למאמר המלא
ח׳ליל ר י נ א ו ו י ודפנה בר זהות בפלונטר ההצגה ״פלונטר" מאת יעל רונן ובבימויה ,מועלית בתאטרון הקאמרי בתל אביב .ההצגה עוסקת בדיאלוג תחת אש בין יהודים־ישראלים לבין ערבים־ישראלים וחושבי השטחים .בדיאלוג זה גידונה גם הזהות של כל אהד מהקולקטיבים ועולה ני בקרב כל אתת מהקבוצות האלה הזהות מורכבת ,אמביחלגטית ומבוקעת .החיים כפלוגטר בתברה הישראלית א .מבוא על זהות חצויה נכתבו הרבה מאמרים וכתבות ולא פתות -על זהות במשבר או זהות משברית ובוודאי על זהות בקונפליקט או בסכסוך .נעשו נם יצירות אמנות ותאטרון ובראשן ההצגה ה א ו פ ט י מ י ס ט של אמיל חביבי .בכולן מוקד הדיון היה זהותם של הערבים בישראל .אבל על זהות בפלונטר לא נכתבה אף מילה אחת ואף לא התייחסות אחת אמנותית ואחרת .והנה יש משהו שמדבר על זהות בפלונטר אבל לא רק בקרב הפלסטינים בישראל או הפלסטינים בשטחים ,אלא גם לנבי היהודים הישראלים בני עמנו כמו שאומרים זאח בהצנה פלונטר. ב .הפלונטר ההצנה פלונטר, מאת יעל רונן ובבימויה בשיתוף שחקני ההצגה ,ראידה אדון ,יניב ביטון ,אשרף ברהום ,יואב לוי, יוסף סוויד ,מירה עווד ,אסף פריינטא תמר קינן ועירית קפלן ,מועלית בתאטרון הקאמרי .בכניסה ,מקבלים את פני הצופים שניימ משחקני ההצגה במדי צה״ל ועם נשק .הם דורשים לראות תעודות מזהות .מי שאין בידו תעודה םזהה נדרש לעמוד בצד .מסר חוויית המחסומים בישראל מועבר בהצלחה .מצדו השני של ״המחסום״ ,בתוך האולם ,תשעה שחקנים ,יהודים וערבים ,הציבו מול הישראליות שלנו מראה. השתקפות הישראליות שלנו ממנה הייתה פ ל ו נ ט ר אחד גדול, שהוא משמעות הזהות הקולקטיבית הבלתי אפשרית בישראל וביתםיה עם תושבי השטחים שכבשה. ״חומת המגן״ שיצרה התפאורנית עינת פלני נפערה לעיני הקהל ,סמוך לתחילת ההצגה ,פורקה מעשית וםימבולית על ידי השחקנים על הבמה והותירה את הקהל ללא מחסומים. במשך שעה ושלושים וחמש דקות ,ללא הפסקה באמצע ,היינו ״זה שאינו יודע לשאול״ .כוחות הציניות נזלו מאתנו והותירו אותנו ללא .התעודה המזהה שהצגנו בפני החייל בכניסה, הזיעה בכף היד .פ ל ו נ ט ר מתוארת בתוכנייה כהצגה שהיא ״דיאלוג תחת אש״. ג .זהות בפלונטר :דיאלוג תחת אש של ה״אני" -עם ה״אתר" השנוא ועם העצמי השנוא ,המבוקע, הקולקטיבי והאישי. יוני )יניב ביםון( ויואב )יואב לוי( הם חיילים קרביים .המ משרתים בשטחים הכבושים באותו צוות. יוני ירה למוות בח׳ליל בן .11-11יואב דאנ להעביר לממונים על הצוות תחקיר ,ששולל את הקשר הוודאי בין מותו של ח׳ליל לבין הירי של הצווח .ח׳ליל וחבריו ,ששיחקו במגרש ליד בית הספר לאחר הלימודים ,כונו בתחקיר שוב ושוב "צעירים״ -לא ״ילדים״!!! בהנחיית הממונה מהשב״כ )יוסף סוויד( .הכינוי הזה הופך אותם באחת ללא תמימים, ל״מםוכנים פוטנציאליים״ ומוחק מהמציאות את העובדה שילד הוא זה שנהרג ,עובדה שאיננה מתיישבת עם ערכים אוניברסליים .להזכירנו ,כי חיים ומוות אינם רק ביד הסוחטת את ההדק ,אלא גם ביד הלשון. בסצנה אחרת ,באה הנקמה על מות ח׳ליל .חוליית מחבלים תדרה להתנחלות .התושבים כבר יודעים על כך .