: כתובת המערכת http://www.saritpoetry.co.il :הריש ירחושל גוחה רתא תבותכ
כתובת המערכת[email protected] : כתובת אתר החוג לשוחרי שירהhttp://www.saritpoetry.co.il : כל הזכויות שמורות לחוג לשוחרי שירה 1 שרית שץ שרית שץ ארז ביטון אלי נצר סילן סתיו סבינה מסג יהודית מוסל-אליעזרוב שמעון שלוש אנדרי פישהוף רחל אשד רבקה ירון אוֹרי ברנשטיין פנינה פרנקל עודד ניב אלי אביר שרית שץ רוחה שפירא חווה ניסימוב לינה אורן נילי דגן עיין ערך תרגום דבר העורכת תודה לך מרסדס – מילים לזכרה של הזמרת מרסדס סוסה 3שירים :זמיר שבור; שיר ספרדי; ספיגה 2שירים :קצף לבן; אתה יכול 2שירים :קונטראפוסטו :תנוחת יסוד; סינדרלה של מלח 2שירים :גן המנזר; ניווט 3שירים :שמלת קוצים; מזמור הילדים לאיש מן הישוב; רקוויאם 2שירים :לאן את מדייקת כל כך; תבאנה שעות אחרות 3שירים :נשען על הרוח; ילדים יש להחזיק ביד; לבסוף ,כל מלחמה 4שירים :מקרצפת חלום; עיני הסומות; אל תמעכו את גרוני; * שיר :גופי ואני מאמר :על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה מחזור שירים :בדרך לפטרה 3שירים :מדרגות לשום מקום; רואים שקוף; ליצן 2שירים :אין לי אימא; מכונית לכל פועל רשימה :שיר לדרך – על מיזם השירה במועצה איזורית "שפיר" 2שירים :קפלים בברזלֶ ,מחוה של קוִ ים; קפה עם פינה 3שירים :רעבת רחם; סתיו; היה קר שיר :פג תוקף פגישה ,חצי פגישה – עם המשורר אוֹרי ברנשטיין 6שירים משיריו של המשורר הטורקי נאזים ִח ְכּ ֶמת .תרגום :עפרה בנג'ו בחצי חיוך דודי בן עמי יצהר ורדי שונות שירסיפור על נסיכה וטרובדור 3שירי איגיון :החיידק; השלשול; הצל 2 דבר העורכת החגים והתחדשותה של שנה ,כבר מאחורינו .רוחות הסתיו והעלים הנושרים ,הגיעו מזה זמן למחוזותינו ,וחום הקיץ הולך ומתפוגג. את דבר העורכת החלטתי הפעם להקדיש לזמרת שהלכה לעולמה לפני מספר ימים ,מרסדס סוסה .זמרת זו אהובה עלי במיוחד ,הן בשל קולה, הן בשל שיריה ותכניהם והן בשל העובדה שהיא עשתה שימוש אנושי ממדרגה ראשונה ,במתנה הנפלאה שהוענקה לה – קולה והווייתה האוטנטית .הדברים יובאו בהמשך. גיליון פסטיבל השירה במטולה ,קצר הצלחה רבה ,ואני שמחה על כך .נעשה כמיטב יכולתנו להביא לכם בעתיד ,פסטיבלים נוספים. וכמה עניינים טכניים .בשל מעבר למחשב חדש ,היה עלי לשחזר את רשימת המנויים, דבר אותו הצלחתי לעשות באופן חלקי בלבד .לכן ,מי שלא מקבל ממני ישירות את החומרים האחרונים של החוג לשוחרי שירה ,ומעוניין לחדש את המנוי ,מוזמן בשמחה לכתוב אלי. יוצרים השולחים אלי יצירות – אנא מכם ,ציינו בקבצים את שמכם המלא ואם אפשר גם את כתובת המייל שלכם .אינני יכולה לפרסם יצירות ללא שם מחבר. ומה בגיליון זה? שירה כמובן .מתוך ספרי שירה חדשים שזה עתה יצאו לאור ונשלחו אלינו על ידי ההוצאות השונות ,משל משוררים ותיקים וכאלה המתנסים לראשונה בפרסום בכתב העת "עיין ערך שירה". מאמר מעניין העוסק בנושא חשוב ונדון רבות בשירה "השימוש בביוגרפיה האישית בשירה" ותודה לאורי ברנשטיין על תרומתו ,דיווח על מיזם השירה של המועצה האיזורית "שפיר" ,בו לקחתי חלק כמי שמייצגת את "החוג לשוחרי שירה" ,במדור "פגישה ,חצי פגישה" ,מפגש עם המשורר והמסאי אורי ברנשטיין ועם שיריו לאורך דרכו כמשורר ,טורקיה נמצאת כיום בחדשות ,לא תיכננו כך ,אך גם אצלנו נקיים היכרות עם המשורר הטורקי נאזים ִח ְכּ ֶמת ועם שיריו .זהו משורר שללא ספק היווה את הקוטב הנגדי לשמרנות האיסלאמית הטורקית של היום .לקינוח הבאנו את המדור "חצי חיוך". מאחלת לכולכם קריאה מהנה ונעימה 3 תודה לך מרסדס מילים לזכרה של מרסדס סוסה תודה לחיים Gracias a la vida תרגום :אהוד מנור ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ֶשׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּהֶ , וּל ַה ְב ִחין ַבּיּ ִֹפי, ָתנוּ ִלי ֵעי ַנ ִיםֵ ,עינַיִ ם ִל ְפק ַֹח ְ נְ יע כּוֹכ ִבים ֶשׁ ְבּ ָר ִק ַ וּב ֶצּ ַבעְ ,ל ַה ִבּיט ַבּ ָ ָבּאוֹר ַ יע. הוּבי ָשׁ ָעה ֶשׁהוּא ַמ ִגּ ַ וּב ֲא ִ ַ ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ֶשׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּהֶ , ָתנוּ ִלי אָזְ ַנ ִים ,אָזְ נַיִ ם ִל ְשׁמ ַֹע, נְ יְלה ַליְ ָלה, יוֹם יוֹםַ ,ל ָ פּוֹרים ָבּא ֶֹרן, ִצ ִ ֶשׁם, חוֹלף וְ ֶאת ַהגּ ֶ רוּח ַה ֵ ֶאת ָה ַ ֶשׁת. קוֹרא ָלג ֶ הוּביֵ , ֶאת קוֹלוֹ ֶשׁל ֲא ִ בימים אלה הלכה לעולמה בגיל ,74הזמרת מרסדס סוסה ,מי שכונתה "הקול של ארגנטינה" .סוסה ,שהחלה לשיר מגיל ,15הייתה קולם של חסרי הקול :החלכאים ,הנדכאים, הסובלים והמעונים בארגנטינה ובעולם כולו. שיריה עסקו במחאות :פוליטיות ,חברתיות ואנושיות ,שירת חופש האדם וזכויותיו באשר הוא .בשל דיעותיה השמאליות ,נאלצה סוסה לגלות מארצה ,ארגנטינה ,לאחר עליית החונטה הצבאית לשלטון .הלחץ הציבורי השיב אותה לארצה לאחר 3שנים. מרסדס סוסה – ילידת צפון ארגנטינה ,נולדה למשפחה דלת אמצעים ממוצא אינדיאני-צרפתי )קצ'ואני( וזכתה לכינוי ָלה נ ְֶג ָרה )השחורה( בשל שערה השחור .אישה קטנה-גדולה ,ששידרה צניעות וענווה ,הייתה נוהגת לשבת על כסא נמוך ולשיר בקול אלט עמוק כקולה של אמא אדמה ,ורק מחוות ידיים עדינות ועיניה העצומות ,נתנו ביטוי סוחף לגדולתה הן כזמרת והן כלוחמת .לעיתים חבקה תוף גדול ,אשר חיזק את האוטנטיות שהייתה בה. מרסדס סוסה הרבתה להופיע ברחבי העולם. היא הופיעה מספר פעמים בישראל וסחפה את הקהל הישראלי שהשיב לה אהבה רבה .שירים רבים אותם שרה ,תורגמו לעברית והושרו על ידי טובי הזמרים בארץ .באחד מביקוריה בארץ גילתה מרסדס את שורשיה היהודים ,בדמות בת דודה החיה בארץ. בתחילת אוקטובר אושפזה סוסה בשל התדרדרות במצבה הבריאותי ונפטרה לאחר מספר ימים בשל אי ספיקת כליות. תודה לך מרסדס סוסה על היופי ,הענווה, האנושיות והעומק שהענקת לנו בחייך. ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ֶשׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּהֶ , ימל וְ ָס ֶמ ְך וְ ַעיִ ן. ֶאת ֶא ֶלףֵ ,בּית ,גִּ ֶ ִמ ִלּים ְבּ ֶשׁ ַפעִ ,מ ִלּים ְבּ ֶרגֶשׁ, שׁוֹא ֶלת, ְל ַה ִגּיד לוֹ ְכּ ֶשׁ ֲא ִני עוֹנָהֶ , הוּביָ ,קרוֹב ַל ֶדּ ֶלת. אוֹ רוֹאָה ֶאת ֲא ִ ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ֶשׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּה ֶ ָתנוּ ִלי ַר ְג ַל ִיםַ ,ר ְג ַליִ ם ָל ֶל ֶכת, נְ וּב ַמּיִ ם, וּב ֵע ֶמקַ ,בּחוֹל ַ ָבּ ָהר ָ תּוֹך ַה ַבּיִ ת, ֶאל ֵמ ֵע ֶבר ַל ִמּ ְד ָבּרֶ ,אל ְ הוּביְ ,בּ ַצל ַה ַזּ ִית. ֶאל ֵחיקוֹ ֶשׁל ֲא ִ ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ֶשׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּהֶ , ֶלד ִמ ְת ַפּ ֵקּ ַע, ֶלדֵ ,לב י ֶ ָתנוּ ִלי ֵלב ֶשׁל י ֶ נְ ֶאל תֹּם וְ ֶאל ֶח ֶסדֶ ,אל סוֹד וְ ֶאל ֶפּ ֶלא, ֶייך, ֶאל אוֹר ַה ְמּ ַפזֵּר ֶאת ָע ָננ ָ ֶיך. ֶאל ָהע ֶֹמק ַה ָכּחֹל ֶשׁ ְבּ ֵעינ ָ ָתנוּ ִלי, אוֹדה ַעל ַמה ֶשּׁנּ ְ ַל ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּהֶ , ַחד ָתנוּ ִלי ֶאת ַה ֶבּ ִכי וְ ֶאת ַה ְצּחוֹק י ַ נְ יוֹד ַעת ,גַּם א ֶֹשׁר וְ גַם ֶע ֶצב, ֲא ִני ְכּ ָבר ַ ירינוּ, אַל ֵפי ִשׁ ֵ ִמן ַה ְשּׁנַיִ ם ֲעשׂוּיִ ים ְ ָמינוּ, ירי ַעד סוֹף י ֵ יכם ֵהם גַּם ִשׁ ַ יר ֶ ִשׁ ֵ ַה ַחיִּ ים ָה ֵא ֶלּה. מרסדס סוסה שרה "תודה לחיים" מרסדס סוסה שרה "אלפונסינה והים" מרסדס סוסה שרה "כמו ציפור חופשיה" 4 ארז ביטון זמיר שבור אָמר, רוֹפא ַבּבּ ֶֹקר ַ וְ ָה ֵ דוֹני ֵמ ַע ְכ ָשׁו ֲא ִ אַתּה ַרק ִעם ֶר ַבע ֵלב. ָ אוֹמר, ַא ִני ֵ וֲ ֵמ ֵאיפֹה ֶא ְמ ָצא ַע ְכ ָשׁו כֹּ ַח ַל ִדּבּוּר, עוֹלם תּוֹבב ָבּ ָ יך ֶא ְס ֵ ֵא ְ ָמיר ָשׁבוּר. ִעם ז ִ שיר ספרדי ִל ָבּם ָשׁרוּי פּוֹרים ִבּ ְת ִמ ַסּת קוֹלוֹת ַה ִצּ ִ וְ ֵריחוֹת ַה ְפּ ָר ִחים יהם נוֹת ֶ יַכּוּ ַעל ָדּ ְפ ֵ עוּלים ַה ְכּ ֵב ִדים ַמ ִכּים ַעד זוֹב ָדּם ַבּ ַמּ ְנ ִ עוּלים יְ ַה ְד ֲהדוּ וּמאוֹת ַה ַמּ ְנ ִ ְ יהוֹתינוּ יַזְ ִקינוּ וּכ ִמ ֵ ְ ְבּ ֵתבוֹת ַה ַבּ ְרזֶל ַחנוּ ְשׁרוּיִ ים ַבּח ֶֹמר ַה ַחם וְ ַהנּוֹזֵל ַאנ ְ וֲ אַה ָב ָתם עוּקת ֲ ִמ ָשּׁם לֹא ֵתּ ֵצא ְתּ ַ מוּצים רוֹפים ְק ִ ַרק ַתּ ֶכּה ְבּ ֶא ְג ִ עוּלים ִבּ ְמאוֹת ַה ַמּ ְנ ִ יוּכלוּ ְל ַח ֵלּק וְ ַרק ִעם ִל ָבּם ְ ַא ַקת ִל ָבּם ַה ָשּׁרוּי ִבּ ְת ִמסּוֹת ֶאת נ ֲ הוּב ָתם פּוֹרים יְ ַציְּ רוּ ֶאת ְדּמוּת ֲא ָ קוֹלוֹת ַה ִצּ ִ ֵר ְדּ וְ ַכ ְרכֹּם ְבּנ ְ וֹמין ִבּ ְסגֻלּוֹת ֲא ִריכוּת ַהיּ ִ ֵיהם ַה ְקּ ָצ ִרים וְ י ְַנ ִציחוּ ֶאת ַחיּ ֶ יהם ַה ְכּ ֵב ִדים. ְכּ ַדף ְבּ ֵס ֶפר ִמ ִסּ ְפ ֵר ֶ ְבּ ִר ְג ֵעי ַה ֶתּ ֶפר ֵבּין ַליְ ָלה ְליוֹם ָפּ ַר ְמ ָתּ ֶאת ַע ְצ ְמ ָך ַעד סוֹף ַהחוּט ירה ְנ ִקיָּה ֵמ ִקיא ִס ְב ְל ָך ַבּ ֲא ִמ ָ שׁוּטה ַעד ָה ֶע ֶצם. וּפ ָ ְ ספיגה ֶיה ִא ִמּי ָח ְפ ָרה ְבּ ִצ ָפּ ְרנ ָ ָבּ ֲא ָד ָמה ֶאל בּוֹרוֹת ַה ְסּ ִפיגָה ִכּי ִמ ְק ָלט לֹא ָהיָה ָלהּ ַבּ ַבּיִ ת ֶיה וְ ָכל ַחיּ ָ ִמ ִמּ ְל ָח ָמה ְל ִמ ְל ָח ָמה ֶיה וְ ָכל ַחיּ ָ ִמ ְסּ ִפיגָה ַל ְסּ ִפיגָה. יס ְרת ,ציפור מרוקאית" , 1הוצאת הקיבוץ המאוחד2009 , מתוך ספר שיריו החדש של ארז ביטון " ִתּ ְמ ִבּ ֶ על המשורר ארז ביטון בלקסיקון הספרות העברית החדשה 1הספר נשלח על ידי ההוצאה למערכת "עיין ערך שירה" 5 אלי נצר קצף לבן יטי ַים ַה ְזּ ַמן ִנזְ ַר ְקנוּ ַלחוֹף ְפּ ִל ֵ ְבּ ִפינוּ ֶמ ַלח ירינוּ אַצּוֹת ִבּ ְנ ִח ֵ וּ ְבאָזְ ֵנינוּ חוֹל ֲא ָבל ֲא ַנ ְחנוּ נוֹ ְשׁ ִמים ֲא ַנ ְחנוּ לֹא יוֹ ְד ִעים ֵמאַיִ ן ָבּאנוּ ל ֹא יוֹ ְד ִעים ָל ָמּה ֲא ַנ ְחנוּ עוֹד ַחיִּ ים לֹא יוֹ ְד ִעים ְכּלוּם ַעל ַע ְצ ֵמנוּ ִנזְ ַר ְקנוּ ַלחוֹף ַו ֲא ַנ ְחנוּ תּוֹ ִהים וּ ְמ ַח ְפּ ִשׂים ֲא ַנ ְחנוּ לֹא ַמ ְס ִפּיק ֲח ָכ ִמים ְכּ ֵדי ָל ַד ַעת ַמ ֶשּׁהוּ ַעל ַע ְצ ֵמנוּ ֶבּ ַטח לֹא ְכּ ֵדי ְל ָה ִבין ֶאת ֵפּ ֶשׁר ַה ִקּיּוּם ידת ָה ֱאלֹ ִהים וְ ַעל אַ ַחת ַכּ ָמּה וְ ַכ ָמּה ֶאת ִח ַ ֲא ַנ ְחנוּ נוֹ ְשׁ ִמים שׁוֹ ְכ ִבים אַ ְפּ ַר ְק ָדּן ַעל ַהחוֹף ֵעי ֵנינוּ ְפּקוּחוֹת ֶאל ֶה ָע ָנן ַה ֶשׁ ֶמשׁ וְ ַה ִצּפּוֹר וּב ָחזֶה רוֹטט ָבּ ֶא ְצ ָבּעוֹת ֶ ֶרם ֵ ַלּי חֹם ז ֶ ָח ִשׁים גּ ֵ אַה ָבה אוֹ ְכּ ֵאב אוֹמ ִרים ֶשׁזֶּה ֲ ַחנוּ ְ ֲאנ ְ יוֹד ִעים ְכּלוּם ַחנוּ לֹא ְ ֲא ָבל ֲאנ ְ הוֹליד וּל ִ ָכּל יְ ָכ ְל ֵתּנוּ ִהיא ֶל ֱאכֹל וְ ִל ְשׁתּוֹת ְ וְ ַל ֲעשׂוֹת ִמ ְל ָח ָמה יוֹד ִעים ְכּלוּם ַעל ַה ָמּוֶת ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ יוֹד ִעים ִאם הוּא סוֹף אוֹ ַה ְת ָח ָלה ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ יטי זְ ַמן ֶשׁ ֵאין לוֹ ִשׁעוּר ִנזְ ַר ְקנוּ ַלחוֹף ְפּ ִל ֵ ַחנוּ ֶה ֶרף ֶרגַע ֶהנֵּף ַע ְפ ַעף ֲאנ ְ ֵאין ָבּנוּ ַה ְתּבוּנָה וְ ָהא ֶֹמץ ְלהוֹדוֹת יוֹד ִעים ְכּלוּם ַעל ַמה ֶשּׁ ָהיָה ֶשׁ ֵאין אָנוּ ְ וְ ַעל ַמה ֶשׁיִּ ְהיֶה וְ ַעל ָה ֶרגַע ַהזֶּה יע ָע ֶלה ָלים ְל ָת ֵאר ָכּ ָראוּי ִנ ַ ֲא ִפלּוּ ֵאין אָנוּ ְמ ֻסגּ ִ ַחנוּ ָבּבוּאָה ֶשׁל ַמ ֶשּׁהוּ יוֹד ִעים ִאם ֲאנ ְ ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ ַציָה יליז ְ יב ִ ירים ֶשׁל ֵאיזוֹ ִצ ִ אוֹ ִשׁ ִ אוֹ ִנ ָסּיוֹן ֶשׁנִּ זְ נַח ֲא ִחיזַת ֵעי ַנ ִים אוֹ ְבּ ָדיָה ַחנוּ ֵצרוּף ִמ ְק ִרים יוֹד ִעים ִאם ֲאנ ְ ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ שׁוּע תּוּע אוֹ ַשׁ ֲע ַ ַתּ ְע ַ ֶשׁל ַה ָמּ ֶא ְס ְטרוֹ ַהגָּדוֹל יוֹד ִעים ַבּבּ ֶֹקר ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ 6 ִאם ִנ ְחיֶה ַעד ֶע ֶרב ַא ִפלּוּ ַעד ַה ָצּ ֳה ַריִ ם וֲ אַחרוֹן ָכּל ַמ ֲע ֶשׂה ֶשׁ ָלּנוּ הוּא ִראשׁוֹן וְ ֲ יוֹד ִעים ַחנוּ לֹא ְ ֲאנ ְ רוֹנים אַח ִ אשׁוֹנים אוֹ ֲ ִ ַחנוּ ִר ִאם ֲאנ ְ וּכ ֶשׁלֹּא ִנ ְהיֶה עוֹד ְ יִשׁ ְטפוּ ַבּ ֲא ָדווֹת ְק ַטנּוֹת וְ ַרכּוֹת ַלּי ַהיָּם ְ גֵּ ָהב גּוּפנוּ ֶשׁ ִנּ ְט ְבּ ָעה ְבּחוֹל ַהזּ ָ ֶאת ַתּ ְב ִנית ֵ ַשׁ ִאירוּ ָשׁם ֶק ֶצף ָל ָבן וְ י ְ ימן ֶשׁלֹּא ָהיִ ינוּ ַל ָשּׁוְ א ִס ָ מתוך' :אדם עץ ארץ דם'—הוצאת 'ספרית פועלים' ו'מערכת' אתה יכול אַתּה יָכוֹל ָלבוֹא ֵא ַלי ָ אַתּה יָכוֹל. ֲא ִני ָכּאן ָתּ ִמידָ , אוֹה ֶבת רוֹע ֶדת וְ ֶ ִהנֵּה י ִָדי ֶ יוֹתר כֹּ ַח ֵמ ֲא ֶשׁר ַבּ ִמּ ִלּים יֵשׁ ָבּהּ ֵ אַתּה יָכוֹל ָלבוֹא ֵא ַלי. ָ לוֹמר ָדּ ָבר יך ַ ֵא ְינ ָך ָצ ִר ְ יחה יך ְל ַב ֵקּשׁ ְס ִל ָ ֵא ְינ ָך ָצ ִר ְ וּל ִה ְצ ַט ֵדּק אוֹ ְל ַהיְ ִשׁיר ַמ ָבּט ְ אוֹ ִל ְנדֹּר ְנ ָד ִרים. ֵא ְינ ָך ַחיָּב ִל ְהיוֹת ָחזָק, אַתּה, ָתּבוֹא ְכּמוֹ ֶשׁ ָ ֲא ִני ָכּאןְ ,מ ַח ֶכּה. אַל ֵתּ ֵל ְך ,אַל ִתּ ְר ַחק, רוֹבה וְ ַח ָמּה. וְ ִהנֵּה י ִָדיְ ,ק ָ ידוּת ָך ַעת ִבּ ְב ִד ְ רוֹצה ָלג ַ ֲא ִני ֶ וּמ ֶמּ ִנּי. ַבּ ְכּ ֵאב ַה ֻמּ ְפ ָלא ִמ ְמּ ָך ִ לֹא ֶא ְשׁאַל ָדּ ָבר וְ לֹא א ַֹמר ָדּ ָבר ַא ִני. אַתּה ו ֲ ִנ ְהיָה ַרק ָ מתוך "אהבנו הרבה אבל מעט" ,הוצאת "ספרית הפועלים".1999 , על המשורר אלי נצר בלקסיקון הספרות העברית החדשה 7 סילן סתו 2 קונטראפוסטו :תנוחת יסוד ָדּ ָבר ֶא ָחד הוּא ָשׁ ַכח, רוֹמא, ִאישׁ ָה ֵא ִלים ֶשׁל ָ פּוֹסטוֹ, קּוֹנ ְט ָר ְ ֶאת ַח ְכ ַמת ַה ְ וֹכהּ ְתּנוּעוֹת ִנגּוּד ַעזּוֹת ֶדת ֶאל תּ ָ ַה ְמּאַגּ ֶ מוֹניָה ֲע ֻנגָּה ְל ֶמ ֱחוַת ַה ְר ְ יך ִמ ְת ַר ֶפּ ֶקת ָה ָע ְצ ָמה ֵא ְ ְל ִה ְשׁ ַתּ ֵבּר ַה ִהיא, ירי ֶשׁל ָה ֵאל ְבּגוּפוֹ ַה ְשּׁ ִר ִ ילי ֶשׁל ָה ֵא ָלה ְבּ ֵגוָהּ ָה ֲא ִצ ִ אָדם, ֵא ִליםִ ,כּ ְבנֵי ָ טוֹמ ִנים ְבּ ִק ְר ָבּם ֶאת ֶשׂגֶב ַה ִה ָקּ ְסמוּת ְ ֶשׁ ַבּ ִפּתּוּל, ֶאת ְתּבוּנַת ַה ִה ְת ַבּ ְטּלוּת ַה ְשּׁ ֵל ָמה ִמ ְפּנֵי אוֹתוֹ ֶרגַע ֶצח חוֹלףַ ,ה ָכּ ֵמ ַהְּ ,נחוּשׁוֹתֶ ,אל ִציר ַהנּ ַ ֵ סינדרלה של מלח ַחד ְשׁ ֵתּי אַגָּדוֹת, רוֹצה ִלגְ רֹס י ַ ֲא ִני ָ ְל ַפ ֵסּי ְניָר ִמ ְס ַתּ ְל ְס ִלים, יס ִטית, יוֹנ ְ ְל ַח ֵבּר ִגּ ְר ָסה ֶרוִ יזְ ִ ֶשׁ ַתּ ְמ ִעיט ֶאת ַה ִמּיתוֹס: ִס ְינ ֶד ֶר ָלה וְ ֵא ֶשׁת לוֹט ִנ ְפגָּשׁוֹת עוֹטה ִר ְגשׁוֹת ֱאנוֹשׁ גַּם ַה ַשּׁיִ שׁ ֶ ִבּזְ ַמ ִנּים ֶשׁל ָחזוֹן אלית, לוֹח ֶצת ְבּ ַר ְג ָלהּ ַה ְשּׂ ָמ ִ כוּכית ֶ ַעל ַה ְזּ ִ נַ נוֹבט ַה ֶמּ ַלח ַבּיְּ ָמ ִנית ֵ על המשוררת סילן סתיו ַצּיב, ֶח ֶל ֶצת ִמן ַה ְנּ ִציב ַהיּ ִ ֲחצוֹתִ .