ביוגרפיה והיסטוריה הרחבת הזכרון
ביוגרפיה והיסטוריה הרחבת הזכרון מאת מיכאל דק אני מבקש לקחת כנקודת פתיחה כללית ואינטואיטיבית את המונח זכרון ולהגדיר אותו כלהלן :היכולת להעלות בהווה את העבר .לא שאין בהגדרה הזו פגמים אבל היא תתאים לדברים שלפנינו .אם יתעורר צורך במהלך הדברים נשנה אותה ,את ההגדרה .יש גם הטוענים שאם מתעורר צורך משנים אותו- את העבר ,או מכל מקום את זכרון-העבר ,כלומר מתאימים להעלאה בהווה את ה‘סיפור’ של מה שקרה בעבר .לעתים קוראים לכך ‘נראטיב’ .לצד הדווחים על העלאת חוויות מן העבר הקונקרטי באמצעות היפנוזה יש ראיות להשתלת עבר מדומה בזכרון ,והעלאתו כזכרון מוצק ו‘ממשי’. ומן העבר האחר של ההווה ,עם פזילה קלה לעתיד ,מדברים כבר אפילו על זכרון גנטי והרחבת המידע העובר בסליל ה DNA-לגנטיקה קצרת מועד .קוראים לכך אפיגנטיקה. באפיגנטיקה יש מעין ‘כתמים’ על הסליל הנושא את המידע הגנטי וכך יכולה טראומה מן העבר להתבטא במידע גנטי העובר לדורות הבאים .כך יכולה ,למשל ,טראומה ‘לרכוב’ על סליל ה DNA-ולעבור בתורשה ,לפחות לטווח של דור או שניים .הדבר דומה קצת לשידור רדיו שבו שולחים גל נושא ועליו רוכבת האינפורמציה האקוסטית (למשל המוסיקה) בגל העולה ויורד סביב הגל הנושא ומכיל את ה’אינפורמאציה’ השידורית ,ומכאן למילה זכרון .פעם נתקלתי במחקר של שתי חוקרות אמריקניות Gilbert and Gubarאשר ביקשו לתת אינטרפרטאציה פמיניסטית למלה Historyועל כך שמקורה בשילוב של ,his storyכלומר הסיפור מנקודת המבט הגברית. בעיני זה מופרך לפחות כמו שהיסטריה היא תכונה נשית המבוססת על המונח שמקורו הוא ‘היסטר’-רחם .על פי גישה זו גם הרחמנות (מלשון ‘רחם’) היא תכונה ‘נשית’ .תמיד אהבתי את המונח בגרמנית Geschichteשמשמעותו המילונית יפה גם ל‘סיפור’ וגם לשכבות המצטברות של ‘תולדות’ שהן הן ההיסטוריה .אבל יש עוד מקבילה לשונית לGeschichte- הבאה מאותו מקור .חפירה ארכיאולוגית ,במקרה הזה התרגום כבר מקרב למשמעות :שכבתיות .שיטתה של הארכיאולוגית קתלין קניון היתה לחפור חתך לעומק אתר ארכיאולוגי ולחשוף את השכבות לדורותיהן ומכאן להסיק על תולדות המקום. אבל חפירות ארכיאולוגיות לא נועדו רק במטרה לחשוף את העבר הרחוק .במחנה המוות סוביבור מתנהלות מזה כמה ‘עונות’ חפירות לחשוף את הממצאים שנקברו בנסיון לטשטש עקבות של מה שהתרחש במחנה במהלך השואה ובזמן המרד .והנה מפגש של ארכיאולוגיה בשירות ההיסטוריה בחתירה לבסס את הזכרון. וההיסטוריה כידוע היא לא דווקא מה שקרה אלא מה שמספרים על מה שקרה (היסטוריוגרפיה) ,עוד אחד מן הנתיבים של הזכרון (ולעתים של אידיאולוגיה או אינטרס פוליטי ,או רביזיוניזם לשמו) לעשות בעבר כבתוך שלו .