‫ביוגרפיה והיסטוריה‬
‫הרחבת הזכרון‬
‫מאת מיכאל דק‬
‫אני מבקש לקחת כנקודת פתיחה כללית ואינטואיטיבית את‬
‫המונח זכרון ולהגדיר אותו כלהלן‪ :‬היכולת להעלות בהווה את‬
‫העבר‪ .‬לא שאין בהגדרה הזו פגמים אבל היא תתאים לדברים‬
‫שלפנינו‪ .‬אם יתעורר צורך במהלך הדברים נשנה אותה‪ ,‬את‬
‫ההגדרה‪ .‬יש גם הטוענים שאם מתעורר צורך משנים אותו‪-‬‬
‫את העבר‪ ,‬או מכל מקום את זכרון‪-‬העבר‪ ,‬כלומר מתאימים‬
‫להעלאה בהווה את ה‘סיפור’ של מה שקרה בעבר‪ .‬לעתים‬
‫קוראים לכך ‘נראטיב’‪ .‬לצד הדווחים על העלאת חוויות מן‬
‫העבר הקונקרטי באמצעות היפנוזה יש ראיות להשתלת עבר‬
‫מדומה בזכרון‪ ,‬והעלאתו כזכרון מוצק ו‘ממשי’‪.‬‬
‫ומן העבר האחר של ההווה‪ ,‬עם פזילה קלה לעתיד‪ ,‬מדברים‬
‫כבר אפילו על זכרון גנטי והרחבת המידע העובר בסליל‬
‫ה‪ DNA-‬לגנטיקה קצרת מועד‪ .‬קוראים לכך אפיגנטיקה‪.‬‬
‫באפיגנטיקה יש מעין ‘כתמים’ על הסליל הנושא את המידע‬
‫הגנטי וכך יכולה טראומה מן העבר להתבטא במידע גנטי‬
‫העובר לדורות הבאים‪ .‬כך יכולה‪ ,‬למשל‪ ,‬טראומה ‘לרכוב’‬
‫על סליל ה‪ DNA-‬ולעבור בתורשה‪ ,‬לפחות לטווח של דור או‬
‫שניים‪ .‬הדבר דומה קצת לשידור רדיו שבו שולחים גל נושא‬
‫ועליו רוכבת האינפורמציה האקוסטית (למשל המוסיקה) בגל‬
‫העולה ויורד סביב הגל הנושא ומכיל את ה’אינפורמאציה’‬
‫השידורית‪ ,‬ומכאן למילה זכרון‪ .‬פעם נתקלתי במחקר של‬
‫שתי חוקרות אמריקניות ‪ Gilbert and Gubar‬אשר ביקשו לתת‬
‫אינטרפרטאציה פמיניסטית למלה ‪ History‬ועל כך שמקורה‬
‫בשילוב של ‪ ,his story‬כלומר הסיפור מנקודת המבט הגברית‪.‬‬
‫בעיני זה מופרך לפחות כמו שהיסטריה היא תכונה נשית‬
‫המבוססת על המונח שמקורו הוא ‘היסטר’‪-‬רחם‪ .‬על פי גישה‬
‫זו גם הרחמנות (מלשון ‘רחם’) היא תכונה ‘נשית’‪ .‬תמיד‬
‫אהבתי את המונח בגרמנית ‪ Geschichte‬שמשמעותו המילונית‬
‫יפה גם ל‘סיפור’ וגם לשכבות המצטברות של ‘תולדות’ שהן‬
‫הן ההיסטוריה‪ .‬אבל יש עוד מקבילה לשונית ל‪Geschichte-‬‬
‫הבאה מאותו מקור‪ .‬חפירה ארכיאולוגית‪ ,‬במקרה הזה התרגום‬
‫כבר מקרב למשמעות‪ :‬שכבתיות‪ .‬שיטתה של הארכיאולוגית‬
‫קתלין קניון היתה לחפור חתך לעומק אתר ארכיאולוגי ולחשוף‬