היא נ ְ יהְ ,ל ִה ְת ַר ְענֵן, יב ֶר ָ ְמ ַט ְל ֶט ֶלת ֶאת ֵא ָ ֻגזָה(, ֶשׁם ִנ ָתּזוֹת ְבּר ְ ) ִטפּוֹת ַהגּ ֶ ֶשׁף, לוֹב ֶשׁת ֶאת ַשׂ ְל ַמת ַהנּ ֶ ֶ סּוּסים וּמזְ ִמינָה ֶאת ַה ֶמּ ְר ָכּ ָבהֶ ,את ַה ִ ַ ֻמּד ַה ְמּג ָ ָדי וְ ֶאת ָה ַר ָכּב ָהאַגּ ִ ָה ַע ְכ ָבּ ִריִּ ים וְ הוּא ,לוֹטְ ,כּ ָבר ְמ ַח ֶכּה ָשׁםַ ,בּ ַשּׁ ַער, בוּרהּ בּוּעוֹת ֶשׁל יח ֲע ָ ַמ ְפ ִר ַ קּוּקין ֶשׁל ֶכּ ֶשׁף ְסדוֹם ,בּוּעוֹת ֶשׁל ֲעמ ָֹרה ,זִ ִ ָפ ִרית וְ ג ְ יך ֶשׁל ֶמ ַלח. ָס ְ נִ ָמ ָחר הוּא יְ ַח ֶכּה שׁוּב. אַחר ַהיְּ ִריָּה. ְל ַ ַבּ ִכּ ָכּר. 2שם העט של ד"ר שרה דיצה קורצ'י 8 סבינה מסג גן המנזר ָפה ַבּגַּן. יתי י ָ ָהיִ ִ אָמ ְר ָתּ ִלי ֶאת זֹאת ַ יתי עוֹד. ָפ ִ וְ י ִ ֵמאָז הוֹל ְך לוֹ ְל ַבדּוֹ ַה ֵלּב ֵ אוֹתי מוֹשׁ ְך ִ ֵ מּוֹשׁ ְך אוֹתוֹ - ֶאל ֶשׁ ֵ נוּדיםַ -מ ְחרוֹזוֹתֲ -א ָב ִנים ֶאל ְפּ ָר ִחיםֲ -ע ִ ַה ְגּ ֵד ִלים ְבּ ַגנֵּי ִמ ְנז ִָרים אוֹ ְבּ ִגנּוֹת י ְַלדוּת מוֹציא ִסכּוֹת ִמ ְשּׂ ָע ִרי ִ ֵיהם ַשׁ ִחיר ֵבּינ ֶ ֶשׁיּ ְ יב ִני ַל ְחלֹם ַעל ַס ְפ ָסל מוֹשׁ ֵ ִ ְבּ ֶא ְמ ַצע ַהיּוֹם ְבּ ֶא ְמ ַצע ַחיַּי ְכּ ִאלּוּ ַהכֹּל ְכּ ָבר חוֹרי ֵמ ֲא ַ אוֹ ֶט ֶרם ֵה ֵחל, ניווט יוֹד ַעת ֵא ִיני ַ ִאם ֵה ִבין ִפּ ְתאוֹם ָדּ ָבר אוֹ הוּא ְמ ַה ֵתּל הוֹל ְך ַבּח ֶֹשׁ ְך ֶאת ָהאָ ֶרץ ַע ְכ ָשׁו י ְַל ִדּי ֵ ָרוּע ִמ ָכּל. אַמּן ַלגּ ַ ִמ ְת ֵ עוֹלם ַהזּוֹל יך ָשׁמוּר ִמן ָה ָ ָס ְ י ְַל ִדּי ָה ַר ְך ,נ ִ יטים ַה ַמּ ְפ ִליגָה תוֹך ֵתּ ַבת ַה ַתּ ְכ ִשׁ ִ ְבּ ְ ידי ַעל ְפּנֵי ַמבּוּל ְתּ ִמ ִ השירים מתוך מונוגמיה עילית , 3 הוצאת הקיבוץ המאוחד2009 , י ְַל ִדּיֶ ,שׁלֹּא ִס ַפּ ְר ִתּי לוֹ ֶאת ִכּ ָפּה ֲא ֻד ָמּה תוּכה, ֶשׁלֹּא ְל ַה ְב ִהילוֹ ְבּ ֶב ֶטן ֲח ָ ְבּ ַציּ ִָדים חוֹת ְך ַדּ ְרכּוֹ ַבּ ְסּ ַב ְך ֵ ַפשׁוֹ ָכּל עוֹד נ ְ על סבינה מסג בלקסיקון הספרות העברית החדשה לוֹמד ִל ְהיוֹת ֵ זְ ֵאב. 3הספר נשלח על ידי ההוצאה למערכת "עיין ערך שירה" 9 יהודית מוסל-אליעזרוב שמלת קוצים אַר ַבּע ְכּ ֶשׁ ָהיְ ָתה ַבּת ָשׁלוֹשְׁ - ַלגַּלּוֹתֵ ,עי ַנ ִים חוּמוֹת ְבּ ָפ ִנים ְסג ְ וְ גֻמּוֹת ֲע ֻמקּוֹת, ָק ְראָה ָלהּ ָתּ ִמיד ַה ַגּ ֶנּנֶת ִבּ ְצחוֹק קוּבה", " ַע ְג ָב ִניָּה ְר ָ אַף ַפּ ַעם לֹא ָק ְראָה ִבּ ְשׁ ָמהּ קוּבה". ָתּ ִמיד " ַע ְג ָבנִ יָּה ְר ָ ְכּ ֶשׁ ָהיְ ָתה ַבּת ָח ֵמשׁ ִס ְפּ ָרה ָלהּ ִא ָמּהּ אוֹתהּ: ַעל ִל ְד ָתּהּ ָ יתי ֶשׁזֹּאת י ְַל ָדּה " ְכּ ֶשׁ ָר ִא ִ אוֹת ְך ֵמ ַה ִמּ ָטּה". יתי ִלזְ רֹק ָ ָר ִצ ִ ְבּיוֹם ִשׁ ִשּׁי ֶא ָחד ְכּ ֶשׁ ָחזְ ָרה ִמ ֵבּית ַה ֵסּ ֶפר ימוּסים ֶשׁ ַבּ ִמּ ְט ָבּח ַבּ ֲה ֻמ ַלּת ְשׁאוֹן ַה ְפּ ִר ִ ָח ְמ ָקה ְבּ ֶשׁ ֶקט חוֹרית, ְל ִמ ְר ֶפּ ֶסת ַה ַבּיִ ת ָה ֲא ִ ָשׁ ָבה ֲא ֵב ָלה ַעל ָה ִר ְצ ָפּה יְ וְ לֹא ָר ְצ ָתה ָלקוּם. רקוויאם ָר ַח ְבּ ֻח ְר ַשׁת ַהיּ ֵ ָשׁם ָח ְרבוֹת ֵבּית ַה ְמּצ ָֹר ִעים ֵמ ֵעת ָל ֵעת ַבּ ֲח ֵשׁ ָכה ֵבּין ֶס ַלע ְל ֵעץ אַשׁ ָפּה ְל ֵתל ְ ִנ ָתּן ְל ַה ְב ִחין, ימ ְט ִרית ִבּ ְדמוּת ִבּ ְל ִתּי ִס ֶ עוֹלה ֵמ ָע ָפר ָ ִנ ֶתּ ֶקת ֵמ ֵעץ וְ ִנ ְט ַמ ַעת ָבּ ֲא ָד ָמה. מזמור הילדים לאיש מן הישוב ַעד ֶשׁיְּ ַסיֵּם ַבּ ְגרוּת... ַעד ֶשׁיְּ ַסיֵּם ָצ ָבא... יטה... יב ְר ִס ָ אוּנ ֶ ַעד ֶשׁיְּ ַסיֵּם ִ ַעד ֶשׁ ְתּ ַסיֵּם ֶאת ַה ָשּׁנָה... ַעד ֶשׁ ִתּ ְת ַח ֵתּן... ַעד ֶשׁ... טוֹרסוֹת ַשׁיִ שׁ ְ מוֹנרוֹ וּמ ְר ִלין ְ ֶשׁל אָפּוֹלוֹ ֶ רוּצים בוּרה ְפּ ִ ַבּ ֲארוֹנוֹת ְק ָ ִנ ְתגַּלּוּ ַבּ ֻח ְר ָשׁה. יוֹשׁב ָה ִאישׁ ִמן ַהיִּ שּׁוּב ָכּ ְך ֵ ִל ְפנֵי ַשׁ ַער ַהחֹק ישׁימוֹן צוֹנֵן ִנ ְמ ָשׁ ְך ַעד וִ ִ ַה ַקּו ַה ָשּׁחֹר ֶשׁל ָהא ֶֹפק. אַשׁ ָפּה ַע ְכ ָשׁו ֻס ְלּ ָקה ָה ְ וְ ֵאי ִמי ָשׁ ַתל ְפּ ָר ִחים ֻקּים ֵה ֵנצּוּ. יצים יְ ר ִ וְ ִצ ִ ֵמ ַע ָתּה ַחיָּיו ְק ֵר ִבים ְל ִק ָצּם. מתוך ספר שיריה החדש של יהודית מוסל-אליעזרוב " ַבּז" , 4הוצאת הקיבוץ המאוחד2009 , על המשוררת יהודית מוסל-אליעזרוב בלקסיקון הספרות העברית החדשה 4הספר נשלח על ידי ההוצאה למערכת "עיין ערך שירה" 10 שמעון שלוּש לאן את מדייקת כל כך לזכר המשוררת מירי בן-שמחון תּוֹד ָעה ִהיא ִאי יריַ ,ה ָ ִמ ִ בוֹתי אַה ַ ַא ִני ְמ ֻע ְר ָבּב ָה ְרגָשׁוֹת ַע ְכ ָשׁו ִעם ִכּוּוּנֵי ֲ וֲ תּוֹד ָעה ִהיא ִאי ַק ְפּ ִריזִ י. יריַ ,ה ָ וּמ ִ ִ קוֹל ִניִּ ים ִמ ֶמּ ִנּי ימיִּ ים ָ שׁוֹעה ֶאל ָתּוִ ים ְפּ ִנ ִ אַתּ ָ ְכּ ֶשׁ ְ אוֹתי ֵא ַליִ ְך קּוֹשׁרוֹת ִ אַתּר ֶאת ַה ִמּ ִלּים ֶשׁ ְ ְל ֵ אוֹתי ְל ַמה ֶשּׁהוּא ֲע ָר ֶפל. ֶה ְחז ְַר ְתּ ִ יוֹתר טוֹב יוֹד ַע ֵ ַע ְכ ָשׁו ֲא ִני ֵ ֶשׁ ָהיִ ינוּ ְמ ֻח ָבּ ִרים ַבּ ֲחלוֹם אוֹת ְך רוֹאָה רוֹאה ָ ְכּ ֶשׁ ֲא ִני ֶ וּמ ְת ַק ֶשּׁ ֶרת ֵא ַלי אוֹתי ִ ִ ְכּ ִאלּוּ אַף ֶא ָחד לֹא ִנ ְמ ָצא ְלי ִָדי וְ עוֹד לֹא ָל ַמ ְד ִתּי אוֹתם ַהג ִא ָתּ ְך ְל ַבד ֵבּין ָ ְל ִה ְתנ ֵ ירים, ַחנוּ ַמ ִכּ ִ ָשׁים ֶשׁ ֲאנ ְ ֲאנ ִ ֹאשׁי אוֹת ְך ְבּר ִ בוֹדד ַרק ָ ְמ ֵ יוֹד ַע ְבּ ִדיּוּק וְ ִנ ְד ֶמה ִלי ֶשׁ ֲא ִני ֵ ֶקת ָכּל ָכּ ְך. אַתּ ְמ ַדיּ ֶ ְלאָן ְ תבאנה שעות אחרות ִר ְק ִחי ִלי ְדּ ָמעוֹת ָבים ִמ ַדּם ֲענ ִ סוּרים; ֵפּרוֹת ֲא ִ יצים ִר ְק ִחי ִלי ִמ ִ תוּקים ִמ ֶבּ ִכי ְמ ִ אָכים יִ ְשׁתּוּ ֶשׁ ַה ַמּ ְל ִ אוֹני. וְ יִ ְרווּ ִמ ִצּ ְמ ִ אוֹת ְך ִמ ָתּא ֶט ֶלפוֹן אָס ְפ ִתּי ָ דּוּע לֹא ַ ַמ ַ ַבּקֹּר? השירים מתוך הספר "אלגריה" , 5הוצאת כרמל ,ירושלים2009 , לֹא נָבוֹא ָבּ ֶהם ְדּ ָמ ָמה, לֹא ִנ ְרוֶה ִמ ִצּ ְמאוֹנָהּ. על המשורר שמעון שלוש אָז ָתּבֹאנָה ָשׁעוֹת ֲא ֵחרוֹת הוּלים ֵמ ֵה ִדים ְבּ ִ מוֹנים. וְ ַר ִבּים יִ ְהיוּ ַה ַמּ ְט ִ אָמ ְר ִתּי ָל ְך זֶה ֵמ ֱאל ִֹהיםַ , יתי ִל ְשׁמ ַֹע ֶשׁ ָר ִצ ִ אָדם ֶאת ָכּל ָה ָ ֵיתים, ֵמ ֵע ֶבר ַל ַחיָּה ֶשׁ ָבּ ְק ָעה ֵמ ַהר ַהזּ ִ ָמים ִמיּ ִ בּוֹכים וּמ ַהר ַה ִ ֵ תּוֹעים. וְ ַה ִ 5הספר נשלח למערכת "עיין ערך שירה" 11 אנדרי פישהוף נשען על הרוח רוּח ֵמ ַעל ַה ֶסּ ַלע ְבּרֹאשׁ ַה ִנּ ְק ָרה ִנ ְשׁ ָען ַעל ָה ַ אוֹתי". אוֹמ ֶרתְ " :גּבוּל ָתּ ִמיד ִה ְפ ִחיד ִ יך ֶ ְשׁ ַמ ְע ִתּ ְ ָלים ִל ְחיוֹת ִבּ ְל ָע ָדיו, אַך ֵאינֶנּוּ ְמ ֻסגּ ִ ְ ִנ ְד ֶמה ֶשׁ ֵה ַשׁ ְב ִתּי ְל ָך יה ִנ ְשׁ ַע ְנ ִתּי רוּח ָע ֶל ָ ְכּ ֶשׁ ָה ַ אוֹתי ְל ֶפ ַתע ָעזְ ָבה ִ ֻלּה ֶשׁל ֵבּית ַה ָקּ ֶפה. וְ ָת ְל ָשׁה ַחלּוֹן ַבּ ִמּ ְר ֶפּ ֶסת ָה ֲעג ָ ֶשׁם ָשׁקוּף ֶשׁל אַזְ ָה ָרה, ַה ְשּׁ ָב ִבים ,גּ ֶ אוֹתם. ֵרשׁוּ ָ הוּרי וְ ג ְ מוּך ְל ִה ְר ַ ָפלוּ ָס ְ נְ ַבּ ְמּ ָע ָרהָ ,האוֹר ֶשׁ ִנּ ְכנַס ַבּ ֵסּ ֶתר יח עוֹד ָל ֵצאת ֵאינוֹ ַמ ְצ ִל ַ ַפנֵף יכה ְלנ ְ ָדר ַמ ְמ ִשׁ ָ וּמ ַעל ַה ֶסּ ַלע ַהגּ ֵ ֵ אַחד ָע ָשׂר: נוֹשׂ ֵאי ַה ִדּ ֵבּר ָה ַ יה ַה ַמּ ַתּ ְכ ִתּיִּ ים ְ ֶאת ְשׁ ָל ֶט ָ ֶיך!" "אַל ְתּ ַצ ֵלּםְ ,גּבוּל ְל ָפנ ָ ַעזֹר. ְכּלוּם לֹא י ֲ ילדים יש להחזיק ביד בוֹהים ִמ ְמּ ָך אוֹתם ְגּ ִ רוֹאה ָ אַתּה ֶ ִפּ ְתאוֹם ָ ֲח ָכ ִמים ֶיך ָבּ ֵטל ְבּ ִשׁ ִשּׁים ְכּ ִאלּוּ ִנ ְסיוֹן ַחיּ ָ וּמֻזיָּף ְ יך גַּם ֵאלּוּ ַה ִבּ ְל ִתּי ִנ ְס ָבּלוֹת כוּנוֹת ָ ֶ יוֹר ֵשׁי ְתּ ֵהם ְ ַה ְכּבוּיוֹת ְבּ ַמ ָבּ ְט ָך יהם ְמ ַשׂ ֲח ִקים ִמ ְשׂ ֲח ֵקי ַמ ְח ֵשׁב ֶצ ֱא ָצ ֵא ֶ רוֹבים ֲא ִמ ִתּיִּ ים ִעם ִ אַתּה וְ ָ ָבּא ְל ָך ִל ְצעֹק סוֹף-סוֹף: יְ ָל ִדים יֵשׁ ְל ַה ְחזִ יק ַבּיָּד לבסוף ,כל מלחמה ֶמת, ְל ַבסּוֹף ָכּל ִמ ְל ָח ָמה ִמ ְס ַתּיּ ֶ ֻלּן, גַּם ַה ִמּ ְל ָח ָמה ְבּ ַע ְצ ֵמנוִּ ,ע ֶקּ ֶשׁת ִמכּ ָ תוֹהה, ְמ ֻח ֶפּ ֶשׂת ְל ָ אַכז ִָרית ַעד ִדּמּוּם ַה ָדּם, ְ ֻצּ ִחים, וּמנ ָ ַצּ ִחים ְ ְללֹא ְמנ ְ ֻתּר. ִמ ְל ָח ָמה ַתּ ַחת ַה ֶדּגֶל ַה ָשּׁקוּף ֶשׁל ַה ְמּי ָ ַחנוּ. ִכּי ִע ָמּהּ ִנ ְג ָמ ִרים גַּם ֲאנ ְ אַחת. קוֹרה ַרק ַפּ ַעם ַ וְ זֶה ֶ השירים מתוך ספר השירים "אבק סוסי הבר" , 6הוצאת "אוניקס"2006 , 6הספר התקבל במערכת "עיין ערך שירה". 12 רחל אשד מקרצפת חלום נוּחה ְל ָבנָה. ִל ְפ ָע ִמים ֲא ִני ִמ ְתאַוָּה ִל ְמ ָ אָחזָה ִבּי ָשׁ ִביס ֲח ַמ ְק ַמק ָהיָה ְלזוֹ ֶשׁ ֲ ִפּ ְתאוֹם, פּוֹת ַחת ַחלּוֹן ַבּבּ ֶֹקר ֲא ִני ְמ ַק ְר ֶצ ֶפת ֲחלוֹםַ , רוּחהּ. רוּכה ְכּ ָ ַל ֲהפוּגָה ֲח ָ ילית, נוֹצה ֱאוִ ִ מוּלי ִצפּוֹר ִמ ְת ַק ֶשּׁ ֶטת ְבּ ָ ִ קוֹלהּ, גּוֹר ֶרת ַר ְג ַלי ְבּ ַביִ ת ֶא ְביוֹן ְכּ ָ ֶ אתי ָכּתוּב: ְבּ ַדף ֶשׁ ִה ְצ ַפּ ְנ ִתּי ָמ ָצ ִ אַ ְתּ יְ כ וֹ ָל ה. * עיני הסומות שׁוֹכ ַחת ַא ִני ַ ָח ְלפוּ ָשׁ ִנים ,ו ֲ גּוּשׁ וְ ֶח ְל ָקהֶ ,א ְגרוֹף מוּנָף, ָפּ ִנים ְמאַיְּ מוֹת ַמ ְל ִבּינוֹת ַבּ ֲח ֵשׁ ָכה. פּוֹעם ִשׁ ִשּׁים ְבּ ַד ָקּה ַה ֵלּב ֵ אַבּא גַּם ִבּ ְל ָע ֶדי ָךָ , יפה ֵאשׁ ָבּאָה ִמ ְלּ ַמ ָטּהַ ,מ ִקּ ָ נוֹשׁ ֶכת ֶאת ַפּ ֲא ֵתי ַה ִמּ ָטּהֶ , אתהּ. ַחלּוֹן ָפּתוּ ַחִ ,פּי ָפּעוּר ִל ְק ָר ָ ֵעינַי ַהסּוּמוֹת רוֹאוֹת ֶשׁ ֶמשׁ ְשׂ ֵב ָעה זוֹנָה. אל תמעכו את גרוני ִבּ ְשׁ ִביל ַה ֶבּטוֹן ַה ָצּרוּב הוֹל ִמים ְצ ָע ִדים ָבּ ֶא ֶבן, ְ ֻתּל. הוֹל ִמים ְכּ ֻק ְרנָס ְמפ ָ ְ לוֹח ֶשׁת, "אַל ִתּ ְד ְרכוּ ָע ַלי"ֶ , "אַל ִתּ ְמ ֲעכוּ ֶאת ְגּרוֹ ִני". קּוֹתי ְמ ַר ְקּדוֹת ַל ֶקּ ֶצב, ַר ַ יצה. יְ ֵר ַכי ִנ ְר ָתּמוֹת ָל ִר ָ נּוֹח ִעם ֶכּ ֶלב וְ ִאישׁ ִנ ַ ַמ ְמ ִתּיק ְל ֶע ְב ִרי: דּוּריִ ְךַ ,ח ְבּ ִקי ֶאת ַה ַכּר, ְט ִלי ַכּ ַ פּוּך ָח ָדשׁ. ָמ ָחר יִ ְהיֶה ְ על המשוררת רחל אשד ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה" 13 רבקה ירון גופי ואני יוֹשׁ ב ְבּ ֻכ ְר ָס ִת י? ִמ י ֵ ִמ י אוֹ ֵכ ל ִמ ַצּ ַל ְח ִתּ י? ִמ י שׁוֹ ֵכ ב ְבּ ִמ ָטּ ִת י? לוֹמ י? ִמ י חוֹ ֵל ם ַבּ ֲח ִ תוֹך גּוּף זֶה? עוֹשׂ ה ְבּ ְ ַמ ה ֲא נִ י ָ .1 גּוּפי לֹא ְמ ַד ֵבּר ִא ִתּי ִ ָרה. ְמ ַד ֵבּר ָשׂ ָפה ז ָ לוֹמי שׁוֹמ ַעת ֻמ ְמ ִחים ֲא ִני רוֹאָה ַמ ה ְשׁלוֹמוֹ ַמ ה ְשׁ ִ ֲא ִני ַ ימוּל ָט ִני לּוּמי ָל ָב ןָ -שׁחֹר ְבּ ַת ְרגּוּם ִס ְ ְבּ ִצ ֵ יב ַרי וְ ָכאן ְשׂ ֵדה ָה ְר ִאיָּה ֶשׁ ִל י. מוֹתי ֵא ָ ֵא לּוּ ַע ְצ ַ נִ ְר ֶא ה ֶשׁ ִנּ ְפ ַר ְדנוִּ .כּ י יתי אוֹתוֹ. לֹא ָר ִא ִ לּוּמים ָה ֵא ֶלּהֲ ) .א ִני לֹאָ -שׁם(. ַר ק ַבּ ִצּ ִ ַא ִני גּוּפי ו ֲ ֲהלֹא ֵמ ַעל ְלכֹל ָס ֵפק ִ ֶמ ָט ִפ י ִז ית ֶפשׁ ) ִט ְפּ ָשׁה .גּוּף וְ נ ֶ גּוּפי אָנוּ ֲא ִני ָכּאן(. ַח ָדּו אָנוּ ֶא ָחד אָנוּ אָנוּ ֶא ָחד ֲא ִני אָנוּ ֶא ָחד ֲא ִני ִ יְ אָז ַמ ה יְ ֵהא ָע ַלי ִא ם ָה ַרגְ ַליִ ם ָה ֵעינַיִ ם לֹא יִ זְ ְכּרוּ ֶא ת ֻלּנוּ יכה ֶא ת ְפּנֵי-כּ ָ ַה ֲה ִל ָ ֵא יפֹה יִ ְמ ְצאוּ ַמ ֲח ֶסה ֵריחוֹת קוֹלוֹת ְרגָשׁוֹת ְתּמוּנוֹת ִרגּוּשׁ ִמשּׁוּשׁ ִגּשּׁוּשׁ יסה ֵא ֵלינוּ ְבּ ַשׁ ֲע ֵרי ְכּ ִנ ָ ְבּ ֶפ ַתח ַה ְבּ ָק ִרים וּמה יִ ְק ֶרה ִא ם ַ וּמה יִ ְהיֶה ַ יָבוֹא יוֹם ְו אָבין לֹא ִ גּוּפ י ְל ֵב ין ֲא נִ י. ַמ הֶ -ק ֶשׁ ר ֵבּ ין ִ .2 ָדי ֲא ִני ְמ ַה ֶלּ ֶכת ֵבּ ין י ַ דּוֹתי ָדים ָשׁ ְכחוּ ֶא ת ִמ ַ ְבּג ִ ימיִּ ים ֶמת יְ ָח ִסים ִא ְינ ִט ִ ְמ ַקיּ ֶ ָעיַ ,היָּד ַע ַליִ ם ֶא ת ַמגּ ִ נֲ ָדי ֵבּ ין ַה ִמּ ִלּים יַ ָדי י ְָדעוּ ְכּ ָסיוֹתְ ,כּ ָפפוֹת יַ ִמ ִלּים ִלטּוּף ֲע ִדי ַע ל ִמ ְר ָק ָמ ן ֲארֻכּוֹת 14 ָדי ֲאנִ י ְמ ַה ֶלּ ֶכת ֵבּ ין י ַ ָדי ְמ ַה ְלּכוֹת ֵבּ ין ַה ִמּ ִלּים יַ ימיִּ ים יְח ִסים ִא ְינ ִט ִ ָדי ְמ ַקיְּ מוֹת ָ יַ ְפּ ִסיק ְנ ֻק ָדּה ְנ ֻק ָדּ ַתיִ ם ַקוַ -מ ְפ ִריד ַמ ָקּף צוֹרבוֹת נוֹב ַע ַמ ְק ִלידוֹת ְ חוֹרטוֹת ְבּ ֵעט ֵ ְ ֶמת ַמגּ ֶ ֲא ִני ְמ ַה ֶלּ ֶכת ֲע ַדיִ ן ְמג ְ יך ֶא ֶרץ מוֹ ָצא ֵשׁ ם ַתּ ֲא ִר ְ ֶז ה ָהיָה ָמ ַתי ְו ָהיָה ַמ ְס ִפּיקַ ,מ ְס ִפּיק ִא ם ֹאמרִ ,ה ְס ִפּיק. ָמאן ְדּהוּ י ַ ָד ְע ִתּי ְו לֹא י ַ מוֹחי ִ רוֹשׁ ֶמת נוֹשׁ ֶמת ַחיִּ ים ֶ וְ ָה ַל ְכ ִתּי ַחיָּה ֶ ַתּ ֵחי ַמ ֲע ָרכוֹת דּוֹמה ַל ַמּ ְח ֵשׁב ִנ ָתּן ְל ָשׁ ְטחוֹ ַע ל ָצ ג ֵא ֶצל ְמנ ְ ֶ יוֹד ִעים ָשׁ ם ְ ילים ֶשׁ ָר ַשׁ ְמ ִתּי ֶשׁ ִל ְקרֹא ְבּ ָק ְב ֵצי ְגּ ִל ִ ָד ְע ִתּי. לֹא י ַ ַבּ ֲארוֹן ַה ִקּיר ְשׁ ֵתּי שׁוּרוֹת יקים ָקיםִ ,תּ ִ אַרנ ִ נוֹשׂאוֹת ְ ֲארֻכּוֹת ְ ִפּ ְנ ַקס ַה ְכּתוֹבוֹת ֶשׁ ל ִא ָמּא יכי ֵל ָדה, וּפ ָר ִטים ִנ ְלוִ יםַ :תּ ֲא ִר ֵ ְ רוּעים ֵא ִ ַגּ ם יוֹם ָמ ֶות. .3 יע ְבּ ִלי י ְַלדוּת ַס ִתּי ְנ ָכ ִסים ֵמ ָע ַל י ָר ִק ַ ִכּנּ ְ ְנ ָכ ַסי ַבּ ָדּרוֹם ְנ ָכ ַסי ַבּ ָצּפוֹן הוֹרים ְמ ַב ֶקּ ֶשׁת ְרשׁוּת ִ ִל ְשׁהוֹת ֵבּינָם ִל ְשׁמ ַֹע רוּחוֹת אַנ ִדּים אַ ְר ַבּע ָהרוּחוֹת ְליַד ָה ְ ֶשׁ ל ָה ִא ינְ ְדּ יוַֹ ,ה ָפּ ָצ ' ָמ ָמ א וּשׁ ֵא ָל ָת הּ ְ ֵאיפֹה ָה ִיית ֲהלֹא ֵבּינֵינוּ ַבּ ִי ת 15 אוֹרי ברנשטיין 7 על השימוש בביוגרפיה האישית בשירה מתוך הספר :על הפרסונה ופרקים אחרים בשירה, הוצאת הקיבוץ המאוחד2008 , א. השירה המודרנית האירופית והאמריקנית ,וכן מרבית השירה העברית בת זמננו ,עוסקות יותר ויותר בחייו הפרטיים של המשורר .לא רק שעידן האפוסים הסתיים זה מכבר ,אלא שגם הניסיונות ליצור מערכת מורכבת ורבת היקף של שירה מתמעטים .ה'קנטוס' של פאונד' ,פטרסון' של קרלוס ויליאמס' ,ספון ריבר' של מסטרס ,או 'טריסטה' של וייחו ומחזורי השירים של סט .ג'ון פרס ואחרים נכתבו כבר בתחילת ובאמצע המאה העשרים .באורח מוזר גם מחזות שיריים אינם נכתבים עוד: אליוט ,כריסטופר פריי ,פול דלודל עשו ניסיונות משמעותיים אחרונים בכיוון זה .ניתן לומר ,אם כי בהכללה מסוכנת ,כי רק משוררים מזרח-אירופיים ,כמו הרברט ,שימבורסקה ,הולוב ,פטרוב, ומילוש ,עודם עוסקים בנושאים שאינם אינטימיים בלבד ושאינם רק תרגום של חוויותיהם המשפחתיות ,של אירועי יום-יומם .כאילו התכנסה השירה והיא מסתפקת היום בהעצמה של הפרטי ביותר .אפילו אלן גינזברג ,שהתחיל כדובר של דור שלם ,העמיד במרכז שירתו ,בערוב ימיו, את עצמו ואת תחלואיו ועינוגיו הקטנים. בעקבות פיליפ לרקין ,שהתווה מסלול צר ואישי מאוד ,הולכים משוררים אנגלו-סקסים רבים בני זמננו והם מתגלים כעסוקים יתר על המידה, לדעתי ,בבעיותיהם האישיות ,בחייהם כפי שהם ,בסביבתם הקרובה ,עד לכדי פירוש בנלי למדי של המתרחש ,עד להתפלשות במצוי .כשאתה קורא את שירתם של משוררים כמו טד קוסר או בילי קולינס בארה"ב, עולה מאליה השאלה :האם יכול להיות צידוק לעיסוק צר כל כך לרכישת הספר במשפחתיות של האני? האם חייו של הפרט חשובים דיים כדי להוות נושא ייחודי לשירה? ממילא נראה שגבולותיה של השירה מצטמצמים והולכים ,שאין היא נושאת את פניה לעבר איזו טדנסנדנטיות שהיתה עיקרה בעבר, שאין היא שואפת לומר משהו שמשמעותו חורגת מפירוש מפורט של הקיום האישי, ובאמת ,מנין ההצדקה לאותו עיסוק בלעדי באני הסובל ,המתענה או המתענג? נכון שהתפוררות המסגרות השבטיות ,הלאומיות וירידת קרנה של האידיאולוגיה, בעיקר לאחר מעשי הטבח שנעשו בשמה במאה העשרים ,השפיעו בהכרח על מהותה של השירה הנכתבת ,אבל עדיין השאלה ניצבת :מה התירוץ או ההצדקה להתגרדות איובית זו בחרס? ושאלה זו שתי פנים לה :האם רשאי המשורר להתעלם מייסוריו של הזולת? האם ,באמת ,עיסוקיו הפרטיים מסוגלים לשקף את ייסורי העולם שסביבו )שאחרת הלא בוודאי אין טעם לעסוק בם(? שאלה זו מציג ססר וייחו ,על כל כובד משקלה ,בשירו 'איש עובר וכיכר לחם '...בתרגומה של טל ניצן: עוֹבר וְ ִכ ַכּר ֶל ֶחם ַעל ִשׁ ְכמוֹ. ִאישׁ ֵ ילי? אַחר ָכּ ְך ֶא ְכתֹּב ַעל ְכּ ִפ ִ וְ ַ יוֹרק ָדּם. רוֹעד ִמקֹּרִ ,מ ְשׁ ַתּ ֵעלֵ , אַחר ֵ ֵ מוּדע? ֶא ְפ ָשׁר ִבּ ְכ ָלל ְל ַהזְ ִכּיר ֶאת ַה ַתּת ָ רוֹבה ְבּ ִמ ְט ָבּחוֹ. ַקּה ֶ ישׁהוּ ְמנ ֶ ִמ ֶ 7תודה לאוֹרי ברנשטיין על מתן ההרשאה לפרסום המאמר. 16 ִמנַּיִ ן ָהא ֶֹמץ ְל ַד ֵבּר ַעל ַה ִנּ ְס ָתּר? עוֹתיו. עוֹבר וּמוֹנֶה ְבּ ֶא ְצ ְבּ ָ ישׁהוּ ֵ ִמ ֶ יך ְל ַד ֵבּר ַעל לֹאֲ -א ִני ְבּ ִלי ִל ְצעֹק ְצ ָע ָקה? ֵא ְ השאלה השנייה המתעוררת מניה וביה היא :איך יכול המשורר להקנות לשירים העוסקים רק בו עצמו ובחייו הפרטיים ,הבלתי חשובים מעיקרם לקורא ,חשיבות החורגת מסיפורו האוטוביוגרפי? איזה עניין יכול לעורר סיפור אישי ובנלי וכיצד יכול הוא לשמש נושא בלעדי לשירה ברת-קיום? שאלה דומה לזו שואל המשורר האיטלקי בן זמננו ,לוצ'אנו ארבה בשירו 'ללא מצפן' : 8 יך ְל ִה ְת ַח ֵסּל, יתי ָצ ִר ְ ַעל ִפּי ַד ְרוִ ין ָהיִ ִ ָלד ְכּ ָלל, ַעל ִפּי ַמ ְלתּוּס , 9לֹא ְל ִהוּ ֵ סוֹפי ַרע, ילא יִ ְהיֶה ִ לוֹמ ְבּרוֹזוֹ ִ 10מ ֵמּ ָ ַעל ִפּי ְ ֶשׁלֹּא ְל ַהזְ ִכּיר ֶאת ַמ ְר ְקסֶ ,שׁ ֲא ִני petit bourgeois יך ִל ְבר ַֹחָ ,ל ֵכןִ ,ל ְבר ַֹח ָצ ִר ְ אָחוֹרהַ ,ל ְצּ ָד ִדים ָ ימה, ָק ִד ָ ֻלּם( אַר ָבּ ִעים ְכּ ֶשׁכּ ָ ) ְכּמוֹ ְבּ ֶא ֶלף ְתּ ַשׁע ֵמאוֹת ְ ישׁיּוֹת; ֲא ָבל ֲע ַדיִ ן נוֹ ְתרוּ ַה ְמּבוּכוֹת ָה ִא ִ ַה ִאם ֲא ִני ְבּ ִמזְ ַרח ִפּ ְצ ִעי מוֹתי? אוֹ ִבּ ְדרוֹם ִ שאלות אלה ושכמותן אינני מפסיק גם אני לשאול את עצמי ,כמשורר הרואה את העולם כולו אך ורק דרך הפריזמה של המתרחש אצלו אישית וכמי שאינו עוסק בסובב אותו אלא במידה שסובב זה פולש לתוך פרישותו. כדי להצדיק את העיסוק בביוגרפיה הפרטית ,כדי להקנות לה חשיבות שמעבר לגבולותיה ,ואולי גם כדי להפכה למפתח אישי לתיאורו ולפירושו של העולם הסובב, נקטו משוררים שונים בשיטות אחדות .אינני סבור שתבניות אלה נבראו במחשבה תחילה ,מתוך הכרה במהות הבעיה ותוך ניסיון לענות עליה בצורה מסודרת .