אם כבר העפנו קודם מבט לשוני ,הרי גם המלים ‘זכר’ ו‘זכרון’ (למעשי בראשית ,ליציאת מצרים) מעוררת מיד הקשר של ‘זכר’ ולא של נקבה .ונוסף על כך ,נושא המונח זכרון בעברית עמ׳ 12 יותר ממשמעות אחת :כוחו של המוח לאגור נתונים וגם היכולת לשלוף מהם נתון אחד מתוך המצבור האדיר .באנגלית הזכרון הוא memoryופעולת הזכירה היא rememberingכלומר איחוי של אבר קרוע ,ולעתים גם של עבר קרוע. לא מכבר הלך לעולמו הסופר הגרמני הנפלא זיגפריד לנץ. בסיפור קצר מפרי עטו הנקרא ‘ Der Spielverderberמשבית השמחה’ (תרגום בקירוב) מסופר על אחד הזוכר את מה שאחרים רוצים ,מנסים ומצליחים לשכוח“ .מי שרוצה להגיע לגן העדן חייב קודם לבטל את הזכרון” אומר יוזף וולינה. גיבורו של לנץ הוא מצורע חברתי בגלל יכולתו לזכור .הוא מגיע לוילה אלגנטית כמודד מטעם העיריה ו‘בעל הבית’ מראה לו בגאווה את הנכס .המודד מזכיר לו ולאחרים את סיפורו של בעליו הקודם של הבית שנושל גורש ונרצח .השתתפותו של ה’אריזטור’ בנישול אינה מוטלת בספק ,הופעתו של המודד בתפקיד הזכרון משביתה את השמחה .הכל עניין של נקודת מבט .זהו אחד הצירים שסביבם סובב זכרון ,כל זכרון. כשפקדתי ,עם אמי וילדי ,בביקור שורשים ,את עיירת הולדתו של אבי ,הביטה מבעד לחלון הבית החד קומתי אשה,מוטרדת, על פניה שמוט זוג משקפיים .למען הדיוק הייתה למשקפיים רק זכוכית אחת כעדשה .השניה היתה מוקפת מסגרת ריקה ,מישקף: “מה אתם רוצים ,הרי קנינו את הבית כשהרגו את היהודים” אמרה בעלת הבית בטון ענייני ונוקדני של מי שהצדק לצידו, בהנחה שבאנו לגזול ממנה את הגזלה .אלא ששכר ‘טרחת’ העורך דין היה בוודאי גבוה יותר ממחיר הבית .בשיטוט מאוחר יותר באתר הרשמי של העיירה הפורחת באינטרנט ,לא נזכר כלל שהיה לה עבר יהודי -שהיו יהודים בעברה -שהיו איבר מאבריה .מפעילי האתר זכרו לשכוח חלק מתולדות המקום .גם השיכחה -יחד עם אחיותיה ההשכחה וההכחשה -הפכו להיות חלק מתולדות המקום .השכחה היא הצל המעיב על הזכרון. ההנצחה היא תוצאה של ניסיונו של המין האנושי לתת לעבר חיי נצח שלא מובטחים לו בזכרון האישי והקולקטיבי. בדברים הבאים ננסה לתת מקום למגוון רחב של אופני זכרון והנצחה ,במילה המסופרת והכתובה וגם מעבר למלים ,שהן האמצעי המקובל והנפוץ להעברת זכרונות אנושיים. לא מכבר יצא בארץ (בהוצאת מודן וחרגול) ספרו של מישל קישקה ,המאייר והקריקטוריסט הישראלי יליד בלגיה“ ,הדור השני דברים שלא סיפרתי לאבא” .התמודדות של בן הדור השני עם ההתמודדות של אביו ,ניצול אושוויץ ,עם זכרון השואה והחדירה התת-עורית לילדות ולבגרות של בניו ומשפחתו .הספר נכתב ,וצוייר ,במתכונת של קומיקס ,היום קוראים לכך ‘רומאן גרפי’ .ההתמודדות עם המלה ‘קומיקס’ ושואה ,כך נדמה ,היא כבר מאחורינו .את הנתיב הגרפי הזה פרץ לפני למעלה מעשרים שנה המאייר האמריקני ארט שפיגלמן .