אחד המחבלים נכנס לבית שבו הסתתרו אם ותינוקה ששמו איתמר. המחבל מצא את האם ואת בנה וירה בתינוק .איתמר מת כעבור כמה שעות בבית החולים ,בזרועוח הוריו .הם אחזו בו קרוב ללבם ומסרו אותו לאחות כשגופחו הקטנה החלה מכתילה ומתקררת. יוני ממשיך את שירותו הצבאי .בוקר אתד ,אמו ,ציפי)עירית קפלן( ,מנסה לשווא להעיר אותו ,״שלא תאחר לצבא״ .הוא מסרב לקום .ציפי מתעקשת .ואז הוא מתפרן בחמת זעם .הוא ממזל nxsnnפלתטר צועק כי הוא שונא את אמו ושונא נם ״ א ו ת ן ״ -דמותה של אום ת׳ליל)ראידה אדון( שרודפת אותו בחלום ובהקין. סצנה אחרת :סביב שולחן ארוחה משפחתית ,שירה )מירה עווד( חברתו של סרבן ,מכנה את יואב ,הנשוי לאחותה המבוגרת ממנה ,״פושע מלממה״ .יואב מתפרץ עליה ועל כל המשפחה בזעם נוראי :״אני פושע מלחמה?! אני מגן עלייך כדי שחוכלי להזדיין בלילה בשקט עם החבר הסרבן שלך ואני פושע מלחמה?! אני?! פושע מלחמה?!״ בסצנה מאוחרת יותר הוא מראה סימנים ראשונים של טירוף הדעת. שנאתו טל יוני לאמו ולאום ח׳ליל)שאותה מעולם לא ראה באופן איטי( וכן זעמו ואיבוד השפיות של יואב מסמלים את הפלונטר שיוני ויואב מסתבכים בו .מצד אחד ,הם חלק מעם שלכל אורך ההיסטוריה היה קורבן ,״שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו״ .בעיני יוני ויואב צה״ל חזק ,הנוהג בתוקפנות איןברירה ,הוא התשובה לכך .יוני ויואב הם חלק מעם סגולה, אבל סגולתו מיטשטשת מבעד לאש ולתחרות העשן שמעלים הדדית הם ומי שמסומן כ׳׳אויב״ .במקרה המסוים ההוא, ההליף את האויב ילד בן .11זה שמותו ודמות אמו רודפים אוחם .״במלחמה כמו במלחמה״ משננים להם ,והם יודעים, בוודאות עתיקת ימים ,אחרי שנים של שינון בקפידה ,כי הם מגנים על עצם הקיום .כי אין ברירה .מן הצד הטני -אום ח׳ליל ממשיכה להתבוגן בהם. החברתיים מעבירים אותן בצורה פעילה לבני החברה והן תורמות להתגבשות זהות חברתית. ברטל מצא כי בספרי הלימוד של מערכת התיגוך הישראלית, בנילאי חטיבות ביניים ,מוצגת דה־לגיטימיציה של הערבים וםטראוטיפיות .לדבריו ,בשנות ה־ 70וה־ 80של המאה ה־,20 צומצמה האדרת הגבורה היהודית ,אולם ספרי הלימוד המשיכו להדגיש את קרבנו-ת היהודים לאורך ההיסטוריה .אף על פי שהוצגו בפני התלמידים בספרי הלימוד ,טענות הערבים לזכות על קרקע המכונה בהם ״ישראלית״ ,הרי שטענות אלה הוצגו כפחות מוצדקות מאשר אלה של היהודים. ב פ ל ו נ ט ר מתוארת סצנה שבה קבוצת ילדים ,חבריו של ח׳ליל ,מעבירים בהתרגשות ביניהם את החולצה של חברם המת ,מוכתמת בדם .הם מריחים אותה ,הבת שביניהם טוענת כי זה ,ללא ספק ,ריח הדם של ח׳ליל .הילדים מתכננים פינוע טרור בנתניה .הם מתווכחים ביניהם .כל אחד מהם רוצה לבצע את הפיגוע ולהפוך לשאהיד .הבת )מירה עווד( נאבקת על מקומה בין הבנים ,ומייצגת בכך ,את תופעת השאהידיות הצעירות בי׳שטחים״ ,מתעקשת ,נדחפת בין הבנים ,רוקדת ושרה :״אנא שאהידה ,אנא שאהידה״. בלשונה של עידית זרטל ״שלב הכרחי בהתהוותה ובעיצובה של קהילת לאום ,הוא ראיית עצמה בתור קהילת טראומה, ׳קהילת קורבן׳" .