‫את השכבות לדורותיהן ומכאן להסיק על תולדות המקום‪.‬‬
‫אבל חפירות ארכיאולוגיות לא נועדו רק במטרה לחשוף את‬
‫העבר הרחוק‪ .‬במחנה המוות סוביבור מתנהלות מזה כמה ‘עונות’‬
‫חפירות לחשוף את הממצאים שנקברו בנסיון לטשטש עקבות של‬
‫מה שהתרחש במחנה במהלך השואה ובזמן המרד‪ .‬והנה מפגש של‬
‫ארכיאולוגיה בשירות ההיסטוריה בחתירה לבסס את הזכרון‪.‬‬
‫וההיסטוריה כידוע היא לא דווקא מה שקרה אלא מה שמספרים‬
‫על מה שקרה (היסטוריוגרפיה)‪ ,‬עוד אחד מן הנתיבים של הזכרון‬
‫(ולעתים של אידיאולוגיה או אינטרס פוליטי‪ ,‬או רביזיוניזם‬
‫לשמו) לעשות בעבר כבתוך שלו‪ .‬אם כבר העפנו‬
‫קודם מבט לשוני‪ ,‬הרי גם המלים ‘זכר’‬
‫ו‘זכרון’ (למעשי בראשית‪ ,‬ליציאת‬
‫מצרים) מעוררת מיד הקשר של‬
‫‘זכר’ ולא של נקבה‪ .‬ונוסף על‬
‫כך‪ ,‬נושא המונח זכרון בעברית‬
‫עמ׳ ‪12‬‬
‫יותר ממשמעות אחת‪ :‬כוחו של המוח לאגור נתונים וגם היכולת‬
‫לשלוף מהם נתון אחד מתוך המצבור האדיר‪ .‬באנגלית הזכרון‬
‫הוא ‪ memory‬ופעולת הזכירה היא ‪ remembering‬כלומר איחוי‬
‫של אבר קרוע‪ ,‬ולעתים גם של עבר קרוע‪.‬‬
‫לא מכבר הלך לעולמו הסופר הגרמני הנפלא זיגפריד לנץ‪.‬‬
‫בסיפור קצר מפרי עטו הנקרא ‪‘ Der Spielverderber‬משבית‬
‫השמחה’ (תרגום בקירוב) מסופר על אחד הזוכר את מה‬
‫שאחרים רוצים‪ ,‬מנסים ומצליחים לשכוח‪“ .‬מי שרוצה להגיע‬
‫לגן העדן חייב קודם לבטל את הזכרון” אומר יוזף וולינה‪.‬‬
‫גיבורו של לנץ הוא מצורע חברתי בגלל יכולתו לזכור‪ .‬הוא‬
‫מגיע לוילה אלגנטית כמודד מטעם העיריה ו‘בעל הבית’ מראה‬
‫לו בגאווה את הנכס‪ .‬המודד מזכיר לו ולאחרים את סיפורו של‬
‫בעליו הקודם של הבית שנושל גורש ונרצח‪ .‬השתתפותו של‬
‫ה’אריזטור’ בנישול אינה מוטלת בספק‪ ,‬הופעתו של המודד‬
‫בתפקיד הזכרון משביתה את השמחה‪ .‬הכל עניין של נקודת‬
‫מבט‪ .‬זהו אחד הצירים שסביבם סובב זכרון‪ ,‬כל זכרון‪.‬‬
‫כשפקדתי‪ ,‬עם אמי וילדי‪ ,‬בביקור שורשים‪ ,‬את עיירת הולדתו‬
‫של אבי‪ ,‬הביטה מבעד לחלון הבית החד קומתי אשה‪,‬מוטרדת‪,‬‬
‫על פניה שמוט זוג משקפיים‪ .‬למען הדיוק הייתה למשקפיים רק‬
‫זכוכית אחת כעדשה‪ .‬השניה היתה מוקפת מסגרת ריקה‪ ,‬מישקף‪:‬‬
‫“מה אתם רוצים‪ ,‬הרי קנינו את הבית כשהרגו את היהודים”‬