שפיגלמן נתן לגיבוריו צלם של עכברים ומכאן גם שמם של הספרים מסדרת ‘מאוס’. הפיתוי גדול להתוות קווי דמיון והבדלים בין קישקה לשפיגלמן אבל הוא לא מחויב המציאות .קודם כל (וזו תחושה סובייקטיבית) סיפורי שואה ונגזרותיה הם כמו נרות חנוכה שאין אנו רשאים אלא לראותם בלבד .על אחת כמה וכמה כאשר הסיפור הוא אישי וייחודי, וממילא אין זכרון אחד דומה יקינתון ❏ MBגיליון מס' ❏ 270טבת תשע"ה ❏ ינואר 2015 יקינתון ❏ MBגיליון מס' ❏ 270טבת תשע"ה ❏ ינואר 2015 עמ׳ 13 « למשנהו ,אף אם הסיפור הוא ‘אותו הסיפור’ .דוגמא מתבקשת היא ספרו האוטוביוגרפי של פרימו לוי הזהו אדם ,והספר ‘הוא קרא לי פיקולו’ סיפורו של הנער האלזסי ז’אן סמואל ,שהיה לצד פרימו לוי בחלק מימיו במחנה אושוויץ והשניים חידשו את הידידות שנצרבה ביניהם בצלו של המוות .הם נשארו ידידי מכתבים עד למותו (התאבדותו?) של לוי ,שני סיפורים ,שונים בתכלית ,על ‘אותו הדבר’. קישקה רוקם את הסיפור סביב החיים ליד אבא החי בצלה המתמיד של אושוויץ וכופה את הזכרונות שלו על כולם, מבלי לפתוח צוהר אמיתי אל שיח אפשרי על מה שקרה שם ואז“ .באושוויץ לא היינו מקבלים מרק כזה ”,היה סוג של מחמאה שקשורה אליה משקולת .מבקר בפרנקפורטר אלגמיינה צייטונג מכתיר את הסקירה על ספרו של קישקה שהופיע השנה בגרמניה בשאלה “האם עוד אפשר לכתוב קומיקס אחרי ‘מאוס’ ,בהתייחסו לאמירה של תיאודור אדורנו על אי האפשרות לכתוב שירה אחרי אושוויץ ,גם סוג של התמודדות של זכרון מול זכרון .המשורר אודן כתב שאלמלא היינו כותבים על הילדים שנרצחו במחנות ,היה מותם דומה להרג אנונימי בבית מטבחיים .הכתיבה היא שמוסיפה ממד של הנצחה וזכרון. ועל בסיס שירו של וו.ה .אודן כתב לנרד ברנסטיין את יצירתו ‘עידן החרדה’ ,ועוד נעסוק בביטוי מוזיקאלי של זכרון. יחד עם זאת המבקר של ה FAZ-לא מנסה להשוות .הוא מתאר את ספרו פורץ הדרך של שפיגלמן ,שמכניע כל ספק בדבר הזכרון והמשמעות באמצעות הקוים ה‘קלים והבוטחים של שפיגלמן ,משוכת אי-האמינות שנבעה מן המדיום (איורים שנקראים קומיקס ,מצחיקנים) הוסרה. האם יצירה כזו צריכה להשתיק יוצרים אחרים ,שואל ועונה המבקר בשלילה וכך אכן עשה מישל קישקה בפרסמו בתחילה בשפה הצרפתית את סיפורו כבן הדור השני לאב שיצא מאושוויץ וההבהרה או ההרחבה מופיעה בכותרת המשנה: “דברים שלא סיפרתי לאבי ”.מי מאתנו בני הדור השני לא מכיר את הסיטואציה הזו .לעתים הילכנו כמוזיאונים חיים למילוי מקומם של אלה שלא שרדו .באמירה ובמחווה בשמות ובתאריכים היינו חשופים ל‘אשמה המובנית’ הזו והיינו כממלאי מקום ,מי פחות מי יותר .