לפי זרטל ,הקורבנות היא תמה ,שסביבה נוצר קולקטיב זוכר ומספר את עצמו ומאגד אח חבריו ,בהעניקו להם תחושת ייעוד וגורל משותף .כך נוצרת תודעה משותפת. והו ,במילים אחרות ,המצפון הקולקטיבי. יוני ויואב נולדו ועברו תהליכי הטמעה חברתית שבמהלכם הם ספגו מניל מאוד צעיר ,שהיהודים הם קורבנות והערבים, באורח נורף ,הם ה״אחר״ האויב .יואב ויוני מגיעים לצבא מצוידים באמונות חברתיות שהופנמו ושרווחות ,לנבי היסטוריה המדנישה את הקורבנות יותר מאשר מרכיבים אחרים בנרטיב היהודי־לאומי. הדגשת הקרבנוח של היהודים לאורך ההיסטוריה ,המלווה בםטראוטיפיות חזקה כלפי כלל הערבים ,היא חלק ממנגנון ״האחרה״ ,שמנויס לבניית זהות קולקטיבית. המוסדות ניתן לומר דברים דומים לגבי הדגשת הקורבנות בקרב האמונות החברתיות הן אמונות נרכשות. ערביי ישראל מ־ 1948וערביי השטחים מאז שנכבשו ב־,1967 המלווה בסטראוטיפיות כלפי היהודים הישראלים. בתהליך ההאחרה ,בקרב יהודים ישראלים כלפי ערבים בכלל וערביי ישראל בפרט ,אומר הסופר שמעון אדף ,כי היהדות ,שהוגדרה במשך אלפיים שנה של גלות כזהות של מיעוט מדוכא ,לא טופלה כלל ,כאשר הפך המיעוט לריבוני בארץ משלו .הדפוס של היהודי הנרדף ממשיך ,משום מה, להילגם עם חלב אם .בארן המובטחת ממשיכה הגולה לשרוד בזהירות ובבטחה כמו נגיף ״....כזהות ,היהדות אפשרית ר ק מול ה ה ג ד ר ה של הלא יהודי ה ר ו ד ף ״ . ״בעל זהות״ לנצח יישאר חצוי ,מחולק .אדם כזה אינו יכול להיות אדם שלם ,מפני שהוא מה שהוא רק הודזת לעובדה 36 הקולקטיבית היהודית־ישראלית .זו נתונה בעין סערת הפירוק וההרכבה ללא מנוח. אדף ,לדבריו ,עייף מהוויתור על זהות סובייקטיבית והתפוגגות לתוך זו הקולקטיבית .הוא גם עייף מהגדרות שליליות ולאה מחיפוש אויבים שיאיימו על זהותו ,כדי שהוא יוכל להרגיש שוגה וסגולי ונבחר. באחת הסצנות הראשוגות ,מגיע זוג ערבים ישראלים )מירה עווד ואשרף ברהום( לביקור וארוחת ערב אצל ציפי ובעלה .הם מביאים למארחת שי ,עציץ ובו נטוע צמח הצבר. הצבר מסמל את השורשיות הישראלית יהודית ,כעיקשת, קוצנית ובשרנית. עצין של צבר כמתנה לישראלי היהודי דווקא מידי זוג ערבי שהכחיש את ה״אחר". מיד עוררה אסוציאציה לציורי עציצי הצבר של ע ס א ם בתהליך ההאחרה ,מגדיר ״האחד״ את ה״אחר״ שלו ובכך ,דוחק אותו לשוליים הסטראוטיפיים והלא רצויים שלו. האחרה היא גם מתכון לרציונליזציה ולהצדקה של מעשים מול האויב -ה״אחר״. אבדשאקרה ,יליד אום אל פאחם ,שנפטר מסרטן ב־1990 יש המרחיקים לכת ,ביניהם משה צוקרמן בטעגתו לחפצון ה״אחר״ ,כי מאז הוקמה מדינת היהודים הציונית ,הקורבנות אמורה הייתה לחדול מקיומה המרכזי בניבוש זהות קולקטיבית. במקום זה ,לדברי צוקרמן ,היהודים השיגו ביושר כל נרם של שנאה מצד הלא יהודים כלפיהם .ככל שהתעצמה השגאה ההדדית בין הישראלים והפלסטינים כך כל צד תפס יותר את האחר כחפן .