נכון יותר יהיה לומר כי הן נוצרו כתוצאה מראיית עולם אישית של כל משורר ומשורר ,לעתים )כמו במקרה של השירה הסינית הקלאסית( עקב מסורת שירית משותפת של ראיית העולם ולפעמים )כמו בשירים הבוראים 'פרסונה מלאכותית'( מתוך מאמץ עקרוני וזהה אצל משוררים שונים להעמיד קול נוסף לשירתו של המשורר .אלה הן בעצם תבניות בלתי מסודרות ,שנוצרו תוך כדי כתיבה ,מתוך שאיפה לתת תשובה לשאלות המתעוררות אצל כל משורר המבקש להפוך את הביוגרפיה שלו לרשת פרושה יותר, יומני לספר לעולם ִ רחבת-היקף יותר וטעונת משמעות רבה יותר מסתם ניסיון בפרוטרוט על מה שקרה לו אישית .שהלא צודק יבטושנקו באמרו" :האוטוביוגרפיה של המשורר היא שירתו .כל השאר אינו אלא הערות שוליים". ב. המתכונת הראשונה בה עושים משוררים שימוש היא המיתולוגיזציה של עצמם ,של חברתם ומקומם .על ידי הפיכת פרשת חייהם למיתוס הם מקנים חשיבות אגדית כמעט לכל מאורע ומאורע בחייהם .ראש וראשון למשוררים אלה הוא כמובן ייטס. בשיר אחר שיר ,בעיקר בערוב ימיו ,הוא רואה ומראה את מאורעות חייו כחלק 8תרגום :אורי ברנשטיין. 9תומאס רוברט מלתוס ,(1766-1834) ;Malthus Thomas Robert -כומר ,דמוגרף וכלכלן אנגלי ,אשר נודע בשל תחזיותיו הקודרות לגבי התפוצצות אוכלוסין והתדלדלות מקורות המזון. 10צ'זארה לומברוזו ,קרימינולג יהודי-איטלקי ).(1909-1836 17 ממסכת לגנדרית של התרחשויות .ייטס היה מלא כל חייו בתחושה של היותו נבחר, מקודש ,שותף לסודות היקום ,רב-מג שעוד יכירו בכוחו .כדי שלא ייראה מתנשא וחריג בהכריזו הכרזות שיריות מעין אלה החל בהפיכת כל סביבתו ,כל רעיו וכל המאורעות ההיסטוריים להם היה שותף ,לאגדה .כך הוא כותב בשירו 'ימים יפים ושגיאים' : 11 ירי; אָציל ֶשׁל אוֹ' ִל ִ יאים :רֹאשׁוֹ ָה ִ ָפים וְ ַשׂ ִגּ ִ ְדּ ָב ִרים י ִ ימת ָה' ֶא ִבּי' ,מוּל ָק ָהל ֶשׁ ִנּ ְס ַער... אָבי ַעל ִבּ ַ ִ ידי ִנ ְשׁ ַען ֵבּין ְשׁנֵי ֻשׁ ְל ֲחנוֹת ְס ֶט ְנ ִדישׁ אוֹ' ְג ִר ִ רוֹממוּת ֶשׁל ְשׁטוּת; נוֹשׂא מוּל ִצבּוּר ִשׁכּוֹר ִמלּוֹת ְ ֵ מוֹד גּוֹן ְבּ ָהאוּט ְמ ַח ֶכּה ָל ַר ֶכּ ֶבת, ָהיר; ַבּהּ ַהזָּקוּף וְ ָהרֹאשׁ ַהיּ ִ אָתנָה ַמ ָמּשׁ ִעם גּ ָ ָפּ ֶלס ֵ ָדע עוֹד ֵשׁ ִנית. ימפּוּסָ ,דּ ָבר לֹא יִ וּ ַ אוֹל ְ ָכּל ְבּנֵי ָה ִ או בשירו 'ביקור מחודש בגלרית התמונות העירונית' 12הוא מונה ,תוך כדי תיאור כל התמונות התולות על הקירות בגלריה ,את פני רעיו המצוירים שם ומסיים בהכרזה המתנשאת: טוּני ,אַל נָא ַתּ ְח ְרצוּ ִמ ְשׁ ָפּט אַתּם ֶשׁ ִתּ ְשׁ ְפּ ִ ֶ ַעל ֵס ֶפר זֶה אוֹ זֶה; ֶאל ַה ָמּקוֹם ַה ְמּ ֻק ָדּשׁ ְלדוֹרוֹת וּב ַמ ָבּט יוֹקנֵי ֵר ַעי ְתּלוּיִ יםְ , בּוֹאוֶּ ,שׁ ָשּׁם ְדּ ָ ֵיהם ְמ ֻציָּרוֹת; יר ַל ְנד ִבּ ְפנ ֶ תּוֹלדוֹת ִא ְ ְראוּ ֶאת ְ אַק ַראי, יך ִתּ ְס ַתּיֵּם ְבּ ְ יך ָתּ ֵחל ְתּ ִה ַלּת ֱאנוֹשׁ וְ ֵא ְ ִח ְשׁבוּ ֵא ְ וְ ִא ְמרוּ ִכּי ְתּ ִה ָלּ ִתי ִהיא ֶשׁ ֵא ֶלּה ָהיוּ ֵר ַעי. רק לאחר שהפך את כל סביבתו לסאגה ,מסוגל היה להפוך גם את חייו שלו לאירוע מיתולוגי ולהעיז לכתוב ,למשל בשיר 'מפליגים לביזנטיון' : 13 וּכ ֶשׁ ֶא ְהיֶה ִמחוּץ ַל ֶטּ ַבעְ ,ל ַבסּוֹף, ְ צוּרה ִט ְב ִעית שׁוּב לֹא י ִַכּיר, גּוּפי ָ ִ יִ ְל ַבּשׁ ְדּמוּת ֶשׁ ְבּ ָיוָן ָע ְמלוּ ִל ְצרֹף ָהב ָשׁחוּטְ ,כּ ֵדי ְל ָה ִעיר קוּע וְ ז ָ ָהב ָר ַ ִמזּ ָ ַמנֵם... יסר ֶשׁ ִה ְתנ ְ ֵק ָ או להודיע: יחהִ ,אם ֵכּן, ָה ֱאנוֹשׁוּת ִהזְ ִנ ָ ָקן. ֶשׁר ֶשׁל ִאישׁ ז ֵ מוֹח נ ֶ ַ או לכתוב בשירו 'הצליין': ירי, ֵח ,נִ ְשׁ ַען ִלי ַעל ִק ִ ַע ְכ ָשׁו ֲא ִני ְבּ ֵבית ַמ ְרז ַ ימהִ ,בּ ְצ ִעיף ַכּ ְפ ִרי, לוֹאים אוֹ ֶמ ִשׁיִ ,בּ ְג ִל ָ בּוֹאוּ ִבּ ְב ִ ֻמּד אוֹ ִעם ִמי ֶשׁ ֶא ְצ ְל ֶכם ַבּתּוֹר, בּוֹאוּ ִעם ֲאהוּב ְמל ָ ֻלּם ֶא ְפטֹר ֻלּם ֲא ַנ ֵצּ ַחִ ,כּי ֲאנִ י ֶאת כּ ָ ִכּי ֶאת כּ ָ רוֹלי. ְבּפוֹל ֶדּה רוֹל ֶדּה ִ 11תרגום :אורי ברנשטיין. 12תרגום :אורי ברנשטיין. 13תרגום :אורי ברנשטיין. 18 או כשהוא מכנה את עצמו "ציד זקן ששח עם אלוהים" ,או כשהוא פוסק ,לגבי עצמו כמובן ,בשירו' :תפילה לגיל הזקנה' : 14 ֱאל ִֹהיםַ ,שׁ ְמ ָר ִני ִמ ַמּ ְח ָשׁבוֹת אָדם ַרק ְבּמוֹחוֹ; ַחשֹׁב ָ ֶשׁיּ ְ ירת ָתּ ִמיד ִמי ֶשׁ ָשּׁר ִשׁ ַ תּוֹך ֵמחוֹ. חוֹשׁב ִמ ְ ֵ המשורר העברי שניסה באופן המבהק ביותר להפוך את כל הקורה בחייו האישיים למאורעות מיתולגיים היה פנחס שדה .כמעט כל שירתו היא תיעוד של אפיפניות אלוהיות ,של התגלויות מיסטיות ,שהוא היחיד הער להן ורק לו הן קורות .החל מן התפקיד המשיחי שהטיל על עצמו ב'שירי דּוּמה' כשניסה להופיע כנביא וכמשיח ,ועד לאחרון שיריו ,מנסה שדה לספר את סיפור חייו כמיתוס .דווקא על הרקע המדויק, הבנלי ,החילוני ,שהוא מקפיד לתאר בשיריו ,מקבלות ההתגלויות הרוחניות שלו משנה כוח .כך ,למשל ,בשירו 'גשם על דרך יפו תל-אביב' שבספרו 'שירים '1989-1985הנפתח בשורות: אַר ָבּ ִעים ָשׁנָה, זֶה ָהיָה ִל ְפנֵי ְ יתי אָז. ֵבּן ְשׁ ַבע ֶע ְשׂ ֵרה ָהיִ ִ רוּרי אַפ ִ ֶשׁם ַדּק וְ ְ גֶּ אָביב ָרד ַעל ֶדּ ֶר ְך יָפוֹ ֵתּל ִ יַ הופכת הנערה היושבת בחלון ממול ,ב"קומה שנייה מעל לגלנטריה" ,לאחר ארבעים שנה ,כשדמותה עודנה עומדת לנגד עיניו ,לאיזה גילוי נדיר .בין השאר גם ל: יע? ֵא ָלה ִבּ ְמרוֹם ָר ִק ַ יוֹשׁ ֶבתְ ,כּמוֹ ֵאי אָז, ֶ יע, ֶאל ַה ַחלּוֹן ֶשׁ ָבּ ָר ִק ַ ִל ְבנַת ָפּ ִניםְ ,שׁח ַֹרת ֵשׂ ָער, אוֹמ ֶרת? יטהָ ,דּ ָבר ֵאינָהּ ֶ ַמ ִבּ ָ ומ'הכנס הארצי של אנשי המחשבים ,בנייני האומה ,אוקטובר ,'86מתוך ספרו 'שירים ,'1989-1985אחרי שהוא מספר את הסיפור המיתולוגי והרומנטי של חייו שעברו בירושלים: יתי ָכּאן .לֹא עוֹד עוֹלם לֹא אָשׁוּב ִל ְחיוֹת ֶאת ַחיַּי ֶשׁ ָחיִ ִ ְל ָ ֵפטַ ,ה ְצּ ָל ִלים ַעל ִקיר ֲע ִליַּת ַהגַּגַ ,ה ְשּׁ ָח ִרים ירים ְלאוֹר ֲע ָשׁ ִשׁית ַהנּ ְ ַה ִשּׁ ִ עוֹלם. עוֹלם לֹאְ ,ל ָ עוּריםַ ,ה ַחיִּ יםְ .ל ָ אַה ָבהַ ,ה ִתּ ְקוָהַ ,ה ְנּ ִ ֻדּיםַ ,ה ִשּׁ ָכּרוֹןָ ,ה ֲ ַהוְּ ר ִ הוא מתאר את שובו מאותו כינוס של אנשי מדע ,שהוא טורח לציין לנו בדיוק איפה התקיים ומתי ,כך: יל ִיּים עוֹד ְמ ַעטֵ ,בּין ָשׂדוֹת ֵל ִ אַנ ֵשׁי ַה ַמּ ְח ְשׁ ִבים, בוּרי ְ מּוֹנית ֶשׁ ִהזְ ִמינוּ ֲע ִ אָביבְ ,ל ַב ִדּי ַבּ ִ ְל ֵתל ִ כוֹנית ְקבוּרוֹת. ֶא ַסּע ַבּח ֶֹשׁ ְךִ ,בּ ְד ָמ ָמהְ ,כּמוֹ ְגּוִ יָּה ִבּ ְמ ִ 14תרגום :אורי ברנשטיין. 19 במקרה זה אין המדובר בהתגלות אלוהית אלא בהיחשפות מיסטית של תום החיים, של המוות הנוכח פתאום ,המופיע לכאורה דווקא בכנס המחשבים המוזכר ומניף מעל למשורר את חרמשו .פנחס שדה חי כל ימיו בתחושה שחייו הפרטיים רבי משמעות לכלל ,שכן הם פותחים פתח יחיד ומיוחד במינו לעולם אחר .וככל שעבר הזמן כך העמיקה תחושה זו ומצאה לה ביטוי בשיר אחר שיר ,לעתים עד כדי לעורר שמץ של גיחוך: שלוש שורות :ראיתי מאזניים בחלום עוֹלם. אַחת ֻמ ָטּל ָה ָ ָד ְע ִתּי ֶשׁ ַעל ַה ַכּף ָה ַ יתי מֹאזְ נַיִ ם ַבּ ֲחלוֹם וְ י ַ ָר ִא ִ יתי וְ ֵעינַי לֹא י ְָכלוּ ְל ַה ְב ִחין ַבּ ְמּאוּם. וְ ֶאת ַה ַכּף ַה ְשּׁ ִניָּה ָר ִא ִ ָד ְע ִתּי ְל ָב ֵאר. אַך לֹא י ַ יעה ְ יתי ֶשׁ ַה ַכּף ַה ְשּׁ ִניָּה ַמ ְכ ִר ָ וְ ָר ִא ִ הוא מדבר בשיריו כשווה אל שווים עם שפינוזה ,עם יעקב פרנק ,עם פרצלוס איש הוהנהיים ועם משה רבנו .הוא משים עצמו בין המיסטיקנים הגדולים ,קרוב אצל האלוהים ומבין את סודותיו .לפעמים ,מתוך גילוי לב מפתיע ,הוא תמה על ההתרחשויות הנשגבות שהוא שותף להן .כך ,למשל ,בשירו 'הנערה ערפל והנערה תפוח' מתוך הספר אל שתי נערות נכבדות ,המסתיים במלים: ָד ְע ִתּי ִכּי לֹא עוֹד ֶא ְר ֶאנָּה ַע ָרה ֲע ָר ֶפל י ַ ָכ ְר ִתּי ֶאת ַהנּ ֲ זַ ַע ְכ ָשׁו ֶע ֶרב ַליְ ָלה ָבּא ַמיִ ם ַר ִבּים וְ ח ֶֹשׁ ְך יכן ֵהם ַה ַחיִּ ים יתי ִאם ָהיוּ ֵא ֶלּה ַה ַחיִּ ים ֵה ָ ֱאל ִֹהים ֵאיפֹה ָה ִי ִ וְ ִאם ָהיָה זֶה ָמוֶת טוֹב ִלי ַה ָמּוֶת. ג. התבנית השנייה היא זו בה המשורר מגיב בדחיפות ,כמעט בו בזמן ,מתוך תחושה של נחיצות בדיווח מיידי ,על מאורעות המתרחשים בחייו .הדחיפות בפני עצמה ,כמובן, אינה מפקיעה את המאורע מפרטיותו ,אלא משמדובר באירועים הרי גורל ,כמו מלחמה ,מוות ,אסון כלשהו הקורה למשורר או דווקא שמחה בלתי צפויה ,או חוויה דתית חד פעמית .במקרים כאלה ,בהשפעת עוצמתו של הרגע ,יש והמשורר חש בהכרח לתרגם בו זמנית את המתרחש עמו לשפתו הטבעית :השירה .ניתן לכנות צורה זו של כתיבה – שאינה עולה כלל וכלל בקנה אחד עם אמירתו הידועה של קולרידג', לפיה "השירה היא ריגוש שנזכרים בו בשעת רגיעה" – שירה 'עיתונאית' ,אבל אין בכינוי זה כדי לזלזל בכוחה ובחשיבותה .אדרבא :אצל משוררים גדולים יש והבהילות הזאת היא לטובה .במקרים כאלה כל התהליך כולו ,אירוע היסוד של השיר ,הנראה והמוחש ,אירוע הכתיבה עצמה ,והופעת הפרסונה השירית ,כל זה נדחק ומותך ,בלחץ המאורעות ,לכדי נתך של התרחשויות נפשיות וחיצוניות המופיעות בבהילות ובבת אחת. כך ,למשל ,שני משוררים גדולים נלחמו זה לצד זה באותה חזית ובאותם זמנים ,בלי לדעת ,כמובן ,זה על זה .ג'וזפה אונגרטי ) (1970-1880 ,Giuseppe Ungarettiהאיטלקי וגיום אפולינר ) (1918-1880 ,Guillaume Apollinaireהצרפתי ,שרתו בשני צבאות שונים ,שהיו בני ברית באותה מלחמה וכתבו שירי מלחמה המתארים ,מתוך תחושת דחיפות שעל סף המוות ,את חוויותיהם המיידיות ,שאינן שונות כל כך זו מזו .קרבתו של המוות מחדדת את התחושות ,מעצימה את הרגשת קוצר החיים של שניהם ,מקנה משמעות לרגעים הבודדים החולפים בזה אחר זה .וכך כותב אונגרטי: 20 במשמרת ) 15צ'ימה קטרו 23דצמבר (1913 ַליְ ָלה ָשׁ ֵלם ֻמ ְשׁ ָל ְך ְל ִצדּוֹ ֶשׁל ָח ֵבר ֶשׁ ִנּ ְט ַבּח חוֹשׂף ִשׁנַּיִ ם ִעם ִפּיו ַה ֵ ָר ַח ַה ָמּ ֵלא מוּל ַהיּ ֵ ָדיו ִעם ְנ ִפיחוּת י ָ חוּבה ַה ְתּ ָ יק ִתי תוֹך ְשׁ ִת ָ ְל ְ ָכּ ַת ְב ִתּי אַה ָבה ִמ ְכ ָתּ ִבים ְמ ֵל ֵאי ֲ יתי עוֹלם לֹא ָהיִ ִ ֵמ ָ ָכּל ָכּ ְך ָדּ ֵבק ַבּ ַחיִּ ים או בקטע משיר מלחמה אחר שלו: הנהרות ) 16קוטיצי (16.8.1916 טוּע ֲא ִני ָדּ ֵבק ֲע ַד ִין ָבּ ֵעץ ַה ָקּ ַ ַהזֶּהַ ,ה ֻמּ ְפ ָקר ַבּגַּיְ א, ֻשּׁל ְכּ ִק ְר ָקס ַה ְמּר ָ מּוֹפע אַח ֵרי ַה ָ ִל ְפנֵי אוֹ ֲ וּמ ְתבּוֹנֵן ִ ְבּ ַמ ֲע ָב ָרם ַה ָשּׁ ֵקט ֶשׁל ֶה ָע ִבים ַעל ְפּנֵי ַה ְלּ ָבנָה. ַהבּ ֶֹקר ִה ְשׂ ָתּ ַר ְע ִתּי ְבּ ִמ ְקוֵה ַמיִ ם וּכ ָשׂ ִריד ְמ ֻק ַדּשׁ ְ ַח ִתּי ָשׁם נ ְ זּוֹרם יזוֹנצוֹ ַה ֵ ְנ ַהר ִא ְ יק ִני ֶה ְח ִל ָ אַחת ֲא ָבנָיו ְכּ ַ ֵה ַר ְמ ִתּי מוֹתי ֶאת ַשׂק ַע ְצ ַ וְ ָה ַל ְכ ִתּי ִלי לוּליָן ְכּמוֹ ְ ַעל ַה ַמּיִ ם. ִה ְת ַכּ ְר ַבּ ְל ִתּי ְליַד מוּצים ִמ ִמּ ְל ָח ָמה ָדי ַה ֲח ִ ְבּג ַ 15תרגום :אורי ברנשטיין. 16תרגום :אורי ברנשטיין. 21 דוּאי וּכמוֹ ֶבּ ִ ְ ָכּ ַר ְע ִתּי ְל ַק ֵבּל ְפּנֵי ַח ָמּה ואילו אפולינר ,מאותה חזית ,כאמור ,ובתחושת בהילות דומה ,כותב: גלוית דואר אָה ִלי ֶא ְכתֹּב ָלהּ ִמ ַתּ ַחת יְ ִריעוֹת ֵמ ֳ יעתוֹ יָסוּף לוֹ ַקיִץ ָבּאָה ְגּוִ ָ ַהת-הוֹד יחה ַעזָּה נוֹג ַ וּכ ָבר ְפּ ִר ָ ְ יע ֶשׁ ַדּ ָלּה ְתּ ֶכ ְלתּוֹ ְבּ ֵלב ָר ִק ַ אַחר לֹא עוֹד תּוֹתח נִ ְשׁ ַמע ַ יְ ִרי ָ ִהנֵּה ָק ַמל ְבּ ֶט ֶרם ֱהיוֹתוֹ תרגום :משה בן שאול אבל לא רק בשירי המלחמה שלו נוקט אפולינר בעירנות מתמדת ובניסוח בלתי פוסק של תגובותיו כלפי העולם ,גם על חוויות בית הכלא בו נאסר ,הוא מדווח בשיטה של שירה מיידית: בסנטה ַס ִתּי ְל ָת ִאי עוֹד לֹא ִנ ְכנ ְ ָדי ִמ ֶמּ ִנּי ַעד ֵעירֹם וּכ ָבר ָפּ ְשׁטוּ ְבּג ַ ְ קוֹדר ִנ ְשׁ ָמע י ְַל ָל ִני וְ קוֹל ֵ ַע ָתּ ַעד ֲהלוֹם יך זֶה ִהגּ ְ ִגּיּוֹם ֵא ְ גַּם ֶא ְל ָעזָר אָז ָבּא ֶאל ִפּי ֶק ֶבר ִבּ ְמקוֹם ָל ֵצאת ִמ ֶמּנּוּ ְכּ ֶד ֶר ְך ַה ְדּ ָב ִרים ֱהיֵה ָשׁלוֹם אָז ָשׁרוּ ִמ ָכּל ֵע ֶבר עוּרים. נוֹתי הוֹ ְבּנוֹת ַה ְנּ ִ הוֹ ָכּל ְשׁ ַ תרגום :משה בן שאול ויסלבה שימבורסקה עושה גם היא שימוש בביקור אצל שכיב מרע כדי לדווח על ההתרחשות הנוראה – בקור לב לכאורה ובתיאור ענייני לכאורה: סיפור מבית חולים ַפרוּר ִמי יְ ַב ֵקּר ֶא ְצלוֹ. יכת גּ ְ ִה ְג ַר ְלנוּ ִבּ ְמ ִשׁ ַ ָצא ֶשׁ ֲא ִניַ .ק ְמ ִתּי ֵמ ַה ֻשּׁ ְל ָחן. יָ חוֹלים ְק ֵר ָבה. ְשׁ ַעת ִבּקּוּר ִ הוּא לֹא ָענָה ְל ִב ְר ַכּת ַה ָשּׁלוֹם. אוֹתהּ יתי ֶל ֱאחֹז ְבּיָדוִֹ ,ה ִסּיג ָ ָר ִצ ִ ְכּ ֶכ ֶלב ָר ֵעב ֶשׁלֹּא יִ ֵתּן ֶאת ָה ֶע ֶצם. יעתוֹ. ִנ ְראָה ְכּ ִמי ֶשׁ ִמּ ְת ַבּיֵּשׁ ִבּ ְגוִ ָ אָדם ָכּזֶה. אוֹמ ִרים ְל ָ יוֹד ַעת ָמה ְ ֵאינ ִֶנּי ַ פוֹטוֹמוֹנ ָטז'. ְ ַמ ָבּ ֵטינוּ ָע ְקפוּ זֶה ֶאת זֶה ְכּמוֹ ְבּ 22 לֹא ִבּ ֵקּשׁ ֶשׁ ֶא ָשּׁ ֵאר אוֹ ֶשׁ ֵא ֵל ְך. לֹא ָשׁאַל ַעל אוֹדוֹת ִאישׁ ִמ ֻשּׁ ְל ָחנֵנוּ. לוֹלק. יךֶ , טוֹלק ,לֹא ָע ֶל ָ יךֶ , בּוֹלק .לֹא ָע ֶל ָ יךֶ , לֹא ָע ֶל ָ ֹאשׁי ֵה ֵחל ִל ְכאֹבִ .מי ֵמת ְל ִמי? ר ִ יל ְך ֶשׁ ַבּכּוֹס. ָשׁ ַכ ְח ִתּי ֶאת ָה ְרפוּאָה וְ ֶאת ְשׁל ֶֹשׁת ִפּ ְר ֵחי ַה ִלּ ָ ִדּ ַבּ ְר ִתּי ַעל ַה ֶשּׁ ֶמשׁ וְ ָשׁ ַק ְע ִתּי. מּוֹרד. ַכּ ָמּה טוֹב ֶשׁיֵּשׁ ִמ ְס ְדּרוֹנוֹת ָלרוּץ ַבּ ָ ַכּ ָמּה טוֹב ֶשׁיֵּשׁ ַשׁ ַער ִל ְפתּ ַֹח. אַתּם ְמ ַח ִכּים ִלי ְליַד ַה ֻשּׁ ְל ָחן. ַכּ ָמּה טוֹב ֶשׁ ֶ ילה. עוֹרר ִבּי ְבּ ִח ָ חוֹלים ְמ ֵ יח ֵבּית ַה ִ ֵר ַ תרגום :רפי וייכרט ובשירתנו ,אבות ישורון הוא כמובן המשורר שכל שראה או שמע במהלך יומו ,כל פרט שהגיח מול עיניו ,פעוט כחשוב ,כל מראה חולף ויום-יומי ,הפכו אצלו מיידית לשירה. אין אולי דוגמה מובהקת כל כך בשירת העולם להמרה זו של כל רגע בחיי המשורר, מתוך פירוט מירבי ,לסוג זה של התגלות .אצל אבות ישורון אין צורך במציאת צידוק לשירה אוטוביוגרפית ,שכן העוצמה שבה מתגלה לו העולם שסביבו ,בכל יום ויום, שוללת לכאורה את הצורך בצידוק כלשהו ,כפי שהוא עצמו מנסח זאת בשירו 'החומרים העיקריים' שבספרו שער כניסה שער יציאה: מוּצר ֲא ִני ִהנְ ִני ָ עוֹלם ֻמ ְג ָמר וְ ָה ָ וְ ִנ ְג ָמר ָה ִע ְניָן. או באופן מפורש יותר ,בשירו 'האוסף' מתוך ספרו השבר הסורי אפריקני: מוֹצא. ֲא ִני ֵמ ִביא ָכּל ַמה ֶשּׁ ֲא ִני ֵ ָהב. נּוֹצץ הוּא ז ָ לֹא ָכּל ַמה ֶשּׁ ֵ ֲא ָבל ֲא ִני ֵמ ִרים נּוֹצץ. ָכּל ַמה ֶשּׁ ֵ האיסוף האמיץ הזה שבו מצטרף חפץ לחפץ ,אירוע לאירוע ,ולו גם פעוטים ,ולו גם "כל היבולת הזאת .כל הארבהרוש הזה" ,כפי שהוא כותב שם ,יוצר תמונת חיים שעם כל היותה אישית ואינטימית ,הרי בשל גילוי הלב מחד גיסא והיכולת השירית הנדירה מאידך גיסא ,היא מפתח לעולם שלם .שירה זו ,שעיקרה רק המקרי והנוכח ברגע כתיבתה ,לכאורה ,היא ביטוי לגורלו של האדם בכללו יותר משירות רבות אחרות, ימי לכללי ולרב מטונ ִ ִ העוסקות במפורש בקיומו של האדם .האישי אינו אלא ביטוי המשמעות .כך ,למשל ,בשירו 'החומרים העיקריים' ,מתוך ספרו שער כניסה שער יציאה ,כותב ישורון: לּוּח ֶצ ַבע ֶבּז' ִעם ִק ַבּ ְל ִתּי ָשׁעוֹןַ .ה ַ רוּט ִלי ְל ִפי ַעיִ ן ָה ַרעְ .בּ ָ אַח ֶרתֵ .אין אָרה ֶ וּמוֹרה ֶה ָ ֶ ְראוּתוֹ. אוֹתם. אוֹר ֵבּין ְשׁנֵים ָע ָשׂר ְספ ָֹריוַ .בּ ַלּיְ ָלה ֵאין גַּם ָ 23 יר ֵחי ַה ְזּ ַמן הוּא ַה ָמּקוֹםִ .כּ ֵ נוֹל ְד ִתּיֲ .א ִני הוּא ֵל ָדה ֲא ִני ַ אַחר אַחרִ .כּי ֵ וְ לֹא ֵ אַחר. ְבּ ָמקוֹם ֵ כך גם שירי ה'בולץ' הנפלאים שבספרו קפלה קולות ,או השירים אודות הבית ברחוב ברדיצ'בסקי" ,המסרב להשתפץ" ,שבספרו השבר סורי אפריקני .אבות ישורון אינו חדל להיות משורר עד תומו בכל שעה ,וממילא הופכים חייו להיות זהים לשירתו. ד. התבנית השלישית בה עושים משוררים רבים שימוש כדי לתאר ,לפרש ולהצדיק את חייהם האישיים כנושא לשירתם היא העצמתו של הרגע ,היינו :בחירתו של רגע מסוים בחייהם ,בין אם היה זה אירוע קיים שהדגישוהו או רגע שכינס אליו זיכרונות וקטעי דמיון עד שהפך למוקד שירי .רגע כזה אוסף אליו ,לכאורה ,את מהות חייו של המשורר ,את עיקרם ,והופך לשיא בתולדות חיים שלא סופרו עד אז או לנקודת שפל מכאיבה בהן .