‫אמרה בעלת הבית בטון ענייני ונוקדני של מי שהצדק לצידו‪,‬‬
‫בהנחה שבאנו לגזול ממנה את הגזלה‪ .‬אלא ששכר ‘טרחת’‬
‫העורך דין היה בוודאי גבוה יותר ממחיר הבית‪ .‬בשיטוט מאוחר‬
‫יותר באתר הרשמי של העיירה הפורחת באינטרנט‪ ,‬לא נזכר‬
‫כלל שהיה לה עבר יהודי ‪ -‬שהיו יהודים בעברה ‪ -‬שהיו איבר‬
‫מאבריה‪ .‬מפעילי האתר זכרו לשכוח חלק מתולדות המקום‪ .‬גם‬
‫השיכחה ‪ -‬יחד עם אחיותיה ההשכחה וההכחשה ‪ -‬הפכו להיות‬
‫חלק מתולדות המקום‪ .‬השכחה היא הצל המעיב על הזכרון‪.‬‬
‫ההנצחה היא תוצאה של ניסיונו של המין האנושי לתת‬
‫לעבר חיי נצח שלא מובטחים לו בזכרון האישי והקולקטיבי‪.‬‬
‫בדברים הבאים ננסה לתת מקום למגוון רחב של אופני זכרון‬
‫והנצחה‪ ,‬במילה המסופרת והכתובה וגם מעבר למלים‪ ,‬שהן‬
‫האמצעי המקובל והנפוץ להעברת זכרונות אנושיים‪.‬‬
‫לא מכבר יצא בארץ (בהוצאת מודן וחרגול) ספרו של מישל‬
‫קישקה‪ ,‬המאייר והקריקטוריסט הישראלי יליד בלגיה‪“ ,‬הדור‬
‫השני דברים שלא סיפרתי לאבא”‪ .‬התמודדות של בן הדור השני‬
‫עם ההתמודדות של אביו‪ ,‬ניצול אושוויץ‪ ,‬עם זכרון השואה‬
‫והחדירה התת‪-‬עורית לילדות ולבגרות של בניו ומשפחתו‪ .‬הספר‬
‫נכתב‪ ,‬וצוייר‪ ,‬במתכונת של קומיקס‪ ,‬היום קוראים לכך ‘רומאן‬
‫גרפי’‪ .‬ההתמודדות עם המלה ‘קומיקס’ ושואה‪ ,‬כך נדמה‪ ,‬היא‬
‫כבר מאחורינו‪ .‬את הנתיב הגרפי הזה פרץ לפני למעלה מעשרים‬
‫שנה המאייר האמריקני ארט שפיגלמן‪ .‬שפיגלמן נתן לגיבוריו‬
‫צלם של עכברים ומכאן גם שמם של הספרים מסדרת ‘מאוס’‪.‬‬
‫הפיתוי גדול להתוות קווי דמיון והבדלים בין קישקה לשפיגלמן‬
‫אבל הוא לא מחויב המציאות‪ .‬קודם כל (וזו‬
‫תחושה סובייקטיבית) סיפורי שואה ונגזרותיה‬
‫הם כמו נרות חנוכה שאין אנו רשאים אלא‬
‫לראותם בלבד‪ .‬על אחת כמה וכמה‬
‫כאשר הסיפור הוא אישי וייחודי‪,‬‬
‫וממילא אין זכרון אחד דומה‬
‫יקינתון ‪ ❏ MB‬גיליון מס' ‪ ❏ 270‬טבת תשע"ה ❏ ינואר ‪2015‬‬
‫יקינתון ‪ ❏ MB‬גיליון מס' ‪ ❏ 270‬טבת תשע"ה ❏ ינואר ‪2015‬‬
‫עמ׳ ‪13‬‬
‫«‬
‫למשנהו‪ ,‬אף אם הסיפור הוא ‘אותו הסיפור’‪ .‬דוגמא מתבקשת‬
‫היא ספרו האוטוביוגרפי של פרימו לוי הזהו אדם‪ ,‬והספר ‘הוא‬