יותר משרוצה )לפחות הכותבת היהודייה שבינינו ,מזווית הראייה שלה( להתווכח עם טענה קשה לעיכול זו ,חשוב להראות את הסדקים שנפערים לבקעים בוהות בהיותו בן .28 בציוריו של אבו־שאקרה ,כמו גם בהצגה עקר משורשיו פלונמר, מישהו את הצבר ותקע אותו בתוך מסגרת חוגקת ומובגית ,הרתק מן הסביבה הטבעית שלו :העצין. הבעלות היהודית ישראלית על דימוי הצבר מתבררת כשגויה, כפי שטוענת שרית שפירא ,כשכתבה על מוטיב הצבר בציוריו של אבו־שאקרה .לדבריה ,כשבודקים את מקורות הדימוי הזה בתרבות הפלסטינית ,מגלים שסביב הצבר כדימוי פלסטיני קיים עולם מושגי עשיר לא פחות. עובדתית ,היו אלה הפלסטיגים שהביאו לראשוגה ארצה את הצבר ,עוד בטרם הוקמה מדינת ישראל .הם נהגו להשתמש בו לסימון שטחים פרטיים וכדי להגן על שטחיהם מפלישת אנשים וחיות אחרות. בדומה לעובדה אצל אברשאקרה, שבהצגה ,זוג ערבי דווקא הוא שמביא את העצין ,גוצר היסט ביקורתי לגבי ״זהותו הגנובה״ של הערבי ,כפי שמכגה זאת שפירא .הערבי מבקש את צבריותו לעצמו ,אבל בו בזמן הוא ממשיך להיות קוד פנימי פלסטיגי המסמל סבל ועיקשות שורשיים .הערבי המבקש להיטמע בחברה הישראלית הדומיננטית ,הוא זה שנעקר מן הטבע שלו ומושם בתוך חברה שדנה אותו לאחרות. אנטון שמאס כותב :״מישהו היה צריך להעביר את הצבר לעצין והואיל ואלה ,אשר קמצו את ידיהם על הפירות הקוצניים במשך כמה מאות עשורים מתוך ההצ1ה פלתטר נכנעים עכשיו לנשייה ולמוות ומרפים את אחיזתם והזיכרון נינר להם בין האצבעות -מישהו היה צריך להעביר את הצבר לעצין.״ באמצעות הצבר בעציץ מנהל הערבי־הישראלי דיאלוג עמ התרבות הישראלית יותר מאשר עם תרבות ערבית־פלסטינית. בציוריו של אבו־שאקרה ,כמו גם בהצגה ,הצבר לוקח בחשבון זהות מורכבת ,אמביוולנטית. הערבי ,שהפך להיות באחת ערבי־ישראלי ב־ ,1948עם קום מדינת ישראל ,נקלע לזהות אמביוולנטית ,המאפיינת את החברה הערבית בישראל עד היום .זהות זו נעשתה מורכבת ואפילו אבסורדית והיא משתקפת בכל תחומי החיים. האמביוולנטיות מתבטאת בהשפעות של עולמות שונים ,אך ברזמניים ,על הזהות הערבית־ישראלית ועל חיי היומיום של ערבים ישראלים. האמביוולנטיות טמונה בהשפעות של חברה מסורתית, שאליה משתייך בעיקר הדור הראשון של ערבים שהפכו לישראלים ב־ ,1948לצד השפעות מודרניסטיות ועכשוויות של החברה הישראלית־יהודית .בנוסף ,תהליך הנלובליזציה מחדיר ,בעיקר דרך המדיה ,את תרבות ה״כפר הגלובלי״ המערבי לחברה הערבית בישראל .ההשפעות הללו מביאות עמן רוחות של אינדיבידואליזם ,נוחות ,קדמה ,רצון להשתחרר ממוסדות המסורת ,לצד רצון לשמרן ,בעיקר בקרב הדור השני וביתר שאת -בדור השלישי לערביי ישראל. לישראלי־הערבי יש יחס אמביוולנטי לעולמות השונים. מחקר מקיף ,שפורסם בהוצאת המכללה למינהל ב־,2003 כלל סקר על סדר היום של ערביי ישראל .אחד הממצאים נוגע למפגש המחודש בין ערביי ישראל לבין ערביי השטחים הכבושים מ־ .1967המפגש המחודש השפיע על העמקת האמביוולנטיות של הזהות הערבית־ישראלית .