כך או כך ,הוא נעשה ,בעוצמתו המצטברת ובפירוטו האינטנסיבי ,למעין פרשת דרכים בה מתפרשים החיים שקדמו ואלה שעוד עתידים להיות .כך הופך רגע מסוים ,בו מתמקדים החיים ,לאירוע מטאפיזי כמעט ,טרנסנדנטי לעתים .הוא מצדיק שימוש בביוגרפיה של המשורר לצרכי השיר ובה בעת גם מחלץ את השיר מאימתו של היומני והבנלי. כך למשל שירו של קנט רקסרוט ) ,Kenneth Rexroth (1982-1905המשורר האמריקני, לאשתו: אנדרה רקסרוט וּב ָל ָבן וּב ָירֹקַ ,בּ ָכּחֹל ְ ְבּ ָסגֹל ְ אוֹרגוֹן ִשׁ ְפ ֵכי ְנ ַהר ַה ְ תּוֹך ָהא ֶֹפל ֶה ָע ֶבהֶ ,ה ָע ֵשׁן, ַח ִליקוּ ֶאל ְ יְ סּוֹב ֶבת ְכּ ֶשׁכּוֹס ַהיּוֹם ַה ֶ חוֹמ ֶקת ִמ ִכּ ַפּת ָשׁ ַמיִ ם ְמ ֻע ְר ֶבּ ֶלת. ֶ זוֹהר וְ ָכל ַהחוֹף ַה ָלּ ָבן ַהזֶּה ֵ דּוּמים ַה ְלּ ָב ִנים ְכּ ֶשׁ ָהאוֹרוֹת ַבּ ִדּ ְמ ִ בּוֹדדוֹת, עוֹלים ַבּ ִבּ ְקתוֹת ַה ְ ִ יחים, ָשׁים ְמ ִג ִ וְ קוֹלוֹת ָה ֲאנ ִ דּוֹמ ֶמת. רוּח ֶ נוֹב ִחיםְ ,כּ ֶשׁ ָה ַ וְ ַה ְכּ ָל ִבים ְ אוֹגוּסט ֵא ֶלּה ֵהם ְ ַע ְר ֵבי יוֹתר ְבּנֵי ֵשׁשׁ ֶע ְשׂ ֵרה ָשׁ ִנים ֵ יוֹתר - ַה ַלּיְ ָלה וְ גַם ֲא ִני ֶבּן ֵשׁשׁ ֶע ְשׂ ֵרה ָשׁ ִנים ֵ תוֹך ַה ַחיִּ ים, בּוֹדדָ ,תּפוּס ְבּ ְ ֵ עוֹלם; ַבּתֹּהוּ וּבֹהוּ ֶשׁל ָה ָ ירים וְ ָכל ַה ָשּׁ ִנים ָבּם ָה ִיינוּ ְצ ִע ִ ֶע ְלמוּ ,וְ ָכל אָטוֹם ְכּ ָבר נ ֶ ַח ַסר ַה ֵסּ ֶדר ֻמּד ו ֲ ֶשׁל ְבּ ָשׂ ֵר ְך ַה ְמּל ָ לוּטין. ֶא ַכל ַל ֲח ִ ְכּ ָבר נ ֱ בטון מבודח יותר ,אבל באותה עוצמה המוחקת את מהלך הימים ואת סדר המאורעות הביוגרפיים ,בכוונה לשלות מתוכם רגע אחד שהוא שיאם ,כותב אפולינר: 24 ֲע ַשׁן ַה ַקּ ְנ ִטינָה ְכּמוֹ ַה ַלּיְ ָלה ַה ָקּ ֵרב קוֹל ַח, מוּכים ַי ִין ֵ בוֹהים קוֹלוֹת ְנ ִ קוֹלוֹת ְגּ ִ ֵאה ֵבּין ֲח ֵב ַרי ֲא ִני ְמ ַע ֵשּׁן ֶאת ִמ ְק ַט ְר ִתּי ָח ְפ ִשׁי ָח ְפ ִשׁי גּ ֶ ֵלכוּ ִע ִמּי ֶאל ְשׂדוֹת ַה ְקּ ָרב ֵהם י ְ וֹכ ִבים ֶשׁם אוֹ ַלכּ ָ ֵר ְדמוּ ַבּ ַלּיְ ָלה ִמ ַתּ ַחת ַלגּ ֶ ֵהם י ָ כּוֹא ִבים ימנֵי ַה ַצּ ָלּקוֹת ַה ֲ נוֹשׂ ִאים ֶאת ִס ָ ֵהם יִ ְד ֲהרוּ ִע ִמּי ְ אוֹתם ַה ַצּוִּ ים יְציְּ תוּ ִע ִמּי ְל ָ ֵהם ַ ַק ִשׁיבוּ ְמ ַצ ִפּים ְל ֶפ ֶלא ַה ְתּרוּעוֹת ֵהם י ְ אוּלי אָמוּת ְל ִצ ָדּם ֵהם יָמוּתוּ ְל ִצ ִדּי ַ ֵהם יִ ְס ְבּלוּ ִמן ַה ָקּ ָרה אוֹ ַה ַח ָמּה ִא ִתּי שּׁוֹתים ִא ִתּי ֵהם ֵא ֶלּה ֶשׁ ִ ֶבר ֵהם ַה ְמּ ַציְּ ִתים ִא ִתּי ְל ָכל ֻח ֵקּי ַהגּ ֶ עוֹברוֹת ָשׁים ְ יכן ֶשׁ ַהנּ ִ נוֹע ִצים ֵעינַיִ ם ַבּ ְדּ ָר ִכים ֵה ָ ֵהם ֲ יוֹתר אַך ִלי יֵשׁ ֲא ָהבוֹת נִ ְשׂגָּבוֹת ֵ ֵהם ִמ ְתאַוִּ ים ָל ֶהן ְ חוּשׁי ְבּמ ִֹחי ִמי יִ ְמל ְֹך ְבּ ִל ִבּי ְבּ ַ ָתי מוֹל ְד ִתּי ִמ ְשׁ ַפּ ְח ִתּי וְ ִת ְקו ִ וּמי ֵהן ַ ִ הוּב ִתי. ֶשׁ ִלּי ַה ַחיָּל ַה ְמּא ָֹהב ְבּ ָצ ְר ַפת ֲא ָ תרגום :משה בן שאול ויאיר הורוביץ ,בשיר הזוי למחצה ,מנסה גם הוא להגדיר ,בעברית אותה הוא מאמץ עד קצה גבול יכולתה ,רגע מכריע ומסכם דומה ,בשירו 'עד בואי' מתוך הספר ארץ הבחירה: ָאיר ִשׁיר ַה ַמּ ְכאוֹב ִמיּ ְַלקוּט ַה ַמּ ְדוִ ים ֲא ֶשׁר ְלי ִ ימ ִנים: נוֹתן בּוֹ ִס ָ וְ ָשׁר ֲא ִני ֶאת ַה ִשּׁיר וְ ֵ ִמ ִכּ ַכּר ַה ַמּ ְדוִ ים ִמ ְשׂ ָתּ ְרגוֹת ָה ְרחוֹבוֹת הוֹל ְך ַעד בּ ֶֹקר. שׁוֹשׁ ִנּים ֵ וְ ח ֶֹשׁ ְך יְ ַכס וְ אוֹר ַ יח ֲה ָד ִרים, נוּפיםֵ ,ר ַ ְרוֵה רוּ ַח ֲא ִני ָבּ ְרחוֹבוֹת ַה ְסּ ִ יתי ֶשׁ ֲא ָחזוֹ ָדּם ְבּ ַמ ֲע ֶלה ְרחוֹב ַה ְגּ ָפנִ ים ָר ִא ִ ָס ְפ ִתּי עוֹד ָבּ ְרחוֹבוֹת. וְ לֹא י ַ ָפהּ ַק ָלּה ְכּאוֹר ְפּ ָר ִחים יּוֹשׁ ֶבת ַעל ָה ִרים ְכּנ ָ ַה ֶ מוּלהּ. ַא ִני ָפּ ִנים ְל ָ וֲ יעזֶר אַל ִתּי ָשׁם ְלמוֹת ָי ִאיר ֶבּןֱ -א ִל ֶ ָשׁ ְ ָדים, הוֹל ְך ַעד ְבּג ִ ֶא ַסף ָע ָפר ַתּ ְח ַתּי וְ ֵ וְ נ ֱ רוֹח ִצים וּב ִאים ְט ֵמ ִאים ֲ ֶא ָס ִפים ָ נֱ ַמ ְר ִאים ִלי ֶא ֶבן ַה ַמּ ְדאוֹב ִל ָבּהּ ִנ ְפ ָקח ֶאל ְשׁ ָמשׁוֹת, נוֹגהוֹת ְבּאוֹר ִשׁ ְמשׁוֹת ֵק ְד ָמה ְ ַמּה וְ ְשׁ ָמשׁוֹת נ ְֶג ָבּה ִשׁ ְמשׁוֹת י ָ ְל ִשׁ ְמשׁוֹת ָצפוֹן רוּח ַעד בּ ֶֹקר ָבּ ְרחוֹבוֹת ָה ֵהם וְ ֵהם ַא ִני ְרוֶה ַ וֲ וּרחוֹב ַה ְגּ ָפנִ ים, וּרחוֹב ַה ֲה ַד ִסּים ְ שּׁוֹשׁ ִנּים ְ ְרחוֹב ַה ַ בּוֹאי ִכּ ַכּר ַה ַמּ ְדוִ ים. ַעד ִ 25 אמיר גלבוע בספרי שיריו האחרונים יוצר פעם אחר פעם תרכובת נדירה בין אירועי יומו לבין איזה חזון המשנה אותם תוך כדי התרחשותם ,והופכם למאורע נפשי נדיר וחד פעמי .כך מטשטשים הגבולות שבין השיר לבין המעשה שגרם לכתיבתו ,כמו בשירו ללא שם ,שבמחזור 'שבעה' ,מתוך ספרו איילה אשלח אותך: ִאם עוֹד יָבוֹאוּ ִלי ָצ ֳה ַר ִים ֵא ֶלּה. ָעד ֶשׁ ָהיוּ ִלי ָצ ֳה ַריִ ם ֵא ֶלּה יוֹד ַע ו ֶ ַא ִני ֵ וֲ דּוֹמה ְכּמוֹ לֹא ָהיוּ ִלי. אַף ִכּי ֶ ַמ ֶשּׁהוּ ֶשׁ ִמּ ְת ַר ֵחשׁ ָתּ ִמיד ַבּ ִשּׁיר הֹוֶה ִל ְמ ִציאוּת וְ ִאלּוּ ָצ ֳה ַריִ ם ֵא ֶלּה ֶשׁ ָהיוּ ַבּ ְמּ ִציאוּת ימה ֶשׁל ִשׁיר ִבּ ְשׁ ַעת ֶח ֶסד, ָהיוּ ִכּזְ ִר ָ ימה ֶשׁ ֵאין ִל ְתפֹּס ַמ ֲה ָל ָכהּ. זְ ִר ָ אוּלי ָצ ֳה ַריִ ם ֵא ֶלּה ָהיוּ ֵהם ְשׁ ַעת ֶח ֶסד וְ ַ ָד ְע ִתּי וְ אָנ ִֹכיַ ,ה ֻא ְמנָם ,לֹא י ַ אתהּ. בּוֹאָהּ וְ ֵצ ָ וכוחו זה עומד לו אפילו בבואו לתאר חתול מקרי החוצה את דרכו ,בשיר ללא שם מן המחזור 'אחד עשר' שבספר זה: ַלּה ָלאוֹר, יך ֶא ֱעמֹד אָזֵ ,איזֶה ַצד ָפּ ִנים ֲאג ֶ ֵא ְ אָגיב ִאם ְל ֶפ ַתע יך ִ עוֹב ִרים ,וְ ֵא ְ ָשׁים ָה ְ ָל ֲאנ ִ ָשׁים ֶח ֶצה ֲחתוּל ַדּ ְר ִכּיַ ,ה ֲא ַחיּ ְֵך ְמ ַב ֵטּל ,וְ ָה ֲאנ ִ יֱ אַס ִתּיר יִ ְראוּ ,וְ ֶא ֱעבֹר ְל ַד ְר ִכּי ָה ְלאָהִ ,אם ְ אוּני ,וְ ֶאסֹּב וְ ֶא ְפנֶה ָשׁים לֹא יִ ְר ִ ַאנ ִ ֵעינַי ,ו ֲ ְל ַד ְר ִכּי ִמ ַדּ ְר ִכּי... אוֹתי ְכּ ָלל, רוֹאים ִ ָשׁים ֶשׁ ֵאינָם ִ וְ ִאם עוֹד ֶא ֵתּן ַדּ ְע ִתּי ָל ֲאנ ִ נוֹשׂאָם ִע ְמ ִדי. אַך ֲא ִני ְל ַב ִדּי ְ ֶשׁ ֵאינָם ְכּ ָלל ,וְ ְ ה. התבנית הבאה היא של הסתכלות המשורר על עצמו מבחוץ וראיית דמותו כשחקן המופיע ומשחק תפקיד על בימת העולם ,היינו :מאמץ להתרחק דווקא מן ההתרחשות הנפשית האוטוביוגרפית על ידי הזרה מסוימת ,להתנכר לחשיבות העצמית על ידי הסתכלות אובייקטיבית לכאורה במשורר ,בחייו ובמעשיו .תבנית זו ,שהיא היפוכה של תבנית השירה הרומנטית האירופית ,ניכרת בעיקר בשירה הסינית הקלאסית. כך ,למשל ,וואנג ווי ,בתקופץ הטאנג המאוחרת )המאה השמינית לספירה( ,כותב בשירו 'בגן ,האביב' : 17 נוֹעל ֶאת ַס ְנ ָדּ ַלי ֶשׁם ָכּל ַה ַלּי ְָלהֲ ,א ִני ֵ גֶּ ְשׁנָה אַדּ ְר ִתּי ַהיּ ָ לוֹבשׁ ֶאת ַ אָביבֲ ,א ִני ֵ ָק ַרת ִ תוּחים פּוֹר ִצים ְבּ ַעד ַה ְסּ ָכ ִרים ַה ְפּ ִ ַמיִ ם ְל ָב ִנים ְ ֻמּים ִנ ְר ִאים ֵבּין ֲע ֵצי ָה ֲע ָר ָבה ִפּ ְר ֵחי ֲא ַפ ְר ֵסק ֲאד ִ לוּח ַשׁ ְח ָמט חוּמי ָה ֵע ֶשׂב ְמ ַס ְמּ ִנים ַ ְתּ ֵ ִבּ ְק ֵצה ַה ֻח ְר ָשׁה ִמזְ ַדּ ְקּ ִפים מוֹטוֹת ַה ְבּ ֵארוֹת יוֹשׁב ְליַד ֻשׁ ְל ָח ִני ימה וְ ֵ ֲא ִני ָשׁב ְפּנִ ָ ַא ִני ֶא ְהיֶה ְל ַב ִדּי ֵבּין ֲע ָשׂ ַבי. וְ ָה ֶע ֶרב יָבוֹא ,ו ֲ 17תרגום :אורי ברנשטיין. 26 המשורר אינו עוד מרכז היקום ואף לא מרכז השיר ,אלא אחת מתופעות טבע רבות הסובבות אותו .בודד בנוף ,הוא אבוד כמעט בין התרחשויות האקלים ,מיב ואינו פעיל. ודווקא התרחקות זו משרה איזו עצבות ,מבהירה ,יותר מכל תלונה אישית מפורשת וקולנית ,את עצבותו של המשורר ואת דלות חייו בתבל ,שהוא מופיע בה רק כמוצג אקראי. כך גם בשירו של לי באי ,גם הוא בן תקופת הטאנג המאוחרת' :שב להר צ'וניאן באביב: וּניָאָן, ָחז ְַר ִתּי ְל ַהר צ' ְ מוּצ ֵפי ַה ֶשּׁ ֶמשׁ ,וְ לֹא דוֹתיו ָ מוֹר ָ ַעל ְ יתי ֶשׁ ִה ְשׁ ַתּנָּה ָדּ ָבר; ָה ַל ְכ ִתּי ָר ִא ִ יתי ִל ְגדוֹת ַה ֶפּ ֶלג וְ ִג ִלּ ִ זוֹרם ְכּ ַפ ַעם; ֶשׁהוּא ֵ יתי וּכ ֶשׁ ִטּ ַפּ ְס ִתּי ַעל ַה ִגּ ְב ָעה ָר ִא ִ ְ ֶשׁ ַהצּוּק ַהגָּדוֹל עוֹדוֹ ָשׁם; ַע ְכ ָשׁו ַהוְּ ָר ִדים ְכּ ָבר ִט ְפּסוּ יס ֶט ְריָה לּוֹני ַה ִמּזְ ָר ִחי ,וְ ַהוִּ ְ ְבּ ַח ִ פוֹנית; חוֹמה ַה ְצּ ִ ָל ָשׁה ֵמ ֵע ֶבר ַל ָ גְּ לֹא ִה ְת ַר ַח ְק ִתּי ִלזְ ַמן ַרב וְ ִהנֵּה קוֹרא ָדל ָכּל ָכּ ְך; ֲא ִני ֵ ַהכֹּל גּ ַ ָביאוּ ַכּד יַיִ ן ,נָחוּשׁ ַל ְמּ ָשׁ ְר ִתים ֶשׁיּ ִ ִל ְהיוֹת ֵער ָכּל ַה ַלּיְ ָלה וְ ִל ְשׁתּוֹת. כמעט ואין אנו יודעים מי המדבר בשיר זה .הוא אינו משפיע על המאורעות המתרחשים .אדרבא :הוא תמה ומשתומם על כך שהכל נמשך בלעדיו ,שבעצם אין לו שליטה על המאורעות ,ושלאמיתו של דבר הוא בא והולך ללא כל השפעה על סביבתו. לכן לא נותר לו אלא להיות נעצב על תנועת העולם הבלתי פוסקת ולהשתכר ,אבל מתוך ההכרה ,העולה מהשורות ,שהוא נותר ער ורואה ,שדבר לא ישכיח את כאבו על החולף .יש איזו צניעות בכתיבה זו .יש מידה של ענווה שאינה מאפיינת את המשוררים האירופיים לדורותיהם. מגדיל לעשות דו פו ,שחי באותן שנים כמעט כמו לי באי ,בכתבו על עצמו במפורש, אם כי הוא עושה שימוש בשם הנימוסין שלו' ,טצו מיי' ,בשיר הראשון מתוך 'שבעה שירים שנכתבו בתקופת צ'יין יואן בזמן שהות בטונג קו הסיין'; ממש כאילו הוא מישהו הניצב מבחוץ ומתבונן בעצמו ,כאילו הוא מספר סיפור שאינו נוגע לו כלל: עוֹבר א ַֹרחְ ,טצוּ ֵמיִ י ְשׁמוֹ, עוֹבר א ַֹרחֵ , ֵ ֻב ָללִ ,מ ְשׁ ַתּ ְל ֵשׁל ֵמ ֵע ֶבר ְלאָזְ נָיו, ְשׂ ָערוֹ ַה ָלּ ָבן ְמד ְ ֻבּ ִלים אַסּף ִא ְצ ְטר ָ ְבּ ֶמ ֶשׁ ְך ָשׁ ִנים ְמ ֵ קּוֹפים. ְבּ ִע ְקבוֹת ַל ֲהקוֹת ַה ִ צוֹנ ִנים ְל ֵעת ֶע ֶרב ָבּ ֵע ֶמק ֶשׁ ֶבּ ָה ִרים, ָשׁ ַמיִ ם ְ וְ ֵאין ִמ ָלּה ֵמ ַה ִמּישׁוֹר ַה ִתּיכוֹן ,וְ ֵאין ִתּ ְקוָה ָלשׁוּב ַה ַבּיְ ָתה. ָדיִ ם וְ ַר ְג ַליִ ם ְצרוּבוֹת ִמ ָקּ ָרה, יַ וּב ָשׂר ְמ ֻשׁ ָתּ ִקים ִמקֹּר. עוֹר ָ ֲא ָההּ! ַה ִשּׁיר ָה ִראשׁוֹןִ ,שׁיר ֶשׁ ְכּ ָבר הוּא ָעצוּב. קוֹננוֹת ְל ַמ ֲע ִני ָבּאוֹת ִמ ָשּׁ ַמיִ ם. רוּחוֹת ְמ ְ גם המשורר היפני ָסייגיו )המאה השתים-עשרה לספירה( כותב על עצמו: 27 ְכּ ָפר ֶבּ ָה ִרים ְבּסוֹף ַה ְסּ ָתו ַרק אָז ַתּ ִכּיר ַמה ַמּ ְשׁ ָמעוֹ ֶשׁל ָיגוֹן חוֹלף. רוּח ֵ ְבּ ַמ ַשּׁב ַ לכאורה אין המשורר וחייו נשוא השיר כלל ,אבל בעקיפין נראה המשורר ככולם ,חווה את החוויות הבלתי נמנעות שיחווה כל אדם באותו מקום .אבל ה"יגון" עליו הוא מדבר הוא יגון מיוחד לו ,שאין לרדת לסופו ,המעצים ראיית עולם שלמה .זו אותה ראייה שמפגין ָסייגיו בהשקיפו על חייו באמצעות דימוי של עץ אורן: ידי ֵעץ א ֶֹרן יְ ִח ִ ָדל ַבּגַּיְ א – גֵּ ַא ִני ָח ַשׁ ְב ִתּי וֲ ָחיד יתי י ִ ֶשׁ ָהיִ ִ ְללֹא ָח ֵבר וגם כאן יש איזו התבוננות שמבחוץ .מעין מדידה מדויקת של מצב הנפש של המשורר ושל ראייתה המדעית כמעט .או בשיר הבא ,בו המשורר הופך להיעדר בתוך השיר, למישהו שמוחש בלבד אבל נראה מבחוץ ומוגדר רק על ידי סביבתו: ְכּ ֶשׁ ָכּל ַליְ ָלה ֶשׁל ַה ְסּ ָתו קּוֹדמוֹ ַע ֶשׂה ַקר ִמ ְ נֲ קוֹל ַה ִצּ ְר ָצ ִרים הוֹל ְך; ְבּ ָכל ַליְ ָלה ֶח ָלשׁ וְ ֵ נְ יוֹתר. הוּא נָע ַה ְר ֵחק ֵ ][... אבל לא רק משוררי המזרח הרחוק ,קרי-לב לכאורה ,עושים שימוש בתבנית זו של תיאור להצדקת ההתעסקות בחייהם האישיים .באותה רוח בה ניסח את הכתובת על מצבתו" :שלח מבט קר בחיים ,במוות" ,רואה ייטס את עצמו מבחוץ ,כפי שרואים אותו אחרים ,בשירו 'האם את שבע רצון?' : 18 קּוֹר ִאים ִלי ֵבּן, קוֹרא ְל ֵא ֶלּה ֶשׁ ְ ֲא ִני ֵ ֶכד וְ אַף ִנין, אוֹ נ ֶ דּוֹדיםַ ,לדּוֹדוֹתְ ,ל ַר ֵבּי ַהדּוֹד קוֹרא ַל ִ ֵ ְל ַה ֲע ִמיד ֶאת ַמ ֲע ַשׂי ַל ִדּין. אָמ ְר ִתּי ַה ִאם ֲא ִניֶ ,שׁ ַהכֹּל ְבּ ִמ ִלּים ַ ֵעים ַשׂ ְמ ִתּי ְל ָלצוֹן? ֲח ָל ַציִ ם יְ ג ִ רוּח יִ ְשׁ ְפּטוּ. ָרה ְל ָכל ַ ֵעינַיִ ם ֶשׁ ַה ָמּוֶת ז ָ ֲא ִני ֵאינִ י יָכוֹל .וְ ֵאינ ִֶנּי ְשׂ ַבע ָרצוֹן. ָקן ָתר ָחלוּשׁ וְ גַם ז ֵ ֶא ְפ ָשׁר וְ ִאוּ ֵ טוֹבה ֵאי ָשׁם, ְבּ ֶח ְב ָרה ָ ֵאתי ַל ֲעבֹד, ֲא ִני ֶשׁ ָתּ ִמיד ָשׂנ ִ ֲא ַחיּ ְֵך ִלי מוּל ַהיָּם, אַד ִגּים ְבּ ֶע ֶצם ַה ַחיִּ ים אוֹ ְ 18תרגום :אורי ברנשטיין. 28 אוּנ ְינג ִמ ְל ֵמל לוֹ: רוֹבּ ְרט ְבּ ָר ִ ַמה ֶשּׁ ֶ ָקן ֶשׁ ָשּׂח ִעם ֱאל ִֹהים ַציָּד ז ֵ ֲא ָבל ְשׂ ַבע ָרצוֹן ֲא ִני לֹא. כדאי לציין שאותו ייטס ,שהתבנית המיתולוגית שימשה אותו כל חייו ,כאמור לעיל, סטה בערוב ימיו מתבנית זו וניסה להתבונן בעצמו מבחוץ ולסכם את חייו המכושפים בקור רוח .התבנית הנבחרת אינה חייבת איפוא לשמש בלעדית את המשורר ,אם כי לרוב זה כך ,והוא רשאי להחליף תבנית בתבנית ,ובלבד שלא יספר סיפורי רכילות סתמיים על עצמו בשירתו .אני מרשה לעצמי להביא דוגמה מובהקת לראייה זו של המשורר את עצמו מבחוץ ,בשיר שלי :בימי גסיסתה של אמי – כדי להתגבר על הכאב והאובדן – ניסיתי לראות את כל הסיטואציה לא כאילו אני עצמי שם אלא כמו ייצגתי משהו שמחוצה לי: רוֹאה ֶאת ִאמּוֹ רוֹאָה ָמוֶת. ֵבּן ֶ חוֹס ֶמת ַבּ ֲעדוֹ ֶאת ַה ַמּ ְר ֶאה. ֲע ַדיִ ן ֶ ַה ִלים ַה ַחיִּ ים ֶפּ ֶרא. ַעל ַה ַכּר עוֹד ִמ ְתנ ֲ אַרנָק. יכהָ ,בּ ְ אוֹחזֶת ִבּ ְק ֵצה ְשׂ ִמ ָ ָשׁם ִהיא ֶ סוּסים. יצה ְבּ ִ וְ ֵאינָהּ ַמ ְר ָפּה ְ ,כּמוֹ ְמ ִא ָ ַס ִתּיר עוֹד ָדּ ָבר ַבּ ֲע ִדי. וּכ ֶשׁ ִתּ ַתּם ,לֹא י ְ ְ הדּקדוקית, אבל ישנה גם צורה אחרת של הרחקת המשורר מעל עצמו :זו הצורה ִ השימוש בהזרה סמנטית .השלב הראשון בהרחקה כזו הוא שימוש בגוף שלישי במקום בגוף ראשון ,היינו :לומר 'הוא' ולא 'אני' .הדיבור הזה על דמותו של המשורר בגוף שלישי ממילא יוצר אובייקטיביות מסוימת בהתייחסות .השלב השני הוא להשתשמש במילים' :איש' או 'אדם' .בכך נוצרת הרחקה מוגברת .השלב השלישי הוא לכנות את המדובר בו )שהוא גם המדבר( בשם ִמ ֶשּׁל עצמו .כך ,בתוך הטקסט השירי עצמו ,נזקק לעתים קרובות המשורר ל Zoom Out-הנוצר על ידי שינוי כינויו של המדבר .אין ספק שיש הבדל רב אם המשורר כותב" :שתקתי מרוב צער" או; "הוא שתק מרוב צער :או; "איש שתק מתוך צער" או; משה שתק מרוב צער". צורות השימוש האלה יכולות לשמש קנה מדה לנוכחות המיידית של המשורר בשירו ולמבט שהוא נותן בעצמו. ו. תבנית נוספת היא תבנית 'הפרסונה המלאכותית' ,הווה אומר :אותה דמות שהמשורר יוצר לו כמסכה ,כשקחן שישחק במקומו את תפקידו בעולם .לאותה פרסונה ,בין אם יש לה שם כמו 'ג'ין המטורפת' של ייטס או אם אין לה שם והיא אנונימית ומובלעת כמו דמות האיכר החכם המשוחח בשיריו של רוברט פרוסט ,משאיל המשורר את אירועי חייו .לפרסונה זו הוא מקנה את תולדותיו כד שישמשו חומרי בעירה לדלקה הזרה לו ,לכאורה. יצירתה של דמות זו מאפשרת להקנות המשכיות ,כמו בכל יצירה דמיונית ,לקטעי חייו שנדמו לו מקריים וחסרי קשר; יצירתה של 'הפרסונה המלאכותית' מתירה למשורר להקנות משקל וצידוק למה שקרה אותו בפועל ,שכן בתהליך של בחירה ובירור ,הוא משקף מאורעות מחייו ,בצורה מסודרת שלא היתה להם מעולם ,להיסטוריה הבדויה של הפרסונה. הארעי והמקרי שבהתרחשויות החיים הפרטיים אינו קיים עוד .סכנת הבנליזציה של היום-יומי נעלמת כאשר המשורר מקנה לעצמו גוף וקול אחרים .בעצם נוצרת כאן הזרה מלאה ,בהיות המשורר מוותר על הבעלות הייחודית שלו על הקורה אותו ומעביר את חוויותיו האישיות ל'פרסונה המלאכותית' .ממילא חוויות אלה אינן עוד 29 אמת אישית והופכות אך ורק לעובדות המשמשות לצרכים אמנותיים .ממילא אין הן דוחקות עוד להיאמר אלא משנות צורה כדי להתאים עצמן לקול האחר ,וממילא נפתר הקושי שבהעברת החוויה הביוגרפית 'כמות שהיא' אל השיר ,שכן החוויה הביוגרפית משויכת לביוגרפיה אחרת ,לזו של הפרסונה ,ובאופן טבעי מאבדת ממיידיותה. המחסום המלאכותי שמעמיד המשורר בתבנית זו שבין ההיסטוריה שלו לבין השיר, הצורך שנותר ,לכאורה ,בתרגום לקול אחר ,ללשון שאינה שלו ,הוא פתרון נוח לנחיצות האמירה המדויקת של המתרחש .אבל מאידך גיסא ,יש בכך גם אלמנט של השתמטות ,של הימנעות מעמידה פנים אל פנים מול התעלומה של תרגום עצמך ממש לשיר ,יש כאן זיוף מתוך נוחות .ניתן לראות את ההבדל הזה כשאנו משווים שירים שקוואפיס שם בפי דמויותיו הבדויות לבין שירים שהוא כותב 'בעצמו' .