קישקה משרטט את סיפורו האישי, בבטחון וברגישות ,הן כסיפור והן באיורים שמיד דורשים את ההבהרה המובנת מאליה :קומיקס זה לא מצחיק (בהכרח). מבקר אחר כותב בכתב העת ‘ ’Konkretעל הספר של קישקה ומכתיר את דבריו בכותרת: Schreiben um die Leereשפירושו כתיבה סביב הריק (לא ריקנות) אבל בשינוי כתיב קטן אך באותה הגיה מקבלת הכותרת משמעות נוספת: Schreiben um die Lehreכתיבה למען הלקח, קשה להאמין שהכיתוב מקרי .ובכותרת המשנה מתווסף :איך צאצאי קורבנות השואה מנסים להתגבר ,באמצעות זכרונות ,על השתיקה. כתב העת עצמו הוא כבר חלק מתולדותיה של גרמניה שלאחר המלחמה Konkret .היה עתון רדיקאלי בעריכתו של קלאוס ריינר רוהל ,בעלה של אולריקה מיינהוף ,מנהיגה באירגון הטרור באדר מיינהוף .רוהל עזב את כתב העת משום שלא האמין בדרכם האלימה של אשתו אולריקה מיינהוף ושל שותפיה אנדריאס באדר ,רודי דוצ’קה ו’דני האדום’ .אחרי זמן קצר נסגר העיתון‘ .קונקרט’ נפתח שוב בשנות השבעים כמגזין לתרבות ופוליטיקה ,שמאלי אך פחות רדיקלי ,והנה גם ההקשר עצמו נושא זכרון. במאמר מחכים מבקר את ספרו של קישקה חבר למקצוע, יונאס אנגלמן מאייר ומספר .סימוכין לדבריו הוא מביא מכתביהם של שלשה :מרסל כהן ,שרה קופמן -תלמידה של דרידה - והסופר ג’ורג’ פרק .ביסוד חייו ויצירתו של פרק עומדת אמו והירצחה באושוויץ ב‘ ,1943מרחבי זיכרון’ נקראים קטעי כתבים ביוגרפיים של מרסל כהן .שלושת הכותבים נסמכים על עובדות מועטות ,קרעי צילומים ,חפצים ספורים ,תיקים .מיעוט התיעוד המוחשי לא הופך את הזכרון לפחות אמיתי. העבר הופך להיות חלק מן ההווה .כהן עובר לצד השני של הרחוב כשהוא מתקרב לבית קפה שבו נהגו לשבת קצינים גרמנים ,שרה קופמן מחזיקה על שולחן העבודה שלה עט נובע שבור ,פיסת זכרון מוחשית ,מן המעט שנותר אחרי אביה. העבר לא עובר אלא ‘נדחף’ להווה כל הזמן .היא זקוקה לשכחה כדי לשרוד ומתארת ,בפרגמנט אוטוביוגרפי ,איך השכיחה מעצמה את עברה ואת יהדותה. קופמן ,כהן וקישקה הם רק שלושה מצאצאי נרצחים וניצולים המנסים לתת למתים מרחב בזכרון“ ,לנסות להשאיר משהו בחיים ”,כך כתב ג’ורג’ פרק .ועוד מלה על הספרות הגרפית .היא לא נולדה עכשיו .כדאי להזכיר בהקשר הזה מאמר מעניין של יונדב אנגלברג-ברבירו על ג’רי סיגל ,ג’ו שוסטר וביל פינגר ,יוצרים אמריקנים-יהודים שהגו ושילחו לאוויר העולם את סופרמן ובאטמן (המאמר של משה גלנץ ב ynet-בשם סופרמן -גיבור העל היהודי מיום .)9\12\14 גם בית אנה פראנק באמסטרדם החל בהפקת ‘סיפורי שואה’ במתכונת מאויירת ובמסגרת זו כבר הופיע בעברית (בהוצאת יד ושם) הספר ‘החיפוש’ ,קורותיה של משפחה שברחה מגרמניה להולנד ובנייתו המחודשת של זכרון העבר באמצעות הפגשת דור הילדים עם הסיפור ועם דור הנכדים .מעניין שבסיפור הזה נפגשים ניצולים מישראל ומארצות הברית .האם זהו נסיון מעודן ‘להפקיע’ את בלעדיות השואה מישראל .