויעשה אות ומופת ויאמר שה' שלחו
להוסיף מצוה או לגרוע מצוה או לפרש במצוה מן המצות פירוש שלא שמענו ממשה ,או שאמר שאותן המצות שנצטוו בהן
ישראל אינן לעולם ולדורי דורות אלא מצות לפי זמן היו ,הרי זה נביא שקר שהרי בא להכחיש נבואתו של משה ,ומיתתו בחנק
על שהזיד לדבר בשם ה' אשר לא צוהו ,שהוא ברוך שמו צוה למשה שהמצוה הזאת לנו ולבנינו עד עולם ולא איש אל ויכזב ''.
(רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ט הלכה א')
80בעניין זה ראו את דבריו של פייטלזון הדן בהכרותו של אברמוביץ את התיאוריה הדרוויניסטית( .פייטלזון)1911,
על התפשטותה של תורת דארווין במזרח אירופה ראו ריינהרץ .2008 ,לטענתו תורת האבולוציה התפשטה במהירות ברחבי
מזרח אירופה הודות לסדרת מאמרים שפרסם יהודי פולני בשם נפתלי הלוי ב'השחר' ואחר כך בספר 'תולדות אדם'.
81ועיינו בדבריו של צייטלין צייטלין ''מדברים תמיד על ההתפתחות הטבעית של העולם אבל באמת די להשתחרר מן המדע
המקובל אף לשעה קלה בשביל לראות שבאמת 'טבעי' היה מאד אילו לא נמצא העולם ולא התפתחותו( ''...צייטלין)18:1976,
Reichenbach,H.TH,L. Repertorium Herbarii sive Nomenclator Generum Plantarum, Dresden und 82
Leipzig,1841
33
למרות הימנעותו של אברמובי ץ מדיון בדבר התפתחות המינים ,הוא מצטט את רייכנבאך המתלבט בין
דעתו של קויפ ,הרואה בהתפתחות הברואים תהליך אבולוציוני שבו
''העופות נולדו מהשורצים במים
וביבשה שפשטו מעת לעת צורתם ולבשו צורת העוף והצורות הלכו מחיל אל חיל והשתלמו יותר '' ,לבין
הדעה שהעופות ' 'נבראו בצלמם ובצביונם מביצים קדומות ,והעופות הביניים בעלי פנים חדשות אולי
השתלשלו מהזדווגות שני מינים קדומים בעת אשר יתר העופות הולידו בדמותם כצלמם ,ומהבחינות
הרבות בחכמת מחקרי הארץ אנו למדים כי פרצופי הציפורים התרבו רק במשך זמן רב ,ושנות אלפים
עברו עד אשר נהיו במיני העופות המינים התחתים ,הנמצאים כהיום לרוב בספרו''...
כך בהצגתו את הדברים בפיו של רייכנבאך מצליח אברמוביץ להציג את התיאוריה האבולוציונית בלי
לעמת בינה לבין ההשקפות היהודיות המסורתיות ,ודומה שאינו רוצה להתמודד עם הבעייתיות שרעיונות
אלו יכולים לעורר בקרב הקהל היהודי הקורא בספרו , 83כשנוח לו להציגם כהתלבטות של רייכנבאך בלי
לחוות את דעתו שלו בנושא.
84
בעיה נוספת העולה מרעיון ההתפתחות היא שאלת סיומה של הבריאה ' ' -אם גם בימינו לא יחדל הבורא
לעשות יצורים חדשים לבקרים וחדתין נבוט לצפרין ,או כי שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלוהים
לעשות ''.תשובתו של אברמוביץ היא שאמנם נגלים כל שנה יצורים חדשים ,אך אין בהם כדי להוכיח
עניין זה חד משמעית ''ואולם מסוד חכמים ונבונים היא מנויה וגמורה ,שיצירת בעלי החיים פסקה אחרי
בריאת האדם' ' .שוב מכריע אברמוביץ לפי הפשט העולה מספר בראשית
שהבריאה הגיעה לסיומה'' ,
ומעדיף לא לפתוח בפולמוס מעמיק כי ' 'בחקירות כאלה תצמחנה שאלות משאלות שונות ,אשר יותר טוב
לעבור עליהן בשתיקה'' ,ומתגלה שוב בזהירותו ובהעדפתו להישאר נאמן לטכסט היהודי.
עם זאת בולטת בהיעדרה החשיבה הטלאולוגית שאפיינה את הפתיחה לכרך הראשון .אמנם עדיין שלטת
הדעה שהבריאה מתקדמת לכיוון השלמות ,אך אין כל תשובה לשאלות מה מניע התפתחות זו ,או האם יש
לה מטרה המכוונת על ידי גורם שמחוצה לה .ההתפתחות מתוארת כמעט כמעשה אוטומטי ,הבריאה
חסרת אותו וויטאליזם שאפיין אותה בתיאור ים ש בכרך הראשון ,ומקומו של האדם כנזר הבריאה אינו
מודגש כלל .במקום זאת מעדיף אברמוביץ לדון בחלקו של האדם בהרס הטבע ,והוא מתריע מפני הכחדת
עופות בידי האדם' ' -ולא דבר ריק הוא אשר יצעקו ,כי הציפורים הולכים הלוך וחסור .האדם אך הוא
המתאמץ בתחבולותיו לנתק הטבעות בשלשלת הבריאה ,והוא החפץ להפוך הסדרים ,הערוכים מעולם
בבינה ובהשכל .עליו אמר המשורר בסערת רוחו 'שלם הוא העולם ,שלווה בארמנותיו בכל מקום לא
יבוא האדם בשחיתותיו''.
מעניין לשים לב שהאופטימיות העולה בכרך הראשון הקוראת לאדם
לחבר בין העליונים לתחתונים,
לסייע בהשלמת העולם ,מתהפכת בכרך השני ומבקשת מן האדם המתחבל לא לנתק את שלשלת בריאה.
83התנגדות לרעיון האבולוציה עולה כבר בדברי רבי יהודה הלוי בספר 'הכוזרי'' -וכבר דמיתי ביצירת הצמח והחיים ,ואמרתי,
כי הצורה אשר בה יהיה צמח מבלתי צמח ,וחי מבלתי חי ,אינה מן הטבעיים אך מאת אלוקים יתברך .קוראים אותו החכמים
טבע ואמת היא' (הכוזרי מאמר ג' פרק כ'ג ).
84בעניין זה ראו את דבריו של פייטלזון הדן בהכרותו של אברמוביץ את התיאוריה הדרוויניסטית( .פייטלזון)1911,
על התפשטותה של תורת דארווין במזרח אירופה ראו ריינהרץ .2008 ,לטענתו תורת האבולוציה התפשטה במהירות ברחבי
מזרח אירופה הודות לסדרת מאמרים שפרסם יהודי פולני בשם נפתלי הלוי ב'השחר' ואחר כך בספר 'תולדות אדם'.
34
כמו כן ,בעוד שבכרך הראשון הדגש הוא על השמעת קול ,בעיקר על ידי זמרת הציפורים ,הרי שבכרך
השני הכותב קובל על הכחדתן.
עניין נוסף המעסיק את אברמוביץ בכרך זה ,הוא המחקר הלשוני שהיווה בסיס לשמות העופות בעברית.
אברמוביץ מקדיש תשומת לב רבה לזיהוי מדויק של שמות בעלי החיים ואף בונה טקסונומיה לפי ' 'חכמת
הניתוח המשווה' ' ,שהיא חשובה במיוחד עבורו כי ''השיטה הזו היא שיטה טבעית והרי כמו שסדר אותה
הטבע לבדו בתבונת כפיו ,הוא יצב גבולות בעה''ח למספר מערכותיהם ועל פיו הפרידו אותם וסדרום
בקיבוצים נבדלים וערוכים זו מתחת זו''.
מניע מרכזי העומד בבסיס מפעל זה הוא מניע לאומי ,שכן רוב החוקרים ,מגמתם היא רק לחקור את דברי
חז''ל ,לבאר את השמות שהם נתנו לחיות ו להיות מפרשם של הטכסטים הקדומים .לעומת זאת אברמוביץ
רואה במחקרו מפעל לאומי חינוכי-
''שיהיה השם קבוע ומקובל וידוע בכל האומה ,וכל העם כשהם
שומעים את השם ידעו את המסופר עליו ,כי רק באופן כזה יתכן להיות ספר תולדות הטבע לעמנו בשפת
עבר''.
בצד מניע לאומי זה עומד מניע פנימי יותר המתקשר לתפיסת ה'שירה' שנדונה לעיל .אברמוביץ רואה
חשיבות רבה במציאת השם הנכון של כל מין ושל כל עוף ,כי לדעתו השם הכללי מכיל בתוכו את כל
הגילויים המרובים הנוכחים באותו המין ,וכל שם פרטי מכיל את המהות הפנימית הייחודית לכל עוף .לכן
קריאת השם העברי ,משימה שאברמוביץ רואה את עצמו כראשון הממלא אותה במדויק
,היא מימוש
ייעודו של האדם והיא ההופכת אותו ליוצר הדומה לבורא עולם'' -שאו עיניכם וראו בספרי זו ,אני המוציא
במספר צבא העופות ולכולם בשם אקרא ונתתי להם בספרות העברית יד ושם טוב ,אני עשיתי שמות
חדשים ,יצרתים אף עשיתים…' ' .הניסוח הדומה כל כך ל פסוק'' -שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה
המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא מרב אונים ואמיץ
כוח איש לא נעדר' ' (ישעיהו מ ':ס') אינו
מותיר מקום לספק בדבר דימויו העצמי של אברמוביץ כיוצר התורם גם להבנת הטבע ''-בשמות החדשים
שעשיתי נכללים מעין המקרים והסגולות ,הנמצאים בעופות מין אחד או משפחה אחת ,ועל ידי זה יוחקו
בזיכרון הקורא ומן השם יכיר כרגע תכונתם ויחס עוף אחד לזולתו וזהו דבר גדול ומשובח בחכמת
הטבע''.
לעניין זה חשיבות עליונה בהבנת תפיסתו של אברמוביץ את תפקידו כחוקר ,שכן בקריאת שם הוא עצמו
מגשים את ייעודו של האדם ,כפי שהגדירה במבוא ל'יונקים' .בהקשר זה ראוי לשים לדבריו של וולטר
בנימין שהגדיר את הענקת השמות לבעלי החיים על ידי האדם הראשון כהשלמה למעשה היצירה''-האדם
מודיע את מהותו הרוחנית הייחודית בלשונו .אך לשונו של האדם דוברת במילים .האדם מודיע ,אפוא ,
את מהותו הרוחנית הייחודית ( ככל שהיא בת מסירה) תוך שהוא
מכנה את כל שאר הדברים בשם''.
זאת מאחר ששם ''הוא הוא המהות הפנימית ביותר של הלשון עצמה''.
השפה נתפסת על פי גישה זאת לא רק כאמצעי תקשורת גרידא אלא כחלק ממימוש החלק הרוחני של
האדם .דבריו של בנימין דומים להפליא לטענותיו של בנימין''-כל הטבע כולו ,ככל שהוא מודיע את
עצמו ,מודיע עצמו בלשון כלומר בסופו של דבר באדם .על כן הוא אדוני הטבע ויודע לכנות את הדברים
בשם .מעשה הבריאה של האל נשלם כאשר הדברים מקבלים את שמם מן האדם ,שלשון לבדה היא
35
הדברת בתוכו בשפה ... .בהגדרת האדם כ'מדבר' ( אבל בכך הוא מוגדר בבירור ,למשל על פי התנ''ך,
כמעניק השמות ''וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו'' כוללות לשונות רבות את ההכרה
המטאפיזית הזאת 85 ''.תפיסה מעין זאת יוצרת זיקה פנימית בין כתיבה 'מדעית' לבין כתיבת 'שירה' ,זיקה
אשר תלך ותתממש גם בהמשך כתיבתו של אברמוביץ ,ומסבירה את האנרגיה הרבה שהשקיע
באנציקלופדיה זאת.
נטייה נוספת ,שתחזור ותופיע גם בתיאורי הטבע הבלטריסיטיים שלו ,היא השימוש החדשני שעושה
אברמוביץ במקורות המקראיים .אברמוביץ מתאר את הטבע בלשון מקרא ,אך דומה שהוא עושה בלשון
זאת כבתוך שלו ,ושוזר
לתוך תיאור הבריאה המורכב רובו ככולו משברי פסוקים
( בעיקר מספר
בראשית ,מנבואות הנחמה של ישעיהו ומספר תהילים ) פרטים ארציים .כך הפסוק התנ''כי ''הכפירים
שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם .תזרח השמש יאספון ואל מעונתם ירבצון' ' (תהילים ק' 'ד :כ ''א-כ''ב).
מקבל כאן ניסוח ריאליסטי ' ' -ושם בסבכי עצי היער ירבץ האריה ,פריץ חיות ,להיסתר מלהט חום היום
הבא'' .למילים ''וגר זאב עם כבש '' (ישעיה י''א:ו') נוספו המילים 'בכר נרחב' כדי לאפשר פרוש ריאליסטי
(ואפילו קלוש) לתמונה הסמלית .כמו כן ישנה התייחסות למרחב ,החיות כולן חיות במקומות שונים:
העגל רועה בנאות דשא ,השור תר בהרים ,האריה בסבכי היער ,הזאב והכבש בכר נרחב ,הנשרים עפים
מעל גבעות הררי בתר ,עורבי נחל בשדה ,הלוויתן בים הגדול והדגים בנהרות( .בעניין זה ראו הרחבה
בחלק שני ה.)2
בנוסף ל דגש על הצליליות (הטעונה משמעות רעיונית כ פי שי וסבר להלן) יש כאן ציור וויזואלי המתחשב
במרחב והנשען על הידע שיודגם בתוך האנציקלופדיה עצמה.
כרך ג' 'הזוחלים'
86
כרך זה פורסם בהפרש של שש שנים מקודמו .בעת פרסום הכרך השלישי היה כבר אברמוביץ סופר של
ממש ועסוק בחיבור יצירותיו הראשונות ביידיש' ( .דאס קליינע מענטשעלע '' ,דאס ווינשפינגערל '' ,דיא
טאקסע'' ,פישקע דער קרומער' ,ו'דיא קליאטשע') .
במבוא עוסק אברמוביץ בתגובה למתקיפים אותו משני המחנות היריבים :ה 'משכילים' מעבר מזה
וה'אדוקים' מעבר מזה ,וכתוצאה מכך המבוא נושא אופי פולמוסי פוליטי יותר מקודמיו ,דבר הניכר
בכותרת השונה שהעניק לה אברמוביץ' -עת לדבר' ,בו הוא מצהיר שאין בפתח ספרו 'הסכמות' כפי
שמקובל בתקופה .זאת מתוך התנגדות עקרונית להזדקקות
ם של היהודים ל 'הסכמות' רבניות'' -חרדת
שומרי משמרת הקודש היא אם כל הסכמות הרבנים הכתובות על ספרים חדשים גם ישנים ; היא ילדה את
כל המון מליצי יושר הנפלאים ההם ,להגיד כי ישר ספר פלוני ולא עולתה בו ''.אברמוביץ מצהיר כאן על
עצמו כמי שכבר אינו חרד ואינו נזקק לאפולוגטיקה על ספרו .כנגד ה'הסכמות' המקובלות מציג שלושה
סוגי 'הסכמות' לספרו ,ואף שאינו מכנה אותן בשם זה ,הרי שהן מהוות מעין אופציה חדשה ל'הסכמות'
הרבניות:
85בנימין287-284:1992,
86אברמוביץ1872,
36
א .הסכמת הטבע – עבור אברמוביץ הטבע מדבר בעד עצמו ,לכן אין צורך לו בהכרה מצד הממסד הרבני-
''אל נא תרחיקוהו אם לא תמצאו עליו תו מליצת גאוני ישראל ,הן שמו 'תולדות הטבע' הוא לבדו יגיד
תהילתו ,שמו זה יגיד ,כי תווי שדי יעדהו וחותם אדון כל התולדות יציץ עליו הלא כבוד אל הוא ,הנגלה
בתבל לעין כל בשר ,ומעשה ידיו ויצוריו הנפלאים הם הגות רוחו ומאמרו ,הנאצלים בשפל מזיו חכמתו
העליונה ,מכתב אלוהים הוא חרות על לוחות הבריאה .הסתכל במעשיו – צוו לנו חכמינו -שמתוך כך
אתה מכיר את מי שאמר והיה העולם! דרשו מעל ספרי ה וקראו אז יראה לכם כבוד ה' וגדלו רב טובו
והשגחתו גם בצבאות זוחלי עפר אלה '' (.87דברים אלו כבר נאמרו על ידי קאראמזין ותורגמו על
ידי
אברמוביץ עצמו – ''על פי המשפט הזה נוכל לומר בצדק כי החכמות היו מראש מקדמי שבת תחכמני,
בטרם בתי ספר ייוולדו לפני המורים ומלמדים .בכל אשר התולדה והאדם שמה ,שם המורה ,שם התלמיד
– ושמה החכמה)''.
כמו כן כבר כאן מנסח אברמוביץ את השקפת העולם הדתית הבסיסית שלו הרואה בטבע אקסטנסיה של
האלוהות.
ב .הסכמת החכמים ואנשי הרוח הקדומים -בצד האמירה הדאיסטית ,המניחה שאפשר להגיע אל האל
מתוך התבוננות משכילה בטבע ללא תיווך הממסד היהודי ,אברמוביץ דווקא מנסה לחזק את מעמדם של
חז''ל בעיני היהודים בהראותו שהיו בקיאים במדע ,ושחכמת הטבע היא ''מצרנית לעולם התורה' ' .את
זאת עושה באמצעות ההערות לספר המוכיחות לטענתו ' 'מה רבה ידיעת חכמינו בעלי התלמוד -בלימודי
טבע הנראים וכמה התאמצו לחקור ולדרוש במעשי בראשית...ובזאת אפוא יראו עליל ,כי חכמת הטבע
מצרנית לחכמת התורה...בלעדה הרבה מדברי רבותינו הגדולים כספר החתום יהי ללומדיהם ,לא יבינו
סוד הגדותיהם העמוקות ,גם לא יטעמו צוף מליצתם ודעת קדושים לא ידעו''...
אברמוביץ 'מכשיר' את ספרו על ידי הסכמה שהוא מייחס למנהיגות הרוחנית של עם ישראל לדורותיו
:
''בשם ראשוני הנביאים ואנשי הרוח ,בשם חכמי התלמוד עמודי דתנו ובשם גאוני ידור אדירי התורה,
אשר כולם מחזה שדי חזו בנפלאות היצירה ,וצוונו להכיר לאורה כל הבריות מבריותיו ואדון כל התולדות
מתולדותיו ,בשם כל אלה אקרא עוד הפעם :שאו שערי חומת ישראל ראשיכם והינשאו פתחי אהל יעקב,
ויבוא ספרי לספר מעשי יה ונפלאותיו בתולדות הטבע!''
בשתי ה'הסכמות' הנ''ל מבקש אברמוביץ לפייס את 'אדוקים' ,אך היות שספרו ממוען לכלל היהודים
,
עליו לרצות גם את ה'משכילים' ולכן שוזר 'הסכמה' נוספת של מדענים ידועים.
87
בעניין זה מחקה אברמוביץ את ההסכמה של הרב מעקלענבורג אב בית דין ומורה הוראה בקעניגסבערג לספר של
שיינהאק כפי שהוא עצמו מצטט ב'עין משפט''' -על בקשתו לתת הסכמת דעתי להוציא לאור העולם את ספרו תולדות הארץ,
אני מתפלא מאד ''...אמנם על ספרים העוסקים ב''יסודי הדת וכדומה'' יש מקום לחשדנות כלפי הסופרים החדשים'' ,אבל ספרו
אשר יסודותיו הוטבעו על אדני חוקי הבריאה ,מפליאות תמים דעים ידבר ,אשר הפליא לעשות ביצוריו וכו' הנה על ספרו
המיועד לדבר מדברים נכבדים כאלה ,בקשת ההסכמה היא רק למותר ,כי מי זה הישראלי ,אשר לא ידע התועלת הגדולה
היוצאה ממדעות כמו אלה? וכו' .מי לא ראה את דברי החסיד האמיתי בעל חובות הלבבות בשער הבחיה ,המדבר בחיוב השדת
דרכי ה' מצד פעולותיו הנכבדות וכו' ,ואם נצרף לדברים אלה גם דברי רבנו הגאון מוהר''ר אליהו ווילנא זלה''ה שאמר בפה
מלא :התורה והחכמה נצמדים יחד ,וכפי מה שחסר לאדם ידיעות משארי חכמות ,לעומת זה יחסרו לואה ידות בכחמת התורה,
לכן ציוה להרבני מוהר''ר ברוך מק''ק שלקאוו ,להעתיק כל מה שביכחולתו מספרי חכמי האומות ללשוננו הקדושה ,למען
שישוטטו רבים ותרבה הדעת בין עם ישראל ,ובזה תסור חרפת העמים מעלינו'' ...אלה דבריו הקדושים ,אשר העיד הרב מהו'
ברוך הנ''ל בהקדמת ספרו שהדפיס בחיי הגאון על אלקלידוס'' (אברמביץ)1867 ,
37
ג .הסכמת אנשי המדע
אברמוביץ מצטט כאן שתי 'הסכמות' מדעיות מתוך המבוא ל 'ראשית לימודים' של לינדא ,האחד הוא
בלאך בעל 'תולדות הדגים' ,
88
שמרחיב בעניין התכלית הדתית מוסרית שבלימודי הטבע-
''כל ימי
התעסקתי בחכמת הטבע ולימודיה ,מצאתי מרגוע לנפשי וראיתי כי אין בכל החכמות דברים מועילים
לצרף לב האדם ,לדעת רוממות אל וגדולתו כבחכמה זו להיותה קלה ונעימה לעסוק בה והיא מרחבת את
נפש האדם לדעת מצבו בבריאה וממלאת נפשו במוסר ויראת אלוהים ,אשר היא קץ ותכלית כל דבר'' ...
והאחר הוא ערץ –מדען הבקי
''בחכמת הטבע המלאכותי '' ,)Experementalphysik)-המדגיש את
חשיבות לימוד הטבע דווקא עבור העם היהודי ''-והנה אם לכל אומה ולשון אשר סביבותינו נפתחו נתיבים
רבים בלימודים האלה לחנך בהם נעריהם ואנחנו עם ה' וכו' אנחנו בחירי ה' ועדתו נסגורה בעדנו ולא
נעמול מה נשיב לשואלנו דבר אם לא שמנו הלימודים האלה בפי צאצאינו…'
' הוא משבח את 'ראשית
לימודים' על כך שהוא מציג את ' 'הידיעות הראיות אשר לאדם לעמוד עליהם בראשית התהלכו בחכמה,
והמה החומרים ,אשר עליהם תתפשט החכמה את הצורות למען תגביה עוף לדעת כבוד עליון''.
גם במבוא זה דן אברמוביץ בהחלטתו לכתוב ספר טבע בעברית ,אולם בניגוד למבוא הקודם ,שבו טען
שהכתיבה בעברית וזיהוי שמות החיות בעברית מאפשרת הבנה של מהות הטבע ,הרי שכאן נימוקיו הם
נימוקים של 'בדיעבד' .השפה העברית היא מכשיר לפתוח את ליבם של היהודים אל ההשכלה
,היות
שזוהי השפה הטבעית לעם היהודי .דבר זה נלמד מ ניסיונם של המשכילים במערב אירופה ,שם המציאות
לימדה שאי אפשר ללכת נגד הרוח הלאומית ,ואת זאת הבין מנדלסון המכונה כאן בשמו ה'רבני' –
רמבמ''ן .הכתיבה בעברית היא חוליית ביניים הכרחית כדי להביא את העם למצב הרצוי בו ידברו בשפת
ארצם.
דומה שגישתו בכרך השלישי היא פרגמאטית יותר ומעידה על מעורבותו של אברמוביץ בענייני השעה.
ריבוי ביטויים הקשורים ל מלחמה ,להבקעת חומה וכו' מעניק לכתוב אווירה פולמוסית יותר מאשר
האווירה הפיוטית ,שאפיינה את המבוא לכרך הראשון.
בתוך כך אברמוביץ נשאר נאמן לגישה הדתית שהציג בכרכים הקודמים.
בתוך גוף הספר במבוא 'סוג
החי -מפלגת הזוחלים' מדגיש שאפילו ליצורים פחותי ערך כזוחלים שאין בהם יופי או אינטליגנציה,
ושנתפסים בעיני ההמון כיצורים מיותרים ,יש תפקיד בהאדרת שם הקב''ה ,וגם ''המה מעשי ידי יוצר
הכול ,החיים על האדמה להשלים חפץ אל ותכלית שדי בבריאה הגדולה''.
עם זאת בהתייחסותו למחקרים הגיאולוגיים אברמוביץ כבר אינ ו נזקק ל אישוש מהמקורות ,הם נתפסים
עלי ידו כיסודות מוסכמים ,ושימוש ו בטרמינולוגיה המדעית מוב ן מאלי ו''-בבטן האדמה נמצאים שרידי
הזוחלים ,החיו מראש מקדמי ארץ והיו משונים בתבניתם ובקומתם מאלה החיים בימינו ,אשר אך כחגבים
המה נגד אבותיהם הענקים שהלכו לעולמם ,הנפילים מיני הלטאות היו בארץ בעת הטבעו הרי נחושת
הפרק השני להשתלמות האדמה ,ושרדי התנינים הגדולים נמצאים בשליש עפר הארץ שבפרק ההוא ,
88בלאך ,מרדכיץ אללגעמיינע נאטורגעשיכטע דער פישע,ברלין 1782
38
ובהררי יורא נמצאים שרידי הצב והלטאה המעופפת והתנים למיניהם השונים והעצומים ,עד כי בצדק
נקרא הפרק ההוא זמן הפרח והלבלוב להזוחלים בעלי המפלגה הזאת וכו'''.
89
קריאת המבואות לשלושת הכרכים של 'תולדות הטבע ' מעידה על תהליך שעובר אברמוביץ בהגדרת
מקומו בתוך העולם היהודי המשתנה ,כשהנימה הפיוטית מסורתית שניכרה
בפתיחה לכרך הראשון,
מוחלפת בכרך השני בו הנימה מדעית יותר ,וניכר בו המתח בין עולם המסורת לעולם החיצוני .הפתיחה
לכרך השלישי כבר תובעת מאברמוביץ לעמוד מול לחצים מבית ומחוץ ,והוא נדרש להגן על עמדותיו.
אולם למרות השינוי בנימה ובאווירה אברמוביץ נשאר עקבי בהשקפותיו הבסיסיות -בעודו קורא לקבל
את הקידמה המדעית הוא מגלה נאמנות לתפיסה דתית מסורתית ,ובעודו מבקש לבער את הבערות הוא
עדיין מסרב להתנתק מרוח העם .בכך הוא מבקש לשלב בין עמדתו הרציונליסטית לבין שליחותו הדתית.
מפרסם את הספר בשנת ' כוח
בתוך כך מובלטת החשיבות המיוחסת על ידי אברמוביץ לדיבור :הוא
מעשיו הגיד לעמו' ,והכרך הראשון העוסק ביונקים פותח במוטו ' מפי עוללים ויונקים יסדת עז '( .תהילים
ח' ג') בפתח הכרך השני 'העוף' המוטו הוא 'ועוף השמים ויגד לך' (איוב ג' ז')( .ההדגשות אינן במקור)
90
' .3עין משפט'
91
'עין משפט' הוא מאמר הבנוי בצורת שאלות ותשובות בנושאים אקטואליים ,ולרוב עולה ממנו השקפת
עולם 'משכילית' טיפוסית .הכותב מבקש לראות בסדר שבבריאה עדות לקיומו של בורא עליון... '' -כל
הנמצאים ,משחק מאזנים עד כוכבי שמי השמים ,כולם על מוסדות התבונה הוטבעו ,משולבים הם איש
אל אחיו ע''ד סיבה ומסובב ,וראש שלשלשת הבריאה הארוכה מגיע עדך הסיבה הראשונה ,עד אלוה כל
בריות ואדון כל תולדות ''.כמו כן ישנה תועלת רבה ללמוד ''מספרי חכמה שונים הכתובים בשפת עבר
ובייחוד מספרי חכמת הטבע והחשבון והפילוסופיה'' והם שיהיו''-המלאך הגואל את בני האדם משעבוד
הבערות והמוציא אותם מאפלה לאור גדול''.
92
עיקר חשיבותו של 'עין משפט' לענייננו הוא שהוא מציג בפנינו את ארון הספרים של אברמוביץ.
אברמוביץ מגלה בקיאות בספרי הטבע העבריים הקיימים בזמנו ,בשירתם של ריה''ל ,של משה אבן עזרא
ושל שלמה אבן גבירול ובספרי המחשבה היהודית מימי הביניים.
93
על אף שקיימים בין הספרים האלו
הבדלים פילוסופיים ,ניתן לראות בהם נציגות מכובדת של הקלאסיציזם היהודי ,שזכה למהדורות
חדשות על ידי אנשי 'חכמת ישראל' במערב אירופה ו'קרית ספר' שבוילנא.
89אברמוביץ,שםXXX-XIX :
90והשוו למשל למוטו של לינדא בספרו הנ''ל ,המדגיש את החכמה שבבריאה' :ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה' (משלי
ג יט) שם :ב'.
91אברמוביץ1876,
92שם2 :
93
רשימת הספרים שמונה אברמוביץ מכילה את ' -אמונות ודעות' לרס''ג 'כתר מלכות' לרשב''ג' ,ספר הכוזרי' לריה''ל' ,חובות
הלבבות' לרבנו בחיי' ,מורה נבוכים' לרמב''ם ,ספרי הראב''ע' ,בחינת עולם' של רבי ידעיה בדרשי הפניני' ,המלך והנזיר'
ו'התפוח' של רבי אברהם בר חסדיא הלוי' ,יסוד עולם' של רבי יצחק הישראלי' ,שער השמים ' של רבי גרשום' ,מלחמות ה' של
רלב''ג' ,ספר העיקרים' לר''י אלבו' ,חזות קשה' ו 'עקדת יצחק' של הרב יצחק עראמה ,כתבי דון יצחק אברבנאל' ,נחמד ונעים'
של דוד גאנז' ,מצרף לחכמה' 'תעלומות חכמה'של יוסיף שלמה דעלמעדינא (.שם)42-5 :
39
אברמוביץ מצהיר שיש ללמוד מתוך ההגות העשירה הזו ומתקיף את היהודים השמרנים החוששים
מפניה .יחד עם זאת הוא מבקר את החושבים שיש ללמד רק ממקורות עתיקים ומתעלמים מ ''ההשתנות
הגדולה שנעשה בזמן הזה בכל ענפי החכמות בכלל ובענפי הפילוסופיה בפרט'' .לטענתו ,המחשבה
הפילוסופית של ימי הביניים לא איבדה את תוקפה ,אך הגילויים המדעיים החדשים חשפו ידיעות שלא
היו נגישות להוגים הקדומים ,ולכן אין להתייחס ברצינות לתיאוריהם המדעיים שהם בבחינת ''אמונות
מיושנות'' .זוהי הסיבה שהוא פוסל ספרים כמו 'צל עולם' של רבי מתיתיהו דלקרטי ''אשר בהם ייחסו
סגולות זרות לכמה מיני ברואים'' ומרבה באמונות טפלות מסולפות.
המסר העקרוני שבספרים אלו הוא מה שחשוב לאברמוביץ ,והוא מצייר אותם ''כעוזרים לההשכלה
הכללית הזמנית'' .הם מהווים הכשר הלכתי ודתי לעיסוק בטבע
–''והם הם הלא בהוויתם יהיו ליהודים
תמיד לראיה חזקה ולמופת נאמן על היתר העסיקה במחקרי העין ובלימודיות ועל החובה להתעסק מלבד
התורה גם בשאר חכמות ,יען אשר רבניהם וגאוניהם הגדולים פינות הדת ,אדירי התורה ובעלי תריסין
במשנה וגמרא ,גם המה התעסקו בכל החכמות שבעולם ובלשונות העמים והלכו מחיל אל חיל עם כל
הגויים במעלות השלמות ,אף חיברו ספרים הרבה בכל ענפי המדעים ,להקדיש בזה את בני ישראל לעיני
הגויים לאמר :רק עם חכם ונבון הגוי הזה .ואינו דומה שמיעה לראיה ,הן בראות כל יהודי מעשי ידי
חכמיו וגאוניו בקרבו לנגד עיניו יקדישו שם עמם ודתם ,והקדישו גם המה את קדוש יעקוב וידעו תועי
רוח בינה ורוננים ילמדו לקח'' .
לטענתו ,המנהיגות היהודית אף פעם לא התנגדה ללימודי טבע הנכרים אלא רק ללימודי המטאפיסיקה-
''הרשב''א ז''ל וסיעתו לא חששו אלא ללמוד מספרי היוונים הארורים ומה שאחר הטבע ובזה הדין עמם ,
כי חששו פן יבוא למשוך אחריהם באיזה אמונה מן האמונות ,אבל לא אסרו ללמוד דברי החכמים
וחקירותם במהות המציאות וטבעיהן ,כי אדרבה על ידי זה נודע גדולתו של יוצר בראשית .בדברים האלה
הלא אנחנו שומעים כהיום מגדולת חוקרי הטבע ,וכל הפילוסופיה שאחר הטבע היא כקליפת השום,
ההוגה בה מבלה זמנו לריק ,והרי היא וכל שיטותיה כהררים התלויים בשערה''.
בתוך כך אברמוביץ אף משבח את התלמוד שיש בו ''חכמות שונות'' וביניהם ''חכמת הטבע''.
94
95
' .4פרק שירה'
עדות משמעותית שממנה ניתן ללמוד על יחסו של אברמוביץ לטבע נמצא ב
מפעל התרגום של 'פרק
שירה' ליידיש .עצם ההחלטה של אברמוביץ לתרגם יצירה אזוטרית מסוג זה מתמיהה ,שכן אינה עולה
בקנה אחד עם דימויו כמשכיל חוקר .אולם לאור הערותיו ו'סטיותיו' של אברמוביץ מעמדות
רציונליציסטיות מובהקות ב'על דבר המדעים' וב'תולדות הטבע' נראה טבעי הדבר ,שאברמוביץ יגלה
חיבה מיוחדת דווקא ליצירה זו העוסקת כולה בשירת הטבע .ב
מבוא העברי שכתב אברמוביץ ל'פרק
שירה' מצביע אברמוביץ על המקורות המדגישים את חשיבות הדיבור ' ' -המרמזים לדרך לשון בני אדם
94אברמוביץ,שם75-62:
( 95אברמוביץ ,)1875 ,נוסח עברי -לוריא2000,
40
בימים הראשונים ליחס להבריות מהסוגים העליונים והתחתונים דיבור ושיח שפתיים ,גם שירות
ותשבחות ליוצר בראשית''.
לכך מצרף דיון בשאלת מקור ו של 'פרק שירה' ו מנסה ל בדוק האם נוסח 'שירה' ,מקורו בנוסחים קדומים
ולטכסט ממשי שהיה מונח בפני הקדמונים ''ספר מיוחד למיני הנבראים '' או שבעצם היה ' 'בכוח סברתם''.
לדיון זה חשיבות רבה עבור מי שעומד בעצמו לכתוב מעין נוסח חדש ל'פרק שירה' .ואכן מסקנתו היא
ש''לענין 'פרק שירה' שבידינו אין נפקותא איך שתאמר ,בשני האופנים הוא בריאה בפני עצמה ''.בין אם
מקורו תנכ''י בין אם מקורו תלמודי ,הרי שהנוסח שבידינו היום הוא תוצאה של שינויים שחלו בו לאורך
הדורות''-אשר כל אדם חזו בו מה שרצו לחזות,
השלימו והחסירו והחרימו איש איש כפי רוח מבינתו
ועשו בו כאדם העושה בשלו ,כל אחד לפי דעתו ולפי דרכו '...פרק שירה' קודש הוא לנו ,כי מן המקדש
הוא יוצא''.
חשיבותה של מסקנה זו עבור אברמוביץ היא שיש בה מתן לגיטימציה גם למפעלו שלו ,והיא מאפשרת
לו ח ירות מסוימת בכתיבת 'פרק שירה' חדש ומקורי המשולב בעובדות מדעיות .אף על פי שאברמוביץ
נשאר נאמן למקור בכך שלא הוסיף נבראים חדשים ל רשימה המקורית של 'פרק שירה' ,בכל זאת ניתן
לראות במעשה כתיבתה יצירה חדשה הנשענת על הידע המדעי שצבר .בכך מעמיד את עצמו אברמוביץ
כממשיך דרכם של משוררים רבים לאורך ההיסטוריה ,שהוסיפו על הגרעין הקדום של הטכסט קטעים
המבוססים על הידע שהיה מונח לפניהם.
הצהרת הכוונות בסוף הפתיחה לתרגום מעידה על הנמקה 'משכילית' המבקשת לחנך את היהודים
לעקירת האמונות התפלות והבערות ''-ולהיות ש 'פרק שירה' זה מלא חכמה ודעת יראת ה' היא אוצרו ,על
כן אמרתי לזכות בו את הרבים והראות את יופיו וחוק ערכו לכל בני עמנו ,והכול לאתויי אפילו נשים
והדיוטים ,שאינם מבינים לשון הקודש וגם להם נפש כמונו המשתוקקת לחזות בנועם ה'…ומדוע לא נחוש
גם אנחנו להמון ישראל הרב ונמנע מאיתם המתנות הטובות והחמדה הגנוזה בתפילותינו בדבר דתנו
וחכמינו ונעזבם ללכת בדרכי חושך לשגות באמרי תוהו וסיפורי מעשיות המרבים הבל…''
96
בעקבות הערה זו ניסו שאמרוק ולוריא להסביר את המניע למפעל (שהינו חלק ממפעל התרגום של סידור
'קרבן מנחה') כחלק ממשימה משכילית לקלף את שכבות הדרש שהצטברו סביב הטכסטים במשך
השנים.
עם זאת לוריא מעיר על כך שתרגומים של 'פרק שירה ' כבר היו קיימים לפני תרגומו של אברמוביץ ,
ולכן הנימוקים המוצהרים של אברמוביץ מספקים הסבר חלקי בלבד לרצונו לעסוק במפעל זה .לכן,
לטענתו של לוריא ,מוטיבציה אחרת עומדת ביסוד מפעל זה שעיקרה הוא ה
אתגר הלשוני שיצירה זו
97
העמידה בפניו.
הסבריו של אברמוביץ עצמו ושל לוריא אמנם מניחים את הדעת ,אולם דומה ,ש העובדה שאברמוביץ,
המשכיל הצעיר ,נרתם לתרגם טכסט השייך לספרות המיסטית הקדומה
96שם51-31:
97להסבר מניעיו של אברמוביץ בתרגום 'פרק שירה' ראו לוריא 25-15 :2000,
98כפי שהוכיח בית אריה במחקרו על פרק שירה .בית אריה:1966,מבוא
98,קשורה לאידיאל ה'שירה'
41
שתאר אברמוביץ כבר ב'על דבר המדעים' ובמבואותיו ל'תולדות הטבע' ,שכן
'פרק שירה' קורא לאדם
להאזין לקולות העולים מתוך הבריאה ולממשם באמצעות שירתו .שירת האדם היא ביטוי להבנתו את
הטבע ולהתפעלותו ממנה .לכן 'שירה' אינה רק הטכסט המתורגם בחרוזים ליידיש (שהוא רק כלי להביאה
להמונים) ,אלא לפי הגדרותיו במבוא ל 'היונקים' שירה היא בעיקר
פירושו המדעי 'טוב טעם' המסביר
בצורה רציונאלי ת את הקולות שמשמיעה הבריאה .קולות אלו אינם זהים ל דיבור האנושי ,ואין ליצורים
כוחות מיסטיים או הבנה שכלית המאפשרת להם לומר שירה ,אולם בזה שהם עושים את תפקידם הטבעי
הם אומרים 'שירה' ומהווים מופת עבור האדם .הדיבור המיוחס להם ' 'הוא רק בפעולותיהם הנפלאות,
שבהם מכירים כל באי עולם את כבוד ה' וגדלו '' ,ולכן ''המובן בשירות הנבראים ב'פרק שירה' הוא על
דרך הכתוב 'מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו' (איוב ל ''ה:י''א) שדיברה תורה כלשון בני אדם
ורצוני לומר ,מטבע של כל בריה ומידותיה המוטבעות בה נחכם לדעת את יוצרנו יוצר בראשית לבלתי
נחטא ונסור מחובותינו האנושיות וממידות המוסר .נלמד צניעות מחתול ,גזל מנמלה ועריות מיונה.
ועשיית תפקידו של כל אחד ממיני הברואים היא היא השירה שלו ,שהוא מקלס לריבון בעולמים והיא
היא עשיית רצון קונו הנרצה ממנו''.
99
שירה זו מ תממשת רק כשהיא מוערכת על ידי האדם המתבונן ,ורק כך היא מגשימה את ייעודה.
לכן
מקובלת על אברמוביץ שיטתו של המבי''ט אותה הוא מצטט במבוא ''-וצריך שיסתכל האדם ויחשוב כאילו
כל אחד מהנבראים ,בפרט מאותם הנזכרים ב'פרק שירה' ,אומר לו :הנה אנוכי נבראתי בדיבור בורא את
הכול להנאתך ולטובתך ולא לתכלית אחר ,ולכן תקיים אתה תכלית בריאתך ''… ..דבריו של המבי''ט
עולים בקנה אחד עם כל ההשקפות ה'משכיליות' ש
אברמוביץ מייחס לעצמו בבצעו מפעל זה '' -וזהו
הנרצה לחז''ל שסידרו 'פרק שירה' זו לגמור שיחשוב האדם ,כי כל אחד מאלו המינים נבראו בדבר שיש
בו תועלת לאדם במבע או בסגולה ומהם ילמד האדם לעבוד בוראו…''
100
כאמור ,אברמוביץ נאמן כאן לשיטתו כפי שהציגה במבוא ל 'תולדות הטבע' .גם המקורות שהביא לביסוס
טענותיו מעידים על שילוב בין תפיסה רציונאליסטית דוגמת
רס''ג ובעל ה ''עקידה'' לבין תפיסה קבלי ת
לוריאנית המוכיח ה ששירת הנבראים אינה אלא ביטוי לרעיונות מופשטים
( .כגון דברי האר''י ''-כל
הנבראים התחתונים הם נאחזים בשיעור קומת האדם… ולכן האדם האומר 'פרק שירה' ויודע לכוון כל
אלו הנבראים היכן רמוזים בו ויאמר אותן השירות הוא גורם שפע אל כל הנבראים)''.
101
יש והניסיון להקפיד על רציונליזם מדעי יוצר אי עקביות בכתיבתו של אברמוביץ .כך בתארו את שירת
גרמי השמים בפתיחה ל'ספר שירה' מציג המחבר את גישתו של הרמב''ם ,הרואה בכוכבים ובגלגלים
בעלי נפש ''-כולן בעלי נפש ודעה והשכל הם ,והם חיים ועומדים ומכירים את מי שאמר והיה העולם
''.
99השוו לדברי רבנו בחיי ב'חובת הלבבות' '-שער הבחינה' על החובה לבחון בברואים הנובעת 'מן השכל ומן הכתוב ומן
הקבלה'
100מטארני ,הרב משה בן יוסף .בית אלהים וורשה תרל''ב ,1872עמ' .307דעתו זו של המבי''ט התקבלה על אברמוביץ אף
כי לדעתו של אברמוביץ בפירושו של המבי''ט לא הדגים את הקשר בין החיות לבין דבריהם 'עד שבכלל באורו הזה לא לעזר,
ונראה כאילו אינו' שם49:
101
וכן דברי אזולאי (עורך כתביהם של האר''י ו של רבי משה קודוברה)] '' -בטעם 'פרק שירה' כי השרים של כל הנבראים
בעולם אומרים אותן השירות .והוא על דרך שאמרו ז''ל :אין לך עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ,שמכה עליו ואומר לו
גדל (בראשית רבה פרשה י ו)'' (ר' אברהם ב''ר מרדכי אזולאי ,חסד לאברהם ,תמ''ה 1695מעין עין כל נהר ג')
ציטוט של אברמוביץ מתוך ספר הליקוטים מהאר''י
42
אולם בהמשך הוא מסתייג מדעה זו בהעדיפו את דברי 'בעל העקדה' ש ' 'שולל הפה והאמירה גם מהשמים
והגלגלים ,והדיבור אצלם הוא רק בפעולותיהם הנפלאות ,שבהם מכירים כל באי עולם את כבוד ה'
וגדלו''
102
כך גם בתוך גוף הטכסט אברמוביץ מייחס את הקולות של גרמי השמים לחלק מתנועתם בחלל -
גלגלים אין די אויבערשטע ספירות \זינגען גרייענדיק זיך זייער זיסע זמירות' (שורות
'די
' ()83-84ישירו
בקול גלגלים בספירות\ בתנועות גלגולם הם ימתיקו זמירות') (עמ' )149
עם זאת ב פרוש 'טוב טעם' סוקר אברמוביץ מקורות שונים הטוענים שגרמי השמים הם אמנם בעלי נפש-
בהם ברכת קדוש לבנה ,מדרש רבא ,אברהם אבן עזרא ובראשם הרמב''ם שטען 'שהגלגלים חיים
משכילים …ושאינם גשמים מתים ,כאש וכארץ כמו שחשבו הסכלים ,אבל הם כמו שאמרו הפילוסופים ,
בעלי חיים עובדים את אדוניהם…'(שם ,242 ,הערה .)3
היטלטלות זו בין שתי דעות סותרות מדגישה שוב אותן
103
שתי נטיות ,האחת רציונליסטית 'משכילית'
ה'מאזנת' את המיסטיקה העולה מיצירה כמו 'פרק שירה' ,והאחרת אמוטיבית שירית ה מעניקה חיות ל טבע
הדומם( .גם בעשותו כן נתלה אברמוביץ באילן גבוה של רציונליזם הלא הוא הרמב''ם שגם בו ניתן לחוש
מזיגה זו).
.5מקורות השראה
סקירה זו של כתביו הפובליציסטיים חושפת השקפת עולם מורכבת ועשירה שיש לה זיקה לזרמים
שונים החל מהשקפה מקראית קלאסית וכלה בהשקפות רציונאליסטיות מתקופת ההשכלה האירופית.
תפיסת הטבע המקראית באה לידי ביטוי בפסוקים הרבים המשובצים בכתבים אלו ,אולם מעניין לשים לב
לאופן בו גייס אברמוביץ את המקרא לצרכיו .בעוד רוב תיאורי הטבע מקטינים את האדם ביחס לאל הרי
שאברמוביץ מאדיר אותו .כך כותב ספר תהילים מונה קטלוגים מקיפים של גורמי השמים והארץ
שבכולם בולטים מרחבים אינסופיים של ימים הרים ויבשות ,ותיאורים כלליים של חיות וצמחים כשהאדם
ניצב בפניהם בתחושת התפעלות והתפעמות ללא יכולת לפענח את סוד הבריאה(.פרקים ח' ,י''ט ,כ''ד,
ל''ג ,ס''ה ,ע''ד ,פ''ט ,צ''ג ,ק''ב ,ק''ד ,קל''ה ,קל''ו ,קמ''ז ,קמ''ח) 104 .השמחה המתעוררת באדם נוכח פלאי
הטבע אינה נובעת מתחושת כוח ושלטון אלא מהבנתו שכוח זה של הבורא המתבטא בבריאה ,הוא זה
שיבטיח את שלטון הצדק בעולם ואת הצלתו של עם ישראל מידי נוגשיו .קטנותו של האדם ,חוסר יכולתו
לפענח את הטבע ולהבין את המנגנון המופלא העומד מאחורי התופעות הגלויות מובלטים במיוחד בספר
'איוב' שם לומד האדם להכיר במגבלותיו השכליות מול בורא כל יכול( .איוב פרקים י''ב ובעיקר פרקים
ל''ח-ל''ט)
105
102אברמוביץ ,שם 46-44:המצטט מתוך -רבי יצחק ב''ר משה ב''ר מאיר בן עראמה ,עקדת יצחק ,שאלוניקי רפ''ב ,1522
שער ראשון שער יב 'בניגון העולם'
103זהו ענין לפולמוס שכבר דן בו ר' חסדאי קרשקש (אור ה' מאמר ד' דרשה ג' ) ''אמנם סבר שיש דעות לכאן ולכאן ,ואין
להכריע בדבר באופן מוחלט'' (מאמר א' כלל א' פרק ו' ) ,או דון יצחק אברבנאל בפירושו על התורה על הפסוק 'ויעש אלוקים
את שני המאורות'(דף י'ב ע'ב טור ב) .כך גם המהר''ל מפראג דחה את הרעיון ''ואל תשגיח בדברי הפילוסופים שאמרו כי
השמש והירח משכילים ,שכל זה דברי הבאי'' (הקדמה ב' ל'גבורות ה' ) מצוטט בלוריא,שם44 :
104יוצא מכלל זה הוא הפסוק ''ותחסרהו מעט מאלוהים'' (תהילים ח' ו')
105על אופן השימוש של מנדלי בשיבוץ המקראי ראו פישלר .1997 ,המאמר אמנם עוסק בשימוש בשיבוצים ב'תולדות
הטבע' ,אך הוא נוגע לענייננו מפני שהוא מדגים טכניקות שונות של שימוש בשיבוץ תוך המרת משמעותו כדי ליצור אירוניה.
43
אברמוביץ מכוון לתפיסה אחרת לחלוטין ,לפיה האדם ניח ן בכוח שכלי ,שבאמצעותו הוא יכול להביא את
הטבע לידי שלמות( .אם כי במבוא לכרך הראשון של 'תולדות הטבע' רוב האלוזיות לספר איוב מתפקדות
בצורה דומה לזו שבמקרא) עמידתו של האדם מול הטבע אינה כשל מי שאינו מבין דבר אלא כמי שמוטלת
עליו החובה להכיר וללמוד את החוקיות ואת ההיגיון שבבריאה על מנת להגיע לחוויה הדתית השלמה.
תפיסה רציונאליסטית זו מקורה בעיקר בהגות היהודית של ימי הביניים אשר נציגיה מחייבים דווקא את
העיון וההעמקה בטבע .בבסיס מחשבתם של הוגים אלו ניכרת מגמה טלאולוגית ,לפיה יש בטבע תיאום
מופלא המכוון לתכלית מסוימת .תיאום זה בא לידי ביטוי בכל מרכיב ומרכיב שבבריאה ומעיד על חכמת
הבורא .אחד מנציגיו הבולטים של גישה זו הוא רבנו בחיי שבספרו 'חובות הלבבות' עמד על התואם בין
החלקים של גוף האדם ,בין גרמי השמים ו בין חלקי הצמחים .כך גם הרמב''ם ב'מורה נבוכים' הציג את
השלמות של גוף האדם ואת התואם שבגלגלים ובצמחים ,ו יהודה אברבנאל במאה ה 16ב'דיאלוגים על
אהבה' דן בשלמות הגוף האנושי 106.גם עקבותיהם של משכילים יהודים ,שהושפעו מ הגילויים המדעיים
החדשים של המאה השמונה עשרה בתחום האסטרונומיה ,הבוטאניקה וכו' 107וכן מהתורות הטלאולוגיות
שבאו בעקבותיהם 108 ,ניכרים בכתבים הפובליציסטיים של אברמוביץ ,כשזיקה מיוחדת מגלה אברמוביץ
לרמח''ל שב'לישרים תהילה' ,הטמיע בכתיבתו את ההשקפות הרווחות בעולם המדע של תקופתו.
109
לא רק מקורות יהודים מהדהדים בכתבים הפובליציסטים כי אם עקבות כתבי רומנטיקאים אירופאיים.
אברמוביץ מגלה מודעות ל הבחנה הרומנטית בין היפה והנשגב ה'מיובאת' לעולם היהודי ממשנתם של
הרדר ושל ברק על ידי שלמה לויזון בספרו 'מליצת ישורון' על היפה והנשגב.
110
כך בתרגומו ל'על דבר
המדעים' מתואר טבע ש יש ב ו שילוב של קירבה גדולה לטבע עם התפעמות מעוצמתו ויוצר תחושות
ש'לעתות נעימות' ו'לעתות הנה איומות ונוראות' .גם במבוא ל'העוף' משלב אברמוביץ בתיאורי הטבע
בין 'היפה' '-פלג מים ההולך לאט בצרי כסף' לבין הנשגב' -מי נהר עצומים ורבים' .ההתפעלות מהטבע
106סקירה זו מובאת בשביט75-58 :1987,
107דוגמת שמחה לוצאטו ב'מאמר על יהודי וונציה' ;1950 ,וכן ב'מעשה טוביה' תרפ''ח ,שהיה מוקדש למדעי הטבע ואף כלל
תרגומים ממחקרי קופרניקוס ,דקארט והרווי .
105המושג טלאואלוגיה נטבע עלי ידי כריסטיאן וולף במאה ה ,18אך הרעיון הבסיסי הוא עתיק מימי סוקרטס על פי זכרונותיו
של כסינופון .המהפכה המדעית היו שניסו לאשש טיעון זה כאמצעי מרכזי לחיזוק האמונה ולבססו על התגליות האחרונות של
המדעים השונים( .על פי שביט )76-75: 1987
נציגיה הנודעים ביותר של תפיסה זו באירופה הם דיויד יום המנסח ברגש את משנתו הטלאולוגית ב'דיאלוגים על הדת
הטבעית' .וברקלי המציג את האחדות שבטבע' -הטבע הוא החיים של עולם אחד שנפש אחת מחייה אותו ,מקשרת אותו לכלל
בנין אחד ,עולם שבכל חלקיו מנהיג אותו ושולט בו שכל אחד… שכל שולט אחד מנחיל להמון האינסופי של הדברים את
אחדותם בדומה לעיר אחת המלוכדת על ידי אחדותה .כל העולם מלוכד על ידי הרמוניה אחת אשר סיבתה הוא אלוהים' כי''מה
שנעשה לפי כלל ,מן ההכרח שמוצאו הוא במישהו המבין את הכלל'' (מצוטט ב -ברגמן) 358: 1974 ,
109
כך במונולוג המפורסם של 'מחקר' ב'לישרים תהילה' התרכז הרמח''ל בפרוט נרחב של חלקי הצמח ברוח מחקריו של אבי
הבוטאניקה המודרנית קארל פון לינאוס .בכך יצר מין ז'אנר חדש שעוזי שביט כינה בשם 'שירת הלל לירית'.ראו בעניין זה
הערתו של שפירא על המונולוג המפורסם של 'מחקר' ''אין תפיסת הטבע וההוויה שלו אלא ''ברכי נפשי'' יהודית מסורתית
וטרנסצנטרית ,שלפיה אין המקום והקיים הטבעי עצמי ועצמאי ,אלא כפוף כנברא לב ורא ומספר ומגלה מדור ודור ולנצח
נצחים את תפארתו ונפלאותיו....כמו בפרק ק''ד של ספר תהילים ככה יתור גם רק משה חיים לוצאטו דרך הוד והדר ,אשר
לבשה ההוויה ,אלי עוטה האור כשלמה ,ונפשו תברך את אלוהים אשר גדל מאוד במלכות הטבע ,היקום והקיים .שמא תאמר
שחסרה אצלו המסקנה של 'מה רבו מעשיך ה' כולם בחכמה עשית?' – ולא היא ,גם 'המה –רביות' ישנה בעינה ולכל מלוא
היקפה'' איש לפניו לא לא תאר בצורה כה מפורטת ומדעית את המבנה האנטומי של הצומח תוך התייחסות לשיקולי 'הישרדות'
שלו .רמח''ל הוא הראשון המשלב את השקפת עולמו ביצירה בלטריסטית שבה הוא מתאר עובדות מדעיות שכליות בצורה
לירית (שביט,שם) 75-58 :
110לווזיון1816,
44
יכולה להתעורר הן מחיות הפרא 'האריה פריץ' ו'התנינים הגדולים מנבכי מצולה' ,והן מחיות
מבויתות-
הבהמה ההולכת לאיטה או השור המלחך את ירק השדה.
כמו כן ,כ'משכיל' טיפוסי מודע אברמוביץ היטב לאקלים הרוחני שבו חיה האינטליגנציה הרוסית
בתקופתו .באקלים זה פועלים שני כוחות מנוגדים -האחד מושך לעבר תורות פוזוטיביסטיות
מטריאליסטיות המגיעות מן המערב ,כשנציגיו הבולטים הם פיסארב ודוברוליובוב ;111והאחר מושך לעבר
אידיאליזם רומנטי מבית מדרשו של שלינג ,המייחס וויטאליזם לטבע ומ ניח שיש כוח חיים היודע את
החוקים שיש להפעיל על כל אורגניזם ,ו שבאמצעותו ניתן להסביר את התופעות התכליתיות שלהם ,
112
כשנציגם הבולט הוא בילינסקי 114 113 .רעיונות מנוגדים אלו יצרו בלבול מסוים בקרב משכילים רבים ,
115
גם בין היהודים שבתוכם.
עם זאת ישנו עקרון המשותף
למטריאליסטים ולאידיאליסטים ,המלווה גם את כתביו של אברמוביץ,
והוא שהיקום נשמע למערכת חוקים מסוימת .תופעה מעניינת המשקפת הסכמה זו על הסדר של הבריאה ,
היא העובדה שהוגים אלו ו גם אלו הרבו לצייר את העולם כתזמורת או כמקהלה הפועלות בהתאמה
ובהרמוניה כדי להמחיש את השקפותיהם .עבור הרציונליסטי ם ציור המקהלה המתוזמרת משרת את
רעיון הסדר ,החוקיות והנחיצות של כל חלק בטבע ,ועבור הרומנטיקאים ציור המקהלה מעניק איכות
וויטאלית מיסטית לטבע 116 .לנקודה זאת חשיבות רבה ביותר בהבנת תיאוריו של אברמוביץ ,שכן
המטאפוריקה המשמשת אותו בתיאורי הטבע שאובה בעיקר מעולם השירה ,הניגון והמוסיקה.
111ראו בעניין זה הבחנותיו של קלוזנר ''-השיטה החמרנית תועלתית התחילה נעשית שלטת בתוך חלק גדול של צעירי רוסיה
המשכילים .הם נלחמו באדיאליסמוס הפילסופי והפיוטי וברומאנטיקה הקשורה בו והחליטו ,שיסוד כל היסודות בחייו של
היחיד ושל הציבור הם הצרכים החומריים של הפרט ושל החברה .מדעי הטבע התחילו תופסים את המקום הראשון בלימודים,
ומדעי הרוח ,הפילסופיה האידאליסאית והשירה הרומאנטית התחילו להיות נחשבים לשעשועים של שבעים ,שהרי שום
'תועלת' אין בהם' .וכך יצאו בבתי המדרש העליונים הרוסים ריאליסטים ומטריאלסיים שלפיהם 'זוג של נעליים חשוב
משייקספיר' מפני שהנעלים הן נצרכות יותר מיצרותיו של הגאון האנגלי''.
לטענתו רעיונות אלו הושפעו בעיקר מה שקפותיהם של דרווין והקסלי מאנגליה ,ה'פילוסופיה הפוזיטיביסטית' של קומט,
1798-2859שבספרו הגדול '' Cours de la Philosophie Positive,Paris,1839-1842ביטל אל כל הפילוסופיה
המטפיזית וביקש להכיר רק 'רציפות של התופעות' .ודעותיו החילוניות של פיירבאך 1804-1872שסבר שכל הפילוסופיה
של שנות המאה האחרונות 'אינה אלא תיאלוגיה' וכל שיטתו היא ניגוד גמור לדת .קלוזנר ,תש''י379 :
112גם מושג הוויטאליזם אינו חד משמעי .ישנו וויטאליזם 'נאטוראליסטי' המניח כוח חיים בתוך הטבע כמו חשמל או מגנטיות
אבל יש גם וויטאליזם 'פסיכולוגי' או 'ספירטואלטי' המניח השפעה בלתי מודעת של נשמה על גוף .שלינג סבר שקיימת בעולם
האורגאני פעולה תכליתית שאין לוותר עליה בהסברת הטבע ,פעולה בלתי מודעת והיא 'נפש העולם' .אלא שבשנות ה70
השקפות אלו איבדו את הפופולאריות שלהם .ראו בתכליתיות קטגוריה אסורה לשימוש .הדרוויניזם השתלט על המדעים
הביולוגיים ואז כל מחשבה טלאולוגית נראתה ככפירה ביסודות המדעיים .רק בעשר השנים האחרונות של המאה ה 19נחלשה
סמכות של הדרוויניזם והרטמאן פתח את הדרך לוויטאליזם חדש במאמרי הביקורת שלו על דרווןין( .על פי ברגמן1979:
) 119-116,
113אם כי את ביילינסקי נוטים להציג כמי שלא היה עקבי בהשקפותיו וכמי שנטה לחבוק רעיונות שונים בהתלהבות רבה
ולנטוש אותם לטובת דעות הפוכות בתכלית .בעניין זה ראו ברלין ,תשמ''ג 150-114 :וכן קלוזנר,שם109 :
114על פי עדותו של סטניסלווסקי אברמוביץ קרא את כל יצירותיו של בילינסקי .סטניסלווסקי מספר על שיחה אישית עם
אברמוביץ ,בו סיפר לו הלה שהעריץ את בילינסקי וקרא את כל מאמריו( .סטאנסלאווסקי )83-78 :1918
115ראו בעניין זה את תיאורו של קלוזנר המגדיר תופעה זו כ ''ערבוביה של ראליסוס ואידאליסמוס שהמחזיקים בהם לא הכיר
הם עצמם את עצמם :מצד אחד ,התחילו הסטודנטים והסטודנטיות המחזיקים בתורת החמרנות וביניהם יהודים ויהודיות
הרבה...ומצד שני נתפשט בין הנוער המשכיל ניהילסמוס '' (קלוזנר ,שם)109 :
116ציורי מוסיקה כאלו מוכרים כבר ברטוריקה של יום ''הסדר והארגון שבטבע ,התיאום המלא של הסיבות התכליתיות,
התפקיד הגלוי והתכלית הברורה של כל חלק וכל איבר ,כל אלה מעידים בלשון ברורה ביותר על סיבה משכלת או יוצר
משכיל .השמיים והארץ מצטרפים לעדות זו .כל מקהלת הטבע שרה שיר הלל לבוראו '' .מצוטט בברגמן:שם
וראו בעניין זה את תיאורו של ישעיה ברלין ''-דימויים מעולם המוסיקה רווחים במטפיסיקה של התקופה .אמרו לך שאם
תקשיב רק לצלילים הנפרדים היוצאים מכלי נגינה מסוים ,אתה עלול למצוא שהם מכוערים וחסרי פשר ותכלית; אך אם תבין
את היצירה בכללותה ,אם תאזין לתזמורת כולה ,תראה שהצלילים הללו ,השרירותיים לכאורה ,קושרים קשר חשאי עם
45
ג .תיאורי הטבע כמייצגים השקפת עולם פילוסופית בכתבים
הבלטריסטיים
גם בכתביו הבלטריסיטיים העבריים של אברמוביץ נמצא תיאורים הרמוניים של העולם ,קריאה ליהודי
לחזור אל אלוהיו באמצעות הטבע והדגשת חשיבותם של לימודי מדע .עם זאת ,בשל אופיים האומנותי
הנטייה לכיוון המסתורין ,ההשתפכות הרומנטית וההדגשה על השירה דומיננטיות יותר מאשר בכתבים
העיוניים .כמו כן מושם דגש בכתבים אלו על החוויה הדתית הפרסונאלי ת הנחווית על ידי סובייקט המצוי
בטבע או ניצב מולו ,ואת מקומה של ההתפעמות הפילוסופית מול 'עולם' תתפוס התגלות חווייתית
אינדיבידואלית בתוכו.
.1הטבע ה'אומר שירה' בסיפורי אברמוביץ
ציפורי רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים...ומתחילות לומר שירה
ספר הקבצנים
ברבים מתיאורי הטבע של אברמוביץ בולט היסוד הווקאלי .כך נשמעים בהם מקהלות ציפורים ('מסעות
בנימין השל ישי' עמ' ס''ה; ' ספר הקבצנים ' עמ' ק''א; 'בעמק הבכא ' עמ' קס''ב;'בימים ההם ' עמ' רע''ח-
רע''ט); זמזום חרקים( 'ספר הקבצנים' עמ' צ''ג); רשרוש הצמחים ( 'ספר הקבצנים' עמ' ק''א,ק''ב); קולות
הסערה ('בימים ההם' עמ' רנ''ז-רנ''ח)ועוד .
117
בהקשר זה ראוי להציג את הבחנותיו של קלאוס ווסטרמן בעניין תיאורי הטבע ה עבריים .ווסטרמן השווה
מהות ,שיש
בין תפיסת היופי היוונית לבין זו העברית הקדומה .לטענתו ,הגישה היוונית רואה ביופי
להתבונן בו כאובייקט ,לעומת זאת היפה במקרא הוא אירוע ,וההנאה ממנו היא במפגש .בעוד שהיווני
(ובעקבותיו העולם המערבי בכלל) יבטא את התרשמותו מן האובייקט בציור או בפיסול ,ואפילו יצירותיו
118
המילוליות תשמנה דגש על המרחב ועל התמונה ,העברי יביע את חווית המפגש דרך השירה.
צלילים אחרים לכדי שלמות הרמונית המספקת את תשוקתך לאמת וליופי .יש כאן מעין תרגום ללשון האסתטיקה של שיטת
ההרצאה וההברה המדעית של תקופה קודמת .שפינוזה וכמה מן הרציונליסטים של המאה השמונה עשרה הורו שאם יעלה
בידך להבין את סדר היקום(קצתם אמרו על ידי אינטואיציה מטפיסית ,וקצתם על ידי הבחנה בסדר מתימטי או מכאני) תחדל
להתלבט התלבטות נואשת ,כי תדע שכל דבר מצוי הריהו בהכרח מה שהוא ,בזמן שהוא ,ובמקום שהוא -חלק מן הסדר
הרציונלי בהרמוניה של הקוסמוס .אם תעמוד על כך ,חזקה שתשלים ותשיג שלווה פנימית :כי לא תוכל עוד ,כיצור אנושי
בעל שכל ,למרד באורח שרירותי והפכפך כנגד סדר שהוא מחוייב ההגיון'' (ברלין,שם)107-106 :
117
לחובר חש בייחוד זה של אברמוביץ '' בציור הנוף של מנדלי יש שפע של מראות ,שהחי והצומח גם יחד מתאחדים בהם
והם מחיים גם את הדומם או את הנח ולא נע .ומלבד המראות יש תמיד כאן גם קולות ,קולות תרועה או קולות דממה ,המחיים
ביותר .הם מצטרפים כאן למקהלה ,זו שאליה כאילו מצטרפים גם שדה התבואה והחורשה ,השמים והארץ''.לחובר ,שם158 :
Westerrman,1974 118
46
לכאורה ,הלך גם אברמוביץ בדרך 'עברית' זו ,אולם קריאה מדוקדקת בתיאורי הטבע מגלה שאברמוביץ
ערך שינויים בפסוקים הרבים ששיבץ .שינויים אלו הם קלים ,אך יש בהם כדי ללמד על מהפכה עקרונית
בגישתו למסורת ה'ווקאלית' של
המקרא..
ב'רשימות לתולדותי' מתאר המספר את היער הסמוך לבית אביו החורג
,בעיקר באמצעות הצלילים
העולים מן הנוף''-בית מושב אבי-חורגי יערים סביב לו ,יערים גדולים עתיקי-ימים ,בם תרמוש כל חיתו
יער ,הזאבים שואגים שם בלילה לטרף וגם הדב ירבץ שם לפעמים .שם ציפרים יקננו ומבין עפאים יתנו
קול; אוז-הבר וכל עוף המים שם המה ,ומתוך הגומא בבצה יצוחו .ויאור גדול ילפת ארחות דרכו וחלף
בין עצי-היער ,שטוף ועבור עד בית-הריחים יגיע ,שם ישתפך במורד ויניע את האופנים ברעם וברעש,
ומקול הטחנה ושאון מים כבירים תצלינה האזנים''(עמ' ג').
קטע זה מהדהד כמעט במדייק פסוקים פרק ק''ד בתה ילים – כמו ''עליהם עוף השמים ישכון מבין עפאים
יתנו קול'' (פסוק י''א ) ו ''הכפירים שאגים לטרף ולבקש מאל אכלם''
(פסוק כ''א ) .אולם הדגש של
אברמוביץ שונה מזה של פסוקי תהילים .בעוד הפסוקים מבקשים להדגים את חכמתו של הבורא
באמצעות הצגת ההתאמה המופלאה של הטבע לצרכיהם של בעלי חיים ושל בני אדם ,הרי שאברמוביץ
מרחיב את קטלוג הקולות ומעמידם כנושא בפני עצמו ,שבו קיימת התאמה בין הפעלים הקוליים לבין
אופיו של כל יצור .כל חיה משמיעה את הצליל האופייני לה ללא תכלית מפורשת ,והקולות כולם בוקעים
מתוך היער ,מבין העפאים ,הגומא ,וכו' .אברמוביץ מדגיש את היופי של הצליליות עצמה ,את היחסים
בין הצלילים השונים ואת ההנאה החושית שהיא מעניקה לשומע.
גם בתיאור יום הקיץ הלוהט שבפרק ב' ש ל 'ספר הקבצנים' ישנו פירוט צלילי חושני ' '-שקט ודממה בכל
הדרך .עלה לא מזדעזע ,עוף לא פורח וכו' ...יתושים וזבובים ,עמא פזיזא זה ,הלולי וחנגי להם בחללו של
עולם ,טסים כה והכה ,מעופפים ועוברים אצל האוזן ,מזמזמים לה ,לוחשים לה -ופורחים ואינם .גם
הצרצור והצלצל מנתרים בין חציר וקמה ,נודדים כנף פושטים רגל ובצלצול מצלצלים(''...
עמ ' צ''ג).
האפקט החושני מושג בקטע זה באמצעות המילים האונומטופיאיות והאליטרציה של אותיות השיניים
היוצרות אפקט של זמזום – 'פזיזא' 'טסים' 'אוזן' 'מזמזמים' 'צרצור' 'צלצל' 'חציר' 'צלצול' 'מצלצלים'.
ווסטרמן סוקר דוגמאות רבות ''-ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני אלוהים''(איוב ל''ז ''4-7קול ה' על המים אל הכבוד הרעים
ה' על מים רבים .קול ה' בכוח קול ה' בהדר…''(תהילים כ''ט '';)3-4הללויה הללו את ה' מן השמם הללוהו במרומים .הללוהו
כל מלאכיו הללוהו כל צבאיו .הללוהו שמי השמים והמים אשר מעל השמים…'' (תהילים קמ''ח '';)1-3הריעו לה' כל הארץ
פצחו ורננו וזמרו .זמרו לה' בכינור בכינור וקול זמרה .בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה' .ירעם הים ומלואו תבל
ויושבי בה .נהרות ימחאו כף ,יחד הרים ירננו ''.ועוד .הבחנה זו קשורה להבחנה הרומנטית של לסינג בין הצייר והמשורר
שהיתה מקובלת בספרות האירופאית למן המאה השש עשרה ועד למאה השמונה עשרה ,ברוסיה הפכה להיות פופולרית
במאה ה 19ובוטאה בין השאר בכתביהם של גוגול ובילינסקי .בגרסא עברית נוסחה על ידי דרויאנוב .על פי תפיסה זו,
חיקוי אופטי של נוף דומם נתפס על ידי העברי הקדום כרדוקציה של הדרמה האלוהית הבלתי ניתנת לתיאור .העברי הקדום
ראה בקומפוזיציה התמונתית סוג של 'הקפאה' של דרמה אלוהית עתיקה אך מתמשכת( .עקרון זה מתקשר גם להעדפה של
העברי את הזמן על המקום) .ואכן במקרא תיאורי הטבע מתמקדים או בדיבור או בשירה -העולם נברא במילה ,האדם נתן
שמות לחיות וגורמי הטבע שרים.
לדיון מפורט בהבחנה זו עיינו ב Steiner,1982:33-50וב Fitter, 1995:65-71
שטיינר בוחנת מחדש הבחנה זו ומוכיחה שאינה חותכת כפי שהיה מקובל לחשוב .שכן הקליטה של תמונה כרוכה במעבר של
העין ועל כן יש בו תהליך הקשור לזמן ואילו בקריאה של טכסט ספרותי ישנו אלמנט של ראייה תמונתית סינופטית של היצירה
ועל כן הוא קשור במידה מסויימת למרחב.
47
חושניות זו הגלומה בתיאורי הטבע אינה מנותקת מן ההוויה הדתית אלא מובילה אליה ,וקולותיהם של
בעלי החיים מוגדרים כ 'שירה' .המילה 'שירה' חוזרת ומופיעה
בהם בעיקר כחלק מהצרוף הליטורגי
''וכלם פותחים את פיהם ב שירה ובזמרה' ' המיוחס למלאכי השרת( ,ש המשכו בסידור התפילה בברכות
של 'קריאת שמע' הוא ''ומשבחים ומפארים ומעריצים ומקדישים וממליכים את שם האל המלך הגדול
הגיבור והנורא וכו' '') כך ב 'רשימות לתולדותי' ''-מלאכי צבאות ידודון ידודון ופותחים את פיהם
בשירה'' (עמ' ב'); ב'האבות והבנים' '' -ויקיצו משנתם כל ציפורי הגן לצבאותם...וכולם פותחים את פיהם
בשירה ומוצא בוקר ירננו'' (עמ' מ''ו); ב'מסעות בנימין השלישי' הציפורים ''-פותחות את פיהן ב שירה
ובזמרה'' (עמ' ס''ה) ,ו ב 'ספר הקבצנים ''-ציפורי רננים יוצאות זו אחר זו על עפאים ושיחים...ומתחילות
לומר שירה'' (עמ' ק''א).
119
אלוזיות אלו לתפילה מעניקות לטבע איכות רוחנית ,אולם הן כולן
מע וגנות בתוך המציאות החושית.
ה'שירה' נשמעת ונחווית באוזני ה של הדמות (הממקדת) ולעיתים באוזניו של הקורא
.ב'רשימות
לתולדותי' עניין זה מושג על ידי הוספת שם תואר ל'שירה''' -פותחים את פיהם בשירה נעימה''; ב'האבות
והבנים' מוצגים המקומות שמהם בוקעים הקולות'' -אלה בין עפאים ,ואלה בין ירק עשב ,ידודון ומראש
הגג יצוחו''; ב'מסעות בנימין השלישי' מוצג הרושם שהקולות עושים ''באזני בנימין'' השומע '' כאילו הן
מצפצפות ואומרות .''..ב'ספר הקבצנים' ,ההמחשה מגיעה לשיאה באמצעות קטלוג צלילים המיוחדים לכל
ציפור וכן באמצעות אונומטופיאות ''-בן עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחברו כמתלהלה וקורא
קוקו -קוקו ,כלומר 'איכה?! ועוף אחר בתוך דגן וחיטה משיבו ואומר 'פוק בער ריק!'' (בהמשך הקטע
הכותב מפרט גם את קולותיהם של הזמיר ,הצפרדעים ,הזבובים ,הדבורים והילק) .בקטע זה ההמחשה
מושגת גם בשילוב חוש השמיעה עם חושים נוספים של ריח ,ראיה ומישוש.
מכל זה עולה שאברמוביץ אכן נשען על מסורת מקראית השמה דגש על ווקאליות ,אך בעוד הווקאליות
שבתנ''ך מדגישה את הפן הרוחני והבלתי גשמי של הטבע ,הרי שאברמוביץ העניק לה דגש חושני .כך
מתקיים בתיאוריו מגע בין הפיזי למטאפיזי ,כאילו חברו אצלו גם ה'יהודי' וגם ה'יווני'.
.2שירת הטבע מול שירת היהודים
ובני ישראל באים ומשתדלים ועובדים בכל כחם והנה רעש וצוחה והמולה גדולה עד
מרום
בעמק הבכא
חוקרי אברמוביץ רובם ככולם הצביעו על הביקורת המופנית בכתביו כלפי ה עיירה היהודית בשל בעיות
העוני ,העדר הפרודוקטיביות ,הבערות והשחיתות הנפוצות בה
119ההדגשות אינן במקור
.עמידה על הווקאליות הדומיננטית
48
בתיאורי הטבע חושפת פן נוסף בביקורת זו -והוא העדר היכולת של היהודי לשיר .הגשם ,הנהרות,
הצמחים ובעלי החיים מצטיינים בשירתם ,וממ משים את ייעודם בעולם ,ואילו היהודים אינם מצליחים
לדבר דיבור של ממש ואינם שרים כלל .ישנם אמנם מועדים בהם היהודים מנסים את כוחם בשירה ,אולם
אין זו שירה במובן העמוק ש אברמוביץ ייחס למושג זה ,והיא מתגלמת בהתחזנות מגוחכת או בתזמורת
כליזמרים צורמנית .עילגותם של היהודים והמוסיקה הבלתי הרמונית שלהם מובלטות ביתר שאת על רקע
שירתם ההרמונית של יצירי הטבע.
בכתבים הפובליציסטיים הועמד האדם כנזר הבריאה וכמי שיכול בשירתו לחבר בין שמים וארץ ולהוציא
מן הכוח אל הפועל את הפוטנציאל שבטבע ,אך המציאות הנגלית ביצירתו הבלטריסטית היא הפוכה.
חייהם של היהודים הם החמצה של ייעודם המרכזי ,ובהתרחקותם מן הטבע אין הם מצדיקים את היתרון
האנושי שהוענק להם .עניין זה מתבטא בשימושו של אברמוביץ באלוזיות .בעוד ש בתיאורי השירה של
החיות שובצו ביטויים רבים מתוך פיוטי ' ימים נוראים ' המ מחישים את קולותיהם של המלאכים משרתי
האל ,הרי שבתיאורי התפילה האנושיים הם נעדרים לחלוטין-
בתיאור תחנתם הראשונה של הדמויות בפונדק ב'מסעות בנימין השלישי'
חולם הגיבור על תזמורת
יהודית צורמנית הסוגרת עליו ,שמנגניה מכוערים ומעוותים ,וה אווירה העוטפת אותם היא של כעס וזעף-
''ערבוביא של חוכא-וטלולא עולה באזני בנימין ,גנימה ונהימה ,שריקה ולחישה ,שיעול ורקיקה ,גריפת
חוטם ומיץ-אפים .עוד מעט וכנופיא של בני-אדם נדחפים ובאים אל הבית ברעש והמולה...אצל שלחן
ארוך מקצהו האחד ,חבורת בעלי כלי-זמר יושבים ,איש כלי-אומנותו בידו ,בודקו ומזמנו יפה יפה .הכנר
בודק את כנורו ,ממעך לו בין הנימין באצבעותיו ,וכל אחת משיבתו בלחש :נים-נים ,כלומר :הנני! הרק
קשתך ,דודי ,וימינך תחבקני .והנה הוא אוחז הקשתנית בידו ,מחליקה ומזמנה לעבודתו .המחצצר פה אל
פה יתלחש עם חצוצרתו ,יביע לה את רוחו ,והיא נשמעת לו ועושה רצונו .וה 'צימבלר' ,זרועות ידו יפוזו
על צימבלתו ,יכתש לה כתישין – והיא מתרעמת ,מנהמת ומזמזמת בזעף .וזה המתופף הסומא ,שכובעו
יורד לו על עיניו ,יושב בדד ומתנמנם .אצל בעלי-השיר הללו עומד על דוכנו אחד כדמות בן-אדם ומרבה
שיחה ,והדבור יוצא מפיו ומביא את הכל לידי שחוק .ואפילו ילדים וילדות וגוים קטנים ,העומדים
צפופים בחוץ ומשגיחים מן החלונות ,ממלאים שחוק פיהם ומלגלגים בקול .בן-אדם זה משנה את טעמו
לאחר שעה קלה ,וקולו בכח ,קורא ואומר" :
ַה ְררֵי! לכבוד המחותנים ולכבוד בעל-הבית ולכבוד כל
המסובין בכאן היטיבו נגן בתרועה ,זמרו משכיל!" ובעלי-השיר יוצאים בשיר ומריעים תרועה גדולה
בשמחה .בחורים וגם בתולות ,זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש .הכל מרקדים ,הכל
מכרכרים ,אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים(''.עמ'ס''ח-ס''ט).
בפרק ב' ב'ספר הקבצנים' תיאורי החרקים והציפורים מזכירים את שירת המלאכים ''-גם הצרצור והצלצל
מנתרים בין חציר וקמה ,נודדים כנף פושטים רגל ובצלצול מצלצלים ( ''...עמ' צ''ג) ו''צפרי-רננים יוצאות
זו אחר זו ...בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר שירה'''' ...וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים
לחזן מפורסם זה ומסלסלים בקול...אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים
ודבורים אינם שותקים .והילק החצוף ,מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם .כל אלה חברו למקהלה
49
גדולה של רבבות אלפי פיפיות ,להודות ליוצרם בנעימה .כל העולם נתמלא זיו ,חיים ונעימות ,והכל
צוהלים .והנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים מסביב
(''.עמ' ק''א) כל אלו
מהדהדים את הפיוט המופיע בחזרת הש''ץ בשחרית של ראש השנה '' -מנעימי מלל ימללו בקול -ה' מלך
;נוצצי נגה ינצחו בקול -ה' מלך;שרפים סובבים יסלסלו בקול -ה' ימלך;ה' מלך ה' מלך ה' ימלך לעולם
ועד;עורכי עז יענו בקול -ה' מלך; פחודי פלאיך יפצחו בקול -ה' מלך;צבאות צאנך יצלצלו בקול-ה' ימלך
וכו( ''.מתוך חזרת הש''ץ שחרית של ראש השנה)
וכן את תיאור שירת המלאכים מתוך בחזרת הש''ץ
שבמוסף של יום כיפור '' -אלו לאלו שואלים ,אלו לאלו ממללים ,אנה שוכן מעולים ,להעריצו להקדישו
בפאר סלסולים'' ,וכן הפניה לאל הקודמת ל'סדר העבודה' שבמוסף של יום כיפור''-אלוהינו ואלהי
אבותינו היה עם פיפיות שלוחי עמך בית ישראל העומדים לבקש תפילה ותחנונים מלפניך על עמך בית
ישראל( ''......הקדמה לסדר העבודה חזרת הש''ץ תפילת מוסף ליום כיפור) אולם המשמיעים קולות אלו
הם דווקא החיות והציפורים ולא החזנים היהודים בבתי הכנסיות.
אפילו בתפילתו המשותפת של מנדלי מוכר ספרים עם ר' אלתר כשהם מתפעלים מן הטבע ,אין מנדלי
מצליח להגיע למיצוי מוחלט של אמירת 'שירה' '' -ושנינו יחדיו נותנים שבח והודיה לשמו הגדול בשעה
שכל הירקות והדשאים בשדה וכל החיות והעופות ביערים משבחים ואומרים שירה''.
יש לשים לב
שהמילה ''אומרים שירה'' מיוחסת לטבע בלבד ולא לדמויות.
גם תיאור תפילת ראש השנה ש ב'בעמק הבכא' עומד בניגוד קוטבי לתיאורים הרבים של שירת בעלי
החיים .בעוד שאצל בעלי החיים השירה מתרחשת במקהלה מתוזמנת
להרמוניה ,הרי שאצל היהודים כל אחד מנסה להבליט את עצמו
בה כל בעל חיים תורם את חלקו
; בעוד שהחיות אומרות שירת שבח
ושמחה ,היהודים רואים בתפילה מוצא לקובלנותיהם ובקשותיהם'' -ובני ישראל באים ומשתדלים ועובדים
בכל כ וחם והנה רעש וצוחה והמולה גדולה עד מרום ואלהינו בשמים הוא לבדו יודע מה יהודיו צועקים.
מה שאלתם ומה בקשתם ''.התפילה היהודית דומה יותר לשדה קרב והאלוזיה הנקשרת אליה היא של
מלחמת עמלק [''והיה כאשר ירים משה ידו וגבר עמלק וכאשר יניח ידו וגבר עמלק'' (שמות י''ז :י''א)]-
''המתפללים הרימו קולם בכח אבל לייזיר-יענקיל הגדיל ועשה כרצונו והצליח לסלסל 'מלך עליון ' בזמר
יווני של גבורי מלחמה והירשלי אף הוא הצליח ושרק כמה פעמים שריקה גדול עד שזעו כותלי בית-
המדרש כך עברה להם התפלה ביום ראשון של ראש-השנה – לייזיר-יענקיל נצח וידו היתה על העליונה.
אבל ביום שני איתרע מזלו – וגבר ישראל '' .כך גם התפילה היהודית מעוררת תחושת מחנק מסוייט'' -
ויהי קולות ונאקות ואנקות קריאת פזמונים ופיוטים בזעקת שבר ורעש כעצי היער מתרעשים ביום סופה,
צעקו גרונות ,נאנחו לבבות ,ספקו כפים וקדקדים וראשים מכוסים בטליתות התנדנדו לכל רוח והדחיקה
והחום בבית-המדרש – נורא מאד! לייזיר-יענקיל גופו מקור זיעה ומרוח נושבת נחר גרונו ונפגם קולו
והיה כאלם כיונה מתפלל ממעי הדגה ועזרה בצרות נמצאה לו תחבולה זו בלבד :כשהגיע לאחד הפזמונים
שנאמרים בקול רם היה גועה בבכיה והוריד כנחל דמעות מבליע בתוך כך הדברים בנעימה – וזה היה
לרצון לפני כל לייזיר-יענקיל היה מהיר בבכיה ויודע לבכות יפה(''.עמ' קס''ט)
50
'סוסתי' הינה יוצאת דופן במקצת והיא מעמידה זה מול זה מקהלות שונות של קולות .קולות בכי ,קולות
כלזימרים יהודים ,קולות שדים ,קולות מלאכים וקולות הטבע .סקירת קולות אלו מגלה שקיים דמיון בין
קולות השדים והרוחות לבין קולות היהודים למרות העוינות ביניהם .באירועים המשמעותיים של
היהודים ,בחתונותיהם ובלוויותיהם בולטים דיסהרמוניה ,בלבול וערבוביה .כך ,החתונה היהודית
מתקשרת בתודעתו של הגיבור לריקודים גרוטסקיים ולקולות צורמים'' -קול המולה וצעקה ,קול תוף
ומצילתים'' (עמ' שכ''ו) ; בהלווייתו של יהודי מושחת 'בעל טובה' -
''קולי-קולות משונים נשמעו בכל
הבקעה ,יוצאים מתוך מחילות ומערות ,מתוך חורי-עפר ונקיקי-סלעים – קול כלבים מיבבים פעמים
בלילות בחוץ מאחורי החלונות; קול המית חתולים ,מיללים כתינוקות על הגגות כשעִּתם עת דודים; קול
ינשופים נאנקים ,גניחת עורבים וקרקור צפרדעים; קול צפצוף עכברים ,לחישת נחשים ,געית בקרים,
שקיקת דובים ,נהימת כפירים ,חריקה ושריקה והמולה גדולה מאד .כל הרוחות למיניהם קשרו הספד על
אותו בעל-הטובה ועל אותה הנשמה הכשרה .קשים היו עלי קולות משונים אלה וכמעט שלא נתעלפתי
ונעשיתי חירש מפני שאונם והמונם(''.עמ' שמ''ז)
אולם למרבה הפלא קולות יהודים אלו דומים לקולות השדים המבקשים להביא כליה על ישראל .כך
בראשית סיוטיו של הגיבור הוא שומע גיבוב של קולות''-נעור היער הנרדם ועמו כל עשב ,כל שיח וכל
עלה ,כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים .ינשופים ועורבים ועטלפים ,הם וכל
עדתם ,אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה ,גניחה ונאקה ,צפצוף וצוחה,
עד שגשם גדול שוטף בזעם וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד''(עמ' שכ''ב); בפגישתו עם קושציי-
''נתכנשו ובאו ברעש גדול ובקולות משונים דיות וינשופים ,עורבים ועטלפים ,חתולים וקופים ,צפרדעים
ולטאות ,דרקונים וסלמנדראות קהל גדול מאד ,וכל היער חל משאונם והמונם .ואני עומד מרעיד ובשרי
סמר מפחד''(עמ' שכ''ג); גם הופעתו של אשמדאי כרוכה בערבוב קולות'' -קול המון הולך ומתגלגל באויר
העולם ,והקול הולך וחזק ,ומיד נראו לפני מחנות-מחנות של רוחות ולצים וכל מיני שדים ומזיקים,
ובתוכם מלחשים ומנחשים ,נשים כשפניות וקליפות ,בחורות וזקנות מכל אומה ולשון .אלה רוכבות על
צבועים ושקצים ,קטנים וגדולים – על עטלפים ועל דרקונים ,על ינשופים ולטאות ,ואלה רוכבות על
מכבדות חבוטות ,על מגרפות ומרדאות .ואספסוף זה כלו טס במהירות וברעש גדול(''.עמ' של''ו)
הסיבה לדמיון בין קולותיהם היא שהיהודים והשדים ,כל אחד מסיבה אחרת ,נתפסים כנציגי התוהו ובוהו.
ישנו רק מקום אחד שבו מתגלים הסדר והשלמות -והוא הטבע .גורמי הטבע הם היחידים המשמיעים
'שירה' '' -במרחבי מרום ,לפאת מזרח ,נבקעים חלוני-רקיע וראשי-הכרובים מנצנצים מתוכם .שרפים
ואופנים פותחים את פיהם ביראה ואומרים :קדוש ,קדוש קדוש אלהי-צבאות! ומקהלות מלאכי-השרת
עונים אחריהם הללויה ,וקולם הולך בעולם והיה לשירה נעימה .כלם מברכים יה ומלא כל הארץ כבודו!''
במהלך היצירה כולה מתקיים מאבק בין שני סוגי קולות אלו.
אשמדאי ה שונא סדר וציות לאל משמיע
קולות כדי להלחם בסדר האלוהי ולהשיב את העולם לתוהו ובוהו ...'' -חושך מסביב .חזיזים וזועות ,קול
רעם וקול רעש – הוא קול תוהו-ובוהו ,קול התוהו-הקדמוני ,שנגרש לתוך גבולו במאמר יוצר-בראשית
ומתפרץ בזעף כחיה-רעה לצאת מכלאו ולשטוף מקומו של עולם; הוא קול האשמדאי ,שמסרט בצפרניו,
מקיש בכנפיו על שערי-צלמות ומבקש מוצא לחושך ,שיצא ויכסה ארץ ומלואה.
מה נורא המקום הזה!
51
שם גבול בין האור ובין החושך הקדמוני ,בין מעשה-בראשית ובין התוהו .איתני-עולם הללו שונאים זה
את זה ,הומים ומתגעשים ונלחמים זה בזה .עננים חשכים מתנשאים כהררים ועולים ובאים לכסות הארץ.
אבל הכרובים ,שרפי-קודש אלה ,אחוזי-חרב ,העומדים על משמרתם ,בקולות וברקים גוערים בהם :עד
כאן תבואו ולא תוסיפו! – ושבו האיתנים לגבולם '' .לרגע נדמה לאשמדאי שהוא הולך להפסיד במאבק,
שכן הטבע פועל את פעולתו הסדירה''-קול המון במרומים .עולמות סובבים והולכים .שמשות וירחים,
כוכבים ומזלות ,כל אחד במסלתו הולך ,ועל סביבותיו הוא חוזר .הללו זורחים והללו שוקעים .חוק וזמן
לכלם ולא ישנו תפקידם .אשמדאי רואה וכועס ,חורק שיניו ונושא חרפה על כל העולם כלו .דומה ,שלא
הצליח הפעם את דרכו ולא נעשתה מחשבתו ,להדיח פמליא של מעלה ולהמרידם באל עליון''.
האחרונה של אשמדאי היא
תקוותו
העולם האנושי ,שבו השתבשו הקולות ולכן הוא בוחר בעולם זה כזירת
ההתגוששות האחרונה – ''הוא מאסף כל גדודיו להסיעם שוב לעולמנו ,שנראה כנקודה קטנה במרחבי
רקיע .עולמנו זה טוב לו מכל העולמות ,כאן רבים הם עושי-רצונו ויש לו תקוה ,שסוף סוף ינצח במלחמה
את רבונו וידו תהיה על העליונה ( ''.עמ' של''ח) אשמדאי משקיע מאמצים רבים במאבק זה .הוא משמיע
בפני ישראל ''זמיר-עריצים ובכי-רצוצים'' ,הוא מ
קולותיהם של פרנסי הציבור היהודיים(
שלב בין קולות האנטישמיות של המן הרשע לבין
עמ' שמ''ד-שמ''ו) ,ו מנסה באמצעותם להשתיק את קולו של
ישראל ולהפ כו לנושא דברו .הוא כופה עליו ' שמיעה' שאינה לפי רוחו (לא מקרי הוא השימוש במטבע
הלשון 'שמע ישראל') ואונס אותו לשמוע את קולות הפוגרומים והצרות שהתרחשו על עם ישראל (.עמ'
שמ''ד) בתחילה ישראל אינו מצליח לגייס את הכוח להתנגד ,אולם לבסוף ,הוא נזכר באנקתה של הסוסה
הדוויה ,וכך הוא עצמו מתחזק בהתנגדותו לאשמדאי''-נאנקה סוסתי ,ואנקת עלובה זו הזכירתני צרותיה
הרבות ומכאוביה ,שהיתה סובלת בימי חייה .ואמרתי בלבי :לא די לה ,שאחרים העמיסו ומעמיסים עליה
משאם ,ואהיה עליה למשא גם אני .חלילה לי מעשות כך! יעבור עלי מה ואני לא אעשה הנבלה הזאת''.
תכליתו של מאבק הקולות שמנהל אשמדאי הוא לחבל ב שליחות האלוהית שהוטלה על העולם –'' -אני
יודע אתכם ,בני-האלהים ,מי אתם ומה אתם! עבדים אתם ,משרתים נכנעים ,גולמים ,עושים הכל לא
מדעתכם ורצון-עצמכם .גם אותו ...את קונכם יודע אני .לו נעים תהלה ,ברכות והודאות ,שנותנים
לשמו .הוא מתיר לעצמו כל מה שאוסר לאחרים .אחרים צריכים לגמול חסד לא על-מנת לקבל פרס,
ולעשות טובות לא על-מנת לקבל הודאה ,ולו חייבים להודות ,להלל ולשּבח על כל נשימה ונשימה שבע
ביום .ואתם משרתיו עושי-רצונו אינכם קמצנים ומרבים בשבחיו במדה גדולה .חנפים אתם ,בטלנים,
נמוכי-רוח ושפלים(''.עמ' של''ח)
אשמדאי מנסה להשביע את ישראל להיות נאמן לו ,אולם קולו של ישראל הולך וגובר .בתחילה קולו
נמוך''-איני יכול – אמרתי לו ,מנמיך קולי ורועד מּפחדו
'' ,בהמשך נוסף לקולו אומץ לב ''-איני יכול
להשבע – חוזר אני ואומר לו באומץ-לב ' '.ו לבסוף הוא משמיע קול חזק ובוטח '' -איני נשבע לך בשום
אופן! – אמרתי לו בפה מלא ,בלא פחד ,מוציא ידי מתחת ירכו''.
גם הסוסה מצטפרת למאבק וצעקתה
הסופית היא ש מונעת מישראל לוותר על זהותו ולמכור את נשמתו לאשמדאי –''-אוי ,אבדתי ,אבדתי! –
צועק אני מרה ,מתגלגל בחללו של עולם –.אל יאבד ישראל! – קול קורא לי מאחרי ,והקול קול סוסתי,
52
שאף היא מתגלגלת עמי בתהום גדולה ורחבה זו – דחה דחוני לנפול כמה פעמים ,ואני כי נפלתי קמתי.
וגם עתה נקום ונתעודד!-אני נופל ויורד מטה-מטה עד שראשי נתחבט בארץ וצעקתי( ''.עמ' שמ''ח)
חשיבותה של הסוסה במאבק זה היא בכך שדווקא בצ ייתנותה ובנסינותיה לחיות 'בטבע ברייתה' (שכה
120
מאוסים בעיני ישראל) היא מבצעת את התפקיד שהטיל עליה האל ,ולכן רק בכוחה לסייע לגיבור.
היבט חשוב של תיאורי הטבע ביצירה זאת הוא הדגש המושם בהם על הסדר וההיגיון .הגיבור הנאבק
באשמדאי מציג את עצמו כרציונליסט '' -שנפשו חשקה בדברי חכמה ודעת ,המתבקשים לעולם''.
(עמ'
ש''ט) משיכתו למדעים נובעת מהשקפת עולם בסיסית לפיה הסדר שבעולם הטבע הוא ביטוי לטוב
המוחלט והוא שכה חסר בעולם .האוטופיה עבורו היא כשהעולם מסודר ''-שקט ודממה .מקצה השמים
עולה הירח ,מושל הלילה ,ודורך על במתי רקיע לפקד חיל כוכבים ,סדורים במשמרותיהם ועומדים
להקביל פני רבם המאור הגדול .בהמות המקום כבר נכנסו לרפתים לאכול סעודתן בערבית ורובצות על
משכבותן לאחר שחלבו אותן בעליהן חליבה יפה כדת עד טפה אחרונה( ''.עמ' שי''א)
לעומת זאת החוויות השליליות קשורות בתחושת בלבול ''-ראשי עלי כגלגל חוזר ,חוזר ומגלגל לפני
בעירבוביא ( עמ ' שכ ''ו); אשמדאי הוא אלוהי 'עולם התוהו' ההפוך לעולמו של האל ''-העולמות – אלה
מאלה שונים בחלופי ימים ולילות .בעולם אחד עמוד-השחר עולה והולך ומאיר .בני אלהים מספרים
כבוד-אל וכל החיים מקיצים ומפארים ליוצרם בנחת-רוח ,ובעולם אחר לילה ,בו ירמשו מיני בריות
משונות ,רוחות רעות ומזיקין שואגים ככפירים לטרף ,אימה וחשכה גדולה שם ''.אשמדאי שונא את
המצב שבו כל אחד נאמן לתפקידו בעולם .הוא מחפש את אי הסדר שעומד כנגד החוקיות הקבועה
בעולמו של הקב''ה''-קול המון במרומים .עולמות סובבים והולכים .שמשות וירחים ,כוכבים ומזלות ,כל
אחד במסלתו הולך ,ועל סביבותיו הוא חוזר .הללו זורחים והללו שוקעים .חוק וזמן לכלם ולא ישנו
תפקידם ''.לכן המקום היחיד שיש לאשמדאי סיכוי לממש את תאוותו להפרת הסדר הקוסמי הוא בעולמנו
המסוכסך'' -עולמנו זה טוב לו מכל העולמות ,כאן רבים הם עושי-רצונו ויש לו תקוה ,שסוף סוף ינצח
במלחמה את רבונו וידו תהיה על העליונה ( ''.עמ' של''ח) רק בעולמנו יכול אשמדאי למצוא שותפים לרוע
שלו .בתחילה כדור הארץ הוא מקום הסדר ההרמוני '' -ארץ חמדה טובה ראו עיני .שדות עוטפים בר.
חלקה אחת – חטה בשולה ועינה כעין הזהב ,וחלקה אחת אצלה כוסמת פורחת ואודם ולובן בה ,ועל
מצריהם ירקרק דשא ,עשבים וציצים ופרחים נחמדים למראה .עדרי-צאן רועים בעמקים ,עזים ושעירים
מטפסים על הרים ומקפצים על גבעות .שמחה וגיל בכל מקום ,צפצוף וקול-זמרה – זמרת צפרים
בחורשה ,זמזום זבובים ויתושים ,הפורחים באויר ,צרצור חגבים המנתרים בבין חציר ,צהלת סוסים
וגעיית בקרים באחו .על פני מישור גדול זרועים כפרים ומושבות הרבה ,כלם מתוקנים ומשוכללים
120
בהקשר זה ראוי לציין שב'פרק שירה' עיקר שבחו של הסוס הוא צייתנותו''-משרתו של אדם ,נאמן בלי הסוס\ מצית לו
בקור ובחום הוא הסוס\בחצר ,בשדה הוא מושך בלי חכמות\גם לקרב הוא יוצא כגיבור מלחמות\והולך הוא בתלם -לא דך ,לא
רהוי\גם אם לא נוהגים בו יפה כראוי\כל היום הוא רתום וסוחב ,לא עצל\ ורק מה ששמים באבוס הוא אוכל\הוא ממתין
למנוחה בלי לרטון ,בלי לשאול\עד אשר ירתם מחדש אל העול\לו היה האדם כך עובד את האל\כך שומר מצוותיו ,מטהר,
מתפלל\בלי גמגום ,בלי זמזום ,בלי מכשול ובלי חטא\הוא היה גם זוכה לחסדו למועד\''
צייתנות זו מתגלמת ביכולתו של הסוס לשיר – ''והסוס ,שכה רב ומועיל פועלו\מצטהל ומשמיע שירה משלו\כעיני עבדים תוך
סידור עבודה\,הצופות לאדון ומצפות לפקודה\כעיני השפחה הכנועות ורכות\הצופות אל גבירתה כמו מפחד מכות\כך עינינו
תלויות באדון העולם\הנדיב וחונן את חסדו לכולם ''.לוריא2000 ,עמ'228-227
53
בבנינים נאים ,ברפתים ובגרנות ואסמים .בכרמים פרחה הגפן ,ועצי-מאכל נושאים פרים בגנים ,מור
ואהלות וקנמון זולפים בׂשמים .הקטנים משחקים ברחובות ומרקדים כבני-צאן ,והגדולים מסובים תחת
אילנות ,איש מקטרתו בפיו ודברי-שיחה ביניהם ,אוכלים ושותים ושמחים ''.אולם כעבור רגע ארץ זו היא
שוממה וכל היופי נהרס .כל זה נובע מהתפתחות ההשכלה והטכנולוגיה ''כל הקמוניות של רבבות בתי-
חרושת אינן אלא מזבחות ,שעליהם מוקטר לשמי ולשם אלהי-הממון ,אלהי התגרנות וערמומיות .העשן
העולה מתוכן מיבש לבבות ,מכלה הרגשות ,ומהפך ועושה את הכל סחורה .אהבה וריעות ,יראת-שמים,
דת וצדקה וכיוצא באלה אף הן נעשות סחורה .עשן זה הודף מעט מעט מן הארץ גם אותו הגדול והנורא,
שאין מזכירים את שמו ,מקומו הולך ומצטמצם שם והוא נרתע לאחור מיום ליום .עד שבהמשך הימים,
כך אני מיחל ,כל הארץ תהא שלי(''.עמ' של''ט)
יוצא מכאן שאין להאשים את אשמדאי בגרימת הרוע בעולם .להפך ,הוא דווקא ממלא את שליחותו,
ועושה את מה שבטבע ברייתו ''ואתם ,בני-אדם ,הורגים ומפילים רבבות חללים בפעם אחת ,וצרות רבות
ויסורים קשים באים על ידכם ,ואף-על-פי-כן טובים וישרים אתם קרויים! ולא עוד אלא שאתם מבקשים
לקבל שכר על מעשיכם הללו ,שהרי מעשים טובים הם לפי דעתכם .חכמים אתם בעיניכם ,חכמים
גדולים ,מוצאים חסרונות הרבה במעשה-בראשית ושגיאות בסדר העולם ומדמים ,שאתם הׂשּכלּתם יותר
ואתם הייתם בוראים עולם שּכולו טוב ,וכשנטלתם עולם בנוי ומשוכלל זה קלקלּתם אותו בכל מקום,
כתינוק מקלקל את האורלוגין הבא לידו .אני מה שבטיבי אני .בכל הבריאה כולה שולטים חוקים קבועים
לכל הבריות ,והכל שווים שם ,אין אחד נבדל לטובה מחבירו .אין שם לא טוב ולא רע ,לא רחמים ולא
אכזריות ,אלא הכול מתנהג על פי חוקים נאמנים וקבועים לעולמי-עולמים .ואתם בני-אדם באלה לא
חפצתם .נתפרדתם לגויים ולשבטים ,לכתות ולמעמדות ,למפלגות וצּבּורים ,ודתיהם ודיניהם של אלה
משונים משל חבריהם(''.עמ' של''ד)
גם הסוסה מבינה זאת ולכן מזלזלת ב'ועד לצער בעלי חיים' שכן הצורך למסד את המוסר נובע
מהתרחקות האדם מטבעו והזדקקותו למוסדות שיעגנו באופן מלאכותי את החסד''-בשביל כך אתם צריכים
לרחמים ,וחבורות של חסד הולכות ומתרבות במקומותיכם ,בשביל שאכזריות ,נגיׂשה ואלמּות מתגברות
אצלכם .ואלמלי אמת ויושר היו שולטים בעדתכם ,לא הוצרכתם לרחמים ,ובעלי-טובות וחבורות של
חסד לא היו מצויים כל כך אצלכם .שומע אתה?''
לכן הסוסה מעדיפה להעמיד את ההתנהגות האנושית
על הצדק ,שהוא רפלקציה של הסדר בטבע'' -לא ,שתדלני היקר ,לא על רחמים ולא על הנאה ,אלא על
האמת והצדק העולם מתקיים .מה אתה אומר ,פטרוני?''(עמ' של''ב-של''ג).
הטבע,אם כן ,מבצע את תפקידו ללא הרף וללא סטיות ,בעוד האדם עלול בשל נסיבות חיים לסטות ממנו.
לכן על האדם ללמוד מן הטבע ולראות בו מופת לעבודת האל האידיאלית.
54
.3גישתו הבלתי אנתרופומורפית של אברמוביץ
תפיסת הטבע כמופת להתנהגות אנושית ,אין בה חידוש מהפכני או סתירה ל גישה היהודית המקובלת .שכן
בציירה את הטבע כמנגנון אוטומטי מחוסר רצון או כוונה היא
אינה מערערת את האמונה בדבר עליונות
האדם.
מעמידה חיץ ברור בין האדם ל טבע ,וכך
121
אולם דומה שבתיאורי בעלי החיים של אברמוביץ חרג מהמקובל ושבר אותו חיץ מקודש .ב'מספר
הזכרונות' אברמוביץ מביע את תחושתו שישנה שותפות גורל בין האדם לבעלי החיים -
'' הבטה אחת
וביטוי אחד ומראה אחד כהללו של בני האומלל בשעת מיתתו .המוות משוה קטן וגדול ,אדם ובהמה .ומה
עּוּבר בתחלת ברייתו במעי אמו שוה בכל בעלי-חיים ,ואין להבדיל ביניהם לא בתארם ובחיתוך איבריהם
ולא במינם ,כך שו וים הם בסופם – כי מקרה בני-האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם ,כמֹות זה כן מֹות
זה ורוח אחד לכל – אמר קהלת!''( עמ' שס''ט) .טענה זו אכן מבוססת על המקרא ,אך אברמוביץ מרחיב
על מה שנאמר במקרא וטוען שבנוסף לשותפות הגורל בין בני האדם לבין בעלי חיים ישנה שותפות גם
בעולם הרגש .לטענתו ,בעלי החיים נחנו בעולם נפש עשיר ,ואין הבדל ביניהם לבני אדם .כשגיבור
הסיפור 'עגלתו של תוספות יום טוב' רואה את עגלתו האהובה המתענה תחת ידי בני ביתו " -נצנץ בי
הרהור זה :אדם ובהמה שמחומר אחד קורצו ,ובשר ודם הם ,אפשר רוח אחד לכל .וכל בעלי החיים ,
כיוון שרוח ולב וחושים להם ,מרגישים יגון ושמחה ,צער ועונג כבני אדם(".עמ' שנ"ז) במגילת 'קוהלת'
121
ועיינו בדברי חז''ל במדרש '' -כל הדברים הטבעיים הם עושים רצון השם יתברך ,כמו שכתוב 'כל פועל ה' למענהו'
לקילוסו'' מדרש שוחר טוב ,תהילים קמ''ח .וכן בתלמוד מנגיד רבי פנחס את התכליתיות החד משמעית שבמעשי הטבע עם
חוסר הוודאות שבמעשי האדם'' -רבי פנחס בן יאיר היה הולך לצורך מצוות פדיון שבויים .נתקל בדרכו בנהר גינאי .אמר לו:
גינאי ,חלוק לי מימך ואעבור בך .אמר לו הנהר :אתה הולך לעושת רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני ,אתה ספק עושה
ספק אינך עושה -אני ודאי עושה .אמר לו :אם אין אתה חולק ,גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם .חלק לו''( .חולין ז' ע''א-
מתורגם)
גם במדרש אודות הצפרדע אותו ציטט אברמוביץ ב'פרק שירה' מודגשת השירה התמידית של הטבע לעומת זו הקטועה של
האדם' ''-ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני' (תהילים קל''א א') -את הפסוק הזה אמר דוד בשעה שהיה מהלך על שפת הנהר ,ואמר
רבונו של עולם כלום היה בן אדם בעולם שהודה ושיבח לאדונו כמוני? הזדמנה לו צפרדע ואמר לו דודו אל תתגאה שאני
עשיתי יותר ממך ...ועוד שאני משבחת ומזמרת לילה ויום ללא הפסק .באותה שעה אמר דוד ה' לא גבה ליבי ולא רמו עיני''...
(ריעא מהימנא ,זוהר חלק ג' דף רל''ב ב')
עם זאת יש לשים לב שבכל המקורות האלו נציגי הטבע פועלים באוטומטיות ,והאנלוגיה שבין האדם לטבע מבוססת דווקא על
המרחק ביניהם .כך פירושו של ר''י אלבו למדרש המעלה על נס את התנהגות החיות ממחיש בבירור נטייה זו .בדבריו באה
לידי ביטוי הזהירות מפני כל אנלוגיה 'מקרבת' מדי בין האדם לחי .לטענתו ,יש מה ללמוד מההתנהגויות האינטואיטיביות
הפרימטיביות של בעלי חיים ,אך האדם מסוגל ללמוד מתכונותיהם של בעלי החיים ולהעלות אותן לדרגה אחרת ,אנושית ,כזו
הנובעת מהתבוננות ומהבנה מופשטת ומכלילה ''-אמר רבי יוחנן ,אלמלא לא ניתנה תורה ,היינו למדים צניעות מחתול וגזל
מנמלה ,ועריות מיונה ,ודרך ארץ מתרנגול'' '' -אין רצונו לומר שהבהמות והעופות הם יותר חכמים ונבונים ממין האדם ,
שיצטרך האדם ללמוד מהם...אבל יאמר כי האדם מצד ששכלו וכליו כלליים ,ילמוד מכל הבעלי חיים ,כל התחבולות והשגות
הפרטיות אשר להם ,ויקבצו כולם בו ויהיו בו כלליים .וזוהי הכוונה בפרק שירה ,שמכל הדומם הצומח והחי יש ללמוד כיצד
לעבוד את הבורא''
ועיינו גם בדבריו של המלבי''ם '' -כל כוחות מעשה בראשית המכוזרות בכל בעלי חיים (שכל אחד נקבע בנפשו כוח ומידה
מיוחדת) כולם נקבצו באו בנפש האדם ,וכבר בארו החוקרים הקדמונים שכל שיסתפק אדם אם נמצא בטבעו איזה מידה או
איזה תכונה ,אז יבקר בטבעי בעלי חיים אם נמצא בעל חיים בעולם שיש לו תכונה זאת אז ידע כי נמצא מידה זו גם בנפשו עד
שהיה רגיל בפי הקדמונים אם רצו להזכיר איזו מידה ממידות האדם בדרך החידה היו מזכירים אותה על שם הבעל חיים שבו
נמצא מידה זו למשל מידת הגבורה קראו בשם ארי ,מידת העזות בשם נמר ,לגאוה סוס ,לצניעות חתול ואמרו הסוס אשר באדם
הארי שבאדם .וכבר נשא זאת הרמב''ם על לשונו בפירוש המרכבה על ד' חיות שבמרכבה ככתוב במורה נבוכים חלק ב' ושלמה
אמר לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם ,ר'' ל אתה העצל החושב שאי אפשר שיימצא בנפשך מידת הזריזות ראה כי נמצא זאת
בנפש הנמלה וכל שכן שיימצא זאת בנפש האדם ,עד שכל מידות בעלי חיים שששתל ה' בהם בעת היצירה היה הכנה כדי
שיתאספו כולם בנפש האדם ,כאשר יתקבצו ניצוצות השמש הנופלות על זכוכית המלוטש גבנוני לתוך מרכז השריפה''
(פירוש המלב''ים לתורה בראשית ב':ז')
55
המילים ''רוח אחד לכל'' נתפסות על ידי הפרשנות הקלאסית כהמשך לפסוק המשווה בין בני אדם לבעלי
חיים ,בכך ששניהם הינם בני תמותה [''כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה ומקרה אחד להם כמות זה כן
מות זה ורוח אחד לכל''(קוהלת ג' י''ט)] ,והמושג 'רוח' מתפרש כ'רוח חיים' .אברמוביץ מייחס למילה
'רוח' משמעות של רגשות ,הכרה ותודעה 'אנושיים'.
זאת ועוד .אברמוביץ מעז להביע הסתייגות מן התפיסה היהודית בדבר עליונותו של האדם על שאר
הנבראים .כך ב'סוסתי' מציג את התפיסה האנתרופומורפית כדעת 'יש אומרים' ולא כגישה הבלעדית של
היהדות '' -ואפילו הלכה היא כ יש אומרים ,שאני ,בן אדם ,אני הוא תכלית הבריאה ובחיר כל היצורים ,
אני שליטו של עולם ומלך הבהמות ובעלי חיים כולם משועבדים לי וחייבים לשמשני ,לשאת עול מלכותי
עליהם ולהקריב נפשם בשבילי( ''.עמ' ש''יא)
122
תפיסתו הבלתי ממסדית של אברמוביץ עולה במיוחד ב'עגלתו של תוספות יום טוב' העוסקת בצורה
נרחבת ביחסו של היהודי לבעלי חיים .ביצירה זו ,הרחמים שחש הילד כלפי עגלה קטנה שהובאה לביתו,
נתפסים כמעשה אנטי יהודי ,והוא נתבע להלחם ב'חולשה' מוסרית זו'' -אותה שעה הייתי עדיין תם ,איני
מעמיק בחקירות על אדם ובהמה ,ולא עלתה על דעתי להרהר אחרי סדר העולם ולהטיל ספק במה
שמקובל מימים ראשונים ,שמא אין בהם ממש ,שמא דברי חכמה יש ולהג הרבה הם ,ועניני פילוסופיא
הרבה ,שכל עיקרם פטפוטי הבל ,שמא מה שנראה טוב רע הוא ומה שיראת-שמים היא למראית-עין אינה
אלא משובת פתיים; ואם הייתי מהסס פעמים באחד מהדברים ורחמתי ,למשל ,את שאין מרחמים ,וכיוצא
בזה מדברים שבלב ,הייתי שרוי בצער על שעברתי על לאו ד'לא תתורו אחרי לבבכם' .לעולם לא יהא
אדם מרגיש ,דיברתי אני עם לבי ,והרגזתי עליו יצרי הטוב ,שכחו וגבורתו בתהלים ,בספרי יראים ודברי
מוסר .נתמלאתי רחמים על העגלה העלובה ,שגוזרים עליה מיתה ,ובתוך כך אני דואג מחטאתי ואומר
בלבי :רשע! את מי אתה מרחם ועל מי אתה מתרעם? הריני מתאמץ בכל כחותי להסיח מלבי את העגלה,
122
ייתכן שאברמוביץ מתייחס כאן לשתי גישות הנובעות מכך שהאדם הוא האחרון להברא .מצד אחד היבראותו המאוחרת
של האדם נתפסת כעדות לחיסרון ולא ליתרון" :אם זכה אדם אומרים לו :אתה קדמת למלאכי השרת; ואם לאו ,אומרים לו:
זבוב קדמך ,יתוש קדמך ,שלשול זה קדמך" (בראשית רבה ,מהד' וילנא ,ח ,א) .מצד אחור הרמב''ן ראה בכך הוכחה שהכל
נברא למענו'' -נתייחד בעשיית האדם מאמר (ויאמר אלוקים נעשה אדם) בעבור גודל מעלתו כי אין טבעו כטבע החיה והבהמה
אשר ברא במאמר הקודם לו( '' .פירוש הרמב''ן לתורה בראשית כ''ו:א')
ככלל ,ניתן לומר שהמקורות היהודיים הקדומים מעמידים את האדם במרכז הבריאה .במקרא ניתן לכך ביטוי בפרקי הבריאה
שבספר בראשית בפסוק ''ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הרץ'' (בראשית א' :כ''ט) .וכן בתהילים -
''ותחסרהו מעט מאלוהים וכבוד והדר תעטרהו( ''.תהילים ח' :ז') ;''תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים
כולם וגם בהמות שדי ציפור שמים ודגי הים עובר אורחות ימים'' (תהילים ז' :ט')
וראו דבריו של הרמב''ם בעניין זה '' אך על דרך כלל יש לדעת שכל הנמצאים שתחת גלגל הירח נמצאו בשביל האדם לבדו.
וכל מיני החיות יש מהם למאכלו ,כצאן ובקר וזולתם ,ויש מהם לתועלתו בזולת המאכלים כמו החמור לשאת עליו מה שלא
יוכל להוליך בידו ,והסוסים להגיע בהם מהלך דרך רחוקה בימים מועטים ומהם מינים שלא נדע ויש להם תועלת לאדם ולא
יכיר בהם'' (הקדמה לפירוש המשנה סעיף ח' ) וראו גם דברי הרמב''ן בפרושו לבראשית ג' .
גישה חריגה במקצת לבעלי חיים עולה בדברי הרב קוק המגלה גישה 'רומנטית' הרואה בבעל החיים יצור ה'קשור' לעולם עליון
''מפני שכל מדרגות בעלי החיים למיניהם אורות החיים שלהם הם שברים של נשמה גדולה עליונה ,מלאה חכמה וכשרון,שנתחלקה לסעיפים רבים וכל סעיף במידתו מאירהו אותו הצד הבהיר של הנשמה הגדולה'' (אורות הקודש חלק ב' פכ''ד עמ וד
שנ''ח)
56
שאין אני מחויב ליתן נפשי עליה ולירד לגיהנם בשבילה ,מה לי ,בן-אדם ,ולבהמה דקה בת בהמה גסה זו?
תלך לה למיתה ,שלכך היא נבראה (''...עמ' שנ''ה).
123
מחאה זו המוצגת בדרך אירונית ,הופכת למרד של ממש בפרק ד' של היצירה .הגיבור המבוגר מביע
בתוקף את התנגדותו לחינוך היהודי המעוות''-הרהורי זה לא היה מאותם הרהורי-לב ,שעולים לשעה
כעננים ועוברים ובעלים ,אלא נקבע בלבי .ברוב הימים ,כשגדלתי ולמדתי דעת ובינותי בספרים ,מצאתי
ראיתי ,שגם לבעלי-החיים יש דעה וקניני-הנפש שונים לחיות בהם ''.עניין זה מוצג ללא כל כיסוי אירוני-
''כך נתחוורה לי מחשבתי זו על בעלי-החיים על ידי החקירה והדרישה בה בימי העמידה כשהגעתי לשנות-
בינה ,ולא הייתי חושש לדרשה ברבים בכל שעת-הכושר .ובילדותי כסיתי אותה כדבר האסור בתוך לבי
מיד כשנולדה ,שלא תהא לי לחרפה על חטא שחטאתי בסנגוריא על הבהמות .אבל גדול יציר הרע של
רחמנות שמשך את לבי להעגלה בכח ,ואני והיא נעשינו חברים נאמנים(''.עמ' שנ''ז)
בתוך כך מייחס המספר לבעלי חיים לא רק חיי נפש אלא חיים חברתיים והשקפות עולם ''יש להם דיבור,
מדות ונימוסים בחיי משפחה וחיי-החברה ,צרכי יחיד וצרכי צבור עצות ותחבולות בשמירת נפשם ובקשת
מזונם ,חוקים ומנהגים ומשפטים ,והכל על פי דרכם ,ואפשר גם דת ואמונה והשגת-העולם ,מיוחדות
במינן ,נתן הבורא בלבם( ''.עמ' שנ''ז)
הסתכלותו המיוחדת של אברמוביץ בבעלי החיים מעוררת אותו להבחין גם בתכונותיהם
האינדיבידואליות( .שאינו נובע רק מהשתייכותם למין זה או אחר אלא ל'אישיות' שלהן) '' -אף הם
נפרדים לתולדותם ולמיניהם .כלומר ,לאומותיהם .מהן אומות גדולות ועצומות ,מזוינות בכלי-חמס
להרוג ולהשמיד ולמשול ביד רמה ,ומהן אומות קטנות וחלשות ומטולטלות ,פוחדות ומתרפסות ונדרסות.
ובאומה אחת בעצמה מדרגות-מדרגות ,זו למעלה מזו :יש בעלי-חיים מיוחסים ,מפונקים ,יפים ושמנים,
בטלנים ומלומדים ,יודעי חן ודברי שחוק .וכנגדם יש הדיוטים מבני ההמון ,רעבים ,כחושים ומדולדלים,
עמוסים ומסובלים ומושכים בעול .יש ביניהם בעלי-מדות משונים – רעים וטובים; רתחנים ונוחים;
פראים ובני-תרבות; בהולים ,פזיזים ומתונים; עצלנים ושקדנים; רמאים ונאמנים; רעבתנים ,גנבים
וחמסנים ,וכנגדם – מסתפקים במועט ,תמימים וישרים .יש ציקנין ,צרי-עין ואכזרים ,ויש רחמנים
ונדיבים ,שמוסרים נפשם על הצלת נפשות בשעת הסכנה(''.עמ' שנ''ז)
אברמוביץ מתעקש לעגן את דבריו הנועזים במקורות היהודיים עצמם ולהאשים את היהודי בהתעלמות מן
הכתובים ''-דברים הללו הלא הם מן המפורסמות ,מאושרים ומקוימים בראיות ומעשים הרבה ובעדותם
של חכמים גדולים בספריהם .והכתוב אומר על הנמלים ושפנים וארבה ושממית' :קטני ארץ ,והמה
חכמים מחוכמים' .אבל האדם הקשיח לבו מבעלי-החיים ,שטובת עצמו דורשת לחשב אותם לגולמים
מחוסרי דעת ורגשי-לב ולא נבראו אלא בשבילו ,כשהם משמשים להנאתו הם קרויים אצלו
123
בעלי-חיים
בעמדתו הביקורתית של אברמוביץ בקטע זה סילף את המקור .המילים ''כי לכך נוצרת'' נאמרו על ידי רבי יהודה הנשיא
לעגל בדרכו לשחיטה ועל כך הוא נענש'' -עגל אחד היה מובא לשחיטה .הלך העגל ותלה את ראשו בכנף בגדיו דרבי והתחיל
לבכות .אמר לו רבי :לך לכך נוצרת ,כי סתם בהמה עומדת לשחיטה .בשמים אמרו הואיל ורבי לא ריחם על העגל יבואו עליו
ייסורים'' (בבלי ברכות י''ז)
57
מועילים ,ואם לאו ,הרי הם מזיקים ומיותרים בעולם .דומה ,בדורות הראשונים היו נזהרים בני-אדם
לעשות בבעלי-החיים כרצונם ,וכשנתאוו לאכול בשר זבחו אותם
לכתחילה לשם-שמים זבחי שלמים,
'שהכל שלמים בהם ,הדם והאימורין למזבח ,החזה והשוק לכהנים והעור והבשר
בדיעבד לבעלים'.
ובפירוש אמרה תורה" :איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז ...ואל פתח אהל מועד לא
הביאו להקריב קרבן לה' ...דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ,ונכרת האיש ההוא מקרב עמו(".עמ' שנ''ז)
אין להתעלם מהנועזות שמגלה אברמוביץ בטענות אלו ,שכן לא רק ייחס לבעלי החיים רגשות (על כך
עמדו גם חז''ל בעיקר בהקשר של מצוות 'צער בעלי חיים') ,אלא הציג את רגשות בעלי החיים כזהות
באופן מהותי לאלו של האדם .בכך ערער על אחד העקרונות המבוצרים והיסודיים בהגות היהודית.
הרמב''ם ,למשל ,קבע שקיים הבדל ש במהות בין הרגשות האנושיים לבין אלו הבהמיים ,והציג קביעה זו
כחלק בלתי נפרד מתפיסת עולמו המונותאיסטי ת לפיה אם האל הוא אחד ,הרי שגם נשמת האדם שקורצה
בידי האל היא אחת .הנשמה היא ישות בלתי ניתנת לחלוקה שהינה כולה 'אנושית' ,וגם אם פעולותיה
הגשמיות נראות דומות לאלו הבהמיות ,הן שונות מהן במהותן ''-כי כוח המזון שייזון בו האדם ,אינו ככוח
המזון שייזון בו הסוס והחמור -כי האדם ניזון בחלק הזן מן הנפש האנושית; והחמור ניזון בחלק הזן מן
הנפש החמורית; והנשר ניזון בחלק הזן מן הנפש אשר לה .ואמנם יאמר על הכו ל 'ניזון' בשיתוף השם לבד
לא שהענין בכולם אחד בעצמו .לא שההרגש אשר באדם הוא ההרגש אשר בשאר בעלי החיים''(שמונה
פרקים לרמב''ם -הקדמה למסכת אבות ,פרק א') .
124
כך גם קביעתו של אברמוביץ שהאדם והבהמה ''מחומר אחד קורצו'' אינה מקובלת על חז''ל ועל הפרשנים
המסורתיים של המקרא ,המדגישים את השוני שבמעשה בריאת האדם מזה של החיה .לטענתם ,שוני זה
עולה בניסוח המייחד את בריאת האדם שבו 'שיתף' הבורא את עצמו בעוד שבשאר הנבראים הם נעשו
כביכול בעצמם'' -אמר רבי אבהו ,אמר רבי יונתן :בוא וראה מעלתו של אדם שהבדילו הקב''ה מכל שאר
הנבראים ,האיך ,אמר רבי אבהו ,כל מה שברא הקב''ה אמר לפועלם האלה שהם יעשו לבדם ,ולא
נתייחד הוא עמהם.... .ואמר נעשה אדם ( לשון רבים ,היינו עם ה'פועלים' היינו הטבע ) ונתן בו קלסתר
פנים ...המשילו במעשה ידיו וכו'' (מדרש הנעלם לז''וח סדר בראשית מובא במקדש מעט לתהילים ח' אות
ל''ב).
כמו כן קביעתו של אברמוביץ כאילו יש לכל חיה 'אישיות' עצמאית זרה לעולם היהודי'' -כי בבעלי חיים
אין הבדל בין בעל חיים חברו .וכל הבעלי חיים שתחת סוג אחד אין שום הבדל ביניהם .כל האריות
גיבורים .כל הנמרים עזים .ואפילו הבעל חיים שתחת סוג אחד או מין כללי ההבדל שביניהם מעט הוא כמו
כל מין הבהמה או החיה .אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול עד שיתדמו כשני מינים
נפרדים (''...פירוש מלבי''ם לתורה ,בראשית ב' ז').
מכל זאת עולה שבתחומים מסויימים אין אברמוביץ מהסס לצאת חוצץ נגד מוסכמות יהודיות ולהביע
עמדה עצמאית המבוססת על נסיונו וחוויותיו.
124
וראו בעניין זה את הרמח''ל ''-כי בבעלי החיים עצמם יש הפרש גדול בהשכלתם והשכלת בני האדם נבדלת
מהשכלת כולם הבדל גדול( ''.רמח''ל ,דרך ה' ,חלק ג' פרק א' סעיף א')
58
.4הטבע כזירת התגלות אלוהית
בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה ,ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה
בימים ההם
באחדים מתיאורי הטבע של אברמוביץ ניתן למצוא אלוזיות ,המתייחסות למעמדות התגלות מקראיים-
(בעיקר מעמד ההתגלות בהר סיני) .חלק מאלוזיות אלו משולב בתיאורים שדווקא מודגשת בהם אווירת
החולין ,והשימוש בלשון הנשגבת של מעמד הר סיני יוצר אפקט משעשע .לעומת זאת ,ביצירות אחרות
אלוזיות אלו מעניקות איכות מיסטית לחוויה.
בתשתית תיאורים אלו עומדים דברי המדרש אודות השקט שהשתרר בטבע לפני הופעת האל במעמד הר
סיני'' -אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן כשנתן הקדוש ברוך הוא את התורה צפור לא ציץ עוף לא פרח שור לא
געה אופנים לא עפו שרפין לא אמרו קדוש הים לא נזדעזע הבריות לא דברו אלא העולם שותק ומחריש
ויצא הקול אנכי ה' אלהיך'' (שמות רבא כ''ט).
ב 'האבות והבנים' -האלוזיה למדרש היא כוללנית ואינה מציגה התגלות אישית של אדם מסוים אלא
מהווה חלק מסקירה של מראות הגן בעונות השנה השונות ''בחרבוני קיץ ,עת בהיר הוא בשחקים ועל חוג
שמים יתהלך השמש בגבורתו ,הרוח לא נושב ,העצים לא יתנועעו ,העלים יזדעזעו ,עוף לא פורח ,שור
לא גועה ,רובץ על מרעיתו ומעלה גרה ,הציפורים לא ישירו וכל העולם שותק ומחריש-אז מבין חציר יצא
קול הצלצל ,הנעים לאוזן כצליל היוצא מחיק הארץ ( '' .עמ' ל''ח) החוויה אינה מיוחסת לממקד כלשהו
אלא ל''נפש שומעת'' ,שההתגלות ממלא אותה ''נעימות קודש ותערוג להשתפך אל ים הבריאה הגדול,
ולחיות בה חיי עולם''.
עם זאת השימוש בביטוי ''חיי עולם'' מעיד על אותה נטיי
ה שהוזכרה לעיל בדבר ההעתקה של החוויה
הרוחנית למישור הפיזי ,שהרי המושג ''חיי עולם'' מקושר במקורות לחיי רוח '' -אשר נתן לנו את תורתו
וחיי עולם נטע בתוכנו'' ,ואילו כאן ''חיי עולם'' מושגים על ידי האזנה לקולות הטבע .כך גם יש לשים לב
לכך שהצליל יוצא מ ''חיק הארץ'' ,כלומר ש מקור ההתגלות הוא הטבע הארצי ולא השמים .גם הצירוף
''רובץ על מרעיתו ומעלה גרה'' שהוסיף אברמוביץ למיל ות המדרש ''שור לא געה'' מוסיף ממד ארצי,
ולשור ישנה נוכחות פיזית בהמית מציאותית ,המהווה חלק מהחיזיון הדתי.
תופעות דומות ,בהן האלוזיה למעמד הר סיני מדגישה את האפקט החושי ,ניתן למצוא ב
פתיחה ל'ספר
הקבצנים' '' -י''ז בתמוז ,הרקיע כלו תכלת בלא עב קל .החמה לוהטת .רוח לא נושבת ,אויר לא מרפרף.
תבואות ואילנות אינם מזדעזעים ,עומדים ומחרישים...שקט ודממה בכל הדרך,עלה לא מזדעזע ,עוף לא
פורח .אלא יתושים וזבובים עמא פזיזא זה הלולי וחינגי להם בחללו של עולם...ואני מוטל בעגלתי''...
(עמ' צ''ג) ;וכן ב'שם ויפת בעגלה''' -מי שהיה בדרך בתקופת תמוז ,בשעה שהקדוש ברוך הוא מוציא
59
חמה מנרתיקה בצהרים ,עוף לא פורח ,שור באחו לא גועה ,היער לא מזדעזע ,וחריות של עצים לא
מתלחשים ,אלא כל העולם שותק ומחריש( ''...עמ' שצ''ט).
בשלוש היצירות האלו מתואר יום חם ומודגשת ,כאמור ,ההנאה החושית מהטבע ,כש שתיקת היצורים
אינה כרוכה בפחד או ביראה מפני התרחשות דרמטית אלא קשורה דווקא לרוגע ולחולין .ב'ספר
הקבצנים' החילון של מעמד הר סיני מתבטא אף בשימוש בצרוף ''עמא פזיזא'' ,השאוב מהמדרש המתאר
את עם ישראל המקבל את התורה'' -עמא פזיזא דקדמיתו פומייכו לאדודנייכו אכתי בפחזיתייכו
קיימיתו( ''...כתובות קי''ב ע''א) .צרוף זה במדרש מיוחס לעם ישראל ,ש במעמד הר סיני היה פזיז
בהקדימו 'נעשה' ל'נשמע' ,ואילו כאן מיוחס לזבובים בגלל מעופם ה'פזיז' ,ועל כן האפקט כאן הוא קומי.
יחד עם זאת יש בשימוש באלוזיות אלו לא רק אפקט מחלן אלא בסיס לסוג של התבוננות דתית גם
ב'פחותים' שביצורים ,ו'העלאתם' בדרגה.
125
שונים הדברים ב תיאור בוקר חג שבועות ב'האבות והבנים' ,שבו ה יסודות ממעמד הר סיני ( בהופעתו
הראשונה בספר שמות ובהופעתו בדרך שירית בספר תהילים) מעניקים לתיאור איכות אקסטאטית .השחר
עולה ''כאילו כבוד אלהי ישראל יבוא על הכרובים להביט על עם קדשו ולפקדו באהבה ביום חגו זה ,ביום
הגלותו לפנים על הר סיני ברבותים אלפי שנאן '' .בכך הקטע ממחיש את ההתאמה המופלאה שבין לוח
השנה היהודי לבין השינויים בטבע או במילים אחרות בין ה'זמן' היהודי ל'מקום' האוניברס אלי( .טענה
שלכאורה מופרכת בפתיחה ל'ספר הקבצנים' .אף על פי שקריאה זהירה שם ממחישה שגם שם הסתירה
היא מדומה כפי שיודגם להלן ) .לכך נוספו אלוזיות ל 'שיר השירים ' .האל מזכיר לעם השרוי בגלות את
טכס האירוסין שהתרחש בעת מתן התורה באמצעות הטבע ,כשמחוות החיזור בין הציפורים השונות בטבע
מזכירות את יחסי האהבה השוררים בין הקב''ה לבין עמו (וקשורים גם לסיפור האהבה בין בן אריה
לאהובתו).
נוכחותו החזקה של הטכסט המקראי בתיאור זה מבטאת את התחושה החגיגית האופפת את הדמויות
בסיפור ומדגישה שמקורה של חגיגיות זו הוא הטבע .אולם נאמן לשיטתו ,אברמוביץ השמיט מהפסוקים
המקוריים את הביטויים ה'מקודשים' והמירם במילים השייכות למציאות המוחשית .כך למשל – המילים
'קדוש קדוש ' שבמקור המקראי 'וקרא זה אל זה ואמר קדוש קדוש' הומרו בטכסט של אברמוביץ בצרוף
''בקול צווחה '' המוחשי; המילה 'בקדושה ' המופיעה במקור בתוך המשפט'-פותחים את פיהם בקדושה'
הומרה במילה ''בשיר''; 'כעצם השמים לטוהר' שיוחס במקור ל'אלהי ישראל' מיוחס עתה ל' 'ים האוויר' ';
'הגדיל ה' לעשות עמנ ו' מתהילים (פרק קכ''ו) הפך ל ''הגדיל השחר לעשות עם צאצאי הטבע'' ,ולצרוף
המקראי 'ויצאת במחול משחקים' (ירמיהו ל''א ג') הוספו המילים ה'חוליות''' -מתחת הגג '' .כל אלו יש
בהם כדי להדגים את ההקפדה של אברמוביץ לעגן את הטכסט הדתי בתוך המציאות הטבעית.
125וראו בעניין זה ניתוחו של לוריא של גירסת '' 1868דווקא בעלי חיים אלה שזכרונם עולה כשלילה או קללה אף הם
ייצורי אלוה ,ואף קולם נמזג בהרמוניה הכללית של הבריאה '' .לוריא 109 : 1977
115-114
60
לכך מוסיפה מטאפורת הלבוש השזורה בתיאור הפריחה שאף היא משתלבת עם תימת מעמד הר סיני .
התלבשות הטבע לקראת המעמד החגיגי של הופעת השחר אנלוגית להתלבשות החגיגית של עם ישראל
שהצטווה לכבס שמלותיו לקראת הטכס המקודש (שמות י''ט:י',י''ד).
,בה
לפנינו ,אם כן ,תאור בוקר המרשים בצבעוניותו ,הנושא עבור המספר ודמויותיו משמעות סמלית
השמש היא מעין פרישת שלום של האל ל'עם קדשו' .לכן אף שהוא מתקשר לגאולה הפרטית של בן דוד
שהינו הממקד בקטע זה ,אין כאן תיאור של התרשמותו של בן אריה מן המעמד ,ואף שיש בו ביטויים
הקשורים להתגלות מקראית ,אין כאן תיאור של סובייקט החווה את ההתגלות.
שונים מתיאורים אלו הם
תיאורי הטבע שב 'סוסתי' ,ב'רשימות לתולדותי' וב'בימים ההם'
,בהם
ההתגלות נחווית על ידי דמות אינדיבידואלית המתארת את תגובתה ,ובכולם נוכחים יסודות משותפים
המספר חוזר על השורשים -ח.ז.ה ו-ר.א.ה ,המשמשים גם בתיאורי ההתגלות המקראיים
:
,126ו חוויית
ההתגלות נחווית על ידי דמות הנמצאת לבדה ב חוץ ,השרויה במצב של ערנות ודריכות עד לש ינוי דרמטי
המתרחש בטבע (אשמורת אחרונה של הלילה ,סערת גשמים או זריחה )והמיטלטלת לבסוף בין שקט דרוך
לבין קולות מתגברים והולכים.
ב'סוסתי' ,וב'בימים ההם' ערנות זו מודגשת באמצעות מילת הקריאה 'הנה!' ( המהדהדת התחלות של
דברי ה' לנביאים )127.השפעה נוספת על אופי ההתגלות היא הסיטואציה הנפשית בה נמצא החווה (חרדה
גדולה ב'סוסתי' ,דריכות וציפייה ב'רשימות לתולדותי' דריכות ,ציפייה ותחושת שחרור ב'בימים ההם').
החוויה מעוצבת בלשון פיגורטיבית עשירה ,אולם הקורא יכול לשחזר את התופעה הקונקרטית המצויה
בבסיס הציור המילולי .כך ניתן לשחזר את סערת גשמים ב'סוסתי' ,את תחילת הבוקר ב'רשימות
לתולדותי' ,את סערת הגשמים והופעת הקשת ב'בימים ההם' .הקולות הנשמעים הם בראש וראשונה
קולות מן הטבע -של רוח ,גשם או ציוץ ציפורים .יתירה מכך ,המספר מקפיד להמחיש את הריאלי
ות
שבתופעה ,בכך שגיבוריו כולם נרטבים מהמים .ב'רשימות לתולדותי' שערותיו מלאים טל ,ב'סוסתי' הוא
נוטף מים וב'בימים ההם' הוא חוזר עם בגדים רטובים.
הטבע לבדו אינו גורם לחוויית ההתגלות ,ישנו מרכיב נוסף חיוני -והוא הציפה הקיימת בנפשו של הגיבור
הקשורה ל טכסטים שלמד בילדותו ,ושבלעדיהם לא היה קולט את האלוהים המופיע בטבע .זריחת השמש,
סערת הגשמים והופעת הקשת – נתפסות כולן כמימוש של פסוקים ה שאובים ברובם ממעמד הר סיני,
מחזיונות ישעיהו ,מיחזקאל וממזמורי תהילים ,ומהדהדים בצורה חיה נפשו של הגיבור.
עם זאת ישנם הבדלים ניכרים בין הקטעים השונים בצורת ההאנשה ,בזיקות לטכסט ועקב כך באופי
ההתגלות המתוארת.
126
וראו בעניין זה את ניתוחה של רות פידלר המוכיחה שבמקרא אין הבדל בין'ראה' ח'חזה' ( .לדוגמא-ישעיה ל :י; לג :יז; תהילים
סג :ג ;משלי כד :לב; איוב יט :כז; כג :ט) שניהם משמשמים גם לחוש הראייה וגם לצורות התפיסה המנטלית בהקשרים של חלום
והתגלות נבואית .גם המונח 'מראה ' משמשת כביטוי לצורת התגלות לנביאים (במדבר יב ו-ח)
אמנם השורש ח.ז.ה נושא משמעות של ראייה בדרך כלל הזיה בהקיץ( .פידלר) 6-5:1996,
127כמו למשל'' -ויאמר ה' אל משה הנה אני בא אליך בעב הענן( ''...שמות יט:ט)
61
'סוסתי'
מעמד ההתגלות הראשון ביצירה זו מתרחש בפרק עשירי המכונה 'חזיונות לילה' (עמ' שכ''ב) ,ובו רואה
המספר את האלוהים מופיע רוכב על כרוב.
הטבע מוצג דרך המסך הנפשי המאויים של הסובייקט
,
והמילה 'נורא' חוזרת ונשנית בו '' -ברק נורא בוקע חלוני רקיע ומאיר את הארץ בלהבות-אש ''; ''מה נורא
הוא לילה כזה בתוך היער ,איום ונורא מאד!'' .כמו כן המספר מתאר את עצמו באמצעות הביטוי ' 'עייף
ויגע'' המתקשר לישות השטנית של עמלק .גם מקהלת קולות הקודמת להופעת האל היא 'איומה' ו נשמעת
כ ''כקול רבבות נשקי-אש יורי אבני-בלסטראות כלם בבת-אחת '' ,הצלילים הצורמניים הם של המיה
ויללה ,והאסוציאציה הלקוחה מעולם דמוני -כאילו ''מאה מכשפים נתלו היום '' .הגשם היורד הינו גשם
זעם שאינו מזין אלא סותם פיות ,משתיק את כל הקולות וגורם למספר לאי נעימות '' -אני מצמצם עצמי
ומתכנס תחת נופו של אילן .הגשם יורד עלי ושוטפני וכל אברי גופי מרעידים''.
הקטע עשוי כולו ניגודים בין גדול לקטן ומדגיש את אפסותו של המספר נוכח גדלות האל .הקולות הם
של ''רבבות נשקי אש '' ,כאילו ''מאה מכשפים נתלו '''' ,כל הצמחים מזדעזעים -כל עשב ,כל שיח וכל
עלה ,כלם מזדעזעים ורועשים ,חיות הלילה 'הם וכל עדתם' ,האל עובר על כל גדודיו ,צבאותיו ענקים ''
וכו' (ההדגשות אינן במקור) -כל אלה מבליטים את בדידותו ומצבו חסר הישע של המספר הרועד מקור
ומאימה כמו גם את מקומו הנמוך מול התופעות השמימיות
,כשהוא ,הגיבור ''מצמצם עצמו ומתכנס ''
מתחת ל''אילן גדול'' וסופג את טיפות המים המטפטפות על ראשו .האלימות מודגשת גם בתגובתו הכנועה
של הטבע להופעתו של האל ''האילנות מרכינים ראשיהם כחבוטים ומשתחוים בהכנעה ובכפיפת-קומה'' ,
והמספר מתאים עצמו גם להתנהגות זו ''-אלהי קדושי! – קורא אני בקול ,כורע ומשתחוה ונופל על
פני''...
כך גם האלוזיות לסידור התפילה פועלות על דרך הניגוד .מה שמשמש בדרך כלל לתיאור השמש העולה
בכל יום ''המאיר לארץ ולדרים עליה בכל יום
'' ,מומר בתיאור כוח הפורץ באלימות ומשנה סדרי
בראשית -לא שמש אלא ' 'ברק נורא' ' הוא ש ' 'בוקע חלוני רקיע '' ו ''להבות אש' ' הם ש ''מאירים'' את ה
''ארץ'' .כך גם הנתיב המזהיר ברקיע מהדהד את המילים ''כזוהר הרקיע מזהירים'' מתפילת האשכבה' '-אל
מלא רחמים' ' .האלוזיה המרכזית והישירה היא לתהילים פרק י''ח ,המצוטט בחלקו בתוך היצירה .פרק
זה מתאר את החימה שהאל מגלה כלפי האויבים הקמים על דוד ,ומסתיים בנחמה העוטפת את דוד [''ישלח
ממרום יקחני ימשני ממים רבים .יצילנו מא ויבי עז ומשנאי כי אמצו ממני וכו' ''
(תהילים י''ח:י''ח )]
אברמוביץ הוציא את התיאור מהקשרו והבליט רק את היסודות המעוררים אימה שבתוכו בלי פסוקי
ההצלה של דוד ממצוקתו ,ובכך העצים את תחושת הבדידות של גיבור הסיפור ,החש ש האל הוא ישות
מאיימת המתעלמת מקיומו של הפרט.
כמו כן אברמוביץ המחיש בצורה וויזואלית את האל הרוכב על הכרוב .בעוד שהפעלים המתארים את
הופעת האל ב ספר תהילים הם בגוף שלישי בלא פירוט גרפי של הסובייקט ''-וירכב על כרוב ויעף '',
אברמוביץ פרט את מראהו של הרוכב שאינו אלא האל בעצמו '' -גיבור נערץ רוכב עליו לבושו ארגמן
תלתלי ראשו וזקנו המסולסל כשלג מלבינים'' .זוהי תמונה נועזת ביותר ,שאינה נפוצה במקרא ומזכירה
בציוריותה את ההאנשה המוכרת של אלהים ב'שיר הכבוד' ('אנעים זמירות' מתוך מוסף לשבת) .אולם
62
כאן קיים הבדל משמעותי אחד .ב 'שיר הכבוד' אמנם מתואר האל כ''צח ואדום ללבושו אדום'' אך גם כמי
ש''קווצותיו תלתלים שחורות'' [בהשראת תיאורי הדוד בשיר השירים'' -דודי צח ואדום דגול מרבבה.
ראשו כתם פז קו וצותיו תלתלים שחורות כעורב'' (שיר השירים ה' :י'-י''א )] ייחוס צבע לבן לשערותיו
של הגיבור המייצג את אלוהים בסיפורנו ,נובע מכך שדמות זאת הוא מה שהמספר רואה בחלק הלבן
והמואר של גוש הענן העובר לפניו'' -גוש ענן שחור וצח ובהיר בקצותיו'' .הגוש השחור נראה בעיניו כמו
סוס שהוא כמו כרוב ,והקצה הלבן הוא בעיניו הגיבור הרוכב עליו.
כך יוצא שהמספר מתאר אמנם שראה את האל ,אולם נותן לקורא להבין את התופעה הטבעית הממחישה
את דמותו ,את שיירת העננים המוארים על ידי הירח,
(שהם הם בעיניו – האל וצבאותיו ) .תפיסת
המציאות נשמרת לאורך כל הקטע ,וה הבחנה בין תופעת הטבע לכשעצמה לבין
קליטתו של המספר
נשמרת .אפקט זה נשמר גם על ידי כך ש גיבורו של אברמוביץ מקפיד לתאר את התחושות הפיזיות
שהוא חש במעמד זה -גופו נרעד מהקור של טיפות הגשם ''-וכל איברי גופי מרעידים'' ,ושומע את טיפותיו
כפי שהאונומטופיאה (הבולטת במונוטוניות שלה אחרי קולות הסערה הדרמטיים)
וטיף-טיף על ראשי '' ממחישה בסיום.
לדמיון ,והוא מודע לסערת הגשמים
''טיף-טיף על הארץ
המספר המתאר את הדברים ביומנו ,אינו מערבב בין מציאות
המציאותית שנקלע אליה .רק בסיום הקטע 'נפרד' המספר מן
המציאות ,שכן המפגש עם האל אינו מוליך אותו לעבר מציאות 'ריאלית' אלא נחווית כהתגברות של
האימה ,והוא נסחף אחרי הקולות המאיימים שחווה .מה שהיה רק לשון ציורית הופך לממש בעולמו
המסויט .אם בהתגלות שמע ''רוח סערה מתגעש ,הומה ומיילל כזאבי-ערב רעבים ,כאילו מאה מכשפים
נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה'' ,בהתעוררותו נתקל בזאב אמיתי'' -קול פחדים הבהילני פתאם
והעמידני על רגלי .והקול כקול הברה של אדם ,כנביחת כלב ,כהמית חתול ויללת תנים ,משונה מאד.
ואין להכיר אם נפש חי אחד קולו מתחלק לקולות הרבה ,או בעלי-חיים הרבה הקולות שלהם מתאחדים
לקול אחד .עוד מעט וקול צעדים נשמע מרחוק ,מפרק שיחים ומשבר חריות כהולך וכובש לו דרך ביער.
אני נוטל בול-עץ המוטל בקרקע ומזיין עצמי מפני הסכנה .ומיד שתי עינים מאופל ומחושך מבריקות כשני
פנסים לנגדי .ואחרי העינים כתבנית ראש נראה מבין עפאים ,פה פתוח ,לשון אדומה ושינים צחורות,
ואחר הראש גויה יוצאת ,ותמונת זאב גדול לפני ,נורא מראהו ,נוהם וקופץ – ואני בכפיו! פרחה נשמתי,
והייתי כעכבר מטורף ומפרפר בכף החתול(''.עמ' שכ''ב-שכ''ג)
נראה שהמספר מיטלטל בין קליטה חושית של הטבע לבין קליטה דרך הטכסט .הוא שומע קולות סערה,
נזכר בפרק בתהילים ,שוב מתרשם התרשמות חושית מהטבע ,ואז מפרשו בעזרת ציורי הלשון שבטכסט
עד שהציורים משתלטים על המציאות ומה שהיה רק דימוי ' 'כזאבי ערב' ' הפך לזאב אמיתי .בנקודה זו
בסיפור ישראל גיבורו של 'סוסתי' מאבד את הקשר עם המציאות.
63
'רשימות לתולדותי'
ביצירה זו תיאור ההתגלות נמסר אף הוא בגוף ראשון אלא שהתגלות זאת אינה מתרחשת בחלום ואינה
חוויה חד פעמי ת אלא שיגרה של ילד קטן ,ה עובר בוקר בוקר ברחובות העיר בדרכו לבית המדרש
כשהוא דרוך וקשוב לקולות הלילה (עמ' א'-ב') .
128
הקטע ארוג ציטוטים מתפילת ערבית – ''הירח והכוכבים במשמרותיהם ברקיע '' ומתפילת שחרית
''ופותחים את פיהם בשירה נעימה '' וכך ממחיש שעה זו של טרם בוקר ,כשתפילת ערבית עדיין מהדהדת
בלב ותפילת שחרית עתידה להיאמר.
בניגוד להתגלות המאיימת שחווה ישראל מ'סוסתי' כאן מתוארת חוויה שקטה מלאת הוד .אין קולות
מפלצתיים אלא ''דומיית יה בכל רחובות העיר'' ,והמלאכים ''פותחים את פיהם בשירה נעימה'' .זוהי
הסיבה לכך שלמרות הקושי הרב שבהשכמה המוקדמת הילד מודה ש ''נהניתי בליבי '' .עם זאת התגלות זו
מלווה בביטויים אלגיים ( המהדהדים ביטויים מספר איכה) -
האל המתגלה '' יתן קולו בבכי בכה יבכה
בלילה על בית-מקדשו השמם ,על ירושלים עיר תפארתו העזובה ,על עמו ,בני ציון היקרים ,הנודדים
בגוים ,ועל השכינה העלובה ,הנודדת עמהם בגולה ובצרתם לה צר .עינו עינו יורדה מים
'' .הקינה
הנאמרת פה אינה רק קינה על עם ישראל אלא על הילדות האבודה של מי שנאלץ לקום ממיטתו בטרם
שחר כדי ללכת ללמוד .מצד אחד נדמה שהילד נהנה מהשכמה זו'' -ברוב שרעפי בקרבי מתעורר ללמוד
בכל לב ,אנעים למודי ואהימה ,שלוח אצבע ונגן בגרון .נפשי חשקה בתורת ה' לדעת כל רזי התלמוד,
גידי מצחי ישורגו וכל מעיני בו''.
אולם מצד אחר ה תבנית הניגודית המלווה תיאור זה מגלה את
האמביוולנטיות של הדמות כלפי לימוד התורה -הלימוד אמנם נובע מחשק וממשיכת הלב ,אך משיכה זו
היא פרי של התאמצות והחלטה' ' .ברוב שרעפי ''( -שפירושו -ברב סבלי ברב מאמצי) ,עומד בניגוד
ל''בכל לב '' כמו ש' 'אנעים לימודי '' מנוגד ל ''אהימה'' (שמתפרש כמעין בכי)'' ,נפשי חשקה בתורת ה' ''
מנוגד למאמץ הקשה של ''גידי מצחי ישורגו. ''...
תכונה נוספת המייחדת תיאור זה ,היא שהתגלותו של האל מוחשת כמציאות ''אובייקטיבית'' וכראיה פיזית
ממשית .הטל אינו אלא דמעות האלוהים ממש .בביטוי ''עינו עינו יורדה מים – והיא שכבת הטל על פני
הארץ ורסיסי לילה על קוצותי ''.השימוש במילה ' 'והיא'' ולא בכ' הדימוי
יוצרת זהות של ממש בין
דמעות השכינה לטיפות הטל שעל הארץ ועל תלתליו של המספר.
זאת ועוד ,הקדמת המוליך לטנור -דמעות השכינה ל' 'טיפות'' ממקדת את תשומת הלב על דמעות ולא על
טיפות .המספר אינו רואה טיפות טל הדומות לדמעות האל אלא הוא רואה את הדמעות של האל עצמן .כך
המציאות ה'אובייקטיבית' המוחלטת היא המציאות המיסטית ,ואילו התופעה המוחשית היא רק ה'פרשנות'
של מציאות זו .כך גם בביטוי המעוצב כדימוי ' 'ראיתי בחזון את המלאך גבריאל הקורא כגבר' ' -הקליטה
החושית הפיזית של המספר היא של קריאת גבריאל ,כש'משמעותה' היא קריאת התרנגול.
העתקה זו מודגשת גם בצרוף ' 'רסיסי לילה על קוצותי '' השובר את האידיום ''קווצותיו רסיסי לילה ''
מ'שיר השירים' .שכן בפרשנות המסורתית ה'דוד' הדובר בפסוק זה הוא האל (כפי שהדבר מתבטא ב'שיר
' 128רשימות לתולדותי' פורסם לראשונה ב 1889בוורשה .קטע זה פורסם שוב ב 1906ב'היום'
64
הכבוד' '' -טללי אורות ראשו נמלא קווצותיו רסיסי לילה'') ,ואילו כאן הילד הוא זה ששערותיו מלאות
טיפות.
קריאה זו משפיעה גם על הבנתנו את המשפט'' -ראו בני אלים הליכות אלי מלכי בקודש ,נדמו ויעמדו
מרעידים ,איש על מחנהו ואיש על דגלו ,אין נודד כנף ואין פוצה פה ומצפצף .ופתאם ירעם בכוח ה''-
המספר מתאר את ראייתו את המלאכים ואת שמיעתו את קולו של האל ,והקורא משחזר באמצעות
הרמזים ה'מציאותיים' (' 'אין נודד כנף ואין פצה פה ומצפצף'
') את התמונה הריאלית של הציפורים
הדוממים בלילה.
יש לשים לב ש על אף שהמספר נמצא בחוץ ומסתכל סביבו ,תיאור הטבע נעדר פרטים ריאליסטיים כמעט
לחלוטין .מלבד מראה השמים המכוכבים אין הוא רואה נוף ,החוש הדומיננטי כאן הוא חוש השמיעה
,
כשרוב ה אלוזיות שאובות מ פרק כ''ט שבספר תהילים שעיקרו קולות .תופעה זו יכולה להיות מוסברת
באמצעות הקונטכסט שבו הקטע מוצג .קדם לזה תיאור לימוד האגדה המאפשר ל
גיבור להפליג לעולם
הדמיון והמשחרר אותו מן המוגבלויות של המציאות'' -אהבתי לטייל בפרדס האגדה הנפלא .זה הפרדס
לא כגן עדנים הוא אשר לו גדר עם בריח ודלתים ומטעיו מגודלים ,שתולים למיניהם על ערוגותיו שכולן
מתאימות ההולכות למישרים והטבע אסור שם בחבלי חרושת מעשה ידי אמן .כי הוא כשדה יער וכר
נרחב לבלי חוק אין גדר ואין סדרים וערוב כבד מאד בצמחיו .שם פרחים ואין מספר ,נטיעים שונים
ומשונים גדלים בערבוביא ופשוטים כצמח השדה .חבצלת היא חבצלת השרון והשושנה שושנת העמקים
סוגה בירק עשב ,חציר ודשא מאליפים מרובבים ,ולפניך שלל צבעים רקמה נחמד למראה .הדמיון
מתהלך בגן זה חפשי לרוח המדרש ומפליא לעשות( ''.עמ' א')
סדר יומו של הילד נקבע על פי טכסטים של לימוד ותפילות ,והם שקובעים את קליטתו את המציאות.
לכאורה יש כאן 'השתלטות' של הטכסטים ,שכן בניגוד לתיאור של תחילת הבוקר ב'האבות והבנים',
כאן הציפורים ,השמש והטל אינם מתוארים כלל .לא הגבר הוא הקורא אלא גבריאל קורא ' 'כגבר'''' ,בני
האלים'' שנדַמו הם הציפורים ,ו ''דמעות'' האל הן הטל על תלתלי המספר .המדמה הוא הטבע והמדומה
הוא האל וכל צבאיו .אולם עם כל זאת ניתן עדיין לשחזר את המציאות הריאלית באמצעות הרמזים
השתולים בקטע -הפתיחה – ''דומית-יה בכל רחובות העיר ,השקועה בתרדמה ,גם הירח והכוכבים
במשמרותיהם ברקיע העירו את דמיוני והקשבתי קשב רב קשב'' ,והסיום – ''והיא שכבת הטל על פני
הארץ ורסיסי לילה על קוצותי' ''...מזכירים' לקורא שזוהי סיטואציה ריאלית של הליכה ברחובות העיר
בשעת בוקר מוקדמת.
'בימים ההם'
תיאור ההתגלות שב 'בימים ההם' (עמ' רנ''ז-רנ''ח ) ,דומה לזה שב'רשימות לתולדותי' בכך שגם הוא מוצג
בגוף ראשון מפיו של ילד ,אולם הוא מורכב ועשיר יותר ממנו.
עוצמת החוויה נובעת מכך שהיא
מתרחשת בטבע (ולא ברחובות העיר תוך כדי הליכה 'כפויה' לבית המדרש) .גם העיתוי שונה ,החוויה
מתרחשת לא באשמורת הבוקר כשבחוץ עדיין חשוך ,אלא ביום אביבי'' -הימים ימי האביב .פתאם עלטה
היה ובמשעול הגנים ,בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים ,רץ ילד עּול ימים יחף וערום ,אך כתונת בד
לעורו וכובע על ראשו .עתים הוא אץ ברגליו ועתים עומד
'' .אמנם גם כאן ההתרשמות המיסטית
65
מנוסחת ללא כף הדימוי -הילד שומע קול המתפוצץ לקולות רבים ומזהה אותו ' 'הוא קול רעש אופן ורכב
ה' ' ' ,אולם בשונה מ'רשימות לתולדותי' ,שם אין כמעט תיאור של הטבע עצמו ,כאן ישנו פירוט רב של
המציאות הריאלית תוך הפעלת כל החושים ,ו רק אחריו מופיעה תמונת האל .כך גם האלוזיות לחזונות
ההתגלות שבישעיהו ויחזקאל ולחזיונות מתוך פרקי התהילים (בעיקר פרקים כ''ט וס''ג) המשולבות עם
תיאור הגשם המוחשי ,יוצר ות זיקה בין הקליטה ה רוחנית לבין הריאליה של מזג אוויר סוער .המציאות
הפיזית והמיסטית נמסכות זו בזו ,תופעה ה בולטת במיוחד בתיאור הקשת '' -והנה זה נגלה אופן רכבו,
מרכבת י-ה ,אופן גדול ונורא שם במרחבי מרום ,אפס חציו נראה ,כתבנית הקשת ,בתוך הענן ,יפה הוא
בשלל צבעיו ונחמד למראה .ונוגה כאור לפאת ים''
.תאור זה מבוסס
על פסוק מחזיון ההתגלות
ביחזקאל'' -כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם כן מראה הנגה סביב הוא מראה דמות כבוד ה'
וארא ואפול על פני ואשמע קול מדבר'' (יחזקאל א'
יחזקאל ציור האל הוא מעורפל,
ב ספר
:כ''ח) אולם קיים ביניהם הבדל עקרוני.
ולמילה ה' שלושה סומכים' ' -מראה'' ''דמות'' ''כבוד'' המרחיקים את
התיאור החזותי מן האל עצמו .לא האל עצמו מושווה לקשת אלא הנ וגה שלו שהוא ''מראה דמות כבוד
ה'' .ולכך נוספו שתי הרחקות ' -מראה דמות כבוד ה'' דומה ל'
'מראה הנוגה '' שדומה ל ''מראה קשת' '.
ואף הקשת עצמה היא מעורפלת .ואכן הפרשנים השונים הזהירו מכל הבנה מוחשית של פסוק זה.
129
לעומת זאת ,בדימוי של אברמוביץ מתרחש תהליך הפוך -המספר מתאר גשם בצורה טבעית ''עוד מעט
'';
וגשם נדבות נתך ארצה ,גשם חם אף נעים משיב נפש .נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים
ומזהה את הקשת כאלוהים ממש .אין כאן חילון של הטכסט ,ואין כאן הלבשה יהודית של הטבע כאמצעי
רטורי אלא תיאור של חוויה שבה אין הפרדה בין האל לטבע ,ואין קונפליקט או קרע אלא זיהוי חדש
ונועז של האל המתגלה כקשת .התוספת של אברמוביץ לפסוק המקורי'' -יפה הוא בשלל צבעיו ונחמד
למראה'' מדגישה את הנוכחות הוויזואלית הבלתי מעורפלת .האל מתגלה בטבע המוחשי ואפשר
ממש
לראותו .כך גם במקום ' 'עמוד הענן' ' המיסטי ישנו ''עמוד אבק וקש ומוץ '' שעולה ''מן הארץ'' .גם הגשם
היורד הוא גשם ממשי ,שאפשר לחוש את מגעו''-גשם חם אף נעים משיב נפש'' ,לשמוע את קולותיו -
''נטפי מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים'' ולראות את עוצמתו ''יזלו ישטפו'' .כל אלו אינם מותירים
מקום לספק בדבר התרחשות של גשם אמיתית .ולא רק הגשם אלא גם האור
,ה' 'נגה'' מיחזקאל מזוהה
כשמש'' -ונוגה כאור לפאת ים ,השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל ,מביט לארץ ותצהל''
.לפיכך
המשפט''-בקולות וברקים נגלו לי כל אלה בראשונה ,ובינת אדם הופיעה אלי מן הסערה'' נושא עמו את
שתי משמעויותיו כאחת -אלו הם רעמים וברקים המתרחשים בסערת החורף ,והם גם 'קולות וברקים' של
129
ראו למשל את פירושו של ר יחזקאל מיטראני ''-וחלילה חלילה ,שנתאר דמות או תמונה לבורא ,אלא זו הצורה ברואה היא
לפי זה ,שהבורא מדמה לנביאיו;ובכמה צורות משונות מצינו שנדמה לנביאיו ,והכל הם נבראים לפי שעה...אין לאדם לומר
לאחד מהם שזו היא צורתו ,ואין לאדם לחקור ולהרבות דברים בעניין זה ,כי אין ליבינו מכיל מאלף אלפים וריבי רבבות אחד
מעניין גודל האלהות ,והמהרהר בזה נוטל חייו מן העולם ועל זה אמרו חכמים חגיגה יא ב האומר מה למעלה ומה למטה ,מה
לפנים ומה לאחור ,ראוי לו שלא בא לעולם ,מפני שמהרהר בכבוד השכינה .סוף הדברים ,כמה יסמוך ויאמין כל אדם כי אין
דמות לבורא ,לא דמות ולא תמונה ,ואין לו חקר מרוב דקותו והעלמו ומה שנדמה לנביאיו הוא דמיון נוצר לפי שעה ,שיאמין
הנביא כי הבורא שולח אותו ומאתו יבוא הקול אליו(''.פירושו לפסוק 'ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה .
יחזקאל)
לכן ראו דימוי זה כמערפל יותר מאשר חושף'' -כמו שאין אדם יכול לכוון דמות הקשת שנראה אדום ושחור וירוק ואין לו דמות
מכוון אלא כל הדמויות נראות בו ,כך הוא מראה דמות כבוד ה' שאין אדם יכול לכוונו'' ר' ישעיה מטראני יחזקאל
66
סיני .אין זה דימוי או מטאפורה אלא זהּות( .בדרך דומה אפשר להבין את 'כתבנית הקשת' לא ככ' הדימוי
אלא במובן של 'ּבְּצּורַת הקשת')
130
אולם דומה שייחודו של תיאור ההתגלות הזה הוא שהוא מתמקד גם במהלך הנפשי של הסובייקט הקולט.
בד בבד עם התגלות האל חל תהליך של גילוי העצמיות המתבטא כבר במעבר ממספר חיצוני למספר בגוף
ראשון .ב תחילת הקטע המספר עובר שלמה'לה מדיווח בגוף שלישי לגוף ראשון''' -בין שיחים ודשאים
דשנים ורעננים ,רץ ילד עול ימים וערום וכו'....הילד הלז אני הוא ולא אחר'' .במהלך התיאור (המסופר
מפי ר' שלמה לפני חבריו ,אחרי הפצרותיהם המרובות) המספר 'מתקרב' אט אט אל עצמו ,ונכנס לתודעתו
בהיותו ילד קטן .כמו כן השימוש בצירו פים ' 'אני ולא אחר' ' ''נגליתי בצלמי ודמותי' ' המיוחסים במקורות
לקב''ה ( הגדה של פסח -ד''ה ועברתי בארץ מצרים ) -יוצר זיקה בין ההתגלות של האל להתגלות האני.
כך גם הצירוף ' 'שמים ממעל והארץ מתחת' ' המיוחס במקור לאל '' -וידעת היום כי ה' הוא האלוהים
בשמים ממעל ובארץ מתחת'' מופנה כאן לסובייקט .ההשתוממות היא על הגילוי העצמי שנולד מ ' 'כל
המראה לפני''.
התנאים שהביאו להתגלות עצמית זאת הם שחרור וחופש מצד אחד
' ' -אני בעצמי ואין נפש חיה
סביבותי'' ,ותחושה מוגנת מצד אחר '' -ואין נפש חיה סביבותי ,מלבד שמים ממעל והארץ מתחת ,גדר מזה
וגדר מזה''.
131
וכן מתואר האפקט ההכרתי של ההתגלות .בקטעי ההתגלות של האל המתרחשת בזמן
ההליכה לבית כנסת שתוארו ב'רשימות' ובפרק ד' (חלק א') של 'בימים ההם' התוצאה
לדבוק יותר בקב''ה ולהרבות בלימוד .למרות עוצמ
הייתה החלטה
ת החוויה הרגשית תוצאתה היא תוצאה שכלית
מעשית המתאימה לציפיות החברה הסובבת .החלטה זו עם כל כוחה כרוכה עדיין במאבק בין נטיית הלב
לבין המחויבות שקיבל על עצמו הנער .בקטע זה שב'בימים ההם' ,שבו הילד קטן ו'עול ימים' משוחרר
עדיין מ חובותיו כיהודי ורץ בחופשיות בשדה ,ה אפקט שונה לחלוטין .החוויה דומה ל
לידה מחודשת
הפועלת על כל מעגלי ההכרה '' -זאת היא ראשית דעתי את עצמי את האלוהים ואת תבל ארצו''
; היא
יוצרת שפה פנימית המאפשרת שיחה עם ה בריאה''-נעניתי לה ובקול כמוה קרקרתי מטוב לב' ' .הלימוד
הוא חווייתי והילד רוכש ''בינת אדם'' עד שהמראה ''חרות על לוח לבי ''; החוויה היא טוטאלית ופועלת על
החושים ועל האינטלקט ,והילד ''מבין ומרגיש'' כאחת .היא מולידה 'ידיעה' של שיחת הטבע כולו – ה מים,
הצמחים ובעלי החיים .בשל שיח זה שנוצר בין האדם לסביבתו ,הילד מרגיש קירבה גדולה לבעלי חיים
באשר הם ובכלל זה אף לחיות בית ,ולכן אזכור הפרטים הטכניים -הרפת ,ניקור התרנגולת באשפתות,
החתול המטפס מהגג (של בית מציאותי) אינ ם שוברים את החוויה האקסטאטית .לא מקרי הוא ש בעלי
חיים אלו אינם שותקים או מפסיקים את פעולתם כמו שעשו החיות לפני מעמד הר סיני ,שכן ביצירה זו
הן חלק מן המעמד המיסטי.
130מעניינת בהקשר זה התרשמיותיו של שופמן מתיאורי הטבע של אברמוביץ '' -רגישות כלפי הטבע על כל גילויו ,על החי
והצומח שבו ,יש למצוא בספרותנו הרבה יותר מאשר אצל סופרי אומות העולם -בניגוד למקובל -ותהי הסיבה אשר תהיה.
( )...גונצארוב ב'אובלומוב' מתאר סערת גשם בכוח רב ,אבל כלום יש לה שוותה עם זו של מנדלי? שם תיאור חיצוני ,ואילו
כאן התגלות! '' (שופמן)171:1960 ,
131מהדהד את תיאורי התגלות של רמב''ם ''-כל הנביאים--אין מתנבאין בכל עת שירצו ,אלא מכוונין דעתן ויושבין שמחים
וטובי לב ומתבודדין :שאין הנבואה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ,אלא מתוך שמחה''( .רבי משה בן מימון,ספר
מדע ,הלכות יסודי התורה ,פרק ז' סעיף ח')
67
ההפרעה לחזון והחזרה ל'מציאות' מתרחשת רק כאשר המבוגרים ,ההורים ,נציגי הממסד היהודי המחנך,
מתערבים בגסות בחוויה המרוממת .ההבנה הרוחנית וההארה הגבוהה שחווה הילד ,מפרידות בינו לבין
האנשים שבסביבתו ,והמכה של אבא אינה 'מובנת' לו .את שפת החיות הוא מבין לחלוט ין ''-הנה ידעתי מה
הם אלה ומה שיחם'' ,אבל את שפת בני האדם אינו מסוגל להבין'' -מה בקשו הם בזמן ההוא ומה ביקשו
מלמדי ובני אדם אחרי כן היה קשה לי להבין''...
ייחודו של קטע זה הוא שהוא מציג
הרמוניה מלאה בין הפנים לחוץ ,בין הטכסט לטבע ,בין הגיבור
לאלוהיו ,שלא תוארה ברמת פירוט כזו באף יצירה אחרת של אברמוביץ.
במיוחד בולט הניגוד בין חוויה זו לבין החוויה המתוארת ב'סוסתי'.
בעוד שב 'סוסתי' האל הוא נורא
ומפחיד בדמות ' 'גוש ענן שחור' ' ,הרי שכאן הוא מלא אור' ' -כתבנית הקשת ,בתוך הענן ,יפה הוא בשלל
צבעיו ונחמד למראה' ' .כך גם הגשם אינו
''גשם זעם' ' אלא ''גשם נדבות '',שאינו ''סותם פיות '' אלא
''מזין'' .כל ז את נובע מהמצב הנפשי השונה של החווים את החוויה .בעוד שהמספר ב'סוסתי' הינו רדוף
ומפוחד ,ושפת הגוף שלו היא זו של סגירות והתכנסות ' 'אני מצמצם עצמי ומתכנס תחת נופו של אילן.
הגשם יורד עלי ושוטפני '' ,הרי שכאן ,כאמור ,מתוארת ריצתו המשוחררת של הילד' '-רץ ילד עּול ימים
יחף וערום וכו' '' ,שחושיו פתוחים לקלוט ' 'עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קַשובות וזקופות כאזני
ארנבת ...זאת הפעם נפקחו עיני' ' .כך גם התוצאה של הגשם היא שונה -לעומת הרעדה שב'סוסתי' – ''וכל
אברי גופי מרעידים' ' ,הרי שפה זהו ' 'גשם חם אף נעים משיב נפש' ' .גם הצמחים מגיבים באופן שונה
בשתי הסיטואציות -מה שגרם להכנעה ב'סוסתי' – '
'האילנות מרכינים ראשיהם כחבוטים ומשתחוים
בהכנעה ובכפיפת-קומה ,בלי נשמע עוד קולם' ' ,פה גורם להתרפקות'' -נטפי מטר גדולים מתופפים על
צמחי הגנים; החציר והבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק א
ימותם ומתרחצים
בתענוגים'' .ב'בימים ההם' אין אמנם התייחסות למקור טכסטואלי ספציפי המצוי בתודעתו של המספר
,
אולם ריבוי האלוזיות מציג אותו כמי שחי את הטכסט היהודי בצורה הרמונית עם התנסויותיו בטבע.
עם זאת חוויה הרמונית זו אינה יכולה להמשך לאורך ימים ,והיצירה מציגה גם את השבר ,את הקרע
שיווצר בין הילד לבין הטכסט .כשהמספר מתרחק מעברו ה'ילדי' וחוזר שוב לתאר את עצמו בגוף שלישי
עדים אנו לפיצול וערבוב''-ובנפש שלמה'לי הייתה הערבוביא במדה מרובה ,הורמיז ואהורמין חולקים בה
ואין מכריע ביניהם .שלמה'לי היה קשה ורך ,בעל חמה ובעל דעה מיושבת ,גבה-לב ושפל-רוח ,קפדן
ורחמן ,וכיוצא במדות הפוכות אלה .איש נלהב היה שלמה'לי מטבעו ,דבר קל אך נגע אל לבו – והדליקֹו.
ֶראֶה אֶת-אֲדֹנָי
דברי נביאים וחידודם במראה הנבואה הלהיבו את דמיונו ונתנו לו ענין רב לענות בו".וָא ְּ
עֹמדִים ִמ ַמעַל לֹו ֵ .שש ְּּכנָ ַפיִם ֵשש ְּּכנָ ַפיִם
ִׂשא \וְּשּולָיו ְּמ ֵלאִים אֶת ַההֵיכָלְּׂ \ .ש ָרפִים ְּ
יֹשב עַלִּ -כסֵא רָם וְּנ ָ
ֵ
ְּל ֶאחָד\...וְּ ָקרָא זֶה אֶל-זֶה וְָּאמַר\ :קָדֹוש קָדֹוש קָדֹוש יְּיָ
ְּצ בָאֹות\...וַיָנֺעּו ַאמֹות ַה ִסּפִים\ ...וְּ ַה ַּביִת יִ ָמלֵא
יֹשב" .הדברים
ְּתֹוך עַםְּ -טמֵא ְּׂש ָפ ַתיִם ָאנֹכִי ֵ
ִדמֵיתִיּ\,כִי אִיש ְּטמֵאְּׂ -ש ָפ ַתיִם ָאנֹכִי\ּוב ְּ
ָשן\.וָאֹמַר :אֹוי-לִי כִי-נ ְּ
עָ
האלה ,שאמר ישעיה בנבואתו ,העירו לב שלמה'לי והתחיל מצייר במחשבתו את השם יתברך ,ומדמה לו
בדמיונו מלאכי-השרת בעלי כנפים ,ונתאוה לידע כמה דברים סתומים ,שהיו מנקרים במוחו ודורשים
פתרון ''.הילד הסקרן מבקש להבין ולחוש את הטכסט של ההתגלות ,אלא שהפעם אין הוא חווה אותו
בטבע ,כשהוא משוחרר מהציוויליזציה היהודית ,אלא רוצה לבקש מהמבוגרים לתווך בינו לבין הטכסט-
68
''לשאול את רבו היה קשה לו ,מפני שאין הדברים מענין תלמודו .פעם אחת גמר בלבו להרצות הדברים
לפני הרב ,ובשעת הרצאתם היה רוחו סוער ופניו מתלהטים ,אבל הרב שתק ולא השיב כלום אלא נענע
בראשו ועיקם את שפתו כאומר :אין לנו עסק בנסתרות! וכשהיה שואל פעמים דברים מופלאים ממנו
ליהודים בעלי זקן ,היו משיבים אותו תשובה אחת:הס ריקא ,שוטה שבעולם! נער אין לו אלא לשוע
לעושת ולקיים מה שכתוב ומה שמצווים אותו; נער צריך ללמוד ולהתפלל ,ואם לאו המקום יפרע ממנו ,
ושם בעולם הבא ,ילקהו מכה רבה בשוטים ופוסלי דנורא''.
הגיבור שכבר הציג לפנינו את חווית ההתגלות כחווית תשתית בחייו ,עדיין 'עסוק' בחוויה זו ומבקש
לפרש את פרק ההתגלות שבישעיה פרק ו' .הפעם הוא פונה לנציג הממסד היהודי ש מבטל כל אפשרות
לחוויה ,ומעמיד במקומה פרגמאטיות בצורת רשימת הוראות פעולה (השאובות אף הן מהטכסט של
הברכות שלפני קריאת שמע ''לשמור ולעשות ולקיים'' (מתוך 'אהבה רבה') .בכך המפגש עם הטכסט
שהיה פעם המניע לדמיון ,לחופש ולחוויה הטרנצדנטאלית הופך למפגש טראומטי .הילד מופרד סופית
מהילדות הבריאה שלו ,ואת מקום ההתרגשות תופסת החרדה''-ומפני השוט נתפחד שלמה'לי מאד. ''....
כמו כן האל הנהדר והמרשים ,שראה בילדותו ,הופך לישות מאיימת ''-שמלה'לי ראה אלהי הצבאות
בדמות אדון גדול ונורא ,נוקם ובעל חמה אוחז רצועה בידו ,ועל כל דבר פשע הוא מכה מכת אכזרי''...
(עמ' רס''ח).
התגלות נוספת מתוארת ב'בימים ההם' (עמ' רע''ז-רע''ח),וב דומה לזו שתוארה ב 'רשימות לתולדותי' ,
היא מתרחשת בשעת ההליכה באישון לילה לבית המדרש ומלווה קושי והנאה כאחד'' -אמת ,קשה היה על
שלמה'לי לעמוד בלילה כשהשינה מתוקה כל כך; אבל בדיעבד ,כיון שעמד וירד מעל המטה ,נהנה מאד.
שעה של קורת-רוח הייתה לו שעת הליכה לבית-המדרש והלמוד שם בלילה '' -אלא ש בהמשך הקטע
המספר 'הרחיק עדותו ' והחל אותה על 'יהודי' בכלל ולא תארה כמספר החווה את
האירוע .זו הסיבה
להבדלים דקים באופי התיאור– ''הנה הלילה שירה עמו ,חוט של פיוט נמשך עליו ,מעורר רוחו של יהודי
וממלא נפשו געגועים ורגשי קודש בהמון נסתרות וא גדות מני קדם שנאמרו בו'' .מה שדווח בגוף ראשון
ב'רשימות לתולודותי' -כ ''העירו דמיוני והקשבתי קשב רב' ' ,ומה שנחווה על ידי דמותו האינדיבידואלית
של שלמה ,הפך לחווייתו של היהודי הטיפוסי .לא ' 'דמיון'' הוא שפועל כאן אלא ''רוח'' ו''געגועים ורגשי
קודש'' והטכסט שב'רשימות לתולדותי' שהיה חלק אינטגראלי מנפשו של הילד
,הופך כאן לטכסט
'חיצוני' ומובחן'' -אגדות מני קדם שנאמרו בו''.
יתירה מזו – ב'רשימות לתולדותי' הילד מתאר חוויה של התגלות האל ובכיו ,וכל האלמנטים בטבע הם
דמויות הנלוות אליו .אין הפרדה בין ההתרחשות לפירושה המציאותי.
בקטע זה מתוארת התגלות בעלת
מאפיינים דומים -קריאתו של גבריאל ,שירת המלאכים ,הופעת הקב''ה ,קינתו על החורבן וכו' ,אולם הוא
מחולק לש תיים .תחילתו הופעתו של האל בחברת מלאכיו ,וסופו ההסבר ה'מבוגר' להתרשמותו של
שלמה'לי'' -שלמה'לי הולך באשמורת-הלילה ,העיר שקועה בשינה ,ירח וכוכבים עומדים במשמרותיהם
ברקיע .דומה לו ,שהעבודה רבה אותה שעה במקום .רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו ,רוח
צפונית נושבת ממרום ,אותה הרוח ,שהיתה נושבת לשעבר בכנור של דוד ,התלוי למעלה ממטתו ,והיה
מנגן מאליו .קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי
69
הגברים של מטה .זעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים .צפור מצייצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה.
ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול .בדממת הלילה נשמע לו קול
דממה של שכינה ,מתאבלת על בניה ,וצערה זה ועצבונה נראה לו בצורת הלבנה העצובה .דומה ,סוד
אלוה באופן מתהלך ,ונשמת שדי מנשמת בחשכת הלילה .רוחו של שלמה'לי הולך ומתרגש ,לבו מלא
שירה וגעגועיו קודש ,והוא מתעורר ולומד תורה לשמה בנחת-רוח ובנעימה''.
כאן בולטת העובדה שהתיאור המוחשי קודם לזה המיסטי ,כשזה האחרון מהווה 'פירוש' למציאות .כמו כן
הסבר זה לתופעות המוחשיות 'מתווך' על ידי המספר באמצעות המילים '
'דומה לו '''',הוא אומר בליבו ''
ובהמשך הקטע באמצעות מקפים המהווים תחליף לכף הדמיון.
שתי תופעות אלו ,של הקדמת הטנור למוליך ושל תוספת מילות השוואה ,יוצרות מרחק בין הפיגורה לבין
המציאות .בעוד שהילד חווה חוויה אחדותית ,שאין בה הפרדה בין התופעה לכשעצמה לבין עיצובה
הפיגורטיבי ,המספר המבוגר הרחוק מן האירוע מדווח עליו בגוף שלישי וראייתו
משתלטת על זו
הילדית .בעולמו של המבוגר כבר ישנו פיצול בין סובייקט לאובייקט ,והמספר מסביר בצורה הגיונית את
הבסיס להתרשמ ויותיו של הילד ומ ביט בה ן בגעגוע .לפיכך הקטע ערוך בתבנית המציגה קודם את
התופעה הטבעית ואחריה פירושה הילדי-
''רוח קל כשיחלוף על פניו – הוא אומר בלבו ,רוח צפונית נושבת ממרום ,אותה הרוח ,שהיתה נושבת
לשעבר בכנור של דוד ,התלוי למעלה ממטתו ,והיה מנגן מאליו.
קעקעו תרנגולים באחד הבתים – רוח צפונית באה מתחת כנפי הגבר של מעלה ונוגעת בכנפי הגברים של
מטה.
זעו עצים בגנים – אילני גן-עדן מרננים.
צפור מצייצת שם – זו בת-קול מנהמת כיונה.
ראשו נמלא טל ושערותיו רסיסי לילה – אלו דמעות נושרות מעיניו כביכול''.
שהמספר המבוגר נזקק למילים המתווכות-
''אמרתי בלבי '' ,או התוספת
132זוהי הסיבה לכך
''כביכול'' למילה ' 'מעיניו''
המסייגת את התיאור המאניש .מילה משמעותית נוספת היא המילה 'דומה ,סוד אלוה באופן מתהלך וכו''
המעמידה את ההפרדה הברורה בין מציאות ודמיון.
בצד תיאורי ההתגלות ה'מוארים' בהם שלמה מגלה את עצמו וחש חיבור לעולם ישנן חוויות התגלות
נוספות החושפות את הצד הדמוני של הקיום (עמ' רס''ח –רס''ט) .בניגוד לאל המתגלה לילד בהיותו לבדו
בטבע ,האל ושליחיו הדמוניים מתגלים לגיבור בעקבות דברים ששמע מפיותיהם של נציגי
הממסד
היהודי .כמו כן ,אם החוויה ה'חיובית ' גרמה להולדת האני של המספר ולגיבושו כסובייקט הרי שהגילוי
הדמוני גורם לפירוק ולפיצול של האני'' – .לפיכך אין לתמוה כלל אם בחיים מטורפים הללו ,שאינם אלא
חלום ,נראים דברי הבאי והבלים ,הפורחים באויר ,ואם בחיים אלו כביכול יש מקום וכר נרחב למזיקין
ולמיני בריות משונים ולבהמות בצורת אדם ,וכיוצא במיני פראים אלו ,שמתקבלים על דעת לא צלולה
132
עימוד זה אינו קיים במקור.
70
ומיושבת ,כאלו ממש יש בהם '' .אירו ע מסוג זה מתרחש אצל שלמה'לי ,כשהאווירה מתוחה לקראת
הימים הנוראים .מתח זה גורם להופעתן של מראות מאיימים של אלוהי הדין המחמירים הרחוק מאד
מדימוי האל כפי שחווה אותו בילדותו המוקדמת ''-ודמיונו מראה לו חזיונות מבהילים :הנה אל מלך יושב
על כסא דין ,שרפים עומדין ממעל לו וגם השטן בתוכם .קול קורא ואומר ,להביא את ספר הזכרונות
ולשקול מעשיהם של בני אדם למצוא חשבון .וינועו שערי שמים מקול הקורא ומוסדי ארץ ירגזו -הוא
רואה זאת בליבו ואומר 'אוי ,אוי לי כי נדמיתי ''.דמוניות זו מתבטאת גם בקליטתו את האורחים המגיעים
לעיר בימים אלו''-אלו ואלו בבת אחת מדברים ,והדיבור הולך מסוף העיר עוד סופה ומתפוצץ לכמה וכמה
קולות משונים – גסים ,דקים ,דקים מן הדקים ,דקיקים וצרודים
''.לכך נוספת חוויית ילדות שאף לה
השפעה מעצבת ,שלמה'לי עד לפעילות מאגית על ידי ר' אליה עושה נפלאות .גם גילוי זה מתרחש ''-בליל
קר ,בחורף'' הגיבור נכנס הביתה ורואה
סצנה של פעילות מאגית .גם כאן ישנם אלמנטים שהופיעו
במעמדים המיסטיים -אור גדול בתוך החושך ,שקט ,וכו' '' -בבית אור כהה ,אמו אינה שם ,אף מהגברים
אין אחד .הילדים יושבים עגומים ,איש בקרן-זוית לעצמו .ומה יעשה? עמד על ראשי אצבעות רגליו
ופסע בחשאי ועלה על גבי התנור להתחמם שם מפני הצינה ,ואין מרגיש בו .מן החדר ,שמשמש לדירת
אחיו הגדול ואשתו ,בעבר התנור ,אור גדול נגה לעיניו ''.יש לשים לב שהמאגיה המופעלת כאן נועדה
לסייע לגיסתו בלדתה ומעורבים בה סממנים של תנטוס וארוס -בכנ יסתו לבית ,במקומם הספסל הקבוע
הוא רואה ' 'גומא בקרקע כקב פתוח''.
לידו עומדת דמות ''וכדמות אדם נורא מראהו אוחז ביד תרנגול
שחור ,מקטיר מיני סמים ומעוה פניו העויות מבהילות ,ובינתים הוא מכה את התרנגול בראשו ומלחש
בקול הברה משונה '' :עורך טכס מכה באגרוף על ראש התרנגול ומכה עד שהוא ''גועה ומגרגר ומפרפר
מפני הכא ב' ''.התגלות' זו אף היא מלווה קולות אלא שהם קולות דמוניים של בעל הנפלאות ה ''מוציא
קול דברים בנהימה כאלו הקול יוצא מתוך כרסו ,נוהם ואומר תלמכא חישה וכו'
''.המחזה מגיע לשיאו
כשהתרנגול מת בידי ר' אליה ולקולות המוזרים מצטרפות צעקתה ויללתה של היולדת ''חונקו ומטילו
לתוך הגומא ומכסהו בעפרה – הספסל חוזר למקומו כבתחילה .לא הספיק לסתום את הגולל – נשמעה
מאחורי הוילון צעקה גדלוה ,ועמה קול בכיה דקה .אמו ואשה אחת מושיטות ראשן כאחת מבין היריעות,
מבשרות ואומרות :מזל טוב ,נולד בן זכר ,הלוואי ,רבונו של עולם ,לאורך ימים!
'' ,אולם הטכס אינו
נגמר בזה ,ויש לו המשך מאיים עוד יותר -בעל ה נפלאות מעלים את הילד ממכשפה הגוזלת תינוקות
באמצעות פעולה מאגית -ו''אותו הילד ,השוכב על מיטה מצד היולדת ,אינו ילד ממש אלא קש ואניצי
פשתן .זהו אחיזת עינים רחמנאל ליצלן ,ואך נראה שהוא אדם .לקח רבי אליה את הילד שהציל
מהקליפות ,ילד ממש ,והחזירו לאימו''.
ניתן לראות באירוע זה התגלות 'הפוכה' למעמדות ההתגלות ש נסקרו עד כה .אם הקודמים התאפיינו
בהתעלות מיסטית ,הרי שכאן מדובר בפעילות מאגית .בחזון זה עולה וצפה החרדה הגדולה ביותר של
המספר -היא החרדה להעלם ולהתבטל .אם בחוויה הילדית ביער חש בברור את עצמיותו המובחנת
'בצלמי וכדמותי' ,הרי שכאן חש איום על עצם קיומו
כמי ש'' ריק וקל כמו אניצי פשתן ''; אם בחוויה
הילדית חש אחד עם הבריאה והבין את שפת החיות ,הרי שכאן המציאות הופכת להיות בלתי מובנת ובלתי
צפויה .האחדות מוחלפת ב'סכסוך' ,והרושם של חוויה זו היא ש''מאותה שעה הייתה דעתו של שלמה'לי
71
מסוכסכת ,וכל מה שבעולם נראו לו שאינם אלא אחיזת עיניים .הכל אין בהם ממש ותוכם לא כברם .עוד
מעט ויכנס הרוח בפלוני ופלוני ,הבריות היפות ,או הרוח כבר נכנס בהם .אלים הם בני אדם אלא למראית
עין ובאמת נשמתם סמרטוט היא(''...עמ' רע''ג).
תחושות אלו מועצמות גם בעקבות סיפוריה המוזרים של ליבציכי הדמות הנשית הדמונית ה''גורפת לתוך
מחתה שלה אותה גחלת לוחשת ,בין גלילם עוממות שם נופחת בה בהבל פיה ,ובתוך כך היא מפטפטת ,
מספרת ולועזת (''.עמ' רע''ג) גם היא מספרת סיפור הגורם לתחושה של מציאות העלולה להשתנות באופן
בלתי צפוי והעשויה להיות הרסנית ומסוכנת .היא מתארת כתם שחור המופיע בתוך תבשיל של כד מלא
'קום' נקודה זו הייתה של 'קדחת' .ועוד סיפור על פרה שמכשפות גוזלות את חלבה'' .מאותה שעה ואילך
הבריות נראות לשלמה'לי גלגולים .ברבור אינו ברבור ,חתול אינו חתול -אדם אינו אדם ובהמה אינה
בהמה ,אלא זה נתגלגל בזו וזו בזה .ועולמנו זה כולו אינו אלא עולם הדמיון!'' (עמ' רע''ה).
סקירת מעמדות אלו מגלה שאברמוביץ מותח קו ברור המבחין בין חוויות התגלות אלוהית שיכולות
להתרחש בטבע ,לבין פעילות יהודית המושתת על בערות ואמונות תפלות שמתרחשות בתוך העיירה
היהודית.
*
*
*
ייתכן שתיאורים אקסטאטיי ם אלו של התגלות האל בטבע ,בהם לעיתים ישנה זהות בין הטבע לאל ,הם
שהעלו את השאלה בקרב אחדים מן המבקרים בדבר הפנתיאיזם בתיאוריו של אברמוביץ .כך ריבולוב
ייחס לאברמוביץ פנתיאיזם ממש'' -בהשגת הטבע של מנדלי יש נימה פרימיטיבית ,שמרוממת אותו מעל
לכל הריאליסטים ,שעליהם הוא נמנה ,ומעלה אותו עד למדרגת בעל מסתורין .השגת הטבע שלו היא
חודרת ונוקבת :הוא יורד לנבכיה ודולה מדם קטנה ומו דיע אותה לעין הע ולם ,וביחד עם זה הוא מרעיד
את ליבנו מזעזועי אהבה ורטט חיבה אליה .מנדלי הוא פנתיאיסטן ,הוא עובד את הטבע מהתלהבות
והאהבה... .והטבע של מנדלי אינו דומם...הוא חי וער ונע''.
133
מייטוס ,לעומת זאת ,הגיע למסקנה הפוכה ,לפיה אברמוביץ שומר על הפרדה מסויימת בין נוכחות
'אובייקטיבית' של האלוהות בטבע לבין חוויה סובייקטיבית של אדם ,התופס את האלוהים בתוך הטבע,
ולכן כינה אותו רק ''מעין פנתיאיסט'' .מייטוס חש בכפילות מסוימת בתיאורי הטבע ,שמצד אחד מוחשת
בהן נוכחותו של האל '' -אף היא מרגשת מחיוניות העצמית ,בנשמה ,האינדיבידואליות ,של כל יצירי כפיו
של הקב''ה .כל אחד פה ממלל לו ,לב רוחש והוגה וכואב
לו .לכל אחד מיצורי הטבע תכונתו העצמית
שלו .וכשם שבפאנתיאיסמוס האלוהים חי בכולם ומחיה את כולם ,כך אף אצל מנדלי אנו מרגישים
בשלשלת החיים ,שחודרת את כל הברואים .אכן חיוניות מרוממת ועצומה יש בכל הטבע .ישנה איזו
הרגשה דקה מן הדקה בכל המדרגות של סולם הטבע' '; ומצד אחר ישנה הכרה בקיומו הנבדל של יוצר
ו''בכוח עליון ,שמאחד את הכל וכוללו יחד ,וה וא עצמו עומד למעלה מן הטבע ''.דווקא הרגשות העזים
'' 133בתוך כך משווה אותו ריבולוב לפאן אל היערות ''ששערו גדל פרא ובליבו שואגת התאווה לחיים'' ,ומשום כך בולטת
ביצירותיו 'התבהמותו' של האדם '',ריבולוב58: 1918 ,
72
של אברמוביץ'' -הגעגועים אל הטבע ואל השלווה בו ,כל ליריסמוס זה ,כל השתפכות נפשו בשעה
שהוא הוגה ב טבע'' ,מעידים על ''איזו מחיצה ,שיש בינו ובין הטבע ואינה נותנת לו להתבולל בו עד
גמירה ,עד כדי טשטוש הצורה '' .אברמוביץ מנסה לאחות שבר זה ,ולכן ''הוריד מעט את השמים והגביה
מעט את הארץ – ואיחדם '' .בכתיבתו אברמוביץ מתקן את השבר שהתרחש עם הבריאה ''-אותה האהבה
הקדומה ,שהיתה בין השמ ים ובין הארץ ושנתחללה בעוון האדם ,כלומר ,אותה השלמות והאחדות,
שהיתה בין שני אלה ,חזרה אלינו על ידי מנדלי''.
134
ניסוחיו של מייטוס הם בעלי משמעות מיוחדת בשל הטרמינולוגיה שבה מאפיין את אברמוביץ .מייטוס
מתעקש שהשקפתו של מנדלי '' יהודית'' וגם הטבע שלו ''יהודי'' ,אולם בתארו את יהדותו היא נוטה לכיוון
יהודי מאד מסוים ונוקט ביטויים מעולם הקבלה והחסידות :כך הוא מחל על תיאוריו את 'תורת הצמצום' -
''מנדלי מכיר בעיקר' ברוח החיה שבעצם התולדה ,בעליון' ,שצמצם את עצמו ,כביכול ,ויצר את העולם
ונתן את חינו ע ל הברואים'' .ראייה זו של מייטוס עולה בקנה אחד עם אותם רעיונות שהביע אברמוביץ
עצמו במבואותיו ל'תולדות הטבע' ,שבהם ראה את הטבע כ'האצלה'
– כעין אקסטנסיה של האל .כך
למשל בניסוחו במבוא לכרך 'העוף' שהוזכר לעיל (חלק ראשון א )2ניתן לחוש בקו הדק המבחין בין בורא
לנברא '' -הלא כבוד אל הוא ,הנגלה בתבל לעין כל בשר ,ומעשה ידיו ויצוריו הנפלאים הם הגות רוחו
ומאמרו ,הנאצלים בשפל מזיו חכמתו העליונה ,מכתב אלוהים הוא חרות על לוחות הבריאה''.
135
לפיכך קשה להסכים עם אלו המייחסים לאברמוביץ השקפת עולם פנתיאיסטית ונכון יותר לראות בדבריו
קירבה לחסידות.
136
.5הטבע ובית המדרש
פעם אחת הייתי מהלך בדרך ...והיא ,התולדה ...היתה באותה שעה ,מעשה שטן ,נאה
מאוד וממשכת אותי להסתכל בפניה ,והיו הרהורי ליבי מנצחים זה עם זה
ספר הקבצנים
אחד הנושאים המרכזיים שירש אברמוביץ מספרות ההשכלה ,היא הביקורת המופנית כלפי מוסד בית
המדרש על הרחקתו את האדם מן הטבע.
עם זאת ניתן להבחין גם כאן בעמדתו המקורית של אברמוביץ כלפי בית המדרש ,המתגלה בשפה הציורית
המיוחסת לבעלי החיים והיוצרת זיקה 'חיובית' בין בית המדרש לבינם .כך לדוגמא
העורב ב'ספר
הקבצנים' '' -נראה מרחוק כאילו הוא מתפלל עטוף טלית-קטן של לבן ותכלת יחד משתחוה ונופל אפים
בכפיפת ראש '' (עמ' צ''ג) ; החסידות נראות כ ''נשים צנועות אלו בשעת טבילה ''; והסוס המסיח את דעתו
134מייטוס,שם50 ,46-45:
135אברמוביץIII:1872,
136וראו הבחנותיו של לוריא שאף הוא חש בקירבה זאת לחסידות( .לוריא )115-114: 1977,זאת על אף שאין אברמוביץ
מצהיר בבירור על קירבה לעולם זה(ראה לעיל חלק ראשון ב' ) I- 2-
73
מתפקידו מתנהג ''-כדבר הנהוג 'בחדר' כשהמלמד מסיח דעתו לדברים אחרים'' ( עמ' קל''ג ) .צרופים אלו,
של 'גיור הטבע' מלבד האפקט המשעשע שלהם ,יש בהם כדי ללמד ,שאין אברמוביץ חש שקיים תהום
בלתי ניתן לגישור בין הטבע לבין בית המדרש .מייטוס ניסח תחושה זאת בחריפות ''כל יצורי הבריאה,
כשהם עוברים אם אפשר לומר כך ,דרך צינור זה ,מקבלים ,ראשית ,גוון יהודי חיוני ,ושנית ,תכונה
אישית מושכלת :כל אחד ואחד הריהו כבר דבר עומד בפני עצמו ברשות עצמו ,ויש לו כל התכונות של
אדם יהודי .לטבע יש מפני כן אפילו הערמומית והפלפול היהודיים ,היגון היהודי ואהבת החיים
הקונבולסיבית ,ויראת המוות ,וההכנעה והענווה והצניעות ושלם הבית ,כביכול...יצורי הטבע
– נשמות
קטנות ,כאילו ניצוצות מנשמת האדם נתפזרו והם חיים בכל :מן העץ שבשדה עד המאור הגדול ,מן
הרמש הרומש על האדמה עד הנעלה ביצורים .אולם הניצוצות הללו הם הטוב והיקר והצנוע שבתכונת
137
האדם .אלה לא יזיקו .רחמיהם גדולים ורבים כים''.
אבן יסוד בדיו ניו של אברמוביץ בסוגיית הטבע ובית המדרש היא המשנה המפורסמת במס' אבות -בו
נקרע האדם בין 'משנתו' לבין ה'אילן' וה'ניר ''' :רבי שמעון (יש גורסים :רבי יעקב) אומר :המהלך בדרך
ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר' :מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה' -מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב
בנפשו''(מסכת אבות פרק ג' משנה ט') .138משנה זו מהווה ביטוי מובהק עבור אברמוביץ לחיץ שביקש
הממסד הרבני להציב בין היהודי לבין הטבע:
137מייטוס ,שם48 -43 :
132פרשניה המסורתיים של משנה זו טענו ,שהיא באה להזהיר מפני שיחות בטלות המסיחות את הדעת מלימוד התורה ,וראו
באמירה 'מה נאה אילן זה' סוג של פטפוט ואמירה סתמית ,כמו הערה על מזג האוויר או כל שיחת חולין אחרת.
כך רש"י …' :כאשר האדם המהלך בדרך היה שונה משנתו והפסיקה כדי לעיין בדברים שאין בהם תועלת שאז הוא מתחייב
בנפשו .מפני שהפסיק משנתו ועשה ממנה טפל ומשאר הדברים הגשמיים עיקר '.ומחזור ויטרי" :הואיל ופסק מדברי תורה
לעסוק בשיחת חולין" .את חומרת העונש 'מתחייב בנפשו' ניסה להסביר רשב''ץ בפירושו ' מגן אבות' :רבי יעקב אומר הפירוש:
האיש הזה ראוי הוא שיתחייב בנפשו כי שתים רעות עשה ,האחת שמפסיק משנתו והוא בדרך ,ואפילו לא הפסיק מפני שיחה
בטילה אלא שהפנה לבו לבטלה ,מתחייב בנפשו כמו שאמר ר' חנניה בן חכינאי למעלה בפרק זה [מ"ד] ,והשנייה שהפסיק
משנתו מפני שיחה בטילה וזהו חילול כבוד תורה שהיתה חשובה לו אותה שיחה יותר ממה שהיה שונה משנתו .וכבר דרשו
בראשון מע"ז [ג ב] ,בפסוק 'הקוטפים מלוח עלי שיח ושורש רתמים לחמם' [איוב ל ד] ,שהפוסק מדברי תורה מפני שיחה
בטילה שנופל בגהינם .ולא התנה התנא בכאן שיהיה יחיד ,אלא אפילו היה אחר עמו כדאי הוא שיתחייב בנפשו ,ועל זה לא
נאמר בכאן הרי זה מתחייב בנפשו כמו שאמר למעלה [מ"ז] ,אלא מעלין עליו כאילו נתחייב בנפשו כיון שהוא בדרך והשטן
מקטרג בשעת הסכנה ,כמי שתלה קמיע בצוארו וכשמגיע במקום ליסטים משליכו ,כי התורה היא חיים ללומדיה והמפסיק
מלימודה פורש מחיים .וכן אמרו בראשון מע"ז [ג ב] ,אמר רב יהודה אמר שמואל מאי דכתיב 'ותעש אדם כדגי הים' [חבקוק א
יד] ,מה דגים שבים כיון שעלו ליבשה מיד מתים אף בני אדם כיון שפורשים מדברי תורה מיד מתים .ומה שאמר התנא מה נאה
אילן זה מה נאה ניר זה ,הוא הדין שיחה (אחרת) [בטילה] אלא שדיבר בהווה ,שדרך הולכי ארחות להתעסק בשיחה במה שהם
רואים בדרך מה שאינו בעיר מושב ,והם האילנות והחרישות ,וזהו ניר זה מלשון 'נירו לכם ניר' [ירמיהו ד ג] .וגם זו המשנה
אינה כתובה בסדורי תפלות ,ולשון המשנה 'מה נאוה אילן זה'.
כך עולה גם מדבריו של ר' יצחק מגריסו ''-שטבעו של אדם נמשך אחר ההבלים והשיחות הבטלות ויימשך ממנו בזה עד שיפרוק
עול תורה לגמרי( ''.ילקוט מעם לועז)1750 ,
יש מבין הפרשנים שלא ראו את השלילה בעצם האמירה 'מה נאה אילן זה' אלא רק בכך שאמירה זו כרוכה בהפסקה ממשנתו:
'ולא מיבעיא שאם נתעסק בדברים בטלים שבודאי הוא מתחייב בנפשו ,כמו שדרשו חז"ל (עבודה זרה ג ע"ב) על פסוק
הקוטפים מלוח עלי שיח (איוב ל ,ד) וכבר פירשנוהו .אלא אפילו שיתעסק בדבר שיש בו קצת מצוה ,שכך אז"ל היוצא בימי
ניסן ורואה אילנות אומר ברוך שככה לו בעולמו ,עם כל זה אם הפסיק ממשנתו כא[י]לו הוא מתחייב בנפשו .ועל זה לא אמר
מאמר גוזר מתחייב בנפשו ,כי אם מעלה עליו .אמנם המפסיק שלא לצורך ,מתחייב בנפשו .והנה כפי זה י"ל עלי שיח ממש,
כמו וכל שיח השדה (בראשית ב ,ב) ,והוא שיאמר ,אין צריך להזהיר כשיהיה ההפסק בשיחה בטילה ,אלא אפילו בהפסק שיש
בו קצת מצוה ,דוגמת מה שאמר מה נאה אילן זה וגו' ,יש לו עונש .והטעם שכתר תורה עולה על הכול( '.מרכבת המשנה לר"י
אלאשקר על אבות פרק ג' משנה ט')
פרשנים מאוחרים יותר ייחסו למשנה זו עמדה עקרונית ביחסם של חז''ל לטבע .הם ראו בביטוי 'מה נאה אילן זה וכו' ' ביטוי
להתפעלות מן הטבע והדגישו שהבעיה נעוצה בכך שההתפעלות זו כרוכה בהפסקה ממשנתו' :ויש אומרים שהטעם שנקט התנא
לשון זה ואומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה ללמדנו שאף על פי שאינו מפסיק ממשנתו כדי לדבר דברים בטלים אלא לתת
74
שבח והודיה לה' יתברך על שככה לו בעולמו ,שהדין הוא שהרואה אילנות מלבלבים אומר" :ברוך שככה לו בעולמו ".בכל
זאת כיוון שמפסיק ממשנתולדבר דברים בטלים ,ואף על פי שדבר גדול הוא להתבונן בבריאה ובברואים .אבל מי ששונה
ומפסיק ממשנתו הרי זה מתחייב בנפשו .כי התורה היא המקור הנאמן ביותר שממנה אפשר לעמוד על גדולתו יתברך''
פרוש זה הוא משמעותי לדיוננו כי הוא רואה בהתפעלות מהטבע אופציה להבנת 'גדולתו יתברך' אלא שזוהי אופציה נחותה
לעומת זו הנובעת מלימוד תורה .ההתחייבות בנפשו נובעת מכך שהמיר את הדרך הלגיטימית להגיע להבנה דתית בדרך פחות
לגיטימית ,את לימוד התורה בלימוד הטבע '' .ומדגיש הפרשן '' -ועוד ,כל זה אם הוא מסתכל בבריאה ומכניס בלבו יראת
שמים ,ויש תכלית להתבוננתו'' .עם כל הביקורת אין כאן כפירה בכוחו של בורא עולם ,ומוסיף הפרשן ''-לא כן אם הוא
אומר מה נאה אילן זה מה נאה ניר זה .ואינו גומר לשבח את מי שעשה האילן והניר''.
על חומרת העונש מסביר הפרשן שעצם הבטלה מדברי תורה מורידה את האדם לדיוטת הבהמה''-ולמה מתחייב בנפשו שהוא
עלול להנזק על ידי חיות רעות .שאין חיה רעה שולטת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה .ואם בוטל מדברי תורה כבהמות
נדמו'' )ר' יוסף יעב"ץ ,איטליה)1550 ,
הבחנה זו שבין הכרת הבורא מתוך הטכסטים היהודיים לבין הכרתו דרך הטבע זכתה להתייחסות מעניינת של בעל 'תפארת
ישראל' (פרשן מאוחר ממערב אירופה) ,המרחיק לכת יותר מר' יוסף יעב''ץ ,וטוען שהכרת גדולתו של האל באמצעות
ההתבוננות בטבע היא דווקא הנעלה ביותר אלא שהיא מסוכנת ,שכן עלולה להוליך את האדם גם למסקנות מוטעות'' -שיש
מבני האדם המכירים הבורא יתברך מצד ברואיו הנפלאים עד "השמים מספרים כבוד אל" וגו' ,ולא לבד מגבהי שמים יחזו
פעולות יוצר כי אם גם מזרע הארץ ומפרי העץ הצומח לנו מן השדה ,מאזוב אשר בקיר ועד ארזי הלבנון הרמים והנישאים ,כי
כולם יתנו גבורת ה' ונפלאותיו והמורם מדברינו שלולא סכנת הכשלון דרך ההכרה הזאת נעלה ביותר'' .הבעיה היא באדם
עצמו שאינו מתפעל מספיק מהדברים השגורים שסביבו ו''אילו היה השכלת בני אדם על צד השלימות היה ראוי שיכירו בוראם
מצד פלאי יצוריו והתנהגותו ,אבל הודה שבאמת לפי טבע האנשים אינו כן ,לפי שקצרה בחינת בני אדם להתבונן במורגל .האף
אמנם לפי האמת היה ראוי לנו הכרת ה' מצד פלאי הטבע ,מכל מקום לחולשת השגתנו אין די בזה'' .בדברים אלו אין כדי
להסביר את היחס המחמיר עם האומר מה נאה אילן זה וכו' ,אלא שבהמשך דבריו מסביר הפרשן את הסכנה האורבת לפתחו
של המתבונן בטבע ''-ולא עוד אלא מי שרוצה לסמוך על זה עלול להכשל וליפול ברשת כפירת אמונת החידוש ושאר אמונות
אמיתיות; אמנם הערת התורה אשר ספרה לנו מפלאי הבורא בשדוד המערכת והטבעים הוא נאות לפי מזגנו ותכונותינו ,ועל כן
הוא יותר בטוח מכל מכשול ואון .וכן אמרנו בספר שחברנו "ויותר מעדות ארץ רקיע ושמים ,יאמנו אלי תמיד דברי אלוהים
חיים"( .פרוש למסכת אבות פרק ג' משנה ז' תפארת ישראל ,יכין ,גרמניה)1830 ,
כאן כבר מהדהדת במלוא עוצמתה החשדנות כלפי ההתבוננות המדעית שעלולה להביא לכפירה ביסוד מרכזי ביהדות ,והוא
האמונה בבריאה היא 'אמונת החידוש' .קריאתו של הפרשן להצמד למקורות נובעת מרצונו להבטיח שמירה מפני מחשבות
מסוכנות אלו.
הרב אברהם הכהן קוק אף הוא ראה במשנה זו ביטוי להעדפת האמונה באל באמצעות הספר על פני האמונה הנחווית
באמצעות ההתבוננות בטבע":אף על פי שכל העולם כולו ,וכל המחשבות וההרגשות כולן ,מלאים הם אור ד' וקודש של החיים
העליונים ...מכל-מקום מעיין האורה היסודית הרי הוא גנוז בתורה".
לכן "כשהולך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ,ואומר מה נאה אילן זה ומה נאה ניר זה ,מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב
בנפשו".
הרב מדייק מהלשון "מעלה עליו הכתוב כאילו" שלא נגזר עליו עונש מיתה ,מפני שבכל זאת הוא מביט בטבע מתוך
"הסתכלות אלוקית" .אם כן מדוע "מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו"? מפני ש " סוף כל סוף מכל העולם אור חיים
זורח הוא ,אבל מן התורה שופע אור חיים דחיים ,ואין עוזבים קדושה חמורה מקורית ותופסים במקומה קדושה קלה מעותקת".
לא כל הפרשנים המאוחרים תמימי דעים עם הבנה זו של המשנה .כך למשל קארא בעל מנחת שבת ,בן דורו של מנדלי ,לא
הבין את המשנה כמציגה שתי דרכים בעבודת האל וראה בה ביטוי לאנומליה היהודית '' -העולם מספר כבוד אל ,מעשה ידיו
מגיד הטבע :הטבע הוא אבי כל חי וחותך חיים לכל חי ,הטבע הוא ראשית כל ,ראשית ונשמת כל חי...
ואז שר ישראל שיר העולם והטבע ,שיר השמים והארץ וכל צבאם ,שיר הים ומלואו ,שיר ההרים והגבעות ,שיר האילנות
והדשאים ,שיר של ימים ונהרות .אז ישב איש ישראל תחת גפנו ותחת תאנתו ,התאנה חנטה פגיה וירקרק ההרים מלבב
למרחוק...
והימים האלה ימי הרחב ויופי.
חשבנו ,שאלוה הוא העוז ,הרום ,הגבוה שבגבוה .חשוב חשבנו ,שכל מה שבמרום יתהלך נעשה מרכבה לשכינה ,והנה באו
ימים שבהם למדנו אחרת.
היפלא הדבר ,שקמו בני דורות רבים ,שמאסו את הטבע ,שחשבו את פלאי-יה למותרות גמורות.
היפלא הדבר ,שהיינו ללא-עם ,ללא-גוי ,ללא אדם .זוכר אני במשנת חכמים :המהלך בדרך ופוסק ממשנתו ואומר מה נאה אילן
זה ,מה נאה ניר זה -מתחייב בנפשו!
ומחשבה אחת תעלה על לבבי ,שרק אז יוושע יהודה וישראל ,כשמשנה אחרת תינתן לנו ,לאמור :המהלך בדרך ורואה אילן
נאה ,ניר נאה ,שמים נאים ופוסק מהם לדברי מחשבה אחרת -הרי זה כאילו מתחייב בנפשו.
השיבו לנו את האילנות הנאים והנירים הנאים! השיבו לנו את העולם( ''.סולת למנחה :מזרח אירופה)1860 ,
ברדיצבסקי שהכיר את ההתנגדות שמשנה זו עוררה בקרב יהודים משכילים יצא להגנתה של משנה זו בדרך מקורית וייחס
ל'הליכה בדרך' משמעות הסטורית לאומית '' :הרי לא לחנם הביאה האומה הישראלית ,על-כל-פנים ברובה הגדול ,את צווארה
בעול הברזל של ההלכה :ולא עוד ,אלא שבצאתה לנדודיה בחרה לקחת עמה לדרך משא כבד של חוקים והלכות...
ובעל ההלכה עצמו מה הוא אומר' :המהלך בדרך ושונה ומפסיק ממשנתו ואומר" :מה נאה אילן זה ,מה נאה ניר זה! מעלה עליו
הכתוב כאילו מתחייב בנפשו" .בעלי היופי שבנו כילו את כל חיציהם במשנה עלובה זו ,ואילו בעלי הנפש יאזינו גם מתוכה.
מבין השטין ,המית לב וחרדת דאגה לגורלו העתיד של עם 'הולך בדרך' ואין בידו משלו אלא ספר ,ושכל התקשרות נפשית
לאחת מארצות מגוריו בנפשו הוא( ''.מ .ברדיצסקי" ,דו-פרצופים" ,כתבי מ .י .בן-גוריון ,כרך :מאמרים עמ' מה )
75
אמנם בתחילת סיפור 'האבות והבנים' מתייחס המספר למשנה זו בסלחנות ,מפני שמטרתו שם היא ללעוג
לשנאה העצמית של המשכילים הצעירים והנלהבים ,שאינם מוחים כנגד ביקורת על דתם או על תרבותם.
בשיחה בין בן דוד ל ''פרחי משכילים הבחורי הישיבה '' מבקר אותם בן דוד על התלהבותם מ 'שליחות
משה' של שילר ומטיף להם לגלות סובלנות יותר גדולה כלפי הטכסטים היהודיים'' -יום בציר זה לא כאחד
מימי האביב הוא בזיוו ובחומו הנעים – אמר בן דוד .מתבונן כמעט רגע להצעירים ,מנענע עליהם בראשו
ושחוק ידידות מרחף על שפתיו – ראו ,הנה הקיץ הקיץ ובא לאמר שלום לנו בטרם ילך מאיתנו מעביר
כל טובו על פנינו .הנה היער ,הנה עציו הנחמדים! הכל ששים בו ושמחים ,ואנחנו יהודים ,אוי…'או
נשיש' ונשמח ככל הבריות? 'שבט בני' אם תוכחת שדי ושבטו עלינו ועל בנינו' ,מואסת כל עץ' אוסרת
בהנאה את התולדה ואת עץ כל בה' -המפסיק ממשנתו ואומר :מה נאה אילן זה .מה נאה ניר זה כאילו
מתחייב בנפשו' כמה שנים נחלקו חכמינו בפסוק זה ולא מצאו פיתרון ,חכו לו עוד שנה ,עוד שנתיים ,
עוד עשר שנים ,ולמה אתם דוחקים את הקץ ,לדעת פתרונו בלתי היום ,ביום טוב ונעים זה וביער נחמד
זה ,כאלו דבר בעיתו הוא ואין להלינו עד בוקר? לכו ידידים ,ותנו מרגוע לנפשכם .זה היום טוב הוא,
וביום טובה היו בטוב .שמח בחור בילדותך!…'' (עמ' ט''ז).
לא כך הוא הדין ביצירות האחרות של אברמוביץ .ב'בעמק הבכא' מוצגת אמירה נחרצת נגד צו המשנה-
''מפסיק ממשנתו –-התאפק נא והמתן מעט .אשרי המחכה! מפייס שניאור-וואלף את משה'לי ונותן לו
לקח טוב – ומה איכפת לך שוטה שבעולם אם אתה מטייל מעט? ראה מה נאה אילן זה .מה נאה שדה זה.
הדשאים נותנים ריח חגבים מנתרים צפרדעים מקרקרות וצפרים מצפצפות – צפ-צפ-צוף!'' (עמ' פ''ב);
בפתיחה ל'ספר הקבצנים' מגלה מנדלי מוכר ספרים את יחסו האירוני למשנה זו'' -אוי לאותה בושה! –
מייסרני יצרי הטוב במילי דאבות -המהלך בדרך...ומפסיק ממשנתו ואומר :מה נאה אילן זה ,מה נאה ניר
זה!...כאילו מתחייב בנפשו ...אבל היצר הרע שבי מעלה לתוך חוטמי ריח ניחוח של ערמות שחת ושל
עשבים הנבלע באיברים (''...עמ' צ''א); קו אירוני זה מודגש במיוחד ב'בימים ההם' שם ,כפי שהוכח לעיל,
דווקא הניתוק מן הטבע מעורר את היצר הרע באמת ,לא החושניות והארוס אלא יצר הכבוד ,החומרנות
והאנוכיות .עניין המודגש היטיב גם ביחס למשנה זו .בצעירותו של שלמה'לי כשהיה ''בעל מזג חם''
וכש''ניצוץ פיוטי היה בו'' היה מתפתה ל''יצר הרע'' של הטבע ש''התחכם לו ...והעיר בליבו אהבה להטבע
הנאה'' תוך שהוא קורא לו ''בחור! שא עיניך וראה חכמתו של הקדוש ברוך הוא ביצוריו...שמע קול
אלוהים ברעמים וכו'' .כששלמה'לי עדיין אינו נגוע בחולי היהודי הוא מתפתה לשמוע בקולו ''-ושלמהלי
מתרצה לו ומתפתה ,מפסיק ממשנתו מהרהר ואומר מה נאה העולם!ובהמשך הימים יצרו מוסיף ומושכו
עגנון ,השייך לדור ספרותי אחר התייחס בסלחנות ובהומור למשנה זו ,אף כי גם הוא מבליע את המתח שבין טבע ודת
בכתיבתו .בסיפור 'חוש הריח' ':יפה הייתה אותה שעה של קריאת תהילים…מגובהו של אילן נשמע קול ,קולל ציפור שאומרת
שירה .קול כזה יש בו כדי להפסיק אם ממשנתו .אבל אני לא עמדתי מן הספר לשמוע קול ציפור ,אף על פי שהיה מתוק לאוזן
וערב ללב .אמרתי ,אפשר אני קורא בספר תהילים ואפסיק לשמוע שיחת עופות...ביני ביני נשמע קול אחר ,ערב מן
הראשון… נעימה שכזו וקולות שכאלו יש בהם כדי להבטיל כל אדם ממשנתו .אבל אני עשיתי אזני כאילו אינה שומעת .ואין
כאן שום פלא ושום שבח ,שהרי ככינור של כמה נימין היה המזמור מנגן שיר ידידות יחר שכל השירים בטלים כנגדו ,ואני
עניתי אחריו אחר כל תיבה בנעימה ''.עגנון ,ש ,י' ,חוש הריח' -אלו ואלו\שוקן ,ירושלים ותלאביב תשכ''ז
בקטע זה הסתירה שבין הטבע לדת מוצגת באירוניה ,שכן למעשה הם משתלבים ביניהם לחוויה הרמונית אחת.
76
לטייל בשדות וביערים ,בהרים ובקעות ,והוא מגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה להתענג מזיו
התולדה ''...המספר מדגיש שהתפתות זו נתפסת כלגיטימית כל עוד היהודי הינו ילד ''ואפשר להתיר לילד
קטן'' .לכן המשנה מובאת כאן בהיפוך כהמלצה 'חיובית' ''-בוא ,פרא-אדם ,והתעלס עמה ,עם התולדה,
היפהפיה הזו! השתטח אצלה ,נער שובב ,על גבי עשבים וראה מה נאה עוף זה ,מה נאה ילק ופרת-משה-
רבינו ,הרוחשת שם! סוף סוף הרי קטן אתה ודעתך קצרה'' (עמ' רע''ט)
בסיכומו של דבר ,משנה זו מבטאת את הבעייתיות שבעולם בית המדרש
,ומהווה מעין טכסט מכונן
האחראי לעיוות ההיסטורי שחולל הממסד הרבני .בכל הופעותיה של משנה זו מבכה אברמוביץ את
הפיצול המלאכותי שמשנה זו כפתה על היהודי ואת הקרע המתמיד שהוא גורם דווקא לבעלי נפש רגישה.
מבקריו של אברמוביץ הבחינו בהישנותה של משנה זו ביצירותיו וגילו הסכמה נלהבת לביקורתו החריפה.
יש שבתוך כך 'שכחו' את אברמוביץ והטיחו את זעמם במשנה עצמה .כך במאמרו של ריבולוב על תיאורי
הטבע אצל אברמוביץ יצא בקריאה נרגשת ל'בטל' את המשנה ''-קודם כל צריכים אנו לקרוע מתוך דפי
ספרנו את הדף ,שבו כתובה המשנה הידועה ' :כל המהלך בדרך' ...ויהא שאנו חוזרים על זה בפעם המאה
והאחת – אנו שבים וחוזרים על זה ואומרים :תרד לנשיה אותה משנה עלובה ועולבת ויבוא במקומה
היפוכה :מה נאה אילן זה ,מה נאה ניר זה!' -שקר החן והבל היופי' ' ,קול באישה ערווה' -כלום מועטות הן
ה'מימרות' שלנו ממין זה? -ואותן צריך לעקור מן השורש!''
139
גם מייטוס בדיונו על 'ספר הקבצנים' הסכים אף הוא בהתלהבות עם אברמוביץ ''יחוסו של אדם מישראל
אל הטבע מהו? – יחוס של ביטול .אילן נאה זה ,ניר נאה זה -מה הם כי יתעכב עליהם ושיפסק את
משנתו בשבילם?''''...הטבע שבו מובא לקרבן ליהודי שבו ונבלע בתוכו .וכמה נפתולים נפתל עמו בן אדם
זה שסוף סוף מתנה לו ,שנפנה גם לטבע ולבריותיו! מוכרח היה להלחם עם כל אידיאולוגיה גלותית זו,
שינק עם חלב אמו ונתערבה בדמו והרעילה את חייו :רמז לנפתולי אלוהים אלה ראינו בדוגמה המובאה
למעלה .לשם יחוד קודשיה של היוצר בטלו את יציריו והגיעו לידי כך ,שאף את היוצר עצמו שכחו ,והוא
נעשה להם איזו הפשטה ,איזה 'עליון ' נאצל שהוא זר לאדמה ולחייה .הלא היוצר יוודע רק במעשיו ,ואם
את מעשיו לא נראה ,גם את אביהם מחוללם לא נדע .והיוצר התרחק מהם ,הסיר צילו מעליהם וייסתר
בחביון עוזו .את האב הרחום שבו לא ירגישו ,כי דרכיו נסתרו מהם''.
140
על רקע זה בולטת דווקא גישתו המורכבת של אברמוביץ .למרות שימושו האירוני במשנה זו ולמרות
התיאורים הרבים של הילד הנמשך לשדות במקום לבית המדרש ,בכל זאת יש והוא חותר תחת העמדה
המשכילית התוקפנית שנסקרה לעיל.
דוגמא מובהקת לכך ניתן למצוא ב פתיחה ל 'ספר הקבצנים' ,שנתפס כאחד המניפסטים המרכזיים של
אברמוביץ הקוראים לבטל את ההפרדה בין ה'דת' וה'חיים' .אולם דווקא בטכסט נודע זה ניתן לראות
שהדיכוטומיה אינה ברורה לחלוטין .קריאה ראשונה אמנם מגלה פער גדול בין הטבע לעולם היהודים-
הטבע המוצג כ 'עולמו של הקב''ה' מאופיין בהיצמדות להווה ,למציאות המוחשית ,לחוויה של היחיד
139ריבולוב,שם
140מייטוס,שם40:
77
ולהנאות החושים ; ואילו עולמם של היהודים מאופיין בהיצמדות לעבר ,למילה הכתובה ,לנוסח קולקטיבי
ולסיגוף; הטבע מייצג את החיים ואילו עולמו של היהודי -כולו אומר מוות.
היצירה פותחת בהצגת לוח השנה היהודי כמופעל על ידי זיכרון היסטורי שאינו רלבנטי ומתעלם
מההתרחשויות שבהווה .היהודי כופה על עצמו אבלות דווקא בשעה שהעולם מתחדש '' -כיוון שנושב רוח
וימות החמה מגיעים ,ובעולמו של הקדוש ברוך הוא אורה ושמחה -ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים
ליהודים בזה אחר זה ,מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים''.
יש לשים לב לשימוש האירוני בשיבוץ המקראי:בעוד שבמקור ' 'אורה ושמחה' ' צמוד למילים ' 'ליהודים
היתה אורה ושמחה'' (מגילת אסתר ח' :ט''ז) ,בטכסט זה הינו מופרד מה''יהודים'' ומיוחס ל'עולם''.
הניתוק מה 'כאן' וה 'עכשיו' יוצר מצב בו היהודי חי על פי הטכסט ,ובהעדר רגש פנימי הנפעל מהעולם בו
הוא חי -הוא זקוק למילה הכתובה -כדי לקיים את מצוות האבלות
'' -והשעה שעת עבודה לי ,מנדלי
מוכר ספרים ,לחזור בעיירות שבתוך התחום ולהספיק לבני ישראל שם מכשירי הבכייה ,דהיינו קינות
וסליחות ומיני תחינות ,שופרות ומחזורים ,מענה לשון ותפילה זכה וכיוצא באלה שיפים לשפיכת
דמעות…'' אפילו לבושם של היהודים מצביע על חוסר התואם לטבע :בעוד החיות מתאימות עצמן למזג
האוויר ,היהודי לבוש בגדי צמר חמים שאינם מתאימים לחום הכבד ,ואף גוזר על עצמו תענית.
הניגוד שבין מציאות ממשית המתרחשת במקום קונקרטי ,מול מציאות היסטורית הנוכחת בזיכרון בלבד ,
והניגוד שבין מציאות לבין טכסט ,מתבטא אף ביחס לחושים .הנאות החושים הן הנאות אסורות .בפסקה
השנייה של הפרק ,אחרי הפתיחה המכלילה אודות היהודים ,מוצג ניסיונו האישי של המספר המושפע
מהחינוך היהודי הטבוע בנפשו''- .פעם אחת הייתי מהלך בדרך ,ואותו היום שבעה עשר בתמוז היה .אני
יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ,מחמר כלאחר יד אחר סוסי בשוט שבידי לפני
בשעת תפילה .והיא ,התולדה ,כלומר הטבע בלשונם ,היתה באותה שעה ,מעשה שטן ,נאה מאוד וממשכת
אותי להסתכל בפניה ,והיו הרהורי ליבי מנצחים זה עם זה .יצרי הטוב אומר' :אסור -אל
תסתכל'!
...וכנגדו יצרי הרע מסית ואומר' :מותר! הסתכל ויענה לבך ,שוטה שבעולם!' '' גם המחשבות על הטבע
ופיתויי היצר נתפסות כבלתי מתאימות ליום האבלות ''-מאד מאד נצטערתי על זה שהרהורים מעין אלו היו
עולים בליבי ביום צום זה ,שאנו צריכים לבכות על צרותיהם הגדולות של בני ישראל ולנוד להם -שפעת
קלגסיו של נבוכדנאצר הרשע הרי נכנסו לעיר קדשנו וכל מחמדינו היו לחרבה''...
כך גם הפיוט המיועד לאמירה בי' 'ז בתמוז נראה מנוגד תכלית הניגוד לאביב המתחדש לנגד עיניו של
המספר .יום יז' בתמוז הוא היום הפותח את 'ימי בין המצרים' שבו ,לפי המסורת ,הובקעה חומת ירושלים
בימי הבית הראשון ,מה שהוביל לחורבן הסופי בתשעה באב .בימים אלו חלים דיני אבלות ,שחומרתם
הולכת וגדלה ככל שמתקרב תשעה באב .מנ דלי קובל על חוסר ההתאמה בין אבלות זו לבין מזג האוויר
האביבי ומתייסר מהקרע שבתוכו – במקום לחשוב על ' 'צרותיהם הגדולות של עם ישראל' ' הוא עסוק
במאבק אישי מול היצר הקורא לו ליהנות מהטבע.
כמו כן מתלונן מנדלי על קיפוח הרצון
והנטייה
האישיים בידי הקולקטיב היהודי המקיים ריטואל אלגי שכבר אינו רלבנטי .לא מפתיע הוא שקטע זה משך
את תשומת ליבו של ברנר ושימש כבסיס לטענותיו כנגד הגלותיות -
''לא מעדרים נוצצים נחוצים להם
78
אז ,לא חרבות ממורטות ולא תוף וכינור לצאת על פיהם במחולות בשעות המנוחה
הבכיה ,דהיינו קינות וסליחות ומיני תחינות וכו''' .
'' ,כי אם ''מכשירי
141
אולם קריאה זהירה מגלה ש כל הניגודיות המוצגת לעיל אינה כה קוטבית כפי שנראה בתחילה ,שכן גם
מנדלי ,האדם הפרטי ,אינו מונע רק על ידי יצריות משוחררת אלא חי את תחושת הגלות כחלק אימננטי
מקיומו .המניעה שלו להתמזג עם הטבע אינה נובעת רק מהנורמה החיצונית הכפויה עליו
,והאירוע
ההיסטורי של חרבן בית המקדש אינו שייך רק לעבר ,שכן היהודי עדיין נמצא בגלות ,והניתוק מן הטבע
הוא השלכה ישירה של גלות זו .יום יז' בתמוז הוא המתאים ביותר להרהורים בדבר הניתוק של היהודי מן
החיים ומן הטבע .תאריך זה פועל את פעולתו על היצירה ומעמיד כעין תשתית אלגית לכל אורכה .האבל
והקינה מהדהדים בכל מישורי הסיפור :במישור של הכלל -המצב הירוד של היהודים בכלל ,עיסוקם
בקבצנות ,חוסר האונים הפיזי שלהם – כל אלו הם ביטויים לאנומליה של הגלות ; ובמישור של הפרטים
המאכלסים את היצירה -נוודים חסרי בית ,אהובים המפורדים בכוח הזרוע ,אב הזונח את בתו ,גברים
את נשותיהם – בכל אלו בולטות נטישה וגלות.
בתוך כך דמותו של נבוכדנאצר אינו שייך רק לעבר רחוק ובלתי רלבנטי .לכאורה ,המספר כופה על
עצמו לומר את הפיוט על נבוכדנאצר
ומעמיד פנים המתאימות לאירו ע '' -הריני מעמיד פנים עצובים,
מתאנח בחסידות ואומר אותן הסליחות הקבועות ליום מר זה בתחנונים ובקול בוכים ,וקול בכייתי הולך
וחזק ביותר באותו פזמון שמרגיז לבבות בדבריו המרים האלו :והשפיפון מצפון כשבלת שטפני והציד
שלח יד והצפיר והשעיר''.
העתיק כסמל
142
אולם כאשר המספר נתקע בבוץ עם סוסו ,אותו שפיפון ,שהופיע בפיוט
לנבוכדנאצר ,שב ומופיע גם בחלומו .הקינה העתיקה מתחברת באופן אימננטי הן
להרהוריו והן למצב הפיזי שבו הוא תקוע עם סוסו ,וכך נבוכדנאצר הופך לרוח סיוטים מופנם ורלבנטי -
''ראשי התחיל מתנדנד אילך ואילך ,מחשבות לבי מתבלבלות וכשפיפון נראה לי בדמיוני -נב
וכדנאצר
וסיעתו פורעי פרעות בישראל ,משברי דלתות וחלונות מקרקרי קיר .מהומה ומבוסה ומבוכה .יהודים
קצתם לבושי טליות וקצתם טעוני חבילות של סחורה ,סמרטוטין ובלואי בגדיים ,אוזרים חלציהם,
שואגים 'הושע נא!' ורצים ...ואני נושא את רגלי ,מתגבר כארי וקופץ – ומשתטח מלוא קומתי על גבי
הקרקע ''.לכך מתווספים מעשי ה התעללות של הגויים העושים ''אוזן של חזיר'' בסיום הפרק ,שהם מעין
גלגולים מודרניים אירופאים של נבוכדנאצר .כך גם לעגם של הגויים למספר בעת חילוץ העגלה מעורר
מחדש את הכאב של י''ז בתמוז ''ואני עקיצת עקרב היה לי לעגם עלינו .אי שמים הלעג הזה למה? למה
ולמה?'' (עמ' צ''ג).
אמנם בפרק ב' יצר הרע מנסה להפקיע את הרלבנטיות של האבלות ''-מה לו ליהודי בימינו ולנבוכדנאצר
בימים ראשונים...הרבה צרות מתחדשות ובאות לישראל עכשיו בכל יום ,ואף על פי כן אין מתענים
ומתריעין עליהן( ''...עמ' צ''ג) ,אולם באמירתו זו יש דווקא משום אישור למצב האבלות הלאומי והוכחה
לרלבנטיות של הצום.
141ברנר ,שם73:
142פיוט זה מופיע בסידור ''קרבן מנחה'' הוצאת דפוס החיים שפיר בז'יטומיר תריא 1851שם מיוחס לשלמה מ''שנת תת'ק
לאלף החמישי'' אולם זהו כנראה זהו פיוט של רשב''ג מהמאה ה 11ועיינו בלוריא88-81 :1988 ,
79
יוצא ,אם כן ,שה ניגוד שהוצג בתחילה כאילו העולם מלא 'אורה ושמחה' ,בעוד שהיהודים מביאים על
עצמם ימי אבל מלאכותיים ,אינ ו ניגוד של ממש .ה'עולם' אינו כה יפה ליהודים ,ותחושת האבלות מצויה
עמוק בתודעתם.
גם תיאור הסוס ,יש בו כפילות ,שכן הסוס הוא נציג ו של הטבע ,אך מתפקד ביצירה גם כסוס ''יהודי''
הדומה לבעליו העלובים והדוויים .לאורך פרקים א' וב' מתנהל דיאלוג עם הסוס כשהאנלוגיה בינו
ה'נבלה' לבין היהודים ה'פגרים המתים' נראית סאטירית ,אולם ניתן לראות שהמספר מפגין יחס של כבוד
לסוס ,ו במקום ל'הנמיך' את היהודים לדרגת הסוס הוא 'מעלה' את הסוס לדרגת היהודים ,ובכך מעמדם
הטראגי נחשף לפניו ''אפילו בהמותיך כנסת ישראל פיקחות הן
''.ומתוך הרהורים על הבהמה מגיע
להרהורים על ''כנסת ישראל וחכמתה ודעתה ומנהגיה על אותן הבריות היפות שבתוכה ועל רוע מעמדה ''.
הסוס בהיותו סמל ל כוחו הרוחני של העם ,יש ב יכולתו ל'חנך' את העגלון היהודי '' -ובאותה שעה נפגשו
עיני בעיני סוסי ,שהיה מתחכך בראש הכלונס של העגלה ,הופך ראשו לאחוריו ומציץ עלי בפנים זעומות
כאילו הוא מתרעם ואומר :בוא וראה ! זו רגלי האחרונה בצקה וכרוכה במטלית ,עין אחת דולפת,
צווארי פצוע ,תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שיבולת שועל! ואף על פי כן אני אוזר חלצי ,מזיז עצמי
בכל כוחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון ריבוני ואיני פורק מעלי חס ושלום עול העבודה...הכוס
נשמטת מידי וחוזרת למקומה ,את התרמיל הטלתי מלפני בבושת פנים ...נעניתי לך סוסי חביב! אף אני
להבדיל ,משתעבד ואיני פורק מעלי עול העבודה .נעבוד ר' 'סוסי ,ונסבול .הרוח לא ישאנו!...אדם
ובהמה תושיע ה'( ''...עמ' צ''ג -צ ''ד) .בנקודה זו אין מנדלי רק מחקה את התנהגות הסוס אלא מבין שיש
ללמוד מוסר מהטבע ''-אכן זה הוא שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל! 'מלפנו מבהמות ארץ'
כתיב''.
143
מלבד הסוס המהווה מודל מוסרי עבור היהודי ,הטבע בכללותו משנה פניו .אם בפרק א' הוא ייצג את
ה''יצר הרע '' ,הרי שבפרק ב' הוא משמש מחסום מפניו '' -הריני מעביר ידי על פני כמתכון להבריח זבוב
מעליהם ,ומביט לתרמילי בעגלה ,שבו מצויים תמיד קנקן משקה ,פת ודובשנין ומיני פרפראות ,שומים
ובצלים ושאר ירקות .העין רואה ,הלב חומד והקיבה תובעת ''.המתח שהוצג בפרק א' בין ה'טבע' היפה
והטהור לבין יום התענית ,ה פך בפרק ב' למתח שבין תאווה אנושית לבין קיום מצוות התענית.
ההכרעה להתנזר מהאוכל מושגת דווקא באמצעות ההתבוננות בטבע ''-וכדי להתרחק מן העבירה הריני
ממהר והופך את פני מתרמילי ומסיח דעתי לראות הדר אלוהינו בעולמו הנאה''.
כך גם הטכסט היהודי הקבוע -שהוא לכאורה מנותק מן ההוויה החיה והמשתנה ,מתגלה כמתאים ביותר
לתחושות הפנימיות של המספר .התפילות שבחר מנדלי לשזור בסיפור
,הן תפילות המקפלות בתוכן
אותה שניות של אבלות ותקווה לגאולה.
שלוש תפילות מלוות את התקדמות מנדלי ועגלתו -בבוקר ,התפילה המייצגת את תפילת שחרית ,היא
תפילת ''אלוהי נשמה'' הנאמרת כל בוקר ,ועניינה הוא הודיה על החזרת הנשמה אחרי הפקדתה למשמרת
בלילה'' .אלוהי נשמה שנתת בי טהורה היא ...ואתה עתיד ליטלה ממני ולהחזירה בי ,כל זמן שהנשמה
143ציטוט מתוך ספר איוב ''מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו'' (איוב ל''ה :י''א) ועיינו גם בגישת חז''ל המוצגת
בעירובין ק' ע''ב
80
בקרבי מודה אני לפניך ה' אלוהי ואלוהי אבותי ,רבון כל המעשים אדון כל הנשמות''
(מתוך סידור
התפילה) .תפילה זו הינה אחת התפילות הבודדות המנוסחות בגוף ראשון יחיד ומהווה בשל כך תפילה
אינטימית אישית ,הקוראת ל אדם להכיר בשבריריות החיים ו להודות על חסד ההתעוררות בבוקר .בכך
משרתת היא היטיב את האמירה כפולת הפנים של הקטע כולו ,שכן היא עוסקת בהתחדשות המתמדת של
החיים ,אך בה בעת מושתתת על תודעת המוות המלווה תדיר את האדם .מנ דלי בוחר לצטט רק את
,ובכך מסיט את התפילה
הברכה החותמת תפילה זו ''ברוך (אתה ה') המחזיר נשמות לפגרים מתים''
לאמירה על העם היהודי ככלל הדומה בעיניו ל''פגרים''.
בפרק ז' עומדות שתי תפילות זו מול זו -תפילת 'עננו' מול 'פטום הקטורת' .בשעות אחרי הצהריים של
היום ,כשהטבע מתעורר לחיים ומעורר השתאות אצל מנדלי ,הוא מנסה להצטרף לשירת עולמו של
הקב''ה – אולם ידידו מתרה בו ''-מוטב שנתפלל מנחה! מתוך כל הדברים של מה בכך שאתה שוגה בם-
היזהר שלא תשכח לומר 'עננו'…'' .ר' אלתר מבקש ממנדלי לשקוע בתחושת האבלות המגולמת בתפילת
'עננו' האלגית [' '-עננו ה' עננו… כי בצרה גדולה אנחנו ,אל תפן אל רשענו וכו'' (מתוך סידור התפילה)] .
אך מנדלי בוחר להתעכב על תפילה אחרת '' -הריני מעלה עד ארכובותי את הפוזמקאות המשלשלים,
משים אזור על קפוטתי ומתחיל לומר 'קטורת' בשמחה ובקול נעים ודק'' (עמ' ק''א-ק''ב) .לא מקרית היא
144
בחירתו של מנדלי ב 'פטום הקטורת' ,שהינו קטלוג מפורט של ריחות נעימים.
שוב נדמה שמנדלי מעמיד זה מול זה שני יסודות
קוטביים -תפילת 'עננו' האלגית מול 'פטום הקטורת'
החושנית' .פטום הקטורת' המאדיר את החושים ועוסק בחיים ,משמש עבור מנדלי כמעין מחאה נגד
ההטפה הגלותית של ר' אלתר ,הוא מסרב להיענות לדרישת האבלות של היום ומעדיף להתענג על הריחות
המשכרים .אולם אמירת 'פטום הקטורת' אינה רק שיר הלל לחושים,
אלא קטלוג של סממנים ,שנועד
להקרבת הקטורת בבית המקדש (המובא במינון מדויק כמעין צופן שרק באמצעיתו ניתן להגיע עד
הקב''ה) .שיבוצו בסידור התפילה הוא ביטוי לגעגוע לעבודת הקרבנות שהופסקה עקב החורבן.
וכך להתלהבותו חסרת המעצורים של מנדלי מהטבע מתגנבות לה הקינה ותחושת האבדן .שיבוצו בקטע
זה של הסיפור מתאים ,אם כן ,לדואליות שמציג המספר .ההתעוררות החושית מעורבת עם תחושת
החורבן והגלות ,ומה שנראה בתחילה כסתירה גמורה לתפילת 'עננו' האלגית ,מתגלה כתפילה המשלימה
את 'עננו' בהתרפקות האלגית שבה( .במקור היידי התפילה מלווה בתרגומים סטיריים של כל הסממנים
היוצרים אווירה אחרת מזו המתוארת כאן .הסיבה לכך נעוצה בשינוי הנימה הכללית ביצירה העברית ,כפי
שיפורט להלן).
'' 144ת"ר :פיטום הקטרת ,הצרי והציפורן והחלבנה והלבונה משקל שבעי' של שבעים מנה ,מור וקציעה שיבולת נרד
וכרכום משקל ששה עשר של ששה עשר מנה ,הקושט שנים עשר ,קילופה שלשה ,וקנמון תשעה ,בורית כרשינה תשעה קבין,
יין קפריסין סאין תלתא קבין תלתא ,אם אין לו יין קפריסין מביא חמר חיוריין עתיק ,מלח סדומית רובע ,מעלה עשן כל שהוא;
ר' נתן אומר :אף כיפת הירדן כל שהוא .ואם נתן בה דבש -פסלה .חיסר אחת מכל סממניה -חייב מיתה .רש"א :הצרי
אינו אלא שרף [הנוטף] מעצי הקטף .בורית כרשינה -ששפין בה את הציפורן ,כדי שתהא נאה .יין קפריסין -ששורין בו
את הציפורן ,כדי שתהא עזה .והלא מי רגלים יפין לה ,אלא שאין מכניסין מי רגלים למקדש(''.מתוך סידור התפילה ) המקור
הוא בבבלי כריתות דף ו' ע'א ,אך קטע זה מופיע בסידור התפילה .מקומה של תפילת 'פטום הקטורת' היא בשחרית ,ורק
בתשעה באב נאמרת במנחה ,אולם נראה שהתאימה כאן לצרכיו של מנדלי .
81
מכל האמור לעיל ניתן להסיק ולומר ,שמה שנראה כשתי ישויות חד ממדיות
,מתגלה כשתי ישויות
מורכבות :הטבע אינו רק טבע משחית ומדיח אלא מהווה מודל מוסרי ודתי ,והדת אינה רק טכסטים 'מתים'
בלתי אקטואליים אלא מבטאים את מורכבות החיים של היהודי בגלות.
לוריא חש בדואליות זו והדגים בהרחבה את מה שהוא כינה ' 'הפן הלירי פאתיטי' ' של היצירה בכלל ושל
תיאורי הטבע בגרסא העברית .הוא חש שה ' 'המספר הלירי בתיאורי הטבע נותן ביטוי לחווייה רליגיוזית
בעלת אופי כמעט מיסטי ,אולי אפילו קרובה לרוח התפיסה החסידית...ואף כי למראית עין ראשונה נדמה
שהמספר מבליט כוונה חד משמעית ואהדתו ליצר הרע דווקא ביום בו מתחיל פרק הזמן 'בין המיצרים'
אינה חבויה כלל ,הרי עצם ההתנצחות מעלה את העימות שאין בו הכרעה ,והוא מציג עולם פנימי מורכב
ומאפיין את מנדלי כפיגורה רטורית ''.לטענתו גם דברי המשנה בפרקי אבות אינם משדרים מסר חד
משמעי ,שכן הם ''הם מזהירים מפני ההתבוננות בטבע ,אך מכריזים על פרטי הטבע כנאים ומושכים את
העין והלב ''.כך גם גורמי הטבע המופעלים מכוחו של היצר הרע מכוונים להרע ,אך הם מסומנים במילים
'חיוביות' כגון 'ריח ניחוח' ו'נגינת כנפי רננים משמחי לב' ( '' .ביידיש'' -קונציקע ניגונים פון אלערליי
שפיל פייגעלעך ,וואס קיצלען ביי דער נשמה'').
טשטוש הקוטביות הזה ,והיחס הדו משמעי ליהדות מוחש במיוחד בגרסא העברית הסופית של היצירה.
'ספר הקבצנים' מזמן הצצה חד פעמית לעמדת המחבר המובלע ,שאינה מתאפשרת באף יצירה אחרת של
אברמוביץ .שכן ביאליק הוא שתרגם ראשונה קטעים נכבדים מיצירה זו לעברית.
לתרגם את היצירה כולה לעברית ערך שינויים בתרגומו של ביאליק.
אברמוביץ ,בבואו
התבוננות בשינויים אלו מגלה
שבמהלך עיבוד ה סיפור מיתן אברמוביץ את הדיכוטומיה 'יהודי – טבע' ,עד כדי כך שהנימה הסאטירית
מפנה את מקומה כמעט כליל לנימה אלגית .תהליך זה הוא דו שלבי. 145
השלב הראשון מתרחש במלאכת התרגום של ביאליק לשמונת הפרקים הראשונים .146בשלב זה צמצום
הפער בין היהודי לטבע ניכרת במגמה לחזור למקורות (למקורות התנכיים והתלמודיים עצמם או כפי
147
שהם מעובדים בשירתו של ביאליק) ולטשטש את הריאליה של התיאורים.
כך בתיאור קונצרט הקולות שביידיש'' :דאס איז געווען אזא קאנצערט וועלכען מען האטגעמעגט אויף
בעלעטען גענן הערען ...דע גאנצע וועלט איז עפיס ווי לעבעדיג געווארען און בעקומען א פרעהליך פנים''
מיתרגם לעברית כך'' -כל אלה חברו למקהלה גדולה של רבבות אלפי פיפיות להודות ליוצרם בנעימה ,כל
145הגירסא היידית הראשונה נכתבה בין 1869לבין 1888של הסיפור והגירסא העברית השנייה ב1909
146על הזיקה בין תרגומו של ביאליק לבין הטכסט היידי של אברמוביץ ראו ורסס .1989,ורסס דן שם בהרחבה במידת
מעורבותו של אברמוביץ בתרגום זה .מסקנתו העיקרית היא ,שמנדלי עצמו התייחס לתרגומו של ביאליק ''כאל תרגום אישי
שלו'' .אם כי קלוזנר ציטט טענה ,ששמע מאברמוביץ ,לפיה תרגומו של ביאליק 'שופע ניבים וביטויים יותר מדי'' ו ''פשטות
וצמצום חסר תרגום זה -מוכרח אני לתרגמו בעצמי '' .ציטוט ש לדעת ורסס סותר את העדויות האפיסטולריות,שמהן עולה
שמנדלי פיקח מקרוב על עבודת התרגום וסמך ידו עליו .כך גם מצטט ורסס את ביאליק הטוען ''מתרגומי לא נשאר שריד
ופליט''
147על כך עמדו בהרחבה לוריא ,1977 ,וכן ורסס .1989,שם מסקנתו של וורסס היא שתרגומו של ביאליק פועל
בשני כיוונים .כיוון אחד מעצים את האירוניה והכיוון האחר דווקא את הפאתטיות ''-במקבילות לניבים
האידיומאטיים ,בעברית ,מסתמנת נטייה ברורה של העתקת נקודת הכובד מעולם החומר אל עולם הרוח .תמורה זו
יש לה לעיתים משמעות אירונית מחודדת יותר לעומת הנוסח ביידיש ,ולעיתים היא מעניקה לטקסט מימד פאתטי
רגשי חדש''.
82
העולם נתמלא זיו חיים נעימות והכל צוהלים'' התרגום מזכיר את מילות הפיוט 'נשמת' שב תפילת שחרית
של שבת'' :אין אנחנו מספיקים להודות לך ה' אלוהינו ...על אחת מאלף אלף אלפי אלפים ורבי רבבות
פעמים הטובות שעשית עם אבותינו ועמנו (''...מתוך סידור התפילה) ובכך מוסיף נופך דתי לתיאור.
התרגום המחודש משווה גם לתיאור הכניסה ליער את תחושת המסתורין היהודי .הצרוף 'לפני ולפנים'
מעניק את התחושה של הקדושה יחד עם הסכנה הכרוכה בכניסה למקום שאין היהודי רשאי להכנס שמה.
לא מפאת הטומאה אלא מפאת הקדושה .היהודי נמשך להתמזג עם ההוויה הקדושה
,אך משהו במצבו
148
הטרגי מונע זאת ממנו.
כמו כן מעבר לנטיה לקידוש החומר בולטת בנוסח העברי נטיה נוספת שלא זכתה להתייחסותו של ורסס
והיא הנטיה האלגית .האלוזיות הרבות שנוספו ליצירה מקורן בעיקר בטכסטים של גלות וחורבן כפי
שיעידו דוגמאות רבות.
כבר בפתיחה בפרק א' ישנו הבדל בהצגת זמן האבלות:
במקור היידי'':צייט צו קלאנען און פערגיסען'' –המיתרגם בתרגום מילולי ל''זמן להתלונן ולמרר בבכי ''-
בעברית'' :ימי אבל וצום ובכי וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה''.השימוש בשמות העצם
המופשטים בעברית 'אבל וצום ובכי' במקום בשם הפעולה ביידיש 'להתלונן ולמרר' משייך את האבלות
לימים עצמם ולא ליהודים הבוכים.
גם תיאור עונת החורף בעברית פחות שייך לנוף המקומי הספציפי המוכר ומעלה את התיאור לרמה מיתית
יותר:
ביידיש :ביז העט אין די גרויסע בלאטעס ('':עד שבאים הבוצים הגדולים'') ,ובעברית ''עד ימות הגשמים
שעת קלקול הדרכים'' מלבד היותו מטבע לשון תלמודי ''קלקול הדרכים'' הוא סמל של הגלות המתמשכת
149
ושל מה שמצפה לתיקון בזמן הגאולה.
עניין זה מתבטא יפה במעבר בין אמירת הקינה 'השפיפון וכו'' לבין הקטע הקומי בו קורא מנדלי לסוסו
לנוע .כבר הודגם לעיל שהסוס אינו נתפס כיצור נלעג אלא כסמל טרגי למצב האומה .דבר זה מתחדד
בנוסח העברי .מה שהיה ביידיש'' :געה שוין ,געה ,זיי מוחל!'' נתרגם לעברית ל'':הידא ,בהמתי! הרימה
פעמיך ולך נא ונא במחילת כבודך!''
כאן מהדהד פסוק הלקוח ממזמור תהילים בעל אופי של תחינה
ָת ָך ָקנִי ָת ֶקדֶם
ַרעִי ֶת ָך:זְּכֹר ֲעד ְּ
ַאּפ ָך ּבְּצֹאן מ ְּ
ְּשן ְּ
ַח ָּת ָלנֶצַח יֶע ַ
ַׂשּכִיל לְָּאסָף ָלמָה אֱאלֹהִים זָנ ְּ
ובקשת גאולה ' :מ ְּ
148
יוסף אבן ראה בתיאור ''תמונה סתמית .שבה הועד מקום כבוד למשחקי האור של הבריכה'' ו קבע ש''מנדלי מעדיף כנראה
לוואים הנטולים מתחום עשייתו של אדם על אלה המציינים איכויות טבעיות ומוחשיות ,שכן בראשונים יש משום הדגשת
ערכם ומחירם של הפריטים המתוארים .מכאן שפע מיני הבדולח הזהב והכסף הלקוח מאוצר הלשון הפיוטית הרווחת לפעמים
בתיאורים מסוג זה ''.אבן,שם213:
אך התבוננות בתמונה זו מגלה שלא ה'ערך' הכלכלי הוא שנותן לתמונה את כוחה אלא המסתורין וההליכה בין הריאלי למיתי.
הנוף נדמה כגן עדן ,הנמצא במרחק שקשה להגיע אליו בשל מחסומים חיצוניים ופנימיים עמוקים .ומכאן הדימוי לנערה שהיא
אמנם ''מעשה שטן'' אך היא גם ''יפהפיה בהדר כבודה'' המזכירה את מילות הפיוט 'ידיד נפש''' -הדור נאה זיו העולם'' ואת
חלום הנערה שיבוא דודה ''הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה איכה תרביץ בצהרים שלמה אהיה כעטיה על עדרי חבריך''
(שם :פס ז') .כך גם מזכירה את תמונת העדרים הרועים בשיר השירים ''תורי זהב נעשה לך עם נקודות הכסף'' (שה''ש א':
י''א)
149
וראו פירושו של רש''י לפסוק ''ושמתי כל הרי לדרך ומסילותי ירומון'' :שבישעיהו – ''יתקנו קילקול הדרכים ויגביה
אותם כמשפט בחלוקי אבנים ועפר'' (פרוש רש''י לישעיהו פרק מ''ט פסוק י''א).
83
צֹררֶי ָך
ַשאֹות נֶצַח ּכָל ֵהרַע אֹויֵב ּבַקֹדֶשָ :שאֲגּו ְּ
ַָאל ָּת ֵשבֶט נַ ֲח ָל ֶת ָך הַר צִיֹון זֶה ָשכַנְּ ָּת ּבֹו ָ :הרִימָה ְּפ ָעמֶי ָך ְּלמ ֺ
ג ְּ
ְּּב ֶקרֶב מֹו ֲע ֶד ָך ָׂשמּו אֹותֹתָם אֹתֹות''( :תהלים פרק ע''ד )
תשובתו של הסוס לקריאה של מנדלי לנוע ,שכביכול מוסיפה להומור ,גם היא טעונה אלגיות המתאי מה
לקינה אודות האנומליה של היהודים '' -אדוני פריץ!און וואס איז עפיס מכח עסען -ומה יהיה אוכל?:
נתרגם לעברית ''ומספוא מה תהא עליה?'' כאן מהדהדת אמירתו של רשב''י'' :אפשר אדם חורש בשעת
חרישה ,וזורע בשעת זריעה ,וקוצר בשעת קצירה ,ודש בשעת דישה ,וזורה בשעת הרוח ,תורה
מה
תהא עליה ?'' (בבלי ברכות דף ל ''ה ע''ב ) בקטע שלפנינו הפך מנדלי את הכתובים .בעוד שרשב''י
תובע לימוד תורה וחושש שבעקבות עבודת האדמה האדם לא יתפנה ללמוד ,הרי שהסוס הופך את
הדברים ,וממחיש את האנומליה שבגלות ,שבה סדר העדיפויות משובש ,והעיסוק המוגזם ברוחניות מונע
את הפרנסה.
כך גם בדברי הסוס בפרק ב' ביידיש ''דאס מויל זאל מיך אפנעמען ,אויב איך ווייס דעם טעם פון א
האבער'' ,ואילו בעברית ''-תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שיבולת שועל'' המזכיר את פסוק הקינה-
ְּרּושלִַם עַל רֹאש ִׂש ְּמ ָחתִי( '':תהלים קל''ז :ו')
ְּּכ ֵרכִי אִם לֹא ַא ֲעלֶה אֶת י ָ
ִדּבַק לְּשֹונִי ְּל ִחּכִי אִם לֹא אֶז ְּ
''ּת ְּ
המפגש המלווה בקללות ,בחבטות ובאי ההבנה שבין ר' אלתר לבין מנדלי הוא מפגש משעשע ,אך שוב,
המארג הלשוני שזור בביטויים בעלי מטען אלגי ''-מה נהדר היה מראה זה! שני גיבורי ישראל בטליותיהם
ותפיליהם עומדים בשדה זועפים ונזעמים ומזומנים להיות סוטרים אחד בלחיו של חברו...אשרי עין ראתה
אלה'' (עמ צ' 'ב) הביטוי ''מה נהדר היה מראה זה'' לקוח מהפיוט הנוסטלגי המסיים את תיאור עבודת
הכהן ביום כיפור ''-מה נהדר היה כהן גדול בצאתו בשלום מן הקודש''( .חזרת הש''ץ תפילת מוסף של יום
כיפור) ו''אשרי עין ראתה אלה'' הוא המשכו כשבינו לבין ''מה נהדר'' מקשרות המילים ''כל אלה בהיות
ההיכל על יסודותיו ,ומקדש הקודש על מכונותיו וכהן גדול עומד ומשרת דורו ראו ושמח..אשרי עין
ראתה כל אלה ,הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו'' .כל זה אינו קיים כלל ביידיש .בעוד שביידיש תיאור
ההתגוששתו בין השניים קומית ו'יהודית''' .עם האט געמוזט זיך אויסזעהען משונה ווילד ,האבען דעס
זיבעטען חן צוויי יודישע גבורים אין טלית און תפילין שטעהען אנגעדרודעלט גרייטצו בעווייזען זייער
גבורה און זיך פאטשען אויפ'ן פרייעס פעלד ,אאי אין א בית מדרש להבדיל ''...וכך האסוציאציה הנלווית
למראה הקומי שצייר המספר היא אסוציאציה טרגית ,המזכירה שוב שכל התמונה המגוחכת הזו ,מקורה
במצבו הטרגי של העם.
במעבר בין השפות מרובות האלוזיות לטכסטים העוסקים בחרבן ,גלות וקינות ,עד כדי כך שניתן לראות
שהניגוד המוצהר בין היהודי לעולם בגירסאות המוקדמות יותר ,עובר שינוי מהותי ,הדיכטומיה :יהודי –
עולם מטשטש ,והדיון נעשה מורכב יותר .בנוסח זה התואם בין האבלות של היום לבין העלילה בא לידי
ביטוי במארג הלשוני של היצירה ,כש נימה האלגית שהיתה ב'מחתרת' בגירסא היידית ,עלתה לקידמת
הבמה .אין כאן רק הבדל בהדגשה אלא מעין תפיסה חדשה של המציאות
,לפיה מצב הגלות הפיזי
והתרבותי של ה'יהודים' מייצג גלות קוסמית שבה העולם כולו מנותק מן האל.
84
בגירסתו של ביאליק הטבע הפך להיות 'יהודי' לא רק בשל קדושתו אלא גם בגלל התחושה שהוא נתון
במצב טרגי של גלות .עם זאת ביאליק שמר עדיין על נימת הביקורת החריפה על היהודים ועל הממד
הסאטירי של היצירה .אולם תהליך גיבושי של הטכסט לא הסתיים כאן ,והשלב השני התבצע על ידי
אברמוביץ שערך תיקונים בתרגומו של ביאליק.
150
אברמוביץ אימץ באופן כמעט מוחלט את תרגו מו של ביאליק ואף הסכין עם הסגנון התנכי המעניק לטבע
ממד מיסתורי ומקודש .אולם ב נושא אחד סטה אברמוביץ בצורה ניכרת מדרכו של ביאליק ,והוא בעניין
הביקורת על היהודים .דווקא אברמוביץ ה'משכיל' הלוחמני מיתן את הנימה הפולמוסית של ביאליק וריכך
את הטון הביקורתי .העמדה המתנשאת כלפי היהודים הופכת לעמדת הזדהות עמם .מצב הגלות שהיהודים
שרויים בו ,אינו מצב חיצוני שהיהודים כפו על עצמם באופן מלאכותי ,אלא נובע ממצב העולם.
נוסח ביאליק'' :כיון שנושב רוח חם וימות החמה -בארצנו ,בני אדם ששים ושמחים ומזינין עיניהם מזיו
של הקב''ה -היהודים ימי אבלות מתחילים ובאים אצלם והם מקוננים ושופכים דמעות .אבלות זו עם
הצומות ,הקינות והעינויים התלויים בה נוהגת אצלם מתחילת ימי הספירה עד ימות הגשמים ,שעת קלקול
הדרכים''.
גירסת אברמוביץ '':כיוון שנושב רוח וימות החמה מגיעים ,ובעולמו של הקדוש ברוך הוא אורה ושמחה-
ימי אבל וצום ובכי ממשמשים ובאים ליהודים בזה אחר זה ,מתחילת ספירת העומר עד ימות הגשמים''.
בגירסתו של ביאליק ישנו ניגוד ברור בין ''בני אדם ששים ושמחים' ' לבין ''היהודים'' (שהובלטו בחלק
הייחוד של המשפט 'היהודים -ימי אבלות מתחילים וכו' ) .אצל אברמוביץ ,הניגוד הוא בין שני עולמות:
מול 'עולמו של הק''בה '' עומדים ''ימי אבל וצום '' .המילה 'היהודים' המשמשת כמושא במשפט ,אינה
מובלטת כחלק ייחוד כמו אצל ביאליק ,ולכן הנושא הברור של המשפט הוא ''ימי אבל וצום''.
הבדל דק זה מעתיק את הדיון מהתנהגותם הבלתי הולמת של היהודים ל עבר שינוי המתרחש בהוויה ,ימי
האבל הם חלק מתהליך קוסמי שאינו תלוי אדם .ההיסטוריה היהודית ,המציאות השבורה של גלות עומדת
בסתירה לעולם הטבע השלם של הקב''ה .במונחים מופשטים יותר ניתן לראות כאן ניגוד בין שני ממדים
של ההוויה -המקום מול הזמן .עולמו של הקב''ה הוא החלל -המרחב ,בעוד שהיהודים חיים במנותק מן
המקום וכל קיומם הוא בזמן ,אולם ה'אשמה' אינה על היהודים ,כי יש משהו טבוע בימים האלו הכופ ה
עצמו על היהודים .הימים ' 'באים ליהודים בזה אחר זה ''.מנדלי השמיט את התיאור של בכייתם וייחס את
מנהגי האבלות לזמן -הימים הם ימי אבל וצום.
אולם עיקר השינוי הוא בשימוש בגוף ראשון רבים במקום גוף שלישי .אצל ביאליק ההתייחסות ליהודים
היא באמצעות כינויי גוף שלישי 'הם' ו'אצלם' (החוזרת פעמיים) .אברמוביץ המיר את המילים ''יהודים
מקוננים ומבלים ימות החמה בבכיה' ' ב''ישראל עמנו סופדים '' .בכך המספר מכליל את עצמו עם הסופדים
ולכן ''ואני עושה בה סחורה' ' כבר אינה כה אירונית ,שכן המספר בעצם משתתף בבכייה זו של היהודים.
(אמירה זאת יכולה אף להיתפס כ אמירה 'רצינית' המבטאת את תחושת השליחות שחש כסופר הכותב על
כאבם ומצוקתם של הכלל והפרט היהודיים בתוך לוח השנה הייחודי שלהם).
150הנוסח העברי של ''ספר הקבצנים'' שפורסם ב 1909הוא תוצאה של הגהה ותיקונים של אברמוביץ על תרגומו של ביאליק.
כתב יד זה של אברמוביץ בשולי התרגום נמצא בארכיון כתבי היד בספריה הלאומית.
85
גירסת ביאליק'' :יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ,השוט בידי ומתפלל כדרך
היהודים''.
גירסת אברמוביץ ''יושב לי על דוכני בעגלה עטוף בטלית ומעוטר בתפילין ,מחמר כלאחר יד אחר סוסי
בשוט שבידי ומתפלל שחרית'' .כאן השמיט אברמוביץ את האמירה המתנשאת ''כדרך היהודים''.
גירסת ביאליק ''רוח קל מסלסל פאותי ולוחש באזני':ראה והווי נהנה מן העולם ,אדם אתה ,יהודי שוטה!'
גירסת אברמוביץ ''רוח חם על פני ,מסלסל פיאותי ולוחש לי באוזני ' :ראה ,אדם אתה ,יהודי ,אל תבוא,
שוטה ,להדיר הנאה מן העולם' '' אברמוביץ מרכך קצת את הטון ,בכך שהפריד בין ''יהודי'' לבין ''שוטה!''
שינויים אלו הינם משמעותיים ,מפני שהם מעמידים את מנדלי המספר במקום אחר ממה שהיה בגירסאות
המוקדמות – מאדם העומד מן הצד ומבקר את מנהגי היהודים ,למספר המעורב בגורלם והבוכה איתם.
הבדל ניכר בין הגירסאות נמצא בפרק ב' .ביאליק בנה את פרק ב' כמעין תשובה למשנת 'המהלך בדרך'.
בפרק א' ה'אילן' וה'ניר' הם שהסיחו את הלומד ממשנתו ,ואילו בפרק ב' הם עצמם אלו המצילים אותו
מן העבירה '' -וכדי שלא להתחייב בנפשי ,חס ושלום ,הריני הופך את פני מתרמילי ומושך את יצרי,
מנוול זה ,לשדה ומראה לו :מה נאה אילן זה! מה נאה ניר זה!'' ביאליק סטה כאן מהמקור היידי וניסה
לסגור מעגל ,כשבסוף האמירה ''מה נאה אילן זה ,מה נאה ניר זה '' הופכת מא זהרה מפני עבירה -לזירוז
לקיים את הלכות היום .אברמוביץ בחר ל המנע משימוש במטבע זה של ביאליק והעדיף במקומו ניסוח
פחות ישיר ''-וכדי להתרחק מן העבירה הריני ממהר והופך את פני מתרמילי ומסיח דעתי לראות הדר
אלוהינו בעולמנו הנאה'' .אמנם השאיר אברמוביץ הד למשנה במילה ''נאה''
,אך בחר בניסוח פחות
דידקטי מזה של ביאליק כשהוא מ תמקד ב''הדר אלוהינו'' במקום לחזור על הדפוס הלשוני של ''מה נאה
אילן זה'' וכו'.
מכל זה ניתן להסיק שבתרגמו את יצירתו לעברית כבר לא חש אברמוביץ אותה דיכ וטומיה ברורה שבין
ה'דת' ל 'חיים' .העולם היהודי -קרי הטכסטים היהודים והווי החגים היהודים -אינם רק מסורות חיצוניות
הכפויות מבחוץ על האדם ,אלא מהוות ביטוי למצוקתו הפנימית .ובהיותם ביטוי אמיתי לנפש האדם ,אין
הם מנוגדים לטבע אלא מהווים חלק אימננטי מנפשו .כמו כן ,האלגיות של הקיום היהודי נותנת אותותיה
גם במציאות ,ועקבותיה נוכחים בטבע עצמו.
'בימים ההם' מרחיקה לכת עוד יותר בעמעמה את הניגודיות שבין הטבע ובית המדרש ,ובהעמידה את
התרחקות הגיבור מלימוד התורה ומהתפילה כתהליך המקביל להתרחקות מן הטבע .כשהילד מבקש
למצא 'תכלית' למעשיו ,דהיינו לנצל את מעמדו כבן ישיבה לטובת סיפורק יצריו החומריים הטבע משנה
את פניו בעיניו והופך מ אישה מפתה ל'מטרוניתא' מכובדת ,והיצר הרע אינו מבקש עוד את הארוס
שבטבע אלא את השררה ''-אמנם כן ,תשוקתו לתורה מעשה יצר-הרע הוא! רוח יצר-הרע היה דובר בו,
מעוררו כביכול לשם שמים ואומר :אין טוב אלא תורה .סלסלה ותרוממך! ...ואותה שעה שגמר שלמה'לי
בדעתו ללמוד בשביל מתן שכרו ,היתה שעת קלקלתו! בקש להתעלה על ידי קבלת פרס על תלמודו
והשפיל בזה את נפשו וערכה הנעלה .לא עוד הוא אותו שלמה'לי כשהיה ,תמים ומבקש נוי ונועם ועושה
86
טוב מאהבה .עכשיו הוא מבקש חשבונות רבים .לא הטוב תכלית המעשים ולא ֶה ָערֵב תכלית תלמוד
תורה ,אלא הרבנות ,הכבוד וחיי העולם הזה(''.עמ' רצ''ח)
יש לשים לב ,שגם כאן הביקורת אינה מופנית כלפי ה וויית הלימוד והתפילה עצמן אלא כלפי התופעות
השליליות הנלוות להוויה זו ,שכן הקופנליקט בין הטבע ל בית המדרש שהוצג בתחילת היצירה ,עבר שינוי
מהותי שבו היצר הרע מתבטא ב השחתת המידות ,ואילו הלימוד ובעיקר התפילה הם המבטאים את היצר
הטוב .הגיבור ''נתגדל כל כך עד שגדלותו עלתה למעלה' ' ,הוא מתמנה לסייע בעד אוספי הצדקה ,ונעשה
''פטרון -היינו ,פטור מדברי דרך ארץ ומצוות הרבה מתרשל בתלמודו וכו'' (
עמ' ש''ה) .הביקורת על
הגיבור היא ש עניינו היחיד הוא סיפוק צרכיו החמריים ,ולימודו הוא רק אחיזת עיניים .אך עיקר קלקולו
הוא בהתרחקותו מן התפילה היהודית .כשהיה ילד התפילה מתוארת כפיסגת החוויה הדתית-
''התפילה
לשלמה'לי זוהי קרן-אור ,שהיתה בוקעה דרך ערפלי-תוגה בנפשו השוממה להגיה חשּכה ( )...הלהיבה גם
את רוחו ונמשך לבו אחריהם '' .בגיל זה התפילה המושכת ביותר עבור הגיבור היא הפיוט 'ידיד נפש'
ושונה מתפילות הנאמרות על ידי מבוגרים (כ מו 'פטום הקטורת' ' ,יקום פורקן' או 'עננו' שהוזכרו ב'ספר
הקבצנים') '' -וביחוד נתרגש מדברי שירה ,שתוכה רצוף כליון-נפש ,געגועים ואהבה רבה להקדוש-ברוך-
הוא ,זו שאומרים ברגש ובנעימה קודם התפלה :ידיד נפש אב הרחמן...וכו' '' .הפיוט 'ידיד נפש' מהווה
מדיום של קירבת אלוהים עבור הילד ועוזר לו להשתחרר ממאבק היצרים שחינוכו מנסה לכפות עליו
-
''התפלה ,שעד עתה היתה לו עבודה שבפה ,עכשו היתה לו עבודה שבלב .ואלהי ישראל ,שבעיר מולדתו
נראה לו קפדן ורתחני ,מדקדק עם בריותיו עד כחוט הׂשערה ,ועל דבר קל שלא כדין הוא מתמלא חמה,
כאילו נפגע כבודו ,כביכול – כאן הרי הוא ידיד נפש חביב ודוד נעים .שם עוסקים בתורה ובמצוות
ובתפלה מיראה ,בשביל לקיים אותן בכל פרטיהן כמה שכתוב ולצאת ידי חובתם ,וכאן עובדים מאהבה
בהתלהבות ודבקות .שם יראי-שמים נשמתם חצובה מן הקרח הנורא שעל ראשי חיות-הקודש ,וכאן אנשי
לבב נשמתם אצולה משביבין דינור שמתחת כסא-הכבוד .שם בני-קרח הללו פניהם זועפים ועצובים
בשעת עבודה וזורקים מרה-שחורה בנפש רואם ,ואלה בני-רשף כאן ,העצבות עבירה חמורה היא להם.
'בשעת התפלה – אומרים רביהם – לא ישים האדם נגד עיניו שום עצבות כלל ,אפילו דאגת עבירות
שחטא .ישמח ישראל בעושיו .אדם מישראל צריך לשמוח ביוצרו ובגודל אלהותו שמחה רבה ועצומה,
ולהתפאר בו תמיד ,בכל עת ובכל רגע ,שיש לו אל טוב,
רצ''ד)
151
רבון העולמים ואב הרחמן כזה (".עמ' רצ''ג-
151
על יחסו זה של אברמוביץ לתפילה ניתן ללמוד ממאמרו הפובלציסטי '-עין משפט''' .בתפילות היהודים יראו החקירה
והשירה ,הברכה והשבחה עולות בקנה אחד! ברן יחד כוכבי בוקר ויריעו כל בני כנף בקול רינה לקראת השמש ,המשגיח
מפאת קדים בהדר גאונו ,אז יריע גם היהודי לאדון עולם וריבון כל המעשים; ...בחקרי מזימות 'יגדל' הנה הוא יורה גדולתו
ומלכותו של אחד ,אשר אין יחיד כיחודו; יברך יה ,אף ירנן לצור ישעו בישיר קודש הנעימים ויביע עוזו בתפילת 'המאיר
לארץ' הנשגבה .תתלהב הנפש ותתנשא הרוח לדברים הנמלצים האלה 'האל הפותח בכל יום דלתות שערי מזרח ובוקע חלוני
רקיע ,המוציא חמה ממקומה ולבנה מכון שבתה ומאיר לעולם כולו!! -בשירת הזמיר בין הערבים ,המעוררת בלב שומעיו תוגה
נעימה ורגשות נשגבות ,כן תעיר בלב כל מבין תפילת יהודי הערבית' :אשר בדברו מעריב ערבים ,בחכמה פותח שערים
ובתבונה משנה עתים ומחליף את הזמנים ומסדר את הכוכבים במשמרותיהם ברקיע כרצונו!!! -,,לב מי ישקוט וינוח בשמעו
בראש השנה תפילת 'אתה זוכר' הנמלצה ומאד נעלה .תוכה רצופים רעיוני קודש ,המנשאים את האדם למעלה למעלה
והמקלעים אותו מרגש לרגש ,רגע ילבש חרדות קדוש מהדברים הנמרצים ' הכול גלוי וידוע לפניך ה' אלוהינו ,צופה ומביט עד
סוף כל הדורות ,כי תביא חוק זכרון להפקד כל נפש רוח ונפש ,להזכירם מעשים רבים והמון בריות לאין תכלית' ורגע ישובו
87
אולם בהתבגרותו הוא מאבד זיקה טבעית זו לתפילה ,והיא הופכ ת ל אמצעי להרוויח כסף בבתיהם של
אבלים .אותה חוויה חסידית ''-שיש בה כמה הוד ,כמה רוממות-אל ,כמה געגועי-קודש וצמאון-נפש לרבון
העולמים – כל רגשי נועם הללו ,שהיה מרגיש בתפלתו לשעבר בשעת ישיבתו בעיר ט-ץ ,בתוך קהל
חסידים'' הופכת לפעולה טכנית כבויה'' -עכשיו נעשית אצלו התפלה קטעים-קטעים ,חטופה ורדופה –
משמוש בזו של יד ,נשיקת אצבע ואמירת 'פותח את ידיך' בהעלם אחד; כפיפת ראש ,השתחויה – ו 'ברכו';
הנחת חמש אצבעות על העינים וקריאה 'א-ח-ח-ד'; שלש קפיצות – ו 'קדוש ,קדוש ,קדוש '; הכאה באגרוף
על החזה – ואשמנו; רקיקה משולשת בסיום התפלה ,ותיכף לרקיקה – חסיא-גיטה ,הבי פול מבושל
בפרוטה!'' (עמ' ש''ה)
יוצא אם כן שהיצירה אינה מעמידה בשני קצוות -טבע מול דת -אלא חוויה דתית אותנטית ילדית שיש בה
אחדות בין טבע לאלוהים ,מול חוויה דתית מנוכרת ,ריקה מתוכן ,המלווה בהתרחקות מן הטבע.
.6הטבע כדגם לצניעות
הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה
בעמק הבכא
למרות התיאורים החוזרים ונשנים של ייסורי המצפון נוכח ההתבוננות ה'חוטאת' בטבע החושני ,יש
לשים לב שכוח הפיתוי העצום של ה'תולדה' טמון דווקא בנקיונה ובצניעותה .בניגוד לדמויות הנשיות
האנושיות המאופיינות בכיעור בלכלוך או בפריצות מאיימת המככבות ביצירותיו של אברמוביץ,
152
התכונות הבולטות בתיאורי הטבע הן הניקיון והצניעות .בפתיחה ל'ספר הקבצנים' -שדות הכוסמין הן
''לבנות כשלג'' (המהדהדת את האלוזיה ''גם אם יהיו חטאיכם כשני כשלג ילבינו''); המים הינם ''זכים כעין
הבדולח''; וחסידות''-בכותנותיהן הלבנות ,רגליהן האדומות טבולות בבצעי המים ועיניהן נשואות למרום
כנשים צנועות אלו בשעת טבילה(''.עמ' צ''א) מראן של החסידות
מדגיש את הארוטיקה הטהורה של
הטבע ומהדהד מדרש המשתמש בדימוי דומה ''-רב גידל הוה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי דטבילה,
אמר להו :הכי טבילו והכי טבילו .אמרי ליה רבנן :לא קא מסתפי מר מיצר הרע? אמר להו :דמין אבפאי
כי קאקי חיורי'' ( ''.רב גידל היה רגיל שהיה הולך ויושב על פתח (בית) הטבילה .אמר להן (לנשים
הטובלות) כך תטבלו וכך תטבלו .אמרו לו חכמים :האם אינו חושש מר מיצר הרע? אמר להם :הן
מורשי לבבו וירגיש נעימות עדן וגעגועים בנפשו ,הצמאה לאלוהים לאל חי הקורא באוזניו לאמר' :זכרתי לך חסד נעוריך,
אהבת כלולותיך ,לכתך אחרי במדבר! הבן יקיר לי אפרים ,אם ילד שעשועים! על כן המו מעי לו ,רחם ארחמנו ,נאום ה'!
חשוב לשים לב לשני קטעים שבוחר אברמוביץ לצטט מתוך התפילה-תפילת 'המאיר לארץ' וכן 'המעריב ערבים' שתיהן
תפילות המעוררות את האדם להתפעל מהטבע ,האחת בבוקר עם זריחה והשנייה בערב עם צאת הכוכבים .כמו כן יש לשים לב
לתיאור הרגשות העולים בתפילה שהינו זהה לתיאורו של אברמוביץ את רגשי ההתפעלות מן הטבע -יש תפילות המדגישות את
הטרנצדנטליות של האל ומעוררות רגש של ''חרדת קודש'' ויש לעומתן תפילות המדגישות את קרבתו של האל ומעוררות רגש
של ''נעימות וגן עדן'' .כמו כן אברמוביץ רואה בתפילה שילוב של הגיגים מחשבתיים עם ביטויי רגש והשתפכות הנפש –
''החקירה והשירה' ' .אברמוביץ63 :1860,
152עניין שיידון בהרחבה בחלק שלישי א 4
88
דומות בפני כאווזים צחורות'')( .בבלי מס' ברכות כ'ע''א) ;153ב'האבות והבנים' הצניעות היא זו שמגדילה
את כוחה המושך של הבריאה בניגוד לפריצות הדוחה שתוארה בנוף האנושי
–''גם אדמתנו פה תחת
שכבת שלג עוד רוח חיים בה .אל תראוה שהיא כמתה עטופה תכריך לבן ,צעיף כלה הוא לה אשר בו
תכסה פניה .שביבי אור שמש המתנוצצים כספירים בתוך
– השלג – היא חליתה ועדיה אשר תעדה ,
ואשכולות כפור על בדי העצים הם העגילים על אוזניה .דומיית-יה ,השוררת מסביב ענוות חן היא
השפוכה עליה''( עמ' מ''ג); כך גם ב'בעמק הבכא' ''בקיץ הבריאה היא ככלה מתכסה בצעיף ביום חתונתה
סתר-פנים זה חן וכבוד ואהבה מוסיף לה ומגדיל תשוקת דודה אליה פניה נשקפים לו מבעד רקמת צעיף
זה והוא מתמלא רגשי חבה וגעגועים עליה וצר לה בדמיונו צורה נאה כלילת יופי (''.עמ' קפ''ח) גם בעלי
חיים מתנהגים בצניעות ב'מספר הזכרונות''' -כל הפרות הולכות בנחת ובנדנוד ראש על כל פסיעה
ופסיעה ,נכנעות ושותקות כנשים כשרות וצנועות''(עמ' שע''א) ; ב'בעמק הבכא' – צעידת הפרות היא''-
בשובה ונחת פסוע ונענע ראשן בחן ,כדרך הנשים הצנועות'' (עמ' קס''ב).
עניין זה מתקשר לבגדים שלובש הטבע .לבושו החגיגי של הטבע תורם לכוחו הארוטי ומעמיד טכסי
נישואין הבולטים ביופיים אל מול תיאורי החתונות היהודיות עם תזמורתיהן הצורמניות .כך ב'סוסתי'-
''זיוֹו היה מבהיק כזיו אילת-השחר ,שבקעה במזרח ובאה לבׂשר שעת צאת השמש כחתן מחופתו ,ואורה
ושמחה ויום-טוב במהרה לארץ ולדרים עליה .הכל מסביב מבהיקים ,הכל נראים כמתקדשים ומתקינים
עצמם לקבל פנים חדשות ,והארץ ככלה מתקשטת ומקוטרת ועליה יציץ נזרה ,נזר נצנים ופרחים נמלאים
טללי אורות ורסיסי לילה .נועם ועידון מעין עונג יום-טוב בכל מקום .עשבים ודשאים נותנים ריח
ואילנות זולפים בשמים!'' ;''זה היער ,שנשתטף אמש במי הגשם ,נתעטף ועמד בבגד עלים ירוקים ,בגדו
החדש העשוי לו בידי שמים בחודש האביב סוסתי( ''.עמ' שכ''ג-שכ''ד)
153
קביעתו של יגאל שוורץ באשר ללעג ולספקנות שמגלה מנדלי כלפי הטבע צריכה עיון מחודש ( .בעניין זה טענתו של שוורץ
בדבר אי הלגיטימיות של הרומן עם הטבע אינה משכנעת ,כפי שהוכח בחלק שני של עבודה זו בעניין הקונפליקט המופרך שבין
יהדות וטבע)
89
סיכום
תיאורי הטבע ביצירות אברמוביץ חושפים עולם דתי אישי שאינו עונה לקטגוריות כוללניות חד
משמעיות .בחלוקה הברורה בין חסידים ,מתנגדים ,ומשכילים האופיינית לתקופתו ,אין אברמוביץ
משתבץ באף קבוצה תרבותית ברורה .אהבתו לטבע והחיבור הפנימי שהוא חש אליו ,משחררים אותו
מהשתייכות למחנה כלשהו ,השקפותיו הדתיות הן אקלקטיות ,כפי שעולה בכל אחד מן הנושאים שנדונו
לעיל .כך ,מגוון המילים המשמש את אברמוביץ בתיאורי הטבע מאיר את תפיסת עולמו המשלבת יסודות
דתיים מדעיים וחושניים .גם שפע המקורות שמהם דולה את תיאוריו מעיד על רב גוניותו .התיאורים
מושפעים מתיאורי טבע מקראיים המדגימים את כוחו וחסדו של האל והמדגישים את הווקאליות שבטבע,
אך הם חורגים מהכתיבה המקראית המכלילה ,בכך שהינם עשירים בפרטים אינדיבידואליסטים וחושניים.
בקריאתו לאדם להתבונן בטבע ולחקור אותו מתגלה אברמוביץ כממשיך דרכם של הוגי ימי הביניים ,וגם
מהווה שופר נאמן לבני דורו המשכילים שראו בחזרה לטבע שליחות דתית (ושביקשו אף להחיות את
כתבי ימי הביניים) .כממשיך דרכה של ההשכלה אברמוביץ אינו נמנע מלדון בסתירה בין ה'דת' וה'חיים',
בין בית המדרש לבין הטבע ,אולם אינו שולל לחלוטין את עולם הלימוד הפיוט והתפילה אלא רק את
האופן שבו פורשו על ידי המימסד היהודי .לדעתו ,אין סתירה בין המהות הפנימית של היהדות לבין
הטבע ,המקורות היהודיים מספקים אשנב שדרכו האדם יכול להבין את הטבע ,והמחקר המדעי יכול
להעשיר את הבנת הטכסטים היהודיים.
אך זהו רק פן אחד בגישתו של אברמוביץ לטבע ,שכן תיאוריו נושאים גם איכויות מיסטיות ,וההתבוננות
בטבע מולידה חוויה נפשית שבה זוכה האדם להתגלות האל .כך הווקאליות של הטבע משמשת גם
כאמצעי לתאר דיאלוג המתרחש בבריאה -כשמצד אחד הטבע שר לאל ,וכל יצור ויצור משמיע קול
הייחודי לו; ומצד אחר גם האל משמיע באמצעות הטבע את קולו ומתגלה לברואיו .משימת האדם עלי
אדמות מושפעת מדו כיווניות זו .מצד אחד עליו להאזין לקולות ולהתבונן במראות כדי לחוש את
האלוהים ,ומצד אחר עליו ללמוד מהטבע כיצד לשיר .האדם נוצר כדי לבטא את שלמות הטבע ,וזהו
לדעת אברמוביץ ,האתגר האנושי החשוב ביותר שבלעדיו העולם אינו שלם .ברם היהודי התרחק ממשימה
זו וחטאו הגדול ביותר הוא שאינו יודע לשיר .בתוך כך אברמוביץ אינו מהסס להטיל ספק גם בתפיסה
האנתרופומורפיסטית היהודית ,כשהוא מעמיד את הטבע ובראשו בעלי חיים ,לא רק כמופת להתנהגות
אנושית אלא כבעל רוח ונפש.
איכויות מיסטיות אלו מזכירות במידה רבה השקפות חסידיות ,ואמנם בכתביו הסתייג באופן מוצהר מן
החסידות ,ואף הציגה לא אחת בצורה סאטירית ,אך עיקר ביק ורתו כנגדה היתה בהשפעתה על ההמונים
בתחומים של אמונות טפלות ,מאגיה ,כישוף ואמונה עיוורת בצדיק .בדברים אלו אין אף פעם התנצחות
גלויה עם תפיסות עולם חסידיות ,ודומה
לתפיסות אלו ,המדגישות את
שבתיאורי הטבע מגלה אברמוביץ קירבה רעיונית עמוקה
הנוכחות האלוהית האימננטית בעולם ,והמאמינות בכ וחם של הניגון
90
והשירה לתקן עולם .יסודות אלו בולטים בעיקר בתיאורי הטבע בעברית המהדהדים מושגים מעולם
154
הקבלה והחסידות.
מכל זה עולה שניתן להסכים עם אלו הרואים באברמוביץ ''יהודי שביהודים'' ,אך יצירתו היהודית אינה
מצטמצמת רק בכך שהיא אינה ''יוונית'' ,אלא בכך שמתגלות בה מורכבות ונטיות סותרות המבטאות את
הזרמים המחשבתיים השונים המרכיבים את תמונת העולם היהודית הדינמית שבו הוא חי.
התבוננות בכתביו בצורה כרונולוגית מגלה גם שהגרעין הרעיוני שלהם נוכח כבר בכתבים
הפובליציסטיים שנכתבו בשנות חייו המוקדמות של היוצר ,והוא מפציע ביתר שאת בכתביו
הבלטריסטיים -תחילה בצורה 'תיאורטית' וכוללנית כמו ב'האבות והבנים' ובהמשך ,ביצירות המאוחרות
155
יותר ,תוך פירוט חוויה אישית חושית כמו ב'מספר הזכרונות' וב'בימים ההם'.
154
בעניין זה ראויים לתשומת לב הבחנותיו של לוריא שחש ש ''יש משהו מן הרעיון החסידי על הניגון כדרך ההבעה של
השמחה שמקורה בטבע ועיקרה בקומוניקציה פנימית עם ההוויה האלוהית ...החוויה של גילוי האלוהי ההתייחדות המתרחשת
דווקא בחיק הטבע'' .ו '' אין לשער שהיה בקי בלימוד תורת החסידות ,ולא ביקש גם בסוף ימיו שום רצון גלוי להשלים בינה
לבין ההשכלה אולם בנטיית הלב אולי אפילו בלא מודע היה מנדלי קרוב לעולם זה יותר ממה שהעז לומר בגלוי '' .כמו כן
לוריא מזכיר קטע מעניין על החסידות שנמצא אצל מנדלי לאחר מותו( .לוריא)123 :1977 ,
ורסס הסביר זאת בכך ,שהסימפטיה שמגלה מנדלי כלפי החסידות הוא חלק ממגמות של ''ניאו חסידות'' ש ''נסתמנו בספרות
העברית ובספרות יידיש בשלהי המאה ה 19ובראשית המאה ה ''.20ורסס. 27: 1987 ,
דומה שהאווירה התרבותית שעליה מצביע ורסס ,הוא שאיפשר לאברמוביץ להביע נטיות נפש שעד כה היו חסומות.
155ביאליק:1947 ,רל''ו .ועיינו בבריינין המעיד על כך שאברמוביץ ראה עצמו כ'יהודי היהודים' בריינין86 :1965 ,
91
חלק שני
סיווגם הסגנוני של תיאורי הטבע
הוא הסופר הראשון בעל החושים בספרותנו...במקום שראו אחרים עולם
מטושטש על ידי רשת של פסוקים-ראו עיניו עולם ברור בלא מסך מבדיל.
ביאליק' -מנדלי ושלושת הכרכים'
מבוא
עניינו של פרק זה הוא לברר את הזיקה העולה מתיאורי הטבע של אברמוביץ לבין האסכולות הפואטיות
המשפיעות בתקופתו ,ועיקרן -האסכולה הקלאזיסיציסטית והאסכולה הרומנטית .בירור זה אינו יכול
להתעלם מן המורכבות התרבותית שאפיינה את תנועת ההשכלה העברית ,שמצד אחד הפנימה את הערכים
הרציונאליסטיים האופייניים להשכלה האירופית ומצד אחר בשל הופעתה המאוחרת הושפעה רבות
מהתנועה הרומנטית .על כן ניתן לזהות בספרות התקופה אלמנטים קלאסיציסטיים ורומנטיים הדרים
בכפיפה אחת.
156
שילוב זה נותן אותותיו במיוחד בכתיבת הטבע העברית של אברמוביץ ,והוא שמסביר
גם את קביעותיהם השונות של מפרשיו ,ש
מאפיינים שונים המקובלים כמבחינים בין רומנטיקה
וקלאסיצזם הובעו בדבריהם.
ה 'אקספרסיביות' קשורה ,בוודאי ,בפן מסויים של רומנטיציזם ,והיא העולה בדבריו של בריינין המדגיש
את ראיית הטבע כהשלכה של מצב נפש '' -וכל פעם שהוא רואה את הטבע ,הוא רואה בו מהרהורי ליבו
בשעה ההיא ,והרוח השורה עליו בעצמו הוא משרה גם על כל אשר מסביב לו .וכל אשר הוא רואה ,רואה
הוא בעיניו הוא ,וכל שהוא מצייר ,הוא מציייר על פי דרכו הוא''.
157
כמוהו גם ברנר הדגיש תכונה זו
אצל אברמוביץ '' -כי הנה כל כמה שמנדלי הוא מספר על אחרים ,לאחרים ובשביל אחרים ,אף על פי כן,
משהאומן שבו הגיע למדרגה עליונה ,מן הנמנע היה שלא יחוש ,כי היצירה באה ,בעיקר ,להקל על היוצר
עצמו ,ושהמילה האמנותית נאמרת לא רק לזעזע ,כי אם,
ובעיקר ,בכדי שתיאמר ,שתצא ,שתתפרץ,
בחינת אש עצורה ,שבטבעה להתפרץ ,בין אם תמצא קוצים על דרכה לבערם ובין אם לא תמצא… כי
בשביל האמן האמיתי ,המבקש תמיד להחזיק באושיות אשר עליהן הוטבעה הבריאה ,אין זו שאלה כלל.
לא כמושכל ראשון ,כי אם כמורגש ראשון ברור לו ,לאמן ,שראשית כל טוב ואחרית כל טוב ,ראשית כל
ברכה ואחרית כל ברכה ,היא ההכשרה להתאחד עם הטבע ,עם האמונה הגדולה והחזקה הממלאה את
הנפש ,היא בריאות הגוף ואושר ועושר הכוח העושים את האדם חסון ,יפה ,בטוח בעצמו ובלתי תלוי
בדעת אחרים!''
158
156על משמעויותיו של המושג העברי 'השכלה' ראו -טריינין118 :2000,וכן עיינו בשביט36-13 :1996 ,
157בריינין,שם 109:
158ברנר,שם 61:
92
בדומה לכך ,אם המאפיין המרכזי של הרומנטיקה הוא מידת מקוריותו של היוצר והימנעותו מחיקוי
יוצרים קלאסיים קיימים ,הרי שבעיני פרישמאן הוא רומנטיקן מובהק ,שכן ייחודו של אברמוביץ בעיניו
הוא שהאמנות שלו היא ''מין אמנות מקורית…אין לו שום יניקה משל אחרים ,אין לפניו שום דוגמה של
אחרים ,אין הוא עושה על פי שום תבנית של אמן שקדם לו ,אלא כל מה שהוא עושה ,הוא עושה משלו.
יש לו אופן מיוחד של הסתכלות ,אופן מיוחד של הבנה ותפיסה ,אופן מיוחד של טכניקה ,אופן מיוחד של
ציירות ואופן מיוחד של הרצאה והסברה ,ואפילו אופן מיוחד של השתמשות בלשון -עד שכמעט הוא
נראה כעין אמן''.
159
אם מה שמגדיר אומן כרומנטיקאי הוא מידת הקירבה הבלתי אמצעית לטבע ,הרי שבריינין ראה בכך את
גדולתו של אברמוביץ'' -מעלה יתירה לציורי הטבע של מנדלי ,שהוא יודע את הטבע ,צופה ומסתכל בו
בעיניים בוחנות את פרטיו ודקדוקיו ,והוא מאזין ומקשיב גם לכל קולותיו ודפיקותיו .הטבע נוסך עליו
רוח התפעלות של ילד ,אבל עיניו תמיד בהירות ,וכל מה שהוא רואה הוא רואה ברור ומדוייק ,ורגשותיו
שלמים ומבוטאים כל צרכם( )....אברמוביץ קיבל את רשמי הטבע הפיוטיים הראשונים לא מתוך ספרים
אשר פקחו ופיתחו את חוש היופי שבו ,כי אם מיד הטבע עצמו ,ובעצם ימי נעוריו - ,דבר שלא זכו לו
160
סופרינו ומושררינו מבני הדור שעבר''....
גם ביאליק שיבח את אברמוביץ על ראייתו הבלתי אמצעית ,שייחדה אותו בעיניו משאר יוצרים עבריים
עד לדורו ,שהשתמשו ב ''מטבעות מחוקים מן התנ''ך'' אבל ''האזניים לא היו שומעות מה שהפה מדבר
וה'חוש' לא השתתף במה שה יד כותבת .רצה אדם לתאר את הנערה ,עמד וכתב 'ספיר גזרתה' או 'עיניה
כתרשיש' -והוא לא ראה ולא ידע מימיו לא את הגיזרה ולא את הספיר ולא את התרשיש .דומה היה
כאילו ניטלו מן הסופרים כל חמשת חושיהם ,והם משמשים רק בכוח הדיבור והאמונה וההשערה בלבד'' .
לעומת זאת '' מנדלי היה הראשון שפרנס את כשרונו מן החיים והטבע בדרך ישרה .הוא הסופר הראשון
בעל החושים בספרותנו .ת חת השירה וההפשטה השליט הוא את החוש והמציאות ,ובמקום שראו אחרים
עולם מטושטש על ידי רשת של פסוקים-ראו עיניו עולם ברור בלא מסך מבדיל''.
161
אחרי מותו של אברמוביץ נשמעו קולות אחרים ,כמו זה של דרויאנוב ,שהעז להביע ביקורת דווקא על
הריחוק שחש בכתיבת הטבע של אברמוביץ'' -חוש לחוש את הטבע בתוך עצמו ,כששניהם יונקים וניזונים
זה מזה ,משלימים זה את זה ונעשים יחדיו עצם אחד שלם -חוש שכזה אין לו לאברמוביץ .הוא יודע
תמיד ,בכל עת ובעל שעה ,היכן הוא הגבול שבינו ,האדם הרואה את הכל ,ובין הטבע ,אשר ניתן לו
לראווה בו .זווגו עם הטבע הוא רק זווג של רואה ונראה; זווג פנימי של ייחוד הנפש אין בין שניהם''.
162
כתגובה ל'קטרוג' זה השיב פיכמן ,שעם כל הדיוק המדעי השרוי על תיאורי הטבע ,אין הם מנוכרים כפי
שראם דרויאנוב'' -איזה זיו צונן יצוק עליהם ,המעיד על שליטה במכחול ,על עין למודה לראות ,ועם זה
159פרישמן :1938,ע''ד
160בריינין ,ראובן112-111 :1965,
161ביאליק,שם:רל''ז
162דרויאנוב א,תש''ה693:
93
הם כולם מחוממים מבפנים מנדלי לא היה קר רוח לפלאי הטבע כל עיקר .אתה מרגיש את ההתפעלות
העצומה בכל שרטוט .ים של רגש מסתתר בכל תיאור -,תוכו יותר מברו''.
163
עניין נוסף המעסיק את מבקריו השונים בהקשר זה ,הוא ההבחנה הרומנטית שבין אמנות הציור לבין
אמנות השירה ,והיא באה לידי ביטוי בלשון הפיגורטיבית ,שבאמצעותה תיארו את כתיבת הטבע של
164
אברמוביץ.
רבים הכתירו אותו בתואר 'צייר' ברצונם להבליט את הפלסטיות שבתיאוריו .הבולט
בשימושו בלשון זו הוא מייטוס'' -ובזה ביחוסו אל הטבע ובאופן הציור ,שהוא מצייר אותו ,אנו רואים את
כל החידוש שבמנדלי .צבעיו חדשים ,גדושים ורווים ,ומכחולו עובר בבטחה ובהרחבה על פני הבד'',
165
מטאפוריקה זו חדרה גם לתוך דברי מבקרים מאוחרים דוגמת קלוזנר''-ודאי ,צייר גדול הוא מנדלי ,צייר
של הנוף ושל ההווי ,של הטבע ושל הסביבה החיצונית ''.
166
אולם לא הכל היו תמימי דעים לגבי הערכתה של 'ציוריות' זו .בעוד הרוב נטו לראות בכך מעלה ,היו
שדרשו זאת לגנאי .כך דרויאנוב טען שתכונה זו של אברמוביץ היא דווקא חסרון ומעמידה אותו בדרגה
נמוכה מזו של 'משורר' .לטענתו ,משורר אמיתי מוסיף לתיאוריו הפלסטיים ממד של תנועה ורוחניות
''הגופים נעשים לו רמז למעשים וההוויה רמז ופירוש לפרוצס ההתהוות'' .בעיניו אברמוביץ הוא ''-ההפך
הגמור מזה '' שכן '' רואה הוא ולא חוזה ,צייר ולא משורר ,לכשתרצו -פסל ולא מספר''.
העיקרית שכן ''פסל יודע רק את התיאור האילם
וזוהי מגבלתו
– התיאור לשמו'' לאברמוביץ חסר אותו ממד רוחני
שהיה בתיאוריהם של רומנטיקאים גדולים כמו גתה וטולסטוי .בתיאורי הטבע שלו לא הגיע עדיין
למדרגתם'' -להתיחד יחוד פנימי עם הטבע ,להמוס בתוכו ,ולהעלות עמו ומתוכו עד לידי שירת העולמות
והזמנים -,מדרגה זו לא של אברמוביץ היא''.
167
לעומתו מייטוס חש את ההפך הגמור'' -אם יודע מנדלי את הפרטיות בציור .הנה יודע הוא גם את הרחבות,
את המעוף ואת ההקף .הוא יודע למצוא גם את הסמל ואת הרמז ,שהפרטים אך ממלאים ומבארים אותו.
פעמים שהוא נותן לנו את היסוד לתמונה ,ה'לייטמוטיב' שלה ,הטון העיקרי .הגון המרפרף של הציור.
ואמנם פעמים שאנו מרגישים בציורי הטבע שלו דבר מה יותר עמוק ומקיף את הפרטים כולם .הוא נותן
לנו את החוט המקשר את הכל ,הוא נותן לנו מה שמכנים הצרפתים Le ton qui fait la musiqueומפני
זה עובר הציור הריאלי ונעשה סימבולי .ולפעמים הוא מגיע עד לידי מרום המסתורין הישראליים'' 168 .גם
לחובר חש שציורי הטבע של אברמוביץ הינם מלאים חיות'' -בציור הנוף של מנדלי יש שפע של מראות,
שהחי והצומח גם יחד מתאחדים בהם והם מחיים גם את הדומם או את הנח ולא נע .ומלבד המראות יש
163פיכמןIXXVI:1958 ,
164
הבחנה זאת שבין ציור לשירה קשורה לאמירה המפורסמת המיוחסת לסימונדוס (בדבריו של פלורטכוס)'' -תמונה היא
שירה אילמת ושירה היא תמונה מדברת''וכן לאמירתו הנודעת של הורציוס ב'ארספואטיקה' '' -בשירה כמו בציור ''.דיון מפורט
בעניין זה ראו 1991,Piehlerוכן דיוניו של ביילינסקי אודות ביטוייו של פולמוס זה בספרות הרוסיתBelinsky:33-82 -
165מייטוס שם39:
166קלוזנר,שם478:
167דרויאנוב ,שם708-706:
168מייטוס ,שם 46:
94
תמיד כאן גם קולות ,קולות תרועה או קולות דממה ,המחיים ביותר .הם מצטרפים כאן למקהלה ,זו
169
שאליה כאילו מצטרפים גם שדה התבואה והחורשה ,השמים והארץ''.
חיות זו היא שהביאה מבקרים אחדים לראות בו דווקא משורר .ריבולוב מכנה אותו ''משורר הרבים''
;170מייטוס שתארו באמצעות מטאפורות מתחום
שבתיאורי הטבע שלו עלה לדרגת ''בעל מסתורין''
הציור כינה אותו גם ''משורר הטבע'' ''-גם המשורר העדין ,הליריקן העניו והצנוע ,האוהב התמים
המרחם ומנחם ,השופך את נפשו בחיק הטבע ובו יימצא לו מרגוע .ולו לטבע ,הוא רוחש אהבה רבה
כים'',171ואף בדיונו של פיכמן אודות 'האבות והבנים' העיר''-ולא ייפלא אם בספר זה ,שרובו ככולו בוסר,
הגיע בקטעי נוף אלה למדרגה של משורר''.
172
זיהויו כצייר או כמשורר קשור גם לאותו פולמוס שהוזכר לעיל (חלק ראשון :מבוא ) אודות יהדותו או
'יווניותו' של אברמוביץ .אצל מבקרים רבים כשרון ה'ציור' או ה'פיסול'
נתפס כתכונה 'יוונית' ,בעוד
שכישרונו כ'משורר' נתפס 'יהודי' 173 .כך לובצקי אמנם חש במטען היהודי החזק בתיאוריו ,אולם
הציוריות הפלסטית קישרה אותו בעיניו עם יווניות...''-למרות מה שלם בשעה שהוא מצייר את הדר
הטבע והוד הפרחי ונועם זמרת הציפורים הוא מדבר בלשון 'פרק שירה' או בלשון תחינות שרה בת
טובים -מנדלי זה למרות כל אלה ,בעל נשמה יוונית ועיניים יווניות .כשר' מנדלי פוקח את עינו לראות
במפעלי אלוהים וגבורותיו וחסדיו בעולמו ,אז הדבר הראשון והאחרון שהוא רואה הם הנופים המגושמים
והוא אינו מסתפק בראיה שטחית בלבד .הוא ממש אינו יכול להסיח דעתו מן העצמים שאפשר להגשים
והוא מוסר אותם בכל קמטיהם וקיפולי בגדיהם''.
;174לעומת זאת האשמה של 'בעל מחשבות' לפיה
אברמוביץ 'גייר' את הטבע קשורה בהתרשמותו שציוריו מלאכותיים ובלתי משכנעים'' -בנוגע אל
אברמוביץ אי אפשר לומר זאת על פי השקפה ראשונה אך כשאתה עומד על טיבם של תיאורי הטבע אצל
אברמוביץ ,הרי מתגלה לפניך עד כמה מעטים הם הצבעים אצל הצייר היהודי ,מלבד זאת התאמץ
אברמוביץ לגייר את הטבע ,כדי שיכירו בו יושבי הרחוב היהודי ועל ידי כך הגיע לידי קיצוניות עד
שהלביש את הטבע מלבושים יהודיים של בני דורו :והאיש יליד הדור האחרון ,השונה ברוחו מבני הדור
הקודם ,רואה את ציוריו של אברמוביץ כעין 'המצאה' שעלתה יפה ולא כתיאור נאמן של הטבע;176175 ''.
קלוזנר נדרש לסוגיה זו ,אולם הוא הבחין בין תיאורי הדמויות ביצירותיו לבין תיאורי הטבע .לטענתו,
דמויותיו העידו עליו שהוא'' -בעל נשמה יוונית ועיניים יווניות'' וש ''הפלאסטיקה שבציוריו מזכירה את
169לחובר158 :1966,
170ריבולוב,שם58:
171מייטוס39 :1918,
172פיכמןXVIII :1958 ,
173לובצקי;1903,דרויאנוב ;1919,קלוזנר ;1950,קריב1946,
174לובצקי 269 :1903 ,דבריו של לובצקי נחשבו לא מקובלים כפי שעורך השילוח מעיר בשולי המאמר' '-אנו מדפיסים מאמר
זה על הארי שבחבורת המספרים העבריים ,מבלי להסכים לה מה מהשקפותיו של בעל המאמר ,מפני שההשקפו ת הללו מקוריות
וחדשות הן ( ''.שם)265:קלוזנר מתערב גם במהלך המאמר של לובוצקי ומפנה לדבריו שכתב בהשילוח 7ונתפרסמו אח''כ
בספרו 'תולדות הספרות העברית החדשה'(קלוזנר.)1950 ,
175בעל מחשבות ,שם
176ראו גם -פפירנא ;1860:בריינין ;1898:לובצקי;1903:פרישמאן;1910:מייטוס ;1918:פיכמן ,תש''ח; ביאליק,1947 :
קלוזנר1950 ,
95
הומרוס ואת הפסלים הגדולים :על ידי עוויה של הגוף מתגלה כאן הנשמה של הטיפוס .אכן מנדלי עבר
על אחת מעשרת הדיברות 'לא תעשה לך כל פסל
וכל תמונה' .בין המספרים העבריים היה הראשון,
שעשה פסל וצר צורות -ועדיין הוא יחיד בין מספרינו ''.עם זאת באפיינו את תיאורי הטבע של אברמוביץ
חזר קלוזנר על דבריו של 'בעל מחשבות' ,וקבע שכתיבתו הינה כה יהודית עד שלא תוכל להתקבל בעולם
שאינו יהודי '' -הוא יהד את הטבע -ובזה סתם את הפתח היחידי ,שמוליך את יצירותיו אל העולם
הגדול''...
177
הביקורת החדשה ניסתה לסווג את סגנונו של אברמוביץ בעיקר באמצעות הערכת מידת הריאליה
בתיאוריו .כך במחקרו של שקד 'בין שחוק ודמע' הדגיש את הסכמאטיות שלהם ,וטען שאברמוביץ אינו
מרבה בפרטים ואינו מתבונן בדברים מקרוב ,אלא רואה הכל מן המרחק הקלאסי ,המארגן את המציאות
''על פי סכמות של ההכרה ואינו מעניק חופש לעין להסתגל לדיוקנו של האובייקט עצמו ''.לכן לדבריו,
אברמוביץ בחר תמיד ''ביריעות רחבות'' בניגוד לדרך הציור השמה דגש על הפרטים הקטנים ,וקבע
בנחרצות'' -יהיה תפקידה של התמונה אשר יהיה -העיקרון המבני הקלאסי ,דהיינו ,הארגון הסכמאטי
והסימטרי של התמונה ,המתעלם מפרטים ומדגיש קווים כלליים ,אינו משתנה לעולם...האפיות הקלאסית
נשארת בעינה בין שהיא מקבלת מימד נוסף על ידי דרך הארגון הקומית ובין שאינה מקבלת מימד זה ''.גם
אם אברמוביץ מצליח לעיתים לצייר נוף רומנטי ,כל מטרתה היא ל'אכזב' את הקורא מפני שהיא משמשת
רק כרקע למציאות האנושית המנוגדת לה בתכלית.
178
ביקורת נוקבת עוד יותר על הריאליזם של אברמוביץ ביטא יוסף אבן .אמנם לדעתו אברמוביץ הוא חדשן
ביחס לקודמיו שראו יותר ' 'אידיאות עמומות של נופים נשגבים מאשר נופי מציאות '' ,אך יחד עם זאת לא
רצה לחרוג ממסגרת של מוסכמות תרבותיות ,שעל פיהם הטבע כולו אינו אלא מין ראי האמור להבליט
את העיוות של האדם היהודי .ולכ ן ''נטיית הדיוק והפירוט ,ה 'ריאליסטית' רק לכאורה ,נפגשת משום כך
במגמת ההכללה וההאחדה ,שאינה בוחלת כל עיקר בשימוש באלגוריה ,שהרי זו מעניקה למוחשי
משמעות ומופשטת מעיקרה ''.לכן לדעתו ,קשה למצוא בין תיאוריו המרובים את ' 'מראה הטבע המסוים'',
החולף והחד פעמי .בעיניו ' 'עיקרן של תמונות הנוף שלו להציג הוויות טבע בנות קיימא ,כפי שהן נתפסות
אולי רק בתודעה הציבורית .בשל כך נמנע אברמוביץ כמעט באורח שיטתי מלהציג חתך של זמן או
מרחב מצומצם ,אבל מוחשי ,אלא מעדיף על הרוב להציג שקף רחב של קיץ ,אביב וחורף -ויש גם שהוא
מציג בקטע בודד את כל עונות השנה או לפחות כמה מהן '' .אבן מודה שאם ישנם תיאורים מדויקים ,הם
מופנים בעיקר לבעלי חיים ,אבל אפילו בהם נוטה אברמוביץ לרשום את
''דרכי נוהגם ותנועותיהם
החוזרות מדרך הטבע על עצמן ''.ביקורתו של בעל מחשבות בדבר גיור הטבע שבה ומהדהדת בדבריו אלו
של אבן המבקר את נטייתו של אברמוביץ 'להאניש' ולעיתים גם ' לייהד' או 'לגייר' את הצומח ואת החי
ולפעמים גם את גרמי השמים שבתמונות הנוף שלו .בעיני אבן ההאנשות הרבות מפקיעות את פרטי
הטבע מהריאליה שלהם ואף נראות לו שרירותיות למדי '' -כאשר האילנות שביער מחבקים זה את זה
177קלוזנר 34:1918על עניין זה חזר קלזנר גם בסקירה הכוללת של אברמוביץ שב'תולדות הספרות העברית החדשה'-
'' פעמים שהטבע נדחק לתוך חיי ישראל באונס וברצון והוא מתייהד על ידיהם שלא מדעתם – ומנדלי מצייר את הטבע המיוהד
בכישרון גדול'' קלוזנר354 : 1958,
178שקד גרשון.83-72 :1965 ,
96
מתוך חיבה וידידות ,כאשר השמש והירח משתתפים בצערו של אדם ,וכאשר החסידה נמשלת באורח
מפורט ליהודיה חסודה -דומה שהיוצר רק נאחז ב 'תירוץ' המזמן את ההאנשה המייהדת והריהו כופה
אותה הר כגיגית על בני קהילתם החדשים והמוזרים של גיבוריו -והם דומים וגם אינם דומים ליהודים
אלה ,שהרי מנדלי אינו נלאה מלהציגם ביצירתו הצגה סאטירית מגוחכת''.
179
גם גידי נבו התייחס ,כאמור ,לשאלת סיווגו הסגנוני של אברמוביץ כשהוא רואה בתיאורי הנוף שב'ספר
הבהמות' וב'ספר הזכרונות' שילוב של סגנון קלאסיציזם ורומנטיקה.
בחלק זה של העבודה אני מבקשת לנתח את סגנונו של אברמוביץ באמצעות קריטריונים נוספים מלבד
אלו שהוצגו כאן ,זאת בשל חמקנותם של המושגים 'קלאסיציזם' ו'רומנטיקה' והשינויים שחלו
בהגדרותיהם בשנים האחרונות ,וכן בגלל מורכבותם של תיאורי אברמוביץ.
הסיווג הסגנוני בפרק זה
יישען איפוא ,על מכלול הגדרות של המושגים קלאסיציזם ורומנטיקה.
בבסיסם של ההגדרות השונות למושגים אלו עומד הקריטריון של אברמס המתמקד בהבדל בין המימזיס
הקלאסיציסטי לבין האקספרסיביות הרומנטית .על פי אברמס אחד המאפיינים של הרומנטיקה הוא שהנוף
על מרכיביו הופך למרכיב מרכזי ביצירות ספרותיות ,אך אינו מוצג לכשעצמו אלא ככלי הנותן ביטוי
להלכי נפשו של האדם .ארגון הטבע וייצוגו ביצירה רומנטית מוכתבים על ידי תנודות נפשיות .מכאן
האקספרסיביות הרבה של הכתיבה הרומנטית העומדת בניגוד לתפיסת האמנות הדידקטית המסודרת של
הקלאסיציזם .הבדל זה שבין הזרמים בא לידי ביטוי במטאפוריקה ששימשה את בני הדורות השונים כדי
לתאר את מעשה היצירה האמנותי .בעוד שהקלאסיציסטים ראו ביוצר מי שמעמיד מראה מול הטבע ,הרי
שהרומנטיקאים ראו בו מי שמאיר את הטבע באמצעות המנורה של נפשו .האמנות היא ביטוי לאור
המיוחד שבו מאירה נפשו של האדם את הטבע .לכן הקלאסיציזם מדגיש את הטיפוסי הכללי ומצייר
מראות גדולים ,ואילו הרומנטיקה שמה דגש על הפרטיקולרי ,המיוחד ,האישי ,החד פעמי והמקורי.
180
במהלך התפתחות מחקר הספרות נוספו קריטריונים אחרים על גבי אלו של אברמס :הקריטריון של פריי
הרואה את ההבחנה העיקרית בין הזרמים בתפיסה המרחבית של המציאות-העדפתה של הרומנטיקה את
הניגוד שבין 'פנים' ו 'חוץ' על פני הניגוד המקובל של הקלסיציזם בין 'מעלה' ו'מטה' ;181הקריטריון של
בלום לפיו הרומנטיקה מתמצית בכמיהה ובחיפוש גאולה פנימית ) (questבאמצעות הכוח היוצר של
הדמיון
182
ודיוניהם של בנימין ,183דה מאן 184וריד 185אודות ההבדלים בין סמל רומנטי לבין
סמל אלגורי.
על מנת לבדוק את תיאורי הטבע של אברמוביץ לאור קריטריונים אלו אציג תחילה כמה מהבחנותיו
הכלליות הקשורות להשקפתו הפואטית -כמו הגדרתו את ההבדל שבין שירה לפרוזה ,תפיסתו את עולם
הילדות ויחסו לפעולות הדמיון והפנטזיה .כמו כן ,סיווגם הסגנוני של תיאורי הטבע של אברמוביץ ייבדק
179אבן ,יוסף211: 1980 ,
180ראו הרחבה בעניין זה בAbrams 1958: 57-69
181פריי טען שהיות שהאלוהות נתפסת על ידי הרומנטיקאים כנוכחת במעמקי הנפש ולוא דווקא במרומים ,היא גם תבוא לידי
ביטוי בתיאורי נוף של מעמקים – בלב יערות או מערות וכו' (.פריי)1963,
182בלום1970,
183בנימין16-12: 1992,
184דה מאן1983,
185ריד1984 ,
97
לאור הקשרם הז'אנרי וכן לאור הזיקות האינטרטכסוטאליות שהן מקיימות עם יצירות אירופאיו ת שהיו
מוכרות לו.
לאחר בירור כללי זה ,יתמקד הדיון בתיאורי הטבע -בדרכי עיצובם של הנוף ,של בעלי חיים וצמחים.
א .בין קלאסיציזם לרומנטיקה בתפיסתו הארס-פואטית של אברמוביץ
.1בין שירה לפרוזה
הייתי מבקש בל לבי ,כי המליצים והמשוררים ...יתבוננו לחיי עם ואל כל מה שנעשה
בקרב ביתו ועדתו יערכו כל אלה לעיניו ,יתאמצו להיטיב טעמו בארשת שפתים טהורה
על מוסדות היופי וההגיון ,אך יתנו לו לקח טוב בחכמה ודעת להשכילו בינה
רשימות לתולדותי
בהצהרותיו הארס פואטיו ת דבק אברמוביץ בהבחנה הקלאסיציסטית שבין שירה לפרוזה .את השירה
ראה כז'אנר אישי ,אקספרסיבי וספונטאנ י ,הנולד מתוך צורך פנימי והנעדר מטרה 'דידקטית' .רעיון זה
עולה כבר בהערות שכתב בשולי תרגומו ל'על דבר המדעים' .במאמר זה טען קאראמזין
שהארכיטקטורה ,המוסיקה ,הציור והשירה נולדו מתוך שאיפת האדם ללמוד מיומנויות מגורמי הטבע
באמצעות חיקוי (חיקוי במובנו הפרקטי ולא במובנו המימטי האריסטוטלי)-
''ומה איפה המה חכמה
ומדע? -הלא לשמור ולעשות כמעשה התולדה .סירים סבוכים ונטעים מגודלים היו תבנית אוהל ראשון
ויסוד חכמת הבניין ,הרוח אשר נשבה בנבוב קנה רצוץ או על יתר הקשת ,ורננת ציפור כנף אילפונו
חכמת הניגון; צל הדברים – חכמת הציור .יונה מקננת בין עפאים אל אהובה מזמזמת ,היתה מלמדת
המליץ המקונן הראשון …כמוה איווה גם הוא להגיד צרות לבבו ולשפוך שיחו במות רעייתו יפתו – וכל
זמירות הגויים הקדומים ,גויי הנעורים תחלינה מן ההידמות אל דברי התולדה או לפעולותיה ''.קאראמזין
דבק לאורך המאמר כולו בגישתו התועלתנית ,הרואה בי
צירה האנושית חלק מהניסיון של האדם
להשתכלל באמצעות לימוד מהטבע ''-אבל מה אכף אותנו לעשות כמעשה התולדה ,או מה הוליד לנו את
המדעים ומלאכת מחשבת אלה? הלא היא חשק טבעי ומעורב אשר בנפש האדם להיטיב היותו ,להאדיר
ולהרבות תענוגות החיים .מהאוהל הראשון ועד אולם העמודים מעשה ידי אומן ,מקול נגינות החליל
הראשונות ועד כינור דוד ,מדמות עץ הרשום בראשונה בחרט אנוש עד ציורי משכיות רפאל ,מן מזמור
שיר פרא אדם הראשון ועד שירי נעים זמירות ישראל ,הנה בכל אלה ,התהלך האדם אחרי חשק נפשו
הזה .הנו חפץ לחיות שליו ובוטח .תוולדנה מזה החכמות ומלאכות המועילות ,יפסגו ארמונות ובית נכון
– ונישא למכסה ולמסתור מזרם וממטר .הנו חפץ להתענג בדשן נפשו יראו בארץ המדעים הנעימים בני
היופי ,אשר יזרז לרגליו פרחים בדרך החיים.
'' בתרגמו מאמר זה לעברית הוסיף אברמוביץ הערת
98
שוליים המתנגדת לתפיסה זו והמסבירה את השירה כהתפרצות ספונטאני
ת בלתי נמנעת של הנשמה-
''אחשבה למשפט ,כי פטר רחם המליצה היה שיר קינה (עלעגיע) .איש שמח טרוד בדבר שמחת גילו
אשר לא יוכל עוד פנות לדברים אחרים זולתי הדבר ההוא ולתאר במילים רגשות נפשו ,והוא שבע
שמחות ונעימות וממחשבות אחרות רחוק ליבו .ונהפוך הוא באוהב נאנח ומר נפש במות עליו אהובתו
הנה הוא אוהב לדמות לספר שברו ולשפוך שיחו; ידמה כי התולדה כולה תנוד לו ידמה כי נחל שוטף ועץ
נע ונד מפני הרוח יעצבו ובצרתו להם צ ר ,כולו ייליל יורד בבכי ,כל נפשו בעת ההיא אך שירה ,ותאנח
להקל מעט ממשא אנחות ליבו ויקל בדמעות ובשירי זמרה וכל שירי גיל וששון יצאו מבטן המליצה
הימים רחוקים מאוחרים ,בעת אשר החל האדם להעריך ולתאר לא רק רגשות נפשו כי אם גם רגשות
נפש אחרים זולתו ,לא אך את ההווה כי גם את העבר ,לא אך את הנהיה אבל גם את אשר יתכן להיות
ולהאמן''.
186
גם ביצירתו האוטוביוגרפית 'רשימות לתולדותי' תהליך כתיבת השירה מתואר כאישי וספונטאני''-בנוה
בדד ונעזב זה הופיעה לי בת שירתי ,אהובת נפשי בילדותי ,אשר עזבתני כל ימי שבתי בבתי הישיבות עם
הבחורים הדלים וראת עוד פניה לא פיללתי .נגלתה אלי בהדר כבודה ותפתני בעוצמת חן שפתיה ללכת
אחריה היערה אל תחת עץ רענן ומנוחות שאננות ,ותכרות לי ברית עם עצי השדה ועם עוף השמים רומש
האדמה ותלמדני לדעת את לשונם ולהתבונן דרכי חייהם .צמאה נפשי לרעי אלה ,אשר הביעו לי חידות
מני קדם ומעשים רבים שנעשים בעולמם ,ויספרו לי כבוד אל מחוללם ורב טובו להם ,גם אני הגדתי
להם את רוחי .זאת הפעם הראשונה אחזה בעט ידי לשפוך את נפשי ,ובמגילת ספר הנה באתי ושרתי להם
שירה חדשה' ,הללויה' .הנהר מחא לי כף והד יערים יענני בקול(''.עמ' ג')
כך גם ב'בימים ההם' ,שאף בה ישנם יסודות אוטוביוגרפיים ,מתוארת התפרצות רגשית המולידה שירה-
'' שלמה'לח מתרגש ,לבו מתמלא נעימות וטוב לו .אלמלי היה מתכשר בדעת ובמלאכת מחשבת כראוי לו,
היו רגשי ליבו משתפכים במליצה ופיוט ,או בציור ובנגינה( ''.עמ' רע''ט)
לפרוזה ,לעומת זאת ,ישנו מעמד אחר .הערותיו של אברמוביץ במאמרים הפובליציסטיים וגם ביצירות
הבלטריסטיות בדבר תפקידה של הפרוזה מעמידות אותה ככלי המיועד לחנך להשכלה ולפתח אצל הקורא
טעם מעודן .בשל כך התביעה ממנה היא שתהיה ערוכה היטיב ,מסוגננת ואסתטית .אם את ההשראה
לשירה שואב האדם בהיותו עזוב לנפשו בתוך היער ,הרי שהפרוזה קשורה לטבע מסוג אחר – הוא הטבע
שבגן המסודר .כך ב 'רשימות לתולדותי' מביע הוא את אכזבתו מההזנחה השוררת ב 'גן' הספרות
שבדורו'' -תרתי בליבי להתבונן אל הספרות העברית בארצנו ,לדעת דרכיה ומה נעשה בה .ביקשתי
למצוא דברי חפץ ,מדע והשכל ,טוב טעם ויופי ,והנה אך מעט מזער בכל אלה מצאתי .גן בוקק הספרות
בעת ההיא ,גן נעזב בימי הסתיו ,אין יבול בצמחים ,אין פרחי חמד ונטעי נעמנים ,העלה נובל והעץ
בשלכת ,אך זעיר שם זעיר שם ספיח ושחיס ורבה העזובה בו .והמחברים? הכורמים האלה ינוחו בו
מנוחת שלום והשקט ובטח ,משחקים כילדים תמימים ובלה מלהגים ,ועל מנוחתם יקדישו איש את שם
רעהו ונחת לזה מזה( ''.עמ' ד')
186אברמוביץ723 :1861 ,
99
בשל ייעודה החינוכי של הפרוזה תובע אברמוביץ מהסופרים לכתוב בשפה השוה לכל נפש ולהתאים
אותה לצרכי השעה'' -הייתי מבקש בל לבי ,כי המליצים והמשוררים בנו לא ישיתו בשמים פיהם לדבר
גבוהה גבוהה ולא ייקחו חומר למליצתם את בנות לוט ואשת פוטיפרע וכדומה נפשות רבות ודברי רוח,
אשר עלימו אבד כלח ,בעד החיים לא ידרשו אל המתים; כי אם לשונם תהלך בארץ ,יתבוננו לחיי עם
ואל כל מה שנעשה בקרב ביתו ועדתו יערכו כל אלה לעיניו ,יתאמצו להיטיב טעמו בארשת שפתים
טהורה על מוסדות היופי וההיגיון ,אך יתנו לו לקח טוב בחכמה ודעת להשכילו בינה'' (עמ' ד')
מסיבה זו השירה לא נועדה בהכרח לפרסום ,ואכן נשבע אברמוביץ שהשירה שפרצה מנפשו בהיותו
בטבע ,לא תיחשף לעולם ''-דברי שירי הראשונים שמורים אתי עד היום הזה ועד נצח לא יראו אור ,כי
בוסר המה וטעמם כתפוח היער(''.עמ' ג) לעומת זאת פרסום מאמרו הפובליציסטי הראשון שנכתב גם
הוא בצורה ספונטאנית ומתוך סערת רגשות ,הסב לו הנאה גדולה על אף שנעשה ללא ידיעתו.