‫קרא לי פיקולו’ סיפורו של הנער האלזסי ז’אן סמואל‪ ,‬שהיה‬
‫לצד פרימו לוי בחלק מימיו במחנה אושוויץ והשניים חידשו‬
‫את הידידות שנצרבה ביניהם בצלו של המוות‪ .‬הם נשארו ידידי‬
‫מכתבים עד למותו (התאבדותו?) של לוי‪ ,‬שני סיפורים‪ ,‬שונים‬
‫בתכלית‪ ,‬על ‘אותו הדבר’‪.‬‬
‫קישקה רוקם את הסיפור סביב החיים ליד אבא החי בצלה‬
‫המתמיד של אושוויץ וכופה את הזכרונות שלו על כולם‪,‬‬
‫מבלי לפתוח צוהר אמיתי אל שיח אפשרי על מה שקרה שם‬
‫ואז‪“ .‬באושוויץ לא היינו מקבלים מרק כזה‪ ”,‬היה סוג של‬
‫מחמאה שקשורה אליה משקולת‪ .‬מבקר בפרנקפורטר אלגמיינה‬
‫צייטונג מכתיר את הסקירה על ספרו של קישקה שהופיע‬
‫השנה בגרמניה בשאלה “האם עוד אפשר לכתוב קומיקס‬
‫אחרי ‘מאוס’‪ ,‬בהתייחסו לאמירה של תיאודור אדורנו על אי‬
‫האפשרות לכתוב שירה אחרי אושוויץ‪ ,‬גם סוג של התמודדות‬
‫של זכרון מול זכרון‪ .‬המשורר אודן כתב שאלמלא היינו כותבים‬
‫על הילדים שנרצחו במחנות‪ ,‬היה מותם דומה להרג אנונימי‬
‫בבית מטבחיים‪ .‬הכתיבה היא שמוסיפה ממד של הנצחה וזכרון‪.‬‬
‫ועל בסיס שירו של וו‪.‬ה‪ .‬אודן כתב לנרד ברנסטיין את יצירתו‬
‫‘עידן החרדה’‪ ,‬ועוד נעסוק בביטוי מוזיקאלי של זכרון‪.‬‬
‫יחד עם זאת המבקר של ה‪ FAZ-‬לא מנסה להשוות‪ .‬הוא‬
‫מתאר את ספרו פורץ הדרך של שפיגלמן‪ ,‬שמכניע כל ספק‬
‫בדבר הזכרון והמשמעות באמצעות הקוים ה‘קלים והבוטחים‬
‫של שפיגלמן‪ ,‬משוכת אי‪-‬האמינות שנבעה מן המדיום (איורים‬
‫שנקראים קומיקס‪ ,‬מצחיקנים) הוסרה‪.‬‬
‫האם יצירה כזו צריכה להשתיק יוצרים אחרים‪ ,‬שואל‬
‫ועונה המבקר בשלילה וכך אכן עשה מישל קישקה בפרסמו‬
‫בתחילה בשפה הצרפתית את סיפורו כבן הדור השני לאב‬
‫שיצא מאושוויץ וההבהרה או ההרחבה מופיעה בכותרת המשנה‪:‬‬
‫“דברים שלא סיפרתי לאבי‪ ”.‬מי מאתנו בני הדור השני לא‬
‫מכיר את הסיטואציה הזו‪ .‬לעתים הילכנו כמוזיאונים חיים‬
‫למילוי מקומם של אלה שלא שרדו‪ .‬באמירה ובמחווה בשמות‬
‫ובתאריכים היינו חשופים ל‘אשמה המובנית’ הזו והיינו כממלאי‬
‫מקום‪ ,‬מי פחות מי יותר‪ .‬קישקה משרטט את סיפורו האישי‪,‬‬
‫בבטחון וברגישות‪ ,‬הן כסיפור והן באיורים שמיד דורשים את‬
‫ההבהרה המובנת מאליה‪ :‬קומיקס זה לא מצחיק (בהכרח)‪.‬‬