או בין שיריו של אלברטו דה קמפוס ,למשל ,לבין שיריו של פרננדו פסואה 'עצמו'. השימוש ב'פרסונה מלאכותית' יכול אמנם לשמש התחלה של תהליך הגילוי העצמי )כמו ב'פרופרוק' של ט .ס .אליוט( אבל אינו עונה על השאלה שהצבתי בפתח פרק זה. בסופו של דבר חייב המשורר לעמוד בגלוי נוכח הכורח להקנות בתוך שירתו מקום לחייו כפי שהתרחשו וממילא הוא חויב גם להתייצב בפני הבעיה :איך ייעשה הדבר בגילוי לב ,מבלי ליפול בפח הבנליות?! הוא מוזהר על ידי אותה הידרדרות בלתי נעימה שחלה בשירתם של משוררים גדולים כמו אוג'ניו מונטאלה ,רוברט לואל או ובה ָח ֶשׁ ְך כתיבתם ,כשאמונתם המוגזמת בכוחם השירי, יהודה עמיחי בערוב ימיהם ֵ גאוותנות ורוממות לב ,דחפו אותם להפוך לשיר כל אירוע ואירוע מחייהם האמיתיים, בנלי ככל שיהיה ,ולראות בכל טריוויה נושא חשוב לשיר חשוב .שימוש בתבניות שמניתי לעיל עשוי היה לסייע בעדם. מאבק מתמיד מנהל המשורר עם עצמו ,שעיקרו מלחמה בין רצונו לחשוף עד תום את העובר עליו ולראות בכל המתרחש בדל"ת אמותיו חלק מעולמו השירי ,לבין ההכרה שבמקרה כזה הנדושוּת אורבת לפתחו ושבעצם אין משמעותם של חייו טמונה רק במעשה העברתם לשיר אלא באיזה גילוי ,באיזו הרחבה של היקפם ,שתקנה להם משמעות מעבר לחשיבותם הפרטית עבורו .הוא מתלבט תמיד בין תחושה כמו זו שבאה לביטוי אצל מרינה צבטייבה" :הכל זה באמת קרה .השירים שלי הם היומן שלי, שירתי היא שירה של שמות פרטיים" ,לבין הספק המכרסם תמיד ,כפי שכותב חיים גורי" :הפעם לא ספרתי עלי /.לא רצוי ,אולי גם לא כדאי /אדם מרחיק את עדותו". אותה הוראה עצמה נתן גם דרומוהד דה אנדראדה" :ואל תכתוב שירים על מה שמתרחש /.מאום אינו נולד או מת בנוכחותה /של השירה". השימוש בתבניות אותן ניסיתי לתאר ,ובתבניות אחרות נוספות שמן הסתם נעלמו ממני ,הוא בחזקת כורח ,שכן רק בעזרת תבנית זו או אחרת יעלה בידו של המשורר לתאר בפרוטרוט הן את מה שקרה לו ,כאיש אמיתי בעולם אמיתי ,והן את הצל המטאפיזי שמטילים אותם אירועים .התבניות שמניתי עשויות ,כאמור ,לסייע בידי המשורר אבל גם בהן אין משום פתרון לשאלה העיקרית ,המבצבצת מאחורי כל הספקות ,בקשר לשימוש בביוגרפיה אישית :איך ניתן להפוך חיים לספרות? 30 פנינה פרנקל בדרך לפטרה 19 ַבּ ֵלּילוֹת ַה ֶשּׁ ֶקט ְמ ַב ֶכּה ֶאת ֶה ָח ֵסר ֻמּים. הוּא ַמ ְשׁ ִלים ְבּ ִד ְמיוֹנוֹ ֶח ְל ֵקי גּוּף ְמד ִ אשׁי ַה ְגּ ָבעוֹת ָכּ ְרתוּ ִמ ְטּ ָע ִמים ֶשׁל ְצ ִניעוּת ֶאת ָר ֵ יסים ֲע ָק ִרים הוֹתירוּ שׁוּרוֹת ֶשׁל ָס ִר ִ ַר ְעיוֹנוֹת ֶשׁל ִשׁוְ יוֹן ִ יע וְ ֵאין ָבּ ֶהם ֲא ִפלּוּ ַק ְמצוּץ ֶשׁל ַתּ ֲאוָה ֶש ִנדּוֹנוּ ְל ָשׁ ֵרת ֶאת ָה ָר ִק ַ ַחם ֶאת ַהחוֹלוֹת. ְכּ ֵדי ְלנ ֵ * רוֹדפוֹת ַשׁ ְר ְשׁ ָראוֹת ֶה ָה ִרים ְ סוּקי ָהאָבוֹת תּוֹך ְפּ ֵ ַעקֹב ַה ִנּ ְמ ָל ִטים ִמ ְ וּבנֵי י ֲ ֶאת ְבּנֵי ֱאדוֹם ְ כּוּך דוּקים ָלחוּשׁ ַבּ ַמּגָּע ֶשׁל דּ ֶֹפק ַה ִח ְ אַק ַראי ְתּהוֹמוֹת ְס ִ פּוֹע ִרים ְבּ ְ ֵהם ֲ דוֹאב זּוֹעם ֵ צוֹע ִדים ְבּ ִצ ֵדּי אוֹ ָתהּ ַה ֶדּ ֶר ְך וְ ַה ִמּישׁוֹר ַה ֵ ָשׁ ִנים ֵהם ֲ ֶאת ִפּ ְצ ֵעי ַה ְשּׁ ִאיפוֹת ֶשׁ ִנּ ְצ ְרבוּ. * צוּעה ְמ ַשׁ ֶמּ ֶרת ֶאת ַהיּ ִֹפי ִבּ ְמ ִחיר ַה ְח ָל ָמ ָתהּ. ָה ֲא ָד ָמה ַה ְפּ ָ רוּח ְמ ַל ָבּה ֶאת ְכּ ֵאב ַה ֲח ָת ְך ְל ַה ֲע ִמיק צוּרוֹת ַבּ ֶסּ ַלע וְ ָה ַ ֵר ְפאוּ ָל ַעד יח ַבּחוֹל ְשׂ ִריטוֹת ֶשׁלֹּא י ָ וּל ַה ְנ ִצ ַ ְ אַרמוֹנוֹת ָבּ ָהר ָשׁים ֶש ָח ְרתוּ ְ ַחזְ רוּ ָה ֲאנ ִ ָמ ָחר י ְ לוּבים ְכּ ֶה ֵטּל ְגּבוּלוֹת יע ְצּבוּ ָבּ ֶהם ְכּ ִ וִ ַ מוּקה. ָתם ַה ְצּ ָ ְתּבוּנ ָ 19מתוך ספר שירים חדש שעומד לצאת לאור 31 עודד ניב מדרגות לשום מקום אַרמוֹן ְקנוֹסוֹס ֶשׁ ִבּ ְכ ֵר ִתים ְבּ ְ יתי ַמ ְד ֵרגוֹת ָר ִא ִ מוֹבילוֹת ְלשׁוּם ָמקוֹם ֶשׁלֹּא ִ ֵהן נִ ְק ָטעוֹת עוֹד ִל ְפנֵי ֶשׁ ִה ִגּיעוּ ַל ָשּׁ ַמיִ ם ינוֹאי ַע ִלּיז יחה ֶשׁל ַבּנַּאי ִמ ִ אוּלי זוֹ ְבּ ִד ָ ַ יִ ָתּ ֵכן ֶשׁ ִנּ ְג ְמרוּ לוֹ ָח ְמ ֵרי ַה ְבּ ִניָּה ָפיִ ם. אוּלי ִפּ ְתאוֹם ָצ ְמחוּ לוֹ ְכּנ ַ וְ ַ רואים שקוף ַה ַיּ ְלקוּט ֶשׁלּוֹ ָשׁקוּף ֶיה ֶשׁל ָס ְב ָתא ְכּמוֹ ָפּנ ָ אַלבּוֹם ַה ִמּ ְשׁ ָפּ ָחה ַה ִנּ ָבּטוֹת ֵמ ְ רוֹצה ִמי ֶשׁ ֶ יָכוֹל ִל ְראוֹת ֶשׁיֵּשׁ ַבּיּ ְַלקוּט ַכּ ָמּה ְס ָפ ִרים ְדּהוּיִ ים ֶשׁל ַס ָבּא אַבּא וּב ַדל ִע ָפּרוֹן ָשׁחוּק ֶשׁל ָ ְ ַחבוּטוֹת וּמ ְח ָבּרוֹת ְמ ֻק ָמּטוֹת ו ֲ ַ ְמ ֻע ָגּלוֹת ַבּ ִפּנּוֹת כּוֹתב ָבּ ֶהן ָשׁעוֹת הוּא ֵ ָליְ ָלה יוֹמם ו ַ ָ ֵאיןְ -ספֹר ָבּ ֵתּי ִשׁיר ִספּוּר ַחיָּיו פוֹנים יך ְמ ָל ְפ ִ ְל ִצ ָדּן ָכּ ִר ְ ימי ַה ֶצּנַעֶ ,שׁ ֵה ִכינָה לוֹ ִא ָמּא ִמ ֵ ָעטוּף ִבּ ְניַר ִעתּוֹן ִעם ַה ֲח ָדשׁוֹת ַהטּוֹבוֹת ֶשׁל ָמ ָחר. ליצן יצן ֲאדֹם ח ֶֹטם ֵל ָ חוֹלים ָבּא ְל ֵבית ַה ִ חוֹלים ַעד ָמוֶת ְל ַה ְצ ִחיק ֶאת ַה ִ אַחרוֹן צּוֹחק ֲ צוֹחק ִמי ֶשׁ ֵ ֵ אַחרוֹן. צוֹחק ִמי ֶשׁ ֵמּת ֲ ֵ 32 אלי אביר אין לי אימא מכונית לכל פועל ָכּל ָכּ ְך ָשׂ ֵמ ַח ַהיּוֹם, ירים ִמזְ ָר ִחיִּ ים ִמ ְת ָפּ ֶר ֶצת ַה ִשּׂ ְמ ָחה ְבּ ִשׁ ִ יֵשׁ ִשׂ ְמ ַחת ַחיִּ ים וְ ֵאין ִלי ִא ָמּא. ָשׁ ָבה ַבּ ַצּדְ ,בּ ֶשׁ ֶקט, ִהיא י ְ ַסּה ִל ְבדֹּק ֵמ ָרחוֹק ְמנ ָ ֶאת ַה ֶלּ ֶקט. כוֹנית ַה ְקּ ַטנָּה ַה ְמּ ֻצ' ְק ֶמ ֶקת, ַס ִתּי ַל ְמּ ִ ֲא ִני ִנ ְכנ ְ ַציָּד ָחסוֹן ִעם ִשׁיר ַעל ַה ְשּׂ ָפ ַתיִ ם, ַמזֵם ְבּ ִב ָטּחוֹן ִהיא ִתּ ְהיֶה ֶשׁלּוֹ. ְמז ְ ִהיא ִה ְת ַפּ ֲע ָלה ֵמ ָח ְכ ָמתוִֹ ,מ ְשּׁ ִנינוּתוֹ. עוּכה, וּמ ָ כוֹנית יְ ָשׁנָה ְ ְמ ִ אָז ַמה? ַע ִני רֹאשׁ ָצ ִעיר יֲ כוֹנית ֶשׁל ַתּ ְפ ָר ִנים נוֹס ַע ִבּ ְמ ִ ֵ יסטֶ ,בּן ְבּ ִלי ִגּיל, רוֹק ְ ִ עוֹלם. ַמ ְר ָדן ִנ ְצ ִחי ,לֹא ִמ ְת ַבּ ְרגֵּן ְל ָ נוּפה, יע ִבּ ְת ָ ַמ ְת ִנ ַ לוֹחץ ַעל ַה ֶבּ ְנזִ ין ְבּ ָע ְצ ָמה, ֵ יסק ַמ ְפ ִעיל ִמיָּד ֶאת ָה ַר ְדיוֹ ִדּ ְ ְכּ ֵדי ֶשׁ ִתּ ְשׁ ַמעֶ :שׁ ִתּ ְשׁ ַמע ֶאת ָהרֹק ַה ִנּגָּר ֶאת ָהאוֹן ַהנִּ ָתּז, ֶשׁ ֵתּ ַדעֶ ,שׁ ֵתּ ַדעֶ ,שׁ ֵתּ ַדע ָלהּ ִמי ֲא ִני. אָביב ְמ ֻא ָשּׁר ִעם ְפּ ִריחוֹת ָה ִ ַה ְסּגֻלּוֹת ְלא ֶֹר ְך ַה ְשּׂ ֵד ָרה ְנ ָערוֹת ַמ ִצּיתוֹת ֵאשׁ ֵעינַיִ ם יְ רֻקּוֹת וְ ֵאין ִלי ִא ָמּא. ירה יעה ְמ ִה ָ יטי ָבּ ַר ְדיוֹ ִבּ ְנ ִס ָ רוֹק ְבּ ִר ִ רוּרים ִמ ְת ַע ֶלּ ֶמת ִמ ַתּ ְמ ִ עוּרים צוֹעק ִשׂ ְמ ַחת ְנ ִ ָשׁר וְ ֵ וְ ֵאין ִלי ִא ָמּא. יק ִניּוֹת אָמ ִר ָ ִמ ְת ַענֵּג ַעל ִס ְדרוֹת ִבּדּוּר ֶ סוּרד אַבּ ְ ְמ ַה ֵלּל ֶאת ַה ְפּ ִתיחוּת וְ ָה ְ צוֹח ִקים יְ ָל ִדים ְשׂ ֵמ ִחיםֲ , לוֹע ִגים ְל ִא ָמּם ַה ִטּ ְפּ ָשׁה ֲ לוּפית ְמ ַב ְקּ ִשׁים ְל ַע ְצ ָמם ִא ָמּא ֲח ִ וְ ֵאין ִלי ִבּ ְכ ָלל ִא ָמּא. ִהיא לֹא ִה ְת ַק ְשּׁ ָרה, ַה ַבּת זוֹנָה. ָפה ֹאשׁהּ ַהיּ ֶ יח ֶאת ר ָ יפה ְל ָהנִ ַ ֶה ֱע ִד ָ ְבּ ֵחיקוֹ ַה ָשּׂ ִעיר ֶשׁל ַה ֶכּ ֶסף, לוּבה. בּוּרגּ ִָנית ָה ֲע ָ ַה ְ נוֹת ָרה ְל ָך ְבּ ֵר ָרה. אָז ְבּ ֶע ֶצם לֹא ְ ֲא ִני ִמ ְצ ַט ֵער, ידי ָה ָרזֶה, יְ ִד ִ מוֹת ָך. נוֹקנֶת ַדּ ָקּה ֶשׁ ְכּ ְ ְק ֶ אַר ַבּע ֶע ְשׂ ֵרה, ְבּ ִלי ַמ ְשׂכּ ֶֹרת ְשׁלוֹשׁ ֶע ְשׂ ֵרה וְ ְ פוּח ְבּ ִלי ֶח ְשׁבּוֹן ָתּ ַ תוּח. ְבּ ִלי ִמ ְפ ָרשׂ ָמ ַ יך ְל ִה ְת ַח ֵפּשׂ. ָע ֶל ָ נוּ ֶבּ ֱא ֶמתֵ ,אין ְל ָך ְבּ ֵר ָרה. ַתּ ֲע ֶשׂה ַמ ֶשּׁהוּ, אוּלי ִתּ ַקּח ַה ְלוָאָה. ַ נוֹצ ֶצת, ֻכּה וְ ֶ כוֹנית ֲאר ָ ִתּ ְקנֶה ְל ָך ְמ ִ ַחסוֹנָה. בוֹהה ו ֲ ָכּזֹאת ְגּ ָ מוֹנית ֶשׁ ִלּי. הוֹ ִא ָשּׁה ַק ְד ִ אַתּ ָהיִ ית ְמ ַל ֶקּ ֶטת ֻמ ְד ֶאגֶת, ְ יתי ַה ַצּיָּד ֶשׁ ָלּ ְך ֶשׁ ָחזַר ִעם ַה ֲחזִ יר ֲה ִכי גָּדוֹל ֲא ִני ָהיִ ִ טוּחה ִבּי. ָהיִ ית גֵּאָהְ ,בּ ָ יְלה ְבּ ֶשׁ ֶקט, ישׁ ִני ַבּ ַלּ ָ ַע ְכ ָשׁו שׁוּב ִתּ ְ ֹאָרים. וּט ַר ְק ִל ִינים ְמפ ִ ירים ְ שׁוּב ַתּ ְח ְל ִמי ֲחזִ ִ ֵאין ִלי ַמ ָמּשׁ ִא ָמּא. ָפּשׁוּטֵ ,אין ִלי ִא ָמּא. 33 שרית שץ שירה לדרך על מיזם השירה של המועצה האיזורית "שפיר" לפני מספר חודשים פנה אלי משה רום ,רכז תיירות המועצה האזורית "שפיר" )הנמצאת בדרום הארץ ,ליד קרית מלאכי( ויו"ר עמותת "שדות פלשת" )עמותת מתנדבים ששמה לה למטרה להפוך את האזור ליפה יותר( וסיפר לי על מיזם מקורי אותו הגה וביקש ממני לסייע לו .למשמע פרטי המיזם ,התמוגגתי – עד כמה פשוט ועד כמה נפלא וייחודי :הצבת שלטי שירה מסוגננים ומאירי עיניים במסלולי הליכה וטיולים .על כל שלט משני צידיו יהיה שיר – איזו דרך נהדרת להפצת השירה .כששאלתי את מושקו ,כיצד הגיע אלי, ענה" :מה זאת אומרת? מהמצגות וכתב העת 'עיין ערך שירה'". הפּנייה וההצטרפות למיזם ,מעין סגירת מעגל ,שכן מבחינתי היתה ְ בילדותי גדלתי בקיבוץ עין-צורים השייך למועצה האיזורית "שפיר". כמובן ששמחתי לסייע בכל דרך שתידרש ממני ,הן בשל הנוסטלגיה והן בשל ההכרה ברעיון יוצא הדופן. ַה ָצּ ָע ִתי לקרוא למיזם "שירה לדרך" ,התקבלה והתפקיד שהוטל עלי הוא לבחור את השירים – 30זוגות שירים .מה שהנחה אותי בבחירת השירים היה פואטיקה משולבת בפשטות .שירה אשר תשתלב עם הנוף ואווירת המקום ,תחבר את האדם לטבע ואת הטבע לאדם ,ויחד עם זאת ,יוכלו המטיילים לקחתה עמם כ"צידה לדרך" ,כשירה שאינה תלוייה בזמן ובמקום. התוצאות מובאות לפניכם .אני ממליצה לכל מי שהוא בעל תפקיד ויכולת השפעה במחוזו ,ללכת בעקבות מיזם זה )שעלותו ,אגב ,איננה יקרה( ולהביא למקומותיו "שירה לדרך" .מי שמעוניין בפרטים ,מוזמן לפנות אלי. אני מברכת את מושקו רום ואת המועצה האזורית "שפיר" ,על היוזמה הברוכה ועל הוצאתה מן הכוח אל הפועל. 34 רוחה שפירא קפלים בברזלֶ ,מחוה של קוִ ים ביקור בתערוכתו של יעקב דורצ'ין ָחים ְכּמוֹ ָהיוּ ָכּאן ָתּ ִמיד, ִפּ ְס ֵלי ַה ַבּ ְרזֶל ֻמנּ ִ דּוֹממוֹת, עוֹלה ֶה ְמ ַית ַה ַמּ ָתּכוֹת ַה ְ ֶבס ָ ֵבּין ְמ ִחצּוֹת ַהגּ ֶ ַה ִאם זֶה קוֹל ַה ְפּ ָל ָדה ַהנִּ ְשׁ ֶבּ ֶרת? עוֹלה אָך ֶ ִמן ַה ִמּזְ ָרח ַמ ְל ְ לוּדה. עוֹתיו זוֹ ְלגוֹת ַעל ְפּנֵי ַה ֲח ָ ִדּ ְמ ָ רוֹני ָה ַר ְך. בּוֹכה ַעל ִשׁ ְב ִ ֲא ִני ָ יתיְ ,שׁ ִביל ִמ ְת ַפּ ֵתּל ַבּ ֲחלוֹם טוּעה ַעל גַּג ֵבּ ִ ִצפּוֹר ְק ָ ָפיִ ם – סוֹאן ַמ ָשּׁק ְכּנ ַ מוֹביל ְל ַי ַער ָקסוּםָ ,שׁם ֵ ִ עוֹלה, יוֹרד וְ ֶ ֻס ָלּם ֶשׁל ִצ ֳפּ ִרים ֵ רוֹשׁים ְליַד ַה ַפּ ְר ֵדּ ִסים. ָבוֹהּ ֶאל ֻח ֵדּי ְבּ ִ אוֹתי גּ ַ נוֹשׂא ִ ֵ שׁוֹקעוֹת ַבּחוֹלָ ,ה ֲא ָד ָמה ַח ָמּה ַר ְג ַלי ְ וּב ִק ְפ ֵלי ָה ֲא ֵפ ָלה ֶשׁל סוֹף ַהיּוֹם ְ ָפיִ ם. אַך ַבּ ְרזֶל ֲערוּף ְכּנ ַ שׁוּב ִמ ְת ַדּ ֵפּק ַעל ַה ַחלּוֹן ַמ ְל ְ ֻבּת ְפּ ָל ָדה, אוֹחזֶת בּ ַ י ְַל ָדּה ְק ַטנָּה ֶ תוֹך ְבּ ֵר ַכת ַה ַמּיִ ם, ַק ְרנֵי ַה ְלּ ָבנָה ,קוּ ִרים ְפּרוּ ִמים ְבּ ְ תוֹכהּ ֶאת כּ ַֹח ַה ַחיִּ ים. אַה ָבה ַה ְמ ַק ֶפּ ֶלת ְבּ ָ ָק ִדים ָל ֲ אָכים. ירה ֶשׁל ַמ ְל ִ שׁוֹמ ַעתִ ,שׁ ָ לוּלים ֲא ִני ַ קוֹלוֹת ְצ ִ קפה עם פינה ֶיה נָעוֹת ֶאל ָהאוֹר ְבּ ַחלּוֹן ֵבּית ָק ֶפה ָק ָטן ָ /פּנ ָ גוּפהּ ַ /ה ִאם ֵא ַלי ְמ ַד ֶבּ ֶרת? אוֹמ ֶרת ְדּ ָב ִרים ְל ָ ֶ וּד ָמ ָמה ֶיה ֶמ ְר ָחב יָם ְ דּוֹאָה ַבּ ֲאוִ יר ָ /מ ְתנ ָ יפה ְבּ ַצמּוֹת ַהיּ ְַל ָדּה הוַֹ ,ה ַקּלּוּת ֶשׁל ַה ְתּ ֵכ ֶלת ִ /ס ְר ֵטי ְק ִט ָ ָמים ֲא ִני חוֹל ֶמת י ִ נוֹשׁ ֶמת ָשׁ ַמיִ ם ֶ / יתי ֶ ֶשׁ ָהיִ ִ 35 חווה ניסימוב רעבת רחם אוֹתי ְמ ַר ְח ָמהּ ִא ִמּי ֵה ִקיאָה ִ ֻמ ְק ָדּם ִמ ַדּי, ָרחוֹק ִמ ַדּי, גַּם יְ ָל ַדי ִמזְ ַדּ ְקּ ִנים ְל ִא ָטּם אַמּ ֵצ ִני ְל ַבת. יוּכלוּ ְל ְ עוֹלם לֹא ְ ְל ָ ְר ֵע ַבת ֶר ֶחם ֲא ִני ְמ ַה ֶלּ ֶכת סתיו ַבּ ְסּ ָתו ַההוּא, הוּבי וְ ָה ַל ְך, ְכּ ֶשׁ ָקּם ֲא ִ ִה ְל ִבּין ְשׂ ָע ִרי. ָשׁים ַאנ ִ ָשׁרוּ ָע ִלים ו ֲ נְ ָדּהוּ ְל ִא ָטּם. ֵעץ ֵעירֹם ָצ ַמח ִבּי ִבּ ְמ ֻה ָפּ ְך: רוֹני ָשׁ ָר ָשׁיו ִבּ ְג ִ היה קר ָהיָה ַקר וּמוֶת ָשׁ ְרקוּ ִלי ָל ֶר ֶדת ֶל ָח ֵצר ְכּ ֶשׁ ֱאל ִֹהים ָ ְשׁ ַתּיִ ם ְשׁ ַתּ ִים ִדּ ַלּ ְג ִתּי ימה ירה ְפּ ִע ָ ַמ ְח ִס ָ וּב ִלי וּב ִלי ְדּ ָלתוֹת ְ וְ ַה ָבּ ִתּים ָס ִביב ָהיוּ ְבּ ִלי ַחלּוֹנוֹת ְ אַבּא וְ ִא ָמּא ֶשׁיִּ ְק ְראוּ ֶל ֱאכֹל ָ יך ַח ִשׁ ְ ְכּ ֶשׁיּ ְ השירים מתוך הספר "רעבת רחם" , 20הוצאת "עקד"2008 , ויקיפדיה – על המשוררת חווה ניסימוב 20הספר התקבל במערכת "עיין ערך שירה". 36 לינה אורן פג תוקף ירה ְבּ ֵעין ַמ ְצ ֵל ַמת ִרגּוּל זְ ִע ָ עוֹר ָך ֶה ָחרוּץ ִק ְמ ֵטי ָח ְכ ָמה ָח ַד ְר ִתּי ִמ ַתּ ַחת ְל ְ ילי ק ֶֹדשׁ. סוּקים ִבּגְ וִ ֵ ִכּ ְפ ִ ִמ ַתּ ַחת ַל ְקּ ָמ ִטים ִנ ְפ ַער ָח ָלל אָפֹר, וְ ִכ ְת ֵמי ְפּ ָצ ִעים ֶשׁ ִנּ ְג ְלדוּ ְכּמוֹ ְבּ ִציּוּר ֶשׁ ִנּ ְצ ַבּע ֵשׁ ִניתִ ,חפּוּי ַעל ֶצ ַבע ֶשׁ ָדּ ָהה. בוֹהה, ְבּ ַמ ְצ ֵל ָמה ִעם ְר ִגישׁוּת גְּ ָ עוֹר ָך ֶה ָחרוּשׁ ִק ְמ ֵטי ִאי ְבּ ִהירוּת ָח ַד ְר ִתּי שׁוּב ִמ ַתּ ַחת ְל ְ סוּקים ֶשׁ ִה ְת ַבּ ְל ֵבּל ִס ְד ָרם, ִכּ ְפ ִ יתי ימי ִחוֵּר גִּ ִלּ ִ תוֹך ֶמ ְר ָחב ְפּ ִנ ִ וּב ְ ְ צּוֹלי ְגּו ִָנים כּוֹל ִאים נִ ֵ ָמים ְק ַטנִּ ים ְ ְפּג ִ ֶשׁ ַפּ ַעם ָשׁ ְקקוּ ַחיִּ ים. ישׁית, ידאוֹ ְמ ֻשׁ ְכ ָלל ָח ַד ְר ִתּי ַבּ ְשּׁ ִל ִ ְבּוִ ֵ ָעמֹק יוֹ ֵתרִ ,מ ַתּ ַחת ְל ִק ְמ ֵטי ִאי ֶשׁ ֶקט ילי ָע ָבר, ְל ַשׁ ְחזֵר ֶס ֶרט ָק ָצר ְמ ַה ְד ֵהד ְצ ִל ִ ידי ַמ ְראוֹת. מוּמיםְ ,שׂ ִר ֵ ְר ָח ִשׁים ֲע ִ ֶא ְמרוּ ֵבּינֵינוּ, וְ ַה ִמּ ִלּים ָה ִראשׁוֹנוֹת ֶשׁנּ ֶ ידה ֶע ְרמוּ ִל ְפנֵי אוֹתוֹת ַה ְפּ ִר ָ ִנ ְצ ְבּרוּ וְ נ ֶ ַעד ֶשׁ ָפּג ָתּ ְק ָפּן ְכּ ֶשׁ ַקּ ְמ ָתּ וְ ָה ַל ְכ ָתּ. ֶרת, שׁוֹט ֶטת ְבּ ָך ְכּ ַתיּ ֶ ַע ְכ ָשׁו ֲא ִני ַרק ְמ ֶ וּכ ָבר ֵאינ ִֶנּי ִמ ְתאוֹ ֶננֶת ְ ְכּ ֶשׁ ַצּ ְמ ַצם ַה ַמּ ְצ ֵל ָמה ֶע ָלם. ַמּד ֶאת אוֹתוֹת ַה ִזּ ָכּרוֹן ַהנּ ֱ ַמ ְר ִחיב אוֹ ְמג ֵ 37 פגישה חצי פגישה עם נילי דגן אוֹרי ברנשטיין חלק ראשון עם ִ אָדם ֵמ ִכין ֶאת ַחיָּיו ָ ִל ְק ַראת ֵה ְע ֵדּר, עוֹצם ֶאת ֵעינָיו ְכּ ִמי ֶשׁ ֵ ְכּ ֵדי ִל ְראוֹת ַבּח ֶֹשׁ ְך. יתי ַעל ַמה ָכּל ַה ַלּיְ ָלה ָצ ִפ ִ ֶשּׁ ֵאינ ִֶנּי ָע ִתיד ַל ֲעשׂוֹת. אַח ָריו ִמישׁוֹר ָק ָטןֲ . ִמישׁוֹר ַה ָקּ ָטן ִמ ֶמּנּוּ. מתוך' :מה שנשאר ,מה שלא' )עם עובד(1987 , בעקבות קריאת ספר המסות החשוב "על הפרסונה ופרקים אחרים על השירה" ,ספרו של אורי ברנשטיין שיצא לאחרונה בהוצאת הקיבוץ המאוחד ,פניתי לאורי ברנשטיין ,מבכירי המשוררים בישראל ,ואני מביאה לכם הפעם את קולו הייחודי ,התרבותי והלירי – קול שקול ,ישיר ואמיץ ,דרך השירים ההולכים בעקבות חייו. "בשבילי השירה היא מראה מתמדת נודדת ,שמלווה את חיי והם משתקפים בה" ,אומר אורי ברנשטיין" .אני רואה את השירה כאוטוביוגרפיה של הנפש ,כלומר לא כל מה שישנו בחיים בהכרח הופך לשיר ,אבל כל מה שיהיה בשיר ינבע ממה שבאמת היה". אוֹרי ברנשטיין נולד ב 1936-בתל-אביב .הוא משורר וסופר העוסק גם בתרגום שירה ובהוראתה ,משמש כפרופסור לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב ועובד כעורך דין בתל-אביב .נשוי לסופרת הדרה לזר .