האם אכן יש לישראל בלעדיות על זכר השואה ומורשתה? דומה שהויכוח על כך הסתיים כבר והתשובה ברורה. דבר מעניין קרה גם בספרו המאוייר של טומי אונגרר ‘אוטו’ ,סיפורו של דובי .זהו סיפורו של ילד יהודי גרמני ,שנקרע מחברו הגרמני (בנו של האופה) בשל הנאציזם וחוקי נירנברג ,ולימים נפגש עמו שוב באמריקה כשהשניים כבר זקנים .והבובה? היא נלקחה מהריסות הבית על ידי חייל אמריקני בימי מלחמת העולם השנייה וספגה את הירייה שנועדה להרוג את החייל (השחור) .כשחזר למולדתו הוא לקח אותה עמו ,שם היא הוצגה לבסוף בחלון ראווה של חנות שמאטעס .שם מצא וקנה אותה הילד שהיה לזקן ,וכתוצאה מכתבה בעיתון נפגש עם חברו משכבר הימים ,הגרמני שהיגר לאמריקה. ביוגרפיה והיסטוריה הסיפור של תומי אונגרר מלמד שאפשר למצוא דרכים להעביר מידה של זכרון מן השואה גם לילדים קטנים .ניסיון שלא תמיד עולה ‘יפה’ .מעיק במיוחד שבגירסה בגרמנית לא מופיע זכר לאלמנט הנאצי שהביא לסיפור הפרידה בין חברי הילדות ונדידת הבובה לאמריקה .ממש אנת-נאציפיקאציה .אגב אונגרר עצמו יליד אלזס שכתב בגרמנית בצרפתית ובאנגלית וספריו זוכים לפופולאריות רחבה והם משמשים במערכות חינוך בעולם. המוקד בספרו של אונגרר הוא הדובון ,הנושא את הזכרון, המחבר את חלקי הסיפור .סביב חפצים נושאי זכרון נסב עכשיו מסע של יד ושם ל‘איסוף השברים’ בקריאה להעביר לשמירה ולתצוגה חפצים שנלוו לאנשים בתקופת השואה ובמחנות. במרחב הזכרון הולכים ומתווספים מדיה מתחדשים ועל חלקם אתם יכולים לקרוא בגליון זה של יקינתון אבל חלקם של האמנויות כנושאות זכרון ,עתיק כימיה של המוזה .בעבר הוציא הפרופסור מנחם רון-וכסלר ספר שירים (ערפל -בהוצאת ש.זק) ובו שירים וציורים נלווים אליהם ,אף הם פרי עבודתו של וכסלר עצמו .כדרכם של שירים הם פותחים צוהר אל הזכרון הפרטי ומשווים לו ממד רחב ומקיף יותר (או שהקוראים מוצאים מקום להזדהות). אמרה על כך המשוררת רחל“ :רק על עצמי לספר ידעתי” ואמר חיים גורי (על כתיבתו של אלי עמיר) “כאשר הפרטיקולארי הופך לאוניברסאלי -זו אמנות”. יצירות מתחומי האמנות השונים לזכר ארועים היסטוריים ותיקות (לפחות) כימי ההיסטוריה האנושית עצמה .אמנות הציור לקחה לא מעט חלק בהנצחת ארועים וסיפורים היסטוריים. על יצירתו של פאבלו פיקסו ‘גוארניקה’ לא צריך להרחיב את הדיבור .ההנצחה האמנותית לא באה במקום הזכרון אבל היא נשנענת עליו ומשעינה עליו את הסיפור ההיסטורי. ביטוי מוזיקאלי לזכרון אף הוא עתיק כימי האינטראקציה האנושית .מן ההיסטוריה ה‘קרובה’ נזכיר את הפתיחה 1812של צ’ייקובסקי שנועדה להנציח ולפאר את נצחון הכוחות הרוסיים על צבאו של נפוליאון הנסוג .