187
גם הסופרים המככבים בסיפוריו כותבים ספרים שיש בהם כדי להועיל ולתקן את החברה .כך הירשלי
בסיום 'בעמק הבכא' כותב ספרי מחקר המבקשים למצוא פתרון לבעיות השעה''-שני ספרים גדולים הללו,
שאתה רואה אצלי ...אחד ספר זיכרון הוא .כל מה שראיתי וחקרתי ומצאתי בקהילות ישראל ,שעברתי
שם ,כגון עסקי הציבור והנהגתו בענייני הצדקה והחינוך ובכלכלת צרכיו ,הכול רשום בו .ואחד הוא ספר
'תיקונים' .בו אני פוסק הלכה מתוך הדרישות והחקירות שלי ומציע הצעות מה לעשות לתקנת אחינו
העלובים כאן'' (עמ' רמ''ט); ב 'בימים ההם' נערך דיון עקרוני בין דוברים שונים אודות טיבה של כתיבת
פרוזה המאפשר לאברמוביץ להשמיע קולות שונים .אחד הדוברים מבטא עמדה רומנטית מובהקת לפיה
הכישרון לכתוב הינו''-רוח ממרום היא באנוש ולאו כל אדם זוכה לה''; האחר מבטא עמדה קלאסיציסטית
לפיה ''הכתיבה היא דבר שצריך הבנה ולימוד ,ומי שבינת אדם לו ולמד ,הוא כותב ;''.ובין הדוברים עולה
קולו של המחנך בעל הראיה החברתית הרואה בכתיבה משימה היסטורית של תיעוד ...''-וכותב קורות
העתים ביגיעת נפש ובינת אדם ,שיהיה בימים הבאים ,הוא יחייב את סופרי ישראל בזמננו ויתנם לחרפה,
בשביל שלא עשו חיי עמנו מעין לספריהם ולא מסרו די חומר להבונים אחריהם ,ויהבלו במאמריהם
ובספוריהם בדברים של מה-בכך ,ובחזיונות שוא לא היו לעולמים אלא בדמיונם .וביותר עתידים ליתן
את הדין אותם הסופרים – הוסיף על דבריו ,רומז בעיניו ומורה באצבעו על רבי שלמה – סופרי זמננו
שהם יודעים את רוח בני עמנו ומכירים מעשיהם ומנהיגהם של הקטנים עם הגדולים והיו מתרשלים
לרשום כל זאת בכתב אמת(''.עמ' רנ''ה )-ר' שלמה מקשיב לדוברים השונים והכרעתו בסוף ,יש בה מן
הסינתיזה .היא נולדת בעקבות פגישתו עם האורח הבלתי קרוא המזדמן לביתו והמזכיר לו את עצמו
בבחרותו .בליל נדודים העובר עליו לאחר פגישה זו הוא חווה מעין התגלות '' -על משכבי בלילה,
כשהייתי שוכב גלוי עינים וחזיונות הבהילוני ,דממה בבית וסער גדול בחוץ ,נצנץ בי הרעיון ,הפייטני הזה
ובעל-האגדה שבלב ,ודרש אותו המאורע בהעלם ,שרמז ממרום הוא לי .ומאותה שעה אינו פוסק ודוחק
187
מאמר זה גם נכתב בלילה עגום בתוך הבית כשמצב הרוח העגמומי קשור למבוכה של אברמוביץ מול המצב האנומלי של
היהודים ותרבותם ,והוא אינו אלא תגובה לצוויפל'' -באחד מלילות החורף ,ליל חושך ענן וערפל ורוח סערה ,ישבתי בדד
בחדרי ונפשי דלפה מתוגה ,להשקיט נהמת לבי בדבר מה לקחתי עטי להשיב דבר לאיש פלוני ומלמד הוא .והנה כתבתי בעניין
החינוך דברים הרבה בפעם אחת על גיליון גדול משני עבריו .וממחרת העתקתי ממנו אך דברים מעטים בשביל פלוני ואת
הגיליון בעצמו השלכתי אל אחת הפינות ככלי אין חפץ בו'' (אברמוביץ ,שם :ג')
100
אותי ואומר :כתֹוב!''(עמ' רנ''ז) .חיזיון זה מונע על ידי הדמיון המחזיר אותו לתקופת ילדותו ,אך בה בעת
מקופלת בה תחושת השליחות ההיסטורית'' -הבחור הזה בסערה בא והחזירני להעבר ,ורוחי עומדת עתה
באותו העולם ,שהייתי דר בו בנעורי! זקן וׂשבע רוגז ,בלב נגוע ופצוע מאבני בליסטראות במלחמת החיים
ובלויתו של נסיון קשה חזרתי לעולמי זה מבתחלה ,והדמיון העלה לי בקסמיו ,כבעלת-אוב זו בעין-דור,
תמונות וצורות ופרצופים והרבה דברים משונים וישנים מימי קדם ,והם עולים ומביטים בו בזעם; שגלוי
וידוע להם למה אני מתכוין בחזירתי זו אליהם ,ולמה הם מתבקשים – הם יודעים ,שהריני בא ליטול אותם
ולהעמידם כמופת לרבים לראוה בם(''.עמ' רנ''ח-רנ''ט) בכך מבטא ר' שלמה את ראיה מורכבת של
אברמוביץ אודות כתיבה ,שיש בה מן ההתפרצות הספונטנית ה'מנצנצת' והיא נולדת מתוך סערת נפש,
ויחד עם זאת נתפסת כמשימה היסטורית כשעל הכותב מוטלת אחריות להעמיד את חוויות העבר כ''מופת
לרבים''.
188
גם ב'בימי הרעש' הקרליני מגדיר את תפקידה החינוכי הספרות'' -העבודה הזו ,שהתחלנו עכשיו ,צריכה
שנכוון לה כוחותינו כולם ,כוחות הגוף וכוחות הנפש ביחד; היא צריכה לעבודת פולעים מוכשרים ,זריזים
ומזורזים בכוח ידיהם ,ולעובדת סופרים אנשי לבב ובעלי דעה ,שכוחם בפיהם ובקולמוסם ,לטהר הלבבות
מן הזוהמא ,שנתדבקה בהם בימי צרה ,לתקן הנהגות העדה( ''...עמ' תי''ז).
השקפות אלו אינן זרות לרוח התקופה .מעצבי התרבות היהודיים בתקופתו של אברמוביץ קראו לסופרים
לעסוק בכתיבה תועלתית כשאחד העם בכרך הראשון של 'השילוח' ,הדגיש שעל הסופר העברי מוטלת
האחריות להתמקד רק במסרים חינוכיים ולהשאיר את הכתיבה האומנותית לשפות אחרות –
''פואיזיא בלבד ,השתפכות הנפש על הדר הטבע ונועם האהבה וכדומה – יבקשו להם בחורינו בלשונות
העמים וימצאוה במידה המספקת''.
189
ברם ,חלוקה זו בין כתיבה דידקטית לבין כתיבה ספונטנית שנועדה לביטוי אישי בלבד ,אינה כה חד
משמעית ,וקשה לקבוע בנחרצות שכותבים קלאסיציסטים מונעים אך ורק על ידי מניע שכלתני ושכותבים
רומנטיים התנערו לחלוטין מ'אחריות' כלפי כתיבתם 190.דברים אלו נכונים במיוחד אצל אברמוביץ,
188ועיינו בדבריו של בורשטיין הרואה ביצירה זאת 'אוטוביוגרפיה בדיונית' של מחבר .שם 92 :
189אחד העם ,5:1896,וראו גם דבריו של קובנר '' -ישליכו נא סופרי עמנו את השירים והדברים אשר אין לנו כל תועלת מהם,
והביטו על הארץ ...מכל הנאמר הראינו לדעת לפי דעתנו ,כי תוצאות וריבוי ההשכלה בימים האחרונים האלה ,המה אך פרי
הסיפורים ,אשר נזרעו על שדמות כל השפות .אם כן הבה ננסה נא הפעם גם אנחנו את כוחנו ,להביא בשפת עבר סיפורים
כאלה .יקח לו איש רעיון אחד ובנה על זה רומן ...ועוד זאת ראיתי לשים לני המשכילים בעם .הנה באמת הראמאנען המה
הריפאות שתעלה לכל זדון ופשע ,אולם ההבל לא יחת מגאונם .אכן גם לזה כבר חיפשו ומצאו חכמי לב תחבולה לרדוף את
ההבדל עד כי קצר יד האחרון .תולדות הטבע וחלקיה יסירו ממנו כל הבלי שווא .איש היודע מעט מה מחכמת הטבע לא ייתן
אמון בסיפורי הבלים( .''...קובנר)147 : 1953,
190בעניין זה חשובות הבחנותיו של איידן דיי ,המדגים שלעיתים רבות גם המשוררים הנתפסים באופן מובהק כרומנטיים,
חשו שעל השירה לחנך למוסר ולהועיל .את נטייתם לאקספרסיביות לא ראו כסותרת תביעה אמנותית זו אלא כתוספת לה .כך
גם ,מה שמזוהה לעיתים קרובות עם רומנטיקה ,כמו האפקט המשתק של חיקוי המסורת בלי בקרה ,הדגש על זכויות פוליטיות
ועל כוחות נפש של הפרט ,הדגש על הרגש לא כתחליף להיגיון אלא כתוספת לו ,הדגש על פשטות פרימיטיבית וטבעיות,
והכרה בחשיבות הטבע עצמו -כל אלו הם נושאים ש כבר העסיקו את ההשכלה הקלאסיציסטית .במובן זה הרומנטיקה לא
חידשה .וורדסוורת ' חונך על ברכי ההשכלה ,והוא המממשה בצורה מוצלחת יותר מכל משורר אחר .גם הציטוט המפורסם
של וורדסוורת' אודות השירה כ'התפרצות הספונטאני ת של רגשות עזים' מובא אצלו בהקשר שבו מדגיש את חשיבותם של
הרציונליזם ,של כוונות מוסריות ותועלת חברתית על פני התביעות לביטוי עצמי.
For all good poetry is the spontaneous overflow of powerful feelings: but though this be true, Poems to
which any value can be attached, were never produced on any variety of subjects but by a man who
being possessed of more than usual organic sensibility had also thought ling and deeply. For our
101
שכבר בכתביו המוקדמים ,ואף באילו הפובליציסטיים ניתן לזהות ניצנים של אקספרסיביות 'רומנטית'.
191
כך בשני מפעלי התרגום'-ספר תולדות הטבע' ו'פרק שירה' ,מעורבות נטיות אלו זו בזו ,שכן 'תולדות
הטבע' עם היותו אנציקלופדיה מדעית ,הינו עשיר בתיאורים ליריים ואקספרסיביים; ו'פרק שירה' עם
היותו יצירה מיסטית פיוטית ,עדיין מלווה באפרטוס מדעי מפורט.
בכתביו העבריים המאוחרים הנטיות האקספרסיביות הולכות וגוברות על אלו הדידקטיות .המסר המשכילי
מעומעם יותר ,ואת מקומה של הוודאות בדבר כוחה המושיע של ההשכלה ממלאת אמביוולנטיות ,הבאה
לידי ביטוי בסיומים הפתוחים של יצירותיו ובמורכבות המסרים העולים מהן(במיוחד 'בעמק הבכא').
כתבים אלו עשירים בתיאורים ליריים ,בהשתפכויות רגשיות ותיאורי התגלות .הביטוי לתמורה
אידיאולוגית זו מתגלה גם במה שנתפס כחריגה מהטבע .אם ביצירותיו המוקדמות ('האבות והבנים'
ו'בעמק הבכא') המוקד הוא יהודי והניגוד לטבע הוא הבערות היהודית ,החסידות השוטה והאמונות
הטפלות; הרי שביצירות העבריות המאוחרות ('בימים ההם' ו'מספר הזכרונות' )המוקד הוא אוניברסלי
יותר ,והניגוד לטבע הוא התיעוש ,העיר הגדולה ואובדן הילדות.
ניתן להבין נטיות סותרות אלו על רקע הרוחות שנשבו בעולם התרבותי ברוסיה במחצית השניה של
המאה ה .19מצד אחד בלטה בו התפיסה הריאליסטית מבית מדרשם של המבקרים הרדיקאליים–
צ'רנישבסקי ,דברוליובוב ופיסארב ששללו את תפיסת ה'אמנות לשם אמנות' ,וקראו לאמנות להירתם
לפתרון הבעיות החברתיות של השעה ,כשקריאותיו של פיסרוב להעדיף כתיבת פרוזה ,לפנות למחקרים
בהיסטוריה ובמדעי הטבע מצאו הד בכתיבה הספרותית של התקופה .מצד אחר ,ביילינסקי ,המבקר
הנודע ,תלמידם של הרומנטיקאים הגרמנים ,דחה את התורות הדידקטיות התולעתניות של הסוציאליסטים
הצרפתים על תפקיד האומנות ,וטען ש ''השירה אין לה תכלית מעבר לעצמה .הריהי מטרת עצמה ,כשם
שהאמת היא מטרת הדעת ,והטוב מטרת המעשה'' ''העולם כולו ...צבעיו וצליליו ,כל צורות הטבע
והחיים אפשר שיהיו תופעות פיוטיות ; אך המות היא הדבר הכמוס בהתגלויות אלה...זה בהן שמקסים
ומצודד על ידי משחק החיים(...המשורר) הוא אורגניזם נתון להתרשמות ולגירוי ,פעיל בכל עת ,המפיק
ניצוצות חשמליים למגע הקל ביותר ,הסובל בכאב רב מן האחרים ,מתענג עונג עז יותר מהם ,האוהב
ביתר עוצמה ,השונא ביתר להט''.
192
זאת ועוד ,כבר בחלקה הראשון של עבודה זו תוארה תפיסתו הייחודית של אברמוביץ את מושג ה'שירה'.
אברמוביץ רואה בשירה מושג רוחני מופשט שבו האדם משלים את מעשי הבריאה .לימוד הטבע ותיאורו
continued influxes of feeling are modified and directed by our thoughts, which are indeed the
representatives of all our past feelings; and…by contemplating the relation of these general
representatives to each other we discover what is really important to men.Day,1996.pp.76-78
וכן עיינו בדיונו המפורט של Butler,1981:57
191בהקשר זה מעניינים דבריו של פייטלזון שהבחין ב שילוב שבין אקספרסיביות ודידקטיות שב'תולדות הטבע' '' -בעניין
'תולדות הטבע'' -יותר משהוא תיאור חיי היונקים ,העופות והזוחלים על פי לינץ ואחרים ,הוא ים סוער של התפעלות מן הטבע
ושל השתפכות הנפש לכבוד הטבע ,שהתפרצו מליבו של בן גטו ,שזה אף ברח מכלאו צר ויצא למרחביה; והא יכולת לחשות
עד שימציא את המילים והניבים המתאימים להתפעלותו הוא מבטא אותה לעת עתה במשלים ומלים לקוחים מן החוץ ,אף על פי
שלא תמיד מביעים מה שהוא רוצה להביע .אם רחפה בשעת כתיבת החיבורים האלה איזו מטרה לפני עיני רוחו של מנדלי
חוץ מן השאיפה להביע את התפעלותו ,הרי זו אותה מטרה ,שמרחפת לפני כל בוני מקדשם ראויים לשמם ,כלומר' ,לעורר'-
כמו שאמר גתה-באמצעות הטוב רגש וטעם בעד'''פייטלזון444: 1911 ,
192ברלין125:1983,
102
נתפסים כאמירת 'שירה' ,מפני שהם מוציאים מן הכוח אל הפועל את הרוח האלוהית האצורה ביקום .לכן
ניתן לומר שהבחנה זו שבין שירה לפרוזה מתקיימת ל'הלכה' אך לא ל'מעשה' בכתביו של אברמוביץ.
193
.2אומנים כילדים
ילדים אומנים הם ,ואומנים -ילדים.
בימים ההם
מאפיין רומנטי נוסף בעל נוכחות רבה ביצירותיו של אברמוביץ הוא אידיאליזציית הילדות.
194הילדות
ביצירותיו אינה רק תופעה של גיל ביולוגי אלא מצב נפש ההופך את האדם לאומן .לקטגוריה 'מיוחסת' זו
משתייכים בעלי מלאכה הדומים לילדים בשל הרוח היתירה שבה ניחנו ,ובשל יכולתם ל'שיר'.
תיאור מפורט של בעלי מלאכה מוצג ב'בימים ההם' .מלאכתם כולה היא שירה ,ומתוארת במונחים של
מוסיקה ונגינה :עבודתו של אייזיק נפחא מתבצעת על פי ריתמוס מוסיקלי ,כשצרור השיבוצים מתוך
הפיוט המתאר את עבודת הכוהן הגדול ביום כיפור מהדהד בה '' -איזייק מקיש אחת והבחור שתים ,אייזיק
הופך את הברזל מצידו אל צידו והבחור מקיש -קיש קיש'' ;''...אמת מה נהדר היה אייזיק נפחא כשהיה
משמש כל ששת ימי המעשה בבית מלאכתו ,חגרו אפוד עור מנוקד ומחסר קפוטה ,עומד שם על
דוכנו...אבל אשרי עין ראתה אותו בשבת ויום טוב בין השמשות(''...עמ' רפ''א)( .מהדהד את הפיוטים
המתארים את עבודת כהן גדול ביום כיפור'' -אחת ואחת ,אחת ושתיים וכו''' ; ''אמת מה נהדר היה מראה
כוהן גדול בצאתו מבית קדשי הקדשים בשלום בלי פגע'' ו''אשרי עין ראתה כל אלה '' מתוך חזרת הש''ץ
למוסף של יום כיפור).
בעל המלאכה האהוב ביותר הינו הירציל הנגר ,שדמותו מאופיינת במכלול מאפיינים רומנטיים :למרות
היותו '' בא בשנים ואב לבנים'' הוא אדם קפריזי ''כדרך הפייטנים אנשי הרוח .דומה רוח אמן מקשקש
בו ,מבקש לצאת מחדרי ליבו ,שהוא כלאו שם ,לפועל כפיו
– לעשות מלאכת חרש ויוצר ''.בעבודת
הנגרות שלו הוא רואה 'אמנות לשם אמנות' והיא ''לא היתה לו לשם פרנסה בלבד ,אלא ביותר לשם
תענוג ,שהיה לו בה בעשיית החומר לכלי .הוא טורח לפאר מעשי ידיו בצעצועים ופיתוחים נאים ,מה שלא
היו דורשים ממנו ,כדי שיוציא מתחת ידו כלי יפה ומתוקן ''.המאפיין החשוב ביותר בדמותו הוא כשרונו
המוסיקלי .נגינתו לא נועדה לשום תכלית חיצונית מלבד הצורך הפנימי לבטא את הלכי הנפש''-הירציל
היה יודע גם לנגן בכינור .ולא לחתן וכלה בחופתם היה מנגן ,הרי לכך היו משתמשים בבעלי 'כל
זמר.../אלא שהיה מנגן אצלו ,בביתו ,להנאת עצמו ובכל שעה שהיה רוצה .והרי זו לדוגמא .ימות החמה
193בהקשר זה מעניינת תפיסתו העצמית של אברמוביץ הרואה עצמו כמחנך וכמשורר בו זמנית כפי שמעידה אנקדוטה שתיאר
ליטאי ''-בסוף ימיו ,בשבועות האחרונים קודם פטירתו ,כשמנדלי הובא לבית החולים היהודי שבאודסה ,והחובשת הממונה על
רשימת החולים הנכנסים לבית החולים שאלתו במה הוא עוסק (או היה עוסק) השיב לה מנדלי 'הייתי מחנך הדיוטים במשך
שלושים וחמש שנים'( '' ...ליטאי)110:1918,
194
על העיסוק בנושא הילדות כאחד ממאפייניה של הרומנטיקה ראו Khun:1982pp.3-65
103
בין השמשות .העדר בא מן השדה .הפרות חלובות ורובצות ברשות הרבים .מתוך הקימוניות עולות
ברפיון תמרות עשן ,נשים מבערות אש ומבשלות תבשילין לסעודת ערבית .מתוך בריכה אחת מרחוק
קרקור צפרדעים עולה ,וזבובים ויתושים טסים ומזמזמים באוויר -אותה שעה עומד הירציל בגזוזטרא
שלפני ביתו יחף ובלא בגדים עליונים ,אלא בכתונת ומכנסים בלבד ,ונפשו משתפכת על הגיון בכינור.
ילדים מתקבצים ובאים ,פרוסות לחם וחצאי ביצים שלוקות בידיהם ,זוקפים אוזניהם ומעמידים עליו
עיניהם .הוא מנגן בידו מזמר בפיו ומתהולל בילדים .ופתאום כמו סער בנפשו ,מעביר השקתנית על נימי
הכינור ופוסק .חוזר ומעבירה – והנה עברה וזעם .עוד מעט – והנה יצא הקצף .בת משוש כינור ,וקול
הירציל בע .ורעש הולך בכל הרחוב וינועו החלונות מזעפו('' .עמ' רפ''ג)
גם עבודתו של איציק החייט קשורה לשירה שאף היא מהדהדת פיוטי מתוך מחזור התפילה לימים נוראים
''מעשה ידיו ,המונח לפניו על השולחן ,פותח ב'מארש' ומרקיד את המכבש שבידו לפי נענועי קולנגינתו .והבחורים ,הפועלים ,אחוזי מחט ,כשהם יושבים סביב לשולחנו ותופרים ,מסיעים ועונים לו ,כל
אחד בקולו ,וכל אחד בגרונו ,ומפי כולם יוצא 'מלך עליון' בגילה ,ברינה ובשמחה רבה .ומיד עוקם אחד
מהם את פניו ,לובש צורה עגומה ובקול עצוב חורז ואומר חרוזי בדחן לכלה 'בכסה' ליום חתונתה.
הבחורים קצתם עונים ככלי זמר בקול דממה ובנעימה דקה ואבלה ,וקצם גועים כנשים בבכיה''.
לשירתם זו של בעלי המלאכה ישנו ערך אומנותי ,ויצירותיהם הספונטניות הפכו לשירי עם בהם מצאו
יהודים מכל שכבות העם ביטוי למשאלותיהם ומצוקותיהם'' -דברי שיר הרבה יש ,שהפועלים אמרום
מעצמם ,בשעת השראת רוח השירה עליהם ,ומהם יצאו ונתפשטו בעולם ונעשו שירי עם .אלו הפועלים,
שהיו מחזירים על הכפרים ,ערבבו בשיריהים מילות הרבה מלשון הגויים...השירים הללו שי בהם שירי
אהבה...שירת כלה לחמותה רעה ,שירת יתומה עלובה לאם חורגת ,ושירת טירונין לעבודת הצבא ...ויש
בהם שירי זעם והיתולים על בעלי כיס ,על פרנסי העדה ועל המשמשים בקודש .בשיריהם אלה הניחו
הפועלים את כל חמתם במיני בריות הללו ונפרעו מהם...ומכאן אתה אומר שהפועלים מעין נשמה פיוטית
להם וילדות יש להם גם בזקנותם ,ולפיכך הם מצויים אצל נערים ומחבבים את הסופרים הפייטנים(''.עמ'
רפ''ד)
המשותף לכל בעלי מלאכה אלו הוא ילדותיותם'' -ילדים אומנים הם ,ואומנים -ילדים'' .אייזיק הנפח
והירציל הנגר גונו על ידי בני העיירה בשל התנהגותם הילדותית'' -אומרים :רוח רעה ,לא עלינו ,נכנסה
בהם בילדותם ,שבטלה אותם מתורה ומשכתם לדברי תעתועים ומעשה נערות .ילדים היו בקטנותם
וילדים נשארו,לא עליכם ,בזקנותם .רוח רעה זו היתה מקשקשת בהם מקשקשת ומקשקשת( ''...עמ'
רפ''ה) .אייזיק נפחא הוא הילדי מכולם'' -באמת נער הוא ,נער זקן ,שכמותו מעטים מאד בשראל .לאחר
ראיית פניהם הזועפות של יהודים בעלי אישה נשברי לב ודכאי רוח ,שמטילים אימה ועצבות באנחותיהם
הרבות וזוקרים מרה תמיד בדברי כיבושין ,במוסר ותוכחות ,היו פנים יפות ומאירות של אייזיק נפחא
משמחות לב שלמה'לי ,כנוגה השמש בשעת יציאתו מתוך הענן וערפלי חושך .דיבורו ושיחו וכל
חקירותיו היו ערבים עליו כמדרשי אגדה ,הבאים בגמרא לאחר דברי הלכה חמורה .תינוק של ישראל,
שמקצרים ימי ילדותו עודים אותו ליהודי קטן קודם זמנו ,כמה הוא נהנה ושמח בחברתו של אדם,
שבעצמו הוא מתילד ותינוק הוא בכל דרכיו,שמאיר פניו לו ,משחק ומדבר עמו כלשונו .צמא הנפשו של
104
תינוק לאדם זה כצמח השדה לטיפת מים בחרבוני קיץ .הוא חוזר ומתילד בחברתו ומתדבק בו בכל ליבו
ובכל נפשו .אבל חבל על זקנים-נערים ,שאינם מצויים אצלנו לרוב ,ומיום ליום הולכים ומתמעטים עד
שלא ישאר מהם גם אחד( ''.עמ' רפ''ב)
לא רק שבעלי מלאכה דומים לילדים אלא שילדים הם בטבעם בעלי מלאכה ונחנו בצורך טבעי ליצור-
''ילדים אף הם אומנים בטבעם .האומנות חביבה עליהם ועובדים תמיד ברצון -בונים ,מפסלים ופוסלים
ומציירים...וכשילד מזדמן אצל בעלי אומנות ,הוא יושב ונהנה ממעשה ידיהם ומדברי שיחם ונגינתם
והגיונם .לאחר שמעלה על דעתו את כל הכעסים ודברי רוגז ותוכחות שמגיעים לו בבית רוב ,בבית
המדרש בבית הוריו ,הוא רואה את עצמו אותה שעה כאן כאילו יצא מיגון לשמחה ,מאפלה לאורה'' ...
אחרותם של האומנים והיותם בתחתית הסולם החברתי גם היא מעמידה אותם בשורה אחת עם ילדים-
''כיהודים אצל אומות העולם ,כך היו האומנים נבזים ושפלים אצל היהודים(''.עמ' רפ''ג)
אך כמו ילדים ,למרות שפלותם החברתית ולמרות היחס המשפיל שזכו כדי להתלמד הם ''אנשים טובים,
אנשי לבב ובעלי דעת – ואביונים שמחים( ''.עמ' רפ''ד)
דמויות אלו קשורות בתודעתו של המספר בקשר ישיר עם עולם הטבע ,והשהות במחיצתם מולידה
מחשבות והרהורי יצירה .כך מתאר המספר את שלמה'לי בימי החורף יושב אצל נפחא ''נושב המפוח ,
מתלהבים הפחמים ,הברזל מתלבן וניצוצות ניתזים -ושלמה'לי אסור בחבלי קסם .רוחו טס לעולמות
מופלאים ורואה מראות יפות וצורות נאות מהרהורי ליבו .גופו כאן ,בבי נפחא ,ונשמתו שם בערבות עדן
ובמשכנות שלום ,אורה ושמחה -שלמה'לי בורא עולם טוב ונחמד למראה ומשרה נשמתו בעולמו הנאה
שברא בדמיונו''( עמ' רפ''ה); ובימי קיץ המאירים הולך שלמה'לי להירציל הנגר ,שהיו בו ''מדות בן עיר
ומידות בן כפר'' – הוא יודע ללמוד משנה וגמרא וכו' ,הוא מטפל בעופות ובהמות ויש לו כלב בביתו.
הירצל חי חיים הקרובים לטבע יש לו ''גן של ירקות ושל אילני מאכל...מטעי ידיו להתפאר'' יש לו בביתו
''ספר הרפואות'' שנמסר בחשאי למשפחתו ובו ''טבע כלמיני צמחים ודשאים ורפואתם לכל מחלה ומחלה''
כמו כן יש בבעלותו פרות בקר וסוס ''ואין צריך לומר ,שהיה מגדל כלב בתוך ביתו וזה היה כלב ישראל
היחידי בכל העיר''( עמ' רפ''ג) .חריגותו של הירצל מהנורמות היהודיות יוצרת בינו לבין המספר זיקה
מיוחדת'' -הירציל כטל המתבקש לעולם היה לשלמה'לי .שני אלה המשונים בשנים ושווים ברגשי ליבם.
אותו הדבר שהיה מקשקש בתוך שלמה'לי וממשיך את ליבו ,שלא לדעת מה הוא ומה כוונתו לאן הוא
מושכו; אותו הדבר ,שאין דוגמתו בכל היהודים הנאנחים והנאנקים ,שצר לו המקום ביניהם ורע רע לו
עד להתעלף – הוא הוא שנשמתו של שלמה'לי הריחתו ,מעשה שטן ,בהירציל הנגר''(עמ ' רפ''ג).
בעניין זה 'בימים ההם' הוא יצירה בעלת יסודות רומנטיים בולטים ,כשעיקרו הוא התרחקותו של הגיבור
מתום הילדות .בשל כך ,בשונה מדמויות ה'מופת' המאיישות יצירות אחרות( ,כמו בן דוד המשכיל
מ'האבות והבנים' או רפאל מ'בעמק הבכא' ,שהן דמויות של משכילים צעירים) ,ביצירה זאת הגיבורים
הנערצים הינם אותם 'ילדים זקנים' והם שעיצבו את חייו של המספר ''להיות לו חיי ילדות ארוכים'' (עמ'
רפ''ג).
105
.3בין דמיון לפנטזיה
אותו הרוח ,שעולה במחשבה תחילה למעשה יצירה ,הוא ראשית דרכי היוצר ...והוא הוא
הרוח באנוש ,המנגן במסתרים בכל קרביו
מספר הזכרונות
מאפיין נוסף שניתן ללמד ממנו על נטיותיו האומנותיות של אברמוביץ ,הוא יחסו לכוח המנטאלי של
הדמיון ,שיש בו שילוב של השקפת עולם קלאסיציסטית ורומנטית.
ב'משפט שלום' קובע אברמוביץ שעל הסופר להעמיד לעצמו שלושה גבולות :היגיון ,מוסר ודקדוק .אסור
שהדמיון ביצירה ישבש את הרצף ההגיוני או שישפיע השפעה בלתי מוסרית ויש לכתוב בשפה יפה
ולהמנע מסגנון ירוד .בבואו לתאר פנטזיות על הסופר לעגן אותן בתוך חלום ולא כחלק מהמציאות ,כי
אסור שיתרחשו בספרות ניסים בלתי סבירים.
הקפדה זו על ריאליזם והיגיון קשורה להאדרתו הכללית של אברמוביץ את השכל האנושי ולאמונתו
בנטייתו הטבעית של האדם להשכיל .ואמנם
בסיפורו הראשון והמשכילי 'האבות והבנים' עמדה זו
מבוטאת בבירור ומזכירה במידה רבה את התייחסותם של סופרי השכלה שלפניו 195.היא נמסרת מפיו
של הפרוטגוניסט של היצירה כשהוא עומד ב חיק הטבע'' -האדם ,אשר נברא בצלם ורוח ה' בו ,הוא לא
יוכל להלוך נגד רוחו ,נגד חייו וטבעו .לא יתכן הדבר ,כי האדם המשתוקק תמיד להיטיב מעמדו לא יתן
ליבו להבין ולהתבונן .האדם ,אשר שכל בקרבו ,לא אפונה כי יש לו גם התשוקה להשכיל ,כתשוקה זו
אצל כל החיים המהלכים תחת השמש ,לעשות את הפעולות ,שהן מתאימות עם תכונות נפשם ואבריהם.
כל אבר כפי היותו יורה על כישרון המעשה שבו .לכן האדם באשר בראשו יש מוח ,הוא כלי השכל
195
מיזס בספרו הסאטירי 'קנאת האמת' כבר הוקיע את האמונה בשדים ,ברוחות ובכישוף '' -על דרך משל האמונה במציאות
הרוחות ובכוח הכישוף ודומיהם דברי רוח לאין קץ .הדעות המשובשות האלה הסבו והולידו גם בבני ישראל מנהגי שטות
ומעשים נתעבים'' .מיזס מדגיש את הסכנות המוסריות הכרוכות בעיסוק באמונות מסוג זה '' -שמעתי מאיזה משכילים בני עמנו
וראיתי בהרבה ספרי חכמה שגדולה היא הרעה אשר נסבה לנו מהאמונה בשדים ובכישוף'' מצוטט בורסס356-355 :1991 ,
סופר נוסף שהשפעתו ניכרת כאן בבירור הוא ארטר .באוסף הסאטירות שלו 'הצופה לבית ישראל ' ,הוא מותח ביקורת נוקבת
על אמונות במלאכים מחוללי פלאות ושאר אמונות טפלות( .בגרסא אחת של ''האבות והבנים'' רישומו של ארטר ברור ,אולם
בגרסא הסופית מנדלי השמיט קטע זה ,אולי מהסיבה שלא רצה להבליט את הקשר הישיר לארטר).
וראו בעניין זה דבריו של ורסס שהצביע על זיקתו של אברמוביץ להשקפות המשכיליות בדבר האמונות המאגיות .לדעתו גם
למרות הקירבה הגדולה ליוצרים כמו ארטר ומיזס ,יש בכל זאת ביצ ירה זו נקודת הסתכלות מקורית .לטענתו ,ביחסו של
מנדלי להוויה הפולקלרית היהודית ,ניתן להבחין בנימה סאטירית המהתלת הבולטת בעיקר ב ''האבות והבנים'' על גירסאותיו
השונות ,אולם בניגוד לקודמיו ''מעיקרו הוא שם את הדגש לא על המבצעים עצמם של הפרקטיקה המאגית לגילוייה
השימושיים ,אלא בעיקר על קהל הנזקקים לה .הוא מכוון את הראייה וההתבוננות לא רק באותם רופאי אליל ובעלי שם ,אלא
בעיקר באותם אנשים ,נשים וילדים ,מבחינת חוויותיהם ותחושותיהם בעולם שבו הזיה דמונלוגית ומציאות של חולים
משמשות בערבוביה .מעשים אלה של ריפוי ושל נס באמצעותה של פעילות מאגית אינם מתפרשים כאן בגדר מקרים חריגים
ויוצאי דופן ,בחינת תעלולים ומעשי תעתועים של רמאים ונוכלים ,אלא מוצגים כתופעה שכיחה בתוך ההווי של שכבות
עממיות ,לא משכילות בעיקר ,בעיירה ובכפר''.
חידוש נוסף לדעתו הוא '' שלא כדרך האלגורית המכלילה של יצחק ארטר בשעתו נטה עתה אברמוביץ להצמיד את המנהגים
העממיים ,המתוארים על ידיו במרקם סיפוריו ,לדמויותיו האינדיבידואליות .הוא העתיק עתה את המוקד אל ההתרחשות
המסויימת עצמה של המנהג והנוהג העממי ,ושיווה לה גוון חווייתי ברשות היחיד '' .עם זאת ורסס טוען ש ''ברומן נעורים זה,
''האבות והבנים' ,עדיין ניכר חוסר השליטה האמנותית האינטגרטיבית המלאה של מחברו .הוא לא רק מתלבט באיזון בין
הטקסט הנראטיבי ובין החומר האפיסטולרי ופרקי היומן המשולבים בו ,אלא משתדל ,וזאת לא תמיד באותה מידה של הצלחה ,
להטביע את חותמו האמנותי על החומר הפולקלורי ההיולי השופע ,הניזון מחוויות ילדותו ומהתבוננותו במציאות היהודית'' .
ורסס תשנ''ו 1996עמ' 14
106
וההיגיון ,הנה הוא משתוקק מטבעו לעשות תפקידו – להשכיל ולהגות ולחשוב מחשבות
( ''.עמ ' ט ''ו)
דמיונות שווא שהם תוצאה ישירה של הבערות היהודית יוצרים עיוותים בחשיבה היהודית שתוצאותיהם
196
מתפרטים לאורך היצירה כולה דרך גלריה רחבה של כזבנים.
עם זאת אין אברמוביץ שולל לחלוטין את פעילות הדמיון והיא מוצגת גם כפעילות ברוכה ,שרק אנשים
שאינם נגועים בחולי היהודי ,נחנו בה .כך המשכילים שב'האבות והבנים' שוגים בדמיונות'' -משכילי הדור
ההוא הם 'הלמד וואוים' שבהשכלה .למראית עין היו יהודים פשוטים ככל המונם בלשונם ומעלליהם,
אבל אל אלוהים אך הוא יודע הגיגם ואת כל הנעשה בקרב ליבם! בהגיגם בערה אש -אש אהבה לכל
יושבי תבל ,כל בני אדם אחים… צפו באספקלריה של דמיונם עולם חדש בתחילת יצירתו ,עולם חסד
ונאה ברוב פלאות – ונפשם מאמנת ומצפה :לא יארכו הימים ואורות מאופל יצאו ,למזל טוב ,הארץ כגן
עדן תהיה לדרים עליה ,במרום ילמדו עליהם זכות ויזכו כולם במהרה לישועות ונחמות… המשכילים
הראשונים האלה היו לאגודה אחת והיו באחווה ורעות כחסידיו של רבי אחד ,אלא תחת משקה שתו בצמא
דברי נביאים ודברי שיר ,משל ומליצה של בעלי לשון בזמנם ,והיו כשיכור עברו יין משיחה נאה ומפני
כל שוטה בחרוזים ( )...בימים ההם ,עדיין לא ידעו דרך השכלה הכבושה בזמן הזה ,עדיין לא הבינו מה
שילדינו הזקנים המחוכמים מבינים עתה -שיפה שעה אחת של חיי בשרים מכל קורת רוח ותענוגי נפש;
שלא ניתנה תורה אלא לעשות בה סחורה ,ומיטב המליצה חרוזה או פשוטה היא הפרוטה ( ''.עמ' קפו-ז)
למרות האירוניה המחוייכת המופנית כאן להתלהבותם התמימה של המשכילים עדיין ניתן לחוש פה
הערכה לשאיפותיהם .הגעגועים לעולם של גן עדן נראה ''באספקלריה של דמיונם'' המעורר יצירתיות
ואף משמר את ילדותם מפני קטנות המוחין של היהודי הכלכלי.
ביצירה זו אברמוביץ אף העמיד סצינה 'חיובית' של אדם חולם בהקיץ .ר' אברהם החסיד המבקר בביתו
של רפאל המשכיל חווה חוויה רוחנית המונעת על ידי הדמיון '' -הירח משגיח מן החלון לתוך בית רפאל
וקו של זהורית רחב מתמתח ממנו על רבי אברהם מיד כשבא בפתח .זהרי זהב מפזזים ועולים על חזהו
וצווארו ומתרפקים על ראשו וזקנו .פתחי ליבו מאליהם נפתחים ומיני הרהורים משונים מתרגשים ובאים
ומתהוללים בו(''.עמ' רכ'ו) פעילות זאת נתפסת כחיובית ,מפני שאינה נחלתו הבלעדית של היהודי החסידי
אלא גם רפאל ,המשכיל האידיאלי ,חווה חוויות דומות'' -גם אני יושב פעמים כך ונהנה מזיו הירח ...בקו
אור זה אראה לי סולם מזהיר מוצב ארצה וראשו בשמים ,והרעיונות כמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו,
הלב מרגיש ומקשיב כאילו נשמע לו שלום ממרחק ,ממרחב י-ה ,ממקום מולדת שם מאז ,מראש מקדמי
196
דעה זו מוכחת על ידי סמיכות פרשיות בין שתי סצינות בסיפור :טכס מיון הספרים של שמעון הנער המשכיל והליכתה של
אימו להעזר בקסמיה של המכשפה הצועניה .
בפרק י' א שרה פוגשת את חנה הבלנית המספרת לה על הצועניה המכשפה ועל קסמיה וניסיה ,ומפתה אותה להיוועץ בה כדי
להשיב את בנה .היא אמנם מעודדת את רוחה על ידי סיפורי נפלאות אך משלבת בתוכם השמצות על שכנותיה'' :תפיח לה עד
כה ועד כה כזבים ותוציא דיבה על שכניה ,.על רעותיה ועל מיודעיה ,ושתיהן תחלנה לקלל את שונאיהן קללות נמרצות'' (עמ'
כו) כזבן נוסף המנצל את התמימות של חסידיו הוא ה'ישיש הכזיבי' .בעזרת סוכנו המושחת הוא גובה כספים תמורת שירותיו
הכוזבים עבור אומללים ונדכאים המתדפקים על דלתותיו .גם המלחמה נגד הקמת בתי ספר ממלכתיים ללימוד ''ספר ולשון עם
הארץ '' מוצגת כמלחמה כוחנית של ''פרנסי העדה'' שחוששים למעמדם .אלו אינם בוחלים בשום אמצעי כדי ''לעשות אזנים
להבערות ,להחזיק בה בחזקה ולהריע בחצצרות על ההשכלה ודורשיה'' .הם מוכנים לרמות ,לתת שוחד לפקיד הממשלה,
ואף מכפישים בכוח ואלימות את שמו של מי שעלול לסכן את מעמדם.
התנהגותו של שמעון הנער הצעיר העוזב את ביתו מוסברת על רקע זה ''…אבל איך נוכל לשמור מצוות ה' לאהבה וליראה
אותו מבלי השכיל באמיתו מבלי הביא לבב חכמה ,להביט אל פועל ה' ולהתבונן במעשיו וברואיו הנפלאים והגדולים ?… אין
נפשי אליהם ,אל מאשרי העם האלה ,ההולכים וחשכים ואין נוגה להם…'' ( עמ' כ ''א)
107
עולם .הוא חולם לו וחוזה חזיונות לא ברורים ,כחזיונות נשכחים ,עתיקים מעולם מימי קדם ,הוא נכסף
ומתגעגע והומה ואינו יודע מה…הלא יודע אתה ברגשי לבבך ,רבי אברהם ,כוונת הדברים האלה ,שאין
לבררם באר היטב ''.בתוך כך המשכיל מגלה ,שיש לו הרבה מן המשותף עם החסיד והוא מעריך אותו על
עולמו הרוחני העשיר '' -אני אומר תמיד ,שפייטן אתה וחסידותך פיוטית ,נמלצה מאד .חסידות טהורה
מרוממת את הרוח מחממתה ומלהיבתה כיין המשומר ,עתיק וטוב ,ומנשאת נשמתו של אדם מעלה מעלה
לעולמות עליונים ,שיש בהם קדושה ומנוחה ,אושר ותענוג ונעימות נצח…'' (עמ' רכ ''ו) .אך הזדהות זאת
אינה מלאה ,ישנו קו אחד חשוב המפריד ביניהם ,והוא שהמשכיל אינו מסתפק רק בהארה המיסטית אלא
נעזר גם בהשכלה המיוצגת על ידי אור הנר .כאשר רפאל רואה את ר' אברהם יושב בחושך כש ''קו של
זהורית '' מגיע אליו מאור היר ח ,הוא פונה אליו ושואל ''למה אתה יושב בחושך?'' ולתשובתו של ר'
אברהם'' -גם בלא נר טוב לי ,הירח יגיה חשכי'' מעיר רפאל '' -כל זה הוא טוב מאד ,אף על פי כן להדליק
נר אנו צריכים'' .בכך מביע את דעתו לפיה יש אמנם עוצמה אמיתית בעולם ה דמיון הרומנטי ,אך עדיין יש
להדליק את נר ההשכלה והפכחון.
197
ב'בעמק הבכא' מציג אברמוביץ את יחסו המורכב לפעולת הדמיון .מצד אחד הוא מבקר את שגייתם של
היהודים בדמיונות ולועג לאמונתם ב ''טבעת המופת'' '' -אין עצה ותחבולה אלא טבעת המופת לבד .ווי לן,
ווי לן! אין מחיה ,אין פרנסה ,ואפילו אם יהיו תוקעים ומתריעים על צרותינו לא יועיל כלום .לחיות בזמן
הזה אי אפשר אלא בניסים ונפלאות'' .בריחה זו לעולם הזוי
מצטרפת לציפיי ה ל משיח שיפתור את כל
מצוקות העיירה היהודית .נציגיה האופייניים של בערות זו הם הווכחנים הנלעגים
בריל ולייזי ר שכל
גבורתם היא בפיהם וש ''נחה עליהם רוח גבורה והם נכונים לשאת קשת וחיצים ולבוא לעזרת ה'
בגיבורים( ''.עמ' קנ''ו)
עם זאת יש להבחין בין יחסו של המספר לפעילות המנטאלית של הדמיון לבין הבקיעה בהזיות דמיוניות
אודות כוחות מאגיים .על כך מעידה סצנת החלום הקולקטיבי של בני העיירה .הסצנה מעמידה תפאורה
המעוררת ציפיי ה לחוויה של התעלות רוחנית כשבני העיירה יוצאים ליהנות מאור הירח המלא .אולם
קרני האור של הירח הבוקעים מבין בתי החומר אינם מבקיעים את לב החומר של היהודים .הגברים אינם
מצליחים להתעלות מעל לקיומם השפל
ושיחותיהן הבטלות של הנשים נשמעות כהד לקולות ה עולים
מקיבתן של הפרות .הגברים מביטים כלפי מעלה ,לשמים ,אך אינם חווים את האינסופיות של ''שמי
שמים'' או של ''גבהי מרומים'' ,הסתכלותם היא מסחרית
'יהודית' והם ''מפקיעים את השערים (שערי
שמים) ומורידים עד הדיוטא התחתונה שויים של הכוכבים במקח וממכר ''.חלומות אלו אודות הצלחה
חומרית ,דבר אין להם עם ה פעילות היוצרת של הדמיון .לא מקרי הוא שיציאתם מבתיהם מתוארת
''כנמלים מחוריהם'' .אין הם מצליחים לראות מעל לקיום הקטן של חייהם ,וממילא אין כאן אחווה
אמיתית אלא כל אחד דואג לעצמו( .עמ' קנ''ח-קנ''ט)
197על השימוש ב'נר' ככינוי לחכמה 'חיצונית' ראו דבריו של ר' יונתן אייבשיץ ''-ונראה כי שבעה נרות הם שבעה חכמות ,כי
ידוע כי חכמה היא מכונה בשם נר ,חכמת אדם תאיר פניו ,ושבעה נרות הם חכמת חיצונים ,ונר מערבי היא חכמת תורתינו
הקדושה ,שכינה במערב ,וכל החכמות משתלשלות מתורתינו ומשם מקורם ושמה ישובו ,כי כולם הם נערות המשרתות את
המלכה ,כמ"ש הרמב"ם [אגרות הרמב"ם פאר הדור סמ"א] שהם לרקחות ולטבחות ,וכולם צריכים לתורתינו''
(אייבשיץ,יהונתן ,יערות דבש,ירושלים,תשד"מ ,כרך ב ,דרוש ז )
108
עם זאת הפנטזיות אודות 'טבעת המופת' ,כשהן מוצגות מתוך תודעתו התמימה של הירשלי ,זוכות
להערכה חיובית .בתחיל ת היצירה ,אמנם ,המספר לועג ל
הירשלי המושפע מהאמונות הטפלות של
הקולקטיב היהודי '' -רבונו של עולם –היה אומר בליבו – תמה אני למה כל אדם מישראל ,בני בריתך,
לא יזכה לטבעת מופת זו! לשעבר ,כשרצית ,הרי נתת לעמך בני ישראל מן במדבר ,ועופות שמנים פרחו
מאליהם לתוך פיהם ,וכו'…'' הירשלי כשאר אנשי הקהילה קורא ספר ים הבזויים בעיני המספר כמו-
'מפעלות אלוקים' או 'תולדות אדם' ש ''כולל ים פעולות ונפלאות גדולות '' ,גם הוא מנסה להיות רואה
ואינו נראה או להוציא יין מכותל ומאמין שנסיונותיו לא צלחו כי ''הכשילו השטן'' .עם זאת המספר מ גלה
הבנה ל צורך הנפשי שלו להישען על אמונות אלו שכן '' -כל ימיו היו ימי צער ועוני'' ,ו'טבעת המופת'
מפצה אותו על כל החסכים שהחיים היהודים כופים עליו :רעב ,קשיי לימוד ב
'חדר' ולימים ''צרכים
אחרים'' בדמותה של ''מטרוניתא ,בת מלכה נאה'' .בכך הזיותיו של הירשלי הן הפנמה והמשך של
מסורת מעוותת וחלק מחינוכו היהודי ''-העניות והשפלות והבטלה והייסורים מרגילין את האדם לתקוות
ודברי הבאי ,שלא כדרך העולם .אדם ,כשהוא נתון בצרה וחייו חיי צער ,מצפה לישועה על פי נסים
ונפלאות .ומי כהיהודים הקבציאלים עניים ושפלים ומדולדלים בכל הארץ? צרות ופגעים יש להם רב,
כל מיני פורעניות ,ברוך השם ,ופנאי הרי גם כן יש להם ,מאין עבודה ועסקי פרנסה ,ולפיכך אין כאן
תמיה כלל אם במשאלות ליבם המופלגות ובריבוי הגדותיהם המשונות עלו למעלה ואין כמותם בכל באי
עולם ,מספר צרותיהם היו משאלותיהם ''...אין להאשים את הירשלי בשל אמונה זו שכן
''זו הרי למד
מפי השמועה וקבלה היא לא גם מאביו ,ואבא הרי יודע ...והרי כל הדברים מה למעלה ומה למטה – בגן
עדן ובגיהינום ,וכל המעשיות על בעלי שמות ושדים ומכשפים וכיוצא בהם ,ממי קיבל אותם אם לא
מאביו עכשיו אם יהא כופר ,חס ושלום ,בעיקר זה ש 'אבא יודע' ,היאך יתקיימו כל אלו הדברים המסורים
לו ,ויהדותו מה תהא עליה?! ( ''...עמ' קנ''ז-ח).
אף על פי כן יש הבדל
עקרוני בין הירשלי לבין היהודים ה
מבוגרים ,כי הוא מצליח לתרגם הזיות
אסקפיסטיות לאנרגיה יוצרת .עבור המבוגרים המחשבות על טבעת המופת הן
''-תקוות ודברי הבאי'' ,
ואילו עבור הילד הן מופיעות ב ''אספקלריה של דמיונו'' (אותו מטבע לשון ששימש את המספר בתיאור
האוהד של המשכילים ב'האבות והבנים') .בשל כך יחסו של המספר אל חלומותיו של הירשלי הולך
ונעשה חיובי יותר במהלך היצירה .ראשית ,הם מוצגים כפרי חשיבה עצמית השאובה מתוך הטכסטים
האגדיים שהילד לומד בכוחות עצמו ולא
מהקשבה לשיחותיהם המופרכות של המבוגרים ; שנית ,את
מקומם של ספרים איזוטריים כמו 'אבקת רוכל' או סיפורי נפלאות המסופרים ברחוב ,ממלאים מדרשי
חז''ל שאליהם רוכש אברמוביץ כבוד רב ; ו שלישית ,הפנטזיות שלו עדיין מוצגות כ קשורות לסיפוק
צרכים פיזיים ,אך בצידם מופיעות גם כמיהות אחרות ,רגשיות ורוחניות יותר.
פעולת הדמיון מוצגת
כחוויה אינטימית ,אישית המשוחררת מ דפוסי מחשבה מקולקלים שעברו בירושה ,והפועלת ככוח מרפא -
''חסר וכפן ,גלות ונדודים – כל אלה ביחד גרמו לו ברוב הימים ,שיהא מעמיק ונכנס לפני ולפנים בחדרי
ליבו ,כשבלול זה שמתכנס לתוך קליפתו ,מתבונן ושוגה ברוב מחשבותיו תמיד .שם ראה את עולמו
לפניו ,ועולמנו ,עולם עשיה זה ,היה לו כלוב צר ,שהעוני תופסו בו בזרוע ואינו מניחו לשאת ראשו
ומזכירו בכל שעה שהוא חלש ,דל ושפל ובזוי מאד ,ואין לפניו אלא צרות וכל מיני פורעניות .התחיל
109
בורא לעצמו בתוך נפשו עולם נאה ברוב פלאות וגן עדן בתוכו עם כל ראשי בשמים ותענוגות בני אדם,
נהרי נחלי דבש וחמאה -עולם שבו השמים נפתחים וכרובים ובני אלוהים נשקפים ממעל ,מאירים פניהם
ומזמרים שירי ידידות :תקווה טובה ותנחומים ,אהבה וחסד ורחמים .שם עונג ומנוחה ורוב שלום ,רוחו
מרחפת חפשי במרחב יה -והחיים טובים ונעימים .חומר לבנין עולם נפלא זה היו מספיקים לו מדרשי
אגדות ומעשיות ,חדשים גם ישנים ,שבאו לו בכתב ובעל פה('' .עמ' קע''ו)
יש לשים לב שהביטוי ''מפסיק ממשנתו '' שמנדלי משתמש בו לרוב כדי לה עמיד את הניגוד בין עולם
הלימוד היהודי לבין עולם הטבע ,מופיע גם כאן במחשבותיו של משה'לי ,פטרונו של הירשלי '' -משה'לי
דעתו לא היתה נוחה מהירשלי ,שהוא מפסיק ממשנתו והוגה בדברים אלה '' .ההקבלה בין הטבע והדמיון
כשני דברים הנוגדים את לימוד המשנה ,יוצרת זהות ביניהם ,כשנטישת הלימוד
לצורך התבוננות בנוף
כמוה כפעילות יוצרת של הדמיון ,ו שניהם נתפסים כ מימושו של כוח טבעי .כך בהמשך הסיפור חוזר
הירשלי להגות בטבעת המופת וממשיך ל התפלל שגם בחייו יתחוללו ניסים ,אולם הפעם אופיים של
כמיהותיו מעודן אף יותר .אין הוא מבקש רק למלא צרכים אלא לממש ערגה נפשית .האמונה הטפלה
ב'טבעת המופת' הופכת לאנרגיה רוחנית הפותחת עולמות;
הסיפורים שעליהם גדל ,ה ופכים לוודאות
קיומית ,והוא עצמו זוכה לחוויה שרק אנשי רוח נבחרים זוכים לה '' -הניסים הללו שנעשים לבני אדם כל
הימים ,והאגדות האלו ,היאך הקדוש ברוך הוא עוזר דלים ומגביה שפלים ,היו מנחמים את הירשלי
בשעת דחקו ומנעימים את חייו המרים .המעשה ברבי שמלקי שכבר היה לעולמים ,זכרונו בא לפניו
והאמין בו באמונה שלמה .אצל הירשלי מתחיל ובא אותו הפרק ,שהוא שעת האביב בחיי אדם; שעה,
שתנץ האמונה ותפרח התקווה ומקור אהבה נפתח; שעה ,שהדמיון ישגיב בכוחו ואין דבר יקשה ממנו;
שעה ,שהנפש מתגעגעת ותפילה זכה לאלוהי מרום עולה שלא מדעת מקרב לב; שעה ,שבוכין פעמים
בחשאי על המיטה בלילות -והבכיה נעימה ,נעימה מאד.אביב זה לאו כל אדם זוכה לו .הרבה בני אדם
אביב חייהם עכור וזיקין וזוועות ורוחות רעות מנשבות בו ,וזה של הירשלי אינו מצוי אלא אצל אחד מני
אלף – אצל אנשי רוח ,בחירי יה( ''.עמ' קע''ח)
198
תפיסה זאת של הדמיון כפעילות רוחנית זוכה לפירוט ב'מספר הזכרונות' ,בו מתייחס אברמוביץ למקורה
הטרנצדנטלי .רוח זאת מתלבשת בטבע והיא מעניקה לאדם את הכוח ליצור ,והיא אינה אלא''קול נגינת
סתרים המתלבש בדברים'' (שהוזכר לעיל חלק ראשון ,ג '' ,)4והוא הוא הרוח באנוש ,המנגן במסתרים
בכל קרביו – על העצבים ומיתרי נפשו מעירם ומעוררם לפעלם ,ממנו רגשי לב ,ועל ידם מחשבותיו ,וכל
מעשיו ,טובים ורעים ,קלים וחמורים ,עצובים ושמחים נעשים על פיו .לפום נגינה המעשה ,כשם שנוגנים
כך מרקדים -הוא 'הרוח ממרום' ' ,רוח הקודש' ,הוא ה'בת קול' המפוצצת בקרב החוזים ובעמקי נפש
המשוררים ,וקול נגינת סתרים מתלבש בדברים ויעבור פיהם .וגם בני אדם הדיוטים כנגן הרוח על
198ואמנם ורסס הבחין בכך ש ''הנימה האירונית המופנית לאנשי העיר אינה שלטת בתיאורי הנטייה של הירשלי לעולם של
דמיון ומעשי אגדה'' .הוא הסביר ש ''כפל מסלול זה בהערכת עולם האגדה ב''בעמק הבכא'' עשוי להתפרש גם מפאת הרשמים
האישיים של המחבר עצמו המשוקעים אף ביצירה זו'' .להוכחת דבריו מסתייע הוא בציטוט מתוך ''רשימות לתולדותי''
המביעות רעיונות דומים .כמו כן ,לטענתו ,חוויות האגדה של הירשלי הן ''פרי אותו מתח מתמיד שבין חוויות יסוד של
המחבר עצמו בילדותו ,של נהיה אחר קסמי הדמיון הפיוטי התמים ובין המשימה התוכחתית שהציב לעצמו .הספר ''בעמק
הבכא'' לגילוייו הנוסחאיים הופך לפרקים לבמת חיזיון של התגוששות שבין שני הרצונות הללו…'' ורסס24 :1987 ,
110
עצביהם יפתחו פה מדעתם ושלא מדעתם וירונו מטוב לב או מכאב לב ,בקול רם או בחשאי ,בקול דממה
דקה בעלמא( ''.עמ' שע''א )
היוצא מכל זה הוא שאברמוביץ מבחין בין שני סוגים של פעולת הדמיון .סוג אחד קרוב יותר ל'הזיה' ,הוא
האחראי ליצירתם של סיפורים דמיוניים המבוססים על סיפורי הצלה מאגיים ,והוא מגונה בעיניו;
אולם
הסוג האחר הוא כוח יוצר המופעל על ידי הארה שמיימית והוא נשגב בעיניו .ביסודו של הראשון עומדים
החושים הפיזיים ורצון אינפנטילי להגשימם ,ואילו ביסודו של זה האחרון עומדים הנפש ורצון ילדי
לספקו; הראשון עוסק בתאווה ,האחרון ב תשוקה; הראשון מנוגד לטבע ומעוותו ,האחרון הוא פרי של
הטבע ומרומם אותו; הראשון משתק וכובל ,ואילו האחרון מעניק חיות וחרות.
כך שילב ,למעשה ,בין תפיסה רציונאליסטית התובעת מהאדם להמנע מאמונות טפלות לבין תפיסה
רומנטית המאדירה את פעילות הדמיון.
199
ב .ז'אנרים ומקורות השראה -בין קלאסיציזם לרומנטיקה
סקירת הז'אנרים המשמשים את אברמוביץ מציירת אף היא תמונה מורכבת ביחס להשתייכותו
האומנותית .ניתן לחוש במורכבות זו דווקא ביצירות שבמבט ראשון ניתן לסווגם סיווג ז'אנרי חד משמעי
– כמו 'בעמק הבכא' המשתייך לכאורה באופן מובהק ל'רומן הסנטימנטאלי'; 'מסעות בנימין השלישי',
שעל פי כותרתו ומבנהו נראה כ'רומן פיקארסקי'; ו'סוסתי' ,המצטייר על פי כותרתו והמוטו המלווה אותה
כ'אלגוריה' 200.אולם ממבט שני עולה שהן חותרות תחת הכללים ה'זאנריים' עצמם כפי שנראה להלן.
201
199בעיקר מהדהדות כאן גישותיהם של הרדר ושילר .הרדר בתחילה חזר על תפיסתו של קאנט את פעולת הדמיון כמקשרת
בין החושים לבין האינטלקט ,אולם מאוחר יותר ראה בדמיון כישור שבכוחו לחשוף את האדם להבנה דתית ,ליצירת
קוסמולוגיה אמיתית שתטהר את נשמתו .הרדר האמין שבמעשה היצירה הבא מכוח הדמיון האדם נעשה שותף לבוראו.
לדעתו ,כוח זה מבטא את הדברים הטמונים בתוכנו ,שהיו גלויים לפנינו בעבר ,ובנוסף לכך הוא גורם להתהוותן של צורות
שאף פעם לא נראו לנו .שילר ,שנמשך גם לעולם השירה וגם לעולם הפילוסופיה ,ראה בדמיון את פיסגת הכישורים
האנושיים .לדעתו ,הדמיון יוצר קשר בין שני יסודות המרכיבים את המבנה הפסיכי של האדם .המרכיב האחד הוא זה של
עולם החומר והחושים הנמצא מחוץ לאדם ,והמרכיב האחר הוא מה ששילר קורא לו ה''פורמאלי'' ,והוא אחראי לפעילות האני
בתחום הרעיונות והצורות המופשטים .הראשון קשור לחושים האחרון קשור לשכל .הדמיון הוא כוח מתווך ,הוא יוצר
הרמוניה בין שני מרכיבים אלו ,בין החושים ,הרשמים והתשוקות לבין הרעיונות השכליים( .הסבר זה מתייחס למה ששילר
מכנה Spieltriebשהוא כוח הדמיון היוצר והוא הדרגה העליונה של כוחות אחדים המרכיבים את הדמיון בכלל).הדמיון
מעניק ראיית עולם רחבה יותר ומשפיעה על החוויה האנושית כולה .בעזרת הדמיון ניתן לבנות את ההרמוניה שאבדה לאדם,
ובכוחה להחזיר אותו לטבע ,לגן העדן האבוד.
גם קולרידג' רואה את הדמיון ככוח מפשר בין הפכים ומיישב סתירות .קולרידג' הבחין בין שני סוגים של דמיון :ראשוני
ומשני .הראשוני ראה ככוח חי ,המאפשר חזרה של אקט היצירה האינסופי בתוך הנפש הסופית .הדמיון המשני ,הוא הד
של הראשוני .שניהם הם בעלי איכות דומה ,ונבדלים זה מזה רק בעוצמה ובצורת תפקודם .הדמיון מפרק ,מפזר ומנתק על
מנת ליצור מחדש.
בעניין זה הבחנותיו של בלום רלבנטיות במיוחד .הרולד בלום הרחיב ופרש את הגדרותיו של אברמס את הרומנטיקה וביקש
להעמיד עקרון מרכזי המאחד את הבחנותיו של אברמס .לטענתו ,המאפיין המרכזי של הרומנטיקה הוא שאיפת הגאולה (
)questשאינה אלא אחדות בין אובייקט לסובייקט ,בין הנפש לטבע .תפקיד האמנות ובעיקר של זו הסימבולית היא לאפשר
סינתיזה זו .כך הביקורת של קולרידג' על דקרט ולוק נבעה מהתעקשותם להפריד בין נפש למציאות ,מה שיצר עולם של
פירוד ושל קיום אקראי .במקום עולם חי ידידותי ציירו אוסף של חלקים קטנים שאינם ניתנים לחלוקה( .אטומים בודדים
בתחום הפיזי או אטומיזם רעיוני)הנמצאים בתנועה חסרת משמעות .עבור הרומנטיקאים עולם מפורק זה ,שבו אפילו הסובייקט
האנושי מנוכר לכל דבר ,נתפס כעולם בלתי נסבל .לכן ,לטענת בלום ,המשימה המשותפת לכל פילוסוף ומשורר פוסט קנטיאני
היה לחבר שוב בין סובייקט לאובייקט ובכך להחיות את הטבע המת ,להשיב לו קונקרטיות ,משמעות וערך אנושי ,וכן להחזיר
את האדם לעולם שנהיה לו זרעל פי Bloom,1970 pp.82-83
200בחרתי להתמקד ביצירות אלו ,משום שנדמה שיש בהם יסודות הניתנים לסיווג חד משמעי ,אך בדיקה מקיפה מגלה שסיווג
זה אינו פשוט כלל ועיקר .לא הכללתי כאן דיון על 'ספר הקבצנים' מפני ש אדון בו בהרחבה בחלק השלישי של עבודה זו תוך
התייחסות למאמרו המקיף של דן מירון העוסק ב שאלת סיווגו הז'אנרי .הוא הדין ביצירה 'בימים ההם' שאף הוא יידון בהמשך.
111
הכותרת 'מסעות בנימין השלישי' מעוררת ציפיה ליצירה פיקארסקית 202ואכן דומה ש ב'מסעות בנימין
השלישי' נוכחים כל מרכיבי הפיקארסקה.
203
בנימין ,גיבור היצירה ,חי במציאות כאוטית של עוני
ובערות ,הוא יוצא למסע נדודים וסובל ממפגעים בדרכו .הוא מבקר בערים שונות ומסתבך עם יושביהן
עד שהוא נחלץ מהם ועובר הלאה .ביקוריו בערים אלו חושפים את אוזלת ידם של היהודים ,את בערותם
ואת הפרובינציאליות שלהם .כמו כן הסיפור מדווח על ידי שני מספרים – בנימין המתאר ביומנו את
חוויותיו 204,ומנדלי מוכר ספרים (גם הוא נווד אלא שהוא הינו משכיל היודע לכתוב) שהתגייס לתרגם,
לקצר ולערוך מלשונות 'בריטניה ואשכנז' את ספרי מסעותיו של בנימין .בתוך כך הוא כביכול תומך
בגוזמאות של בנימין ושותף לאשליה שלו ,אלא שהקורא מבחין שבדרכו האירונית מפריך הוא את
הגוזמאות של בנימין וחושף את תלישותו מן המציאות .כל דבריו של בנימין מצטיינים ,כביכול ,בנימה
חקרנית שיש בה רטרוספקטיבה ,של מי שכבר בגר ,מתבונן ממרחק על משוגות ילדותו ומבין את צרות
אופקיו .אולם בטכסטים אלו אין כל הכרה אמיתית במופרכות ם של התיאורים אלא רק המשך והרחבה
201
עניין זה שייך לדיון עקרוני במושג 'זאנר' .בביקורת הפוסטסטרוקטורליסטית מושג זה עבר דה-מיסטיפיקציה ,הקוראת
להמנע מהגדרות אסנציאליות .הפוסטסרוקטורליסט ינסה למצא הגדרה שאינה תלויה בכוונת הסופר ,או באפקט שיש לכתיבה
על הקורא ואף לא במציאת גרעין יציב של משמעות החבוי בטכסט .על פי גישה זאת ,ז'אנר נתפס ,אם כן ,כתוצר של שיח,
וכאסטרטגיה חשובה בשאיפת הטכסט לאמת .ומכאן ההתנגדות לכל טכסונומיה והמרתה בתפיסה הרואה כל טכסט כ'רב ז'אנרי'
המכיל מערכת דינאמית של מרכיבים .על פי Madsen. 1994pp. 7-27
202ואף הוצגה במילון של אוכמני כדוגמא המובהקת ביותר ליצירה פיקארסקית בעברית( .אוכמני ,עזריאל ,לקסיכון מונחים
ספרותיים ,ספריית הפועלים תשל''ז ,כרך א' עמ' )43
203
אמנם ז'אנר זה לבש ופשט צורות ותכנים ,והתאים את עצמו לתקופות ולתרבויות שונות מאז הופעתו הראשונה באירופה
של המאה ה ,16אך בכל זאת ניתן להצביע על כמה מאפיינים מרכזיים שנשמרו בהופעותיו השונות והמאפשרות סיווג יצירות
מסויימות כפיקארסקיות.
המאפיין הראשי והמאחד של יצירות אלו הוא ,שיש בהם גיבור מנותק מסביבתו היוצא למסע נדודים ,עובר בין פונדקי דרכים,
ומתמודד עם תנאים פיזיים קשים .לפני יציאתו למסע גיבור זה חי בדרך כלל במציאות כאוטית ונתון במצוקה חברתית
וכלכלית ,אולם הוא אינו נגאל ממצוקתו ,שכן במהלך מסעו הפיקארו נופל קרבן למפגעים שונים ומשונים ,שרק בזכות
ערמתו ויכולת ההסתגלות שלו הוא שורד .היצירה בדרך כלל מעוצבת כמערכת אפיזודות שבהם הגיבור שואף לתכלית
מסוימת ,וברגע שהוא חושב שהוא כמעט מגיע לתכלית זו ,משהו משבש את תכניתו ,ועליו להתחיל מחדש .מבנה זה יוצר
לרוב אפקט קומי .דמותו של הפיקארו עברה אף היא גלגולים שונים במהלך הדורות .הוא התחיל כצאצא בלתי מכובד של
גנבים וזונות ,בעל ייחוס מפוקפק ,שנאלץ לעזוב את הבית בגיל צעיר בגלל עוני ורעב כדי לשפר את מצבו .מטרתו הראשונית
הייתה לשרת את עצמו ,אך בסוף נמצא הוא משרת אחרים .הוא ניסה להתערות בחברת אנשים בעלי אמצעים וכבוד,
ובאמצעות ניסיונות אלו רכש הבנה של טוב ורע שלעיתים הותאמו לצרכיו .במהלך התפתחות הז'אנר הגיבור הפך להיות
יותר הרפתקן ,והוריו נעשו מכובדים יותר .מוצאו המפוקפק פסק מלהיות מוקד ,ואת מקומו תפסה החברה כעניינו העיקרי של
הסיפור .מעורבותו של הפיקארו בפשע נועדה לעיתים לשרת את רצונו של המחבר המובלע לחשוף חוליים חברתייםהמספר
בסיפור הפיקארסקי הוא בדרך כלל מספר גיבור המוחזק כבלתי מהימן ,והקורא מבין שהמציאות המתוארת עברה סינון
בתודעתו הבלתי מפותחת .לעיתים הסופר ירמוז לחוסר מהימנותו של הגיבור ,אך יעשה זאת תוך כדי שימוש באותן מערכות
מנטליות המשמשות באוטוביוגרפיה האמיתית .הרומן הפיקארסקי מפגיש את קוראיו (באמצעות הגיבור הנודד) עם פנורמה
של דמויות ,ומאפשר לסופר להציג את התרבות ואת הערכים של תקופתו.הפיקארו בדרך כלל יגיע בסיום מסעו למסקנות
אודות חייו ,במקרים מסוימים הוא ילמד שעליו להפנים את הערכים המעוותים של החברה כדי לשרוד ,ובמקרים אחרים ערכי
החברה מוצגים כערכים הראויים לחיקוי והפנמתם על ידי הגיבור נתפסת כמעשה נכון ומוסרי .קריאות חתרניות
פוסטמודרנסטיות ראו בז'אנר זה משהו שבו הוידוי החילוני והסאטירי מערער את האמונה העיוורת ביציבות הקיום ובכוחם של
הסמלים לייצג את המציאות .זו הסיבה לכך שהשפה בפיקארסקה מתגלה כגורם חוצץ בין בני אדם וכמסרסת משמעות .הגיבור
הפיקארסקי אמנם אינו מערער את תפיסת ההיראכיה החברתית הנתונה ומבקש לעלות בה באמצעות תחבולותיו ,אולם,
למעשה ,באמצעות ההעמדה של הגיבור הבלתי משוכלל כמספר ,מפריך המחבר המובלע את תקפותה של היראכיה זו .הפער
שבין השקפת המחבר המובלע לבין המספר המתוודה על הרפתקאותיו והמתהדר בגדולתו יוצר אירוניה .לעיתים יעמיד הסופר
מספר מתווך בין המספר גיבור לבין קוראיו ובכך יחשוף את 'תחבולות הטכסט' ,שכן הוא משתף את הקורא בשיקולי הכתיבה
ומראה את הכותב בזמן עבודתו ,כך שהקורא חש כיצד הוא בורר מציאות אחת מתוך מכלול תיאורים.וראו דיון מפורט בעניין
זה ראו ב Wicks,1974:240-249 ;Sieber,1977:5-12 ;Bjornson, 1977:3-21לוריא44-42: 1977,
204על ילדותו וצרות אופקיו בבטלון (עמודים נ''ח-נ''ט);על הבריחה של הרב מהנערים הקטנים (עמ' ס'); התרשמותו מצלמונה
(עמ' ע''ג-ע'ד); בנהר בכסלון (עמ' פ')
112
שלהם .גם מנדלי ,המספר המתווך ,משתתף עם בנימין ביצירת אשליה ,ואינו סותר אף דבר מדבריו של
בנימין .יחסו ה'רציני' של מנדלי לטכסטים המגוחכים של בנימין והכתיבה הפסבדו מדעית של מי
שכביכול משלים את הפרגמנטים החסרים ,מגבירים את האירוניה.
עם זאת ,בניגוד לפיקארסקה הקלאסית הדמויות ביצירה זו אינן דינאמיו ת ,ההרפתקאות אינן הרפתקאות
של ממש ,אין בה מאבקים הרואיים ,והגיבורים אינם מפעילים תחבולות כלשהן .גם תנועת הדמויות
ממקום למקום אינה נקבעת לפי רצון להתקדם ליעד גיאוגרפי מסוים אלא מתוך רצון לברוח מפני גורמים
המאיימים על קיומם .בכל מקום שאליו הם נקלעים ,דמויות מסוכנות רודפות אחריהן ,שאינן אלא
פרויקציה של חרדה עמוקה ופנימית ,שהיא הינה ,למעשה ,המניע היסודי לכל המסע( .עניין שיידון
בהרחבה בחלק השלישי של עבודה זו).
גם האווירה הקומית והקלילה של היצירה מלווה במועקה הולכת וגוברת ,כשהסיום ,עם כל האפקט
המשעשע שלו ,מותיר את הקורא בתחושה של חוסר מוצא .הגיבורים אינם מתפכחים מאשליותיהם או
מגיעים למסקנות לגבי חייהם כמצופה מדמויותיה של פיקארסקה ,אלא נשארים באותו מקום מנטאלי
205
שהיו בו בתחילת היצירה .לאור זאת קשה להגדיר את היצירה כרומן פיקארסקי של ממש.
חוסר בהירות לגבי השיוך הז'אנרי מלווה את גם היצירה 'סוסתי' ,שיצרה מבוכה בקרב קוראיה ומבקריה
יותר מכל יצירה אחרת של אברמוביץ .מצד אחד הרוב ראו בה אלגוריה טיפוסית המעוגנת במציאות
205
ראו בעניין זה דבריו של שקד שהגדיר את היצירה כ''רומן פיקארסקי קפוא''.זאת בשל העדר הדינמיות שבה .לטענתו
''אין למעשה כל תנועה ותנודה במעשי הגיבורים .הם עוברים ממקום למקום בלי שהמקומות יהיו שונים זה מזה .מסעם של
הגיבורים אינו מקדמם ,והם דורכים בעצם על המקום'' .הסיפור משקף את המונוטוניות של תחום המושב ושכל הערים בהן
מבקרים אינן שונות זו מזו .כמו כן המניע האופייני לרומנים הפיקארסקיים (נראה שפה מכוון שקד לרומנים הפיקארסקיים
המאוחרים .א.ה ).שהוא ''תשוקת הנדודים וההרפתקאות ואהבת המרחקים'' אינו קיים ביצירה זו .הדמויות מונעות בתחילת
היצירה על ידי רצון לברוח ובמהלכה ''שלהבת הנדודים . ..הולכת ודועכת'' וכל מה שמניע את הגיבורים לזוז הוא הרדיפה
אחריהם .בעיקר מדגיש שקד ש ''מצב הקיפאון אינו משתנה על ידי כוחות פנימיים סוערים הדוחפים את הגיבורים למעשים
ושינויים ''.לכן ''זהו סיפור פיקארסקי שסונן מכל יסודותיו האקומיים .הוא עני בהרפתקאות ובהזיות ודל בשינויים ואירועים
תמוניים מהירים ומעניינים''.
שקד מצביע על כך שהיצירה בנויה כשרשרת קומית הנבנית באמצעות 'ציטוטים' מיומנו המדעי של הגיבור המדגימים את
תמימותו ,מתקריות קומיות שהגיבורים יוצרים ,מדיאלוגים קומיים בין שני הגיבורים ,מצדדים קומיים של כל עיירה ועיירה
ומתנועתם הנחפזת של הגיבורים שלא מרצונם מתחנה לתחנה .אולם,לטענתו ,היצירה אינה רק קומית ,שכן הגיבורים הופכים
לקרבנות פאתיטיים של נסיבות עוינות ,ו''הצד הזועם של הגורל נחשף שעה שמתגלה לפתאים ,שה' אינו שומרם תמיד בפני
נכליהם ומזימותיהם של רשעי עולם ''.יצירה זו היא אולי הקומית ביותר שבין כתבי מנדלי ,אולם במשמעה הסופי הינה יצירה
פאתטית שכן ''תפיסת הגורל הפאתיטית של מנדלי ,המתבטאת בתבנית החזרות ומעמידה זה מול זה תמימים ומתחסדים,
כשהראשונים נעשים קרבנותיהם של האחרונים...מצאה את ביטויה גם במישור קומי זה ,והסיום הפאתיטי משנה משמעותו של
הסיפור עד שגם הנדודים חסרי המשמעות של שני בטלני קבציאל מקבלים הארה אחרת''.
על אף שאין הוא רואה בה פיקארסקה מובהקת עדיין חש שקד שעיקרה של יצירה זו היא הביקורת החברתית'' -הראיה
הספרותית של המספר נעשית מקיפה יותר עד כדי טוטאלית מבחינה תימאטית ,כלומר התפיסה הביקורתית והראייה המעצבת
אינה מגבילה את עצמה למוסדות וזרמים מסיימים שתיקונם עשוי כביכול ,להביא לתיקון האדם היהודי ,אלא עושה את האדם
הכלכלי היהודי ואת כלל החיים היהודיים (ובעיקר הכלכליים)נושא לביקורתה ועיצובה'' .גם שקד התמקד בצד החברתי של
היצירה ואת מורכבותה הסביר בכך שאין כאן רק אמירה סאטירית ביקורתית כלפי החברה אלא גם טרוניה כלפי הגורל היהודי
הקשה .שקד120-117 :1965 ,
לעומת זאת מנחם פרי ראה דווקא את העדר הדינמיות שבעלילה כמאפיין המתאים לרומן המסעות '' -רומאן זה הוא סיפור מסע
הנוח מעצם טבעו לפיתוח של עלילה בלתי דרוכה :מטרתו הסופית של מסע עשויה להיות רחוקה ו'בלתי לוחצת' ; במסע כזה
מתקדמים הגיבורים בניחותא ,מתעכבים בדרכם ,והקורא יוכל לשמוע בהרחבה על 'כל ' מה שאירע בדרך...הנסיעה כמעט אינה
מתממשת ,והרומאן מתקדם בעצלתיים ,דבר המשפיע גם על אופיו הפנימי :קטעי עלילה הנפרדים אינם חדורים דריכות
שבהתקדמות ,אלא שרויים ברפיון עלילתי ''.לכן לדעתו האפיזודות השונות הן אוטונומיות .הנסיעה אינה אלא מסגרת שנועדה
לאפשר תיאורי הווי נרחבים .פרי אף מרחיק לכת וטוען שהנסיעה אינה רק אמתלה להבאת האפיזודות השונות על ידי המספר
אלא ''גם אמתלה בידי הגיבורים עצמם לעשיית מעשים אחרים ,שהם עיקר לגביהם'' פרי76: 1968 ,
113
הפוליטית חברתית שבה נכתבה( 206 .זו הסיבה שיצירה זו לא זכתה להערכה רבה ונדחקה לקרן ז ווית,
שכן ראו באלגוריה ז'אנר נחות השייך לניאו קלאסיקה ולאווירה הפרגמטיסטית ,שרווחה ברוסיה באותה
תקופה ,בעוד שהעידן הרומנטי חייב ,לדעתם ,כתיבה בז'אנרים פחות
דידקטיים).
207
אולם מצד אחר יש שהתקשו להגדירה כאלגוריה 'טהורה' ונזקקו להוסיף למילה 'אלגוריה' תארים נלווים
ש'ירככו' אותה .הבולט בהם הוא פיכמן שראה ב'סוסתי' '' -ספר שלפת את בעיית קיומו של עם ישראל,
בעיית הגלות ,וחרג מתחומי הבעיה המצומצמת לבעיית הנצח של סדר העולם ומשטר העולם ''.כתוצאה
מכך ,בבואו לסכם את טבעה של יצירה זו ,לא השתמש במושג 'אלגוריה' אלא במושג 'שירה' הרחב
וה'רומנטי' יותר .כך הוא מגדירה כ ''אולי השירה הלאומית ,הקינה הלאומית הכי גדולה בספרות ישראל
החדשה''.
208
זאת ועוד .גם מפרשיה הראשיים חשו שאחרי הצגת ה'נמשל' ההיסטורי
לאלגוריה ,יש דבר מה בלתי
מפוענח ביצירה .כך פרנקל שראה לעצמו שליחות של גלילת ''תילי העפר שמתחתם היתה גנוזה 'סוסתי' ''
ואף כתב לה פירוש מפורט ביותר כשהוא מצויד במפתח היסטורי ברור ,התקשה ''להפשיט את הלבוש מן
206כך למשל קובע שקד '' הספר הוא ללא ספק קריאת תגר כנגד הפתרונות הפשטניים של ההשכלה לבעיות הנכאבות של
האומה וניפוץ מוחלט של אלילי הכזב שלה'' .לטענתו אברמוביץ נקט כאן את דרך 'ההסטה' דרך עיצוב סיפור הסוסה ''-בו
הועברו בעיות הגורל היהודי מן המציאות אל האלגוריה ,המיתוס והחלום .בסיפור כולו ,כבקטע זה נובעת ההסטה מחוסר
יכולתם של היוצר ושל גיבורו לעשות דרכם קפנדריה ולראות את העולם בהקיץ .בדרך זו ממלא הצחוק תפקיד פסיכולוגי
נכבד ,כשהוא מדחיק את המשא הטראגי ויוצר מרחק אסתיטי בין האומן לבין הנושא האמנותי'' עם זאת שקד חש ש'סוסתי' -
''הוא הקרוב ביותר מכל סיפוריו של מנדלי לסוג ה 'ניתוח' שאינו מתעניין בגיבורים ובעלילות ,אלא במנטליות אנושית
וברעיונות...הגיבורים כאן הם שופרות של רעיונות של הדור ודברי עיון ,והעלילה משקפת יותר את יחסו של המספר אל עולם
הרעיונות של הדור מאשר את יחסו אל שכבות חברתיות ואל היחסים החברתיים הממשיים בני התקופה'' (שקד,שם156- :
)147
כך גם ישראל ברטל הציג את משמעותה ההיסטורית של היצירה''-המסר הרעיוני ביוגרפי של 'די קליאטשע' הוא כנגד ההשכלה
הפרו שלטונית ,אך גם כנגד יסודות אנטי יהודיים בהשכלה הראדיקאלית עצמה'' ומהווה ''נקודת מוקד במפנה לקראת
האפשרויות המסתעפות ממשבר ההשכלה שבראשית שנות השבעים'' .לטענתו ,יש ביצירה ביקורת קשה ''כנגד הסדר החברתי
כלכליל הקיים באימפריה הרוסית'' והגיבור ''רואה בסביבה היהודית 'עם 'בעל ייחוד ולא רק עדה דתית או מעמד חברתי '' .
(ברטל)335-332 :1993,
אמנם רבים חשו שהיצירה לא הטיפה ל'פתרון' הבעיות שעלו בה .חלק אף ראו בכך חולשה ,דוגמת פרנקל שטען שאברמוביץ
הגיע כמעט אל הפתרון הציוני אבל ''נסתלקה ממנו השכינה .מנע ממנו אלוהים את רוח הקודש ''...ו''מה שחסר כאן -זוהי עצה,
כלומר הוראה כיצד לתקן את המעוות '' ..אולם ליקוי זה אינו באמת ליקוי שכן ''תפקידו של האומן הוא לראות ולא לייעץ.
אומן לחוד ויועץ לחוד( ''...פרנקל)12: 1946,
207
תפיסת האלגוריה כז'אנר נחות מקורה בחשיבה של הרומנטיקה ,בעוד שבתפיסה הקלאסית היווה ז'אנר זה כלי בעל
חשיבות רבה .עבור הפילוסופים האלגוריה היא סוג של כלי פרשני המייחס לטכסט משמעות חיצונית לה .הטכסט נתפס כמעין
קוד המסתיר אנלוגיה שיטתית'-אומר משהו אך מתכוון למשהו אחר' .הרטוריקנים ראו באלגוריה אמצעי אורנומנטאלי שנועד
למשוך את הקהל ולהפוך את דבריהם לאטרקטיביים יותר .ככלל ניתן לומר שישנן שתי מסורות בהקשר להגדרת האלוגריה.
זו היוונית ,רומית ,יהודית הרואה את האלגוריה פועלת כמטאפורה ,וזו הנוצרית שראתה בה מיטונימיה.
הפרשנים המוקדמים של התנ''ך ייחסו את האלגוריה לטכסט עצמו .בשבילם האלגוריה הם קטעים מהברית החדשה המייצגים
את העובדה שישו מממש את הנבואה של הברית הישנה .זהו חלק מהותי אינטרינסי לטכסט ומיסטי ומהווה גרעין של משמעות
שניטע בטכסט על ידי הא-ל.
הרומנטיקאים ביקרו את האלגוריה כז'אנר ריק שלדעתם החליף את מילות האל החיות ,והם יצרו מקבילה חילונית שהיתה
תלויה רק בפרשנות הסובייקטיבית ומלאת ההשראה של האמן הגאון .לכן הם העדיפו את הסמל(.עניין שיידון בהרחבה להלן
בחלק שני סעיף ה') וראו דבריו של שלמה צמח''מעולם לא הייתה האלגוריה מן הצורות המשובחות של הפרוזה המספרת''
(צמח) 160-149 :1965 ,
בשיח הפוסטסטרוקטורליסטי הנמנע מהגדרות ז'אנריות סגורות ,נוטים יותר לדון ב במילות תואר 'אלגורי' ולא 'אלגוריה' ,וכן
לראות באלגוריה שילוב של קטגוריה לשונית ומערכת תימות ,כשהמאפיין הבולט ביותר שלה הוא ההכרכה בשרירותיות
הקשר בין מסמן למסומן .האלגוריה נתפסת כמי שמנסה לפענח משמעות מרגע לרגע ועסוקה ב''נסיון הכואב למצוא המשכיות
ברגעים ההטרוגניים המנותקים .אלגוריה פותחת עצמה לשפע משמעויות ומדומה לתהלוכה בלתי נגמרת של צורות ריקות
וחוזרות על עצמן''( .גם עניין זה יידון בהרחבה להלן בחלק שני סעיף ה') על פי Madsen,1994pp.109-133
208פיכמן ,שם עמ'XIX
114
הנמשל ולהרצותו בסדר ושיטה'' ולהתאים 'נמשל' אחד ברור לכל דמות בסיפור ,ועל כן הכריע לבסוף
שלפנינו ''מערכת משלים''.
209
גם שוהם הבחין בכך שיש משהו בלתי מפוענח ב'משל'''-זהו כוחו של הסיפור 'סוסתי' שממנו צומח מיתוס
שאי אפשר להאמין כי מחברו תיכן אותו בשכל רציונליסטי קר .מסיפור קלוש ודל
,שנושאו הוא
הפילנטרופיה ( שכנגדה יוצא אברמוביץ במקור היידי של הסיפור) ,הוא מתגלם לסיפור מורכב משוגע ,
שה'מחשבה' שלו כלל אינה ניתנת לפענוח עד תום 210 ''.ואפילו ברטל שכאמור ,העמיד הסבר היסטורי
211
ליצירה זו ,הודה בסוף דבריו שעדיין ''הסתום מרובה בו לעיתים על הגלוי''.
פיכמן הרחיק לכת בגישתו ל'סוסתי' .בתחילת דבריו נראה שהלך בדרכם של הפרשנים ה'אלגוריסטים',
ואף שיבח את המסר ה'כמעט' ציוני העולה מתוך היצירה
''-חשובה כאן ההשגה ,שכפשע בינה ובין
הציונות -שכל פגם קטן בנו על כרחו נהפך לחטא שאין דומה לו ,משום שאנחנו נטולי כוח ,נטולי מולדת,
וכלום לא ספר זה הוא שנטע בתוכנו ראשונה את הכרת האסון שאין לו תקנה בנכר ''.אולם בד בבד עם
ראיה זאת חש פיכמן ,שיש משהו בדרך הכתיבה של היצירה ''בקצב גבוה על דרך הקדמונים'' ,המצריך
אותנו לראות בה ''רמז שכאן הפשט עניין לעצמו'' .לטענתו'' ,המחבר הרנין וגיוון את יצירתו מלכתחילה
בדמויות ובמראות .האומן הוא ,שאת דעתו לא הניחה יצירה מעורטלת ,שיסודה באלגוריה בלבד ,כי אם
רקמת הסיפור ,כשהוא לעצמו ,רקמת הצבעים כשהם לעצמם ''.בכך מפקיע פיכמן כמעט מבלי משים את
היצירה מתחום האלגוריה ומסיט את המבט מהנמשל לעבר המשל ועיצובו.
212
מכל זה עולה שב'סוסתי' קיים יסוד חמקני המונע ממנה להתפרש ולהתגדר בז'אנר מסוים (.על משמעותו
של יסוד זה ארחיב להלן בחלק שני סעיף ה').
'בעמק הבכא' עונה לכאורה להגדרה של 'הרומן הסנטימנטאלי' ,אולם גם בה בצד היסודות המלודרמטיים
בולטים גם יסודות קומיים וסאטיריים.
מצד אחד כבר בכותרתה של 'בעמק הבכא' נרמזים אווירת הרגשנות וריבוי והשתפכויות סנטימנטאליות
העולים בה .לא רק המספר והדמויות מרבים לבכות ולקונן בה ,אלא מככבות בה דמויות של יתומים
ויתומות ,ועיקרה הוא אבדן הילדות .אולם מן הצד האחר מרובות בה הסטיות הקומיות והסאטיריות.
שקד חש ב מורכבות זאת של היצירה המעמידה במרכזה את ''אמונתם התמה של ילדים ,המאמינים בעולם
יפה ובאל טוב ומיטיב'' מול רשעותם של נצלנים ,וקבע שלכאורה זהו '' רומן סנטימנטאלי ,המעמיק את
תפיסת ה'רשע' ,האופיינית לרומן מסוג זה ,ומגלה מתוך הארה סאטירית ש'הרשע' הסנטימנטאלי הוא בעל
209קושי אחד ,שעליו הצביע ירמיה פרנקל ,היה שאין לכידות בין הקטעים התיאוריים לבין הקטעים הפובליציסטיים שלה.
הוא התקשה להסביר חוסר לכידות זה והסתפק בחזרה על ניתוחו המפורסם של פרישמן ,לפיה אברמוביץ מצוי היה
במאבק בין ה'אומן' שבו לבין ה'פובליציסטן' שבו .לטענת פרנקל מאבק זה הגיע לשיא ב'סוסתי' שכן'' :האמן שבמנדלי לא גרש
את המוכיח שבו בבת אחת .לראשונה בא האמן כגנב להיכל ספרותנו ורק לאט לאט התגבר על המוכיח ,שהיה אז שליט יחידי
בספרות .הכנסת פרקים אמנותיים טהורים כגון פרק עשירי ואחד עשר לתוך אליגוריה פוליטית -פובליציסטית -פולמוסית
מובהקת כ'סוסתי' -זהו כיבוש מהפכני מן המדרגה הראשונה ''...פרנקל,שם8 :
210אולם גם הוא הלך בדרכו של פרנקל והסביר שהמורכבות הרעיונית של ה'נמשל' היא שגרמה לאברמוביץ לכתוב את
רעיונותיו בצורת אלגוריה מעורפלת שכן '' -מעל לכל ,זוהי 'מחשבה' שהלב היהודי אינו יכול לגלותה לפה היהודי ,בלא מסך
כבד של הסוואות אלגוריות''שוהם,שם128 :
211ברטל335 : 1993,
212על משמעותו של דברי פיכמן ראו דיון נרחב בגישתו העקרונית של אברמוביץ לשימוש בסמל,להלן חלק שני ה'.
115
שורשים עמוקים מאד בהוויה החברתית כולה '' .אולם בצד הסנטימנטאליות ישנם גם יסודות פרודיים
213
וזהו גם ''רומאן תככים -שעיקר עניינו אף הוא המאבק בין התמימים הקרתנים לבין מתחסדים מרושעים
המערימים עליהם'' הדומה להענזל וגרטל ''היוצאים ליער החיים הגדול ונלכדים בבורות השונים,
שמכשפות ומכשפים כרו להם ''.בסיום היצירה הכל בא על מקומו בשלום וזה נראה כמו ''רומאן קומדיה
שהמסתיים כאילו בניצחונם של הצעירים על הזקנים המתנכלים להם ''.אולם'' ,מנדלי בונה מעשיות ,שאין
להן גואל .הוא יוצר מצבים 'טראגיים' ומקנה לנו הרגשות אי נוחות (מבחינת הרגש המוסרי) ,ואינו מתיר
מצבים אלה ,בהתאם למסורת הרומן
הסנטימנטאלי התרה של טוב ומוטב ...לבושיה של
המעשייה
מבטלים כדרך הפרודיה את תכניה .המצבים הסנטימנטאליים נהרסים על ידי הארה סאטירית ,והעלילה
ה'טראגית' אינה מגיעה לפתרון הניסי ''.האפילוג של 'בעמק הבכא' ''הופך את הקערה על פיה כשהוא
מאיר את כל התבנית כולה בהארה חדשה ''.שכן הגיבור אמנם ניצל מפורענות אך החברה שלו עדיין
שקועה בעוני ודלות .סיום זה מלמד שפתרונות ההשכלה עבור בעיות העם הם ''פתרונות תחליף ולא
פתרונות אמת ,וחייב אדם לבקש לבעיות אלה מוצא אחר'' .הסיום אם כן אינו קומי לחלוטין אלא שילוב
של קומדיה וטרגדיה ''-הסיום ה'קומי' מבטל את הטרגדיה שבכוח; הסיום ה'חברתי' של מנדלי מבטל את
ה'קומדיה' שבפועל'' .כמו כן טוען שקד שלדעתו ,קיימים ביצירה זו יסודות קומיים ,אולם היריעה האפית
הרחבה (יותר מאשר בכל יצירה אחרת) מטשטשת את ה'כתמים הקומיים' .הדגשת המניע החברתי
מקטינה את ההאשמה הפרסונאלית.
215 214
מכל זה מתקבל הרושם שמלבד נטייתו של אברמוביץ לעבר כיוונים ז'אנריים מנוגדים ,גם בתוך כל
יצירה בנפרד הוא חותר תחת הכללים הז'אנריים עצמם :ברומן הפיקארסקי ובאלגוריה ה'דידקטיות' הוא
משלב יסודות טראגיים ופסיכולוגיי
ם ,וברומן הסנטימנטאלי חודרים יסודות סאטיריים ,פרודיים
216
וקומיים.
מורכבות זו ביחס לסיווג יצירותיו לז'אנרים טיפוסיים עולה גם ביחסים האינטרכסטואליים שמקיימים
סיפורי אברמוביץ עם יצירות אירופאיות (שהן עצמן מקיימות זיקות לזרמים אומנותיים שונים).
רעיונותיו של ז'אן ז'אק רוסו עולים ב'האבות והבנים' ושירו הנודע של היינה מועתק כמעט במלואו
ב'בעמק הבכא' ומתאים לאווירה הכללית הרומנטית של היצירה.
217
עם זאת ,השימוש שעושה אברמוביץ
213שקד,שם101-100 :
214שקד,שם 129-125:עמדה דומה נקטה מיכל ארבל בנתחה יצירה זו ,אם כי ציינה את המורכבות העולה בעמדתו של
המספר כלפי דמויותיו וייחסה זאת למסר של היצירה .היא חשה ש''הקו המשכילי ,הקיים ברומן במובהק ,נתקל מתחילתו
בקו מתמיד של התנגדות ,המסייג את האידיאולוגיה המשכילית מטיל בה ספק ואף סותר אותה; ההעמדה הדיכוטומית
מתערערת בשני מוקדיה ''..ארבל89 :1994 ,
215בעניין זה ראו הסברו של שילר שראה את הסאטריה והאלגיה כשני צדדים של אותו מטבע בהיות שתיהן תוצאה של געגוע
לילדות .שילר55-33 :1985 ,
216
בעניין הז'אנרים הדומיננטיים בתקופה ראו שביט ,עוזי45 -39 :1987,
217
ראו הדמיון בין דבריו של אברמוביץ ב'בעמק הבכא' '' -והאב והבן שניהם מטיילים בבית ומטעינים ואומרים 'שלום עליכם'
בקול נעים .בברכה זו הם מקדמים פני מלאכי עליון ממלך מלכי המלכים הקדוש ברוך ,הוא שהיו מלווים אותם לביתם מבית
הכנסת .סמרטטור זה אינו עוד כלב ,אלא בן מלך ,ולו נשמה וצורה חדשה .הוא מקדש עם הכוס ,נוטל את ידיו ויסב אצל
השולחן .אשתו יושבת לימינו ובניו סביב לשלחנו .כולם מושיטים מזלגות וכפות לתוף קערה אחת וחוטפים להם חתיכת דג
קטנה ,מעט הרק ,עצם ושר כשעורה ולפת כזית -מיני מטעמים ,שלא ראו אותם כל ימות השבוע('' ...עמ' קעז)
116
באלוזיות ליצירות קלאסיות או רומנטיות ,משתנה בהתאם לנימה הכללית של כל יצירה .כך למשל 'דון
קיחוטה' של סרוונטס מהדהד גם ב'האבות והבנים' וגם ב'מסעות בנימין השלישי' .אולם בעוד שב'האבות
והבנים' האלוזיות לדון קיחוטה יוצרות אפקט סאטירי ,הרי שב'מסעות בנימין' הן מבליטות דווקא את
המורכבות הפסיכולוגית של הדמויות .כך גם הדהודו של 'פאוסט' של גתה ב'האישון הקטן' ,ב'בימים
ההם' ובעיקר ב'סוסתי' משרת הן את האמירה הסאטירית והן את האמירה הטראגית שביצירות אלו.
' .1דון קיחוטה'
זיקה ברורה מתגלה בין סצנת מיון הספרים על ידי אפרים ואשתו ב'האבות והבנים' לסצנת מיון הספרים
על ידי הכומר ב 'דון קיחוטה'218 .אפרים ואשתו המוטרדים מן הנטיות ה'משכיליות' של בנם ממיינים את
ספריו ומשליכים כל ספר שנראה להם פסול .ה קריטריון שעל פיו מורה אפרים לאשתו להבחין בין ספר
כשר לבין ספר פסול ,הוא חד משמעי :כל ספר שנדפס בז 'יטומיר הוא בוודאי כשר כי בז'יטומיר ''לא
נדפס מעולם ספר מספרי מליצה החדשים'' (עמ' כ ''ג) ,ואילו ספר שנדפס בווילנא כשר רק אם אינו '' נקוד
רחב השוליים וקצר השורות '' .השוואה בין מעמד זה לבין מעמד מיון הספרים על ידי הכומר ב'דון
קיחוטה' מבליטה את התנהגותם המגוחכת של אפרים ואשתו לעומת התנהגותו השקולה של הכומר.
ראשית ,מטרת המיון שונה בשני
האירועים .ב'דון קיחוטה' הכומר ממיין את הספרים בשל הסכנה
הנשקפת בעטיים לדון קיחוטה כתוצאה מהתנתקות מהמציאות וחיים על פי ספרות ה''הבל'' של האבירים ,
והיא הקובעת את הקריטריונים לפסילתם של הספרים .יש אשר נפסלים בגלל ''איוולתו ויהירותו'' של
הכותב; יש הנפסלים מחמת סגנון ''נוקשה
ויבש'' ,ויש שנפסלים בגלל ''ההיגיון המופרך והשטני של
יוצרם'' .הספרים שאינם מושלכים אל המוקד הם אלה ש ''אינם מזיקים ולא יזיקו כספרי האבירים ,לפי
שהם ספרי הגיונות ואינם פוגעים בזולת ''.ביניהם ספרים השייכים לאפיקה המשכילית של הרנסאנס,או
כאלו הנתפסים בעיני הכומר כספרי שירה מהוללים 219.לעומת זאת ב'האבות והבנים' המיון נעשה דווקא
כדי למנוע את חשיפתו של שמעון להשכלה -ל ''ספרי המחקר החדשים'' או לספרי מליצה הנדפסים לפי
''חוקי הדקדוק'' ( עמ' כ''ב) .אולם ,בעצם ,ניתוק זה מעולם ההשכלה הוא פגיעה בדת עצמה (כפי שעולה
במעמד הקומי בו מתבקשת שרה להשליך ספר שיצא לאור בווילנא ,שיש בו ''נקודות וקווים'' ו
שמשליכה אותו במצוות בעלה
''בחזקה ,עד כי רגזה ריצפת החדר''
אחרי
,היא מגלה שהיה זה חומש
'בראשית'!) הכומר של סרוונטס מעוניין לשמור על שפיותו של דון קיחוטה על ידי חיבורו ל 'עולם' ,לאחר
ש ''דמיונו מלא מכל אשר קרא :כישופים וגם תיגרות קרבות ,קטטות ,פציעות חיזורים ,אהבות ,סערות
ומיני הבלים שלא ייתכנו'' ,ואילו אפרים של
אברמוביץ רוצה לקבע את ניתוקו של שמעון מהעולם
ולמנוע ממנו מפגש עם ספרי השכלה .גם אופיים של הממיינים שונה .הכומר הוא איש מלומד ובוגר
אוניברסיטה ואמנם הוא ''נוצרי טוב '' אך גם ''אוהב אמת'' ה מגלה בקיאות עצומה בספרים ,ואף מבטא
לבין הקטע משירו הנודע 'שבת המלכה' '' -אגדת ערב תשיח\על בן מלך אסיר כשף\שעתים הדר מראהו\שוב חוזר אליו כקדם.
הגלגלו בדמות מפלצת\ ישתנה ויהי בן מלך\כלו הדר ,זמרת חשק\ליעלת חן יפרט בנבל....אך כל יות ששי בערב\ עם דמדומי
שמש ,פתע\סר הקסם והכלב\שוב ליצור אדם יהפך .שוב הוא בעל נפש\ עם רגשות אדם בקרב\בראש מורם ולבוש תפארת\
בוא יבוא אל דביר אביהו .מלכת שקטה זו מצנעת\ תחת שביס את צמותיה'' מתוך ''שבת המלכה'' הינריך הינה בתרוגומ ו של
י .ל .ברוך
210מיגל דה סרוואנטס סאוידה 59 -53 : 1994
219ראה שם הערה 25
117
טעם ספרותי מעודן .כאשר סוכנת הבית רצה בבהילות ומבקשת לטפטף מים קדושים על החדר כי אולי
''מסתובב פה איזה מכשף מהרבים שבספרים האלה והוא יכשף אותנו'' ,הכומר פורץ בצחוק ''לנוכח
תמימותה של הסוכנת'' .לעומתו אפרים ושרה מוצגים בבערותם הנלעגת .שרה מודה בפירוש ''אישה לא
מלומדה אנוכי…ואיך איפוא אדע להבדיל בין טוב לרע?'' גם אפרים ,שאמור להדריכה ,אינו יותר משכיל
ממנה ,ובגלל אמונתו הדתית מעולם לא קרא בספרים '' -התדמי בנפשך – אמר אפרים -כי למען הכיר
ספרי המחקר החדשים יש לקרוא את הכתוב בם? – חלילה! הלא 'אסור לאדם מישראל לקרוא ספרים
חיצונים ולהגות בשום חכמה חיצונית' '' .לשאלתה התמימה של אשתו'' -ואם לא יקראו את הכתוב בם –
שאלה שרה בתימהון -איך איפוא יידעו כי רעים המה? אולי דבריהם ייטיבו אם יקראום ויתבוננו בם?''
הוא חש מבוכה '' -השאלה התמימה הזאת הביאה את אפרים במצודה .ואחרי החרישו מעט אמר אל אשתו
בתלונה :הלא זה היגדתי לך שלשום ,כי בל תשאליני עוד הבלים כאלה .הספרים ההם רעים המה ,כן
אמרו קדושינו''.
ב'דון קיחוטה' הכומר הוא הפתוח והסובלני ,ו הגיבור הוא ה עיוור למציאות ,ואילו ב 'האבות והבנים'
הגיבור ער למציאות הסובבת אותו ,בעוד האב חשוך ועיוור .עם זאת ,בשני הטכסטים הניסיון להשתלט
על הגיבור באמצעות צנזורה על ספריו נדונה לכישלון .דון קיחוטה יוצא למסעותיו ההזויים ,ושמעון יצא
למסעו אל ההשכלה .השימוש של אברמוביץ בדון קיחוטה מגביר את האפקט הסאטירי של היצירה ואף
מרחיק לכת מן המקור בלעג המופנה לגיבוריו.
'מסעות בנימין השלישי' מקיים זיקה בולטת במיוחד ל'דון קיחוטה' ,ו
שלה .כבר בשנת 1885עוד לפני כתיבת הנוסח העברי תורגמה
קיכוט היהודי' ,ואכן מבקרים שונים עמדו על הדמיון בין
יש אף שראו בה גירסא יהודית
היצירה לפולנית תחת הכותרת' -דון
שתי היצירות .דוד פרידמן ערך השוואה
מפורטת בין שתי היצירות 220,החוקר שמואל ניגער ,ראה ביצירה פרודיה על דון קי חוטה ,והמבקר וינר
ראה הקבלה בין הסיטואציות הכלכליות חברתיות בין שתי היצירות.
220
דוד אריה פרידמן מפליג בתיאור הדמיון שבין היצירות ותחושתו היא שביסוד שתיהן עומד הגורל היהודי'' .לולא
ידענו כי דון קישוט הלמנשי ,שעליו מספר סרוונטס הוא הישפני מלידה ומבטן ,היינו אומרים עליו ,כי נשמה יהודית לו .''.האם
לא העם העברי הוא המוציא מקרבו לפעמים קרובות עד מאד את האידיאליסטן הקיצוני ,המקריב א נפשו על מזבח הצדק
והאושר העולמי?''...בכל מקום שיש סובלים ונענים ,עשוקים ונעלבים ...שמה מתראה תמיד דון קישוט טוב הלב וגדול
הרוח...''...לעמנו המסכן הבזוי והמבוזה ,יש כשרון מיוחד לגדל מתוכו אבירים... ''..זו הרוחניות הקיצונית ,שהמעשירות
המרובה שבאה לו מתוך הניסיון המר אינה יכולה בכל זאת לבטלה ולהוציאה מליבו .'',מי שהמציאות מרה לו בהכרח שיחפש
מתיקות בהזיה ,ומי שהממשיות מכאיבה לו ,בדין הוא שיבקש לו מפלט בארצות בחלום''.
אולם פרידמן מאשים את מנדלי בכך שתיאר את גיבורו רק בחלקיות .לטענתו אברמוביץ נמשך יותר מדי אחרי תיאורי הסביבה
ולא ייחס לדון קיכוטה מאפיינים ייחודיים אותנטיים.
הוא מצביע על ההבדלים הבולטים שבין שתי הדמויות-דון קישוט הוא יחיד בדורו ,בנימין הוא כמו רבים בדורו; דון מצטיין
בגבורה בנימין אינו מצטיין בכלום;מצטט מ'בימים ההם ' תיאור ילדות אופייני .על החלומות והפנטזיות.לכסיכון מיתי .גם
בעמק הבכא'' .החלום והפנטזי היו המוצא היחידי לרוח האדם שבבר ,שהיה מתלבט בכתלי הגטו ''...משווה לדון קישוט שחי
על כל מיני אמונות.דון קישוט הוא 'ילד גדול' טענה קצת מוזרה שכויון 'שאין הוא נותן לנו דמות שלמה ומדוייקת של הדון
קישוט אלא פרצוף לצחוק צריכים אני להתעכב רק על יסודי הנפש של הדון קישוט העברי ,ולא על התכונות המקריות ששמ'
העניק לו בכוונה ובמחשבה תחילה ''...בנימין תמים רואה רשע כטעות למשל מעשה החטיפה.
הצד השווה שרואה מהרהורי ליבו .רואה סירוניות בדמות כובסות וירוקה שעל פני המים נראית לו כאי גדול או כדג אגדי .כמו
שדון רואה כבשים וחושב שזה צבא .הדמיון מיישר להם את הדרך .הבעיה של שניהם שהם מאמינים יותר מיד .הם שואבים
את ידיעותיהם מספרים מופרכים .נעדרי ידיעות נכונות .נשענים על דמויות נערצות .פער שפות .דון מדבר גבוה מדי .
118
לוריא הצביע על נקודות הדמיון הרבות שבין היצירות :בשתיהן מופיעות דמויות ראשיות של 'גיבור
ומלווה' ,בשתיהן מודגש המקור הספרותי של היצירה ,לשתיהן ישנו מעין אופי פיקארסקי בגלל
האפיזודיאליות .בשתיהן הגיבורים נתונים בעולם מבולבל ,מיטלטלים ממקום למקום ,ושניהם מוחזקים
כמטורפים בעיני זולתם .אולם קווי השוני לטענתו של לוריא הם 'עמוקים יותר' :דון קי כוטה מונע על ידי
אידיאלים מוסריים ,מניעיו של בנימין הם להתפרסם כנוסע .דון קי כוטה מבקש לחקות את פעולותיהם
של האבירים הידועים כדמויות מושלמות ,ואילו בנימין רוצה להיות אלכסנדר מוקדון .דון קי
כוטה הוא
חריג בדורו ,ואילו בנימין הוא כמו כל הבטלונים .דון קי כוטה הוא גיבור מלחמה ובנימין בוחל בכל גינוני
הצבא .דון קיכוטה גורר את האחרים כולל סנצ'ו לתוך עולמו ,מעורר אמנם לעג אך מידה לא מבוטלת של
הערכה ,ואילו בנימין נשאר מוקד לצחוק ; דון קיכוטה יודע לדבר ,בנימין הוא עילג ; דון קיכוטה אוהב ,
בנימין פו חד מנשים ; דון קי חוטה מגיע למודעות ורואה עצמו כ'בן דמות היגון' ,לבנימין אין שום ראיה
עצמית; דון קיכוטה הוא בודד ,בנימין אינו בודד כלל ,הוא תמיד שרוי בחברת אנשי העיירות
; עולמו
הדמיוני של דון קיכוט נשלט על ידי מכשפים ,לבנימין אין עולם דמיוני ואין הוא מצפה לחסד אלא לנס ;
דון קיכוטה מתעלם מן המציאות ,בנימין אינו יודע אותה ; דון קיכוטה הוא דינאמי ,בנימין הוא סטאטי; דון
קיכוטה אינו חוזר להיות הידאלגו ובנימין נשאר תמיד בנימין ; דון קיכוטה הוא 'סיפור מעשים' ,בנימין
הוא 'מעשה הסיפור' .לאור כל זאת מסקנתו של לוריא היא שעניין לנו ' 'בשתי יצירות שונות בתכלית' '
והוא רואה ב'מסעות' –'אנטי-פרודיה' שתפקידה לשרת רק לכאורה את היסודות האירוניים והסאטיריים
כש ''למעשה הולך ומתבלט היסוד הפאתטי המיוחד במינו של המספר מנדלי מוכר ספרים''' .מסעות בנימין
השלישי' הינה יצירה היוצאת נגד ''סדרי החיים והקיום של העיירה'' וגם נגד ''
ניסיונות הנפל להיחלץ
מהם – הן במסלול המשיחי ,ואולי אף במסלול המשכילי''.
בנימין פשוט אינו יודע את השפה .מצביע על קטנות ידיעותיו מצליח להצביע על מקום רק כ'שם ,שם -נתלהב בנימין ,מתנועע
ואומר -שם שפיפון ,שמיר''...
המניע אינו העדר אושר הוא הרי מאושר בקיומו הדל .אינו מרגיש שהוא בגלות .אפילו מאכליו העלובים ערבים לו .בנימין
הוא אולי 'דל ועלוב ,אבל הבאים אחריו יהיו יותר נשגבים ויהיו יותר נהדרים''
אולם מבקר את מנדלי בכך שהבזה את גיבורו בעיני קוראיו ולא העניק לו מספיק קווי אופי מחמיאים'' .כמה השתדל מנדלי
מו''ס להבזות בעינינו את גבורו ,בכל זאת מרגישים אנו בתשוקתו של בנימין למרחקים יופי ידוע .הן זוהי התשוקה הסתמית
לקצווי עד ולאין סוף החיה במעמקי ליבו של כל אדם ,שיש בו איזה יתרון רוח לו גם קל עד מאד ,על שאר האנשים''
פרדימן מתאמץ בכל זאת למצוא מסר ציוני ביצירה זו '' בתמונת שתי הזקנות הצנועות והכשרות שהיו מתעטפות בכל יום בין
הערבים בעטיפה של שבת עם צניף טהור לראשן ויוצאות מחוץ לעיר לקבל את פני מלך המשיח .'' ..כל הבעיה לטענתו היא
שמנדלי כתב על בנימין מתוך שנאה ולכן הוא ''מצליף על גבו בשוט הסטירה בלי חוס'' .בעוד דבריו של דון קישוט הספרדי הם
''צרופים ומצורפים'' תאומו היהודי סובל מגורל קשה יותר'' -מה שונה הוא גורלו של דון קישוט העברי! הוא נולד בשעה לא
מוצלחת אצל רב קפדן ובסביבה שנואה .עוד קודם צאתחו לאוויר העולם הייתה כבר אצל אביו רצועת עור של סטירה ,כדי
לדוש בה את בשרו .עוד לפני היבראו הוחדה כבר לשונו של מולידו ,כדי ליסרהו בשבט פיו .המסכן! כבר ברגע הראשון
ראה את פני מנדלי מוכר ספרים והנם זועפים .אחרי כן מוכרח היה לסבול בוז וגם מהלומות( .''.פרידמן)700-676: 1938,
גם דרויאנוב נדרש לסוגיה זו וראה בהבדלים שבין היצירות ביטוי להבדלים בין יחסם של הדמויות למציאות הסובבת אותם-
''דון קישוט אינו נפטר מן העולם עד שהוא גופו נעשה אחר...לא כן אברמוביץ .הוא כתב את 'מסעות בנימין' מתוך בוז וגועל
לבטלנות של היהודות הבטלונית ,שכלוה אילונית היא בעיניו....מה שהיה בנימין קודם שיצא מכסלון הוא שיהיה גם לאחר
שיחזור וישוב לשם .בצביונו נולד ובצביונו ימות .הכו ל קיים ועמד -גזרה היא מלפני האומן הזקן ,היושב מצוד לסלעו השומם
וחוצב מתוכו צורה אחר צורה ,פסל אחר פסל – יער שלם של פסילים(...דרויאנוב ,שם)711-710:
119
עם זאת לוריא מוסיף ואומר שדווקא העובדה שבנימין אינו עוזב את העיירה ,מעניקה חסד מסוים לדימוי
היהודים כי ''עם כל הביקורת והלעג כלפי אורחות החיים של העיירה -עולה כחומה עוצמתם
ויציבותם...העובדה שבנימין מבטלון רוצה לצאת אינה בולטת יותר מן העובדה ,שיש לו לאן לשוב''.
לואיס לנדא שהקדיש פרק מספרו 'סרוונטס והיהודים' לדיון בזיקה שבין 'מסעות' ל'דון קיחוטה' ,משווה
בהרחבה את שתי הסיטואציות בהן מוחזרים הגיבורים הביתה אחרי ניסיון הנפל הראשון שלהם .הפרטים
הזהים מרובים -בשניהם מוחזרים הגיבורים על ידי איכר המוצא אותם מנותקים מן המציאות ,אולם בדון
קיחוטה האיכר אינו מבין מיד את שפתה הנשגבת של הרומנסה אותה נואם קיחוטה בעוד שב'מסעות'
בנימין אינו מבין את הרוסית שבפי האיכר .קיחוטה מוחזר לביתו בצנעה כדי שלא יתגלה קלונו ברבים
בעוד שבנימין מושפל לפני כל אנשי בטלון וכו' .כמו כן טוען לנדא שב'דון קיחוטה' הגיבור ונושאי כליו
הפוכים זה לזה בעוד שב'מסעות' הם ''שתי הפנים של אותו מטבע' ' ,לכן אין ביניהם באמת מתח מיני כי
''הם גברים א-מיניים שאין הקורא אמור לחשוד בהם שיש להם אפילו נטיות הומו סקסואליות כבושות'' .
כמו כן ההרפתקאות והדמויות של 'קיחוטה' עוברות ב'מסעות' תהליך של הנמכה קיצונית ,שמטרתה
''לכוון את חיצי לעגה וביקורתה כלפי אורח החיים ,האמונות והאוטופיות הלאומיות הדתיות של החברה
היהודית במזרח אירופה במאה התשע עשרה .ההנגדה של מסעות לדגם הקיחוטי מבליטה את אופיו
הסאטירי של הרומן של ש''י אברמוביץ עוד יותר מאשר בלעדי התיווך הספרותי הזר''.
221
גם בדבריו של מאק מטרת שתי היצירות היא להפנות חצי ביקורת ל''עולם הספר והרוח שהפך לעולם של
תוהו בעיני המבקר''.
222
המשותף לכל הדיונים לעיל הוא ההתמקדות באופיו הסאטירי של 'מסעות'
,כשהכול ראו בדמותו של
בנימין בבואה לעיוות היהודי בגולה .גם היסודות הפאתטיים המתגלים בסוף קשורים לאיזו 'מידת חסד'
שמפעיל אברמוביץ על העיירה היהודית ,המשמש כיסוד מאזן להאשמה הכבדה המופנית כלפי היהודים.
אולם דומה ש קיים הבדל נוסף ויסודי בין שתי היצירות ,והוא קשור במבנה נפשם השונה של קיחוטה
ובנימין.
העובדה שקיחוטה הינו אמיץ הנכון לקרב ,ואילו בנימין הינו פחדן הבורח ממלחמה ,היא סימפטומאטית
להבדל העצום שבין תפיסת האני של כל אחד מהם .כך גם באשר למ יניותם של השניים ,גם אם נקבל את
הקביעה של לנדא ו של עמיתיו ,שקיחוטה אינו מונע על ידי דחפים מיניים מובהקים ושהיצירה אינה
עוסקת ב מיניות ,הרי שאי אפשר להסכים עם קביעתו בדבר הא -מיניות של בנימין .אמת היא שבנימין
אינו מתואר כדמות בעלת תשוקה ארוטית גלויה ,ואין הוא מחפש עונג חושני ,אך דומה שנושא הזהות
המינית המבולבלת שלו ,הטראומות המיניות המודחקות ורגשות האשם שלו נותנים אותותיהם בכל
התנהגותו .עניין זה ניכר כבר באנלוגיה הנוצרת בין הבלבול שמתבלבל בנימין ב''בית הרחיים של רוח''
לבין הבלבול של דון קיכוטה בטחנות הרוח .בנימין טועה לחשוב שסנדריל היא אשתו הרודפת אותו ,מה
שגורם לו לחרדה עצומה"-אל אלוהים הוא יודע – כך מספר בנימין בעצמו – כמה נבהלתי וכמה יסורים
טעמתי באותה שעה :מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים וַאל אשתי ,שהשפיפון נושך את הגוף ,ואשה
221לנדא ,תשס''ב104 -95:
222מאק159 :2005,
120
בשעת כעסה נושכת ועוקצת את הנשמה .אבל הקדוש-ברוך-הוא אזרני חיל ,ומיד נשאתי את רגלי באומץ
לב – וברחתי ונסתרתי מאחורי הכותל של בית -הרחיים ,אורב שם במסתרים כאריה בסוכו" .פחדנותו זו
של בנימין מועצמת על רקע התנהגותו של דון קיכוטה
,המתבלבל בין טחנות רוח למפלצות ,אך נכון
להסתער עליהם'' -המזל מיטיב לכוון את פעמינו יותר ממה שיכולנו לבקש ,כי הנה ,התראה שם ,ידידי
סנצ'ו פאנסה ,לנגד עינינו למעלה משלושים ענקים מפלצתיים ,ובדעתי להילחם בהם ולקפח את חיי כולם
ולהתחיל להתעשר מן השלל שיותירו ,כי מלחמה כשרה היא ושירות גדול אנו עושים לאלוהים
בהשמידנו זרע מרעים זה מעל פני האדמה''.
223
זאת ועוד .שתי היצירות עוסקות בקשר שבין השפה והדיבור לבין המציאות .לוריא ולנדא
העובדה שכל אי ההבנות של קיחוטה עם הסביבה נובעות
מכישרונו הרטורי לעומת דלות שפתם של
סובביו ,בעוד שבנימין אינו מצליח לתקשר עם סביבתו בגלל דלות לשונו שלו
בהבנת ההבדל שבין שתי היצירות ,שכן
עמדו על
.תופעה זו היא חשובה
יחסו של סרוונטס לספרות כפי שהוא מתבטא ב'דון קיחוטה'
שונה במהותו מזה של אברמוביץ ב'מסעות'' .דון קיכוטה' היא יצירה 'אנטי פיקארסקית' ,שהרי האתוס
של הרומן הפיקארסקי הוא של סינון ,הרחקה של הספרות היפה כמבטאת קודים סוציאליים ,והפיק ארו
מבטל את האשליה הקולקטיבית שהספרות יוצרת' .דון קיכוטה' ,לעומת זאת ,מדגים מחדש את כוחה של
הספרות והופך אותה למציאות .ניתן לומר שבעיות הקיבה והארנק שברומן הפי קארסקי עוברות שינוי
ב'דון קיכוטה' ממטונימיה למטאפורה .הפיקארסקי עוסק במטפורות שגויות ,שהופכות במציאות להיות
מטונימיות .ואילו דון קיכוטה עוסק במטונימיות מקריות שרירותיות ומגלה בהם מטאפורות .דון קיכוטה
חי את ספריו ,מנהל עם עמיתיו דיאלוגים ספרותיים ,מעניק להם תכונות ספרותיות ,והתנהגותו מכוונת
לטכסט וגם מונעת על ידה .לקיחוטה יכולת וורבלית מרשימה ,בשיא מחלתו הוא משנן רומנסות בפני
סובביו ,ואפילו בחירת שמו ושם רוסיננטה מבוססות על רגישותו למילים'' -שקד לברור לו שם שיתאר מי
ומה היה בטרם נהפך לסוסו של אביר נודד ,כי מן הדין שבשנות האדון את מעמדו ישנה גם סוסו את כינויו
וישא שם נשגב ומרשים ,ההולם את מעלתו ואת תפקידו החדש ולפיכך ,אחרי שמות הרבה שהגה ודחה
וביטל וצירף וסתר ושב והגה בדמיונו ,קראו לבסוף רוסיננטה ,כינוי שנראה לו רם ,מצלצל ורב משמעות
יותר מן השם שהיה לו בימי סייחותו ,כיאה לראש וראשון בין סוסי העולם
ממציא שם לאהובתו .הוא עצמו מתעד את מסעו בשפה נמלצת.
מעליונותו .בפגישתו עם איכר הוא מדקלם רומנסות ובמקום
224
''.קיחוטה מנסח נאום ואף
קשיי התקשורת שלו נובעים דווקא
ל ענות לשאלות האיכר חוזר על סיפורי
225
אבירים .כך גם נאומו לפני אהובתו נחשב ליצירת מופת רטורית.
223סרוונטס ,שם :חלק ראשון עמ' 64
224שם35-34:
225
'' כי אני רואה שאלת המזל לא שבעה את ייסורי והיא מטילה מצור על כל הדרכים שבהן אבקש למצוא מעט נחת לנפש
המצומקת השוכנת בבשרי .ואת הנעלה מכל שאפשר לשאוף לו ,כלילת החן והחסד ,צרי המרפא היחיד לייסורי לבי
המעריץ אותך ,כיוון שקוסם מרושע רודף ,אחרי והניח עננים ותבלולים על עיני ,ורק לדידן ולא בעיני אחרים המיר
והפך את יופיים האחד והיחיד ואת פנייך לפני כפריה דלה ,ואלי אף שינה את דמותי והפכני למיפלצת ,כדי
להמאיסני בעינייך ,אל נא תסירי מעלי את מבטך הרך והאוהב ,ותני דעתך לנשמתי הכנועה הסוגדת לך וכורעת
במלוא הענווה לפני יופייך המוסווה'' (שם ,חלק ב' )58 :וראו ניתוחו של אוארבך בעניין זה (אוראבך ,תשי''ח)
121
מבחינה זאת ' מסעות בנימין השלישי' שונה לחלוטין מדון קיחוטה .אמנם גם היא אינה פיקארסקה ,במובן
זה שאין בה הרפתקאות דינאמיות וכו' ,אולם בדומה לפיקארסקה היא מעמידה במרכזה את ריקנותן של
המטאפורות ,שהפכו לאמיתות ריאליות בעולמם המעוות של הגיבורים .אולם הגיבור אינו ער לריקנות זו,
מפני שבנפשו הוא חרד מכל שינוי ,ובשונה מ הנווד הפיקארסקי הלומד לקחים ממסעותיו ,בנימין נשאר
תקוע באותו מקום שממנו יצא ,וממשיך לחזור על מילים וביטויים המרוקנים ממשמעות .המסע שהונע על
ידי מטאפורות ריקות ,מסתיים באותה נקודה ממש.
כמו כן ,דון קיחוטה מתואר כמי שאיבד את שפיות דעתו בעקבות הספרים שקרא .אין שום הנמקה נוספת
גלויה לשקיעתו ( או ריחופו) בהזיה .לעומתו אצל בנימין מערכת ההנמקות מורכבת יותר
,והשקיעה
בספרים אינה גורם ראשוני למעשיו אלא נולדת כתגובה טראומה שעבר בילדותו( .עניין זה יידון בהרחבה
בחלק שלישי של עבודה זו) זוהי הסיבה לכך שאצל קיחוטה בולט
החיפוש אחרי ה רפתקאות ,אתגרים
ואידיאלים העולים מתוך ספריו ; ואילו בנימין מונע ,כאמור ,על ידי חרדת רדיפה שאינה מרפה ממנו ,
והספרים מהווים עבורו יעד שאליו ניתן לברוח.
קיחוטה שדיבורו רהוט ,קרא ספרים רבים שחלקם אפילו ' 'ראויים'' ,ואילו בנימין העילג רק ''מחשב את
עצמו לחקרן שיש לו ידיעה בכל שבע החכמות ,הנמצאות בספר 'צל עולם' ,לאדם שמלא כרסו בהרבה
ספרי חכמה מעין ספר זה ויודע את הנעשה בכל העולם כולו( ''.עמ' ס''ב)
זאת ועוד ,מלבד העובדה שדון קיכוטה חי בצורה העמוקה ביותר את רעיון האבירות ומפנים את ערכיה,
מעמדו הטרגי נקנה בעיקר בזכות ה'ידיעה' שאליה מגיע בסיום – ''אני צלול בדעתי ,הייתי דון קיחוטה דה
לה מאנצ'ה ועתה ,כמו שאמרתי ,אני אלונסו קיחאנו הטוב .הצהרה זו מאפשרת לו למות מוות הרואי
ולזכות בהערצת סובביו .השם שייחס דון קיכוטה לעצמו בתחילת היצירה מקבל צידוק והוא מגיע בסופו
של דברי ליעדו'' -נטמן פה הידלגו רב און\,כה מופלגת היתה גבורתו\,שנמנע מן המוות לטעון\ כי אפילו
עם צאת נשמתו\ עלה בידיו לנצחו \.העולם חשבו לדחליל \ ,העולם לא נחשב בעיניו\,הוא כלכל מעשיו
והשכיל לחיות את חייו כמטורף\ ולמות כשפוי ואציל''.
226
בנימין אף הוא מכוון את צעדיו כדי להיפך
לגיבור ,אולם בסופו של דבר הוא חי כצל של הדמות שאותה הוא ממציא( .לא בכדי בחר אברמוביץ את
הכותרת 'צל עולם' לספר שהשפיע על בנימין)
,ואינו זוכה לאותו מעמד של ידיעה אליו מגיע הגיבור
הטרגי.
ניגוד זה מתבטא גם ביחס לכלים שהדמויות נושאות .דון קיכוטה הופך כלי בית לכלי נשק בעוד
בנימין הופך את הנשק בסוף לכלי מטבח .בפתיחה של 'דון קיחוטה' המספר מכריז מראש על יחסו המזלזל
בדמות -יחס הנמשך לאורך היצירה עד למהפך המתרחש בסיום''...-הייתי רוצה כי ספר זה ,יציר הגיון
רוחי ,יהיה יפה ,הדור ונבון מכל שאפשר להעלות על הדעת .ברם ,לא הצלחתי לגבור על חוק הטבע ,
שלפיו כל דבר מוליד את דומהו .לפיכך ,מה היה מסוגל להוליד שכלי העקר והלא מטופח ,בלתי אם את
קורותיו של בן כחוש ,מצומק ,עיקש ורדוף מחשבות שונות ומשונות שכמותן לא חשב איש זולתו מעולם,
כדרכו של מי שנהרה בבית הסוהר ,שבו שוררת אי נוחות גמורה וכל רחש עלוב מוצא לו שם מקלט?
226סרוונטס,שם416-414:
122
הרוגע ,השקט ,נועם השדמות ,צחות הרקיע ,המיית המעיינות ,שלוות הרוח -רב כוחם להשפיע פוריות על
המוזות העקרות ביותר ,ולהעמיד ולדות שיביאו את העולם לידי השתאות וחדווה .קורה שהאהבה שרוכש
אב לבנו המכוער ונטול החן מעוורת את עיניו מראות את חסרונותיו ,ואל עוד אלא שהללו נתפסים בדעתו
כגילויי חוכמה ונוי ,והוא מספר בהם בפני ידידיו כאלו היו דברי שנינות וטעם .אלם אנוכי ,אף כי מוחזק
אני לאב ,אביו החורג של דון קיחוטה הנני ,ואיני רוצה לנהוג כמנהג הרבים להתחנן בדמעות שליש כמעט,
כמעשה אחרים ,ולבקשך ,קורא יקר ,שתסלח או תסיח את דעתך מן הפגמים שתראה בבני''.
227
אברמוביץ ,לעומת זאת ,מפליג בשבחיו של גיבורו ,אך כפי שכבר הוכח ,עובדה זו רק מדגישה את יחסו
האירוני שאינו משתנה עד לסיום היצירה.
גם הניתוק מן המציאות המאפיי ן את שני הגיבורים אינו זהה .אפילו בתחילת היצירה ,כשדון קיכוטה
עדיין מרוחק מן התובנות שיגיע אליהם בסיום ,הוא עדיין מגלה מודעות מסוימת לעצמו ולסובב אותו.
הדגמה מעניינת לכך נמצא ביחסו לאוכל שנאלץ לאכול בחנייתו בפונדק''-היום ההוא יום שישי היה,
ובפונדק לא היו כי אם כמה מנות דג המכונה בקסטיליה אבדחו ובאנדלוסיה – בקלה ,ובמקומות אחדים
קוראדיליו ובאחרים טרוצ'ואלה .הן שאלוהו אם יואיל האדון לאכול טורצ'ואלה ,כי לא היה דג אחר
להגיש לו-.ובלבד שתהיינה טרוצ'ואלות רבות – השיב דון קיחוטה -שאז תוכלנה לשמש כטרוטה אחת ,כי
אחת היא לי לקבל שמונה מטבעות של ריאל או מטבע אחד של שמונה .ולא עוד ,אלא שיתכן כי
הטרוצ'ואלות האלה תיטבנה ,כשם שבשר העגל טוב מבשר הפרה ,והגדי טוב מן התיש .אולם יהא המזון
אשר יהא ,יוגש נא מיד ,כי את טרחת הנשק ואת כובדו אין לשאת בלי לספק את המעיים''.
228
דון קיכוטה
סובר כאן בטעות שטרוצ'ואלה ( דג בקלה מעושן) פירושו טרוטה קטנה ומפעיל כאן טיעון שיש בו לוגיקה
מסתברת על פי הבנתו .כמו כן הוא משתמש בשני דימויים העובדים לפי ההיגיון שלו.
מטורף אך בתוך הטרוף שלו יש 'שיטה' (כמאמרו של פולוניוס 'אמנם דבריו הם
דון קיכוטה הינו
שיגעון ,אך יש בהם
שיטה'' המלט-מערכה שנייה תמונה שיניה ).הבלבול נובע מבלבול לשוני בין שתי מילים שצלילן דומה.
כמו כן ,בסיום הקטע מתגלה פיכחונו ,שכן הוא מודה שכורח המציאות מחייבו להתפשר על האוכל.
לעומתו ,בנימין ,בהגיעו לכסלון ,רואה מים מעופשים ובגלל הדלוזיה שלו אינו מבחין בכלל בכך שאינם
ראויים לשתיה''-בעבר הנהר לצד העיר ראה בנימין אותו המקום בסרחון ,שהמים מתעבים שם ונראים
משונים מאד ,ויש שהם נעשים כרוטב קרוש .מן המים הקרושים האלה ממלאים השואבים חביותיהם
וכדיהם ומביאים אותם לבית בעליהם .שם מערבים את המים בקרושים במעט מים פשוטים משּומרים
בחבית בתוך הבתים ומבשלין בהם כל מיני תבשילין''.
[יש לשים לב שקטע זה מובא על ידי המספר
הסמכותי ,ואילו בנימין מתאר את הדברים קצת אחרת ''-אני הגבר – מספר בנימין – אני בעצמי אכלתי
תבשיל מאותם המים ,כן אזכה לאכול מסעודה של לויתן ,והיה טעמו כצפיחית בדבש ,משונה להפליא.
נטלתי מהמים האלה ונתתי אל כלי וכיסי וצ יוויתי את סנדריל לצרור אותם חתיכות-חתיכות בחבילה אחת
והיו לנו למשמרת בנסיעתנו ,כשנעבור ימים ומדבריות ומקומות ציה וצמאון"(עמ' פ')].
227שם10:
228שם39:
123
בעוד שדון קיכוטה היה מודע לעליבותם של הדגים אך הודה שהוא מוכן להסתפק במעט ,אצל בנימין חל
נתק מוחלט מן המציאות ,הטעם של המים המעופשים ערב לחיכו לא בגלל החלטה מודעת למצוא את
הטוב בכל דבר אלא בגלל העדר חוש טעם מפותח וניתוק טוטאלי מן המציאות .הוא שותה מי ביוב ,והוא
משוכנע ש הוא סועד מעורו של לוויתן ,מפני ששיקול הדעת שלו פגום ,ולכן אינו מצליח להבחין בין מים
לביוב ,בין נוזל למוצק.
כך גם בנוגע לדולציניאה .קיחוטה רואה עד כמה המציאות שונה מהפנטזיות שלו ,הוא שם לב לכך
שדולציניאה הארצית היא אישה מכוערת ,וכדי להתאים את האידיאל למציאות הוא ממציא נוסחה
הטוענת שדולציניאה היפה היא מכושפת ,ובאופן זמני יופיי ה נפגם .לעומתו ,בנימין אינו רואה את
הכובסות כלל.
'דון קיחוטה ' מציג דמות טראגית המתגלה במלוא גדולתה ומותירה את הקורא בהרגשת רוממות נוכח
כוחה של הרוח האנושית ,ואילו 'מסעות בנימין השלישי' מציג דמות מונמכת ומותיר את הקורא בתחוש ת
אי נוחות אל מול עליבותם של חיים ,שאין מ הם מוצא .כך יוצא ש בנימין אינו אלא גירסא עלובה לדון
קיחוטה ,ש אמנם ,כמו הו חי את ספריו ,אולם אין לו היכולות הרוחניות של דון קיכוטה לתרגם את
המציאות למשהו נשגב .המציאות טופחת על פניו ,אין בידיו תחבולות מתוחכמות כדי להימלט ממצבו ,
וכל שנותר לו לעשות הוא להודות באי גבריותו .המספר האירוני חושף כשלון זה ,אך בה בעת 'חס' על
גיבורו ושומר עליו מפני השפלה מוחלטת בניגוד גמור למספר הלומד להעריץ את גיבורו ב'דון קיחוטה'.
לכאורה עולה מכך שהישענות ו של אברמוביץ על 'דון קיחוטה' סייעה לו להבליט את מסריו ה'משכיליים'
בדבר נמיכות הקומה של היהודים והעדר הפאתוס בחייהם .אולם דמותו של בנימין דווקא לאור ההשוואה
ל'דון קיחוטה' מצטיירת כדמות מורכבת ,הסובלת מהפרעה נפשית ,שמניעיה אינם רק חברתיים תרבותיים
אלא נעוצים במבנה אישיותי מסובך .במובן זה ניתן לראות שאברמוביץ השתמש ב'דון קיחוט' כבסיס
ליצירה בעלת יסודות פסיכולוגיים מודרניסטיים ( .עניין זה יודגם ויורחב בחלק שלישי של עבודה זו).
' .2קדרת הזהב'
229
היצירה 'סוסתי' מזכירה בעניינים רבים את
'קדרת הזהב' של א.ת.א .הופמן.
כמו 'סוסתי' גם 'קדרת
הזהב' הוא סיפורו של סטודנט העומד לפני בחינות הסמכה ,אך נתון ל הפרעה נפשית וחווה פגישות עם
דמויות דמוניות ( ב'קדרת הזהב' הגיבור נפגש עם זקנה כעורה הנושאת אוכל ,עם בנות הנחש המפתות
הקוראות לו מבין הדשאים,
והוא שומע צלילי ענבלים מפתים ).בשתיהן הסביבה חשה שדעתם של
הגיבורים משובשת (כך טוענים בסביבתו של הסטודנט ב'קדרת הזהב' ש''משהו נשתבש כנראה במוחו של
האדון'' והוא חש כאילו מישהו שופך עליו קיתון מים ) .הקרע בנפש ן של הדמויות ,המעברים בין ערנות
והזיות ,דומים זה לזה אם כי אצל אברמוביץ כל ההזיות מתקיימות בחלום 230 ,בעוד שאצל הופמן שאלת
229הופמן154-85 :1990 ,
230בהתאם להשקפתו של אברמוביץ שהוצגה לעיל חלק שני א' 3
124
המציאות ה'אובייקטיבית' נשארת בלתי פתורה ועל כן היסודות הפנטזיים דומיננטיים יותר
.
שוב עולה מכאן ,שאברמוביץ נשען על יצירה בעלת מאפיינים רומנטיים מובהקים ,אך נטייתו
הרציונליסטית מונעת ממנו להיסחף אליה כליל.
' .3פאוסט'
231
סיפורו של אדם המוכר את נשמתו לשטן הוא הבסיס גם ל'אישון הקטן' וגם ל'בימים ההם' .בשתיהן
הגיבור נענה לפיתויים ,המסיטים אותו ממסלול חייו ומשחיתים את מידותיו .אולם עקבותיו של פאוסט
בולטים במיוחד ב'סוסתי' .בשניהם הגיבור הינו תלוש ובודד ובעיקר מבקש לצאת מן ה מיצר המאיים על
קיומו .פאוסט הינו אדם שאינו מצליח למצות את החיים ,למרות השכלתו אין לו ''לא גיל ולא הון או נחלה
או כבוד'' ,ועל כן מתמכר למגיה ומחכה לאיזה רז שישחרר אותו מהמצר שהוא ''קופה של ספרים'' .כך
גם ישראל מצוי במ יצר העיירה היהודית ומבקש למצוא דרך להימלט ממנו .בשניהם מתגלה דמות של
מעין מלאך מוות המתגלגל מאדם לחיה -ב'פאוסט' מפיסטופולס מתגלגל מדמותו של כלב הממלא את כל
המרחב; ו ב'סוסתי' אשמדאי מתגלגל מדמותו של זאב ''מתגעש האשמדאי ומתרגז תחתיו ,מתעגל כפקעת
של גומי וחוזר ומתפשט כהרף-עין בכל כחו בשריקה גדולה ,פסוח ודלוג במרחבי-מרום דרך כמה מאות
פרסה( ''.עמ' של''ח )מראהו של אשמדאי אף דומה לזה של מפיסטופלס -לשניהם נוצות של תרנגול על
הראש.
גם בחלק מן הסצנות קיים דמיון -כך
האורגיו ת בפרקים האחרונים של 'סוסתי' דומות לסצנת ההוללות
ב'ליל ורפוגה ' ,ו פרק עשירי '-חזיונות לילה' מזכיר את הפרק 'לילה' בפאוסט
''-איך יתרקם כל וחבר
לכלל\אחד במשנהו יחיה ויפעל! \איך כוחות שמים יורדים ועולים \ודליי הזהב זה מזה נוטלים! \בכנפים,
ברכות יביאו\ ,משמים בעד אדמה יבקיעו\ ,בשירה הרמונית כל היקום יניעו! '' גם פאוסט מבקש לקשור
קשר ארוטי עם הטבע'' -חזיון פלא! אך הוי!חזיון בלבד! \אי אתפשך ,בריאה? אתכם ,שמי עד\ ,שדי טבע,
אי? מקורות כל חיים\,בכם שמים וארץ תלויים\אליכם הלב הבלה שוקק\-תקרו ,תשקו ,ואני פה נמק?''
בשתי היצירות הטבע ההרמוני עומד בניגוד לדמויות הדמוניות שעיקר מהותן היא הפרת ההרמוניה .וכך
אשמדאי ב'סוסתי' בורא עולם הפוך לעולמו של אלוהים '' -העולמות – אלה מאלה שונים בחלופי ימים
ולילות .בעולם אחד עמוד-השחר עולה והולך ומאיר .בני אלהים מספרים כבוד-אל וכל החיים מקיצים
ומפארים ליוצרם בנחת-רוח ,ובעולם אחר לילה ,בו ירמשו מיני בריות משונות ,רוחות רעות ומזיקין
שואגים ככפירים לטרף ,אימה וחשכה גדולה שם'' (עמ' של''ח) ,וגם מפיסתופל מגדיר את עצמו כיסוד
דיאלקטי המצוי בתוך הבריאה והניצב מול האלוהים'' -אני חלק הכוח ההוא ,השוחר \תמיד את הרע ואת
הטוב יוצר\ ....אני הרוח ,השולל תדיר! \ובצדק; כי כל מה שנולד \ראוי שיאבד; \לפיכך טוב היה ,אילו
כלום לא נברא \הנה כן ,כל מה שנקרא \חטא בפיכם ,חרבן ובלי \בקיצור :הרע\ ,היסוד הוא העיקרי
שלי...'';''.אם אדם ,עולם זה קטן של הבאי\ ,רגיל לראות את עצמו כשלמות\ -אני חלק של חלק ,היה כל
בתחילה\,חלק מן אפלה ,את האור חוללה,
231גתה31 :1985,
\את האור היהיר ,באמו הנה קם,
\מקומה לרשת ,כבודה
125
מעולם\,ובכל זאת לא יצליח ,כי עם כל טרחו\ ,אסור בגופים ,בם ידבק על כרחו\ .מגופים ישטף ,הגופים
ישפר\ ,על דרכו עומד גוף ודרכו עוצר\:הנה כן ,אקו ,לא יארך הזמן\ועל כל הגופים יבוא קץ ואבדן''
232
אשמדאי כמוהו כמפיסטופולס מנסים לגייס את גיבור היצירה לשרותם .שניהם נוחלים נצחון 'טכני',
פאוסט מצטרף למפיסטופל ,ישראל נופל לתוך תהום ,אך שני הגיבורים הרדופים אינם מאבדים לגמרי
את זהותם.
בשתי היצירות ישנו הבדל בין מיניות לארוטיקה .גרטכן מאופיינת בטוהר ,בהרמוניה ובאהבה לסדר ; וגם
הטבע המופיע ב פתיחה לחלק ב' הוא הרמוני .ד''ר פאוסט נמשך להרמוניה זו אך נשאב בל כורחו לעולמו
הדיסהרמוני של מפיסטופולס .ב'סוסתי' ,אמנם אין נוכחות נשית המקבילה לגרטכן ,והיסוד הארוטי מסולק
מן הרובד הגלוי של הסיפור ,אך הארוטיקה נוכחת ב'תולדה' היפה.
קירבה זו שבין שתי היצירות ,יש בה כדי ללמדנו על מורכבותו של אברמוביץ שכמוהו כגתה נעזר
בסממנים רומנטיים ,אך בה בעת אינו נסחף אליהם כליל ויש שאף מלגלג עליהם.
אין ספק שניתן לאתר יצירות נוספות המהדהדות ביצירותיו של אברמוביץ אולם זיקות אלו ל'דון קיחוטה'
ל'קדרת הזהב' ול'ד''ר פאוסט' מדגימות שאברמוביץ הוא אקלקטי בגישתו לקלאסיקה האירופאית
233
ומשתמש בה על מנת ליצור ספרות שיש לה קיום עצמאי ומקורי.
ג .בין קלאסיציזם לרומנטיקה בתיאורי הטבע
הפתיחות לעולמות שונים שעלתה בהצהרותיו הארס פואטיו ת של אברמוביץ ,בסיווגו הז'אנרי ובמקורות
ההשראה המהדהדים בכתביו ,באה לידי ביטוי גם בתיאורי הטבע .בתיאורי נוף יש שנצמד אברמוביץ
לדפוסים קלאסיים של 'מקום נחמד' ,ויש שמתבסס על דפוסים אלו רק על מנת לחרוג מהם .בתיאורי
צמחיה ובעלי חיים נוטה אברמוביץ לעיתים לכיוון הקטלוגים המסודרים ,אך גם מעניק להם חיות
ומסתורין .כמו כן ,אברמוביץ נצמד לעברית 'טהרנית' ,אך מפרק אידיומים עבריים קלאסיים ומעניק להם
משמעויות חדשות .בתוך כך מיטלטל אברמוביץ בין תיאורי טבע 'אלגוריים' לבין תיאורי טבע
'סימבוליים'.
.1תיאורי נוף
המושג 'נוף' הוא מושג התלוי בנוכחותו של סובייקט ,והוא מושתת על התבוננות שיש בה פרספקטיבה
וקווי מיתאר של עומק ומרחק 234 .מילה זו אינה מופיעה כלל בכתבי אברמוביץ ובמקומה מופיעות המילים
232שם63:
233
על ארון הספרים של אברמוביץ ובני תקופתו ראו קלזונר תש''י473 :
234
במאמרו של ון דן ברג '' ''The subject and his landscapeהדגים
ואכן עצם תיאור נוף נתפס כמעשה רומנטי.
המחבר ש מושג ה'נוף' קשור בסוג של מודעות לטבע ( ' ) ' sense of natureשהוא אחד מתוצרי החשיבה הרומנטית שנולדה
לראשונה ב'ווידויים' של רוסו משנת 1728והתפשט ה כמו מגפה באירופה .לטענתו הכל ביקשו לחוות את מה שחווה רוסו ,
126
'טבע'' ,בריאה'' ,תולדה' ו'עולם' (כפי שנדון לעיל חלק א'
.235)1לא מפתיע אם כן ,שתיאורים של 'נוף'
שיש בו ''חתך של זמן או מרחב מצומצם'' 236הם נדירים ביותר ,וניתן להבחין רק בשנים מובהקים בכלל
יצירותיו.
התיאור האחד מופיע ב'ספר הקבצנים' '' -ומיד נגלתה עלי היפהפיה הזו בהדר כבודה – ותמונה נאה לנגד
עיני :שדות כוסמין בלבלובן ,לבנות כשלג ,אצל שורות שורות מוצהבות של חטים ושל גבעולי קטניות
גבוהים וירקרקים; בקעה נאה צומחת דשאים וחורשה של אגוזים לשני צדיה ,ובתוכה שוטפת בריכת מים
זכים כעין הבדולח וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם בתורי זהב וקשקשי כסף; עדרי צאן ובקר
נראים מרחוק כנקודות שחורות ,שחומות ואדמדמות בנאות-דשא שם(''.הקבצנים צ''א)
מה שמעניק לתיאור זה אופי של 'נוף' הוא ההתייחסות לפרספקטיבה ולמיקומם של האלמנטים ביחס
למתבונן .חורשת האגוזים נמצאת 'לשני צידי' הבקעה .הבריכה נמצאת 'בתוכה' ומראם של העדרים
כנקודות שחורות מעיד על מרחקם מן הצופה.
התייחסות טופוגרפית שיש בה פרספקטיבה מפורטת יותר ,עולה ב'עגלתו של תוספות יום טוב'' '' -לפני
היער מישור גדול מכוסה עשבים ופרחי נועם זולפי בשמים ,וחורשין של שיחים סבוכים ושל עצים רכים
שפלי קומה פזורים עלי קבוצות קבוצות .מלפני המישור הזה שדות מלאים חיטים ,שעורה וכוסמת
נמשכים והולכים למרחוק ומתעלמים מן העין .ומצידו האחד האדמה שופעת ויורדת מטה מטה ונעשית
בקעה גדולה ( '' .עמ' שנ''ח)
מילות היחס והפעלים הנלווים ' -לפני' ' ,נמשכים והולכים למרחוק'' ,מתעלמים מן העין' ',ומצידו האחד'
מעניקים לתמונה פרספקטיבה ומעידים על נוכחותו של גורם ממקד(.בניגוד לציוני מקום סתמיים יותר
הנפוצים ביותר בתיאורי הטבע האחרים של אברמוביץ ,ובראשם המילה 'שם' המופיעה בתדירות גבוהה
מאד( .ראו למשל -ב'בימים ההם' עמ' רס''א; ב'בעמק הבכא' עמ' רל''ט -ר''מ וב'מספר הזכרונות' עמ'
שע''ג).
ניתן להסביר מיעוט זה של תיאורי נוף בכך שאברמוביץ עדיין קשור בעניין זה למסורת יהודית (שנדונה
לעיל חלק ראשון ג )1התופסת את הטבע כיישות מופשטת .הסבר זה מעמיד את אברמוביץ כקלאסיציסט
שטרם הפנים את הערכים הרומנטיים של תקופתו ,אך דומה שהסבר זה אינו מספק ,היות שבמובנים רבים
אחרים נכרת הפנמה עמוקה של יסודות רומנטיים ,ועצם קיומם של תיאורי נוף בודדים אלו מעיד על כך
שאין אברמוביץ מנוע לחלוטין מהיכולת לתאר 'נוף' .על כן דרוש הסבר נרחב יותר הקשור לעצם הבנת
מושג הטבע ומצריך דיון במרכיבים נוספים בתיאוריו.
וטיול בטבע שהפך לסוג של חובה ,גרם להסתכלות מרחיקה חדשה בלתי אינטרסנטית בטבע והיא האחראית להולדת ה'נוף'.
Van Den Berg,1970:pp. 57-65
עם זאת פיטר הדגים הופעות מוקדמות יותר של נוף כבר בכתבים קלאסיים .בתוך כך הצביע על מגוון גורמים האחראים
להופעתו או לאי הופעתו של 'נוף' לאורך ההיסטוריה של הכתיבה הספרותית -ביניהם הסברים הקשורים לתפיסות דתיות ,למצב
כלכלי ,לגילויים מדעיים ,לניידות בני אדם ועוד .עמ'Fitter,1995:25-52
235מילה זו במשמעות המודרנית של landscapeהינה נדירה במקורות .מופיעה רק פעם אחת במקרא'' -יפה נוף משוש כל
הארץ(''...תהילים מ''ח :ג') דונש פרש את המילה נוף בפסוק זה כ''נופו של עץ'' .בן יהודה מפרשו בהתאם לקונטקסט של
הפסוק כ ''מקום גבוה שמש ם מראה יפה''( .מילון בן יהודה,שם כרך 7עמ' )3582
236כלשונו של יוסף אבן שהובאו לעיל( .חלק שני ,מבוא)
127
.2עיצוב 'המקום הנחמד' –()locus amoenus
אם הרי קוקוז ושויצ ריה הגבוהים מספרים גבורות יוצרם ,מביט
ים בגאווה וגאון
ומטילים עליך אימה ואתה עומד לפניהם בתמהון לבב ובכובד ראש ()...
ואם זה הים
הגדול יביע עזוז נוראותיו וירעישך בגאון גליו ומימיו האדירים -הנה ההרים והגבעות
בסביבות כפר זה ישאו שלום לך ובסבר פנים יפות יזמינו אותך לעלות ולנוח עליהם
בתענוגים
'המקום הנחמד' הוא מודל של נוף החוזר ומופיע ביצירות עבריות וארופאיות ,והוא מכיל
בעמק הבכא
מרכיבים
קבועים .נוף זה הינו מרחב פתוח בטבע ,הנתון לרוחות מרעננות ,אך מוגן מפני סכנות ,ומכיל בתוכו
מקורות מחיה של עצי פרי ו מים צלולים .כמו כן בדרך כלל נשקפים ממנו הרים ושדות נעימים
למראה.
237
'המקום הנחמד' הוא אחת הזירות בה מתגוששים ביתר שאת מודלים קבועים קלאסיציסטיים עם נטיות
אקספרסיביות רומנטיות 238 ,ועל כן דיון בהופעותיו בכתבי אברמוביץ הוא חיוני על מנת לקבוע את
237
.מושג 'המקום הנחמד' מופיע לראשונה ביצירות וירגיליוס ,והוא מכונה .locus amoenusפרשנים ייחסו מושג זה למילה
amourבגלל היותו מקום שנועד כל כולו לענג .הוא חוזר ומופיע בפסטורלות ובכתבי הרטוריקנים ,ואף חודר לספרות ימי
הביניים.
בעניין זה ראו Fitter,ibid.:pp. 1-83,123-139,183-202
ניתן לראות ב'גן עדן' גילום יהודי של 'מקום נחמד' .כך'גן העדן' המקראי מכיל בתוכו עצי פרי''-כל עץ נחמד למראה וטוב
למאכל '' מקורות מים ''נהר יוצא מעדן להשקות את הגן'' – ומחצבים''-וזהב הארץ ההיא טוב שם הבדולח ואבן השוהם''
(בראשית ב' :ט' -י'ב) .ארץ ישראל אף היא מוצגת כ'מקום נחמד' שיש בו המרכיבים הנ''ל''-ארץ טובה ,ארץ נחלי מים עינות
ותהומות יוצאים בבקעה ובהר .ארץ חיטה ושעורה וגפן ותאנה ורימון ,ארץ זית שמן ודבש .ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה
לחם ,לא תחסר כל בה ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצןב נחושת'' (דברים ח' :ז'-ט')
אצל חז'' ל גן העדן הופך למרחב רוחני חסר מסגרת טופוגרפית ונתפס לא כמקום חומרי כי אם סוג של אושר כשהמילה ''עדן''
קשורה לתחושה של התעדנות '' -שני שערי כדכוד יש בגן עדן ועליהם ס' ריבוא מלאכי השרת וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר
הרקיע מבהיק ובשעה שהצדיק בא אצלם מלבישין אותו ח' בגדים של ענני כבוד וב' כתרים נותנין על ראשו ונותנין ח' הדסים
בידו ואומרים לו לך אכול בשמחה לחמך ומכניסין אותו למקום נחלי מים מוקף ת''ת מיני שעסקת בתורה שנמשלה לדבש ושתה
יין המשומר בענביו מו' ימי בראשית...ויש בגן עדן פ' ריבוא מיני אילנות בכל זוויותיו הקטן שבהם משובח מכל עצי בשמים,
בכל זווית יש בו ס' ריבוא וורדים והדסים וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו ומושכין ממנה ד' נהרות א' של חלב
וא' של יין וא' של אפרסמון וא' של דבש וכל חופה למעלה ממנה גפן של זהב ול' מרגליות קבועות בו וכל אחד מבהיק זיוו כזיו
הנוגה וכל חופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות וס' מלאכים עומדים לראש כל צדיק ואומרים לך אכול בשמחה דבש
מלאכי השרת מזמרים בקול נעים ועץ החיים באמצע ונופו מכסה כל גן עדן ויש בו ת''ק אלף טעמים ,וריחו הולך מסוף העולם
ועד סופו ותחתיו ת''ח שמבארין את התורה ''(ילקוט בראשית כ')
238
דיון נרחב בעניין זה עורך פול פיילר במאמרו אודות אלגוריות של גן עדן .פיילר יוצא נגד אמירותיו החד משמעיות של
קורטיוס ,חוקר ספרות ימי הביניים ,לפיהם מערכת טרופים קבועה (מבית מדרשם של הרטוריקנים) היא שקבעה את תיאורי
המקום הנחמד למשך דורות .פיילר מצטט את הערתו של ליאו שפיצר הטוען שעבודתו של קרטיוס אמנם מרשימה מבחינת
המתודיות של חקירת מקורות חיצוניים אך מתעלמת מתהליך היצירה הפנימי '' -האם קרטיוס שוכח שהיצירה האמנותית
הגדולה היא תמיד ייחודית ,שהאמנות שואפת למיוחדות?!''
פיילור בוחן מחדש את הקשר בין מקורות טופולגיים לבין ההשראה האינדיבידואלית .בתוך כך הוא מציג שבעה מאפיינים של
המקום הנחמד שקבעה החוקרת דגמר טוס :א.ציון ברור של המשורר על נסיבות התיאור occasionב.מידה מסויימת של ניתוק
בין התיאור לבין מסגרת הנרטיב ג .איזכור של בורא הגן .ד .התייחסות לאופן בו העצמים בגן מספקים את חמשת החושים
וכוללים את ארבעת היסודות .ה .קטלוג של עצים ספציפיים וציפורים עם אפיפטים תיאוריים .ו .נטיה לכיוון של מטאפורות
קבועות ושגורות ( .כגון תיאור הדשא כשער) ז .תאור מדוייק ,מובנה ,מתוחכם מבחינה דקדוקית של מאפייני הגן.
128
נטיותיו הסגנוניות.
בעיצוב מודל זה ניתן לראות שאברמוביץ עבר תהליך של שינוי אפילו במהלך
התקופה (הקצרה יחסית) של כתיבתו העברית.
ב 'האבות והבנים' ביתו של המשכיל הוא דוגמא מובהקת ל'מקום נחמד''' -ברחוב ע ין –גנים ,אשר בקצה
עיר ז'יטומיר ,בואכה עמק -הברכה ,משמאל להר האלונים ,הרחק מהמון העיר ושאונה-שם עומד בית קטן
בתוך גן נרחב מוסב גדר ומשוכת חדק .לפני חלונות הבית המשוחים בששר ירקרק ,יתנשא התפוח מבין
עצי מאכל שונים ,אשר ישאו בקיץ פרי למכביר ,ומתחת גגו עשוי מעקה ,מכון לשבת היונים ,הבאות
להתיצב שמה ,בעופן מארובותיהן .כל העובר על הבית הזה וגגו הנחמד -יעמוד ויתבונן לשל וות השקט,
השוררת שמה ,ונפשו שוקקה לחמדת החיים במנוחות שאננות!'' ( עמ' ל''ז-ל''ח) .מקום זה מכיל מקורות
מחיה בסיסיים -הוא עשיר ב עצי פרי ואף יש בו ''בריכה קטנה'' .אמנם הגן מתורבת – הוא מוקף גדר ,עצי
הפרי נטועים ,והיונים חיות בתוך ארובות בנויות ,אך התחושה העולה מן התיאור הוא של פתיחות לעולם
הטבע ,המומחש באמצעות תיאור מפורט של עונות השנה ,של פריחת האביב המתאים לקינונם של מיני
ציפורים וצפרדעים ,של יובש המושך אליו רמשים שונים ,ושל החורף המושלג המביא ציפורים חורפות.
כך מושג מעין שילוב של טבע מבוית קרוב לאדם עם טבע רחוק ופראי .גם מיקומו של הבית קשור
לשילוב זה ,שכן הוא שוכן בתוך העיר ,אך בקצה השקט שלו ,ברחוב ''עין גנים'' .לכך נוסף מיקומו
הטופוגרפי הנוח -מפלס ביניים ''משמאל להר האלונים'' מצידו האחד ו''בואכה עמק ברכה'' מן הצד
האחר .כך הצפיי ה על העמק נותנת תחושת שלטון ,אך היא מתאזנת על ידי ההר החופה עליו ,ו
האחרת'' (ה )contra terraהמקיפה את 'המקום הנחמד' היא
ה''ארץ
ש קטה ובלתי מאיימת.
יש לשים לב שלגן זה חסרים קווי אופי ייחודיים ריאליסטיים .הוא אינו ניתן לזיהוי גיאוגרפי מסוים ,אין
בו מרכיבים המיוחדים לנוף של ארץ מסוימת ,מלבד השלג הממקם אותו בארץ קרה .אמצעי הזיהוי
היחידי הוא השם ''ז'יטומיר'' (שהתווסף רק בגירסא המאוחרת של .)1911
כמו כן ,אין בו פירוט של שמות העצים הנטועים בו מלבד עץ התפוח הנושא אופי סמלי ארוטי .הצמחייה
המתוארת אינה מפורטת לפי שמות של זנים ומינים ,מראה הפריחה של הדשא הוא מקראי ''תדשא הדשא
עשב והעצים יציצו ציץ'' ,והפרח היחיד המתואר הוא פרח המככב בתיאורי הטבע הקלאסיציסטיים של
שירת ימי הביניים '' -כוס פרח שושן'' .אפילו הגוונים המתוארים אינם נציגים של קשת הצבעים אלא
משחקים של אור ''-בהיר הוא בשחקים ועל חוג שמים יתהלך השמש בגבורתו'' ,בתולות ש ''ממשבצות
זהב לבושן ואברותיהן בירקרק חרוץ'' .עוצמת המראה נוצרת בעיקר באמצעות האוקסימורון '' -ישקף
שמה השמש על השלג הצח בעמוד אש'' ,או ההאנשה'' -ויתעלף הגן כולו עם עציו בספירים ,ובלילה ירח
יקר הולך שם באין מעצור ,ורבבות כוכבים עומדים עליו מימינו ומשמאלו'' .אפילו ה ''ששר'' על קירות
הבית הוא מעין צבע בלתי מוגדר הנע בין ירוק לזהבהב .אף אין בתיאורי המרחב פירוט ריאליסטי של
עומק או פרספקטיבה ,אין צורות ברורות והמבט נע מלמעלה למטה אך לא קדימה או אחור( .יוצא מכלל
זה הוא תיאור הציפורים הבולט בפירוט שלו) בתוך הגן אין נוכחות אנושית ,יש בו שפע ,אך דיירי הגן
פיילר בודק האם עקרונות אלו אכן באים לידי ביטוי בשירתו של צ'וסר ,והוא מראה שצ'וסר אכן השתמש בחמישה מתוך
העקרונות האלו ,אולם בכתיבתו ניתן להבחין בהמרה הדרגתית של תחבולות רטוריות בפעילות יוצרת של הדימיון .דיונו של
פיילר חשוב לענייננו ,שכן גם אצל אברמוביץ ניתן להבחין בתהליך דומה) Piehler1991:1-15).
129
מתוארים כ אנשי ספר ,ואין כל תיאור של עבודות גינון או טיפוח .אין תיאור של אדם מסוים המטייל או
מתבונן בנוף ,הקהל הוא 'כללי' ,והנהנים הם''לבב אנוש'' .כמו כן ,הגן אינו מתואר ברגע מסוים אלא
מציג תמונות מתחלפות של יום ולילה ,קיץ וחורף.