‫מבקר אחר כותב בכתב העת ‘‪ ’Konkret‬על הספר של‬
‫קישקה ומכתיר את דבריו בכותרת‪:‬‬
‫‪ Schreiben um die Leere‬שפירושו כתיבה סביב‬
‫הריק (לא ריקנות) אבל בשינוי כתיב קטן אך‬
‫באותה הגיה מקבלת הכותרת משמעות נוספת‪:‬‬
‫‪ Schreiben um die Lehre‬כתיבה למען הלקח‪,‬‬
‫קשה להאמין שהכיתוב מקרי‪ .‬ובכותרת‬
‫המשנה מתווסף‪ :‬איך צאצאי קורבנות‬
‫השואה מנסים להתגבר‪ ,‬באמצעות‬
‫זכרונות‪ ,‬על השתיקה‪.‬‬
‫כתב העת עצמו הוא כבר חלק‬
‫מתולדותיה של גרמניה שלאחר‬
‫המלחמה‪ Konkret .‬היה עתון‬
‫רדיקאלי בעריכתו של קלאוס‬
‫ריינר רוהל‪ ,‬בעלה של אולריקה מיינהוף‪ ,‬מנהיגה באירגון‬
‫הטרור באדר מיינהוף‪ .‬רוהל עזב את כתב העת משום שלא‬
‫האמין בדרכם האלימה של אשתו אולריקה מיינהוף ושל שותפיה‬
‫אנדריאס באדר‪ ,‬רודי דוצ’קה ו’דני האדום’‪ .‬אחרי זמן קצר נסגר‬
‫העיתון‪‘ .‬קונקרט’ נפתח שוב בשנות השבעים כמגזין לתרבות‬
‫ופוליטיקה‪ ,‬שמאלי אך פחות רדיקלי‪ ,‬והנה גם ההקשר עצמו‬
‫נושא זכרון‪.‬‬
‫במאמר מחכים מבקר את ספרו של קישקה חבר למקצוע‪,‬‬
‫יונאס אנגלמן מאייר ומספר‪ .‬סימוכין לדבריו הוא מביא מכתביהם‬
‫של שלשה‪ :‬מרסל כהן‪ ,‬שרה קופמן ‪ -‬תלמידה של דרידה ‪-‬‬
‫והסופר ג’ורג’ פרק‪ .‬ביסוד חייו ויצירתו של פרק עומדת אמו‬
‫והירצחה באושוויץ ב‪‘ ,1943‬מרחבי זיכרון’ נקראים קטעי כתבים‬
‫ביוגרפיים של מרסל כהן‪ .‬שלושת הכותבים נסמכים על עובדות‬
‫מועטות‪ ,‬קרעי צילומים‪ ,‬חפצים ספורים‪ ,‬תיקים‪ .‬מיעוט התיעוד‬
‫המוחשי לא הופך את הזכרון לפחות אמיתי‪.‬‬
‫העבר הופך להיות חלק מן ההווה‪ .‬כהן עובר לצד השני‬
‫של הרחוב כשהוא מתקרב לבית קפה שבו נהגו לשבת קצינים‬
‫גרמנים‪ ,‬שרה קופמן מחזיקה על שולחן העבודה שלה עט נובע‬
‫שבור‪ ,‬פיסת זכרון מוחשית‪ ,‬מן המעט שנותר אחרי אביה‪.‬‬
‫העבר לא עובר אלא ‘נדחף’ להווה כל הזמן‪ .‬היא זקוקה לשכחה‬
‫כדי לשרוד ומתארת‪ ,‬בפרגמנט אוטוביוגרפי‪ ,‬איך השכיחה‬
‫מעצמה את עברה ואת יהדותה‪.‬‬
‫קופמן‪ ,‬כהן וקישקה הם רק שלושה מצאצאי נרצחים‬
‫וניצולים המנסים לתת למתים מרחב בזכרון‪“ ,‬לנסות להשאיר‬
‫משהו בחיים‪ ”,‬כך כתב ג’ורג’ פרק‪ .‬ועוד מלה על הספרות‬
‫הגרפית‪ .‬היא לא נולדה עכשיו‪ .‬כדאי להזכיר בהקשר הזה‬