ברנשטיין פרסם עד כה כ 26-ספרים. מתוכם 14ספרי שירה 2 ,קובצי שירה 3 ,ספרי פרוזה 2 ,ספרי עיון 4 ,ספרי שירה מתורגמת וספר ילדים. ספרי שירה • • • • • • • • • • • • • אביב ושברו :שירים )תל אביב :עדי(1955 , באותו החדר ,באותו האור :שירים )תל אביב :יוכני(1962 , בעונה קצרה :שירים )ירושלים ותל אביב :הוצאת שוקן(1967, כולם מעשים בודדים :שירים ) 1967-1973ספרי סימן קריאה ,תשל"ד (1974 ערב עם סו )תל אביב :הוצאת הקיבוץ המאוחד ,תשל"ז (1976 עמק השווה :מחזור שירים )הקיבוץ המאוחד :ספרי סימן קריאה ,תש"ם (1979 עם מוות )תל אביב :הקיבוץ המאוחד :ספרי סימן קריאה(1982 , מה שנשאר ,מה שלא ,שירים )תל אביב :עם עובד ,תשמ"ז (1987 עניין פרטי :מחזור שירים )תל אביב :הקיבוץ המאוחד(1992 , הנה :5קונטרס לשירה )תל אביב :תג) (1995 ,שירים; בעריכת נתן זך( זמן של אחרים :שירים ) 1987-1995תל אביב :הקיבוץ המאוחד(1996 , מן המקום החדש :מחזור שירים )קשב לשירה ,תשנ"ט (1999 על אהבה אחת ויחידה :מחזור שירים )הקיבוץ המאוחד(2002 , 38 • • הספר הרומנטי :שירים )קשב לשירה ,תשס"ז (2007 עולם עובר :שירים )תל אביב :עם עובד ,תשס"ז (2007 קובצי שירה • • שירים נבחרים) 1962-1982 :תל אביב :הקיבוץ המאוחד :ספרי סימן קריאה(1985 , שירים) 1962-2002 :ירושלים :מוסד ביאליק; הקיבוץ המאוחד ,תשס"ד (2004 ספרי עיון • • עיסוק בין חברים :פרקים על השירה )תל אביב :הקיבוץ המאוחד(2002 , על הפרסונה ,ופרקים אחרים על השירה )בני-ברק :הקיבוץ המאוחד(2008 , "השיר הראשון שלי פורסם ב'דבר לילדים' כשהייתי בן ,"13מספר אורי ברנשטיין. "השירה הייתה לי תמיד חלק בלתי נפרד והכרחי מהחיים ,ובעצם הדרך הטובה ביותר לראות מבחוץ את החיים המתנהלים ,וע"י כך לתת להם גם פירוש וגם צידוק. "ספר השירים הראשון שהוצאתי היה 'אביב ושברו' ,בגיל ,19ושנה לאחר מכן אספתי אותו מכל החנויות כשהבנתי שהוא לא בשל מספיק ולא טוב מספיק – מלא רוח נעורים אבל כתוב במסורת מאוד מיושנת .זה היה בשנת ,1954כלומר בשנה שכבר החלה המהפכה הגדולה של שנות ה ,50-ממש לפני הופעת 'שירים ראשונים' של זך ו'ברזים ערופי שפתיים' של אבידן" .אבל מעניין ,הוא מוסיף" ,שהספר הראשון שלי שלא מצא חן בעיני ,בעצם שימש לי כרטיס כניסה לעולם השירה של אז". הספר הראשון שברנשטיין רואה אותו כספר שירה היה ספרו השני "באותו החדר באותו האור" ,ספר שיצא ב 1962-בהוצאת 'יוכני' ,כתב עת ספרותי בעריכת נתן זך ובעריכתו .לדבריו ,ספר זה נושא את הסימנים של הדור שלו שהם חרוז מקרי ,חריגה מהמקצב המשכר האלתרמני ומן החרוז הקבוע" .השיר יותר אישי ,שירה שהיא שיחה בגובה העיניים ,אינטימית ופחות מדוקלמת" ,מוסיף ברנשטיין'" .באותו החדר באותו האור' הוא תגובה להכרה שהכרתי אז את השירה המודרנית האנגלית והצרפתית: אליוט ,אודן ,בודלר .מסתבר לי היום ,לאחר 47שנים ,שיש אנשים שעדיין זוכרים את הספר הזה לטובה ורואים בו משהו רומנטי ,קסום ונוכרי שפתח לפניהם עולם משל עצמו". גילוי עריות נוּע ַה ְשּׂ ָערוֹת ַה ְקּ ַטנּוֹת ְבּ ַ שׂוּפה ְליַד ַר ָקּ ָתהּ ַה ֲח ָ סוּפה. עוֹב ֶרת ָ ָד ְע ִתּי ֶשׁ ָבּ ִעיר ֶ יַ יתי ְבּ ִא ְשׁ ִתּי ָל ֵכן לֹא ִכּ ִה ִ ְבּ ִה ְת ַמ ְסּ ָרהּ ִל ְמשׁוּגוֹת: ִהיא ָחיְ ָתה ְבּ ִמ ָטּ ִתי ָהר וְ ֶאת ַהגַּגּוֹת. ֶאת ַהנּ ָ אַכז ִָריּוּת ֶח ְפ ִצית, וּכ ֶשׁ ָעזְ ָבהְ ,בּ ְ ְ ֵה ַב ְנ ִתּי ֶשׁ ָה ְל ָכה ִל ְמחוֹז ֶח ְפ ִצי. ירי יה ְל ִע ִ אַח ֶר ָ אתי ֲ אוּלם ְכּ ֶשׁ ָבּ ִ ָ ָהיָה ְמ ֻא ָחר: ֶיה נָח ֶע ֶרב ְבּ ֶצ ַבע ֵעינ ָ ָהר. ַעל ַהנּ ָ 39 ָטוּע ַבּ ְשּׂ ֵדרוֹת ְשׂ ָע ָרהּ ָהיָה נ ַ רוּח בּוֹ ,וְ ָלאוֹרוֹת וְ ַ ְבּ ִה ָדּ ְל ָקם ָהיָה ָגּוֶן ֶשׁל ִצ ָפּ ְרנַיִ ם. יל ְך ִהיא ַהגָּלוּת. ָד ְע ִתּי ֶשׁ ִמּ ָכּאן וְ ֵא ָ יַ חוּשׁת ְק ִלילוּת ֲא ָבל ָהיְ ָתה ִבּי ְתּ ַ יהן. אַבּ ִדי ֶאת ְשׁ ֵתּ ֶ ְבּ ְ ֵיהן ַה ְמּ ֻשׁ ָתּ ִפים, ֶשׁם ַעל ְפּנ ֶ יּוֹרד ַע ָתּה גּ ֶ ְכּ ֶשׁ ֵ אוּפי. הוּא זָר וְ ִנ ִ ֻתּ ִרים. ֲא ִני נָזִ יר ַע ָתּה ֵמ ְרגָשׁוֹת ְמי ָ אוּלי זֶה ִמ ֶטּ ַבע ַה ְדּ ָב ִרים. וְ ַ מתוך 'באותו החדר באותו האור' )יוכני(1962 , מאז ,לדבריו ,השירה היא מרכז חייו ,למרות שבמהלכם התנסה בכמה מקצועות מאוד מעשיים .למד משפטים ,שימש כסנגור צבאי וכשופט צבאי בשירות בצה"ל ,ניהל חברת תעשייה גדולה במשך 25שנים ,ושוב חזר למשפטים" .כל אלה לא הזיקו לשירה ,אלא להיפך" ,הוא אומר" .לא הייתי הדמות הקלסית של המשורר המתנזר והמתבודד שהחיים מסביב עוינים לו ,משהו כמו הדמות שיצר לעצמו פנחס שדה ,או הדמות של המשורר האקסצנטנרי הנמצא בשולי החיים ,ההולל ,כמו אלכסנדר פן ,או המשורר החושב את עצמו מעל לחברה הרגילה כמו אבידן .גם לא דמות המשורר הרעב ללחם היושב בעליית גג ומחכה להשראתו כשהוא חולה שחפת" ,מוסיף ברנשטיין בחיוך דק" .דווקא העיסוק בחיים המעשיים והטרדות היומיומיות מביא לשני דברים חיוביים לגבי השירה: א .כשיש סדר מסוים ,נרכשת יכולת ארגונית המועילה במלאכת השיר. ב .כשאתה עסוק בדבר מעשי אתה חי למעשה בשני עולמות ,ואתה מגיע לעולם השירה רק כשהדברים דוחקים בך ,רק כשיש צורך אמיתי לכתוב שירים ולא מתוך פינוק. "שיר צריך לפרוץ מבעד למחסומים מסוימים כדי להגיע ,ולכן הפריצה שלו נעשית באמת כשיש לך מה לומר .וכן באותם רגעים שהצורך בשיר מתגבר על העיסוקים האחרים שלך .המלחמה הבלתי פוסקת בין האינטימיות של השיר לבין הציבוריות שבה נמצא המשורר היא ְבּרכה גדולה". "'בעונה קצרה' הוא ספר שירי המשך של 'באותו החדר באותו האור' מבחינת הנושאים והתייחסותי לעולם" ,אומר אורי ברנשטיין" ,אבל במבט אחורנית הוא ספר של שירה צבעונית יותר ,פחות מלאה בביטחון עצמי של אדם צעיר כמו 'באותו החדר באותו האור' ,ויש בה ניסיון להשתמש בלשון כדי ליצור לפעמים אווירה מעומעמת של חושניות כמוסה". לילה נדיר וּמי יִ ָשּׂא ִשׂ ְמ ָחה ְבּבוֹאָהּ ִ 40 מוֹני ַבּ ַלּיְ ָלה ַהמּוּאָר ַהזֶּה, ָכּ ִ ָהים ֶשׁל ַח ְד ִרי, מוּל ַה ְפּ ָת ִחים ַה ֻמּגּ ִ וְ ָכל ַמה ֶשּׁ ֵאינֶנּוּ ִמ ִשּׂ ְמ ָחה ָדים ֵכּ ִהים ֻשׁ ַל ְך ַה ַלּיְ ָלה ִכּ ְבג ִ יְ ֻסּה מוֹתיר ַבּחוֹף ַה ְמּכ ֶ אָדם ִ ֲא ֶשׁר ָ ָר ַחְ ,בּ ֵצאתוֹ ִל ְשׂחוֹת, ְבּאוֹר י ֵ ְל ַבד ָערֹםְ ,בּ ַמיִ ם ְמ ַר ֲח ִשׁים. מוּסה, וּב ַת ְח ִתּית ַה ַבּיִ ת ִעיר ְכּ ָ ְ ֻמ ֶצּ ֶתת ִבּ ְמ ֻק ָטּעְ ,כּ ִאלּוּ זָז ֶיה ֵעץ ָעבוֹת ַבּח ֶֹשׁ ְך. ֵמ ַעל ָפּנ ָ ָבוֹהָּ ,ה ֲאוִ יר, וְ ַעל ַהגַּג ,גּ ַ ֻשּׁף, וּמר ָ עוֹטףָ ,ח ִמים ְ ֵ ֶאת ָכּל ָה ִעיר ָה ֲא ֵפ ָלה וּב ְנגוֹהוֹת. שׁוּשׁים ִ ְבּ ִאוְ ִ מתוך' :בעונה קצרה' )הוצאת שוקן(1967 , "לפעמים שואלים אותי מי צריך בכלל שירה? מישהו הגדיר את זה' :למה משוררים מבזבזים נייר ולא גומרים את השורות בקצה הדף?' ואני נוהג לענות שמבחינה אישית השירה בשבילי היא כמו אוכל ,שתייה ,שינה ,משהו שאי אפשר להתקיים בלעדיו .אבל אני חושב תמיד על ההגדרה הנפלאה: השירה היא בעצם שיחה אינטימית ומפחידה שאתה מנהל עם עצמך ומרשה גם לאחר לשמוע אותה. "הספר הרביעי' ,כולם מעשים בודדים' ,מדגים את הפירוש השירי שנתתי באותו מעמד לחיי ,או יותר נכון את תרגומם של המאורעות הפרטיים לשירה" ,אומר ברנשטיין, "ובאמת האווירה השורה בין דפי הספר היא אותה אווירה שמסתמלת בשמו' :כולם מעשים בודדים' ,כולל שירים שנכתבו על ידי בזמן שהות ממושכת באנגליה ואני חושב שמורגשת בשירים ההיעקרות ממקום מוכר ,הבדידות והזמניות של שהות בעיר גדולה". כמו לפני השינה ִפּ ְתאוֹם לֹא ְבּ ֶשׁ ִלּי. לוֹמר ִמנַּיִ ן ִמ ִלּים ַ ֶאת ֶשׁ ֵאינוֹ ִמ ְק ִרי? אָדם לֹא ֻה ְכ ַשׁר ָ ְל ַד ֻקּיּוֹת ָכּ ֵא ֶלּה. ַע ִתּי ַעד ָכּאן ִהגּ ְ ְבּ ֶה ַסּח ַה ַדּ ַעת: ָמקוֹם ְמ ֻא ְכ ָלס וְ גָשׁוּם. ֶא ָחד ְמ ַד ֵבּר אוֹ ְשׁנַיִ ם. מוֹצ ִאים ִמ ְסתּוֹר יך ְ ֵא ְ נוֹשׁ ֶבת? ְבּ ֶא ֶרץ ֶ 41 ִפּ ְתאוֹם לֹא ְבּ ֶשׁ ִלּי. וּכמוֹ ִל ְפנֵי ַה ֵשּׁנָה ְ דּוּע ָק ֶשׁה ָל ַד ַעת ַמ ַ ֲא ִני וְ לֹא ֲא ֵח ִרים. וְ ָהיָה עוֹד ְפּ ָרט זוֹכר. ֶשׁ ֵאינ ִֶנּי ֵ כולם מעשים בודדים :שירים ) 1967-1973ספרי סימן קריאה ,תשל"ד (1974 על ספרו הבא" ,ערב עם סו" ,אומר ברנשטיין" :הוא אחד הספרים שזכה וזוכה לתשומת לב רבה ואנשים מוצאים בו 'הסבר' לאהבה ולתשוקה ,הוא ספר שבו הכנסתי לראשונה גוף נוסף ,היינו :פיצלתי את האני המדבר לאני ולמשורר המתבונן וכך יכולתי ליצור איזו ראייה סטריאוסקופית יותר של פגישה מקרית לכאורה ,שבה בעצם ניסיתי ,וללא הצלחה ,להתחקות על מהותם של יחסי מין נטולי אהבה ואפילו נטולי חיבה". דברים שלא אמרה שׁוֹכ ֶבת ֵבּין ַה ִקּירוֹת ַה ִנּ ָצּ ִבים, וּכ ֶשׁ ֲא ִני ֶ ְ אוֹתי ַבּ ֲח ֵשׁ ָכה, וְ קוֹל ָה ַר ְדיוֹ ְמ ַלוֶּה ִ עוֹב ֶרת ֶבּ ָח ָלל יקה ֶשׁ ֶ יע מוּזִ ָ ַמ ְשׁ ִמ ַ רוֹאה, שׁוֹט ֶטת ָשׁם ָתּ ִמידְ ,בּ ֵאין ֶ וּמ ֶ ְ וּמ ַח ָכּה ִל ְראוֹת ָפּ ִנים, שׁוֹכ ֶבת ְ ֲא ִני ֶ ָטה ָללוּןַ ,רק ְל ָשׁ ָעה, ְכּ ִמי ֶשׁ ַרק נ ָ ַר ֲחבוֹתִ -אישׁוֹן ִל ְראוֹת ְכּ ָבר ֵמ ָע ַלי. ִכּי ַה ְצּ ָמ ִחים ֻמ ְפ ִרים ֵהן ֵמ ָרחוֹק וְ ַרק ַעל ַה ַחיִּ ים ֻמ ָטּל ַמ ָשּׂא ַה ִה ְת ַח ְבּרוּתָ ,העֹל אוּכל ָלבוֹא ָפּ ִנים ֶאל מוּל ָפּ ִניםֶ .א ְפ ָשׁר ַ אוֹתת, ְבּבוֹא ַהיּוֹםִ ,מן ַה ְקּ ָצווֹתַ ,רק ְל ֵ וּב ִלי ִל ְקרֹבְ ,בּ ִלי ְל ַה ִשּׁיק ,וְ ָה ֲאוִ יר ְ יח ֵבּרִ ,מ ֶמּ ְר ַח ִקּים, ַקּיף וִ ַ ִבּ ְל ַבד י ִ ֶאת ְשׁנֵינוּ .וְ לֹא ֵשׁ ִנית ,וְ לֹא ְל ֶפ ַתע שׁוּב, רוּפהַ ,הגּוּף ִבּ ְב ִהילוּת ְט ָ אַחר ָכּ ְך, ְל ַבל יִ ְט ַבּע וְ גַם ְל ַבל יָצוּף .וְ ַ וּכ ָבר ַבּחוּץ ַה ְנּ ִגינָה לֹא ִה ְשׁ ַתּ ְנּ ָתה ְ טוּלי ְפּ ָר ִטים ְלאוֹת ִכּי אוֹרַ .הכֹּל וּנ ֵ ָבּ ִתּים ֵכּ ִהים ְ ֶח ַסר ְמאוּם עוֹד ִבּ ְמקוֹמוֹ ְכּמוֹ לֹא נ ְ ישׁהוּ נוֹסףֲ ,א ָבל ְכּ ָבר ִמ ֶ וְ לֹא ַ הוֹתיר ָדּ ָבר ָהיָה וְ שׁוּב ֵאינוֹ וְ לֹא ִ יח זָר ֶשׁלֹּא נָמוֹג ַמ ֵהר. ְל ַבד ֵמ ֵר ַ מתוך :ערב עם סו )הקיבוץ המאוחד(1976 , הספר 'עמק השווה' נכתב רובו ככולו בעת שהייה באיטליה" .התמזל מזלנו לקבל למשך חודש ימים רשות להשתכן בבית אחוזה עתיק בטוסקנה" ,נזכר ברנשטיין, "השקט ,עתיקותו של הנוף ,העדר השינוי לכאורה בחיים סביב במשך מאות שנים סייעו לי לנסות ולראות את חיי בפרספקטיבה אחרת ,בשעה של מנוחה מוחלטת וניתוק אידיאלי .בספר זה מסתמן ניסיון לקיצור ,לתמצות ,להעלאת רגעים שיריים חטופים ולהסתפק בהם ,כאילו רציפות הסיפור האישי נקטעה". 42 גם בדברים האלה וְ גַם ַבּ ְדּ ָב ִרים ָה ֵא ֶלּה ִמ ְרמוֹת ְק ַטנּוֹת: טוֹט ֶרתַ ,ה ֶדּ ֶר ְך ַה ַקּ ָלּה. ִקשּׁוּטְ ,פּ ֶ ֵרים ֶשׁל ָצ ֳה ֵרי ַה ַקּיִץ וְ ַה ַסּ ְנו ִ יחים ֶאת ְנ ִחיצוּת ָה ְר ִאיָּה. ַמ ְשׁ ִכּ ִ לּוֹהט ֶשׁל ַה ֻח ְרשׁוֹת ֶאת ָה ֶא ְמ ַצע ַה ֵ יצה. אַחר ִר ָ ִגּ ִלּינוּ ְבּק ִֹשׁי וְ ַ ֶבת חוֹל ֶפת ְמ ַחיּ ֶ ִה ְתיַפּוּת ֶשׁ ֵאינָהּ ֶ אוֹתנוּ ִל ְמצֹא ַמ ֲח ֶסה: גַּם ָ בוּע ְתּ ֵכ ֶלת, ָתּא ָקמוּר וְ נָעוּל וְ ָצ ַ וְ תֹם ֶשׁיֵּשׁ בּוֹ ְל ַה ְנחוֹת. מתוך :עמק השווה :מחזור שירים )הקיבוץ המאוחד :ספרי סימן קריאה ,תש"ם (1979 בספר 'עם מוות' ליווה את אימו בחודשיה האחרונים" .עקבתי אחרי גסיסתה של אמי במשך ששה חודשים" ,מספר ברנשטיין" .הספר מתעד במידה מסוימת את החוויה ומנסה להפוך את החוויה לשירה ֶ עצמה ,את הסביבה ,את האמא שמתדלדלת והולכת, שחורגת מן המוות ומהכאב הפרטי ,והופכת ,במידת האפשר ,לתיאור של מוות של אמא כלשהי .כך הגעתי שם לשורה ,לכאורה מאוד לא אישית' :בן רואה את אמו ,רואה מוות' .אבל השירים האלה גם עזרו לי על ידי ההזרה שבהם ,ע"י תפקיד העיתונאי שנטלתי על עצמי ,לראות את הדברים כעד ,ממרחק ,ולהתגבר בעזרת העמדה הזו על הכאב הנורא של הגסיסה ההיא". ומה את מטכסת שם כשערב אַתּ ְמ ַט ֶכּ ֶסת ָשׁם ְכּ ֶשׁ ֶע ֶרב וּמה ְ ָ ִמ ְת ַח ֵלּף ְבּ ַליְ ָלה, וְ ֵאין ְל ָמה ְל ַחכּוֹת? ֵמרֹאשׁ ֻמ ְג ָבּהּ, יטה אַתּ ַמ ִבּ ָ חוֹרשׁ ָרעוֹתְ , ֵ ֶעזַב ְבּ ִמ ְת ַכּוֵּן. ַבּגּוּף ֶשׁ ָלּ ְךֶ ,שׁנּ ֱ ָל ִתּי, ֻלגּ ְ ַתּק ִנ ָשּׂא לוֹ ,גּ ְ ֹאשׁ ְך ַה ִמּ ְתנ ֵ ר ֵ זוֹמם זוֹמםָ ,תּ ִמיד ֵ אַרצוֹת ֱאנוֹשֵׁ , ֵמ ַעל ְ ֶשׁלֹּא ָל ֵתת ָדּ ָברָ ,ל ַק ַחת ֵח ֶלק ַבּ ָשּׁ ֵלם ֶשׁל ֲא ֵח ִרים .עוֹדוֹ נָחוּשׁ, עוֹד ְמע ָֹרב ֵבּין ַה ְבּ ִריּוֹת. גופך צנפה .רק פקעת זעירה ירה ֵפהַ .רק ְפּ ַק ַעת זְ ִע ָ גּוּפ ְך ְצנ ָ ֵ יוֹתר, רוֹאים ֵ ְבּ ֶא ְמ ַצע חוּט ֶשׁלֹּא ִ 43 ַה ְמּ ַח ֵבּר ֵבּין ְמקוֹם ֵל ָדה ִל ְמקוֹם ַה ָמּוֶת. וְ ַרק ָק ְדקֹד ֶשׁנָּע ֲח ַסר ִבּינָה ינוֹקוּתי, ִ נוֹשׂא ִעמּוֹ ֶאת ָכּל ִתּ ֵ מוּרה ַרק ָשׁםְ ,בּ ַד ְע ֵתּ ְך ֶשׁ ִה ְת ַבּ ְלּ ָעה, ֲא ֶשׁר ְשׁ ָ ֵמ ֵע ֶבר ַל ְתּ ִביעוֹתַ ,ל ַטּ ְר ָחנוּתַ ,ל ְנּ ִהי. מתוך' :עם מוות' )הקיבוץ המאוחד :ספרי סימן קריאה(1982 , "הספר 'מה שנשאר ,מה שלא' ,כשמו כן הוא" ,אומר אורי ברנשטיין" .הוא ניסיון לעשות סיכום זמני בגיל ,50של הקשרים וההתנתקויות .בסגירת חשבון נפש זה נמצא המחזור הארוך 'מתוך צפונה לתמיד' ,שירים על אבי שנפטר מספר שנים קודם לכן ,וכן ניסיון לעמוד על טיב יחסי אב ובן בזמן החיים ובזמן המוות .שיר אהבה ארוך בשם 'שיר על החסר' מספר על שירי אהבה נוספים שבהם לראשונה העזתי לכתוב בצורה אינטימית יותר ויותר". לזכרו של אבא שיר מס' 5 גּוּפתוֹ ָשׁם .הוּא ְכּ ָבר ָה ַל ְך. ַרק ָ וּכ ָבר ֵאינֶנּוּ. אתי ְל ֶרגַע ְ ָצ ִ ַרק י ָ ָדע ְמ ַד ֵבּר ֶאת ֶשׁ ַפע ַה ָשּׂפוֹת ֶשׁיּ ַ יבים לוֹ. ְבּ ָמקוֹם בּוֹ ֵאין ְמ ִשׁ ִ ָדיו ֵבּין ִבּ ְר ָכּיו ַדּאי וְ י ָ יוֹשׁב ְבּו ַ ֵ נוּעה ַה ֻמּ ֶכּ ֶרת ִלי ֶשׁל ַע ְצ ָבּנוּת. ַבּ ְתּ ָ שׂוֹח ַח ִעמּוֹ ָכּ ָר ִגיל, ְמ ַח ֶכּה ֶשׁאָבוֹא ְל ֵ ַחשֹׁשׁ ִל ְשׁלוֹמוֹ, ְל ַה ְר ִגּיעוֹ ֶשׁלֹּא י ְ ְל ַה ֲח ִליף ִמ ִלּים ַעל ִע ְניַן ַה ָמּוֶת ֶשׁבּוְֹ ,כּ ִאישׁ ַמ ֲע ִשׂיֵ ,אינוֹ ֵמ ִבין ָדּ ָבר. הספר "ענין פרטי" הוא מחזה שירי לקולות שבהם המשורר והקרובים אליו משוחחים, אך בלי להגיב אחד לדברי השני ,אלא נושאים מעין מונולוגים קצרים על חייהם. הוא לוגם קפה נוֹטהֵ .ע ִצים ָשׁב ַבּ ִכּ ָכּר ְכּ ֶשׁ ַהיּוֹם ֶ יַ בוֹהים ָס ְככוְּ .צחוֹק ָס ָכל ָע ָלה ְגּ ִ ירים ֶשׁ ְכּ ָבר לֹא ִה ְב ִחינוּ בּוֹ. ִמ ְצּ ִע ִ ֵלים ָר ִעים. זְ ַמן ַמ ְקנֶה לוֹ ֶה ְרגּ ִ עוֹמד בּוֹ כּ ַֹח ְל ַמיֵּן ְצ ָר ִכים, ֵבּ ְינ ַת ִים ֵ יבהּ. עוֹלה ְבּיָדוֹ ַל ֲה ִשׁ ָ פּוֹרם ִר ְק ָמה וְ לֹא ֶ ְכּ ִמי ֶשׁ ֵ רוֹאה ֶשׁ ְלּאַט ַה ְצּ ָל ִלים ,וְ ַכ ָמּה ֶ 44 ֵאין צֹ ֶר ְך ְכּ ָלל ְבּ ָח ְפזָהֶ .שׁ ֵכּן ַה ְתּשׁוּקוֹת אָרכוֹתֲ .ארֻכּוֹת ִמן ַה ְזּ ַמן ֶשׁ ִנּ ְשׁאַר. ִמ ְת ְ מתוך 'ענין פרטי' )הקיבוץ המאוחד(1992 , "זמן של אחרים" הוא קובץ נבחר שנכתב בתחילת שנות ה" .90-נדמה לי שחשים בו את הסימנים הראשונים של הכליה האורבת" ,אומר ברנשטיין" .הוא כולל שירים נוספים על אבי וכן שירים על הילדים המתבגרים ועל חברים שמתו". ריקוד ִאישׁ ִמ ְשׁ ַתּ ֵכּר ְל ַבדּוֹ .חוֹגֵג יך. יוֹם ֻה ֶלּ ֶדת ְללֹא ַתּ ֲא ִר ְ ירה ַה ְקּ ַטנָּה: רוֹקד ַבּ ִדּ ָ ֵ חוּשׁ ִני. ַט ְנגּוֹ הוּא ִרקּוּד ָ חוֹלל ַבּ ִמּ ְר ֶפּ ֶסת ֵבּין ְמ ֵ עוּריו. יצים ֶשׁ ִה ִכּיר ִמ ְנּ ָ ֲע ִצ ִ כּוֹשׁ ִלים ֶשׁ ֵכּן ְצ ָע ָדיו ְ יקה ְכּ ָבר ְמ ַמ ֶה ֶרת. ַהמּוּזִ ָ ֻמּה, חוֹבק ַבּת-זוּג ְמד ָ ֵ אוֹ ַכּר ָק ָטן אוֹ ֲאוִ יר. אָדם ִמ ְשׁ ַפּ ְח ִתּי וְ הוּא ָ רוֹקד ַע ְכ ָשׁו ְבּ ַח ְדרוֹ, ֶשׁ ֵ ֻסּם ְכּ ָברֻ ,שׁ ַבּשׁ זִ ְכרוֹנוֹ, ְמב ָ וֹתיו ְכּמוֹ לֹא ָהיוּ. וּשׁנ ָ ְ וְ ָכל ַה ְזּ ַמן ַהנְּ ָשׁ ָמה ְבּ ִק ְרבּוֹ וּמוֹחאת ַכּ ַפּיִ ם. ֵ יטה ַמ ִבּ ָ צער גידול קוּפת ַבּ ָלּהוֹת ְבּ ִלי ִס ָבּה. ִבּ ִתּי ְתּ ַ לוֹמד ָלבוּז. חוֹלם ְבּ ָה ִקיץ וְ ֵ ְבּ ִני ֵ פּוֹתי, יהם ְבּ ַכ ַ ַא ִניֶ ,שׁ ָסּ ַכ ְכ ִתּי ֲע ֵל ֶ וֲ עוֹלה אוֹר ַבּבּ ֶֹקר. רוֹעדוֹת ְכּ ֶשׁ ֵ רוֹאה ֶשׁ ֵהן ֲ ֶ תּוֹתיו לֹא ְבּיָדוֹ, וּכ ִמי ֶשׁ ֵכּ ָליו ִנ ְשׁ ְבּרוּ וְ ִע ָ ְ יּוּכלוּ ִבּ ְשׁ ֵא ִרית כּ ִֹחי ֲא ִני ַמ ִשּׂיג ָל ֶהם זְ ַמןֶ ,שׁ ְ 45 יוֹר ִדים ִל ְרחֹץ, ְל ִה ְת ַפּ ֵשּׁט ֶאת ַה ְצּ ָל ִלים ְכּ ְ ֵטל, אָרץִ ,ל ְהיוֹת ְבּ ִלי נ ֶ ִל ְהיוֹת ֲאדוֹנֵי ָה ֶ רוֹכבוֹ. ָל ֵשׂאת ַע ְצ ָמם ַה ְר ֵחקְ ,כּסוּס ֶאת ְ מתוך' :זמן של אחרים' :שירים ) 1987-1995הקיבוץ המאוחד(1996 , הקובץ 'מן המקום החדש' כולל שירים שנוצרו עקב מעברו של אורי ברנשטיין למושב בכרמל" .המעבר גילה לפני עולם חדש של צומח ,של בעלי חיים שבטבע ,ושל שינוי יחסים במקום החדש ביני ובין הקרובים אלי וביני לבין הסביבה" ,אומר ברנשטיין. "אני רוצה להדגיש שלא מדובר בצילום של החיים ,כי אין סיבה שאיש יתעניין בחיי הפרטיים ,אבל תהפוכות הזמן וגלגולים שאדם מתגלגל במהלך הזמן היו תמיד רקע וסיבה לכתיבה חדשה ,והכתיבה הזאת גם נסמכה על מה שהיה ,וגם סמכה אותי וסייעה לי ברגעים קשים". נדמה לנו שהשתיקה מקילה יקה ְמ ִק ָלּה ִנ ְד ֶמה ָלנוּ ֶשׁ ַה ְשּׁ ִת ָ ַעל ַה ִה ְת ַח ְבּרוּתָ .