תיאור אידיאלי זה משרת את התימה המשכילית ביצירה המעמידה את חיי ה'משכיל' כמופת לחיים
תקינים ,שיש בהם שילוב של שפע כלכלי עם טעם מעודן ,ה אופייני לשיכבה חברתית היודעת להעריך
יופי לשמו ומטפחת את האסתטיקה של מגוריה.
כך גם ב'ספר הקבצנים' ה'תמונה הנאה' של שדות הכוסמין הינו מרחב אידיאלי המהווה מצע נוח להבליט
את חייהם המעוותים של היהודים החיים בניגוד לטבע.
'מקום נחמד' שונה במקצת הוא תיאור סביבות ביתו של חנא חוכר הריחיים ב'בימים ההם' (עמ' רס''א).
חשיבותו של מקום זה הוא בכך שהוא זהה כמעט לחלוטין לביתו של אביו החורג של המחבר (שאף הוא
–
חוכר ריחיים) כפי שהוא מתואר ב'רשימות לתולדותי' .בשניהם מתואר בית מבודד (''נווה בדד''
ב'רשימות לתולדותי''' ,קן בודד''-ב'בימים ההם') בכפר המוקף יערות הנחצה על ידי נהר והוא מאוכלס
בבעלי חיים רבים שאין מפריע להם .הוא מוצג גם כמקום הולדתו של המספר כיוצר( .עמ' ג')
אין ספק שהיסודות הביוגרפיים העומדים בבסיסו של תיאור זה הם שהפכו אותו לבסיס לכל שאר
המקומות ה'נחמדים' של אברמוביץ.
'מקומות נחמדים' אלו מעוררים רושם שאברמוביץ הוא קלאסיציסט ההולך בדרכם של קודמיו ,שעיצבו
תיאורי טבע 'אידיאליים' דוגמת תיאורי הטבע של מאפו ב'אהבת ציון',
239אך בצד תיאורים אלו ישנם
'מקומות נחמדים' בהם ניתן להבחין בשתי חריגות מן הנורמה הקלאסיציסטית .חריגה אחת מתבטאת בכך
שהנוף מתואר דרך גורם ממקד וישנו סובייקט הניצב בנוף וקולט אותו בחושיו .כך נוכחותו של הסובייקט
מוחשת בתיאור ' מקום נחמד' ,שבו מוצא המספר מרעה לעגלתו ב'עגלתו של תוספות יום טוב' .יש בו
אמנם מאפיינים קלאסיציסטיים של 'מקום נחמד' -המרחב מוגן אך פתוח לאור; הוא מכיל
יער עצים,
שצמרותיהם מהוות מחסה ויוצרות ' 'ים ירוק אחד מלמעלה באוויר העולם '' ודרכו ' 'זהרורי חמה בוקעים '';
239
''ובית לחם ,ערש מלכי יהודי נשקפה מנגב לירושלים ,בנויה על תילה שעל ראש גבנון הדר ,סביבותיה בארות בארות
ועינות מים טהורים כבדולח מותוקים לחיך שותיהם .ביפה נוף הזה יגדלו זיתים רעננים וגפני עסיס מתולעים באשכלות
בכוריהם; גבעותיה חוגרות גיל ,ועמקיה עדויי רקמת פרחים ושושנים .שם ירקדו בני צאן ושם ירעו עדרי בקר וארצה זבת
חלב ודבש.משם חפר המלך שלמה שלש ברכות להקוות אליהן מימי המקום ההוא ,גם תעלות עשה לו להביא המים לירושלים,
קרית משושו .פני הבריכות כנחפים בכסף וסביבותיהן ערבים מרהיבי עין ,ותורים ובני יונה מתעלסים באהבים בין עפאיהם.
במקומות האלה רעה אמנון את צאן אבישי( ''...מאפו :1957ט' )
ברוח האידיאליזציה של חיי הכפר של אברהם מאפו''-השמש יצקה אור יקרותוחום צח על נאות הרועים .פלגים יבלי מים המו
בשאון זרמתם .המולת עלה נידף מרוח צח הנושב בין העפאים ,זמיר ציפורים ושריקות העדרים והד הרים ,העונה למו בהוד
קולו - ,כל הנעימות האלה העירו את רוח הרועים ,והנה זמרת חלילים נשמעה על כל נאות הרועים( ''.. .שם:י' )
אמנם ילין כבוד בהיכלי חמדה ,דעת אלקים – באהלי צדיקים ,והודו – בהיכל קדשו;ואולם יראת שדי תלין בכפרים ,ואף אם
רחוקים המה מבית ה' ,הלא קרוב ה' בלבבם ובפיהם ,וידו נודעת להם בכל עיתותי השנה ,בחריש ובקציר בחוסר לחם וברוב
תבואות....לינו בכפרים ,וראיתם את שוכניהם משכימי קום בעוד דממת ליל שלטת על הארץ ,וההרים והגבעות מסירים לאט
לאט את מסכת הקיטור והאופל ,מכסה הלילה ,אשר התכסו בה; אז הגברים יוצאים השדה לפעלם ,ונשיהם טובות המראה
והבריאות כפרות הבשן ,עושות בצמר ובפשתים ,להכין מלבוש לבני ביתן .עד כה וכה והנה מראש גבעות ,התומכות בגאותן
שחקים ,תציץ השמש בהילה ,ולקול זמיר ציפורים וכנף רננים נעלסה בנועם המאור הגדול ,ישא האיכר גם הוא רינה ותפילה
לאל משושו ,ותפילתו תעלה כעתר ענן הקטורת השמימה .אז ישוב הביתה,ונוות ביתו תשיש לקראתו ונועם וחן מזהירים
מעיניה ,יעירו צאצאיהם ויאכלו יחד מטוב ה''' (שם:י''ט )
130
יש בו ריחות וצבעים – ''פרחי נועם זולפי בשמים '' וזורמים בו ''מים קרים וצלולים '' המעניקים לאדם
תחושת ''מנוחה ושלווה ''.אולם למאפיינים אלו נוסף תיאור תחושותיו של הגיבור הנוכח בתוך הנוף
ומדווח על כך בגוף ראשון ''-ואני נהנה ומתענג מזיו כבודו '' .בשל נוכחותו החיה יש לנוף גם ממדים
ריאליסטיים שיש בהם עומק ופרספקטיבה.
החריגה האחרת הוא הסטייה מן המסר ה'משכילי' המופנה ליהודים ,לעבר ביקורת על התיעוש וחיי העיר
בכלל .בתיאורים אלו 'המקום הנחמד' מאוכלס בתושבים החיים בהרמוניה את הטבע ואת עבודת הכפיים,
בניגוד לחייהם המסוכסכים של בני העיר הגדולה ,הנגועה בזיהום סביבתי .כך ב
'בימים ההם' הכפר
האידיאלי מוצג כמקום שאין בו ''ולא תחרות ולא קול המון בו כמו בכרכים ובעיירות ,יש שם המונים
המונים של רמשים ,חיות ועופות באגמים ,בשדות וביערים; ואתה שומע שיחות בעלי החיים
רס''א) .ב 'בעמק הבכא' נמצא 'מקום נחמד' טיפוסי המופרע על ידי התעשיה
( '' ..עמ'
'' -נאה היא עיר
ז…מטרופולין של גליל וואהלין! לא ארמונות בה ,לא מגדלים ,לא מעשה צעצועים -ויעלת חן .הרים
סביב לה ויערים ,בקעות ונחלים ,ובתוכה גני ירק ועצים ומטעי חמד ,והם הם הודה והדרה .הבא לשם
דרך רחוב הכסלוני בלילי קיץ ,כשהבתים החבויים בצל העצים סגורים ותריסי החלונות מגופפים ,ומנוחה
שלמה בה -עומד ומשתאה לה ,אם בעל נפש הוא ,ומזין עיניו בזיו כבודה .באותה שעה נימפי ישנה היא ,
תאווה לעיניים .הלילה מאפיל עליה בטליתו של תכלת כהה משובצה כוכבי זהב ,והירח משמים מאיר
פניו לאליה ומתרפס ברצי כסף .אילנות ופרחים זולפין בשמים ,זרם מים נוזלים מסלע הומה לה מרחוק,
הזמיר מנגן לה שירת דודים והיא – חולמת
'' .אך ל'מקום נחמד' זה חדרה תעשיית היין של רבקין-
''ובהררי קודש אלה בא האדם והעמיד בית משרפות היין לשם אלוהי זהב! והבית הזה ,הבנוי על תילו,
מנשא בחוצפה כלפי שמיא את חוטמו ,כלומר את ''קמוניתו'' ,ממנה יוצא עשן ,שמתגלגל והולך למרחוק
בחללו של עולם ,מכהה גלגל החמה ומשחיר את כל הבא לפניו בדרך…'' ( עמ' רל'' ט-ר''מ).
ההתייחסות לסובייקט ולאופן קליטתו את הנוף קשורה אף לתימה רומנטית נוספת והיא ה
הבחנה בין
ה'יפה' וה'נשגב' מבית מדרשם של קאנט וברק ,המבוססת על ניתוח של השפעות של הנוף על
המתבונן .240בעוד שנופי ה'נשגב' מרחיקים את האדם ומעוררים רגש של אימה או יראה ,הרי שנופי
ה'יפה' הם ידידותיים ומזמינים .אין ספק שאברמוביץ נוטה לכיוון היפה.
241
הבחנה זו עולה בתיאור 'מקום נחמד' שבו חי שמואל הסמרטוטר בסיום 'בעמק הבכא' '' -זה הכפר פ…הוא
אחד מן המקומות היפים בפרכיא וואהלין ,שהיוצר מתנאה שם במעשי ידיו ונתכוין לפרש בהווייתם מושג
של עונג ומנוחה ,אם הרי קוקוז ושויצ ריה הגבוהים מספרים גבורות יוצרם ,מביטים בגאה וגאון ומטילים
עליך אימה ואתה עומד לפניהם בתמהון לבב ובכובד ראש ,כעבדא קמא מאריה ,ועל במותימו תדרוך
בזהירות ובמסירות נפש; ואם זה הים הגדול יביע עזוז נוראותיו וירעישך בגאון גליו ומימיו האדירים-
Burke,1958 240
241
וראו זכרונותיו של בריינין אודות התקופה בה שהה אברמוביץ בשוויצריה ''לא את הוד הטבע של שוויציה והדר הריה הוא
בא לצייר ,כשם שלא ניסה מעולם לצייר בסיפוריו את הים ,שהוא היה מסתכל בו באודסה עיר מגוריו ונהנה לטייל על שפתו
במשך כ''ה שנה…כי לא זו התעודה למכחו לו של מנדלי ולא לכך נוצר .הפייטן הגדול של ''רחוב היהודים'' מטפל כדרכו רק
בו ,באותו הרחוב ,שנהירין לו כל כך שביליו( ''.בריינין,שם)109:
131
הנה ההרים והגבעות בסביבות כפר זה ישאו שלום לך ובסבר פנים יפות יזמינו אותך לעלות ולנוח עליהם
בתענוגים .העמקים והבקעות השאננים שם יצהלו לך ויקראוך למשכב עונג בנאות דשא ולהתעדן בטובם.
גם בריכת מים משחקת לפניך ומשרכת דרכה שם בערבה .פעם היא מתעלמת בסתר קנה וסוף ,ופעם היא
מזנקת משם ויוצאת לקראתך בכל הדרה :ברצי כסף ותורי זהב ,שהשמש עושה לה ,כשהוא מנשקה
ומסתכל צפניה -סוקרת לך ומלחשת לך נעימות בניב גליה ,ואתה בא ומתערטל ,קופץ וצולל ומתייחד
עימה באהבה( ''.עמ' ר''מ)
242
אצל אברמוביץ ההבחנה בין ה'יפה' ל'נשגב' מתורגמת לניגוד בין ''קדושה ומנוחה '' ו''געגועים נעימים לחי
עולמים'' לבין ''אימה '''' ,תמהון לבב'' ,ו''כובד ראש'' הדורשים מהאדם לדרוך על האדמה ''בזהירות
ובמסירות נפש'' .כך כל גילויי הנוף מתייחסים לאדם .הבריכה ''משחקת לפניך'' וגורמת לאדם להתערטל
לקפוץ ולצלל ולהתייחד-עימה.
בהקשר זה מעניין לציין שהעדפה זאת היתה גם העדפתו האישית של המחבר כפי שהעיד עליו פיכמן
תלמידו ''-מנדלי נשאר נאמן לעצמו אפילו בארץ ישראל לקחו את ליבו לא אותם הפירות שהארץ
מבורכת בהם אלא פרי הגן הצנוע ברכת האידיליה הפשוטה .זאת האידיליה רבת השקט אשר נעשתה יסוד
כל יצירותיו בתקופתה האחרונה ;זאת האידיליה הנשגבה אשר חייו עצמם היו מוארים ממנה כל כך בערוב
יומו''.
243
ב'מספר הזכרונות' מתואר ים שני מרחבים שניתן לזהותם כ 'מקום נחמד' -באחד מובלט ,שוב ,הניגוד בין
חיי עיר לחיי כפר .ביתם של 'הנמלים' מאוכלס ב חקלאים ,החיים את חיי האדמה והעמל ,ומ וצג כסוג של
גן עדן בניגוד לחייהם של בני העיר החיים באווירה של ' 'שנאה וקנאה וצרות עין'' ,שם נלחמים ,ושם גם
נשחט העגל האהוב על המספר( .יש לציין גם שאין כל התייחסות לזהותם הלאומית של אנשים ,ביתם
מכונה 'קן נמלים' ואין כל סממן יהודי בחייהם)( עמ' ש''ע-שע''א ).
בקטע זה ניתן להבחין בכך שה
מרכיבים הקל אסיים נוכחים ,אך נושאים אופי רומנטי יותר בהיותם
מפורטים בפירוט אינדיבידואליסטי חושי ויש בו נוכחות אנושית'' -שם בת-קול של ילדים וילדות משחקים
ושל נגינות הנערות הקוצרות מגיעה;'' פירוט הצמחייה עשיר יותר'' -שם באחת הגינות ילבלבו הקשואים,
יבשילו האבטיחים ,וזו החמנית ,גבוהת הגבעול ,זוקפת פניה השזופים ומוקפי עלים צהובים כלפי חמה
וחונטת'''' ,שם הארץ נותנת למכביר יבולה ועץ יתן פריו .השזיפים משחירים ,הדובדבניות מאדימות,
האפרסקין מזריחים ,התפוחים והאגסים מתבשלים והגפן עושה ענבים! ; '' וכן תיאור המים חושני יותר -
''שם ממקור גנוז בעמקי ההרים סילון של מים חיים מבצבץ ועולה ,מקלח ויורד בחשאי בזרם מסולסל על
גבי חצץ וחלוקי אבנים משוני-הגוונים עד שבמבעבע ומשתפך לתוך הבריכה!'' (עמ' שע''ג).
242בעניין זה ראו דבריו של פפירנא בנתחו את אברמוביץ –''הטבע לא תראה לנו פאקוסים ,לא תרעיש אותנו רגע רגע
במראות אומות ונוראות ,אבל היא שאננה בהיכלה ושוקטת במעון קדשה ,בהוד יפעתה ובהדר גאונה ובשמי מרומה תשחק
תלעג למו את תמונתה הברה והזכה כמים דלוחים וכסוכים ואשר יעטוה מעטה צדק לשלם לרשע כרשעתו ולצדיק כצדקתו ,
בעת שהיא באמת לא תשים לב גם לצדקת הצדיק ,גם לרשעת הרשע ובקור לב ובצינת דם תביט על כל יוצאי חלצה ,על כל
שאונם והמונם ''...פפירנא152 :1860 ,
243פיכמן ,תרע''ה115 :
132
מכל הדוגמאות האלו עולה ששבירת הנוסחאיות הקבועה בתיאורי 'המקום הנחמד' מעידה על חדירתן של
השפעות רומנטיות לעולמו הקלאסיציסטי של אברמוביץ ,שב'מספר הזכרונות' מגיעות למימוש המלא
244
ביותר שלהן בכתבי אברמוביץ.
.3תיאורי צמחיה
''הזקן חלם על בית וגן ירק באחת המושבות בא''י ,ושמח כבר על הקישואים הירוקים
הקטנים ,אשר יצא בבוקר בבוקר ללקט בגנו ,על
אפרוחי העופות ,אשר יספי ק להם
מזונות בעצם ידיו...מנדלי נשאר נאמן לעצמו :אפילו בארץ ישראל לקחו את ליבו לא
אותם הפירות ,שהארץ מבורכת מהם ,אלא פרי הגן הצנוע -ברכת האידיליה הפשוטה.
פיכמן תרע''ח
גם בתיאורי הצמחיי ה ניכרת המגמה לשלב בין מרכיבים קלאסיציסטיים לרומנטיים .כך הצמחים לעיתים
מוצגים באמצעות קטלוגים נוסחאיים ולעיתים מוצגים באמצעות פירוט חושי פרטיקולרי או כחלק מיישות
מיסטית.
244
בתיאורי 'המקום הנחמד' העבריים שהודגמו לעיל ישנם מאכלים אופייניים – שבעת המינים ,דבש ,יין ואפרסמונים או
עורו של לוויתן .תיאורי מזון כחלק מ'המקום הנחמד' מופיעים במקורות הקלאסיים ובמקורות היהודיים כאחד .לרוב יהיו בהם
מאכלים מיתיים כמו -רימונים ,תפוחים ,תאנים ,אגסים ,זיתים או ענבים .כך ''מלאכי השרת מזמרים בקול נעים ועץ החיים
באמצע ונופו מכסה כל גן עדן ויש בו ת''ק אלף טעמים ,וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו ותחתיו ת''ח שמבארין את התורה ''
(ילקוט בראשית כ')
אברמוביץ מתייחס למקורות אלו רק ברגעים הסאטיריים ביצירותיו בהם רצה להדגיש את הניתוק של היהודי מן הטבע ,והוא
מרבה לתאר באופן מציאותי וריאליסטי את המטבח היהודי תוך שהוא לועג להתרפקות של היהודים למאכלים מיתיים אלו.
כך ב'מסעות בנימין השלישי' היהודים הם אולי רעבים אך אין להם תאבון .בפנטזיות שלהם היהודים חושבים על מאכלים
'מיתיים' שמעולם לא טעמו ,המוכרים להם מהספרים ,מאכלים שעיקרם הוא שמם והאווירה שהם משרים עליהם ''-חרוב
שניטל לברכה בחמשה עשר בשבט ,זהו אצלם המשובח בפירות הארץ ,שאין כיוצא בו .כיון שרואים אותו – זכר ארץ-ישראל
לפניהם בא ,מסתכלים ומסתכלים בו ונאנחים ,עיניהם ליה ואומרים :הוי ,ותוליכנו ,אבינו אב הרחמן ,קוממיות – קוממיות בכל
דקדוקיה וכונותיה ,לארצנו – שהחרובין מאכל עזים שם ...ומעשה אדם מישראל ,שהביא פעם אחת למקומנו תמר ,ויהי לפלא,
והיו כל בני העיר ,למקטנם ועד גדולם ,רצים לראותו .נטלו את החומש והראו בו באצבע ,שהתמר ,תמר זה ,כתוב בתורה!
אטו מילתא זוטרתא היא ,זה התמר הרי הוא מארץ-ישראל! ...הביטו לו – וארץ-ישראל נצנצה במחזה לנגד פניהם :הנה
עוברים את הירדן! הנה מערת המכפלה! הנה קבר רחל אמנו! הנה כותל-מערבי! הנה טובלים ושולקים ביצים בחמי-טבריא!
הנה עולים על הר-הזיתים ,אוכלים חרובים ותמרים עד בלי די ,ונותנים לתוך הכלים מלא חפנים מעפר הארץ! ...אוי ,אוי ,היו
נאנחים ,ועיניהם מקור דמעה ''( .עמ' נ''ח-נ''ט) .
כך גם רבי לייב ב'בימי הרעש' המתיימר להיות ציוני ,מתענג על פירות הארץ אך אין בהם כדי לגרום לו לדבוק בציונות –
''רבי ליב נטל ידיו ואכל לתיאבון פירות ארץ ישראל .דעתו נתישבה עליו ,ומתוך רוב עידון התחיל מספר בכל טוב העתיד
לבוא ,אם ירצה השם ,במקום המנוחה והנחלה ,ונהנה בלבבו בהנאה משונה ומרובה ( ''.עמ'נ''ט )
כאמור ,תיאורי המזון ממחישים את הפער שבין דמיון ומציאות ואת קרתנותם ,ומושגיהם הגסטרונומיים הדלים של היהודים.
כך ב'מסעות בנימין השלישי' '' -פת קיבר ותבשיל של גריסין למי שיש לו – סעודה מספקת וטובה היא ,ואין צורך לומר "חלה"
של סולת נקיה עם צלי "רוסילפלייש" בערב-שבת ,למי שזוכה לכך ,זהו ודאי מאכל מלכים ,שאין בעולם יפה ממנו .וכשאתה
עומד לפניהם ומספר ,למשל ,בשאר מטעמים ומיני מזונות ,מלבד דגים ורוטב וצלי-קדירה ולפת ,הרי דבריך נראים להם
תמוהים ומשונים ,וכל אחד מלגלג ואומר בדברי-חידודין כאלו אתה שוטה ומשטה בהם בדברי-הבאי – עורבא פרח ,פרח באויר
והטיל ביצה!''
קרתנות זו באה לידי ביטוי גם באחידות של התפריט היהודי המוצגת ב'בימים ההם' – ''הנהיה כדבר הזה או הנשמע כמוהו,
שבשעה אחת מן השעות ,יום הששי בערב ,למשל ,יהיו כלם בכל כדור הארץ אוכלים דגים ,תבשיל של "לוקשין" ולפת; ביום
השבת צנון וחזרת ורוטב של כרעים וכבד עם בצלים וביצים ודייסא מצטמקת עם קולית עצם חלולה וגדולה'' (עמ' רנ''ט )
133
.aקטלוגים
ב'בימים ההם' 'מאשים' המספר את הגיבור על כך שהכרתו את הצמחיי
ה היא רק הכרות עם צמחים
מיתיים ,בעוד שאת הצמחיי ה המציאותית הנמצאת בסביבתו אינו מכיר '' -את טבע ארץ כאן עם מיני
צמחיה ומיני חיות ועופות שבה לא ידע שלמה'לי .מה לו ולשיפון ולכוסמין ולבולבוסין ,שהם לחמו
ותבשילו בכל יום תמיד? את תבואת השדה של מקומו לא הכיר ,ליער ואילנות שבו לא התבונן ,והוא לא
ידע ולא ראה במראה לבו אלא דודאים ,נטף ושחלת וחלבנה ,כרמים ותמרים ותאנים
ורימונים וזיתים,
עצי-שטים ועצי-גופר(''.עמ' רע''ב)
אולם גם אברמוביץ עצמו נוטה לתאר צמחיה כמעט באותה נוסחאיות שבה עושות זאת דמויותיו,
ובתיאורי הפלורה שלו הוא אמנם מונה מינים שונים של צמחים כמו' -תפוח' ב'האבות והבנים' (עמ' ל''ח)
'עצי הגופר' ב'בעמק הבכא' ( עמ' ר''מ) 'ברושים ואלונים' ב'בעמק הבכא' ( עמ' רפ''ז) ,או 'עצי האגוז'
שב'ספר הקבצנים' (עמ' צ''א) .אך אלו אינם מלווים בפרטים מייחדים.
כמו כן ,מלבד שמות העצים שנמנו לעיל,
הפלורה מתפרטת לרוב ל'עצים' או 'אילנות' 'שיבולים ' או
'דשא'' ( .האבות והבנים ' ל''ח; 'מסעות בנימין השלישי ' ס''ה; 'בעמק הבכא ' ר''מ; ' ספר הקבצנים ' צ''א,
ק''א) תיאורי הדשא ,רובם ככולם שאובים מתיאור בריאת העולם שב ספר בראשית'' -בחודש האביב ,עת
תדשא הארץ דשא עשב ועצים יציצו ציץ'' ( 'האבות והבנים ' ל''ח) ; ''וירק דשא כמו טפיט של משי עם
פקעים פטורי ציצים פרוש לרגליהם'' ('בעמק הבכא' ר''מ)
לעיתים התיאור אינו מתייחס לפרטים כלל ומציג חורשה או יער טיפוסיים'' -יער דשא'' ( 'האבות והבנים '
י''ד); ''סבכי היער וחורש מצל ,בנאות דשא'' ; ''יערים סביב לו יערים גדולי
ם עתיקי ימים'' ( 'רשימות
לתולדותי' ג').
כאמור ,מקור השראה בולט לתיאורי הצמחייה ,מלבד המקרא ,הוא שירת החול של ימי הביניים .תיאורי
הגן המתלבש בחגיגיות בבוא האביב ''-התולדה אשת החיל תשלח ידיה בכישור ותטו וה מרבבות חלקי
הצמח הדקים פתילי דשא וציצי חן להלביש את האדמה'' ( עמ' מ''ה); ''גם התפוח לפני חלון הבית עומד
( עמ'
בהדרת קודש ,לבוש בגד פרחיו היפה אשר בו יכהן פאר בכל אביב וישים קטורה באף כל רואיו''
מ''ה) אינם שונים בהרבה מ תיאורי הגן שב שירי היין כמו 'כותנות פסים' למשה אבן עזרא או כמו 'זמן
הקור' לרבי שמואל הנגיד ודומיהם.
.bתיאורים חקלאיים -אברמוביץ מכליל בתיאוריו תיאורי צמחיה חקלאית .לעיתים אלו הם
תיאורים
כוללניים ונוסחאיים כמו ''שדות כוסמין ,חיטים ,קטניות'' (ספר הקבצנים צ''א) ,אולם לעיתים נופים אלו
מלווים פירוט המתייחס לאופיים הייחודי של מיני התבואה .כך ב'בימים ההם' מוצג נוף חקלאי של -
'' שדות זרועים מישירים והולכים בו לאורכו ולרוחבו עד למרחוק ,ונוי ויופי בכל מקום .שם כוסמת צחה
ואדומה מלבלבת ,וחיטה צהובה כעין הזהב כמסגרת לה מסביב ,פרחי-נועם כעין התכלת נוצצים בבר
ויפים לעיניים(''...עמ' רפ''ה); לעיתים מגלה המספר התמצאות באופיים המיוחד של זני תבואה
''-עוד
באותם הימים הכוסמים מבשילות וממתינ ות להגורן;הפול והקטניות שתרמלו עוד מסתפחים ועולים על
המקלות בגנים; עוד אבטיחים ודלועים גדולים מציצים שם מבין טרפי צמחים רחבים שנעשים לענף ארוך
134
וסורח על פני אדמה למרחוק; קיש ואים ירקרקים ומתולעים וכרוב עודם על ערוגות מטעם במקשה,
ואשכולות אגוזים בעצי לוז סבוכים מצהירים מבין העפאים( ''.עמ' רצ''ז)
קירבה זו לנוף חקלאי מסבירה את האירוניה של אברמוביץ כלפי החלום הציוני החקלאי
המובע ב'בימי
הרעש' .שם מוצגים ציונים המנסים לסחור ב 'חיטים' בגלל האידאה הרעיונית והמטען הציוני שייחסו
לעבודת האדמה '' -רבי ליב נענע בראשו ,וחוטמו נתעקם עקימה זו ,שבה אתה שומע ,לאו ,ובאמת לא
הרהר רבי ליב בלבבו ולא עלה על דעתו לקנות חיטים .ולמה חפן? משום שהיה חושב עצמו לאיש
האדמה ,כביכול ,ותבואה הרי היא מעניינו ,לפיכך כשנזדמן לו כרי של חיטים ,דרך הילוכו לאחוזת
נחלתו נתן עיניו בו ,בשביל שיהא לו פתחון פה לאחר זמן לומר :בחיטים בקי אני ,ברוך השם! הרבה
חיטים ראיתי בעולמי ואיני צריך בזה לתורת אחרים( ''.עמ' ת''ט )
בתיאורי העצים נשאר אברמוביץ ,כאמור ,קרוב לתיאורים הקלאסיציסטיים של ימי הביניים ,כשהוא
מרבה בהאנשת העצים ונמנע כמעט לחלוטין מהתייחסות מפורטת לסוגיהם .עם זאת
בעוד שההאנשות
השאובות משירת ימי הביניים ממחישות לרוב את הצבעוניות והיופי האסתטי של הטבע (בעיקר באביב
בעת פריחת הגן ) ,הרי שביצירות ה עבריות של אברמוביץ ההאנשות חושפות עולם רגשי( .עניין שיודגם
בהרחבה בחלק שלישי ב )I 4כמו כן מוטיב הלבוש הימי ביניימי עובר תמורה .ראשית ,הבגד הנלבש הוא
'טלית' שהינו בגד 'יהודי' ולא בגד מלכות ימי ביניימי ,ושנית ,נוספה לתיאור תנועת ההתלבשות עצמה-
'' ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת ,מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריא מאירה של מים
כנגד פניהם ( ''.עמ' רס''א)
התמורה בשימוש בהאנשה בולטת בעיקר בשימוש המפותח יותר בקולות ובתנועה של הצמחים .כך למשל
העצים מחבקים זה את זה ב'האבות והבנים' – ' 'העצים יפרחו ויחבקו איש את אחיו בענפיהם הרעננים,
רוח קל כי יניעם יזלו בשמיהם (''.עמ' מ''ה); ב'ספר הקבצנים' המגע בין הצמחים השונים מלווה בצליליות
המותאמת לגודלם ולאופיים של הצמחים ,האילנות המגושמים בעלי הענפים 'מזדעזעים' ו'מנענעים'
והשיבולים הנמוכים יותר הילדיים 'מגפפות ומנשקות'''- .האילנות נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת,
מנענעים זה לזה בראשיהם ,מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם ,לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים
הרבה .רוח בא ומעורר תבואת השדה מתרדמתה -והשיבולים כולן מקיצות כתינוקות בקול המולה
מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה ( ''.עמ' ק''א ); ''שקט ודממה מסביב .אין האוזן שומעת אלא לחישת שני
עצים רכים גבוהי קומה ,שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה; גם קול עלים בודדים
מפרפרים ומזדעזעים על אחד העצים ,כאילו רוח רע מבעתם ואין להם מנוחה( ''.עמ' ק''ב)
פירוט מאניש וחושני זה מעניק לקורא תחושת קירבה לצמחים על אף הדלות בפירוט הבוטאני
הריאליסטי.
.cתיאורי יער כישות מיסטית-
תיאורי היער מזמנים לאברמוביץ כר נרחב לחריגה מהכתיבה הקלאסיציסטית המארגנת ומאפשרים לו
לתת דרור לתיאורים בעלי אופי דמוני .בעוד ששדות חקלאיים מוצגים כחלק מסביבתו הטבעית של
האדם ,כשחלומותיו וחוויותיו מתקשרות לעונות של חרישה וקציר וכו' ,היער מתואר כמרחב זר ומתקשר
בתודעה ללא נודע ולבלתי צפוי '' -היער עומד ומתנמנם וצמרתו כעין וילון שחור נטויה על ראשו'' .היער
135
הוא מעין ישות כללית רוחנית מהותית שהיא יותר מסכום העצים שבה-
''זו לשונו של היער ,שמדבר
מתוך שינה וזה חלומו ,חזיון יום אתמול ופגעיו ''.כמו כן ,בעוד שהשדות מקושרים לארוס ולצמיחה ,היער
קשור לתנטוס'' -קול זעזוע שם ,כקול נדנוד זמורות יבשות -שיחת עצים עלובים היא ,הבאים לו בחלום
הלילה וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם .קול נפילה שם ממרומים – של קן ציפור הוא עם אפרוחים
רכים ותמימים ,שהנץ האכזר הרס אותו פתאום .וזה מה שהעלים מזדעזעים שם -הם מתאבלים ומתנודדים
על האם והבנים ההרוגים ,הנראים לו עכשיו בחלום ( ''.עמ' ק''ב)
יש והיער מהווה מרחב המחזיר את האדם לחוויות תשתית מן העבר הילדי .כך ב'בימים ההם' מוצג היער
מתוך תודע תו של ילד '' – 245שלמה'לי היה מדמה את היער בדעתו כבריה חיה ,כמין אומה כביכול.
נתקבצו להם במקום אחד המונים המונים אילנות ,זקנים וצעירים ,גדולים וקטנים .כל אחד פרט בפני
עצמו הוא אך למראית עין ,אבל 'בעיקר' אחד סבוך בחבירו ואגודתם בארץ יסדו .ינשב רוח קל ,מיד הכל
מרגישים ,מנענעים זה לזה בראשיהם ומתלחשים יחדיו .קטן וגדול אינו שותק ,רוח אחד לכולם
,הפיח
בהם ויתעוררו כולם .הך כאן ונשמע הקול שם ....ורוח סערה ,רוח צפון חזק כשיגע בהם ברעש גדול הם
משמיעים קול להודיע בעולם את צערם ואת לחצם .אותה שעה היער הולך וסוער ,וראשי האילנות
והומים כגלי ים .כל נפש חיה בו נחפזת בהולה ומבוהלה ובאה בחורים ובמחילות עפר.
יודע שלמה'לי
את היער ומכיר את טבעו ,ועיניו ראו אותו 'בימי הרעש' ,ולפיכך הוא נכנס בו תמיד ביראה אפילו כשהוא
שוקט ושאנן ,אפילו בעת רצון ,כשמזמין לבוא ולנוח בצל קורתו ומקבל את אורחיו בחיבה ובפרי מגדיו
בדומדמניות ובאוכמניות ,ומשמחם בנגינות ובשירי זמרה ( '' .עמ' רפ''ו)
מכל זה עולה שגם באלמנטים הבוטאניים שנראו קלאסיציסטים מאד ואף מעט חריגים בהשוואה לתיאורי
בעלי חיים -שוב באה לידי ביטוי הנטייה הרומנטית.
בהקשר זה מעניינת הבחנתו של נורתופ פריי בעניין ההבדל בין קלאסיציזם לרומנטיקה .לטענתו ,עיקר
חידושה של הרומנטיקה הוא בעיצוב המרחב .בעולם הקלאסיציסטי קיימת חלוקה לארבעה מישורים
שונים -המישור הגבוה ביותר הוא השמים והוא מקום משכנו של האל; תחתיו שוכנים שני מישורים
הקשורים לסדר הטבעי ,והם המישור האנושי והמישור הפיזי של חיות וצמחים ,ומתחת לכל אלו קיים
מישור נמוך ביותר ,והוא הגיהנום .הרומנטיקה חוללה שינוי באימג'ים פואטיים אלו על ידי ארגון חדש
של המרחב ,כשהמירה את התנועה האנכית בתנועה מן החוץ לפנים .האל ה'רומנטי' נמצא בתוך הנפש
פנימה .למציאות ישנו מרכז פנימי שהכל בו מתאחד ,והוא משתקף אף בתיאורי נוף הממוקדים ביערות
אפלים.
246
תיאורי שיטוטיו של שלמה'לי ביער ,וחוויות ההתגלות הדתית שהוא חווה בו דומים באופיים למאפיינים
הרומנטיים שטבע פריי.
245ראו להלן דיון בדבר תפקידו הפסיכואנליטי של תיאור היער(חלק שלישי .)a III 4
Frye,1963 :pp. 20-25 246
136
ד .בין קלאסיציזם לרומנטיקה בכתיבה העברית של תיאורי הטבע
הכתיבה בעברית ,יש ל ה השפעה מכרעת על אופיים של תיאורי הטבע ו מעוררת שני תהליכים הנ יראים
סותרים .מצד אחד אברמוביץ נזקק למטבעות לשון מקראיות ואף כי הוא מערב בהם לשון משנה בצורה
חדשנית ונועזת ,הכתיבה העברית עדיין
מחייבת פוריזם מסוים .אולם מצד אחר התרגומים לעברית
פותחים לפניו שלל אפשרויות ,כשהקונוטציות המקראיות מוסיפות איכויות חושניות ומיסטיות כאחת:
החושניות מתאפשרת בעיקר באמצעות שימוש בצרופי לשון מ פסוקי 'שיר השירים ' ו מביטויים תלמודיים
העוסקים בנושאי מיניות ,טומאה וטהרה ; והמיסטיות מתאפשרת באמצעות צירופי לשון מעולם הקבלה
והסוד.
להלן כמה דוגמאות:
בתיאורים רבים מהדהדים אלמנטים משיר השירים המדגישים את החושניות של הטבע ,כך
ב'האבות
והבנים' ''יתנשא התפוח מבין עצי מאכל שונים '' (עמ' ל''ז) [ התפוח מהווה סמל להתעוררות ארוטית בשיר
השירים ''תחת התפוח עוררתיך'' (שיר השירים ח' ה' )]; ב'האבות והבנים' הזמיר מחזר אחרי אשתו
שבנתה לו אפריון ''-אז ישיר שירת דודים לרעייתו האהובה ,הדורשת צמר ופשתים ותעשה אפריון בחפץ
כפיה''(עמ' ל''ח);וגם ב'סוסתי' מנחם הגיבור את הזמיר הבוכה בכך שאשתו רובצת על האפריון שבנתה
לו'' -אפריון עשתה לך יפתך בין העפאים''(עמ' שכ''ד) [מהדהד את הפסוק ''אפריון עשה לו המלך שלמה
מעצי הלבנון''(שיר השירים ג' ט')].
תיאור הנוף בפתיחת ' ספר הקבצנים' מכיל מקבץ גדול של אלוזיות ממקורות שונים שהמשותף להם הוא
היופי והחושניות .כך מתוארים קרני השמש כתורי זהב
'' -וזהרורי חמה בוקעים בהם וחופים פניהם
בתורי זהב וקשקשי כסף'' ( עמ' צ''א ) [המהדהד את מילות החיזור של הדוד לרעיה ''תורי זהב נעשה לך
עם נקודות הכסף'' (שיר השירים א' :י''א); הבריכה הדומה לעין הבדולח' והתולדה המושכת' מזכירות את
המן שאכלו בני ישראל בסיני ''-והמן כזרע גד הוא ועינו כעין הבדולח'' (במדבר י' ז') ''[.גד שדומה לאגדה
שממושכת ליבו של אדם כמעיין'' (בבלי יומא ע''ה ע''א).
כך המילה 'יפהפיה' (שהיא יחידנית במקרא) מדגישה יופי חושני ['' 'עגלה יפה פיה מצרים' -ודימה מצרים
לעגלה יפהפיה לרוב יופייה ודושנה וכן כינה הכתוב הנשים היפות והדשנות פרות הבשן'' (רש''י ירמיהו
מ''ו כ')].
לכך נוספת מערכת אלוזיות הקשורה לענייני טומאה וטהרה ופיתוי .כך ב'ספר הקבצנים' '' -בין כך ובין
כך הגיע זמן מנחה .והשיבולים כולן מקיצות כתינוקות בקול המולה ,מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה.
בירותיו של הקב''ה מתעוררות בכל מקום שהן :בשדה וביער ובאוויר העולם .ציפורי רננים יוצאות זו
אחר זו על עפאים ושיחים ,גבוהים ושפלים ,עמודות ומקשטות נוצתן בקינוח פה ,בנדנוד ובנענוע הגוף
מתחילות לומר שירה .ציפורו כרמים מקושטות משי רקמתים וכל מיני צבעונים ,רוקדות ומפזזות ,כשהן
טסות באוויר ,רקוד וטפוף וחן חן להן(''...עמ' ק''א).
137
השימוש במילה 'מגפפות' מופיע במקורות כמתאר את ההתגפפות של אמהות עם תינוקותיהן ,אך מקושר
לענייני טומאה וטהרה''-ארבע ספקות אמרו חכמים בתינוק הניחתו אמו ובאת ונמצאת כמו שהוא טהור.
אמר ר בי יהודה במה דברים אמורים בזמן שהניחתו מלוכלך אבל הניחתו נקי טמא מפני שהנשים נדות
מגפפות אותו ומנשקות אותו'' (תוספתא טהרות פרק ג' הלכה ח') כך גם ההצטעצעות הנשית ''רקוד וטפוף
וחן חן להן'' מקושרת במקרא ל חטא''-ויאמר ה' יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים
הלוך וטפוף תלכנה וברגליהם תעכסנה' ' (ישעיהו ג' :ט''ז) ''צפורות כרמים מקושטות משי רקמתים וכל
מיני צבעונין'' (עמ' ק''א)מזכירות את הלבוש הפרובוקטיבי שלובשת ירושלים הסוטה מדרכה בספר
יחזקאל(ט''ז :י'-י''ח).
ב'בעמק הבכא' – ''חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חוטמו ואת שפמו''
( קפ''ח) .המילה 'מתלהלה'
קשורה בסוג של השתטות ואובדן רסן ' ''[-כמתלהלה היורה זקים חצים ומות ' – כמשתטה וכו' '' (פרוש
אבן עזרא למשלי כ''ו י''ח)].
כך ג ם 'יעלת חן' ש ב'בימים ההם' –'' מאירה לו פניה מספרת עמו מבין שיבולים לוחשות של דגן חיטה
שעורה ,רומזת לו בנענועי העלים של אילנות ומן פסי אור ,הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך ,הוד
והדר תשווה עליו ...והיא משיבה עליו רוח עדנים מסלסלת שערותיו ונושקת לו'' (עמ' רע''ט ) ['יעלת חן'
מופיעה במקרא בהקשר ארוטי '' -יהי מקורך ברוך ושמח מאשת נעורך .איילת אהבים ויעלת חן דדיה
ירווך בכל עת באהבתה תשגה תמיד .ולמה תשגה בני בזרה ותחבק חיק נכריה'' (משלי י''ט :כ')].
עניין מיוחד יש בצרוף 'מספרת עמו' הנושא במקורות מטען ארוטי ['' ' ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן
קולו שאוג ישאג על נוהו' -וסימן לדבר:משמרת ראשונה חמור נוער ,שניה כלבים צועקים ,שלישית תינוק
יונק משדי אמו ,ואישה מספרת עם בעלה '' (ברכות ג' :ע''א ); '' שאינה בושנית ובמספרת עמו על עיסקי
תשמיש מספרת כדרכה שלא בלחש במקום שהשכנים שומעין''( תשובת הגאונים הרכבי סימן רנ''ב)].
הביטוי 'מסלסלת בשערו' קשור במקורות ביצריות 'פסולה' ['' ' ויהי יוסף יפה תואר ' – כיון שראה עצמו
מושך ,התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו ( ''...פרוש רש''י לבראשית ל''ט :ו')].
ביטוי נוסף בעל משמעות מיוחדת הוא 'מותרת לו בהנאה' המופיעה בתיאור הטבע שב' הנשרפי
ם' –
''והבריאה היפה בזיוה וכליל-תפארתה מותרת לו בהנאה .הריני מרים פעמי רגלי והולך ומסתכל באילן
נאה וניר נאה ,בדשאים וירקות ותבואת-שדה .הדודאים נותנים ריח ובעלי-כנף מטיבים נגן לי
בתרועה''(עמ' תמ''ד)(מושג זה מופיע במקורות בהקשר של דיני כשרות ,ראו לדוגמא :סוכה ל''ה :ע''א או
קידושין ל''ו :ע''ב )-כאן הוא בא להכשיר את איסור ההנאה מן הטבע.
247
השרת העלים בזמן הסתיו ב'בימים ההם' ''העצים התנצלו את עדים מימות האביב ''
(עמ' רס''א) דומה
להסרת העדיים אחרי חטא העגל [''ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב'' (שמות ל''ג ה')].
אלוזיות אלו הקשורות לחושניות ולפריקת עול משולבות ,כאמור ,עם אלוזיות הקשורות לחוויות
מיסטיות .חלקן כבר נסקרו בחלקה הראשון של עבודה זו (חלק ראשון ג
,)4וכאן אוסיף רק דוגמאות
247וראו הערתו של בריינין על ביטוי זה'' -במבטא זה 'מותרת לו בהנאה' (ציטוט מהנשרפים הגיד מנדלי הרבה יותר מאשר
יכול סופר אחר להגיד בעניין זה במאמר שלם...קראתי את התרגום הרוסי ,גם את התרגום האשכנזי של 'הנשרפים' ובשמיהם
מתמזמז המבטא היפה השנון הזה ,שמציין היטב את התייחסות של היהודי אל הטבע ,תחת יד המתרגמים .אם אין כל סופר
מקורי יכול להיות מתורגם לשפה אחרת כל צרכה ,אברמוביץ -על אחת כמה וכמה'' בריינין,שם112 :
138
אחדות .תיאור שירת הציפורים המתרחש בזמן תפילת מנחה שבפרק ז' שב 'ספר הקבצנים ' מהדהד את
דברי חז''ל בתיאור ההתרחשויות השמימיות שבכל חלק של היום
[''בכל יום ויום בהגיע תפילת המנחה
מלך הדור יושב ומרומם לחיות ,עד שלא יכלה דבר מפיו ,חיות הקודש יוצאות מתחת כסא הכבוד ,פיהם
אחת
מלא רינה ,בכנפיהם מלא גילה ,ידיהם מנגנות ורגליהם מרקדות ,ומקיפות וסובבות את מלכם,
בימינו ואחת בשמאלו ואחת מלפניו ואחת מאחוריו ,ומגפפות ומנשקות אותו ,ומפרעות ,פניהן הן מפרעות,
ומלך הכבוד מכסה פניו ,והיה ערבות רקיע מתבקע מפני מלך הדר זיו יופי תואר חמדת חמלת תאוות זוהר
הנסר שבה מראה פניהם[ ''...אוצר המדרשים (אייזנשטיין)עמוד ק''ז ד''ה פרק י''א :א' )].
ב'רשימות לתולדותי' ,התולדה מושכת את הגיבור '' בוא פרא אדם והתעלס עימה עם התולדה היפהפיה
הזו!'' ובאותה עת '' העבירה כל טובה לפני'' (עמ' ב') מילים המהדהדות את דברי האל למשה בתגובה
לבקשתו 'הראני נא את כבודך' [''ויאמר אני אעביר את כל טובי לפניך'' (שמות ל''ג:י''ט)]
הקבצנים' -פנים היער מתואר באמצעות הביטוי המיסטי 'לפני ולפנים'-
וב'ספר
''כשהגעתי לפני ולפנים בתוך
היער'' (עמ' ק''ב ) .הביטוי לפני ולפנים מתקשר לעבודת כהן גדול ביום כיפור המקום בקודש הקודשים-
(ראו לדוגמא בבלי ברכות ז' ע''א).
ב'סוסתי' העברית מאפשרת לאברמוביץ לתאר תיאורי
ם ארוטיים נועזים בשפה 'נקיי ה' בתארו את
התנהגותו של הפר נשזרו ביטויים תלמודיים בעלי מטען ארוטי '' -ולמה הוא להוט כל כך אחרי הבלי
העולם בשוק תמיד בכל עת ואינו נותן דעתו על זה ,שחובת גברא היא לצחק פעמים עם אשתו ,לטייל
עמה ,לראות ולהראות עמה ביחד'' (עמ' שי''ח) 'לצחק' הם לשון 'נקיי
ה' תלמודית המתארים יחסי מין.
[''והנה יצחק מצחק את רבקה אשתו'' ורש''י פירש ''ראהו משמש מיטתו'' (בראשית כ''ו:ח')]
ב'בימים ההם' ''ערבי נחל מזדרזים ומתעטפים בטלית ירקרקת ,מרכינים ראשם ומסתכלים באספקלריא
מאירה של מים כנגד פניהם'' ( עמ' רס''א)[ אספקלריא המאירה היא ביטוי המשמש את חז''ל לתאר את
נבואתו של משה שהיא הדרגה הגבוהה ביותר בדרגת הנביאים (בבלי יבמות מ''ט ע''ב)] ;''המים השוטפים
תחתיו דרך מבואיו המפולשים כגוש זכוכית אחד ,ונופלים בכוח ובהמולה גדולה למטה ,ושם הם
מתפוצצים לכמה וכמה טיפות דקות ,מזהירות אור השמש בגוונים משונים כזוהר ספירים ואבנים טובות
ומרגליות ''.משפט זה מהדהד את תיאורי הבנייה של ירושלים בזמן הגאולה ["ישב רבי יוחנן ודרש :עתיד
הקב"ה להביא אבנים טובות ומרגליות שהן שלושים על שלושים אמות ,וחוקק בהן עשר ברום עשרים,
ומעמידן בשערי ירושלים ,שנאמר :ושמתי כדכד שמשתיך ושעריך לאבני אקדח
'' ( בבא בתרא ע ''ה,
ע''א)].
אלוזיה מתוחכמת במיוחד משובצת ב'עגלתו של תוספות יום טוב' '' -וכיוון שנסתכל בפני 'התולדה' ,
ירקרקת זו ,שחוט של חן משוך עליה ,וזן את עיניו ממנה – יהא קשה עליו לחזור לאחוריו( ''.עמ' שנ''ח)
כאן הירקרוקת קשורה לצבע הירוק שבטבע ומהווה חלק מתיאור יופיי ה של התולדה ,אך מקורו בתיאור
מראיה של אסתר המלכה ,כשהצבע הירוק המיוחס לה מצביע על חיוורונה החיצוני [''אסתר ירקרוקת
139
היתה אלא חוט של חן משוך על מצחה'' (מגילה
י ע''א) ].
248
דוגמאות אלו מוכיחות שלשון המקרא אינה מגבילה את אברמוביץ לכתיבה טהרנית קלאסיציסטית אלא
פותחת לפניו שלל אפשרויות שנמנעו ממנו ביידיש ,והעברית הופכת בידיו של אברמוביץ דווקא לכלי
אקספרסיבי רומנטי.
249
ה.בין סמל קלאסיציסטי לבין סמל רומנטי
ים זועף זה הוא לי למשיב נפש...סערת רוחי עולה ומתערבת בסערת מימיו
מספר הזכרונות
אחד הקריטריונים המרכזיים המשמשים את המחקר בקביעת השתייכותו של אומן לקלאסיציזם או
לרומנטיקה הוא שימושו בסמלים ,כשלקלאסיציסטים מיוחס השימוש בסמלים 'אלגוריים' ולרומנטיקאים
השימוש בסמלים 'סימבוליסטים' .נציג מובהק של השקפה זו הוא אברמס שבמחקריו המקיפים אודות
יוצרים רומנטיים ,עסק (בין השאר) בשירת הטבע שלהם .לטענתו ,שירת טבע פרה -רומנטית תיארה
אובייקטים מהטבע והצמידה להם משמעות רעיונית או לקח מוסרי ,כשהזיקה בין האובייקט לבין
משמעותו נראתה כמו זו שבין שני מישורים מקבילים שאינם נפגשים לעולם .תיאורים אלו לא שימשו
רק כתחבולה רטורית אלא שיקפו תפיסה שלטת בפילוסופיה הרנסנסית ,לפיה מלבד התנ''ך האלוהים
248
דוגמאות נוספות נסקרו על ידי לוריא ( .לוריא 109-106 :1977 ,וכן ראו הערתו בעניין זה ''הטכסטים המקודשים –
התנ''ך והתלמוד והמדשים ופיוטי התפילה -שהעניקו את מכמנהים לעיצובן ואירגונן של תבניות פיגוראטיביות אלו .הגישה
הרלגייוזית אל הטבע כאילו תבעה את לשון הקודש כחומר וככלי בעיצוב תאיוריו( '' .לוריא ,שם)221 :
249
תשומת לב מיוחדת מעוררת בעניין זה דיונו של שלמה בק ביצירה 'בימים ההם' .בק,שלמה 163-160: 1976,בק בחן את
השינויים שחלו בה בעקבות התרגום לעברית שעיקרם מעבר ללשון 'מוגבהת' המעניקה ליצירה פחות ממד אישי מזו שביידיש.
כבר בשינוי השם מ'שלמה ר' חיימס' ל'בימים ההם' ראה עדות לכך שהאופי האישי והאוטוביורגפי שהיה בסיפור היידי
הוחלף באופי יותר כללי קיבוצי ,מתוך הצורך לתעד את ההווי והקורות של הקהילה היהודית בשלהי המאה ה .19דמותו של
ר' שלמה הפכה מדמות 'אינדיביד ואליסטית' לדמות 'אקסמפלארית' .בק הדגים שאפילו חלק מן המילים העבריות ששימשו את
אברמוביץ בגרסא היידית שונו ו'הוגבהו' ,מה שמעניק לסיפור ממד פחות אישי .מראה שמה שביידיש הוא מאד אישי כמו
המרד נגד הישיבות ''אי אפשי בישיבותיך וכדומה להם מדברי 'תכלית' המציאו לתקנת בני ישראל'' (ביידיש ''לאז מיך צורוה
מיט דיינע ישיבות ,מיט דיינא תכליתים'' הכול מיוחס לאם) טוען ש ''המשמעות האינדיבידואלית הברורה שביידיש יכולה
להתפרש כמשמעות כלל ישראלית כוללת רק באופן פרשני סמאנטי ,בבחינת פרט שיוצא ללמד על הכלל ,אך בעברית
ההתמרדות של הגיבור היא במפורש לא רק נגד האם ,אלא גם נגד העולם הישן של כלל ישראל '' (שם)160 :
מפנה את תשומת הלב להרקה של מילים עבריות ביידיש לעברית אחרת בעברית .כמו 'מיט חשק'' -תורה לשמה'' ,אויף א
נגון'' -בנעימה' חושב שיש כאן תמונה חיה וכו' באינטלקטואליזציה הגותית ומושגית מופשטת '' (וכן שם 120:נספחים
שם )161:מסביר גם שהמילה 'בנעימה ' מזכירה את שירת המלאכים 'וכולם פותחים את פיהם ' וכו'( .שם163:נספחים)דן
בתיאור ההשכמה לבית המדרש וטוען שהטבע 'המציאותי' אינו חוצץ בין הילד לאלוהים .אחר כך הטבע הופך לחוצץ כי יש
מחסום הלכתי בין האדם לבין הטבע.
בק העיר שהתמונה הלמדנית מתעלה ל'ספירות עליונות' ,אולם מהדוגמאות שלעיל ניכר שעבור אברמוביץ התפילה אינה רק
מקור למטבעות לשון נמלצות אלא ביטוי פנימי ומהותי של זיקתו של האדם לטבע ולילדות ,ושל החיבור בין ידיעה
אינטלקטואלית וחוויה .לפיכך יש לבחון מחדש את קביעותיו של בק הרואה בתרגום העברי של היצירה מעבר לדיון פחות
אישי .האלוזיות המרובות לתפילה והלשון המוגבהת הנוצרת באמצעותן ,אינן הופכות את היצירה לפחות אישית .ההפך הוא
הנכון .מה שהיה ביידיש התנצחות 'חברתית' וביקורת על עולם הישיבות וכו' הפך בעברית לדיון בפרט ,להצגת המחיר האישי
הנפשי הטרגי שמשלם ילד הגדל בעולם שבו אין מקום לילדות .כמו כן השימוש במינוח מקראי לצרכים חילוניים כבר נעשה
בימי הביניים וגם בראשית ההשכלה.
140
'כתב' ספר נוסף והוא 'ספר הבריאה' המשקף את חסדו של היוצר .לפיכך סברו הוגי התקופה ,שהמישור
הפיזי של העולם משקף את המישור הרוחני כמו מראה ,והנוף הוא מעין .verba visibilaזוהי הסתכלות
אלגורית על הנוף ,המבחינה בין הדימוי החזותי –לבין הרעיון המיוצג על ידו.
לעומת זאת ,שירה רומנטית תיארה את הנוף כאובייקט ,המקיים קשר ומגע עם הסובייקט המתבונן בו.
250
רעיון זה נוסח על ידי המשורר וההוגה קולרידג' ,שחש שלדברים עצמם ישנה 'נשמה' הקשורה לאדם-
''''the spirit or soul of things-the one life within us and abroad
שירה זו היא סימבולית ,בה הדימוי החזותי הינו המשך של האובייקט אותו הוא מסמל ,והיא עדיפה בעיני
הרומנטיקיאים על פני האלגוריה .השקפה זו הודגמה על ידי ווימסט באמצעות הצגת שני שירי נוף
–
האחד 'קלאסיציסטי' והאחר 'רומנטי' .בשיר הקלאסיציסטי ישנו קשר בין הנוף לבין מחשבות הדובר ,אך
הן עדיין נשארות ישויות נפרדות .לעומת זאת בשיר הרומנטי ישנה 'התכה' בין הנוף המתואר לבין
הרעיון שאותו הוא מייצג .המשמעות הרוחנית המתוארת קיימת בתוך נשמת הנוף עצמו ,והמשורר הוא
זה המוציא אותה מן הכח אל הפועל.
251
רעיון זה נמשך ועולה גם בדבריו של בלום המתאר את פגישתו של המשורר הרומנטי עם נוף כחוויה,
שבה ההבחנה בין עצמי ללא עצמי מתבטלת ,ובה תיאור הסערות החיצוניות מומרות בתיאור סערות הנפש
של הסובייקט .בלום ביטא זאת במשפט ממצה שלימים היווה נושא לפולמוס -
'' '' Nature is made thought and thought nature
בשל האינטראקציה בין האדם לבין הטבע ובשל העובדה שמחשבתו של האדם מכילה את מה שכבר טמון
בנוף החיצוני ,המטאפורה בשירה הרומנטית כמעט אינה מוחשת ,והמוליך והטנור 'מותכים' יחד .לדעתו
של בלום ,יכולת זו לקרוא משמעות בנוף ''
''to read meanings into the landscapeויצירת
מטאפיזיקה חדשה ועצמאית בלתי תלויה ברטוריקה דתית הן הישגיה החשובים ביותר של הרומנטיקה.
.252
250
כך גם בדיוניו של גרשום שלום אודות ההבדל בין פרשנות פילוסופית למקרא לבין פרשנות מיסטית,הוא מייחס את
הציור האלגורי למפרש ה'פילוסופי' בעוד שהמיסטיקן רואה בטכסט סמל .כשלסיפור ישנה חיות משל עצמו וישנו קשר בין
המסמל למסומל.בעוד שהציור האלגורי הינו אימג' שאין אפשרות לחבר בינו לבין משמעו,הציור הסמלי מקרין עולם אינסופי ,
והקשר בינו לבין משמעותו הוא קשר של השתלשלות אינסופית .ישנו קשר אימננטי .אמנם הם דנים בשתי שיטות פרשניות
של המקרא-גישה פילוסופית מול גישה מיסטית ,אך דבריהם יפים גם בדיון באלגוריה ככלל( .שלום) 85-36 :1976 ,
בהקשר זה ראויה לדיון הבנתו המיסטית של הרב קוק את שיר השירים .בניגוד למפרשים רבים שהתייחסו אליה כאלגוריה
הוא ראה בה יצירה רב רבדית הבנויה כעין מגדל .לטענתו בעצם ה'אהבה הטבעית' שבשיר השירים גנוזים הרגשות הנעלים
של ה'אהבה האלוהית' ,ויש ציר עולה של רגשות אהבה .בבסיסו עמודת לה 'האהבה הפרטית הטבעית בערכה הטהור' למעלה
ממנה עומדת 'האהבה הלאומית הנאורה' ובפיסגה 'האהבה האלוהית הקדושה ומלאה הוד ' .כולם יחד ''ערוכות במערכה,
כמגדל דוד בנוי לתלפיות'')קוק,תשמ''ג,מבוא)
Wimsatt,pp.82-83 251
252מצוטט בBloom,1970: 77-88
141
.1בין נוף 'אלגורי' לנוף 'סימבולי'
קשה לקבוע מסמרות קבועים ביחס לסוגיה זו בתיאורי הטבע של אברמוביץ .נוח יותר לקבוע שישנם
'רגעים' אלגוריים ו'רגעים' סימבוליסטיים ,וישנם אף 'רגעים' שבהם קיים ערפול ביניהם.
253
רגעים אלגוריים מובהקים (ומוצהרים) ,שבו לכל אלמנט בטבע ישנו מטען דתי ,כמו בקטע הבא שמתוך
'בעמק הבכא' '' -וזה היער שם צומח עצי גופר ,הענקים באילנות ,ראשיהם מרובי הענפים מעובתים
וסבוכים זה בזה והיא לכיפה גדולה אחת ,וגזעיהם החלקים מתיישרים ועולים כעמודים גבוהים מרוחקים
זה מזה ,וירק דשא כמו טפיט של משי עם פקעים ופטורי ציצים פרוש לרגליהם ,ואתה רואה ואומר :אין
זה כי אם היכל אלוהים! השרף הנוטף מעציו וריחו נודף -זהו קטורת הסמים ,והקול ,שבעלי כנף נותנים
מבין העפאים -הוא השיר ,שהם אומרים במקדש זה .לבך מרגיש קדושה ומנוחה ומתמלא געגועים
נעימים לחי העולמים! ''(עמ' ר''מ) .
יש גם שהתיאור האלגורי מייצג עיוותים חברתיים כמו בקטע הבא מ'בימים ההם' ''-
רוח שאינה מצויה
באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל ,ובני-אדם נחפזים ,מבולבלים ומבוהלים .בימינו אלה נשתנה
בכלל וסתו של אויר-העולם ,הפכפך ומשוגע הרוח ,כשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי-ועד
לסוחרים ,וכדור הזה כולו ,שמתהפך במעשיו ודרכיו''.
בתיאור זה ישנו 'משל' – מזג האוויר ההפכפך; ו'נמשל' – שער החליפין והדור ההפכפך ,ואין בו ניסיון
להפגיש בין הדימוי החזותי למשמעותו .על כן ניתן לקבוע שזהו תיאור 'אלגורי'.
בתיאורי הטבע ב'האבות והבנים' בולט במיוחד היסוד האלגורי .תיאור הגן כ'מקום נחמד' (חלק שני ג )1
כמקום משכנם של המשכילים נועד להעמיד את ההשכלה כמי ש מציעה גן עדן לשוחריה ו מעניקה לאדם
הגנה מבלי לנתקו מה עולם השופע שבחוץ .ההתמקדות בחילופי העונות שבגן מבטאת את התפיסה שלא
ניתן להתעלם מאירועי הזמן ,יש לצעוד עם הקידמה ו גם בתוך העולם המוגן היהודי החידוש הוא בלתי
נמנע .כמו כן ,כאמור ,כשם שהגן מסוגל לספק את הצרכים הקיומיים של דייריו -יש בו שפע של פירות
ובריכת מים קטנה -כך בהמשך הסיפור ההשכלה תתגלה כפתרון רוחני וחומרי עבור היהודים.
עם הזמן חלו שינויים בגרסאותיה של יצירה זו ,פחתו האלוזיות המקראיות ופותחו התיאורים ה'מדעיים'
של העופות שהושפעו ,כנראה ,גם מ עבודת המחקר של 'ספר תולדות הטבע' (אותו פרסם בין שתי גרסאות
אלו) ,אך הממד האלגורי עדיין הוא השולט בתיאורי הטבע .על כך עמד דן מירון כשהוא מדגים כיצד
הבליט אברמוביץ מתוך המידע המדעי רק את הפרטים הקשורים ל 'חיי הרגש' של העופו
253
ת ולא פרטים
אחד מהרגעים האלו נדון כבר ביחס להגדרתו הז'אנרית של 'סוסתי' .ההתלבטויות הרבות סביב הגדרתו של 'סוסתי'
כאלגוריה קשורות להבחנות אלו של וימסט ושותפיו .בהקשר זה ראויים דבריו של פיכמן שבהם מהדהדות הגדרותיהם של
אברמס .פיכמן חש שהמגע בין המסמל למסומל המתרחשת בתוך העלילה ,המוצגת כ 'טבעית' לחלוטין היא זו ההופכת את
'סוסתי' למשהו שמעבר לסמל אלגורי והיא המעניקה איכות כה ייחודית ליצירה זו .מעניין לשים לב שבתיאורו את היצירה נקט
במושגים הדומים לאלו של בלום'' -פגישת ישראל עם הסוסה היא הרגע הנפלא ביותר ,הלבבי ביותר בשירה זו .חכמת אמן
בה אשר ידע לזמן את הפרט והכלל בישראל בדמות אדם ובהמה להביא אותם לידי מגע ומשא ,שאין בו ניד כלשהו שאינו צומח
מאליו כדרך הטבע -שידע כאן בכלל להפוך בלהטיו יצורי דמיון לעולם של מציאות ,בלי שנרגיש בפלאי המטמורפוזה אף רגע
קל .כל דבר כאן צומח מתוך דבר ,מאורע מתוך מאורע ,וכל כמה שכל קטע גדוש במחשבה ,אנו נמשכים בעיקר לא אחרי
ה'נמשל' ,כי אם אחרי ה'משל' -אחרי עולם רב מראות ורב דמויות ,שקסמי עצמו עולי ם על אלה ש'מאחורי פרגודו' '' .בעניין
זה ראו מאמרו של פיכמן בהקדמה לספר 'צילו של פטר שלומיאל' שם טוען 'כי כל סמל של שירה אמיתית ,יהיה זה 'פטר
שלומיאל' של שאמיסו' ,פאוסט' של גתה או 'מגילת האש' של ביאליק -חסנו הנצחי בזה שהוא מרמז לנפשנו את רמזיו כצללי
הרים מתוקים ורחוקים ,אשר יש רק לרדוף אחריהם ולבקש את פתרונם לעולם' פיכמן317-312 :1951 ,
142
פיזיים אחרים כמו מידות צבעים וכו' ,וזאת כדי לממש את שאיפותיו ה 'דידקטיות' לחבר את העם היהודי
לטבע ולמדע .כך לטענתו ,התיאור של חילופי העונות מסמל את ה התפתחות ההיסטורית ''שבה מתנגשים
דורות והשקפות עולם שאינן ניתנות ליישוב של פשרה
() ...ה ישן מזוהה עם החורף הקר ,והחדש,
ההשכלה מזוהה עם האביב והפשרת השלגים ''.גם תיאורי העופות נושאים משמעות סמלית שכן
'' יש
טעם ,לגביו ,בהדגשת תשוקתו של החורפי –הליבני ל 'עורבתא יפה כלבנה' ,או בתיאור הקשות החרטום
הנרגשות של החסידה בעת הקינון…''.254
עם זאת תיאורי הנוף מסוג זה אינם שכיחים ביצירות אברמוביץ ,ולעומתם מרובים דווקא תיאורים
סימבוליים ,המופיעים בעיקר בצמוד למצבים קיצוניים אליהן נקלעות הדמויות .חוויות של התעלות
אקסטאטית או של חרדה קיומית נותנות את אותותיהן בעיצוב הנוף .כך כבר תוארו לעיל נופים שבהם
חווה הדמות התגלות אלוהית ,רואה את האלוהים ממש בתוך הטבע או מגלה את עצמה (אם כי ב'דרגות'
שונות של ניתוק מן הנוף הקונקרטי כפי שתואר לעיל) וכן תיאורי אימה בהן אלמנטים שונים בטבע
נראים מסוכנים ומאיימים .כך למשל תיאור הלילה ב'בעמק הבכא' בו איידילי מתאבדת .תיאור זה הוא
'סימבוליסטי' שכן הטבע מוצג מבעד לידיעה על המוות המתקרב '' -אותו הלילה ,נסיך כושי זה ,נראה בכל
כבוד והדרו .תכלת שמים הכפה על ראשו ,משובצה בכוכבי פז ,צבי תפארתו וסמל ממשלתו .נוח הוא
לבריות ,טוב ורצוי לכל בבואו ,נושא להם ריחות ערבים של דשאים ופרחי נועם ,ומשמיעם זמריות יפות ,
קל הזמיר שלו המשובח בעולם .הכו ל ושבים ונהנים מזיוו ,ופתאום נכנס בו רוח שגעון ,הוא לובש
קדרות וענן עצבים מחשיך את פניו .כבו המאורות ,אין נחת ואין נעימות עוד .הוא זועף ,מתגעש
ומתרעש בחמת רוחו .שוקט הזמיר וחבוי בין עפאים ובני אדם נחפזים ורצים מבוהלים כל אחד לביתו,
אומרים בליבם :ודאי מכשף תלה עצמו באחד היערים ובשלו הסער הזה (''.עמ' רי''ג)
מנגד בן דוד בדרכו לרחל רואה נוף שכולו ארוס'' -הנה הוא בשדה .התולדה ביופיי
ועמקיה ובכל חמודיה ,הוא מוצא בה היום דברי חן ויופי ,אשר עינו לא ראתם עד עתה
ה לפניו בגבעותיה
– נעימות עדן ,
הדר אלהינו ,שאין הפה יכול לדבר ,לא עט סופר לכתוב ולא חרט אמן לצייר .אכן רוח האדם בתולדה
ונשמתו תחייה ,וכפי עליית הרוח וירידתו כן אליו תתוודע'' (עמ' י''ד) .
דוגמא מעניינת נוספת הממחישה בצורה מובהקת ראיה סימבולית זו של הטבע והמדגימה את דבריו של
בלום אודות קריאת משמעות בנוף (''
,)''reading meanings into the landscapeמצויה בתיאור
הבא שב'בימים ההם'''-יש ובאויר העולם כמין רוח-עצבים מרחפת ,רוח ממרום זו אצולת מחשבת-יה
והגיון סלה ,שהגלידה בתבל ארצו ,והיא הנותנת להבריאה לוית חן ,טעם ויופי נשגב מאד נעלה – הנה זה
רוח-העצבים מכלל יופי ומקסם שדי ,המסתתר בתוך שכבת הצללים כצעיף דק על פני דשא וירק עׂשב
בקיץ לעת מנחת הערב ,כבוא השמש .זוהי עצבות-נחומים ,שמנחמת ומפייסת את האומלל לאחר שישפוך
נפשו; זו היא העצבות של רוח הקודש ,השרויה במגילת ספר 'רות'( )....הלא עצבות זו ,היא הבאה מאת
שוכן בערפל ,מחביון שכינת עוזו ובכל הארץ יתמשך קוה בלא אומר ודברים ,בלי נשמע קולה''.
254מירון .1979,גם ורסס נדרש לסוגיה זו לטענתו של ורסס ,בשלוש גירסאותיה של 'האבות והבנים' ,הולך ופוחת המיטען
הסמלי של היצירה ו''ציורי טבע'' מהסוג האלגורי המובהק ,אף כי היו מרובים בשתי גירסאותיו הראשונים של הסיפור ,
נעדרים מן הגירסא הסופית משנת .1911אף על פי כן ''הנטייה להקבלה –אם לתואם ואם לניגוד – בין הלך נפשם של
הגיבורים ובין המתרחש בנוף מצויה אף ביצירות אחרונות של מנדלי '' ורסס81-78 :1971 ,
143
על פי תיאור זה רוח אלוהים מצויה בתוך הטבע ממש ,אך היא מוסתרת וחבויה בין הצללים וזקוקה
לגאולה .רק המשורר בעל נפש רגישה חש בנוכחות נסתרת זו '' -ואך נשמת המשורר ,הדולפת מגעגועים,
המהרהרת ומהורהרת ,היא מרגישה בה ...אכן רוח זו ,הנאצלת מנשמת אל מסתתר ,היא היא הסוד
שביופי ,הנצח וההוד –חי עולמים! '' (עמ' רצ''ז) .בדומה לקביעתו של בלום גם כאן ראיית הנוף מבעד
לנשמת המשורר אינה סובייקטיבית לחלוטין ,שכן היא אינה מחילה על הנוף את מה שאין בה ,אלא רק
חושפת אותה רוח הנסתרת מרוב בני האדם שלא נחנו ברגישות הנחוצה כדי לראותה בעצמם.
תופעה דומה חלה גם בתיאור הכניסה ליער שב'ספר הקבצנים' ''-ענן כבד של עצבות שורה על היער
וחודר לתוך לבי .הדמיון חובר חבר וקוסם זה ,נעשה סרסור ומכניסני על ידי אחיזת עיניים בעסק של
שותפות עם העמק ,שאני עומד ומסתכל בו( ''.עמ' ק''ב)
קטע זה חושף את דמותו החד פעמית והייחודית של אברמוביץ ואת ההתגוששות הבלתי נגמרת בתודעתו.
מצד אחד קטע זה זהה לזה מ'בימים ההם' במובן זה שבשניהם הנוף מתואר מבעד למשמעות ('העצבות')
שמייחס לה המספר .אולם מצד אחר המספר
מודע לתהליך המנטאלי העובר עליו ,ויודע שתחושת
האחדות בין האובייקט לסובייקט ה ''שותפות עם העמק'' נובעת מאשליה ''-אחיזת עיניים'' הנגרמת לו
כתוצאה מפעולת הדמיון הכוזב שהוא ''חובר חבר וקוסם'' .הוא מבקש בכל זאת להיענות ל'פיתוי'
שבכישוף זה ולהיסח ף עד הסוף ל'עסק' המסוכן .התוצאה של קונפליקט זה הוא תיאור סימבוליסטי
'מודע' .אותה אחדות שבלום הצביע עליה ,שבה בטל ההבדל בין האני ללא-אני ,אינה מוחלטת ,המספר
מודע לחיץ הקיים ביניהם ,אך בו בזמן מתמסר לפעולה הדמיונית המתעלמת מחיץ זה.
פסיחה זו על שני הסעיפים – תיאורים 'סימבוליים' מצד אחד ומודעות לקיומו של 'סדק' באשליית האחדות
(שתוארה גם בתיאורי ההתגלות השונים) מצד אחר -אינה מקרית ,ואולי קשורה לכך שקיימת
פרובלמאטיות בעצם ההבחנות החותכות שבין אלגוריה לסימבול .לעניין זה נדרשו חוקרים דוגמת וולטר
בנימין ופול דה מאן.
וולטר בנימין תקף את ההעדפה של הסימבול על פני האלגוריה .לטענתו ''האלגוריה אינה השתעשעות
בטכניקת דימויים'' אלא בראש וראשונה כלי אקספרסיבי ומהווה צורת ביטוי להעדר השלמות
ולפרמגנטיות של המציאות .בעוד שהסימבוליזם מנסה לבנות אשליה אסתטית של אחדות ושל מציאות
שאין בה סתירות בין מסמל למסומל ,הרי שהאלגוריה אינה 'מרגישה צורך' לצייר עולם שאין בו סתירות
ופרדוכסים ,אלא דווקא להוכיח סתירות אלו .בעיניו של בנימין הסימבול עושה אידיאליזציה של המציאות
ומשעבד את הסימן המטריאלי לאיזה רוח גואלת האמורה להאיר אותו מבפנים (ולפיכך הוא כלי מסוכן
ושוביניסטי המנוצל בידי השיח ההיסטורי) .החלוקה בין חומריות לבין משמעות ,בין צליל לכתב הופכת
לאחדות ניסית באמצעות הסימבול .כל הסתירות מתערפלות והופכות לשוליות על ידי ההגמוניה
המחודשת של הרוח הסימבולית .הזמני ,החולף ,החומרי -מורם מעל לזמן בכוח ה
מסתורין) הסמלית.
255
255בנימין,שם וכן ראו Maden,ibid:pp.124-126
( kerygmaאות-
144
לעומת זאת האלגוריה הינה רב משמעית ,ודומה לתהלוכה אינסופית של צורות ריקות החוזרות על
עצמן .כך באמצעותה משתחרר הסימן מאימננטיות מיסטית ,והיחס המדומיין בין מסמל למסומל שיצר
הסימבוליזם ,מופרך .במובן זה האלגוריה גואלת את מה שדוכא על ידי ההגמוניה הסימבולית.
קו דומה נקט פול
דה מאן ,שעמד על סתירה פנימית בתוך כתיבתם הפובליציסטית והאומנותית של
הרומנטיקנים .מצד אחד ביקשו לחזור אל הטבע הקונקרטי הגלוי החד פעמי ולא זה הבנוי כולו על
מוסכמות פואטיות מקובלות .ומצד אחר האדרתם של הרומנטיקנים (ובראשם קולרידג') את הסימבול
מתקשרת דווקא לעובדת היותה 'שקופה' ודקה' עד שכמעט אינה מורגשת .בתיאורי הטבע והנוף
שביצירותיהם החומר לכשעצמו נבלע והופך להיות שיקוף של האחדות המטאפיזית .אהבת הסימבול ,אם
כן ,אינה אהבת הטבע האורגאני בשל עושרו החומרי אלא בשל משמעותו הרוחנית .קיומו החומרי של
הסימבול הוא קצר מאד כי הוא מיד 'מגויס' בידי ההכרה המפשיטה.
ולא רק היוצרים הרומנטיים 'חטאו' בכפילות זאת אלא גם מפרשיהם המודרניים .כך אברמס וממשיכיו
העניקו תוקף להעדפת הסימבול על פני האלגוריה .הם אמנם לא דנו בדקות ובשקיפות של הסימבול אלא
עמדו על הסינתזה בין סובייקט לאובייקט הבאה לידי ביטוי בסימבול(''nature is made thought and .
thought nature'').כמו כן הם לא דנו אך ורק ביתרון הפורמאלי והרטורי של השימוש בסימבול אלא
העלו את הדיון לרמה אונטולוגית בטענתם שהסימבול מבטא שיווין בין האובייקט לסובייקט .שיווין זה
גורם לכך שהאובייקט והסובייקט מקיימים ביניהם יחסים אינטרסוביקטיביים -אינטרפרסונאליים שאינם
אלא יחסים שבין הסובייקט לבין עצמו.
מבקרים אלו חיים באותה סתירה פנימית שבה חיים היוצרים .מצד אחד הם מעניקים קדימות לאובייקט
על פני הסובייקט בטענתם שהמחשבה רק מוציאה אל הפועל מה שכבר טמון בטבע ,ומצד אחר הם
מדגישים את עליונותה של ההכרה הרוחנית על פני החומר .זוהי סתירה בלתי פתירה אצל הרומנטיקאים
ואצל מפרשיהם כאחד.
לעניין זה חשיבות עליונה בניתוח תיאורי נוף .שכן על פי בלום חידושה של הרומנטיקה בתיאורי הנוף
היה שלמקום הגיאוגרפי המסוים מוענקת חשיבות עליונה ,והמשמעויות הנלמדות מהם אינן נשלטות על
ידי סימבוליקה ידועה וטיפוסית כפי שהיה מקובל במאה השבע עשרה ,אלא מופקות על ידי הנפש הפרטית
הקולטת מציאות זו .אולם דה מאן מראה שגם כשהרומנטיקנים תיארו מקומות קונקרטיים ,הם כל כך
הפליגו בתיאור רגשותיו של הסובייקט הקולט מקומות אלו ,שהטבע הופקע מכל קיום עד ששוב נוצר חיץ
בין אובייקט לסובייקט ,ונוצרה שוב אלגוריזציה של המקום הטבעי.
לאור קביעות אלו חיפש דה מאן מאפיין עקרוני יותר המבדיל בין שני סוגי הכתיבה והגיע למסקנה שמה
שמבדיל בין השניים הוא מידת האשליה העצמית השלטת בכתיבתם .האלגוריה בדוגמאטיות הרציונאלית
וה'יבשושית' מכירה בארעיות ובסופיות של עצמה ,מצהירה מראש על קיומו הזמני של הסובייקט ,וכל
מהותה מושתתת על הכרה בחלופיות החומר ,שכן כל סימן אלגורי מתייח
ס למסומן שהיה לפניו.
הסימבול ,לעומת זאת ,מנסה ליצור אשליה שהמסמל והמסומל יכולים להתקיים יחד באותו מרחב'' -בעוד
הסימבול מעמיד את האפשרות של הזהות או ההזדהות ,האלגוריה מבהירה בראש וראשונה את המרחק
ממקורה .ובהתכחשו תה לנוסטלגיה ולרצון להתאחד היא מי יסדת את השפה של החלל של הבדל טמפורלי
145
זה .במעשה זה היא מונעת את האני מהזדהות אשלייתית עם הלא אני שעכשיו מוכרת בכאב כלא א
ני.
ידיעה כואבת זו היא זו שאנו קולטים ,כאשר הספרות הרומנטית הקדומה משמיעה את קולה האמיתי''.
דה מאן סובר שהרומנטיקאים הכירו באשלייתיות הזאת של הסימבול ,והכרה זו היא שמסבירה את
העקבות האלגוריים העולים בכתיבה הרומנטית .הידיעה בדבר סופיות האני והשפה (שהיא מה שמגדירה
את האני) שבעטיה לעולם לא יתכן איחוד מוחלט בין הסוביייקט לבין האמת האבסולוטי
ת האינסופית
קיימת בתודעתם של הרומנטיקאים ,אולם הם מנסים להדחיקה באמצעות האדרתו של הסימבול .הדחקה
זו אינה תמיד עולה יפה וההכרה המאיימת בדבר סופיות האדם פורצת החוצה מדי פעם בכתיבה אלגורית.
לפי הבנה זו ,היחסים הדיאלקטיים שבין אובייקט לסובייקט אינם אלו העומדים במוקד החשיבה הרומנטית
אלא היחסים הזמניים הקיימים במערכת של מסמנים אלגוריים ,והקונפליקט המרכזי שבו היו שרויים
הרומנטיקאים הוא זה שבין התפיסה של האני במצבו הזמני לבין אסטרטגיה 'הגנתית' המכחישה זמניות
זו .עליונותו המוצהרת של הסימבול על האלגוריה היא רק אחת מדרכי אשליה אלו של מיסטיפיקצי
ה
עצמית עיקשת .קונפליקט זה הוא המעניק לכתיבתם את אווירת ההתעלות האכסטטית מצד אחד ואת
תחושת הייאוש העמוק מצד אחר.
''The heroic impossibility of this task which produces Romantic exultation and
despair. The obliteration of the object in a subjectivity which expands to incorporate it
('in our life alone does nature live'\Coleridge, Dejection: an Ode I 48) is the negation
of desire, because desire depends on the existence of an object that can be desired
precisely in so far as it is outside the subject, radically other. The negation of desire,
imaginary plenitude, presents a world whose existence and meaning depends on the
presence of the subject. A world of absolute subjectivity. But the obliteration of the
''object implies the fading of the subject, because it is also the negation of difference
256
לאור ראייה חדשה זו יש לבחון שוב את שימושו של אברמוביץ בסימבול .האם גם הוא נפל ב'פח'
הרומנטי שעליו הצביע דה מאן?
סקירת התיאורים שהוצגו לעיל מלמדת שאברמוביץ אינו נסחף לחלוטין לכתיבה סימבוליסטית ואינושוגה באשליית האחדות והאלמותיות שהסימבוליקה הצרופה מייצגת.
257
Besley pp. 68-69 256ראו גם Madsen,ibid.
257
דיון מקיף בכלל הסימבולים המשמשמים את אברמוביץ הוא מחוץ לתחומה של עבודה זו המתמקדת בסימבולים מעולם
הטבע .עם זאת ,ברצוני להציג כאן דוגמא אחת של שימוש בסימבול הממחיש את גישתו של אברמוביץ לסימבול בכלל ,והיא
האופן שבו מעצב אברמוביץ את מושג ה'טעם' ביצירותיו .אברמוביץ מרבה להציג רעיונות מופשטים באמצעות מטאפוריקה
השאובה מתוך עולם המזון והאכילה .סקירה מקיפה של מוטיב זה בכתיבתו מגלה שאברמוביץ מתיחס למזון גם כ'משל'
לרעיונות מופשטים ,אך גם כסימבול שבו החוויה החושית הקונקרטית של האכילה אכן מאפשרת חוויה רגשית ואף מכילה
משמעויות אינטלקטואליות רוחניות .בכך מוצג ה'טעם' לא רק כאמצעי להמחשת רעיון אלא קשור באופן רציף לרעיון אותו
הוא מייצג .הווה אומר שבמושג הטעם מסמל ומסומל קשורים בקשר רציף.
ב'בימים ההם ' מתווכחים ר' שלמה וחבריו כיצד לתאר את טעמם של חיי הסבל היהודיים .בעוד שר' שלמה מתארם כחיים
''שטעמם כתבשיל תפל מבלי מלח ותבלין ומעדנים לנפש'' ,חבריו דווקא רואים בחיים אלו טעם מיוחד '' -טעות הוא בידך –
ערערנו על רבי שלמה – נאמר ,שאין תבלין בחיי היהודים כדבריך ,אבל כנגד זה יש בהם בנותן טעם מיוחד ,שאין כדוגמתו.
146
מין גבינה יש ,שהיא כרּום זּולּות לבני אדם ,וחכמי האכילה מהדרים עליה ואוכלים אותה לתאבון .מרירות זו שבחיינו היא כל
שבחם ,ויפה היא למבינים הרבה יותר מאותה המתיקות ,שהנפש תקוץ בה לפעמים עד כדי הקאה( .עמ' רנ''ט )
גם תהליך הכתיבה והקריאה מתואר על ידי אברמוביץ באמצעות ציורים מתחום המזון .הכתיבה היא ניסיון לשכלל את חוש
הטעם של היהודים ,שאינם תמיד מוכנים לעכל מאכלים חדשים ,ועל המספר להתאים אותם למערכת העיכול הקיימת .כך
המספר של 'מסעות בנימין השלישי' רוצה לזכות בכתיבתו את ''נפשם השוקקה של אחינו היהודים לטעום מעט מיערת-הדבש,
ההולך ממקור ישראל ,ותאורנה עיניהם"-.ומזרז עצמו ב''-לך ומלא חפניך בשמים מאוצרות בנימין ועשה מהם מטעמים לאחיך,
כאשר אהבה נפשם!'' לבסוף מתאר עצמו כמי שנאלץ להתאים את המאכלים לחיך היהודי הירוד ''ובעזרת הנותן ליעף כוח
קמתי ויצאתי והכינותי מטעמים ,והריני משים אותם פה לפניכם .אכלו ,רבותי ,וישישו בני מעיכם'' ( .עמ' נ''ז )
ב'בימי הרעש' מחריפה ביקורתו על טעמם של היהודים'' -בני עמנו שינו את רוחם והיו מתחטאים כחולה ,שטעמו נפגם ,חיכו
מזוהם ורע לו ,והוא מתאוה להשיב נפשו במיני תרגימא משונים ,שבודה בכל רגע בדמיונו ,וכל מה שנותנים לו פגול הוא לא
ירצה .נותנים להם ממעדני לשון הקודש' -צא ,צא! יאמור ,יבשים היו ,נקודים וקשים לבליעה' הרי לכם דייסא זרגונית
שנתבשלה מחדש' -גם זו תועבה היא לנו' יאמרו .בבקשה מכם ,המציאו לנו דבר מה ומן דין ודין סמיכו לנו ,שיהא בו כדי
להחיות רוחנו!'' ומה ניתן ומה נוסיף להם אם אין דבר? המטעמים המעטים שנמצאו בסלך ,הרי זה כבר היית מגיש לפניהם
ברצון.אי שמים! אין יסורים קשים בכל העולם מנאצות ותלונות ,שאתה שומע מאת חולה דל גא ,בעל רוח גבוהה ונפש רחבה,
שמשאלותיו ומאוייו מרובים''.
בתאורו האוטוביוגרפי של אברמוביץ ב'רשימות לתולדותי' מספר על עצמו ש''תורת ה' היית ה בתוך מעיו'' .זוהי מטאפורה
יהודית מוכרת ,אולם ב'בעמק הבכא' הוא מפרק את הצרוף המוכר ומעניק לו משמעות חושית ":דבר זה ברור הוא ואין לפקפק
בו ,שקיבתו של יהודי משונה משל אחרים כי למי בכל באי עולם קיבה זו ,שתהא התורה מספקת לה להשביעה ,כקיבת
ישראל? ומי גוי בארץ שיש לו מקרא שכתוב 'ותורתך בתוך מעי' כמונו היהודים ,עם סגולה? דבר זה כדאי הוא ,שישמעוהו כל
אותם החכמים המחוכמים ויתבוננו בו .מוכנא זו ,שכוח אלהים כגון זה פועל בתוכה ,היא לעולם עומדת ולא תתבטל מעבודתה
על –ידי נשיבה והבל פיו של פלוני ואגרופו של פלוני…"(עמ' ע') .הטענה העולה כאן היא ,שאין לזלזל בפעילות גופנית זו של
האכילה ,כי היא מקבעת את התורה כנגד כל איום חיצוני.
כך הירשלי ב'בעמק הבכא' היה "שותה בצמא כמים" את הזוהר ,לעומת הגמרא ש"היתה לו כעין פת צנומה ,שאין בה
לחלולית ,משביעה את השכל ואינה משיבת נפש" (עמ' קע''א)
חוויות היסוד של התלמיד היהודי כורכות יחד את מעשה הלימוד עם מאכלים ערבים .הדרבון לסיום לימודי הגמרא הוא "כדי
לסיים מסכת בתשעה ימי אבלות מראש חודש אב ,שיהא מותר למקורביו לאכול בהם בשר ,ולסיים מסכת בערב פסח שלא
יהיו הבכורים מתענים בו…"(עמ' קע''א) .כך גם חתיכת הדובשנים שקיבלו הילדים בשמחת תורה "חן ונועם של קדושת יום
טוב הוצק בה ,הייתה משמחת את הלב ומאירת עיניים ,וכולה אומרת :שמחת תורה!"(עמ' קע''ב).
הנימה הפולמוסית של הקטעים הנ"ל חוזרת כמעט בכל דיון בנושא האכילה ,כאילו אברמוביץ משיב לאותם מבקרים שראו
בקיבתו של היהודי גורם גס ומנמיך":מין תבלין אחד יש ,אמרו חכמים ושבת שמו .תבלין זה שרחוק מפנינים מכרו ולא ימצא
בארץ החיים.. .נגד כל באי עולם אנו אומרים כאן בדעה צלולה ומיושבת ,ולהמלגלגין לא חיישינן –שכל מי שלא טעם תבשיל
של שבת הטמון מבעוד יום לא טעם תבשיל יפה מימיו(" .עמ' קע''ב).
עד כה נדמה שהשימוש במושג הטעם והאכילה הוא מטאפורי בלבד ,אולם אברמוביץ בחן את פעולת האכילה עצמה ותארה
כחוויה מקיפה המטביעה את חותמה על הנפש .כך הבחין בחשיבותה של האכילה במסורת היהודית ,שהפכה את האכילה לחלק
מן הפרקטיקה הדתית ,ובאמצעותה השרישה את החוויה הדתית בתודעה המוקדמת של האדם.
השקפה זו מוסר אברמוביץ בפיו של בן דוד (בן דמותו של אברמוביץ) המשכיל היהודי מה 'האבות והבנים' "-תן כבוד
ללביבה!-כי היא אחת ממצוות מעשיות ומנהגי ישראל ,שיש בהם תורה וזכר לקורות העם ,להדרו וגאונו .ואם אין הם לנו-
הרבה דברים מתולדות חיי עמנו בשכבר הימים הלא נשכח זכרם ".כוח הזיכרון הטמון בכל מאכלי החגים השונים ומסכם
ואומר ":הן עמודי מצרים ימושו וגבעותיה תמוטינה -והמצה והלביבה ותופיני פורים וחנוכה יסודם מבצק לדור דורים יעמדו
ולא ימושו מפינו ומפי זרענו ומפי זרע זרענו מעתה ועד העולם ".אמירה זו נכללה כבר בגרסא הראשונה של הסיפור("לימדו
היטיב " ) 1862-ועל אף השינויים הרבים שנערכו בסיפור כדי להפכו לסיפור פחות "משכילי" ,בו הנימה הסאטירית עוקצנית
מומרת בנימה רומנטית אידילית ,עדיין שמר מנדלה על קטע זה בגרסא הסופית של הסיפור בשנת .1911דבר המלמד על
החשיבות ששיווה לדבריו אלו.
חשיבותה של האכילה כמעצבת זהות באה לידי ביטוי ביצירות נוספות -פייבוש המשכיל היהודי ב"בעמק הבכא" נולד וגודל
באחת מהעיירות שבתחום ,בבגרותו בורח מהבית ,מתלבש כגוי ,מגלח פיאותיו ,מגדל בלורית" ,זהיר "בגילוי ראש ו"מדקדק
בכל דבר מחוקות הגויים",אף יותר מ"גוי גמור" ,עד כדי שינוי שמו לשם לועזי והשתתפות ב''מיני מסיבות של גויים'' .הביטוי
המובהק לכך הוא התפריט שהוא אוכל במסיבות אלו'' -וכשהשעה משחקת לו פעמים ויזכה להיות מזומן אצלם לסעודה ,הוא
כורך בשר בחלב ,נקניקין וגבינה ואוכלם ביחד לסימן חירות" (.אירוניה רבה מקופלת פה בשימוש בטרמינולוגיה של מצוות
כורך בליל הסדר של חג החירות ,דווקא תוך כדי תאור של אדם השבוי כל כולו בצורך להרשים ).עשיה זו היא בעיני פייבוש
ההתבוללות האולטימטיבית ,והוא מצפה שיחשבו לו זאת כ"צדקה כל הימים" .אבל הכותב 'מסנגר' עליו ואומר ":אינו רשע ורע
לשמים כל-כך בסתר כבגלוי ,כשמזמנים לו מאכלי יהודים ,הוא אוכלם לתיאבון בצנעא ומשחק בשעת לעיסה מרוב
הנאה…"(עמ' רל'ד)
כך גם הבחנתו של אברמוביץ בין משכילים "שליליים" ,הבועטים בכל ,היא בין אלו שמתביישים ב'גירסא דינקותא' כמו
פייבוש למשל (ע' רל'ד) לבין אלו שבנו את עולמם " על יסודותיו של העבר" כמו משהלי (ע' רל'ח) שנשאר עדיין נאמן
למסורת בשל חוויות ילדותו הקשורות למאכלי החגים "-תורת השכלה הכניסה בתחילה מהומה בתוך ליבו של משהלי ונשתנו
דעותיו :הוודאות נראו לו ספקות ,טוב ורע ,נאה ומגונה ,איסור והיתר נתרופפה חזקתם ,חכמת ראשונים בטלה מפני חכמת
אחרונים וניטל כבוד מזקנים -,אבל לא לימים רבים .גירסא דינקותא בחדרי רבותיו ,ישיבת בית המדרש ,שימוש תלמידי
147
דוגמא מעניינת במיוחד להליכה זו על 'חבל דק' שבין אלגוריות לבין סימבוליזם ניתן למצוא ב 'מספר
הזכרונות' ,בה קליטת הנוף מושפעת באופן ישיר ומוצהר ממצבי הנפש הקיצוניים העוברים על המספר,
אך בה בעת מדגיש המספר את החיץ שבינו לבין הטבע.
בתחילת היצירה מתאר המספר טיול לעבר 'בריכת כסלון' .בתחילת הטיול רוחו טובה עליו,הוא טובל
בבריכה ורואה בנוף רק חיים ,שמחה והתחדשות .באותו רגע הוא חש קירבה גדולה לכל הנבראים,
שאינם אלא בני משפחה ( יש לשים לב לחזרה על המילה 'אחד')'' -לחיים ,דבורה יפתי! לחיים ,כל
החבורה ,המשפחה הנכבדה ,רברביא עם זעיריא ,בני הבריאה כולכם ,המסובים כאן! הלא קרוב אני לכם
וששי-בחמישי אני עמכם ,אל אחד בראנו ,ממקור חיים אחד נשתה אני ואתם ,ובאביב שמחתכם ישמח לבי
גם אני!''
לכאורה קטע זה מבטא אחדות בין האדם לטבע .אך גם כאן אחדות זו אינה טוטאלית והמספר 'מתנצל'
ומודה שתחושתו נובעת מסוג של שכרון חושים'' -הדברים האלה נתמלטו מפי שלא במתכוון ,ומשתכר
מתוך רוב עידון נשתטחתי מלוא קומתי על פני דשא וערבה לי מנוחתי מאד''.
בהמשך הסיפור הנוף משנה את פניו .אירועי ם חיצוניים עוברים על המספר מעכירים את מצב רוחו,
וגילוי שם חתנו בתוך רשימת הרוגי המלחמה משנה את תמונת הנוף מקצה לקצה .הטבע המלא חיים,
משנה את פניו ,ובהינ ף יד הופך למייצגו של המוות ''-רגשי צער וחמלה ,יסורים ונגעי בני אדם חונקים
אותי כעצם בגרוני ,ותמונות וחזיונות מהרהורי לבי איומים יבהלוני
– גיא-הריגה מלא גוויות .קול
תרועה ,כלי מוות רועמים .דם ואש ,ופגרים וגוססים ופצועים מפרפרים .עיט ובני נשר מנקרים ופורחים
וכלבים סוחבים! אני הולך נרעש ומבולבל ואיני יודע לאן אני הולך ולאן הרגליים .והנה חלקת השדה,
והנה ברק החרמש השנון מעופף על פני .שיבולים נקטפות ונופלות שורות שורות -הכורת בא עליהן.
אחרי הקוצרים מעמרים באים ,פושטים על החללים וצוברים חומרים חומרים כגלים על תלמי שדה.
לגיונות של תבואה עדיין לנגדם עומדים למיניהם לקומתם ולצביונם .שם החטה ,מסלתה ושמנה של
חכמים ,כבוד אביו ואימו וגעגועיו עליהם ועל דרכי חייהם ומאכל שולחנם בחגים ומועדים -,הם שעמדו לו בשעת
תסיסתו…"(ע' רל'ח)
הכרה זו של אברמוביץ מזכירה באופן מפתיע את קביעתו הנודעת של מרסל פרוסט אודות עוגיות מדלן-
"כאשר מעבר רחוק דבר לא משתמר ,במות אנשים ,בהימוט הדוממים ,הם לבדם ,יותר שבריריים אבל יותר עזים ,יותר
על-חמריים ,יותר עקשניים ,יותר נאמנים ,הם לבדם ,הריח והטעם ,נשארים עוד זמן רב ,כמו נשמות ,זוכרים ,מחכים ,
מקווים ,על תילי כל היתר ,נושאים בלא רתע ,על נטף אוורירי כמעט ,את המבנה האדיר של הזכרון.פרוסט ,מרסל ,קומברה
עמוד "50
זאת ועוד .חוש הטעם טעון משמעות נוספת בכתבי אברמוביץ והוא משמשו כתחליף למילה 'סיבה' או הסבר איטלקטואלי
רוחני .שכן 'טעם' משמעה בעברית הינו גם ''תחושה המקבלת כתוצאה מגרוי הקרום הרירי של הלשון'' וגם ''סיבה נימוק
לדבר'' וגם ''שכל ,תבונה'' וכנעני יעקב ,אוצר לשון העברית לתקופותיה השונות ,הוצ' מסדה בע''מ ,ירושלים ,תל אביב ,תשכ''ד
כרך ה' ערך 'טעם' דוגמאות ''טוב טעם ודעת למדני תהילים קי''ט ס''ו ,מאי טעם -שבועות ד' ג' תוספתא יומא ' טז ,ועוד.
משמעות זו עולה במבוא ל'העוף'''-כל אשר יסופר בתורתנו הוא אמת .אבל עלינו להבין דבר אמת זו על אופניו ולבאר הסיפור
ההוא בטוב טעם ודעת ''.וכן ב'מבוא בספר הזוחלים' –''רבותינו הגדולים ,כספר החתום יהי ללומדיהם ,לא יבינו סוד הגדותיהם
העמוקות ,גם לא יטעמו צוף מליצתם ודעת קדושים לא ידעו ; ''...לפירושו המדעי ל'ספר שירה' העניק אברמוביץ את הכותרת
'טוב טעם' '' -והסברתי דברי תרגומי בפירוש 'טוב טעם' ,שחיברתי בלשון הקודש ,הנותן טעם לשבח ומפרש בקיצור האפשרי
כל מאמר מאומרי השירה כעענינו''(לוריא)50: 2000,
ראינו ,אם כן ,שהטעם עבור אברמוביץ הוא מושג המחבר בצורה יוצאת דופן בין החוש הפיזי ,בין חוויות רגשיות ובין הבנה
אינטלקטואלית .במובן זה אפשר לראות בטעם רצף העולה מהאובייקט הפיזי לעבר הרעיון המופשט אותו הוא מייצג .אין זה
קשר אנלוגי בלבד אלא קשר הנחווה בפועל ממש ,מה שמאפשר לראות בו דוגמא לסימבול ה'רומנטי' המבקש להעמיד את
האובייקט ואת משמעותו כחלקים של אחדות כוללת.
148
משפחת צמח ,עומדת בכובד ראש ,מראיה צהוב ונוצץ כעין הזהב ועל ידה השיפון ,צמח עושה קמח .שם
גם זה הקטן בתבואות ,וראש שבולת לו כזנב שועל ,ואצלו השעורה – המונים המונים ,כלם מוכנים לנפול
בתוך חללי חרמש על אדמתם ועל שדה אחוזתם .מבין הערימות ,קברות הבחירים הללו ,קול נהי בא
לאזני ,והקול קול ה"קדיש" שאילן זקן כפוף ורצוץ אומר! בדד הוא עומד באמצע השדה ,שדה-הקברות
הגדול ,הומה ומתנודד ,סופק את כפיו ומוריד לעפר ראשו .פרחי שדה קטנים ,שרידי חורב ,יתומים
נעזבים באין מחסה וצל יומם מתכמשים ונובלים ונופלים על פניהם ...אהה בתי ,אוי חתני ,אוי-אוי נכדי!
צעק לבי(''.עמ' שע''ב)
אין ספק שהנוף כאן מהווה סימבול והמשך למצבו הנפשי של המספר עד כדי כך שאין אפשרות לדעת מהו
הנוף הקונקרטי הניצב למולו.
תיאורי הנוף הסימבוליים נמשכים והולכים ,כשהמספר מוצא את עצמו מול הים (ללא כל הסבר הגיוני
המתאר את המסלול הריאלי שעבר על מנת להגיע לשם) ,ושם חל ערבוב מוחלט בין הסערה שבפנים
לסערה שבחוץ'' -קול ברמה הגיעני ,הקיצותי
– והנה הים לנגדי .זה הים השחור נוהם ,הולך וסוער.
כסוסים אבירים זקופי רעמה ,ומשתובבים בשצף קצף – גלי ים צחורים ואדירים בזעף מתרוצצים ,זה את
זה דוחים נרדפים ורודפים ,מתנפלים על ראשי צוקין ומזדקרים מעל צורים וסלעים ,העומדים לפניהם
בחוף .ים זועף זה הוא לי למשיב נפש .ירעם לו הים וישא קולו .מפני קול שאונו לא נשמע קול המונה
של נפשי .סערת רוחי עולה ומתערבת בסערת מימיו ומתבטלת והולכת ,וחזיון תהום רבה מאפל על
חזיונות דמיוני -ותנוח דעתי!'' (עמ' שע''ג).
לאורך כל הקטעים הללו תפיסת הנוף היא 'סימבולית' ,והאובייקטים של הנוף נחווים דרך הפריזמה של
מצב הנפש .אולם בנקודה זו בסיפור חל היפוך .כשנודע למספר שנפלה טעות בקריאתו את העיתון,
ושחתנו אינו כלול ברשימת המתים במלחמה ,אינו מוכן עוד לשיר על הים הגדול .כעסו של הים מזכיר לו
את מה שהוא רוצה לשכוח – את המוגבלות של הטבע מול האלוהים .כלומר הים הוא 'אלגורי' למצבו של
האדם .אולם המספר אינו מוכן לתת מקום ל'קול' אלגורי זה ברגעי השמחה שלו ''-ועתה בעת רצון שלי-
אמרתי בליבי – בעת רצון זו ,שליבי טוב עלי וטוב לכל ,ונפשי חשקה לחבק את העולם כולו ,ובעת כעסך
ים שחור ונורא ,שגליך מתגעשים בקצף ומשתרעים כחיות רעות לשפת ים באכזריות חמה לבלוע את
הארץ – עתה אין אתה כלבבי! זרה היא לשונך ,נכריה המיית גליך .לא משוררך אני היום!''
מצב רוחו החיובי שבו רוצה להתאחד עם העולם ('לחבק' אותו) קשור לרגש דתי המתעורר בו'' -אף רגש-
דתי אחזני ,רגש אהבה ותפלה זכה לרבון עולמים ,מעין זה שאוחז אותי פעמים בשעה שאני מטייל יחידי
במרחבי שדה ועולמו הנאה;'' רגש זה קשור לתחושת אחדות עם העולם ועם הבורא'' -מעין זה שעושה
אותי טוב וישר ונותן בלבי אהבה למקום ,ליוצר הכל ,ורחמים רבים על כל מעשיו ,מאדם ועד בהמה
וצֹומח ועד דֹומם .הרגש הזה שאחזני באותה שעה העלה מקרב לבי דמעות על עפעפי ,דמעות של נחמה,
של שמחה – ונסו יגון ואנחה!''
אולם הים 'מתעקש' להזכיר לו את מגבלותיו ,שכן הים עם כל עוצמתו אינו מצליח לשבור את 'גבולות'
קיומו ,ולכן מצוי במצב של כעס מתמיד בדומה לכלב כבול'' -כלב כבול אתה לי ים זועף ,כלב אסיר,
במחילת כבודך! כלב רע זה מתנפל על ימין ועל שמאל ומקשה ליבו מהבין שהוא כבול ,שאדונו הגביל לו
149
מקום מצומצם כמלא הכבל שבצווארו ואמר :עד פה תבוא ולא תוסיף! זעפך ים זועף ,הרי הוא זעף חינם
ללא הועיל .זה אלפי שנים אתה ,עתיק יומין ,מתאזר עוז להשליך מעליך הכבל ,להרוס ולעבור את הגבול
– ולשוא יגיעך ! זה אלפי שנים אתה נגרש ומתרעם ,מורד וחוזר ומורדף גליך יהמיון ,ישאו קולם
–
ואדיר במרום ישתיקם .תגעש ותרעש בכוחך הגדול ולבסוף תאלם ותעמוד מזעפך!''
'התעקשותו' זו של הים ברגעי השמחה וההתעלות מפריעה למספר ,שכן מוגבלותו של הים הנגלית לו
עתה ,אינה נוחה לו בשעה זו של קורת רוח ,שבה מרגיש אחד עם ההוויה כולה .לכן הוא מבקש להתרחק
מן הים'' -עתה הניחה לי ים זועף ,קורת רוח תבקש נפשי לו גם לשעה אחת .זעף חינם זה הרי הוא מזכיר
תשישות כוחם של היצורים ,שאין לדין עם שהתקיף מהם; הרי הוא מדכא רוח ,מאבד כל תקווה ,מצער
ומעגם נפש .לראות גיבור חזק ואמיץ כוח ,ואף הוא מנוצח ונופל בנופלים כחלש וקטני ארץ – אין בעולם
צער גדול כמותו()...עתה כשהשעה שעת רחמים לי ,רוחי נח ושירו שיר טוב ונעים עמי ,לראותך עם
נגרש בשעת זעפך וקלקלתך לא אוכל ,והמון גליך לא אשמע .לא משוררך אני היום!''(עמ' שע''ג).
במצב הרוח ה'אשלייתי' הזה עדיפה לו הבריכה הנעימה ,שבה ניתן לצלול ולהרגיש אותה אחדות נכספת
עם הבריאה .ואכן 'רוחו' היא שמובילה אותו אליה( .ושוב אין כל הסבר גיאוגרפי או מסלול המתאר את
המעבר מהים לבריכה)''-ורוחי הטוב אל מי מנוחות ינהלני ,לאותה הבריכה ההולכת אט ובשובה ונחת
ובענות חן שם בעמק בין הרים עטופי דשא וחורשה של אגוזים ...לאותה הבריכה הבודדה והחבויה רוחי
ישאני ,על גבי עשבים רכים תחת צללי ערבי נחל ירביצני .ולא תשי בת צמח ,הנאווה והמעוגנה ,
סוקרת לי בסיקור עינים קטנות ומרטיבות ,עיני תכלת כזוהר הרקיע .גם בספר תנ''ך בידי שם אלך ,
מתעמק בקראית 'שיר השירים' ,הולך ומטייל בחזן עם שולמית היפה בבנות ציון ''...
בריכה זו קשורה בתודעתו לגן עדן של נעורים בהם ראה 'חיים' וחווה אהבה
–''אותו העמק ,הבריכה
והגנים שם ,הלא הם גן עדני מקדם באביב ימי ,בעוד כוחי חדש עמי ורואה חיים עם אשת נעורים ,חברתי
ועזר כנגדי .יחדיו בילינו שם עיתותינו בנעימים ,מטיילים שם ברגש ושמחים בכל ימינו .ועד עתה גם בימי
חורפי ,לעת זקנה ושיבה ,זכור אזכרנו עוד ,ומרחוק מעיר מגורי ,עיר הומיה ,רבתי עם ,ומשפת הים
השחור והזועף אשא שלום למקום השקט ובטח זה ,שלום לבריכה השאננה ולמי מנוחות שם!'' (עמ'
שע''ג).
לרגע נדמה שהאחדות המבוקשת הושגה ,שהסימבול השיג את המטרה ,והמספר יכול להמשיך לשגות
באשליית הסימבוליות .אולם ההתחמקות מהמוות וההצלה של חתנו ,אין בהן כדי להשכיח את הנוכחות
הבלתי נמנעת של המוות .בל כורחו המספר נחשף אליה שוב בביקורו באטליז ,ואז הכל נשבר'' -רוחי
סוער .קולות משונים ומערבבים יחד נשמעים בי ...כל האידיליה שדה ויער ,כפר ועיר
– הכל קחם
האופל!'' אין לו ברירה למספר אלא לראות את האלגוריה שהים מצייר לו – ''נעניתי לך ,ים נגרש! יהמו
יחמרו מימיך; ירעשו יתגעשו משבריך; יתן תהום קולו וירעמו בני גלים! מה לך הים אם זעפך זעף חינם''.
'היענות' זו כרוכה בהכרת ההבדל שבינו לבין הים .הוא מגלה שהטבע אינו אחד עם האדם ,יש הפרש
מהותי ביניהם .הפרש זה נובע מן העובדה ,שהאדם הוא בעל הכרה ואילו הים אינו 'יודע' את מצבו-
''הלא נאדר בכוח אתה ולא חלק לך בדעת .בגדול זרועך תתמרמר לכל מעצור ,תבוז לחתחתים בדר וברוב
150
גאונך תרהב להשתער על איתנים -הררי עד ומוסדי עולם .הכלב עז נפש גם להירח במרום יחרץ לשונו!
הלא כסלתך – עזותך ועזך .ואני''---
258
התוצאה של תהליך זה היא שהמספר מבין שכבר אינו יכול לחוש אחווה עם הטבע ,אך הבנה זו עם כל
הכאב הכרוך בה ,משחררת אותו מן האשליה השקרית .זוהי חדירה אלגורית לתוך הכתיבה הרומנטית
בדיוק כפי שתארה דה מאן .חדירה זו ממשיכה גם ביחסו לכלב שגם הוא נבדל מן האדם בשל היותו
מחוסר דעה '' -כך כך ,היקטור חביבי! -אמרתי לו ,מעביר ידי על ראשו ועל צווארו ,כסלתך זוהי
עזותך ,עזות כל בריה נבערה מדעת ורבת כוח ,והאדם הלא בינתו מקטינתו – מה כוחו ומה גבורתו ,הכל
הבל ושוא תמורתו .אך בקנאת פמליא של מעלה ,שנמלך בה היוצר ,בקנאתה ובעת אפה נעשה האדם!
ירעם לו הים ומלואו; ירעשו איתנו ארץ; מוסדי הבריאה ירגזו; יתגעשו כבירי כוח; יהמו יהימו ינהמו''---
(עמ' שע''ד).
259
258הרגש האמביוולנטי שהטבע מעורר כאן מתקשר לאמביוולנטיות של האדם כלפי מקום בכלל .ועיינו בהקשר זה במאמרו
של לוטווג )Lutwack,1984:pp.1-26( The New Concern For Place
לטענתו האנושות נעה בין שני קטבים -בקוטב אחד היא חשה אחווה עם הטבע ובקוטב האחר היא מתקוממת נגד התלות בו
והשותפות הנכפית עליה עם צורות טבעיות נחותות של צמחים ובעלי חיים ,שותפות המכריחה אותה להכיר במציאות של
המוות והכיליון .השירה פועלת אף היא בשני כיוונים ,כשמצד אחד היא מקדשת את הקיום ההרמוני עם העולם ,אך מצד אחר
היא מבקשת להמלט מהמגבלות שהעולם הפיזי מטיל עליה .לוטווג מצטט אמירה מפיו של פוקנר
''But love nature though man should, and respect it though he must, he is alienated from nature and
)must never presume upon an easy union with it if he wishes to call himself a man'' (p.6
לוטווג דן בחשיבות הרבה המיוחסת בספרות ובתרבות של המאה העשרים ל'מקום' .טוען שהאנושות חזרה להתעניין ב'מקום'
אחרי שנים רבות של התעניינות ב'זמן' .זאת בשל החרדה הרבה המתעוררת בעקבות השינויים הרדיקאליים העוברים על
העולם .בגלל ההתפתחות המואצת של הטכנולוגיה והסכנות הנשקפות ממנה מיוחסת חשיבות רבה לאופן שבו נתפס הטבע
ונדרשת חשיבות רבה לייצוגי טבע בספרות .עם זאת הדאגה לזמן ולא למקום הוא אחד מסימני ו המובהקים של הציווציליזציה
האנושית .כך תהליך ההתבגרות נתפס בעיני רבים (ווורדסוורת' בראשם) כהתרחקות בלתי נמנעת של האדם מהטבע .אליאד
טען למשל שבעוד האדם הקדמון הרגיש אחדות עם הקוסמוס ועם הריתמוס שלו ,האדם המודרני קשור רק להיסטוריה.
הרומנטיקה כדרכה הדגישה שני קטבים אלו בקיצוניות ,כשמצד אחד קידשה את האחיזה במציאות ,הביעה הזדהות
אמוציונאלית עם חפצים ומקומות ,והציגה את הקשר העמוק בין מצבי נפש לבין חילופי מזג האוויר וסערות אקלימיות; ומצד
אחר מבקשת הרומנטיקה כנפיים כדי למצוא מפלט מהאדמה ,לפרוץ את גבולות הקיום הפיזי ,ולמצוא מימוש מעבר לעולם.
דומה שבקטע זה שב'ספר הזכרונות' מתגוששים שתי נטיות אלו בעוצמה רבה.
259
הכרה זו במוות שבה ועולה גם בתיאור הגעגועים של הירשלי לבני משפחתו ב'בעמק הבכא' .על מנת להדגיש את עוצמת
הקשר בין הירשלי להוריו ,אברמוביץ בונה דימוי מורחב מעולם הפיסיקה .הקשר של הירשלי להוריו מתרחש באמצעות מגע
האטומים בטבע ,אולם האטומים אינם משמשים כ 'אלגוריה' בלבד כי הקשר בין הילד להוריו הוא חלק מהמערכת הפיסיקאלית
הטבעית''-בריה קטנה זו רבוצה כשממית באמצעיתה של אריגה מעשה רשת ,שמקיפתה כגלגל גדול .ממנה נמשכים לכל
רוחותיה מסביב קוים קוים ארוכים ודקים ,שכל עיקרם קבוצת נקודות קטנות ,שאין העין שולטת בהן מפני קוטנן ,והחכמים
קוראים להן "אטומים" ,והולכים למרחקים דרך האויר ודרך התהו-והבהו ,הוא האיתר – "החומר ההיולי" במרחביה ,ומגיעים
לכוכבי השמים ולכל הנמצא בחללו של עולם ,וממילא מובן ,שהולכים ומגיעים גם לקבציאל על קוי-רוח האלו מתרפקת נשמתו
של הירשלי בכל הגיגה ומחשבותיה ומגמת פניה למולדתה ולבית אביה ''.על מנת ליצור אפקט של מהירות ודחיפות הוסיף
אברמוביץ דימוי נוסף ו חוט העכביש הפך לחוט טעון עם אנרגיה ''-היא מתרפקת כחשמל הזה בחוט הטיליגרפיא ,בכל מאמצי
כוח ,והרגשותיה רשפי אש שלהבת יה .ניצוץ של רגש יוצא מחדרי לב ,נוגע באחד מחלקי הקו ומזעזעו ,וחלק זה מוסר שביב
אשו לחברו ,וכך הוא רץ קל מהרה הלאה הלאה עד שבא ונכנס כברק בליבות הוריו – ומיד הם מרגישים בהירשלי וגוהקין
מעמקי הלב .גיהוק זה לנו ,הם אומרים ,סימן הוא שהירשלי מזכירנו''.
הדחיפות והבהילות שבצו הטלגרף מקבלות משמעות נוספת בסיום הקטע בו נודע דבר מותו של האב ואז הציור 'מוחזר'
למשמעות הרפרנציאלית שלו ,של מברק אמיתי המבשר את מות האב . ''-חזות קשה זו מפילה על הירשלי אימה ,בכה יבכה
בלילה על משכבו ,על ספסל בית-המדרש ,וחש עתידות לא טובים לו ...הנה זה הוא פשוטו של דבר השגור בפי הבריות" :לבו
של אדם אומר לו".אמת ,לבו של הירשלי היה אומר לו ,אומר ואינו פוסק ,עד שהגיעה לו מביתו הבשורה הרעה" :קדיש",
הירשלי! יתום אתה ...אין אב!'' ( עמ' קע''ד)
בכתיבה זו התיאור הסימבולי לא רק שאינו 'מתכחש' לאימת המוות והחילופיות שבחיים אלא הוא בעצמו חוזר למשמעותו
הראשונית של מברק המבשר על מוות .הסימבול לפי זה אינו יוצר אשליה אלא ממחיש אותה ביתר שאת.
151
אך בזאת לא תם הדיון בסוגיה זו .שכן גם הבחנותיהם של בנימין ודה מאן שבין אלגוריה לסימבול איבדו
קצת מעוצמתן בדבריהם של מבקרים מאוחרים יותר .לטענתם ,הבחנות אלו עם כל עומקם וברקם הם
בסופו של דבר רדוקטיביים ופורמליסטים ותקפים לכל יצירה ספרותית בכל תקופה (פרט אולי לכתיבה
פוסטמודרנית) .לפיכך מבקשים הם להחזיר את הדיון לאספקטים ההיסטוריים תרבותיים של הכתיבה
הספרותית .מבחינתם אין בכך חזרה לעבר קריאה 'היסטורית' של ספרות אלא גישה פוסט
סטרוקטורליסטית ,המבקשת לבדוק את הקונסטרוקציות האידיאולוגיות העומדות בבסיסה של יצירה
260
ספרותית והמשמשות כחיזוק של מוקדי כוח.
הם בחנו מחדש את הבחנותיו של ברק בדבר ההבדלים שבין היפה לנשגב ,וטענו שהן מושתתות על
הנחות אפריוריות לגבי מה שמגדיר גבריות ונשיות .כך הבחינו בכך שכל הביטויים המשמשים את ברק
לתאר את ה'נשגב' הם 'גבריים' .ברק ראה את הנשגב בטבע בכל מה שמשדר עוצמה ואינסופיות -הרים
גבהים ,מערות עמוקות ,בניינים גבוהים וחורבות עתיקות .המפגש עם הנשגב הוא מפגש עם כוח משעבד
המעמיד את האדם על קיומו המוגבל והארעי.
''I know of nothing sublime which not some modification of power is''261
זוהי הסיבה לתחושת הכאב והאימה המאפיינת את ה 'השתוממות' מול הנשגב והגורמת לשיתוק ולקיפאון.
ה'יפה' ,לעומת זאת ,מוצג באמצעות מאפיינים 'נשיים' -רכות ,קטנות ,חלקות ועדינות ומעורר תחושות
של אהבה( .גם יופיין של נשים בעיני ברק הוא פרי חולשתן ועדינותן ,ומוגבר על ידי ביישנותן).
הנשגב מתקשר גם לחשיבה מופשטת (המכונה אצל וורדסורת' בתואר האדנותי ' , )'higher mindsוהיפה
נתפס כחושני וארצי ,ומזוהה עם האם המזינה או עם האישה כאובייקט ארוטי ,ועל כן רגע ההשתוממות
הוא זה שבו העולם הפיזי ה'נשי' מאפשר את פעילותה הרוחנית של המחשבה ה'גברית' .כך הטבע אינו
חשוב לכשעצמו ,אלא רק כמכוון למציאות בעלת חשיבות עליונה הנמצאת מחוצה לו .בתוך כך המשורר
מנכס לעצמו גם את המעלות הנשיות ,עד שבסוף האישה נמחקת והופכת להיות חלק מהעצמי הנרקיסיסטי
של הגבר .בעצם ,בלהיטותם של הרומנטיקאים לקשר בין הסמל למציאות איבדו לבסוף את המגע הבלתי
אמצעי עם הטבע.
262
עדות מעניינת לכך עולה מתוך ההשוואה של תיאורי הטבע של וורדסוורת' לאלו של אחותו .בעוד שאצל
וורדסוורת' יש לטבע משמעות שמעבר לעצמו ,בכתיבתה של אחותו היא הקפידה לא 'לכפות' משמעות
על הטבע ,וניסתה רק להצביע על קווים מקבילים בין הטבע לבין רעיונות מופשטים מבלי להעניק עדיפות
של האחד על פני רעהו .העולם הנגלה לעיניה חשוב לכשעצמו ולא רק ביחס לאדם כפי שהיטיבה לתאר
Day: pp.124-125 260
Burke1990:59-61 261
Day: pp.183-202 262
152
זאת מינה אלכסנדר בספרה אודות נשים ורומנטיקה-
''''The powerful counter world of symbolism is then cast aside in favour of the actual
263
מבחינה זו ניתן למצוא בכתיבתו של אברמוביץ יסודות 'נשיים' .לא רק שאברמוביץ מצהיר על העדפתו
המובהקת של הטבע היפה אלא שהתעניינותו העצומה בטבע שבאה לידי ביטוי ב'תולדות הטבע' ושחודרת
אף לתיאורי הטבע שלו ,מעידה כאמור על אהבה לדברים עצמם .וראויים כאן דבריו של פיכמן במבוא
לכל כתבי מנדלי'' -בעצם אהבתו הגדולה אל הדברים עצמם היה החידוש ,היתה המהפכה הגדולה'' ,ש עם
התבגרותו השתחרר מן היסוד הסאטירי עד ש ביצירותיו המאוחרות ניכר ''טשטוש היסוד האלגורי סאטירי
– העברת צבעי מכחולו הרווה על המראות עצמם ,למען יחיו את חיי עצמם ,בלי זיקה ל'משל ונמשל''.
264
סקירת תיאורי הנוף והצמחיי ה ביצירותיו של אברמוביץ מלמדת שהוא מרבה באלגוריות ובסימבולים ,אך
לעולם אינו מתעלם לחלוטין מן 'המראות עצמם' .על אף שכמעט אין אצל אברמוביץ תיאורי מקומות
קונקרטיים ,על אף ההכללות המרובות ועל אף ריבוי תיאורים שמשמעותן הסמלית קובעת את פניהן,
אברמוביץ עדיין רואה וחש את הטבע עצמו .עניין זה בא לידי ביטוי מובהק בתיאורי בעלי חיים,
שנוכחותם הבולטת במכלול יצירותיו היא מגוונת במיוחד וטעונה דיון בפני עצמו.
. 2בין בעלי חיים 'אלגוריים' לבעלי חיים 'סימבוליים'
Iבעלי חיים 'אלגוריים'
השוק הזה של כסלון בבוקר עם כל בהמותיו ...ההולכות על ארבע ,ועם כל דרכיהן
והתחרות והערמומיות בבקשת מזונותן – הראה לו לרפאל מעין דוגמתו של שוק
ההולכים על שתים סחרם ואתננם ,שנאתם וקנאתם ושקר תרמיתם
בעמק הבכא
בקטגוריה זו יוצגו תיאורים של בעלי חיים המהווים 'משל' להתנהגות אנושית .במובן זה ,כאמור ,המושג
'אלגוריה' אינו רק סוג של אמצעי רטורי 'פורמאל י' אלא תפיסת עולם ,לפיה ישנה הפרדה ברורה בין
אובייקט וסובייקט ,כשהיחסים ביניהם מושתתים על אנלוגיה .לפיכך קטגוריה זו תכלול מגוון טרֹוּפים
המשמשים בתיאורי בעלי החיים.
יש והמספר 'מתרגם' במפורש את משמעות האלגוריה -כך התנהגותו של הזבוב ב'בעמק הבכא' היא
אלגוריה למצב נפשה של בתיה ''-רק זבוב אחד הגדול מאחיו ,האחוזים בתקרה ובכותלי הבית
ומתנמנמים ,פרש מן הציבור והלך לזעזע את הבריות במעשה תעתועיו :ממהר ושט כה וכה כמלהלהל
Alexander 1989:68 263
264פיכמןXI :1958,
153
ומתחבט פעם בחלון ,פעם באחד הכלים ,ואצל אוזן האדם הוא מרקד ומזמזמם והכל בטיסה אחת .וכזבוב
זה רגשו הרהורי בתיה וזעזעו את מוחה .צר לה המקום בבית ולשוט בחוץ היא מתכוונת ,לבקש את
מחמדיה ולדרוש על בעלה ( ...עמ' ר''ל); ב'בעמק הבכא' תאור התנהגותם של הבהמות משמש כאלגוריה
להתנהגות בני האדם ''-השוק הזה של כסלון בבוקר עם כל בהמותיו ,בהמות גסות ודקות ההולכות על
ארבע ,ועם כל דרכיהן והתחרות והערמומיות בבקשת מזונותן – הראה לו לרפאל מעין דוגמתו של שוק
ההולכים על שתים סחרם ואתננם ,שנאתם וקנאתם ושקר תרמיתם והוא עומד עצוב ושקוע בהרהורי לבו,
ומיני בעלי -חיים משונים אדם ובהמה משאילים זה לזה צורותיהם מתבלבלים ועוברים לפניו בערבוביא''.
(עמ' ר')
יש והאלגוריה מוחשת ב אמצעות קטלוגים של בני אדם המזכירים באופיים קטלוגים זואולוגיים .כך ,כבר
בדיוניו הפואטיים ב'משפט שלום' ממיין את הסופרים של ימיו לסוגים שונים על פי דמיונם לבעלי חיים,
ומבחין בין 'מחבר דבורתי' 'מחבר זבובי' 'מחבר ברבורי' ו'מחבר פרתי'.
265
גם בסיפורו האוטוביוגרפי
'בימים ההם' מציג אברמוביץ את בן דמותו שלמה (המחבר) המתבונן בכסלונים כמו שחוקר טבע מתבונן
בבעלי חיים''-שלמה מחבר הוא ועשה את הכסלונים מעין לסיפוריו ,כלומר שהיה מסתכל בהכסלונים
ומבין אל כל מעשיהם ,כדרך הטבעיים שמתבוננים בטבע הברואים ומדברים על הבהמה ועל הרמש ועל
כל בעלי החיים למיניהם ( ''...עמ' רנ''ג) .נאמן להצהרתו זו מיין את הכיתות השונות שבכסלון ב'מסעות
בנימין השלישי' ( עמ' ע''ח ); את החוטמים והפרצופים האנושיים שבפונדק ואת הקבצנים שב'ספר
הקבצנים' (עמ' ק''ה ועמ' קי''ד) ואת בני העיר ב'מספר הזכרונות' ( עמ' ש''ע) .עניין מיוחד יש בתיאור בני
האדם כצאן ב'בימי הרעש',כשהמספר רואה את עצמו כחלק מן העדר'' -הליכתנו המבוהלת בזמן ההוא אי
אפשר לי להעלות במחשבתי עכשיו אלא בתמונה זו :מהומה ומבוכה בקבציאל! צאן-קדשים נדחקים
ונעשים עדרים-עדרים ,כלם הומים וגועים ,ומקול המונם שאונם תחרשנה האזנים .איזו עתודים ,שנדמה
להם דבר-מה בחזיונם ,קופצים בראש ומושכים אחריהם את כל העדר ,מעלים עמוד-אבק בפרסותיהם
ומסמאים העינים עד שאינם רואים את הדרך .כלם רצים דחופים ומבוהלים בעינים עצומות ,כאלו
יסחבום בציצית ראשם ומלאך ה' דוחם ,ואני ,תיש זקן ,בתוכם .כבׂשים הומים ומתגעשים – בשביל שהם
רעבים; נחפזים ורצים אל אשר ישאם הרוח – בשביל למצוא להם איזה מרעה ,מעט קש ומעט חציר
למאכל .וכשאני מדמה לי כל זאת עכשיו ,שחוק תמים עובר על שפתי שלא מדעתי ,אבל בתוכי תבכה
נפשי תמרורים ,אני שוחק בדמע ולבי דוי( ''.עמ' ת''ז)
כמו כן אברמוביץ מרבה לתאר יהודים באמצעות מטאפורות ודימויים של בעלי חיים המדגישים את קיומם
הנמוך ,שפרט להישרדות אינם מוכשרים בדבר רק ''במה שנוגע לענין קיום המין אין פוצה פה ומקטרג
עליהם( ''.בעמק הבכא קמ''ה) כך ב'ספר הקבצנים' ''נתקבצו להם קצבנינו יחד ויושבים שם בשפל בקרן
חשכה ,פרים ורבים בחשאי ,ומי נותן דעתו עליהם? ישרצו להם כרצונם
( ''.עמ' צ''ז) דימויים רבים
המציירים את היהודים כ תרנגולים משמשים לתאר את המיניות ה'נמוכה' של היהודים המתרבים ללא
הרף .ב'בעמק הבכא' נתפסים כל הגברים כתרנגולים ''-עכשו כשהירשלי גדול ,הוא מכיר ויודע שהיהודים
265אברמוביץ1860 ,א43-41:
154
הם תרנגולים ,המצויים אצל נשיהם ובני ביתם תמיד...ואביו היה לעינין זה יהודי שביהודים ,תרנגול
שבתרנגולים(''.עמ' קמ''ט) הקבצניות שב'ספר הקבצנים' מחזרות בגסות אחרי הגברים'' -כתרנגולת זו
שבעצמה נמסרת לתרנגול ובאה תחת כנפיו''( עמ' קל''ט);העדר הגבריות והפסיביות של בנימין ב 'מסעות
בנימין השלישי' מדומה לתרנגולת רובצת על ביצים (עמ' פ''ה) ( עמ' ר'); התרגשותם של היהודים בעת
ביקורו של הירשל בסיום 'בעמק הבכא' מזכירה את התנהגותם של העופות בלול'' -מה לו לבן אדם זה,
שבא אליה בחלום הצהרים! ולמה הדבר דומה ? לעופות מעריבים ויושבים בתוך הלול ומתנמנמים
בכנופיא ,וכשאדם נכנס לשם פתאום עם אבוקה הם מזדעזעים ,סוקרים בעפעפי עיניהם ,האחוזות בחבלי
שינה ,ואלו לאלו תמהים באנקה ודגירה משונה :מי זה שהמשוגע ,שהוא ער בין השמשות ,בשעה זו
שהכל ישנים!'' ( עמ' רמ''ח).
יש והיהודים מתוארים כנמלים או ככינים'' -והמונים המונים מגיחים ויוצאים כנמלים מחוריהן''(עמ' רכ''ו)
וסרסוריהם ככנים( עמ' ק פ''ט); ביצירות העוסקות בחטיפת יהודים החוטפים מדומים לחיות רעות כמו
ב'מסעות בנימין השלישי' '' -יארב במסתר כאריה בסכה יארב לחטוף עני ()...ואלה שני היהודים הכשרים
שפיפון עלי אורח ,נחש שר .ועקרב הם( ''.עמ' פ''ד)
הציפורים משמשות אצל אברמוביץ אמצעי לתאר את הפתטיות שבמצבם של היהודים -כך למשל ציורי
הציפורים ב'בעמק הבכא' משקפים את הטרגיות שבקיו מם הקשה של היהודים -האב שאינו מפרנס ,האם
המבכה את בניה והנדידה הממושכת 266 .האנשתם של בעלי החיים אף היא תורמת לאמירה האלגוריסטית
בכך שהיא מ עוררת אסוציאציה ברורה של ציוויליזציה יהודית .כך כלבים משמשים בבואה לשחיתות
שבעיירה היהודית :ב'סוסתי' מתואר פער המעמדות שבין הכלבים ושבין הסוסים (עמ' שי''ג) וב 'בימים
ההם' מ ונה אברמוביץ קטלוג של כלבי העיר וכלבי הכפר (המזכיר את היצירה האלגורית הנודעת של
'עכבר העיר ועכבר הכפר' ) ,כשבסמוך לו הוא מציג קטלוג של 'פנים חדשות ומיני צורות ופרצופים' של
יהודים ביריד שהגיעו מ'מכפרים ועיירות' לעיר הגדולה .סמיכות הקטלוגים זו לזו משקפת את הכוחנות
ואת הרעבתנות שבעיירה היהודית( עמ' רס''ט) ( .אברמוביץ מגלה יחס שלילי לכלבים המתוארים תמיד
כאלימים ,ואילו לסוסים הוא מגלה יחס מיוחד ,כפי שיודגם בחלק שני .)III 2
לעיתים מביים אברמוביץ בסיפוריו סצנה ,שבו מתנגשים בני האדם בבהמות שונות ,והמעמד המביך חושף
לראווה את תכונותיו הנלוזות של הדמות .כך ב'האבות והבנים' מוצג היהודי כמי שמעדיף אמונות טפלות
וכשפים על פני השכלה .בערותו מקודשת וצודקת בעיניו ובעיני אשתו (על שרה בהטמינה את ספר
בראשית ,בזמן טכס מיון הספרים ה'פסולים' אומר המספר ''ותחשב לה זאת לצדקה''
[המהדהד באופן
ְּשבֶה לו צדקה" (בראשית ט"ו :ו')] בכך
אירוני את מה שנאמר על אברהם בספר בראשית '' והאמִן ּבַה´ ויח ְּ
הוא מתנכר לטבע ,מתנשא עליו ו'נענש' על כך על ידי נציג מונמך של הטבע השם אותו ללעג ומעמיד
אותו על מגוחכותו .ה'עונש' מתרחש במפתיע ומעיר אותו מהזי ותיו .לפתע מגיחה בהמה לפני שהאדם
מבחין בה ,ובכך מפגישה אותו בכוח עם המציאות הטבעית ,אך בה בעת מפגישה אותו עם עצמו ומהווה
שיקוף לבערותו הבהמית .כך בסצנה הסוגרת את פרק י''א ב'האבות והבנים' מגיעה שרה ,אימו של שמעון
266
פירוט בעניין זה ראו בחלק שלישי 2בb
155
לבית הכנסת כדי להטמין את הספרים ה 'פסולים' של בנה ,כשבליבה גמולה החלטה לפנות למכשפה ,אך
בבואה לעזרת הנשים היא דורכת בטעות על תיש ' 'הרובץ אצל עיזיו'' ,הוא נוגח אותה בקרניו הגדולות ,
והיא בצרחותיה מושמת ללעג בעיני כל הנוכחים .בהמשך הסיפור שרה הולכת תכופות לדרוש בצועניה ,
אך לא רק שקסמיה אינם מועילים ,אלא ש ''בעלות שרה על משכבה בלילות ,שמעה פעם אחת קול דופק
אחר כתלי הבית ,אבל תוחלתה נכזבה -זו היתה העז ( ''...עמ' כ''ה) .כך העז משקפת את אטימות המוח
וה'בהמיות' של שרה.
בנימין מ'מסעות בנימין השלישי' החוזר מטיולו ה'נועז' הראשון ונתקל בגוי כפרי מוצא את עצמו ב ''עגלה
על שק גדול מלא בולבוסים ,מכוסה בגלימה של צמר עב .תרנגול כפות שוכב מראשותיו ,מציץ עליו מן
הצד באחת מעיניו ומסרטו בציפורניו ,וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת
לרגליו''.
ההפלגה לעול מן הדמיוני של אגדות מסתיימת במפגש עם נציג הטבע המונמך ,התרנגול האלים ,וגם שם
היא משקפת את גבריותו המפוקפקת של בנימין(עמ' ס''א).
סצנה נוספת הבנויה במתכונת דומה מצויה ב 'בעמק הבכא'.
(שנסקרה לעיל חלק שני א )3היהודים
יושבים מחוץ לביתם ,מופשטים מלבוש עליון מול השמים המכוכבים
אך אינם מצליחים להתנתק
מהעיסוק במסחר ובכסף ולהתחבר לטבע .התגובה של עולם הטבע אינה מאחרת לבוא .ראשית מגיעים
מיני זוחלים טרדניים '' -אחד ילק פורח בא ונסתבך לו בזקנו ,ואחד יתוש נשכו ונחבא בפאת ראשו,
והשלישי מפרכס בידיו וברגליו מפחד וצועק :ווי ,ווי ,מין שרץ זוחל מתחת לחלוקי על גבי ,על גבי!…''
הופעת הזוחלים ממחישה עד כמה היהודי אינו מרגיש נוח בסיטואציה כה קרובה לטבע אך גם משקפת
בדרך אנלוגית את מצבם השפל והנמוך של היהודים .שנית מגיעה בהמה המשקפת את רעבתנותם של
היהודים'' -פרה אדומה כרסתנית ורעבתנית שנדדה שנתה ,הולכת יחידית בצדי הרחוב ולוחכת ירק עשב
שם ,וכשמגעת למרבץ היהודים כאן ,היא מחזרת אחוריה כלפי כבודם ועושה בפניהם דבר שלא כמנהג
דרך ארץ'' .האנלוגיה בין התנהגות בני האדם והתנהגות הפרה מומחשת באמצעות מוטיב
הצבע האדום
החוזר על עצמו -כנגד ה ''אדומים'' שבשיחת המסחרית של הגברים מופיעה הפרה ה ''אדומה'' .אך
הופעתה של הפרה אינה מחוללת שינוי בשיחתם של היהודים ,
וגם היא הופכת למושא לדיון כלכלי ''-
פרה זו של מי היא? כמה חלב היא נותנת? ושוויה של הפרה כמה? ''
עד שהקהילה כולה נסחפת ב 'יהי
רצון' לעושר ולנכסים .כמו בסצנות שתוארו לעיל ,מגיעה בהמה נוספת המפזרת את כל החבורה '' -עד
שפתאום קפצה עז אחת ,שנערים פרועים הרעישוה על משכבה בפתח בית בעליה והריצוה מרבצה .הם
רודפים אחריה והיא רצה בהולה ומבוהלה וקופצת לתוך חבורה נכבדה זו – והנה מהומה והמולה ,כולם ,
מנער ועד זקן טף ונשים ,נחפזים ביראה ובכעס ורעש גדול ובורחים ונפטרים זה מזה בלא ברכה(''.עמ'
קנ''ט)
ב'בסתר רעם' מצייר אברמוביץ תהלוכה ססגונית של הנשים היהודיות בשבת ''לעת מנחת ערב'' .מול
הנשים המפורכסות הלבושות בערימות בגדים שאינם מתאימים למזג האוויר שבחוץ,
מופיע המקנה
הנאסף לעת ערב מן השדה .וכך ניצבים נציגי הטבע אל מול כל מה שהוא מלאכותי והפוך לטבע ''-העדר
בא מן השדה ,העדר הולך ובא .לפניו רצות עיזים ,דחופות ומבוהלות ,ותיש בעל הקרניים בראשן .פרות
מיניקות ממהרות והולכות הלוך וגעו מתגעגעות על בניהן בבית .ועגלות בנות בקר משרכות דרכיהן ושור
156
פר מקרין מפריס רודפן .צווחה ברחוב ,מהומה ומבוכה ותימרות אבק ''.גם כאן
חלים שני תהליכים בו
זמנית .מצד אחד ישנו דמיון רב בין הנשים לבהמות ,אך מצד אחר התנהגותן של הבהמות היא הרמונית
עם הטבע ואילו התנהגותן של הנשים מלאכותית וצבועה .את הדמיון ביניהם יוצר המספר באמצעות
מילות תואר דומות '' -נשים מבוהלות'' הולכות מול ''עיזים דחופות ומבוהלות'' ; באמצעות הכנה דומה
להופעתן של שתי הקבוצות -לפני ביאתן של הנשים מכין אותנו המספר לצלילי הפטפוט שלהן '' -קשב רב
קשב ,רבותי! קול ענות הנה זה נשמע .המון רב ועצום עולה שם בהמולה גדולה וסביביו נשערה מאד''
וגם לפני הופעת הבהמות הוא יוצא בקריאה דומה '' -רעש ופחד פתאום שם במחנה … היזהרו רבותי
בכיסכם!…''; באמצעות דימוי מפורש -כך הנשים ''הולכות ובאות הלום כעדר הרחלים'' ; באמצעות
אלוזיה המקושרת לפרות -בריינדיל מתוארת בביטוי מקושר בתודעה לפרה'' :בריאה ובעלת בשר'' [''שבע
פרות יפות מראה ובריאת בשר'' (בראשית מ''א:ב') ].
אולם ,כאמור ,אנלוגיה זו רק מבליטה את ההבדל העצום שבין הנשים לבין הבהמות .שכן בניגוד לבהמות
הנשים מוכנות ללבוש בגדים שאינם מתאימים למזג האוויר כי ''במקום שיש מצוות ניקור עיני אחרים
בכלי תפארת ותכשיטין ,אין משגיחין לצער בעלי החיים…''
כך יוצא ש התיאור של הופעת העדר משמש כאן בשני תפקידים :תפקיד של אנלוגיה ניגודית -עדר טבעי
הבא מן השדה מול נשים עירוניות מלאכותיות בלבושן ואף בהתנהגותן; וכן תפקיד של אנלוגיה מקבילה -
נשים שאינן אלא כעיזים וכפרות רעשניות ,בהמיות וגסות.
האלגוריות של סצנות אלו היא בכך שבעלי החיים הניצבים אל מול היהודים משמשמים כאילוסטרציה
לנמיכות הקומה היהודית.
נטייה זו של אברמוביץ משכה אליה ביקורת רבה (שנסבה בעיקר על תוכנם הארסי ולא על טיבם
הספרותי של התיאורים) .שלמה צמח האשים את אברמוביץ בכך ש''את האדם ראה כשלב אחד בעולם
ההתפתחות .השקפת עולמו היתה השקפת עולם זואולוגית ,הוא ראה ותיאר ,איפוא ,את הבהמה ,את
ישראל המתבהם .הוא לא ראה ולא תאר את האדם ,את האדם הישראלי 267 ''.גם ברנר חש שמתיאוריו
של אברמוביץ ה''קיום היהודי הוא ביולוגי בלבד''.
268
קריב ,מבקרו החריף של מנדלי ,ב'קטרוג על
מנדלי' האשים את מנדלי בעיוות והנמכה של המציאות היהודית וביקר גם את חיבתו לטבע ובעיקר
לבעלי חיים'' :רוח יצירתו לא הגביהה עיניה אל הקמרונות הגבוהים של החיים ,אל העליות של נפש
האדם… .עינו האמנותית של מנדלי היתה מתוקנה להשפיל ראות'' לא לחינם חיבה יתירה היתה לו לתאר
חיה ובהמה ( ולא עוף הפו רח) החיה והבהמה אין דרכן להרים עיניהן ו להסתכל ב מרום .הסגולה הנפלאה
לכוון את מבט העיניים לשמים סגולת אדם היא .אול ם מנדלי שייר לרוב ג ם לאדם את התכונה הבהמית
267צמח,תרע''ט134 :
268ברנר,תשי''א289-288 :
157
להביט מטה .. .ואפילו את כנסת ישראל כולה צייר לנו בדמות סוסה ובנה
שלמה''.
ועל ה משלה משונה זו יצירה
269
גרשון שקד שהקדיש פרק שלם
לדימויי חיות בספרו 'שחוק ודמע' ראה את השימוש בחיות בצורה
מורכבת מעט יותר .בפרק שכותרתו היא '-בצלם החי ברא את האדם' הצביע שקד על שלושה כיוונים
אליהם מפנים הדימויים לבעלי חיים – הראשון הוא קומי ,השני פתטי והשלישי מכוון אל 'הכיעור
והמיאוס' .המסקנה הכוללת שלו היא ש
''הקטגוריות הזואולוגיות מעצבות אמנם את תפיסת האדם
ביצירתו ,אך עיון מדוקדק מלמד אותנו ,שמנדלי פורץ את הקטגוריות הזואולוגיות וחודר באמצעותן לכמה
מבעיות היסוד של הקיום האנושי ,בין שבעיות אלה הן בתחום היצר הזואולוגי ובין שהן בתחום מלחמת
הקיום של האדם חסר הישע .בצלם החי ברא מנדלי את יצוריו ,וצלם החי מדגיש
בבירותיו את
חולשותיהם האנושיות .מתוך גיבוש האדם בדימוי החי נגלית דווקא דו פרצופיותו של 'היצור היצרי' ,
270
שכמוהו כחי הוא נטרף יותר משהוא טורף ,נרדף יותר ממה שהוא רודף ומוכה יותר משהוא מכה''.
דברי המבקרים מעידים על הרושם הרב שעשו תיאורי בעלי חיים ועל תפקידם בהמחשת האדם הנמוך
ש''שיעור קומתו'' היא של ''ננס'' (כדברי שקד) ,אולם סקירה מקיפה של תיאורי בעלי הח יים מגלה שלא
תמיד מהווים בעלי החיים אובייקטים מונמכים ,ויש והם מוצגים דווקא כמופתים להתנהגות ראויה.
ב'מספר הזכרונות' הנמלים מוצגים כמופת של חריצות והדמויות ה'חיוביות' ביצירה מדומות אליהן-
"'נמלה' קראתי לבן-אדם זה ,ולביתו – 'קן של נמלים ' .קיימתי בי דברי המלך שלמה והייתי הולך אל
נמלה זו כפעם בפעם ורואה איך הנמלים ,קטני ארץ הללו ,מכינים בקיץ לחמם ,עובדים מאהבה ועוסקים
בישובו של עולם .אני שמח בהם ושמחים גם הם בי(''.עמ' ש''ע)
כך גם הפרה ועגלתה מעוררות אצל המספר התפעלות מהבריאות ומהכוח הפיזי הבולטות לנוכח
שבריריותו של האדם'' -עמדתי והרהרתי מה בינה ועגל שלה לבין בתי ובנה .פרה זו ילדה
ומיד קמה
ונתעודדה והלכה לדרכה ,ובתי ,להבדיל ,ילדה בעצב ועדיין לא הבריאה ותש כחה .וזה העגל מיד כשיצא
מבטן אמו וראה לפניו את העולם נשא את רגליו ,כשכש בזנבו והתחיל מרקד ומבלה בטוב ימיו .לא
חיתול ,לא כריכה ,לא עטיפה בכסתות ,והוא בריא אולם! ונכדי ,בן בתי ,נולד גולם ,ובן שמונת ימים
נכנס לברית ויסורים באו עליו – נמול וגעה בבכי מפני הכאב הגדול ,ועדיין חתן-דמים זה שוכב מוחתל
ומלופלף כתולע בחתוליו ואינו מוצא ידיו ורגליו ,ועד שיגדל ויעמוד על רגליו הוא עתיד לכמה וכמה
יסורים וחלאים רעים– לבעבועין ,לאסכרה ולסרנוכי וכיוצא בהם ,וסופו לחולי מעיים ,לתחתוניות ולכאב
שינים( ''.עמ' שע''א)
גם בהתנהגותם החברתית מהווים בעלי החיים דוגמא חיובית .בהקשר זה אהדתו של אברמוביץ נתונה
בעיקר לבהמות .ב'בימים ההם' משבח הוא אותם על נימוסיותם-
''שתיקה זו מצויה על פי רוב אצל
269קריב 65 : 1948,קריב היה מהראשונים שהעזו לתקוף את אברמוביץ .הוא תקף אותו על כך שהראה רק את הצדדים
האפלים של העם היהודי ,והכללותיו חרגו מתחום הסאטירה והפכו לארסיים .כל זאת בשל העובדה שהיה אדם מודרני בלי
חרדת קודש''(קריב)19 : 1948,
270שקד49 :1965,
158
הבריות בביאת פנים חדשות לתוך חברתן .בה נשמעת נביחה חשאית של הכלב הרע ,הרובץ לפתח לבנו,
ופירושה :חשד ,שנאה ,תחרות וצרות עין ,ורמז ובקשה :ברח דוד
לעזאזל או לכל הרוחות שבעולם-
והניחה לי! בעין טובה ובתמימות אינן פוגשות זו את זו אלא הבהמות .בהמה עומדת על אבוסה והרי באה
אחת ומושיטה ראשה לתוך האבוס ,אין חברתה מוחה בידה ,שתיהן אוכלות כאחת וממלאות כרס בנחת
רוח .ואל תתמה על מדת בהמה זו שלכך היא בהמה ,בריה גסה ושפלה בלא דעת ותבונה .לא כן בני אדם,
הם מראים את ערמתם וחכמתם ,שניתנה להם מבראשית ,ופוגשים זה את זה במידה אנושית על פי דרכם.
שתיקה זו קשה היא לפנים חדשות ונוטלת מן האדם השליטה באיברי גופו ,אין חשבון ואין רצון ואין דעת
בתנועות הידיים והרגלים והעינים ,וכל פינות שהן פונות זרות ומשונות .החוטם עומד ככלי מלא בושה
וכלימה ואינו יודע להיכן יהא נפנה מפני הטרוף; ומבוקה ומעוקה בלב ,והנשמה אף היא מתלבטת
ומתחבטת כציפור בתוך כלובה וצר לה מאוד( ''.עמ' רנ''ה)
ב'ספר הקבצנים' סוסו של מנדלי מוכר ספרים מהווה דוגמא לאיפוק ולחריצות ,שבזכותן מנדלי אינו נכנע
ליצר האכילה ביום הצום .מנדלי שם בפיו של סוסו דברי מוסר '' -באו וראה! זו רגלי האחרונה בצקה
וכורכה במטלית ,עין אחת דולפת ,צוארי פצוע ,תדבק לשוני לחכי אם ידעתי טעם שיבולת שועל! ואף על
פי כן אני אוזר חלצי ,מזיז עצמי בכל כוחי ומתגבר כארי וזוחל והולך לעשות רצון ריבוני ואיני פורק
מעלי ,חס ושלום ,עול העבודה...אכן זה הוא שמחייב את היהודי ומלמדו מוסר השכל! מלפנו מבהמו
ת
ארץ כתיב '' ...אף אני ,להבדיל משתעבד ,ואיני פורק מעלי עול הע בודה .נעבוד ,ר' סוסי ,ונסבול .הרוח
לא ישאנו!...אדם ובהמה תושיע ה' .אבל אין זה מעניני(''.עמ' צ''ג)
אפילו פשפשים זוכים ליחס 'מבין' על כך שממלאים את תפקידם בעולם – ''והם כלומר אותם הפשפשי ם
כלום אינם בריותיו של הקדוש ברוך הוא? כלום הם חייבים בזה ,שהם נושכים ומסריחים? מה להם
לעושת אם מידת הנשיכה קבועה להם בטבע ברייתם כנביחה בטבע הכלב ,והם נושכים ומוצצים דם מאדם
לא מרוע לב ,חס ושלום אלא משום שכך היא דרך פרנסתם?'' (עמ' ק''ח).
כמו כן ,בחלקה הראשון של עבודה (חלק ראשון ג )2-1זו נסקרו תיאורים המורים על נחיתותו של האדם
מול הבהמה בתחום השירה ,כש בעלי החיים (במיוחד בעלי הכנף ) יודעים לשיר ואילו בני האדם איבדו
יכולת זו .יתירה מזו ,דווקא ריבוי השפות האנושיות הוא בעוכריו של האדם -
''אומלל אתה ,בן-אדם,
בדעתך ואומלל אתה בלשונך ,בדיבורך .מתנה טובה זו ,שזכית לה ,היא הביא עליך קללה .כלב זה,
שנובח לפניך כאן ,כמותו נובח חבירו הכלב באספמיא .נביחה אחת לכל הכלבים .חמור נוער במקומנו
ככל החמורים שבעולם .וכל הצפרדעים באגמים ובבצאות מקרקרות קול אחד ממצרים ועד הנה .ובני
אדם נפרדו ללשונותם בגוייהם ואיש אינו שומע שפת רעהו .על ידי כך תּופר האחוה ביניהם ונכרים
נחשבו זה לזה – וצרה זו צרה גדולה! '' ...ומחלוקת זו גוררת אחריה עוול ,גזל ,שפיכות דמים ומהומות
רבות!...ואומלל אתה ,בן אדם ,גם ביראה מוסר שלך'( ''.סוסתי' עמ' שכ''ה-ו)
דומה שכל אותם יתרונות שמנה אברמוביץ מצביעים על עקרון אחד -והוא שבעלי החיים ,דווקא בשל
העדר מודעות והכרה ,הנתפס על פי רוב כתכונה נחותה שלהם ,מממשים את ייעודם בעולם .בכל אורחות
159
חייהם -בדרך אכילתם ,בהתנהגותם החברתית ובשירתם – בכולן נוכחת אותה פשטות ברורה מאליה,
שאינה יודעת סטיות .לעומת זאת האדם מסתבך וסוטה מטבעו דווקא בשל המודעות וההכרה שניחן בהן.
לאור זאת לא מפתיעה הערתו של מייטוס אודות אברמוביץ '' לפעמים נדמה לו שניטשט הגבול בין האדם
ושאר היצורים .הוא אינו נעלה מהם; להפך ,יש להם יתרון עליו .הם חיים את חייהם באהבה ובענווה,
והאדם? ...ומשום כך פעמים שהציור נעשה בסיפוריו אלגוריה .עתים נדמה ,שכוונות זרות הכניס בו
המצייר .באמת אין הדבר כך .פשוט המשורר רואה ביצורים אלה משהו מאחיו וקורבת נשמה לו ולהם,
וממילא הוא בא לידי הגשמת תכונותיהם ,שהוא משיג בהוויתם''.
271
IIבעלי חיים 'סימבוליים'
אני ידעתי את נפשך ,זמירי הנעים
סוסתי
בנוסף לתיאורים הרבים בעלי האופי האלגורי ניתן למצוא אצל אברמוביץ גם תיאורים סימבוליים של
בעלי חיים ,שבהם מוחשת קירבה נפשית אינטימית ביניהם .לעיתים ,קירבה זו היא כה גדולה עד שבעל
החיים מיטיב לבטא את תחושת המספר יותר ממנו עצמו.
ביטוי מעניין לכך עולה בתיאור הזמיר ב'סוסתי' ,כשהמספר שומע בשירתו את שירת נפשו שלו -
''אני
ידעתי את נפשך ,זמירי הנעים ,נפש משורר מרגשת בצער העולם ,אותו הוא מנגן ואותו הוא מעלה תמיד
על ראש שמחתו .אתה זוכר לרעיתך אהבת כלולותיה ומנגן לה שיר ידידות – ובשיר-אביב זה נשמע
יּבּוב ,הד החורף הנורא ולכתה אחריך בגולה ,בארץ נכריה! אתה מנגן להיער העומד לפניך בעטרה
ירוקה על ראשו – ובמצהלותיך מזדעזע קול בוכים על עלים ראשונים נובלים וכמושים ומתגוללים באבק
לרגליו! ולארץ ,כלה זו המקושטה בפיטורי-ציציה ופרחיה ,אתה מזכיר נשמות צאצאיה ,שכלבוש
תחליפם שנה בשנה .נעמת לי ,זמירי ,מנגן נפלא .היגון שבנגינותיך הוא הוא שמעורר את רוחי ויפה לי
מכל שירי-זמרה( ''.עמ' שכ''ד)
ייחודו של תיאור זה אינו רק בכך שהזמיר מיטיב לבטא את רגשות האדם אלא שהוא מתואר כבעל הכרה
ומודעות לסופיות החיים ,וזוהי מודעות המיוחסת בדרך כלל רק לאדם( .אין לבלבל מודעות זו עם רגש
ההישרדות הבסיסי המעורר את החיה להגן על עצמה באופן אינסטינקטיבי בכל רגע נתון).
בכך בעל החיים הופך לעמיתו של המספר,שניהם עסוקים במלאכת השירה ושניהם חשים זרות כלפי
סביבתם-
'' הן ביגון חּבלתני אמי וביגון הניעתני בערשי ,ערש ילדותי .ושיר של פגעים ,שבו היתה
מישנת אותי ,היא נגינתי כל ימי חיי.מה לי ולאביב? מה לי ולהמון חוגג ,לעצי יער אלה ,העומדים לפני
בהדר גאונם? ולשמחת-גילה של הבריאה בשעת לבלובה מה לי? אני אל גיל בעולם לא אשמח ככל
יושבי חלד .כשהבריות נתונות בנחת אני שרוי בצער ,כשהשמחה במעונן דם ואש ותמרות עשן בשכונתי,
וכשהנצנים נראו בארץ וקול התור נשמע ,קול בכי וצום אצלי – .נגן ,זמירי הנעים ,היטיבה נגן לי
271מייטוס ,שם45:
160
בתרועה! הזמיר מנגן ,מיבב ומזעזע נימי לבי בקול נגינתו .לבי ככנור הומה ,ודברים לא שמחים ,חדשים
גם ישנים ,נזכרים ועולים במחשבתי( ''.עמ' שכ''ד)
העמדה זו המציבה את המשורר האנושי ו'המשורר' הבלתי אנושי בעבר אחד ,כששאר בני האדם ובעלי
החיים מוצבים מן העבר האחר ,מעמידה את בעל החיים כמסמל המקיים זיקה רציפה עם המסומל ולכן
ניתן להגדירה כ'סימבולית'.
IIIבעלי חיים כבעלי חיים
מנדלי הוא האמן היהודי הראשון ,ששם את ליבו להבין גם את שפת האדמה
ושיחת בהמות ועופות
אליהו מייטוס 1918
בהמה אף לה נפש מרגשת ולב לדעת; הרי היא אוהבת ומרחמת את ילדה ,מתגעגעת
עליו ,מיניקתו ,לוחכתו ומסיחה עמו כלשונה
מספר הזכרונות
עיון במכלול תיאורי בעלי החיים של אברמוביץ מגלה כאמור ,שלצד האלגוריות והסימבוליות ניתן למצוא
מגוון רחב של תיאורים ריאליסטיים אימננטיים של בעלי החיים השומרים על מעמדו האותנטי העצמאי
של עולם החי.
272
עניין זה מתקשר ל ביקורתם של הפוסטסטרוקטורליסטים כלפי הקלאסיציסטים והרומנטיקאים כאחד.
לטענתם ,גם התיאורים האלגוריים וגם אלו הסימבוליים משקפים גישה המעמידה את האדם במרכז
ההוויה .בעיניהם ,כאמור ,כל מעשה אנתרופומורפיסטי ,שיוצר ,לכאורה ,אינטימיות של האדם עם עולם
הטבע ,מהווה ,למעשה ,גורם מרחיק יותר מאשר מקרב .להבנתם ,האנשתם של בעלי החיים מרוקנת את
דמות החיה ממהותה האמיתית ו הצורך ל 'רתום' א ותה לציוויליזציה האנושית ולסביבה חברתית
יוצר
תמונה כוזבת של חייה האמיתיים.
272
שורשיה של התבוננות זו בטבע קשורים גם לאידיאולוגיה של אברמוביץ .דרך תיאורם הריאליסטי של החיות ועולמם,
מראיהם וקולותיהם -הוא מבקש לקרב את היהודי למציאות במקום העולם המיתי ההזוי בו הוא שרוי .יש כאן הכרעה פואטית
שהינה גם דידקטית .אברמוביץ לועג לכתיבה הקלאסיציסטית ומבקש לעגן את הספרות בתוך החיים .כך ,למשל ,מבקר הוא
את החינוך הקלוקל של שלמה'לי ב'בימים ההם''' -ממיני החיות ידע את התחש בימי משה ,את הארי והנמר ,שמלמדים את בני-
ישראל גבורה ועזות ,ואת הצבי ,שמלמדם לרוץ כמותו דחופים ומבוהלים ,את שור-הבר ,הרובץ על אלף הרים ,ואת הראם,
הגדול כהר תבור ,שלא הכניסו לתבה בשעת המבול אלא חוטמו .ממיני הרמשים ידע את השפיפון ,את השמיר ,שנברא ערב-
שבת בין-השמשות ובו נבקעו האבנים לבית-המקדש ,וביצי-כנים .וממיני העופות ידע את התור ותרנגולא ברא ,שהביא את
השמיר ,ובר-יוכנא ,שביצתו נפלה פעם אחת וטּבעה ששים כרכים ושּברה שלש מאות ארזים ,וזיז ׂשדי ,שהעוף הגדול ,שמכהה
גלגל-חמה בכנפיו...לפיכך אין לתמוה כלל אם בחיים מטורפים הללו ,שאינם אלא חלום ,נראים דברי הבאי והבלים ,הפורחים
באויר ,ואם בחיים אלו כביכול יש מקום וכר נרחב למזיקין ולמיני בריות משונים ולבהמות בצורת אדם ,וכיוצא במיני פראים
אלו ,שמתקבלים על דעת לא צלולה ומיושבת ,כאלו ממש יש בהם'' (בימים ההם רע''ב) ,ואכן חלק מתהליך חינוכו הוא המפגש
עם בן ציון בנו של הירשל שבביתו הוא פוגש חיות בית(.שם רע''ה) עם זאת יש לתיאורים אלו שורשים אחרים כפי שיתברר
להלן.
161
מידת הריאליות שבה מתייחס אברמוביץ לבעלי חיים אינה אחידה .לעיתים ההתייחסות הריאלית עולה
בתוך תיאור אלגורי ,שבו הכותב מתעכב באופן בלתי פרופוציונאלי על תכונותיו של בעל החיים (ה'משל')
ולא על המסקנה הנלמדת ממנו (ה'נמשל') ולעיתים תיאור בעל החיים מהווה תימה בפני עצמה .כך
ב'מסעות בנימין השלישי' מדמה המספר את הגיבור לעוף ''-
בנימין היה בטבעו אחד ממיני העופות
הידועים בשם עופות נודדים ,שדרכם להתעופף שנה שנה בסוף הקיץ למדינות החמות ולהשתקע שמה כל
ימות הגשמים .העוף ממין זה טבעו תובע אותו למסעיו בתוקף עוז ,ואם סוגרים אותו אותה שעה בתוך
הכלוב חייו אינם חיים אינו אוכל ואינו ש ותה ,מתרפק על הכתלים ומבקש לו פתח להמלט על נפשו.
הנסיעה לשם – למקומות רחוקים ,שנקלטה במוחו של בנימין ובשבילה עזב את אשתו ובניו ,היא לא
נתנה לו מנוחה כמעט רגע ,היתה מנקרת כיתוש במוחו ,מנהמת בתוכו ,מכרזת ואומרת :לך לך ,בנימין,
לך לך ,לך לך ( ''.עמ' פ''ד ) דימויו של בנימין לעוף נודד משרת את האמירה ה
סאטירית של היצירה
(שבניגוד לציפורים שנדידתן חיונית להישרדות ן ,בנימין החסר ''תוקף עוז'' נווד ללא תכלית אמיתית) אך
נוצר הרושם כאילו אברמוביץ רצה 'להתעכב' לרגע על חיי העופות לכשעצמם.