‫מאמר מעניין של יונדב אנגלברג‪-‬ברבירו על ג’רי סיגל‪ ,‬ג’ו‬
‫שוסטר וביל פינגר‪ ,‬יוצרים אמריקנים‪-‬יהודים שהגו ושילחו‬
‫לאוויר העולם את סופרמן ובאטמן (המאמר של משה גלנץ‬
‫ב‪ ynet-‬בשם סופרמן ‪ -‬גיבור העל היהודי מיום ‪.)9\12\14‬‬
‫גם בית אנה פראנק באמסטרדם החל בהפקת ‘סיפורי שואה’‬
‫במתכונת מאויירת ובמסגרת זו כבר הופיע בעברית (בהוצאת‬
‫יד ושם) הספר ‘החיפוש’‪ ,‬קורותיה של משפחה שברחה מגרמניה‬
‫להולנד ובנייתו המחודשת של זכרון העבר באמצעות הפגשת‬
‫דור הילדים עם הסיפור ועם דור הנכדים‪ .‬מעניין שבסיפור‬
‫הזה נפגשים ניצולים מישראל ומארצות הברית‪ .‬האם זהו נסיון‬
‫מעודן ‘להפקיע’ את בלעדיות השואה מישראל‪ .‬האם אכן יש‬
‫לישראל בלעדיות על זכר השואה ומורשתה? דומה שהויכוח על‬
‫כך הסתיים כבר והתשובה ברורה‪.‬‬
‫דבר מעניין קרה גם בספרו המאוייר של טומי אונגרר‬
‫‘אוטו’‪ ,‬סיפורו של דובי‪ .‬זהו סיפורו של ילד יהודי‬
‫גרמני‪ ,‬שנקרע מחברו הגרמני (בנו של האופה)‬
‫בשל הנאציזם וחוקי נירנברג‪ ,‬ולימים נפגש עמו‬
‫שוב באמריקה כשהשניים כבר זקנים‪ .‬והבובה?‬
‫היא נלקחה מהריסות הבית על ידי חייל אמריקני‬
‫בימי מלחמת העולם השנייה וספגה את הירייה שנועדה‬
‫להרוג את החייל (השחור)‪ .‬כשחזר למולדתו הוא לקח‬
‫אותה עמו‪ ,‬שם היא הוצגה לבסוף בחלון ראווה של‬
‫חנות שמאטעס‪ .‬שם מצא וקנה אותה הילד שהיה‬
‫לזקן‪ ,‬וכתוצאה מכתבה בעיתון נפגש עם חברו‬
‫משכבר הימים‪ ,‬הגרמני שהיגר לאמריקה‪.‬‬
‫ביוגרפיה והיסטוריה‬
‫הסיפור של תומי אונגרר מלמד שאפשר למצוא דרכים‬
‫להעביר מידה של זכרון מן השואה גם לילדים קטנים‪ .‬ניסיון‬
‫שלא תמיד עולה ‘יפה’‪ .‬מעיק במיוחד שבגירסה בגרמנית לא‬
‫מופיע זכר לאלמנט הנאצי שהביא לסיפור הפרידה בין חברי‬
‫הילדות ונדידת הבובה לאמריקה‪ .‬ממש אנת‪-‬נאציפיקאציה‪ .‬אגב‬
‫אונגרר עצמו יליד אלזס שכתב בגרמנית בצרפתית ובאנגלית‬
‫וספריו זוכים לפופולאריות רחבה והם משמשים במערכות חינוך‬
‫בעולם‪.‬‬
‫המוקד בספרו של אונגרר הוא הדובון‪ ,‬הנושא את הזכרון‪,‬‬
‫המחבר את חלקי הסיפור‪ .‬סביב חפצים נושאי זכרון נסב עכשיו‬
‫מסע של יד ושם ל‘איסוף השברים’ בקריאה להעביר לשמירה‬