ל ֵכן ַדּי ָלנוּ הוּמיםִ ,בּ ְק ִריאוֹת ִכּוּוּן ִבּ ְג ִניחוֹתְ ,בּ ִה ְמ ִ דּוֹל ִפ ִיניםֶ .ק ֶשׁר ְמ ֻס ָבּ ְךְ ,ללֹא ָשׂ ָפה, ְכּ ֶשׁל ְ ָעים ִמ ֶמּ ְר ָחק עוֹשׂה ָכּל ֶשׁ ָדּרוּשַׁ :מגּ ִ ֲע ַדיִ ן ֶ תוֹך ַה ַמּיִ ם ַה ְשּׁ ֵק ִטיםֲ .א ָבל ַל ְמרוֹת ַהכֹּל ְבּ ְ עוֹב ִדים פֹּה ָקרוֹב. עוֹלה קוֹל ֶשׁל ְנ ִקישׁוֹתְ . ֶ יוֹרים ָשׁם ֵמ ָרחוֹק. יצוּציםִ . וְ קוֹל ֶשׁל ִפּ ִ שׁוֹבת ִמ ַמּ ֲע ָשׂיו ַר ֵבּי ָה ַר ַעשׁ. עוֹלם ֵאינוֹ ֵ ָ יח ָשׁיםַ .ה ִשּׂ ַ פֹּה יֵשׁ ַרק ְשׁמוּעוֹת ַעל ֲאנ ִ סוּקה רוּח ֲע ָ פּוֹסק הוּא ֶשׁל ָה ֵע ִציםַ . ַה ִבּ ְל ִתּי ֵ ֻלּהּ ַרק ְר ָע ִשׁים ְק ַט ִנּים. ְבּ ִע ְנ ָינָהּ .וְ ַה ְדּ ָמ ָמה כּ ָ ֶרת כּ ַֹח דוֹלה אוֹז ֶ וּב ֶר ַקע ִקינָה ְגּ ָ ָ חוֹקים, ַעל ְפּנֵי ְמלֹא ַה ַמּיִ ם ָה ְר ִ יּוֹצאוֹת ְל ַדיִ ג, ְמ ַלוָּה ֶאת ַה ִסּירוֹת ַה ְ וְ ֶאת ַה ִסּירוֹת ַה ָשּׂבוֹת ִמ ַדּיִ ג. מתוך' :מן המקום החדש' :מחזור שירים )קשב לשירה(1999 , "אם מישהו יקרא את השירים שלי מאז 'באותו החדר באותו האור' ועד היום" ,אומר אורי ברנשטיין" ,ימצא שבעצם השירים שלי מהווים טרנספורמציה במאורעות שהיו, כדי להפוך אותם מיומן פרטי לאיזו ביוגרפיה שאולי יש בה עניין גם לאחרים .נוכחתי בדבר הזה כשכונסו מבחר שירי בשנת 2002בספר 'שירים' 1962-2002בהוצאת מוסד 'ביאליק' ו'הקיבוץ המאוחד' ,כשעמדתי על כך ֶשׁ ְלּ ַמ ֵעט מספר מחזורים חריגים שהיו קשורים פחות במאורעות ויותר במצבי נפש מסוימים ,הולכים השירים בעקבות חיי". שיר מס' 31 אוֹת ְך ֵמרֹב ֲח ָפ ִצים, אַבּד ָ וּמ ֵ הוֹל ְך ְ ֲא ִני ֵ יבנוּ ְללֹא ֲהפוּגָה. ַה ִמּ ְצ ַט ְבּ ִרים ְס ִב ֵ ָעים ֵבּין ְכּ ֵלי ַה ַבּיִ תְ ,שׁנֵינוּ, ַע ְכ ָשׁו ְשׁנֵינוּ נ ִ 46 ירים. ִמ ָמּדוֹר ְל ָמדוֹרְ ,מ ַמ ְשּׁ ִשׁים ַמ ְכ ִשׁ ִ ָפים ידה ֲענ ִ רוּח ֶשׁ ַמּ ְפ ִר ָ ֲא ָבל ַה ַפּ ַחד ִנ ְשׁאָרְ ,כּ ַ פּוֹרה ,לֹא ָס ִדיר. נוֹתנֶת ָבּ ֶהם ֵאיזֶה ֶרוַח ֶ וְ ֶ מּוּשׁי, אוּלי ָה ַר ַעד ַהזֶּהֶ ,שׁ ֵאינוֹ ִשׁ ִ וְ ַ ָנוּע ְס ִביבוֹ נוֹתר ַרק ְכּ ֵדי ֶשׁנּ ַ ַ ְל ַח ֵפּשׂ זֶה ֶאת זֶה. 'על אהבה אחת ויחידה' :מחזור שירים )הקיבוץ המאוחד(2002 , על ספרו 'אברהם אבינו בניו-יורק' אומר ברנשטיין כי כתיבתו הונעה ע"י כוח נסתר )שעליו גם כתב בספרו 'על הפרסונה'(" :קראתי שמשוררים אומרים שתקפה אותם השראה והם נלכדו בה ,שועבדו לה ,עד שהשירים הגיחו מקרבם והם מונעים על ידי כוח נסתר" ,אומר ברנשטיין" ,כך קרה לי עם הספר 'אברהם אבינו בניו-יורק', כשהחיזיון של אברהם המיתולוגי ,הנודד הנצחי ,הפך לדיבוק מרדף ,דרש ממני להביאו לימינו אלה ולבדוק באמצעותו ,לראשונה ,את היחס בין האדם לאלוהיו". ארוחה עם המלאכים ישׁי אַך ַה ֲח ִמ ִ אַר ָבּ ָעה ְליַד ֻשׁ ְל ָחןְ , ָהיִ ינוּ ְ ֶשׁלֹּא ָהיָה ָשׁם ָהיָה ַמ ָמּ ִשׁי. ֶבר הוּא אוֹ ִא ָשּׁה, וְ לֹא ָהיָה ָבּרוּר ִאם גּ ֶ חוּשׁה צוֹמ ַח ,אוֹ ְתּ ָ דּוֹמםֵ , אוֹ ִאם ֵ ישׁהוּ ֶשׁ ָח ֵסר וְ עוֹד לֹא ָבּא, ֶשׁל ִמ ֶ אַר ָבּ ָעה. ָשׁ ְבנוּ ָשׁםָ ,ה ְ ְכּ ֶשׁיּ ַ ָכ ָרה ילהְ ,ל ִהזּ ְ רוּחה ְר ִג ָ ֲא ָ לֹא ְלטוֹב וְ לֹא ְל ַרע. ַרק ַה ְזּ ֵקנָהָ ,בּא ֶֹהלְ ,כּ ֶכ ֶלב ָעזוּב ָבּ ְכ ָתה וְ ָצ ֲח ָקה ,וְ שׁוּב מוֹפת. ַהגָה ְל ֵ ישׁה וְ ִה ְתנ ֲ ֶה ְח ִר ָ נּוֹלד – ֵמת. וּמי ֶשׁ ַ ִמי ֶשׁ ַחי ַחיִ , מתוך' :אברהם אבינו בניו יורק' :פואמה )הקיבוץ המאוחד(2006 , 'הספר הרומנטי' הוא אח תאום של הספר "עולם עובר" ,שני ספרים שהיו מיועדים להיות ספר שירים אחד ופוצלו ע"י המשורר לשניים. גדלות שאבדה מן העולם ,שירי "'הספר הרומנטי' כשמו כן הוא :רדיפה נואשת אחר ְ אהבה לא מציאותית ,שירים על משוררים גדולים שמתו וכו'". כל האנשים 47 ָשׁים ֻמ ֵכּי זְ ַמן. ָכּל ָה ֲאנ ִ זְ ַמן ַמ ֶכּה ָבּ ֶהם ְצ ִליפוֹת ְצ ִליפוֹת. רוּעי זְ ַמן. ָשׁים ְפּ ֵ ָכּל ָה ֲאנ ִ רוּח. אוֹתם ְכּ ֵע ִצים ָבּ ַ זְ ַמן ָפּ ַרע ָ הוּרי זְ ַמן. ַא ִני ְדּ ֵ אַתּ ו ֲ ַרק ְ סוּסיו. דּוֹהר ִא ָתּנוּ ִבּ ְגאוֹן ָ זְ ַמן ֵ מתוך' :הספר הרומנטי' )קשב לשירה(2007 , "'עולם עובר' שבמרכזו המחזור 'על המצב כמו שהוא' הוא לדעתי הקודר בספריי וממילא גם האמיתי ביותר" ,אומר אורי ברנשטיין. אחיזה ֶא ַחז ְבּ ִצנּוֹר יוֹשׁב ְבּ ָבּר וְ נ ֱ ִאישׁ ֵ ֶשׁל ְנח ֶֹשׁתֶ ,שׁ ָמּ ָצא ָכּפוּף ְל ָפנָיו. אוֹפנַּיִ ם רוֹכ ֵבי ַ מוּלוֹ ֶא ְק ָרן ֶשׁכֻּלּוֹ ְ ימה, אַמּ ִצים ְבּ ָכל כּ ָֹחם ָק ִד ָ ֶשׁ ִמּ ְת ְ יע, ְבּעוֹד ֶשׁהוּא ֵאינוֹ ְמ ַב ֵקּשׁ עוֹד ְל ַה ִגּ ַ ַרק ְל ִה ָשּׁ ֵאר ְל ָשׁ ָעה ָתּפוּס ַבּ ִצּנּוֹר. ַמ ְג ִניב ַמ ָבּ ִטים ֶאל ַה ַמּ ְראָה אָבד ַט ֲע ָמם, ַה ְמּ ַשׁ ֶקּ ֶפת ָפּנִ ים ֶשׁ ַ יקם ֶשׁלֹּא יִ ְת ַפּ ְזּרוּ, ֶשׁהוּא עוֹד ַמ ֲחזִ ָ יקם ַרק ֵמ ֲח ַמת ַה ָמּס ֶֹרת ֶשׁל ָפּנָיו ַמ ֲחזִ ָ ֶשׁ ֻה ְרגַּל ֶא ְצ ָלהּ ְכּ ֶשׁהוּא ַמ ִבּיט ְבּ ַע ְצמוֹ. יח? ַצ ִל ַ ִאישׁ עוֹד ִל ְרצוֹנוֹ ֲא ָבל ַכּ ָמּה זְ ַמן י ְ וְ הוּא ַמ ְחזִ יק ַבּ ִצּנּוֹר ְבּ ָכל כֹּחוֹ, ָתיק. לוֹחץ יָד ֶשׁל ָח ֵבר ו ִ ְכּ ֵ מתוך' :עולם עובר' )עם עובד(2007 , על תקופת חייו בשנים האחרונות שבהן הוא משמש כמרצה באוניברסיטת בן-גוריון מספר אורי ברנשטיין: "כל חיי רציתי ללמד ספרות .התחלתי ללמוד ספרות במקביל ללימוד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים בשנות ה 50-למאה הקודמת .אחרי שראיתי את תוכנית ההרצאות בספרות ואחרי ששמעתי את המשורר ש .הלקין שלימד אז והקדיש את הרצאותיו להשוואה בין י.ל .גורדון ל'משיח' של קלופשטוק ,לא מצאתי שום עניין בהמשך הלימוד ,חוץ מהרצאות של לאה גולדברג שלא הייתה מדברת לפי התוכנית הקבועה. "לפני כעשר שנים לימדתי כמרצה אורח באוניברסיטת חיפה ,זמן מסוים בתל-אביב, ולבסוף הצטרפתי לאוניברסיטת בן-גוריון בנגב ,שם אני פרופסור חבר ,וכשש שנים 48 עמדתי בראש המסלול לכתיבה ספרותית .אני אוהב מאוד להרצות וללמד" ,מוסיף ברנשטיין" .ההכנה להרצאות הביאה אותי לסדרת מחשבות עקרוניות על השירה ,שאף פעם לא עסקתי בהן לפני שהתחלתי ללמד .למשל ,שאלת הפרסונה בשירה .היינו, הדמות שהמשורר יוצר שלא מדעת בזמן שהוא כותב את השירים .קול מדבר מסוים שרק דרכו הוא יכול להביע את עצמו .או השאלה מה הצידוק לכתוב שירים על חייך שלך ,כמו מרבית השירים הנכתבים כיום בארץ ,בשעה שיש אירועים פוליטיים דרמטיים מסביב ,בשעה שיש סבל של אחרים .מה הטעם בפינוק הזה ובהתפלשות בבצה הקטנה של עצמך? ושאלה נספחת לכך ,איך אפשר להפוך את מאורעות חייך שלך למשהו בעל משמעות מעבר ליומיום שלך ,למשהו שיכול להפוך מיומן אישי שלך, ליומן אישי של הקורא .או למשל בעיית ההבדל בין שירה קונקרטית לשירה אבסטרקטית וכו'. "ההרצאות האלה מובילות אותי גם לפגישה עם משוררים צעירים בתחילת דרכם, שניתן לעזור להם ולקצר את דרך ההתלבטויות והסבל שכל משורר חייב לעבור עד שיכתוב שיר טוב ראשון .הפגישה הזאת גם מרעננת את הכתיבה שלי ,גורמת לי לפגוש צורות חשיבה צעירות ורעננות ומונעת ממני להסתגר בהיכלי השן של מה שעשיתי בעבר. "אני נוהג תמיד לומר לסטודנטים שלי ,ואני מאמין בזה ,שאם מישהו מהם יושב לפני דף ריק ומנסה לכתוב שיר ואיננו חש בחילה פיזית ,שישכח מעשיית שירים ,שכן כתיבת השיר מטילה עליך פחד מהמפגש החשוף והגלוי מעצמך ,פחד ויראת קודש שחייבים להביא אותך לידי הרגשה פיזית גרועה ,שהיא פתח לכתיבה טובה. "בעקבות ההרצאות האלה שקיימתי במשך שנים ,יצא לפני כמה חודשים בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' ספר מסות בשם 'על הפרסונה' ,שלדעתי יש בו חידוש בשני מישורים :קודם כל ,באותה העמדה של הפרסונה הנחבאת בכל שיר והמחליפה את המשורר ,וממילא בקביעה שהעיסוק בביוגרפיה של המשורר אינו אלא בגדר רכילות ויש לעסוק בביוגרפיה של הפרסונה כפי שהיא מופיעה בשירים .כמו-כן בהנחה שישנן תבניות מסוימות שאותן אני מפרט ,שבהן השתמשו משוררים כדי לענות על השאלה שהצבתי קודם :הפיכת הביוגרפיה האישית לבעלת ערך ומשמעות בכתיבה. כן מצויה שם לראשונה ,לדעתי ,ולא רק בעברית ,הפרדה באבחון בין שירה קונקרטית לשירה מופשטת ,תוך מסקנה שהשירה המודרנית מצטיינת בכך שהיא מערבבת בין הקונקרטי למופשט ומחליפה אותם זה בזה. "החידוש השני הוא בעובדה שכמעט לא התבססתי על ספרי מחקר בספרות ,אלא אך ורק על דבריהם של משוררים ,בעשרות קבצים וביוגרפיות על שירתם תוך תרגום חדש של משוררים רבים ,מהם שכבר תורגמו לעברית ובהם שלא תורגמו מעולם ,כולל משוררים כמו אונגרטי ,מונטלה ,אליוט ,ייטס'". כיצד התקבל הספר "על הפרסונה" ע"י קהל הקוראים והביקורת? "למרבית הפלא ובפעם הראשונה ,ואולי אני מעז להניח עקב הרדידות ,השטחיות והוולגריזציה של הספרות העברית בעשרים השנים האחרונות ,דבר שאני מקווה שעוד נוכל לדבר עליו -למעט מספר מילים של המשורר אלי הירש ,לא קרה דבר .אני ציפיתי שהספר יעורר מהומה ומחלוקת .רציתי שיתנגדו לו ושישמיצו אותו ,שיילחמו בו, ואולי יימצא גם מישהו שישבח אותו .אך אין קול ואין קשב .מעניין למה" ,אומר ברנשטיין. "אין לי תשובה ברורה" ,הוא מוסיף ,פרט לכך שעיסוק בבעיות האלה ,שהן יסוד לשירה ,אינן מעניינות משוררים רבים או קוראים רבים. 49 מהו ספרך הבא היוצא לאור? "הספר הבא שסיימתי את כתיבתו אחרי עבודה מאומצת של שלוש שנים" ,מספר אורי ברנשטיין" ,ייקרא 'שירים לפסנתר יחיד' וייצא בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד' .הוא שונה מכל ספריי .ראשית ,בכך שחזרתי אל החרוז ,אם כי כמובן לא חרוז קבוע ,משום שפתאום מצאתי את עצמי נזקק למוסיקליות שהחריזה מקנה ,ושנית ,זו פעם ראשונה שהספר אינו ממש אוטוביוגרפי ,אלא מנסה להתמודד עם חוויות ומצבים מופשטים יותר ,סמליים יותר ,מטאפיזיים ,ודווקא משום כך היה נחוץ החרוז לנטרל את החשיבות העצמית שהיא הסכנה הגדולה למי שמתיימר לכתוב על נושאים מרכזיים אלה של השירה ,היינו על מצבו של האדם בעולם". אהבה קצרה צוֹתיו ֶא ָסף ִמ ָכּל ְק ָ אָדם נ ֱ ָ ִל ְהיוֹת ִע ָמּהּ ֶא ָחד וְ יֵשׁ לוֹ ִע ָמּ ָדהּ ַרק ְס ָתו ָשׁקוּף ְכּ ֵעץ ִנ ְר ָעד. ירה מוֹת ָ וּב ֶל ְכ ָתּהּ ָתּ ִמיד ִהיא ִ ְ ְמה יחתוֹ ֶשׁ ִה ְת ַקיּ ָ ֵכר ְפּ ִר ָ ֶאת ז ֶ וְ ִאם ָז ָכה ִהיא ְמ ַד ְבּ ָרה ַח ָמהּ ַבּ ֲחלוֹמוֹ .וְ הוּא ְמנ ֲ מתוך' :בעונה קצרה' )הוצאת שוקן(1967 , השיר 'אהבה קצרה'' הולחן ע"י דוד פרץ ,מתוך אלבום שירי המשורר אורי ברנשטיין העתיד לראות אור בקרוב. 50 עיין ערך תרגום שירתו של נאזים ִח ְכּ ֶמת – "ענק כחול-עיניים" ,מבחר שירים ופואמות 21 הוצאת הקיבוץ המאוחד .2009 ,בעריכת לאה שניר .תרגום מטורקית :עפרה בנג'ו עפרה בנג'ו; מתוך סוף דבר :על נאזים ִח ְכּ ֶמת ויצירתו סוֹג ִרים ָע ַלי ָכּל ַה ְשּׁ ָע ִרים ְ מוּר ִדים ָכּל ַה ָמּ ַס ִכּים ָ לֹא עוֹד ְתּכוֹל ַה ִמּ ְט ַפּ ַחת כּוֹכ ִבים. לֹא עוֹד ח ֶֹפן ָ ַשּׂיגֵנוּ ָכּאן ַה ִאם ַה ָמּוֶת י ִ נוּכל ְל ִה ְס ַתּ ֵלּק ַה ִאם לֹא ַ ָפ ִתי? ֵמ ָה ִעיר ַהזֹּאת ,י ָ נאזים ִח ְכּ ֶמת ,המכונה "המשורר יפה התואר" או "המורד הרומנטיקן", הוא אחד מגדולי המשוררים במאה ה 20-וניצב בשורה אחת עם משוררים נודעים כפדריקו גרסיה לורקה ופבלו נרודה .הוא זכה לתהילת עולם בזכות יצירתו הספרותית ,ולא פחות מכך בזכות דמות המופת שייצג בחייו ומאבקו החברתי והפוליטי הכלל-אנושי חסר הפשרות .אחת שח ְכּ ֶמת זכה להכרה דווקא בעולם האירוניות הגדולות היא ִ הגדול ,כאשר עוד בחייו שיריו תורגמו ללשונות רבות, שעה שבטורקיה מולדתו כתביו היו אסורים לקריאה ובעטיָם נרדף עד צוואר .אולם אף שהמדינה מנעה הכרה מן המשורר ,העם הטורקי עצמו ראה בו דמות נערצת שראוי ללכת לאורה ,והכתירוֹ כגדול משוררי טורקיה בעידן המודרני ואף אולי בכל הזמנים. ִח ְכּ ֶמת נולד ב 1902-בעיר סלוניקי ,שם מילא אביו תפקיד במנהל העות'מאני כאשר העיר היתה עדיין בשליטת האימפריה העות'מאנית .הוא נולד במשפחה ששיקפה את הרב-תרבותיות והקוסמופוליטיות של האימפריה העות'מאנית .אמו ,ג'לילה ,היתה ממוצא פולני ,שאבות לרכישת הספר אבותיה התאסלמו ומילאו תפקידים בכירים בממשל העות'מאני .היא היתה אישה חזקה ,ליברלית ,דעתנית, ועסקה באמנויות שונות ,בעיקר בציור ,והיא שעודדה את בנה לעסוק בשירה ובציור. אביוִ ,ח ְכּ ֶמת ,בא מרקע מסורתי ודרכו בחיים לא צלחה במיוחד .סבו מצד אביו כיהן בתפקידים רמים בממשל העות'מאני ,ובין היתר היה גם מושלה של חלב ,שאליה הגיעה משפחת המשורר בהיותו כבן שלושִ .ח ְכּ ֶמת הושפע מסב זה ,שעסק בעצמו בכתיבת שירה ואף היו לו נטיות צוּפיות .הסב השתייך לכת הדרווישים המוולוים. ][... ִח ְכּ ֶמת גדל באיסטנבול ,שאותה אהב אהבה עזה כפי שדבר זה משתקף היטב בשירתו. בנערותו למד באקדמיה הימית הטורקית ,אך לאחר שאיסטנבול נכבשה על ידי בעלות הברית במלחמת העולם הראשונה ,עזב אותה מטעמים פטריוטיים. ][... בשנת 1922הגיע ִח ְכּ ֶמת למוסקבה חדור אמונה כי ימצא שם צדק חברתי ,כהבטחת המהפכה הבולשביקית .במוסקבה שהה שנתיים ,למד רוסית ,התקבל לאוניברסיטה 21הספר נשלח על ידי ההוצאה למערכת "עיין ערך שירה". 51 בקשה חוֹקה, אַסיָה ָה ְר ָ יעה ִבּ ְד ָה ָרה ֵמ ְ ִהיא ַמ ִגּ ָ סוּסה, ִמ ְת ַמ ַתּ ַחת ַעד ַהיָּם ַה ִתּיכוֹן ְכּרֹאשׁ ָ מוֹל ְד ֵתּנוּ. זוֹהי ַ ִ יה יְ ֵחפוֹת, ֶיה ְמ ֻח ָשּׁקוֹת ַבּ ְרזֶלַ ,ר ְג ֶל ָ טוֹבלוֹת ַבּ ָדּםִ ,שׁנּ ָ יה ְ רוֹעוֹת ָ ֶ זְ אַד ָמ ָתהּ ִנ ְד ֵמית ְל ַמ ְר ַב ֵדּי ֶמ ִשׁי, ְ ֵיהנֹּם ֶשׁ ָלּנוּ ,זֶהוּ גַּן ֶע ְדנֵנוּ. זֶהוּ ַהגּ ִ אוֹתם, ִס ְגרוּ ֶאת ַשׁ ֲע ֵרי ֶה ָע ִריצוּת ,שׁוּב אַל ִתּ ְפ ְתּחוּ ָ אָדם! שׁוּב אַל ַתּ ַה ְפכוּ ָל ֲע ָב ִדים ֶאת ְבּנֵי ָה ָ זוֹהי ַבּ ָקּ ָשׁ ֵתנוּ. ִ ידים ָכּ ֵע ִצים, יח ִ ִל ְחיוֹת! ָח ְפ ִשׁיִּ ים וִ ִ ידים, ַער ֵא ֶלּה ְל ֵא ֶלּה יְ ִד ִ וּכמוֹ ַבּיּ ַ ְ ַפ ֵשׁנוּ. זוֹהי ַמ ְשּׂאַת נ ְ ִ בשנת 1928התרחשו שני אירועים שהשפיעו באופן מנוגד על חייו של ִח ְכּ ֶמת .מחד גיסא ,ניתנה חנינה כללית שאפשרה לו לשוב לטורקיה ,ומאידך גיסא ,בשובו למולדת כבר שררה שם אווירה אנטי-קומוניסטית חריפה ,שהצרה את צעדיו של המשורר. המפלגה הקומינסטית שאליה השתייך הוצאה אל מחוץ לחוק ,ובכך הפך ִח ְכּ ֶמת ,שהיה נערץ על צעירים רבים ,מטרה נוחה להתנכלות השלטונות ...מתוך עשר השנים הבאות בילה לסירוגין חמש שנים בבתי סוהר שונים בטורקיה .אך כל עוד אתאטורק שנמנה עם מעריציו היה בחיים ,לא אונה לו כל רע .לאחר מותו של הנשיא ,בשנת ,1928החל וח ְכּ ֶמת ,שמעולם לא הסתיר את דעותיו ציד מכשפות נגד כל מי שנחשד בקומוניזםִ , ובאומץ לב המשיך לבטא רעיונות של של שוויון ,חופש וצדק חברתי ,הועמד לדין בעוון המרדת הצבא ,ונגזרו עליו 28שנות מאסר. בימי הסולטן ָה ִמית ימן, אָבי לֹא ֵשׁ ֵרת ַבּ ָצּ ָבא ֶע ֶשׂר ָשׁ ִנים ְבּ ֵת ָ ימי ַה ֻסּ ְל ָטן ָה ִמיתִ , ִבּ ֵ אשׁה. בוֹההָ ,היָה ְבּנוֹ ֶשׁל ָפּ ָ הוּא ִנ ְמנָה ִעם ַמ ֲע ַמד ַה ְפּ ִקידוּת ַה ְגּ ָ יסט קוֹמוּנ ְ ִ יתי ַע ֵשׂ ִ יתי ַמ ֲע ָמד ,נ ֲ ֲא ִני ִשׁ ִנּ ִ וּכ ָבר ֵתּ ַשׁע ָשׁ ִנים ְמ ָשׁ ֵרת ַבּ ֶכּ ֶלא ְ ֶא ָלּא ֶשׁ ַע ָתּה – הוּבה, יקה ָה ֲא ָ פּוּבּ ִל ָ ַתּ ַחת ָה ֶר ְ אַך ַכּ ָמּה זְ ַמן יִ ָמּ ֵשׁ ְך עוֹד ְ מּוֹל ֶדת רוּתי זֶה ַל ֶ ֵשׁ ִ יוֹד ַע. ֵא ִיני ֵ ][... 52 את 12השנים הבאות ,1950-1938בילה ִח ְכּ ֶמת בבתי סוהר שונים ,שם התבלט בשיעור קומתו ,כושר מנהיגותו ,רוחב לבו ומלחמתו העיקשת למען צדק חברתי. ][... לפי עדותו של אסיר אחד מבין חבריוִ ,ח ְכּ ֶמת חילק כל אשר לו עם האסירים האחרים. בבית הסוהר הוא עבד ללא לאות בתרגום ,באריגה או בעבודות אמנות אחרות ,שגם בהן התבלטו כשרונותיו הייחודיים. ][... גדולתו של ִח ְכּ ֶמת התבטאה בכך שהמשיך לפתח את חיי הרוח שלו בתוך תנאים חומריים ופיזיים קשים ללא נשוא .למזלו ,היה מי שדאג לשלוח לו ספרים; לדוגמא, דודתו נהגה לשלוח לו 15ספרים בכל חודש ,ואלה השביעו בקושי רב את רעבונו הגדולִ .