ב'ספר הקבצנים'
ההתבוננות הקונקרטית בבעלי החיים בולטת דווקא על רקע חוסר ההתבוננות
הקונקרטית בבני אדם' ' -על גבי עגלה אחת שוכב חזיר מוצנע כולו בתוך שק ,שולח משם ראש חוטמו
לאוויר העולם ונואק ,ואנקת אסיר זה הולכת למרחוק ומזעזע את האוזניים .ועגלה זו היא טעונה פחיו
וקדרות ,פרה מנומרת ומחוסרת קרן אחת קשורה לה מאחוריה ,והיא מתחבטת ומתאמצת בכל כוחה
לפרוק החבל מעל צוו ארה ולרוץ לכפר לראות את שלום רעותיה בדיר של בהמות שני שורים תמימים,
מלומדים בע בודה ונשואים עול קונם ,שירכם מגודלה וכרסם נאה ,עומדים מועלים גרה בכובד ראש
ובעיון גדול ,ובאותה שעה איזו של פונדקי ,שפחז עליה יצרה ,קופצת ועולה על העגלה המלאה והגדושה,
מתגנבת ומכניסה ראשה לתוך תרמיל מאל ,וכשטועמת מלאו
לוגיה מיד היא מוציאות משם בעיטוש
ובכשכוש זנב ,לועסת בחיפזון ...ואגב עיניה משוטטות לכל רוח מפני חשש סכנה( ''...עמ' ק''ד-ק''ה) .
קטע זה חושף אמפתיה לגורלם של החיות המובלות לשחיטה ,התבוננות בהתנהגותם ,ב הבעותיהם וב הווי
החברתי שלהם והאזנה ל קולותיהם של הבהמות המשתובבות המחפשות אוכל והערות לסכנות .כל בעל
חיים מופיע כאן ביחיד או בזוג ולכל אחד מהם מיוחסת התנהגות אחרת .על רקע תיאור '
פרסונאלי' זה
בולט הניכור שבתיאור בני האדם המופיע בסמוך .המספר הנכנס לפונדק ואינו נתקל בבני אדם אלא רק
בסינקדוכות-ב ''קולי קולות שונים ומשונים' ''' ,חוטמים למיניהם'''' ,מיני זקנים'''' ,קדקדי שער ובלוריות ''.
אפילו ההבחנה בין גברים ונשים מוצגת בצורה 'זואולוגית'''-פרצופים ,צורות זכרים וצורות נקבות'' .ניגוד
זה מעניק חיות אנושית אישית לבעלי חיים אל מול בהמיותם ואחידותם של היהודים.
ב'מספר הזכרונות' גורלם של בעלי החיים מועמד בחזית היצירה .אמנם ,לכאורה ,הסיפור בנוי כאנלוגיה
בין חייהם של פרה ּווְּלָדה לבין חייהם של אם ובנה ,ומטרתה להמחיש את שבריריותם של חיי בני אדם.
אולם האנלוגיה בנויה בצורה הפוכה מן המקובל ,כשמוקד הסיפור הוא דווקא חיי הפרה והעגל ,וחיי האם
ובנה נמצאים ברקע בלבד( .על אף המסר ה'משכילי' של הסיפור המבקר את תחלואי העיירה היהודית ,
162
ישנה תחושה שהתימה המרכזית היא מצב בעלי החיים והביקורת החברתית היא מעין 'מס שפתיים'
לקונבנציה 'משכילית').
עניין זה בא לידי ביטוי במבנה היצירה וגם במטאפוריקה המשמשת לעיצוב דמויותיה.
היצירה מתארת תהליך נפשי שחווה המספר ,כשהוא נחשף לשכול ולאובדן בעקבות פגישה עם סוס גוסס.
תהליך זה מתרחש בשני שלבים .בשלב הראשון הוא רואה סוס מסוים
ומוכר ,אותו הוא מזהה על פי
סימנים ייחודיים ו תכונות אינדיבידוא ליות '' -נסתכלתי בו והכרתיו -זהו סוס של רבי ליב שואב המים!''
פגישה זו מעוררת זיכרונו ת מהביוגרפיה של הסוס (ולא של בעליו) .המספר נזכר ב קשיים שחווה הסוס
בהעלאת העגלה העמוסה חבית כבדה ,במאמץ הפיזי הקשה ,בגניחות ובכפיות הטובה של בני האדם ( .עמ'
שס''ח) ולכן מאמין '' שיש לרחם עליו משום מצוה של צער בעלי-החיים ומשום 'פתח פיך לאלם' לדּבר
משפטים עם העולם על מנהגו האכזרי ,שנוהג לא בצדק ויושר בסוס זה בן-עוני ,משרתו הנאמן ,שעבד
אותו כל ימי חייו באמונה ,ועכשו ככלות כחו השליכֹו מלפניו והוא מוטל בשדה כפגר מובס''.
רק בשלב השני הוא רואה את הסוס ,כמי שמסמל את סבל האדם
273
–''חוץ מזה עוד דבר-מה נמצא בו,
שפגע פתאם כחץ בלבי ונתעוררתי עליו באהבה ,בחסד וברחמים .ושלא מדעת בבירור מה הדבר ,על-מה
ולמה ,עמדתי משומם ,נרעש ונדהם מאד ''.המעבר מההתבוננות בסוס ובסבלו לכשעצמם -לעבר
התבוננות בעצמו ובחייו שלו – אינו אוטומטי ,והוא מתרחש רק אחרי שהוא פוגש ב'אנושיות' של הסוס.
תחילה הסוס ''הופך ראשו אלי ומסתכל בי בעצב ובתחנונים ,גונח ומתאנח ומגרגר כגוסס ,ועיניו עיני
אדם''(יש לשים לב שאין כאן שימוש בכף הדימוי 'עיניו כעיני אדם' ,אלא עיניו עיני אדם ממש) .ורק אז-
''הלמתני גניחתו כרעם והבטת עיניו דקרתני כחנית .עתה הנה זה ידעתי ,מה היה לי ומה כל צערי הגדול
הזה – אוי ,את צרת נפשי הסוס מזכירני היום! גניחתו – זו גניחת בני ,ועיניו – עיני ילד שעשועים שלי,
כבן שתי שנים ,בשעת גסיסתו .את אמו העצובה הרחיקו מעליו ,שלא תראה במות הילד מחמד עינה.
צרה זו הלא היתה קשה לה מנשוא .ואני בלבדי נשארתי אצל עריסתו של בני .לאחר שהיה הוזה שוכב
בטירוף-הדעת ,נתעורר ,נאנח וגרגר בגרונו ,מניע שפתיו ,מנדנד אילך ואילך את ראשו ומחפש בעיניו.
כשראה אותי ,את אביו ,עומד מר בחמת רוחו ופורׂש כפיו ,העמיד עיניו עלי והסתכל בצער גדול ,ונשמע
בו כקורא תגר על העולם כולו בהׂשּכל ודעת ,מה שתינוק בריא כגילו לא יוכל לדּבר ולא יבין את זאת.
לא תינוק ,לא נער קטן .אלא נשמת האדם דּברה בו! קטן וגדול ,נער וזקן ,רוח אחד לכל''.
לא רק מבנה הדיווח מעמיד את החיה כתימה מרכזית אלא ,כאמור ,גם אופן עיצובה .במהלך היצירה
נתקל המספר בעגלתה של פרה המוכרת לו ,כשהיא שחוטה ומובלת למכירה באטליז .באותו רגע הוא ספק
מתעלף ספק הוזה ,ורואה בפועל את כאבה של ה אם במות עגלה .המיוחד בתיאור כאב זה הוא שה רגשות
ה' אנושיי ם' נחווים ב חלקי גו ף 'פרטיים' ,שחלקם דומים לאלו האנושיים כמו עיניים ונחיריים וחלקם
שייכים רק לעולם בעלי החיים כמו קרניים וטלפיים '' -פרה עלובה ,אֵם שּכּולה גועה על בר בטנה ,שנלקח
273בכך הבחינה אורנה רינת במאמר על 'ספר הבהמות' -שהבחינה בין תיאורי ביאליק את בעלי החיים לבין זו של אברמוביץ.
–''הטבע בעיני ביאליק הוא טבע נתפש .הוא מתואר על פי השתקפותו בעיני הסובייקט הוא תמיד מייצג משהו אחר()...אין
ניסיון כמ אצל מנדלי להתבונן בחיה כבסובייקט(....הוא) העמיד במפורש מעל ה'אסתטי' אולי אף מעל לאמנות בכלל את היצור
החי הממשי גם זה שנתפש רק כמוצר צריכה...מנדלי רואה את הכלב ככלב .וגם סוסו של רב לייב איננו מייצג דבר .הוא סוס
פרטי ויחיד ,ובהיות מסוגל לחוות את אימת הבדידות והמוות – הרי הוא עולם ומלואו( ''.רינת)2002,
163
וגזול מלפניה .בבוקר היה ולעת ערב איננו! היא מחופשתו בעיניה; שואפת ומריחה בנחיריה; מעפרת
בעפר בקרניה; בועטת ומאבקת בטלפיה; הומה ומאמא ,קוראה לו בגרון – ואיננו!( ''...עמ' שע''ד).
תיאור זה הוא פורץ דרך בכך שהוא מבקש להבין את כאבה של הפרה מתוכה עצמה דרך תחושות
המייחדות פרה כפרה יחד עם המוגבלות הבלתי נמנעת של שפת הרגשות האנושיים.
זאת ועוד .הסיפור כולו מתפתח בשני מסלולים מקבילים הממחישים את גורל ם ה משותף של בני אדם
ובעלי חיים .מות הסוס מזכיר לו את גורלם של בני האדם ,ו המלטת הפרה מזכירה לו לידת ה נכד .אולם
טכניקות הייצוג שונות :בעוד שמותם של בני האדם מוצג באמצעות 'הגדה' ( ,(tellingהרי שמותו של
הסוס מוצג באמצעות 'הראיה' מפורטת ( .)showingכך גם בתיאורי הלידה -בעוד שלידת נ כדו רק
'מדווחת' ,ה רגע הבלתי נשכח בסיפור הוא דווקא הולדת העגל ויניקתו ולא לידת הנכד .כך גם עלילת
הקצב והשחיטה היא מוחשית וממקדת את המבט ב
סבלם של בעלי החיים,
והסבל האנושי הנגרם
במלחמות רק 'מדווח' .למרות העיסוק במלחמות ,בשכול ובהרג אנושיים -הסיפור פותח ונסגר במות בעלי
חיים ,בשחיטתם ובסבלם .עובדה זו מערערת את
הביטחון בדבר התימה העיקרית של היצירה .הגורל
האנושי האכזר מואר על ידי האנלוגיה לבעלי החיים ,א ולם באותה מידה הגורל האכזר של בעלי חיים
מומחש באמצעות האנלוגיה לבני אדם ואולי אף מובלט יותר ממנו.
דוגמאות נוספות של התבוננות קרובה בבעלי החיים לכשעצמם ניתן לראות ב'בישיבה של מעלה ובישיבה
של מטה' -שם שומע המספר את תולדות חייה של הציפור ומחיל עליה את הידוע לו על נדידת ציפורים-
''וכשהרגישה בי נדדה כנף ועמדה מרחוק .עומדת לה נטויית גרון ,משקרת עינים ומסכלת בי בעצבת לב,
כאילו היא אומרת :מנדלי ,אל תתמה על שאני בהולה ונחפזה ,שמזלי הרע גרם לי זאת ,יש בכרכי הים
איים ושם ישבו אבותי מעולם עם שאר מיני עופות ואין מחריד אותם ,והיה מנהגם בשובה ונחת ושלם
בעצמיהם .ומשרבו שונאי ,ובעלי חצים מבקשים את נפשי ,הביאו מורך בלבבי -ונעשיתי בריה זו,
משונה בגופי ובדרכי ותכונתי ,כמו שאתה רואה אותי לפניך עכשיו .ומה ששאלת ,חזור לאחוריך ,לימים
ראשונים ,ותדע ותשכיל ,כי שבועה היא מלפני המקום ברוך הוא לברואיו ,שכל אחת מסגולות הגוף
והנפש ,הנקנית להם להאבות על ידי קורותיהם והרפתקאותיהם וגורלם מונת חלקם בחייהם'' (עמ' תכ''ב);
הקשבתו הדרוכה לבעלי החיים באה לידי ביטוי בקריאת שפת הגוף שלהם ו'תרגומו' לשפה אנושית -כך
ב'בימים ההם' ''סוס אחד מקרוב כיון שראה את בעליו ,את בן ציון ,היה זוקף את ראשו ,מדלג ופוסע
כמה פסיעות ברגלו הכבולות וצוהל – זהו ''ברוך הבא!'' בלשון סוסית( ''.עמ' רפ''ו); לעיתים אף נעזר
המספר לצורך ה'תרגום' לשפה אנושית לצייר את הבהמה באמצעות ציור מתוך חיי בני האדם''-על כרחן
שתקו בהמות כשרות הללו היו בולעות רוק ומעלות גרה -דבר זה אצל הבהמות הוא כסירוג פוזמקאות
אצל הנשים בשעות הפנויות''' ( .לקורות סוס נושא ספרים' עמ' שס''ד)
העולה מכל זה הוא שבתיאורי בעלי החיים קיימים זה בצד זה תיאורים 'אלגוריים' ,תיאורים
'סימבוליסטיים' וכן תיאורים 'ריאליסטיים'.
164
ספקטרום זה של שלושת סוגי כתיבה ניכר במיוחד ב'סוסתי' .הבעייתיות בהגדרתה הז'אנרית כבר הוצגה
לעיל ,אך לאור גילוי זה של ערוב יסודות בכתיבתו של אברמוביץ ניתן להבין את פשרה .שכן עצם
ההתלבטויות הרבות סביב הגדרתו של 'סוסתי' כאלגוריה קשורות לעובדה ,שהיא אינה עשויה מיקשה
אחת ,ומעורבים בה יסודות אלגוריים עם יסודות סימבוליים ותיאורים ריאליסטיים .אלו האלגוריים נדונו
לעיל והובעו בברור על ידי מפרשיה הראשונים ,אך יש שהבחינו גם ביסודותיה הסימבוליים .כך פיכמן
חש שהמגע בין המסמל למסומל המתרחש בתוך העלילה ,המוצג כ 'טבעי' לחלוטין היא זו ההופכת את
'סוסתי' למשהו שמעבר לסמל אלגורי ,והיא המעניקה איכות כה ייחודית ליצירה זו .בתיאורו את היצירה
הצביע על כך שקיים בה קשר אימננטי רציף בין מסמל למסומל ,ו
הגבולות בין המשל לבין הנמשל
מיטשטשים בסיפור בגלל העובדה שהסוסה (המשל) נפגשת עם ישראל (שהוא חלק מן הנמשל בהיותו
מייצג את עם ישראל) .תיאור פגישה זו על ידי פיכמן דומה להפליא לתיאוריו של בלום את הסימבול
הרומנטי'' -פגישת ישראל עם הסוסה היא הרגע הנפלא ביותר ,הלבבי ביותר בשירה זו .חכמת אמן בה
אשר ידע לזמן את הפרט והכלל בישראל בדמות אדם ובהמה להביא אותם לידי מגע ומשא ,שאין בו ניד
כלשהו שאינו צומח מאליו כדרך הטבע -שידע כאן בכלל להפוך בלהטיו יצורי דמיון לעולם של מציאות,
בלי שנרגיש בפלאי המטמורפוזה אף רגע קל .כל דבר כאן צומח מתוך דבר ,מאורע מתוך מאורע ,וכל
כמה שכל קטע גדוש במחשבה ,אנו נמשכים בעיקר לא אחרי ה'נמשל' ,כי אם אחרי ה'משל' -אחרי עולם
רב מראות ורב דמויות ,שקסמי עצמו עולים על אלה ש'מאחורי פרגודו' ''.
274
ה'רציפות' בין מסמל למסומל בסיפור זה מושגת גם באמצעות תיאור רצף של גלגולים -מאדם לבהמה
(בן המלך ההופך לסוסה ) ,גלגול מחיה לאדם( -זאב ההופך לקושציי ,כלב ההופך לאשמדאי ,לטאות
ההופכות לנימפות וכו' ) .רעיון הגלגול מניח הצטלבות בין המשל לנמשל ולכן פותח מכלול פרשנויות
שונות .זוהי הסיבה לכך ש הסוסה עצמה היא 'סוס אדם' ,ואברמוביץ טורח להדגיש את אנושיותה "-הרי
נפשה – אל נא תלגלגו עלי – נפש אדם .אקרא לה אדם? הרי היא נראית סוסה! בבקשה מכם ,רבותי,
עוד הפעם ,אל נא תלגלגו עלי ,שאין אני בודה זאת מלבי .בריה זו לא משל היא – ומצויה היא בעולם.
נראית כסוסה – ולב אדם ובינת אדם לה( ''.עמ' שכ''ט)
אפילו המעברים בין מציאות לחלום אינם כה ברורים
המטפלים לתוך ההזיה בלבושים שונים
-פעמים חודרת מציאותם של האם ושל שאר
,וגם בתוך ההזיות עצמן הדמות נופלת לתהומות ,נרדמת
ומתפכחת( .רא ו לדוגמא אמצע פרק חמש ואמצע פרק שמונה עשרה) מעין חלום בתוך חלום בתוך חלום.
ישנה מציאות חיצונית של משפחה ועיירה ,מתחתיה ישנה מציאות של חלום שבה ישראל מטייל בתוך
עולם הטבע המוכר (עם חריג ה אחת של חיות מדברות) אלא שגם מציאות זו מתערערת ומתחתיה
מתגלה עולם דמוני המכיל שדים ומכשפות.
274
בעניין זה ראו מאמרו של פיכמן 'צילו של פטר שלומיאל' שם טוען 'כי כל סמל של שירה אמיתית ,יהיה זה 'פטר
שלומיאל' של שאמיסו' ,פאוסט' של גתה או 'מגילת האש' של ביאליק -חסנו הנצחי בזה שהוא מרמז לנפשנו את רמזיו כצללי
הרים מתוקים ורחוקים ,אשר יש רק לרדוף אחריהם ולבקש את פתרונם לעולם' שמיסו5-1 :1951,
165
עם זאת ,גם ביצירה זו ,בה תפקידה הסמלי של הסוסה (האלגורי והסימבוליסטי כאחד) הוא כה דומיננטי,
אין המספר מאבד את הקשר עם הסוסה ה'ממשית' ואינו נסחף להסמלת יתר .ביטוי מעניין לכך עולה
בסצנה המתארת את לקיחתו של ישראל לבקעה מלאה סופרים .ב''לשכת סופרים'' של אשמדאי יושבים
המוני סופרים ,ומקולמוסיהם נמשכים צינורות של דיו המובילים לעיתונות היהודית ב''מרחקי ארץ'' .הם
אינם אלא ממלאים פקודה של אשמדאי וכולם כותבים ''עניין אחד ודברים אחדים'' .לשכת הסופרים עצמה
נמצאת בבקעה ''עזובה ושוממה .נחל של דיו שוטף שם ,ועל שפתו חורשה של קולמוסים הרבה ,מזה
ומזה'' .בתוך אוסף היצורים האיומים של ''לצים ואין מספר ,מיני מזיקים בדמות בני-אדם'' מבחין המספר
בסוסתו ש ''הלצים השקוה מאותו הנחל וטבלו אותה ש"י טבילות ויצאה משם שחורה כולה''.
תמונה זו מהדהדת את הביטוי התלמודי המוכר המבטא את קוצר ידו של הייצוג המילולי להביע תופעות
מורכבות ועמוקות''-ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב :אם יהיו כל הימים דיו,
ואגמים קולמוסים ,ושמיים יריעות ,וכל בני אדם לבלרין אין מספיקים לכתוב חללה של רשות( ''.בבלי
שבת י''א :ע''א) אלוזיה זו משרתת את האמירה הסאטירית המבקרת את תופעת השתדלנות היהודית
('הרשות') ,שכל הדיו שבעולם אינו מספיק כדי לתאר את היקפה(.ואכן במישור המוצהר הסצנה עוסקת
בספסרות היהודית בשוק הבשר ,ודברי הסופרים נועדו לעודד את המשך קיומו של ה'טקסא' כדי למנוע
מהיהודים העניים לקנות בשר וכדי להעשיר את כיסי ה''שתדלנים'').
אולם באותה עת יש בסצנה זו יסוד ארספואטי שכן היא דנה בכוחו של הסימבול המילולי לייצג את
המציאות .הסוסה שהטביעוה בדיו מבטאת את הניסיו ן לנתק אותה מקיומה המוחשי הממשי ,להפכה לסמל
בלבד ,ובכך לאיין אותה כליל .לא במקרה הדיו עשוי מ ''דם ומרה ,ראש פתנים וארס של צפעונים,
לטאות ותולעים וחמת תנינים ודרקונים'' והמרחבים המשמשים לסופרים לכתוב מעוררים אימת מוות,
שכדי להגיע אליהם יש לעבור בעמק ''שמם הוא ונורא ,וכל שיח וכל עשב לא עלו בו מעולם ,אין שם אלא
קוצים ואבני נגף בכל מקום .גם זוחלי-עפר הרבה ,נחשים ועקרבים .שם חיות רעות ועופות הדורסים,
תנים ובנות-יענה וינשופים משמיעים מתוך חוריהם תאניה ואניה ,נהימה ואנקה ,והאזנים תרחשנה
מקולם .ריח רע של גפרית ושל עטרן נודף שם ,עמודי-אש וקיטור ואדים רעים עולים מן הארץ
ומתפזרים לכל רוח .עמק זה בחרו להם השדים ,פה מקום דירתם''.
עבור ישראל ישנו קיום עצמאי לסוסתו כדמות בעלת אישיות ורגשות ,והניסיון לטובלה ''ש''י פעמים''
בדיו ולהופכה רק למילים ,לא רק שאינו מעניק לה קיום מטאפיזי אלא מאיים להמיתה ולקבור אותה
בגיהנום .ניסיונותיה ם של הסופרים להתנתק מן הטבע הממשי (בין אם ניתוק זה נעשה בדרך הכתיבה
האלגורית ובין אם הוא נעשה דרך כתיבה סימבוליסטית) הופך את כתיבתם לחסרת כל ייחוד אישי ,שבה
''לכולם ענין אחד ודברים אחדים'' ,ובה הסופרים מבטלים את עצמם בפני שר המוות בציות עיוור''-ענו
כולם ואמרו'' .לאור זאת ,ניתן להבין את סירוב ו של ישראל לרכב על סוסתו כמעין אמירה ארספואטית,
בה מסרב ל'רתום' אותה רק לצרכיו הפואטיים.
166
לכך מתקשרת העובדה ,שסוסו של מנדלי הוא דמות בעלת אישיות ייחודית ,המלווה את המספר
במסעותיו .בהקדמה ל'ספר הבהמות' מתייחס מנדלי לקשר המיוחד שיש לו עם סוסו ,ומתוודה על כך
שהוא כותב על סוס אמיתי ,ההופך לדמות ספרותית לא רק כדי לייצג רעיונות או כפרויקציה למצבי נפש
אלא בגלל העובדה ,שיש לו ביוגרפיה אישית שלו שהשתלבה עם זו של המספר '' -275ואתה ,סוסו של רבי
מנדלי מוכר ספרים ,אתה הלא היית הראשון ,שידעת י מכל הסוסים בילדותי ,ומודה אני לפניך ,שנהגתי
בך מנהג נער פרוע והייתי תולש שע רות מזנבך המדולדל ,בכל עת שהיית בא לעירנו...עכשיו ,בזקנותי,
אני מתחרט על חטאתי ,שציערתי בריה תמימה כמותך ,את הטוב שבסוסים וגם האומלל והעלוב
שבהם...והיתה הקדשת ספרי זה לשמך ולזכרך לי לסליחה ולמחילה ולכפרת פשע( ''.עמ' שנ''ג)
המספר מודע היטב לכך ,שקשר זה יכול להתפרש כסוג של טרוף בעיני העולם השפוי-
276
''צפויה לפני
שיהיו מתמיהים על ספרי זה ובעקימת שפתים יאמרו :בזמן שספרי ישראל שוקדים על תקנת בני
עמנו...בא זה ומטפל לפנינו בבהמות! מי שיצא מן הכלל ,יאמרו ,יצא גם מדעתו ומשוגע הוא '' .כך נוצרת
זיקה בין ישראל לבין מנדלי
– שניהם משוגעים המדברים עם סוסים .אולם שגעון זה נתפס כיתרון
וכחוסר כניעה להמון שכן'' -שגעונם של רבים הלא הוא פקחות וסדר העולם ,ופקחות היחיד זהו שגעונו'' .
מכאן יוצא שהזיותיו של ישראל כמוהם כדיבוריו של מנדלי ,אינם אלא ביטוי לראיה נועזת וכנה יותר של
המציאות שבה יתכן דיבור בין בני אדם לחיות.
מה ראה אברמוביץ דווקא בסוס שעליו 'הלביש' משמעויות כה רבות? תשובה לכך ניתן למצוא
בהתרשמותו של אברמוביץ מאופיו המורכב של הסוס כפי שהוא מתואר ב'פרק שירה':
תכונה אחת המיוחסת לסוס היא צייתנותו' ''-סוס אומר – הנה כעיני עבדים אל יד אדוניהם\כעיני שפחה
אל יד גברתה\כן עינינו אל ה' אלהינו\עד שיחננו' (תהילים קכג :ב)
– סוס\משרתו של אדם ,נאמן בלי
הסוס \,מצית לו בקור ובחום הוא הסוס\.בחצר ,בשדה הוא מושך בלי חכמות'' ,תכונתו המוערכת ביותר
היא קבלת עול ללא תלונה –''והולך הוא בתלם -לא דך ,לא רהוי\,גם אם לא נוהגים בו יפה כראוי\.כל
היום הוא רתום וסוחב ,לא עצל \,ורק מה ששמים באבוס הוא אוכל\.הוא ממתין למנוחה בלי לרטון ,בלי
לשאול\-עד אשר ירתם מחדש אל העול ''.בכך הוא מהווה מופת לאדם''-לו היה האדם כך עובד את האל,
\כך שומר מצוותיו ,מטהר ,מתפלל\,בלי גמגום ,בלי זמזום ,בלי מכשול ובלי חטא\,הוא היה גם זוכה
לחסדו למועד ''.אולם לכך נוספה גם תכונה הפוכה והיא גבורתו של הסוס''-גם לקרב הוא יוצא כגיבור
275
בהקשר זה ראוי להדגיש שיחסו זה ה'אינדיבידואלי' של אברמוביץ לבעלי חיים מסויימים זר לעולם המסורת היהודית.
ומעניינים בהקשר זה דבריו של המלב''ים שלכל בעלי החיים מאותו מין יש אותן תכונות אופי ,ואילו בעולם האנושי כל אדם
נבדל מרעהו –''שביצירת בעלי חיים אמר ויצר כל חית השדה כלל כל המין ביחד ,וביצירת האדם לא הזכיר רק איש אחד לא
מין ,וכן בפרשה הראשונה אמר נעשה אדם ,כי בבעלי חיים אין הבדל בין בעל חיים לחברו.וכל הבעלי חיים שתחת מין אחד אין
שום הבדל ביניהם .כל האריות גיבורים .כל הנמרים עזים .ואפילו הבעל חיים שתחת סוג אחד או מין כללי ההבדל שביניהם
מעט הוא כמו כל מין הבהמה או החיה .אבל באדם יהיה בין כל איש ואיש הבדל גדול עד שיתדמו כשני מינים נפרדים שעל ידי
שכולל בנפשו כל הכוחות והיפכיהם ובידו כוח הבחירה לבחור כחפצו יימצאו שני אנשים שיתדמו כשני מינים נפרדים .שיש
שהוא רחמן אף על הזבוב ויש שהוא אכזרי אף על בניו( '' .מלבים בראשית ב' ז')
276יש לשים לב לפועל ''ידעתי'' המצביע על הכרות קרובה ואישית .מעניין לשים לב לביטוי דומה המשמש את ביאליק ב'לפני
ארון הספרים' בהתייחסותו לגווילים'' -רק אתכם לבדכם ידעו נעורי'' .גם מנדלי וגם ביאליק מתארים התרחקות ממושא
אהבתם ושניהם מחפשים בכתיבה דרך לגשר על המרחק .אולם ההבדל ביניהם הוא עקרוני -עבור ביאליק חוויות התשתית של
ה'ידיעה' הילדית מתקשרת לספרים ואילו אצל מנדלי מתקשרת לסוסו.
167
מלחמות ''.והחשוב הוא שעם כל הצייתנות וקבלת העול של הסוס הוא עדיין מסוגל לשיר''-והסוס ,שכה
רב ומועיל פועלו\,מצטהל ומשמיע שירה משלו'\:כעיני עבדים תוך סידור עבודה\,הצופות לאדון ומצפות
לפקודה\,כעיני השפחה הכנועות ורכות\ ,הצופות אל גבירתה כמו מפחד מכות;\כך עינינו תלויות באדון
העולם\-הנדיב וחונן את חסדו לכולם''.
278 277
277לוריא228-227 :2000,
278
אברמוביץ נמנה כאן עם סופרים רבים ,שהציגו סוסים ביצירותיהם ,ועיון בתיאורי סוסים במבחר מיצירות אלו יכול
להמחיש את הדרכים השונות בהן מעוצב הסוס ביצירות ספרותיות,מהן אלגרויות ,מהן סימבוליסטיות ומהן ריאליסטיות.
ב'דון קיחוטה' ישנו סוס המלווה את הגיבור .האנשת הסוס נעשית כדי לשמש 'מיטונימיה' לדמות הראשית .כשם שהדמות
זקוקה לגינוני כבוד כדי להזכיר את מעמדה כך גם הסוס צריך .וזאת כשברור שבמציאות הריאלית זהו סוס רגיל למדי ''-מיד
קם והלך לבדוק בסוסו ,ואם כי היו בו בזה זיזין יותר מהזיזין שבריאל הישפאני ופגימות רב יתר מאשר בסוסו של גונלה
ש'כולו עור ועצמות' נדמה היה שלא ישוו לסוסו זה אפילו בספלו של אלכסנדר מוקדון ובביקה של סיד .ד' ימים עברו עליו
מתוך שמדמה והולך מה שם יקרא לסוסו; שכן לא יתכן -היה טוען וסח בינו לבין נפשו -שסוס אביר מהולל כל כך ,ומכל שכן
סוס מצוין כשהוא לעצמו ,היא מתקיים בלא שם הלול; ובכן שקד להתאים לו מין שם ,שיפרש מה היה טיבו של זה לפני
שנעשה סוסו של אביר נד ונד ומה טיבו כעת; שכן נתקבל על דעת יפה יפה ,שעל התמורה שחלה במעמוד של פטרון הסוס מן
הדין שתחול חליפה גם בשמו של זה ויקנה לו שם מפורסם ומצליל ,כראוי לגינון החדש וכן לשירות החדש שהוא מכהן בו;
ולפיכך ,לאחר שפישפש בזכרונו ובדמיונו אחרי שמות הרבה ,שברא והחריב וביטל ,צירף וסתר וחזר וברא ,עלה בדעתו בסופו
של דבר ,לכנות את הסוס בשם רוסיננטה (משמע 'סתם סוס לשעבר' -הערת המתרגם) שהוא ,לדעתו ,שם נעלה ,רונן
ומשמעותי לגבי מה שהיה ההוא לפני שנעשה מה שנעשה ,שתחילה היה סתם סוס ומעכשיו נתעלה ונעשה ראש וראשון לכל
הסוסים שבעולם' (סרוונטס)8 : 1994 ,
כל זאת כשברור שבמציאות הריאלית זהו סוס רגיל למדי ''מיד סח לאושפיזכן שיטפח את הסוס רב טיפוח ,משום שהלז הוא
מן יצור אוכל עשב שאין דוגמתו בעולם .נסתכל הפונדקי באותה בהמה לא מצא שהיא משובחת ,לא מיניה ולא מקצתיה ,כפי
שאמר דון קיחוטה''סרוונטס (שם)13 :
ב'נפשות מתות' של גוגול עולים כל שלושת סוגי התיאור של בעלי חיים .יש והמספר מפנה את קוראיו להקשיב לתחשותיהם
של בעלי החיים .כך הוא מתאר את תחושותיהם בשעה שהרכב מצליף בהם האכזריות ''הנקוד חש בצליפות מגונות מאד על
איבריו הרחבים והדשנים' .ראה נא ראה ,מרקיח מרקחה!' הרהר בינו לבין עצמו והיה מטלטל קמעה באזניו' .יודע גם יודע הוא
כיצד מכין! לא יצליף במישרין על הגב ,אלא בורר ובוחר לו מקום של חיות :באזנים יפגע או אל מתחת לכרס ירד לי' ''
(גוגול )62 :1947 ,המספר חושף גם את מחשבותיהם של הסוסים על אוכל כמקבילות למחשבות של הרכב ''אדון רע שכמותו!
הרהר סליפאן בינו לבי עצמו…מוטב עליך שתחשוך אוכל מפי אדם שלך ,ואילו סוס -חייב אתה להאכיל…דומה כי הסוסים גם
הם לא הגו מחשבות של שבח לגבי נוזדריוב…'' (שם )94 :כמו כן המספר מקביל את פגישת הגיבור עם נערה היפה הנקרית
בדרכו בעת התנגשות בין שתי עגלות לפגישת הסוסים שלו עם 'עמיתיהם' המושכים את העגלה שמולם ''במסיבה זו מצא
הנקוד עונג רב כל כך בהיכרות החדשה עד שלא רצה בשום פנים לצאת מן המסילה שאיקלע לתוכה בגזירת הגורל ,הטיל
ראשו על צווארי ידידו החדש ודומה היה כמלחש משהו באזנו ,ובוודאי דברי שטות לאין שיעור ,לפני שהסוס הזר היה מטלטל
אוזניו בלי הרף '' (שם )95-94 :יש להדגיש שלמרות ההאנשה המרובה והניסיון להכנס לתוך תודעתו של סוס האפקט הוא
קומי בעיקרו ותיאור רגשותיהם של הסוסים לא נועד אלא ליצור הזרה באמצעות הצגת נקודת מבט 'סוסית' החושפת את
כיעורה של ההתנהגות האנושית.
בצד התבוננות זו בבעלי החיים המספר גם רואה את הסוסים כסמלים .יש והם מוצגים כסמל 'אלגורי' כמו בסיום היצירה,
כאשר מנמק המספר מדוע בחר לו לגיבור דמות שאינה 'כליל השלמות' או 'איש המידות' הוא מסביר שדמות מהסוג הזה כבר
נוצלה יתר על המידה ביצירות ספרותיות והוא ממחיש זאת באמצעות שימוש בסוס כסמל'' -ואף על פי כן לא בחרתי לי גיבור
מאנשי המידות הטובות...לפני שהגיעה גם הגיעה השעה כי ניתן מנוח ל'איש המידות' ; לפי שבכדי נישא על שפתי כל
הביטוי':איש המידות'; לפי שהפכוה סוס שבסוסים ואין לך מחבר שלא יעלה לירכב על גבו ,והוא מצליף עליו בשוט ובכל הבא
ביד; לפי שדלדלו אותו את 'איש המידות' עד שאין בו עוד אפילו צל של מידות ,ורק עור ועצמות בו תחת גוף; לפי שצביעות
היא באלה המעלים את 'איש המידות' ואין מכבדין אותו ,לא הגיעה השעה לרתום בקרון גם את הנבל הנוכל( ''.שם)238 :
יש והסוסים הם סמל אלגורי לרוסיה כולה – ''...אה טרויקה ,טרויקה(שלישיה -שלישיית סוסים) .ציפור כנף! ...ואת רוסיה
האין גם את נישאת כטרויקה מהירה שאין להשיגה? עשן עולה תחתיך בדרך ,רועמים גשרים ,והכל מפגר ונשאר מאחר!''
(שם )263 :עם זאת סוסים מהווים ביצירה זו גם סמל 'רומנטי' ,כשהמספר משליך עליהם את רגשותיו הסוערים –''ועמד
תחתיו צופה נדהם למראה ,פלאי הבורא לעיניו :שמא ברק הוא ששולח משמים? מה פירושו של מסע ביעותים זה? מהו הכוח
הנעלם הצפון בסוסים המופלאים? אה ,סוסים ,סוסים -,סוסים אשר כאלה! הסערות מקננות ברעמתכם? האם אוזן קשובה
כרויה בכל עורק מעורקיכם? אך שמעו מלמעלה את הזמר הידוע -כאחד ובאחד יכדרו את חזי הנחושת ,ובלי לנגוע כמעט
בפרסותיהם באדמה ייהפכו לקו קו נטוי הפורח באוויר ,ונישאת למרחק טרויקה שכורת אלהים!''..
כך יוצא שגוגול כמוהו כאברמוביץ משתמש במכלול סוגים של תיאורי בעלי חיים .עם זאת היסוד הסאטירי הוא הדומיננטי
בתיאורים אלו והסוסים משמשים ,כאמור ,בעיקר כאמצעי הזרה המאיר את פניהן המעוותות של הגיבור.
ב'מועקה' של צ'כוב ההתבוננות בסוסה נושאת אופי מורכב עוד יותר .באקספוזיציה של היצירה נוצרת אנלוגיה בין העגלון
לסוסתו בעקבות גורלם המשותף''-יונה פוטאפוב העגלון הלבין כולו כרוח רפאים .הוא מתכברל על מושבו ,ככל שעשוי גוף חי
להתכרבל ,אינו זע ואינו נע .אילו גם נחת עליו תל שלג שלם ,ספק אם היה מוצא לנחוץ לנערו מעליו...סוסתו העלובה אף היא
הלבינה ,ולא נעה ולא זעה ''.הסוסה ואדונה כאחד סובלות מן הגרוש מן הכפר הפסטורלי לעבר העיר הגדולה והמנוכרת ''מן
168
העולה מכל זה הוא שאברמוביץ אינן רק משלב סמלים אלגוריים המקיימים זיקה שרירותית עם
המציאות ,עם סמלים רומנטיים הנובעים ומתגלגלים מתוך המציאות ,אלא שהוא נזהר שלא לאבד את
הקשר הפשוט והבלתי 'ספרותי' עם הטבע.
הסתם שקעה בהרהורים .והיאך זה לא יהרהר יצור ,שנעקר מאצל מחרשתו ,מתמונות אפרוריות מורגלות והוטל למערבולת זו
,המוצפת אורות פלצות ,שוקקת טרטור אין קצה ורוחשת אנשים אצים מתרוצצים בלי הרף?''...
בסיום היצירה נוצר מגע בין הגיבור לבין הסוסה ,ויונה העגלון שלא מצא אוזן אנושית קשבת למצוקותיו ''שופך את ליבו לפני
סוסתו'' .סצינה זו מכילה כמובן ביקורת חברתית ושולחת אצבע מאשימה כלפי החברה המנוכרת בעיר הגדולה .אך בצידה
קיימת גם התבוננות בסוסה עצמה .הסוסה לא רק שנחנה באינטואיציה המאפשרת לה 'לקרוא מחשבות' והיא ''עומדת על סוד
הגיגיו'' של אדונה ,אלא שבסיום היצירה נוצר ביניהם שוויון .יונה עסוק בנושאים שבדרך כלל מעסיקים סוס...'' -יונה
מתלבש ופונה את האורווה ,שם עומדת סוסתו .הרהוריו נסבים על שיבולת שועל ,על שחת ,על מזג האוויר...להרהר בבנו
המנוח אינו יכול בשעות שהוא שרוי בבדידות ''...ואף בדיבורו (בגוף ראשון רבים) מתייחס אליה כאל שווה לו '' 'לעסי,
לעסי ...לא השתכרנו די מעות לקנות בהן שיבולת שועל ,ובכן – נאכל שחת ;'' ...והסוסה לעומת זאת מתגלה במלוא רחמיה
האנושיים' '' -לועסת ,אה?' שואל יונה את פי הסוסה למראה עיניה הבורקות' '' -כן זקנתי מלעסוק בעגלונות...הבן צריך היה
להיות עגלון ולא אני...הוא היה עגלון של ממש..אילו רק היה בחיים '...יונה מחרש שעה קלה ,ואחר ממשיך' :ככה זה ,אחותי,
סוסה שלי...היה קוזמה יוניץ' ואיננו עוד...שבק חיים לכל חי...ביום בהיר אחד שבק וחסל ,על לא עוול בכפו השיב רוחו
לאלוהים .נאמר ,שיש לך סייח ,ואת -אמו...ולפתע נאמר ,הסייח הזה נופח נשמתו...לא חבל היה לך?' הסוסה לועסת,
מקשיבה ונושפת על ידי בעליה( ''.צ'כוב )61-67 :1973 ,
כאמור ,אין ספק שעיניה של הסוסה המוצגות בניגוד גמור לעיניהן הכבויות או העצומות של הדמויות האנושיות שאליהן פונה
יונה במהלך היצירה ,מחדדות את המסר הביקורתי שלה ,אך מעבר לכך המוקד בסיום הסיפור הוא רגישותה של הסוסה
כסוסה.
יש לשים לב שגם גוגול וגם צ' כוב מודעים לעובדה שכל ניסיון לייחס מחשבות ורגשות לבעל החיים הוא מוגבל ואינו אלא
בגדר ניסיון והשערה בלבד .כך כשגוגול משמיע את מחשבות הסוסה הוא מציע זאת בזהירות '' -דומה כי הסוסים גם הם לא
הגו מחשבות של שבח לגבי נוזדריוב…''; ו(הסוס הנקוד) ''הטיל ראשו על צווארי ידידו החדש ו דומה היה כמלחש משהו באזנו,
בוודאי דברי שטות לאין שיעור ,לפני שהסוס הזר היה מטלטל אוזניו בלי הרף'' .גם צ'כוב בתארו את סוסתו של יונה רק משער
ש ''מן הסתם שקעה בהרהורים…'' השערה זו אין לה אלא לסמוך על הגיון 'אנושי' '' -והיאך זה לא יהרהר יצור ,שנעקר מאצל
מחרשתו… והוטל למערבולת זו ,המוצפת אורות פלצות…?!''
ב'זהירות' זו ניכר דווקא סוג של הכרה בדבר חוסר היכולת האנושית לחדור באמת ובתמים לתוך תודעה בלתי אנושית ,ולכן
ניתן לקבוע שעם כל השימוש ה'ספרותי' שיש כאן אין החיה מאבדת לחלוטין את מעמדה העצמאי כחיה.
ביצירות רבות הסוס מהווה סמל לקורבן האולטימטיבי ,כשתמונות של הצלפה של סוס חוזרות ונשנות בהן .כך ב'נפשות מתות'
בתיאור ילדותו של הגיבור עולה תמונה שבה הוא מטייל עם אביו ברוחובות העיר ''לעיני הנער הבהיקו לפתע רחובות העיר
במלוא הוד תפארתם ,עד שפער פיו מרוב פליאה'' כשהסוסה נתקעת במהמורה –''שעה יתירה טרחה הסוסה בכל כוחה ודשה
ברגליה ,והגיבן דופק בה ואף האדון עצמו דופק בה( ''...גוגול ,שם)239 :
תמונה דומה ,מתרחשת בילדותו של רסקולניקוב ב'חטא ועונשו' ,אך ביצירה זו היא אכזרית הרבה יותר ואף נושאת משמעות
רבה לגבי המשך היצירה בהוותה פרוייקציה ברורה למחשבות הרצח של רסקוליניקוב(.דוסטוייבסקי ,שם ,שם)
ב'אנה קרנינה' של טולסטוי הסוסה של ורונסקי מעוצבת באמצעות מאפיינים נשיים ארוטיים ,כך שנוצרת אנלוגיה ברורה בין
ה'ניצול' שמנצל אותה וורונסקי לבין ניצולה של אנה על ידו -ניצול שמביא לבסוף לקריסתן של השתיים תחת עולו הכבד.
האנלוגיה ביניהן נוצרת בתיאורי יופיה של הסוסה'' -יצורי גווה היפהפיים של סוסתו האהובה ,שעמדה שם רוטטת כולה'';
''היפהפייה הכחושה והשרירית פרו פרו שדרכה עלפרקי בהונותיה הגמישים המוארכים כמהלכת על קפיצים''; ''רכות מיוחדת
של תנועת הסוסה'' .אך לא רק יופיין החיצוני של השתיים דומה אלא תכונותיהן והתנהגותן .בדומה לאנה הסוסה נראית
''נרגשת'' ו ''עצבנית'' ,ואף קוראת כמוה את מחשבותיו של וורונסקי ''ניחשה פרו פרו עצמה את מחשבתו בלי שום עידוד
מצידו החישה את מרוצתה'' .פניותיו של וורונסקי אליה אף הן בלשון של חיזור''-הוי יפהפיה שלי''.ולבסוף התמוטטותה של
הסוסה בתוך המרוץ מתרחשת מפני שוורונסקי ''לא התאים עצמו כראוי לתנועת הסוסה ,עשה פתאום משגה שאין לו כפרה
ונחת על האוכף... .הסוסה צנחה על צידה ...התנועה השגויה שעשה ורונסקי שברה את גבה ''.וורונסקי חש כאב רב במותה
''הסוסה הזאת החמודה האומללה הולכת לאבדון! א א א מה עשיתי!'' ותחושת מועקה מלווה אותו זמן רב אחר כך כמעין רמזאפי למה שיתרחש בהמשך עם אנה ''-עוד ימים רבים נשא בליבו את חותם המירוץ הזה כזכירון של ענות שמעולם לא ידע קשה
ממנה '' (טולסטוי )260-250 :1999 ,ומעניינת הערתו של שופמן בהקשר זה'' -מי למו מומחה לתאר את הסוס כטולסטוי ,אבל
'שעור פניו חלק ומבהיק כפני אדם' כתב מנדלי ולא הוא ( ''.שופמן ,שם)
169
אפשר אולי לשער שלאור זאת דה מאן היה רואה באברמוביץ אומן ה'מתפתה' לכתיבה הסימבולית
אולם לעולם אינו נסחף אליה כליל .משהו מכריח אותו להכיר באשלייתיות שלה ובסכנה האורבת לפתחה,
לכן אין בכתביו מיסטיפיקציה מוחלטת ותודעת המוות נוכחת בהם באופן אימננטי .כך אין הוא משלה את
עצמו לרגע שיש בכוחה של האומנות לבטל וודאות זו כפי שמצהיר אשמדאי'' -מה מועיל הבכי ,והצעקה
למה? הרי סוף כל אדם למיתה .מה לך עכשיו ,מה לך מחר – הרוח הלא היה נושאך בסופך ''.והוא מודה
"הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר''.
כבוד זה שרוכש אברמוביץ לבעלי חיים מגיע לידי ביטוי קיצוני ב'מספר הזכרונות' שם מייחס לבעל
החיים יכולות להבין את נפש האדם '' -ומי יודע רוח הבהמה ,אפשר היא יודעת רוח בני-אדם והיא מכירה
ויודעת את כל העולה על רוחי .ובאמת רבו מחשבות לבי אותה שעה – מתוך עיוני בפרה ובעגל גם את
בתי ואת נכדי באהבה זכרתי ונתמלאתי עליהם רחמים .הגיתי באדם ובהמה והרהרתי :בהמה – הרי אף
לה נפש מרגשת ולב לדעת; הרי היא אוהבת ומרחמת את ילדה ,מתגעגעת עליו ,מיניקתו ,לוחכתו ומסיחה
עמו כלשונה ושיחת בני מינה ,כאחת משיחות חיות ועופות''.
אין להקל ראש במהפכנות שמגלה כאן אברמוביץ השובר מוסכמות ספרותיות של תקופתו
279
והיוצא
נגד כמה מאבני יסוד של המחשבה היהודית ,שכן אמנם ,כאמור ,המקרא וחז''ל קוראים לאדם להתבונן
בהתנהגות בעלי חיים וללמוד ממנה ,אך המופתיות שמגלים הקדמונים בהתנהגות החיות נובעת דווקא
מכך שראו בהן כלי לשימושו של האדם( .כלי טכני ומוסרי כאחד) חז''ל לא ניסו להבין את המוטיבציות
ה'נפשיות' של החיה לכשעצמה וגם לא ייחסו לה הכרה מוסרית טובה מזו של האדם אלא השתמשו בה
כסמל בלבד.
280
. 279דומה שאברמוביץ הגשים חזון ספרותי שכתב הסופר והמסאי האנגלי בשנת '' -1927כיוון שהנפשות הפועלות בסיפור
הם בני אדם בדרך כלל ,נראה לי שנוח לקרוא על אספקט זה את השם אנשים .בעלי חיים אחרים הוכנסו גם כן ,בהצלחה
מוגבלת ,הואיל ואנו יודעים בינתיים פחות מדי על הפסיכולוגיה שלהם .עלול לחול שינוי ,ואולי יחול ,בעניין זה בעתיד ...ונזכה
בבעלי חיים שאינם סמליים ולא אנשים קטנים מוסווים ,אף לא דומים לשולחנות מרובעי רגליים הנעים ממקום למקום ,אף לא
דומים לפיסות נייר צבעוניות ומעופפות .זוהי אחת הדרכים בהן יכול המדע להרחיב את תחום הרומן ,בנותנו לו נושא חדש .אך
העזרה הזאת טרם ניתנה ,ועד שהיא תבוא ,נוכל לומר שהנפשות הפועלות בסיפור הן יצורי אנוש ,או מתיימרות להיות כאלה".
פורסטר37 :1964 ,
280
גישה זו עולה גם בכתבי פילוסופים רציונליסטיים ובאה לידי ביטוי קיצוני ב 'תיזת האוטומט' של דקארט ,שקבעה שאין
להתייחס לרגשות של בעלי החיים היות שהם 'מכנסיטיים' ,והדהדה במדע וגם בספרות עד למאה העשרים .השיח הספרותי
מתקופת הרנסנס זלזל בייצוגים של בעלי חיים לכעצמם ,וגם במאה העשרים רוב היצירות הספרותיות המעמידות בעלי חיים
במרכזן זכו ללגיטימיות רק כשהוכח שהשימוש בבעלי חיים נועד לחשוף עניינים הקשורים לאדם .ועיינו בדיוניהם של זאב לוי
ונדב לוי ''אתיקה ,רגשות ובעלי חיים:על מעמדם המוסרי של בעלי חיים ספריית פועלים 2002
Agnus Fletcher, Allegory:the Theory of a Symbolic Mode,Cornell University Press 1964
Barbera Noske, Beyond Boundaries : Humans and Animals, Black Rose Books 1997
הראל ,נעמה''.אנתרופומורפיזם :בין מדע לספרות'' ,חיות וחברה ,מס 25קיץ 2004
כמו כן עיינו בספרו של ג'ון סימונס אודות זכויותיהם של בעלי חיים -בפרק אודות The animal as Symbolסוקר טכסטים
שונים בהם לבעלי החיים מוענקת משמעות סמלית .הסמל הוא צורת הייצוג הנפוצה ביותר של בעלי חיים ומבוססת על שפה
משותפת של פרשנות .חשיבותה של נוכחותם הסימבולית של בעלי חיים בתוך טכסט ספרותי ,היא שהיא נשענת כולה על
תפיסה שיש בה ניגוד בינארי בין מה שהוא אנושי לבין מה שאיננו אנושי .למרות ההבדלים באופן הייצוג של בעלי חיים
בינאריות זו קיימת בכולםSimons 2002: 85-115 .
170
סיכום
הניסיון להגדיר את השתייכותם הסגנונית של תיאורי הטבע ביצירות אברמוביץ חושף את ייחודו של
אברמוביץ כיוצר .שמרן ופורץ דרך ,נאמן למסורת היהודית ומורד נגדה ,קלאסיציסט ורומנטיקן ,חוקר
ומשורר כאחת.
בצד הצהרותיו הדידקטיות ותחושת ה'שליחות' העולה מכל יצירותיו של אברמוביץ ,מתגנבות להן נטיות
רומנטיות ואף נטיות אחרות העולות בעיקר ב'רגעים' של גילוי לב ושל הרהורים (הנמסרים בדרך כלל
על ידי מספר גיבור).
תיאורי הטבע מכילים יסודות קלאסיציסטיים מובהקים כמו קטלוגים של בעלי חיים ובעלי כנף ,תיאורי
נוף 'יפים'' ,מקומות נחמדים' נוסחאיים ,שימוש תכוף באלוזיות מקראיות ויסודות סאטיריים ואלגוריים.
בצידם של יסודות אלו ניכרים יסודות רומנטיים העונים על מכלול קריטריונים של הוגי הדעות השונים:
בחריגותו מהדיוק המימטי ובהחלת מצבי נפש פנימיים על הנוף ענה אברמוביץ על הגדרותיו של אברמס
בדבר האקספרסיביות המאפיינת את הכתיבה הרומנטית; בתארו מרחבי יער סגורים ואפלים ענה על
הקריטריון של פריי הרואה את ההבחנה העיקרית בין הזרמים בתפיסה המרחבית של המציאות ובהעדפתה
של הרומנטיקה את הניגוד שבין 'פנים' וחוץ' על פני הניגוד המקובל של הקל אסיציזם בין 'מעלה ' ו'מטה';
בחשיבות הרבה שייחס אברמוביץ לפעילות הדמיון ,לחתירה לגאולה פנימית ולתיאור י התגלות בטבע ענה
על הקריטריונים של בלום; בכתיבתו הסימבולית אודות הטבע ענה על הקריטריון של אברמס ובלום.
ובנוסף לכל אלה -בהודאה בדבר סופיות האדם ,וב'אשלייתיות' שבסימבול ,בשמירה על 'קשר' עם
מציאות קונקרטית חתר תחת יסודות הרומנטיקה ,כפי שתאר זאת דה מאן.
כמו כן ,יש לשים לב שקיימת זיקה אימננטית בין תפיסותיו הדתיות של אברמוביץ לבין השקפותיו
הפואטיות .החשיבות הרבה שמייחס אברמוביץ לקריאת שמות קשורה לתפיסתו את מהותה של המילה
העברית ,והאמונה בדבר קשר אימננטי בין מסמל למסומל קשורה לנטייתו המיסטית.
אולם בזאת לא תם הדיון בדבר מעמדם של תיאורי הטבע ביצירותיו ,שכן עושר הסימבולים מעולם
הטבע ומחייהם של בעלי החיים מקפל בתוכו רובד נוסף ,מוצפן ובלתי מפורש .זהו עניינו של החלק
השלישי של עבודה זו.
171
חלק שלישי
תיאורי הטבע כמייצגים קולות מושתקים
אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו .ואני ,אוי ליַׁ ,ש ַׁדי הֵ ַׁרע לי וידעתי את
כולן!
סוסתי
מבוא
281
חלק זה של העבודה עוסק ברובד הפסיכולוגי המוצפן בתיאורי הטבע.
רובד זה לא זכה להתייחסות מקיפה של מפרשיו של אברמוביץ (המוקדמים והמאוחרים כאחד) ,שביקרו
את יצירותיו על כך שעלילותיהן דלות ופשטניות ,ושהדמויות בהן חסרות עומק רוחני .אברמוביץ מרבה
לתאר את הקיבוץ היהודי ,את תחלואי החברה והממסד ומבקש לתקן את בעיות העם היהודי ,ולכן
דמויותיו אינן אלא נציגיה הטיפוסיים של חברה זו .תיאורי הטבע נועדו להבליט בעיות אלו ,כשלעיתים
מבליט אברמוביץ את הניגוד בין היהודים לבין טבע הרמוני ,ולעיתים נעזר אברמוביץ בטבע על מנת
ליצור אפקט נטורליסטי ולהבליט את תכונותיהם הבהמיות של היהודים.
282כתוצאה מהתרשמותם זו,
מפרשים אלו לא ביקשו למצוא בתיאורי הטבע רמזים למצבי נפש אינדיבידואליסטים.
חריגה מגישתם זו של המבקרים מתגלה אצל דן מירון ,שראה בגיבוריו של אברמוביץ לא רק דמויות
סטריוטיפיות חברתיות אלא דמויות בעלות עומק רגשי .במאמרו המקיף אודות 'ספר הקבצנים' התמקד
בעולמו הנפשי של מנדלי מוכר ספרים (דמותו הבדיונית של המספר) תוך התייחסות גם לרבדים
הפסיכולוגיים שבתיאורי הטבע.
281על אף שגם בחלק זה ההתייחסות אל היסודות בטבע היא כאל סמלים ,היא חורגת מהדיון אודות הסיווג הסגנוני שבחלק
השני והיא מצריכה חלק בפני עצמו .זאת בשל היקפו הנרחב של הניתוח הפסיכולוגי וכן בשל העובדה ,שהניתוח של תיאורי
הטבע הוא כשל סמלים פסיכואנליטיים (ל או דווקא מודעים) ולא כאמצעים פורמליים רטורייים.
282
גרשון שקד בספרו 'בין שחוק לדמע' מצטט מדבריו של בריינין "מנדלי איננו מטפל הרבה במצפוני המוח והלב של יהודיו
ואיננו מנקר במחט דק בנסתרותיהם .תחת זה הוא מטפל הרבה ובאמונה בקיבתם העלובה והוא מאזין ומקשיב לטענותיה
ותביעותיה הצודקות ".ואף מוסיף עליו שקד משלו" -האדם המתהלך בגן יצירתו הוא אדם שבעיות פרנסתו וכלכלתו הם
עיקרים ראשונים באמנותו וראשונים לכל מאווייו ".לטענתו ,ההעדר התמידי של אוכל גרם לעיוותים החברתיים הרבים
והקלקול בסולם ערכיה של החברה היהודית המתוארת ע"י מנדלי ,אך בה בעת העדר זה בכוחו לסנגר על היהודים ע"י כך
שהוא תולה עיוותים אלו בגורמים חיצוניים ולא בתכונות נפש מולדות .מכל מקום ,לדעת שקד ,היהודי ביצירותיו של מנדלי
הוא "הומו אקונימיקוס"(אדם כלכלי) -יצור שפל ,שאינו מפתח רעיונות ודעות אלא כרציונליזציות למצבים של חסר .מניעיו
הם מטיריאליסטים והם המולידים "שורה של תכונות שליליות… היהודי הכלכלי הוא דמות אנוכית ,הנלחמת מלחמה נואשת
ואכזרית למען פרנסתה ,וכל המצוות שבין אדם לחברו מתפוגגות והולכות בחברה שחטוף ואכול הוא ראש לכל מצוותיה".
אבדן הצלם האנושי הוא התימה המרכזית ביצירתו של מנדלי ו"מגמתו העיקרית היא לגלות ערוותה של חברה ,שאיבדה
פרצופה האנושי מרוב בהלה על ממונה( ".שקד,שם)16-15:,
172
ברצוני להמשיך בדרך שפרץ מירון ,להרחיב את הדיון הפסיכולוגי על מכלול יצירותיו ולבדוק לאורו את
תפקידם של תיאורי הטבע .הרחבה זו מתאפשרת דווקא בשל אותה נחיתות של התיאור המרחבי כפי
שהציגוה קדיש ומיטשל (שנדונה לעיל במבוא הכללי לעבודה זו).
לטענת מיטשל מסורת הכתיבה המערבית רואה בתיאור המרחב משהו סטטי ,חיצוני ,ריק ומת ,וכדי לגאלו
ממצב זה יש להניעו ,להפכו לטמפורלי ,למלאו ולהחיותו על ידי מפגש עם הזמן ועם ההכרה .מעמד נחות
זה של המרחב קשור גם לאסוציאציות המיגדריות המיוחסות לזמן מול המקום כפי שניסח זאת בלייק-
'' . ''time is a man space is a womanהחלל הוא האוטופיה הנחשקת ,אולם באותה עת הוא ה'אחר',
הספירה השלילית שיש לכובשה ולנכסה תחת דגלו של הזמן .המרחב בספרות ממלא את התפקיד של
ה'אחר' של הטכסט.
''the text's other,its negation or death, figured as the object of utopian desire
''and anxiety
נחיתותו של המרחב מול הזמן נובעת מכך שהמרחב מקושר למוות .לא מקרי הוא שהקונוטציות של
המילה 'חלל' הן גם של מרחב וגם של מוות( .באנגלית המילה
spaceפירושה חלל ומוות מוחי ,וגם
בעברית חלל הוא גם מרחב וגם כינוי למת) כתוצאה מכך בכתיבה 'נשית' על מרחב יש עיסוק בכליאה
ובאובדן קול .בעוד שהמילים הן גבריות וסמלם הוא העט ,המרחב הוא נשי וסמלו הוא המכחול .ולכן
בתקופה הויקטוריאנית הרבה נשים עסקו באומנות הציור המחייבת התבוננות במקום הגדה ,וספקולציה
במקום תנועה.
לכן ,מיטשל חש שייצוג מילולי של חוויה ויזואלית הינה אסטרטגיה חשובה עבור כותבים הנתונים במצב
של שעבוד והרחוקים ממוקדי הכוח (מיגדריים ,מעמדיים ,אתניים וכו') ,והוא שהופך את המדבר למתבונן
ואת מספר הסיפור לצייר .הנה כי כן הכתיבה על נוף משחררת אותנו במידה רבה מעוורוננו.
283
קביעות אלו תקפות ביותר ביחס לתיאורי הטבע אצל אברמוביץ ,ומסבירות את ההתייחסויות הרבות אליו
כ'צייר' .בעוד שה'עלילה' בסיפוריו של אברמוביץ מוצגת לרוב על ידי דמויות שונות המספרות את
קורותיהן (באמצעות יומנים או באמצעות שיחות עם מנדלי) ,הטבע מוצג רק על ידיו .דמות זאת של
מנדלי אינה מעורבת בחיי המעשה של קהילה כלשהי ,וכל עיסוקה הוא לעבור ממקום למקום ולהתבונן
במציאות מבחוץ .מספר זה הוא 'אחר' במובנים רבים -בעיני הגויים הוא 'אחר' בהיותו יהודי; בעיני
היהודים הוא 'אחר' בגלל עיסוקו המחייב נדודים; בעיני העשירים והמכובדים הוא 'אחר' בשל עוניו
ופשטותו; ובעיני אנשים מבוגרים הוא 'אחר ' בשל ה'ילדיות' שבו .עמדתו של מספר זה היא בדרך כלל
אירונית וביקורתית ,הוא נמנע מתיאורים מפורטים על חייו האישיים ,וקולו הפרטי אינו נשמע .עם זאת
חוויות היסוד של דמות זאת דומות לאלו שחוו רוב הדמויות הראשיות ביצירותיו ,אלא שאינן מוצגות על
ידו בצורה ישירה ומפורשת .רק באמצעות תיאורי הטבע הוא משתף את קוראיו בעולמו הפנימי ומשמיע
283
Mitchell, ibid.
173
את קולו ללא ההרחקה האירונית .ולכן בחלק זה בעבודה ,ייעשה ניסיון לקרוא מחדש את תיאורי הטבע
ולפענח באמצעותם אותם תהליכי נפש מוצפנים.
לצורך כך אסקור תחילה תהליכים נפשיים החוזרים ונשנים ביצירות השונות והנחוות על ידי הגיבורים
הראשיים .לאחר הצגת תהליכים אלו אנסה להדגים את הזיקה ביניהם לבין תיאורי הטבע.
קריאה זאת אינה מבקשת לבטל את הממד הקומי והמשעשע ביצירותיו של אברמוביץ אלא לחפש כמה מן
284
הממדים הנוספים אליהם או המסתתרים תחתיהם.
א .יסודות פסיכולוגיים ביצירותיו של אברמוביץ
.1יתמות והתבגרות כחוויית תשתית
...אויה לי ,יתום אני ,אין אב ,אין אם ,יתום אני!...
ספר הקבצנים
חווית התשתית של רוב דמויותיו של אברמוביץ היא של התבגרות מוקדמת .זו בדרך כלל נכפית עליהם
בשל התייתמות בגיל צעיר או בשל תנאי חיים קשים שאין בהם תמיכה הורית יציבה ,והשלכותיה של
חוויה זו ניכרות בקשיים שונים הפוקדים אותם במהלך חייהם.
285
את הדיון אודות חוויית תשתית זו ביצירותיו של אברמוביץ אפתח בניתוחו המקיף של דן מירון את 'ספר
הקבצנים' 286.מירון סקר את הפרשנויות השונות שיוחסו ליצירה זו ועמד על הניסיונו ת למצוא סוג של
קוהרנטיות בעלילותיה השונות .בתוך כך הסיט מירון את מוקד הדיון מהסיפור הפנימי ,העוסק
בעלילותיהם של ר' אלתר ושל פישקה החיגר ,לעבר סיפור המסגרת ,הוא סיפורו של מנדלי מוכר ספרים.
בדמות זו ראה מירון את ''הגיבור החי והקיים ביותר מבחינה פסיכולוגית בדיונית בכל יצירת אברמוביץ'',
וקבע שהתימה המרכזית של יצירה זו היא התימה של ''שינוי פסיכי נכאב ,התפתחות נפשית מיוסרת''
המתרחש בו .מירון העמיק לנתח את הכפילות באישיותו של מנדלי ותאר אותו כמי שקרוע בין שתי
זהויות .זהות אחת היא של איש ''לגלגני ומפוכח'' ,שיש בו רגישות מסוימת לטבע ה ''עשוי לעורר בו
התרגשות פיוטית אמיתית ואפילו חוויות רליגיוזיות אקסטאטיות'' וגם רגישות לבני אדם ,אך עם כל זאת
מנדלי הינו אדם מרוחק ומנוכר המתנשא על סביבתו .הזהות האחרת הנחשפת ברגעים של אובדן שליטה
284על הסכנה של התייחסות פסיכואנליטית אדנותית המעלה את הפסיכואנליזה לדרגה של 'ידע' המפרש את הספרות שאינה
אלא 'שפה' הזקוקה לפענוח -ראו Berman,1993:1-3
285בהקשר זה יש לציין שאף אברמוביץ עצמו התייתם מאביו ונאלץ לעזוב את ביתו בגיל צעיר.
ועיינו קלוזנר ,תש''י 439-359 :ובמיוחד 372-359המתארים את ימי ילדותו ונעוריו
286על אף שגירסתה העברית של יצירה זו הופיעה אחרי זו של 'מסעות בנימין השלישי' אני מקדימה את הדיון בה משום
שדיונו של מירון אודותיה הוא עקרוני ופותח פתח חשוב לדיון הפסיכולוגי.
174
היא הפוכה לחלוטין והיא פרימיטיבית וילדותית .ברגעי ההתפצלות חש מנדלי ב ''פער או ריקנות
המפרידים בין הרובד העליון הדעתני הרציונאל
י והסרקסטי שבתודעתו לבין רבדים אחרים עמוקים
ושכוחים .מנדלי נוחת ונופל לנגד עינינו ,מן הרובד העליון ואינו נתקל בקרקעית מוצקה כלשהי עד שהוא
רואה עצמו מוקף מכל צד באויבים ובסכנות .לפתע הוא מתמלא רחמים עצמיים ומתחיל להזיל דמעות:
מכאובות לי וכו' '' .מנדלי חוזר לעמדה ילדית זו פעמים אחדות במהלך הסיפור ,ואנו מגלים ש ''מנדלי,
המציג עצמו כאדם מפוכח ולגלגן ,מבוגר ובקי בהוויית השקר של העולם ,הוא באותה שעה עצמה גם ילד
פגוע ונעלב ,הרואה עצמו אומלל וחסר הגנה והצמא נואשות לאהבת האם שניטלה ממנו'' .גם בבגרותו
מנדלי היתום אינו מצליח לבנות מערכת אנושית שתתמוך בו ,ברגעי מצוקה אינו נזכר במשפחתו
–
באשתו ובילדיו ,ובמהלך העלילה הוא מזכיר אותם רק פעם אחת( ,רק כשרוצה לחמוק משידוכין).
בבדידותו מפנה מנדלי מבטו ללבנה האימהי ת ומבקש אצלה נחמה .געגועיו ל'הר הירוק' וההתרפקות על
השיר שאמו היתה שרה לו'' ,מגלם חתך בהיסטוריה הנפשית של מנדלי .מילדות בחסות אם אוהבת ומגינה
הוא עבר לבגרות ,שבה מוטל כל עול ההגנה העצמית עליו ,והוא מחויב לנהוג בחשדנות בלתי פוסקת''.
אלא שבהיותו מבוגר שיר זה שהשפיע עליו רוגע ,מקבל את פירוש ו הריאליסטי ,ואז הוא מצד אחד מוותר
על ''השיריות כולה'' ,ומצד אחר נשאר אינפנטילי מבחינה רגשית.
אולם אישיותו של מנדלי אינה חצויה בצורה פשוטה לשני חלקים ,שכן בין שני הרבדים הללו קיימים
''כמה חוליות ביניים ,והללו מעידות על סגולות ההתפתחות וההשתנות שלו ,על יכולתו לחתור למבנה
אישיות שלם ורצוף יותר .חוליות אלו מתגלות באהבתו ל'תולדה ,כלומר לטבע בלשונם' ( אף שהוא
חושד בה,בתולדה ,כאילו היתה אישה מנאפת ,המנסה לצוד אתן ברשתה); בצרבת שהוא חש למשמע
לעגם של איכרים הגויים ליהודים שאינם מסוגלים להוציא את עצמם מהבוץ; בתפילת המנחה הנלהבת
שלו ,שבה ממזג הו את קולו עם מקהלת הטבע בשירת התודה לאלוהים על הגאולה מחום היום ועל חסד
הערב; בדאגתו הכנה לאלתר שנעלם ביער וכו' .אבל חוליות אלו אינן מצטרפות זו לזו ואינן מתחשלות
לשלשלת שיש בה כדי לחבר את מנדלי הילד עם מנדלי הבוגר ,את שני המנדלונים המתרוצצים יחדיו''.
זהו ''נתק פסיכי'' המייצג את כל העם המנותק מעצמו ומשורשיו הנפשיים .לכן ענייני אהבה ואישות
נתפסים כסוג של מחלה נפשית ,שאותה הבגרות מחייבת להשעות .אולם זוהי בגרות כפויה ,והאדם נשאר
''אדם מעוכב ,כמעט מפגר '' ,מבחינה רגשית .דווקא פישקה החיגר והעלוב הוא היחיד המסוגל ל''חיים
רגשיים מלאים'' ,ולכן במפגש עמו מנדלי נקרא לפרוץ את עולמו הרגשי'' -לנסות לחבר
– את חלקי
אישיותו ,את ילדותו ובגרותו'' .מירון מציג שלושה נושאים בהם מופנית ביקורת כלפי העיירה היהודית:
נושא המזון ,נושא הכוח הפיזי ונושא המיניות היהודית .רוב
הסצנות בהם ישנו עיסוק במזון הדמויות
מאופיינות ב''רעבון גס שסיפוקו כרוך בפריעת הנימוס ובהתנהגות המנוגדת לאתוס היהודי ה'רוחני' '';
בנושא המאבקים הפיזיים היהודים ''כקבוצה כעדה'' מוצגים ''כאילו היו נטולי כוח פיסי'' כלפי הגויים
,
בעוד שבתוכם ביניהם לבין עצמם ''כל דאלים גבר ,והם מכים ומשתלטים באכזריות על החלש מהם''.
נושא המיניות מוצג בעיקר דרך דמותו של אלתר ,השקוע ב ''מיניות שלו עצמו עד כדי איבוד כל אפשרות
של התחשבות בזולת'' .וכמוהו כל ההוויה היהודית הקבצנית ,שבה האישה היא או ''נכס מסחרי'' או
''מצרך להנאה ברוטאלית''.
175
מנדלי עומד מול הוויה זו ''אחוז סלידה וגועל נפש עד מעמקי נפשו'' ,ומה שנותר לו לעשות הוא להתבצר
''במבצר השכל הביקורתי הנוקב אך העקר'' ,אבל ''הבחירה בשכל הביקורתי הלגלגני ,כשהיא באה לפצות
את האדם על דחיקת קיומו החומר הגופני ,מותירה אותו פער בין הגוף לנפש ,בין הבגרות לילדות ,שבו
מזהה אברמוביץ את תמצית החורבן היהודי הלאומי''...
מנדלי עובר שינוי במהלך היצירה -הוא לומד ענווה מר' אלתר המתגלה כגיבור בעל כוח פיזי (בניגוד
אליו) ,ומפישקה הוא לומד מהי אהבה .בתחילה מנדלי ,החרד מכל שיחה אישית ורגשית ,מתנשא על
פישקה העילג ,פורץ לתוך דבריו ,ומנסה להפוך את סיפורו האישי לסיפור קטגוריאלי .אולם פישקה עונה
ללעגו של מנדלי ומתאר את האהבה דווקא באצילותה ולא בגסות הרוח שבה תיארה מנדלי .בסופו של
דבר מנדלי ''מובס'' במבצרו שלו ,ונאלץ להודות שפישקה העילג הפך לפתע למשורר .אמנם מנסה מנדלי
להמעיט מערכה של השירה של פישקה ולראות בה פרי חד פעמי של מצוקתו ולא עדות לכשרון ספרותי
אמיתי .א ך משמגיע פישקה להישגים אומנותיים מרשימים ,כמו בתיאור ארוחת השבת האידיאלית ,או
בתיאור טיולו הלילי עם ביילה ,מודה מנדלי ''בשביל שהדברים יצאו מלב זעזעו את ליבנו ,כהמיית נבל
והגיון בכינור .כל תוכחתם של מוכיחים ושל ספרי מוסר אינה מזעזעת את נפשי ומביאה לידי חסד
ורחמים כאנחה מלב נשבר וכהגה וקול הברה של כינור'' .זוהי
פעמית'' של תיאורי
,לדעת מירון ,הודאה ב ''סגולתם החד
פישקה.
מירון מדגים כיצד תהליך נפשי זה בא לידי ביטוי
בחילופי האור שביצירה .השמש היוקדת בתחילה
מייצגת ,כאמור ,את הביקורתיות הנוקבת של מנדלי ,הלילה האפל ביער את הנסיגה של מנדלי לקיום
אינפנטילי ,ואילו תיאורי הלילה והירח לקראת הסיום הם בבחינת הפתרון שאליו
הוא מגיע .בסיום
היצירה מפנה מנדלי את מבטו למרחב ,לטבע וללבנה .מירון רואה בתיאור הלבנה בקטע זה סינתזה בין
השמש היוקדת ה'גברית' לבין זו הרכה ה'אימהית''' -מנדלי השמש אינו צריך לחדול מאורו ,מלהטו,
מביקורתו ,אך הוא חייב להמשיך ולתפקד כשמש ירח ,הממזגת דין עם רחמים'' ואז יוולד ''מנדלי חדש
בוגר ושלם יותר'' .את המילים הסוגרות את הסיפור המתארות את הירח דווקא באדישותו כלפי האדם
מסביר מירון בכך שאין הבטחה שסינתזה זו אכן תתממש ,ולכן היצירה מסתיימת בשאלה ובספק אם
האדם יוכל לברוא לעצמו ''קוסמוס אנושי משל עצמו''.
לאור ניתוח זה מסכם מירון שמנדלי מוכר ספרים ב'ספר הקבצנים' הינו ''אחד הגיבורים המומחשים
והמעניינים ביותר בספרות העברית לדורותיה .הדקויות בפיתוחו ,הניואנסים בשיחתו ,התפניות
הפתאומיות בהתנהגותו ,הם כה מפתיעים ועשירי תוכן עד כי יש בהם כדי לשים ללעג כל מי שטען או
יטען נגד אברמוביץ ה'פסיכולוג' או גם כל מי שיטפח על שכמו בפטרונות וישחרר אותו מחובת
האינדיבידואציה הפסיכולוגית בתור אומן השייך לתולדות הרומאן בראשיתן ,כשהז'אנר היה עדיין
פרימיטיבי'' .ומכאן מסיק מירון לגבי ז'אנר היצירה וטוען ש 'ספר הקבצנים' אינו סאטירה או פואמה אלא
''רומאן מובהק'' המעמיד את ''האהבה כערך אנושי עליון ,שבאמצעותו יכול האדם היחיד לחרוג מבדידותו
הקיומית ,לגעת בזולת ,כלומר בעולם ,לממש את הפוטנציות הביולוגיות והמוסריות הגלומות בו''.
287מירון268-203 :1988 ,
287
176
כאמור ,חשיבות דיונו של מירון אינה רק בכך שהעמיד מפתח פרשני משכנע ל'ספר הקבצנים' ,אלא בכך
שפתח אשנב להתבוננות חדשה בכלל יצירותיו של אברמוביץ ,הכוללות אף הן ייצוגי יתמות ,התבגרות
מוקדמת ,ונכות נפשית אשר משפיעים באופן ניכר על תפיסת המציאות של גיבוריהם' .ספר הקבצנים'
מציג בעיקר את השלכותיהן של חוויות אלו על מבנה הנפש של מבוגרים ,אולם ביצירות אחרות מספק
לנו הכותב הצצה גם לחוויות הילדות עצמן.
'מסעות בנימין השלישי'
אין ספק ש'מסעות בנימין השלישי' הינה יצירה סאטירית
– יש בה שפע מעמדות קומיים ,והיא כתובה
כפרודיה על ספרי מסעות מפורסמים .אולם מסיווגה הז'אנרי של יצירה זו (שנדון לעיל חלק שני סעיף
ב') עולה ,שכאשר משתחררים מן ההכרח לראות ביצירה זו פיקארסקה וכאשר 'מקלפים' ממנה את הרובד
הסאטירי ,ניתן לחוש שהיא מספרת גם סיפור קשה על אדם אבוד ונואש .ראייה זאת מעמידה את
המסע
החיצוני של הגיבור לעבר מקום עשרת השבטים כ כיסוי למסע אחר ,המונע על ידי חרדה עצומה ולא
אומץ לב או הרפתקנות .בנימין ,גיבור היצירה ,נמצא במצב תמידי של בריחה-
מביתו ,מאשתו ,מעירו,
ובעיקר מן המציאות.
כבר בתחילת היצירה מצטייר בנימין כדמות המעורערת בנפשה ,כש עוד לפני התעוררות הפנטזיות על
המסע לעבר ארץ ישראל ,התנהגותו חורגת באופן קיצוני מן הנורמות ומעוררת תשומת לב של סובביו-
" בנימין הרי מוחו אינו שלם כל צרכו ומחוסר חוליא אחת מתחלת ברייתו והיה בחזקת שוטה תמיד,
ובפרט עכשיו בתקופת תמוז ,שאפילו פקחים יוצאים מדעתם ,על אחת כמה וכמה בנימין!" (עמ' ס').
בנימין נוטה להעלם בצורה מסתורית ,ואחת מ היעלמויותיו מסתיימת בהלם המחייב טיפול רפואי .גם
בביקוריו בערים השונות הוא נתפס כמשוגע .בעיר צלמונה הסכימו אנשי העיר ש
'' -מצורתו של בנימין
ניכר ,שאינו ככל בני-אדם .עיניו הרי הן משוטטות תמיד ,כאילו מוחו טס ,והוא נעלה מעולמנו השפל.
כשהוא מדבר ,קשה לירד לסוף דעתו; פעמים הוא מופנה לעצמו ,מעמיד פניו וגחיך בלחישה ,וגם הילוכו
וכל מנהגיו משונים – ודאי ,לא אדם פשוט הוא!'' (עמ ' ע''א) .
בנימין אינו מודע לתדמיתו החריגה והוא בונה לעצמו דימוי מגלומני'' -התחיל מחשב את עצמו לחקרן
שיש לו ידיעה בכל שבע החכמות ,הנמצאות בספר 'צל עולם' ,לאדם שמלא כרבו בהרבה ספרי חכמה
מעין ספר ויודע את הנעשה בכל העולם כולו .התחיל מבין את מעלת עצמו ומקונן על נפשו ,שאדם
כמותו הוא כשושנה בין החוחים(''.עמ ' ס''ב) אולם מחשבות אלו רק מחפות על תחושה עמוקה של חוסר
וודאות .בנימין חש כאילו הוא בעצמו כאילו ''עבר ובטל ואיננו'' ( עמ' ס''ח) ,הוא סובל מחרדת רדיפה
שאינה מרפה ממנו והתנהגותו מונעת על ידי מכלול פוביות'' -בטבעו היה בנימין ,בעל-המסעות שלנו,
פחדן משונה .היה מתירא לצאת יחידי בלילה ברחובה של עיר ,ולישון יחידי בחדר לא היה רוצה בעד כל
הון .יציאה כל-שהיא מחוץ לעיר היתה אצלו בחזקת סכנה ,מי יודע מה יארע שם ,חלילה .כלב קטן ,הקל
שבכלבים ,היה מטיל עליו אימות-מות( ''.עמ' ס')
כדי להתמודד עם חרדות אלו בנימין מתנתק לאט לאט מן המציאות ,וכך אינו נפגע מהיחס המזלזל של
177
סובביו''-עין ראתהו ותעידהו ,שהוא משוגע ,וכל השומע את דבריו על נסיעתו יצחק לו .הכל היו מלעיגים
עליו וכל אחד הגדר בו בדברי חידודיו .ואך נס משמים הוא ,שלא היה בנימין מבין עד היכן החדודים
מגיעים והיה מקבל אותם כפשוטם .ואלמלא כך חלשה דעתו ,ומרב צער ועגמת-נפש אפשר שהיה מתיאש
מכל הנסיעה הזו( ''.עמ' ע''ג)
הסיפורים המושמעים באוזניו בענייני עשרת השבטים מ שרתים את רצון ההתנתקות שלו ,ו מסייעים בידו
לשקוע לתוך עולם הזוי ,שבו הרצון להגיע אליהם הופך לאובססיה והוא חוזר בצורה
קומפולסיבית על
מילים הקשורות בעולמות רחוקים ודמיוניים '' -הנסיעה תקפה עליו על בנימין והיתה שולטת בו בכל
רמ''ח איבריו ומשעבדת לה את עיניו ואת אזניו שעבוד גמור כל כך ,עד שפסק לראות ולשמוע את כל מה
שלפניו במקומו ,ואינו רואה ושומע אלא כל מה שנעשה במרחקי ארץ ,באותם המקומות שם...כשהיה
משיח עם הבריות היו הדברים:אינדיא ,סמבטיון ,אנטיקודא ,שפיפון ,שמיר ,חמור פרדה ,חרוב,
כצפיחת,ישמעאלי ,קדר ,גזלן וכיוצא בהם -יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה( ''...עמ' ס''ב).
כדי להתגבר על הפוביות שלו הוא מנסה לבצע פעולות 'נגדיות' ולחשל עצמו באמצעות מסעות ליער -
''לאחר שעניין הנסיעה למרחקים נקבע בלב בנימין ,התחיל להיות גבור כובש את טבעו וגמר בדעתו
לעקור כל פחד מלבו .היה כופה את עצמו לילך דוקא יחידי בלילה ,לישון דוקא יחידי בחדר ,ולצאת דוקא
מחוץ לעיר ,אף-על-פי שדבר זה היה מתיש כחו ונפלו פניו מפחד''.
אולם כמו לחולי פוביה רבים ,די
בגירוי קל כמו פגישה עם עגלון נכרי כדי לגרום לו להתקף היסטרי '' -לאחר אמירת 'דאברי-דיען' משונה
זה נשתתק בנימין ,פניו הלבינו ,ראשו היה כבד עליו ,עיניו קמו ,ונכשל ונפל תחתיו – ,ואבדו
עשתונותיו ( ''...עמ' ס''א).
288
כתוצאה מ חוויה זו מבין בנימין שבצאתו למסע ה'אמיתי' אסור לו להקלע שוב לסיטואציות מ
סוכנות,
ומסעו ה'גדול' מצטמצם בתוך תחום של כמה עיירות יהודיות הנמצאות במרחק רדיוס קטן מ ביתו .בנימין
נתקף בחרדות קשות כשהוא נמצא לבדו ,לכן מצרף אליו את סנדריל כבן ברית קבוע ,שאיתו יוכל להגיע
לאינטימיות נינוחה .בשעה שהלה אינו נמצא איתו ,בעת ההמתנה לסנדריל במקום המפגש טרם המסע ,או
כשהוא פורש לישון בפונדק ,בנימין חווה הלוסינציות וחלומות ביעותים ( עמ' ס''ח).
במקומות הומי אדם נתקף בנימין (ובמקרה זה גם סנדריל) בפרנויה ,והם חשים שהכל חורשים נגדם
רעה'' -הכל היה חדש בעיני תיירינו וכסבורים היו ,שהכל מראים עליהם באצבע .בתי-החומה הרמים
משגיחים להם בגאוה ומעמידים עליהם את עיניהם – את חלונותיהם הגדולים; המרכבות משתקשקות,
הכרכרות מכרכרות ,הרחובות הומים ,הכל זועפים ומטילים אימה ,והכל קורא אחריהם :רגזו ,קבצנים!
רגזו ,עירנים ,רגזו ודומו!( ''...עמ' ע') .פרנויה זו היא המכוונת את צעדי הגיבורים הנמצאים לרוב במצב
של בריחה מפני רודפים אלימים – ''כאילו הוציאו מכבל רגלם ונסים על נפשם ,או כאילו נוגשים אצים
בם ברצועה ודוחים אותם מאחור (''.עמ' ס''ו)
288לתיאור הסימפטומים של פוביות ומעשים 'נגדיים' (' ('Counteranxiety actionsראו
Caneron,Norman. Rychlak,Joseph F.,Personality Development and Psychopathology,A Dynamic
Approach,Boston,1985,185-202phobias325-330 paranoia203-230 obsessive compulsive disorders
178
למרבה האירוניה ,בסיום היצירה כל הדברים שמפניהם חרד הגיבור מתגשמים במציאות .בנימין נחשף
בחוסר אוניו ,כשהוא עומד עירום מול שוביו בבית המרחץ ,ומגיע לשיא הטרוף והניתוק אחר כך במחנה
הצבאי ,עד כדי מצב קטטוני שבו אינו חש כאב חיצוני–''דמי בנימין התחילו מרתיחין בו והיה מתנודד
מסוכסך ושוקק כתרנגולת זו ,שאחזה בולמוס של רביצה על ביצים בימי האביב .וכך צלל עמוק בהרהורי
לבו ,עד שלא ידע ולא ראה את כל הנעשה סביבו .שר-צבא עובר עליו – והוא אינו מרגיש ואינו פורע את
ראשו מפני הכבוד; מכת-לחי הוא מקבל ואגרוף על קדקדו יורד – והוא אינו מבחין ואינו זע ,כאלו לא לו
מתכוונים; מדברים אליו בתכסיסי עבודת-הצבא – והדברים אינם נכנסים לאזניו .אין בלבו אלא הנסיעה
לשם ...וראשו טס ומטייל בקצה הארץ( ''.עמ' פ''ה)
טירופו זה של בנימין כמעט שלא נדון על ידי מפרשיו של הסיפור .כך ,לטענת פרי,
אין הנמקה
פסיכולוגיסטית לפעולותיו של הגיבור .לדעתו ,הדמויות הן סטטיות ,ולכן אינן מצריכות את 'ערנותו' של
הקורא המבקש למצוא מה מתרחש בלב הדמויות ותהייה על מניעיה וכו' .נפש הגיבורים נראית רדודה ,
ו מחשבות הדמות סובבות בדרך כלל סביב עניינים מעשיים ופעוטים או מהווים ''
פרודיה של התלבטות
סביב בעיה עקרונית'' .אמנם ,מודה פרי שבנימין חווה בצעירותו אירו ע המשפיע השפעה מכרעת על חייו,
אך מכאן ואילך אינו משתנה .פרי רואה בבנימין דמות שטוחה ה ''ניבטת אלינו מן היצירה מבעד למערכת
של קטגוריות כלליות (שכללותן אמיתית או מדומה) ,והטקסט מעודד אותנו לייחס את פרטי התנהגותה
הספציפיים לקטגוריות אלה .תכונותיה של הדמות הסטאטית ברומאן
כמסעות בנימין השלישי' ,אשר
אינה מושפעת ממהלך האירועים ,ולפיכך הן מתנתקות יותר ויותר מתלות בהתרחשויות מסוימות ,הופכות
בעצמן בהלך היצירה
לקטגוריות כלליות ( )...הדמות מנומקת אפוא
בהסתמך על המשותף לה
ולאחרות(...היא מתנהגת למשל כדרך היהודים') ולאו דווקא בהסתמך על פסיכולוגיה אינדיבידואלית של
אישיות חד פעמית''.
כדמות שטוחה יש ל בנימין אשכול תכונות '' שצירופן מקובל וטיפוסי'' הוא נקלע למצבים ולא יוצר אותן,
והתנהגותה צפויה מראש.
289
מסיבה זו חש פרי שאין מערכת סיבתית (גם לא הנמקה פסיכולוגית) ביסוד היצירה ,והיא בנויה כולה על
יסוד אדיטיבי .הקישור בין חלקי העלילה בנוי על עקרון קומפוזיציוני של האנלוגיה .האנלוגיה המרכזית
שאותה מציג פרי היא זו שבין 'עלילת היציאה' לבין 'עלילת הצבא' .שתי נקודות הקצה של הרומאן וגם
290
של המסע מעמתות בין חיי הצבא לבין חיי הנישואין של הדמויות.
אולם דווקא הבחנתו זו פותחת פתח ל הבנת נפשו של בנימין ול מציאת מערכת סיבתית שתסביר את
התנהגותו .שכן הזהות בין דימוי הנשים לבין דימוי החיילים מבליטה את העובדה ,שהנשים בתודעתו של
בנימין הן אלימות לפחות כמו הגברים ,והמפלט היחיד משניהם גם יחד הוא המפלט לארצות רחוקות .זו
אינה תופעה הנובעת מקטגוריה 'חברתית' גרידא ,אלא יש לחפש את מקורה גם בעולם הנפש ובמבנה
הפסיכי של בנימין.
289
פרי82 :1968,
290פרי1968:
179
אמנם אין המספר מרבה בדברים אודות ילדותו ,אולם ישנו פרט אחד השופך אור על עברו .בצאתו למסע
נמסר לקוראים שלא היה ביכולתו של אביו לממן את הצווארון למעיל שקיבל בעת נישואיו .ניתן לראות
בתיאור זה ביטוי לאותה חוויה של יתמות מוקדמת שבה
אביו מת לפני שהספיק לצייד אותו בכוחות
הנדרשים כדי להגן על עצמו .אולם זהו רק נדבך אחד בעיצוב נפשו של בנימין .כי למרות חולשתו
ועוניו דומה שבנימין חי חיים מוגנים בתוך העיירה היהודית ,ואין לו כל רצון או צורך פנימי לפרוץ את
קיומו העוברי'' -לשעבר היה בנימין מצומצם בעולמו ,כאפרוח זה בתוך הביצה ,או כתולעת זו שקובעת
דירתה בתוך החזרת .כסבור היה שמחוץ לתחומה של בטלון הוא סוף העולם ,ואין חיים טובים ונעימים
כמו במקומו ( ''.עמ' נ''ט) קיומו הדל נתפס לו כקיום של גן עדן גם בבגרותו ''-אמת ,בנימין היה עני וניזון
בדוחק ,הוא ואשתו בני ביתו היו מלובשים קרעים ,אבל כלום עלתה על דעתו של אדם הראשון ואשתו
בגן-עדן להתבושש ,שהם ערומים ויחפים?'' (עמ' נ''ט) .למעשה ,רק המפגש עם הסיפורים האקזוטיים על
היהודים האבודים מחלץ אותו מקיום אינפנטילי זה ''-והנה באו ספורי-המעשיות הנפלאים הללו ביהודים
האדמונים ובעשרת השבטים ונכנסו עמוק עמוק בלבו ,ומאותה שעה ואילך צר לו המקום בעירו .נפשו
היתה שוקקה ומתגעגעת לשם ...לשם ,למרחבי ארץ .לבו היה נושא את עצמו למרחקים ,כתינוק זה
שמתמשך בפישוט ידים כנגד הלבנה ( ''.עמ' נ''ט) המחשבות אודות הנסיעה הפכו אותו לבעל תודעת זהות
''הספרים האלה הם שפקחו את עיניו ועשו אותו למין בריה חדשה ,פשוטו כמשמעו( ''.עמ' נ''ט)
ברם לסיפורים אלו לא היתה השפעה משמעותית על חייו לולא טראומת ילדות הנוכחת תמידית בתודעתו-
"ואני זוכרהו כאילו נעשה עכשיו'' .בילדותו היה בנימין עד למעשה התעללות ברבו ,כשהלה מושפל לאור
היום נוכח עיניהם של תלמידיו הצעירים ''-הקדוש-ברוך-הוא הוציא חמה מנרתיקה והיום בוער כתנור,
והיה רבנו הולך עם אחד ממקורביו לטבול בבריכה מחוץ לעיר .ואני עם חברי ,שני נערים קטנים ,היינו
מהלכים ביראת-הכבוד אחריהם ,בטוחים ברבנו שזכותו יגן עלינו ולא יארע לנו שום מכשול ופגע רע
חלילה ,ונחזור לביתנו בשלום .וכי מי לנו גדול מרבן ,שכל העולם חולקין כבוד לו? רבנו זה ,מגן ישענו,
היה הולך ופוסע בראש בהדר גאונו ,וכשהגיע להבריכה והתחיל מתפשט את בגדיו בנחת ,קפץ עליו רוגזו
של גוי קטן ושסה בו את כלבו .צור משגבנו זה פרחה נשמתו ונס ברגליו ,אוחז ביד ימינו את המכנסים
במחילה ובשמאלו כובע-השעיר על ראשו .ואם הוא בכך ,אנו ילדים קטנים על אחת כמה וכמה :אם לויתן
בחכה הועלה ,מה יעשו דגי-הרקק? והרי אנו אוזרים חלצינו ורצים כצבי בזעקה גדולה ומרה ,עד
שנכנסנו בהולים ודחופים לתוך העיר ומורנו ורבנו בתוכנו .והנה מהומה ומבוכה ,אנשים ונשים נבהלים
ובאים ,הומים ומשמיעים ביראה יחד בקול – מי בשרפה ,מי בגזלה ,מי ברציחה ,ואין אחד שומע את
חברו (".עמ' ס')
מעמד זה שבו עומד הרבי מלווה בחברו ובשני ילדים יהודים מול 'גוי קטן' (אחד!) חושף את
פחדנותו,
ואחיזתו הבהולה במכנסיו רומזת לגבריותו המהוססת .רב זה ('רבנו') שנתפס על ידם כ אדם גדול שהכל
180
חולקים לו כבוד ,מתגלה בעליבותו ,ודמות האב שאמורה להגן ולהעניק בטחון ,אינה ממלאת עוד את
291
תפקידה .כך נותרים הילדים יתומים.
התמוטטותן של דמו יות אב וחוסר יכולת ן להושיע ,מאלצים ,כאמור ,את הגיבור להוכיח לעצמו את
גבריותו ולצאת למסע מסוכן אל עבר הלא נודע .בנימין מנסה לעקור את הפחד מליבו כתיקון לחוויות
הילדות ,ו מבצע את תרגילי החישול בחום היום כמו באותה סצנה ראשונית שהתרחשה בילדותו .את
דמויות האב החסרות הוא מחליף ב דמויות גבריות מיתיות ,והפנטזיות שלו שופעות סמלים פאליים ''-פעם
אחת יצא מחוץ לעיר בחודש תמוז כחום היום והפליג לתוך היער .היה נשען שם תחת העץ ,קורא
בספריו ,שהיו אצלו בחיקו תמיד ,וצולל בהרהורי לבו .והרבה היה לו על מה להרהר :רוחו נשאתהו
למדינות-הים ,לאותן המדינות בקצוי-ארץ ...והוא רואה את עצמו מדלג על ההרים ,מהלך בעמקים
ובמדבריות ובכל המקומות הכתובים בספריו ,נוסע והולך בעקבות אלכסנדר מוקדון ובעקבות אלדד הדני
וחבריהם; הוא רואה במחזה את השפיפון הנורא ,את השמיר ,זו התולעת הנפלאה ,גם נחש שרף ועקרב
ומשלחת תנינים וזוחלי-עפר הרעים; הוא מגיע ובא ליהודים האדמונים שם ומסיח עם בני-משה''.
בחירתו בא לכסנדר מוקדון כ תחליף לדמות אב נובעת ממעמדו המיוחד במסורת היהודית כדמות מיתית
בעלת עוצמה וכוח ש ''מלך מסוף הע ולם ועד סופו...ולא עוד אלא שרצה לעלות לשמים ולידע מה בשמים
ולירד בתהומות ולידע מה שבתהומות ולא עוד אלא שביקש לילך לקצות הארץ ולידע מה שבקצות הארץ
וכו''' .
292
בנוסף לאלכסנדר מוקדון בנימין מנסה להעמיד את האב שבשמים כתחליף לאב הנעדר .אב זה ,קיומו
'בטוח' יותר ,הוא נוכח ומשגיח בכל עת ,ויכול ל
לוותו בנסיעותיו ולהגן עליו בצורה טובה יותר מבני
האדם שסביבו .לכן כה חשוב לבנימין להאמין '' -שיש בורא עולם ,משגיח בהשגחה פרטית ,ולא יעזב כל
הבוטחים בו .ליבו בטוח ,שבעזרת ה' יתברך יגיע למחוז חפצו ,על אפם וחמתם של שונאיו המלגלגים
עליו(''.עמ' ע''ה)
ומה באשר לדמות אם? נפקדותה של אם או של כל ישות נשית
מגינה בולטת ביצירה .נשים רבות
מופיעות ב'מסעות בנימין השלישי ' ,אך הן המקור העיקרי לחרדתו הגדולה .בנימין ח י בתחושה מתמדת
291
בהקשר זה מעניין הדמיון הרב בין סיפור זה לבין סיפור אוטוביוגרפי של פרויד '' -הייתי כבן עשר או שתים
עשרה שנים כאשר התחיל אבי לקחת אותי עמו כדי להודיעני ,אגב שיחה ,מהן דעותיו על הוויות העולם .פעם אחת ,כדי
להוכיח לי שהגעתי לעולם בתקופה הרבה יותר טובה משלו ,סיפר את הסיפור הזה' :בנעורי טיילתי פעם ,ביום ראשון,
ברחובות עיר מלודתך .הייתי לבוש היטב וחבשתי כובע חדש ,והנה הופיע נוצרי ובטפיחה אחת הפיל את כובעי לתוך הבוץ
וצעק' :רד מן המדרכה ,יהודי!' 'ואתה ,מה עשית?' שאלתי את אבי' .ירדתי מן המדרכה והרמתי את הכובע' ,ענה לי בשלווה.
כיוון שהתנהגות זו של האיש הגדול והחסון הזה שאחז בידי לא נראתה לי אמיצה במיוחד ,הצבתי כנגד הסצינה הזאת שעליה
סיפרתי סצינה אחרת שהתאימה יותר למצב רוחי :זו שבה חמילקר ברקה ,אבי חניבעל ,משביע את בנו לנקום ברומאים .מאז
תפס חניבעל מקום נכבד בדמיונותי( ''.מצוטט על ידי לנדא )120 :2002 ,מתוך
S.Freud,La Interpretacion de los suenos (traduccion Lopez Ballesteros y Torres) Buenes Aires,
Circulo de lectores'1966'(1899) pp.226
292
[פרקי דרבי אליעזר (היגר) ''חורב'' פרק י']
181
של חרדה מאשתו שלו ומנשים בכלל .הנוכחות הנשית היחידה הקרובה אליו היא זו של סנדריל ''האישה''
שאינה אלא גבר פסיבי ובלתי מאיים ,והיחיד שיעניק לו חום ואהבה ,שאף הוא מונע מפחד מאשתו.
ומהו מוקד הבריחה ? לאן ניתן לברוח מדמותה העצומה של האישה הרודפת אותך לכל מקום ,בין
במציאות בין בחלום?
לעולם הרחוק שמעבר לנהר הסמבטיון ,שבו הגבריות הינה גבריות מיתית ,שבו שוהים אנשים עשוייםללא חת כמו עשרת השבטים ,אלדד הדני ,והיהודים האדמונים בני משה
או למדבר הגדול ,ששם מצוי
השפיפון -אותו סמל גברי מאיים אך נפלא.
אולם ,למרבה האירוניה ,התוצאה של ניסיונות בריחה אלו היא ההיפוך הגמור .גבריותו של בנימין
מושפלת פעם אחר פעם -בניסיון הבריחה הראשון שלו ; בהיתקלויותיו בערים השונות ולבסוף במחנה
הצבאי .כבר בפעם הראשונה שהוא יוצא למסע נ יסיוני ל'יער' הוא עובר השפלה מידיהן של נשות העיר.
בנימין המטייל לבדו ביער פוגש בבעל עגלה וחרדתו כה גדולה שהלה מסיע אותו חזרה לעיר .השפלתו
מומחשת ביתר שאת באמצעות האנלוגיה הנוצרת עם הגוי שגברי ותו מודגשת ב מגוון דרכים-באמצעות
כינויו כ 'ערל' ,באמצעות מטונימיות ה מקטרת שבפיו וה שוורים שהוא נוהג .כנגד זה העדר הגבריות של
בנימין מוצג באמצעות ה תרנגול הכפות '' -ראה את עצמו מושכב בעגלה על שק גדול מלא בולבוסים,
מכוסה בגלימא של צמר ,תרנגול כפות שוכב מראשותיו ,מציץ עליו מן הצד באחת מעיניו ומסרטו
בצפרניו ,וסלים מלאים בצלים ושומים ושאר ירקות מתחת לרגליו .דומה ,שביצים היו גם כן שם ,מפני
שמוץ וקש היו פורחים ועולים לתוך עיניו ''.הניגוד בין בנימין לבין התרנגול ,מדגישה את חולשתו ,שכן
התרנגול כפות אולם הוא מתנהג בגבריות (המ זוהה עם תרנגולים) ואילו הגבר ה'אמיתי' שאינו כפות ,
סובל את השריטות בלי להגיב .הצלילים הצורמניים המלווים סצנה זו ושתיקתו המבוהלת של בנימין
מגבירים את אפקט ההשפלה '' -והאופנים מתרעשים בקולי-קולות ,כל אחד ואחד על פי דרכו ,והקולות
מצטרפים לשירה משונה מנסרת באזנים .וכפי הנראה ,לא היתה שירה זו לרצון גם להתרנגול ,מפני
שבכל פעם ופעם ,כשהאופנים גומרים תקופה שלמה סביב הסדנא ומסיימים בשריקה גדולה ,כנגון
השלשלת ,היה מזדעזע ,פושט את הרגל לבנימין ומשרט אותו בצפרנו וקורא 'קוקוריקו' בזעף ובהתלהבות
יתרה כל כך ,עד שכמה רגעים אחרי הקריאה היתה נשמעת בת-קול מתגלגלת ומנהמת בגרונו''.
הרהוריו של בנימין ברגעים אלו קשורים לתימה המרכזית של היצירה -הסיוט הגדול ביותר ( וגם הנחשק
ביותר ) קשור לארצות רחוקות ולשעבוד בפני כוחות הארוס החזקים ''-הוא שוכב בעגלה ורואה חלומות
במדינות-הים ,כמדומה לו שנשבה לישמעאלים במדבר ,והם מוליכים אותו לאחת המדינות ,למכרו שם
לעבד עולם .הלואי ,מהרהר הוא בלבו ,שימכרוני ליהודי ,ואם ימכרוני לבן-מלך מאומות-העולם או לבת-
מלכה ,חס ושלום ,הרי אבדתי ,אבדתי לעולם ועד! ''...המחשבה העיקרית המשתלטת עליו הוא ''אותו
המעשה ביוסף הצדיק עם זליכה'' שהוא נ יסיון הפיתוי של אשת פוטיפר את יוסף שלסוף גרם ללקיחתו
ל'בור' (על פי 'ספר הישר' בראשית פרשת וישב ל''ט ,י').
פנטזיות אלו מתממשות מימוש 'מוקטן' בהגעתו לעיירה –הקהל מתנפל על ה'סחורה' בעגלה ,ואז הנשים
הן שמפשיטות ומגלות אותו '' -ועד שהספיק הכפרי להשיב לכל אחד מהם על שאלותיו פשטו הנשים כילק
182
על העגלה ,הרימו את הגלימא מעל השקים והשמיעו כלן בבת-אחת קול גדול :הוי בנימין ...הרי הוא
פה!( ''...עמ' ס''א) .בנימין הגברי מוצג לעיני הנשים כ'אבדה' שנמצאה (כינוי המתאים לאישה
שהיא
ה'אבדה' שאדם הראשון מחפש)'' .ציפה-קרונה ,בת-שבע-בריינדיל! ירוצו נא חיש מהרה לזלדה ויבשרו
לה בשורה טובה ,שאבדתה נמצאה ,ברוך השם ,ולא תהיה עוד עגונה שוממה!'' (עמ 'ס''א).
כאן כבר מתנסחת העלילה כולה .סיפור התבוסה מיתרגם מיד למילים הממלאות פונקציה משמעותית
בעולמו הפסיכי של בנימין –הוא ואשתו זוכים לכינויים חדשים -הוא נקרא 'קדוש' וזלדה אשתו
'עגונה'(עמ' ס''ב) .בנימין אכן מבקש להפוך את עצמו ל'קדוש' -דהיינו למישהו שחי מחוץ לחיים
המציאותיים האפורים ,ואת אשתו ל'עגונה'-זו שבעלה נעלם ל 'מדינות הים ' .293בנימין בורח מאשתו ,אך
בנפשו פנימה הוא נמשך בחוטים בלתי מודעים ובלתי נשלטים למקום הארוס האולטימטיבי -לים הגדול.
גם בתודעתו של הקולקטיב היהודי צרוב זכרון טראומתי ,ואף הוא מהווה בסיס להתהוות הפנטזיה אודות
עשרת השבטים .אנשי בטלון חסרים גם הם דמות אב מגינה וחשופים לפגעים מידי גברים אלימים.
יהודי העיר בטלון מוצגים כאוסף של קבצנים מתרבים ''מלאכי השרת מכים אותם ואומרים להם 'פרו
ורבו ,קבצנים! בית יעקב ,לכו – וחזרו על הפתחים! ' '' כה גדולה עליבותם וכה נעדרת חיים עד שכל
הופעה של מישהו זר נתפסת כ'ביאה' ומחייבת חקירה בתחום זה ''מפני שביאה בעלמא בלא כלום אי
אפשר ,וכי לחנם נושא אדם את רגליו והולך ובא על לא דבר!'' (עמ' נ''ט) .תגובתם של בני העיר היא של
בדיחות של ארוטיקה זולה '' -ישישים עומדים ומספרים לדוגמא מעשה בפלוני ופלוני שנזדמנו לקק"ם
בשנת כך וכך .מנבלים את פיהם במילי-דבדיחותא ,שהשתיקה יפה להן .הגברים מחזיקים איש בפאת-
זקנו ומשחקים; זקנות עושות עצמן כועסות וגוערות בהלצנים בנזיפה וגיחוך כאחד; נשים צעירות
משפילות ראשן ,יד לפה ושוחקות בתרועה( ''.עמ' נ''ח)
בתוך מציאות כזו נולדות הזיות על עולם אוטופי שרק המשיח יכול להביא ,ואכן היהודים מ בקשים לקרב
את בואו ,אך במקום זאת מביאים על עצמם השפלה
,וכאשר הם מתארגנים לביאתו של המשיח הם
נתפסים על ידי שוטר העיר הפורע את ר אשם ,מגלח את פ יאותיהם ופ וסל את תעודות יהם( .בסיום
היצירה המעשים שייעשו לבנימין ולסנדריל על ידי קציני הצבא יישאו אופי דומה) .אולם גם לכך הם
מגיבים בצורה פסיבית ''-ובשעת הדחק הזו עמדה כנסת הגדולה של הבטלונים בבית-המדרש ודחקה את
הקץ ,ובאה בטענה ואמרה :עד מתי ,רבונו-של-עולם ,יהא שר של ישמעאל שולט בעולם?'' (עמ' נ''ט).
פנטזיות אודות עולמות מסתוריים רחוקים מהוות פיצוי לטראומה זו ,שכן אינן מחייבות עשייה כלשהי
אלא מאפשרות שקיעה עמוקה לתוך עולם בלתי מציאותי '' -294ומתוך כך באו לידי דברי-שיחה על עשרת
293ראו ,למשל ,מסכת גיטין פרק ד'.
294תופעה זו של התעוררות הדיון אודות עשרת השבטים כתגובה לתלאות עולה במקורות יהודיים שונים .עיינו בעניין זה דבריו
של לזר המדגיש את דימויים של בני עשרת השבטים כאנשים חזקים ועצמאיים'' -והאגדות האלה היו כאלפיים שנה כסם חיים
לכל צרות בנח עמנו ותלאות נדודיהם .בכל עת שתקפו עליהם הגזרות והמצוקות התנחמו בזיכרון אחיהם רוב בנינו ורוב מנינו
של בית ישראל – החיים לפי אמונם החזקה ,חיי חירות גמורה – ובנחמה הזאת חיזקו האומללים את ליבם כסלע לשאת את עול
הגלות בללי כל תלונה ,והמאונה בגדולת עשרת השבטים ,בצירוף האמונה בביאת המשיח ,הייתה תמיד כצרי למכאובי עמנו''
לזר ,ש.מ'' .עשרת השבטים'' השילוח ט' עמ' ,46והאמונה בדבר הסמבטיון ''הרגישו אז חכמי ישראל צורך לחזק בקרב עמם את
רוחם הלאומי ואת עוזם וגאונם'' שם עמ' .50הד נוסף לגבורתם ראו באימבר,נ.ה' .כל שירי נ.ה .אימבר ,תל אביב ,1950עמ'
'' 219-220יען עוד לא נשתה גברותם\ חרב ישלפו ,וחנית יריקו\עדי יירשו ארץ נחלתם'',
183
השבטים ואמרו :מה טוב חלקם ומה נעים גורלם שם ,באותם המקומות הרחוקים – שם ,שם ...גם את
היהודים האדמונים ,את בני-משה ,לקחו והעלו על הבמה והפליגו לספר במעשי תקפם וגבורתם .ממילא
מובן ,שגם אלדד הדני היה זכור לטוב .באותה שעה נכנס בי הרוח ועורר התשוקה לנסיעתי ,שהיתה
הולכת ומתגברת בי מיום ליום(".עמ' נ''ט)
הנה כי כן ,סיפורו המשפחתי של בנימין (אב חלש שאינו מסוגל להגן עליו) ,סיפורו היהודי (טראומה
שחווה כילד יהודי) קשורים למצב ה'אומה' חסרת המגן.
אולם ההוויה הקולקטיבית של יהודי בטלון
מתקיימת ביתר שאת בחייו של בנימין.
לכך מתקשרת נקודה נוספת המייחדת יצירה זו' .מסעות בנימין השלישי ' עשיר בגילויי אהבה בין גברים
הנושאים אופי ,שאין כמותם בכל יצירותיו של אברמוביץ '' -רצוני לגלות לך את לבי ,יותר לא אוכל
להתאפק ,דמי רותחים בקרבי ואליך תשוקתי .מהר ובוא אחרי .שמא תבוא היא בינתים ותפסיק אותנו
באמצע''( עמ' ס''ג); ''נשמתי ורוח אפי ,הבה ואנשקך! – קרא בנימין בשמחה רבה ,מחבק את סנדריל-
האשה באהבה – במאמר אחד תרצת לי קושיא גדולה וחמורה'' ;''.עכשיו ,מחמל נפשי ,ראוי אתה לנשיקה,
לנשק כל אבר מאברי גופך! – קרא בנימין בששון ,מחבק את סנדריל-האשה ומגפפו .תפח רוחך! הביטו
נא את הנאהבים והנעימים האלה ,את געגועם וחבתם הגדולה! עומדים הם שם ומחבקים זה את
זה(''...עמ' ס''ד) .
דומה שהמשיכה שחש בנימין לסנדריל אינו בהכרח חושני ,אלא ממלא עבורו פונקציה נפשית .סנדריל
(ששמו אינו אלא רדוקציה של השם אלכסנדר) ,בן הזוג שנבחר ללוות את בנימין במסע זה אינו אלא
בבואה מוקצנת לו עצמו .בעוד חולשתו שלו חבוי ה ,והוא עוטה מעטה של גבר נועז (בנימין' -בן אוני'
בראשית ל''ה :י''ח ) ,הרי שדמותו של סנדריל חושפת חולשה זו בצורה גלויה .בנימין אינו גברי יותר
מסנדריל אלא רק מעמיד פנים יותר ממנו .בנימין כמוהו כסנדריל אינו מפרנס וכל עול הפרנסה מוטל על
שכמי אשתו .אפילו הרכוש המועט שיש בבית ,אינו פרי עמלו אלא ירושת אבות'' -שתי מנורות נחושת
לשבת ,שירושה הן לזלדה מאבותיה'' או ''טבעת כסף שמרגלית אחת קבועה בה ,מתנה היא לה מאת
חמותה ביום חתונתה'' .את פנייתו לסנדריל הוא מסביר לעצמו בכך שהוא זקוק למי שיסייע לו להשיג כסף
,אך עיקר הסיבה היא שהוא חש בנוח בחברתו של סנדריל שלא יתנגד לתכניותיו הנועזות ויקבל הכל
בהכנעה'' -שהיה רך ונכנע בטבעו ,כמו שנראה פעמים בין הבהמות פרה מצוינת במידת הכנעה יתירה'' (
עמ' ס''ב-ס''ג ) .כניעה זו יוצרת אווירה הרמונית ונוחה בין השניים ובנימין אינו חש מאוים'' -נוחים הם
כל אחד מגופו ועצמו ,נוחים הם זה מזה ונוחים הם מכל העולם כלו'' (עמ' ס''ו).
אולם יש משהו אפל יותר הנוכח ביחסים בין שני הגברים .תשוקתו הארוטית של בנימין לסנדריל מ לווה
בגילויי אלימות וסאדיזם ,כשתכונתו הנחשקת ביותר של סנדריל היא הקרבניות והפגיעות שלו .שאיפתו
והשוו לדבריו של מנדלי עצמו ב''אגדות האדמונים ''-והשעה צריכה לכך לספר ביהודים האדמונים ,כדי לחזק לב אחינו בצוק
העיתים ,לסעדם בתקווה טובה ולהריחם ברוח גאה וגאון לאומי .דברים כאלה וכיוצא באלה נשמעו אצל היהודים בכל
העיתים הרעות ,בימי מסעי הצלב ,בזמן גלות ספרד ,בשנת ת''ח ובימי שבתי צבי( ''...עמ' ת''ע)
184
של בנימין להיות בעלה של 'עגונה' (שהודגמה לעיל) מתבטאת גם ביחס לסנדריל.
הסטאטוס של אישה
עגונה הוא הסטאטוס הפגיע והחשוף ביותר של אישה ,ו הוא העומד במוקד תשוקתו של בנימין ''-המראה
כבת ישראל עגונה-ויהי כבוא בנימין לסנדריל וימצאהו יושב על ספסל-החלב וקולף בולבוסים ,אחת
משתי לחייו מתלהטת ואדומה ,ומתחת לעינו כעין התכלת וסריטה וגרידה בבשרו שם ,כסריטה שנעשית
בצפורן ידי אדם ,והוא יושב עצב ושומם ושרוי בצער ,כבת-ישראל זו ,שבעלה עזבה והלך לו למדינות-
הים ,או כמו אשה ,שבעלה עמד ונתן לה מכת-לחי'' (עמ' ס''ג) ; כך פגעיו ופצעיו המעוררים את תשוקתו
הארוטית של בנימין אל סנדריל ''-סנדריל לבוש 'חלאטיל'-פסים ,ומטפחת מזוהמת – מקופלת וקשורה לו
על לחייו .מתחת לשתי עיניו שרטת בעורו ומראהו כעין התכלת ,מקלו בידו ותרמיל גדול על שכמו.
אותה שעה נשא סנדריל חן בעיני בנימין ,ככלה נאה בעיני דודה( ''.עמ' ס''ה) ; גם במהלך המסע ניכרים
השפלה וסאדיזם ביחסו של בנימין לסנדריל אם כי בצורה מעודנת'' -התיירים שלנו עמדו והתחילו
מדיינים זה עם זה בדרך .סנדריל שואל ומקשה ובנימין מוכיח לו ,שהוא שוטה ואין לו שום ידיעה
בענינים הללו .למה היה סנדריל דומה אותה שעה? לסוס טוב ,שנשמע תמיד לבעליו ועושה רצונו,
ופתאום נכנס בו רוח שטות ,והוא עומד קוממיות על שתי רגליו ,בועט ומתעקש ואינו זז ממקומו אפילו
כשאתה רוקד כנגדו ומלקהו מכות-מרדות .ואם בנימין לא היה מלקה ברצועה את סנדריל התמים,
שנעשה עקשן באותה שעה ,הרי הכה אותו בשבט פיו ואמר לו דברי כבושין קשים כגידין ,עד שהחזירו
למוטב ונעשה רך ונכנע לו כקדם(''.עמ' ס''ט)
ומה מניע את סנדריל להצטרף לבנימין? סנדריל מבקש להימלט מאשתו האלימה – שכן ''בביתו לא ראה
סנדריל חיים טובים .אשתו היתה מטלת עליו אימה ומחלקת לו פעמים מכות באפה'' .אף על פי כן
סנדריל 'האישה' אינו תזזיתי כבנימין והוא רגיל להיות קרבן של מכות מידי אשתו ומידיהם של ילדי
העיירה'' ,והוא מרכין ראשו ומקבל אותן באהבה''( עמ'ס''ג) ,הוא חי בשלום עם
'נשיותו' ,ואינו מחפש
להביע את גבריותו .הפיתוי שמשתמש בו בנימין כדי לשכנעו להצטרף אליו ,הוא פיתוי הקשור ל'נשיות'
זו -פיתוי המזון .בנימין מעורר אצלו פנטזיות על אוכל ,ומבטיח לו שיוכל לאכול מפרי הארץ או להצטרף
למשתה שיעשו לו בני עשרת השבטים .ואכן במהלך המסע סנדריל הוא זה המתמצא בהשגת אוכל
ובבישול -כש ''טרח כאשת-חיל להכין צידה לדרך'' (עמ' ס''ו ); הוא היוצר אווירה 'ביתית'''-בנימין הביט
אליו ופניו נהרו .גם פת ופרוסות חלה ,שנשתיירו מיום השבת ,גם קשואים וצנון ובצלים ושומים ,הכל
היו בתרמיל זה! סנדריל טרח כאשת-חיל להכין צידה לדרך ,ובשביל כך נתחבב על בנימין עוד יותר
מבתחלה .בנימין שמח מאד על בן-זוגו ,שהזמין לו המקום ללוותו בדרכו ,מעשה נסים ראה בזה .זבדני
אלהים זבד טוב – אמר בנימין בלבו – סנדריל הוא לי כמו מָן מִן השמים לבני ישראל במדבר ,בימים
ההם...לאחר פת-שחרית עמד סנדריל ונטל מה שנשאר מן הסעודה ,נותנו לתוך תרמילו ואומר :זה יהא
לנו ליום מחר ,והתרמיל – לימים רבים בימי חיינו ,כשנחזיר על הפתחים ,אם-ירצה-השם ,בחוצות ישראל
על הדרך שאנו הולכים .נבטח באבינו שבשמים והוא יושיענו(...עמ' ס''ז) .סנדריל אף קשור בתודעתו של
בנימין לשפע של מים " -כאיל תערוג על אפיקי מים ,כהולך במדבר ציה ולשונו בצמא נשתה ,ופתאום
185
לפניו מקור מים חיים נוזלים מראש צורים ,ישבור צמאו וישיש בשמחה ,כן ששה נפשי השוקקה על
סנדריל ,בן-זוגי ,זה דודי וזה רעי הנאמן!!"(עמ' ס''ה).
בנימין מעניק ליחסי ו עם סנדריל משמעות 'לגיטימית' כתלות שבין חומר ונשמה ''-סנדריל – פתח בנימין
ואמר ,מתלהב מדברי בן-זוגו – אני ואתה זוּוגנו מן השמים ,אני ואתה גוף ונשמה אנו וממני וממך תסתייע
נסיעתנו .אתה החומר – עסקיך במזונות ,ואני טרוד ועושה ברוחי'' ; אך דומה שהמניע הנסתר של בנימין
הוא למצוא מישהו שיוכל להנהיג'' -ולצאת יחידי בלא סנדריל בן לויתו? – לא ניחא לו ואי אפשר לו .
לסנדריל תשוקתו ,ולו הוא צריך מאד ,משעה שנזדווג לו אורו עיניו .אם אין סנדריל הולך עמו ,נראה
לו עכשיו דרכו קשה ומשונה .למה הדבר דומה ,לספינה שאבד קברניטה או מלכותא ומשנה למלך אין
לה(''.עמ' ס''ה)
נוכחותו של סנדריל רק מחפה על הדימוי הגברי הירוד של בנימין ,ה מסתיר את הקשיים הפיזיים שעמם
מתמודד במסע .כשתוקפים את סנדריל כאבים ברגליו תוך כדי המסע ''ותש כוחו כנקבה '' ,בנימין מזרז
אותו ''מתלה ומתנשא בגבורתו'' (עמ' ס''ו) .אולם בבואם לאכסניה בנימין עצמו חש בחולשה דומה אלא
שהוא מסתיר את חולשתו ומתגבר עליה''-חש במתניו ,רגליו כבדו עליו ונתמוטטו בדרך .אף על פי כן
התחזק כמסיח דעתו מהן ,והשתדל לאמץ ברכים כושלות של סנדריל...ובשביל שהליכה ישרה היתה
קשה לו מאד ,היה קופץ והולך.ודאי שאין הליכה זו כהליכתו בתחלה ,והיא קפיצה משונה בדוחק גדול,
אף-על-פי-כן עשה את שלו והלך .ובאמת כלום היתה הברירה בידו לעשות אחרת? – ישתטח על הארץ?
אבל מה היה הדבר מועילו? וחוץ לזה ,אינו מן הנימוס( ''.עמ' ס''ז-ס''ח)
בתוך כך בנימין חווה התעללויות שונות מידי גברים חזקים ממנו '' -ואף-על-פי-כן קפץ עלי רוגזו של
איציק ,ולא נתן לי מנוחה לא ביום ולא בלילה .פעמים היה תולה בי קופה של נוצות וסמרטוטין לאחורי,
כדי שאהיה שחוק לרבים ,פעמים היה משליך עלי בחזאי סמרטוט מזוהם והכפישני באפר ,ופעמים היה
נוטל את סנדלי ומצניעו ולא מצאתיו אלא אחרי יגיעה רבה .כשהייתי מתנמנם בלילה על משכבי היה
נוטל קש ומוליך ומביא אותו על תפוח-עקבי עד שנרתעתי ממקומי ,או שולח פתילת-הנעורת חרוכה
ומעושנת אל אפי ,וננערתי בהול ומבוהל ,מעטש וגונח מפני העשן שעה שלמה ,כאילו אני חייב בזה
ששלשה הצדדים תקעו כף ועשו אגודה אחת(".עמ' ע''ב)
בסיום היצירה ,כשאשליית הגבריות מתנפצת ,וש ני הגיבורים נלקח ים בשבי – לשניהם כאחד מיוחס
מראה נשי ,ובנימין אינו מתגלה בגבורתו יותר מסנדריל''-עלובה גלימא של אנשי-חיל ,שהיתה נראית
עליהם משונה כדמות קפוטה ,וחבל על כובע גבורי-מלחמה שהיה בראשם כצורת כיפה זו בראש אשה
צנועה וחסודה! מי שראה אותם אמר בלבו ,אין אלו אלא מעשה לצים :באו שני יהודים ,מתחפשים
בלבוש אנשי-חיל ומׂשחיקים עליהם ,מחקים אותם ומראים בפרהסיא ,שהם ומעשיהם הכל הבל''.
הסמל המבליט בצורה אירונית ביותר את אי גבריותם הוא הרובה ההופך בידיהם של הדמויות לכלי
לבישול''-אוי לו לקנה-הרובה ,כלי-זיין זה ,שנפל בידי בני אדם הללו ,פנה הודו פנה כבודו ונראה משונה
כמגרפה בידי גבר ,שמסיק את הכירה ושופת הקדרה ,שלא כדרכו .בשעת למוד תכסיסי מלחמה היו
החניכים האלה עושים בידיהם ורגליהם מעשים משונים ,מביאים לידי גיחוך( ''.עמ' פ''ד)
186
במצב זה דווקא בנימין ולא סנדריל הוא שמגלה קשיי הסתגלות -והתנהגותו 'נשית' ונואשת יותר
הולך ונעשה דומה לתרנגולת
ומאבד לאט לאט קשר עם המציאות
,הוא
,ואילו סנדריל מסתגל למציאות
הגברית –'' דמי בנימין התחילו מרתיחין בו והיה מתנודד מסוכסך ושוקק כתרנגולת זו ,שאחזה בולמוס
של רביצה על ביצים בימי האביב .וכך צלל עמוק בהרהורי לבו ,עד שלא ידע ולא ראה את כל הנעשה
סביבו .שר-צבא עובר עליו – והוא אינו מרגיש ואינו פורע את ראשו מפני הכבוד; מכת-לחי הוא מקבל
ואגרוף על קדקדו יורד – והוא אינו מבחין ואינו זע ,כאלו לא לו מתכוונים; מדברים אליו בתכסיסי
עבודת-הצבא – והדברים אינם נכנסים לאזניו .אין בלבו אלא הנסיעה לשם ...וראשו טס ומטייל בקצה
הארץ ( ''.מעניינת בהקשר זה הבחנתו של פרי שהשימוש בדימוי התרנגולת הרובצת על הביצים כדי
לתאר את תאוות הנדודים של בנימין יש בה אבסורד שכן היא מציינת את ההפך הגמור מרצון לתנועה.
ובהקשר לדיוננו -דימוי זה הוא דימוי נשי .בנימין מזוהה יותר עם תרנגולת רובצת מאשר עם תרנגול
גברי).
בנקודה זו מודה בנימין לראשונה ,שהיתה זו 'טעות' לייחס ל עצמם גבור ה''-הטעות שהטעו אותם שהם
גיבורים אלו היהודים ,שמסרו אותנו בידיהם ,בו ודאי ספרו להם בשבחינו ,שאנו גיבורים משונים ויודעים
תכסיסי-מלחמה על בורין ( ''.עמ' פ''ה) א ולם הודעה זו אינה מביאה לתמורה פנימית בנפשו של בנימין
והוא ממשיך במסעותיו ההרואיים.
'סוסתי'
גם יצירה זאת מעמידה גיבור השרוי במצב נפשי קשה ,ואכן הדיון בהגדרה הז'אנרית של יצירה זו (חלק
שני סעיף ד' ) חשף פרדוכס שאינו ניתן לפענוח ללא עזרתו של הדיון הפסיכולוגי .עם זאת 'סוסתי' כמעט
שלא זכתה להתייחסות פסיכולוגית.
אלגוריה (ברנר 297פיכמן 298שאנן
299
בין שראו בה סאטירה (קלוזנר , 295ולחובר )296ובין שראו בה
פרנקל
300
301
ברטל ) הרוב הבינו אותה כיצירה אקטואלית היסטורית
הדנה במצבו של עם ישראל נוכח ההשכלה והאנטישמיות ,ואף אלו ששייכו אותה לז'אנרים אחרים
(שקד 302ושוהם )303עדיין ניגשו אליה באמצעות מפתח פרשני היסטורי.
מירון הוא היחיד מבין המבקרים שנתן דעתו לרובד הפסיכולוגי של היצירה .הוא אמנם
לא התייחס
ישירות לקשר הבעייתי בין המשל לנמשל ב'סוסתי' ,ואף לא ערער את ההגדרה הז'אנרית של היצירה
כאלגוריה ,אולם בהשיבו לטענת מבקרים שונים על פיה חרג אברמוביץ ביצירה זו מהזהות הייחודית
שדבקה בו כ'צייר' ,טען שהביקורת ''לא הבחינה בבירור שביצירה זו הגיע אברמוביץ למיצוי מוחלט של
יכולתו כממחישם של מצבים פסיכולוגיים מורכבים ''.ו''דווקא החריגה מתחום שלטונו של ה'ציור'
295קלוזנר99-95 :1929,
296לחובר 78-77 :1934אם כי ב'תולדות הספרות' הדגיש יותר את הפן האלגורי .ועיין לחובר.174 :1966,
297ברנר,שם.60:
298פיכמן.XIX-XXI: 1958 ,
299שאנן203 :1962 ,
300פרנקל ,תש''ו14-12:
301ברטל1993,
302שקד130: 1965,
303שוהם ,תשמ''ב112-111:
187
ב'סוסתי' היא שאפשרה לאברמוביץ לעצב כאן דמות של גיבור בעלת עומק פסיכולוגי ניכר(גדול מזה של
כל דמות אחרת בכתבי אברמוביץ)...נקודת המוצא להבנה מחודשת של 'סוסתי' חייבת להיות ההכרה
במסע האלגורי על פני מסלול של חשיבה חברתית לאומית ,שהוא גם מסע מן התיאור החיצוני אל החזון
ועם זאת מסע מן ההווי החברתי אל מעמקיה של מערכת נפשית נתונה במשבר ,נפתלת ונלחמת על
שלמותה''.
אין ספק שמסע זה שעליו הצביע מירון ראוי לדיון מקיף .אולם בטרם אעמוד על פרטיו של מסע זה ,ישנם
שני עניינים נוספים הראויים לתשומת לב בהקשר זה .האחד הוא סיפור המסגרת על פיה 'סוסתי' ה
ינו
אוסף של קטעי יומן שהגיעו למנדלי מידיו של אדם שיש לו חבר מטורף 304 ,והאחר הוא אופן הכתיבה של
יצירה זו שהיה שונה מזה של כל יצירה אחרת .הגרעין הראשוני של הסיפור נכתב תוך כמה ימים ,ללא
הליטוש הקפדני שנהג אברמוביץ בכתיבתו.
305
משני עניינים אלו ניתן להסיק ,שביצירה זו היוצר הרשה לעצמו להשיל מעליו כיסויים ,שעטה ביצירות
אחרות ונתן דרור לרגשות שהתפרצו כמעט ללא בקרה .ולכן מעבר לביקורת של חברה בתקופה מסוימת,
יש בה גילוי חד פעמי של גיבורו (או מחברו) .ייתכן שדווקא הסיפור ה'הזוי' הזה ,שנכתב בצורה כה לא
'מרוסנת' (גם המחבר הבלתי מרוסן וגם דמות המספר הבלתי מרוסנת) מאפשר הצצה נדירה לתוך נפש
אינדיבידואליסטית.
אי לכך נדרשת קריאה חדשה של יצירה זו ,המבקשת ל גלות את התשתית הנפשית של הדמויות .קריאה
זו אינה מוציאה את הקריאה המקובלת ,אולם יש בה ניסיון לחדור למקומות האפלים שיתכן שהיו נסתרים
מעיני הכותב עצמו ,והם שהעניקו ליצירה את קסמה הבלתי מוסבר.
ביצירה זו נחשפת דמות מיוסרת של נער בגיל ההתבגרות בתקופה של מעבר בין תרבות יהודית סגורה
לתרבות הנכרית הסובבת אותה .המספר עצמו מכריז שהוא מבקש לחקור את מצבו הנפשי ,ובהיותו מודע
לטירופו ,אינו מסתפק רק בתיאור הנסיבות החיצוניות שהביאו לכך -הלחץ שבו נתון מצד אימו להינשא
והלחץ הנובע מהחלטתו ל יהפך למשכיל ,ללמוד לבד למבחנים קשים ולעמוד מול בוחנים קשוחים
ועוינים - 306אלא מנסה לחדור לתוך עצמו ולהבין את החלומות הרודפים
אותו גם בהקיץ '' -יש אדם
רואה חלום ,והקיץ והחלום עף ונשכח מלבו ,וכשבא לידו או לא וזנו דבר אחד מעין דברי חלומו ונזכר בו,
הוא מציקו ואינו מניח לו עד שידע את כלו .וכך היה המעשה בי.מקצת דברים שאמרה לי אמי ברמז היו
304בעניין זה חשובים דבריו של מירון .מירון מפנה את תשומת הלב לשער המהדורה הראשונה של הספר משנת .1873
שהינו ''בעל מבנה מורכב ומעניין ביותר ,שכל תחומי המשמעות של היצירה מתרמזים בו וכמעט כל שכבות הריטוריקה שלה
מוצאות בו ביטוי .זהו מבנה בעל אופי אירוני מובהק .הוא מבסס כולו על צירופים ואקבלות של בני זוג ,שאינם מתאימים זה
לזה בדיוק ''.כבר בכותרת של הסיפור ישנה כפילות'' -די קליאטשע אדער צר בעלי חיים'' ('' הסוסה או צער בעלי חיים'')
ומרון רואה בכך צרוף של '' גבוה עם נמוך .סוסה יומיומית מזה וצער בעלי חיים שזהו ציון מידה אנושית מזה'' .כך גם
הצירוף בין ''פסוק מקראי מליצי עם תרגומו היידי המונמך והפרשני ,הסוסה האבירה של שיר השירים ו'מיין קליאטשע אין
פרעה'ס רייטוואגן' אינן היינו הך ''.גם הזיווג בין ישראליק המשוגע לבין ממו''ס נראה למירון תמוה ''מדוע צריך מנדלי
זה'להשתדל' להדפיס את החיבור שנמצא 'מתגולל' בין כתביו של מחבר זה?'' מירון,תשל''ב 608:
305ועיין בתיאורו של פיכמן המבוסס על עדותו של בנו של אברמוביץ וכן על דברים שאמר אברמוביץ לשלום עליכם לפיהם -
''נסגר לימים מספר בחדר וכתב בהעלם אחד את כל ששה עשר הפרקים,שנכנסו למהדורה הראשונה של הספר ,סימן
להזדעזעות פנימית גדולה ''.פיכמן,שםXIX:
306פרנקל מתאר בפרוטרוט את הקשיים שעמדו בפני הסטודנטים היהודיים ברוסיה הצארית שביקשו ללמוד רפואה -הבדידות
שנגזרה עליהם ,העומס הלימודי והחרדה של הבחינות עצמן שנערכו על ידי בוחנים קשים מתנשאים ולרוב אנטישמיים.
פרנקל ,שם29:
188
מנקרים במוחי ודוחקים אותי לידע את שאר הדברים המרפרפים בצורות מטושטשות ,דוחקים ומעיקים
ואינם פוסקים(''...עמ' שי''ז).
ישראל הוא יתום מאב וחי לבד עם אם שתלטנית ,המצפה מבנה לממש את כל מה שנבצר ממנה בחייה,
והעושה כל שביכולתה לשמור את בנה קרוב אליה''-אמי נצטערה על שנשתניתי במעשי ובדרכי מדרכי
יהודים במקומי .ואף על פי כן היתה נזהרת בלשונה ,שלא לומר דבר קשה ולצער את בנה יחידה ,ובשביל
כך נמשכתי אחריה בקרבה גדולה ביותר .ובשעות של צער הייתי מתגעגע עליה ,מסיח ושופך לפניה את
נפשי( ''.עמ' שי''ח-שי''ט) אפילו רצונה של אמו לשדך לו אישה נובע מרצונה לאחוז בו''-אשה פשוטה אני
ואיני יודעת עולם זה שאתה אומר ,עולם זה ,שכך תחמוד אותו בלבך ,מה הוא לך? שב אצלי ,אצל אמך,
וכל צרכיך הרי לפניך הם .ולמי אני עמלה ואדדה כל שנותי? הרי לך ,בני!'' ישראל מנסה למחות-
''לישב בטל סמוך על שלחן אמא כמה מגונה היא! בן גדול שכמותי מחזיק בסינורה של אמו ,אוכל ואינו
עושה ומטיל עצמו עליה ,נוח לו ונוח לבריות שיהא עובר ובטל מן העולם .לא אהיה בטלן! הרבה
בטלנים יש בישראל חוץ ממני(''.עמ' שי''ט)
חרדותיו של ישראל עולות בהזיות הרבות הנפרשות לאורך היצירה ,שבכולן מורגשת ,גם אם במעורפל,
נוכחותה של אמו .בעת לימודיו למבחנים ובאחד מטיוליו ביער תוקפת אותו הזיה ליד ''אמת המים'' (עמ'
ש''י)(המקיימת זיקה סמלית ואף לשונית למילה 'אם') ,והוא מובל חזרה הביתה לטיפולה המסור של אימו.
בהתפקחותו מוצא את עצמו סמוך אליה ''– היכן אני? – שואל אני בהול ומשתומם-.אצלי ,בני! אצלי
עד מאה ועשרים שנה! – נשמע קול אמי בפתח ,וכהרף-עין באה ונפלה על צוארי ובכתה תמרורים(''.עמ'
שט''ז); גם בעת הצער התוקף אותו בעקבות כישלונו בבחינה ,הוא שוקע בהזיות ומתנתק שוב מהסביבה
לתקופה ארוכה ,אך שוב מופיעה אימו ונוסעת אליו על מנת להחזירו הביתה .במשך שבועיים ישראל אינו
מגיב לסביבה ,אינו אוכל ושוכב בעיניים עצומות .בשעות הערות שלו הוא מוצא את עצמו נופל לתהומות
וחש עצמו נרדף ''-הייתי כארנבת נרדפת על צוארה ,בהולה ומבוהלה מפחד הציד הרודף אחריה'''' ,דעתי
נטרפה עלי ,חשכו עיני מקול המולה – כשאון מים כבירים באזני(''.עמ' של''ח); כל זאת מלווה דיכאון
ונטיות אובדניות''-ובשעות של בטלה הרגשתי בעניי ובצרות נפשי ובחלול כבודי ובמעמדי השפל בעולם
ומצאתי את עצמי זר ומוזר לקרובים ולרחוקים ...קרח מכאן וקרח מכאן''( .עמ' שי''ח); ''מה לי ולאביב?
מה לי ולהמון חוגג ,לעצי יער אלה ,העומדים לפי בהדר גאונם? ולשמחת גילה של הבריאה בשעת
לבלובה מה לי? אני אל גיל בעולם לא אשמח ככל יושבי חלד .כשהבריות נתונות בנחת אני שרוי בצער ,
כשהשמחה במעונן דם ואש ותמרות עשן בשכונתי ,וכשהניצנים נראו בארץ וקול התור נשמע ,קול בכי
וצום אצלי()...אבל צער העולם מעלות-מעלות הן זו למעלה מזו .ואני ,אוי ליַ ,שדַי ֵהרַע לי וידעתי את
כולן!''(עמ' שכ''ד).
אחד המאפיינים את הזיותיו של ישראל הוא שהם מופיעים כ הפרעה פתאומית .את כל הדמויות השדיות
פוגש ישראל פתאום [ .בפרק שני הוא שרוי בעולם פסטורלי של בהמות הרועות באחו עד שמנוחתו
מופרעת על ידי קולות הנערים המתעללים בסוסה (עמ' ש''י-שי''א); כך גם מופיעה יאהא בפתאומיות (עמ'
שכ''א) ;ובהקשיבו לזמרת הזמיר הוא חש עצמו נדחף פתאום לתוך חתונה יהודית
שם מופיע אשמדאי
189
בפתאומיות מתוך היער (עמ' של''ג) ] פתאומיות זאת מגבירה את האפקט המחריד ואת תחושת חוסר
האונים שלו.
לולא הדיווח של הסביבה אודות התנהגותו המוזרה לא היה מאושש
תיאורו של ישראל מבחינה
'אובייקטיבית' ,אולם גם הסביבה מבחינה בניתוקו המוחלט מן המציאות'' -מתנמנם ,נים ולא נים ,תי ר ואל
תיר ופניך זועפים ומשונים .ומאותה שעה נהפכת לאיש אחר .היית שרוי בכעס ובעצבות ,ממעט באכילה
ושינה ,מתבודד ויושב בטל ומדבר לעצמך דברים משונים ומקוטעים ,שאינם מצטרפים לענין אחד''...
(עמ' שט''ז).
מצבו הנפשי המעורער של ישראל מביא עליו מרפאים המטפלים בו באמצעות לחשים והשבעות.
בסיום היצירה ישראל אמנם חוזר למציאות אך חזרה זו אינה כרוכה בתהליך של ריפוי או הקלה
המבטיחים שהפרעות אלו לא ישובו שנית .בדומה לגיבור 'מסעות בנימין השלישי' גם ישראל נשאר
במצוקתו.
'בעמק הבכא'
התהליך הנפשי המוצג ב 'בעמק הבכא' הוא יוצא דופן במקצת ,כשהיסוד החריג ביותר בו הוא הנוכחות
הנשית הדומיננטית בו -
היצירה דנה ב מצבה של האישה בעיירה היהודית
-חייה חסרי המוצא,
השידוכים הכפויים עליה ,הריונותיה החוזרים ונשנים ,חוסר עצמאותה הכלכלית והיותה אובייקט לניצול
מיני .לראשונה מפנה אברמוביץ את קוראיו להתבונן באישה כסובייקט בעל עולם פנימי '' -אבל ציפה-
סוסי לעצמה אף היא בשר ודם ,גם לה לב ונשמה בקרבה ,חושבת היא ומרגשת ,כשפוגעין בכבודה היא
חוששת ,כשמנבלין פיהם בפניה היא מתביישת וכשמצירים לה היא מצטערת – וגדול כאבה מאד!''
(עמ'
קמ''ח).
אולם מעל לכל ,זהו סיפור של נשיות ,במובן זה שהכמיהה לאמהות וליניקה אינה מודחקת או מוסתרת
אלא עומדת בחזית העלילה .גיבורי הסיפור נעים סביב דמותה של האם ,נוכחותה והיעדרותה הן ה
ציר
המרכזי ,שעל פיו מכוונים מעשיהם .אמנם נוכחותה של האמא היהודייה הינה חלקית ,מעמדה שברירי
ובניה נאלצים תדיר להיפרד ממנה ,אך בסיפור זה מוצג לראשונה רגש הגעגוע כרגש נאצל ולא כהפרעה
פתולוגית כמו ב'האישון הקטן' ,ב'סוסתי' ,ב'מסעות' וב'בימים ההם' .זו הסיבה לכך ,שכל אותם נושאים
המהווים תדיר מוקד לביקורת הסאטירית של אברמוביץ ,מוצגים ביצירה זו ככפולי פנים.
כך התפילה מוצגת באור שונה מהרגיל ביצירות אברמוביץ .בצד תיאורה כקקופוני
ה של צלילים
צורמניים ,כמאבק בין המתפללים לבין עצמם או לבין הקב''ה ,היא מוצגת גם כחוויה רוחנית מזככת .כך
גם פעולת הדמיון -בצד תיאורה כ בריחה לעבר פנטזיות מופרכות היא מוצגת גם ככוח יוצר .גם המשפחה
היהודית מוצגת באור פחות ביקורתי מהמקובל ביצירותיו של אברמוביץ ,ועם כל האנומליה המיוחסת לה ,
המספר מתרפק על אירועים משפחתיים ,חגים והווי.
אפילו מעמדים קומיים זוכים בסיפור זה למבט שיש בו חמלה .כך הסצנה
הלילית שב ה בני העיירה
יושבים בחוץ וחולמים על כסף (שנדונה לעיל -חלק שני א )3ממחישה את החסך האימה י שממנו סובלים
היהודים .עם כל האפקט הסאטירי של קטע זה ,המעמיד את היהודים כשקועים בעולם של תאוות כלכליות
מונמכות ,אי אפשר להתעלם גם מכמיהתם הנואשת לאם .הופעת הפרה המפרה את השלווה מבטאת אותה
190
כמיהה לשפע ומזמנת את הנוכחים להביע כל אחד בתורו את הפנטזיה שלו ''-ובא אחד ואומר בתמיה:
כיצד מעריכין! יהי רצון שיהא לי העודף על סכום המעות מכפי שאתם מעריכין ואהיה רוטשילד
הקבציאלי במקומנו! וכיון שזה פתח ואמר 'יהי רצון ' ,התחילו כלם אומרים 'יהי רצון ' – והשעה שעת
רחמים ורצון ובקשת טובה וברכה לכל הקבציאלים היודעים איש נגע לבבו ,עניו ולחצו ,והכל מבקשים
ושואלים עד שנלאה לשונם( ''.עמ 'קנ''ח)
היא מכילה בחובה
מתמדת''.
אמנם תוכנן הגלוי של הפנטזיות הוא התעשרות מהירה ,אך
התעוררות אינפנטילית הנובעת מהצורך של היהודי להימצא במצב של ''ינקות
307
כמו כן ,סיפור זה הוא היחיד בו מתוארת הנקה של אם את בנה ,והיא מוצגת כמושא געגועיו של המספר
המתערב במהלך הסיפור ,כמי שנכח בחוויה אינטימית זו שבין הילד לאמו ( .התערבותו כאן אינה מנומקת
בשום נימוק ה 'נחוץ' לעלילה פרט אולי לכך שהוא מהווה מתחרה על תשומת הלב של האמא ומכאן
הפניית פניו הנזעמים של הילד כלפיו כפולש לתחומו)'' -מה חשקה נפשי לראות עתה את יהודך הגדול
שנעשה בעולמך מאותו היהודי הקטן ,שנזדמן לי לראותו פעם אחת לשעבר .אותה שעה עדיין לא מלאו
לו להקטן שתי שנים ,עדיין אני זוכר את שתי פאותיו ,את הירמולקי וטלית-קטן שלו ועדיין קלסתר פניו
הצנומים והנזעמים לנגדי .זכורני ,כיצד נגלה פתאם מחדר-משכבו לאחר שנת צהרים ,שער ראשו מסובך
ומעורבב בנוצות; פוסע פסיעה קטנה ובא אל אמו בפנת הבית ,עולה ויושב על ברכיה ,ובידיו הכשרות
נוטל ומוציא את הדד מחיקה ומברך עליה "שהכל" במתק לשונו ויונק… – אמן! עניתי בדחילו ורחימו,
מסתכל בהאי יהודי-ינוקא ובאם הורתו ברוב שמחה ונחת ,מסתכל ואומר :אשריכם ישראל!…''(
עמ'
קנ''ג)
ברכת 'שהכל נהיה בדברו' מכילה כאן משמעות נפשית -עבור הילד השד של האם הוא "הכל" ,ו סיפוק
החלב והיניקה בכל עת שהוא בוחר מעיד שעבורו "הכל נהיה בדברו" (דברו של האל או שמא דברו של
הילד) .
כשם שהיצירה מציגה רגע אינטימי של דיאדה אם-בן ,יש בה גם פירוט רב של גילויי אהבה וחיבה בין
שאר בני המשפחה .כך מתוארים יחסי החיבה בין הירשלי לבין אביו .הגם שאינו מרבה להביע רגש ונוהג
עם משפחתו בקשיחות ,מפני ש'' סבור היה בדעתו ,שאין ראוי לאבא לנהוג קלות ראש בפני בניו ,כדי
שתהא אימתו עליהם ,והבנים חייבים לעמוד לפני אביהם בכבוד וביראה '' ,יודע לייזיר יענקיל להשפיע
חום על ילדיו וכך ביצירה זו בלבד מתוארים
רגעי רוך ....''-אבל עת לדּבר ועת לאהוב בגלוי היו גם
לאבא .אחד מהילדים שחלה ,אביו ישב אצלו ולא הניחו רגע אחד .היה יושב ומתגעגע עליו ,מחליקו
וממשמש בו ,מנחמו בדברים טובים ומבטיחו לעתיד לבוא מתנות טובות ודברי צעצועים נאים הרבה:
חרב של עץ יפה משוח במיץ דובדבניות לתשעה-באב ,קשת וחצים לל"ג בעומר ,כלי-געש ומקל-יד
להכאת המן ,ודגל נאה עם תפוח אדום בראשו לשמחת-תורה .ובשעת הבטחתו זו היה מתהולל ונותן
בקולו – קול כלי-געש ,קול ירית חצים וקול ילדים מקיפים את הבימה בדגליהם וצועקים" :עוזר דלים,
הושיעה נא!"… וכל כך היה עושה ,כדי לבדח את הילד החולה ולהביאו לידי שחוק קל ,וכשעלה הדבר
307
על פי הגדרתה של ארבל ,תשנ''ד88:
191
בידו היה מאושר'' .במבט רטרוספקטיבי הילד הבוגר יכול לשחזר תחושות של חיבה'' -עכשיו הוא מכיר
ויודע ,שאביו היה מחבבו מאד ,אבל כדרך אדם מישראל לא היתה חבתו נודעת לו בפיו ובאור פניו אלא
מסותרת בלבו'' ; כך גם ב ני המשפחה חשים באהבתו לאשתו '' -עם אשתו לא היה מרבה שיחה ברבים,
לא בפני אחרים ולא בפני בני-ביתו ,ולא קרא לה בשמה ,אלא אמר לה "ַאת" ,ופעמים קרא לה בדרך חבה
"טפשא" .בלבו היה מכבדה ומחבבה מאד ,ולהודיע לה חבתו בגלוי היה קשה לו ,מפני שאין זה מדרכי
יהודי ולא נאה הוא לאדם מישראל… (עמ' קמ''ט); גם תיאורי החג שופכים אור חיובי על הבית היהודי
ועל ההרמוניה השורה בבית – ''וכך נשתנה מנהגו של אבא גם בחגים וזמנים לשמחה ,וביותר בליל פסח,
כשהיה מיסב על המטה אצל השלחן וחלוק לבן על מדיו ,כבן חורין ,ואשתו יושבת אצלו וצניף טהור על
ראשה .שניהם – המלך והמלכה הללו ,כמו שנקראים באותו הלילה – פניהם מאירים ומביטים בנחת-רוח,
פעם זה לזה ,ופעם לילדיהם המצוחצחים ומזהירים סביב לשלחנם ,ופעם לכוסות ולקערה ,שבתוכה
מסודרים כהלכות הפסח :הזרוע לימין והחרוסת למטה ,הביצה לשמאל ולמטה הכרפס ,והמרור ביניהם.
– אתה עתה ,הירשלי – היה אביו אומר לו באהבה ומעביר ידו על חלקת לחייו – עתה שאלני ,בני ,ארבע
הקושיות! ( ''...עמ' קמ''ט –ק''נ ).
לאור תיאורים מתרפקים אלו ,שכאמור ,אינם מצויים בשפע בכתבי אברמוביץ ,ניתן להסביר את העובדה
שביצירה זו עניין לנו עם גיבור בעל זהות גברית בלתי מאיימת (כמו דמויותיהם של פישקה החיגר מ'ספר
הקבצנים' ,של בנימין מ'מסעות' ,של ישראל מ'סוסתי' ושל שלמה מ'בימים ההם' ) .גבריותו של גיבור
'בעמק הבכא' מתוארת בהרחבה – ''ידו בכל וזרועו נטויה על כל הנערים כגילו .לידות אבנים ,לתפוש עז
בקרניה ולרכוב על גבה ,להחזיק בזקנו של תיש-הצבור ולתלוש ממנו מלוא חפניו שערות ,להכאיב חתן
וכלה תחת חופתם במחטים ,לרדוף אחרי המשוגע ברחובות העיר ,לקפץ ולהחזיק בעגלה מאחוריה ,בשעה
שהסוסים מושכים אותה ורצים – מעשים אלו לא היה בין חבריו מפליא לעשות כמוהו .ובשביל כך חלקו
לו חבריו כבוד ,והיה להם לכהן ולראש בכל דברי שחוק והוללות .בפרוע פרעות בנערים השובבים ועשו
מלחמה ביניהם ,היה הירשלי שר-הצבא להם וחבש כובע של נייר עם נוצות בראשו ,וכל כחו וגבורתו
נודעו בזה ,שהיה מצוה להלקות את הכל בלא חטא ועון כלל ,רק לכבודו לבד .ואם שר-הצבא,
פולימרכוס זה – הירשלי בן לייזיר-יענקיל ,גזר גזרה ,היו הכל חייבים לקבלה ,לשמוע ולעשות''.
(עמ'
ק''נ)
עניין נוסף המבליט את חריגותו של 'בעמק הבכא' הוא האמוציונאליות הרבה המלווה את תיאורי הפרידה
שבו .היות ש הדיאדה אם -בן נחווית בעוצמה ,גם ב פרידה יש מטען רגשי .זאת בניגוד לרוב הפרידות
המתוארות ביצירותיו של מנדלי המוצגות כמנוכרות או אכזריות-
[ב'האישון הקטן' האמא רוצה רק
להיפטר מבנה ומייסרת אותו במכות ; ב'בימים ההם' -המספר מתאר באירוניה את התנהגותה של אמו
שאינה בוכה על הליכת ילדה מע ימה ,והאירו ע היחיד הגורם לה לבכות הוא הליכת ילדים ל'אסכוליות' -
''ספוד שלמה'לי ובכה וכו'...ואמו לא על זה שמכים התינוקות באסכלויות היתה בוכה שהרי גם בחדרים
מכים בשוטים וברצועה ,אלא על אסכוליות גופן בכתה שאינן נאות לישראל .ואם ,חס ושלום ,תתקיים
הגזירה -תשתכח התורה מישראל ,והיהדות מה תהא עליה?'' ( עמ' רע''ה) .על רקע המעורבות הרגשית
192
הגדולה בעניין בתי הספר בולט הניכור המלווה את פרידתה של האם מעם בנה'' -אמו אלמנה עניה ,על
כרחה כבשה רחמיה מבנה חביבה זה ,הגדול בילדיה הקטנים ,ושלחתו לעיר קטנה זו ,בטוחה במכיריה
שם ,שיקרבוהו'' ; ב'מסעות' הגיבורים אינם נפרדים מנשותיהם אלא בורחים מהן (
עמ' רצ''ג); ואילו
ב'סוסתי' -האם מתוארת כמי שאינה מוכנה לשחרר את בנה כלל ,ובכייה הקורע לב בפריד תה מעם בנה
משתק לחלוטין את יכולתו להשתחרר ממנה( .עמ' ש''כ)].
אמנם גם ב תיאור פריד תו של הירשלי מאמו ב'בעמק הבכא' יש ממד של התנכרות ,שהיא פרי הנסיבות
הקשות של העוני .דאגתה של האם נתונה אך ורק לבריאותו של בעלה ,והפניה היחידה לבנה נועדה לשתף
אותו בדאגה לשלום אביו .כל זאת כדי לשמר את קולו של האב שהוא מקור הפרנסה של המשפחה.
– ''לייזיר-יע-ע-ענקיל! למען השם אל תשכח ...חומץ לשפשוף האברים ועמוד השדרה לייזיר-יע-
ענקיל! ...ציקוריא .לייזיר יענ ...שתה המין והזיע הזיע למען השם! ...הירשלי! מטלית עור שועל של
אבא צרורה בתוך המצנפת בתוך כובעו וכלי דרך! שמע-ע-תם?!''(
הבכא' (העמוסה ביותר בתיאורי פרידה-
עמ' ק''ע) אולם בכל זאת ב 'בעמק
ציפה סוסי נפרדת מהוריה ,הירשלי מאמו ומאביו ,ביילא
ממשפחתה ,והירשלי מביילא) הפרידה של האם מציפא סוסי מוצגת במלוא עוצמתה הסנטימנטאלית
''בשעת יציאת הבת מבית הוריה הורידה אמה כנחל דמעות ,ואביה נפטר ממנה בלב נשבר ורוח עצובה.
יונה זו ,יפה וברה וטובת לב ,ריקם יצאה מקנה ובידה אין כל ,חוץ מברכות הוריה וברכות אחיה ואחיותיה
מסוכות בדמע -ברכות מחמדי עינה הנאהבים והנעימים''( עמ' קמ''ז-קמ''ח) ; כך גם תיאור פרידתו של
הירשלי מאביו מלווה בעוצמה רגשית עזה ''-מעולם לא היה הירשלי אוהב את אביו בכל נפשו כמו באותה
שעה .ואביו גם הוא מעולם לא היו עיניו מפיקות אהבה ורצון ,ודבורו לא היה רך ונעים בקול נמוך
ורותת כבשעה זו .דומה שנהפך לתינוק וקול דבורו בנחת נגע עד הנפש ,כאלו נשמע בו קובלנא על
מכאוביו הרבים בחיי הבלו ,ובקשת רחמים :אל נא ,הרף נא ,אין עוד כח בי לסובלם!...
היהודים עדיין גוזרים עליו איפוק
'' אמנם הקודים
– '' הירשלי היה נופל על צוארי אביו והיה מגפפו ומנשקו אלמלא
הבושה מעכבתו ,מפני שהנשיקה אינה נוהגת אצל היהודים – ,אדם מישראל היאך יעמוד פתאום ויהא
מנשק לחברו ,ומכל-שכן בן לאביו! '' (עמ' קע''ב).
לאור תיאורי רגש נרחבים אלו לא מפתיע הוא שהיצירה שמה דגש רב גם על רגש הגעגוע .בתחילה
מוצגים הגעגועים כגורם מכביד ו המספר קובל על גורלו הקשה של הירשלי ,שבנוסף לקשיים הפיזיים
סובל מגעגועים קשים למשפחתו "-ומה החיים הללו התלואים מנגד שיהיו ממיתים עצמם ומאבדים בעמל
ובצער ובסיגופים ימי העלומים…?..לא די לו להירשלי בעינוי וסיגוף הגוף אלא שהיה לו גם עינוי נפש
מתוך געגועיו הגדולים למולדתו ".אולם התעוררות רגש זה מעידה על שעה קלה של חוויית ילדות מגינה
" -היתה לו שעה של קורת רוח ,מתחמם כאפרוח תחת כנפי אימו".
אפשרות זאת להתגעגע ל'מקומו'
ל'מולדתו' ול'אהובי נפשו' המזומנת לגיבור 'בעמק הבכא' נמנעה משאר גיבור יו של אברמוביץ ,שאין להם
עבר שאפשר להתרפק עליו כלל ועל כן מצבם הנפשי מעורער יותר.
עם זאת ,גם ביצירה חריגה זו ,אין
להתעלם מ כך שנוכחות ה של דמות האם אינה שלמה ,ועדיין קיים
פגם בדיאדה אם -בן ,המוכר מיצירותיו האחרות של אברמוביץ .כך גם בגעגועיו לביתו תודעת החסר
אינה נעלמת '' -אמת ,נכספה נפשו לעיר מולדתו ,לראות את שלום אמו ואחיו ואחיותיו ואת שלום כל
193
חבריו ,אבל מה יעשה בביתו ומה יהיה בסופו שם? התחיל מדמה לו את הלחץ והעוני במעון הוריו
האביונים ,איך כל בית אבא רעבים ,סגופים ומעונים ,ואיך הוא בעצמו התענה שם ורעב ללחם תמיד ,זכר
את כל ענותו – ורחפו עצמותיו! ומה יעשה?'' (עמ' קע''ב).
חסר זה עולה כבר ב תיאור לידתו של הירשל ,שם מציג אברמוביץ את חוסר האחריות הכלכלית של
היהודים המולידים ילד ללא יכולת לזון אותו '' -בשעת לידתו לא בקשו הוריו חשבונות רבים לומר :בריה
זו מה תהא עליה? ולא עלתה על דעתם להקשות :מה ראו קבצנים שכמותם להביא לעולם נפש אדם ,אך
לצרה להם ולו כאחד? או לחשב ולומר :מה לעשות למין-נפש זה ,שלא יהא קץ בחייו ,במתנת חלקם זו,
ולא יבוא לעתיד בקובלנא עליהם :אי ,קבצנים ,למה ילדתוני!…'' (עמ' קמ''ה )[ .יש לשים לב גם להעדר
האירוס ולהדגשת המוות הכרוך באופן פרדוכסלי אפילו ללידה '' -אמו עשתה את שלה – נתעברה וחבלתו
וילדתו בלא שום טענות ומענות ,כי לכך היא אשה ,שתהא יולדת בנים
(''.עמ' קמ''ה) ה'ביאה' היחידה
המתרחשת הוא בין המתים המזדווגים בקריאת שמו'' -האב מצדו בא באחד המתים ממשפחתו ,והאם
מצדה באה בשם קרובה המת ממשפחתה – כך נמנו וגמרו שניהם – והילד נקרא בשני שמות .שני מתים
נזדווגו יחד ,ומזווגם זה היה עולה להם :חסקיל-בנציון ,ליפא-דוטרוס (''...עמ' קמ''ו)].
מחסור כלכלי זה פוגם בחוויות הילדות המוקדמות ,כש הילד היהודי נתקל במציאות אכזרית של משפחה
שרבים בה התינוקות המתים .כך הילד שנולד אחרי הירשלי כבר לא זכה לינוק כי''דדיה של אמו לא היו
לו לרצון ונעשו סם-המות לבטנו(''.באופן אירוני היה אמור להיקרא גדליה) וכמוהו רבים מאחיו מתים
בינקותם ''וכך השכילו לעשות בשעתם כמה מאחיו ואחיותיו לפניו ,כשעדיין לא בא הירשלי לעולם .ראו
מי יולדיהם ,מה הם ומה חייהם ,והרגישו שלא טוב לבטוח בקבצנים ולהתאוות לשולחנם .הבנים אצלם,
כל ימי חייהם אינם אלא תלאה אריכתא וצרה עולמית ,ולפיכך מוטב למות מיתה אחת ולא עשר מיתות
בכל יום ,מוטב להפטר בימי הילדות ממשא החיים מהאריך ימים בדלות ונקיון שנים .אריכת ימים בלא
מזון ומנוחה היא גסיסה ממושכה…'' ( עמ' קמ''ז).
החוויה החזקה ביותר ובעלת ההשפעה הנפשית הגדולה ביותר ,המתוארת ביצירה ,זו היא חוויית הרעב.
אין המדובר רק בכמיהה הטבעית ליניקה 308אלא רעב קשה ומציק שאין בכוחה של האם היהודיי ה לספק-
''חבל על האכילה ,על צרת האכילה ,שאלמלא היא
,היתה קבציאל לפני הירשלי כגן-עדן ,וחייו שם
בילדותו חיים של אושר ורוב נחת! ...רק האכילה ,שהיה חסר ,היא שהשּביתה כל מׂשוׂשו .היו ימים
שבא לביתו עי יף משוט בעיר ומעבודה רבה והוא רעב ,ואין לחם אפילו כזית; קיבתו תובעת מזונות ,ואין
מודים לה אפילו במקצת .בשעות הרעות האלו היה בוכה ומתחכך ,נותן שתי ידיו בשערות ראשו וצועק
ומתפלש בעפר עד שנתעלף ונרדם בלא כח .אבל ברוב הימים התלמד בצרות אלו ,והיה כי ירעב ול
בלשונו את שפתיו ושתק( ''.קנ''ב-קנ''ג)
חך
309
תופעה נוספת ,ש אין ביכולתה של אמו למנוע ,היא ההתבגרות המוקדמת הנכפית על הילד היהודי -
"הירשלי היה נער זריז ומזורז ואוהב שעשועים .כיון שעמד על רגליו והציץ על עולמו של יוצר בראשית ,
- 308ראו בעניין זה הערתו של פרויד''-יהא משך יניקתו משד אימו ארוך ככל שיהא ,לאחר שיגמלו אותו ,הוא לעולם ייוותר
בשכנועו ,כי הזנתו הייתה קצרה מדי ומועטה מדי '' מצוטט ב -בואי12 : 2005 ,
309על היהודים השואפים לחזור לילדות ביצירותיו של מנדלי ראו ארבל,תשנ''ד 92-85 :
194
מצא אותו טוב מאד ומיד נתאווה לשמוח בו ולרקוד כמו עגל .אבל העולם נהג בו מנהג אם חורגת .העמיד
עליו פנים נזעמים ,כלומר :היזהר ,ילד מסכן ,אל לקבצן חמדת החיים!...ימי ילדותו של הירשלי לא ארכו
הרבה ,ובעודו רך בימים זיקנה קפצה עליו ונעשה יהודי קטן .היהודי נתחייב לסבול בימי חייו המעטים
צרות רבות כל-כך עד שאין לו שהות להיות ילד ( ''.עמ' קנ''ג)
תסכול זה פורץ ועולה במעשה הגניבה של הירשלי המכוון (שלא במודע) נגד אימו'' -ובבית יש מעט קמח
ופלפלין וכמון ושאר מיני תבלין ,שאימו העלובה טרחה והביאה ברוב עמל לכבוד שבת'' .את הכנת ה
'רפואות' עבור חברו מלווה ידיעה שהקורבן של פעולתו זו היא אימו'' -ובשעה שאימו העניה טורחת
בביתה ומייגעת את מוחה בעיון גדול ,כיצד מכינים סעודת השבת מאותם דברים שאינם מספיקים ,טורח
בר בטנה כאן ועושה מן המקמח והפלפלין והתבלין הגנובים מיני סמים וקילורין בתוך הצלוחיות'' .גם
הנימוק שבו משכנע הירשלי את הילד להעמיד עצמו כקרבן לניסיונו ת הריפוי שלו קשור לעניין האכילה.