‫ולתצוגה חפצים שנלוו לאנשים בתקופת השואה ובמחנות‪.‬‬
‫במרחב הזכרון הולכים ומתווספים מדיה מתחדשים ועל‬
‫חלקם אתם יכולים לקרוא בגליון זה של יקינתון אבל חלקם של‬
‫האמנויות כנושאות זכרון‪ ,‬עתיק כימיה של המוזה‪ .‬בעבר הוציא‬
‫הפרופסור מנחם רון‪-‬וכסלר ספר שירים (ערפל ‪ -‬בהוצאת‬
‫ש‪.‬זק) ובו שירים וציורים נלווים אליהם‪ ,‬אף הם פרי עבודתו‬
‫של וכסלר עצמו‪ .‬כדרכם‬
‫של שירים הם פותחים‬
‫צוהר אל הזכרון הפרטי‬
‫ומשווים לו ממד רחב‬
‫ומקיף יותר (או שהקוראים‬
‫מוצאים מקום להזדהות)‪.‬‬
‫אמרה על כך המשוררת‬
‫רחל‪“ :‬רק על עצמי לספר‬
‫ידעתי” ואמר חיים גורי‬
‫(על כתיבתו של אלי עמיר)‬
‫“כאשר הפרטיקולארי הופך‬
‫לאוניברסאלי ‪ -‬זו אמנות”‪.‬‬
‫יצירות מתחומי האמנות‬
‫השונים לזכר ארועים‬
‫היסטוריים ותיקות (לפחות)‬
‫כימי ההיסטוריה האנושית‬
‫עצמה‪ .‬אמנות הציור לקחה‬
‫לא מעט חלק בהנצחת‬
‫ארועים וסיפורים היסטוריים‪.‬‬
‫על יצירתו של פאבלו פיקסו‬
‫‘גוארניקה’ לא צריך להרחיב‬
‫את הדיבור‪ .‬ההנצחה האמנותית לא באה במקום הזכרון אבל היא‬
‫נשנענת עליו ומשעינה עליו את הסיפור ההיסטורי‪.‬‬
‫ביטוי מוזיקאלי לזכרון אף הוא עתיק כימי האינטראקציה‬
‫האנושית‪ .‬מן ההיסטוריה ה‘קרובה’ נזכיר את הפתיחה ‪ 1812‬של‬
‫צ’ייקובסקי שנועדה להנציח ולפאר את נצחון הכוחות הרוסיים‬
‫על צבאו של נפוליאון הנסוג‪ .‬נזכיר את יצירותיו המופלאות‬
‫של דמיטרי שוסטאקוביץ’ המנציחות ארועים כמו הטבח בבאבי‬
‫יאר‪ ,‬התבוסה הגרמנית בסטלינגרד‪ ,‬אבל גם מתריסה (בדרכה‬
‫המתוחכמת) נגד המשטר הסטליניסטי הנורא‪ .‬אחרי השואה הופיעו‬
‫יצירות לא מעטות המעלות ‘נושאים’ מן השואה ובהן יצירתו‬
‫המונומנטאלית של ארנולד שנברג “הניצול מווארשה’‪ .‬לפני‬
‫כשבוע הועלתה ברעננה יצירה שכתב הפרופסור משה זורמן לזכר‬
‫פעלו של חסיד אומות העולם האיטלקי ג’ורג’ו פרלסקה (תוכלו‬
‫עמ׳ ‪14‬‬
‫לקרוא עליה בעמוד הבא)‪ .‬אגב (ממש לא אגב) הטקסט המושר‬
‫ביצירה הוא שיר קינה ותוכחה מתוך ‘הזהו אדם’ של פרימו לוי‪.‬‬
‫ומבלי לשכוח את האנדרטאות המנציחות והמבנים‬
‫הנושאים זכרון בעצם היותם‪ ,‬או העדרם‪ ,‬אני מבקש לעבור‬
‫לסוג של זכרון שנאחז בשנים האחרונות ברחובות גרמניה‪.‬‬