נזכיר את יצירותיו המופלאות של דמיטרי שוסטאקוביץ’ המנציחות ארועים כמו הטבח בבאבי יאר ,התבוסה הגרמנית בסטלינגרד ,אבל גם מתריסה (בדרכה המתוחכמת) נגד המשטר הסטליניסטי הנורא .אחרי השואה הופיעו יצירות לא מעטות המעלות ‘נושאים’ מן השואה ובהן יצירתו המונומנטאלית של ארנולד שנברג “הניצול מווארשה’ .לפני כשבוע הועלתה ברעננה יצירה שכתב הפרופסור משה זורמן לזכר פעלו של חסיד אומות העולם האיטלקי ג’ורג’ו פרלסקה (תוכלו עמ׳ 14 לקרוא עליה בעמוד הבא) .אגב (ממש לא אגב) הטקסט המושר ביצירה הוא שיר קינה ותוכחה מתוך ‘הזהו אדם’ של פרימו לוי. ומבלי לשכוח את האנדרטאות המנציחות והמבנים הנושאים זכרון בעצם היותם ,או העדרם ,אני מבקש לעבור לסוג של זכרון שנאחז בשנים האחרונות ברחובות גרמניה. הכוונה למפעלו הענק של האמן גינתר דמניג ,אבנים מעידות .Stolpersteine ,למערכת יקינתון הגיע (ותודה להנס שמאל ),ספר מקיף ויסודי על האבנים המעידות .הוא נקרא: Stolpersteine, Das Gedächtnis einer Straßeאבנים מעידות, זכרונו של רחוב. דומני שהזכרנו כבר שמקור המונח הוא דווקא בביטוי אבן נגף במשמעותו האנטישמית (איפה שתדרוך תתקל ביהודי) אבל אין בכך כדי להעיב כהוא זה על עצמת המפעל האמנותי וההיסטורי של גינתר דמניג .את הספר הגישה כעבודת דוקטוראט לאוניברסיטה החפשית בברלין, הגברת פטרה פריטשה .הספר מספק מבט עומק יסודי על האמן ,על יצירתו ,על מפעל האבנים המעידות הפזורות בגרמניה ובאוסטריה ועל חלקן ביצירת מודעות וזכרון קולקטיביים ודרך כל אלה על ההיסטוריה הלא כל כך רחוקה. אני מניח שבשנת החמישים לכינון היחסים הדיפלומאטיים בין גרמניה לישראל (השנה) יעלה שוב הנושא וננסה להקדיש לספר סקירה מקיפה יותר, אך ננצל כבר את ההזדמנות הזאת להמליץ בכל פה על הספר שיצא השנה בהוצאת Wissenschaftlicher Verlag, Berlinולקוות שיימצא מי שירצה להציג אותו בפני הקורא הישראלי בעברית .הספר אינו מסתפק בהיבט האמנותי או ההיסטורי אלא מוצא גם לנכון לעקוב אחרי גורלותיהם של המונצחים והמאבק על הכרה (פוסט מלחמתית) והתנערות הממסד בטיעונים בירוקראטיים .הספר מפרט את תהליך ה‘זכאות’ לאבן-מעידה וממקם אותה במסגרת הזכרון האנושי וזכרון העבר. עצם ה‘משא ומתן’ בין אובייקט הזכרון לבין אנשים (ובמיוחד ילדים) יוצר הקשר היסטורי חדש ואינטראקטיביות פעילה .הספר לא מתחמק מה‘אינטראקטיביות’ העויינת שבה מושחתות אבנים מעידות כדי ‘להנציח’ פשעיהם של נאצים מאותו עבר היסטורי. הספר גורס שמקום שיש בו זכרון קולקטיבי הוא גם מקום שמתמודד אחרת עם אשמה קולקטיבית. אם הוטבעה אבן-מעידה לזכר מי מבני משפחתכם ,או אם אתם מתעניינים בתהליך ובאפשרות להטבעה כזו תוכלו לפנות לגברת פריטשה ,כותבת הספר ,לפי הכתובת הבאה: [email protected] יקינתון ❏ MBגיליון מס' ❏ 270טבת תשע"ה ❏ ינואר 2015 «
© Copyright 2024