וכל מה שמבקש ילד זה הוא לספק את רעבונו'' -אוכל אני רוצה'' קרא'' -אם טובתי אתה דורש ,הירשלי,
האכילני נא .אוי ,רעב אני מאד!'' ,והירשלי מבטיח לו'' -כיון שתלקה בגופך ,והמכה באה עליך ,הרי יהיו
מטפלים בך ומכלכלים אותך בחסד'' (עמ' קנ''א) .יוצא אם כן ש'הניתוח' האלים המתבצע בנוכחות קהל
ילדים צוהל (והמזכיר באכזריות ו תיאורים דומים כמו התקהלות הנערים ב'סוסתי' והתעללויות הילדים
ב'מסעות') קשור ומכוון נגד האם שאינה מזינה ,כשהירשלי משליך את רגשי התוקפנות שלו על הילד
הרעב.
המחשה מעניינת לנוכחות ה החלקית של האם ניתנת בדימוי של הירשלי לעייר הרץ לפני אמו''-אבל זו אם
עלובה -אם יששכר חמור מדאורייתא .וגדולי בני ישראל משולין כבהמות .לפיכך אין לתמוה על מי
שאומר :משל למה ישראל קטן בן שלש עשרה דומה? לעייר בן-סוסי ,שהגיעה שעתו לחנכו בעבודה.
העייר הזה כשהוא קטן קופץ הוא ורץ אחר הקרון שאמו העלובה מושכתו בכל מאמצי כחה ,רואה אותה
מוכה ומעונה בסבלות ובעבדות ואינו חושש .פרא חפשי זה דוהר ומקפץ לו כנפשו .מגביה זנבו – ואץ –
אץ ברגליו ועד שהוא בעצם תומו .נהנה ושמח בעולמו ,נותנים עליו אפסר ורסן ואוסרים אותו בעבות
העגלה לצדה של אמו השוממה – אי בהמה מעוררים אותו בשבט מוסר נהג ולך! ...ידוה הלב מראות
בצערו של זה ,איך פתאום בא אידו קדמוהו ימי עוני; איך ישא עול בנעוריו והוא כורע וקורס ונאנח
מעבודה קשה .אוי לו ואוי לנפשו! ''(עמ' ק''ס).
לכאורה ילדותו של היהודי חופשית ונטולת דאגות ,אך בזווית עינו נקלטת התמונה של אמו ה
''מוכה
ומעונה בסבלות ובעבדות'' ,והידיעה המודחקת שבקרוב יירתם אף הוא לאותה עגלת ייסורים.
גם דמותו של האב נשברת מול עיניו של הילד בהגיעם לעיר הזרה כסלון .קבלת הפנים של אביו רחוקה
מאד מאותן פנטזיות של הילד על
הכבוד שייפול בחלקו בגין אביו המפורסם'' -למרחוק כמה פסיעות
ונתקל בחזיר הנובר באשפה בצדי הרחוב ,ולאחר שיצא עליהם הקצף בנזיפה ובזלזול הורים אבות
ואמהות עד עשרה דרי :למה הם עומדים כגולמים ומעכבים הדרך לעוברים ושבים – לאחר פגיעה זו
195
ודברי טעם אלה מיד נתישבו להירשלי כל הקושיות והרכין ראשו ונקלה כבודו וכבוד אביו בעיניו '' ( .עמ'
קס''ד)
310
ניתן אם כן לסכם ולומר ש 'בעמק הבכא' מציג מציאות פחות פתולוגית מאשר ברומנים האחרים של
אברמוביץ ,והתשתית ההורית יציבה יותר ,אך עדיין מוחשת בה חוויית ההתבגרות המוקדמת ,וגם בה חש
ש ''העולם נהג בו מנהג אם-חורגת''(עמ' קנ''ג).
*
*
*
לאור חוויות תשתית קשות אלו אין תמה ,איפוא ,שהדמויות הראשיות ביצירותיו של אברמוביץ סובלות
מחרדות קיומיות ונפשיות .על מנת להבין את משמעותן של חרדות אלו אני מבקשת להישע ן על המודל
הפסיכואנליטי של לאקאן .זאת משלושה טעמים .ראשית ,לאקאן מייחס חשיבות רבה לשפה ולדיבור,
ורואה בהם מפתח חשוב לפענוח התת מודע .עניין זה מתאים לדיון בכתבי אברמוביץ בגלל מרכזיות
השפה ,הדיבור והשירה ביצירותיו( .עניין שנדון בהקשרים אחרים כבר בחלקה הראשון של עבודה זו).
שנית ,לאקאן מזהיר מפני העמדת מודל פסיכולוגי סגור והחלתו באופן אדנותי על הטכסט .במקום זאת
הוא מבקש לחשוף את 'הלא מודע של הטכסט' ,הוא הקול האחר ,החותר תחת הקול הגלוי .לצורך זה הוא
מציע לבחון את הקודים החבויים בטכסט ,תוך מודעות לרב גוניותם של קודים אלו ותלותם בהקשר
התרבותי של יוצרם.
310
311
גישה זו מתאימה לדיון במיוחד ביצירותיו העבריות של אברמוביץ ,בגלל
עיינו בהערותיה של מיכל ארבל ליצירה זו -ארבל מוכיחה שעם כל הביקורת כלפי המסורת בעיירה היהודית אהדת
המספר נתונה דווקא לאבות הפגומים והחלשים .אמנם הוא לועג ללייזיר יענקיל ,אביו של הגיבור ,אולם באותו זמן הוא
מראה כלפיו הבנה ורחמים בשעה שהוא דואג לבניו .כך גם לשמואל המסרטטור ,אביו של שמואליק ,יש רק יחס של הערכה.
המספר ''שר שיר הלל בלתי מסוייג לאב ולעולמו .אין גבול למסירות הנפש ולאהבה של שמואליק לבני ביתו '' .יתירה מזו
''העוני והמצוקה אינם רק הסימפטומים לחולייה של הדרך הקיום המסורתית ,אלא אליבא דמנדלי,הם גם התנאי לחיים של
חום לב וטוהר הנפש ...בדומה לכך חשכתם של ימי החול אך מבליטה את יפעתה ואת רוחניותה של השבת בביתו של שמאליק
הסמרטוטר .נראה אפוא ,שברומן משמשות בערבוביה תפיסות משכיליות ,המגנות את ההתכחשות המסורתית לחומר ,את
ההתעלמות מצרכיו הטבעיים הבסיסייים של האדם ,עם תפיסות מסורתיות סותרות לחלוטין'' .
לעומת הוודאות בכוחה של המסורת ישנו ספק בכוחה של ההשכלה להושיע .ואפילו בשאלת האהבה היתרון המשכילי אינו חד
משמעי .אמנם '' זיווג האהבה מסמל את חילוצם של החיים הזוגיים מעריצות שלטונה של החברה המסורתית ,את ההתנגדות
לערכם המגולמים בשידוך; '' וגם את ''השחרור מסמכות של האב ,כתנאי לקיומה של מיניות בוגרת ועצמאית'' ,בסיום חנצה
המשתחררת מסמכותו של אביה מתחתנת עם רפאל שהוא מדריכה הרוחני ''ומשמש לה בעצם מעין אב תחליפי'' אלא שגם כאן
הסיום הטוב אינו מומחש או מתואר והקורא אינו פוגש בזוג המאושר אחרי נישואיהם .גם הירשלי אינו מממש את אהבתו
לביילא וההפרדה ביניהם אינה מוסברת בבירור.
גם הקריירה שבוחרים הצעירים בסוף מעידה על אכזבה מההשכלה ככוח מושיע .משהלי פונה לרפואה ומוותר על האידיאל של
להשכיל את העם .וגם הירשלי אינו מאמין בהשכלה.
מותה הטראגי של ביילא מעיד על גבולות הכוח של רפאל מלהצילה והיא עצמה אינה מצליחה לגונן על בניה'' .הרשילי היינריך
מטיח בייאוש את כשלונה של ההשכלה בפני מנדלי :גם היא אינה הורה ראוי ,גם היא מפקירה את בניה לרעב ואין בכוחה
להגן על חייהם; לא נותר לו למשכיל שנואש אלא להיאנח על היתומים העזובים ולפנות ללא כל תקווה לאביהם
שבשמים':הושע השם את עמך את שארית ישראל!' '' ארבל ,תשנ''ד91-85 :
311
על הבעייתיות בפרשנות פסיכואנליטית של טכסטים ספרותיים ועל התבוננות 'שיוויונית' ו'פתוחה' בטכסט ספרותי ראו
Brooks,1987:1-18לאקאן עסק גם בקודים של הקורא המשפיעים(קודים אישיים תרבותיים סובייקטיביים מודעים ובלתי
מודעים) אף הם על האופן שבו יקרא את הקודים של הכותב .לאקאן תאר תהליך זה כתנועה מעגלית בין הקורא לטכסט.
הקורא מממש תכנים המוטבעים ביצירה ,כשהוא יוצר מגע בין הלא מודע של הטכסט ללא מודע של עצמו .בתהליך זה הוא
עשוי לשנות ולהתאים את משמעות הטכסט למרחב התרבותי שבו הוא מצוי .ה'לגיטימציה' לעיסוק פסיכואנליטי בטכסט ,אם
כן ,היא רק כאשר הוא נתפס כסוג של פעולת גומלין בין טכסט לבין קורא ולא כפרי של מבט חוץ ספרותי מקצועי ואדנותי.
אך דיון נרחב בעניין זה הינו מעבר לתחומה של עבודה זו.
( על פי ) Stoltzfus, 1996 pp.1-17
196
השימוש שעשה במגוון רבדיה של העברית -המקרא ,המשנה והתלמוד וכן הרבדים השונים של רמז
פשט וסוד .שלישית ,לאקאן ביקש למצוא באמצעות הסימבולי את מה שמעבר לסימבולי ואת המקומות
בהם הקישורים בין המסמנים מפתיעים .תופעה זו מתרחשת לרוב במקומות ה'חבויים' שבטכסט ,אלו
המשניים והבלתי חיוניים ,שבהם ערנותו של המספר ומודעותו מוחלשות .מקומות אלו בכתבי אברמוביץ
מופיעים ,כאמור ,בתיאורי הטבע ש'חיוניותם' לעלילה אינה מובנת מאליה.
לצורך כך אבהיר תחילה כמה מושגים מרכזיים בתורתו של לאקאן.
לאקאן בנה מודל פסיכואנליטי חדש שבו המיר את האיד ,האגו והסופר אגו הפרוידיאניים במושגים של
'הממשי' 'הדמיוני' ו'הסמלי' :ה'ממשי' (או ה'סובייקט') הוא אנרגיית החיים החייתית ,שאינה מוגדרת על
ידי מתכונת נפשית כלשהי או איבר כלשהו .אפילו התשוקה הפועלת באיברי התשוקה אינה האנרגיה
הראשונית הזאת .היא מה שנתקלים בו ,מה שאי אפשר ל בטא במילים ,אלא רק לדבר אודותיו'' -הדבר
הזה שבפניו חדלות כל המילים וכושלות כל הקטגוריות -אובייקט המועקה בהא הידיעה''.
בתהליך התהוותה של זהותו הנפרדת של הילד חלה התרחקות מן ה'ממשי' ואז נוצר ה'דמיוני' .בראשית
ימיו הילד מפתח אשליות שהאם מגיבה לכל רחש פנימי או חיצוני שלו ,וכן שהוא הינו מושא תשוק תה
הבלעדי .שלב זה מכונה אצל לאקאן 'שלב המראה' .הילד מתבונן בעצמו דרך מבטה של האם המשדרת
לו קבלה ואהבה ,והוא מבקש לעטות לנצח אותה זהות הגורמת לה לאהוב אותו .כך ה'דמיוני' מכיל תמיד
הזדהות עם האחר או עם מושא תשוקתו של האחר .הילד מזדהה עם דימוי הילד הטוב האהוב על האם
,
ועל ידי כך גורם לפיצול של ה'ממשי' ,מפני שהממשי תמיד שונה מהדימוי עמו הזדהה .כך ה'דמיוני' איננו
אלא אשליה נרקיסיסטית הנמצאת בקונפליקט מתמיד ורווי זעם עם ה'ממשי'( .אלא אם כן לאמא יש חסך
כתוצאה מפרידתה שלה מאמה ותשוקתה שלה כלפי הילד מתגברת מתוך היענות לתשוקתו כלפיה .אז
תשוקת הילד להיות מושא תשוקתה של אימו אינה אשלייתית כלל).
עם הופעתו של דמות האב בעולמו מופרת דיאדה זו שבין האם לילד .האב מכניע את הילד לעיקרון
המציאות ,שובר את האשליה בדבר האחדות עם האם ובכך מאפשר את הדיפרנציאציה החיונית
להתפתחותו של 'אני' נבדל .נוכחותו של האב מלמדת את הילד שהוא אינו מושא תשוקתה הבלעדי של
האם ,שכן היא מכוונת את תשוקתה אליו ,והליכותיה עם ילדה כפופים כולם מלכתחילה לאריג של
משמעות מילולית חברתית אשר צר את צורת נפשה .החניכה לתוך הלשון מהווה בוחן מציאות של
אשליותיו של הילד ,מפני ש באמצעות הלשון הוא נשאב בהדרגה לתוך סדר חברתי מקיף ,המערער על
דמיונותיו השונים .סדר לשוני חברתי זה ,המנתק את הילד ממעמדו הבלעדי אצל האם ,מסומל על ידי
'שם האב ' -על ידי האב כשם ,כשפה .נוכחות האב מעבירה את הילד מהקשר הזוגי עם האם למשולש
המערער את מעמדו הבלעדי אצלה ,וכך נהרסת הרגשת האומניפוטנציה שלו ,שנוצרה מתוך אמון
בשלטונו בה' .שם הא ב' הינו מסמן בסיסי הנותן לסובייקט זהות ומסמן את הטאבו ,את האיסור
האדיפאלי ,את הסירוס הבלתי נמנע .השפה קובעת גם את הזהות המינית של הילד ואת זהותם המינית של
מושאי התשוקה שלו .לא הגוף הזכרי או הנקבי קובעים את הזהות והתשוקה אלא שרשרות המסמנים .כך
197
נולד ה'סמלי' ( .יחד עם זאת האב גם שהוא סמנו של הסדר הסמלי הוא גם אב דימוי או אב אידיאלי כל
יכול או אב האוכל את בניו).
המלים אף מרחיקות את הילד לעד מן הדמיוני שכן החלפת 'תשוקת האם' ב'שם הא ב' היא בלתי הפיכה.
השפה מיוסדת על העדר האם ורוויה בכמיהה ובתשוקה האסורה לחזור אליה .סמלה של השפה היא
הפאלוס כי הוא מסמל את מושא התשוקה האמיתי של האם.
גם ה'ממשי' ,כאמור ,הינו מעבר לשפה ,המילים מרחיקות מן ה'ממשי' למרות שהן מתאמצות לסמנו.
קביעתו הנודעת ביותר של לאקאן היא שאותה שפה של הסמלי חודרת ללא מודע .בניגוד לתפיסה
הפרוידיאנית על פיה האנרגיה זורמת רק מהתת מודע למודע ,לאקאן סובר ש ישנה זרימת גומלין בין הלא
מודע למודע -שכן ''הלא מודע מובנה כשפה'' ,והשפה חדורה בלא מודע .הלא מודע הוא השפעותיו של
המסמן על הסובייקט שכן המסמן הוא מה שמודחק ומה שחוזר בתצורות של הלא מודע .הלא מודע הוא
ההיקבעות של הסובייקט על ידי הסדר הסמלי.
מושג חשוב הקשור לסדר הסמלי הוא ה'אחר' .לאקאן מבחין בין אחר 'קטן' ( autreב aקטנה) שאיננו
באמת אחר כי אם בבואה והשלכה של האני ,הכפיל והדימוי המשתקף ,שכולו שייך ל'סדר הדמיוני'.
לעומת זאת ,האחר ה'גדול' (
Autre
ב Aגדולה) מציין אחרות קיצונית ,החורגת מן האחרות
האשלייתית של הדמיוני ,משום שאי אפשר להידמות אליה בדמיון .האחר הגדול מזוהה עם השפה ועם
החוק ,ועל כן חקוק ב'סדר הסמלי'.
312
' .2שלב המראה' ביצירותיו של אברמוביץ
אמא ,מה טיבו של האישון הקטן שם בתוך בבות עינייך?
האישון הקטן
התייתמות והתבגרות מוקדמת שתוארו לעיל כרוכות בשיבוש חוויית המראה אצל גיבוריו של אברמוביץ.
חוויה זו זוכה להתייחסות נרחבת במכלול יצירותיו ומסבירה חלק מן התופעות הנפשיות הפוקדות את
גיבוריו.
'האישון הקטן'
על אף שעבודה זו עוסקת רק בקורפוס העברי של יצירותיו ,אני מבקשת לפתוח את הדיון ב'שלב המראה'
דווקא ביצירה זו ,מאחר שהיא כולה סובבת סביב 'שלב המראה' ומהווה גילום אומנותי מובהק של חוויה
זו .כמו כן ,יצירה זו מתארת בצורה גולמית וראשונית חוויות שנוסחו מאוחר יותר בצורה סובטילית יותר,
וחשיפתן פותחת פתח להבנה מחודשת של מכלול יצירותיו של אברמובי ץ( .ייתכן ש'גולמיות' זאת היא
312
סקירה זו מבוססת על גלדמן;Lacan,2002 ; Madan1992: 161-176,1998 ,בואי ;2005,אוונס2005 ,
198
שמסבירה את העובדה ש'האישון הקטן' הי
א אחת היצירות הבודדות ש אברמוביץ שינה ועיבד את
גרסאותיה ביידיש ,אך מעולם לא תרגמה לעברית).
דומה שאין לך עוד סיפור של מנדלי שבו קולו של הפרט המיוסר ,של הילד המקופח ,צלול יותר מאשר
ביצירה זו .אופי ווידויי זה מתאפשר על ידי הרחקת המספר מן המחבר בכמה דרגות -הסיפור מסופר על
ידי מנדלי מוכר ספרים שהינו דמות בדיונית ,את הסיפור שמע מפי רב הקורא בפניו מכתב שמחברו כבר
אינו בין החיים .עובדה זו מאפשרת לו לתאר חוויות קשות בגוף ראשון תחת מסכות רבות ,ובלי משים
הוא מנסח אותן במונחים פסיכואנליטיים לאקאניניים בדיוק מפתיע.
'האישון הקטן' מתאר את תהליך התפתחותו של ילד יהודי עד להפיכתו לאדם בוגר.
גיבור הסיפור הוא
ילד המנסה בכל כוחו ליהפך ל'אישון קטן' .המשמעות שמייחס המספר לאישון היא חברתית כש 'אישון
קטן' משמש ביידיש העממית כ כינוי לאדם מושחת ונצלן.
313
ואכן קריאה ראשונה תזהה את היצירה
כ'סיפור התפתחות' (entwicklungsroman( -בעל יסודות פיקארסקיים ,שבו הגיבור הראשי עובר
תהליך בו הוא לומד ש אסור לו לאפשר למצפונו לעכב את דרכו אל הפסגה ,ושכל האמצעים המכוונים
314
להשגת מעמד מכובד בחברה כשרים.
אולם אי אפשר להתעלם מהמשמעות הפסיכית שיש ל אישון העין ,שבמונחים לאקאנייניים אפשר לראות
בו ההשתקפות של אדם אחד בתוך מבטו של הזול ת .ואכן מאחורי שאפתנותו של הגיבור ורצונו להצליח
בחיים עומדת כמיהה נפשית שאינה באה על סיפוקה ,והיא הכמיהה לזכות במבט אוהד מאימו ולראות את
בבואתו החיובית בעיניה.
גיבור הסיפור ,אברהם ,הינו ילד יהודי הגדל אצל אמו האלמנה .אביו נפטר בהיותו תינוק ,ואין לו כל
זכרון ממנו .אולם גם דמותה של אמו כפי שהיא צרובה בזיכרונו ,אינה מזינה ואוהב ת ,ו החוויה הנוכחת
ביותר בזיכרונ ו הי א של העדר תמידי .המילה 'לא' חוזרת ונשנית לאורך כל פתיחתו של הסיפור
–
''נולדתי בעיירה הקטנה בזליודה ,בבית הורים עניים .את אבי אינני זוכר ,מאחר שהוא נפטר בהיותי עדיין
תינוק .זכרוני על מה שקרה לי ראשיתו בגיל חמש .לפי זכרוני זה,
לא חשבו אותי בימי ילדותי לחכם
גדול .כאשר הייתי אומר דבר מה או עושה משהו היו צוחקים מאד.
לא פינקו אותי כלל .לא נשקו לי,
לא ליטפו אותי ,לא חיבקו אותי כפי שנהגו כלפי ילדים אחרים .כאשר בכיתי-
לא ביקשו לפייסני
בסוכריות או בצעצועים ,אלא נהגו להשתיק אותי בסטירות ובמכות( 315 ''.עמ' ( )55-53ההדגשות אינן
במקור)
313
במבוא לגירסא העברית של הספר לעברית טען שלום לוריא המתרגם שהמושג 'האישון הקטן' היה בתחילת היצירה
'מושג מטאפורי' אך בסופו הפך למציאות קונקרטית ודמונית .לטענתו'' ,המטאפורה התמימה 'מתגלגלת' יחד עם הנער...והופכת
לדחף פנימי ,המביא אותו אל מעמד 'התקיף' '' .תקיפות זו כבר נמצאת בפוטנציה באישיותו של הנער והוא מתפרץ באלימות
כלפי האם כבר בתגובה הראשונה לשמע הצרוף המטאפורי 'אישון קטן' .כאן חש לוריא שמעבר לביקורת החברתית ולעיסוק
בבעיות השעה – יצירה זו מיוחדת מבחינה אומנותית כי בה ''עולה לראשונה העיצוב הפיגוראטיבי כגורם מפעיל ומבריח של
היצירה' ,...האישון הקטן' הופך מדמיון למציאות ,מחלום ילדות תמים להוויה יצרית אכזרית'' .
לוריא ראה ביצירה סיפור פיקארסקי .לוריא ,שם44-43 :
314על ההבדל בין סיפור התחנכות לבין סיפור התפתחות ראו אבן ,יוסף ,מילון למונחי הסיפורת ,אקדמון תשל''ח עמ'31-30
315הציטוטים מיצירה זאת הם מלוריא1985 :
199
חסך זה בא לידי ביטוי גם באוצר מילים שלם שנמנע ממנו'' -את המילה 'רחמנות' לא שמעתי מעודי .לא
שמעתי ,למשל ,שמישהו יגיד :רחמנות -הילד יחף; רחמנות -הוא סובל מקור;
רחמנות-פניו התנפחו;
רחמנות -המסכן עדיין לא אכל ,הוא עדיין לא נח דיו; רחמנות -עצמותיו רועדות''.
הבבואה העצמית שהוא רואה דרך ההתבוננות של הסביבה בו
היא כולה שלילית '' -שמעתי רק
אומרים:הביטו נא אל פניו הנאים ,אל פרצופו הנפוח ,אל רגליו האדומות כסלקים; ראו נא את הזללן ,הוא
כבר מתחיל בתחבולות שלו -לרעוד בכל גופו ולשקשק בשיניו .בן עניים הוא חפץ מיותר בעולם ,מזדקר
כמייגע בעיני כל אחד .אף הוריו מולידיו אינם חשים רגש של חמלה כלפיו -אלא אם כן הוא חולה .שכן
צרות ודלות מקשיחים לבו של אדם( ''.עמ' )55
כך נמנע ממנו לחוות את 'שלב המראה' שהינו כה חיוני להתפתחות תקינה .בניגוד לדגם הנורמטיבי שתאר
לאקאן ,בהגיע גיבורנו ל'שלב המראה'
במקום לראות במבטה את עצמו כמישהו אהוב ונחשק ,אמו
מתנכרת אליו ,והוא זוכה למכות מידה כל פעם שמתבונן לתוך עיניה '' -הרגל היה לי להסתכל אל פיו של
כל מי שדיבר ,ולהביט אל עיניו .פעם אחת הצצתי לעיני אמי תוהה ובוהה .היא היתה תמיד מכה אותי
בשל כך '' .ברגע של חסד מבקש הילד לבדוק האם וכיצד יש ביכולתו לרצות אותה''-
פעם אחת ,כאשר
נוכחתי שהיא אינה מתכוונת לנגוע בי לרעה לא יכולתי להתאפק ושאלתי אותה :אנא ,אמא ,מה טיבו של
האישון הקטן שם בתוך בבות עינייך?'' (עמ'
)55תשובתה של אימו מאכזבת '' -אמי חייכה והשיבה:
'האישון הקטן הוא הנשמה .את האישון הקטן לא תמצא בעיניהם של בעלי חיים ואף לא בעיני לא
יהודים .הוא שוכן רק בתוך עיניים יהודיות ' ''.בכך משדרת לו אימו שמעל לשניהם מרחף לו 'שם האב',
ושעל מנת לזכות במבטה האוהד על הילד להפנים את הערכים ה'אבהיים' ,ולהיות 'נשמה יהודית' (.עמ'
)55כך מתרחש הפיצול הראשון ,שבו הסובייקט מבקש לממש את תשוקתה של האם ושבאמצעותו
מתעצב ה'דמיוני' ,אולם הוא אינו מתרחש כאן בצורתו הרגילה ,מפני שלא קדמה לו ולו לרגע קט אותה
דיאדה בין אם לבנה שבו הילד חי באשליה שהנה הוא יכול לעורר את אהבתה של האם על ידי צחוקו או
חיוכיו .נוכחותו של האב משתלטת מיד על רגע זה ,ועל אף שהוא נעדר פיזית,
מבטה של האם אינו
מופנה אליו ולא לעבר ה ילד המבקש לרצות א ותה .בכך היא משדרת שמושא התשוקה שלה אינו הילד
כפי שהוא -אלא רק כשהוא מתפקד כ 'יהודי' ,כחלק מממסד (גברי) שאותו חייב לחקות בכל מחיר.
חוויה זו מנוסחת ,כאמור ,במושגים לאקאניניים ממש'' -תשובת אמי עוררה בי מחשבות רבות ,טריות
ורוטטות .מכאן ואילך היה הכוח המדמה שבי טרוד מאוד באישון הקטן .ראיתיו בשנתי ,בחלומי :הנה
אני משתעשע באישון הקטן ,הנה אני מחזיק בידי אישון קטן ,הנה אני עצמי אישון קטן .בקיצור :לא
הסחתי את דעתי מן האישון הקטן .כל כך השתוקקתי להיות אישון קטן .זה צחוק? הרי האישון הקטן
הוא הנשמה! חשבתי וחשבתי כיצד ניתן להגיע אל אישון קטן ולהשיגו(''.עמ' )55
יוצא אם כן ,שמה שנראה בסיפורנו כאירוע 'מראה' טיפוסי הוא דווקא אירו ע מעורר תסכול ,הילד טרם
חווה את הדיאדה האינטימית עם אמו ,וכבר הוא מופרד מ מנה בצו גברי אבהי ונתבע לחיות על פי קודים
יהודיים .חסך זה אולי מסביר את הסצנה האלימה שבה מנסה הילד לעקור את עיני אמו-
'' פעם עלתה
בדעתי המצאה מפולפלת .כאשר אמי התכופפה והרכינה את ראשה כדי להוציא סירית מן התנור ,קפצתי
200
אליה פתע מאחור והנחתי מכת אגרוף חזקה על ראשה .חשבתי ,שמא אצליח להפיל את האישון הקטן
מעיניה''.
הפגם האימה י מודגש עוד יותר בכך שהעונש על התנהגותו של הילד הוא מניעת מזון .בכך 'מועלת' האם
בתפקידה כמזינה'' -אתם יכולים לשער בנפשכם ,כמה סטירות וצביטות ספגתי .יתר על כן ,כל אותו יום
לא בא אוכל אל פי מפני שאמי המסכנה שברה במצחה את השירית ,והנזיד נשפך''.
לא מפתיע אם כן ,שכאשר מושא התשוקה האימהי חסום ,בורא לו הנער מושא תחליפי בדמותה של פרה
''פעם אחרת נענשתי עוד יותר מזה .הייתי סקרן לדעת האומנם נמצא אישון גם בעיני הבהמה .נו ,ניגשתי
ברחוב אל פרה .בשעה שניסיתי להתבונן ישר בעיניה ,היא נגחה אותי בקרניה ופגעה בי פגיעה חזקה.
סימן הפצע עדיין קיים בי כצלקת על לחיי השמאלית .כל אותן מכות לא עקרו מליבי את הרעיון אודות
האישון הקטן .אדרבה .היה בהן כדי לגרותו ולהגבירו( ''.עמ' )55
מכאן מתחיל מסע שנועד לממש את
תשוקתה של האם וליהפך ל 'נשמה יהודית' .מסע זה הינו רצוף
מכשולים ,שכן גם דמויות האב שאליהן הוא חותר מנוכרות ואלימות.
בגדילתו ,במעברו לבית הספר
למקום השפה למקומו של ה אחר ,הוא חווה שוב ושוב השפלה מידי דמויות אב .על אף שעל פי עדותו לא
היה ''נער אטום מוח '' ,בכל זאת ''אמי קראה לי 'שלומיאל' ,ואמנם צדקה''.
ואכן תחזיותיה של האם,
(המראה שהיא משקפת ) ,מופיע ות שוב ושוב גם בחברה הגברית שבחוץ '' -הייתי ביש מזל יותר מכל
הילדים ב'תלמוד תורה' .המנה הנכבדה ביותר מכל הסטירות נפלה בחלקי .בסופו של דבר הרביץ לי
הרבי מכות רצח כאלה ,שנאלצתי להימלט על נפשי ולהפסיק את לימודי ב'תלמוד תורה'( ''.עמ')57
מכאן ואילך דרכו של הילד עמוסה בדמויות גבריות ונשיות אלימות ,כשכל תחנה
בדרך זו מבליטה פן
אחר בהתפתחות המשובשת שלו.
תחנתו הראשונה היא ביתו של החייט ,שם נתבע לעסוק במלאכת שוליה בזויה .בתחנה זו הוא חוזר וחווה
מפגשים עם דמויות נשיות שאינן אלא כפילות מוקצנות של אימו(.ואכן למקום זה גם נשלח על ידי אמו ).
כשם שאמו לא מתפקדת כאם ,כך גם האישה הראשונה שיפגוש
מונעת ממנו מזון ו מגלה כלפיו יחס
תוקפני במיוחד' ' -מזוני לא היה אלא מכות וייסורים .בעלת הבית שלי היתה אשה זועפת ,ממש מרשעת.
היא היתה המושלת בכיפה בבית והרקידה את כולם על פי חלילה .וכשם שהיתה זקוקה יום יום ליי''ש,
כך היה דרוש לה בן אדם ,שתוכל לצרוב את בשרו ,למרוט לקרוע ,לענות ,לגעור בו ולקללו .נו ,היא
היתה שולחת את ידיה אל לחיי...והיתה מגיעה לכל עצם מעצמותי לענותני( ''.עמ' )61-59
גם אצל שאר בעלי המלאכה שאליהם נשלח לא שפר גורלו ו תחנה משמעותית נוספת מתרחשת לצידו של
חזן ,שם פוגש הגיבור ב ילד שהוא '' נער צפצפן '' .ושוב מפעיל הילד אנרגיות נפשיות רבות כדי ליהפך
למישהו אהוב כמו הצפצפן'' -דימיתי בלבי שאין בעולם דבר טוב מלהיות נער משורר .אלא אם כן להיות
אישון קטן .כאשר הנער המשורר פתח את פיו ,נו-נו ,תליתי עיני בפיו ,ולו הייתי יכול לנתר ולקפוץ
לתוכו על כל כרעי וקרבי-הייתי ממש מחיה את נפשי( ''.עמ' )65
כמו בסצנות הקודמות ניסיונותיו הנואשים נדונו לכישלון .אין הוא מצליח לזכות באהדתה של אמו שהיא
תכלית כל מעשיו''-בבואי הביתה התאמצתי לחקות את הנער המשורר .תוך כדי נעימת הזמירות הפלגתי
201
ופצחתי בטרילולי ,ואמי רוותה נחת משירתי ,אך אני לא התכוונתי כלל אל הזמירות .רק לחקות את
המשורר הקטן חפצתי .וכאשר אמא נוכחה לדעת שאין כלל בדעתי לישון ,ואינני מתכוון להניח לה
להינפש ..היא הלמה בי כהוגן וגרשה אותי מן הבית( '' .עמ'
)65למרות הקשיים הילד אינו מוותר על
כמיהתו ,הוא רץ לבית המדרש ופוגש הרבה נערים השרים כמוהו ,שגורשו מבתיהם בשל אותן סיבות ,
ובכל זאת הוא דבק במטרתו ''נטפלתי אליה כזבוב ,נדנדתי לה הלוך ונדנד ולא הרפיתי ממנה ,עד אר
הוליכה אתי אל החזן .האלמנה הענייה והשוממה אמנם כבר השתוקקה להיפטר מסחורה כמוני .כאשר
החזן ציווה עלי לצייץ ואמר איחר כך הוא מקבל אותי אל מקהלת משורריו ,לא היה מאושר ממני.
חשבתי שאני ברקיע השביעי .אינני מסוגל כלל לתאר בדיוק ,כיצד עלץ לבי בקרבי(''.עמ' )67
אך גם בחברתו של החזן איתרע מזלו .ראשית הוא הופך לקרבן של אלימות קשה כי לא הצליח להחמיא
לחזן שהיה דורש לקבל מחמאות ממנו אחרי התפילה''-פעם אחת הוא כל כך
הכה אותי ,עד כי שכבתי
לאחר מכן חודש ימים מבלי שיכולתי להשמיע הגה( ''.עמ' )67
לבסוף מגורש אברהם מבית החזן בגלל שיבוש לשוני (שעל חשיבותו נעמוד להלן) ו ונשאר ''גלמוד ועזוב
כסירה נטושה על פני המים( ''.עמ' )69-71
לקראת סיום היצירה חווה הגיבור חוויות חיוביות לראשונה בחייו -והוא נשכר לעבוד אצל גוטמאן
(='איש טוב') ה'אשכנזי' המתגלה כבעל משפחה בריאה .הוא אמנם עני אבל ביתו נקי ,בתו יפה ונקיי
ה
ואשתו עליזה .אך עיקר תרומתו לאברהם הוא בכך שהוא מעניק לו לראשונה בחייו חוויית מראה''-פניו
היו טובי הבעה כל כך ודיבורו היה ידידותי כל כך אלי ,כלל לא כדיבורו של החייט או החזן או אפילו אמא
שלי .משהו משך אותי אליו ''.חמימות זו הנשקפת מפניו של גוטמאן מאפשרת לו לחשוף את פניו ולהסיר
את הכובע שרגיל היה לחבוש תמיד (''הן בחורף והן בקיץ גם כאשר הלכתי יחף'') ''לבסוף אזרתי אומץ
וקרעתי את הכובע מעל הראש בבת אחת .חשתי מעין רוח קלילה וקרירה מנשבת בראשי החשוף ( ''...עמ'
)77לראשונה בחייו יש מי שמתרשם ממראהו ומשדר לו קבלה –''נו ,אתה עלם טוב -אמר האשכנזי''.
אך גם פה חשוף הילד להתעללות ובמהלך עבודתו כשליח נתקל באנשי המתנכלים אליו ,נועלים בפניו
את הדלת משסים בו כלבים וכו'.
באווירה זו שוב מתעוררת אותה פנטזיה להיות 'אישון קטן' ,ו ההזדמנות אינה מאחרת לבוא .באחד הימים
צפה ועולה דמות זו כשהוא שומע מעבר לדלת את מיטיבו גוטמאן משתמש בכינוי 'ברנש קטן' כדי לתאר
שניים מחבריו '' -הוא באמת ברנש קטן ,ולפיכך הוא עשיר כל כך'' זה גורם לזעזוע אצל הילד ''נזדעזעתי
לשמוע דברי אלה .הייתכן? גם גוטמאן אומר שהאישון הקטן הוא הנשמה והוא עשיר!!! התעורר בי הכוח
המדמה ודחף אותי להתאמץ להיות אישון קטן .כלום מלתא זוטרתא היא ?! אישון קטן הרי הוא עשיר
ממש!'' ( עמ' )81
דמותו של 'ברנש קטן' כפי שהיא מוצגת בפיהם של המשוחחים
,שונה מן הדמות שאמו תארה בפניו.
כינוי זה מיוחס לאנשים מושחתים המשמשים כמתווכים בין אנשי ממון לבין העניים
מהם טובת הנאה .המערכת הסמלית נבנית הפעם סביב דמויות עשירות
ומבקשים להפיק
וכוחניות'' -ברוך הבא ,שוב
האישון הקטן! שוב חזרו הרהורי הישנים! כל הלילה התהפכתי כל משכבי מצד אל צד ,כשאני מהרהר
ללא הפוגות בערך כך :איסר וארג א הוא אישון קטן ,הוא נשמה ,חי בעושר ובאושר .נראה בעליל ,שאם
202
בריות זוכות להיות אישונים קטנים ,הרי הן הופכות ממילא לעשירים ומאושרים .ויש לשער שאנשים
יכולים להתגלגל לברנשים קטנים כאשר רק ירצו בזה...אבל כיצד הופכים לאישון קטן?''....
גם תהליך זה דומה במידה רבה לתהליכים המוצגים על ידי לאקאן.
העיקרון המרכזי של תורתו הוא
שהלא מודע מובנה כשפה ,ואינו מנותק לגמרי מהשפעות 'שם האב ' .בשונה מפרויד שסבר שהאיד הוא
אנרגיה הפועלת בכיוון אחד ,לאקאן סבר שקיימים יחסי גומלין בין שם ה אב לבין הלא מודע .בסיפורנו
המערכת הסמלית חודרת לתת מודע של הגיבור ומופיעה בחלומו .השפה בונה את מושא התשוקה ,וכדי
ליהפך להיות מושא כזה על האני העצמי המקורי להעלם ,והגיבור מנסה להזדהות באופן מוחלט עמו''-כל
זה חשבתי על משכבי .וכאשר נרדמתי בא לקראתי ,בחלומי ,אישון קטן .ברחוב .הוא היה לבוש כמו
שר גדול ,כולו עוטה זהב וכסף ,ממש כמו בובה .קינאתי בו כל כך עד כי התחלתי להתכווץ ולהתמעט ,
למשוך את הרגליים תחתי ,לעצור את הנשימה ,עד שחדלתי להרגיש ,לחשוב ,לראות ולשמוע -ולפתע
פתום הפכתי לאישון קטן!קטנטן כמו פרעוש! ממש התמוגגתי מרוב נחת''.
המושג 'נשמה' שהושמע לראשונה על יד האם כאידיאל מוסרי עובר טרנספורמציה והופך להיות ביטוי
לכוח ושררה'' -רגע שהפכתי אישון קטן – מיד הוטב לי .מיד הייתי לנשמה .נסעתי במרכבה מפוארת
ומשלתי בכיפה .עיר ומלואה הולכתי שולל וכו' .חלום זה מתנפץ כשמתעורר הילד ומגלה'' -זה אני
עצמי!'' .זו הסיבה שהשאיפה החזקה הזו להיות 'אישון קטן' גורמת לו לנטוש את מיטיביו ולהמשיך
בחיפושיו הנואשים.
בתחנה הבאה ,בביתו של הרופא לומד להבין שהמושג 'קטן' הוא מטאפורי בלבד ולאט לאט לומד להכיר
את מאפייניו'' -אישון קטן פירושו מציצת דמו של הזולת וסחיטת כספו במרמה .הנה ,עכשיו התחלתי
להבין במקצת( ''.עמ' )91בכך מפנים לחלוטין את המערכת הסמלית המעוותת .סוף סוף הוא מקבל
מפתח המאפשר לו למצוא חן בעיני דמויות אב ,ולכוון את צעדיו למי שימלא את מבוקשו .כמו כן תאוות
היניקה שמעולם לא באה על סיפוקה ,מומרת ברצון ''למצוץ את דמם'' של יהודים.
כך הופך איסר וורגא להיות דמות הסמכות החשובה עבורו''-מפיו של איסר למדתי דברים אין ספור .והוא
רק הוא בלבד היה מורי האמיתי .הוא פקח את עיני והראה לי איזו היא הדרך שבה מתגלגלים לאישן קטן.
אני אמנם הייתי המום ,טיפש מטופש שראשו מלא קש :אלא ,כפי שנתברר להלן ,לא הייתי אוויל מטבעי.
טמטומי נגרם על ידי כך ,שמימי נעורי הייתי מדוכא ,מדוכדך ורדוף על צוואר .גידלו אותי באמצעות
חבטות וצליפות ,סטירות לחי ומכות אגרוף מחיצות יד .מי שרק לבו חפץ -הרביץ!...וכי קל בעיניכם שכל
הידיים ,שעיני ראו בימי חלדי דימיתי תמיד למקלות ומגלבים .הייתי פשוט מעוך ,המום וטולטל .יתר על
כן ,נולדתי בעיירה קטנה ,ובן עיירה קטנה תמיד נשאר בן עיירה קטנה .בני עיירות קטנות הם אנשים
מסוג ,אחר ,בחיי .הם לא קטנים ולא גדולים ,לא חכמים ולא טפשים ,לא טובים ולא רעים ,לא דגים ולא
בשר ,סתם אנשים('' .עמ' )93
בהעדר עולם רגשי מפותח ,הכסף הוא מה שבונה את הגיבור כאדם
ומה שמאפשר לו לזכות במראה
חיובית '' -גם אם תעמול עד שדמך יהיה שותת מתוך ציפורניך ,בכל זאת תגווע ברעב עשר פעמים ביום.
בעולם הזה טוב רק לברנש הקטן...בלעדי הכסף הרי אתה בוודאי אינך אלא אפס .מה דינו של הקבצן?
אתה יכול לשער בנפשך ,לכל הנכון ,עד כמה הנגידים שונאים את הקבצן .נדמה לך שהם לעיתים
203
משוחחים עמו ,ואפילו רחמיהם נכמרים עליו .אין זו אלא אחיזת עין .למעשה אין הם סובלים אותו .הם
רואים בו חפץ מיותר בעולם ,מוקצה מחמת מיאוס .הם ממש חשים מעין דקירה בלב בראותם אותו'' .
עמ' )97
משימה זאת מחייבת להשתחרר מכל מחסום מוסרי ,אך למעשה מעולם לא נבנתה אצל אברהם כל מערכת
מוסרית ,שכן הקודים שלמד במערכת ה חינוך היהודית היו קשורים רק לדברים טפלים וחסרי משמעות -
''כן עלי להעיר כאן ,שעדיין לא ידעתי להבדיל בין מותר לבין אסור .לעבירות,
מוגדרים :אסור להביט על כוהנים בשעת עלייתם לדוכן לברך; אסור להכות כפרות;
ידעתי ,יש תחומים
אסור לא ללכת
לתשליך; אסור לא להאמין ,שאליהו הנביא מחזר בערב פסח בשעת הסדר על הבתים ,ולוגם מכוסות היין
שהוכנו למענו; אסור לא להאמין ,שבבית הכנסת הגדול מתים מתפללים בלילה; אסור לא להאמין בעולם
התוהו -כלומר ,לא להאמין ,שמהלכים בינינו אנשים רבים ,קונים ומכרים ,ונדמה שגם עושים עסקים,
נוסעים כה וכה ,נושאים ונותנים ,אך למעשה אלה הם מתים ,מעולם התוהו...אצל אלה פסולות הציציות
והם גם אינם עולים לתורה; אסור לא להאמין בגלגול – כלומר לא להאמין ,שהנשמה הקדושה של האדם
מתגלגלת בחתול שחור ,בחזיר ,בעגלה ,בתרנגול ,בסוס מיוזן ובזמיר; אסור לא האמין שאל הרב מזליודה
באים להתדיין מתים ,ושמלאך הדומה מוליך אותם לשם כמו טירונים אל הצבא וכו'..ברם לנהוג בצביעות
,להחניף ,להיות ברנש קטן -כל זה נעדר מן הרשימה שלי....אישון קטן אין מכים .אף לא צובטים.ואם
אפילו חובטים בו ,אין שזה כואב כל כך .בחיי! חייט או אשת חייט ,אם הם שולחים יד אל גופך נעשה לך
חושך בעיניים .מה עוד ,,אם חזן תופס את אזנך ,וקורע ומורט אותה -אתה שוכח כל דבר בעולם ,ונשאר
סרוח על הארץ כפגר מובס( ''.עמ' )101
בסיום היצירה הגיבור מצליח לממש את חלומו ומשמש כ'נשמה' של איסר .הוא הופך לאדם חנפן המתווך
בין נזקקים לבין איסר מיטיבו ,שהינו מעין דמות אב .הוא עולה ומטפס בסולם החברתי ,וכשהגביר של
איסר מת ,הוא ממשיך הלאה לכסלון ,שם הופך להיות נוכל גמור.
רק בסוף ימיו עורך הגיבור חשבון נפש לעצמו ומתוודה ''על חטא שחטאתי בהונאת רע'' ו''על חטא
שחטאתי באימוץ הלב'' וכו' .הוא מבין עד כמה נהיה תקיף ואכזרי ,ומנסה להצדיק את מעשיו בכך שהם
היו פרי של נסיבות חייו'' -רצוני להעיר עכשיו ,שאף רשע גמור לא הייתי מטבעי .אלא מאי ? הוליכוני
שולל .מדי פעם ,כאשר עשיתי מעשה נבל ,נקפני לבי במקצת .נתקפתי על ידי מרה שחורה ,ולא פעם
בעצמי לא ידעתו מה קורה לו ואנה אני בא( ''.עמ')109
שתי דמויות אב מנוגדות זו לזו עומדות לנגד עיניו – איסר וורגא השונא סופרים'' -יש לשנוא אותם,
לרדוף אותם על צוואר ,מפני שהם מסוכנים מן האש השורפת ,הם יורדים לחיים ומציקים לנשמה בדברי
האמת שלהם (''.עמ' )109מולו מתייצב גוטמאן שכל עיסוקו הוא הכתיבה ,והוא המעמיד אותו לראשונה
בחייו מול הבנה מחודשת של המושג 'אושר' .בעיניו ,רק אדם החי לפי קוד מוסרי יכול להיות מאושר ,גם
אם אין לו רכוש או מעמד .דבריו של גוטמאן '',לנו טוב יותר מאשר לכל העשירים .הרי אנחנו אנשים
הגונים וישרים .אנו מתייסרים למען האמת .לסבול למען האמת טוב יותר ויפה יותר מאשר להיות
מאושר מן השקר'' מחלחלים אט אט אל תוך נפשו .הוא מתמלא חרדות ,הוא חושש להיתפס וחש מוסר
כליות'' -ואני אמנם חשתי בלבי ,שלא טוב לאיש נוכל .מעל ומעבר לכל הנימוקים .משהו מנקר בלבו,
204
מעיק עליו כאבן ,משהו מרתיח את דמו ומקרקר בראשו אחוז החום ,המתלהט כאש להבה .כן ,אני
הרגשתי בפירוש שצביעות וחנופה נושאות בחובן ע ינויים...פקדו אותי חלומות רעים ומרים ,סיוטי לילה.
נדמה היה לי ,שאני אוחז סכין שלופה בידי ושוחט .שמעתי קולות של גניחה ,אנחה ,חרחור ,וחרקוקו,
ושולי בגדי היו מגואלים בדם''.
מפגשו של אברהם עם דמות האב החיובית ועם משפחתיות תקינה ממחיש לפניו עד כמה התרחק מהעצמי
המקורי שלו '' -פעם ראיתי בחלום את בני משפחתו של גוטמאן מסובים יחד בשלום ובשמחה .כאשר
ניגשתי – הוא תלה בי את עיניו ונד בראשו מתוך צער :או אברהם! הוא אמר בעצב – 'פעם היית אדם
טוב הרבה יותר ,אף כי היית שוטה במקצת .צר לי אברהם! הוליכו אותך שולל ,קלקלו אותך,פה הפכת
לברנש קטן!'' (עמ' )113
לראשונה מומרת המראה התובעת ממנו להיות אדם כוחני למראה המחזירה אותו לעצמיותו ולמקורו
הראשון לפני אובדן הזהות האישית .מכאן סלולה הדרך לתיקון חייו ,שראשית בכך שאברהם את קורות
חייו על הנייר ומסביר את פשר התנהגותו; וסופה בכך ש משאיר אחריו כסף ה מוקדש לתיקון כל העוולות
שחווה במהלך חייו -להקמת 'תלמוד תורה' בו לא יכו המורים את תלמידיהם ,להקמת בית ספר להכשרה
מקצועית וכן להחזרת הוצאות הדרך לחזנים.
כך ,למעשה ,הושלם מהלך חיים שלם ,שבו הסובייקט מצליח לבנות
ישות עצמאית ומודעת למרות
השיבושים שחווה בילדותו.
'האישון הקטן' אינו סיפורו הראשון של אברמוביץ אלא הראשון של מנדלי מוכר ספרים
316
דמותו של כמספר .
,ובו נבראה
כמו כן זוהי יצירתו הראשונה ביידיש .חוקרים רבים ניסו להבין מה היה הכוח
שהניע את אברמוביץ לנטוש את העברית לטובת היידיש ,בשעה שכתיבה בשפה זו לא נחשבה מכובדת
בקרב הסופרים המשכילים של דורו .מתוך שלל ההסברים לתופעה זו
317מעניין הסברו של רבניצקי:
לטענתו לא רק שיקולים ציבוריים עמדו לנגד עיניו וניסיון להגיע להמונים אלא ''רוח חרש וחושב אשר
בקרבו עוררוהו לספר את סיפוריו בשפה חיה ועשירה במילים ובמבטאים ,אשר בה לא יבצר ממנו להביע
318
את פרטי חזיונות החיים ושיחות הבריות ,אף כל הגיוני לבו ורגשות נפשו ,בדיוק נכון ונאמן''
דבריו של רבניצקי מקבלים חיזוק נוסף נוכח הדיון שלעיל ,שכן 'האישון הקטן' הינ ה יצירה אישית
במיוחד ,היא מציגה חוויית תשתית בעלת השפעה עצומה על דמות המספר ,ואולי חש אברמוביץ שיש
להשאירה ביידיש ה'אמהית' האישית ולא להכלילה בקורפוס העברי ה'ייצוגי' יותר של כתיבתו.
מכל מקום ,חשיבותו של סיפור זה עבור מחקרנו היא בחשיפת היסודות המרכזיים שילוו את כתיבתו של
אברמוביץ בהמשך.
316על הגנסיס של דמות זו עיינו בלוריא,שם.
317ראו הסבריו המפורטים של לוריא ,שם ,עמ' 18-19
318רבניצקיVII : 1900,
205
'בימים ההם'
ב'בימים ההם' המציג גיבור המתבונן ב חייו מפרספקטיבה של זמן ,ניסח אברמוביץ מחדש אותם רשמים
שהעלה על הכתב ביצירתו הראשונה .מה שהיה גולמי וחשוף ב'האישון הקטן' מוצפן ב'בימים ההם' .אין
ספק ששתי היצירות מכילות אף יסודות אוטוביוגרפיים הנרמזים בשמות הדמויות הראשיות -אברהם
319
מ'האישון הקטן' מהדהד את השם אברמוביץ ושלמה מ'בימים ההם' מהדהד את השם שלום.
בשתי היצירות הסיפור מוצג על ידי אדם מבוגר שנסיבות חייו הביאוהו לשאוף להצלחה גם במחיר
הזהות האישית הפנימית .בשתיהן מבוגר זה חש ששאפתנותו הביאה אותו לידי שחיתות המידות ,ו בערוב
ימיו הוא מבקש לתקן את העוולות שעשה .כמו כן ,בשתי היצירות תיאור הנסיבות הקשות של חיי
הגיבור מאזן ואף 'מתרץ' במקצת את שחיתות מידותיו.
ב'בימים ההם' מודגם שלב המראה בדומה לאופן שבו הודגם ב'האישון הקטן' .גם פה הדרישה להתחבר
לממסד היהודי ,לשפת הסמלים היהודית נמסרת לילד בשלב מוקדם של חייו
'' -ותכלית כל המעשים,
מעשי אנוש ותחבולותיו ,שמעשרת את בעלה ,שמגדלתו ומרוממתו והמתבקשת כל-כך לשלמה'לי ,אינה
נמצאת אלא על ידי התעמקות במצולות ים התלמוד ובחקר תחום כל מפרשיו '' .גם פה הילד היהודי נדרש
ליהפך ל'איש' '' -ולהיות איש הנברא בצלם ,הרי הוא לדעתו איש יהודי ,ולא יהודי הדיוט אלא יהודי
תלמיד-חכם ,כגון זה שבקי בהויות דאביי ורבא ,רב ומורה-הוראה .גדול מרב הרי לא ידע וגם לא עלה
על דעתו – והוא הרי היה מבקש לעצמו גדולה''.
דרישה זו מושמעת על ידי האם המיישנת את תינוקה ''-בזמנו ובמקומו יפה היתה תורה מכל סחורה ,עד
שהדבר היה מרגלא בפי-כל וזמר בפי אמא ,שהיתה מיישנת בו את התינוק בעריסתו בקול עגום וערב
ממשיך את הלב '' .כך בטרם הילד לומד לדבר בצורה תקינה ,בטרם הפנים את 'שם האב' עליו להימסר
לתלמוד תורה '' -ותינוק בן ארבע או בן חמש ,שעדיין מגמגם בלשונו ,הרי היה לומד ויושב חבוש כל היום
בחדר עם חבריו ,תינוקות של בית-רבן ,את הילד החלש ואת הסרבן נשא ריש-דוכנא בעל כרחם על
שכחו ,ופעמים נשא על גבו כמה תינוקות יחד כבני-צאן''( .עמ' רצ''ו)
ר' שלמה מתאר את תולדות חייו כמי שהחל את דרכו כילד רגיש ופיוטי המחובר לטבע ,וכמי שחווה
הרמוניה משפחתית .עם זאת ,גם הוא חווה את הדיאדה עם אמו כדיאדה מותנית ,התובעת ממנו לציית
לחוקי העיירה היהודית ,להיפרד ממנה וללכת לבית המדרש ,וכל התחמקות שלו לעבר הטבע המושך את
נפשו ,כמוהו כבגידה בה .ייסורי המצפון ופחד העונש נולדים דווקא מתוך המחשבות על אמו ,כשהיא
המשדרת את הצו הגברי''-ולאחר שהורגל שלמה'לי בבטלה ובטיול וברמאות נעור יצר-טוב מתרדמתו
והתחיל פורט לו את חטאיו ,מיסרו ואומר :לא דיך שבטלת מן התורה ,רמאי וגונב דעת אתה! ודעת מי
319
בהקשר זה מעניינים בדברי המבוא של פיכמן ל'בימם ההם' ''אפשר שמה שנתכוון לו שלא מדעת -לא היה גם תיאור העבר
על מנת שלא ישתכח מלב הדורות הבאים .המניע הפנימי היה אחר .בחפצו היה לשוב ולחיות את חיי יתמותו ונדודיו ,לשוב
ולטעום בחזון את טעם מרירותם ועלבונם ,כדי שיזדכך בכור עוני זה ,שיצרוף את עצמו בזכרו כל מה שעבר עליו – שיתעלה
וישתחרר מכל קטנות ,למען יכשר לשאוב ממעין האהבה... .כל חציצה לא הייתה עוד בין המשורר ובין העולם המתואר על
ידו -המרחק טיהר אותו '' .פיכמן חש שביצרה זו רצה מנדלי להנחיל לדורות הבאים ''את עצם נסיונות חייו ,את הדברים כמו
שהם ''.וטוען ש ''לשום ספר לא ניגש 'ביראה ובאהבה' כמו אל ספר זה'' פיכמןXXXVIII:1958 ,
206
אתה גונב? דעת אמך ,אם הורתך! עבירה זו הרי חמורה היא ותהא נדון עליה בלהבי-אש של
גיהנם.ומדינה של גיהנם הלא היה שלמה'לי מתירא מאד .ספר 'שבט מוסר' וכיוצא בו ספרי-יראים ,היה
קורא בהם ,הרי הם כארכיטקטונים בקיאים מדדו כל שבעה מדורי-גיהנם ,מוצאיהם ומובאיהם לארכם
ולרחבם ,ומספרים נוראות על מלאכי-חבלה שם ,על פולסין דנורא ועל נחלי אש וגפרית ,שבעלי-עבירה
נדונים בהם; והכל בפרוטרוט ,כעדי-ראיה ,שבעצמם היו שם .רע רע הגיהנם ,ומה יעשה שלמה'לי וינצל
ממנו?עושה שלמה'לי תשובה ,מתפלל ומתחנן לפני המקום ברוך-הוא ומבטיחו ,שיעזוב דרכו הרעה
ומעתה יהא יהודי כהלכה ,ישב על התורה ועל העבודה בבית-המדרש וידיר הנאה מן העולם(''.עמ' רע''ט)
עם זאת ,ילדותו המוקדמת של שלמה'לי מתוארת כהרמונית יותר מזו של הגיבור ב'האישון הקטן' .על
מעשי המשובה שלו אימו ''ממלאה שחוק פיה'' ,ואמנם גם היא מפנה את בנה לעבר 'שם האב''' -בתוך כך
היא מטפחת באצבע על חוטמה ,ככועסת כביכול ,מזהירתו ואומרת -המתן נא ,המתן בחור נאה! אני
אספר לאבא ,אספר לו ותדע מכאן ולהבא מה מתן שכרו של המחקה אחרים ( ''...עמ' רס''ז) ,אך הילד
חש שהוא יכול לרצות את אביו ושהוא מקובל בעיניו ''אבא ידע טיבו של בנו זה וערכו .ידע שאם ילמוד
כל אותם הלימודים הראויים לו לאדם בסדר נאה ואצל מלמד הגון ,זה הקטן סופו להיות גדול בישראל''.
גם דמותו של המורה הרב ליפא הראובני מצוירת כדמות נעימה ש ''לא היה מטיל אימה על תלמידיו ,לא
צעק עליהם ולא הכלימם בדברים ,אלא מלמד בשובה ונחת '' .עקב נוכחות חיובית זו של דמויות אב
דימויו של שלמה'לי בעיני עצמו הוא כ '' נטע שעשועים''.
[סצנת ילדות אחת המוצגת ביצירה חושפת את האווירה הבריאה בבית .בהיותו ילד קטן מבקש שלמה'לי
'רחמים' מלפני אימו שלא ישחטו ברבורה אחת שנתחבבה על בני הבית ''בשביל יופיה'' .הקטע מציג את
האם כמגנה על ילדה ובו זמנית מומחשת החיבה בין הבעל לאשתו .עמ' רפ''ז)].
אולם למרות ניצחונ ה הזמני של האם כנגד הכוחות ה'יהודיים' המסרסים ,ולמרות ההתפתחות התקינה של
שלמה'לי ,שבה מוצגת לו דמותו מבעד למראה של אמו כדמות רצויה ואהובה ,ולמרות ההתערבות הרכה
של דמויות האב המכניסות אותו בעדינות לתוך עולם הסמלים הגברי ,גם שלמה'לי חווה חוויית גירוש
בטרם עת .כמקובל בעת ההיא האם משלחת את בנה ללמוד בישיבה ,והוא סובל לילות ארוכים של
געגועים לילדותו בחיקם של אבא ואמא .כש ''דמיונו ניצח את הדעת'' וכשאין בכוחו של ההיגיון לעצור
בידו ,הוא מבקש לשוב לביתו ,אולם מציאות העוני ,היתמות והרעב ,הניצבת בפניו בהגיעו הביתה ,טופחת
על פניו ו''החיים נגלו לו כהווייתם''(עמ 'רצ''ה) .הוא חש בדידות גדולה המועצמת על רקע העבר המלא
כל טוב .תחושה זו מגיעה לשיאה בביקורו בבית כנסת של ילדותו ,כאשר הוא מגלה שאיש אחר יושב
במקומו של אביו ,ושאמו ,שנתאלמנה בינתיים מבעלה ונישאה שוב ,מכרה את מקומו של אביו בבית
הכנסת .בכך בא הקץ המוחלט על ילדותו של שלמה'לי ומתרחש הנתק הסופי מאביו ומאימו( .עמ 'רצ''ז)
מכאן סלולה עבורו אותה דרך שהיתה לפני גיבורו של 'האישון הקטן' .שלמה'לי לומד לשאוף לעושר
ולכבוד ולוותר על עצמיותו'' -אותה שעה ,שהנער שלמה'לי בעל נפש יפה ותמימה ,נתגלגל פתאום והיה
יהודי מחוכם 'בעל תכלית' ומבקש שכר על מעשיו – היה ראוי לרחמים .כנציג קרח עמד מובדל בשדה,
שהיה מטייל שם ,מצחו מקומט ופניו מעוננים ממחשבות חדשות שעלו על דעתו ,ונפשו – טסה בחללו של
207
עולם .אין לפניו לא שדה ויער ,אין חן ואין יופי ,הכל נשכח הוא עומד ומהרהר ועל לבו עולה הישיבה;
עומד כאן ורוחו שם ,במקום תורה .ופתאום הוא עוקר את רגליו – חלף והלך''(.עמ' רצ''ח)
המטאמורפזה הסופית מתרחשת בבית המדרש ומוצגת כביטוי לפרידה הסופית מאמא'' -כבצה עמוקה זו
מכוסה בירוקה של מים על פניה ,בלעה הישיבה מעט-מעט לתוכה את שלמה'לי עד בלבול דעתו ובטול
תשוקתו לתלמוד-תורה .מכשנכנס לברית שלום עם בני החבורה נמשך לבו אחריהם והיה מבטל רצונו
מפני רצונם ומבלה עמהם זמנו בשיחה בטלה ובמעשי תעתועים .אדם דר במעי אמו – מין בריה הוא בפני
עצמו .כיון שבא לעולם ונצרך לבריות נעשה פלגאה – אחד הוא לעצמו ואחד לגבי החברה .לעצמו
הריהו כטבע ברייתו ,ובחברה הוא כמטבע שנפסלה צורתו ,ואי אתה יודע מה טיבו .החברה שוללת ממנו
את עצמותו ,מעבירתו על דעתו וישרת לבבו ,נוטלת ממנו הבחירה במעשיו ,משעבדת פיו ולשונו לומר
דבר כרצון מפלגתו ,מגדלתו לבציעות ולחנופה ,לשקר ותרמית ,לרכילות ושנאת חנם ,עד שמאבד עצמו,
לבו ונפשו ,לדעת ,ונעשה בהמה יודעת קונה ,וחמור נשבע לבעליו''(.עמ' ש''ד)
בעקבות זאת ה'יצר הרע' משנה את פניו .אם עד עתה היצר הרע הוא זה המושכו לטבע ,הרי שהוא הופך
לכוח המניע אותו לבקש שררה ''-אמנם כן ,תשוקתו לתורה מעשה יצר-הרע הוא! רוח יצר-הרע היה
דובר בו ,מעוררו כביכול לשם שמים ואומר :אין טוב אלא תורה .סלסלה ותרוממך! ...ואותה שעה שגמר
שלמה'לי בדעתו ללמוד בשביל מתן שכרו ,היתה שעת קלקלתו! בקש להתעלה על ידי קבלת פרס על
תלמודו והשפיל בזה את נפשו וערכה הנעלה .לא עוד הוא אותו שלמה'לי כשהיה ,תמים ומבקש נוי ונועם
ועושה טוב מאהבה .עכשיו הוא מבקש חשבונות רבים .לא הטוב תכלית המעשים ולא ֶה ָערֵב תכלית
תלמוד תורה ,אלא הרבנות ,הכבוד וחיי העולם הזה(''.עמ' רצ''ח)
בסיום היצירה הקונפליקט טבע -תורה שהוצג בתחילתה עובר שינוי מהותי .מעתה היצר הרע הוא
השחתת המידות .הלימוד ובעיקר התפילה הם נציגי היצר הטוב .הגיבור ''נתגדל כל כך עד שגדלותו
עלתה למעלה'' הוא מתמנה לסייע בעד אוספי הצדקה ,ונעשה '' פטרון -היינו ,פטור מדברי דרך ארץ
ומצוות הרבה מתרשל בתלמודו וכו( ''.עמ' ש''ה) עניינו היחיד הוא סיפוק צרכיו החמריים ,ולימודו הוא
רק אחיזת עיניים .הילד נשאר עם תאוות יניקה שאינה יודעת שובעה ואת הקוד הגברי הוא מנצל עתה
למימוש פנטזיה דומיננטית זאת.
אין ספק שיצירה זו הינה מורכבת יותר מ'האישון הקטן' .בעוד 'האישון הקטן' הציגה את הגיבור מנקודת
מבט אחת ,הרי ש'בימים ההם' מעמידה מספר דמויות שיחד מרכיבות מערכת מראות המכוונות זו מול
זו .מנדלי עובר האורח ,הדמות העומדת תמיד בשולי הדברים -פוגש את ר' שלמה ,הקבוע במקומו ובעל
המעמד .שני הצדדים של אותה אישיות -הנע ונד והקבוע ,הילדי והבוגר -עומדים כאן זה מול זה במפגש
שבין המספר למחבר ,בו המחבר משמיע את דברו .פגישה נוספת מזמנת את ר' שלמה עם הקבצן הליטאי
המשקף אותו בבחרותו .גם בין מנדלי מוכר ספרים לבין קבצן זה נמתחים קווים אנלוגיים:מנדלי נכנס
לבית ידידו כתוצאה מסערה שנקלע אליה ,ועל אף שהוא מתאר את ר' שלמה כ ''מכירי ומיודעי מימים
רבים'' ,הוא נכנס בשקט דרך מבוא צדדי לבית( ,עמ' רנ''ד)וגם הקבצן מופיע בעקבות אותה סערה'' -
רבי שלמה הפסיק דיבורו מפני שטף של רוח קרה ,שנדחקה ובאה פתאום מחוץ לתוך החדר ומכהה אור
208
העששית ,וקול דברים ובהלה בין בני הבית נשמע בפרוזדור .בחור עני ,דכא ושפל רוח ,כבן שבע עשרה
שנה ,נראה בפתח .שמלתו לעורו מטולאה ,לחה ורטובה מגשם ,והוא עומד מרעיד וכובש פניו
בקרקע(''.עמ' רנ''ו); מנדלי מעמת אותו עם עצמו מפני שהוא חבר שהכיר אותו בילדותו ומצביע על
השינויים שעברו עליו'' -זה כמה שנים לא ראינו איש את חברו .שנינו נזדקנו ברוב הימים .אתה
שערותיך הלבינו ואף-על-פי-כן לא נשתנית הרבה .מיד הכרתיך במצחך הגבוה ובקוצר ראייתך ,אלה הן
העינים המבהיקות ואלה את השפתים ,שרוגז ושחוק כאחד משמשים בהן בערבוביא ,זוהי ההתלהבות
וזוהי תנועת הידים בשעת הדבור ,כמו בימי הנעורים .נער-זקן אתה ,במחילת כבודך! '' ,וגם הבחור
הליטאי מעמת אותו עם עצמו ,על ידי כך שמעורר לו את זיכרונות ילדותו ומהווה בבואה של עצמו בהיותו
בחור ישיבה צעיר המחפש לו אכסניה'' -איקונין של הבחור העלוב הזה ואיקונין של עצמי ,כשאני עוד
נער ,בהלבשה זו כמותו ,היו באים ומרחפים לנגדי כל אותו הלילה ומכאיבים את רוחי בעינויים קשים.
...זה יוצא וזה בא בצלמי כדמותי ומזכירני :הכר נא ,רבי שלמה! כך טולטלת אף אתה בנעוריך מבית
הישיבה וכך באת גם אתה כעוף נודד לאחת העיירות בלבוש בלה עם כפתורי עצם לבנים''(עמ' רנ''ז)
תגובתו של ר' שלמה למפגש זה עם הבחור קשה ''-פני רבי שלמה הכסיפו לאחר שיצא הנעלב ,והיה
יושב משומם ,שותק ומחריש בנפש עגומה .וצורתו נשתנתה כל כך ,עד שלא הכרתי בו את רבי שלמה
זה שראיתיו קודם ,ולפני סבא מדוכא כחרס הנשבר ועור פניו מקופל ומקומט מזוקן( ''.עמ' רנ''ו)
ר' שלמה אינו מסוגל לעמוד מול מראה צלולה זו ,המשקפת עד כמה התרחק מעצמיותו והוא משליכה מעל
פניו .אלא שהמחשבות אינן מרפות ממנו עד שהוא חושף את התהליך שהביא להתכחשותו זו לעצמו.
העלם הצעיר הנושא כפתורים מבית ילדותו מעורר את זיכרונותי ו של ר' שלמה עד שמציג בפני חבריו את
כפתוריו שלו'' -אלו הם הכפתורים משמלתי האחת לעורי ,כשהייתי גולה בילדותי ממולדתי במדינת ליטא,
כארבעים שנה קודם לכן – אמר רבי שלמה במנוד ראש –\.אבל מה שייך ענין כפתורים לחולדת גופך,
וזכירה זו עכשיו למה היא? – קשה לנו קושיא גדולה –\.אוי ,שייך ושייך וסמוכים הם מאד ,והלואי שלא
נשכח זכרם ממני אתמול – מתאנח רבי שלמה במרירות וחוזר ויושב על כסאו ,מעצם עיניו ושותק וצולל
בתהום מחשבותיו''...
תגובתו זו של ר' שלמה להופעת הבחור הליטאי רק מעידה על המבוכה הפנימית שגרם לו מפגש המבטים
עמו''-כשם שנכנס הבחור בחשאי כך יצא בחשאי ,נכנע ונענה ואינו אוחר כלום אלא שותק ומביט אלינו
בעיניו -ואי שמים ,כמה מגילות של פגעים וייסורים ,כמה יגון וצער ,הכנעה והשתפכות הנפש ותחנונים
נתפרשו בהבטה זו !( ''...עמ' רנ''ז)
כך נוצר מעין 'משחק מראות' באמצעות קווים אנלוגיים הנמתחים בין הדמויות השונות -שני הביקורים
הפתאומיים המפריעים את שלוות השיחה הנינוחה שבין ר' שלמה לאורחיו והגורמים לו לטלטלה
מעמתים אותו עם עצמו ,או ליתר דיוק עם ה'ילד' שהיה בו ושהתרחק ממנו .שלוש הדמויות העומדות זו
מול זו אינן אלא גילומים שונים של אותה דמות בגילאים שונים .שלושתם הם אנשים שאין להם אחיזה
בעולם ונמצאים במצב של גלות .מנדלי מוכר ספרים הינו דמות ללא גיל הנודדת בין העיירות השונות ,ר'
שלמה הוא 'נער זקן' בעיני מנדלי ,שאמנם נראה כנטוע במקומו אבל חי בעברו חיי נדודים ובמישור
209
הנפשי גלה מעצמיותו ,העלם הוא צעיר ילדי ללא מקום ,נטוש ,ששומר על אחיזה מסוימת בעברו
באמצעות כפתורים המלווים אותו בחייו .כך חשף אברמוביץ בדרך מורכבת יותר אותו תהליך שתואר
ב'האישון הקטן' שהמאפיין המרכזי שבו הוא המחיר הנתבע ממי שנמנע ממנו 'שלב המראה' והוא זקוק
למצוא חן בעיני סביבתו על מנת לשרוד.
' 320מראות' אינן קשורות למערכת הדמיונית של לאקאן,
שמקורה בדיאדה אם ובן ,אלא הן משקפות את ההפנמה המוקדמת מדי של שם האב הגורמת להתרחקותו
של הגיבור מהממשי ,ובכך מהוות מוקד לחרדה עבורו.
'מסעות בנימין השלישי'
ב'מסעות בנימין השלישי' הקורא פוגש את הגיבור בבגרותו ,ודמות האם אינה מוזכרת כלל .עם זאת גם
ביצירה זו מתקיים 'שלב המראה'.
במהלך קיבוץ הנדבות של בנימין וסנדריל הם מזדמנים לבית יהודי ונתקלים שם בשד''ר הפושט יד אף
הוא'' -הוא עומד שם ,אוחז ביד פנקס פתוח לפני בעל-הבית ,מראה לו על חתימת-ידם של נדיבי-עם,
פושט יד ומבקש . ''...שד''ר זה מהווה דמות בבואה עבורם
''-אותו בן-האדם והנוסעים שלנו עומדים
שלשתם ומתמיהים איש אל אחיו . ''...ובאמת ה זהות בין כל הקבצנים המוצגת על ידי בעל הבית ''-כולכם
בני חבורה אחת אתם – אמר בעל-הבית באפו'' מעוררת את חרדתו של בנימין הצועק –''-חלילה ,חלילה!
– קרא בנימין וסנדריל קול אחד – אנו לעצמנו אנו הולכים'' .אולם קריאתו של בנימין אינה מחלצת אותם
מהדימוי המזהה ובעל הבית משיב ''-אתם רשאים לילך לכם לעצמכם ובעיני אתם שווים – אמר בעל-
הבית ,מנענע עליהם בראשו ומוציא מטבע מכיסו''.
באותו רגע זה נכנסת אישה לבית( ,זו שקודם לכן נשאה סל ביצים והופלה על ידי בנימין ) ,ונוצרת לרגע
סיטואציה של מראה לאקאניינית .בעל הבית ,בעלת הבית ובנימין מרכיבים לרגע טריאדה של אב אם ובן.
אלא שדמות האם מאכזבת והיא משדרת לילד המחפש בעיניה מבט אוהד ,שהוא אינו רצוי ,שהוא לא
יוצלח ושאין היא רוצה בטובתו ''-ועד שהללו נושאים ונותנים בחדר זה ,דלת בית-המבשלים הסמוך לו
נפתחת לתוכו וקול הברה יוצא משם בנהימה –:הנה בעל הנפש היפה הלזה! זה הוא העומד שם אצל אותו
היהודי הקטן והכחוש! גם בשעת אותו המעשה הלכו שניהם יחדו .הכרתי אותו ,את הנפש היפה,
בסימניו :בצורתו המשונה ,בזקנו הצהוב – הלואי שימרט כלו ולא תשאר שערה! – גם בפיקא של
גרגרתו וחזהו המגולה .תפח רוחו ,רבונו-של-עולם ,ימח שמו וזכרו ותתקעקע ביצתו! יצא לחוץ ישבר
מפרקתו ,זרוע אף קדקוד כאחד ,ומוח עצמותיו ישפך כמים! הנני אליו ונטיתי את ידי –...נמהר ונלך,
320דרור בורשטיין טען שכל זה הוא רק למראית עין .באמת מנסה היוצר להתנתק מעברו ולברוא את עצמו כאינדיבידואל
המנותק מן הטכסטים הקולקטיביים שנכפו עליו .אולם טענותיו אינן עולות בקנה אחד עם אמירותיו המפורשות של אברמוביץ,
בהם מגלה חיבה רבה לטכסטים היהודים ,בעיקר לאלו שבסידור התפילה ובספר תהילים .למן המאמרים שפרסם ועד לתיאורי
התפילה שב'בימים ההם' הוא דבק בהשקפה שטכסטים אלו נותנים מענה לחוויה האישית .כמו כן ראו עדותו של ביאליק בדבר
יחסו של אב' לספר תהילים .לפיכך יש לדעתי לפרש את הסיפור באופן קצת שונה ממה שפרשו בורשטיין ולא לראות בסיום
הסיפור הטעיה אלא בבואה נאמנה לדימוי העצמי של הסופר המוקף ידידים והנערץ ,שחש שהתכחש לעברו הילדי ומבקש נתיב
לחזור .וזהו עיקרו של הסיפור הרצוף געגועים לקיום ילדי בין במישור האישי ובין במישור האונבירסלי .ועיינו גם בתיאורי
של פיכמן אודות חשבון הנפש שעורך אברמוביץ עם עצמו בתקופה זאת .אפיזודה משנת חייו האחרונה עמ' 118-117
210
בנימין! – אמר סנדריל בהול ומבוהל ומושך את בנימין בשולי-בגדו – תפח רוחה של החצופה הזו ,עוד לא
שכחה את הביצים השבורות!''
אם בנימין ראה את עצמו במבטו של בעל הבית כקבצן עלוב ,הרי שבמפגש עם האישה המצב מחמיר.
במבטה של האישה הוא נחשף למראהו ולתפקודו הבלתי גבריים
,וכל הווייתו מתרסקת.
מראה זו
המעוררת את חרדת ו והופכת לחוליה בשרשרת ' מראות' נוספות המזדמנות ל גיבורים .בבואם לכסלון
נשות המקום משקפות להם את עצמם דרך 'מראה' חיובית''-
היהודים האדמונים הללו הם תיירינו
החביבים ,בנימין וסנדריל ,שנמלטו לאחר אותו המעשה על הגשר ,ובאו לעיר כסלון וקנו להם שם במשך
שני שבועות שם גדול .הרבה מהכסלונים שמחו עליהם שמחה גדולה ,כמו ששמחו באותו הסנדלר
שנתגלה פתאם בימים ההם בכסלון על ידי מופתיו הגדולים .טולצה וטריינה ,שתי נשים מפורסמות,
זקנות צנועות וכשרות ,שהיו מתעטפות בכל יום בין הערבים ,כידוע לכל ,עטיפה של שבת עם צניף טהור
לראשן ויוצאות לחוץ לעיר להקביל פני מלך המשיח – אלו הן שזכו יום אחד בין-השמשות למצוא
בתחומה של עיר את תיירינו הנכבדים הבאים מצלמונה ,ולהכניסם למזל-טוב בשעה טובה לכסלון .מיד
בשעת הפגישה הרי זה ידעו שתי הצדקניות הכל ,מי האנשים האלה ,שהזמין הקדוש-ברוך-הוא לפניהן,
ומה מעשיהם – והיו שמחות .טולצה וטריינה מתמיהות אשה אל אחותה ,זו את זו הודפת במרפקה :מה
את ,טריינה? אחת אומרת – .ומה את ,טולצה? השניה מלחשת ,ושתיהן אומרות :אכן לבנו נבא לנו
תמיד ,שאין אלה בני-אדם סתם .טולצה וטריינה מגעגעות על תיירינו ונהנות מענין נסיעתם ,מסתכלות
בזיו פניהם ,הודפות זו את זו בצד ובכתף ומתלחשות בפנים שוחקות ובקריצת עין :ומה ,טריינה? – ומה,
טולצה? ...טולצה מתקנת להם את הפוזמקאות ,וטריינה מטליאה להם הכתנות טלאי על גבי טלאי,
ושתיהן טועמות מעין עונג ונחת ,שטעמו בנעוריהן ,בימי כלולותיהן .קיצור הדברים ,כאן בכסלון מצאו
תיירינו את מכבדיהם ומוקיריהם כערכם .כסלון היא היא שמבינה דרך אנשים כאלה והיא יודעת את
ערכם ומגדלתם ומרוממתם(...עמ' ע''ו)
אולם מראה זו הינה פרי של אשליה ,והיא מתנפצ ת בברוטאליות על ידי החיילים בבית המרחץ בסיום
היצירה''-אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים המדולדלים ,שאין בגופם כזית בשר
אלא עור וגידים ועצמות ( .''...עמ' פ''ג) ו אחר כך במחנה הצבאי'' -מי שראה אותם אמר בלבו ,אין אלו
אלא מעשה לצים :באו שני יהודים ,מתחפשים בלבוש אנשי-חיל ומׂשחיקים עליהם ,מחקים אותם
ומראים בפרהסיא ,שהם ומעשיהם הכל הבל''( .עמ' פ''ד)
כך ,למעשה ,הושלם מהלך חיים שלם שאין בו רגע של חמלה ושמונע כל צמיחה אישית מגיבוריו.
'בעמק הבכא'
לאור נוכחותה המשמעותית של דמות אם ביצירה זו
לא מפתיע הוא שמתרחשת בה חוויית מראה .
למרות ביקורתו של האב חש הילד אהוב על ידי אמו''-על הירשלי היה אומר :פרא אדם הוא ,אבל נער
חכם ובעל מוח טוב .ואמו של הירשלי ,כשהיתה שומעת זאת ,נזכרה מה שגדליה-הירש ,עליו-השלום,
211
אמר לה בחלום הלילה על בנה' :זה הקטן יהיה מלאכת-עבודה שלמה ,אם ירצה השם ,וראשו מחט חד
ומחודד' – ומרוב נחת ששו בני מעיה''(עמ' ק''נ -קנ''א)
אולם גם כאן 'שלב המראה' אינו נחווה במלואו .אפילו בעת חווית היניקה שתוארה לעיל (חלק שלישי
א)1ישנה נוכחות גברית המפרידה והחודרת לתוך הדיאדה אם וילד .יש לשים לב שהילד הוא החולץ את
השד ולא האם המיניקה היא היוזמת .זאת ועוד ,הילד היונק מכונה 'יהודי קטן' ,הוא אינו 'ילד' או 'תינוק'
של אמו ,שכן כבר חל עליו הצו האבהי .הוא לבוש בבגדים היהודיים 'ילרמולקי וטלית קטן' .פסיעתו של
הירשלי 'פסיעה קטנה' מדגישה את ממדיו הקטנים אבל ביטוי זה הינו מטבע לשון הלכתי המתאר את דרך
ההילוך הרצויה בשבת – ש'פוסעים בו פסיעה קטנה ' (מחזור ויטרי סימן קנ''ט ד''ה כל מקדש) ואת סדר
צעדי תפילת עמידה' -והנה סדר הג' פסיעות אלו הוא תחילה יפסיע ברגל שמאל פסיעה קטנה ואחר כך
בשל ימין פסיעה גדולה ואחר כך יפסע בשמאל באופן שיהיו רגליו שווין'.
[משנה ברורה סימן קכ''ג
ס''ק(ט')] .ידיו 'הכשרות' -מעידות לכאורה על שלמותו של הילד שבידיו אין דופי ,אך גם פה הביטוי
קשור לעולם ההלכה היהודי ,לעולם המותר והאסור.
למרות חסכים אלו הירשלי ב'בעמק הבכא' אינו מאבד את שפיותו כמו בנימין או כמו ישראל .קיומו של
שלב המראה ונוכחות משמעותית של דמות אב מאפשרת לו להגיע לשלב ה'סמלי' .לכן בניגוד לדמויות
הבלתי שפויות המתוארות ביצירות רבות ,גיבור 'בעמק הבכא' הינו בעל עולם רוח ודמיון יוצר( .המושג
'דמיון' כאן קרוב יותר למה שלאקאן מכנה ה'סמלי' ואין הכוונה ל'דמיוני' הלאקאניני המתייחס לשלב
האשליה בדבר אחדות עם האם) הירשלי זוכה לחוות 'אביב' ,ולכן הוא הופך לאדם מיוחד ונבחר''-אביב זה
לאו כל אדם זוכה לו .הרבה בני אדם אביב חייהם עכור וזיקין וזועות ורוחות רעות מנשבות בו ,וזה של
הירשלי אינו מצוי אלא אצל אחד מני אלף – אצל אנשי רוח ,בחירי יה( ''.עמ 'קע''ח)
'עגלתו של תוספות יום טוב'
ביטוי קיצוני לפגם בשלב המראה ניתן למצוא בסיפור 'עגלתו של תוספות יום טוב' .בסיפור זה אמו של
הגיבור מרעיבה את פרתה ואף משאירה אותה לקפוא למוות בליל חורף ,והתנהגותה זו מייצגת באופן
מטונימי גם את יחסה לבנה .מתחילת הסיפור האם הקרה והמנוכרת שואפת להרחיק את בנה ,לשלחו
לישיבה ולשדכו בבוא העת .חוויית המראה של הילד נגועה כבר בשלביה המוקדמים בדרישה היהודית
הגברית להימנ ע מאכילה ולהתמסר ללימוד "-בעיני אמי ,אדרבה ,נראה מראה פני טוב ,נאה מאד .סימן
טוב לי ,שהייתי עמל בתורה בכל כוחות גופי ומייגע נפשי עליה ,וצורתי זו צורת תלמיד חכם מישראל,
תהא מסייעת לי לשידוך בעזרת השם(".עמ' ש''ס)
יש לשים לב ש ההורות החלקית אינה קשורה רק לחוסר כלכלי אלא גם למערכת הערכים המעוותת
התובעת מהאדם להתבגר והשוללת את הילדות .אין מקום בעולם היהודי לילדות נטולת עול ותכלית ,כי
היהודי לעולם נתבע לחיות במתח רוחני ולממש מטרה הכפויה עליו ''-בימים הראשונים שהירשלי היה נע
ונד ושוכב על הספסל בבית-המדרש נשתנה מראהו ורוחו כל כך עד שהיה קשה להכירו ולומר כי הוא זה
שקודם לכן על פניו צלמות והוא שרוי בצער ובעצב כאלו שמים וארץ מתקוממים לו ומגור מסביב .הדבור
''תכלית'' ששמע מהוריו ביום שנעשה בר-מצוה התחיל מקרקר בקרבו ומנקר כיתוש את מוחו :הוי בחור
212
עד מתי תשגה בילדותך? 321הגיעה השעה לדאוג לתכלית עורה בחור ,ותן דעתך להתכל
ית! והירשלי
עומד ומתחיל לומד גמרא באהבה ,שהתכלית מאין תמצא ואי זה מקומה אם לא בה דף גמרא(''.עמ' קס''ח)
'ספר הקבצנים'
'ספר הקבצנים' עוסק כולו ,כאמור ,ביתומים .כל דמות בדרכה מחפשת קירבת אם :מנדלי שהתייתם
מהוריו ,ביילא שהושלכה ברחוב על ידי אימה ,ואלתר המפקיר את ביתו.
גם ביצירה זאת מתקיימת סצנה המגלמת את שלב המראה ,והיא מוצפנת בתוך תיאור כניסתו של מנדלי
ליער .תוך כדי שיטוטיו שם הוא מבקש להיכנס למעין מרחב אמהי שופע של גן מלא כל טוב -
''הריני
מוכן ומזומן ...הריני מטפס – מה אעשה? – אני מטפס ,פורח באויר ועולה ...והנה זה עומד בשתי רגלי
אני בגן –...ברוך-הבא ,אורח יקר! ...יטריח נא מעלתו ויסור הנה ,הנה –...אני הולך ,דודי ,אני טס
והולך ...כמה מרובה הברכה כאן! ...פול ,קטניות כחול הים ,קשואים אין מספר –...יאכל דודי ,ואל יהא
סרבן –...יישר כח! הקשואים – מעדני מלך ,משיבי נפש! '' ...אלא שברגע בו כמעט מתגשמת משאלתו
הוא מותקף על ידי ערל גברי '' -אוי ,מכה בצדי! ...מכה זו מה טעמה? ...ומהיכן היא?...מכה זו באה מידו
של ערל בריא ובעל זרוע ,שתפסני מאחורי ורמז לי באגרופו ,שלא נאה לבוא בשדה אחרים ,ועל נטילת
קשואים של אחרים חייבים מכות '' .שוב ,כמו ביצירות שנסקרו לעיל ,מופרת באלימות הדיאדה אם
–
בן ,ומנדלי חווה חוויה טראומטית שיש לה השלכות חמורות על מצבו הנפשי .מנדלי נלקח לבית בו ניצבת
לפניו דמות גברית ואלימה'' -באמצע הבית עומד בן-אדם אדמוני ,בעל כרס ופנים נזעמים ,וכפתורי נחושת
נוצצים בבגדו ,וגובה לו ויראה לו ולוטש עיניו הקטנות ,ובשעה שהשחור שבעין נרתע לצדדין ,הלובן
שבה נראה מעורב בגידין של דם ''.קליטתו ברגע זה היא כזו של ילד קטן ,שבה פועלים רק חושים ללא
תיווכה של מחשבה ''אני עומד מרעיד ומרתית בכל אברי וכמעט שלא פרחה נשמתי .בלבול במוחי
וצלצול פעמונים באזני .איני שומע ואיני רואה את כל הנעשה מסביב .ואפילו דברי הקטרוג שהערל היה
מלמד עלי לא שמעתי כראוי .וכשעמד האדמוני וגער בי ודבר עמי קשות בלשון יונית – נתעוררתי,
והייתי שומע ומרגיש יפה יפה .ומיד זרוע נטויה באגרוף רשע לנגדי ,ופה דובר נוראות ''.ברגע זה ניתכת
עליו המכה הקשה ביותר והיא גזיזת פאת ראשו –''פתאום הוא נותן עיניו בפאותי ,והוא קופץ מתוך כעסו
ונוטל מספרים מעל גבי השלחן וקוצץ לי אחת מפאותי! ...רואה אני את פאתי מוטלת על גבי הקרקע
ועיני זלגו דמעות (''.עמ' ק''ד) חוויה זו ,יש בה כל האלמנטים מעוררי חרדה (האישיים והלאומיים) ,שכן
הפאה הינה סמל האוצר בתוכו את חווית המראה ,חוויית הדיאדה אם -בן ,שבה חש מנדלי את עצמו
כמושא תשוקתה של אמו'' -אי פאה ,פאה ,פאת שיבתי ,שגדלה עמי מילדותי עד ימי זקנתי ,שראתה עמי
הרבה שמחה ויגון בחיי! אמי הרי היתה חופפת אותה ומסלסלתה כשאני עדיין ילד .לא שבעה עינה
מראות את תלתליה השחורים והיפים ,והיתה זהירה מאד שלא לתלוש ולחסר ממנה ,חס-ושלום ,אפילו
שערה אחת''(.עמ' ק''ד)
321מקורותיה של שלילת הילדות כתקופה בה שולטים היצרים מוכרת בהגותם ושירתם של הוגי ימי הביניים .ראו למשל
הפיוט (רשות לנשמת) 'ישנה בחיק ילדות ' של ריה''ל .
213
'חפץ
כתוצאה מכך הפאה הופכת להיות מרכיב בדימוי העצמי שמלווה את מנדלי במהלך חייו ,מעין
מעבר' '' -322פאה זו לוית-חן היתה לראשי בימי טובה ,כשהייתי עדיין בריא ושלם בגופי .וגם בימי הרעה
שהשיבה זרקה בה בלא עתה ,לא היתה לי לחרפה ושיבתה לא ביישה את פני ,חס ושלום .שנינו זקנה
קפצה עלינו קודם זמננו מפני עוני ולחץ ,צרה ויגון ושנאת חנם ,ומפני משטינים ומקטרגים ופגעים רעים
וכל מיני פורעניות שבעולם .אי שמים! פאה זו מי נפגע על ידה? ואם יש ָעוֶל בשערות שיבתי? – לבי
צועק לה '' – גזיזתה האלימה של הפאה מבטאת ביתר שאת את תהליך הניתוק הסופי מאותה דיאדה ,בלי
שתינתן לנפש תחליף הולם .מנדלי הילד ,שלדבריו התבגר בטרם עת ,חש את עצמו חשוף ובעיקר אילם.
הפרידה החדה מה'דמיוני' בלא התערבות של האב מותירה אותו ללא מערכת סמלית -ללא מילים .נותרת
רק דמותו המאיימת של האדמוני שלבסוף מרחמת עליו .אך יש לשים לב שכאן מתרחשת טרנספורמציה -
מנדלי הילד בעל הפאות מצא חן בעיני אמו בעצם היותו ,ואילו מנדלי ''איש השיבה'' נתפס בתחילה כגנב
הראוי לעונש ,ועליו להאבק ולהוכיח את חפותו כדי למצוא חן בעיני שובהו הגברי .רחמיו של האדמוני
מתעוררים רק כשהוא משתכנע ביושרו של מנדלי-
''פני שנשתנו מאד ודאי בקשו עלי רחמים באותה
שעה ,מפני שהאדמוני הזה שינה את טעמו והתחיל מדבר לי רכות ,נותן ידיו על כתפותי ,שערות ראשי
הלבנות ,דמות פני וכל גופי העידו בי לפניו על יושר לבבי''.
(עמ' ק''ד) כאן ,כאמור ,נשברה סופית
הדיאדה של האם והבן .במקום ה אהדה האימהית הבלתי מותנית עליו להוכיח באמצעות מבע
פניו את
יושרו ומוסריותו כדי להינצל מפגיעה.
כל המעמד הזה חוצה את חייו של מנדלי בין השלב הדמיוני לשלב הסמלי (לא מקרי הוא שההיתקלות בגוי
מתרחשת ליד הגדר) ועליו לעמוד עתה מול שם האב .אלא שהאב ה'טוב' איננו ,את מקומו תופסת דמות
גברית קפריזית ,אלימה ובלתי צפויה ,ו מה שנותר לו למספר לעשות בעקבות הקרע הבוטה מקיומו הילדי
הוא לשמור בקנאות על פאתו הגזורה –''...אני מגביה פאתי העלובה ונותנה לתוך חיקי,כורך לחיי הערומה
במטפחת( '' ...עמ' ק''ד).
יתירה מזאת ,בגזיזה אלימה זו ישנו גם טעם של סרוס ,שהרי הפיאות הם הסמל החיצוני של הגבריות
היהודית (מעין מקבילה גלויה ל'אות' המוסתרת של ברית המילה) ,והיא מצטרפת למעמדות דומים
שסקרנו עד כה.
323
מעמד זה הוא חשוב גם מבחינה נוספת .במפגש זה שבין הגברים בביתו של הסופר משתקפות כל
הדמויות הראשיות שבסיפור .והוא מהווה מעין mise anabymליצירה כולה.
324
322על פי Winnicott,1971: pp.1-25
323
יש שראו בטכס גזיזת הפיאות של הילד היהודי (טכס ה'חלקה') מעין 'מילה משנית' שבה הילד בן השלוש חווה את
הכניסה הראשונית לתוך משטר החיים הגברי היהודי .חוויה זו כרוכה ב'סרוס' המתבצע על ידי גזיזת שער הראש אבל באותה
עת מציידים את הילד ב'תחליפי פאלוס סמלי של מבוגרים' .הרחבה בעניין זה ראו בילו2000,
324מתקשר להבנתו של ריפטר של מושג ה subtextכפרט קטן ושולי שעשוי להכיל בהקטנה את היצירה כולה .כל מה
שיתפתח ,כל העלילה הסבוכה ,כל אפיזודה משתקפת בארוע אחד קטן .מושג זה שונה משתי הקטגוריות של תימה או
מוטיבים .התימה היא בעלת מעמד חשוב ומתגלמת במערך הארועים ,בדמויות ובבניית העלילה .בשונה ממוטיב חוזר שתרומתו
היא בעצם הישנותו. )83-53 ,rifaterre1972( .
214
ניתן לראות ב סופר בבואה לדמותו של מנדלי (המספר) ,האיש העומד עליהם המתואר כ'אדמוני' נראה
כבבואתו של האדמוני המנצל את פישקה ,ואלו הנתונים לחסדיו הם שניים – ' 'אחד איש בריא ובעל
כתפים ,בלורית מקפת ראשו ,ערפו השמן מגולח ועגיל כסף באזנו השמאלית'' שהוא מייצג את ר' אלתר
ואילו האחר מייצג את פישקה' ' -דק וכחוש וזקנו מחודד ,על ליבו גופשנקא של נחושת ותומך מטה בשתי
ידיו ,מסקר בעיניו הקטנות ,כורע ומשתחוה בכל רגע'' .בשניהם מתעמר האדמוני .מנדלי
עומד לפניו
ביתמותו ובגעגועיו לקיום אחר בחסותם של אב ואם( .גם הוא כפישקה מתגעגע לבית המרחץ המקושר
אצלו לז יכרונות ילדות חיוביים של אביו האהוב על הציבור)
,והוא מצליח להינצל מהם בעור שיניו,
כשעונש מוות או גרוש תלויים מעל צווארו .בזה מסתכם סיפור ילדותו המותיר אותו יתום ללא תמיכה
והגנה .שוב (כפי שהדגים דן מירון) 325מוכח הקשר בין סיפור המסגרת לבין הסיפור הפנימי של אלתר
ופישקה ,כשסיפורו האישי של מנדלי מושלך על הדמויות הסובבות אותו.
'סוסתי'
ביצירה זו קיומה של הדיאדה אם -ובן מוצגת כהפוכה מזו שהוצגה עד כה,שבהם החסך בעולמו של הילד
היהודי נובע מפגם בחוויית הדיאדה אם -בן ,כשהקשר הנחוץ כל כך לקיום ה'דמיוני' רופף ,וההתערבות
הגברית נכפית עליו בטרם עת .לעומת זאת ,ביצירה זו הבעייתיות בדפוס המשפחתי נובעת מזה ,שאין
התערבות כלל בדיאדה ,והאם הופכת להיות חונקת ,שתלטנית וממיתה-
''ואני יחיד הייתי לאמי אהוב
וחביב לה ,בן יקיר מתחטא לפניה והיא עושה רצוני( ''...עמ' ש''ט)
כתוצאה מכך ,הגיבור חרד מפני היבלעות טוטאלית בתוך הדיאדה הבלתי מוגבלת ,והוא הוזה שזאב בולע
אותו ומועך אותו בין שיניו'' -אימות-מות ,שנפלו עלי בשעה שנתמעכתי בכפיו העצומות של זאב ,חלפו
כרגע וטעמתי מעין נעימות גן-עדן ,שצדיקים טועמים במיתתם .רואה אני את עצמי על משכבי בשלום
תחת חופת כרפס ותכלת ,אחוז בחבלי בּוץ על ידי ורגלי ,ועטרת-שלפוחית גדולה כעין הקרח הנורא
בראשי ,ומשרתים לבושי לבנים משמשים אותי בגבורה ,מושיבים אותי באמבטי של שיש ומרמרא ונגידין
עלי זרמי מים דלוחים ואפרסמון .אמי וכל יודעי ומכירי עמי במחיצתי ,גם אותו יהודי המלחש והגֹויה
הזקנה שם( ''.עמ' שכ''ב-שכ''ג)
ישראל חווה חוויית מראה שאינה נגמרת ,שבה האשליה אינה מופרכת לעולם ובשל כך הופכת להיות
בלתי נסבלת'' -פניהם מזהירים ועיניהם מורידות דמעות של שמחה ,רואים בכבודי ושמחים .אני נהנה
מזיו פניהם והם נהנים מזיו פני .אבל הנאה זו שאינה פוסקת ,שמחת עולם וזיו פנים שאינו פוסק היו לי
לבסוף לזרא עד כדי הקאה ,כמי שאוכל דבש הרבה עם נופת-צופים ולקריצ"ה ביחד'' (עמ' שכ''ב-שכ''ג)
בהתאוששותו ממחלתו ומהזיותיו בסיום היצירה אמו מבטאת את תשוקתה הבלעדית אליו ,את תלותה בו
בהעדר מושא אחר של תשוקה (יש לשים לב לשימוש במילה הטעונה 'אישון עיני') '' -
325
מירון1988,
לא נחתי ולא
215
ישנתי מרוב צער עליך ,הלא בני אתה ,ישראל ,בני יחידי ואישון עיני ,ואם אין אתה לי מה הנאה לי
בחיים ולמה לי חיים?'' ( עמ' שמ''ט).326
כוחה הבלתי מעורער של האם הוא גם זה שיקבע את גורלו וימנע ממנו להתרחק ממנה באמצעות
ההשכלה –'' -אוי ,ישראל! – משיבה לי אמי – מה אעשה ונפשי בי בוכה ,ומה יועילו דברי תנחומות ולבי
לבי צועק – ולב-אם כשצועק לא קל הוא להשתיקו כתינוק בדברי פיוס! בבקשה ממך ,ישראל ,שמא
תתישב בדעתך להסתלק מכל אותו ענין הבחינה ותשב בביתך .למה תשומם ,בני ,ולמה תכלה ימיך בעמל
ושנותיך בסיגוף גוף ונפש? ומי יודע אם לאחר כל עמלך ייטב לך ואם לא לריק יהיה כל יגיעך? ...לגלגו
לכם ,אתם ליצני הדור ,לגלגו כרצונכם על הכל ועל כל מה שבעולם ,אבל הזהרו ואל תלגלגו על לב-אם,
שהוא רואה את הנולד ,מרגיש בו וצועק לא לחנם! כל-זמן שאתם שותקים ואין עונה לי מכם :החיים מה
הם? כיצד מתהווים ונעשים במוחו של אדם כל מחשבותיו והמון רגשותיו? כיצד משתזרים ומתרקמים
בתוכנו סירוגי חלומות מופלאים מדבר ,שעדיין לא בא והוא עתיד לבוא לעולם? – כל-זמן שאין לכם
תשובה על דברים הללו והם נפלאים מכם ,לא אניח לכם ללגלג על מי שאומר :לבו של אדם פעמים הוא
מנבא ונבואתו מתקיימת – .לב אמי צעק ולא לחנם .לא זכיתי בבחינה – ונתקפחתי(''.עמ' ש''כ)
326
ביידיש גילויי החיבה והקירבה גלויים ופיזיים יותר והשתלטותה של האם על כל המרחב בולטת אף יותר.ראו שמרוק,
תשכ''ט ; 26-25:שקד תשנ''ז 93-95וכן ורסס1996,הגירסה המקורית ביידיש משנת 1873עברה שינוי עד לגירסה הסופית
של .1910נביא כאן רק דוגמאות חשובות מתרגומו של וורסס את הגירסא היידית.
באחת הגירסאות הראשונות של הספר שנתפרסמה מתוך כתב היד ולא נכלל ב'די קליאטשע (.מענעלע אונ זיינ צייט )5-11
''זו זאלסט געווען האבן א טאטן אן אויבערהאר ,נישקשה וואלט ער דיר באוויזן ,וואס מע טוט דערצו .ער וואלט דיך געהאלטן
אין דער מורא .ער וואלט דיך אמאל מכבד געווען מיט א קלאפ ,וואלסטו ,נישקשה ,ארויס א מענטש'' שם 5
בעברית ''אילו היה לך אבא ,מעין שר עליון הממונה עליך ,כבר היה מורה לך מה לעשות כדי להיות בן אדם .היא היה מטיל
עליך את מוראו .הוא אף לא יהיה נרתע להכותך ,לטובתך לפעמים ,ואז היית לבן אדם כהלכה'' שוב מהטיוטה הגנוזה
לסוסתי.
''זי איז געווען בלייך ווי די וואנט ,טרערן ווי באב האבן זיך געגאסן פון די אויגן .זי האט געקוקט אויף מיר עפעס אזוי ווי אן
אומגליקלעכע מוטער קוקט אויף איר קראנק קינד ,וואס איז פראביי'' שם .8בעברית'' -היא הייתה חוורת כסיד ,דמעות זלגו
מעיניה ללא הפוגות .היא התבוננה בי ממש כאם אומללה ,החרדה למראה ילדה החולה שחייו הם בסכנה''
''לייג זיך .מיין קינד ,אין בעט ,איך וועל דיר צולייגן קאלט וואסר צום קא ,טו מיר צוליב און זאג מיר וועמען זאל איך דיר
רופן ,די זנאכערקע ,אדער ,להבדיל ,דעם בעל שם'' בעברית' -שכב נא בני במיטה ,אחבוש את ראשך בתחבושת של מים קרים.
עשה למעני ואמור נא לי למי לקרוא ,לידעונית או להבדיל ,לבעל שם '' עמ ' 8
ביידיש -האסט מיך מחיה געווען ,זונעניו! ---מען זאל געווען דערמאנען משיחן וואלט ער געקומען'' עמ' 54
בעברית-החייתני בני! דבר בעתו אמרת! ואני רואה בו סימן טוב ,שמשמים הו דבר זה'' שי''ט
און פאר וועמען הארעווע איך און רייס קריעה מיין גאנץ לעבן ,טאקע נאר פון דיינעטוועגן ,דאך ,זונעלע'' עמ 57הדימינוטיב ''
זונעלע'' מעיד על קירבה וחיבה לילד קטן.
בעברית 'אל נא תבכי ,הורתי ,ואל תתעצבי'' במקור ''ויין כ'לעבן ,נישט ,מאמעניו'' 59ש''כ
פיסקה שלמה ביידיש בקטע של לב אם -עמ' ש''כ'' -א מאמעס הארץ :עס וויינט נישט אומזיסט ,עפעס שפירט עס; עפעס
שמעקט עס אזעלכעס אן ,וואס קיינער קען מיט דעם שכל ניט פארשטיין''(די קליאטשע ,אלכ ווערק ,באנד ' )3,59לב אם :
אינו בוכה סתם ,חש הוא במשהו ,אשר איש אינו מסוגל להבינו על פי השכל''
כמו כן ביידיש יש הרבה מגע גופני בין האם לבנה ,מה שנעדר לחלוטין בגירסה העברית.
ביידיש'' -די מאמע האט מיך געטאפט דעם קאפ און געוויינט'' -אמא מיששה לי את הראש ובכתה'' עמ' 179משמט''
בעברית -אמי נופלת על צוארי ובוכה בעברית .עמ' שמ''ט
וואס וויינסטו מאמע ,האב איך זי געפרעגט און פאר ליבשאפט זי א קוש געטאן'''' -למה תבכי ,אמא ,שאלתיה ,ומתוך אהבה
נשקתיה'' (עמ' )179הנשיקה נעדרת לחלוטין בעברית.
ניכר שבגירסא העברית מיתן אברמוביץ את הגילויים האדיפליים המפורשים.
216
גם בסיום היצירה ובחזרתו למציאות אין לו מנוס מפני אימו ,והיא משתלטת על כל המרחב ''כשפקחתי את
עיני ,ראיתי את עצמי שוכב על קרקע החדר שלי אצל מטתי .אמי בוכיה ומסייעת בידי בני-אדם
להשכיבני על המטה .אני מביט מעל משכבי לכל רוחותי ,ממשמש את עצמי ותוהא – מה זאת? מה לי
כאן? ומתי והיאך באתי לכאן? ואותו בן-אדם בעל-השם ,ואותה הגויה הזקנה שוב ראיתי עומדים לפני,
עושים מעשי להטים ומהגים ולוחשים .אמי נופלת על צוארי ובוכה\ .אמא ,למה תבכי? – שואל אני לה
ומתמלא עליה רחמים\.אוי ,בני ,בני ,ישראל בני! – משיבה לי אמי בדמע – כמה צער סבלתי עליך באותם
הימים .לא עלינו ועל כל ישראל ימים רעים כמותם! ברוך המקום וברוך שמו ,שהחזיר בך נשמתך
בחמלה ורווח לך( ''...עמ' שמ''ט)
אם נחיל כאן את מושגיו של לאקאן ניתן לראות בבירור ,שישראל לא נחשף לסדר לשוני חברתי שאמור
לנתק אותו ממעמדו הבלעדי אצל אימו ,ולא עבר את החניכה לתוך הלשון על ידי 'שם האב'.
בהגיעו לפרקו ,כאשר דחפיו המיניים מתחילים לתסוס ,כול -יכולתה של האם מעוררת בקרבו מועקה
גדולה ,שהיתה לבוא על פתרונה רק באמצעות התערבותו של האב ,אשר דמותו אמורה היתה לסייע לו
להתנתק מיחסים סימביוטיים אלו ולהשתלב בחברה .בהעדר דמות אב שיכניע אותו לעקרון המציאות
ולסדרי התרבות כפי שהם מיוצגים בשפה ,הוא שוקע בדלוזיות.
הילד מנסה לרפא עצמו (לא מקרית היא בחירתו לעסוק ברפואה) ולברוח משלטונה של אימו באמצעות
פניה לעבר השכלה .הוא נמשך ללימודים מדויקים 'סמכותיים' שניתן לראות בהם ייצוג של סדר ושל ''שם
האב''''-שיננא הייתי מילדותי ,לא היה דבר בתלמוד שיקשה ממני ,ובני עירי היו מובטחים בי ,שאהיה רב
וגדול בישראל .וויתרת י על כבוד הרבנות והייתי פורש מחיי עולם ,מתבודד בחדרי ועוסק בלמודים יומם
ולילה .דברי חכמה ומדע ,כגון חשבון וגימטריאו ת וטבעיות וכיוצא בהן ''.אולם גם לפה חודרת הנשיות
השתלטנית של אימו ,שכן על מנת להתקבל ללימודי הרפואה הוא מתבקש ללמוד בעל פה מיתוסים
קמאיים '' -דברי הבאי והבלים ,דברי ריבות ומלחמות ,שבני אדם היו מתגרים זה בזה ,חובלים ומזיקים
והורגים זה את זה מימי בראשית ועד עתה ,ולזכור באיזה זמן ובאיזה מקום היו נעשים .ודברים מעין אלו
ּבשמור וְּזָכור ספורי-בדים ומעשיות נוראות בגבורים רעבתנים
קרויים אצלם 'הסתוריה' .ונתחייבתי עוד ָ
ושכורים גדולים; מעשיות בבריונים חמסנים וגזלנים ידועים; מעשיות בגלגולים ,במכשפים ומלחשים,
בנשים כשפניות ,באובות וידעונים ,ומעשיות בשני מיני מים ,מים של מות ומים של תחיה ,בתפוחי זהב
וסוסי כסף ''.לכאורה סיפורים אלו שייכים לעולם הגויים הרחוק ממנו ,אך על אף התנגדותה המוצהרת
והנחרצת אליהם ,הם קשורים בתודעתו דווקא אל אימו'' -מה ַאת! – מתעורר אני ואומר לאמי – וכי
מעשיות כיוצא באלה אין גם אצלנו ובספרינו? הרבה היית מספרת לי בעצמך ובכבודך והרבה שמעתי
מפי יהודים אחרים וקראתי בספרים .מעשיות בגלגולים ובמתים ,שהולכים ותועים בעולם ,מעשיות
ברוחות וקליפות; בתינוקות ובחתנים וכלות ,שנשּבו לבין כת ליצנים.''...
לאור זאת ,לא מפתיעה העובדה שהוא מפחד שחוסר בקיאותו בסיפורים יכשיל את התקבלותו
לאוניברסיטה ובסופו של דבר יגרמו להתאיינותו המוחלטת'' -פטפוט זה שהייתי מפטפט יום יום הכניס
ערבוביא במוחי ,דלדל את גופי והקהה את רוחי והייתי עצוב ונדהם פעמים כמטורף .הייתי מהסס פעמים,
217
שמא לא יעלה בידי ,חס ושלום ,כל אותו הענין שאני עמל בו כל כך .מי יודע ,שמא אשכח דבר קטן
בשעת הבחינה ,אכשל בהכשפנית יאהא או בספרן-סבוראי על מליצתו של פייטני אחד ויקטרג השטן ,חס
ושלום – ואקפח את כל העמל ,שעמלתי בתלמודי זה כמה שנים ,ושם רופא אומן לא אטול כרצוני .ולא
דיי בזה ,אלא שאקפח את נפשי ,סברי וסכויי ואחריתי לעולם! שהרי בהוויתי אהיה – יהודאי נקלה ובזוי
עם ,מוכן ככל היהודאים לפורעניות ,למכה ולחרפה ,למשטינים ולמלשינים ולקנאים ולפגעים רעים; מוכן
לחיי רוח ופריחה באויר – לחיים משונים ,שיש בהם רצון וחשק לפעול ולעשות ,אלא שאין יכולת ואין
מקום לצרף מחשבה למעשה ,כגורלם של הרבה נפשות פורחות אצלנו; אהיה יהודי פשוט בלא תו-
השכלה על מצחו וכל מוצאו יּכנּו .חידה עולמית אהיה לרבים ואתמשל למטרוניתא במשל הקדמוני,
שמכבדת ומפנה כל מקום מזוהמא ומקומה שלה בשפל ,באחת הפינות ,ולמטרוניתא זו שאת כל העולם
היא מלאה ולה אין מקום בעולם ,מטרוניתא שהיא בשר ודם וכל מה שראוי לאדם יש גם לה ,ואף על פי
כן היא אפס ואין .אחת מהן אני יודע – זוהי מטאטא! ושתים ...אבל מה לי אני יודע ,מה לי איני יודע,
בין כך ובין כך אני אהיה מה שאהיה ואדם לא אהיה!(''....עמ' ש''י)
ישראל נמצא במלכוד .אימו נוכחת גם במקומות שאליהם נס ממנה -לימוד סיפורי מעשיות מקשר אותו
אליה ,אך גם הוויתור עליהם יקשור אותו אליה כפי שהיא עצמה אומרת'' -אלמלי שמעת מתחילה לתורת
אמך ולא שנית מסדר העולם וממנהגי אבותינו ונשאת אשה ,לא היו באים עלינו יסורים קשים אלה .אוי
המעשיות ,המעשיות שלך!(''...עמ' שמ''ט) ( מעניין לשים לב שאימו מצטטת רק חלק מהביטוי'' -שמע בני
מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך'').
327
.3דמויות המחפשות קול
התאמצתי בכל שארית כוחי לצעוק בפעם האחרונה ואמרתי ,תהא לי צעקתי זו התקיעה
הגדולה עם שקיעת ימי חיי
ספר הקבצנים
לטענתו של לאקאן שיבושים בשלב המראה או העדר דמות אב עשויים להשפיע על התפתחות שפה אצל
ילדים .בהשראת ההבחנה של היידגר בין ( redeשיח)לבין ( geredeפטפוט) מבחין לאקאן בין ''דיבור
מלא'' לבין ''דיבור ריק'' .דיבור מלא מבטא את הממד הסמלי של השפה
,ואילו דיבור ריק מבטא את
הממד הדמיוני .כאמור ,הממד ה'דמיוני' הוא אותו ממד הנבנה כתוצאה מהקשר עם האם ,בו הילד מדמה
את עצמו כמושא תשוקתה של האם ובונה לעצמו דימוי של מה שישא חן בעיניה .ה'ממד הסמלי' נבנה
עקב התערובתו של האב בדיאד ה של הבן והאם ,ושבירתו את אשלי ית האחדות .כתוצאה מן ה'העדר'
האימהי שנגזר מהופעתו של האב ,בונה הילד את ה'ממד הסמלי' המהווה תחליף (בלתי מספק) לחור
327בהקשר זה מעניינים ביותר דבריו של קלוזנר בתארו את הורי אברמוביץ .קלוזנר מעמיד דגם של זוגיות 'נכונה' הנדרשת
להצמיח אומן היודע להשמיע 'קול' וניסוחו הוא לאקאניני ממש ''-על פי רוב גוברות בילד הכשרוני התכונות של האם -כמעט
כל גאון יש לו אם יוצאת מן הכלל .ואף כאן האופי הפיוטי והרגשני של האם יצר את האומן הצייר ואיש הרגש מנדלי מוכר
ספרים ,בעוד שהתכונות של האב – הכרת המציאות ,החכמה ויישוב הדעת -מיזגו את הדמיון ואת הרגש בהסתכלות מציאותית
עמוקה ובהכרת חיים רחבה ואף בשאיפה להוכיח ולהשכיל ולהיטיב'' (קלזונר ,תש''י)363 :
218
שנפער ,וכך נולדת השפה .מעתה שואף הילד ל'שם האב
' על מנת לזכות באהדתה של האם'' .דיבור
מלא'' ,אפוא ,הוא דיבור המכוון אל ויוצר את האמת כפי שהיא מיוסדת בהכרה של אדם אחד באחר,
ומוגדר על ידי זהותו עם מה שעל אודותיו הוא מדבר .לעומת זאת בדבור ריק ''דומה שהסובייקט מדבר
לשווא על אודות מישהו אשר ...לעולם לא יוכל להיות לאחד עם אימוץ האיווי שלו''.
תפקוד לקוי ב תהליך האדיפאלי ,חס ך בפונקציה האבהי ת יוצר ים מבנה נפשי פסיכוטי ,שבו הפונקצ יה
האבהית מצטמצמת לדימוי האב ,הסמלי מצטמצם לדמיוני ,וכתוצאה מכך נוצרות הפרעות בשפה .אסונו
של הדמיוני יגרם לגלישה מתמדת של המסמן מתחת למסומן ,והפסיכוטי יהיה נשלט על יד השפה'' .אינני
יודע מספרים מדויקים ,אך אין זה מן הנמנע שיעלה בידי אנשים לגלות את מספרן המינימאלי של נקודות
החיבור הבסיסיות שבין המסמן למסומן ,הנחוצות לכך שיקראו לאדם
כשהן נשברות הן גורמות לפסיכוזה''.
נורמאלי ,וכשאין הן נוסדות או
328
כמו כן לאקאן הגדיר את הפונקציה של הדיבור כמעצבת את זהותו של הסובייק
ט''-מה שאני מחפש
בדיבור הוא תשובתו של האחר .מה שמכונן אותי כסובייקט הוא שאלתי .כדי להיות מוכר על ידי האחר,
אני משמיע את שהיה רק בבחינת הצפוי להיות .על מנת למצוא אותו אני מכנה אותו בשם ,אותו עליו
לקבל או לדחות כדי להשיב לי'' 329לאקאן ראה את השפה כמי שעוזרת לילד לדחות את סיפוקן של
התשוקות על ידי שרשרת מסמנים שבה מסמן מחליף את רעהו עד אינסוף .כך בגלל טבעה הלינגוויסטי
ובגלל השתייכותה למערכת תרבותית ,השפה מאפשרת ללא מודע ליצור התעיות כדי לבטא תשוקה
ולרסנה גם יחד.
הבחנותיו של לאקאן תקפות ביותר ביחס לסיפוריו של אברמוביץ שאצל רוב דמויותיו חלים שיבושים
בשלבי התפתחות שונים .יש וחל שיבוש בשלב ה'דמיוני' בשל חוסר יכולתה של האם ליצור חוויה
אינטימית עם ילדה ולשקף לו מראה 'חיובית'; ויש שחל שיבוש בשלב ה'סמלי' בשל העדר דמות אב חזקה
(בגלל מותו בטרם עת או בגלל אישיותו החלשה) .כך או כך ,ניתן להבחין אצל דמויות אלו בפגמים
קשים בדיבור ,בגמגום ,בשיבושי לשון ואף לעיתים באלם מוחלט .יש והגיבורים נאבקים מאבק נואש
כדי להשמיע את קולם .עניין זה תואר בהרחבה בחלקה הראשון של עבודה זו בהקשר הדתי של אמירת
'שירה' .בפרק זה אני שבה לדון בקולות ובצלילים אולם הפעם בהקשרם הלאקאניני.
'האישון הקטן' וב'בימים ההם'
כל עיקרו של 'האישון הקטן' בנוי על שיבוש לשוני ועל חוסר הבנה מילולי (שכן הגיבור אינו מבין את
משמעותו המטאפורית של המושג 'האישון הקטן') ,וכתוצאה מכך מסתבך הגיבור במסכת אירועי ם קשים
במהלך חייו .כמו כן יצירה זאת מציגה דמות שנאבקת על קולה ,וש התפתחותה הטבעית מ 'שלב המראה '
שבה אמור לה תעצב ה'דמיוני' ,ועד לשלב ה 'סמלי' משובשת .כבר מילדותו מתאר אברהם את עצמו כמי
328עמ' 82אצל בואי 1981,304 Les psychoses Seuilלבדוק
329שם86;299 ,
219
שדבריו מעוררים תגובה לעגנית בקרב שומעיו'' -כאשר הייתי אומר דבר מה או עושה משהו היו צוחקים
מאד'' (עמ' ,)53או כמי שמושתק באלימות''-נהגו להשתיק אותי בסטירות ובמכות'' (עמ'.)55
סצנה משמעותית הקשורה לעניין הדיבור מתרחשת בעת הלימוד בבית המדרש (שאפשר לראות בה
טריטוריה יהודית המשמשת להנחלת 'שם האב') .הילד לומד סיפור מדרש י המופיע בספר בראשית '' -
והמעשה שהיה כך היה .הרבי שינן אתי את הפסוק 'ויאמר למך לנשיו :עדה וצלה' בזו הלשון :למך היה
עיוור ,תובל קין היה מוליך אותו ביד; וכאשר הוא ראה מרחוק את סבא שלו את קין נדמה היה לו שזה
חיה (הרבי אמר 'שועל' ,וכך ביקש להסביר היטיב את כוונתו) ,הוא פנה אל העיוור ,אל למך,
ואמר לו
לקלוע אל השועל .והוא אמנם הרג אותו .כאשר נודע ללמך ,שההרוג אינו אלא קין ,סבא שלו ,הוא מחא
כף אל כף מרוב צער ומחץ למוות את בנו תובל קין בין כפותיו .לפיכך ביקשו נשותיו להתגרש ממנו.
ואז הוא ניסה לפייס אותן ואמר:
330
עדה וצלה שמען קולו ,נשי למך האזנה אמרתי''.
מדרש זה מהווה מעין השלכה לסיפורו של הגיבור .האסון המתרחש במדרש נובע מטעות בזיהוי -בנו של
למך מחליף את דמות האב בחיה טורפת ובכך ממיט אסון על סבו ,על אביו ועל עצמו .רצח זה לא רק
שאינו מזכה אותו בבלעדיות על הנשים שבחייו ,אלא גורם לעזיבתן .למך מממש את המשאלה
האדיפאלית ברוצח ו את אביו ,אך אינו זוכה בשל כך באהבת האם .הבן שגרם לכל המהומה שילם בחייו.
האב למך הוא עיוור (מסורס) חלש וחסר אונים ,אך דווקא בשל כך הוא גורם למות בנו בספקו את כפיו.
בסצנה זו נוכח במהופך 'האישון הקטן' .עיוורונו של למך אינו מאפשר לו לראות את עצמו באישון של
אדם כלשהו ,הוא אינו חווה את שלב המראה ,אינו מגיע לשלב ההסמלה ,ואביו נותר עבורו חיה טורפת.
לימים ,כשמבקר בתלמוד תורה אורח רם מעלה 'איש מכובד ,מין אשכנזי ,מגולח פרצוף' מתבקש
'האישון הקטן' להסביר את הפסוק הנ''ל .בעמדו מול האורח הוא
גיבור
נתקף היסטרי ה ,אינו מצליח לדבר
ונתקע בסוג של דיבור 'ריק''' -כלום נזדמן לי אי פעם לדבר אל בן אדם ,ובייחוד אל אשכנזי ,אל איש
גלוח זקן?! שקשקתי ופרפרתי כדג במים ,אוזני נתמלאו המיה ,שערותי סמרו בעיני נתהבהבו אור וחושך,
כפי שקורה לאדם המביט ישר אל השמש ''...הילד פותח בפירוש מגומגם ומשנתבקש לתרגם את המילה
'ויאמר' כדי לחפות על הבושה שגרם ,כל מה שמצליח לומר הוא'' -ויאמר -זה שועל' ' .פליטת פה זו הינה
בעלת משמעות ,שכן המילה 'ויאמר' המבטאת את כושר הדיבור ,זה שאמור להיות מוענק על ידי שם
האב ,אינה קיימת בתודעתו של הילד .במקומה הילד מצליח רק לבטא את המילה 'שועל' .אותה מילה
המבליטה את הצד האלים והמאיים בדמות האב ,והיא הופכת להיות המקור לאסון הנורא של רצח האב
והתרחקות האם .אברהם נצמד לטעות זו מתוך חרדה עצומה ,אך מצב זה רק מושך אליו עוד מעשי
אלימות ,שכן במעמד זה אברהם גרם למלמד להיראות מגוחך ולהיכשל מול האורח רם המעלה,
וכתוצאה מכך הרב (כמו למך לבנו) מפליא בו את מכותיו .כך נוצרת אנלוגיה בין שני הסיפורים -סיפורו
330על פי המדרש לפסוק 'כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי' בראשית ד' כ''ג ''-היה יוצא לצוד והיה בנו אוחזו בידו כשהיה
רואה אותו תינוק חיה אומר לו א''ל כמין חיה אני רואה מתח את הקשת כנגדו והרג את קין .ראה אותו תינוק מרחוק הרוג וקרן
במצחו אמר לו ללמך אבי הרי דמות אדם הרוג וקרן במצחו .א''ל למך ווי לי זקני הוא .טפח שתי ידו בחרטה ונגע בראש
התינוק והרגו בשוגג שנאמר כי איש הרגתי לפצעי וילד לחבורתי .נשארו שלושתן במקום אחד .קין הרוג ואותו תינוק הרוג
ולמך סומא .לערב יצאו נשיו אחריו מצאו זקינם הרוג ותובל קין בנן הרוג ולמך .באותה שעה פתחה הארץ פיה ובלעה ד'
משפחות ''...בהמשך המדרש נשיו מסרבות לו בטענה ''מה אנו מולידות למארה'' מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית סימן
י''א
220
של למך וסיפורו של אברהם .בנו של למך עושה טעות הגורמת ללמך לפגוע בסבו וכתוצאה מכך הוא
עצמו נהרג .אברהם התלמיד עושה טעות לשונית הגורמת לרבו להתבייש בפני האורח רם המעלה
וכתוצאה מכך פוגע בו( .עמ' )59-57
כך ,באמצעות סיפור אנקדוטה משעשע קיפל אברמוביץ אירו ע טראומטי המהווה תשתית פסיכולוגית
לכל מהלך חייו של גיבורו ,שבו בולטת החזרה של מוטיב העיוורון ועקירת העיניים בצד החיפוש הנואש
אחרי האישון'.
אירוע נוסף הממחיש את רצונו של הגיבור להשמיע קול מתרחש כאשר הוא מנסה לחקות את קולו של
הילד המתחזן ''-כאשר הנער המשורר פתח את פיו ,נו-נו ,תליתי עיני בפיו ,ולו הייתי יכול לנתר ולקפוץ
לתוכו על כל כרעי וקרבי-הייתי ממש מחיה את נפשי'' .ניסיונותי ו החוזרים ונשנים לממש את משאלתו
אינם עולים בידו ובסופו של דבר מביאים לגרושו מן הבית על ידי אמו(עמ' ,)65כשהחזן מפליא בו את
מכותיו עד שאינו יכול להשמיע הגה (עמ' )67
גם במחיצתו של החזן מתרחש שיבוש לשוני בעל משמעות רבה .בתפילת ראש השנה תפקידו כשוליית
החזן הוא לומר את המילה 'טטניו' ('אבינו') -במקום הנכון ב פיוט 'אתה זוכר מעשה עולם' ,אך כשמגיע
הרגע לומר את מילה זו ,וכשכל הקהל עומד דרוך לשמוע אותה ,הוא פורץ בצחוק בלתי נשלט .אברהם,
שכל חייו הם מסכת של השתקת קול ,של אלימות ,של דחיי ה מצד האם ושל העדר דמות אב ,אינו מ צליח
לבטא את שם ה אב' -אבינו' ,)69-71( .ובכך גורם לשיבוש התפילה כולה ,שתוצאתו הבלתי נמנעת היא
גירוש אלים על ידי דמות האב.
רק גוטמאן ,דמות האב האידיאלי (האב המאמץ) ,מצליח להחזיר למסמלים את משמעותם המקורית.
במפגשו הראשון עם אברהם שואל אותו גוטמאן לשמו .אברהם איננו מצליח לענות ורק אחרי הפצרות
רבות הוא מסביר'' -אמי קראה לי אברהמצ'ה ,המלמד ב'תלמוד תורה 'איצה אברהמ'לה ,החייט :איציק
אברהמ'ל הממזר ,ובעל מלאכה אחר ,כאשר היה מדכאני ומאלצני לשאת את האשפה ,היה מוסיף את
'איחוליו' וקרוא לי :איצ'יניו אברהמניו ,החזן אברהמ'קה – איך אני יכול ,בעצם ,לדעת מה שמי?'' (עמ'
)77
שמות החיבה המוענקות על ידי אמו ועל ידי הדמויות הגבריות שבסיפור עומדות בסתירה להתנהגותן
האלימה ,ועל כן לא רק שאינן משדרות רוך אלא יוצרות דיסהרמוניה בין המסמל למסומל .רק גוטמאן
מצליח להחזיר להם את תפקידם הנכון'' -שמך יצחק אברהם -אמר האשכנזי בחיוך -שם יפה מאוד ,שמם
של האבות וכך אמנם אקרא לך ,זאת אומרת 'איזאק אברהם' ,או 'אברהם' .נו ,רצונך להישאר בביתי ,
אברהם?'' ומבטיח לו ''לא אגע בך לרעה .על דברתי .הרי אתה בן אדם בדיוק כמוני .יתר על כן -אתה
גלמוד וערירי( ''.עמ' )79לראשונה בחייו זוכה אברהם להתייחסות חיובית מצד אדם מבוגר ,והתנאי לה
הוא החלפת שמות החיבה וההקטנה הקשורים בתודעתו לאלימות ,בשמו המקורי.
בסיום היצירה ,כשהגיבור מייסר את עצמו על מעשיו הבלתי מוסריים ,הוא מבין שהגאולה תבוא
רק
דרך המערכת הסמלית .רק עלי ידי החזרת המסמנים לטבעם כסוכנים של גוטמאן ,דמות האב האידיאלי-
221
יבוא העיוות על תיקונו .ועל כן כה חשובה לגיבור לכתוב את קורותיו ''-ההרהורים האלו עינו השנה את
נפשי במידה כזאת ,שהתחלתי לחלות .הרגשתי ,שלא אחזיק מעמד זמן רב .קמתי אפוא ומיהרתי להעלות
על הכתב את תולדות חיי ,לספר כל מה שקרה לי ,דבור דבור על אופניו .שיהיה לי מעשה זה לכפרת עוון
הריני מצרף כאן גם את צוואתי'' (עמ' )113
ב'בימים ההם ' מתואר,כאמור ,תהליך מרוכך יותר מזה שב'האישון הקטן' ,בו המעבר לשלב הסמלי נראה
נורמטיבי ,כשדמות האב מתערבת בדיאדה שבין האם לבן בצורה בלתי אלימה ותוך כדי רגישות .אל דמות
האב הביולוגי מצטרף המלמד ,סוכנו של האב שהמאפיין המרכזי שלו הוא דיבורו הנעים – ''הלימוד היה
כשיחת רעים אהובים ,שאחד מייחל לדברי חברו ומרגיש ויודע תעלומות ליבו -שיחה ,שיש בה נחת רוח
לזה שמדבר וגם להשומע ינעם''( עמ' רס''ח)
עם זאת מהלך חייו והמנטאליו ת של העיירה היהודית מאלצים את הגיבור להתרחק מעצמיותו ,לקבל עליו
את הקודים של בית המדרש וליהפך ל'איש' .בית המדרש הוא נציגו של 'שם האב' (אביו הביולוגי
המשלחו לשם ,ואביו שבשמים) ,והוא גורם לו לכך שדיבורו ייעשה 'ריק' – '' החברה שוללת ממנו את
עצמותו ,מעבירתו על דעתו וישרת לבבו נוטלת ממנו הבחירה במעשיו ,משעבדת פיו ולשונו לומר דבר
כרצון מפלגתו(''.עמ' ש''ד)
'מסעות בנימין השלישי'
כל עיקרו של 'מסעות בנימין השלישי' קשור לדיבורים ולמילים .המילים הן המניע המרכזי למעשי הגיבור
שיצא למסעו מעבר לים ''על פי הדיבור''(עמ' נ''ז).
עם זאת הסיפור כולו שזור בתיאורים של דיבורים ריקים :בבטלון מרבים ללהג על דברי הבל (עמ' נ''ח);
בבית המדרש של העיר צלמונה נערכים ויכוחים קולניים וספקולציות בנושאים על ידי דוברים שאינם
מבינים מאומה בענייני העולם(עמ' ע''א); בעיר זו הכל כל כך עייפים עד ''זה מגמגם כל וזה מגמגם כך
והדיבור אינו עולה יפה'' (עמ' ע''ד).
זאת ועוד ,שפתן של הדמויות הראשיות בסיפור נלעגת ,והם אינם מצליחים לתקשר עם סביבתם .סנדריל
מתאפיין בכך שרוב הזמן הוא שותק – ''וכשאירע פעמים שפתח סנדריל את שפתיו והדבור יוצא מפיו ,געו
כולם בשחוק ,לא מפני שאמר דבר חכמה ומילתא דבדיחותא ,אלא מפני שדבורו בעצמו מסוגל לבדח את
הבריות ("... ,עמ' ס''ג); בנימין אינו מצליח לתקשר עם בעל העגלה המוצא אותו ביער (עמ' ס''א);
הכפרי ,שאליו הם פונים בשאלה איך מגיעים לארץ ישראל ,אינו מבין את שפתם (עמ' ס''ז); הדמויות
מנהלות שיחה מגוחכת עם 'רב החובל' ,שבה שואלים אותו מהו המרחק עד לאוקיינוס (עמ' ע''ט); ואף
השיחה עם הבלנים בבית המרחץ רצופה אי הבנות (עמ' פ''ג) .כל המסע כולו נכשל כביכול מסיבה זו.
חוסר ידיעת שפות חוץ משפת האם של בנימין ואוצר מילותיו הלועזיות הדל של סנדריל [אותו רכש
בלכתו אחרי אשתו בשוק והאזנתו לדברי הרוכלים'' -לשאת וליתן בדבר מקח הביצים והבצלים והשומים
ושאר-ירקות ,שיחת-חולין זו היה מגמגם בדוחק ,אבל לדבר עם רב-החובל בדברי חכמה ומדע לא היה
222
אפשר לו כלל .צער גדול היה לו לסנדריל בדברי שיחה זו ,היה מתקשה בה ומלהג ברמז ובטלטול ידים
ורגלים ,מתנועע בכל אבריו ומזיע מעבודה קשה .השם יתברך בלבד ידע צרת נפשו ,רב-החובל שלו היה
רוקק ומעמיד עליו פנים נזעמים ופוגע בו בדברי קינטור מצד זה ,ובנימין היה עומד על גבו ,מצפה לאמרי
פיו ומעוררו ודוחקו מצד זה(''.עמ' ע''ט)] הם המכשילים את המסע .בני הזוג ההרפתקנים לא הצליחו
לצאת מד' האמות של העיירה לא מבחינה גיאוגרפי ת ולא מבחינה מנטאלית בעיקר בגלל מגבלה זו .בתוך
כך בנימין מטפח אשליה כאילו יוכל ליצור שפה משותפת עם בני עשרת השבטים''-חוזר אני ושואל
אותך ,סנדריל ,יודע אתה למה אני קורא "אקדמות" היום? הריני מתכוון בזה לדבר גדול ,רוצה אני:
לעתיד לבוא כשיביאנו הבורא ,יתברך שמו ,בשלום לבני משה ,יהא לנו פתחון-פה לדבר אתם בלשונם.
הם מדברים שמה תרגום ,ולשונם מעין לשון אקדמות .אלדד הדני ,שבא למקומנו מהתם ,הרי הוא ,כמו
שיש אומרים ,בעל המחבר של הפיוט "אקדמות" שבידינו – ו"שריות שותא" ,סנדריל ,פירושו :אני
מתחיל לדּבר! ...זכור ואל תשכח ,סנדריל! כאן ,בחוץ-לארץ ,מספקת לנו לשון אשכנז
לשוננו ,ושם
בודאי אינם מכירים לדּבר אשכנזית( ''.עמ' ס''ח) .331
אולם במציאות בנימין יודע רק לחזור על נוסחאות מיתיות שאין להן כל קשר עם מסומן ברור'' -כשהיה
מסיח עם הבריות היו הדברים :אינדיא ,סמבטיון ,אנטיקודא ,שפיפון ,שמיר ,חמור ,פרדה ,חרוב ,כצפיחת,
ישמעאלי ,קדר ,גזלן וכיוצא בהם – יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה''(ס''ב) ;
''וכשהתחילו
דמיו של בנימין מרתיחים בשעת טענותיו ורוחו מתלהטת כאש להבה ,היה ערבוב דברים משונים יוצאים
מפיו ושואג בקול :שפיפון ,שמיר ,חמור ,פרד וכיוצא בהם( ''.עמ' ע''ד)
נשים לב לדיאלוג שמנהל בנימין עם הערל ביער הנסב על זהותו של בנימין.
'' איזווידקא טי זשידקא? (מאין אתה ,יהודי?) – שאל לו הערל\ –.איזווידקא טי זשידקא? – חזר בנימין
על דברי הערל בנגון הטעמים מהפך-פשטא – יא ניומקא ,בנימקי אוב טונעיאדעווקי (אני בנימין ,בנימין
זה בבטלון) –\.טי איז טונעיאדעווקי? קאזשי-זשע שטשא טי וויטאראשטשיל נא מעני ָאטשי אי גליאניש
יאק שעלאני? ַאלי מאזשע טי טאקי אי שעלאני ,טראסטצי טוואי מאטערי! (מבטלון אתה? אמור נא,
למה אתה מעמיד עיניך ומציץ עלי כמטורף? שמא אתה באמת מטורף ,יכנס הרוח באמך!)\את הפסוק הזה
אמר הכפרי כנגד בנימין ,הופך פניו אל השורים ,מחמר אחריהם ומזרזם במאמר השגור" :סאפ ,הייטא,
סאפ!"\– יא ,סטייטש ,יא טעבי לכתחלה קאזאטי ,יא ניומקא סאם אוב טונעיאדעווקי (אני הרי לכתחלה
אמרתי לך שאני בנימין ,אני בעצמי בבטלון) – השיב בנימין ,מעקם את צורתו כמבקש רחמים ופורש ידו
בתפלה ותחנונים .ומקוצר-רוח וטרוף-הדעת תפלתו טרופה ,מעורבת אשדודית ויהודית כאחת – :גוואלד
אוב טונעיאדעווקי זשינקי טעבי זוגתי דאם טשארקע שליש – כוס יי"ש ,אי וחלה שאבאשקאווע בולקע,
אי דאברע ,גוואלד ,דאנקויעט טעבע תשואות-חן!\ונראה שהכפרי הבין כונתו של בנימין\.יהי כדברך,
331
ואכן המסורת אודות עשרת השבטים היא שהם מדברים עברית מיוחדת ואזוטרית במקצת''-ואין להם לשון אחר כי
אם לשון הקודש בלבד ,וזה אלדד הדני אפילו דיבור אחד אינו מבין לא בלשון כוש ולא בלשון ישמעאל אלא לשון הקודש לבד.
ולשון הקודש הוא מדבר יש בו דברים שלא שמענום מעולם ,כמו ליונה קורא תינתרא ,ציפור קורא ריקות וכו' '' [אוצר
המדרשים (אייזנשטיין) עמוד י''ט ד''ה ואין להם לשון]
223
יהודי – אמר ,מתרצה ומתפיס לו ופניו כלפי השורים ומעוררם בנחת ובנעימה" :סאפ ,הייטא ,סאפ!" (עמ'
ס''א).
מלבד האפקט הקומי הנוצר כאן בולטת אי יכולתו של בנימין להגדיר את עצמו כסובייקט ,ליצור הבנה
אצל זולתו ,והמילה היחידה המובנת לערל היא 'בטלון' .זהותו של בנימין היא של חלק מקולקטיב
שהמאפיין העיקרי שלו הוא בטלנותו .בנימין אינו עובר תהליך נורמאל י מה'דמיוני' ל'סמלי' ,ועל כן אינו
מסוגל לתקשר עם סביבתו.
העדר יכולת לשונית מוליד אשליות אודות שפה מיתית שדבר אין לה עם החיים .בנימין מנסה כביכול
ללמד את סנדריל עברית– " 'שריות שותא' ,סנדריל ,פירושו :אני מתחיל לדּבר! ...זכור ואל תשכח,
סנדריל! כאן ,בחוץ-לארץ ,מספקת לנו לשון אשכנז לשוננו ,ושם בודאי אינם מכירים לדּבר
אשכנזית(''.עמ' ס''ז) כך הוא מסביר את מוגבלותו הוורבלית בדרכו המתנשאת ,ומקשר את ידיעת השפה
המקומית כחלק מן הארוס הנמוך היהודי –''כאן ,בחוץ-לארץ ,יפה כוחך ממני להשיח עם הכפריים
ההדיוטים בלשון לא נקיה שלהם .הרי היית הולך אחרי אשתך תמיד לשוק ,בשביל להעמיס עליך מזון
וצידה(''.עמ' ס''ז) אולם ידיעותיו של סנדריל אינן מספיקות כדי לנהל אפילו שיחה פשוטה ואת הכישלו ן
מסביר בנימין בנחיתותו של הגוי''-סנדריל עמד והלך להכפרי ,משתחוה ואומר לו כהאי לישנא –:צפרא
טבא! אמור נא ,בר-נש ,איזה הדרך לארץ-ישראל?– מה? – נענה הכפרי ,משתומם ומעמיד עליו את
עיניו – איזה סרּול? לא ראיתי סרּול –.ני-ני! – לא יכול בנימין להתאפק ונכנס לתוך דבורם מרחוק –
גוי ,לא תדע לשונו! אתם :סרּול ,והוא ,להבדיל ,ארץ-ישראל אמר הוא .סנדריל ,חזור ואמור לו עוד
הפעם בפירוש .מוח חמור מוחו ודעתו קצרה .השמיעהו בשפה ברורה ,סנדריל –.לארררץ ישראל איזה
הדרך? – פתח סנדריל את פיו והתיז בארץ-ישראל – .לשדים אתם ,יהודאים! מה אתם דוברים
ומזעזעים את מוחי? דרך זו עולה שכרֹונה והם עלעססלאל ,עלעססלאל! – התעלל בהם הכפרי ,רוקק
בפניהם ונוסע לדרכו( ''.עמ' ס''ז) סנדריל הופך את שם המקום ''ארץ ישראל'' לסוג של שם חיבה אישי
הנגזר מ'ישראל' והוא 'סרול' (כשם ששמו שלו אינו אלא שם הקטנה לאלכסנדר) ,ובכך מבטא את חוסר
יכולתו לחרוג מקיומו הקטן ממעגל האנשים המוכרים לו לעבר רעיון מופשט .בנימין מכיר בבעיה זו ,אך
כוחו שלו מתבטא רק במתן עצות לסנדריל.
העדר יכולת לדבר מהווה גם ביטוי למיניות מעוותת ובלתי טבעית .ב'מסעות בנימין השלישי' בסצנת
השיט על נהר הסרחון ניתן לראות קשר ישיר בין שיבוש בדיבור לבין חרדה מפני חוויה ארוטית.
בהזיותיו המיניות של בנימין ,מדמה הוא לראות בנהר בנות יפהפיות''-פעם אחת נסתכל בנימין במצולות
הנהר וראה שם במים מיני בריות ומראיהן כנשים'' .הוא מיד נזכר במלל שקרא בספרים'' -זה כבר – כך
מספר לנו בנימין – קראתי בספרים ,שיש מיני בני אדם בים ,ובעל ספר 'צל עולם' מעיד עליהם ואומר:
'ראשם ,גופם ,פניהם ושדיהם כדמות בתולה ומשוררים בנעימות ונקראים שריינ"א' '' .בנימין דבק
ב'דמיוני' ומסרב לראות את המציאות הנגזרת מ'שם האב' ובהיותו שקוע במילים אינו שם לב למציאות
הארוטית הגלויה של הנשים הכובסות בנהר (.כל שהוא מבחין בו הוא הגוי ה'ערל' המפנה אצבעו
כלפיהם) .בנימין מעדיף את האלטרנטיבה ה'ספרותית' ההזויה .התוצאה היא שוב דיאלוג של אנשים
224
שאינם מצליחים להבין איש את רעהו .בנימין מנסה להפנות את תשומת ליבו של הערל ל'בנות הים',
ואילו הלה מנסה להראות לו את הנשים הכובסות''-אני רומז כלפי המים מתחת והוא רומז כלפי מעלה
לשפת הנהר ,ומתוך שלא היינו מבינים איש את שפת רעהו לא ידע זה מה רמז אני מרמז לו ,גם אני לא
ידעתי מה הוא מרמז לי – ובכן לא יכולתי להציל מפיו דבר בענין נפלא זה(".עמ 'פ')
עדות מאלפת לענין זה נמצאת בקטע שנראה מנותק לגמרי מהיצירה .בקטע זה מבחין בנימין תוך כדי
פחדיו מרדיפת אשתו ,שבעולמם של החיות בו הארוטיקה היא פשוטה וטבעית ,השפה מובנת לכול ,גם
לאלו שאינם מכירים אותה ,ואילו בעולם האנושי נטול הארוס ,אף על פי שהדיבור הוא במילים מוכרות,
אין האנשים מבינים זה את זה .בזמן סיוטיו של בנימין בפונדק ,כשהוא שומע קולות ''קטועים ומבולעים,
פגומים ומגומגמים'' הוא אומר לעצמו ''חתולים בזמן שמתאספים על הגגות והומים ,אף-על-פי שאין אתה
מהם ולא תדע לשונם ,מיד אתה מכיר בין חתול לכלב ויודע שחתולים הם ולהזדווג הם באים .ובהתאסף
בני-אדם פעמים אתה עומד תוהא ומשתומם ואינך יודע מי הם ,האסיפה למה והקולות מה הם?! כלם
כאחד פותחים את פיהם ומהגים ומלהגים ומדובבים( ''.עמ ' ס''ח)
'ספר הקבצנים'
גם 'ספר הקבצנים' עוסק בדיבור ומציג קולות של דמויות יהודיות שונות
.היצירה נפתחת בהתייחסות
כללית לדיבוריהם של היהודים ,כשהם נזקקים לעזרתם של איכרים גויים ב חילוץ עגלתם שנתקעה .מול
עשייתם של הגויים בעלי ''ידי עשיו'' נשמע ה''קול של יעקב '' ,אך קול זה אינו אלא גיבוב של עצות בלתי
שימושיות .היהודים ''גונחים ומפרפרים'' בכל איברי גופם ורק ''נראים כדוחפים''
,ואילו הגויים הם
המחלצים את העגלה לבדם( .עמ' צ''ב)
אולם קולות היהודים אינם עשויים מקשה אחת ויש בהם סוגים שונים המיוצגים על ידי דמויות שונות .ר'
אלתר אינו ''איש דברים'' והוא מבטא בקיצוניות את דלות
שפתו של היהודי .הקולות היחידים שהוא
מצליח להפיק הם של '' -קללות נמרצות ...בלשון יהודית וגניחה ושיעול(''...עמ' צב') ; כ שנדרש להסביר
מדוע התחתן שנית הוא עונה רק בהברות ''בע'' סתומות[ .הברות אלו אינן נחלתו היחידה אלא מייצגות את
דלות השפה של היהודים בכלל'' -גדולה 'בע' שהיא משמשת אצלנו היהודים בכמה וכמה לשונות ובאה
במקום תשובה על כל הקושיות שבעולם' .בע' עולה יפה בכל עניין ודברי שיחה ,והיהודי מסתייע בה בצוק
העיתים ובכל שעה שהוא נתפס במצוקה'...בע' זו נדרשת בשבעים פנים...והיהודי שפיקח הוא ,מיד הוא
מבין מדעתו כנגד מה נאמרה ה''בע'' ועד היכן היא מגעת ,הכל לפי העניין''( .עמ' צ''ה) ]
פישקה הגיבן שכל חייו הם פרשיה ארוכה של אומללות ,דווקא ניחן ביכולת דיבור וחושף את כוחותיו
הפנימיים באמצעות קולו .הוא היחיד ב יצירה ה מעורר בסיפוריו את רגשותיהם של מאזיניו .זו הסיבה
שאיבוד יכולתו לצעוק הוא מה שמסמן עבורו את מותו הקרב'' -אי אפשר לי עוד לצעוק כבתחילה ,אלא
צועק מעט ופ וסק ,וקולי הולך ונפסק .נשמתי יוצאת ותלויה לי מנגד ,ומלאך המוות הולך ובא ליטלה
225
ממני .מרגיש אני שקרב קיצי ואמות בלא עתי .התאמצתי בכל שארית כוחי לצעוק בפעם האחרונה
ואמרתי ,תהא לי צעקתי זו התקיעה הגדולה עם שקיעת ימי חיי(''.עמ' ק''מ)
קול נוסף הנשמע ביצירה הוא קולו של
מנדלי המספר .קול זה משמש בראש וראשונה כ
מדובבן של
הדמויות האחרות ( .כמו גם ביצירות אחרות -מנדלי מתעד את דבריו של ישראל המשוגע ב'סוסתי' ,והוא
המביא לדפוס את דיווחיו המקוטעים של בנימין מ'מסעות בנימין השלישי') ,אך על עצמו כמעט ואינו
אומר דבר(.פרט לסצנה שבו נתפס ביער שנדונה לעיל חלק שלישי א
.)1-2עובדה זו בולטת על רקע
יכולת הדיבור של פישקה ,וכשהלה מיטיב לבטא את עצמו ומצליח לרגש את שומעיו מנדלי חושף את
תסכולו בכך שמתנשא עליו ומתערב בצורה גסה באמצע השיחה.
332על עצמו ומשפחתו מנדלי כמעט
ואינו מספר מאומה ואף חושש מאד מלהיסחף לסנטימנטאליו ת זולה [ כפי שמלמד ת הסתייגותו משימוש ב
''חומר רב'' שהיה מוצא ''בעל לשון יהודי '' (עמ' קי''א)] הוא אמנם מכריז ''ואני מה שבמצפוני לבי אגידבעצמי'' (עמ' קי''א) אך אינו באמת מספר על כך בגלוי.
כיצד ניתן להסביר שתיקה זאת של מנדלי?
דומה שמפתח לזה נמצא בהכרזתו בפתיחת 'מסעות בנימין השלישי' שם מקשר בין היכולת לכתוב לבין
כוח גברי''-ובכן אזרתי כגבר חלצי ויגעתי ,אף על פי שזקנה קפצה עלי ותש כחי ,לא עליכם ,להוציא
מתוך אותו האוצר הגדול ענייני ם טובים ומועילים לבני ישראל ולספר אותם בלשוני ,על פי דרכי''( .עמ'
נ''ח) השימוש בביטוי 'אזרתי כגבר חלצי' מדגים שהיכולת להשמיע קול מסודר וקוהרנטי היא יכולת
גברית .אולם ב'ספר הקבצנים' זהותו הגברית של מנדלי מוכר ספרים מועמדת בסכנה ,וכשאר הדמויות
ביצירה גם הוא חשוף לאירו ע טראומתי .ואכן גזיזת הפאה האלימה שתוארה לעיל ,מותירה אותו אילם-
''ובלשוני אין מלה ...אני מביט דומם לארץ כרחל לפני גוזזיה ,וטפות טפות של דמעות רותחות נושרות
מעיני .הייתי מרגיש בלחיי החשופה והעלובה שהיא מתלהטת(''.עמ' ק''ד)
בסצינה זו ,כאמור ,מוצגת תמונת מראה של מנדלי המספר בדמותו של הסופר המתעד את האירועי
ם.
מעשה הכתיבה שלו מתואר כפעולה של אלימות מינית'' -אצל השולחן יושב סופר אחד ,כותב ודוחק את
הנוצה ,שבכל רגע ורגע היא נפנית לתוך הקסת וטובלת שם ומלחלחת פיה ,לאחר שהתריזה והקיאה לו,
במחילת כבודו ,על הנייר .הסופר ,שטיפולו מרובה עמה ,מתרעם עליה ומגדפה בכל טבילה .שניהם אינם
נוחים זה מזה ושניהם כמתאוננים :היא – אינה נוחה מידו הגסה ומשיבושיו המגונים ,והוא אין דעתו נוחה
332
בעניין זה ראו ניתוח של דן מירון המסביר את הפונקציה שדמותו של מנדלי ממלאת ביצירותיו השונות.
מירון מסביר את תפקידו כדמות בדיונית בפני עצמה .הוא הציר שסביבו כל המבנה האמנותי של עולם הפיוטי שלו סובב .כל
מילה של מנדלי היא אמירה של דמות בדיונית בסיטואציה דרמטית .הוא דמות ככל דמות ביצירה ואין לו זיקה מיוחדת
לאברמוביץ .בכל זאת אינו כמו פישקה למשל .הוא הדמות הוויטאלית ביותר בכתיבתו של אברמוביץ ואולי הזכור ביותר
בספרות היהודית החדשה .כמו דמויותיו השטוחות של דיקנס הוא אינו מתפתח ? .או שכן .כאישון הקטן הוא כבר בן חמישים
,איש שכבר במשך שנים הוא רוכל ספרים ומו''ל מעת לעת ובעבודות המאוחרות שלו הוא עדיין באותו גיל ואותו אדם .אין לו
עבר אישי ,וכמעט שאין לו קיום מעבר לתפקידו כמספר ,מתבונן ומבצע טכני של סיפוריו שאותם הוא פרסם או ערך או כתב
מחדש .הוא בעצם תחבולה שמלכדת את עבודתו של אברמוביץ .הוא נע בכשרון אקרובטי אך עליו לאזן את עצמו על חוט
דק התלוי באוויר כי הוא דמות המוגבלת לתפקיד מוגבל בסיפוריו .בעיקר התפקיד המסביר באילו נסיבות וכיצד ולאיזו מטרה
סיפור אמיתי כביכול זכה לפרסום .בכל הסיפורים בהם הוא מופיע הוא כאילו מדווח על ארועים המספורים על ידי אנשים
שחהיו בהם ושאינם כותבים מקצועיים .אישון הקטן הוא אוטוביוגרפיה אמיתית בצורת ווידוי .כך למשל פישקה הוא סיפור
'אמיתי' של חיגר' ,די טקסא' אף הוא מוצג כ'אמיתי; 'סוסתי' הינו סיפור 'אמיתי' שהתגלגל למנדלי על ידי חבר' .מסעות
בנימין' הוא קיצור של זכרונות ויומן מסע שהתגלגל לידיו של מנדלי וכו'Miron,1973.pp.92-94 .
226
מהקאותיה ומכתמיה .הוא דוחק אותה ודוחק ,והיא מתרזת בפניו''...
השלכה של מצבו של מנדלי עצמו .שכן זהו אירו
אפשר אולי לראות בתמונה זו
ע יחידאי שבו מנדלי אינו משמש בתפקידו ה'גברי'
הקבוע של כותב ה'מתנשא' על גיבוריו ,הוא עצמו חווה את היותו חלש ונשלט על ידי גברים כוחניים,
ולכן הכתיבה מתוארת כמעשה אונס הנובע מ'דחיקה' של כוח גברי הכופה את עצמו על הנוצה הנשית
והגורם להקאות וכתמים.
'סוסתי'
ביצירה זאת ישנה חשיבות רבה לניסיונותי ה של הסוסה להשמיע את קולה .שכן מאבק זה קשור בהגדרת
זהותה .ישראל ,גיבור הסיפור ,מתנשא עליה ופונה אליה ב''לשון סוסית'' ,אך היא משיבה לו בלשון בני
אדם – ''אל תתירא ,בן-אדם ,אני הסוסה מדברת עמך!'' הפתעתו של ישראל נוכח דיבורה נובע לא מן
העובדה שבעל חיים מסוגל לדבר אלא רק מכך שדווקא סוסה נקבה היא המדברת ''-סוסים דברנים אני
יודע ,וסוסה ...סוסה מי יודע?'' תגובה זו ממחישה את הזיקה שיוצר ישראל בין גבריות לבין היכולת
להתבטא כשחוסר יכולת לדבר הוא עדות לנשיות וחולשה .מאבקה של הסוסה להשמיע קול הוא מאבקה
של האישה הנחותה להשמיע את קולה בעולם גברי ,ולהוכיח שבעבר היתה 'בן מלך''' -האנחי ,סוסה,
האנחי ,כשאת מתאנחת נחזה בך את בן-מלך העלוב כמה הוא משתדל להיות איש .באנחתך זו נשמע קול
צעקתו ,צועק ואומר :עדיין חי אני! רוחי עדיין מתקיימת ואני חי ,מבין ומרגיש ככל הבריות! '' (עמ'
שי''ג) .הסוסה מסבירה שבשתיקתה היא חושפת את עצמה לסכנה שירכבו עליה ,כשהאסוציאציה המינית
בולטת ביותר''-כשאני שותקת הריני סוסה לכל דבר ,פשוטה כמשמעה .למדני ,הׂשּכילני והורני את הדרך
ואני איני שומעת .אתה תאמר :הימיני! ואשמאילה; השמאילי! ואימינה .אם לא שתאחזני בציצת ראשי
ותמשכני אחריך בעל-כרחי .בשעה שאני שותקת כל הרוצה בא ורוכב עלי ,אפילו שוטה וקטן וקל
שבקלים ''.רק הצעקה היא שתציל אותה מניצול זה ותהפוך אותה לגברית'' -אלא עתים פי נפתח וכלהבות
אש מהר-שרפה סוערים ויוצאים מתוכי שיחי וכעסי ,עברה וזעם ,שהוצברו בלבי בשכבר הימים .דמי
מרתיחים ושוטפים בזעף כנחלים בימי אביב ,עולים לתוך ראשי בהמון גליהם ויורדים דרך עיני בזרם של
דמעות רותחות .מררתי מתפקעת ,נפשי מרה לי ולבי צועק ונאנח במרירות( ''.עמ' שי''ד)
לנוכח סיפורה של הסוסה שאינה אלא 'בן מלך' המנסה להחזיר לעצמו את זהותו הגברית באמצעות
הצעקה ,בולט ההיפוך בדמותו של ישראל .את חששו מהשידוכים ומחיים ללא בסיס הוא מתאר כחשש
מליהפך ל''מטרוניתא'' הנתפסת אצלו כ''אפס ואין''
.333בניגוד לסוסה שאינה אלא גבר,
ישראל הגבר
חושש ליהפך לאישה .חששו זה מלווה מחשש כבד מפני השתקת קול .אמנם ,לכאורה ,יכולתו הוורבלית
של ישראל היא מרשימה .בדברי השכנוע לאמו ,בנאומיו לבעלי החיים השונים וכן במכתבו המלוטש
לחברת 'צער בעלי חיים' הוא מגלה כשרון רטורי .ישראל אף מודה שכוחו בפיו '' -הנה כחי בפי ואוני
333השימוש במטבע לשון זה יוצר פרודיזציה של טכסטים יהודיים המתארים את האל כמי שמלא את העולם אבל אין לו מקום
בעולם ,ושקיומו הוא ללא זמן או הגדרה .אולם עם כל האפקט הסאטירי הנוצר מדרך עיצוב זה ,מבעד לתיאור האומנופוטנטי
של האל מזדקרת ועולה תחושת החידלון של ישראל וחרדת האימפוטנטיות שלו מובלטת ביתר שאת.
227
בלשוני ,ואני חש בי עתה גירוי להשמיע קול פחדים בחמתי ויזדעזע העולם(''.עמ' שט''ו) אך כוח זה מאוים
לאורך היצירה כולה ,וחרדתו מ'לא להתקיים' מאופיינת בתחושה של מי שמדבר אך קולו אינו נשמע-
''אחד מששים של עלבונו מרגיש פעמים אדם בודד בין הקרואים בבית-ועד או בבית-המשתה .הכל
מסיחים דעתם ממנו בכוונה או שלא בכוונה ,כאלו אינו .הוא עומד אצלם ואין משגיחים בו ,רואה ואינו
נראה ,מדבר ואינו נשמע ,וקול דבורו חוזר לו ,כזורק קטנית לכותל ,שמזדקרת לאחוריה .ומי שעונה לו
בשפה רפה נראה מתוך פניו כאלו חסד הוא עושה עמו ובלבו הוא מהרהרַּ :כלֵה דּבּורך ולך לעזאזל!''(עמ'
שי''ח)
זאת ועוד ,בהעדר דמות אב שיגביל את נוכחותה של אימו נוצר אצלו ''חור בסדר הסמלי'' ,ומחלת הנפש
שלתוכה שוקע מתבטאת בהגיית מילים חסרות משמעות '' -אני שואלת לשלומך ,ואתה משיב לי – עורבא
פרח! אני אומרת לך דברים של ממש ,ואתה אומר לי דברי-רוח – גמל פורח מעל הגג!''(עמ' שמ''ט) .כך
החרדה מפני השתקת קול מלווה את הזיותיו של ישראל -בפגישתו עם אשמדאי הארכישד מצוקתו
מועצמת בגלל השקט הנכפה עליו '' -היתה לי ישיבתי בחיקו של האשמדאי כזו של יונה במעי-הדגה.
שנינו היינו שרויים בצער ,אבל צערי היה גדול משלו .יונה אפשר היה לו ,על-כל-פנים ,להיות מתפלל,
קורא מצרה לו ומבקש עזרה ,ואני הרי אנוס הייתי לשתוק ,שלא ישמעו המזיקים את קול שועתי ,חס
ושלום ,ושלא יהא השטן המשחית נזכר בי ויטילני לתהום עמוקה מתחת(''.עמ' של''ח) גם בשעות העירות
שלו מנסה הגיבור להשמיע את קולו בדרכים שונות ,אולם אימו המשתלטת על המרחב אף גורמת לשיבוש
בלשונו ,והוא מוצא את עצמו מדבר דיבורים
ריקים ,מליצי ים ו חסרי משמעות שכן היא כופה עליו -
''לפטפט על דברי שיר ומליצה'' המכניסים ''ערבוביא במוחי''( עמ' ש''י); גם ה
לוועד של צער בעלי חיים
קול שמשמיע במכתבו
בו משקיע רגש רב ,זוכה לתגובה של בוז מצד הסוסה''-מליצה ,מליצה,
מליצה! – נכנסה סוסתי לתוך דברי ולגלגה עלי ועד שלא גמרתי את דברי נתרחקה סוסתי עוד יותר
והלכה לה לרעות בשדה ,שלא להביט בי אפילו הבטה אחת .אבל לכבוש את 'דרשתי' ולשתוק לא רציתי .
(עמ' של''א)
334
לעומת קולות חלושים אלו בולט כוחם של קולות השדים השונים המעוררים אימה .חלקם הינם קולות
נשיים המאיימים להשתלט על המרחב ''-והרוח הולך וסוער ,והקולות הולכים ומתגברים .עמוד החוזר
334
רק הסוסה מבינה שכל הדיבורים של ישראל בפרט ושל אנשי הוועד בכלל מחפים על העדר מעשה ולכן ריקים''-אין
מעשיהם של אנשי הועד הטובים אלא מעשי המשחקים בבתי-תיאטראות וכל רחמיהם ותשועתם אינם אלא בדבר-שפתים
ובאנחות .דור זה לו נאה באמת השם – דור של פטפוט ,דרשות ולהג הרבה!''
חולשת הדיבור של ישראל משמשת גם את הפן החברתי של היצירה המבקר את היהודים על חייהם האנורמליים .כך אשמדאי
מבקר את היהודים שמרבים בדברים שאין בהם ממש ''.בע זה ,שאתם מבעבעים פעמים ,קל להבין יותר מדּבּורכם .בעסקי
עצמכם אתם מדברים כפקחים .לבכם יודע מה יפה לכם ,ואותה מבקש ודורש גם פיכם .וכשיזמן לכם להסיח על עסקי צבור
בכתב או בפה ,באסיפת עם ,אתם יוצאים מדעתכם ונעשים שוטים .אותו דבר המתבקש אין אדם נותן לבו עליו ,הפה דובר
שלא כענין ,מרבה משל ומליצה ,מעקם דּבּורו לכאן ולכאן ומערבבו ואינו מסיים במה שפתח .ידוו הדווים ,איך בני-אדם
מעקמים את דּבורם ,מתנה טובה זו ,ומגלים את חפצם בקושי יותר מבהמות .שומע אתה ,שוטה?''