ח ְכּ ֶמת קרא מספרות העולם והכיר יצירות של דנטה ,שייקספיר ,סרוונטס, מולייר ומשוררים וסופרים צרפתים ,רוסים ,ספרדים ואחרים .נאמן להשקפותיו הסוציאליסטיות גם היה מעין מורה ומדריך לאסירים האחרים ,שרובם ככולם היו בני המעמד הנמוך שלא זכו להשכלה רשמית. ירי מכתב מכלא ַצ'נְ ִק ִ יעי: ַהיּוֹם יוֹם ְר ִב ִ יוֹד ַעת – אַתּ ַ ְירי. יוֹם ַהשּׁוּק ֶשׁל ַצ' ְנ ִק ִ ַעל ְפּנֵי ַשׁ ַער ַה ַבּ ְרזֶל ַח ְלפוּ ַס ֵלּי ְנ ָצ ִרים יְ יצים ֻרגּוּלֵ ,בּ ִ מוּסי בּ ְ ֲע ֵ יקים... ַלּים ַמ ְב ִה ִ ַלגּ ִ ילים ְסג ְ ַח ִצ ִ וֲ יעים ְל ָכאן: יתי ַבּ ַכּ ְפ ִריִּ ים ַה ַמּ ִגּ ִ ֶא ְתמוֹל ָצ ִפ ִ ָשׁים ְק ֵשׁי יוֹם, ֲאנ ִ בוֹנים ְנ ִ ַח ְשׁ ָד ִנים יהם. ַבּוֹת ֶ וְ ַה ַצּ ַער ְמ ַב ְצ ֵבּץ ִמ ַתּ ַחת ְלג ֵ מוֹרים, כוּבים ַעל ֲח ִ ַה ְגּ ָב ִרים ְר ִ פּוֹסעוֹת יְ ֵחפוֹת, ָשׁים ְ ַהנּ ִ יריִ ְך, ַכּ ָמּה ֵמ ֶהם ְכּ ָבר ִנ ְמ ִנים ִעם ַמ ִכּ ַ וּכ ָבר ְשׁנֵי יְ ֵמי שׁוּק ְ בּוּלית יס ַט ְנ ִ ַעגְּ ִעים ָל ִא ְ ֶשׁ ֵהם ִמ ְתגּ ְ ֻמּת ַה ֵשּׂ ָער ֲאד ַ יעת ַה ֶלּ ֶכת... וּמ ְצ ִנ ַ ַ ִח ְכּ ֶמת הפך את בית הסוהר ,על הדמויות השונות שאכלסו אותו ,למעין מעבדה אנושית חיה ,וממנה שאב השראה ליצירותיו החשובות ביותר ,שהבולטת בהן היא "נופים אנושיים של ארץ מולדתי"ִ .ח ְכּ ֶמת האינטלקטואל ,בן האריסטוקטיה הגבוהה, התוודע לראשונה בבית הסוהר לכפריים ,פשוטי עם ופושעים ,שהפכו לגיבורי שירתו האמיתיים ושעמם הזדהה בכל לבו .יתר על כן ,הוא אפילו שיתף אותם בתהליך היצירה :הוא נהג לקרוא את שיריו ויצירותיו בפני האסירים ,ובכללם פושעים מועדים ורוצחים ,ולא היסס לשנות דברים לפי עצתם ודברי הביקורת שלהם ][... ִח ְכּ ֶמת כתב בכלא את מיטב יצירותיו ,אך השהות הממושכת שם גבתה ממנו מחיר כבד .התנאים הפיזיים המחפירים ,המחסור והדאגה למשפחתו בחוץ הביאו עליו מחלות רבות. אנגינה פקטוריס 53 דּוֹקטוֹר, ִאם ֲח ִצי ִל ִבּי ָה ֶא ָחד ָכּאןְ , אַחר ְבּ ִסין, ֶח ְציוֹ ָה ֵ ָהר ַה ָצּהֹב. שּׁוֹטף ַהיְ ֵשׁר ַלנּ ָ ִעם ַה ָצּ ָבא ַה ֵ דּוֹקטוֹר, וּב ַשּׁ ַחר ַבּ ַשּׁ ַחרְ , ַ ְבּ ָכל ַה ְשּׁ ָח ִרים, יוֹרים. ֶאת ִל ִבּי ְמ ַפ ֵלּ ַח ְבּ ָיוָן ַכּדּוּר ֶשׁל ִכּ ַתּת ִ ָתם ָמים ֶאת ְשׁנ ָ ירינוּ נ ִ וּב ָכל ַליְ ָלה וְ ַליְ ָלהְ ,כּ ֶשׁ ֲא ִס ֵ ְ אָדם, טוּשׁה ֵמ ָ וְ ַה ִמּ ְר ָפּאָה ְנ ָ עוּע הוֹל ְך ִל ִבּי ְל ֵבית ִמדּוֹת ָר ַ ֵ דּוֹקטוֹר. יס ַט ְנבּוּלְ , ְבּ ַצ' ְמ ִלי ָג'ה ֶשׁ ְבּ ִא ְ וּב ֲחלוֹף עוֹד ֶע ֶשׂר ָשׁ ִנים, ַ ָתר ִלי ְל ַה ֲע ִניק ְל ַע ִמּי ֶה ָע ִני ָכּל ֶשׁיִּ וּ ֵ פּוּח ֶשׁ ְבּי ִָדי, הוּא ַה ַתּ ַ פּוּח אָדֹם: ַתּ ַ ִל ִבּי... דּוֹקטוֹר ֶשׁ ִלּי, ִהנֵּה ְבּ ֶע ְטיָם ֶשׁל ָכּל ֵא ֶלּהְ , טוֹריס אַנגִּ ינָה ֶפּ ְק ִ יתי ְבּ ְ ְבּ ֶע ְטיָם ֶשׁל ָכּל ֵא ֶלּה ָל ִק ִ יקוֹטין... עוֹר ִקים אוֹ ַהנִּ ִ וְ לֹא ִבּ ְג ַלל ֵבּית ַהסּ ַֹהרִ ,ה ְס ַתּיְּ דוּת ָה ְ סּוֹר ִגים ֲא ִני ַמ ִבּיט ָכּ ֵעת ֶאל ַה ַלּיְ ָלה ִמ ַבּ ַעד ַל ְ עוּקה ַה ְכּ ֵב ָדה ֶשׁ ְבּ ֵבית ָחזִ י וְ ַל ְמרוֹת ַה ְתּ ָ כּוֹכ ִבים... פּוֹעם ִעם ַה ִנּ ָדּח ֶשׁ ַבּ ָ ִל ִבּי ֵ ][... במהלך התקופה הארוכה בה שהה בכלא ,עשה ִח ְכּ ֶמת נסיונות רבים לשטוח בפני השלטונות את חוסר הצדק שנעשה במשפטו ואת כליאתו על לא עוול בכפו .באחד הנסיונות הללו הוא שלח עצומה לאתאטורק ,כשזה היה על ערש דווי ,בשנת ...1938לדאבון לבו ,היה מי שדאג שעצומה זו לא תגיע לידיו של אתאטורק, ואחרי מותו של זה ,כל הפניות נפלו על אוזניים ערלות .בריאותו המידרדרת הביאה אותו לשבות רעב ,שביתה שאליה הצטרפו סופרים ,אנשי רוח ואסירים פוליטיים טורקים .גם אמו נטלה חלק במאבק על שחרורו ,ואף שהיתה בתהליך של התעוורות ,שבתה רעב ואספה חתימות ברחובות איסטנבול למען שחרורו .בעקבות לחץ כבד של אנשי רוח טורקים ,שאליו הצטרפו אנשי רוח בעולם כולו ,שוחרר ִח ְכּ ֶמת ביולי .1950 ][... כמו בחייו הציבוריים ,גם בחייו האישיים ידע ִח ְכּ ֶמת סערות רבות. אחד האירועים שטבע בו חותם בל יימחה היה החלטתה של אמו, בהיותו בן ,17להתגרש מאביו ולצאת ללמוד ציור בפריס .פרידה ראשונה קשה זו נשנתה בצורה זו או אחרת גם עם הנשים הרבות בחייו ,אלא שבמקרה שלו הוא היה זה שנטשן .יופיו והכריזמה שלו משכו אליו נשים רבות ,ולפי העדויות ,אפילו בהיותו בבית החולים בברה"מ לאחר ההימלטות מטורקיה ,האחיות והרופאה הראשית נשבו בקסמיו .הוא נישא רשמית חמש פעמים ,אך היו לו אהבות רבות. 54 ְלוֶרה 22 אָמ ָרה ִלי בּוֹא ִהיא ְ אָמ ָרה ִלי ִה ָשּׁ ֵאר ִהיא ְ אָמ ָרה ִלי ַחיּ ְֵך ִהיא ְ אָמ ָרה ִלי מוּת ִהיא ְ אתי ָבּ ִ אַר ִתּי ִנ ְשׁ ְ ִחיּ ְַכ ִתּי ַמ ִתּי ][... חרף העובדה שרבע משנות חייו הבוגרים בילה ִח ְכּ ֶמת בבית הסוהר ,ב 13-השנים האחרונות לחייו הוא הפך לאיש העולם הגדול .הוא נפגש עם יוצרים ואישים נודעים כפבלו נרודה ,ברטולט ברכט ,ז'אן פול סארטר...פבלו פיקאסו ,דימיטרי שוסטקוביץ' ויבגני יבטושנקו ,והפך לדמות לוחמת מפוסמת בעולם כולו .בשנת ,1950כשהיה עדיין כלוא ,זכה יחד עם נרודה ופיקאסו בפרס השלום העולמי. ][... בשיריו חודר ִח ְכּ ֶמת לנבכי חודר לנבכי המעמקים של הנפש ומתאר אותה במלוא מורכבותה ואנושיותה .שירתו משתרעת על פני תחומים רבים וחובקת עולם ומלואו, אולם יש כמה מוטיבים שחוזרים תכופות ברבות מיצירותיו .הדבר הבולט ביותר הוא מרכזיותו של האדם הפשוט – הפועל ,האיכר ,הכובסת הכפרייה – בשיריו ובאפוסים שלו .האדם הפשוט הוא הגיבור האמיתי של ִח ְכּ ֶמת .המשורר חי את סבלו ומזדהה איתו לא כחלק ממצוות אנשים מלומדה אלא מתוך אהבת אדם כנה וטבעית. ][... גם האלמנט האישי הביוגרפי מופיע בשירים רבים של ִח ְכּ ֶמת ,ואפשר שזו היתה דרכו להתמודד עם הרדיפות ,תחושת הבדידות בבית הסוהר והגלות ,ולהביע את סבלו המשקף את סבלו של האדם באשר הוא. ][... שח ְכּ ֶמת היה מהפכן בתחום הפוליטי ,כך היה גם מחדש בתחום הספרותי ובעיקר כשם ִ בשירהִ .ח ְכּ ֶמת נטל את דפוסי השירה המאובנים ,שנוצקו בימי האימפריה העות'מנית והושפעו מאוד מן השירה הערבית והפרסית ,וטלטלם טלטלה עזה .הוא נטש את השירה המחורזת ואת הדפוסים השיריים המקובעים ושם דגש על התוכן ועל החריזה החופשית .בכך הושפע רבות מהשירה המערבית .אף כי מרד במוסכמות והיה מחדש גדול מבחינה צורניתִ ,ח ְכּ ֶמת ביקש לכתוב בלשון פשוטה ,כך שגם האיכר והפועל יוכלו להבינה ולהתחבר אליה .באחד ממכתביו הוא קבל על דור המשוררים "מימין ומשמאל" באומרו" :אני קורא בתשומת לב ...בתקווה ובאהבה מהולה בגאווה ,אך אין מה שישמחני .מה שהם כותבים הוא גרוע ביותר ,משום שיותר מכל הם נעדרים נאמנות". בגלות זכה ִח ְכּ ֶמת לחופש ,לכבוד ולתהילה ...אך בשום מקום לא מצא מנוח לנפשו, וגעגועיו למולדתו טורקיה המשיכו לייסרו עד סוף ימיו"...הגלות קשה לי ממוות".. ִח ְכּ ֶמת מת מהתקף לב בברה"מ בשנת ,1963ונקבר בחלקת גדולי המשוררים והסופרים הרוסים ...משנות התשעים )של המאה הקודמת( ואילך קבלה הקריאה בכתביו לגיטמציה רחבה יותר ,והוא התקבל אל לב הקונצנזוס הטורקי. ִח ְכּ ֶמת לא הוכתר מעולם בתואר המשורר הלאומי של טורקיה ,אך לאמיתו של דבר זהו היוצר שעמו מזוהה טורקיה יותר מכל. 22אהובתו של ִח ְכּ ֶמת עמה חי באחרית חייו .למרות היותה צעירה ממנו ב 30-שנה ,נשא אותה לאישה בשנת .1960 55 טקס לווייתי יתנוּ? ָתי ֵתּ ֵצא ֵמ ֲח ַצר ֵבּ ֵ ָה ִאם ְל ָוי ִ ישׁית? קּוֹמה ַה ְשּׁ ִל ִ ידוּני ֵמ ַה ָ תּוֹר ִ יך ִ ֵא ְ ַה ַמּ ֲע ִלית ָצ ָרה ֵמ ָה ִכיל ֶאת ָהאָרוֹן, וְ ַה ַמּ ְד ֵרגוֹת ֲע ַק ְל ַקלּוֹת. יוֹנים, וּמ ֵלאָה ִ מוּפזֶּת ֶשׁ ֶמשׁ ְ אוּלי ֶה ָח ֵצר ִתּ ְהיֶה ֶ ַ הוֹמה קוֹלוֹת יְ ָל ִדים, אוּלי ֻמ ְשׁ ֶלגֶת וְ ָ וְ ַ ֵרד ַעל ַה ֶבּטוֹן ֶה ָחשׂוּף. ֶשׁם י ֵ אוּלי גּ ֶ וְ ַ ָמים. ַע ְמדוּ ֶבּ ָח ֵצר ְכּ ַד ְר ָכּם ְבּ ָכל ַהיּ ִ אַשׁ ָפּה י ַ אַך ַפּ ֵחי ָה ְ ְ וּפנַי ְגּלוּיוֹת, אוּני ְכּ ִמ ְנ ַהג ַה ָמּקוֹם ְבּ ַמ ָשּׂ ִאית ָ ִאם יִ ְשּׂ ִ חוֹל ֶפת :אוֹת ְמ ַב ֵשּׂר טוֹבוֹת. ֶתז ֶשׁל יוֹנָה ֶ אוּלי יִ ְפגַּע ְבּ ִמ ְצ ִחי נ ֶ ַ יבי, ַדּאי יִ ְת ַק ֲהלוּ ְס ִב ִ יע וְ ִאם ָלאו ,יְ ָל ִדים ו ַ וְ ִאם ִתּזְ מ ֶֹרת ַתּ ִגּ ַ ַבּי ַה ֵמּ ִתים. ַהיְּ ָל ִדים ַס ְק ָר ִנים ְלג ֵ ַחלּוֹן ִמ ְט ָבּ ֵחנוּ יְ ַלוּ ִֵני ְבּ ַמ ָבּ ָטיו. ַפנֵף ִלי ְל ָשׁלוֹם ִעם ַה ְכּ ָב ִסים. ִמ ְר ַפּ ְס ֵתּנוּ ְתּנ ְ יתי ֶבּ ָח ֵצר ַהזֹּאת. עוֹלם לֹא ֵתּ ְדעוּ ַמה ְמּ ֻא ָשּׁר ָהיִ ִ ְל ָ ֻכּים... ֻלּ ֶכם ַחיִּ ים ֲאר ִ אַחל ְלכ ְ ְבּנֵי ֲח ֵצ ִרי! ֲא ִני ְמ ֵ מוסקבה ,אפריל 1963 56 דודי בן עמי שירסיפור על נסיכה וטרובדור רוּבּדוּר ְבּ ַשׁ ַער ִעיר ִנ ָצּב ַה ְטּ ָ רוּע ,אַף ִנ ְבלוֹ ָשׁבוּר ֻמ ֶכּהָ ,ק ַ ֵעת ִכּ ְר ָכּ ָרה ַק ָלּה ֵמ ֵעץ ֻמזְ ָהב ָע ְצ ָרה מוּלוֹ וְ קוֹל ְנ ִעים ִדּבּוּר יכה י ְַפת ִגּזְ ָרהָ ,שׁאַל ֶשׁל ְנ ִס ָ דּוֹדים ְל ַמ ֲענָהּ. ִאם יֵשׁ לוֹ ִשׁיר ִ ָשׁיר?" אַף ֶשׁ ִנּ ְר ֶאה ֻא ְמ ָלל. אוּלי י ִ " ַ "לֹא ִבּ ְפ ֻק ָדּהַ ,רק ֵמ ְרצוֹנוֹ ,אָנָּא!" ָכּל ֶה ָהמוֹן ֲא ֶשׁר ָע ַמד ָס ִביב יכה. יטב ִדּ ְב ֵרי ַה ְנּ ִס ָ ָשׁ ַמע ֵה ֵ אָחיו, ָכּל ִאישׁ ָדּ ַחףֲ ,א ִפלּוּ ֶאת ִ יכה!" ירי זִ ָמּה ַל ֲח ִת ָ ָשׁיר ִשׁ ֵ "נ ִ ירה ֻלּם ִשׁ ָ ַער וְ ַעד ָסב ָצוְ חוּ כּ ָ ִמנּ ַ ֶמר ְל ַה ְג ִבּיר ִנסּוּ ִל ְשׁאֹג וְ ז ֶ נוֹרא! ִאישׁ ִאישׁ ִשׁירוֹ אַ ֵחרַ .מ ָמּשׁ ָ ַערוֹת ָה ִעיר. אָטמוּ אָזְ נַיִ ם נ ֲ ְ ֵה ִרים הוּא ֶאת רֹאשׁוָֹ ,בּהּ ֲארֻכּוֹת ִה ִבּיט וּב ֵעינָיו ָחרוֹן גָּדוֹל ִנ ָצּת. זוֹעם ְ ֵ וּבי ֵאין ָל ְך ַתּ ְכ ִלית ירי ֻמ ְשׁ ִעים ִ " ְגּ ִב ְר ִתּיִ ,שׁ ַ אָשׁיר ְמאוּםַ ,עד ְי ֻכנַּס ִמ ְשׁ ָפּט. ִכּי לֹא ִ ָדיָ ,שׁ ְברוּ נִ ְב ִלי ַהטּוֹב ִהנֵּה ָק ְרעוּ ְבּג ַ יתר?" אָשׁיר ָכּ ֵעת? ְבּ ֵאין אַף ְצ ִליל ֵמ ָ יכה ִ ֵא ָ ֵבל ֵחן ֶא ֵתּןִ ,בּ ְג ֵדי ְפּ ֵאר ֶא ְקצֹב, " ָההּ ..נ ֶ אַל ַתּר". וּל ְ מוּלי ְ ַמּר ִשׁיר ֲא ָה ִבים ִ זֵ ָע ְמ ָדה ַבּת ַה ַמּ ְלכוּת וְ ִנ ְשׁ ְבּ ָעה ִמיָּד ַב ָראַ -ר ָבּא ִכּי ְנשׂוּאָה ִהנָּהּ ְל ָכל גּ ְ אַמּץ ָל ֵתת ָכּל-טוּב ְל ָכל ֶא ָחד וְ ִת ְת ֵ ֶח ָבּא. קוֹלם נ ְ ִאם זִ ְמ ָר ָתם ְבּקוֹל ,אוֹ ִאם ָ ִבּ ְק ֵצה ַהשּׁוּק ֵה ֵח ָלּה ְבּ ִמ ְב ָצע ָמ ִהיר ָר ְך ַעד ַדּד. נוֹתנֶת ֶאת ה...כֹּל ֵמ ַהיּ ֵ ֶ וּמ ָב ְר ִכים ָכּל ְגּ ַב ְר ָב ֵרי ָה ִעיר צוֹב ִאים ְ ְ ָסים ַ -תּ ְר ֵתּי ַמ ְשׁ ָמע ֶ -א ָחד ֶא ָחד. וְ ִנ ְכנ ִ יצד ֶא ְפ ַתּח ַע ָתּה ְבּ ַמ ְנ ִגּינָה " ֲא ָבלֵ ,כּ ַ וּבי ֶע ְלבּוֹן מוּל ִאישׁ רוֹ ֵדף ִבּ ְצעוֹ ִ ַעל ָכּל ָר ָעה ָכּזוֹ ָלבוֹא ַעל ִתּקּוּנָהּ יוּבל ְל ֵבית ִכּ ְלאוֹ. אָשׁם ָה ַרע ַ ֵעת ָה ֵ שׁוֹפט יוּבא ֵ אָשׁיר ְל ִאישֲׁ ,ע ֵדי ָ לֹא ,לֹא ִ צוֹדק ֲא ִני ַע ְל ָמה ,וְ ָכל ְדּ ָב ַרי ֱא ֶמת, ֵ לוֹהט". אַך ָל ָמּה ִשׁיר ַע ְכ ָשׁו? וְ ַדוְ ָקא ִשׁיר ֵ ְ " ִאם ָכּ ְך"ָ ,ח ְר ָקה ִהיא ֵשׁןֵ " ,תּ ַדע ַהכֹּל ָכּ ֵעת. רוּבּדוּר ֶשׁ ָלּנוּ ִה ְת ַכּנֵּס ֵבּית ִדּין. ַל ְטּ ָ עוֹמ ִדים ָבּתּוֹר – ֶה ְר ֵכּב ָח ֵסר ְמ ַעט – ַר ִבּים ְ ָתין וְ חֹק ַמ ְלכוּת ַע ִתּיקָ ,בּרוּר ְל ָכל נ ִ פּוֹשׁ ַע ,וְ ָע ָליו ִל ְבחֹר ִכּי ַה ִטּ ֵפּשׁ ֵ ֻלגָּל ַבּחוֹל וּמג ְ ֶפת ְ טוֹבל ְבּז ֶ ִל ְהיוֹת ֵ אוֹ ְלנַקּוֹת ָשׁנָה ֶאת ָכּל ַה ַמּ ְח ָראוֹת. וּבאוּ ְנשׁוֹת כֹּל ָצא ִדּינוֹ ַחיָּב! ָ יָ ִל ְשׁמ ַֹע ַמה ִיּ ְב ַחר ,אוֹ ְס ָתם ְכּ ֵדי ִל ְראוֹת שּׁוֹפט" ,אָנָּא! זוֹע ֶקת ַל ֵ וְ ָכל ִא ָשּׁה ֶ ֶבר זֶה וְ ֵתן ָלנוּ אוֹתוֹ. ַהנָּח ְלג ֶ יכה זוַֹ -מה? ִאם ַה ְגּ ָב ִרים ָשׂ ִשׂים ִבּ ְנ ִס ָ ַס ִדּיר ִאתּוֹ". אָמּן ,וְ תוֹר נ ְ יִ ְהיֶה ָלנוּ ָ שׁוֹפט ָה ִעיר וְ לֹא ִה ְר ָבּה ִל ְשׁקֹל ָשׁ ַמע ֵ ָשׁים ָענ ִ יך ִכּ ְת ֵבי ִאשּׁוּם ו ֳ ַל ַסּל ִה ְשׁ ִל ְ ירה ַלכֹּל ָדע ֻע ְב ָדּה ַה ְנּ ִה ָ ִכּי ֵכן ,י ַ ָשׁים. ֵאם ַה ַה ְצ ָלחוֹת זוֹ ַדּ ַעת ַהנּ ִ מוּדה ַבּגַּן ֶא ְתמוֹל ִנ ְת ַפּ ְשׂ ִתּי ְבּ ֵעירֹםְ ,צ ָ ִל ְמ ָשׁ ֵרת ָפּשׁוּט ֶשׁ ֵבּין ַר ְג ַלי ִנ ְל ַכּד, אָביֵ ,בּ ֵרר ֶאת ָה ֻע ְב ָדּה ַה ֶמּ ֶל ְך – הוּא ִ דּוּך ָבּזָק' ָפּ ַקד ְגּזַר ִדּין נִ ְק ַבּעִ ' ,שׁ ְ ִעם ָה ִראשׁוֹן ֲא ֶשׁר יַיְ ִשׁיר ֵא ַלי ַמ ָבּט דּוֹדים ַע ִלּיז – ְבּ ָכ ְך הוּא יִ ָבּ ֵחן, ְבּ ִשׁיר ִ ֵע ֶשׂה ַל ַבּת' ' ִכּי ָכּ ְך' ָפּ ַסק ַה ֶמּ ֶל ְך' ,י ָ יוֹתר לֹא ֶא ְת ַחנֵּן. וּכ ֶד ֶר ְך ַה ְנּ ִסיכוֹת ֵ ְ וּב ֲא ֶשׁר ֵס ַר ְב ָתּ ִליָ ,ל ִשׁיר ַע ְכ ָשׁו, ַ שׁוֹפט וְ לֹא זֵר ַה ְכּלוּלוֹת יוּבא ְל ָך ֵ ָ ִכּי ַכּנָּהוּג יִ דּוֹן ָכּאן ִאישׁ ְבּ ַמ ֲע ָשׂיו. ֶברָ -שׁר ַעדְ -כּלוֹת". אַמ ִתּין ְלג ֶ ֲא ִני ְ ֵמאָז ְבּ ִעיר ַמ ְלכוּת ָכּל ַה ְגּ ָב ִרים ָשׁ ִרים אַחת רוּדים ְל ֵא ֶשׁת ֵחיק ַ ירי ְכּלוּלוֹת ְצ ִ ִשׁ ֵ ַמּ ִרים יוֹלדוֹת ָשׁרוֹת וְ ז ָ ָשׁים ְ וְ ַהנּ ִ צוֹד ִקים ִע ְקּ ִשׁיםִ -ט ְפּ ִשׁים וְ ִל ְפ ָע ִמים ְ ְ ..............................................מ ַעט. 57 יצהר ורדי שירי איגיון החיידק הצל קוֹלוֹמבּוּס ְ הוּא ַס ְק ָרן ְכּמוֹ דוּאַרד ִליר וְ ָשׁנוּן ְכּמוֹ ֶא ְ חוּמי ְכּמוֹ ָדּה-וִ ְינ ִצ'י ַרב ְתּ ִ יצ' ְרד ִגּיר ֶג' ְנ ְט ְל ֶמן ְכּמוֹ ִר ַ ַה ֵצּל הוּא ֵדּי ָע ֵצל. ִנ ְצ ַמד ָל ַר ְג ַליִ ם ,נִ ְג ָרר ְכּמוֹ ָקרוֹן אַח ֵרי ַה ַקּ ָטּר; ֲ ַח ִסיתַ ,מ ָמּשׁ ְמ ֻא ָחר עוֹרר ,י ֲ ִמ ְת ֵ אַבּא ֶא ֶבן הוּא ָרהוּט ְכּמוֹ ָ ַמ ֲע ִמיק ְכּמוֹ הרמב"ם בּוֹביץ' מוּסן ְכּמוֹ ֵליְ ִ פּוּל ָ ְ יּוּטי ְכּמוֹ ְפ ַר ְנ ִסיס ַז'אם ִפּ ִ אוֹהב יוֹם ִשׁ ְמ ִשׁי וְ ָצלוּל וּמוּאָר הוּא ֵ ֶע ַלם ֲענ ִָנים – ְמ ַת ֵעב; ְכּ ֶשׁ ָבּ ִאים – נ ֱ אָבק הוּא ִנ ְהיֶהְ ...מ ֻע ְמ ָעם יע ָ ְכּ ֶשׁ ַמּ ִגּ ַ ילם נוּאָר וּ ִב ְכ ָלל ,יֵשׁ לוֹ ֶצ ַבע ֶשׁל ִפ ְ מוּסוֹל ִיני ִ הוּא נָחוּשׁ ְכּמוֹ רוֹני ְכּמוֹ ֶרנוּאָר ִכּ ְשׁ ִ יסט ְכּמוֹ ָמ ַה ְט ָמה גּ ְַנ ִדּי אָל ְ יד ִ ִא ֵ יסט ְכּמוֹ ֶדּה-בּוֹבוֹאָר ֶפ ִמ ִינ ְ ַבּ ַחיִּ ים הוּא לֹא יִ ְשׁ ַכּב ֵבּ ִיני ְל ֵבין ַה ֶשּׁ ֶמשׁ ֶמשׁ ֶשׁלֹּא יִ ְשׂרֹף לוֹ ָבּ ֵעינַיִ ם אוֹ יִ ְצ ַמח לוֹ ֵאיזֶה נ ֶ יביּוּת ִשׁ ְט ִחית ָל ֲא ָד ָמה אוֹבּ ֶס ִס ִ ִנ ְצ ַמד ְבּ ְ ַלּה ָבּהּ ָשׁ ָר ִשׁים )אוֹ ֶנ ָח ָמה( ְכּ ִאלּוּ יְ ג ֶ רוֹצים ֶשׁיָּמוּת ֻלּם ַרק ִ ְבּ ַרם ,כּ ָ אוֹמ ִרים גַּםthe sooner the better : וְ ְ מוּט ְציָהָ ,טעוּת, רוֹאים בּוֹ ַ ֵהם ִ ִבּזְ בּוּז ֶשׁל ִשׁ ְב ָעה נָנוֶֹ -מ ֶטר אוּרה: וּת ָ ֻבּר ְבּאוֹר ְ לוּתי ְכּ ֶשׁ ְמּד ָ הוּא ֵדּי ְתּ ִ הוֹל ְך ִלישֹׁן ַמ ָמּשַׁ -מ ָמּשׁ ֻמ ְק ָדּם ִעם ַה ֶשּׁ ֶמשׁ הוּא ֵ דוּרה יבה ָפּנָס אוֹ ְמ ָ ֲא ָבל ִאם יֵשׁ ַבּ ְסּ ִב ָ אַחר ָכּ ְך ִנ ְר ָדּם הוּא ַמ ְחזִ יק ְק ָצת ַמ ֲע ָמד וְ ַרק ַ אוֹמ ִרים " ֲה ֵרי ֵאין לוֹ שׁוּם ֶרגֶשׁ"ְ , "וְ ֵשׂ ֶכל? ְבּק ִֹשׁי ֶשׁל בּ ֶֹטן". ֲא ָבל לֹאַ ,מ ְדּ ָע ִנים יְ ָק ִרים, זוֹ ָטעוּת נּוֹב ַעת ָפּשׁוּט ֶשׁ ַ ֵמ ַהקּ ֶֹטן. וּב ֶע ֶרב ֻחד ַבּ ְבּ ָק ִרים ָ הוּא אָר ְֹך ִבּ ְמי ָ וְ ַעל ַהר אוֹ ָערוּץ ִמ ְת ַמ ֵתּ ַח כנ"ל ַא ִפלּוּ וּב ֶא ְמ ַצע ַהיּוֹם ִמ ְת ַכּוֵּץ ו ֲ ְ ֶע ַלם ִלי – ְכּ ִאלּוּ הוּא ז"ל ַמ ָמּשׁ נ ֱ ֶא ָמן ִלי ְכּמוֹ ) ִמ ִינימוּם( ֶכּ ֶלב ֲא ָבל ַמה – נ ֱ ָתּ ִמיד הוּא חוֹזֵר ַעד ַהבּ ֶֹקר ַה ָבּא רוֹחשׁ לוֹ ָכּבוֹד וְ ִח ָבּה – ַא ִני – ֶשׁ ֵ וֲ ְכּ ָבר ִה ְשׁ ַל ְמ ִתּי ִעם ָכּל ַה ַקּ ְפּ ִריזוֹת ָה ֵא ֶלּה וְ ִעם זֶה ֶשׁהוּא ֵצל ֵדּי אָפֹר וְ ָע ֵצל. השלשול וּמוֹעיל" ִ יסט ְל ָב ִבי יפ ְ " ַה ִשּׁ ְלשׁוּל ָ -פּ ִצ ִ טוֹען ַה ַגּנָּן ֲא ַמ ְציָה; ֵ " ֲא ָבל זֶה ֶשׁ ִה ְצ ִמידוּ לוֹ ֵשׁם ַמ ֲע ִליב נוֹט ְציָה". ָצר ְבּ ָעיַת קוֹ ַ יַ 58 שונות 59
© Copyright 2024