המחקר העלה שבגיגוד למסקנוח רוב החוקרים ,לא נחלש המרכיב הישראלי בתודעתם של ערביי ישראל ,הוא אף התחזק. זאת למרות שהקשר שחודש בינם לבין הפלסטיגים בשטחים הכבושים ,נרם להם להחחבר מחדש לתודעת הסבל הפלסטיני ולתחושה שערביי ישראל הם חלק מהעם הפלסטיני שמחוץ לגבולות ישראל. היו לכך שתי סיבות מרכזיות :האתת ,שהפעילות הפוליטית של ערביי ישראל התגהלה במסגרת הישראליות שלהם וכחלק מהמשחק הפוליטי־דמוקרטי של המדינה ,שממנו הם לא תרגו. הסיבה השנייה הייתה ,שרוב הפעילות נעשתה במטרה לשפר את תגאי החיים ולמען השגת שוויון בין אזרחי המדינה הערבים והיהודים .לעומת זאת ,הנושא הפלסטיני שעלה במסגרת פעילות פוליטית זו ,היה קשור לנעשה מחוץ לגבולות ישראל .בנוסף ,המפגש בין ערביי ישראל לערביי השטחים המתגוררים מעבר לקו הירוק הציב בפני ערביי ישראל את ההבדלים ביגם לבין האחרוגים ,בתגאי החיים ,בהזדמנויות, ברמת חיים וכר. המכניזם הפלסטיני מצד אחד והישראלי מצד שגי, המשפיעים על הזהות של ערביי ישראל במישורים החברתי־תרבותי והפוליטי ,לא רק שאינם מגוגדים זה לזה ,אלא פועלים במישורים מקבילים ומשולבים זה בזה בו־זמנית .נקודוח המפגש בין מרכיבי הזהוח הללו לא בהכרח דיכוטומיות .הזהות הערבית ישראלית מקבלת מינונים שונימ של שני המכנזימים ובולטות שונה של כל אחד מהם בתקופות שונות ,ביישובים שונים .המינון השונה של המכניזמים הללו בזהות הערבית־ישראלית אף יוצר הבחנה בין שלושת הדורות של ערביי ישראל :הדור הראשון ,היותר דחי ,החי על פי דפוסים מסורתיים ,ועל פי דפוסים קהילתניים)״גמיינשאפט״. מושג זה ,מתאר דפוסי חיים של חברה בכפרים ובעיירות ,ערב התפתחותם לערים מתועשות .לפי דפוס זה היחסים החברתיים קרובים ,יש תחושת מחויבות לקהילה וסוכני חברות אחידים לחברים בה( .הדור השני נמשך אל העולם המודרני וחושש מאיומו על הערכים המסורתיים ,שהם בבחינת שסתום ביטחון מפני הסחף המודרני והדור השלישי מאופיין יותר בנטייה ל״ישראליציה״. דבריו של יוסף סוויד ,המשתתף בהצגה ,בתוכנייה ממחישים איך זה מרגיש לחיות בזהות אמביוולגטית כערבי ישראלי: ״כשילדי הגן ביקרו בביתו כדי לראות את העץ המקושט בחג המולד ,הבין שהוא נוצרי ושגוצרים הם לא יהודים .כשהחלו ילדים בבית הספר היהודי לכנותו ׳ערבי מסריח׳ ,הבין שהוא ערבי ושגם ערבי זה שונה .השלים עם זהותו הערבית בזה שהכגיס אגרופים למי שקרא לו כך .כשהיה בן עשר חשב לרגע שהוא יהודי כי המורה ביקשה נם ממנו לשים כיפה על הראש בשיעור תנ״ך .כשהיה בן שלוש עשרה הבין שהוא גם פלסטיני, כי ככה ההורים אמרו.״ בהצגה זו ,שמסמלת באופן הנאמן ביותר את המציאות שלנו ,מוצגת הזהות האמביוולנטית של כל הצדדים במלואה, אבל חשוב מכך -איך היא פועלת בפלונטר. מקורות אדף ,ש .(1999) .״לא ידעתי שכל זה טלי" ,פנים ,גיליון .11 בר־טל ,ד .(1999).״הסכסיר הערבי-ישואלי כבלתי גשלט והשתקפותו בספרי הלימוד הישראליים״ ,מגמות ,ל׳׳.(4)0 זרטל ,ע .(2002).האומה והמוות -היסטוריה זיכרון פוליטיקה ,תל אביב :הוצאת דביר. טובלי ,ש .(1999).״טיסת הבודד אל הבדידות״ ,פנים ,גיליון .11 צוקרמן ,מ .(2003) .וזפצון האדם ,תל אביב :הוצאת רסלינג. רינאווי ,ח .(2003).התברה הערבית בישראל-סדר יום אמביוולנטי, ראשון לציון :המסלול האקדמי של המכללה למינהל. שפירא ,ש .(1990).״צבר בעצץ״ ,ק ,1גיליון .10
© Copyright 2024