זו הסיבה שהדיבור אינו יכול לפתור את הבעיות הקיומיות של הסוסה \עם ישראל'' :ואני אמרתי ,יפה "בע" זה ,שבעבעת
כחמור ,במחילת כבודך ,מכל דרשותיך .הגע בעצמך אם לא שוטה אתה! סוסה דוויה עומדת לפניך ,בריה כחושה ורעבה,
שהיא נזקקת למזונות כדי להחיות נפשה ,ותחת חשש ושעליׂ-שעורים אתה רוצה לזּכות אותה בתורת המשחק ודברי שעשועים!
ולא אתה בלבד עושה כך ,בוא ואראך שוטים רבים פטפטנים ,האומרים לפני עניים מדוכדכים דברי-כבושין ודרשות של הבל
כמותך – בשביל שאני ׂשטן דרּכי להיות שט בעולם ,ואני מעורב שם עם הבריות ובא לבתי הגדולים'' (עמ' של''ד)
228
באויר חוטפני ואני חוזר בו בתוך שאר בריות משונות .שם כשפניות זקנות רוכבות על מכבדות ומגרפות,
ועלמות יפהפיות – אלה על שעירים ,אלה על דיות וינשופים ואלה על חתולים .צעקניות הן ופטפטניות,
קול הברה והמולה באזני וׂשפת לא ידעתי אשמע'' (עמ' שט''ו); וחלקם הם קולות גבריים מפחידים שאין
מפניהם הגנה .כך לפני התגלותו של השד קושציי ביער''-שואג רעם וקולו הולך בחללו של עולם כקול
רבבות נשקי-אש יורי אבני-בלסטראות כלם בבת-אחת .רוח סערה מתגעש ,הומה ומיילל כזאבי-ערב
רעבים ,כאלו מאה מכשפים נתלו היום ובשלהם הסער הגדול הזה .נעור היער הנרדם ועמו כל עשב ,כל
שיח וכל עלה ,כלם מזדעזעים ורועשים ובפטפוט לשונות משונות מפטפטים .ינשופים ועורבים ועטלפים,
הם וכל עדתם ,אף הם משמיעים קולם בתוך מקהלה איומה זו – והיה רעש ונהימה ,גניחה ונאקה ,צפצוף
וצוחה ,עד שגשם גדול שוטף בזעם וסותם פיות כל אלו ונשתתקו כלם כאחד'' ; גם קושציי עצמו משמיע
קולות איומים'' -קול פחדים הבהילני פתאם והעמידני על רגלי .והקול כקול הברה של אדם ,כנביחת כלב,
כהמית חתול ויללת תנים ,משונה מאד .ואין להכיר אם נפש חי אחד קולו מתחלק לקולות הרבה ,או
בעלי-חיים הרבה הקולות שלהם מתאחדים לקול אחד .עוד מעט וקול צעדים נשמע מרחוק'' ( עמ' שכ''ב);
קולו של אשמדאי ושחוקו הוא המאיים מכולם בגלל דמיונו לצחוקן של נשים כשפניות -
''ׂ-שא עיניך,
בחור! – אמר לי ,מוציא מפיו שחוק משונה ,שאין האוזן סובלתו ,וקול השחוק הולך בכל היער ומתחלק
לכמה וכמה קולות ,כאלו אלפי מכשפות קולניות פצו פה בבת-אחת ''(עמ' של''ג); בסיום היצירה מתרחשת
אורגיה של שדים ,אשר גם בה לנשים ישנה נוכחות דומיננטית ,והן אלו הרוכבות על בעלי החיים
והמטאטאים''-קול המון הולך ומתגלגל באויר העולם ,והקול הולך וחזק ,ומיד נראו לפני מחנות-מחנות של
רוחות ולצים וכל מיני שדים ומזיקים ,ובתוכם מלחשים ומנחשים ,נשים כשפניות וקליפות ,בחורות
וזקנות מכל אומה ולשון .אלה רוכבות על צבועים ושקצים ,קטנים וגדולים – על עטלפים ועל דרקונים,
על ינשופים ולטאות ,ואלה רוכבות על מכבדות חבוטות ,על מגרפות ומרדאות .ואספסוף זה כלו טס
במהירות וברעש גדול(''.עמ' של''ו)
מכל זה עולה שיצירה זו מעמתת בין שני כוחות -הכוח השדי הדיונסי של השדים מול הכוח היהודי נטול
הארוס .במהלך היצירה דומה שידם של השדים היא על העליונה ,אולם לקראת סיום היצירה ,כשקיומו
נתון בסכנה ,מתרחש מהפך אצל ישראל ,ולפתע מתפרצים מתוכו קולות המפתיעים אותו בעוצמתם
הגברית ''-וכיון שפתחתי פי וצעקתי ,מיד היו קולות וברקים ועמוד רוח סערה .עמוד גדול של אויר חוזר
כגלגל ,מתרומם ועולה בחללו של עולם ומעלה עמו אבק וצרורות ושאר מיני דברים ומרקידם בערבוביא
משונה .כלם חוזרים דחופים ומעורבבים כרוחות ושדים ומכניסים לתוכם את כל הבא לפניהם בדרך
ורוקדים לקול מנגינה חטופה ומטורפה – קול קרקור ויבבה ,קול צפצוף ,צלצול ושריקה ,קול גניחה
ודגירה ,קול המיה וקול תאניה ואניה .והאילנות בשדה וביער עונים חלקם אף הם ברעש גדול ,מתגעשים
ומנענעים ראשיהם .הלבנה מתבהלת ,נחפזה ונטמנת בעבים ,ואני עומד ותוהא .כלום אפשר הוא שכל
הרעש הזה בא מכחי – מכח פי ורוח שפתי! ''הזיה זאת מתקשרת אצלו מיד לארוטיקה ''-שמא הלילה ליל
חתונה לשדים ולילין .מכשפה נכנסת לחופה עם בן-גילה בשמחות ובמחולות ונשים כשפניות ביחד עם
שעירים מרקדים לפניהם ובסופה וסערה דרכם( ''.עמ' שט''ו)
229
גילוי הכוח הארוטי של ישראל מפתיע ומחריד ,אך באותה עת סולל עבורו את הדרך למציאת זהותו.
ובמאבקו נגד אשמדאי המנסה להשביעו להיות נאמן לו ,ישראל מפתח כושר עמידה הבא לידי ביטוי
בהגברת קולו(עניין שתואר בחלק ראשון ג.)2
.4ארוטיקה ונשיות ביצירותיו של אברמוביץ
לא נבראו נשים אלא לצערם של בני אדם .למה הן ומה מועיל בהן?
ספר הקבצנים
על אף שיש ביצירותיו של אברמוביץ עלילות אהבה ('ספר הקבצנים'' ,בעמק הבכא' ו'בימים ההם') ,רוב
הדמויות הנשיות המאכלסות את סיפוריו ,מוצגות באור שלילי .יש והאישה היא קרבן של אלימות מצד
גברים נצלניים; יש והאישה היא וולגרית ,קולנית ואלימה; ויש והיא בעלת מראה דוחה או מום גופני.
'ספר הקבצנים'
'ספר הקבצנים' מעמיד אופציות שונות של ארוטיקה -המגולמות ביחסם של הדמויות השונות לנשים.
אלתר הנוטש את אשתו וילדיה לטובת אישה צעירה ויפה כי ''אין יהודי מבקש אלא בעלת בית יפה'' (עמ'
צ''ה) ,מגלם גבריות גסה ויצריות חסרת המצפון .גסות זאת מיוצגת באמצעות הסינקדוכה של שערות
פנים ,והיצריות הארוטית מיוצגת באמצעות חוטמו הגדול '' -יהודי מסורבל בבשר ומפוטם וכרסו עבה.
פניו טובעים בים של שערות צהובות ועכורות ,שיש בהן כדי להספיק פיאות זקן ושפם גם לו לעצמו וגם
לכמה וכמה יהודים .בתוך ים של שערות זה עולה כמין אי חוטם רחב ועב ,חתיכה הראויה להתכבד
בה( ''....עמ' צ''ב) .החוטם הוא גם הגורם למעשה השידוך הכושל המתואר כמעשה פולשני חסר רגישות-
''והריני מאמץ את כל איברי וחושי לעבודת השידוכין :את החוטם להריח ,את הפה והלשון לדבר...יקוב
החוטם את ההר והזיווג יקום!'' ( עמ' צ''ו).
מאפיין נוסף של אלתר הוא חוסר הצניעות שבהתנהגותו הגורם מבוכה למנדלי''-ואלתר שלי מתפרקד
בעגלה ,שוכב על גחונו וראשו סמוך על שתי זרועותיו ,פניו מאדימין וחזהו המסובך בשער מגולה ,החמה
מלהטת וצולה אותו כגדי מקולס בשמנוניתו ,מפיקה מתוכו את כל הלחלוחית שבו והוא מזיע -.אוי ואבוי
לי שראיתיו בכך!'' ( עמ' צ''ד).
בזכות תכונות אלו אלתר הוא היחיד ביצירה הקורא תגר על גבריותו של הגברתן האדמוני ,בשעה נאבק
כדי להציל ממנו את סוסיו'' -אני מתחכם לו ונוגע בכף ירכו ,ונרתע ונשתטח דומם כמת'' ואף מנצחו
''בעוצם ידו''.
פישקה ,לעומת זאת ,קרוע בין שתי דמויות נשיות -האחת דמונית ,והאחרת חלשה ותלותית .אל אשתו
השטנית הוא נמשך בכבלים מזוכיסטיים''-אמת פעמים הייתי כועס עליה מאד ,אבל בשעה שנתמלאתי
230
חימה כלתה נפשי לה ,כאילו נמשכתי אליה בחבלי קסם ,ומעשה כשפים היה בדבר .טעמתי באותה שעה
מעין טעם של חיכוך הצרעת ,שצער והנאה כרוכים בו ומורגשים ביחד( ''.עמ' קי''ז) מחירה של משיכה זו
הוא איום מתמיד על גבריותו מידיו של האדמוני הקורא'' -ישראל בני רחמני ,חוסו ומעכו לו באותו מקום
שם תחת ירכו ,בין השוקיים ,היא רפואה בדוקה לשחוק ,ואם דבר זה לא יועיל לו ,חס ושלום ,מהרו
והחזיקו בפאת ראשו ובאוזניו וסטרו לו כלאחר יד על פיו ,וזלגו עיניו דמעות כמו מאכילת מרור ורווח לו
'' (עמ' קי''ח) למרות איומים אלו פישקה אינו מצליח להשתחרר מאישה זו'' -כמה שנצטערתי ונסתגפתי
על ידה ,אף על פי כן חמדתיה בעטיו של שטן ... .הרי יועילו קסמים לאישה לקחת נפשות ,ואפילו היא
מכוערה וכחושה ,ומכל שכן עבה ובריאת בשר כאשתי...כיון שבאתי אצלה ,והיא נגעה בי במשמוש היד
ומספרת עמי ,או הניחה ידה על שכמי ואמרה:הוליכני פישקא -מיד הדיבור נסתלק ממני ונהפכתי לאיש
אחר( ''.עמ 'קי''ט)
לעומת זאת ,ביילא מספקת לפישקה הנאה אסתטית ואחרי התנצלות על עצם העיסוק בשאלת יופיי ה של
האישה היהודית'' -בת ישראל מי מדבר ביופיה ?כשהיא יפה היא יפה לה ומי נותן דעתו על זה?'' ,הוא
מודה ש''אמת ,הגיבנת אינה מכוערה .פניה צחים ושערות ראשה שחורות ,עיניה ספירים .אבל כלום על
דברים אלה הייתי נותן דעתי? וכי אחד הריקים אני ,שאפנה ליבי לדברי הבל ,ליופי ונוי של נשים? אני
לא ידעתי ולא הרגשתי כלום אלא מעין נעימות ,שהוצקו בפניה ובמבט עיניה ובשפתותיה ובדיבורה''.
מעבר ליופיי ה מספקת ביילא בעיקר את הצורך של פישקה להיות נאהב''-נעימות אלה וחמלה גדולה,
שחמלה עלי כאחות לי ,וחמלה זו שחמלתי עליה גם אני ,הן שחיבבו אותה ( ''.עמ' קכ''ו)אך אהבה זו
אינה מתממשת בסיפור בשל חולשתם של האוהבים נוכח כוחו המסרס של האדמוני.
גם מנדלי המספר ,שכביכול מהווה רק מתווך המאפשר את גלגול סיפורו של פישקה ,עסוק בברור זהותו
הגברית .הדמויות הנשיות המאכלסות את עולמו גורמות לו לתחושת מאיסה מוחלטת ,והוא אינו מגלה
משיכה לאף אחת מהן ( .בניגוד לפישקה הקרוע בין משיכה ודחייה לנשותיו) .מנדלי נתקל בטיפוסים
נשיים שונים וכל אחת בדרכה דוחה אותו .בתחילת היצירה פוגש מנדלי אישה ערלית פתיינית וחשופה
שחושניותה מבהילה ומבריחה אותו .לכאורה ,גילויה הוא עניין צדדי המלווה את מאבק היצרים בו נתון
מנדלי ביום הצום כשהיא מציעה לו אוכל .אך הקורא חש בבירור שמאבק היצרים האמיתי מצוי בזירה
הארוטית'' -לכאורה הכל טוב ויפה -בא השטן וגרה בי ערלית אחת עם כלי מלא דובדבניות ,פרי זה שאני
חומד אותו ביותר'' .מנדלי המצפין לרוב את רגשותיו ,אינו מודה במשיכה הארוטית שחש ומשליך אותה
על מישהו אחר '' -אדם אחר במקומי ,מהני בעלי הזיות ,היה מוציא מאורע זה מפשוטו ואומר :השטן הוא
בעצמו בא בדמות אישה ונתכוון ...אבל למען האמת עמדתי ונסתכלתי בה יפה יפה וראיתי בחוש שהיא
ערלית פשוטה כמשמעה ,בשר ולא רוח ''...שלילת הרעיון שאישה זו היא שטן וההתעקשות על כך שהינה
''בשר ולא רוח'' מדגישות דווקא את הפיתוי הרב שיש בדמותה .גם כאן לחוטם ישנה איכות ארוטית-
''ובשעה שהשיאתני על הלקוחין של הדובדבניות עם הכלי ביחד בעשר פרוטות הושיטה לי את מטעמיה
תחת חוטמי ממש והיה ריחם הטוב נודף לתוכו ותאוות האכילה חזרה ונעורה בי( ''.עמ' צ''ד)
231
אישה פתיינית נוספת מתגלה שוב בין הדמויות הגרוטסקיות ההוללות המופיעות לנגד עיניו בפונדק'' -ומיד
כדמות איברים מבצבצים ועולים מתוך אופל בזה אחר זה :נראו חוטמים למיניהם ,שקועים ושרועים,
וכו'' .בתוך הקטלוג המפורט של המוני אנשים מכוערים ושיכורים מתחבקים ,מופיעה שוב דמות נשית
פתיינית'' -ואצלם כפרית יחפה מלובשת שמלה קצרה ממתניים עד קרסולים וכתונת בד מעשה רוקם,
שבית צוארה פתוח עד למעלה מדדיה .גם היא בשמחה ובצהלה טופחת באהבה פעם על כתפו של זה ופעם
על כתפו של חברו( ''.עמ' ק''ה)
התפאורה המלווה סצנה זו מכילה סמלים המשלימים את תמונה הארוטיקה המעוותת .על קירות הפונדק
תלויות תמונות המציגות סוג של נשיות שיש בה תערובת של חושניות וריקבון'' -על זרש העלובה ועל
העביט שבידה קפצו הזבובים ביותר ,זלזלוה ,טנפוה ,אכלוה ,ולא השאיר ממנה אלא חצי הגולגולת
והשוקיים'' (עמ 'ק''ו); ו''אשת פוטיפר מכוערת ומפוחמת וזונה בלה ,שמושכת אליה את יוסף הצדיק בכנף
בגדו'' ( עמ' ק''ו).
בסביבה היהודית פוגש מנדלי טיפוס אחר של נשיות .הנשים היהודיות בעולמו דוחות ונעדרות ארוס
לחלוטין .אשתו של בעל הפונדק היא קולנית וגסה'' -יהודיה זריזה ומזורזה ,עטופה מטפחת ופאה נכרית
בראשה...פיה נחל נובע ,מדברת עם כל אחד מהבאים ואינה פוסקת ,וידיה טרודות בנתינת דברים
שמתבקשים ,ובלקיחת כסף וכו' '' .לא רק כיעור מאפיינים אישה זו אלא גם שתלטנות ועריצות'' -בשבי
שמשועבד לאשתו נקרא במקומו חיים חנה של חיה טריינא ,הוא שמשעבדתו נקראת חיה טריינא קוזק''.
(עמ'-ק''ה)
מלבד אישה קולנית זו נוכחת ביצירה זו גם אישה בעלת מום דוחה למראה'' -ובחדר משוטטת ריבה גסה,
שמנה ורחבה .לסתותיה שתי לביבות מטוגנות ,שערות ראשה מועטות ואינן מספיקות אלא לכדי שתי
צמות דקות וקצורות ,התלויות לה על ערפה .הזרועות -מן הכתפות עד המרפק הן מופשלות מהודקות
לצדי גופה וכו' ...זוחלת( ''...עמ' ק''ו).
האישה היהודייה מאיימת לא פחות מרעותה הערלית .לשני סוגי הנשים האלה ישנה תכונה משותפת והיא
גסותן והעדר צניעותן המעוררים סלידה בליבו של מנדלי.
'בעמק הבכא'
בהתאם לאופייה הסנטימנטאל י של 'בעמק הבכא' גם הנשיות המוצגת בה רכה יותר ,אך גם בה דמויות
הנשים פגומות .סיפור זה מכיל גלריה של נשים שכולן מדגימות דרגות שונות של אמהות .כפי שכבר
הודגם אמו של הגיבור מנועה מלמלא את מקומה כאם בצורה שלמה וגם מראיה אינו מצודד
– ''היתה
עטופה בכליה על פי דרכה :מיני בלואי סחבות וסמרטוטים עתיקים ,שעל ידם נראה גופה עבה ביותר,
וכמין מטפחת משונה בראשה יורדת על מצחה עד ריסי עיניה(''.עמ' קס''ב) את הפונקציה האמהית
החסרה ממלאת ריזייל הפונדקאית ,אולם גם היא 'פגומה' בשל כיעורה המפליג'' -רייזא היא אשה באה
בשנים ,גוצה וכרסתנית ובעלת-בשר פניה מחוטטין ומזיעים תמיד סנטרה נראה כפול מרוב שמנוניתו
ושערות זרועות לה על פני השפה העליונה פרץ נבעה בשיניה(''...עמ' קס''ה) .לכך מתווספת העובדה
232
שרייזא אינה מוצגת כאמא לילדים משלה .שתי הסרסוריות אף הן מקיימות ביניהן זיקות נוגדות בהקשר
לאימהותן .האחת היא עקרה ,והאחרת נגררת למעשי השחיתות כדי לעזור לבנותיה שאינן מצליחות
להתחתן.
יוצאת מכלל זה היא דמותה של ביילא'' -ועד שהירשלי הולך ונהנה ומדושן עונג ,והנה תמונה יקרה,
צורה מאירה לנגדו את ביילא ביופיה ראו עיניו .ביילא ניצבת בחוץ ליד ביתה ,ממרקת ושוטפת כלי חרס
וכלי עץ ושוטחתם נגד החמה ,ועדיין אינה מלובשת כל צורכה .שמלה תחתונה לבדה לעורה ,שוליה
מקופלים ומופשלים לאחריה ונחשפו עקביה ,זרועותיה המלאות מגולות עד מרפקה ,פי כותנתה פתוח עד
כתפתיה ,צווארה ערום כולו ,שער ראשה פרוע ,כדרך הבנות ,בנות חיל ,בשחרית( ''.עמ' קס''ב)
הופעתה של דמות יפה כביילא היא נדירה בכתבי אברמוביץ ,אולם אהבתו של הירשלי אליה אינה
מתממשת ,וביילא נעשית אם לילדים ,אך אינה מצליחה להגן עליהם מפני הפורעים ומתה יחד עמם
בפוגרום ,כך שהיא נשארת דמות רחוקה ובלתי מפותחת ביצירה.
נשים ב'האישון הקטן' וב'בימים ההם'
ב'האישון הקטן' כל הדמויות הנשיות ובראשן אמו של אברהם ,מוצגות כאלימות .אמו הינה אישה קשת
יום שאינה מגלה הבנה לצרכי בנה ,מפליאה בו את מכותיה ,מרעיבה אותו ואף משלחת אותו מן הבית
כעונש על מעשיו .כך היא התנהגותן של כל שאר הנשים שבהן נתקל במהלך עבודותיו השונות.
לעומת זאת ב'בימים ההם' מתוארת אמו של המספר באהדה וברכות יוצאות דופן ,מה שמסביר אולי את
יכולתו של שלמה'לי לחוות משיכה ארוטית ולחשוק באישה .עם זאת גם נשיותה של פראדיל אהובתו
אינה מוצגת באמצעות תיאור גרפי כלשהו אלא באמצעות מושגים מופשטים אפלטוניים'' -אהבתו צנועה,
מסותרת לפני ולפנים בחדרי ליבו ומספקת לו לעצמו -,היא אש אלהים זו ,שהסנה היה בוער בה ולא
אוכל ,היא נגה השכינה ,שכינת השיר באדם ,היא תשוקה לנוי ואהבת היופי בראשיתו .יופי זה שבדמדומי
הרקיע בשעת בקיעת איילת השחר; זה שבפטורי -ציצים והנץ השושנה ,באודם עלומים ובשחוק מרפרף
על שפתי חן .אהבה זו היא ''נר תמיד '' בלב פייטנים ,בחירי עליון ; היא שלהבתיה מחממת את הנפש
ומעוררתה להשתפך בתפילה זכה ולבכות פעמים בחשאי לפני ריבון העולמים(''.עמ' ר''פ)
כמו כן ,גם ביצירה זו ,מיד לאחר תיאורה של פראדיל ,מוצגות נשים המעוררת רתיעה ,ובעוד שפראדיל
תוארה במונחים כלליים ובאמצעות ה'הגדה' ש''אותו היום היתה יפה ביותר'' ,הרי שהנשים מתוארות
באמצעות 'הראיה' שיש בה פירוט גרפי'' -נשים פה להן ומדברות והוגות בגרונן וזו לפני זו שופכת שיחה
וכל מה שבליבה .אישה אחת מעוברת ,שכרסה בין שיניה ,וכתמים מכורכמים על פניה ...כל בשרה שופע
זיעה ,ראשה מוטה לאחוריה ומנשבה עליו בקצה סינורה...אף אותה היהודיי ה החולנית שם שהיא גוהקת
ופוהקת ,רוקקת ומקנחת חוטמה ,יהודיה כחושה ,דקת בשר וקולה צרוד עדיין במכי בקינות לתשעה
באב ,מתאמצת להוציא דבר לפני חברתה בכל כוחה ,לוחשת וגונחת ומושיטה לשונה מקוצר רוח נשימתה.
יהודיה מכובדה שנשרו ריסי עיניה והן מלופלפות (''...עמ' ר''פ).
233
'מספר הזכרונות'
נוכחותן של נשים ביצירה זו נראית שולית ,אך גם בה האישה הינה גורם מאיים .היצירה נפתחת בכך
שהמספר חומק מהבית כדי לצאת לטבע ''-פוסע בחשאי על ראשי אצבעות רגלי ,שלא להעיר את אשתי
משנתה ,ויוצא והולך לטייל ,כדרכי בׂשדה'' .בדרכו לשדות הוא חולף על פני נשות כסלון היוצאות
לענייניהן המעוררות בתחילה אסוציאציות נעימות של בישול,אפייה וריחות טובים'' -נשיה קמו כעלות-
השחר לאפות החלה לשבת .הנשים – כּפות של צמר בראשיהן ואינן מלובשות עדיין כהוגן ,רצות רצוא
ושוב ,זעיר שם זעיר שם ,ברחוב ,עם כלים שאולים אשה משכנתה – זו במרדא ,במגרפת ובכברה ,וזו
בכד ,בקדרה ,במחבת ובאלפס '',אולם תמונה זו מתעוותת מול עיני הקורא ,כשהוא רואה את התנהגותן
הגסה והאלימה'' -ושולחות אשה לאחותה מרחוק משלחת דברים רעים ,רכילות משל ושנינה ,בגניחה
ויבוב ונאקה ,בצפצוף ונהימה ,בנזיפה ובגרגור בגרון ,בתרועה ובקול שופר מרוסק וצרוד .לקראת
טעקלה ,גֹויה דמתא ,בעלות-בית זריזות יוצאות ,וכל אחת ואחת מתאמצת להטותה אצלה עם כדי מים
שעל שכמה(''.עמ' שס''ז) [בדומה מוצגות הנשים ב'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה' כ''קולניות
ודברניות'' כאשר דיבורן נשמע ''כקול הטחנה ,מרגיז ארץ ומרעיש האזנים ,יתרעם הסדנא ויתרעש
הגלגל'' (עמ' תכ''ו)].
'מסעות בנימין השלישי'
נשים מהוות ציר מרכזי בעיצוב עלילתו של 'מסעות בנימין השלישי' .לעומת דמויותיהן הנשיות והרכות
של בנימין וסנדריל ,הנשים האמיתיות ביצירה זו הן מן האלימות ביותר מכל הנשים ביצירותיו של
אברמוביץ .אפילו באזכור הקולקטיבי שלהן הן מתוארות כמי שמחוללות ''מריבות וקטטות עם
בעליהן,וקללות של שחרית ...וחביטת ילדים( ''.עמ' ס''ה)
במהלך מסעו הראשון של בנימין הוא מוחזר הביתה בעגלה ומהווה מוקד להתנפלותן של נשות עיירתו,
וכן במסעם המשותף נתקלים בני הזוג בנשים מפחידות; בעיר צלמונה מתואר מפגש אלים עם אישה-
''ובנימין רץ ונתקל באשה תגרנית מן השוק וסל מלא ביצים בידה ,הביצים נשברו ועליו יצא קצף גדול.
התגרנית הזו פצתה עליו פיה לבלוע אותו חיים ולשונה כאש אוכלת ,מנבלתו ומקללתו קללה נמרצת ,וגם
עשתה בו מעשה ונתנה לו מכת-לחי ,ועוד ידה נטויה להחזיק בזקנו ופאותיו .ונס נעשה לבנימין ,שיצא
שלם בגופו ובעצמותיו מתחת ידיה ,ונמלט לאחת החצרות ,ולשם הגיע גם סנדריל בן-זוגו ונטפל לו'' (עמ'
ס''ט – ע'); בכסלון מופיעות הנשים כקולניות ומפחידות ,כשדמותה של דבוסה התגרנית מעוררת אימה
במיוחד .תיאור הסוכה והגישה אליה עמוסים סמלים ארוטיים מאיימים '' -ובאחת הפינות שם עומדת בנס
סוכה דחויה כמין צריף ,בלא דלת ובלא חלונות ,שלדברי ישישים וזקנים לימים היתה עשויה בראשונה
דירת קבע לשוטר בית-הפקודות ,וכל בני העיר בזמנם היו רצים ובאים לראות בה ובאותו השוטר ותוהים
על חידושים ונפלאות הללו .אצל אותה הסוכה ,שהכסלונים משתבחים בה עכשיו כמו במבצר עתיק-ימים
משנים קדמוניות ,תחת מין גג מסוכך קצתו ברעפים שבורים ונרקבים וקצתו בקש יבש ובמחצלת בלה
234
ונשען על ארבע כלונסאות עקומות – ,שם יושבת דבוסה התגרנית מוקפת בסלים ,ומחתה עם גחלים
לוחשות מצויה אצלה ,שבימות-הגשמים היא יושבת ומתחממת עליה כל היום תמיד ,כתרנגלת רובצת על
הביצים ,ואינה מטלטלתה מתחתיה אלא בשביל להפיח בגחלי אש ולחתות בולבוסים אפויים מתוך האפר''.
(עמ' ע''ז)
נשותיהן של הגיבורים אף הן מעוררות אימה בכעסן .סנדריל הינו קרבן לאלימות ולהתעללות בביתו,
נכנע לשתלטנותה של אשתו ,ודמותה רודפת אחריו במהלך המסע'' -הקול קול זוגתו של סנדריל .היא
כועסת וחמתה בערה בה כאש להבה ,ידה האחת נטויה אל העז וידה השנית לסנדריל ,שולחת אצבע
ורומזת לו לבוא אצלה .סנדריל מרתית ופוסע פסיעה קטנה אבל וחפוי-ראש כתינוק שסרח ועשה מעשה
ואומרים למתחו על העמוד וליסרו בשוטים(''.עמ' ס''ה)
גם בנימין חש רדוף על ידי אשתו לאורך היצירה כולה .זאת למרות העובדה שבפועל כל גילויי האלימות
הנשיים מתרחשים רק בביתו של סנדריל ,ואילו רדיפתה של אשתו היא רק פרי הזיותיו של בנימין.
בתחילת המסע בנימין חושב את סנדריל המתקרב אליו לאשתו הרודפת אותו'' -ועד שבנימין עומד מצפה
ומצטער ,נראה לו מרחוק כדמות בן-אדם ,ספק סנדריל ספק אינו סנדריל ,וכמדומה ,שהדמות העולה שם
עוטה שמלת אשה ועל ראשה מטפחת .בנימין נתחלחל ,פתאם ופניו חורו כסיד .איקונין של אשתו נראה
לו ,אשתו הולכת אצלו! לא ,אינה הולכת ,אלא נחפזת כאילה שלוחה ,עוד מעט והנה זו באה ,מתנפלת
עליו בזעם אפה ,מכלה בו את חמתה ורוחה הקשה ומושכתו לביתו בבכי ויללה ,ונכון לו יום חושך.
סנדריל ,אבדנו! שאול מתחת הרגזת לנו .הרי זלדה תרדוף ותשיג ותחלק( ...עמ' ס''ו).
זלדה ,אשתו של בנימין ,אינה מביעה כל רצון לרדוף אחרי בנימין ,כפי שמעידה התנהגותה לסנדריל
בבוקר המסע .היא מגרשת את סנדריל מעל פניה וחוזרת לישון ,ורק בדבריה ניתן לשמוע רמז לאיום על
גבריותו של בנימין ''-זלדה באה עלי ברוגזא ושלחה אותי לעזאזל ,כאילו פגמתי בכבוד קפוטתה ונשאתי
את רדידה ,את ה'יאמפורקי' מעליה' .לך למיתה אתה ובעלי שניכם יחד!' – אמרה ברוגז ובקצף גדול
וסגרה הדלת בפני ''.השליחה לעזאזל בצרוף הניב ''לך למיתה'' יוצר אפקט אירוני בשל הזיהוי בין בנימין
לבין הגבר -תרנגול שכן זהו ביטוי המוכר מטכס הכפרות ''זה התרנגול ילך למיתה ואני אלך ואכנס לחיים
טובים ולשלום'' (מתוך 'מחזור לימים נוראים') .ואכן בנימין חש הקלה כשהוא שומע דברים אלו כאילו
ניצל ממוות''-דברי סנדריל האחרונים היו סם חיים לבנימין והניחו את רוחו .דעתו נתישבה עליו והוא
מרגיש כאילו אבן מעמסה נתגלגלה מעל לבו ,פניו מבהיקים ועיניו מתלהטות מרוב שמחה( ''.עמ' ס''ו)
אולם דמותה של אשתו ממשיכה להיות נוכחת בתודעתו ולאיים עליו גם כשהוא רחוק ממנה .כשהשניים
עוצרים בפונדק בנימין הוזה שאשתו רודפת אחריו ,ופחדו הוא כה גדול עד שהוא חש כאילו חדל
להתקיים''-קול המולה באזנים ,קול שופר הולך וחזק מאד ומסתיים בתקיעה גדולה ,ואלפי אלפים שביבי
אש מכל מיני צבעים :ירוקים ,אדומים ,לבנים ,כהים צהובים וכיוצא בהם ,כברקים מתרוצצים לנגד
עיניו .ופתאם המאורות לוקים ,והנה חשכה גדולה ,תהו ובהו ,אין כל – ואף הוא בעצמו כאלו עבר ובטל
ואיננו( ''.עמ' ס''ח) ככלל ,בנימין חרד מפני טכסי חתונות ובאחת מהזיותיו עולה טכס חתונה גרוטסקי -
''בחורים וגם בתולות ,זקנים עם נערים יוצאים במחול ומרקדים ברגש .הכל מרקדים ,הכל מכרכרים,
235
אפילו פשפשים ויתושים מגיחים מחוריהם ומתפזרים ונגררים על הכתלים .ובשעת חדוה נתמוטטו רגליו
של אחד המחוללים ונפל על בנימין בזוית הבית .והנה הוא מחזיק בו ,מסתכל בפניו ושואג בקול :הוי,
בנימין!( ''...עמ' ס''ח) .שיאו של הסיוט מגיע כשהוא מדמה שאשתו מגלה את מקום הימצאותו (ושוב
מתחלפים התפקידים של גבר אישה -אשתו היא המוצאת את 'האבדה') .בהתעוררו מהחלום בנימין מוצא
את עצמו מחובק עם עגלת בקר ''-ועד שבנימין מחזיק ברבו בשתי ידיו וגחן ולחש לו את סודו ,הרגיש
פתאם מכה רבה בצדו ,ומפני הכאב חמרמרו פניו כמו מאכילת מרור .והנה הוא נעֹור – מתנודד ומוחה
דמעה מעל ריסי עיניו ורואה שהוא לבדו בבית ,אין אדם ואין אור נר .הלבנה נשקפת בעד החלון ,אצלו
רובצת עגלת-בקר והוא חובקה בשתי ידיו'' .מפגש זה עם עגלת הבקר היא כה מאיימת בחושניותה
הנשית ,שבנימין נס ממנה בבהלה''-וכשנבעו מצפוניו וכלתה אליו הרעה ,אמר לבקש על נפשו מרבו
הבטלוני ולגלות לו את כל לבו ובמקומו החזיק בעגלה זו מחקה ומגפפה ומוסר לה בלחישה את דבר
נסיעתו .וחבוק זה לא היה ניחא לה ופשטה את רגלה ונגעה בכף ירכו ,וייקץ בנימין משנתו .כשראה
בנימין עגלה יפה-פיה זו בזרועותיו שמט אותה בכח ועמד ממקומו נרעש ונפחד ונס מפניה( ''.עמ ' ס''ח)
קטלוג מרשים זה של נשים מפחידות הוא הכוח המניע של הסיפור ,ויש לו אפקט מכריע בעיצוב תודעתן
העצמית של הדמויות .לכך נלווים שני סמלים שאף הם מעידים על הגבריות המעורערת של בנימין ,והם
השרף והשפיפון .את השרף פוגש ישראל ביער ,ומראהו הפאלי מאיים '' -מין שרף גדול וארוך מאד ולו
ב' זרועות ארכות אשר בהן יפיל את הפיל וממיתו''(עמ' ס') גם ה'שפיפון' קשור לפאלוס ,והוא קורא תגר
על פנטזיית הגבריות של בנימין .שפיפון זה חוזר ונשנה בדבריו של בנימין''-כשהיה מסיח עם הבריות היו
הדברים :אינדיא ,סמבטיון ,אנטיקודא ,שפיפון ...יוצאים מפיו בערבוביא ובהתלהבות משונה'' (עמ'
ס''ב); בברחו מאשתו הוא זועק'' -מוטב היה לי לפגוש מאה שפיפונים ואל אשתי'' (עמ' ס''ה); בחלום
המבשר את סופו של מסעו ההזוי ,הנחלם בלילה שלפני החטיפה ,שוב עולה יצור זה '' -והנה שפיפון נחפז
ובא אצלי ,מסתכל בי ואומר :אתה זה האיש רבי בנימין הבטלוני? הטרח נא את עצמך ובוא עמי לשם,
לשם ...אלכסנדר מוקדון עומד שם עם חילו הגדול ,והוא מתגעגע עליך ומבקש לראות את פניך .אני
נושא את רגלי ,הולך ורץ בזריזות – השפיפון לפני ואני אחריו' .אתה רץ קל מהרה כחץ מקשת ,אל נא
תשלוט בך עינא בישא ,ואי-אפשר לי להשיגך' – שמעתי מאחרי קול מדבר אלי .החזרתי פני לאחורי –
ואת אלכסנדר מוקדון ראו עיני .אדוני המלך! קורא אני בקול ומחזיק בידו ,לוחץ ומועך בכח ,וריח רע
עולה אל אפי ,צחנה משונה מאד עד להתעלף ,הקיצותי ובידי פשפש מעוך .טפה סרוחה!'' (עמ' פ''א).
השפיפון מערער את השאיפה המגלומנית להיות אלכסנדר מוקדון ,כשאת מקומה מחליפה ההכרה שבנימין
אינו אלא 'טיפה סרוחה' .כינוי זה הודבק לו ולחברו כבר בתחנתם הראשונה בעיר צלמונה'' -הוי,
בטלנים! למה אתם זוחלים כסרטנים וחוסמים את הדרך לעוברים? הוי ,נטויי-גרון ,בעלי-פיקא וגלויי-
חזה! הוי ,הוי ,טפות סרוחות!'' (עמ' ע')'' .הטיפה הסרוחה'' מרמזת לקטנות האדם ואף לצד המונמך,
הביולוגי שבתהליך הפריון –'' רבי שמעון אומר – בא ממקום חושך וחוזר למקום חושך .בא מטיפה
סרוחה ממקום שאין העין יכולה לראות .מה עתיד להיות עפר רימה ותולעה''( מסכתות קטנות אבות דרבי
נתן נוסחה א' פרק י''ט ד''ה מאין הוא ) .בנימין נתון ,אם כן ,בחרדה גוברת והולכת מנשים המלווה בזהות
236
גברית מאיימת .גם סנדריל סובל מתסמינים דומים ,אך חרדותיו מפני אלימותה של אשתו ומפני כוחה
המסרס מודעות יותר''-בחלומי ,והנה אני הולך לי בחוץ .הולך לי אני ומטייל ופוסע ובא עד למרחוק.
פתאם אוחזים בי בערפי ומטילים אותי לתוך שק .נוטלים את השק ,שאני בו ,ומטלטלים אותו סחוב
והשלך עד שהוטל ונח באחד המקומות .הוא נח ויד אדם נגעה בו ,פותחתו ונותנת לי מכת-לחי ,מכה רבה
מאד ,עד שנשרו לי זוג שינים מפי' .זה לך דמי-קדימה – קול מדבר ואומר – והמֹותר אסלק לך בעתיד' ''.
בסיוט זה עולה ביתר שאת הגורם לבלבול הזהות המגדרית שלו'' -מסתכל אני ורואה את אשתי! אשתי
עומדת לפני ,מצנפת גבר בראשה ,פניה זועפים ,עיניה כגחלי אש ואלה פיה מלא' – .מתן לי ,סגולתי,
המתן נא ,מחמד נפשי!' – מנהמת היא עלי בשחוק מר – עוד מעט ואטול את המגרפה ואלמדך דעת ביד
חזקה וידעת את ה'!' ועד שהיא הולכת ליטול את המגרפה ואני נושא את רגלי ומזרז את עצמי :ברח ,ברח
דודי! – הנני רץ כצבי ,רץ ורץ ובא לבית-מלון אחד'' (עמ' פ''א-פ''ב)
בגלל ההבדל ברמת המודעות שלהם התנהגותן של שתי הדמויות בסיום היצירה היא שונה .בעוד סנדריל
משלים עם מצבו ,בנימין נותר בהכחשתו וממשיך בהזיותיו הגבריות בלי ל'האזין' לקולות העולים
בחלומותיו.
'סוסתי'
נוכחותן המאיימת של נשים היא המרכיב הדומיננטי ב'סוסתי' כפי שכבר הוצג לעיל(חלק שלישי א
כל העלילה מתרחשת בצל איום השידוכים התלוי מעל לראשו של המספר
.)1
,והוא שמניע את מהלכה.
ענייני שידוכים ,נישואין ושמחת חתן וכלה חוזרים ונשנים כמעט בכל פרק בסיפור .תחילתם בסירובו של
ישראל להצעת השידוכים של אמו ,כש לכאורה סיבת הסירוב היא פרקטית כלכלית ''-וכל אדם יש לו
לעשות בדעת ובחשבון ,שיהיו צרכיו מובטחים לו בימי חייו תמיד'' ,א ך קשה להתעלם מתחושת האבדון
שקושר ישראל לנישואים כשהינצלותו מהם הוא כמי שניצל מה'מבול'-
''כשם שנעשה נס לנח בשעתו
ונשאר בעולם הוא וביתו מכל הבריות ,שנשתקעו במי המבול ,כך נשארתי אני ,ישראל בן ציּפא ,במקומי
בחור אחד משאר בני גילי ,שנשאו נשים קודם זמנם ונשתקעו בעניות בעטיים של שדכנים .בקשו לזווג
גם אותי ,מזרזים ומעוררים עלי את אמי ,ועל פי נס נצלתי מידם''(עמ' ש''ט) .
חרדתו של ישראל מפני שידוכין מועצמת בסיוטים הפוקדים אותו ,בהם מופיעות דמויות נשיות
המעוררות חלחלה .אך חלחלה זו אינה מוגבלת רק לעולם ההזיה ,שכן חוטים דקים קושרים בין
ו לאימו
הסיטואציות הריאליות של סיפור המסגרת לבין התמונות העולות בהזיותיו .כך כבר בסירוב
בתחילת היצירה הוא רומז לפגישה שתתרחש בינו לבין הסוסה ,תוך שהוא משבש את הפסוק ''לא טוב
היות האדם לבדו'' והופך את משמעותה'' -הרי אישה חכמה את ,אמי ,ויודעת את שלא טוב היות האדם
כסוס כפרד(''.עמ' ש''ט)
ישראל מכיר שני סוגים של ארוס .סוג אחד הוא של ארוטיות יהודית פסיבית וכבויה -
''הכל כדרך
היהודים! – אני קורא ומשמיע קולי עמה – דברים עתיקים! תחילתם כדרך הנגידים וסופם כדרך
הקבצנים :בנים ,אביונּות ,חיי צער ,מלמדּות ,בטלנות ,סרסרּות ,כפיפת קומה ,קידה וכריעה ,מודים,
237
נפילת-אפים ,תחנון ועלינו לשּבח ,לשּבח ,לשּבח('' ...עמ' שי''ט).
והיא המופיעה בהזיותיו .ארוטיות זו היא מפתה ושלוחת רסן
335
הסוג האחר הוא של ארוטיות 'גויית'
אך גם שדית והרסנית .שתי האופציות
מאיימות ומפחידות ,ובשתיהן ישנה נוכחות חזקה של המוות .את הארוס היהודי חווה ישראל במפגשו עם
הסוסה ,ואת הארוס ה'גויי' הוא חווה במפגשיו עם השדים.
הארוס ה'יהודי'
הכותרת ''סוסתי'' והמוטו 'לסוסתי ברכבי פרעה' ,היוו מפתח ל'נמשל' הלאומי שרוב מפרשי היצירה נעזרו
336
בו.
על פי ההסבר המקובל הסוסה הדוויה היא סמל לעם ישראל ,שהפך מבן מלך גברי לדמות נשית
ופסיבית .אולם עיון בדרשות חז''ל שיוחסו לפסוק זה ,עשויות לשפוך אור אחר על בחירתו של אברמוביץ
דווקא בדימוי של סוסה נקבה '' -לסוסתי ברכבי פרעה -מכאן היה רבי מאיר אומר אע''פ שיצא פרעה
בסוסיא נקבה ,אף הקב''ה הראה אותו בכסא הכבוד בדמות סוסיא נקבה ,לקיים מה שנאמר לסוסתי ברכבי
פרעה ,ולמה יצא פרעה בסוסיא נקבה ,אלא אמר פרעה מי בכל הבהמות שלי קל לרדוף אחרי ישראל,
אמרו לו סוסיא שלך מפני שהיתה צבעונין ולא היה כיוצא בה בעולם ,לפיכך היו כל הסוסים זכרים רצים
אחריה ,מיד נטלה פרעה ורכב עליה לכך נאמר כי בא סוס פרעה ברכבו ובפרשיו בים ''...
337
מסתבר ,אם כן ,שהשימוש בסוסה כאילוסטרציה לעם ישראל לא נועד להציג רק פסיביות וחולשה אלא
גם כוח משיכה ארוטי .כך גם הכותרת לפרק רביעי ''דברים שביני לבין סוסתי'' (עמ' שי''ג )המזכירה את
הביטוי ''דברים שבינו לבינה'' ,מדגישה את הפן הארוטי ביחסים שבין ישראל וסוסתו.
סוסה ארוטית זו מעוררת אצל ישראל תהיות בדבר זהותו המינית .ההכרה בעובדה שהסוסה היתה פעם 'בן
מלך' ,מבלבלת אותו והוא נע בין זהויות גבריות כשלמה המלך או יהודה המכבי לבין זהות נשית''-ולא
לבד באחרים הייתי מפקפק ,שלא לדעת בבירור מי הם ומה הם ,אלא הייתי מפקפק גם בי בעצמי ובכבודי,
שמא אני איני אני? שמא אני משועבד לכח אחר החי בתוכי ,ולא אני שורר בבית-חומרי ועושה כל
המעשים בדעתי ורצוני ,אלא הוא מושל בי ומשעבדני לעשות רצונו שלא בטובתי ולהיות ממשיך את חייו
ומעשיו הקודמים .אני החומר והוא היוצר ,או אני החמור והוא המנהיג .ומי הוא זה? נשמת מי שרויה
בתוכי ורוח של מי דובר בי? אפשר אחת מהנשמות הגדולות שוכנת בתוכי – נשמת שלמה המלך ,למשל!
ורגלים לדבר ,הוא עדיין נער קטן נּתנה לו חכמה בחלום הלילה ויחכם בשעתו מכל אדם ,ואני הצעיר הלא
הייתי גם אני 'חכם בלילה' ובכחו אמשיך חכמתו ואחכם מכל הבריות בשעתי .או שמא נשמה גדולה
335השימוש פה בביטויים מתוך תפילת 'עלינו לשבח' יוצר אפקט אירוני .תפילת 'עלינו' הינה תפילה שעיקרה גאווה יהודית
[''עלינו לשבח לאדון הכול ...שלא עשנו כגויי הארצות ולא שמנו כמשפחות האדמה...שהם משתחווים להבל וריק ומתפללים
אל אל לא יושיע ,ואנחנו כורעים ומשתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים וכו' (''.סידור התפילה) ] הכריעה וההשתחוויה
המתוארות בתפילה עניינם שבח והודיה על האמונה המונותיאיסטית הייחודית לעם היהודי ,אולם המשפט ''שהם משתחווים
להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע'' הושמט בארצות אשכנז מחשש לאנטישמיות ,וכך נשארה ההשתחוויה של עם ישראל
בלי ההשוואה המעניקה לו עליונות על הגויים .אברמוביץ הפך את המשמעות וראה בהשתחוויה עליבות ואולי ביטוי להעדר
גבריות.
336
ועיינו במיוחד בדבריו של לחובר שסבר שכל הסיפור הוא הרחבה ופירוש לפסוק וכן שזהו מוטיב חוזר בכתבי אברמוביץ
בכלל – ''על דבר בן המלך שנהפך לכלב ,לבהמה עלובה ...שהכל רוכבים עליה ''...לחובר ,שם174 :
337
מדרש זוטא שיר השירים (בובר) פרשה א ד''ה .או לפי גירסא אחרת '':מה עשה הב''ה – נראה לפניהם כאיש רוכב סוסיא
נקבה ,שנ' לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי ,והסוס שהיה רוכב פרעה ראה סוסיא נקבה ורץ אחריה ונכנס אחריהם בים
וכשראו המצריים לפרעה שנכנס לים נכנסו כולם אל הים אחריהם( '...פרקי דרבי אליעזר (היגר) 'חורב' פרק מא ו )
238
אחרת בי? ואם סוסתי בן-מלך הוא ,אני הגבר ,להפך ,בת-מלכה אני .וחילוף המינים בגלגולי נשמות דבר
שאפשר הוא ,ונזכרתי מה שכתוב בעניין זה בספרו של חכם צרפתי ותוכן מפורסם הוא .ואם כן ,שמא
מלכת שבא בכבודה אני ולא לחנם נזדמנתי אני והסוסה לפונדק אחד .ושמא טעיתי ,ואני איני מהם? לא
איכפת לי .העיקר היא נשמה גדולה ,וכלום כלּו כל הנשמות הגדולות? ולפי רתיחת דמי עתה והתלהבות
נפשי היתרה נשמת יהודה המכבי בי( ''.עמ' שט''ו)
חוסר בטחון באשר לגבריותו של ישראל מתבטא ועולה במהלך מערכת יחסים ההולכת ונרקמת בינו לבין
סוסתו המאופיינת בכל אותם פיתולים שבין גבר לאישה -חיזורים ,משיכה ,רתיעה ,ציפיות ,אכזבות
והתבלטויות .בתחילת היצירה ישראל מגלה כלפיה אחריות ודאגה ,הוא מרחם עליה ,חרד לשלומה,
נאבק להגן על זכויותיה ונוהג בה חיבה .אך בהמשך היצירה רחמיו עליה נמסכים גם בתחושות של דחייה
וכעס'' -והתחילו הרגשות משונות זו מזו מתגוששות בלבי ,פעם נתגלגלו רחמי על סוסה שוממה ועלובה
זו ,ופעם נתמלאתי עליה חימה ,שהיא רבוצה בטיט (''...עמ' שי''ג) .סוסתו אינה סוסה מושכת במיוחד.
סממני החולי והמוות הקשורים בה מאכזבים את ישראל ,ובמקום לתפקד כ'סוסתי' הארוטית היא מתגלה
כיצור עלוב ודוחה ,ובעיקר כנטולת חיות'' -עלובה זו מצאתי רובצת בטיט עייפה ושוממה בלא כח,
ואלמלא גנוחי גנחה ברוחה הקשה ,ואלמלא נפנוף והשפלת צלעותיה בכל נשימה ונשימה סבור הייתי
נבלה מוטלת לפני ,כל כך גופה כחוש ומדולדל ואין בו אלא עור ועצמות(''.עמ' שי''א) גם הבעת הפנים
ה'יהודית' המיוסרת תורמת לתחושת הדחייה'' -ומיד שתי עינים הביטו לי הבטה זו ,שיש בה מעין צער
וליאות ,געגועים ותחנונים ביחד .והעינים עיני אדם חלש ,מדוכא ומעונה ומסוגף חנם בלא פשע ,סובל
ומביט להעומדים עליו מחריש ודומם ,והבטת עינו מספרת צערו ומכאוביו ,סופדת ומבקשת רחמים,
בוקעת קרב וכליות וקורעת לבבות(''.עמ' שי''ב)
אמביוולנטיות זו ביחסו של ישראל לסוסתו עולה בחלומו של ישראל ,בו הוא צופה בנערים המכים בה
באכזריות .בחלום זה הוא מגלה רחמים כלפי הסוסה ,אך בה בעת כל הסיטואציה שהיא פרי דמיונו של
ישראל ,מזכירה התעללות מינית'' -שם – נערים פרועים מתגודדים על סוסה אחת דלה וכחושה ,מלעיבים
בה ורודפים אותה ,משליכים עליה אבנים ושוסים בה כלבים רבים .והכלבים כמה מינים ,מקצתם אינם
יודעים אלא לנבוח ,חורצים לשונם ונובחים ,ומקצתם מתנפלים ונושכים בשניהם ''.הקונוטציות
הארוטיות העולות בקטע זה מועצמות על ידי המשפט '' -הכוה ,פצעוה ,הממוה והבריחוה לתוך אחד
הבורות(''.עמ' ש''י –שי''א)338המזכיר את דבריה של הרעיה בשיר השירים ''הכוני פצעוני ונשאו את
רדידי מעלי וכו' (שיר השירים פרק ה':ז') כך גם בדברי השוטרים המכים את הסוסה בפרק תשיעי באה
לידי ביטוי אותו חיבור בין ארוטיקה לאלימות– ''הולכה בלא הכאה היא כחתונה בלי תופים וצלצלי-
תרועה – אומרים לי בשחוק(''.עמ' שכ''א)
338השוו תיאור זה לתיאור הכאת הסוסה ברומן 'החטא ועונשו' - .גם סצינה זו המתרחשת בחלום מבטאת את שני הכוחות
המתרוצצים בנפשו של רסקולניקוב :מצד אחד כל הסצינה נולדת בתודעתו שלו ומופיעה בחלומו ,אך מצד אחר בחלום עצמו
רסקולניקוב הוא זה הנאבק (ללא הצלחה) מול הפורעים .סיוט זה מבטא את רצונו להרוג זקנה ,ובאותה עת להילחם במעשה זה
עצמו .דוסטוייבסקי79-74 :2001 ,
239
גילוי ארוטי נוסף עולה בתיאור דיבוריו הרכים של ישראל עם סוסתו הנוהג עימה ''בחסד וברחמים ומשים
פקיע של קש אצל פיה( ''.עמ' שי''א) הקשר עימה כמעט והופך לקשר חושני ,אך הוא נעשה ב'גנבה' תוך
הקשבה לצרותיה ,שכן אין היא יכולה לספק חום אמיתי ,ולכן אין אפשרות לקשר הדדי ביניהם'' -ראשי
בקרירי ואברי גופי מרעידים .נתקרבתי להסוסה קירוב בשר והייתי מתחמם לעורה .כמה שנים לך ,שַאת
משונה? – שאלתי לה ,כדי להנות נפשה בדברי שיחה בשביל טובת הנאה ,שאני מקבל באותה שעה
ממנה– מימים רבים – השיבה לי באנחה – רבים כימי הגלות-.והיאך היה המעשה? – אמרתי לה ,מתקרב
עוד יותר ומתחכך בעורה ובעצמה(''.עמ' שי''ב) שוב תחושת הדחייה מפני הסוסה נובעת מהפסיביות שלה
וכן מעיסוקה בהישרדות פיזית בלבד'' -בדעתי היה לומר ,שהיא שלי .אבל בשעה רעה זו ראיתיה עומדת
שוקטה ,כאילו אין הדבר נוגע לה ולא בה מדברים; כאלו היא מהרהרת :אם מלעיבים בי ומלגלגים עלי
מה איכפת לי? או שמא אינה מהרהרת כלום ואינה חוששת לכבודה אלא לכריסה ,למלאות בטנה''.
תגובתו של ישראל להתנהגותה מנוסחת בלשון המזכירה את נוסח הקדושין והמילים ''הרי את מקודשת
לי'' מהדהדות בה על דרך השלילה '' -וכיון שראיתיה בכך נמלכתי ונתכוונתי לומר :בהמה זו אינה שלי
ולא ידעתיה( ,הבחירה במילה 'ידעתיה' ולא 'הכרתיה' ,אף היא רומזת לקשר ארוטי) ולא עוד אלא שהייתי
מבקש לירוק בפניה .אבל מיד כבשו רחמי את כעסי מעליה ואמרתי :הרי היא שלי! (''...עמ' שכ''א); גם
הזרים הרואים אותו עם סוסתו חשים בחוסר האיזון שביחסים ביניהם כפי שעולה בעצותיהם אליו ''-הנה
צעיר אתה וכח במתניך ,הנח את הנבלה ולך לדרכך! הללו אומרים :קח שוט בידך ,גבור ,עלה ורכב על
סוסך וחבטהו בכח וירוץ כאילה שלוחה! והללו אומרים :למה אתה מצער נפשך ונפש בהמתך ,הרכב את
הבהמה על שכמך וטוב לשניכם – .דבת רבים ,לעגם וחרפתם וכל עצתם עלי ,אבינו שבשמים הוא לבדו
יודע!''( עמ' שכ''ב).
אך למרות רגשות הדחייה והרחמים שחש ישראל כלפיה ,אין הוא יכול להתנתק ממנה''-כך אני שופך
נפשי בדברי תוכחות ,וסוסתי עומדת ולוחכת עשב בצדי הדרך בנפש קרה .תמה אני ואיני יודע מה
לעשות .להניחה ולילך לדרכי קשה עלי ,נפשי כרוכה אחריה ורחם ארחמנה מאד .ולעמוד אצלה
ולהתענות עמה במקומה אף זאת אי-אפשר לי .על-כרחי אני חוזר ואוחזה בפאה שלה וסוחבה אחרי''.
יוצא אם כן שביחסו של ישראל לנשיותה של הסוסה רגשות של משיכה ותוקפנות משמשים בערבוביה.
הארוס ה'גויי'
במקביל לפרשת יחסי ישראל עם הסוסה מתרחשים מפגשים נוספים עם גלריה של שדים שונים
המופיעים לפני ישראל ,ולכל אחד מהם סממנים ארוטיים.
אחרי כישלונו בבחינת הכניסה לאוניברסיטה הוא פוגש את הדמות השדית הראשונה ,את יאהא הכשפנית.
פיה הפתוח והזוחלים שעל גופה מרמזים למיניות ,שיש בה משהו מאימת המוות .גופה נקוב בחורים
ובבורות מאיימים '' ...ופתאם נתקלתי בגוף אחד ,ויד חזקה וקרה תקפתני בכח .והנה כדמות אשה לנגדי,
בלה וכחושה ,אין בה אלא עור ועצמות .במקום עינים שני חורים ,מוקפים עור עכור ,מזוהם ומקומט כעין
קלף .הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים ,והוא בור ריק ,אין בו שן אחת ,אלא הלשון בלבד מפרכסת
240
ומתפתלת שם כתולעת ''.אל בורות אלו נוספים איברי 'ציד''' -על זרועה סל מלא סרטנים חיים וגדולים,
זוחלים ומטפסים זה על גבי זה ומנענעים הצבתים שברגליהם(''.עמ' שכ''א) יאהא מגלמת נשיות מפחידה
והרסנית''-היא מסתכלת בי ושותקת ,פיה מתרחב עוד יותר ונראה כשוחק ,שחוק זה כביכול ,שמקדיר את
הנפש קדרּות של עצבותו מצנן קרב וכליות .ראיתיה – ונבהלתי .הנה היא יאהא ,זו צרתי ,שעומדת זה
ימים רבים לשטן לי בדרך! זיעה קרה שטפתני מכף רגלי ועד ראשי ,וכמעט שלא נתעלפתי מפני הזיהום
וגועל-נפש .נרעש ונפחד עוקר אני רגלי ובורח ורץ בכל מאמצי-כח כמטורף(''.עמ' שכ''א)
כנגד נשיותה המפחידה של יאהא מופיע שד גברי מאיים ושמו קושציי ,והוא מתגלה בתחילה בדמות של
זאב ''-ומיד שתי עינים מאופל ומחושך מבריקות כשני פנסים לנגדי .ואחרי העינים כתבנית ראש נראה
מבין עפאים ,פה פתוח ,לשון אדומה ושינים צחורות ,ואחר הראש גויה יוצאת ,ותמונת זאב גדול לפני,
נורא מראהו ,נוהם וקופץ – ואני בכפיו!'' ערוב של אימת מוות ומשיכה ארוטית מאפיינים את תגובתיו של
ישראל''-פרחה נשמתי ,והייתי כעכבר מטורף ומפרפר בכף החתול .אימות-מות ,שנפלו עלי בשעה
שנתמעכתי בכפיו העצומות של זאב ,חלפו כרגע וטעמתי מעין נעימות גן-עדן ,שצדיקים טועמים במיתתם.
רואה אני את עצמי על משכבי בשלום תחת חופת כרפס ותכלת ,אחוז בחבלי בּוץ על ידי ורגלי ,ועטרת-
שלפוחית גדולה כעין הקרח הנורא בראשי...אבל הנאה זו שאינה פוסקת ,שמחת עולם וזיו פנים שאינו
פוסק היו לי לבסוף לזרא עד כדי הקאה ,כמי שאוכל דבש הרבה עם נופת-צופים ולקריצ"ה ביחד .יושב
עולם ונהנה – הנאתו תועבה ,ואין לך שוטה גדול ממנו ''...במצב זה שוקע ישראל בתרדמה שהיא ''תנומת
צדיקים שהיא כשינת סוס'',והוא מוצא עצמו במעין רחם סגור ונעים '' -אצל מאורה אחת כמין צריף,
מסוכך במורביות של עצים וקנים'' .אולם לתוך המציאות המוגנת הזאת חודר חפץ פאלי הנעוץ בתוך עץ
''תמונה של מקום פנוי לפני וסדן חלק של אילן באמצעו ובו נעוץ סכין כחרב חדה ונוצץ לאור הלבנה''.
לעומת הנשיות העלובה ה'יהודית' של הסוסה הסובלת והנשיות הדוחה המגולמת בדמותה של יאהא-
מבטיח קושציי עולם של ארוטיקה מפתה –ומעלה בכוחו ארוס יווני של נימפות יורות חיצי אהבה בתוך
עולם מלא יופי'' -ושרק בשפתיו ומיד נתכנשו ובאו ברעש גדול ובקולות משונים דיות וינשופים ,עורבים
ועטלפים ,חתולים וקופים ,צפרדעים ולטאות ,דרקונים וסלמנדראות קהל גדול מאד ,וכל היער חל
משאונם והמונם .ואני עומד מרעיד ובשרי סמר מפחד .נשף קּושציי ברוחו ומיד נשתנו הבריות הללו –
ובתולות נאות ועלמות יפות ונימפיות טובות-מראה לנגדי .מתחת כתנות בד-חֹורי מצומדות לגופן נשקף
עור צח ואדום ,גויותיהן המזהירות מחוטבות כתבנית אפרודיטי וחן-חן בכל נדנודי אבריהן .עיניהן יורות
חצי אהבה ,מלהטות נפש ומרתיחות דמים – והלב שוקק ,שוקק ומתגעגע .שפע מרובה זה של זיו ויופי,
חן ונעימות אין לב אדם יכול לקבל ''.זוהי האלטרנטיבה היוונית ליהדות ,ולראשונה המספר טועם ממנה
בעצמו –''עלמות פותחות בשירה ,שירת דודים ונגינות נעימות מנשאות את הרוח ומטילות הלב מגל אל גל
בים של קולות והרגשות סוערות .ובתולות ונימפיות יוצאות במחולת-מחנים ,וצניפות ורדידים כעין
הקשת ושלל צבע רקמתים מתערבבים והיו כערוגות-ערוגות של פרחים ,מור ואהלות ושושנים בגני-חמד
ופרדסים .וקושציי מתעורר וקופץ ובא בין המחוללות ומושך גם אותי אחריו ושנינו רוקדים ''.יש לשים
לב שגם במהלך האורגיה החושית הזאת יש הבדל בין קושציי הרוקד ''מיושב על רגליו מעשה קוזק'' לבין
241
ישראל הרוקד ''בכריעה וכפיפת קומה''; הוא ''שירת עגבים בפיו'' ,ואילו ישראל אומר ''מה יפית''.
בסיומה של אורגיה זו נותר ישראל במצב רוח עכור ''-הקולות מתגברים ,ההמון חוגג ואני נע כשכור,
נופל נדהם ומשועמם ואיני יודע ואיני מרגיש עוד כלום''(עמ' שכ''ב -שכ''ג) תחושות אלו הפוקדות את
ישראל מדגישות עד כמה חוויות ארוטיות דיונסיות אלו הן זרות לו.
דמות שדית נוספת היא דמותו של ברחא ה'לץ' ,וגם הוא משלב בהתנהגותו אלימות וארוטיקה .בפגישה
הראשונה ישראל מתאר אותו כמי ש''סטר על פני ביד חזקה שתים'' ,אולם בהמשך מתואר כמי שמעניק לו
פינוקים פיזיים המזכירים טיפול של אב אוהב''-כאמן פדגוג ,או כריש-דוכנא ,יעיר תינוק ,ירחצהו,
ילבישהו ,יקחהו ,ישאהו על שכמו ,כך היה ברחא מטפל בי'' .תיאור זה מלווה גם בביטויים בעלי מטען
ארוטי'' -ועשה לי עוד כמה דברים הצריכים לגופי'' ו''משמשני באהבה'' .ברחא מוסיף פן חדש למפגשים
הארוטיים שחווה ישראל .בהיותו בדחן השייך ל''כת ליצנים'' הוא מתעתע ושובר את הגבולות שבין בני
אדם לשדים וכן מבלבל בין זכר לנקבה .הוא מציג עולם שבו בני האדם מזדווגים עם שדים''-ופעמים גם
בהוללות רעה'' ,שדים אלו לובשים צורות שונות ומהתלים בבני אדם '' -פעם אחת נראה לתלמיד-חכם
אחד בדמות מטרוניתא נאה והיה משחק בו ומתעלס עמו עד קריאת הגבר ,ומיד חמק עבר ,מאריך אף,
כלומר חוטם ,ושוחק שחוק גדול ''.דמותו של ברחא עצמו יש בה משהו מבלבל ''-כשפשפשתי בראשו
ואמרתי לו בתמיה :לא מצאתי לך קרנים! נתמלא פיו שחוק ואמר :קרנים לנו לא היו ולא נבראו אלא
משל הן .כקרנים הללו ,שהנשים עושות לבעליהן אצלכם'' .ברחא הוא השד הממחיש לפניו את הסכנה
של התחברות עם 'הקליפות' .עד עתה חרד ישראל מפני קשר עם סוסה יהודית בלתי ארוטית ,מנוונת
וחולה ,אך גם המיניות האחרת המשוחררת ,השלוחת רסן עלולה להובילו למציאות מסוכנת'' -וכששאלתי
אותו על דברים שבצנעה ואמרתי לו מה ששנו חכמים בשדים ,שהם אוכלים ושותים כבני-אדם ומשמשים
מטותיהם כבני-אדם ופרים ורבים כבני-אדם ,נענע לי בראשו ואמר ,לא די להם שּפרים ורבים כבני-אדם,
אלא גם עם בני-אדם ''.ברחא מודע לסכנה שבעיסוק הזה ומזהיר אותו לא להתעסק עם דברים 'מופלאים
ממנו''' -אף-על-פי-כן מוטב היה שלא היית דורש בעריות .הרי פנוי אתה ,בחור למעלה מעשרים שנה,
אוי ואבוי לך! – גער בי בנזיפה ,מרים ידו עלי וסוטר אותי בכח ,סוטר ואומר :בחור ,במופלא ממך אל
תחקור .הרי לך אחת ושתים! אין לך עסק בנסתרות .הרי לך אחת ושלש! ...למען תדע ולמען תספר
'באזני' הבחורים כגילך ,שלא ינבלו את פיהם וקולמוסם בדברי-אהבים!(''...עמ' של''ו).
הפגישה עם ברחא היא רק הקדמה לפגישה עם ה'ארכי שד' -אשמדאי -הוא אלוהי עולם התוהו הנגדי
לעולם הזה .בעולמו של אשמדאי נחשף ישראל לאוסף שדים -זכרים ונקבות -המלווים בחיות שונות
ומשונות '' -ומיד נראו לפני מחנות-מחנות של רוחות ולצים וכל מיני שדים ומזיקים ,ובתוכם מלחשים
ומנחשים ,נשים כשפניות וקליפות ,בחורות וזקנות מכל אומה ולשון .אלה רוכבות על צבועים ושקצים,
קטנים וגדולים – על עטלפים ועל דרקונים ,על ינשופים ולטאות ,ואלה רוכבות על מכבדות חבוטות ,על
מגרפות ומרדאות .ואספסוף זה כלו טס במהירות וברעש גדול ''.כל האספסוף הזה קשור לעולם שבו
שולט המוות :עופות דורסים ,כלבים ,והנורא מכל ,בני אדם בוזזים .הארוס והתנטוס מעורבים זה בזה-
וישראל מתגרה בשר המוות ,בכך שעוזב את מקום ישיבתו על ''ראש אצבעו הקטנה'' ,ו ''מתגנב לבוא
לאותו מקום בגוף ,שבדין אין ראוי לי לישב שם''(עמ' של''ח).
242
בתוך כך מזמן לו אשמדאי פגישה עם שד נוסף במערכת השדים -ראהיראט ,המפליא לעשות מקודמיו.
הוא מעורר את תאוותו של ישראל וכמעט מצליח להסיר ממנו את המחסומים .את זאת הוא עושה על ידי
כך שמצביע על קשר בין שני העולמות -העולם היהודי ועולם השדים .בכך מסיר את החיץ שמנע,
כביכול ,את ישראל היהודי מלהתחבר לעולם השדים''-שד כחוש ומקומט וכפוף מרוב זקנה ,בעל חטוטרת
גדולה וחוטם ארוך כחוטמו של פיל ,בא ועמד לפני האשמדאי ,מקפל זנבו המוקרח בין רגליו כרגלי
תרנגול ומרכין מצחו בעל שתי קווצות ׂשערות מסומרות כשתי קרנים בצדיו'' .קוצשיי דוחק בראיהראט
למלא אחר מבוקשן של הנשים'' -ראהיראט ,משרתי הנאמן! – אמר לו האשמדאי בפה רך – מה
המטרוניות שלנו שם מבקשות?– לצחק ,אדוני האיום והנורא! אין תשוקתן של נשים אלא לשעשועים
ומחולות .קצרה נפש המטרוניות בדרך והן מבקשות להתיפות ,להשתעשע ולהתנות אהבים עם עוגבים,
כדרך הנשים –.מהר ,ראהירא ,ועשה רצונן .דבר זה הרי ברשותך הוא ובידך לעשותו(''.עמ' ש''מ)
פנטזיה ארוטית זו מתרחשת בעולם חושני מרהיב ביופיו''-ומיד נשתטח במרחבי מרום טפיט של משי
גדול ,מרוקם ציורים נאים של זהב ואבנים טובות ומרגליות ,שאין דוגמתם בעולם .שם נוצצים פרדסים
וגנות-ספירים ועל עציהם תפוחי אודם ופטדה .אפרסקין בכורות של נופך וברקת שולחות מבין עפאים
לחיים מעונגות ומאדימות עם שערות-חן דקות זעירות ,מעירות ומעוררות לנשק אותן באהבה .דובדבניות
של לשם ואלמוגים סוקרות ממקומן ולוקחות נפשות בזיו פניהן .בכל פנה שאתה פונה ,שם חן ויופי ,ובכל
מקום העין רואה הוד והדר ואוצר כל חמדה .הלב חומד ,הומה ומהמה עד טירוף-הדעת!''(עמ' ש''מ).
ראהירהט מגרה את ישראל ,אך אינו מאפשר לו לממש את תאוותו .הוא ממשיך לתעתע בו ,ומזכיר לו
שגם כאן בתוך כל היופי המהמם נוכח המוות .בתוך כך מספר לו את אגדת שלמה -שבו שלמה המלך
שולט על כל העולם וטס על הרוח -אך מתגלה בקטנותו מול הנמלה''-אמר לה :יש בעולם גדול יותר
ממני? אמרה לו :אני! אמר לה :כיצד! את גדולה ממני? אמרה לו :אלו לא הייתי גדולה ממך לא
שלחך הקב"ה אצלי שתשאני על כפך .כשמוע שלמה את דברי הנמלה חרה אפו עליה והשליך אותה
לארץ ואמר לה :נמלה ,אינך יודעת מי אני? אני שלמה בן דוד המלך ע"ה .אמרה הנמלה לשלמה :תדע
לך ,שאתה מטּפה סרוחה ולא תתגאה .באותה שעה נפל שלמה על פניו ונתבייש ונכלם מדברי הנמלה".
סיפורו של שלמה המלך ממחיש אף הוא את הקשר בין ארוס לתנטוס .שלמה המחפש בתוך ''טרקלין אחד
גבוה'' ומבקש ''פתח להיכנס בו'' ,אך בכל חדר שאליו נכנס יש מסר אחיד אודות קטנות האדם מול
המוות עד שבסוף רואה לוח שעליו כתוב ב'לשון יווני' '' -שסוף כל אדם למות ולא יישאר ביד האדם שום
דבר אלא שם טוב .וזהו מה שבא על ראש שלמה בזה העולם(''.עמ' שמ''א-שמ''ב) הניסיונות לחדור לכל
חדרי הארמון מסתיימים בתחושה שהוודאות היחידה בעולם היא זו של המוות האורב לכל אדם.
סיפור שלמה מתממש בחייו של ישראל בעצמו ,כשהוא מסתובב על האדרת ומגיע לבית שלמה .שם ישנה
הילולה ארוטית המשועבדת כולה לאשמדאי ''-על בימה גבוהה באמצע הבית עומד האשמדאי בכובד-ראש
משונה ,מעין זה שבגולם ,ופניו פני שוטה .עלמות יפהפיות ,מלובשות מכנסי רקמה דקה ושקופה ,ממתנים
עד ירכים ,וגלויות גרון וחזה ,זרועות ושוקיים ,רוקדות סביב האשמדאי ,ממשמשות בו ואוחזות בזקנו,
הדומה לזה של תיש ,והוא שוחק שחוק של טפש מרוב הנאה .מכשפות בלות וזקנות רואות ופניהן
243
מוריקות מקנאה .ומתוך יראה להתקרב לארכי-שד זה ולהשתעשע בו ,שלא יבעט בהן ,מקבלות באהבה
גם שדים דלים ופחותים ולצים שפלים ומקיפות יחד את הבימה במחולות-משוגעים ,וכלם משתחוים
לרבונם ביראת-הכבוד כשעוברים על פניו .הזכרים בכריעה כדרך הגברים ,והנקבות בכפיפת-ברך,
בקידה ובקמוץ-שפתים ,כדרך הנשים .מקטירים לפניו לבונה זכה והוא מריח את ריח הקטורת בנחת-
רוח'' אשמדאי מבקש מישראל להשתתף בפולחן הדיונסי ,וכשהלה מסרב ,אשמדאי מבין שאין להכריע
את היהודי 'בדברים' ומעמידו במבחן הקשה ביותר בכך ששולח לו ''עלמה כשפנית אחת ,יפת-תואר ,רכה
וענוגה ,ערומה כמעט עד טבורה ויעלת-חן ,סוקרת לי בעפעפיה ובקול ערב ורועד מפני רגשת-רוחה היא
מזמנת אותי לחבקה ולצאת עמה במחול'' .ישראל מגיב ביריקה'' – :טוף ,טוף! – רוקק אני ופני מאדימים
מבושה ,וטיפין של רוק נתזות ועולות לתוך זקנו של שד אחד ,סרסור לעבירה ,ויצר-הרע הוא(''.עמ'
שמ''ג)
כמו ביצירות רבות של אברמוביץ מתחיל המאבק בין היצרים ''– הוי ,בטלן ,נבלה סרוחה ,בריה חנוטה
והושענא חבוטה ,פרא-אדם בלא הרגשת נוי ויופי ,בלא טוב-טעם ודעת ובלא נימוסי דרך ארץ – נתעורר
עלי יצר-הרע הזה בזעף ,מגדף ומחרף אותי ,ובתוך כך זורק טפה-מרה של תאוה עזה ,שמפעפעת בי כארס
וחמת-נחש ''.אולם בניגוד להופעותיו של מאבק היצרים במקומות אחרים ביצירתו של אברמוביץ ,בהם
היצר הרע הוא ,בעצם ,היצר ה'בריא' המתפתה לטבע ,הרי שפה אין למאבק זה ממד אירוני והיצר הרע
מוצג כהרסני באמת .ההתפתות לארוס תביא על ישראל אסון ,היא תחבר אותו לקליפות ועלולה להוציא
אותו מדעתו'' -ואותה היפהפיה אינה מניחתני ,סוקרת וסוקרת לי ,מלהטת אותי ומלבבתני בעיניה .כל
הבטה שלה חץ שנון הוא לתוך לבי וכל תנועת-גופה מצודדת את נפשי ביפיה .וכהרף-עין אני בא ועומד
אצלה שלא מדעתי ,ושנינו יוצאים במחול שלובי-זרוע ,מתלהבים ומרקדים ברגש ,ועמנו ביחד מרקדים
זוגות-זוגות לצים וקליפות מכל המינים .בתוכם גם מיני בריות הללו ,שנהגו כבוד ביהודים ולהזדווג להם
ולשלוח בהם ידם ,והשאירו בספר דברי-הימים לישראל את שמותם לזכרון-עולם .כשעברתי בשעת
רקידה על פני האשמדאי משכתני יפתי – ואני ,אוי ואבוי ,משתחוה עמה לאשמדאי ומקטיר לו לבונה!
ומיד בעט ברגלו ,הפשיל את זנבו וקפץ מעל הבימה שמח ומתעטש מריח הקטורת .באותה שעה נזכרתי
מה שאירע ליוסף דילרייניש בימיו ''...ישראל מבין שעליו להתנתק מאשמדאי כדי לא לאבד את שפיותו
כמו יוסף דילרייניש ,אך התנגדותו נחלשת כשמופיעה שוב העלמה המצודדת''-העלמה יפה וטובת-מראה
באה להאשמדאי ,החזיקה בו בשחוק-אהבים וסּפרה עמו בלחש .נסתכלתי בה והכרתיה – היא אותה
היפהפיה ,שהייתי מרקד עמה בתחלה .ואף היא נסתכלה בי ,סוקרת לי בעפעפיה ושוחקת בחן ונועם''.
לראשונה מבקש ישראל ליצור קשר קבוע עם אישה ''אני מודה על האמת ,נפשי חשקה בה ונתאויתי
להיות עמה ,בחברתה ,כל ימי חיי'' ,אולם אישה זו עובדת בשרותו של אשמדאי הזומם לשלוח את ישראל
לגהינום'' -אני ויפתי מסתכלים זה בזו ,משתחוים זה לזו ופנינו מתלהבים וצהובים .בפקודת האשמדאי בא
ראהיראט ומגרפה גדולה בידו .ומיד חבשה יפתי בראשה כובע משונה ,מקושטת בעטלפים משני צדיה,
ועלתה ורכבה על אותה המגרפה ,ואני ,ישראל ,עולה ויושב מאחוריה ומחזיק בה בשתי ידי – ואנו פורחים
ׂשׂשים וׂשמחים באויר!'' היא לוקחת אותו ל'עמק עכור' ושם פוגש ישראל את נבחן שהינו שד נוסף
244
במערכת שדים( עמ' שמ''ג-שמ''ה) .כמו קודמו ראהיראט ,מגשר נבחן בין שני העולמות השדי
והיהודי,ויוצר זהות ביניהם .נבחן מראה שהקיום היהודי המעוות הוא עצמו שדי ומתאים למאווייו של
אשמדאי .תפקידו של נבחן הוא לחלוש על השחיתות היהודית ולהבטיח את קיומה הנצחי .גם ישראל
מועמד להשתתף בשחיתות זו ,שכן אשמדאי מטיל עליו להיות 'בעל טובה' .מסתבר שזהו תפקידה של
אותה כשפנית היפה האמורה ללוותו ברכיבתו על הסוסה .וכך יוצא ששני העולמות שנדמו כהפכיים-
עולם הארוס היהודי המוכה והמנוצל ועולם הארוס השדי הגויי והמופקר מתאחדים -בשניהם שולט
המוות ,וישראל נדון להיות מחובר אליהם לעולם .ההתחברות לעולמו של אשמדאי וליצריות המפתה
שהוא מציג לישראל ,אינה מצליחה לנתק אותו מזהותו היהודית ,והוא נדון לכליה בכל אופציה שיבחר.
חיבור זה בין שני העולמות אינו חדש ,שכן כבר בימיו של שלמה התקיים מגע בין שלמה לבין השדים.
כשמבקש ישראל לקבל את ''אגודת הפרחים'' ומוחל על זכותו ל''טפט'' של שלמה שהוא ''נחלת אבות''-
מספר לו ראהיראט הזקן שבעבר התנהל מאבק בין אשמדאי לבין שלמה ,שבסופו שיכר שלמה את
אשמדאי ואז ''מלך תחתיו ,בא ,במחילת כבודך ,על נשיו ופילגשיו...ונטל אדרתו(''.עמ' שמ''ב)
טענה זו ,שלפיה אין הבדל בין שני העולמות ,מקבלת חיזוק גם בסיפור המסגרת .שני מרפאים עומדים
למראשותיו של ישראל -האחד הינו איש יהודי הבקי בלחישות ,והאחרת היא מכשפה גויה .גם המקורות
מהם שואב ישראל את הזיותיו ,ושעל בסיסם הוא בונה את הדמויות השדיות המופיעות במהלך מסע
הסיוטים שלו ,הם סיפורי שדים וגלגולים יהודיים ונוכריים כאחד( .עמ' שי''ז); לא פלא הוא שאפילו
ברחא השד מבסס את סיפוריו על מדרשים יהודיים '' -והביא ראיות מן התורה וממדרשי הגדה .הרי
הנחש הקדמוני ,זהו סמאל ,השיא את חוה לדבר עבירה ועיברה את קין .ואדם הרי ק"ל שנה בא על
הקליפות והוליד שדין ורוחין ולילין .ובני האלהים ,הם שמחזי ועזאל ,הרי באו אל בנות-האדם וילדו את
הנפילים( ''.עמ' של''ו)
אין צורך בדרשנות פסיכולגיסטית יתירה כדי לראות שדמיון זה שבין העולמות יוצר זיקה בין דמותו של
אשמדאי לבין דמותה של האם היהודיי ה .שניהם מנסים לכפות על ישראל נישואין ,שניהם מייצגים עולם
של תוהו ובוהו ואי סדר ,ושניהם משתלטים על הווייתו של ישראל ומאיימים על קיומו.
(ואולי ניתן
ל'דרוש' את המילה 'אשמדאי' ברוח לאקאנינית –אשמדאי= אישה +שמד) [אשמדאי מביע בפירוש את
רצונו להשתלט על כל העולם ''-עד שבהמשך הימים ,כך אני מיחל ,כל הארץ תהא שלי'' (עמ' של''ט) וכן
אימו של ישראל נוכחת בכל מקום בין בחלום בין במציאות ,עד שישראל חושש מכך שהוא עצמו יהיה
יצור שאין לו מקום -כמו ''מטרוניתא זו שאת כל העולם היא מלאה ולה אין מקום בעולם'' (עמ' ש''י)].
לכן לא מפתיעה העובדה ,שקולותיו של אשמדאי הם קולות נשיים של מכשפות ,ונפילותיו לתוך עולם
השדים אינן אלא ביטוי נוסף לתחושת ההיבלעות הטוטאלית שלו על ידי אימו .לכך מתקשר מוטיב
הרכיבה.
במקביל לסירובו של ישראל לשידוכין במישור הריאלי של היצירה ,מתרחש סירוב נוסף גם בעולם
ההזיה ,והוא סירובו המוחלט בפני אשמדאי לרכב על סוסתו .במהלך הסיפור הסוסה משמשת כאובייקט
המנוצל על ידי רוכבים רבים ,ורק ישראל מסרב להיות אחד ממעניה'' -עוד באותו היום יצאתי מתוך
245
מקום סכנה ,אני וסוסתי עמי .לא היא תחתי ואני רוכב עליה ,חס-ושלום! אלא אני ברגלי הולך והיא
הולכת עמי בחברתי'' .אולם בשל אופיי ה של הסוסה היחסים היחידים האפשריים הם או לרכב עליה
ולנצלה או להיות מנוצל על ידה '' -כמה מגונים מנהגיה של זו! לא עלה על דעתי שכך תקניטני .אני
מדבר עליה טובות ומבקש על נפשה מלפני המצערים אותה ,והיא מצערתני וממררת את רוחי! אני איני
חס על כבודי ועל עצמי בשבילה ,טורח ומטפל בה ,והיא אינה חסה עלי ומכעיסתני במעשיה .אני מדריכה
בדרך ,אומר לה :לכי לפנים ,והיא לאחור! אני לה :זה הדרך ,לכי בו ,והיא טובעת בטיט! וכי כך נאה
וכך יאה? יודע אני ,אלמלי הייתי משים רסן בפיה ,עולה ורוכב על גבה וחובטה במקל ,היתה הולכת לכל
מקום שהוריתי לה .מי שרוכב עליך ,סוסתי ,בו את נוהגת מנהג דרך-ארץ ביראה ופחד ,מתרפסת וצוהלת
לו אפילו כשהוא פושט את עורך מעליך .אבל אני אין לבי מניחני לרכוב על גבך .תדבק לשוני לחּכי אם
אומר לךׂ :שאיני! אם אחבטך ,סוסתי ,תיבש ימיני!''( עמ' שכ''א).
339
בסיום היצירה נכפה על ישראל לרכב על סוסתו ,והוא הופך להיות התוקף שלה בעל כרחו .אשמדאי גוזר
עליו להיות כבול לסוסה ,תוך שהוא מבטיח לו שזהו רק שלב ראשון –שלב היותו יהודי פורח באוויר ,
ואז יהיה ראוי לשלב השני – של חיי בשרים בארץ ,אך עד אז עליו לעשות את הדבר שרצה להימנע ממנו
מכל וכול והוא לרכב על סוסתו ''-השעה צריכה לכך ,שתמהר ותלך למקומך – אמר לי האשמדאי –
עירך ,רבתי יהודים ,היתה כאלמנה בלא בעל-טובה .מהר ובוא לשם ,ואת הסוסה אתן לך ,שתהא רוכב
עליה'' ,ישראל מנסה להתנגד' – :אוי! – צעקתי בחמת-רוחי ,כשהייתי שומע שם סוסתי יוצא מפיו – איני
יכול לרכוב ...בחייך וחיי ראשך איני יכול!' אולם אשמדאי מבטל את דבריו '– דברים בטלים! יכול
תוכל .סוסה זו נכנעת בטבעה ונשמעת לרוכבה .נוח לרכוב עליה! ...אל תסתכל במראיה ,שהיא מכוערת
וכחושה ,מזרע סוסים אבירים היא ,והרבה מעלות טובות יש בה .מובטחני ,שתהא רוחך נוחה הימנה
ותמאן לשלחה מעמך ,אם לא באונס וביד-חזקה '' '.אמנם במציאות אמו של ישראל לא הצליחה להשיא
אותו ,אך בהזיותיו תכניותיה מתממשות בעל כורחו ,ואשמדאי כופה עליו טכס חתונה עם סוסתו
''...ישראל מתוקן הוא ,בחור כהלכה – אמר לו האשמדאי – עכשיו בואו והרכיבו את ישראל על הסוסה!
בגילה וברינה נשאוני הרוחות והביאוני לסוסתי ,רקדו לפניה כשם שמרקדים לפני הכלה ,ופצו פה
ואמרו –:אשריך ,ישראל ,שזכית להיות רוכב על סוסה זו ,סוסת-עולם! עלה ,עלה בידיך וברגליך ורכב
עליה כאחד השרים ממצרים ועד הנה .רכב וצלח עד שיחטפך הרוח ואחר יעלה וירכב עליה תחתיך!''
נישואין אלו הם בבחינת אסון עבור הסוסה והרוכב גם יחד ''-אנא ׂשאי נא ,סוסתי העלובה! – נשתטחתי
עליה בבקשת מחילה – מה אעשה וכך נגזר עלי לרכוב עליך .אוי ואבוי לנו ,לשנינו .אוי לך ,שַאת סוסה
339מושג הרכיבה בהקשר ארוטי מופיע במדרש בהקשר של יחסי בלעם עם אתונו' -אמרה לו לאו אלא 'אשר רכבת עלי' ,ולא
עוד אלא שאני עושה עמך מעשה רכיבה ביום ,ומעשה אישה בלילה ,לפי שהיה בא על אתונו ,ואין הסכן הסכנתי אלא מעשה
אישה כמה דתימר 'ותהי למלך סוכנת' (מ''א א' ד')'' מדרש אגדה(בובר) במדבר פרק כב ד''ה (ל) ותאמר האתון .הקשר זה
מתאים גם לסיפור בו סוסה מדברת .כמו גם ביטויים רבים מפרשת בלעם' ,אני הגבר' וכו'.
והשוו תיאור זה לתיאור הרכיבה של וורונסקי על סוסתו ב'אנה קרנינה' .התמוטטותה של הסוסה בסצינה זו מקפלת בתוכה את
המשך העלילה -ורונסקי ינהל רומן עם אנה שבסוף יגרם להתמוטטותה (טולסטוי ,לייב ,אנה קרנינה( ,תרגמה מירסקי ,נילי)
עם עובד תשס''ג 2003 ,כרך א' עמ' )260-250
246
ועל-כרחך נותנת שכמך לסבול אותי ,ואוי גם לי ,שאני ,אוהבך ,על-כרחי מטיל עצמי עליך .מה נעשה
ושנינו בצרה גדולה אנו ,שנינו אנוסים אנו לדחוק ולהדחק על-כרחנו''.
למרות התנגדותו לרכב עליה לאורך היצירה כולה ,היחסים היחידים שהוא מסוגל להם בסופו של דבר הם
יחסים של רכיבה ושל הכנעה .לפיכך הוא נדון לכרות איתה ברית של התעללות וניצול בדומה לשאר
מעניה .סיוטיו האיומים ביותר עומדים להתגשם'' -לבי חלל בקרבי כשראיתיה עלובה ושוממה ,ממורטה,
דלה ודוּויה .אוי ,הרבה צררוה לצים ומיני מזיקים באותם הימים! עיני זלגו דמעות ובושתי להרים פני
לה ,כשהייתי מעלה על דעתי שאני אנוס לרכוב על גבה ולהיות עליה למשא''.
הרכיבה על הסוסה עבור ישראל היא כניעה לאמו\ אשמדאי וכמוה כסירוס .תחושה זו מועצמת על ידי
השימוש האירוני בארמז לסיפור המאבק של יעקב עם המלאך שבספר בראשית .בסיפור המקראי יעקב
מגלה את כוחו הגברי מול המלאך ומחליף את שמו ל'ישראל' ''-ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד
עלות השחר .וירא כי לא יכול לו ויגע בכף ירכו ותקע כף ירך יעקב בהאבקו עמו .ויאמר שלחני כי עלה
השחר ויאמר לא אשלחך כי אם ברכתני .ויאמר אליו מה שמך ויאמר יעקב .ויאמר לא יעקב יאמר עוד
שמך כי אם ישראל כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל( ''...בראשית ל' כ'ד); ואילו ישראל ב'סוסתי'
הנדרש על ידי אשמדאי ''שים ידך תחת ירכי והשבעה לי שתקיים אותם'' ,מתגלה כחסר אונים ,ובסופו
של דבר נופל לתהום (עמ' שמ''ח-שמ''ט).
גם החוטם מופיע כמוטיב ביצירה זו ונוכח רבות בהזיותיו של ישראל .בראשית הסיפור מגרש השדים
העומד על מיטתו של ישראל מנסה להבריח את השדים הטורדים את מנוחתו באמצעות פסוקים העוסקים
בחוטם '' -דפקיק הוית חוטמא ,הוית דפקיק כשמגז חוטמא ,איסטמאי ,סתומאי חוטמא ,מריגז חוטמא
פרחא זיקא למוריקו ,ביך ביך – לחש בן-אדם ,כופף עלי ומחזיק בראש חוטמי''(עמ' שט''ז)
;340כאשר
מנסה ישראל לעמוד כגבר מול הפצרותיה של אימו להינשא הוא משיב לה בעקימת חוטם ''-עקימת חוטם
היתה משמשת תשובה על דברי אמי הללו ,שלא היו לי לרצון ,אף-על-פי שיש צד היתר להערמה משום
פקוח-נפש וצרכי חיים ,כשם שמערימין למשל בעירובי-תבשילין ובעירובי-תחומין .שעה קלה חטמתי
לה ,שותק ,ואחר-כך פתחתי ואמרתי לה בפה מלא וכו' '' (עמ' שי''ט) ; ליאהא הכשפנית בעלת המראה
המאיים יצא מוניטין כמי שמושכת בחוטם ''ושמעתי אומרים ,יאהא בדניפרון יושבת ואימתה על כל בעל
חוטם ארוך .כיון שפוגעת בו מיד היא תופסתו בחוטמו .שורקת – ומיני מזיקים ורוחין באים ,היא
מושכתו בחוטמו והם דוחים וטורדים אותו למקום זה יסדו לו .כך היא עושה תמיד – ושבו חטמנים
לגבולם ,''...ואכן אחרי המפגש עמה ישראל מתחיל לחשוש לחוטמו'' -ומאותה השעה התחלתי ממשמש
בחוטמי ואני מתאמץ להצפינו ,כפי שאפשר ,מפני הסכנה( ''...עמ' שכ''א); זו הסיבה לכך שכשישראל
מתהלך בעיר באימה גדולה מפני יאהא והוא רואה את שוטרי העיר מכים את סוסתו ,הוא חש ש ''זעזעו
עצמותי וביחוד נזדעזע חוטמי(''...עמ' שכ''א); השד ברחא מתאר לו התחברות ארוטית באמצעות ביטוי
הקשור לאף'' -פעם אחת נראה לתלמיד-חכם אחד בדמות מטרוניתא נאה והיה משחק בו ומתעלס עמו עד
340זהו לחש המבקש לפתוח באמצעות עיטוש חוטם סתום ועיין פה בהסברו של פרנקל ש''המילים 'פרחי זיקא למוריקא'
לקוחות משבת ק''י ופירושן (לפי רש''י שם ) ישא הרוח את הכרכום שאתן אוחזות בידכן לכשף בו ,את המילה 'חוטמא' אחרי
'דפקיקי' הכניס מנדלי ,כדי שיהא מדובר על חוטם סתום ,שנפתח בגלל הלחש בעיטוש (''פסיק ,פססיק ,הפססיק!)'' פרנקל58 :
247
קריאת הגבר ,ומיד חמק עבר ,מאריך אף ,כלומר חוטם ,ושוחק שחוק גדול (''.עמ' של''ו); וכן במסגרת
'טיפוליו' בישראל הוא מתואר כמי ש''מקנח את חוטמי''; ראהיראט השד הארוטי ביותר מוצג כמי שיש לו
''חוטם ארוך כחוטמו של פיל''(עמ' ש''מ).
אם נראה את החוטם כסמלו של הפאלוס הרי שמוטיב זה מבטא את חרדותיו של ישראל מפני סרוס וקשור
לזהות המיגדרית המבולבלת שלו 341 .לאקאן ראה בפאלוס את המסמן שנועד להבדיל בין המינים ,אולם
הדימוי הפאלי הוא אובייקט דמיוני ,שאינו נראה לעולם מלבד בעצם העדרו .הוא מהווה מסמן המצביע
על החסר של הסובייקט ומשמש לייסוד הדיאלקטיקה הראשונה בחייו של הילד .במעברו לשלב 'הסמלי'
הילד מוצא שהאם מתאווה לפאלוס הדמיוני ,והוא מבקש לספק את האיווי של האם באמצעות הזדהות
עם הפאלוס הדמיוני או באמצעות הזדהות עם האם הפאלית ,האם המחזיקה ברשותה ,כך הוא מדמה ,את
הפאלוס .אולם ב'סוסתי' ישראל עצמו מהווה את מוקד האיווי היחידי של האם ,נוכחותה היא אינסופית,
והפאלוס חוזר ומופיע בהזיותיו ,אך אין הוא מצליח להזדהות עמו אלא רק לירא ולפחד ממנו .כמו כן,
בהעדר שפה אין הוא מצליח לקבוע בבירור את זהותו המינית ואת זהותם המינית של מושאי התשוקה
שלו.
תופעה מעניינת המבטאת את נוכחותה הבלתי נסבלת והבלתי הנמנעת של אימו של ישראל ,היא החזרה
על הקללה ''תיפח רוחן של אמותם'' .קללה זו המבקשת להיפטר מנוכחותן של אמהות ,נאמרת על ידי
מגרשת השדים הגויה הנוכחת בחדרו של ישראל ,היא מופיעה פעמיים ומעמידה מסגרת ליצירה כולה:
בפרק החמישי' '' -טראסצא איח מאטערי!' – מקללת הערלית כדרכה – 'תפח רוחן של אמותם!' ''(עמ'
שט''ז); וגם בפרק הסיום ''-כך הוא כך .מהם ,מהםַ' ...א-הוך!' – מפהקת הגֹויה הזקנה ,מלחשת ורוקקת
ומסיימת בקללה כלשונה' –:טראסצא איח מאטערי' – תּפח רוחן של אמֹותם ואת כולם ישא הרוח!''(עמ'
שמ''ט) .דומה שבכך מצליח המספר לבטא בהיחבא ,ברוסית ,על ידי דמות צדדית ובלתי חשובה ,את רצונו
להשתחרר מאחיזת הנוראית של אימו.
יוצא אם כן ,שהיחס לארוטיקה ביצירה 'סוסתי' בעלת האופי הפנטסטי הפסיכולוגי ,המוצגת בגוף ראשון
על ידי מספר משכיל ומודע לעצמו ,דומה במהותו לזה המתואר ביצירה 'מסעות בנימין השלישי'
הסאטירית ברובה .בשתיהן הגיבור הראשי הינו בעל זהות גברית מעורערת והוא ניצב בפני דמויות
שונות החושפות את חרדתו מנשים .אלו האחרונות הינן דמוניות ,מסרסות ובולעניות .בשתי היצירות
ישנן סצנות של התעללות ,הכאה והשפלה ארוטית על ידי קבוצת נערים( .ראו ,למשל ,עמ' ס''ג ועמ' ע''ה
ב'מסעות') .בשתיהן הדמות הראשית מגלה משיכה לדמות 'נשית' מעונה ומוכה ,דמות שאינה באמת אישה
אלא תחליף מעוות לה ועל כן היא נעדרת חושניות ,אסתטיות וארוטיות .בהקשר זה יש לשים לב לדימוי
של סנדריל לסוס''-למה היה סנדריל דומה אותה שעה? לסוס טוב ,שנשמע תמיד לבעליו ועושה רצונו,
ופתאום נכנס בו רוח שטות ,והוא עומד קוממיות על שתי רגליו ,בועט ומתעקש ואינו זז ממקומו אפילו
341
שקד דן בחשיבות החוטם ביצירות מנדלי ומסכם''-החוטם אינו רק תו קין של הגזע היהודי ,אלא עולמו הנפשי מתגלה בו
בחוטם יותר מאשר בכל שאר אברי גופו .נשמת האדם ירדה כביכול (בלשונו של מנדלי) למעמקי חוטמו וחוזרת ומציצה משם
בדרכים מדרכים שונות'' (שקד,שם)32 :
248
כשאתה רוקד כנגדו ומלקהו מכות-מרדות .ואם בנימין לא היה מלקה ברצועה את סנדריל התמים,
שנעשה עקשן באותה שעה ,הרי הכה אותו בשבט פיו ואמר לו דברי כבושין קשים כגידין ,עד שהחזירו
למוטב ונעשה רך ונכנע לו כקדם''(.עמ' ס''ט) ,כמו כן סנדריל מתואר כמי שנותן לילדים לרכב עליו'' -בין
ילדים היה ילד כמותם :היה מהלך בחברתם ,מסיח ומשחק אתם ביחד ונהנה מזה הנאה מרובה .בתוכם
היה סנדריל באמת כבהמה נכנעת ,שמניחה לתינוקות לרכוב על גבה ולקרצף לה את סנטרה .עזי-פנים
שבתינוקות היו עולים על גבו וממרטים את פאת-זקנו''( -עמ' ס''ג)
1
בד בבד עם חרדתן העצומה של הדמויות מנשיות ,בשתי היצירות הן מחפשות אחר ארוס גדול וטהור
בעולם הטבע ,אולם הגישה לארוס כזה חסומה בפניהן בשל המניעות הנפשיות שלהן .בשתיהן הגיבור
סובל מהפרעה נפשית המנתקת אותו מן המציאות ואינו מוצא מרפא אמיתי למצבו .לא בכדי חוזרים
סמלים בשתי היצירות המבטאים את הזהויות הגבריות המעורערות של הדמויות .בשניהם מופיע ציור
התרנגול הכפות כסמל לגבריות מדוכאת ובשניהם סמלים פאליים -ב'מסעות' מוטיב השפיפון ב'סוסתי'
342
בולט מוטיב החוטם.
כמו כן בולטים ביצירות אלו ציורי טרף ,בליעה ונפילה לתוך תהומות אפלים .עבור בנימין ב'מסעות
בנימין השלישי' האישה בשעת כעסה ''נושכת ועוקצת את הנשמה'' (עמ' ס''ה); אשתו של סנדריל מקללת
אותו באמצעות ביטוי של טרף ''-יאכלו תולעים את בשרך מעליך'' (עמ' ס'); התגרנית בשוק ''פצתה עליו
פיה לבלוע אותו חיים ולשונה כאש אוכלת'' (עמ' ע'); ואפילו ר' אייזיק דוד מזהיר את סנדריל מפני כוחה
האלים של אשתו'' -זוגתך ,סנדריל ,עתידה להפרע ממך ,גמולך בראשך היא תשיב ביד רחבה ,זוגתך.
כדג ,כך היא כועסת ,עתידה היא לקרוע איתך ,זוגתך'' .ואכן אשתו מקללת אותו בביטוי של בליעה
''תבלעמו ארץ ויהיו שניהם כפרת ישראל'' (עמ' ע''ה) .המפגש האחרון בין הגברים לאשת סנדריל
מתרחש על גשר נטוי מעל כשהמים מאיימים לבלוע את צמד הגיבורים''-המה רצים דחופים ומבוהלים,
342
כאמור ,שתי היצירות אף מקיימות זיקה ליצירות קלאסיות .ב'סוסתי' מהדהד פאוסט של גתה ואילו ב'מסעות' מהדהד 'דון
קיכוטה' .אולם הגילום ה'יהודי' של פאוסט ושל דון קיכוטה מנמיך ומסרס דמויות אלו ומעקר מהם את הממד הטרגי.
עם זאת ישנם הבדלים באווירה בין שתי היצירות .ישראל ב'סוסתי' שוקע בעולם של הזיות שרק מגבירות את חרדותיו
ומעלות אותן למודע .על אף שאינו מגיע למודעות מלאה לבעיותיו הוא מחפש להבין את עצמו ,הוא מגלה את חרדתו לעצמו
ולעולם .כמו כן ביצירה זו ההנמקה הפסיכולוגית בהירה יותר ,הקשר האדיפלי עם אמו והעדר מוחלט של דמות אב מובלטים
יותר .לכך תורמת עמדתו כמספר גיבור (למרות סיפור המסגרת שאינו 'מתפקד' במהלך העלילה) ועיסוקו הנרחב בחלומות
ובהזיות.
בנימין ב'מסעות' הינה דמות הפוכה לישראל .הוא חי באשליה שאינה מתבטלת ,גם כשהמציאות טופחת על פניו .בסיום
היצירה הוא ממשיך בנדודיו ההזויים ואלו ממשיכים אפילו מחוץ ליצירה ב'אגדת האדמונים' (עמ' תס''ט-ת''ע) הוא 'מצטיין'
בחוסר מודעות לעצמו ולסביבתו ,הוא אינו קשוב באמת לחלומותיו ולעולם אינו עומד מול עצמו .אמנם ניתן למצוא גם ביצירה
זו הנמקה פסיכולוגית להתנהגותו ,אולם פה בולטת בהעדרה דמות אם כלשהי ובמקומה דמות האב הינה חסרת ישע (האב
הביולוגי ,הרב ,המשיח והאב שבשמים) ואינה יכולה להגן מפני הגבריות העויינת התוקפנית והאלימה .ביצירה זו אין קשר
אינטימי ממשי עם אף דמות .שתי היצירות עוסקות בתיאור מצבי נפש של דמות אינדיבידואלית אולם דמות זו אינה אלא
בבואה ליהודים בכללותם ,החיים ללא אב ,הנטולים ארוס ,המתקיימים במנותק מן הטבע והם נעדרי יכולת ל'דבר' דיבורים של
ממש .זוהי הסיבה ששתי היצירות מסופרות על ידי מספר חיצוני שמרכיב סיפור משברי יומן ומעניק להם צורה ספרותית
זוהי הסיבה לכך ש'סוסתי' היא יצירה בעלת אופי טרגי יותר ,אמנם ישראל אינו גיבור טרגי מובהק ,אולם הוא מגלה רצון
להאבק בסביבתו ולשלוט בגורלו ,בנפילתו הסופית ישנו מימד של 'ידיעה' ,ולכן יש והוא מעורר בקורא רגשות של חמלה.
ב'מסעות' לעומת זאת דומה היסודות הקומיים והפרודיים בולטים יותר ,הגיבור בורח ממאבקים ,אך מעמיד פנים של גיבור,
הוא אינו עובר תהליך פנימי כלשהו ,ועל כן אינו מעורר חמלה אלא רק בוז.
249
נחפזים ויורדים שם במורד ההר ,מבמות הגיא ,ועולים על גשר ארוך וצר ,והנה איש לקראתם באמצע
הגשר ואין דרך לנטות ימין ושמאל ,אלא אם כן לקפוץ מעליו ולטבוע בנהר או לפצע את מוחם ולשבר
רגליהם באבנים( ''.עמ' ע''ה)
גם ב'סוסתי' ההצלה מפני נישואין ,כאמור ,כמוה כהינצלות מפני היבלעות במבול; דמותה של יאהא
מאופיינת בפה גדול'' -הפה רחב ופתוח עד למתחת האזנים ,והוא בור ריק ,אין בו שן אחת ,אלא הלשון
בלבד מפרכסת ומתפתלת שם כתולעת'' (עמ' שכ''א); וישראל חווה מערכת של נפילות לתוך תהום או
עמק אפל(עמ' ש''י ,שמ''ג-ד שמ''ט).
[גם ב'ספר הקבצנים' אשת בעל הפונדק''-פתחה לי את אוצרה הטוב ,את פיה ,והיתה מדברת את כל
העולה על רוחה .מדברת על בעלה ,שהוא גולם וביש גדא'' (עמ' ק''ה); גם ביילא ,אשתו של פישקה
מאופיינת באמצעות פיה המאיים'' -בשעת כעסה הלא גיהינם פתוח גרונה וזיקוקין דינור יוצאים מפיה''
(עמ' קי''ח) .אם כי נשים אף מוצגות בצורה הפוכה כשהמספר רוצה לבלוע אותן כמו בסצינה עם הערלית
והדובדבנים שתוארה לעיל .ביצירה זאת שלא כמו ב'מסעות' בנימין וב'סוסתי' הדיאדה אם בן אינה נחווית
דיה ועל כן תחושת ההיבלעות על ידי האם פחות דומיננטית]
ניתן להסביר ציורים אלו כביטוי לחרדה מפני היבלעות בידי האם הטורפנית ,כשהיעדרו של פירוד מהאם
מעורר מועקה קשה .לטענתו של לאקאן ,המועקה איננה היעדרו של השד ,כי אם נוכחותה העוטפת מדי.
רק האפשרות של היעדרו היא המצילה אותנו מן המועקה .כך יוצא שהמועקה היא חסרונה של חוויית
החסר .המועקה מקושרת גם לשלב המראה .אפילו בחוויה המנחמת הרגילה של ראיית בבואתנו במראה
ייתכן רגע ,שבו הדימוי המשתקף משתנה ונראה לנו זר לפתע .בדומה לאברמוביץ גם לאקאן השתמש
בציור הפה והבליעה "The mother is a big crocodile in whose mouth you are; one doesn't
know what she's going to do, eventually to close her jaws. That is the desire of the
mother. (…) But there is a stone between the jaws, keeping them apart. That is what
has been named the phallus. It is that what keeps you safe, if suddenly the jaws were
)to close." (Lacan Le Seminaire XVII, p.129
חדירתן הפולשנית של נשים למרחב גברי והאימה שהן מעוררות ב'סוסתי' וב'מסעות' קשורות
להיעדרותו של דמות אב ,שתאזן את הדיאדה החזקה שבין האם לבן .חדירה זו היא מולידה דלוזיות של
רדיפה .הגדרתו של לאקאן את תופעת הדלוזיות תואמת להפליא את דמויותיהם של בנימין וישראל'' -
דלוזיות הן אמונות שגויות איתנות ומושרשות היטב ,שאינן עולות בקנה אחד עם המידע הזמין ועם
אמונותיה של הקבוצה החברתית של הסובייקט .הן המאפיין הקליני המרכזי של פרנויה והן יכולות
להופיע בטווח המשתרע מרעיונות בודדים ועד מערכות מורכבות של אמונות '' .לאקאן מייחס את
הפארנויה לחסרונו של 'שם האב' ,כשהפרנואיד שואף למלא את החור שהותיר היעדרו של המסמן ההיולי
הזה במקום הסמלי שלו .בכך מנסה הפרנואיד לרפא את עצמו ולחלץ את עצמו מהתמוטטות היקום הסמלי
באמצעות תצורה חלופית .הדלוזיה היא צורה מסוימת של שיח בו ''המבנה של הדלוזיה הפרנואידית יכול
250
ללבוש צורת רבות .אחת הצורות הנפוצות 'דלוזיית הרדיפה' סובבת סביב האחר של האחר ,סובייקט
343
נסתר המושך בחוטיו של האחר הגדול (הסדר הסמלי) ושולט במחשבותינו ,זומם נגדנו ומשגיח עלינו''
הגדרה זאת יכולה לחול על בנימין מ'מסעות בנימין השלישי' שכל מסעו אינו אלא ביטוי לפרנויה וכן על
ישראל מ'סוסתי' שחש נרדף לאורך היצירה כולה.
מסקירה זו עולה בבירור שלמרות ההבדלים בין סוגי הנשים ביצירות השונות קיימת חרדה אימננטית
מנשים בכל יצירותיו של אברמוביץ שמקורה בשיבושים בהתפתחות התקינה של דמויותיו .ב'האישון
הקטן' ' ,בימים ההם '' ,בעמק הבכא' ו'ספר הקבצנים' הדיאדה אם –בן ,כמעט ואין לה מקום בביוגרפיה
של הילד היהודי ,ו'שם האב' מתערב מוקדם מדי בתוך חייו .הוא מועבר בכוח לשלב ה'סמלי' כשעדיין לא
הצליח לחוות במלואו את השלב ה'דמיוני' .במצב זה קיימת כמיהה אינסופית לחוויית מראה ,לדמות אם
וכמיהה זו מעוררת אימה וחרדה מפני נשים.
ב'מסעות בנימין השלישי' וב'סוסתי' נשים הן דומיננטיות ביותר ,ונוכחותן משתלטת על כל ההוויה .ניתן
להסביר תופעה זאת בכך ,שביצירות אלו דמות האב היא כה חלשה או שהיא נעדרת כליל ,ולכן אין מעבר
כלל לשלב ה'סמלי' .במצב כזה הדמות חיה בחשש מתמיד מפני התאיינות טוטאלית והיטרפות על ידי
האישה.
ג .מעמדם הפסיכולוגי של תיאורי הטבע
וכל התולדה כולה הלא כאם את בנה תנחמהו
('פתח דבר' היונקים ספר 'תולדות הטבע')
שלושת התחומים שנדונו לעיל
– יתמות והתבגרות מוקדמת; נסיון להשמיע קול והיחס המורכב
לארוטיקה ולנשיות – שופכים אור חדש על תיאורי הטבע של אברמוביץ ,שבהם נחשפים תחומים אלו
בעוצמה רבה .בהקשר זה תיאורי הטבע ממלאים שני תפקידים .בתפקיד האחד הם משקפים ומבליטים
בדרך אנלוגית את מה שעובר על הגיבורים .בתפקיד האחר הם מבטאים את תשוקותיהם החבויות של
הדמויות ואת נסיונם למצוא יישות שתפצה אותן על מה שנחסך מהן במציאות .הטבע מעמיד בפניהם
ייצוגים של משפחתיות בריאה -של אם מזינה ואוהבת ואב מגונן; של ארוטיקה רעננה ושל נשיות
אסתטית ונקייה ,ובכך הוא מהווה מרכיב קרדינאלי בהיגיינה הנפשית של הם ומשמש כמשענת של שפיות
בעולם מאיים.
343אוונס ,שם85 :
251
.1יתמות ,התבגרות מוקדמת והטבע
חוויית היתמות וההתבגרות המוקדמת עולה בתיאורי מזג האוויר באמצעות שני ציורים מרכזיים .האחד
הוא ציור חורף המקדים לבוא ,והאחר הוא ציור הציפורים הנודדות או הנוטשות את אפרוחיהם בשל
שיבוש זה שבמזג האוויר.
.aתיאורי מזג אוויר
היהודי ילדותו כשמש ביום הגשם ,רגע זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן חשך וערפל.
בעמק הבכא
אחת התימות המרכזיות שעלו בחלק מן היצירות שתוארו לעיל היא הילדות הקצרה מדי ,ה'דילוג' על
'שלב המראה' לעבר השלב ה'סמלי' או ,בניסוח אחר ,ההתערבות המוקדמת מדי של 'שם האב' בדיאדה
אם-בן בטרם נחוותה במלואה .עניין זה בא לידי ביטוי בתיאורים בהם החורף הקר והאכזרי מופיע לפני
המועד המתאים לכך והורס אשליית הקיץ הנעים.
'האישון הקטן' ו'בימים ההם'
כפי שהוכח לעיל ' ,האישון הקטן' מדגים את העדר 'שלב המראה' בעוצמה רבה .בשונה מיצירותיו
המאוחרות יותר אין ביצירה זו הרבה תיאורי טבע .ייתכן שהסיבה לכך היא שהמצוקה הנפשית מוצגת
בחזית הסיפור כמעט ללא הכיסוי המצוי ביצירות האחרות ,ולכן אין צורך ב'הצפנה' הנהוגה ביצירות אלו.
עם זאת בפרק הראשון בנוסח השני של 'האישון הקטן' (משנת
)1879צרף אברמוביץ תיאור של מזג
האוויר הקיצי .בפתח התיאור מוצג הקיץ באמצעות מילות תואר 'חיוביות' ''-בחוץ קיץ בעיצומו ,חם זך.
בהמות רעו בשדות ,שהנביטו נביטה צפופה של תבואה צעירה ,ירוקה ''.אולם לתוך כך חודרות מילות
תואר המבשרות את חולשתו של הקיץ .אין הקיץ אלא אשליה שכן ''האילנות היו מכוסים כתונת צהובה
ירקרקה ,פה ושם אפילו דהויה שלא בטובתה ,ואף קרועה ומתפוררת ,ומגלה חורים שחוקים; אף על פי כן
לא היה בדעתם של אילנות אלה להתפשט ולהתערטל ולהתכנס את תרדמתם הרגילה והעמוקה למשך כל
ימי החורף .באוויר פרחו ורחפו חוטים ארוכים ולבנים של קורי עכביש ,סימן למזג אוויר נאה ונוח ,אף
כי הלוח הצביע על ימי סגריר קודרים ,מטרות קודרים ובוץ .הלוח ,במחילה ,לא קלע הפעם ,ורימה
ושיקר שקר גדול ,כדרכו .אין זה מענייני(''.עמ' )22
344
344לוריא הבחין כאן בסכסוך של של מנדלי עם הלוח הכתוב וכן בכפילות העולה מתיאור ירק התבואה הנובט בצד הכיליון של
שלכת האילנות המעידה על 'גישתו כפולת הפנים של המספר המתאר הזה .שתי עיניו מביטות נכחן ,אלא שאחת שמחה
והשנייה עצובה וכו'' על פי תרגומו של לוריא עמ' .22בגרסא הסופית של הסיפור היא הגירסא המורחבת ביותר וכוללת גם
סיפור אהבה מורכב .ראו הקדמתו של לוריא לתרגום האישון הקטן -גירסא ראשונה
252
מזג האוויר שיש בו ארוס וחיים ואמהות הוא אמנם נעים ,אך בכל זאת צלו של הלוח מרחף עליו ,שכן
כתונת העצים דהויה וקרועה ומתפוררת .הכיסוי המגן הוא זמני ומלא חורים ,והסימן היחיד למזג האוויר
הנוח הוא קורי עכביש ,אך אלו אין בהם כדי לכסות באמת על עירומם של העצים( .עניין זה רומז גם
לסצנת שריפת הבגד ופעירת החור שממנו תתגלגל העלילה).
העיסוק בלבושם הזמני של העצים אנלוגי לתיאורי רבים מהילדים העניים והיתומים ביצירות אברמוביץ
החסרים בגדים מספקים שיגנו עליהם מפני צינת החורף .ב'מסעות' לא הספיק אביו של בנימין לתפור לו
מעיל לחורף לפני פטירתו ואף הוא אינו מלביש את ילדיו''-אמת ,בנימין היה עני וניזון בדוחק ,הוא
ואשתו ובני ביתו היו מלובשים קרעים'' (עמ' נ''ט); גם הירשלי ב'בעמק הבכא' המתחיל חיים חדשים מחוץ
לבית'' -קפוטה אחת היתה לו והיא לבדה שמלתו לעורו .אמו גזרה עליו לסרס קפוטתו וללבשה הפוכה
מלפנים לחוץ ,אבל הוא הסביר לה ונתן ראיה לדבריו ,שצד זה מבפנים מלוכלך וקרוע ביותר'' (עמ'
קס''ב)
345
לעומת זאת ב'סוסתי' המתאר אם חונקת ושתלטנית הגיבור נלחם באנשים המנסים להלבישו
בעל כורחו(עמ' של''ו) ,ו תחושת הכיליון הסופי מתרחשת ,כשהוא מולבש בל כורחו בבגדים חדשים
המשנים את זהותו כליל (עמ' שמ''ח).
346
גם ב'בימים ההם' מוצג החורף המתעתע .בסיפור המסגרת מנדלי נקלע ביום סערה ליד ביתו של ר'
שלמה .סערה זו מופיעה שלא בזמנה''-רוח שאינה מצויה באה פתאם מצפון ועמה חושך ענן וערפל ,ובני-
אדם נחפזים ,מבולבלים ומבוהלים .בימינו אלה נשתנה בכלל וסתו של אויר-העולם ,הפכפך ומשוגע
הרוח ,כשער השטרות העולה ויורד לסירוגין בבתי-ועד לסוחרים ,וכדור הזה כולו ,שמתהפך במעשיו
ודרכיו .עוד בשלהי דקייטא נעשה פתאום שנוי-וסת באויר – נשיאים וקור ורוח .השמש קדרה ,פנה
זיוה ,פנה הודה ,כל העולם שומם ואימה חשכה גדולה נופלת עליו''.
תעתועי מזג האוויר ממשיכים גם בכך שכשהכו ל כבר מצפים לשינוי החורף מסרב להגיע ''-עוד מעט
ויבוא החורף ,האדון הנורא ,ויכה את הארץ חרם...והנה זה עברו ימי החג ,המועדים חלפו והחורף הגיע,
אפס לא ברעש ולא בסּופה ,לא אכזר הוא ובעל-חמה לעינים ,והוא רחום ,מתרצה ומתפייס לארץ ולדרים
עליה באור פניו; הנפש תשוב למנוחתה וטועמת טעם משונה כצפיחית בדבש וחוץ ביחד .הזבוב נראה
בארץ ,יחוג וינוע כשכור ויצא במחול-קוזקים על אחד החלונות ,גם יתושים קמו ובאו כתות-כתות מן
345
על טלאים בעמק הבכא חלק א' פרק א' תגובתו של ברייניןועיינו בהערתו של בריינין לתיאור הטלאים ''כשאנוכי קורא את
'ענין ההטלאה' הנני זוכר ,כי כל חיינו הם טלאי על גבי טלאי .גם גופו ,גם נפשו שלהיהודי מטולאים הם .שלימות הגוף
ושלימות הנפש אל תבקשו בישראל הקרוע לגזרים'' בריינין,שם102 :
346
החורף קשור אף לקביעת זהותו של המספר .תאריך לידתו של המספר מוצג על ידי שני ציוני זמן שונים .ציון הזמן המוזכר על
ידי האב קשור לחורף ולתנטוס'' -לפי חשבון האב זה היה כאשר קרת הקיפאון הגדולה נסחפה אל מקומנו ,בדיוק בשעה שהרבי
הזקן ,זכרונו לברכה ,נסתלק לעולמו'' .לעומת זאת ,עבור האם לידתו קשורה בארוס -בהמלטתה של הפרה'' -ואילו האם נהגה
להוכיח ,שזה היה כשנתיים אחרי הבהלה הגדולה ,לא עלינו ולא על ילדי ישראל .והא ראיה ,אפילו בימים ההם המליטה
הפרה האדומה ,ובזאת חנוכה ,היא עצמה הכינה חמיטות מחלב לחצי עיירה ,והכול ליקקו את אצבעותים נפני טוב טעמן ,ויש
יהודים אחדים ,באים בימים ,שטעם החמיטות ההן עדיין לא נמר מפיהם ( ''.עמ' )125האם מודעת להתרחשותה של 'הבהלה
הגדולה' ,אך נקודת הציון העיקרית היא המלטת העגל והשפע שנלווה לאירו ע זה( .אם כי חלוקה זאת בין דמות האב והאם אינה
מתממשת בהמשך היצירה ,כשהאם אינה מתגלה כמזינה ומכילה)
253
המחבואים ,מתהוללים ומזמזמים ועושים חינגא-והלולא בחוצות ,ועץ שטה לקח והוציא פרח ,למזל-טוב,
ויצץ ציץ שם בתוך הגן .ובן-אדם מתעה את נפשו כדרכו ומדמה ,שנסים נעשים לנו בעולם וחש עתידות
טובים לו – ובכן אביונים ישמחו וקבצנים יעלוזו :יש תקוה לאור יקרות וזרחה להם שמש צדקה וחם
להם ,אם ירצה השם ''.השהיה זו של החורף היא מעשה תרמית ,שכן הוא מופיע בסוף במלוא עוזו-
''ופתאום ,הוי ואבוי ,נגלה החורף בעזוז-נוראותיו ,והנה הוא הולך וסוער ,גוער ומתגעש בזעם אפו ,משיב
הרוח ומוריד גשם עם שלג וכפור כפתים על ארץ ויושבים ומכביד עליהם עבטיט .הרוח סוער ומשליך
קרחו כמחטים בבשרי ,ואני מרכין ראשי ומחזיק בקפוטתי ,שלא יחשוף שוליה על פני ,והולך לי יחידי
בלילה כפוף ושחוח אל שלמה הישראלי ,מכירי ומיודעי מימים רבים( ''.עמ' רנ''ג) אכזריותו של החורף
היא בכך שיוצר אשליה ואחר כך שובר אותה באלימות .החורף מאיר את האדמה ,אך ורק על מנת לתעתע
בה ולתקוף אותה דווקא כשאינה מוכנה .יש לשים לב לכך שהעימות בין החורף לבין הקיץ מוצג כמלחמה
בין המינים כשהחורף ה'גברי' תוקף את השמש ה'נשית' .לתיאור זה ישנו תפקיד אנלוגי בהיותו משקף את
גרושו של גיבור הסיפור מגן העדן של ילדותו על ידי כוחות גדולים וחזקים ממנו ,כשאין לו בגד מספק
לכסות על מערומיו.
'בעמק הבכא' גם ביצירה זו החורף מבטא את התבגרותם של הילדים בטרם עת .החורף בכסלון מקדים
לבוא ואחרי יום הקיץ הקצר של 'שלהי דקייטא' מגיע החורף ,ואיתו מתחילה תקופת ההתפקחות
וההתבגרות של הירשלי .כשם שהחורף מקדים את זמנו ,כך הירשלי מאבד את הגנת הוריו ואת ילדותו
בטרם עת .שוב החורף הינו ישות 'גברית' ותקיפה ,ודבר אין לו עם האמהות המרגיעה של הקיץ''-החורף
הקדים ובא באותה השנה .רוח קר נשב פתאם מצפון ונשיאים וענן כבד עמו – אלה הם משרתיו של
החורף ,הרצים לפניו והומים בזעף ובקול רעש' :רגזו ,כל יושבי חלד! הנה האדון הנורא בא והכה את
הארץ חרם!' – השדות הנה זה עטופים תכריכי-שלג לבנים ,ועצי היער אבלים ,עומדים חשופים וכפופי
ראש ,ובדיהם אסורים בכבלי-כפור וקרח(''.עמ' קע''ג)
עם זאת גם הילדות עצמה אינה תקופת קיץ מובהק ,שכן אין אצל היהודים מקום לילדות שלמה -
''היהודי ילדותו כשמש ביום הגשם ,רגע זורחת ומיד היא שוקעת בתוך ענן חשך וערפל .כמעט שהילד
יצא מחיתוליו -יכנס לתורה ולמעשים טובים ,והרי הוא כישראל גדול בהלוכו ובדבורו ובלבושו,
בעצבונו רגזו ובכל סימניו( ''.עמ' קנ''ג)
תחושת האבלות שהחלה עם סימניו הראשונים של החורף ,מגיעה לשיא בהמשך הסיפור בתיאור שממונה
של ביילא ,שבו אפילו הציפורים ,שבדרך כלל מייצגים את הארוס ואת שמחת החיים ,מקוננים''-היא
יושבת לה שוממה ונאנחה פעם אחת בין הערבים ,חבויה בסבכי הגן מאחרי הבית ,וכפניה הזעומים כן פני
השמים זועפים ומתקדרים בעבים ,ובאויר העולם כלו אומר 'אבלות'! עשב שדה וירק דשא נובלים ,עצים
כפופי קומה מזדעזעים לפני רוח ומיבבים ואומרים קינות על העלים המתחילים להתכמש ועל הקרחה
בצמרתם עטרת ראשם... .יגון מסביב! רוח עצבות חרישית שֹורה בחללו של עולם ,מדאיבת נפש
ומטעימתה טעם משונה ,כלענה ודבש מעורבים ביחד .כל הלבבות כואבים ומגעגעים ,וכל קרב וכליות
הוגים חולמים ,והנשמה משתפכת בלא אומר ובלא דברים ובוכה במסתרים(''.עמ ' רכ''ג)
254
ההתאמה בין האווירה הקודרת בטבע לבין קדרותם של היהודים ,הדואגים לפרנסתם ,עולה רק בתופעות
ה'שליליות' ,בעוד שבתחומים אחרים המספר מקפיד להדגיש את החיץ בין העיירה היהודית לטבע .כך
הציוויליזציה היהודית מונעת מהחורף לנקות את האוויר ,ומתעקשת לחסום את דרכו'' -החורף הנה בכל
המקומות האלה ממשלתו ,רק כסלון ,עיר ואם בישראל ומרובה באוכלוסין ,היא לבדה אינה נכנעת עוד
מלפניו והוא עושה עמה מלחמה .הוא משליח בה את קרתו – והבצאות והאשפתות והשופכין בחוצותיה
אינם חוששין ,עדין עומד טעמם בם וריחם לא נמר כבתחלה .הוא משליך עליה קרתו כפתים ,אבל לריק
יגיעו – היהודים הכסלונים באים כדי ארבה לרוב ,דשים אותו בעקביהם ועושים ממנו סוחה סרוחה
ועכורה מעפרא דארעא .הוא נותן שלג כנס על הגגות לאות ,כי ידו רוממה – ופרות רעבות באות ,עזים
ותישים מחנות הרבה לאכול תבן וחציר -גגות ושומטים אותו לארץ (''.עמ ' קע''ג)
'מסעות בנימין השלישי'
יצירה זו היא ,כאמור ,העניי ה ביותר מבין יצירות אברמוביץ בתיאורי טבע .כל כולה דברים שמחוץ
לטבע .התנהגותם של הדמויות אינה טבעית ,הם מבקשים לחיות בעולם שכולו מילים ,ותיאורי הביוב
והסחי האנושיים מבליטים את הריחוק מן הטבע.
רק בסיום היצירה מופיע תיאור של החורף ,אך תיאור זה אינו עומד בפני עצמו ,וקשה להבחין היכן
מסתיים התיאור האובייקטיבי ,והיכן מתחיל התיאור הסובייקטיבי של מצוקת הגיבור''-השמים התקדרו
בעבים ,ומתוך חושך ענן וערפל יצא ברק והאיר את החבורה הזו ,ואחר הברק רעם ,קול חזק מאד .והנה
רוח סערה באה ,מעלה עמודי אבק ומרקידם כשעירים ,והעמודים מתנשאים ומושכים אחריהם מוץ וקש
וכל הבא להם בדרך .כלם יחד יוצאים במחול משונה כמשתגעים ומתגלגלים ועולים למעלה למעלה...
נבוכו עדרי בקר ,רצים ושבים משדה מרעיתם וגועים תמרורים ,כאלו עדת זאבים רעבים רודפים
אחריהם .חרה אל עליון בארץ החוטאת ואפו וחמתו על כל הנעשה בתוכה .מעיניו לפידים יהלכו ,שאוג
ישאג בקול נורא ,ובאחרונה הרעים בכח – ונטפי גשם ,נטפי דמעות שמים נטפו ,ובתוכם טפות זעה
ודמעות תיירינו העשוקים מתערבות ויורדות(''.עמ' פ''ג-פ''ד)
.bמוטיב הציפורים הנודדות
הקן משולח .נדדו הצפרים – הנאהבים והנעימים אינם!
בעמק הבכא
ציפורים רבות מופיעות בתיאורי הטבע של אברמוביץ ומעידות על בקיאותו וחיבתו המיוחדת כלפיהם.
אברמוביץ מייחס חשיבות רבה לקולות ה'שירה' שהן משמיעות (כפי שנטען בחלק ראשון ג
,)1אך
255
לציפורים ישנו תפקיד נוסף והוא הדגשת התלישות ,העדר ההגנה והנדודים הנכפים על גיבורי
347
יצירותיו.
'בעמק הבכא'
המאפיין הבולט שבתיאור החורף המקדים לבוא ב'בעמק הבכא' הוא נדידת הציפורים ,המהווה מעין רמז
מטרים לנדודיו של הירשלי ,ואף מטעין נדידה זו במשמעות תיאולוגית ,שכן האחראי לשילוח הציפורים
בטבע וגם לגירוש היהודים הוא הקב''ה'' -והאל הטוב הזן את העולם כלו ומפרנס ומכלכל מקרני ראמים
ועד ביצי כנים הוא שמקדים ואומר – לעופות השדה :עופו ובקשו לכם מזונות שם במדינות הים החמות!
ולהיהודים הקבציאלים; לכו קבצנים ובקשו פרנסתכם בכסלון( ''.עמ' קס''א)
אם האב מאופיין ביצירה כמי שאינו דואג להגנה או להזנה והוא הגורם לגלות ,האם מוצגת כזו החשה את
האסון הממשמש ובא ,אך היא חסרת אונים ,וכל שיש בכוחה לעשות הוא לבכות ולקונן על נטישת ילדיה
''שקט ודממה בתוך היער מתחלת ימי הסליחות ,כדממה זו השורה בקבציאל ביום השבת ,בשעת משכבהצהרים לאחר הסעודה ,ודממה זו מטלת שם עצבות ורוח כהה ,האילנות עומדים בכובד-ראש .תוהים
ואבלים ,ומראם אינו כבתחלה ניד ענפיהם – הוא ספוק כפים .ולחישתם – נהי בכי המרורים .אנקת אם
רחמניה על בניה כי אינם .והיא עזובה ושוממה .מקום זה מקום גילה ורנה בימות החמה .תרועה ומחול
וקול זמרה בכל פנה עתה הוא בודד ונעזב כבית-אבל דומיה מסביב .הקן משולח .נדדו הצפרים –
הנאהבים והנעימים אינם! עצי היער אבלים ופניהם נזעמים .גם השמים לובשים קדרות .והכל שם
זועפים נדהם ועצב עומד היער .כאלו חש עתידות לו .שיציאת צפריו אינה לטובה קרוב יום אידו עוד
מעט ובא החורף עם קרתו וקרחו הנורא רוח-צפון רעה מביתו – והוא סר וזעף...שקט ודממה בימי
הסליחות גם בקבציאל(''.עמ' קס''א)
החורף נושא משמעות סמלית גם בהקשר לעזיבתו של לייזיר יענקיל את העיירה .מלבד היותו מניע
מציאותי וטכני(יציאתו נובעת מהצורך להכין פרנסה לחורף) ,שכן החורף הוא זמן שבו הציפור נוטשת
את הקן ומתחילה את תקופת נדודיה'' -כדממה זו השורה עתה בסבכי היער זז לייזיר-יענקיל ממקומו ,זזו
עמו הרבה מבני עירו .ועגלה גדולה טעונה כל מיני סחורה חיה :אנשים ונשים; בחורים ובתולות ועלמות
אין מספר ,יצאה מקבציאל כפעם בפעם .והלכה לכסלון – לבקש שם מחיה וכלכלה .קבציאל חששה את
.347בעניין זה ראו סקירתה של טובה פורטי בקשר לשימוש בציפורים במקרא .פורטי מראה ש לשון 'נדד' ננקטת במקרא גם
ביחס לבני אדם וגם ביחס לציפורים ובהמות' .היקרויותיה של לשון הנדידה נוגעות לתיאורי מצב של חרבן וגלות ,אשר
בכורח נסיבותיהם נכפה על האדם לנדוד ,ככתוב'' :כי מפני חרבות נדדו ,מפני חרב נטושה ומפני קשת דרוכה ומפני כבד
מלחמה''( ישעיהו כ''א :ט''ו ) ''כציפור נודדת מן קינה ,כן איש נודד ממקומו'' (משלי כ''ז :ח') תפישת הנדודים כרוכה ברעב
בניגוד לישיבת קבע המזוהה עם שובע'' :תעו במדבר...רעבים גם צמאים...וידריכם ...ללכת אל עיר מושב....כי השביע נפש
שוקקה ,ונפש רעבה מלא טוב'' (תהילים ק''ז :ד -ט) .בציורי החרבן מזוהה נדידת הציפורים עם נטישת התושבים את הארץ:
''ראיתי והנה אין האדם וכל עוף השמם נדדו'' (ירמיה ד' :כ''ה ) .תפישת הגלות כעונש הנכפה על המעניו מאת האל ,מדומה
לשילוחו של עוף מקנו'' :והיה כעוף נודד קן משולח תהיינה בנות מואב '' (ישעיהו ט''ז :ב') .ואכן בקינה על החרבן מעוצבת
תמונת האסון בדפוס הציורי של נדידת החיות'' :מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו'' (ירמיה ט' :ט') במסורת הפרשנית על
הפתגם הנדון ,ניכרת השפעתה של המסורת הספרותית הנבואית אשר בהקשריה מוצגת נדידת הציפור ונטישת הקן כביטוי
מושאל לחרבן.מגמה פרשנית דומה ניכרת אף בפירושה של פסוקית ההשוואה והיישום''כן איש נודד ממקומו' ' המנסה
להתחקות אחר נסיבות נדדי של האיש כגון ,מחמת רעב ,מלחמה ,גלות או חרבן( '.פורטי ,תש''ס)45-43 :
השורש נדד משמש לעיתים במשמעות של תנועת הכנפיים למשל ''ותמצא כקן ידי לחיל העמים וכאסף ביצים עזבות כל הארץ
אני אספתי ולא היה נדד כנף ופצה פה ומצפצף'' (ישעיהו י' :י''ד שם) 58-56:
256
היום הנורא – החורף מתרגש לבוא עליהם וירבו עצבותם וצרכיהם :הסקה והלבשה ואכילת מזון .עבר
קציר כלה קיץ .שאפשר להתקיים בהם במיני ירקות ולסתום פי הקיבה .הבאה עליהם בטענת האכילה
בצנון וחזרת .בקשואים ושומים ובצלים(''.עמ' קס''א)
בקטע זה ישנן שתי אלוזיות חשובות .הראשונה היא האלוזיה לקינת רחל על בניה'' -קול ברמה נשמע ,נהי
בכי תמרורים ,רחל מבכה על בניה ,מאנה להנחם על בניה כי איננו''(ירמיה ל''א:י''ד) והשניי
ה היא
למצוות שילוח הקן'' -שלח תשלח את האם הבנים תקח לך'' ,שנועדה לחסוך מהאמא הרובצת ''על
האפרוחים או על הביצים'' לחזות בלקיחתם של צאצאיה(דברים כ''ב:ו'-ז') .שתי אלוזיות אלו מהוות
מעין רמזים אפיים לאסונות שיפקדו את הגיבורים העתידים להחטף מחיק משפחותיהם ,כשאין בידי
אימם להגן עליהם.
כך ,בציור הציפורים והאסוציאציות הנלוות אליו קיפל אברמוביץ את התימה של היצירה כולה :האב
שאינו מפרנס ,האם המבכה את בניה והנדידה הממושכת .זו הסיבה לכך שהציפורים מופיעות כמוטיב
מרכזי ביצירה :אחותו הגדולה של הירשלי הנשלחת לעבוד בכסלון קרויה ''ציפא סוסי ,צפור טהורה''
(עמ' קמ''ח); הירשלי מדומה לציפור''-הירשלי שלנו ,שכל ימיו היו ימי צער ועוני ,שהוא נער ודמיו עדיין
רותחים ,שנפשו המדוכאה והרצוצה בלא-עת נתחבטה כצפור נאחזת בפח ומבקשת לה רוח והצלה'' (עמ'
קנ''ו); תפילתו של הקבציאלי מדומה לשירת הזמיר''-כך מנגן הזמיר הקבציאלי ונותן זמירות בלילה,
ושנים שלשה ימים קודם "סליחות" הוא משתתק ומזמין עצמו לדרך בזמן אחד עם צפור-דרור וכנף רננים
ושאר העופות הנודדים הם נודדים למרחקים ,למקומות החמים בכרכי הים ,והוא עם הירשלי ,לכסלון,
לבית-תפלתו שם( ''.עמ' קס''א); גידול ילדים מדומה לגידול אפרוח "... -ומה אשיב לאמו האלמנה
השוממה כשתבוא אלי סופדת וצועקת ותדרוש מידי את בנה שגדלתו כאפרוח וסבלה עליו צער גדול
בנים'' (עמ'קפ''ג); ציפא סוסי העוזבת את בית הוריה מדומה ליונה ''יונה זו ,יפה וברה וטובת לב ,ריקם
יצאה מקנה ובידה אין כל''(עמ' קמ''ז); ביילא מתוארת כ''צפור נמלטה'' (עמ' רי''ז); והבתים שנחרבו
בפוגרומים מתוארים כקנים שנהרסו'' -אוי קנים הרבה נהרסו ,אפרוחים נגזלו ולב הורים קרוע
לגזרים''(עמ' רל''א); לעומת זאת בתיאור החורף הציפורים בולטות בהיעדרותן'' -לא נשמע קול מקנה,
רמש וצפור כנף עוד אינם :אלה נמלטו על נפשם לקצוי ארץ וימים רחוקים ואלה באו במערות ובמחילות
עפר .דומיה מסביב! רק עורבים מעופפים אגודות אגודות על פני רקיע השמים .הלולא וחינגא בעדתם,
או אולי שיח ושיג להם בצרכי צבור ,ומי נבון וידעם מה הם מהגים ומצפצפים שם וקוראים בגרון( ''.עמ'
קע''ג); קינתה של ביילא על מצבה הנואש מושמעת בחורף כש''בעלי כנף אבלים ,עומדים עצובים איש
על סבכו ואיש על סעיפו ,מתגרדים בחרטמם תחת ענפיהם ,נושאים עין ומביטים כה וכה ,מנדנדים נוצתם
ופוצים פה וגוהקים ונכנסים לתוך קניהם וישנים בלא קריאת שירה של ערבית ...גם התרנגול אינו
מתאוה היום תאוה עזה להתעלס באהבים עם נשיו ,לא זו עמידתו ולא זה גאונו וגאותו שבכל הימים ,אף
הקריאה לא קריאת גבר היא ,אלא קול שופר מרוסק .הוא עומד נטוי גרון ומתבונן ,מסקר עינים והופך
פניו ,פעם לימינו ופעם לשמאלו ,וכל מנהגו מנהג שוטה .פתאם הוא עוקר רגליו ופוסע והולך סובב
סובב ,כנפיו סרוחות וסורטות בעפר הארץ ,מאסף את נשיו ומוליכן למקום מנוחתו ( ''...עמ' רכ''ג).
257
המשותף לכל דוגמאות האלו הוא שתיאורי הטבע מקבילים למצבי הייאוש והמשבר של הדמויות
ומוסיפים לאווירת הנכאים.
עם זאת יש ותיאורי הטבע אינם מקבילים למהלך הנפשי של הגיבורים אלא מהווים גורם מנוגד למהלך
זה .בדרך זו הטבע הופך לאובייקט של תשוקה ומהווה פיצוי לחלל הנפשי של הגיבורים .הוא מדגים את
השלמות ,את היופי האולטימטיבי ואת האוטופיה הבלתי מושגת.
.2חיפוש קול והטבע
נעמת לי ,זמירי ,מנגן נפלא .היגון שבנגינותיך הוא הוא שמעורר את רוחי ויפה לי מכל
שירי-זמרה.
ספר הקבצנים
על רקע שיבושי הלשון הרבים של היהודים ,גמגומיהם ודיבורם הדל בולט עושר קולותיו של הטבע,
(עניין שנדון בחלק ראשון ג .)1-2בנוסף לתפקיד הדתי של אמירת 'שירה' הטבע מהווה גם מקום לביטוי
אישי של המספר ,ותיאורו מהווה דרך בה משמיע המספר את קולו המושתק.
'ספר הקבצנים'
חשיבותו הרבה של תיאור הטבע כ'קול' מסוג זה מתגלה ביתר שאת ב'ספר הקבצנים' .בתוך שלל
הקולות המושמעים ב'ספר הקבצנים' מופיע קול ייחודי בסגנונו ובאמוטיביות שלו ,והוא קולו של המספר
המתאר את הטבע .קול זה נבדל משאר הקולות בשל העובדה ,שהוא מופנה אל הקורא ולא אל הדמויות
שבתוך היצירה .זהו קולו של מנדלי המספר והוא שונה אף מקולו של
מנדלי הדמות הפועלת בתוך
היצירה ,המנסה להתפעל מהטבע אך מוגבל על ידי הקונבנציות היהודיות הלשוניות והמנטאליות.
מספר זה מנסה להשמיע קול משוחרר ואותנטי ,לכן הוא מדבר מאחורי 'גבם' של דמויותיו ,ו חושף בפנינו
עלילה נוספת העוסקת במלאכת הכתיבה והמבקשת ל'שיר' את שירת הטבע.
348
348בעניין זה חשוב לקבל את חלוקתו של מירון בין מנדלי הדמות ביצירה -בן העיירה היהודית המפנים כביכול את הערכים
שלה שהוא גיבור בתוך סיפורו שלו; ומנדלי המספר העומד כמתבונן ביקורתי מהצד ,שיפה תאר אותו מירון כמי ש ''עומד
כאילו מן הצד סמוך לשפת הבימה משוחח עם קהל הצופים'' .מירון הדגיש את תפקידו הביקורתי של אותו נרטור כמי ש
'' משמיע הערות שנונות על חשבון האירועים המתארעים במרכז הבימה וכן על חשבון אלה הנוטלים בהם חלק ברצינות כה
רבה ,ומהווה בכלל מין רשות מתווכת ,רשות שלישית בין הקורא מזה והגיבורים וחייהם מזה(''.מירון) 241: 1988 ,עם זאת
מירון ייחס את תיאורי הטבע למנדלי השכלתן המתנשא וראה בתיאורי הטבע מעין התייחסות פואטית שלו שאינה נובעת
מעמקי הלב אלא מדגימה את היותו רגיש ואנושי .אני חשה שתיאורי הטבע ממלאים תפקיד משמעותי יותר דווקא בשל
'נחיתותם' העלילתית.
258
עדות מובהקת לכך תהיה התפרצותו הספונטאנית של מנדלי נוכח מראה הטבע הנפלא שבפרק ז' .ניסיונ ו
לשתף את רבי אלתר בתחושותיו מדגים את המחסומים בהם נתקל ,כשבניגוד לקול ו העדין של מנדלי ר'
אלתר חוזר אחרי המספר ב''קול עבה'' וממהר לעיסוק הטכני של שימון גלגלי העגלה ,וכל מעייניו בזפת.
גם בשיחותיו של מנדלי עם
הדמויות האחרות בסיפור הוא מוגבל ביכולת ו הרטורית ,והוא מעדיף
להשתמש בקלישאות יהודיות שחוקות.
כך כשנחשף האסון בחייו של ר' אלתר הוא
מגיב במליצות
שדופות'' -אני משתדל לנחמו ,לאמצו ולחזקו בדברים טובים ,עושה עצמי שמח ,כביכול ,ומסיים דברי
נחמה שלי בדברים הבאים בסופו של אותו השיר :אבינו מלכנו\שמח לבנו\נשמח ונשיש\ נשתה
עסיס\נאכל לביבות\שמנות וטובות\ולא נשכח אלהינו\כל ימי חיינו''
; גם בתגובה לשאלתו של פישקה
''למה הזמין הא-ל הטוב שוב את שנינו העלובים כדי להפרידנו מיד? '' תגובתו של מנדלי
היא
סטריאוטיפית ''טע טע טיי! שפירושם בלשון בני אדם :אסור להטיח דברים כלפי מעלה ...אין להרהר
אחרי מידותיו של הקדוש ברוך הוא ...ותשובתו זו לפישקא לא נאמרה משום שמצאתיה נכונה וטובה,
אלא משום שלא לשנות ממנהגו של העולם(''...
לחבריה ,אינ ה כה שונה מהם –
עמ' קמ''א) .כך יוצא ש מנדלי ,הדמות ביצירה הפונה
דיבורו של מנדלי אינו מצטיין בעושר לשוני ,אוצר מילותיו מוגבל,
משפטיו קצרים ,ואפילו בהתייחסותו לטבע הוא מקפיד להישאר במרחב סמנטי 'בטוח' ולכנות א ותו באוזני
חבריו כ''עולמו של הקב''ה''( .ואינו מזכיר את ה'תולדה' הנשית המפתה) '' :רבי אלתר ,הוי ,מה
טוב!…רק אלתר ,הוי ,מה יפה!…הכל כאן ממשיך וממשיך את הלב ,מדבר ומדבר לנשמה ומנשא את
הרוח…עולמו של הקדוש ברוך הוא נאה! עולמו של הקדוש ברוך הוא חי! הלב מתגעגע ונכסף להתנפל
לשם…לשם ,בכל רמ''ח איברים…''( עמ' ק''א).
רק בתיאורי הטבע המופנים לקוראים מתגלה כושרו הרטורי של המספר .ניתן לזהות אף תהליך מתפתח
במהלך התיאורים המשובצים ביצירה .ההתבוננות הראשונה בטבע הראשון המופיע בפרק א' נערכת
ממרחק רב בין המספר לבין הנוף ,והגיוון שבתמונה נוצר בעיקר באמצעות הצבעים ומשחקי האור והצל.
בעטיו של המרחק התמונה נעדרת קול '' -שדות ,שורות של תבואה ,בקעה ,חורשה ,בריכת מים וזהרורי
חמה .עדרי צאן ובקר נראים מרחוק כנקודות שחורות ,שחומות ואדמדמות בנאות דשא שם'' .המרחק
הפיזי של 'שם' ושל 'מרחוק' משקף את ההיסוס והמחסום הנפשי העומד בפני המספר המנהל מאבק יצרים,
וכן את חוסר היכולת להשמיע קול תפילה אותנטי ''אני מגמגם ומתפלל ,כביכול ,ואיני יודע בעצמי מה
אני מתפלל''.
עם התקדמות העלילה המחסומים שבין המספר לבין הטבע הולכים ונעלמים ,ובתיאור השני שבפרק ב'
מוחשת קירבה גדולה יותר ,כשמנדלי מפקיר את עצמו להנאת החושים .הוא מתאר את עצמו כ''מוטל
מפני החמה'' ,כשהוא לבוש רק ב''חלוק'' וב''טלית קטן' ,כובעו שמוט לאחוריו ,ואנפילאותיו
''משולשלות'' עד עקביו .בפרק זה מנדלי כבר משוחרר מהאשמה היהודית הכרוכה בהתבוננות בטבע,
ובמקומה הוא עסוק בזיכרון ילדות הקשור לאבא בבית המרחץ ,המזיע ללא בגדים ,ואהוב על הכל .כמו כן
המספר יכול לשמוע קולות ואף להבחין למי הם שייכים .בתוך כך גם הטבע עצמו נראה חי יותר ,ובמקום
התמונות הסטטיות שתוארו בפרק א' ,ישנה תנועה .בשלב זה היא עדיין איטית ,ועולם החי מיוצג
באמצעות חיות מגושמות וכהות ,שתנועותיהן עצלות ,איטיות וכבדות .פרט לעורב אין נציגות של עופות
259
אחרים ,והצלילים הנשמעים הם שילוב בין קולות עצבניים של געיית הפרות ונהימת הפר ,לבין קולות
טורדניים כמו זמזומם המונוטוני של זבובים וצלצולם של הצרצור והצלצל ''-הלולי וחנגי להם בחללו של
עולם ,מעופפים ועוברים אצל האוזן ,מזמזמים לה ,לוחשים לה-ופורחים .''...אפילו העורב עושה תנועות
של תפילה ללא קול'' -עורב אחד מתנענע על ענף רך באוויר העולם ,ונראה מרחוק כאילו הוא מתפלל
עטוף טלית קטן של לבן ותכלת יחד ,משתחווה ונופל אפיים בכפיפת ראש'' .כל זה על רקע השקט הכללי-
''שקט ודממה בכל הדרך...הס ! ישנים מעשי אלוהינו''.
בתיאור הטבע השלישי שבפרק ז' כל החושים קמים לתחייה .מזג האוויר החם והמעיק משתנה ורוח
מתחילה לנשוב .יסודות שהיו רדומים בפרקים הקודמים יוצאים מן הכוח אל הפועל .הצבעים אינם כתמים
סטטיים כמו בפרק א' אלא קשורים לפעילותם של היצורים החיים''-צפורות כרמים מקושטות משי
רקמתים וכל מיני צבעונין''; התנועה אינה כבדה כמו זו שבפרק ב' אלא היא מלאת חיים וקלילות של
''נדנוד ו''נענוע'' ,הציפורים ''רוקדות ומפזזות ,כשהן טסות באוויר ,רקוד וטפוף וחן חן להן'' .מה שמייחד
את התיאור הזה הוא ההתגברות ההדרגתית של הקולות -מלחישה להמולה ובסוף אף לניגון'' -האילנות
נעורים ומתחילים להזדעזע בנחת ,מנענעם זה לזה בראשיהם ,מתלחשים ומסיחים זה עם זה בלשונם,
לאחר שהיו עומדים ושותקים ימים הרבה .רוח בא ומעורר תבואת השדה מתרדמתה – והשיבולים כולן
מקיצות כתינוקות ,בקול המולה...ציפורי רננים יוצאות זו אחר זו ...בנדנוד ובנענוע הגוף ומתחילות לומר
שירה ...בן עוף אחד שובב ופרוע פורח מאילן אחד לחבר כמתלהלה וקורא :קוקו קוקו ...בחורשה
הסמוכה הזמיר נושא קולו ומרעים בגרונו נפלאות ,וכל יודע נגן בזיז שדה נטפלים כמשוררים לחזן
מפורסם זה ומסלסלים בקול .אפילו הצפרדעים באגמים מסייעות לו ומקרקרות; ואפילו זבובים ודבורים
אינם שותקים .והילק החצוף ,מנוול זה אף הוא פורח ובזמזום מזמזם .כל אלה חברו למקהלה גדולה של
רבבות אפי פיפיות ,להודות ליוצרם בנעימה'' .גם המספר שהשתחרר לחלוטין מהקונפליקט הפנימי
וממאבק היצרים ,מאפשר לעצמו להתענג '' -הנפש מתענגת לשמוע ולראות ולהריח את הריחות הנעימים
מסביב''( עמ' ק''א).
ניתן אולי לומר שבעיצוב עשיר זה של הנוף בונה המספר מעין עלילה מקבילה לעלילה המרכזית,
כשתיאורי הקולות המתעוררים מסמלים את גילוי קולו של המספר ביצירה.
'סוסתי'
ב'סוסתי' ,ניסיונו של ישראל להשמיע קול הוא ,כאמור ,נושא מרכזי בעלילה .ביצירה זו מושמעים
קולות רבים (עניין שנדון בחלק ראשון ג 2חלק שלישי א - )3קולותיהם העלובים הריקנים של ישראל,
של הוועד ל'צער בעלי חיים' ,של עם ישראל ,וכנגד ם קולות יו השדיים של אשמדאי ונושאי דברו ,אולם
כנגד כל הקולות הללו כולם– נשמע קול אחר לגמרי-
והוא קול שירתו של הזמיר נציג הטבע הבריא-
''הזמיר ,זה המשורר הגדול בכל בעלי-כנף ,עומד על דוכנו בין העפאים ומנגן ואומר מזמור שיר לכבוד
יום-טוב זה הבא .וברעם זמירותיו קול נעימה עצובה נשמע – השתפכות נפש ותפלה זכה ברגש מעין
'הזכרת נשמות' ,שכלי-זמר מנגנים לחתן וכלה היתומים ביום חתונתם ''.גם כאן קולו של הזמיר אינו אלא
בבואה לקולו של המספר'' -נעמת לי ,זמירי ,מנגן נפלא .היגון שבנגינותיך הוא הוא שמעורר את רוחי
260
ויפה לי מכל שירי-זמרה .הן ביגון חּבלתני אמי וביגון הניעתני בערשי ,ערש ילדותי .ושיר של פגעים,
שבו היתה מישנת אותי ,היא נגינתי כל ימי חיי(''.עמ' שכ''ד)
'מסעות בנימין השלישי' הוא חריג במובן זה ואינו מכיל תיאורי טבע רבים .תופעה זו אינה מקרית ,שכן
מנדלי מוכר ספרים כאישיות בפני עצמה נעדר לחלוטין מיצירה זו ( וגם אין בה עדות לנוכחות
אוטוביוגרפית שלו כפי שישנו ב'בימים ההם' ,ב'בעמק הבכא' וב'סוסתי')
תיאורי טבע אחד מופיע בפרק היציאה למסע .הוא מציג בוקר אופטימי ,חושני וציורי ובו בזמן הוא
משקף נאמנה את הלך הרוח של הגיבור'' -ובין כך יצאה החמה בזיו כבודה והשקיפה ממעונה לארץ
במאור פניה ,ובהשקפה זו מקור חיים ועדנים לכל היקום .האילנות והדשאים ,שראשם עוד נמלא טל
ורסיסי לילה ,מתענגים מטובה בפנים שוחקות ,כתינוקות הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי
לשחוק ,על ידי צעצועים מבהיקים ,כשהדמעות עדיין על עפעפיהם''( .עמ' ס''ה) עם זאת ,המשך התיאור
סוטה מן המקובל ביצירות אחרות דוגמת 'האבות והבנים'' ,ספר הקבצנים' ,ו'סוסתי' .ביצירות הנ''ל,
כשאברמוביץ מעוניין להציג את הטבע במלוא חושניותו ,אין הוא חוסך בפירוט כל צליל וצליל (כשהוא
נעזר במילים אונומטופיאיו ת) ,ובתיאור הרמוניה העומדת בניגוד לציוויליזציה הצורמנית .ביצירה זו,
לעומת זאת ,הטבע המוגש לקורא ,הוא רק הטבע כפי שהוא נקלט במוחו ההוזה של בנימין .במקום קולות
ה'שירה' של ציוץ הציפורים וגעיית הבהמות ,שהקורא הורגל לשמוע ,הוא שומע את הגיגיו של הדמות.
בנימין משליך על הציפורים את מאוויו להיות אדם בעל ערך כלשהו ''-הצפרים טסות ופורחות קל מהרה
ופותחות את פיהן בשירה ובזמרה באזני בנימין ,כאילו הן מצפצפות ואומרות :לכו נרננה לנפש אדם זה
אצל הרחים ,ובזמירות נריע לו! הלא הוא בנימין ,הוא בעצמו ובכבודו ,הוא בנימין הבטלוני ,אלכסנדר
מוקדון בדורו ,העוזב את ארצו ומולדתו ,מפקיר את אשתו ובניו והולך בשליחותו של מקום לסופו של
עולם! הנה זה בנימין הגדול ,שיצא כשמש מתוך אהלו וישיש כגבור לרוץ ארח בתרמילו על שכמו ,עז
הוא כנמר וקל כנשר לעשות רצון אבינו שבשמים! נקדמה פניו בתרועה ,טרילילי-טריל! שירו לו זמרו
לו ,טרילילּו-לֹו והרנינו את לבבו! (''...עמ ס''ה)
מעבר לתיאור זה אין ביצירה זו תיאורי טבע נוספים (מלבד תיאור הסערה המופיע בסיום הממחיש את
מצוקתם של הגיבורים) ,שכן בנימין וסנדריל הממקדים של הסיפור ,אינם מסוגלים להשמיע קול אמיתי
והם נשארים במרחב הדיבור הריק.
261
.3שלב המראה והטבע
ושנינו יודעים אנו הבטה זו שלנו מה היא
עגלתו של תוספות יום טוב
כבר הודגם לעיל שחלק מהילדים המתוארים ביצירותיו של אברמוביץ לא חוו חוויית 'מראה' חיובית והם
סובלים מחסך אימהי המלווה אותם לאורך חייהם.
'ספר הקבצנים'
ביצירה זאת העדר חוויית מראה מודגשת באמצעות תיאורי הלבנה .אלתר ומנדלי נתקלים שניהם בלבנה
בעת שהייתם ביער ואליה הם כמהים בהשמיעם שיר מתוך תפילת 'קידוש לבנה' .צורת ה'פנים' של הלבנה
מומחשת באמצעות שתי סינקדכות האחת 'גברית'
– 'החוטם' והשניי ה ה'נשית' – 'העיניים' .לבנה זו
מעוררת את כמיהותיו הכמוסות של מנדלי למגע – '' טוב ,אני כאן! ...ראו ,הלבנה – קערת כסף! ...יפה
כלבנה שבאודסה ...חוטם לה ,עינים לה ...צורה נאה! ...בואו ונקדש! ...נקדש הלבנה! ...שלום
עליכם? –\...עליכם שלום! –\ ...שלום עליכם? –\ ...עליכם שלום! ...שאני כשם רוקד כנגדך אני ,ואיני
יכול לנגוע בך יכול אני – ...רקוד ,דודי ,ונרקוד!
עליהם תפול ,כאבן ידמו זרועך בגדול''...
\– ָאץָ ,אץָ ,אץ! – לנגוע כך אויבי\ ...ופחד אימתה
349
מנדלי ָּכ ֵמ ַה למבט האימה י שנמנע ממנו במציאות ,לאותה חוויית 'מראה' החיונית לקיומו ,והוא מדמה
לראות אותה במבטה של הלבנה ''-דממה! על כיפת הרקיע כעין התכלת אט הולכת הלבנה יפה כמהרהרת
ועצבות קודש שורה על פניה המאירים .משמים היא מבטת ומטלת עלי תוגה נעימה ואת נפשי היא
מצודדת בצורתה העגומה .לבי מתמלא רגשי געגועים כים ,מתגעגע אני על 'איילת אהבים' זו ,והרהורים
שונים כנחל נובע הולכים ומתגברים בי)...( .מהרהר ומסתכל בצורת הלבנה – ואשפוך את נפשי לפניה
כתינוק חלש לפני אמו ...אוי ,אמא! צעק לה ליבי ,הכאב גדול מאד)....( .משמים מבטת הלבנה באור פניה
העגומים כמהרהרת ,ונראה שהיא מפייסת אותי ומדברת על ליבי( . '')...לא מקרי הוא שבשלב זה מזכיר
מנדלי את הפאה התלושה שלו (שעל משמעותה עמדנו לעיל חלק שלשי א
''- )2ונפשי מה תשתוחח
ותהמה עלי ,במסתרים תבכה עוד יותר ודמעות רותחות נושרות מעיני .מניח אני ראשי על זרועי ,ולחיי זו
קצוצת פאה וערומה מופנה כנגד פני הלבנה ,כמתחטא לפניה ואומר :הביטי וראי חרפתי ! עיני מקור
דמעה ,משוטטות במרחבי העולם ומביטות בבקשת רחמים ,אבל אין שומע ואין עונה! '' ( עמ' ק''ח)
בסיום היצירה ,כשכל פרשיות היתמות ,ההתעללויות הגבריות ,הנטישה ההורית של הדמויות האחרות
ביצירה נפרשו במלואם ,שוב מבקש מנדלי את הלבנה ,ואמנם לרגע דומה שהלבנה אכן משיבה לו אותו
מבט נכסף '' -ובקצה השמים הלבנה עולה כמו מארץ ופני להבים פניה .דומה ,שהיא אינה מבטת אלא
עלינו ,כי לכך נוצרה וניתנה ברקיע'' .אלא שאשליית 'מראה' זו מתנפצת ''-העצבות תקפתני וליבי דווי.
349ראו ניתוחו של מירון את סיום היצירה( .מירון,שם )264-262 :
262
נשאתי עיני למרום והנה הירח והכוכבים מהלכים בגובה שמים רחוק רחוק מאיתנו בני אדם ,ופניהם אינם
עוד אלי כבתחילה .מה אני כי ידעונו ,ילודי אישה כי יחשבונו? ''...השמים אינם משקפים עוד את נפשו
של מנדלי ,עליו לעמוד לבד בעולם ועליו לעבור ''על אבני נגף ,וצרי מכשול בחוצות כסלון'' .כך הוא
הופך לסתם עוד יהודי ''עוד שני יהודים באים לכסלון'' (עמ' קמ''ב) תחושת ההינטשות אינה מרפה ,גם
אם היה נדמה שאפשר למצוא נחמה בטבע ,הרי שהיא היתה פרי אשליה בלבד .במציאות אין באמת מי
שקשוב לבכיו של ''ילודי אישה'' ,והם נותרים ביתמותם.
עם זאת יש מקום אחד בו מוצאים חלק מהדמויות פיצוי ונחמה ,והוא עולם החי .ביטוי חזק לכך נמצא
בשתי יצירות מאוחרות של אברמוביץ 'עגלתו של תוספות יום טוב' ,ו'מספר הזכרונות'.