‫הכוונה למפעלו הענק של האמן גינתר דמניג‪ ,‬אבנים‬
‫מעידות‪ .Stolpersteine ,‬למערכת יקינתון הגיע (ותודה להנס‬
‫שמאל‪ ),‬ספר מקיף ויסודי על האבנים המעידות‪ .‬הוא נקרא‪:‬‬
‫‪ Stolpersteine, Das Gedächtnis einer Straße‬אבנים מעידות‪,‬‬
‫זכרונו של רחוב‪.‬‬
‫דומני שהזכרנו כבר שמקור המונח הוא דווקא בביטוי אבן‬
‫נגף במשמעותו האנטישמית (איפה שתדרוך תתקל ביהודי)‬
‫אבל אין בכך כדי להעיב כהוא זה על עצמת המפעל האמנותי‬
‫וההיסטורי של גינתר דמניג‪ .‬את הספר הגישה כעבודת דוקטוראט‬
‫לאוניברסיטה החפשית בברלין‪,‬‬
‫הגברת פטרה פריטשה‪ .‬הספר‬
‫מספק מבט עומק יסודי על‬
‫האמן‪ ,‬על יצירתו‪ ,‬על מפעל‬
‫האבנים המעידות הפזורות‬
‫בגרמניה ובאוסטריה ועל‬
‫חלקן ביצירת מודעות וזכרון‬
‫קולקטיביים ודרך כל אלה על‬
‫ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה‪.‬‬
‫אני מניח שבשנת החמישים‬
‫לכינון היחסים הדיפלומאטיים‬
‫בין גרמניה לישראל (השנה)‬
‫יעלה שוב הנושא וננסה להקדיש‬
‫לספר סקירה מקיפה יותר‪,‬‬
‫אך ננצל כבר את ההזדמנות‬
‫הזאת להמליץ בכל פה על‬
‫הספר שיצא השנה בהוצאת‬
‫‪Wissenschaftlicher Verlag,‬‬
‫‪ Berlin‬ולקוות שיימצא מי‬
‫שירצה להציג אותו בפני הקורא‬
‫הישראלי בעברית‪ .‬הספר אינו‬
‫מסתפק בהיבט האמנותי או‬
‫ההיסטורי אלא מוצא גם לנכון‬
‫לעקוב אחרי גורלותיהם של‬
‫המונצחים והמאבק על הכרה (פוסט מלחמתית) והתנערות הממסד‬
‫בטיעונים בירוקראטיים‪ .‬הספר מפרט את תהליך ה‘זכאות’‬
‫לאבן‪-‬מעידה וממקם אותה במסגרת הזכרון האנושי וזכרון העבר‪.‬‬
‫עצם ה‘משא ומתן’ בין אובייקט הזכרון לבין אנשים (ובמיוחד‬
‫ילדים) יוצר הקשר היסטורי חדש ואינטראקטיביות פעילה‪ .‬הספר‬
‫לא מתחמק מה‘אינטראקטיביות’ העויינת שבה מושחתות אבנים‬
‫מעידות כדי ‘להנציח’ פשעיהם של נאצים מאותו עבר היסטורי‪.‬‬
‫הספר גורס שמקום שיש בו זכרון קולקטיבי הוא גם מקום‬
‫שמתמודד אחרת עם אשמה קולקטיבית‪.‬‬
‫אם הוטבעה אבן‪-‬מעידה לזכר מי מבני משפחתכם‪ ,‬או‬
‫אם אתם מתעניינים בתהליך ובאפשרות להטבעה כזו תוכלו‬
‫לפנות לגברת פריטשה‪ ,‬כותבת הספר‪ ,‬לפי הכתובת הבאה‪:‬‬
‫‪[email protected]‬‬
‫יקינתון ‪ ❏ MB‬גיליון מס' ‪ ❏ 270‬טבת תשע"ה ❏ ינואר ‪2015‬‬
‫«‬