'עגלתו של תוספות יום טוב'
כמו ביצירותיו המוקדמות של אברמוביץ מטרתו המוצהרת של הסיפור 'עגלתו של תוספות יום טוב' היא
'משכילית' ,כשהוא מעמיד בו את התימה השגורה של המתח בין הטבע לבין בית המדרש .מתחילת היצירה
נאבק הילד בין לימוד הגמרא לבין התבוננות בעגלה שזה עתה נולדה בביתו" -הגמרא מונחת פתוחה לפני
ומשם נראה לי העגלה ביופיה ,בסנטרה הנעים ובאזניה הקטנות ובצווארה הנאה ,והיא מטפסת ועולה
לתוך מוחי ואין שם מקום פנוי ממנה(".עמ' שנ''ה) לכך נלווה מתח בין תחושת רחמים טבעית לעגלה לבין
גישה יהודית מחמירה של "ולא תתורו אחרי לבבכם" שעליה חונך הילד ,ושעל פיה על האדם לכבוש את
רחמיו מפני החיות .אולם טיוליו של הילד עם העגלה מזמנים לו מפגש עם עולם חדש ומופלא ,התורם
לדעתו ,להתפתחותו יותר מכל לימודי החדר העקרים" -השכלתי יותר מכל מה שלמדתי שנים רבות בבית
רבי"(עמ' שנ''ח) .כרגיל ,הממסד היהודי אינו רואה זאת בעין יפה " -הורים ומורים ,הראו לי תמיד פנים
זועפים ,ולא שמעתי מפיהם אלא דברי כיבושין ,שאני בן ישראל בטל מדברי תורה ומבלה זמנו בהבלים
והוללות ,ומה יהא בסופי…?" כעס זה מוביל לניתוקו מהעגלה ולשליחתו ללמוד בישיבה" -בחור מה
יהא בסופך …סר צלם יהודי מעליך ,תקנתך האחת היא הישיבה…"
גלות כפויה זו מולידה אצל הנער מחאה ומרירות ,והוא זועק כלפי חבריו(הישנים)"-הוי אחים גולים
ומטולטלים :אוי לנו ואוי לימינו … על מה נקבל עלינו גזירות מן העולם ,מעולמך הנאה ,ריבונו של
עולם…? מלחכי פינכה אנו בילדותנו ובטלנים נהיה בזקנתנו!"(עמ' שנ''ט) .מחאתו של הנער היא שקטה,
ואין הוא מעז לפעול ,אלא רק לקונן על אבדן נעוריו " -כמה נאה היא ,טובת מראה ובריאת בשר ,צהלה
ושמחה(,הפרה) ואני הבחור שבישיבה ,הלא כגרוגרת דרבי צדוק אני בפניה בגופי הכחוש ובמראה פני
הצנומים והכמושים -עומד ומתבונן ואנחה קשה יוצאת מליבי ,שלא מדעתי אנחה זו היתה קינה על ילדותי
השוממה ,מספד תמרורים על ימי עלומי שנתקצרו בלא עת; זו היתה טענה חמורה ומרה :ריבונו של עולם,
כלום כך רצונך ,שיהיו חובשים את האדם בימי ילדותו ,כאווז בכלוב ,שלא יראה את עולמך ,שיהיו
ממלאים ומגדישים את מוחו ברוב דברים ,כדי לעשותו בריה משונה כדוגמתי?"(עמ' ש''ס).
בסופו של הסיפור ,בסיוטי הלילה הפוקדים אותו בגלל מכירת העגל ,הוא מטיח את מרירותו כנגד העולם
המעוות שסביבו ,ומפנה את הטענות שהופנו נגדו עצמו ,כלפי אורח החיים היהודי .העגלה לפחות מביאה
תועלת בחלבה ובוולדה לעומת הגיבור שלימודיו אינם מועילים לאיש"-ואתה מה ? אוי לגידולך ,מכלה
263
בשרך ושארך אתה ועוכר נפשך! ראה כמה רע מראיך ומראה כל חבריך -אתם חיים? אוי לחיי דלות
ואביונות ובוז ושפלות כחייכם! -אתם מועילים ? במה ,בתלמודכם? טוב הדבר מאד .אבל תורה שאין עמה
מלאכה או ידיעה מהידיעות ,המפרנסות את בעליהן ,סופה בטלה' .וכל המשים על לבו שיעסוק בתורה
ומתפרנס מן הצדקה ,הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת… וסוף אדם זה שיהא
מלסטם את הבריות '.בטלנים אתם בימי בחורותיכם וסופכם להיות בטלנים כל ימי חייכם– .תיישים! לא
צמר ולא חלב מכם…" (עמ' שס''א).
אולם דומה שטיעון 'משכילי' אינו אלא כיסוי לזעקה האמיתית הבוקעת מגרונו של הילד ,והיא אבלו על
אובדן מבטה של אימו .ביצירה זאת ,שנכתב בזקנותו של אברמוביץ(בשנת )1902משמיע הגיבור זעקה
זאת בצלילות רבה ובגוף ראשון.
היצירה נפתחת בהולדת עגלה חדשה בביתו של הילד המספר גיבור" -קפצתי מעל משכבי בזריזות ,כשאני
עדיין ערום ויחף וידי על ראשי ,שלא הספקתי בחפזי לחפש את הירמולקי ולכסותו בה וכהרף עין אני רץ
ובא אצלה .לשמחת ליבי אין קץ ,כאילו הייתי קונה עולם מלא בשעה זו…וכל חללו של עולם מלא
עגלה…" סצנה זו מזכירה את סצנת היניקה שב"בעמק הבכא".
350
בשני התיאורים המפגש מתרחש
אחרי מצב חם ונעים של שינה ונראה כהמשך של חלום .בשניהם התמונה היא "הכל" ,היא המגע הילדי
הראשון בין ה"אני" לבין ה"עולם" .ב"בעמק הבכא" הלבוש היהודי הוא החיץ הכפוי בין העולם היהודי
המבוגר לבין עולם הילדות הטבעי ,ומשרת את מטרת הכותב לתאר את התבגרותו בטרם עת של הילד
היהודי .לעומת זאת ,עירומו של הילד בתחילת הסיפור "עגלתו" מדגיש את המיזוג ההרמוני של הילד עם
הטבע.
אולם סיפור אהבה זה מופרע בצורה אלימה על ידי אימו ,והיצירה מסתיימת בחרדתו של הילד בעקבות
שחיטת הוולד של עגלתו האהובה ,המביאה עליו חולי ואשפוז .חרדה זו אינה נובעת רק מתחושת
ההחמצה של עולם הטבע והמעש ,אלא קשורה לחוויית ההינטשות שלו על ידי אימו .האנלוגיה הנוצרת
בינו לבין העגל היא הפוכה .בעוד הפרה ממאנת להינחם על לקיחת העגל ממנה ואינה נותנת שיחלבו
אותה ,הרי שאימו של הילד היא השולחת את הילד לישיבה ואף מתענגת על מראהו השדוף .האירוניה
מגיעה לשיאה בתלונותיה של האם אודות התנהגותה זו של הפרה''-מי שמע כזאת ,בהמה לא תשכח את
ילדה ,כאישה להבדיל ,לא תשכח מרחם בן בטנה'' (עמ' ש''ס) .במציאות האישה כן 'שוכחת' לרחם על
בנה ,וכל שאיפתה היא להרחיקו מהבית ולבגר אותו באמצעות שילוח לישיבה ומציאת שידוך הגון
עבורו.
350
השוואה בין שתי הסיטואציות עולה ממכלול הפרטים המשותפים להם-
"בעמק הבכא "
הילד קם משינה לינוק
הילד לבוש בטלית קטן וירמולקי לראשו
הילד מברך "שהכל"
המספר מתבונן בילד היונק
"עגלתו של תוספות יום טוב"
הילד קם משינה ורואה עגלה
הילד ערום ללא ירמולקי
הילד מרגיש "כל חללו של עולם עגלה"
הילד מתבונן בעגלה ונוגע בה
(בסיום) הילד חולם תמונה של יניקה
264
אישיותה הקרה והמנוכרת של האם מתגלה כבר בתחילת הסיפור ,כשהפרה האהובה מתה מקור ,והאימא
אינה מכירה בכך אלא מייחסת לכל העניי ן פירוש מיסטי מופרך .לאורך הסיפור היא מוכיחה את הילד על
התנהגותו ה"פרועה" ,והתנכרותה היא זו המולידה הזדהות בינו לבין העגלה" -חמלה גדולה ,חמלתי
עליה ,על יתומה עלובה ובודדה זו …בשנינו הרי היו נוהגים לא ביושר ואני והעגלה היינו למכה ולחרפה
לכל מי שחזק ממנו…"(עמ' שנ''ו) .הילד מבין היטיב את געגועיה של העגלה ומיטיב לתארם" -געגועים
היו לעגלה בתחילת ימי אבלה ,וליבה הומה אל דדיה…" כי אמנם אימו שלו שולחת כסף למחייתו של
בנה ,אך כסף זה לא רק שאינו מזין אותו אלא גורם להחלאתו .הסיבה לכך היא שכסף זה הוא תוצר של
שחיטת בנה של העגלה ומייצגת באופן מטונימי את יחסה המרחיק של האם לילד( .האימא אף שולחת
את הכסף מתוך חישוב של "קח ותן" ולא מתוך נדיבות אימהי ת טבעית" -בשכר הטורח שהיה לך לשעבר
בגידול עגלתך החביבה)".
במכתבו של הילד לאימו בו הוא מבקש לחזור לבקר בבית ,דואג הוא להבטיח לה שאת כל הוצאות
הנסיעה יממן בעצמו .הוא גם מסביר את רצונו לשוב בגעגועיו אליה" -נכספה נפשי לביתי ,לראות אותך,
אימי יקרה ואת כל אהובי (בליבי נתכוונתי להעגלה)…"(עמ' שנ''ט) .האם אמנם בליבו התכוון רק
לעגלה ולא לאימו ,או שמא המשיכה העצומה לפרה אינה אלא ביטוי לכמיהתו לחום של אמא שמעולם לא
היתה לו?!
בסיום הסיפור ,כשאימו שולחת לו את הכבד של העגל השחוט ,חרדתו מגיעה לשיא ,והוא חש שכל ערכו
בעיני אימו הוא בתועלת שיכול להביא לה .אם אין בו תועלת ,הרי שגם הוא ראוי לשחיטה.
בתוך כך חולם הילד חלום שבו משליך על הפרה את מאוויי נפשו לחוות רגע אינטימי עם אמו"-על הבימה
נראית עגלתי בדמות פרה עם וולדה ,עגל קטן ונעים .הנה הוא יונק שדי אימו ,בוטש בשעת מעשה בדדה
ומכשכש מרוב הנאה בזנבו ''.ברגע זה מתחולל מפגש מבטים אינטימי בין הפרה לעגלה '' -האם מאושרה,
הופכת פניה לבנה מחמדה ומחמל נפשה ולוחכת אותו ברחמים ובקול דממה'' .אך ישנו שותף נוסף
במעמד זה ומבטי הפרה-האם מופנים גם כלפי הילד המתבונן'' -אני מעמיד פני ומביט לה ואף היא מבטת
לי ,ושנינו יודעים אנו הבטה זו שלנו מה היא .אור ,זיו ונוגה מסביב ,חום צח ונעים מפעפע באיברים,
והלב טוב ושמח…"(עמ' שס''א) .גיבור הסיפור ,שלא זכה למבט אוהד מאימו ,זוכה לראשונה בחייו
במבט שאליו כמֵה .בעוד אמו מבקשת לראות אותו מסוגף ורזה ,הרי שהפרה מעניקה מבט לבנה בשעת
הענקת החלב ,ושפע זה נמשך והולך אל הילד העומד מהצד.
תמונה זו ,מקורה רק בדמיונו של הילד ,שהרי במציאות לא התרחשה (הפרה הראשונה מתה מיד אחרי
הולדת העגלה ,והעגל נלקח מאימו מיד עם היוולדו ונשחט) ,והיא כולה פרי הפנטזיה שלו לחום
ולאימהות .מגע זה ,שבו העגל יונק מאימו בשעה שהיא לוחכת אותו ,משנה את פני המציאות כולה והיא
הופכת למלאת אור .אך אותה תחושת "כוליות " האופפת את העגל אינה אלא אשליה ,והרעב ה'מציאותי'
מעיר את הילד החולם" -נפשי שוקקה ,רעב אני ומבקש אוכל…"(עמ' שס''א).
אם בחלום זה משליך הילד את תשוקותיו על תמונת הפרה ועגלה ,בחלום הבא אחריו הוא משליך אל
הדמויות את חרדותיו ואת תחושת ההינטשות המלווה אותו" -עגל רך כבן שמונת ימים בורח מפני הבא
לשחטו ומסתיר ראשו תחת כנפי כסותו של אדם אחד וגועה ובוכה ,וזה דוחפו מלפניו ואומר :לך ,לכך
265
נוצרת! העגל האומלל נעקד ,צועק וקורא לאימו-מה מה! ואימו בשדה היא ,אינה שומעת צעקת בנה
העלוב ,אינה שומעת קול שוועת בן ביטנה המתפטר ממנה לפני מותו .הקצב מטילו לארץ ,משים רגלו
עליו ופושט את צווארו -הנה השוחט ,הנה מריטת שער ופריעת גרון ,נטילת סכין 'ברוך אתה…'ושפיכת
דם .גרגור ,רפרוף ואנקת מוות!" קשה להתעלם מן העובדה ש''צעקת בנה העלוב'' של הפרה אינה אלא
צעקת הילד העלוב שבסיפור ,שאימו מבקשת לשלחו ולשחטו .הבנה זו גורמת להתחלותו הקשה של הילד
בסיום היצירה.
'מספר הזכרונות'
יצירה זאת עוסקת בתימה 'פילוסופית' בדבר שותפות הגורל שבין האדם לחיה ובדבר החיים הבריאים של
בעלי חיים מול זה של בני האדם .אולם מעבר לטיעונים האידיאולוגיים גם ביצירה זו נשמע קולו המיוסר
של המספר.
במרכז הסיפור מוצגת תמונת עגל יפה היונק מדדי אימו " -והעגל הרך ,האדמוני כולו וכוכב לבן על מצחו,
כיון שהרגיש באמו מיד הפשיל זנבו ,מרקד ומזדקר ורץ לקבל פניה ,כורע על ברכיו הקדומות ויונק
והומה לדדיה'' .גם פה חווה המספר חוויה של ''שלב המראה'' .תחילה מופנה מבטה של הפרה לבנה ''האם
הופכת פניה ולוחכת את פרי בטנה בנחת ,בחן וברחמים ''.אולם ברגע זה מתרחש מפגש מבטים נוסף ,זה
שבינה לבין המספר ,היוצא מגדרו בתארו את השפעתו של מפגש זה-
''לעולם לא אשכח איך העמידה
עלי את עיניה והביטה בי בשעה שהייתי מחליק בידי את העגל ומעביר אצבעותי על חלקת צו
וארו''.
הילד המתבונן רואה בסיטואציה זו מבנה של משפחתיות בה אם ואב מתבוננים בילדם .תחילה נחווית
דיאדה אינטימית של אם ובן ,העונה על כל הצרכים של ילד קטן -הגנה מלאה מפני כל פולש מסוכן וכן
אהבה וקבלה ללא תנאי .ברקע נוכחת 'דמות אב' (שהוא במקרה זה הילד המתבונן בעצמו ,הנתפס על ידי
הפרה כדמות עליונה 'גברית' בהיותו ''הולך על שתיים'') הנותן אישור חיצוני וסמכותי להסתכלות
החיובית על הילד ''-הרבה דברים היו במשמעותה של אותה הבטה .משמע מורא ,שלא תכבד ידי עליו ולא
תלחצנו ,חס ושלום; משמע גא ווה ,שהיא מתגאה בילד זה מחמל נפשה ומׂשֹוׂש לבה;
משמע נחת רוח,
שאני בן-אדם ממהלכי שתים ואדוני כל הבהמות מגפפו ומחליקו( ''.עמ' שע''א)
שוב קשה להתעלם מהניסוח המדויק של 'שלב המראה' העולה בתיאורים אלו .כל מה שנחסך מהילדים
יצירי עטו של אברמוביץ קיפל בתיאורי הפרה וולדה .כל החמלה ,הרוך ,הקבלה והעדינות שמבטאת
הפרה כלפי העגל ,ניצבים ביופיים אל מול ההעדר ,הניכור ,הכיעור והזוהמה המאפיינים את חייהם של
בני אנוש .לכן זוהי עבור המספר המבוגר חוויה מכוננת ש'לעולם לא ישכח'.
266
.3ארוטיקה ,נשיות והטבע
.Iהטבע כמקום האינטימיות והמגע
יעלת-חן זו מאירה לו פניה ,מספרת עמו מבין שבלים
בעמק הבכא
על רקע ההימנעו ת הכמעט טוטאלית מתיאורים ארוטיים אנושיים בולט מאד שפע תיאורי הטבע
הארוטיים .כל מה שנעדר מנשים קיים בטבע :יופי ,חן ,רכות ,חושניות ובראש וראשונה -מגע .בעוד שלא
נמצא כמעט מגע בין גברים ונשים בסיפורי אברמוביץ
– הרי שהצמחים והרוח נושקים ,מלטפים
ומדגדגים זה את זה ,והציפורים משחקים במשחקי חיזור חושניים .ב'האבות והבנים' ''-שם התור עוגב על
יונתו ,נושקים חד את אחד ויהגו בגרונם'' (עמ' ל''ה) ב'בעמק הבכא' ריקודי הציפורים הם כשל זוג נשוי''-
איש ואשתו .מתיחמים ורוקדים בשיר עגבים ,זו מתרפסת וכורעת לפני דודה ,ודודה סובב סובב מרחף
מתרפק ופורש כנפיו עליה'' (עמ' קס''ב); ב'ספר הקבצנים' מודגש המגע בין השיבולים'' -השיבולים כולן
מקיצות כתינוקות בקול המולה מגפפות ומנשקות זו לזו באהבה'' (עמ ' ק''א);
ב'בימים ההם' הצמחים
מתרחצים בחיק אמותיהם '' -החציר הבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אימותם
ומתרחצים בתענוגים'' ( עמ' רנ''ח) ; ''פרחי אביב רעננים שולחים ראשיהם מבין חציר ועשבים רכים,
מתגנבים ומביטים להעולם באהבה'' ( עמ' רס''א ) .ב'מסעות בנימין השלישי ' תופעה זו בולטת במיוחד -
''האילנות והדשאים שראשם עוד נמלא טל ורסיסי לילה ,מתענגים מטובה בפנים שוחקות ,כתינוקות
הללו שעוברים פתאום מיגון לשמחה ומבכי לשחוק ,על יד צעצועים מבהיקים ,כשהדמעות עדיין על
עפעפיהם'' (עמ' ס''ה) צירופי הלשון כאן אמנם שאובים מהפסוק ''ראשי נמלא טל ורסיסי לילה'' שב'שיר
השירים' (ה' :ב') אולם אברמוביץ פרק את המטבע המוכר .במקור המקראי הפסוק מציג את הדוד הקורא
לאהובתו אחרי ליל נדודים ,והטל בראשו מעיד על ליל הנדודים שעבר וגם מקושר למראה העלומים שלו.
אצל אברמוביץ ביטוי זה טעון במטען רגשי אחר שעיקרו געגוע לילדות .כמו כן דימוי ה'טל' ל'דמעות' על
'עפעפי' האילנות ממחיש תמונה וויזואלית של טיפות מים המונחים על עלים (הדומים בצורתם
לעפעפיים) 351 .ב'ספר הזכרונות' געגועי האיש המבוגר לינקות ולעולמה הפנימי והסודי של הילדות באים
לידי ביטוי בתיאור י הטבע שבתחילת הסיפור .המספר מתאר בוקר של יום שישי המתרחש בבגרותו ,אך
המזכיר לו את ימי השישי של ילדותו ,בהם הרגיש חפשי כעגל .הנוף כולו אומר ילדות"-פרחי שדה
רעננים וזיותנים וטל ילדותם עדיין על ראשם צומחים ציבורים ציבורים בין עשבים צוהלים זה לזה,
מתעלמים ומתראים ומשחקים ,זו שחוק הגניזה להם כילדים ''.גם בקטע זה עולה הכמיהה לאם'' -ואת כל
351כמו הביטוי 'צמרת גשומת עפעפיים' משירו של אלתרמן 'עוד חוזר הניגון'
267
אלה האדמה אם אחת זו ,הולידה והצמיחה! היא חולצת שד לכל אחד ואחד מבניה ,מטעימתו טעם מיוחד,
מריחתו ריח מיוחד( ".עמ ' שס''ח)
בכל הדוגמאות האלו תיאור הטבע מתפקד כמקבילה הפוכה למציאות האנושית ומאיר את הניגוד המהותי
ביניהם .אולם תפקודם של תיאורי טבע אחדים חורג אף מעבר לפונקציה אנלוגית זו ,והם משמשים
כ'דמות' בעלת ישות עצמאית בתוך היצירה .הכוונה בזה היא לאותם קטעים בהם המגע המתואר אינו בין
גורמי הטבע לבין עצמם (בין השיבולים לבין האדמה ,או בין פרה לעגלה וכד') אלא בין הדמות הממקדת
לבין הטבע .בתיאורים מעין אלו הטבע עצמו מנחם את הדמות ומפצה אותו על החסכים בעולמו.
כך שמואל הסמרטוטר ב ב'בעמק הבכא' ,שחייו הם מסכת של תלאות ,חווה בטבע את מגע האם הנכסף-
''שמואל'יק שוכב סרוח על ערש רעננה זו עוצם עיניו ומנשם ואבריו כבדים עליו – האדמה מתחתיו כאם
רחמניה מושכתו אליה בזרוע כחה ובכל משיכה ומשיכה היא מחלצת ממנו את מכאוביו .גוויתו דבקה
לעפר ורוחו מתרומם ועולה והוא שוגה ברוב חזיונות .חציר דק אחד מתלהלה ומחליק לו את חוטמו ואת
שפמו ועוד נטע שעשועים אחד מכניס ראשו לתוך פיו של חלוקו וממעך לו צוארו ומבין עשבים צרצור
מריע לו באזנו מזמר לו פזמון נאה ומישנו כתינוק( ''.עמ' קפ''ח)
352
לעיתים הטבע כולו מהווה אובייקט ארוטי ,ותופעה זו מתאפשרת בזכות הוורסטיליות של המילה העברית
'תולדה'( .שנדונה בהרחבה בחלק ראשון א )3
ב'האבות והבנים' תופעה זאת רק מרומזת ,ו'נשיותה' של התולדה מובלטת באמצעות קטלוג ''התולדה
ביופיה לפניו בגבעותיה ועמקיה ובכל חמודיה'' .בקטלוג זה השימוש בסיומת הנשית והדהוד המילה
'חמוקיה' הנוצר מהצרוף 'עמקיה' ו'חמודיה' יוצרת תמונה גרפית של גוף אישה .הנער מביט בתמונה זאת
מגלה התרגשות חושית ורוחנית גדולה''-והוא מוצא בה היום דברי חן ויפוי ,אשר עינו לא ראתם עד עתה-
נעימות עדן ,הדר אלוהינו ,שאין הפה יכול לדבר ,לא עט סופר לכתוב ולא חרט אומן לצייר''(עמ' י''ד)
תופעה זאת מתרחשת ביתר שאת בגירסא האחרונה של 'בימים ההם' .גם שם מתרחש מפגש דומה לזה
שב'האבות והבנים' אלא שהתיאור הארוטי מפורש ונועז יותר .המושג הכוללני 'נעימות עדן' מ'האבות
והבנים' מומר בתיאורי מגע חושניים .המגע עם הטבע נתפס כמעשה ארוטי מובהק ''יצרו (של שלמהלי)ֹ
מוסיף ומושכו לטייל בשדות וביערים ,בהרים ובקעות ,והוא מתגנב ויוצא מחדרו והולך כחתן לקראת כלה
להתענג מזיו התולדה .יעלת-חן זו מאירה לו פניה ,מספרת עמו מבין שבלים לוחשות של דגן ,חטה
ושעורה ,רומזת לו בנענועי הענפים של אילנות ומן פסי-אור ,הבוקע בסבכי היער ומתמשך והולך ,הוד
והדר תשוה עליו .היא מראה לו את יקר-תפארתה ,עדיה ותכשיטיה וכל כלי-חמדה .הוא משתטח על
מרבדים של דשא ,וכר של אזוב מעשה רוקם מראשותיו ,והיא משיבה עליו רוח עדנים ,מסלסלת שערותיו
ונושקת לו ,ועושה לפניו הלולי-וחינגי( ''.בימים ההם עמ' רע''ח -רע''ט)
352
על המושג אמא נטורה מקורותיו וגלגוליו ראוCurtius,1952:106-127 -
268
התעוררות ארוטית זאת מהווה חוליית מעבר המאפשרת לו לגלות את משיכה ארוטית לאישה .ניסיונ
ו
לדכא יצר זה אינו עולה'' -אבל אין זה אלא דבר שפתים .אם חולי ומרגיש האדם וטוב טעם לו ,לא עליכם,
אין הפה מבטלו .אם ,מעשה שטן ,ליבו של אדם מתאווה ליהנות מזיו עולמו של הקדוש ברוך הוא ,אין
ביד כל ספרי מוסר למאס העולם בעיניו להשניאו עליו .אדרבה ,יהא מוסיף באהבתו ,ונפשו תצמא לו
ביותר .הרבה דברי חמדה וצורות נאות ליצר הרע ,לבדח בהם ולהדיח את האדם .שמא אין אתה רוצה
בכך ,הרי לך כך וכך ,ושמא אין אתה שלמה'לי רוצה בזו ,הרי לך פראדיל ,בתולה נאה יעלת חן!''
יש לשים לב שהביטוי 'יעלת חן' מוסט מן התולדה לעבר דמותה של פראדיל ,וכאן מזמן המספר תיאור
מפורט של התעוררות מינית'' -בעיני שלמה'לי היתה פראדיל ריבה סתם ,ריבה אחת ששמה פראדיל.
ופתאום כמו מעפר נצמחה לפניו יפת תואר בדמות אותה פראדיל -ונפשו חשקה בה! זרם דם רותח שוטף
ועובר בכל גופו ופניו מאדימים ומלבינים בבת אחת .ליבו חומד ומתאווה להסתכל בה ,אבל -אי רבונו של
עולם ,אתה מעכב! להסתכל בפני אישה הרי עבירה היא ,והוא הרי נדר לו ,שלא יחטא עוד .יצר רע בא
להתיר לו את נדרו ומפתה אותו בלשון תרמית ,שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו על דברי
אהבה ,ומביא ראיות ומעשי אבות ואמהות בדורות ראשונים ואחרונים ,ולשלמה'לי מסרב לו ואומר :לאו
,איני שומע לך! ותוך כדי דיבור הוא נושא עין ומביט ביפתו כלאחר יד הבטה אחת ,ואחר כך היה שונה
ומביט אחת ושתיים אחת ושלוש ואילך (''....עמ' רע''ח -רע''ט).
353
תהליך ההבשלה המינית אינו מסתיים כאן ,ובהמשך מתוארת הסובלימציה הנתבעת מהגיבור על מנת
לשרוד בעולם האוסר עליו כל גילוי של ארוטיקה'' -אהבתו צנועה ,מסתרת לפני ולפנים בחדרי ליבו
ו מ ס פ ק ת ל ו ל ע צ מ ו - ,היא אש אלוהים זו ,שהסנה היה בוער בה ולא אוכל ,היא נוגה השכינה,
שכינת השיר באדם ,היא תשוקה לנוי ואהבת היופי
ב ר א ש י ת ו .יופי זה שבדמדומי הרקיע בשעת
בקיעת איילת השחר; זה שבפטורי ציצים והנץ השושנה ,באודם עלומים בשחק מרפרף על שפתי חן.
אהבה זו היא 'נר תמיד' בלב פייטנים בחירי עליון; היא שלהבתיה מחממת את הנפש ומעוררתה להשתפך
בתפילה זכה ולבכות פעמים בחשאי לפני ריבון העולמים( '' .עמ' ר''פ)
ניתן לזהות כאן מהלך התפתחותי שלם שנמנע מהגיבור עד כה .בגלל האנומליה היהודית הנער היהודי
אינו חשוף לגילויי אהבה ארוטית במשפחתו ,ואין לו מי שיספק לו דגם לחיי משפחה תקינים .על כך
מפצה אותו התולדה ,והיא המאפשרת לו לגלות את התשוקה הארוטית .הגיבור מפנה תשוקה זאת
מהתולדה לעבר דמות נשית ,אך בגלל מוגבלותו כיהודי הוא נדרש שוב ל'עדן' את תשוקתו ולהפנותה שוב
לתולדה .עידון זה הוא המעניק לו כוח יוצר.
בתוך כך יש לשים לב למטאפוריקה מתחום האש והדלקה המלווה סצנות אלו .ב'ספר הקבצנים' הבריחה
מהתולדה כמוה כהימלטות ''מפני הדליקה'' וב'בימים ההם' המשיכה לתולדה מתוארת כהתלקחות של
353
אם נשווה קטע זה לתיאור מאבק היצרים שב'ספר הקבצנים' שאף הוא מלווה בעצימת עיניים(עמ' צ''א) נוכל להבחין
בשינוי שחל בכתיבתו של אברמוביץ .בשניהם חל מעבר מיטונימי מהתולדה לעבר דמות נשית (הערלית ב'ספר הקבצנים'
ופראדיל ב'בימים ההם') אולם ב'בימים ההם' המעבר מודע ומפורש בעוד שב'ספר הקבצנים' הוא עובר הסטה נוספת לעבר
ה'דובדבניות' ,ומלחמת היצר מתרחשת במישור האכילה האסורה.
269
''ניצוץ'' .שלמה'לי הינו בעל ''מזג חם'' ו''ניצוץ פיוטי היה בו ,והתחכם לו היצר הרע ובא וליבה ניצוץ זה
והעיר בלבו אהבה להטבע הנאה'' (עמ' רע''ח) .ניצוץ זה גורם לכך ש''זרם דם רותח שוטף ועובר בכל
גופו''(רע''ט) ומעוררת חרדה מפני גיהנם שבו יש ''פולמוסין דנורא'' ו''נחלי אש וגופרית'' .לבסוף
הסובלימציה של רגשות אלו גורמת לבערה זאת להפוך ל ''אש אלוהים'' ו''שלהבתיה'' (עמ' ר''פ).
תהליך דומה של התעוררות מינית מתוארת גם ב'עגלתו של תוספות יום טוב' .קטע זה אף נועז מקודמו.
ראשית ,הוא מוצג בגוף ראשון ושנית ,יש בו תיאור גרפי ממש( .שוב יש לשים לב לדימוי הקשור
בחום) '' -אני שוכב על האדמה ואבינו יעקב עולה במחשבתי ,היאך הוא רועה את צאן לבן הארמי ,מפצל
את המקלות ומשימן בשקתות המים ליחם את הצאן; מהרהר אני בנשיקת דודים ,שהוא מנשק לרחל על
הבאר – ופיד פיד ,כניקור של תרנגולין ,בליבי ואני מרתית ,כמי שנכוה ברותחין( ''.עמ' שנ''ח)
גם כאן ההתעוררות הארוטית לנוכח הטבע היא חולייה המוליכה את הנער לעבר מודעות מינית-
''פיד זה – פיד של יצר הרע היה .רמז לי בזה כנגד ריבה יפה אחת ,שהייתי משחק בה תמיד ,ופתאום
התחלתי מתבושש מפניה שלא לדעת למה ועל מה .עכשיו פירש לי פיד זה טעמו של דבר
– ונכוויתי ,
ועל זה היה דווה ליבו ונצטערתי מאד .יצרי הטוב מוכיח אותי ואומר -זאת לך ,בחור מיפת תואר זו
שחשקת בה ,מהתולדה היפהפיה ,בת אל נכר! היא בכשפיה הרבים מושכת אחריה אל האדם ונותנת
בליבו געגועים ורגשי תעתועים מעין אלו שבליבך עכשיו .מה לך ולנכריה זו? לבית המדרש לך ,נער
שובב!''(עמ' שנ''ח).
גם כאן הנער אינו יכול להתגבר על תשוקתו''-אבל יצר הרע ערום יותר מיצר הטוב וחזק הוא ממנו .כיוון
שיצא הנער מבית המדרש והעמיד רגלו בעולמו היפה של הקדוש ברוך הוא וכיוון שנסתכל בפני 'התולדה'
ירקרקת זו ,שחוט של חן משוך עליה ,וזן את עיניו ממנה – יהא קשה עליו לחזור לאחוריו .דחיפה קלה
באצבע דיה לו שיהא נדחף והולך ,נדחף והוא ,עד שלבסוף –יהא ממהר והולך מאליו בכבודו ובעצמו''
(עמ' שנ''ח) .כמו ב'בימים ההם' הפתרון הוא בחזרה לטבע שיש בה אפקט מרגיע ,ועל אף שהבריחה אליה
היא אסורה ,היא מקבלת לגיטימציה דתית ונתפסת כ''מעשי אלוהים''.
יוצא אם כן שההאנשה של התולדה אינה רק תחבולה רטורית המשמשת ככלי לאמירה הסאטירית
משכילית בדבר ה'דת והחיים' אלא שהיא מייצגת את כוחו המבריא של הטבע והשפעתו על התפתחותן
והבשלתן של הדמויות.
IIמרחבים סגורים בטבע
הטבע המתואר ביצירות אברמוביץ מכיל מרחבים שיש להם מעמד של 'כרונוטופ' שהוא יחידה נרטיבית
המאופיינת ביחסי גומלין שבין חלל וזמן .כך היער ,הים ,הנהר ,האגם ואף
בית המרחץ הינ ם מרחב ים
354
הנושאים בתוכם זכרונות או חלומות לעתיד אוטופי.
354ריפטר מגדיר את הכרונוטופ כנקודה בחלל שנועדה להציג מקום בזמן או הפוך .בכך הוא מציג את ה'תת מודע' של הטכסט,
והוא נחשף דרך קריאה אינטרטכסטואלית של יצירות הסופר)Riffattere1972:pp. 84-95,126 ( .
270
a.
היער מול הגן
היער בחזקת סכנה לבני ישראל
בימים ההם
ליער ישנו מעמד חשוב בכתבי אברמוביץ ,כשהוא מאופיין בשתי תכונות מנוגדות .מצד אחד הוא מהווה
מרחב מוגן וסגור בדומה לרחם ,מצד אחר הוא מקום המכיל חיות רעות גבריות ודמוניות המאיימות
לבלוע ולטרוף ( .לכך תורם גם עיצוב ה'יער' כישות שאין בה פירוט נבדל של עצים .שכן כאשר ישנו
פירוט שמות עצים היער הפרא הופך לסוג של 'גן' והפחד ממנו מופחת).
ניתן אולי להסביר כפילות זו ביחס האמביוולנטי לאמהות .מצד אחד גיבוריו של אברמוביץ מחפשים
נואשות לחזור לחוויות של אינטימיות ברחם ולחוש לרגע את הקבלה הבלתי מותנית של אימם ,אך מצד
אחר אינטימיות זו מאיימת ביותר בהעדר דמות אב ראויה שתתערב ותמנע את היבלעותו המוחלטת של
הילד על ידי אימו.
'ספר הקבצנים'
ב'ספר הקבצנים' כניסותיו של מנדלי לתוך היער קשורות לתימה הכללית של חווית היתמות וכמיהה
לרחם .בתיאור כניסתו הראשונה מרובות הקונוטציות המיניות '' -אני מסתכן בנפשי והולך אל היער)...(.
כשנכנסתי לפני-ולפנים בתוך היער הגעתי עד עמק אחד צומח שיחים וקוצים ,שהולך ונמשך לאורך היער
וחולקו לשנים'' .בשלב ראשון של שהותו שם הוא חווה אותה דיאדה אם -בן שכה חסרה לו'' -אין האוזן
שומעת אלא לחישת שני עצים רכים גבוהי קומה ,שפורשים ענפיהם זה לזה ומגפפים ונושקים זה את זה'',
אולם הרמוניה זו מופרת באלימות ''-גם קול עלים בודדים מפרפרים ומזדעזעים על אחד העצים ,כאלו רוח
רע מבעתם ואין להם מנוחה – זו לשונו של היער ,שמדבר מתוך שינה וזה חלומו ,חזיון יום אתמול
ופגעיו .קול זעזוע שם ,כקול נדנוד זמורות יבשות – שיחת עצים עלובים היא ,הבאים לו בחלום הלילה
וקובלים לפניו על שנכרתו קודם זמנם .קול נפילה שם ממרומים – של קן צפור הוא עם אפרוחים רכים
ותמימים ,שהנץ האכזר הרס אותו פתאם .וזהו מה שהעלים מזדעזעים שם – הם מתאבלים ומתנודדים על
האם והבנים ההרוגים ,הנראים לו עכשו בחלום!''...
בתוך מרחב אימהי זה מאבד מנדלי את כוח ההבחנה ונהיה אחד עם היער ,כשהוא חש ''שותפות'' עם הנוף.
היבלעות זו בתוך הרחם האימה י ואובדן תחושת 'אני' מפחידה את מנדלי פחד מוות עד ש'' בסיעה אחת
מגיע אלי משם גופו של מת בדמות אלתר יקנה"ז ,ופגריהם של שני סוסינו ,והדמיון נוטל אותם ומוסיף
עליהם נופך משלו ,על פי דרכו ,וחוזר ומשלחם בצירוף לסטין מזוין ,עם זאב ועם דוב ועם חיות רעות
כיוצא בהם( ''.עמ' ק''ב)
אני מכלילה בדיון זה את בית המרחץ אף שאינו מרחב בטבע בגלל תפקודו ככרונוטופ האוצר זכרונות ילדות.
271
בכניסתו השניי ה ליער מנדלי נתון תחת השפעת היין ששתה ,ואת מקום ההיבלעות הטוטאלית מחליפה
תחושה של פיצול והתפרקות ה'אני'''-עוד הפעם אני בתוך היער ,ועוד הפעם אצל הבקעה ,ומיד -ואני
בתוך הבקעה .ולא אני אלא אנו -עוד אחד עמי שם'' תחושה זו של התפצלות מנומקת במצב השכרות
שמנדלי נמצא בו הגורם לאובדן תחושה זהות ברורה'' -בשעה זו גופי מתפשט ונעשה קלוש כדבר שאין בו
ממש .מנדלי מתפזר לחלקים דקים ,והחלקים סובבים ומרפרפים באויר העולם ,שלא להרגיש היכן
הנקודה הפנימית והעיקר שבהם .ופתאם אני נעשה דו-פרצופים ושני מנדלונים מתרוצצים יחד .אחד
מושך ליהופיץ ואחד לבֹובריק .שתי הרגלים המשותפות להם מתבלבלות ,שלא לדעת דברי מי שומעים.
מנדלי אחד שואל ואחד משיב .הדברים היוצאים מפי מתפוצצים כבת-קול ומתגלגלים וחוזרים לתוך אזני
עצמי .והקול קול משונה מאד ,כקול של התוקע לחבית ריקה .עולם הפוך אני רואה לפני ואני כחולם''.
במהלך שיטוטיו שני קולות מתרוצצים בנפשו של מנדלי -האחד הינו מגן מפני פגעים והאחר הינו חסר
הגנה ומתנגש בעצי היער .אולם קולו של זה האחרון הוא זה הגובר ובדיאלוג בין השניים פורץ ועולה
כאבו הגדול של המספר .מנדלי ,שעד עכשיו העמיד פני מספר מתבונן ,מקטלג נוקדני ומשועשע ,נחשף
במלוא קיומו הנואש '' -לא בי כך יוכלו לרעה אויבי ...אוי ,מה עלינו עומדים הם אלה האויבים? מה ועל
מה? מה פשעי שנולדתי ,שאני חי אני ,שאני רוצה לאכול אני ,שאני בוכה אני מכאב לב בצר לי? ...ראה
והביטה! הגוף – עור ועצמות ,חרס נשבר ,עץ יבש ...מכאובות לי ,פגעים לי ,אוי ואבוי ,תמיד ...בן
הייתי אף אני לאמי ...מגפפת היתה אותי ,מנשקת לי ...אויה לי ,יתום אני ,אין אב ,אין אם ,יתום אני!...
ספוד ובכה ,מנדלי!''(עמ' ק''ב -ק''ג).
גילוי לב זה ,הנטול מחסומים של אירוניה יכול להתרחש רק ברחם –יער ,במקום בו חווה מנדלי מחדש
את מה שנמנע ממנו במציאות .בכך מאירה סצנה זו את כל גלגוליהם של שאר הדמויות ביצירה החוות כל
אחת בדרכה נטישת אם ויתמות.
'בימים ההם'
ב'בימים ההם' עולים שוב אותם רגשות מעורבים כלפי היער''-משעה ראשונה שראה לשמה'לי יער צומח
עצים נקבעה בליבו אהבה לו ויראה מפניו .עדיין בקטנותו שמע עליו שמועות נוראות ,שהוא מקום
גזלנים וחיות רעות ,גם שדים ומזיקים מצויים בו .ומעשה בבנות העיר ,שהיו מלקטות אוכמניות ביער,
בא דוב ואכל את האוכמניות מתוך כליהן ,ועד שהוא אוכל נחפזו וברחו .ולא מפני חיות רעות ומזיקים
בלבד ,אלא היער בחזקת סכנה לבני ישראל גם מפני גוי קטן וכלבו( ''.עמ' רפ''ו) האהבה ליער קשורה
להיותו מקום נשי ,גם בשל היותו מקום אפל וסגור וגם בגלל נוכחותן של 'בנות העיר' .אך לתוך מרחב זה
חודרות הסכנות ה'בולעניות' בדמותם של הדוב ,החיות הרעות והמזיקים ( .הקשורות בתודעתו למיניות
פרועה ומסוכנת כפי שהוכח לעיל בקריאה של 'סוסתי').
גם ביצירה זו היער מהווה מקום המאיים על קיומו הנפרד של תודעה אישית ''-אימת היער שהיה עליו
בראשונה רשומה נשתייר בליבו ,ובכל פעם שנכנס בו היה מרגיש יראת הכבוד מפניו .שלמה'לי היה
272
מדמה את היער בדעתו כבריה חיה ,כמין אומה כביכול ,נתקבצו להם במקום אחד המונים המונים אילנות,
זקנים וצעירים ,גדולים וקטנים .כל אחד פרט בפני עצמו הוא למראית עין ,אבל 'בעיקר' אחד סבוך
בחבירו ואגודתם בארץ יסודו(''.עמ' רפ''ו).
כנגד חוויות אלו של התפצלות ואובדן זהות עומדת 'כניסה' אחרת לתוך חלל סגור ב'בימים ההם' ,והיא
הכניסה למקום מתורבת ומוגן יותר של 'משעול גנים' .בכניסה זו ,את מקום ההיבלעות וההתפרקות
תופסת חוויה של גילוי ה'אני' ומתרחש בו מהלך שלם ובריא של הבשלה נפשית'' -פתאם עלטה היה
ובמשעול הגנים ,בין שיחים ודשאים דשנים ורעננים ,רץ ילד עּול ימים יחף וערום ,אך כתונת בד לעורו
וכובע על ראשו .עתים הוא אץ ברגליו ועתים עומד .עיניו משוטטות על כל סביביו ואזניו קַשובות
וזקופות כאזני ארנבת(''.עמ' רנ''ז)
355
המעבר מתיאור בגוף שלישי לתיאור בגוף ראשון מסמל את תהליך גילוי האני העומד להתרחש''-הילד
הלז אני הוא ולא אחר .זאת הפעם נפקחו עיני ונגליתי אלי בצלמי ודמותי -נגליתי ונשתוממתי על כל
המראה לפני'' .בניגוד לתחושת החשיפה שב'ספר הקבצנים' כאן חש הילד מוגן ''-אני בעצמי הוא ואין
נפש חיה סביבותי ,מלבד שמים ממעל והארץ מתחת ,גדר מזה וגדר מזה ''.מתוך תחושה זו גם הופעתו של
דמות האב מעוררת יראה ,אך אין בה כדי לאיים על עצם קיומו של הילד ''-והנה רעש ,קולה המולה
ברמה ,והקול מתגלגל והולך למרחקי ארץ ומתפוצץ שם לקולות רבים אדירים ,ותניני אש ושרפים
מעופפים רצוא ושוב ברקיע – הוא קול רעש אופן ורכב אלהים ,אמרתי בלבי ,ה' צבאות רוכב בערבות,
עורר השוט וחוצב להבות אש .ועמוד אבק וקשר ומוץ גם יחד עולה מן הארץ ,סובב הולך ומורדף כגלגל
לפני סופה'' .תיאור התגלותו של האל הוא גילום של הופעת 'שם האב' .רגע לפני הופעתו המרשימה של
האלוהים מופיע הגשם ה'אימהי' ''-עוד מעט וגשם-נדבות נתך ארצה ,גשם חם אף נעים משיב נפש .נטפי
מטר גדולים מתופפים על צמחי הגנים;'' והילד מתרפק על מראה הצמחים המתפנקים
– '' החציר
והבצלים והשומים הרכים כופפים ראשיהם כילדים בחיק אמותם ומתרחצים בתענוגים .בחוץ יזלו פלגי
מים ,בשבעה דרכים יצאו איש ממקומו ובדרך אחד ישטפו אחרי-כן שטוף ועובר ,יהמו יחמרו וירעשו
ויערב לאוזן קול שיחם ''.רק אחרי שפע המים המענג ,הילד בשל להופעת האל הגברי החודר והמבקע את
הענן ''-והנה זה נגלה אופן רכּבֹו ,מרכבת-יה ,אופן גדול ונורא שם במרחבי-מרום ,אפס חציֹו נראה,
כתבנית הקשת ,בתוך הענן ,יפה הוא בשלל-צבעיו ונחמד למראה ''.הופעתו של האב משפיעה על כיוון
מבטה של האם ,והיא מעתיקה את מבטה מהילדים המתרפקים עליה לעבר האב ''ונוגה כאור לפאת ים,
השמש יצא שם כחתן מחופתו בערפל ,מביט לארץ ותצהל ,קורץ עינו לעבים – ויתאדמו''...
בסופת ברקים זו נחווים כל השלבים הלאקאנייניים 'כסדרם'
– הדיאדה של אם-בן נחווית עם שפע
הגשם ,וההתערבות מעוררת היראה של האב נחווית עם הרעמים והברקים הבוקעים את הענן .זו
355דיון בקטע זה כבר נערך בהקשר הדתי של מעמדות התגלות( .חלק ראשון ג )4אני דנה בו כאן מחדש בהקשרו
הפסיכולוגי.
273
מאפשרת את יצירת השפה (''ושפת הבריאה סביבותי הייתי מבין אז ומרגיש בלבי'') שהיא התנאי לגיבושו
של אני עצמאי''( -זאת היא ראשית דעתי את עצמי'').
356
על רקע תיאור זה של התבגרות תקינה בולטת התנהגותם של בני משפחתו של שלמה'לי ,ההורסים את
החוויה ומחזירים אותו למציאות ,שבה אין הבדל בין האב לאם – ''אלא מכה זו ,שאבי הכני על הלחי ,לא
ידעתי מה היא ולמה היא ומה לאמי שכך נתנה עלי בקולה ,כשראתני בא בפתח רטוב מזרם מים .מה
בקשו הם בזמן ההוא ומה בקשו מלמדי ובני-אדם אחרי כן -היה קשה לי להבין(...רנ''ז-רנ''ח).
עם זאת יש לשים לב שלמרות ההדגשה של המספר על החוויה ושברונה ועל ההפרעה בחיזיון ,אין בכוחה
של ההתערבות הגסה הזו למחוק את עוצמתה( ''המראה הגדולה הזאת חרותה על לוח לבי ,לעולם לא
אשכחנה'') .תיאור זה ,כמו תיאור י טבע שנסקרו לעיל ,מבטא את הפיצוי הנפשי שמוצא לו הנער המיותם
בעולם שבחוץ .אמנם הוריו אינם מתפקדים כהורים ,אולם בטבע ישנם אבא אמא וישנה ארוטיקה.
השוואה בין שני תיאורים אלו של כניסה למרחבי טבע סגורים מדגימה גם את ההבדלים שבין חוויות
היסוד של שתי הדמויות -מנדלי מוכר ספרים ב'ספר הקבצנים' ושלמהלי ב'בימים ההם'' .ספר הקבצנים'
מדגיש את היתמות כחוויית יסוד של הדמות ואת היעדרות ם המוחלטת של דמויות אב חיוביות ,וכך גם
תיאור הכניסה ליער מבטאת חוויות של שבר ופיצול .לעומת זאת ,כבר הודגם לעיל(חלק שלישי א , )1
שחוויות הילדות ב'בימים ההם' עם כל הבעייתיות שלהן ,ועם כל ההשתלטות המעוותת של הקודים
היהודיים עליהן ,עדיין יש בהן מבנה יסודי של אב ואם ,של התרחשות שלב המראה וכו' ,ולכן בתיאור
הכניסה ליער ההתערבות של הגורמים הגבריים נתפסת כאירוע מרשים וחיובי ,התורם תרומה משמעותית
לזהותו של הגיבור ולמהלך חייו.
.bהים ,הנהר והאגם
למה אתה מבקש לעבור דוקא במים ...בשעה שאנו יכולים לעלות ולנסועגם ביבשה ? - ...כח נעלם דוחק אותי ,סנדריל ,דוחק דחיקה עצומה ,מנקר
ומנקר כאן ...כאן בראשי ובמוחי.
מסעות בנימין השלישי
הים מופיע רבות ב'מסעות הבנימין השלישי' ,אולם הופעתו היא 'תיאורטית' והוא מהווה רק אובייקט
לפנטזיה .בנימין וסנדריל אמנם יוצאים למסע למרחקים ,אך במציאות אף פעם אינם מגיעים לים או
לאוקיינוס כלשהם .בהזיותיו של בנימין הוא מדמה לראות את עצמו כקברניט השולט בים ולשם כך הוא
זקוק לסנדריל ''-אם אין סנדריל הולך עמו ,נראה לו עכשיו דרכו קשה ומשונה .למה הדבר דומה ,לספינה
356רגע זה המתואר כאן מתקשר גם להבחנה החשובה של ריצארד קו המגדיר את הז'אנר האוטוביוגרפי .קו מתאר את הרגע
שבו האני האינפנטילי מודע לטרנספורמציה לתוך האני הבוגר – (היוצר והמספר של חוויות ילדות) כאלמנט המרכזי המגדיר
יצירה כאוטוביוגרפית)Coe,1984:pp.8-9( .
274
שאבד קברניטה או מלכותא ומשנה-למלך אין לה''(עמ' ס''ה); ביציאתם למסע ''הם נחפזים ושולי בגדיהם
מתבדרים ומרחפים באויר ,והיו התיירים דומים לספינה שטה בים וכל וילוניה פרוׂשים
'' ( עמ' ס''ו);
''בנימין נהנה הנאה משונה על הבטחון הגדול הזה ,שסנדריל בוטח בחכמתו ,והיה בעיניו כרב-חובל מנהיג
את הספינה בלב ים'' (עמ' ס''ז); ''וכמעט היה בסכנה גדולה ,כספינה זו שהוטלה לים הקרוש ,לשבות בה
ולהשתקע בתרדמה כל ימי חייו'' (עמ' ע''ג).
בנימין הבורח מנשים ופוחד מהם פחד מוות ,שואף לשלוט בים ,בסמל הארוס האולטימטיבי שמעולם לא
ראה ,ושמזין את דמיונו בכל הנסיעה .אולם הכמיהה לים
אינה מתממשת במהלך המסע ,ואת מקומה
תופסת בצה .כבר בסצנת הפונדק שבפרק חמישי עדים אנו למי השופכין המבריחים את העֶגלה המשמשת
כסמל ארוטי'' -והעגלה אחר שלוחיה אף היא נשאה את רגליה וברחה ,ובהחפזה לנוס נתקלה בבנימין
וכשלו שניהם בעביט של שופכין ונפלו יחד ברעש גדול(''.עמ' ס''ט); כך גם קולות הרקע המלווים את
היוצאים לדרכם מכינים את הקורא לכך שהמסע הגדול בים יוחלף בשייט באגם של רפש'' -באותה שעה
נשמע קרקור של צפרדעים עולה מתוך בריכה אחת שם ,כאילו התעוררו יחד לפטור את תיירינו בברכת-
שלום וקרקרו להם ממעמקים שירת 'אשרי תמימי דרך' – בקול רעש גדול!'' (עמ' ס''ו).
שאיפתו של בנימין לים הגדול המטהר והאינסופי היא חלק מאשליית הגבריות שלו .המציאות היא הרבה
יותר עלובה ,והבצה שאליה נקלע ,מגלמת את כל מה שממנה ברח -גופניות מלוכלכת ויהדות מסואבת-
''כשאתם באים לכסלון דרוך רחוב-צלמונה ,הטריחו נא ,רבותי ,את עצמכם ,במחילת כבודכם ,ודלגו על
בצה אחת שם ,ואחריה על השנית ועל השלישית ,הבצה הגדולה ביותר שכל צנורות ומי-שופכין של
בעלי-הבתים מקלחים לתוכה ומביאים עמם מכל טוב בכל יום תמיד ,יום יום ומיני סחורתו וחפציו מכמה
גוונים וריחות משונים ,בכל מעניני דיומא ,ומהם אתה מכיר כל יום ויום מימות השבוע( ''.עמ' ע''ו)
ההיסטוריה המיוחסת לעיר מבטאת אף היא את המימוש הנמוך של פנטזיה מפוארת ,את מקום ההפלגה
הנועזת תופסת היטלטלות ללא שליטה ,ואת מקום הים הגדול תופס נהר הסרחון ,הפולט אותם על שפתו.
היהודים שהגיעו לכסלון ,שוגרו על ידי שלמה המלך ''באוניות לאופיר'' ,ואחרי כישלונ
ם באופיר (היא
הודו) ברחו ואבדו במדבר ''וירדו באניות והלכו ושטו בנהר סרחון ,שנשתפך בימים ההם לתוך הים
הגדול ,וכך היו שטים והולכים ,עד שעמד רוח סערה ונתרוממו הגלים לשמים ,ספינותיהם נשברו
במצולות מים ,הם הוטלו על שפת הנהר .שם בנו להם עיר וקראו לה בשם כסלון'' .אף על פי שחוקר
מסוים קרא להם לחקור את ה'ארכיאולוגיה' של המקום הם מעדיפים להסתפק בסרחון'' -החוקר הזה כתב
על המציאה הזו ספר גדול ובקשתו שטוחה שם לפני באי עולם ,שישתדלו בצחצוח הנהר סרחון ,והוא ערב
להם שיהיו מוצאים בו הרבה מיני מטמונים עתיקים ,ועל ידם תפקחנה עינינו בחקירתנו על היהודים
הכסלונים .אבל יהודי המקום הזה חוששים בדבר לבער את הרפש והזוהמא ואומרים :הזוהמא שהטילו
בשנים קדמוניות צריכה להתקיים לדורות-עולם ועין אדם לא הורשתה להסתכל במופלא ממנה'' -המופלא
הנשגב אינו אלא זבל רב שנים.
275
העיר כסלון עצמה מאופיינת באגמים וביצות ומאגרים תת קרקעיים של לכלוך ''-בתוך העיר יש כדי
שלישים או ארבעים בצות ואגמים ,והם מתחברים על ידי מערות וחפירות עם תהומות הסרחון ,ולפרקים,
ביחוד לפני הפסח ,מתמלאים על כל גדותם ומעלים על הרחובות והשוקים עבטיט ורפש הרבה כל כך ,עד
שאף אצל בני-אדם רמי-הקומה הכובעים מתלכלכים בטיט-חוצות .כסלון פנס אחד מאיר לה בלילות חשך
ואפלה ,ובשני נטורי-קרתא היא נשמרת .אף-על-פי-כן נכשלים ונופלים שם בלילה ושוברים זרוע אף
קדקוד ,וגנבות גם כן מצויות שם ,אף-על-פי שיש בה שמירה זו .מכאן אנו למדים ,שאין דבר עומד לנו
בפני הפורענות ולשוא שקד שומר ,מה שנגזר מן השמים אין לבטל ,ושוא חכמת אדם וכל תחבולותיו''.
(עמ' ע''ח)
בנימין חש באופיו הבלתי ארוטי של נהר הסרחון .כשסנדריל מתפעם מגודלו של הנהר בנימין מאופק
יותר ,שכן הוא מבין שנהר הסרחון מגלם ארוס נמוך ,מיניות שפלה של 'מקום הטינופת' ,בעוד שהירדן
המגלם את הארוס האמיתי ,נמצא הרחק משם ''ולא היה מספיק לו לשור-הבר אפילו לכדי גמיאה קטנה
אחת'' (עמ' ע''ח) .כשסנדריל מביע את חרדתו מפני ההיבלעות ה'נשית' –''מי יודע כמה וכמה נפשות בולע
בכל שנה הנהר הגדול הזה! חוס ורחם נא עלינו ועל נשינו וטפנו ,בנימין!'' ומבקש לדעת ''אבל למה אתה
מבקש לעבור דוקא במים ...בשעה שאנו יכולים לעלות ולנסוע גם ביבשה?'' משיב בנימין בשלל תשובות
שביניהם בולטת הערה אחת''-ולמה? אני איני יודע למה הוא ,ודבר זה כמוס עמדי .כח נעלם דוחק אותי,
סנדריל ,דוחק דחיקה עצומה ,מנקר ומנקר כאן ...כאן בראשי ובמוחי .יתן לי אבר כיונה אעופה לשם חיש
מהרה('' ...עמ' ע''ט) .כמו בסצנה ההזויה בפונדק בתחילת היצירה בנימין מסתיר איזה סוד כמוס ,חרדה
שאסור להשמיעה בקול.
מהו אותו סוד ,אותו כוח נעלם ,אם לא תשוקתו הארוטית לאם הגדולה -הים .השיט בנהר הקטן הוא ,אם
כן ,הכנה לים הגדול'' -לא יזיק לנו כלל אם נרגיל עצמנו מתחלה לשוט בנהר עד שנהיה עתידים להפליג
בספינה על פני ים האוקינוס הגדול''(עמ' ע''ט) .בשוטם ב'נהר הסירחון' סנדריל ,כדרכו ,מחצין את פחדיו
מפני כוחם הבולעני של המים (בעוד בנימין מנסה לחפות עליהם)'' -לאחר שעה קלה התחזקו נוסעינו
וירדו אל הדוגית ושטו כה וכה על פני הסרחון .מתחילה היו יושבים ברטט וזיע .סנדריל נתבלבל מאד
וכל אבריו נתפרפרו מפחד :עוד מעט ,אמר בלבו ,והדוגית נהפכת ויצלול כעופרת בתהומות הנהר ,ואשתו
תהיה עגונה שוממה כל ימי חייה .אבל אחרי כן ָרוַח לו מעט בחסד השם''.
הדימוי שבחר מנדלי כדי לצייר את הנאתם של הזוג מהשיט מעניין במיוחד ,שכן הוא רומז לכך שיש
במשיכה למים כמיהה למוות ''-ומאותו היום רגילים היו תיירינו לשוט בנהר ונהנים הנאה מרובה .וכל כך
נתחזק לבם עד כי לעבור את הים היה קל בעיניהם ,כמשחל ביניתא מחלבא( ''.עמ' ע''ט) המקור לדימוי זה
הוא בדיון התלמודי אודות סוגי המוות בעולם ,שם נקבע שמיתה בנשיקה היא הדרך הקלה ביותר למות-
''ניחא שבכולן נשיקה...נשיקה דמיע כמשחל בניתא מחלבא'' -רש''י -כמושך נימת שער מתוך החלב''-
(ברכות ח ע''א).
276
סופם המר של צמד הגיבורים מתרחש בשל הפיתוי שמפתים אותם לשוט בנהר גדול ,ואשליה אחת מומרת
בהזיה רחוקה ממנה ''-במחילת כבודכם – אמרו היהודים – הבל אתם מדברים .הגם סרחון בנהרים? זה
אינו אלא אמת-השופכין ,מקוה מים סרוחים ,בצה מזוהמת ואגם נרפש ומעופש .במקומנו הרי לפניכם
הפרדון ,שהולך ומשתפך לתוך הים .ומעירנו הרי זה תבואו ,אם-ירצה-השם ,בעגלא ובזמן קרוב
למנוחתכם .אל תקשו לבבכם – והייא-הייא אלינו אל העגלה!''(עמ' פ').
.cבית המרחץ
טעם זה ,שהיהודי טועם בבית-המרחץ ,אין כל אומה ולשון יכולות לטעום
מסעות בנימין השלישי
כנגד הים הגדול והארוס הבלתי מושג ,וכנגד ה'סרחון' של המיניות הגסה קיים מרחב מימי נוסף חם
ונעים ומוגן ו...יהודי ,והוא בית המרחץ.
בית המרחץ הינו מרחב הנושא בתוכו זכרונות ילדות בלתי
מאיימים ,ומבחינה זאת זהו מקום 'נשי' שאין בו חובה להוכיח גבריות .פישקה החיגר ב'ספר הקבצנים'
מתארו כסוג של 'גן עדן''' -אותו המרחץ הרי גן עדן הוא ,חום נעים שם משיב נפש .מה מאושר הייתי
לשעבר בגן עדן זה מקום מנוחתי ,טוב טוב היה לי שם( '',עמ' קכ''ב )
זו אולי הסיבה שבנימין ב'מסעות בנימין השלישי' מתארו כמקום הטבעי ביותר להימצאותו של היהודי
''היהודי לעולם אינו מסתלק מן המרחץ .בית-היין לסובאים ,אגם-מים לאוזים והמרחץ ליהודים כנגד
כולם .טעם זה ,שהיהודי טועם בבית-המרחץ ,אין כל אומה ולשון יכולות לטעום( ''.עמ' פ''ב-פ''ג) בטחון
זה נובע גם מכך שבית המרחץ הינו מקום המאפשר לו מעבר נוח לעולם ,שם קרוב הוא לרחם ומוגן על
ידי בני משפחה''-המרחץ לאדם מישראל הוא דבר שדתו ורוחו ויחוס המשפחה תלויים בו .אין נשמה
ישראלית יורדת משמים להתלבש בגוף אדם ואין כל תחבולה לפתותה ולהביאה לעולם השפל אלא על ידי
המרחץ – זה בית הסרסרות הגדול וזה שער משא ומתן בין השמים ובין הארץ .עד שיהודי נוצר בבטן
ועד שהוא יצא מרחם יודעים אותו כבר ומכריזים עליו בבית-ועד זה כל הסרסורים הללו ,מן הבלן ואשתו
הבלנית עד המשמשת הממונה על האמבטי ועל הטבילה(''.עמ' פ''ג) ; כמו כן בית המרחץ הוא גם מקום
העונג הפיזי הקשור למזון ולאמהות''-אף הנשמה היתרה בשבתות וימים-טובים אין היהודי מרגיש בה
יפה-יפה אלא אם כן שמזיע מתחלה בבית-המרחץ ,ובאין מרחץ הוא מצטמק ורע לו .ראו איש יהודי
בערב שבת כשעולה מן הרחצה ,הנה הוא כתמר יפרח ופניו פנים חדשות ,הניצוץ הישראלי בוער בו
ומצהיר מריסי עיניו ,כל חושיו נאה מרגישים ונאה מקיימים שליחותם .ריח הדגים הממולאים והלפת
המטוגנת עולה כקטורת לאפו ,הוא שואף ומריח ומקבל תענוג גדול .לבו שמח ומתרונן ,ינגן בנגינות
פרשת השבוע ,ינעים 'שיר השירים' בקול תרועה ,ובשירת-דודים זו תשתפך נפשו כעולל אל חיק אמו.
בהגיגו תבער אש ,שלהבת-יה ,מתלהב ועולה לעולם שכלו טוב(''...עמ' פ''ג); במקום זה אין ליהודי צורך
277
להעמיד פני גיבור ויכול לפרוק את צרותיו בקלות'' -המרחץ ליהודי – ארץ מולדת ומדינה חפשית ,קטן
וגדול שם הוא וכל אחד יחוה דעתו ,ואף הוא יכול ,ככל בני-אדם ,לעלות שם במעלות למדרגה גבוהה –
על האצטבא העליונה ,לעודד את נשמתו העגומה ,להשליך מעליו צרור צרותיו ודאגותיו ולהמציא לנפשו
מנוחה נכונה ,שעה אחת של קורת-רוח בעולמו.זה הוא המרחץ וזו כחו ליהודי!'' (עמ' פ''ב-פ''ג).
מרחב זה יכול אם כן ,להוות אלטרנטיבה ריאלית וקרובה יותר לשאיפתו הכמוסה של בנימין לחזור
לרחם החם (הדומה ביותר למצב שבו היה בתחילת הסיפור ,כמו 'תולעת בחזרת') .בית המרחץ מציע
ארוטיקה מוכרת לו שה'ּבִיאה' אליו נהירה לו''-תיירינו היו מדמים להם את המרחץ בצורתו ובכל פרטיו
כמו שהוא בערי ישראל הקטנות :מין בנין משונה ,מפוחם ומלוכלך מבחוץ ,עומד תחת ההר בשפלה
באחת האשפות ,ואין באים אליו אלא דרך נסרים רעועים שטוחים על גבי טיט( ''.עמ' פ''ג)
אולם ,למרבה האירוניה ,הסכנה האמיתית המוחשית ביותר ,שבה נתונים גיבורנו בכל היצירה ,מתרחשת
דווקא במקום זה ,שם הם מופשטים מכל הגנה ,חשופים לפגעים של ''איש החיל'' ,מוכנסים ''מחוסרי-
בגדים וערומים'' כשסביבם אנשים ''מלובשים בגדי תפארת'' .ודווקא במקום שבו בדרך כלל אין פער
מעמדות ,נחשפת גבריותם 'המדולדלת' ''-אחד מהמסובים אצל השלחן בא ונסתכל בתיירינו הערומים
357
המדולדלים ,שאין בגופם כזית בשר אלא עור וגידים ועצמות ,ומדבר אליהם מוסקבית כלשונו''.
לרגע קל בית המרחץ של הגויים מזמן פנטזיות על מיניות אחרת ,פרועה ו'גויית' אבל במקומה נלקחים
הגיבורים בשבי''-כשנכנסו תיירינו לפרוזדור ,עמדו ונשתוממו על הרצפה המבהקת ועל הטפיטיות היפות
השטוחות עליה ,ונדמה להם ,שעומדים בפלטין מפואר ומכושף זה ,שכתוב בספר 'מעשה בבא' ובספר
'לילות אלף ואחד' .עוד מעט ובנות-מלכים יפיפיות באות לקבל את פניהם ,והם מזומנים לחיים נעימים
ולתענוגות בני-אדם .אבל תחת בנות-מלכים בא אליהם איש-חיל אחד ומזרזם להפשיט בכבודם ובעצמם
את כליהם ''.שוב קם לתחיי ה אותו סיוט ישן של השפלה בידי גברים ''-כשהוציאו לאחר כך את בנימין
וסנדריל מן הבית ,היה קשה להכירם ,כל כך נשתנו פניהם :הראש מגולח ,אין זקן ואין פאות ,העינים
קמות ונוגה משונה להן כעין הזכוכית ,המצח טפות-טפות זעה עליו ,טפות גדולות וקרות ,ועל פניהם
צלמות .הם כפופים ומשתוחחים ,מזדעזעים ומרעידים ,וסביבם אנשי-חיל מזוינים''.
את מקום השרף והשפיפון האקזוטיים תפסו היהודים החטפנים''-אוי ,לא ידע בנימין ,שלא במדבר בלבד
סכנה מצויה להֹולכי דרכים מפני נחש שרף ועקרב ושפיפון וחיות רעות שם ,אלא גם במקומות הישוב
אתנו פה!הימים ,שתיירינו יצאו לדרך ,היו ימי חושך ורעים ,ימים שהיהודי בקש את נפש יהודי אחיהו –
ְַּאריֵה ְּבסֺּכֹה ,יֶאֱארֹב ַלחֲטֹוף ָענִי –לחטוף יהודי בלא תעודה ולתת אותו כופר נפשות ביתו
ִסּתָר ּכ ְּ
יֶאֱארֹב ַּבמ ְּ
357גם ב'ספר הקבצנים' המציאות הארוטית ה נעימה מופרעת על ידי אישה שטן ''ובאותה שעה היו לי געגועים על בית המרחץ
הכסלוני ,אומר בלבי :אוי ,מי ייתן לי אותו המרחץ ,המרחץ שלי! אותו המרחץ הרי גן עדן הוא ,חום נעים שם משיב נפש.
מה מאושר הייתי לשעבר בגן עדן זה מקום מנוחתי ,טוב טוב היה לי שם ,לא חסרתי דבר ,והנה נשא השטן אותה ,זו אשתי,
והביאה אלי כדי לגרשני על ידה מגן עדן ואנוד בעולם .לא נבראו נשים אלא לצערם של בני אדם .למה הן ומה מועיל בהן?
אך את הרע נקבל מהן... .אבל מיד נזכרתי בריבה זו הגיבנת וחזרתי בי'' (ספר הקבצנים עמ' קכ''ב )
278
או נפשות אחרים לעבודת-הצבא .אוי ,לא ידעו תיירינו ,מקום זה ,שהם מצויים בו ,מקום תנים ופריצי
חיות הוא ,ואלה שני היהודים הכשרים שפיפון עלי אורח ,נחש שרף ועקרב הם!'' (עמ' פ''ד).
358
המסע מסתיים ,אם כן ,בכישלו ן ברור ,שמחייב את בנימין להצהיר על אי גבריותו ,אולם גם בשעה זאת
הוא אינו מודה בכך ומסביר את אי התאמתו לצבא בכך שגבריותו היא מסוג אחר שכן הוא הינו 'בעל
אישה''' -אנו מוסרים לכם מודעה ,שלא ידענו מתכסיסי מלחמה כלום ,לא ידענו ואין אנו רוצים לידע .אנו
ברוך השם ,בעלי נשים אנו דעתנו פנויה לדברים אחרים ואין לנו פנאי ולא רצון להתעסק בדברים בטלים
האלו( ''.עמ' פ''ו)
בנימין לא עבר כל שינוי ,האובססיה שלו למים עדיין קיימת והוא אינו אומר נואש .הוא ממשיך לחפש
אחר מקור המים האולטימטיבי .וכך באפילוג מקום מים חדש נוסף להזיותיו ,הוא הסמבטיון .בנימין נענה
לקול קורא של ''העסקנים נקיי הדעת'' הטוענים ש" -הקדוש-ברוך-הוא גלה לפנינו את פתח הנהר
סמבטיון (שהיא ראיה על יום השבת כדברי רבותינו) והנהר היקר הזה הנה הוא כמו לפנינו ''...שוב נמצא
בנימין ''מוליכם כסוס במדבר הנורא ,נחש שרף ושפיפון ועריצי גוים וכו'( ''...עמ' פ''ז) .הסמבטיון
מתאים להיות מושא חדש לתשוקותיו של ישראל ,שכן הוא מכיל את כל המאפיינים המתאימים לצרכיו
הנפשיים -זהו נהר שאין לו זיהוי גיאוגרפי ,הוא קיים רק כמושג מן המקורות ,ולכן אינו מהווה איום
אמיתי .יש לו עוצמה ארוטית בכך ''מושך אבנים כל ימות השבת ובשבת הוא נח'' .כמו כן מעברו נמצאים
עשרת השבטים בתוך שיש בו שפע אימה י''[ -שפע ימים ויין ולחם ומכל מזון הצריך לבני אדם'' .על פי
בראשית רבה(וילנא) פרשה י''א ,במדבר רבה(וילנא) פרשה ט''ז ואוצר המדרשים (אייזנשטיין) י'ט
ותתס''ו]
פנטזיה זו אינה מתממשת בסיפור זה ,אולם המשך או השלמה ל'מסעות' מופיע ב'אגדת וירא' שב'אגדת
האדמונים' .בנימין אכן מגיע לסמבטיון ושם חווה חוויה בעלת עוצמה ארוטית מיוחדת במינה '' -אמנם
כן באו 'העסקנים נקיי הדעת' למחוז חפצם .המה ראו מנגד את הרי-החושך ושמעו מרחוק קול נהר
סמבטיון הסואן ברעש ,ופרחה נשמתם מפחד .כל התלאות שמצאו אותם בדרך וכל הסכנות הגדולות עד
כה היו כקליפת השום כנגד אלה של עכשיו במקום מדבר שבין נהר כוש הגדול ובין הרי חושך .המקום
מקום שרב ושמש ,אין בו כל צמח זולתי חול לוהט ,רוח נושב בו והוא פורח ונכנס לתוך הפה והנחירים
וסותם הנקבים וכלי הנשימה .ההרים עוטים חושך כׂשלמה ,עננה שוכנת עליהם וראשיהם בשמים ,וזה
הסמבטיון גולל אבנים וקולו כגלי ים וכרוח סערה הולך למרחוק כמטחוי קשת''.
בסיטואציה זו בנימין וסנדריל מממשים כל אחד בדרכו את חלומותיהם .בנימין חוזר לרחם ,ונולד מחדש
לתוך החברה המגנה והמצילה של בני משה ,ואילו סנדריל הופך להיות נקבה''-סוף דבר כך היה ,נטלו את
התרמילין של עור ותפרּום ליריעה אחת והכניסו לתוכה את בנימין וסענדעריל ביחד והניחום על החול
ובא הגריפו"ס זהו הנשר מלך הריקותא או העופות (עיין לעיל) ונטלם .וינטלם וינשאם למעלה ויעבירם
את הסמבטיון ויורידם לארץ בני משה ,ושם הגיחו מתוך עור הבקר ,מבין רגלי הנשר הטמא ,שני טהורים
358עיינו בניתוחו המעניין של פרי לפרק הסיום .לטענת פרי קיימת אנלוגיה בין פרק הפתיחה לבין פרק הסיום של 'מסעות' ,
דבר היוצר זהות בין חיי הנישואין לבין חיי הצבא .פרי,שם.
279
בדמות זכר ונקבה ,זה בנימין האיש מארץ הצפון ,בן ישראל הקטן (בנימין) וסענדעריל האשה .ובני משה
נזדרזו ובאו לסייע להם לצאת מתוך העור ולהצילם מצפרני הנשר ,כנבואת הילד האלם (נבואה ד')( ''.עמ'
תע''ג-ד)
IIIארוטיקה ובעלי חיים
a.הפרה
לא תבושי ולא תכלמי ,כלה נאה ,הכל יודעים למה עגלה מתגדלת
סוסתי
בהעדר סצנות של אינטימיות בין גברים ונשים בולטת האינטימיות הנוצרת בין דמויות שונות לבין עגלת
ופרות .האמהות השופעת שהוצגה בשני הסיפורים הכלולים ב'ספר הבהמות' מתגלה בווריאציות שונות
ביצירות נוספות .כך ב'בימים ההם' מצביעה ליבציכי השכנה לפני אמו של שלמה'לי בדבר חיזוריו אחרי
פראדיל '' -ראי נא שם את הבחור שלך! כעגל אחר הפרה רודף הוא אחריה ,אחר פראדיל( ''...עמ' רפ''א)
לכאורה היה מתאים שתדמה את חיזוריו לאלו של השור או הפר (הגבריים) אחרי הפרה .הבחירה דווקא
בעגל מבליטה את הכמיהה האדיפאלית לשפע האימה י ולא מקרי הוא שהיא נמסרת לאמו של שלמה'לי.
ב'בעמק הבכא' הפרות מעוצבות כמעודנות ואציליות לעומת העיזים המגושמות והמגוחכות''-הפרות,
הלנות בחוץ תחת כיפת הרקיע ,מהן עדיין רבוצות ומעלות גרה ומהן עומדות על רגליהן ומתמתחות
בפישוט הראש והזנב ,ומהן מתחכחות בכתלים ,מטיילות ברחוב ומריחות ולוחכות מה שנזדמן להן בדרך.
הפרות בכלל מתונות הן ובעלות דרך ארץ לא כן העיזים שדעתן קלה ורגליהן קלות ומשמשמניות הן
ויצאניות מתהוללות בחוצות ( ''.עמ' ר') בעוד שלעיזים מיוחסות כל התכונות השליליות המקושרות
בתלמוד לנשים -והן ''יצאניות'' ש''דעתן קלה'' ,הרי שנשיותן של הפרות היא בצניעותן ויישוב דעתן;
ב'מסעות בנימין השלישי' חלום הביעותים של בנימין שהנה הוא נמצא בתוך חתונה יהודית מסתיים בכך
שהוא מתעורר מחובק עם ''עגלה יפה פיה'' (עמ' ס''ט) .בעיר כסלון שני סמלים צמודים נחשפים לעיניו
ולעיני סנדריל– התל ועליו פרה .סמל הארוס עומד על סמל התנטוס .המיניות ה'יהודית' חרבה ,היהודים
חיים הם כמתים'' -וכשיצאתם בשלום ,דלוג ופסוח ,גם מתוך הבצה הזו ,תעברו ,רבותי ,על תל גדול של
אשפה ,שהוא זכר לחורבן בית אחד השרוף באש ,ועליו עומדת ,כמגיד זה על דוכנו ,פרה אחת ,מעלה גרה
בהשקט ומתינות ומבטת לתומה לכל עדת בני ישראל ,הרצים שם מתחת בבהילות ,כעכברים אחרי אכילת
סם-המות( '' .עמ 'ע''ז)
תפקיד ארוטי זה של פרה בא לידי ביטוי נועז ביותר בחלומותיו של ישראל ב'סוסתי' .המצב החולני שבו
נמצא ישראל ,ניתוקו מן המציאות בגלל היותו 'משוגע' מאפשר לו להתבטא בצורה חופשית ,והוא יכול
280
לצייר מגע בין שור לפרה ''מניח אתה את התרנגול והולך ובא אצל הפרה ועגלה שלה בשעה שאכלו
כאחת מתוך האבוס .אתה שואל בשלומן בקידה והשתחויה ואומר :מה שלומך ,מרת פרה ,ומה מעשיך,
מטרונה כבודה? ומה מר שור ,בעלך הנכבד? ממשמש אתה בעורה ואומר :כמה נאה מלבושך זה ,יפה
הוא וחזק .זה הזנב ,הסרוח לך מאחוריך הוא חדש ,שהחזיקו בו המטרוניות עתה .חן חן לו .אומרים,
בעלך קרנים לו מידך! ישמח בעלך במתנת חלקו זו ,שנתת לו''.
נשיותה של הפרה היא גם בכך שהיא אינה צריכה לעמול קשה ,וכל מהותה היא המיניות שלה .זאת בניגוד
לאישה היהודיי ה ,שעול החיים והעבודה הקשה מוחקים את נשיותה ''ומה עבודה אחרת יש למטרוניתא
לעשות? רואה אני בך ,מרת פרה ,שאת סוברת כיש אומרים ,שלא נבראה הנקבה לעבודה של ממש כמו
הגברים .ובאמת כמה משונה הדבר ,למשל ,כשהשוט ביד נקבה והיא מחמרת אחר הסוסים .ברוך מזכיר
נשכחות! ראית את הפנים החדשות ,את ההולאנדית הזו ,שבאה למקומנו? יפת-תואר היא ,מטרונה עבה
ושמנה ושדיה כמגדלות .כמדומה לי ,מר שור יודעה ומכירה ופוקד אותה פעמים .הואילי נא וטעמי מעט
מרקחת זו – אמרת לה ,מורה בידך להאבוס – טעמי ,מטרוניתא ,ותני גם לעגלתך הבתולה''.
בשיחתו עם הפרה מתייחס הוא שוב לעניין השידוכים העומדים בבסיס הסיפור .אלא שהשידוכין של
הפרות מבטיחים חיים ארוטיים בניגוד לשידוכים האנושיים שהם ,כאמור ,מאיימים על עצם קיומו של
הגיבור '' -לא תבושי .יפתי ,עגלה עדינה! יפה את עושה ,מרת פרה ,שמגדלת את בתולתך עמך ,בבית-
דירך ,מה מועיל בעגלות מלומדות הללו ,שמגדלים ומלעיטים אותן מיני מספוא על ידי אחרים? אין כל
הגידול הזה אלא לבטלה .מוטב שתאמר לי ,מציעים שידוכים לבתך החסודה? לא תבושי ולא תכלמי,
כלה נאה ,הכל יודעים למה עגלה מתגדלת .עגלה תמימה בתך ,צנועה וכשרה וחכמה כאמה .ודברי אלה
לא דברי חונף ,חס ושלום ,אלא דברי אמת''.
אמירות נועזות אלו מבטאות את כל מה שמעסיק ומטריד ,כאמור ,את ישראל -החרדה מפני כל קשר
ארוטי ומשיכה אליו בו זמנית .מיניותם המוחצנת של השור ושל הפרה מגרה את דמיונו של ישראל,
ומעמדו כ'משוגע' מאפשר לו לתת דרור לפנטזיות שלו .לא זו בלבד שהוא מדבר בצורה גלויה אלא שהוא
משמיע את מאווייו בפני משרת הבית המייצג את הממסד היהודי ומהווה בכך את נציגו של 'שם האב' .הוא
זה המדווח לו על כל מה שאמר מתוך קדחת – ''סנדר זה היה מצטער על מה שפרשתי בדברי תורה למינות
וכל עניני ומעשי אינם לפי כבודו של בן משפחה מיוחסת בישראל כמותו .ולא עוד אל שראה בזה אף
עלבון כבוד לעצמו כדרך המשרתים ,שהם מתהדרים בכבוד בעליהם( ''.עמ' שי''ח) המרד האדיפאל י של
ישראל אינו יכול להתרחש בגלוי אלא באותו מקום שחוקים נורמטיביים אינם חלים בו ,והוא בעולם
הטרוף .אלא שברגעי השפיות שלו מאלץ אותו משרת הבית להתעמת מול כל מה שחשף'' -ובכל מאורע
שבא לידו היה משתמש להקניטני ,אלא שהיה נזהר בלשונו ואותו המאורע הכעיסו ביותר .ופעם אחת
כשהיו דברים בינינו וביקש ללמדני עד כמה כוחה של מינות מגיע ,לא חס עלי עוד והוכיחני וערך לנגדי
מקצת מכל מה שעבר עלי באותה שעה בדברים מעין אלו''(עמ' שי''ח) .
281
גם הקשר של המספר לעגלתו ב'עגלתו של תוספות יום טוב' הינו בעל איכויות ארוטיות'' -רואה אני את
עגלתי -והנה היא בגרה ,שדיים נכונו ,קרניים צומחות ועתה עת דודים .פרים בי בקר שניים מלווין אותה
מן השדה עד גדר הגן שמאחורי ביתנו ,משתדכים לה בחלקות ,מכשכשים זנבם ומרקדים וקופצים עליה,
הכל כמנהג עוגבים ,בחורי חמד מנומסים .הריני מגרש את החתנים המכובדים הללו במחילת כבודם,
ומתקרב ובא להכלה כנגד פניה .אמרתי לה שלום ופשטתי ידי להעבירה על חלקת צווארה ,והיא כובשת
ראשה בקרקע ,שלא להסתכל בפני ,שתי קרניה כשתי חניתות קטנות נטויות לנגדי ,כמאיימת אותי
ואומרת :אסוף ידך! מה לך ולי שתחבקני? ואף על פי שהוקשה עלי הדבר מחתי לה על עלבוני ואמרתי :
אנסה לה דבר עוד הפעם ואכפרה פניה במנחה .מלאתי כפי חציר והגשתי לאפה בקריאה של חיבה :מאין
מאין! כלומר – בואי ,בואי ,בלשון הבהמות .יפה חציר לבהמה כצרור פרחים לאישה( .עמ' שנ''ט)
שוב ,עדים אנו לכך שכל מה שלא העז המספר לבטא בהקשר האנושי ,תאר בגילוי בתיאור הטבע.
b.
התרנגול
הרי "גבר" אתה ובן-חיל...
סוסתי
אם הפרה מייצגת ארוטיות נשית הרי שהתרנגול הוא המייצג את הארוטיות הגברית .לעיתים התרנגול
מוצג באמצעות דימוי שנועד לצייר מיניות 'נמוכה' המצויה אצל היהודים המתרבים ללא הרף .כך ב'בעמק
הבכא' נתפסים כל הגברים כתרנגולים ''-עכשו כשהירשלי גדול ,הוא מכיר ויודע שהיהודים הם תרנגולים,
המצויים אצל נשיהם ובני ביתם תמיד...ואביו היה לעינין זה יהודי שביהודים ,תרנגול שבתרנגולים''( עמ'
קמ''ט) .הקבצניות שב'ספר הקבצנים' מחזרות בגסות אחרי הגברים'' -כתרנגולת זו שבעצמה נמסרת
לתרנגול ובאה תחת כנפיו''( עמ' קל''ט); העדר הגבריות והפסיביות של בנימין ב'מסעות בנימין השלישי'
מדומה לתרנגולת רובצת על ביצים (עמ' פ''ה).
'סוסתי' הדנה באופן נרחב במיניותו המודחקת של הגיבור ממחישה בפרוט את המשמעות המשותפת
למושג 'תרנגול' ו'גבר' .בראשית הסיפור מגדירה האם (בלא משים) את בעייתו של ישראל'' -שמע אפוא,
בני ,תורת אמך וקח לך אשה! כבר הגיע זמנך ,ישראל חביבי .גבר אתה וזקנך צמח!''(ש''ט) ,וכן ישראל
מעיד על עצמו 'אני הגבר' (עמ' שי''ב;שט''ו).
אולם גבריות בגילומה היהודי ,שאינה אלא הנכונות להשתדך ,היא זו המעיקה ומאיימת על תחושת
גבריותו ה'אמיתית' של הגיבור .והוא חולם את עצמו בדמותו של גבר כפות
– ''רוב צער היה צר לי
המקום בבית-דירתי והייתי שט בשוקים וברחובות ועל ההרים הגבוהים סביב העיר ,יוצא בבוקר ושב
לערב .והלילות לילות עמל של פחד ובלהות היו לי .נדדה שנתי והייתי מתהפך מצדי אל צדי על משכבי.
וכמעט נתנמנמתי – תמונות משונות כמו מעפר עלו לנגדי ,מביטות בי בחרפה ובכעס .ומיד הכעס נצטרף
למעשה ,החל המשחק – המשחק הנורא! יוצאים המשחקים לפעלם ,איש בענינו ואיש במקצועו הראוי
לו :אלה כחמורים ,אלה כשורים ואלה כבני-אדם דמותם ,ואני כ'גבר' כפות בידם ורשותם והריני
כפרתם ...סובב סובב טס אני באויר העולם ,תוהא ומסתכל בבני-אדם ,שלא לדעת מה הם ומה טיבם ומה
282
מעשיהם .ופעם אחת הייתי מתעורר בשעת השחוק ,מרים קולי וקורא קוקוריקו כגבר בכל כחי ,ומפני
קול קריאה זו נתבהלתי בעצמי וקפצתי ונסתי החוצה (''.עמ' ש''כ)
תחושה דומה חש ישראל כשהוא תאב ל'כשפנית' היפה ,אולם נוכחותו של אשמדאי מונעת ממנו מלממש
את תאוותו ''-ברשות האשמדאי יצאתי לטייל אף אני .בשעת יציאתי מידו עדיין היתה אימתו מוטלת עלי
והייתי מתיירא לזוז ממקומי ,כתרנגול כפות זה ,לאחר שמתירים אותו ,עדיין הוא רובץ תחתיו שעה קלה
ונושם ומביט סביביו ביראה ופחד(''.עמ' ש''מ)
רק בתקופת מחלתו ,כשלממסד היהודי אין אחיזה בו ,והוא יכול להתמסר להזיותיו ,הוא מביע ללא
מעצור את הערצתו לתרנגול החי חיים ארוטיים פרועים ומשוחררים ... '' -וכשיצאת לחצר באותה
שעה ,פגע בך תרנגול גדול שלנו ,כשהוא שב בגאון וגובה ,כמנצח במלחמתו עם תרנגול חברו ,גבר זה של
שכננו .אתה מגלה ראשך לפניו ,כורע ומשתחוה לו ואומר :כבוד מעלתך! הרי "גבר" אתה ובן-חיל,
הדּור בכובע-כרבלתך עם ציצת-תפארת של נוצות בראשך ,וצפורן חד כמסמר בעקבך ,הלא הוא הודך
וכלי-זינך ,גם דעת לך ובינה להבחין ולהבין ,ומנהגך אדוני ,סלח נא אם אומר ,לא לפי ערכך .משעה
שכבוד מעלתך דר כאן בחצרנו המולה שם וצוחה .אתה קורא בגרון ,מתקוטט ונלחם תמיד עם אחרים,
והכל בשביל אהבת נשים ,בשביל דברי הבלים .לא דייך אהובות רבות שיש לך ותתעלס עמהן באהבים,
אתה חומד עוד אשת רעך ומבקש ליטול ממנו רעיתו האחת! למה התנפלת זה מקרוב על אותו הגבר
העלוב? למה נלחמת עמו ופצעת אותו? כלום לכך ניתנו כלי-זין לנקר בהם איש את עינו של אחיו?
יאמרו מה שיאמרו ,אצלנו בני אדם פשוטים אין מלחמת-בינים זו אלא רציחה פשוטה כמשמעה .חבל על
אשתך הצנועה! היא מטפלת באפרוחיה ,מחממתם ומגדלתם וממציאה להם מזונותיהם ואתה ,במחילת
כבודך ,שטוף בזימה ועוגב על אחרות .מר אוז ומר ברבור ,השרויים כאן ,הנהגתם טובה משלך .הם
נראים שוטים והדיוטים ,אבל הם צנועים ,אבות רחמנים ,יודעים את נשיהם ואינם להוטים אחרי פילגשים
כמוך (''.עמ' שי''ח) קטע זה ,כמו זה העוסק ב'חיזוריו' אחרי הפרה נמסר לו מפי המשרת ומשלים את
תמונת הזיותיו הארוטיות – כשהפרה והתרנגול מסמלות את הנשיות והגבריות האולטימטיביות.
גם הדמויות השדיות אותן פוגש ישראל מאופיינות בתכונות של גבר-תרנגול .כך לדוגמא ברחא השד
הארוטי הממשמש בגופו של ישראל יש לו מראה של ''גבר משונה מאד''; דמותו של אשמדאי אינה
מקושרת ישירות לתרנגול אלא לעופות דורסים ,שכן מיניותו של אשמדאי אינה רק פרועה ויצרית כמו
השדים האחרים אלא גבורתו שלו מורבידית ומחוברת גם למוות'' -בעל בלורית גדולה הוא וסבוכה,
כובע אדום עם נוצות מכל מיני עופות על ראשו ,ערפו שמן ובריא ועיניו איומות ומראהו מראה גזלן נורא,
שרבים המית בחייו ('' ...עמ' של''ג).
מוטיב התרנגול אינו מייצג רק מיניות פרועה אלא גם חולשה ,שכן עם כל אונו העצום התרנגול לעולם
מועמד לשחיטה .פגיעות זו מודגשת דווקא דרך חייה פרגיה נשית ולא תרנגול .אמנם מצד אחד היא
מגלמת בחייה חיי ארוס בריאים''-אהובה היתה לדודה ,גבר נאה ,ארך-שוקיים ,רב-הנוצה וכרבולת-
תפארת בראשו .בה חשקה נפשו והיה מצוי אצלה תמיד בשכבה ובקומה .בבוקר בבוקר היה מוציאה
מתוך הלול ומטייל עמה בחצר ובגנים .היה מעּפר עמה בעפר ,מתאבק ומחטט באשפה וזכה לה במציאתו
283
שם .חיים טובים ראתה עמו ,הטילה ביצים ובקעה ודגרה והמליטה אפרוחים'' וגם מתפקדת היטיב כאם-
''אם הבנים שמחה ,מכניסתם תחת כנפיה ומחממתם ברחמים והם מצפצפים לה תודה .כל היום היא
מטפלת בהם – מנהלתם במקום מנוחות ,בגלים ובאשפתות .משם חופרת אוכל וכשתמצא קוראת להם:
'עושו ,גושו ,חושו!' אולם חייה נתונים בסכנה מתמדת ,ולבסוף כל אפרוחיה נהרגים למול עיניה ואין לה
אפשרות להצילם.
עם זאת ,למרות גורלם הקשה התרנגולות יודעים להעניק לצאצאיהם ילדות בריאה-
''אפרוחיך ,פרגיה,
כיון שיצאו לעולם מיד נהנו מטובו .תמול היו ביצים והיום תושבים גמורים .היו מלקטים ואוכלים,
משתעשעים ושמחים .מטיילים ומשוטטים כאילו נהירין להם שבילי עולם מימי קדם ומכירים ויודעים מה
שלפניהם ומה הם צריכים .ילדות היתה לאפרוחיך והיטיבו לבם בילדותם!''
בריאות יחסית זו של התרנגולת אינה מתקיימת בעולם האנושי .שם האם סובלת אותם ייסורים ,אך אינה
מצליחה לתפקד כאם – ''לא אם היא ולא זכות לה בבניה ,אלא שפחה היא .שפחה נחרפת לשמים ולחברת
בני-אדם .שפחה ,שולדותיה לבעליה לעשות בהם כרצונם'' .הגורם לעיוות זה הוא הגורל הקשה אך לא
פחות מכך החברה היהודית''-בנים היתה מגדלת הינדא בעמל ,רוב ימיה היתה בעבורם בצער גדול – והם
גזולים מלפניה .היא ילדתם וסבלה צער גידול בנים – ובא המות ונוטל את שלו ,והחברה באה ונוטלת את
שלה'' .תוצאתו של עיוות זה הוא סירוס היכולת של האם היהודיי ה לאהוב'' -ואם רגשי אהבה לשפחה זו
והיא מתגעגעת על בניה – מי משגיח בה? לא לה הזרע! כשהינדא זוכרת זאת היא מטפחת על לבה,
תולשת שערות ראשה ובמר תבכה וקול בכיתה עולה למרום( ''.עמ' שכ''ד -שכ''ה)
הסוסה מודעת יותר מכולם לפגיעותם של החיים בהיותה נושאת לא אחת נוצות של תרנגולים שחוטים על
גבה'' -לך נא לבית-המטבחים ותשמע שם שירי זמרה ,שתרנגולים וברבורים ואוזים אומרים בדיצה
וחדוה! שם עומד בחיר היצורים ,השוחט בכבודו ,איש תם וירא שמים ,מאכלת חדה בידו ,מברך ושוחט
תרנגול ,ותיכף לשחיטה ממרט את נוצתו .התרנגול עונה אמן ומגרגר וגועה בכל כחו מרוב תענוג .הוא
מפרפר כשהוא ערום ,ופעמים הוא מאריך לפרפר עד שתצא נשמתו ,ובשעת יציאתה הוא נהנה הנאה
משונה ,שזכה להשאיר נוצתו ביחד עם כל תרנגולי מקומו ירושה להשוחט הרחמן ,התמים והישר הזה.
הרבה שקים מלאים נוצות היו השוחטים מעבירים לסוחר על ידי .קשה היה עלי סבל ירושה זו ,שהחזיקו
בה השוחטים ,והייתי קורס וכורע תחת משאי(''.עמ' שכ''ח)
מוטיב השחיטה אינו משמש רק כדי לתאר את הגורל המשותף של אדם ובהמה הנדונים לכליה ,אלא
מבטא גם חרדות עמוקות יותר .ב'ספר הקבצנים' ביילא חוזרת ושרה שיר שמילותיו הן 'אבא שחטני'
המבטא אותה חרדת שחיטה העולה ב'מספר הזכרונות' וגם ב'עגלתו של תוספות יום טוב'.
284
סיכום
בחלק זה נעשה ניסיון לשחזר סוג של 'אני' העולה ביצירות אברמוביץ .ניסיון זה הוא פרובלמטי מעצם
טבעו ,שכן שאלת ייצוג ה'אני' בספרות מעלה שאלות תיאורטיות סבוכות שהן מחוץ לתחומה של עבודה
זאת 359 .עם זאת ,ניתן להצביע על כמה מרכיבים קבועים שיש בהם יכולת להאיר צדדים של 'אני' העולים
מתוך היצירות ה'אוטוביוגרפיות הבדיוניות' ('האישון הקטן'',בימים ההם'' ,ספר הקבצנים'
' ,מספר
הזכרונות') ,והן מתוך היצירות המוצגות בגוף שלישי ('בעמק הבכא'',סוסתי') .תיאורי הטבע תורמים
360
תרומה חשובה להארתם של מרכיבים אלו ,וניתן לראות בהם מעין תחליף לכתיבה אוטוביוגרפית.
ה'אני' העולה בכתבי אברמוביץ מוצג כקרוע ,חסר ומיותם ,כשניתן לזהות שני מודלים משפחתיים
האחראים לגיבוש זהות זו .מודל אחד עולה אצל מנדלי ב'ספר הקבצנים' ,שלמה ב'בימים ההם' ,אברהם
ב'האישון הקטן' וכן בסיפורים הקצרים הכלולים ב'ספר הבהמות' ,בהם האם היא חסרה או חלשה ,ודמות
האב משתלטת מוקדם מדי על המרחב הקיומי .מודל אחד העולה אצל ישראל ב'סוסתי' ,ואצל בנימין
ב'מסעות בנימין השלישי' הוא מודל של אם שתלטנית ,שאינה משאירה מרחב פנוי לבנה .כך או כך
חוויות אלו מקשות על הגיבורים להשמיע את קולם ומעוררות חרדה מפני כל גילוי של ארוטיקה .עניין
זה מוצג בווריאציות שונות ומזוויות שונות בכל אחת מיצירות אלו .ב'האישון הקטן' הוא מוצג בצורה
מפורשת ובשפה ישירה ,אך בשאר הרומנים הוא מתכסה בשכבות שונות -ב'מסעות בנימין השלישי' הוא
עטוף מעטה סאטירי ומעמדים קומיים; ב'סוסתי' הוא מסתתר בתוך קטעים פנטסטיים ,בהזיות ובחלומות
ומדווח בתוך יומן של אדם שנטרפה עליו דעתו; ב'בעמק הבכא' הוא מדווח על ידי מספר שהתרחק מאותה
מציאות שבה גדל וסבל; ב'ספר הקבצנים' הוא מוצג על ידי דמויות שונות המגלמות כל אחת בדרכה צד
קיצוני באישיותו של המספר .בסיפורים הקצרים ,המשתייכים ליצירות המאוחרות ביותר של אברמוביץ,
שוב מובעים הדברים בפירוש על ידי מספר גיבור המתוודה על חייו כמעט ללא מעטה אירוני.
למרות הבדלים אלו שבין היצירות ניתן לחוש שבכולן ישנו תפקיד חשוב לתיאורי הטבע .דווקא בשל
היות התיאור גורם 'נחות' בקומפוזיציה הסיפורית ,הוא משמש עבור אברמוביץ כלי נוח לבטא מצוקה של
מי שהוא 'אחר' .אחרות זאת מתבטאת גם בבחירתו בנוף 'יפה' ולא 'נשגב' ('ספר הקבצנים'' ,בעמק הבכא',
'בימים ההם') .במקרים מסוימים הטבע משקף בדרך אנלוגית את תחושותיהן של הדמויות ,כשהוא מציג
359שאלה אחת קשורה לעצם ההגדרה של מושג ה'אני' ולדיון בדבר קיומו האונטולוגי .ראו דיון נרחב בעניין זה
Eakin,1985:pp. 181-278
שאלה נוספת קשורה בבעייתיות הייחודית לייצוגים אותנטיים של 'אני' ילדי .בעייתיות זו נובעת מהעובדה שהילדות היא
תקופה שבה אין לאדם עדיין יכולת דיבור .המילה '' (''infantבלטינית )infansפירושה ''חסר מילים'' ,ולכן ילדים המתוארים
בידי מבוגרים הם 'אחרים' שחוויותיהם מתורגמות לעולם השיח הבוגר .ייצוגים ספרותיים של ילדות הם תמיד בעייתיים ,מפני
שמבוגר אינו יכול לגמרי לחדור לאותו עולם מיסתורי של ילד .קביעת הגבול בין המודעות העצמית של ילד לבין זה של
מבוגר היא בעייתית ,ועל כן כל ייצוג של מודעות של ילד אינו משוחרר מזה של המבוגר .סופר מבוגר הנותן קול לילד שבו,
והחוזר לאותו מקום חסר מילים ,יותר משהוא מייצג את הילד הוא חושף אותם מרכיבים פסיכולוגיים וסוציולוגיים הבונים את
זהות המבוגר(.ראו ))Sokoloff,1994:1-15
360ועיינו ב .Beaujour,1991:139-161הכותב מסביר שיש והזמן מיתרגם למקום .ביטוי מובהק לכך הוא ב תיאורים של
תחושות שלפני המוות ,בהם החיים כולם חולפים בסוג של חזון פנורמי.המשך הופך לחלל ומלווה במטאפורות הקשורות
למקום .כתיבה בספר אודות חוויה זו אף היא קשורה בהפיכת המשך לחלל ,זהו ''ספר החיים'' ,שבו המקום הקונקרטי נעלם
ובמקומו נתפס רק הזכרון של האני העצמי .במובן זה ניתן,כאמור ,לראות בתיאורי המקום של אברמוביץ סוג אוטוביוגרפיה.
285
את שותפות הגורל בין האדם והטבע .כך חילופי עונות השנה והציפורים הנודדות ממחישים את תופעת
ההתבגרות המוקדמת ,ומהווים בבואה לנעשה בעולם האנושי'( .האישון הקטן' ' ,בימים ההם'' ,בעמק
הבכא'' ,ספר הקבצנים')
במקרים אחרים הטבע מתגלה כמקום השלמות ההרמונית הנקיי ה ,ומהווה מושא לתשוקתן של הדמויות.
('בעמק הבכא'' ,ספר הקבצנים'' ,בימים ההם') .כך בניגוד לשיבושים הקשים בדיבורם של הדמויות
האנושיות גורמי הטבע משמיעים קולות אותנטיים('בימים ההם'' ,בעמק הבכא'' ,ספר הקבצנים'); בניגוד
להעדר הארוס בחיי הדמויות -האדמה והצמחים מדגימים סוג של נשיות ארוטית מושכת('בימים ההם',
'ספר הקבצנים'' ,בעמק הבכא'' ,מספר הזכרונות' ' ,עגלתו של תוספות יום טוב'); ובעלי החיים משמשים
דגם של משפחתיות בריאה ,בה יש מקום לגילויים של אהבת אם .הפרה יודעת לזכות את בנה באותו מבט
נחשק הנחוץ לו להתפתחותו ולשקף לו אהבה בלתי מותנית.
תיאור בעלי החיים מבליט גם את העדר הארוס בחיים היהודים לעומת חייהם הארוטיים המלאים של בעלי
החיים כשהפרות והציפורים מבטאים בחופשיות את תשוקותיהם והתרנגולי
ם מפגינים גבריות חסרת
מעצורים' (.סוסתי'' ,מספר הזכרונות' ו'עגלתו של תוספות יום טוב' )
הארוטיקה הנחשקת עולה גם בתיאורי המרחבים הסגורים של היער ,במגע ובחושניות שמרעיפים
הצמחים זה על זה'(.ספר הקבצנים'' ,בימים ההם'' ,בעמק הבכא')
אך לטבע ישנו תפקיד שאינו רק אנלוגי ,והוא מהווה מעין דמות עצמאית המפצה את הגיבור על מה
שנחסך ממנו בחייו .דרך המפגש עם 'דמות' זו הוא חווה מחדש את כל שלבי הגדילה -הוא שוהה ברחם,
יונק משדי אימו ,וזוכה לראות מבט אוהד במבטה של אם('מספר הזכרונות'; 'עגלתו של תוספות יום טוב');
הוא מגלה את אישיותו הנבדלת('בימים ההם'',מספר הזכרונות'); הוא לומד את שפת הדיבור'(,בימים
ההם'); הוא מתבגר ומגלה שיש אפשרות לחוויות של ארוטיקה שיש בהן חיזור אהבה ומיניות
משוחררת'(.ספר הקבצנים'' ,בעמק הבכא'',סוסתי'' ,מספר הזכרונות'' ,עגלתו של תוספות יום טוב')
כל זאת בשעה שמנדלי מוכר ספרים ,המלווה את גיבורי היצירות השונות ,מתקשה להביע את מה שעל
ליבו''-מה יעשה אדם ,ביש גדא שכמותי ,שרוצה לעבור על דעתו ואינו יכול; שיצרו שבלבו שומר פיו
ולשונו ,וכשמרגיש שמץ דבר בו ונדנוד של מחשבה זרה ,מיד מעכבו ואינו מניחו לדבר ולעשות כרצון
אחרים?'' ( הקדמה לספר הבהמות עמ' שנ''ג) .הוא מוצא אם כן ,את הביטוי לשאיפותיו הכמוסות
בתיאורים נרחבים של הטבע שבהם מצפין את מאוויי ליבו.
286
סיכום כללי
דיון בתיאורי טבע בספרות הוא במובן מסוים דיון בתפקיד הספרות בכלל ,בהיותו בוחן את שלל הקשרים
שבין מציאות 'אובייקטיבית' לבין תפיסה סובייקטיבית ,וכל ניסיון למיין ולהגדיר קשרים אלו ,אי אפשר
שלא ילקה בסכמאטיות רדוקטיבית .עבודה זו נועדה אם כן ,רק להציע קריאות שונות של הטבע ,כשכל
אחת בדרכה מציגה אשנב לתוך עולמו של אברמוביץ .זאת לאור העובדה שההיצג העשיר של תיאורים
אלו מלמד שבהם מתרחשת הזירה האמיתית של חיי הנפש הלאומיים והאינדיבידואליים שהעסיקו את
היוצר.
הקריאה הראשונה שעסקה בפונקציה ה'סימבולית' של תיאורי הטבע התייחסה למסרים ולאידיאולוגיה,
והעלתה שהטבע הוא ישות נבדלת אורגאנית המהווה נוכחות שנתפסת פעמים כאקסטנסיה של האלוהות
ופעמים כמטונימיה שלה.
בתוך כך נסתבר שתפיסת המשכיליות של אברמוביץ צריכה בחינה מחודשת ,שכן תיאורי הטבע מגלים
שהשקפותיו הדתיות לא זו בלבד שמושתתות על קבלה רצינית ומלאת פאתוס של העבר הפילוסופי
ותפיסת העולם היהודיים ,אלא שבהרבה מקומות חוזר ומאשש אברמוביץ תפיסות חסידיות העולות בקנה
אחד עם הרעיונות החדשניים שלו.
לאור זאת ניתן להבין את יחסו לעם היהודי כיחס של תרפיה שאין בו שנאה אלא חמלה ורצון לחדש את
חייו הדתיים והלאומיים.
הקריאה השנייה ,שעסקה בפונקציה ה'פואטית' ,חשפה את הדרכים השונות בהן עיצב הסובייקט את
רשמיו .רשמים אלו קשורים בחמקנותו של מושג הטבע המייצג שני תחומים הפוכים זה לזה .בלשון
הדיבור משמשים המושגים 'טבע' ו 'טבעי' על מנת לתאר את המציאות הגלויה והניתנת להסבר ,אך
בדיונים פילוסופיים או בתיאורים ליריים מושג זה מייצג ישות הצופנת סוד בלתי מפוענח
''-כל מפעלות
הטבע נפלאים מאד וכל נפלאותיו טבעיות הנה (''.מתוך מבוא ל'העוף') תופעה זו מסבירה את המיזוג בין
סגנונות פואטיים שונים ,בעיקר בין קלאסיציזם לבין רומנטיקה ,המשמש את אברמוביץ בתארו את
הטבע .מיזוג זה עולה בקנה אחד עם השקפותיו הדתיות המשלבות בין השכלה וחסידות ,והוא המאפשר
לאברמוביץ להביע בו זמנית תחושה של סדר והרמוניה עם סערה ואכסטזה .ביטוי מעניין למיזוג זה
בכתיבתו של אברמוביץ ניתן למצוא בתיאור הבא מ'ספר הקבצנים' '' :שני יהודים ידעתי בבית דפוס אחד,
שהיו עומדים כל ימיהם ומגלגלים אופן המוכני שם בלא הפסק ,ותמיד במקום אחד ובדרך אחד ופניהם
איש אל אחיו כגולמים .ופתאום נתרגשו והתחילו מגלגלים את האופן בזריזות ובנחת רוח ,עיניהם
מתלהטות ופניהם להבים ,והם שוקדים ומגלגלים ונהנים כא ילו הם בשמי שמים ,וגלגל החוזר בעולם על
ידם; כאילו כל גלגול שעושים יביע אומר ,וכל נדנוד ידיהם יחווה היגיון ליבם .עברה שעתם ונתקררה
רוחם ,העמידו עיניהם איש על חברו והביטו תוהים ומתמיהים ,ולבסוף היה זה רוקק והופך פניו וזה רוקק
והופך פניו ,ושוב הם מגלגלים כדרכם תמיד ומראיהם מראה גולם''
(עמ' קכ''ג)
אולי ניתן לראות בתיאור ההתעוררות הרגשית של שני יהודים אלו ביטוי לאותו מיזוג של כוחות בנפש
287
הסופר (שאינו אלא עובד ''בבית דפוס'') .לרוב ,דמויות אלו עובדות במכאניות ,מנוכרות זה לזה ,אך יש
שהן נטענות באנרגיה מיוחדת וזוכות לחוויה אקסטאטית המאחדת אותן לידי כוח אחד .ברגע זה מלאכת
הכתיבה הופכת לפעולה הדומה לפעולת הטבע בו ''יום ליום יביע אומר ולילה ללילה יחווה דעת ''(תהילים
י''ד:ג') והכתיבה המונוטונית הופכת ל 'שירה' שיש לה כוח לשנות סדרי עולם .הפועלים העובדים בבית
הדפוס הם כיוצרים הקלאסיציסטיים העמלים בהתמדה על מלאכת הכתיבה ,אולם יש ומשב רוח רומנטי
חודר אל חייהם ומרומם אותם לקיום אחר שיש בו ספונטניות ואקסטזה.
הקריאה השלישית ,שעסקה בפונקציות ה'אקספוזיציונית' וה'סימבולית' ,הציגה קריאה אנלוגית של
תיאורי הטבע ,המקישה בין מצבו הנפשי של הסובייקט לבין האובייקט המתואר .בהקשר זה הטבע
כנוכחות מהווה מסך שעליו מוקרנים תכנים אנושיים סמויים ,וניתן לראות בו מימוש עמוק ביותר של
כתיבה אוטוביוגרפית הנותנת ביטוי לרבדים פנימיים ומהותיים בנפשו של המספר ,ואולי אף מפגישה את
הקורא עם נפשו של המחבר עצמו ,שבכל אחת מתחנות חייו הזכיר את החשיבות הרבה של הטבע
'הלוא שם ימצא מענה על כל שאלות לבבו,
בעולמו .הטבע הוא הנותן לו בצעירותו מענה לצרותיו '-
המעציבות לעיתות את רוחו ''; הוא המקום בו ידע את זהותו הנבדלת '' -זוהי ראשית דעתי את עצמי'' ; בו
גילה לראשונה כוחות יצירה'' -הופיעה לי בת שירתי ,אהובת נפשי בילדותי ''; והוא אשר היה אהבת חייו
של המחבר עד לזקנותו ''מי שהכיר את מנדלי בסוף ימיו ,יודע שהטבע לא היה לו 'נושא' לשירה ,כי אם
מתנת החיים היקרה ביותר''.
361
דוגמאות אלו ,יש בהן כדי ללמד על מרכזיותו וחיוניותו הרבה של מושג הטבע אצל אברמוביץ
המלווה אותו משחר ילדותו ועד לימיו האחרונים ומהווה בריח התיכון המאגד את קצות חייו ,כשהוא
לובש צורה ופושט צורה בהתאם לשלבי התפתחותו האומנותית ולרוחות הדתיות והתרבותיות הנושבות
במרחב קיומו ,ובו הולך ונעלם המרחק שבין מספר ומחבר ,בין פובליציסט וליריקן ובין ילד למבוגר.
*
*
*
בספרה ''שמש שחורה'' מציגה ג'וליה קריסטבה שאלה בדבר כוחו המנחם של היופי'' -
האם יכול היפה
להיות עצוב? האם קשור היופי לבן החלוף ומכאן לאבל? או שמא יהא זה האובייקט היפה אשר חוזר ללא
הרף לאחר החורבן והמלחמות כדי להעיד שקיימת אפשרות לשרוד לאחר המוות ,שהאלמוות אפשרי?
...האם יהווה היפה את האובייקט האידיאלי ,זה שלעולם לא יאכזב את הליבידו? או שמא מופיע
361
פיכמן XVIII :1958,עדות מעניינת במיוחד לתופעה זו עולה בתיאורו של פיכמן את אחת מפגישותיו האחרונות עם
אברמוביץ '' -בתוך שיחתנו התחילה רוח הים מתגברת והאילנות התחילו רועשים מתחת העבים שהשחירו ונתלו על ראשינו.
אני הייתי אץ לנסוע ,והסבא התעקש ,שהוא רוצה ללוותנו .על יד דירתו השתרע מגרש רחב ידיים כולו מגודל עשבות פרא,
שהתנועעו עתה מנשיבת הרוח .צהלת ילד תקפה את מנדלי בצאתנו .הוא הסיר את כובעו ,ותלתלי ראשו הלבנים התנשבו
ברוח .על יד פרה אחת ,שעמדה מורדת ראש וכירסמה את העשב בקול ובהתמדה יתרה ,שהה רגעים אחדים .לא יכול לגרוע
את עינו מן המראה ,ושוב הרים את עיניו אל מחנות עצים המתנועעות ,ונשם אל תוכו את רוח הים החזקה ...וכל ישותו כמו
התחננה אל אלהי האדמה :לחסות בצל כנפיך עולמים!(''...פיכמן: 1917 ,
288
האובייקט היפה כמתקן המוחלט העמיד בפני כל הרס של האובייקט הנוטש ,משום שמלכתחילה הוא
מתמקם במישור שונה מאותו תחום ליבידינאלי ,שבאופן כה חידת י אוחז ולא מרפה ומאכזב ,ואשר בו
נפרש כפל המשמעות של האובייקט ה'טוב' וה'רע'? ('')....
קריסטבה מתלבטת האם היופי הוא חלק מן החיים הארעיים ,או שמא הוא שייך לעולם הנמצא מחוץ
לקיום האנושי החולף ,והוא אינו אלא סוג של אשליה; כשדבקותנו בו והשפעתו המנחמת עלינו הן פרי
רצוננו להאחז בדבר מה כדי להתמודד עם אובדננו .קריסטבה מכריעה בשאלה זו וקובעת שהיופי אינו
אלא סוג של משחק או סובלימציה ואנו זקוקים לו מפני שהוא עמיד בפני האבל בהיותו מחוץ לעולם
–
''העידון לבדו עומד בפני המוות .האובייקט היפה ,המסוגל לשבות אותנו אל עולמו ,נראה כראוי לדבקות
יותר מ כל מניע אחר ,אהוב או שנוא ,הנובע מפגיעה או מצער .הדיכאון מכיר בו ומסכים לחיות בתוכו
ולמענו ,אולם דבקות זו בנשגב איננה עוד ליבידנלית .היא כבר מנותקת ,נפרדת ,מכילה כבר בתוכה את
עקבות המוות שסומן כשאננות ,כהסחת דעת ,כקלילות .היופי הוא תחבולה ,הוא דמיוני''
362
שאלה זאת תקפה גם לגבי יופייו של הטבע בעיני אברמוביץ וקשורה לרבדים הרבים שנתגלו בו.
התולדה בעיניו היא 'יפהפיי ה' 'יעלת חן' שיש לה 'יפעה' ו'הדר'; יופיה זה אינו פג גם בחילופי העונות-
''יפיפית ,תולדה ,מלכת השמים והארץ! יפיפית בקיץ ,יפיפית בחורף ,יפיפית בכל תקופות השנה!'',
והמילה 'יפה' חוזרת בתיאוריה אינספור פעמים .באותה עת התולדה מהווה את מקום הנחמה האולטימטיבי
ובזמנים של אובדן ושכול היא זו ש''כאם את בנה תנחמהו''.
כמו קריסטבה גם אברמוביץ חש שיש משהו בלתי מפוענח בכוחו המרפא של יופי זה ,אך בניגוד אליה
אין הוא רואה אותו כפרי הונאה ואשליה עצמית ,אלא כמייצג ''סוד'' שמקורו בעולם טרנצדנטאלי .בניגוד
למשחקיות ולסובייקטיביות שקשרה קריסטבה ליופי ,אברמוביץ רואה בו ישות השואבת את כוחה
מ''שוכן בערפל ,מחביון שכינת עוזו'' והנגלית בצורה אימננטית בטבע'' -ובכל הארץ יתמשך קווה בלא
אומר ודברים ,בלי נשמע קולה ,ואך נשמת המשורר ,הדולפת מגעגועים ,המהרהרת ומהורהרת ,היא
מרגישה בה ...אכן רוח זו ,הנאצלת מנשמת אל מסתתר ,היא היא הסוד שביופי ,הנצח וההוד -חי
עולמים!'' (בימים ההם עמ' רצ''ז)
הנה כי כן הטבע מתגלה בטכסטים של אברמוביץ כהוויה הרמונית ,כישות חיה ,כמראה ל מצב נפשו של
האדם ,כמקום היופי המוחלט ,ומעל לכל כהאצלה של האלוהות עצמה.
362קריסטבה89-88: 2006 ,
289
ביבליוגרפיה
יצירות אברמוביץ
אברמוביץ 1860
אברמוביץ ,שלום יעקב ,משפט שלום ,ברדיטשוב אייר תרי''ט ( )1859עמ 143-148
ווילנה תר''ך ,עמ' 148-143
"
"
1861
"
" ''על דבר המדעים'' המליץ ,תרכ'א גיליונות38,39,43,46,48,49
"
"
1860
"
" תולדות הטבע -היונקים ,ליפסיא ,תרכ
"
"
1866
"
"
תולדות הטבע -העוף ,ז'יטומיר,תרכ''ו
"
"
1872
"
"
תולדות הטבע -הזוחלים ,ווילנה ,תרל''ג
"
"
1867
"
"
עין משפט ,ז'יטומיר ,תרכ''ז
"
"
1958
"
" כל כתבי מנדלי מוכר ספרים ,תל אביב תשי'ח
לוריא
1985
לוריא ,שלום( ,ערך ותירגם) האישון הקטן הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה,
1985
''
2000
לוריא ,שלום( ,ערך,תירגם והוסיף מבוא) פרק שירה ,הוצאת הספרים של אוניברסיטת
חיפה תשס''א 2000
מירון,
1988
מירון ,דן ,ספר הקבצנים\מנדלי מוכר ספרים ,קולות דביר תל אביב,תשמ''ח
מאמרי ביקורת ועיון
אבן
1980
אבן ,יוסף'' ,איזה נוף ראה ותיאר מנדלי ב 'ספר הקבצנים' ?'' ,מאזנים נ''א (תש''ם)
עמ' .217-209
אהרוני
2001
אהרוני ,ישראל ,זכרונות זואולוג עברי ,אריאל ,ירושלים 2001ספר ראשון
אוונס
2005
אוונס ,דילן ,מילון מבואי לפסיכואנליזה לאקאניאנית (תרגמה דבי איילון) ,רסלינג ,ת''א
תשס''ה.
אורבאך
1958
אוראבך ,אריך ,מימזיס (תרגם דב סדן) ,מוסד ביאליק ,ירושלים תשי''ח ,עמ'267-249
290
אחד העם 1896
אחד העם'' ,מבוא'',השילוח א' (תרנ''ז) חוב' א' ,עמ' 5
ארבל
1994
ארבל ,מיכל'' ,עלילה ואידיאולוגיה ברומן 'בעמק הבכא' למנדלי מוכר ספרים'' ,דברי הקונגרס
העולמי האחד עשר למדעי היהדות ( )1994כרך ג' ,3עמ' 85-92
בואי
2005
בואי ,מלקולם ,לאקאן( ,תרגמה מאנגלית יהודית גולדברג) ,דביר ,אור יהודה תשס''ה
ביאליק 1947
''מנדלי ושלושת הכרכים'' ,בתוך ביאליק ,חיים נחמן ,כל כתבי ח.נ .ביאליק ,דביר ,תל אביב
תש''ז (במקור :תרע''ב ,אודיסה) ,עמ' רל''ו-רל''ט
2000
בילו ,יורם'' ,ממילה למלה :ניתוח פסיכו תרבותי של הבניית זהות גברית בטקסי ילדות בחברה
החרדית'' אלפיים )2000( ,19עמ' 46-16
בילו
ביסטריצקי1918
ביסטריצקי ,נתן'' ,האחרון -לזכרו של הסבא'' השילוח ל''ד ,עמ' 67-63
בית אריה1966
בית אריה ,מלאכי ,פרק שירה -מבואות ומהדורה ביקורתית ,ירושלים תשכ''ז.
בנימין 1992
וולטר בנימין ,מבחר כתבים( ,עורכים יורגן ניראד רנה קלינוב תרגם דוד זינגר) ,הקיבוץ
המאוחד ,תל אביב 1996-1992כרך ב'
בעלמחשבות 1913,בעל מחשבות'' ,התקופה האחרונה בספרותנו'' ,העולם ,גליון נ''ט (( )1913מצוטט בלוריא
)1977
בק
1976
ברגמן1974 ,
בק ,שלמה ,כתבי מנדלי מוכר ספרים כתמונה לחיי עם ישראל בתקופתו ,חיבור לשם קבלת
תואר דוקטור ,האוניברסיטה העברית ,ירושלים תשל''ו
ברגמן ,שלמה הוגו ,תולדות הפילוסופיה החדשה ,מניקולאוס קוזנאנוס עד תקופת
ההשכלה ,מוסד ביאליק ,ירושלים תשל''ד
1977 -------
,-----------------------------------------------מתקופת ההשכלה עד עמנואל קאנט,תשל''ז 119-116
1979--------
-----------------------------------------------תשל''ט שיטות בפילוסופיה שלאחרקאנט תשל''ט
ברטל 1993
ברטל ישראל ''בין השכלה ראדיקאלית לסוציאליזם יהודי'' בתוך אטקס עמנואל (עורך) הדת
והחיים –תנועת ההשכלה היהודית במזרח אירופה ,מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל,
ירושלים תשנ''ג ,עמ' 335-328
בריינין 1965
בריינין ,ראובן ,כתבים נבחרים ,ספריית הפועלים ,תל-אביב תשכ''ה ,,עמ'115-84
291
ברלין 1983
ברלין ,ישעיהו ,הוגים רוסים ,עם עובד ,תל-אביב תשמ''ג
ברנר 1934
ברנר ,י.ח' ,.הערכת עצמינו בשלושת הכרכים' ,רביבים ,תרע''ד קובץ ה',עמ' 62-59
ברתנא1979
ברתנא ,אורציון ,מנדלי מוכר ספרים ,עיון ביקורתי במכלול יצירותיו של אברמוביץ,
הוצאת דקל ,תל אביב תשל''ט
גוגול 1947
גוגול ,ניקולאי ואסילייביץ ,נפשות מתות ,תרגם יצחק שנהר,הוצ' שוקן ,ירושלים ותל אביב
תשנ''ב
גלדמן 1998
גלדמן ,מרדכי ,ספרות ופסיכואנליזה :סקירה ביקורתית ,הקיבוץ המאוחד וקרן יהושע
רבינוביץ לאמנויות ,תל אביב תשנ''ח
גתה 1985
גתה ,יוהן וולפנג ,פאוסט( ,תירגם יצחק כפכפי) ,הוצאת דביר1985 ,
דוסטויבסקי 2001
דוסטוייבסקי ,פיודור ,החטא ועונשו (תירגם פטר קריקסונוב) ,תל אביב 2001
דרויאנוב 1919
דרויאנוב ,א ,תש''ה.כתבים נבחרים ,הוצאת ברית ראשונים ,תל אביב תש''ה
הופמן 1990
הופמן ,א.ת.א ,.סיפורי הופמן( ,תירגמה נילי מירסקי) ,הקיבוץ המאוחד ,תל אביב תש''ן עמ'
,85-154
הלקין 1958
הלקין,שמעון ,מבוא לסיפורת העברית ,ירושלים תשי''ח
הלקין 1980
ורסס תשכ''ה
מוסכמות ומשברים בספרותנו,מוסד ביאליק ,ירושלים תש''ם
ורסס ,שמואל ,ושמרוק ,חנא( ,עורכים) מנדלי מוכר ספרים ,רשימת כתביו ואגרותיו
להתקנת מהדורתם האקדמית ,ירושילים מאגנס ,תשכ''ה עמ' 23-8
1971 ------
-------------סיפור ושורשו ,עיונים בהתפתחות הפרוזה העברית,הוצ' מסדה 1971
1987 ------
-------------ממנדלי עד הזז ,הוצ' מאגנס ,ירושלים ,תשמ'ז עמ' 47-11
1989 ------
------------ביאליק מתרגם את מנדלי ,הלל לביאליק ,עיונים ומחקרים ביצירת ח''נביאליק ,ויס הלל ,ויצחקי ידידיה (עורכים) רמת גן 1989עמ' 283-267
1991 ------
' ------------הקיצה עמי',ספרות ההשכלה בעידן המודרניזציה,הוצ' מאגנסירושלים ,תשס''א
1996 ------
------------מלשון אל לשון ,יצירות וגלגוליהן בספרתנו ,מאגנס ירושלים תשנ''ו
292
טריינין 2000
טריינין ,אבנר ,בין שירה למדע,הקיבוץ המאוחד ,ירושלים2000,
טולסטוי 1999
טולסטוי ,ל.נ, .אנה קרנינה ,בתרגומה של נילי מירסקי,עם עובד תל אביב 1999
יאוועל 1836
יאוועל ,משה מרדכי ,לימודי הטבע ,דפוס פעטר עט יאהן עקהארד ,צרנוביץתקצ''ו עמ' ה' –ז'
לובצקי 1903
''לדמותו הרוחנית של ר' מנדלי'' ,השילוח ,כרך י'א ( , )1903עמ'270-263
לוריא 1977
לוריא,שלום ,הלשון הפיגוראטיבית ביצירתו הדו לשונית של מנדלי מוכר ספרים,חיבור
לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה ,ירושלים תשל''ח ,עמ' 123- ;115-114 ;17-16
222-218;99
1988 ------
' ' -------------פיוטי תפילה ושזירתם ביצירתו הדו לשונית של מנדלי מוכר ספרים'' זהות ה,(תשמ''ח) עמ' 88-81
1993 ------
' '' -------------מסעות בנימין השלישי' של מנדלי מו''ס לעומת 'דון קיכוט' של מיגואל דהסרוואנטס'' ,נקודות מפנה בספרות העברית (עורכות זיווה שמיר ואבנר הולצמן),אוניברסיטת
תל אביב ,תל אביב תשנ''ג
לחובר 1934
לחובר ,פישל ,ראשונים ואחרונים ,דביר ,ת''א תרצ''ד
1966------
------------תולדות הספרות העברית החדשה ,ת''א תשכ''ג ,ספר שלישי ,חלק ראשון דבירתשכ''ג
ליטאי 1918
ליטאי,דוד'' ,הגהינם שבה נידון מנדלי בחייו'' ,השילוח ל''ד ,עמ' 111-106
לינדא 1810
לינדא ,ברוך ברל ,ראשית לימודים ,דעסויא1810,
לנדא 2002
לנדא ,לואיס ,סרוונטס והיהודים ,אוניברסיטת בן גוריון,באר שבע תשס''ב,
עמ'95-104
מאפו 1957
מאק 2005
מאפו ,אברהם ,אהבת ציון,יזרעאל ,תל אביב תשי''ז .
מאק ,חננאל'' ,שוטים ,משוטטים ודון קישוטים'' ,מסכת ,חוברת ד' (תשס''ו),
עמ'155-170
מייטוס 1918
מייטוס ,אליהו'' ,מנדלי מוכר ספרים -משורר הטבע'' ,השילוח ל''ד ,עמ' (51-38קישינוב
)1918
מירון 1972
מירון ,דן'' ,פרקי מבוא ל'סוסתי' לאברמוביץ' ,הדואר ,גיליון לו (תשל''ב)עמ' 683- ;608-606
682
1979------
---------בין חזון לאמת ,מוסד ביאליק ,תל אביב תשל''ט ,עמ' 304-322
293
1988 ------
'' --------החינוך הסנטימנטאלי של מנדלי מוכר ספרים'' בתוך ספר הקבצנים -מהדורהמתוקנת בלוויית הערות הסברים ואחרית דבר ,זמורה ביתן ,תל אביב1988
נבו 2001
נבו ,גידי'' ,כמה הרהורים על הטבע ביצירתו של אברמוביץ על פי 'ספר הבהמות' ו
'מספר הזכרונות' '',מחקרי ירושלים בספרות עברית י'ח (תשס''א) ,עמ'185-163
סטאניסלווסקי
1918
סטאנסלווסקי ,שמעון יהודה'' ,שלום יעקוב אברמוביץ ותקופת ההשכלה'' ,השילוח ל''ד,
עמ'83-78
סרוואנטס1994
מיגל דה סרוואנטס סאוידה ,דון קיחוטה(,תירגמו ביאטריס סקרויסקי לנדאו ולואיס
לנדאו) ,הוצאת הקיבוץ המאוחד ,תל אביב 1994
פורטי 2000
פורטי ,טובה ,דימויי בעלי חיים בספרות החכמה ,היבטים רטוריים ופרשניים,
חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מאת טבה פורטי ,ירושלים תש''ס ,עמ'
45-43
פורסטר 1964
פורסטר ,א.מ ,.אספקטים של הרומן(,תירגם אבן צור),דגה ,תל אביב 1964
פייטלזון 1911
פייטלזון ,מ'' ' ,.ממשפט שלום'' עד ''בימים ההם'' ' ,השילוח כ''ד ( ,)1911
עמ' 556-547, 451-440
פידלר 1996
פידלר ,רות'' ,חזון לילה וחזיון לילה מונחים לציון חזונות .חלומות השווא
ידברו.חלום ההתגלות במקרא ,חיבור לשם קבלת התואר דוקטור לפילוסופיה,
האוניברסיטה העברית ,ירושלים.
פיכמן 1918
פיכמן ,יעקב'' ,באור השקיעה'' ' ,השילוח' ,כרך ל''ד ,תשנ''ז
1948 -------
' -----------הקיטרוג על מנדלי' (תשובה לקריב) ,מולד כרך א' (תש''ח) עמ' ,62-57עמ' ;232-227שם ,כרך ב'(תש''ט) עמ'372-369
1958-------
' '-----------שלום יעקב אברמוביץ'' ,מבוא לכל כתבי מנדלי מנדלי ,תל אביב תשי''חעמ' XXXVII-VII
פישלר 1997
פישלר דמצקי ,ברכה'' ,השיבוץ המקראי כסטנדרד ביניים;עיון בהקדמות 'ספר
תולדות הטבע' מאת ש''י אברמוביץ'' ,שי להדסה ,ירושלים תשנ''ז ,עמ' 262-237
294
פפירנא 1860
פאפירנא ,אברהם יעקב ,כל הכתבים,תל אביב ,תשי''ב ,עמ' 167-147
פרוסט 1992
פרוסט ,מרסל ,בעקבות הזמן האבוד,הוצאת הקיבוץ המאוחד ,תל אביב 1992
פרי
1968
פרידמן 1938
פרי ,מנחם'' ,האנלוגיה ומקומה במבנה הרומאן של מנדלי מו''ס -עיונים בפואטיקה של הפרוזה'',
הספרות א' ,מס' )1968( 1
פרידמן,דוד אריה'' ,מנדלי מוכר ספרים ומיגואל סרוונטס'' ,התקופה ,תמוז-אלול
תרע''ח (ספר שלישי)
פרישמאן1910
פרישמאן ,דוד ,כל כתבי דוד פרישמאן ,הוצאת לילי פרישמאן ,ורשה –ניו יורק
תרצ''ח ,כרך שישי ,עמ' ע'א-קי'א.
פרנקל 1973
פרנקל ,ירמיהו .פרוש ל'סוסתי',יבנה תל-אביב תש''ו ,עמ' 14-12
צ'כוב 1973
צ'כוב ,אנטון ,מבחר סיפורי צ'כוב – (תירגם זאב זמירי) ,תל אביב 1973
צייטלין 1976
צייטלין ,הלל ,על גבול שני עולמות,הוצאת יבנה ,תל אביב תשל''ו
צמח 1965
צמח ,שלמה,שתי המזוזות ,מסדה ,רמת גן 1965
קובנר 1953
קובנר ,אברהם אורי ,כל כתבי אברהם אורי קובנר(ערך והביא לדפוס ישראל זמורה) ,מחברות
לספרות ,תל אביב תש''ז ,עמ'148-142
קוגמן 2005
קוגמן ,טל'' ,מגעים בין תרבותיים בטקסטים של ההשכלה על מדעי הטבע'' בתוך פיינר שמואל
וישראל ברטל ( עורכים) ההשכלה לגווניה ,עיונים חדשים בתולדות ההשכלה ובספרותה ,
ירושלים תשס''ה
קוק
1983
קוק ,הרב אברהם יצחק הכהן,סדר תפילה עם פירוש עולת ראיה ,הוצ' מוסד הרב קוק,
ירושלים תשמ''ג
קלוזנר 1918
קלוזנר ,יוסף ,מבוא , ,השילוח ל''ד ,עמ' 37-30
1929 -------
-----------יוצרים ובונים ,דביר ,ירושלים,1929,כרך שני
1958 -------
----------הספרות העברית החדשה ,הוצאת ספרים על שם י .ל .מאגנס ,האוניברסיטההעברית ירושלים ,תשי''ח ,כרך שישי ,עמ'511-353
קריב 1956
קריב ,אברהם .עטרה ליושנה ,הוצאת דביר ,תל-אביב ,1956עמ'71-30
קריסטבה 2006
קריסטבה ,ג'וליה ,שמש שחורה (תרגמה קרן שמש),רסלינג ,תל אביב תשס''ו
295
רבניצקי 1900
רבניצקי,י.ח' ,.דבר מאת המו''ל ,מענדעלי מוכר ספרים:סיפורים ,אודיסה תר''ס ,ספר א'
עמ'VII
1927 --------
רבניצקי י.ח'' ,.מנדלי מוכר ספרים ''' ,דור וסופריו' ,הוצאת דביר ,תל אביב תרפ''ז,
עמ' ל''ד-קי''א
רודרמן 1995
רודרמן ,דוד ,מחשבה יהודית ותגליות מדעיות בעת החדשה המוקדמת באירופה,
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל ,ירושלים 1995
ריבולוב1918
ריבולוב ,מנחם' ,מנדלי משורר הרבים' ,השילוח ל''ד ,עמ' 62-53
ריינהרץ2008
שביט יעקב וריינהרץ יהודה'' ,נפתלי הלוי כותב לכרלס דרווין'' ,הארץ28.11.2008,
רינת 2002
רינת ,אורנה'' ,סוסו של מנדלי'' ,הארץ17.4.2002 ,
שאנן 1962
שאנן ,אברהם ,הספרות העברית החדשה לזרמיה ,מסדה ,ת''א ,1962כרך שני ,עמ'203
שביט 1987
שביט ,עוזי ,שירה ואידיאולוגיה ,הקיבוץ המאוחד,תל אביב תשמ''ז
שביט 1996
,-----------שירת ההשכלה-מפגש עם המודרניות ,הקיבוץ המאוחד ,תל אביב תשנ''ו
שיינהאק 1841
שיינהאק ,תולדות הארץ,ורשה תר'א.
שוהם 1985
שוהם,אורי ,המשמעות האחרת:מן המשל האלגורי ועד הסיפור הפאראריאליסטי,
אוניברסיטת תל אביב ,תל אביב תשמ''ב
שופמן 1960
שופמן ,גרשם ,כל כתבי ג .שופמן ,הוצאת דביר ,תל אביב 1960
שילר 1985
שילר,פרידריך ,על שירה נאיווית וסנטימנטלית( ,תרגם ד .ארן),ספריית הפועלים ,תל אביב
תשמ''ה
שלום 1976
שלום ,גרשום ,פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה ,מוסד ביאליק ,ירושלים תשל''ו
שקד 1965
שקד ,גרשון ,בין שחוק לדמע -עיונים ביצירתו של מנדי מוכר ספרים ,אגודת
הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה ,רמת גן 1965
296
Abrams 1958
Abrams M.H., The Mirror and the Lamp, New York: Norton
Library 1958, pp. 57-69
Alexander 1989
Alexander,Meena, Women in Romanticism, Baskingstoke and
London: Macmillan Education,1989
Beaujour 1991
Beaujour, Michel, Poetics of the Literary Self Portrait, New York:
New York University Press 1991
Belsey 1986
Belsey, Catherine, 1986 'The Romantic Construction of the
Unconscious', in Literature ,Politics and Theory, Papers from the
Essex Conference 1976-84, Francis Barke ,Peter Hume, M
Margaret Iveson, Diana Loxley(eds), London and New York
:Methuen1986
Berman 1993
Berman, Emanuel,(ed.) ''Introduction''in Essential Papers on
Literature and Psychoanalysis, Emanuel New York: New York
University Press 1993
Bjornson 1977
Bjornson,Richard, Picaresque Hero in European Fiction,
Wisconsin: University of Wisconsin Press 1977
Bloom 1970
Bloom, Harold, (ed) Romanticism and Consciousness. Essays
in Criticism, New York : W.W.Norton and Co.1970
Burke 1958
Burke, Edmund, A Philosophical Enquiry into the Origin of our
Ideas of the Sublime and Beautiful, Boulton,J.T.(edit.), London:
Routledge and Kegan Paul 1958
297
Butler 1981
Butler, Marilyn . Romantics, Rebels and Reactionaries, Oxford:
Oxford University Press 1981
Brooks 1987
Brooks, Pete, ''The idea of psychoanalytic literary criticism'' in
Discourse in Psychosnslysis and Literature, Rimon
Kenan,Shlomit.( ed.) London: Methuen 1987pp.1-18
Coe 1984
Coe, Richard Nelson, When the Grass was Taller,New Haven:
Yale University Press 1984
Day 1996
Day, Aidan. Romanticism, London: Routledge, 1996
De man 1983
De Man, Paul. Blindness and Insight, Essays in the Rhetoric of
Contemporary Criticism, London: Methuen,1983
Eakin 1985
Eakin, Paul John, Fictions in Autobiography , New Jersey:
Princeton University 1985,pp.181-278
Fitter 1995
Fitter, Chris, Poetry, space, landscape-Toward a new theory,
Cambridge: Cambridge University Press1995
Frye 1963
Frye, Northrop, ''The Drunken Boat: The Revolutionary Element ''
in Romanticism Reconsidered , Northrop Frye (ed) New York and
London: Columbia University Press 1963
Kadis 1986
Kadish, D.Y., The Literature of Images- Narrative Landscape
from Julie to Jane Eyre, , New Brunswick and London: Rutgers
University Press 1986
------- 1979
Kadish, Doris Y., ''Two Semiological Features of Four
Functions of Description: The Exanple of Flaubert'', Romantic
Review 70 no.3 (1979) 278-290
Khun 1982
Kuhn, Reinhard, Corruption in Paradise: The Child in
298
Western Culture, Hanover,N.H.: University Press of New
England 1982
Lacan 1996
Lacan , Jacques, ''The Mirror Stage as Formative of the
Function of the I '' in Ecritics : A Selection, New York:
Routlege 1996-1998 ,pp. 1-8
Lutwack 1984
Lutwack, Leonard. The Role of Place in Literature, Syracuse
University Press 1984
Matlaw 1962
Matlaw, Ralph,, A Survey of Russian Literature in 1847, New
York: Dutton1962, pp. 33-38
Miron 1973
Miron, Dan. A Traveler Disguised, A Study in the Rise of Modern
Yiddish Fiction in the Nineteenth Century ,New York: Syracuse
University Press1973, pp.92-94
Mitchell 1989
Mitchell,W.J.T.,'' Space , Ideology, and Literary Representation''
Poetics Today 10:1
Spring 1989, pp.96-10
Stoltzfus 1996
Stoltzfus, Ben, Lacan and Literature- Purloined Pretexts New
York: State University of New York Press,1996 pp.1-17; pp. 136116 the strange
Piehler 1991
Piehler,P.T,'' Allegories of Paradise: Rhetoric and Archetype'', in
Toward a Definition of Topos , Hunter,L.(edit.) London:
Macmillan 1991
Rifattere 1993
Rifattere,Michael, Fictional Truth, Baltimore and London: Johns
Hopkins University Press 1993
299
Sarup 1992
Sarup, Madan, Jacques lacan, New York: Harvester Wheatsheaf
1992
Sieber 1977
Sieber Harry, The Picaresque, London: Methuen1977.pp.5-65
Simons 2002
Simons, John. Animal Rights and the Politics of Literary
Representation,New York: Palgrave, 2002
Sokolff 1994
Goodenough E., Herble M.A., Sokoloff N.(eds.) Infant tongues
The Voice of the Child in Literature,Detroit: Wayne State
University 1994
Steiner 1982
Steiner, W., The Colors of Rhetoric, ,Chicago and London: The
University of Chicago Press 1982
Van den berg
Van Den Berg J.H., ''The subject and his Landscape''in ׁ
1970
Romanticism and Consciousnes, Bloom, Harold, (ed) New
York : W.W.Norton and Co.1970, pp. 57-65
Wicks 1974
Wicks,U., "The Nature of Picarsque Narrative",PMLA,Vol.89 No.
2 March 1974
Wimsatt 1989
Wimsatt,W.K., ''The Structure of Romantic Nature Imagery'' in
The Verbal Icon, Wimsatt W.K. and Beardsley, M.C.(edit.) The
University Press of Kentucky, 1989
300
Abstract
Introduction
Descriptions of nature in the works of S. Y. Abramovich (a.k.a. Mendele Mokher
Sforim) heralded a revolution in Hebrew literature. He was the first Modern Hebrew
author to write extensively and accurately about landscapes, flora and fauna. The
abundant detail, rich language and special attention that Abramovich lavished on his
nature descriptions constituted a significant breakthrough and created a new literary
horizon that aroused great scholarly interest.
This thesis attempts to methodically analyze the poetic and philosophical views
that emerge from Abramovich's descriptions of the natural world – their affinity with
Jewish and European traditions, the extent of their novelty, and their literary function.
This is not the first treatment of this topic. Abramovich's nature descriptions have
been scrutinized by scholars from the 1860's to the present. Neither his most
enthusiastic admirers nor his harshest critics could ignore the phenomena that all
agreed was exceptional in contemporary Hebrew literary circles.
Abramovich's detailed descriptions of nature gave rise to many appellations. He
was known as ''the great artist'', and sometimes even ''the painter'', both of which
stressed the visual quality of his descriptions as opposed to the abstract nature of
descriptions prevalent in the Hebrew literature that preceded him. Others referred to
301
him as a ''poet'', in recognition of the delicacy and inspiring spirituality of his
descriptions. When Abramovich's Three Volumes (1912) were published in Odessa,
H. N. Bialik observed that Abramovich's work marked a significant turning point in
Hebrew literature, not only in terms of style, but also in the way physical reality was
perceived. In Bialik's eyes, Abramovich was "the first sensual author in our
literature."
As literary research developed, the popular enthusiasm generated by
Abramovich's works gave way to more scholarly assessment of his contribution to
Hebrew literature. His nature descriptions were subjected to critical analysis and their
style and poetic functions were examined in light of contemporary literary criteria.
Gershon Shaked dedicated two chapters of his book Bein Tzhok LeDema (1965) to
Abramovich's nature descriptions. Shaked presented the accepted view of his day,
which perceived Abramovich's natural images as a means for the author to highlight
the anomaly that was Jewish shtetl life. Consequently, Shaked focused his analysis on
the satiric elements in Abramovich's work, demonstrating how images of the perfect
beauty of nature served as a counterpoint to descriptions of shtetl life and thus
emphasized the ugliness of the shtetl Jew and his world. Animal descriptions, on the
other hand, served as analogies for the coarseness of the shtetl Jew and his role as a
homo-economicus.
Yosef Even(1980) examined the nature descriptions in Sefer HaKabtsanim. Even
saw Abramovich as inconsistent in his realism, sometimes using scientific data to
create a realistic atmosphere but at other times reverting to general and figurative
302
descriptions written in accordance with classic norms. This lack of consistency caused
Even to claim that the main purpose of the nature imagery was to
function as a literary device and not necessarily to provide a realistic backdrop to the
narrative.
Shalom Luria, within the broader context of his dissertation on Abramovich's
figurative language (1977), focused on Abramovich's tropology, its origins and
effects, and stressed the mystical atmosphere it evokes.
Dan Miron, in his careful reading of Ha'Avot ve HaBanim (1979) analyzed the
novel's numerous nature descriptions in terms of their contribution to the
understanding of philosophical themes and the characters' interior states.
Gideon Nevo (2001) dealt with nature descriptions in the two stories in Sefer
HaBehemot. He showed how they exemplify Abramovich's turning point from
classicism to romanticism. Nevo based his observations on Edmund Burke's famous
distinction between the sublime and the beautiful.
All the studies mentioned above served as a basis for this thesis, but demanded
further elaboration. In order to fully understand the significance and role of nature
descriptions in the entire corpus of Abramovich's Hebrew works, a comprehensive
study was required, one which takes into consideration aspects beyond the satiric
strategies noted by Shaked and Even, and covers a larger number of works than those
dealt with by Miron and Nevo.
303
To that end, in this research work Abramovich's nature descriptions were
approached from three angles:
a. a thorough analysis of Abramovich's nature descriptions as reflective of specific
philosophies and values
b. a literary categorization of the nature imagery in all of Abramovich's fictional
works, and
c. an exploration of natural imagery as a representation of silenced voices.
Section One:Philosophy and Values
This section examines the religious and philosophical convictions reflected in
Abramovich's nature descriptions.
In the first chapter I examine the terms used to describe nature. The word "nature"
in Hebrew has a number of synonyms and Abramovich, according to context,
intentionally and methodically chose specific terms to arouse specific associations in
the reader's mind. Abramovich used the neutral term teva when he wished to portray
nature from a secular or scientific point of view. The word briah (creation) that has a
more religious connotation was used by Abramovich to describe the divine presence
in nature, when he wished to portray the wisdom of God that can be observed in the
order and harmony of the natural world. The word toledah (which can perhaps be
roughly translated as "birthed organism" or "living thing") is the most versatile of all,
304
and it signifies vitality and eroticism. Abramovich used this word when he wanted to
connote the dynamic life force in nature and its suggestive powers. All in all, nature
is perceived by Abramovich as an ontological organic entity and seen as an extension,
or metonymy, of God.
In the second chapter I examine the theological orientation reflected in discussions
of nature in Abramovich's non-literary publications. I begin with a survey of various
articles Abramovich published in Jewish periodicals in which he expressed his
opinions about the importance of studying sciences and argued for their inclusion in
the Jewish educational system.
I then proceed to describe Sefer Toledot HaTeva, Abramovich's three-volume
translation of a text in natural history written by German biologist O. H. Lenz.
Abramovich wrote extensive introductions to each of the three volumes, which
contribute greatly to an understanding of his view of the natural world. It emerges that
Abramovich synthesized biblical and rationalist attitudes toward nature. His world
view draws on both biblical views of nature, in which man is an astounded beholder
of God's greatness who cannot fathom the secrets of creation, and medieval schools of
rationalist thought, which beckon man to study and research nature in order to deepen
his belief in God.
In many ways, Abramovich's attitudes were typical of the maskilim ("enlightened
Jews") of his era who believed in the power of nature and science to rectify the
305
anomalies of the Jewish situation, to release Jewish culture from superstitions and
open it up to new horizons in the worship of God. However, in addition to these
rationalist views, Abramovich expressed mystical tendencies that sensed the
immanent divine presence in the thunder of rain storms, the flowing of rivers and the
chirping of birds. In this context, nature fulfills its role by singing praise to God. Man
must learn to take notice of these voices and add his voice to the song of nature in
order to redeem the world and perfect it.
In the third chapter of this section I discuss nature descriptions in Abramovich's
fictional works and demonstrate how the mystical tendencies that were only alluded to
in his nonfictional works manifest themselves in the nature descriptions in his
fictional works – namely Sefer HaKabtzanim, Susati, Be'Emek HaBakhah, BaYamim
HaHem, Masa'ot Binyamin HaShlishi, MiSefer HaZikhronot and Eglato Shel Tosfot
YomTov. These allusions emerge in the nature descriptions by means of extensive use
of figurative speech from the realms of music and poetry.
From a survey of these descriptions, it becomes apparent that Abramovich
considered the song of nature to be the ultimate expression of its God-ordained
destiny. Abramovich associated this song with the Hebrew word shirah which
connotes more than the simple action of singing, and implies praise of God. For
Abramovich, shirah is the inherent rhythm of nature that sings God's praises through
its very existence and by its continuous harmonious functioning. In Abramovich's
fiction, this singing is diametrically opposed to the muted and unintelligible voice of
the shtetl Jew.
306
Another issue brought to light by Abramovich's natural imagery is his attitude
toward the common Jewish notion of man as the crown of creation. Abramovitch's
work questions this anthropomorphic perception. He not only showed a fondness for
animals, but often portrayed them as superior to human beings in their easy
fulfillment of their role in the world – as opposed to human beings whom he believed
to have drifted from their true essence, unnecessarily complicating life and deviating
from what he perceived as their natural role. Abramovich also portrayed animals as
beings possessed of acute sensitivity, wisdom and morality.
Another issue discussed in this context is Abramovich's attitude to the classic
Haskalah (Jewish Enlightenment) conflict between religion and life (ha-dat ve hachayim). On this matter, Abramovich adopted an original and complex stance. On the
one hand, as a maskil he was critical of the yeshivah life style imposed on Jewish
youth because it distanced them from nature. On the other hand, Abramovich
expressed great love for Jewish texts and did not disregard the Jewish religion as a
spiritual entity. His criticism of the beit midrash (traditional house of Torah study)
was directed first and foremost at corrupted religious practices that he felt distanced
man from God. Abramovich displayed a particular affinity for traditional Jewish
prayers and Psalms, which seem to resonate emotionally not only for his characters,
but for him as well.
Another religious dimension expressed in Abramovich's work is the conception of
nature as the arena in which God reveals himself to man. Descriptions of nature are
frequently accompanied by descriptions of ecstasy and revelation. These revelations
307
resemble the giving of the Torah to the Jewish People at Mt. Sinai, but Abramovich
gave them an original touch by adding realistic and sensual details to the biblical
allusions.
Abramovich's portrayals of immanent divine presence in nature gave rise to the
notion among some critics that Abramovich leaned toward pantheism. However, a
close reading of these portrayals reveals that his approach tended more toward
Hasidic notions that clearly delineate between Creator and creation.
Another important debate that occupied many of his critics was whether
Abramovich was a ''Jewish'' or ''Greek'' writer. For the purposes of this debate,
''Jewish'' nature writing was defined as spiritual, with special attention given to the
auditory, while "Greek" nature writing was defined as sensual and visual. Based on
these definitions, it would seem that Abramovich's descriptions show him to be a
''Jewish'' writer not only because of the emphasis he puts on vocal and auditory
elements but also because of the complexity of his attitudes toward nature, a
complexity that is the result of his engagement with traditional Jewish values. For
Abramovich, nature is a collection of phenomena that can be analyzed and
categorized, but at the same time it is an enigmatic and mystical manifestation of the
divine. It appears that Abramovich was a rationalist researcher and a mystical hasid
all rolled into one.
Also notable is that Abramovich's attitude toward his people is therapeutic; he
demonstrates a strong desire to heal the Jews of their perceived ailments. Perhaps this
308
is because the majority ofthese works were written in Odessa after the great changes
that occurred in the Haskalah movement in the late 1880's. At this point, the more
radically secular views of the young writer gave way to a softer attitude toward
Jewish life that included open nostalgia for Jewish folklore and expressions of
solidarity with Jewish suffering.
Section Two: Literary Categorization
This section attempts to define Abramovich 's artistic affiliation.
The first chapter examines Abramovich's views on ars poetica, his choice of
genres and the European literary heritage that echoes in his writing. Here again,
Abramovich defies simplistic categorization. On the one hand, he is loyal to classicist
notions that differentiate between poetry and prose, seeing poetry as an expression of
intimate and spontaneous feelings whereas prose plays a didactic role. On the other
hand, Abramovich shows an inclination toward romanticism which is manifested in
the idealization of childhood, of imagination and the spontaneous flow of creativity.
In the second chapter I examine Abramovich's work within the context of
European literature. A considerable number of allusions can be found in his writing to
Cervantes' Don Quixote, as well as to the romantic works of Hoffmann, Goethe and
others but Abramovich modifies their romanticism and creates something completely
different by combining the romantic elements of fantasy and mysticism with more
realistic characterizations.
309
In the third chapter, after clarifying Abramovich's general poetic tendencies, I
focus on his nature descriptions and attempt to categorize the artistic style in which he
describes landscapes, flora and fauna.
Most of Abramovich's landscapes take the form of the locus amoenus – "the
pleasant place" – a form recurrent in many national literatures from the ancient Greek
through various Judeo-Christian cultures. This landscape is usually characterized as
an open yet protected area with fresh air, a crystal flow of water and fruit trees – that
is, a hospitable, self-sufficient and safe place. Abramovich describes locales such as
these in his works but is not strictly confined by classical norms; rather, he enriches
them with individual and personal features.
Interestingly, the literary function of the locus amoenus changes as Abramovich's
work progresses through time. In his earlier works, these places serve as a sharp
contrast to the distorted, unnatural Jewish life in the shtetl but their use gradually
becomes more universal as, in the later works, they are presented as inverse opposites
to the evils of industrialization and pollution.
As for flora, Abramovich adhered to classic descriptions using tropology derived
mainly from the bible and Hebrew medieval poetry. In his later works, though, he
took care to use more realistic botanical detail. A deviation from classical norms can
be observed in Abramovich's descriptions of forests. Forests are depicted as
mysterious entities that are sometimes inhabited by demonic creatures and at other
times serve as the setting for ecstatic revelations.
310
An important consideration in classifying Abramovich's artistic style is his use of
the Hebrew language. As a language that had, for almost two millennia, been used
almost exclusively for liturgics and Torah study, Hebrew did not lend itself easily to
nature descriptions of a personal, lyrical nature. Here we can see Abramovich's
ingenuity at work, turning what seems a major linguistic disadvantage into a source of
literary
depth
that
allows
for
multiple
levels
of
meaning.
He accomplishes this in two ways. First, he takes advantage of the mystical layer of
Hebrew by using kabalistic and Hasidic terms. Second, he uses figures of speech
derived from halakhic writings that deal with purity, impurity and sexual issues. Thus,
he creates a literary style charged with multiple levels of meaning and allusion. When
it comes to Abramovich's nature imagery, this linguistic strategy enables his
descriptions of nature to range from holy and mystical to erotic and seductive.
Another important inquiry that is essential for classifying Abramovich's style is
his choice of figurative language. This requires a theoretical discussion of the
distinction between romanticism and classicism. These distinctions underwent major
revisions as literary criticism evolved. Some theorists, like first name Abrams ( 1958),
think that the main difference lies in the conception of art. Whereas the classicists
believed that art should be like a mirror that reflects reality, the romantics saw art as a
lamp that illuminates life with the light of the poet's soul. Harold Bloom characterizes
romanticism by its constant search for inner redemption manifested in an eternal quest
(1970). Paul de Man posits that the crucial point is the different way in which each
school conceives of God's presence (1983); for the classicists, God dwells in heaven
and the lesser creatures inhabit low places, while the romantics percieve God as
311
residing in depths of the soul and therefore
echoed in covered and sheltered
landscape descriptions. More recent critical discussions have focused on the
difference in attitudes toward allegory and symbolism – the classicists preferred
allegory and the romantics symbolism. Matters have been further complicated by
poststructuralists who refute this distinction, claiming that both classicists and
romantics were aware that symbolism is merely an illusion and that there really is no
inherent connection between sign and signified. According to this theory, the
difference between the two schools is that the romantics knowingly attempted to
create an illusion by using symbolism, while the classicists were more truthful in their
recognition that the illusory is just that.
Clearly, Abramovich was not consciously aware of these critical debates but it is
interesting to note that his nature descriptions contain both mimetic and expressive
elements that reference both classical allegory and romantic symbolism. At times,
Abramovich defies these categories altogether and describes nature on its own terms,
without charging it with any allegorical or symbolic burden. The picture that emerges,
therefore, is that Abramovich does not easily fit into commonly accepted artistic
categories. This is exemplified especially in his fauna descriptions.
The astute reader cannot help but notice that Abramovich's favorite natural
element is fauna. Abramovich exhibits a great love for animals – especially domestic
ones. This is demonstrated in his elaborate descriptions of the social and emotional
lives of horses, cows, dogs, birds and fowl. All the aforementioned literary styles
come into play when Abramovich describes the animal kingdom. Animals serve as an
312
allegory to human life, they serve as a reflection of the character's feelings, but first
and foremost they are simply animals, beloved creatures.
This combination of styles may be connected to the elusiveness of the term
"nature." In everyday speech, the words "nature" and "natural" represent something
intelligible and concrete but in philosophical discussions and poetic writing, nature is
often portrayed as a mystery that human beings, in their limited state, can not
understand. This explains Abramovich's tendency to represent nature as an organized
entity that lends itself to study and categorization even while it remains mysterious
and unfathomable.
Section Three: an Exploration of Natural Imagery as a Representation of Silenced
Voices
The interpretive reading in this section is ''relational'', by which I mean that
Abramovich's nature imagery is analyzed as a reflection of other narrative
components. This interpretive method is based on post-structuralist theories that
revoke the accepted hierarchy between narration and description and assume that it is
in fact the description that illuminates the dark areas in the text and grants a voice to
those who have been suppressed by ruling hegemonies. When the characters do not
speak authentically or when they are deprived of independent action, their innermost
voices find an outlet in descriptions of nature that reveal their true state of mind.
This is based a lot on W.J.T. Mitchell's article "Space,Ideology and Literary
Representation" (1989) in which he claims that ''we ought to find literary space
313
playing the role of the text's Other, its negation or death figured as a utopian desire
and anxiety.''
Mitchell quotes William Blake's famous claim that "time is a man and place is a
woman" – meaning, that in literature time is generally a dominant factor since the
time-dependent plot is essential to any narrative, whereas place is subordinate, and
less crucial to the development and flow of a story. As such, one can conclude that
place descriptions are inevitably connected to the "other" whose voice is suppressed.
This approach is very appropriate to Abramovich who is an "other" in many ways –
he was a Jew living among gentiles; a wanderer amongst settled people and a ''child''
among adults. Therefore, nature descriptions offer an appropriate medium for him to
express his otherness.
This section is divided in two. In the first chapter I draw a psychological profile of
the main characters in Abramovich's writings, giving special attention to the narrator
Mendele Mokher Sforim.
The lives of most the characters in Abramovich's stories follow the same pattern.
All suffer from the loss of a parent at a young age and are consequently forced into
early maturity. The characters lack a loving and nurturing mother and are constantly
in search of warmth and protection. Using the psychoanalytic theory of Lacan that
delineates three aspects of the self (the real, the imaginative and the symbolic) and
attributes great importance to the mirror stage, I try to analyze the influence of these
experiences of parental loss on the psychological development of the characters. Two
major effects of the deprivation in the life of Abramovich's characters are revealed in
314
this survey. The first is that they suffer from speech defects and their language is
limited and often unintelligible. The second is that they constantly feel their sexual
identity is threatened and have great fear of women.
Mendaleh Mokher Sforim the narrator shares similar experiences but (except for
one candid declaration in Sefer HaKabtzanim) rarely admits that he is a poor orphan
and that beyond his condescending façade and ironic statements lies a lost and lonely
person. Key to this reading is Dan Miron 's classic article ( 1988) on Sefer
HaKabtzanim in which the complex character of the narrator Mendele is interpreted
in a highly convincing manner from which I try to extrapolate.
Other important sources for learning about the psyche of Abramovich's characters
are his novels HaIshon HaKatan and BaYamim HaHem both of which are written in
autobiographical form. In both these works a similar character profile emerges, of a
premature graduation into life as a result of father loss and poverty.
In the second chapter of this section I demonstrate how nature as an entity is
contrasted with human deprivation. In Abramovich's natural world examples abound
of healthy family life, love between mothers and fathers, and open sensuality. The
descriptions of birds, their courting behavior and singing offer the reader a healthy
model of eroticism. Abramovich also allots a special place in his fiction to
descriptions of cows and roosters that serve as erotic symbols. The sensuality of
nature is strongly expressed through animated descriptions in which the natural world
315
is personified as a beautiful and attractive woman who contrasts dramatically with the
grotesque women of flesh and blood who inhabit Abramovich's works.
The motherly characteristics of nature are expressed in the descriptions of Mother
Nature who nurtures her offspring with grass, flowers and trees, as well as in
descriptions of cows suckling their calves and mother hens leading their chicks.
Healthy family life is exemplified by the animals' normal maturation through the
various natural stages that include the necessary Lacanian mirror stage.
Aside from the analogous function of the descriptions that emphasize the contrast
between man and nature, nature also functions as an idealized ''character'' who
provides the hero with all he has been deprived of. The mother love, protective
fatherhood and especially erotic life which the hero so lacked in his lifetime
materialize when Abramovich's characters come into contact with nature. They lie in
the fields, take pleasure in the touch of the corn stalks, indulge in the sun and are
awarded a loving glance from a mother cow. In addition to its nurturing qualities,
nature is also conceived of as the source of ultimate beauty that, in and of itself, has a
therapeutic effect and can cure man of his feelings of loss and alienation.
In Abramovich's fiction, nature is a screen upon which hidden personal emotions
are projected. In writing about nature, Mendele the narrator reveals his inner self
and also allows the reader a glimpse of Mendele the actual author, who felt that nature
played in important part in forming his self-image as a human being and as an artist.
Thus, in Abramovich's nature descriptions, the differences between narrator and
author, child and adult, publicist and poet disappear.
316
In conclusion, one can say that nature in Abramovich's writings is revealed as a
harmonious organism, a living entity, a mirror to man's soul , a place of ultimate
beauty and, above all, as an emanation of God.
Table of Contents
Introduction
Section
p. 3
One - Nature Descriptions as Reflective of Specific Philosophies and
Values
p. 13
a. Hebrew Terms for Nature
p. 15
b. Specific Philosophies and Values Reflected in Nature Descriptions in Non
Fictional Writings
p.22
1. Al Dvar HaMadaim
p. 22
2. Introductions to Toldot HaTeva
p. 23
3. En Mishpat
p. 38
4. Perek Shirah
p. 39
5.
p. 42
Sources of Inspiration
c. Philosophical and Ethical Concepts of Specific Philosophies and Values Reflected
in Nature Descriptions in Fictional Writings
p. 45
1. Nature as Singing the Praise of God
p. 45
2.
p. 48
The Song of Nature and the Song of the Jew
3. Nature and Anthropomorphism
p. 54
4.
Relevations in Nature
p. 58
5. Nature and Beit HaMidrash
p. 72
6. Nature as an Example of Modesty
p. 87
317
Section Two- Literary Categorization of the Nature Imagery
p. 91
a. Classicism and Romanticism in Abramovich's ars poetica
p. 97
1. Poetry and Prose
p. 97
2. Children as Artists
p. 102
3. Imagination and Fantasy
p. 105
b. Classicist and Romantic Genres and Influences
p. 110
1. don Quixote
p. 116
2. The Golden Pot
p. 123
3. Faust
p. 124
c. Classicist and Romantic Nature Descriptions
p. 126
1. Locus Amoenus Descriptions
p. 127
2. Flora Descriptions
p. 132
d.
Classicist and Romantic Characteristics of Nature in Hebrew Language
p. 136
e. Allegorism and Symbolism in Nature Descriptions
p.139
1. Allegorical and Symbolic Landscapes
p.141
2. Allegorical and Symbolic Animals
p.152
318
Section Three- An Exploration of Natural Imagery as a Representation of
Silenced Voices.
p. 171
a. Psychological Elements in Abramovich's Writings
p. 173
1. Orphanhood and Early Maturity
p. 173
2. The 'Mirror Stage'
p. 197
3. The Search for a Voice
p. 217
4. Eroticism and Women
p. 229
b. Psychological Elements in Nature Descriptions
p. 250
1. Orphanhood Early Maturity and Nature
p. 251
2.. The Search for Voice and Nature
p. 257
3. The 'Mirror Stage' and Nature
p. 261
4. Eroticism and Nature
p.279
Summary
p. 284
Conclusion
p. 286
Bibliography
p. 289
319
320
321
.
© Copyright 2024